שמואל הירשנברג: היהודי הנצחי, 1900 
"בצלאל", ירושלים 


האנציקלופדיה העברית 






^ 1 ס £ ^ ק ס 1 :) ץ ^ £ 


הנהלה ראשית של החברה להוצאת אנציקלופדיות בע״מ 

מאיד (י״ל) וברכה פלאי 


הכרך סודר ונדפס בדפוס מסדה בע״מ, רמת־גן. ההגהות — ע״י עוזר דביו ושרה יפה,. 1.4 ^ 
התמונות הצבעוניות נדפסו בדפוס מסדה. הגלופות הוכנו בצינקונראפיה מ. פיקובסקי, ירושלים 
ציור ומיפוי — ב. י. ברוייר! עוזרות: רבקה קלירם, רעיה שטראי 


כל הזכויות שמורות להוצאה- ביחוד זכויות תרגום, קיצורים, צילומים והעתקות 
.ם־ה! ,זוא*? 4 ז 00 0 א 1 ! 02£15£ ? * 1 ס£\< 1 ב>. 01 זונ>א£ זו 8 ז־מסוזזעיקסס 
££** 15 א 1 סשת־א!*? 



המערבת הכללית לברד י״ד 


העורך הראשי: 
פרום' ב. נתניה ו 


מנהל המערכה: 
א. פלאי, .דז. 4 י 


המברכת המרכזית 


מחלקת מקצועות היהדות : 
מחלקת מקצועות הרוח 
מחלקת מקצועות הטבע 
מחלקת מקצועות הטכניקה: 
עורך־מישנה כללי: 


פרופ׳ יהושע גוטמן, פרום׳ א. א. אזרבף, ד״ר ש. כדימן 
פרופ׳ פ. אקצץ, פרופ׳ ש. ה. ברגמן, פרוס׳ ב. נתניחו 
פרום׳ ישעיהו ליפופיץ 
פרופ׳ שלמה אטינגן 
שמחה ב״ץ, . 1 א 


המזכירות המדעית 

המזכיר הכללי: 

שמחה פ״ץ, .* 1 

ש. נ״ץ, ..*.ז\/מקצועות־היהדות! ד״ר פנינה נוה (בת שלה); יהורית פלדמן־זילברפניג, . 1 ונ / סקצועוודהיו״ו 
ד״י ג. ליבוביץ / מקצועות-דסבע; מלבה טיגן, . 1 . 51 ו! / בו־זאניקה וזואולוגיה 


עורכי המדודות הראשיים ככרך 


פרופ'מ. אכי־יונה .. גאוגראפיה היסטורית של א״י! 

ארכאולוגיה כללית וארצישראלית 

פרום' מ. אבנימלד . גאולוגיה 

פדום׳ ש. ארלד,. 5 ■א.׳ז יעייו־יועז) .. ביולוגיה 

פרום׳ א, א. אורבד .תלמוד: ספרות רבנית 

פדופ׳ א. אלכסנדר . פיסיקה 

ד״ר ג. אלי,ושי . ביבליוגראפיה: 

ספרות עברית חדשה (עורך־פישגה) 

פרום׳ ב. א לציו. מדעי־המדינה 

פרום׳ ד. אשכל. מטאורולוגיה 

פרום' י. בן־תור.מינראלוגיה! פסרוגראפיה: 

פרום׳ ר. בלי ססאטיסטיקה ודמוגראפיה כללית 

ד״ר א. י. בראייי.גאוגראפיה 

פרוס' ש. ה. ברגמן.פילוסופיה כללית 

ד״ר ש. ברימן .ספרות עברית חדשה , 

תולדות הציונות באירופה המזרחית 
פרוס׳ יהושע גוטמן מקרא : ספרות יהודית הלניסטית; 

חכמת־ישראל 

פרום׳ מ. זהרי . בוסאניקה 

פרופ' א. זילברנר סוציאליזם< תולדות המחשבה הכלכלית 
ר״ר ש. ז. השין(ז״ל) , 

פרום׳ ג, טרפלי(עורך־יועץ) תורת־המשפט 

יום!* טל . מוסיקה 

ר״ר א. טרטלדבר. סוציולוגיה של היהודים 

ר״ר ע. יאפרהופמאן.אמנות 

ש. ייבין, .ד. .זיז.אגיפטולוגיה 


ר״ר א. מ. ירושלם היסטוריה כללית ביה״ב ובתקופה החדשה 

ש. ב״ץ,. 4 } . תולדות היהודים ברוסיה 

פרופ׳ יהושע ליבוביץ .תולדות-הרפואה 

פרום' ישעיהו ליבוביץ מדעי־הטבע! רפואה 

פרוס' סול(שלמה) ליפצין. ספרות יידית 

פרופ׳ א. א. מנרילוב .. ספרות אנגלית 

ר״ר פ. נוח (בת שלה).תורת־הספרות; אמנות 

(עורנת־פישנוז) 

פרום' ב. נתניהו תולדות היהודים ביה״ב המאוחרים ו 
תולדות הציונות במערב 

פרוס׳ מ. צ. סגל.פרשנות־המקרא 

פרום׳ י. י. פולוצלי . בלשנות כללית 

פרום' ד. פטינלין .כלכלה 

פרום , נ. פינברג.משפס בינלאומי 

פרוס' ש. פינס . פילוסופיה יהודית 

פרום' מ. פלבנר.אסלאם 

פרום׳ ח. פרי(פלאום) בלשנות וספרויות רומאניות : 

ספרות גרמנית ז תאטרון 

פרופ' א. ה. פרנלל .מאתמאטיקה 

ר״ר ש. לוגלמאם.פסיכולוגיה 

ר״ר בצלאל (פסיל) רות .. תולדות היהודים באיטליה 

ובאנגליה 

פרופ׳ מ. ריינד (עורד־יועץ). מכניקה 

פרום׳ מ. שטקליס .פרהיסטוריה 

פרוס' א. שליט. היסטוריה יוונית ורומית 

י. שמעוני.. .. המזרח החדש 

































רשימת המחברים המשתתפים בביר י״ד 


אבי־יונה מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־הבר באוניברסיטה העברית / באוגראפיה 
היסטורית של ארץ־ישראל; ארכאולוגיה כללית וארצישראלית 

אבנימלך משה, ד" ר 

ירושלים, פח־פסור־חבר באוניברסיטה העברית / גאולוגיה 

אכנרי(ליכטנשטיין) צבי, ד״ד 

חיפה / תולדות היהודים בגרמניה, בספרד ובצרפת; חכמת־ישראל 

אכדמפון שרגא, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / תלמוד וספרות 
הגאונים 

אדלר שאול, ד״ר, 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / ביולוגיה; רפואה 

אוליצקי אדיה לאו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / באקטריולוגיה 

אורכך אפרים אלימלך, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / תלמוד; ספרות רבנית 

אחימאיר אב״א, ד״ד 

רסת־גן / היסטוריה כללית בתקופה החדשה; ספרות רוסית 

אטינגן שלמה, אינז׳ 

חיפה, פרופסור בטכניוו העברי / טכניקה 

אטינגר שמואל, ד׳׳ר 

ירושלים, מדריד באוניברסיטה העברית / העיד: הידמקים 

אייזנשטדט שמואל נח, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / סוציולוגיה 

אייכנבאום יוחנן, אינז׳ 

חיפה. מרצה ראשי בטכניון העברי / אדריכלות 

איצקוביץ מרדפי, ד״ר 

ירושלים, פרופסוריחבר באוניברסיטה העברית / היסטולוגיה 

#לון מנחם, 

ירושלים, חברהדראח באוניברסיטה העברית / משפט עברי 

אלינר אליעזר, 

ירושלים / הערך: בנימין זאב הידנהים 

אלכסנדר ארנסט, ד״ד־אינז׳ 

ירושלים, פרופסוריחבר באוניברסיטה העברית / פיסיקה 

אלכסנדר שלמה, ד״ד 

רחובות, מכון ויצמן למדע / פיסיקה 

אדקושי גדליהו, ד״ר 

ירושלים / ספרות עברית חדשת 

אפלכאום שמעון, ד" ר 

ירושלים / היסטוריה עתיקה 

אקצין כנימין, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מדע־המדינה; משפט 
קונסטיטוציוני; יחסים בינלאומיים 

ארצי פנחס, ד״ד 

ירושלים, אוניברסיטת בר־אילן / הערך : אדוארד הינקס 

בארמגארדט דוד, ד״ד 

ניו־יורק, לשעבר פרופסור באוניברסיטה של ברלין ! פילוסופיה 
חדשה 


בודנהיימר שמעון, ד״ר (ז״ל) 

ירושלים, לשעבר פרופסור באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 

בטרפילד הרברט,.]] 1,1 .ס 

קימבריג/ פרופסור באוניברסיטה / הערך: היסטוריוגרפיה 

כיכר מרגרט, .כ 11.1 ? 

ביריורק, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה של גיסן; לשעבר 
פרופסור־חבר באוניברסיטת ״קולומביה״ / הערך: אמנות הלניסטית 

בילסעוכ־יאנפן פרדדיק ימיום, ד״ר 

קופבהאגן, פרופסור באוניברסיטה / הספרויות הסקאבדיבאוויות 

כן־מאיר יצהק, ד״ר 

ירושלים / משפט בינלאומי 

בן־פורת מרים 

ירושלים, שופטת בבית־המשפס המחוזי / משפט 

בן שמאי מאיר הלל, ד״ר 

ירושלים / בימיה; פיסיקה 

בד יעקב, אינז׳ 

חיפה, מרצה בטכניון העברי / הידרוטכניקה 

כר ישראל, ד״ר, ס/אלוך 

תליאביב, מרצה באוניברסיטה של ת״א / צבא 

בראוור אברהם יעקב, ד״ד 

ירושלים / גאוגראפיה 

כראוור משה, .\.^ו 

תל־אביב / גאוגראפיה 

ברגמן שמואל הוגו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית / פילוסופיה 
כללית וחדשה י׳י 

ברויר יוסף, אינז׳ 

חיפה, פרופסור בטכניון העברי / הידרולוגיה 

כרימן שלמה, ד״ר 

ירושלים, חבר־מחקר באוניברסיטה העברית / ספרות עברית חדשה; 
ציונות 

בדקאי חיים, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / הערך: הלאמה 

גולדשמידט אלישבע, ד״ר 

ירושלים, פרוססור־חבר באוניברסיטה העברית / גנטיקה 

גינז אוטה 

חיפה / ספרות צ׳כית 

געתון אריה לודוויג, ד״י 

ירושלים, כלכלן בכיר בבאבק ישראל / הערך: הכנסה לאומית 

גדכר־טלמון יונינה, ד״י 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / סוציולוגיה 

גרושקה תיאודור, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית ! רפואה ציבורית 

גריזל סולומון, ד״י 

פילאדלפיה / הערך: יצחק היוזיק 

גרינץ ייהושע מאיר, ד״ד 

ירושלים / מקרא; ספרים חיצונים! מזלח קדום 


1 

1 


1 



13 


רשימת המוזכרים 


14 


גת שמעון, ר" ר 

ירושלים, מדריד באוניברסיטה העברית / בימיה 

רה־פדים בנימין, ד״ר 

תל־אביב, אוניברסיטות ת״א ובר־אילן־ / הערך: הלכה 

דיוויס סידני, אינז׳ 

חיפה, מרצה ראשי בסכביון העברי היררוסכניקה 

דיס קין מרדכי חיים, אינז׳ 

חיפה, מרצה בטכניון העברי / הידרוסכניקה 

הברמן אברהם מאיד 

ירושלים, מנהל ספריית שוקן ! ביבליוגראפיה: חכמת ישראל 

הורוביץ יהושע, ר״ד 

בני־ברק / ספרות רבנית: ספרות המחשבה היהודית 

היל קלאוד. ד״ר 

ניו־ברונסוויק, פרופסור־חבר באוניברסיטת רטג׳רס של ניו־ג׳רזי / 
הערך: הרסן הסה (בחלקו) ״ • 

הימן מיכאל, ד״ר 

ירושלים '׳, ציונות 

ויטנברג גדעון, ד״ר 

ירושלים, פרופסיר־חבר באוניברסיטה העברית / הלמינתולוגיה 

זהדי מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בוסאניקה 

זילבדנר אדמונד, ר״ד 

ירושלים, פרופסוריחבר באיניברסיטה העברית / הערך: משה הם 

חיים אביבה 

סטוקהולם / הערך ורנד פון הידנסטם 

חשין שניארד זלמן, ד״ר (ז״ל) 

ירושלים, לשעבר שופט בבית המשפם העליון / תורחיהמשפט 

טל יופן! 

ירושלים / מוסיקה 

טמן מלכה, 

ירושלים / בוטאניקה: זואולוגיה 

טדטקובר אדיה, ד״ר 

ירושלים, לשעבר מרצה באוניברסיטה העברית / סוציולוגיה דדמד 
גראפיה של היהודים 

יאמאדה, צ׳. פראנסים, ר״ד 

חיפה, מנהל המוזיאון לאמנות יאפאנית / הערך: הירושיגה 

יאפו־הופמאן עדית, ד״ר 

ירושלים / אמנות 

יהושע יעקב, .*. 1 א 

ירושלים / חערו.׳ הכנסח־זזודחיס (נחלקו) 

ידדני־אגמון גליה,.*, 8 

ירושלים / תאטרון 

ידון בדיד, ד״ר 

ירושלים / הערך: ינה הלטאי 

ידושלם אדמונר מאיד, ד״ר 

ירושלים / היסטוריה כללית בימי־הביניים ובתקופה החדשה 

כהן שלום יעקב, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / ספרות אנגלית 

כ״ץ שמחה, 

ירושלים / תולדות ישראל בתקופה החדשה! תולדות היהודים 
ברוסיה: ספרות רוסית והיסטוריה של רוסיה 


לב זאב ויליאם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / פיסיקה 

לודיז׳נסקי אורי, אינז׳ 

חיפה, מרצח־אורח בטכניון העברי / מכונאות 

לוינגר דוד שמואל, ד״ר 

ירושלים, סגן מנהל המכון לכתבי-יד עבריים שליד משדד התנוך 
והתרבות / חכמת־ישראל בהונגאריה 

לזלי דוד 

ירושלים, חבר־הוראה באוניברסיטה העברית / ספרות סינית 

ליבוביץ גרטה, ד״ר 

ירושלים / פיסיקה 

ליבוביץ יהושע, ר״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר קליני באוניברסיטה העברית / רפואה; 
תולדות הרפואה 

ליבוביץ ישעיהו, ר״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / כימיה; ביולוגיה; 
רפואה 

ליבנה אליעזר 

ירושלים / סוציאליזם 

ליפצין סול (שלמה), ד״ר 

ניו־יורק, פרופסור ב״סיטי קולג׳״ / ספרות גרמנית! ספרות יידית 

ליפשיץ ברוך, ד״ר 

ירושלים, מדריד באוניברסיטה העברית / תרבות קלאסית 

מדרג אמוץ, ד״ר 

ירושלים, מרצח באוניברסיטה העברית ! הערך: הכנסה 

מייזלר דוד, ד״ר 

ירושלים, חבר־מהקר באוניברסיטה העברית / הערך: הסתברות 
(בחלקי) 

מנדילוב אברהם אדם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבד באוניברסיטה העברית / בלשנות וספרות 
אנגלית 

מדכום שמעון, ד״ר 

ירושלים / תולדות היהודים בארצות המזרח והבאלקאן 

נוה פנינה, ד״ר (פ. בת שלה) 

ירושלים ׳׳, ספרויות מערב־אירופיות: אמנות 

סטורטונט ויליאם ק., ד״ר 

וואשיבגטון, המכון ע״ש סמיתסון / אתנולוגית 

סירמונטה יוסף ברוך ד״ר 

ירושלים / פילוסופיה של יה״ב: ספרות איטלקית 

סמבודסקי שמואל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / תולדות המדעים 

ענת משה אדיה, ד״ר 

פרדס־חנה / הערך: היכלות, ספרי־ 

פולאק אברהם נ., ד״ר 

תל־אביב, האוניברסיטה של ת״א / תולדות היהודים ברוסיה 

פולוצקי ח. יעקב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בלשנות כללית 

פוצאר דיויד אדוארד,..^. 3 

ברקלי, אה״ב / הערך: הירושימה 

פוקם אלכסנדר, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה עתיקה 



15 


רשימת המחברים 


16 


פינבדג נתן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / סשסס בינלאומי 

פינטום קורט, ד״ד 

ניו־יורק, מרצה באוניברסיטת ״קולומביה״ / ספרות ■גרמנית 

סינקלשטייך מיבאל, ר״ד 

ירושלים, פרופסדר־חבר באוניברסיטה העברית / הערר: היפופיזה 

פלדמן אליהו,.*.*! 

ירושלים / הערך: הליאדה רדולסקו, יון 

פלוסר דדד נ. ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / נצרות 

פראגד יוסןז, ד״ר 

חיפה / נורולוגיה ופסיכיאסריה 

פרו ז׳אן 

ירושלים / הערך: הלשסם, עדן־ 

פרוידנברג גדעון, ד״ד 

ירושלים, חבר־הוראד. באוניברסיטה העברית / הערך: הסתברות 
(בחלקו) 

פרי(פלאים) חירם, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית { בלשנות וספרניות 
רוט אניות 

פרלמן שלום, ר״ר 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / היסטוריה עתיקה 

פרנקל אברהם הלוי, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מאתמאמיקה 

קדמון נפתלי 

ירושלים / הערך; הליקופטר 

קוגלמאם שלמה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: הסתגלות (בחלקו) 

קוסמאלה האנם, ד״ד 

ירושלים, מנהל המכון השוודי לתאולוגיה / נצרות 

קופ!ז לותר, ר״ר 

ירושלים, בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / אסלאם 


קופסר אפריים 

ירושלים / הערך: מיכאל הילפרין 

קטן משה,.** 1.10.1 

ירושלים, בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / ספרות צרפתית 

קפלן צבי 

ירושלים / תלמוד; ספרות רבנית 

קרשון אלכסנדר, אינז׳ 

חיפה, מרצה ראשי(אורח) בטכניון העברי / בנאות 

דבין חיים, ד״ר 

ירושלים, פדופסור־חבד באוניברסיטה העברית / בלשנות עברית 

רבינוביץ צבי מאיד, ד״ר 

תל־אביב / חסידות; ספרות רבנית 

רובינסון אברהם, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / סאתמאטיקה 

רוזלאר מרדכי, ד״ד 

ירושלים / תרבות קלאסית; ספרות הולאגדית 

רוזן שבתאי, ד״ר 

ירושלים, היועץ הסשפסי של משרד־החוץ / משפם בינלאומי 

רוטנשטריין־ נתן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: היססורחם 

רונן אברהם 

ירושלים / אמנות יהודית 

שווארץ מאיר 

קבוץ חפץ חיים / הערך: הידרופוניקה 

שטיינר יעקב 

ירושלים / הערך : הלוצינוגנים 

שלוי אלים הילדגארד, 

ירושלים, אסיסטנטית סן המנין באוניברסיטה העברית / ספרות 
אנגלית 

שליט אברהם, ד״ד 

ירושלים. פדופסור־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה עתי¬ 
קה; תולדות הבית השני 

שפאן שלמה,.^.* 1 

תל־אביב / הערך: המנונות חומריים 



ראעזי־תיברת טול טזבוות המחברים 


^ יוסף פראגר 

י. פר. 

= ארנסם אלכסנדר 

א. א. 

- ישראל בר 

יש. ב. 

־־ אפרים א. אורבר 

א. א. א. 

= יעקב שטיינר 

י. שט. 

־- אב" א אחימאיר 

א. אח. 

= לותר קופף 

ל. ק. 

־= אליעזר אלינר 

א. אל, 

= משה אבנימלך 

מ. א. 

= אברהם אדם מנדילוב 

א. מ. מ. 

= מרדכי איצקוביץ 

מ. אי. 

= אוטה גינז 

א. ג. 

^ מיכאל אכי־ידנד׳ 

מ. א. י. 

= אלישבע גולרשמידט 

א. ג. 

- משה אריה ענת 

מ. א. ע. 

- אדוארד דיויד פוצאר 

א. ד. ם. 

= משה בראוור 

מ. כ. 

= אברהם הלוי פרנקל 

א. ה. ם. 

= מרגרם ביבר 

מ. בי. 

־ אלים הילדגארד שלוי 

א. ח. ש. 

= מרינד־בדפורת 

מ. ב.־פ. 

= אדמונד זילברנר 

א. ז. 

= מאיר הלל בן שמאי 

מ. ה. ב. 

- אביבה חיים 

א. ח, 

•-־ מיכאל זהרי 

מ. ז. 

= אריה סרסקובר 

א, ס. 

- מרדכי חיים דיסקין 

מ. ח. ד. 

י־ אברהם יעקב בראוור 

א. י. בר. 

= מלכה סרגן 

מ. ט. 

= אורי לודיז׳נסקי 

א. ל. 

= מנחם אלון 

נע. א. 

=־ אליעזר ליבנה 

א. לב. 

= מיכאל סינקלשסיין 

מ. סי. 

- אריה לזדויג געתון 

א. ל. בע. 

- משה קטן 

מ. ק. 

= אברחם מאיר הברמן 

א. מ. ה. 

— מרדכי רוזלאר 

מ. רו. 

= אדמדנד מאיר ירושלם 

א. מ. י. 

י־ מאיר שווארץ 

מ. ש. 

= אברהם נ. פולאק 

א. נ. ס. 

= נתן פיבברג 

ב. פ. 

-- אליהו פלדמן 

א, ם. 

= נפתלי קדמון 

ב. קד. 

= אפרים קופפר 

א. ק. 

- נתן רוטנשטרייך 

ב. ר. 

= אלכסנדר קרשון 

א. קר. 

• : סידני דיווים 

ם. ד. 

־= אברהם רובינסון 

א, ר. 

- סול ליפצין 

ס. ל. 

= אברהם רונן 

א. רו. 

- עדית יאפו־הופמאן 

ע. ידה. 

= אברהם שלים 

א. ש. 

- פנחס ארצי 

פ. אר. 

=־ בנימיו אקצין 

ב. א. 

= פרדריק יוליוס בילסקוב־יאנסן 

ם. י. ב. 

= בנימין דה־פרים 

ב. ד.־פ. 

= פנינה נוה (בת שלה) 

פ. ב. 

= ברוך ליפשיץ 

ב. ל. 

= צבי אבנרי 

צ. א. 

= גדליהו אלקושי 

ג. א. 

-־ צבי מאיר רבינוביץ 

צ. מ. ר. 

= גדעון ויטנבדג 

ג. ו. 

־= צ/ פראנסיס יאמאדה 

צ , . פ. י. 

= גליה ירדני־אגמון 

ג. י. א. 

= צבי קפלן 

צ. ק. 

=־ גרטה ליבוביץ 

ג. ל. 

= קלאוד היל 

ק. ה. 

־- גדעון פרוידנברג 

ג. פ. 

- קורס פינסוס 

ק. ם. 

=־ דוד לזלי 

ד. ל. 

- שרגא אברמסון 

ש. אב. 

= דוד מייזלר 

ד. מ. 

= שאול אדלר 

ש. אד. 

- דוד ג. פלוסר 

ד. ם. 

= שמואל אסינגר 

ש. אט. 

= דור שמואל לוינגר 

ד. ש. ל. 

= שלמה אלכסנדר 

ש, אל. 

= הרברט בטרפילד 

ה. ב. 

= שמעה אפלבאום 

ש. אם. 

= הנם קוסם אל ה 

ה. ק. 

= שלמה ברימן 

ש. ב. 

= זאב וילי>.ם לב 

ז, לב 

־= שמעון בודנהיימר 

ש. בו. 

= ז׳אן פרו 

ז׳. פ. 

= שמעון בת 

ש. ג. 

= חיים ברקאי 

ח. בר. 

^ שמואל הוגו ברגמן 

ש. ה. ב. 

= ח. יעקב פולוצקי 

ח. י. פ. 

־ שביאור זלמן השין 

ש. ז. ח, 

= תירם פרי (פלאום) 

ח. פ. 

= שלום יעקב כהן 

ש. י. כ. 

•־ חיים רבין 

ח. ר. 

= שמחה כ״ץ 

ש. כ. 

= יצחק בךמאיר 

י ב.־מ. 

= שלמה אסינגן 

של. א. 

=־ יוסף בתך סירמונטה 

י. ב. ם. 

- שמעון מרכוס 

ש. ם. 

= יוסף ברויר 

י. בר. 

- שמואל נח אייזנשסדס 

ש. נ. א. 

= מנינה נרבר־טלסון 

י. ב. ס. 

— שמואל ססבורסקי 

ש. ם. 

= יהושע הורוביץ 

י הו. 

- שלום פרלמן 

ש. פד. 

= יהושע ליבוביץ 

יה. ל. 

שלמה קוגלמאם 

ש. ק. 

= יוסף טל 

יו. ם. 

= שבתאי רוזן 

ש. רו. 

= ישעיהו ליבוביץ 

י. ל. 

־ שלמה שסאן 

ש. ש. 

= יהושע מאיר גרינץ 

י. מ. ג. 

= תיאודור גרושקח 

ת. ג. 

= יעקב בר 

יע. ב. 


יי. י• = יעקב יזזושע 



ראשי־תיבות וקיצורים 


א״ב = אלף בית 
אב״ד = אב בית־דין 
אדסו״ר = אדוננו, מורנו ורבנו 
זזדר־׳ג = אבות דרבי נתן 
אה״ב = ארצות־הברית 
אה׳יע אל אהע״ז = אבן העזר 
או״ח = אורח חיים 
או״מ או או״ם = אומות מאוחדות 
אח״ב = אהר־כר 
אים' = איטלקית 
איכ״ר = איכה רבתי 
אנג׳ או אנגל׳ — אנגלית 
אע״ם - אף־על־פי 
אעפ״כ = אף־על־סי־בן 
אר״י = (ה)אלהי ר׳ יצהק (לוריא) 

אשכנזי ר׳ יצחק 

ארמ׳ = ארמית 
ב׳ = בבלי 
ב״ב = בבא בתרא 
ב״ח = בית חדש 
ביה״ר = בית־חדץ 
ביהכ״ג = בית־הכנסת 
ביהמ״ד = כית־המדרש 
בכור׳ = בכירות, בכורים 
בכ״ם = בכל מקום 
ב״מ = בבא מציעא 
במד׳ או בם׳ = במדבר 
במד״ר או במ״ר = במדבר רבה 
בס״ה ־־־ בסך הכל 
בעה״ח = בעלי־החיים 
בעש״ט = בעל שם טוב 
ב״ק = בבא קמא 
ב״ר = בראשית רבה 
ברא׳ או בר׳ = בראשית 
ברב׳ = ברכות 
ג׳ נראם 
גיט׳ = גיטין 
ג״כ = גם כן 
גרמ׳ = גרמנית 
דב׳ = דברים 

דה״א או דהי״א ־= דברי הימים א׳ 
דה״ב או דהי״ב = דברי הימים ב׳ 
דו״ח = דין וחשבון 
ת׳ -= דניאל 
די״י = דברי ימי ישראל 
ה״א = ה׳ אלפיש* הלכה א׳ 
הו׳ = הושע 
הונג׳ = חונגאלית 
הוצ׳ = הוצאה, הוצאת 
הל׳ = הלכה, הלכות 
הנז׳ = הנזכר 
חג״ל = הנזכר למפלה 
הקב״ה = הקדוש ביוד היוא 
וגו׳ - וגומר 
ויק׳ = ויקרא 
ויק״ר - ויקרא רבה 
וכד׳ = וכדומה 
וכיו״ב = וכיוצא בזה 
ז״א או ז. א. = זאת אומרת 
ז״ל = זכרונו לברכה 
ח״א =־ חלק א׳ 
ח״ב חלק ב/ וכייו״ב 


חב״ד = הכמה. בינה, רעת 
חו״ל = חוץ לארץ 
חול׳ =־ חולין 
חו״מ = חושן משפט 
חז״ל = חכמינו זכרונם לברכה 
חיד״א - חיים יוסף דוד אזולאי 
ח״ן = חכמה נסתרה 
חשמ״א = חשמונאים א׳ 
השמ״ב = חשמונאים ב׳ 
יבם׳ = יבמות 
יה״ב = ימי הביניים 
יהו׳ = יהושע 
יו׳־ד - יודה דעה 
יוו׳ = יוונית 
יו״ט = יום טוב 
יו״ר - יושב ראש 
יחזק׳ = יחזקאל 
ילק״ש = ילקוט שמעוני 
יצ״ו ־־ ישמרהו צורו וגואלו 
ידוש׳ או יד׳ = ירושלמי 
ירם׳ ־= ירמיהו 
יש׳ = ישעיהו 
יש״ר •- יצחק שמואל רג׳ו 

או יוסף שלמה רופא (מקאגדיאה) 

ית״ש = יתברך שמו 
כה״י או ב״י = כתב־היד 
כח״ע = כתב־העת 
כה״ק = כתבי־הקודש 
כיו״ב = כיוצא בזה 
כי״ח - כל ישראל חברים 
כנ״ל = כנזכר למעלה 
כ״מ = פסה מקומות 
כת׳ ־ כתובות 
כת״י = כתבי־יד 
לאם׳ = לאטעית 
לסה״ג - לספירת הנוצרים 
לפסה״ב = לפני ספירת הנוצרים 
מ׳ = מטר 
מר׳״ר - מורנו הרב 
מהר״ל = מורנו הרב ר׳ ליווא (מפראג) 
מו״מ - משא ומתן 
מו״ג = מורה נבוכים 
מו״ק == מועד קטן 
מי׳ = מיכה 
מל ״א = מלכים א׳ 
מל״ב = מלכים ב׳ 
מלח׳ =־ מלחמות 
מ״מ - מילימטר 

ממ״ע, מ״ע, מע״ק ־־ מטר מעוקב 
מנח׳ == מנחות 
מס׳ או מם, =־ מספר 
מם׳ מסכת 
מם״ כ - מסילת־ברזל 
מסח״ב = מסילת־הברזל 
מ״ץ או מריץ י־ מורה צדק 
מ״ד - מטר מרובע 
משנ׳ - משניות 
נדר׳ = נדרים 
נר = נולר 
נחס׳ =־ נחמיה 
ס׳ = ספר 


סם. ~ סבם 
סי׳ = סימן 
ס״מ = סנטימטר 
סמ״ג = ספר מצוות גדול 
סמ״ק - סנטימטר מעוקב 
סנדר = סנטימטר מרובע 
סגה׳ = סנהדרין 
ספר׳ - ספרדית 
ס״ת = ספר תודת 
ע׳ וגם עי׳ = עיין 
ע״א, ע״ב =־ עמוד א׳, עמוד ב־ 
עבה״י = עבר הירדן 
ע״ד -= על דבר 
עוב׳ = עובדיה 
ע״ז ־־ עבורה זרה 
ע״י = על יד, על ידי 
עי״ז = על ידי זה 
עיר׳ - עירובץ 
ע״ב = על בן 

עכו״ם = עובדי כוכבים ומזלות 
עכ״ם = על כל סבים 
עם׳ = עמוד, עמודים 
ע״נ = על נהר 
ע״ע =־ עיין ערך, עיין ערכים 
ע״ס או עפ״י ־= על פי 
עס״ר = על סי רוב 
ערב׳ = ערבית 
ע״ש - על שם 
סדר״א = סרקי דרבי אליעזר 
סי׳ = פירוש 
פס׳ = פסחים 

פסיקתא דר״ב = פסיקתא דרב כתנא 
פסי״ר ־= פסיקתא רבתי 
פפד״מ = פראנקפורט דמיין 
צ״ל =־ צריך להיות 
צרפ ׳ - צרפתית 
ק״ג = קילוגראם 
קדם׳ = קדמוניות 
קה״ר ־■ קוהלת רבה 
ק יד = קידושין 
ק״מ = קילומטר 
קמ״ר = קילומטר מרובע 
ר׳ = ראה < רבי, רב, ראש 
ראב״ד = ר׳ אברהם בן דוד 
ראב״ד = ר׳ אברהם בן דאוד 
ראב״ח ^ ר׳ אברהם בר תייא 
ראבי״ע = ר׳ אברהם אבן עזרא 
רא״ם = ר׳ אליהו מזרחי, ר׳ אליעזר 

מגרמיזא, ר׳ אליעזר ממיץ 
דא״ש = רבנו אשר בן יחיאל 
ררב״ז = ד׳ דוד בן זמר א 
רד״ק = ר' דוד קמחי 
ר״ה או רה״ש = ראש־השנה 
ו*״י " ר׳ יהודה, ראש ישיבה 
דיב״ז =־ ר׳ יוחנן בן זכאי 
ריב״ש ר׳ ישראל בעל עם 
רי״ף ־־ ר׳ יצחק אלפסי 
רלב״ג = ר׳ לוי בן גרשום 
רמ״א - ר׳ משה איסרלש 
רמב״ם = רבנו משה בן מימון 
רמב״ן ר׳ משה בן נחמן 
רמכ״ע =־ ר׳ משה אבן עזרא 



ראטוי־תיבות וקיצורים [המשח 


רמח״ל = ר׳ משה חיים לוצאטו 
רג״ק =־ ר׳ נחמן קרוכמאל 
רס״ג = ר׳ סעדיה גאון 
רשב״א — ר׳ שלמה בן אדרת 
רשב״: = ר־ שלמה אבן גבירול 
רשב״ם = ר־ שמואל בן מאיר 
רשב״ץ = ד' שמעון בן צמח (דוראן. 
רש״י = רבנו שלמה יצחקי 
ר״ח ־= ראשי תיבות; רבנו תם 


ש׳ = שנה, שנת 
שד״ל = שמואל דוד לוצאטו 
שה״ש = שיר השירים 
שהש״ר = שיר השירים רבה 
שו׳ או שום' = שופטים 
שו״מ = שפייאר. ורמייוא, מגנצא 
שו״ע גם ש״ע =־ שולחן ערוך 
שו״ת = שאלות ותשובות 
שי״ר =־ שלמה יהודה רסאפורם 


שם' = שמות 

שמ״א או ש״א = שמואל א׳ 
שמ״ב או ש״ב = שמואל ב׳ 
שמו״ר = שמות רבה 
ש״ס = ששה סדרים 
תהל׳ =־ תהליב 
ת״ח = תלמיד חבם 
תנ״ד = תודה, נביאים, כתובים 
תשב״ץ = תשובות ר׳ שמעון בן צםח(דוראן) 









דיוסקורידם מסאמוס: מנגני־רחוב (פסיפס, מן זזחויילזז של קיקרו, פומפאי) 
המוזיאון הלאומי, נאפולי 


זאנציקלופד־יה העברית 










פו? היאה: •*!טפח כסז־? 5 ד. ל ו כר, פאריס 


ג ׳ 1 ן מ י לט 1 [—ץ 13 ל 411100 א 10110 — ( 1838 — 1905 ), 

1 סופר ומדינאי אמריקני. אחר תקופת התמחות 
כעו״ד במשרדו של אברהם לינקולן (ע״ע). נתמנה הי כסגן 
המזביר הפרסי של לינקולן בתקופת נשיאותו של זה האחרון. 
ב 1865 — 1870 כיהן במש־רות דיפלומאטיות שונות. ולאחר־ 
מכן — כחבר המערכת של חסתבזל!! , ! !מזו ״״א. ב 1879 
נתמנה כסגן ראשון של שר־החוץ, וב 1897 — כשחזרה 
המפלגה הרפובליקנית לשלטון — כשנריד אה״ב בלונדון. 
מ 1898 עד שמת כיהן כשד־החוץ. בהדרכתו של הי התנהל 
המו״מ לשלום בין אה״ב וספרד אהר מלחמת 1898 , ובהשפעתו 
צומצמו מזימותיהן של מעצמותיאידופה להשתלט על סין, 
הופעל לחץ על רוסיה ויאפאן לרסן את ממדי התנגשותן 
במלחמת 1904 . יושבו חילוקי־דעות רצינים בין אה״ב והקי¬ 
סרות הבריטית וכן בין אה״ב וגרמניה, ונחתם הסכם אנגלי- 
אמריקני בנוגע לבנייתה של תעלת־פאנאמה (חוזה הי— 
פונספזט [שזנ&ססתטב?] ז ע״ע פנמה, תעלת*). 

כסופר נודע שמו של הי לתהילה ע״י אוסף שיריו בניב־ 
הספר האילינואי, בשם 83113015 ץז 1 זנ 001 1111 ? : 1111 ( 1871 ), 
משאר פירסומיו ידועים 5 ץ 1 !ם 0351111311 ("ימיס קאסטיל־ 
"נים״, 1871 ) — יופן־מסעות מתקופת ביקורו בספרד, וכן 
ז.ז 6 מ 1 ז;¥\ 03,1 ־ 81 (״המפרנסים״, 1883 ), רומאן אנונימי, 
שמטפל בתסיסה בקרב פועלי־תעשיה מתוך יחס ביקרתי כלפי 
האיגודים המקצועיים. יחד עם ג׳. ג. ניקולי (? 013 :> 11 ין.ס .ן, 
1832 — 1901 ), ששימש מזכיר פרטי ראשי לנשיא לינקולן. 
חיבר הי ביוגראפיה מונומנטאלית של לינקולן. שהופיעה 
בעשרה כרכים בשם 8151:0,7 \ : 13001111 !חגלגזל* ( 1890 ), 
וכן ערכו השנים את כל כתביו ונאומיו של לינקולן ( 1905 ). 


שירי הי הוצאו ב 1916 בשם 0,1,5 ׳\\ 001,31 ? , 1 -> 1 ק 1 ג 1 ס 0 ,הז 
13¥ ־ 1 10110 0 £ . 

,ז 0 ־< 2 ו 1 " 11.1 ; 1 * 191 , 01110 ) 151011 ) 811 ■ 401601 ,.// ./ 563 "ז 
■ 11 )/ 11 ) 4 > , 15 ת 1 זשם ״ 1 .\ ; 1915 ,. 11 ./ / 0 8 ח 0 )( 1.1 7/11 

. 1928 , 1896-1906 ,?[) 110014 ) 01 1 ( 8 ) 11 ) 401 ה 1 5 ) 111 ) 

ב. א.-ש. י. ה. 

היאר 1 ת (?!! 18 ו' 5 ; , 8711,11:5 ), קבוצת־בוכבים בראש מזל 

שוד. ההי' קרובות לפליאדות (ע״ע) ואף דומות 
להן ביותר. זריחתו חלה 4 ימים אחר זו של הפליאדות, 
בתחילת העונה של גשמי־האביב, ומכאן שמן(מיור ״ 05 = 
ירד [גשם]). לפי המיתולוגיה היוונית היו החי׳ מעיקרן 
נימפות. בנות לאטלאם (או לאוקיאנוס) ולאתרה. בתו של 
אוקיאנוס, ואחיות לפליאזלת (מצד אביהן אטלאם). הן 
נחשבו לאומנות של זוס. ולפי מסורת אחת גם שמרו 
על דיוניסוס (ע״ע). על הד ניסה: אלא שמפחדה של 
הרה הוכרחו לעזוב את ניסה ולברוח אל טתיס, האם של 
אמן! כאן החזירה להן מדאה (ע״ע) את נעוריהן, ויום 
חפן• אותן לכוכבים. — לפי מסורת אחרת. שלחו החי׳ יד 
בנפשן מרוב יגון על מות אחיהן (ויש אומדים — אביהן) 
היאס. ולאחר מעשה הועלו אל בין הכוכבים. מספרן — ביו 
2 ו 7 , ואף שמותיהן נפסדים בצורות שונות. הבהיר שבכוכבי 
החי׳ נקרא (מיה״ב ואילך) אלדברן (ע״ע, מערב׳ = הבא 
בעקבות [חפליאדות]). 

היאה [איאה], פ 1 ל — ], 3011111 ?--( 1803 .פאריס — 1869 , 
שם), צייר־נוף צרפתי: מאבותיו של ציור ה״נוף האינ¬ 
טימי" הצרפתי. יצירותיו מהוות חוליה חשובה בין האסכולה 
הרומאנטית ובין האסכולה הראליסטית-ביחם של ציירי- 



27 


היאה [איאה], פול — חיאם 


28 


בארביזון. הי׳ התמחה אצל גרו (ע״ע) ודן בטיסט פול! גרן 
("!•!:*!ס) והושפע במירה מסויימת מדלקרואה (ע״ע) ובו־ 
נינגטון (ע״ע), אך את הרושם הרב ביותר פשתה עליו 
אמנותו של קונססבל (ע״ע), שאת תמונותיו ראה בתערוכה 
בפאריס. בעקבותיו של אמו אנגלי זה ניסה הי' להוק את 
ההבעה הרומאנטית של תמונות־הנוף שלו באמצעות הוגשה 
דראסאטית של עצים עקומי־גזע ושמים מעוננים. בדומה 
לקונססאבל הירבה גם הי' ללמוד מרבי־האמנים של המאה 
ה 17 . כגון יעקב רויסדל, שאת אורח־הציור שלו סיגל לו 
לעיתים קרובות. ואולם הי'—ביהוד בתמונותיו המאוחרות— 
היה דראמאטי יותר מקונסטאבל או רויסדל. והטבע קסם לו 
ביותר כשהוא קרוע ע״י ברקים וסופות. עם זה עדיין טבולות 
תמונותיו באותו גון מסרתי הום. הקרוי "גו! הסטודיו", 
שניטש רק ע״י הדור של ציירי־צופת שבא אתריו, כשנת־ 
פשטה האפנה של ציור תחת כיפת־השמים. מראות־הנוף שלו. 
הקודרים ברובם, אמנם צוירו בבית־אולפנו, אך אין הם נטולי 
רגש. הציירים הצעירים של זמנו העריצו את הי׳, שעודד 
אותם לזנוח את מסורת־הציור הקלאסית על הקומפוזיציה 
המלאכותית שלה. אפילו דלקרואה כתב ב 1858 ביומנו: 
..נתרשמתי ביותר מתמונותיו". שלפי דבריו הו ,נתקעות 
בזכרון*. 

הי׳ עשה גם הדפסים. ידועים 36 תחריטים ו 54 הדפסי־אבן 
משלו! רובם כונסו באלבומים. ב 1829 הופיע קובץ של 
הדפסי־אבן משלו, בשם ,נופים", ולאחר זמן פירסם גם .,ששה 
מראות־ים". אפשר, הטוב שבציוריו הוא "מראה של רואן", 
שצייר ב 1833 . יצירותיו נמצאות בלובר (.שטפון בסן־קלו". 
1855 ), במוזיאונים של אורליאן (״הורשה בהאג״. 1866 ) 
ובריסל. ובאספים מרובים אחרים. בלובר נמצא גם אוסף 
של רישומים מאת הי', 

, 11 , 1 ז) 4 ח 14 ({ז 1 /,ם[ . 79 נ״/ ■ 40 ,ז:>נ 41 ט 1 ^ 

. 1911 , 11 ^ , 6 ' 111141/1 ז 14 )ע 0 יו%-?זו 171 )$ 1.6 , 0514511 .ש ; 1893 

ע י.־וז. 

היאלורונית, חכזצוז( 00111 סומ 0 ז 111 גע 11 , מיוו׳ 1 X 04 >!), זכו¬ 
כית). פוליסכריד רירי בעל חשיבות ביולוגית. 

הבא ממקור אנימאלי ובקטריאלי. המבנה הכימי של 
התה״ה עדיין לא נתברר כל צרכו, אד ידוע שהשרשרת 
(הישרה או המסועפת) בנויה מיחידות של ח ו מ צ ה ג ל ו - 
קור וני ת (ע״ע אורוניות, תמצות) ושל גלוקוזמין 
(ע״ע) מאוסטר בחומצת-חומץ! לבל הפחות. בדלק מן השר¬ 
שרת קשורות חוליות אלו קשרי 3 ־ג), 1 (ציור); המשקל 


08 ,״.€ 



חו?יה ב׳פדערח דסייקו^אריד, ׳ 8 < רחוסצד ד.ה יא<יר 1 גיר 1 

המולקולארי של הפולימר: 200.000 — 400,000 . כפולי־חימצה 
יוצרת החה״ה (עם בסיסים אלקאליים) מלחים, וכן היא מת¬ 
קשרת בפרוטאינים בסיסיים. החה״ה תופחת במים. קושרת 
מים. ותמיסותיה המימיות מצטיינות בדביקות. סמיכות 
וצמיגות. 


החה״ר, בודדה לראשונה ב 934 ! מזגוגית-העין (מכאן 
שסה). אח״ב נמצאה גם בנוזלים הידיים אחרים של הגוף. 
ביהוד בנוזל־המיפרקים המשמש להחלקת ראשי־הפרקים 
במיפרק, וכן ברקמת־החיבור של העור, ובריכוז גבוה ביותר— 
בחוסר הרירי של הבל־הסבור בזלודים, וגם בעטיפות הרי¬ 
ריות של מיני־חידקים שונים. החה״ה המימית משמשת מעין 
חומר־דבק לתאי הרקמות, כגון בקרום־החיפוי של העור 
ובתיק של ביצת־היונקים! היא מלכדת אותם יחד ומקנה 
לקרום או לשכבה רציפות וחוזק. 

החה״ה ניתנת להידרוליזה ע״י אגזים ספציפי. ההיאלו־ 
רונידאזה. בהשפעתו של אנזים זה מאבדת תמיסת החה״ה 
את דביקותה וצמיגותה. ובגושים או קדומים של רקמה 
מתרופף הקשר בין התאים. ההיאלורונידאזה נמצאת ברק¬ 
מות ובנוזלים ביולוגיים שונים, אך ביהוד בחידקים גורמי 
זיהומים דרך העור. וכן ברעלי הדבורים והנחשים. האנזים 
הוא המכשיר את הגורם הפאתוגני לחדירה לעומק הרקמה — 
הוא פועל כגורם־ ה התפשטות (זסז 0 נ£- 11118 ז 3 סזק 5 ) של 
הזיהום. כמו־כן נמצא האנזים בשכבת־הזרע של היונקים. 
והוא מאפשר את הדירת תא־הזרע לתוך תא־הביצה. יתכן. 
שלמערכת ה״ה־היאלורונידאזה יש גם חלק בכושר ההת¬ 
פשטות של גידולים ממאירים מסויימים ובחוסר תנגודת 
להתפשטות זו מצד הרקמה הבריאה המקפח את הגידול. 
. 4 . 4 ) ,. 141 ; 19-17 ,( 27 . 4 . 77 

- 45605 , 0 . 641 ] 011 ) 014 4 ח 0 1011111 -) 1 זו * 715114 €0/1716111446 ) 
6 חזץ 1/1 ה 14111 1 ו/ו /ג 4 ) 1 ח 10 ו?/ $44 4 ח>! 0 ז 0 ; 1954 ,([ת 55 חנ 17 
; 1950 ,( 52 ,. 501 , 4104 . 71 ה 4 ) ) 1401 ה 0 ) 4 ו 01 ץ 1-1 14174 

,ץ 0 ! 1 ת( 1 
: 4:110710:171 "סא 07 ) 100 ״ז 50 ) להסתדרות אחת בשם "שרות 
היאס הסאוהד״ ( 5071,100 8 \ 10 ן 1 !!סחמט). הממונה היום על 
הושטת עזרה למהגרים יהודיים בכל הארצות. 

אע״פ שהי' והיצם דאגו בראש וראשונה לצרכי ההגירה 
היהודית בגולה, סייעו מזמן לזמן, משנות ה 20 ואילך, גם 



29 


היאם — היארוניפוס, אוזביוס פופדוניוס 


30 


לעליה לא״י. סיוע זה גדל במידה נוספה בתקופת מלחמת־ 
העולם 1 ז ואחריה, כשכמה וכמה שיירות של עולים הועברו 
לא״י על חשבונה של הי' ובהדרכת נציגיה. פעולה זו נת¬ 
רחבה עוד יותר אחר הקמתה של מדינח־ישראל. הי׳ יסדה 
אז בארץ קופה לנמילות־חסדים, שנותנת הלוואות ללא ריבית 
לעולים. במו־נן הקימה בתי-מחפה לעולים בחלקים שונים 
של הארץ נב 1951 הגיע מספרם ל 135 : 711 חדרים ו 2,655 
מיטות) ומלון בבאר־שבע, שהוא מן הבניינים הבאים בעיר זי. 

1111 ) 7 ^) 1171711 0/111 ^ 71/1 * 11 * 5/1 10 * 1/7 * 11 *# 30/11101 
?• 1114101 * 711 . 30111 **■<# 10 ¥140 ,זש 2 ז 1 תו 1501 ^\ ; ? 1 * 5011 4111 . 

. 1956 , 44105 ), 0 

א. ס. 

ה'אר[ינת 1 ם <:> 0 פ,״.׳״>זו 0 , במיתולוגיה היוונית — גיבור 
(ע״ע הרום) מן התקופה הטרם־דורית. לפי רוב 
המסורות נחשב הי׳ כבנם של אמיקלס ודיומדי; ולפי זה 
היה נכדם של לקדימת וספרטה, הורי אביו. לזכרו של הי' 
היו אנשי־ספרטה חוגגים באמיקלי. ששם נקבר הי׳ לפי 
מסרתם. את הג־ה״היאקינתיה" ( 1 >ו#ז)״>זו■ ס!) שהיה חגם 
השני בחשיבות. במרוצת־הזמן הוחלף המיתוס ההרואי באגדה 
אחרת. שמצאה את עיקר ביטויה בשירי האלכסנדרונים, 
ובעקבותיהם אף בשירת אובידיוס (״התמורות־׳, / 0 162 
ואילך). לפי אגדה זו היה הי׳ בנו של אויבלוס ואהובו של 
אפולו!, יום אחד, כשהיו שני הידידים עסוקים בהטלת 
דיסקוס, קם זפירוס, האל של רוח־הסערב (נ״א: בוראם. 
האל של רוח־הצפון). שאף הוא חשק בהי׳, שינה את כיוון 
מעופו של הדיסקוס והרג בו את הי׳. כדי להנציח את זכר 
אהובו, הפך אפולון את דמו לפרח, שנקרא בשם יקינתון 
ועליו מסומנות האותיות 41 (קריאת־נהי של אפולוו) או ־ 1 
(האות הראשונה בשמו של חי׳). החוקרים החדשים מזהים 
את פרח־ההי׳ עם הדרבנית ( 15 ס 3 ו 3 <זו< 1 נמו 11 <ן 1 סס) או עם 
הגביעונית 10 ז£ב 616 ומ 13 ־ £11111131 ). 

, 1896-1909 , 5 * 5101 ) 1 ** 57 ) * 1/1 ( 0 €1315 * 7/1 , £11 תזב? . 111 
;. 14 11 7 , 1 ,״ 1925 ,*!/*?!? ,פ 1 >ב 1101 .£ 264 , 125 ,^ 1 

. 1943 ,. 44 .[ .ן\ 

היארזגליפים, ע־ע חוטמים, 3 ך 1 ב ה־. 

היאר 1 ן 1 — ׳■■״>,): 6 ■ — (מת 467/6 לפסה":), טירן של 
ס־רקוסי (ע״ע). הי׳ מעל בגלה, בסיציליה הדרו¬ 
מית, בזמן שאחיו, גלון, שלם בסירקוסי (ע״ע). כשמת גלון 
( 478 ) ידש הי׳ את מעמדו, בניגוד לתביעות של אחיו השבי, 
פוליזלוס. ע״י מדיניותו ומלחמותיו עלה ביד הי' להעלות 
את סיראקוסי לדרגת מעצמה. הי׳ הצליח להכניס את איטליה 
הדרומית לתחום השפעתו ע״י העזרה. שהושיט לעיר סיבריס 
נגד חלוקניט, ע״י הגנתו על העיר לוקרוי בפני אנכסילס, 
מלך רגיום. וע״י התבוסה. שהנחיל את האטרוסקים במלחמה־ 
הים על־יו קומי ( 474 ). כדי לשמור על השפעתו בתחום זה. 
יסד הי' ( 475 ) מושבות באיסכיה (פיתקוסי) ובסיציליה 
(אטנה, על־יד קטנת). לאחר שפקעה בריתו עם העיר אקרא- 
גאס (ע״ע אגריגנסום). נלחם בד, וניצח אותה ( 472 ). — 
בחצרו הסתופפו משוררים ופילוסופים. כגון איסבילוס. פינ־ 
דארוס, בקכילידס, סיכלנידס ואפיכרמוס. 
- 113010 ^ ,׳ד , 11 ; 1496 . 7111 < 7 \-? מג 

. 3 */ 1 /* 1 (*י 1 ת:>££נ 8131 14 ח 0 וז 80 ; £6 510 , 1 ,^ 1921-23 

, 1933 ,! 11 ) 701 ? 5 0071 *! 1 * 210 ** 3 . 11 

היארזן (הסאה ה 5 לפסה״נ). יוצר (קדר) אתונאי בתקופת 
הסיגנון של ה״צורות האדומות״ (ע״ע יון. אמנות). 

כ 30 מכלי־האמנות שלו(ברובם קעריות [ £5 .■<;.*,״■- ]) נתגלו 
בשכבות מתקופת המלחמה הפרסית, ז״א מן הזמן שקדם 
ל 478 לפסה״נ. נושאי־הקישוט הם ברובם מחזות מחיי יום־ 
יום: שיחות בין גברים ונשים. גילויי־אהבה, נשפי נגינה 
ומשתאות עם פילגשים (הטירות), ובמיעוטם תמונות מעולם 
המיתולוגיה, ביחוד ההילולות של דיוניסוס ופמליתו. מעשים 
מסיפורי טרויה או מן האגדות על ייסודה של אתונד" ולפעמים 
יש בתיאוריו מתח דראמאטי (שיבח הלנה למנלאוס; המש¬ 
לחת לאכילום). ביצירתו מסתמנים שני שלבים: קדום, שבו 
ניכרים רישומי התקופה הארכאית, ומאוחר — שבו הצורות 
עדינות יותר. בציוד של סלבושי־חנשים עלה נידו למסור 
את תנועות־הגוף. דוגמאות מכלי-הי׳ •סמורות באספים של 
אירופה (לנינגראד, לונדון, רומא, ועוד) ואמריקה (בוסטון). 

11 * 2 * 8101 7 * 3 71 * 110.1 * 75 * 151 * 43 ) 1 * 41 * 5 ) 6 ** 71 § * 1 ( 1 , 13 ^: 14311 .? 
;.ן>ן> 5 435 ;.ןזן> 5 270 , 1893 , 5 * 5111 1 /*§(/ס§ 1 ( 701 71 *£ 11 * 5/7 5 * 3 
; 436 , 1905 , 1 ,? 7 * 071 ? 1 ( 1 * 1 * 471 . /ס ? 4414507 , 5 ק£) 731 \ . 0 . 11 

,ץ 3216 ־> 8 . 0 ■ 1 ; 23 .ס״ ,. 8 1513 , 1913 ,* 7111 ,£# ,א'-? 

■\ - 4 \ . 0 ;.££ 21 , 1942 , 75 * 01711 ?-* ¥05 1 £ 117 £ ?- 3 *? * 3.111 
. £1 81 , 18 , 6 194 , 5 * ¥05 3 * 7 ! 1 § 1 ?- 3 *? * 3111 ,ז 16 ו 14101 

ד,'אר 1 נ״םום, או?ביים פופרוניום--,(ס 50 5 ״ 1 ( 1 ־ 5 ״ £ 

5 זו 1 מץנ 10101 (£ 1001115 — ( 0 342 ׳ סטרידון [דל־ 

מאצית], סמוך לגראהוב! בזמננו — 420 ״, בית־לחם), אבי־ 
כנסיה לאמיני. הי׳, שנולד להורים נוצריים. נשלה על־ידיהם 



ד,יארוז 11 מסבע ה 5 ניפםי ספיראיזזנ: , 
(רגד 5 ה 6 י 1.5 ) 




31 


היארוניסום, אוזביום סופרונידם 


32 



?אונארדו דדי וי:צ'י: ראשו היארוגימוס הקרוש (י־רט פחטונוז 
בלחי־גפורה), הסחיאוז ׳ 52 הי־ואטיקא:, רומא 


ללמוד ברומי. ועם מוריו נמנה גם המדקדק המפורסם בזמנו — 
זלנטוס (ע״ע). בגאליה, שלשם הגיע אחר גמר לימודיו. 
תקפו את הי' הצעיר, שהיה כרוך אחר חיי־שעה, הרהורי־ 
תשובה: הוא החליט לחיות היי־סגפנות,ובאקוויליאה הצטרף 
לחוג של סגפנים. ב 374 החליט לעלות לירושלים: אך בדרכו 
לשם חלה באנטיוכיה, נשתהה כאן ושמע לקה מפיו של אפו־ 
לינאריס מלאודיקיאה, במקום זה שמע בת־קול קוראת אליו 
ואומרת: 1115 ז 15:12 זל 0 מסס , 0$ ,:סתג 1 ת 0 ז 1 ז 01 (ציצרונייני 
אתה, ולא נוצרי). האשמה זו, שהוא מעדיף את לימודי־החול 
על חיי־הקדושה של הנוצרים, השפיעה עליו שיעזוב את 
אנטיוכיה, והי' חי מאז חיי־נזיר במדברה של נאלקיס במשך 
שלש שנים ( 375 — 378 ). כאן נפגש עם יהודי מומר והתחיל 
לומד בסיועו עברית. אח״ב חזר לאנטיוכיה והוסמך בה 
ככומר. מכאן יצא לקושטה, הכיר בה את גרגוריוס מנזיאנז 
(ע״ע), ושמע את הוצאותיו בפרשנות שלי כתבי־הקודש. 
ב 382/85 ישב ברומי ושימש מזכירו של האפיפיור דאמאסוס. 

באותו פדק־זפן התחיל מפרסם סיפורים על חייהם של 
נזירים קדושים, שנכתבו בצורת רומאנים היסטוריים קטנים 
ובסגנון לאטיני פשוט וקל. לחיבורים אלה, שהטיפו לחיי 
סגפנות וקדושה, נודעה השפעה מרובה על אגדות יה״ב. 
נראה, שבימי שהייתו בקושטה עסק בתרגום הכרוניקה 
של אוזביוס ללאטינית, הוסיף עליה הוספות והמשיך אותה מן 
השנה ה 20 לקונסטאנטינוס עד מותו של ואלנס ( 378 ). 
העיבוד הוא לפעמים מרושל ומחוסר־דיוק. אעפ״ב שימשה 
הכרוניקה, הכוללת תאריכים בתולדות־העולם (מאברהם 
ואילו), בלבושה הלאטיני יסוד לכל הכרונוגראפיח של 
יה״ב במערב והשפיעה בדרך ישירה או בעקיפים גם על 
מחברים עבריים ביה״ב. כמו־כן היא משמשת אף היום מקור 
חשוב לבדונוגראפיה של העולם העתיק (ביהוד מכיוון שאבד 
המקור היווני של אוזביוס). 

בימי ישיבתו ברומי, שעדייו היתד, אז אלילית־למחצה. 


עלה ביד הי׳ לרכוש השפעה על הוג של נשים נוצריות 
ממשפחות מכובדות. שנהג לשוחח עמהן על ענייני־הנצרות, 
לקרוא בכתבי־הקודש ולשיר מזמורי־תהלים. ביניהן היו גם 
יודעות עברית. הי׳ השפיע בחוג זה ברוח ההתנזרות הסגפנית 
ושיחותיו עם הנשים המלומדות עוררו אותו להשתלם בלי¬ 
מודים. לשם הגנה על חיי־פרישות חיבר הי׳ ברומי את 
חיבורו 0 ז 110 ״,י 151161 ו!עזו 1 > 4 ("נגד הלווידיוס"). הלווידיוס 
ביקש לבסס את החיוב שבחיי־המשפחה על ההנחה, שמרים. 
אמו של ישו, ילדה בנים ובנות ליוסף בעלה לאחר שנולד 
ישו, הי׳ ניסה לבאר את כתבי האוואנגליונים באופן שהאחים 
והאחיות של ישו היו, לאמיתו של דבר, בני־דוד של ישו. 
דעה זו נתקבלה בכנסיה הקאתולית, הטוענת שמרים נשארה 
בתולה עד מ(תה. 

אחר מותו של האפיפיור דאמאסוס ( 384 ) היו שהציעו 
לד,י׳, שיתפוס את מקומו, אך הי׳ יצא אל המזרח. ביקר 
באנטיוכיה, במצרים, וב 386 התיישב סופית בבית־לחם. עמד 
כאן בראש מנזר והקדיש את זמנו ללימודים. הכסף לייסוד 
המנזר בא לו מאחת כחסידותיו ברומא, פאולה, שעברה עם 
כמה מחברותיה לבית־לחם ויסדה כאן שלושה מנזרים לנשים. 
בבית־להם המשיך הי׳ בלימוד הלשון העברית, שכבר התחיל 
בו בסוריה. היו לו כמה מורים יהודיים, שלימדוהו עברית 
והראו לו את המקומות הקדושים: מורה אהד היה סלוד, 
והשני, בד־הנינא שמו, היה מטבריה: זה האחרון הוכרח, 
לדברי הי׳, מפחדו מפני היהודים, לבקר לפעמים אצל היי 
בלילות, ולפעמים אף שלח יהודי אתר במקומו, ניקודמוס 
שמו. היהודים נהגו אז ללעוג לגויים, שאינם יודעים לבטא 
כהוגן את האותיות הגרוניות, אך הי׳ הגיע במבטא העברי שלו 
למידה מרובה כל־כך של שלימות, שתעתיקי המלים העבריות 
שבכתביו משמשים חומר חשוב להברת המבטא העברי בזמנו. 

לימוד העברית הכשיר את הי' למפעלו החשוב — תרגום 
לאטיני של המקרא מלשונו המקורית. תרגום זה, יחד עם 
תרגום הברית החדשה מיוונית ללאטינית, שאף הוא נעשה 
ע״י הי', נתקבל כנוסח הרשמי של כתבי־הקודש בכנסיה 
חקאת(לית. ונתפרסם בשמו הלאטיני: וולגאטה (ע״ע מקרא, 
תרגומים). ההתעוררות לתרגום הברית החדשה באה לו. 
להי', בימי ישיבתו ברומי, כשד,אפיפיור דאמאסוס פנה 
אליו לערוך את התרגומים הלאטיניים של הברית החדשה, 
שהיו מקובלים בזמנו. אך כשישב בבית־לחם הרחיב הי׳ את 
הטעימה גם על המקרא, 

עבודת התרגום של חי' נעשתה שלבים שלבים. את ספר 
תחלים תירגם שלוש פעמים: בפעם הראשונה תירגמו מיוונית. 
ותרגום זה נתקבל בליטורגיה חקאתוליח: בתרגומו השני 
נתבסס על עבודתו של אוריגנס (ע״ע). שהשווה את תרגום 
השבעים (של כל כתבי־המקרא) אל הנוסח העברי. תרגום 
זה נכלל בנוסח הרגיל של הוולגאטה. לסוף, כשתירגם הי׳ 
את המקרא מעברית, תירגם מחדש גם את ספר תחלים. 
תרגום זה לתהלים לא נתקבל בנוסח כתבי־הקודש של 
הנוצרים ואף לא בפולחן. 

תרגום המקרא מעברית נעשה ע״י היי ב 390 — 404 : כמו־כן 
תירגם הי' תרגום מרושל — מנוסח ארמי שאבד - את ספרי 
יהודית וטוביה, ומיוונית — את ההוספות שבתרגום היווני 
לדניאל. את ספר חכמת־שלמה, ספר בן־סירא, ספר ברוך, 
איגרת ירמיה ושני הספרים הראשונים של ספרי־ה,חשמונאים, 
ספר עזרא השלישי והרביעי וההוספות בתרגום השבעים 
לאסתר לא חשב לחיבורים קאנוניים. תרגומיהם הלאטיניים 




33 


זדיארונימוס, איזברם סופרוניוס — היארוכימום מפרג 


34 


של חיבורים אלה, הנמצאים כיום בהוצאות הוולגאטד" 
אינם פרי עטו. 

תרגום המקרא לפי .,האמת העברית" עורר תרעומת 
בחוגים שמרנים של הכנסיה הקאתולית. העוררים על הי' 
הגדירו אותו כזייפן ומחלל שם שמים. שביטל בתרגומיו את 
המסורת המקודשת של הכנפיה והלך אחר היהודים; בין 
השאר נשענו על הסיפור בדבר תרגום השבעים, שנערך 
בצורה ניסית. אך הי' דחה את הסיפור באגדה. למריה 
ההתנגדות, שעורר התרגום החדש בתקופה העתיקה (התנג¬ 
דות, שנתמכה נם ע״י אוגוסטינוס), מצד אחד, ולמרות 
הביקורת השלילית, שנמתחה עליו מצד כמה מן ההומאניססים 
ובעלי הרפורמאציה. מצד שני. קבעה ועידת־הכנסיה בטרנטו 
(ע״ע). שיש לחשוב את הוולגאטה כנוסח אותנטי (סזיז 

1101 ; 6 <)בו) ב 0 ו 1 חסז(זסב). 

נוסף על תרגומם של כתבי־הקודש, עסק הי׳ גם בחיבור 
פירושים להם. פירושיו שימשו יסוד לפדשנות־המקרא הנו¬ 
צרית של יה״ב, ואף מפרשים עבריים מביאים לפעמים את 
דבריו. הפירושים עצמם בוללים חומד פרשני מרובה, שתי׳ 
קיבל ממוריו היהודיים. ובכלל זד. — כפה מדרשים שאבדי. 
הי' משתמיס בפשט ובדרש כאחד. בפירושו לספר דניאל 
הוא דוהה את טענתו של פורפיריוס (ע״ע), שספר דניאל 
אינו כולל דברי־נבואה, אלא משקף את מצב־הדברים ההיס¬ 
טורי, שהיה קיים בזמנן של גזירות אנטיוכוס. פרי לימודיו 
העבריים של הי־ הוא ספרו - 111131:5110 ״!ס!,: 16 ,; 1 ל:> 1 ) 101,61 
5606500 ) מ! מוס" ("ספר שאלות עבריות לספר בראשית"). 
שבו הוא דך בהשוואת הפרשנות הנוצרית לנוסח העברי. 
החיבור 1115 ״ 1 ():.ז-) 00011011105 40 101,61 (,׳ספר על השמות 
העבריים") מבוסס, כנראה. על ה״אונומאסטיקון" לאוריגנס. 
שאבד; מלון זה של השמות הפרטיים. הנזכרים במקרא 
ובברית החדשה. ערוך לפי סדר כחבי־הקודש, ובכל ספר 
וספד מובאים השמות בסדר האלפבית. תרגומי השמות לא 
תמיד נכונים הם. 

בביקוריו בארץ ב 373 לערך ובחורף 385 ובמשך ישיבתו 
הקבועה בארץ, ס 386 ואילך, הספיק הי׳ להכיר יפה את 
הארץ וגם הירבה ללמוד עליה ממוריו היהודיים. חיבוריו 

בידיעת א״י הם: א) 10601001 00011011105 61 5110 116 01 ( 1,11 

ו 1160100 ; 1 <}> 11 ("ספר על מקומותיהם ושמותיהם של האתרים 
העבריים"). ספר זה הוא תרגום מעובד ללאטינית של 
ה״אונומאסטיקון" לאוזביוס. תרגום זה משלים את המקור 
בעניינים הרבה, שנתחדשו במאה ה 5 . בעיקר בקשר לבניית 
הכנסיות במקומות קדושים הרבה, כגון בית־אל, שלה ועוד, 
וכן הוא מתקן פה שהיה נראה לו. להי׳. כבלתי־סדויק, כפו 
בעניין מקומה של בית ענבא; ב) במכתביו השונים. ובייחוד 
במכתב מם׳ 108 , שהוא הספד על פטירת ידידתו פאויה. מתאר 
הי׳ את מסעה בארץ. ובהזדמנות זו הוא מזכיר גם מקומות 
מקראיים הרבה ומדבר על הנעשה בחם בזמנו. כהשלמה 
לתיאור זה משמש המכתב. שבתב אחר סטירת בתה של 
פאולה, אוסטוניום; ג) בפירושיו רבי־ההקף לספרי־המקרא 
מביא הי' מסורות יהודיות מרובות בנוגע לאיתורם של 
המקומות הנזכרים בתנ״ד! אך לפעמים מבוססת דעתו על 
טעויות (כמו בפירושו למלה "אפדנו" בדניאל יא, מה, 
שלדעתו היא שם מקום). 

להי׳ היה מגע מתמיד עם היהודים. אך יחסו לתורת־ 
ישראל ועם־ישראל היה היחס הרגיל של אנשי־הכנפיה 


בדורו. לשמירת המצוות, גם של הנוצרים הראשונים וגם של 
היהודים העוברים לנצרות, התייחס בשלילה גמורה — בניגוד 
לאוגוסטינוס, שיחסו לקיום המצוות היה סבלני יותר. הואיל 
ואף לדעת הנצרות קדמה התורה לנצרות. הליפת־המכתבים 
בין אוגוסטינוס והי׳ מעידה, שאוגוסטינום כתאולוג לא היה 
מסוגל להביו את החשיבות של מפעל התרגום של היי. 
לעומת זה נראה הי׳ כבלתי־מסוגל לשום מחשבה מקורית 
בתחום התאולוגיה. — אחת מן האיגרות המיוחסות לו (סס׳ 
19 ). שעוסקת בברית־המילה. ואיגרת שניה (מסי 149 ). שדנה 
בחגי־ישראל, לא חוברו על־ידיו. 

אחד מחיבורי הי', שהשפיע השפעה מרובה ביותר על 
הספרות הנוצרית של יה״ב, הוא 111051111105 11115 06 ("על 
האישים המפורסמים״), שנתחבר בבית־לחם ב 392 . באותו 
שם חיבר סוטוניוס (ע״ע), ב 13 ! בערך, חיבור על גדולי 
הספרית הלאטינית, ואייו הי' עוסק ב 135 אישי הספרות 
הנוצרית: הוא פוחח בפטרוס ומסיים בפעולתו הספרותית 
שלו, של הי׳. הי־ דן כאן גם בסופרים הנוצריים פן המינים 
וגם ביהודים: פילון, יוסף בן מתתיהו ויוסטום מטבריה. יש 
בספר טעויות ואי־דיוקים, אך נשתמרו בו גם ידיעות חשובות 
ביותר. בין המאה ה 7 וה 9 ניתרגם ליוונית. 

בשנותיו האחרונות השתתף הי׳ בפולמוס נגד חסידיו 
של אדריגנם (ע״ע). קודם לכן הירבה הי׳ לתרגם מחיבוריו 
של אוריגנס, ביחוד מדרשותיו, וכרבים מבני־דורו התייחס 
אליו בכבוד. אך מ 374 ואילך התחיל אפיפאניוס. שעסק 
בחיבוריו בכיתות הסינים בנצרות, סגלה את המינות המסו¬ 
כנת שבכתבי אודיגנס. באותו זמן עצמו, שהי׳ התיישב 
בבית־לחם. ישב בירושלים רופינוס (ע״ע). שתירגם מיוונית 
ללאטינית גם רבים מכתבי אוריגנם. כשנדריסו רופינוס והי׳ 
ב 392 להתכחש לאוריגנס, הסכים הי' לבדו לכך, בעיד 
שרופינוס, ועמו הגמונה של ירושלים. עמדו על שלהם. 
כשאפיפאניום, בן השמונים. בא לא״י, פרץ ריב חמור בין 
הי׳ לרופינוס, שנמשך שנים הרבה. על התקפותיו של רופינוס 
השיב הי׳ בחיבור בעל שלושה ספרים (.,נגד רופינום"). 

חי' השתתף השתתפות פעילה גם בפולמוסי־כנסיה אחרים: 

נגד חסידיו של אריוס (ע״ע), וכן נגד חסידיו של פלגיוס 
(ע״ע), שאת הדיאלוגים נגדם חיבר ב 415 , לפי בקשתו של 
אוגוסטינוס (ע״ע). 

כמה מציירי יה״ב ציירו את הי׳ בתמונותיהם, פן המאה 
ה 13 ואילך, כשכובע אדום של תשמן חבוש לראשו, מתור 
ההנחה, שהאפיפיור דאמאסוס עשאו השמן. אחרים (כגון 
דירר) ציירוהו כשארית מוטל לרגליו. יום מותו, ה 30 בספ¬ 
טמבר. הוא יום־זיכרון בכנסיה. 

ד. גולדשסידט, הערית לשלושת תרגומיו של הירונימיס לס׳ 
תחלים, ספר יוחנן לוי, ירושלים תש״ם, עמי 45-38 ; . 8.1113055 
•׳)))() 61 11/101 ; 6711,117 ־׳,/; ( 11 1 ) 01 ') 1 • 1/11 ׳״ >.' 1 ) 1 / ־);/■/' 
״ 6/11 7/11 . 3 * 11.1111 .. 1 ;( 8 ג 5-7 < 2 . 118941 6 ..׳״א ./■, 1 ־ 1/1 ) 
- 111 ־ 03 .־ 1 ; 1923 ,) 1 ה 10 ){ ,) 5 / 0 ?) 1 !!וק£ ) 111 10 1 /^ 0/1111 111 ) 11 
10 י)// )■( 1111/01 , 1110 ) 1 ־ 1111 ;,] ;>!> .י 1 :י. 2 ׳' 1 ,)(((ס))/ ?{ 5611 . 3 ז 6 | 
.-\ 41 זן.מ . 0 : 4-15-500 .<ןון . 1 * 192 .) 11010 ) 1 }) ) 101111 * 101111 ) 1111 
46 ,. 11 ) 801 .■/)£) :! 11 ) 1 ( 1 ) 9 } !)■( 1011 ( 9 1 )! 1 ) ) 1 ה 0 ■()/ 1 ( 5011 
1 :) 41 )((ן 11 ) 1 ) 1 ו{ ) 1 ( 1 ..? 1 ז 3 זפ 1 ח 0 וחט 01 . 13 ;( 145-153 ,[ 1934 | 
. 45-50 .נ!ק . 1946 , 5 < 111 !ו 81 ) 11 . 

ד. פ. 

הי^רזבימ^ס (צטומ^סזשג 1 ־ 1 ) מפרג ( 1370 ״, פראג — 
1416 , ק 1 נסטאגץ), תאולוג נוצרי? מחסידיו של 
הדס (ע״ע). הי׳ למד באוניברסיטה של פראג׳ במקום שהיה 
תלמידו — ואח״ב חברו — של חוס. ב 1398 בא לאוכספ^רד 



35 


היאדונימום מפרג — היארפולים 


36 


ובאו הושפע מתורותיו של ויקליף(ע״ע), שאת כתביו הביא 
ב 1401 לפראג. ב 1403 עלה לרגל לירושלים, ב 1404 לימד 
בפאריס וב 1406 ביקר בהיידלברג ובקלו. באוניברסיטות 
של כל הערים הללו עוררו דעותיו הפילוסופיות התנגדות. 
ב 1407 הזר לפראג והשתתף בוויכותים הדתיים על צידו של 
הוס וגם ניסה לרכוש הסידים לרעיונותיו המהפכנים של 
ויקליף. בוויכוח עם דיגמונד (ע״ע), מלך הונגאריה, הוקיע 
אח חטאיה של הכמורה הקאתולית — מה שעורר עליו 
חשד שהוא כופר- ועל־כן ברח למ 1 ראוויה. ב 1412 חזר 
לפראג והתקיף, יחד עם הלס. את האפיפיור יוהנס ^^ XX 
(ע״ע) על שפירסם בולה,שבה הבטיח מחילת עוונות למאמינים 
שישלמו כופר לכנסיה..ב 1413 נסע לפולניה ולליטה, קשר 
כאז יהסי־ידידות עם אנשי הכמורה הרוסית־האורתודובסית 
ולא העלים מהם את דעתו, שהם נוצרים טובים. ב 1415 
ליווה את חום לכנס של קונסטאנץ, וכשנאסר הום נתפס גם 
הי׳ והובא לקונסטאת בכבלים. לאחר שהוצא הוס להורג 
( 6 ביולי, 1415 ), ביקש הכנס של קונסמאנץ להימנע מפסק- 
דיו שני של מיתה, והכריח את הי׳ להתכחש בפומבי לתורו¬ 
תיהם של ויקליף והוס ולקבל עליו את סמכותם של האפיפיור 
וועידות הכנסיה ( 11.9.1415 ); אך במאי 1416 חזרה הכנסיה 
ופתחה במשפטו. בהגנה המזהרת, שהגן על עצמו, ביטל הי׳ 
מה שאמר קודם לכו בניגוד לדעותיו, הצדיק את רוב 
האסונות והדעות של ויקליף והצהיר, שהום נהרג כקדוש. 
הי' הועלה על המוקד ומת כשעל שפתיו שירי־תהילה 
לאם ישו. 

-^ 811111111 ( 0 ץ 1 ו 15 )/ 111 /? 1 מג ,סס^ס?? ( 0 1£ זו 0 ס( , 65115 . 11 . 11 

!10/11 ]011x7101, \ (1947), 51-91. 

ד. פ. 

היארוניםוס ס.״)״״!״*!׳} מקוריה [ב 61 ז 103 ( 360 - 
250 לפסה״ג), היסטוריון יווני; כתב את תולדותיה 
של תקופת הדיאדוכים, ממותו של אלכסנדר מוקדון ( 323 ) 
עד שנת 263 לפסה״נ. 

הי׳ עצמו נטל חלק פעיל במאורעות של זמנו כיועצם 
ובן־לווייתם של אומנם (אף הוא בן קארדיה). אנטיגונוס. 
דמסךיוס פוליורקטס ואנטיגונוס גלנטס (ע״ע), השתתף 
בקרבות ובסו״ם המדיני, ומונה ע״י אנטיגונוס כנציבה של 
הפרובינציה אידומיאה (אדום) — תפקיד צבאי, שמטרתו 
היתה להגן על ים־תמלת מפני התקפותיהם של הערבים 
הנבטיים כדי לאפשר את ניצולם של אוצרוח־האספאלט. 
אח״כ מונה ע״י דמטריוס כנציב בויאוטיה, 

ההיסטוריה, שחיבר הי' — כפי שמעידים הקטעים, שנש¬ 
תיירו ממנה — שימשה להיסטוריונים, שבאו אחריו(אריאנוס■ 
דלדורוס, טרוגוס, פלוסרכוס. ע״ע כולם), כמקור עיקרי 
לתקופת הדיאדובים, היא מצטיינת בתיאור נאמן של המאו¬ 
רעות (המספרים ופרטי המו״מ, המובאים בשייריה, נתאמתו 
ע״י כתובית;, העקרון המדיני, המשמש קנה־מידה להי־, הוא 
שמירת אחדותה של האימפריה המוקדונית. עם זה נותן הי׳ 
את דעתו — ברוח ההיסטוריה הפראגמאטית — גם על 
סיבותיהם של המאורעות ובדיקת מהימנותם של המקורות, 
וכן ניתנים בחיבורו תיאורים אתניים וגאוגראפיים. סגנונו 
של הי׳ הוא פשוט ומחוסר כל קישוט רטורי. 

-[■ 1111101 11111 ) 1 /\^ 0 < 7 ,־ 101151 < . 0 ;.) 1 1540 ,מזע .־׳\\.ק 

01 7 ' 1 . 11 , 4151355 . 14 ; 70 ־ 1841 , 450 , 11 , 1 ת 11 ־ €01 ) 010 £0X11111 
. 1876 , £0x1110 ? 


היאחקלם סוי-וסי״סח!' ,מ 01 סמ 331 ) מאלכסנדריה, פילוסוף 
מו האסכולה הנאו־אפלאטונית בסאה ה 5 לסה״נ. 

הרצאותיו הצטיינו בעמקות תכנן וביפי צורתן. כשביקר פעם 
בקושטה נתפס שם ע״י השלטונות — כנראה, על שום דתו 
האלילית —, הולקה וגורש. 

נשתמרו שני חיבורים של הי": א) פירוש ל,.שיר הזהב" 
הנארפיתאגוראי; ב) חיבור על ההשגחה והגזירה ועל היחס 
שביו הבחירה התפשית של האדם וההנהגה האלהית. 

הי׳ נמנה על הפלג האלכסנדרוני של האסכולה הנאו־ 
אפלאטונית. המטאפיסיקה שלו היא פשוטה מזו של חבריו: 
בביגוד לפלוטינוס (ע״ע) והבאים אחריו, איו הי׳ מכיר בשום 
האצלה זולת זו של בורא העולם; הבורא הוא האל היחיד 
שמחוץ לעולם והוא אף מנהיגו של העולם ומנהלו. הי׳ 
מגיח — כנראה, בהשפעת הנצרות —, שהאל יצר את העולם 
יש מאיו בכוח רצונו בלבד. כחסידי האסכולה האפלאטונית 
שקדמו לנאראפלאטוניות טבור אף הי׳, שמעשינו נעשים 
מתוך בחירה חפשית ושהגזירה האלהית אינה קובעת אלא 
את תוצאות מעשינו. השפעתה של הנצרות ניכרת אף 
באן במה שהי' מחליף את ההכרח הסתמי (אננקי, ע״ע) 
שבקביעת תוצאותיהם של מעשינו ע׳י ההשגחה בפעולה 
מענשת ומחנכת של האלהות. העונש בא לפעמים בתוצאה 
מחטאים, שבוצעו בגלגול קודם. וע״י כך מצדיק הי׳ מקרי־ 
עונש, שנראים בעינינו כאי־צדק גמור. אפיינית להי׳ היא 
תפיסת הדירוג בשלמות: דרגת השלמות העליונה היא זו של 
האל, למטה ממנה הדרגות של המלאכים, הדמונים, ההירואים, 
ולמטה מהו זו של בני־האדם, שהם על הגבול שביו היצורים 
השכליים וביו החיות. 

בתורת־הנפש ובתורת־המידות של הי׳ מתמזגים יסודות 
אפלאטוניים, אריסטוטליים וסטואיים. רק החלק העליון, 
השכלי, של הנפש הוא בן אלמוות. השכל והמוסר, הטבועים 
באדם• הם הגשרים המגשרים בין האדם לאל. בדומה לחסידי 
אריסטו, מבחין גם הי׳ בין הפילוסופיה העיונית והמעשית: 
השלמות המעשית הופכת את האדם לטוב, ואילו הכרת האמת 
מעלה את האדם לדרגה של אל ממש. יש עוד סוג שלישי של 
פילוסופיה: זו שדואגת ל .,גוף המזהיר• של נפש־האדט, 
העשוי מחומר טהור ביותר; גוף .,טהור" זה התמזג, בשעת 
ירידת הנשמות לעולם הזה, עם הגוף ה״גשמי", ותפקידה 
של הפילוסופיה סן הסוג השלישי הוא להפריד בין הגוף 
הארצי והגוף השמימי (של הנפש). בעוד שהפילוסופיה 
המעשית יצרה את חוקי־המדינה, יצרה הפילוסופיה מן הסוג 
השלישי, המיסטית, את פולחן־האלים. נראה, שבנקודה זו 
באה שיטתו של הי׳ להוכיח את התועלת שבאלילות. עם 
זה היתה קרובה לנצרות עד בדי כך, שפירושו ל״שיריהזהב" 
עובד עיבודים נוצריים בפרוזה ובחרוזים. 

, 016 ! 0 ! 11 ) 1  0 $ 1 ) 1 £ . 1 ? 211 ,ז £115 28 .ק , 1906 

״ 1 ,ז 5011£5 גז? .) 1 ; 175-199 ,( 1910 ) ,* 11 * 11515 .מ־מ*?/ 

8^002101:1111 2 ( 115 ? 1111)1, XX^ (1912), 00. 1-27. 

ד. ס. 

היארטי, כתב, ע״ע מצרית, כתב. 
היארפולים (;;.?ס״״)!!' — "העיר הקדושה"), שמן 

של שתי ערים קדומות, אחת בפריגיה שבאסיה 
הקטנה והשניה בטוריה הצפונית. 

1 . הי׳ של פריגיה נוסדה קרוב ל 190 לפסה״נ ע״י אומנם, 
שליטה של פרגאמון; היא נתפרסמה במעיינותיה החמים 
ובמערה, שהיתה בקירבתה והכילה גאז של חומצת־פחם, שהיה 



37 


היאדפוליס — היכרג, נונר 


38 



ס׳שקעים ׳ 56 אבן־ניר ם; המעיינות רחמים כנוה־הדחצה העתיק ׳ 56 ייאר£ו 5 'ס עכפריגיה 


ממית את החיןת שהושלכו לתוכה; קראו לה הכארוניון(ע״ע 
כרוך). פולחן קיבלי (ע״ע) היה הפולחן העיקרי במקום, 
וצורף אליו אח״כ פולחן אפולון (ע״ע). בהי׳ נולד הפילוסוף 
אפיקטטום (ע״ע). נמצאו כאן שרידים של בתי־מרחץ, של 
רחובות עם עמודים, של תיאטרון ושל כנסיות. כן נתגלתה 
כאן כתובת של האפיסקופוס אברקלס (ע״ע). אחת מן 
המעניינות שבכתובות הנוצריות מסוף המאה ה 2 ; אך תשומת* 
לב מיוחדת עוררו מאות ארונות־המתים העשויים אבן, 
שנמצאו בסביבתה; בזכות ארונות אלה נקראה הי׳ בתורכית 
טמבוך קלסי, "מבצר הארונות". 

-סו!!■* ,ז^מו״מי , 01161011 [ .¥\ . 1118 ־ 3101101 ) . 0 , 11 ( 141101111 .>! 

,!!{<׳<] 1 ><■/?{-{ מסע •(•*!מ׳// 

2 . הי׳ של סוריה ( 24 ק״ס דד׳־מעו" ממקום איחודם של 
הסג׳ור והפרת), היתד, ידועה בלשונות השמיות בשם מנבוג 
וביוונית באמביקי. במאה ה 4 לפסח״נ שלט בה מושל בסם 
עבד הדד, שטבע מטבעות לכבוד עתרעתה (עתדגתיס דר־ 
קטו). אלת המקום. ההיכל שבאתר הוקם במאה ו, 3 לפסר״ב 
ע״י סטרטוניקי, אשתו של אנטיוכוס 1 ; המקדש נעשה 
במרוצת־הזסן אחד מן הגדולים והמפורסמים שבמקדשים 
במזרחו של האימפריון הרוסי. לוקיינוס מסאמוסטה, שביקר 
במקום, תיאר בפרוטרוט את הפולחן, שהיה נערך כא 1 ■ על־יד 
המקדש היתה בריכה של דגים מקודשים לוולד, ואסורים 
למאכל. ולפני חזית־המקדש עסרו שתי מצבות (אובליסקים). 
ההיכל היה בנוי בסיגנון יווני ומעוטר בעיטורי־זתב, ועשויים 
זהב היו גם פסלי האל והאלה. במרוצת־הזמן גבר פולחן האלה 
על זה של האל־הבעל (הרה). — הי׳ היתר, גם מרכז מסחרי 
חשוב. קרסוס (ע״ע) בזו אותה ב 53 לפסה״ג: בסאה ה 3 היתר, 


העיר הראשה של ה״פרובינציה של הפרת". עם ביטול 
פולחנה של עתרעתה יהרה הי' מגרולתה; כשיוליינוס קיסר 
ריכז כאן את צבאו (ב 363 ) כבר היה המקום חרב למחצה. 
יוסטיניינוס ביצר את הי׳! במאות שלאחר מכן נלחמו עליה 
הביזאנטים, הערבים והתורכים. ב 1108 נפלה העיר בירי 
הצלבנים. שהחזיקו בה ער 1175 : עם הכיבוש המונגולי 
במאה ד, 13 נהרסה העיר כליל. במחצה השניה של המאה 
ה 10 התיישבו כאן צ׳רקסים. 

. 1943 ,!ו 01 <] 4 ■ס 11 ־! ,*ח • 00081 

מ א.־י. 

היברג (הביטיי: היבר), ג 1 נר — ; 011003,130111,11 — 
( 1857 , כריסטיאניה [אוסלו] — 1929 , שם), סופר 
נורווגי. בפואמה גרולה, שחיבר בנעוריו, "תולהות הארם" 
( 1878 ), הוא רואה בחטאו של הארס את המרירה הראשונה 
באלוהים, את הולדת האדם ד,חפשי. מ 1883 כתב כמה מחזות, 
שמהם ״הדודה אולריקה" ( 1883 ) היא זעקה של אשה 
אידיאליסטית ומתקדמת נגד הבורגנות צרת־האופק. "המלך 
סידאס״ ( 1890 ) מכוון — בדומה ל״ברוח־הבה״ של איבסו — 
נגד מתקן־החברה, הבטוח במידה יתרה בכוחותיו, הופך לזהב 
כל דבר, שהוא נוגע בו. וע״י כך הוא נוטל את נשמתו, בעוד 
שהאמת יסודה באינדיווידואליות. בסבלנות וב״יחסיות המקו¬ 
דשת", שהיא סיסמת המחזה. ביצירות, שחיבר אחר שני 
המחזות המגמתיים הללו, גילה הי׳ יכולת של חדירה לשכבות 
עסוקות יותר של נפש־האדם. ב״הגזוזטרה״ ( 1894 ) הוא 
מעמיד את טבע־הגבר לעומת טבע־האשה. גיבורת־הסתזה, 
יולית, עוברת מידי בעלה הזקן לזריעותיו של אידיאליסטן 
צעיר. אך מכיוון שבסופו של דבר מסור לבו לענייך. שעליו 




39 


היכרג, מנר — היבדג 


40 


הוא נלחם. יותר משהוא נתון לאשתו, היא עוזבת אותו 
והולכת אחר אוהב שלישי, שכולו רות־גברות ואעפ״ב מהסס 
הוא להקריב את בל תוכז־הייו על מזבח־האהבה, כרצונה 
של יוליה. 

10 שנים לאחר מכו חזר הי׳ לאותו נושא עצמו ב״טרא- 
גריית האהבה״ ( 1904 ). בעיני הגיבורה של מחזה זה זיווג- 
המינים הוא מעשה קדוש, עצם מהותם של החיים. שדבר 
אין לו ולנישואים, ילדים וחיי־חברה; ואילו אצל הגבר 
עשויה תשוקת־המין ליהפך לחיבה או להתגלם בפעולה צי¬ 
בורית. שתי הגישות הללו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. 
במחזהו ■הזמה הגדולה״ ( 1895 ) ביקש הי׳ להוכיח. ש.היח־ 
פיות המקודשת* מסוכנת היא, אם אינה מושתתת על יסוד 
חיובי של דעות וחוויות אישיות, ולא די במחאה נגד כל 
רעיון כללי או דעה מוסכמת. אעפ״ב היו מחזותיו מכוונים 
בעיקרם נגד הכללות ודעות ואמונות מקובלות: "מועצת- 
האומה״ ( 1897 ) חושף את השחיתות של המשסר הפארלא־ 
מנטארי; .,אמו של הולד סוואן* ( 1898 ) מגלח את השפעתה 
ההרסנית של העיתונות; ״אהבת הרע* ( 1902 ) הוא מחאה 
נגד אותו סוג של אלטרואיזם, שאינו אלא צביעות ואנוכיות 
מוסווית. אלה היו יצירותיו של בעל־סוסר מושלם, שמשאת־ 
נפשו היתה כיבוד מוחלט של נפש הפרט. ב 3 מחזות אחרים 
(■בסוגר החירות״, 1910 : ,,רצוני להגן על ארצי״, 1912 
.,מיטת הפאר״, 1913 ) ניתח הי׳ את הרגש הלאומי ניתוח 
נוקב. במחזה השני הוא אומר: ■אנו, הנורווגים — אפשר, 
שיעודנו או גורלנו הוא להיות פרטים. שאינם מסוגלים 
להצטרף לאומה״. — על האינדיווידואליות והצדק נלהם 
הי׳ אף במסותיו, הכתובות בכשרון רב. ב 1896 — 1902 ישב 
בפאריס, וכאן כתב ״מכתבים״ ( 1900 ), הדנים, בין השאר. 
בפרשת דרייפוס — אותה פרשת "המעוררת בנו את היצר 
הטבוע בכל אדם ממבע ברייתו — יצר־הצדק". הי׳ היה בעל 
נפש לוחטת, לוחם על ערכים מוסריים, מבקר ללא רחמים, 
ללא חת. והחשוב שבסופדי אסכולת־איבסן בארצו. 

,. 71 . 2 > - י ; 1525 ;■>/, ! 0 ,״ע , 8,111 

. 1950 
פ. י. ב. 

היברג ' 11 ,[ — ,ס!׳), 11 ־ 111 ;,ך!!!!,, 1 011311 ( — 

( 1854 — 1928 ), בלשן דאגי. היי, שהיה מתיימידיו של 
מדויג (ע״ע), תקדיש עצמו לחקר התרבויות העתיקות של 
יוון ורומי; ב 18% — 1925 שימש פרופסור לבלשנות קלאסית 
באוניברסיטה של ק(פנהאגן. בנעוריו בבר מצא את תחום- 
עיסוקו המיוחד, שבו עתיד היה לתרום תרומות גדולות 
לחקר הבלשנות הקלאסית — כתבי חמאתמאטיקנים היווניים. 
חדיסרטאציח שלו, 011111103030 ־ 1 ^ 011305110005 ( 1879 ), מכי¬ 
לה את כל מת שתית ידוע בשעתו על ארבימדס. במסעות, 
שערר חי׳ לאתר מכן, תעמיק את ידיעותיו על כח״י מתקופת- 
הרנסאנס הנוגעים לארבימדס, וב 1880/1 פירסם את כל כתבי 
ארכימדם ( 01013 ״ מ 0 <ן 0 0315 מ 111 ! 0 ־ 1 ל 1 ) ב 3 כרבים. ב 1903 
נפע לקושטה כדי לפענח שם ב״י סאליספססטי (מחוק וכתוב 
מחדש), שנתגלה באותם הימים ושבו נמצאו, בין השאר, 
שנים פכתבי־אוכיסדס, שלא נודעו עד אז. כשהשלים משימת 
זו פירסם ב 1910/15 מהדורת חדשת של כל כתבי־ארכימדס 

01 פייושיו של * 01 (^ 01 ( 0001 0011113 3 ־ 101 ] 0 0111100315 ־ 211 
£111001111 115 ־ 00010100131 ) ב 3 כרכים, שמעידה על ידיעותיו 
העמוקות של חי׳ בתהומי נושאו ועל שיטתו הביקרתית 


תמעולת. כמו־כן ההדיר את כתבי אוקלידס ( 1883 — 1916 ). 
אפוללניוס ( 1891 ; 1893 ), סימפליקיוס ( 1894 ), סרנום ( 1896 ) 
ואת חיבוריו האסטרונומיים של פטולמיוס ( 1898 — 1907 ). 
מלבד זה תכין תכנית לפירסום אוסף גדול של כתבי הרופאים 
היווניים. ותרם את חלקו לאוסף זת בהתקנת מהדורה 
מדעית מספר-תלימוד של פאולוס איגינטס ( 1921/4 ). הי׳ 
תעמיד תלמידים תרבה וחית נושא־דברת הנלהב של התרבות 
היוונית בארצו. 

. 1928 ,( 1 א , 1111 111 ) . 77 ,. 7 - 1 ,־ 8101101 . 1 ) 

היברג ( 430110018 ), שם המשפחה של שני סופרים דאניים. 

אב ובנו. 

1 . פטר אנדראס הי׳ (. 41 033 ־ 031 ^ 0101 ?׳, 1758 — 
1841 ), פובליציסט! ודראסאטורגן. ברוב כתביו, המעידים 
על מזג לוהט ועל כשרון ביקרתי. הוקיע את דרכי-השלטון 
הנפסדות, בשורה של כתבים סאטיריים בשם הכולל של 
״הרפתקות של סטר־כסף״( 1787 — 1793 ) התקיף את מעמדות 
האצילים והסוחרים כאחד; בקומדיות (״ד,ווירטואוז״, 1789 ; 
״אצילים ויתפנים׳/ 1791 ) תוכיח את בני-ארצו על שקיבלו 
עליהם את מרותם של רברבנים גרמניים, שחדרו לארץ, 
וב״פשרה מדינית״ ( 1798 ) ביקש להוכיח, שתמונארבית עולת 
לאזרחים תרבה יותר מן הרפובליקה. במילון סאטירי קטן. 
״חקרי לשון״ ( 1798 ), שם ללעג את גדולי־הארץ, בפזמונים 
שחיבר הקניט את המשטר תאבסללוטיסטי — מה שגרם 
לבך, שהשלטונות תטילו עליו קנסות. לסוף (ב 1799 ) גזרו 
עליו גלות על שני כתבים נועזים. שפירסם נגד המונארכיה 
האבסולוטיסטית ותתורשתית. תי׳ השתקע או בפאריס ונת¬ 
מנה כאן מתרגם במשרד־תחוץ. — חדור ברעיונות המהפכה 
הצרפתית, היה תי׳ מן הלוחמים האמיצים בארצו על עקרונות־ 
תצדק בעניינים מדיניים, חברותיים ולאומיים. 

2 . יוד, א ו לוד וי ג הי׳ (. 44 ; 11 * 1,113 101130 ; 1791 — 
1860 ), בנו של ( 1 ) 1 דראמאטורגן ואסתטיקן. הונך ע״י 
אמו, שנתגרשת מבעלת לאחר שזה האחרון נידון לגלות 
ונישאה ב 1801 לאציל שוודי, בשם יילנבור ( 8 ז 011 נ 11 ז 1 ס 11 ן 0 ). 
שבא לבקש מקלט בקופנתאגן. מ 1827 פירסמת מרת יילנ- 
בור — בעילום־שמת — בפת רומאנים, שבהם גילתה 
בקיאות בחוויות נפש־תאדם. הי׳, שירש את כשרונותיהם 
הספרותיים של הוריו ונתחנך בחוגי הסופרים והאצולה. 
נמשך בנעוריו במידת שוות למדעי־תטבע ולספרות. אך 
בסופו של דבר בחר בספרות. ב 1817 תוסמך נדוקטור למדעי־ 
הרוח לאחר שכתב דיסרטאציה (בלאטינית) על.קלדרוז(ע״ע). 
ב 1819 — 1822 ישב עם אביו בפאריס, ובאן תושפע מאפנות־ 
התיאטרון הצרפתית (ביתור בתחום הולדויל). לאחר ששימש 
1822/25 מרצה ללשון תדאנית באוניברסיטת של קיל, יצר 
תי׳ בשביל התיאטרון המלכותי של קלפנהאגו סוג־מחזות 
חדש — הוודויל (ע״ע) הראני, שבו בא לידי ביטוי כוחו של 
ד,י׳ בדו־שיח ובפזמלן. ב 1828 בתב מעין ולרויל לאומי, ,.גבעת 
הפיות", שהוא מן המחזות המוצגים ביותר בדאניה. בקיל 
הניד הי׳ את הפילוסופיה של הגל (ע״ע) ונעשה חסידה 
הנלהב. אף תשתמש בשיטת הדיאלקטית של הגל לייסוד 
משנת אסתטית (שקדמת למשנת רבו). בקומדיה שלו "נשמת 
אתר המוות״ ( 1841 ) שפך את חיצי-לעגו על המסתפקים 
בתפיסה מעורפלת ובלתי-פילוסופית של ההיסטורית, התר¬ 
בות והדת• תי' עמד בלא ספק במרומי התרבות של זמנו 




41 


היברג — היגיינה 


42 


ודאה את עצמו כ״גתה הראני״. ב 1831 נשא את ייהנה לואיזה 
פטגם (!!;!*ב?). שהיתר. לאחר מכן גדולת השחקניות ברא־ 
ניה■ — ב 1849 — 1856 ניהל הי' את התיאטרון המלכותי ברוח 
שמרנית ביותר. — הוא נחשב בארצו לטיפוס מושלם של 
סופר משכיל ושנון! הפרוזה שלו שקופה וקלה וראויה לכל 
שבח. 

. 1949 ,./ז..ז 1 \! 1 ןז״ננ .זא 

ס. י. ב. 

היברו יוגיון ק 1 לנ/ ע״ע בתי־מח־ש לרבנים (באה״ב). 

היבש, אחלף — 5£11 נ 1111111 < 4011 ^—ן. 1830 ,ליפטו־סנט־ 
מיקלוש, הונגאריה [כיום צ׳בוסלובאקיה] — 1884 , 

ניריודק), רב רפורמי באה״ב, מראשי "תנועת הרפורמה" 
באמריקה בסאה ה 19 . בצעירותו היה מורה בבי״ס יהודי 
באלט־אופן (בודאפסט). השתתף כקצין בצבא ההונגארי 
הלאומי במהפכת 1848 . מ 1849 למד בישיבת פאקש, שבה 
הוסמך לרבנות <ב 1854 ), ומ 1858 — באוניברסיטה של פראג, 
שעל־ידיה הוכתר (ב 1861 ) בתואר ד״ר לפילוסופיה. בפראג 
שימש כרב בבית־הכנסת החדש. ב 1866 היגר הי לאה״ב. 
כאן נתמנה רבה של קהילת .,אהבת הסד" בנידיורק. 
שחבריה היו בעיקר יהודים יוצאי בוהמיה. בהנהגתו של 
הי/ שהצטיין כמטיף וכמחנך. נעשתה קהילתו אחת מן 
הקהילות החשובות בניו־יורק (יורשו כרב־הקהילה היה חנוך 
יהודה קוהוט, ע״ע). סידור־התפילה המתוקן ברוח ה״רפורמה 
המתונה", שהנהיג בקהילתו, נתקבל גם בקהילות אחרות 
באד,"ב. בוועידת הרבנים הרפורמיים המתונים, שנתקיימה 
ב 1871 בסינסינאטי. נבחר הי׳ כנשיא. כן היה פעיל בייסוד 
ה״היברו יוניו׳ך ק(לג׳ ״ בסינסינאטי. — מלבד קובץ דרשותיו 
בגרמנית פירסם הי' גם את חמש המגילות בצירוף התרגום 
הסורי (פשיטתא) לפי כ״י, שנמצא באוניברסיטת פראג 
( 1866 ), וספר על פתגמים ערביים בשם £ב 1 ! ! 1 !״■!£ ציה־ 0 
זתפ״ס ( 1877 ). כן נתפרסמו מאמריו בכתבי־העת .,בן חנניה" 
ו(עע 10 \. 

היג, דגלם, ריין — 14315 0011513$ [ £31-1 ) — ( 1861 — 
1928 ), מצביא בריטי. היג. שהיה בן למשפחה סקוטית 
מיוחסת, למד באוניברסיטה של אוכספורד, נכנס ב 1883 
לבית־הספר לקצינים 
ושירת(ס 1885 )כקזחר 
פרשים בהודו. 18960 
קיבל הכשרה לפיקוד 
גבוה בק-לג׳ של ה¬ 
מטר, הכללי ()} 513 
6 * 00116 ). ב 1898 הש¬ 
תתף בכיבושה של 
סודאן ע״י הבריטים. 
בשנים 1899 — 1901 — 
כמ,לתמת־הבורים(ע״ע 
אפריקה הדרומית). 
ב 1903 — 1905 ו 1909 — 
1914 ניהל באנגליה יא 1 גאס הי! 

את הדרכת הצבא הבריטי. בשנות הכינים היה ראש המטה 
הכללי בהודו. כשפרצה מלחמת־העולם 1 ( 1914 ) היה מפקד- 
גיס. ובתפקיד זה הצטיין בקרבות של איפר (ע״ע). ב 1915 


נתמנה מפקד עליון של הצבא הבריטי בצרפת ובבלגיה, 
והיה לו חלק עיקרי בהדיפתם של הגרמנים מצרפת ומבלגיד, 
בקיץ 1918 . ב 1919 הועלה לדרגת רוזן ( 1 ־ 631 ). ב 1921 הת¬ 
פטר מתפקידו בצבא והקדיש את עצמו לפעולה לטובת 
החיילים המשוחררים. — הדינים־ור,חשבונות של הי' (. 0 
165 ל:>זבק 6$ ט $'.££) 19150 — 1919 נתפרסמו ב 1919 ■ 

,^ 1 ז 10 זז%ה £0 $' 11 . 0 001 ) 35 ־ 601 , 1 ? .[ 1 ) 30 ז 73 י\ש 0 . 8 . 0 

111 ־ 1 מ/ , 011 ^ ״ 1 ; 1935/36 ,. 11 ,ז 6 נ} 000 01111 ; 1922 

. 1959 ,ה 1$01% ח €3 1917 ז>/ 77 : 14$ * £1 


העיא״אה ( 0 ! 1£ ץ¥'), במיתולוגיה היוונית — אלת הברי־ 
אות. עפ״ר היא נחשבת לבתו הבתולה של אסקל פיוס 
( 9 * 9 ), אל הרפואה. ומוסעת ביז בני־לוויתו. בנוסח השבועה 



היניאיאה עם אכיר, אסקל״יגס. הטוזיאח ש 5 הוואטיהא;, ריסא 


ההיפלקראטית נזכר שמה בין שמותיהם של אסקלפיוס ופג־ 
ק;ה. — להי׳ היה פולחן מיוחד בעיר טיטני (בארגוליס), 
אד לא נמסרו עליה מיתוסים מיוחדים. לעימת זה תוארה 
בפסלים עתיקים שונים, ביניהם פסל מן הסאה ד, 4 לפסה״נ, 
שנשתמר בכמה העתקים; בו נראית הי׳ בעמידה. לבושה 
שמלה ארוכה ועטופה מעיל! מכתפה השמאלית יורד נחש 
אדיר בכיוון אל יד־ימינה. שבה החזיקה, כנראה. האלה, 
ספל, כדי להאכיל ממנו את הנחש. המשובח שבהעתקי הפסל 
נמצא באוסף הופ ( 6 י! 110 ) בדיפדין ( 6 ״ 06 לןס 6 כ 1 ) שבסארי. 
אנגליה! הנאה שבהעתקי ראש־חפסל נמצא במוזיאון הלאו¬ 
מי ברומא. 

.}! 55 , 1904 , 19 ,. 1 ז* 11 ב! 01 ת 1 ״(ו£ו 1800 — 
1890 ), הרפורמאטור הסוציאלי. על ספד הצעותיו של צ׳דוויק 
נוסד באנגליה ..הוועד הכללי לבריאות" כגוף ממשלתי. 
•טהפך אח״כ לסשרד־הבריאות. ההי׳ של בית-הספר נכללה 
בחוק־החינוך באנגליה ב 1907 והונהגה אחר־כך בארצות 
הרבה. — דחיפה עצומה להתפתחותה של ההי׳ ניתנה במאה 
ה 19 ע״י חכרת מהותן, גורמיהן ודדכי־התפשטותן של מחלות 
מידבקות, וההי׳ והאפיז־מיולוגיה נעשו כרוכות זו כזו. 
במדוצת־הזמן הוכר הצורך בסידורים בינלאומיים למניעת 
העברתן של מחלות מידבקות מארץ לארץ. ב 1851 נתוועד 
בפאריס הכנס הבינלאומי הראשון להי', שבו הוטעם הצורך 
בהסכמים בינלאומיים למניעת מגפות מסוכנות. ב 908 ז נוסדה 
,.הלשכה הבינלאומית להי׳ ציבורית״{ 11 .ת, 03111 זשזזז! ס: 11 )) 0 
11111111110 * 1 פ 0 :! 8:1 ץ[?' 1 !). שמושבה בפאריס. הלשכה היתד, או¬ 
ספת ידיעות על התפרצותו והתפשטותן של מחלות מידבקות 
מסוכנות בארצות-העולם ופירסמד, את ידיעותיה בדו״ח 
שבועיים כדי לאפשר בנמלים עריכת הסגר (ע״ע) של ספי¬ 
נות, שבאות מארצות נגועות. 

לשם הפצת ידיעות בהי׳ בכל ארצות־העולם ושיתוף־פעולה 
בינלאומי בתחום זה הוקם ב 1920 אירגון החי׳ של הבר- 
הלאומים, שמקום־מושבו היה בז׳נווה. אחר חיסולו של חבר- 
הלאומים נוסד ב 1948 במקדם אירגון זה "האירגון העולמי של 
הבריאות״ (ח 110 ב 13 חב 8 ־ 01 ! 11 ] 1100 מטעם או״מ; 

עם חברותיו של אירגון זה נמנות יותר מ 80 ארצות. כמטרת 
האירגון נקבעה: השגת הרמה הגבוהה ביותר של בריאות ע״י 
כל העמים. האירגון עוסק בתיאום בינלאומי של הפעולות 
לשם הבריאות. כגון יעוץ לארץ אחת ע״י מומחים מארצות 
אחרות והפצת ידיעות ע״י פירסומים בתחום החי׳. 

המכון הראשון לחי־ במסגרת אוניברסיטאית נוסד ע״י 
ם. פטנקופר ןע״ע) ב 1865 במינכן. היום כלולה ההי־ בתכנית- 
הלימודים של כל בית־ספר, גבוה לרפואה בעולם. צעד 
חשוב בפירסום ההי׳ געשה ע״י הגרמני לינגנר, שאירגן 
את התערוכה הבינלאומית הראשונה להי׳ בדרזדן ב 1911 . 
בעקבותיה של תערוכה זו נוסד בדרזדן מוזיאון לד,י׳, שהיה 
מספק — עד עלייתם של הנאצים לשלטון בגרמניה — הומר־ 
הסברה בתחומי ההי׳ לבתי־ספד בארצות הרבה. היום נמצאים 
מוזיאונים להי׳ בכמה ארצות. 

את הדחיפה הראשונה להתפתחותה של ההי׳ הנפשית 
נתן הסופר האמריקני ק. ו. בירז ( 5 זספ 8 .זו\ . 0 ) בחיבורו 
האוטוביוגראפי ) 111501 ) 0110 ? זג* 1 ) 1410 ז/ (..נפש שמצאה 
את עצמה״), 1908 , שבו תיאר את המהלך של מתלת־רוח, 
שפגעה בו גופו ושהבריא ממנה. המחבר הביע את הדעה, 
שבדומה לשאר מחלות קיימת אפשרות למנוע מחלות־רוה. 
הספד עורר תשומת־לב מרובה, וביזמתו של בירז קמה 
תנועה להי׳ רוחנית, שנתאדגנה ב 1931 ב״מוסד הבינלאומי 
לבריאותיר.נפש״ (. 1 ? 410131 ? ! 0 ) 0001131100 ? . 0 ־ 10101 ). 

ה ה י׳ ביהדות. מצוות התורה בענייני נגעים וטומאה 
וטהרה והדינים המוסקים מהן כסדר ,.טהרות", וכן חוקת־ 


העבודה של התורה ופיתוחה בהלכה, היתה להם מלכתחילה 
משמעות ומגמה דתית וריטואלית (,קדושה"). אך בפועל 
היו להם תוצאות חשובות גם מבחינה היגיינית, ופרשנות 
חולונית־ראציונאליסטית אף ניסתה להסבירם כהוראות 
לשמירת הבריאות. חוקרים וסופרים מרובים סאומות־העולם 
הביעו את התפעלותם ממה שנראה להם כתרומת היהדות 
להי׳: ,מן היהדות צמחו שנים מן הרעיונות ההיגייניים 
הגדולים של האנושות — מנוחת השבת והמלחמה הישירה 
במחלות המידבקות ע״י אמצעים טבעיים" (חוקר תולדות- 
הרפואה ק. סודהוף, 1911 ). יש לציין, שהרפואה היוונית 
התעלמה לגמרי מגורם־ההדבקה במגפות, ואילו בהסגר המצו¬ 
רעים מחוץ למחנה ובמניעת הזב ממגע בהתאם להוראות 
התורה יש גם משום אמצעי־מניעד, יעילים וגם משום 
הפניית תשומת־הלב לבעיית ההדבקה. האמצעים שייכים 
לתחום ר,הי' האישית והציבורית גם יחד, והם השפיעו גם על 
העולם הלא־יהודי ביד,"ב. 

לקביעה הדתית של יום מנוחה בשבת היו גם תוצאות 
חשובות לגבי שמירת הבריאות של הפרט והכלל. מצו 1 ת 
אחרות, שנודעה להן גם משמעות היגיינית, הן: סדרי הסאני־ 
טאציה במחנה-הצבא (דב׳ כג, יג—יד)! איסור פיגול ונותר 
(ויק , ים, ו—ז) — שיש בו משום מניעת הרעלות מחמת 
קילקול הבשר; טיהור כלים ובגדים באש ובמים (שם יג, 
נב—נח)! טבילות ודחיצות של טמאים מיטהרים. ועוד. 

מן התלמוד ידוע לנו על שירות היגייני ציבורי מפותה. 
הוצאת האשפה בירושלים היתד, מאורגנת ומוצאת דרך 
שער מיוחד. שעד־האשפות! שוקי ירושלים היו עשויים 
להתכבד (ניקוי) בכל יום! היו סידורים מיוחדים לתאורת 
הרחובות בלילות כדי למנוע חבלות ותאונות. 

את חוקי הכשרות אין לראות בהוראה בהי׳, כפי שחשבו 
ברור־ההשכלה (מניעת מחלת הטריכינוזה ע״י איסור בשר־ 
חזיר וכד׳), אבל פעולתם שימשה בלא ספק סיוע להי', כגון 
ההוראה של איסור נבלה (שם׳ בב, ל). 

דיני האישות הונהגו מטעמים דתיים. אבל אין ספק ששי¬ 
משו גורם לטיפוח טהרת המין ולחתרעננות פסיכולוגית ע״י 
הימנעות מן המגע המיני במשך התקופה של טומאת נידה — 
צד חשוב בהי׳ המינית. גם לדיני הקבורה ואיסור הלנת־המת 
נודעו תוצאות משניות לא־מבוטלות במניעה של התפשטות 
המחלות. המילה, הנהוגה מטעמים דתיים, מונעת התהוות 
דלקת־הערלה וסרטן אבר־הזכרות. 

לחי׳ הציבורית שייכת גם ההגנה על הפועל ע״י הטלת 
אחריות על המעביד לנזק הנגרם לפועל מתוך עבודה. 

ביה״ב נשמרו התקנות של ההי׳ התלמודית. הז הוכיהו 
את יעילותן ביתרת הבולם, שהיה ליהודים בשכונותיהם 
בערים על שכניהם הנכרים מבחינת מצב הבריאות הציבורית. 
יתרון זה, שבו הכירו גם הגויים, שימש אחד מן הגורמים לעלי¬ 
לת ״המוות השהור״ (ע״ע דבר, עמ׳ 874 ). אמנם מוסד בית־ 
החולים לא היה קיים בין היהודים ביה״ב■ אך ה״דקדש" 
(ע״ע בית־חולים, עמ ׳ 601 ) שימש לאישפוזם של הולים עניים 
ועוברי־דרך. בכתבי־ד,רפואה היהודיים מיה״ב. כגון בכתבי 
הרמב״ם, מרובות ההוראות בהי׳, ובכללו אף הוראות בענייו 
ההתעמלות (פרקי משה, מאמר י״ח). 

י. מהריק — ש. כונבא. ספר הבריאות {הי- ותברואה). 1957 : 

; 1911 , 588-652 ,מימוני, )' 3 1 * ? 1 >) 010 < 011 <) ) 3 ,.!/' 3 . 7 ^׳<ק>מ£ : 07 > 311 ./£ ,־ 1 ־ 81 

,'> 1 !?ו 1 י-£ג׳ 0 } 



47 


היגיינה — היגד, מינאל 


48 


1944 ׳ 06 . 4 ^ ,׳ 1940 11 , . 71 . 1 1/155 ! 0/11/1 , £1068:6 • 0 ; .ן>ןוצ 
£3£6110116 . 14 ; 1948 ,. 11 1011151/101 ה 1 71001/01 ,ז x1:011-24. 24. 

01 ? 7 ,\נצ 0611 מ . 24 ; 1944 ,)ה 1 )/' 1 ) 71 1 * 1 >?!* 1/1111 , 16£ ז 6 ח £0 א /? 
!'71. , 1946; £. [ ז 116 ע 4 א .מ ; 1948 ,. 71 , 11111 * 66 ^ ״ , //., 
1949; 1950 , 1 ) 11 קק 1 . 71 71/50001 ,״חו־ו־ש^ .? .ן ; ?. 

10 * 1 -ץ 6 \ 43 ל x60111, 7/(1 1 ־ 1 , 1951 ,. 11 0/11 1111 ) 11 ) 1 \ )/ 1 ו 01 )י . 
0111^61 7/0/11 4 * ,ח 66 ז 0 . 0 . 4 ^ ; 1951 ,) 171 ) 11 ) 51 101 ) 50 ,־ ■ 
1011011 0/ 0(101'* 11., 1951; 0111 ) 7/10 ,ש 1111 וו $1 . 0 .#י '( 
51611(10( 0111 7111/11( 11(011/1, 1952*; 11. ^46 1 .?!* 11 * 1 . 1£ ז 
75^/101.. 1955. 

. ת. ג.— יה. ל 

ה״נינום (""!!**מ), שמם של כמה סופרים רוסיים. 
— 03105 10110; £1.—'1 . גאיוס יוליוס ה י׳ 

לבסוף המאה ה 1 לפסה״נ), סופר לאסיני. שהובא לרומא 
כעבד או כשבוי־סלחמה ונתמנה ע״י אוגוסטוס לספרן הספ־ 
ריה הפאלאטינית. היי. שעסק גם בהוראה ועמד במגע עם 
גרולי־דורו. היה מתלמידיו של אלכסנדר פוליהיסטור, 
ובדומה לרבו חיבר, כנראה. אף הוא תמציות של ספרים 
00 : שונים. ידועים קטעים מתוך החשובים שבכתביו. כסו 
3 זסז 1 ס 10 ז׳} 3 ("על עבודת-האדמה")! 5 סנ 1 !ק 3 0 ס ("על הדבו¬ 
רים"), שהיה, כנראה. מסכת בפני עצמה: פירושים לכתבי 
ורגיליוס (ע״ע) ובן ל; 1 ת 01110 ? תססתקחזסקסז? ("צידה לדרך 
00 0113 : (012103) לפוליו״) של גאיוס הלויוס קינה 
( 1202021 ׳( ( 11110522100 :) 05210 ( 201 ("על הייהם ומעשיהם של 
אנשי־שם״) — חיבור היסטורי, שדומה לזה של קורנליוס 
כפלם (ע״ע)! 13 קתז 0 ג£ (״דוגמות למופת״) — כנראה, אוסף 
של אמרות ועובדות מאלפות: 15 ״ 013 ז 7 ; £3101111 00 ("על 
משפחות טרוייניות־) — על המשפחות המתייחסות לאנאס 
(ע״ע); 11.1 1103111171 תזטזל!□ □ 11 ; 01 0 ח 21£1 ס 00 ("על רא¬ 
שיתן ומקומן של ערים איטלקיות")! וכן -ניני חיבורים, שדנים 
על קדמוניות־הדת: 4000101 5 טל 1 ' 31 ) 10 זיןסז<ן □ס (,.על סגולות 
האלים״) — הכולל דיני קרבנות — הקטע היחיד. שיש ליחסו 
להי׳ בוודאות —, ו 5 סי 1 ! 32 ס 0 ק ; 211 00 ("על אלי־הבית"). 

2 . מהברו של הספר ס 3 ת!ח 031 ו 001 או 0130 ( 31 '£, שהוא לקט 
של חומר מיתולוגי בעיקרו, מבוסס על ספר־לימוד יווני טוב 
למדי, שהמלקט שיבש פה ושם אה תכנו משום ידיעותיו 
.2 המצומצמות ביוונית. הי׳ זה חי, כנראה, במאה ה 

3 . מחברו של הספר 3512011010103 001103 יז, המבוסס על 
כתבי ארטיסתנס (ע״ע) וארטוס (ע״ע). היה. כנראה, בן- 
זמנו של 2 ., והצד השווה שבהם הוא — אי־שליטתם ביוונית 
של מקורותיהם. הלאסינית של 3 . עולה על זו. שבה נכתב 

.2 חיבורו של 

4 . הי/ שחי בימיו של טריינוס קיסר ונמנה עם המשוחות 
( 0200131101 = מודדי־קרקעות)! למעמד זה נודעה חשיבות 
מיוחדת בתקופת הקיסרים. הי׳ כתב את החיבורים הבאים 
בעניינים, שהיו קימורים במקצועו: $□ 11201118 00 ("על 
התחומים״), תז 0 ז 10 ,!ב ; 0002110100180 00 ("על מעמדם 
00 501102111□; 0 החוקי של הקרקעות״), ווטטז $13 ז 0 ׳ 1 ס 12 תס 
״על הסוגים על סכסוכי־קרקעות"). כמו־כן ייחסו לי רבים— ) 
00 111211111105 כנראה, שלא בדין — את החיבורים הקטנים 
00 □10011101111105) ( ; 0005112000111 (׳.על קביעת התחומים״ 
1 ת 0 ז 0 ז 1 ; 03 (,.על ביצור מחנות־הצבא"), שנכתבו בזמן מאו¬ 

חר יותר. 

;!'□1117.1.,121.317113.11.'.,.1 ׳< 2 ,(. 022 ) 13101500 ) 51 , 3 :)׳.,ז 
1.107711*1/101 }•(11> 10 ־ 0.1 -,?תב 611 < 1.5 \ ; 1852 ־ 1848 ,/ 556 )ה x1115, 
065601(01( 10/ 41 ;.££ 372 . 11 ,* 1927 ,/ 10:11 ) 1.11 .מיס׳ . ). 
14056. 11 11/11 ^ 1 /ס ^ 110/111/00 ,. 141 ; 1934 ,) 701/110 1101 )ץ 
1 . 1 !., 1949 . ־ 

מ. רו. 


הינינים (; 8100 ^££), הגמונה של רומא באמצע הסאה ה 2 . 

הי׳ נזכר ברשימת האפיפיורים שאירניאום מליון(ע״ע) 
הכנים לתוך מסכתו "נגד כל תבפירות" (חוברה בסוף הסאה 
ד, 2 ), וכן הוא נזכר ברשימתו של הגסיפוס (ע״ע). שניקר 
ברומא בין 150 ל 160 . ב״ספר האפיפיורים" (ע״ע ליבר 
פונטיפיקליס) נאמר עליו, שהיה אתונאי לפי מוצאו ושקיבל 
את הנצרות בבגרותו לאחר שנואש מן העיון הפילוסופי, 
להי , ייחסו את קביעת הדרגות בהיארארכיה הכנסייתית. 
וכן יוחס לו — בטעות — מספר של דקרטלים (ע״ע). סבל 
מקום נראה, שהי׳ חי בתקופה, שבה עדיין היתה הקהילה 
הנוצרית ברומא מנוהלת ע״י זקני־הערה, קודם שהוקם 
שלטונו המונארכי של האפיפיור. 

: 1886 , 131 , 1 .בהוצאח 6506 ( 131161 .^ 1 , 70 / 11/1110111 /) 1.10 

. 24 : 1929 ,)!! 1101511 ) 711 ) 10/015111 )/<) 1111 £316 ,ז 3 ק 035 ,£ 

. 1941 ,ת 85$11 ק , 1 ,) 111 ^ 6 '! ) 1 )/ 1111101 ,ת 11 ז 3 )^ .ז £116116-4 

דויגל, פריך!־ץ־ פון — 110801 חס□ 21011 ( 102 <£—( 1852 — 
1925 ), חאולוג קאתילי; בנו של הדיפלומאט. התייר 
וחוקר־הטבע הרוזן קארל פון היגל. הי׳ רכש לו השכלה 
רחבה בלימודיו בבריסל, וינה, לונדון ורומא. ב 1867 עבר עם 
משפחתו לאנגליה, וכתוצאה ממחלת טיפוס שבה חלה כאן 
( 1870 ), נתחרש ונשאר חולני עד סוף ימיו. 

הי' ניסה לאחד את המסקנות של ביקורת־הסקרא עם 
האסונות והדעות של הקאתוליות. השאלות על היחס בין 
האמיתות של הנצרות וההתפתחות ההיסטורית של הננסית, 
על מקומה של התרבות החולונית בנצרות. על התפיסה 
הנוצרית של מושג־הזמן ועל משמעותה של האסכאטולוגיה 
בשביל האדם המודרני, עומדות במרכז הגותו הדתית. ב 1905 
יסד את ה״חברה הלונדונית לחקר הדת״ (׳( 800102 10 ) £0071 
חס 011£1 )ל 0£ ׳( 51021 1110 ז £ 0 ), שעליה נמנו הוגי־דעות 
וחוקרים בעלי דעות שונות. 

חיבוריו העיקריים של הי' הם: £10222601 12031 ;׳( 1 ג 110 ־ 1 - 
3021 00003 0£ 0311102100 - 52 10 1 ) 5102110 35 0118100 ) 1 0£ 
£2100215 £02 ("היסוד המיסטי בדת כפי שהוא מופיע אצל 
קאתרינה הקדושה מג׳נונה וידידיה״, 1908 ! הוצאה מתוקנת, 
1923 ) 1 £1£0 £102031 (״חיי עולם״, 1912 ) ושני אספי 
מאמריו על הפילוסופיה של הדת ( 1921 ו 1926 ). 

- 701 5 '))^ 7711 1/0/1 /ס 1111011011 ( 11 ) 71 01 ) 0/1/1 34 , 00614 . 5 .א 
. 1953 , 100 ^ 11 ) 7 /ס ע 0 קס 1 ס 1 

היגר, מיכאל — ££01 ! £1 51101131:1 — ( 1898 , רוגובו, 
פלך ק(בנה — 1952 , ניו־יורק), חוקר של הספרות 
התלמודית. בנעוריו קיבל חינוך תורני בישיבות ליטה. 
ב 1915 בא לאה״ב, כאן למד בבית־הסדרש לרבנים בניו־יורק 
ובאוניברסיטה של קולומביה. ב 6 ב 19 הוסמך לרבנות והוכתר 
בתואר ד״ר לפילוסופיה. 

הי׳ קנה לו שם בפירסום מהדורות ביקרתיות — מבוס¬ 
סות על השוואת כתבי־יד שונים — של המסכתות הקטנות, 
בצירוף מבואות, הערות ותרגומים לאנגלית. מהן נתפרסמו: 
״מסכתות זעירות״ ( 1929 ) 1 שבע מסכתות קטנות ( 1930 ), 
והמסכות: שמחות ( 1931 ) : דרך ארץ ( 1935 ) 2 בלה ( 1936 ) 
וסופרים ( 1937 ). — מפעלו הגדול השני של הי׳ הוא "אוצר 
הברייתות", ב 10 ברבים (ניריורק, תרצ״ח—תש״ח), שבו 
בינם את כל הברייתות שבתלמודים ובמדרשים כשהן ערו¬ 
כות לפי שסות־התנאים ולפי סוגיהן. עבודותיו אלו מצטיי¬ 
נות בדייקנות ומעידות על בקיאותו של מחברו במקורות. 
הי׳ פירסם גם מחקרים בכתבי־עת במקצוע הספרות הרבנית 



49 


50 


היגר, מיכאל — היד, דגלס 


ואת הספרים: .הכוונה במשפט התלמודי״ ( 111 11 ס 01111 )מ 1 
* 1311111113101.11 ), 1927 : ו״האוטופיה היהודית״ <ד 1 .! 1 ,יד= 111 1 ־ 1 
ג 1 ק 0 !ס), 1932 — על החברה האידיאלית לפי תסיסת חכמי- 
התלמוד. 

היגרומטר (מיוו׳ ; 0 <■׳,-״ רטיבות). מכשיר למדידת לחות־ 
האויר המוחלטת והיחסית. 

יש ארבעה סוגים של הי״: 0 ) הי", שהם בנויים על 
תכונת ההיגרוסקופיה של המרים שונים! ( 2 ) היגרומטרי־ 
עיבוי: ( 3 ) היגרומטרי־אידוי 1 ( 4 ) הי" חשמליים. 

1 ) כדי למדוד את הכמות המוחלטת של אדי־המים 
באויר, מעבירים כמות נמדדת של אויר דרו כמות שקולה 
של תומר היגרוסקופי (כגון סידן כלורידי או הוסבה גפרי- 
תנית) 1 תוספת המשקל של החומר ההיגרוסקופי היא כמות 
אדי־המים, שהיחד, באויר שהועבר. 

לשם מדידת הלחות היחסית משתמשים בחסדים. 
שמשנים אח תכונותיהם הפיסיקאליות (כמן שינוי האורן 
או העובי) בהתאם למידת המים שספגו. ההתארכות של 
שערות־בע״ח או של סיבים או של חוטים אורגאניים באויר 
מנוצלת למשיכת מחוג (ציור). כיול ( 100% — 0 ) נדרש לכל 



מכשיר לחוד ויש לחוור עליו מזמן לזמן. הי׳ זה הומצא 
ב 1783 ע״י דה סוסיר (ע״ע). 

2 ) מאחר שדרגת הרוויה של האויר באדי־סים עולה 
עם ירידת הטספראטודה, מגיע האויר בקרורו לטמפראטורה, 
שבה הוא רווי באדי־מים (נקודת־הטל). פניו של כלי מתכתי 
מבריק, שמקררים אותו מבפנים ע״י אידוי טיפות־אתר, 
מתערפלים כשהטמפראטורה שלו מגעת לנקודת־הטל. ע״פ 
טבלות מוכנות מוצאים את הלחות המוחלטת והיחסית בהתאם 
לנקודת־הטל. 

3 ) הי׳-האידוי(או פסיכרומטר) מורכב משני תרמוסטדים, 
שאחד מהם מוחזק במעטפה רטובה והשני יבש. אידוי־המים 
מוריד את הטמפראטורה בתרמומטר הרטוב. מידת האידוי — 
ועמה מידת ההפרש בין הטמפראטורות בשני התרמומטרים— 
מותנית בכמות של אדי־המים שבאויר. בטבלות, שהובנו ע״פ 
השוואה עם הי׳־עיבוי, אפשר למצוא את הלחות המתאמת 
לכל חפרש־טמפראטורה. — כדי למנוע אי־דיוקים במדידה, 
שנגרמים ע״י תנא-רוח משתנים, יש לדאוג לאיוודור מתמיד 
ובלתי־משתנה של המכשיר, 

4 ) מדידה מרחוק אפשר לבצע בשיטה חשמלית: בהש¬ 
פעת הלחות משתנית ההתנגדות החשמלית של מוליד חשמלי 
המצופה באלקטרוליט היגרוסקופי (כגון ליתיום כלורידי). 


התיגרומטריה השובה לקלימאטולוגיה ולמטאורולוגיה. 
לחקלאות. להשגחה על האקלים בחממות ובבתי־קירור. וכן 
בתעשיות של הטכסטיל, המשי המלאכותי, הליגנ־ן. הנייר 
והמאבאק. 

וע״ע מטאורולוגיה. 

, 11 ) 1 תזו 1 ש 5 תזט 10 .£ ; 1926 ?./;־>־>״•>? ,$נ 1 זב 00£ מ . 11 
.£ ; 1935 . 01 ז 1160 זח ./> 

,* 1943 11021 ) 010 -ו 0 ? 1 } 4 ^ ,חסז 

ג. ל. 

ך!יגר 1 םקל 2 ירו, כשדם של המרים מסויימים לספוג אדי- 
מים מן האטמוספירה (אויר או גאזים אחדים), 

שבה הם שרויים. תמרים היגרוסקופיים מובהקים הם. למשל: 
סידן כלורידי מיובש, סיד חי, זרתו חמש־חמצני, חומצה 
ןפריתנית מרוכזת, וכן גם חמרים אורגאניים מרובים. גם 
אברים וחלקי־רקמה של אורגאניזמים חיים, ואף צמחים 
שלמים. חם לפעמים היגרוסקופיים, כגון: שערות, מיתרי- 
מעי וגידים של בע״ח. מלענים של מיני הדגניים• העשב 
שושנת-ידיחו. לפעמים נקלטים המים ע״י קישור כימי ממש. 
כגון ע״י €30 ו 0 5 ־ ק; לפעמים — כמי־גבש או מי־הידרא־ 
טאציה, כגון ע״י 0 2 ג.י> ו, $0 ־ 1 ); לפעמים — כמי־המסה. 
קליטת המים עלולה לגרום להגדלת נפחם של חמרים מסויי־ 
מים כדי 10% — 20% . סיבים היגרוסקופיים משנים את ארכם 
באטמוספירה רבת־לחות, וזהו עקרון־המבנה של מכשירים 
מטאורולוגיים מסויימים למדידת לחות־האויד (ע״ע היגרו־ 
מטר). — במעבדה ובטכניקה משמשים המרים היגרוסקופיים 
כסייבשי־גאזים. 

בעילם הצומח מתבארות כמה תופעות ע״י פעולת ההי', 
כגון: שינוי מצבם של חלקי־צמחים מחמת תפיחה באויר לח 
או יכולת הצמח לשנות את צורת תפרחתו בהתאם למזג־ 
האויר. פתיחתם וסגירתם של פירות נפשית ע״י מכאניזם של 
הי׳: במזג־אויד יבש נסגרים הפידות ובאויר לח הס נפתחים 
(למשל: הלקטים של סבונית ושל לתך כרתי). גם הפצת 
סירותיהם של בקיח ומקור־החסידה (ע״ע גרניים) נעשית 
פ״י תנועות־פיתול שנגרמות ע״י מכאניזם זה. 

היד, אדואךו קלרגדון, ע״ע קלרבדון, אדוארר היד. 

היד, מלם - 130 ץ 11 00118195 — ( 1800 — 1949 ), בלשן 
ומשודר אירי: הנשיא הראשון של הרפובליקה האי¬ 
רית, היד חונך נטריניטי קולג' שבדובלין, היה מראשי התני¬ 
עה לתחיית הלשון הגילית (האירית הקדומה) ויסד לתכלית 
זו ב 1893 את ה״חבד הגילי״ ( 1038110 £[( 030 ),שפאז עד 
1915 עמד בראשו. בהשפעת התנופה, שהקים היד. הונהג 
לימוד הלשון האירית כלימוד־חובה באירלאנד. היד כיהן 
כ 6 ר(פסוד ללשונות מודרניות בקאנאדה מ 1891 וכפרופסור 
ללשון האירית החדשה בדובלין ב 1909 — 1932 ; הוא היה חבר 
הסנאט של אירלאנד החפשית ב 1922 — 1925 , ולמרוח מה 
שהיה פרוטסטאנטי נבחר כנשיאה הראשון של הרפובליקה 
( 1938 — 1945 ). נוסף על פירסומיו באנגלית, הירבח היד לכ¬ 
תוב בלשון הגילית, בכלל זה מחזות. ועל חיבוריו בלשון זו 
חתם בכינוי 501111111111 ) ״ 0130111111 הל, ("ענף קטן נחמד"). 
תרומתו לתחיית הלשון הגילית ולספרותה היתה מרובה. 
ייטס (ע״ע) אמר עליו, שהיה "משורר, שהועלה קרבן על 
מזבחה של תנועה". החשובים בין כתביו (באנגלית) הם: 
ז 3011 ממ 0£00 $0085 סעס! (״שידי־אהבה של קונכט״), 11894 
0 ־ 31111 ־ 1.1101 1511 ־ 11 ץ 1 !ג 0££ ץ־! 0 ז 5 110 ־ 1 ("תולדותיה של 



51 


היד, דגלם — הידגר, מרנוין 


52 


הספרות האירית הקדומה״), 1897 : 0£ ? 4415101 , ! 1:1 ^ 1,11 ^ 
1101308 (״תולדות הספרות האירית״), 1899 ; 1810115 !:>£ 1110 
00003051 ) 0 80085 (,״השירים הדתיים של קונכט"), 1906 . 

היד, חומם — 441:80 11101035 — ( 1636 — 1703 ), מזרה! 

אנגלי. למד לשונות־המזרח באוניברסיטה של 
קימבריג׳. בצעירותו הוזמן להשתתף בהוצאת הביבליה 
הפ(ליגל(טית, שנערכה ע״י ברייאו ו(לטון ( 31100 ^ 10 הוא 
ההדיר את תרגומי הביבליה לערבית, פרסית וסורית, העתיק 
לאותיות ערביות את התרגום הפרסי של החומש, שנדפס 
באותיות עבריות בקושטה ב 1546 , וערך את התרגום הלא־ 
טיני. הי׳ שימש בספרו ראשי בספריית הבודליאנה וחיבר 
קאטאלוג של ר,ספריה ( 1674 ). נ 1691 נתפנה פרופסור לער¬ 
בית באוכספורד וב 1697 פרופסור לעברית באותה מכללה. 
במשך שנים הרבה היה מתורגמן של חצר־המלוכה ללשונות- 
המזרח. חיבורו על דת הפרסים הקדמונים (- 1011 441510113 
1700 , 01521-1101 ? סזנתסזש" 810015 ) הוא המחקר המערבי 
הראשון בתחום זה, שהתבסס על מקורות מזרחיים. וכולל 
תיקונים של כמה מטעויותיהם של ההיסטוריונים היווניים 
והרומיים. 

. 86 , 1955 ,ג>;/ 0 ז//£ מ* 1 ז $1111116 6/1  06 016 .ן 

זזידגר, מרטי) — 4401608801 5431110 — (נו ׳ 1889 , מם־ 
קירך), פילוסוף גרמני. היה תלמידו סל הוסרל(ע״ע) 
בפרייבורג, מ 1923 פרופסור במארבורג. מ 1927 בפרייבורג 
(בקאתדדה, שבה החזיק קודם לכן חוסרל). ב 1933 חיה הי׳ 
קרוב לנאציונאל-סוציאליזם. והממשלה הנאצית מינתה אותו 
באותה שנה לרקטור באוניברסיטה של פרייבורג. אך בהת¬ 
נהגותו כרקטור התנגש עם הממשלה והתפטר ממשרה זו 
ב 1934 . אחר המלחמה (ב 1952 ) קיבל מממשלת־חביבוש את 
הרשות לחזור להוראה. חיום נחשב הי׳ כפילוסוף גרמני 
חשוב ביותר. תלמידיו רואים בו את ,משיח הפילוסופיה', 
והשפעתו גדולה גם בצרפת. 

מפעלו הפילוסופי של היי מתחלק לשני פרקים: א. הפי¬ 
לוסופיה שבספרו 2011 008 8010 (״הוויה וזמן״, 1927 ), 
שהוקדש להוסרל! ב. הפילוסופיה המאוחדת. 

א. הפילוסופיה של ״חוויה וזמן״. 1 ) הבעיה 
המרכזית. לפי הי', היא: מהי ההוויהי אגו מוקפים בדברים 
שישנם, דברים ״הווים״ ( 5010080 ). ואנו מפרשים את מושג 
ההוויה ( 5010 ) מתוכם. אך כלום "הווה" השולחן כמו 
ש״הווה" האדם י עלינו לפרש את מהות ההוויה 
מתוך מהותו של האדם! 2 ) את ההוויה של האדם 
קורא הי׳ בשם 035010 ("מציאות"). זוהי הוויה פתוחה 
לקראת העולם ויודעת על עצמה: היא "אונטולו־ 
גית". כל שאר הישים הם בעלי תכונות קבועות. לא כן 
האדם: הוא תמיד בבחינת אפשרות, הגשמה. האדם הוא 
א כ ס י ס ט נ צ י ה; ואילו השולחן אינו אכסיסטנציה; האדם 
הוא בשרשו יותר ממה שהצליח להגשים. האכסיסטנציה 
איבה עובדה, אלא אפשרות; האדם בוחר. הוא יכול להג¬ 
שים את האכסיסטנציה שלו והוא עלול לאבד אותה. הי׳ 
מבתיו בין תפיסה "אכסיסטנציאלית" זו של האדם וביו 
התפיסה ה״קאטגוריאלית" של הדברים כקבועים ועומדים. 
ההבדל בין שני סוגי-ישות אלה הוא מרכזי, וע״י התעלמותה 
ממנו החטיאה הפילוסופיה את עיקר מטרתה — תפיסת 
ההוויה בכללה! 3 ) האדם מצטיין גם בסד, שהוא הוויה 


בתוך העולם. זוהי תכונה שדשית, אך אין האדם בתור 
העולם כמו שהשולחן הוא בתוך החדר. השולחן הוא הלק 
של עולמי שלי, בו אני פועל ומתעסק. הוויתושל האדם 
היא היסטורית. האדם נושא אח עברו בתוכו והוא 
מבין את עצמו מתוך ההיסטוריה. נוסף על כד מציין את 
האדם לא רק הקשר שלו אל העבר, אלא גם יחסו אל 
העתיד — שאיפתו להוויה, שעדייו אינה קיימת. 

ועוד דבר: כשאנו אומדים, שהבגד הוא בתוך הארון, 
הארון בתוך הבית וכד', הרי כל הישים הללו הם בעלי אופן 
אהד של ההוויה; הם כולם ״נמצאים״ ( 011130800 ״), ועוב¬ 
דה היותם ביחסי־מקום מסויימים היא ציוו "קאסגוריאלי" 
שלהם, "תכונה". אך כשאנו אומרים. שהאדם נמצא "בתוך" 
העולם אין אנו מתכוונים לומר בזה, שגופו נמצא בתוך 
העולם באופן קאטגוריאלי. ד,"בתוך" כאן נושא אופי של 
"אכסיסטנציאל". "האדם הוא בחוד העולם" פירושו: הוא 
מתעסק בדברים. משתמש בהם וכד׳. אלה הם אופנים שונים 
של ■היוח-האדט־בתוך־העולם". ה״בתוך" הזה אינו יחס מקו¬ 
מי, אלא יחס של ■דאגה". "הדאגה* מציינת את האדם 
בשרשו. 

הי' שולל את ההשקפה המקובלת, הרואה את העולם 
כקיים בנפרד מן הסובייקט. אנו תופסים את האדם כיצור־ 
הטבע, בעוד שלאמיתו של דבר, ה״טבע" הוא פרי פעלו של 
האדם — יצירה מופשטת, שנוצרה ע״י המדע מתוך עי¬ 
בוד מסויים של העולם, שבו אנו נתונים באמת. כדי להבין 
את העולם בממשותו עלינו לפנות לחיי יום־יום. בל דבר 
ודבר ממלא כאן תפקיד בחייו של האדם, הוא ״כלי"( 2008 ): 
כלי־עבודה. כלי־בתיבה, וכד׳. הכלים הם כאילו "מוכנים 
ומזומנים לשימושו של האדם״ ( 2111130800 ). זוהי ישותם 
המיוחדת ואותה לא נתפוס ע״י העיון, אלא בדרך השימוש. 
גם החיות הם "כלים", כגון סוס־רכיבה וכד׳. וכך גם הטבע 
בכללו: ההר הוא מחצבה או משלט וכד׳. עולמנו הוא עולם 
שימושי, ואופן ההוויה של הדברים היא "מוכנות" זו. אסור 
לחשוב, שהדברים נראים לנו מלכתחילה כישים בלחי־שי־ 
מושיים ושהשימוש מוסיף להם אספקט מסויים. המוכנות 
אינה תוספת אל היש־סתם. אלא להפך: היש־סתם שבמדע 
מסתבר מחוך היש ה,.מוכן" ע״י תהליך של הפשטה. מה 
שהיה עד כאן בבחינת ״מוכן״ ( 201130800 ) נתפס מעכשיו 
בבחינת ״נמצא״ ( 011120800 ״) < וה״נמצא" ביחס אל "המוכן" 
לקוי בחסר. האונטולוגיה הרגילה מתארת את העולם כמורכב 
מתוך דברים סטאטיים: זוהי השקפה מלאכותית ומוטעית. 
ההסברה העיונית פתהווית מתוך העמדה השימושית ע״י 
סילוקם של קווים אפיינים, למשל, החלל. שבו אנו חיים, 
אינו החלל הגאימטרי! הוא שימושי. החלל בתקופת־האוירון 
אינו החלל, שבו חיו אבותינו. אמנם לגבי הגאומטריה זהו 
אותו חלל עצמו, אך דבר זה מוכית, שהחלל הגאומטרי נוצר 
מתוך החלל האכסיסטנציאלי ע״י הפשטה. 

4 ) החיים בתוך העולם הם חיים עם בני־אום אחרים, 
הוויתו של האדם היא הוויה בשותפות, ״טיפול״ ( 16150180 ). 
גם האדישות אינה אלא מין מיוחד — שלילי — של "טיפול". 
גם כשבני־אדם הם אדישים זה לזה, אין הם דומים לשני 
דברים, שנמצאים זה על־יד זה. האופן היום־יומי של קיומנו 
הוא זה של האדם־סתם. אנו חיים, קוראים, מפתחים דעות 
וכד' כבני־אדם סתם. אנו מכירים סתמיות זו כ״דעח־הקהל", 
המטשטשת את בל ההבדלים בין היחידים. "סתם" זה נמצא 



53 


הידגר, מרטי; 


54 


בכל, אבל הוא נעלם מתחום־הראיה כשיש צורך בהכרעה. 
מכיוון שהוא סתמי והסר־שם, אפשר תמיד להסתמך עליו 
כשמבקשים להימנע מאחריות. הסתם הוא "הכל" ו״אין־איש" 
גם יתד, והוא הממשות הממשית ביותר, היודעת להטיל את 
עולה על היחיד. היחיד, ה״עצם העצמי" (: 5 ל 501 0180005 ), 
אינו קודם לעצם־סחם, אלא להפך. היחיד מתהווה מתוך 
סתם־בני־אדם. ה״סתם" וה״עצם העצמי" הם שוב אפני הוויה 
של האדם. בתיאור אופן־ההוויה של הסתם הושפע הי' מאוד 
ע״י קירקגור (ע״ע). 

5 ) תורתו של הי' על המצפון כרוכה בתורתו על 
ה״סתם". קריאתו של המצפון מופנית אל האדם ביחידותו. 
המצפון אינו מוסר לנו בקריאתו איזה תוכן. המצפון 
מעורר אותנו מתרדמתנו, בתוך הסתם, שבה היינו שקועים, 
וקורא אותנו לחיים עצמיים. הקריאה באה מתוכי. כשנו¬ 
לדתי לא בחרתי בצורת חוויתי, אלא הושלכתי לתוכה. אבל 
כשאני שומע בקול המצפון אני בוחר בי בעצמי. הי׳ קורא 
למצב זה: התכוננות ( £0:501110550011011 ). ההתכוננות הופ¬ 
כת את הפאסיוויות לאקטיוויות. אנו מקבלים עלינו מרצוננו 
את מה שהוטל עלינו ע״י הגודל. 

6 ) מכאן אנו באים למושג ה ז מ ן אצל הי׳. ההתכוננות 
הופכת את העבר לעתיד ע״י הבחירה. העבר, ההווה, והעתיד 
אינם זרם רציף כמו בפיסיקה. אלא אפני־ההוויה של האדם. 
הזמן הוא ה״אופק". שבסיועו מבין הארם את הוויתו. במידה 
שאנו סבילים אנו חיים בעבר, ובמידה שאנו פעילים, אנו 
עוקרים את עצמנו מתוך העבר וחיים בעתיד. הזמן הפיסי¬ 
קאלי נגזר מתוך זמן חי זה ע״י תהליך דומה לזה, שבאמצעותו 
אנו יוצרים את העולם של הפיסיקה מתוך העולם התכליתי 
של חיי יום־יום (ר׳ למעלה). 

הזמן אינו כלי-קיבול, שבתוכו אנו נמצאים, אלא הוא 
האופן שבו אנו חיים! הוא פעולה: "זימון". ה״זימוף 
הוא התופעה הראשונית של הזמן, והזמן הנמדד בשעון אינו 
אלא תופעה משנית ונגזרת. 

ב. התקופה השניה. מרובה היתה השפעתו של הספר 
"הוויה וזמן", ביהוד על סרטר (ע״ע) ושאר האכסיסטנצנליס• 
טים. מתור חיבוריו של הי', שיצאו אחר 1936 , בוקעת נימה 
אחרת, וגם דרך ההרצאה בהם היא מעורפלת ביותר. על התקו¬ 
פה השניה נמנים ״ 00 .)ו 0101 440140:1105 20 13040:00800 :£ 
(״הסברים לשירתו של הלדרלין״, 1940 ), סס׳י 13:051,0100 ? 
״ 311:110 ^ 3 : 40 (״תורתו של אפלטון על האמת״, 1942 ), 
] 311:1101 ^ 1 : 40 3370500 ¥001 (,,על מהות האמת״, 1943 ), 
?] 511 ן 11 ק 11 ) 140 ז! 1 ! 3 ^ 1 (״המטאפיסיקה מתיו״, * 1948 ), 
0:00405 405 1110500 רמסי! (״על מהות הנימוק״, 1929 ), 
440033013:005 400 :סל(! (״על ההומאניזם״. 1949 ), בל 
אלה הם חיבורים קטנים. ב 1950 הוציא הי' את ספרו הגדול 
הראשון במשך תקופה של יותר מעשרים שנה, בשם - 14012 
0£0 ״ו ("דרכים ביער"), הכולל שישה חיבורים נפרדים מהם 
קטע על הפנומנולוגיה של הגל ומאסר על אמרתו של ניטשה 
״אלהים מת״. ב 1953 הופיע ] $11 עלק 4013 ל 410 ס! £10101:008 
(״מבוא למטאפיסיקה״)! ב 1954 — 7 0001:00 : £0155 ! 1113 
(״מה פירושה של החשיבה י״) ו 20 ] 33 )ס\/ 004 110:1:380 
(״הרצאות וחיבורים״)! וב 19$6 — 111 ? 410 — 11135151435 
! 15 ו 1 קס 103 ("מהי הפילוסופיה!"). הי׳ מדבר עכשיו על 
"ההוויה" כעל אמת על־אנושית ואפילו על־אלית; האדם 
נקרא "הרועה של ההוויה", והוויה זו, האופפת אותו. היא לו 
"מולדת". המחקרים ב״הוויה וזמן" נעשו מתוך הסתמכות 


על אפלטון ואריסטו. עכשיו שואב הי׳ את השראתו מתוך 
השירה. ביחוד מזו של הלדרלין. לא רק ההסברים להלדרלין, 
אלא גם העיונים הפילוסופיים חדורים עכשיו בהשפעות סל 
השירה, ונכתבים בלשון, שמזכרת בסתימותה את לשונו של 
הראקליטוס. מן הפילוסופים נזכרים עכשיו כבני־סמך אנאב־ 
סיסאנדד, הראקליטוס, פארסנידס. חשיבתם היתה "התחלית" 
(כלומר: ראשונית ועקרונית גם יחד). אך עם אפלטון הת¬ 
חילה התפתחות, שהיתה אמנם הכרחית, אך הרת-אסונוח. 
תהליך זה צמצם את ההוויה ל״הומאניזם". כלומר למסגרתו 
הצרה של האדם. תהליך זה הגיע לשיאו — ולסופו — 
בניטשה. הישועה תבוא רק אם נצליח להתגבר על צרות זז, 
וע״י כך על הפילוסופיה והמטאפיסיקה, כשנלמד — עם 
הלדרלין — לשאול את שאלת ההוויה באופן שרשי יותר. 

אמנם הי׳ עצמו אינו מורה בדבר, ששינה את השקפותיי: 

לפי דבריו, אין דעותיו האחרונות אלא התפתחות של "הוויה 
וזמן״. גם כשכתב את ,.הוויה וזמן״ — טוען הוא — לא הת¬ 
כוון לאדם, כמו שטברו האכסיסטנציאליסטים; כוונתו היתד, 
ל״הוויה" עצמה. המטאפיסיקנים של המערב לא חשבו על 
ההבדל בין "ההוויה" ו״ההווה" (היש). ובעקבותיהם שאל 
גם אותו ספר את שאלת ההוויה באופן ״אונסולוגי״ — כלו¬ 
מר, שאל להוויית־האדם. אך ביסודו של דבד, ההוויה היא 
"היא עצמה", ואין אנו רשאים לתארה ע״י תכונות של 
הישים. היא 4,10111008 (בערך: "גילוי"). אמנם "גילוי" זה 
של ההוויה נעשה באדם; מהותו של האדם היא במה 
שהוא ד, 440111008 של ההוויה. שההוויה מתגלית בו ועל- 
ידיו 1 ומאחר שהאדם "סגלה" את ההוויה, אין ההוויה מת¬ 
קיימת בלעדיו. אך מכאן עד לזיהוי הוויית האדם עם ההוויה 
בבללה רב הדרך. זו היתה ההתפתחות הטראגית של המערב: 
האדם ש כ ח את ההוויה, ונעשה ע״י כך חסר־מולדת. ההו־ 
מאניזם הישן העמיד את האדם במרכז: ההומאניזם החדש 
יתבסס על ה״הוויה" ויראה, שזיקת ההוויה לאדם מעוגנת 
בהוויה עצמה. עכשיו אנו נמצאים בתקופת־מעבר: "בשביל 
האלים הגענו מאוחר מדי, בשביל ההוויה הגענו מוקדם מדי". 
הדתות הקודמות מתו, והדת החדשה עדייו לא הופיעה, אך 
"החשכה המתפשטת בעולם לא תבלע לעולם את האור של 
ההוויה״ ( 7 .ק . 1954 .:חס:[מ&ס 405 £311:008 :£ : 40 505 ,). 
וע״ע: אכסיסטנציליזם. 

הספרות הרחבה על הי׳ נרשמה בספר 10 ל 1 ן 8:3 ס 11 ל 81 
:ס 4,110:31 -: 40:140140880 ( 1958 ). על השפעתו של הי׳ על 
המדעים השונים מלמד האוסף, שיצא ב 1949 ליום־הולדתו 
ה 60 : 050113£:00 1111550 410 ) 30 £1011055 44.5 . 14 . 
ה. בדנמן. חוגי־הדור, תרצ״ה, עט׳ 165-132 ; ס. מבר. 
בעית הארס, תשי״ג, ע 8 ׳ 69 — 193 ר. זליגפן, מסות פילר 
סופיות, 1955 , עס׳ 135 — 192 ; י. י. גוטמן, אכסיססנציה 
ואידיאה (בקובץ "דת ומדע", תשס״ו); ו. קאופמן, סירתו 
של הי׳ (עיון, כ״ט, חשי״ח, עט׳ 76 — 102 ) ; ,: 4 נ 4 . 1 . 

7 ״״ . 71 .: 3 , 61 ,101111 .א ; 1936 ,״;ז 0 ;;ן:ג 1 ! ״, 1,7 ;;,״ 71 
1942 . £1160 008 ^? 11060 ^* 1 ) £0160240612 

מאמר זדי יצא בעיבוד גרמני■ ב - 1 ( קס * 10 ו 1 /? ■ 1141 
- 1111010 ? 1,0 ;( 1958 ,! 141 ? £ 0716111 ( 712 , X 1 ־ 34 

- 1114010 867 1 ) 110 . 1.11 ) 1 ,זש£טז£ . 3 ) ;* 1948 ,. 18 .^ 1 86 

01170(4( (?11(010x1x114 £140816^014, 18), 1950; 1*0^/1114, 

׳ 040 01112 *? 101 1116 ? 11010 ו 1 ? 2 ו 1167 ו' £1 ,סמסותשמוש!!.? ; 1953 ,. 11 
ה 11 10 !■!*ע י 141 ג/י\ . 1 ; (יצא גם בתרגום אנגלי) 1954 , 1017 

■!(!/? 01010 10 ! 1011 ) ס 6110 }) 708 } 171 ' 1 147 ! 10 ) 4 }}£ . 6 ) 0010102 ' 1 10 ) 

-. 11 111 ( 0 י^־ סס*! ,־וש £61 § 6 ק . 0 ווישווה) 1956 ,, 11 ■ 01 ? 10 )ן>ו! 

( 3 , 712 ) £0716111 . 11 : 101 ? ? 114 }{ 6 £ 71 !! 261 11 נ , 1614111712 > 

,! 60 ) 601 ( 1 ! 61716 ! 00/1426 ! 0 (£ . 11 , 14454614317 ? . 0 ;( 1958 
167 ) 6 !?^ 1 ס} 01 ? 1 /) 6 ) £111 1 ) 140 . 11 ,ע 135 (ז[ £3 .׳ו . 11 , £1 ; 1958 
.( 193-315 , 1959 , 111 , 36616 60 < 61 !! 4 ) 86 
ש. ה. ב. 





הידה — הידון, בנג׳מץ רוכרם 


בננ׳פיז ר,■פרם הידון: תיאסרח-בובות. וזגא 5 רידז ע״?ז מים, 5 ו; 1 ־ח 


דייךה ( 13 ) 131 ?), שמו של שבסי אינדייני, שיושב באיי 
המלכה שרליט (ע״ע), הסמוכים לחוף המערבי של 
קולומביה הבריטית (קאנאדה). ובחלקו הדרומי של אי הנסיך 
סוילז (אלאסקה). כשבא לראשונה במגע עם האירוסים 
( 1774 ) פנה שבם־ההי , נ 10.000 נפש, שישבו ב 20 כפרים 
בערך. מחמת מחלות שונות והשימוש בנשק חם, שהוכנסו 
לתחומם ע״י האירופים, נתמעט מספרם של בני-ההי׳ ביותר; 
כיום הם מונים ב 1.300 נפש. היושבים ב 3 כפרים (שנים 
באיי המלכה שארלוס ואחד באלאסקה). 

הד,י' שייך לגזע המונגולי (ע״ע גזעי עס' 571/2 ). 
לשונו נמנית על משפתח הלשונות של נה־דנה ( 0 מש 0 *א).— 
ההי׳ היה המפותח שבשבטים, שישבו בחוף הצפוני־סערבי 
של אמריקה (ע״ע, עס׳ 153 ) ז בין השאר, הצטיין בבנייתן 
של סירות ראויות לפסע בים עוד קודם שהונהג בתחומו 
השימוש במכשירי־ברזל; הסירות, שבנו אנשי־ההי׳ מעצי- 
הענק שביערות של ארץ־מושבם, היו נקנות על־ידי אנשיהם 
של שבטים אחרים. ואח״כ אף על־ידי בני־אירופה. גם 
הפיסול היה מפותח מאוד בין בני־חהי', ומדובים הם הקו¬ 
פצים על פעשי־ידיהם בין המאספים של דברי אמנות פרי־ 


. 11 ס*(/ / 0 ^ 71010 * 11/1 10 ( 1 ס 1 5 *ןס 31111 {*זו* 1 ס 0 ,מ 31110 ץן 5 .מ ,ן 
י 5 ז 01 ךח:> 1 \ . 11151 .ז 301 א }ס ח 1 וושצ 1 ז<^ .■!טות\/) 

71 / 11110 * 71 ? 01/7 ,אליסס^זט!׳!? . 0 ;([ 1905 ] 7111 ,/(^ 010 <} 0 **// 
10 ( 1 /ס /* 11 ) 1 / 11 * 1 ,־!ס&טזם .* 1 ; 9 , 1934 ,/ 0710 * 0 ? 777 )/ 1 * €0 

. 19 55 ,/ 0041 / 105 ) 1 / 1 * 0 


היר 1 ן, בנג׳סץ רזברט — ח 10 )י< 113 זז)?!)? ז 11 ו 130 חש 8 -־- 
( 1789 , פלימות - 1846 , לונדון), צייר אנגלי. הי¬ 
היר, בנו של פוכר-ספרים, שעסק בנערותו במקצוע של אביו. 
אך בגיל 18 כבר היה בטוח כל־כך בנטיותיו לאמנות, שעזב 
את עיר־מולדתו והלך ללונדון, שכה קיווה לקבל הכשרה 
בציור. מלכתחילה נתכוון לצייר תמונות היסטוריות — מד, 
שנחשב באותו זמן כסוג־הציור המכובד ביותר. ב 1805 נת¬ 
קבל כתלמיד לאקאדמיה המלכותית והתחיל מצייר אה 
תמונתו הראשונה: "המנוחה בשעת הבריחה למצרים". עד 
מהרה עוררו כשרונותיו ותכניותיו השאפתניות את תשומת־ 
לבם של החוגים קובעי־האופנה, ולחי' יצא שם כמי שעשוי 
לנסוך חיים חדשים באמנות הנשגבת של הציור ההיסטורי. 
ב 1810 הזמין אצלו פטרון־האמנות סר ג׳ורג' בומלנס 
(זתסמש&ס) את תמונת ה״לידי מקבת"; אך עבודה זו 
הופסקה מהמת הסיכסוכים, שפרצו בין ה■" ובין המזמין. 
כי בינתיים נעשה הי־ אדם קשה ובעל תביעות מופרזות. 
אע״פ שלא היה עצמאי מבחינה כספית. בשנים שלאחר 
מכן הגיע לעוני ואף לחרפת־רעב, עד שעצביו התמוטטו. 
אך הי׳ תתגבר על מצוקותיו והוסיף לצייר תמונות בממדים 
גדולים, שקשה היה למכרן. בעוד ששאר הציירים הסתגלו 
לטעמם של הפטרונים מחוגי הסוחרים, שהעדיפו נושאים 
מחיי זמנם ותמונות אנקדוטיות, בעלות ממדים פחות גדולים. 
הי׳ חיה בז לפשרות כאלו, וקצר תשואות וכבוד במקום 
הצלחה חפרית. ב 1820 התחיל את תסונת־הענק "תהייתו של 




57 


הידון, כנג׳מין רוכרט — הידלפדג 


58 


אלעזר" (גאלריית טיט), הכוללת עשרים דמויות יצירה זו 
הוצגה בפני הקהל, שהוצרך לשלם דפי־כניסה כדי לראותה, 
ובמרוצת־הזמן גם נמכרה; אעפ׳׳כ לא עלה בידו של הי' 
לשלם את הובותיו, שנתרבו והלכו, ונכלא בבית־הסוהר. 
מששוחרר הי׳ מן הכלא ניסה להיטיב את מצבו ע״י ציור 
דיוקנות, כפי שעשה לפעמים בצעירותו. אעפ״ב הושלך שוב 
ע״י נושיו לכלא, שממנו שוחרר שוב הודות לידידיו, שקיבצו 
את הכסף, שהיה חייב, ע״י פניות לעזרה בעיתינות וע״י 
החתמות. מעכשיו צייר חי׳ תמונות קטנות יותר כדי להרוויח 
את להם־חוקו. המלך קנח את .הבחירה המדומה" (כעת 
בארמון באקינגאם), ופר רוברט פיל (ע״ע) הזמיז אצלו 
תמונה של גאפוליון. כל אלה לא מנעו את כליאתו בשלישית. 
הי׳ המשיך בדרכו העקלקלה: ב 1832 התחיל, לרגל המאבק 
על ״חוק הרפורמה״, בציור גדול של .משתה הרפורמה״; 
בו תיאר 97 חברים של מפלגת הרפורמה. שהרבה מהם היו 
ידידיו. תמונה זו נקנתה ע״י ארל צ׳רלז גרי (ע״ע). הי׳ 
הוסיף לחיות בדוחק, נהג ללוות כסף ולמשכן את מיטלטליו. 
נראה. שמ 1835 גברה מצוקתו עד לאיו נשוא. ב 1846 שלח 
יד בנפשו. 

התמונות ההיסטוריות הגדולות של הי' אינן כיום לפי 
רוחנו. לעומת זה יש קסם וחן באותן התמונות, שבהן העלה 
מראות מתקופתו, כגון "הבחירה המדומה" או "תיאטרון־ 
בובות". הכוללות שפע של דמויות ותיאורי־אירועים. גם 
פרטים מלוטשים הרבה, שמגלים הסתכלות נאה וחוש־חומדר 
משעשע. להן ראוי מקום משלהן באספים הבריטיים, כאילוס־ 
טראציות לתקופתו של הי׳. וכן יש חשיבות ליומנו, שהוא 
מסמך רב־עניין. הטראגדיה של הי׳ לא היתה אישית בלבד: 
היא מסמלת את המשבר בציור ההיסטורי, שמעולם לא היה 
סוג מצליח ביותר באנגליה והגיע לקיצו הבלתי־נפנע כשהי׳ 
ניסח להחיותו. 

; 1844 ,ת 8 **£( 7 1 א 07 801711108 071 /%<>!/־£<[ , 300 < 13 ־ 1 . 11 . 5 
, £111056 ? .ס ,? . 1 מ) 1853 ,. 81 . 8 . 8 01 * 141 ,־ 101 י< 13 ־ . 4 ד 
. 1 * 6 ) . 81 . 8 . 8 ס! 11 * 8077 170771 74 * 11 * 1 ;( 1927 

4 - 8 ^ ; 1939 .מ 

*!*• 1 * 7/1 .£ ; 272-282 , 1947 ,*■ 10 ( 8017 1 ( 871171 / 0 

. 1948 י(׳ 5 ז 1 ק 3 ז 08 ,ו 1 נ 11 נ 1 ו 1 זו 7 י\) . 11 . 8 . 8 01 0111 * 0 07x1 

ע. י.יה. 

הירוקים, שמן של קבוצות־לוחמים לשעבר בהונגאריה, 
סרביה ובולגאריה. 

א) בהונגאריה. בארץ זו היו ההי׳ (!!!!(בל) ברבים 
11115 ) 1121 ) נוטרים שכירים. במלחמתו של הנסיך בוצ׳קי(ע״ע) 
נגד הקיסר רודולף בתחילת המאה ח 17 נלחמו ההי׳ באומץ־ 
לב יוצא מן הכלל וכגמול על כך העלה אותם הנסיך לאצולה 
ומסר להם בסביבת העיר דברצן (ע״ע) כמה ערים וכפרים 
כגליל מיוחד. שעד היום נקרא בשם חידו. ב 1876 ניתן שם 
זה לכל המחוז. — בסאות האחרונות סימן השם הי׳ את 
המשרתים לבושי־המדים במשרדי הממשלה בהונגאריה, וגם 
בשירות האצולה הגבוהה. 

ב) בסרביה ובולגאריה נקראו בשם הי׳ ( 11115 ) 1121 , 
ברבים 1 םנו 151 ב 11 ) קבוצות מן המתפרדים (מן המאה ה 17 
ואילך) נגד המשעבדים התורכיים. שירים עממיים משבחים 
את מעשי־גבורתם, 

לויך' 1 ! 8 ' — 16705111 ) 111 — ( 1536 — 1598 ), שליט יאפאני. 

הי׳, בנו של חייל רגלי פשוט. נועד מילדותו לשמש 
בכהונה. אך כשהיה בן 15 ברח מבית־אביו והצטרף למחנהו 


של אודה נובונאגה, שמשל באותם הימים ביאפאן המרכזית. 
חי' נעשה ממקורביו של השליט. שאף השיא לו אשה מבנות־ 
האצילים. כשמת נובונאגה ב 1582 תפס הי׳ את השלטון 
ביאפאן התיכונה ו 5 שנים לאחר מכן נעשה בעל־בריתו של 
טוקוגאווה איאיאסו, שליטה של יאפאן המזרחית, זכה לתואר 
קאנפאקו(עוצר), נעשה ,.דג׳ו דיג׳ין"("שר־השרים") ונקרא 
רשמית בכינוי טויוטופי. כדיקטאטור צבאי חיזק הי׳ את 
השלטון המרכזי ביאפאן, שם קץ לתפקידם החקלאי־הצבאי 
של הנתינים הפאודאליים. פירק את האיכרים מנשקם ("ציד־ 
החרבות" ב 1587 ) ואסר על אנשי־הצבא המקצועיים (הסאמו־ 
ראיס) ועל החקלאים לשנות את משלח־ידם. מצודת אוסאקה. 
שבבניינה הוחל ב 1584 , נעשתה מרכז שלטונו. ב 1592 ניסה 
לפלוש לסין דרך קוריאה. מתחילה הצליח במשימתו, אך 
לסוף הוכרח צבאו, שמנה כ 200,000 איש, לסגת בפני הכוחות 
הסיניים, וב 1593 לא נשאר על החוף הדרומי אלא כוח יאפאני 
סמלי. המו״מ על שלום נכשל, וב 1597 חזר הי׳ ושלח את 
צבאותיו לסין: אף אלה נתקלו בהתנגדות נמרצת ובסופו 
של דבר חזרו ליאפאן זמן מועט אחר מותו של הי׳. — בימי 
שלטונו של הי' נשתלט בציור ובארדיכלות היאפאניים הסגנון 
ה״לוהט", הנקרא מומויאמה (,.גבעת האפרסקים") על שם 
אחת מחווילותיו. את מקומו של הי' ירש איאיאסו, שהשמיד 
את צאצאיו של הי' לאחר שכבש את מצודת אוסאקה ב 1615 . 

, 1930 ,. 81 0107711 ^ 10 01 * 141 . £ 111118  1 ־ 11 ), עיר בגרמניה המערבית, במדינת 
באדן־וירטמברג 1 נודעת ביהוד הודות לאוניבר¬ 
סיטה המפורסמת שבה, שנוסדה ביה״ב. בהי׳ כ 120.000 תו׳ 
( 1958 ), מהם כ 60% פרוססטאנטים קאלוויניים ולותרנים. הי׳ 
שוכנת בגובה של 116 מ׳ מעל פני־הים לרגלי הר אודנולד, 
משני עבריו של נהר־נקר, במקום יציאתו פעמקו חצר 
שבהרים לעמק־הרינוס הרחב, כ 15 ק׳׳מ ממזרח לרינום. הי׳ 
מתפרנסת מתעשיה, תיירות וממוסדות המדע וההוראה שבה. 
התעשיה של הי׳ מייצרת קרונות לרכבות, סיגאדות, מכשי¬ 
רים רפואיים, מכונות־דפוס. עטים נובעים ופעמוני־כנסיות. 
תיירים נמשכים להי', כי היא אחת מן היפות שבערי־גרמניה! 
היא פצויינת בנופה ובבנייניה סיה״ב וסתקופח-הרנסאנם, 
שלא ניזוקו במלחמות־העולם. מרובים הם גם הבאים לחי׳ 
כדי להתרפא במעיין הראדיואקסיווי שבעיר. באוניברסיטה 
של די' לומדים כ 5.000 תלמידים, מהם מאוח מחוץ לגרמניה. 
בספריה האוניברסיטאית כ 850.000 כרכים וכתביייד מרובים. 
פפוסדות־המחקר חשובים האקאדמיה למדעים. המכונים לראד־ 
יולוגיה ולמחקר רפואי, בית־המצפה לכוכבים, הגן הבוטאני 
וגן־ההיות. כן מצויים בהי׳ כמה בתי-ספר מקצועיים, בכללם 
בי״ם למלונאות. 

הי׳ נזכרת לראשונה ב 1196 כישוב כפוף להגמון של 
וורמס (ע״ע). מן המאה ה 13 עד 1720 היתה עיר-הבירה 
של נסיכות חפלטינט (ע״ע) שעל־יד הרינוס. בתקופה זו 
נבנה ארמון־הי', מושבם של הנסיכים. שעל אהד משעריו 
חרותה כתובת עברית: "זה השער לה׳, צדיקים יבואו בו". 
הנסיך־הבוחד רופרכט (מת ב 1390 ) הקים ב 1386 את האוני¬ 
ברסיטה, השלישית בתוך האימפריה הגרמנית (אחר פראג 
1348 ווינה 1365 ). שבה לימדו, בתקופת ההומניזם (ע״ע), 
מלומדים מפורסמים, ביניהם רויכלין (ע״ע). ב 1556 — 1559 
השליט הנסיך־הבוחר אוטו היינריך את הפרוטסטאנטיות 
בעיר ובאוניברסיטה שלה, ושנים אחדות לאחר מכן נעשתה 



59 


הירלברג 


60 



האוניברסיטה מרכז לקאלוויניזם בגרמניה, הי׳ סבלה קשות 
במלחמת שלושים השנה ( 1618 — 1648 ). האוניברסיטה נסגרה 
ב 1619 ונפתחה שוב רק ב 1652 . ב 1689 נשדדה הי׳ ע״י הצר¬ 
פתים וב 1693 נהרסה על־ידיהם כליל (בכלל זה נהרס חלק 
מארסוו־הנסיכים, שאגפיו החשובים ביותר מבחינה אמנותית 
נבנו בסגנון־הרנסאנס בסאות ה 16 וה 17 ). מ 1700 עד 1803 
שלפה הדת הקאתולית באוניברסיטה, שחשיבותה פחתה 
באותו זמן. ב 1803 סופחה הי׳ לבדן (ע״ע. עמ׳ 640/41 ) 
והתחילה תקופת־פריחה מחודשת לעיר ולאוניברסיטה. האוב־ 
לוסיה עלתה ס 20,000 ב 1871 ל 87,000 ב 1939 . — הנזקים, 
שנגרמו לחי' ע״י ההפצצות במלחמת־העולם 11 , לא היו 
מרובים ותוקנו עד מהרה. 

,:>^ 3 ז 5011 . 1 ־ 1 ; 1936 , 011/07111111 11 016 , 0 

,!! 110 ( $0 005 ,■ 060116111311561 ; 1936 ..// 

100 ) 7)07 1X71/0114 הו ( 11711 17% ) 1707171 הו .// , 1 ן 0 ׳י\ £1 ( 1 . 13 !* 1954 
. 1958 , 1848/9 
א. מ. י. 

יהודים. — ב״צלואת ר׳ יהודה התסיד" (נפטר 1217 ) 
נאמר: ״לא ידור רב בהי׳. כי לא יאריך ימים שם״; אך יתכן. 
שפסקה זו היא תוספת מאוחרת לצוואה המקורית. ידיעות 
ודאיות על יהודים תושבי־הי׳ נשתמרו רק מ 1275 ואילך, 
יהודי־העיר היו כפופים אז לרוזן־הפאלאטינאט, ונראה. שלעיר 
לא היו זכויות לגביהם. בסוף 1348 , בימי המגפה השחורה, 
בטלה הקהילה ע׳׳י שמד וגירוש: הרוזן תפס את בתיהם 
ומגרשיהם של היהודים תושבי־הי' והעניק אותם ב 1358 
לאחד מנאמניו. אחר חדשים אחדים נתן הרוזן לפליטים 
מוורמס ושפייאר — תמורת סכופי־כסף גדולים, שקיבל 


מהם — מקלט בהי' ובמקומות אחרים בפאלאטינאט. וע״י 
בך עורר עליו את זעמם של העירונים ( 1349 ). 

עדות מפורשת לחידוש הישוב היהודי בהי׳ לא נשתמרה 
מלפני 1356 . בשנה שלאתר מכן כבר היתה קהילה מאורגנת 
בעיר, וב 1360 נחתם הסכם לשש שנים (שאח״ר הוארך) 
בינה ובין הרוזן בנוגע למיסים. יהודים בודדים, כגון רופאי 
של הרוזן וגובה־הסיסים שלו, נפטרו מהשתתפות בסיסי־ 
הקהל. ב 1391 . עם גירושם של היהודים מן הפאלאטינאט. 
נגזר גירוש גם על יהודי־הי׳. אחד מן המגורשים היה "ישראל 
בן מאיר מהיידלברקא", כותב ה״הגדה של דארמשטאט". 
שנים־עשר בתי־ד,מגורים של יהודי־הי׳, בית־הכנסת המקווה. 
בית־ד,קברות וספרי־היהודים ניחנו לאוניברסיטה. בית־הכנסת 
נהפך לכנסיה. בתי־המגורים נמסרו למורי־האוניברסיטה 
והמצבות של בית־ד,קברות נמכרו ע״י שלטונותיה. 

מאז עד 1660 בקירוב לא ישבו בחי׳ אלא יהודים בודדים 
בלבד. ב 1660 נתיישבו בהי' האחים שמואל ומשה אופנהיים 
ועוד שלושה יהודים. שאף הם נקראו בשם אופנהיים. גם 
יוסף זיס אופנהימר (ע״ע) נולד בחי׳. ב 1673 הוזמן ברוך 
שפינלזה (ע״ע) להורות באוניברסיטה של חי׳. - ב 1700 
היו בהי׳ 11 בתי־אב מישראל. ב 1702 קבע רב־המדינה של 
הפאלאטינאט את מושבו בהי' מספד היהודים בהי׳ גדל 
במשך המאה ד, 18 , למורת־רוחם של העירונים, וב 1819 נפגעו 
יהודי־הי' מפרעות ״הפ־הפ״. גם בימי מהפכת 1848 התנפלו 
חייטים נוצריים על חנויות־בגדים של יהודים בהי׳ בתחילת 
המאה ח 19 נכשל נסיונם של מצדדי־הרפורמה להנהיג בבית¬ 
ר,כנסת של הי' תפילה בגרמנית, אבל נפתח בהי׳ בי״ם עממי 



61 הידלברג - 

יהודי. בסוף חמאה ד, 19 ובתחילת המאה ה 20 למדו באוני' 
ברסיטה של חי׳ יהודים מרוסיה. ביניהב ש. טשרניחובסקי 
(ע״ע) ויוסף קלוזנר (ע״ע). צבי הרסן שפירא (ע״ע), הוגה 
הרעיון של הקרן הקיימת לישראל, הורה מאתמאטיקה באו¬ 
ניברסיטה של הי , : בין הפרופסורים היהודיים האחרים, 
ששימשו באוניברסיטה זה היה גם ההיסטוריון א. טויבלר. 
בערב השואה ישבו בהי׳ כ 1,400 יהודים. בסוף 1955 מנתו, 
קהילת־הי׳ 104 נפש. 

, 812 ( 7 ) $£111 167 > 171 1671 ) 11 [ 161116 ' 0€$011 , 051610 ש׳*י 06 ״ 1 ״ 1 

, 1671 ) 11 ( 111611671 ) 178 1167 1116 ) 676111 § 16171187 ־ 1 , 8056011131 . 8 ; 1895 

. 552-8 ,( 1940 ) סו ,•"ש־ו:>נ 1 .־ 4 חב 8 ; 1927 

צ. א. 

הין־לברגי, אדם, ע״ע אגר״ר 1 פ 1 ל 1 נ;ה פיסית. 

הידמכ!ים (בדום׳ 38*3.113x11 ת, מן המלה התורכית "הירה 
[הלאה מכאן], שמקורה ערבי), כנופיות צבאיות- 
למחצה, שעירערו את הסדר החברותי בחלק של אוקראינה 
הפולנית במשך המאה ה 18 . תנועת ההי׳ היתה בעיקרה פרי 
המשכה של התסיסה החברותית, שהקיפה את אוקראינה עוף 
בסופה של הפאה ה 16 והגיעה לשיאה בהתקוממות של 
קוזאקים ואיכרים בראשותו של חפלניצקי (ע״ע) באמצע 
המאה ה 17 ( 1648 ואילך, "גזירות ת״ח"). כתוצאה מכך 
נתהלקה אוקראינה מבחינה מדינית בין רוסיה ופולניה 
(לאורך נהר־דנןפר) והלקח הדרומי אף עבר לזמן־מה (בסוף 
המאה ה 17 ) לשלטונם של התורכים. היכולת להישען על כל 
אחת מן המדינות הללו (וגם על שוודיה) נגד השניה, המידה 
(אף אם הזעומה) של אוטונומיה פנימית, שנותרה לקוזאקים 
באוקראינה הרוסית, קיומו של מרכז צבאי קוזאקי בלתי־תלוי 
כמעט לגמרי בערבה הבלתי־מאוכלסת (ה״סיץ׳" שמאחורי 
ה״מפתנים" [ע״ע זפורוז׳יה]—צוקי־הסלעים היוצרים מפלי־ 
מים אדירים, שמהם ואילך נפסק השיט על־פני הדניפר) 
ולסוף: מלחמת־הצפון — כל אלה הפכו את תולדותיה של 
אוקראינה במחצה השניה של המאה ה 17 ובשנים הראשונות 
של המאה ה 18 לשלשלת בלתי־פוסקת של מלחמות, מדידות 
והתנפלויות צבאיות, שפגעו בפדר־החיים התקין (נקראו אף 
בהיסטוריוגראפיה האוקראינית בשם "תקופת ההרס". תנועת 
ההי׳ היא ילידת ה״הרס". 

התנאים המדיניים, שסייעו לעלייתה של תנועת החי/ 

היו חולשתה המדינית והצבאית של פולניה במאה ה 18 - 
חולשה, שאיפשרה למדינות אחרות להתערב בענייניה הפני¬ 
מיים של פולניה, ביהוד בזמן הכרעות חשובות, כגון בשעת 
בחירת מלכים. אע״פ שרוסיה חששה מפני תסיסה גדולה בין 
תושבי אוקראינה הרוסית, היתה מעוניינת בעירעור השלטון 
הפולני בשטחים שממערב לדניפר. אין זה מקרה שבזמנים 
שבהם נתפשטה ביותר תנועת ההי', הופצו שמועות ואפילו 
פקודות מזוייפות בשם קיסרי־רוסיה, שהתירו להרוג את 
הפולנים והיהודים. הרוסים לא מנעו בדרך כלל את יציאתן 
של כנופיות־הי׳ מתחומם לתחומה של פולניה, אע״פ שהש¬ 
תתפו בדיכויין של כנופיות אלו כשהתפשטות! היתרה חייבה, 
לדעתם, את הדבר. ע״י כך הבטיחו את עצמם מפני התלקחות 
דומה בשטחיהם ואף הופיעו בעיני רבים מבני־האצולה הפו¬ 
לניים, שנפגעו ע״י ההי׳, במי שיש בידו להציל את האיזוד 
מן המהומות הבלתי־פוסקות. אנשי הכמורה הפראוזסלאווית, 
שנלחמו בכנסיה האוניאטית (הלק מן הכנסיה הפראווסלא- 
ווית, שקיבל עליו את מרות האפיפיור), ביקשו אף הם להיבנות 
מתנועה זו: הם עודדו את אנשי־הכנופיות, סיפקו להם מזון 


- הידמריפ 62 

וציוד. נתנו להם מקלט בסביבות המנזרים וכד׳. וכל זח לא 
בלא ידיעתם ותמיכתם של ראש• הכמורה הנזכרת ואנשי 
השלטון הרוסי. 

שרשיו של הגורם הסוציאלי, שסייע לעלייתה של תנועת 
ההי', היו נעוצים בהתגברות הדרישות של האדונים הפא 1 • 
דאליים מן האיכרים־הצמיתים בכל חלקי אוקראינה, מצד 
אחד, ובקיומם של שטחי־ערבה נרחבים, בלתי־מאוכלסים. 
שאליהם יבול היה להימלט כל בלתי־מרוצה, מצד שני. הללו 
היו בורחים ל״סיץ"׳ או היו מתארגנים בכנופיות בלתי-תלויות 
במרכז זה, בהנהגתם של קוזאקים יוצאי ה״סיץ׳", שרכשו 
להם נסיון צבאי. רובם המכריע של מנהיגי כנופיות־ההי׳ היו 
קוזאקים מן ה״סיץ׳" או קוזאקים מן המשמר האישי של 
המאגנאטים בעלי־האחוזות הגדולים שבאוקראינה. הסתירה 
הגדולה שבין השעבוד הקשה של האיכר לביו החירות המרו¬ 
בה, שממנח היה נהנה בל מי שנמלט לערבה, וכן הקלות 
היחסית של הבריחה, יצרו את העתודה הגדולה של הנכונים 
להצטרף לשורות ההי׳ או לסייע להם למרות עונש-המוות 
וענשים חמורים אחרים, שהיו מוטלים על ההי׳ שנתפסו. ולא 
איכרים בלבד היוו עתודה זו, אלא אף עירונים מן השוליות 
ופשוטי־העם. וכן בני-אצילים עניים ובני־כמרים! ככו־כן 
הצטרפו לפעמים להי׳ יהודים מומרים, שנפלטו מסביבתם 
היהודית ולא נקלטו בחברה הלא־יהודית במקומותיהם, מהג¬ 
רים ממולדאוויה, בני כיתות דתיות, שברחו מרוסיה, ובד׳. 
גורם נוסף להתגברותה של התנועה היה מה שבעיני האוכלו־ 
סיד, האוקראינית, שלעיתים סבלה אף היא ממעשי שוד ואונם 
של הד,י׳, לא נראתה פעולתם של ההי׳ כפושעת או ראויה 
לגנאי. מימי ההתקוממויות של הקוזאקים. שהגיעו לשיאן 
במרד המלניצקי, היתד, קיימת באוקראינה מסורת של אנשים 
מתפרנסים ממעשי־שוד וחיים על חרבם. בשעתם שדדו הקו¬ 
זאקים את אדמת מופקווה, לאחר־מכן את חופי תורכיה, 
ובמאה ה 18 , כשלא היו קיימים עוד קוזאקים חפשים, קשרה 
דעת ההמון את הילת־הגבורה, שעטרה לראשי הלוחמים 
לשעבר, לראשי החי׳. כדי ליתן צידוק רעיוני לחלך־רות זה 
טענו, שהיתח כאן מלחמה נגד אויבים לאומיים (פולנים 
ויהודים), נגד האוניה, בעד הדת הפראווסלאחית הקדושה. 
וכד/ אולם אם לעיניו של חמלניצקי עדייז ריחפה המטדה 
של אוטונומיה מדינית מסויימת לקוזאקים בחסותה של אחת 
מן המעצמות (הוא נשא את עיניו חליפות לרוסיה, פולניה, 
תורכיה ושוודיה), הרי להי' לא היתה כל מטרה מדינית 
שהיא, ועיניהם לא היו אלא לשוד ורצה, אע׳׳פ ששימשו, 
שלא מדעתם, מכשיר מדיני בידי פקידים רוסיים ואנשי־ 
כמודה פראוופלאוויים. החי׳ לא נשאו את לבם לכבוש כיבוש 
של ממש שטח כלשהו כדי לבסס בו את שלטונם, אלא הת¬ 
נפלו על עיירות ואחוזות בלתי־מוגנות וברחו מיד לאחר 
שהשלימו את מעשי־הביזה, ועפ״ר הסתפקו בשוד על אם־ 
הדרך. 

התמדתה של תנועת החי׳ מסתברת מתוך חולשתה 
המרובה של המדינה הפולנית. בתקופה זו שוב לא היה 
בכוחו של המלך להבטיח סדר ויציבות. השליטים בפועל 
היו בני האצולה הגדולה. המאגנאמים, שנלחמו אלה באלה. 
התנפלויות של אצילים על אחוזותיהם של אצילים אחרים 
על מנת לעשות דין לעצמם היו מעשים של יום־יום בפולניה, 
וכך נשתרר הלך־רוה של "כל דאלים גבר". הצבא, שצריך היה 
להבטיח את שלום־האיזור, "המחלקה האוקראינית", היד, קטן 
והמשמעת בו היתד, רופפת, כיוון שבני־האצילים, עיקר כוחו 



63 


הידמקים 


64 


של הצבא, לא קיבלו עליהם מרות כלשהי, נעדרו מן היחידות 
מתוך השתקעות במשתי־הוללות, ואף פגעו באוכלוסיה. 

זכר ראשון לכנופיות החי' אנו מוצאים בתעודות מתהילת 
המאה ה 18 , מימי מלחמתיהצפוץ! אך בשם הי׳ כונו לראשונה 
בכרוז, ששלח המפקח הצבאי של האיזור אל בעלי־האחוזות 
ב 1717 כדי להזהירם ספני פעילותן של הכנופיות ושבו דרש 
להודיע לו בעוד מועד על הופעתן. לאחר מכן מופיעות מזמן 
לזמן ידיעות על כנופיות, שפעלו בעיקר בפלכים קיוב 
ובראצלאוו. תנופה מיוחדת קיבלה התנועה ב 1734 , כשעמד 
להיבחר סלך חדש לפולניה. רוב האצילים תמכו במועמדותו 
של ססאניסלאוו לשצ׳ינסקי, שהיה רצוי לצרפת, ואילו המי¬ 
עוט, בעיקר מתוך המאגנאסים, תמך באוגוסט 111 הסאכסוני, 
שהרוסים ביקשו להושיבו על כטא־המלכות. הצבא הרוסי 
נכנם לפולניה, ואילו האצילים נתארגנו בבריתות והתחילו 
נלחמים זה בזה■ עד מהרה נוצר מצב של תוהו ובוהו 
סדיני, וסוכנים רוסיים התחילו מפיצים שמועות, שהקיסרת 
פירסמה פקודות מתירות להרוג סולנים ויחידים. הקזזאקים 
מאחורי ה״מפתנים", שהיו בשירות הצבא הרוסי. התחילו 
בכיבוש המבצרים ובבזיזת אחוזותיהם של האצילים, שנש- 
תייכו ל״מפלגה הצרפתית". הרבה מן האיברים נצטרפו אליהם. 
קוזאק בשם ורלן, שהיה בשירות האצילים. הכריז על עצמו 
כעל מפקד ראשי מטעם הקיסרת הרוסית והתחיל מארגן 
כנופיות, שפתחו מיד בהרג ובשוד. כשניצחה ה״מפלגה הרו¬ 
סית" הזדרזו האצילים להצהיר על נאמנותם למלך החדש, 
והצבא הרוסי פתח בפעולה נגד החי'. ורלן ומנהיגים אתרים 
של ההי׳ הצליחו להימלט לערבה (אפשר, בהסכמת הרוסים) 
וגם רבים מאנשי־הכנופיות ברחו לשם. ב 1736 כבד התחילו 
פורצות משם כנופיות בודדות חדשות, והדבר אירע שנה־ 
שנה. עד 1750 . אותה שנח הגיעו לאוקראינה הפולנית 
כנופיות במספר מרובה מן הרגיל ופעילותו הקיפה את 
פולניה הדרומית־מזרחית כולה. גם הפעם דוכאה התנועה 
בעזרתם של הרוסים, ולא עוד אלא שכוונתם של הרוסים 
לקנות את לבם של האצילים הפולניים עוררה אותם להקים 
חיל־משמר קבוע בנקודות מבוצרות, שתפקידו היה למנוע 
את חדירתן של הכנופיות לתחומה של פולניה. בשנים 
שלאחר מכן פחת הרבה הן מספרן של הכנופיות והן מספר 
חחתנפלוייות. ועד(ת־גבול מיוחדות, משותפות לפוינים ולדו- 
סיס. דנו בכל מקרה של התנפלות־הי׳. רק לקראת שנת 
1768 גדל מספר התלונות על המקלט, שמנזרים פראויסלאוויים 
נותנים לחי׳. לאחר שנבחר כמלד־פילניה סטאניסלאודאוגוסט 
פ 1 ניאטובסקי.שהיה רצוי לרוסיה( 1764 ),ולאחר שנתברר(תוך 
תקופה קצרה), שמלך זה אינו אלא מכשיר בידי הרוסים ועושה 
רצונם, נתעוררה התנגדות אליו מצד רבים מבני האצולה 
הפולנית. שוויון־הזכויות הדתי, שרוסיה דרשה להעניק 
לכנסיה הפראווסלאווית, הביא לידי כך, שראשי הכנסיה 
הקאתולית בפולניה אירגנו ברית מיוחדת ("הקונפדרציה של 
בר". ע״ע) לשם התנגדות לרוסים. שוב נראתה השעה יפה 
לתומכי רוסיה בפולניה, וביחוד לאנשי הכמורה הפראווס- 
לאווית, להמריד את ההמון. תנועה זו של שנת 1768 , שיסודות 
דתיים, לאומיים וחברותיים שימשו בה בעירבוביה ושהיתה 
המשך ישיר של פעילות החי', נקראה בשם "קולייבשצ׳ינה" 
[!זזוזושעמזוהסא, על שם האלות ( 1.8 ה 0 ע), שהיו נשקם של 
הרבה מאנשיה]. עם הופעת הצבא הרוסי על אדמת פולניה 
לשם דיכוי הקונפדראציה נתארגנו כנופיות מרובות של 


קוזאקים ואיכרים, תנועתם התחילה במאי 1768 בסביבת 
מנזר מדרום לצ׳רקס, שבראשו עמד נזיר בשם מלכיצדק 
זנצ׳קו־יוורסקי. 'נזיר זה חיה, כנראה, מראשי המחברים של 
"כתב־הזהב" המזוייף של הקיסרת יקאטרינה, שלפיו כאילו 
נצטווה אחד מראשי הכנופיות, מאבסים זאליזניאק (או ז׳לז־ 
ניאק), לחדור לגבולות פולניה "כדי להכרית ולהשמיד בעזרת 
השם את כל הפולנים והיהודים, מחללי דתנו הקדושה". הכנו¬ 
פיות נתפזרו בכיוונים שונים ואילו זאליזניאק עלה על העיר 
אומאן, שהיתה מבצר חשוב ושלתוכה נתלקטו אלפים הרבה 
של יהודים ופולנים. שברחו ממקומותיהם מפחד הכנופיות.בגי¬ 
דתו של גונטה. מפקדם של הקוזאקים הנאמנים לשלטון, הביאה 
לכניעתה של העיר. שנערכה בה שחיטה נוראה. לפי מקורות 
שונים, נרצחו בה עד 20 אלף איש. שחיטות בקנה־מידה קטן 
יותר נערכו בערים ובעיירות אחרות. סיד לאחר מכן. כשהרו¬ 
סים עצמם נבהלו מעצמת ההתעוררות. נתפרסמה פקודה 
קיסרית, שגינתה את המתקוממים, וצבא רוסי יצא לדכאם. 
צבא זה סייע לצבא הפולני בראשותו של בראניצקי לפזר 
את הכנופיות ולתפוס את ראשיהן. אותם מהם, שהיו נתינים 
רוסיים, גורשו לסיביר (ביניהם זאליזניאק). הנתינים הפו¬ 
לניים, וביניהם גונטח, הוצאו להורג. פלוגות־ענשים בפיקודו 
של סטמפקובסקי עשו במתקוממים שפטים קשים כל־כך, שאף 
אצילים פולניים יצאו במחאות נגד מעשיהן בטענה שהן 
מרוקנות את האיזור מאוכלוסיו. בזה בא קיצה של תנועת החי׳, 

חחי׳ והיהודים. גירושם של היהודים או השמדתם 
היתד. תכניתם המוצהרת של המתקוממים באוקראינה מימי 
חמלניצקי ואף קודם לכן. הנזירים, שכתבו את תולדות 
הזמנים ההם, ומספרי־האגדות העממיים פיארו את רציחת 
היהודים ובויזת רכושם כמעשים, שהיה בהט משום קידוש- 
הדת. נוסף על כך שימשו היהודים מטרה נוחה להתנפלויות, 
שנן ההתחרות בינם ובין תושבי הערים והעיירות בתהומי 
המסחר והמלאכה גרסה, שתושבי־המקום לא היו יוצאים 
להגנתם של היהודים, ולא עוד אלא שחיו מוסרים לעיתים 
להי' ידיעות על תנועתם של סוחרים יהודיים, וכד/ היהודים 
ברובם המכריע לא היו מזויינים והיו חטרי־אונים מול אנשי־ 
הכנופיות. תעמולת הכמרים הפראו(םלאוויים רק החריפה 
את השנאה אל היהודים. בשטח זה היתה כעין התחרות בין 
אנשי־הנמורה של שתי הכנסיות — דבר, שהביא לידי כך, 
שבשנות ה 40 —ה 60 של המאה ה 18 גדל במידה עצומה 
מספרן של עלילות־הדם נגד היהודים באיזור פעולתם של 
החי׳ דוקח. 

רוב הפגיעות של החי׳ ביהודים נתבטאו ברציהתם ושדי־ 
דתם של סוחרים נוסעים בדרכים ובהתנפלויות על חוכרים 
יהודיים בודדים במקומית ישיבתם ועל יושבי עיירות בלתי־ 
מוגנות. בשנים של התעוררות מרובה אירעו התנפלויות על 
מקומות מבוצרים יותר, ומספר הקרבנות בין היהודים גדל 
אז חרבה. כך, למשל, שומעים אנו על 27 יהודים, שנרצחו 
ב 1734 בקורסון. וכן במקומות אחרים. ב 1736 נרצחו 35 
יהודים בפאוול 1 ץ׳. באותה שנה כבשו ההי׳ את העיירה 
פוהרבישץ׳ ורצחו 14 יהודים! רבים אחרים נפצעו ורכושם 
נשדד. כן אירעו רציחות של יהודים בעיירות שונות 17383 
וב 1742 . גל חדש של התנפלויות בא ב 1750 . נשדדו יהודים 
בוויניצה, בוולודדקה ובעיירות אחרות. אך למרות ההטרדה, 
שכל המעשים הללו הטרידו את היהודים, לא היה בחם כדי 
לזעזע את כל בית־ישראל בפולניה, כמו ׳שאירע בשעת 



65 


הידסקיס — היין, [פרנ<] יוז׳ 


66 


השחיטות הגדולות של שנת 1768 ("גזירות אוקראינה" 
"גזירות אוסאף). 

הטבח הראשון בוצע בעיר סאסטוב, שבה נהרגו כ 700 
איש. ביניהם עשרות מרובות של יהודים. בעיירה בישוב 
נרצחו 7 יהודים. שם גם נתלו יהודי, בוסר פולני וכלב. זה 
על־יד זה, כדי להודיע שהם שווים זה לזה מבחינת דתם. 
לאחר מכן נרצחו כסה יהירים בעיירה מקרוב. 

זאליזניאק, שהיה הפעיל בין ראשי הכנופיות, ערך שהיטות 
ביהודים, שלא הספיקו להימלט מז׳בוטין. קניב וקורסון. קידם 
שהחליט לעלות על אומאן. בדרך כבש את העיירה ליסיאנקה 
ורצח את כל יהודיה. כשהתקרב זאליזניאק לאומאן תלה 
ראש־העיר, מלדנוביץ, את כל תקוותו בגונסה, ראש משמר־ 
הקוזאקים. היהודים, שחשדו בנאמנותו של זה האחרון, ניסו 
לקנות את הגנתו ע״י מתנת־כסף. אד גונטה עבר אל צירו 
של זאליזניאק, וב 9 ביוני 1768 פרצו החי׳ לתוך העיר. 
היהודים ניסו להסתתר. אך ללא הועיל. אחדים התגוננו 
והפילו חללים באויב. מספרים על גיבורים, שהרגו במו 
ידיהם 20 ו 30 הי , . רובם של היהודים נרצחו בבית־הכנסת. 
כסה מראשי היהודים נדרשו לשלם כופר־נפש. ולאחר שמילאו 
את הדרישה נרצחו באופן אכזרי. מספרם של הקרבנות 
היהודיים הגיע לאלפים, והרוצחים לא חסו אף על נשים 
וילדים. בתי־הכנסת נהרסו וספרי-תירה נקרעו ונשרפו. חלק 
מיהודי הסביבה ניסה להימלט לעיר באלטה. השוכנת על 
הגבול. שמחציתה היתה בתחומה של תורכיה, אך הבורחים 
נתפסו ע״י כנופייתו של שילו, שלאחר מכן החריב את העיר 
כולה. חרדה אחזה את היהודים בפולניה חדרומית־מזרהית 
כולה. הם תלו את תקוותם במפקד הצבא הפולני בראניצקי. 
ונשתמרה תפילה מיוחדת לכבודו. אע״פ שבראניצקי לא נטל 
הלק במלחמה נגד חחי', העניש בצורה חמורה את ראשיהם. 
ועל־כן נראה בעיני היהודים כסצילם של יהודי פולניה. 
ח. י. גורלנד. לקורות הגזירות, 1889-1887 , חוברות ג׳. זי; 

. 338 83 738331831008 113631181 , 1111 ) 0103118100801 . 1 ( 
1080-33833808 8 ״צק\ז ; 1845 ,. 8 ^] 1 '\ 8 X ע 388 ק 8 ׳< 

. 14 : 1876 ,( 83833183833 0 7. 3 1 X 10781 ־ . 111 . 8 , 00088 ? 
- 3317113 . 8 18901 , 038881383881 ? ■|ק 6 ד 0 , 3888 ׳ ו 111 
, 2 ■!! , 071 )^ 880 ) 778/38 11 * 1111/16 1/11101111 , 031710111111 
, 111111 88 ; 88 * 73 ) 111 71188818838 1 !( 111101 11 '. 70 ; 2 ,. 111 ; 1913 

. 1923 
ש. אם. 

ו., יךן! ןפלנץ] יוזף — ח 01 ץ 111143 ) 010 ( [ 11302 ] — ( 1732 , 
רוראו — 1809 . וינה), קומפוזיטור אלסטרי. 

הי׳ היה בנם של חקלאי ובונה־עגלות בשם מתיאס הי' 
ואשתו הראשונה, אנה מריה קולר. אבותיו היו מ״איץ־ 
הטירות" (בורגנלנד), שבה ישבו בשטח מצומצם יסודות 
אתניים גרמניים, אוסטריים, הונגאריים וקרואטיים. 170 
ילדיו של מתיאס הי' ( 12 מאשתו הראשונה, 5 מן השניה) 
נשארו בחיים רק 3 בנים ו 3 בנות! כל השאר מתו בילדותם. 
שלושת הבנים — יוזף. יוהאן מיכאל ויוהאן אוואנגליסט — 
נעשו מוסיקאים. במידה שאפשר לבדוק את מגילת־היהם של 
משפחה זו, לא נמצא בה בדורות הקודמים שום בעל כשרון 
מוסיקאלי ניכר רק נמסר, שאביו של הי׳ אהב לזמר זמירות 
אהד העבודה, היה מלווה את זמרתו בנבל והילדים היו 
שרים עמו. פראנץ יוזף הצטיין מילדותו בקול נאה ביותר 
ובכשרון מוסיקאלי בולם. בגיל 6 נשלח לביר,"ם בהינבורג 
וכאן קיבל — בין השאר — את ההוראה הראשונה במוסיקה. 
כשביקר בהינבורג קומפוזיטור־הקאתדראלה הווינאי גאורג 



פראנין יחף היידן. פס? מאה א;מח נראפי 

רויטר, היפנה אליו יפי־קולו של הי' את תשומת־לבו: הוא 
בחן את הי׳ ולקה אותו לווינה, כדי שישמש כנער־מקהלה 
בקאתדראלה ע״ש סטפאן. הי׳ למד כאן את ספרות־המוסיקה 
הכנסייתית המסרתית, וההוראה כללה, נוסף על נגינה בפסנתר 
ובכינור, בעיקר זמרה. רק לאחר זמן הכיר הי' לדעת חיבורים 
בתיאוריה, ביתור את 2703551110 ? 301 07301115 מאת פוכם. עם 
התחלפות קולו פוטר הי׳ מתפקידו במקהלה. 

מצבו הכלכלי היה עכשיו קשה ביותר, ונשתמרו סיפורים 
מרובים על תקופת־רעב, שעברה על הי׳ בשנות־ההתבגרות 
שלו. מכל מקום הרוויח בקושי את מחייתו במתן שיעורים, 
וזמן־מה שירת אצל הזמר המפורסם סורפורה כמלווה בשי־ 
עורי־הזסרה וכמשרת. את ידיעותיו בתורת־המוסיקה הרחיב 
בעיקר ע״י ליסוד עצמי. נסיונותיו הראשונים בקומפוזיציה 
כללו בעיקר מוסיקה למחול ולפסנתר. כן חיבר באותו זמן 
עצמו גם את המיסה הראשונה שלו וקונצ׳רטו לצ׳סבאלו. 
אח״ב חיבר קאסאציות, דיורטימנסים, את המחזה המבדח 
"השד העקום" ומוסיקה קאמרית. יצא לו, להי׳, שם של 
קומפוזיטור. בהשפעת הסונאטות של פיליפ עמנואל באך 
קיבל סגנונו אופי אישי, ועד מהרה נתגלו בו. בסגנון זה, 
סימניה המובהקים של הצורה הסימפונית, שהיווה עתידה 
להשתלט על יצירתו. 

ב 1759 נתמנה הי׳ מנהל־התזמורת בחצרו של הרוזן 
סורצין בווינה. במשך השנתיים, ששירת במשרה זו, חיבר 
את הסימפוניה הראשונה שלו (ברה מז׳ור). דיורטיסנטים 
נוספים ויצירות למוסיקה קאמרית. ב 1760 נשא הי׳ את 
מריה אנה אלויזיה אפולוניה קלר, בתו של מתקין פיאות 



67 


הידן, [פרנץ] יוז,ז 


68 


נכריות בווינה. שתמך בהי׳ בשנים הקודמות. שבהו היה 
שרוי במצוקה כלכלית. הנישואים לא היו מאושרים ולזוג 
לא היו ילדים. הי׳ עצמו אמר על אשתו: .,אחת היא לה 
אם בעלה הוא סנדלר או אמן". 

בקונצרט־בית, שערך הרוזן מורצין, שמע הנהיר פאול 
אנטון אסטרהאזי את נגינתו של הי', וב 1761 נתמנה הי' 
״ממלא־מקום המנהל״ — ובפועל המנהל — של תזמורת 
הנסיך. ב 61/62 ד 1 בתב הי' את ה״סימפוניות של שעות־היום": 
״בוקר״, ,צהרים״, ,.ערב״. ב 1762 מת הנסיך פאול אנטון; 
יורשו היה הנסיך ניקולאוס, ה.,מפואר", שבחצרו שירת הי' 
כשלושים שנה. 

על היחסים האישיים ביו הי' וביו נסיך זה אנו קוראים 
ברשימות האוטוביזגראפיות של הי׳ משנת 1776 , שהוא 
"מקווה לחיות ולמות אצלו". הי' ישב באייזנשטאס ואסטר־ 
האזה — מקומות־מושבו של הנסיך — ואף נלווה אליו 
בביקוריו בווינה. למרות רוחב־לבו של הנסיך והבנתו במו¬ 
סיקה חי הי׳ חיי־בדידות; אלא שהי׳ הפיק מהם תועלת 
מרובה. אל ידידו והביוגראף שלו, גדיזינגר, אמר כדברים 
הללו: ״הנסיך שלי היה מרוצח מכל עבודותי: זכיתי לתש¬ 
בחות : כמנהל של תזמורת היה ביכלתי לערוך ניסויים, 
לברר מה יוצר את הרושם ומה מחליש אותו. זאת אומרת: 
לתקן, להוסיף. למחוק, להעז: הייתי מבודד מן העולם, לא 
היה בקרבתי אדם. שיוכל לעורר בי היסוסים ולגרום לי 
עינויים, ועל־ב! נעשיתי מקורי בעל־כרחי". דברים אלה 
מתארים לא רק את מצבו של הי׳ באותו זמן. אלא אף את 
חקופת־המעבר מן הבארוק אל המוסיקה הקלאסית בכללה — 
תקופה, שעמדה בסימן של ניסויים וחיפוש אבני־בניין בשביל 
הסגנון ההומופוני, 

ב 1766 , שבה נעשה הי׳ מנהל־התזמורת גם להלכה, נהנד 
ארמון־הפאר אסטרהאז, שנעשה מקום־מושבו העיקרי של 
הנסיך. ארמון זה, שנבנה לפי דוגמת ארמוז ורסאי, כלל ביו 
השאר גם בית־אופרה עצמאי, ומשום כד הקדיש ה־׳ מעכשיו 
את רוב מרצו לתיבור־אופרות. יצירותיו הראשונות לבמה 
היו: ״לה קאנטרינה" (״הזמרת״, 1766 ), "לו ספצןלה" ("הרו־ 
קח״, 1768 ). ״לה פסקטריצ׳י(״הדייגות״, 1769 )! מן היצירות 
הכנסייתיות, שחיבר באותה תקופה, נתפרסם עד סהרה! 51363 
■מזמנו ( 1767/68 ). ב 1768 עלה באש בית־המגורים ישל הי' 
בא״ינשסאט, וכנראה נשרפו אז נתבי־היד של כמה מיצי¬ 
רותיו (סונאטות לפסנתר, קונצרטים, ועוד). 

במשך שנות הסד הבישיל כשרונו של הי' בעיבורם של 
נושאים מוסיקאליים. לאחר שכתב סונאטות גדולות לפסנתר 
ורביעיות לכלי־מיתרים, חיבר עכשיו סימפוניות גדולות, 
מוסיקה כנסייתית (מיסה לציציליה הקדושה, 1772 ) . גם סגנון 
האופרות שלו התפתח בכיוון, שסייע לגילוי אפיין של 
הנפשות. לכבוד ביקורה של הקיסדת מאריה תרזיה באסטר- 
האז ( 1773 ) בוצעה האופרה 11153 ־ 8 מ 1 סנ>־£ז 11 ע, ומאחר 
שהנסיך הקים לעצמו תיאטרון־בובות, טיפת הי׳ גם את 
אופרת־הבובות. אופרת־הבובות היחידה שלו שנשתמרה היא 
"פילסו! ובאוקיס". ב 1776 נשרף שנית בית־מגוריו של הי׳, 
וב 1779 פרצה דליקה בתיאטרון של אסטרהאזי! גם בשתי 
שריפות אלו נשמדו כתבי־יד של הי׳. באותה שנה נשכרו 
לתיאטרון אנטוניו ולואיג׳ה פולצלי. לואיג׳ה היתה זמרת 
צעירה מאד, שהי׳ אהב אותה ביותר, ולאחר שנים ציווה 
בצוואתו הראשונה מענק לאחד מבניה. 


כתוצאה מביקורת של הקיסרת באסטרהאז נתעורר עניין 
בהי׳ גם בווינה, אמנם הי׳ נתקל כאן במעשי־תככים של 
יריבים, ואף בקשתו להתקבל בחבר לאגודת אמני־הצליל 
נדחתה אחד דיונים ממושכים. אד לעומת זה עלה בידו 
להשפיע על הוצאת "ארטריה". שתפרסם במה מיצירותיו. 
לאחר זמן התקשר הי׳ גם עם מוציאים גרמניים, צרפתיים 
ואנגליים. עד שלסוף נעשו "ברייטקופף והרטל" המו״ל העי¬ 
קריים שלו. בשנות הסד כבר היה הי׳ מפורסם בכל אירופה. 
אע״פ שבמולדתו עדיין עמד בצל. עובדה זו הביאה לידי כך, 
שיצירות הרבה של מחברים אחרים יוחסו להי׳ לשם ניצול 
מסחרי. ועד היום הו מופיעות בקאטאלוג הכללי של יצירות 
הי' עם הציון "המחבר אינו ידוע". 

מעכשיו רוכזה פעילותו של הי׳ במידה הולכת וגדלה 
מחוץ לחצרו של אסטרהאזי, וביחח־ מאחר שהנסיך המזדקן 
לא הירבה לדרוש מהי׳ יצירות חדשות. בשנית ה 80 פיתח 
הי' את הדביעיה לכלי־מיתרים ואת השלישיה לפסנתר, 
שנעשו — בתפיסתו המודרנית — מתוות־דרך לתקופה 
הקלאסית־רומאנטית. ביקורו של הנסיד־הגדול הרוסי פול 
בווינה היה, כנראה. אחד מן הגורמים לדבר, שהי׳ פנה 
מחדש לכתיבת רביעיות: הסדרה החדשה נקראה "רביעיות 
רוסיות״. ב 1784 פירסמה הוצאת .ארטריה" את 6 ה״רביעיות 
הפרוסיות". אחריהן באו "רביעיות־טוסט". שנקראו כך על 
שמו של הכנר טוסט. לפי הזמנתו של המו״ל הלונדוני 
פורסטר נוצרו' כ 30 שלישיות לפסנתר. ב 1785 כתב הי', לפי 
הזמנת הקאתרראלה של קאדים (ספרד), את היצירה הדתיה 
לתזמורת "•שבע המלים" (שעיבד גם לרביעיית מיתרים 
ולאוראטלריה); אלו הן מנגינות איטיות. שנוגנו ביום הששי 
הקודם לפסחא בין פירושי ההגמון של קאדים לכל אחה משבע 
המלים, שהשמיע ישו בשעת צליבתו. ב 1785/86 כתב הי' — 
לפי הזמנתה של החברה הפאריסאית "הקונצרט של הלשכה 
האולימפית״ — אח שש הסימפוניות הפאריסאיות. ב 1789 
התחילה חליפת־מכתבים בינו וביו סריאנה פון גנצינגר, אשתו 
של הרופא הווינאי פטר לאלפולד פאן גנצינגר; בבית זה 
של חובבי־מוסיקה ניתנו בקביעות קונצרטים שי מוסיקה 
קאמרית, שבהם השתתף לפרקים גם מוצארט (ביז הי׳ 
ומוצארט נתקיימה ידידות הדוקה. שנבעה מתוך הערצה 
הדדית), לחליפת־המכתבים בין חי׳ והגברת פון גנצינגר יש 
השיבות מרובה להכרת אפיו של הי׳. 

ב 1790 מת הנסיך אסטדהאזי. והיורש, אנטון אסטרהאזי, 
פירק את התזמורת. הי׳ הועבר לפנסיה. אך הותר לו לנסוע 
לווינה. באותו זמן בא לווינה האמרגן הלונדוני יוהאן פטר 
סלומון והציע לד,י׳ עבודה בלונדון. סלומון עשה עם הי׳ 
חוזה, שלפיו התחייב הי׳ לחבר 12 יצירות חדשות ולנצח 
על ביצוען. נוסף על כך הוצע להי׳ לחבר אופרה איטלקית 
בשביל התיאטרון המלכותי. ב 11 במארס 1791 בוצע 
הראשון בקונצרטים אלה, והביקורת העיתונאית גמדה 
עליו את ההלל. להצלחה דומה זכו כל הקונצרטים, 
שביצע הי׳ באותה עונה. ביולי הוענק להי׳ התואר "דוקטור- 
כבוד למוסיקה" מטעם האוניברסיטה של אוכספורד ובשעת 
החגיגה בוצעה "סימפוניית-אובספארד". אגודת הקונצרטים 
ה״מקצאעית", שהתחרתה באמרגן סלומון. ניסתה לזכיה 
בהשתתפותו של הי׳. אך הנסיון נכשל ובמקומו של חיי 
נתקבל תלמידו לשעבר. איגנאץ פליל ( 1 ־ץ־ 1 ?), שני מפעלי־ 
הקונצרטים זכו להצלחה מרובה, אלא שזו של הי׳ היתה 




69 


חידן, [פרניז] ידזןז—היזץ, ין דן דר 


70 


יציבה יותר. בסוף יוני 1792 חזר הי׳ לווינה ושהה בה שנה 
וחצי. בתקופה זו נעשה בסהובן תלמידו בקומפוזיציה. בתחי¬ 
לת 1794 נסע הי׳ שנית ללונדון. הקהל קיבל אותו בהתלהבות. 
בשביל קונצרטים אלה חיבר בין השאר את ה״סימפוניה 
הצבאית״, שרכשה לה סיד את חיבת־הקהל באנגליה. ב 1795 
אירגן סלומון את ה״קונצרטים לאופרה" בתיאטרון המלכותי. 
בתקופה זו חיבר הי׳ את 3 הסימפוניות האחרונות שלו וכן 
את ה,.סצנה של ביריניקי" (שנכתבה בשביל הזמרת בנסי). 

באוגוסט אותה שנה עזב הי׳ את לונדון וחזר לווינה. שנה 
קודם לכן מת הנסיך אנסו! אסטרהאזי. ויורשו, ניקזלאום 11 , 
אירגן מהדש את התזמורת בהנהלתו של הי׳, שפעילותו 
מקומפהיטורית בשביל ההצד נצטמצמה בינתיים לפיסה 
אהת לשנה. ב 1796 נתקיים ביצוע־ד,בכורה של •המיסה עם 
תופים". באותה שנה התחיל הי' את העבודה באוראטוריה 
"הבריאה" לפי ליברטו, שהביא עמו מאנגליה ושתורגב 
■עובד ע״י גוטפריד ון סויטן. ב 1798 השלים יצירה זו, 
שבוצעה לראשונה ב 29 באפריל בארמון שורצנברג. היה 
צורך ב 18 ׳סופרים רכובים ו 12 שוטרים רגלים כדי להשליט 
סדר בקהל, שבא להאזין לאוראטוריה. הביצוע הפומבי הרא¬ 
שון נתקיים ב 1799 ב״בורגתיאטר" בווינה. באותה שנה 
כתב הי' עוד 6 רביעיות-מיתרים, וכן חיבר את ה״מיסה 
לנלסון", •מיסה לתרזיה״, ,.טה דאום״ גדול, 2 רביעיות־מיתדים 
מוקדשות לנסיך לובקוביץ (ע״ע בטהובן) ורביעיה בלתי־ 
גמורה, שפורסמה ב 1806 ע״י "בר״טקופף והרסל" בשם 
.,שירת־ברבור". בהשפעת ההצלחה הגדולה של -הבריאה" 
כתב הי׳ אוראטוריה שניה, "עונות־השנה". שוב לפי טכסט 
בעיבוד הבארו׳ן ון סויסן. החלק הראשון ("האביב") בוצע 
במארס 1799 בארמונו של הנסיך שורצנברג, ושם נתקיים 
גם ביצוע-הבבורה של היצירה כולה, באפריל 1801 . ביולי 
אותה שנה התחיל הי׳ בחיבורה של •מיסת הבריאה״, וב 1802 
כתב את "פיסת־ההארמוניה", שהיא יצירתו הגדולה האחרונה. 
בפיקוהו של הי׳ ערך יוהן אלסלר ( 1805 ) את רשימת יצי¬ 
רותיו (הקרויה 15 תו(צ 1 ש. 7 -ז<׳\-ר[ז 1-127 ). הי׳ עצמו תמה על 
המספר המרובה של חיבוריו, ולידידו גריזינגר אמר, שהיה 
רואה בכתובת מתאמת על מצבתו את המלים: ,! 5 ס״ם 5 ,;צ!ז\ 
01x1 (חייתי, כתבתי. דיברתי). כששם נאפוליון מצור על 
וינה ( 1809 ). הציב לפני בית־מגוריו של הי׳ בגומפנדורף 
שעל־יד וינה משמר־כבוד. 

עד היום מתבטא היהס אל כלל יצירתו של הי׳ בביסוי: 
..אבא היידן בעל־הצסה״ — וה״צמה" של אפנת־חתקופה מס¬ 
מלת כאן דבר־סה מיושן. יחס בלתי־צודק זה נוצר בשנית 
ה 40 של המאה ה 19 . הדור, שעמד כולו בסימן השפעתו של 
בטהובן. "לא יכול היה לקבל שום דבר חדש מפיו של הי" 
(שומן, כל כתביו). הי׳ הלך בעניינים הרבה בדרך שונה מזו 
של בטהובו■ ודבר זה נתפרש בטעות כדבקות בשיטות שעבר 
זמנן. לאמיתו של דבר, נלחם הי׳ כל ימיו על מתן ניסוחים 
לרעיונות חדשים. היתה לו, לחי׳ נטיח חזקה לעריכת ניסו¬ 
יים, ולפעמים גם ביטא נטיה זו במלים. כגון בהערה לרבי- 
עיות־המיתרים, אופוס 33 , שהן כתובות "באופן הדש 
ומיוחד". 

עם חקר־הי', שנתחדש בדורנו, באה גם הערכה חדשה של 
יצירתו. נכון הדבר, שהי׳ הוכרח לעיתים קרובות לכתוב 
בצורה פשוטה ביותר — ואפשר, גם נהנה מדרו־כתיבה זו. 
רוב החיבורים לבאריטון, שכתב בשביל הנסיך ניקולאוס, 


מעידים על טעמו של זה האחרון: בניגוד לסיגנוו הקונטרא־ 
פונקטי, שעדייו טופח אז בחצר הקיסרית, העדיף כאן הי' 
את הנגינה ההארמונית הפשוטה. תיקון בכתב־היד של הסימ¬ 
פוניה מם' 42 ( 1771 ) מנומק במלים: •זה היה לאזנים מלו¬ 
מדות מדי". העדה זו מעידה על התהשבות בטעמו של 
מזמין היצירה. ואולם יצירות אלו דוקר, הן שחיבבו את הי' 
בזמנו על השומעים בעוד שבדורות, שבאו אחריו, עוררו 
תגובה מנוגדת אליו. 

בדרך כלל אפשר להבחין במפעלו של הי׳ שלוש תקו¬ 
פות : (א) זמן־הנעורים בווינה, (ב) 30 השנים בשירותו של 
אססרהאזי. (ג) התקופה הלונדונית (יחד עם זמן־הזקנה 
בווינה). זמן־הנעורים היה מוקדש כמעט כולו לחיבור מוסי¬ 
קה לחובבים. יש בה. במוסיקה זו, פניה לטעם־הזמן, אע״פ 
שאינה נעדרת מקוריות. בתקופת־ה,ניסויים הארוכה שלו 
בחברו של אסטרהאזי גברה חתירתו של הי׳ לקראת סבנה 
מרוכז. עם החופש האמנותי הגמור, שממנו נהנה הי' בלונ¬ 
דון, קצר את פירות חיפושיו הממושכים ■הביא את הקומ¬ 
פוזיציה המוסיקאלית כמעט בבל סוגיה לצורות מוגמרות. 
מתוך ניצול "למדני ביותר" של כל האמצעים, שעמדו 
לרש־תו. בלא שנעשה מתוך כך בלתי־מובן לרובו של 
הקהל. 

יצירותיו החשובות ביותר של הי׳ כוללות: 104 סימפו¬ 
ניות. 17 יצירות לבימה. 85 רביעיות מיתרים, 31 שלישיות 
פסנתר, 52 סונאטית לפסנתר, וכן קונצרטים. ויורטימנטים. 
קאסאציות. נו׳קטורנים. מוסיקה כנסייתית, קאנטאטות, אודא- 
טוריות ושירים. 

, 5 * 01 . 0 ; 1810 ./ 1 ־ #4:1 ( 011 חנ> -ז.) 

8114 . 1-1 ./ , 1 > 1 גנ £01 . 0 ; 1810 ,./־/ .[ • 1 111x1 ס/(/ 0 ווו/* 1 )א 

; 1882 .. 14 ./ , 0111 * 1 . 0 ; 1832 ,/ 1 * 2 ■ 1 * 111 * 1 4 ח!ו !!! 

,זש״ח 1 -ז 1 ש 0 ; 1938 , 8 ח 11 ' 1 * 1 *ו 1 **< 1 [ 1 ■. 11 * 1 ( 1 ,ח!>.!זו:ע .? .[ 

. 7 * 19 ״!■} 

יו. ט. 

הין־ן, ין 1 ן ךר — 0 * 1 ^^ ■ 561 > 30 * 130 — ( 1637 , 
גורינכם — 1712 . אמסטרדאם), צייר הולאנדי. רוב 
ימיו ישב באמסטדדאם, שבה שימש כמנהל האגודה של מכבי־ 
האש העירונים. רישומיו נותנים מקום לסבדה, שהפליג פעם 
במעלה הרינוס עד לקלן, ואפשר. אף שהה בלונדון: פרט 
למסעות אלה, לא אירע בחייו שום מאורע מיוחד. הוא צייד 
ביהוד מדאות-עיד ונופים. ובמקצת תמונות של דוממים , . 
ספרים, גלובוסים ושטיחים רקומים. ביצירותיו, שבוצעו 
במשך כ 50 שנה. אין להבחין בשום התפתחות, אך הן מקו¬ 
ריות ותמיד ניכרות בנקל. הי' הקדיש תשומת־לב מדובה 
לפרטים, לביצוע מדויק של כל לבנה וכל צל, בלא שנעשה 
קפדן או יבש, השידה העדינה שבתמונותיו נובעת בעיקר 
מהסתכלותו הרגישה באוד. בנייני לבנים אדומות ניבטים 
מבעד לעצים ירוקים. גיסרים משתקפים בתעלות. שהן מגוו¬ 
נות ע״י בדבורים וסירות, ומגדלי־הכנסיות מעידים בבירור 
אילו ערים מתוארות בתמונה, אע״פ שהטופוגדאסיה של הי' 
רחוקה מלהיות קפדנית. הי׳ חונן בכשרון למזג דיוק בפרטים 
עם תפיסה אסנותית של המתואר בכללו. גם דמויות־האדם. 
המאכלסות את תמונותיו, מצוירות בעדינות. אך ללא התבל¬ 
טות, ואוד כחול מוסיף לחינניותן של יצירות אלו. 

ון דד הי׳ הניה אחריו למעלה ס 350 תמונות־שסן וכפה 
רישומי-נייר ותחדיטים. הוא מיוצג במוזיאון הממלכתי. 
אמסטדדאם; במוזיאון "בית מורי׳ו", האג; במוזיאונים של 




יא! זא; דר חיידז: מראה "תעלה־וזסנר׳ חהדמית של אפיסנגרדאב, מצד החלה הישז ע> 7 הע*ר. 
סוזיאוז "כיוז םוריץ", האג 


לנינגראד, פאריס, פירנצה, מינכן, קארלסרוהה, דרזדן, האם־ 
בורג, ל 1 נדון. וכן באספים המלכותיים שבארמון באקיבגאם. 

' 11111 ) 1 ■> 1 ) 111 ) 11 ? 110111111 י•?!) 11127 ? 1 \ 012 ,ש 1 > 80 תסץ 
ס ? ו /?$? 8 . 001 ■!<) 10 > ש 51661 ) 0 14 : 1919 , ת? 1 >>. 1 ? 75 ? 101 \ $111271 
? 112 > ח? $1 }) 101 ן 0 ( 01 ' 11271 ז?/) ?! 71 ? 1 \ 1 ־י 12 ) 1X112111111 ?ע $?/) 11211 
. 1923 , 12 ו?!)ה 111 /ו 211 > 1 . 17 !? 1 ? 

ע. י.־ה. 

הידנהים (וו!ו,ו:ח־ז 1 > 1 '> 1-1 ). עיר־תעשיה בגרמניה המער¬ 
בית¬ במזרחה של ארץ באדן־וירטמברג, סמוך לגבול 
באוואריה. הי׳ יושבת על נהר ברנץ (פלג שמאלי של הדא־ 
נובה), בהרי היורה השוואבית. ובה כ 43.000 נפש, ברובם 
פרוטפפאנטים. הי׳ מתפרנפת בעיקר פתעשיה: מכונות שו¬ 
נות (ביהוד טורבינות), נלי־מלאנה, מכשירייתשפל, ענפי- 
טכסטיל שונים, הלבשה (בגדי־עבודה לרופאים), רהיטים 
וטאבאק. בהי׳ מצודה סן המאה ה 16 ובה בית־נכות. 

בפראנקלניה התיכונה שבבאוואריה יש עוד שני ישובים 
קטנים בשם הי', 

הידנהים (וח 1 סו 1 ת:> 1 > 1 :> 11 ), בנןמץ זאב (ודלף) בו שמ־ 
שון ( 1757 . היידנהיים [פראנקוניה התיכונה! 

1832 , רדלהיים), חוקר המסודר, ומדקדק. פרשן הפיוטים 
והמקרא. לסד בישיבת פיורדה (ו 11 זע?) ועזב אותה. כנראה. 
מחמת התנגדותם של ראשי־הישיבה לביאור־התורה של 
סנדלסזון, שהי' היה ממעריציו. ב 1782 השתקע בפראנקפורט, 
ובאן נתקרב לר׳ שלמה דובנא (ע״ע). 


עבודתו במקצוע המסורה והפיוט הגיעה לפרסום משיסד 
ב 1799 (עם שותפו ברון באשויץ) בית־דפוס ברדלהיים. כאן 
נדפס במהדורות הרבה המחזור ("ספר קרובות") לכל מועדי־ 
השנה כמנהג אשכנז וכמנהג פולי! עם באור עברי ותרגום 
לגרמנית צחה (באותיות עבריות) ועליהם הוסיף הי׳ מחקרים 
שונים, כגון מאמר על "כל נדרי". .הסיוטים והפייטנים", 
ועוד. בעבודתו 11 סלל הי׳ את הדרך לשד״ל, לנדסהוט, צונץ 
(המכנה את הי־ בשם : .,מנדלסזון של המחזור"). המחזור 
קיבל גם את הסכמתם של גדולי הרבנים בגרמניה, ביניהם 
יסל ר׳ פינחס הורוביץ (ע״ע). בדפוס זה הוציא הי׳ גם 
ספרי־תפילה אחרים, מחם עם תרגום וביאור, כגון י סליחות. 
קינות. הושענות, הגדה של פסח, פדר פורים ועוד, וגם 
סידורים בצורות שונות. כל אלה זכו לפרסום ולתפוצה רהבה. 
הסידור "שפת אמת" זכה ליותר מ 150 מהדורות. 

חשובים ביותר הם פירסומיו של הי׳ במקצוע המסורה. 

ב 1797 התחיל מוציא באופנבאך חופש מדוייק ("תורת 
האלהים") ע״פ כתבי־יד ודפוסים ישנים וע״ס "אור תורה" לר' 
מנחם לונזאנו ו״מנתת שי" לר׳ ידידיה שלמה רפאל נ 1 רצי, ובו 
הדפים מלבד הפנים ותרגום אונקלוס ופירושי רש״י ורשב״ם 
והתועליות לרלב״ג ו״מנחת שי" לכל פסוק על הדף עוד שלו¬ 
שה פירושים מסלו: א) ״מפורש — והוא ביאור ברור על כל 
תיבה ותיבה ככל משפטיו וחוקותיו על פי דרכי הלשון", 
ב) ״ושום שכל — אלו המסורות, שנמסרו על כל אור, או 
תיבה בין במקומו ביו במקום אחר״. ג) ״הבנת המקרא — 
יהוא ביאור על פירוש רש״י ז״ל ובפרט במקום שהעמיק הרב 




73 


זדידבדזים, בנימין זאב — זזיד: 0 טפ, ורנד פון 


74 


בחכמת הלשוך. חומש זת. שלא נדפס אלא עד פרשת מקץ 
(בראשית מג, כז). הוא כרך בו תי״ב דפים ( 824 עמודים). 

ב 1808 הדפיס הי׳ ברדלהיים "ספר משפטי הטעמים. הוסד 
ע׳־פ גאוני הלשון הקדמונים ה״ה בעלי המסורת ובן אשר 
ובן בלעם וחיוג ושאר זקני לד,"ק", שבו בירר את כל משפטי 
הטעמים לכ״א ספרים, כולל הגעיא, המתג והמקף. 

גולת־הכותרת של מפעלו במסורת הוא החומש. שהוציא 
לראשונה ב 1818 בארבעה אופנים שונים: א) חומש "מאור 
עינים" עם ספר ..עין הסופר" (על מלאות וחסרות שבתורה) 
•עם ספר "עין הקורא" של יהב״י (ר׳ יקותיאל הכהן ב״ר 
יהודה) הנקדן על המסורת, שבו הוסיף הי׳ הערות חשובות 
ומרובות וציין אותן בסימן "או״ה" [אמר וולף היידנהייס]: 
ב) חומש "עזרת הסופר" ע״פ עזרת הסופר ותיקון ■ווי העמו¬ 
דים" לר׳ יהודה פיגא בלוויית ״עין הסופר״ הנ״ל: ג) חומש 
"מודע לבינה" עם פירוש רש״י ועם פירוש "הבנת המקרא" 
של הי׳. הכולל ביאור "התיבות והמליצות ע״פ תהלוכות 
לשון עברי לדעת קדמונינו גאוני הליכון ולדעת רד׳ל נעלי 
הקבלה האמתית"; ד) חומש "תודת משה" עם תרגום גרמני 
(באותיות עבריית) של הי' ועם הפירוש "מנחה חדשה" לר׳ 
מאיר קאלוו, שנדפס מב״י. החומשים נדפסו בדיוק מרובה 
ובהגהה קפדנית, ובסוף חומש דברים "מאור עינים" מספר 
הי׳, שהודיע במכתב ובדפוס. שכל מי שימצא בחומשיו מלא 
במקום הסר או חסר במקום מלא יבוא ויודיע "ויקבל חמשה 
זהובים בשכרו וגם שמו יוחק בספר לזכרון; וכבר הגיעו 
החומשים הארבעה הראשונים ליד אלף אנשים ואיו גולה 
מהם את אזני". 

גם לספרים אתרים שההדיר או הדפים הי' הוסיף הערות, 
הגהות או פירושים. מאלה ראוי לציין את ס׳ מאזנים לראב״ע. 
שהדפיס (עם פירוש) באופנבאך ב 1891 . הי׳ חיבר גם שירים 
לעת מצוא. 

בית־הדפוס, שיסד הי׳, התקיים ברדלהיים עד תקופת 
השואה. 

ש י. פיו, כנסת ישראל■ 1886 . עמי 305 ; .? 16x101 !ס """"ת 
3,7,33 ״ 3 ״״/״׳.״;״ 34 , 1x8,111 ״ 1 ; 303-305 ,( 1843-1844 ) 111 
,( 1900 ) ' 1.13 צ ,/' 313 )/ 3 מ 1 , 311 ) 3/3,43343 . 134 3 ", 4  0 
,,)/׳, 7/3 ,. 111 ; 549-558 , 422-432 .( 1901 ) עטא ; 127-138 
- 119 ,( 1923 ) \ ,( 11 ז]) 11 ן.);; 1 ) 1 ,׳' 3 ו ) ״,;׳״ 41 ;/ 3 ) 10 ,;׳.״;.,,״; 43 
-// 43 ', 1/3 ,׳ 11 3 ,;(ין 34 ^ 0 /א 711 3 , 1105301114163 , 1 ; 206-220 , 129 
,( 1909 ) 1.111 ; 107-112 ,( 1905 ) >: 1.1 צ , 7117 )/ 4 10 . 431013 

. 360-364 
א. אל. 

ך 1 יר(ז_'ין, רודולף — 100113111 ) 101 ־ 1 ) 101 ) 1411 — ( 1834 — 
1897 ). פיסיולוג גרמני: יהודי מוסר. חי׳, שהיה בנו 
של רופא. היה מ 1859 ואילך פרופסור לפיסיולוגיה ולהים־ 
טוליגיה באוניברסיטה של ברסלאו. הי׳ נמנה עם גדולי 
הפיסיולוגים של המאה ה 19 ; השגיו העיקריים מתייחסים 
לשני תחומים של המחקר: ( 1 ) הוא הניח את היסוד להכרת 
מכאניזם ההפרשה כמערכת של תהליכים פיסיקאליים 
וכימיים תוך־תאיים. בניגוד לתאוריה של לודויג (ע״ע) בדבר 
יצירת הלימפה והשתן סנוזל־הדם ע״י סינון בלבד. תיאר הי׳ 
את הלימפה (ע״ע) כהפרשה מן התאים שבדפנות הנימיות, 
ולגבי השתן (ע״ע) הניח, שהמים והמינראלים מופרשים 
ע״י פקעיות־הכליות, והתמרים החנקניים — עיי האבוביות 
המפותלות (ע״ע כליה): כיוצא בזה הוכיח לגבי הפרשות 
אחרות, וביהוד הרוק, שהן מוצרים של תאי הבלוטות. את 
השקפתו זו ביסס על תיאור מבנה התאים של בלוטות הריק 
והחלב, של בלוטות הקיבה והמעיים ושל הלבלב, וביחוד 


של השינויים ההיסטולוגיים בבלוטות בשעת פעילותן. לצורך 
זה פיתח שיטות היסטולוגיות משוכללות (ע״ע היסטולוגיה), 
בין השאר — שיטה של צביעת תאי־הכליה ע״י הזרקת 
אינדיגו־קארמין לתוך מחזור־הדם. ( 2 ) הי׳ התחיל בחקר 
המכאניזם של התכווצות השרירים מבחינת האנרגטיקה 
וחילוף־החמרים וסלל את הדרך לכל הפיסיולוגיה של עבודת־ 
השרירים בדורית האחרונים (ע״ע שריר). — הי׳ התעניין 
בתופעות ההיפנוזה (ע״ע) ותיכנו ניסויים לבירור ממשותן 
ולסתירת האמונות התפלות, שהיו כרוכות בהן. — מספריו: 
■ 5:0£1 . 11 אתט 01:1 ו 158 ח 00 ת 1 ז 3 ׳\\ , 1x151111114 ס 11 ).?ו 1 ז 3 ו 01 ) 1 ל 
: 01 ל/; 1 זחז 1 ס: 1 :ט 1 \ . 1 > וסל 0015312 ("הספק מכאני, הפקת חוט 
וגילגולי חופר בפעילות השרירים״), 1864 ; . 6 810 ס 1 ס 31 ץו 1 ־ 1 
80 חגי 1 ז 85¥0 חטז 10 ) 115011 \ 7 ("הפיסיולוגיה של תהליכי־ההפ־ 
רשה״), 1880 . 

בנו. מארטין הי׳( 1864 — 1949 ), פרופסור לאנאטומיה 
באוניברסיטת טיבינגן, תרם תרומות חשובות לד־סטולוגיה 
והיה מראשוני הציטולוגים (ע״ע ציטולוגיה). 

; 1897 ,( 44 ,. 43 ) 3 ׳ 4 ] ./, 0:3 , 4/4034 .) .// .?ן ,) 806301 .'ל 

. 1898 ,( 72 ,. 4 ) 31 ׳( 4 ת . 33 ׳) . 4 ./ . 4334 .) . 11 .?/ , 031113003 .י 1 

יה. ל. 

הירנםטם, ורנר פ 1 ן — 11 ! 11311 ) 1 ) 1101 900 7:1001 > — 
( 1859 — 1940 ), משורר ומספר שוודי. את נעוריו 
בילה הי׳ בנביעות באירופה הדרומית ובארצות־המזדח. 
ב 1888 פירסם את ספרו הראשון, 531 ן! 0 ח 1 > 30 ׳\ 0011 311 ) 311 ׳> 
(.״שנים של עליה־לרגל ונדודים״) — קובץ של שירים 
וסיפורים מחוחים על סד, שראה ושסע במסעותיו. ספר זה 
בישר תקיפה חדשה בספרות השוודית, שכן התנגד הי׳ 
ל״ספרות הלוחמת־ ולנאטוראליזם והכריז על רומאנטיקה 
הדיבה של נוי ושמחה. הרומאן הדמיוני יכלו 1-1305.4110:1115 
( 1892 ) מעיד על מאבקו הפנימי לשם ה״נוי והשמחה" ועל 
כשלונו באותו מאבק. 

ב 1895 פירסם הי' את הקובץ 0111101 ("שידים"), שבו 
מתבלטת נימה לאומית. שירים אלה הושמו בפיו של מהגר 
משוודיה, שמחמת נדודיו ואודח־חייו נעשה כמעט זר לעמו. 
אותו מיזוג של לאומיות ואכסוטיות מציין גם את יצירותיו 
הסיפוריות — פדרת סיפורים ורומאנים על נושאים מעברה 
של שוודיה: 3101:00103 .>! (״אנשי קארי 11 \"), 1897/98 : 
3111 ) 5 מ 111 א 11 ? 011811135 101183 ־ 1 (,.העליה־לרגל של בירגיטה 
הקדושה״), 1901 ; 101 ן 116 ? 011:0 ? (על שושלת הפולקונגים 
במאות ה 13 —ה 4 נ), 1905 ; 1¥01 נ 0 נ 8:311 ("ירושת בןלבו". 
על הרקע ההיסטורי של הסיפור הקודם). 1908 . הי׳ זכה 
להערכה גם כמספר וגם כהוגה־דעות, אד עיקר גדולתו היה 
בשירתו. ב 1915 פירסם את ספרו האחרון 111:101 > 3 ץא 
("שירים חדשים"). ב 1916 זכה בפרס נ 1 בל. 

הי׳ שאף להתבלט גם בתחום הפוליטי. ב 1907 . בימי 
הפולמוס על זכות־הבחירה הכללית בשוודיה. פירסם סדרה 
של שירים לאומנים קיצונים בשם "עם אחד". נטייתו הלאו¬ 
מנית הלכה וגברה, עד שנעשה מעריצם של מוסוליני והיטלר. 

ב 1941 יצאה לאור אוטוביוגראפיח שלו. בשם 31 א 
10 > 3 וסס 101 ג) 0103 ( 35130 >! ("כשפרחו הערמונים"; תרגום 
גרמני — 1948 ), כל כתביו נתפרסמו ב 16 כרכים ב 1909 — 
1910 וב 23 כרכים ב 1943 — 1945 . 

1111 ,?)תב 8 ; 1942 ה 00 , 3$ תמ] 3 ^ . 1 ^ 

.*״ 1510 .$ ; 1945-6 .׳־ ' 1 ,) 8001 .'• 1 : 1945 , 0114 * 61 

. 1946 י .א .׳ן ,ץ 

א. ח, 



75 


הידד עלי — ה״דראבד 


76 



הידר מלי ( 1722 — 1782 ). שליט ומצביא הודי. ה״ע היה 
בנו של שוטר במדינת ?יסור (ע״ע), שבה שירת 
אחיו הבכור כקצין בצבא. ה״ע מילא לפרקים תפקידים 
צבאיים והירבה להתעניין בתכסיסי־המלחמה של הגנראל 
הצרפתי דיפלכם (ע״ע). ב 1749 עורר אומץ־הרוח שהראה 
הי׳ בקרב את תשוסת־לבו סל הראג׳ה של מיסוד, וה״ע 
הגיע עד מהרה להשפעה מכרעת במדינה. מ 1759 היה 
שליטה בפועל. הוא הרחיב את שטחיה של ?ויסור ע״י 
כיבושן של מדינות שכנות עד כדי יותר מ 200.000 קמ׳׳ר. 
ב 1767 — 1769 נלחם פעמיים בבריטים, הגיע כמעט עד מאד־ 
ראם ולסוף כרת עמהם ברית (אפריל 1769 ). ב 1772 , כשלא 
סייעו לו הבריטים במלחמתו נגד המרתא (ע״ע). הפך ה״ע 
לאויבם המושבע. שעת נקמתו באה ב 1778 , כשפרצה המל¬ 
חמה בין בריטניה וצרפת בעקבות מלחסת-השחרוד של 
ארצות־הברית (ע״ע). הי׳ כרת ברית עם הצרפתים ועלה 
שוב על מאדראס. הוא התגבר על גדודים בריטיים בשני 
קרבות. אך ביולי 1781 נוצח ע״י הגנראל איר קוט (?!ץ£ 
: 00011 ; 1726 — 1783 ) וזמן קצר לאחר מכן מת. 

. 1893 , 110/7 * 5 1 4 וקו 7 . 4 / ./? ו 8 מנזז*י<) 1$ . 8 .״ 1 

הידראבד ( 6 בלבז 0 (> 6131 ,() 3 לבז 6£ ץ 9 ), 1 . עיר־הבירד, 
של מדינת אנדרה פרדש שבהודו הדדומית־מזרחית 
(אחת מ 14 המדינות המאוגדות ברפובליקה ההודית; הוקמה 
ב 1956 ■ עם חלוקתה המדינית החדשה של ה(דו. ע״י צירוף 
רובה של מדינת היידראבאד למדינת אנדרה); העיר החמישית 
בגדלה בהודו■ מספר תושביה: 1.2 מיליון ( 1956 ). הי , יושבת 
ברמת־הדקאן. בגובה של 720 מ' מעל פני־הים. על גדותיו 


של נהר־מוסי, יובלו של הקיססנה. במרחק של 270 ק״ס 
מן הים (מפרץ בנגאל). היא מרכז של מסחר, תחבורה (צומת 
של מסילות־ברזל וכבישים) ותעשיה: עיבוד כותנה. ייצור 
חוטי־כותנה, טכסטיל. שטיחים, נייר, כלי־חרם וחרסינה, 
מוצדי־עור, שמנים, מזונות, ועוד. התושבים הם ברובם 
הגדול הינדים (ברד,מנים) ובמיעוטם מוסלמים ( 17% ), נו¬ 
צרים ובני דתות אחרות. לשוך־הדיבור העיקרית היא טלוגו, 
בניב מקומי, אך מרובים בהי׳ גם דוברי אורדו. העיר מפורסמת 
בארמנותיה, מסגדיה. שווקיה ובנייניה הציבוריים, שנבנו 
מסוף המאה ה 16 ואילך ע״י שליטים מוסלמיים שונים. בהי׳ 
אחת מן האוניברסיטות הגדולות שבהודו (אוניברסיטת 
או 0 מנ;ה). מרכזה של הי׳ היא העיר העתיקה. המוקפת חוסה; 
מסביב לה בנויים פרברים חדשים, כמה מהם בסגנון אירופי. 

הי׳ נוסדה ב 1589 ע״י מוחמר כולי, החמישי בשושלת 
כוטב שהי, שמלכיה היו ממוצא תורכמני. מלבים אלה עמדו 
בראש ממלכת גולקונדה, ממלכה גדולה וחזקה, שהתקיימה 
במרכז הדקאן במאות ה 16 וה 17 . הי׳ התפתחה בעיקר מסוף 
המאה ה 18 ואילך לאחר שנעשתה עיר־הבירה של נסיכות 
הי׳ (ר׳ להלן). ב 1908 פקד את הי׳ שיטפון, שהפיל בה 
אלפי חללים וגרם נזקים קשים לחלק גדול סל העיר. 

2 . עד 1956 — מדינה במרכזה של רמת־הדקאן בהודו. 
מדינה זו, שהיתר, חסרה מוצא אל הים, גבלה במדינות 
ההודיות הבאות: בומבי — במערב. מדיה פרדש (הפרו¬ 
בינציות המרכזיות) — נצפין. מאדראס — במזרח ובדרום. 
שטחה 213,180 קמ״ר. ב 1951 היה מספר תושביה 18,653,000 . 

בצפון־מערבה ובצפונה של הי׳ — רוכסי הרים, אך רוב 






77 


הידראבז■ 


78 


שטחה של הי' — רמה, שגבהה הממוצע הוא 500 — 700 מ׳. 
רמה זו גבוהה ביותר בדרום־מערבה של הי־ והיא שופעת 
בכיוון צפובי־מזרחי (ע״ע דקן), ומעל פניה מזדקרים הרים 
בודדים וטורי־גבעות. היא מבותרת ע״י עמקיהם של נהרות 
הרבה — יובליהם של נהרות הקיסטנה (הזורם לאורך גבולה 
הדרומי של הארץ) והגוחרי (הזורם לאורך גבולה הצפוני־ 
מזרחי), הסנקזים את כל שטחה של הי׳. 

האקלים ברוב ימות־השנה חם ויבש 1 בלילות יורד החום 
עד ״ 10 —• 15 מתחת למאכסימום היומי. הטמפראטויה הממו¬ 
צעת של החודש החם ביותר, מאי, במרכזה של הי׳ היא • 34 . 
סמפראטורות מאכסימאליות של למעלה מ • 40 נרשמות באו¬ 
תו חודש כמעט יום־יום, הטמפראטורה הממוצעת של החודש 
הקר ביותר — יאנואר — היא • 23 . טמפראטורות מינימאליות 
של למטה מ״ 15 נרשמות לעתים רחוקות. הרי גטס המע¬ 
רביים מונעים מהי' את מלוא השפעת הרוחות והגשמים של 
המונסון. כמות־המשקעים ברוב שטחה של חי׳ היא 500 — 700 
מ׳׳מ. ורק חלק קטן מן הארץ מקבל 800 — 1,000 מ״מ. 
הגשמים יורדים בעיקר בחדשי יולי—ספטמבר המספר הממו־ 
צע של ימי־גשם בשנה הוא 48 . 

בהי׳ שטחים נרחבים של אדמה דשנה, כ 70% פן השטח 
מעובדים, רק כ 50% — שדות־שלהים. מגדלים בעיקר מיני 
דוחן (תזטלאזסג), אורז, חיטה, תירם, בטנים, שומשמים, 
קיקיון (ז 510 ד, 0 ), פשתן, כותנה, טאבאק, סוכר. ועוד. כ 68% 
מתושבי חי׳ מתפרנסים מחקלאות ומגידול בקר וצאן. כ 12% 
משטחה של הי' מנוסה יערות. בצפון־הפזרח של הי' מכרות־ 
פחם גדולים. בדרום־המערב כורים מעט זהב ונחושת. התעשיה 
עוסקת בעיקר בעיבוד מוצרי־החקלאות. 

התושבים הם מגזע דרוידי ומדברים, ברובם הגדול, 
טליגו. בצפונה של הי' מדוברת גונדיח. בצפון־המערב — 
מרתית. על־פי דתם — כ 85% מן התושבים הם הינדים. 12% 
מוסלמים, השאר בני כיתות דתיות הודיות קטנות וניצרים. — 
עדות לדת בודהא. שהיתה רווחת בחבל זה במאות האחרונות 
לפסה״נ ובמאות הראשונות לספירה זו, הן מערות אג׳נטה 
המפורסמות שבהי׳ הצפונית־פערבית המשמשות מקומות- 
ביקור לתיירים. המערות חצובות בגיא עמוק ובהן מנזרים 
ומקדשים, שקירותיהם מקושטים בציורי־סרסקו* ובתבליטים 
על נושאים מחיי בודהא. הערים: הי׳— הבירה (ר׳ למעלה), 
אינדור ( 311,000 תו׳). 

היסטוריה. מדינת הי׳ נוסדה ב 1724 ע״י אסף ג׳ח, 
מצביא מוסלמי ממוצא תורכמני בצבאות ממלכת המוגולים. 
זה האהרון, שהיה מ 1713 משנה למלך ומושל (ניזאם אל 
מולך) של הדקאן. פרק מעליו את עול הסיגול והקים לעצמו 
ממלכה בדקאן התיכון והצפוני ובחר בעיר הי׳ כבירתה. אחר 
מותו של אסף ג׳ה. ב 1748 , פרץ מאבק קשה בין יורשיו, 
במאבק זה התערבו הצרפתים והבריטים. מתהילה היתה ידו 
של היריב, שנתמך ע״י הצרפתים, על העליונה. אך לסוף 
גבר היריב, שהתקשר בברית עם הבריטים. תמורת עזרתם 
לו קיבלו הבריטים שטחים נרחבים ממפלכתו. מאמצע המאה 
ה 18 עד היבלעותה של הי׳ ברפובליקה ההיז־ית היתה הי׳ 
קשורה בברית עם בריטניה, כפופה למרותה ומשמשת משענת 
חשובה לשלטון הבריטי בהודו. הי׳ היתה בתקופה זו הנסיכות 
הגדולה והחשובה ביותר בהודו. השלטון היה עובר בה 
בירושה, והשושלת, שיסד אסף ג׳ה. שלטה בהי׳ עד 1948 . 
השליט. שתארו היה "ניזאם", והמעמד השליט היו מוסלמיים, 



קברי המלכים םשוע?ת כוט 2 עאהי מ; המאוח ה 10 חזז־נ בנן 5 קונדה 
׳עעל־יר היידראבאד 

בעוד שרובם המכריע של התושבים (יותר מ 80% ) היו 
הינריט. בעלי-אהוזות, רובם מוסלמים, החזיקו בכ 40% משטח 
הי׳. אחוזותיו של הניזאם. שנחשב לאדם העשיר ביותר 
בעולם, השתרעו על־פני 10% משטח המדינה. משזכתה הודו 
לעצמאות ב 1947 . סירב הניזאם של הי׳ להכניס את ארצו 
למסגרת האיחוד ההודי, וביקש להוסיף ולקיים את הי׳ 
כמדינה עצמאית מובלעת בתוך הודו. בספטמבר 1948 , אחר 
נמה תקריות־גבול ביו הי׳ לביו הודו. השתלט הצבא ההודי 
על הי־ ונא הקץ לשלטונו של הניזאם. 

בתקופת 1949 — 1956 הוסיפה מדינת הי׳ להתקיים, ללא 
שינוי בגבולותיה, כאהת ממדינות האיחוד ההודי (מדינה 
מסוג ב', שהיא כפופה למושל המתמנה ע״י הממשלה ההודית 
המרכזית). בעקבות החלוקה הפנימית החדשה של הודו, 
שנכנסה לתקפה בסוף שנת 1956 , פורקה מדינת הי׳ באופן 
שרוב שטחה (השטח, שתושביו דוברים טלוגו) מחג עם 
מדינת אנדרה למדינת אנדרה פרדש. הלקה הצפוני־מערבי 
והמערבי (השטה, שתושביו דוברים מרתית וגונדית) נמסר 
למדינת־בופבי וחלקה הדרומי־מערבי נכלל במדינת מיסור. 

111:10/4601 0714 €י 111 <) 06:6/1 4 : 1/11110 01 י\ 0 \ 1 ,זשי\ 1 ם 

> 111 * 6 ז. 00 .( ; 1942 ,: 51016 701 ) 17161 / < 1 15 :' 1/1410 / 0 ? 51114 

. 1949 ,. 11 / 0 6/11 * 7/7 ) 0611610 £ 60110/1716 1116 

3 . עיר בדרומה של פאקיסטאן המערבית, סמוכה לגדה 
השמאלית של נהר־אינדוס, במרחק של 180 ק״ם סשפכו. 
בה — 242.000 תושבים ( 1951 ). הי', הנקראת גם הידראבאד, 
היא העיר הראשה של גליל הי׳. אהד מ 10 גלילותיה של 
פאקיסטאן המערבית. העיר יושבת על גבעה, שהיא נשקפת 



79 


הידראבד — הידרוגנציה 


80 


על־פני שטח רחב בחלקו התחתון של עמק האינדוס. היא 
מרכז מסחרי ותעשייני וצומת של דרכים ומסילות־ברזל. 

הי׳ מתפרנסת מעיבוד כותנה ומשי וטווייתם ומתעשיות 
של בגדים, מוצרי-עור, כלי־חרס ומזונות. כן היא ידועה 
כמרכז למלאכת־מחשבת בזהב, כסף ורקמה. בלב העיד 
מסגדים, ארמונות ובניינים ציבוריים מפוארים מסוף המאה 
ח 18 . כמעט כל תושבי־הי' הם מוסלמים. הלשון המדוברת 
היא סינדי. בעיר בתי־ספר גבוהים לרפואה ולחקלאות. 

הי׳ נוסדה ב 1768 ע״י גולם שה כלהורה, שליטה של 
מדינת־סינד. משערים, שהי׳ נבנתה במקום, שבו עמדה העיר 
נירון, כשנכבש עמק האינדוס ע״י הערבים בתחילת המאה ה 8 . 
מ 1768 עד נפילתה של מדינת־סינד ביד הבריטים ( 1843 ) 
היתד. הי' בירת סינד. משהוקמה פאקיסטאן ב 1947 עד סוף 
1955 היתד, הי' בירתה של מדינת סינד. עם החלוקה האד־ 
מיניסטראטיווית החדשה של פאקיסטאן, בסוף 1955 , פסקה 
מדינת סינר מלהתקיים והי' נעשתה בירתו של גליל הי/ 
שטחו של גליל הי׳ 93.230 קס״ר ומספר תושביו — 
00 ( 2,3424 ( 1951 ). חלקו המערבי של הגליל נמצא בתחומו 
של עמק־האינדוס והוא מושקה ע״י זרועות הנהר והתעלות 
המרובות. היוצאות סמנו. זוהי ארץ חקלאית, מיושבת ישיב 
צפוף, שמגדלת דוחן, אורז, חיטה, שומשמים. בטנים. כותנה, 
סאבאק, ועוד. החלק המזרחי של גליל הי' הוא ערבה צחיחה, 
ההופכת לערבת־מדבר באיזור הגבול המזרחי של הגליל 
(גבול פאקיסטאן־הודו). 

מ. בר. 

היךרה ( 75960 ׳, בלאט׳ בנת 1 >׳ו 1 ל), אי יווני קטן בים האגיאי. 

מדרום לחצי־האי ארגוליס שבפלפונסוס. שטחו 
כ 56 קמ״ר ומספר אוכלוסיו 3,740 ( 1940 )'! כמעט כולם 
בעיר־הנמל הי׳ שבמערבו של האי. האי הררי (הגובה: 
592 מ׳) וברובו שממה של טרשי-גיר. פרנסת התושבים על 
הדיג ועל שליית ספוגים מן הים. ביפי שלטונם ביוון 
(מאמצע המאה ה 15 עד 1821 ) הניחו התורכים להי־ מידת־ 
חופש מסויימת. ולפיכך התפתחו כאן ספנות ומסחר. ומספר 
התושבים הגיע ל 26.000 . במרידה היוונית נגד התורכים 
( 1821 — 1830 ) השתתפה הי׳ במאה סירות מזויינות. בימי 
יוון החפשית ירדה פלאים. 

ד,יךךהי 1 ) במיתולוגיה היוונית, ע״ע ה 1 כןלם 1 2 ) בזואו¬ 
לוגיה, ע״ע היךתזואנים. 

היךר 1 נ;צ'ה (מ 111 ג 1 ות:> 08 ז 1 >ץף, סימן). בכיסיה — תהליך 
של חיזור ע״י סיפוח מיפן. בכימיה האורגאנית, 

וביחוד בשימושיה התעשייניים, יוחד המונח לציון תהליכי 
חיזור ע״י גאז־המימן — ז״א מימן פולקולארי — בסיוע 
קאטאליזאטורים מתאימים. החי׳ היא פתחליכי־היסוד הן 
בעבודה הכימית המעבדתית והן בייצור התעשייני של כימי- 
קאלים ושל חמרי-שימוש שונים. 

בתמרים שונים בצורת אדים מבוצעת החי׳ בטמפראטורה 
בינונית או גבוהה: בנוזלים — בטמפראטורה רגילה או 
בחימום עד ״ 400 — 300 (עפ״ר בתחום של • 250 — 160 ) : 
הן בגאזים והן בנוזלים יש שפועלים בלחץ אטמוספירי ויש 
שמשתמשים בלחצים עד כדי כמה מאות אטמוספירות; מאחר 
שההי׳ מפהתת את הנפח. נמצא הלחץ מסייע לה 

כקאטאליזאטוריס פעילות ביהוד מתכות כבדות פסויימות 
במצב של פיזור דק: פלאטינה ופאלאדיום. ניקל. קובאלט. 


נחושת, ברזל, כרום - כולן יסודות בעלי נפח אטומי קטן■ 
שתופסים נקודות־מינימום בעקום המחזורי של הנפח האטומי 
(ע״ע). היעיל ורב־השימושים שבהם הוא הניקל. בזמן 
האחרון הונהג גם שימוש בקאטאליזאטורים מעורבים. כגון 
נחושת כרופיטית (^• 0110.01 ). 

המבנים הכימיים העיקריים, הניתנים לחיזור ע״י קליטת 
מיפן בדרך הקאטאליזה הגאזית, הם הקשר הכפול בתרכובות 
אולפיניות (ע״ע אולפינים) וארומאטיות: 

0 08 - 08 < *- , 11 + 00 = 0 < 

והקשר הכפול של הקארבוניל באלדהידים (ע״ע) ובקטונים 
(ע״ע): 

08011 < י — , 8 + 0 = 0 < 

תהליכי־ייצור טכניים, המבוססים על הי׳, הם: 

( 1 ) הפקת מתנול (ע״ע) מגאז־חמים: 

( 2 ) סינתזה של נפט (ע״ע) מגאז־המים! 

( 3 ) הי׳ של אלדהידים לכוהלים ראשוניים ושל קטונים 
לכוהלים שניוניים — כגון אתאנול מאצטאלדהיד ופרופאנול 
מאצטון (ע״ע)! 

( 4 ) הקשיית שומנים (ע״ע): 

( 5 ) הי׳ של תרכובות ארומאטיות — כגון הפקת תולדות 
של ציקלוהכסאן מתולדות בנזול! הפקת טטראלין ודקאלין 
מנפתלין (ע״ע)! 

( 6 ) הי׳ של שמן־אדפה כבד או של שיירי זיקוק הנפט, 
שמכילים הדבר, אספאלט ותרכובות־גפרית, לשם הפיכתם 
לשמני־דלק ושמני־סיכח. 

שיטות ההי' ע״י גאז־המימו בסיוע קאטאליזאטורים מתכ¬ 
תיים פותחו לראשונה ע״י מחקריו של סבטיה (ע״ע) ב 1897 — 
1919 ! הן הורחבו ושוכללו ע״י המחקר המדעי והמצאות 
טכניות של כימאים וסכנולוגים מרובים בארצות שונות. הרבה 
פן ההמצאות הללו נרשמו כפאטנטים ונשמרים כסודות 
תעשיינים. 

בהסברת מכאניזם החי' הקאטאליטית הובעו שתי דעות. 

לפי החא(ריה הכימית, נוצרים — כשלב־ביניים בתהליך של 
הי' זו — הידרידים לא־יציבים של המתכות. ובמקרים מסויי־ 
מים אף פתהווית, כפי שמניחים, ראקציה כימית בין החומר 
האורגאני ובין הקאטאליזאטור. לפי התאוריה הפיסיקאלית, 
פועלת המתכת בכוח האדזורפציה ויוצרת על שטח־פניה 
ריכוז גבוה מאד של חגאז, ואילו התרכובת האורגאנית 
מפעפעת לתוך שכבת־גאז זו. 

תהליך קרוב לחי׳ היא ההידרוןנוליזה בסיוע 
קאסאליזאטור של נחושת כרומיטית — ניתוק השרשרת 
הפולקולארית ע״י כניסת מימן. תהליך אנאלוגי להידרוליזה 
(ע״ע): 

8,0 + 08 ^ <- 28 + 0 - 08 ^ 

-^ 80 + 011 , ׳- 28 ■ 4 ~ 0 - 0 '- 

על הי׳ אגזימתית׳ ע״ע נשימה. 

;* 1930 , 5 ) 510110 !)/! 5 7/0 ׳ 0 ^ 01 / 0 7101100 )^ 470 ^) / ,* £111 . 0 

, 111 ^ €0101 1 '. €071101 / 0 201111111 ) 61 ) 1 ) ? 711 , 5 ^ £1 ) 1 ז 0 .]-{ .£ 

ה 0110 ה)^ 470 ץ 1 ) ) 11 ע 1 ס €01 ,■ 81111061 .£ ,מ - ל 1 ז 101 ג> 1 / . 1 \ ; 1936 

, 1 , (( 7111517 ) 1 )€ 11 ( 07%01 , 01111130 .מ) 515 ^ 7101 )^ 470 ^ 11 1 > הס 

,^( 7117 ) 471 ^ 1 )^) ) 0711 ) 2 ) 11110 ( £0101 } , 0016 ־ £1 .^ ;* 1943 ,( 9 . 011 

, 11 ר\ . 1001 ) 7 ) 7 . 70 ) 1 ) 0 / 0 . 07 ׳<־ 4 מ£ י ־ 61 תו 0111 -^זנ£ ; 1950 
. 1951 , 692-710 
י. ל. 



ו 8 


הידרוגרפיה 


82 


הידרונרפיה (סיוו׳ 08010 , מים. ■!׳ קז״״ז, כתיבה). 

שם כולל לענפי חגאוגראפיה הפיסית, שעוסקים 
בחקר המים הנחים (הנקווים — ימות, ימים) והנעים (הנו¬ 
זלים — נחלים, נהרות) שעל־פני כדור־הארץ ובתיאורם: 
צורת שטחם, אגנותיהם ואפיקיהם, עמקם, תנועותיהם ותנו- 
דותיהם על־פני שטחם, הטמפראטורה וההרכב שלהם בשכבות 
שונות. ההי׳ קשורה קשר הדוק במבנה סני־הארץ ובאקלים. 
כבגאומורפולוגיה (ע״ע) כך אף בהי׳ מתבארות כסה תופעות 
באופן גנטי על-יסוד הפאלאוגאוגראפיה. 

על הגדרת המ-שג הי׳ אין הסכמה כללית, והתחומים בין 
החי׳ ובין ההידדולוגיה (ע״ע) מטושטשים. ההגדרות של 
החי׳ שונות לא רק בלשונות שונות אלא אף בתחומיה של 
לשון אחת: יש הבדלים בתפיסת תפקידיה והקפה במוסדות־ 
מחקר שונים ובספרי-שימוש שונים. לפי המקובל במוסדות־ 
הממשלה של אה״ב. עוסקת החי׳ במים שעל פני־השסה 
וההידרולוגיה — במי־תהום. בבדה״ם מוסכם, שההי׳ היא 
חלק מן ההידרולוגיה. שהיא המדע העיוני והמעשי העוסק 
בכל המים שבטבע. בספרות המדעית של רוב ארצות־ 
המערב הולכת ומתגבשת מעין חלוקה, שלפיה ההידרולוגיה 
קשורה בעיקרה בגאולוגיה וההי׳ — בגאומורפולוגיה. 

החי׳ במובן הרחב כוללת 3 ענפים: 1 ) אוקיאנוגראפיה, 

2 ) לימנולוגיה — תורת הימות, 3 ) פלוביולוגיה — תורת 
הנהרות והנחלים. האוקיאנוגרפיה (ע״ע) התפתחה מאמצע 
הסאה ה 19 ואילך לענף־מדע בפני עצמו, כי דק חלקים 
קטנים ממרחבי האוקיינוס, בקצותיו ובימים החודרים לתוך 
היבשות, מושפעים ממבנה היבשה, פאקלימה וסן המים והס- 
חף היורדים ממנה. גם הלימנולוגיה היתה עשויה להת¬ 
פתח לענף־מדע מיוחד, אך מאחר שהימות הן — בדומה 
לנהרות — חלק מנוף־חיבשה, כוללים אותה. עם הפלוביולו־ 
גיר" בהי׳ במובן המצומצם. ההי׳ הכללית, בדומה לגאוגרא- 
פיה הכללית, דנה בתופעות הלימנולוגיות והפלוביולוגיות 
לסוגיהן ולטיפוסיהן בהתפשטותן על פני כדוד־הארץ: 
בכתיבת־הארצות משולבת החי׳ בתיאור־הנוף כתוצאה ישי¬ 
רה מצורת פני־הארץ, פמבנה־הקרקע ומתנאי-האקלים בכלל 
והמשקעים בפרט. כשם שהגאוגראפיה משתמשת בחומר מן 
הגאולוגיה. כך משתמשת החי' בהידרומטריה (ע״ע), 
כלומר: במדידת המים שבטבע — ענף של ההידרולוגיה, 
ששוכלל לצרכים מעשיים, למניעת שטפונות ע״י הקמת סול¬ 
לות ולחפירת תעלות לצרכי השקאה וספנות. על יסוד המדי¬ 
דות רושמים מפות לימנולוגיות (שכוללות קווי־עומק וחתכי־ 
רוחב של אפיקי נהרות ועסקיהם), וכן דיאגראמות של נהרות 
ונחלים להמחשת שיפועם בחלקיהם השונים ולציון כמות 
המים העוברים בממוצע בזמן מסויים בחתכי־רוחב מסויימים. 

לכל נחר, ימה או ים יש תחום מסויים, שמתוכו נקווים 
המים, או א ג ן ־ נ י ק ו ז מסויים, שהוא מוגבל ע״י קו 
פ דש ת־ המי ם (ע״ע נהר: הסדרת נהרות). את גלילות- 
הניקוז של נהרות גדולים, של ימות גדולות ושל ימים ואח 
השטחים ללא מוצא לים או ליפה בגלילות יבשים מציינים 
במפות הידרוגראפיות ע״י רישום פרשות־המים דראשיות, 
ויש מוסיפים צבעים מיוחדים להקלת ההבחנה. רשת נחרותיו 
וימותיו של חבל טבעי או סדיני מסויים ידועה אף היא 
כהי' שלו. 

דוגמה של פפה הידרוגראפית: ע״ע א־י, עמ׳ 111/2 , 

הראשון, שהשתמש במונח הי׳ — כציון לתורת הספנות 
היה הצרפתי ז׳. פורניח (״;״! 011 ? . 0 ) ב 1643 . הראשון. 


שקבע להי׳ מדור מיוחד בגאוגראפיה הכללית, היה ב. ורניוס 
(ע״ע) ב 1650 < 3 פרקים בספרו הגדול עוסקים בחלוקת האו־ 
קיינוסים ובמצבם בין היבשות, בתכונותיהם ובזרמיהם. אח¬ 
0.) ריו פירסם האסטרונום האיטלקי, הכומר ג׳. ב. ריצ׳ולי 
811 . 8 ), "עשרה ספרים על גאוגדאפיה והי' מתוקנת' x 1011 
. ( 1661 ). מן המאה ה 18 ואילך כולל כל ספר בגאוגראפיד 
כללית סדקים בחי׳. מפות חידרוגדאפיות מופיעות בכל אט־ 
לאם גאוגראפי־פיסי מאמצע המאה ה 19 ואילך. המוסדות 
ההידרולוגיים. הקיימים בכל מדינה תרבותית לצרכים מע¬ 
שיים, מפרסמים את תוצאות מדידותיהם, שיש בהן כדי מתן 
תמונה ממשק־המים הטבעי במדינה. מדינת־ישדאל מוציאה 
שנתון הידרולוגי, שמביא פרטים מרובים על המעיינות. 
הנחלים הגדולים, הנהרות והימות שבארץ בצירוף דיאגרא־ 

מות מאלפות. 

1)^x1017110 140100X010^ 01111 11)/<1 ןו/ק 0 ^סז /, 
1911; >1. 0 תת 0 זחב 4 \ ש 1 > .£ ; 1914 , 10 )ה 1 ו^ 1111 ! 7 , 1115 [ 3¥£ ז ?, 
7x01(( (1( ^00^x0(1/110 (1/1 70 .? . 0 ; 1921 , 0 ס^ 11 ץ x11)001^ 

0/ 11^4x0^x0^111001 51171!0400 ץ 71 ,$חזג 1 >\/ .יד .) 1 ; 1925 ,^ 1 ז 1 ץ - 
2x0 1 10 / 01 ) 11 /ק x1*01, 1942; ?3 10 ? 1 * 01 71011001 , 0 ! 6 ז x 01 , 

1947; ?. 5 3 ) 1111 ; 1935 , 110 ! < 0$701 ז 4 ץ 7 / ,^ 113 זש 3££ נ 1 ש (, 

001112x0x1(11x140, 1953. 

א. י. בר. 

הי׳ שימושית. חלק ניכר מן המחקר ההידרוגראפי 
מכוון לצרכים משקיים־כלכליים, הן מבחינה שלילית — 
הגנה מפני הנזקים הנגרמים ע״י המים —, והן מבחינה 
חיובית — ניצול דרכי־הסים לתועלתו של האדם. משתי 
הבחינות יש חשיבות מכרעת לבדיקת מיפלסי־המים, ולתכ¬ 
לית זו מקויימים שירותים הידרוגראפיים בארצות הרבה. 

מיפלסי־המים של הנהרות משתנים והולכים, לפי ירידת 
הגשמים או הפשרת השלגים. את השינויים הללו רושמים 
(לעיתים מסויימות, או באורח רצוף ע״י מכשירים אוטומא¬ 
טיים), ובהתאם לבך קובעים גם את השיפוע לאורך סיפלם־ 
המים, את מהירות הזרם ואת ספיקת הנהר (כמות-המים. 
שהוא מסיע בחלקי-זסן ססוייסים) בקטעים השונים שלו. 
ע״פ תצפיות במשך שורה ארוכה של שנים קובעים גם את 
תדירותן של תופעות פסויימות לאורך הנהר: שינויי הגאות 
והשפל (מינימום, בינוני, מאכסימום), שינויי המידות של 
אפיקי מירוצי-חמים וחופיהם, וכן השפעת זרם המים על 
המבנים הקשורים בהם. לתצפיות אלו יש חשיבות מרובה 
מבחינה טכנית וכלכלית: תכנונם וביצועם של מפעלים 
להגנה מפני שטפונות ומפני נזקים אחדים העלולים להיגרם 
ע״י המים, וכן לניצולם של המים לתכליות שונות. בארצות־ 
התרבות המפותחות קיימים מוסדות ממשלתיים, שעוסקים 
בביצועו של התצפיות והמדידות הדרושות ובעיבודו השיטתי 
לתכליות אלו. מנצלים גם תצפיות מטאורולוגיות לשם הוצאת 
מסקנות על התופעות החידרוגראפיות. 

התצפיות כוללות גם את קביעת כמותם וטיבם של התמ¬ 
רים המוצקים. שמי־נתדות מכילים וסוחפים עמד,ם: צופת — 
חסרים קלים סמים (ענפי־עץ, קש, קרח וכד , ), שצפים על 
פני־המים: רחופת — המרים דקים כבדים ממים, שמרחפים 
בזרם בגלל המערבולות ופהירות־הזרימה! גרופת — המרים 
גסים כבדים ממים(אבנים וכד'), שהזרם מגלגלם על קרקעית 
האפיק: כל אלה יחד נכללים במושג סחופת. — בארצות 
שבהן קופאים המים בעונת־הקור, חשובה גם ידיעת התקו¬ 
פות, ( 1 ) שבהן מתהווה הקרח ו( 2 ) שבהן הוא מפשיר ונע, 
כי הקרח משפיע על רוב המבנים הקיימים באפיק הנהר או 


83 


הידרוגדפיה — הידרודינמיקה 


84 


מעליו ועלול לגרום גם לסתימת האפיק ולשטפון בסביבה 
(וע״ע נהר: הסדרת־נהרות). 

גם בימות ובימים חלים במרוצת־הזמן שינויים במיפלס־ 
המים! כשיש רוחות חזקות וסערות — נוצרים גלים. שעלו¬ 
לים להרוס את החופים וגם לגרום נזקים למבנים שוגים. 
המוסדות ההידרוגראפיים רושמים גם את נתוניהם של גלים 
אלה: {בהם, תדירותם ומהירות התקדמותם. בימים חלים 
שינויים מתמידים של מיפלס־המים. בעיקר בקירבח החוף — 
גאות ושפל (ע״ע). תצפיות בכל הנוגע לגאות ושפל חשו¬ 
בות בקירבת החופים גם במקומות שהפרש־הגובה בין הגאות 
והשפל אינו מרובה; הן חשובות ביותר במקומות, שהפרש־ 
גובה זה מגיע בהם עד 8 ־ 12 מ , , מאחר שתנודות אלו קובעות 
את צורת המבנים השונים המוקמים בקירבת החוף (לצד 
הים ולצד היבשה). בגוו — חומות־חוף, הסדרת שפךנהר 
לתוך הים, נמלי-ים וכד/ 

את נמלי־הים במקומות אלה בונים בצורת נמלים סגורים, 
כלומר: באופן שמי הגאות והשפל אינם נמצאים בקשר 
מתמיד עם מיפלס־המים בתוך הנמל. נמלים, שאין בהם 
תנועה מרובה. מתואמים למיפלס-מים בינוני! פותחים את 
הכניסה לתוך הנמל — לשם כניסת הספינות ויציאתן — 
בזמן שמיפלס־המים בים הפתוח שווה למיפלס שבפנים הנמל. 
לגבי נמלים סגורים אלה חשובות ביותר תצפיות מיפלסי 
הגאות והשפל בזמנים שונים, כדי לתאם את ביאת הספינות 
לנמל לזמנים הרצויים. נמלים. שבהם צפויה תנועה מרובה. 
מצויירים בכניסה בצורת "תא־שיט" בעל שני שערים, שיש 
בו מקום למעבר הספינה הגדולה ביותר (ע״ע דרכי־מים). 
חומותיהם של הנמלים משני הסוגים הללו צריכות להיבנות 
באופן, שהנמל יהא מוגן מפני חדירתם של מי הגאות המאב־ 
סימאלית, וגם יהא עמוק למדי לתנועה הספינה הגדולה 
ביותר. מכאן החשיבות המרובה הנודעת בבניית־נמלים לתצ¬ 
פיות ההידרוגראפיות (וע״ע נמל). 

ש. אסינגן. מרריו לאינג׳ינר. ברז־ בי, חלק נ׳, 1958 ; 

,?ו/ק 0 ^ 4/0 ? 1 ! 2/14 > ע 10£ ט-ז 0 ? 1 ? 1 \ ז״מגזמ ׳{ 0 ,צשח^ו־זשןס ./ד 

; 5 1925 , 4 111£ <ן 1 ו< 10810£ !/( 1 /? , ש !ס .'<*' ; 1911 

; 1934 , 1-11 ,) 01081 ( 4 ? 11 . 4 . 110/141 . 2-11 תוז? .־ 1 

15 * 3 ( 1 . ז \ . 0 ; 1942 , 01 * 1 ה 10 \ / 1 ו 1 <} 1 ו/]ן 0 יו 4 ?! 1 , 13015 )^ . 7 

. 0 ; 1952 , 01111£1 ז 4 ? 11 4 )< 1 ק<) 4 /ס \ 0 ס 2/141 > 1 ! ,(. 641 ) 

. 1956 . 12 - 214114 7 > 

י- בר. 

היךר(ךינמ'כןה׳ בפיסיקה — תורת הזרימה של נוזלים 
ושל גאזים כתמרים רציפים, שבחי' הם מכונים 
יחד .נוזלים" ( £1111115 ). אם המהירות של הזרימה בכל מקום 
אינה משתנית בזמן. נקראת הזרימה עמידה! במקרה זה גם 
שאר הגדלים הפיסיקאליים נשארים בדרן כלל קבועים בכל 
מקום. תפיסתה של זרימה ססויימת כעמידה או כבלתי־עמידה 
תלויה במקומו ובמצבו של המסתכל! לפשל: כשגוף מוצק 
מתקדם בתוך נוזל בלתי־מוגבל במהירות קבועה מבחינת 
הגודל והכיוון, תנועת הנוזל היא עמידה מנקודת־מבטו של 
מסתכל שנע עם הגוף, ואינה עמידה מנקודת־המבס של 
מסתכל מן החוץ. שנמצא במרחק מרובה סן הגוף ובמצב של 
מנוחה לגבי הנוזל. 

למדות ההנחה של רציפות-החומר מקובל גם בהי' המונח 
"חלקיקים", אלא שכאן הוא מציין נפחים קטנים מאד של 
הנוזל. — מבחינים בין שתי גישות לבעיות חידרודינאמיות: 
( 1 ) הגישה המקומית — מיסודו של ל. אוילר (ע״ע) 
המבוססת על ההסתכלות בשינויים המתהווים במקום מסויים 
בתוך הנוזל! ( 2 ) הגישה החלקיקית — מיסודו של לגרנז׳ 


(ע״ע) העוקבת אחר התנועה סל חלקיק מסויים וקובעת 
את השינויים החלים בחלקיק בשעת תנועתו. 

אפשר להמחיש את הזרימה בתוך שדה־זרימה נתון 
בעזרת קווי־הזרם. שהם משפחה •סל עקומות מקבילות בכל 
מקום לכיוון הזרימה. ע״י סידור מתאים של צפיפות קווי־ 
הזרם בתוך דיאגרמה. אפשר להמחיש גם את כמות־הנוזל 
העוברת דרך חתך מסויים ביחידח־זמן. 

נוזלים, שצפיפותם ניתנת לשינויים, נקראים דחיסים או 
לחיצים: זוהי תכונתם האפיינית של גזים (ע״ע). מידת 
דחיסותם של נוזלים (במובן המצומצם של המלה) היא 
מועטת. ומבחינת רוב הדיונים הם יבולים להחשב לבלתי־ 
דחיסים. 

החוקים היסודיים של החי׳ מתקבלים בצורת משוואות 
דיפרנציאליות חלקיות על סמך שימוש בשיקולים סל המכא¬ 
ניקה הקלאסית לגבי נפחיו של הנוזל. מחוק שימור־המסה 
נופקת משוואת־הרציפות בשתי צורותיה: ( 1 ) לפי 
הגישה המקומית היא מבטאת את העובדה, שמסת־הנוזל, 
העוזבת נפח קטן נתון בפרק־זמו קצר. גוררת שינוי מתאים 
בצפיפות־הנוזל בתוף אותו נפח עצמו! ( 2 ) לפי הגישה 
החלקיקית היא מבטאת את העובדה. שהמטה של חלקיק 
קבועה בזמן. מבחינה מעשית תשובה הגישה הראשונה יותר. 
והניסוח המאתמאטי של משוואת־הרציפות הוא לפיה כלהלן: 


״ _ ן 4 

־ / 47 ־ , 47 + > 44 + ־ 4 " 


ץ 6 


40 , ־ 41 

+ ; 9 ״ + ־דג 


(צ, ן. 2 — הקואורדינאטות של נקודה בנוזל. 11 , ׳י, ׳״ — 
רכיבי־המחירות בכיוונים המתאימים, ז — הזמן, # — הצפי¬ 
פות! בדרף־כלל 11 . ׳י, ׳״ ו<> הם פונקציות של ארבעת 
המשתנים צ. ץ. 1 . 2 ). 

בנוזל בלתי־דחים הנגזרות של ט מתאפסות. ולפיכך 
משוואת-הרציפות היא: 


41 ־*" ץ 4 + * 4 

נמות־הנוזל הזורמת דרך חתך־רוחב מסויים ביחידת־הזמן 
היא פרופורציונית לשטח־החתך (?), לצפיפות (ן) ולסהי־ 
רות־הזרימה (ד): 

■ 51 תס 0 = ע. ט.ק 
(בנוזל ממשי 0 הוא קבוע) 

מבחינת החוקים הדינאמיים (חוקי מאון־הבוחות) של 
נוזל יש להבחין בין 2 סוגי נוזלים:( 1 ) נוזל, שכיוון פעולתו 
על מחיצה — מוצקת או מדומה או דרך המחיצה, הוא 
תמיד ניצב למחיצה — נחל בלתי־צמיג! ( 2 ) נוזל 
צמיג. שחלקיקיו מפעילים זה על זה. או על מחיצה מוצקת, 
מאמץ, שיש לו רכיב משיק. מידת הצמיגית של אויר ושל 
מים היא קטנה, ומפני־כן אפשר לפתח פרקים חשובים בהי׳ 
של החמרים הללו על סמך ההנחה שהם בלתי-צמיגים. 

בנוזל בלתי־צמיג מודדים את המאמץ הפנימי, הפועל בין 
חלקי הנוזל לבין עצמם, וכן בין הנוזל ומחיצה, כלחץ, 
מכל נקודה בתוך נוזל כזה פועל אותו הלחץ בכל הכיוונים. 
חוקי־התנועה של נוזל זה מתבטאים לפי הגישה החלקיקית 





המשוואות של אוילר : 

. 1 י()/ 

<)11 

ני() 

\ני() 

\ ק(> 

441 + 


ץ 6 * 

־ ׳*־י ־ 1 



<)* 

זי 6 ^ 


״ , ? 6 

^־ 4 ז" 


■י ס 

■ע־ ■ 

¥ ״ + צ 4 

16* 

6* , 

׳"(ן 

ן ״ 4 

7 ׳ 1 6$ 

' + ז 4 ! 0 


ץ 6 " 

־(*״ + 

ן > + ג־ : 




85 


הידרודינמיקה 


86 


(;,\ 13 \ 1 . 11 . 11 ״ 1 ; 1785 — 1836 ) וע־י 
ססוקס (ע״ע). 

בבל נוזל על־יד מחיצה מוצקת קיים התנאי, שהנחל אינו 
חודר בצד המחיצה ובדרך־כלל גם אינו מתרחק ממנה: לשון 
אחרת: רכיב־המהירות של הנוזל בכיוון ניצב למחיצה 
שוות לרכיב־המהירות של המחיצה עצמה באותו כיוון. בנוזל 
צמיג קיים נוסך על כך תנאי־החידבקות, הקובע שגם הרכי¬ 
בים המשיקים של מהירות־הנוזל שווים לרכיבים המתאימים 
של המחיצה. נוסף על הגבולות המוצקים הללו יש להביא 
לפעמים בחשבון גם גבולות חפשים, כגון שטח פני־המים. 
שבו הלחץ הוא קבוע. 

גורם בעל חשיבות מרכזית בתורת־הזרימה הוא הערבול 
(עז״וזזסר) — גודל מכוון ווקטור), שכיוונו ככיוון צירו של 
הסיבוב המקומי של כל חלקיק וחלקיק ושגדלו מודד אח 
המהירות הסיבובית של החלקיק. בדרך־כלל עם הגורם 2 , 
ע־פ המוסכם, אפשר לחמחיש את צורת הופעתו ע״י קווי' 
עירבול, שהם משיקים בכל מקום לכיוון העירבול. כלומר — 
לציר של הסיבוב המקומי של החלקיק. נפח עמוס-עירבול 
נתפס כאילו היה מורכב משפופרות־עירבול — מערבלים, 
זשפופדות כאלו יכולות להתקיים גם בבדידות. העצמה של 
מערבל נמדדת ע״י הצירקולאציה — גודל, שהוא אינטגרל 
רכיבי־המהירות המשיקים לארכו של קו סגור, שמקיף את 
המערבל. בנוזל בלתי־צמיג אין מערבלים יכולים להסתיים 
באמצע הנוזל, וכשאינם סגורים הם מסתיימים באין־סוף 
או על־יד מחיצה: המכפלה של העירבול ושל שטח־החתך 
של מערבל דק היא קבועה; קווי־עירבול נעים עם הזרימה 
(חוקי־חלמחולץ). הצירקולאציה לארכה של עקומה סגורה 
שווה לאינטגראל של רכיבי־העירבול הניצבים על משטח, 
שהוא מוגבל ע״י העקומה. בנוזל בלתי־צמיג, שהצפיפות היא 
בו פונקציה של הלחץ בלבד, הצירקולאציה לארכה של 
עקומה סגורה, שנעה עם הנוזל, היא קבועה בזמן (חוק־ 
תומסון). מהעדרו של עירבול בנפח של נוזל ברגע מסויים 
אפשר להסיק, שאותו נפח היה תמיד חסר עירבול קודם לכן 
ויחא תמיד חסר עירבול אף לאחר מכן (חוק־לאגראנז׳). 
מאחר שחוק זה מכוון לנפח חמרי של נוזל. אין זה מן הנמנע. 
שתחום גאומטרי מסויים יהא תפוס ברגע אחד ע״י נפחו 
של נוזל חסר־עירבול וברגע אחר — ע״י נפחו של נוזל עמוס־ 
עירבול. לחוקי תומסון ולאגראנז׳ יש תוקף גם כשפועל על 
הנוזל כוח חיצון משתמר, כגון כוח-הכובד. מכאן. שזרימה 
של נוזל בלתי־צמיג היא לעיתים קרובות חפשית מעירבול. 
בתנאים אלה קיים פוטנציאל־סהירות, שהוא פונקציה שממנה 
מקבלים את רכיב־המהירות בכל כיוון על־ידי גזירה באותו 
כיוון: בסימנים: 

0 1 :גז£ = (זז ,ד ,ט) 

. 60 _ 80 _ 80 
״ * - " 

בנוזל בלתי־דחים מקיים פוסנציאל־המהירות את המשוואה 
של לפ,לם (ע״ע), אחת מן הידועות ביותר בפיסיקה: לצרכי 
פתרונה פותחו תחבולות מאתמאטיות מיוחדות. במקרים 


שפתרון מפורט של בעיית זרימה מסויימת אינו אפשרי בהם 
או אינו דרוש, האמצעי העיקרי לחקירת הזרימה הוא 
המשוואה של ברנולי (ע״ע). חוק זה, שהוא בעל 
חשיבות יתרה בתורת הנוזלים הבלתי־צמיגים, קובע — 
לגבי זרימה בלתי־דחיסה שהסכום של האנרגיה הקינטית 
ליחידת-הנפח ושל הלחץ ושל האנרגיה הפוטנציאלית החיצו¬ 
נית. כגון זו של כוח־חכובד, הוא קבוע לאורך כל קו־זרם: 
ובהעדר עירבול — קבוע סכום זה אפילו בכל הנוזל, בכל 
רגע נתון. צורה מוכללת של חוק זה קיימת גם לגבי נוזלים 
דחיסים. והיא: 

(,)״ + יזו + £*/ +(■״+׳,+•־) 

(ס, ׳ו, ׳יי — רניבי-ד,מהירות, ש — הלחץ, 0 — הצפיפות. 
ק — פוטנציאל־המהירות, ׳גג — האנרגיה הפוטנציאלית 
החיצונית, 0 ) 11 — גודל קבוע במרחב, בזרימה חסרת עיר־ 
בול, ובדרך־כלל תלוי בזמן). בתנועה עמידה יש להשמיט את 
111 נעשה ע״י כך בלתי־תלוי בזמן. 
על-ידי אינטגראציה אפשר לשוות למשוואת־ברנולי את 
הצורה 


( 8 = תאוצת פוח־הכובד) 

לכל שלושת האברים של נוסחה זו מסד של אורך: הראשון 
הוא הגובה, שממנו היה הנוזל, הנופל נפילה חפשית, מגיע 
למהירות זג; השני הוא הגובה של עמוד־נוזל נח בעל הלחץ 
ההידרוסטאטי ק; השלישי הוא גובר,־המנה. 

תורת הנוזלים הצמיגים מסובכת יותר גם מבחינה עקרו¬ 
נית וגם מבהינה מאתמאטית. העירבול נעשה כאן גורם 
חשוב, והחוקים הפשוטים, שכוחם יפה לגבי העידבול בנוזל 
בלתי־צמיג, אינם חלים עליו. משוואת־ברנולי אינה מתקיימת, 
ויש הפסד ניכר של אנרגיה מכאנית, שהופכת לחום. מידת 
חצמיגות נמדדת ע״י הגודל - מקדם־הפרופורציוניות ביו 
המאמץ המשיק ז בכיוון מסויים ובין מידת השתנותה של 
המהירות בניוון ניצב, כשהזרימה עצמה היא כולה בכיזון 
נתון: 



(ט תלוי ב צ בלבד, וי הוא המאמץ בכיוון ציר־צ על 
מחיצה ניצבת לציר־׳ל). האופי של זרימה צמיגה תלוי 
בפרמטר 

8 

(מספר־רינולךז: ט — מהירות אפיינית של הזרימה, 1 — 
אורך אפייני, כגון קוטר של גליל). את הגודל ט אפשר 
לקבוע באופן נסיוני בעזרת זרימה בצינור מאונך בהשפעת 
כוח־הכובד; כמות הזרימה היא פרופורציונית בהיפוך ל!!. - 
לתורת הנוזלים הצמיגים נודעת חשיבות יסודית בתורת 
הסיכה (לובריקאציה). השפעת הצמיגות ניכרת ביותר 
בקרבת מחיצה, שמכרחת את הנוזל להידבק בה באופן שגם 
הרכיבים המשיקים של המהירות ביתם למחיצה מתאפסים. 
תורת שכבת־ ה גבול של ל, פראנטל (!זאתגז? . 1 ) 
מבוססת על העובדה, שבמרחק־מה מכל מחיצה אפשר לחקור 
את התנועה של נוזל כזה על סמך ההנחה שהוא בלתי- 





87 


הידדודינסיקה 


88 


צמיג. ואילו בתוך שכבה דקה שעל־יד המחיצה יש להתחשב 
בצמיגות. 

הזרימה מסביב לגוף נע בתוך נוזל היא בעלת חשיבות 
מכנית מרובה (ע״ע אוירומכניקה). לזרימה זו צורות שונות 
וססובכ 1 ת, בהתאם לצורת הגוף ובהתאם למספר־רינולדז של 
הזרימה. בזרימה מסביב לגופים עבים עלול להיווצר בעורף- 
הגוף תחום, שבו נגרר הנוזל במידה מסויימת אחר הגוף; 
ויש שנוצרים בעורף־הגוף מערבלים. שנגרפים עם הזרם. גם 
בזרימה מסביב לגוף דק. כגון כנף־מסוס, קיים תחום צר 
בעורף־חגוף — השובל —, שבו מקבל הנוזל דחיפה בכיוון 
של תנועת־הגוף; עם זה מפעיל הנוזל על הגוף כוח־התנגדות, 
שבא בחלקו סן החיבור לאורך שטח־הפנים של הגוף. בתנאים 
מסוייסים עלולים להיווצר גם בזרימה זו מערבלים בעורף- 
הגוף. שכיוונם מקביל לכיוון של תנועת הגוף ושאף הם 
תורמים תרומה להתנגדותו של הנוזל לתנועה(ציור 1 ). סער־ 



ציור 1 . ורירי רדכיב ?כגו* 

למעלה: שובל בעורף חכנף; ?סטה: םערנ 5 יפ כעורף הכנף 

בלים אלה קשורים בצירקולאציה, הגורסת ל כ ו ח ה ע י ל ו י 
ה ה י ד ד ו ד י נ א מ י על הגוף. כדי להבין את עיקר התהליך. 
אפשר לייצג את כל המערכת ע״י מערבל בצורת פרסה: 
חלקה האמצעי בא במקום הגוף (למשל כנף־מסוס). ושתי 
הזרועות של הפרסה מתאימות למערבלים הנגררים בעורף 
הגוף. במקרה זה נמצא כוח־העילוי על הנוף (לפי יחידת־ 
האורך): צוט!> ־־־ , 1 10 — הצירקולאציה מסביב למערבל. 
המודדת את עצמתו, ט — מהירות הגוף, 0 - צפיפות 
הנוזל). בפועל נגרר אחר כנף־פטוס משטח של מערבלים. 
ובמרחק־מה מאחורי הכנף הוא מתפצל לשני מערבלים 
מרוכזים. 

עד המאה ה 20 לא התחשבו כלל באפשרות של מערכות־ 
עירבול קשורות לגוף, ומשום כך הגיעו ל״פאראדוכס של 
ד׳אלנבר״.— המסקנה. שבתנועה ישרה ושוות־מהירות של 
גוף בתוך נוזל בלתי־דחיס ובלתי־צמיג שווה הכוח. שהנוזל 
מפעיל על הגוף לאפס. לעומת זה כבר נתברר אף באותו 
זמן. שבתנועה מואצת מפעיל הנוזל על הגוף כוח שונה 
מאפס. או — לשון אחרת — שנוכחות הנוזל מוסיפה לגוף 
.מסה מדומה". לגבי כדור, למשל, שווה תוספת זו למסה 
של כמות־נוזל. שנפחה כמחצית נפחו של הכדור; בדרך־ 
כלל תלויה המסה המדומה בכיוון התנועה. לתוצאות אלו 
יש שימוש פיסיקאלי, אלא שבחינה מדוייקת יותר מראה, 


שבתנועה מואצת יש להתחשב גם במערבלים המתהווים 
בנתל. כדי לאזן את שינוי העילוי על הגוף. בהתאם לחוק־ 
תימסון (ר , למעלה). 

לצמיגות הנוזל קשורה גם תופעת הפרפור (טורבו־ 
לנציה). כשמסתכלים בזרימה של נוזל לאורך לוה שטוח 
רואים, שבמרחק ססויים מן הקצה הקדמי של הלוח הופכת 
התנועה העמידה והסדירה של הנוזל לתנועה מפרפרת. 
שאינה עמידה אלא בממוצע. תנועה מפרפרת זו סתהווית 
מחמת אי־יציבות בתנועה הסדירה או השכבתית (לאמינא־ 
רית), הקיימת בשכבות הקצה הקדמי של הלוח. פרסי 
התערערותה של התנועה השכבתית עדיין אינם מובנים כל־ 
צרכם, וגם התורה המאתמאסית (הססאסיטטית) של התנועה 
המפרפרת עדיין אינה משוכללת. עכ״פ יש לתופעת הפירפור 
השפעה חשובה על כוח-התיכוך, שבו פועל הנוזל על מחיצה 
(ציור 2 ). 



צמר 2 . הסהירויזת בזרימת כויק בצינור 
מימיו; ח 5 וקת המהירויות בזרימה "זבבתית; 

ם׳מםת 5 : ח 5 והת המהירויות הממוצעות 
בז ריסה ספרסרת 

מידת ההשפעה של דחיסות־החומר על תהליך של זרימה 
תלויה בפאראמטר — המספר של מאך —, שהוא היחס 
בין מהירות טיפוסית של הזרימה. כגון מהירות ההתקדמות 
של גוף בתוך נוזל, ובין המהירות של התפשסות־הקול. 
כש 1 ל הוא שבר קטן, אין השפעת הדחיסות ניכרת; אך 
כש 4 \ מתקרב ליחידה, מתחולל שינוי גמור באופי הזרימה. 
וכש 1 <¥ — מתהווים תנאי־זריסה חדשים (זרימה על־ 
קולית). סהירות־הקול אינה אלא מהירות ההתפשטות של 
אות (סיגנאל) בנוזל הנתון; כשגוף מתקדם בתוך הנוזל 
במהירות מועמת ממהירות־הקול, הוא שולח את אותותיו 
לפניו. ועל־כן מסתגל הנוזל בהדרגה לזרימה מסביב לגוף; 
לעומת זה תיתכן בתנאים על־קוליים השפעה כמעט פתאומית 
של הגוף על הזרימה, וביחוד אפשרית הצטופפות פתאומית 
של הנוזל — גל־הלם. 

תופעה הידרודינאסית, שהיא בלא־ספק מן הראשונות 
שחוקיותן הוכרה ע״י האדם, היא תנועת הגלים (ע״ע) 
שעל פני־המים; אך התורה המאתמאסית של תופעה זו לא 
פותחה אלא במאה ה 19 . מבחינה מעשית חשובה במיוחד 
מערכת הגלים הנוצרים בשעת המעבר של ספינה: במערכת־ 
גלים זו קשור חלק מהתנגדות המים לתנועת הספינה; אליה 
מתווספת ההתנגדות הקשורה בהעברת התקיפה לשובל, והת¬ 
נגדות זו תלויה במידה מרובה בחיכוך לאורך דפנות הספינה. 

גלים אלה מידותיהם קטנות בהשוואה לעומק־המים. גלים. 
שארכם גדול ביחס לעומק-המים ושעיקר התנועה בהם הוא 
בכיוון אפקי, מופיעים, למשל, בתעלות. גם התורה ההידרו־ 
דינאמית של גאות ושפל (ע״ע) מקומח כאן. 

הרבה בעיות הידרוליות ניתנות לפתרון מקורב בעזרת 
המשוואה של ברנולי (ר׳ למעלה). כך, למשל, אפשר לחשב 
את מהירות הזרימה (ט) של מים מפתח (פה) צר שבקר¬ 
קעיתו של מיכל ולקבל את נוסחת סוריצ׳ליז ל 2 8 '/ן=ט 
(ל — גובה רמת־המים במיכל, 8 — תאוצת כוה־הכובר). 
פתרון מדוייק יותר מראה, שזרם־המים מתכווץ לאחר 





89 


הידדודינסילןד! — הידרוזואניס 


90 


יציאתו מן המיכל — דבר, שמתאשר בנסיון היום־יומי. 

ענף־מדע אחר, שיש בו חשיבות יסודית לבעיות הידרו־ 
דינאמיות, הוא המטאורולוגיה (ע״ע). מחלוצי השימוש בהי׳ 
בבעיות מטאורולוגיות היה בירקנס (ע״ע). בחקר הזרימות 
באטמוספירה יש להתחשב בסיבוב של כדור־הארץ על צירו, 
והתופעות של העירבול והתנועה המפרפרת נמדדות באן 
בקני־מידה ענקיים. בדרך־כלל התנאים מסובכים עד כדי כך, 
שבעבר לא היתר, אפשרות לפתור את בעיות התחזית המטאו¬ 
רולוגית ע״י חישובים: יתכן, שהשימוש במחשבים אלקטרו¬ 
ניים עתיד לחולל שינוי במצב. 

תורת התפשטוח־ה ק ו ל אינה אף היא ביסודה אלא ענף 
של החי', אד נהוג לטפל בה בנפרד (ע״ע אקוסטיקה). 
וע״ע הידרוליקה; ה י ד ר ו מ ט ר י ח! נוזל. 

? 7/1007 111110 ) 71 ^ 40704 . :' 1932 , 10717103 ^( 14704 (/ 1 , 30115 .£ .!ל 
- 1 ) 01/010 <¥ 1404000 ; 1934-1936 ,ד\- 1 ,( 1 >ת 3 ז 011 .? . 11 :>) 

; 1938 , 1-11 ,( £10101316111 . 5 . 601 ) ? 7161010 0$ ¥11114 171 17107173 
,־ 531161 . 11 ; 1951-1954 ,^ 0700910/110/111/10071 , 111108 ^ 50111 . 11 
- 0 י! 0 <¥ 04070 /^ 2 ;' 1951 ,^וה 67 ה? 0634 . 4 111 11% ) 171 ( £117 /11 
. 03 ) /) ¥201 4 ) 10 ) 5 ■ 1%/1 ?¥ , 716111103 ?<¥ ¥11114 171 77107113 (} 20 
- 3 ^ 501-07711471 7002171130/10 , 011 ;*! . 5 ; 1953 , 1-11 ,( 111 ז 3 ׳ף ££01 . 1 
, 170 ? 20 ^ 71 ) 67711 -ה 5 . 4 41170/1 ¥14/1007 , 1301111 ? . 1 ; 1954 4 , 170 ( 10 
, 1710711103 ( 0 ¥ 21414 10 171170411011071 471 ,ץש 11 ב 8 .[ .? ;' 1956 

. 1958 
א. ר. 

היךר 111 אנ'ם (ג 020 ז 11 ץ 11 ), מחלקה של בע״ח חסרי־חוליות 
ממערכת ה נבוביים (ע״ע). הקבוצה כוללת 
כ 3,700 מינים, שהם חיים במושבות או ביחידות, רובם 
בשכבות הרדודות של הימים המלוחים, מיעוטם במים 
מתוקים. 

ההי׳ מצטיינים בפולימורפיזם מיוחד: רבגוניות של 
צורות, שבהן מופיע אורגאניזם מסויים. צורות אלו מש¬ 
תייכות בעיקר לשני טיפוסים, שכל אחד מהם יכול להשתלשל 
מחברו — ה פ ו ל י פ ו ס ו ה מ ד ו ז ה: שניהם מופיעים 
בוואריאציות מורפולוגיות שונזוה שכמה מהן יכולות להימצא 
במין אחד. ה פ ו ל י פ ו ם הוא הטיפוס הקבוע במקומו, 
המדוזה — הטיפוס השוהה חפשית. הפוליפוס מתרבה 
רביד, לא־מינית! הוא מוציא ניצנים, שמהם מתפתחת 
המדוזה, וזו בלבד מסוגלת לרביה מינית. נמצא, שבמחזור־ 
החיים של ההי' נראה כעין חילוף־דורות ( 518 ס 1 ז־ 8 ג 1 חזס): 
דור אל־מיני — פוליפוס, ודור מיני — מדוזה. לאמיתו של 
דבר, אין אלה שני דורות נפרדים. אלא דור אחד בשני 
שלבים: השלב הראשון (הפוליפוס) הוא זה של זחל, והשני 
(המדוזה) — של הנבוביים בשלמות צורתם. אולם רק בחלק 
מקבוצות החי' מתפתחים שני הטיפוסים במידה שווה 
במחזור־החיים: בקבוצות מסויימות מתפתח סיפוס אחד 
בלבד. וכנגדו משנהו קטן או מנוון. 

בניגוד למחלקות האחרות של הנבוביים, חסר חלל־הגוף 
של ההי' קיבה, וכן אין הוא מכיל תאי־צריבה ואין הוא 
מחולק ע״י מחיצות: תאי־הסין נמצאים באקטודרמה: המדוזה 
היא עפ״ר קטנה, בעלת וילון וטבפת־עצבים. — גודל הד,י׳: 
פוליפוסים בודדים — מממדים מיקרוסקופיים עד מ״ס אחדים: 
מושבות של מינים שונים — מן מ״מ אחדים עד לאורך של 
2 ס , : מדוזות — מן מ״ס אחדים עד ס״מ אחדים. 

מורפולוגיה (ציורן). — (א) הפוליס ו ם (הצורה 
ההידרואידית). דמותו היסודית גליל מארך, ךבק לקרקע 
בקצהו האחד, כשבקצהו השני נמצאים פה וזרועות־ציד. 
הפוליפוס בנוי מ 3 חלקים: בסים: קנה: הידראנט. הבסיס 


מורכב בעיקר מתאים בלוטיים, שע״י הפרשתם מידבק ד,פולי- 
פום בקרקע. בטיפוסים החיים במושבות צומחים ומסתעפים מן 
הבסיס צינורות — סטולונים ( 51010:1$ ) —, כעין רשת של 
שרשים, שמהדקים את המושבה היסב למסדה. טיפוסים 
אחדים דבוקים לקרקעית רכה באמצעות מספר מרובה של 
שלדי חוטים דמויי שרשים קצרים ולא־מסועפים. דק במיני 
ההידרה (ר , להלן), ההיים במים מתוקים, מהווה הבסיס 
כעין סוליה, שאינה יוצרת סטולונים. — מן הסטולונים — 
או מן הסוליה — עולים י ק נ י ם של פוליפוסים בודדים או 
קנה ראשי של מושבה. הסטולונים והקנים בנויים מצינור 
חלול — הקנוסארק ( 000005310 ), המורכב משתי שכבות של 
תאים, הקרום החיצון (אפידרמיס, אקטודרמה) והקדום 
הפנימי (גאסטרודרמיס, אנטודרמה). וביניהם שכבה דקה 
של חומר־ביניים רירי (מסוגליאה). חלל הקנוסארק הוא 
חלל־הגוף והוא-הוא צינורהעימיל של הפוליפוס: במושבה 
הוא מתפשט בכל המבנה כחלל רצוף. ברוב ההי׳ מכוסה 
הקנה קרום כיטיני חום או צהוב — הפרידרם. בצורית החיות 
ביחידות מוגבל הפדידרם לבסים־הקנה! בהידרה הוא נעדר 
כליל. — ה ה י ד ר א נ ט הוא מבנה מארך או גלילי או דמוי־ 
גביע, שבקצהו נמצאים הפה וזרועות־הציד. חלקו הקיצון 
(המרוחק), המארך. נקרא ידית (מנובריוס או היפרסטום), 
חלקו המקורב, המורחב יותר, נקרא איזור־הקיבה. לפעמים 
מתחבר ההידראנט אל הקנה ע״י "צוואר" צר. יש הי׳, שבהם 
איו הפרידרם עוטף אח ההידדאנט, הנשאר ערום. יש שבל 
הידראנט מפריש סביבו גביע או צינור של פריךדם — הידרו־ 
תיק ( 03 :>י 11 ס-] 1 >ץ! 1 ). שלתוכו הוא מתכנס בשעת פגיעה. 

זרועות־חציד הן משני סוגים: ( 1 ) קצרות, ובראשו 
גוש מלא ת א י ־ צ ר י ב ה (נסאטוציסטים): ( 2 ) הוטיות 


סוליפוג-תזתד, 





91 


הידרוזואנים 


92 


ארוכות, ותאי־צריבה מפוזרים לכל ארכן או ערוכים בהן 
במעגלים. לפעמים מסודרות הזרועות בזר אחד או בשני 
זרים, אחד מסביב לפה ואחד בבסיסה של הידית: במקרים 
אחרים הן מתחלקות באופן לא־סדיר על שטח גופו של 
הפוליפוס. 

מערכת־השרירים בהי■ היא אפידרמאלית. בהידרה ובטי¬ 
פוסים הקרובים לח בנויה המערכת סיבים: גידולים פרוטו־ 
פלאססאסיים, שיוצאים מבסיסי התאים של האקטודרמה 
והאנטודרמה — הארכיים מתאי־האקטודרמה והחקפיים מתאי- 
האנסודרמה. התכווצויותיהם מקצרות או מאריכות את הגוף 
או מכופפות אותו לצדדים. מערכת־חעצבים היא מקלעת 
אפידרמאלית של תאים גנגליוניים. שהם מרוכזים בעיקר 
בידית ובסוליה, ושל נוריטים, שהם מפוזרים בכל הגוף. 

התרבותם של הפוליפוסים באה מתוך יצירת חידראנטים 
חדשים ע״י הנצה, וזוהי גם הדרך הרגילה, שבה מתהוות 
מושבות: הניצנים מופיעים בקנים או בסטולונים, ומהם 
מתפתחים פוליפוסים חדשים, שחם ניתקים מגוף מוצאם — 
או נשארים מחוברים לו. 

המושבות הן פולימורפיות, ז״א מורכבות מטיפוסים 
שונים של פוליפוסים: פוליפוסי־תזונה — בעלי פה, זרועות- 
ציד וחלל־גוף; פוליפוסים אלה משמשים לתפיסת טרף 
ולעיכול מזון: פוליפוסי־מדוזה — בדרגות שונות של הת¬ 
פתחות או ניוון, בלי יצירת מדוזות חפשיות: פוליפוסי- 
רביה שמניצים פוליפ־סי־מדוזד, < פוליפוסי־הגנה — שבחם 
מתנוונים והולכים הפה, זרועות־חציד וחלל־הגוף, ושלעומת 
זה הם נושאים תאי־צריבה מרובים בזרועות קצרות. 

(ב) הצורה ד,מדוז 1 אידית דומה לפעמוז או קימור, 
שטוח או עמוק, שבאמצעיתו תלוי נעיז עינבל — קנה חלול 
גלילי או מלבני, הפותח בפח ומסיים בחלל־הקיבה: הפה 
מצוייד עפ״ר באונות או ציציות או בזרועות־ציד נושאות 
חאי-צדיבה. מחלל־הקיבה יוצאים 4 צינורות ראדיאליים אל 
שולי־חפעמון, במקום שמצוי צינור טבעתי שמבריח את כולם! 
במינים אחדים מצויים 6 — 8 צינורות ראדיאליים. הקנה, הקי¬ 
בה, הצינורות הראדיאליים והצינור הטבעתי מצטרפים לחלל 
רצוף אחד, שהוא הלל־הגוף. לשולי־הפעמון שפה שרירית, 
שמצידה הפנימי יורד וילדן: השוליים נושאים זרועות־ציד 
ואברי־חושים. מספר הזרועות הוא לפעמים 4 ולפעמים 8 — 16 , 
ואף יותר מכן. הזרועות מצויירות בתאי־צריבה, שצורתם — 
תפיחות, לוליינים, קיפולים, טבעות. 

חושים. בבסיסה של כל אחת מזרועות המדוזה נוצרת 
תפיחה. שמכילה לפעמים עינית או תאים חושיים אחרים. 
גם באפיתל של שולי־הפעמון נמצאים אברי־חושים בצורת 
עיניות וסטאטוציסטים. ה עינית היא כתם שחור, אדום 
או חום, המורכב מתאי־פיגמנט ותאי־חוש. קבוצות שונות 
של מדוזות נבדלות זו מזו מבחינת מידת השיכלול של 
העינית: העינית הפשוטה נתונה בתוך שקע! בדרגה מפותחת 
יותר מתמלא השקע ■עדשה' שקופה; מן העינית המשוכללת 
ביותר יוצאים סיבי־העצבים דרך פתח השקע, כשתאי־החוש 
הפוכים — בדומה לעיניהם של בע״ח עילאיים. — ה ס ט ט ו ־ 
צ י ס ט י ם הם אברי שיווי־המשקל. הם ש?ןעים אפידר־ 
פאליים או שלפוחיות בצידם הפנימי של שיפולי־הפעמון 
ובנויים מתאים מיוחדים — ליתוציטים שמכילים סטאטו־ 
ליתים. מספר הסטאטוציסטים הוא עפ״ר רב מאד, לפעמים 
כדי כמה מאות נ אך בקבוצות ססויימות של הי׳ הם נעדרים 


כליל. — אפיתל רגיש מפותח ביחוד בשולי־הפעמון 
בצורת כתמים או פקעיות, שתאיהם מצויירים בשערות 
ארוכות נעות, דומות לשוטונים. 

המערכת השרירית מורכבת מסיבים חלקים אדכיים 
(בידית ובזרועות), סיבים חלקים דאדיאליים (בחלקו הפנימי 
של הפעמון) וסיבים עקודים טבעתיים (בחלק הפנימי של 
הפעמון ובווילון). המדוזה שותה ע׳י חילופי התכווצויות 
והרפיות של שרירי הפעמון: בשעת ההתכווצות מצטמצם 
נפח־הפעמון, המים נדחפים החוצה והמדוזה נדחפת בכיוון 
הפוך מכיוון יציאת־המים. 

מערכת־ח ע צ ב י ם של המדוזה משוכללת מזו של הפולי־ 

פוס. היא מורכבת ממקלעת תת־אפידרמאלית של נוריטים 
ותאים גאנגליוניים, שמתחברת בשפת־הפעמון לשני עצבים 
טבעתיים עבים. הטבעת העליונה מקבלת את הסיבים העצ¬ 
ביים הבאים סן הזרועות, מתאי־החוש של שפת־הפעמון, סן 
מיניות! הטבעת התחתונה מפקחת על התנועה של שרירי 
הווילון והפעמון. שתי הטבעות מהוות כעין מרכז למערכת- 
העצבים של המדוזה. 

ר ב י ח. המינים נסרוים. חגונאדות חם קיפולים אפידר־ 
מאליים, שבהם מבשילים תאי־מין. בסידרה ג 1111 ׳ 5 ג 1301 ' 1 
יכולות המדוזות להתפתח מן הפוליפוס ע״י התקצרות הציר 
פה—סוליה והתרחבות ראדיאלית. בסדרות אחרות הן מת¬ 
פתחות מניצנים לא־מיניים — גונופורים. ברוב הד,י■ מסידרת 
ההידרואידים ו. 12 >] 1110 ץ 1-1 ) אין הגונופורים מתפתחים למדוזה 
חפשית, אלא נשארים קבועים בפוליפוס או במושבה < במק¬ 
רים אחרים ניתקים הגונופורים כמדוזות חפשיות. תאי־חסין 
מתפתחים מתאים חסרי דיפרנציאציה, השוכנים בקרום החיצון 
או הפנימי של המדוזה. בחידרואידים מסויימים, שדור-מדחות 
נעלם ממחזור־חייהם, מתפתחות הגונאדות באפידרמיס (היד¬ 
רה) או בקרום הפנימי של הפוליפוס. מדוזות הרבה מטילות 
את ביציהן לתוך פי־הים: במדוזות אחרות מתפתחות הביצים 
עד שלב מסויים בגופן. בגונופורים קבועים מתפתחות הביצים 
לדרגת פ ל א נ ו ל ה (ע״ע גלגול, עם׳ 742 : אלמגים, עמ׳ 
687 ). שהיא זחל ריסני חסר פה, שבו כבר ניכרת דיפרנציאציה 
לעצבים, תאים בלוטיים, שרירים ונמאטוציסטים. לאחר שעות 
או ימים אחדים נדבקת הפלאנדלה בחלקה הקדמי לקרקע. 
ובמצב זה היא משלמת את התפתחותה. בכמה הידרואידים 
נשארת הפלאנולהבגונופורים ומתפתחת לאקטינולה—זחל 
בעל זרועות, דומה לפוליפום חסר קנה. הזחל שוחה חפשית, 
זוחל על-פני קרקע־הים, נדבק אליו ומתפתח לפוליפוס רגיל, 

ס י ם ט פ א ט י ק ה. עדיין לא הושגה אחדות־דעה בין 
הזואולוגים לגבי מיונה של מחלקת החי׳. מהמת ריבוי 
צורות־המעבר בין דרגת-הפוליפוסים ודרגת־המדוזות אין 
גבולותיהן של הסדרות מובחנים כראוי. יש מחלקים את המח¬ 
לקה ל 6 סדרות, אחרים — ל 5 , ואחרים — ל 4 . לפי השיטה 
האחרונה מבחינים:( 1 ) הידרואידים ( 13 > 01 ־) 1 >ץ 11 )׳ ( 2 ) טרא־ 
כילינים (גתןן^גזז■), ( 3 ) הידרוקו׳ראלינים (- 1 גז 0 ט 0 ז 1 )ץ 11 
בת![), ( 4 ) סיפונופורים (ב־ 01 ג 1 ק 0110 ג 1 ת $1 ). 

( 1 ) ההידרואידים (ציור 1 ) רובם ימיים: הם הפאונה 
השכיחה ביותר בחופי הימים באיזורים הממוזגים והקרים, 
שבחם מכסים מינים מסוייסים מהם שטחים נרחבים. עפ״ר הם 
חיים במים רדודים עד לעומק של 50 — 100 מ׳. והפוליפוס — 
פרט ליוצאים מן הבלל — צמוד לסלעים, לשלדים, לאצות 
וכד׳. בקרקעית מתאמת עלולים מינים מסויימים לחיות במים 




93 


חידרוזואנים 


94 


עמוקים יותר — עד 1.000 מ' ואף יותר מזה. מושבות הפולי־ 
פוסים הן בדרך כלל קטנות — מן מ*מ אחדים עד 20 — 30 
מ״מ; אך המושבות של הסוג ב 1 ע 111 ו 1 ! 1 ! 1 ? מגיעות לאורך של 
1 — 2 ס׳. ההידראבטים הם מיקרוסקופיים וצבעם לבן או 
סגול־בהיר! הקנים והטטולונים חוסים. משום אורה־חייהם 
חסר־התנועה נוטים הידרואידים אלה ליצירת שותפות־תיים 
בינם ובין אורגאניזמים אחרים. יש מינים. שנצמדים רק 
לסרגסום! אחרים מתקשרים לספוגים, רכיכות, דגים מסויי־ 
מים; מפורסמת השותפות בין ב 11111 :>מ 11 ץ 11 וקונכיית־חילזון. 
לפעמים הופכת השותפות לטפילות 1 המין 5 צ 10111 ־! 1 )ע 9 , למשל. 
נטפל לדג, הסטולונים חודרים לתוך רקמת הפונדקאי, והחי 
ניזון מרקמות־הדג הפגועות. 

המדוזות הן פלאגיות ונכללות בפלאנקטון של מי- 
החופים. בלילה הן עולות למעלה, ביום — ובתנאי מזג־אויר 
גרועים — הן יורדות לעומק. זרמי־מים חזקים או רוחות 
מטילים אותן בהמוניהן על חופי מפרצים ומצרים. המדוזות 
זעירות: קטרן עפ״ר פחות מ 10 מ"מ, ובמיעוט של מקרים — 
גדול מ 50 מ״מ; הענק שבחבורה היא הבז״ס״ןז־וז, בעלת 
דיטקום־פעמון, שקסרו פגיע לפעמים עד 150 מ״מ. פעמוניהן 
של המדוזות שקופים או עכורים כעין החלב. — בין ההידור 
אידים מצויים אורגאניזמים מאירים. כגון הפוליפוסים מן 
הסוגים 113 ־ 5 ) 0 ו 11:1 ג 111 מ> 3 , שבהם קורנים חקנה והד,יד־ 
ראנטים, והמדוזות מן הסוג שמתפיחות זרועות־ 

הציד שלהן בוקע אור כחלחל (ע״ע נתירה). 

בקבוצת ה ה י ד ר י ד י ם ( 11 >מ 1 >ץ 13 ) שמן ההידדואידים 
חי הפוליפוס בבדידות והוא מסוגל לתנועה, ובמחזור־תייו 
נעדר שלב־המדוזה. לקבוצה זו משתייך הסוג הידרה 
(ג■!)־,(!]), ש הו א המי׳ הידוע ביותר. כמה ממיניו, כגון 
ההידרה הירוקה (הקרויה כך משום חיי־השיתוף שלה עם 
אצות) וההידרה ההומה, הם קוסמופוליטית. לחידרה גוף 
עדין וגמיש, שארכו 10 — 30 מ״מ. היא חיה במקווי־מים קרים 
ושקטים, בברכות ונחלים, דבוקה לאבנים. לקורות או לצמחיה 
ימית. ההידרה נעה לפנים ע״י הפעלת שני סוגי־תנועות: 
תנועת צעידה, בדומה לעלוקה או לזחל של פרפר, כשהתת־ 
קדמות בכל צעד היא כאורך גופה; תנועת קפיצה והת¬ 
הפכות — כשהיא נאחזת במסד בחלק הקדמי של גופה, בעוד 
סולייתה מתהפכת מעל לגופה וחוזרת לקרקע! ההתקדמות 
בכל סיבוב היא פי 2 מאורך גופה. 

ההידרה מתרבית ע״י הנצה, ולפעמים — כשהתנאים הם 
גרועים או לא־רגילים — ע״י התחלקות גופה לארכו או 
לדחבו. בתנאים טובים נמשך תהליך ההנצה יומיים, ולפעמים 
מצמחת ההידרה ניצנים מרובים! מהם מתפתחים פוליפוסים 
בודדים, שניתקים סגוף האם. בתנאים גרועים אין הניצנים 
נפרדים מגוף האם, ומתוך כך מתהוות הידרות בעלות שני 
ראשים או מרובות ראשים, כעין מושבת הידרות. לעולם אין 
הניצנים מפתחים צורות מדוזואידיות. — על הרגנראציה 
בהידרה ר' להלן. 

הרביד, הפינית חלה בעונת החורף או הסתיו, במינים 
אחדים — בתחילת האביב או הקיץ, כתגובה על עליית 
הטפפראטורה. העובד עטוף עד דרגת הגאסטרולה בתיק 
כיטיני צהוב וקשור לאם. אחר השלמת התיק ניתק העובר 
פן האם ונדבק למסד. עוברים אלה עמידים בפני יובש 
וקור! תקופת תרדמתם עלולה להימשך 3 — 10 שבועות! 
אודכ מתרככת העטיפה. העובר משתחרר ומשלים את הת¬ 
פתחותו לפוליפוס (ציור 2 ). 



ציור 2 . שתי דרכי הרביה של ההידרה: 

הגצד,— ס׳עטאל גיצז צעיר, סימין ניצו ספותח: רביה טעית — 
שורות אשכים לאורו הגיח 


( 2 ) סדרת ה ט ר כיל ינים היא קבוצה קטנה, שרוב 
מיניה שוכנים בימים הגדולים החמים, משכבוח־המים העליו¬ 
נות עד לעמקים של 3,500 מ׳; מיעוט של מינים חי במים 
רדודים ואחדים במים מתוקים. גדלם: 1 מ"מ — 100 ס״מ 
ברוחב. במחזור־החיים של בני קבוצה זו שלב־הפוליפוס 
מצומצם או נעדר. מהם שהתפתחותם כוללת יצירת פלאנולה 
שוחה, שהופכת לאקטינולה, וזו הופכת למדוזה; ויש שהפלא־ 
נולה מתפתחת לפוליפוס זעיר. ברובם מסתבך המחזור ע״י 
טפיליות של האקטינולה: הביצה הטפילה מתפתחת בססו־ 
גליאה בשקי־הקיבה של האם עד לדרגת אקסינולה: או 
שהפלאנולה עוזבת את גוף־האם ונדבקת ל;דית או לחלק 
הפנימי של הפעמון של מיני טראכילינים אחרים ומשלימה 
שם את מהזור־חייה. מהזור־החיים של סדרה זו וצורתה 
המדוזואידית נחשבים כפרימיטיוויים ביותר בין ד,נבוביים 
הקיימים. — רוב הטראכילינים חסרים עיניות! לעומת זה 
לכולם איברים סטאטיים לא־רגילים, שצורתם חוטית(ציור 3 ) . 



ציור 3 . סראכיליני 0 םונ 5 סת 1 שת 00010 
(ציור סכסוזי־ריאגראסי) 


( 3 ) להידרוקורלינים שלד סידני חיצון, שמקביל 
לפרידרם של ההידרואידים. ההידרוקוראלינים מצויים בימים 
הטרופיים עד לעומק של 35 מ׳, והם ממרכיבי הפאונה 
של שוניות־האלמוגים, המושבה מסתעפת כעלה או כענפים 
סידניים, ש;בהם עלול להגיע ל 30 — 70 ס״מ; הצבע לבן, 
אדום־בשרי או צהבהב (ציור 4 ), הפוליפוסים הם דימירפיים: 
מרשת הססולונים מתרוממים פוליפוסי־הזנה קצרים ועבים 



95 


הידרוזואניס — הידרוכסיל 


96 



ציור 4 . היררוקוראליגי: סוג בז 0 ק 11116 < 

ופוליפוסי־הגנה ארוכים וצרים (ציור 5 ), ניצני־גונופורים 
מתפתחים, בתוך חללים עגולים מיוחדים (אמפולות), למדד 
זות זעירות, חסרות וילון, זרועות־ציד וצינורות ראדיאליים. 
אין המדוזה חיה חיים חסשיים אלא שעות אחדות בלבד! היא 
מפזרת את תאי־חמין שלה במים ומתה. 


( 4 ) על סדרת הסיפונופורים — ע״ע, 
רגנראציה. להידרה כושר־רגנראציה מפליא, אם 
כורתים את ראשה. צומח ראש חדש במקומו. אפשר לבתר 



ציור 5 . הירר 1 קזראלי:י מסוג *ז 0 קש 1111 ל, חתר סכטחי 
נ. פוליםוס־הזנה; 2 . סרליפום־הננה; 3 . מדוזה; 4 . אטפולר; 5 . קנה חי; 
6 . קנה מנוח; 7 . מחיצת־רוחב לאורר הקנה 


את גופה לחלקים זעירים, וכל עוד כולל אחד מחלקים 
אלה תאי־אקטוךרמה ותאי־אנטח־רמה גם יחד — הוא מסוגל 
ליצור פוליפום חדש. אם מהפכים את ההידרה על סניה 
ושולפים את צידה הפנימי החוצה, חוור המצב לאחר ומן־מד. 
לןשנו — באופן שהאקטודרמה היא בחוץ והאנטודרמה 
בפנים — על־ידי נדידת התאים: כל תא חוזר למקומו 
המתאים. — גם בסוג 1:1113 גי 6 ע 7 מצוי הכושר להצמיח ראש 
חדש במקום הראש שנכרת. 

תולדות חקר ד, ה י׳. טבעם ומהותם של ההי' נתעלמו 
זמן רב מהבנתם של חוקרי־הטבע. הפוליפוסים נחשבו 
כטיפוסים של .חיות־צמחים״ — -ז ו א ו פ י ט י ם״ משום 
הניצנים וההסתעפויות. הנראים בהם. המדוזות הזעירות של 
ד,הי׳ לא זכו לתשומת־לב או נחשבו לשלבי־התפתחות צעי¬ 
רים של מדוזות־הסוכך הגדולות, ועכ׳׳פ לא הוכר הקשר 
שבינן ובין הזואופיטים הקבועים במקומותיהם. למפנה מכריע 
בהכרת ד,הי׳ הביאו מחקריו של הזלאללוג השווייצי אברהם 
טרנבלה (ע 616 מזעז 7 ■ל.) בהידרה ( 1744 ). בתצפיות מיקרוס¬ 


- קופיות שערך גילה, שיצור זה הוא בע״ח, שצד בזרועות 
הציד שלו דפניות וחיות־מים זעירות אחרות, בולע! ומעכל 
אותן! וכן הוכיח, שהדנצה היא דרך הרביה של בע״ח זה. 
אך ביהוד נתפרסם טראנבלה בשעתו ע״י ניסויים, שהוכיחו 
את כושר־הרגנראציה הנפלא של ההי׳ — דבר, שהיה בו 
משום חידוש גמור בביולוגיה של זמנו. האנגלי צ', פוקס 
( 701615 . 06 ). ובעקבותיו לינה (ע״ע), קבעו את השם היד¬ 
רה — זכר למפלצת המיתולוגית, שהיתר, מצמחת ראשים 
חדשים לאחר שהותזו ראשיה. האופי האנימאלי של הד,י׳ 
.(). £1115) הוכח סופית ע״י החוקר-החובב האנגלי ג׳ון אלים 
הכרת מחזור־החיים של ד,הי׳ על שני שלביו לא באר, אלא 
במאוחר — לאחד שד,נורווגי מיכאל סאדס ( 8315 . 81 ) הסביר 
תופעה זו במדוזות־הסוכך ( 1835 ). תחילה הובנו חילופי- 
הצורות ההידרואידית והמדחואידית כחילופי־דורות (ע״י 
הראני סטנסטרופ [ק 115011 סמ 8 ]). ובירור היחסים שביניהם 
על אמיתותם הוא בעיקרו פרי מחקריהם של האנגלים 
(?6. 14. (30550) אדוארד פוי־בז( 01605 ? .£), פיליפ הנרי גוס 
.19 ותומאס הינקס ( 76.411110115 ) בשנות ה 60-40 של ד,מאהה 

0. ]. ^110130, 44 140710870^/1 14 517 ) 7 זס 710/7105116 0$771 /ס - 

1071471 71 $£?013.1, 1871/2; 1\. 0. !4631*50? 0/ 1/16 

870713, 1—111, 1910: 0. 5(00110, 11)1370 11. 3. 7/$370!3671, 
1911; !{$37013671 (\¥, 1£111 2 , 1 ,, 2001 . 6 .( 11 ) 1130 , 31 ו 1 ז 1 ז:)> 1 נ , 
1928, 1930; 1 171 7/16 , 0130 ׳< 11 . 11 ״ x6716/170(0: 770/0x00 
1/17011^/1 016710(1/1070, 400 13$370 ,זסאי.? .'• 1 ; 1940 , 497 ־ 
({161*7 810108$, 6), 1949; ?. 8.111188011, 7)16 !4631*506 0/ 1/16 

871115/1 15165, 1953; 0. ¥0080, {{6311506 0713 7.00- 

(>/1$(65 (01560x61$, 3(^7), 1954; 1/13651 7/16 , 111 זז 80 ,[ .א - 
71*6/1/716 !{$370 (5(3. 377167,, 197), 1957; 1 ־ש 1311 > 3 זזט 8 ״ 

?. ?0115-14. £. 8. ?.111 7/16 , 5 ־ו 10 >תעם 8 .זי .ן- 1 ח 3 ו 1 ז 5 ב x67- 

161770/0, 153—162, 1958 8 . 

מ. ט. 

פאלאונטולוגיה. הי׳ ידועים כמאובנים מראשית 
הפאלאחואיקון ואילד. מאובנים מיוחסים לסדרת ההידרו־ 
אידים מצויים מן הקאמבריון עד התקופות האחרונות, כגון 
הסוג ב 1 ת 1 ] 0 ג 5 <ן £111 שמן הטריאם־קרטיקץ, הרווח ביהוד 
בשכבות היורד, העליון' בצורת ריכוזים כדוריים בעלי סבנה 
קונצנטרי. הקבוצה בת 011 תפ 11 ; 81 מופעת בקרטיקון, אך עיקר 
תפוצתה הוא בשלישון; מאובניר, יוצרים ציפוי של רבדים 
דקים על גבי האלמוגים בשוניות־אלסוגים או על גבי גופים 
אחרים (קונכיות וכד׳). הקבוצה החשובה והנפוצה ביותר של 
הי׳ מאובנים היא הגשאןסזסתסזגבחסע? שמו הקאמבריון עד 
טוף הקרטיקלן. במשקעים שונים של הפאלאהואיקון (בעיקר 
סילור־דוון) יוצרים מאובנים אלה מסות קאלציטיות גדולות 
בעלותי מבנה צפוף של צינורות דקים וסבוכים. קבוצות 
אחרות מהם נפוצות בסשקעים של היורה, עפ״ר עם אלמוגים, 
וכן בקרטיקון התיכון (קנלמן). בא״י נפוצים ד,ט מאד בשכ¬ 
בות היורה העליון של המכתש הגדול. 

11/67/6/77016 * 1 ,■] 15110 ? . 0 - ז 0 > 31101 ״ 1 . 0 . 0 - 0 ז 0 נ> 1 ^ . 0 . 11 

7165 ) 7717161 ו £61 ס 11 ח 0 ׳\\״ 1 . 1 ? - : 01 סזו 51 .? .? ; 1952 , 7055115 

,(. 1 > 0 ) 0 קסס 4 < 2 . 0 .? ; 1953 , 01607110108$ ? 7036 (/ 16 ז 6 < 1 מ/ / 0 
, 0061671/67010 י. ? , 016071/0108$ ? 7760/156 071 !0X6716/770/6 

. 1956 

מ. א. 

היךחיכסיל ( 1 ,<*״ז^ז 1 = "קבוצת מיםן-חמצן"), קבוצת־ 
האטומים ההד־ערכית 00 - (־־ 5-8 ׳) או היון 

ג"' 

החד־ערכי ץ 08 ] (= [ 0-11 !]>; מן הקבוצות הפונקציו¬ 
נאליות היסודיות בכימיה. 

כראדיקאל חפשי אין ההי׳ מופיע אלא כחומר־ביניים 




97 


הידדוזואנים 


98 



ציורים אמנותיים של הידרוזואנים (ע״ם 11.1904 ח 6 מזזס^ 1 *ת[ 1 ^, £1 : 3601 ^ .£) 

סינים יטונים ׳טל הידרואידים (מיעפחת 130 ) 2 ותב 1 טז־ 8£1 ) 

1 . הירראנם בודד (פוליפוס־תזונוז) בלי תיס — מוגדל מאד: 2 .— 3 . מושבות קטנות, עם היררותיקים וערוכים כזוגות) ועם נ 1 נום 1 דים 
בתיקיהם— הנדלה מועטת: 4 .— 5 .— 0 . גונופורים בתיקיהם — מונדליט טאר: 6 — 7 . קטעים ©קני־סושבות, עם זונות של פוליפוםי*תזונד (עם 
תיקיהם) ושל תיקי-נוגופורים — טונדלים מאד; 8 — 11 . קטעים מקני־טושבות, עם תידרותיקים של פוליפוט-תזונו■ ועם פוליפוסי־רביה בתי־• 
קיהם — טונדלים מאד; 10 . חלק ממושכה נדולה — גודל סבעי 



99 


הידרופסיל — הידרולוגיה 


100 


קצר־קיום בראקציות כימיות של חימצון־חיזור ושל פירוק 
תרכובות מימניות־המצניות. הוא מצוי כאבו־בניין של מול¬ 
קולות, כשהוא קשור קשר קו־ואלנטי לאטומים או לקבוצות־ 
אטומים שונים, במספר עצום של תרכובות אורגאניות ואנ־ 
אורגאניות, שכינוייו הכולל הוא היד רו כס יד י ם. ההי׳ 
הוא הקבוצה האפיינית של ד.כ ה ל ים (ע״ע), 011 —מ 
ושל הפנולים (ע״ע), 08 —ז 3 ; כל הפחמימות הן תר¬ 
כובות סרובות-הי" (פולי־הידרוכסיליות). בכימיה אנאור־ 
גאנית כלול ההי׳ במבנה של הצורה הלא־מיוננת של חומצות, 
שהן מימות של אנהידרידים, כגון: , 11,50 = .( 00 ), 50 , 
, 10 , ■ 011 = 11 x 0 <, וכד', וכן של חפים (ר׳ להלן), ראקציה 
כללית של הי" היא התמדתם בהאלוגן ע״י פעולת זרהן 
האלוגני, למשל לפי הסכמה 

01 ■ 311 + ; 0 ?, 1 ) <- , 01 ? + 38-08 

י ו ו־ ח ה י׳ הוא, לפי התאודיה הקלאסית של הבסי¬ 
סים (ע״ע), הקבוצה ד,מגדרת והקובעת את מהותה של 
תרכובת כבסיס, שבו קשור ההי׳ קשר אלקטרו־ואלנטי 
לאחד מן הקאטיונים, למשל: 

־ 08 + + 0 = 8,0 ;־ 011 + + ־צ 1 ־־ 011 ־ 1 < 

לפי התאוריה החדישה החי׳ עצמו הוא בסים. סימן־ 
ההכר האנאליטי המובהק של יון־ההי' הוא הכחלת לאקמום. 
הפונקציה העיקרית של יון־ההי׳ היא סתירת חומצות, 
ד׳א התקשרותו ליון־הסיסו בקשר קו־ואלנטי ע״י העברת 
אלקטרון מיון־ההי' לפרוסון (או — ביתר דיוק — ליון 
האוכסוניום (ע״ע]): 

סס—ע 7 ב= 7 ־ 011 + *מ 
20-00 *כבב) ־סס + + ( 0 ־ 0 ) 

במים עצמם קיים שיווי־משקל בין הצורה הלא־מיוננת, שהיא 
מצבן של המולקולות ברובן המכריע, ובין הצורה היונית; 
מכפלת־היונים אינה אלא כ ״ ־ 10 . ז״א ריכוז יוני־ההי׳ במים 
הוא כי־ 10 . הגדלתו של ריכוז זה משמעותה — בסיסיות, 
שמתבטאת בסולם־הס,! בערכים שלמעלה מד (בדיוק¬ 
ם 7.07 ) < לשון אחרת: בערכי ס 0 ק שלמטה מ 7.07 . 

יוני־הי׳ הם קאטאליזאטורים של הידרוליזה (ע״ע) של 
אסטרים (ובכללם שומנים — ס י ב ו ן) ושל תרכובות אמי־ 
דיות (ובכללן חלבונים). ליוני־הי׳ השפעה עצומה על מצבן 
והתנהגותן של תרכובות כימיות מרובות. ביתור של מרכיבי 
הרקמה החיה, הריכוז של יונים אלה הוא מן הגורמים 
הפיסיולוגיים החשובים ביותר. 

י. י. 

היךר 1 ?םילאםין׳ 10,08 <, תרכובת לא-אורגאנית. תו¬ 
לדת האמוניה (ע״ע). הי' מתקבל בשיטות שונות 
של חיזור תרכובות חמצניות — לא־אורגאניות ואורגאניות — 
של החנקן. הי' הוא גוף גבישי תטר־צבע, שניתך ב" 33 ! הוא 
נפיץ במקצת ונמס במים ובכוהל בבל שיעור. החי׳ הוא, 
מצד אחד, בסים חלש, שזיווגו עם חומצות חזקות מוליד 
מלחים קיימים, כגון ־ 01 ( 00 ■ א, 8 ]; מצד שני, הוא פועל 
גם כחומצה חלשה בזיווג( עם בסיסים חזקים ומוליד אף 
עמהם מלחים קיימים, כגון ־(ס><, 0 ]' | '[־ 1 <]. יש הרבה 
צאצאים אורגאניים של הי׳. כלומר: הי׳, שבו הומר אטום- 
מימן אחד בשורשון אליפאטי או ארומאטי, לפי הטיפוסים 
08 ■ 1 <, 8 ו סס ■ סא ■ 8 . להי׳ ולתולדותיו האורגאניים 


שימושים אנאליטיים וטינתטיים מרובים בכימיה. החי׳ הוא 
הומר מחזר חזק. ביהוד בתמיסה אלקאלית (למשל: כלפי 
תמיסת פלינג (ע״ע]). הוא מתקשר בתרכובות קארבוניליות. 
ופעולה זו מפיקה את האוכסימים (ע״ע) — מה שמשמש 
להוכחת מציאותם ולחבחנת טיבם של אלדהידים (ע״ע) 
וקטונים (ע״ע). 

. 1957 , ¥111 ,. 1£171 {€ 0110107171$ 

היךרזל 1 ג י יה. סדע־המים: המדע העוסק במים, בתכו¬ 
נותיהם הפיסיקאליות ובחלוקתם על-פני הקרקע 
ומתחתיה. ההי׳ עוסקת בשלושת מצבי-הצבירה של המים. 
בתנאים ובתהליכים הטבעיים הגורסים למעבר ממצב אחד 
לשני, בתהליכי המילוי וההתרוקנות של מקורות־חמים 
השונים על־פני כדור־הארץ ובמחזור־המים שלו — דרך 
האוויר אל הקרקע, ולאחר מכן על פניה ובתוכה אל 
האוקיינוסים. החי׳ מטפלת בהלוקת המים בחלק המוצק של 
כדור־הארץ (ליתוספירה), באוקיינוסים. בימות ובנהרות 
(הידרוספירח) ובאוויר (אטמוספירה), שהוא הגורם המתווך. 
שדרכו מובאים המים אל הקרקע או יוצאים ממנה. 

בארות ומערכות־השקאה עתיקות, שנתגלו במצרים, בא״י, 
בעיראק ובסין. מעידות על יכולת טכנית מרובה בניצול 
שלבים מטויימים של המחזור החידרולוגי בתקופה העתיקה. 
אך ההי׳ בצורתה הנכחית היא מקצוע צעיר, שהתפתח בעיקר 
ב 30 השנים האחרונות בקשר לבעיות הכרוכות בהגנה מפני 
שטפונות, שימור־קרקע, הספקת מים, מפעלים הידרואלקט- 
דיים, וכד', 

בכתובות מצריות פן האלף ה 3 לפטח״נ כבר מוזכרים 
שטפונות הנילוס, וטימוני גיאויות נתגלו במקימות שונים 
לארכו. יש גם עדויות למדידת־גשמים בהודו מן המאה ה 4 
לפסה״נ ואילך. הקדמונים כבר ניטו להסביר אף את המחזור 
ההידרולוגי. חוקרי־הטבע היווניים לא האמינו, שכמויות- 
הגשמים בלבד מספיקות ליצירת הזרימה בנהרות, וביקשו 
להסבירה ע״י הנחות בדבר התרוממות מי־הים בסדקי־ההרים 
והופעתם במעיינות, וכד׳. תיאוריות דומות לאלו הוצעו 
להסברת היווצרותם של המים המתוקים ממי־הים המלוחים. 

רעיונות אלה נשתמרו עד המאה ה 15 ; באותו זמן נעשו 
הנסיונות הראשונים לתיאור המחזור ההידרולוגי בצורה 
קרובה להשקפתנו היום. אך רק במאה ח 17 השווה פיר פרו 
(ז 1 ט 0 ־זז־? ־זז־;?) לראשונה ע״י מדידה את כמות־הגשמים 
לנפחי־הזרימה בנהרות, ומצא, שנפחים אלה אף קטנים הרבה 
מן הנפח הכולל של הגשמים. מחקרים נוטפים אישרו מימצ־ 
אים אלה ואף הוכיחו, שההתאדות של מי־האוקיינוסים היא 
היא המקור לספיקת הנהרות. 

לאחר מכן התחילה התפתחות מהירה הן בהכרה האיכו¬ 
תית של התופעות והן בחישובים הכמותיים. התפתחות זו 
דורבנה, מצד אחד, ע״י כשלונות חוזרים ונשנים בבניין 
סכרים, תעלות, וכד׳, שבתיכנונם הוזנח היסוד ההידרולוגי, 
ומצד שני — ע״י הגידול בתצרוכת המים לצרכי האדם 
בזמננו. 

כיווני־הפעולה העיקריים של חחי׳ הם: ( 1 ) איסוף אינ¬ 
פורמאציה בסיסית (על גשמים. מיפלסי־מים בבארות, ספיקת- 
נהרות, וכד׳) ע״י מדידה ורישום שיטתיים והפצה של אינ¬ 
פורמאציה זו; ( 2 ) ניתוח הנתונים המספריים ועריכתם 
בצורות מרוכזות שונות (עקומות ודיאגראסות) לצרכי מחקר 



101 


וזידרולוגיה 


102 



ופיתות תאוריות; ( 3 ) ניצול התאוריות והנתונים למטרות 
הנדסיות. 

ידיעת חוזי׳ דרושה בתחומים הנדסיים מרובים, נגלן: 
בניית סכרים, גשרים, תאי־שיט, ובד׳: ניצול סקורות-הסים 
השונים לצרכי שתיה. השקאה ותעשיה: בניין מפעלים הידרו־ 
אלקטריים: הגנה מפני שטפונות: ניקוז, שימוד־קרקע, ועוד. 
הד,י׳ קשורה קשר הדוק למדעים אתרים. כגון: מטאורולוגיה, 
גאוגראפיה פיסיקאלית, אגרונו׳מיה ויערנות, גאולוגיה ומדעי־ 
הקרקע, אוקיאנוגראפיה. לימנואגיה והידרוליקה — שכולם 
מסייעים להבנת התהליכים ההידרולוגיים. 

המחזור ההידרולוגי. המים בטבע נמצאים בתנועה 
מתמדת, שבה הם עוברים ממצב־צבירה אהד לשני. בתהליך 
המחזור ההידרולוגי מתאדים מי האוקיינוסים ומגדילים את 
לחות־האוויר. בהשפעתם של גורמים מטאורולוגיים שונים 
נעים גושי האוויר הלח אל היבשות, מתעבים ויורדים לארץ 
בצורות שונות של משקעים וגשם, בדד, שלג, וכד׳). הלק 
מסי המשקעים יורד במישרים על־פני הימים והאגמים: 
חלק — חוזר ומתאדה מפני הקרקע או סן הצמהיה: הלק — 
חודר לקרקע ונע בתוכה, עד שהוא מגיע אל סי־התהום, 
שתנועתם היא בדרך־כלל בכיוון אל ד,אוקיינוסים; חלק — 
זורם על־פני הקדקע, מתאסף בנהלים ובנהרות ומוצא את 
דרכו הזרה לאוקיינוסים. תהליד זה על שלביו השונים חוזר 
ונשנה בלא הפסק (ציור 1 ). בקנה־מידד, גלובאלי קבועים 
פחות או יותר נפחי הרטיבות שבכל אהד סן השלבים, אך 
לגבי תהום מצומצם יותר משתנות הכמויות במידה ניכרת 
ממקום למקום ומזמן לזמן. בירור השינויים הללו הוא 
מתפקידיה של ההי*. שיווי־המשקל בין הנגר(העילי והתחתי) 
מ, כסות־המשקעים ?, ההתאדות וההתנדפות א והשתנות 
האוגר (העילי והתהתי) מבוטא ע״י המשוואה: 


48 +£-?=א 

משוואה זו כוחה יפה לגבי כל שטה ולגבי כל פרק־זסן, והיא 
מבטאת את מאזן־הסים של תבל־הארץ הנחקר. — כיחידה 
טבעית למחקר הידרולוגי משמש תהום־ההתנקזות. לפעמים 
מפרידים ביו המאזן ההידדולוגי של מי־התהום ובין זה של 
הנגר העילי. 

השמש מספקת את האנרגיה הדרושה לאידוי המים לשם 
העברתם סן האוקיינוסיס אל האטמוספירה, לתהליך ההת־ 
נרפות בצמחיה ולגרימת תנועות גדולות של גושי אוויר לה 
ממקום למקום ע״י חימום בלתי־שווה של פני בדור־הארץ: 
ז״א: השמש היא מקור-האנרגיה העיקרי לתהליך המחזור 
ההידרולוגי. גורמים נוספים הם סיבוב כדור־הארץ ופעולת 
כות־הכובד. 

גשמים. ירידת הטמפראטורה עד לנקודת־הטל גורסת 
להתעבות האדים שבאוויר ולהיווצרות ענן או ערפל, שהוא 
ריכוז של טיפות־מים זעירות במצב קולואידי באוויר. 
טיפות-גשם נוצרות מסביב ל,.גרעינים ההיגרוסקופיים• 
המצויים באוויר: תלקיקי־מלת מעל לאוקיינוסים, אבק או 
פסולת-בעירה מעל לערים, ובדי. הגשמים ניתנים למיון 
בהתאם לגורמים לירידת הטספראטורה, קירור אדיאבטי 
(ע״ע) בשעת ההתרוממות הוא התהליך היחידי, שבו עלולים 
גושי־אוויר גדולים להתקרר במהירות ולהגיע לנקודת־הטל. 
התקררות זו עלולה להיגרם ע״י ההתכנסות של אוויר לתוך 
איזור לחץ נסוך (מישקעים ציקלוניים), ע״י ההתקררות של 
גושי אוויר לח מעל לרכסי־הרים (פישקעים אורוגראפיים), 
וכד׳. נתונים מספריים על הגשמים — הן על כסות־הגשם 
הממוצעת בשנה, בחודש וכד׳. והן על "סופה" וגשמים שבעק¬ 
בותיה —, שמספק השירות המטאורולוגי, הם נתוני־יסוד 
לכל מתקר הידרולוגי (וע״ע מטאורולוגיה: משקעים). — 







103 


הידרולוגיוז 


104 


ב״גשמי־סופה" מוגדרים בהי׳ גשמים קשורים במאורע מטאו¬ 
רולוגי סמויים ומוגדר: שטחם ומשכם אינו מוגבל. 

ההידרולוג מתאר את הגשמים ע״פ הגדלים הבאים: 
עובי־הגשם — סה״ב של כמות־הגשם (ושל משקעים אחרים) 
המגעת לקרקע, המבוטא ביחידות־עובי (ס״מ, ס״מ, אינץ׳), 
משך־הגשם — המבוטא בדקות, שעות. ונד׳; עצמת־הגשם — 
עובי הגשם ליחידת־זסו,• שטה־הגשם ושכיחות הגשם — מספר 
הפעמים. שגשם בגודל סמויים (מבחינת העובי או העצמה) 
מופיע בממוצע בתקופת־זסן ממויימת. את נתוני הגשם נהוג 
לרכז בטבלאות ובדיאגראמות בצורות שונות. — השנה 
ההידרולוגית נמשכת מ 1 באוקטובר עד 30 בספטמבר. 

תחום־ההתנקזות של מירוץ־מים מסויים מוגדר 
כשטח, שכל מי הנגר העילי שבו נקווים על־ידי מירוץ או 
מערכת־מירוצים ועוזבים אותו דרך מוצא אחד בלבד. גבול 
תחום־תהתנקזות הוא קו פדשת־המים, תחום־ההתנקזות של 
נהר גדול מתחלק עפ״ר לתחומי־התנקוות משנים. הגדרת 
תחום־ההתנקזות לגבי הנגר העילי (זרימה על־פני הקרקע) 
נשארת בתקפה גם לגבי זרימת מי־תהום. אלא שנאן גבולות 
התחום הם קווי פרשת־המים של מי־התהום, שהם עלולים 
להשתנות במידה מסויימת במשך עונות־השנה, ומוצאו של 
התחום הוא הים, או מעיו גדול או נתל, שמי־התהום מתנקזים 
אליו. לא תמיד חופפים האגנים העילי והתחתי זה את זה. 

"נגר-הסופה , * מוגדר כאותו הלק מן הנגר הכולל, 
שנגרם ע״י מופה ושמגיע אל תחנת־המדידה שבמוצא התחום 
תוך זמן קצר־ביחס אחר הסופה — דקות ספורות לגבי 
תחום קטן או כסה יפים לגבי תחום גדול של רבבות 
קמ״ר. — את ספיקת המים באפיקים מתארים בעזרת הידרו־ 
גראמה. שהיא דיאגראכה של השתנות ספיקת־המים באפיק 
במשך הזמן. הספיקה, כפי שהיא נמדדת בתהנת־המדידה, 
כוללת גם את נגר־הסופה הזורם על פני־הקרקע בלבד וגם 
מים שזרמו זמו־סה מתחת לפני־הקרקע (ציור 2 ). 


אחר קביעת ההידרוגראמה האפינית לשטח ולסוגי־הסו־ 
פות השונים עוברים לחישוב ספיקת השטפונות וכד׳. נהוג 
לקרוא בשם גיאות או שטפון לספיקות הגדולות, המתקבלות 



ע״י נגר־הסופה, בעיקר כשהמים באפיקי־הגהרות עולים על 
גדותיהם ומציפים שטחים סמוכים. ספיקות אלו מעבירות 
כמויות עצומות של מים אל האוקיינוס בזמנים קצרים־ביחם. 
קשה מאד לנצל מים אלה משום חוסר הקביעות שבהופעתם, 


וכן משום שקליטתם (לשם שימוש בעונות היבשות) סצרכת 
מאגרים עצומים. ע״י שילוב של מאגרים קטנים בהחדרת 
המים לתוך שכבות מי־התהום (העשרה מלאכותית של מי- 
התהום) אפשר לנצל את סי־השטפונות במידה מסויימת. 
פתרון אחר הוא טיפול בתחום־ההתנקזות מתוך מגמה של 
הפחתת שיעדר הנגר העילי והגדלת שיעור ההילחול אל 
מי־התהום. 

בסונה מ י ־ ת ה ו ם נוהגים לציין את כל המים הנמצאים 
למטה מפני־הקרקע! אך ההי׳ מטפלת בעיקר במים הנמצאים 
בתהום איזור־הרוויה. מפני־המים של איזור הרוויה עד פני־ 
הקרקע מתחלקת הרטיבות הלוקה לא־אחידה (ציור 3 ). 
המבנה של הקרקע אי¬ 
נו הומוגני, ושכבותיה 
נבדלות זו מזו בהר¬ 
כבן, במקורן הגאולוגי, 
בעבין ובתכונותיהן. 
סיבן של השכבות נק¬ 
בע על־סמך מדגמים, 
שהם מוצאים מתוך 
הקרקע בשעת קדיחת־ 
בארות או בשיטות 
גאופיסיות שונות.הת¬ 
כונות החשובות סבתי־ 
נת יכלתה של כל שכ־ 
בה להוליך נוזל הן: 
הנקבוביות, המוליכות 
ההידרולית והתפוקה 
הסגולית. 

הנקבוביות נקבעת 
ע״י היחס שבין נפח 
החללים לבין הנפח 
הכללי של המדגם הנבדק (למשל: חול — 35% — 15 ; 
חרסית — 50% — 40 , וכד׳). המוליכות ההידרולית מתארת 
את כשרה של הסביבה הנקבובית להוליד נוזל. התפוקה 
הסגולית מוגדרת ע״י כמות־המים (באחוזים מנפח הקרקע 
כולה) המתקבלת מניקוזח של שכבה רוויית־מים ע״י פעולת 
כיח־הכובד בלבד. בהתאם לתכונות אלו ממיינים את שכבות־ 
הקרקע השונות לשכבות נושאות מים, "אקודפרים", ולשכ¬ 
בות שאינו נושאות מים, .אקוויקלודים". את האקוויפרים 
ממיינים למספר סוגים: ( 1 ) אקוויפרים פראסיים — שהם 
מוגבלים מלמטה ע״י שכבה אטומה ואינם מוגבלים מלמעלה; 
פני־המים באקוויפר זה נתונים ללחץ אטמוספירי ונקראים 
פני מי־התהום או המשטח הפראטי; ( 2 ) אקוויפרים כלו¬ 
אים — שהם מוגבלים מלמעלה ומלמטה ע״י שכבות אטומות; 
המים באקוויפר כלוא נתונים ללחץ שהוא חזק עפ״ר מן הלחץ 
האטמוספירי, ולפעמים מעלה הלחץ את המים עד למעלה 
מפני־הקרקע ומתקבלת באר נובעת — או באר אדטזית 
(״אקוויפר ארטזיי): ( 3 ) אקוויפר דולף, או אקוויפר כלוא־ 
למחצה— שבו אחת מן השכבות המגבילות אותו(או שתיהן) 
חדירה (או חדירות) למחצה: ( 4 ) אופק תלוי — גשמים 
מצטברים ויוצרים משטח פראטי נוסף על־גבי שכבה אטומה 
בעלת שטח מוגבל, שנמצאת מעל מי־תהום (ציור 4 ). 

למרות ההיעדר של הומוגניות בקרקע, אפשר לקבוע 
תכונות ממוצעות של השכבות השונות •ספיקה ממוצעת 



ציור 3 . 

חלזסת הטים ישבקרק׳ז לפי חישכבוח 








105 


הידרולוגיה — הידרוליות, מכונות 


106 



ליחידת־שטח בלא להפנס לפרט' התנועה המסו¬ 
בנת של המים בתוך המעברים המיקרוסקופיים 
שבין הגרגירים. 

ח 1 ק - ד א ר ם י ( 1856 ) לתנועת נוזל בסבי¬ 
בה נקבובית רוויה: הספיקה היא פרופורציונית 
לחתך, שדרכו עוברת הזרימה, ולמפל, העומד 
בכיוון־הזרימה, ופח׳פורציונית בהיפוך לדרד¬ 
ר,זרימה : 

! , 1 -^= 3 > 

חוק זה כוחו יפה לגבי הזרימה הלאמינארית. 
ההבחנה ביו זרימה לאמינארית ובין זרימה 
מפרפרת (טורבולנטית) בקרקע מושתתת על 
"מספר־רינולדז" (ע״ע הידרודינמיקה, עם' 86 : 
הידרוליקה, עמ ׳ 117/8 , 119 ) : 

( 1 > = קוטר ממוצע של הגרגירים, יי = 
צמיגות קינמאטית של הנוזל הזורם, ן> = ספיקה ליחידת- 
השטה): הזרימה היא לאמינארית, אם 1-10 > 8 . מהי¬ 
רות המים האמיתית בחללים שבין הגרגירים מתקבלת 
מתוך הנוסחה ^ = ז י (ת = הנקבוביות). מקדם־הפרו־ 
פורציה המבטא אח נשרה של הסביבה הנקבובית להוליך 
את הנוזל, נקרא בשם .המוליכות ההידרולית", והוא תלוי הן 
בתכונותיו של הנוזל והן בתכונותיה של הסביבה הנקבובית. 
הישובים מדוייקים יותר מביאים בחשבון את העוברה, 
שהקרקע אינה איזוטרופית ושסולינותה שונה בכיוונים 
השונים, 

בעקבות שאיבה מאקוויפר פראטי יורדים סני־המים 
בסביבת הבאר השואבת ויוצרים קונוס־שפילה, שממנו הת¬ 
נקזו המים. עם המשך השאיבה מתרחב איזור ההשפעה, אך 
אחר זמן מסויים נוצר מצב של שיווי־משקל. במקדה של 
אקוויפר כלוא נוצר קונום־ד,שפילה במשטח הסיאזומטרי: 
האקוויפר הכלוא נשאר דווי־מיט, והסיט הנשאבים מוצאים 
מתוכו על חשבון דחיסות המים ודחיסות חומר האקוויפר. 
כשרו של האקוויפר הכלוא לשחרר מתוכו מים עם התמעטות 
הלחץ נמדד ע״י האגירות ( 5 ), המוגדרת על־יהי נפח־המים 
המשתחרר מעמוד אקוויפר. שחתכו יחידת־שטח, כשמורידים 
בו את העומד ביחידה אחת. 

במקרה של זרימה אפקית תמידית, כשרום המשטח 
הפיאזומטרי קבוע במרחק 11 מציר־הבאר וכשקיימת שאיבה 
בפסיקה' 0 מתוך אקוויפר כלוא, שמוליכות( ההירדולית היא 
:א ועביו מ, נקבע הקשר בין השפילה ( 5 ) לבין המרחק (ז) 
מציר-הבאר ע״י המשוואה: 

״ ם 1 -- 8 

ז פ 1 ם:אז. 2 " " 

במקרה של אקוויפר סראטי, שבו 11 הוא עביה של השכבה 
הרוויה במרחק א, ול הוא עובי השכבה במרחק ז מציר- 
הבאר, קיים: 


בדרך־נלל אין זרימת מי־התהום תמידית, ותחום־ההשפעה 
גדל והולך עם זמן־השאיבח. על סמך הנחות פשוטות אפשר 
לקבל למקרה זה את נוסהודהשפילה באקוויפר כלוא: 


ציור 4 . אקוזיפרים ׳שונים 

* 11 ־־' ( ,״־/ = 8 
* 7 ' 401 

5 *. 

( 1 = הזמן מתהילת השאיבה, 1 - כושר־ההעברה של 
חאקיויפר, השווה למכפלה סרל). ערכו של האינטגדאל, 
הנתון בטבלאות, נקרא בשם "פונקציית־הבאר". השפילה 
פוחתת במידה שמתרחקים מן הבאר השואבת. והיא גדלה 
במקום מסויים במידה שזמן השאיבה נמשך יותר. 

באקוויפר הסמוך לים קיים שיווי־משקל מסויים בין סי- 
התהום המתוקים הזורמים אל הים ובין מי־הים המלוחים, 
שצפיפותם מרובה יותר ( 1.027 — 1,035 ). למשטח המבדיל 
ביו המים המלוחים והמתוקים קוראים בסם "הפן הביני". 
הורדת מיפלס מי־התהום בקרבת החוף גורמת לחדירת מי־ים 
לתוך האקוויפר החופי ע״י התקדמות הפן הכיני (ציור 4 ). 
וע״ע מים: הספקת מים. 

פ. גולדשסירס, הי (ש. אסינגן. מדריד לאינג׳ינר, ג׳. ה״ב, 
1496 ־־ 1513 ) ׳ תשי״ח! !-<€**!>¥\ . 11 [ 1011 * €1 ?£ , 10 ( 113 1£ ת 6 ז<£ •> 1 
,. 11 } 0 . 11 ,מ ; 1927 . 14 

- 10 ^. 0 ;* 1934 ,. 11 . 41 .? 1411 * 1141 . 102-11 ־ 1 ? .£ ; 1928 

07141 ? 060108 , 1 ( 150111 ) 001 —^ 3 ( 8 . 5 . 0 ; 19 42 .. 11 ,ז 2£ 

0/6 , 061100 .^ 1 .¥\ ; 17 ־ 19 ,€( 111 * 4116 ? / 0 £5 ■ 0141-4 *€?[ ? 016 
,. 11 11641 !( 11 017 ,* 05 ־ £1 

• 1170 <]<] 1 / 115 071/1 70111175 } 1 !ן 11 , 0113500 . 1 ־ 1 ; 1949 , 00110715 

; 1955 , $$671 )?? 1157116 )/ 70 ^ 1 ( 11 ,־ 101161 ^ .£ ;* 1952 , 11071 

, 1671117105 ^ 1 /ס €0711701 1 ) 071 0 / 11 / 071 <] 0 ) 11 * 1 / 1701 ( ./ 

. 1956 

ם. ד. 







113 


הידרוליזה — דוידרוליד,ה 


114 


היךר 1 ליןה ("פירוק־ע״י־מים"), שם כללי לקבוצה 
גדולה של תהליכים כימיים וביוכימיים השובים. 

שבהם מתפרקת תרכובת לשני מרכיביה, הקולטים את אבני- 
הבניין של מולקולת־המים, מימן וחידרובסיל, בהתאם לנוסחה 
הכללית: 

מ פ + 00 ■ 4 *— 0,0 + פ • 4 ( 11 

בהי' של מלחים ניתק הקשר האלקטרו־ואלנטי 
בתהליך, שהוא היפוכה של הסתירה של חומצה 
ובסיס: 

צ 0 + 03 !>*! —+ 3,0 + צ ־ * 1 ( 2 ) 

מקום שיווי־המשקל של הראקציה ( 2 ) נקבע ע״י עצמת 
החומצה והבסיס. באלקטרוליטים חזקים ( 3 ) הסתירה היא 
שלמה (התמיסה ניטראלית) וההי׳ אינה ניכרת, מאחר שכאן 
מכריע קבוע הדיס 1 ציאציה האלקטרוליסית של חמים ( 3 א). 
שהוא 4 '־ס!: 

0,0 + ־א + 16 ונ י- ־צ*זו + ־קס־י־זג ( 3 ) 

־ 03 + * 3 £ 0,0 ( 3 אן 

במלח של חומצה חזקה ובסיס חלש ( 4 : למשל 80,01 ) או 
של בסיס חזק וחומצה הלשה ( 5 : למשל , 00 ,. 8 ) חלה הי׳ 
ספונטאנית בתמיסה המימית, והיא ניכרת במקרה הראשון 
בראקציה חומצית ובמקרה השני — בראקציה בסיסית: 

־לא + 31608 ־ 3+08 + ־*־ 4 316 ( 4 ) 

+ ־ 4 01 ) 11 £ - 0 ס + 8 + ־ל־ 06 4 [ ( 5 ) 

גם קשרים קו־ואלנטיים מסויימים ניתנים לחי', למשל: 

3301 + , 0 ?, 8 <־ - 38,0 + , 01 ? ( 6 ) 

תרכובות אורגאניות חשובות מאד, שניתנות להי', 

הן: ( 7 ) א סט ר ים (ע״ע), ובכללם שומנים (סיבון)! 
( 8 ) גליקוזידים (ע״ע), ובכללם הסוכרים המרכ¬ 
בים! ( 9 ) אמירים (ע״ע), ובכללם פוליפפטידים 
וחלבונים. 

8.08 + 0000 • 8 י— 8,0 + ׳?•ס-סס • 0 ( 7 ) 

8.00 + , 0 ״ 0,8 *— 3,0 + 8 ■ 0 -, 0 ״ 0,8 ( 8 ) 

, 80 + 0008 ■ 8 *- 8,0 + , 80 — 00 ■ 8 , 9 ) 

הי" אלו אינן ספונטאניות, אלא הן מצריכות קאטאלי־ 
זאטור. כגורמים קאטאליטיים בהי' הסימית פועלים יוני־מימן 
[חומצות — לגבי ( 7 ), ( 8 ) ו( 9 )] או יוני־הידרובסיל [בסי¬ 
סים — לגבי ( 7 ) ר( 9 )], 

מבחינה עקרונית אפשרית החי׳ של קשר מן הטיפוס 
4-0-8 בכל אחר משני האופנים: 

! 1 — 0 4 4-0-8 

00-8 0-00 ( 10 ׳ 

08 — 0 + 08 — 4 

ע״י שימוש במים בברים 0 14 ,, 13 לפי שיפת האטומים המסומ¬ 
נים (ע״ע איזוטופים, עמ׳ 676/7 ) ניתן להכריע בין שתי 
האפשרויות הללו ע״י קביעת מקומו של החמצן הכבד אחר 
הה"!למשל: 

08 ׳ 8 + 0 * 0-0001 <- ־ 1 ס, 0 + ׳ 0 ■ 00-0 • 8 ( לא ) 

במציאות הביולוגית הה״' ( 7 ) — ( 9 ) מבוצעות בסיוע 
אנזימים הידרוליטיים (ע״ע פרמנטים) סגוליים — 
הידרולאזלת: אסטראזות וליפאזות בשביל אסטרים 
ושוסנים! גליקוזידאזות, אוליגוסאכאראזות ופוליסאכאראזות 


בשביל פחמימות מורכבות ז פפטידאזות ופרוטאינאזות בשביל 
אוליגופפטידים, פוליפפטידים וחלבונים. — החי" הן בדרך־ 
כלל ראקציות אכסותרמיות, אך תפוקתן האנרגטית מועטת 
ואינה תורמת תרומה ניכרת לאנרגטיקה של החיים. לעומת 
זה: פעולת ההידרולאזות על חמרי־מזון מורכבים היא עיקר 
המהות הכימית של תהליך העכול (ע״ע) הפיסיולוגי. 
ופעולתן על מרכיבי־הפרוטופלאסמח הגבה־מולקולאריים 
בתוך התאים החיים — פירוקם לחסדים מסיסים — היא שלב 
ראשון הכרחי בחילוך־ההמרים התוך־תאי. 

י. ל. 

היךרזליקה ( 5 ^ 1 פמנ>ץ 111£,11 ג 31 ז 3 ׳! 11 , מיוו׳ 5 נ 86 ", מים, 
ו; 0016 , קנה, צינור), המקצוע המטפל בתופעות 
הקשורות בזרימת נוזלים ממשיים — בניגוד להידרומכניקה 
(ע״ע). המטפלת בנוזלים אידיאליים; לשון אחרת: החי׳ היא 
הידרודינאמיקה שימושית. חהי׳ עוסקת, בדרך כלל, במקרים 
של זרימה חד־ממדית. תמידית או משתנית (בזמן) באיטיות, 
הנושאים העיקריים של הה" הס זרימת המים בצינורות 
ובתעלות, בפתחים (ארובות). במגלשים ובמיתקני־מדידה 
שונים; וכן נכללים במקצוע זה חקר התכונות ההידרוליות 
של משאבות וטורבינות ותורת הדמיות והמודלים ההידרו־ 
ליים. משוואות החי׳ מבטאות, בדרך כלל, אח הפסדי־ 
האנרגיה של הנוזל בזרימתו ואת השינויים החלים במהירות 
הנוזל, בלחץ השורר בו, ובמקרה של זרימה בתעלות פתו¬ 
חות — את השינויים בעומק הזרימה לאורך המובל, שבו 
מתרחשת הזרימה, וכן את הכוחות המתהווים בו בהשפעת 
הזרימה, הפועלים על חלקי הצינורות ועל המיתקנים ההיד־ 
רוליים השונים. 

בתחילת התפתחותה היתה ההי' מקצוע אמפירי, שהתבסס 
על תוצאות של מרידות ועל בסידן, שנרכש בעיקר בתנאי־ 
שרה ונמסר מרור לדור. ידיעות מעשיות במקצוע זה כבר 
היו, בלא ספק, בירי התושבים הקדמונים של מצרים, ארם־ 
נהריים, סין והודו, כפי שמעידים מפעלי ההשקאה ואספקת־ 
המים, שהוקמו בארצות אלו ושכללו בעיקר סכרי־הטיה, 
בריבות ותעלות-השקאה. כחוקר מרעי ראשון של הה" אפשר 
לראות את ארכימרס (ע״ע). התפתחות נוספת בהי׳ מעשית 
ניכרת במפעלי המים והביוב של הרומיים, שכללו משאבות 
פרימיטיוויות, צינורות־עופרת וצינורות של חרם ואבן. ביה״ב 
הואט קצב ההתפתחות של החי׳, והתרומה העיקרית של 
תקופה זו חן המכונות הראשונות לניצול האנרגיה של מי 
הנהרות לשם הנעתו של טחנות־קמח. את ראשיתה של הה" 
המודרנית אפשר לראות בעבודתו של לאונרדו* דה וינצ׳י 
(ע״ע), שערך תצפיות ורישומים מרוייקים של זרימת־המים 
בתעלות ובפתחים. אחריו מילאו חוקרים איטלקיים וצרפתיים 
במאות ה 17 —ה 18 , ביניהם: טוריצ׳לי (ע״ע). גוליאלמיני, 
פיטו, דניאל ברנולי (ע״ע), שיזי, בורדה, ונטורי. חוקרים 
אלה ערכו תצפיות כמותיות, ועל סמך נסיונותיהם הציעו 
נוסחות לתיאור הקשרים בין הגדלים השונים. ההתקדמות 
העיקרית של החי׳ באה בסוף הסאה ד, 18 ובמאה ו; 19 . 
כשנשתכללו שיטות־הסדידה ופותחו מכשירי־המדידה העיק¬ 
ריים, נערבו ניסויים שיטתיים בחקר התופעות השונות ונבנו 
המעבדות ההידרוליות הראשונות, 

בתחילת המאה ה 20 כבר מצוי היה חומר אמפירי מרובה, 
שמתייחס לזרימת מים בצינורות ובתעלות, להתנגדות לתנו¬ 
עת גופים בנוזל ולתופעות הידרוליות אחרות. החבדלים בין 




115 


היררוליקה 


116 


התוצאות האמפיריות הללו ובין התוצאות, שנתקבלו סן 
המשוואות התאורטיות של ההידדודינמיקה (ע״ע), וכן הצורך 
להשתמש בידיעות ההידרוליות, שנרכשו מתוך נסיוך במים, 
לתיכנון מיתקנים לנוזלים אחרים, הביאו ילידי התפתחות 
חדשה בהי׳, שנתבטאה בפיתוחו של תאוריות בעלות בסים 
פיסיקאלי להסברת ההתנהגות של הנוזלים, כגון חאודיית 
שכבת־הגבול, תורת הומיות, האנאליזה הממדית והמספרים 
הלא־סמדיים. תאוריות אלו הרחיבו אח תחום השימוש של 
החי' לנוזלים שאינם 
מים, ואף לגאזים, 

ויצרו גשר בין החי׳ 

האמפירית ובין ההיד־ 

רומכאניקה התאור־ 

טית. בהתאם לשינוי 
זה באפיו של המקצוע. 

משתמשים גם בשם 
מכניקת ־ הנוזלים 
(הפלואידים) לציון 
המקצוע בהקפו הנכחי. 

סשפטי-היסוד בהי' 

הם משפט־הרציפות, 

משפט־האנרגיה ומש¬ 
פט כמות־התנועה, ש¬ 
יובאו להלן בצודה 
המיוחדת לזרימה תמי¬ 
דית חד־ממדית, מסי¬ 
מניה של הזרימה החד- 
ממדית — שאפשר 
לתאר את התנאים בחתך רחבי של המובל, שבו מת¬ 
רחשת הזרימה, על-ידי ערכים ממוצעים של מהירות (■׳ל), 
לחץ (ס), משקל סגולי (;•)< ובד׳. התנאי של זרימה תמידית 
הוא שערכים ממוצעים אלה לכל חתך מסויים ישאלו קבועים 
במשך הזמו. המשוואות משוות את התנאים בשני חתכים 
רחביים של המובל( 2.1 ), כשחתך מס׳ 1 הוא החתך במעלה־ 
הזרם ומם' 2 — במורדו. 

משפט-הרציפות: משקלו של הנוזל, הנכנס ביחידת־ 

זמו דרך חתך מם׳ 1 למעטפת־בקרה, שהיא מוגבלת ע״י 
דפנות המובל ושני החתכים הדחביים, שווה למשקלו של 
הנוזל היוצא דרך חתך מס׳ 2 באותו פרק-זמו עצמו: 

״ 2 > = ־ 7 ־ל׳־ד = 1 ^ 11 

כאן \ הוא שטח החתך הרהבי של הסובל, ו ״ 2 ) הוא משקלו 
של הנוזל העובר חתך כלשהו ביחידת־זמו — הספיקה 
המשקלית. בנוזל שאינו רהיט (,ץ - ,ץ) מקבל 
משפט־הדציפות את הצורה: 

0 ־* 

כאן 0 היא הספיקה חנפחית — נפחו של הנוזל העובר חתך 
כלשהו ביחידת־זמן. 

משפט־האנרגיה מתאר את יחסי האנרגיה של 
הנוזל בחתכים שונים במובל. מאחר שבנוזלים אי-אפשר 
לבודד חלקיקים מסויימים ולהביע את תכולת האנרגיה 
שלהם, מבטאים את אנרגיית־הנוזל בגדלים של אנרגיה 
ליחידת-משקל של הנוזל! גודל כזה נקרא בשם עומד. 
העומד הכולל (או האנרגיה הכוללת ליחידת־משקל של הנוזל) 



בדיקודםעברה לקביעח הםםדי־ע.־םד 
ארכיים בצינור והפפרי-עומד מקוסיים 
כפשתם 


פוחת בכיוון הזרימה, ולגבי שני החתכים הרחביים קיים: 

ע + = ! 8 

כאן 11 הוא העומד הכולל ויו הפסדי־העומד או הפסדי־ 
האנרגיה ליחידת־סשקל, החלים בזרימת הנוזל מחתך סם׳ 1 
לחתך מם׳ 2 . הפסדי־אנדגיה אלה הופכים לאנרגיית־חום, 
שיוצאת בדרך כלל מן הנוזל ומתפזרת בסביבה. העומד 
הכולל של נוזל שווה לאנרגיה המכאנית הכוללת ליחידת־ 
משקל של הנוזל, והוא מורכב משלושה גדלים: אנרגיה 
פוטנציאלית של המצב—עוסד-הסצב ( 2 )! אנרגיה 
פוטנציאלית של לחץ — עומר־הלחץ (ד/ע); 
אנרגיה קינטית — עומד מהירותי ( 7 2 6 ^)י 


־ץ 

26 


+ ■מ- + 2 ־ 


8 


( 8 — תאוצת־הכובד, 2 — גובה החתך מעל למישור- 
התייחסות). מביטוי זה ומסשפט-האנרגיה מתקבלת מש־ 
וואת־ברנולי: 


י , ז ר -ע 

ץ ++ •-+ . 

* 2 .ד 


״׳.׳י . דו 
28 י יד 


2: + 


משפט כמות־התנועה מאפשר חישוב הכוחות 
הפועלים על הנוזל, הכלול ביו שני חתכים רחביים. כשקיים 
שינוי בגודל המהירות או בכיוונה ביו שני החתכים. המשפט 
מבטא את הקשר בץ רכיבי הכוח הפועל על הנוזל 
״')) וביו הספיקה המשקלית והשינוי החל בגדלם 
של רכיבי המהירות (,זו ,*ישי) בשני החתכים: 

י״*-״*) 7 ־ 

(״׳'־״זי) 7 ־ 

(<־׳'־.־׳'> ! ־ 

שלושת משפטי־היסוד הנזכרים הם המסגרת לחישובים 
ההידרוליים. אד בשימושים של משפט־האנרגיה יש להתחשב 
במציאות האיבר של חפסדי-עומד במשוואה, שבדרך כלל אי- 
אפשר לחשבם על יסוד שיקולים תאורטיים בלבד. את ערכם 
של חפסדי-העומד ואת הגורסים המשפיעים עליהם יש לקבוע 
ע״י ניסויים מתאימים. אחד מן האמצעים החשובים בעריכת 
ניסויים כאלה היא האנאליזה ה מ מ ד י ת, המאפשרת 
לקבוע מראש את צורת הקשר הפונקציונאלי ביו הגדלים 
השונים. אנאליזה זו מבוססת על חעקרון. שממדי איבריה של 
משוואה פיסיקאלית חייבים להיות שווים. על סמר תנאי זה 
אפשר להפחית במערכת-ניסויים את מספר הגדלים המופיעים 
כגורמים לא־תלויים, שיש לחקרם באופן נסיוני. למשל: בזרי¬ 
מה בצינור ישר מתחייב סמשפט־האנרגיה, שיש הפסדי־עומד 
(ץ) השווים להפרש שביו ערכי העומד הכולל בקצות־הצינורו 
אך דבר אין ללמוד ממשפט-האנרגיה על הגורמים הקובעים 
את גדלם של הפסדים אלה. אפשר להניח, שגורמים כאלה 
הם: אורך הצינור (, 1 ), קטרו ( 0 ) וחיספוסו (מצויץ ע־׳י 
גובה־בליטות אקוויוואלנטי 6 ), צמיגות הנוזל (ץ), משקלו 
הסגולי של הנוזל ( ־ ) והמהירות הממוצעת של הזרימה 0 י). 
באופן כללי: 

(\ , 6 ,ס ,ח) 01 - ץ 

(! 0 — פונקציה לא־ידועה של הגדלים המופיעים במשוואה). 









מספר־רינולדז 













































119 


הידרדליקה — הידדומטדיד! 


120 


על סמך האנאליזה הממדית אפשר להחליף את הביטוי 
האחרון בביטוי: 

0 ע) י■('?,')]•*>' , 11 2 ס ■ *־־ 1 

( ־ 0 — פונקציה אחרת לא־ידועה של שני הגדלים הנתונים 
במסגרת המרובעת). ברור, שבבחינת הניסוי נוח חרבה יותר 
לקבוע את צורת הפונקציה , 0 , שהיא בעלת שני משתנים 
בלבד, מאת צורתה של הפונקציה ! 0 , שהיא בעלת ששה 
משתנים. הגודל !!/ ־ סזו קחי מספר־רינולדז (סאן, 
ס־/! הוא החיספום היחסי. הגודל ), המוגדר ע״י 



קרוי מקדם־ ה חיכו ך, והוא פונקציה של מספר־רינולדז 
ושל ההיספוס היחסי: 

[ם•.״] .<־> ־ ׳ 

צורת הקשר הפונקציונלי ביו שלושת הגדלים הלא־מפדיים 
נתונה בדיאגראמה של מודי (ר׳ עמ ׳ 117/8 ), המבוססת על 
הניסויים של חוקרים הרבה. בשמספר־רינולדז קטו מ 2.000 , 
הזרימה היא לאמינארית (שכבתית), כלומר: הנוזל נע 
בשכבות קונצנטריות שאינן מתערבבות זו בזו! במקרה זה 
אין לחיספוס־הצינור כל השפעה שהיא. כשמספר רינולדז 
גדול ס 4.000 הזרימה היא ם ו ר ב ו ל נ ט י ת (מערבלתית) — 
מופיעות בה מערבולות! בזרימה זו מועטת ההשפעה של 
צמיגות־הנוזל (ע״ע הידרודינמיקה: ציורים). ע״פ הדיאג־ 
ראמה אפשר לקבוע את הפסדי־העוסד בכל מקרי הזרימה 
האפשריים! אך לתחומי־זרימה מצומצמים משתמשים גם 
בנוסחות אמפיריות, כגון: נוסחת היזן־ויליאמס — 
לזרימת מים בצינורות בקטרים רגילים, שהיא בדרך כלל 
זרימת־מעבר טורבולנטית, או נוסחת־מאנינג — לזרימת 
מים בתעלות פתוחות, שהיא ברוב המקרים זרימה טורבו- 
לנטית מחוספסת. 

לאנאליזה הממדית חשיבות מרובה בבדיקות המבוצעות 
במודלים של מיבנים הידרוליים כדי שאפשר יהא לקבל 
מהן תוצאות בעלות משמעות לגבי האבטיפוס. בבדיקות של 
מיתקנים, שבהם ממלא הנוזל הזורם את כל חלל המיתקן, 
התנאי הדרוש הוא, שמספר־רינולדז יהא שווה במודל ובאב- 
טיפוס. בבדיקות של מיתקנים, שבהם קיימים פני־מים 
חפשים, התנאי הדרוש הוא שוויון המודל וו,אבטיפוס מבחינת 
מססר-פראוד: 





(׳צ — המהירות, 11 — עופק־המים), מספרים לא־ממדיים אלה 
מייצגים למעשה יחסים בין מערכות־כוחות שונות, שפועלות 
בנוזל, והתנאי לערך שווה של המספר במודל ובאבטיפום 
זהה עם הדרישה. שהיחס ביו מערכות־הכוחות יהא קבוע. 
מספר-רינולדז מייצג יחם בין כוחות־צסיגות לכוחות־התמדה, 
ומספר־פראוד — יחם בין כוחות־כובד לכוחות התמדה. 

מודלים הידרוליים משמשים לפתרונן של בעיות מעשיות, 
שה! קשורות בזרימת נוזלים, כגון תיכנון משאבות וטור¬ 
בינות חידרוליות, חיכנון מעטפת־ספינה וביצוע מיבנים 
הידרוליים שונים. ניסויים במודלים נעשים לשם בדיקות- 
בטיחות בסכרים, וכן לשם תיבנון תיבות־שיט בתעלות. 
לפעמים בונים מודל של נהר שלם כדי לחקור את בעיות 


השיט בנהר זה, את הדרכים למניעת שטפונות בשעת 

גאותו, וכד'. 

וע״ע הידרודינמיקה. 

ש. אירמאי, הידרוסנניקה והידראוליקו, (ש. אסינגן. מוריו 
לאינג׳ינר׳ א ׳ ), תש י" 7 * ן 0 ) 10 ק 00/71 77011010 , 0 חגוגנן 8 .ם 
<41 *470x11100, 1924; ?11, ? ; 1930 ,}/ 4701111 ?}¥ ,ז 16 זו 61 ו 0111 זס 
1931 , 11 י 1 ו ^ 0111 ו/סס 111 ס< 4 ? 11 010011410 ^ 71 .^ .חח 3 מז£ט"^ , 
1934; 8 . . 4 . £ 31 ; 11 0011 ח 010 !/?ק() /?> 470111101 ?¥¥ , £4 :> 1 ל>מז , 
1932 ; ). 0. 1 ה 1710071 !)ה£ , 111171110 ^ 1 ? . 0 . 8 - ז 6 } 531 חגז 1 ־ ^ 

7¥ ת 50 נ 011 . 14 .,\/ ; 1947 , ¥400/1011101 ¥11114 01 711 סו/ 0 ס 11 קק , 

11 ?41-011110} <1114 11} 4(){>1101111011}, 1948; 011, ] 700/1 ,זנ> 3 שב - 
11110/10 ¥1 ?41011111(, 1949; 14. ? 01150 , £11^1000710^ ¥1 ?4101 ! 8111 ־ , 
1950; ¥. ¥. 51700101, ¥11114 !400/109110}, 1947; 14. /\(]01$ חס , 

40 ?■ ¥¥11107 , 0 סח 1 . 5 - 50 ט 0 ? . 14 ; 1954 ,{ 41011110 ?}¥ 1104 <)ק } 
¥¥?470111101, 1957. 

. ס. ח. ד 

היךרומטריה (סיוו׳ 8 ( 80 ״ = מים, ״:!!!עז!! = מדוד), 
״מדידת־מים״ — ענף שימושי של ההידרוגרפיה 
(ע״ע) וההידרולוגיה (ע״ע), שעוסק בקביעת רומו של מיפלם- 
מים, עומק־הסים, סהירות־הזדם. הספיקה. 
א. רום מיפלס־המים (הגובה מעל למישור-משווה 
מסרים — לפשל, מעל פני־הים) נקבע ע״י חישוב הבדל־ 
הגובה בין המיפלם וביו נקודת־קבע מסוייפת, שדומה ידוע. 
אם קיימת נקודת־קבע כזו מעל למיפלם־המים — למשל, על 
הומת-חוף —, אפשר למדוד את ההפרש ע״י מדידה ישירה! 
אם אין אפשרות כזו, מבצעים איזון במכשירי־מדידה ובעזרת 
אנך, שמורידים מנקודת־הקבע עד פיפלס־הפים. מדידות 
מדעיות (בעיקר במעבדות הידרוליות, שבהן נדרש דיוק 
עד שבר של מילימטר) נעשות באנך־מחט, שמגע חודו 
במיפלם ניכר באופן ברור. — מדי־סיפלס קבועים מתקינים 
על חומות־חוף, נציבי־גשרים וכד׳. לפעמים מותקן מד¬ 



המיפלס במרחק־מה 

* 

מן החוף לצד היבשה: 

בונים פיר עד לרום, 

■ז ־ 

שהוא מועט אך במק־ ■ 


צת מנקודת-האפס (ר׳ ׳ 

/ 

/ - — 

להלן), ומעליו ביתן! 

את הפיר מחברים עם 

/ 

האפיק על־ידי צינור 

/ 

באופן שפני־המים ב¬ 


פיר שווים תמיד לפני- 

\׳' *׳/ 

המים באפיק. בסיר 

9 ■ רורי־־עיפרת 

מצוף המחובר אל 

ציו־ 1 . 

קצהו האחד של סרט 
או חוט דק, שאל 

מצוף מורכב ?סדירה טוזירות־ו 

קצהו השני מחובר 
נטל נגדי. הסרט או 


ד,חוט עובר מעל לגליל ומסובב מחוג, שמראה את רום־ 
המיפלס. כנקודת־אפס של מד־מיפלם מסמנים עפ״ר את 
הרום המינימאלי, שנמצא אי-פעס באותו מקום. 

ב. אתעומק-ר,מים מודדים ע״י מוטות או ע״י חוטים 
מכויילים, שבקצותיהם קבועות משקולות כבדות. כדי למנוע 
ככל האפשר את סטיית החוט מן הכיוון האנכי. 

ג. מ ה י ר ו ת - ה ז ר ם. מסמנים שני קווים ניצבים לכיוון 
הזרם במרחק מסרים זה מזה. ומכניסים מצוף לתוך הזרם. קצת 
למעלה מן הקו העליון, באופן שד,מצוף כבר צף במהירות־ 
הזרם כשהוא מגיע לקו זה. קובעים את הזמן, שנדרש למעבר 
המצוף מן הקו העליון עד הקו התחתון! מחלקים את המרחק 



121 


הידדומטריה 


122 


(מטרים) שביו שני הקווים בזמז (שניות) ומקבלים את 
סהירות־הזרם בקירוב. דיוק מרובה יותר מושג ע״י שימוש 
בסצוף מורכב (ציור 1 ): שני כדורים חלולים מחוברים ע״י 
מוט; לכדור התחתון, הגדול יותר, מכניסים נמל של פירורי- 
עופרת, שמושך אותו למטה; שני הכדורים צפים כמעט 
באותו האנך בזרם, במהירות שהיא הממוצע של מהירויות 
השכבה העליונה והשכבה התחתונה. — בשתי השיטות הללו 
נמצאת מחירות המצופים גדולה במקצת ממהירות המים. 
לצרכי מדידות מדוייקות של מהירות־הזרם משתמשים במדחף 
מותקן על ציר אפקי; המדחף מובנם לעומק המים באמצעות 
מוט, סבו הוא מורכב, או באמצעות כבל־תליה כשנטל כבד 
מוצמד לסדחף! מספר הסיבובים ביחידת־הזמן משקף את 
מהירות־הזרם. אחר מספר מסרים של סיבובים נוצר קשר 
חשמלי אל פעמון, שצילצוליו מאפשרים את ספירת הסיבובים. 
את המדחף מכיילים לפני השימוש ע״י גרירתו במהירות 
אחידה ומסויימת דרך מיבל־מים גדול או תעלה בנויה. 

ד. מדידת הספיקה בנהר או בתעלה: 1 ) ספיקות 
קטנות ניתנות למדידה ישירה, אם נמצאים בקרבת הזרם 
מיכל או בריכה, שנפחם מספיק לקליטת כל כמות־הזרם 
במשך דקות אחדות, ואיו צריך לומר — במשך זמן ארוך 
יותר. — 2 ) מחלקים את חתך האפיק לאנכים ברווחים קטנים 
למדי, ובבל אנך מודדים את מהירות הזרימה (ניצבית לחתך) 
במספר רב של נקודות, באופן שמתקבל תיאור מדוייק של 
פילוג המהירויות לרוחב האפיק ובכל אנך ואנו. באותו זמן 



גי׳יץד 2 . טרילת הכ!:!יקה כאסזגעות טחיזגה 

מודדים את עומק האפיק בבל אנך, ובן רושמים את רום 
מיפלס־המים במד-מיפלס. ספיקת כל פס אנכי היא מכפלת 
שטחו במהירות הממוצעת השוררת בו: סיכומן של מכפלות 
אלו הוא הספיקה הכללית. — 3 ) בנחלים לא־גדולים אפשר 
לקבוע את הספיקה גם ע״י הקמת מחיצה בעלת פתח מלבני 
לרוחב האפיק. אם רום מיפלס־המים שבמורד המחיצה מונע 
השפעה על זרם המים שבמעלה המחיצה (ציור 2 ), מתקבל: 
שטח הפתח: <ז 3 = 4 

הספיקה: 11 @ 2 /ןה,! - 9 

( 8 = תאוצת־הכובד). המקדם ■< תלוי במידות הפתח ובצורת 
השפות סלו, והוא קבוע במקרר, שהשפות הן חדות. — 
4 ) אפשר לקבוע את הספיקה גם ע״י מדידות גלישת המים 
מעל סכר שקדקודו חד; הספיקה: 

. 25 /ן* 1 ,,| - ?) 



ציור 3 . סר־הסים שי* זוייטפא; 


5 ) מדידת הספיקה במ(בלים סגורים (קווי־צינורות) 
נעשית ב מדי ־מ י ם, שאפשר למדוד בהם את הספיקה 
בדייקנות של 2% . יש מדי־מים מסוגים שונים: מכשירים 
שבהם נמדדת מהירות־הזרם ועל־פיה מחושבת הספיקה; 
מכשירים שמודדים ישירות את נפח חמים העוברים דרכם; 
מכשירים שבאמצעותם מחושבת הספיקה על־סמך מדידת 
הבדלי־לחץ בחתכים שונים של הצינור. 

מן הסוג הראשון הם מד־המים של ר 1 ל ט מ ך 
(ציור 3 ) — מדחף סובב על ציר אפקי בתוך נרתיק גלילי. 
שקטרו כקוטר קו־ד ,צינורות —, ומד-המים הכנפי — 
גלגל בעל ציר אנכי וכנפיים אנכיות; בשניהם מספר הסי¬ 
בובים ביחידת־הזמן הוא פרופורציוני לםהירות־הזרם, ואילו 
הספיקה פרופורציונית למספר־הסיבובים. — מן הסוג השני 
הוא מד־המים ה נפה י — תא־מדידה, שחללו מוגבל 
ע״י בוכנה מונעת ע״י המים הזורמים; הבוכנה סוגרת 
ופותחת חליפות את פתחי הכניסה והיציאה של התא. ובמשך 
סיבוב אחד של הבוכנה מתמלא התא בנפח־מים ססויים 
וחוזר ומתרוקן ממנו; מערכת גלגלי-שיניים מחברת את 
ציר־הבוכנה עם מונה, שרושם את מספר הסיבובים. 

מד־ ה מים של ונטורי (ציור 4 ) מורכב משפופרת 
דרקונית — שפופרת מכנסת, שאחריה באה שפופרת 
מבדרת. מאחר שלכל ארכו של מד־המים עוברת אותה ספיקה, 
מן ההכרח שמהירות־הזדם בחתך צר תהא מרובה מן המהירות 



ציור 4 . טר־המים ש 5 ונטורי 











123 


רזידרימטריח — דידרופוניקה 


124 


בחתך רחב, ובהתאם לכך — לחץ־המים בחתך הצר מועט מן 
הלחץ שבחתך הרחב. את הפרש־הלחץ הזה (ל) מודדים 
ע״י העברת צינור דק משני החתכים אל מאנומטר דיפרנ¬ 
ציאלי, ומקבלים: 

י 1 /ן* ־ 2 > 

( 11 — קבוע־המכסיד, המותנה בקטרי שני החתכים). במקום 
מאנומטר אפשר להשתמש במד־מים חלקי, המחובר אל 
נקודות של מד־ונטורי בחתכו הצר ובחתכו הרחב ביותר: 
הספיקה העוברת דרך מר־המים החלקי תלויה בהבדל העומד 
(ע״ע הידרוליקה, עמ ׳ 115/6 ), וסמנו אפשר לחשב את 
הספיקה הכללית. 

בשם ה י דר(מ ט ר נקרא לפעמים גם האראומט ר 
(ע״ע), 

ש. אסיבגן, מדריך לאינג׳יבר, בי. חלק ב , , 1958 ; ■בזז .ע 

- 8011014 ; 1952 !/ / 0 ^ 00 ^^ 0/33 ^ 

■) 801 ./ . 0313 ^: 10 ; 1952 , 1 , 0115 ^- 3550 >'^ . 31 .( 3/3/11 )[ 1 , 11011 ! 
- 1 >ח 1 !ז 0 , 0114 ־ 511 . 0 ;״ 1955 , 1 ) 110 ' 253011/13-353 > : 1 ,)■וו 11€1 /££הו 

. 1956 , 05301)0X1 ׳!( . 13 


היךחקןכניקה, ע״ע היררודינמיקה; נוזל. 

דיץ־חסטטינןד., ע״ע נוזל. 

הידרופוניקה (. 195 ת 0 ק 0 ־ 111 לל, מיוד ק 580 = מים, ^ 01 ,ד. = 
רגל, בסים), שיטה של גידול צמחים ב״מים", ז״א 
בתמיסות של המרי־מזץ, ללא תלות בקרקע טבעית. שמות 
נרדפים להי׳: הידרו־קילסורה (= גירול־מים), נוטרי־קולטורה 
(= גידול־מזוז), גידול־ללא־קרקע, גני־מים ועוד. 

הקרקע הטבעית מספקת לצמח משען ומזון. בהי' גדל 



עיור 1 . היררופוגיסה.■ זידולי־סיג 


הצמח כשהוא תלוי וטובל בנוזל או נאחז במשען מלאכותי 
של חצץ, חול וכד', ומזונו מסופק לו בצורת תסיסות 
מלאכותיות, שמכילות בשיעורים מתאימים את היסודות 
הדרושים להתפתחותו. 


תמיכח־נזזיז 



תמיסה אפיינית מורכבת כלהלן: 


750 נ׳ 

(,סאצא) 

נתרן ביטראטי 

" 700 

( 504 צ£) 

אשלגן סולפאטי 

" 350 


סופרפוספאט משולש 

" 350 

( 0 ג 711 ..) 

האננזיום סולסאטי 

" 120 

(011804.211*0) 

גבם 

" 20 

( 1013-0 .ן 40 ! 1 * 1 גא> 

בוראכם 

" 5 

(1*501.713-0) 

ברזל סולפאטי 

" 1 

( 504.21150 ״!׳*) 

מאנגאן סולפאטי 

" 0.2 

( 0 * 1 ־ 20504.1 ) 

אבץ סולפאסי 

" 0.1 

(00504.51720) 

נחושת סולפאסיח 


נ 1.000 ליסר מים 

יתרונותיה של שיסת ההי' על גידול־הצמחים הרגיל הם 
במה שהיא מאפשרת: ( 1 ) גידול צמתים באיזורים, שאין בהם 
קרקע מתאמת לצמחיה רגילה; ( 2 ) ביקורת נוחה ומתמדת 
של חומציות ( 11  מ, שורץ, גדוקי־הצץ 
בישראל, 11958 10 00,170 ססס/קמסקל) ) 1 ( 3 , 100:0110 ) . 5 
; 1911 , 0800101 * 84 ( 3 ,״ 11115 .( . 0 ; 1950 . 1118 * 001111 5017 1111 
; 1913 , 01 1111111 51111111 / 0 11111111 1111 , 5 ק 61111 ? . 11 . 11 
;׳ 1917 , 2 < 1 א 50110110 , 8111100 £050301:11 11111 0310105 ] 

-יוזל. 2700 .<|,|נ. 8.111 .׳גי ; 1918 , 1111111111111111 ' , 11100055 ^ 3 . 11 .א 
,״ 1 מ 0 ק 0 ו 7 ׳ 5 /? , 0005135 . 5 .] ; 1951 , 111111111:1111117 . 1 , ) 1801711 
0/14 51118 , 1100111 [ . 11 ; 1955 , 1 * 58111 31118111 ,. 111 ; 1951 
- 8511111 ) 31071 /ס 511148 1111 ווו 1 ) 1511 51118041 01411111 7 ) 01 * 3 
[ 0 01011.111 50111111 , 5073005 . 59 . £1115-11 ת ; 1952 . 11011 
-, 3/11/110 1771 / 08111111 ׳''״ 775 , £000108510111 .£ ;* 1953 , 3111/111 
/ 111:0 :./ 107107/1 !י! 71 ) 101 ) £74 . 4 );; 70.711 10 ( 1 ; 1953 . 111111/1011 ׳: 
; 1956 ., 7701001007,71/0 ) 3 , £0111105 1 \ ; 1951 ,( 1 , 31070 ) 
. 1957 ,' 11110 ) 84:01 (( . 4 1:711 :( 1:0 :/ 1080 ! 17 ' 3 , 1.11010 . 19 

מ. ש, 

הין־חציאנית, חמצה, ע״ע צ'אן. 

ך(יךר! 1 איח. חמצה ( 101 ־ 3 או אזדאימיד, 

,( 01 , נחל חסר־צבע, בעל ריח חריף ללא-נשוא, 

ארסי מאד< רותח ב״ 37 , קופא ב״ 80 -. חחה״ה יציבה 
בתמיסה מימית ומשתמרת בקור גם בצודה מרוכזת! אך חיא 
מתפרקת בהתפוצצות עזה בהשפעת חימום או ועזוע מכאני. 
מלחיה הט הא וידים (ע״ע) הנפיצים: העופרת האזידית, 
,(,■זו 1 )א?, משמשת כדטונאטור של חמרי־נפץ. 

החה״ה ניתנת לסינתזה בדרכים שונות, כגון ע״י חימצון 
הידרזין (ע״ע) או הידרוכמילאמץ (ע״ע), או ע״י הפעלת 
דו־חנקו חמצני על נתרן אמידי (יצירת נתרן אמידי): 


,. 311 ( 2 -- . 0:21 + ', 1 |;א 3 (ז 

החד,"ה החפשית משוחררת מן האזיד ע״י חומצה חזקה. 

חחה״ה עוררה בעיות חמורות ומעניינות מבחינת המבנה 
הכימי שלה. תחילה יוחס לה המבנה הטבעתי 1 : אח״ב הוכח 
סידור קווי של אטומי־החנקן, ומזה התחייב לכאורה המבנה 


* 



1 . ש. 


11 * 1 . 

ד,אסימטרי ח. אך המחקר הפיסיקאלי של סבנה המולקולה 
גילה, שאסימטריה קיימת רק בחה״ה הלא־מיוננת, וכן באזידים 
האורגאניים הקו־ואלנטיים ( ־ > 8-2 ), ואילו באזידים היוניים 
(מלחים, ־[,א 1 ־ך ־ 51 !) נמצאו שני אטומי־החנקן הקיצונים 
מרוחקים מרחק שווה מן האטום התיכון. הבדל זה הוסבר סופית 
ע״י תאוריית הססומריה האלקטרונית: ביון האזידי אפשרית. 
ואף מתחייבת, רזונאנציה בין שלושת המבנים 111 . ואילו 
במולקולות אפשרית רזונאנציה בין שתי הצורות 1 ,ז\ 1 ו 157,2 
בלבד, מאחר שהצורה 7.3 י 1 נמנעת מחמת השכנות של שני 
המטענים החיוביים. י> ל 

היךרזין ( 0 וז 1 סגז״ד 1 |) או דיאמיד, , 8,21-213 , תרכובת 
הנקנית, שניתנת להפקה מאמעיה (ע״ע), נקודת־ 

ההיתוך: • 1.4 ; גקודת־דרתיחה: • 113 . החי׳ הוא בסים 
תלש: יוצר עם חומצות מלחי־הידראזיניום, שהם אנאלו־ 
גיים למלהי-אמון, וכן הידראזידים, שהם אנאלוגיים לאמידים 
(ע״ע). תכונתו הבולטת — כושר־היזור חזק, שעליו מושתת 
שימושו במעבדה הכימית: הוא מחזר את תמיסת־פלינג 
ומשקיע את המתכות האצילות מתמימות מלחיהן. — ר,ד,י׳ 
הוא תרכובת אנדותרמית, שמתפרקת בנקל ובראקציה עזה. 
הוא דליק בחמצן ומתפוצץ עם המרים מחסצנים. השתמשו 
בו כחומר־דלק לסטוסי-מילון. — הי׳ אורגאניים הם תרכובות 
מן הטיפוס , 0.118 ( 8,2 או , 40.218.218 . ה פג י ל ■הי/ 
, 8.148 ) 0,85.2 , הוא מן הראגנטים החשובים ביותר בכימיה 
של הסכרים (ע״ע) ואחד מחמרי־המוצא של הסינתזה 
של הפירמידון (ע״ע). 

ד,הי' ותולריו חאורגאניים האליפאטיים הם ארסיים מאוד 
וגורמים לעווית־השרירים. הפניל־הי׳ מעורר גרב (ע״ע) 
בעור, וכן הוא רעל־דם: הוא גורם להפיכת ההמוגלובין 
למסהמוגלובין, שמופרש בשתן (מטהמוגלובינוריה) וע״ע 
המוגלובין. 

- 11.1 ג\צ ., 13 : 1924 , . 7 ז 

-. 11 . 11 . 7 ? ; 1951 ..// { 0 ץ-ו 1 • 6 ^־ 1 ז 0££ 

. 1957 ,( 11 !יעי ,. 1 ( 9 ) 1 ) 7 > . 1.11 ) 1 ^ 0/90 ) 0011401 

היררידים, במובן רחב — תרכובות מימניות של היסודות; 

במובן מצומצם — תרכובות מימניות דמויות-מלחים 
(ע״ע מימן). 



129 


הידרידים — הידריד, דמהרד 


130 


בהתאם לשלושת סוגי־הקשר בתרכובות כימיות מתחלקים 
החי״ לשלוש קבוצות: 

( 1 ) הי׳ דמויי־מלח — קשרים אלקטרו־ואלנטיים; 

( 2 ) הי' נדיפים — קשרים קו־ואלנטיים; 

( 3 ) הי׳ מתכתיים — קשרי־מתבת. 

בסידור היסודות במערכת ארוכת־המחזורים נמצאת קבוצה 

( 1 ) בשמאל. ( 2 ) — בימיו ו ( 3 ) — באמצע הטורים הארוכים! 
אך יש מעברים בין קבוצה לקבוצה. 

( 1 ) ההי׳ מקבוצה זו הם כעין מלחים של צורת־חומצה 
של מולקולת־הסימן: 

־[מ:]'[!]]<— 11.2 

תרכובות מסוג זה הן, למשל: ליתיום הידרידי 
(־ 8 * 11 .־ 1111 ), 

נתח 1 ■,יורידי ( 38 א), סידן הידרידי (, 038 ). הו מופקות 
מיסודותיהן בטמפראטורות גבוהות ולחצים גבוהים. כמלחיה 
של חומצה חלשה מאד הן ניתנות להידרוליזה מידית ע״י 
מים או חומצות, וכן לאמונוליזה ולאלכוהליזה; בכל הרי- 
אקציות הללו מופק מימן: 

, 8 + 308 ) 2 <_ 8,0 + פ.יו 
, 8 + , 218 143 נ 8 א + 8 3 א 

הי׳ אלה הם המרים מחזרים, ובכך עיקר שימושם בכי¬ 
מיה. ליתיום־אלומיניום הידרידי, , 13.418 (לאמיתו שיי 
דבר — ליתיום אלאנאטי), הוא מן הראגנטים המחזרים 
הנמרצים ביותר. 

( 2 ) עם ד,הי׳ מקבוצה זו נמנים להלכה: התרכובות 
ד,מימניות של ההלוגנים (ע״ע). שמהן נגזרות החומצות 
ההידרוהאלוגניות: המים עצמם.• מימן גפריתני (ע״ע גפי 
רית); אמוניה (ע״ע); פוספין (ע״ע זרתו); ארסן (ע״ע) 
מימני; פחמימנים (ע״ע): סילאנים (ע״ע צורן)! בוראנים 
(ע״ע בור): אלומיניום הידרידי תופס עמדת־מעבר ביו ( 1 ) 
ל( 2 ). בדרך־כלל לא נהוג לכלול תרכובות אלו יחד במס¬ 
גרת קבוצה של הי׳. מאחר שהן נבדלות זו מזו ביותר 
מבחינת כל תכונותיהן — ובייחוד מבחינת החומציות או 
הבסיסיות —. בהתאם להשתייכותו לקבוצות השונות של 
המערכת המחזורית. 

( 3 ) בהי׳ שבקבוצה זו קשורים הסימנים למתכת בקשר 
מתכתי, ז״א הם תורמים את האלקטרונים שלהם — 
בדומה למרכיב של נתך — ל״ענן־האלקטרונים" של סריג־ 
המתכת: לשון אחרת: המימן מצוי בתרכובות אלו בצורה 
אטוסית־יונית, שהיא מצב של פעילות יתרה. לפיכך משמ¬ 
שות מתכות — כגון פלאטינה או ניקל —, שעל שטה־פניהן 
נוצר הי׳ כזה. כקאטאליזאטורים לראקציות של הידרוגנציה 
(ע״ע). להי״ מסוג ( 3 ) איו הרכב סטכיומטרי קבוע. והם נר¬ 
אים כמוצרים של ספיגת מימן או של ספיחתו• אד בסקרים 
מסויימים אפשר לבודד מהם תרכובות מוגדרות. כגון פאלא־ 
דיום מימני, 

י. ל. 

ל.'ךךיה (יוו׳ ס)^", ס ^;י, מים), כד יווני בעל 
שלוש ידיות; שימש להובלת מים, ומכאן שמו. 

שתים מן הידיות שימשו להרמת הכלי, והידית השלישית 
להחזקתו בשעת מזיגת המים. צורת ד,ד,י׳ ידועה ם.,כד 
סרנסוא" (ע״ע יונית, אמנות), שעליו מצוייר כלי ועל־ 
ידו כתובת-הסברה; כמו־בן רווחות בציורי הכדים היווניים 
תמונות של נשים מביאות מים ממעיין בכלים מסוג זה. 



חידריה טז הרבע האררוז על הסאה הס לפסה״נ (הנובה 45.5 ס״ם) 

ההי׳ שימשה גם למטרות אחרות: כקלפי(כסנופון, "הלניקה" 
א׳. ז׳, ט׳), ואו׳ לקבורת אפר־המתים. להי׳ שתי צורות: 
(א) הצוואר ניצב על הגוף המעוגל! ( 2 ) קו־הצוואר מהווה 
חלק מן הקו המתעגל של גוף הכלי. הטיפוס הראשון היה 
רווה במאה ה 6 לפסה״ג; הטיפוס השני מסוף המאה ה 6 
עד המאה ד, 4 לפסה״נ. כמה חוקרים קוראים לטיפוס השני 
בשם קאלפים (;״־ג״*) — כנראה. מלה תסאלית להי'; אך 
מתוך אריסטופאנס (״ליסיסטראטי״, 327 , 358 ) ופלוטארכוס 
("דמטריוס", 53 ) מסתבר, ששני השמות היו מקובלים. 

/ס !ססזסא־ / 2/7 1 > 61 ק 0 ו/ 5 , 41100 < .ן . 4 < 61 ? £101110 . 4 < -ע) 

. 76-86 ,*#ו? , 11-12 •קגן , 1935 , 0161 ע 1011011 ( 41 

£1 יךר י ן^• רינהךד — 1 .>ז 3 ן 11 ז 01 .מ — ( 1904 — 

1942 ). מראשי הגסטפו (ע״ע). ב 1922 — 1931 
שירת כקצין בצי־הסלחמה הגרמני והודה מתפקידו אחר 
סשפט־כבוד. ב 1932 הצטרף למפלגה הנאציונאל־סוציאליסטית 
ועלה עד מהרה בשורות ״פלוגות ההגנה״ (. 5 .$) של המפ¬ 
לגה. הי־ שימש בעוזרו של הימלד (ע״ע) במשטרת באוואדיה. 
מ 1934 ואילד ניהל הי' למעשה את הגסטאפו, וביו השאר 
היה אחראי לביצוע ההריגות ב 30.6.1934 (ע״ע גרמניה. עמי 
473 ). ב 9/10 בנובמבר 1938 אידגן את שרפת בתי־הכנסת 
בגרמניה ואת כליאתם של כ 20,000 יהודים גרמניים אמידים 
במחנות־דיבוז. ימים מועטים לאחר מכן יזם את גירושם של 
אלפי יהודים נתיני פולניה, שיישבו בגרמניה, אל הגבול הפולני. 

כשנכבשה פולניה ע״י הצבא הגרמני בסתו 1939 , תבנו 
הי׳ את גירושם של יהודי פולניה סן העיירות והכפרים ואת 
ריכוזם בגיטאות גדולים (לובלין. לודז, ועוד). במארס 1940 
ציווה על גירושם של יהודי העיר שטטין (הגירוש ההמוני 
הראשון מגרמניה הנאצית), ואחד נפילתה של צרפת ביד 
גרמניה באביב 1940 הקים בה הי' מחנות-ריכוז ליהודים 
המרובים, פליטי גרמניה וארצות אחרות, שמצאו מקלט 
בצרפת. גם רציחתם של המוני יהודים ברוסיה בקיץ ובסתו 
1941 בוצעה בהתאם לפקודותיו של הי׳. 

בשפטסבר אותה שנה נתמנה, נוסף על משרותיו האחרות. 
מושל בוהמיה ומודאוויה (ע״ע גרמניה, עט׳ 475 ), והנהיג 
בהן שלטון־אימים. ב 29.5.1942 זרקו אנשי המחתרת הצ׳כית 
פצצה על מכוניתו סמוך לכפר לידיצה ( 1.1:11.0 ׳ 15 ק" מ 
ממערב לפראג) והי׳ מת ב 4.6.1942 . השלטונות הגרמניים 
נקמו את הריגתו באכזריות: הרסו את לידיצה ורצחו או 
הגלו את בל תושביה. 

. 1953 , 5011111011 711101 7/10 ,? 1101111050 . 0 

א. מ. י. 


131 


הידדקון־הדאש — היווה, ג׳ון 


132 


דיייהלק![ הלאוט ( 1131115 ק־־ 0 ז 1 ) 7 ! 1 , סיור — מים׳ 

ן 1111 ן>£״ — ראש), בפאתולוגיה — הצטברות 
מרובה מדי של נוזל־המוח בתוך חלל-חגולגולת. הצטברות 
כזו נגרמת עפ״ר ע״י הפרעות בהתפתחותו של המות בעובר 
או ע״י דלקת של המוח או קרומי־המוח בתקופת ההריון, 



היררקוז־הראיט. חתך פצדזי בםודו: 
הרחבה עצומה של חררי־המוח 


ובשני המקרים מצויים סימני החי׳ ביילוד. ההפרעה ההתפת¬ 
חותית או הדלקתית סותמת את דרכי הזרימה הטבעית של 
הנוזל, הנוצר בתוך חדדי־המוח והזורם ברגיל לתוך החלל 
התת־קורי, המקיף את המוח ואת חוט־השדרה (ע״ע סח). 
מחמת סתימה זו נאגר הנוזל בחדרי־המוח, המתרחבים במידה 
יתרה, ומתוך כך נגרם לחץ חזק ומתמיד על עצמות־הגולגולת. 
הראש לובש צורה משונה: הקפו, שהוא בילד נורמאלי 35 — 40 
ס״מ, מגיע עד 60 — 80 ס״ם ואף עד 100 0 ״מ! המצח רחב 
ובולט ומכסה את העינים! הוורידים החיצונים של הגולגולת 
בולטים כמיתרים כחולים. הלחץ, הגובר והולך, משפיע אף 
הוא לרעה על התפתחותו של המוח, ובמקרים קשים עשוי 
אף לגרום לביטול פעילותו התקינה. הנוזל עלול ללחוץ גם 
על עצבי־הראיה, ובהמשך המחלה אורבת לחולים סכנת- 
עיוורון. במקרים קלים אין ההתפתחות השכלית נפגמת, 
ובעלי־הי׳ נמצאו אף בין גדולי־הרוח, כגון תלמהולץ (ע״ע). 
מנצל (ע״ע), ועוד. אבל ברובם של המקרים הבינונים 
והקשים התוצאות חן חמורות: הילדים אינם מתפתחים כלל 
או מפגרים בהתפתחותם הנפשית, ומהם שאינם מסוגלים אף 
ללמוד ללכת ולדבר ואינם מאריכים ימים. 

נסיונות שונים של ריפוי ההי' ע״י תרופות או אמצעים 
פיסיקאליים לא הצליחו! אבל בשנים האחרונות ניסו לתקן 
את המצב ע״י ניתוחים שונים במוח. מטרת הניתוחים: ניקוזם 
של חדרי־המוח ע״י צינורות מלאכותיים, שמטים את הנוזל 
מן המוח לחלקים אחרים של הגוף. כאחוז ניכר של המקרים 
היתה חתוצאה של ניתוחים אלה חיובית. 

מלבד ההי׳־מלידה בילדים מתגלית החיסמינת של ההי׳ גם 
בסבוגדים כתופעת־לווי של תהליכים פאתולוגייט מסויימיט 
במוח (כגון גידולים או מחלות דלקתיות במוח או בקרומי- 
המות), שמביאים לידי סתימת דרכי־הזריסה של הנוזל, 
במקרים כאלה אפשר לרפא את החי׳ ע״י טיפול כירורגי 
בליקוי הראשוני, בתנאי שהתיקון נעשה בעוד מועד — ז״א, 
ק-דם שנגרם נזק חמור למוח. 

וע״ע מה: מחלות. 

י. פר. 


ך ,יואל, וילין: — 11 ־־)\־ו 1 ז ג\ 11113111 ^ — ( 1794 — 1866 ), 
פילוסוף בריטי. לאחר ששימש כפרופסור למינראלוגיה 
( 1828 — 1832 ), היה הי׳ פרופסור לפילוסופיית־המוסר בקימ־ 
בריג׳ ( 1838 — 1855 ). ב 1841 נעשה הראש (■ 1 ־ 1351 ״) של 
־ 2 ־ 0011 ׳!"";■!ד וב 1858 סגן־הקאנצלר של האוניברסיטה. 
לספרו על המכאניקה — מס ־ 3115 ־ 1 * 1 * ץ:גז 0 ־ח!־ £1 ת.ת 
( 1819 ) 5 ־ 1 ת 113 ־־ 1 ל — נודעה השפעה מרובה על דרכי הלי¬ 
מוד במאתמאטיקה בקימבריג', חלקו של הי' גדול ביהוד 
בפריחת הלוגיקה האינדוקטיווית באנגליה באמצע המאה 
ד, 19 . הוא כתב את •תולדות המדעים האינדוקטיוויים״ (־ 1315 
.־ 1 ־ 5 ־־מ־ 1 ־ 5 ־' 111 ־ 111 ) 10 ־ 111 0£ 1017 ; 3 כרכים, 1837 ), 
שנועד לשמש הקדמה לחיבורו -־״()״ן ־ 111 0£ ׳(\ 1 קס 111105 ק 
.־ 1 ־ 5 ־־מ־ 1 ־ 8 ־ 111 ("פילוסופיה של המדעים חאינדוקטי־ 
ווייס״, 1840 : יצא בבסח מהדורות) ושהוא החשוב בחיבר 
רים על האינדוקציה,שנתפרסמו באותה תקופה.ג׳ון סטיוארט 
מיל (ע״ע), בספרו ,תורת-ד,הגיון הדדוקטיווית והאינדוק־ 
טיווית״ ( 1843 ). מתפלמס במקומות הרבה עם הי', אד בהק¬ 
דמה לספר זה מודה מיל, שבלא העזרה שקיבל מן הידיעות 
והרעיונות, הכלולים ב״תולדות המדעים האינדוקטיוויים" של 
הי׳, לא היה יכול לבתוב את ספרו. הי' מצידו השיב על 
טענותיו של מיל בספר: -־ 1 ־ 13111 ־־ק 5 *!זגג,״ 110 ־ 111 )ח 1 "ס 
1849 ,־ 1.081 01 111 ־ 5751 !' 1:11 ג . 51 .( ס־ ־־ 11 ־ 1 וגם ב-סא 
1 ו! 11 ! 073 ת־ 1 ות 11 ת 83 ־! 0 1 ״ 711 , שיצא 1858 . מיל הגיב על 

תשובתו של הי׳ במהדורה השלישית של "תורת־ההגיוך 
שלו, 1850 . 

היובךט, ולטר, ע״ע ולטר היוברט. 

היווד, ג' 1 ן — 1 ) 00 זות־ 11 מלס! — ( 1497 ״— 1580 ״), דרא- 
מאטורגן ומחבר מכתמים אנגלי. הי׳ חיה, כנראה, 

בנו של ויליאם היוור, השופט החוקר בקובנטרי ב 1505/6 . 
15193 הועסק כנגן ואח״כ כזמר בחצרו של ד,נרי 111 ז\. 

הי׳ היה קאתיולי וב 1540 היה מעורב בקשר־הנסל נגד 
הארכיבישוף של קנטרברי, תומס קרנמר (ע״ע), אד ב 1544 
חזר בו בפומבי מסירובו להכיר בשלטונה העליון של המלכות 
בכנסיה. בזמן מלכותה של מרי נהנה הי׳ מחסותה והקדיש 
לח את שירו הסאטירי־האלגורי על הדת, 1 )מ 3 ■ 1 ־ 1 ) 5111 ־ 5 ־ 1 * 
־ 11 ? ־* (״העכביש והזבוב״), 1556 . 

עם עלייתה של אליזבת על בסא־ד,מלוכה נשתנה היחס 
אל הי׳ מצד המלכות לרעה, וב 1564 , כשנתמנתה ועדה לשם 
השלטת חוק האחידות בפולחן־חכנסיה ()יז 11 ו 1£011 ״ 10111 ־^), 
עזב הי׳ את אנגליה ועבד לבלגיה, שבה נשאר עד מותו. 

תרומתו העיקרית לספרות האנגלית היא פיתוחו של 
.,מהזר,-הביניים״( 137 ? ־ 1 > 1111 ־ 1 ״ 1 ), שנועד להצגה בפני קהל 
נבחר בחצר-המלך או בבתי־המדרש למשפטים ( 01 5 ״״ז 
■ 315 .£). דיאלוגים דראמאטיים אלה, שיש להם עפ״ר אופי 
סטאטי, אינם בדרך כלל אלא ויכוחים על נושאים מסויימים: 
כל אחד סן הגיבורים קובע בתחילת המחזה את עמדתו כלפי 
הבעיה הנדונה, ושוב אין עמדה זו משתנית. אין התפתחות 
פסיכולוגית בטיפוסיו של הי׳! אעפ״ב הם דמויות חיות, ולא 
טיפוסים אלגוריים, באותם שהיו רווחים בשאר מחזות- 
הביניים! הי׳ גם שם בפיותיהם של גיבוריו את לשונו 
העסיסית, והגסה לעיתים, של העם הפשוט. 

לפעמים אין המחזה אלא בדיחה ממושכת אחת, כגון 
5 '? 4 ־* 0£ 137 ? ־לד ("המחזה על ארבעת הפ׳א־ים"), 





133 


דיוור, ג׳ון—דויוז, דלים מורים 


134 


בלא ציון תאריך, או ־־ 41 ־¥\ ־ 111 0£ ץ 12 ? 16 רד (,"פחזד. 
הרוחות״), 1533 ! אלא שתחת מסוד׳,-הבדיחה מסתתרת לפע¬ 
מים קרובות ביקורת סאטירית על תופעות שליליות בתחומי 
החברה וחדת, כאותה שאנו מוצאים ב־* 011211 [ 011211 [ 
31 ־־ 1 ? ־ 111 11311 [ 571 304 ־£׳< 7 \ ־ 111 ל־ז ,־[) 211 ( 111131 ("גלו 
ג׳ון הבעל, טיב האשד, וסר ראן הכומר״), 1533 . — בכמה 
מכתביו ניכרת השפעתן של סר תופאס מור, שהיה רודה של 
אשתו. — יצירתו היא חוליית־קשר חשובה ביו ר,"מחזות 
המוסריים״ וביו דראמת־האופי הלירית מתקופת אליזבת. — 
חי׳ היה גם מחברם של מכתמים הרבה, שרוכזו בקבצים 
אחדים. יצירותיו הדראמאטיות ( 5 ׳ 4 נ 111 מ¥\ ־ 01301211 ) פור¬ 
סמו ב 1905 בעריכתו של ג׳. ס. פארמר ( 1 ־ 01 ־ 21 ?). 

.א ; 1922 ,.// ./ / 0 //!ז ¥0 \ 11, 14}0 0x4 ש׳לל]ס 0 . 11 
. 1926 , 07-01710 ■( 10 ) 4 )' 7 

א. ה. ש. 

הילוד, וילים ךדל' — 04 ס׳ 15 ז 112 • 5 ־ 1311101141 ו 1 ;זי\ — 
( 1869 — 1928 ), מראשי תנועת־הפועלים באה״ב 
וממייסדי אירגין ה 14 ז,,/ ) \ ־ 111 0£ 3 ז־־ 101:1 \ר 111411511131 
(״פועלי־ד,תעשיר, של העולם"). בצעירותו היה פועל-מכרות. 
הלד־רוחו המהפכני נתעורר בו בהשפעת הסיוע, שהגישו 
השלטונות לבעלי־ד,מכרות במאבקם עם הפועלים. הי' לא 
מצא סיפוק באיגודים המקצועיים המתונים של ה 311 ־ 1 ־ 1 ־ 01 ,^ 
זסל 02 0£ 131100 ־ 4 ־? (ה״פדראציה האמריקנית של העוב¬ 
דים"), שחיו בנויים על יסוד התארגנות מקצועית (ולא 
תעשיינית־כללית). מפני־כן הטיף הי׳ במדינות־המערב של 
אד,"ב להקמתם של איגודי־פועלים, שכל אחד מהם יקיף את 
כל עוברי־ה,תעשיה במקוט־עבודח מסויים, כמקצועיים כבלתי- 
מקצועיים. איגודים אלה, שהורכבו בעיקר מן המהגרים 
החדשים, נפתחו לרווחה גם בפני הפועלים הכושיים. הי׳ 
ישב־ראש בוועידה המייסרת של אירגון "פועלי חתעשיה של 
העולם״ ( 1905 ) והוכר במנהיגו. השקפותיו היו קרובות 
לסינדיקליזם (ע״ע) הצרפתי, אך בניגוד לסינדיקאליסטים 
לא שלל הי' גם פעולה פאדלאמנטארית, אלא רק הזהיר 
ספני "שיתוף־פעולה" בין הפועלים השכירים ומעמדות אחרים. 
במלחמת 1914 — 1918 נקט עמדה פאציפיסטית קיצונית. 
ב 1918 הצטרף לקומוניסטים ונמנה עם מייסדי האינטרנאצ־ 
יונאל הקומוניסטי. את סוף ימיו בילד, בברד,"מ, שבה גם פת. 

-ו/ץ 5 10071 /^ 4771 ^ }ס '{ 5/114 0 ,. 7 מ . 7 מ . 1 40 ) 7 , 160 )ג 155€1 ז 8 .? 

. 1920 ,ו#/ו/ 0 // 4 

ד,יווד׳ תומם — [) 00 /י)׳,־ 11 11011136 ? — ( 0 1570 — 
1641 ״), פייטן ודראמאטורגן אנגלי. הי׳ התחיל את 
פעולתו בתיאטרון סמוך ל 1594 כשחקן ומחזאי ב״להקת 
האדמיראל", שהיתה בבעלותו של פילים הנזלו (ע״ע)־, כן 
היה חבר ב״להקת־הפלכה״ עד שזו נתפרקה ב 1619 ! אז 
הסתלק לזמן־מד, פן הבימה וכתב דברי שירד. ופרוזה (כגון 
"סנגוריה על השחקנים", "תולדותיהן של נשים", "היי המ¬ 
שוררים", ועוד). את המחזה הראשון שלו -ת־־לג ־זטס? ־ 111 

1X1 ־ 111531 ־[ 0£ 11 ־ 11 ^) 0011 ־ 11 ״ד 1111 ׳[,' : 3 0£ 1.0x140:1 ־ 118 

(״ארבעת השוליות מלונדון בין כובשי ירושלים״) — מהזה־ 
הרפתקאות רומאנטי ופסודו־היסטווי — כתב ב 1596 בשביל 
ד,נזלו, ומאז חיבר בקביעות פחזות וחזיונות ( 3x113 ־ 32 ?) 
שונים. לפי דבריו, השתתף (עד 1633 ) בחיבור 220 מחזות, 
ולאחר מכן, חיבר, ודאי, מחזות נוספים. אך מכל המתוות הללו 
ידועים כיום רק כתריסר! החשובים שבהם הם "אדוארר 


׳\ 1 ", ״בת־המערב הנאה״, ו״ר,אדיבות הרגתהי( 1603 ), הפוצג 
לפרקים אף בזמננו — מלודראמה מצויינת פחיי המעמד 
הבינוני, שבתיאור הווי־חחיים שלו הצטיין הי' ברוב מחזותיו. 

הי׳ ניהן בכשרונות מזהירים במחזאי: כוח־המצאה בלתי 
נדלה, בקיאות פרובה בלהטוטי הטכניקה הדראמאטית וגי¬ 
שה לבבית לנושאיו, ביהוד לאותם מחיי המעמר הבינוני. 
עם זד. שימש הי׳ אחד מן הגורמים להתנוונותה של הדראמה 
האליזבתנית המאוחרת משום שהפריד בקיצוניות בין העלי¬ 
לה המרכזית ועלילות־המשנה, לא פיתח כהלכה את ר,אפיים 
של דמויותיו ולא הקפיד על ליטוש הסיגנון של מחזותיו. 

. 1931 , 14 141 / 6 ^ 110 x 1/1 ז 2 >{ 7/0 ,.// . 7/1 ,>[יוב 1 נ) .^ 1 

ך,יןז, דיויד אהאן־ד - 5 ־ז 1 *״ 03314 £415,2x413 - 

( 1831 . לונדון— 1900 , שם),מפציא אנגלי-אמריקני. 

בגיל צעיר היגד הי' לאד,"ב. כאן היה תחילה פרופסור 
למוסיקה. ואה״ב — לפילוסופיית־הטבע, אך מ 1854 ואילך 
הקדיש את עצמו לניסויים פיסיקאליים. באוהד, שנה המציא 
את הטלגראף־המדפים, המוסר מברק באופן ישיר 
באותיוח־דפוס. וכן איחד את מכשירי השידור והקבלה למנ¬ 
גנון אחד, הפועל באופן סינכרוני! תוך 20 שנה הוכנסה 
המצאה זו לשימוש בכל העולם. ב 1877 חזר הי' ללונדון, 
וב 1878 הודיע לחברה המלכותית על המצאה נוספת: המיקרו¬ 
פון (ע״ע). אח״כ המציא את מאזני־ההשראה, מכשיר לבדיקת 
הרכבן של מתכות, המשמש — בין השאר — לגילוי מטבעות 
מזוייפים. מחקריו של הי׳ באלקטרומאגנטיות הכשירו את 
הקרקע לגילוי הגלים האלקטרומאגנטיים ולפיתות השידור 
האלחוטי. 

951 ,( 1900 ) 29 ,.£מ£ .• . 1 ־ 1 1 >מב 1014 ^ , 0 .£ 

א. ה. עו. 

ד,'חיק (החיק), יצחק — 1-1115118 15330 - ( 1876 , וסטינץ, 
על-יד קיוב — 1939 , פילארלפיה), חוקר בתולדות 
הפילוסופיה היהודית. הי׳ בא לאה״ב ב 1888 והתיישב בפילא־ 
דלפיה. בצעירותו היה נתון להשפעתו של שבתי מורים 
(ע״ע), רבה של העדה חספרדית־פורטוגיזית בפילאדלפיה, 
ואף התעתד להיות רב — רעיון. שהי׳ נטש בזמן לימודיו 
באוניברסיטה של פנסילוויניה, שבה הוסמך בדוקטור לפי¬ 
לוסופיה ב 1903 . ב 1898 — 1916 לימד עברית בקולג׳ על שם 
גראץ (בית־ספר להכשרת מורים בשביל בתי־ספר יהודיים) 
שבפילאדלפיה. ב 1911 הצטרף לפאקולטה לפילוסופיה באוני¬ 
ברסיטה של פנסילוויניה וב 1921 נתמנה בה כפרופסור. 

הי׳ למד גם משפטים (ואף הוסמך כעו״ד ב 1919 ) — מה 
שסייע לו בתרגומם של כסה ספרים בתחום הפילוסופיה של 
החוק מגרמנית לאנגלית, ביניהם ספרו של רוד 1 לף פ 1 ן 
ירינג (ע״ע): ״התכלית במשפט״. ב 1916 פירסם את עבו¬ 

דתו 117 ק 111050 ל? 10171511 001130731 }< 0£ 7 ־ 31181,11 . 3 . ("תולדות 

הפילוסופיה היהודית של יפי־הביניים"), שכללה סיכום 
מדעי שיטתי ומקורי של השתלשלות המחשבה הפילוסופית 
היהודית ביה״ב (יצאה במהדורות אחדות). הספר, הכתוב 
בכשרון מרובת, לא איבד את ערכו עד היום ( 1960 ). ב 1925 
נתמנה חי׳ כעורך חוצאת־הספרים של 111,110311011.1 ? 6171511 ( 



תומאש הי•) 



137 


היוזיין, יצחק — היוסטון 


138 



היוסטון. צי 5 ום סז האויר 


02 נז 1£ מ^£ס 7 * 8061 . ב 1929 — 1930 פירסם בהוצאה זו ממדורה 
ביקרתית על "ספר העיקרים" לר׳ יוסף אלבו, בצירוף תרגום 
אנגלי, מבוא והערות. אסופת מסותיו בברך אחד יצאה ב 1952 
בשם 5 ׳ל 83 צ£ 1 ב 1110 <: 1 ס 11110$ ק ("מסות פילוסופיות"), בעריכת 
מילטו! נאם (בח^ביא) ולאו שטראוס. 

ל. שטרוים[ 81121155 !,"על מפעלו של יצחק הוסיק׳/ ב״עיוך, 

11 [ 1951 ], עם׳ 215 ־ 223 ! י. ברגר, חכמת ישראל באמריקה, 

ספר השנה ליהודי אמריקה, עו, 1939 , 371-370 ! - 0 . 1 * 

,.// . 1 / 0 ת 1 ,$$נ 31 ־ג)$ ״ 1 1 ) 30 ת 1 ן 2.1 א 

. 01 צ- 11 ע .קין , 1952 

ה י !לט, מ 1 ר'ם הגרי — 1£11 *ש 1 ? עזתש 1£ ש:>ת 111 ! 1 \ — 

( 1861 , וינריג- [סארי! — 193 , סולזברי), משורר 
ומספר אנגלי. ז 1 י׳ לסד משפטים והוסמך כעו״ד ב 1891 , 
אך עסק בעיקר בכתיבה. ב 1895 פידסם שני ספרים על 
איטליה: עסססצסד £ ס ס!,, , 0,1 * £3,111 ("ביצורים מטוס־ 
קאנה") ד,..,תםחש, 1110 !ו;,(. 1 0£ ש 11 ך 435 ל 1116 " ("המסכה של 
פלורנסינים מתים״ — בחרוזים). בעקבותיהם באו ^״ 3 ;! $008 
008 טט 11 מ 1 ג (,שירים והרהורים") ב 1897 , ולאחר שנתיים: 
ץ 1131 0£ 18 שע 0 א £11116 (״סיפורים קטנים על איטליה״) — 
קובץ של סיפורים קצרים מלאים ענייו, שעלילתם מתרחשת 
באיטליה של יה״ב. לפירסום זכה הי׳ ביהוד ע״י ספרו 1116 
;־, 0 ־ £01 51 ש, £0 (״האוהבים ביער״), 1898 — סיפור־אהבים, 
שאף עלילתו מתרקמת ביה״ב. הי׳ נמנה עם אותם מסופרי 
התקופה הוויקטוריינית המאוחרת, שביקשו מפלט מן הבעיות 
המאטריאליסטיות והדתיות של זמנם באבירות הדמיונית 
וברומאנטיקה של זמנים עברו, מיצירותיו זכו להצלחה 


מרובה ביותר ץ<ז< 1-1 > 1 ו.- 3 טזו 1 >ע 1 ן,;£ ("ריצ׳ארד הדולאר). 
501131,1,1900 ' 0 ששס 3 > £116 (״ססרונה של המלכה״), 1904 — 
רומאנים היסטוריים, שגיבוריהם, ריצ׳ארד לב הארי ומרי 
מלכת הסקוטים, נתקבלו כרקונטטרוקציות חיות של דמו¬ 
יות היסטוריות. הי׳ כתב עוד סיפורים, מסות ושירים — בכלל 
זה פואמה סיפורית ארוכה, * £10 ט* £״ 3008 7116 ("שירת- 
המחרשה״), 1916 , שמתארת את חייו של החקלאי האנגלי 
מתקופת הכיבוש הנורמאנדי ואילך. במו־כן כתב זכרדנות, 
היוסטון (ת״זצסס!!), עיר בדרומה של אה״ב והגדולה 
בערי טכסאס 1 מגדולי הנמלים בעולם ליצוא של נפט 
וכותנה! מספד תושביה — יותר 600,0000 ( 1951 ). הי׳ 
יושבת במרחק של כ 65 ק״מ ממפרץ-סכסיקו על־יד גלוסט 1 ן 
ןע״ע), תעלה מלאכותית, שארכה כ 80 ק״מ ועמקה 10.5 
מ/ מחברת את הי׳ עם חים. בסביבתה שדות עשירים של 
נפט וגאז טבעי, וגם מרחוק מועבר אליה נפט בצינורות 
לזיקוק וליצוא למקומות אתרים באה״ב ולחוץ־לארץ. הי' 
היא צומת ל 6 קווים ארוכים של מס״ב, וספינותיהן של עש¬ 
רות חברות מבקרות בנמלה. נוסף על זיקוק־הנפט, מיוסד 
קיומה הכלכלי של הי׳ על תעשיות כימיות (חומצת גפרית, 
פיספאטים, כלור, סודה קאוסטית, כוהל), תעשיית צינורות, 
מכונות לשאיבת־נפט ולחקלאות, מספנות, ניפוי כותנה 
ועצירת שמן מגרעיני־כותנה, אריזת־בשר, שיסורי־פרות. הי' 
היא גם מרכז תרבותי חשוב: בה 3 אוניברסיטות, שבכולן 
כ 18,000 תלמידים ( 1957 ), מהן אחת לכושים ובה כ 3-000 
תלמידים. שנוסדה ב 1947 , בתי־נכות לאמנות ולמדעי־ 



139 


ה״וסטון—היז. רחרפודד ברצ׳רר 


140 


הטבע. — הי׳ נוסדה ב 1836 ונקראה על שסו של הגנראל 
סמיואל היוסטון (ע״ע) מווירג׳יניה. הישוב הסמוך, האריס- 
בדג, שנוסד ב 1823 , נבלע אח״ב בהי׳. 19000 גדלה הי׳ 
בקצב מהיר הודות לריבוי הנפט, המופק בסביבתה והסזוקק 
בתוכה. ב 1900 מנתה 44,633 נפש! ב 1920 — 138,276 ; 
ב 1930 — 1292,352 ב 1946 — 384,514 , ב 1950 — 596,162 .— 
בהי׳ כ 15,000 יהודים. יהודים בודדים יישבו בהאריסברג 
מתחילת ייסודה! ב 1860 נוסדה בהי׳ קהילת רפורמית וב 1889 . 
עם התיישבותם של יהודים ממזרח־אירופה בעיר — קהילה 
אורתודוכסית. 

באה״ב יש עוד כתריסר ישובים בשם הי׳. 

היוסשי[, ססיואל — 1101151011 82011101 — ( 1793 — 
1863 ), איש־צבא ומדינאי אמריקני. הי׳ היה בנו של 
קצין בצבא אה״ב. כשהיה כבן 15 עזב את ביתו במחה־בלאונט 
שבטנסי המזרחית, הצטרף אל האינדייניס השכנים וחי 
בתיכם שלוש שנים. 
בשנות 1813 — 1818 
נלחם תחת פיקודו של 
אנדרו ג׳קסון (ע״ע) 
נגדשבטיפאינדייניים 
עוינים.ב 1830 וב 1832 
התלונן לפני ג׳קסין, 
שהיה אז נשיא אה״ב, 
על סובני־השלטונות, 
שנהגו להונות את ה־ 
אינדיינים. בדצמבר 
1832 נשלה ע״י ג׳ק־ 
0 *ן לטכסאס כדי לעשות חוזים עם האינדיינים לשם הגנה על 
סוחרים אמריקנים. הי׳ נשתקע בטכסאס ונעשה כאן מנהיגה 
של תנועת המתיישבים האמריקנים. ששאפו להפרדתה של 
טכסאם ממכסיקו. ב 21,4.1836 ניצח את סאנטה אנה, הרודן 
של מכסיקו. על־יד נהר סן ג׳סינטי ( 200110 ( 520 ), והוכרז 
כנשיאה הראשון של רפובליקת טכסאס. משסופחה המדינה 
לאה״ב ( 1845 ) כיהן 14 שנה כסנאטור שלה בקונגרס האמרי¬ 
קני. ב 1859 נבחר כמושלה של טכסאם וב 1860/61 השתדל 
למנוע את הצטרפותה למלחמה נגד הצפון. משנכשלו מאמציו 
הודה ממשרתו( 1861 ). בל כתביו, ב 8 כרכים, יצאו ב 1938 — 
1943 . — על שמו נקראת העיר היופטון (ע״ע) שבטכסאס. 

, 1929 .נ ( 0 1 ( 11 ■ !״׳>!* 7750 .מ״) 1 ׳ן . 1 \ 

היורוז. יטת״ ( 1111101113110 ), האמצעית בחמש הימות 
הגדולות שבאמריקה הצפונית והשניה בהן על־פי 
גדלה. שטחה 59,600 קמ״ר! מהם 58.5% במחוז אונטאריו 
שבקאנאדה והשאר במדינת מישיגאן שבאה״ב, ארכה 
(מצפון לדרום) — 330 ק׳׳מ, רחבה — 193 ק״ס, גובה פני־ 
מימיה מעל פני-הים — 176 מ׳, עמקה המאבסימאלי — 215 
מ׳, גליל־מימיה — נ 188,000 קמ״ר, מחם ב% בקאנאדה. 
לימת־תי׳ יורדים המים ( 1 ) מיסת סאפיריור (= הימה העליו¬ 
נה) דיר נהר סינט מריז( 5 'צ 121 \ 52101 ) והתעלה המלאכו¬ 
תית סו סנט מרי ( 52111152101011121:10 ), שנחפרה נדי לאפ¬ 
שר לספינות לעקוף את המפלים שבנהר, ו( 2 ) סיסת־מישיגאן 
דרך מיצר סקינו! תם יוצאים ממנה לימת־אירי דרך נהר 
סינט קלך, ימת סינט קלר ונתר־דיטרויט. ימת הי׳ מסועפת 
יותר ס 4 הימות שכנותיה, ויש בה כמת איים קטנים. היא 
עשירה בדגה, והישובים שעל חופיה עוסקים. בין השאר, 


בדיג. מאמצע דצמבר עד תחילת אפריל היא קפואה, ומצו¬ 
יות בה סערות, שהן קשות לספנות; אעפ״ב מרובה בה 
תגועת־המעבר של ספינות מסיעות סחורות כבדות, בצו" 
בחל, פחם, אבן־גיר ותבואה. אין על חופי ד,י׳ אף נמל גדול 
אחד. החשובים שבבסליה הם פורס היורון שבקצה הדרומי 
(בצד של אה״ב), ופסולה סרקה (בצד הקאנאדי). מ 1958 
עוברות בימת־הי׳ ספינות־ים (ע״ע סט. לורנס, נהר־). — 
האירופי הראשון, שהגיע לחופי הי׳ ( 1612 ), היה הצרפתי 
אטין בדילה ( 811116 ). הימה נקראה על שם שבמ-ההיורונים 
האינדייני. ב 1668 הקים הנזיר הצרפתי ז׳אק מרקט () תחנת מיסיון בסו סנט מרי, כיום עיר במעבר 
מימת־סאפיריור לימת־הי׳. 

הין, :יצחק י&ךאל — 05 זב 11 201 -. 15 15220 — ( 1832 , 

צ׳סטר, פנסילוויניה — 1881 , ניו־יורק), רופא 
וסייר אפריקני־יהודי באיזור הקוטב הצפוני. הי 1 סיים 
ב 1853 את חוק־לימודיו ברפואה באוניברסיטה של פנסיל־ 
ודניה. ב 1853/5 השתתף כרופא במשלתת־גרינל ( 01-1112011 ) 
בפיקודו של א. ק. קיו (ע״ע). שיצאה לבקש את סר ג׳ון 
פרנקלין(ע״ע). שנעלמו עקבותיו; כשהספינה, שבה הפליגה 
המשלחת. נתקעה בקרח על־יד חופיה הצפוניים־מערביים של 
גרנלאנד ולא יכלת להמשיך בדרכה, ערך היז, בראש קבוצה 
מחברי המשלחת, במה מסעות במזחלות, שנהם גילה טרי¬ 
טוריות בלתי־ידועות. — היו הניח, שבאמור הקוטב הצפוני 
שמצפון לאמריקה קיים מעבר ימי, שאפשר לחצותו ממזרח 
למערב. ב 1860 יצא היז בראש משלחת, ששוגרה ע״י החברה 
הגאוגראפית האמריקנית, כדי לאתר את מקומו של מעבר- 
החציה. באביב 1861 הגיע לרוחב, שלא הגיע אליו שום אדם 
לפניו, אך ה,.מעבר", שהיז דימה למצאי. לא היה אלא 
תעלודקנדי. בסוף 1861 חזר לבוסטון, ולאחר מנן השתתף, 
כרופא בצבא־הברית, בסלתמת־האזרחים. ב 1869 ערך היז 
מסע שלישי, שבו סייר בחופיה הצפוניים־מערניים של 
גרנלאנד. — היז הוא מחברם של נמה ספרי־מפע. שנתחבבו 
בזמנם על קהל־הקוראיס ואף ניתרגמו לכמה לשונות. על 
שמו של היז נקרא חצי־אי בצפון־סערבה של גרנלאנד. 

ד,ין, ו׳חךםןויד בך^ירר — - 112 1 >ז 8100112 1 >זס£ז 0 ן 81111 

08 ׳< — ( 1822 — 1893 ), הנשיא ה 19 של אה״ב. היז 
פעל ס 1849 נעורך־דיו במדינת אוהאיו. במלחמת 1861 — 1864 
שירת בצבא־הצפון 
(ע״ע אה״ב, עם' 
176/180 ) והגיע לדר¬ 
גת גנראל. ב 1865 נב־ 
הר לקונגרס כציר 
רפובליקני. ב 1867 — 
1871 ושוב ב 1875/76 
כיהן כמושלה של מדי¬ 
נת אוהאיו. היז, שדגל 
במדיניות של מטבע 
יציב, מבוסם על זתב, 
נבחר ב 1876 לנשיאות 
של אה״ב מסעם המפ¬ 
לגה הרפובליקנית 
ברוב של "בוחר" אהד 
( 185 "בוררים [ע״ע 

ארצות הברית,עמי 189 י. נ. חי! 






141 


היז, רתרפודר פדצ׳דד — היזגפרג, ורנד (קרל) 


142 


רפובליקנים נגד 184 דמוקראטים). הוא השתדל לפייס את 
הדמוקראטים ע״י הוצאת היל־המצב ממדינות-הדרום המנו¬ 
צחות, אבל שמר בתוקף על יציבות־המטבע והשתמש שבע 
פעמים בזכות הוטו, כשהחלטות־ד,קונגרס סיכנו ■יציבות זו. 
במלחמתו נגד השחיתות במינהל, שפשתה בתקופת נשיאותו 
של גרנט(ע״ע),נכשל מחמת התנגדותם של חברי־מפלגתו.— 
יומנו ומכתביו (. 11 . 8 . 8 01 3 ממ* 1 4 ״ 3 ׳ 0130 ) פורסמו 
ב 5 כרכים ( 1922 — 1926 ). 

- £€4.0 . 1 .מ ; 1914 ,. 11 .א .א / 0 ־( 13 }!(• 7 ,! 1 ״נ! 1 |;עו .א . 0 
. 1930 , £0171108 ( 0 0<1£, /?. 8. //., 510X17X011 ־ 1 

לויזה. פאול — 5£ ע 11£ 3111 ? — ( 1830 , ברלין — 1914 , 
מינכן), משורר, מספר ודראמאטורגן גרמני. אביו 
של הי׳ היה בלשן ופרופסור באוניברסיטה של ברלין. אפו 
היתד, יהודיה, שגדלה בחוגים העשירים והמתבוללים של 
יהודי־ברלין, בדור שקם אחר מנדלסזון. לאחר שהוכתר 
כדוקטור לספרות מטעם האוניברסיטה של ברלין, נסע הי׳ 
לאיטליה, ורשמי ביקורו בה עוררוהו לכתיבת סיפורים בחרו¬ 
זים ו״נובלות" בפרוזה. הידועה ביותר בין האחרונות היתה 
1313 ( 1 ( 31 •!•!!*!',ד, 1853 . מסיפוריו הפיוטיים המרובים "ם 
ז־!׳וו 3 ךזז! 531 (.,הסלמנדרה״), 1867 , הוא המעולה שבסוג 
ספרותי זה¬ 

ב 1854 נקרא הסופר הצעיר למינכן ע״י המלך מאכסי- 
מיליאן מבאוואריה. כאן הצטרף לאסכולת הליריקנים, שברא¬ 
שה עמד עמנואל גיבל (ע״ע) ושעליה נסנו יוליוס גרוסה, 
היינריד לויטהולד, חרמן לינג, הגראף פון שאק ופרידריך 
בודנשטט. היה דמיון בין קבוצה זו ואסכולת הפרנס (ע״ע) 
בצרפת. כזו כן זו שאפה ל״אמנות לשמה", לשלמות־צורה 
יותר מלחידושים בנושאים עצמם. 

בשנות ד, 80 ור, 90 של המאה ה 19 הותקף הי' בחריפות 
ע״י הדיר העולה של הנאטוראליסטים הגרמניים על שהעדיף 
את היופי על האמת ופל שדן בנושאים זרים, וביחיד איטל¬ 
קיים׳ במקום לבחור בנושאים קשורים במאורעות החיוניים 
של גרמניה בימיו. חנאטוראליסטים נלחמו באותו זמן על 
חידושיהם של איבסן וזולה. ואמנם הדראסות של הי׳ לא 
יכלו להתחרות עם הדראמות של איבסן, וה,רומאנים שלו, 
ואף הטובים שבהם, 11 :>¥(■ ■ 1 ־( 1 ת £1 (,ילדי העולם"), 

1873 ו־ 341£5 ז 3 ? ו״ 1 (״בגן־ד,עדן״), 1875 , לא יכלו להתמודד 
עם הרומאנים של זולה. אד ב 1910 , כשקיבל את פרס-נובל 
לספרות — המספר הגרמני הראשון, שזכה לכך — שבך 
הפולמוס נגדו. דברי הליריקה הטהורה וה״נובלות" שלו 
בפרוזה ובשירה נעשו נכסי־קבע של הספרות הגרמנית. 

מחזהו של הי', 53101110115 ) 11 ) ¥111311 ! £!ם, ניתרגם לעברית 
ע״י ש. ל. גרדון בשם ״שולמית או חכמת שלמה״ ( 1896 ). 

ם. ל. 

היזנבך״ אוגוסט — £10 < 11£13£111 ] 3118115 ! — ( 1869 — 
1930 ), ביזאנטיניסטו גרמני. פעולתו המדעית של 
הי', שהיה פרופסור בווירצבורג ( 1908 ) ומינכן (ס 1910 ), 
כללה את הוצאת חיבוריהם של הסופרים הביזאנטיים בלמידס 
( 1896 ), גאורגיום אקרופוליטס ( 1903 ), מסאריטם ( 1922/3 ) 1 
כמו־בן עסק בפירסום פאפירוסים מאוסף-מינכן, בבלשנות 
(בעיקר בדיאלקטים של היוונית החדשה) ובתיאורים כוללים 
של ההיסטוריה הביזאנטית! היה גם אחד מן המייסדים של 
ה) 1£ ־ 50111 ) 261 1111£011£ ] 2311 ע 8 . עניין מיוחד עורר ספרו על 
כנסיית־הקבר ( 1908 . 011£ ז 1 ) £11 ] 05 ק 3 ! . 11 €ו 01 י 11 ) £31 ! 0131 ), 


הכולל חקר המקורות הספרותיים לכנסיות, שהוקמו לסי צוו 
של הקיסר קונסטאנטינוס בקושטה ובירושלים. הי' תרם 
הרבה להבנת הנוסח של המקורות הנזכרים (בעיקר אוזביום; 
"חיי קונסטאנטינום")! ובכללם המקורות של הסינקרטיזם 
הקונססאנטיני, שגרם. לדעתו של הי', להקמת כנסיית-הקבר 
מעל למערה מקודשת לאדוניס (תמוז) באיליה קאפיטולינה. 
הואיל והי׳ לא ביקר מעולם בירושלים, היתד, עבודתו משול¬ 
לת בסים ארכאולוגי. 

היזנן.רג. וךנר <כןךל) — -!״*״מ ( 1 ־ 31 ^) )£״•״¥! 

?•״נ) — (נו׳ 1901 , דיסבורג), פיסיקן גרמני. ד,י¬ 
למד באוניברסיטות של מינכן וגטינגן והיה מתלמידיו של 
א. זומרפלד (ע״ע). מ 1927 שימש פרופסור לפיסיקה עיונית 
בליפציג, מ 1941 — בברלין ומ 1946 — בגטינגן. ב 1932 
הוענק לו פרם־נובל בפיסיקה. 

הי׳ נחשב לאחד 
מאבותיה של תורת־ 
האטום החדישה(ע״ע 
אטום), ויחד עם בורן 
(ע״ע) ויורדו—למעצ¬ 
בה של מכאניקח־ 
הקוואנטים (ע״ע 
קונטים).ד,וא בנה את 
שיטתו במדע על 
הדרישה, שאיו להכ¬ 
ניס למשוואות של 
הפיסיקה גדלים שאי¬ 
נם ניתנים להסתכלות, 
ולפיכך איו להכניס 
לתורה האטומיסטית 
גדלים כגון מסילת הא¬ 
לקטרון , , מהירותו, וכד׳ 
שהיו יסוד לתורת־ 
האטום של בור(ע״ע). 
הי' פיתח שיטה מאתמאטית לניסוח המציאות התת־אטומית, 
שאינה משתמשת אלא בגדלים ניתנים למדידה ישירה, כגון 
התדירות והעצמה של הקווים הספקטראליים הנפלטים ע״י 
האטום. שיטה זו, המבוססת על חשבון המטרי צ 1 ת 
(ע״ע), מתגלמת במכאניקת־הקוואנטים. שבאמצעותה הצליח 
הי' לסשב את ערכיהם של גדלים שונים בתופעות פיסיקא¬ 
ליות, שתורתו של בור לא יכלה להסבירם. ב 1927 קבע הי׳ 
את "פקרון־הרפיפות", הנובע מן הקוואנטיזאציה של מצבי־ 
האטום והקובע, שבתופעות אטומיסטיות מוגבלת מטבע 
המציאות אפשרות הדיוק במדידה של גדלים קומפלמנטא- 
דיים, בגון המקום והתנע של אלקטרון, או האנרגיה של 
מצב ואורך זמן־קיומו. עקרון זה נעשה יסוד הגישה הסטא־ 
טיססית של הפיסיקה החדישה. ועם זד, השפיע השפעה ניכרת 
על זרמים מסויימים של פילוסוסיית־הטבע של זמננו, וביחוד 
על משבר הסיבתיות ד,אפייני לה. הי׳ עצמו הירבה 
לעסוק בפילוסופיה־של־המדע — גם בצורת פופולאריזאציד, 
מוצלחת —, כשהוא נוקט עמדה זהירה ושקולה לגבי המס¬ 
קנות ההכרתיות והאינטולוגיות, שניתן להסיק מהשגי מדעי- 
הטבע (ע״ע דטרמיניזם! סבתיות). 

משאר השגיו של הי׳ — גילוי שתי הצורות של מולקולת- 
המימז (אורתו־ ופארה־מימן), שמציאותן מתחייבת מתורתו 



זרנר ךו*ן;בדג 



143 


היזנגרג, ורנד (קרל) — היטלר, אדולן! 


144 


האטומיסטית (ע״ע סימן). אחר גילוי הניטרון. (ע״ע) ע״י 
צ׳דוויק ב 1932 . הניח הי׳ ראשון את הרכבם של הגרעינים 
מניטרוגים ופרוטונים (ע״ע אטומי. גרעין. עמ ׳ 499/500 ). 
כן תרם תרומות חשובות לחקר הקרינה הקוסמית, המאג- 
נסיות והעל־מוליכות החשמלית. 

הי׳ היה מאנשי־השם המועטים בין הפיסיקנים הגרמניים, 
שנשארו בגרמניה גם בתקופה הנאצית. עמדתו לשעבר כלפי 
המשטר הנאצי אינה ידועה בבירור. עכ״פ נמנע מלהשתתף 
בהכנות ליצירת פצצת־אטום גרמנית בימי מלחמת־העולם 11 . 

א. אל. 

היטוךף, י 1 הן וילהלם " 1 ־ 101 ! 111 11116101 ^ 0113011 ( 

( 1824 , בון — 1914 , מינסטר), פיסיקן גרמני! חוקר 
בשדה האלקטרוכימיה. הי׳ היה מ 1847 עד 1889 פרופסור 
לפיסיקה 'וכימיה במינסטר. הוא חקר את נדידת היונים 
ושינויי ריכוזיהם באלקטרוליזה (ע״ע) וקבע את "מספרי־ 
ההעברה״, שנקראו על שמו. כן חקר — יתד עם י. פליקר 
( 11101141 ? .!) — את התופעות החשמליות בגאזים קלושים, 
בנה שפופרת מיוחדת לחקירות אלו ("שפופרת־הי") והיה 
הראשון, שקבע את תכונות הקרניים הקאתודיות: התפשטותן 
בקו ישר, פעולת החום והנהירה שלהן. וכן הסחתן ע״י 
מאגנס. מפתו "על נדידת היונים מסן האלקטרוליזה" נחשבת 
לחיבור־מופת בפיסיקה. 

,( 65 . 21 -*מז* 5 /: 4 ק־ £0 ־ 4 ז>/£ ./ . 2.1 ) .// . 12 ./ , 15 ) 1 חל> 1 !זז\•. . 2 
. 1924 ..// , 11 ) 111 ) 1 (;>$ . 6 ; 4915 

היטלר׳ אי 1 לף — 40111111141 ( 7 — ( 20 באפריל, 1889 , 
בראונאו, אוסטריה העילית — 30 באפריל, 1945 . 

ברלין). דודן גרמני! האחראי הראשי למלחמת־העולם 11 
(ע״ע) ולשואה (ע״ע), שבאה על יהודי אירופה. 

מוצאו. נעוריו 
ונדודיו של הי׳. אביו, 
ששמו הפרטי חיה אלויז 
(!! 10 *), נולד מחוץ לני¬ 
שואים ונשא את שם- 
המשפחה של אמו. שהי¬ 
תר, תופרת. שיקלגרובר 
(ז 0 נ 111 ז 1118 :; $0111 ), כש¬ 
היה אלויז בן 5 , נישאה 
אמו לטוחן האלמן יוהאן 
הידלר (ז:> 111041 ) או 
היטלר (ז 10 )ד> 1111 ומכאן 
:נ 10 ] 141 ), ובגיל 35 קיבל 
אלויז את שם־המשפחה 
של אביו חורגו. מתחילה 
היה אלויז סנדלר, ואה״ב 
פקיד-מכס אוסטרי נמוך. 
אשתו הראשונה היתה זקנה ממנו ב 14 שנה. אחר מותה נשא 
אשד, שניה, שילדה לו שני ילדים, מהם אננלה. שנולדה שלו¬ 
שה חדשים אחר נישואי־הוריה. אחות חורגת זו של הי׳ היתה 
האדם היחיד ממשפחת־הוריו. שהי' קירב אליו, ולא עוד 
אלא שבתה גלי ראופל או ראובל היתד, פילגשו ונמצאה 
מתה ב 18 לספטמבר 1931 בדירתו של הי' לאחר שהתאבדה 
או נרצחה על־ידיו בזעמו. שלושה חדשים אחר מות אשתו 
השניה. נשא אלויז את קלארה פלצל, בת ה 23 , מי שהיתה 
עוזרת־בית שלו בחייה של אשתו הראשונה. קלארה ילדה 


לאלויז חמישה ילדים, שמהם נשארו בחיים שנים: אדולף, 
שאביו היה בן 50 כשנולד ואמו בת 28 , ופאולה, שנולדה 
ב 1897 . משבעת ילדיו של אלויז נולד אחר (בנה של אשתו 
השניה) לפני נישואיו ושנים נולדו חדשים אחדים אחר נישו¬ 
איו. אלויז היה בעל אופי קשה, נוח לכעוס ואלכוהוליקן. 
הוא מת ב 1903 , כשאדולף היה בן 13 . האם מתה ב 1907 . 
כשני הדודנים הגדולים האחרים של התקופה, מוסוליני 
וסטאלין, היה אף הי׳ בן למשפחה עניה, נתותת־דרגה, והח¬ 
ייתם בילדותו. 

ב 1900 — 1905 למד הי׳ בבית־ספר ראלי בלינץ ( 1 , 1112 ), 
שלשם נשלח ע״י אביו, וכאן שמע לראשונה את האופרות 
של ריכארד ואגנר. הוא לא הצטיין בלימודים, פרט לשרטוט. 
ציור. מוסיקה והיסטוריה, וגם לא סיים את בית־הספר — לפי 
עדותו. משום שחלה. לימים, כשהגיע הי׳ לשלטון. ביקש 
לבנות את לינץ מחדש (ע״פ דוגמת בודאפסט) ולהפכה לבי¬ 
רת אוסטריה. עד 1907 חי הי' בלינץ. ב 1907 — 1913 ישב 
בווינה, ללא קרובים וידידים, ללא מקצוע, וללא תכנית לחייו. 
הוא ניסה להתקבל כתלמיד באקאדמיח לאמנות, אך נכשל 
בזה, והוצרך להתפרנס מכל הבא ליד: ממכירת תמונות של 
ציירי־רחוב, מציוד מודעות ושלטים. מגדיפת שלג, מעבודת־ 
בניין, כשוליה לבנאי ובצבע. הוא נזקק לתמיכתה של אחותו 
החורגת, וב 1909 אף הוכרח לדור בבית-מחסה למחוסרי־בית. 
נראה, שלא נוצר למלחמת יום־יום על הקיום; לא הסתגל 
לעבודה קבועה. הירבה בקריאה וחי חיי נזיר: לא עישן, לא 
שתה, היה צמחוני, התרחק מנשים (בגדולתו, כשהשפעתן 
עליו היתח אפסית, אהב את חברתן). היתד, בו תערובת של 
מרץ, בטלה ומרירות, — מרירות זו, ששרשיה היו נעוצים 
בלא ספק בתקופת־ילדותו (חייו בבית אביו השתיין), שגברה 
בתקופת־נעוריו (עם יתמותו וכשלונותיו בבית־הספר), הפכה 
בווינה — עם ריבוי אכזבותיו ומלחמתו הקשה על הקיום ועם 
הניגוד שבין שאפתנותו ועניו ובין חיי־הפאר שראה סביבו — 
לרוש־פתנים, שמילא את כל נפשו. שנאה עזה פעפעה בו 
לחברה הסובבת אותו; הוא ביקש אשמים לכשלונו — 
ביקש ומצא. 

בווינה, "העיו״הזונה" לפי הגדרתו. הבירה של הקי¬ 
סרות ההאבסבורגית, העיר האריסטוקראטית. הקוסמופוליטית, 
שכללה אוכלוסיה יהודית ניכרת בכסותה ועוד יותר באיכותה 
ובהשפעתה החזקה על הכלכלה, העיתונות, האמנות והתנועה 
הסארפסיסטית — התגבשה תפיסת־עולמו של הי׳, שהשלילה 
היתה מרובה בה על החיוב. היתד, זו תפיסת־עולם מבוססת 
על הנחת עליונותו של הגזע הצפוני־הארי. על פאן גרמניות 
ועל שלילה של המונארכיה, של הליבראליזם. של האריס־ 
טוקראטיה, של הגזע הסלאווי ועל כולם — של היהדות. את 
המציאות האוסטרית — שלטון בקיסרות ע״י מיעוט גרמני 
של 35% על רוב סלאווי בעיקרו — השתדל אח״ב הי׳ 
להגשים באירופה כולה. פאן־גרמניותו של הי׳ היתר, חדורה 
בהכרת הניגוד. העובד כחוט השני בכל ההיסטוריה הגרמנית, 
בין גרמניה הדרומית־מערבית לבין גרמניה חצפונית־מזרחית. 
בין גרמניה הקאתולית לבין גרמניה הפרוטסטאנטית. סיסי 
פרידריך הגדול התבטאו ניגודים אלה בהתחרות בין אוסטריה 
ובין פרוסיה על השלטון בגרמניה כולה. סיכסוך זה הטביע 
את חותמו על פעולתם של פרידריך וביסמארק — ואחריהם 
על פעולתו של הי׳. בסיפוחה של אוסטריה לגרמניה השלים 
הי׳ מה שהתחילו בו שני קודמיו. פרידריך היה הגיבור 
ההיסטורי היחיד, שהיה אהוב על הי׳ — פרידריך, שלא חי 



145 


היטל •, אדול! 


146 


חיי־משפחה, נלחם יחיד נגד קואליציה ויצא מנצח לאחר 
שעמד על סף־ד,התאבדות. הי׳ למד לקח מכל אחת משלוש 
המפלגות האוסטרו־גרמניות, אע׳׳פ ששלל את הסוציאל־ 
דמוקראטיה המארכסיסטית, שבראשה עמדו יהודים, קיבל 
סמנה את הלשון המשותפת שלה עם ההמונים. סגאורג פץ 
שנרד (ע״ע). מייסד התנועה הפאן־גרמנית האוסטרית, קיבל 
הי' את שנאתו להאבסבורג, את האנטישמיות ואת תכנית 
.,גרמניה הגדולה". חי׳ ראה כמה פגמים בתנועת שנדר: 
זילזולה בבעיות־החברה, יחסה הרשלני להמונים, ביזבוז 
מרצה במלחמה פארלאמנטרית ואי־גמישותה ביחס לכנסיה 
הקאתולית. הי׳ העריץ את קרל לואגר (ע״ע), מייסדה 
ומנהיגה של התנועה הנוצרית־ו,סוציאלית, משום שידע, 
לדעתו, להקים תנועה המונית ולראות את בני־האדם כפי 
שהם. אבל הי' לא גרם את האנטישמיות של לואגר שהיתה 
מבוססת על דת ועל כלכלה. האנטישמיות של הי׳ היתה 
מבוססת על עקרץ־הגזע ועל יחסי־הברה. 

את יחסו השלילי לאוסטריה, וביחוד לווינה. ביטא הי׳ 
בשני מעשים: ( 1 ) ב 1912 עבר למינכן! ( 2 ) באותה שנה 
הגיע לגיל של שירות בצבא וסירב לחוור לאוסטריה לשם 
מילוי חובתו הצבאית! לפי דבריו, לא רצה לשרת בצבא, 
שבו עלול היה לעמוד שכם אחד עם חיילים צ׳כיים ויהודיים. 
חדור שנאה לאוסטריה מולדתו, המיר אותה הי' בגרמניה. 

במינכן, עיר־האמנים, התפרנס הי׳ בעיקר כפועל־בניין 
ובצבע. הוא הידבה לבלות את זמנו בבתי־קפה ובתי־מרזח, 
שבהם בלע עיתונים לרוב והתווכח על ענייני־היום. בצעירותו 
ובאלמונותו עשה הי , רושם של יוצא־דופן. זמנו עבר בווי¬ 
כוחים שאיו להם סוף על ענייני־פוליטיקה. כבר אז היה 
חדור בעקרונות של תורת־הגזע, שבה היה הוגה בחשאי. 
כבר אז היה הי׳ מתפרץ פעם בפעם בביקורת חריפה, 
פראית ומלאת־לעג. 

ה מלחמה. עם התפרצותה של מלחמת 1914 התחילה 
בשבילו, לפי עדותו, תקופה חשובה. לפתע מצא תוכו לחייו. 
פנים אל פנים מול מלחמה אדירה, נעלם בבת אחת העבר 
האפור. הי׳ "מודח להשגחה העליונה, שאיפשרח לו לחיות 
בתקופה הרואית". המלחמה נתנה לו את ההזדמנות לא רק 
לבטא את קנאותו הלאומית, אלא גם למחות מן הזיכרון את 
כשלון שש שנות־חייו, שקדמו לה. כשפרצה המלחמה, שוב 
הפגין הי׳ את שנאתו לאוסטריה. אין הוא חוזר בתחילת המל¬ 
חמה למולדתו כדי להתגייס בצבאה, אלא מתנדב הוא לצבא־ 
באוואריה הגרמני. הי׳ שירת במשך כל תקופת־המלחמח 
בחזית הצרפתית בגדוד־רגלים, כרב־טוראי (זפ)סז£פ 0 ) 
ומקשר. מגדוד זה, שמנה כ 00 ( 34 איש ושהשתתף בנסיון 
לפרוץ דרך אל הים בסתיו 1914 , נשארו בחיים כ 500 , והי׳ 
בתוכם. ב 7 באוקטובר 1916 נפצע ברגלו בקרב סוס, אך 
חזר לחזית במארס 1917 . את״ב השתתף בקרב ארס (ע״ע) 
ובקרב השלישי של איפר (ע״ע). אור ל 14 באוקטובר 1918 
הורעל הי' בחתקפת־גאזים ולקה בעיניו. לא פעם היו חייו 
תלויים לו מנגד, הן כחייל מן השודד, במלחמה והן כרודן. את 
דבר הצלותיו. היה נוהג לזקוף — יתכן, שהאמין בכך — על 
חשבון ההשגחה העליונה. בדצמבר 1914 הוענק להי' אות- 
הכבוד הצבאי הגרמני "צלב־הברזל" מדרגה שניה ובאוגוסט 
1918 — "צלב־הברזל" מדרגה ראשונה. נוסף על אלה זכה 
לאותות־הצטיינות באוואריים. מצלב־הברזל לא נפרד הי' 
בהופעותיו הפומביות כשחיה שליט יחיד. הי׳ ציין אח״ב 
את שירותו בצבא כיסוד למוצקות אפיו, כושר-ההחלטה שלו 


ועמידתו על דעתו. ההברות, המשמעת וחיי־הסער בחזית 
נראו בעיניו מושכים יותר מן החיים התפלים, המשעממים 
והסרי־המטרה של תקופת־השלום. באה שביתת־הנשק והוא 
מוכה-סנוורים. בבית־חולים צבאי על־יד שטטין. הוא פוגש, 
לפי עדותו, את שביתת־הנשק בבכי. בפעם הראשונה מאז 
מות אמו. 

סיום המלחמה במפלה גרם להרף, לזעזוע נפשי עמוק לא 
רק לחי׳ בלבד, אלא אף לעם הגרמני כולו. במחצה הראשונה 
של 1918 עמדה גרמניה על שיא ההצלחה במלחמה. שלום 
ברסט־ליסובסק (ע״ע) חיסל את סכנת המלחמה בשתי חזי¬ 
תות ; הצבא הגרמני יכול היה עכשיו לרכז את כוחו בחזית 
המערבית. ולפתע מפלה. הממשלה והפיקוד הצבאי הגר¬ 
מניים לא הכשירו את דעת־הקהל הגרמנית להכרת המציאות 
לאמיתה. הי׳ התאושש עד מהרה והתחיל רוקם את האגדה, 
המשוללת גרעין היסטורי, על המפלה הגרמנית. בהתאם 
לאגדה זו, שנתקבלה ברצון ע״י רובם של הגרמנים, היתד, 
כניעתה של גרמניה בנובמבר 1918 כישלון פוליטי ולא 
מפלה צבאית: הצבא הגרמני לא ניגף מעולם. המפלה היתד, 
בעורף ולא בחזית! גרמו לה האריסטוקראטיה הרקובה 
עם הקיסר בראשה, הממשלה בפיקפוקיה והיסוסיד" הרוב 
הסוציאל־דמוקראטי, הדמוקראטי וחקאתולי ברייכסטאג. ועל 
כולם — היהודים, כמובן. 

״החבר השביעי״ ( 1919 — 1923 ). כשהבריא מפצעיו 
חזר הי׳ למינכן, שבה שלטו, בחדשים הראשונים אחר 
המלחמה, ממשלות־מעבר (מתחילה סוציאל־דמוקראטית ומיד 
אחריה— קומוניסטית),שבראשן עמדו היהודים האינטלקטו¬ 
אלים •הקוסמופוליטים הקיצונים איזנר, מיזאם, לוינה, טולר 
ולאנדאואר. התוצאה הבלתי-ישירה של תקופח זו היתה, 
שמינכן. עיר־האמנות הליבראלית, הפכה למרכז הלאומנות 
הגרמנית והאנטישמיות. בלא שהסכים לחזור למצבו מלפני 
המלחמה, קשר הי׳ קשרים עם הקצונה הגרמנית, ושירת 
בפיקוד הגלילי הבאווארי כתעמלן וכבלש. הי׳ קיבל אז, 
לדבריו, את ה״החלטה הגורלית של ימי חייו״: הוא הצטרף, 
כחבר השביעי, ל״מפלגת־הפועלים הגרמנית" ( 11150110 ״:ו 11 ). הי׳ היד, חדור 
ביחס של בוז לכל דבר, שאינו גרמני. יש לחסל את "עיקרי 
89 ״, כלומר, עיקרי המהפכה הצרפתית, שהטיפה לשוויון בין 
בני־האדם. האנושות מחולקת לשלושה חלקים: ( 1 ) הגזע 
הארי, ובראשו הגרמנים, שהם סלתה של האנושות, יוצרי 
תרבותה; ( 2 ) היפוכם — היהודים, שהם הווסי־תרבות 
ומהווים את השלילה הגמורה באנושות; ( 3 ) שאר בני- 
האדם. שהם טיפוסי-מעבר מן הטוב המוהלט, שהתגלם בגר־ 
מניות, לרע המוחלט, שהתגלם ביהדות. הסלאווים מתקרבים 
מצד השלילה שבהם לאחרונים. הגרמניות הקדומה מקורה 
בצפון, על גדות הים הבאלטי, ולעומת זה היהדות מקורה 
בדרום, על גדות הים התיכון. תקופתנו היא התקופה של 
תחיית הגרמניות ומפלת הנצרות, שהיא יהודית במקורה. 
הי׳ הציב לו לפטרה להחיות את "הרייך הראשון" של יה״ב, 
כשגרמניה שלטה על רובה של אירופה — הרייך, שחוסל ע״י 
מלחמת האפיפיור בקיסר. האפיפיורים הבשילו אח גירמונם 


של האיטלקים. ביהוד את השפעתם של הלאנגובארדים. הי׳ 
שאף לגרמן את הסקאנדינאווים, ההולאנדים והפלאמים, 
ואפשר, אף את האנגלים. 

הי׳ היה טבור, שהפאן־סלאוויית היא אמצאה של האס¬ 
כולה הפאן־סלאווית. הבולגארים אינם סלאווים, אלא פינים. 
בקרב העמים הסלאוויים יש יסודות גרמניים, שיש להחזירם 
למקורם. הי' היה חדור שנאה לשלושת העמים הסלאוויים 
הגדולים: הצ׳כים, הפולנים והרוסים, ביהוד מאחר ששלושה 
אלה עמדו למכשול בדרך הפאן־גרמניות. מיד לאחר שנרצח 
הידריך (ע״ע) ע״י פאסריוטים צ׳כיים, זמם הי׳ את הגלייתם 
של כל הצ׳כים מבוהמיה. אח״ב הסתפק בתכנית של עקירת 
הלשון הצ׳כית סן השימוש הספרותי והמדעי והפיבתה לניב 
של פשוטי־העם בבוהמיה ובמוראוויה. את הפולנים נתכוון 
הי׳ לרכז באיזורי קראקוב ולובלין ולהקיפם ב״מחיצת־ברזל 
גרמנית". את רוסיה ביקש להפוף ל״שטח־מחיה" ענקי. 
תקומנה ברוסיה אחוזות גרמניות, שהסלאווים יהיו בהן עבדים. 
יש להפסיק את ההתפתחות הרוחנית של הסלאווים ע״י פיחוה 
אמונות־הבל, איסור חינוך ובד׳. אין להשמיד את הרוסים 
המרובים, בדומה למה שיש לנהוג ביהודים, מאחר שהאדונים 
נזקקים לעבדים. הי' התנגד לדעתו של א. רוזנברג, שיש לנצל 
את הניגודים הלאומיים במזרח אירופה, לקומם לרוסיה את 
הלאומים המשועבדים (ע״י הבטחת חירות ללאומים אלה) 
ולנצל אח שנאתם של הרוסים גופם למשטר הסובייטי. הי׳ 
התנגד לתכנית רוזנברג, מאחר שמטרת הפאן־גרמניוח לא 
היתד" לדעתו, שחרורם של עמי רוסיה, אלא שיעבודם 
וניצולם הגמור. 

שנאתו ליהודים היתד, קשה מכל שאר שנאותיו והיה לה 
אופי פאתולוגי מובהק. אך מצד ההלכה לא הירש הי׳ דבר 
אף באנטישמיות. בווינה, שבה עברו ימי־הבתרות שלו, היחה 
האנטישמיות סהלה ציבורית מקומית מאז. אין הי׳ מבסס 
את שנאתו ליהודים על עובדות, אלא על רגשות — ועל 
הזיות. ההיסטוריה האנושית היא, לדעתו, מלחמה בין הגזע 
הגרמני לבין הגזע היהודי, והוא, הי׳, נועד להביא לנצחון 
הראשון, שהוא הטוב, על האחרון, שהוא הרע. אין היהודי 
תופעה שלילית חלקית, אלא מוחלטת. היהודי חודר לכל 
מקום, אינו מושפע מקשיים אקלימיים, כפולאריים וכטרו־ 
פיים. הי' שנא את המודרניזם באמנות, ביוון שראה בו ביטוי 
של הרוה היהודית. היהודי מהווה את הפורנוגראפיה והזנות 
באמנות ובחיים בכלל. היהודי יצר את העיתונות הקוסמופו¬ 
ליטית כמכשיר נגד הגזענות והלאומיות. היהודי מנצל את 
ההמונים ע״י הקאפיטאליזם מזה והמארכסיזם מזה. היהודים 
גרמו ל״התממזרותה" של אירופה באמצעות הנצרות, הליב¬ 
ראליזם, הדמוקראטיה והמארבסיזם. רומי. שבעיניו של הי׳ 
היא תופעה מדינית אידיאלית. נפלה באשמתה של היהדות, 
שהתגלמה בנצרות. אסור, שלדת — כלומר, לנצרות — תהיה 
השפעה על המדיניות מאחר שהדת היא, ראשית, מושג יהודי, 
ושנית — ראקציוני. הבמרים עם אמונות־ההבל שלהם טובים 
ל זשי־הבפר" בלבד. 

השקפותיו של הי׳ על הדת בכלל והנצרות בפרס אינן 
אלא וולגאריזאציה של דעות ניטשה. הנצרות היא דת של 
"עמק הבכא" והיא מביאה את האדם לידי פחדנות. היהודים 
מנסים להפוך את אירופה לקוםמ(פוליטית (ע״י טשטוש 
האופי הלאומי המובהק של רוב חלקיה) ועם זה ל״משוללת 
היסטוריה", בדומה למה שהיו הארצות הקולוניאליות. כבר 
עלה בידם להתגבר על יסודות לאומיים שונים — תחילה 


153 


היטלי, אדולן* 


154 


בקיסרות האוסטרית ואת״ב ברוסיה. הבולשוויזם — ביטוי 
להשתלטות היהודים על רוסיה, שלפני המהפכה שלטו בה 
הגרמנים. היהודים השתלטו גם על אנגליה ואמריקה. ברא¬ 
שונה — על דעת־הקהל ובשניה — על ענייני־הנספיס. 
באשמתם של היהודים נעשתה אמריקה משוללת כוה־גברא 
מבחינה צבאית ואנגליה מתנוונת והולכת. בפעולת־ההדס 
שלהם נשענים היהודים על הרוסים ועל הצרפתים. שנאתה של 
צרפת לגרמנים הפכה אותה לכלי־משחק בידי היהודים. 
מנהיגי־צרפת הם יהודים ערמומיים, ונוסף על כך יש בעם 
הצרפתי שפע של דם כושי, כל נסית ליצירת "הבנה" בין 
צרפת וגרמניה אינו אלא פשע לגבי השליחות העולמית של 
זו האחרונה. האויב הנצחי של גרמניה היא צרפת, ויהא 
משטרה מה שיהיה — בורבוני, בונאפארטיסטי, יעקוביני, 
דסוקראטי, בולשווי. מטרת־היהודים היא להחליש את הלאום 
הגרמני ע״י יצירת הבדלים חברותיים וסכסוכים מעמדיים 
בתוכו. היהדות עורכת התקפה על המושגים: גזע. גבורה, קרב, 
שלטון בו־ססך, וכל זה לטובת אינטרנציונאל אנושי, פא־ 
ציפיזם, חמדנות ודמוקראטיה. לבכות על גורל־היהודים בזמן 
נצחון הגרמניות פירושו להזיל "דמעות תניף, 

הי׳ השתדל להגשים את תורת־הגזע הלכה למעשה; אך 
בתעמולתו היומיומית ידע תכופות לגלות ספה ממטרותיו 
ולכסות טפחיים. כסו־כן לא נמנע מזמן לזמן מפעולות, 
שהיה בהן משום סטיה בולטת מעקרונותיו. כך, למשל, לא 
הפריעה תורת־הגזע להי' לפלוש בדם ואש לסקאנרינאוויה 
ולארצות־השפלה, אע״פ שגם פעולה זו ידע הי׳ לתרץ מתון 
הסתמכות על תורת־הגזע רוקה: אנגליה ואמריקה "זוהמו" 
ע*י הקאפיטאליזם היהודי; המלחמה של גרמניה בעמים 
האריים הצפוניים (האנגלים, האמריקנים, ההולאנדיס, הפלא־ 
מים, הדאנים והנורווגים) דומה למלחמת־האחים בין פרוסיה 
לבין אוסטריה בימיו של פרידריך ואוד׳כ של ביסמאדק, 
שגרמה לאיחודה של גרמניה; מלחמתה של גרמניה בעמים 
האירופיים הצפוניים תגרום ליצירת "גרמניה הגדולה". גם 
במקרים אחרים, כשהיה צורך בדבר, ידע הי׳ להצניע את 
המטרות המדיניות הבלתי־אמצעיות שלו ו״לשים במקרר" 
לזמן־מה את ההלכה הגזעית אף כשאי־אפשר היה למצוא לכך 
הצדקה דומה. כך. למשל, לא היסס לכרות ברית עם יאפאן, 
הלא־ארית לכל הדעות. ולנהל בעזרתה מלהמת־השמד באנג¬ 
לים ובאמריקנים הצפוניים; וכך תמו במנהיגים הערביים. 

או כל אלו לא היו אלא סטיות זמניות, או סטיות ש״הזמן 
גרמן", כלומר, עבירות ל״שעה" על עיקרי־התורה מתוך 
כוונה להביא לידי נצחונם של עיקרים אלה דוקה. המטרה 
הסופית נשארה כסי שהיתה. הי' השיג את מטרתו ביחס 
לרובם של יהודי אירופה, שהושמדו השמדה פיסית בזמן 
שלטונו. לעומת זה לא עלה בידו להפוך את הסלאווים 
לעבדיו של "עם־האדונים• הגרמני. אבל יש להטעים ולחזור 
ולהטעים: נסיונו של הי׳ להגשים את התווה הגזעית קבעה 
במידה מרובה את מדיניות־החוץ שלו והיתה אתד סן 
הגורסים העיקריים לאחת מן המלחמות הנוראות ביותר 
בהיסטוריה האנושית (ע״ע מלחמת־העולם 11 ). 

מדיניות-ה חוץ של הי', מטרת סדיניות־ההוץ 
של הי׳ היתה, כאמור, הגשמת הרעיון הפאן־גרמני. רעיון זה 
היה מבוסס על שני עיקרים: על הרומאנטיקה של ה״רייו 
הראשון״ — הקיסרות הגרמנית של יה״ב עם מסעי הקיסרים 
הסאכסיים וההוהנשטאוסיים אל מעבר לאלפים, ועל ד,עקרון 
של חידוש הקילוניזאציה הגרמנית באירופה הצפונית- 


מזרחית. הי' ראה את עצמו כממשיך פעלם של פרידריך 11 , 
שהפך את פרוסיה למעצמה חשובה, ושל ביסמארק, שהשליט 
את פרוסיה על גרמניה. את פעולתם של שני אלה ביקש הי׳ 
להביא לידי גמר ע״י השלטת העם הגרמני על בל העמים 
הנמנים על הגזע הצפוני וע״י הקסת הגמונותה של גרמניה 
באנושות. הי׳ ניסה להשיג מה שניסו ללא הצלחה ספרד במאה 
ה 16 וצרפת של לואי ח 14 ונאפוליון. בניגוד לווילהלם 11 , 
ששאף להקמת קיסרות קולוניאלית באסיה, אפריקה ואו¬ 
קיאניה, נטה הי' לדעתו של ביסמארק, שראה את עתידה של 
גרמניה באירופה. בהתאם לכך, ומתוך שימוש בעקרונו של 
האוזהופר בדבר "שטח־הסחיה", ביקש הי׳ להקים אח הקיסרות 
הגרמנית שלו באירופה המזרחית־הסלאווית, ומפני־כן חידש 
את ה״דחך למזרח״ (״ 0810 3011 ״ 013112 ) של המיסדרים 
הבאלטייס, של ערי־ההאנזה ושל הדוכס ה״נריך "האריה". 

הי׳ פתח אח פעילותו במדיניות־ההוץ כשהקואליציה 
המנצחת במלחמת 1914 — 1918 שוב לא היתה קיימת. אבל 
פעילות זו עצמה גרסה בסופו של דבר להתלכדותה של 
קואליציה אנטי־גרמנית לא פחות אדירה מן הקודמת — 
קואליציה של מדינות מנוגדות זו לזו מבחינה אידיאולוגית: 
המערב הדסוקראטי ורוסיה הקומוניסטית. 

המצב הבינלאומי. כסי שהלך ונתגבש סיד אחר חוזה 
ורסאי, היה לטובת מדיניות־החוץ של הי'. באמריקה גבר 
הכיוון הבדלני ביחס לאירופה, בעוד שהסכנה היאפאנית 
כפתה על אמריקה עמידה על המשמר באוקיינוס השקט. 
בהתאם למסירת של "אזון-הכחות" (ע״ע), נקטה אנגליה 
מדיניות של התנכרות לגבי צרפת, בעלת־בריתה במלחמה, 
ומדיניות של אהדה לגבי גרמניה המנוצחת. מתוך ששמה 
את מבטחה ב״תעלה", גברה באנגליה התעמולה הפאציפיס־ 
טית, בעיקר בחוגי השמאל והכנסיה. הקזת־הדם של צרפת 
במלחמת 1914 — 1918 שימשה גורם להצלחת התעמולה הפא־ 
ציפיסטית בתוכה ולהתחזקותח של תבוסנות, שנבעה מתומכי 
הקומוניזם ומן הימין הקיצוני כאהד. סיכסוכי המפלגות, 
לעיתים על בסים אישי, החלישו את השלטון המוציא לפועל, 
עד שרבים התחילו רואים בצרפת את "האדם החולה" של 
אירופה — כלומר, מדינה, שנועדה לרדת בזירה הבינלאומית 
לדרגתה של ספרד. המעצמות השניות במעלה שבחלק המז¬ 
רחי של אירופה המרכזית היו מסוכסכות זו בזו בשאלות 
הגבולות, לרבות צ׳בוסלובאקיה, פולניה וליטה, שעצמאותו 
באה להן בעיקר מ״ורסאי". 

במאמציו להשפיע על דעת־הקהל העולמית ידע הי׳ 
לנצל את הפחד ספני הסכנה הבולשווית — ביהוד כפי 
שנתגלתה בתקופת סטאלין, שתכנית-החומש הראשונה 
שלו גרמה למותם של מיליוני איכרים, בעוד שמלחמת 
ה״דיאדוכים" (היורשים) של לנין גרסה להשמדת האינטלי¬ 
גנציה ברוסיה. הי׳ ניצל את האכזבה, שתקפה את דעת־הקהל 
האיטלקית מתוצאות מלחמת 1914 — 1918 , ואת הקרבה האי¬ 
דיאולוגית בין הפאשיזם לבין הנאציינאל־סוציאליזם, ביהוד 
לאחר נסיונו של חבר־הלאומים להתנגד להתפשטותה של 
איטליה באפריקה. הי' ליכד מסביב לגרמניה שתי קואליציות 
מבוססות על אדני־אידיאולוגיה: את "הקואליציה האנטי־ 
ורסאית" (איטליה, הונגאריה), שהיתה חדורת שנאה למעצ¬ 
מות ה״וורסאיות". ביהוד לצרפת ולשתי היצירות ה״וור־ 
סאיות" שבמרכז אירופה (צ׳כוסלובאקיה ופולניה), ואת 
הקואליציה של "חוזה אנטי־קומאינטרף (איטליה, הונגאריה. 
ספרד ויאפאן), שהיתה מופנית כלפי רוסיה. 



155 


היטל* אדולע 


156 


בדרכו למטרתו נהג הי׳ להשתמש בנשק של הפתעה 
ומפנה חד, כך נהג פעמיים, ( 1 ) ב 1934 — בוזהה־הידידות, 
שעשה עם פולניה, האויב הורסאיי, ו( 2 ) ב 23 באוגוסט 
1939 — בחוזה־חידידות, שעליו חתם עם רוסיה. במקרה הרא¬ 
שון הרס את החזית הפרו־צרפתית במזרחה של אירופה 
המרכזית ונתן לעצמו ירים חפשיות באיזור זה, במקרה השני 
שחרר את עצמו זמנית מסכנת מלחמה בשתי חזיתות. 

נצחונותיו הדיפלומאטיים של הי׳ בשנות 1933 — 1939 באו 
לו, ביו השאר. משום שידע לנצל את היסוד, שהונח ב״חוזה 
ורסאי״ — עקרון "ההגדרה העצמית של הלאומים" (כפי 
שהוצע ע״י ו. וילסוו [ע״ע] ב 14 סעיפיו) ללא התחשבות 
במסיבות הגאוגראפיות וההיסטוריות. עקרון זה נשא פירות 
במדיניות של הי׳ בכמה תחומים: בחימוש איזור־הרינום, 
במשאל־העם בחבל הסאר, וביחוד בסיפוחה של אוסטריה 
לגרמניה וב״מינכך. ה״סיפוח" הוכו ע״י התעמולה של הפרו־ 
גרמנים מזה והאוסטרו־מארבסיסמים, שבראשם עמדו כמה 
יהודים מתבוללים, מזה (מובן, שהי׳ לא זכר לאלה את 
חסדם). גם הניגודים בין שתי המפלגות האוסטריות הגדולות 
(הקאתולית והמארכסיסטית) סיעו לגישום ה״סיפוח". "חוזה 
מינכן", שבו הגיעה ההצלחה הדיפלומאטית של הי' לשיאה, 
מסר לידי גרמניה, ללא יריה אחת, למרות כל האבסורד 
הגאוגראפי וההיסטורי שבדבר, את ה״טבעת הסודטית". ההצ־ 
להר, האחרונה של הי׳ במשחקו ב״הגדרת הלאומים" היתד, 
סיפוחה של קליפדה (ממל),שליטה היא ההינטרלאנד הטבעי 
שלה. ע״י סיפוחם שי אוסטריה והסודמים לגרמניה בפחות 
משנה אחת הגדיל הי׳ את אוכלוסיית ה״דייד״ ב 10 מיליונים 
והציב את גבולה של גרמניה במעבר הברנר. אבל הי׳ לא 
אפר די בכד, ובמארס 1939 כבשו הגרמנים את צ׳כיה. ע״י 
כר הוכיח בבירור לכל, שהנוסחה של ה״הגדרה העצמית" לא 
היתד, בשבילו אלא נשק־תעסולה לצרכיו של האימפריאליזם 
הגרמני. נראה, שהי׳ לא ייחס חשיבות יתדה לסתירה הגלויה 
שבין דבריו ומעשיו, והשב, שתקפה של הסיסמה הישנה — 
אחד מן ה״שקדים הגדולים״ שלו — עדיין בעינו עומד. כאן 
טעה את טעותו הגורלית הראשונה. מיד לאחד שחזר מ״פראג" 
פנה לעבר פולניה והציג את תביעתו על גדאנסק (דאנ־ 
ציג) — שוב מתוד הסתמכות על עקרון ה״הגדרה העצמית". 
אד תחת ההשפעה של לקח "פראג" קיבל הי׳ תשובה שלילית 
לא רק מפולניה. אלא גם מאנגליה וצרפת. את צ׳כוסלו־ 
באקיה — היציר האחד של ״חוזה-ורסאי" — חיסל הי׳ 
בדרכי־שלום באמצעים של דיפלוסאטיה ותעמולה, את פו¬ 
לניה — היציר השני של ״חוזה־ורסאי״ — שוב לא יכול 
היה הי' לחסל באמצעים אלה. כדי לבצע חיסול זה היה 
הכרח לפתיח במלהמה עולמית. והי׳ לא נרתע אף מפני 
הרפתקה זו. 

הי׳ ומלחמת־ ה עולם 11 . עד סתיו 1940 הלך הי' 
מניצחון לניצחון הן במדיניות־הפנים, הן בזירה הבינ¬ 
לאומית והן בשדה־הקרב. בפועל היוותה אנגליה באותו זמן 
את אבן־הנגף היחידה של הי', כמו שהיוותה אבן־נגף כזו 
לגבי נאפוליון. מן הסתיו של 1940 ואילך, משנכשלו גישושי- 
השלום שלו ביחס לאנגליה, מצד אחד, ונסיון הפלישה 
לאנגליה, דרך הים או ויד האויר, מצד שבי — התחילה 
הידרדרותו של הי׳ כלפי תהום־המפלה. 

הי׳ נתכוון לנהל את המלחמה מתוך הימנעות מטעויותיה 
הדיפלומאטיות והאסטראטגיות של גרמניה במלהמת־העולם 1 , 
כביסמארק כך החליט אף הוא שלא לנהל את המלחמה בשתי 


חזיתות. כשעמדה לפניו הברירה בין מלחמה במעצמות־ 
המערב לבין מלחמה ברוסיה, בחר הי׳, כביסמארק קודמו, 
באפשרות הראשונה. למחרת ד, 23 באוגוסט 1939 הופתע 
העולם כולו מן הידיעה על חתימת "חוזה הקרמל", שגרם 
לפתיחת המלחמה עם פולניה, וכתוצאה מכך — עם אנגליה 
וצרפת. בטאקטיקה, כדיפלומאסית בצבאית, נהג הי׳ ללכת 
מן הקל אל הכבד. במעמד "מינכן" (ע״ע) שוכנע חי׳ 
בצידקתה של תורת שפנגלר (ע״ע) על "שקיעת המערב". 
אכן עמדת אנגליה בשנת 1940 וגיוס אמריקה לאחר מכן 
הוכיחו עד כמה טעה הי׳ בהערכת־המערב שלו. טעות זו 
בלבד די היה בה כדי להכריע את הכף של מאזני־המלחמה 
לחובתו. אבל הי׳ לא טעה בזה בלבד. הוא התחיל את 
המלחמה כביסמארק, אבל סיימה כלודנדורף (ע״ע). 

אם במדיניות נהג הי׳ להפתיע, הרי בצבאיות שאף לנהל 
מלחמת־בזק דינאמית, ולא מלחמה סטאטית, בחפירות. מכאן 
החשיבות המיוחדת, שייחם לחיזוק חיל־האויד ולהכנת 
צבא ממוכן. כדי לאפשר את ניהולה של מלחמת־בזק, 
החליט הי', במלחמת היבשה עם צרפת, להרחיב את 
״תכנית שליפך (ע״ע) — כלומר, שלא להסתפק בפלישה 
לבלגיה בלבד, כפי שנהגה גרמניה ב 1914 , אלא לפלוש גם 
להולאנד, ולא להפנות חלק מן הצבא, העילה על פאריס, 
לחזית אחרת, אלא למגר תחילה את צרפת בולה. אכן הגשמת 
תכנית שליפו..עד הסוף" היה אחד מן הגורמים לכשלונו של 
הי׳, מאחר שהתעסקותו היתרה בצרפת סיפקה לאנגליה את 
הזמן, שהיה דרוש לה למבצע דנקרק (ע״ע) ולהתאושש אחר 
תבוסתה של צרפת. כמו־כן החליט הי׳ להגשים "עד הסוף" 
את ״תכנית טירפיץ״ (ע״ע) — כלומר, לנהל מלחמח־צוללות 
נגד אנגליה בכל האמצעים, עד כניעתה. מכאן כיבושן של 
דאניה ונורווגיה, שאיפשר לחי׳ להשתלט על החוף האט¬ 
לאנטי האירופי מנויד־קאפ עד הגבול הספרדי. אבל הגשמתה 
של חכנית־טירפיץ גרמה לחיזוק התעמולה האנמי־גרמנית 
והמריצה את הקמתה של קיאליציה חדשה נגדה — דברים, 
שלהם תרם, כמובן, גם ביצועה של תכנית־שליפן. אמנם מתור 
ניצול הטעויות הדיפלומאטיות של אנגליה ושל אמריקה,עלה 
ביר הי' להפוך את איטליה ואת יאפאן — אויביה של גרמניה 
במלחמת־העולם הראשונה — לבעלות־בריתה בשניה, אבל 
בסופו של דבר היתר, איטליה, עם כל נאמניתו של מוסוליני. 
משענת קנה רצוץ לגרמניה. כמו־כן הצליח הי', מתוך הטעמת 
הסכנה הקומוניסטית והרוסית, לרתום את פינלנד, הונגאריה 
ורומניה למרכבתו הצבאית. ועט זד, עלה בידו להחזיק את 
רוסיה במצב של ידידות ניטראלית במחציתה הראשונה של 
המלחמה. אד בזה נסתיימו השגיו הדיפלומאטיים. כל מה 
שעשה לאחר מכן היה טעות אחר טעות. והחמורות שבטעויותיו 
היו התנפלותו על רוסיה והכרזת המלחמה שלו על אה״ב. 
חזר ואירע לחי׳ מד, שאירע לנאפוליון קודמו. שניהם נכשלו 
בתכנית חציית ה״תעלה" האנגלית לשם כיבוש אנגליה: 
שניהם התנפלו — ללא הכרח גלוי — על רוסיה: והשטחים 
הענקיים של רוסיה, על דשת הדרכים הבלתי־מפותחת שלהם, 
יחד עם תנאי-החורף וכוח־חסבל של העם הרוסי, גרסו למפלת 
שניהם, 

המדיניות הלאומית האנוכית של הי׳ גרמה לליכוד רוב 
העמים ורוב המעצמות נגד גרמניה. עסי מזרח אירופה 
שותפו ע״י הגרמנים בהשמדת היהודים. אבל מדיניותו של 
הי׳ התנגדה לעצמאותם של הבאלסים, הבלורוסים, האוק¬ 
ראינים, והיתד, מכוונת להפוך את אירופה המזרחית ל״הודו" 





157 


היטלר, אדולף 


158 


של הקיסרות הקולוניאלית הפאו־גרמנית. ומתוך כך נהפכו 
אלה עד סהרה לא־יביו. השאיפה של הי׳ לגרמן במובן לאומי 
את הגרמנים במובן גזעי הפכה לאויבי ה״רייד השלישי" 
את ההולאנדים, הפלאמים והסקאנדינאווים. כבר בראשית 
המלחמה התלכדו אנגליה והדומיניונים מסביב לצ׳רצ׳יל. 
שעמד בעוד מועד על מהותו של הי/ ואמריקה הוצאה ע״י 
חי׳ ממצב של איזולאציה ביחס לאירופה. 

המפנה האסטדאטגי החד לדעת גרמניה חל בסוף 1942 , 
כשבהתאם לתכניתו של הי׳ לא נסוגו בעוד מועד "הגיס 
הששי" מסטאלינגראד וה״קורפום האפריקני" מן הגבול 
המצרי, וכתוצאה מכד אבד הראשון בתנאי הכפור של 
אירופה המזרחית והשני ניגף בתנאי השרב והמדבר של 
אפריקה הצפונית. ה״סבעת" הגרמנית, שחישולה הופסק 
בסטאלינגראד ואל־עלמיין, לא נסגרה במרחבי קידמת אסיה. 
בהתאם לאסטראטגיה ה״אינטואיטיווית/הדלטאנטית, הבלתי- 
מקצועית של הי׳. למדות כל דירבונו של הי׳, נעצר הצבא 
הגרמני בפני שערי לנינגראד ומוסקווה וחיה קרבן התנאים 
הגאופיסיקאליים של מזרח אירופה ויהירותו של הי׳, מפקדו 
העליון, שאסר עליו אח הנסיגה בעוד סועד. בניגוד לעצת 
המומחים, לא ריכז הי׳ את צבאו לשם השגתה של מטרה 
ססוייסת, וראשית כל— כיבוש סוסקווה. הי׳ פיזר את צבאו 
במרחב הכביר של אירופה המזרחית מתיר שאיפה להשיג 
כמה מטרות בבת אחת, ובסופו של דבר, לא השיג אף אחת 
מהן — לא כיבוש מוסקווה, לא כיבוש לנינגראד. לא כיתור 
הצבא הסובייטי אחר כיבוש סטאלינגראד, ואף לא השתלטות 
על שדות־הנפט של קאוקאז; וכך נהג הי׳ גם בחזיתות 
השניות במעלה. התנגדותו של הי׳ לפינוים של הצבאות 
הגרמניים מתוניסיה. הבאלקאן וסקאנדינאוויה, החלישה את 
ההגנה הבלתי־אמצעית של ה״רייך". 

ה מ ל ח מ ה ה פ ר ט י ת של חי', האנטשימיות והפאן־ 
גרמניות היו שני עמורי־התווך בתפיסת־עולמו הגזעית של 
הי' — התפיסה, שבה היה חדור מנעוריו ולה נשאר נאמן 
עד נשימתו האחרונה. לשם הגשמת תכניתו האנטישמית, 
לא הלך הי׳ בדרך האנארכיסטית־האספסופית של האוקראי¬ 
נים בתקופה החדשה או של עמי מערב־אירופה ביסי מסעי־ 
הצלב והמגפה השחורה. הי׳ הגשים את תכניתו האנטיש¬ 
מית לא באמצעים אנארכיסטיים, אלא אטאטיסטיים, כיד 
האירנון, היסודיות והמדעיות של הגרמנים. בדרך למטרתו 
(חיסול היהודים והיהדות) עבר הי׳ שלוש .,תחנות" ראשיות. 
ה״תחנה• הראשונה נקבעה עם יציאתו של הי׳ לפעילות 
ציבורית בתחילת שנות הסב. זו היתה תחנת־התעמולה. 
התחנה השניה סימלה אח דדך השלטון של הי׳ בתנאי שנות־ 
השלום ( 1933 — 1939 ). זו היתה בעיקרה תחנת "חוקי־נירנ־ 
ברג". בסופה של תקופה זו כבר נסתמן המעבד מן האנטי¬ 
שמיות היורידית אל האנטישמיות הפוגדוסית—האנטישמיות 
של החרמות, קנסות והשמדות, של גירוש היהודים הזרים מן 
הרייך וראשית ייסוד המחנות ליהודי־גרמניה. התחנה השלי¬ 
שית נקבעה בתנאי־הסלחמה — תחנת הגנוסייד. כי הי׳ לא 
ידע קפיצות בדרכו, דרך ההגשמה של התכנית האנטישמית. 
הי' הביא בחשבון את האפשרויות הפיסיות. שעמדו לרשותו, 
וכן שיווה לנגד עיניו את דעת־הקהל בארצות־חו׳ו, שלמרות 
האנטישמיות, שפיעמה אותה בכללה, חושש היה לגלות לה, 
קודם זמנה, את תכניתו המאכסימאלית. המרחקת לבת, ביחס 
ליהודים. שתכנית זו כבר נקבעה בדעתו קודם המלחמה 
ושנמנע סלבצעה רק מחמת שיקולים מדיניים מעידה ההכרזה, 


שהשמיע בערב המלחמה, שאם תפרוץ מלחמה בעולם לא 
יסאר באירופה אף יהודי אחד. הי׳ גילה בהכרזה זו את 
מטרתו הסופית. 

האנטישמיות של "גנוסייד" עבדה אף היא דרך שלבים 
אחדים. בשלב הראשון, מתחילת המלחמה עד סוף שנת 
1941 — כלומר, עד כניסתן של רוסיה ואמריקה למלחמה —, 
נערך גירוש הסוני של יהודי הרייך מזרחה, כלומר לפולניה. 
היהודים הפולניים רוכזו בהדרגה בגיטאות. עדייו היו אז 
תכניות של ייסוד .,רזרוואטים" גדולים ליהודים; היתד, 
תכנית "מאדאגאסקאר" מזה ו״לובלין" מזה. אבל משנעשתה 
המלחמה גלובאלית, משנכנסו למלחמה רוסיה ואח״ב מזה 
ויאפאן מזה, שוב לא היה הי׳ צריך להתחשב בדעת־הקהל: 
במדינות, שנלחמו בו, היתה דעת-הקהל מגויסת נגדו עד 
קצה גבול האפשרות גם בלא זה. ומה שנוגע לשאר המעצ¬ 
מות. הרי מהן שהיו בעלות־בריתו של הרייך ומהן שהיו 
נייטראליות וחלשות סדי, שיעזו להרים קול כנגדו. כך 
נתקבלה (ב 20 ביאנואר, 1942 ) בוועידת־ונזה (:>ס 15 ! 3 /ו\) 
שעל־יד ברלין, שבה השתתפו 16 פקידים גבוהים של הרייך 
והמפלגה הנציונאל-סוציאליסטית (בנשיאותו של היידריך), 
החלטה מפורשת על ההשמדה הפיסית הטוטאלית של היהו¬ 
דים• אמנם ההשמדה הפיסית התחילה זעיר שם זעיר שם גם 
קודם לכן. פולניה הפכה לגיא־ההריגח בשביל יהודיה ובשביל 
היהודים, שישבו ממערב לה. ואילו בארצות שממזרח לפו¬ 
לניה לא הוצרך הי לשם ביצוע תכניתו לייסודם של החנות־ 
השמדה דוקה. בהדרכתם של הגרמנים השמידה האוכלוסיה 
המקומית את רוב היהודים בלא להזדקק כמעט ל״גטאות" 
ולמחנות־ריכוז. 

למרות המחסור בכוח־אדם בתנאי־המלחמה, למרות סד. 
שנלחם בחצי־תריסר חזיתות, מצא הי׳ צבאות בכמות מספקת 
לצדכי ד,גנוסייד היהודי שלו. מחנות־ההשמדד, נהפכו ל״בתי- 
חרושת" לטבח־אדם. בכל "בית־חרושת" הוקמו מכונות־ 
השמדה חדישות שבחדישות. על־יד כל ,,בית־חרושת" היתד, 
קיימת מעבדה או מעבדות, שבהן עבדו טובי הכימאים, 
הפסיכיאטרים, הרופאים וביחוד רופאי־נשים. בפעם הרא¬ 
שונה בהיסטוריה נערכו ניתותי־גופית לא בצפרדעים. שפנים, 
קופים. אלא בבני־אדם. מעולם לא עמדו לרשות המדע שפני- 
נסיין משוכללים כאלה. ומעולם לא הושפל המדע כל-כך כפי 
שהשפילו אותו הי׳ ועושי־רצוני. אכן אע״פ שלהלכה היתד. 
המטרה המדע, ועינויי־הקרבנות לא היו אלא אמצעי, הרי 
בפועל שימש הרצח ההמוני, המתוכנן והמחושב, ביחד עם 
אלפי צורות־העינויים, שנתלווה בהם■ למטרה אחרת: לסי¬ 
פוקם של יצדי־שנאח חולנים, סאדיסטיים, במידה שלא 
נמצאו. אפשר. בשום שליט אחר. מבחינת חומרתו של מידות- 
הפאתולוגיה ועצמתן של סערות־ד,יצרים שהניעוהו, מבחינת 
דחף ה״שגעון לדבר אחד", אין להשוות. למשל, את ניצוחו 
של הי׳ על השמדת־ד,יהודים לניצוחו של נירון על שריפת־ 
רוסי■ הי׳ היה הגדול בין רבי־הטבחים, שעלו אי־ פעם על כס 
השלטון ושביצעו הריגות סיטוניוח בעיקר סתוד מניעים 
שמקורם בחסביכי־הנפש, ולא בשיקולים שבסדיניות או 
בצבאיות. 

,,ש ק י ע ת - ה א ל י ם״. — במחצה השניה של המלחמה, 
כשענייני גרמניה כבר היו יגעים, היה הי׳ מבלה את דוב 
זמנו במטה הצבאי. לעיתים רחוקות היה מופיע בברלין או 
במינכן, ומעולם לא ביקר בעיר גרמנית מופצצת אחרת. הי' 
היד, מסוגל להיפגש עם עמו אך ורק במעמד חגיגי של מנצח. 




ר־ט 5 ר עוכר בין שררות 

בחוגי הפיקוד הצבאי הלכה וגברה הדעה, שיש להוריד את 
הי' מעל הבמה הפוליטית וע״י בך לקנות לגרמניה תנאי- 
כניעה נוחים יותר. ארבע פעמים נערכו התנקשויות בחייו 
של הי/— אך ללא הצלחה. במשך 1943 הוכנו שש תכניות 
של התנקשות. הי׳ היה נוהג להגיש אוכל לפיו דק לאחר 
שמישהו הקדים לטעום מאוכל זה בנוכחותו. שתים מן 
ההתנקשויות בהי׳ היו מסוכנות ביותר: 8 בנובמבר 1939 
במינכן, ביום השנה של ״פוטש״ 1923 , וב 20 ביולי 1944 — 
במטח הצבאי ברסטנבורג, פרוסיה המזרחית. בראש 
הקשר האחרון עמד הקולונל הרוזן שטאופנברג — קצין, 
שהצטיין בקרבות באפריקה. הפצצה, שהניח מתתת לשולחן- 
המטה, גרפה למותו של קצין, שעמד על-יד הי׳, ולפציעתם 
של קצינים אחדים. אבל לא פגעה בחי' ובפלדמארשלים קיטל 
ויודל שעמדו על־ידו. התעמולה היעילה של גבלס ייחסה אח 
נס הצלתו של הי׳ להשגחה העליונה. התנקשות זו היתה 
מלווה בתכנית של הפיכה בברלין ובפאריס, שנכשלה גם 
היא. שטאופנברג היה מן הראשונים שהוצאו להורג, ובשבו¬ 
עות שלאחר מכן נערו טבח של דמים. בס״ה הוצאו להורג עד 
4,980 איש, מהם חשודים בהתנקשות בלבד — ובכללם 
חשודים בהתנגדות למשטר. ב 8 באוגוסט נתלו הפלדמארשאל 
ויצלבן, יחד עם 3 גנראלים ו 4 קצינים נמוכים יותר. לפלד־ 
מארשאלים בק ורומל גמלו חסד, כשהרשו להם להתאבד. 
מתוך טעמים של תעמולה נערכה לרומל, ..גיבוד-אפריקה", 


אנשיו אוזר נאום מוסכי 

לוויה ממלכתית, ואת סיבת מותו ייחסו להתקפת-אויר 
אנגלית. בין המוצאים להורג (אפריל 1945 ) היה גם האדמי־ 
ראל קאנארים, מי שהיה ראש הריגול הנגדי. הי׳ יזם טבח 
הסוני בקצינה הגרמנית, דוגמת הטבח שערך סטאלין ב 1937 
בקצינה של הצבא האדום. אבל תנאי־המלחמה לא איפשרו 
את הדבר. החדשים האחדים. שהבדילו בין ההתנקשות בחיי 
הי' שנכשלה וביו התאבדותו, עלו לגרמניה בחורבן נוסף, 
לבעלי-הברית באבדנם של כמה רבבות חיילים נוספים ולעם 
היהודי — בחייהם של עוד כמה מאות אלפים מבניו, שנשלחו 
לכבשנים. הי' האריך ימים עד כדי לראות בעיניו את החורבן, 
שהסיט על גרמניה. לרגע קט נראתה להי׳ קרן־תקווה של 
הצלה. ב 12 באפריל 1945 מת לפתע פ. ד. רוזולט (ע״ע). 
בהשפעתו של גבלס ביקש הי־ ללמוד גזירה שווה על מוות 
זה ממותה של יליזאבטה קיסרת־רוסיה ב 1762 , שגרם להת¬ 
פוררותה של הקואליציה האנטי-פרוסית ולהינצלותו של 
פרידדיך ממפלה. לשוא קיווה הי׳ במשך שעות ספורות, 
שמות רוזוולט יגרום להתפוררותה של הקואליציה האנטי- 
גרמנית. הרעשת ברלין ע״י הריסים נמשכה ללא הפוגה. הי׳ 
נוכח, שלא יוכל להתחמק מגורלו. דמותו של פרידריך הפרו¬ 
סי עמדה לנגד עיניו עד רגעיו האחרונים. פרידריך עמד על 
סף ההתאבדות ב 1759 אחר המפלה בקרב קונרסדורף,• והי' 
בחר במוות מלנפול בידי "האויב, הדורש הצגה חדשה, 
מאורגנת ע״י היהודים, לצרכי שעשועיו של המון היסטרי". 




161 


היטלי, אהולט 


162 


הוא הניח אחריו צוואה, שנה פקד לגוש מן המפלגה את 
גרינג ואה היסלר על שניסו לקהת דברים עם הקואליציה 
המנצחת. הוא מינה את האדמיראל דניץ ל״פירר". את גבלם 
לקאנצלר ואת מזכירו ס. בורמאן לראש־המפלגה. אלה נש¬ 
ארו נאמנים לו עד הסוף. אבל את עיקר זעמו שפך הי׳ על 
היהודים. שציין אותם נאשמים במלחמה. הי' נשאר נאמן 
לעצמו עד סופו. גם כשעמד על פי־קבר, לא פסקה ללהוס 
בו שנאתו הגדולה, המרכזית, הראשית, שנאתו לעם היהודי. 
ב 29 באפריל הגיעה הידיעה על סופו של מוסוליני, הי׳ 
נשא אז את ה״ידועה בציבור" שלו, אנה בדאון (נולדה 
1910 ), לאשה. ב 30 באפריל נמצאו הרוסים במרחק של 
שנים־שלושה בתים פבניין־הקאנצלר, שבחצרו נמצא הבונקר 
של הי׳. הי׳ סעד ארוחת־צהרים, נפרד מגבלס ומשאר אנשי 
פמליתו, נכנס לחדר הסמוך וירה נאקדוח לתוך פיו. על־ידו 
היתה מוטלת אוה בדאון. שהרעילה את עצמה. גופותיהם 
של הי' ואשתו הועלו באש בחצר הקאנצלר. בן 56 שנו. 
ועשרה ימים היה הי׳ במותו. 

ה "י ר ו ש ה" של ה י'. "שוט־העמים" דוגמת אטילה או 
צ׳ינגיז־חאן, ,.החיה מן התהום״ — הי׳ "זרע" מעט, ולעומת 
זה "קצר" הרבה, גרעיני הרעל הרוחני. שנזרעו בנשמתו של 
העם הגרמני בעשרות השנים שקדמו להי׳ ע״י מדינאיו, 
מצביאיו והוגי־הדעות שלו, הצמיחו פרי. שהבשיל בו בזמן 
שהופיע הי׳ — ה״קוצר". שלא ידע פיקפוקים והלינה עד 
חצי־הדרך. מה היו התוצאות של "קציר" זהי מהי ה״ירושה", 
שהניח אחריו הי' לגרמניה, לאנושות וביחוד ליהדות י 

עדיין קשה לסכם את השפעתו של הי' על מהלך ההיס¬ 
טוריה הגרמנית ועל התפתחות אפיו והלך־רוחו של העם 
הגרמני בעתיד. אעפ״כ כבר מסתמנות תופעות אחדות כקוב¬ 
עות מסנה מבחינות אלו. כאחראי הראשי לסלתמת־העולם 11 , 
שנסתיימה בתבוסתה הגמורה של גרמניה ובהצבת גבולה 
המזרחי בקו אודר־נייסר, שם הי' קץ למפעל הקולןניזאטורי 
הגרמני של יה״ב במזרח אירופה, הידוע בשם ו 1 סר.ח 8 ז 31 זנ 1 
ת:> 051 . יש לחשוב, שתוצאות־המלחמה עקרו מלבותיהם של 
רוב רובם של הגרמנים את חלום ההתפשטות למזרח. ועל 
אהת כמה — את חלום ההשתלטות על האנושות. שנית, ה•׳ 
גרם לו, לעם הגרמני, להיות שוב מבותר מבחינה מדינית 
בדומה למה שהיה, אף אם בצורה אחרת. עד אמצע המאד 
ה 19 . גרמניה נמצאת עכשיו משוסעת לשתים: המזרחית־ 
הקומוניסטית והסערבית־הדמוקראטית, ואיחודה מחדש תלוי 
עכשיו פחות בכוחות עצמה משהיה תלוי בהם באיזה זמן 
שהוא. נמצא, שהי' חיסל את מפעלו המדיני הכביר של 
ביסמארק: איחודה של גרמניה. כמו־כן חיסל הי׳ את מפעלם 
של ההוהנצולרנים הגדולים, הקורפירסט הגדול, פרידריך 
וילהלם 1 , וביחוד פרידריך 11 : פרוסיה נמחקה מעל המסו 
הגאופוליטית. אכן החורבן, שהמיט הי' על נשמת הלאום 
הגרמני גדול מן החורבן שהביא על "גופו". הודות ל״ירושה" 
של הי׳, נתונה עכשיו גרמניה במבוכה רוחנית קשה. אין 
גרמניה יכולה לחזור להלומות־הגדלות שלה מן הסאה ה 19 
המשטרים. הקיימים בשני בתרי־גרמניה, הם נטע זר לה 
הסובייטי במזרח הוחדר ע״י הצבא האדום, ואילו המשטר 
הפארלאמנטארי שבחלק המערבי הוא יבוא מן הארצות 
המערביות! אין אלה משטרים, שצמחו וגדלו על אדמתה 
באופן אורגאני. אלה הם משטרים מהעדר־ברירה. כמו־כן 
מעיק על נפש טובי העם הגרמני רגש הפשע הגדול כלפי 
האנושות, וביהוד כלפי העם היהודי, שבוצע ע״י הגרמנים 


בהמוניהם, שנדבקו בטירוף־חרציחה של הי׳ או, לכל היותר, 
עמדו מנגד בשעת ה״גנוסייד" האיום. 

ירושת הי׳ לאירופה ולאנושות כולה היא 
לא פחות הרת־אסון. אמנם נוצחה הטוטאליטאריות הגזעית, 
אך לא נעקרה השיטה הטוטאליטארית במדיניות ובצבאיות. 
יתר על כן: עם חדירתו והתפשטותו של המשטר הסובייטי 
לתוך החללים הריקים, שנוצרו באירופה ובאסיה מהמת 
תבוסתן של גרמניה ובעלות־בריתה, השתלטה שיטה זו על 
מחצית האנושות, ועוד ידה נסויה. עם זה יש לציין, שלקח 
המציאות הטוטאליטאריח, שסכנתה הובלטה ביותר ע״י הי׳, 
לא היה בכדי. בחלק המערבי של האנושות גובר יותר ויותר 
התהליך הצנטרופטאלי. תהליך זה כבר מצא את ביטויו 
בהתחזקותן של המשטר הדסוקראטי־סארלאמנטארי ברוב 
ארצות־המערב! החשובות שבמעצמות המערביות מלוכדות 
עכשיו בברית ההגנה הצפין־אטלאנטית: רוב מעצסות מערב־ 
אירופה כרתו ביניהן ברית־מכס; ובאופק נראה ליכודו 
המדיני של המערב, מתוך דרכי-שלום — אותו ליכוד, שרומי 
הגשימתו בדם ואש בארצות הים התיכון ושלשוא ניסו 
להגשימו, באותם האמצעים. במערב אירופה ומרכזה קארל 
הגדול. אינוקנטיוס 111 , קארל ז\, נאפוליון והי', 

בעיית־הגזעים, שהוצגה ע״י הי׳ בעיקר כבעיה אירופית 
פנימית — כבעיית הניגודים בין הגזע הצפוני־גרמני לבין 
שאר הגזעים שבאירופה. וביחוד היהודים והסלאווים — 
נתפסת כיום כבעיה כל־אנושית, ופתרונה נתבע בדרך כלל 
בכיוון שונה בתכלית מזה שהוצע ע״י הי׳. אחת מן התוצאות 
של פלחמת־העולם 11 הוא חיסולן הגמור או החלקי של 
האימפריות הקולוניאליות באסיה ובאפריקה (שר הולאנד, 
בריטניה, צרפת ובלגיה). אך החלל הגאופוליטי הריק, שנוצר 
ע״י כך באסיה. מתמלא והולך ע״י לאומנות אנטי־מערבית 
או ע״י טוטאליטאריות מעמדית, שאף היא אנטי־מערבית 
ביסודה. השנאה הגזעית כלפי האדם ה״לבן", שקנתה לה 
שביתה בנפש העמים ה״צבעונים" באסיה ובאפריקה, עלולה 
להיות הרת־אסון לאנושות לא פחות מן השנאה כלפי הגזעים 
ה״בלתי־אריים". שטופחה ע״י הי' ובעלי־בריתו, 

ירושת הי׳ לעם היהודי. המציאות ניפצה את 
הזיותיו של הי׳ ביחס לגרמניה, רוסיה, אירופה והאנושות 
כולה. היא לא ניפצה אותן בליל ביחס לעם היהודי. חלומו 
של הי׳ על החיסול הפיסי של העם היהודי התגשם ביחס 
לשליש מעם זה — וביתר דיוק: ביחס לרובם של יהודי 
אירופה. 

תופעת ה״גנוסייד" אינה זרה להיסטוריה האנושית. 
במלחמת 1914 — 1918 הושמד. לכל הפחות, שליש מן העם 
הארמני. קרומוול ערך גנוסייד בעם האירי. הספרדים ערכו 
גנוסייד במאה ה 15 באצטקים, במאיים ובאינקים. המתישבים 
האירופיים באמריקה הצפונית ובאוסטראליה השמידו בחרב 
ובמחלות את רובם של שבטי־הילידים. שלטון רומי באגן הים 
התיכון היה תוצאה של גנוסייד בכנענים בצפון אפריקה, וכן 
באטרוסקים ובקלטים. כיבושי המונגולים באסיה היו מלו־ים 
בהשמדה פיסית של עמים. היהדות בגלותה ידעה גנוסייד 
עוד לפני הי׳: ביפי המגפה השחורה ( 1348 ) ו״גזירת ת״ח" 
( 1648 ). אבל הגנוסייד, שערך הי' בעם היהודי, עלה בהקפו. 
בשיסתיותו ובתיכנונו על כל השמדות-העמים שקדמו לו. 
ספני־כן היה הנורא בכולם. לא לחינם הוליד הגנוסייד של 
הי׳ ביהודים, וגם בצוענים, במשפט הבינלאומי את מושג 
הפשע של רצה־עמים. 





163 


היטלד, אדול!?—דזיכלות, ספרי־ 


164 


הי׳ נכנס להיסטוריה היהודית כהמן היסטורי, "שביקש 
לעקור את הכל"׳ שבם אחד עם טיטוס׳ הדריינוס, חמלביצקי. 
הי׳ היה ההוגה, היוזם והמבצע של חורבן המרכז היהודי 
באירופה התיכונה והמזרחית. אכן התפוררותו של מרכז זה 
התחילה עשרות שנים קודם להי/ ועוד לפניו התחיל מרכז* 
הכובד של האומה היהודית עובר מן הארצות הסלאוויות 
והמגאריה לארצות הדוברות אנגלית, לאמריקה הלאטינית 
וא״י. הי' הפסיק את התהליך באמצעו. קרוב לוודאי, שהשמיד 
את היהדות של מדכדאירופה בערב הצלתה ע״י הגירה — 
הצלה, שאילמלא הוא היוזה, כפי שמסתבר, בלחיינמנעת. אכן 
הגנוסייד של יהודי־אירופה הציג את הציונות לא רק בעיני 
רוב רובם של היהודים, אלא גם בזירה הבינלאומית, לא 
כאוטופיה, אלא כהכרח מציאותי. ההחלטה על הקמתה של 
מדינת־ישראל היתרי ההחלטה החיובית החשובה היחידה, 
שעליה סמכו את ידיהן באו״מ שתי המעצמות הגדולות, 
המנוגדות ביניהן: אמריקה ורוסיה, והשואה חישלה את 
היישוב היהודי באר? למלחמת־גבורה על הגשמת הציונות, 
על תקומתה של מדינת־ישראל. 

א) חיבורים של הי־ ־. נוסף על ספרו 71 ) ¥001 (ר׳ 
למעלה). שיצא ב 74 מהדורות ונתפשט במיליוני טפסים, 
פירסם הי׳ ב 1927 חיבור בשם -[ 700 ) 4 ) 1 71 * 11 * ׳״־זז •/*><£ 
2 ) 1/1 ("הדרך לעליה חדשה"). ב 1933 יצא קובץ של נאומיו 
ואימרותיו ( 71 ) ¥11117 46 $ ¥70110 704 ! 0 ) 4 )¥), וכן הופיעו 
בשנות 1934 — 1942 כמה קבצים נוספים של נאומי־הי׳. 

0. 50110([, 1)8! ¥011 (?00 ; ב) חיבורים אוהדים לו!י׳ 

14., 1924, 1934^ ]. 51211(, .4. 14.! 7.1(1( 11 )^ 1 ( ! 0/711 !<)¥ //מ ״ , 
1932; ?. 601111101■, //. 14., 061! 1¥(74< -)! 1 ) 7 ) 1 ) ¥011 ׳ 11101 * מר 
. 1932 .*יי״ן 

ג) ה־בורים בקרחיים על חי׳:; 1929 ,#)¥\ 144 , 5 * 4011 * . 11 ־ 1 ׳ , 

א ; 1932 , 1 ) 111011 !! 1 !ס(! 1 ()%ה> 1 )!{ 1171 14.1 140111 ) 01 . 1 ״ , 
01(1011, 14., 1935 (1936 1936 ,. 14 ,״ 1101110 ;(חתום אנגלי 
תרגום אנגלי 1936 ; חתום מברי: .איש גזחגוח באירופה* ) 

1(1., ¥)(7 ¥0< )17 (7, 14.1 ¥11( 10 ¥010(7, ;(1941 ,( חיי א. הי׳ ) 
1944; 5. 14. 1101)010 ; 1937 , 111 ) 111 . 14 1/101 140111 0 ) 1 ) 7 ,,!)־ . 
5(035501 11111 ) 1 !! 0 <ק 1 ) 0 < 1£ ז 1 ״ 1 ( 0 * 6311 , 14 ; 1939 , 7101 < 1 ) . 14 .־ 

14., 1939 (14.51x01(! ; עברית; שיזזות עם הי/ 1941 , אנגלית 
1939); 14. 1947 ,. 14 [ 0 ! 7 ( 041 1411 ) 711 ,זסקסא׳זס׳יסס־ד .א , 
1956 תרגום עברי: ימיו האחרונים של הי/ 1948 ) ג ); 

?. 1431(101 51001 ,ז 0 ת 40155 \ . 0 ; 1949 ,■ 71 ) 4/1 ) 1 ) 7 ! 04 . 14 .־ !- 
1(1(7(107 •> 1 ז 0 ל 1 ן״ 0 .?; 1950 ,. 14 1114 ! 11 ו 1 ו 17 ח) 1 >חו 701, 14 ) 7 7 ) 1 ח , 

14. 017((11 111! \¥07, 111( 5(07 (1 ¥((074! 0/ (111 1)011)7 111111/87)1 
£00/000004*, 1951; ?. 14. 14114 ; 1951 ,!( 2 )/ 5170 ! . 14 ,׳( 510 ת . 

1*101(0(, 14.'! 71!(/1^(!7 ) 110711 (>וק 44011 ■ 7 ) 711/11 1771 ) 00/1 <ק 

1041/42, 01060101(0( \<>" (3. 611 ( 00 , 1951; 14.! 7014( 701\, 
1941 11953 ,ז 0 נןסא-ז 0 ^ 0 < 1 ' .א . 14 קול ע 0552 ע־ז 0 ) 110 ! 01 זז 1 ז ; 

111111001(, 14., 0 51114)7 ! תרגום גרמני.) ; 1952 ,׳( 701171 ^ 7 מ 
1953), \9. 00(1112: 00(1 11. 0161201 ט 1£ .¥ : 1952 ,. 44. 11 ,)ת 1 ג (, 

4. 14., 771(171 ](12(714/7(71114, 1953 (¥01102 תרגום אנגלי 
141/1071 )!!/ 41 ! !. 14 7101 { 1 ) 04 ) 2 ) 7 ,) 21150101 ]א . 14 ;( 1954 ,׳ - 
1701*111( (1217 , 1954 ,)/ 81141 ) 1 * 401/2 ' 117 [ ) 1 }) 1 /!/ 1/1 { 1 ) 11 ) ¥1 ״ 
(4.); 84. 02114010 ./ייי ; 1954 , 0/1 ) 7101 ) 00 , £1/70/7 0 !'. 10, 14 ( 1 ־ [, 

01( £ תרגום אנגלי) 1954 , 1 ) 2 ) 71 ,/(/\)¥\ . 2 !) 4 2 ו/וו 1 )! 1 )[ 1 ח 
(¥01■ ¥! (>0(41101(4 1949, 1955); 0. ])101(1011, 211/01] ]01/7( 

701 / 11., 1955 (0 ;( 1957 , 78 ) ¥71 14,1 ) 1 ( 7 תרגום אנגלי . 

?. 14211630(00. 14., ¥( 1 ( 1111 !( 117' 7104 1 / 141 / 1/11918-1943 ,) 1 ־ , 
1955; ?. 41 0714 0 ) 1.02 , 71 )/! 0 ! 1871 (¥ . 714 ) 2 (/ 0 )) 11 ) 111 ' ,.ז[ . £1310 .£ ״ 1 

היל, ארצ׳יבלי ויילן - 9111 םגג״י\ 111 ב 1116 פז\, - 
(נו׳ 1886 , בריסטול), ביופיסיקו אנגלי. היל למד 
מאתמאטיקה ואה׳־כ פיסיולוגיה בקימבריג׳, והשתים במק¬ 
צוע האחרון בגרמניה. ראשית פעולתו המחקרית, עד מלתסת- 
העולם ז, היתר בקימבויג׳, ואחר המלחמה שיתף זמן־מה 
פעולה עם מיארהוף (ע״ע) בקיל. ב 1920 נתמנה פרופסיר 
לפיסיולוגיה במאנצ׳סטר וב 1923 — בלונדון. במלחמת־ 
העולם 11 שימש יועץ 
מדעי של קאבינט־ 
המלחמה ום 1940 עד 
1945 ייצג את אוני¬ 
ברסיטת קימבריג' ב- 
פארלאמנט בשמיני 
בלתי־חלוי. 

עיקר פעולתו של 
היל—חקר המכאניזם 
של עבודת־השרירים 
מבחינת האנוגטיקה 
של התהליכים הכי¬ 
מיים בשריר, ז״א: הוא 
עסק בהבהרת הצד 
הפיסיקאלי של התו¬ 
פעות, שאת המנגנון 
הכיפי-אנזימי שלהן חקר חברו מיארהוף. על־ידי שיכלולה 
של מתודת המדידה הצליח היל לגלות, שרק חלק 
סן החום המופק בשריר העובד בא מהפיכת הגליק 1 גן 
לחומצת־חלב ברגע ההתכווצות, ואילו רוב החום אינו מיוצר 
אלא ברגעי ההרפיה והנופש, והפקתו מלווה בצריכת חמצן 
ובהיעלמותה של חומצת־החלב. ב 1922 הוענק להיל ולמיאר־ 
הוף במשותף פום־נובל לרפואה ופיסיולוגיה! אך בהמשך 
החקירה הביוכימיה במכאניזם של עבודת־השרירים — 







167 


היל, ארצ׳יבלד ויוין — היל, דיויד אוקטויוס 


168 



שנעשתה ע״י חוקרים ד,ובד, ובכללם מיאר־ 
חוף עצמו — חלו שינויים גדולים בתמונת 
המנגנון הפיסיקאלי־הכימי, שתואר ע״י שני 
החברים באותו שלב של המחקר. — ב 1926 
הצליחו היל ועוזריו למדוד אף את תפוקת 
החום בעצב הנח ואת תגבורת ייצור החום 
בעקבות גירוי העצב. — מספריו של היל: 
׳ 50111013 ) 6105011131 ("פעילות־השרירים"), 

1925 ן 0£ 4.51:00:5 ״ 00:1310 סס £0010105 

ץ! 1151 ז 0601 ס 81 ("הרצאות על בחינות שו¬ 
נות של הביוכימיה״), 3- 11926 !״ן אמ 1 ע 1,1 
׳(״״ 0111 (.,מערכת־מכונות חיה״). 1927 ! 
6130 0 ! 1 ח 10 ז: 0 ׳ 401 \ :□ 6405001 ("תנועת־ 
השרירים באדם״), 1927 . 

היל, :־זרג , אלוי — ׳!: 6.110 ££־ 0001 
11310 — ( 1868 , שיקאגו — 1938 . 
פאסאדנה), אסטרונום אמריקני. היל למד 
במכון הטכנולוגי של מאםאצ׳וסטם ובאוני¬ 
ברסיטה של ברלין. במצפד,־כוכבים פרטי 
קטן. שבנה לו בשיקאגו(מצפה־קנווד), עטק 
במחקר אססרופיסיקאלי, וכן יסד וניהל 
שנים ממצפי־ד,כוכבים המפורסמים בעולם. 
את הראשון שבהם — סצפה־ירקס ( 7011:03 ) — בנה לאחר 
שנתמנה פרוס׳ לאסטרופיסיקה בשיקאגו ( 1897 ): היל שימש 
מנהלו עד 1904 . מ 1904 עסק בהקמת המצפה על הר־וילסון, 
שהתפתח בהנהלתו לגדול שבעולם. ב 1923 התפטר מטעמי 
בריאות מניהולו של מצפה זה, אך המשיך במחקריו במצפה־ 
שמש קטן פרטי. הוא יזם ותיכנו את בניית הטלסקופ הגדול 
בן 200 אינץ׳ בהר־פאלוסאר, שנחנך ב 1948 ונקרא על שסו 
(ע״ע אסטרונומיה, עס׳ 795 , 797 — 800 ). 

מהקריו של היל מוקדשים לאסטרופיסיקה, ביהוד לזו של 
השמש. הוא המציא — בעת ובעונה אחת עם דלנדר (ע״ע) 
בפאריס — את ה ס פ ק ט ר ו ־ ה ל י ו ג ר ף, שבעזרתו הצליח 
לצלם לראשונה את האטמוספירה של השמש באור מונו־ 
כרומאטי. ה ס פ ק ט ר ו - ה ל י ו ס ק ו פ שלו איפשר לו הס¬ 
תכלות ישירה במתהווה על־פני השמש ובאטמוספירה שלח. 
הוא גילה, שפתמי־השמש הם מערבולות ענקיות ושקוויהם 
הספקסראליים מעידים על מציאותו של שדה מאגנטי חזק 
בשמש (אפקט־זמן). יהד עם פיז ( 0350 ?) עלה בידו למדוד 
לראשונה בעזרת אינטרפרומטר את קטרו של כוכב (בית- 
אלג׳וזא [ע״ע]). 

להיל יש גם זכויות מרובות באירגון שיתוף המחקר 
האסטרונומי הבינלאומי. הוא יסד את ר,"איגוד הבינלאומי 
לשיתוף־פעולה בחקר השמש״ (זס) 110100 1010103110031 
011 ־ 805031 ! 5013 ס! 3:100 ז 0 ק 000 ) וכן את ה״איגוד האסטרו¬ 
נומי הבינלאומי" ( 170100 451:00006031 03110031 ־ 10101 ). 
מ 1895 הוציא את ד, 10111031 1 נ:וו 5 ץ 6 ס 0 ז 451 , המוכר כיום 
נחשוב שבכתבי-העת מסוגו. — נוסף על פידסומיו המדעיים. 
חיבר כמה ספרים פופולאריים, שזכו לתפוצה מרובה. מספריו: 
0101100 !!£ ! 5013 )ס ׳ 510:6 760 ("חקר התפתחות השמש")׳ 
1908 ; 0015 * 643 35 500 160 3011 £31111 760 ("הארץ 
והשמש כמאגנטים״), 1913 :״ 14000 3 61110£ ע\' 5 ־ ¥031 700 
■ 065011,31011 1310 ("עשר שנות-פעולה של מצפה־הרים"), 
1915 : 005 ״ 03 מ ׳" 10 י 1 760 (״השמים החדשים״), 11922 


16017011,0:50 0£ 116 ) 00 760 (״עמקי תבל"), 1924 ; 80:10011 
ץ ¥3 \ ץ 1116 ^ 160 (״מעבר לשביל־החלב״), 11925 0315 * 51 
״ 513 160 6001 (״איתות מן הכוכבים״). 1930 . 

, 19391 ] זהואצצ ז .:!:,]!,״ני].א £ .€ ,! 411301 . 5 .עו 
.( 369-388 

ג. ל. 

היל, גיימז נירום — 10:001011111 30105 ! — ( 1838 — 
1916 ). מחשובי המןשבים של מדינות המערב של 
אד,"ב. נולד בכפר ממערב לטורונטו שבקאנאדה והתיישב 
ב 1856 בסט. פול, מינסוטה. שהיתר, באותם הימים עיירה קטנה. 
באן פעל כסוכן שליקווי־ספנות במיסיסיפי ועד מהרה נעשה 
בעליהם. כן בנה רכבות ומשך מתיישבים לשטחים דלי־ 
האוכלוסיה של המערב. סוכניו לימדו את המתיישבים לעבד 
את קרקעותיהם לפי השיטות הנכונות, והיל דאג להובלה 
של תוצרתם ומצרכיהם במחיר זול, וגם לאשראי. ב 1893 
נבחר לנשיא של !: 831115,3 £50:160:0 01031 ומנע ב 1901 
את השתלטותו של אדואדד ר,נדי הרימן על חברה זו. ב 1910 
פירסם ספר ״דרכי ד,קידמה״ ( 1055 * 0 :? 0£ 5 ץ 3 * 6 * 741 ). 
היל נמנה עם בוניהן הכלכליים של אה״ב. 

. 1928 ,! 1 ) 1 ) 81111 ?>$וזו 3 [> 4 . 8 [ 1 חו; .. 8.5.8 , 13111 . 0 .( 1 

- 312, 0. (1. //., .111///// 0 / ?1x010 ^נ[ש$ . 13 ; 1835 
. 1932 

ע. י.־ה, 

היל/ סר 0 תי 3 — 11211 9 !שן 1 זזג 1 \ 511 — ( 1609 — 1676 ). 

משפטן אנגלי. היה, בזה אחר זה, שופט בבית' 

המשפט של ה 1133 ? ת 0 ת 1 מז 00 (בימ״ש לעניינים אזרחיים), 
ב 1654 ! חבר הפארלאמנט. 1654 — 1660 ! השופט הראשי 
(הבארון) של ה־ 1 :> 11 [>:>ו 1 :״ £1 (ביהמ״ש לענייני הכנסות- 
המדינה), ב 1660 ! זקן־השופטים של בית־המשפט של ה״קינגז 
בנץ״ (ביהמ״ש המסונף לביהס״ש הגבוה לצדק). ב 1671 . 
היל כיהן בתפקידיו הציבוריים גם בימיו של אוליור קרומוול 
וגם בימי המלוכה. את פירסומו קנה לו ביהוד במחקריו 
במשפט הפלילי: ת׳״סז 0 1111 ) 0 1135 ? (,.משפטי הכתר"), 
1678 ! 05911 ־ 01 של) )ס 1033 ? £!(! ) 0 9 ־ 115101 ? (.,תולדות 
משפטי הכתר״; נכתב ב 1685 , נדפס 17363 ) . כן יש לציין את 
חיבוריו הידועים ) 0 //־ב.) מ 10 מת!ס 0 שלז ) 0 11151:017 
1 )״ 813 ת£ (״תולדות המשפט המקובל האנגלי״), 1713 — 
עבודה חלוצית בשדה־הסחקר של המשפט המקובל של 
אנגליה, ו 1100,5 ' 132105 שלז ) 0 תסל/׳ל,,!!!! 1 ־!לז ("סמכות" 
השיפוט של בית־הלורדים״! נערך ופורסם ע״י פראנסיס 
הרנריו ב 1796 ), הדן בסמכות שיפוטו של בית־הלורדים, לפי 
ההשקפה שהיתר, רווחת במאה ה 17 . 

חיבורים אלה, הנחשבים כיום לספרי־מופת, הטביעו 
את חותמם על התפתחותו של המשפט האנגלי. משפטנים 
מייחסים את הדבר לעובדה, שחיל היה לא רק היסטוריון 
מחונן של המשפט האנגלי, אלא גם פרקליט מנוסה, 
שופט מעשי. בן־סמך בהיסטוריה קונסטיטוציונית וחוקר 
המשפט הרומי. 

, 1.0111 1 ( £115 7/1 } 0 6 /> 221 >ז 6 ! 12 1121 2 > 8011/165 , 1 !£ז 0 ׳ 4 \ 15 >!ס 1 ־ן . 8 %\\ 

10 110/1 ) 11 ^ 1/11/0 4/1 1115101x021 ,עזזס? . 11 ; 150-154 , 1925 
. 276-7 , נ 1948 ,!(/ 10111111510 115 1 ) 211 > / 1412 1 ! 1%115 /£ 

ש. ז. דז. 


היל, קר חל^י — 11111 1101912031 ז 51 — ( 1795 — 1879 ), 
מייסד הדואר המודרני בבריטניה. משנת־חייו ה 13 
עד 1833 הורה בבתי־חספר, שניהל אביו בעיירות שונות 
באנגליה, וביקש דרכים לשיפורן של שיסות־ד,חינוך. כן 
התעניין מנעוריו בהמצאות ותיקונים בתחומים שונים. לאחר 
שפרש מן ההוראה סייע זסן־סה לא. נ. ויקפילד (ע״ע) 
בעריכת תכניות לתיקון שיטות ההתיישבות באוססראליה. 
ב 1837 פירסם חוברת על שיפורים בשירות הדואר (ז! 0 ? 
שסדזספזי■! 1 >חג ;!:)תסזסקוזז! 5 ) 1 : תזיזס^מ 0££100 )׳ שבה הציע 
תעריף אחיד וזול להובלת מכתבים בכל רחבי הממלכה 
המאוחדת ע״י הדבקת בול (ע״ע דאר. עמי 794 ). הבול הראשון 
הוצא במאי 1840 . ב 1846 — 1864 ניהל היל את משרד הדואר 
הבריטי. ב 1860 הועלה לאצולה¬ 

"!. .*׳(!ז!* . 0 . 8 ;( 1 * 18 ,.א , 8 <;נ 01 // 14 . 13111 ■א . 8 .!) 

ו/£ו 11 > 0 115 ( 70121 . 0101 ()£ 0/6115 7 > / 0 ץ/ 510 ) 711 . 11 . 8 

. 907 ! , 1 ) 1 

הילברזן (תתס!,!!!־??). עיר במדינת באדן־וירטמברג 
שבגרמניה המערבית! כ 42 ק״מ מצפון לשטוט־ 

גארט, מספר תושביה — כ 74,000 ( 1954 ). הי" יושבת על 
נהר־נקר, במקום שהנהר נפתח לתנועת־ספינות. היא מתפר¬ 
נסת בעיקר מתעשיה, מסחר וספנות־הנהר. התעשיה של הי׳ 
מעבדת חמרי-מזון. שהם מובאים בחלקם מסביבתה החקלאית, 
מייצרת סבון וכפה מוצרים כימיים אחדים, כלי־סלאכה שונים. 
מכוניות. כלי־כסף, נעליים, טכסטיל ונייר, מענפי־הססחר 
הסיטוני של הי׳ חשובה ביותר הסבולת. דרך הנמל, המשמש 
לספינות קטנות (עד 1,200 טון), עברו ב 1954 3.6 מיליון 
טונות של פחם, חסרי־בניין, סוכר, מלח, סודה, ברזל ודגן. 

חי׳ נזכרת לראשונה בתעודה מ 747 כאחת מאחוזותיהם 
של מלבי־פראנקיה. ס 1350 בערך עד 1803 היתד, עיר חפשית 
בקיסרות הרומית־הגרמנית. ב 1802 סופחה לוירטמברג. מביצו־ 
ריה הקדומים(סן המאה ה 13 ) נשארו כמה שרידים. בנייניה 
סיר,"ב ומתקופת הרנסאנס נחרבו ברובם בימי סלחסת־העולם 
11 , שבה נהרסו 62% מבנייני העיר. — על מציאותם של 
יהודים בהי׳ יש ידיעות מסוף הסאה ד, 13 . בטבח, שערך 
רינדפליש (ע״ע) ביהודי גרמניה ב 1298 . נספו גם 143 מיהודי 
הי/ בימי המגפה השחורה ( 1349 ) נהרגו או גורשו שרידי 
הקהילה, אך ב 1357 אנו מוצאים בהי׳ שוב קהילה ובית־ 
כנסת. במאה ה 15 נורשו יהודי הי• שלוש פעמים, בפעם 
האחרונה — ב 1490 . מאז עד 1831 לא ישבו בהי' ישיבת- 
קבע אלא יהודים בודדים בלבד. ב 1851 נוסדה בהי׳ קהילה 
וב 1877 אף נחנך בח בית־כנסת, ב 1910 נוסדה בהי׳ קהילת- 
חרדים נפרדת. ב 1931 ישבו בהי׳ כ 1,000 יהודים. המשפחות, 
הנקראות בשם הלפרן, הילפרן, חלפרין, אלפרן, מוצאן, 
כנראה. מהי׳. 

.£] ; 1927 ,. 11 111 ( 10161 ( / 11 > ) 11 ( 115 ( 51 ) 3 > 011 . 0 

-//?*'% 111 6 ( 10 ( 1 ) 7/16 14/111 / 101456 ( 001265 16 ( 1151 >£[ [• זש 8 ;> 1 .מ 

)0x116/8, 1932. 8-9, 15. 28, 35-6, 84-5. 

היל-רפז, דויד — !־!סל!!?? 1 >!׳!בס—( 1862 , קניגסברג — 
1943 , גטינגן). מאתמאסיקן גרמני. הי׳ למד 
מאתסאטיקה בעיר־סולדתו■ ומ 1886 הורה מקצוע זה באוני¬ 
ברסיטה שלה! 18950 עד פרישתו מן ההוראה ב 1930 שימש 
פרופסור למאתסאטיקה באוניברסיטה של גטינגן. בתקופה 
שמסוף המאה ה 19 עד מלחמת־העולם 1 , ובמידת־מה גם 
בעשור שלאחר המלחמה, עשה הי' את אוניברסיטת־גמינגו 
מרכז עולמי למאתמאטיקה, ורק פאריס התחרתה בה 






171 


הילכרט, דויד 


172 


מבחינה ז 1 . מתחילת המאה ה 20 הוכר הי׳ בעולם כולו — 



בצירו של א. פואנקרה (ע״ע) — כגדול הפאתסאטיקנים 
בדורו. ואחר מותו של פואנקארה — כיחיד בדורו. מכל 
ארצות־התרבות, וביהוד מאה״ב׳ באו חוקרים לגטינגן כדי 
לעבוד במחיצתו. 

יתכן, שהי׳ היה 
אחרון המאתסאטיק־ 
נים, שעסק בכל שטחי 
המאתמאטיקה ושלט 
בכולם — מה שנבצר 
מכל המאתמאטיקנים 
בימיו, ועוד יותר — 
אחריו. הי׳ השיג דבר 
זה בשתי דרכים: (א) 
הוא הגשים את מפעל־ 
חייו תקופה־תקופה, 
שכל אחת מהן היתר, 
מוקדשת לחקירה בת¬ 
הום מיוחד; (ב) הוא 
קירב כמה תחומים, 
לכאורה רחוקים מלבו, רויר הייברט 

בעזרת שינוי שיטו¬ 

תיהם, כגון בחכנסת שיטה "הגיונית" לתורת השמורות (ר׳ 
להלן) ושיטה אלגברית לטיפול במשוואות האינטגראליות. 
משאלתו המפורשת היתד, שלא תתפורר המאתמאטיקה 
למדעים שונים: "איני מאמין ואיני רוצה שהדבר יקרה 
לסאתמאטיקח, שהיא שלמות בלתי־ניתנת לחלוקה, אורגא־ 
נחם. שעצם חיוניותו מבוססת על הקשר בין חלקיו". 

ב 1900 ניסה הי' להציב תמרורים להתפתחותה של המאת־ 
מאטיקה בעתיד הקרוב ע״י ציון 23 בעיות מכל ענפי 
המאתמאטיקה, שפתרונן צריך לשמש סטרה ראשונה של 
ענפים אלה. לתכנית זו היתה השפעה עמוקה על התפתחות 
המחקר המאתמאטי במשך יובל שנים; כמה מן הבעיות 
שציין הי׳ נפתרו מיד אחד פירסום דבריו. וכסה מהן נשארו 
בגדר בעיות עד היום. 


התקופה הראשונה במחקריו של הי׳ — 1888 — 1892 — 
היתד, מוקדשת לתורת השמורות (ע״ע), שבה עסקו 
כמה מטובי החוקרים. הי' הוכיח את משפטי־הסופיות לפי 
שיטה שונה בתכלית מזו של חבריו — מה שעורר התרגשות 
מחבר,; היו שאמרו: ״אין זו מאתסאטיקה אלא תאולוגיה!' 
בדרך־כלל היתד, אפיינית להי׳ ההתרחקות מחשבונות ואלגו¬ 
ריתמים והשיבה אל המושגים הראשוניים: בדדו זו הציל 
את "העקרון של דיריכלה" (ע״ע), שעליו ביסס רימן (ע״ע) 
את תורת הפונקציות האלגבריות ושנחשב לסעודער על-ידי 
הביקורת של ויארשטרס (ע״ע); גישתו של הי' שינתה 
מיסודו את השבון־הוואריאציות הקלאסי. 

מ 1892 עד 1897/9 התמסר הי׳ ל ת ו ר ת ־ ה מ ם ם ר י ם, 
שבה הגיע — בדומה לגאום (ע״ע) — לשיא השגיו, ביחוד 
בחקירת שדות המספרים האלגבדיים. מחקריו אלה פילסו 
נתיב לשני דורות של חוקרים מצליחים בתורת־המספרים, 
מלבד זה פתר הי' גם שתי בעיות בודדות בתודת־הסספרים: 
(א) נתן פישוט מפתיע להוכחה, שהמספרים 0 ו* טראנס־ 
צנדנטיים הם: (ב) פתר בחריפות מדובה את בעיית־ורינג, 
שנשארה פתוחה כ 150 שנה, כלומר: את ההכללה — מריבו־ 


עים לכל חזקה שהיא — של המשפט. שאפשר לתאר כל 
מספר טבעי כסכום של ארבעה ריבועים. 

בשנות 1898 — 1902 התחילה התקופה האכסיומא־ 

ט י ת במפעלו של הי', שהשפעתה גברה והלכה בסוף תקופת 
היצירה המדעית שלו. ביסוסה האכסיוסאטי של הגאומטריה 
ע״י אוקלידס (ע״ע) קיבל המשך של ממש רק בסאה ה 19 , 
ע״י ממציאי הגאופטריה הלא־אוקלידית (ע״ע) במחצה 
הראשונה של אותה מאה וע״י כמה חוקרים מאיטליה ומגר¬ 
מניה (כגון פאש) במחצה השניה שלה. הי' הכנים אחדות 
במפעל קודמיו, ועם זה חולל בו מהפכה, הן ע״י טיפול 
שיטתי וכולל בבעיות ישנות וחדשות, הן על־ידי תפיסה 
מופשטת לגמרי של השיטה האכסיומאטית (לפי ניסוחו — 
"העסקת היסודות"). גם לתפיסת המספרים הממשיים תרם 
ביסוס הדש, שעיקרו היה ב״אכסיומת־השלסות", וכן פיתח 
ע״י גישה חדישה ליסודות הגאומטריה גם את הטופולוגיה 
הקבוצתית. השפעת מפעלו בתקופה זו היתד, כפולה: במובן 
צר נתן דחיפה למחקרים חדשים על ביסוס הגאומטריה, 
ביהוד ע״י חוקרים אמריקנים; במובן מקיף יותר שימש 
נקודת־מוצא לאכסיומטיזציד, של המדעים המדוייקים, כגון 
מאתמאטיקה. לוגיקה, פיסיקה, ועוד — תהליך מכריע בהת¬ 
פתחות המדע החדיש בכלל, שעדיין לא הגיע לסופו. 

שנות 1902 — 1912 היו תקופת המחקרים במשוואות 
האינטגראליות עם שימושיה! באנאליזה. הי' הבחין 
באפשרויות הרחבות למאתפאטיקה הטהורה והשימושית, 
שהיו צפונות במסקנותיו של פרדהולם על נושא זה, והעמיד 
בראש ענייני־המחקר את הכללת ההעברה של תבניות 
ריבועיות לצירים הראשיים, לרבות הערכים והפונקציות 
ד,..סגוליים", שיש להם ערך מכריע לפיסיקה המאתמאטית. 
המושג של ״פרחבי-הי׳״ — הרווה היום במאתמאטיקה — 
מוצאו ממחקרים אלה. חוקרים הרבה, בגטינגן ומחוץ לה, 
הרחיבו את עבודותיו של הי׳ בתחום זה, ומ 1923 ואילך 
נתברר יותר ויותר, ששיטותיו מהוות גם את המכשיר המת¬ 
אים לטיפול בפיסיקת הקונטים (ע״ע). הי' עצמו הגיע 
ממחקרים אלה לעבודות בפיסיקה עיונית <ב 1908 — 1922 ), 
אך בתחום זח הצליח פחות מבמאתמאטיקה הטהורה. 

מסוף מלחמת-העולם 1 עד סיום עבודתו היוצרת בתחילת 
שנות ה 30 נמשכו מחקריו של הי' על יסודות המאת־ 
מ א טי ק ה, שבהם נסתייע ע״י כמה מתלמידיו, ב 1904 כבר 
ציין הי׳ את רעיונותיו המכריעים בתחום זה בהרצאה, אלא 
שזו לא הובנה בשעתה ואח״ב נשתכחה. דחיסה חיצונית 
לחידוש החקירה בכיוון, שסומן על־ידיו, שימשו לו התקפו¬ 
תיהם של אנשי אסכולת האינטואיציוניזם (ע״ע; וע״ע 
בדאואר, ל. א. י.) על בניין הסאתמאטיקה הקלאסית כולו — 
התקפות, שנגרמו — ביודעים או בלא־יודעים — על־ידי 
הסתירות ההגיוניות, שנתגלו במערכת המאתמאטית בעקבות 
התפתחותה של תורת־הקבוצות בסוף המאה ה 19 . הי׳ ביקש 
להוכיח, שהמאתמאטיקה — לרבות תורת־הקבוצות — היא 
מחוסרת סתירה. ולשם כך יצר מערכת פורמאלית מקפח 
ואת השיטה שכינה בשם "מטאמאתסאטיקה", מכיוון שהיא 
דנה לא בעצמי הסאתמאטיקה אלא במחשבותיה (שיטותיה, 
הוכחותיה וכד׳). אך למרות השגים מרחיקי־לכת, שאליהם 
הגיע הי׳ בדרכו זו, ולמרות החותם, שהטביע על חקר 
יסודות־המאתמאטיקה באסכולות השונות. לא הצליח במשי¬ 
מה. שהציב לעצמו: מצד אחד, כבר ניכרים במחקריו אלה 





173 


הילברט, דויד—הילדבדנד, אדולן! פון 


174 


! רישומי גילו, ביחוד בעקשנות היתרה, שבה עמד על דעותיו 
ומגד שני, הוכח מ 1931 ואילך ע״י גדל (ע״ע) והנלווים 
עליו, ש א י ־ א פ ש ר כלל להשיג את המטרה — וזה מטעמים 

שבהגיון עגמו. 

נוסף על גאוניותו כחוקר היה הי׳ גם מורה מעולה. הוא 
היה ידיד נאמן לחבריו ולתלמידיו המיבשרים, שביניהם היה 
מספר ניכר של יהודים, כגון ה. סינקובסקי (ע״ע), א. לנדאו 
(ע״ע) ואחרים. הי׳ היה חפשי בהחלט ממשפטים קדומים 
בענייני לאום וגזע וחסיד נלהב של חירות הביטוי והפעולה 
בכל תהומי החיים. עלייתו של היטלר, שהביאה לידי גירושם 
של חבריו ותלמידיו היהודיים מן האוניברסיטות הגרמניות, 
גרמה לו צער מרובה, ושנותיו האחרונות עברו עליו בבדידות. 
.1935—1932 אוסף מאמריו של הי׳ פורסם ב 3 כרכים ב 
0:00313*00 3. 6000:01:10 : באוסף זה לא נכללו 2 הספרים 
6:00320*0 יסודות הגאומטריה"), 1899 , * 1956 : ""ז ,) 
311*00101000 !00 * 10:08:31810101100 תש! 103 ! 11 . 3 :׳:! 1:0 ו!׳ 
(,קווי־יסוד של תאוריה כללית של המשוואות האיגטגראליות 
הלינאריות״), 1912 . שמו של הי׳ נקרא גם על כמה ספרים, 
13. 000:201 !1. 0. 13., : שנכתבו בעיקר ע״י תלמידיו 
\(01110300 3. 1937 2 , 1931 , 1-11 , 5111 ׳< 11 * 1 1 !ש 13011 .ז 3 ח!סו 1 !ב 3 ה ; 
0. 13. 11 . 35 1100103501100 : . 3 0 ^ 11037.11 !,') , 30100:0:300 ׳ .׳ 
1.0 ס 313£0 מס: 6 , 5 < 80:03 .? . 11 . 13 . 0 ; ג 1949 , 1928 , 0 }:,ן 
3. ?1331110013310, 1—11, 1934, 1939; 1). 33. 00110 . 3 .ט - 
)1705500, ^0501130110110 (300010130, 1932 
70 0. #.3 60. 0(1/11115(0^ (50/155 >ו 401 ז ., X) י 1 ץ 6 ^. 9 ; 1922 ו 
0. 14. 1 1011 )111 14401/101101x01 14'05% (8x11■ 4)1)0. 1*40111. 
50 (., {1944]), 

א. ה. פ. 

היל^נפלד, אחלף — 013 ) 00 * 3311 3011 ^ — ( 1823 - 
1907 ), תוקר־דת פרוטסטאנטי גרמני. הי׳ עלד, 
באוניברסיטה של מה מדרגת מרצד. ( 1847 ) עד זו של 
פרופסור מן המניין ( 1890 ), תחום מחקריו המרובים כלל 
את האפוקאליפטיקה היהודית, הברית החדשה, אבות־הכנסיה. 
וכן גם את תולדות ד,כנסיה והדוגסאטיקה. מ 1858 ואילך 
שימש העורך של כתב־עת בשם - 15500 * !ט) 1 ) 201301111 
10 * 11101101110010 ) 50113 ("כתביעת לתאולוגיה מדעית"). שהו¬ 
צאתו נפסקה ב 1914 . שיטת מחקריו חיתה זו של באור (ע״ע) 
ואסכולת טיבינגן, שראתה את צמיחתה של הנצרות כתהליך 
של התנגשות ביו הנטיות היהודיות והפאוליניות, אך דעתו 
היא שניגוד זה נוצר רק במשך התפתחותה של הנצרות, 
בתקופת־השליחים, בעוד שאחד ימיהם היו רדיפות הנוצרים 
ע״י הרומיים ובעלי הגנוסיס (ע״ע) הבעיה העיקרית של 
הנצרות. בניגוד לבאור ראה הי׳ באיגרות אל הפיליפייט ואל 
פילמון ובאיגרת הראשונה אל התטאלוניקים את תיבוריו של 
פאולוס עצמו, ודעתו נתקבלה בדרך כלל במחקר. שלא כבאור, 
שהשתדל בעיקר לגלות את כוונותיהם של מחברי הברית 
החדשה והספרות הנוצרית הקדומה, דן הי׳ בחומר בעיקר 
מנקודת־מבס ספרותית־היסטורית. מכאן מסקנותיו, שביסוד 
ה״קלמנטינות" (ע״ע קלמנס 1 ) מונח מקור יהודי־נוצרי בשם 
,.בשורת פטרוס", שחובר ברומי זמן קצר אחר חורבן־הבית. 

בעניינים יהודיים עוסקים ביהוד חיבורו: 03150110 ( 10 ט 
310 סץ 01031 ק\! (״האפוקאליפטיקה היהודית״), 1857 , והחיבור 
03200:001 ( 3053125 ? (״משיח היהודים״), 1869 . הי' הוציא 
הוצאה מדעית את איגרות איגנאטיום ופוליקארפוס ( 1902 ), 
וכן הוציא ב 4 ברכים את הספרים החיצונים של הברית 


החלשה (-,; 000 ! 03000001 1301:001 105130100:001 0X103 
1866 , 001 :). 

0(5( ))1(1)1( 1)0- !-()>(>)-}( 514-8045(1)14)1%, 1921 ; 

13. 5 11 )¥ 0 )\ 04 ^ 1 0 ( 1 ,! 1 !שז 0 זבע 1 ג x015(01), 1 01 ) 1 . 5101 .) ¥1 ת ., 

1929. 

ד. ם. 

הילדברט ? 1 לוךד 1 — - 1111 £11 ^> £111 

0000:03000515 3080:015 — ( 1056 , לודדן ע״נ 
לואר, מערבית לונדום — 1133 , טור), משורר וסופר לאטיני 
(צרפתי). בין 1096 11251 כיהן הי׳ כהגמון בעיר לה מך 
( 303 ) 11 10 ) שבנורסאנדיה, ולאתר מכן נתמנה ארכיהגמונה 
של טור. כשהיה הגמון בלה מן הסתכסך, מחמת שאיפתו 
היתרה לשלטון. מתחילה עם אלי ( 30110 )), הרוזן של לה מן, 
ואח״ב עם ויליט 11 ("רופום", ע״ע), מלך אנגליה. כשהיה 
ארכיהגמון בטור בא הי׳ — מתוך נטייתו להתבדלות ולעצ¬ 
מאות — לידי סכסוך עם מלך־צרפת. נראה, שבמדיניות זו 
של הי׳ צידדה גם הכנסיה הרומית, ועל הוראותיה, שהיו 
מכוונות להפחית את התערבותם של נסיכי־נורסאנדיה ומלבי־ 
אנגליה בענייני ההגמונות, שמר הי' בנאמנות. 

חשובה מפעילותו המדינית של היי היתה פעולתו הספרו¬ 
תית. הי׳ היה מן הסופרים המועטים בעלי שיעור־קומה, שקמו 
לה. לספרות הלאטינית, ביה״ב. הוא חיבר מספר פואמות 
על נושאים דתיים וחולונים, שהידועה שבהם היא השירה "על 
הטבח של טרויה״ ( 1:0130 00 0x01310 ), שבה מבכה 
המשורר את מותו של הקטור ומקלל את הלנה היפה ואת 
פאריס מאהבה, שגרמו, לדעתו, לאבדן־העיר. שתי חאלגיות 
שלו על רומא ההרוסה ( 3 י 00 א 00 ) והפואמה על "קורות 
גלותו״ ( 500 00 0x51110 ) חוברו לפי המתכונת של השירה 
הקלאסית, אך הוחדרו בהן השקפות בדבר הבלותם של היי- 
השעה — מה שהיה אפייני למאמין נוצרי בזמנו. כמה 
המנונים דתיים של הי' אף הוכנסו לטכסי הליטורגיה הנו¬ 
צרית. חי׳ כתב גם חיבורים בפרוזה וסגנונו נחשב למלוטש 
כל-כך, שהוצג לסופת בבתי-חספר ביה״ב. משום כך ייחסו 
לו ספרים מרובים שלא חוברו על־ידיו. כל כתביו (בכללם 
המיוחסים לו בטעות) נדפסו ע״י 800:3550 בכרך 171 של 
אוסף הפאטרולוגיד, של סס*!):?. 

; 1882 ) 41 . 14 י 4 ! 5 ) 4 ( 114 ) $0 5 )%ח 10 ) 1 ח 5 ^ 1 . 11 

; 1883 ) 1 ) . 14 41 4 ) 11 ( 0114/1 5 ( 101 ( 11 ) 5 5 ) 1 5114 15 ) 1 ) 140 ,. 111 

5 ) 5 ) 0 ..." 1/010 44 ) 1 / 0 ח 4%01 ) 8 " ) 1 ( 1 ) 80 14 ,׳\ח* 1£ נ 01 ע 

-( 233-244 , [ 1946 ] , 115 ( 1100 ^ 1 ת 1 ) )!)) 51 . 12 411 1145 ) 01 ) 11 ( 11 

י. ב. ם. 

הילן־ברנד, ע״ע נרנ 1 ריום 1211 , אפיפיור. 

הילדברנר, אדיולף פ 1 ן — (>ת 1 ד 1 ן 101 [> 11 ^ 1 מסי׳' — 
( 1847 , מרבורג — 1921 , מינכן), פסל גרמני. קיבל 
את הכשרתו בנירנברג והניר את האמנות היוונית והרןפית 
מאוסף־ההעתקים שבאוניברסיטה של ברן. ב 1868 הלך לרומא 
ופיתח, בשיתוף עם הצייר הנס פון מרד, (ע״ע) ובעידודו 
של שוחר־האפנות ד״ר קונרד פידלר, גישה אמנותית חדשה• 
שהתבססה על פשטות הצורה והסונומנטאליות של האמנות 
הקלאסית הקדמונית, ב 1873 עבר הי׳ לפירנצה! הפסלים 
המרובים, שפיסל באן (כגון "עלם זורק נדור"! "נושא־הבד"), 
משקפים את הסגנון היווני של המאה ה 5 לססה״ג, ואילו פסלי 
הדיוקן של הי' (שהרבה מהם עשויים טראקוטה מצויירת) 
הושפעו מיצירותיהם של הפסלים הפלורנטינים בני המאה 





175 


הילדברנר, ארולן*—הילרגרנר, שידת■ 


176 



יורוזוי:וו: ה-וז־כדאנד: סירקח ויפי&באר <םינכז י 


ת 15 . וביהוד של ורוקיו (ע״ע). בן עשה תבליט של דמויות 
מוקפות זר, כדרכו של לו^ה דלה רוב;ה. 

הי' נשא אשר, ב 1875 : מ 1891 עד שמת גר לסירוגים 
במינכן ובפירנצה. בשנים שלאחד מכן עשה הרבד, מזרקות- 
מים ומצבות־זיכרון אחרות: מזרקת ביסמארק (ינה, 1894 ) : 
מזרקת ויטלסבך המפורסמת במינכן 18951 ) 1 פסל בדאמם 
(מיינינגן, 1898 ): מזרקת ״אבא דינוס״ בשטראסבורג 19031 ) 1 
פסל ביסמאדק (ברמן. 1907/10 ), שנראה כנוסח מודרני של 
.,פסל קולאוני" (בווניציאה) מאת ורוקיו: מזרקת ..אבא 
רינוס" בקלן( 1920 ), ועוד. סימני־ההכר העיקריים של יצירות 
אלו הם: קומפוזיציה ברורה ופשוטה. ואיזון בין הדמויות 
עצמן ובין היסודות הארדיכליים של המצבה. 

תרומתו העיקרית של הי׳ לתולדות־האסנות כלולה בספרו 

£11051 [ 1001100 ) 611 : 111,10 80101 ־ 101 > 1061001 ? 035 {"בעיית 

הצורה באמנות התצורה״), 1893 , שבו העמיד כנגד היומרנות 
האלגוריסטית של פסלי המאה ה 19 את האידיאל החזותי- 
התצורני, שגילומו המושלם הוא, לדעתו, התבליט. תפיסתו 
האסתטית של ה" שימשה נקודת-מוצא להשקפותיו של 
חוקר-האמנות ה. ולפלין (ע״ע). וע״י כך נעשתה בעקיפים 
גורם לתפיסה חדשה של תולדות-האמנות. 

,■ 1-1 ./ 4.1 , 1 { $161 ם $6 טג 14 .'/ ז \ ; 1902 ..// . 4 ,׳ £1 'י( 6 מו( 1461 

. 1947 
ע. ידו־.. 

הילרברנד, דיטריך פון — - 1411:10 ח 0 ׳\ 1011 ז 01€1 
1 > 30 ! 6 — (נר 1889 ), פילוסוף גרמני: בנו של 
אדולף פון הי׳ (ע״ע). הי׳. שעבר ב 1914 מן הדת הפרוטס¬ 
טאנטית אל הקאתולית. היה פרופסור במינכן ומ 1940 הוא 
פרופסור באוניברסיטה הקאחולית של פורדאם (ס 1621 > £01 ) 
שבניריורק. הי' היה תלמידו של הוסרל(ע״ע),ובכרך השלי¬ 
שי של ה״שנתוו לפילוסופיה ולמחקר הפנומנולוגי״ ( 1916 ), 
שנערך ע״י הוסרל, נתפרסם מחקרו: - 511111 ■ 101 > ס 10 > 1 010 


11008 >ס 113 !"לס (."האידיאה של הפעולההמוסרית"),המופ¬ 
נה נגד התפיסה החדצדדית של קאנט. שלפיה רק הרצון 
הטוב (ולא הפעולה!) יכול להחשב לטוב ללא הגבלה. הי׳ 
רואה בזה צמצום מסוכן של תחום התופעות המוסריות 
ומשתדל להוכיח, שגס את הפעולה כפעולה אפשר להגדיר 
במונחים מוסריים טהורים. הי׳ היה במשך שנים הרבה קרוב 
למאכס שלך (! 11010 ־ 8 ), שלהארת דמותו ותורת־המידות 
שלו — שהיי דאה בה מאמץ להתגבר על ההגבלות של 
תודת־המידות הקאנטיינית —, הקדיש הי' שלוש מסית 
בספרו: £501800 105 > 610 ־ 1,1 1 ח 1 20111101105 ("הזמני לאור 
הנצחי״), 1932 . המאמרים הכלולים בספר זה דנים בשאלות, 
שעומדות על גבולן של תורת־המידות, תורת־החברה ותורת¬ 
ה,מדינה. הי׳ מראה בו, בין השאר. שהריבונות של המדינה 
איו פירושה, שהמדינה אינה משועבדת לסדר המוסרי והסש־ 
פטי-הטבעי. אותו סדר עצמו, שממנו נובעת הריבונות של 
המדינה, מטיל על המדינה עצמה התהיבויות כלפי מדינות 
אחרות וכלפי האנושות. 

הי׳ כתב עוד: 1 ) 113 ־ 00010105 ■! 10 > :|ז 5 י<ו 1 נ) 1 :) 140 ("מטא¬ 
פיסיקה של השיתוף״). 1930 : ס 80 ס 11 ) 1 ג 16 >ס 1 ו 01 £111110110 
(״גישות־יסוד מוסריות"), 1932 : - 0150011011 ? 1 >ח 1.1111181011 
1:011 (״ליטורגיה ואישיות״), 1933 ; - 1 ! 1 נ) 50 ׳> 1111 <ן 5100 ! 00 
05 ־ 11000 !£ 1 >מס !״־*ג!? 501100 (,.משמעותן של השאלה 
וההכרה הפילוסופיות״). 950 ( : 83601 )ס! 00,0 ־ 1 ■ 5 >א 110 ־ 1 
(״מגדל־בבל החדש״), 1954 . 

ש. ה. ב. 

הילדברגד, ע!יךת', שיר-עלילה בגרמנית עתיקה. נשתמר 
בצורה מקוטעת על שני דפים בתוך ספר לאטיני, 

שבו נרשם — כנראה, לפי הזיכרון — ע״י שני נזירים במנזר 
פולדה בתחילת המאה ה 9 . 

מניחים, שש׳־הי' נתחברה במאה ה 8 : היא בתובה במזיגה 
של הלשונות הגרמנית הרמה והתחתית (מזיגה, שהיתר" לפי 










177 


הילדכרנד, שירח■ — זזילדסהים 


178 


סברה תדשה, ניב לאנגובאדדי) ובטירים, שנד,רזו בדרך 
האליסראציה. ש׳־הי׳ היא חלק ממחזוד-העלילה האוסטרו־ 
גותי, שבמרכזו עומדת דמותו של דישריך. מלך ברן (הוא 
תאודריך מלך ורונה), והיא אתת משלוש היצירות העתיקות 
בלשונות הגרמניות, שלא הושמדו ע״י הכמורה הנוצרית 
(האהרות: "באווולף" מן המהזור האנגלי־סאכסי ו״ולטהר 
איש אקויטניה" מן המחזור ההוני). 

כפי שמסופר בשירת הניבלונגים, היה הי׳ (בצורה 
העתיקה: , 1411,18,3,1 ) בן הריברנד מחנכו של דיטדיך 
הצעיר, נלווה אל זה האחרון במסעותיו, והציל את אדוניו 
מסכנות הרבה. יחד עם דיטדיך ישב בגלות, בחצרו של 
אצל (אטילה), מלך ההונים. בש׳־הי׳ משתקף הווי־ההיילים 
הפראי בזמן נדידות־העמים! תכנה — דו־קרב ביו הי׳ ובין 
בנו הדוברנד, המסרב להאמין, אחר 30 שנות פרידה, שה״הוני 
הזקן״ הוא אביו. — בה״י העתיק אינו כולל את סיום 
המעשה, אך יש יסוד להניח, יסלפי האגדה הקדומה נהרג 
הבן ע״י אביו. 

כה״י נדפס לראשונה ב 1729 ע״י אקרד ( 1 >זב £00 .׳י, 0 .(), 
ומאז יצא בבמה מהדורות ! לגרמנית הדשה תורגם: על־ידי 
שאט 111 ■ל ( 1919 ): 0118100111 . 11 ומסץס,! ־ 4101 מסס .'ל 

( 1920 ); ־ 513111111101 . 77 ( 1934 ) 1 0,0,60 .!גו ( 1938 ). — 
כה״י, שהיה בקאסל, אבד במלחמת־העולם 11 , אך קיימת 
הוצאת־פקסימילה, שנעשתה ב 1937 . — המוטיו של דו־קרב 
ביו אב ובנו נמצא גם בספרות הפרסית ("רוססט וסוהדב"), 
וכן ברוסית ובאירית. — כיוון שהי' היה אחד מן הגיבורים 
החביבים על העם הגרמני, נתחברה בסאה ד, 13 שי״הי' 
המאוחדת (בצורה מטרית שונה מזו של שי׳־הי׳ העתיקה), 
ובה מסתיים המעשה ב״סוף מאושר״: האב ובנו מתפייסים 
בחגיגה משפחתית עליזה. שיר מאותר זה היה נפוץ עד 
המאה ה 19 (על דפים בודדים) בעיבודים בגרמנית רפה, 
בגרמנית תחתית ובדאנית. 

; 1908 , 7 / 131312 / 63 ( 0/151111361 ,: ££1 ־ £1 נ!ת 10 ז 0 .ע - 1 ^ז־ 

,{ 1111361/3871311163 ! 16 ) 1 ) 0 () 3156 ( 87 ' 1 ('( ¥6 6 ;/ 56 ) 30£633111111 ( 13 016 
£131 ־ . 3/1313 ( 1183111 . 31 0313 ^ 11123 .חוינגוזמ^סז^ ; 1941 
, 1954 , 111 310 £6 1 ( 3 ( 6 1 ( 1101/61 1/833/161161 1871£0 

ס. 1 . 

ר.'לך{רנט, ידהן לי קם פין ~ !!סי 38 ־!״ל "!!נלס( 

1101081311011 ( 1 — ( 1668 , ג׳נובה — 1745 , וינה). 

ארדיכל אוסטרי. הי׳ היה בנו של קצין גרמני ושירת כמהנדס 
צבאי עד שנת 1693 , שבה התחיל עובד כאדדיכל. מ 1700 
בערך פעל בווינה. כמתהרהו הגדול, פישר פון אדלך. היה 
גם הי׳ תלמידו של הארדיכל האיטלקי קרלו פונטנה. הי׳ 
נמנה עם הארכיטקטים הבולטים של תקופת הבארוק האוס¬ 
טרי. בנייניו מצטיינים בקומפוזיציה אחידה של גושי־הבניין. 
בשילוב מחושב של החללים הפנימיים ובאורנאסנטיקה קלה. 
שכבר היא מרמזת על תקופת הרוקוקו. השג מיוחד בתקופתו 
היוו חדרי־המדרגות המהודרים שלו. 

בעבודתו הטובה ביותר נחשבים בנייני הבלודר, ששימשו 
מושב קיצי לנסיו איג׳ן (ע״ע) בווינה. השתתפותו בתכנון 
הארמון של הרוזן פון שנבורן בווירצבורג (באוואריה) 
ניכרת גם בהשפעת סגנונו על הבניה בגרמניה. משאר 
מפעליו ידועים ביותר בניין משרדי החצר בווינה, הכנסיה 
ע״ש פטדוס הקדוש וכנסיית הפיאריסטים בווינה, והשינויים 
שביצע בארמון מירבל בזאלצבורג (אוסטריה המערבית). 


הילרגרד מבי;;ן ־־־ 81118011 ח 0 ׳ 1 [ 10£3,0 ) 1411 - 

( 1098 , במרסהים, על-יד אלצי [׳ 731:101 ] — 1179 , 

המנזר בבינגן), מיסטיקנית גרמנית. הי' הוכנסה בילדותה 
ע״י הוריה למנזר של דיזיבוז־נברג (*• 01 ( 11 ז 0010 ג 11 ! 1 ם), ובנ¬ 
עוריה קיבלה עליה את נדרי המסדר הבנדיקטיני. ב 1136 
נעשתה אם־המנזר, וב 1147 יסדה סמוך לבינגן שעל הרינום 
(בהסן) מנזר הדש. במשך תקופת התבודדותה במנזרים 
הנזכרים הקדישה הי׳ את עצמה לכתיבת ספרים על נושאים 
שונים ורחוקים זה מזה בתכנם ולרישום חזיונותיה המסתו¬ 
ריים. חיבורי־הי׳ הם מעין אנציקלופדיה של מה שהיה ידוע 
באירופה במאה ה 12 . בין השאר כתבה מסכות שונות 
במדעי־הטבע, שמצויות בהן ידיעות אמפיריות על טבעי 
הצמחים, תכונותיהם, סגולות־המרפא שבהם ותיאורים מעו¬ 
לם החי והדומם. ידיעות אלו מעורכות בסברות דמיוניות 
כגון על חלוקת העצמים וקביעת טיבם (אם טובים הם או 
רעים, אם מועילים הם או מזיקים) לפי "קרבתם היחסית" 
לקור ולתום, או לפי כוחם המגי השונה. הי׳ הביעה את הסברה, 
שהארץ נעה מסביב לשמש. ולא להפך, כפי שהיה מקר 
בל להשוב בזמנה. ראויים להיזכר אף המסכת שלה על 
תורת־המוסיקה, יביחוד ספרה על הרפואה ( 30 ־ 0111 ! 0 1530 ! 3 ס; 
יצא ע״י 11801 .>) .? ב 1903 ), המבוסם במיעוטו על נסיונה 
של המחברת וברובו על התרגומים הלאטיניים של ספרי 
גלנוס (ע״ע) ואריסטו. קבוצה אחרת של כתבי הי' כוללת 
את חזיונותיה, שיריה הדתיים. נבואותיה ואותם מחיבוריה 
הדנים בבעיותיו הנפשיות של המאמין הנוצרי. ספרה 
135 ־ 501 (קיצור המשפט: 501101135111018 = "דע את דרכי 
האור״, הובר בין 1141 ל 1151 ותורגם פעמים הרבה לגרמנית 
ולצרפתית), החדור ברוח מיסטית ומלא חזיונות וסמלים, 
מצטיין בתמימות ובבלתי־אמצעיות שבו, שבזכותן דיבר אל 
לבותיהם של בני־דורה ושל רבים סבני הדורות, שבאו 
אחריו. דומים ל 138 ־< 501 במבניהם ד,ם ה - 110 ־ 1101 ! 1130 ׳< • 1,1801 
1101 ־ 1 (״ספר החיים הרצויים״, חובר בין 1159 ל 1164 ), הדן 
בהיי־מוסר ובמידות הטובות, והסזסססתס 011111110111111 ־ 1.1601 
(.,ספר מעשי-האל״, חובר בין 1164 ל 1170 ), שלפיו עלולות 
תופעות־הטבע לשמש לנו סמלים־מפרשים לתופעות בעולם- 
הרוח, אגרותיה לרבים מחשובי זמנה— ביניהם נמה אפיפיו¬ 
רים■ ברנאדד מקלרוו והקיסרים קונראד 111 ופרידריד 1 — 
נתפרסמו, עם שאר כתביה, בחלקם ב- 0 ז 31 ? , 6114110 .? .( 
10213131103 (כרך 197 ), ובחלקם ב 031601:2 ^ , 3 ־ 111 * 1 . 8 .[ 
111 , 31313 ? 1£1151 מ 65 ! $0 10116210 ק 5 3 ־ 5301 ( 1891 ) 1 הי* 
הוכרזה כקדושה ע״י הכנסיה הקאתולית. יום־זכרונה היא 
ה 17 בספטמבר. 

. 8 ; 1914 ,. 11 . 51 / 0 ׳ :ה ¥1110 8113 6 ) 1.1 116 ' 7 
/ 5111 ■! 116 מן 1 ו 6 ( 61 < £6561 // 26 11313 % 3311171 ( 1161150 ,סוח 161 ^ 
; 1955 ,( 52 , 1616111611/111/111671611813 ) 3 * 111 16 ) 861138 ) . 5 3/011 . 11 
11 ( 33317 ) 561131 361 £613111611 016 ,\׳.-ש 1£ ). 3 זל 1 ש 5 . 1 \ 

. 1956 ,. 8 1/031 . 11 ( £61 6111 11 363 

י. ב. ם. 

הילךסהים ( 0110105601111 ), שמן של עיר, הגמונות קאתו־ 
לית ומחוז( 11085-8021,10 ־ 004101 ) בסכסוניד, התח¬ 
תית (ע״ע) שבגרמניה המערבית, 

העיר הי' שוכנת בקצהו הדרומי של מישור גרמניה 
הצפונית ( 89 מ׳ מעל פני־הים), כ 30 ק״מ דדומית־מזרחית 
להנובר. מספר תושביה — 89,000 ( 1959 ), מהם כ 66% 
פרוטסטאנטים, נ 33% קאתולים. מצויות בה תעשיות של 





179 


הילדסהים 


180 



־■יידסהיים: כינר׳ודזול עם מימיה ם: הפאות ה 4 ז -ר!מ 1 בם• שנדאו קידם כזלמסידהעי^ם 11 


כלים אלקטרו־טכניים. מצרכיעומי, מכונות־חליבה וטכס־ 
טיל. — עד להתקפת־האוויר של ד, 22.3.1945 , שהשמידה 
80% מבנייניה, היד. לה׳' אופי של עיר מימי־הביניים. 
חלק מן הכנסיות וסן הבניינים העתיקים שוקם בשנים 
האחרונות, 

היסטוריה. בשנת 700 לערר כבר קיים היד, שוק במקום, 

שבו עומדת כיום הי', על אם דרר־המסחר העתיקה בין האלבה 
והדינים, וב 815 הוקמה כאן הגמונות, שהקיפה כ 5,000 קמ״ר. 
בתקופת שלטונם של ההגמונים ברנוארד ( 993 — 1022 ), 
שהיה בעל חוש אמנותי, וגודהארד ( 1 ת 13 ל:> 008 , 00101318 : 
1022 — 1038 ), עלתה ההגסונות לחשיבות, ונהי׳ נבנו כנסיות 
נהדרות. ב 1235 אישר הקיסר פרידריד 11 את אי־תלותה של 
הגמונית־הי׳ בדוכסות בראונשויג (ע״ע) והעניק לה את 
הרשות לקיים בעיר הי׳ שווקים ולגבות סכם• אר המריבות 
ביו הגמיני-הי׳ ודוכסי־בראונשוויג נמשכו, ואלה האחרונים 
סייעו לאזרחי־העיר במאמציהם להיפטר סשלסון ההגמונים. 
ב 1300 לערד השיגו האזרחים !כויות מרחיקות לכת ובשנת 
1486 — עצמאות כמעט שלמה. במאות אלו היתד, העיר גם 
חברה בהנזה (ע״ע). במלחמות ממושכות, בייחוד ב 1519 — 
1523 , כבשה בראונשוויג יותר ממחציתם של שטחי־ד,הגמונות. 
זמן קצר אח״ב עבר חלק גדול מן האוכלוסים של שטחים 
אלה, ביניהם אזרחיה של העיר הי־, לפרוטסטאנטיות. רק 
ב 1643 הוחזר הלק סו השטחים הנזכרים להגמונות׳ אד העיר 
נשארה עצמאית ופרוטסטאנסית. ב 1573 — 1763 נמצאה הגמר 
נות־הי׳ בידי נסיכים באוואריים, שהיו גם בעלי הארבי־ 
הגמונות של קלן. ב 1803 (ע״ע גרמניה, עם' 444 ) עבר 
שטח ד,הגמונות, שהקיפה או כ 1,600 קמ״ד וכללה כ 132,000 


תושבים, לפרוסיה, ב 1807 לממלכת וסטפאליה וב 1815 להא־ 
נובר. עם סיפוחה של האנובר לפרוסיה ב 1866 סופח לפרוסיה 
גם שטח־ההגמונוח. בתקופת מלחמוז־העולם ] 1 ירד מספר 
התושבים ס 79,000 ל 56,000 . ס 1946 מהווה השטח מחוז 
בסאכסוניה התחתית. 

. 1 ־ 1 .[ ; 1899-1925 ,.// 8111115115 5 ) 4 ) 111 ) 111 ) 5 ) 0 , 1 זעז)־ 1 ש( 1 

) 1 ( 1 , 10111 ) 1 ; 1938 ,) 111 ) 111 ) 5 ) 0 5 ). 11 3115 ) 5012 [ 411 , 1 ) 1111 ו):> 0 

; 11 / 0 054 ג 1 \ 3 ו 1 *££ .\ ; 4 ־ 122 ,( 1870 ) צ 1 צ 

. 1914 ,. 11 ) 115111 ) 110 5515 11401 [ 5 ) 4 ) 1.0$ 6 ו 1 ) 111 } 110 ) 15 ( 1 < 0 

צ. א. 








181 


הילדסהיס — 



חילרמתייס: אנדהטביודי כגזאונודאיזת. חטאה וז 13 

אמנות. העיד העתיקה של הי', שנהרסה בליל במלחמת־ 
העולם 11 , כללה בניינים בעלי ערד אמנותי, שהחשוב שבהם 
חיה זה של חקאתדראלה ע״ש מיכאל הקדוש. בעבודות־ 
הברונזה, שנעשו בקאתדדאלה זו במאה ה 11 (בפקודתו של 
ההגמון במורד). הגיעה האמנות של אירופה הצפונית 
לשיא במקצוע של עבודות אלו. יצירת־המופת העיקרית היו 
שני האגפים (בגובה 4.75 מ׳) של שער־הכניסה ( 1015/35 )— 
בנדאה, פרי מפעלם של כמה אמנים; ששה־עשר התבליטים 
שבאגפים אלה מתארים מעמדים ביבליים בסיגנון מלא הבעה 
ותנועה, בדומה לזה של עיטורי־פפרים וגילופי־השנחב של 
אותו זמן ושל התקופה שקדמה לו. 

חשיבות מרובה יש גם לעמוד־הברונזד, (גבהו: במעט 
4 מ/ רחבו: 58 ס״מ) המקושט ב 28 תבליטים מחיי-ישו, 
שהם מחוברים זח לזה באופן לולייני, לפי דוגמת התבליטים 
שעל עמוד-סריינום שברומא. העמוד שימש, כנראה, כפמוט: 
בזמן מאוחר נוספה לו כותרת. 

בסאה ד, 12 קושסה תקרת־הקאתדראלה בציורים ונוספו 
בה (ובשאר הכנסיות שבעיר) חבליסי־קדושים גדולים, שבהם 
ניכרת מזיגה של הסימון הביזאנטי עם הסיגנון של ארץ־ 
חרינום, על הנטיה הראליסטית שלו. אגן־הטבילה (מברונזה) 
שבקאתדראלה, שזבה לפידסום מיוחד, הותקן במאה ה 13 ; 
הוא נשען על כתפיהם של ארבעה בני־אדם כורעים (סמלים 
לנהרות ■סל גן־העדן), והוא מקושט בארבעה תבליטים •• "בני 
ישראל במעבר ים־סוף", "בני-ישדאל במעבר הירדן■', "טבילת 
ישו", "הבתולה על כס־חסלכות", ובדמויות סמליות שונות. 
יצירה זו מבשרת את הסימון הגותי בגרמניה והיא קשורה 
ביצירות צרפתיות מאותו זמן. 

ע. ירה. 


תילדסוזימר 


182 


הילדסהיסר (:" 1111 :> 511 טנ 11111 ), שם־חמשפחה של כמה 
רבנים וחוקרים במקצועות־היהדות, שהיו סראשי 
המדברים ביהדות הדתית בגרמניה. 

( 1 ) עז ריאל (בלועזית: 1 טגז 15 ) ב״ד ליב הי׳ ( 1820 , 
האלברשטאט — 1899 , ברלין), רב, חוקר ועסקן דתי וסו¬ 
ציאלי: ממנהיגיה של היהדות האורתודוכסית בגרמניה. 
כשהיה בן 15 נתקבל 
לישיבה של ר' יעקב 
אטלינגר באלטונה, 
ובעיר זו גם סיים את 
ליסודי הגימנאסיה. ב־ 
1840 בא לברלין ולמד 
באוניברסיטה שלה 
פילוסופיה ולשונות 
שמיות. מכאן עבד 
לאוניברסיטה של 
האלה. שבה הוכתר ב• 
1844 כדוקטור על ססד 
עבודתו = 81 ■ 80 ( 1 

- 81 81£ , 1 ־ז\־ 
11 מ £11£1 ־ 1 י 1 ־ 11£1 ! 1 211 811 

("על האופן הנכון, 
שבו יש לפרש את המקרא״) — מחקרים בתרגום־ד,שבעים. 
הוא חזר לעיר־מולדתו ושימש בד, זמן־מה מזכיר־ד,קהילה. 
ב 1851 נתמנה כרבה של קהילת איזנשטט (ע״ע) ויסד 
בה ישיבה, שבר, לימדו גם לימודי־חול. סיכסוכים עם 
החסידים, שהתנגדו ללימודים אלה, הביאו לסגירה זמנית 
של הישיבה, אבל לסוף נפתחה שוב והוכרה רשמית 
על־ידי הממשלה. ב 1866 נקרא הי׳ לברלין כדי לשמש 
כרבה של הקהילה האורתודוכסית "עדת ישראל" בעיר זו, 
וכאן יסד ב 1873 בית־מדרש לרבנים, שהשפעתו היתה ניכרת 
במשך שנים הרבה. הי׳ נלחם בתנועת הרפורמה ובנציגה 
הראשי באותו זמן בברלין, אברהם גיגר (ע״ע), סייע באירגון 
עזרה לפליטי הפרעות של רוסיה ( 1882 ), וכן פעל לטובת 
ישוב אדץ־ישראל. כשנודע לו ב 1860 על כוונתה של חברת¬ 
י,מיסיון האנגלית להקים שבעים בתים בירושלים ליהודים 
עניים — גייס עד סהרה את הסכומים הדרושים לבניין בת*־ 
מחסה לנזקקים ולעולי־רגל, וכך סוכלה תכנית המיסיון. הי׳ 
הצטרף לחברה ליישוב א״י, שנוסדה ב 1861 בפראנקפורט 
ע״נ אודר ע״י ה. לודיא (ע״ע). ב 1870 יסד בברלין חברה 
למען יישוב א״י, שססרותיה היו: א) תמיכה ביהודי א״י 
בחומר וברוח: ב) הגדלת מספר בתי־המחסה בירושלים, 
ג) הקמת בית־הולים בירושלים: ד) הנהלת עזבונות למטרות 
הנ״ל. לפי הצעתו של הי׳, החליט הוועד המרכזי של חברה 
זו לפנות בבקשה אל הקונסול הגרמני בירושלים, שרחש 
אהדה לרעיון ההתיישבות היהודית בא״י, שיקנה כאן קרקעות 
בכספי התרומות, שנאספו ע״י החברה. — בשנות ד, 60 והסד 
התנהלה חליפת־מכתבים בין הי' לבין הרב צ. קלישר (ע״ע), 
שניסח להשפיע על הי׳, שלא יצא ידי חובתו כלפי א״י 
בפעולות פילאנתרופיות בלבד. אלא "חד בתבניתו גם סעיף 
מדיני־לאומי מפורש בעניין גאולת הארץ ויישובה. הי׳ הס¬ 
תייג מתביעתו של קאלישר, בנראה, מתוך חשש שמא יעברו 
המתיישבים, שיעסקו גם בחקלאות. על מצוות התורה. — הי׳ 
השתתף בפעילות באסיפה הכללית של באי־כוח החברות 








183 


הילרפהימר — הילה שלפי 


184 


והאגודות למען יישוב א״י בגרמניה, רוסיה ורומניה, שנתכנסה 
נקאטוביץ, ביזמתה של חברת "בני בריח" בעיר זו. ב 23 
בספטמבר 1883 , ושבה הוחלט — בין השאר — על קביעת 
תכנית כללית מתואמת לפעולותיהן של החברות והאגודות 
הנזכרות למקומותיהן השונים. אך בוועידה הראשונה של 
חונבי־ציון בקאטוביץ, שנתקיימה בנובמבר 1884 , סירב הי׳ 
להשתתף — לדבריו, משני טעמים: א) השתתפותו בוועידה, 
במחיצה אחת עם חפסים־בדעות. תתפרש פירוש בלתי־רצוי 
על־ידי היהדות החרדית, ועל־כן תגרום נזק לתנועה החדשה! 
ב) עצם כינוסה של הוועידה עשוי לעורר גל של התלהבות 
בקרב מאות יהודים אומללים, שיזדרזו לעלות לא״י, מתוך 
ההנחה המוטעית, שכבר הוכשרו התנאים והושגו האמצעים 
ליישובם שם. הי׳ היה סבור, שיש להימנע מנקיטת כל צעד 
בכיוון זה ללא קבלת רשיון על כך מממשלת תורכיה. 

מספריו: נתיבות־עולם, השער הרביעי מספר כריתות 
(לד , שמשון מקינון), האלברשטאט תרכ״ט! הלכות גדולות 
ע״פ כתב־יד רומי, ברלין תרמ״ח; "תיאור בית־המקדש של 
הורדום במסכת־מידות וביוסף בן מתתיהו׳ (- 855011151 ־;ט 

ו 1 ז 530 > 11 \ 713111315 ת 61511 ? 1 מ£¥ חי.)ל) 131115 ! 60101 611118 

13 ! 6 ? 055 ! 13£105 ? 601 1 ) 1111 ), 1876 ; "כתב־היד של הלכות 
גדולות שנוואטיקאך ( 6130115061111 £ לס 115 ! 311113 י\ !;ט 
113130110111003010111 651 ), 1885/6 ; "הפרקים האסטרונומיים 
במאמר קידוש החודש של חרמב״ם״ ( 1115011011 ) 35110110 ־ 01 
״ 74511 315 0651 8 ת 10 [)ח 1663 / ' 115 ) 111101001 ? 111 1161 ק 83 
8 חס 118 [ 156£ ) 00 ות), 1880 — 1881 . 

הי' היה ידוע בנעימות הליכותיו עם הבריות. כשמלאו לו 
שבעים שנה הוציאו "אוהביו ותלמידיו" ספר יובל לכבודו 
בשם ״שי למורה״, תר־נ ( 1890 ). 

ספר זכדון לסופרי ישראל, וארשה תרסיס, עבי' 34-33 ; 

ש. ם. רבינוביץ, לוח אחיאסף וו׳\ ( 1893 ], עמי 32,1-308 . 

ש. ל. ציסרון, תולדות הינת־ציוו, חלק ■ 1 , תרע״ד, עסי 32 , 
244-243 , 262-261 ! א. דרויאנוב, כתבים לתולדות הינת־ציון 
ויישוב א״י, תלק 1 , חרע״ס, עם' 300.328,317 ; ש.גרינברג, מצ¬ 
דיק הרבים. ב.,ישרוד,א'(תר״פ).חוב׳ גי. עם' מז-סא! י. מייזל. 

ש. ם. רבינוביץ, 1943 , עסי 1107-102 צ. קאלישר. הכתבים 
הציוניים, וזש״ז, עמי 47-46 , 64-63 , קש״ח -קפי׳ט, רנ׳ד-רנ״ה, 
רצ״ז-רצ״ה, ש״ג. 5-6 116 -) ,( 1920 ) זדג,־!,""*ס"/. 

א. ם. ה.—ס. 

( 2 ) צבי הירש הי׳ ( 1855 ,אייזנשסאס— 1910 ,ברלין), 
חוקר ועסקן; בנו של ( 1 ). הי׳ בא ב 1873 לברלין, היה מתל¬ 
מידיו של חאודור מומזן (ע״ע) והוכתר ב 1879 נדוקטור 
לפילוסופיה על-יסוד חיבור בשם 10501161101 1111 > 11810 =ט 

' 615101135 03551101155 ( 1 800135 11615 ' 111051118115 £1115 05 ', 

ב 1880 נתמנה מורה לתולדות־ישראל ולגאוגראפיה של א״י 
בבית־המדרש לרבנים בברלין, אבל מיעט בעבודה מדעית 
משום ריבוי עסקנותו. מאביו ירש הי׳ את חיבת א״י והיה 
מפעילי חובבי־ציון בגרמניה. הי׳ השתתף במשלחת, ששיגרו 
חובבי־ציון ברוסיה לפאריס לשם דיונים על תכניותיהם של 
חובבי-ציון עב חברת "כל ישראל חברים" ועם באי־כוה 
הבארונים אדמונד רוטשילד ומורים הירש. הרצל ניסה לשתף 
אותו בקונגרס הציוני הראשון והציע לו להרצות בו על 
"תפקידם של מעשי־הצדקה בא״י", אבל הי׳ חשש לנזק, 
שהפעילות הפומבית עלולה לגרום לעבודה המעשית בא״י, 
ולא הצטרף לתנועה הציונית. הוא פעל נגד עלילת־הדם. 
שנתחדשה בימיו, הגן על השחיטה מפני המקטרגים עליה, 
היה ססניחי-הימוד לאגודת ״עזרה״ ( 1901 ), השתתף באגודות 
של שוחרי תולדות ישראל וספרותו. ועוד. מ 1883 עד סוף 


ימיו ערך את השבועון האורתודוכסי 15550 ? 1150111 ) 1 ! 015 . 

ספרו! 313511035 ? 11115 ( 050813 201 85111385 ( 1884/5 ) 

הוא מחקר חשוב בגאונראפיה ההיסטורית של א״י. מחקר זה 
מבוסס על בדיקת כתבי־יד וקביעת הנוסח של רשימת־ 
השמות שבתוספתא. ספרי וירושלמי מתוך נסיון לזהות את 
המקומות הנזכרים במקורות. הי׳ מסתמך במקרים הרבה על 
ספרו של י. שווארץ: ״תבואות הארץ״, 1845 , אלא שגישתו 
למקורות היא בקרתית, וכן זיהה כראוי את מקומותיהם של 
כמה ישובים (בג? כברתא, זניתא, קצסרא דגליל, ונד׳). 
הי׳ נסתייע בעבודתו גם במפת ארץ־ישראל, שהוציאה ,.הקרן 
!הבריטית] לחקר א״י". ביחס לעבר־הירזץ. שממנו לא היו 
לו מפות מדוייקות. טעה הי׳ תכופות. אע״פ שחיבורו נכתב 
לפי מקורות ספרותיים בעיקר, והי׳ לא ניקר במקומות 
שעליהם דן. יש בעבודתו התקדמות ביחס לקודמיו (בדיל, 
בויבאואר). אפשר לומר, שיסודות המחקר המדעי של המקו¬ 
רות התלמודיים לידיעת הארץ הונחו ע״י הי׳. תלמידו ש. 
קל? (ע״ע) המשיר בעבודתו. 

ש, פ. רבינוביץ, הצפירה 1900 . גל׳ 138 , 139 ; א. דרויאנוב, 
כתבים לתולדות חיבת־ציון ויישוב א״י, 1 , עם' 329-328 ! 

י. מייזל, ש. ם, רבינוביץ, 1943 , עמי 39 ־ 40 . 76-75 , 78 ־ 79 , 
86-85 ; ת, הרצל, ספרי הימים, 11 , תרצ״ם, עכל׳ 210-209 ! 
הנ״ל, אגרות, 1 , תש״ח, עמי 190 , 199 , 204-202 , 214 , 
219 ־ 220 , 235 , 242-240 , 250-249 ; ספר הקונגרס, וזש״ו, עמי 
91 , 418-417 , 420 ! -״)*״ן ; 1911 . 1111011 ^ 160 ) 06 1 ) 61 ,.// . 1 ! 

6 , 1909-10 ,ח 80-11 ״ש *■ו 1 > 1111 < 0 *- 0 ת 1 < 1 < %01 ! 1 !) 111 ) 01 י 01 )[>מגן 8 . 011 

. 1955 , 4 * 011 ( 1 * 71 1401/1 1/40/1 ! / 9 > 

א. מ. י. 

הילה, ןטר — 91115 5151 ? — ( 1854 , ארויצן, וסטפא־ 
ליה — 1904 , שלאכטנזה, על־יד ברלין). משורר ומס¬ 
פד גרמני. לאחר שהפסיק את לימודיו באוניברסיטה של 
לייפציג, שוטט הי׳ במשך שנים כנודר חסר־בית באנגליה, 
הולאנד, שווייץ ואיטליה. בלונדון, שבה התגורר במשכנות- 
העוני של וייטצ׳פל, עברו עליו שתי שנים של בדידות. 
סבל ועליית־נשמה פיוטית: המגע, שקיים כאן עם אנארכיס־ 
סיס וסוציאליסטים, שהרבה מהם היו גולים מגרמניה, עורר 
אותו לכתיבת הרומאן הידוע ביותר שלו. ״ 8021311515 015 
(,.הסוציאליסטים״), 1887 . משום הנושאים שבחר בהם והבי¬ 
קורת החברותית שלו. טענו הנאטוראליסטים הראשונים, כפו 
היינריך הארט, יוליום הארט וקארל הנקל, שהוא אחד מש¬ 
להם. אך אחר מותו ראו בו האכספרסיוניטטים אחד ממבש־ 
ריחם, משום החידושים הסגנוניים הקיצונים שביצירותיו. 
הביקורת, שמתח הי׳ על הסדר הסוציאלי באירופה, נבעה 
מהתנגדותו לכל מעצור על דרך התפתחותה החפשית של 
האישיות. הדראמה שלו. 50110 5 ז 15 ! 1 ת 1310 ?! 5 <ז ("בג( של 
הפלאטוניקף), 1896 , מתארת את המאמצים הטראגיים, 
שעשה בנו של פטרארקה כדי להשתחרר מעריצותו החי¬ 
נוכית של אביו, משורר הרנסאנס המפורסם. הדראמה, שבה 
ראה את שיא־יצירתו, תבק״ש 1 >״■! נשארה 

בלתי־גמורה. כשרו למחשבה מברקח ומעמקת מתגלה באפו- 
ריזמים המרובים שלו, ואילו הליריקה שלו מעידה על מקו¬ 
ריותו בלשון. בקצב ובדימויים. — כתביו כונסו ופורסמו ע״י 
יוליוס הארט ב 4 כרכים ( 155 ? 5 ^\ 05531111115115 ), 1904 . 

. 1920 ,. 11 .? , 80151156 . 11 ז 1905 , 11 .' 1 , 11311 . 11 

ה. ל. 

היל 1 ז 1 א'ןם (״ 020151 ( 19 ?; מיוו׳ז !!./,ו, חומר! ) 1 ( 1 ) 5 
חיים), התורה. שלפיה החומר מכיל בתוכו מראשיתו 
חיים ונפש. ושלפיכך יש לראות את התחושה ואת היצר, ולפי 
אחדים אף את התודעה בכללה, כתכונות ראשוניות של 
החומד. לפי ההי׳ אין להפריד בין החומר והחיים, מאחר 
שאיו חומר נטול־חיים. החי׳ מנוגד לתורה המכאניסטית, 
שלפיה החומר הוא רק בעל תכונות מכאניות (תבנית. 
תנועה). בעוד שהמכאניזם עומד בפני הבעיה של התהוות 
החיים מן הדומם, גורם ההי', שבעיה זו היא בעיית־שוא. כי 
אין "דומם" בעולם. מן הדוגלים נהי׳ יש שמייחסים את 
החיים (הנפש) לחלקים הקטנים ביותר של החוסר (אטומים) 
ויש מורים, שהחומר ככוליות אחת מהודר בנפש (נפש־ 
העולם). 

הפילוסופים היווניים הראשונים("פילוסופי־הטבע") האמי¬ 
נו בהי׳. כך לימד תאלם, שלמגנט יש נפש, מפני שהוא מושך 
אליו את הברזל (אריסטו, על הנפש, ספר א׳, פרק ב׳: 


הוצאה עברית: עמ׳ ל״ג). ד,הי׳ מופיע מזמן לזמן במדעי־ 
הטבע ובתולדות הפילוסופיה — בכתביהם של הסטואה 
וחוגי־דעות של זמן התחיה (בדונו). לעומת זה מפרדת 
הפילוסופיה החדשה, המתחלת עם דקרט (ע״ע), פירוד גמור 
בין הנפש והגוף ומייחסת לגוף י רק תכונות גאומטריות 
בלבד! מכאן, שהיא מתנגדת להי׳. אולם לוק (ע״ע), אע״פ 
שהוא יוצא מהגהותיו של דקארט, מניח, לכל הפחות, כאפ¬ 
שרות הגיונית. שאלהים היה יכול ליצור חומר חושב (מסה 
על שכל האדם, ד׳, 3 , סעיף 6 ). מכאן התפתחה תפיסה 
הילוזואיסטית חדשה באנגליה ובצרפת, אלא שתפיסה ז 1 
צימצמה יותר ויותר את חשיבותה של הנפש הדבקה בחומר, 
ראתה בנפש "תופעת-לוואי" של החומר ונעשתה, בסופו של 
דבר, חמדנות גמורה. לעומת זה פיתח ברקלי (ע״ע) בספרו 
האחרון ("סירים") תורה קרובה להי׳. 

החי׳ מסתמך לפעמים קרובות על תופעות התכליתיות 
בטבע (ישים אורגאניים, תופעות הרגנראציה והריפוי העצמי). 
לתכליתיות הקדיש קאנט את "ביקורת כח־השיפוט" שלו 
והבחין שם (מסעיף 72 ואילך) ארבע אסכולות: חומר חסר־ 
חיים (אפיקורוס). אל חסר־חיים (שפיגוזה), חומר בעל־חיים 
(החי׳) ואל מלא־חיים (תאיזם). קאנט טוען, שהחי׳ מבקש 
להסביר את הישים האורגאניים (שאנו מכירים מן הנסיון) 
ע״י חוסר תי, שאין אנו יבולים להשיג אותו: שהרי מהותו 
של החומר היא בזה דוקה, שהוא נטול־חיים (ב 1 )ז 5 מ 1 ), 
ולפיכך בונה החי׳ את תודותיו על מושג סותר את עצמו, 
והוא, לדעתו של קאנט, "סופה של כל פילוסופיית־הטבע". 
למרות ביקורת זו של קאנט הופיע החי׳ שוב בפילוסופיה 
של הסאה ה 19 : אצל שלינג. פכנר (תורת הנפשת־הפל), 
אדוארד פון הרסמאן, ארנסט הקל, שלפיו "כל אטום הוא 
בעל סכום של כוחות, ובמובן זה בעל נפש", לה דנטק, ועוד. 

ע. קנט, ביקורת כוזרו־,שיפוט, חלק ב; ■״ז,׳,׳ , 11 ) 1100 , 11 

.( 1927 , 11 ,* 11 /^ 0 * 7/1110 ז* 3 1 /*> 1  1 !ם , 4 } .¥\, נוי ב 1884 ), והכנסיה ע״ש ויטוס 
הקדוש, שנבנתה ב 1892 ע״י פ. י. ה. קויפרס (מסקןטס. 
1827 — 1921 ). המקום ידוע מ 1424 . ב 1800 היו בהי׳ 3,510 
תושבים,וב 1900 — 20,000 . מאז גדלה הי׳ והיא משמשת נורד 
מגורים לאמידים שבתושבי אמסטרדאם ומקום־נופש בקיץ. 

. 1925 , 1 ) 1 * 0 < 00 ' 11 111 .// , 15061-1100 .ן 

הילז, אלכסנךר מ־. ע״ע אלכסנדר מהילז• 


ה'ל 1 , סס י (' — 5 ש! 1-13 ג 1 סב[ק 51£ — ( 1677 — 1761 ), חוקר־ 
טבע וממציא אנגלי! מחלוצי הפיסיולוגיה המדעית. 

הי׳ היה בן למשפחה אמידה מן האצולה הכפרית. הוא נועד 

רדדרזיה דאו־ 

גליקנית. למד תאולו־ 
ניה בקימבריג׳. הוק¬ 
דש לכהונה, ום 1708 
עד מותו היה כיפר 
בעיירה סדינגטון (ב¬ 
קרבת לונדון), ונת¬ 
חבב על עדתו בירא־ 
שפים, אוהב-הבריות 
וגומל-חסדים! היא 
שקד על פעולות צד¬ 
קת, מלחמה בשכרות 
ובנערות, שיפור מצב 
האסירים וכד׳. עם זה 
נמשו מנעוריו אחר 
חקירת־הטבע, וכבר בתקופת לימודיו בקימבריג׳ — במחיצתו 
של ניוטון— הקדיש חרבה זמן למאתמאטיקה ולמדעי־חטבע. 
הוא עסק כל ימיו במחקר כחובב, והשגיו זיכוהו לשם גדול 
בעולם המדע, לחברות בחברה המלכותית ולכיבודים שונים. 




סניסוייו ? 56 וזי 5 ז 

(ציוי פס&ו־ו 5 > 1 ס 11 ג) 5 ש 1 < 31 *> 65 ע, 1727 ): 
מדידת הלחין -הייל', י 8 ט?נרו בטראנס- 
פיראציוז; המכה יד המחוכר לענף חוא 
מעיו טאנוסטר 


מהמצאותיו הטכ¬ 
ניות המרובות של 
הי׳ נתפרסם בשעתו 
ביהוד מאוורר לטי¬ 
הור האויר בבתי־ 
הולים, בתי־סוהר, מכ¬ 
רות ונד׳ ( 1733 ), 
שחרם תרומה חשובה 
לבריאות הציבורית. 
הוא אף הציע שיטות 
להפקת מי־שתיה ממי¬ 
תים בדרך הזיקוק, 
לשימור חמרי־מזון, 
למדידת עמקי־היכב 
לניבוי דליקות, להס¬ 
דרת דרני־מים, ועוד. 
אד את מקומו בתול¬ 


דות המדע קנה לו ע״י חידושיו בפיסיולוגיה סל הצומח והחי. 
הי׳ היה מאבות הגישה המכאנית לתופעות החיים, ושלא 
בדעות שהיו מקובלות בימיו— ביקש להעמיד את הפעולות 
הפיסיולוגיוח על חוקי הפיסיקה, ואף היה מן הראשונים, 
שתקרון לפי השיטות הכמותיות של המחקר הפיסיקאלי! 
כסה מן הסידורים הניסיייים שהנהיג עדיין מקובלים במע¬ 
בדות בזמננו. הי׳ מדד את הילוף־המים בצמחים וקבע 
למעשה את הגדלים הידועים היום בבוטאניקה בטראנס־ 
פיראציה ונלחץ־השורש וכן עקב אחרי תנועת המוהל במע¬ 
רכת הצנורות של הצמח (וע״ע ביולוגיה, עמ' 340 . ציור). 
הוא הכיר, שהצמח ניזון מאחד ממרכיבי האויר — ז״א: גילה 
למעשה את דרתהמוצת הפחמן בלא שתכיר את מהותו, וכן 
חקר את נשימת הצמח, ואחד סניסוייו אף כלל בידוד של 
החמצן מן האויר, אלא שהי׳ עצמו לא תפס את משמעות 
תגליתו זו. בתחום הפיסיולוגיה של החי עסק הי׳ בעיקר 
במחזור־הדם, והיה הראשון, שביצע מדידה של להץ־הדם 
בשיטה מכאנית — ע״י הכנסת צינור ומאנומטר בעורקו של 
ם־ם. — שני חיבוריו המדעיים החשובים של הי' הם: 
3 *> 1 ) 3 ז$ ס 1 < 1 ג 0 *:>¥ (״סטאטיקה של הצומח״), 1727 , 
.'״!:!!!ט״עטסגן! (״סטאטיקה של הדם״), 1733 : הם 
תורגמו לצרפתית ע״י ביפון (ע״ע) ולגרסנית ע״י כר. וולף 
(ע״ע). 

. 1929 ,. 17 ./ 5 ,• ל נ>־ 1111 :וא-*ג 01 .£ .* 


הילןגר לאופולד, םש 5 ט־, ע״ע עלילות־דם. 

הילווה ניקולס— !,■! 13 !! 0135141 ,{ס 191 — ( 1547 , אפססר— 
1619 . לונדון), צייר־מיניאטורות אנגלי. הי׳ היה בנו 
ובן־בנו של צורף־זהב, והוא הראשון מגדולי הציירים של אנג¬ 
ליה, שעל חייו יש לנו ידיעות מפורטות. בנערותו נעשה שוליה 
לעושה־תכשיטים, אך כשהיה ב! 13 כבר נתגלה בו כשרונו 
המיוחד, כשצייר שתי תמונות מיניאטוריות מדיוקנו שלו. 
האמנות של ציור־מיניאסורות היתד, קשורה, כמובן, בזו של 
הצורף ועושה־התכשיטים: דיוקנות מיניאטוריים בוצעו מתוף 
תשומת־לב יתרה לפרטי הלבוש והתכשיטים, שובצו במס¬ 
גרת של אבני־חן ונענדו כקישוט, שנתלה משרשרות־זהב 
או חובר בסיבה לחלקים שונים של הלבוש, הי׳ לא זנח 
מימיו בליל את המלאכה, שבה קיבל את הכשרתו הראשונה: 
הוא נעשה חבר באגודת צורפי־הזהב ונתפרסם כ״צייר, קשט 
וצורף״ — תחילה של המלבה אליובת 1 , ואח״ב של ג׳ימז 1 , 
קשרו אל חצר-המלוכה נמשך כל ימיו. הודות לחי׳ ידועה 
לנו היטב דמותה של אליזבת. שצייר בזמנים שונים ובתלבו¬ 
שות שונות, מאחר שאין ספק בדבר, שהסיניאטורות שעשה 
הי׳ מן המלכה נאמנות יותר לדמותה המציאותית מן הדיוקנות 
הגדולים שלה בצבעי-שמן, שציירו אמנים נחותים ממנו. 
הדיוקן הקדום ביותר שלה ממעשי-ידיו, הידוע לנו (זה 
שבאוסף הדוכס של פורטלאנד), הוא, כנראה, משנות 1560 . 
דיוקן אחר. שתאריכו 1572 , נמצא בגאלריה הלאומית בלונ¬ 
דון. לאחר זמן אף השיג את הזכות הבלעדית לצייר דיוקנות 
מיניאטוריות של המלכה, שאת ה״חותם הגדול" השני שלה 
עשה ב 1584 (לישום לשם ביצועו של חותם זה שמור במוזי¬ 
און הבריטי). שיחותיו עמה רשומות ב:>ר 1 .ף, 1110 סס £3115£ ' 1 ' 1 ׳ 
1,110111118 }ס (.מסבת על אמנות הציור"), שחיבר סמוך 
ל 1600 . אחר מותה זנה בחסותו של יורשה, ג׳ימז 1 , שהעניק 




191 


הילירד; ניקולס— הילה 


192 



לו מונופולין לציור בני משפחת־המלך למשך שתים־עשדה 
שנה; נשמת הי׳ לאחר שנתיים הוריש מונופולין זה לבנו 
לורנס. 

פרסומו של הי' היה גדול בזמנו. השוו אותו לרפאל, 
והמשורר דון (־"מסס) כתב עליו: "יד או עין מצוירות ע״י 
הי׳ שקולות בנגד 
תמונה היספירית של¬ 
מה מידי צייד פתור. 
סמנו". *טדלניו תב ¬ 
עו את ׳וביעת־ו נוב נ 
מעבודתי והעני! ו ׳יו 
מתנות ־גמלאות ש־ 
נוה. אע ר׳ב היו שקוע 
לעיתים קרובוח בת־ 
בוונ, וכעם אז!ו אף 
עז!: או. הארן כוי 
להזחמי מנועי. 

הי' 1 ;יהתא!! הו־ 
שי: ביותר .: 1 וצרה 
שז אלזנת, ׳!ורות 
להיירוויו כ: רים 
אנו, בין השזו אח 
מראה־נ ניהם ע וי א־ 
שי־הפווליד, זל ז. 
אמת עליו, שהיה 

, ניקו^אס הי 5 יארר: סיניאטורה 

מסוגל במיוחד למסור "עלם ניטעו על עץ ביז ורדים" 

את האפייני והסוש ך ה־ודיאו: ע־ע ויקסוויה ״ 01351 , ?ונדון 

שבבני האצולה האנגלית, שלדעתו הצטיינו בעדינות וביופי. 
דרך־הציור שלו היתד, מושפעת מזו של ד,ולבין הבן (ע״ע), 
שהי' העריצו ביותר; וכן היה מושפע מציירים צרפתיים, 
כגון קלואה ( 1 ־ 0100 ), שאת יצירותיו ראה, אפשר, בשעת 
ביקורו נחצר־המלכות הצרפתית. אך הי' תרם לציור משהו, 
שהיה בו משום חידוש: מיזוג של הבנה פסיכולוגית וטכניקה 
משוכללת עם הליטוש הקישוטי של התקופה, רגישות פיוטית 
ולפרקים איזו צהלה שופעת. המזכירים לנו. שזו היתד, תקו¬ 
פתו של שיקספיר ומלכתו — "מלכת הפיות", הביטחון שבמ־ 
שיבת־מכחולו והדיוק שבציורו עשויים לעמוד בפני הבדיקה 
המדוקדקת ביותר, אע׳־פ שחביב היה עליו, בנראה, הציור 
של תחרים, רקמה ותכשיטים, אין הי' מייגע את העץ בפר¬ 
סים יתרים, והדמויות שלו אינן מועמדות לעולם בצל בעטיין 
של התלבושות המפוארות, שהן עדויות בהן, כיוון שהי' 
סימן הרבה מן המיניאטורות שלו בתאריכים, יכולים אנו 
לעקוב אחר התפתחותו בשנות 1570 — 1600 . אך לא נשתמרה 
תמונה בעלת תאריך משתי עשרות־השנים האחרונות של 
חייו. יצירותיו המאותרות יותר, מסוף המאה. נופלות מקוד¬ 
מותיהן בהקף־התפימה ויכולת־ד,ביצוע באחד. 

הי' צייר הרבה אישים מפורסמים בזמנו: מרי, מלכת 
הסקוטים, סר פרנסים ךריק(המוזיאון הימי הלאומי, גריניץ׳) 
ורוברט דדלי, הרוזן של לסטר. על מבהר־יצירתו נמנים 
ריוקן־עצמו בגיל 30 , דיוקן אשתו אלים ( 1578 ), וה״גבר על 
רקע של להבות" (כולם במוזיאון על־שם ויקטוריה ואלברט, 
לונדון), המגלם את הרעיון הפיוטי של הרנסאנס בדבר 
האוהב הנאכל באש תשוקתו; שלושה אלה הם דיוקנות 
של ראש וכתפיים. 


אך הי' הצטיין גם בדיוקנות שלמי־דמות, שמראים את 
דגמיו כשהם עומדים בתוך נוף; סוג זה של תמונות איפשר 
לו להתעכב במידה מרובה יותר על הלבוש המקושט מאד 
של התקופה. מתמונות אלו מפורסמת ביותר: "ג׳ורג׳ קליפורד. 
הרוזן השלישי של קמברלנד׳ (המוזיאון הימי הלאומי, גרי- 
ניץ׳), שכפפת המלכה מחוברת בסיכה לכובעו, ועדיפה 
ממנה, אפשר, היא המיניאטורה: "עלם נשען על עץ בין 
ורדים״ ( 1588 ; המוזיאון על־שם ויקטוריה ואלברט, לונ¬ 
דון) — תמונה סגלגלה, שבמעט בל צבעיה הם: ירוק, שחור 
ולבן ושמבעת את מכלול הקסם האנושי והעצבות הענוגה, 
שהיו טיפוסיים לאותה תקופה. 

. 0 ; 1912 ," 1 ן 1 ווחוח £1 ) 0 ) 1 ז 4 ." ;'/)■ 111111111 ."\/ ,"!;!וח״א .* 1 
,׳\ 55 שתח 14£ -:>נן 0 י 1 . 1 ; 1943 .*€זו 1 ז 18 < 1/1 1 , 1 * 1/1 0 ) 1 £1161-, £11x46 ׳^\ 

מג £נזן 1 ? 7 ע 4 '/ ,שג 11011 ז£זג^\ .>! . 11 ; 1949 ,. 11 . 19 מס 6 ז £11114 // 
. 1953 , 1530-1790 

ע. ידה. 

הילמן, סיךני — 1111110311 — (. 1887 , בעיירה 

דאגורי בליטה (אז רוסיה] — 1946 , לונג אילנד (ניו 
יורק]), מנהיג־פועלים אמריקני־יהודי. הי' קיבל חינוך מסר¬ 
תי בהדר ובישיבה. היה פעיל בתנועה המהפכנית הרוסית 
ערב מהפכת 1905 ונאסר ע״י השלטונות. ב 1907 היגר לאנ¬ 
גליה, ומשם לאה״ב. מתהילה עבד בשיקאג! כפקיד וכפועל 
בענף־ההלבשה, וכאן גם התחילה פעילותו בתנועת־הפועלים 
המקצועית. מ 1910 עד 1925 ניהל שביתות גדולות של 
פועלי תעשיית־הבגדים בשיקאגו, ניו־יורק. רוצ׳סטר ו 0 ינ- 
סינאטי והתגלה כמארגן מוכשר. ב 1935 נבחר הי׳ לנשיא 
האיגוד הארצי(נקרא •בינלאומי" משום שכלל את קאנאדה) 
של פועלי ענף־ההלבשה ובאותה שנה הצטרף לג׳ון לואיס 
(ע״ע), מנהיג פועלי המכרות, פילים סארי וואלטר פילים 
רותר (■ 1 ־כ 111 ו־ 11 ) בנסיונם לאגד המוני פועלים בלתי־מאוד־ 
גנים וחסרי־מקצוע במסגרת של איגודים תעשיינים בוללים. 
יזמה זו הביאה את המארגנים לידי ניגוד חריף עם תנועתם 
המקצועית המסרתית של פועלי אה״ב :- 13 ־ 1 >־? מ 3 ־!ז־ןח\ו 
ז 0 י 1 נס }״ ״ 110 ("הפדראציה האמריקנית של העובדים"). הי׳ 
הצטרף למנהיגים. שעזבו ב 1938 את ה״פדראציה" ויסדו את 
ברית האיגודים התעשיינים: - £3 ! 0 10011511131 )ס גמזא״נס 
13110115 ;״ (. 01.0 ). הי׳ היה מיועציו של נשיא אה״ב. ם. ד. 
רוזולט (ע״ע) בכל הנוגע לתחיקה בענייני עבודה. ס 1940 
ואילך שימש כחבר "הוועדה המייעצת להגנה הלאומית", 
שמנתה 8 חברים. הי׳ הביע אהדה למיפעל היהודי בארץ־ 
ישראל ותמך במגביות של הסתדרות־ד׳,עובדים באמריקה. 
ב 1929 נבחר כחבר "לא־ציוני" למועצת הסוכנות היהודית 
המורחבת. 

הילס (?״גזו־ ־־ ב ן ׳היער), במיתולוגיה היוונית — בנו 
של תיודסס, מלך הדריופים, שנהרג ע״י הרקלם 
(ע״ע). זה האחרון קירב אליו את הי׳, שהיה נער יפה, עשה 
אותו נושא־כליו ושיתף אותו במסע הארגונאוטים (ע״ע); 
בדרך נתגלגלו הארגונאוטים לשפכו של נהר קיום במיסיה; 
הי׳ הלך כאן לשאוב מים ונחטף ע״י הנימפות של המעיין, 
שנפשן השקר, ביפיו, הראקלס נפרד מעל הארגונאוטים והלך 
לבקש את הי׳; אף הכריח את המיסים לסייע לו בדבר, — 
מכאן ואילך נהגו בני־המקום לעלות שנה־שנה בתהלוכה 
הגיגית להרים בדי לקרוא בשמו של הי׳ ולבקש ממנו שישוב. 
- £0 1207 , 1 ,עי)//ע 2 >מ 0 ^/ 4 / , 110$ ) 11110 

. 11 227 , 1955 , 11 , 1 ^ 14 *״־, 7 > 61 ד ,$€\ 3 ז 0 .ג ;ען 10*, x וו< 1 




193 


רילפדדינג, רודולן? — הילפדין, ישראל 


194 


הילפרדינג, רודולף — 111£ נ>:נ:> 1£ ;מ — ( 1877 — 

1941 ), מנהיג סוציאליסטי, כלכלן ומדינאי גרמני 
יהודי. ב 1907 נכנס הי׳ למערכת 3115 ׳*י 61 זר, עיתונה המרכזי 
של הסוציאלדמוקראטיה הגרמנית. לאתר שפרצה מלחמת־ 
העולם 1 הצטרף לאגף הפאציפיססי במפלגה, וב 1917 נמנה — 
עם הוגו הזה (ע״ע) — על המיעוט, שפרש ויסד את המפלגה 
הסוציאלדמוקראטית הבלתי־תלויה. הי׳ היה עורך עיתונה של 
מפלגה זו (ס:׳!!!.■״'!), ונלחם בעקביות בקומוניסטים. ב 1922 
דגל באיחודן של שתי המפלגות הסוציאליסטיות. בימי 
הרפובליקה הוויימארית התעניין בעיקר בבעיות כלכליות 
ופינאנסיות, ושימש שר־הכספים בממשלות שטרזמן ( 1923 ) 
ומילר ( 1928 ). אחד עליית הנאצים לשלטון יברח לצרפת. 
נאסר ע״י הנאצים בזמן פלישתם לצרפת ( 1940 ) ולדבריהם 
איבד את עצמו לדעת בבית־הסוהר, אך ייתכן, שנרצח 
ע״י סוהריו. 

תרומתו העיקרית של הי׳ למחשבה הכלכלית ולעיון 
הסוציאליסטי הוא ספרו הגדול 31 ] 1 ג 3131 מב 1 ! 1 ? 035 ("הקא- 
פישאל הפינאנסי"), 1910 ; בו ניתח הי׳ את התפתחותו של 
הקאפיטאליזם והגיע למסקנות בדבר הידוק הקשרים בין 
ההון התעשייני וההון הבאנקאי, חור העברת מרכז־הכובד 
לאחרון. 

הילפלי[, אנ 3 ל( — 3111 ק 73318610 71611 —( 1653 — 1907 ), 
גאולוג יהודי אמריקני; זכה לפירסום ע״י פסעו 
בים־הקרח הצפוני ב 1892 . הי׳, בנו של מיכאל הילפרין(ע״ע), 
היה פרופסור לגאולוגיה באוניברסיטה של פנסילוויניה בפי- 
לאדלפיה ופירסם כמה ספרים בגאולוגיה ופאלאונטולוגיה. 
היד, גם צייר ותמונותיו מוצגות בכמה בתי-נכות באה״ב. 
ב 1892 יצא בראש משלחת לעזרת החוקר הארקטי ר. א, פירי 
(׳לזגסי!), ואחד מן האיים שבארכיפלאגוס־פירי שמצפון לקא- 
נאדה נקרא בשם הילפריו־לנד. 

הילפרין. יחיאל ( 1880 , פרילוקי, אוקראינה — 1942 , 
תל־אביב), ממייסדי גן־הילדים העברי. קיבל חינוך 
מסרתי ב״חדר" וב״ישיבה". אך משלמד את הלשון הרוסית 
התכונן לבחינות אפסטרניות, וכשהיה כבן 18 קיבל תעודת־ 
הוראה ממשלתית. שימש כמורה בבית־הספר ("חדר מתוקן") 
של יש־׳י אדלר בהומל ואח׳־כ בבית־הספד של ש. ל. גרדון 
(של״ג) בווארשה. ב 1909 פתח בווארשה את גן־הילדים 
העברי הראשון בגולה. לשם הכשרת חבר גננות הקים ב 1910 
בווארשה גם סמינאריון עברי לגננות. כשפרצה מלה״ע 1 
( 1914 ) עבר הי׳ לאודסה. שבה יסד ספינאריון עברי לגננות. 
וב 1918 התחיל מוציא כאן את "הגינה", כתביעת לענייני גן• 
הילדים העברי, ב 1920 עלה לא״י ושימש בה בשנות תרפ״ב— 
תרפ״ה מפקח על גני־הילדים העבריים מטעם ההנהלה הציו¬ 
נית, באותן השנים חזר והוציא בירושלים את כתב־העת 
"הגינה". בתרפ״ו הועמד בראש המדור לגננות בסמינאריוו 
למורות ולגננות על שם לווינסקי בתל־אביב. בתרצ״ג יסד 
בתל־אביב ביח־מדרש מיוחד לגננות, שהתקיים עד לתש״א.— 
אחר מותו יצאו כתביו המקובצים בשלושה כרכים: 1 "שיעו¬ 
רים בתורת חינוך התינוקות״ ( 1944 ); 11 . "בקרן זווית", 
שירי־משחק לגני־ילדים ( 1945 ) 1 111 . "מה סיפר ירה לי", 
8 אגדות ( 1952 ). 

י. גרינבוים, פני הדור. השי״ה, עט' 319-316 < על הראשונים, 

תשי״ט. עט׳ 68-63 : הד החינוך, וודא, תש״ג, עט׳ 62-59 , 

ג. א. 


הילפרין (!!״!!!״ס). ןחיאל בן עלנ 1 ה (ת״ב/ 1660 - 
תק״ו/ 1746 , מינסק), תלמודי וכרונוגראף. היה 
תחילה רב בהלוסק (פהוז בוכדויסק), ותקנות של הברא 
קדישא, שנתחברו על-ידיו, נשתמרו שם במשך במה דורות 
בבתב־ידו. ב 1711 (תע״א) נתמנה ראס־ישיבה במינסק. 
שיטתו בלימוד התלמוד, שהיתר, מנוגדת לדרך הפלפול, 
גרמה לחיכוכים בינו ובין ר׳ אריה ליב (ע״ע) בן־אשר 
גינצבורג, שאף הוא היה ראש־ישיבה במינסק. במרוצת־הזמן 
עזב ר׳ אריה ליב את מינסק ור׳ י״ה ניהל בהצלחה את 
הישיבה ונתחבב על תלמידיו. 

ר׳ י״ד, נתפרסם ביותר בספרו ההרונולוגי־היסטורי "סדר 
הדורות" (קארלסתהה, תקב״ט). הספר מחולק לשלושה חל¬ 
קים: א. סדר ימות עולם — קובע תאריכים למאורעות 
ולחיי אישים. סבריאת־העולם עד שנת תנ״ו ( 1696 ) ; ב. סדר 
תנאים ואמוראים — לפי האי׳ב, תולדותיהם ותאריכי חייהם; 
ג. שמות המחברים והספרים [העבריים) — עד זמנו, לפי 
סדר האלף־בית. בחלק הראשון השתמש בסיפורים. שהעתיק 
מתון ספר הישר, ובספרי הכרונולוגיה הקודמים: ,.צמה 
דוד" לר׳ דוד גנז (ע״ע), "ספר היוחסין" לד׳ אברהם 
זכותא (ע״ע). "שלשלה הקבלה" לד׳ גדליה אבן יחיא. 
בחלק השלישי השתמש ב״שפחי ישנים" לר' שבתי בס 
(ע״ע), הי׳ העתיק את רשימת הספרים שבספר זה על 
הטעויות שבח. 

חשיבות מרובה לחלק השני, המוקדש לתולדות התנאים 
והאמוראים. אע״פ שהי׳ הלך בעקבות ס׳ יוחסין במה שנוגע 
להרכבה של רשימת־האישים גופה, הדי סד, שהביא על 
תולדותיהם של האישים הללו היה פדי של מחקר מקורי 
וראשון במינו בספרות התלמודית. בהקדמה לספרו מדבר 
י״ה על הנחיצות המרובה בתולדות התנאים לפסק-ההלכה, 
.,לדעת סי הוא הרב ומי הוא התלמיד", ו״כסה מהברים 
טעו מחמת הפרוז ידיעת הדורות". "סדר הדורות" יצא 
שנית בלבוב ( 1858 ) בצירוף הערות מאת ר׳ יוסף שאול 
נחנזון, רבה של לבוב. מהדורה מתוקנת של הספר בצירוף 
מבוא הוציא ר׳ נפתלי משכיל לאיחן(וארשה, 1878 ). 

ר׳ י״ה חיבר גם הגהות לתלמוד בבלי, שנדפסו בש״ס 
וילנה ( 1880 ); "ערכי כינויים", מעין קונקורדאנציה של 
השמות והפעלים שבתנ״ך ובתלמוד (דיהרנפורט, תקס״ו); 
מהדורה חדשה עם ציונים והערות בשם "קב שלום" מאת 
ד׳ שלום צבי אדלר (סאטמאר, תרצ״ט). 

נפתלי משכיל לאיתן במבוא ל״סדר הדודות"; ב. צ. אייזג־ 
טטדט, רבני מינסק. 1698 , עם' 16-14 ; ב. צ. כץ, רבנות, 
חסידות והשכלה. ח״א תשס-ז, עט׳ 141 . 

צ. פ. ר. 

ד׳ילפך'[', .ישראל (נר 1910 , ביאליסטוק), חוקר בתולדות־ 
ישראל. הי׳ הוא נין לרב רפאל יו״ט ליפמאן הי׳, 

מהבר "עונג יום טוב"(פירוש על שולחן ערוך, וילנה, תר״ם), 
ששימש רבה של ביליפטוק (ע״ע) ב 1849 — 1879 . הי', שעלה 
ב 1934 לא״י, סיים ב 1946 את חוק־לימודיו באוניברסיטה 
העברית בירושלים בתואר .,(׳.. 4 *.. ב 1949 התחיל מלמד באו¬ 
ניברסיטה זו היסטוריה של עם־ישראל בזמן החדש: ב 1955 
הועלה לדרגת פרופסור־הבר. הי׳ הוא גט מראשיה של 
החברה ההיסטורית הישראלית ומעורכי הרבעון "ציון". —י 
מעבודותיו של ד,י , יש לציין את ״פנקס ועד ארבע ארצות" — 
ליקוטי תקנות, כתבים ורשומות סדורים ומבוארים — תש״ה; 
"העליות הראשונות של החסידים לארץ־ישראל", תש״ז; 






195 


הילפרין. ישראל — הילפרין, מיכאל (מיכל) 


196 


"תקנות מדינת מהרין (ת״ע—תק״ח)", תשי״ג. מן הקבצים 
שערך חשובים בייחוד ״ספר הגבורה״ — אנתולוגיה 
היסטורית-ספרותית של ההתגוננות וקידוש־השם של היהו¬ 
דים מימי מצדה עד מלה״ע 1 , א'—ג/ תש״א—תש״י, ו״בית 
ישראל בפולין״ — קובץ של מחקרים על תולדותיהם של 
יהודי פולניה, א^ב/ תש״ח—תשי־ד. כמו־הן פירסם מחקרים 
בכתבי-העת "ציוו". "תרביץ", "קרית-ספר", ועוד. 

הילפךין ( 11 ״<} 1 ״ 11 ), מיכאל ( 1823 , פיוטרקוב, פולניה — 
1888 , סמיט, ניו־ג׳רזי), סופר ועסקן ציבורי יהודי, 

ב 1842 היגר עם אביו ס. מ. הילפרין(ע״ע) להונגאריה והת¬ 
יישב במישקולץ. כאן התיידד עם ליוש קושוט (ע״ע) ופל 
סמרה, מנהיגיה של תנועת־השחרור ההונגארית. הי׳ פירסם 
שירים ומאמרים בהונגארית, שבהם תבע מאבק על חירות 
לאומית וקידמה, הי׳ גם השתתף במרד קושוט( 1848 ) ונתמנה 
ע״י הממשלה הזמנית ההונגארית כמנהל מחלקת העיתונות 
בפשרד-הפנים, נשדוכא המרד ברח מהונגאריה לפולניה, אך 
ב 1850 חזר להונגאריה ועסק בה כמה שנים בהוראה לילדי- 
ישראל. מכאן נדד (ב 1856 ) לצרפת ולאנגליה, ומשם לאה״ב. 
הוא השתקע בפילאדלפיה, וגם כאן שימש בהוראה בבית- 
ספר יהודי. 

באר,"ב הצטרף הי׳ לשורת הלוחמים בעבדות ופירסם 
בענייו זה מאמרים נלהבים. נוסף על כד השתתף יותר ויותר 
בחיי הציבור היהודי באמריקה, בנחשול-ההגירה הגדול של 
יהודי תסיר, לאה״ב בתחילת שנות ה 80 ראה לא רק נקודת- 
מפנה לטובה בדברי-ימי ישראל, אלא גם מאורע רב־ 
ערד בתולדות אמריקה. הי' אירגן אז את ה״חברה לעזרת 
המהגרים״ (ץז־;:> 30 1 >!^ ז 30 ז 18 י £0 ) ועמד בראש "החברה 
לסיוע חקלאי ע״ש מונטיפיורי" ( 31 ־ 10011111 !£^ ;£ז 16 )£ז 00 !א 
׳גז 1£ :> $0 1 !;^), שמטרתה היתד. להעביר אה המהגרים להת¬ 
יישבות חקלאית, ביזמתו נוסדה(ב 1883 ) המושבה השיתופית 
"אודסה החדשה" במדינת אורגון. בהשפעת תזכירו של הי׳ 
החליט הבארון הירש (ע״ע) לייסד את קרן־הירש האמריקנית. 

מ 1858 ואילד היה הי׳ מן העורכים של "\־ 19 8 'מ 10 ־ 1 ק<ן^ 
ג 1 (> 6 ג<ן 10 סץ 0 0 ב:> 1 ־ 1 ־ 0 !. 3 ,. כן השתתף בקביעות. מ 1865 ואילך, 
בכה״ע 1931100 ופירסם מאמרים ב־סטג);•!? ! 011 ־ 5 ״״ 19 . — 
הי׳ עסק גם בחכמת־ישראל וחיבר בתחום זה: "השירה 
ההיסטורית של העברים הקדמונים*(׳ותסס? 11151001031 ־ 1 לז 
!״! 1-10100 !ס־ססלנ ־ 111 0£ ), 1879 — 1880 , וקובץ מחקרים 
בביקורת־המקרא ( 0 ־ 190112 :) 11151:11 ־ 1111 ־נ!; 8 ), שנתפרסם אחר 
מותו ( 1893 ). 

. 1912 , 1001 ״* 1 * 1 . 11 .) 1 , 011311 ? . 0 
א. ק. 

היל&רין, מיכאל (?ויכל) ( 1860 , וילנה - 1919 , צפת), 
מחלוציה של תנועת־העבודה הציונית ברוסיה ובא״י. 

מאביו, שהיה בעל בתים וקרקעות בווילנה ובסביבתה, קיבל 
הי' ירושה גדולה, שהחליט להקדישה לטובת הכלל! הקים 
בסמולנסק בית־ספר למלאכה ובווילנה — בית-חרושת קואו־ 
פראטיווי לסריגת־גרביים, שבו הובטחו תנאי־עבודה הוגנים 
לפועלות יהודיות, בהשפעת הפרעות, שנערכו ביהודים 
בדרום־רוסיה ב 1881 , הצטרף מ״ה לחובבי־ציון. ב 1885 עלה 
לא״י כדי לבחון מקרוב את אפשרויות ההתיישבות בה! 
עבר את הארץ ברגל לאורכה ולרוחבה, וכשחזר לרוסיה 
( 1886 ) הציע להנהגת חובבי־ציון להקים בארץ, בהשתתפותו 
הכספית, מפעל תעשייני. בהעדר ניסיון בתחום זה נדחתה 


ההצעה, ולעומת זה נענה הי' לעצתו של י. ל. פינסקר (ע״ע) 
לתרום סכום גדול לגאולת אדמות המושבה "יסוד המעלה". 

בסוף 1886 או בתחילת 1887 עלה הי׳ שנית לא״י והש¬ 
תקע בראשון לציון. כאן התקרב ל״אגודת הפועלים", שתמ¬ 
כה באיכרים שהתנגדו בתוקף לשיטות האפיטרופסות של 
פקידות־הבארון(ע״ע ארץ־ישדאל, עמי 509 — 510 ! התישבות 
יהודית) ואף מילא תפקיד מכריע בשלבו האחרון של 
אותו סיבסוך, שנסתיים בהתפטרותו של ראש הפקידות. 
י. אוסובצקי. הפרשה תוארה בפרטות ע״י הי׳ בכתבה מיו¬ 
חדת ב״המליץ״ 1887 , גל. 97 — תעודה אנושית מעניינת, 
המשקפת לא רק את דאגתו הכנה של כותבה למתרחש 
בישוב, כמרכז התחיח הלאומית של עם־ישראל, אלא גם אח 
חרדתו לחירותם הפנימית של האיכר והפועל ולהכרת־הערך 
האנושית שלהם, סמוך להתרחשות זו יצא הי' לרוסיה וחזר 
לא״י בסוף 1890 . כאן תרם סכום ניכר לרכישת שטח-אדסה 
על־יד ואדי-הניז לשם ייסוד מושב של פועלים בשם .,נס־ 
ציונה". 

בתקופת־שהותו האחרונה בחו״ל (מתחילת שנות ה 90 
עד 1905 ) התמכר הי׳ לעסקנות ציבורית, ובעיקר לעבודת־ 
הסברה ציונית־סוציאליסטית בתוך הנוער היהודי. לפי עדו¬ 
יותיהם של בני־הדור, גדולה היתר, באותה תקופה השפעתו 
של הי׳ כנואם וכמחנך. בהרצאותיו בפני קבוצות־נוער היר־ 
בה לתאר בסיפורים מעולפים רומאנטיקה את החיים החד¬ 
שים של פועלי איי, אך במרכזו עמדו תכניותיו לאירגון כוח 
צבאי יהודי לשם כיבוש הארץ, שבהיותה תחת שלטון עברי 
תשמש מקור של השראה רוחנית ומוסרית לאנושות כולה. 
א. זיד (ע״ע), איש ״השומר״, מספר. שב 1902 בחר הי׳ 
שלושים איש, מטובי החברים באגודת "פועלי ציון" בווילנה, 
כדי להכשירם לעבודה ולהגנה בא״י. הוא תבע מהם שינוי־ 
ערכים גמור בכיוון של הסתלקות מהרגלי העיר והסתגלות 
לחיי קומונה בחוות לאומיות לאורך גבולות הארץ. — 
ב 1903 נדונה בתנועה הציונית התכנית של התיישבות יהודית 
באל-עריש (ע״ע עריש, אל), והי׳ ראה בנך שעת־כושר לנר 
ער היהודי למילוי חובתו הלאומית. הוא האמין, שאנגליה, 
המעוניינת בכיבוש א״י והארצות הסמוכות, תסייע בידי 
היהודים להקים את "לגיון העם" ותעמיד לרשותו נשק ומפק¬ 
דים ! עם כיבושה של הארץ ע״י אנגליה יהא בכוחו של אותו 
לגיון להגן על הישוב, ובינתיים יעסוק בחקלאות ובמרעה־ 
צאן ויובל לנוע בקלות ממקום למקום. — אחר פרעות־ 
קישינוב ( 1903 ) מילא הי' תפקיד חשוב באירגון ההגבה 
העצמית היהודית. באסיפות, שכינס בערי תחום־המושב, סחה 
נגד הפאסיוויות והפחדנות של העם היהודי, המשלים עם 
גורלו והמובל כצאן לטבח. כן גייס כספים, רכש נשק, אירגן 
חבורות־לוחמים ועמד בראשן בווילנה ובערים אחרות ברו¬ 
סיה, במסעות־התעמולה שלו הגיע להומל, קיוב, ברדיצ׳ב. 
אומו וצ׳רקסי, ובכל מקום יסד חוגים בשם "החלוץ". 

בסוף 1905 עלה ברביעית לא״י, והפעם מתוך החלטה 
נחושה שלא לשוב עוד לחו״ל. משחזר לארץ ועד פטירתו 
היה פועל ושומר במקומות שונים! לא נרתע בפני סכנות, 
ואף נפצע בידי ערבים באחד מלילות השמירה על הגימנא־ 
סיה "הרצליה" ביפו. לעיתים קרובות סבל מחסור, וגם רעב 
ממש! אך מלחמת־הקיום הקשה לא ריפתה את ידיו ולא 
קיצצה את כנפי-דמיונו: הוא הוסיף להטיף. לתכנן תכניות 
ולנסח תזכירים למוסדות התנועה הציונית על התחדשותו 
הפנימית של ישראל בארצו ועל גאולתו המדינית השלמה 





197 


הילפיין, מיכאל (מיכל) — הילפרכט, הרמן פולרת 


198 


באמצעות הנשק היהודי והגבורה היהודיה. מכל מקום מונה 
לו עכשיו, להי', גורל טראגי: האיש, שהיה דמות נערצת 
בעיני בני־הנוער בגולה, כאילו הועם זיוו רסר קסמו לנוכח 
המציאות הקודרת בארץ בתחילת תקופת העליה השניה, 
שהיתה רחוקה מעולם החזונות המשיחיים שלו. במרוצת־ 
הזמו פחתו והלנו חסידיו ורבו המסתייגים ממנו, באופן 
שבאחרית־ימיו, כשהיה זקן ותולה, נידון כמעט לבדידות 
גמורה. — הי׳ היה מן הלוחמים הנמרצים לרעיון כיבוש 
העבודה העברית במושבות, שבלעדיה לא היתה. לדעתו, 
תועלת יתירה גם בשמירה העברית. ובז נמנה עם חברי 
קבוצתו הקטנה של י. טרומפלדור (ע״ע), שהתעתרה להקים 
משק שיתופי באדץ־ישדאל. ב 1911 — 1912 התנהלה בינו 
וביו טרומפלדור חליפת־מכתבים אינסנסיווית על דרכה 
וצביונה של אותה קומונה. לפירסום רב זכה מעשהו הנועז 
והמוזר של מ״ה, שנענה ב 1911 לקריאתו של מנהל קרקס 
נודד ביפו ונכנס לבלוב של שלושה אריות ופתח בשירת 
,התקווה", מתוך אמונה, שע״י כך קידש את שם ישראל 
ברבים. הי׳ ניסה את נוחו בספרות ונתב נמה שירים ודראמה 
ביידית (נשארו בנ׳י). שתכנם היה גורל ישראל וייעוד(. — 
לזכרו של הי׳ הוקם מושב על־יר נס־ציונה בשם ,גבעת 
מיכאל". כן נקרא על שמו רחוב בתל־אביב. 

פ. ל. ליליינבלום, דרו לעבור גולים, 49,1899 ־ 50 ; א. דרו־ 
יאנוב, כתבים לתולדות חיבת־ציון ויישוב א״י, 11 , תרס״ה, 
135-132 , 1186-185 ווו, תרצ״ב, 835 , 861 ! המליץ 1887 , גל. 

121.112.103,97,90,83 , 145 ! י. אסל, נתור ראשית החתית. 
תרצ״ו, 463-455 , ש. טשרנוביץ. עם שחד, תרס״ז, רכ״ד- 
רכ״ם! י, ת. ברגר, כל כתביו, וזע, 1936 . 50-49 ! י. יערי־ 
םולסקין, חולפים ולוחמים, תש״ו, 178-167 ! קובץ השומר. 
תרצ׳־ח, 86 . 358 . 425-424 ! ספר העלייה השנייה, תש״ז. 
מפתח! מסר תולדות ההגנה, 1 , 1956-1954 , 197-194 , 
813-812 . 

ש. ב. 

הילפוין, פלק - ״״מק!״!! ! 1 ( 8 ? - ( 1876 , נסויז־ 
[לב״״א], בילורוסיה — 1945 . תל-אביב), מחנד 
יהודי וסופר יידי. הי׳ התחיל את פעולתו בהוראה ב 904 נ 
במינסק, אך התבלט לראשונה בזמן מלחסת־העולם 1 כמנהל 
הסניף של הברח מפיצי-השכלה במוסקווה. בסאמבוב שעל¬ 
יה סוסקווה ניהל בית־ספר לדוגמה, שנועד לקלוט בעיקר 
פליטים סילדי־היהודים, שברחו מאיזור־הקרבות. נמו־נן עזר 
לארגן בטאמבוב ( 19163 ) ועידה של מורים יהודיים. 
שהכריזה על היידית כלשון־היסוד של הילד היהודי כגיל 
בית־הספר העממי, אך המליצה גם על לימוד הלשון העברית 
כמקצוע חובה בכל הכיתות. הציונים התקיפו אותו קשות 
על שנתן זנוח־קדימה ליידית. ב 1918 שימש הל׳ יועץ 
לענייני־חינוך של המיניסטריון היהודי קצר־הימים של אוקר¬ 
אינה. ב 1921 הצטרף לבית-המדרש למורים יהודיים בווילנה 
במורה לעברית וליידית. הוא חיבר נמה ספרי־לימוד עבריים 
לשימוש בבתי־הספר, אך מרובים מהם היו ספרי־הקריאה. 
ספרי־המעשיות והספרים החינוכיים, שנתב ביידית ושהש־ 
תמשו בהם בבחי־הספר העממיים בפולניה. כן ערן את כתב־ 
העת היידי הראשון לילדים "גרינינקע בוימעלעל". תרגם 
ליידית את סיפורי האחים גרים ואת הרומאנים של דיזראלי. 
קנוט האמסון וגוגול. ב 1928 פירסם. עם מאנס ויינרייך. ספר־ 
דקדוק יידי, שהיה מקובל מאוד. 

כסופר היה הי׳ בעל רמה בינונית. את פעולתו הספרותית 
התחיל בכתיבת מאמרים עבריים ב״הצפירה" ב 1900 ומאמרים 
״דיים בכתבי־עח בווילנה ב 1906 . ב 1911 פירסם כרן ראשון 
של סיפורים קצרים ,ערצעהלונגען". כרד נוסף ,אויפן 


שוועל" יצא ב 1918 . מחזהו תיירי "תפילות", שהוצג בקיוב 
ובווילנה, לא נדפס. ב 1935 התיישב בארץ־ישראל וכאן נת¬ 
פרסמו ספריו: ,שמשון הגיבור בילדותו" (מחזור־שירים 
לבני־הנעורים), 1938 , ו״שבילים בחול" (קובץ נובלות מחיי 
היהודים ברוסיה אחר מהפכת 1917 ), 1946 . כן הוצגה הדראמה 
שלו "הורדוס" על הבימה העברית (ב״אהל"). 

זלמן רייזען, לעקסיקאן, 1928 . 1 832-829 ! פלד ראוויסש, 
מיין לעקסיקאן, 1,1945 73-71 ! ת. א. קאזראן, פון חדר און 
שקאלעס בת צישא, 1956 . 

ם. ל. 

הילפרין (״״ק!״!!), פנחס סגחם ( 1801 , לובלין(פו¬ 
לניה] — 1863 . ואשינגטון), חוקר וסופר עברי. 

ב 1842 עבר הי' מפולניה להונגאריה וב 1859 היגר לאה״ב. 
הי׳, שנתפרנם ממסחר (של אריגים וצמר), הקדיש את רוב 
שעות־הפנאי שלו לעיון ולמחקר בספרות־ישראל, וביחוד 
בספרות התלמודית. את דרך חקירתו בספרות זו, לפי שימת 
הביקורת המתונה, הנאמנת למסורת, הסביר במאמרו "דרך 
ישרה" (ביכורים, שנה א׳, תרנ״ד), שהוא פתיחה לחיבור 
מקיף נגד שיסח הביקורת החפשית־הקיצונית של חכמי' 
ישראל בגרמניה, שנשאר בנ״י. הי׳ התנגד לתיקונים בדת־ 
ישראל, שתובעיהם נתרבו בזמנו במרנז־אירופה, וחיבורו 
הפולמוסי, בחתימת סמ״ן (סופי תיבות של שסו ושל 
שם־משפחתו), ״תשובות באנשי אוון״ ( 1845 ), שהיה מכוון 
נגד ש. הולרהים (ע״ע) וחבריו לדעה, עשה רושם בחריפותו. 
בחיבור זה ראויה לציון ההשקפה, שיש זכות־קיום ליהודים 
כאומה ולא רק ככנסיה דתית. — הי׳ שם בפי הולדהים 
וסיעתו טענות קשות נגד היהדות המסרתית, שלאמיתו של 
דבר, לא נאסרו על-ידיהם מעולם. יש סבורים, שהי׳ נקט 
טכסיס זה לשם הסוואת דעותיו הביקדתיות על התפתחותה 
ההיסטורית של מסורת־ישראל. — חיבורו השני של הי׳ 
״אבן בוחן״ ( 1846 ), בחתימת פלאי, מכיל — בין השאר — 
את ״אבן התועים״ — ביקורת חריפה על החיבור "מלוא 
תפניים״ לאברהם גייגר — ונוסח מתוקן של האיגרת "אל 
תהי כאבותיו" לפרופיאט דוראן, בליווי פירוש נרחב, שבו 
מצויים גם דברי־פולמוס קשים נגד המתקנים היהודיים 
בגרמניה. אחר פטירתו של הי׳ נתפרסם מעזבונו מאמרו 
"כבוד חכמים ינחלו", הדן בדרכי הביקורת של נוסח התלמוד 
(ביכורים, שנה ב׳, תרכ״ה). 

ביכורים, שנה א׳, תרכ״ר, עם׳ 97-96 ; ע. גינציג, אוצר 
הספרות, ווו ( 1890-1889 ), המדוד "תולדות אנשי שם", עם׳ 
12-11 ; ש. ברנסלד, תולדות הריסורפציון הדתית בישראל, 
1900 , צם׳ 202 ־ 203 ; . 1912 , 50111 1111 01111 .!{ . 34 , 011311 ? .ס 

. 533 .ת 
נ. א. 

הילפך 5 יז, הרסן פזלרת --ק 111 ! 1111 ־ 70111 ״״ 13 ״״!! 

111 :״! — ( 1859 . הוהנארכסלבן. גרמניה — 1925 . 
פילאדלפיה), ארכאולוג־אשורולוג והוקר־הסקרא. הי׳ לסד 
משפטים, דת ופילולוגיה בלייפציג ( 1880 — 1885 ), ואח״ב 
שימש כמדריך לתאולוגיה של המקרא בארלאנגן! ב 1886 
נתמנה פרופסור לאשורולוגיה באוניברסיטה של פנמילוויניה, 
פילאדלפיה. הוא השתתף בארבע משלחות של אוניברסיטה 
זו בחורבות נופר (ניפור) ב 1888 — 1899 ! ב 1893 — 1898 
עסק גם בסידור האוסף הבבלי של בית־הנכות הממלכתי 
בקושטה. חפירותיו בנופר הופסקו ב 1900 מחמת חילוקי־ 
רעות בין חברי־המשלחת ולא חודשו בימי חייו של הי׳, 
אע״פ שעלה ביד המשלחת לאסוף יותר מ 50 אלף לוחות־ 
הרס בעלי־כתובות, ביניהן התעודות המסחריות של בני 



199 


דילפדפט, הימן פולרוג — הילד, פרידריד 


200 


פורשו (ע״ע). הי׳ פירסם (יחד עם א, ט. קלי [ 0137 ]) את 
תוצאות עבודתה של המשלחת: 18100 ) 0 <]!;£ 8387100130 80 ז 
00057173013 ? ) 0 1701701587 80 ) (ס ( 1893 — 1914 ). ביו שאר 
כתביו יש להזכיר את סקירתו על הישגים הארכאולוגיים 
בחקר־המקרא בזמנו: 1$ ) 1.30 81810 ח 1 805 ) 0:031 >! ) 80000 
( 1503 ), ואת ״מהקרים אשורולוגיים וארכאולוגיים״ (-׳( 483 
5100800 083010815080 ־ 41 1 ) 00 1010815080 ־ 1 ), 1909 , 

הילקויט (מקודם הילקוביז׳), מורים — - 9111 18 ־ 1 ־ 8401 
01011 — ( 1869 , ריגה — 1933 , ניריורק), מנהיג 
סוציאליסטי יהודי באה״ב. הי׳, שהיה בן למשפחת משכי¬ 
לים, קיבל בנעוריו חינוך רוסי וגרמני וקלם רעיונות סוציא¬ 
ליסטיים. ב 1886 היגר לאה״ב. ב 1686 יסד בניריורק את 
״האגודות המקצועיות היהודיות המאוחדות' — ( 1 > 80 ס 11 
30105 ! 7 ׳ 055 ־ 81081 ), אחד מן הנסיונות הראשונים לארגן את 
המהגרים היהודיים, שעבדו בעיקר בענף־ההלבשה; כן היה 
ממייסדי ״ארבייטער צייטונג״ היידי ( 1890 ). הי' הצטרף 
למפלגה הסוציאליסטית האמריקנית, ובה עמד בראש המאבק 
נגד דה לאון ונטיותיו השמאליות־חראדיקאליות. ב 1899 
נתפלגה המפלגה הסוציאליסטית, והי׳ נעשה מנהיגה של 
המפלגה הסוציאל־דמוקראטית. מאז היה, במשך 25 שנה, 
דברה של מפלגה זו, הוגה־הדעות שלה, נציגה בבחירות, ובא־ 
כוחה באינטרנציונאל הסוציאליסטי. כל ימיו נלחם בנטיות 
האנארכדסינדיקאליסטיות ובאידיאולוגיה הקומוניסטית, 
ב 1924 הוליך את המפלגה למיזוג עם תנועתו "הפרוגרסי־ 
ווית״ של הסנאטור לה־פולט ( 80110110 £3 ). במלה״ע 1 נקט 
קו פאציפיסטי. הי׳, שסיים את הוק-לימודיו במשפטים באו¬ 
ניברסיטה של ניו-יורק ( 1893 ), היה עורך־דין בעל כשרון 
וידיד קרוב ללואיס ברנדים (ע״ע). ניהל משפטים מרו¬ 
בים לטובת אינודי־פועלים והשתתף בהכנת התחיקה הסו¬ 
ציאלית. שהוגשמה (אחר מותו) ע״י הנשיא פ. ד. רוזולט. 
הי' פירסם שורת ספרים על נושאים סוציאליסטיים. מהם 
ראויים להיזכר: $13105 01 ס 11 ג 111 180 01311501111 (׳ 018 111.81017 
(,,תולדות הסוציאליזם באד,"בי), 2 כרכים, 1903 , 1910 =. 
כן כתב זכרונות בי״ ם 0 ) 1.1 81157 3 001 ־ 8 05 ־ 8033 1.0030 
( 1934 ). 

71 ^*, 64 לם - ( 81111101 ) 8111101 4113111 0831111 ( — 

( 1728 , ונדיש־אוסיג, על־יד גרלי׳ן — 1804 , לייפציג), 
קומפוזיטור גרמני. למד מוסיקה בדרזדן אצל גוטפריד אוגוסט 
הומיליוס ( 1714 — 1785 ). מ 1754 שימש כמורה פרטי בביתו 
של הרוזן בריל ( 81081 ) בדרזדן. ב 1758 עבר ללייפציג, שבה 
נטל עד סוף ימיו חלק פעיל ביותר באירועים המוסיקאליים. 
ב 1771 יסד שם בית־ספר לזמרה; ב 1776 הנהיג עריכת קונ¬ 
צרטים של מוסיקה דתית: ס 1781 עד 1785 ניצח על קונצר¬ 
טים אלה ב״גונדהאוס" ("בית האורגים'), שמאז נתפרסם 
כמרכז מוסיקאלי חשוב בגרמניה. ב 1789 — 1801 מילא את 
תפקיד הקאנטור (המנהל המוסיקאלי) של בית־הספר על 
שם תומאם הקדוש. 

כקומפוזיטור היתה לו השפעה מרובה על המחזה המושר 
הגרמני, שהי׳ ביסס אותו על שירי־העם הגרמניים, וע״י 
כך סייג אותו בבירור סן ד,"אופרה בופה' האיטלקית ומן 
ה״אופרה הקומית" הצרפתית. כן פיתח את השיר האמנות׳ 
כסוג מוסיקאלי בפני עצמו. יצירותיו הקוליות הן מעניינות 
יותר מן הכליות, שבהן ניכרת תלות מרובה בהסה (ע״ע) 
ובגראון (ע״ע). הי׳ פירסם בגרמנית כתבים מרובים על 
המוסיקה, שמהם יש להזכיר: "מחקר על חיקוי הטבע במו¬ 


סיקה" ( 1753 ), .,מדריך לזמרה נכונה מבחינה מוסיקאלית" 
( 1774 ), ״מדריד לנגינת הכינור' ( 1792 ). כן היה העורך של 
השבועון המוסיקאלי הראשון, - 400101 11011 30811081011 ( 8 
8008011 (״הודעות והערות״, 1766/70 ) וערך את יצירותיהם 
של פרגולזי, הנדל• גראון, הסה והידן. 
הילר, פח־יננד — ! 131110 110111103011 — ( 1811 . 

פראנקפורט ע״נ מיין — 1885 , קלן), מוסיקאי 
גרמני! יהודי מומר. הי׳ למד בוויימאר אצל י. נ. הומל (ע״ע), 
שאותו ליווה ב 1827 לווינה, וכאן ביקר את בטהיובן סמוך 
למותו. ב 1828/35 פעל כמורה למוסיקה וכפסנתרן מצליח 
בפאריס, והיה הראשון שניגן שם את "הקונצ׳רטו של הקיסר" 
סאת בסהובן. כמה שנים פעל הי׳ בלייפציג. באן בוצעה 
לראשונה (ב 1840 ) בהצלחה האוראטוריה שלו "חורבן ירו¬ 
שלים", שהיא הטובה שביצירותיו. ב 1843/4 ניצח, כממלא- 
מקומו של פ. מנדלסזון־ברתולדי (ע״ע), שהיה מידידיו של 
הי׳, על הקונצרטים באולם ה 00573088305 המפורסם שב־ 
לייפציג. ב 1850 יסד את הקונסרוואטוריון בקלן, שנוהל על־ 
ידיו עד סמוך למותו ( 1884 ). בפרק־זמן זה שימש גם מנצח 
בחברת־הקונצרטים בעיר זו, וכן הופיע כמנצח בקונצרטים, 
שנערכו במרכזי־מוסיקה שונים באירופה (וינה, פאריס. פטר־ 
בורג וערי אנגליה). 

מלבד האוראטוריה הנזכרת חיבר הי׳ גם אוראטוריה 
בשם ״שאול״ ( 1853 ),קאנטאטות, ביניהן אחת בשם "רבקה". 
אופרות, סימפוניות, מוסיקה קאמרית וקולית, בכללה מוסי¬ 
קה למזמורי תהילים, ועוד. רוב יצירותיו של הי', שמספר! 
מגיע ל 200 , לא זכו להצלחה יתרה, ומפני־כן התרכז בעיקר 
בניצוח ובכתיבה בענייני מוסיקה, שבהם הוכר כבן־סמד. 
מאמריו, שנתפרסמו תחילה ב 208008 01015080 ( 1 , כונסו 
ב 2 כרכים ( 1868/71 ). כן חיבר: מונוגראפיה על בטחובן 
( 1871 ), ספר על חייו ד,מוסיקאליים של גתה ( 1883 ), ופיר- 
סם ספר על פ. מנדלסזון־בארתולדי, שהכיל את איגרותיו 
וזכרונותיו ( 1874 ). כתביו הנזכרים זורעים אור על פרטים 
מעניינים מחיי המוסיקאים הרומאנטיים בני־דורו, וביחוד 
מחיי ידידיו שומאן, מנדלסזון־בארתולדי (שסיגנונו של הי׳ 
היה מושפע מיצירותיהם), שופן, ברליוז, מאירבר וליסט. — 
הי׳ הצטיין גם כפדאגוג מוסיקאלי: ספר־הליסוד בתאוריה 
של המוסיקה, שפירסם ב 1860 , זכה לעשרות מהדורות גם 
אחר מותו (ב 1924 יצאה המהדורה ה 26 ). — ב 1849 נבחר 
הי׳ בחבר האקאדמיה של ברלין. 
הילר׳ פרירריזל - ! 90110 4111108 ״? - (נו׳ 1892 . 

מינכן), חוקר־דת גרמני. הי׳ לסד תאולוגיה קא- 
חולית ולשונות מזרחיות וב 1918 נתמנה כדוצנט במינכן. 
בהשפעת סדרבלום (ע״ע) עכר לכנסיה הפרוטסטאנטית בלא 
שעזב רשמית את הכנסיה הקאתולית. ב 1920 נתפנה פרופסור 
שלא מן המניין, וב 1922 פרופסור מן המניין לחקר הדתות 
בפאקולטה התאולוגית במרבורג. בהשפעת כתביו של הגל 
(ע״ע) התקרב לתפיסת־העולם הקאתולית ואירגן בפרוטס- 
טאנטיזם הגרמני תנועה, שדומה ל 080108 9188 האנגלית 
(״הקאתוליציזם האוואנגלי״). בחיבורו! 318011315030 ( 1 ז< 1 
( 1923 ) הוא מחייב בדרך־כלל את הקאתוליות, אך שולל אח 
דרך התפתחותה אחר ועידת־הכנסיה של טרנטו(ע״ע). דעתו 
של הי׳ היא, שהכנסיה האמיתית מבוססת על הניגוד הקיים 
באחדות שבין כתבי־הקודש שלה לביו מסורת הכנסיה. הי׳ 
דגל ברעיון, שיש אמת־מה בכל הכנסיות הנוצריות; כן 
הוא מחייב את תורת־התסד הפרוטסטאנטית וחלקים מן 


201 


הילר, סרידריו— זזילריום 


202 


הפולחן הקאתולי וכסה מן היסודות הרעיוניים של דתות 
המזרח הרחוק. הי , יצא נגד הדוגמה של עליית מרים לשמים 
בגופה (ע״ע דוגמה). 

חיבורו החשוב ביותר של הי׳ הוא חיבורו הראשון! 03 
! 05115 (״התפילה״, 1918 ). ספר זה מנתח את הסוגים השונים 
של התפילה, פתוח בצורה הקמאית של הפראים וסיים 
בעליית־הנשמה של המיסטיקנים. 
הילד, קוךט — • 91110 !■ 111 .£ — (נו׳ 1885 , ברלין), סופר 
גרמני יהודי. הי , , שלמד באוניברסיטות של ברלין 
ופרייבורג, הוסמך ב 1907 כדוקטור למשפטים. לאחר מכן 
נשתקע בעיר־מולדתו והתמסר לספרות. כשעלו הנאצים 
לשלטון נכלא הי׳ במהנד,־הריכוז באוראנינמרג, אך שוחרר 
משם והלך ב 1934 לפראג ומשם לאנגליה. ב 1955-1938 ישב 
בלונדון, ולאחר מכו הזד לגרמניה ונשתקע בהאמבורג. — 
הי/ שנמנה על דור־הסופרים, שעלו על הבמה סמוך ל 1910 . 
הצליח פעם בפעם לאסוף סביבו חוג של חסידים, שהיה 
הופכם לקבוצה פעילה. הקבוצה הראשונה מסוג זה נתרכזה 
ב״הסועדון החדש״ ( 1909 ), שממנו נולד "הקאבארט הנאו־ 
פאתסי״, ואח״ב — במועדון ה״גנו". ב 1912 פירסם הי׳ את 
הילקוט הראשון של ליריקה אנספרסיוניסטיח (שכלל שירים 
של בלאס, ברוד, היים, ורפל, אלזה לאסקר־שילר, ועוד). 
בנעוריו פנה הי' לסוציאליזם ולפאציפיזם קיצוני 1 את דעו¬ 
תיו בתחומים אלה פיתח (מ 1915 ואילך) לזרם "אקטיוויס־ 
טי״, שאת כלי־מבטאו -ס? ! 1 ! 1 !!סטנ!־,, 2131.121 035 

! 11111 ("המטרה. שנתון לפוליטיקה רוחנית") ערך הי׳ ב 1916 ־ 
1924 . הוא דרש ליצור ברית עולמית של אנשי־רוח מדיניים 
לשם תיקון־העולם, -אקטיוויזם לוגוקראטי" (כלומד. -שלטון 

הרוח") 1 את 0 ^ 1 ) 33 ) 8 101 0015101 101 ( 1£ ([ 110111 ! 1 ־ז 1 ?!־ז 5 /י 

(״הגשמת הרוה במדינה״), 1925 , החשיב יותר סאת כל שאר 
חיבוריו. — ב 1926 נעשה מנהיגה של -קבוצת פאציפיסטים 
מהפכנים", וב 1939 , כשהיה באנגליה — יו״ר קבוצת "סופרים 
גרמניים בלתי־תלויים". ב 1956 יסד בהאמבורג את ,.הברית 
הסוציאליסטית החדשה". בשנים האחרונות הוא נוטה לתאר 
את שאיפותיו כ״סוציאליזם שוחר־חופש", שהוא מבוץ, מצד 
אחד. נגד "אנארכיה מושחתת של ייצור, שאבד עליה כלח", 
ומצד שני — נגד "קונפורמיזם של עריצות ודספוטיה" על 
בל גילוייו. אפיינים לדעותיו הם שמות ספריו : 110 ז 0 ״ז 00151 
1 ז- 101 -ן (״רוח, היה לאדון!״), 1920 ! ! 3110 11011 ־ 4111111 . ! 05 [ 
£55 > 3 ! 3 ?(״היציאה לדרך אל גן־העדף), 11922 8 ״טזת 8 ■ 051 
£40110 105 (,.הקפיצה לאור״), 1932 ! £13£50 >ס 11 ! 0 0 א 001511 
!) 10 ( 21111 ־ 101 ) 150 (130 1)01115011131x1 ־ז 3 )ק 0 (! 50 01005 ("יסודות 
רוחנים של גרמניה יוצרת לעתידלבוא״). 1940 ; £0111111 קס^ 
£0 קסז" 1 (״ראשים וטיפשים״), 1950 1 ! £1115 5 ! 0 א ("אבירים 
אדומים״), 1951 . — ב 1955 זכה לפרס מטעם אגודת המב¬ 
קרים הגרמניים. 

ק. 0 . 

הילרי, קר אדמי(ר, — ?! £11113 £1111111011 ! 51 — (נו' 
ב 1919 , ניו־זילאנד), מעפיל־בהרים ניו־זילאנדי! 

סייר של האנטארקטיס. הי׳, שהיה כוורן על־פי מקצועו, 
שימש במלה״ע 11 כטייס באיזוד האוקינוס השקט. ב 1951/52 
השתתף בשלושה סיורים בהרי הימאלאיה וב 29.5.53 הצליח 
עם מלוהו טנסינג נ(רקי (י 35 ! 1 ! 0 א ׳! 510 ס £5 ), נפאלי משבט 
שרפה (בק! 15 ) 5 ), לעלות על ראשו של הד־אורסט — מה 
שלא עלה ביד אדם לפניהם. השגו זה הביא לו את תואר- 
האצילות הבריטי ,.סר״ ( 6.6.1953 ). בדצמבר 1953 הועלה 


על הבד סרט דוקומנטארי ממפעלו זה של הי'. ב 1955 נתפנה 
כראש המשלחת הניו־זילאנדית לאנטארקטים בשנה זעאו־ 
פיסית. ב 14.10.57 יצא עם 3 חברים מתחנת סקוט ( 50011 
8350 ) שבמזרחה של האנטארקטיס אל הציר, כדי להכין 
תחנות־צידה בדרך למשלחת הבריטית, שנתכוונה לעבור את 
האנטארקטיס — דרך הציר — ממערב למזרח. ב 4.1.58 הגיע 
הי׳ אל הציר, שבו כבר נמצאה תחנה אמריקנית. מן הציר 
חזר עם המשלחת הבריטית, שבראשה עמד סר ויויאן פוכס, 
וב 2.3.58 הגיעו לתחנת סקוט. 

הילריין ( ££1131100 ) הקדוש ( 291 "— 371 ), ראשון למת¬ 
בודדים הנוצריים באר׳ן־ישראל. הי׳ נולד בתבתה 
( 0 ז 0 ק>> 6 ), דרומית־מערבית לעזה, להורים עובדי־אלילים 
ונשלח לאלכסנדריה של מצרים, כדי ללמוד בה. כאן התנצר, 
וכשהיה אך בן 15 התחיל הי תיי־התבודדות (עם אנסוניום 
הקדוש) במדבר שממערב לדלתה של הנילוס. ב 306 חזר 
לא״י. חילק את כל רכושו לעניים והשתכן לבדו על־יד מאיו- 
מאס, נמלה של עזה. כאן בילה את ימיו מתוך עוני, תפילה 
וסיגופים. ב 329 כבר נתרכזו סביבו תלמידים הרבה, שהיו 
כמותו תיי־התבודדות. והללו הניחו את היסוד למנזר הרא¬ 
שון, שהוקם בארץ־ישראל. השמועה בדבר קדושתו של הי׳ 
וסיפורי־הניסים, שסופרו עליו, משכו למקום־מושבו מבקרים 
הרבה. ובדי להיפטר סן הטורח, שגרמו לו אלה, הזר הי׳ ב 353 
לערך למדברה של מצרים. אח״ב ישב זמנית בקרבת אלכסנ¬ 
דריה, בלוב, בסיציליה ובדאלסאטיה. הוא מת בקפריסין, 
וגופתו הועברה משם ע״י אחד מתלמידיו למאיומאם. יום זכרו 
הוא ה 21 באוקטובר. — המקור העיקרי לתולדות־חייו של 
הי׳ הוא חיבורו של היארונימוס (ע״ע) ££113110015 113 ׳\ 

("חיי הילריוך). 

ש(ז .? ; 87-91 .קין , 1906 , 11 , 11115 זץוז סיס! 11 ,ז:£ז 1 :£בתז״ 17 נוז 0 . 0 
. 1906 , 11110/1011 ' 4 1/16 1 ) ! 6 ( 7/161 41 014 ? 46 ¥16 , 10110 ־ 124111 

הילריזן, ע״ע אילריזן. 

הילריוס או הילחם ( 91131115 [ , 111$ ־ 11121 ־ 1 ), אפיפיור 
מ 461 עד 468 . הי׳, שנולד באי סארדיניה, בא 
בצעירותו לרומי והתחיל עולה בדרגות הכהונה הרומית 
בימיו של האפיפיור לאו 1 (ע״ע). זה האחרון שלח את הי׳, 
כנציגה של ד,הגמונות הרומית, לוועידה השניה של אפסוס 
(״ועידת השודדים" 115511 !!£ הת 1 \ 00101 !) 13 ), 449 ), שבו נת¬ 
קבלו הצעותיו של ההגמון דיוסקורוס לטיהור שמו של אופי- 
כס, יוזם הכפירה המונופיסיטית (ע״ע מונופיסיטים), ה" 
התנגד. בשמו של האפיפיור, להחלטותיה של הוועידה וסירב 
לחתום עליהן. כתוצאה מכך הוכרח לברוח מאפסוס. כשחזר 
לרומא ביטל לאו את החלטותיו של הכנס, שהוכרז ע״י הכני 
סיה כבלתי־חוקי. תקופת כהונתו של הי׳ כאפיפיור היתר, 
שקסה־ביתס, כי קיסרי רומי המזדהית היו באותו זמן תמימי■ 
דעים עם ד,כנסיה וביקשו לשכוח את הפולמוסים הדתיים. 
שהעמיקו את הפילוג שבין שני חלקי־הקיסדוח. פעולתו הת¬ 
רכזה בעיקר בהנהגתה של הכנסיה יבאירגונה בחבלי■ 
המערב, שעדייו שרדו בידי הקיסרות. ביו השאר ניסה לרסן 
את הנטיות לעצמאות של הגמוני צרפת הדרומית וספרד. 
שעסהם ניהל תליפת־מכתבים (נתפרסמה ב ££000101:1113 

111 , 15111135 ק£ , ££15105103 ■ 000000130 , וע' גם ב־ 12£££ 
1886 ,£ , £00130001101 מ 1£10111 ז 00 ? 5£5513 א ,ך 1 :ז 2 !£ח 5 ! ¥31 <ו). 

הי׳ גם שסר על הקו האורתודוכסי של הכנסיה הרומית 
כשחידס את החלטות הוועידות של ניקיאה, אפסוס וכאלק- 
דוניה. כן היה פעיל בתחום הבניה ברוסי: הגדיל את בנייני 



203 


הילריום — הים, קרל 


204 


הלאטראן ושיפץ כמה כנסיות, שנחרבו עם כיבושה של העיר 
ע״י הוואנדאלים. הכנסיה הנוצרית סונה אותו בין קדושיה. 

- 18 *^ 1 .? ; 1886 , 1 , 75110 ^ 011 .£ . 1 ) 6 ) : 41 > ){{ 1 ) 00 ? ־ 7 * £46 

— 110110 ^ .\ 1 ; 1908 , 11 ,:) 11 ־ €0710 1 *?) ) 14111017 ,ן>זש 01 * 1 . 1 ־ 1 

. 1946 , 337-338 ,/י 1 ,) 1 ו 1 ^£' 1 ) 4 ) 411:017 } , 1 ) 1 ) 37 }) ,ז\ 

הילריום מארל ( $15 תש 131 :>,\! 111$ ־ £31131 ), הגמונה של 
ארל (ע״ע) ב 429 — 449 , הי׳ חי חיי־בדידות במנזר 
של לרן($ת!,* 7 ) ונבחר — בזכות רוחב ידיעותיו וכשרונו¬ 
תיו — כהגמונה של ארל אחר מותו של מורו הונורסוס, 
שישב לפניו על כס־הגמונות זה, מחמת החשיבות הדתית־ 
מדינית, שהיתה לארל באותה תקופה, התכוון הי׳ להגדיל 
את הסמכויות של הגמונותו ואת השפעתה על המחוזות 
הדרומיים של גאליה, ואף להפכה לנציגה של הכנסיה 
הרוסית בגאליה כולה. כמו־כן הטעים את אי־תלותה של 
הכנסיח הגאלית באפיפיודים שברומא! משום כך הסתכסן■ 
עם האפיפיור לאו 1 (ע״ע), שמנע אותו מלהרחיב את תחו¬ 
מי שיפוטה הדתי של הגמונותו ואסר עליו להתערב בבחירת 
ההגמונים בשאר ערי־גאליה. בהשפעת הדעות, שהיו רווחות 
אז בתוך קבוצת נזירי לרן, נטה אף הי׳ להשקפותיהם של 
הפלאגיינים המתונים (ע״ע פלגיוס), ומחה, יחד עם אחרים 
מהגסוני גאליה הדרומית, נגד השקפותיו המרחיקות לכת 
של אוגוסטינוס (ע״ע) בדבר בעיית החסד האלוהי והגזירה 
הקדומה. נראה, שלא הירבה בכתיבה, כי נשתיירו ממנו רק 
מאמר על תולדות־חייו של הינורטוס (נתפרסם ב 3 ! 0108 ־ 311 ? 
1.311113 של 0 ת* 1 ז\, כרך 50 . עם׳ 1249 ואילך) והמכתבים 
שהחליף עם האפיפיור הרוסי. — הי׳ הוכרז ע״י הכנסיה 
כקדוש ויום־זכדונו הוא ה 5 במאי. 

, 1 ,) 11 ) €0 ) 00 ) 07101 ' 1 ) 4 0111 <{ 11 : 00 )) 1 ) ¥311 ״ 1 

)ש 439 , 1 ,: 11111470 ) 0 ? : 40 ) 10 / 110 / 11 ) 0 ,זמן 5 ב 0 .£ ; 1894 

־ 261 , 17 ,): 1 !#£' 1 ) 4 ) 4111017 } , 171 ) £37 ) ; 1930 

. 1951 , 162-165 , 1 ,#!*)!:?ס? : 00 ,ע 11 גא .[ ; 1946 , 262 

הילךיום ( 111131111$ ) מפואש:ה ( 315 ם — 367 ), תאולוג 
קאתולי. הי', שנולד למשפחה אלילית בסואטיה 
שבצרפת, הגיע לנצרות (ב 353 לערך) בהשפעת עיוניו במק¬ 
רא ואח״כ בברית החדשה. זמן קצר לאחר שהתנצר נבחר 
כהגסונה של עיר־מולדתו. חיבורו הראשון, פירוש לאוואג־ 
גליון על־פי פתי ( 355 ), כחוב ברוח המסורת התאולוגית 
של טרטוליינוס ונובאטיינוס, ואיו למצוא בו מסימניה של 
התאולוגיה המזרחית־היוונית, שהיתה מוקדשת אז בעיקרה 
לפולמוס בין הקאתולים והאריאנים (ע״ע אריום): כשהקיסר 
קונסטנטיוס (ע״ע), שהיד, חסידן של תורות אריום, גירש 
כפה הגמונים קאתוליים מצרפת, יצא הי׳ להגנתה של 
האמונה הקאתולית בחיבורו.אל קונסטאנטיוס". לאחר שהגן 
על האפונה הקאתולית האורתודוכסית גם בוועידת הכנסיה 
של בזיה ( 356 ), גורש הי׳ בפקודת הקיסר לפריגיה שבאסיה 
הקטנה. נמשך 4 השנים. שישב כאן, העמיק אח ידיעותיו 
ביוונית ובתאולוגיה הנוצרית ונעשה אחד מראשי המדברים 
של הנצרות הלאטינית המערבית. ב 359 הגו על עמדתה של 
הקאתוליות בוועידת הכנסיה של סלוקיה, ודגל בכריתת ברית 
בין הקאתולים האורתודוכסיים, שהאמינו באחדות הישויות 
של האב, הכן ורוח-הקודש, לביו קבוצת התאולוגים היווניים 
המזרחיים, שהטעימו את זהות הישויות הללו! לאלה האחרו¬ 
נים ניסה להוכיח, שאיו הבדל מהותי בין נוסחתם לבין 
הנוסחה הקאתולית. הי׳ אף ליווה, אחר גמר הוועידה הנזכרת, 
את שליחיה של קבוצה זו לקושטה, וכאן כתב ב 360 חיבור 
שני בשם "אל קונסטאנטיוס". הי׳ נצטווה אז ע׳'י הקיסר, 


שראה בנוכחותו של הי׳ בקושטה גורם לריבוי פלגים בכנסיה, 
לחזור לפואטיה, הי' נשמע לצו, אך ממלחמתו לא פסק. עכשיו 
נתב את חיבורו "נגד קונסטאנטיוס"(לא נשתמר כשלימות), 
שכולו קריאת־תגר על הקיסר ה״אנטיכריסט" (ע״ע). הי׳ 
השתתף השתתפות פעילה בוועידת־הכנסיה של פאריס ( 361 
או 362 ), שהניאה לידי דהיקת־רגליהם של ההגמונים חסידי 
אריוס בגאליה. 

החשוב בין חיבורי הי׳ הוא 11113 ־ס ("על האפונה"! ידוע 
בשם ש 131 !מ £11 !ס — "על השילוש"), שחובר בימי גלותו 
בסריגיה ( 359 — 365 ); החיבור מכוון נגד המינים, וביחוד 
נגד חסידיו של אריום, הי' חיבר גם פירושים לכתבי־הקודש: 
למזמורי תהלים ( 356 ), שבו הוא משתמש בשיטת הדרש 
האלגורי של אוריגנס (ע״ע)! לספר איוב, שממנו נשתמרו 
רק שתי הבאות אצל אוגוסטינוס (ע״ע)! כן חיבר את "ספר 
הרזים״ ( 1 מ 1 ך 101 ז 1 ז 5 ץמ! 7.11x1 ), שבו השתדל הי' להוכיח, 
שכל המאורעות המסופרים במקרא מרמזים על בואו של 
ישו. היארונימום (ע״ע) קבל על סגנונו הקשה והפצועצע 
של הי/ שאינו טובן לנוצרי הפשוט. והצדק היה עמו! אך 
אין בדבריו של הי׳ רטוריקה ריקה מתוכן. בץ הפיוטים, 
שיוחסו להי׳, רק שלושה הם. כנראה, פפרי־עטו וגם הם 
כתובים בסגנון, שקשה להלמו. וע״ע המנון. 

ב 1851 הכריז האפיפיור פיוס 0£ על הי׳ כעל זסמסס 
$136 :! 01 " (דוקטור של הכנסיה). יום זכרו הוא ה 14 ביאנואר. 

0 ) 1441 ) 5 , 7 . 13 .^ 4 ; , 1.01100 010810 ־ 317 ? ן£מ £1£ ) .? .{ 

214 {4. 1/00 ?0111(75, 1909; ?. 8(71111(167!!, 1.0 4001X10( 17101■ 

-: 141 4 ,ץ(^ £3 .£ .? ; 1944 ,: 7 ) 0111 ? ) 4 ) 411017 } . 8 ) 4 : 1017 

. 41-43 , 1953 ,/( 17 ) 0 ? €1171:1100-131110 (ס 1 ( 107 
ד. ס. 

הים, נא 1 ךג — 1 תן ££6 8 ,ג״ 0 — ( 1887 , הירשברג, 
שלזיה — 1912 , על-יד ברלין), משורר גרמני. הים 
היה בנו של פקיד גבוה בשירות המשפט הצבאי, הוסמך 
נד״ר למשפטים ב 1911 , ושנה לאחר מבן טבע בנהר־האפל 
בשעת החלקה על הקרח. — הוא נחשב לגדול משוררי 
האבפפרסיוניזם הגרמני אחר הופמנפתל(ע״ע),רילקה (ע״ע) 
וגאורגה (ע״ע). חזונותיו על המלחמה העתידה לבוא (נת¬ 
פרסמו ב 1912 ) ועל חיי הפאר והדלות בכרכים הגדולים 
ושיריו הדתיים ( 113111$ ? , $$3 ;> 51 , 01 ,:ות 0 ״ל££) נפנים. 
בעושר הדימויים והסמלים שבהם, עם מבחר היצירות של 
השירה הגרמנית בתחילת המאה ה 20 . ב 1912 פורסם מבחר 
של יצירותיו מתון עזבונו ע״י ידידיו בשם ־ 113 ,( 3 ־ 1 ( 0,01 
("השנת החיים"). הוצאות מורחבות של כתביו המקובצים 
יצאו ב 1922 , ואף לאחר מכן. 

. 1931 ,)״׳ 8 £״״! 7,4,3 , 11 . 0 , 61111111 ־ 01 . 11 

לוים, קן־ ל — !״;־ס ££311 — (נר ב 1874 , פראואנצימרן 
[ 3111:112110106,11 •!?), וירטסבדג), פילוסוף־דת גר¬ 
מני. מ 1914 היד, פרופסור במינסטד וס 1920 בטיבינגן. עיקר 
התעניינותו הוא בשאלת ודאות האמונה. כל משפט עובר את 
תחומי הניתן! כיצד, איפוא, יכול הוא לתבוע לעצמו ודאות 1 
בעיה זו נוצרה, לדעתו של הים. רק על־ידי מה שאנו 
תופסים את האני, החורץ את המשפט. כדבר, שהוא נמצא 
במקום מסויים בחלל ובזמן, מאותר בגופו של האדם. בחינת 
יש רוחני שוכן בגוף. כל עוד אנו תופסים כך את האני 
חורץ־הפשפט, הוא נמצא, כעצם מסויים, מול עצמים אחרים, 
נראים או בלתי־נראים, ומחוצה להם, כמו שבתים או 
גופים אחרים נמצאים זה מחוץ לזה, ואם כך הוא מצב־ 
הדברים, א י ן תשובה לשאלת ודאות־האמונה, האני, הסגור 




205 


הים, קרל — הימילקו 


206 


בתחום פסויים. אינו יכול לדעת כלום על דברים, שנמצאים 
מחוץ לתחומו. רק כשססלקים תפיסה אניסיסטית זו של 
תאני כעצם שוכן בגוף. של האני כמושא, יכולים אנו 
להתקרב לפתרון של הבעיה. כשאני אומר "אני", אני מרמז 
על יסוד ל א־סושאי, שמאפשר את הנסיון: אבל הסובייקט, 
האני הפרטי, יכול ליעשות "אני" לא־מושאי רק כשהוא 
מתעלה אל התהום של הבלתי־ניתן־לאובייקטיוויזאציה, ע״י 
התעלות זו מתגבר ה,,אני" על מכלול הנסיון, על גבולות 
החלל והזמן, ועל צורות ההסתכלות והקאטיגוריות! מתבטלת 
הבלעדיות המפרדת בין עצם לעצם ובין אני מושאי אחד 
לאני מושאי אחר. בסלים אחרות: בשאלהים נוגע באדם. 
נופלות החומות המפרידות ביו אדם לאדם ומסתלקות ההג¬ 
בלות החלליות־זטניות. 

רעיון זה מוצא הים באופנישאדים ובברית החדשה. 
המציינים, לדעתו. את השיא של תולדות הדתות. בדת- 
האופאנישאדים משתחרר האדם ברגעים הנשגבים של הוויתו 
מן האשליה הנגרמת ע״י מה ש״אני" אחד נבדל כביכול מן 
האחר: האדם מכיר באחדותו של ה״אני" עם האלהים. 
בברית החדשה נודע אמנם ערך אינסופי לכל נפש ונפש 
בפרטיותה, אך הרוח החי בכל המאמינים יוצר את הקשר 
המאהד את כולם. — בכתביו של הים מורגשת ההשפעה 
של המיסטיקה הפרוטסטאנטית ושל שלייארמכר. 

ספריו: . 5751601 66 !) 111 וזז 1£ ל 0 זק 115 ש ¥15511 ז£{) 035 

116010816 ?(״בעית הוודאות בתיאולוגיה השיטתית״), 1911 ! 
0080131116 866 £3860 ]ו 1.6 ("סורה־דרך בדוגמאטיקה"), 
11912 > 61 ז( 55 ;״ו 0058€ ג 1 ס 13 ס (״ודאות האמונה״), 1916 : 
611:61 866 6113056113111108 ?? "!ס ("תפיסת־העולם של 
הביבליח״), 11920 135 > 1108 £נ 313111 > 30801150116 ״■£ 066 
068600,361 ־: 6 :: 0601160 ("האמונה האוואנגלית והמחשבה 
של ההווה״), 1931 — 1952 (ששה כרכים)! 0111151110116 -! 06 
ז) 3 ו 501 ס 1556 ׳ 11 זסז 13 ת 816 (!סס 0130116 ("האמונה הנוצרית 
ומדע־הטבע"), 1949 — 1951 . 

60 014771 6 <( £0 // 6 ? . 111 * 0 111 * 11 / 07 ^ 1 ,(. 1 * 6 ) 1 !> 1 ז 2 ז 8 .ויל 
■ 01011 167 > 0616711 ** 1 ,ז 1 ) 3 ] 5 מ £15€ .£ .[ ; 1934 , 3147/510£ ( 06 

- 66715 * 0101 011 10£76 ס 16 ( 7 ; 1938 ,.// .) 1 661 / 01551161 ) 6715£6 !{ 
. 1954 , 066117/5111% . 30 1 ( 6117 /^ 51561171 ) 8 ./ 008/11 > 

ש. ה. ב. 

הים, רוחלף — 01 צ 83 } ) 80801 — ( 1821 , גרינברג, 
שלזיה — 1901 , סנקם אנטון אם ארלברג, אוסטריה), 

פילוסוף והיסטוריון של הספרות הגרמנית. אע״ס שהי' הת¬ 
חיל את לימודיו כסטודנט לתאולוגיה בהדרכתו של גזניום 
(ע״ע) באוניברסיטה של הלה, הושפע עד מהרה מן ההשק¬ 
פות הליבראליות התאולוגיות של דוד פרידריד שטראוס 
(ע״ע), פן הנאו־הגלייניות של ארנולד תגה (ע״ע) ומן 
הפילוסופיה המאטריאליסטית של לודויג פויארבך (ע״ע). 
ב 1847 הופיע ספרו 16 ן 1 ! 101050£ ? 8:6 008 6066113011 ? 
(״פויארבאך והפילוסופיה״). כשפרצה מהפכת 1848 , נבחר 
הים כציר לפארלאמנט של סראנקסורט. הערותיו על הדיונים 
של פארלאמנט זה, על האישים שהשתתפו בו ועל נסיונותיו 
הבלתי־מוצלהים לאחד את גרמניה, פורסמו בשם ■ 8601 016 
0:5301011008 ״ 0031 ! 31 \י 5:116 ("האסיפה הלאומית הגרמ¬ 
נית") ב 1848 — 1850 . ב 1858 יסד את ה־ 11 ל 13116 . 66058130116 ? 
01166 ("שנתונים פרוסיים') כבטאון לליבראליזם מדיני. 
כאחד מן המייסדים של המפלגה הלאומית הליבראלית ייצג 
מפלגה זו ב״לאנדטאג״ הפרוסי ב 1866 — 1867 . אך את עיקר 
מאמציו הקדיש למחקר ולהוראה באוניברסיטה של הלה. על 


מחקריו העיקריים בפילוסופיה ובתולדות הספרות נפנים 
2611 €ד $£11 008 £861 ?! (״הגל וזמנו״), 1857 : "ארתור שו־ 
פנהאואר״, 1864 : 5611016 8001301150116 016 ("האסכולה 
הרומאנטית״), 1870 ! "ד,רדד", 1880 — 1883 , 

האוטוביוגראפיה שלו ס 0 ל 6 ? 01610601 1505 ("מחיי"), 
הדנה ב 40 שנוח־חייו הראשונות, הופיעה אחר מותו ב 1902 . 

; 1858 ,. 71 .?/ . 07 £6$671 ! 716£61 £16 010 (} 4 , 2 ת 2 ז. 14 ד 1 ם 1105 
;' 1942 , 70756667 1 ) 71 * 1 06711/67 1767146 ( 11 ? , 1116111 . 11 
. 1955 , 116146761466 71 ) 16 111 ( 11 . 11 . 7 . 011 ]'ז 13 ־ 1 

הימטיון (ביוד .יס!!!!:!!, הקטנה מ 6:1:0 , — "לבוש" 
בתקופת הומרוס), מונח יווני, שציין מתחילה כל 
לבוש, כד או שמיכה, ואח״ב— מעיל יווני (השווד, אריסטו־ 
פאנם ״אקלטיאזוסי״, 333 ), המקביל לטוגח הרוסית. החי׳ 
ד,יד, חתיכת אריג־צסר מרובעת, ללא שוליים או אמצעי־ 
קשירה, שצבעה היח נצבעו הטבעי של הצמר. בתקופה 
הקדומה (במאות ה 6 —ד, 5 לפסה״נ) לבשו גברים ונשים את 
הר,י׳ כמעיל מעל לכתפיים, כששני קצותיו תלויים ויורדים 
לפנים, והניתון נראה ביניהם: מן המאה ד, 5 עד התקופה 
הרומית לבשו אותו הגברים בדרך, שאיפשרד, חופש-תנועה 
מדובה יותר: קצה אחד היה תלוי מעל לכתף השמאלית, 
והקצה השני עבר מתחת לשכם הימנית וחזר אל הכתף 
השמאלית. בצורה זו מתואר החי׳ באפריז של הפארתנון, 
בפסלים שונים ובכלי-חרס מצויירים. הגברים הדוריים לבשו 
את חחי' בלבד, והאתונאים הלכו בעקבותיהם במאה ד, 4 , 
כשהתחילו חוזרים, אחר מפלתם במלחמה חפלופונטית, לסגנון- 
החיים הפשוט של התקופה הקדומה. במאות ד, 3 —ה 2 לפסה״נ 
היו נוהגים ללבוש הי׳ מקוצר. הנשים לבשו את החי׳ כשהוא 
עטוף מסביב לגופן וקצהו משמש לכיסוי ראשן. 

; 1913 , 111 ? ,.£א , 3 ״ס 1 !!עג-ז 01 ג? .״ .! .״ 16100 ״* .יו\ 

. 4 ? ; 47 .ק , 1956 , 0051117116 }ס / 8001 766 ,£ז 0 ק £11 ׳\ 03 , 4 י? 

,( 10/1 ( 01 ? 70771001 ) [ 111711411/07 / 07661 171 14671 80771077 

. 01 ׳\ ,(( $06161 6110501761601 ? ( 47/1671607 166 / 0 £5 706664111 '! 10 

. 1959 , 103 

הימילקו (אחי-המלכה = אחי־עשתורת; הצורה הכנענית 
של השם — המלכת), שמם של 4 אישים מבני 
קרת־חדשת. 

( 1 ) יורד-ים. מסופר עליו, שהפליג, סמוך לס 50 לפסה,"נ, 
מגדר (קאדים) לצד צפון ושדה בדרכו 4 חדשים. נראה, שלא 
עבר את בריטניה, אך נמה ידיעות על מסעו מעידות כאילו 
נקלע לים־סארגאסום ( 5368355001 ), שנן התאונן על חוסר־ 
רוחות, על מצולות ועל אצות, שעיכבו את הספינות במסען. 

-ז*^\ . 1 ־ 1 .£ ; 380-389 , 114-134 , 771071117710 ■ 070 ,לטמט 1 ׳\\נ 
. 75-77 , 1934 ,/( 6 ^ 060£70 > 07661 , 00 :^ 10 ווז 

( 2 ) שר־צבא קרת־חדשתי, שכבש והחריב ב 406 ו 405 
לפסה״נ את אקראגאס (אגריגנטום; היום: ג׳ירג״נטי), גלה 
וקאמארינד, בסיציליה הדרומית, אך מגפה, שפרצה במחנהו, 
גרמה להפסקתושלפעולות־האיבה; אעפ״ב היד, תתה־השלום, 
שהוברח לעשות, לטובתה של קרת-חדשת. ב 397 ו 396 לפסה״נ 
חידש את מסע־ביבושו — מתחילה בכוחות קטנים ואה״ב 
בצבא גדול, והכניע את חופי המערב והצפון של סיציליה. 
כשפרצה שוב מגפה במחנהו בשעה שצר על סידאקומי 
( 396 ), הובס ע״י בני־העיד. אמנם הותר לו למלט את 
אנשיו, אך כשחזר לקדת-חדשת שלח יד בנפשו. 

ת 1 ,ץז 80 . 0 .( ;)} 57 , 1 ! ,. 11 80 . 13 , 81601115 1080105 ( 1 
. 5 . 011 , 1 ^ , 1 ( 1115/01 / 4716168 007716714£6 

( 3 ) מפקדה של עיר־הספר ליליביאום (היום: מרמלה. 

ע״ע) — שנוסדה ע״י ( 2 ) בקצה הדרומי־מערבי של טי- 





207 


הימילקו—הימליה, הדי■ 


208 



נ 1 ףי בהרי היסא 5 איו! 


ציליה — בימי המלהסה הפונית הראשונה ( 2500 לפסה״נ 
ואילו). 

, 1883 1 ו 0 < 1 ס!/ 1 ו 1 ו<ן ? 40 ׳ 0 ) 201101 ! 0 ( 1 ,מ 1111 }'י 1 *ממבוהגזשי< 

. 147 ,£! 138 

( 4 ) שר־צבא קרת־הדשתי במלחמה הפונית השניה. ב 216 
לפסה״נ נסע לספרד נדי לבוא במקומו של חסדבעל (ע״ע)! 
ב 214 בא לסיציליה, וב 212 מת שם בדבר. 

, 1883 >־>/׳׳ ^ 211101 041 

. 1 428 ,.} 412 ,.} 383 
ם. רו. 

הימליה, הרי - (באנג' י: 1 ח 01,1 ב 101 \ 3 ענ 31 ת 111 ד, גם: 1111 ׳ 
5 בע 313 ו״ ££1 — בלשון רבים, מפני שיש בהי׳ נמה 
שלשלאות מקבילות; השם מורכב משתי סלים סאנסקריטיות: 
הימה = שלג, אליה - מעון), מערכת של הרים, שחוצצים 
בין' הודו וטיבט; הגבוהים שבהרי-העולם. ההי' כלולים 
ברובם בטיבט (סין), חלקם הדרומי שייך ברובו להודו 
ובמיעוטו לפאקיססאן. 

ההי׳ הם הוליד, במערכת הקמטים השלישוניס של אסיה 
הדרומית (ע״ע אסיה, עמ׳ 846 ! הספות בעמ׳ 851 ו 858 ) 
והם נמשכים בצורת קשת בולטת לצד דרום. בין ההי' 
וביו המשכיהם ממערב וממזרח אין גבול טבעי, אבל הוסכם. 
שקצות־ההי׳ בתחומים אלה הם עמקי־הפרז של האינדוס 
(ע״ע) במערב והברהמפוטדה (ע״ע) במזרח, החוצים אח 
השלשלאות לדחבן. בדרום הגבול הוא טבעי: שפלת־הינדוסטן; 
בנוגע לגבול הצפוני הדעות מחולקות: יש חושבים את עמקי- 
האורך של האינדוס והברהאמאפוטרה בחלקיהס העליונים. 
המקבילים לשלשלאות, כגבול־הצפון של ההי/ ויש כוללים 
בהי׳ עוד שלשלת אחת או שתים מעבר לעמקים הללו, אדכם 
של ההי׳ כ 2,400 ק״מ, רחבם 260 — 350 ק״ס, שטחם — לדעת 
המרחיבים — נססס , 650 קמ״ר, מ 11 השיאים הגבוהים ביותר 
שבעולם (למעלה מ 8,000 ס׳) נמצאים 10 בהי׳ ואחד בהרי 
קרקורם, הסמוכים להם מצפון־הסערב. החלוקה הרגילה ביותר 
של ההי׳ לארכם היא: למערביים, עד טהרי (על־יד קדהאורך 
״ 79 ), תיכונים (עד מדינת סיקים) ומזרחיים (מסיקים עד 
הבראה,מאפוטרה). מעשרת השיאים שלמעלה מ 8,000 מ׳ 
נמצא אחד, ננגח פרבט ( 8,125 מ), בקצה המערב וכל השאר 


בהי׳ התיכונים, ובכללם השיא העולמי: צ׳ומולונגמה, הידוע 
בעולם בשם הר אורסט (ע״ע), שגבהו נקבע כיום — לאחד 
שעלו על ראשו בפעם הראשונה ב 29.5.1953 (ע״ע הילרי, 
א.) — ל 8,882 מ', שאר השיאים העליונים, לפי סדר גבהם, 
הם: קנצ׳נג׳נגה ( 8,585 מ׳), לחוצה ( 8,501 מ׳), סקלו( 8470 
מ׳). דהאולגירי( 8,172 פ׳), צ׳ומו־יי( 8,153 מ׳), מנסלו( 8,125 
ס׳). אנפורנה־אי ( 8,078 מ׳) וששה פנגמה (. 8,013 מ׳). בגובה 
ביו 7,000 מ׳ ו 0 מ 84 מ׳ יש בהי' כ 200 שיאים ידועים, וכן 
מצויים שיאים מרובים בגובה שביו 6.000 מ׳ ל 7,000 מ׳. 
השלשלת הדרומית ביותר מתרוממת בתלילות מעל לאיזור 
הטךאי(הג׳ונגל), וככל שאר שלשלות־ההי׳ תלילותה באשרו־ 
תיה הדרומיים מרובה סבצפוניים. רק שיאים מועטים בשל¬ 
שלת זו, הנקראת שלשלת סיוליק (על שם טור שבפנג׳אב), 
גבוהים יותר ס 900 מ׳, הרי־הסיוליק בנויים אבני־חול וחומר. 
שנסהף מן ההי' ונכלל בשלב־ההקמטה המאוחד שבפליוקן. 
עביין של סדרות־הסיוליק מגיע עד 6,000 מ׳. הו שקעו בים, 
שמילא את שפלת־הינדוסטן. שלשלת־הסיוליק מסתיימת 
בקרבת קו־האורך " 87 , אבל שרידיה ניכרים גם בקצה המז¬ 
רחי, באסם. משערים. שהארוסיה החזקה, תולדת הגשמים 
המונסוניים. העזים ביותר במזרה, טשטשה את ההרים הנמו־ 
כים הללו. הסיוליק מכוסים יערות־עד, ובהם כמה מינים של 
עצים סובטרופיים, שערכם בשוק מרובה. מעבר לשלשלת 
זו משתרע עמק־אורך, הידוע בשם דון בצירוף שמות־לוואי 
מקומיים. מעל לדון מתנשאים ההי׳ הקטנים (.££ • 550 :>,£), 
המתרוממים עד למעלה מ 5,000 מ׳ (ושיאים בודדים אף עד 
למעלה מ 6,000 מ׳). שלשלת זו הוקמטה במיוקן ומופיעות 
בה שכבות־משקע קדמוניות וסלעי־יסוד גבישיים. ביו שלשלת 
זו והשלשלת העליונה או הגדולה שמצפון לה, הנקראת הה , " 
הגדולים (.£־£ 01031 ), עוברים עמקי־אורך, אבל יש גם 
שלשלות אלכסוניות, שמקשרות את שתי השלשלות המק¬ 
בילות הארוכות. בצפון-המזדח משתרעת בין הרי פיר פנג׳ל 
(שהם חלק מן ההי׳ הקטנים) וביו החי׳ הגדולים רמה 
נרחבת (הגובה: 1,650 מ' מעל פני־הים), שהיא קרקע של 
ימה קדומה. רמה זו היא הלקה העיקרי של מדינת קשמיר 
(ע״ע). בבוטן (ע״ע) נעדרת שלשלת ההי' הקטנים, אבל 
היא מופעת שוב במזרח. בהי' הגדולים מופיעות עפ״ר דק 









209 


חיטליד, ו 1 רי־ 


210 



1 כנ.ח בדרי נייסאנמח ( 8,643 פ׳* ני.רי ד.ים 5# איוו 





211 


הימליוז, הרי■—הימלד, הינד 


212 


שכבות גבישיות, כי שכבות סלעי־המשקע מתור הקרטיקון, 
שהושקעו כאז בשעה שהשטח היה חלק מקרקע ים־טתיס, 
נסחפו ע״י הארוטית הגלאציאלית החזקה. בשלשלת זו נמ¬ 
צאים כל השיאים שלמעלה מ 8,000 מי. עליה עוברת פרשת- 
המים ההודית ביו הנהרות הזורמים צפונה ומגיעים לאינרום 
ולסנגפו (הבראהמאפוטרה שבטיבט) וביו אותם שזורמים 
דרומה אל האינדוס, הגאנגס והבראהמאפוטרה. על פרשת־ 
המים ההודית עובר הגבול בין הודו וטיבט — ברובו, אבל 
לא כולו, כי יש נהרות אחדים, שחוצים את ההי׳ הגדולים 
והקטנים (.כגון הסטלג', פלגו של האינדוס). ועוברים בתתו- 
מיהן של שתי המדינות. ביו פרשת־המים ההודית ובין 
פדשת־המים ה״תורכית", המפרדת ביו גלילות האינדוס 
והבראהמאפוטרה וביו גליל־המים של אסיה המרכזית. החסר 
ם 1 צא אל הים. יש עוד כמה שלשלות, שאינן נמשכות 
לכל אורך ההי׳. האינדוס והבראהמאפוטרה וכמה מפלגיהם 
חוצים שלשלות אלו עד שהם מגיעים לעמק שלרגלי ההי׳ 
הגדולים. מצפון להי׳ הגדולים ובהקבלה להם נמשכות 
מערבות־הדים נוספות. שהידועה שבהו היא מערכת הטראנס־ 
הימאלאיה ( 35 ץ 13 ג 1 ו! 111 ג״ 1 ז'ד), שנתגלתה על־ידי סון הדין 
( 1907/8 ) ונודעה בעבר גם בשם הרי־הדין. השלשלות 
החשובות ביותר של הסראנסהימאלאיה הן ( 1 ) הקולס 
במערב (לאורך האינדוס, הסטלג׳ והבראהמאפוטרד, בחלקו 
העליון), ששיאה העליון הוא לומבו טנגרה ( 7,059 מ׳), 
הנמצא ברוהב של ׳ 50 ־ 29 ובאורך של ׳ 35 ־ 184 ו( 2 ) שלשלת 
דזנג־ניו במזרח, ששיאה העליון הוא ניו־צ׳ו־טנגלה ( 7,088 
מ׳). כ 100 ק״ס צפונית־מערבית ללהסה' פרשת-המים התור- 
פית עוברת רק בחלקה על־פני רכסי השלשלות הללו, 
וברובה היא צפונית יותר. הטראנסהימאלאיה בנויים סלעי- 
משקע מזהואיים ואיוקניים וטלעי־פרץ. 

האקלים בהי׳ הוא מונסוני והמשקעים יורדים בעיקר 
בקיץ. בצפון־המערב יורד שלג רב גם בחורף בהשפעת זרמי- 
אויר, הבאים מן הים התיכון. אשדות־המערב של שלוש השל¬ 
שלות הדרומיות מקבלות גשמים מרובים בעונה החסה והן 
מכוסות יערות־עד. גבול הקרהונים ושלגי־העד בדרום הוא 
בגובה של 4,500 — 4.800 ס', בצפון (היבש) — בגובה של 
5,500 — 6,000 מ'. ימות לא גדולות יש בהי' רק מצפון להי' 
הגדולים. הארוסיה הנפרצת, תולדת ריבוי המשקעים, סילקה 
את המירנות הגלאציאליות, שהיה בהן כדי לתקוות ימות 
כמוצאות של עמקי־ההרים אל השפלה, בדומה למה שאירע 
באלפים (ע״ע, עמ ׳ 752/3 ). — המעברות בהי׳ גבוהים וקשים 
לתנועה מפני הקור וסופות־שלגים הדלוחים בהרים אלה 
בחורף ומפני הסערות וגשמי־המונסלן העזים הפוקדים אותם 
תכופות בקיץ. הפונה הנוחה ביותר לחציית ד,הי' היא בתחי¬ 
לת הקיץ, קודם התפרצותו של המונסון, או בסתיו, עם הת¬ 
רופפותן. המעברות החשובים ביותר הם: מעבר-ניטי (. 5,168 
מ׳), מגרהול למפיינות־הסטלג׳, מפבר־ג׳לפ ( 4,386 פ׳), מסי¬ 
קים לשייגצה בטיבט, ומעבר־טנגלה ( 4,630 ס׳) — ברצופד 
שבין סיקים (בוטן —, שהוא עורק-התחבורה החשוב ביותר 
בין הודו וטיבט. 

צפון־המערב של תהי' מיושב בעיקר ע״י שבטים הודו־ 
אריים או אירנו-אריים, האיזלר שמחבל לדך פד בוטן — 
בשבטים מונגולו־טיבטיים, וקצה־המזרח — בשבטים טיבטו־ 
בורמנים. הדת הרווחת ביותר בצפון־המערב היא האיסלאם 
הסוני, בשאר חלקי ד,הי׳ — דת בודהא, בעיקר בנוסח 


הלמאי. — חקלאות קיימת עד לגובה של 2,500 מ' מעל פני־ 
הים. באיזורים הסמוכים לגבול העליון של החקלאות זורעים 
בעיקר שפודה. בגובה שלמעלה ס 2,500 מ' המקנה הוא ענף־ 
הפרנסה, העיקרי! מקור־פרנסה משני בהי׳ הוא הניצול (הפרי־ 
מיטיווי) של חול־הזהב, המצוי בהם בכמויות מועטות. בהי׳ 
הקטנים הוקמו נאות־קיץ בתקופת שלטון הבריטים בהודו. 

ההי׳ היו ידועים ליוונים ולרומים בשם אימאוס או אמו־ 
דוס. האירופים הראשונים, שחצו אח החי׳, היו נזירים קא־ 
תוליים, שביקרו באיזור זה בסאות ד! 17 וה 18 . ברבע האח¬ 
רון של המאה ה 18 התחילו הבריטים עוברים את ההי׳ 
במשלחות סדיניות־מסחריות, שהביאו גם ידיעות השובות 
למדע. מ 1860 ואילך השתמשו לצורך זה בילידים, שהודרכו 
במדידות טופוגראפיות ובאמצעי־מתקר אחרים.מחוך העמדת־ 
פנים של סוחרים או צליינים חדרו ילידים אלה למקומות, 
שאליהם לא הגיעו אידיפים. בסוף המאה ד, 19 התתילו טפסני־ 
הרים מתעניינים בהי׳, ואף זכו להשגים גדולים בטיפוס 
בהם בין שתי סלחמות־הפולם, וביחוד אחר מלחמת־העולם ח 
<מ 1950 ). כיום נשארו רק שיאים מועטים. שרגל־אדם לא 
דרכה עליהם. 

6 / 1011/1 , 00 ־ 1111 .) 11 .\. 41 חג מ:>|)־< 113 . 1 < . 11 , 3711 ז־וו 151 . 0 .י? 

- הו< 10 \! ח 1 וץ 11111 !<ו 1 /- 1 1110 /ס ץ 10£ ס? 0 /״, 0 ^ו/ק 1 >־ו§ 000 1/10 (ס 

4/67 € ה 10 7/1 / 111 > [ 1111 ) 61 . 3 זו 1 ע 4 ! 5 . 11 ; 1933 , 71601 106 > 

700 .>[ ; 954 [ , 11/07111110 !}/ ו/£ ! 11 ,•(־ 11131 }£ .£ ; 1953 ,־( 00110 

15 ( 1011111131 סוס 0065 ? 1/1 ?וסו/?} , 1135 *\ס> 1 ןס ז \\-י 165 י: 0 ר 4 £ 1 ? 

. 1956 
א. י. בר. 

היסלר, סינךיןר — ־, 111110 תו 1 ־ 1 — ( 1900 . 

מינכן — 1945 . לינבורג), מעוזריו הראשיים של 
היטלר (ע״ע) ומראשי האחראים לרציחות ההמוניות, שבו¬ 
צעו ע״י השלטון הנאצי. הי׳ היה בן למשפחה קאתולית 
משכלת במינכן ושירת בחייל במלחמת־העולם 1 , אה״ב למד 
חקלאות. ב 1919 תצטרף לקבוצת היטלר והוחרר ברוחה. 
בנובמבר 1923 השתתף בנםיון־הנפל של תיטלר לתפוס את 
השלטון במינכן (ע״ע גרמניה, עמ׳ 467/8 ). היטלר הניר 
בחריצותו של הי׳ ובכשרונו האירגוני ומינה אותו ב 1929 
למפקד גדוד משמרו האישי ( 61 ) 12-512£ נ $4111 —. 8.5 ), שמנה 
אז כ 280 איש, בשנים שלאחר מלן עלה מספר אנשיו של 
גדוד זה, שנחשבו כעידית של המפלגה, באופן שהגיע בשעת 
עלייתו של היטלר לשלטון (ביאנואר 1933 ) ל 52,000 . הי' 
נתמנה ב 1933 לראש המשטרה במינכן, בשנה שלאתר מכן 
לראש הגסטפו(ע״ע) וב 1936 למפקד המשטרה בכל גרמניה. 
באותן השנים ד,פו, בשיתופו של הידריו (ע״ע), את גדודי־ 
המשמר למכשיר היעיל ביותר של הדיקטאטורה הנאצית. 
יהד עם גרינג (ע״ע) תיכנן הי׳ את טיהור־הדמים של ה 30 
ביוני 1934 , שהיה מכוון נגד מתנגדיהם של הנאצים ונגד 
האופוזיציה בפנים המפלגה (ע״ע גרמניה, פמ׳ 473 ). בהנ¬ 
הלתו הוקמו מחנוח־הריכוז ובשנות סלחמודהעולם 11 ( 1939 — 
1945 ) הוציא לפועל באכזריות נוראה את פקודותיו של 
היטלד להשמדה היהודים. ב 1941 , כשהיטלר ומקורביו היו 
משוכנעים, שתבוסתה של רוסיה קרובה, יזם הי׳ תכניות 
להעברתם של התרשים מיליון פולנים ורוסים, שישבו ממערב 
לקו לנינגראד-אידסה, מזדהה וליישובם של גרמנים במקומם. 

ב 1943 נתמנה הי" מיניסטר־הפנים של גרמניה, וביולי 
1944 , אחר ההתנקשות בחייו של היטלו, גם למפקד הצבאות, 
שחנו בתוך גרמניה. עכשיו היד, הי׳ הדיקטאטוד האמיתי של 





213 


היפלר, הינריך—הימן, אהרן 


214 


גרמניה. זמן קצר קודם מפלתה של גרמניה, ב 24.4.1945 , 
נפגש בלי ידיעתו של היטלר עם הרוזן ברנדוט (ע״ע) וביקש 
ממנו לתווך בין גרמניה ומעצמות המערב (אבל לא עם 
רוסיה). כששסע היטלר על בו, ציווה להוציא את היי להורג 
כבוגד. אתר כניעתה של גרמניה ( 8.5.1945 ) ניטה הי׳ לברוח, 
או נתפס ע״י הבריטים ונכלא במחנה־שבויים. הוא התאבד 
ברעל ב 23.5.1945 . 

,ח 510 ז 0 .> 1 ; 1947 , 7 ) £ 111 } /ס 1 <\ 00 1041 )!(' 1 ,זסיקסה׳זס׳סזיד.^! 

תרגום) 1953 , 1*714 771*1(. ££. 77. 0)1X1( 0711107X71 (ק 0 ) 1 { 7 ) 0 1 * 7 
10 ( 1 /ס 1141 * 01 71/11 16 ( 7 ;££ .זשס 3 י 15£1 ז? ./ייי ז(אנגלי: 1956 
,* 5010110 01 * 71 ) 1 ( 7 ,ז^ת:' 1 ) 1 ^ . 0 ; 1953 , 11 ) 1 ) 8 7 / 11 x 4 
; 1953,357-394 ,)!!/) 11 ( 0 !) 11% ). 2 ז*( ) 11 ) 1 ( 171 ( 110 ) 71 ) 81 ־ ; 1953 
. 281-326 , 1958 ; 198 ־ 194 , 1957 
א. ם. י. 

היטן בן יואל, בתקופת־הסקרא — משורר ומנצח בנלי- 
שיר בישראל. התייחס, באמצעותו של שמואל הנביא. 

על משפחות קורח וקהת, שהיו מן הלויים (דה״א ו, יה). 
תחילה שירת, יהר עם ידותון (ו, טז! והשווה טז. סא—סב) 
בבמה בגבעון, במקום שנשתמרו שרידי המשכו(ע״ע). במסע 
העלאת הארון לירושלים (שם טו, יז) שיתף אוחו דוד עם 
שתי משפחות־המשוררים של אסף ואיתן (המתייחסים, לפי 
אותו סקור, אל גרשון ומורי הלויים), וכשנבנה הבית ע״י 
שלמה (שם, ו, טז, וגו׳), הועבר, על־פי הסדר מוקדם של 
דוד ושם, כה, א), לירושלים, כדי לנצח, ביחד עם המשפחות 
הנזכרות, במקדש, בראש בניו (עי׳ כה, ד—ו). הי׳ ובניו היו 
עומדים במקדש ממזרח למזבח, לבושים ביז ומנגנים בכלי- 
זמר (דה״ב ה, יב). הי־ נקרא פעם (דה״א כה, ה) "חזה 
המלד׳ (דוד). 

הימן האזרחי. שם זה בא בכותרת לתחלים, פח: 
"שיר מזמור לבני קרח... משכיל להיסן האזרחי" (ובדומה 
לזה נקרא המשורר של מזמור פט: איתן האזרחי). לפי 
ייחום זה, הכורך את הי׳ עם "בני קרח", נראה, שהמחבר 
מייחס את הי׳ האזרחי ל״בני קרח", כדרך שהי׳ בן יואל 
מיוחס להם ב״דברי הימים" (ר׳ למעלה). אך לעומת זה 
נזכרים במל״א ה, יא, איתן האזרחי, וכן הימן, כלכל ודרדע, 
"בני מחול", כחכמים גדולים, שרק שלמה עלה עליהם בחב־ 
מתו! ובדה״א ב, ו, מתייחסים כל ארבעת האישים הללו 
על משפחת זרח בן יהודה (."ובני זרח זמרי ואיתן והימן 
וכלכל ודרע"). כדי ליישב סתירות אלו הובעו השערות 
שונות. לפי דעה אחת, אין "אזרחי" אלא זרחי (בהתאם 
לדה״א ב, ו), אלא שבניגוד לאמור כאן בדד,"א הועלתה 
הסברה. שבני זרח אלה הם גם אבות המשוררים הי׳ ואיתן, 
ונתייחטו על לוי רק לאחר מכן. לפי השערה אחרת (אול־ 
ברייט, ובדומה לדעת רש״י למל״א ה, יא), מרמז הביטוי 
"בני מחול" על איגוד אסנותי של משוררים, ואילו "אזרחי" 
מובנו: איש מתייחס על התושבים הקדמונים, שישבו בארץ 
קודם הכיבוש הישראלי. אבל "אזרח" במקרא (ויק׳ טז, 
כט< יה, כו, ועוד) מובנו תמיד ישראלי גמור, בניגוד 
לגר ולזר! ולפי העניין שבמל״א ה, יא, נראה, שמדובר בחב־ 
מים (חכמי משל), שקדמו לשלמה (ולא בסשוררי תפלות), 
וכך הובן הדבר גם ע״י המסורת התנאית (סדר עולם, פרק 
כ״א), הרואה אותם כ״נביאים שנתנבאו במצרים". מן הראוי, 
איפוא, לראות בהי׳ האזרחי את הי' אבי ד,משוררים, הפת- 
ייחם על "בני קרח", אע״פ שאיו אנו יודעים לבאר את 
הכינוי ״האזרחי״ שנטפל אליו (ואל איתן בתחל׳ פט — 
אפשר• ע״פ אסוציאציה ממל״א ה, יא). 

בני הימן. לפי דה״א כה, ה, היו לד,ימן "בנים 


ארבעה עשר" ובולם היו עוזרים ל״אביהם בשיר בית ח׳ 
במצלתים נבלים וכנורות". באותו מקום (בפס׳ ד) נמנו 
אותם הבנים בשמות: בק;ד,ו, מתנ;הו, עזיאל, שבואל. ירי־ 
מות, הננןה, הנני, אליאתה, גדלתי, רממתי עזר, ישבקשה, 
סלותי. הותיר, מחזיאות.' שבעת השמות הראשונים מצויים 
גם במקומות אתרים במקרא, ואילו שבעת האחרונים אין 
להם רע באונומאסטיקין העברי, אע״פ שאפשר להעלות על 
הדעת גם שמות יוצאי דופן מסוג זה (בדומה לשמות, 
שניתנו בימינו לשלישיית ילדים: עם, ישראל, חי). ע״י 
כמה מן החוקרים הובעה ההשערה. שאין כאן שמות פרטיים, 
אלא דברי שיר (הנני, יה, הנני וכף). קושי אחר הוא מה 
שלפי אותו מקור ברבר,״י חילק דוד את המשוררים ל 24 
משמרות. מהם נפלו 4 המספרים חפרריים הראשונים בחלקם 
של בני אסף וארבעת המספרים הזוגיים הראשונים (פיט 
למספר 6 ) לבני ירותון: ואילו הגורל ה 6 , ד. 9 , ד, 11 וו', 13 
עלה בחלקם של בני הי׳, ולסוף המספרים ו, 15 —ה 24 — 
בחלקם של בני הי׳ בלבד. הובעו השערות שונות כדי לבאר 
הפלת־גורלות זו, וכולן אינן מניחות את הדעת. 

מאחר שלפי דה״א ו, יח, מתייחם הי' על קודח (ע" 
לפעלה), יש לזהות (עי׳ ראב״ע לתהלים, מב. א) את בני הי׳, 
הנזכרים ברה״י, עם בני קודח, שלהם יוחסו המזמורים מב— 
מט, פד—פח, ופח שבם׳ תחלים ור,מתוארים כמשוררים גם 
בסיפוד־מלחמה אחד מימי יהושפט (רד,"ב כ,יט).מלבד בימי 
דוד נזכרים בני הת גם בימי חזקיה (רה״ב כט, יב), אבל 
לא בימי יאשיחו (עי׳ שם לה, טו), וכן אין זכר להם (ול״בני 
קרח") בדשימות־היחס שבספרי עזרא־נחסיה. נראה, שסולקו 
מן השרות בימי יאשיהו מטעם שלא נתברר לנו. 

י. מ. ג. 

הימן (׳'!ן,)׳ו■) או הימני ו ס (}""!,",!׳ו■•), במיתולוגיה 
היוונית — בנם של אפולון ואחת מן המוסות או 
בנם של דיוניסוס ואפרודיטי. על הי׳, שהצטיין ביפיו, מסופר, 
שביקש את ידה של נערה אחת, שסירבה להינשא לו. מחופש 
בלבוש-אשה נלווה הי׳ אל אהובתו וחברותיה, שיצאו לאלו־ 
סיס. בדרך נחטפו הנערות ע״י שודדי-ים, אך ניצלו מידם 
הודות להי׳, שאחר הרפתקות הרבה החזירן לאתונה. כאן 
נשא סוף־סוף את אהובתו לאשר,-, משום כך נחשבה הקריאה 
בשמו בטכם־הנישואים כאות־הצלחה. לפי אגדות אחרות, 
( 1 ) שר הי׳ בחתונתם של דיוניסום ואלתאח ומת בשעת 
החגיגה! ( 2 ) בחגיגת כלולותיהם של דיוניסוס ואריאנה ניטל 
ממנו קולו! ( 3 ) מת ביום חתונתו שלו. — כל האגדות 
הללו נועדו להסביר את הנוהג, שהיה רווח ביוון, לשיר 
בחתונות שירים, שהפזמון החוזר בהם סבב ער הקריאה: 
״הימן, הוי היסניוס!״. סמליו של הי׳ היו לפיד. זר־פרחים, 
ולפעמים אף חליל. 

10 ) 4 ) 1107171011 ) 01 , 11021 ־ 01 .? ;.££ 110 , 0 ) 4 ) 4 } , 110:2 ) 5 
. 216 , 1951 ,)* 01 * 707 1 ) ) 14 {))))% ) 010%1 ו(}ץ 1 * 1 

הימן, או\ן ( 1863 , סלוצק — 1937 , תל-אביב), חוקר 
בספרות התלמודית. הי׳ למד בישיבת וולוז׳ץ 
והוססך לרבנות ב 1884 . ב 1885 עבר ללונדון. ב 1933 עלה 
לא״י. — חיבר םפדי־שיסוש חשובים ומועילים במדעי- 
היהדות: 1 ) ״בית־ועד לחכמים״ — מאמרי חז״ל, מסודרים 
לפי סדר הא״ב (לונדון, 1901 ), ומהדורה שניה, מורחבת 
מאד, בשם: "אוצר דברי חכמים ופתגמיהם" (תל־אביב, 
1934 ) 1 2 ) ״תולדות תנאים ואמוראים״ — ערכים מפורטים, 
ע״פ המקורות, על חכמי־ד,תלמוד, בסדר אנציקלופדי אלפ־ 





הימן, אהרן 


;ימן, פרנסים 


ביתי (ג׳ חלקים, לונדון, 1910 — 1911 ) ! 3 ) .,תורד, הכתובה 
והמסורה״ — מראי־מקומות לכל פסוקי התנ״ך הנמצאים 
בכל ספרי התורה שבעל־פה, לפי סדר התנ״ך (ג׳ חלקים, תל־ 
אביב, תרצ״ז—צ״ח — ח״ש, עם הוספות סבנו של המחבר, 
דוד היימן). 

ד. היים 1 , הקומה ל,תורד, הכתובה והמסורה", חלק ב׳ 
(תי־צ״ח) — כולל ביונראפיה של א. היימן, 

הימן, ולטר — תתגוהיגס!} 11£1 ב^י — ( 1681 . קניגסברג— 
1915 , נפל בקרב על־יד סואסון), משורר גרמני יהודי. 

לאחר שירי־ביכוריו, שנכללו באוסף בשם 11 ס 11 ת 11 זנ 181 ״ז<ן 5 
(״מעץ מתגבר״, 1907 ), יצא קובץ־שיריו ז 1£ > 11 נ 851 חטז 11 פ'.< 
(״תמונות של שפך־הנהר״, 1909 ), שבהם פיאר את ארץ־ 
מולדתו פרוסיה המזרחית. שאר ספריו יצאו אחר מותו: 
:,)ש 1 זו 1 וו 0 ק^ £1 ץ (>ת 1 ז £זו 1£1 [) 1£85££ ־ 11 י 1 ("שירי־מלחמה ומכי 
תבים של דואר־החזית״. 1915 ), " 1 >ת 11 ״ 1 פתמ £1 ץ 35 ( 1 ("הנס 
במקדש״ — סיפורים, 1916 ) ושני קבצי־שירים נוספים — 
£תת,לד 10 ( 1 (״האשוח״- 1917 ) ו £! 11 ץ 1103 31111 ? ת 70 ך 
(״ממסע ומעוף״, 1919 ). כל כתביו מעידים על חיפושים 
של צורה אמנותית מושלמת ושל פתרונות לבעיות הזמן 
והחיים. על־פי שיריו, שבהם מתלכדת אהבת־הטבע עם שכל¬ 
תנות ביקרתית, אפשר למנותו עם ראשוני הסופרים האכם־ 
פרסיוניססיים, על כך מעידה גם עבודתו בכה״ע האכספר־ 

סיוניסטי 81111111 ("סערה"). 

. 1915 — 1914 ! 01 ./־/ .׳ 11 י חח*\חנ\ו 301 

ל,ימן. ם 1 ל י ץ — חחסחיזדו)) צ 0111 |א — ( 1868 , ורדר 
[מארק בראנדנבורג] — 1925 , ברלין), סופד גרמני 


יהודי. הי' היה במשך תקופה ממושכת יועץ ספרותי ראשי 
בהוצאת־הספרים של ס. פישר בברלין, ומתוך כך זכה 
להשפעה ניכרת על חיי הספרות בגרמניה ברבע הראשון של 
המאה ד, 20 ! הי' גילה כשרונות ספרותיים, עודדם וסייע 
בפירסוסם. הסופרים גרחרט האופטמן (ע״ע) ואמיל שטראוס 
היו גיסיו. 

הי׳ היה סופר רבצדדי < כתב נובלות, מכתמים, פואמות 
ומחוות; אך הטובים שבחיבוריו הן מסותיו המלאות עניין 
על נושאים ספרותיים, פילוסופיים, אמגותיים ומדיניים. מחזו¬ 
תיו של הי׳ לוקים בעומס של אידיאיות, ומשום כך לא זכו 
בדרך כלל להצלחה על בימת התיאטרון הגרמני. 

הי׳ עסק גם בנושאים יהודיים, במסותיו דן, בין השאר, 

על הציונות, המרת־הדת, ועל אמנות יהודית. הפואמה ה״רבי 
והנהר״ ( 11185 ? !ס(! 111111 1 * 331 [ "ם) היא עיבוד פיוטי של 
האגדה התלמודית על ר׳ פנחס בן יאיר (חולין ז׳, א׳), וכן 
מבוסס המחזה ״אשתו של עקיבא״( 3 נ 1 ״ 1 ךז צח!! ר 11 ש'׳ו\ 035 ), 
1932 , על החומר שבתלמוד על ד׳ עקיבא ואשתו. הי' היה 
ידיד קרוב של מ. י. בן גריון (ברדיצ׳בסקי). 

חלק מכתביו כונס ב 4 כרכים: 1 ו 11 )חת 51 סלס״גגסזק, 

111 — 1 , 1918 , ו ת!״}!־! 8,11 £ת 1££1388£ [ 3£ א׳ 1926 . 

ם. לחובר, בתחום ומחוץ לתחום, 116-110,1953 ! 1.516,10 

, 1922 ,ץןו 01 -ס/ב 1 ח) 11 ^)ו 1 ? 4 ■ 40 הו 11401 [ . 14£1 ם 3 [ 0 ז^ . 0 

. 260-392 

הימן, קרנפים — 1 !גמזץ 93 5 ן 0 תב־ 1 ? — ( 1708 — 1776 ), 
צייר ומעטר־ספרים אנגלי. תמונית משלו על־גבי בד. 
שנשתמרו בכסה אספים צינוריים ופרטיים, מראות אותו 






217 


הימן, פרנפיס—דוימנם, קורני 


218 


כצייר זזר־רוזז ורבגוני, סיחז לתאר בזריזות נושאים מרו¬ 
בים: מעמדות דתיים. תיאורים ממחזות שיקספיר, דיוקנות, 
סעולות־ספורט, חיי־חברה. הי׳ היה מן האמנים חראשונים — 
ואפשר, אף הראשון שצייר תופעות עממיות מחיי יום- 
יום (בנון ״החלקה על הקרח״, ״מחול החולבות' — המוזיאון 
ע״ש ויקטוריה ואלברט, לונדון). היה לו חוש של הומור. 
ידע כיצד להציב את הדמויות, ובחיקוי לציירים הצרפתיים 
של זמנו, שאף לאלגאנטיו של לבוש ועמידה. אך הרישום 
שלו אינו בטוח למדי, והקו האישי שלו אינו אפייני כל־כך, 
באותו של הוגארת, למשל, ומכאן שחשיבותן העיקרית של 
תמונותיו הוא בערך האילוסטראטיווי שלהן. תרומתו העיק¬ 
רית לתולדות האמנות היא בהשפעה, שהיתה לו על גינזבורו 
(ע״ע) הצעיר. 

הי׳ עשה גם אילוסטראציות למחזותיו של קונגריו, למה¬ 
דורת ניוטון של כתבי מילטון, ל״דון קישוט" בתרגומו של 
סמולט, לכתבי פופ, ולשפע של ספרים חשובים אחרים, שנד¬ 
פסו בזמנו. יחד עם התחריטן הצרפתי נתלו התקין את 
העיטורים למהדורת שיקספיר, שיצאה ב 44 ד 1 , — ב 1766/68 
היה הי׳ הנשיא של אגודת־האמנים בבריטניה, וכן היה מן 
החבדים־המייסדים של האקאדמיה המלכותית. 

, 1947 ,$' 0 * 418 ? 11 / 1 ) 871 / 0 (( 711147 ) 0 44 . 5 3011 .מ 

, 1790 ■— 1530 , 87110171 111 £ 111 ) 4171 ? , 1101136 ־ 310 ^ .£ ; 180 

. 148 — 145 , 1953 

הי^ס, 111-1 — 15 ז 3 מ 1 ץ€^ 1 3 ח 3 זש 0 — ( 1857 , פרודד 
("ג״־׳ית־?] — 1930 , גרלנינגן), פילוסוף ופסיכולוג 
הולאנדי. את היסוד הסגולי של מחשבתו ראה הי׳, שהיה 
פרופסור לפילוסופיה ולפסיכולוגיה באוניברסיטה של גרו- 
נינגן ( 1890 — 1926 ), במה שהוא משתמש במחקריו במתודה 
האמפירית ומגיע למסקנות מנוגדות לאמפיריזם. הוא דוחה 
את ההנחה, שידיעתנו אינה יכולה לעבור לעולם את הגבולות 
של העובדות הנסיוניות: העובדות עצמן מרמזות על מציאות 
מעבר להן, ולפיכך יכולה גם החקירה האמפירית להגיע בהש־ 
עדותיה לידי ידיעת עובדות, שאינו ניתנות לנו ע״י הנסיון. 

ב ת ו ר ת ־ ח ח ב ר ה בחן הי׳ מחדש את שאלת המשפטים 
המרכיבים א־פריורי של קאנט. אם נבדוק את המדעים ונערוך 
רשימה של ההנחות הבלתי־מוכחות שלהם, ניווכח, שיש כאן 
או מושגים, שהמדע יצר אותם באופן חפשי (ואז המשפטים 
אינם מרכיבים, אלא מנתחים), או עובדות של החשיבה (ואז 
המשפטים הם מרכיבים, אך אינם א-פריורי). משפטים אלה 
אינם מתייחסים לתוכן נסיוני נתון (שבתחומו חיפש אותם 
קאנט), אלא לגורמים סובייקטיווייטשל חנסיון.כיצד 
נוכל, למשל, לדעת, שהחוקים ההגיוניים חלים על הנסיוןז 
לאמיתו של דבר, אין המסקנה של ההקש מדברת על עובדות 
אחרות, זולת אותן שהן מסומנות בהנחות שלו. חשיבתנו 
עשויה באופן, שמאפשר לנו לתפוס אותן העובדות עצמן 
באופנים שונים. הדבר נובע, קודם כל, ממה שלרשותה 
של חשיבתנו עומדת השלילה. לפיכך יכולים אנו לנסח 
אותה עובדה עצמה פעם בצורת "זה הוא א" ופעם בצורת 
"זה אינו לא-א׳", יוצא: החוקים ההגיוניים הם. לאמיתו של 
דבר, חוקי-החשיבה שלנו. חוקים פסיכולוגיים — מסקנה, 
שמילאה תפקיד גדול בפולמוס בעד ונגד הפסיכולוגיזם 
בתחילת המאה ה 20 (וע״ע הוסרל). 

תפקידה של תורת־המידות הוא, לפי הי׳, לסקור 
את ההערכות המוסריות בזמנים שונים ובעמים שונים, להפ¬ 


קיע מהן, למרות השוני שבהן, עיקר משותף אחד, לבדוק 
עיקר זה, הלכה למעשה, במסיבות השונות ולהסביר ע״י כך 
את שוני ההערכה המוסרית למרות אחדותו של העיקר 
המשותף. לתורתו המוסרית של הי׳, הדורשת מן האדם גישה 
עניינית ( 0651001108 על־אינדיווידואלית ואוב־ 

ייקטיווית עד כמה שאפשר בהכרעותיו, קרא הי׳ "תורת- 
האובייקטיוויות"( 601:16 < 1 ז< 81 ) 1 ׳\ 1 > 616 (< 01 ). ספרו העיקרי בת¬ 

חום זה הוא 161 ) ״׳, 1131 ) 01113 ) 311 £111111 1116 111 008 ! 11 [ 1 ) £10 
:) 131113111 ־ £1 (״מבוא לתורת-המידות על יסוד הנסיון״), 1914 . 

את המטאפיסיקה שלו פיתח הי׳ בספר 11112111 זנ 111 )ת £1 
111 !׳ 5 נ £161301 116 ! (״מבוא למטאפיסיקה״), 1905 . הי׳ דוגל 
ב.,מוניזם נפשי". העולם הוא מכלול עצום של אירועים 
נפשיים, שמתפרד לריבוי של תודעות אישיות, הממשות כולה 
היא ממשות נפשית! התופעות ה״פיסיות", שאנו חשים 
בהן. אינן אלא השתקפויות של ת ו ד ע ו ת זרות בתודעתנו. 
במקום לומר: "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר", עלינו 
לומר: ״רוח אתה ואל הרוח תשוב״ ( 111 61 ס 501111115 
646116115 ! 501111010 ). היה בזה אומץ־רב שהי׳, בדור של 
נאסוראליזם, הכריז על הרוח כעל הקודם האונסולוגי והלוגי 
של הטבע. 

; 361 — 357 , 1901 , 1010 £ 1 £ /^$? 7716 ) 17104 , 0 מ 2 וחז 31 !ל .קי .[)£ 

. 11 . 0 ; 1922 ,* 14 ( 40711377 ? 7 ) 1 /)$ו 1 /€ץ!$ $. 11 ■ 0 ,סזסס .יד 
- 7710 ) 14 171 , 01111 ? . 13 ;( 543 ־ 537 .ק , 1927 , 32 

.( 1930 , 35 , 71 ) $ 11441 ) 071 ^) . 11 . 0 710771 
ש, ה, ב. 

סימנם, פול — 1113115 ■ 810 ), שעברה באותו זמן ללה אור שבצר¬ 
פת! ב 1917-1915 כיהן כשגרירה של בלגיה בלונדון, ומתחילת 
1918 כשר-החוץ. ב 1919 עמד בראש המשלחת הבלגית 
בוועידת־השלום, וחתם על חוזה־ורסאי בשם מדינתו. ב 1920 
נבחר כנשיא העצרת הראשונה של חבר־הלאומים. ב 1924 — 
1925 ו 1927 — 1935 היה שוב שר-החוץ. 

הי' השלים, יחד עם א. דלקרוא ס״ס״ן־ס), את תולדות 
הפארלאסנט הבלגי, שאביו התחיל בחיבורן (■ז 3 ק 6 * £1151011 
£6181006 13 86 16 ! 3 זח 6 ו.*: 06 , 1885 — 1909 , ופירסם ספרים 
היסטוריים אחרים, ביניהם קורות־חייו של המדינאי הבלגי 
הליבראלי פרר־אורבן( £1616011,311 , 2 כרכים, 1905 — 1910 ). 
בסוף חייו נתפרסם חיבורו: ■ 165 קת 6.11 ־ 1 נ 11151:0 ' 6111511 בח £13£ 
! 50046011 61 510115 ("קטעים היסטוריים. רשמים וזכרונותי). 
1940 . ב 1958 יצא ספרו £461001165 ("זכרונות") ב 2 כרכים. 

. 1946 ,. 7 ) . 8 ,*סב",? .א 

הימנם, קויךני (קודנליום) — ( 0010611115 ) 001061116 
305 ת 1 < 64 !£ — נו' 1892 . ננט), פאדמאקולוג ופי־ 

סיולוג בלגי. הי׳ הוא בנו של הפארמאקולוג י. פ. הימאנם 
מןנט. והוא תלמיד מובהק של אביו וממשיך במחקריו! 





219 


היטנם, קורני—הינדית 


220 


ב 1930 אף ירש את הקאתדרה של אביו באוניברסיטת גנט. 
נושאי מחקריו של הי' הם המכאניזמים של ויסות חום־הגוף, 
מחזור-הדם והנשימה. בשורה של מחקרים, שבהם התחיל 
(עם אביו) ב 1924 , 
גילה, שהאברים הרגי¬ 
שים שבדופן קשת־ 
האאורטה וגת ע־רק־ 
הראש — שהיו ידועים 
כקולטי גירויים, שמש־ 
פיעים על סעולת־הלב 
ולח׳דהדם — קולטים 
גם גירויים, שמפעי¬ 
לים רפלנסים של הנ¬ 
שימה. בגת מצויים 
פרסו־רצפטורים — 
ז״א אברים רגישים 
לשינויי לח׳רהדם, וכן 
מצויים בה ובקשת- 
האאורטה כימו־רצפ־ 
טורים — ז״א אברים 
רגישים לשינויים כימיים (ריכוזי החמצן ודו־תחמוצת 
הפחמן) בדם. סכאניזמים אלה הם בעלי חשיבות מכרעת 
להסדרת קצב הנשימה ועצמתה ולהבטחת אספקה מתאימה 
של חפצו ללב ולמוח. ב 1938 הוענק להי׳ פרס־נובל לפיסיו- 
לוגיה על מחקריו אלה. 

היטרה ("פ*!!׳, 13 * 1-1111 ), בתקופה העתיקה — עיר 
יוונית חפשית, על חופה הצפוני של סיציליה! 

נוסדה סמוך ל 648 לפסה״ג ע״י תושבי זאנקלה (!, 231x1 , 
היא מסאנה, היום מסינה). ב 482 לפסה״נ נכבשה הי׳ ע״י תדון, 
מלך אקראגאם (אגריגנטום, היום ג׳ירג׳נטי). שנתיים לאהד 
מכן ניצח תרוו, יחד עם גלון, שליטה של סיראקוסי, את בני 
קרת־חדשת בקרב, שנערך, לפי המסורת, על־יד הי' באותו 
יום עצמו, שבו נערך הקרב על־יד פאלאמיס. ב 408 לפסה״ג 
נחרבה הי' ע״י בני קרת־חדשת, ואלה יסדו במרחק של 7 מילין 
ממערב לה עיר חדשה — תרמי הימריאי ("חמי־הי", היום 
טרמיני אימרזד. ( 050 ז*ז! 1 !חזתמס , !]). זו האחרונה קלטה 
את סליטי־הי׳ והיתד, אף היא עיר יוונית לכל דבר! אף היא 
נקראה לפעמים קרובות בשם הי׳. אחר המלחמה ד,פונית 1 
הועמדה הי׳ החדשה תחת מרותה של רומי! אוגוסטוס קיסר 
העניק לה מעמד של מושבה (. 13 מ״ 01 :>). — שתי הערים, 
הישנה והחדשה, ישבו על גדתו השמאלית של נהר, שנקרא 
אף הוא בשם הי׳(היום: פיומה גראנדה ( 0131x10 *חט!?]). 
נהר זה, וכן נהר אחר בשם הי׳ — (חיום: פיומד, סאלסו 
! 53130 *"נ"?]) — שימשו זמן מרובה גבול בין סיציליה 
של יוון וסיציליה של קרת־הדשת. 

.* 1 ; 1 ז 3$$11 ק , 11 \ , 1 ^ , 1110$ [\< 0 ו 111 ' 1 ' ; 165/6 , 1 ד\ ,$סז 10 > 0 ־ 161 ־ 1 

, 1 >ז 3 ־ 1 ט 8 385 , 1907 י ^^ד׳\ 116!11, X ה 0 1 (ה 16 ה*ןח 10 \ 

. 122 , 57 , 19-41 ,£/ 41 ון{ק 0 -<£ס<(ס 1 

הין, פיט — ו:,!!! :*ק או! 14011 .ק — ( 1577 — 1629 ), 
יורד־ים הולאנדי, היו היה בנו של רב־חובל, שעסק 
בדיג מליחים, כשהיה כבן 20 נשבה ע״י הספרדים והוכרח 
לשרת אצלם 5 שנים כתופם משוט. לאחר ששוחרר משביו 
פעל בחברת הודו־ד,מזרחית ההולאנדית. ב 1623 עבר לחברת 



הודו־המערבית ההולאנדיח, והודות לאומץ־לבו היוצא מן 
הכלל הצליחו ההולאנדים לכבוש פעמיים ( 1624 ו 1627 ) את 
העיר באיה (ע״ע) שבבראזיל. פעולתו המפורסמת של הין 
היתד, תפיסת צי ספרדי, שהוביל כסף, בחוף הצפוני של 
קובה בסתו 1628 . ביוני 1629 נפל בקרב נגד שודדי־ים סמוך 
לדנקרק. הין נמנה עם גיבורי־הים המעולים של הולאנד. 

. 16 * 19 , 1/1001 ה 616 ' 2111 46 1 ז* . 11 .? ,־ 8001 10 > . 0 . 1 ^ 

הינאו, יוליום ןענ!ב פון — מסע צגז 251 ןן 

1 !במץב 44 — ( 1786 — 1853 ), גנראל אוסטרי. הי׳, שהיה 
בנו חבלתי־חוקי סל וילהלם 0£ , רוזן הסן, נכנס, כשהיה כבן 
15 , לצבא האוסטרי וב 1805 — 1815 השתתף במסעות נגד 
נאפוליון. ב 1848 — 1849 הצטיין כגנראל בקרבות בצפון אי¬ 
טליה (ע״ע אוסטריה־ר,ונגדיה, עם' 988/9 , איטליה, ענו׳ 740 ) 
ודיכא, בין השאר, באכזריות אח התנגדותה של העיר ברשח 
(״הצבוע של ברשה״). במאי 1849 נמסר לחי׳ הפיקוד העליון 
של הצבא האוסטרי, שעליו הוטל דיכוי המרידה בהונגאריה. 
הי' ניצח את צבאותיהם של המורדים, ועם סיום הקרבות 
נתמנה למושל־הארץ, ובפועל — דיקטאטור צבאי. הי׳ הוציא 
להורג רבים סמנהיגי-המרד, בייחוד מן הקצונה. ביולי 1850 
פוטר ממשרתו ונסע לאנגליה. כשביקר שם בבית־חרושת 
אחד הוכה ע־׳י הפועלים, ששמעו על אכזריותו. 

,. 11 . 06 ״,נ(| . 11 .״ !' 1875 <<״׳> ״״/,>/ , 5060011315 . 0 

- 1-0111 ^ 11 ( 1 ,קןח 1 ! 2 ב(>! . 8 ; 1909 , 416 * 511 16 ) 6 * 1010$1 /^ק 6 ח 61 
. 1948 , 49 ) 1848 ו( 10 )זז 6 ו* 0 הזו! וז 116 *!^ הזו הסוו 

הינדואיזם, ע״ע קדו, דת. 
הינדוסטנית, לעון, ע״ע ל ,דו, לשונות. 

הינדו־קוש ( 11511 ^-נ 11 ״ 911 ! בפאשטו [הלשון הרשמית 
באסגאניסטו) — הינדו־קוה = הר־הודו), מערכת של 
הרי־קמטים, שרובה נכלל בצפוו־מזרחה של אפגניסטן (ע״ע, 
עמי 106/7 , וע״ע אירן, עמ׳ 242 ) ומיעוטה בצפונו של חבל 
צ׳יטרל שבפאקיסטן ובדרומה של טאג׳יקיסטן (ברד,"מ). 
בנוגע לגבולותיהם של הרי ד,׳־ק׳ אין הסכמה כללית! קווי- 
האורך ■ 74 ו״ 66 וקווי-הרוחב * 34 ו״ 37 נחשבים לגבולות 
קיצונים. בצפון־המזרח עוברים הרי ד,׳־ק׳ לרמת פמיר ול- 
קרקורום, ובמערב — להרי בנד־אי־טורקסטן ולסיאף־קוד,. 
בחלקם הצפוני־מזרחי הם גובלים בעמק הנהר אמו־דריה 
(ע״ע). הריס אלד, הם מן הגבוהים שבעולם, שיאם, טיריץ׳- 
מיד שעל גבול צ׳יטראל, מתנשא עד לגובה של 74190 מ׳(לפי 
מקור אחר: 7,750 מ׳). כיוון הקמטים של הרי ד,׳־ק׳ הוא 
מדרום־המערב לצפון־המזרח. בצפון־המזרח הם נמשכים 
בשתי שלשלות מקבילות! בדרום־המערב הם מתרחבים בצו¬ 
רת מניפה, והשלשלות נמוכות יותר. הרי ה׳־ק׳ בנויים ברו¬ 
בם שכבות של אבני-יסוד גבישיות דמטאמורפיות. הגבול 
של שלגי־עד בהם הוא ביו 4,500 ל 4,800 ס׳. המעברים המו¬ 
עטים שבתוכם גבוהים וקשים. הנמוך והנוח שבהם, מעבר 
במין, בדרך מקבול למזר־אי־שריף ולבלך, הוא בגובה של 
כ 3,000 מ' ומכוסה שלג בחורף. הרי ה׳־ק׳ חשופים ברובם 
הגדול. תושביהם המועטים, שרובם משבטי גלצ׳ה (סג׳יקים 
דרומיים),מתפרנסיםמגידול־מקנה ועבודת־האדמה בעמקים. 
היוונים הקדמונים כללו את הה׳-ק' בהרי פרפמיסום וקראו 
להם גם "הקאוקזוס ההודי". 

הינדית, ע״ע ל,רו, לשונות. 










221 


הינדטית, פאול — הינדמן, הנרי סירז 


222 


לויגדמיוז! פאול — ו 1 !!מ! 911140 !סב , -! — (בר 1895 
בהנאו), קומפוזיטור גרמני. הי׳ למד קומפוזיציה מפי 
א. מנדלסזון וברנהארד מקלם בקונמרוואטוריון שי הוף 
בפראנקפורט ע״נ מיין, באותה תקופה כתב שורה שד יצירות 
קאמריות, וכן מהזה 
פושר לפי מלים מאת 
וילהלם בוש (ע״ע). 
בגיל 20 כבר שימש 
כנר ראשון בתזמורת 
האופרה של פראנק- 
פורט.במלה״ע [שירת 
בצבא. ב 1921 יסד הי׳ 
את רביעיית־עמר, ש¬ 
הכנו הראשון בה היה 
התורכי ליקו עמר, 
והי׳ היה נגן הוויולה. 
רביעיה זו, שנתייחדה 
בביצוען של יצירות 
מודרניות, זכתה עד 
מהרה לפירסום בינ¬ 
לאומי. ב 1921 ניגנה 
בהצלחה מרובה את 
רביעיית־המיתרים השניה (אופוס 16 ) של הי׳ בפסטיוואל 
של דונאדאשינגן. שקדם לייסוד ה״אגודה הבינלאומית 
למוסיקה בת־זמננד. בשנת 1922 בוצעה המוסיקה הקאמרית 
מס׳ 1 של הי׳ ומחזור־השירים "השפחה הצעירה" (לפי 
סלים של משורר אוסטרי צעיר. גאורג טרקל). ביצועי- 
הבכורה של יצירות־הי׳, שעמדו במרכז הפסטיוואלים של 
ה״אגודה הבינלאומית״ בשנות 1923/25 , פירסמו אח שמו 
בארצות הרבה. ומאז הוא נהשב לגדול המלחינים הגרמניים 
בזמננו. ב 1927 נתמנה הי' מנהל המהלקה לקומפוזיציה של 
האקאדסיה הממלכתית למוסיקה בברלין, אהר האופרה 
״קרדילק״ ( 1926 ) והאופרה הקומית ״הדשות היום״ ( 1929 ) 
יצר הי־ את החשובה שביצירותיו בתקופה זו: האופרה 
״מתיס הצייר״ ( 1934 ). על הצייר הגרמני מתיאם גרינולד 
(ע״ע) — שחלקים ממנה בוצעו תחילה כסימפוניה בעלת 
שלושה פרקים. האופרה בשלמותה בוצעה לראשונה בציריד 
ב 1938 . 

הנאצים, שראו את סיגנונו המודרני של הי' כ.,חורג 
ממסגרת התרבות הגרמנית", החרימו את יצירותיו למרות 
•הסניגוריה, שלימד עליו המנצח פורטונגלר (ע״ע) במאמר, 
שפירסם בנובמבר 1934 . בד/ 1935 עיר הי/ לפי הזמנתה של 
הממשלה התורכית, 3 ביקורים בתורכיה וד,יתווה תכנית לתי¬ 
קון חיי־המוסיקה התורכיים. לאחר שעיר כמה מסעות באר¬ 
צות שונות באירופה וביקר 3 פעמים באמריקה ( 1937/8/9 ), 
עזב לסוף את גרמניה. ב 1938/39 ישב בשווייץ, וב 1940 
השתקע באמריקה. ומאז עד 1953 הורה קומפוזיציה באוני¬ 
ברסיטת ייל שבניו־היוון. בתקופה זו חיבר כמה חיבורים 
חשובים בתאוריה של המוסיקה. אחר פלה״ע 11 יצא למסעות- 
קונצרטים למכסיקו, קאנאדה, אירופה. יאפאן וארצות 
אמריקה הדרומית. ב 1951 נתמנה הי׳ פרופסור פן המניין 
באוניברסיטה של ציריך כיום הוא יושב שוב בגרמניה. 

בשנות ה 20 נחשב הי׳ לאחד מן הקיצוניים שב״מחדשי 
הצלילים". היום, אחד דור אחד בלבד, מוחזק הי' בעיני 


הדודקפוניסטים בנחלת־העבר, והם מזלזלים בהנחות התאו־ 
רטיות של טכניקת־הקומפוזיציה שלו. עם זה אפשר להבחין 
בסימני-שיתוף בין כיוונם של אלה ובין כיוונו של הי/ 
עמדתו העיונית של זה האחרון כלפי בעיית ה״אטונא־ 
ליות" מוסברת בספרו 5312 ת 0 ׳ר ס![ 160156118 ־ 170101 ־ ;ס 
(״הוראת ההלהנה״, 1937 ) וביטויה המעשי של עמדה זו היא 
האופרה שלו ,[״//׳ ז״[, 11,0100,110 שוס ("הארמוניית העו¬ 
לם", 1957 ). לפי השקפתו של הי׳, יש לסדר את הצלילים 
על־פי משמעות נשגבת יותר, מאחר שבתבל שלמת, לדעתו, 
הארמוניה קוסמית, ההתנגדות, שהביע הי׳, בע״פ ובכתב, 
לדודקאפוניסטים ולמוסיקה האלקטרונית, נבעה בעיקר ממה 
שהרבה מן המלחינים (ביהוד מן הצעירים) השתמשו לרעה 
בשתי הטכניקות הללו, הי׳ מוחזק כמחיה הרבקוליות של 
תקופת יה״ב וכחותם הרומאנטיקה הרמה הגרמנית; קוו'־ 
השיתוף של הי׳ עט טכניקות אלו מקורם בחוש המוסיקאלי 
הבריא שלו, המתנגד להתרחקות מכוונת מן המסורת לשם 
תפיסות מומצאות של מבנה־צלילים חדש. מכאן החשיבות 
שבפעילותו של הי' בשדה החינוך המוסיקאלי. הרבה מן 
הקומפוזיציות שלו נוצרו בקשר לעבודתו הפדאגוגית, כגון 
״אנו בונים עיר״ ( 1931 ), מוסיקה לכלי־מיתרים; שש״ 10 ק 
111115111138 (״יום מוסיקה בפלו'/ 1932 ) 1 10114115 מ,!;""! 
( 1943 ) — אוסף של אקדמות ופוגות לפסנתר סולו; ועוד. 

יצירותיו המרובות של חי׳ מעידות על פוריותו ורב־ 
צדדיוחו. מהן יש להזכיר: כתבים עיוניים: 1116 
ת 10 ) 051 ק 1 ! 001 746811:31 }ס 013/1 ("מלאכת החיבור המוסי¬ 
קאלי", 1941 ); ׳ 143116005 121 ! 0 ;! 3111 ז 7 ("ההארמוניה ד,פ־ 
סרתית', 1943 ) ! 4651013115 [ £01 131111025 '[' ׳ £1016001315 
(״אימוני-יסוד למוסיקאים״, 1946 ) 1 [![!ס^ו 5 י זש$סק 1 חס 0 ל, 
(״עולמו של פלחיף, 1950 ). — יצירות לתיאטרון: 
0361011 ! 190 (״השד״, 1924 ) — פאנטומיפת-פחול ; 410 ( 
! 261601 6001 (״הלוך ושוב״, 1927 ) — סקל' 1 13 ז 5511 ו 1 !נ 701 ל 
151000 ^ (״חזון נשגב״. 1938 ) — באלט. — יצירות 
לתזמורת: ״קונצ׳רטו פילהארמוני', 1932 ! "ארבעת 
הטמפרמנטים״, 1940 : "סטאמורפוזה סימפונית על נושא מאת 
וברך 1943 : וכן קונצ׳רטים, מוסיקה קאמרית וקולית. 

, 61 נ 01 ז $1 . 14 ; 1941 < 1£1 -ו 00 ו 77 ,. 11 . ; 1948 ,./* 

יו. ט. 

^{ 7 ־ 0 [, הגרי ריייי - 30 ת 041 ץ £4 4351015 • ׳ 141:015 — 

( 1842 — 1921 ), מנהיג סוציאליסטי אנגלי. בצעירותו 
תמך במאמריו בתנועות השונות לשיחרור לאומי (האיטל¬ 
קית, האירית, ההודית). בהשפעת ה״קאפיטאל" של מארכס 
ופגישה אישית עם מארפס נעשה הי׳ מארכסיסטן וסוציאל- 
דמוקראט. ב 1884 הקים את "הפדראציה הסוציאל־דסוקדא־ 
טית", שהפכה במרוצת־הזמן ל״מפלגה הסוציאליסטית הברי¬ 
טית". הי' לא הגיע מעולם לכלל השפעה כלשהי על המוני 
הפועלים האנגליים, ומפלגתו נשארה קבוצה לא־גדולה של 
משכילים. הוא שלל את חשיבותה של תנועת־הפועלים המק¬ 
צועית, ואף את משנתו הכלכלית־הסוציאלית של מארכם 
תפס תפיסה כללית מאוד! לא היה קומוניסטן, אך הטעים 
את ה״הכרוד שבהתרפת יחסי-המעמדות בחברה הקאפיטא־ 
ליסטית. מתוך התנגדותו לליבראליזם בא לעיתים, בזמן 
בחירות לפארלאפנט, ביחסים קרובים עם השפדניפ-הטורים. 
עם זה היה פאטריוט בריטי נלהב והאמין ביעודה של האיס־ 









223 


הינדמן, הנרי מירז — הינה, הינריו 


224 


פריה תבריסית. ב 1914 עזב את מפלגתו, כשזו הכריזה על 
התנגדותה להשתתפותה של בריטניה בסלתמת־העולם 1 . 

. 1928 , 5061/61/771 /ס / 7/16 ) 70 ? ,// , 0011541 ,[ .? 

היענכות. ע״ע ןבן׳ה. 

ד.ינךנביךנ, פאול -פון ןנל) 5 ד 1 ךף ופון — 7011 11 \ 2 ? 

8 ־״ 1 כ)ח 40 ת 1 ן£ תס׳י 1 ) 110 401££ ״ 00110 ״ 80 — ( 1847 — 

1934 ), מצביא גרמני. הי׳ היה בנו של קצין פרוסי וחונך 
בבית־ספר לקצינים. לאחר שהשתתף במלחמות גרמניה ב 1866 
וב 1870/71 (ע״ע גר- 


* 1*33 




מניה, עמי 454/55 ), 
הועבר לבית־הספר 
לקציני המטה הכללי 

( 10 ו״ 1340 [\ 1 ־ 10£5 !£). 

ב 1903 עלה לדרגה 
של מפקד־גיס, אך 
ב 1911 שוחרר, לפי 
בקשתו, מן הצבא — 
כנראה, מפני שנם־ 
תכסך עם הקיסר ויל־ 
הלם 11 . לאחר שפר¬ 
צה מלה״ע ] נתמנה 

הי׳ ( 22.8.1914 ) מפקד פ*י 5 םו 1 הי:דנ 3 !רנ 

עליון בחזית המזרחית. בקרבות מספד (אוגוסט/ספטמבר 1914 
ובחורף 1914/15 , ע״ע מלחמת העולם 1 ) גירש את הרוסים 
מתחום גרמניה ונעשה המצביא המקובל ביותר על העם, אע״ס 
שאת נצחונותיו יש לזקוף לזכותם של ראשי־המטה שלו, 
מאפס הופמאן ( 1869 — 1927 ) ואריך לודנדויף (ע״ע). בקיץ 
1916 נתמנה הי׳ ראש המטה הכללי של כל הצבא הגרמני, 
עם לודנדורף כעוזרו־יועצו. בחזית המערבית הוקמה מערכת 
ארוכה של ביצורי־שדה בשם "קדהינדנבורג" (- 18 ב״ 1 ״ 40 ״ 1 ג£ 
1.1010 ), שנמשכה מן החוף הבלגי ממערב לאוסטנד (ע״ע) 
עד כ 70 ק״מ צפונית־מערבית למס (ע״ע). בקו זה החזיקו 
הגרמנים בעמדותיהם עד קיץ 1918 . 

בסופו של אותו קיץ נוכחו הי׳ ולודנולרף לדעת, שגרמניה 
הוכרעה במלחמה, וב 29.9 אותה שנר, דרשו מסמשלת־גרסניה 
לפתוח במו״מ מידי לשביתת־נשק, בנובמבר המליץ הי׳ 
לקבל את התנאים הקשים, שהעמידו מעצמות־הברית, ויעץ 
לווילהלם 11 לעזוב את הארץ. את הצבא הוליד בסדר חזרה 
לגרמניה. אחר שלום ורסי ( 28.6.1919 , ע״ע גרמניה, עמ׳ 
466 ), שגם את תנאיו המליץ לקבל, התפטר. 

ב 1920 ^ 00 הי׳ את (״: 1 ( 1,01 0101111:10 15115 ) 

וטען, בין השאר, שמפלתה של גרמניה היתר, תוצאה של 
״תקיעת פגיון בגב" (ע״ע גרמניה, עמ' 466 ). 

בהשפעתו של אלפרד פון טירפיץ (ע״ע) העמיד הי' 
ב 1925 את מועמדותו למשרת נשיא־גרמניה. הננראל הישיש 
נבחר ושמר בקפדנות על החוקה הרפובליקנית, אע״פ שבלבו 
היה הסיד נלהב של המונארכיה הפרוסית המסרתית. ב 1932 
נבחר שנית כמועמדן של כל המפלגות הדפובליקניות, פרט 
לקומוניסטים, נגד היטלר (ע״ע). אתר נצחונם של הנאצים 
בבחירות של אותה שנה סירב מתחילה למנות את היטלר 
בראש־ד,ממשלה, אך לאחר זמן־מה קיבל את עצתם של 
מקורביו, וביחוד של בנו, אוסקר הי׳, ופון פפן, ומינה את 
היטלר לקנצלר ( 30.1.1933 , ע״ע גרמניה, עמ׳ 471/2 ). לאחר 


מכן איבד הי׳, שכוח שיפוטו כבר הוחלש במידה ניכרת, 
את כל השפעתו. — הדינים־וחשבונות של הי/ מכתביו 
ונאומיו פורסמו ב 1938 ע״י פ. אנדרם ( 5 ־ 401 ״£ .£). 
006671 7/16 ,ןז:>מ 0 ש 15 -ז:י 1 שש 11 ^\ • 1 ; 1935 ,.// .£ 

; 1936 ,? 711/107 חממז ׳! 06 / 0 6073 צ 1 ( 111 ) 710 111 . 71 .( 71/07 
,מ; 1 ״ 00 .׳* 1 ; 1948 ,.// . 11 ; 1938 ו ) 1 (/גן 0 ? 1102  1 > 1 !ן 835 ) בקומדיה שלו,.המזלג הגורלי". 

ביולי 1830 פרצה המהפכה בפאריס. מאחר שתכניותיו 
של הי׳ לטפח קריירה כלשהי בגרמניה נידונו פעם אחר פעם 
לכשלון, ומאחר שביקש להימנע מריב עם השלטונות מחמת 
השקפותיו המדיניות הליבראליות, יצא ב 1831 לפאריס 
ושוב לא חזר לגרמניה אלא לביקורים קצרים בלבד 
(ר־ להלן). במשך 25 השבים שלאחר מכן פעל הי׳ רבות 
כדי להביא לידי הבנה בין הכוחות הספרותיים, המדיניים 
והחברותיים בצרפת ובגרמניה. ב 1835 הטיל בית־הנבהרים 
הפדראלי הגרמני חרם על כל יצירותיו של הי', וכן של שאר 
חברי -גרמניה הצעירה". אך דבר זה לא מנע את הי' 
מלהמשיך בחיבור יצירות מתובלות ברמזים מדיניים עקצנים, 
כגון מסה גדולה -על לודויג ברנה"(־ז״ 86 א 1 ע*נ 1.1 • 0861 ), 

1840 . והאפוס הסאטירי־האלגורי,.אטה טרול״ ( 11-011 

1841 . באותה שנה נשא את מתילדה — השם הפיוטי, שבו 

כינה את קר 0 צנצ י ה א״'ני סירה פ 11 >:! 10 >£ סגזחססוסזס 
זב•!). נערו׳,־זבנית מחוסרת־השבלה, אך יפה. כתוצאה מבי¬ 
קוריו בהאמבורג ב 1843 ו 1844 , נתפרסמו יצירותיו הפיוטיות 
"גרמניה, אגדת־חורף" ( 11611 :>ז 13 ח־ 1101 זף 4 \ 1,6111 )ת 13 ו $01 ז 11 ? 0 ) 
ו.,שירים חדשים״ 16116 י 1 ) — כולם ב 1844 . 

ב 1848 פרצה מהפכת מארס בצרפת, ובעקבותיה — 
המהפכה בגרמניה. הי׳. שמצב בריאותו הלך ורע משנה 
לשנה, עבר ברחובות פאריס בפעם האחרונה במאי. הוא 
חלה בהתנוונות־שרירים כללית (אך לא מחמת עגבת, כפי 
שסברו רבים), שגרמה לו כאבים קשים, ונעשה צמוד לערש־ 
הדווי שלו, שקרא לו "קבר־המזרנים" (ז£טזאתס 2 ז 3 ־] 1 ב 4 *). 
במשך כל שנות יסוריו היתד, דעתו צלולה עליו. הפואמות 
המזהירות. שנכתבו ברובו בתקופת מחלתו, נתפרסמו ב 1851 . 
בשם "רומאנסרו" (סעבתגוססזן). הן כוללות בין השאר את 
ד״נעיסות העבריות" ( 4610611611 * 116 :ו 115 !־נ 44611 ). ב 17 בפב¬ 
רואר 1856 גאל אותו המוות מסבלו. הוא נקבר בבית־הקברות 
של מונמארטר בפאריס. 

הי' במשורר ותוגה ־דע ו ת. הפואמות הראשונות 
של הי׳ חדורות יגון ושופעות דמעות. "יסורים צעירים" 
( 16161611 סאסט[) הוא השם, שנתן להם. שם זה הולם אף 
את שאר מחזורי־השירים שב-ספר השירים״ ( 61 ( 6 80011 
ז 6 ! 1,161 ), 1827 , שנושאו העיקרי הוא האהבה, יסוריה ומעללי־ 
סכלותה, וששימש מקור־השראה למלחינים יותר סכל קובץ 
לירי אחר בספרות העולמית. 

המחזור "אינטרמצו לירי" ( £220 ת 1 זס 1 ן 511 ס 15011 זץ_ 1 ), על 
רגשיותו הבכיינית, "צער־העולם" שבו והאירוניה הרומאנטית 
שלו, מיטיב ביותר ללמד על תקופת־עלומיו של הי׳. הוא 
פותח בלידת האהבה בחודש־סאי הנפלא, מתאר את השמחה 
ללא גבול, הממלאת את לבו של צעיר במשך תקופת־ד,פריחת 
הראשונה של אהבתו, ועם זה הוא מוצא אותם הרגשות עצמם 
בכל גרגיר של היקום ובכל נשימה מנשימותיו, הוא מגיע 
לשיאו בהתפרצויות־כאב, הנגרמות ע״י בגידת האהובה. והוא 
מסתיים באכזבה, שהולכת ומעמקת עם התמוטטות כל האור 
והיופי. הי׳ מייחס את מצבי-רוחו לטבע הסובב אותו, כשהוא 
אוהב, כובש רגש זה אף את החבצלות, הסיגליות. פרחי 
הלוטוס ד,זמירים, היעלות, השמש, הירח והכוכבים. ואילו 
כשאהובתו בוגדת בו, חש כל המבע בשינוי הטראגי. היום 
הופך ללילה, השמש נמחית. הכוכבים אוספים נגהם, במקום 
החדווה באות דמעות, ובמקום הנימפות — רוחות רעות. 


המחזור הלירי -השיבה" (■ 0111 ; 1 מז 01 מ 016 ) מכיל את 
שירו הלירי המפורסם ביותר של הי׳, ה״לורליי" ( 1,010101 ) , 
ואת השיר היפה ״דמית לפרח״ ( 8111106 61110 10 * ! 815 1 !ם). 
שהולחן יותר מכל שאר שיריו הליריים. פשטותם של שירי־ 
האהבה שלו, יותר משהיא פשטות של ממש. היא פשטות 
מדומה. הוא הקפיד על חיקוי צליליהם של שירי־העם 
הפשוטים, ולפעמים קרובות הצליח למסור את חינם התמים. 
אך לעולם אין הי׳ משורר תמים. נפש־האדם חסרת־המלים, 
הבוכה בשפע שמחתה והצוחקת בעצמת כאבה. מקבלת על־ 
ידיו כוח־מבע ולומדת להביו את עצמה. רק לפעמים נדירות 
מתארת שירתו תופעות קרות, בהירות, אובייקטיוויות, על־ 
פי-הרוב מתוארות התופעות כפי שהן משתקפות בשכלנו 
הפגום ובלבנו הסר־ההגיון. וכשם שידע הי׳ לאהוב אהבה 
עזה, ועם זה לחייך בלעג לנוכח אהבתו, כשם שידע לשנוא 
שנאת־מוות ועם זר, לתמוה על סיבת־הדבר, כך שימשה אף 
שירתו ראי של הלכי־נפש ניגודיים. זו לא היתה שירה, 
שהיתה כולה מוסרית. כולה כנה, אלא שירה שהיתר, מבע 
לנפשו של האדם החדש, הקרועה ע״י ספקות ללא תשובה. 
הנפתלת עם היאוש וגוברת עליו, המסובכת במידה שאין 
להתיר את סבכיה — שירה רגישה ביותר עד כדי חולניות. 

אכזבתו של הי׳ בענייני אהבה עוררה בנפשו רגש־תועבה 
עמוק כלפי היחס ד,"עסקי" אל החיים. כנגד יחס זה הוא 
מתריס ב״מסע בחדי־האדץ״ ( 1824 ), שבו הוא מחלק את 
בני־אדם לשני סוגים: לסוחרים ואמנים, או, לפי לשונו. 
ל״פלשתים" ולתלמידי־חכמים. ה״פלשתים" הם הפקחים, היו¬ 
דעים לטפל במספרים, לחשב רווחים, לצבור הון, המביטים 
על כל העולם כולו סנקודת־המבט של התועלתיות והמבקשים 
שימוש מעשי לכל הבריאה, אע״פ שהם נחשבים למצליחים, 
הרי לאמיתו של דבר■ מחוסרי-שמחה הם, משום שחיפה 
והנהדר אינם חלק עיקרי מחייהם. היער והנחל, ההר והזמיר 
אינם חיים לגביהם. דק בן־הטבע, הסשורד, שמחתו שלמה. 
הטבע הוא בשבילו ספר פתוח, שבו הוא יכול לקרוא את רזי־ 
היצירה. הוא פונה עורף לבגדי־הרקר וגרבי־המשי, לחיבוקים 
העדינים ודברי־החלקות: הוא סטפס על ההרים, שעליהם עו¬ 
מדות סוכות פשוטות, מתנשאים אדנים אדירים, והצפרים 
והנחלים מרננים תמיד. שם ירחב לבו, ובהשקיפו על האנשים 
המצוחצחים ונימוסיהם המלוטשיט, הוא פורץ בצחוק ושיר. 

עמדתו השלילית של הי׳ כלפי מעמד־החנוונים המפוטם 
גוברת אחר נסיעתו לאנגליה. הוא נדהם למראה סביכותה 
ואכזריותה של המטרופולין הגדולה לונדון, חדגונותם הנוגה 
של בתיה, והקצב המטורף של חיי־יושביה, בצבעים חיים 
הוא מצייר מחזות של פריצות, פשעים ודלות במשכנות- 
העוני של לונדון. הוא מוצא יותר אנושיות אמיתית בין 
הנידחים לבושי-הסחבות משביו האזרחים המכובדים, קרי- 
המוח, העושים הכל בחשבון ודעת. זמן־סה האמין בתורת 
ה״פרולטאריון האציל״ — תורה שבעטיה נטה לדעותיו של 
סן־סיסון ושפרש ממנה משאיבד את אמונתו באותו הוגה. 

במשך שנות ה 30 בא הי׳ במגע עם מיעל שוליה, אולינד 
רודריגס ופרוספר אנפאנטן—שלושה מנהיגים מבית־סדרשו 
של סן־סימון. הי' היה עד־ראיה לגידולו וירידתן של כיתות 
שונות, ובמאמרים הרבה היפנה את תשומת־לבם של הגרמנים 
לדת ולפילוסופיה החברותית החדשות, שעוררו תסיסה רוח¬ 
נית בקרב שכניהם המערביים. הוא הקדיש את ספרו "על 
גרמניה״( 6 מא 3 ת 1161 ) 1 ' 061 ) לאנפאנטן ובסיסמה של -חידוש 





229 


הינד, הינייד 


250 


כבוד הבשר", עשה לבבות בגרמניה לתורתך של אנפאנטן, 
שלפיה צריבה ההשקפה הנוצרית, שיש להפריד את הנפש 
מעל הגוף, לפנות מקום לתפיסה, הרואה בשניהם גילויים 
אלוהיים. 

הי׳, שהלן־ שבי אחר תורה זו, הולם על דמוקראטיה — לא 
של אזרחים חסכנים, אלא של אלי־אנוש, שנהנים מנקשאר 
ואמברוזיה, גלימות־ארגסו ומי־בושם יקדים, תאוה, ברק. 
מוסיקה, קומדיה ידיקוד של נימפות צוחקות. ב״גרמניה. 
אגדת־הורף״. הוא שר את שירת מלכות־שדי על אדמות — 
שירה, שנועדה לבוא במקום שיר־הערש הישן של הנצרות 
בדבר ההינזרות מהבלי העולם הזה. 

במרוצת־הזמן. עם התפוררותו של כיתות סן־סיסוו ועלייתו 
של הקומוניזם, תתחיל הי׳ מטיל ספק בדבר, אם המבנה 
התעשייני והחברותי החדש יביא ליתר נופש ואושר; הוא 
התחיל חושש, שבעולם ממוכן של בני־אדם־אוטוסאטים לא 
יהא מקום למעריציהם של ונוס ואפולו, ואף מצר היה על 
העלמותו של המשטר הישן. נכון הדבר, שהמשטר הישן 
היה רקוב עד היסוד; אך עם זה היה, לכל הפחות, מלוטש 
מבחוז ושופע מי־בושם, ואילו החברה החדשה חסרה אפילו 
חיקויים חיוורים אלה של יופי מוחלט. אכזריותה הבלתי־ 
מלוטשת, נימוסיה, שאין ריח־ניחוח נודף מהם, האלהת 
התעשיין המצליח, שימושה במידות השפלות ביותר, כגון 
תאוות־בצע ואנוכיות, לא היה בהם כדי לסשוך את לבו 
של משורר וגאון. הי' מלגלג עכשיו על תורתו הקודמת 
בדבר הפרולטאריון האציל. לבעלי־בריתו הנלהבים לשעבר, 
שצידדו בזכות הממשל של הפרולטאריון משום שהאמינו, 
שמצאו בו מקורות טהורים של יופי, סוב־לב ותבונה, 
השיב — על יסוד נסיונו —, שהאספסוף, שעמו בא 
במגע, היה מכוער, נשחת ואווילי; אך עם זה הודה, שמן 
ההכרח הוא, שההמון יהא כזה מחמת התנאים. שהוא נתון 
בהם. הכיעור נגרם ע״י הזוהמה. אילו סולקה זו ממשכנות־ 
העוני של הערים ואילו הונהגו בתי־מרהץ, שבהם יוכל כל 
אדם להתרחץ הינם, היה הפועל נקי ויפה כטרזן סבני־ 
האצילים. השחיתות באה כתוצאה מן הרעב. אילו סופק לכל 
בני־האדם מזון כל צרכם, היו הפשע והרשע פוחתים עד כדי 
שיעור של מה בכך. הסכלות מקורה לעיתים קרובות בבערות, 
אילו נוסדו בתי־ספר לעם והדעת היתד, נחלת הכל, עשוי היד, 
האדם הפשוט לפתח בקרבו תבונה והשכלה במידה ניכרת. 

הי׳ ידע יפה, שהצעות בלתי־מרעישות אלו לא תזכינה 
לתשומת־לג כן ידע, שכוח השפעתם של היצרים על ההמונים 
גדול מכוח השפעתו של השכל, את מהפכת 1848 ראה כמבוא 
למהפכות העתידות לפרוץ בהקף עולמי. הוא האמין, שקרוב 
היום, שהשינויים בחייהם הכלכליים של העמים יביאו לידי 
ביטול הגבולות הלאומיים והמדיניים. הקרבות יהיו נטושים 
בעתיד לא בין ארצות אויבות אלא בין מעמדות אויבים בכל 
ארץ וארץ. הוא תאר מאבק זה בפואמות מתקופת "קבר 
המזרנים" ובפרוזה של "לוטציה" (בזמזנו,!). 

הי׳ הזה. שהאספסוף הנבער מדעת יגיע לשלטון — חזון, 
שעורר בו רגש מעורב של שמחה ופחד. הוא שמח על מפלתו 
של המשטר השליט. שבו נלחם כל ימיו; הוא פחד — משום 
שחשש לטיב החברה, שתקום במקומו — חברה, שימשלו בה 
יצרי־האספסוף. שתחרים את האמנות האמיתית ותגרש את 
המשורר־היוצר העצמאי; חברה, שתהא משולה לעדר גזוז 
ופועה, שבו שולט רועה רודן, מושל־יהיד, שמלמד־ברזל בידו. 


מה שדחף את הי׳ לזרועותיהם של מארפס וחסידיו, 
אע״פ שעמד על ליקוייו של הקומוניזם, הוא — שנאה 
משותפת אל לאומיות צרה ואמונה משותפת כבינלאומיות. 
המשורר טען, שמאמצי־התיווך שלו בין צרפת וגרמניה 
הושמו לאל כל 5 או 10 שנים ע״י גל חדש של לאומיות. הוא 
חשש להתפרצותה של מלהמה בין אדץ־מולדתו וארץ־גלותו. 
הוא ניבא. שמלחמה כזו עלולה להביא לידי תבערה כללית, 
ובעקבות הדבר — לידי מהפכה סוציאלית. .,זמנים רעים 
וקודרים מתרגשים לבוא, ונביא, שירצה לכתוב אפוקאליפסה 
חדשה, יהא חייב להמציא חיות רעות חדשות, שתעוררנה 
אימה מרובה כל־כך, שסמלי־החיות הישנים שבחזונו של 
יוחנן לא יראו אלא בנוזלים וקופידונים לעומתן... אני יועץ 
לנכדינו, שיוולדו עם עור עבה מאד", 

הי׳ ביקש להישאר בזברון הדורות הבאים בראש ורא¬ 
שונה כלוחם על שחרורה של האנושות. במיטב יצירותיו 
יש היוב החיים — למרות מה שתפס את מהותם של החיים 
כטראגית. מהמת הלד־הרוה המריר, שבו היה נתון מזמן לזמן. 
ומפני שלפעמים היה יצרו משיאו בשעות כאלו "להשתולל" 
בכתיבתו, נראה הי׳ ע״י רבים כפסימיסטן מובהק, כלגלגן 
שטני וכשולליכל העקרונות הדתיים והמוסריים. לאמיתו של 
דבר, אהב את החיים בעוז, שהוא מגדירו כ״אלילי". אע״פ 
שהיה ידוע חולי ומכאוב, ולמרות מד, שעמד על מידת הקפו 
ועומקו של הסבל האנושי, היפנה את אש־זעמו כלפי כל 
המטיפים להינזרות מתענוגים והמלמדים, שאין עולם זה 
אלא עמק־הבכא. ביסודו של דבר, היה דתי מאוד ורגיש 
ביותר לשאלות־מוסר, אף אם סירב לישב בחיקה של דת 
מסויימת או להעלות מס־שפתיים להכללות, שהיו שגורות 
בפי אנשי־דורו. עד סוף ימיו נשאר כופר במוסכמות, אך 
מעולם לא היה בלתי־מוסרי או אדיש למוסר. 

כשהתפתל במכאוביו היה הי׳ נוהג לומר, שטוב למת 
מלחי, וטוב מלשניהם למי שלא נולר. אך מששכך הכאב 
שהציק לו, היה שוב פורץ בשירי־שמחה על שעדייו הוא 
נמצא על כוכב-לבת זה בין קרתנים וחוטאים ולא בטרקליני־ 
השמים בין מלאכים וקדושים. הנשימה בלבד, שאיפת־האויר 
כשלעצמה היתה מעוררת נימי־גיל בנפשו יותר מן התקווה 
לכסא־כבוד בעולם התחתון או העליון. הוא התריע על הדעה 
הטפשית, שהתחילה מחממת את קברו של המשורר, והבטיח 
לקוראיו, שחום טוב מזה הרבה שופע מנערה חלבנית אוהבת, 
המנשקת בשפתים עבות, שריח של זבל נודף ממנה. 

אמירת־הן ז^ לחיים היא היא שאפשרה לו, להי', לחיות 
8 שנים של יסורים איומים ב״קבר המזרנים" וליצור אף 
בתקופה ז^ יצירות־אסנות, שהן שופעות פקחות, שמחה 
ואצילות־רוה. 

יהדותו של הי׳. אפיו של הי׳ היה פרי תורשתו 
היהודית וסביבתו הגרמנית. מוצאו היהודי קבע את גורלו, 
היה סיבת גדולתו והטראגדיה שלו כאחת. תמיד ביקש 
חי' להימלט מן ה״יהודי" שבו ותמיד חזר אליו. עיתים 
נס מחומרתו הסגפנית אל סירי-הבשד של העולם העליז; 
ועיתים היה מתמלא מוסר־כליות על מנוסתו וחוזר ליהדותו 
כאל מקלט רוחני. נפגשו בו, בהי׳, מזרח ומערב; ;תר על כן; 
ירושלים, אתונה, ברלין ופאריס נאבקו בו על הבכורה. 

על התשתית היהודית של הי׳ הורכבה המסורת הגרמנית. 

לכל זרמי ההגות והרגש. שהציפו את גרמניה מסוף המאה ד, 18 
הספקנית עד המהפכה האידיאליסטית באמצע המאה ה 19 . 





231 


הינה, הינריד 


232 


היתה השפעה עמוקה עליו. הרומאנטיציזם, על יראת-הכבוד 
שלו בפני יה״ב, הראליזם, שנולד זה לא כבר. על ההתמכרות 
שלו להווה, הראדיקאליזם המשיחי, על הזוז העתיד האוטופי, 
"צער־העולם", האופטימיזם הפאנתאיסטי והציניזם החברותי 
שלו — כולם מצאו הד באישיותו. הי־ חש והכיר את גרמניה 
בכל שלבי התפתחותה. אם אופן הגבתו היה יהודי, הרי 
המצבים, שעליהם הגיב, היו גרמניים. אם שיטת גישתו אל 
המציאות היתה יהודית ביסודה, הרי עובדות המציאות שנפתל 
בהן ושעליהן סובבו פעולותיו היו גרמניות. בררו משל אפשר 
לומר, שהמבנה הנפשי שלו נשען על שלד־ברזל יהודי, אע״פ 
שהמבנה עצמו היה גרמני. הי׳ הכיר במוקדם בשניות זו 
שבטבעו, אך לא נרתע מפניה. להבדיל מברנה (ע״ע) ושאר 
יהודים מתבוללים בדורו, שביקשו להיות גרמנים — וגרמנים 
בלבד —, לא ניתק הי", לאמיתו של דבר, מעולם את יחסו 
הפנימי אל היהדות, למרות ההערות החריפות, שהתפרצו מזמן 
לזמן מעטו, נגד מנהגיה ותומכיה. אף בהתנצרותו אין לראות 
ניתוק כזה. בשום מקום אין למצוא סימני התלהבות מצירו 
לטכס הטבילה• מעולם לא התפאר בדבר, שנעשה חבר של 
הכנסיה הלותרנית. להפך, הוא הגדיר את התנצרותו כרכישת 
כרטיס־כניסה לתרבות האירופית והתרעם על ההכרח המקובל 
בהשגת כרטיס זה. במשך שנים ביקש להימנע מהסרת־דת, 
וכשנכנע סוף־סוף לצלב— ב 28 ביוני 1825 — עשה כך בגלוי 
מטעמים כלכליים, ומעולם לא הגן על השתמדותו בנימוקים 
מוסריים. חצי שנה לאחר מכן כתב, שהוא שנוא על הנוצרים 
והיהודים גם יחד ומצטער מאך על שהסכים להיטבל לנצרות. 

ביהדות ראה דת ושותפות היסטורית. אל הדת שביהדות 
התייחס מתחילה באדישות! אח״כ. לאחר שנטבל, שנא אותה, 
משום שהיתר, הורתה של הנצרות, שתעב! ולסוף — בימי 
גסיסתו — נעשה מעריצה. כשותפות היסטורית, מילאה אותו 
היהדות תמיד גאון ושפחה, ותמיד היה מוכן לפעול לטובתה. 

במשך ימי לימודיו בברלין (ב 1822 ) הצטרף ל״אגודה 
לקידום התרבות והמדע של היהודים", הנזכרת למעלה, וחבריו 
הקרובים היו לאופולד צונץ, לודוויג מארכום, אדוארד גאנז 
ומשה מוזר. באותם הימים קיבל מושג מן העבר היהודי, 
שעד אז ידע עליו אך מעט. הוא אסף חומר בשביל הרומאן 
שלו ,הרבי מבכרך", שנועד לשמש אפותיאוזה של חיי 
היהודים ביה״ב, כדרך שוולטר סקוט צר צורה אידיאלית 
פיוטית של תולדות סקוטלאנד באותה תקופה. הוא נסע 
לפולניה כדי להכיר את התנאים, ששררו בערי־הגטו במזרח. 
ענים של יהודי־פולניה עורר בו רחמים גדולים מאד. הוא 
נזכר, שבדורות הקודמים היו היהודים הללו, התשושים מרעב. 
עולים הרבה בתרבותם והשכלתם על האצילים הפולניים, 
כיוון שהאצילים לא ידעו אלא את המקצוע הגם — ניהול 
מלחמות — וחסרים היו כל עידון תרבותי, ואילו היהודים 
היו בעלי מסורת־חכמים, שהיתר, כרוכה בדתם ושנשאו 
עמהם כל אימת שהיו אנוסים לעזוב את ארץ־מושבם. 

למרות אדישותו לכל דת מאורגנת, ראה הי׳ בכת האדוקים 
את ה״סגולה" הבדוקה ביותר נגד ,רעל" הנצרות וכן את 
אסצעי-השימור המובחר לעם היהודי. ביקורת ארסית מתח 
על המתבוללים ביהודי־האמבורג, שביקשו לרוקן את היהדות 
סצורותיה העתיקות ותיקנו משום כך את התפילות המסרתיות 
באופן שתהיינה דומות יותר לתפילות של שכניהם הנוצריים. 
הוא מצא רגש דתי כן יותר ביהודים בני הדור הישן, שלא 
התבוללו ושהוסיפו לגדל את זקנם וללבוש בגדים בלויים, 


שדיברו גרמנית מבהלת מבחינת דקדוקה ומבטאה, שהיו 
מתרוצצים אנה ואנה, בשצרורותיהם על שכמם, כדי להרוויח 
את לחמם בצמצום. הי׳ תיאר טיפוס זה של יהודי בדמותו 
של משה לומם או לימפכן (מסוןסקתז!!,!). 

הי' היה סבור, שהיהודים האדוקים עשויים להיות מאושרים 
מאחיהם המתבוללים, משום שהם חיים עם התנ״ך. ספר זה 
הוא להם אוצר בלום, שמפצה אותם על כל הצרות, שבאו 
עליהם. הוא — מולדתם המיטלטלת, הנודדת עמהם. למענו 
הם מוכנים לטבול חרפה. שנאה, ואפילו מוות. כל עמוד 
מעמודיו עלה להם בדם ודמע, אך הם מסרבים להיפרד 
מירושה קדושה ומקודשת זו. 

ירושלים נעשתה המטרה האחרונה של געגועיו, לאחר 
שברלין ואתונה אכזבוהו והוא שכב גוסס בפאריס. ערך 
אמיתותה של תורת־משה היד, גדול אז בעיניו מערך היופי 
שביצירותיהם של פידיאס והומרוס. הוא כתב בבוז על אלה 
ששיא־השגיהם — עיצוב יצירות־אמנות בעזרת לבנים ושהם. 
הוא למד להעדיף את האמן היהודי משה, שבנה פיראמידות 
,אנושיות", שחיטב אובליסקים מבני־אדם, שנטל שבט־רועים 
דל ועיצב ממנו עם, שעמד בכל מסות־הזמן. עם גדול, נצחי, 
קדוש, עם ה', היכול לשמש דוגמה לכל האנושות. 

הי׳ האסין, שמעם זה, שהצעיד בעבר את האנושות 
למסלולי-קדמה חדשים, יש לצפות ליזמה נוספת לתיקון־ 
העולם. הוא סבר, שגולגלתא לא היתד, ההר היחידי, שעליו 
הקריב אל יהודי את דמו לשם ישועת־העולם. היהודים קורצו 
מחומר אלהי, והדומם אותם היום עלול לכרוע ברך לפניהם 
מחר. אפשר, ישובו ויתנו לאנושות גואל עליון, משיח ארצי 
משול לשמימי, שהעניקו לאחרים, ומשיח חדש זה יביא 
ישועה לא לישראל בלבד, אלא אף לכל המין האנושי הסובל 
כולו. ה״תעודה" היהודית תתגשם כשיופיע בעולם משיח 
ארצי זה, שיטיף לתורת השקידה, לערך העבודה ולזכות 
השמחה. גאולת־היהודים תבוצע אז בד בבד עם גאולת־ 
העולם. אולם — אויה! — במלחמה על שחרור האנושות 
יעלה כל שעל של קדמה בנחלי־דם. 

הי' לא פקפק בדבר. שמן הרצוי הוא שהיהודים יוסיפו 
להתקיים כחטיבה נפרדת. קיצוניותו המדינית נבלמה ע״י 
החשש, שבשורת־המהפכה בגרמניה תלווה ע״י טבח ביהודים. 
טובי היהודים יהיו, ודאי, ראשוני הקרבנות. גם כשהכחיש 
את קיומה של כל חיבה מצידו אל דת־ישראל, היה מוכן 
להילחם לטובתם של היהודים ועל זכותם להוסיף ולהתקיים 
כיהודים. סבור היה, שיש לשמור עליהם — בכל המסיבות — 
כעל סם נגד התרבות הנוצרית, הגורמת סבל רב כל־כך 
לאנושות. כדי ליתן מבע להשתייכותו הנצחית לעמו הזכיר 
לפעמים קרובות את שבועתו של מחבר תהלים: "אם אשכחך, 
ירושלים, תשכח ימיני". הוא חשש, שהיהודים יהיו אנוסים 
לסבול משנה־סבל במאבק שביו הבורגנות והפרולטאריון. הם 
שנואים על ההמונים משוללי־הזכויות — כבעלי־הון, ועל 
בעלי-ההון — כמתחרים. בדו־הקרב בין המעמדות, ישמשו 
היהודים כשעירים לעזאזל לשני המחנות היריבים כאחד. 
גורל טראגי יפול בחלקם. 

בין אחרוני גילויי גאוניותו של הי׳ אתה מוצא את 
ה״נעימות העבריות" (מ:־ 1031 ל>^ זו 1 ס 15 גז( £1 { 1 ), שבהן נח־ 
שפת דבקותו בעמו הגולה. בראשון שבשירים ליריים יפים 
אלה, "הנסיכה שבת", הוא מתאר את היהודי המובהק כנסיך. 
האנוס לחיות חיי־כלב בימות־החול, והלובש בגדי־מלכות 




233 


הינה, הינרין 


234 


בעדב־שבת כשהוא נכנס לאהלי־יעקב ופוגש את שבת 
המלבה. הי׳ עומד פתוד געגועים כל מנהגי השבת, לפן שיר 
קבלת־הפנים ,.לבה דודי" ומנת ה״שאלנט" (ה״חמיד), שהוא 
מגדיר כאמברוזיה "כשרה", עד ל״הבדלה", משקה הפרידה 
של הנסיך. בשניה שבנעיפות אלו הוא מפשיל את עצמו 
ליהודה הלוי — המשורר, שנספה כשירושלים עומדת לעיניו. 
אף הי׳ אינו יבול לשכוח את ירושלים. אך הוא מבכה על 
נהרות־בבל את גלות עמו. לבו דואב על הזנחת החינוך 
היהודי והוא סבור׳ שמוסב היה לבלות את השנים, שעברו 
בלימוד קורותיהם של מלבי־הבובות הפרובינגיים, הקיסרים 
הסיניים חובשי הקפלטים וגוויותיהם החנוטות של מלכי- 
פרעה. בלימוד הלשון העברית, עד כדי יכולת לקרוא במקורן 
את יצירותיהם של ענקי-רוח כיהודה תלוי, אבו־עזדא ואבן- 
גבירול. השלישית שבנעימות אלו מתארת ויכוח דתי דמיוני 
בין נזיר פרנציסקני וחכם־דת יהודי בפני רבי״המלוכה של 
ספרד בחצר־המלך. 

לפרות ניבול־הפה והעוקץ הסאטירי, שהוא פוגע בהם פד, 
ושם ביהודים וביהדות בכתביו מן הזמן. שהיה בו שכיב־מרע, 
בולטים בשנותיו האחרונות געגועיו על היהדות. אבן במה 
מאמרותיו על היהדות לא קל לפרש. הציוריות והחריפות 
שבהערות של תלמיד זה של אריסטופאנס יוולטר הן לא 
הכנות שבחן דוקה. ה" משתתף בפומבי בתהלובות־מסכות 
בכל מיני תלבושות ססגוניות, אך אין הוא מתפשט בפרהסיה. 
לווידוייו בצורת חברקות מעניינות יש להתייחם בספקנות 
מרובה. אין הוא מגלה את אישיותו האמיתית המסתתרת 
מאחורי ההתחפשויות המרובות אלא לקורא הנלווה עליו 
בכל הלכי־נפשו המשתנים תכופות, בכל פיתוליחם ומפניהם. 

השפעתו של הי׳. לשום משורר גרמני אחר, זולת גתה, 

לא נודעה, אפשר. השפעה מרובה כל־כך כמו להי'. משודדים, 
שנמנו על תנועות שונות, הגיבו בכל ארץ וארץ בעוז — 
באהבה או בשנאה — על תרומותיו היחידות במינן לספרות. 
במשך מאה שנה ויותר כמעט מבע הקול הזך של שירתו 
הטהורה בשאון המחלוקת, שפרצה מסביב לאישיותו ויצי¬ 
רתו, והמסות הבהירות. שבהן נתן ביטוי למחשבתו, פורשו 
שלא כהלכה ע״י הקבוצות המדיניות, הלאומיות, הדתיות 
והאסתטיות, שבהן פגע פגיעות חמורות. הוא עצמו הכיר 
בדבר, שבמידה ידועה גרם אף הוא לרעש, שקם סביבו, 
ולפירושים המסולפים, שפירשו את דבריו מדעת ושלא מדעת. 
כשהיה שכיב־מרע הודה, ששרט כמה משונאיו ועקץ את 
השאר, ולא היה כבשה תמה. מצד אחד, הפליגו חסידיו 
הנלהבים מבין הרומאנטיקנים בשבח שיריו הראשונים, ששי¬ 
משו מקור השראה ליצירותיהם המוסיקאליות של שומאן, 
שוברם, רוברט פראנץ, מנדלסזון, ליסט, רובינשטיין, גריג, 
זילכר, לוה. בראפס, ואגנר, הונו ודלף, ועוד. מצד שגי, 
העירו מתנגדיו מבין הרומאנטיקנים, שאע״פ ששר ב.,ספר 
השירים" שלו את שירת־הברבור של הרומאנטיקה, הנחית 
על תנועה זו מהלופת־מוות ע״י האירוניה המוגזמת שלו 
ולגלוגו על עצמו, וכמה מהם אף התחילו מטילים ספק 
בכנותם ואפנותיותם של שיריו הליריים הפשוטים והנחמדים 
ביותר (עמדה דומה לזו נקט במאה הנכחית קרל קראום 
[ע״ע]ז ״הי' והתוצאות״, 1911 ). 

לעיתים קרובות ביותר דנו אותו הגרמנים לשבט מחמת 
מוצאו הבלתי־ארי, ובעיני האנטישמיים בכמה ארצות — 
מאז וולפגאנג מנצל ותומאם קרלייל — שימש סמל הרשע 


היהודי בספרות. לעומת זה, לא יכלו היהודים לסלוח לו 
בנקל את השתמדותו או למחול לו על לעגו למנהגיהם 
ואמונותיהם הקדושים ביותר, למרות פה שחריפותו של לעג 
זה הופגה מזמן לזמן ע״י ביסויי־ההערצה של הי׳ ליהדות. 
השמרנים ראו בו את שליח המהפכה והניהיליזם. כנגדם 
תתרעמו עליו המארכסיסטים על ששם לצחוק את הפרו־ 
לטאריון, שהיה אידיאל בעיניהם, ועל נבואותיו בדבר הגודל 
האכזרי, הצפוי בהברה קולקטיווית לבל מבקשי יופי ושירה. 
למרות התקפות וביקורות שליליות אלו ניתרגמו יצירותיו של 
הי׳ עוד בחייו לרוב לשונות־המערב, ואחר מותו — לכמה 
מן הלשונות של שאר עמי־התרבות. משנשתקע פולמוסו עם 
בני־דורו וניטל עקצם של חרוזי־הגידוף שלו, גברה יותר 
ויותר ההערכה האובייקטיווית. אגודה בשם ש 101131 ז 3 ב 11 שז 1 ו 1 
ז 11:1£ :, 0050115 ־.מ. 1 < נוס׳ ב 1931 בהאפבורג(פורקה ב 1933 ). 
מצבת־פסל של דמותו הוקפה בעיר-מולדתו ב 1950 . בוויימר, 
עירם של גתה ושילר, ד,והגה ( 1956 ) שנת המאה למותו של 
הי׳ ע״י ועידה בינלאומית, שבה העלו על נם את פעליו 
חכמים ונציגים מסין. צ׳כוסלובאקיה, דאניה, אנגליה, פינ־ 
לאנד, צרפת, הולאנד, הונגאריה, איסלאנד, יאפאן. יוגל־ 
סלאוויה, פולניה, ברית־המועצות וארצות־הברית. 

השפעתו על הספרות הגרמנית היתה עמוקה ורחבה כאחת. 

אין לך כמעט דמות גדולה או קטנה, שקמה בספרות זו אחר 
הי׳, שלא הושפעה ממנו או שיצירתו לא עוררה בה תגובה 
חיובית או שלילית. מה שנוגע לאירופה המעדבית. סוכמה 
השפעתו של הי׳ על צרפת ע״י ל. פ. בץ (;שז> 8 ) במחקר, 
שהופיע ב 1895 , ולאחר מכן — ע״י פ״קיפט (]£־!£) ב 1938 . 
באפנת הי', שהיתה רווחת בהולאנד, עסקו ריכארד מורן 
( 1 ! 2 ז 400 ל) ב 1930 וה. אליטרספדלט () 0 זג 81 זמ 1 ץ 0 ) ב 1953 . 
בהשפעתו על איסליה דן א. פ. נלסינג ב 1948 . בעוד שבספרד 
בלטה במיוחד השפעתו על בקר (ז:!נ 1 !> 800 ), הליריקן הרו¬ 
מאנטי המקורי ביותר של ארץ זו, ורובן דדיו, מייסד הזרם 
החדיש בספרות הספרדית. 

ולטר ברנדסון ( 3501111 ת 0 ז 80 ) מצא, במשך שנות גלותו 
מגרמניה משום מוצאו היהודי, ניחומים בחקר השפעתו של 
הי׳ על העמים הסקאנדינאוויים — חקירה, שסוכמה בעבודה 
יסודית, שנתפרסמה ב 1935 . נ. טקאצ׳וק (סט״נ 70 ) סקר את 
השפעתו של הי׳ על הספרות הרומנית עד שנת 1926 . מחקרו 
של ה. ב. זאכס ( 550115 ) על הי׳ באמריקה, שנשלם ב 1895 . 
נתיישן כיום. אך מחקרו של ס ל. וורמלי (׳ 01 - 111105 ^ 0 על 
הי' באנגליה, שיצא ב 1943 . מתאר בפרטות את היחס, שזבה 
לו הי׳ באותה ארץ. 

בשכבות השונות של השפעת־הי׳, שנערמו זו על גבי 
זל ע״י נחשולי־הזמן. אפשר להבחין בצורה ברורה ביותר 
בספרות האנגלית. בעיני הטרם־ויקטלריינים, כגון תומאס 
קארלייל, היה הי׳ בן־בליעל וכופר בעיקר. בעיני ראשוניה 
של תקופת ויקטוריה, כגון ריצ׳ארד מונקטון מילנם, לורד 
הוטון(ססזלאגזסך!), היה "המעונה הקדלש של המלנמארטר". 
בני התקופה הויקטוריינית הבינונית, דוגמת ג׳לרג׳ אליוט 
ומתיו אדנולד, ראו בו את ממשיכו של גתה ואת לוחם 
מלחמתם של יריבי הקרועים. בני התקופה הוויקטוריינית 
המאוחרת, כגון ג׳ימז תלמסלן והטרם־רפאליים העריכוהו 
בעיקר כהלניסטן ופסימיסטן תרבותי. לסופרים של תחילת 
המאה הסב, דוגמת ישראל זאנגוויל, היה ווי׳ סמל היהודי 
הנצחי, שמו הורם על נס ע״י דור מלחמת־העולם 1 , שבעיניו 





235 


הינד, היניי,־ 


236 


היה הי' פייטן הדמוקראטיה, ואילו חדור שלאחריו, בימי 
מלחסת־העולם 11 , הריע לקראת אזרח־העולם שבו. בשנות 
ה 50 למאה ז 1 מפנים בירורי הצדדים השונים שביצירתו 
ואישיותו של המשורר מקום לנסיונות לראותו בשלמותו כפי 
שהיה. במקום לפצל אח הי׳ נעשים מאמצים לשחזר את 
דמותו האחידה. 

בין הרומאנים, שנכתבו על הי׳: ,.הארי" מאת אדוארד 
שטילגבאיאר (• 5111861131161 ). 1913 ; "היהודי הנצחי", מאת 
לודוויג דיל ( 1 * 01 ), 1925 ! ואלטר ויקטור. ״מתילדה״, 1931 . 
הי' מופיע בנובלה אוח 011 תו 0113 ת 0 י 5 זש^שוןזסקל, . 06 של 
גוטפריד קלר ( 1852 ), בשירים של הרוגה ( 1863 ), פאול 
הייזה ( 1870 ״), הופמן פון פאלרסלבן ( 1872 ), הופמנסתאל 
( 1920 ״) ואחרים, ובאיפרטר, ";• 61 צ £31 161 > ת 1 ;>( 1 בנס 03.1 
(״עטרתה של הקיסרת") סאת ארנסט פישר ( 1948 ). 

יצירותיו של הי׳ ( 6 * 46 ו\ 6 * 1111 ז 1 נםג 5 ) פורסמו ב 7 
כרכים ב 1887 — 1890 (הוצאה מתוקנת, בלתי־גמורה, ב 4 
כרכים, 1924 ) 1 ב 10 כרכים — ב 1909 ושוב ב 10 ברכים 
ב 1910 — 1915 . חליפת־מכתביו של הי׳: ס 16£ ז 8 , פורסמה ב 6 
כרכים, 1950 — 1956 . שיחותיו: 6 * 3 זק 1926,06$ . ו 36116 זק 065 
6 ח 961 ז״״(״שיחות עם הי"), 1926 ; לקט מן הדברים, שכתב 
בענייני היהדות, פורסם ע״י הוגו ביבר 1:0 * 81 ) ב 1926 
בשם ב:> 131 >! 1 ( £65510 מ 00 ("וידוי יהודי") ובצורה מורחבת, 
בשם > £3111£65 ^ 65 * 115 > 11 (׳ ב 1946 . 

,. 11 1117111 41 /־/אל!/ ! 41771117 1 * 1 ,( 0110116 ^ 1311 ) 011 |> 1 ש 5 . 0 
! 46 , 01300 ) 30 !( . 0 ;" 1884 ,. 11 . 11 . 1101300 > 0 ז! 5 ;!' 188 
; 897 ( , 01/2 ) ,. 11 ו<< 17 ) 1 , 5 בז 8 ־>_ 1 .[ ; 1896 ,! 00 ! 1672111 / 11.1 . 11 
117111 ! 42245 1 ) 1171 ח 61 * 1 11711177 ! 111 ) 1 . 11 ■ 11 . 0 

; 1905 ,■ 117111147 ) ,. 11 117171 ) נ ־ס 8 ז€( 1 ת£ז 1,1011 . 4 ( ; 1899 , 2111 

0. }. ?101^1 11■ 11. 011 011/1111 <111 11441X1117*11, 1913; 0. 
?3000!!!, 11. (10)11(1, 1918; *<. 11. 11., 1922; !4. 

06161, 11. 11., 1177 1161711- 7(774 7.1116114, 1926; 13. ?. 8. 

0 11 . 0 . 1 ־ 1 ; 1928 , 0141:1 ! 811068 61 ! ,. 11 ,ח 61 !זשב . 

11., 1929; 131 ^ .״ X1336, 11. 11. £171 ].16171 2(477116177 0111117! 

1(714 11011111,19*1 <19511934 ,. 11.11 ^ ;(־ ; 
^116000, 1117711 11., 1934; £. ^£3. 1/17171 11. סק 1 הו 1 ק ! 
1771-71717711 11 (701 111 014/711, 1936; !>. 0 11 . 11 ,ז 6 < 6 תזמזס ., 
1938; ?. 111717 , 105 !>ס 013 . 0 ; 194 6 .ץ 6 ) 0£10 ו 8 ס ,. 11 . 0 ז( 6 ז * 

11., 1'607717711 11 101141*11, 1948; 4\. 5^30111, 10 (771111 41 
8014 . 11 . 11 , 1415111 ; 1948 ,. 11 . 11 , ¥0060 .ז\ 1 י ; 1948 ,.ס ■ 
:111711 211 117111 8!714 ( 1 611712 ,׳ 10101 ^ . 97 ; 1950 , 611 ) 10 )ס //., 
1951; 11. 1 2071 . 11 .ז 616106 . 4 ו 1 ; 1953 ,. 11.11 ,ז 0 זנן 5 זמ 1 ׳לז - 
:4-6171 812411 *711)/11 14. 801(7^101171, 1953; 8- ?31510^. 11. 11. 

417 177117(1140/1071, 1954; 8. !•4*210, 7 '61 £1)£ 1116 11 £1714 
611 מס ! 8114411 744/0 :. 11 . 11 , 056 !! . 7 ע ; 1954 ,. 11 . 11 (ס 
16077(610714 11111*8, 1956; 1. '1'31 111111081 ! 61 0714 . 11 ,> 1 ב;נ . 

,1 8104( 0/ )444011 1.011 111 6/1 1*01'%, 1956; £. 14(. 0 ז 1 זס !', 

11. 11. 4 810810(6)7, 1957. 

. ם. ל 

הי׳ בעברית. עד שנות ה 70 של המאה ה 19 מיעטו 
לתרגם מכתביו של הי' לעברית והשפעתו על הספרות 
העברית לא היתה ניכרת. סיבת־הדבר היתה נעוצה, אפשר. 
בהתנצרותו וכן ביחסם השלילי של השלטונות כלפיו כלסופר 
בלתי־כשר מבחינה מדינית. נראה הדבר, שמגמתה הכללית 
של שירת הי', שהאהבה החושנית היא אחד מעיקרי נושאיה, 
היתר, זרה לרוהה של ספרות־ההשנלה העברית. שביסודה 
הונחה המגמה המוסרנית. התרגום העברי הראשון מדברי- 
הפרוזה של הי' נעשה ע״י מ. א. ג י נ צ ב ו ר ג: בספרו 
״דביר״, חלק א׳( 1844 ), נתפרסם תיאור של החולירע בפאריס 
ב 1832 , שהוא תרגום עברי של המאמר השישי בספרו של 
חי' "עניינים צרפתיים". מ. י. ל ב נ ז ו ן (מיכ״ל) הוא 
,19 המשורר העברי היחיד במחצה הראשונה של המאה ה 


שבכמה משיריו. ובייחוד ב״משה על הר העברים", מורגשת 
השפעתו של הי׳. תרגום עברי ראשון משירת הי׳ נעשה 
ע״י ז. א ל ר ה א נ ד: שירו "בת הדאגה". שנדפס ב״כוכבי 
יצחק״, חוברת י״ח ( 1853 ), הוא תרגום חפשי של השיר 
$0186 ג 31 ז? לחי׳. מ. לסריס תרגם תרגום חפשי את 

מחצית שירו של הי' 211 31 > 1 ק 5 ס 0 6 * 1563611115 116116 035 

1118 נ 1 ומ 03 בשם "בית החפשית לחולי בני־ישראל בעיר 
האסבידג", שנכנס לקובץ שיריו של לטריס "תופש כינור 
ועוגב״ ( 1860 ). ב 1862 פירסם פ. מיזם ב״כוכבי יצחק", 
חוברת כ״ז, את הסיכתם "כל ימי עני רעים", שהוא תרגום 
חפשי של 0 תז 01 10 * 161 .*ס ; 15 0111.11 035 להי', ואילו 
בספרו של י. ג ן ל ד נ ו ו י י ז ר ״עלים לתרופה״( 1864 ) ניחן 
השיר ..הליכות תבל״, שהוא תרגום שירו של הי ׳! 60 03118 
611 ^ 1 . בירחון ״השחר״, שנה שביעית ( 1875 — 1876 ). נת¬ 
פרסמה המונוגראפיה העבריה הראשונה על הי' סאת אלעזר 
שולסאן בשם .ממקור ישראל", חלק א׳ו בה ניתן תיאור 
מקיף מאישיות( של הי׳ על רקע תקופתו והובלסו קשריו 
העמוקים אל היהדות גם אחר התנצרותו. 

בעשרים השנים האחרונות של המאה ה 19 ובתחילת 
הסאה ה 20 נתרבה יותר ויותר מספרם של התרגומים לעב¬ 
רית משירת הי׳. ועם זה גברה השפעתה של שירה 1 ( על 
הספרות העברית. בכתבי־העת ובמאספים הספרותיים העבריים 
של אותו זמן ("כנסת ישראל", "האסיף", "ספר השנה", 
"אוצר הספרות", "האשכול", "פרדס", "לוח אחיאסף" ועוד) 
נתפרסמו עשרות תרגומים משירי הי׳ ע״י א. שולסן, ש. סאנ- 
דלקרן, ש. ז. לוריא, ש. ל. גורדון, ש. ל. הורוויץ, נ, נ. סמואלי. 
י. קפלן, י. ל. ברון, נ. פינס, א, רוזנפלד, א. לובושיצקי, 
ועוד. תרגומים אלה לקויים באי-דיוק, ובמקרים הרבה לא 
היו אלא חיקויים בלבד, ב 1901 נתפרסמו "כתבים נבחרים" 
של ד,י׳ בתרגומו המדויק של צ. י, פ פ ר מ ן. עיקרו של קובץ 
זה פרוזה (בכללה הסיפור "מזכרונות האדון פון שנאבלווס־ 
סקי") וקצתו שירה. מן המשוררים העבריים של פוף המאה 
שעברה הושפע ביותר סהי׳ ק. א. שפירא, שגורל־ח״ו 
היה דומה במידת־מה לזה של הי׳. בשירתו של שפירא 
מורגשים רישומיה של שירת הגעגועים של הי׳ (מתקופה־ 
חייו האחרונה) על עמו. "חזיונות בת עסי" של שפירא מעלים 
על הזיכרון את ספר ה״וידויים", אחרון ספרי הפרוזה של הי־, 
ואילו שירו של שפירא "ערב שבת" דומה בתכנו לשירו של 
הי׳ "שבת המלכה". השפעתה המכרעת של שירת ד,י' על 
י. ל. פרץ ניברת בחוברת שיריו הליריים "העוגב" (וארשה 
תרנ״ד), אע״פ שאין הדין עם ד. פרישמן, שהוקיע אותה 
בגניבה ספרותית. כן ניכרת השפעתו של הי׳ על שירי האהבה 
של מ. ז. ג(לדבוים ב״ספר השירים״ שלו (לבוב, 1910 ). 
אך יותר מכל שאר הסופרים העבריים בסוף הפאר, שעברה 
הושפע ד. פרישמן מרוח יצירתו השירית והפרוזאית של 
הי׳. גם בתוכן ניכרת לפעמים השפעתו החזקה של הי¬ 
על פרישמן: בך, למשל. שאוב נושא שירו הנודע של 
פרישמן, "המשיח", מחיבורו של הי' .לודוויג ברנה". פריש־ 
מן אף תירגם משירי הי', ובכללם סדרת השירים "ים הצפון", 
שנתפרסמה בחרע״ט כספר בפני עצמו. 

בתחילת דרכם הספרותית הושפעו במידה מרובד, מהי׳ 
המשוררים העבריים בני־דורו של ביאליק: ש. ט ש רב י־ 
חובסקי, ז. שניאור, י. פיכמן, י. כהן, יעקב 
שטיינברג (ביהוד ב״ספר הסאטירות״, תר״ע), ד. ש מ - 






237 


הינדז, הינריך — ד!ינזדז, וילדזלם 


238 


עוני. האחרון תרגם לעברית את ה״מסע בהרי־הארץ" ( 1920 ). 
ביחוד ניכרים רישומיה של יצירת הי' על ■י צ ח ק ק צ נ ל - 
ס ו ן, ששירתו וכן הפואמה הפרוזאית שלו "בגבולות ליטא" 
( 1909 ) סבועות בחותם היינאי מובהק. י. קצנלסון תירגם 
הרבה משירי הי', ובכללם ■ 1461161 81 > 1 ( 8110 033 (.,ספר 
השירים", תרפ״ד). ספרו זה של הי׳ תורגם לעברית גם ע״י 
י. ל. ברוד (תשי״ד). 

נוסף על התרגומים הנזכרים נתפרסמו בעשרות השנים 
האחרונות תרגומים משירת הי׳ ע״י י, פיכמן ("התקופה", 
א׳, 1918 ); ש. בן־ציוו (״צלילים״, 1923 ; "ארץ אשכנז", 
1936 ), א. ל. מינץ (״משירי הי״, שירים בפרוזה, 1929 ), 
י. בן־זכאי (״מבחר שירי הי׳״, 1944 ), א. המאירי ("נעימות 
עבריות״, 1949 ), א. מלצר (״שירים״, 1950 ), ג. אוריאל 
(״מבחר שירי הי״, 1954 ), י. כהן (.מנגינות עבריות", 
תשי״ז). מתוך הפרוזה של הי׳ זכה סיפורו הבלתי־גמור 
"הרבי מבכרך׳ לכמה תרגומים עבריים: ע״י ז, יעבץ 
(ב״המליץ״, 1886 ), מ. לרנד (תרצ״ד), י. ה. ייבין (בירחון 
״ביתר״, תרצ״ד), י, הורוביץ (תש״ו) וש. פרלמן ( 1954 ). 
כתביו הפרוזאיים של הי׳ תורגמו, רובם ככולם, בשנים 
האחרונות תרגום עברי מדוייק ומעולה, בליווי הערות־הסבר, 
ע״י ש. פרלמן ( 9 כרכים, ירושלים ותל־אביב 1942 — 1957 ). 
מספר יצירותיו של הי׳, שניתרגמו לעברית, עולה על 350 ; 
מספר המתרגמים הוא למעלה ממאה: ואילו מספר התרגו¬ 
מים — כ 1,400 . 

מתוו הספרות הלועזית העשירה על הי׳ תורגמו בשנים 
האחרונות לעברית הספרים: היינריך היינה, מונוגראפיה 
מאת ל. מארקוזה (תש״ת): היינריך היינה, מונוגראפיה 
מאת א. ואלנטין (תשי״ז). 

א. ל. סינץ, שירי היינה בתרגומים עברים ("השילוח• וועצ 
[תרפ״ה], עמי 231-242 , 371-366 ) 1 א. ז. בן־ישי, על היינה 
בעברית (בחינות ע [תשי״ג], עמי 56-44 ); מ. צוויק, היינה 
בספרות העברית (אורלוגין וא [ 11955 , עם׳ 195-179 ); 

ש. להובר. היינריד היינה בעברית, ביבליאוגראפיה (יד 
לקורא 19 [ 1957-1956 ], עמי 193-143 ). 

ג. א. 

הינה, כריסט:( גוטלוב - .׳;־ן! 0011108 סב״ 5 ״ו 0 

06 — ( 1729 , כמניץ — 1812 , גטינגן), פילולוג 
קלאסי גרמני. הי', בנו של אורג עני, היה מתלמידיו של 
הפילולוג הקלאסי והתאולוג להא! אוגוסט ארנססי, וממנו 
בעיקר למד להבין בטכסטים הקלאסיים. הוא התפרנס חליפות 
כמעתיק, ספרן, מתרגם ומחנך. אחר מותו של יוהאו מאתיאס 
גסנר — מראשיה של תנועת ״ההומאניזם החדש״ — נתמנה 
הי׳ ב 1763 במקומו כפרופסור לדברנות באוניברסיטה של 
גטינגן ואח״ב כיועץ־חחצר ובמזכיר האקאדמיה למדעים, 
בהשפעתם של לסינג ווינקלמן היה הי׳ הראשון, שנתן ב 1767 
סדרה של הרצאות על הארכאולוגיה הקלאסית. הי׳ תפס את 
העולם הקלאסי כחטיבה תרבותית שלמה ולימוד הלשונות 
ודקדוקו היה בעיניו הכנה לשם הכרת רוחם, חייהם והשיבתם 
של הקדמונים. הי׳ נתפרסם ע״י המהדורות המעולות, שהוציא 
מכתביהם של טיבולום, אפיקטטוס, ירגיליוס, פינדארוס, 
אפולודורוס והומרוס (איליאם). חשובה היא גם תרומתו 
לחקר המיתולוגיה, ההיסטוריה והנומיסמאטיקה העתיקות. 
הי׳ העמיד תלמידים הרבה; לטי אומדן, זכו לא פחות מ 130 
מהם לשמש כפרופסורים בגרמניה ובהולאנד. 

; 1813 . 01 .6 , 60 זשש 14.11 . 17 

; 219 , נ 1909 , 6 ^ 111 0£!€(1>€ 111( <10 $(111. 7)1x1010 ? 

.<(% 1 ( 101011 ( 56 5, 4 31x01■( 1-11110?? 0/ 61011x011 ז ( 6 חב 5 .£ .[ 
299 , 1915 


/*׳׳)->•< — ?סגשג־ו 53100100 — ( 1767 ! האנ^בר — 

1844 , האמבורג), שולחני ונדבו יהודי גרמני. הי׳, 

שהיה דודו של המשורר הינריד הינת (ע״ע). העסיק את זה 
האחרון כפקיד בבאנק שלו בהאמבורג ואן• סייע לו ב 1817 
לייסד סוכנות למכירת בדים אנגליים. בהשתדלותו של 
הקומפ 1 זיס 1 ר יעקב מאירבר (ע״ע) קבע הי׳ ב 1839 קצבה 
שנתית לבן־אחיו, אע״פ שהמשורר לא נמנע מלשלח בו חיצי- 
לעג. הי' היה עשיר מופלג. אחר השריפה הגדולה, שפרצה 
בהאמבורג ב 1842 , השתתף בסד של 8 מיליון טאלרים 
במלווה לשיקום־העיר. כן יסד בעירו קופה לגמילות־חסדים 
ליהודים ובית־חולים יהודי, שנפתח ב 1843 . המשורר שיבח 
מעשה־צוקה זה בשיר: "בית־החולים הישראלי החדש בהאם- 
בורג״ (באוסף ס 81 ס 31 ס: 118 ס 2 , מס' 11 ). הי׳ היתנה את 
פתיחת בית־החולים גם לנכרים במתן זכויות-אזרח ליהודי־ 
האמבורג. תנאי זה נתקיים ב 1864 , ומאז נתרבה מספרם של 
הנוצרים, שנתקבלו בבית־החולים הנזכר. ב 1933 עדייו הגיע 
מספרם ל 60% . 

710661 1,011 | 0 ץ 6 <] 18 >ס^ 1 ^ 7 ,־* 1845 ,. 11 . 5 , 0 ( 015501 ^ 0 ^ .{ 

0/ 1101X11 111 (1,60 83501: 105611110, ^60? 

500^,1 1956, 360-9). 

הימה, (י להלם — 1161050 ¥11801111 ! ( 3806 [ 083110 [) 

( 1749 , לנגויזן, על־יד אילמנאו — 1803 , אשפנבורג), 

סופר גרמני! ממבשרי הרומאנטיקה. על־פי חינוכו נועד הי׳ 
להיות כומר ולמד באוניברסיטות של ינה וארפורם, אד כאן 
עודדו משוררי־ההשכלה, וילנד וגלים, את נטיותיו הספרותיות. 
והי׳ בחר בספרות כבעיקר עיסוקו, ב 1771 פירסם קובץ של 
שירים (־ז 8 פ 11 >־*ו 1 ״ 51 ), וב 1773 כמה ספדי־תרגום בלשון 
דוויה ציוריות והושנות : בין האחרונים יש לציין שני כרכים 
של "עלילות אנקולפיוס" מתוך ה״סאטידיקוף של פטרוניוס 
(ע״ע). לאהד שעבד במשך כמה שניט כמזכיר וכמורהפרטי, 
הוזמן הי׳ ( 1774 ) ע״י ג. י. יעקבי (ע״ע) לדיסלדורף כדי 
לשמש עודבו של הרבעון הספרותי לגברות, "איריס", שכו 
פירסמו סופרי הרוקוקו הגרמני (בהם גם גתה הצעיר) סי¬ 
פורים ושירים. 

הסיפורים, שכתב הי׳ בתקופה זו, יצאו ב 1775 בשני כר¬ 
כים. עוד בשנה שקדמה לזו פירסם רומאן סנטימנטאלי ב׳סם 

00801111111550 110151110081:11 > 013 0301 1.3131011 ("לאידיון, 

או המיסתורץ של אלופים"), שבו תיאר את ׳מי־הקדם, כפי 
שנצטיירו לו ברוח ה״סער והדחף", שד,יתד, שלטת אז בספ¬ 
רות הגרמנית ושלפיה היתה מהות־חייהם של אנשי יוון 
הקדומה הערצת היופי ועידון הנאות־החושים. כן כתב ביו¬ 
גראפיה של משורר-הרנטאנס האיטלקי טורקוטו סם( (ע״ע), 
ששימשה יסוד לגתה בחיבור הדראמה שלו על טאסו. ס 1780 
ישב כשלוש שנים באיטליה (בעיקר ברומא), וכאן תירגם 
(בפרוזה) את ״ירושלים המשוחררת״ של טאסו ( 1781 ) ואת 
״אורלאנדו המטורף״ של אריוסטו( 1782 ) .— כשחזר לגרמניה 
נכנם לשירותו של הנסיך־הבוחר ממיינץ. תחילה כמזכיר 
ואח״כ כספרן. במשרה ז 1 שימש עד סוף ימיו, וכאן גם עבר 
לדת הקאתולית. 

תפיסת־החיים הרומאנטית־הדוניססית של הי־ מצאה את 
ביטויה האמנדתי העיקרי ברומאן 1£ ( 1 ! 030 1110 ־ 11188 [״^ 
1115610 £0 }! 11161£5£11 << ("ארדינגלו או האיים המאושרים"), 
1787 (* 1794 ), שהעלה אותו לשורה הראשונה של המספרים 
הגרמניים בזמנו ויסנחשב כעין קוטב נגדי ל״יסורי ורתר 
הצעיר" של גתה: בעוד שגתה תיאר את צער-העולם, כפי 




239 


המזה, וילוזלס — היניש, מיכאל 


240 


שהוא משתקף בנפשו של צעיר נבוך, עיצב הי׳ דמות של 
הרפתקן תוסס, שנהנה מן החיים. עלילת־הרומאן היא מסובכת 
ונרהבת, ומשולבים בה תיאורים של נוף והלכי־רוח, פרקים 
מתולדות־האסנות וניתוחים של אופרות־הבארוק האיטל¬ 
קיות. נוסף על ניסוה חדש של האסתטיקה המוסיקאלית 
מצויה בו, ברומאן זה, תפיסת ההינוד האסתסי של האדם — 
בניגוד לחינוך המוסרי של תקופת־ההשכלה כפי שפיתת 
אותה לאתר מכן פ. שילד (ע״ע). זהו הרומאן הראשון על 
חיי אמנים ובעיותיהם, שנכתב בספרות הגרמנית > הבשורה 
הפאנתאיסטית־האלילית של הי׳ על גאולה באמצעות היופי 
והחושים היתד, מיוסדת על הנחותיו הקלאסיציסטיות של 
ויניןלמן (ע״ע) ומצאה את המשכה במאה ה 19 ביצירתו של 
ניטשה, ובמאה ה 20 — בשירתו של ם. גאורגה (ע״ע), — 
1795/96 יצא רומאן נוסף של הי', - 11 ־ 13011 סס" ג>ז 8 3 ־ 4£114 
11131 . גם כאן היטיב לשלב סיפור־עלילה מרתק, תיאורי-נפש 
וניתוח דק של יצירות מוסיקאליות למסכת עדינה וחושנית 
באחת. ספרו האחרון הוא הרומאן־במכתבים הנאה 13 ! 3 ) 5 ב 1 !^ 
1 :ו 1 ק 115 ־ 13 !־$ 435 . 11 (״אנאסטאסיה וסשחק־השחסט , ׳), 1803 . 

כל כתביו של הי׳ יצאו ב 1838 ב 10 ברכים, בעריבת ה. 
לאובה (־ 031111 ), ובמהדורה חדשה — 1902 , ״ 1924 , בעריכת 
}<] 1£0 ־ 1 ) 1 ) 1111 ־ 5 . 0 ( 10 כרכים; כוללת כתבים מן העיזבון 
וחליפת־מכתבים). 

; 1882 ,)) 11 )/ 12 ) 111 ): . 11 11 ) 17 *.! 111 ): ,. 22 .' 11 ././ ,ז 6 נ 1 סו 501 • 1 
11 ) 11 ) 11:1 ) 4 1 ) 2 ) ! 1 ) 2 1 * %1 ) 112 ) 41121 ) 41 . 11 . 22 ./ 12 ./ ./ , 2 ) 1111 .£ 

■זס?) :. 7 . 22 מ , £10:5 .£ ; 1906 , 1$ /* 1011 ) 1 ^* 41 

; 1908 •(. 86 . 39 ,. 21 ) 1 )£■.: 14 1111 ) 11 ) 11 1 * 21 1 ז)£ח 12111 : 

-ק 21 ; 1911 ,:* 11 * 11111710101111 )( 2 ) 111 ) 21 * 01 1 ) 4 .א . 12 ,ז 0011 ז 8 
. 15 , 0 ) 0£ *ו 21 ס: 1 ס¥ . 177100 )£ ■ 71/10 )() 0 ) 41 * 11 .* 1 . 22 ./ 11 , 1 שון 
411 ! .* 1 1 )! 1 ) 1111 * 1 ו 2 ):^ 11 * 41 ? 011 . 22 .£ ; 1930 ,(. 86 

. 1937 , 7 )* 2 ( 1 )({): 2 ! 12 : 

ם. ב. 

ד,'$ט, עיתון יומי יידי, שיצא בווארשה ב 1908 — 1939 . 

נוסד ע״י העיתונאי העברי־היידי שמואל יעקב 
יאצקאן וע״י שני העסקנים הציוניים, האחים נח ונחמיה 
פינקלשטיין, כהמשך לעיתון היידי היומי "אידישעס טאגע- 
בלאט״, שהוצא על־ידיהם בווארשה ב 1906 — 1908 . הגיליון 
הראשון של ההי׳ יצא ב 22 ביאנואר 1908 , בעריכתו הראשית 
של יאצקאן, ועם עוזריו הראשונים של העיתון נמנו אז 
דויד פרישמאן, הילל צייטלין, ה. ד. נומברג ומשה יוסטמאן 
(ב. יאושזון). העורך השתדל להקנות לעיתונו אופי עממי 
ולמשוך את ליבות הקוראים ע״י פירסום רומאנים רבי־מתח 
בהמשכים. ההי׳ התחבב על קוראי היידית, וכבר בשנה 
השניה להופעתו הגיע לתפוצה של 70,000 טפסים — תפוצה, 
שלה לא זבד, עד אז שום עיתון יידי; כסו־כן נודעה לעיתון. 
שכיוונו היה לאוסי־ציוני, השפעה גוברת והולכת על הציבור 
היהודי. בנובמבר 1910 נוסד בווארשה העיתון היידי היומי 
,.דער סאמענט", בעריכת צבי פרילוצקי, שמשך אליו אחדים 
מעוזרי ההי׳, ומכאן ואילך היתה נטישה התחרות חזקה 
ובלתי-פוסקת בין שני העיתונים, שבד, היתד, ידו של ההי' על 
העליונה. הודות לחושו העיתונאי־ד,מסחרי המפותח של יאצ- 
קאן, שידע למשוך את ליבות הקוראים בחומר מעניין ומגרה 
וכן בפרסים שונים (בכללם טיול לא״י על חשבון העיתון), 
הגיעה תפוצתו של ההי' ב 1911 — 1914 ליותר ממאה אלף 
טפסים. עם עוזריו הקבועים של ההי׳ נפנו באותו זמן שלום 
אש, מנחם בודיישה, אברהם גולדברג, שמריה גורליק, ז. 
ונדרוף, א. ל. יעקובוביץ, י. א. ליזרוביץ, ה. ד. נומברג, דויד 


פרישסאן, י. ל. פרץ, שלום־עליכם, ועוד, ההי' החדיר לתוך 
הסוני קוראיו את ההכרה הלאומית־היהודית. ובייחוד הצ¬ 
טיין בעמידתו הלאומית הגאה בזמן מלחמת הבחירות אל 
הדומה הרביעית ב 1912 . כתוצאה מתעמולתו של ההי׳ נבחרו 
אז בווארשה 46 בוהרים יהודיים מן המספד הכללי של 
80 בוחרים, ובציר לדומה נשלח הפועל הפולני יאכלו, מת¬ 
חרהו של האנטישמי קוכארז׳בסקי. כן ראויה לציון מלחמתו 
החריפה של ההי׳ במתבוללים בזמן הבחירות להנהגת הקהי¬ 
לה היהודית בווארשה ב 1912 . בזמן מלה״ע 1 , ביולי 1915 , 
נסגר ד,ד,י׳ ע״י השלטונות הרוסיים, אך הוצאתו נתחדשה 
ב 6 באוגוסט, למחרת כיבושה של ווארשה ע״י הגרמנים. 

עם תקומתה של פולניה העצמאית אחר מלה״ע 1 הורע 
מצבו של החי׳, כי הגבולות המדיניים החדשים ניתקו ממנו 
את עשרות אלפי קוראיו ברחבי אוקראינה ובשאר השטחים, 
שהיו קודם לכן בתחומי האימפריה הרוסית. נוסף על כך 
התחרה אז קשות בהי' העיתץ היידי היומי "דאס אידישע 
פאלק״. שהתחיל יוצא בווארשה בתחילת 1919 מטעם ההס¬ 
תדרות הציונית בפולניה. לסוף הוסכם בין הוועד המרכזי 
של ההסתדרות הציונית בפולניה וביו מוציאי ד,הי' להפסיק 
את הוצאת "דאס אידישע פאלק" ולהפוך את הד,י׳ לבטאונה 
של ההסתדרות הציונית, בתנאי שיאצקאן יחדל להיות עורך 
ההי', ועורכי "דאס אידישע פאלק" יצורפו למערכת העיתון. 
הגיליון הראשון של הד,י׳ אחר המיזוג יצא ב 1 ביאנואר 1920 . 
ממערכת ,דאס אידישע פאלק" עברו להי' יצחק גרינבוים, 
ד״ר יהושע גוטליב, יחזקאל משר, ניימאן, ועוד. עורכו הרא¬ 
שי של העיתון ב 1920 היה ד״ר יהושע גוטליב. ומ 1921 — 
אברהם גולדברג, אך הקו המדיני של ההי׳ נקבע ע״י יצחק 
גרינבוים, מנהיגם של ציוני פולניה. מכאן ואילו תפס ההי׳ 
מקום ראשון במעלה בציבוריות היהודית בפולניה. ב 1932 
עבר העיתון לבעלותו של הקואופראטיוו "אלט־נאי", שהיה 
מורכב מחברי המערכת ומעובדי המינהלה והדפום. אחר 
פטירתו של אברהם גולדברג ב 1933 נערך ד,ד,י' עד לגליונו 
האחרון(ב 22 בספטמבר 1939 , ערב כניעת וארשה לפני הנא¬ 
צים) ע״י אהרון איינהורן ומשה אינדלמן. עם ראשי המדב¬ 
רים בהי׳ בין שתי מלחמות־העולם נסנו (נוסף על הסופרים, 
שכבר נזכרו למעלה): זאב ז׳אבוטינסקי (עד 1933 ), בר- 
נארד זינגר, י. י. זינגר, ד״ר יהושע טהון, ד״ד גרשון לווין, 
יעקב לשצ׳ינסקי, ז. סגלובי׳ו, נ. סוקולוב. אפרים קאגא- 
נובסקי, ד״ד עזריאל קארליבאך, מ. קיפנים, ועוד. 

ב 1928 , כשמלאו להי׳ 20 שנה, וב 1938 , כשמלאו לו 30 
שנה, הוצאו על־ידיו ספרי-יובל. שזכו לתפוצה רחבה. בהר 
צאת ד,הי׳ יצאו בזמנים שונים מיספר כתבי־עת ביידית וב¬ 
פולנית, וכן 2 כתבי-עת עבריים: ב 1909 — העיתון היומי 
״הבוקר״ בעריכת דויד פרישמאן, וב 1932 — 1937 — השבו¬ 
עון "בדרך". 

היינט 1908 — 1928 . יוביליי נון. ווארשא 1928 ; היינס יזבל 

בוו, 1938-1908 , ווארשא 1938 , פון !אענטען עבר, 11 . 

ארויסנעגעבן פח אלוועלטלעכן יידיש! קולטיר־קאנגרעס. 

ניו־יארק 1956 עם׳ 1 — 237 . 

ג. א. 

"'{'ל), 0 ' 3 אל — 11 ־ 113,015 1 ־ 113 ־ 41 ? — ( 1858 — 1940 ), 
כלכלן אוסטרי ונשיאה הראשון של הרפובליקה האוס¬ 
טרית (ע״ע אוסטריה, עם׳ 967 ). הי׳ היה בנה של מריאנה 
הי' (.מ ־ 1 ) 1311 ־ 1431 , 1839 — 1936 ), שנלחמה מ 1870 על 
זכויות האשה. הי׳ למד משפטים ואח״ב ( 1881 — 1890 ) עבד 




241 


היניש, סיכאל — ד!ינסן, פריץ הנרי 


242 


בשירות המדינה. פ 1891 ואילו ניהל את אחוזתו והעלה אותה 
לדרגת משק־מופת, ועם זה עסק בחקר מדעי של בעיות 
כלכליות וסוציאליות ופעל הרבה לטובת חינוך המבוגרים. 
ב 1920 נבחר כנשיאה של אוסטריה, ולאחר שנבחר שנית 
ב 1924 נשאר במשרה זו עד 1928 . ב 1929/30 כיחן כשר- 
המסחר. בץ חיבוריו יש להזכיר: ) 1 ־< 1 ) 13 סנ 140 10 ס ("חע־ 

שיית־הבית״), 1906 ! 31201505 ) 1 ( 31 .£ 5 ־ 4 510110118 ) £0 1 ) 1 ( 1 

(״התהוות הריבית״), 1907 ; ) 10011 ) £304 ־;ם (.,הבריחה מן 
הכפר אל העיר״), 1924 . — אשתו אמה לבית פיגדור 
(ת 10 > 18 ? £01013 ) היתה ממוצא יהודי. 
הי 2 ט 1 ( 401000131111 )), יצחק ( 1876 , סראנקסורט ע״נ 
מיין — 1957 . ירושלים), חוקר בחכמת־ישראל 
ובתרבות־יוון. הי׳, שאביו היה מורה ודיץ בפדאנקפורט, לסד 
מדעים קלאסיים באוניברסיטות של שטראסבורג, גטיגגן 
וברלין והשתלם בליפודי־היהדות בביהפ״ד לרבנים מייסודו 
של הילדסהיימר בברלין. ב 1897 קיבל תואר דוקטור. בשנות 
1919 — 1938 שימש מרצה לפילוסופיה היהודית של הזמן 
העתיק ויה״ב, למדרש ולספרות־הדרוש בביהמ״ד לרבנים 
בברסלאו. באותן השנים( 1920 — 1938 ) ערך גם את ד,- 315 ״ 0 ^ן 
6015 ) 0 ־ 64 ) 405 )) 113 ) 74155005 6114 0 ) 67050111011 61 ) )) 50114 
(הברד האחרון יצא ב 1939 בעריכתו של לאו בק). ב 1939 
השתקע בירושלים. ב 1955 זכה בפרס־ישראל למדעי־ר,יהדות. 

נושאי מחקריו של הי׳ היו בעיקר בתחומי ההשתלבות 
של תרבויות ישראל ויוון. בתחומים אלה פירסם בין השאר: 

1011 ) 501111 ־ 515011 ץ 11 (] 3 ) 010 ' 1400105 ־ 05 ? ("כתביו המטאפי' 

סיים של פוסידוניוס״, 2 כרכים. 1921 — 1928 ); - 81100111 ־;ם 
" 53106105 4/01511011 " 400 060110 50110 ("המקור היווני של 
ספר ׳חכמת שלמה׳״), 1921 ;-: 20/001 ־ 401 מסע סי! 0-11 ,( 10 ס 

ת 0111150110 ־ 1 ־ 811001115011 103 1110115011011 405 10101008 ) £65 

־ 01 ) 131 ־))££ 6415011011 ( 1 מ 1 604 4.110110111 ("תורת יעוד־ 
האדם ביוון וברומא הקדומות ואצל חכמי־ישראל של יה״ב"), 
1926 ! £114608 64150110 ( 604 10011150110 ־ 11 ; 11110115 ? ("השכ¬ 
לתו היוונית והיהודית של פילון״), 1929 — 1932 ; - 411 ; 
) 11 ) 1108045 * 64150110 ( ("אלגוריסטיקה יהודית עתיקה"), 
1936 ! הי׳ תרם גס מאסרים מרובים לאנציקלופדיות ולכתבי- 
עת (בעיקר ) 71104 , "ציוו", "כנסת"). באנציקלופדית 
למדעים הקלאסיים של 3 ״ 415501 ''-׳ 3015 ? כתב את הערכים 
על האנטישמיות, משה, ועוד. גם השתתף בתרגומם של כתבי 
פילון לגרמנית וערר תרגום וה מן הסרך השלישי עד הששי 
( 1919 — 1938 ). בעברית נתפרסמו ספריו: "טעמי המצוות 
בספרות־ישהאל״( 2 ברבים, תש״ב—תשס״ז); "דרכי האגדה" 
(תש״י; מהד' ב', תשי״ד). 

הי' אתז בשיטתם של זכריה פראנקל ושאר ראשי הבדיה 
של חכמת־ישראל בגרמניה, ששאפו להוציא את חקר התלמוד 
והיהדות בכללה מבדידותו ולשבצו בחקר העולם העתיק 
ותרבותו. הוא פנה לחקר היהדות ההלניסטית וביקש לחשוף 
את שני השרשים, שבאמצעותם ניזון האילן של יהדות זו. 
כדוגמה שימש לו עולמו הפילוסופי של פילון תאלפסנדרוני, 
שבו נתמזגו היסודות של המחשבה היהודית שבהלכה 
ובאגדה עם אותם של העיון הפילוסופי היווני. הי׳ התחקה 
על מקורות ההשפעה היוונית מזה והיהודית מזה, ובא לכלל 
מסקנות בנוגע לכוחות המשיכה וההדיר, שבין הצדדים היווני 
והיהודי. מתוך כך בא גם לכלל התעניינות והבנה מעסקת 
בתופעת האנטישמיות העתיקה. פוסייוניוס עורר ענייו מיוחד 


בהי' משום שבו הגיעה חכמת־יווו בפעם האחרונה לידי סיכום 
כולל ביותר ובו נתאחדו היסודות המזרהיים והמערביים 
בפילוסופיה העתיקה במידה שלא נתאחדו בשום הוגד,־דעות 
סטואי. דיבורו של הי' על הכם זה אינו אלא תוליד, בשלשלת 
מפעליו כחוקר. 

ביבליוגראפיה, של כתבי הי' נתפרסמה נ; 4 ( 740 , כרך 
80 ( 1936 ). המשך הובן בשביל ספר־הזיכרון לביהמ״ד של 
ברסלאו, העומד להופיע באד,"ב. 

א. ש. 

הינמן( 1010001300 )), .ירןדהו (זנדרסלבן, 1778 — ברלין, 
1855 ), סופר, מחנך ועסקן יהודי. היד, מ 1808 עד 
1813 הבר הקונסיסטוריה הישראלית בווסטפאליה ועסק 
בענייני החינוך היהודי בארץ זו. ב 1825 — 1831 ניהל בית־ 
מדרש לרבנים בברלין. הי׳ היה מאחרוני ד,"משכילים* העב¬ 
ריים בגרמנית, שניסו להמשיך את המסורת של "המאסף" 
ומשה מנדלסזון ולתקן את חיי היהודים הגרמנים ברוח זמנם. 
הכין, יהד עם ליפמן משה ביישנתל, "מבתר המאסף" (שלא 
הופיע) ופירסם קובץ מאמרים י ואגרות מאת משה מנדלסזון 
ואליו, כן ערך 8 כרכים של המאסף לחכמת־ישראל, "ידידיה" 
(בגרמניה), 1817 — 1831 , את 0186 ? 311,14060 ( 0414 ), 1839 — 
1841 , וכן את כחב־העת לחכמח־ישראל ״•; 011 ־ 1 * 11800101005 .* 
6015 * 6400 ) ! 40 , 1842 — 1843 . הי׳ פירסם פירוש בעברית 
("ביאור לתלמיד*) לתודה, שהוציא במקורה ובתרגומו של 
משה מנדלסזוו ( 1831 — 1833 ), ובן לספר ישעיהו ( 1842 ). 
כתביו כוללים גם היבורים על מצבם המשפטי והתרבותי של 
יהווי־פרוסיד, בזמנו. 

הינט[, פריץ ד!נרי - 10001300 ־ 4 ) ׳ 14000 ־ 1 ״? — (נו׳ 

1889 , לינבורג), פילוסוף יהודי־גרמני; מתלמידיהם 
של הרמן כהן וס. נאטורם. הי׳ הוכתר כדוקטור לפילוסופיה 
במארבודג ב 1913 , נעשה דוצגט לפילוסופיה בפראנקפורט 
ע״נ מיין ב 1922 , ושימש פרופסור באותה אוניברסיטה 
ב 1930 — 1933 . אחר עלייתם של הנאצים לשלטון הוכרח 
לעזוב את גרמניה ונתקבל כמורה לפילוסופיה באוניברסיטה 
של אובספורר. החשובים בחיבוריו הראשונים: 36 ( 1 ) 6 * ז־ס 
1001 ( 101 ? 435 604 )) 060 ) 46 01600 ) ) 40 ) 11 ) 1 ) 10 5 ) 1030 סס" 
200 ! 40 ("המבנה של ביקורת התבונה הטהורה של קאנט 
והבעיה של הזמן״), 1913 ! ״פלוטינוס״ (בגרמנית), 1921 ; 
״טיציאף (בגרמנית), 1928 . חשיבות מיוחדת נודעת לספרו 
002 ) 45 ( 15 . 00 ( £01 , 16151 ) : 111£ ק( 111105£ ? ) 40 4080 ( 4060 ) 
(״דרכים הדשות של הפילוסופיה; רוח, חיים, קיום״), 1929 . 
בספר וה נתן סקירת־סיכום ראשונה מהתפתחותם של הזרמים 
הפילוסופיים, שנחבלטו אהד מלהמח־העולם 1 , ובכללם הזרם 
של האסכולות האכסיסטנציאליסטיות. משעזב את גרמניה 
חיבל את 111105001110 ? ) 40 )) 261060 410 ) 040 04755065 
(״אודיסום או עתידה של הפילוסופיה*), 1939 , וכן נתפרסם 
באותה שנה ספרו האנגלי על היסודות של האסתטיקה. לאחר 
מכן חיבר ז 7430 )ס 8010000 1115 304 30 ) 75 110 ) , 46010 ) .ס 
(״ד. יום, האדם ומדע-האדם שלד). 11940 14311561 )־) £215 
) 1041030100 ? 7404010 0 * 304 (,"האכסיסטנציאליזט 
והמצוקה המודרנית״), 1953 . 

בספרו "אודיסום" פיתה הי׳ תכנית בשביל הפילוסופיה, 

של תהווה, הפילוסופים של זמננו — טוען הוא — נתנסו 
בנסיונות, ששום דור אתר של הוגי־דעות לא נתנסה בהם. 
הפילוסוף נעשה אודיסום. הי׳ דורש מן הפילוסופים, שינצלו 





243 


הינמן, פריץ הגרי — היגקמר 


244 


נסיונות אלה לשם הרחבת תחום הבעיות והתפקידים של 
הפילוסופיה. עד כאן הביטה הפילוסופיה אחורנית, היא חייבת 
להביט קדימה. "אנו החלוצים של החלוצים". ב 1959 ערך 
הי׳ את הספר 1 ; 10 >וזב 1 ו 11 ,( 3 ן. 120 ! 1 ג 1£ ו 1 ק 11050 ו 1 ? £! 0 ("הפי- 
לוסופיה במאה ה 20 י) — תיאור אנציקלופדי(כתוב ע״י נמה 
מחברים) של תולדות הפילוסופיה ושל הענפים השונים 
שלה בזמננו. 

ע. ה. ב. 

היק ( £3311130 ), אי בחבל קונטונג שבדרומה של סין; 

משתרע ביו ׳ 15 ״ 18 ו׳ 10 ״ 20 קווי־הרוחב הצפוני. 

והוא ההלק הדרומי ביותר שבמדינת־סין. ארבו המכסימאלי— 
מדרום־המערב לצפון־המזרח — 290 ק״מ, רחבו המאכסי־ 
מאלי — 180 ק״ס. שטחו נ 34,000 קס״ר ומספר תושביו 
נ 3 מיליון ( 1953 ). מיצר־הים הי/ שרחבו 16 — 24 ק״ס, 
המחבר את ים־סיו הדרומי עם מפרץ טונגקינג, מפריד בין 
הי׳ לביו חצי־האי לואיצ׳ו ( 3,111011011 ) שביבשת סין. האי 
הררי ברובו: שיאו בדרום מגיע לגובה של 1,879 מ , . הצפון 
ורצועת־החוף הם שפלה. האקלים מונסוני־טרופי. הטמפרא־ 
טורה הממוצעת באיזור־החוף יורדת ביאנואר עד " 19 ועולה 
ביולי עד ״ 29 ! נמות־הפשקעים — 1,250 — 1,500 מ״מ בחוף. 
ועד 3,000 מ׳׳מ בהרים. ההרים מכוסים יערות־עד, ובהם כמה 
סוגיעצים רבי־ערר מבחינה כלכלית! בשפלה מגדלים אורז 
(עד 3 יבולים בשנה). קנה־סונר, קינמון. קפה, אנאנאם, 
דקלי-קוקום וקאוצ׳וק. בדרום (בטינטו) ובמערב (בשקלוק) 
מכרות־ברזל. התושבים הם סינים דרומיים, שנדדו לחי' 
משהועמד האי תחת פיקוחם של הסינים ב 110 לפסה־־נ, 
וביחוד משסופח לסין במאה ה 14 . עיד־חבידה היא קיונגצ׳או, 
וספוד לה נמל חויהאו. בצפון האי. על חוף המיצר. נמל 
ליצוא בצר־ברזל היא העיר צ׳אנגאן שבמערב האי. 

בתקופת המלחמה היאפאנית־ד,סינית( 1937 — 1945 ) נכבש 
האי ע״י היאפאנים, שהקימו בו בימי מלחמת־העולם ח 
ביצורים צבאיים. האי שימש בסיס לפעולותיהם באסיה 
הדרומית־מזרחית. ב 1945 חזרה הי׳ לסין. ב 1950 הוענקה 
אוטונומיה לשבטי הילידים לי ומיאו על ידי השלטונות של 
סין העממית. 

הינסיום (!!!;!ס״ןל), שם־המשפחה של שני פילולוגים 

קלאסיים חולאנדיים, אב ובנו. 

1 . דניאל הי' ( 1580/81 . גנט — 1655 . ליידן), למד 
בפראנ 7 !ר (הולאנד הצפונית) ובליידן, במקום שנעשה תל¬ 
מידו וידידו הקלוב של י. י. סקליגר (ע״ע), שמת בזרועותיו 
של הי׳! ב 1605 נתמנה פרופסור לפילולוגיה קלאסית בליידן. 
הי' הוציא בתבים הרבה של סופרים יווניים ורומיים קלא¬ 
סיים; ממהדורות אלו נחשבות בטובות ביותר אותן של 
הסופרים היווניים: הסיודוס, תאוקריטום ובוקוליקים אחרים, 
אריסטו ("פואטיקה" ו״פוליטיקה"), קלמנס מאלכסנדריה, 
והפאדוימיוגראפים (מאספי־המשלים). ע״י מחקרו -גז 1 ־ס 
£ת 10 ז 0011511111 126 (מ 0 מ 1 זז 13010113 ("מצילם ומשמרם של המשוררים הלא־ 
טיניים"), למד את הלשונות הקלאסיות מפי אביו בליידן. 
לאחר מכן ערד מסעות לאנגליה, צרפת, איטליה ושוודיה 1 
ב 1651 נסע שוב לאיטליה בשליחותה של המלבה כריסטינה; 
ב 1654 שימש מזכיר־המדינה ההולאנדי בחצר־המלכות 
בשוודיה: ב 1669 ביקר במוסקווה; לסוף פרש מפעולה צי¬ 
בורית וחי בוינן שעל־יד אוטרכט ובהאג. הי׳, שלא שימש 
מעולם בשום תפקיד אקאדסי. הקדיש את שעות־הפנאי שלו 
לחקר הפילולוגיה הקלאסית. היה בקי ורגיל בלשון ובספרות 
הלאטיניות של התקופה הקלאסית ושלאחריה, ובן בספרות 
היוונית. נוסף על כך היה בעל כשרון פיוטי חשוב, וקודם 
שהתחיל בהוצאת כתביהם של המשוררים הרוסיים, פירסם 
שירים לאטיניים משלו ב 3 כרכים. לאחר מכן ההדיר — 
תוך שימוש בכ״י מרובים — את כתביהם של קלאדדעוס 
( 1650 ), אובידיום ( 1652 — המעולה שבמהדורותיו), ודגי־ 
ליום ( 1664 ), פרודנטיום( 1667 ), וליום פאטרקולום ( 1678 — 
ספר־הפרוזה היחיד שההדיר), ולריוס פלאקום( 1680 ). זמן רב 
אחר מותו פורסם (ע״י פ. בורמאן) ספרו 13 י 531 ז£זו 41£ 
( 1742 )—מחקרים חשובים בביקורת הטכסטים של קאטולום, 
פרופרטיוס, טאקיטום, ועוד — בצירוף תולדות־חייו של 
הי׳ כוחו של הי׳ היה גדול בתיקון הטכסטים, והאפקים 
הרחבים, שנתגלו לו ע״י מסעותיו ופעילותו הדיפלומאטית, 
שמרו עליו מפני השתקעות בדקדוקי־עניות ופיתחו בו כוח־ 
שיפוט בריא. חוש מאומן לפרופורציה וסיגנון-הבעה ברור. 
., 1 ; 209-219 , 1625 , 2£ >/) 8010 ,* 1 ו $1 ז %£611 .ן 

; 1869 , #£11 111 ! 11 ^ 81111010 

. 1915 /ס . 11111 511011 4 ,$ע 1 )תב 5 .£ .[ 

מ. רו. 

היינכויי^כן׳ אנוזזניה— 118 ז$ס 01 ! 1111011101 ! — ( 1641 — 
1720 ), מדינאי הולאנדי. הי׳ נבחר ב 1679 לראש (-מסק 
510113135 ) העירית של דלפט (ע״ע) והתנגד למדיניותו המל¬ 
חמתית של וילם סאיראניה. אבל כשזה האחרון עלה ב 689 ! 
כוילום 111 (ע״ע) על כסא־המלוכה הבריטי, ביקש מהי', שהיה 
בעל השכלה רחבה, חרוץ ונאמן, לפעול כסגנו (-ח 0 ק 1 > 33 ז 
5101141115 ) בהולאנד. מאז היה הי׳ יועצו הקרוב של ויליאם. 
וגם אחר מות המלך ( 1702 ) נשאר הי׳ עד סוף ימיו מושלה 
של הרפובליקה (ע״ע הולנד). הוא המשיך במלחמה נגד 
צרפת (מלחמת הירושה הספרדית, 1701 — 1714 ), בשיתוף 
פעולה עם מרלבורו (ע״ע) ואיגץ מסאבדה (ע״ע), על צידן 
של בריטניה ואוסטריה. ב 15.11.1715 חתם על חוזה החיץ 
( 0 ־,£״- £31 5613 > : 1310 ־ 1 ) עם אוסטריה, שלפיו קיבלה הולאנד 
את הרשות להכניס חילות־מצב לתשע ערים של ארצות- 
השפלה האוסטריות (היום: בלגיה), ביניהן איפר, נאמיר 
וטורנה, כדי לשמור על הולאנד מפני התקפה צרפתית. אך 
הי׳ לא יכול היה למנוע את ירידת ארצי לדרגת מעצמח 
קטנה באירופה. 

, 170££ ז'וז 3 \ . 8 ; 1867/80 ,. 11 . 4 1/011 ) 010816 11£1 
. 1950 ,. 27 . 24 1/011 ) 816 

הינקמי — !סזממ״״גןן — (מת לפני 882 ), הגמונה של 
העיר לאן( 131011 ) שבצרפת בין 853 ל 871 . הגמו¬ 
נות זו וההנאות שהיו כרוכות בה הוענקו לו, לד,י', ע״י דודו 



245 


הינרןמד — הינקם, אדוארד 


246 


הינקמר מרנם (ע״ע). ב 868 הסתכסך הי׳ עם דודו ועם הקיסר 
קארולום ה״קלח" משום התערבותם החוזרת ונשנית בדרכי 
השליטה שלו בהגמונותו — מה שהי׳ ראה כפגיעה בזכויותיו. 
על רקע הגנת עניינו הפרטי הפך הי׳ את הוויכוח לבעיה 
עקרונית וביקש ואף השיג את עזרתו של האפיפיור אדריא־ 
נוס 11 < הי׳ טען, שרק לאפיפיורות הרומית הסמכות להגביל 
או לשלול את זכויות־השלטון שלו בהגמונותו. אך ידיהם של 
הקיסר ודודו היו על העליונה, ובוועידה הכנסייתית של דוזי 
(ץצ 00 נ 1 ), 871 , ניטל מהי' תואר־ההגמון, ולא עוד אלא שאף 
גורש מתחום הגמונותו. הי׳ הוסיף למחות נגד החלטות 
הכנס, ובא לרומא כדי לטעון לפני האפיפיור נגד המלך. 
ב 872 הצטרף הי׳ למרדו של קארלומאן, בנו של קארולוס 
ה״קרח״, נגד זה האחרון, אך ב 873 נתפס, נשפם וסומא ע״י 
אנשיו של קארולוס, למרות התמיכה המתמדת שזכה לה מצד 
האפיפיורות. בהשפעת פנייתו של האפיפיור יוהנס ¥111 
אל ועידת־הבנסיה של טרואה ( 878 ) החליטה הוועידה 
להחזיר לו חלק מהכנסותיו, אך לא ביטלה את צו הורדתו 
מכהונתו. חשיבות מיוחדת יש לאגרותיו של הי' לדודו ולאפי־ 
סיורים, כי בוויכוח המשפטי, שניהל להגנת עניינו היה מן 
הראשונים שהשתמש בפסקים הכנסייתיים המזוייפים, המיו¬ 
חסים לאיזידורום (ע״ע הקרטלים), והובלט הרעיון בדבר 
סמכותה הבלעדית של מכנסת*. לגבי ההגמונים. מכתבים 
אלה משמשים גם עדות למציאותה של אסכולה משפטית- 
קאנונית מפותחת בצרפת באותה תקופה. 

, 73112 ^ .ס; 124,126 כרכים , 11100 ^ 1 011 - 010818 ? .? .ן 

- 1171 ו 01 ? 1 'ה 10 תז? 0 301(110??/ 44017x1 מג , 1 הסות 8011 5 ) 01 ה 411 . 

0 י 1 ^ 1 ? ; 1070 <£ $01 : 141/107170 ? 0X11X11X10 007710X10 /% 

? 1 < 0 ? £ 1 ה! 01 -( 0 ? ? 11 [ 8 / 107 ' 8 :? 82117 ' 1 ? 74 ?( 1411101 . ת 1 ] ז 43 ? . 7 : 0 

. 1937 ,( 71 ) 

•ד. פ. 

הינקמר מחם — 515 מ 1£ תש 11 *נתג&מסמ!!!— ( 806 ״— 882 , 
אפרנה [ץגז 1-1 ־ק£], צדפת התיכונה), איש־ננסיה 
ומדינאי צרפתי. הי׳ היה בן למשפחת־אצילים, שהיתר, ממקו¬ 
רביה של השושלת הקארולינגית, את ימי־הנוער שלו בילה 
במנזר קן מי, הסמוך לפאריס. ב 831 נמנה עם יועציו של 
לודוביקוס 1 , ה״חסיד״ (ע״ע). כשעלה לשלטון קרולוס ה״קרח" 
(ע״ע) ב 840 התחיל הי׳ משתתף בקביעת מדיניותו של המלך, 
ועד מהרה נעשה דמות מרכזית בצמרת־השלטון. במשך קרוב 
לארבעים שנה ניהל הי׳ את מדיניות החוץ והפנים של קארו- 
לום, ואחר מותו של זה האחרון ( 877 ) ניסה אף לנהל את 
מדיניותם של יורשיו. כוח השפעתו של הי׳ בחצרו של מלך־ 
צרפת נבע במידה מרובה מן העובדה, שהיה הארכיהגמון 
של דנם ( 11115 :>)!). למשרה זו, שהעמידה אותו בראש הכנסיה 
הקאתולית בצרפת, נבחר הי׳ ב 845 . הי׳ גילה תקיפות כלפי 
האפיפיורים ובא תכופות לידי סיכסוכים גלויים עמהם — 
מתחילה ב 855 . כשדרש את הדחתם של אנשי־דח, שמונו ע״י 
הארכיהגמון א ב ו ו קודמו, מאהר שהלה היה, לדעתו. ארכי¬ 
הגמון בלתי־חוקי, לאחד מכן ב 861 , כשביקש להוריד מכסאו 
את רוטארד, הארכיהגמון של סואסון, ולסוף, כשהתערב 
יבהירת אנאס, הגמונה של פאריס ( 858 ). סיכסוכים אלה 
גרמו לא פעם לעירעור עמדתו של הי׳ בכנסיה הצרפתית, 
אך אישיותו התקיפה ותמיכתו של קארולוס עמדו לו להש¬ 
ליט את רצונו על זה של האפיפיורים, שהיו חסרים אז כוח 
ממשי. בעמדתו של הי' נתגלו, בין השאר, הנטיות לעצמאות 
של המסיר. הצרפתית, ששרשיהן היו נעוצים במסורת מש¬ 


פטית, שהתחילה מתפתחת בגאליה מן המאה ה 5 ואילך. 
הי' ראה את הגמוני-צרפת כבלתי־תלויים בכנסיה הרומית 
וכקשורים קשר הדוק לשליטים החולונים, שעמהם היו צרי¬ 
כים, לדעתו, להשתתף בניהול ענייני-המדינה. את דעותיו 
אלו ניסח על-פי יסודות המשפט הקאנוני — דבר, שנתן 
לו יתרון מסרים בפולמוסו עם אנשי הכנסיה הרומית. הש¬ 
קפותיו של הי׳ ותקיפות אפיו נתבטאו גם בדרך טיפולו 
בבעיות המדיניות, שבהן היה מעורב: הי' תמך בקארולוס 
ה״קרח״ במלחמתו נגד לוווויג הגרמני בין 855 ל 859 : גם 
הכתיר אותו כקיסר ב 869 ולאחר זמן ( 870 — 871 ) אף סייע 
לו בדיכוי המרד של קארלומאן בנו. הי׳ לא היסס לעוץ, 
שיסמאו את חמורך ואת הינקמר, הגמונה של לאן, שהיה 
אחיינו של הי׳ עצמו, מאחר שסירב לקבל עליו את מרותו 
ואת מרות המלך והסתייע במרדו בתמיכת האפיפיור. אך 
הי׳ בא לידי סכסוך עם המלך כשזה האחרון מינה — בניגוד 
לדעתו של הי׳ — את הנזיר וולפדום כארביהגמון בבורז׳. 
את השקפותיו הדתיות־המדיניות הביע הי׳ בסוף ימיו באי¬ 
גרתו ״על סדרי ארמון המלך״ ( 11 ) £313 11114 ). 0 :>!> 012 ז 15 ק£, 
יצאה ע״י 013 .? . 151 ב 1885 , עם תרגום צרפתי), הכוללת 
תיאור מעניין של חיי־החצר בצרפת, שמפיץ אור על סדרי 
הארמון, על מנגנון המשרתים והפקידים, על פמלייתו של 
המלך, על אירגון המשפט ועל התקנות המלכותיות בנוגע 
לכנסים הממשלתיים, בחירת יועצים והכנת החוקים ופיר־ 
סומם. איגרת זו נכתבה מתוך כוונה להחדיר בלבם של בני 
קארולוס את חכרת החיוב שבמשטר אריסטוקראטי מודרך 
ע״י אנשי הכנסיה, או ביתר דיוק: ע״י ההגמונים. הי׳ מת 
באפרנה, שאליה נמלט מפני פלישת הנורסאנים. — כתבי 
הי', ביניהם דברי פולמוס עם הבנסיה, כתבים הדנים בבעיות 
המשפט הכנסייתי, אגרותיו וספר על חיי רמיגיום הקדוש. 
מכונסים 11130 ) 0108131.3 ־ 311 ? של 1511804 , כרכים 125 ו 126 . 

הי׳ כתב גם את תולדות ממלכת הפראנקים המערביים 
בשנות 861 — 882 כהמשך ל״אנאלים של ברטינוס הקדוש" 

( 1111301 ). 110 003105 ^}. 

:,/ 4411 . 01?7 8011x10x1 840-882 (4740x177x7x10 (4 ?7X1 ה 10 / 

-? 8 ? 710 ? 801 441/10110 , 41 ־ 1031 ) 10 ? ;( 1883 , 17 ,/? 501/7107 
; 1884 ,/((/!? 8 ה 0 ( 1 871:17104104 ,. 44 ,$זס־]ו 501 . 13 :/ 1 /ח? 1 ח 

• 1431 ., 1 ; 1937 , 71 ,״//*£־/ ? 8 ? 441/4017 ,ת; 1 ז 3 ** . 110110-7 ? 

/ 1 ?! 1701 4 / ת!) ?ו>וח?ה 441 ' 8 "יו 01811 ? ) 0171111 1 ( 4 " ?, 1 ,מ 6 ו 1 ק 

. 950 ! , (?£!> 71 ?(( 10 ( 1 811 ?• 411/1011 ' 1 

י. ב. ם. 

א 1 *{אר 1 — £1100145 !)־ 31 ^ 1 )£ — 1792 . קורק — 

1866 , קילילי [ 3£11 :> 1 ׳ £111 5 ], אירלאנד), בלשן־אשורולוג 
אירי! מן המפענחים הראשונים של כתב־היתדלת וע״ע). 
נתחנך בסדיניטי קולג' בדובלין ושימש כומר אנגליקני 
בקילילי ( 1825 — 1866 ). 

מתחילה עסק הי׳ בפיענוח כתב־ההיחגליפים. לאחר מכן 
עבר לפיענוח כתבי־חיתדות. וריכז את מחקריו בכתובות 
השלש־לשוניות מתקופת הממלכה האחמנידית (בהיסטון 
ופרספוליס), שהלכו ונתפרסמו בזמנו בעקבות פעולתו 
של ה. ק. רולינסון (ע״ע). בתחום זה הגיע הי׳ להשגים, 
שייחדו לו מקום בין גדולי הבלשנים. — בסוג הראשון של 
הכתובות הנזכרות, שלשונו היא פרסית עתיקה, סיים הי־ 
ב 1848 את תהליך הפיענוח (שכבר התחיל בו ג. פ. גרוטפנד, 
ע״ע) כשמצא כמה כללים חשובים, הקובעים את קריאתם 
של הסימנים. שנשארו בלתי ברורים, וכן קבע את מערכת־ 
ההגיים של הפרסית העתיקה. ביחס לסוג הלשוני השני של 





247 


הינקם, אדוארד— הינריד 


248 


הכתובות — זה של העילסית, שהיתה הלשון הרשמית השניה 
בממלכה הפרסית-העילסית, קבע הי/ שלא זו בלבד שאינה 
לשון שמית, אלא שאף הודו־גרמנית אינה. הפיענוח של הכתב, 
שבו נכתבה לשון זו ושהוא כתב־היתדות המקורי, סייע בידי 
הי׳ לקבוע את זהותה של הלשון השלישית של הכתובות: 
האכדית (בבלית). כן פיענח הי', בנפרד מבלשנים אחרים 
בני־זמנו. אח הכתובת של תגלת־פלאסר 1 (ע״ע).— הי׳ היה 
גם מן הראשונים, שעסקו בחקר הלשון השומרית (ע״ע) 
והבחין בכמה מתכונות־היסוד שרה. מאחר שהכיר, שכתב- 
היתדות אינו מתאים ללשון שמית, הסיק, שכתב זה הומצא 
ע״י עם, שלשונו לא היתה שמית. לאחר שנתפרסמו התעודות 
הראשונות מניפור (ע״ע) קבע הי׳, שלשון זו היתה לשון 
אגלוסינאסיווית (ע״ע אגלוטינציה), והביא דוגמות להנחו¬ 
תיו מ״סילאבארים״ (מילונים) שומריים־אכדיים. — מחקריו 
של הי׳ נתפרסמו בעיקרם בפירסומי האקאדמיה האירית 
המלכותית והחברה האסייתית המלכותית. 

; 1925 ,ע/ 74010 ץ 444 / 0 113 ■ 70 # ? 471£ > 11447 , 8111180 .ז\\ 
^ 1411 ן 4 ו 1 ו 47 17 ) 7 , 31115 ? . 5 ; 1933 , 111500 ^ 3 ( 1 .£ .£ 

. 1956 , 4 * 174 / 0 
פ. אר. 

ה'נקציןם, ' 1 הן גוטליב—נסהסשתוש!? נ 1 ש 111 ז© 01130110 ! ! 

בגרמנית ־!!־"!שא — ( 1681 , אייזנברג — 1741 . 

האלה), משפטו גרמני. הורה פילוסופיה ומשפט באוניבר¬ 
סיטות של האלה, פראנקפורט ע׳׳נ אודר ופראנקר (הולאנד). 
הי׳ נמנה עם גדולי חבמי־המשפט במאה ה 18 והוא המפורסם 
שבסשפטנים הפילוסופיים הגרמניים מן האסכולה של 
המשפט הטבעי. הי׳ ראה את המשפט כמדע שכלתני ולא 
כאמנות נסיונית בלבד, שתקנותיה נוצרו רק לצרכי השעה. 
לפיכך פיתח את תורותיו המשפטיות כשיטה פילוסופית, 
שבה הושפע בעיקר מחוגו גרוטיוס (ע״ע). ספת בתורת- 
המשפט הכללית הוא: .יסודות המשפט הטבעי ומשפט־ 
העמים״ (תנסתתשא זש ש 3 ז 11 ז 113 8 ״״ג 3 זתשוז!ש £1 ), 1737 . — 
החשובים שבספריו האחרים הם: במשפט הדומי — -ש £1 

1 ־ת 11 ח 10 ! 511111 ח 1 1 ז 1 שח| 1 >ז 0 תז 11 [>ח 11 שש 5 1115 ״!:> 15 ־ 111 ( 3 ז 11 ש״ז 

("יסודות המשפט האזרחי על־פי סדר האינסטיטוציות"), 

1725 , ו-חב? ת 1 ש 4111 ז 0 1 ד 111 [> 1111 :>ש 5 1113 ׳ו 01 13 ־ 311 ( 1113 ש 1 ד 1 ש £1 

מ 11 ת 3 זשש 1 ) ("יסודות המשפט האזרחי על־פי סדר הפאנדקי 
טים״), 2 כרכים, 1727 ! במשפט הגרמני — 13 תש 1 ז 1 ־ £1 
101 ת 3 ס 11 ש 8 11113 [ (״יסודות המשפט הגרמני״), 2 כרכים, 
1735/6 , שהוא מן החיבורים הראשונים, שיש בהם הרצאה 
יסודית על התפתחות המשפט הגרמני הפרטי. הי' הטעים בו 
את חשיבות המשפט הגרמני הישן, שלדעתו היה נהוג במידה 
נרחבת בגרמניה גם לאחר ש״נקלט" בה המשפט הרומי. עם 
זה לא נשתחרר הי' סדפוסי־המחשבה של המשפט הרומי, ואף 
את המשפט הגרמני חקר מתוך השוואה אליו. הי׳ הצטיין 
כפדאגוג וספריו הנזכרים נתקבלו כספרי־לימוד־ועזר. 

חיבוריו של הי׳ מצויינים בסיגנונם המבריק והבהיר וב¬ 
שפע של פרטים בהיסטוריה ובפילוסופיה יותר מבעמקות, 
מקוריות־מחשבה וגישה ביקרתית. — כתביו המקובצים של 
הי׳ נתפרסמו כמה פעמים: ב 18 כרכים ( 1743 ), ב 8 כרכים 
( 1744/8 ), ב 12 כרכים ( 1759/77 ) וב 9 כרכים ( 1765/71 ). 

ש. ז. ח. 

הינריך ( 11 ש 1 ז 11 ;ש 13 ), שסם של 8 ממלכי גרמניה וקיסריה. 

(א) הי׳ 1 (בערך 876 — 936 ) נעשה דוכס סאנסוניה 


אחר מות אביו, אוטו( 912 ), ונבחר ב 919 ע״י גדולי סאכסוניה 
ופראנקוניה למלך גרמניה. רק במאה ה 12 נוצרה האגדה, שהי׳ 
הופתע — בשעה שהיה עסוק בציד ציפרים — לקבלת ההודעה 
על בחירתו, ואח״כ כונה ע״י ההיסטוריונים הי׳ "צייד הצי־ 
פרים״. — ב 921 הוכר הי׳ כסלך ע״י דוכסי שוואביה 
ובאוואריה, וב 925 החזיר את לורן (ע״ע) מצרפת לגרמניה. 
אך בעיקר התעניין בדוכסות־סאכסוניה שלו, שהרחיב אותה 
ע״י מלחמות מוצלחות נגד הסלאווים. כן נלחם בהצלחה 
במאדיארים ובדאנים (וע״ע גרמניה, עס׳ 420 ). 

; 1937 ,/ 417 ) 417 ) 0747 2147 ח £7 ח 77%14 !ז 877 , 01 נןמונ 90 .א 

;* 1943 , #40 $772714 ( 0 ^^ 4177 . 0747/4 , 11011201300 .? 

. 1950 , 1 ./* <>מ #0 ,זנ 401 ן ./ 7 

(ב) הי׳ח, ״הקדוש" ( 973 — 1024 ),נועד מנעוריו למעמד־ 
הכמורה ורכש לו השכלה רחבה. אחר מות אביו, היינריך 
״איש־המדנים״ (ע״ע בוריה, עמ׳ 28 ), ירש ב 995 את דוכסות- 
באוואריה, וב 1002 נבחר למלך גרמניה, כיורש של שאר־ 
בשרו, אוטו 111 . בשנות 1002 — 1005 הבטיח את הגבולות 
המזרחיים של ממלכתו במלחמות ובחוזים עם בולסלב האמיץ 
(ע״ע), דוכס פולניה. ב 1004 נסע לאיטליה והוכתר בפאוויה 
למלך הארץ. ב 1014 קיבל מידי האפיפיור בנדיקטוס 111 ׳\ 
(ע״ע) את כתר־הקיסר. ב 1021/22 שהה שנית באיטליה 
כדי להבטיח את שלטונו בה נגד הביזאנטים, בעלי איטליה 
הדרומית. 

בשלטונו על גרמניה נשען הי׳, לפי דוגמת אבי־סבו, 
אוטו 1 , על גדולי-הכנסיה. הוא מינה את ההגמונים ואת 
ראשי־המינזדים העשירים ודרש סו הכמרים, שיקדישו את 
עצמם בראש ובראשונה לתפקידיהם הדתיים. מבחינה ז 1 
התקרב לשאיפותיה של תנועת קליני (ע״ע), אך התנגד 
לדרישותיה המדיניות של תנועה זו, שהיו מכוונות לצימצום 
שלטונו של הקיסר על הבנסיה. 

ב 1007 יסד הי׳ את ההגמונות של במברג (ע״ע) כמרכז 
להפצת הנצרות בקרב הסלאווים. ב 1146 הוכרז כקדוש ע״י 
הכנסיה, ואז סופרו ונכתבו עליו האגדות, שהטעימו את 
אדיקותו היתרה. 

?. 1101(201300, 0747(1. £77 4117(1141711771 !(.44147727X1, 1943*; 

. 1946 , 17 ) 177 ) 1 £17 £ה 4 ו // .// ,ץ>ו 2 זן> 01 ) 111 \ * 1 

(ג) הי׳ 111 ( 1017 — 1056 . שליט גרמניה מ 1039 ), משו¬ 
שלת הטאליים, בנו של הקיסר קונראד 11 ושל גיזלה, בתו 
של הרמן. דוכס שוואביה (מת 1003 ). הי׳ קיבל ממוריו 
הכמרים חיניד יסודי. כשהיה בן 11 , יזם אביו את הכתרתו 
כמלד גרמניה (ע״ע, עמ ׳ 422 למטה), וב 1036 השיא אותו 
לגונהילד, בתו של קנוט (ע״ע), מלך דאניה ואנגליה. זו 
האחרונה מתה ב 1038 , וב 1043 נשא הי׳ את אגנם ( 1024 — 
1077 ), בתו של גיום (־״ 0111113111 ), דוכס אקויטניה (ע״ע). 

באותן השנים כבד סייע הי׳ לאביו בהנהלת האימפריה. 
כשעלה לשלטון( 1039 ), הכריח את ברטיסלב 1 , דוכס בוהמיה 
( 1034 — 1055 ), שיכיר במרותו, ובארבעה מסעות ( 1042 — 
1045 ) הכניע, אמנם לתקופה מוגבלת, את הונגאריה. לעומת 
זה לא הצליח להתגבר לגמרי על התנגדותו של גודפרוא, 
דוכס לורן (מת 1069 ). 

הי , היה חסיד של תנועת־הרפורמה בכנסיה, שנבעה 
מסנזר קליני (ע״ע). בהתאם לכך ויתר, בניגוד למנהג אביו, 
על הכנסותיה של הסימוניה (ע״ע) ושאף. שסשרות־הכנסיה, 
וכן כסא־האפיפיוד, יהיו תפוסים ע״י אישיות בעלות מוסר, 
בניגוד למצב, שהיה קיים בזמנו (ע״ע כנסיה). לפיכך נסע 


249 


הינדיך 


250 


ב 1046 לאיטליה. האצולה והעם של רומא מסרו לו את 
השלטון על העיר, וע״י כך זכה להשפעה.מכרעת בבחירת 
האפיפיור. בשנים שלאחר מבן ( 1046 — 1055 ) העלה הי׳ 
לאפיפיוריות ארבעה הגמונים גרמניים. שנהנו מאמונו והיו 
ראויים למשרה הרמה: קלסנס 11 ( 1046/47 ), שהכתיר אותו 
לקיסר רוסי, דססום 11 ( 1048 ). לאו £ט ( 1049 — 1054 ) 
וויקטור 11 ( 1055 — 1057 ). כן הכירו באותן השנים הנסיכים 
הנורמאניים, שהתחילו כובשים אז את דרומה של איטליה 
(ע״ע, עמ ׳ 733 ), במרותו העליונה של הקיסר. 

הי׳ נמנה עם השליטים הגדולים של גרמניה ביה״ב 
באוטו 1 לפניו והי׳ 17 אתריו. מותו המוקדם בגיל של 39 
שנה גרם לזיעזוע מדיני בגרמניה. 

; 1930 , 111 ז״/ 7 1161116 ? 0656 ? 46 0115 ¥ 0/11761 ? 1716 ,־ £6111 .? 

1 1/1 176 ( £6561116 ? 1156 >.¥ 0611156/16 ,חש 83011£ - £<ןת £431 

,ע 111€££6 ש 5 . 11 ־ 1 ;י* 1949 1 ,? 6 ) 31011 11114 ? 34416 ? 46 2611 467 
. 1956 , 69 ־ 52 , 1 , 0611156 / 16/1 £ 70556/1 016 111 , 111 . 14 

(ד) הי׳ 17 ( 1050 — 1106 ) היה בנו של (ג) ושל אגנס 
מאקוויטניה. אביו יזם ב 1053 את בחירת הילד בן ח 3 למלך 
גרמניה וארש אותו שנתיים לאחר מכן עם ברתת מטורינו 
( 1051 — 1087 ) כדי לחזק את השפעת הקיסר באיטליה הצפו¬ 
נית. אחר מותו המוקדם של אביו, שלטה אמו במקומו של 
הי׳ 17 בעזרת יועצים מגדולי הכנסיה. פ 1065 שלט בעצמו. 
ולאחר סיכסוכים מרובים (עד 1075 ) עם הנסיכים, שכוחם גדל 
בתקופת שלטונה של אמו החלשה, התגבר על התנגדותם. 
בסכסוכים אלה נתמך הי׳ ע״י אזרחי־הערים וע״י האצולה 
הנמוכה של ה״משרתים״ (ע״ע אצילים, עמ ׳ 492 ). 

אך ב 1076 פרץ ריב האינוססיסורה, שזיעזע את יסודות 
האימפריה (ע״ע גרמניה, עמ ׳ 423 ). רק מתוך מריבות 
ומלחמות קשות ( 1075 — 1085 ) עלה ביד הי׳ לקיים את שלטונו 
בגרמניה ובאיטליה, וכן את מרותו על הכנסיה. ב 1084 הוכתר 
כקיסר ברומי. אבל בגרמניה נמשכו הקרבות הפנימיים, ולנסי- 
כים, שקמו נגד הי׳, הצטרף ב 1093 בנו הבכור, קונראד, בן 
ה 19 , שהוכתר עוד ב 1087 כמלך גרמניה. כן פנתה פראכסדיס 
( 115 > 16 ע;■!?, 1070 — 1109 ), אשתו השניה של הי׳, נגד בעלה. 
ב 1098 הוריד המלך את קונראד (מת 1101 באיטליה), 
פראכסדיס חזרה למולדתה חרוסית, והי׳ יזם את בחירת בנו 
השני/שאף הוא נקרא היינריך, למלך. נ 1103 הכריז חי׳ על 
שלום פנימי לארבע שנים בגרמניה — כלומר, אסר את 
הקרבות הפנימיים התדירים והמסרתיים בין האצילים. אלה 
האחרונים התנגדו לכך, והיינריך הצעיר תמך בהם. ב 1105 
שבה את אביו. הי׳ הצליח להימלט משביו ומת ב 1106 תוך 
מלחמתו בבנו. הוא אחת מן הדמויות הטראגיות בתולדות 
גרמניה. 

467 71611 ( 1 1771 7 ז? . 11 611 ) 1 !/ 6750/1116 ? 016 ,־ושת 1 ז! 11 ש 8 ״־ 1 

.?-שסמוג!! ; 1931 , 110£  8 

(ו) הי׳ 71 ( 1165 — 1197 ), ס 1190 שליט גרמניה (משו¬ 
שלת השטאופים), הוכתר כקיסר רומי באפריל 1191 . הי' 
היה בנו השני של פרידריך 1 (ע״ע) ובעודו ילד קטן הומלך 
על גרמניה ( 1169 ). ב 1186 נשא בסילאנו את קונססאנצה, 
בתו של ר(ג׳רו 11 (ע״ע), מלך נאפולי-סיציליה, והוכתר 
כמלך איטליה. 

בנובמבר 1189 פת גולולסו 11 (ע״ע), פלך סיציליה, בלא 
שהניח אחריו צאצאים, ויורשתו היתד, קונסטאנצה, אשתו 
של הי'. אך חלק גדול של האצולה בחר בטנקרדו (טאנקרד) 
די לצ׳ה ( 0:6 * 111 ! ס^ז־הגז) כסלך. הי׳, שנתעכב בגרמניה 
מחמת מות אביו ( 1190 ), נסע רק בתחילת 1191 לאיטליה, 
אך לא הצליח לדכא את ההתמרדות נגדו בנאפולי־סיציליה 
וחזר בסוף השנה לגרמניה. כאן נסתכסך שוב עם הנסיכים, 
שברובם התקוממו לחי׳. המקרה בא לעזרתו של הקיסר, 
שהיה נתון בסכנה גדולה: ידידו, לאופולד 7 , דוכס אוסטריה, 
שבה בדצמבר 1192 את ריצ׳רד ,לב האריה" (ע״ע), סלך 
אנגליה, והסגיר אותו להי׳, שדרש וקיבל בעד שחרורו כופר 
עצום; אך באותה שעד, עצמה תיווך ריצ׳ארד בהצלחה בין 
הי׳ ויריביו בגרמניה. 

השקם, שהוקם בגרמניה, איפשר לקיסר לנסוע ב 1194 
לאיטליה. טאנקרד מת בפברואר אותה שנה. הי׳ כבש 
עד סהרה את סיציליה והוכתר בפאלרמו כמלך הארץ 
( 25.12.1194 ). הוא מסר לאשתו את העוצרות במדינה, שנוהלה 
ע״י אנשי־אמונים שלו מן הגרמנים. 

בקיץ 1195 חזר לגרמניה. כאן נכשל נסיונו לארגו מחדש 
את האימפריה (ע״ע גרמניה, עט׳ 425 ). היו לו, להי , , תכניות 
להרחיב את השפעתו במזרח התיכון, ולשם כך הביו ססע-צלב. 
אך קודם לכן הוצרך לדכא מרד בסיציליה (אביב 1197 ), סבו 
העניש את המורדים באכזריות מרובה, זמן קצר לאחר מכן 
( 28.9.1197 ) פת בעיר מסינה בקדחת, מותו המוקדם זיעזע 
את המבנה המדיני של האימפריה. 

465 6 ) 0656 / 116/1 2117 £671 46/1071411171 10 ,. 1/1 . 11 ,־ 0 ( £431 .{ 
.(כנ׳ל) 83£1118£0 -£< 1£ זו 143 ; 4 194 , 111161011675 

(ז) הי׳ ( 711 ; 1211 — 1242 ), בנו הבכור של הקיסר 
פרידריך 11 ושל ק 1 נסטאנצה סאראגון. היה תינוק בן שנה 
כשהוכתה כמלך־סיציליה. ב 1220 הביא אותו אביו לגרמניה, 
ואפיטרופסו. הארכיהגמון אנגלברט מקלן( 1185 — 1225 ), הכ¬ 
תיר אותו באבן כמלך גרמניה ( 1222 ). ב 1225 נשא את 
מאוגארטד, ( 1204 — 1267 ), בתו של לאופולד 71 , הולם 
אוסטריה. ס 1229 ואילך משל בעצמו בגרמניה, ובניגוד 
למדיניות, שנקט אביו, השתדל — אך ללא הצלחה — 
לצמצם את זכויות הנסיכים (ע״ע גרמניה, עט׳ 426 ). כן 
התנגד לשאיפותיהם של הקנאים הדתיים, שהנהיגו באותן 


251 


הינויך — הינשלווד, סיריל נורמן 


252 


השנים, לפי פקודתו של האפיפיור גרגוריום : 0 , את האת־ 
קויזיציה (ע״ע) בגרמניה. אך פרידריך 11 היה זקוק אז 
לעזרת האפיפיור ואסר על בנו להמשיך בפעולתו. עכשיו 
( 1234 ) התמרד הבן נגר האב, וזה האחרון בא לגרמניה 
( 1235 ), הוריד את בנו ממשרתו וכלאו באיטליה. כאן פת 
הי׳ — כנראה, בהתאבדות. 

, 1929 , ה*{* 11 >/ 5 ה* 11011 הסס ¥11 . 11 11£ ז £0 , 30201 ־ £1 .£ 

(ח) הי׳ 1711 ( 1274 ״— 1313 , מלך גרמניה מ 1309 וקיסר 
מ 1312 ). בנו של הרוזן הינריך מלוקסמבורג, שמת בשנת 
1288 . אמו היתה בת של משפחה מדרום ארצות־השפלה 
ולשון ילדותו וחינוכו היתה צרפתית. הודות להשפעת אחיו 
בלדוין ( 1285 — 1354 ), שהיה ארכיהגמון של קלן ואחד מן 
הנסיכים־הבוחרים (ע״ע גרמניה, עמ ׳ 429 ), נבחר והוכתר 
הי׳ בחורף 1308/9 כמלך גרמניה. ע״י השתלשלות־דברים 
מוצלחת העלה את בנו יוהאן ( 1296 — 1346 ). בלא שהשתמש 
בכוח צבאי ניכר, על כסא־המלבות של בוהמיה ( 1310 ), 
וצאצאיו שלטו בארץ זו עד 1437 (ע״ע צ׳כוסלובקיה, היס¬ 
טוריה). אבל בדרך כלל לא שאף הי׳ להרחיב את גבולות- 
גרמניה בכיוון מזרחה, וראה את תפקידו העיקרי בקבלת 
כתר־הקיסר ברומי ובהחזרת עמדתם של שליטי גרמניה באי¬ 
טליה לישנה. בסתיו 1311 נסע לארץ זו עם צבא קטן. הגיב- 
לינים (ע״ע גולפים וגיבלינים), ביניהם המשורר דאנטה, 
בירכו אותו כמביא השלום והצדק. במילאנו הוכתר ביאנואר 
1311 כמלך־איטליה, וביוני 1312 עיטרוהו שני באי־כוחו של 
האפיפיור בכתר של קיסר־רומי. אך הי׳ לא הצליח להשכין 
שלום בין הערים והנסיכים היריבים באיטליה, ולא עוד אלא 
שאף הוכרח להילחם נגד ערים אויבות. שנה לאחר מכן מת 
בקדחת במנזר סמיד לסיאנה. 

!*/ ¥11,0611 . 11 7 * 11 ^ 1 ,. 111 ; 1924/28 , ¥11 . 11 ,: 5011001110 .־ £1 
. 1940 

א. מ. י. 

הינן־יך 11 (מת ב 1177 ),שליט של אוסטריה ( 1141 — 1177 ) 
ורוכס של באוואריה ( 1143 — 1156 ) 1 ידוע בכינוי 
נזומירגוס (בגרמנית = כן אם [יעזור] לי השם) על 
שום מנהגו להשתמש בביטוי זה. כשמת אחיו לאופולד ז\ 1 
( 1141 ), ירש הי׳ את רוזנות־הספר של אוסטריה. אחר מותו 
של הינריד ה״גאה" (ע״ע), דוכס באוואריה, נשא הי׳ את 
אלמנתו גרטריד (פתה ב 1143 ) וקיבל ב 1143 מידי הקיסר 
קונראד 111 גם את דוכסות־באוואריה. ב 1147/48 השתתף עם 
הקיסר במסע־הצלב השני ונשא ב 1148 את תאודורה, קרובתו 
של מנואל, קיסר ביזנטיון (ע״ע, עט׳ 372 ). ב 1156 , נשחת־ 
פייס הקיסר פרידריך 1 עם חולפים (ע״ע גרמניה, עמי 424 ), 
הוכרח הי׳ לוותר על באוואריה. בפיצוי על כך הועלתה 
אוסטריה לדוכסות, והי׳ ורעייתו קיבלו את הזכות להוריש את 
ארצם גם לבנות ולקבוע את יורשם, אם ימותו חשוכי־ילדים. 

. 1950 , 7 * 7$ *< 1 ה)< 301 ?) 4 */ 11 * 111 * 5 * 6 י 0 וזצ ו 1 *> 171 ה* 1 >ה 14 } 07 

היגריןי׳ שני דוכסים של באוואריה וסאכסוניה. 

( 1 ) הי׳ ה״גאה״ ( 1108 — 1139 ), בנו של הינריך 
ה״שתור" (פת ב 1126 ), דוכס באוואריה, שהיה גם בעל 
האחוזות הרחבות של משפחת חולפים (ע״ע) באיטליה ועם 
זה — בזכות נישואיו עם וולפהילדה ( 1 ; 3 > 18111 ט׳\\), בתו 
היורשת של מאגנום, דוכס סאכסוניה — בעל אחוזות גדולות 
בסביבת העיר לינבורג (ע״ע, כ 50 ק״מ דרומית־מזרחית 
להאמבורג). שנה אחת אחר מותו של אביו נשא הי׳,.הגאה•* 


את גרטרוד, בתו היורשת של הקיסר לותאר, וע״י כך נעשה 
יריבם של ההוהנשטאופים (ע״ע גרמניה, עט׳ 424 ). ב 1137 
מסר לו חותנו את האחוזות הגדולות בטוסקאנה, שהיו 
נחלתה של הרוזנת מטילדה (ע״ע). אחר מותו של לותאר 
(סוף 1137 ) היה הי׳ האדיר בנסיכי גרמניה, אך משום כוחו 
הגדול דוקה לא בחרו הנסיכים למלד בו, אלא בקונראד 
לבית השטאופים. כשסירב קונראד למסור להי׳ את דוכסות 
סאכסוניה, שהי׳ ירש מחותנו, פתח הי' במלחמה נגד המלך. 
זה האחרון הטיל עליו, בהסכמת הנסיכים, את חרם האימפריה 
ונטל ממנו אף את דוכסות־באוואריה. הי׳ המשיך במלחמה 
והצליח להחזיק בסאכסוניה, אך מת פתאום באמצע הסיכסוך. 

. 1927 3 , 5 ה 7 *ץ 80 * 111 * 1 ; 0467 ,: £10210 . 8 

( 2 ) הי׳ ה״אריה״ ( 1129 — 1195 ), בנו של( 1 ), הוכר אחר 
מות אביו כדוכם סאכסוניה, אך את באוואריה קיבל רק 
ב 1154 , כשהקיסר פרידריך 1 השלים עם חולפים (ע״ע 
גרמניה, עט׳ 424 ). שאיפתו העיקרית היתד, להרחיב את 
סאכסוניה לצד צפון־מזרח. בין 1157 ו 1177 ערך ששה מסעות 
נגד השבטים הסלאוויים ממזרח לאלבה. כבש את מקלנבורג, 
יסד שם הגמונויות וערים (ליבק, שורין) וסייע לסוחרים. 
כן הקפיד בקיום מרותו על הכנסיה. הוא שלט כסלך בגרמניה 
הצפונית־מזרחית. — את המינהל בבאוואריה השאיר בדרך 
כלל בידי אנשי־אמונים שלו. ב 1158 יסד את מינכן (ע״ע). 

ב 1168 נשא אח מטילדה, בתו של הנרי 11 (ע״ע), מלך 
אנגליה. ב 1172 עלה לרגל לירושלים בלוויתם של 500 אבי¬ 
רים, ובדרכו לשם נתקבל בכבוד גדול ע״י הקיסר בקושטה 
וע״י שולטן הסלג׳וקים בקוניה• אד כשסירב ב 1176 להשתתף 
במסע של הקיסר פרידריד 1 לאיטליה וגרם ע״י כד לתבוסתו 
של הצבא הגרמני, נטל סמנו הקיסר ( 1180 ), בהסכמתם של 
הנסיכים, אח שתי חכסויותיו (ע״ע גרמניה, עמי 424 ) 
והשאיר בידו רק את נחלותיו הפרטיות, עם מרבזיהן בראונ־ 
שווייג ולינבורג. בשנים 1185-1182 שהה באנגליה ואח״כ 
ניסה לשווא להחזיר לידיו את השלטון על סאכמוניה. — הי׳ 
הירבה להתעניין בתיי־הרוח! אסף כתבי־יד בעלי ערך 
והתחיל בבניית הכנסיה המפורסמת בבראונשווייג. 
■ 0 ( 1 , £41111013:3011 .£ ; 1934 ,* 3010 7 * 1 > . 11 , 5 נ 1 ס 30 | . £4 . £1 
* 191 ,ס 13 >: 0 [ .£ ; 1937 , 71 * 10 ! 11 > !.ח $1001 )/ 

, 00125011 [ .( 1 ; 1939 ,ה*סו 36 )* 1 > ). 11 ה*£הו 3.1 ה 11 ז%! 1 < 1711 ! 31 
£(/ 11 <] 1 * 11/551/17 * 1 { 5€ * 6 0 * 11 * 11/1 * 1 > 7 * 1 > 11 * 1171 11/1 * 10 ( 16 7 * 6 . 11 
, £1430 , £4 ; ע 18711712. 1942 ? 1 { 10 / 2117 15 ( 1 0 * 0055 *^/ 70 71 *ה 1 * 1 הסס 

70 * 1 > . 11 הסס * 2£ >$ * 171 ,שקק ££0 .££ ; 1944 ,* 3010 7 * 1 > . 11 
. 1952 , 71 * 3610 

א. מ. י. 

דינעלויד, קר סיריל נוךטן, — מג 111 ז 0 ^ 07111 811 

^סס׳״ן־ל^ח;^ — (נו׳ 1897 , לונדון), בימאי־ 

פיסיקאלי וביוכימאי אנגלי. הי׳ למד כימיה באוכספורד, 
וב 1937 נתמנה פרופסור לכימיה שם. ב 1929 נעשה חבר 
של ההברה המלכותית, וב 1955 היה נשיאה. ב 1948 הוענק 
לו תואר־אבירות, וב 1957 ניתן לו (יחד עם נ, סמיונוב 
[ע״ע]) פרם־נובל לכימיה. — הי׳ פעל בשני שטחי־מחקר. 
תחילה תרם תרומה חשובה לכיסיה הפימיקאלית במחקריו על 
התרמורינאמיקה והקינטיקה של ראקציות במערכות ה 1 מ 1 יניות 
והטרוגניוח, ביתור בנאדם (ע״ע כימיה: קינטיקה), אח״נ 
ריכז את מחקריו בבירור תסכאניזמים של חילוף־חחמרים 
בחידקים ובהשפעתם של סמים על חידקים. הוא הצליח לתובית, 
שהתפתחות תנגודת כימית בחידק לסמים מסויימים בעקבות 
השפעה ממושכת של סמים אלה עליו היא פר;ם של השינויים, 



253 


הינשלוור, סיריל גורמן— היסטולוגיה 


254 


שחסם מהולל במנגנון האנזימי של התא. למחקרים אלה 
נודעת חשיבות שימושית מרובה מבחינת ההבנה והוויסות 
של הטיפול הכימותדאפי והאנטיביוטי במחלות־זיהום שו¬ 
נות.— מחיבוריו של הי': 11 ש 02 ש 11 ע £1 חשש^זזשל 11 ס 1 :) 0 בש 11 שווי! 
״! 304 0x18 (״הראקציה בין מימן וחמצן״), 1934 : של! 
ש 1£ זבל 0 31 ש 1 חזשו! 0 0£ 5 :>ו)ש 10 )£ ("הקינטיקה של שינויים 
כימיים״), 1940 י; 1 ב 1 זשונ> 82 שלז 0£ £4.11101108 21 ש 1111 של 0 של! 
11 ש 0 (״הקינטיקה הכימית של תא־החידק״), 1946 : ש 11 ז 
ץזז 5 ותזשר 0 | 03 :וץ 11 ? 01 ש־ 11 \זשב\ 1 ז 8 ("מבנה הכימיה הפיסי- 
קאלית״), 1951 . 

הים ( 41:5 ), משפחת־מלומדים שווייצית מבאזל, שהעמידה 
משפטנים, רופאים וחוקרים רפואיים חשובים. מבניה: 

1 ) וילהלם הים (האב) ( 1831 . באזל — 1904 , לייפ¬ 
ציג), אנאטום. היה תלמידם של יוהאנם מילר, רמאק 
ווירכו. ב 1857 נתמנה פרופסור לאנאטומיה ופיסיולוגיה 
בבאזל וב 1872 עבר 
ללייפציג כפרופסור 
לאנאטוסיה. מחקריו 
מקיפים את מערכת־ 
העצבים. האסבדיולו־ 
גיד" האנתרופולוגיה 
וההיסטולוגיה: הוא 
תרם תרומות חשובות 
ביהוד למקצוע האח¬ 
רון, וכן לתורת־ד,הת¬ 
פתחות של חלקים 
שונים במערנת־חעצ־ 
בים המרכזית. חיס, 
שעמד בהרחבה על 
הקשר שבין מבנה 
הגור ובין תפקידיו, 
היה חלוץ הגישה 
הפונקציונאלית בא־ 
נאטוסיה. הוא נמנה 
עם מבססיה של הרפו¬ 

אה המדעית בסאה ה 19 . היס כתב זכדונות: ביוגראפיה שלו 
נכתבה ע״י בנו( 2 ). 

.!{ .'\\ ,־׳סל 11110 ;^ .'\־י ; 1903 , £171 ח , 115 ־ 1 

,.// .׳ 11 ,(הבן) 1315 .׳*\ ; 1904 ,( 77113,30 . 01 ) 
. 1932 , 371010771 7 ) 3 

2 ) וילהלם היס [הבן! ( 1863 , באזל — 1934 , ברלין), 
רופא וחוקר ברפואה הפנימית. היה פרופסור בבאזל ( 19020 ), 
בגטינגן (מ 1906 ) ובברלין(מ 1907 ואילך). מחקריו המרובים 
דנים בעיקר במחלות הלב וחילוף־החמרים. ב 1893 גילה את 
אלומת הסיבים העצביים בלב, היוצרת את הקשר הפונקציו¬ 
נאלי בין הפרוזדור הימני וביו שני החדרים; היא נקראת עד 
היום על-שמו ("צרורו של הים"). תגלית זו הביאה לידי 
חקירה מעמקת של תיפקוד הלב. — נוסף על ביוגראפיה 
של אביו (ר׳ למעלה), כתב הים גם מאמרים בתולדות 
הרפואה. 

71 ) 7 ) 3 ./ז 72071$ ) 1 { 71 ) 0001 ^ 71117 ) $) 3 11 )^/ 701 ) 02 , 1315 ./ע 

1711 )<) £ 1171 £ )( 11 ) 721 )/ 8 7 ) 3 071 ( 2 ) 16/17 ) 31 > 117 ( £ 71 ) 1111 ) 3 ) 8 

. 3 ) 1 \ .ה/ 1 \ . 31 ) 747 . 131 ) . 13 ,/ 13 ,חן 5011111111 .׳\ ; 1893 ,■ 71 ) 31 ) 711 .) 14 ) 

. 1935 ,( 177 
יה. ל. 


הים, אלג׳ר — 0155 41801 ; — (נו׳ ב 1904 ), משפטן ודיפ- 
לומאט אמריקני. הים, בנו של סוחר בבאלטימור, 

למד עד 1926 באוניברסיטה של עיר־מולדתו: אח״ב. עד 
1929 , למד משפטים בהארווארד, בין השאר, גם מפיו של 
פליכס פרנקפורטר (ע״ע). מ 1930 עד 1933 עבד כעורך־דין 
בבוסטון ומ 1933 — 1936 שירת במשרדים שונים במינדל אה״ב 
בוואשינגטון. ב 1936 נכנס למשרד־החוץ ועד מהרה עלה 
לדרגת פקיד בכיר במחלקה לתפקידים מדיניים מיוחדים. 
ב 1944 ערך הים את הצעת התקנות של ארגון האו״ט, שאז 
תיכננו אח הקמתו, וכמומחה בעניין זה ליווה את הנשיא 
חזוולט לוועידה ביאלטה (פברואר 1945 ). בקיץ אותה שנה 
כיהן כמזכיר כללי בוועידה הבינלאומית בסן פראנציסקו, 
שהחליטה על הקמת האו״מ. בסוף 1946 עזב את משרד־החוץ 
ונבחר כנשיא של "קרן קארנגי למען השלום הבינלאומי" 

(שש 2 ש? 111101:1121101131 01 ) 1 משומע 401 ו £1 ש: 8 ש 11 ־ 021 ). במשרה 
גבוהה זו שימש עד סוף 1948 . 

באותה שנה, שבה הגיעה לשיאה המתיחות בין אה״ב 
ורוסיה, טען הסופר ויטקר צ׳יסברז(גזשלו״בוס זשזוטאל׳לג. 
נו׳ ב 1901 ), קומוניסטן לשעבר, לפני "ועדת בית־הנבחרים 
לחקר הפעולות הבלתי־אסריקניות" (ע״ע ארצות־הברית, עמי 
202 ), שהים היה קומוניסטן ושמסר מסמכים סודיים לרוסיה. 

הים כפר בכול והכריז בשבועה, שמעולם לא היה קומוניסטן. 
שלא מסר מסמכים ושלא ראה את ציימברז מ 1937 ואילך. 
בדצמבר 1948 נתבע הים לדין באשמת שבועת־שקר ואחר 
שני משפטים לפני בית-דין של מושבעים נדון לחמש שנות- 
מאסר. בתי-המשפט הגבוהים אישרו אח פסק־הדין והים ישב 
ממארס 1951 בכלא. בנובמבר 1954 שוחרר הודות להת¬ 
נהגותו הטובה. 

עד היום ( 1960 ) יש הילוקי־דעות בדבר. אם פסק-הדין 
היה מוצדק או לא. כבר במאי 1953 הביע השופט האנגלי 
לורד ג׳ואיט (זזח״ס(), בספרו. 11 )<: 02.10 ש 8 חבזז 5 ש:!! 

(״המקרה המוזר של א. ה.'). ספקות בעניץ זה. במאי 1957 
חזר הים והכריז, בספרו ת 0 :ת 1 ק 0 שללגלן )ס 1 ז״ס 0 שלז 1:1 
("לפני בית־הסשפט של דעת־הקהל"), שהוא חף מפשע. זמן 
קצר אח״ב נכנס להנהלה של מפעל תעשייני. 

011 7071071 ) 0 ) 0 1 / , 00010 ; 422 , 1948 ,)/ 71 חס ! 6 1 * 34 

. 1952 . 1 !) 1771 ז \\ , 5 .ז 6 ( 1 תזב 011 ; 1950 , 77101 

א. מ. י. 

היסטולוגיה (מיור 10105 , רקמה). בביולוגיה — תודת־ 
הרקמות. היבדלותה של ההי׳ בענף עצמאי מן 
האנטומיה (ע״ע) הכללית באה בעקבות המצאת ה מ י ק־ 
דוסקוס (ע״ע) במאה ה 17 ופיתוחו. עד אותה תקופה נחשב 
האבר בשלמותו כיחידת־הסבנה ויחידת-החיפקוד העיקרית 
ביצור החי (ומכאן המונח אורגניזם [ע״ע)). אע״פ שההש¬ 
ערה, שהאבר בנוי מיחידות־יטוד קטנות יותר, כבר הובעה 
זמן מרובה קודם לכן. המיקרוסקופ איפשר הסתכלות בפרטי 
המבנה והאידגון של החומר החי. הוא הביא לידי גילויו של 
התא, ואח״ב — לידי הכרת מהותו כיחידת־היסוד של מבנה 
האורגאניזם ולידי ההבחנה של רקמות שונות, שהן מור¬ 
כבות מסוגים שונים של תאים, וכן מחומר־ביניים, שנוצר 
מתוך חילוף־החמרים של התאים. ההי׳ התגבשה כמדע, 
שמטרתו — חקר ( 1 ) התא שברקמות הגוף החי, ( 2 ) הומר־ 
הביניים שבין התאים ו( 3 ) היחס שביניהם. 




255 


היסטולוגיה 


256 


הראשון, שהבחין במבנים מיקרוסקופיים חיים, היד, ל וב¬ 
ה ו ק (ע״ע), שתיאר את תאי־הזרע. יצורים חד־תאיים 
והידקים. באותה תקופה היה ר(ברט הוק (ע״ע) הראשון, 
שהתקרב למושג התא בביולוגיה — לבל הפחות, מצד 
הכרת המבנה התאי של חלקי־צמחים מסויימים: כשתיאר 
את מבנה קליפת־השעם של הפץ. ראה אותה כבנויה סגופיפים 
קטנים, מוגבלים ודי דפנות. את המושג ר ק מ ה יצר נ. ג ר ו 
(ע״ע) על־סמך תצפיותיו המיקרוסקופיות במבנה הצמחים. 
הוא ראה את הצמחים כמורכבים משקיות, שדפנותיהן עשויות 
מחומר דמוי־חוטים, כעין החומר של רקמת־הבד. לפיכך ראוי 
גרן להחשב לאביו של מושג ההי' ( 1682 ). את חקר האברים 
בסיוע המיקרוסקופ פיתח מלסיגי (ע״ע),שתיאר לראשונה 
את נימי־הדם ואת המבנה המיקרוסקופי של הכליה, הריאות, 
ועוד. מפני־כן אפשר לראות את מאלפיגי כאביה של 
ה א נ א ט ו מ י ה ה מ י ק ר ו ם ק ו פ י ת. 

את אביה של ההי׳ במובנה החדיש, יש רואים ב כ ם ו ן ה 
בישר. (ע״ע). בישה הכיר, שהגוף החי וכל אבריו מורכבים 
מצירופים של כמה סערכות־מיבנה, שנבדלות זו מזו בסידוריהן 
הפנימיים ובתכונותיהן; למערכות אלו קרא בשם "אריגים" 
או ״רקמות״ ( 655115 ). הוא אף הטעים, שהצירופים השונים 
של הרקמות באברים השונים קובעים את תכונותיהם השונות 
של האברים ואת תיפקודיהם השונים. בישה ניסה להבחין 
בין רקמות-היסוד שבאברים ולתארו ולהגדירן בלא עזרת 
המיקרוסקופ — נסיון, שלא הצליח בו. אך אין זה מקפח את 
זכות ראשונותו בטיפוחה של ההי׳ כמדע עצמאי, 

את ההגדרה המפורשת והברורה של התא כיחידה העיקרית 
במבנה של החי ושל כל רקמותיו נתן ת אוד ו ר שון 
(ע״ע) ב 1839 . התיאוריה הצלולארית של שוואן היא פרים 
של מחקרים מיקרוסקופיים ברקמותיהם של בעלי-היים. 
מכאן ואילך נעשה המיקרוסקופ מכשיר עיקרי במחקר 
הביולוגי. 

בתחילה התרכזה החי׳ בעיקר במורפולוגיה של בע״ח כפי 
שהיא משתקפת במיקרוסקופ — ז״א : היא התפתחה כענף 
מיוחד של האנאטומיה; אלא שהאנאטומיה עסקה בתיאור 
על מבנה־הגוף כפי שהוא נראה בעין בלתי־מזויינת ("אנא־ 
טומיה מאקדוסקופית"), ואילו ר,הי׳ עסקה בתיאור של מבנה־ 
הגוף כפי שהוא נראה בעזרת המיקרוסקופ ("אנאטומיה 
מיקרוסקופית"). בשלב זה של התפתחות המקצוע היו המו¬ 
שגים הי׳ ואנאטומיה מיקרוסקופית זהים. אך מכאן ואילך 
שוב לא הצטמצם המחקר בתחום התיאור המורפולוגי בלבד. 
אלא פנה להבחנה בין המבנה הקבוע ובין השינויים החלים 
ברקמות בהתאם לתפקידן ולאופן פעילותן; בזה רכשה ההי' 
לעצמה גם משמעות מבחינת הפיסיולוגיה — הנור¬ 
מאלית והפאתולוגית כאחד. עם הפיכת הפתולוגיה (ע״ע) 
במאה ה 19 לפאתולוגיה צלולארית נעשתה דרך החקירה 
ההיסטולוגית המתודה העיקרית של המדע הרפואי החדיש. 

בצד החלוקה של ההי׳ לנורמאלית ולפאתולוגית קיימת 
חלוקה של ה,הי׳ הנורמאלית עצמה לפי שני כיוונים: הדיון 
ברקמות כשהן לעצמן, ז״א, ללא התחשבות במקוט-הימצאו 
באברים — ה ה י׳ הכללית; הדיון ברקמות מבחינת סידורן 
בחור האברים — ה מיקרוסקופי ה האנאטומית. 

יותר מכל ענף ביולוגי אחר קשורה ההי׳ מבחינת אפש¬ 
רויותיה והתפתחותה במכשיר אמד ובמתודה אחת — במיקרו¬ 
סקופ ובשימוע בו. כל שיכלול של המיקרוסקופ וכל שיפור 
בדרכי־ד,שימוש בו פותח פתח להרחבת הידיעה ולהעמקת 


ההבנה בהי' — בתנאי שבד בבד עם התקדמות הטכניקה 
המיקרוסקופית תחול גם התקדמות בשיטות להכנת החוסר 
ולהכשרתו לבדיקתו במיקרוסקופ. הטכניקה ההיסט)־ 
לוגית מתפתחת כענף חשוב מיוחד של ההי׳. 

ההתקדמות של המתודיקה ההיסטולוגית מאפשרת חדירה 
מעמקת והולכת לתוך המבנה המיקרוסקופי של הרקמה: מן 
ההבחנה בין רקמות שונות לפי סיב התאים שמהם הן 
מורכבות להכרת החלקים הזעירים והגופיפים הכלולים 
במבנה של התאים השונים עצמם. כך התגבש בהי׳ פרק 
מיוחד — תורת־התא, הציטולוגיה (ע״ע). 

השיטות של הבנת החומר לבדיקה מיקרוסקופית מת¬ 
חלקות בדרך כלל לפיסיקאליות ולכימיות. בתחילת הסאה 
ה 20 הוחל בהתאמת ראקציות כימיות לצרכי ההי׳ — ז״א, 
בהפעלת ראגנטים מסויימים על תכשירים מיקרוסקופיים 
באופו שמאפשר עקיבה במיקרוסקופ אחר פעולתם של גופי¬ 
פים מיקרוסקופיים, ועם זה גם את הגדרת הרכבם הכימי 
ותפקידם בתוך אברים ורקמות. כך התפתחה כענף נוסף 
בהי' ההיסט וכי מיה — הכימיה של הרקמות. 

המצאת המיקרוסקופ האלקטרוני (ע״ע), המאפשר 
את הגדלתה של התמונה המיקרוסקופית עד פי 200,000 
לערך, נתנה דחיפה עצומה למחקר ההיסטולוגי והביאה אותו 
עד לסף הכרת המבנה המולקולארי של החומר החי במצבו 
המאורגן. גם תחום האנאליזה הכימית הורחב. והיום הוא 
מקיף לא רק את ההבחנה בין מבנים שונים ברקמה, אלא 
אף את הכרת ההרכב הכימי של מבנים זעירים שונים בתוך 
התאים עצמם; בזה הופכת ההיסטוכיסיה ל צ י ט ו כ י ס י ה. 

פרק מיוחד של ההי' עוסק בהתפתחות של הרקמות — 
ההיסטוגנזה, המהווה גם פרק באמבריולוגיה (ע״ע). 

בסיכום אפשר היום לחלק את החי'לכמה פרקים עיקריים: 

א) הי׳ כללית — תיאור הרקמות בגוף החי; 

ב) אנאטומיה מיקרוסקופית — תיאור מיקרוסקופי של 
המבנה והסידור של הרקמות בתוך האברים: 

ג) ציטולוגיה — חקר התא; 

ד) היסטוכימיה — כימיה של חלקי הרקמות: 

ה) ציטוכימיה — כימיה של חלקי התאים; 

ו) טכניקה היסטולוגית — פיתות שיטות להכשרת חומר 
לתצפית מיקרוסקופית: 

ז) מיקרוסקופית אלקטרונית; 

ח) היסטוגנזה — חקר ההתפתחות של הרקמות. 

בהתפתחותה המתמדת כחוליה מקשרת בין האנאטומיה, 

הפאתולוגיה, הפיסיולוגיה והביוכימיה תופסת היום החי׳ 
עסדת־מפתח בביולוגיה. 

הטכניקה ההיסטולוגית במובן המצומצם כו¬ 
ללת — נוסף על הפיתוח של תרבית־הרקמות, שנודעת לו 
חשיבות יתרה — את השיטות להכנת החתכים לבדיקה 
המיקרוסקופית. תחילה השתמשו חהיסטולוגים בחתכים, 
שנחתכו בתער רגיל והושמו על זכוכית לשם הסתכלות 
במיקרוסקופ. במרוצת־הזמן שוכללו מכשירים מיוחדים — 
ם י ק ר ו ט ו מ י ם (ע״ע) —, שמאפשרים קבלת חתכים דקים 
ביותר ואחידים מבחינת עבים, בתחום של 0.1 — 0.01 מ״מ, 
ואף עד כדי 0.0001 מ״מ (יוד׳ להלן, עמ׳ 258 ), 

לשם שמירה על הרקמות בתכשירים מפני שינויים משמ¬ 
שים המרים כימיים, שיש בכוחם להבטיח ייצוב (פיכסאציה) 
של התכשיר ולקובעו לאורך־ימים, בלא שיחולו שינויים נוס¬ 
פים בצורת המבנה סבו ובהרכבו הכימי. עיקרו סל ייצוב 



257 


היסטולוגיה — היסטוריה 


258 


זה היא קואגולאציה של חלבוני הפרוטופלאסמה. שיטות- 
הייצוב הן מרובות, ומשמשים בהן המרים שונים, כגון 
פורמול, כוהל, ועוד. בהירת החומר המייצב (הפיכסאטור) 
תלויה בטיב החומר, שיש לשמרו ולקבעו במיוחד בחתך 
ההיסטולוגי; התאמת המייצב למסרה סטויימת היא בעיה 
חשובה בטכניקה ההיסטולוגית. בדרך כלל הייצוב הוא השלב 
הראשון בהכנת התומר להסתכלות במיקרוסקופ. בשלב השני 
מהדירים לתוך החלקים, העומדים לבדיקה, חומר מיוחד, 
שמקשה אותם ומאפשר את גזירתם ע״י המיקרומום לחתכים 
דקים ושווים. למטרה זו משמשים, למשל, פאראפין, צלו- 
אידין, ובזמן האחרון — גם הסרים פלאסטיים. בסיקרוטום 
מיוחד אפשר להכין חתכים גם אחר הקשיה ע״י הקפאה. 
כדי להכשיר חומר קשה מאד, כגון עצם, לחיתוך, היה 
בעבר צורך לבצע בו דקאלציפיקאציה — נטילת החומר 
המינראלי; בזמן האחרון שוכללו מיקרוטומים, שחם מסוג¬ 
לים להכין חתכים דקים אפילו של חומר קשה ביותר. בעיית 
הכנת התכים יציבים ועמידים, שהם מתאימים לבדיקה 
המיקרוטקופית, היא מסובכת למדי, והיא דורשת שיתוף של 
שיקולי מומחים בתחומים כימיים ומכאניים. 

צביעה. חתכי־דקמה דקים הם בדרך כלל שקופים 
וחסרי־צבע — או כמעט חטרי־צבע — על־פני כל שטחם! 
לפיכך איו הגבולות בין המבנים השונים שבמישור של שטח 
זה בולטים לעין — בדומה לגבולות של איזורים גאוגראפיים 
שונים במפה חדגונית. ההשגים הגדולים של החי׳ בהכרת 
פרטי המבנה של הרקמות ושל תאיהן לא נתאפשרו אלא 
הודות לשיטות־הצביעה, שמגבירות, מעצימות ומבליטות 
מבחינה חזותית את ההבדלים בין תחומים שונים של שדה־ 
הראיה המיקרוסקופי. אם תחומים אלה נבדלים זה מזה 
מבחינת תכונותיהם הכימיות. שיטת־הצביעה מושתתת על 
העובדה, שהבדלים כימיים כאלה מתבטאים בין השאר 
בהבדלי אפיניות לדאגנטים כימיים שונים, ביניהם המרי־ 
צבע, שמקנים לחמרים, שבהם הם מהקשרים, צבעים אפינים 
ועזים. בהפעלת תמיסה סל חמרי־צבע שונים על חתכי־רקמה 
מתרחש ציבוע בררני וסגולי של התאים ושל חוסר־ 
הביניים, של הפלאסמה ושל גרעין־התא, של מבנים שונים 
בתוך הפלאסמה ובתוך הגרעין, ועוד: כל אחד סו החלקים 
הללו אינו קולט ואינו מספח לעצמו אלא חומר מסויים — או 
המרים מסויימים — מתוך תערוכת חמרי־הצבע ומצטבע 
באופן סגולי, שמבדיל בינו ובין כל חלק אחר. ההי' פיתחה 
שיטות־צביעה לרוב, שמנצלות תערובות שונות של המרי־ 
צבע שונים באפני־הפעלה שונים — הכל לפי טיב המבנים 
הרקמתיים או התאיים, שיש להבליטם לצרכי בדיקה 
מסויימת. מן השיטות המקובלות ביותר — הצביעה בתערוכת 
של החמאטוכסילין הבסיסי הכחול והאאוזין (ע״ע) החומצי 
האדום. שיסות־הצביעה איפשרו לגלות בתוך החומר החי 
גופיפים מיקרוסקופיים, שאי־אפשר היה לראותם בחתכים 
לא־צבועים. יתר על כן: מן התכונות הכימיות של הראגנט 
הצבעוני הנקלט — הידועות לחוקר — אפשר ללמוד על 
טיבם הכימי של המבנים, הקולטים ראגנט זה. לפיכך 
מאפשרות שיטות היסטולוגיות מסויימות, שהן מבוססות על 
ראקציות־צבע כימיות, לגלות במיקרוסקופ לא רק את 
מציאותם של אלמנטים מורפולוגיים ססויימים, אלא אף את 
מציאותם של המרים כימיים מסויימים במקומות מסויימים 
ברקמות ובתאים. 


שיטות־הצביעח הקלאסיות כרוכות בדרך כלל בפיכסאציה 
של החומר הביולוגי המצטבע, ולפיכך אין הן מגלות לעיני 
הבודק את מבנה הרקמות והתאים אלא לאחר שהלה באלה 
דנאטוראציה וקואגולאציה של חמרם — ז״א: איו דין 
מאפשרות הסתכלות אלא בחומר דומם בלבד. טכניקה היססו־ 
לוגית מיוחדת משתמשת בחמרי־צבע, שאפשר להכניסם — 
ע״י זריקה — לתוך האורגאניזם החי, או להשרות בתמיסתם 
חתכי־רקמה מן החי: בשני המקרים קולטים התאים את 
החסרים בלא שיאבדו את חיוניותם עד לפיכסאציה. וזוהי 
״ה צ ב י ע ה ־ ב ח י י ם״ (צביעה ויטאלית). 

הטכניקה של הכנת חומר לבדיקה מיקרוסקופית מותנית, 
כמובן, גם בטיבו של המיקרוסקופ ובמכאניזם־הפעולה 
שלו. מלבד המיקרוסקופ הרגיל נמצאים בשימוש בהי׳ 
מיקרוסקופים למטרות מיוחדות: מיקרוסקוס־הפאזות, המ¬ 
אפשר קבלת תמונה בלא צביעת החתך, מאחר שהוא מנצל 
ומבליט הבדלים בכושר השבירה האופטית של חלקי-התאים; 
מיקרוסקופ־הקיסוב, שמגלה מבנים גבישיים בתוך החומר 
החי; מיקרוסקופ לאולטרא־סגול. שמגלה גופים פלואורס־ 
צנטיים בתוך חומר סחוסר־צבע לפראית־עין. שינוי מהפכני 
באפשרויות המחקר ההיסטולוגי הוכנס בשנים האחרונות ע״י 
המיקרוסקופ האלקטרוני הנזכר, המגלה פרטים 
זעירים במבנה התא וברקסות, מעבר לאפשרויותיה של 
הבדיקה במיקרוסקופיהאור. השימוש במיקרוסקופ האלקטרוני 
בהי׳ מצריך הכנת חתכים דקים ביותר; לשם כך פותחו 
סיקרוטומים מיוחדים, שעושים חתכים בעובי של ;; 0.1 . 
עדייו לא הותאמה שיטת־צביעה לחתכים במיקרוסקופיה 
האלקטרונית. אך פותחו שיטות של ראקציות כימיות, שגור¬ 
מות להתהוות של משקעים מינראליים בתוך החתך, והללו 
ניתנים להבחנה במיקרוסקופ האלקטרוני. 

מ■ וולפן. תרומת ההיסטזביסיה להתקדמות הסדעים הביו¬ 
לוגיים (..פרע- ב׳. מם׳ 1 ), תשי׳־ז; -״)־*״״*יו *. 1 .!/ 111 x 11 

• 0411 ^ 0111101 * ; 1 ,( 1927-1958 ) ! 40010101 . 1 !' 11 !! 

! 1954 ,(!! 44111010 ) ק 6 :ח 0 . 0 .א ; 1929 , 4111011111 ! ? 11/1 
.׳ 5 \ 5 , ; 1956 ,! 1 ^ 14111010 11 ! 101041 ( 0 ,;ח,,וו!■; ■!','-.-. 0 . 4 < 
,!!; 40 .-:,-: 64 ■י .עג-ע 61 הז 5 .׳! ;* 1957 ,■(! 141110101 , 11 ! 77 
. 4 ! 4011101111 ! 11 ! 1 /!: 1 !!!{! 0 '/ 111 ! . 11 ! 1 ^ 44111010 . 4 .:/!!/?_) 
. 1959 ,, 4111114111 ( 

ם. אי. 

היסטוריה (בלאט' 111510112 , מיוו' ״) 101:09 — סיפור׳ דין- 
וחשבון), במובן הרחב ביותר — סיפור של מאורעות, 

שאירעו בזמן מן הזמנים בכל תחום־התרחשות שהוא. במובן 
מצומצם יותר, והמקובל ביותר — תאור של מאורעות, 
שאירעו לקיבוץ אנושי מסויים ושמייהסים להם השפעה 
כוללת על מצבו או גורלו של קיבוץ זה; במובן צר 
יותר — תאור ההתפתחות בשדה־תופעות, שיש להם, לבני־ 
האדם, עניין בו (כגון היסטוריה של הספרות, של הרפו¬ 
אה, של הפילוסופיה וכדר). בדרך ההרצאה של הסיפור 
ההיסטורי, יש להבחין בין תאור השתלשלותם של המאורעות 
זה א ח ר זה — תאור, שיש לראות בו את ראשית גילוייה 
של הכתיבה ההיסטורית (בעברית: דברי־הימים) — וביו תאור 
השתלשלותם של המאורעות זה מתוך זה וזה בסיבת 
זה (בעברית: תולדות). לדעת ההיססוריונים היווניים הקד¬ 
מונים, תסקידו של ההיסטוריון הוא לבחור ממלאי־ד,קורות 
את המאורעות החשובים ביותר, וע״י כך ליצור את תמונת־ 
העבד. נושאי־ההי' הם מאורעות, שאירעו פעם אחת. וזהו 
ההבדל היסודי בין ההי׳ לביו מדעי־הטבע. אלה האחרונים 



259 


היסטוריה — היסטוריוגרפיה 


260 


חוקרים ומוצאים את חוקי ־ההתרחשות, וע״י כך הם יכולים 
להגיד מראש מה יהא מהלכן של תופעות־הטבע. בזמן האחרון 
ניסו פילוסופים או היסטוריונים (כגון בריזיג, ע״ע) למצוא 
חוקי־הי/ אך מה שמצאו בתחום זה הם בעצם אנלוגיות (ע״ע 
אנלוגיה), שאיו לקבוע על פיהן את העתיד לבוא, 

ההיסטוריוגרפיה (ע״ע) החדישה שואפת בדרך כלל — 

לכל הפחות, בתחום המדע המערבי — לאובייקטיוויות, 
ז״א לתיאור המאורעות ללא מגמה, כמו שהתרחשו בפועל, 
אבל דבר זה ניתן להשג דק במידה מצומצמת, כי כל 
היסטוריון מושפע מסביבתו ורוח־זמנו; מכאן, שאיו לדבר 
אלא על שאיפה לאובייקטיוויות. על הדרכים, שבהן תוארו 
מאורעות־העבר בתקופות השונות, ע״ע היסטוריוגרפיה. 

היםטור^גריפיד, (ביוו , ,^^ 1010 —סיפור, 
— אני כותב), כתיבת היסטוריה (ע״ע). 

המלה נשתלשלה, ודאי, מן המונח היווני ?״קזס^-נ״ססזס](= 
היסטוריוגראף — כותב היסטוריה), שהיא מצויה בספרות של 
התקופה ההלניסטית. המונח הי' נמצא ב״נגד אפיון" של יוסף 
בן מתתיהו (ע״ע), אבל מניחים, שהוא תוספת מאוחרת — 
אפשר, מן התקופה הביזאנטית. המלה מציינת את עצם הסעד 
לה של כתיבת היסטוריה, וכן את המקצוע של כתיבה זו. 

תולדות ההיסטוריוגראפיה. — א. העולם 
העתיק. — 1 .ההתחלות. — הסימנים הראשונים לנס־ 
יונות של ציון העבד קשורים, כנראה, בשאיפה להציב זכר 
לעלילותיהם ולחגיגותיהם של אלים, לא של בני־אדם, מן 
התעודות הכתובות, שנשתמרו מימי־קדם, מרמז אלינו לפעמים 
הלר־מחשבות, שלא תמיד יכולים אנו לחשוף את משמעותו. 
דיו־וחשבוו מצרי קרום ממאורעות מסוייסים מוצע כמעשה 
ידיו של מלו, אך אותו מלך מדבר אלינו כאילו היה הוא 
עצמו אל. ביתם לתעודות סיניות אנו תמהים לפעמים אם 
לא נתחברו בשביל אחד סן האלים או אם לא נועדו לשמש 
חוסר־קריאה לאבות שבעולם־הנשסות. באדם־נהריים קיימת 
היתד, מגמה לנסות ולבאר את הדברים ע״י חקר התחלו- 
תיתם—מה ששימש לעיתים קרובות מניע לכתיבת היסטוריה. 
בבבל הביאה מגמה זו לירי התהוותם של הסיפורים על 
בריאת־ר.עולם,על המבול ועל מגדל־בבל—סיפורים, שלפעמים 
הם מתאדים בצורה דראמאטית הפיכות בסדדי־הטבע, שחיו 
בזכרון העם. מיתוס מסוג זה והאפוס של סרגון מאכר ( 2350 
לפסה״נ בעיר) היו עשויים לעורר ענייו בעבר וליתן דחיפה 
להיסטוריה יותר מיצירות דומות, שנתחברו במצרים. 

במזרח הקרוב לא נתגבשה נטיה לראות את האדם כקרבן 
לגורליות בלתי־אישית. השומרים, האכרים, הבבלים והאשו־ 
רים ראו את עצמם נתונים לדחמיהם של האלים, שמתחילה 
תוארו בעושים אח מעשיהם בלא שיקול־דעת ופתוך משובת־ 
לב סתם. בדומה ליהודים בימי-קדם, עמדו עפים אלה בהדרגה 
על הקשר שביו מצוקותיהם וכשלונותיהט וביו הפגמים המו¬ 
סריים שלהם. כתוצאה מכך נתהוו מצבי־פתיחות בין האלים 
ובני־האדם, ואף בעיית־הגודל קיבלה משמעות חדשה. דעתם 
של המצרים על עצמם היתה נוחה יותר: הם לא ידעו מצבים 
של פתיחות, אבל כסו־כן לא ידעו אותה התעוררות, הבאה 
בסיבתם. מעולם לא נתפתחה בהם באותה מידה תחושת 
הדראמה של חיי־האדם, למרות מה שערכו רשימות של 
מאורעות חשובים, כפי שמעידה "אבן פאלרמו" הקדומה 
(נכתבה כאלפיים שנה קודם שנכתבו החלקים הקדומים 


ביותר של המקרא). על מצבת־אבן זו נחרתו תאריכיהם 
של מאורעות מ 3600 לפסה״נ ואילך ובמשך 700 שנה: 
חורבן ערים, ציד מלכותי, מסעות צבאיים ובניית ארמונות 
או ספינות. 

גם חברה, שאינה מצטיינת בשאיפה לעמוד על מהות 
העבר, עלולה לשקוד בהתמדה על רישומי דברים, העתידים 
לספק שפע של חומר להיסטוריון. המצרים הקדמונים נהגו 
לכלכל את ענייניהם באמצעות תעודות, וארצם כעין דמות 
של בית־נכות לה, עד שיש לחשוב שאף בימי־קדם חיה העבר 
נשקף בה מסביב ומעיק בעצם נוכחותו. גם הבבלים עסקו 
באותה ההתלהבות כשמירת כתבים ובקודיפיקאציה של 
תעודות, ואילו האשורים היו אחוזים בבולמום־של־העתקה 
ממש! פעילות זו היא ששמרה בין השאר על "עלילות־ 
גילגמש", האפוס הבבלי הגדול. לעומת זה לא שמרו היוונים 
על כתביהם העתיקים, כפי שציין יוסף בן מתתיהו. אבל 
לא העובדה, שמצרים התחילה בשמירת תעודות בימים 
קדומים ביותר, ולא שפע התעודות שנצטבר בה, לא עמדו לה 
לפתח כתיבה היסטורית, כמו שעתידות היו לפתח שכנותיה. 

אף הדברים הקדומים ביותר שנכתבו על העבר נועדו. 

כפי שמסתבר, לתכלית תועלתית. פעמים היתד, התועלת 
קשורה בטכס דתי 1 כך, למשל, שימשו כמה תעודות סיניות 
קדומות לעזר לזכרונם של הממונים על ניהול טכסים. 
בתעודה מן הסאה ר, 29 לפסה״נ מונה שליט שומרי אחת־ 
אחת את הטובות והישועות, שעליהן חייב היה ליתן הודיה 
לאלים. פעמים שעצם הכתיבה היה בה משום עריכת טכס 
דתי, ולפעמים נדמה, שהנוסח נחשב כמחונן בכוח מגי, כאילו 
היה בו כדי להשפיע על גורלם של הנזכרים בו. אבל אף אם 
נתעלם משיקולים כגון אלה, שקשה לנו כיום לעמוד כראוי 
על טיבם, ברור הדבר, שאף בתקופה קדומה מאד היו חיי־ 
החברה המאורגנים כרוכים במו״ט בענייני־עסק, שהצריך לא 
רק רישום, אלא אף הסתמכות בפועל על החלטות או 
חילוקי־דעות קודמים. סדדי-קניין, הסכמי־גבולות וחוזים בין 
ממשלות נכללו, ודאי, בעניינים אלה. רשימת־גבולות על 
מצבת־זיכרון סלגש (בערך מ 2400 לפסה״ג) סוקרת את 
מצב־ר,גבולות במאות שקדמו, ומשתמשת בטכסטים קודמים 
מאותו סוג, בחינת .מקורות היסטוריים". כפה חוקרים דאו 
בכך עדות ל״חוש הפירוט ההיסטורי" של השומרים, אבל 
אפשר, שהמניע לחיבור הרשימה לא היה כלל וכלל היסטורי 
ביסודו. סמוך ל 1400 לפסה״ג נהגו החיתים. בדברי הפתיחה 
לחוזיהם, ליתן דין־וחשבון על יחסיהם בעבד לא רק עם 
השליט שהיה הצד השני בחוזה, אלא אף עם קודמיו. אף 
קודם לכן הקדים המלך החיתי האחרון פן השושלת הישנה, 
טליפינו, תיאור היסטורי של השליטים הקודמים לצו, שהוציא 
בנוגע לירושת כסא־המלכות אחר תקופה של מהומות ורצי¬ 
חות. נראה, שבמקרים כגון אלה נרשמה ההיסטוריה ספני 
שראו בה את היסוד לסהלך־הפעולה בהווה, 

לרשימות התאריכים בארצות השונות היתה תועלת 
משלהן. הן פנו את הקצינים, ששמותיהם שימשו (במקום 
מספרים) לקביעת השנים. רשימות של מלכים שימשו 
לתכלית דומה ואיפשרו למלך היושב על כסאו להצביע על 
שורה רבת־רושם של שליטים קודמים. היה זה דבר קל 
וטבעי להכניס לרשימות כאלו תיאור קצר של מאורע ראוי 
לזיכרון, ששימש גם הוא לזה 1 ת את המלך או את השנה. אך 
כשבאים אנו אל ד,הקבל הקרוב ביותר למה שהיינו קוראים 



261 


די טטוריוגרפיה 


262 


כיום היסטוריה, והם ספרי הכרוניקות או דברי־הימים, אין 
לנו לראותם כהיסמוריים בהחלט מצד כוונתם. מקורם הרא¬ 
שון אינו ברחף להחיות את העבר, אלא בשאיפתו של שליט 
חי להינצל מן השבחה — זו השאיפה של ההווה לנפות את 
עצמו על העתיד. לפעמים פוצר השליט ביורשיו שלא להש¬ 
מיד או לשנות או למחות את מצבת־הזינרון, שהציב לעצמו 
על־ידי רישום מעלליו. ולפעמים הוא מקלל את מי שיעז 
להמרות את פיו בענייו זה. נמו־נן יש להניח, שהיה מקום 
לדרוש אל העבר לצרני תעמולה, נשממלנה שוקעת היתה 
מתנערת ומבקשת לקשור את עצמה בעבר מפואר יותר, 
או כשהיו מתבוננים לפעולות אימפריאליסטיות. ההיסטוריה 
בתקופה קדומה אינה עפ״ר אלא בלי לממשל! ומלבים. 
שהם אלים או ממשפחת אלים, תנופות מחברים אותה בשם 
עצמם. במידה שהכוהנים פגיעים לכלל פיקוח על סוג זה 
של נתיבה, ומשתמשים בו בעיקר נדי לפאר את האלים 
או לסקור את גורל־האדם במבט רתב יותר — ואפשר, 
במידה שהמלכים פוסקים מלהיות כעין אלוהויות מולכות 
בביפר, — נעשה הנוף בולו היסטורי יותר. מן הזמן של מה 
שידוע בשם הכרוניקה של וידנר, שכנראה היא שייכת 
לתקופת 1890 — 1590 לפסה״נ, נותן הפולחן של סרדוך 
דחיפה להתפתחותה של היסטוריה בבבל. ובנרוניקה זו — 
בנראה, בפעם הראשונה — הוקדמה קוסמוגוניה להיסטוריה, 
ספרי הכרוניקות הקדומים (דברי-הימים) נתחברו תנופות 
על־פי יומנים מפורטים יותר, וביחוד על-פי תיאורים של 
מסעות צבאיים. היו שליטים, שהתחילו בהכנת חיבורים 
כאלה מיום שעלו על נס־המלונה. את הקדומים בספרי דברי- 
הימים החיתיים אפשר לייחס ביום לסאה ה 16 לפסה״נ, וספרי 
דברי־הימים המפורסמים של מורשיליש 11 שייכים למאה 
ה 14 . חיבור דומה של חתושיליש 111 , יורשו של מורשיליש, 
הוא, בנראה, האוטוביוגראפיה הקדומה ביותר בספרות-העולם 
יש סימנים לדבד, שבזמנים קדומים מאלה, שנזכרו באן, גילו 
החיתים ענייו במאורעות קונקרטיים, בלא ששילבו מאורעות 
אלה במיתוס בבלי דתי. ספרי דברי־הימים שלהם עולים 
על אותם של בל שאר העמים בסתינותם, בהתעניינות 
ישירה במאורעות בזנות עצמם, בנכונותם לדון ביושר- 
פה את העומדים מבחוץ ובנצנוצי נישרון ספרותי. בתקופה 
שביו המאות ה 16 וה 14 לפסה״נ חוברו הנאים שבספרי דברי¬ 
ה,ימים המצריים, והמעולה שבכולם הוא זה של תהיתמס 111 , 
סן העשורים הראשונים אחר 1500 . ספר זה נתחבר על־פי 
רשימות מפורטות! והתיאורים של ססעי־מלחמה שבו הם 
לפעמים מדוייקים כל־כך, שההיסטוריונים החדשים יבלו 
לעמוד על־פיהם אף על האסטראטגיה של מסעות אלה. אך 
ההשג החשוב ביותר בתחום זה של נתיבה — והידוע לנו 
יותר מכל השאר — הוא פעלם של האשורים. באן רואים■ 
שהנרוניקות שלהם התפתחו מתור נתובות־הקדשה על גבי 
בניינים — כתובות, שהציבו זכר לשליט שבזכותו הוקם 
הבניין, פירטו במד, ממעלליו, וספון■ ל 1300 לפסה״נ התחילו 
מאבדות את אפיין בהקדשות בלבד. פעלו של אשורבניפל 
( 669 — 626 ), שהוא מציוני־הדרך בתולדות התרבות, בלל את 
שמירתה של ספרות עתיקה, איסוף של עתיקות בבל, והת¬ 
פתחות מופלאה של ספרי דברי־הימים. בזמנו בטל הקשר 
בין ספרים אלה ובין נתובות־ההקדשה, והם נעשו סוג 
ספרותי בפני עצמו. מה שמציין אותם הוא פירוטם של 
מעשי־אנזריות מחרידים וההתפארות במעשים אלה! ני 


מלך אשור ביקש להיראות לעיני העולם בכובש ומנצח. עם 
זה קנו להם צביון של יצירות ספרותיות מחושבות, ומלבד 
תיאורים חיים של קרבות, אנו מוצאים בהם דיוקנאות של 
שלמנאסר, תגלת־פלאסר, סנחריב ואסר־תדון. אולם בעטיה 
של התעמולה שבהן וגם של תכליתן הספרותית פחתה מידת 
דייקנותו של הכרוניקות האשוריות כמלאנת־סיפור היס¬ 
טורית. בימי מלכותו של פיאנחי, שעלה לשלטון ב 742 
לפסה״נ, נתחברה במצרים אחת מן המעניינות שבכתובות 
העתיקות — תיאור של מלחמה, ששוב אין למצוא בו 
את הסגנון המסרתי המנופח ושמצטיין בקיצור וגיוון גם 
יחד. הכרוניקה הבנלית החדשה, השייכת בערך למאה ד, 6 
לפסה״נ, מעידה על התעניינות גוברת בהיסטוריה החולונית 
ובמאורעות חולונים לשמם! היא סברת בריבונותו של אלוהי־ 
בבל, אבל אינה מייחסת לו השפעה ישירה על מהלו־ 
המאורעות. במאה ה 3 חיבר המצרי מנתון היסטוריה של 
הפרעונים, שאבדה במרוצת־הזמן ושהיתד, ללא תקדים מבחינת 
רוחב הקפה(בה מצויה לראשונה החלוקה לשלושים שושלות). 
לערך ב 280 לפסה״נ חיבר הנהן הבבלי ברוסוס היסטוריה 
של עמו, שאע״פ שכללה נמה אגדות, היתד, מיוסדת על חקר 
המקורות ונתנה תיאורים של בבל — לרבות של הגנים 
התלויים — באחרית ימי תפארתה. אן שני החיבורים הללו 
נבר הם שייכים לתקופה, שבה ניכר היה רישומן של השפעות 
יווניות בהיסטוריוגראפיה של ארצות אלו. 

2 . היהודים בימי-קדם. הסיפורים הידועים על 
האבות של עם־ישראל — מסוג הסיפורים, שהיו נוהגים 
לספר במקומות־קדושים עתיקים כחלק מן הזנרונות, שהיו 
קשורים במקומות אלה — נוצרו בלא ספק בזמן קדום. אפשר. 
השריד הספרותי הקדום ביותר, שאנו מוצאים במקרא — 
הוא שירת־דבורד, (שופטים ה), הכוללת תיאור פיוטי של 
קרב, שמתחילה היה נמסר על־פה. חיבור זה נוסד אור על 
מלחמה בין ישראל ובין הכנענים הצפוניים. בתנ״ך מדובר 
ברמיזה על "מזכיר', וכן נזכרים בו ספרים ישנים יותר של 
דברי־הימים למלכים השונים, מתחילה של הממלכה המאו¬ 
חדת, ואח״ב של ישראל ויהודה לחוד. סמוך ל 900 לפסה״נ 
נשתזרו, כנראה, הסיפורים הקדומים ביותר לתוך מין "סאגה" 
לאומית גדולה, שבה תוארו גורלו וקורותיו של העם כולו 
כשהם משולבים שילוב הדוק בפולחנו הדתי. נמו אצל עמים 
אחרים, כך היתר, קיימת אף אצל היהודים הנטיה להכניס לתוך 
חיבורים היסטוריים נתבים מוקדמים נמעט ללא שינוי — 
להעתיקם, אפשר. מתוך שינויים קלים, לאחר שהתאימו אותם 
אל אידיאלים מאוחרים יותר. באורח זה הובאו בספר־שופסים 
סיפורים קדומים אחדים רבי־ערך, ואילו בשמואל א׳ וב׳ מצו¬ 
יים תיאורים בולטים של דוד, שניטלו בלא ספק מאיזה מקור 
מזמנו. ספרי דברי־הימים, עזרא ונחמיה, מצטרפים לחטיבה 
ספרותית אחת, שכוללת זכרונות מלאים ענייו של עזרא 
ונחמיה — דוגמות מופלאות לאמנות־הסיפור, ביו שחוברו 
ובין שלא חוברו בפועל ע״י עזרא ונחמיה. ספר ירמיהו בולל 
קצת חומר ביוגראסי מפעים את הלב — בנראה, מאת ידידו 
ומזכירו ברוך. ספרות זי בכללה אינה מספקת להיסטוריון 
אותה נמות של חוסר, המצויה בספרות ההיסטורית של נמה 
עמים אחרים! כי אלה שבחרו את פרטי־הידיעות וליקטו את 
סיפורי־המעשים, שהם כיום ברשותנו, מעוניינים היו בעיקר 
בתחומים מסויימים ובתקופות מסויימות — למשל, בכיבוש 
כנען ובשיבת־ציון אחר גלות־בבל. המלקטים הודרכו בזה 



263 


היסטוריוגרפיה 


264 


ע״י השקפות דתיות, ורחוקים היו מלדון דין־צדק את ימי 
שלטונם של מלכים, שחשיבותם מתגלית לנו רק בספרי- 
הזכרונות של ארצות אחרות. הם לא היססו לשנות את 
סיפורי־חמעשים הקדומים כדי להתאימם לתכלית דתית מאו¬ 
חרת, או להכניס לתוך אספיהם סיפורים. שמעיקרס לא באו 
אלא לשם סוסר־השכל, לצרכי הוראה שימשו להם בעיקר 
הסיפור ההיסטורי וסיפור־המעשה, ולא שקלה־וטריה מופשטת. 
מחוננים היו בכשרון לסיפור חי ובולט ובכשרון דראמאטי 
יוצא מגדר הרגילו אבל המלקטים המאוחרים טבעו להיס¬ 
טוריה דפוסים יבשים, צרים, נוקשים. לערך ב 125 לפסה״נ 
נתחבר ספר מכבים א׳, בחלקו על־פי מה שמסרו עדי־ראיה 1 
ושלא בדומה למכבים בי, זהו תיאור זהיר, מפורט ומדוייק 
של מלחמות המכבים. הוא כתוב ברוח חולונית בלתי־רגילח. 
ותולה את הנצחון בגבורתם של החשמונאים יותר מבחתער־ 
בות ישירה מצד האל. 

אולם גם מחוץ לזריזות מלאכתם באמנות הסיפור ההיס¬ 
טורי, מתבלטים העברים הקדמונים בתחום ד,הי/ כי שום 
עם עתיק, מאלה שנזכרו עד עכשיו, לא סקר מעולם סקירה 
כזו את מהלד־חייו ולא פירש פירוש דומה לזה את תולדותיה 
של אומה וייעודה. הדת וההיסטוריה הובאו כאן לתוך יחס־ 
גומלים רב־משמעות: האל ממלא תפקיד מכריע בתולדות־ 
האדם, ואילו האדם, במשך שנות מאות, עמל לעמוד על 
טעמו. עצם השאיפה לעמוד על התמיהות הנובעות מכך, 
לבררן ולפתרן — הגבירה את החשיבות הנודעת לסיפור־ 
המעשה האותנטי, לנתונים הממשיים של ההיסטוריה. מן 
הנמנע הוא להתעלם מן התרומה הבלתי־רגילה למתן פירוש 
להיסטוריה, שחרמו כמה נביאים חשובים, ביהוד מן הסאה ה 8 
לפסה״נ ואילך. לא רק שד,ירבו לדון בשאלת עמדתו של 
האדם כלפי ההיסטוריה, אלא אף השפיעו על הסברת המאו¬ 
רעות של העבר, באותה צולה שלבשה — עיתים מידי אישים 
הרבה פחות מחוננים—בכתבים ההיסטורים כפי שהגיעו אלינו. 

מנקודת־מבטו של ההיסטוריון החולוני עמלו הסופרים 
היהודיים העתיקים ביהוד לדורם, אד עם זה תרמו לדורות 
שלאחריהם ע״י דרכם לסקור ולפרש את תולדות־ארצם. 
חשיבות נוספת נודעת להם בעיני חוקר התרבות המערבית 
ב?ה שהעבירו את המורשה ההיסטוריוגראפיה של המזרח 
הקרוב העתיק, באמצעות הנצרות. לתוך המסורת האירופית. 
עמדתם כלפי העבר גרמה, שבפעם הראשונה זכתה ההיס¬ 
טוריה להשפעה כבירה על מחשבתו של האדם. מהם באה 
ההשקפה — שלא היתה כלל וכלל רווחת בעולם —, שיש 
לראות את המאורעות של ההיסטוריה החולונית כבעלי 
משמעות ובעלי חשיבות. המקרא מדבר על אל, שמתגלה 
בהיסטוריה. מוצא עניין בפסקי בני־אדם ונוטל חלק פעיל 
במהלך־המאורפות; פ״י כך הופקע האלוה מתחומי אי־הממשות 
המיתית והובא במגע ישיר יותר עם הפילם הממשי. יש 
לציין, שמשהתחילו בני-אדם ליתן את דעתם על פעלו של 
האל בהיסטוריה האנושית יותר מעל פעלו בטבע, היו לדבר 
תוצאות רעיוניות מרחיקות לכת. משמעותו של תוצאות אלו 
(בדומה לזו שחיתה כרוכה בהופעתו של המונותאיזם) היתד, 
התקדמות באותו כיוון, שכיום היינו קוראים לו שכלתנות. 
הדת הישראלית, המיוסדת על תפיסה חדשה של היס¬ 
טוריה, הוצרכה להילחם על קיומה, אפילו בארצה שלה, נגד 
הפוליתאיזט של פולחנות־הטבע. היתד. זו דת, שלימדה את 
בני־האדם להתרחק מעבודת כוכבים ומזלות, ולעבוד את 


האל שהוציא את עם סגולתו סבית־פבדים. אף כששאלו 
היהודים בימי-קדם משכניהם חגים ומועדים קשורים במחזור־ 
הטבע, היו משלבים בהם זכרונות היסטוריים. עיתים היו 
הופכים אותם, בסופו של דבר, לחגיגות של מאורעות שאירעו 
בפועל. התוצאה בכללותה חיתה, שכמעט אחז בהם דיבוק 
של היסטוריה. ויותר משעבדן אח האל כבורא־הפולם, עבדוהו 
כשליט ומצור, בהיסטוריה — האל, שהוציא את עמו מארץ- 
מצרים. מעולם לא זכתה ההיסטוריה לרוממות כזו בימים מקדם. 

העובדה, שהיו מכוונים את מחשבתם אל האל כאלוהי־ 
ההיסטוריה, הביאה בין השאר לידי כך, שהתחילו רואים 
באל התגלמות עליונה של המוסר. עסקי בני־חאדם ומאורעות 
היסטוריים נתפרשו עכשיו במונחים מוסריים, ומתוך כך קנו 
להם משמעות חדשה. התפתחותה של אישיות־האדם מושפעת, 
כנראה, מן הדברים, שבני־אדם מייחסים לאל 1 ובאורח מקביל 
קנו להן הדת וההיסטוריה גם יחד חשיבות מוסרית עליונה, 
בעוד שלפנייתה של הדת אל אלוהי ההיסטוריה יש, כפי 
שנראה, תוצאות מוסריות נעלות, מתלווים כל מיני הפקרות 
אל דת, שהיא מיוסדת אך ורק על הקשות מן הטבע או 
נוטה לפרסוניפיקאציה של כוחות העולם הגשמי. הורגש 
צורך לזכך את דת־הטבע, ולא היתה דרך לטהר אותה אלא 
ע״י כך, שהבריות יורגלו לחשוב בעיקר על אלוהי-ההיסטוריה. 
מעשי בני־האדם ותהפוכותיהם, שנראו תחילה חדגונים 
ובני-חלוף כקצף על פני־הים, נעשו בעלי משמעות סתוך 
שיוחסו לעניינים נצחיים ולתכלית אלוהית, רחבה לאין 
שיעור. אכן המונותאיזם ההיסטורי והמוסרי, שנתפלו אליו 
היהודים בימי־קדם, הביאם, בין השאר, לידי שמירה על 
המגע עם העולם הזה אפילו בתחומי־דתם ולידי זניחה של 
החשיבה נטולת־השרשים והמיסטיות הערטילאית, שהיא בת־ 
לוויתן של דתות אחרות. ספרי־המקרא אינם סתם מסכתות 
על העל־טבעי, אלא אף, וקודם כל, אסופה מופלאה של 
היסטוריה ארצית רגילה; אינם רק גילוי ממרום של האל 
ומצוותיו, אלא אף הרצאת־דברים נמרצת על האדם ועל 
מעמד־האדם. שום אימה אחרת, בבואה לחבר את ספר קו¬ 
רותיה, לא הירבחה כל־כך בתהילות ותשבחות לאל, שקבע 
את גודלה, כאומה הישראלית. כמו־כן לא היתה שום אומה 
אחרת נכונה כל-כך לגלות ברבים את חולשותיה וחטאיה 
ולהודות בהם. 

3 . יוון ורומי. בשלב מוקדם בתולדות המזרח הקרוב, 
קדמו להיסטוריה הרשומה מיתוסים על מוצאו של עם ואפוסים 
על מלבים קדמונים, שהפכו לדמויות אגדיות. מיתוסים אלה 
עוררו עניין בעבר, ודומה שמהם בא חלק מן הדחיפה להפוך 
גם את ההיסטוריה הרשומה לצורה מצורות הספרות. המעבר 
סן המיתוס אל ההיסטוריה היה מודרג, ומשהו מן המיתוס 
גופו עבר תחילה, במידות שונות (בקרב הבבלים יותר 
מבקרב החיתים), לתוך מסכת ההיסטוריה. שליטתו הריבונית 
של מרדוך על המאורעות הוחזקה בתקופה אחת עיקר שאין 
לזוז ממנו, אף אם בזמן מאוחר יותר דנו בנושא זה ביתר 
גמישות. התוצאה היתה השקפה דתית על מהלך־הדורות, 
שגם היא נתרככה במקצת במרוצת־הזמן, כשנתגלמה בהד¬ 
רגה (נקצב שונה בארצות שונות) במלאכת־סיפור, שהיתה 
חילונית יותר מצד נושאיה ומעוניינת יותר במאורעות האר¬ 
ציים בזכות עצמם. תהליך זה עדייו לא הושלם במאה ה 6 
לפסה״נ כשהארצות שהזכרנו איבדו את מנהיגותו בתחום 
הכתיבה ההיסטורית. וכן אין לומר — למרות ההתקדמות, 



265 


היפגודידגרפיה 


266 


שחלה (למשל, בקרב הבבלים) בהבנת העולם הפיסי — שעד 
אותה שעה נתפתח משהו בדומה להשקפה מדעית. 

הרעיון, שאפשר להביא נתונים היסטוריים לתוך תחומו 
של איזה מין דיון מדעי — שמהלך־המאורעות ניתן לא רק 
לסיפור אלא אף לניתוח רעיון זה הרו והגו היוונים. 
בשלב הראשון של פרשה זו היתד. ביוון לאפוס חשיבות 
מרובה מאד. בשחרה של התקופה העתיקה שימש הומרוס 
כחיבור היסטורי והעבר שתיאר נחשב למציאות כהווייתה. 
אפשר, שאף הסיח את דעתם של הבריות מסוגים אחרים של 
כתבים היסטוריים. לאחר שהועלה סיפור־המעשים ההומרי 
על הכתב(על סף המאה ה 9 לפסה״נ), כוקעת ועולה צורת־מה 
של ביקורת התחלית. השאלות בדבר מלחמת־טרויה וגורלם 
של יחידים שונים, שהשתתפו בה — שאלות, שהומרום 
הניחו ללא תשובה — נידונו בשירה שלאחריו, ביהוד במאות 
ה 8 וה 7 ! ובכך, דומה, ניתן סיפוק לשאיפתם של היוונים 
להכיר את העבר במידה מרובה יותר. ספרות אפית נוספת 
זו השתמשה, אפשר, באגדות מקומיות. היא גם סייעה במילוי 
חפצן של ערים לקשור את זמן ייסודן בעידן הגיבורים 
וחפצן של משפחות למצוא מגילות־יחס, שתדענה על מוצאן 
ממשפחות־הגיבורים. בגילוייה הספרותיים של נסיה זו לחשוף 
את ראשיתם של הדברים, ולקבוע את היחס בין אלים 
וגיבורים, וכן אח היחס ביו גיבורים ומשפחות קיימות, 
התלכדו אגדה והיסטוריה זו בזו. המשורר הסיודוס (ע״ע), 
ששירתו אינה מאוחרת מן המאה ה 8 לפסה״נ, תורם משהו 
חדש 1 הוא סוקד במעוף־עין את ההיסטוריה האנושית כולה 
ומצייר לנו תמונה של חמשת עידני־האדם. 

ג׳ון בגנל ביורי (ע״ע) מציין, ש״יוניה באסיה הקטנה 
היתד, עריסת העיון החפשי. ההיסטוריה של המדע האירופי ושל 
הפילוסופיה האירופית מתחלת ביוניה". כאן נתפתחה במאה 
ד, 6 לפסה״נ תנועה, שרישומה בתולדות מדעי־הטבע וכן בתול¬ 
דות ההי׳ היה ניכר כל־כך, שיש לראות בה ציוו־דרך בתולדות 
התרבות. לענייננו חשוב מה שפירותיה של תנועה זו היו: 
התפתחותה של הכתיבה בפרוזה, ביקורת המיתוסים, והופעתו 
של פה שקרוי ביתר דיוק ספרות היסטורית. יש מציינים. 
שבתחילת המאה ה 6 לא היה קיים בערים היוניות של אסיד, 
הקטנה מעמד של כוהנים בעל כוח מדיני, לא היה מצוי ספר 
קדוש בעל סמכות, שהיה בו כדי לשמש מעצור לעיון בבעיות 
של הקוסמוס או חולדות־האדם. נולדה רוח ספקנית, שאינה 
רואה בעין יפה את המושג של התערבות אלוהית ישירה 
בעסקי בני־אדם. וכאן, קודם 500 לפסה״נ, הוטל ספק במהי¬ 
מנותם של הומרוס והסיודוס. התפשטותו של שלטון־פרס 
על היוונים האגיאיים, והנסיון בפועל שנתנסו באותו שלסון 
היוונים באסיה, גרמו, ששיטות־תרבות שונות ניצבו זו מול 
זו, פנים אל פנים — דבר, שפועל תמיד להרחבת תחום־מבסם 
של הבריות ומעוררם להכיר ביחסיותם של הדברים. במעמד 
זה, כמו בהזדמנויות אחרות מאוחרות יותר, כייעה הדחיפה 
שניתנה לחקר הגאוגראפיה גם להרחבת אפקיו של ההים־ 
טורילן. בסוף הסאה ה 6 חיבר הקטיום ממילטום (ע״ע), 
שהכיר את מצרים מתוך שהייתו בה, חיבור בשם "ספת־ 
העולם", שפתח ליוונים פתח לתולרות המזרח הקרוב, ואפשר, 
גם פילס נתיב להיסטוריה של ההווה. הוא הניח 
את היכור למפעל, שביצועו נמשך כמעט מאה שנים ושנועד 
לנפות את המסורות הפיוטיות, ליישב את הניגודים וליתן 
דין־וחשבון נקי מסתירות על יוון העתיקה. כדור, איפוא, 


שחקר־ההיסטוריה צץ ועלה בתנאים. שהיו נוחים להרחבת־ 
תחומיו של הנושא ועם מעבר חשוב זה מן התאולוגיה 
והמיתוס אל הפילום,פיה והמדע, היה מקום לצפות להתפתחות 
יסודית במתודה ההיסטורית. 

עד מהרה גמלה תנועה זו ויצאה מגיל־הילדות שלה. 
בעוד שבמצרים ובמזרח הקרוב לא חרגה ההתעניינות בעבר, 
בעצם, מתחומיה של הארץ. שבה חוברה ההיסטוריה (אע״פ 
שנעשה במרוצת־הזמן נסיון להציע במקביל את תולדות 
בבל ואשור), נתפתח ביוון סוג של היסטוריה, שהיתה בעלת 
הקף רחב יותר. היוונים, שבמשך זמן מרובה ידעו את 
קורותיהם מתוך שירה אפית בלבד, לא למדו ער אותה שעה 
לרשום את דברי ימי עברם, כפי שנהגו לעשות האשורים, 
או לחבר דבר, שיהא בו יותר מרשימות יבשות של שמות. 
התעניינותם בפרס, שהביאה אותם בפגע עם עולם שונה 
משלהם, שימשה להם כמעט יסוד ראשה לחי', ומלחמתם הגדו¬ 
לה בפרסים יצרה הזדמנות חשובה לאותו סוג של היסטוריה, 
שעוסק במה שכמעט אפשר לראותו כענייני־ההווה. בהרודו־ 
טוס (ע״ע), שפעל מאמצע המאה ה 5 לערך, ניכר רישומן 
של כל ההשפעות הללו. הניגוד בין התרבויות ההלנית והמז¬ 
רחית מעורר בו עניין מרובה, וכך מייצג הוא שלב חשוב 
במעבר פן המוסג של היסטוריה לאומית אל המושג של 
היסטוריה עולמית. תשופת־לב מרובה מקדיש הוא לנתונים 
גאוגראפיים: וכמחבר של היסטוריה, שהיא כמעט קורות־ 
ההווה, נותן הוא דוגמה חשובה לשימוש בידיעות שבעל־פה. 
לפעמים נמנע הוא מביקורת המקורות, כשהוא חוזר על מה 
שמסרו אחרים. ומניח לו, לקורא עצמו, לחרוץ משפט. מאחר 
שלסיפור על ענייני־ההווה היה במשך תקופה ארובה מעמד 
בעל חשיבות מיוחדת, וגם עתיד היד. להיחשב במשך ימים 
הרבה לסוג המהימן האחד של היסטוריה, יש משמעות מרובה 
לעובדה, שהרודיטוס לא נרתע גם מחקירה במאורעות, 
שאירעו בעבר הרחוק יותר — משיחזור ההיסטוריה על־פי 
מסורות ששרדו וע״פ עדויות שבכתב. היתה לו. להרודוטוס, 
אמונה סתומה בקיום השגחה אלוהית על עסקי בני־אדם, אך 
דבר זה לא מנעהו מלדון בעניינים, כגון השפעת התנאים 
הגשמיים על אפיו של אדם. מושגיו מן ההיסטוריה, גישתו 
המדעית יותר אל העבר, ודוהב-פבטו — בכל אלה רואים 
אנו את יוון העתיקה שוזרת הלאה את חום התפתחותה של 
חהי׳ מאותה נקודה, שאליה הגיע המזרח הקרוב. 

במחצה השניה של המאה ח 5 הגיעה החי׳ היוונית לשיאה 
בתוקידידם, שמלאכת־הסיפור שלו מוסבה בצורה מפורשת 
יותר על ההווה, שכן, מיד עם התפרצותה של המלחמה 
הפלופונסית ב 431 , גפר אומר לכתוב את תולדותיה. חקר־ 
העבר הוא לו הקד תועלתני, והוא אומר לנו בפירוש, שדעתו 
נתונה לא רק למאורעות שנתרהשו, אלא אף למאורעות 
דומים, שהם עתידים להתרחש, לפי אומדנו, סשום שטבע־ 
האדם בעינו עומד. מבטו פונה לעולם המדינאות, ויש רואים 
בו את המייסד של ה״היסטוריה המדינית": בשדה זה היה 
מדעי יותר מהרודוטוס, מתוך שהושפע מן האסכולה של 
היפוקראטס, שזכתה לפריחה ביסים ההם. אפשר לומר, שהכ¬ 
ניס לאבחנת החיים החברותיים את השיטות, שבהן השתמש 
היפוקראטם באמנות־הריפוי. הוא נתן מהלכים לתחבולה 
לשים בפי אישים היססוריים נאומים, שנוסחו, אפשר, בדיי¬ 
קנות כפי מלוא יכלתו לדייק, אלא שעם זה חיבר אותם 
כדי לציין את הגורמים שבמצב, להראות את המניעים 






267 


היסטוריוגרפיה 


268 


להתנהגותם של בני־האדם ולרמז על אפיים של האישים 
הפועלים. הוא נשאר היסטוריון לסופת, בראש ובראשונה 
מפני שעורר בלבבות את ההכרה, שאכן נאמן היה במלאכתו 
כשבא לבחור ולנפות את התומר שהסתמך עליו, אע״פ 
שדרכי הביקורת שלו אינן מתגלות בפועל במלאכת-הסיפור 
שלו. ואן• אינו מפרש בשום מקום על מה הוא כותב כעד- 
ראיה. יש סבורים: בעוד שהרודוטוס שיווה לנגדו את 
האפוס כשבא לקבוע דפוסים להיסטוריה, נטה תוקידידם 
לראות בחיי־האדם כעין דראמה בנוסח איסכילוס. במשימה 
של שיחזור פסיכולוגי אין כוחו של תוקידידם עמו, ואת 
טיפוסי האופי מעלה הוא בצורה מופשטת במקצת ובלתי־ 
אישית, דוגמת הדמויות ההרואיות אצל איסכילוס. את 
הנתונים שלו הוא בורר בחסכנות, ואינו מניח מקום לקווים 
צדדיים — לתיאור דמות־האדם במלוא ישותו. 

בתקופה שלאתר תוקידידס (ע״ע) קנתה לה תורת־המדינה 
חשיבות יתרה על ההיסטוריה, אך איסוקראטס ותלמידיו של 
סוקראטס הכניסו לספרות את הביוגראפיה, והשפעתה של 
הדראמה סייעה לעורר עניין באישיות האינדיווידואלית. מכאן 
ואילך נחשבו תיאורי הדיוקן והאופי של בני־אדם כחלק 
מתפקידו של ההיסטוריון. עלייתה של מיקדון במאה ה 4 
ואיחודה של יוון קבעו צורה מוגבלת של היסטוריה כללית — 
לא חקר של מדינה־קריה בודדת. אלא תמונה מקפת של 
העולם ההלני. אולם במשך מאתיים שנה היתד, השפעתה של 
הרטוריקה לאבן־נגף לסופרים ההיסטוריים, והללו היו מספקים 
חומר־קריאה לקהל־קוראים, שלא היה לו שום דבר אחר 
במקביל לסיפור של זמננו. 

פוליביוס (ע״ע; 198 — 117 לפסה״נ) סימן התפתחות 
חשובה נוספת, שהרי קיבל עליו להראות כיצד נעשה הלק 
גדול כל־כך מן העולם הים־תיכוני כפוף לשלטונה של רומי. 
סיפור־המעשים שלו מקיף את איטליה, אפריקה, יוון ואסיה 
כאחת. וכך מתקדם הוא במידה ניכרת לקראת היסטוריה 
עולמית. כתוקידידם, רואה אף הוא את חקר העבר כעניין 
מעשי. והוא סבור. שבעזרתו מתלבנים עקרונות של פעולה, 
שיהיו מותאמים לכל צייוף־מקרים אפשרי. הוא רואה צורך 
בטיפול ביקרתי במקורות, ודורש מן ההיסטוריון, שיהא בעל 
נסיון מדיני וגם בעל ידיעה אישית בארצות ובמקומות שהוא 
עוסק בהם. בכתביו השיג מידה בלתי־רגילה של אי־משוא- 
פנים, קנה לו מושג־מה מתהליכים היסטוריים, והגה את 
הרעיון, שמוסדות ונסיון מדיני הם בגדר מפתח לאפיה של 
אומה. ענייו לו בקשרי־ד,גומלים שביו המאורעות. אף עומד 
הוא על חשיבותה של הפסיכולוגיה. 

רומי, אע״פ שנתנה דוגמות של חריצות ספרותית, הוסיפה 
רק מעט על מהלך־התפתחות זה. מקדמת-ימיה ניד,לד, ספרי- 
זכרונות רשמיים; אך רק השפעתה של ספרות־יוון הניעה 
את אזרחיה לעסוק בפועל בכתיבתה של היסטוריה ממש, 
בזמן שההצלחות הגדולות של רומי עצמה סייעו לעורר בהם 
תודעה היסטורית וגאוה היסטורית כאחת. ההיסטוריון הרימי 
הראשון כתב יוונית. הצלחתו הספרותית הגדולה של ליויוס 
(ע״ע) מקורה בעובדה. שחיבר כעין אפים בפרוזה. יטקיסוס 
(ע״ע) יצא שם על שום כשרונו לעמוד על תכונות־האיפי 
של גיבורי ההיסטוריה. כיבושיו של אלכסנדר הגדול וכינונה 
של הקיסרות הרומית סללו את הדרר להתפתחותה של תפיסה 
נעלה יותר של היסטוריה עולמית — תפיסה, שמצאה לה 
משען בהשקפה הסטואית, שכל בני־האדם. של העבר וההווה. 


בנים הם למשפחה אחת, ואת כולם יש לראות כחטיבה אחת. 
ימי־הקדם הקלאסיים — אפשר, משום שחזונם ההיסטורי 
הקיף יובלות־שנים מועטים מדי, אבל ודאי לא דק מטעם זה 
בלבד—לקו בצמצום־מידה בניתוחיהם לטווח ארוך, ולא יצרו 
שום דבר בדומה לרעיון־ה,קידמה, שפותח בזמנים החדשים. 

4 . סין. מסיבות שונות, נעוצות בקדמת־הזמנים. עמדה 
הציוויליזאציה הסינית, בהבדל מן ההודית, בסימן של חיבה 
יתרה להיסטוריה. עובדה זו השפיעה על הפילוסופיה של 
הארץ ואף על הרגלי־המחשבה הכלליים שלה — על הדרכים 
הנהוגות בהרצאת־דבוים ובמו״מ, הלהיטות עצמה אחר חקר־ 
העבר נעשתה גורם חשוב בתולדות האומה. לספרי־הזכרונות 
ולכרוניקות של הסינים אין דומה מבחינת ארכה של התקופה 
המתוארת בהם, מידת־ד,פירוט וריבוי־החומר הכללי. 

זה לא כבר באו מלומד סיני ומלומד יאפאני (כל אחד 
לחוד) לכלל דעה, שהאות הסינית המציינת היסטוריון 
("שיך") סימנה מתחילה את מעמו גופו של האדם, שניהל 
רשיסות־זיכרון של הקולעים למטרד, בתחרויות של יריית־ 
חיצים. מסתבר, שעיקר זיקתו של ד,"שיך" היתד" במשך 
ימים חרבה (במשך האלף הראשון לפסה,"נ), לאסטרונומיה, 
והחובות של כהונתו, שהיתה עוברת בירושה, כללו שינון 
על פה והקראה של תוצאות ניחוש־קסמים, מלבד בחירת 
ימים ברוכי־מזל לפעולות חשובות. מתפקידו היה לדעת 
לקרוא ולכתוב, וללוות את השליט במסעיו הפולחניים, 
הצבאיים או הדיפלומאטיים. כד נעשה כעין מזכיר־הסלך, 
כשהוא מנהל ספרי־זברונות, ששימשו לצרכים מעשיים, קורם 
שנמסר לידו תפקיד נוסף של היסטורית. כמו־כן היה לו עניין 
בלוח־השנה, ובו היה רושם את המאורעות החשובים. 

ההיסטוריון הקדום היה כעין נושא משרה דתית, ולעבודתו 
ברישום המאורעות היתד, במשך זמן מרובה משמעות כמעט 
פולחנית. עם, שהוא מסור בכל מאודו לעבודת־האבות, סבור 
היה, ששמירת זכר אבותיו היא לברכה להם, ושהודות לספרי־ 
הזכרונות הכתובים יזכו האבות לחיי העולם הבא. את מזלו 
הטוב של בית־המלכות היו רואים כקשור ביחס מתאים 
לאבות ובניהול נאות של סגילות־היחם. מתקופה מאוחרת 
יותר מובאים דברי קונפוציוס: "על איש־המעלה שנואה 
המחשבה, ששמו לא ייזכר אחר מותו... מה אעשה כדי להיות 
נודע לדורות שיבואו אחרי?". 

בתקופה, שהמדינות הפאודאליות השונות של סין נהפכו 
בה ליחידות מדיניות חזקות (מן המאה ה 6 עד ד, 4 לפסה,"נ), 
נעשה הצורך לרשום מסמכים, שהיו קשורים במאורעות 
ובמו״מ, ענייו בעל חשיבות מעשית. באותו זמן נתחברו בלא 
ספק ספרי־זכרונות מקומיים; והנסיכים העסיקו סופרים כדי 
שיהללו וירוממו אותם ואת שושלותיהם. באותה תקופה צצו 
ופרחו כל האסכולות הפילוסופיות המפורסמות של סין; 
והלמדנים נדדו מחצר לחצר, כי לא ראו את עצמם כבעלי 
מחשבה עיונית בלבד, אלא אף כאנשי־מעשה, וביקשו להם 
התעסקות כיועצים מדיניים או כסוכנים דיפלומאטיים. הפי¬ 
לוסופיה עצמה עסקה במידה מדובה בשאלות מדיניות. 
אפשר, משום בידודה של סין, לא ד,ישוו הלמדנים את 
המצב בארצם למצב, שהיה קיים בארצות אחרות. בעיקר 
נטו להשקיף אחורנית, כשהם משווים את ההווה למה שהיה 
(או שוער שהיה). לסמוך על דוגמה היסטורית יותר מעל 
סענה מופשטת—הרגל זה נעשה טבע להוגי־הדעות הסיניים. 
יש רואים בכך תוצאה מובנת מן העובדה, שתכלית הווי־ 



26 ) 


ריםכוריוגרפיה 


270 


כוחים הפדיניים או הפילוסופיים היוזה לשכנע איזה נסיד — 
אך לא היה כאן עניין של ויכוח פומבי, ברחובה של עיר ועם 
כל מי שננזפל לכד, מעין זה שאנו מוצאים ביוון, חשיבות 
מיוחדת נודעת לעובדה, שקונפוציוס — שתורותיו נקבעו 
במרוצח־הזמן כדת רשמית של המדינה — הטעים את 
חשיבותו של הנסיון ההיסטורי כמקור הדעת על ההתנהגות 
הנכונה. תוך מאתיים שנה אחר מותו רשם תלמידו מנציום 
לזיכרון את זיקתו (כעורך) לברוניקות של מדינתו, מדינת 
לו — ספרי .,האביב והסתיו" המפורסמים. אע״פ שחיבורים 
אלה אינם אלא רשימה פשוטה של מאורעות, קנו להם מעמד 
בין ספרי־המופת של סין. ססורת־לווי שבעל־פה ופירושים 
שבכתב הקנו להם משמעות מיוחדת ועשו את קונפוציום 
לאילן, שבו תלו את ההשקפה, שתפקידו של ההיסטוריון הוא 
להעריך את המאורעות הערכה מוסרית לשבח ולגנאי. 

בשנות המאה ה 5 לפסה״נ כבר מוצאים אנו, איפוא. בסין 
את רוב הגורמים העיקריים, שמעוררים עניין בהיסטוריה: 
הדאגה ליחס צודק כלפי בני הדורות הקודמים ע״י שמירת 
זכרם בלבבות; השאיפה לרומם שושלת; הציור של תור- 
הזהב, המשמש דוגמה וסופת; הרעיון, שהעבר הוא על כל 
פנים אוצר של נסיון: והכוונה להשתמש במלאכת־הסיפור 
ההיסטורית לשם מוסר־השכל. נוסד על כד, חיזקה סמכותו 
של קונפוציוס את הגורמים, שהמריצו את הטעמת חשיבותה 
של ההיסטוריה. 

ב 221 לפסה״נ נכנעה האחרונה בממלכות הפאודאליות 
לפני סלד צ׳ין, שנעשה הקיסר הראשון ובעל התואר שי־ 
הואנג־סי. הוא הרס את המשטר הפאודאלי כולו, ועם זה עקר 
מן השורש את המנהגים והמסורות העתיקים. המושבעים 
שבשונאיו היו חסידיו של קונפוציום, שתורתו קשורה היתד, 
במשטרן של הממלכות הפאודאליות שבימיו, ועדייו לא 
סוגלד,'לתנאים של סין מאוחדת. התומכים העיקריים במשטר 
החדש היו "אנשי־החוק", מייצגיה של אסכולה מדינית ראליס־ 
טית, שמנוי וגמור היה עמה לארגן את המדינה על בסים 
חדש למטרות־מלחמה. הללו כבר קשרו קשרים עם שליטי 
צ׳ין, והיו בזים לעברה של ארצם! אך חומרותיו של משטר־ 
הריכוז החדש הגבירו עוד יותר את דבקותם של הקונפוציינים 
בזמנים עברו. כתוצאה מכך אירעה ב 3 ! 2 "שריפת־הספרים" 
המפורסמת — אמצעי. שהיה מכוון בראש וראשונה נגד 
ההיסטוריה ונגד הדבקות בעבר. האחראי למדיניות זו היה 
השד המהפכני לי־סו, שהציע לשרור את כל "חיבוריהם של 
ההיסטוריונים הרשמיים, חוץ סספרי־הזכרונות של צ׳ין". כן 
דרש להוציא להורג אף את המתווכחים על ספרי־ההיסטוריה 
המקובלים ואת אלה "שמעיזים להסתמר על ימי־קדם בדי 
לדבר בגנותם של הזמנים החדשים". קרוב לוודאי, שהאר¬ 
כיונים של הרבה מן הנסיכויות. שהיו קיימות בעבר. הושמדו. 
מאחר שראו בהם סכנה למשטר־הריכוז החדש. השינוי, 
שהוכנס בכתב הסיני ובכלי־הכתיבה, סייע גם הוא, בצד 
מלחמת־החרמה, להרחיב את החלל התרבותי הריק. שנתהווה 
מחמת מדיניות זו. הפרשה בולה רק סייעה, בסופו של דבר, 
להגביר עוד יותר אח ההתלהבות לעבר. נפילתה של השושלת 
ב 206 לפסה״נ גדרה עד מהרה את החזרת עטרתם של 
אויביה הלמדנים לישנה; ועצם שיקומה של התרבות שנדחתה 
נעשה משימה בעלת אופי היסטורי מובהק. שוב אי־אפשר 
היה להציל הרבה מן החיבורים — ביחוד מספרי־הזכרונות 
המקומיים — ונתעורר הצורך להבחין בין כתבים חשובים 


ביותר מן הזמן הקדום וביו זיופים מן הדודות האחרונים, 
ולדון בבעיות של מתן פשר. מתור כך זכו צורות מסויימות 
של ביקורת להגיע לשלב־התפתחות גבוה במידה בלתי־רגילה. 

מ 206 לפסה״נ, בימי שלטונה של שושלת חאן, נכנסה סין 
לתקופה של שקט יחסי. בימי הקיסר וו ( 141 — 87 לפסה״נ) 
עלו הקונפוציינים מעלה מעלה והניחו את היסוד למעמד 
הבלעדי. שנתייחד להם במרוצת־הזמן. הדור החדש מצא עניין 
בעבר ובחידוש הקשר המנותק עם דורות מקדם, ושקד 
להציל מן הנשיה את הספרות שאבדה. קונפוציום הטעים 
בשעתו את החשיבות הנודעת לשמירת הכתבים העתיקים, 
וצרכי הדור החדש נתנו למעריציו של קונפוציוס יתרון ניכר 
על־פני האסכולות היריבות. כך הורמה קרן בית־סדרשו של 
קונפוציוס, והבריות הורגלו לראות את העבר באספקלריה 
של תורתו. לכתבים עתיקים ניתן פירוש חדש; ואע״פ 
שמעכשיו קיבלו הקונפוציינים בלב שלם את הקיסרות 
המאוחדת, הטעימו עם זה, שלממלכתו של הקיסר וו כבר 
היו תקדימים בסין מאוחדת מלפני דורות הרבה. הם לא 
נתכוונו לסלף אח העבר, ובהתאם להלר־סחשבתם הכללי, 
טיפלו בכתבים העתיקים בזהירות שבאמונה תפלה. קמה 
מסורת, מן החזקות ביותר בסין, שכתבים עתיקים יש 
להעתיקם ולחזור ולהעתיקם בנאמנות יתרה, וכל עניין נוסף 
צריך שיובדל בבירור מן הקודמים לו עם פירוש מיוחד לו. 

בסצב־עניינים זה קם סו־מא טסיאן המפורסם ( 145 — 86 " 
לפסה׳־נ), בן־זמנו של פוליביוס, שחיבר, בימיו של הקיסר וו, 
את ההיסטוריה הכללית הראשונה של סין. הקרויה "שיחצ׳י". 
חלפו מאתיים שנח אחר זמנו עד שקם פאן־קו וכתב היסטוריה 
של שושלת שלמה, וחלפו אלף שנים נוספות עד שחיבר 
סו־מא קואנג היסטוריה אחרת של הארץ לכל דורותיה. 
ההיסטוריה של סו־מא טסיאן מכילה יותר מחצי מיליון 
מלים, ואע״ם שהיחד, חיבור של מלומד פרטי, שימשה דוגמה 
לכתבים הרשמיים, שנתחברו אחריה על תולדות סין ושושלת־ 
מלכיה. את המקורות שבכתב. שהיו ברשותו, השלים סו־מא 
טסיאן על־פי שיחותיו עם בעלי ידיעות מכלי ראשון. הוא 
ידע לפסול דברים שנראו מפוקפקים; ואם בביוגראפיה של 
פלוני דיבר בשבחו בלבד, הרי ברוב זריזות הבנים את דברי 
הביקורת שלו על האיש לתוך תיאור חייו של מישהו אחר. 
העל-טבעי ממלא תפקיד קל־ערך בלבד בסלאכת-ד,סיפור 
שלו. בעל חוש ספרותי היה, וידע להכניס לתוך פירושיו 
משהו מאישיותו! ודברים אלה מסייפים לבאר את הסמכות 
המרובה, שקנה לו בעיני הדורות הבאים. 

5 . הנצרות וההיסטוריה. — אפיה של ההיס¬ 
טוריוגראפיה (ושל תרבות־המערב בדרך כלל) הושפע השפעה 
ניכרת מן העובדה, שבזמן שחפיסת־ההיסטוריה של הרוסים 
כבר היתר, מבוססת על רעיונות "אוניוורסאליסטייס", נחלה 
הנצרות את המורשה של יוון העתיקה ושל המזרח הקרוב 
העתיק גם יחד. 

לפי דבריו של היסטוריון בן־זסננו, "אין שלילת משמעותה 
של היסטוריה בגדר משהו יוצא מן הכלל, אלא בגדר בלל 
בקרב הפילוסופים ומודי־הדת בכל הדורות, מהודו ועד יוון 
ומסין עד אירופה הצפונית". ההינדואיזם וחבודהיזם, האפ¬ 
לטוניות והנאו־אפלטיניות, ודתות מיסטיות שונות ומשונות, 
סירבו לייחס כל חשיבות ממשית לעובדות של ההיסטוריה 
או להשתלשלות המאורעות בזמן. מפליא הדבר, באיזו מידה 
שלטה כמחשבה האנושית, במערב או במזרח, הסברה מחזורית 



271 


דיכטוריוגדסיד. 


272 


של ההיסטוריה בצורה מן הצורות או, לכל הפחות, קסמה 
ללבבות. טוינבי (ע״ע) מצא את עקבות הדבר בין האצטקים 
שבאמריקה הקדומה ובין חסינים ביסי־קדם, וכן בין ההיס¬ 
טוריונים, הפילוסופים וכותבי הדראסות של יוון העתיקה. 
קצתם של הוגי־הדעות שיערו, שהעולם גופו נולד וחוזר 
ונולד, ושעוברות עליו פעם בפעם אותן תהפוכות־הגורל 
במרחבים הנצחיים הקודרים: בכל מחזור אוסר אפלטון 
אותם הדברים לאותם בני־האדם באותו המקום. קצתם הש¬ 
תעשעו ברעיון, ששואה עצומה, דוגמת המבול, באה וחוזרת 
ובאה על העולם ומשארת אחריה רק קומץ של בני־אדם, 
שחוזרים ומתחילים את תולדות־התרבות בגירוד האדמה. 
תוקידידס היה סבור, שטבע־האדם — מאחר שאינו משתנה 
לעולם — מביא לידי הישנותם של צירופי־מקרים דומים, 
ואילו פוליביום התחקה על השלבים השונים במהלך־מאורעות 
מחזורי, שקובעים את הדפוסים לתולדות המדינות. מושגים 
מסויימים בדבר קידמה מוגבלת, מקומית וזמנית בלבד, 
ייתכנו בתחומי תורה מחזורית; אך יתר עוצם היה בעולם 
העתיק למושג השקיעה. להתערבות אלוהית לא היה 
בדרך כלל טעם מנקודת־מבט מיוחדת זו, ובכתבי תוקידידס 
ופוליביום מוצאים אנו, שה״סקרה" פוסק בהדרגה מלהיות 
אלהות ונהפך לסתם אקראיות. מושגים אלה לא הניחו מקום 
לרעיון. שההיסטוריה מתנהלת בכיוון מסויים או שוקדת על 
השג כלשהו. 

מתהילה לא היה ברור, שהנצרות עתידה לשמש את 
עניינה של ההיסטוריה. הנוצרים הראשונים חיו בטוחים 
בדבר, שקרוב קץ הימים : הרעיון, שלעולם הזה עוד נועדו 
עתידות, נראה בעיניהם כחזון־בדים; גם לא היה להם עניין 
בעבר הארצי הממשי. ספר התנ״ך היה להם לנחלה, אך הם 
החזיקו בהשקפה, שהיתר, רווחת בין היהודים בסאות הראשו¬ 
נות לפסה״ג—ההשקפה, שכל דבר מיועד להסתיים במאורע 
על־טבעי גדול. לפי אמונתם כבר אירע מאורע זה, ואת 
התנ״ך ראו כסלילודדדך למשיח הגואל, פירשוהו פירוש חדש 
לאור הברית החדשה, ונעצו את מבטם בציוני־הדרך של 
״תולדות־ד,גאולה״: בדיאת־העולם, ההבטחה, דברי־הנבואה 
על בואו של ישו, ההתגלמות, הצליבה והתהיה. כל זמן 
שהחסיד הלך־מחשבות זה, לא היה התנ״ך על־פי הדיוק בגדר 
היסטוריה, אלא, בעיקר, גילוי שכינה על־טבעי: ומאחר 
שההיסטוריה כולה באה לידי השלמתה עם הופעתו של ישו, 
ניטלה חשיבות של ממש סכל מאורע אחר. גם אחר פרק־זמן 
זה הטעימו הנוצרים — ודאי, בהשפעת המחשבה ההלנית — 
בעיקר את החשיבות הנודעת לפילוסופיה, לא להיסטוריה, 
ואת רום ערכו של אלוה בלתי־משתנה, שהוא מחוץ לזמן. 
ההשפעות הנאו־אפלטוניות. שחיו חזקות מאד בתקופות 
סטויימות, סייעו להתפשטותו של יחם־זלזול כללי כלפי 
ההיסטוריה. 

עד מהרה נתברר, שקץ־העולם והופעתו השניה של ישו 
משתהים והולכים, ובהדרגה הסכינו הנוצרים למחשבה, שיוצ־ 
רכו להמתין להם עוד זמן רב. לאמיתו של דבר, כפותים 
היו — שלא כיוונים בשעתם — להשקפה, שההיסטוריה 
הקונקרטית חשיבות מטויימת לה, מאחר שהגואל שלהם 
נתלבש בלבוש־אדם והיה דמות היסטורית ניתנת לזיהוי. 
אחדות מן הפלוגתות התאולוגיות הגדולות, במאות־השנים 
הראשונות בתולדותיו•,כנסיה, נועדו ללמד זנות על הדעה, 
שהגואל נעשה אדם ממש, בשר ודם. בעל הוויה היסטורית 


אמיתית. עצם מאורע־הצליבה עשה את הזמן דבר בעל 
משמעות בשביל המאמינים; ואם רגע בודד אתד בתולדות־ 
האנושות יכול היה לקנות לו ערך כזה, מן הנמנע היה 
לסלק את הזמן כלאחר־יד או לטעון, שההיסטוריה אינה אלא 
גאות ושפל מחוסרי תכלית ומשמעות. נאומו של סטפנוס. 
המובא ב״מעשי־השליחים", כולל סקירה ארוכה של תולדות־ 
ישראל מאברהם עד שלמה. ב״מעשים" אלה רואים אנו את 
שאיפתה של הננסיה לרשום לזיכרון את הדברים, שאירעו לה, 
ולמסור משהו מתולדותיהם ומסורותיהם של השליחים. ספר 
התנ״ך, שהסב את תשומת־הלב לתולדות מין־האדם כשהוא 
פותח בבריאת־חעולם, וההשקפות האוניוורסאליסטיות והמט¬ 
רות המיסיונריות של הכנסיה, עודדו את התפתחותה של 
"היסטוריה אוניוורסאלית", שד,םט 1 איקניס נבר צרו לה ראשית 
צורה. אכן כל זמן שתשומת־הלב מתרכזת בממשל ובמדי- 
נאות, קשה לה, להיסטוריה, להיות "אוניוורסאלית"; אבל 
בהשקפה הדתית כרוך היה חזון נרחב יותר של גלגולי מין־ 
האדם על־פני יריעת־הזמן. בסוף המאה ה 2 לסד,"נ כתב 
תאופילום מאנטיוניה על התחלות ההיסטוריה האנושית, 
ולערך ב 221 חיבר יוליום אפריקנוס כרונולוגיה של העולם. 
משהורחב הקפה של ההתעניינות בעבר, נוצר הצורך בשיטה 
כרונולוגית, שתהא משמשת במקום השיטות המקומיות הנפ¬ 
רדות, שהיו קיימות עד אותה שעה. בסוף המאה ה 3 ובתחילת 
המאה ה 4 שקד אוזביוס מקיסריה לחבר "היסטוריה אוניוור־ 
סאלית, שכל המאורעות יובאו בה לתוך מסגרת כרונולוגית 
אחת, במקום קביעת התאריכים למאורעות ביוון על־פי 
האולימפיאדות ולמאורעות ברומי על־פי הקונסולים". במאה 
ה 6 לסד,"נ נולד הרעיון להתחיל במניין־שנים חדש למן הולדת 
הנוצרי — שיסה, שנעשתה נחלת־הנלל במאה ה 8 , במידת־מה 
הודות לפעולתו של בדד, (ע״ע כרונולוגיה). 

בתחילת המאה ה 5 חש אוגוסטינום (ע״ע) בצורך ללמד 
זכות על חשיבותה של ההיסטוריה, ולחיבורו "עיר־האלוהים" 
נודע תפקיד חשוב בתולדות התרבות המערבית. נפילתה של 
הקיסרות הרומית במערב הביאה לידי התקפה על הכנסיה: 
הוכיחו אותה על התפקיד, שמילאה בעולם. כדי להשיב על 
טענה זו, הוצרך אוגוסטינוס ליעשות פרשן של ההיסטוריה; 
אולם ניטל עליו להתגבר על הנטיות הנאו־אפלטוניות, 
שהיו חזקות אף בו גופו, ולפעמים לא עלה בידו להבליג 
על אותו הלו־רוח מיסטי, הלך־רוה של פרישות מן העולם 
הזה, השולל סן ההיסטוריה חשיבות של ממש. יש מציינים, 
שספר התנ״ך הוא הוא שהצמיד את רגליו לקרקע. מנע 
אותו מלהרחיק עוף בחלל העיון המופשט והחזירו אל 
זיקת־אמת להיסטוריה. הוא תקף את הדעה, שהמחזור ההיס¬ 
טורי חוזר ונשנה בלי הפסק, באופן שלעולמים יהא אפלטון 
חוזר ומרצה אותן ההרצאות לאותם בני-האדם. הוא לעג 
לבעלי תורת־הד,ישנות — "אפילו את הנפש בת־האלמוות 
אינם פוטרים מהרפתקד, דמיונית זו". הרעיון, שיסו ישוב 
פעם אהר פעם אל הצלב, הופך את ה״היסטוריה של הגאולה" 
לחילול שם שמים. אוגוסטינוס לא היה היסטוריון במובן 
המקצועי: בעיקרו היה חוקר בבעיית גורל־האדם. מדבר היה 
אל ציבור, שהאמין לפנים שההיסטוריה הארצית הגיעה 
לשיאה בקיסרות של רומי הנצחית. הוא שאף להראות, 
שהחיים וההיסטוריה והשתלשלות־הדברים בזמן יש ויש לחם 
מובן; בדומה לנוצרים הראשונים וקודמיהם היהודים, ביקש 
למצוא מובן זה באחרית־הימים, באותו תחום הקרוי כיום 



273 


די פכודיוגרפיה 


274 


אסבאטולוגיה. משמעותה של תפיסה זו היתה, שר,ממשות 
מקפלת בתוכה יותר משתוכל הפין להבחין. היה בכך, איפוא, 
כדי להסיח את רעת־הבריות מן המאורעות הקונקרטיים 
ומסיפור המעשים הארציים־הממשיים. אך לא נרמז בזה בלל 
וכלל, שפרשת תולדות־האדם אין לה מובן אלא אם כן 
הופכים אותה למשל. לכל הפחות, אפשר לומר, שלהיסטוריה 
האנושית חלק בהשגחה האלוהית. חיי־אדם בתוך הזמן הם 
ענייו רב-פרד• 

משנפסלה התורה המחזורית, נפתחה הדרך להשקפה בדבר 
מהלך ההיסטוריה בצורת קו ישר — מהלך, שאינו ניתן 
להיפוך ואינו עלול להישנות — ההשקפה הישנה של ספר 
התנ״ך, שההיסטוריה מוליכה אל משהו ושהחיים פלי אדמות 
מכוונים ומודרכים בהתאם להבטחה האלוהית. טעות היא 
לזהות דעה זו עם רעיון הקידמה. שהרי אותה תכלית, 
שהדברים — כפי ששיערו — נעים לקראתה, נראתה במובן- 
מה מחוץ להיסטוריה, ובוודאי לא היתה הכוונה לראותה 
כפריו של עצם התהליך ההיסטורי. עם כל זה ברור הדבר. 
שרק בתוך מסגרת דוגמת שיטה יהודית־נוצרית זו אפשר 
היה לו, לרעיון הקידמה, להיוולד בזמן מן הזמנים. על כל 
פנים, מושג־מה של קידמה צץ ועולה לראשונה, כך דומה, 
בתוך התחום הרוחני. הנוצרים אנוסים היו להשלים בין 
התנ״ך ובין הברית החדשה ע״י מושג־מה של גילוי ממרום, 
שיש עמו התקדמות. ביה״ב נוצרה התפיסה, הדומה לקו 
מכוון כלפי מפלה: מלכות האל־האב. אחריה מלכות הבן, 
וגולת־הכותרת — מלכות רוה־הקודש. חוין מזה כרובה היתר, 
בספר התנ״ך ההשקפה, שלא רק אחרית ההיסטוריה חשיבות 
לה, אלא כל רגע, כל הכרעה, אפשר שיהיו בעלי ערך, שהרי 
אין לך מעשה שאינו נראה פ״י פין צופה ממרום. מספר 
התנ״ך באה גם ההשקפה, שנעשתה רווחת בנצרות, בדבר 
קשד־הגומלים ההדוק בין היסטוריה ובין מוסר — הדגשת 
התגלמותם של משפטי־צדק בהיסטוריה. 

ב 416 לפרד, בעוד הוא עסוק בכתיבת "פיר-האלוהים", 
הציע אוגוסטינוס לפאולוס אורוזיוס (פ״ע), שיחבר מטבת 
דעלת אופי היסטורי מובהק יותר, כדי להראות שצמיחת 
הנצרות לא הירבתה פורענויות בעולם. אורוזיוס התב את 
חיבורו 05 ת 3 ע 3 ק וחנ 51 ז 0 ׳\[ 31 0 ב 1 זסז 1315 , כשהמטרה, שהציג 
לפניו אוגוטטינום, עמדה לנגד עיניו; ומאחר שתכליתו 
מוגבלת היתד" חיבר היסטוריה של העולם, שעוסקת בעניינים 
חילונים ובתהפוכות ארציות ולא בתולדות גאולת־האדם. 
אך דרך שימושו בעקרון ההתערבות האלוהית, והאופן 
שבו הטיה את מוטד־ההשכל שלו, לא העידו על שאר־רוח 
ועמקות־מחשבה. את ההיסטוריה העתיקה הפך לפרשה של 
אלמות ומצוקה, כשהוא מתנכר לתקופות־השלום ומזכיר את 
פריקלם רק דרך אגב. במאות־השנים שלאחר מכן נחשב 
אוגוסטינום לסופר, שקשה לו. לאדם רגיל. להבינו, ואילו 
אודוזיוס זכה להשפעה מפליאה ביה"ב. במידת־מה היתד, זו, 
אפשר, הסיבה, שהבריות נטו זמן־מה לראות את העולם 
העתיק באספקלריה הרבה יותר קודרת מכפי שהיה במציאות. 

ב. ימי־הביניים. — 1 . מערב אירופה. — במשך 
זמן מרובה רווחת היתה הנטיה לדון לחובה את הכתיבה 
ההיסטורית של אירופה ביה״ב. כל עוד היו מחברי־ההיטטוריה 
בתקופה זו נידונים בראש וראשונה כ״מקורות", היה החוקר 
המודרני עומד בהכרח פעם בפעם על הפגימות שבהם. עבר 
זמן מרובה עד שהתחלנו מחשיבים מבחינה היסטורית את 


סופרי יה״ב, שהציעו הסברות נוקשות, מיוסדות על רפיון 
ההשגחה ועל התערבות אלוהית ישירה במהלך־המאורפות — 
סופרים, שנקל היה לדון אותם לגנאי על שהיו מהירים 
כל־כך להודות בנם ופלא. 

נזק מרובה נגרם להיסטוריה ע״י הפרצה התרבותית, 
שנתהוותה במאות־השנים הראשונות אחר נפילתה של הקי¬ 
סרות הרומית במערב. הדת הגבירה את לחצה על הלבבות, 
והנצרות, מאחר שנמסרה לעמים פרימיטיוויים־ביחם ע״י 
נציגיה או יורשיה של תרבות יוון ורומי השוקעת, יכולה 
היתה לתבוע לעצמה מרות, שאין להרהר אחריה. מבחינות 
הרבה באה עכשיו שיבה אל השלבים הקמאיים של בתיבה 
היסטורית, שמצאנו בתקופות הקדומות ביותר בסין או במזרח 
הקרוב. עם זה פוררה פעולתם של מחשבי־קיצים, שניסו 
לקבוע את שפת קיצו של העולם, וכן הפלוגתות שפרצו 
בנוגע לתאריך־הפסחא. אף את הפורשים מחיי־שעה להתעניין 
בעבר. נוסף על כך גרמו ההתמסרות היתרה לרת וצרות־ 
המבט של הברה פרימיטיווית־ביחס לצמצום מסויים של 
התעניינות־אמת בהיסטוריה. חישוב מוער־הפסחא היה קשה 
בל־כך, והאחידות בענייו זה היתד, השובר, כל־כך, שהיה 
צורך להפיץ לוחות, שסימנו את התאריכים הדרושים לכמה 
שנים רצופות. נוצר המנהג לציין בלוחות אלה את המאורע 
או המאורעות החשובים של השנה. 

על-פי הנתונים הזעומים, שהיו מצויים בימים ההם, מן 
הנמנע היד, להגיע לתפיסה כוללת, שמלכדת את העובדות 
הנפרדות במסגרת אחת ומקנה מובן להיסטוריה. נוצרו 
אפיקי־מחשבה שבשבילנו כיום הם נטולי־משמעות, וכשם 
שראה דאנטה את ירושלים כשוכנת בטבורו של העולם 
הידוע, כך הסכינה המסיר, לראות את הקיסרות הרומית 
בהכנה לנצרות מטעם ההשגחה העליונה. כותבי־ד,היסטוריה 
בתקופה הפאודאלית יכלו להאמין, שמקום־הבשורה למרים 
היה גם מקום בריאתו של אדם הראשון, ושגולגלתא, במת־ 
הצליבה, היתה הגבעה, שבד, נקבר אדם הראשון. הצורך 
בביקורת כלשהי הורגש משעמדו על כך (למשל, בדה), 
שד,כרונולוגיה של תרגום־ד,שבעים אינה עולה תמיד בקנה 
אחד עם הכרונולוגיה של ספר התנ״ך בתרגומו של היארו- 
נימוס. מוחות, שאינם שונים בהחלט משלנו, עסקו בנושאים 
שונים בתכלית מאלה שמפסיקים אותנו כיום ושאלו, למשל, 
כיצד ניזונו בתיבת־נוח חיות טורפות, ואף שיערו שלפנים היו 
כל בעלי־החיים ניזונים מן הצומח. על כל פנים, ההיסטוריה 
הוחזקה לדבר, שמתרחש פלי אדמות ובשמים גם יחד, בחינת 
שני חלקים של מערכת אחת. התכנית והדפוסים של פרשת 
תולדותיו׳,גאולה הטביעו את חותמם פל־פני התמונה כולה. 

אחר המאה ה 6 , משירדה חשיכה על איטליה, נעשתה 
הכתיבה ההיסטורית בעיקר בצפון, בקרב הפראנקים והאנגלו־ 
סאכסים. בדה (פ״ע), שנפטר ב 735 , כתב לא רק חיבור גדול 
על "ההיסטוריה הכנסייתית של העם האנגלי", אלא גם תיאור 
קצר של ששת עידני־הפולם, מבריאת־העולם עד 729 לסד,"נ. 
חיבור זה זכה לתפוצה רחבה, ועם גירסתו של היארונימוס 
ל״דברי־היסים" של אוזביוס שימש בסיס לחלק גדול מן 
הכתיבה ההיסטורית בתקופה שלאחר זו. שליחי-דת אנגלו־ 
סאכטיים הביאוהו לגרמניה, והוא צורף כהקדמה לספרי- 
זכרונות פראנקיים שונים, ששליחים אלד. עודדו את כתי¬ 
בתם ושנתפתחו(דוגמת "הכרוניקה האנגלו־סאכסית") מתוך 
הרשימות שבלוחות־הפסחא. 


275 


דינטוריוגרפיה 


276 


אהר המחיר! הקצרה של הלימודים הקלאסיים, שבאה בימי 
קרולוס הגדול (כשכתב אינהרד [ 770 — 840 ] ביוגראפיה 
מצויינת של הקיסר, על־פי דוגמת סוסוניום). שוב באה 
ירידה בהיסטוריוגראפיה, ביהוד בגרמניה, כאן שלפו אלמות 
ואנדרלמוסיה עד אחר אמצע המאה ה 10 , כשנתאפשרח תחיה 
תרבותית הודות ליציבות, שהשליט בממלכה אוטו הגדול. 

במנזרים היו ספריות, מלומדים וסופרים, אפשרויות בלתי־ 
רגילות למגעים עם מלומדים בחוץ־לארץ, ונזירים מבני 
משפחות אצילות או אורחים ארעיים, שהיו שומרים על מגע 
עם עולם־המדינאות. בחוגים אלה ידעו והעריכו את קטרוגו 
של סולפיקיוס סורום ( 363 — 425 ) על ההיסטוריה ההולונית! 
אבל במאה ה 10 קמו לה, להיסטוריה זו, פרקליטים כליוטפרנד 
מקרמונה (ע״ע) ואחריו וידוקינד מקורוי (ע״ע), ובמאה ה 11 
עשה ויפו(ע״ע). בהקדמה לחיבורו על חיי הקיסר קונראד 11 , 
מאמץ להצדיק את ההיסטוריה החילונית. טענתם של המגינים 
היתד" שמעשיהם של מלכים נוצריים, כמו מעשי־הקדושים, 
הם גילויים לכוחו של האל. במאה ה 11 נעשתה הכתיבה 
בלאטינית קלה ורהוטה יותר — פחות דומה לתרגיל של 
בית־ספר וההתפתחות לא איחרה לבוא. תנועות התיקונים 
הדתיים במערב־אירופה, הכיבוש הנורמאני ומסעי־הצלב נתנו 
דחיפה ניכרת למחקר היסטורי ולכתיבת היסטוריה כאחד. 
מתוך כך בקעה ועלתה תודעה היסטורית והתעניינותם של 
הבריות פנתה לעולם. שהיה עד אז מחוץ לתחומם— הקיסרות 
הביזאנטית והמזרח הקרוב. המאמץ המשותף של כמה עמים, 
שנתבטא במסעי־הצלב, והמריבה ביו שלטון הקיסר ושלטון 
האפיפיור. הקנו לעמים השונים הכרה ברורה יותר מאחרותו 
של המערב. העסיקו ביותר את הדעת ענייני־ההווה, אבל 
גם ההתעניינות בהיסטוריה העתיקה קמח עכשיו לתחיה. 

כתיבת היסטוריה עולמית נראתה אפשרית בזמן שהעולם 
הידוע היה קטן־ביתס ומלוא מרחב־הזסן נראה מוגבל מאד. 
סיז׳בו מראנבלו (צ! 101 ג 1 ת!:! 0 ) 1 לערך 1030 — 1112 ) העלה 
צורה זו של כתיבה לרמה. שעד אותה שעה לא נמצאה 
דוגמתה. הוא כתב את דברי־ימי־העולם, חיבור מיוסד על 
קריאה נרחבת והורג פן הרגיל בהקפו הגאוגראפי והמדיני 
עד שאיו לו תקדים באוניוורסאליות שבו. מצוי בו הנסיון 
הראשון להגיע לכלל הבנה של חולדות העולם הביזאנטי. 
היה כאן איזון בין ההיסטוריה החולוניח ובין ההיסטוריה 
הכנסייתית. והמחבר, בן תקופת מסעי־הצלב, השתדל לברור 
היטב את החומד בשעה שעסק בזמנו שלו, כדי לשמור 
על שוויון־מידה בין המאה ה 11 והמאה ה 5 , למשל. סיז׳בר 
כתב את חיבורו כדי ליישב מקצת מן הקשיים, העומדים 
לפני כל מחבר של ספר־היסטוריה. זמן קצר לאחר מכן חיבר 
הוגו מסן־ויקטור (ע״ע) היסטוריה של העולם לשם סיפוק 
צרכיה של פרשנות־המקרא. הוא הכניס לתוכה מידה הגונה 
של פילוסופיה. מאוגוסטינום ומאורוסיוס שאל את ההשקפה, 
שהתרבות והשלטון נעים בלא הפסק מן הפזרה אל המערב. 
והוא הציע חלוקה מעניינת של תולדוח־העולם לתקופות: 
האחת היא תקופת החוק הטבעי, השניה — תקופת תורת- 
משה, והשלישית — תקופת החסד האלוהי. 

במחצה הראשונה של המאה ה 12 הגיעה ההיסטוריו¬ 
גראפיה האנגלית של יה״ב לשיאה בפעלו של וילים מממזבדי 
(ע״ע), המשבץ לתוך סיפור-המעשים הכרונולוגי שלו דיונים 
מקיפים על נושאים היסטוריים. בסשך זמן ניכר (קודם 
לאותה תקופה ואחריה) תרפו הבנדיקטינים תרומה חשובה 


להיסטוריה. ביבשת־אירופה מופיעים בתקופת מסעי־הצלב 
כמה סופרים מחוללים, כגון גיבר מנוז׳אן. פולכר (פושה) 
משרטר (ע״ע), ראול מקאן ואורדריקוס ויטאליס. זה האחרון, 
משנתן דעתו על איזה נושא, פונה תחילה אל המקורות 
שבכתב, מצטער על כתבי־היד שאבדו בימי הפלישות של 
הנורמאנים, וקובל שהנזירים לא דאגו לניירותיהם בצורה 
נאותה יותר. אח״כ פונה הוא אל המסורת שבעל־פה, מלקט 
ידיעות מקומיות, ושואל שאלות את האיכרים, שתחבולות 
להם לשמור דברים בזיכרון. באותו זמן הוא מקיים, באמצעות 
מנזרו, מגע מצויץ עם אישים חשובים בחוץ־לארץ, באופן 
שאיפשר לו לקבל ידיעות מהימנות על ענייני ההווה. הוא 
מחטט בארכיונים ותוהה על כתובות שעל גבי ציוני־קברים. 
מבקר הוא במנזרים אנגליים כדי לשוחח עם עמיתיו או 
לקרוא בספרי־זכרונות. כשהוא כותב היסטוריה, אומר הוא 
שכוונתו גם לברר את הסיבות. כשהוא עוסק בכיבוש הנור־ 
מאני, עוקב הוא אחר הזיקות המרובות שבין כיבוש זה ובין 
ענייני אנגליה ויבשת־אירופה גם יחד, ומציע את הפרשה 
בולה באורח "גנטי". רוחב החזון נלווה אל עצמת החקר. 
כתיבת היסטוריה נעשית עכשיו עניין של כובד־ראש, ואחרים 
מן החיבורים של תקופה זו העסיקו את מחבריהם עשרות שנים. 

הפרשה מגעת לשיאה במאה ה 12 באישיותו של אוטו 
מפריזינג (ע״ע), הגמון, אציל, דודו של קיסר — בעל ידיעה 
מכלי ראשון בענייני־ממשל. הוא היה פילוסוף והיסטוריון 
כאחד, ולשם הסברת ההיסטוריה העולמית השתמש ב״עיר- 
האלוהים" של אוגוסטינוס. בחיבורו "כרוניקה, או ההיסטוריה 
של שתי הממלכות [ההולונית והאלוהית]" הגיעה ההיסטוריה 
האוניוורסאלית למיטב השגיח ביה״ב. זמן קצר אחר אוטו 
פעל גיום מצוד (ע״ע). ההיסטוריון של ססעי־חצלב. שהיה 
אובייקטיווי למדי כדי לשבח אפילו ערבי או תורכי וליתן 
תמונה מעודדת אהדה של נור־א־דין וצלאח־א־ךין. הוא 
הכיר בחשיבותו של המסחר, ניתח מניעים אישיים וגורמים 
אנושיים, נכון היה לדון בדרכי־מדיניות אפשריות אחרות, 
והראה נימוסיות, שהיתה נדידה באירופה המערבית באותו זמן. 

אך הירידה כבד התחילה. במאה ה 11 נתעוררה השאלה 
אם מותר לו, להיסטוריון, להשתמש בדרכי־הסגנון של 
הרטוריקה. וקודם שיצאה המאה ה 12 , כבר נתברר. שסלסול 
ספרותי אינו אלא מזיק למחקר וקצת סימנים לכך כבד 
נראים בחיבורו של אוטו מפרייזינג. מכאן ואילך נעשו 
העבודות הנאות ביותר ע״י מי שאפשר לקרוא להם היס¬ 
טוריונים של ההווה, בכלל זה נזירי סט. אולבנז באנגליה, 
שהמצויינים שבחם היו רוג׳ר מונדובר ומתיו פאריס במאה 
ה 13 . אלה האחרונים כתבו חיבורים רבי־מידות: חיבורו של 
דוגיד כולל אלף עמודים מודפסים, ואילו סתיו פאריס הקדיש 
1,700 עמודים להיסטוריה של חצי־יובל שנים. מעכשיו 
התחילה שוקעת הכתיבה של היסטוריה עולמית: היא לקתה 
בשטחיות ובסכמאטיזאציה יתרה והפכה לתכנית־לימודים 
נוקשה בשביל בתי־הספר. במאה ה 14 כמעט שאיו עוסקים 
בה, חוץ מבכתבים פופולאריים ובטקירות קצרות. חקר 
הדורות שעברו יצא מכלל אפנה — הסופרים האנגליים סמכו, 
במה שנוגע לעבר הרתוק, על כותבי הכרוניקות במאה ה 12 , 
וראו את עבודתם כסופית מבחינה זו. בארכיונים ובתעודות 
היו מעיינים עכשיו לשם בירור ההווה יותר מלשם חקר 
העבר. מכאן ואילך היתה נודעת חשיבות להיסטוריה מקומית, 
ביתור לתולדות המנזרים ולדברי ימי הערים. בפירנצה 


271 


דיפוודדגרפיה 


278 


התחילו ברבע הראשון של המאה ה 12 רושפים לזיכרון את 
המאורעות העיקריים, שאירעו בחיי העיר. כמו־נן היו נוהגים 
לערוך רשימות של שמות קציני־העיר — תחילה של 
הקונסולים, ואה״כ של הט 5 ־[> 0 ת. ומאחר שרשימות אלו 
שימשו מעין מדריך כרונולוגי, היו רושמים את המאורעות 
העיקריים על־יד שמות האנשים, שבימיהם אירעו. באותו 
זמן בערך צצה האגדה בדבר ייסודה של פירנצה ע״י יוליום 
קיסר לאחר שהעיר פיזולה נתמרדה ונחרבה. את פירנצה 
אפשר היה, איפוא, לציין כ״רופית" מבחינה היסטורית, 
ואילו את פיזולה יריבתה כאנטי־רומית. התעניינות זו 
בעבר ובהווה .כאהד נולדה בזמן של התעוררות פאטריוטית 
ושל תודעה מדינית בוקעת ועולה — בזמן שהרשות העי¬ 
רונית הוצרכה לזכור את מטרתה או ליצור מסורת הדשה. 
האגדה וטפרי־הזכרונות — מיתוס העבר וממשות ההווה — 
הגיעו לכלל סינתזה בכרוניקות של מאלספיני 
!מ!!!!־!), שנתחברו בזמן שפירנצה פרשה את מרותה על 
טוסקאנה. לאתר מכן, כשעוצם כוחה וסחרה כבר הגיעו 
לשיאם, והיו סימנים להתפתחותה של סכנה פנימית, חזר 
והופיע טיפור־הפעשים בחיבורו השקט יותר של ג״ובני 
וילני (ע״ע). בשעה שהיו הסכסוכים הפנימיים מלבים 
משטמה בלבבות, חיבר דינו קומפניי (.ע״ע) את ה״ברוניקה־׳ 
שלו, שבעיקרה היא תעודה אנושית ושבה ניתנת לנו.,הפרוזה 
הראשונה, בספרות האיטלקית, שהיא מלאכת־מחשבת באמת". 
אלה היו ביה״ב המבשרים של אותה אסכולה פלורנטינית. 
שהניחה בתקופת־הרנטאנם את היסוד להיטטוריוגראפיה של 
הזמן החדש. 

2 . האיסלאם. חוקרים מוסלמיים הכירו את פעלם של 
אוזביוס ואורלזיום, אך את ההיסטוריונים הגדולים של יוון 
העתיקה לא גילו, למרות כל פה שלמדו מן הפילוסופיה 
והמדע של יוון ורומי ולמרות פה שהיה להם פגע גם עם 
התרבות הביזאנטית. חיי סוחמד, שהיו בעיניהם נקודת־ 
המפנה הראשית בהיסטוריה, והצורך לדעת יותר על האישים 
שפעלו סביבו או לברר עניינים היסטוריים סתומים בקוראן, 
המריצו אותם להקדיש עצמם לחקירות היסטוריות. מכל 
מקום עוסק חלק גדול מספרות העמים האיסלאמיים בהיס¬ 
טוריה, וחיבורים רבי־פמדים נתחברו בתחום זה. מקצת 
ארצות, כגון הודו, לא יצרו היסטוריוגראפיה עד שתדר לתוכן 
האיסלאם. אעפ״ב הין התאולוגים המוסלמיים נוטרים קנאה 
להיסטוריה, שבכל אופן היתד, ענף משני בלימודים, ללא 
כל מקום בחינוך הגבוה, ורחוקה מלשמש כוח דוחף לתנועה 
עיונית גדולה. ספק אם היו המוסלמים תורמים איזו תרומה 
ניכרת למהלך התפתחותה של ההיסטוריוגראפיה האירופית 
מתקופת־התחיה ואילך,אף אם לא היה המערב ביה״ב מתעלם 
מפעלם ההיסטורי. 

דומה שבערב הטרם־איסלאמית מצויים היו סיפורי־מעשים 
של "יום־קרב", שמיים ע״פ מוצאם, שדוגפות מקבילות להם 
אנו מוצאים בחלקים העתיקים של המקרא — תיאורים של 
מאורע, מלווים בשירה. עם הולדת ההיסטוריוגראפיה האיס־ 
לאמית במאה ה 8 שימשו סיפורים אלה יסוד לחיבורם של 
דברי־ספרות קצרים, שעוסקים באיש או במאורע בודד. הש¬ 
פעות מן הקיסרות הביזאנטית עודדו, כנראה, כתיבת זכרונות, 
שכללה מקצת היסטוריה של התרבות ומאורעות בלתי־שכיחים 
בטבע! חיבורו של אל-טברי (ע״ע טברי, אל־) המפורסם 
מופיע בתחילת המאה הסן. במאה זו תפסו■ משכילים את 


המקום הראשוו־בפעלה במדינאות, ובמשך זמן קצר זכה חקר־ 
העבר להתפתחות מרובה. חיבורו של אל־טברי היה הגדול 
ביותר בין במה היסטוריות של העולם, שנתחברו במאה זו. 
הסופרים המוסלמיים לא התמסרו לעבר הרחוק, לא הירבו 
חקר בתולדות העולם הסרם־איסלאמי ולא קבעו כרונולוגיה 
לזמנים העתיקים. מחקריהם בתעודות נצטמצמו בפועל בשדה 
ההווה, והם לא פנו לארכיונים לשם רכישת דעת מדעית על 
דורות עברו. מה שכתב בעל־הזכרונות על ימיו שלו נשאר 
המקור המוסמך היחיד והועתק ללא שינוי ע״י ההיסטוריונים, 
שבאו אחריו. הרבה חיבורים היסטוריים נכתבו ע״י היסטור¬ 
יונים רשמיים, שנתמנו לחיבור תולדות חייו של שליט 
ושהוחזקו בני־ספך מפני שהיו גם בעלי כהונות רמות וידעו 
את העניינים מבפנים. במידת־מה—אפשר, משום ההתעניינות 
במוחפד ובפקורבים אליו — צצו ביוגראפיות מרובות של 
מוחמד ועוזריו, שנעשו חלק חשוב מן הספרות ההיסטורית! 
מתוך כך גם התרגלו המוסלמים לראות את מהלך החיים 
המדיניים כמוכרע ע״י רצונותיהם של בני־אדם, מניעים 
אישיים ואפיים של יחידים. רומאנים היסטוריים צצו בשפע 1 
אבל היו גם חיבורים על תולדות עניינים מיוחדים, כגון 
מגפות, וכן מחקרים על נושאים כגון "שליטי האיסלאם 
שקיבלו שבועת־אמונים קודם שהגיעו לבגרות מינית״ — 
התפתחות, שהגיעה לשיאה במאות ה 14 וה 15 . 

הסופר היחיד, שהשפיע, אפשר, על המערב היה אבן־ 
חלדון (ע״ע; 1332 — 1406 ), כי תלק ניכר מן ה״היסטוריה" 
שלו (הפתיחה) היה חיבור מדעי־למחצה על התהוותו של 
מדינות, על צמיחתן ומפלתן של שושלות, על דרך קיומה 
של תרבות פסויימת, ועל היחסים בין חברות עירוניות 
ומדבריות. סן הגאוגראפים היווניים למד אבן־חלדון לקבוע 
זיקה בין עמים לסביבתם, אבל דומה, שבין הםופרים האים־ 
לאמיים היה יחיד בנסיונו לקשר את ההיסטוריה במדע 
המדיני ובצורות של מחקר סוציולוגי. הוא האמין בהתערבותם 
של כוחות על־טבעיים במהלך ההיסטוריה האנושית, אד ייתם 
להם תפקיד רק במקרים יוצאים מן הרגיל! נמו־כן דגל 
בהשקפה מחזורית על גורלן של שושלות ומדינות. זמן מרובה 
לאחר מכן — כשגילוהו בני־המערב, השתוממו. שהאיסלאם 
יצר דבר דומה כל־כך לייקר ולמונטסקיה. 

3 . סין. במאה הראשונה לסה״נ חיבר פאן קו, בעקבותיו 
של סו-פא טסיאן, סיפור־פעשים. שבלל את קורותיו של בית־ 
מלכות ארד בסין — תולדותיה של שושלת האן הקודמת. מאז 
נתפשט המנהג, שכל שושלת חדשה תהא מחברת דין־וחשבון 
על הקודמת לה! ו״ספרי־היסטוריה סטאנדארדיים" אלה 
מהווים פרשה רצופה עד שנת 1912 . רווחת היתר, הדעה, 
שאף אם אפשר שאיזו שושלת תיתם לגווע, יש להמשיך 
בכתיבת תולדותיה! ואף אתר הכיבוש המונולוגי במאה ה 13 , 
הובא עקרון זה לידיעתו של הקיסר החדש. 

בתקופת שושלת סונג ( 960 — 1279 ) הגיעה המחשבה 
הסינית של יה״ב לשיאה. ציינה אותה תפיסה חדשה של 
הקונפוצייניות, שמצאה לה משען בשיטת הבחינות מטעם 
המדינה ושהיתה במשך מאות שנים הפילוסופיה המקובלת 
על הלמדנים. חילוקי־דעות מרובים נסבו על המדע המדיני, 
אבל חלק גדול מן הפעילות הרוחנית של הזמן הוקדש 
להיסטוריה. יש מוצאים, שבתקופה של אסנולסטיות. דומה 
לזו שהיתר, קיימת אז במערב אירופה, הקבילה הפלוגתה 
על ההיסטוריה לוויכוח על ה״כולליים" בקרב הפילוסופים 



279 


די:ב 1 ריוגרפיה 


280 


הנוצריים. הנאו־קינפוציעיות היתד. במידת־מה שיבה אל 
העבר. לכל הסחות, אחד סו הקיסרים ראה צורך להצדיק את 
תכניותיו ע״י הסתמכות על ימי־קדם. נכתבו מחקרים מרובים 
על תקוסות ושלבים של העבר, וגם ביוגראסיות. נתרבו 
חוקרי־קדמוניות, ובאותו זמן נתחבדו גם אחדים מן המוקדמים 
שבאותם חיבורים טופוגראפיים וססרי היסטודיה מקומית, 
שנעשו חלק ניכר כל־כך מססרותה של סין. מצויים היו 
קבצים וליקוטים מספרות העבר, מסות על יצירתם של 
סופרים בדורות הראשונים ומחקרים על תולדות־ההווה. 
בתקופה זו מצא סו־מא טסיאן את יורשו הממשי הראשון! 
כי סו־מא קואנג ( 1019 — 1086 ) כתב גם הוא חיבור גדול 
של היסטוריה כללית. 

הכתיבה ההיסטורית בסין נתבססה על עקרונות מיוחדים 
לה, והתפתחה בהגיון בלתי־רגיל על־סי קווי־יסוד אלה. 
אפיינית לה היתה נאמנות בהעתקת תעודות ובמסירת 
סיפורי־מעשים של ההווה. בביקורת הטכסטים באה התקדמות 
ניכרת. הוכר, שאין זח מן הנמנע כלל, שדינים־וחשבונות 
שבכתב נכתבו ברשלנות, ואפשר, שמקורם בידיעה מכלי שני 
ובנקודת־מבט פגומה! אולם לא הושם לב לרבים סן הגורמים, 
שמביאים לידי סילוסו של חומר העדויות. התכלית העיקרית 
היתה יצירת הארסוניה בין העובדות הידועות, כדי שהמבנה 
הסופי של סיפור־המעשים יהא מתקבל על הדעת. סמכו על 
דברי־עדות כל זמן שלא נתגלתה סתירה באיזה מקום! 
ובמקום שחלה סתירה, ניסו לפשר בין הדברים, או, אם לא 
ניתן הדבר, לבחור בחירה שרירותית. ההיסטוריון לא נדרש 
לציין את העדויות שפסל, ואף לא להצביע על עצם העובדה. 
שהכריע בין מקורות שונים. הבל תלוי היה בזריזותו במלאכת 
הברירה! כי הנוסח הסופי של סיפור־המעשים שלו היה מין 
פסיפס, ועבודתו העיקרית היתה: העתקה מססרי־היסטוריה 
קדומים או ממקורות ראשוניים. התעודות לא הובאו בשלמות, 
וגם לא הוצעו בניסוחו של ההיסטוריון. אלא לוקסו מתוכן 
משפטים, ואלה הובאו מלה בסלה. ההיסטוריה נתפסה כשורה 
של מאורעות קונקרטיים ומעשים גלויים, באופן שסיפור־ 
המעשים היה עובדתי בלבד, ללא כל ציור של הרקע, ללא 
שימוש בתיאור בצורה מן הצורות, ללא דיון על סיבות- 
הדברים וללא העלאת מגמות כלליות. על־כן לא היתד, 
ספונטאניות או דחיפה למאמץ יוצר, ולא היה נסיון מצד 
ההיסטוריון לעמוד על בעיות שבטכסים ואססראטגיה. מצד 
הקפם הגיפו החיבורים ההיסטוריים לממדים עצומים! 
סיפור-המעשים לקה בגיבוב־דברים — בגודש שמוח ותארים. 
הסדר הכרונולוגי נשמר בעקיבות בלתי־רגילה. יואן שו 
( 1131 — 1205 ) ניסה לקבץ עובדות היסטוריות לסי עניינים, 
אך לאמיתו של דבר, רק חילק חלוקה הדשה מה שמצא 
בכרוניקות, ושמר על סדר כרונולוגי מדוקדק בתוך גבולותיו 
של כל ענייו ועניין. מא טואן־לין(לערך 1250 — 1325 ) אמנם 
דן בשאלת הרציפות ההיסטורית; אבל, אע״פ שראה אפשרות־ 
מה לרציפות כזו כשהדברים אמורים בתולדות המוסדות, לא 
מצא סיכוי להרחיבה על הדיון בתקומתו ומפלת! של מדינות. 
רק בחיבור מטות היה ההיסטוריון מראה לפעמים חדירה 
מפליאה לבעיות הנדונות! ובמרוצת־הזמן הופנתה ההתעניינות 
יותר ויותר לנושאים מדיניים וכלכליים. אולם בדרך כלל לא 
היה בולמוס הציטוט והמיון מרפה מן הסינים, ובסיבתו 
נתחברו אנציקלופדיות כרסתניות. 

ספרי־ההיסטוריה הסטאנדארדיים של השושלות הסיניות 


נתחברו על-פי סד, שקרוי היה "ספרי־הזכרונות האמיתיים", 
שנכתבו ע״י היסטוריונים רשמיים אחר מותו של כל קיסר 
והציבו זכר לתקופת־מלכותו. על־כן קרו מקרים, שההיסטוריה 
הסטאנרארדית ראתה אור במשך זמן קצר להסליא, "ספרי־ 
זכרונות אמיתיים" אלה נכתבו על־סי •יומני הפעולה והמנו¬ 
חה", שהתחילו מתפרסמים בימי הקיסר מינג ( 58 — לערך 
75 לםה״נ). קיימת היתד, מסורת, שהקיסר חייב להימנע 
מקריאה ביומנים אלה, שהיה בהם דישום מפורט ער מאד 
של מעשיו ודיבוריו, וכן של כל מיני משא־ומתן שנטל חלק 
בהם. היו מצויים גם דינים־ותשבונות וקבצי־תעודות אחרים — 
כרך חרשי של תמציות היסטוריות ממיניסטריונים שונים. 
ד,"העתקים האדומים", שנרשמו בהם ההחלטות של המינהל 
הקיסרי, וה״דסתראות הירוקים" ובהם מגילוח־היחם של בית- 
הקיסר. ההיסטוריה הסינית היתה היסטוריה רשמית, וגם 
כשנתחברה ע״פ יזמה פרטית, היה מחברה נושא משרה 
לשעבר או מיניסטר שפרש או צעיר מבקש משרה. קיימת 
היחד, מסורת, שכותב־ד,היסטוריה הרשמי צריך להיות בלתי־ 
תלוי! אבל חאן יו, הכותב ב 813 , טוען, שאין ברצונו לקבל 
את התפקיד. מחשש שגורלו יהיה כשל צ׳י שנרצח או כשל 
פאן קו שנחבש בכלא; ואילו ב 08 ד התפטר ליו צ׳י־צ׳י 
ממשרתו על שלא הורשה להיות בלתי־תלוי. את סיפור־ 
המעשים של ההיסטוריון היו משנים כדי להתאימו למדיניותה 
של הממשלה, ואת הרישומים המפורטים, שהשתמש בהם 
ההיסטוריון, היו מתקנים לעת סצוא על־פי פקודת הקיסר. 
הלק גדול מהיסטוריה זו נכתב לא רק ע״י נושאי־משרה, 
אלא אף בשביל נושאי־משרות — הוא נשמר בארכיונים, 
ובשעת הצורך אפשר היה להסתמך עליו. תפקידו של ההיס¬ 
טוריון היה בראש וראשונה לציין פעולות רשמיות, לרשום 
לזיכרון את המאורעות של יום־יום, לאסוף את המסמכים 
השונים ולהשגיח על הארכיונים. נוצרה לשכר, בעלת סבנה 
מורכב, ובזמן החדש נתחברו ההיסטוריות הסטאנדארדיות 
ע״י פקידים ממונים. הסדר זה גרם לעיכוב העבודה, ואע״ס 
שב 1679 הוטל על קבוצה של חמישים ושלושה למדנים 
לכתוב את תולדותיה של שושלת מינג, נמשכה מלאכת־ 
החיבור כ 46 שנה, למרות התעניינותו של הקיסר במפעל. 

ג.התפתחותהשלההיסטוריוגראפיההמן- 
דרנית. — 1 . ראשית הזמנים החדשים. — תנאי 
ראשון להתהוותה של ההיסטוריוגראפיה המודרנית היה 
הערכה מחודשת ויסודית של ההיסטוריות, שנתחברו ביוון 
וברומי הקדומות. בהשפעת התפיסה היוונית של המדע 
ההיסטורי באה תמורה במצב־הדברים. והשפעה זו שימשה 
דחיפה להתפתחותה של כתיבת היסטוריה מסוג חדש מעיקרו. 
מנקודת־סבטו של חוקר ההיסטוריוגראפיה נודעת, איפוא, 
לתקופת־הרנסאנס חשיבות יתרה. 

האסכולה המודרנית של ההיסטוריוגראפיה הפלורנטיניח 
צצה ועלתה בתחילת המאה ד, 15 . פירנצה נתונה היתה 
בסכסוך ממושך עם בית־ויסקונטי במילאנו, והתהילה רואה 
את עצמה כמגינה על חירותה של מדינר,־קריה מפני עריצות, 
שאיימה להתפשט על־פני הארץ כולה.הסכסוך נתנסח במונחים 
מסרתיים — כלומר, כחלק מן המאבק ביו הגולפים והגיבלי־ 
נים (ע״ע), אע״ס שהגוולפיות כבר נטתה לראות את עצמה 
כבעלת־בריתם של הלוחמים על החירות. בסוף הסאה ה 14 
הוחלפו המונחים הישנים, והפלורנטינים התחילו רואים את 
עצמם כרפובליקנים דמוקראטיים, שמקדשים מלחמה על 



281 


היפטוריוגרפידו 


282 


עקרון־העריצות. הם זנחו את ההערצה לקיסרות הרוסית 
הקדומה, שהיתר, חלק סן המסורת של יה״ב ושנסתמנה בין 
השאר על עמדתו של דאנטה, והתחילו רואים את עיקר 
גדולתה של רומי בתקופת הרפובליקה רוקה, כשהסידות 
הטובות עדיין היו רווחות ברומי. גם להיסטוריה של עצמם 
התחילו נותנים בזמן זה הסברה חדשת ואת מוצאם ביקשו 
למצוא בתקופה קדומה לזמן הייסוד המשוער של עירם ע״י 
יוליוס קיסר, שקודם לכן היו גאים עליו כל־כך. משסצאו 
סימנים לייסודה של פירנצה בתקופת הרפובליקה, פירשו 
את כל תולדותיה בתולדותיו של מאבק על החירות והעלו 
בזכרונם של הבריות אותו עולם של מדינות־קריות חפשיות. 
שהיה קיים לפני התפשטותה של רומי. נוסח של גמירת הלל 
על אתונה, ששאר מימי־קדם, שימש להם עכשיו דוגמה לקי¬ 
לוסים, שנתנו לעירם שלהם. את הסדינאות התחילו רואים 
ומפרשים באספקלריה של מדינה־קריה יוונית עתיקה. למדנים 
הומאניסטיים שוב לא העדיפו צורת־חיים, שעיקרה התבוננות, 
ונעשו מטיפים לגאווה אזרחית ולמידות טובות אזרחיות. 
במרכזה של תנועה זו עמד לאונרדו בתני (ע״ע), שמאמציו 
הביקרתיים זיכוהו בתואר של ה״היסטוריון המודרני הראשון" 
ושהשפעתו היתה מרובת־חשיבות במשך כל תקופת התחיה. 
תחיית ההיסטוריוגראפיה על סף התקופה החדשה היתח 
כרוכה, איפוא, בהתפתחותה של התודעה המדינית המודרנית. 

עצם התפיסה של "תחיית המחקר" קשורה היתד, ביחס 
חדש ורב־משמעות אל העבר. החקירה ההיסטורית לא היתד, 
אלא חלק מנסיון מקיף יותר להחזיר לישנה תרבות, ששיא 
גדולתה היה בעבר. מצב־הדברים כולו עשוי היה לאשר את 
ההשקפה, שהתהליך הטבעי בכללו מעיד על מגמה של 
שקיעה. אע״פ שהודות לגורסים מיוחדים אפשר לה, לאיזו 
מדינה, לעלות פתאום לגדולה. צורות ססויימות של התורה 
המחזורית העתיקה נעשו שוב דבר שבאפנה, והן מצויות, 
למשל, בכתביו של מאקיאוולי. פלישת הצרפתים לאיטליה 
ב 1494 והסיכסוכים שפרצו לאחר מכן, שפירושם היה ירידה 
מדינית לאיטליה, הביאו את ההומאניסטים לשיקולים מחוד¬ 
שים בדבר גורל ארצם. עובדה זו, והנפתולים הקונסטיטוציו- 
ניים, שבהם נתחבטו אזרחי פירנצה, נתנו דחיפה חזקה 
לכתיבת ההיסטוריה, שבה השתתפו אישים כמאקיאוולי, 
גויצ׳ארדיני, ואחרים. מלאכת־הסיפור של מאורעות. שכל 
עצמם היסטוריה של ההווה, נעשתה שוב ענייו רב־חשיבות. 
כל זה טבעי היה בזמן שהאינטליגנציה, שנעשתה חולונית 
במידה מרובה, חזרה אל ההשקפה, ששלטה ביוון העתיקה — 
ההשקפה, שחקר־העבר משמש בראש וראשונה לתכליות של 
חינוך מדיני. מאקיאוולי נתן ביטוי קיצוני לרעיון, שאת 
כללי־המעשה של המדינאות יש לשאוב מלקט תקדימים 
היסטוריים. מכאן ואילך שמו הטוענים לזכותה של ההיס¬ 
טוריה את הדגש בתועלתה בשביל המדינאי המעשי. עכשיו, 
שמחשבתו של החוקר היתה הרבה פחות עסוקה בעניינים 
דתיים, היה קל יותר לבחון את העבר ולנתח את תהליכי־ 
הזמן ניתוח מעין־מדעי. האבחנות שנעשו וכללי־המעשה 
שנקבעו נראו מתחילה כמעט כתואמים לדוגמות הקלאסיות. 
ההשתדלות הכללית לגלות ולהכיר את ההגות של התקופה 
הקדומה שימשה את עניין ההיסטוריוגראפיה! ובפרט גרם 
הנסיון לפרש אה המשפט הרומי להתפתחותה של נקודת- 
מבט היסטורית יותר, ביהוד בקרב המשפטנים ההומאניסטיים 
בצרפת. 


ההיסטוריוגראפיה נשכרה משהו באותו זמן — אבל יותר 
מזה בתאריך מאיחר יותר — מן ההתקדמות בטכניקה של 
הלימודים. נתגלו חיבורים חדשים — 10013 ־ 1 ^ ו 1 ! 1 ס 1113 :!ט 0 
של טאקיטום ב 1455 , למשל, וחלק מן ה 00310 ^ של אותו 
מחבר ב 1506 . הושגו כתבי־יד טובים יותר, לפעמים סקושטה! 
וחשיבות מיוחדת נודעת להשגת תרגומים סלאטינית — 
למשל, חלק גדול של פוליביוס ב 1473 . המצאת הדפוס סייעה 
להפצה רחבה של חיבורים, שעד אז היו ידועים בחוגים 
מצומצמים בלבד, ומהירות התחבורה, שהיתה מהשגי־הזמן, 
שינתה את תנאי החיים האינטלקטואליים. מתחילה הורגש 
צורך גדול במהדורות סטאנדארדיות מניחות את הדעת של 
טכסטים, ופירושו של דבר היה—ניתוח מסויים של הטכסטים 
וליקוט העתקים של כתבי־יד. על האיטיות בהתפתחות הכל¬ 
לית בתחום זה סעידה העובדה, שאע״פ ש״עיר־האלוהים" של 
אוגוסטינוס נדפסה 24 פעמים קודם 14% , הרי רק במהדורת 
המדפיס יוהאן פרובן ( 1460 — 1527 ) מבאזל בב 152 , שהוצאה 
ע״י חואן לואיס ויום (ע״ע) על-פי בקשת אראסמום, צויינו 
כתבי־היד, שעליהם נסתמכה. הביקורת ההיסטורית התפתחה 
לאט־לאט; אבל אע״פ שמאקיאוולי לא הטיל ספק במהימנותו 
של ליוויוס, כבר התחיל הספק מתגנב ללבבות ביחס לסמכות 
ללא־עירעור, שיוחסה להיסטוריונים הקדומים. בהרודוסום 
זלזלו שלא בצדק, אבל סיבת־הרבר היתד, מה שניתן אמון 
גמור, וללא הצדקה, במבקריו מן התקופה ההלניסטית. לורנצו 
ולה (ע״ע) גילה כשרון של ביקורת קטלנית, וב 1439 הוכיח, 
שהמסמך ( 0003110 ) של קונסטאנטינום, שלפיו הכיר הקיסר 
ביתרונה של הכנסיה הרומית בנצרות, הוא זיוף. 

בארצות שונות — באנגליה. למשל, הודות לפעלו של 
ההיסטוריון האיטלקי־אנגלי פולידור ורג׳יל 010 ( 1 ץ 1 ס? 
811 -מ 7 \) — סייעה השפעתם של ההומאניסטים האיטלקיים 
במתן צורה מודרנית יותר להיסטוריה לאומית. התודעה 
הלאומית המתעוררת ביקשה למצוא את שרשי המסורת של 
העם בימי־הקרם הרחוקים ביותר ; עמים שונים טענו, שמו¬ 
צאם מן הטרויינים! בפירנצה ובצרפת גם יחד היו העיניים 
נשואות לאותה חירות, שקדמה להשתלטותה של רומי. 
באנגליה נתעוררה השאיפה למצוא את ראשית הפארלאסנט 
בקרב הבריטים הקדמונים, להראות. שנשיאת שלטי־אצילים 
התחילה עם יוליוס קיסר, ולהוכיח, שהנצרות הובאה לארץ 
ע״י יוסף מארימאתיאה (רמתים צופים). כנגד טענות מסוג 
זה פנתה ראשית הביקורת ההיסטורית. 

הרפורמאציה שימשה גם היא את ענייו ההיסטוריה, 
בסידת־מה ספני שההתקפה על האפיפיורות היתד, לפעמ-ם 
קרובות בעלת אופי היסטורי. חריפותה של המחלוקת הפחיתה 
את המירה של אי־סשוא־פנים מכפי שהיה מקובל בתקופת־ 
התחיה! אבל נתברר, שגם במ&וא־פנים יש לעיתים תועלת; 
ועצסת־המהלוקת — הוודאות, שבל טעות תנוצל ע״י אויב 
ער — המריצה את הסופרים להיזהר בדבריהם או לשקוד על 
הבחנה דקה יותר בנקודות שנויות במחלוקת. הפרוטסטאנט 
הגרמני יוהנס סליידאנוס ( 5 טג 1831 פ 51 ) חיבר ב 1555 מחקר 
על המאורעות הדתיים ביפי הקיסר קארל ז\, שהיה כולו 
מבוסס על תעודות, וכל־כך חסר־פניות היה, שלא נשא חן 
לפני שום אדם, אף לא לפני מלאנכתון המתון. פלציוס (ע״ע) 
מילא את התפקיד העיקרי של הצעת תולדות־הבנסיה מאותה 
נקודת־מבט בכתיבת ״מאות השנים של מאגדבורג" ( 1559 — 
1574 ) ! חיבור נודע זה הקיף ב 13 כרכיו שלוש־עשרה מאות- 



283 


היסטוריוגרפיה 


284 


שנים ונתן היסטוריה של הננסית, מבוססת על תעודות, 
שבאה לשמש משען לעניין הפרוטסטאנטי. צ׳זרה ברוניו 
(ע״ע), שהשתמש בתעודות מן הוואטיקאן, השיב לו ב 12 
נדכים של ״דברי־ימי הכנסיה״ ( 1587 — 1607 ). 

לדבקותו של לוחר (ועוד יותר, של מלאננתון) בחקר 
העבר היו תוצאות חינוכיות חשובות! מצד הדת באה הדרישה 
גם ל״היסטוריה אוניוורסאלית", שקנתה לה עכשיו מעמד 
איתן באוניברסיטות הגרמניות. להיסטוריה העתיקה הוקצה 
מקום חשוב בתכנית־הלימודים: ונסתמנה שיבה אל השיטה, 
המחלקת את סיפור־הקורות כולו לתקופות מתאימות לארבע 
אימפריות עולמיות — האשורית, הפרסית, היוונית, ולסוף 
הרומית, שנועדה להתקיים עד קץ־הימים. שיטה זו צצה 
בימי־קדם, ובמאות־השנים הראשונות של הכנסיה הנוצרית 
ביקשו לה סמוכים בספר דניאל. הפרוטסטאנטים חידשוה, 
ובמשד תקופה ארוכה במאות ה 18 וה 19 נחשב יוהאנס קאריון 
( 11 ס״ 03 ), ידידו של מלאנכתון, לממציאה. אבל גם הקאתו- 
לים נכונים היו לקבלה, ובך נתבססה שיטה זו בגרמניה. 

אך עם זה כבר נראו סימנים, שבישרו צורה אהדת של 
חלוקה לתקופות. מימי־הרנסאנס היה צץ פעם בפעם מונח 
דוגמת "ימי־הביניים", אף אם לא עלה על דעתו של שום 
אדם להוציא מכאן אח המסקנה ההגיונית ולחלק את "ההיס¬ 
טוריה האוניוודסאלית" לשלוש תקופות גדולות. נשחלוקה 
משולשת זו הופיעה בפועל, לבשה צורות נסיוניות, ולא אחת 
נדמה היה, שיסודה היה בטעות. ב 1644 אנו מוצאים אותה 
מוסבה רק על תולדות־הבגסיה בלבד, וטווח־הזמן כולו מוגבל 
לעידן הנצרות. לאתר מכן הוצע לקבוע תקופת־ביניים, 
שתהא משתדעת סן המאה ה 1 לסה״נ עד המאה ה 15 . בשאלה 
הכריעו למעשה הבלשנים, שעוד קודם־לכן קבעו את המונה 
של "תקופת־ביניים" כדי לסמן את הלאטינית הבארבארית 
יותר, שהתחילו כותבים בה אחר מפלתה של דומי. סמוך 
ל 1685 השתמש הגרמני כריסטוף צלאריום בשיטה המקובלת 
בימינו והודה,שהדריכתו בכך התעסקותו כבלשן. לשיטת ארבע 
המלכויות עדייו היו סניגורים בתחילת חמאה ה 18 , וכשנטשו 
אותה בפועל, הוחלפה לפעמים בשיטת שתי התקופות. 
שהיחד, רווחת בימי־הרנסאנס ושקבעח את תאריך מפלתה 
של רומי כסופה של התקופה העתיקה ותחילתה של התקופה 
החדשה. אולם ה״היסטוריה האוניוורסאלית" נטתה ליהפך 
לחלק שיגרתי של תכנית־לימודים! ואע״פ שאצל בוסיאה 
(ע״ע; 1627 — 1704 ) הצמיחה את הסברת העבר במונחים 
של השגחה אלוהית — ההסברה רבת־הרושם האחרונה מסוג 
זה — ואצל איש־הכנסיה הצרפתי שארל דולן ( 1661 — 1741 ) 
מצאה לה מבע ספרותי נאה, נטתה ליהפך לסתם מסגרת של 
תאריכים בשביל חוקרי המקרא והתקופה הקלאסית. 

במאה ה 17 נתחברו הרבה חיבורים היסטוריים חשובים, 

אם לא של ההווה ממש — של ימים סמוכים להווה. הם 
כוללים מחקרים מאת אנריקוקטרינו דאוילה ( 031,113 ) ודק 
אוניסט דה תו (ע״ע) על מלחמות־חדת בצרפת, כתבים מאת 
קלרנדון (ע״ע) וברנט (ע״ע) על המאורעות של זמנם, ואת 
חיבורו של פופנדורף (ע״ע), ההיסטוריוגראף הרשמי של 
"חנסיך־הבוחר הגדול", פרידריך וילחלם מבראנדנבורג, על 
תקופת־שלטונו של זה האחרון. אותה מאה עצמה ראתה 
התפתחות בולטת בתחום הלמדנות הצרופה, וביהוד את 
הנהגתן של השיטות הביקרתיות, שכבר מוכרות חיו לחוקרים 
של ספרויות יוון ורומי, בחקר יה״ב. בתחילת המאה 


הכין הישועי הריברט רוסוידה ( 7110 :),יו 1105 : 1-101-11101-1 ) 
תכניות לטיפול ביקרתי יותר בתולדות חיי־הקדושים. אחר 
מותו ( 1629 ) המשיך בדבר יאן בולאנד, ולשם כך נקבע 
שיתוף־פעולה בין כמד, ישועים. למרות הפסקות ססויימות, 
נמשכה עבודתם המדוקדקת של הבולאנדיסטים בבלגיה עד 
היום. בתקופת 1640 — 1740 הופיעו גם הפרסומים החשובים 
עד מאד של הנזירים הבנדיקטיניים ממנזר מאורום הקדוש. 
ב 1675 הראה דניאל פאפברוק 010 ס 1 נ 01 ק 3 ? 0311101 ), החשוב 
שבמלומדים הבולאנדיסטיים, שאך כתבי־זכויות עתיקים 
עלולים להיות מזוייפים. ב 1681 קם מביון (ע״ע), גדול 
חמאוריסטים, ובחיבורו 1011131103 ^ 41 110 סס ניסה להסביר 
כיצד אפשר לערוך בדיקה של כתבי־זכויות ושל סוגים 
אחרים של מסמכים. לגבי התקופה שקדמה למאה ד, 13 הראה 
והוכיח כיצד כתיבה וחמרי־כתיבח, סגנון וצורח, שיטות של 
סימדן־תאריכים, של חתימות־יד ושל טביעת חותמות וטיפוסי 
נוטריקון, עשויים לשמש מודי־דרך לחוקר. מתוך שהצביע 
על המזוייך, חיזק את האמון בתעודות שניתן לקבוע את 
האותנטיות שלחן — וכל זח בזמן שחיה רווח ספק ביחס 
לאפשרות של ידיעה היסטורית אמיתית. אותו סוג של 
ביקורת, שבא להכריע אם ד,מקוד הנתון ראוי לאמון — סוג, 
שכבר ידוע היה לסיפרים עתיקים (דוגמת פוליביוס) —, 
הושתת על בסיס מדעי יותר בעיני החוקר המודרני של תול¬ 
דות יד,"ב. השפעתו של מאביון הורגשה בחוץ־לארץ, ועבודתו 
היתד. ידועה באוניברסיטות הגרמניות של המאה ה 18 . 

המשפט מילא תפקיד חשוב בהתפתחותה של ההיסטוריו¬ 
גראפיה המודרנית. מנהגה של חברה מסויימת בתחום־המשפט 
יש בו כדי להגדיר את עמדתה כלפי העבר בכללותו ולציין 
את מידת דבקותה בו. ביהוד מתבלט הדבר כשהמשפט מוחזק 
ביטוי של המנהג: וביותר מתבלט הוא כשהמסירות למנהג 
(כמו במקרה של ה״משפט המקובל" האנגלי) אינה מסוייגת 
ע״י תפיסות שאובות מן המשפט הרומי (דבר, שסיבך את 
מצב־הדברים בצרפת ובגרמניה של המאה ד, 16 ). המשפטנים, 
אם אינם תוהים על העבר בדרך כלל, צריכים, לכל הפחות, 
לנסות ולבדוק טיפוסים מסויימים של רישום היסטורי בדיקה 
טכנית. אנגליה של המאה ד, 16 היו לה, מצד אחד, היסטור¬ 
יונים מספרים, שחיבוריהם היו בעיקרם לקט של קטעים, 
שניטלו מתוך כרוניקות קודמות. ומצד שני, היד, מוכר לה 
גם חקר משפטי בעל מגסה היסטורית; בימיה של המלכה 
אליזבת הצביע אחד מן המהדירים של תקנות עתיקות על 
הניגוד בין הכרוניסטן, המספר בפרטות על מלחמות, ובין 
המשפטן, העוסק ביתר נובד־ראש בחוק ובמשפט ובממשל. 

ההתפתחות, שבאח בתחום המשפט באנגליה, העניקה 
לארץ תפיסה מודרנית ראשונה של ההיסטוריה — תפיסה, 
שאפשר לקרוא לה "ויגית". בעלי המשפט המקובל נטו 
בדרך הטבע למצוא את מלוא הביאור לשיטתם בתוך אנגליה 
גופח, ולחשוב את שיטתם לראויה למעמד־בכורה. עיניהם 
ראו רק את רציפות־המנהג ורציפותם של המוסדות; ובימי 
אליזבת היה צפוי מאסר למי שהטיל ספק בעתיקותו של 
בית־הנבחרים. אדוארד קוק (ע״ע) סיכם ואירגן את המו¬ 
שגים, שהיו רווחים בזמנו, בשיטה כוללת, שנועדה להבטיח 
למשפט המקובל מעמד עליון בארץ ולבסס את גירטת 
המשפטנים על תולדות חתירות האנגלית. 

על־פי השקפתו של קוק היה הפארלאמנט קיים מימות- 
עולם, וימיו של בית־הנבחרים חיו כימיה של הממלכה. 



רי 2 


דים!וריוגרכידו 


286 


גיוסה זו של תולדות החירות האנגלית היא היא שעליה 
נתבססה האידיאולוגיה של הסבסוד עם מלכי בית־סטיוארט. 
משחודשה המלוכה ב 1660 נתקלה השקפה זו של המשפטנים 
על תולדות־אנגליה במכשול רציני- אע״פ שקודם מלחמת־ 
האזרחים כבר התחילו עומדים על הטעות היסודית שבה. 
המשפטנים לא נתנו את דעתם על העובדה, שבמשך זמן 
מסויים שלט באנגליה "משטר פאודאלי"; וכדי שיעמדו 
כראוי על משמעותו של הדבר, היה צורך לעמוד על הזיקה 
בין הסדרים באנגליה וביבשת־אידופה. מן הצורך היה, 
שהאנגלים יכירו לדעת את הת 1 ב 1 ז 80 במ? וח< 1 ;.ז הלומבאר־ 
דיים — קובץ החוקים הפאודאליים הלאנגובארד״ם מן 
המאות ה 12 וה 13 (האוסף השיטתי היחיד של המשפט 
הפאודאלי). מתוך שעמדו על מקומה של אנגליה בסדר 
הפאודאלי הכללי, נוצר ספק רציני ביחס לניסוח" שניסח 
אדוארד קוק את תולדות ארצו. בימי צ׳ארלז 11 עסקה דעת־ 
הקהל בין השאר בשאלת מוצאו הקדום של בית־הנבחרים. 
וכן ביקשה לברר את מקור הפירוש הליבראלי של המאגנה 
קארטה ואת מידת נכונותה של ההשקפה, שהביבוש הנור־ 
מאני לא ניתק את שלשלת ההיסטוריה האנגלית. זמן קצר 
לאחר מכן עורערה הגירסה המקובלת בדבר הרפורמאציה 
האנגלית — גירסה, שנתבסמה על האקדמות ההיסטוריות 
לאחדות מתקנותיו של הנרי ¥111 — ע״י קבוצה של חוקרי־ 
קדמוניות אנגליים. הללו היו מאותם אנשי הבנסיה האנגלי¬ 
קנית,. שסירבו להישבע שבועת־אמונים לבית־המלבות. הם 
לא התייחסו בחיוב אל הרעיון בדבר עליונותו של השלטון 
החולוני, ותקפו את ההשקפה, שכנפיה אנגלית נפרדת. 
הקיימת ״כמעט מירוח־עולם״, הושבה על כנה ע״י הנדי ¥111 
אחר תקופה של השתלטות האפיפיורים. אנגליה נחשבה עתה 
לחלק מכנסיית־הסערב כולה ביה״ב; ושוב נתרפה תרומה 
להיסטוריה ע״י ניצחון על ההתבדלות האינסולאריח. חלק 
מהתקדמותה של ההיסטוריוגראפיה היה פריה של אותה 
הרחבת־האופק, שדוגמוח אלו מצביעות עליה. 

גורם נוסך אחרון בפרשה זו (שאמנם קשה לאמוד אותו. 
ביהוד בשלביו המוקדמים) שימשח המהפכה, שחלה בסאה ה 17 , 
בסדעי־הטבע. לאמיתו של דבר, לא נשכח מעולם נסיונו 
של מאקיאוולי להקות את הקדמונים באבחנה מדינית, בניתוח 
היסטורי ובגילחם של כללים להנהגח־מדינה. בסוף המאה 
ה 16 קם ליפסיוס (ע״ע), המורה הדגול של מדינאים ונסיכים 
(שבזכותו יצא שם לארצות־השפלה בלמדנות), והפך מח(דה 
זו לדרך מכובדת < הוא הפריד ביו הראליזם של מאקיאוולי 
וביו מה שנראה היה בו כסתם אכזריות וחוסר הגינות. 
בתחילת המאה ה 17 קם פרנסים ביקרן (ע״ע), והן בניחוח 
שניתח את מדע־הטבע והן בהוראות שקבע להיסטוריונים 
(למשל, בספד ב׳, פרק ד׳, של "קידום הלימוד"), הראה את 
תוצאותיו של הלך־מחשבות מדעי במקצת בשדה ההיסטוריה. 
ביהוד כשהציע את סוג השאלות, שהחוקר חייב לשאול. 
ראשי התנועה המדעית במאה ה 17 טענו, שעלה בידם לגלות 
מתודה בעלת שימוש כללי, שהיא יעילה הן בתחום של 
העובדות הפיסיות, והן בתחום של הלימודים ההומאניים. 
אותו אופן של דרכי־ניתוח ושל צירופי־יחסים, שהיה לנגד 
עיניהם, כבר מוכר היה לבריות מזמן ולא נעלם אף מעיניהם 
של היוונים הקדמונים, שהרי הוא מגילוייו של השכל הישר 
המצוי. אך ההכרה הברורה של האפשרויות הגנוזות בו, 
והרגלי־המחשבה החדשים שקנו להם מהלכים, הביאו לידי 


התפתחות קבועה ושיטתית יותר של רעיונות כאלה, והדבר 
הורגש בחקר־המקרא, בחקר־הדתות המשור, ובמחשבה הכל¬ 
כלית. מורטורי (ע״ע). שבמחצה הראשונה של המאה ה 18 
ר,ירבה לעשות בתחום של תולדות־איטליה, ציין וחזר וציין 
את החוב, שחב לפראנסיס ביק(ן ולדקארט. במשך זמן מסויים 
ניכרו סימנים של סכסוך בין אנשי־המדע (ביהוד, במידה 
שהללו היו מיוצגים ע״י דקארט) וביו ההיסטוריונים, שבהם 
מרובים היו חוקרי־קדמוניות. רווחת היתד, הטענה, שלעולם 
לא תשיג ההיסטוריה אותה הוודאות, שקנה לו המדע הקאר־ 
טסיעי, ובמשך זמן־מה נהגו חוגים מסויימים של משכילים 
להתגנדר בעמדה ספקנית כלפי ההיסטוריה. אך בתקופה זו 
דוקה העניק פעלו של מאביון בסים איתן להיססוריה של יה״ב. 

לגבי החוקר של תולדות ההיסטוריוגראפיה היה עיקר 
התוצאה של תנועות המחשבה במאה ה 17 כלול בעובדה, 
שבהדרגה נתפתה ונתפשט מושג חדש בנוגע לכל מהלך־ 
הדברים בזמן. מן המאה ר, 15 ואילך חזרה ונשנתה המחלוקת 
בעניין סגולותיהם של ה״קדמונים" לעומת ה״חדשים"; וביחד 
שאת נתעוררה מחלוקת זו בעשורים האחרונים של המאה ה 17 , 
כשטענו שדורו של לואי ¥^ x עלה בחשיבותו על ימי־הקדם 
הקלאסיים. מכבר ברור היה, שאת עיקר הסיוע מצא עניינם 
של ה״חדשים" באותם התחומים, ששם היתד, עצם העובדה 
של הצטברות הדעת מורה בהכרה על התקדמות, וששם 
נוצרה האפשרות להמציא המצאות, שהיו בלתי־ידועות ליוונים 
הקדמונים. מיגור סמכותו של העולם העתיק ועולם יה״ב 
באחד בעקבות "המהפכה המדעית", התמורות הטכניות הני¬ 
כרות והשיפורים שבאו בתנאי־החיים, וכן ההבנה, שהחברה. 
שהיתר, קופאת בכללה על שמריה במשך אלפי שנים, משתנית 
עכשיו לנגד עיניו של אדם — כל אלה גרמו לשינוי מסויים 
בהלך־המחשבות. רבים נטו עדיין לחשוב, שהתרבות עתידה 
לרדת מאותו שיא, שאליו הגיעה בימי לואי 1¥ צ< ומספרו 
של הנרי ויורברג ( 8 ״ג 1 ״׳<ץ¥) על "הפסימיות ההיסטורית 
בתקופת־ר,השכלה הצרפתית" ( 1958 ) אנו למדים, שרעיון־ 
השקיעה התעורר תכופות בלבותיהם של בני־ד,תקופה, ובשאלה 
זו החזיקו בהשקפות, שאינן מתיישבות זו עם זו. אולם במאה 
ר, 18 גברה האמונה הכללית בקידמה. ואף לבשה צורה קיצונית 
והפכד, לאמונה, שהאדם צועד לקראת שלמותו. שלט באותו 
זמן הלד־דוח כללי של תקווה ושל אמון מסויים בעולם — אמון 
בהיסטוריה, שאת ראשיתו אפשר למצוא ביעודים שבספר 
חתנ״ך; אבל העמדה החדשה בלפי תהליד־הזמן — האמונה 
ברעיון־הקידמה — מיוסדת היתה על שיקולים אמפיריים, 
אע״ס שחוקרי־העבר הרצינים יותר (מאחר שהיה בידם מספר 
מרובד, יותר של נתונים) היו לפעמים קרובות נוטים להטיל 
ספקות באותה אמונה בדבר הקידמה. בשבילנו נודעת חשיבות 
למושג זה, מפני שעל־פי עצם מהותו נועד ליתן דחיפה 
לחקר העבר ולחשיבה היסטורית. מפליא ביותר הדבר, 
שהמסקנות, שהיו ברוכות בעמדה החדשה, והרגלי־ר,מחשבה, 
שהיו נלווים אליה. נתקבלו אף בתחום של מדעי־הטבע. 
במרוצת המאה ד, 18 מנסים מדעים אלה יותר ויותר לבאר 
אח היקום ע״י גילוי תולדותיו. חקר צורות־החיים השונות 
נהפך אף הוא למין היסטוריה. ועוד זמן מרובה קורם לדאר־ 
וויו — בעצם ימי המאה ה 18 — כבר חשבו על אפשרות 
של תהליך־התפתחות בהקף רהב ביותר. 

מעמד מיוחד בתולדות ההיסטוריוגראפיה קנה לו ג׳מ־ 
בטיסטה ויקר(ע״ע; 1668 — 1744 ), שהושפע מפראנסיס ביקרן. 



287 


היסטוריוגרביד! 


288 


אלא שמבחינות ססויימות מייצג הוא תגובה נגד התנועה 
המדעית שבדורו. בספרו 3 זנ> 11 א 1122 * 5 (."המדע החדש"), 
1725 , לימד זכות על חקר העבר וטען, שרק האדם בלבד יבול 
לדעת את ״עולם האומות״ — את מסכת ההיסטוריה שהוא 
עצמו יוצרה. כמו שרק האל בלבד יכול לדעת באמת את 
הטבע. מאחר שהוא בוראו. אמנם ויקו* האמין בהשגחה, אבל 
זיהה את גילוייה עם מפעלותיה של ההיסטוריה, וסבור היה, 
שההשגחה משגת את תכליותיה באמצעותם של בני־אדם 
ומשתמשת לצורך זה אפילו ב תאוותיהם. הוא סקר את מלוא 
התפתחותה של הציוויליזאציה וחילק אותה לשלושה שלבים, 
והם: העידנים של האלים, הגיבורים ובני־האדם — עידנים, 
שהקבילו, לדעתו, להתפתחותו הנפשית של גזע־האדם מן 
הדגש אל הדמיון, ולסוף אל המחשבה. בין השאר ביקש 
לחשוף את הלכי־הרוח. המושגים, והכוחות המניעים את 
האדם הקמאי, שדימה למצוא בו סין חכמה פיוטית ומסתורית, 
באופן שהמיתוסים והאגדות הקדומים לא נחשבו בעיניו 
כסתם סיפורי־בדיס אלא כהתגלמויות של האמת. את מקורה 
של שירת־הוסרום ראה בשירי־עם, ואת ראשי ה״פחוקקים" 
של ההיסטוריה הקדומה ראה כדמויות מיתיות, מאחר שתפס 
את החוק והמשפט בעיקרם בפרי של תופעה ספונטאנית 
והתפתחות אורגאנית, כמשהו שצמח מתור החברה בכללה. 
ויקו הוא מבשרו של ההיסטוריציזם המודרני! אד דומה 
שלא השפיע על המאה ה 18 , ומידת־ההשפעה שלפעמים 
מייחסים לו משחזרו וגילוהו במאה ה 19 , אפשר שבאה 
בעיקרה מהרדר (ע״ע). אכן, דומה שהמאה ה 20 מצאה בו 
יותר ממה שמצאה בו כל תקופה קודמת. הריהו, איפוא, מן 
הדמויות הבולטות שבפרשה, 

2 . ההיסטוריוגראפיה של תקופת־ההשכלה. — 
הסאה ה 18 משמשת דוגמה לאופן, שבו אפשר לעודד ולהפרות 
את חקד־העבר ע״י תרומות מחשבתיות, שמקורן מחוץ לתחום 
של הלימוד ההיסטורי גופו. במשך זמן מרובה היו דנים 
לחובה את הסופרים של תנועת־ה״פילוסיפים" הצרפתית 
(ע״ע השכלה) על שהדוקסרינאריות שלהם עשתה אותם 
משוללי חוש היסטורי! אבל בזמן האחרון זכו לשבחים 
על שתרמו תרומה חשובה להתפתחותה של חשיבתנו 
ההיסטורית. ראויים היו לשבח ולגנאי גם יחד, כי על־כן 
יצרו רעיונות, שאף אם נועדו להביא לידי השקפות אנאכרו¬ 
ניסטיות על העבר, עשויים היו גם להביא לידי חידוש 
נעוריו של המחקר כולו, הדור קנה לו בראש וראשונה תודעה 
ממה שהבדיל אותו מן העבר — קנה לו הכרה, שהנה ראו 
עיניו אור וסוף־סוף בא העולם אל נחלתו. הוא נתן את דעתו 
על סד, שאפשר לקרוא בעיית הציוויליזאציה! כי הוא הירבה 
ללמוד על העמים הקמאיים, ומעוניין היה לדעת כיצד, סתור 
תנאים קמאיים, נתפתח האדם ער למצבו בהווה. השאלה 
עצמה היתד" אפשר, מדעית כל צרכה, ודומה שפעלה פעולה 
מעוררת. אך ה״פילוסופים" היו בלתי־מדעיים במה שניסו 
להשיב עליה בעיקר באמצעות העיון המופשט, פירצה רצינית 
נוצרה סתור מה שהוגה־דעות בעל-השפעה כוולטר בז למה 
שהיה בעיניו איסוף־עתיקות סתם, ופסל את הטורח שבמח¬ 
קר היסטורי. 

במובן־מה יהא זה נכון לומר, שה״פילוסופים" מאסו בעבר 
במידה יתרה ומפני־בן היו בלתי־מסוגלים להבינו. לבם היה 
נתון כולו למאבק נגד רוח יה״ב, שראו בה את התגלמותם 
של כוחות־החושך, מתוך שראו בסאות־השנים. שקדמו לזמנם, 


דק שנאת־דעת בלבד, ניטלה מהם היכולת לברר לעצמם 
כיצד בוצע המעבר מיה״ב לזמנים החדשים. המאות ה 19 וה 20 
הוצרכו לעמול הרבה, ולוא רק כדי להסיר את המכשולים, 
שהניחו ה״פילוסופים" על דרכו של החוקר בבעיה זו. הם 
הרגישו את עצמם קרובים יותר לעולם העתיק סלעולם יה״ב! 
אך בולינגברוק, בחיבורו "מכתבים על הלימוד של דברי־ 
היפים ועל השימוש בהם", היה לפה לרבים כשהמליץ על 
הזמנים החדשים, ולא על תקופות קודמות, כנושא־מחקר 
להיססוריון. אופו הטיפול ביה״ב נועד להיות המבחן המכריע 
לכושר אפיתי לחשיבה היסטורית. וה״סילוסופים" לא ידעו 
לבאר את בואה ועליית קרנה של השכלתנות המודרנית 
אלא ע״י הופעתו הפתאומית והספתעת של ניוטון, ע״י פרי 
פעולתו של מעין סת״ו־נת! א־ 115 ־ 1 > או פרי אמרתו של 
האל: ״יהי ניוטון!״. 

נציגים אלה של תקופת־ההשכלה העלו על נס את סגולותיה 
של ה״ביקורת״ ההיסטורית, ובזה הביאו תועלת מרובה! אך 
סטיותיהם לדרך החשיבה הבלתי-היסטורית קשורות היו בלי¬ 
קוי בחושם הביקרתי. הם ידעו, שהנזירים מחברי־הכרוניקות 
־הסופרים ממעמד־הכסורה היו חדורים במשפטים קדומים! 
אך בדרך כלל הצטמצמה הטכניקה המקצועית שלהם בהחלטה, 
איזו עדות יש לפסול ואיזו לקבל. קמה אינטליגנציה, שנטתה 
יותר לתת אסון באויביה של הקאתוליות! ואע״פ שתמורה 
זו — והדחיפה, שניתנה לקוראים לעמוד על המשמר — 
שימשה סן הסתם את עניין־הביקורת, הרי דבר זה כשלעצמו 
לא היה בו כדי התקדמות סקצועית־טכניח. 

אך לתנועה זו היו גם תוצאות אחרות, שהחיוב שבהן 
שוב אינו מוטל בספק. פעלם של ה״פילוסופים" העלה אל 
המקום הראשון בחקד־העבר אותו סוג היסטוריה הידוע 
כתולדות־התרבות. כתוצאה מכך נתפתח ענייו מיוחד בתולדות 
האמנויות והמדעים — ואף בתולדות ההיסטוריוגראפיה עצמה. 
כשנעשה נסיון, במחצה השניה של המאה, לתקן את פני 
ההיסטוריה האוניוורסאלית, הוכנסה גם לתוך זו מידה ניכרת 
של היסטוריה תרבותית. וולטר כלל — אמנם, בצורה פגומה 
מאד — את סין בתמונה' הכללית. מכאן ואילך עמלה 
ההיסטוריה האוניוורסאלית לפרוש את יריעתה גם על פני 
ארצות-המזרח. 

ב 1736 — 1765 הופיע חיבור, שקנה לו שם גדול במאה ה 18 
וניתרגם ללשונות הרבה. היתד, זו "היסטוריה אוניוורסאלית 
מן הזמן הקדום ביותר עד ימי־ההווה, מלוקטת מן המחברים 
המקוריים״, שכללה 38 כרכים. ביהוד נודעה חשיבות לדבר, 
שהיסטוריה זו הקיפה לא רק את עולם־המקרא והעולם 
הקלאסי, אלא אף את יבשת־אסיה כולה. החשוב במשתתפים 
היה ג׳ון קמבל ( 11 ־! 1 קמ 031 ), שעסק גם בזמנים הקדומים 
ביותר וגם בזמן החדש, סייעו בידו ג׳ורג׳ סיל (־ 521 ), 
מתרגמו של הקוראן לאנגלית, שכתב על תולדותיה,מזרח! 
הכומר ג׳ון סוינברן (־ 11 ז 11 נ 1111 ,״ 5 ), שעסק בקרת־חדשת, 
תורכיה, הודו, סין ומונגוליה! אדצ׳יבאלד באואר (• 1 ־״\ 80 ), 
שחקר את תולדות רומי! ז׳ורז׳ סאלסאנאצאר (ז 323 ח 13 ז! 531 ?), 
שעסק ביהודים וכיוונים. הכוונה היתד, לחיבור אנציקלופדי. 
הוא כלל הרצאות נטולות קשר ורציפות על חבלי־ארץ 
נפרדים שונים. בעיקרו היה זה לקט-דברים! וכשנחשפי 
הטעויות המרובות שבו, ביהוד בתולדותיהן של סין ואירופה 
הצפונית, הופסקה מלאכת התרגום לגרמנית באמצע. המחברים 
היו בלתי־ביקרתיים בדרך טיפולם בסיפורי־המקרא ובמי־ 



289 


וי::וריונרפיד, 


290 


תוסים העתיקים. לדוגמה: הם זיהו את פו־הי, מייסד הקיס¬ 
רות הסינית עם נח. 

השפעתו של וולטר נראית בחיבורו "דורו של לואי 
( 1752 ), שקבע אמת־מידה חדשה לשיהזורה של תקופת 
מאחר שהנושא לא היה רחוק ביותר מזמנו של וולטר, העיז 
חיבור זה (פחות מחיבוריו הכלליים) על חוסר חקר אותנטי 
ר,״מסה על המידות״ שלו (נכתבה ב 1744 — 1756 ) מראה על 
כשרונו להטיף לרעיונותיו. סונטסקיה, ביחוד בחיבוריו,.עיו¬ 
נים על גדולתם וירידתם של הרומאים״ ( 1734 ) ו״רוח־ 
החוקים״( 1748 ), זנה ליתר כבוד מצד ההיסטוריונים האקא־ 
ימיים של אותו זמן. דוד יום (ע״ע), ב״מסנת טבע־האדם", 
היה סבור, שהשתמש במתודות של ניוטון לבדיקת ענינים 
שמחוץ לטבע הפיסי, כגון המדינאות. חיבורו על ,תולדות 
אנגליה" היה הנסיון המוצלת הראשון להתמודד עם הסופר 
הצרפתי רסן (מ 1 <ן 81 ). שהחזיק במקום הראשון בשדה זה 
כפה עשרות בשנים. גם כאן הראה יום כושר ניתוח נמעט 
מדעי. אך ב״שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית" 
עלה בידו של גיבון להציע צירוף מוצלח יותר בין חקר- 
הקדמוניות של המלומדים וביו עיוניהם של ה-פילופופים". 

אבל לא תקופות היסטוריות ולא בני־אדם בודדים אינם 
בעלי אתידות או עקיבות מספקת נדי להוות מערכת סגורה 
ומסוגרת! ואפילו ב״עידן־השנל״ יש פרצות בחומה - 
חלונות, שדרכם יכולים התעלומה, הרגש והרומאנטיות לפרוץ 
פנימה. במידה מפויימת נעשתה המחשבה האנושית השב־ 
לתנית בעלת צביון היסטורי יותר ויותר משום שמוכרחה 
היתה להתייצב פנים אל פנים סול הקשיים והתמיהות 
הטמונים בה עצמה. דחיפה נוספת לחקר היסטורי ניתנה ע״י 
נסה סופרים. שניסו לצייר להט בני-אדם ב״מצב הטבעי״ — 
ניסו לראות בני-אדם אלה בתנאי־הקיום המיוחדים להם 
ההתעניינות בחברות קמאיות בחלקי־עולם ידועים רק במקצת 
וההתפעלות מצדדים מסוייסים של התרבות הסינית, עוררו 
את דמיונו של חוקר העבר. במשך כל ימי המאה ה 18 רווחת 
היתד, באנגליה אידיאליזאציה של התקופה האנגלו-סאנסית, 
שבה, כפי ששיערו, היו קיימות חירות שלמה וחוקה מושלמת 
באופן שאיו לו, לאדם המודרני, אלא לחזור לעקרונותיה 
המקוריים. עצם המתודה המדעית וההתעניינות החדשה בתר¬ 
בויות זרות ובעמים רחוקים סייעו להכשיר את האינטליגנציה 
להשקיף על הדת (אם לא על התרבות) של אירופה במידה 
ססוייסת של יחסיות. אפילו בדמות אפייניח לסאה ה 18 
כאלכסנדר פו׳פ (ע״ע) נראו סימנים של רומאנטיות! ואדוארד 
גינון הוא מאותם שנתעוררו לכתוב היסטוריה ע״י מראה 
ההריסות של רומי העתיקה. ב 1746 נתב ז׳ן בטיסט דה לה 
קירן דה סנט־פלה (£ץג 1 ג?-:>ז 1 !!ג 5 ) על אבירי יה״ב, וב 1755 
הרצה סלה (מ 11 ג 1 \) בז׳נווה בטון רומאנטי על הסאגות 
הסקאנדינאוויות. סמוך ל 1735 הניא חקר הומרום לידי נסיון 
להחיות את רוחה של חברה הרואית ופאטריארכאלית. סמוך 
ל 1753 עשה רוברט לאות 0 לט^\<^ 1 ) באוכספורד ,היסטורי־ 
זאציה" של החברה הפאסטוראלית המקראית. והראה כיצד 
מצאה חברה זו את ביטויה בשירה. פרידריד מיינקה ציין, 
שד״איגרות על אבירות ורומאנסה" מאת ריציארד הרד 
(.(!!□ 9 ) הבהירו לראשונה (ב 62 ד 1 ) כיצד יש לדון על 
האדריכלות הגותית על־פי הגדרים המיוחדים לה, ושאין 
לפטור אותה כגילוי של טעם־פגום סתם, ולא להרשיעה על 
שום שאינה תואמת עם אפות־המידה היווניות. עד 1765 , 


כשהופיעו ה״שרידים" של פרסי וטיפחו את החיבה לבאלאדות 
(שירי אוסיאן [ע״ען הסזוייפים נתפרסמו ב 1762 — 1765 ), 
נתנה אנגליה את הדוגמות העיקריות לטרם־רומאנטיות זו. 

מכאן ואילך צועדת גרמניה בראש. יוהו יואכים וינקלמן 
(ע״ע), אע״פ שהאמין בתקפו המוחלט של אידיאל־היופי 
היווני, ידע לצרף להשקפה זו את הרעיון בדבר התפתחותו 
ההיסטורית של אידיאל זה. בחיבורו "תולדות האמנות של 
ימי־קדם״ ( 1764 ) "פיתח רעיון מקורי ועסוק, והוא, שקיימת 
היסטוריה של האמנות, שאין לערבבה עם הביוגראפיות של 
האמנים: היסטוריה, שהיא עצמה מתפתחת באמצעות פעלם 
של האמנים הבאים זה אחר זה, בלא שהתפתחות זו תהא 
מודעת להם." מרעיון זה אפשר היה להסיק מסקנות מרחיקות 
לכת יותר באופן שאמות־המידה היווניות לאמנות נתפסו גם 
הן ביחסיות מבחינה היסטורית. כן אפשר היה להרחיבו 
על־פני תחומים אחרים, וסופו שיצר (בין השאר) את הצורך 
בהיסטוריה של ענפי־הדעת השונים, אף כשעדיין לא היו 
הסופרים מסוגלים לספקו בראוי. ב 1768 הופיע הנוסח הראשון 
של 005011101110 ס! £1 צ 111 ם 0 זג 1 גח!ס מאת יוסטוס מזר (ע״ע). 
שעתיד היה להשפיע השפעה בולטת על הבאים אחריו, לא 
רק בזכות השימוש הנרחב והביקרתי, שהשתמש בתעודות 
מקודמת, אלא אף בזכות רעיונותיו. הוא עצמו נתון היה 
במידה מרובה להשפעות אנגליות והטעים, שהגוף המדיני 
אינו צירוף מכאני, שהחוקים והמוסדות מקורם בנסיונו 
ההיסטורי של עם ושמן הראוי לשמור על המנהג והמסורת. 
לא היתד, לו אהדה לצד הדתי והאבירי של יה״ב, אע״פ 
שהשירה הגרמנית של יה״ב משכה את לבו. העריכו אותו 
על שום הראליזם ההיסטורי שלו — הוא היה מקורי, שנן 
היה הראשון שכתב היסטוריה חברותית, והראה לראשונה את 
הקשר בין החיים הכלכליים ובין הארגון המדיני, וכן עמד 
על חשיבותו של תולדות-התרבות לגני ההיסטוריה הקונם־ 
סיטוציונית. אפשר, שהקדים את הרומאנטיקנים והשפיע על 
ניבור (• 11111 ( 19101 ) במה שייחס לגרמניה העתיקה מה שראה 
באיכרים הסאכסוניים שבימיו. 

רוסו (ע״ע), אע״פ שלא היה לא היסטוריץ ולא בעל 
חשיבה היסטורית, השפיע בדרך כלל השפעה מרובה על 
התפתחותה של ההיסטוריוגראפיה, ניחוד בגרמניה, רעיונו, 
שהתרבות והחברה המודרניות טומנות בחובן גורמי־שחיתות. 
הביאו אותו לידי האדרת העבר הרחוק והערצת פשטותו של 
האדם הקמאי. הוא הורה, שהאיכר החפשי הוא הלב הבריא 
של אומה, והיפנה את תשוסת־לבם של הבריות לתפקידם 
של שפלי-המעמד בהיסטוריה. לא רק המחשבה המנתחת. 
אלא אף החמימות והרגש שבלב היו לו לעזר נדי להבין את 
היפעלויוחיהם של בני־אדם ונטיותיהם הבלתי־שבליות. תבי¬ 
עתו להבין לנפש הילד בתקופת חינוכו בעזרת הדמיון הפורה 
והחודר לסתרי־הדברים — תביעה זו אפשר היה לתתה עניין 
גם לחקר ינקותו של המין האנושי. ע״י מה שהטעים את 
הרציפות של מסנת־החיים בגוף המדיני — את האחדות 
האורגאנית של המדינה או של העם — סלל את הדרך 
להשקפה, שהמוסדות והחוקים צומחים מתוך רוחו של ה ע ם, 
שהוא חטיבה אורגאנית. בדרך כלל השפיע, איפוא, השפעה 
מרתקת לכת על התנועה הרומאנטית לצדדיה השונים. 

אע״פ שגתה (ע״ע) הגדול נכון היה לאסור מלחמה על 
חקר־קדסוניות סתם, להטיל ספק באפיה המדעי של הלמדנות 
ההיסטורית המוסכמת, ולראות כמה חזק הוא המשפט הקדום 



2)1 


חי: 2 וריוגרפיה 


292 


הבלתי־מודע המסתתר מאחורי סשפסים היסטוריים הרבה, 
הוא תופס כיום בתולדות ההיסטוריוגראפיה מקום הרבה 
יותר חשוב מכפי שייחדו לו בעבר. רוחב־רוחו איפשר לו 
להקיף את מדע־הטבע. מצד אחד. ואת ההיסטוריה, מצד שני, 
בעוד שדמיונו ומבסו החודר הכשירו אותו להוקיר הרבה מן 
הדברים, שהיו קלאסיים ביסודם. ודברים הרבה שהיו אפיינים 
לדומאנטיקנים. דומה, שהיתר, לו אחיזה במוחלט וגם ביחסי, 
שהתעניין בכללי וגם בפרטי, וששאף להקיף במבטו את כל 
הדראמה כולה של חיי־האדם עלי אדמות. גתה ידע להעריך 
כנסיה ג 1 תית בביטוי של חיי־אנוש, וידע גם להבחין ברעיונות 
דינאמיים, שמחוללים התפתחות היסטורית. והעיקר: מעבר 
לתופעות הנצפות, בהיסטוריה כמו בביולוגיה, ידע להבחין 
בזרם־החיים גופו. היה זמן והעריך את יוסטוס מזר, ובזמן 
אחר — את ניכור. כשהוא קולט מקצת ממבחר ההשפעות 
שבדורו, ועם זה מחולל בהן תמורה. 

אולם האיש, שרישומו היה ניכר ביותר בעיצובה של 
תפיסה היסטורית חדשה בעשרות־השנים האחרונות של 
המאה ה 18 , היה יוהאן גוטפריד הרז־ר (ע״ע); בדומה לאחרים 
שנזכרו למעלה, היה גם הוא פילוסוף יותר מהיסטוריון. ובכן 
מחוז לתחומה של ההיסטוריה האקאדמית, במובן־מה היה 
פריה של תקופת־ההשכלה, אע״ס שמעודו לא זנח את 
הדפוסים החיצונים של הרעיונות על חיי האדם וגורלו, שהיו 
מורשת הנצרות. הרדר הושפע מרוסו, אבל גם ממונטסקיה. 
ואולי מויקו. את ההיסטוריה ראה כצומחת ועולה מתוך 
העולם הטבעי וקשורה בו קשר הדוק, ולא עוד אלא שהרחיק 
ללכת ממונטסקיה בהערכת חשיבותן של ההשפעות הטב¬ 
עיות. את מערך הצורות הטבעיות ראה כסולם עולה — 
אבנים, גבישים, מתכות, צמחים ובעלי־חיים, והאדם היה 
בעיניו אחרית ההתפתחות, נזר הבריאה. והאדם האירופי 
נעלה על כל שאר בני־האדם, מסיבות גיאוגראפיות ואק¬ 
לימיות. אולם הרדר הטעים את האינדיווידואליות בהיסטוריה; 
עמים, תקופות ותרבויות היו בעיניו יחידות בעלות אישיות 
מיוחדת, שלכל אחת מהן היתד, תכלית עצמית, וכולו ביחד — 
מעשירות את החיים ע״י עצם השוני שלהן. על־פי השקפתו, 
איו ההיסטוריה אלא פרי פעולתם של טיפוסים שונים של 
מנטאליות גזעית, או אופי לאומי או רוודד,קיבוץ; אך קצרה 
ידו מלהסתייע בתפיסה ז 1 כדי לראות אף את הגזעים, את 
האומות ואת רוה־העם ( 151 :>ז!״ 11 טע) עצמם כפריו של נסיון 
היסטורי — כ ת ו צ א ו ת קודם שהפכו להיות סיבות. את 
התרבות ראה כחטיבה אורגאנית, באחדות וכרוח, שמתגלית 
בחוקים. בנימוסים, בלשון, בספרות ובאמנויות. לכל אומה 
ייעוד משלה -- התרומה. שעליה לתרום להיסטוריה: עמי¬ 
ד,מזרח מוסרים את השגיהם לעולם הים התיכון, ואילו יוון 
ורומי מוסיפות למורשת־האדם את הפרי ד,אפייני להן. אומה 
מודרנית תוכל להתפתח כראוי לה אם תהא יונקת מעברה, 
שבו תמצא את רוחה האמיתית. גרמניה תוכל למצוא את 
רוחה ע״י התעמקות בשירת יה״ב שלה. שוב רואים אנו כיצד 
באה, אחר חדצדדיותו של "עידן השכל", תנועת־המטוסלת 
לצד שכנגד — התלהבות מוזרה מן הזמנים הקדומים. הרדר 
לא היה הוגה־דעות שיטתי: אבל מאחר שזרק לחלל־העולם 
רעיונות תוססים מרובים כל־כך, זכה להשפעה מפליאה במשך 
עשרות שנים. ספרו, "רעיונות לפילוסופיה של תולדות- 
האנושות״ ( 1784/91 ), שינה את מושגיהם של רבים על 
תכנה של ההיסטוריה, ונעשה מקור להשקפה גנטית יותר, 


אורגאנית יותר, על כל מהלך־הדברים בזמן. אף אם סייע 
חיבור זה לעורר לאומיות רומאנטית בגרמניה של המאה ה 19 , 
שימש גם כמקור־השראה לאותן התנועות הלא־גרמניות, 
שצצו ממזרח לגרמניה והתריטו בנגד היוהרה הטוטונית. 
טעות תהא זו לדמות, שהרדר ביקש לתרום תרומה להאלהת 
המושג הגרמני של "מדינה". 

3 . ל י ד ת ה ש ל ה ה י ס ט ו ר י ה ה א ק א ד ם י ת ה מו¬ 
דרנית. עד שעה זו — אע״פ שהמנזרים מילאו תפקיד 
חשוב בהתפתחותה של ההיסטוריוגראפיה — פעלו האוני¬ 
ברסיטות בכיוון זה אך במידה מועטת ביותר. אפשר, שאין 
לתמוה על כך, שההתעוררות לשינוי המצב מבחינה זו באה 
מגרמניה! כי המבנה המורכב של הקיסרות הרומית הקדושה 
הביא מזמן לידי פלוגתות משפטיות וחוקתיות, שהצריכו חקר 
מקצועי וביקרתי של התעודות המקוריות. המשפטנים זקוקים 
היו, לכל הפחות, לקצת ידיעות בהיסטוריה; כ״ב תלה התפת¬ 
חות בלימודים הקלאסיים ובחקר־המקרא, ואפילו בהיסטוריה 
הכנסייתית: ומשנות ה 60 של המאה ד, 18 גדל במידה ניכרת 
מספרם של אגודות־המלומדים וכתבי־העת, שהיו מוקדשים 
להיסטוריה. העשורים האחרונים של המאה ד, 18 היו עת־ 
רצון. חישבו ומצאו, שמתוך אלפיים חיבורים לערך, שראו 
אור בגרמניה במשך שנה אחת סמוך ל 1770 , עסק החלק 
החמישי בהיסטוריה — פרופורציה גבוהה מזו, שנמצאה אז 
בכל ארץ אחרת. אך באותה תקופה עצמה, כפי שמראה 
הסקר, שערך דניאל מורנה היו, לכל הפחות. 

25% מן הספרים בספריות הפרטיות בצרפת בעלי אופי 
היסטורי. באופק כבר נראה שחרה של תקופה חדשה וסוף־סוף 
נראה היה, שהמחקר ההיסטורי מתכונן על בסיס מוצק. 

בעבר היה החינוך ההיסטורי בגרמניה כסוף לתאולוגיה 
ולפילוסופיה, או נחשב בסיוע לעוסקים בחקר־המשפט או 
בספרות הקלאסית. חלק גדול מן המחקר הרציני בארץ היה 
יבש ובבד, מוקדש להיסטוריה מקומית ושקוד על פרטי- 
פרטים. עיקר ההתקדמות תל במדעים, שאינם אלא מקצועות־ 
עזר להיסטוריה, כגון סדר־הדורות וגאוגראפיה. מכסה סיבות 
נוצר מצב, שאיפשר לאוניברסיטה של גטינגן לסקור במבט 
רחב יותר כל אותו שדה־מחקר ולנסות את כוחה במפעל, 
שהעלה אותה, לכל הדעות, למעמד של מנהיגות ביבשת- 
אירופה בעשרות־השנים הראשונות של המאה ה 19 . 

אוניברסיטה זו נוסדה ב 1734 ע״י אחד מן הנסיכים- 
הבוחרים של ר,אנוסי, שהיה גם מלך אנגליה, ג׳ורג׳ 11 . 
מגעה עם אנגליה קירב אותה לרעיונות ליבראליים לא רק 
בתחום המדיניות, אלא אף בתחומים אקאדמיים מסויימים — 
למשל, במחקר התאולוגי. ;תר על בן: בגטינגן נשתלטה 
המגמה ליתן גיוון היסטורי ברור להוראה במקצועות התנ״ך, 
הדת (הנוצרית) וספרויות יוון ורומי. כמו־כן יש לציין את 
מעמד־המנהיגות, שזכתה לו גטינגן בהוראת המשפטים וחסדי- 
נאות. מקצוע ההיסטוריה קיבל באן אופי מיוחד ומשמעות 
מיוחדת על שום הנטיה לקשור אותו בבעיות־ההווה. אפשר. 
שהיה זה אף לברכה למחקר ההיסטורי מה שהפילוסופיה — 
ליסוד, שנעשה עתה מפוקפק מצד השפעתו על ההיסטוריה — 
הועמדה בצל בגטינגן. אכן, עמדה עוינת כלפי הדוקטרינא־ 
דיות הצרפתית התחילה מציינת אוניברסיטה זו. המתודות 
המדיניות של הבריטים, שהן נסיוניות יותר, היו קרובות 
יותר לרוחה. היא נודעה בקהל כמתרחקת מן הנטיות העיוניות 
של מקצת אוניברסיטות גרמניות אחרות וכשוקדת יותר על 



293 


דיפנדריוגרפידז 


294 


חקר היסטורי קונקרטי. אהדותיה המדיניות ומסורותיה המח¬ 
שבתיות נועדו להפוך אותה למרכז חשוב של התנגדות 
למהפכה הצרפתית. 

אפשר. ניתן לומר, שבסופה של המאה ה 18 , התנועה. 
שבאמת הזריעה זרע ושנועדו לה עתידות, היתה התנועה 
האקאדמית, שקמה בגטינגן. ראשוני המשתתפים בה לא היו 
כלל ובלל אישים מזהירים ומפורסמים כל־כך כמקצת בני- 
זמנם, שהיו כותבים על העבר. הדרכים, שבחרו בהן בדי 
להבטיח להיסטוריה מעמד נאות יותר באוניברסיטה, היו 
בתהילה, במובן, ממין פשוט. יוהאן כריסטוך גאטרר (-) 03 
""ז), שישב בקאתדרה להיסטוריה בגטינגן מ 1759 ואילך, 
נחו ביכולת לסקור את מצבו ומעמדו של לימוד־ההיסטוריה 
בזמנו, ואח״כ להחליט על השיטות הדרושות. הוא הקים 
מנון, יסד כתב־עת היסטורי, וטיפח את המדעים השונים. 
המשמשים מקצועות־עזר להיסטוריה — מדע הדיפלומאטיה, 
למשל. מתקנא היה, מפני שאיש־הננסיה הצרפתי דוזף באר 
(:״■ 831 ! 1692 — 1764 ) עדיין נחשב לראש הכותבים על 
תולדות גרמניה (בזכות ספרו "היסטוריה כללית של גרמניה", 
11 כרך, 1748 ), כמו שהיה פול דה ראפן במשך זמן מרובה 
בן־הסמך הכללי לתולדות אנגליה. הוא קבל על דרני־ההוראה 
של תולדות גרמניה הקיסרית כלימוד־עזר ללימודי המשפט 
הציבורי ועל תפיסת ההיסטוריה הגרמנית כשורה ארונה של 
מלבים, מלחמות, חוזי־שלום וכדר, בלא כל נסיון לעמוד על 
הקשרים שבין המאורעות, על כל פנים, סתם תרשים של 
תולדות־הקיסרים דבר ריק היה בעיניו. הרי דוד יום, שגעשה 
בו־סמך לתולדות־אנגליה, תקר לא רק במעשי־המלנים אלא 
אף בדיוני הפארלאמנטים! וגם ההיסטוריונים של גרמניה, 
אמר גאטרר. חייבים לעיין בדיוני הרייכסטאג באותו אופן 
עצמו. מלומד זה הגה גם תכנית ׳'הוצאת מהדורה ביקרתית 
של המקורות לתולדות־גרמניה. 

בין השאר העלתה גטינגן את ה״היסטוריה העולמית" 
לשלב חדש בהתפתחותה. שלושה פן הפרופסורים שלה, 
גאטרר, אוגוסט לודויג פון שלצד(■ 51:1402:0 ) ויומם פון פילר 
(ע״ע), כונו בזה אחר זה "אבי ההיסטוריה האוניוורסאלית". 
קודם לכן ניתנה בגרמניה להיסטוריה המקומית השיבות 
מרובה מדי. ולעיתים קרובות מדי רובזה תשומת־הלב בעסקי 
משפחות, ננסיות וערים. עכשיו אמרו, שתהייה ההתעניינות 
בהיסטוריה האוניוורסאלית מחלצת את המחקר מאפיקים 
צרים אלה. הפרופסורים של גטינגן טענו, שהמקצוע התנוון 
ונפשה החלק הקפוא ביותר בתבנית־הלימודים — סתם שורה 
של שמות ותאריכים, במשען ללומדי הספרות הקלאסית 
והמקרא. ההנהגה בתחום זה, טענו, עברה לאנגליה, ש״ההים־ 
טוריה האוניוורסאלית" שלה (שהוזכרה למעלה), רבת־ההקף 
ורבת־המשתתפים. היתה לדבר שבאפנה ביבשת־אירופה. 
להיסטוריונים של גטינגן סייעה העובדה, שפעלם בשדה זה 
עמד בראש וראשונה בסימן צרכי ההוראה. מאחר שהתחילו 
בחיבורם של ספרי־לימוד קטנים־ביחס, סיגלו להם בנקל 
נקודת־מבט מקפת ולא התקשו לראות את תולדות־האנושות 
כחטיבה שלמה אתת. החיבור האנגלי העצום של תולדות- 
העולם מחולק היה לשורה של היסטוריות גליליות, ארוכות 
ונפרדות: ואילו אסכולת גסינגן הטעימה עכשיו את עובדת 
קיומן של תולדות־האנושות. שהן יותר מסנופן של היס¬ 
טוריות לאומיות מרובות. 

ה״פילוסופים" הצרפתיים טענו לתפיסה של היסטוריה 


ממין אורגאני, שמתפקידה להראות את התקדמותו של גזע- 
האדם. סופרי גטינגן נכונים היו לקבל רעיון זה מן ה״פילו־ 
סופים", אך מנוי וגמור היה עמהם לבצע את התכנית מתוך 
הסתמכות מועטת פד כמה שאפשר על ההסק ההגיוני והעיון 
המופשט ומתוך השענת ביאוריהם — עד כמה שאפשר — על 
העובדות הוודאיות. בין השאר הכניסו לתיאור־ההתפתחות 
מנה גדולה הרבה יותר של תולדות־התרבות, ואף באו לכלל 
דעה, שבהיסטוריה האנושית, כחטיבה אחת שלמה. נודעת 
חשיבות יסודית לתגליות ולהמצאות. במשך זמן מסויים 
עמלו להרחיב את היריעה, כשהם גאים על העובדה. שמספר 
גדול יותר ויותר של ארצות מזרחיות ועמים רחוקים נכללו 
בחיבוריהם על תולדות-הפולם. הם דנו בשיטת מיונם של 
עמים כאלה ובחנו את יחסי־הגומלים ביניהם, ונתחוור להם 
שבמחקרים ממין זה יש חשיבות מדובה לחקר־הלשון. תוהים 
היו, מאימתי ניתן לראות את תולדותיה של ארץ ססויימת 
כהיסטוריה, שקנתה לה אופי,אוניוורסאלי". הגות היסטורית 
מעניינת נתנו לנו בשעה שדנו והתווכחו על שאלות כגון 
איזה פן המאורעות יש לראותם כ״גלובאליים". או מה הם 
תאריכים המספקים את הבסיס לחלוקה נכונה ל״תקופות". 
לסוף, הקנה יוהאנס פ(ן מילר להיסטוריה האוניוורסאלית 
יתר אחדות ויתר אורגאניות ע״י מה שצמצם במידה ניכרת 
את תחומה: בלא שזנח את המגמה להציע את פרשת 
התפתחות־האדם בדרך כלל, השקיף על התפתחות זו, בגלוי 
ובמפורש, פנקודת־פבט אירופית. מכאן ואילך היה מנהגו 
של ה״היסטוריון הכללי" לטוות את סיפור־המעשים דרך 
העולמות המקראי והקלאסי. ואח״ב לעסוק באירופה ובהת¬ 
פשטות האירופית מעבר לים. 

התעניינותה התוססת של גטינגן בבעיות־המדינה עשתה 
אוניברסיטה זו למקור השראה לקו של התפתחות, שלפעמים 
קרובות מייחסים אותו לרנקה (ע״ע). ההיסטוריונים של 
גטיננן ראו בגילוי אמריקה את ראשיתם של הזמנים 
החדשים — מאורע זה יכול היה להיחשב ל״גלובאלי" במידה 
שקשה היה, אפשר, לייחסה לתקופת הרנסאנס. בתחילת 
המאה ה 19 באו המלומדים של גטינגן לכלל הכרה, שבדורות 
האחרונים קנתה לה אירופה — וביחוד אירופה המערבית — 
את המנהיגות ה״גלובאלית" ונעשתה הכוח המניע במהלך 
ההיסטוריה האוניוורסאלית. אכן, לערך מ 1500 נתרמה 
הפרשה העיקרית של התקדמות־האדם באירופה המערבית, 
שיתרון מעלתה נבע מהתפתחותה של מדינה מסוג חדש 
בתוכה — סוג, שהצטיין בארגון מעולה — וממה שקוראים 
"מערבת־המדינות האירופית". אנשי־מפשה מדיניים ובן סו¬ 
פרים מדיניים הירבו לדון בתכונותיה המיוחדות של מערכת־ 
מדינות זו, והסבירו את העקרון המנצח עליה — העקרון 
של "אזון־הכחות" (ע״ע). המערכת נחשבה ליחידה בפינה, 
מאחר שייצגה עולם של מדינות בעלות גודל בינוני ולא 
קיסרות רחבת־ידיים משתרעת לכל עבר, ופירושו של דבר — 
קיומם של כמה מרכזים עצמאים של חיי־תרבות באירופה 
במקום האחידות, שהיה יוצר ארגון אהד ויחיד. ובאמת שימש 
איזון־חכוחות כערובה לקיומן של מדינות קטנות, ואיפשד 
להן למלא תפקיד עצמאי במדיניות הבינלאומית — מנע 
אותן מלהיות גרורות סתם. 

בבל אלה אפשר לנו לראות את התפתחותו של אותו 
שדה־פחקד, שאוסות־המערב הורגלו לציינו כ״היסטוריה 
מודרנית״. במאה ה 19 ניתן לתחום זה צביון סדיני בולט. 



295 


ה״סטוריונרפיה 


296 


כשענייני-התרבות הוסעמו בו פחות — ועסקי מדיניות-הכוח 
יותר — מכפי שהיה הדבר בדורו של וולטר. כל זה אירע 
לא מפני שגברו האידיאלים הפרוסיים בלבו של ראנקה, 
אלא מפני שמורי־גטינגן הליבראליים, האננלופיליים, שילבו 
את המחקר ההיסטורי יותר ויותר עם עולם המדיניות 
המעשית. מהם — וביחוד מהרן (ע״ע), בתחילת המאה 
ה 19 — ירש ראנקה את רעיון ההיסטוריה של מערכת־ 
המדינות האירופית. 

האוניברסיטה של גטינגן מילאה תפקיד חשוב גם בקידום 
המחקר של ההיסטוריות הלאומיות. בתחום זה נתבלטה דמותו 
של אוגוסט לודויג פון שלצר (ע״ע), שבילה שנים אחדות 
בשוודיה ואסף חומר לתולדות אירופה הצפונית. אח״ב הלך 
לפטרבורג, וכאן נתן את הדחיפה החשובה הראשונה להיס־ 
טודיוגראפיה רוסית, כשהוא מעבד תכנית למחקר ומסייע 
באיסוף־תעודות. מ 1769 ואילך הגה את הרעיון להפוך את 
גטינגן למרכז גדול של לימודים רוסיים! ועוד קודם לתאריך 
זה הביאה הביקורת, שמתח על ה״היסטוריה האוניוורסאלית 
האנגלית" הגדולה (וביתוד על חלקה הדן באירופה הצפונית), 
לידי הפסקת התרגום של חיבור זה לגרמנית. מכאן ואילך 
נחשב החיבור האנגלי למפעל, שהוא למטה מרמת התביעות 
הגרמניות: ובמקום להמשיך בתרגומה של עבודה זו הוחלט 
להשלים את הסדרה ע״י חיבורים חדשים ומקוריים, שבהם 
נועדה אירופה הצפונית להיות הלקו של שלצד, בעוד שתל¬ 
מידו יוהנס פון פילר (ע״ע) נתבקש להיות אחראי למדור 
של שווייץ, אך אפילו אמות־המידה הגרמניות החדשות 
רחוקות היו מלספק את הדרישות של ימינו. עדייו סבורים 
היו באותו זמן, שמלומד בודד יכול להשתלט על חוסר- 
המקורות לגבי כל מהלך ההיסטוריה של אומה מסויימת. 

חשיבות מיוחדת יש לייחס לעובדה, שההיסטוריונים של 
גטינגן קיבלו עליהם לקבוע אמות־מידה אקאדסיות לטיפול 
ביקרתי במקורות. לא תמיד היה המעשה נאה כמו המדרש, 
אבל בין 1802 ו 1809 הוציא -מלצר מהדורה ביקרתית של 
ה״כרוניקה של נסטור" הרוסית, שנועדה לשמש דוגמה 
להוצאות ממין זה ושיותר מכל דבר אחר היא מקרבת אותנו 
לתחום פעלם המהולל של ניבור וראנקה. שלצר השווה 
כתבי-יד; עמל להחזיר את הנוסח לישנר; ניסה לעמוד על 
שרבובי כתובים וקלקולי כתובים, וביקש לגלות את המקורות 
הקדומים יותר. שבעל הכרוניקה השתמש בהם. את חוסר- 
הפקודות הקדום יותר בחן אף בשעה שיכול היה רק לנחש 
את קיומו — כלומד, גם במקום שלא עמדה לרשותו גירסה 
עצמאית שדירה וקיימת. דן היה בשאלה אם בנקודה מסויימת 
בפרשה יכול היה המחבר לדעת ידיעה ממשית את הדברים, 
שכתב עליהם. בפה מלא הודה, שבכל אלה הלך בעקבותיהם 
של חוקרי כחבי־הקודש והספרות הקלאסית, ושטיפולו ב״נס- 
טור" מיוסד על העיקרים המקובלים במהדורות ביקרתיוח 
של הברית החדשה. פעם נמלך בדעתו של פרופסור לפיסיקה 
בשאלת האפשרות של חסימת הבוספורוס לשיט ע״י שלשלת; 
אבל אפילו בכגון זה הקדימוהו חוקרי־המקרא, שהרי גם 
יוהן דוד מיכאלים (ע״ע) נסתייע ברפואה ובפדעי־טבע 
שונים. שלצד חזה את שיטות־החקירה של העתיד כשאמר, 
שבעתיד יהא תוקר־הטבע נוסך אור על הטרם־היסטוריה; 
שום חומר־מקורות גרמני לא זכה עד אותו זמן לסוג הטיפול, 
שזכתה לו ה״ברוניקה של נסטור" מידי שלצד. הוא הזר 
והביע את המשאלה של גאטרר בדבר פרסום המקורות 


לתולדות־גרמניח, ואחדים מתלמידיו היו ממייסדיו של המפעל 
המפורסם: 103 ז 11$10 ־ 1 6 ג 1 מגת 0€11 3 ;)ח 1£ חטת 0 !א. 

נציגיה של התנופה האקאדמית לא הצטיינו במקוריות 
בולטת. תפיסת־ההיסטוריה, שעוצבה בגטינגן בעשרות־השנים 
האחרונות של המאה ה 18 , מדגמת את הדרך, שבה שאל 
המחקר ההיסטורי רעיונות ושיטות פענפי־ליפוד אחרים, ואף 
מתחומי־הגות, שהיו מחוץ לתחום האקאדמי מכל וכל. אך 
הפרופסורים של גטינגן מילאו תפקיד ראשוו־בפעלה, כששאלו 
אחדים מרעיונותיהם מן ה״פילוסופים" הצרפתיים, ואחדים 
מן התנועה הרומאנטית, ועם זה סיגלו למטרותיהם המיוחדות 
את הדרכים המקצועיות של חוקרי כתבי־הקודש והבלשנים. 
הם בתרו במזיגה הנכונה ויצרו סינתזה ביו ה״פילוסוף" 
וה״מלופד", וכך עלה בידם ליצור דבר. שאינו רחוק מן 
המבנה המקובל של היסטוריה כללית חדשה. 

4 . התנועה הרומאנטית. התקדמותה של ההיס¬ 
טוריוגראפיה בסופה של המאה ה 18 ובעשורים הראשונים 
של המאה ה 19 היה בה הרבה יותר מהתפתחות-סתם של 
מקצוע־לימוד מסויים. התקדמות זו כללה פרק חשוב בפה 
שיש לראותו כהיסטוריה מקפת יותר של הנסיון 
האנושי. תנועות אירופיות בעלות חשיבות יתרה עתידות 
היו להטביע את רישומן המתמיד על יחסו של האדם אל 
העבר, על היחסים בין העבד וההווה. ועל התפתחותה של 
התודעה ההיסטורית. התוצאה השלמה מן השינויים שנתהוללו 
ראויה להשוואה עם "המהפכה הפדפית" של המאה ה 17 , 
וגרמה לה, לחשיבה ההיסטורית, שתהא במשך זמן מסויים 
בעלת חשיבות לא פחותה מזו של החשיבה המדעית. אקטון 
(ע״ע) נכון היה לראותה כדבר רב־משמעות ומהפכני יותר 
מחידוש הלמדנות העתיקה בתקופת־התחיה. מכאן ואילך 
עומדת תרבות־המערב בסימן המגמה ההיסטורית. במאה ה 19 
.,נראתה כל מחשבה כמופניח להיסטוריה". 

למרות שאיפתם לבאר כיצד קרה הדבר. שהעבר נהפך 
להווה, העריצו הסופרים ה״פילוסופיים" את ההווה■ במידה 
מרובה כל־כך, שבעיקר הפריכו בו את הגאולה מן העבר — 
את המפלט ממה שנראה להם כדורות של חושך. המהפכה 
הצרפתית הביאה לשיא את הנסיון לנתק את הקשר אל העבר, 
והבעיה המודרנית של מהפכה הוצגה עכשיו לראשונה באורח 
דראמאטי לפני העולם. הציוויליזאציה המערבית ניצבה פנים 
אל פנים — במידה שעוד לא היתד. דוגמתה — מול שאלת 
היחסים הכלליים בין העבר וההווה: הרציפות ההיסטורית, 
השותפות בין דור לדור, משמעותה של המסורת וההסכמה 
הרגילה לסדר שעבר בירושה. 

לפני סוף שנות ה 90 של הסאה ה 18 . ובעשורים שלאחר 
מכן, הורגשו הצדדים השליליים של המהפכה הצרפתית 
הרבה יותר מבתקופות מאוחרות יותר, כשהתועליות שהיו 
כרוכות בה לטווח ארוך זכו ליתר הערכה. הובן כראוי, שאכן 
היה משהו במבנה ההיסטוריה שלא עמדו על טיבו — איזו 
חוליה מקשרת בין דור לדור, שלא ניתן לנתקה, כפי שהוברר, 
בלא להסתכן בשואה גדולה. על תכונתה של חוליה מקשרת 
זו עדייו לא ניסו לעמוד. היא נתפסה כמשהו מסתורי. ציבור- 
המשכילים, שבדורם של ה״פילוסופים" זלזל בעבר, הפך 
עכשיו את העבר למין תעלומה. 

את המהפכה הצרפתית היו מביאים עכשיו כראיה לדבר, 
שכוחות היסטוריים עמוקים — שער אותה שעה לא הבחינו 
בהם — אפשר להם לגבור על שיטות עיוניות טהורות 



297 


היפטו ■יוגרפיד 


298 


ולהכשיל כל נסיוו לצור לעולם צורה חדשה על־פי תכנית 
מסויימת. מתחילה היתד, ההתנגדות למהפכה הצרפתית כרוכה 
באיבה לשכלתנות של ה״פילוסופים", בסניגוריה על העבר, 
בנסיון להעמיד את התאוריד, למבחן ההיסטוריה. התנגדות 
זו הפכה לתנועה מחשבתית בקנה־סידה אירופי, אך ראש 
הדוברים שלה היה אדמונד ברק(ע״ע), שייצג מסורת אנגלית 
בעיקרה. עוד קודם שפרצה מהפכת 1789 בבד קבע ברק את 
עמדתו כלפי ההיסטוריה, מצד אחד. וכלפי ה״פילוסופים" 
הצרפתיים, מצד שני. באחד מחיבוריו ההיסטוריים הראשונים 
גילה הבנה של יזד׳ב, שהיתר, נדירה בעידן־ההשכלה. לאנגלים 
היה ניסיון של מהפכה, כשהוציאו להורג את מלכם במאה 
ה 17 : אד מאז חזרו בתשובה, ובעשורים האחרונים של אותה 
מאה עצמה נתגלו להם המידות הטובות של רציפות, הסכנות 
שבמיגור־שלטון חוזר ונשנה, היתרונות שבקידמה מודרגת 
והחכמה שבמדיניות של פשרה. ההשקפות ההיסטוריות, שהיו 
קשורות ב״משפט המקובל", יצרו בקרב האנגלים יחם של 
כבוד לתקדים ושאיפה חזקה לקדם את ענ״ן־ד,חירות מתוך 
שמירה על הקשר לעבר. הניגוד בין מושגי־החירות של 
האנגלים והצרפתים אחר 1789 עודר שאלות יסודיות בנוגע 
למהותה של ההיסטוריה. 

ברק, שלמרות טעויותיו ונהמותיו, היד, בעל הלד־סחשבות 
היסטורי, נתן את רעתו בעיקר על שאלת היחסים בין העבר 
וההווה, בין ההיסטוריה וחיי־השעה, הוא דיבר בשם הרציפות 
ההיסטורית, בשם המסורת ומצות־הדורות, בשם פה שנראה 
עדייו בהגיון מסתורי, הטמון בחוסר־ההגיון הגלוי־לעין של 
מורשת המשפטים הקדומים. יסטו נתפרסם ביבשת־אירופה, 
ואע״פ שמעולם לא הבינה אירופה הבנה שלמה 0 ,*פר חדור 
כולו ברוח המסורת האנגלית, זכה ברק להשפעה מרובה, 
מפני שנתן נשק ביד אויביה של המהפכה הצרפתית. אם 
מצד אחד סיפק בסיס לראקציה מחשבתית ולשמרנות מדינית, 
הרי מצד שני נעשה הכוח המשפיע העיקרי מאחרי אותה 
תנועה היסטורית הידועה כ״רומאנטיקה". 

תנועה זו נולדה בחלקה מתוך כיסופים למשהו נעלה 
ונעלם — אי־סיפוק מכל מה שהיה פרוזאי ונטול־השראה 
בשכלתנות של המאה ד, 18 . בתולדות ההיסטוריוגראפיה לא 
ייעדר מקומה, ולא רק על שום שהטעימה את חשיבותו של 
הדמיון. במידה מרובה הושפעה, אפשר, לא מאפיים של יד,"ב 
כשלעצמו, אלא מאותו צביון מוזר, לא־ארצי, שאופף את 
כל הכרוך ביה״ב כשהוא מוגש לפני בן הזמו החדש. התגובה 
נגד ח.,פילו 0 ופים" הביאה עמה אהדה נפרזת ליחסם ולתגו־ 
בותיהם של יה״ב לבעיות־החיים! ואלה שנכספו לעולם פחות 
מכאניסטי כיוונו עכשיו את כל לבם אל העבר הרחוק יותר. 
שטובריאן (ע״ע), ב״גניוס של הנצרות' ( 1802 ) וב״מקדשי 
שם שמים״ ( 1809 ), נתן מהלכים לרגש נוצרי מסויים ולתגובה 
בגד האידיאלים האמנותיים של יסי־הקדם האליליים. כתביו 
הראו מר, אפשר לו, להיסטוריון, להשיג כשמכחול־ציירים 
בידו, וקבעו את הדוגמה של העלאת העבר — עבר, שהיה 
טעון אמוציה במידה כמעט מסוכנת. בשיריו מראה לנו 
ולטר סקוט (ע״ע) בני־אדם חולפים על מה שנוהגים לקרוא 
"הדברים הישנים, המצערים והרחוקים, והקרבות מימים 
עברו", וברומנים שלו ניסה להפוך את מגילת־ההיסטוריון 
לתמונה חיה ותוססת. חמשורר ומחבר־הרומאנים תרמו תרומה 
משלהם להתפתחותה של ההיסטוריוגראפיה! והם היפנו 
תשומח־לב לשאלה, כיצד נראתה ההיסטוריה בשביל בני 


הזמן, שהשתתפו בפועל בעיצובה, ומה טעם טעמו בה הם. 
את יכלתם האמנותית הפעילו לשם יצירתם של אווירה וגון 
מקומיים, וגם הראו את החשיבות הנודעת לחוש ההיסטורי, 
וליכולת להתעמק ביסים עברו. מגמתם היתד, להגיש את 
ההיסטוריה כסיפור, ולא כמחקר או כניתוח. תעבו— סבורים 
היו — הוא דבר, שיש להחיותו וללמוד לדעת אותו לשמו, 
בלא לשים לב לכך, אם אפשר להסיק סמנו מסקנות מועילות. 
הדבר האחד — טענו —, שאבותינו יכולים כדיו לתבוע 
לעצמם, היא הזכות, שיחיו מובנים ונדונים על־פי התנאים 
המיוחדים. שבחם תיו. איו להרשיעם על־פי אמות־המידה של 
ימינו. יש להביא בחשבון את החינוך, הסביבה, ואת האידי¬ 
אלים והמטרות השונים של בני-האדם בזמנים אחרים. מקצת 
היסטוריונים רומאנטיים הודו בדבר, ששאפו לצייר את העבר 
באופן, שיריעת־החיים תהא פרושה כרומאן, מקולי (ע״ע) 
סבר, שההיסטוריון חייב לסגל לו כמה מן המידות ומן 
התחבולות הטכניות של סקוט. אמדה סימון תירי (■<־ 1 מ 1 ל 1 ) 
ורנג!ה (ע״ע) נמנים עם ההיסטוריונים שהודו בדבר, שקיבלו 
חלק מהשראתם מסקוט. במשך זמן מסויים היתד, ההיסטוריה, 
שזכתה לתהילה בקהל הרחב, מין היסטוריה, שניסתה להיות 
ביסודה ענף של הספרות. 

במובן־מח היתת התנועה החדשה קריאת תגר על נוסחאות 
מכאניות, על הכללות פזיזות ועל צמצומה של ההיסטוריה 
לתהליך־אירועים בלבד. היא הטעימה אותו צד של העבר, 
שלא יוכל להישנות ולחזור לקדמותו, והיפנתה את תשומת־ 
הלב למיוחד וליחיד שבכל אישיות, ציהף־מקרים, מצב־ 
עניינים, מאורע. נעשה נסיון לראות את העבר בשלמותו 
ולהבין, שהתרבות, הספרות, המשפט והמוסדות של איזו ארץ 
או תקופח אינם קיימים סתם זה בצד זה, אלא מהווים מסכת 
רצופה אהת ומביעים רוח מיוחדת, שמתפתחת באורח ספוג־ 
טאני,ובמידת־מה—באורח בלתי־מודע.הגב׳ דה ספל(ע״ע), 
שכתבה צרפתית ופרסמה ב 1800 חיבור "על הספרות, הנסקרת 
מתוך יחסיה עם המוסדות החברותיים״ וב 1817 את המסכת 
שלה "על גרמניה", הדגימה את הקשר בין הספרות והסגנון 
וביו שאר צידי־החיים, והשפיעה השפעה רומאנטית חשובה. 
כאן, כבמקום אחר, היתד, המסקנה ההגיונית של גישה זו 
הטעמת חשיבותן של הלאומיות והרוח הלאומית, מה שקראו 
הגרמנים בשם 1£58£151 [ 0 ז\; או של רוח־הזמן (ז^ 1£€ ״ 2 ). 
ביו היסאר, נחשבה הלשון כפרי של ה 1$1 ס 88 ז 7011 \, וכן כסימן 
מובהק ללאומיות, כתוצאה של כוחות בלתי־מודעים, שפועלים 
בשכבות עמוקות יותר של הנפש מאותן שבהן נחשפים 
רצונותיהם של בני־אדם. ההיסטוריוגראפיה הושפעה סן 
העובדה, שחשיבותה של הבלשנות הלבה ועלתה, ביהוד 
בגרמניה, וזיקות־לשון שימשו כאמצעי של הפצת אור על 
ההיסטוריה. היסטוריון מגטינגן, קארל פרידריך איכד,(רו 
(ע״ע), בחיבורו "תולדות המדינה הגרמנית והמשפט הגר¬ 
מני", שהתחיל יוצא ב 1808 , ראה במשפט משהו, שצומח 
מתוך חיי־האומה בכללם, מושפע מכל הצדדים של התרבות 
והלד־ד,מחשבות הלאומיים, וגילוי של נטיה רוחנית, שיש 
לכבדה ושיש להניח לח להמשיך בהתפתחותה המיוחדת. הש¬ 
קפה זו, שבמרוצת־הזמן נודעה לה חשיבות מרובה בתולדות־ 
המשפט, ייחסה למנהג יתר עוצם ואותנטיות משייחסה 
לרצונותיחם של בני־אדם, כפי שהם מובעים, למשל, בחקיקה. 
כשתבע הפרופסור הגרמני אנטוו פרידריך יוסטוס תיבו 
וזנזגגן״ןד) ראצלנאליזאציה וקודיסיקאציה של המשפט הגר- 



299 


דיספוריוגרפיה 


300 


מני בהתאם לרעיונותיהם של ה״פילוסופים", קם היסטוריון 
עוד יותר מובהק של המשפט, פרידריך קרל פון סויניי(ע״ע), 
בעל ״תולדות המשפט הרומי ביה״ב״ ( 1815 — 1831 ), והשמיע 
ב 1814 את מחאתו נגד תפיסה זו בחיבורו "על תעודת זמננו 
בחקיקה ובמדע־ד,משפטים״ — חיבור, שהוא חדור בולו בדוחה 
של הרומאנטיקה, 

הטעמת ערך הרציפות וההתפתחות האורגאנית — ההט¬ 
עמה של חובת האומה להישאר נאמנת למנהג, נאמנת 
לעצמה — פירושה היה, שהבסיס המקורי לזהותה של אומה 
אינו ניתן לניתוח היסטורי. הגורם המכריע בתולדותיה של 
אומה, בעיצוב רוחו ואישיותו של עם, נעוץ בעבד הרחוק, 
במחוזות לוטים בערפל רומאנטי. מתוך כך נעשו הזמנים 
הקדומים, מלבד מה שמטבעם כוח־משיכה להם בשביל הרו¬ 
מאנטיקן, חשובים מן המאוחרים. האידיאליזאציה של הספרות 
הקדומה והמיתולוגיה — התיבה לאגדות־קסם ולסיפורי-עם. 
כגון אלה שלוקטו ע״י האחים גרים (ע״ע) — סייעה לטפח 
אחדים מן הקווים האי־ראציונאליים שבלא־מיות הרומאנטית 
לאחר שנתפשטו הדעות המשובשות, שטיפחה ההשכלה ביחס 
ליה״ב. חשוב היה לבסס הערכה חדשה של תקופה זו, 
ומבחינה זו חבים אנו חוב גדול לרוסאנטיקנים. למרות 
טעויותיהם וגוזמותיהם. מלבד ברק. שאטובריאן וסקוט, תרם 
גם ההיסטוריון המקצועי את תרומתו בתחום זה. לא כל 
מלומדי גטינגן דומים היו זה לזה בגישתם חראציונאליסטית, 
ושניים מהם אף תרמו תרומה מרובה לתגובה הרומאנטית. 
לח־וויג שפיטלר (ז:> 111 מ! 5 ), אע״פ שמן הראשונים היה 
ומבחינות הרבה ינק בעיקר מן ה״פילוסוסים", הראה בנקודה 
אחת כיצד היתד, גם לסופרים הרוסאנטיים כעין "טעות 
פאתטית" משלהם. בספרי־היסטוריה של מדינות גרמניות 
קטנות, שפירסם בשנות ה 80 של ד,מאח ד, 18 , ייחם ליד,"ב צורה 
נאצלת של חיים אידיליים, כאותם שמצא בזמנו במדינות 
הקטנות של גרמניה, וצייר עולם של מאבקי־תחרות, אבירים, 
טרובאדורים ומינזינגרים, שהוא שונה בתכלית, למשל, מזה 
של מדיניות־חכוח. יוד,אנס פון מילר, בחיבוריו על תולדות 
הלווציה (תחילה ב 1780 ואח״ב ב 1786 — 1808 ), תרם לטיפוח 
יחם־הבנה אוהד לכנסיה ביר,"ב, אע״פ שכפאטריוט שווייצי 
היה עוין בפירוש את הקיסרות של יד,"ב. מילד זכה להשפעה, 
מחוץ לכל יחם לערבו הממשי, על דאנקה הצעיר, ואח״ב, 
מקץ עשרות שנים, על אקטון הצעיר; ואע״פ שהיה בעל 
זיכרון עצום ושלט בתחום רחב של מקורות, בלתי-מסוגל 
היה לשימוש ביקרתי בתעודות. הפרוטסטאנטים הרומאנטיים 
הם שהיו הראשונים להחזרת עטרת ד,כנסיה של יה״ב לישנה, 
ואח״ב — מלבד מה שלפעמים נעשו הם עצמם קאתוליט — 
נתנו דחיפה לתחייתה של המחשבה הקאתולית, שהגיעה 
לשיאה בבניעתם של ארנסט פון לאסו 1:0 ט 353 ״ 1 ) ודלינגר 
(ע״ע) והיתד, גט היא בעלת זיקה מובהקת להיסטוריה. 
התעוררותו של הרגש הלאומי הגרמני במלחמת־השחרור נגד 
נאפוליון, ובלימתו של רגש זה אחר 1815 , הגבירו את 
ההתפעלות מיה״ב — מאותם הימים, שגרמניה עמדה בהם 
במקום הראשון באירופה. כל זה הביא לידי אידיאליזאציה 
של הקיסרות הרומית הקדושה, 

עם כל ההפראה, שהפרתה התנועה הרומאנטית את 
הלך־המחשבות ההיסטורי, היתד, תרומתה להתפתחותה של 
ההיסטוריוגראפיה (וכן תרומתה של התגובה נגד המהפכה 
הצרפתית) פחותה, אפשר, מכפי שדימו לפנים. אחדים מן 


הקווים של התנועה החדשה נתגלו בגטינגן לפני 1800 , 
ומבחינות מסויימות היה דור ה,"פילוסופים• מתקדם גם הוא 
מצידו בכיוון דומה. במובן־מה היד, הרומאנטיציזם סשיה — 
אמנם סטיה, שעוררוה בדרך הטבע כמה מן ההפרזות, שנעשו 
בכיוון הפוך מצד השכלתנים בני המאה ד, 18 . את העבר היו 
רואים עכשיו, לעתים קרובות מדי, כמין "מחזה של תקופה• 
או "סרט תלבושות•; במידה יתרה מן הראוי הוקדשה תשומת- 
חלב לפרטים חיצונים של מה בכך והוטעם עצם צביונו המוזר 
של העבר. הלך־הרוח, שיוחס לדור או למעמד היסטורי, 
וה״אווירה• שאפפה מאורעות מסויימים, היו, אפשר, בעיקרם 
פדי השראתו של ההיסטוריון. הסוקר את העבר, ולא גילויים 
עובדתיים של התקופה הנסקרת (כמו שאנו מוצאים, למשל. 
אצל שפיטלר). נתגלו סכנות בתחום המדיני והמוסרי — 
למשל, מצד ההשקפה, שאת העבר יש לדון רק על־פי 
התנאים, שהיו מיוחדים לו. פשט המנהג לדבר על גרמניה 
כבעלת "נשמה", ונמצאה דרך קלה לטעון, שלא על־פי אמ(ת־ 
מידה שכליות, אוניוורסאליות, יש למדוד את התנהגותה של 
אומה, אלא על־פי חוק הווייתה שלה. הסופרים ד,רומאנטיים 
היו בלתי־ביקרתיים בשימוש במקורות וחסרים היו את 
הסבלנות הדרושה כדי לעמול ולטרוח בבירור האמת העוב¬ 
דתית. אבל הם עוררו התלהבות להיסטוריה בקהל־קוראים 
רחב מזה שהיה לה, לכתיבה ההיסטורית, באיזה זמן שהוא 
קודם זמנם. אין ספק, שפיעם אותם אחד מאותם הדחפים 
הבלתי־מזוייפים, שמגיעים בני־אדם לעסוק בחקר העבר. 

נאפוליון, שרחש אי־אמון לחופש האקאדמי בתחומים 
העלולים להיות קשורים במדיניות, נמעט עקר את המחקר 
ההיסטורי מן האוניברסיטות. אך אחר 1815 באה בצרפת 
תחיה של ההתעניינות בעבר, בחלקה משום שהחזרתם של 
הבורבונים לכס־ד,מלכות נתפרשה כעובדה, שהחזירה לצרפת 
משהו מרציפוחה ההיסטורית. שאטובריאן נתן חיזוק להש¬ 
קפה, שעם, שלמעלה מחצי יובל־שנים שקד, ביגיעת־בשר 
ובלי חשך, על ענייני־ההיוה, מאושר היה למצוא בתחומי־ 
העבר עולם אחר, ששימש לו מקלט. אך בהזדמנות אחת 
הכריז, שההיסטוריה היא עניין לציר יותר מלפילוסוף. 
התנאים היו נוחים לדילטאנטיות יותר משהיו עשויים למחקר 
רציני, ובשנות ה 20 של המאה ד, 19 יצרה הרומאנטיקה לא 
רק כמה מיצירותיה האפייניות ביותר, אלא אף קנתה לה 
שליטה מרובה בלבו של הקורא הכללי. עכשיו יכול היה 
שאטובריאן לכתוב: "הכל לובש כיום צורת היסטוריה: 
פולמוס, תיאטרון, ולמן, שירה". 

ד,באר 1 ן דה באראנט 36 ) נטל לו לסיסמה את 

דברי קווינטיליינוס 33 תסת , 1 מ 1311 זב־ך 31 ה 33 ■ 1 ט: 1 ל 5€1-1 
1 מט 3113 ג 101 ק ("הדבר נכתב לשם סיפור. לא לשם הוכחה"). 
הוא הודה, שניסה (כמו שניסו גם אחרים) לשקף בכתיבתו 
את הקסם והתמימות, שמצא אצל בעלי הכרוניקות ביד,"ב. 
חיבורו ״תולדות הדוכסים של בורגונדיה•( 1824 — 1828 ) הוא 
מן הדוגמות המעולות לנתיבה היסטורית רומאנטית. היסטור¬ 
יון רומאנטי אינו בהכרח רומאנטיקן ע״פ תפיסת־עולמו — 
אינו בהכרח ראקציוני בקו המדיני שלו ובהשקפתו הכללית — 
דבר, שכבר הודגם במקרה של שפיטלר. אוגיסטן תירי(ע״ע), 
בחיבוריו ״תולדות כיבוש אנגליה ע״י הנורמאנדים״ ( 1825 ) 
ו״סיפורים מן הזמנים המרובינגיים״ ( 1833 וגם 1840 ), היה 
רומאנטי בשאיפתו לגיוון מקומי ולפירוט ציורי, וכן בחוסר 
התעניינותו באותו סוג של היסטוריה, שאפשר לשאוב 



301 


היסטוייוגרפיו 


3(2 


מ״פנקס ־;(.[״ 01116 ( 1 ". אד ליבראלי היה באהדתו למעמדות 
הנמוכים (שגם באנגליה. גם בצרפת חשב אותם לעם המנו¬ 
צח. בעוד שבמעמדות העליונים ראה את יורשיהם של 
המנצחים). באמצע שנות הסב של המאה ה 19 פרסמו שני 
היסטוריונים, אדולף תיר(ע״ע) ופרנסוא מיניה(ק״ע), חי¬ 
בורים השובים, שנתנו תאור ליבראלי ואוהד סן המהפכה 
הצרפתית. נמתחה עליהם ביקורת קשה על שייחסו את מעשי־ 
האכזריות של המהפכה לאונס שבמאורעות: בעצם תהליכי- 
ההיסטוריה ראו פעולה של מיו גזירה קדומה. גיוו (ע״ע) 
היה קרוב עור יותר לשכלתנים של המאה ה 18 לא רק על 
שום דעותיו הליבראליות. אלא אף על שום התעניינותו 
בהתפתחותה של הציוויליזאציה. הוא ידע לכתוב היסטוריה 
כוללת ומפרשת, שביקשה להשיב על בעיות וייחסה פחות 
חשיבות לגון המקומי. בד 182 פירסם פישלה (ע״ע) תרגום 
צרפתי של ה״מדע החדש״ מאת ויקר — חיבור, שהיה ידוע 
במאה ה 18 , אלא שרק עכשיו התחיל רישומו להיות ניכר. 
ובאותה שנה הופיע התרגום הצרפתי של ח״רעיונות לפילו¬ 
סופיה של תולדות־האנושות" מאת חרדר, שנעשה ע״י אדגאר 
קינה ( 1 ;>מ 0111 ). 

5 . צמיחתה של המתודה הביקרתית החדשה. 
בתקופת־התחיה הביע לורנטיום ולה (ע״ע) ספקות ביחס 
למהימנותו של ההיסטוריון הרומי ליוויוס. ועל מאקיאוולי 
נמתחה ביקורת על שקיבל את דבריו של ליוויוס בלא להרהר 
אחריהם. ב 1685 הטיל ההולאנדי יעקב פריצוניוס ( 1651 — 
1715 ), בחיבורו 1036 ־ 1115101 81011£5 ז£׳י 1 >בת 1 ! 1 ז^ ("עיונים 
בהיסטוריה"), ספק בערד המקורות של ההיסטוריה הרומית 
הקדומה, ובמאה ה 18 הכריז לואי לוסק דה פויי ( 1.01118 
0111117 ? 36 116 [ 651 ׳ £1 . 11 1691 — 1750 ), שלפי דעתו לא יוכל 
לעולם שום אדם לשחזר אותה היסטוריה. לואי דה בופוד, 
ב״חיבור על אי־הוודאות של המש מאות־השנים הראשונות 
של ההיסטוריה הרומית״ ( 1738 וגם 1750 ), הכריז, שההיס¬ 
טוריה של רומי עד המאה ה 3 לפסה״ג נבנתה מחומר שאינו 
אלא אגדי. הביקורת ההרסנית כבר פעלה. איפוא. את 
פעולתה, ולא היתד. זו כלל וכלל המצאה של המאה ה 19 . לא 
דרוש היה אלא גורם חשוב הדש. שיאחז בדמיון הבונה. 

באמצעות ״ההיסטוריה הרומית״ ( 1811 ) של ברתולד 
גאורג ניבור (ע״ע) נמסרה המתודה החדשה להיסטוריו- 
גראפית בכללה — לחוקרי יה״ב והזמנים החדשים. ניביר 
עצמו נחל מתודה זו מפרידריך אוגוסט וולף (ע״ע), שגם 
הוא לא היה מקורי בדבר. ואף הואשם בגניבה ספרותית. 
ושוב: הייה זה תחום הלימודים הקלאסיים. שבו נוצרה 
לראשונה הטכניקה הנאותה. לעומת זה היתה ההיסטוריה 
החדשה התחום האחרון סו הלימודים ההיסטוריים, שעמדו 
בו על הצורף במתודה זו (ועל אפשרות השימוש בה). לא 
וולף ולא ניכור לא קבעו מסקנות, שהיו מתקבלות על 
הדעת כיום! ובמרוצת־חייו תיקו ניבור חלק גדול כל־כו 
ממסקנותיו, שהמהדורה השניה של חיבורו הנזכר נעשתה 
כמעט ספר בפני עצמו. לשניהם חשיבות בזכות השפעתם 
על אחרים ובזכות הדרד, שמסרו בה את אמצעיהם הביקרתיים 
להיסטוריוגראפיה בכלל. 

במבוא למהדורת ה״איליאם״ שלו ( 1794 — 1795 ), הקרוי 
1301116111111 33 3 וז 6 תזס״ 10 סז? ("הקדמה להומרום"), סימן 
וולף את התפתחותם של השירים החומריים (אע״פ שמקו¬ 
רותיהם של שירים אלה שוב לא היו בנמצא), והכריז, 


שהאפוס שבידנו הוא פרי מלאכה מאוחרת־ביחם ושהוא 
מורכב משירי-גיבורים ומשירת־עם קדומה. ניבור — מלומד 
פחות זהיר מוולף — השתמש במתודה זו עצמה לגבי החלק 
המוקדם של "תולדות רומי" מאת ליוויוס, וסבר, שעיקרו 
של הלק זה מבוסם על השירה הלאומית הקדומה. כרומאנ־ 
טיקן, מעוניין היה בשאלות של מוצא, במיתוסים ובאמנות־ 
עם, כשהוא שואף לא למהות את עקבותיהם כסתם דברי 
בערות ודמיון, אלא לעשות בהם מלאכת בילוש ולהשתמש 
בהם כעדות לדבר־מה. ניבוי ידע להבחין בין טיפוסים שונים 
של מקורות, בין כלי ראשון לכלי שני, ביו מקורות ישנים 
יותר לחדשים יותר, בין מהימנים יותר למהימנים פחות. 
כשבא לפרש איזה מקור, ידע לשים לב למגמה של מחברו, 
לטיבו של הלד־המחשבות, שמתוכו צמח. ניבור לא היה 
הראשון, שתלה את החלק המוקדם של ליוויום במקורות 
קדומים יותר, בדברים כגון שירי־עם, אבל עשה שימוש 
בהנחה זו, וכן היה הראשון, שהשתמש במתודה הביקרתית 
כדי להפיץ אור על תקופה היסטורית, שלא היתד. מצויה 
עליה עדות במישרים. כיורשם של ה״פילוסופים" נכוו היה 
לערוך הקבלות בין חברות בעלות מבנה דומה, אע״פ שפעלו 
בתקופות ובחבלי־ארץ רחוקים מאד זה מזה. אפשר, שהיה 
רומאנטיקן במה שתפס תפיסה אוהדת וברוכת־דמיון כל־כך 
את היחס בין ההברה הרומית הקדומה וביו אותה צורת-חיים, 
שהכיר מכלי ראשון. כדי לתת משמעות למקורותיו ולראות 
באספקלריה בהירה את תנאי־החיים של האיברים ברומי 
העתיקה, השתמש בידיעה שהיתה לו על החברה ר,אגרארית 
בצפון פריסלנד (ובגזירות שוות משווייץ של זמנו). ניבור 
אהב את האיכר הרומי, אבל שנא את הפאטריקיים, וכן את 
תהליך הכיבוש הרומי, ובמקום שנסתלקה אהדתו. גם דמיונו 
לא עמד לו. אילמלא היה ניבור היסטוריון־בפועל וכן בלשן 
בעל חוש ביקרתי, כלומר, אילמלא היה בעל תפיסה ברורה 
בצדדים מסויימים של הממשות ההיסטורית, היתה המתודה 
שלו נשארת עקרה. מאמר שהיה מה שהיה, לימד את מגולם 
למשות היסטוריה מתוך גרוטאות ושרידים, שקודם לכן 
הוזנחו כחסרי-מובן. 

עד אותו זמן — ובמשך תקופה מסויימת אתריו — 
התקדמו הצרפתים והאיטלקים הרבה יותר מן הגרמנים 
בהוצאת מהדורות ביקרתיות של מקורות ההיסטוריה הלאו¬ 
מית שלהם. המהפכה הצרפתית שמה קץ לפירסומן של 
סידרות־תעודות אחדות דבות־רושם, שבכינוסן עסקו מוסדות 
של נזירים. אחר 1815 קיבלה עליה האקאדמיה לכתובות 
ולספרות יפה, שכבר פרסמה (מ 1722 ואילך) את ה״פקורות 
של מלכי־צרפת", להמשיך בהוצאתן של שתי סידרות־תעודות, 
שהבנדיקטינים עסקו עד אז בפירסומן: 15113113 ־ 111 נ) 031113 
ו״אוסף ההיסטוריונים של הגאליות ושל צרפת". בן יזמה 
את "אוסף ההיסטוריונים של מפעי־חצלב". ב 1819 התחיל 
1 קלוד ברנאר פטיטו ( 01 ) 611 ?) בפירסום ,.אוסף הזברונות 
הנוגעים לתולדות־צרפת", שהקיף גם את יה״ב וגם את 
התקופה החדשה. זץ אלפסנדר בישון ( 21101100 ) פירסם את 
"אוסף הכרוניקות הצרפתיות הלאומיות, הכתובות בלשון־ 
העם, מן המאה ה 13 עד ה 16 ". ב 1822 יצא "אוסף כללי של 
החוקים הצרפתיים העתיקים*. ב 1823 — 1825 הופיע "אוסף 
הזכרונות הנוגעים למהפכה האנגלית" של גיזו (ב 26 כרך). 
הצרפתים נשכרו במידת־מה מן העצמה, שתנועה מיוחדת זו 
קנתה לה במאות ה 17 וה 18 . אך בחיבורים אלה נשתקפה 




303 


ז;יפ 6 וריוגדפיה 


304 


גם ההתעניינות המרובה. שעוררה ההיסטוריה נצרפת אחר 
1815 . ב 1821 נוסד "בית־הספר הלאומי לגנזי־מגילות"(־ 01 ־ 6 
8 ־ 01151-1 5 ־ 1 ־ ־ 10031 ) 03 ), שעלה במחשבה בתקופת נאפוליון. 
בשביל צרפת היתה לתועלת העובדה. שגיזו נתמנה מיניסטר 
וניצל את השפעתו לשם עידוד המחקר ההיסטורי. ב 1834 
יסד גיזו את האגודה, שמקץ שנתיים התחילה מפרסמת את 
"אוסף התעודות הגנוזות על תולדות־צרפת". אך באותו 
זמן כבד צעדו הגרמנים בראש בתחום של פירסום תעודות 
היסטוריות והגיעו בו לרמה גבוהה יותר. 

התעוררותה של הרוח הלאומית, הגאווה על מסרתה הקי¬ 
סרית של גרמניה, והאהבה הרומאנטית ליה״ב — כל אלה 
סייעו לחזק את תביעתם של מלומדים שונים בגטינגן להוצאת 
מהדורה ביקדתית של המקורות לתולדות גרמניה ביה״ב — 
תביעה. שהובעה משנות ה 60 של הסאה ה 18 ואילך. התכנית 
עובדה ע״י קרל פום שטין(ע״ע), תלמידו של שלצר לשעבר, 
וס 1823 עד 1873 ניהל את העניין גאורג הינריך פרץ (ע״ע) 
מתלמידיו של הרן. התכנית של ־ 1103013 ־ 0 3 ) 0 ־ 1400010 
5 ־ 011 ) 115 ?כללה חמש מחלקות: 5 ־ 01 ] (קדמוניות). זו הפעם הראשונה, שננקטו כל האמ¬ 
צעים — גויסו כל מדעי־העזר — נדי להבטיח את הנוסח 
המקורי של הנתבים השונים, לגלות את המסורת הטובה 
ביותר, להתחקות על גורלם של כתכי־היד, לבדוק את 
אמיתותם וערכם של המקורות, לבחון את היחס בינם וביו 
מקורות אחרים, לסמן תעודות קדומות יותר ששובצו לתוך 
תעודות מאוחרות יותר, ולגלות באילו מקומות תרם הסופר 
הנדון חוסר מקורי. למרות החוב הניכר, שמחבדיו של אוסף 
זה חבו למפעלם של הבנדיקטינים הצרפתיים מלפני סאה 
שנה, ציינו ד. 3 ) 0 ־ 1401111111 שלב חדש בהתפתחותה של 
היסטוריה מדעית יותר, והרבה סן ההיסטוריונים הגרמניים 
החשובים, ובתוכם גאורג ויץ (ע״ע) ווילהלם פון גיזברכט 
(ע״ע), נתאסנו בחקר יה״ב אגב השתתפותם במפעל'זה. 
אע״פ שגיבון ניסה בשעתו לייסד ועד לשם פרסום הכרוניקות 
האנגליות מיה״ב, הרי רק ב 1863 ניתן לאנגליה דבר מסוג 
זה, משהתחיל וילים סטבז (ע״ע) בפעולתו, שנמשכה למעלה 
מחצי יובל־שנים, בהוצאת ד, 5 ־ 1 !־$ £0115 — סידרת הוצאות 
ביקרתיות של מקורות סיד,"ב, שנוגעים להיסטוריה האנגלית. 

על חשיבותן של שנות ה 20 של המאה ה 19 הוסיפה 
העובדה, שב 1824 פירסם לאופולד פון רנקה (ע״ע) את ספרו 
הראשון — ״תולדות העמים הרומאניים והגרמניים מ 1494 
עד 1514 ״. היה בו, בספר זה, הרבה מן הגיוון המקומי ומן 
הפירוט הציורי, המתלווים במחשבתנו אל האסכולה הרומאנ¬ 
טית. ראנקה ינק השראה (וגם נתרשם מאותות־אזהרה 
ססויימים) מפעלם של ואלטר סקוט ויוהאנס פון מילר, 
ובמידה מרובה הוא נראה כהיסטוריון ספרותי, שיש בו 
ממידת הגנדרנות. אך אפילו חיבורו הראשון עשה רושם עז, 
כי סופח אליו מחקר ביקרתי על ההיסטוריונים הקודמים — 
המספרים בעיקר על מאורעות־ההווה — שעליהם נתבסס 
החיבור. במתודות של ניבור בהיסטוריה העתיקה (שכבר 
השתמש בהן גוסטו אדולף האראלד שטנצל לגבי תולדות 
יה״ב) מצא ראנקה את השיטה לשיחזור ההיסטוריה של העת 
החדשה, והראה את הבסיס הרופף, שעליו נשענה כתיבתה 
של היסטוריה זו עד זמנו. עד הימים ההם היתד, ההיסטוריה 
המודרנית נכתבת ע״י אישים כגון ויליאם רוברטסון וויליאם 


רוסקו (־ 0 ־ £05 ), קונס ( 00x0 ) וסיסמונדי(ע״ע) — "אנשים 
טובים ונוחים, ועיקר זכותם הוא במה שהקלו על הגישה 
לדברים. שכבר היו ידועים ידיעה הגונה למדי". מכאן ולהבא 
נוערה הטכניקה המקצועית של ההיסטוריון המודרני להיות 
טכניקה לשם גילויים חדשים. 

המסקנה ההגיונית סן הבחינה, שבחן ראנקה את עבורו־ 
תיהם של מספרי-הקורות הישנים, היתה, שיש לחזור ולכתוב 
היסטוריה בצורה חדשה בהחלט, על-פי מקורות ראשוניים. 
הוא לא כתב היסטוריה למען מפלגה, ארץ או דת! ואף 
אם היו לדעותיו סימני-הכר של שמרנות, היתד, רוחו בעלת 
תכונה אוניוורטאלית להפליא. בני־דורו בגרמניה הוכיחוהו 
על חומרת מחשבתו, על גישתו האקאדמית, על סירובו 
להכניס את ההיסטוריה לזירה המדינית ולעשותה כלי למען 
העניין הטוב. שאיפתו היתד, לתאר את "מארטין לותר, לפי 
ר,היסטוריון״ — דיוקן, שיהא ראוי להתקבל במידה שווה על 
דעתו של הפרוטסטאנט או הקאתולי. יותר מקודמיו הראה 
את אחריותו של ויליאם זח לטבח של גלנקו(־ס־ח־ 01 ). אז¬ 
לא סבר, שמחובתו היה להרשיע את ויליאם 111 בדיו — 
לומר, שהיה איש רע. על־כו נחשב דאנקה בסשד כל ימי 
המאה ה 19 , ובמשך שנים הרבה במאה הסב, כדוגמה מופתית 
של היסטוריון מדעי. 

הוא לא היה סתם מספר נטול־חזון, אלא צר להיסטוריה 
הכללית אותה צורה. שהמאה ה 20 ירשה ממנו, ומפני־כן 
נורעת לו גם חשיבות על שום רעיונותיו ההיסטוריים. מה 
שיצר היה הרכב יחיד־בסינו של רעיונות קודמים — סוג של 
היסטוריה, שכוללת סיפור־סעשים, גוו מקומי, פירושים על 
התהליך ההיסטורי, וביסודו של כל זה — השקפות על האדם 
וגודלו. שאת מקורן אפשר למצוא ברת. יחד עם הרומאנ- 
טיקנים הטעים ראנקה, שכל מאורע בהיסטוריה, כל דור, 
כל אדם, ראוי למלוא התעניינותנו — הוא אחד ויחיד 
בתכונתו, ואפשר לו להיות בעל חשיבות מרכזית. יחד עם 
ה״פילוסופים" עמד על חשיבות הניתוח של כל תופעה ועל 
האפשרות להגיע לידי ניסוח משפטים כוללים וסימון קווים 
כלליים בתיאור התפתחותם של הדברים. ראנקה ידע לפרש 
תהליכים, לחשוף זיקות בין תנועות מקבילות, להסביר 
תמורות מחשבתיות ומדיניות. מן ההיסטוריונים של גסינגן 
ירש, קודם כל, את ההערכה היתרה של ההיסטורית, האוני־ 
•ורסאלית — את השאיפה לראות את המאורעות במשמעותם 
הגלובאלית —, אבל גם את ההשקפה, שבמאות־השנים 
האחרונות נתרכז עיקרה של ההיסטוריה העולמית באירופה, 
שיתרון מעלתה בא לה מהתהוותה של מערכת־ד,מדינות 
האירופית. עם זה היד, בגישתו משום תגובה נגד הפילוסופיה 
של ההיסטוריה, וביחוד נגד הגל, שביאורו לתהליכי-הזסן 
ולדרכה של האנושות נשען יותר מדי על ההסק ההגיוני. 
מותר להכליל הכללות, היה סבור, רק כשהן נובעות סן 
העובדות הקונקרטיות ואינן פרי העיון השכלי בלבד. הוא 
העריך את תפקידו של הכוח בהיסטוריה, והכיר שבמידה 
מסויימת פטור הכוח מן האחריות! אך עם זה העריך הערכה 
עמוקה גם את הכוה, שמקורו בגורמים המוסריים שבהיסטוריה. 
פעם בפעם מחד, נגד השקפותיהם של אישים כמאקיאוולי, 
שהכוח ד,גלמי עורר בהם הערצה יתרה מן הראוי. אמנם הכיר 
בחשיבותה של הלאומיות. אבל גם עמד על הדברים המרובים, 
שהם משותפים לבני מערכת־המדינות האירופית. מ 1833 היה 
הסמינאריון שלו בברלין שטח־אימונים לאסכולה חשובה של 



305 


ייש >וריוגדםיה 


306 


היסטוריונים גרמניים. וההיסטוריוגראפיד, של המאה ד 19 
חייבת לו תודה, יותר מלכל אדם אהה, על המבנה שלה ועל 
צביונה המיוחד. 

מימי המהפכה הצרפתית ניתנה להיסטוריונים רשות־ 
כניסה לארכיונים של הממשלה, שמכבר חיו לברכה למש¬ 
פטנים. גתו השתמש בארכיונים שבפאריס! וב 1823 — 1825 
כבר היה ההיסטוריון האנגלי הקאתולי ג׳ון לינגארד (-ה!! 
ס■!!!*) משיג תעודות מן הארכיונים הספרדיים של סימאנקאם. 
מ 1830 קנה לו שימוש זה בניירות רשמיים חשיבות נוספת. 
נתפרסמו בדפוס ליקוטים ניכרים של חליפות־מכתבים מברי־ 
סל, האג ווינה — ביהוד חליפות־מכתבים מן המאה ה 16 , כגון 
של קארל ץ פיליפ 11 הספרדי ווילס מאוראניה. מינ;ה (ע״ע) 
השתמש במקורות רשמיים במידה ניכרת מאד בחיבורו 
"הסשא־ומתן על המורשת של ספרד בימי לואי ז\£^׳ 
( 4 כרכים, 1836 — 1844 )! מאקולי(בדומהלמאקינטוש וצ׳ארלז 
ג׳ימז פוכס לפניו) השתמש בניירות של מיניסטריון־החוץ 
הצרפתי לצרבי היסטוריה אנגלית. מהפכות ומלחמות איפשרו 
את גילוים של מקורות ארכיוניים. ומיגורן של כמה ממשלות 
איטלקיות מקומיות ב 1859 — 1860 פתח את השערים לאר¬ 
כיונים של פירנצה, מילאנו, נאפולי, מודנה. ממשלות אחרות 
הסכימו לפתוח את הארכיונים שלהן! ומ 1860 ואילך ניתנה 
למלומדים גישה אל התעודות, ביהוד בתחום הדיפלומאטי. 
במידה מרובה יותר משהותר להם עד אז. במשך זמן מסויים 
נעשה נסיון להעתיק ברומי ובוויניציאה את כל הניירות, 
שמתייחסים לתולדות אנגליה! וחוקרים צללו בלא הבחנה 
בים בתבי־היד מן התקופות השונות. הסודות של הרבה 
אפיזודות חשובות בתולדות־אירופה, ופרשיות מרובות מן 
הדיפלומאטית החשאית, נתגלו עכשיו לראשונה. קרוב לוודאי, 
שבשום זמן אחר לא היתר, אפשרות דומה להכניס במהירות 
מרובה כל־כך תמורה מהפכנית בחלק גדול כל־כך מסיפור- 
המעשים של תולדות־אירופה. אותם החוקרים, שעבדו, דוגמת 
ראנקה, בפעם הראשונה על אספי־תעודות, השיגו תוצאות 
מהירות ומרעישות יותר בשטחים נרחבים יותר משהיה הדבר 
אפשרי בשביל ההיסטוריונים מאז ואילך. אפילו במה שנוגע 
לתולדותיו•,כנסיה, נוכחו אקטוו (ע״ע) ודלינגר (ע״ע) לדעת, 
שפתיחת הארכיונים שבוואטיקאן ( 1881 ) הפכה על פיה את 
כל ההיסטוריה הכנסייתית, שהיתר. ידועה להם. דחיפה עצומה 
ניתנה למחקר ההיסטורי, ביהוד משעה שנתחזק מעמדו 
ונשתפד ארגונו של מהקר וה באוניברסיטות. מעניין לציין, 
שבאנגליה, למרות אווירת־החופש, שהיתה רונחת בה, הת¬ 
נהלה פתיחת הארכיונים ביתר איטיות מבכמה ארצות אחרות, 
והשימוש בארכיונים לשם מחקר נתפתח בה בקצב איטי 
יותר. אך מ 1863 ואילך התחיל ההגמון סטאבז, בעזרתה של 
קבוצת מלומדים מוכשרים. לפרסם את הסדרה הידועה בשם 
501-105 10115 ! (ר' למעלה). 

6 . פילוסופיה של ההיסטוריה. עד המאה ה 18 
לא ניתנה הפילוסופיה של ההיסטוריה להפרדה מן ההיסטוריה 
הכללית של ההיסטוריוגראפיה. בספר חתנ״ך, כמו גם באוגוס־ 
טינוס ובוולטר, מוצע סיפור־הסעשים יחד עם משמעותו, 
באופן שהפילוסופיה אחוזה ודבוקה בהיסטוריה. ער המאה ד, 18 
מצויה היתד, בעיקר תאולוגיה של ההיסטוריה, מיוסדת 
על האמונה בהשגחה ממרום, בתכנית של גאולה, באחרית- 
הימים, ובהתערבות על־טבעית ישירה בענייני־העולם. במאות 
ה 16 ור, 17 נתחברו כתבים על המתודה ההיסטורית: אך 


רובם היו אלמנטאריים ושטחיים, מאחר שההיסטוריה היתר, 
נדונה לפעמים קרובות כענף מענפי־הספרות. 

הנסיגה מן הדת או מן הגירסה התאולוגית של ההיסטוריה, 
וריבוי ההתרכזות בענייני העולם הזה, לא עקרו כליל מן 
הלבבות את התשוקה למצוא משמעות בהיסטוריה החולונית. 
רעיון חקידסה, שצף ועלה באותו זמן, נראה כפיגום מתאים 
לבניין כזה, ונדמה היה. שסקירת העבר יהא בה כדי לברר 
את כיוונה של התנועה ההיסטורית יאת התכלית, שתושג 
בסופו של דבר. בך התחיל מופיע המונח "פילוסופיה של 
ההיסטוריה"! אמנם, עד שהגיעה פרשה זו לשיאה בהגל 
שסרה הפילוסופיה של ההיסטוריה על מהותה, שהיתר, כעין 
מתן צביון חולרני לנסיון התאולוגי לגלות את משמעותם 
של חיי־האדם בזמן. את העוסקים במדע־הטבע כבר העסיקה 
השאלה של תולדות המינים של בעלי־חחיים או של תולדות 
העולם הפ-סי. עכשיו, למשך זמן ניכר, נעשו הפילוסופים 
בעלי חלך־מחשבות היסטורי, ושאלו, מהו הדבר, שאפשר 
להשיגו רק ע״י השלשלת הארוכה של דורות באים זה אחר 
זה. השאלות, שנשאלו על ההיסטוריה העולמית, היו מן 
הסוג, שר,למדנות ההיסטורית עדיין לא היה בכוחה להשיב 
עליהן! והלמדנות זקוקה היתר, להתעוררות, שמקורה ברע¬ 
יונות חדשים. היו, מקום לצפות, שברגע כזה ייכנסו ר,פילר 
סופים לזירה ויציעו את ד,סברותיהם או ינסחו ניסוחים 
סכמאטיים של ההיסטוריה. את הקרע בין ה״פילוסופים" ובין 
ר,"מלומדים" מן הסאה ה 18 ירש, במאה ר, 19 , הסכסוך בין 
ההיסטוריונים המקצועיים, בגון ראנקה, ובין בעלי השיטות 
הפילוסופיות, כגון הגל. 

את ראשיתה של תנועה זו אפשר למצוא בויקו ובוולטד, 

אך לשיאה הגיעה בגרמניה! ושיא זד, הושג באותה שעה, 
שהסופרים הגרמניים העלו את הפילוסופיה גופה לאחת 
מפסגותיד, הגבוהות ביותר. בפועל נפשו הגרמנים מנהיגים 
בשדה המחשבה ההיסטורית קודם שחוברה מנהיגותם בהיס־ 
טוריוגראסיד, ממש. להתפתחות זו סייעה העובדה, שמזר 
והרןר כבר יצרו את המושג של ״רוח-העם״ — רוח גרמנית, 
למשל — המוצאת, לפי סברתם, את ביטויה בלשון, בספרות 
ובהיים. כמו־כן הלה תפורה בהשקפה הכללית על התפקיד, 
שממלאים רעיונות בהיסטוריה. עד אותה שעה היה ההיסטוריון 
המדיני מספר סיפור־מעשים קונקרטי, בלא שהקדיש תשומת- 
לב מרובה לתאוריות ולהנחות מוקדמות! אבל אויביה של 
המהפכה הצרפתית ערכו התקפה על הרעיונות שהיו מונחים 
ביסודה, על מה שקראו בשם "עקרונות־המהפכה", באופן 
שבדיוניהם על המהפכה תוארה ה״השכלה" כגורם השלילי 
המסתורי, שממנו נבעה הרעה. וילהלם פון הוסבולט (ע״ע) 
נתן ב 1824 מבע פורמאלי להנחה, שלפיה אין תנועות 
היסטוריות אלא פרי פעולתם של רעיונות! והשקפתו השפיעה 
השפעה ניכרת על פתן צורה חדשה להיסטוריה הכנסייתית, 
למשל. אע״פ שהיתד, ז! משנה פוריה, היתה כרוכה בה 
הסכנה של סילוף דמות המציאות. אפילו הלורד אקטוו בסוף 
המאה דז 19 נפתה לראות רעיונות כדברים קיימים ועומדים 
מחוץ למחשבתם של בני־האדם — בוהות ערטילאים, שפו¬ 
עלים את פעולתם על ענייני-אנוש. אך לפולחן ממשי זכו 
חרעיונות־האידיאות — בקרב הפילוסופים! כי המטאפיסיקה 
הגרמנית הגיעה לשיאה בפילוסופיה האידיאליסטית. 

היה צורך להראות על שום מד, קיים דבר ששמו היסטוריה, 

ופל שום מה חיים בני־חאדם בהברה, ועל שום מה באים 


307 


היסטוריוגרפיה 


308 


הדורות זד, אחר זד, בזמן. מבוקש היד, פתרון "אימאננטי" — 
כלומר, נתבקשה התשובה לשאלה בתהליכי־הזמן גופם. הפי¬ 
לוסופים בנו את שיטותיהם על יסוד ההנחה, שסרט־ד,היס¬ 
טוריה כולו, אילו אפשר היה לראותו, היה מהווה מערכת 
מתבארת מתוך עצמה. יתר על כן: את ההיסטוריה ראו 
באספקלריה של תכליתיות. החיים עלי אדמות סן ההכרח 
שתכלית להם, אף אם אין בני-האדם, כיחידים, יכולים להבחין 
בה ברגע מסויים. לסינג (ע״ע) הלך רק כברת־דרך קצרה 
בכיוון זה כשדיבר על "החינוך של גזע־האדם". הרדר, 
משראה שהאדם פורץ את גדרי־החיה, סבר, שמאחר שהאדם 
מחונן בשכל, הרי הרוחני מתממש בהדרגה בפעולותיו. קנט 
(ע״ע) דיבר על "תכנית של טבע", שעל-פיה ניתנו לאדם 
חיים כדי שיטפח את תכונתו העיקרית, היא השכליות—דבר, 
שהוא בלתי־נפרד מן היכולת לעשות מעשים מוסריים. אבל 
יחיד בודד לא יוכל להשיג את הדבר; לשם כך דרושה 
חברה ודרוש תהליד בזמן, יחד עם ההתפתחות של חירות 
ושל אוטונומיה אישית. בתורתו של קאנט, נותנות היפעלו־ 
יותיהם של בני־אדם דחיפה לתהליך, שמוליך אל יתר־חירות 
ויתר־שכליות! ואילו פיכסה (ע״ע) גילה דינאמיות ממין 
אתר. סבור היה, שכל עידו בהיסטוריה מגלם רעיון; שההיס¬ 
טוריה נעה באותה הדרך שנעה המחשבה, ושהכוח המניע 
אותה הוא הדינאמיות הטמונה בחשיבה השכלית עצמה — 
הסכסוך בין התזה ובין האנטיתזה, שבסופו של דבר הוא 
מביא לידי סינתזה. על־פי השקפה זו, הסכסוך בין יד,"ב 
ובין ניגודם — תקופת־התחיה (שהם עוררוה), מוליד את 
הרפורמאציה, שהיא שונה משניהם גם יחד. בתורתו של 
שלינג (ע״ע) מקבלת השקפה זו על ההיסטוריה ממדים 
רחבים חרבה יותר. כאן רואים אנו בהיסטוריה לא רק 
התפתחות של התבונה או התגלמות של רעיון, אלא את 
הרוח המוחלט בכבודו ובעצמו בתהליך התממשותו. 
הגל (ע״ע) מצרף השקפות אלו לשיטה פילוסופית, שהיא 
דומה לבניין־כנסיה אדיר ושבה תופסת ההיסטוריה מקום 
רב־ערך. התבונה אינה עומדת בניגוד להיפעלויות, אלא היא 
עלולה אף להיות מונעת בכוחן, וע״י מעשה-להטים ממין 
עילאי — אף להשתמש בהן לתכליותיה. מאחר שכל מעשה 
היא גילוי של איזו מחשבה בעושה, ניתן להיסטוריה כולה 
צביון רוחני במקצת, מאחד שרואים אותה כהיסטוריה של 
המחשבה. תהליכי ההיסטוריה הם תמיד דיאלקטיים, כי זוהי 
דרך פעולתה של המחשבה האנושית, והסכסוך בין התזה 
והאנטיתזה מתחסל בסינתזה חדשה. במובן־מד" ההיסטוריה 
היא היסטוריה של החירות. במידה שהמוחלט מתממש בעולם 
ובני־האדם מגיעים למלוא פיתוחה של אישיותם. נסיונו של 
הגל לבנות היסטוריה ממש על־פי עקרונותיו קרוב היה 
להצלחה ביהוד בשעה שכתב "היסטוריה של הפילוסופיה". 
הגל היה סכמאטי מדי; התעלם מן הגורמים הלא־פילוסופיים 
שהשפיעו על מהלד־ד,התפתחות, והפך ענף זה של ההיסטוריה 
לשיטה סגורה. אך יותר מקודמיו רגיל היה לפעול ולחשוב 
בצורה היסטורית. חקר הפילוסופיה, טען, צריך שיהא למעשה 
היסטוריה של הפילוסופיה, שאין מתפקידה העיקרי לדון 
איזוהי השיטה הנבונה או המוטעית, אלא לקבוע לכל שיטה 
את מקומה ההיסטורי. לתורתו נודעה השפעה מרובה על 
ההיסטוריה של הפילוסופיה וגם של עיקרי־הדת. ולמרות 
איבתם של ההיסטוריונים המקצועיים לשיטתו בכללה, ד,ירבו 
רעיונותיו וביטוייו לחדור לתוך הכתיבה ההיסטורית של 


המאה ד, 19 . לאנגלים לא היתד, נטיה חזקה לקבל בניין־ 
מחשבה מורכב כל־כך; אך קווים הגלייניים מרובים יש 
למצוא אף בכתביהם של סופרים אנגליים. 

הגל הרצה את הרצאותיו על ה״פילוסופיה של ההיסטוריה" 
ב 1822 — 1823 , והן נדפסו לראשונה ב 1837 . בין 1830 18421 
פירסם אוגיסט קונט (ע״ע) את ה״קורס של הפילוסופיה 
הפוזיטיווית" שלו, אך היתר, לו ידיעה זעומה במחשבה הגר- 
פנית, ובעיקר הושפע מסן־סימון(ע״ע),ד,״ 0 וציאלי 0 טן״,שקדם 
לזמנו. הפילוסופיה של ההיסטוריה תפסה בשיטתו מקום מועט 
בלבד. הוא ניסח את "חוק שלושת המצבים". או חוק ההשתל¬ 
שלות ההיסטורית, ובו קבע שלושה שלבים במחשבה האנו¬ 
שית: ה״תאולוגי", ה״מטאפיסי", וה״פוזיטיווי" או ה״מדעי". 
לא האידיאלים ההיסטוריים המיוחדים שלו, אלא המתודות של 
ה״פוזיטיוויזם", הן הן שהשפיעו בעיקר על כיוונה של ההיס¬ 
טוריוגראפיה. היתד, להן השפעה ניכרת בצרפת. שהקונטיזם 
שימש בה, אף בסוף המאה, גורם מעורר להתעסקות בתולדות־ 
המדע. ה,נרי תומם בקל (ע״ע) חיבר את "תולדות הציווילי־ 
זאציה באנגליה״ — ספר, שנועד להדגים "מדע אינדוקטיווי 
אמיתי של ההיסטוריה ע״י השימוש. לגבי ההיסטוריה האנו¬ 
שית, באותן המתודות של המחקר, שד,צלחת! הוכחה בענפי- 
דעת אחרים״. בשנות ד, 50 וה 60 של המאה ה 19 עוררו השקפות 
אלו סבסוד בגרמניה, שבה התנגשו לא רק בפילוסופיה 
האידיאליסטית, אלא אף במסורת ההיסטורית העיקרית. 

קודם שנת 1847 כבר יצרו מרכס (ע״ע) ואנגלס (ע״ע) 
ב״מנשר הקומוניסטי" שלהם חלק גדול מאותה שיטה, שהות¬ 
אמה להגלייניות ע״י מה שהפכה בה, בהגלייניות, את 
היוצרות. המתודה הדיאלקטית נשמרה, אד נעשתה אמצעי 
להענקת תפקיד יסודי בהיסטוריה לסכסוך בין המעמדות. 
במקום המטאפיסיקה האידיאליסטית באה ההסברה המאטרי־ 
אליסטית של ההיסטוריה. עיקר התוצאה של התנועה הגר¬ 
מנית, שהגיעה לשיאה בהגל, לא היו אי־ההבנות והסילופים, 
שהפכו פילוסופיה מסובכת של החירות ללאומיות קשוחה 
ולדיקטאטורה אכזרית. התוצאה העיקרית היתד, צמיחתו של 
המארכסיזם, שמלבד מה שגרם לשינוי־ערכים בכמה תחומים 
בכל חלקי־חעולם, השפיע גם על הכתיבה ההיסטורית 
המסרתית יותר, מתוך שסייע לה להפנות את תשומת־לבה 
מן הממשלות אל החברות כחטיבה אחת שלמה ועודד בחוגים 
הרבה מתן הסברה להיסטוריה, שרואה את עיקרי מניעיה 
בבעיות הייצור והכלכלה. 

בתחילת המחצה השניה של המאה ה 19 תפסו ההיסטור¬ 
יונים את מקומם של הפילוסופים כגורמים ראשיים בעיצובה 
של המנטאליות הגרמנית, ואפיו של העיון נשתנה, אע״פ 
שהוויכוח התאורטי הוסיף להתנהל על רמה גבוהה. משנות 
ה 60 של המאה ד, 19 שקד וילהלם דילתי(ע״ע) להשיב תשובה 
כהלכה לאתגר של הפוזיטיוויסטים בגרמניה, ובכתביו נעשתה 
הפילוסופיה של ההיסטוריה נסיון להצדיק את הדעת ההיס¬ 
טורית ולבחון את מהותה. בדרך קרובה לזו של קאנט כשבא 
לעסוק בדעת המדעית. לא רק בהיסטוריה, אלא במדעי־האדם 
בכלל, הטעים דילתי את חשיבותה של ד,״בינה״ — כלומר. 
היכולת הנתונה לבני־האדם לרדת לעומק מהותה של ההיס¬ 
טוריה, מפני שאינם סתם צופים מבחוץ, אלא דומים לאלה 
שד,תצפית מוסבה עליהם, וגם נוטלים בעצמם חלק במשחק. 
ד,״מבוא למדעי־הרוח״ של דילתי הופיע ב 1883 , ובעשר 
השנים שלאחר מכן שימשו דעותיו מטרה להתקפה, ביהוד 



309 


ריבצודיוגרפיה 


310 


מצד שני אויבים אחרים של הפוזיטיוויזם, הלא הם וילהלס 
וינדלבאנד והיינריך ריקרט, שהיו אידיאליסטים מן האסכולה 
הנארקאנטיינית. איפוליט טן (ע״ע! 1828 — 1893 ) בצרפת 
וקרל למפרכט (ע״ע; 1856 — 1915 ) בגרמניה היו בין ראשי 
ההיסטוריונים. שכתביהם עוררו פלוגתה בנוגע לשימוש 
במתודות של חוקרי־הטבע במחקר ההיסטורי. פלוגתה זו 
נמשכה במאה ה 20 , ודילתי, וינדלבאנד וריקרס סייעו להחיות 
את ההתעניינות בפילוסופיה של ההיסטוריה. נציגיה החשובים 
של תנועה זו היו קרוצ׳ה (ע״ע) וג׳נטילה (ע״ע) באיטליה. 
ובן קולינגווד (ע״ע) באנגליה. 

הפילוסופיה הפסימית של שופנהאואר השפיעה על יעקב 
בורקהרט (ע״ע), שסיגל לו — אע״פ שנטש את עיקרי הדת 
הנוצרית — עמדה מעין־דתית בנוגע למה שראה כציווילי־ 
זאציה, שנחתם דינה לנליון אגב שקיעתה לתוך המרנות, 
דיקטאטורה ומלחמה. את השקפתו זו הביע בפירושים, שנתן 
למאורעות היסטוריים מ 0 ויימים,אבל פרידריךניטשה (ע״ע), 
שאף הוא בא לכלל יאוש מעין זה (ואף זה לא בלא השפעתו 
של שופנהאואר) ערך התקפה עזה על ההיסטוריה וביקש 
להכניס שינוי מהפכני בערכיה. ביהוד מודגם הדבר בחיבורו 
״שיקולים שלא בעיתם״ ( 1873 — 1874 ), שבחלקו השני, 
שהוכתר בשם "על התועלת ועל הנזק של ההיסטוריה לחיים", 
הוא טוען כלפי המחקר ההיסטורי החדש, שהוא מחוסר־מעוף 
וכולו למדנות בלתי־יוצרת, ומדבר על הסכנה הצפויה לברי¬ 
אות המחשבה של העם מריבוי מופרז של השכלה היסטורית. 

אחר מלחסת־העולם 1 פירסם אוסולד שפנגלר (ע״ע) את 
ספרו "שקיעת המערב". חיבור זה מחלק את ההיסטוריה 
האוניוורסאליח לפרשיות נפרדות של תרבויות שונות, ומח¬ 
זור גידולן וכמישתן ניתן בו עניין לבחינה מדעית. ארנולד 
טוינבי (ע״ע) פירסם ב 1926 — 1954 את "תקר ההיסטוריה" 
שלו. חיבור בקנה־מידה גדול הרבה יותר, ואע״פ שמבחינות 
מסויימות יוצא הוא בעקבותיו של שפנגלר. הריהו מתקנו 
מהרבה בחינות אחרות, כשהוא מגלה גמישות מרובה יותר 
וכושר־הבחנה לא־מצוי בתהליכים היסטוריים. שני סופרים 
אלה מאמינים, שהמתודות של מדעי־הסבע עשויות לסייע 
בהערכתם של נתונים היסטוריים, ודומה שחיבוריהם זכו 
לעורר ויכוח מקיף יותר משזכה לו איזה חיבור שהוא 
בהיסטוריה במאה ד, 20 . 

7 . ההתפתחויות אחר ר א נ ק ה. המאה ה 19 גילתה 
בפועל חלק גדול מן העולם העתיק, ביחוד משנפתרה בעיית 
כתב־החרטומים ב 1822 , ובעיית כתב־היתדות בין 1802 18451 . 
חקר ימי־הקדם קיבל בכללו ממדים חדשים הודות להתפתחות 
השימוש בכתובות ולהתקדמותה של הארכאולוגיה : חפירות 
רבות־חשיבות נעשו בנינוה מ 1847 ואילך ובטרויה בשנות הסד 
של המאה ה 19 . באמצע הסאה חיבר אולד (ע״ע) מה שאפשר 
לקרוא לו ההיסטוריה הכללית הראשונה של העם היהודי. 

'^, א ( ל ^? 15 ( ^." 0 ( 1051101111 <( 1011 ; 12111:112 01121111 (, 

1694 — 1755 ) מגטינגן הוציא את תולדות הכנסיה מתוך 
תחומו של העל־טבעי, כשדן בכנסיה כאילו היתח מוסד 
הולוני. פרדיננד כריסטין באור (ע״ע), שנקודת־מוצא שימשה 
לו הפילוסופיה ההגליינית ושראה את תולדות־הכנסיה בהת¬ 
פתחותו של רעיון, פתח תקופה חדשה בחקר התפתחותה 
של הדוגמה הנוצרית. דוד פרידריך שטראוס (ע״ע) חיבר 
ספר על חיי ישו ( 1835 ), שהיה שכלתני במידה כזו, שהיתה 
כרוכה בו מהפכה ב״היסטוריה הקדושה": היחה זו כעץ 
היסטוריזאציה של הדת. 


אותה צורה של מחקר היסטורי, שראנקה הירבה לעשות 
לפיתוחה ושהפיץ אותה באמצעות הסמינאריונים שלו, לא 
מנעה אותו. מלהרחיב. את שדה החקירה שלו על פני מאות 
שבים הרבה. אבל היא גרמה, שהוכנסו להיסטוריה חלוקות 
ותלוקות־משנה מרובות(בזמנים, בתחומים ובנושאים), ומכאן 
ואילך נעשתה העבודה מיקרוסקופית יותר ויותר. הטיפוסים 
השונים של המחקר ההיסטורי התפתחו גם הם ע״פ כללים 
מיוחדים להם, כשהם קונים להם בהדרגה אופי של התמחות 
ומקצועיות. שטחים נרחבים יותר של מקורות ארכיוניים 
הוכנסו לתחום־המחקר — לא רק חליפת־מכתבים דיפלומא¬ 
טית אלא אף דינים־וחשבובות של המשטרה, ובזמן מאוחר 
יותר, אף ארכיונים של בחי־עסק. באנגליה התהילה ה״וועדה 
לכתבי־יד היסטוריים" מעמדת לרשות ההיסטוריונים אוצרות 
גדולים של ארכיונים פרטיים. תנועות היסטוריות גדולות, 
כגון הרפורמאציה, נבחנו מחדש מתוך ריבוי המחקרים המקו¬ 
מיים. המאמר הלמדני, ועל־כן גם כתב־העת, קנו להם חשיבות 
יתרה. ההיסטוריה קיבלה בהדרגה צביון מקצועי, וסביב לה 
קמו ארגונים גדולים. 

הקצב לא היה שווה בכל ארץ. בצרפת ובאנגליה שמר 
ח״חובב" זמן רב על חשיבות מעמדו. סופרים צועדים בראש, 
כגון קרלייל וסאקולי, פישלה ותיר. פיגרו אחר אמות־המידח 
הגבוהות, שקבעה הלמדנות האקאדמית בימיהם. בעשרות־ 
השבים האחרונות של הסאה ה 19 כוננה האוניברסיטה ע״ש 
ג׳ון הופקינז באה״ב בית־מדרש למחקר, בערך לפי הדוגמה 
הגרמנית. רק במאה ה 20 התחיל באוכספורד ובקימבריג׳ 
מאבק ממשי על ארגון דומה של מחקר. בעוד שהטכניקה של 
המחקר עלתה לרמה גבוהה בשטח של יה״ב, נסללה דרך 
מקבלת בתחום ההיסטוריה המודרנית בקצב איטי הרבה 
יותר. ימים הרבה לא הקיף הפרסום הרשמי של תעודות 
באנגליה זמן מאוחר מן המאה ה 16 ! ובתחילת חמאה ה 20 
היו המלומדים באוסטריה, פרוסיה, רוסיה וצרפת לא רק 
מפרסמים את החומר הארכיוני שלהם על תקופת המהפכה 
הצרפתית, אלא אף חומר מגנזיה של בריטניה, שעד אותה 
שעה הוזנח במידה מרובה ע״י החוקרים האנגליים. 

את התקדמותה של ההיסטוריוגראפיה אפשר להדגים 
ע״י תרשים של שלבי החקירה בתולדות המהפכה הצרפתית. 
עד שנות ה 50 של המאה ה 19 היה מהקר זח מיוסד במידה 
מרובה על זכרונוח ועל מקורות מודפסים, ובעשרות־השנים 
הראשונות אחר 1815 היה רישומה של ההשתייכות המפלגתית 
ביכר בו מאד, בסו שאפשר לראות בפעלם של מישלה, ת;ר 
ומיניה, ב 1856 פירסם א. דה טוקויל (ע״ע) את חיבורו 
"המשטר הישן והמהפכה", שנשען על חקר של מקורות 
מערי־השדה והעיד על כושר־ניתוח מעולה. בינתיים, בין 
1847 ו 1863 , פירסם לואי בלן (ע״ע) את חיבורו גדל־ 
הממדים "תולדות המהפכה הצרפתית". בלאן כתב כסוציא־ 
ליסטן — מתוך חכרה ברורה, שדבריו על העבר עשויים 
להשפיע על התנהגותם של בני־האדם בעתיד הקרוב. "המספר 
את תולדות המהפכה", אמר, "אינו רק כותב ספר, אלא פועל 
פעולה. מי יודע אם עתידה של צרפת אינו תלוי בדעה זו 
או אחרת, שיחזיקו בה בניה ביחס לאישים ולמפלגות של 
תקופה בלתי־נשכחת זו". אולם הוא עשה חקירות רציניות 
יותר משעשו קודמיו, הראה יתר כושר ביקרתי, וקשר ראשון 
את המהפכה ביוקר־המחיה. ב 1853 — 1858 פירסם הינריך פון 
זיבל (ע״ע) את ספרו "תולדות תקופת המהפכה", שהוא 
מן החיבורים המצויינים ביותר שנוצרו באסכולת ראנקה 



311 


דיס 6 וריוגרפיה 


312 


ושנשען על שימוש ביקרתי במספר גדול של מקורות ארכיו¬ 
ניים. בבלאן הטעים גם הוא את הצד החברותי שבמהפבה, 
ובמקום להתרבז במאורעות המדיניים בפאריס, הצביע על 
השינויים, שחלו בבעלות על הנבסים ובחלוקת בות־ד,שלטון. 
כן תיאר לראשונה (ובזה קדם לאלבר סורל, ע״ע) את 
היחסים הבינלאומיים, שהיו משולבים במהפכה, את השפעת 
מדיניות־החוץ והמלחמה על מהלך־המאורעות, ואת המשמעות 
האירופית שהיתר, למה שאירע בצרפת. בעשורים האחרונים 
של המאה ה 19 ובעשורים הראשונים של המאה הסב חזר 
ונעשה השימוש בתעודות מעשה רב, בבמות ובאיכות, בידו 
של אלפונס אולר (ע״ע). הוא חיבר היסטוריה מדינית של 
המהפכה הצרפתית בקנה־מידה רחב, ובמשך זמן ניכר נחשב 
לראש המומחים בשדה־חקר זה. אולם בערך מ 1908 הותקף נמ¬ 
רצות ע״י ההיסטוריון הסוציאליסטי אלבר מתיה 
ששם את הדגש בצד הכלבלי והחברותי של הפרשה; בעוד 
שאולאר היה מעריצו של דאנטון, נעשה מתיה שליחו הלוחם 
של רובספייר. כתוצאה מסכסוך זה, הוקדשו שני כתבי־עת 
היסטוריים יריבים להסברות של המהפכה הצרפתית, שהיו 
שונות ז 1 מזי בתכלית ובמרוצת־הזמן כבש לו מתיה את 
העמדה של ראש המדברים. בשלב זה רבו גם המחקרים 
בהיסטוריה מקומית, שתרמו תרומה נוספת לניתוח המהפכה. 
בעת האחרונה עסקו החיבורים על נושא זה בחקר מדוקדק 
יותר של המחירים ושל הסכסוך בין המעמדות, ובדרך כלל 
הטעימו את הגורמים הכלכליים שבפרשה. השימוש הגדל 
והולך בתעודות לא שם קץ למשוא־פנים בהשקפות ולהסברות, 
שיסודן בתיאוריות. מאזני־צדק נתונים כאן לפעמים ביד 
היסטוריונים, שהם מחוץ לסכסוכים הצרפתיים מכל ובל — 
ביהוד ביד היסטוריונים אנגליים, שמשתמשים במחקרים 
צרפתיים. כיוצא בזה, בל אותו סנגנון־העזר של ההיסטוריו¬ 
גראפיה המודרנית ובל אותו הגידול של מגע־ומשא בינלאומי 
אין פירושם, שההיסטוריה המודרנית התגברה על משפטים- 
קדומים לאומיים. בדרך בלל קל, למשל, לעמוד על לאומיותו 
של מי שכותב על הסיבות של מלחמת 1914 . 

אחד מן הקווים החשובים, המציינים את המאה ח 19 , 

היה התפתחותן של צורות טכניות שונות של ההיסטוריה. 

המשפט הציבורי בגרמניה הקיסרית היה ברוך לפנים 
במספר מרובה בל־כך של שאלות, שעד אז לא ניתנה להן 
תשובה, שעשיית־המשפט היתד, במשך זמן רב במידה מרובה 
עניין של תקדים. התפקיד, שממלאים בשיטות אחרות הבי¬ 
סוס השכלי והחוק הטבעי, שייך באן — כך אמרו — להיס¬ 
טוריה■ התוצאה היתד" שהוראת המשפט הצריכה ידיעה של 
איזה רקע היסטורי, ובאוניברסיטות של המאה ה 18 היה 
ליסוד ההיסטוריה הקיסרית נתון בידם של חכמי־המשפטים, 
17681 — 1780 הראה יוסטוס מזר (ע״ע) בחיבורו - 1 תל 05112 
025011101112 012151:112 , ביצד יכול ההיסטוריון לעסוק בצורות- 
הממשל מתוך קישורן לחיי־העם. ב 1781 התווה שלצד מגטינגן 
את הדרך לטיפול רחב יותר בנושא, ובפעם הראשונה הישווה 
את החוקות של במה ארצות. מלומד אתר מגטינגן, י. ס. פיטר 
(■ 111121 ? • 5 • 1 ), תיאר ב 1786 , בדרך שלא היתד, ידועה לפניו, 
את תולדות היחסים ביו הקיסר ובין הממשלות הכפופות לו 
בגרמניה. (עוד סופר אחד מגטינגן, קארל פרידריך איבד,ורן, 
בחיבורו ״תולדות המדינה הגרמנית והמשפט הגרמני״( 1808 ), 
היקנה לתולדות הקיסרות מעמד של משהו תשוב יותר 
ממבוא למסכת משפטית. 


ראשי תלמידיו של ראנקה, שנשארו קשורים לאידיאלים 
שלו, עבדו בתחום של יה״ב; ואחד מהם, גאורג וייץ, חיבר, 
בין 1844 ו 1878 , את ״תולדות החוקה הגרמנית״ — ספר, 
שעוסק בתולדות החוקה עד אמצע המאה ד, 12 ושיצר את 
הצורה המודרנית של מחקר זה. מכאן ואילך נסוגו חכמי־ 
המשפט מתחום ההיסטוריה הכללית והצטמצמו בתולדות־ 
המשפט בלבד. באנגליה הביא חקר מהותו של המאבק 
הקונסטיטוציוני במאה ד, 17 לשילוב של ההיסטוריה המדינית 
בקונסטיטוציונית, מאותו מין שמוצאים בחיבור על הזמן 
החדש, שפירסם הנרי הלם (ע״ע) ב 1827 ! ובשלב מוקדם 
כבר הטביעו השפעות זרות — ביחוד בריטיות — את חותמן 
על התפתחות זו בגרמניה. אולם היה זה סטאבז, שביסס את 
הנושא על יסודות מודרניים יותר בארצו שלו ע״י חיבורו 
״היסטוריה קונסטיטוציונית של אנגליה״ ( 1874/78 ) : הוא 
לא רק השתמש במתודות הגרמניות החדשות, אלא אף 
הושפע מן ההיסטוריוגראפיה הגרמנית בעצם גישתו להיס¬ 
טוריה האנגלית. בשנות ה 90 של המאה ה 19 נתעוררו שאלות 
בעניין הפאודאליות, משמעה של ה״מאגנה קרטה" וראשיתו 
של בית־ד,נבחרים באנגליה—שאלות, שלא רק עוררו תגובה 
נגד סטאבז, אלא העידו על חשיבה היסטורית מסוג עמוק 
יותר—על רוויזיה של נוסת "ויגי" מדי בהסברה ההיסטורית. 

עם ההשגים הגדולים של המאה ד, 19 נמנית ההתקדמות 
בהבנה ההיסטורית של יד,"ב. בגרמניה הוליד הדבר מידה 
מסויימת של גאווה על ד,שגיר, של הקיסרות ביה״ב, ותלמיד 
אחד של ראנקה, וילהלם גיזברכט, פירסם (מ 1855 ואילך) 
את חיבורו "תולדות תקופודהקיסרות הגרמנית", שהיה פריה 
של נקודת־מבט רומאנטית זו. ב 1859 ערך תלמיד אתר של 
ראנקה, היינריך פון זיבל, התקפה על סנטימנטאליות מסוג 
זה, ועל דבריו השיב ההיסטוריון האוסטרי יוליוס פיקד 
( 101121 ?; 1826 — 1902 ). חסידיה של "גרמניה קטנה יותר" 
(שלא כללה את אוסטריה) סירבו לראות אידיאל בקיסרות, 
שבמאות־השנים האחרונות היה שמה קשור בשושלת בית¬ 
ד,אבסבורג. כך התחילה אחת מן הפלוגתות הגדולות ביותר 
בהיסטוריוגראפיה המודרנית — הוויכוח (שנמשך זמן מדובה 
במאה ד, 20 ) בנוגע לתוצאות שהיו לתואר הקיסרי, שניתן 
לשליטי גרמניה ביד,"ב, לגבי עתידה של האופה הגרמנית. 

היינריך פון זיבל מדגים את העובדה, שמקצת תלמידיו 
של ראנקה — ובכלל זה גדולי־ההשפעד, שבהם — זנתו את 
חוסר־הפניות האקאדמי, שהיה לו, לראנקה, לקו, ובהכרה 
ברורה עשו את ההיסטוריוגראפיה כלי לשימושה של האומה 
הגרמנית באותה תקופה מכרעת, שחלה בזמן פעולתו של 
ביסמארק. מקום מיוחד מחוץ לתחומם של ראנקה וחוג 
תלמידיו קבע לעצמו יוהן גוסטף דרויזן (ע״ע), שהיה בו 
משהו מהלך־רוחה של הרומאנטיקה, ועם זה חיה בעל נטיה 
פילוסופית והחזיק ברעיונות המגביהים־עוף של הגל בדבר 
מהותה של המדינה. הוא טען, שאומה אינה ולא כלום אם 
אין לה בוח, ובחיבורו ״תולדות המדיניות הפרוסית״( 1855 — 
1886 ) ביקש למצוא ביד,"ב את השרשים לייעודה הלאומי 
של פרוסיה — לשאיפת בית הוהנצולרן לאחדות גרמנית 
אמיתית. הינריך פון טריטשקה (ע״ע! 1834 — 1896 ), אע״פ 
שלא היה פרוסי, נעשה בחיבורו "היסטוריה גרמנית במאה 
ה 19 "( 1879 — 1894 ) המטיף המזהיר והמובהק ביותר לדעותיה 
של אסכולה פרוסית זו. 

יוסטום מזר, שפעל במחצה השניה של הסאה ד, 18 . תואר 



313 


היסטוריוגרפיה 


314 


כאבי ההיסטוריה הכלכלית. אך קודם שהופיע חיבורו - 3 ח 05 
; 06501110110 001:150110 ! 8 .£ 

£ 0910 *' 1 , 0006 . 0 ; 1903 ,)* 3 ק 1010 ו 3 ? 311 ) 31 ) 1 ) 0 9 * 7 11917 


-)! £9111 ) 1 ( 7 , 0 ) 0£01 נ 114£ . 7 ז ; נ 1920 ,ס 1 (ס %9 סו 09 ! 1 1111 ) 1 > 110910 
( 3/14109 4 . 500 (ןווומ 11 ־ 1 . 7 \ .[ ; 1936 ,/״ 3/111091191 7 1 * 7 31191% 
- 91 * 31114/111 ) 31 ) 1 * 0 ,זשם 73£ \ .? ; 1942 , £911191% !( 01 * 77111091 /ס 
. 1955 , 1 * 0 ? 311 1 * 0 3/091 , 1 ) 1101 ז 0 ) 1 ט 8 . 11 ; 1951 , 1 ( 30 ) 1 
א. העולם העתיק. 

1 ) מקורות:, 1-7 .!?(%£ /ס ! 097 ** 8 911 * 1 ) 491 ,!;שזגנשזת . 11 .ן 
)) 80149 0 ,( 3 < %901 סו 9 ס! 7714 99091 ( 411 , 1 )בש 1 ^מ 011 ,ז ; 1905-7 
; 1939 ,( 7711109 / 0 ( 7711109 16 ) 7 , 11 ס׳\\)ס 80 ." 1 .{ ; 1916 , 1 ( 811111 
. 0 זזנ 01 ; 1954 ,( 7711109 0917 1910111991 ) 091 ,(. 1 ) 0 ) ־ 81001 .נ 1 
.( 1111109 / 0 91 * 3 ) 0 ) 7 10 , 0110 /ס 1/1 * 81 * £3 , 1380 ) 110 ־ 01 
0001:00 . 0 . 11 ; 1955 , 3,097 ) 41 ? . 8 ״ 1 ( 0 * 1011 * 170 171 11 ( £110 
, £011 £09 \ 1 711 ) 1 ) 491 * 13 1 * 1 ( 7711109 /ס 0 ) 17 7/1£ ,(•!)£ ) 

;מאמרים בתולדות המזרח ב 1957 , 111 ע , 1 ז*ס 80££141 ; 1955 
מ 1 , 131/0% ) 39 ) 3111 ) 31 ) 1 * 0 ) 3 ) 131111 ) 3 * 1 ( 1 ,־.סנ 1 ט 11 ס 1£ ת 1 ת 03 

. 136-155 ,( 1958 ) ^ , 14114991 )) 80 

2 ) היהודים ביסי׳קדם ,■) 31 ) 1 ־ 3 ) 1 ) 70 ת 4 ! ) 010143 ,• 5701501 .נ 1 

/ 0 \ז £0 \ ) 7 3 , 5701011 . 0 . 8 ; 1931 ״;;/ 4 ״״ 

,־ 1401801101 . 0 ; 1939 ,) 01 ( 1111 0917 01£  191 / 0 ^־ 7 ,׳{ 800 . 8 .[ 
91 * 3 ) 9099114 9 ) 7 ) 099% ( 491 ) 1 ( 7 , 8011311 . 7 \ ; 1909 ,! 1711109100 
, 8119111 1917 ) 11 )/ 11/12/9 ,־ 6101 ? . 14 ; 1909 , 131491% ) 39 ) 3111 ) 31 ) 1 ) 0 
, 9111991 * 11 !} 91 ) 3 ) 8101141 1991 10%101 ? 11917 131491% ) 39 ) 3111 ) 31 ) 1 ) 0 
90991 ( 7/1014%111 01 ) 1711/091 ) 1 ** 09 ,ס^חעסיד ■ז ; 1911 
9 ( £091 , 031500 ? ״ 1 ; 4 192 , 11111 ) 90 ) 11 /ס ) 4% 1/1£ 10 9 ) 170991 
! 99 * 3/07 0117 ) 1 ** 09 ,חז 0 נ 14011 0 ( 140 ; 1939 , 171110910911 1091100 
, 01 ) 17 (ס ( 1714109 * 9/1 (ס 01199101 ( ח 1 ,/( 1111109 /ס 9110911 })) 0099 

X (1949), 3 11.; ^40011^11300, 0091191/91110 0110 110910 7(%71 
111171 (10111(1, 1955[ 1(1., 7/1( ?10(* 0) 17£90701111 191 1/1( 
7711109) 0/ 771117711109 10 ,( 93 ] %90 ס 91 ס )/, X1.^11 (1958), 1—13. 
). !•0{4 ) 0 י ן : 91 * €714 710 ) 1/1 14911/1 £91 ' 71 1191 ' 01 7710 , £0 ן 
(03191(1( 7.10111(1, 7), 1872; 850-103 1'5'100 : 31 (991019(1 
77111091 <0 ; 1895-1905 ,(תותס בידי 05 תס 3 ׳ 31 !! 0 .£) 1 * 14 ן . 
1 0% ( 7 91 )!/ס! 113,10911 ( 091 ^ 1 * 7 ) 31 ) 31 ) 1 ) 0 £149 91 ) 811471 , 0 ) 7301 ־ - 
99101 14917 7(9 0/\191(111(/(11 8/01 * 7 991 ) 90/91 ? 01 ( 7 י. ת() 11%1 )< 14 ס 
7!191 1 ) 811471 , 001 ־ 01 ' 01055001 . 14 ; 1920 . .ו 11 ' 1191-11 'ו/ס 
£091) 7/1191(1( 7011149(, 193 8; 0. 8• 0314001, 01191(1( 790- 
711109101 7711!770 ) 1 ( 7 ,ס^תצזיל . 14 . 0 . 14 ; 1938 ,( 7 <] %90 ס 91 ס ■ 
911411 ) 01 ) £1 , 1130 .י, 7 11 £430 ; 1939 , 71091% 8/091% 9 ) 14/1 * 1 (/ק %90 ס 
0/ 7/1191(1( 771 ( 7 , 1.000 ז 10 > 30 ׳י .? ; 1955 ,( 3 ק 0%90 ו 109 :ו ( 
011*91 (31411% 3 * £71111 ) 71 1/917 * 93 )/ 31144 ) 31 ) 1 ) 0 ! 7 * 1103 : */ 19 ־ 
31110914(3(9 17(01(. 10 30£<:1714991, 7111 (1957), 190-195. 

5 ) הנצרות וההיסטוריה:■/^ * 00% ( 491 ) 71 9 ) 137 ,) 0€1 י 1 ־ 01 ׳!ס 
819(3(71%(1(31(3114(39(131491%, 1892; 0. 001101300, 019111141 
41917 71* 2(11, 7)1* 149(3911111(3( 2(11- 14917 0(4(31(311014)- 
101:14/1%, 1946; 191 ) 71991 (ס 14/1 * £1 £0149 , 031131130 .? .ן 
791(1(9)1 ?3!10!0{3), 1948; 14. 8 0917 ( 7/19111109111 , 1 ) 11£1 ־> 0 ))ט 
1711109), 1949; 0. £4101)011/, 7<111/1 0917 7711109): 0 70991■ 
[90911091 0/ 7/199111091 0917 3107(991 £1(11/1 0 / 7711109), 1949; 
/!. 8£1 3111 ) 31 ) 1 ) 9101% )/ 11 ־ 1491 1 ) 7 )' 0111 ( 3 %101£ 11 ) 8 ,ז 305$0 ־ 1 ז 5 ן {־ - 
<71 £91 7>£9)1{£91:, )0 7/(14! 1(1110917 1*917 £1490(90 , £(111(391)1 )149 
770911 801 / 1 )(11 (1951), 313—336; ?. 6 1/10 ( £911991 , 00 )ז 0£3 נ - 
10%1:1(9140997 ( 7/19111109191 , 811111 .. 1 .א ; 1953 ,) 11 * 7719 4/917 1% ז 
1/1( ?9071(991 0) 771:109), 1953. 

. ב. ימי־הביניים 

8. 1,35011, 7/01 £914/0*/1*91 14 1 ) אירופה המערבית: * 71 7 !ז 

£91114/1(^(11191% 7(9 711110911()(917(9111% 19913)111(1011(9 ( !•0791 £1- 
\111 ]0/19/111917(91) , 1887; \4. 50111112, 7)1( 7(39( 1/091 7(9 3)1- 
10911(3(91 37*1307( 3*1 7*91 0(1(31(31:1(39(13(991 7*1 3)111*1- 
011*91 (£1—\111 )039311917(91), 1909; 1.. 7 310% ) 018 ( 7 , £3 זם - 
14/091 1 1 )ז 110 > 530 . 1 \ .£ ; 1932 ,' 9 ) 1011 ) 37111 91 ) 9 ) £19111 י 0991 ׳ , 
£3( 81147) 0) 491(1(91! 7711109) 1/1 13( 371771( 4%*:, 10 
/01199101 0) 13( 7711109) 0) 17(01, 7 (1944); 7. 14. 031- 
11131(11, 77141091(01 8(1*09(3 191 37(71*1 1951 , 7 ח £91%10 01 ׳ ; 
14. 001101300, 7)1* 171:1011011 91 * 1011 ) 37111 1 * 7 ) 931 ) %90 ס 
@14(11( )149 71( 17((91%(1(31(31( 7(1 780771110 ת 1 , 1%109911 ח - 
911(3( 2(111(397)1 ^| ״ xxx (1955), 449^188; £4. 7/01101, 
5. /., 097(91(141 £110141. £191 8(1190% *119 701491102(0411(3*91 

0 * 00, 811171 ) 811001 סש!) .׳ 1 .ס ; 1955 , 131491% * 39 ) 3111 ) 31 ) 1 ) 0 
01101 9 ) 11011 ) 2 701 191 311 )( 390911111 ) 11 )£\ 91 ) 3 ) 19111 ) 101 ' 201 

. 1957 , 1:191% ) £9 091 '! 

2 ) אסלאם: - 01 9 ) 7 9 ) 13 ) 39 ) 31:1 ) 31 ) 1 * 0 ) 1 ( 7 , 10801 ( 031 .? 
9 ) 743 91 * 70913 ) 0 8301714911 1391 , 1131 ) 00500 .£ ; 1927 , 71 ) 991091 
- 7711 3714111991 (ס ( 7711109 4 , 1131 ) 00500 .? ; 1932 , 81001 91 ) 7 
, 077199103 ;)!)! 3 * 73 ,! 83017149 7391 ,. 111 ; 1952 ,( 3 <] %90 ס 91 ס) 

. 1958 , 1 ,( 7711109 10 11091 ) 191190714 491 

3 ) סין; - 3/1 ) 31 ) 1 * 0 91 ) 3 ) 111 ) 191 ־ 3 ) 9 ) 7 £1304 01 ( 7 , £430015011 .£ 



317 


היסטוריוגרפיה—היססוריזם 


318 


50/170!/>*48%, 10 586011/8x1 ,1 (1950), 111-128; 11. 0. 5(3066., 
€111X05150)0 8x4 3/>084/884150)10 ?1111050? 1110. 1)17 11x167- 
56/1*04 1471(1 *£1716 %050 1116)11110}!£71 €7580/108, 50 5 0,6(111147*1, 1 

/ 0 £66074 •* 26 >״■״׳׳* 16 ' 7 , 2.5.80100100 ; 380-396 ,( 1950 ) 

(110 1"071% £771(1 £707 5111*11 -75*48% (?613.—2406- 805), 1955; 
£. 831328, 0*1X651561*0 €050/110/1(5*6071(0 017 \¥ 0%*601507 *1*? 
?70X17 467 8**701(73110, 10 580081(4X1 , ¥'111 (1957), 210223 ־ ; 
£100 ס 071 * 8051501 ** 01 407 £07117811071 -<() 010 , 0£ ה¥ 511606 ־ /}[- 

2101/08 €050/1101*1550)170117148%, 10 5800*418X1, ¥111 (1957), 

196-209. 

. ג) התפתחותה של ההיסטוריוגראפיה המודרנית 

24. 11. 11013 כלל י ת: 167 ) 0 } 0188%5%050111011 \ 1010 ) £8 287 י 112 ׳א 
(16*4*5611071 1{16[0710%70?1110, 1865; ?. X. 3 €0 ,ש 4¥6601 00 ־ - 
7011*01116 407 4£11(70110*1 111710710%7 8? 1110 7011 40771 48/(70(07* 
1105 11877181117771147, 1885; 0. 8(1011 ?1012, 1177(771171% 14714 
1¥0508 467 17104078 £8 0070111011(78%( 11071718 £, 50 1)614(10/16 

; 37 ־ 17 ,( 1889 ) 11 , 00701110/11718177087018/1 147 / 701171/1 ) 261 
; 1911 , 10 (}? 0%78 * 1415107 16768 ) 80 467 101116 * 06701 ,) 6 ) 06 ? . 1 >£ 

11. 8. ¥00 51'811(, 06171 14114 0070111011(0 ('0171 4014170(108 
(4.141888177X1(7 (?17 2147 €0%£8*4'87/, 1950. 

1 ) ראשיתה של התקופה החדשה: □ 1 16 ) ¥05510 ! £300610 
1710176 ))' 1 40 1466 ? 8660 , 01767 ) 1117 407 1710176 ) 1 , 6 ) 3011016 ) 0 ? 
׳ 18 48 . 70£7077 ? /ס 1408 16 ) 7 ,( 801 . 8 .[ ; 1599 , 7116 ) 000078 
, 6 ) 330660136 ) 5 . 11 ; 1920 , 11 ) 11 * 070 884 071%185 7 ) 1 1810 ( 6 !* 1 ן* 
-) 261 07170110 ) 117 ) סו , 0 )*( 10 * 011%0501 ¥[ 7 ) 4 0110408 ? 16 ( 1 
/ס )/ 6078 ) £18 10 ( 7 , 1 ) 1161 ) 80116 . 11 ;( 1923 ) 0££¥11 ,) 711 * 701 
- 7 ) 1 ( 0 * 0670/1 10 ( 1 ,) £06 ? £0 .¥ ; 11 .ג[ 0113 , 1940 , 1 180/11866111 ! 
- £8%115/1 7110 . 1 ) 661 ) 6 ) 801 . 11 ; 1943 , ¥1007 . 0 16 * 71 ) 1111070 <) 
87881 £0080740 ,ה 3 ות 11 ע .£ . 8 ; 1944 , 1 ( 117107 ) 117 ( 8/14 7808 

084 (1/47X07117110 (115(0710%78?11), 50 14041068118 0( (1147X8- 

101 ) ,) 11101 )־ז 0 ?< 6 ז 1 ט 5011 . 11 ; 45-61 ,( 1946 ) 1¥ . 350 ? , 100 ) 817 

£0014 467 £6X81758X06, 1948; \¥. £. ?6160500, 7116 £6- 

, 31115 ־ 1 ג| 03 16 ) .¥ ; 1948 ,)*/ 7/108% 11171071001 18 881770806 

£78806700 081(018)4181: 40110 ?011(108 8118 510718, 1950; 
24. (161 1*400(6, £4 71071760011 461 07681188 !/ %78/18 ס X1^ 6 
\111, 50 3*41161180 4611' 17(1114(0 5*07100 1(811888 (767 11 146- 
410660 6 470)11610 1 41478(071080, 00. 62 (1950), 175-183; 
1). 0. 1)006135, £8%11711 501101077, 1951*; 11. 836)605, 80 - 
%71{7 671 ?10140678 608 40 £0/101770800, 1952; 8. ¥0(1 

- £7 <) 11 178 7618 ) 77 ) 61 ))<{ 7 ) 68 ) 5 170110 * 10708111 / 007 , 101 ״־£ 24113 
, 83100 . 11 ; 1955 , 01 ? 71801 ? 21478 ) 4/1111 ) £017 407 608 %88% 
.[ ; 1955 , £0881778806 81188 ) 1 1 ( £871 110 ) / 0 07/11 110 ' 7 
; 1956 , 887167 ) 11 * 48 / 0 7 () 50016 6 * 11 { 0 1 ( 07 ) 117 ) 4 , £¥305 
; 1956 , 07100 ) 7 818840 61 !( ¥160 8 ) 17 ) 4 * 30 18 ) 11 / , 115030:51:11 . 0 
£68481 1/16 884 1:81108 ) €087 4801681 7/16 ,) 00061 ? . 24 . 0 £ 
- 008 008111 ) 50608 110 ! 18 ] 11 011% * 71 071001 ) 1117 £8%11711 . 6 ) £0 
1087 ) 7708700 50 , 7 ) 301108417 7116 , 165 ז\\ £00 .( 1 ; 1957 , 1 ( 117 ) 
,( 1958 ) [ ¥11 , 861165 5111 ,/() 50010 071061 ) 115 ) 101 ( £0 10 ( 1 /ס 
. 169-187 ,( 1959 ) 1£ . 1 ) 510 , 171717 * 48 * 6 * 7 1 ) 30 , 147-166 

2 ) ההיסטוריוגראפיה של תקופת ההשכלה:,״ 0 ) 8630 6 ( 1 ״ 1 

017767(8:108 7*47 1'1806711(114£ 467 01116] ?76X11677 7160105 40 
/'111510170 70780180, 1738; ¥ 0/17/18 [ . 18 005 ,■{ 116 ) 11 ( 1 .׳ x407* 
7184 410 %050/1*011(110110 (¥0/1 (0050X17801(6 501*71/168, 111), 

- 11 * 0€8 ) £1%/1 110 * / 0 ׳( 07 1 ( 1686681 ) 6 * 7 , 61 ) 8601 .ס ; 1927 
10 * 1 ? 1111050 ? £0 , 8000116 . 11 ; 1932 , 11677 ? 11050 * 1 ? / 471 * €681 
18 1 ( 117:07 ) , 50113160 .?£ . 1 < : 1940 , 167407 ) 40 0170 * 117 )' 1 46 

(110 £80)1010 ?80418, 1947; £. ¥7015, 0070/110111570/17011>88% 
*4X11 5(08(70*4/1855*48% 18 407 }70X2051501108 £82))1(/0?8410, 
1956; 81. ¥ 0751 ? 1171071001 ) , 6 ז 60 ז ¥ 0 ץ x11778 18 (1*6 £708011 
£811%/1(07138 ) £115 , ¥0/10176 ,״ 01015 ) 8 . 1 ? .( ; 1958 ,) 87808 ס , 

1958. 

3 ) לידתה של ההיסטוריה האקדמית הסודרנית:,־ 5.5001161 .ן 
¥677*40)1 408 €0/778110/1 407 0140/160 18 467 5(88(7- 884 
((!70)168%650/!10)1/0 407 781(11678 201(08 2(4 07/010/110711, 1761; 
-4. 1 5/8 1/1707 18 4880/68 £1475150/10 . 07 ) 007 ,• 501110261 .¥ ״ - 
608150/1011 €71*845?78616 1)07%110/1£11, {4/50751(21, 1(84 €71(1871, 
1802-1809; 14. ¥8080708 407 8% * 30%7:4841 10 ( 1 ,) 10001 ) 6560 ׳ 
46*4(50/768 €50/1/6 1184 10107 ) €0 4870/1 68% ({ 750/1761 ) 50/110/1 ס - 
267, 1876; 8. 805600100(1, 016 £07150/171(10 407 £)1?10780(11( 
501( 0/711108 607X6/1X1/10/1 18 £)(711501/0010/1 'ח 0 ) 5 ) 4-0 ה , 

1897. 

?. 1^010001(6, ¥0*8 %650/*10/11/10}*08 :4 ) התנועה הרומאנטית 
5*88 884 6078 5188 407 €050/110/110, 1939, 1¥; ?. £0601 ־ • 
)30651, £0*47 5*114105 18 £7080)1 £08*88(10 1115(011001 711 ׳מ - 
18%, 1953; 5. ¥461100, 7*6 ?011(100/ 1)505 0/ 1115(07)1.4 ־ 
5(144) 1958 , £05/07811011 1 ( £7680 6 * 1 * 18 111510718115 /ס ; ?. 
5(3(1161, €€50/110111550)1701/788% 1484 1115107*501105 0681(68 18 
£7381(76101* (1789-1871), 1958. 

5 ) צמיחתה של המתודה הביקורתית החדשה:, 700011 >.?.ס 
11*5107)) 084 11151071085 18 (/16 01710*60711/1 €08**47)/, 191 3 ־ , 

14. 8(655130, €050/110/1(0 401 14088780X10 €077X08100 1115- 


(07*00, 1921; 8. 01 801 1/811080 10%70/18 ז 0 ) 5 40110 0710 * 5 , 006 ־ 
560010 46017x08080, 1921; 0. ¥00 8 50/16 ) 4 ) 06 ,¥<י 10 ש 
€650)110/71550/176*}>148% 608 468 36)7£*148%5){716%08 115 214 

1(856708 7 8%68, 1924; £. £0661 0 * 1 ) €7046 6 * 7 , 130051 ־ / 
€677X88 1115(07101578, 1944; 48%11 £1/10781 6 * 7 , 1365 ) 0 ? .מ ■ 

088 1400 0/ 1,1/5(07)1, 1952. 

6 ) פילוסופיה של ההיסטוריה: 0 * 1 / [ס ? 07 * £115 , 1501 ? . 8 
- 07 * 8 ( 1 007 ,ז 00616 ק 5 . 0 ; 1893 , 1 ,/( 07 * 1111 /ס 1 (*/? 1050 ! 1 ? 

% 08 % 405 410x4108405, 1918-22; £. 7(06115011, 005 1115- 
(0715X2*45 14 x4 50180 ?701)107X6, 1922; 14. £101(6 £701 6 * 0 ,״ - 
16180 407 €0501**011£5?1111050?1*10 , 1924; ?. ). 76663(1, 

7/1007)7 ס 7 ( 44 * 51 4 , 01366 ( 70 .[ . 15 ; 1925 , 1 ( 07 ) 5 * 11 /ס ( 
1115*07 )7, 1934-; £. £1183051(}■ 300! 14. ]. ?3(00 (611.), £1*1- 
1050?/!) 084 1115*07)/. £553)5 ]3(6500(6(1 (0 £(08( 03551(6(, 

1936; ?. ). 70663((:, £0780 064 01188. 4 5(144)1 €0776 /ס - 
18(1085 18 1115(07*08/ £668(5, 1939; 8. 0. 0 1 ) 6¥¥00 חו 11 ס , 

7*6 1468 0/ 1115(07)1, 1946; /. 44 )10 0 704801108 ) 18 , 011116 קי 
?111£8 , 00 ) 14 .£ ; 1948 , 110%01 40 111510170 '/ 40 110 /? 50 ס . 

? 11(}050?110 07*116^14 € 40 1111510176, ]950; 8. 0(000, £8 
510718 00780 ?6851070 6 00780 421080 , 1954; ?1. 1. ¥43100 )־ , 

06 /8 008x81558800 111 5(071%1*€ , 1954; ]. ?!)£ 114405 , 13011116 ־ 

5**7 14672 0: £10%0/, 1955; 24. 8. 03110056(1, 1115*07 ) 884 

£1/>0 ׳¥ ; 1955 , €7000 . 3 / 0 5 ¥71118% [ 01-1081 ) 1115 6 * 7 :׳()ז . 
£1013301(, ]¥1/1101x1 011(1*0)1'5 ?111050?}*)• ; 1956 ,( 1115107 /ס 
1780 ' 7 47 * 0 18 ( 07 * 1415 /ס ( 11 ? 1111050 ? 6 * 7 ,?> 110 ) 0 ־(ש ¥1 ן .!? . 

48 4x1/1010%), 1959. 

7 ) ההתפתחות אחר ראנקה: - 15 ,*)< 011 ! 17%0 > 1/1 *€ 10 ( 11, 1 ) 0 ! .? 

50/1101(788%, 11170 £8116101(611*8% 1484 1/17 ?70/71078, 18 7 8; 
£0((1 -40(011, €077X8.1 •€01(0015 0/ 1115*07), 10 11*5(071081 

016 ,קת 31 ) 1 ת 16 א<> 4 ? . 4 ? ; 344-392 , 1919 , 144105 * 5 4 * 81 5 ( 558 .£ 

- 0710%78 ) 1115 108 ( 50 ) 4011 407 18 )* 01111 ? £01507 07110110 )/ 10/8 ! 11 ת 
- 1115 4 , 305 )£ . 11 ; 1934 , 07 ) £ 101 184 * 101 ( 5 608 * 501 1110 ? 

■ 061 , 0 ) 110 ) 301 ) 0 .£ ; 1937 ,( 1115107 478071088 / ס ( 07 ! 

4614(50/10 1115107157X115 18 £8%18/14, 1950; ?4. £0110, €61- 
7X8X 11*5(07): 507X0 110(6 €077X88 ¥10/65, 1954; \¥. 001־ 
(11066(1 0*0 05(071010/1150)08 470/1/6 1*84 410 €050/110/1(5- 

- 5 ) 88 ) 5 108 ( 150 * 0770101 ) 05 405 011118%08 *) 41 \ ס! ,){ 550850/18 * 6 * 

405 0 ) 0/1 * €050/1 ,׳() 81 ) 1,110 , 4 - ; 165-189 ,( 1954 ) ¥11 , 6 * 870/1 

1715(1(14(5 )147 05(0770*0/1150/10 €050/110/1(5/0750/188% 1854- 

1954, 1954; ?. !43(1006, 287 £81*6101(1x8% 407 ¥07/855*48%5- 

£0 , £0551 .? ; 1956 , 1 ) 4150/1188 * 0 (£ 18 148% < 7611 */ 550 ) 50/110/1 ס% 
. 1956 . 078800 ? 078 * 008 1646500 0 * 07101577 ) 5 

ה, כ. 

היסטוריה אננו׳םטה ( 13£ ;־.נ 1 ^ג 1 ^ 13£ ז 0 ) 015 0105 ׳סנז 80 ). 

חיבור ביוגראפי לאשיני על חייהם של קיסרי רומי 
מהדריינוס עד נוסריאנוס ( 117 — 284 לסד,"נ). פרט לתקופת 
244 — 253 . החוקר האנגלי בינז סבור. שהה״א חוברת בזמנו 
של ׳ולינום קיסר (ע״ע) כתעמולה פרו־פאגאנית ואנטי- 
נוצרית. כ! מורגשת בה, לדעתו. המגמה להבליט את חשיבותו 
של הסנאט ולדון את הקיסרים לזכות או לחובה לפי יחסם 
החיובי או השלילי לגוף זה. — החלק הראשון של הה״א 
(עד קאראקאלה) מיוסד על מקורות ביוגראפיים לאטיניים 
ומגלה ידיעה יסודית בדרך ניהולה של האימפריה; השני 
(לפי דעתם של נמה חוקרים) משתמש בכרוניקה יוונית מן 
המאה ה 4 על חיי הקיסרים! הוכח, שרוב המסמכים, האגרות 
והחלטות־הסבאט, הנזכרים בחלק זה, הם פרי של זיוף. 

1 (הוצאה ביקדתית) 1922-32 ,. 4 . 11 0705 /? 5071 , 13616 ׳*£ .ם 
; 1926 , 050 ? 7 * 1 ? 884 6 ) 8 ( 1 5 ) 1 ,. 4 . 11 6 * 7 , 065 ( 83 . 4 ? . 4 ? 
705 ס*? 71 ס 5 408 214 47 * 6781 * £1 410 1107 * ) 0/1 * 807 , 40111 ? .£ 
00£¥1 ,.(/ 3/1765 [ , 5130 ) 80 10 ) 1924-35 8/170 / 410 47 */ . 4 . 11 
.( 156 ־ 127 ,[ 1937 ] 

היםט 1 ךיזם (בגרמ' ;*ב 1 ךת 15 ז £11$1:0 , באנג׳ מ 151 ז 1510 ^ 1 וגם 
ת 10151 זס 151 ^) ׳ במובן הרחב — השקפה, שטוענת 
לבירור מהותה של המציאות האנושית, על כל גילוייה. מתוך 
עמידה על תהליכי התפתחותה ההיסטורית. במובן זה השתמש 
במונח הי׳ פרידריד ממקד, (ע״ע). 

המונח הי׳ בטבע ע״י נובלים (ע״ע) ונעשה רו׳וח בספרות 
ההיסטורית והפילוסופית מן המחצה השביה של המאה ה 19 



319 


היסטוריזס— היסטינגז 


320 


ואילך. הגל, בספרי על תולדות הפילוסופיה, מרמז על המש¬ 
מעות הבאה של החי׳ (בלא שהשתמש במונח עצמו): ע״י 
חקר ההתהוות ההיסטורית של איזה עניין אנו מבינים עניין 
זה לא רק מצד הרקע שלו אלא גם מצד טיבו, תקפו וערכו. 
על יסוד זה הובן הסונה כמציין תפיסה, שרואה את המציאות 
ואת טבע-האדם גדלים בתהליכים ההיסטוריים ובתמורות 
המציינות תהליכים אלה — תפיסה, שבה ראה א, טרלטש 
(ע״ע) "היסטוריזאציה שלמה של הידיעה וההכרה". 

מתוך ראיה זו הניע ו. דילתי (ע״ע) לשלילת תקפן של 
דרכי המחשבה האנושית ולביטול האפשרות של הכרה מטא¬ 
פיסית בעלת ערך קיים. במקום זה העמיד "טיפוסים של 
תפיסוח־עולם״ — כלומד, סיכום בלבד של דרכי־המחשבה, 
שהופיעו בתולדותיה של המחשבה האנושית. מצד זה גובל 
ההי׳ בגישה רלאטיוויסטית אל המציאות האנושית מצידה 
המחשבתי והמוסרי והוא אף מסייע לגישה זו או מסתייע 
בה. התפתחותם של מדעי־החברד, בכיוון אנתרופולוגי, שהצ¬ 
ביע על צורות־חיים וחוקות־מוסר שונות בהיסטוריה או 
בחברות אנושיות שונות, משמשת חיזוק לרלאטיוויזם זה. 
גורם נוסף רב-חשיבות באותה התפתחות עצמה כלול בתפי¬ 
סתו של מארכס, וביהוד בפירושים ססויימים שניתנו לתפיסה 
זו, שלפיה כלולים כל תחומי המציאות והפעולה של בני־ 
האדם בתהליכים ההיסטוריים של מאבקיהם הכלכליים. 

בספרות הפילוסופית האנגלית של זמננו (למשל, אצל 
קארל פופר וישעיהו ברלין) מצוי גיוון אחר של המושג הי׳: 
הי' פירושו תפיסה, שמתיימרת להקיף את כלל התהליך 
ההיסטורי ולנבא את עתידותיו. ההוגים, המגדירים את המונח 
באופן זה, מצביעים על תפיסותיהם של מאדכס, שפנגלר 
וטוינבי כמייצגות — עם כל ההבדלים שביניהן — את הנישה 
העיקרית של ניבוי התהליך, ומבחינה זו גם את ההשקפה, 
שהוא סגור בפני פעולתו העצמית והאחראית של האדם. 

בכתביו של ניטשה אין המונה ד ,י , מצוי, אך ניטשה 
הירבה להתעניין בהשקפה, הרואה בחקר העבר את תחום- 
ההתעניינות העיקרי של בני־האדם. הוא ראה בהשתקעות 
בעבר גורם, שמונע את גידולם העצמי של בני־האדט, 
ומבחינה זו נתפס על־ידיו ההי׳ בהתבטלות של הפעולה 
בהווה בפני העבר. 

ביקורת־ההי' כוללת צדדים שונים: 

א. הטענה, שאין התחום ההיסטורי ממצה את מלוא ההקף 
והתוכן של הטבע האנושי ושמצויים תחומים, שאינם היס¬ 
טוריים — למשל, היקום. הזיקה לאלהים, וכד׳. מנקודת־סבט 
זו היה עניין לתאולוגיה הפרוטסטאנטית בביקורת ההי׳. 

ב. ביקורת הרלאטיוויזם היא בעת ובעונה אחת גם 
ביקורת־ההי׳, במידה שקיימת קירבה ביו שתי גישות אלו. 
ביקורת זו מבלטת, מצד אחד, את היסודות הבלתי־משתנים 
שבמציאות האנושית (למשל, את העובדה, שהמוסריות קיימת 
בכל חברה או שיש צרכים יסודיים לאדם). ומצד שני — את 
העובדה, שמשפטינו על התהליכים ההיסטוריים עצמם אינם 
כפופים לאמ 1 ת־המידה של תהליכים אלה, אלא שבמשפטים 
יש בהם יסוד עיוני, ומבחינה זו כפופים הם לאמת־המידה 
של התחום העיוני (כך, למשל, לפי גאורג זימל, יש 
"א־פריורי להיסטוריה"). 

ג. הטענה נגד הניבוי ההיסטורי עומדת על אי־אפשרות 
הניבוי של העתיד האנושי, בהבדל מן הניבוי של התרחשויות 


טבעיות מסויימות וכן היא מטעמת את השיקול, שהניבוי 
שולל את האחריות למעשה הממשי מבני-האדם. 

נ. רוטבשטרייך, בין עבד להווה, תשט״ו: הירח ואחריות, 

141 א ¥0771 , 0 נ 1 :ו 1012$ א .¥ x011 14714 1100(1■ !1955 / ב״בחינות׳ 

1011 407 (41110170 //<> 405 £0(7071, 1874; 3. 0000, 7001-14 0 
$10014 <10114 510710^70(10, 1917; 0, 51 /405 ¥05071 ) ¥0771 . 01 חזת 
(115107150(100 ¥07510(1005, 1916; £. 1 1404 .// 007 , $011 ) 001 ז 
501710 7701)101110, 1922; 1(1., 007 (1. 11714 501710 1)/>0714714147£ ה , 

1924; )£. !! 0 ) 001 ת 101 ל 1 .£ ; 1932 ,.)) 405 7151$ ) 1 010 ,!ללסס , 

010 £ 711510 ( 11471(1 405 ( 1 ., 1936; \13 1111 ) 4170 ) . 11 י מ 1 ו 110 חת 

/*47 30x1011171550950(14(1 14714 50x101 1, 7), 1924; 

1,00 ; 1946 ,!( 115407 ) / 0 400 / 0 !) 7 , 11 סס׳יייןח 00111 . 0 . 3 
■ 1115 , 110 ) 30 . 1 ; 1953 ,׳צ 115107 ) 0714 11 )^ 1 ? 0114101 ) 1 ,$£טבז $1 
. 401771411 10 <£ .) 0 ^ 11011130 .£ ; 1954 , 1 ( 71111 ) 41 ) 1710171 4071001 
1 * 7011107 ? 4445 . 14 { 707 ( 10 ) 0015141544715507150 4071 ת 1 71071 ז 07 [ 4 ) 071 (£ 
. 1958 , 51071015711 !£) ( 131 ^) פורסם ב 1858 ע״י בתו. 

. 1893 ,./£ / 0 414055 ? 1 >}\ 7/10 , 8 ^: 1 ( 10051 ) 1313 0 £ 11058 . 0 .? .[ 




היסטמין (־ 1115130110 ), ק-( 4 -אימידאזוליל)-אתילאמין, 
, 0,8,19 ( 1 ), אמין (ע״ע) ביוגני בעל פעילות 
פארמאקודינאמיח עזה — מעיו -הורמון של הרקמות". ההי' 
מצוי בארגוט (ע״ע), ובכמויות קטנות — גם ברקמות בע״ח. 
ביהוד בריאה! כמויות גדולות 
יותר מופרשות בנוזלי־הגוף ומר !"״, 
פיעות ברקמותיו במצבים פא־ 
תולוגיים שונים, והן, כנראה, 
סיבת ההפרעות הבאות בעקבות 
מצבים אלה. הי׳ מופרש בעיקר 
מרקמות, שנפגעו ע״י פציעות, כוויות וכדו׳, וכן במצבי 
אלרגיה (ע״ע) ואנפילכסיד. (ע״ע) שונים. מאחר 
שמוצאו אינו מבלוטה אנדוקרינית מסויימת (ע״ע הפרשה 
פנימית), אין לכלול אותו בהורמונים במובן המדוייק של 


1 היסמאסין 


המונח. 

ההי׳ נוצר מהיסטידין (ע״ע) בתהליך של דקארבוכסי־ 
לאציה (ע״ע אמיניות, המצות, עמ׳ 976 ), כגון ברקבון של 
חלבונים, ובמידה מצומצמת גם בחילוף־החמרים התקין. הוא 
נהרס ומתחמצן ע״י אנזים ספציפי (מן הכליה ומן המעי 
הדק) — ההיסטאמינאזה. הזרקת הי' לתוך הגור או הצטברותו 
בגור מחמת גורמים אנדוגניים גוררת מצב של הלם 
(ע״ע) — מפל פתאומי של לחץ־הדם מחמת הרפיה והרחבה 
של הנימים (ע״ע מחזור־הדם) והחלשת דפנותיהן! יחד עם 
זה מתכווצים העורקים, וכתוצאה מכך יוצאים מי־מחזור מן 
הצינורות לתוך הרקמות המקיפות אותם. פעולה זו של 



323 


חיסטשץ—היסטריה 


324 


תהי׳ עדייו ניכרת במיז־,ולו עד נדי 1 ל 20 מיליארד. ד,ד,י' 
פועל כממריץ את פעולתן של בלוטות־ד,עיכול, ביהוד כגירוי 
להפרשת מיץ־קיבה. וכן כגורם לכיווץ השרירים החלקים 
שבקרביים. נמצא, שמכמה בחינות דומה פעולתו לזו של 
חמרי־הפאראסימפאתיקוס(ע״ע עצבים, מערכת אוטונומית), 
כגון האצטיל־כוליו (ע״ע). אך הי׳ מעורר גם תופעות 
חולניות — דומות להפרעות אלרגיות — בעור, במערכת¬ 
ה,עצבים, בנלי־הנשימה. ועוד. מכאן הסברה, שמחלות אלר¬ 
גיות¬ כגון קצרת (ע״ע), סרפדת (ע״ע). אקזמה (ע״ע) — 
או, לכל הפחות, חלק מהו —, וכן האנאפילאכסיה של בע״ת, 
אינן אלא הרעלות ע״י הי׳. 

להי׳ שימוש מצומצם בפראקטיקה הרפואית כאמצעי 
להנמכת לחץ־הדם במקרים מסויימים ולבדיקת כושר־הפעולה 
של הקיבה. מצה שני נעשו בשנים האחרונות נסיונות מרובים 
להתגבר על הפרעות אלרגיות ולהביא ליהי דסנסיביליזא־ 
ציה ע״י שימוש בסמים שמבטלים את פעולת ר,ה,י', וכך 
נתפתחו הסינתזה והמחקר של המרים אנטי־היסטא־ 
מיניים כענף חשוב של הפארמאקולוגיה החדישה. רוב 
התמרים האנטי־היסטאמיניים היעילים מכילים במולקולה 


.״.־/ % / 

0X8,(^ 




0 * 0 ) א - 3 * 0 . ־ * 0.0 .״ 0 ,.' 
*;מאה״ד־ 




שלחם את השרשרת ,) 141 — 0 -ס-, הדירה לחלק ממול- 
קולת־ההי׳ (למשל 11 ־ 111 ). ולפיכך ייתכן. שהם מעכבים 
את פעולת ד,ר,י׳ ע״י התחרות בו מבחינת כושר הקשירה של 
אנזימים מסויימים בחילוו׳־ר,תמרים. 


עי .פ-]ט 8 . 13 . 0 ; 1930 ,./? . 5:11111 .עז . 

??, (?11)5101. 11), 1931; ^ זז 01£1 ז 041886 . 1 ׳ \, 

016 />1 זשו! £0141 . ז !ייי ; י ' 1940 , 392 ־ 359 , 4011716 6060 §ס #, 
//. 11/111 400(1/1)10x15 (4071. £61 1941 ,( 3 ,. 5101 ( 11 ? .׳ ; 

(1(. }. 01405410200, 01151701016(117101 1107771006! (! , /!)!{! ס !. 

11617., 30), 1950; 5. *4. ?41111 * . 5 -^״״ x1 - 
1*1 464161001 > ,־ 1 ^ 130 . 34 ; 1950 ,) 1117711716 ) 4011/11 ,■ 8 ־ 

0/167711511•), 1, €11. XX^ 4011/115 .* 1 .// ,.! 1133 . 1-1 ; 1951 ייע ■ 
1070106, 1951; £. ]. ( 716 ) 005 / 0 ( 106/16701517 ? 6 (/' 1 ,ץגזסחסל 
566761100, 1953. 


^'?שריה (מיוה י׳ס״סי׳י, רחם). בפסיניאטריה — כינוי 
למצב נפשי מיוחד, שמתבטא בתגובות־התפרצות 
מופרזות ועלול להביא לידי הפרעות גופניות שונות. 

את המונח הי' טבעו הרופאים היווניים (ע״ע היפוקדטם)! 
הללו היו סבורים, שהתופעות של ד,ד,י׳ מתגלות רק בנשים 
בלבר ושהו נגרמות ע״י מחלות של הרחם. שלא קיבל את 
הסיפוק הפגיע לו. דעה פרימיטיווית ודמיונית זו שלטה גם 
ביר,"ב, ועליה נתווספה האמונה, התפלה, שלפיה מעידים 
סיטנייההי׳(,סטיגמות״), שבעלותיהם באו בקשר עם השטן; 
אמונה זו שימשה יסור למשפטי ה,,מכשפות" ביה״ב ולה,ו¬ 
צאתו להורג של אלפי נשים (ע״ע כשפים). רק במאת ה 19 
הוכר, שאותם הסימנים עצמם מופיעים גם בגברים, וההי' 
נתפסה כמחלת־עצבים. בריקה (]£נו!> 1 ב 8 ) הניח, שר,הי׳ היא 
מחלת־מוח ( 1859 ), ואחריו התמסרו גרולי הנורולוגיה 
והפסיניאטריה (שרקי [ע״ע], מביום [ע״ע], ז׳נה' [ע״ע]) 
לחקירתה, של מחלה זו. בנגועי הי' לא נמצאו שינויים 
פאתולוגיים לא במוח, לא בעצבים ולא בשום אבר אחר של 


הגוף, ולסוף הוכר, שהמקור של כל התופעות ההיסטריות 
הוא ברעיונות, ברימויים ובאמוציות של החולים. 

ההפרעות ההיסטריות הו רבגוניות ביותר, מהן גופניות 
ומהן נפשיות, והו עלולות להופיע בכל חלקי־הגוף ובכל 
הפעולות הנפשיות, הכל לסי ההשפעות המקריות החיצוניות 
וההימויים של החולה. מן הסימנים הגופנים: 

א) תחושתיים — כל סיני מיחושים (כאבים, לחץ, הקי¬ 
רות, דיגדוג) באחד מחלקי־הגוף, או — להפך — הערר של 
תחושה בשטחים שונים, חיצונים או פנימיים, של הגוף, 
ואפילו הפסקת הפעולה של חושים מסויימים, כגון עיוורון 
חולף או הרשות זמנית; 

ב) תנועתיים — שיתוקים גמורים או חלקיים של גף 
אחת או של כמה גפיים, אי־בטחץ או שיבוש בתנועות האוטו־ 
פאטיות הרגילות, כגון הליכה, כתיבה, חיבור; וכן תנועות 
בלתי־רצוניות בצורה של עוויתות, "טיק" (תנועות קצרות, 
מהירות ולא־רצוניות), רעיהות, התכווצויות 1 

ג) וגטאטיוויים—הפחתה או הגברה של ההפרשות למיניהן 
(זיעה, דמעות, רוק, מיץ־קיבה, שתן), הפרעות בפעולות 
הלב, הנשימה, המעיים (הקאה, שילשול, עצירות), בווסת 
ובשינה. בכל ההפרעות הללו — שהן בדרו־כלל זמניות, אבל 
לפעמים ממושכות למדי — אין למצוא שינויים אורגאניים 
באברים הנפגעים. ההפרעה היא פונקציונאלית בלבד, 
הסיבה היא פסיכוגנית, וגם הטיפול אינו יכול להיות 
אלא פסיכותרפי. 

ההפרעות הנפשיות הן רבגוניות עד לאין שיעור. מצויים 
תגובות אמוציונאליות מופרזות, התפרצויות של צחוק ובכי, 
גילויי שנאה, או התלהבות לא-מבוססים, ליקויים בזכרון עם 
נטיח לסיפודי־בדים, לפעמים גם הזיות, מצבי־דימדום 
והתקפי־התעלפות עם הפסקה שלמה או חלקית של התודעה, 
וכן עוויתות, פירפורים ופירכוסים. המקור לכל אלה הוא 
באישיות ההיסטרית, ז״א, אישיות לא-יציבת ולא־ 
אחידה, השואפת להיראות שונה מכפי שהיא באמת, לעשות 
רושם, לתפוס עמדה ולהתבלט. לפיכה כל התגובות ההיסט¬ 
ריות אינו אמיתיות וממשיות, אלא תמיד יש בהו משהו מן 
המלאכותי והמבויים. אבל עם זה יש להטעים, שהחולים 
ההיסטריים אינם ״רוצים״ לרמות בכוונה תחילה: הם עצמם 
סובלים מן ההפרעות ההיסטריות, התוקפות אותם על כרחם. 
והבאות מתוך אמוציות, שאיפות ודימויים בלתי-ידועים להם 
מן התחום של חאל־ידע והתת־ידע. חוקרי המאה ה 19 כבר 
קבעו, שהחולים נמצאים במצב של אוטוסוגסטיה ומאמינים 
באמונה שלמה. שהם חולים. אבל רק פ ר ו י ד (ע״ע) התחיל 
חוקר באופן שיטתי את הפעולה של החת־ידע והאל־ידע. 
וחקירותיו בחולים היססריים מ 1893 ואילך היו היסוד לבניין 
הפסיכואנליזה (ע״ע). 

הגישה החדישה לתופעות ההיסטריות נשתנתה הרבה מזו 
שהיתה רווחת לפני כ 50 שנה. בזמננו שלטת הדעה, שמחלה 
ממויימת ומיוחדת, שאפשר לקרוא לה בשם הי', אינה בנמצא. 
נל סימניה של החי', הגופנים והנפשיים גם יחד, עלולים 
להופיע גם בבני־אדם בריאים בהשפעת כל מיני מצבים 
נפשיים, וביחוד ע״י סוגסטיה, מכוונת או בלתי־מכוונת, 
ולפעמים אף על-ידי קריאת מאמר בעיתון או ראיית סרט. 
אלא שהנטיה לקבלת סוגסטיות מבחוץ שונה בבני־אדם 
שונים: בבני־אדם פוימיטיווייט ובילדים היא גדולה ביותר, 
ולהם דומים ההיסטריקנים בקונסטיטוציה הנפשית שלהם. 



325 


היסטריה—היפודמוס 


326 


ה״אישיות ההיסטרית" שייכת לקבוצה הגדולה של הטיפוסים 
הפסיכופאתיים — בני־אדם בעלי מצב נפשי בלתי־יציב, 
שאינם שולטים ביצרים ובאפקטים שלהם, נוטים להתפר¬ 
צויות ולתגובות בלתי־מתאימות ומתקשים במציאת מקומם 
בחברה, שבה הם חיים. הטיפוס ההיסטרי הוא הפסיכופאתי. 
המסוגל לקבל סוגסטיות, הן מבחוץ הן מעצמו (.אוטו¬ 
סוגסטיה"): דיו שיפחד מפני מחלה או אף יחשוש לה כדי 
שיתגלו בו הסימנים המדומים של אותה מחלה, וביחוד פועלת 
בו השאיפה — המודעת או הלא־מודעת לו גופו — להיות 
חולה וליהנות מן היתרונות שבמצבם של החולים, להיות 
פטור מאחריות ומעול־החיים, או — במקרה של תאונה — 
לקבל פיצויים. כל הגורסים הללו מביאים לידי "בריחה לתוך 
המחלה" (פרויד), ז״א. להתפתחות של סימנים היסטריים, 
הטיפול במצבים אלה, שאינו יכול להיות אלא פסיכו- 
תראפי במהותו, עלול להסתייע באמצעים סוגסטיוויים שו¬ 
נים, כגון תרופות, טיפול פיסיקאלי, אמבטיות, חשמל, 
וכד׳. אך עיקרו של הטיפול הוא ההשפעה האישית של 
הרופא, הנובעת מכשרונו הסוגסטיווי ויכלהו לעורר אמון 
בו מצד החולה! תפקידו של הרופא הוא לא רק לבטל את 
סימני המחלה, אלא אף לשנות את גישת החולה ל״מחלתו", 
לחזק את "מצפון־הבריאות" (כהנשטם) שלו, ולהדריכו 
להתגבר על הסיבוכים שבחייו. שיטה קבועה ואחידה אינה 
מתאמת לצורך זה. וכל מקרה ומקרה דורש טיפול אינדיווי¬ 
דואלי באחת— או באחדות— מן השיטות הבאות: היפנוזה, 
הסברה, פסיכואנליזה, שינוי־סקום, השפעה דתית — הכל 
לפי האישיות של החולה והרופא. 

החשיבות הסוציאלית של התופעות ההיסטריות היא 
מרובה, ולא רק משום המספר הגדול של חולי־ההי', אלא אף 
משום שקיימת נטיית חיקוי בסביבה, שעמה באים חולים 
אלה במגע, ביהוד בילדים ובני־אדם פשוטים, למשל: ילדה 
הגסטדית אחת, שסובלת מ״טיק" או מהתכווצויות, עלולה 
"להדביק" את כל הכיתה, וידועות האפידמיות הפסיכיות, 
שהביאו לידי תופעות של "היסטריה המונית", כגון פרשיות 
המכשפות או הפלאגלאנטים וטירופי־הריקודים ביה״ב, או 
פחד־חידקים, פחד־מרגלים, פעולות־לינץ׳, פוגרומים, פאניקה 
או התלהבות למלחמה. 

בזמן האחרון הילד ונדחק מושג הדי׳ ספני מושג ה נ ו¬ 
רו ז ה (ע״ע). 

וע״ע היפנוזה; פסיכופתיה: פסיבוסומטיקה! פסיכותרפיה! 
פסיכואנליזה; פסיכולוגיה של ההמונים, 

;* 1911 , 1893 , 1-11 , 41 * 4 ן 144444 ץ 1 / 441 / 44444114 41441 ',! ,] 2110 ( .? 

. 1/4 ! ,[!טס!? , 5 ; 1895 ,.// .(/ 14 51444140 . 1 > 1 ו 10 ׳ 1 . 8101,01-8 .[ 
; 1897 , 4 ( 44 ומסמלת 44 (/ 44414 ו 1 ?ו/ 4 ( 5144/1044414411 . 44/1 ( 1 ? . 11 
. 11 . 1 > 0/41444/1444 0441 ? ,; 1280 א ״ 1 ; 1917 ,. 11 ,נ: 51 ח 1 < 831 .ן 
, 1 |גן 1 ט 0 חש 81 .׳ 53 ; 1929 .( 0/4444/14444144441/4 . 1 ) . 04444141 ) 

, 13101 !:׳,, 0 , 8 .£ ; 1926 ,( 4/41410% ( 4 '( 04-444441 ( 41/44 / 0 4 ( 0444144 

,״ 11 ) 4 ■ . 1 ;" 1948 , 1444144411 , 11411110 ,. 11 ,. 19 ;' 1927 ,. 11 .(!ס 
44 ( 1 ,זש 1 >ר 1 ח 8411 .א ;׳ 1928 , 1/1144 > 1/4444 04444 ( 41041 . 9 .(/ 11 
41 4/40441 ( 11 ? ,.!עזב)[ . 11 ;' 1943 . 1444044144/411444 . 01/4 ? 4/10 ( 1 ? 

• 11114)4441. ?1X4X0941/10 ;ז.,;;״' .א ; 1946 , 17-24 ,! 4014 ( 144 < 
.* 1948 , 101/4 

י. סר. 

ה י םל 1 פ. נייס! 15,1 ' —ק 510 ׳ ££1 ץ ££0190 30105 [—( 1854 , 
זיניה [ 1X0013 , אוהאיו— 1920 , מונטקלר [- 41001 
•! 0131 ], ניו־ג׳רזי), פילוסוף ופסיכולוג אמריקני! ממייסדי 
הפאראפסיכולוגיה. הי', שהוריו היו ממוצא סקוטי ואירי, היה 
בצעירותו מורה לפילוסופיה ב:> 01108 ב 4 ! ¥00540 ) שבאוהאיו. 


ב 1882 — 1883 שהה בלייפציג, כדי ללמוד את דרכי הפסיכו¬ 
לוגיה הניסויית החדשה מג. ת. פכנר ומתלמידו וילהלם וונט. 
כשחזר לאה״ב לימד פילוסופיה באוניברסיטות שונות וב 1889 
נתמנה פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה של קולומביה. 
הי' פירסם שורה של ספרים, ביהוד בשביל תלמידיו: "יסודות 
הלוגיקה״ ( 1892 ), ״יסודות האתיקה״ ( 1895 ), "יסודות הפסי¬ 
כולוגיה" ( 1899 ), ובאותה שנה גם 3181101004 ! 306 10810 
("לוגיקה והוכחה"). ב 1902 חלה בשחפת־הגרון והוכרח לוותר 
על ההוראה. הי׳ התעניין בתופעות של הטלפאתיה, ואף עורר 
את תלמידיו להתעניין בשדה חדש זה של המחקר. הוא 
התחיל עושה ניסויים עם המדיום המפורסם הגב׳ ליאונורה 
א. פיפר (מת!? ,£ 3 ! 1.0000 ). את הפרוטוקולים של "ישי¬ 
בות" אלו פירסם בידיעות של החברה למחקר פסיכי בלונדון. 
לדעתו, הצליח ע״י מדיום זה להתקשר עם אביו המת ועם 
אשתו המתה. באותו זמן עשה גם הפסיכולוג וילים ג׳ימז 
(ע״ע) את ניסוייו עם הגב' פייפר. ב 1906 נבחר הי׳ למזכיר 
ולגזבר של ה״חברה האמריקנית למחקר פסיכי" (תבס״סוח^ 
05030011 ) 1 111521 .,ץ 5 ? £04 5001049 ), שהיתה מתחילה סניף 
של החברה הבריטית לחקר פסיכי, אך ב 1907 נעשתה חברה 
עומדת ברשות עצמה. לאחר שעברת הגב' פייפר לאנגליה 
המשיך הי׳ בניסוייו עם המדיום הגב׳ סול ( 50010 ) . ב 1907 

י 0 ד את ? 011 ־ 05031 ) 1 5010001110 ־ £01 1051101110 ת 00102 ח 0 \׳,, 

שתעודתו היתר, עידוד המחקר בפסיכולוגיה בלתי־נורמאלית 
(פסינופאתולוגיה) מזה וטיפוח המחקר ה״פסיכי" (היום 
קוראים לכך: פאראפסיכולוגיה) מזה. הי'קיווה. ששני כיוונים 
אלה במחקר יסייעו גם בפתרונן של שאלות פילוסופיות. 
בתקופה זו פירסם ׳ 111105011115 ? 0£ 01,101115 ־ 1 ? (״בעיות הפי¬ 
לוסופיה״), 1905 , ושורה של ספרים בשדה הפאראפסיכולוגיה: 
£1£0 1111110 ? 3 306 501004:0 ("המדע וחיי העולם הבא"). 
1905 ! 5030011 ־ 0 ) 1 590111031 ? 0£ 0,800135 ? ("חידות המדע 
הפסיכי״), 1906 ! 05031011 ) 1 5001110 ? 0£ 60113116 ־ 801 ("תחום־ 
הגבול של המחקר הפסיכי״), 1906 : 306 803031011 5901110 ? 
051111006011 ? 610 (״המחקר הפסיכי ותחיית־המתים״), 1908 ; 
511191931 336 05031011 ? 590160 ? ("המחקר הפסיכי והי־ 
שארות־הנפש״), 1913 ; 00361 31101 16£0 ("החיים אחר 
המוות״) ׳ 1918 ! ¥0116 ) 041101 1110 ! 9916 ז 130 חס 0 ("מגע עם 
העולם הבא"), 1919 . 

- וס 1 ה 0 " 1 ') ? 1/1 / 0 ./ ,׳<נ 1 נ 1 טד . 0 

.סא , ¥1 , 1 [:>זנ 6$0 א [ 11103 ^ 5 * 1 ^ 0 ץ 1 ח 0 זזבנ 01 ,עוסז 

. 1958 ,( 2 
ש. ה. ב. 

היספניולה ( 1013 חבק 115 ־ 1 ן ספר' 012 מגק$£ ז נקרא גם 
בשם האיטי [ 163111 ] או סנסו דומינגו [ 53010 
190011080 ]), השני בגדלו באיי הים הקאריבי. השטח (כולל 
איי-משנה): 77,290 קמ״ר! האוכלוסיה 6 מיליון נפש. — 
מבחינה מדינית מתחלק האי לרפובליקה האיטי (ע״ע) 
ולרפובליקה הדומיניקנית (ע״ע), 
היפוגלינןטץז, ע״ע אינסולין; סכר. 

היפ 1 רט 01 — 9 <׳ 18 > 08 ס 13 ' — (המאד,ח 5 לפםה״נ),ארדיכל, 
מתכנן־ערים והוגה־דעות יווני. הי', שהיה יליד 
מילטום, ישב זמן מרובה באתונה, שבה הוכר כאזרח — 
כמסתבר, בזכות עבודתו בתכנון הרובע של נמל פיריאום 
(ע״ע) — כנראה, לפני 446/5 . צורת הבניה של רחובות- 
ערים לפי תכנית שתי וערב נקראת על שמו של הי׳: 



327 


דזיסודמום — היפודדוסום 


328 



"ההבניה ההיפודאמית". ואריססו ראה בהי׳ את יוצרו של 
מקצוע תכנוו־חערים כולו. שרידי תכנית־רהובותיו נתגלו 
בפיריאום. רישומי השפעתו נודעו בתכניותיהן של כמה ערים 
יווניות נוספות, כגון פריאני, ועוד. 

בזמן האהרון נתעוררו ספקות ביהם לאמיתות קביעתו של 
אריסטו, שהרי מילטוס, עירו של הי', חרבה ב 494 , וב 474 
כבר תוכננה לפי שיטת שתי וערב. מכאן שתכנית זו היתד, 
ידועה קודם שהתחיל הי׳ עוסק בארדיכלות. אין זה. איפוא, 
מן הנמנע, שראשיתה של השיטה היתד, נעוצה בייסודן של 
המושבות היווניות באיטליה במאות הדור, 6 לפסה״נ; צילומי- 
אויר של שרידי העיר פיטטוס (בלאט׳ תזנתגטבק! ביוו׳ 
פוסידוניה — נוסדה ב 600 לפסה״נ בקירוב) הביאו את 
החוקרים לכלל השערה, שתחת שרידי הרחובות מן התקופה 
הרומית מסתתרת רשת־רהובות "היפודאמית", שהיתר, קיימת 
בתקופה היוונית. 

הי׳ קנה לו שם גם בתחום המחשבה הפוליטית, שבו קדם 
בכמה פרטים לאפלטון. הי׳ הציע לחלק את האוכלוסיה של 
כל עיר למעמדות של בעלי־מלאכה, חקלאים וחיילים, ואת 
אדמותיה — ל( 1 ) ציבוריות (שנועדו לפרנסת החיילים), 
( 2 ) פרטיות ו( 3 ) מקודשות למטרות־פולחן. לשתים מהצעד 
חיו: ( 1 ) הפרדת בתי־הדין הרגילים מבתי־הדין לעירעורים 
ו( 2 ) הד,בלונה בין מנגנוני התחיקה, המשפט והמינהל, נודעת 
חשיבות בתולדות המחשבה המדינית. הי' נם הציע להעניק 
פרסים לאזרחים, שהמציאו המצאות טכניות לטובת המדינה, 
וכן שהמדינה תאמץ את בניהם של חללי מלחמותיה. יתכן, 
שהי׳ נמנה על כת הפילוסופים הפיתאגוראים, כי ביו כתביו 
של הסופר טטובאוס (ע״ע) נשתמרו שרידים של חיבור הדן 
בתורת־המדינה 0 ג)! 6 ז 1 .(סד !!!*ס — "על המדינה"),שמחברו 
צוין כ״הי׳ הפיתג 1 ראי". 

אריססו, פוליטיקה. ב׳, פרק ח׳, - 0 <ן<,מ ־ ס,ב 130 תזזזז.ע.ס 

2 , 111 ^ .א , 3 ׳* 0 * #1$ י'״{ 1 ט*? ; 1841 , 1441010 ! 07710 ^ 
נ ם 3 ^זש 0 ס 0 ׳\ .א ;.ט 0 < 1 / 74 > ,( 2 .סח) 1731 ,( 1913 ) 

0176 \)) 07 ,ת 150 ז 0 < 801 . 5 . 0 ; 1924 , 12 . 011 , 71 ) 0711112 ) $1061 
. 8 187 , 1943 ,) 47 ו 1 )) 1 וו/) 47 וזד! 0777 א 
ש. אפ. 

היפ 1 רם י 8 ה ( 1£,11 ן! 051 ז!ד, 1 י; ביוד "מאלפת סוסים"), שמן 
של כמה דמויוח־נשים במיתולוגיה היוונית. החשו¬ 
בות שבהן: 

1 . בתו של אוינו?או 0 , מלך פיסה שבאלים. אמה היתד" 

לפי מסורת אחת, טטרופי, אחת מן הפליאדות (ע״ע). לפי 
מסורת אהרת — אוריתואי, אהת מבנות דנאוס (ע״ע), ולפי 
מסורת שלישית אוארטי, אחותו של לוקיפוס (ע״ע). הי' 


היתר, יסת־תואר, ורבים ביקשו את ידה. אך 
אביה סירב להשיאה לאיש, משום שאורא־ 

קולום אחד התנבא על האב, שעתיד היה 
לנפול בידי חתנו, או משום שהאב עצמו 
רהש לה אהבה. מפני־כן הבטיח ליתן את 
בתו לצעיר, שינצח אותו במרוץ־מרכבות 
ויגיע ראשון למזבח פוסידון שבקורינתוס. 

בתנאי ( 1 ) שאם ינוצה המתחרה יהא אוי־ 

נומאוס רשאי לדקרו ולהמיתו, וכן ( 2 ) 

שיהא המתחרה חייב להושיב את הנערה 
במרכבתו בשעת המירוץ. משום כך, ואף 
משום קלות רגליהם של סוסיו, שקיבל 
במתנה מאל־המלחסה ארס, עבר המלך 13 
מסתחריו זה אחר זה וקבע את ראשיהם 
הכרותים בשער ארמונו. לטוף התייצב לפניו פלופס, שהי' 
נתאהבה בו מיד לאחר שראתה אותו. היא פנתה לעזרת 
מירטילום, רכבו של אביה, והלה, שאהב אותה גם הוא, הסכים 
להחליף את היתדות שבציר־המרכבה של אוינומאוס ביתדות־ 
שעווה! משום בך נפל אוינומאום בשעת המירוץ מעל 
המרכבה ומת או נהרג ע״י פלופס. אך גם סופו של מירטילוס 
היה פר: לפי מסורת אתת, ביקש לפתות את הי׳ בשעה 
שהסיע אותה ואת פלופם לאחר מעשה: לפי מסורת אחרת 
ביקשה הי' לפתותו, ומשלא נענה לה, הלשינה עליו לפני 
פלופם. מכל מקום נרצח מירטילום ע״י זה האחרון וקודם שמת 
קילל את ביתו של פלופס. — לכבוד הי׳ הנהיג פלופס באו־ 
לימפיה הג לאלת־ד,נשואים הרה, שהיה נהוג אחת ל 5 שנים. 

בדבר ילדיהם של הי׳ ופלופס חלוקות המסורות. אד כולן 
נמצאות מכוונות בדבר 6 מהם — הבנים אסרום, תיאסטס 
ופיתוס. והבנות ניקיפי. ליסידיקי ואססידמיאה, שנישאו כולן 
לבני פרסום (ע״ע). עם הבנים נמנה לפעמים קרובות אף 
כריסיפוס; אך לפי מסורת מקובלת יותר, היה כריסיפוס 
אחד מחתניהם של הי' ופלופם. כשביקשה הי׳ להמיתו מסיבה 
מטויימת, הסכימו בניה, אטרוס ותיאסטם, לבצע את מעשה־ 
הפשע! לסי אותה מסורת, נקם פלוסם את נקמתו של כריסי־ 
פוס והרג את היי. לפי מסורת אחרת, סירבו אטרום וחיאסטס 
לרצוח את כריסיפום, והי' החליטה להמיתו בידה! לילה 
אחד, כשנתארח בביתה ליום מתבי, נטלה הי׳ את חרבו 
בגניבה, דקרה את כריסיפוס והשאירה את החרב תקועה 
בגופו כדי להטיל עלילה על האורח. אך מאחר שכריסיפום 
הספיק לספר את האמת קודם מותו, גירש פלופם את הי׳ 
מביתו והגלה אותה לאליס: הי׳ ברחה לארגוליס. ושם מתה. 
בזה נתקיימה קללתו של מירטילוט. אח״ב נצטווה פלופס 
ע״י אוראקולום להביא את אפרה של הי׳ לאולימפית, ושם 
נבנה לה מקדש קטן. 

2 . בתם של אדרסטוט ואמפיתיאה. ביום חתונתה עם 
פיריתואוס נאבקו אנשי מולדתו, הלפיתים, עם הקנטאורים, 
שניסו לחטוף את הי׳ ולענותה, אך לא הצליחו בדבר. לפירי- 
תואוט והי׳ נולד בן ושמו פוליפויטס. 

■ 1 / 10 ^ 171 142 ) 1 > . 1 ) 01 , 1 גמ 0711 .? ;.)£ 988 , 1 ) 41 ) 07 , 105 ) 1 קח 11 .ע 

)/)) 07 ) 7/1 , 5 ש׳\בז 0 . 8 ; 211 , 1951 ,. 70771 71 )* 102 

.££ 31 , 1955 , 11 ,* 1 /*ץ 4 ן 
ם. רה. 

היפןךר 1 מ 1 ם (? 0 ^ 6800 זגה 1 ' ־ מסלול־מירוץ, 

0$ ** 1 , סוס), בארצות היווניות בתקופה העתי־ 

קר, — שדה־מירוץ לתחרויות של סוסים ומרכבות. מירוצים 




329 


דויפודרומוס—היפוליטוס 


330 



סארקופאג עם תיאור מאגדת היפו 5 ימו 0 . רומא, המוזיאון ה 5 אוס 


כאלה כבר נזכרים אצל הומרוס (ע״ע). מן המאה ה 8 לפםד,״נ 
היו מירוצים בהי׳ תופעה קבועה בכל כינוסי־האספורס 
הגדולים בעולם היווני. 

הד,י' היווני היחיד, שנשתמרו ספנו שרידים, הוא זה 
של ליקאיום באקאדיה ( 240 105 x מ׳); הי׳ זה היה מוקף 
מושבים למשקיפים. תיאור מפורט, אף אם לא ברור כל צרכו, 
של ההי׳ באולימפיד. מצוי בכתבי פאוסנים (ע״ע): בצידו האחד 
היתד, דופן לקהל ובקצה המזרחי שדרת עמודים, שהיוותה 
כעין שער־כבוד. ממזרח לשדרה, משני צידיו של מיבנה 
בצורת משולש, שחודו היה מכוון כלפי צידו הדרומי 
של מסלול־המירוץ. היו תאי המוצא למרכבות (€.״וק>" 
<ס,־ז;)' 0$ ־; 1 ). בהי׳. בניגוד לקירקם הרומי, לא הופרדו שני 
המסלולים של שדה־המיחץ זה מזה ע״י מעקה (גת;?!) 
לאורך אמצעו. אלא ע״י דופן נמוכה, חבל או גדר בלבד. 

הי" היו קיימים בערים יווניות שונות, כגון אתונה, דלפוי, 
נמיאה, אנטיוכיה, אלכסנדריה וקונססנטינופול. בא״י בנה 
הורדוס הי׳ בירושלים (יוסף בן מתתיהו קדט', ט״ו, קע״א) 
ובקיסריה (שם, ט״ו, שמ״ג), אך בניינים אלה — וכן החי" 
בגרש, בית־שאן, סבאסטיה (שומרו!) ויריחו — היו דומים. 
ודאי, יותר לקרקס (ע״ע) הרומי מלהי׳ היווני. 

התחרויות בהי" בקושטה בתקופה הביזאנטית היו בעלות 
משמעות פוליטית מרובד, בהיי־העיר; דוחי׳ שימש זירה 
לשתי המפלגות של ה״כחולים" וד,״ירוקים״, שכל אחת מהן 
היתד, להלכה המצדדת של אחת משתי הקבוצות היריבות של 
מרכבות־המירוץ. ולמעשה — אחד משני הזרמים הפוליטיים 
העיקריים שבעיר. מארמונו של הקיסר לבימת־ד,תצפית שלו 
בהי' היה מעבר ישיר. בהי" שבביזאנטיון הועלו קיסרים 
לשלטון, וכן גם הורדו ואף נרצחו; כאן נערכו משפטים 
והוצאו לפועל פסקי־דין של מוות. להי' בקושטה, ששרידים 
ממנו נשתמרו, היתה צורת כיכר של איצטדיון, והמעקה, 
שהבדיל ביו שני מסלולי־המירוץ, עדייו מסתמן ע״י אובלי- 
סקום ושני עמודי־מצבה. — הסירוצים בביזאנטיון הופסקו 
רק במאה ה 12 לסד,"נ. 

61 ! 6 } £76€1$1 ! $11116 ) 17111 ) ! 16 ) 1176 )!ז 071 >]) 1 <£ , 03160113018-538110 

.א .£ ; !ס 771 ס 17 ) 0 < 1 ?! #1 ./ו . 5 ,. 1 >!>$ 193 , 1899 \ 111 ,! 11716 ) 70771 

, 229 ־ 225 , 1930 , 1 ) $ 071 [" ) 47761671 ! 16 ( 1 / 0 ! 11611€ () 1 / ,־ £1 מ 111 ז 03 

ש. אס. 


הי 18 ליט 01 ( 5 נ״״ג 6 .-״־ 1 ■), שמן של שתי 
דמויות במיתולוגיה היוונית. 

1 . בנו של תסום (ע״ע) ושל האמאזונה 
היפוליטי (או מלאניפי או אנטיופי). הי׳, 

שהיה ברוך אחרי האלד,־הבתולה, ארטמיס 
(ע״ע), היה בז לאלת האהבה, אפרודיטי, 

וכדי להתנקם בו עוררה זו האחרונה תשוקה 
עזה לחי׳ בלב אמו־ד,חורגת, פידרה. ביוון 
שהי' דחה את אהבתה, התאבדה פידרה 
בתליה (לפי נוסחת אוריפידם ב״היפולי־ 

טוס"), אך קודם מותה כתבה לתסוס מכתב 
ובו העלילה על הי׳, שביקש לשכב עמה. 

כשקרא הסום מכתב זה לאחר שהזר סדרך 
ארוכה ומצא את אשתו מתה, פנה לפוסי־ 

ד(ן בבקשה, שיעניש את הי׳. פוסידון נענה 
לבקשתו, וכשנהג הי׳ את מרכבתו על חוף 
הים. העלה האל פן הים מפלצת בצורת שור. שהבעיתה 
את הסוסים: הי׳ נפל מעל המרכבה. נתפס ברגליו במושכות 
ונסחב ע״י הסוסים המשתוללים עד שמת. לפי נוסחה אחרת, 
לא שלחה פידרה יד בנפשה אלא לאחר שהגיעה אליה בשו¬ 
רת מותו של הי׳. — באתונה נתאחד פולחנו של הי׳ עם זה 
של אפרודיטי. שהיה לה מקדש על האקרופוליס; ואילו 
בטרויזן שבדרום־מזרח ארגוליס — מקום מותו של הי׳, לפי 
המיתוס — היה נערך טכס לכבודו, שכלל, בין השאר, קינות 
על מותו והקרבת שער-ראשן של בתולות, שעמדו להינשא 
לאנשים. לפי אגדה מקומית מאוחרת, הועלה הי׳ אל בין 
הכוכבים בצורת הקונסטלאציה אוריגה ("רכב"). כסו־כן 
סיפרו, שאסקלפיוס החיה את הי' מן המתים, וסיפור זה 
גרם לזיהויו של הי׳ עט וירביום בנמי (ע״ע דיאנה). 

אגדת־הי׳ שימשה נושא לטראגדיה "הי"׳ של אוריפידם 
(ע״ע), שממנה קיבל רסין (ע״ע) את ההשראה לטראגדיה 
שלו "פידרה". בן חיבר טראגדיה על הי' מנקה (ע״ע). 
פרשיות שונות מאגדת־הי׳ תוארו בציורי־אגדטלים מתקופת 
"יוון הגדולה" (באיטליה הדרומית) ובתבליטי־סארקופאגים 
מן התקופה הרומית. 

• .££ 497 , ז \ 1$, ^1614771., X ו 11 ) 1 ׳ו 0 ; ! 10 ץ 1 סקק 41 ) , 165 > 1 ון 1 ז £11 

, 1 ,! 1 / 1 ^ 0766 % 7716 , £5 ״ 3 ז 0 .£ ;.££ 1865 , ¥111 ,££ ,ז^-יז 
. 11 356 , 1955 

2 . ענק, שהשתתף במלחמה הגיגנטיים (ע״ע) ונהרג ע״י 
חרמם, שחבש את כובעו של הדס (ע״ע), המסתיר את בעליו 
מעיני רואים• מ. רו 

היפזליטיס (? 0 ז״.ג״״* 1 'ז הקדוש מרומא ( 0 ד 0 1 — 236 *). 

סופר והוגה־דעות נוצרי. היה, לדעת פוטיוס (ע״ע), 

תלמידו של אירניאוס (ע״ע), הי' דחה את התורות התאו־ 
לוגיות של האפיפיורים בני־דורו והשתדל להוקיע את האח¬ 
רונים כמינים וכופרים. לסוף אף פרש מן הכנסיה הרומית 
הרשמית, הקים לעצמו הגמונות משלו, ובך היה האפיפיור- 
שכנגד הראשון בתולדות הכנסיה. בימי הרדיפות, שנערכו 
על הנוצר-ם ע״י מאכסימינוס קיסר ( 235 — 238 ), הוגלה הי׳ 
לסארדיניה ושם. כנראה, מת. במאה ד, 3 כבר נחשב לקדוש 
ויום זכרו הוא ה 13 באוגוסט. הכתובת על פסלו שבפנסיה 
הלאטראנית ברומא כוללת רשימה מפורטת של כתביו. 

הי׳ היה אחרון הסופרים הנוצריים הרומיים, שכתבו 
יוונית. על הספחת הנוצרית היוונית השפיע במידה ניכרת. 
וכן השפיע (אף אם רק בעקיפים) על הספרות הנוצרית 


הי 8 זכ 1 נךר,יה, ע״ע הסתגלות; נוחזה. 






331 


היפוליטום—היפונכם 


332 


הלאטינית. אך במרוצת-הזמן נשתכחו כתביו כשל מי שפרש 
מחיק־הכבסיה. חיבוריו נשתמרו קצתם ביוונית וקצתם רק 
בתרגומים לסלאווית עתיקה, לגיאורגית, לסודית, ועוד. הם 
כוללים פירושים לכתבי־חקודש, דברי־פולפוס, חיבורים דוג¬ 
מאטיים, חיבור על סדרי־הכנטיה וכרוניקה של תולדות־העולם 
מראשיתך עד ימיו. 

החשוב בפירושיו הוא על ספר דניאל, שנתחבר, כנראה, 

ב 204 . הי/ שלא ידע עברית, ביסס את פירושו על אחד מן 
התרגומים היווניים של ספר דניאל, שכלל גם את הסיפור 
האפוקריפי על שושנה והזקנים. פירושיו של הי' היו בעלי 
אופי כפול: על דרך הפשט ואלגוריים כאחד. כדוגמה לצד 
האלגורי שבפירושיו: שושנה היא, לדבריו, סמל לכנסיה 
הנוצרית ושני הזקנים. שארבו לה, הם סמלים לשני ה״עמים" 
הרודפים את הכנסיה: העכו״ם ועם־ישראל. אחד פן התפ¬ 
קידים העיקריים של פירושו לספר דניאל היה לחנך את 
הנוצרים של זמנו, על סמך הסיפורים שבספר דניאל בדבר 
הרדיפות נגד דת־ישראל, להתנהגות אמיצה בשעת השמד. 
כמופת להתנהגות כזו הוא מביא את הנערים חנניה, מישאל 
ועזריה, שהושלכו לכבשן־האש. הוא טוען, שאין להרהר אחר 
מידותיו של האל כשקוראים, שהנערים ניצלו מן האש 
ודניאל מגוב־האריות. ואילו הנוצרים נטרפים ע״י היות 
רעות, שהרי גם בימיו של אנטיוכום אפיפאנס נגזר על 
צדיקים, כגון חנה ושבעת בניה, למות מיתת־קדושים. את 
ארבע החיות. שעליהן מדבר ספר דניאל (ז), מזהה הי', לפי 
מסורת יהודית, שנתקבלה בדרך כלל בנצרות, עם מלכויות 
בבל, פרס, יוון ורומי. ברומי — ה״חיה״. שמשלה בזמנו — 
לא ראה עם אחד, אלא קיבוץ של אנשי־מלחמה מארצות 
הרבה, שנקרא בשם ״רומיים״! קיבוץ זה נוצר מכוחו של 
השטן, שביקש להתחרות עם העדה הנוצרית, שאו■ היא 
מורכבת מבניהן של כל האומות (הפירוש לדניאל ד, 
ח—ם). — הי׳ דן בפירושו הנזכר גם באנטיכריסט (ע״ע). 
בעניין זה הוא יודע לספר, שהאנטיכריסט "יבנה את העיר 
ירושלים ויקים את המקדש החרב ויחזיר את כל ארץ־ישראל 
ואת גבולותיה ליהודים ויקרא את עמם מעבדות הגויים 
ויכריז על עצמו כעל מלבם״(הפירוש לדניאל ד, מט). האנטי- 
כריסט הוא, איפוא, המשיח כפי שהוא מתואר בספרות-ישראל. 
בחיבור אחר ("על האנטיכריסט") מנסה הי׳ לבסס, על סמך 
דברי המקרא, את הדעה, שמוצאו של האנטיכריסט הוא משבט 
דן. — יחסו העוין למלכות רומי לא מנע אותו מלהקדיש 
לקיסרת יוליד, מאמיאה את ספרו על "תחיית המתים , ׳. 

עם חשובי חיבוריו נמנה ה״כדוניקוך שלו, שהגיע לידנו 
במקוטע. בספר זה, שנתחבר ב 234/5 , זמן קצר קודם שגודש 
לסארדיניה, מנסה הי׳, בין השאר, כמו בפירושו לדניאל, 
לחשב את הקץ. הוא בא לכלל מסקנה ששנת הקץ, שנת 
ה 6.000 לבריאת־חעולם, עדין רחוקה היא, שהרי, לפי חשבונו, 
עמד — בשעת כתיבת הספר — בשנת 5,738 לבריאת־העולם. 
חשיבות מיוחדת בכרוניקה נודעת לתיאור מקום־מושבם של 
צאצאי־נוח וזיהד שמותיהם (לפי בראשית, י') עם עמי 
התקופה הרומית. חלק זה כולל חוסר גאוגראפי ופרשני והוא 
מבוסס, כנראה, גם על מקולות יהודיים הלניסטיים. החיבור 
השפיע במישרים ובעקיפים על הספרות הביזאנטית, ובאמ¬ 
צעותה על הרוסית(הכרוניקה של נסטור, ע״ע) ועל הלאטינית. 

ספרו העיקרי של הי' הוא חיבורו נגד כיתות המינים 
השונות: 10.0100 ־ "ז״יז("דחיית כל המיי 

נויות"). הי׳ היה סבור, שכל המינויות שקמו בנצרות יסודן 


בריעות המוטעות של הפילוסופיה, המיסטריות והאיצטגנינות. 
משום כך עוסק הספר הראשון של החיבור בתולדות הפילו¬ 
סופיה היוונית, ואף מצויות בו ידיעות בספרות של 
פילוסופיה זו, שלא נשתמרו במקורות אחרים; הספרים 
השני והשלישי (שאבדו) עסקו בעיקר בסימטריות; הספר 
הרביעי עוסק באיצטגנינות ובמגיח; הספרים 5 — 9 מנתחים 
דעות של כיתות מיניות נוצריות שונות, והספר העשירי — 
האחרון — כולל סיכום, כרונולוגיה קצרה של עם־ישראל 
וקביעת עמדתו הדתית של המחבר. ערך מיוחד יש לפרקי־ 
הספר, העוסקים בכיתות הגנוסטיות (ע״ע גנוסיס). משנת¬ 
גלתה הספריה הגנוסטית במצרים נתברר, שחיבורו של הי׳ 
מוסר — בנאמנות מרובה מזו, שאנו מוצאים בשאר המקורות 
הנוצריים — את תכנן של התורות הגנוסטיות השונות מתוך 
שימוש בספרי־יסוד גנוסטיים. לפרקים על הזרמים השונים 
שביהדות אין ערך מרובה. הפרק על האיסיים מבוסס בעיקרו 
על דברי יוסף בן מתתיהו. הפרק על היהדות בכללו הוא 
אובייקטיווי במידה מרובה. 

לחי׳ מייחסים גם את הספר "מסורת השליחים"(-סז״סז־גנ 
; 1 ז) 150 ) 0 ג>ז-, 1.1x11 ), שנשתמר בתרגומים ועיבודים שונים 
וכולל תקנות, סדרי־פולחן ומנהגים של הכנסיה הנוצרית. 
חשיבותו של חיבור זה עלתה עם התגלותו של מגילות מדבר- 
יהודה, שמתוכן נתברר, שסדרי מכנסיה ומוסדותיה דומים 
לאותם של הכת, שעליה מדובר במגילות. כתבי־הי׳ יצאו 
בסח־רת 1:161161 ) 861111 ח 6 ו!! 111 ,! 6111 611 ! 1 :),; 166111 -],£ 016 , 
111 ) 5 1897 . 

- 1 > 1 חז 11 :!$ .//' ; 1906 ,. 11 . 51 10 ) 1/16010£16 0 * 1 
; 1924 , 11 , 11116 ) 1166 * 1 £6166/1116/16/1 ־ 161 > 6/116 ) 6/1 ! 06 , 51211110 . 0 
. 1 ^ ; 1942 , 61/111611110 1 > 1 '\ 1 ) 1611 > ס 0111 ק/) 1 ' 1611 ) 5 , 11 ז 1 ׳י 00 . 0 
; 1947 , 00/7161 116 ! €01776176/110166 , 16 ^ 01 ^ 111 ,£ז 8 ל>££״ 1 
1 ) 161111 ) 10/1 ! 6 ) 6 !) 611 1116/1611 ! 611/16/161 } ! 16 ) ¥6013166116 , 30014 ^ 1 

! 1/166 ! 16 ,של^־זסג! .¥ ;([ 1957 ] 111 ז \ע X מ 1 ) 

. 1958 , 16 <)'(£.^'!) ! 6 > 1 () 11 ! 70 /£ ! 16 ) ! 66661 ! 

ד פ. 

ה'פ 1 נג ( 8 ת 110 ק 1131 ), עיר־הנמל הראשית של ויטנם הצפו¬ 
נית. מספר התושבים — כ 188,000 ( 1953 ). הי׳ 

יושבת על זרוע צפונית של דלתת נהר־סונגקוי, כ 25 ק״ס 
ממערב למפרץ בקבו(שם חדש. רשמי, לטונגקינג) וכ 88 ק״מ 
ממזרח לעיר־הבירה הנוי, שעמה היא מחוברת במס״ב ובנהר. 
ספינות, שעוסק שקיעתן בסים מגיע עד 8 מ', נכנסות לנמל־ 
הי' ומייצאות פהס־אנטראציט (תפוקת המכרות הסמוכים 
לעיר), מלט. אורז ומשי. הודות לאוצרות הפחם שבקרבתה 
פיתחה הי׳ תעשיה: בתי־בד, מקלפות אורז, מלט, זכוכית, 
טכסטיל, כותנה ומשי, חרסינה, התכת בדיל. ועוד. בנמל 
נמצאת מספנה, 

הי׳ נכבשה ב 1884 ע״י הצרפתים, שהפכוה מעיירה קטנה 
לנמל חשוב והקימו בה שכונה אירופית נאה. בסתיו 1940 
כבשוה היאפאנים ורק לאחר 6 שנים חזרה לשלטון צרפתי. 
שלטונות־צדפת החזיקו מעמד בעיר בזמן מלחמת הודו־סץ 
עד מאי 1955 , ויצאוה אחר שביתת־הנשק. 

היפזנכם — ;.), 101 ־ 111 • — (תקופת פעילותו העיקרית: 

540 — 537 לפסה״נ), משורר יווני; יליד אפסוס. 

הי׳ השתמש בעיקר במשקל היאסבי, אך המציא צורה חדשה 
למשקל זה — הבוליאמבוס (היאסבוס הצולע) — ע״י מה 
שסיים את הטרימטר היאמבי בספונדיאוס (שתי תנועות 
ארוכות שוות). מיצירותיו נשתמרו קטעים קצרים בלבד, 92 
במספר. עד שנתגלה ב 1929 באוכסירינכוס של מצרים קטע 



333 


היפוננפ — היפופטילדס 


334 


ארוך־ביחם על גבי פאפירוס. הי/ שמוצא! היה מדלת־העם, 
כתב בעיקר שירי־התקפה. הפסלים בופאלום ואתנים, שיצרו 
קאריקטורה של דמותו, התאבדו, לפי המסורת, בהשפעת 
היצי שירתו העקצנית. הרקע הסוציאלי של שירת הי' היה 
בעיקרו חייהם של בעלי־המלאכה ואנשי העולם התחתון 
(זונות, גנבים, וכד , ). הקסע האוכסירינכי מתאר מח)ה בבית- 
בושת. סגנונו של הי' הוא ראליסטי ומותאם לסביבה, 
המשמשת נושא לתיאוריו. כשהוא מבכה את עניותו ומתקיף 
את שוחרי-הסותרות, רוחו פרה עליו ולשונו מלאה ארס. 
הי׳ חיבר גם פארודיה לשירת הוסרוס, ונחשב לפארודיסטן 
הראשון בספרות. בתקופה ההלנסטית עוררה יצירתו את 
התעניינותם של חוקרי־הלשון מן האסכולה האלכסנדרונית; 
היא השפיעה על המשורר לוקופרון, ומשקלו נעשה רווח 
בשירה היוונית ושוב לא שימש לשירי־התקפה דוקה. הי׳ 
השפיע ביחוד על אנשי הזרמים הסטואי והקיני, וכן על 
חיבוריהם של הרונדאם, קאטולום ומארטיאליס, 

;( 2 ) .ססע 114 , 1890 ,( 1913 ) 2 , 111 ^ .£ , 3 ץ\ 1$50 ^''? 11 וו!ק 

.קק , 1922-25 , 3 . 1 , 1 ) 071100 1 > 10 ז^ 1111010£111 ? 4 , 111 ■> 1 <ז .£ 
. 1932 ■ 11 ז / ׳ 470/111 ; 74-98 

ש. אס, 

היפוס, ע״ע סוסיתא. 

היפוסטסים מלה יוונית בעלת משמעויות 

שונות, שנגזרות מן המלות סזמי (תחת) והפועל 
"!!דוס? (אני מעמיד). בתרגום השבעים משמשת מלה זו 
כתרגום של המלים "יקום, מעמד. משא' וכדו׳. בתקופה 
ההלניסטית שימשה המלה הי׳ גם בשם־עצם נגזר מן הפועל 
;>ןףזי>! 9 "(אני מבטיח); מפני־כן היא מובאת בתרגום השב¬ 
עים גט בתרגום המליט "תוחלת, תקווה", ובמובן זה היא אף 
משמשת לפעמים בברית החדשה (עי' "איגרת אל העברים", 
ג׳, י״ד! י״א, א׳). 

'בפילוסופיה היוונית (אריסטו, האסכולה הנאו־אפלאטו־ 
נית) ציינה המלה הי׳ ממשות אובייקפיווית. קיום ראלי, 
וכדו׳, ובמובן זה ניתרגמה, בתקופת הקיסרות הרומית, 
ללאטינית: המונח הפילוסופי הי׳, ביחד עם 

תרגומו הלאטיני ג 11 < 1 ג 51 < 1 ״ 5 (המופיע גם בברית החדשה: 
"אל העברים", א׳, ג׳), נכנם אף לתאולוגיח הנוצרית של 
אבות־הכנסיה, והשתמשו בו בדיון על השילוש הקדוש. אי- 
הבחירות במשמעותו של המונח גרמה לוויכוחים מרובים 
בין בעלי השיטות הדוגמאטיות השונות. כשהשתמשו במונח 
הי׳ במובן של ישות. קיום, או טבע הדבר, אפשר היה לומר, 
שלשילוש הקדוש יש הי׳ אחת; כשהשתמשו במלה במובן של 
מהות. עצם, אמרו, שיש לשילוש שלוש הי" בעצם ( 1 > 01 ״ 0 ) 
אחד: לסוף קבעה ועידת־הכנסיה של קושטה ( 381 ), שיש 
להשתמש במונח הי׳ כמונח כמעט זהה עם' המונח "פרצוף" 

(גמ $0 ז£ק). 

משימוש נוצרי־אירתודוכסי זה נתפתח בחקר־הדתו׳ת המו¬ 
דרני (מן המאה ה 19 ואילך — אפשר, בהשפעת הפילוסופיה 
(ר׳ להלן)—השימוש של המונח הי׳ בהוראה חדשה; ראיית 
תכונה מסוייסת של האלהות, או האצלה ממנה, כאלהות 
בפני עצמה. כן משמש המונח הי' לציון אלים או אלות, 
שנוצרו מתוך האלהה של מושגים ססויימים של הטבע או 
המוסר, כגון "צדק" ו״מישור" של הכנענים. מושגים אלה 
הפכו לאלים בדתות שונות, וביחוד בדת הרומית (כך, למשל, 
עבדו את השלמות, הביישנות וכדו׳). הי" בפובן של ראיית 


תכונה אלוהית או האצלה פן האל כישות עצמאית, או 
עצמאית במידה מסויימת, קיימות בדת הפרסית, בגנוסיס 
(ע״ע) ובמניכאיזם. וכן יש מדברים על הי" ביהדות של 
תקופת בית שני ואחריה ורואים במושגים "מימרא", "שכינה", 
"כבוד". "רוח־הקודש" וכדו׳ הי". כשמתפללים בתפילת- 
נעילה: "מידת הרחמים עלינו התגלגלי, מלפני קונך תחינתנו 
הפילי", אין כאן לכאורה אלא הי׳ של מידת־הרחמים. והיו 
שנלחמו בצורה זו של תפילה. 

המונח הי' והפועל שנוצר ממנו (באנג׳ 512£ ט 05 < 1 ץ< 1 , 
בגרם׳ 0 פ־ 510 ג 051 נ 1 ׳ 115 ) נעשו רווחים בפולמוס הפילוסופי 
החדיש. מדברים בפילוסופיה על הי׳ כשמישהו מניח. ש״מהוח, 
הקיימת דק במחשבתו, נמצאת כעצם ממשי מחוץ לסובייקט 
החושב", ו״הופך מחשבות לעצמים" (שתי ההגדרות אצל 
קאנט, ״ביקורת התבונה הטהורה״, הוצאה ראשונה, ענד 384 , 
395 ). קאנט מדבר במובן זה על - 0512 ס/!ו 1 315 1011 ז< 0£ ת( 8111 
5 ז 1 מ 3515 נ 1 ״מ 8 — כלומר, על "ההטעאה של התו¬ 

דעה, ההופכת מחשבות לדברים״ (שם, 403 ).הוא טוען,שלהי' 
היתח השפעה הרסנית בוויכוחים על מציאות־הנפש ומציאות 
אלהים. המתרגמים של "ביקורת התבונה הטהורה" לעברית 
(תשי״ד, עמי 298 ) תרגמו 11 ;זזפ 51 ט 08 קץ 11 ע״י עצם. 

. 1939 1 ¥071 ; 1 ) 0 ,ח 11 >ז£ .£ 

ד. פ. 

היפוסטילום ( י יוו ׳ 0$ .גו;דדו 10 ;י 1 י, "מתחת לעמוד"), בארדי- 
כלות — אולם־עמודים; שטח מקורה נרחב, שגגו 
נתמך ע״י מספר מרובה של עמודים. דרך־בניה ז 1 היתה 
מצויה בתרבויות, שלא ידעו להקים מבנים — וביחוד מבני• 
ענק — נתמכים על קשתות וקימורים. 



תכנית ההיפוסטי 5 ום ישבכרנך סתור הספר: 

1116 ו(>נזת 3 1 1308 > 1 זצ 1 16 ) טיעס]*!!! , 62 נו.] 0111 . 1-011 ס״חט? . 0 

בניית החי" היתה רווחת בימי קדם בארצות הים-התיס׳ן, 
וביחוד במצרים, שבה היתה קיימת נטיה לפולחנות־פאר, 
שהיו נערכים במעמד קהל גדול (אלפים או אף רבבות של 




335 


וזיפופטילום—היפופיזה 


336 



או?ת כאת־חעטיייים. פרם 6 ו?יב (שיחזור על שאי? ?#יפיה) טחו.־ חשסר; 
111£ <ף 1 זחג' 1 1:104 > \ 6 +■'[ $]> !>חוחז 5 >מ י .׳ב* 1 ק 1 ו 01 .ו 0 -ז< 4 ד.€י 1 . 0 


בני־אדם) בהיכלות ובאולמי-הקבלה של השליטים. למספד 
העמודים ולחלוקתם בשטח לא היו כללים. 

הדוגמה הנאה ביותר של הי׳ מצדי היא זו של המקדש 
שעל־יד כדנן: (ע״ע) — אחד מן הבניינים הכבירים ביותר. 
שהקימו ידי־אנוש: בשטח של כ 5,000 מ״ר ( 103 מ׳ חזית, 
52 מ׳ עומק) מתנשאים 134 עמודים, סדורים ב 16 שורות! 
הם כלולים בשני אגפים, כ״א של 61 עמודים בגובה של 13 
מ', ובשתי שדרות, ב״א של 6 עמודים בגובה של 21 מי. 
שמהוות כעין "דרך־המלד' באמצע האולם. הפרש־הגבהים 
איפשר התקנת חלונות. זוהי אותה תכנית עצמה, שפותחה 
בדומי לצורת הבסיליקה (ע״ע). 

בקנה־מידח צנוע יותר נתקבל החי׳ גם בכדחים, בדלוס 
וביוון. השליטים האחמנידיים של פרס הקימו בהשפעתה של 
חארדיכלות היוונית אולמי־עמודים מפוארים בפרספוליס 
(ע״ע). אותה השפעה עצמה ניכרת אף במקדשי־העמודים 
של הודו, 

' 107111 * 4011 071 '] 46 10176 * 141 י ; 1£2 ק 1 ן} 0 . 011 £1 זסזזסיו . 0 
641 / 166 '] 46 * 071£1716 65 ^ 1 ־ צני 0 ז 1.6 . 0 ; 1882-90 , 411116 
. 1913 , 116 ( 1 * 

היפופיזה ( 515 ע 11 פ 0 קץ 11 , [גאלנוס]) או הגוף 

ה פיט ואי טדי (מלאט , 1111112  23 , הי׳ בלוטית) ל(א) ונורו־הי׳ 
הי׳ עצבית) ל(ב). מבחינה טופוגראפית 
ניכרת בכל אחת מן האונות חלוקה נוספת: (א) — ( 1 ) הלק 
מרוחק ( 31512115 !■!גק), ( 2 ) חלק גבשושי ( 3115 ענ 1 ט) . 151111 ?) — הפרעת־גידול של השמנה ובילוי אברי־המין 
( 311$ ז 1 ת 0502€ ק 331 1113 ק 0 זז 5 ץ 3 ): עיכוב הגדילה (בילדים), 
הצטברות שומן באיזורים מסויימים בגוף, סימני סריסות. 
מחלה זו באה מחמת גידול במשפך ובגבעול המחבר את ההי׳ 
עם בסיס־המוח. 

תולדות חקר ההי׳. החי׳ כבר תוארה ע״י הרופאים 
היווניים והרומיים, או בעיניהם לא היתה אלא אבר מפריש 
ריר ("מרה לבנה") מן המוח לשם צינון הום־החיים הבא סן 
חלב. הכרת מהותה האמיתית ופעילותה של ההי' התחילה 
רק בסוסה של המאה ה 19 , ובעיקרה אינה אלא השגו של 
הדור האחרון. 

ב 1886 תיאר פ. פרי (ע״ע) את האקרומגאליה, וזמן מועט 
לאחר מכן נתברר, שאחד מסימניה של מחלה זו — גידול 
ההי׳. או ההשפעה האנדוקרינית של החי׳ לא הוכרה אלא 
ב 1895 , כשנתגלה כשרה של תמצית מן ההי׳ להגביר את 
לחץ־הדם. ב 1898 הוכח, שמוצאו של הגורם הפעיל הוא 
באונה האחורית, ומכאן ואילך התפתחה החקירה באונה זו. 
ב 1909 גילה דיל (ע״ע) את השפעת התמצית של האונה 
האחורית על רחם המעוברת, ב 1912 — הוסי (ע״ע) את 
השפעתה על המעי: באותה שנה נתגלה הקשר שביו ליקוי 
הד,י' וביו הדיאבטס התפל, ב 1928 הצליח קאם ( £3111111 ) 
להפריד בין שני הגורמים ההורמוניים של האונה האחורית, 
וב 1943 — 1954 הגיע דיו ויניד (ע״ע) להשג הסופי של בידוד 
שני ההורמונים, זיהוים הכימי והסינתזה שלהם. 

החקירה השיטתית באונה הקדמית לא התחילה אלא 
בשנות ה 20 של הסאה ה 20 . מתחילה הוכרה בבירור השפעתה 
של בלוטה זו על הגדילה, וההורמון הפעיל נחקר במשך 20 
שנה בעיקר ע״י ה. פ. אוואנס ( 5 ה 3 ׳!£.}\. 13 ). ב 1926 גילו 
פ. א. סמית, מצד אחד, ואשהים וצונרק (ע״ע), מצד שני, את 
תפקידה של ההי׳ בהפעלת בלוטות־המין, וממימצאיהם הת¬ 
פתה הקו המחקרי, שהביא לידי גילוי ההורמונים הגונאדו־ 
טרופיים. מציאותם של ההורמונים מפעילי בלוטת־התרים 
ויתרת־הכליה הוכהה בשנות ה 30 (סטית, הוסי, קולים 
ואחרים). את ההשפעה הדיאבטוגנית של החי׳, וכן כפה 
פונקציות אחרות של בלוטה זו, שמתבטאות בחילוף־החמרים, 
גילה וחקר בעיקר חוסי. בידודם וזיהוים הכימי של כפה 



341 


היפופיזה — היפוקרטם 


342 


מהורפוני האונה הקדמית הוא השגם של טובי הביוכימאים 
.50 בשנות ה 40 —ה 

8. 81011553 )06610 841 ,׳ X1 )15101021(4/ 11? 104 6x11(4(101 1:1 £ 0 - 

]15441105, 1922*; 141., 11. ?1 *111111)01111x11, 1942; 111., 871}- 
41010£16 71141X1(4111?, 11, 011. 11, 1950; 8. 200(1014, 71011X1011? 

(7. 01)011147X11 14. 11. 71.-80)1611088^, 1935; 84. 8. ¥30 
14101007 ( 871 ) 7/1 , 0 >[־<ס X11 871017X106010%)' 01 171? 711141101}/ 
8011 }', 1-11, 1936, 1939; 84. 8. 8410(1200(1, 8x111 0 ? 1111 ( 814x10- 
(10714 0) 1710 71., 1946; 84. 200601(. 7)40 814414/1/1(11(11 <1. 

0X1410111X10X1 01444(71, 1947*; 1 716 ) / 0 5 ) 44 ) 0156 ,ז 50£10 .[ ״ 
811110(1171( 01(4X115, 1951 ; £. .\6(101 , 113160 71077 < ם X10X16, 
1952; 8. 19000^30. 7716 81/1411111} 010x11: 5 €10(4x11 0 ) (746 
8x0171 (50160(( 77(14)5, 30 ), 1953: £. £. 843( - 31001 . 8 . 8 -$ז 

07101 ,מגון! X11 !11}/ ■0] 1716 11711(1101 8111411441)1 71011X10X4(5 (810005 ־ 

111101300, 7 ^71017 ש x101465, 111), 195 5; 8. 8. 1^51%1 ) 00 ׳ , 
01044)174 7101X140X16 (471(1 001/1601108171 (47*1.), 1955; \. 1. 
00(^10 00 1716 / 0 \ 54010£ ץ 871 ,( 80110 .[ . 5 ־ X1411011081714 0X11 

(71( 80 : 1026 x 116 710x7710x16 (1711.), 1955; 8. ¥/. 1-3060 ז 62 ח ' 

8. 86([01-84. ^¥341112, 71011X107X65 0} 1/16 805/67101 811141(01)1 

(17x1.), 1955; 0. 8. ?101({ 51010% { 7 8 7 716 , 2 ;\נ .ז- 46 ס } 

0/ 17( 8411411411} 010X11 . 1957 , 815765 (ס 

מ. סי.-י. ל. 

ך!יפ 1 קוםט 1 ן (בידו' ■יס^^ויאסמע, מן 6 ;הע■ — "מלמטה"/ 
6$ ז 0 נו!)* — "מרסק"; לאט׳מזט^גןגססי!^), שמה היוובי 
של הרצפה המורמת, המוסקת מלמטה — ומתוך כך גם של 
ההדר המוסק עצמו —, שנמצאה בבתי־המרחץ הפרטיים, 
וביחוד הציבוריים (התרמות), ברומי הקדומה. תנור גדול, 
פורק בפחמים ( 11515 ב 00 (ןץ 11 ), שימש במרחצאות אלה למטרה 
כפולה: לחימום המים לרחצה ולחימום של אויר, שהיה 
מובל לחדרים בצינור גדול מתחת לרצפה. ומשם — דרך 
צינורות קטנים — בין הכתלים הכפולים, שהותקנו לצורך 
זה. בדרך כלל היו מצויים בבית־המרחץ 1 מ 1 ן״ג 111 ג 0 (אמבט 
של מים חמים), 1 ז 1111 ז 1 ; 13 < 1 ־ 1 (אמבט של מים פושרים. או 
תדר מחומם במקצת, ששימש למעבר) ו״ 1111 זב 1813 ז}(אמבט 
של מים קרים)! זה האחרון היה נתון לפעמים קרובות בחדר 
עגול מכוסה כיפה, או מותקן כבריכת־שחיה תחת כיפת־ 
השמים, לפעמים היה מצוי על־יד ה 111111 ־ 01331 חדר־זיעה, 
״ 1200010111 (שנקרא ע״ש לאקונית, שבה כבר היו נוהגים 
בזמן קדום להזיע לחום־הקיטור ואח״ב לשטוף את הגוף 
במים קרים לשם חיסון). בעוד שבאיטליה לא השתמשו 
בהי" להסקת חדרי־המגורים אלא במקצת (למשל,בחווילה 
של בוסקוראלה על־יד פומפאי ובחווילת־החורף של פליניוס 
בקירבת אוסטיה), היה השימוש בהם רווח בארצות קרות 
יותר. המצאתה של הוצפה המורמת, שהיתה מופרדת מן 
,(5 הרצפה העיקרית ע״י אומנות־לבנים קטנות ( 3 ־ז״צ״ 0 ק 5 ״ 
מיוחסת לגאיום סרגיוס אוראטה (במאה ה 1 לפסה״נ). 

¥144(1(6(1$, 06 441(7116(111111, ¥, 10, 1 ; ¥31041115 1(43X101(1$, 
806/0 61 114.10 1X161X101071110, 1X4 1, 1 ! £4. 0. ( - 85 30 ׳ 

4110 >) 10 70111615 06 , 1 ) 61 זז X117145 ({146 £10(6011*7X1, 1908 0 ,־ . 
8(15011, 0761 71.-71(121 0 נ 1 ,} 431 ) או השפשוף, הנשמע במקרים של דלקת יבשה 
של קרום־הריאות — סימנים, שגם הם חזרו ונתגלו אח״כ 
רק במאות ה 18 — ה 19 על־ידי אואנברוגר ולאבק! צורת 
"מקלות־התוף" של האצבעות במחלות כרוניות מטויימות של 
הריאות. התיאור של התמונות הקליניות ושל הסימנים הללו 
הוא מדוייק, אך לפעמים מרוכז מאד; חלק מן התיאורים 
מופיע רק בספר ההיפוקראטי "אפוריזמים", המצטיין בקיצור 
נמרץ. 

גם מחלות כירורגיות ואורתופדיות זכו לחיבורים מיוח¬ 
דים באוסף. חיבורים אלה דוקה מצטיינים בבהירות מפליאה. 
והם אף קרובים לתפיסה של ימינו יותר מתיאורי המחלות 
הפנימיות. אלה האחרונים לוקים בהסבר שרירותי ודמיוני על 



345 


היפוקרטם 


346 



ז 


0£.4£0 4 
£41110 . 

-£ £ ־ 7 1 * / 

- 14 10 ( 0 
-( 01 <ן/ 1 ? , 11 ( 11 ( 

. 1 ^ 11 ) ( 4011 

?££810 

111113)01. 

-'*?*סממ*! 

•ס ק ק 91 

08/1X15 

א £ ד א £ 5 

1 * 1X117 ־ 1 

1 ׳ד\£* 17 ־ד 1 א £11 ס 

חל*ק 

ראשון 

מפרקי 

אפוקרט 

* 14 ־י־מ 1 

$£0X10 

.גחזםיז 


.א 

1. 

א 

2 ס ׳ 1 8 'ס 
41 יי 1 ) 012/0 
, "?*"עף/ "*;גיי 
ןק 21£ * 5 ^ 0 

-מעז'(/> י 1 ן>ס 0 £ 
, * 6 

7 1X4 

-סע 5 ז 11$,3 )£)<) 
-סס , 1410003 
, 2 זז< 1 ס) 10 ) 2 ס 
טזחסוחנזסקאס 

- 111151 ,ז! 0 הג)ס 1 

החיים 

קעריכש ו ה 
וחםו׳אכד־! 
ארונח חזמן 
קער והנס 1 ון 
סכנח והדין 


מוט!) " 


רעע- והעסור הראזז־ו סן ך,אם־.ייוטיס״ יצל חיפוקראסה (.פרסי אפוקרט"), ביוונית, ?אטיניח ועברית. דם,כ רומא, 1647 


סמך •איכויות וליחות* — דם, ליהה לבנה, מרה שחורה ומרד. 
אדומה. חורת ארבע הליחות נזכרת בספר "טבע־האדם"(פרק 
ד׳). אבל במשנתו של הי׳ היא מוטעמת פחות מבמשנתם של 
הבאים אחריו, ביתור גלנוס (ע״ע). וגם מקור התודה אינו של 
הי' עצמו, אלא של הפילוסופים. ביהוד אמפדיקלס (ע״ע). — 
החיבורים הכירולגיים שבאוסף הם; ״פצעי הראש"(־־ הגול¬ 
גולת), "על הכירורגיה", "על השברים", "על הפרקים", "על 
המכשירים לייצוב הנקע" ("מוכליקוך). אלה הם חיבורים 
טכניים, ואיו בהם סדוסמותם של שאר החיבורים, אבל תכנם 
הוא מפתיע בפרטים מרובים, שהם קיימים ושרירים עד היום 
הזה; שברי הגולגולת מתוארים בדייקנות, הניתוח של הרסת 
שבר העצם ששקעה מתואר בבהירות, אגב מתן הוראות לשמי¬ 
רת המוח מפני לחץ וזיהום. ההוראה לטרפאנאציה מוגדרת 
יפה, הסיבוכים של עווית בצד המנוגד לפגיעה נזכרים! כסו¬ 
נו מוסבר יפה מאוד הטיפול בנקע של הכתף. 

הי׳ הוא גם אבי התיאור הקליני ורישום תולדות המקרים 
הרפואיים. שהם יסוד הרפואה הקלינית של ימינו. ב״מגפות" 
(ספד ג׳) מתוארים 16 מקרים. כל אחד מהם בפירוט מקום 
החולה, לפעמים — גם שמו, והמהלך של המחלה. התיאור 
הוא ענייני ואלבייקטיווי < אץ המחבר מתפאר בהצלחותיו 
ואין הוא מעלים את מוחו של החולה במקרים מרובים. 

השפעת הגורמים החיצונים על מהלך המחלות מובלטת 
בספר "על האויר, המים והמקומות", שבחלקו הוא מעיז נסיו! 
להסברת התכונות הגופניות והנפשיות של בני־האדם על־סמך 
הסביבה הגאוגדאפית ותנאי־ההיים שלהם. 


מפליא הדבר. שבכל כתביו של הי׳ אין זכר לבדיקת 
הדפק (ע״ע), בעוד שהסימנים של הנשימה, היציאות. 
השתן, החום, השינה וכד׳ נידונים בהרחבה. הרופא ההיפו־ 
קראטי אינו שם לב כראוי לסימנים הבודדים, אבל הוא חי 
את הוויית השלמות בתמונה הקלינית. בדורות המאוחרים 
יותר התפתחה תודת הסימנים (כגון סימני השחן), ותשומת* 
לב מופרזת לסימן בודד היתה מן הגורמים לניוון הרפואה 
הקלינית; דוגמה לדבר היא "ראיית השתן", שממנה בלבד 
היו רופאי יה״ב מסיקים את מסקנותיהם. ואילו הי' היה אמן 
הראיה הכוללת; תיאור קבוצת הסימפטומים המבשרים את 
המוות. "הפנים ההיפוקראטיים" (שאנו מוצאים בספר "הפרו־ 
גנוסטיקון"), הוא שיא ההסתכלות הקלינית בכל הדודות. 
אע״פ שאין הי' קובע דיאגנוזות לתיאוריו. אפשר לזהות את 
המחלות הנדונות על־ידיו 1 רוב התיאורים שייכים למהלות 
מגפתיות חריפות. בעיקר למאלאריה בצורותיה השונות 
ולשחפת. 

ההשקפה המוזרה על "הימים הקריטיים" (ר׳ למעלה, 

עמ׳ 343 ) היא אחת מן הנקודות האי-ראציונאליות במשנתו 
הצלולה של הי׳. יש סבורים, שרעיון זה נוצר ע״י שכיחותה 
המרובה של המאלאריה, שבה נותנים התקפי הצמרמורת 
והחום והיעלמותם הפתאומית לזמנים קצובים אחיזה למושג 
ה״קריסים". 

דרכי־הטיפול ההיפוקראטיים היו פשוטיפ-ביחס, והם נב¬ 
דלים לטובה מבולמוס רוב המעש, חסר הביסוס העובדתי, 
שלו נתפסו הדורות המאוהרים. בראש וראשונה היתה המג־ 
























347 


היפוקדנזס — היפוקרטם מגלה 


348 


מה לקבוע את ה״הנהגה״ — שקראו לה "דיאטה", 
אלא שז 1 כללה הרבה יותר מהוראות בקשר למזון: גם 
תנועה ומנוחה, שינה ויקיצה, התעמלות, רחיצות, סיכות, 
וכד. מקום שני במעלה תפסו תרופות — למשל, להרקת- 
המעיים, יין, דבש מע־רב במים (הידרומל), דבש מעורב 
בחומץ (אובסימל)! הקזת־דם — לפשל, בדלקת-ריאות עם 
אי־ספיקת מחזור־הדם הריאתי (לפי המונחים החדישים): 
פסיבותדאפיה פרימיטיווית. הניתוחים המקובלים תיו: ניתוח 
פצע במעי התחתון (פיסטולה)! ניתוחי סרטן, אמנם רק 
במצב של נמק; ניחוחי מוח (אתר שבר גולגולת): התערבות 
אורתופדית נרחבת. 

הי׳ זכה להערצה, שהלבה וגברה במרוצת־הזמן הן במערב 
והן במזרח. דורות של רופאים ראו בו את האידיאל, שאליו 
שאפו להידמות. במשך תקופה ארוכה שימש "האיפף ההיפו־ 
קראטי" יסוד ללימודים הרפואיים. במקומות הרבה היו נו¬ 
הגים לבלול בבחינות־הגמר של האוניברסיטה את הדרישה 
לפרש "אפוריזמים" של הי׳, אע״פ ש.,םפר האפוריזמים", 
שהיה המקובל מכל ספרי הי׳, אינו מגיע לבהירות ולכוח 
הדידאקטי של שאר חיבוריו, כגון "הפרוגנוסטיקון" או 
"המגפות" א׳ וג׳. גם בזמננו מרבים לעסוק בהי׳ מנקודת־ 
מבט היסטורית ורעיונית, והתעסקות זו עדיין מפרה את 
הרפואה מבחינת ההלכה והמעשה בפראקטיקה היומיומית. 

הכבוד המרובה, שניתן להי׳, מתבטא בריבוי בתבי־היד, 
שנשתמרו מחיבוריו, ובריבוי הפירושים, שנתחברו עליו. 
בימי נירון קיסר נכתב ע׳׳י אחסין פירוש על מונחים קשים 
במשנתו של הי׳, שנשתמר עד היום. אחריו פירשו את הי׳ 
באקכיוס, תלמידו של הרופילוס (ע״ע), והרקלידס סטארנט. 
החשוב במפרשי הי' היה ג א לב ו ם, ש 13 מפירושיו על 
חיבורים היפוקראטיים שונים נשתמרו עד היום: לפעמים 
הוא מביא את דברי הי׳ בצורה טובה פזו שנשתמרה בבודי 
ההיפוקראטיים עצמם. מרובים הם התרגומים של כתבי הי׳ 
הן ללאטינית והן לערבית, האחרונים — ע״י הוני! אבו אסתק 
(ע״ע) במאה ה 9 . תרגומים מדוייקים ללאטינית נעשו בעיקר 
ע״י הרופאים של תקופת הרנסאנס. על התרגומים ללשונות 
מודרניות ר׳ ביבליוגראפיה. 

הי׳ ביו היהודים. שמו של הי' נזכר לפעמים קרובות 
בספרות העברית של יה״ב, וכן בספרות היהודית, שנכתבה 
ערבית וניתרגמה לעברית. המתרגמים מערבית קראו את 
שמו א ב ו ק ר א ט, והמתרגמים מלאטינית — עפ״ר א י פ ו ־ 
קראט או איפוקראש. הראב״ד, בעל "סדר הקבלה" 
(ע״ע אבן דאוד), כבר מזכירו(בערך על ר׳ יהודה הנשיא): 
.,אבל ספרי אפוקראט הרופא בימי מרדכי ואסתר כתבם, 
שבאותו הדור היה": בספר־היסטוריה עברי קדום זה אין 
נזכרים שום רופאים חוץ מהי׳ וגאלנוס. הרמב״ם, בספרו 
"פירוש פרקי אבוקראט" (על האפוריזמים), שחובר בעקבות 
פירושו של גאלנום, כותב בהקדמה; ,.,..אבוקראס מגדולי 
האנשים, בל־שבן מן הרופאים, בלא ספק...". רבים מן הסו¬ 
פרים היהודיים מעניקים לו את התואר "החסיד". 

הי׳ השפיע על הרופאים היהודיים ביה״ב במישרים ע״י 
חיבוריו, שניתרגמו לערבית ועברית, ועוד יותר באמצעות 
כתביו של גאלנום, שנחשב בנושא־בליו, "פירוש פרקי אבד 
קראט" להרמבים מראה, שאף ה״מורה" תלה עצמו באילן 
גדול; אגב פירושו משתמש בו הרמב־׳ם להבאת דעותיו שלו 
על מלאכת הרפואה והפילוסופיה שלה. ביתור הרבו היהודים 


לתרגם את ה״אפוריזמים": יותר מ 15 תרגומים מספר זה 
ידועים עד המאה ה 17 (ע״ע ילחדיגו, עמ ׳ 652 ). קיימים 
גם תעתיקים של האפוריזמים בערבית ובאותיות עבריות. 
גם מלאטינית תורגמו פרקי הי׳ לעברית. "הפרוגנוסטיקוו" 
תורגם בשם "הקדמת הידיעה", וכן חוברה פאראפראזה סמנו 
בשם "חידות והשגחות". נתן המאתי תירגם ב 1282 את החיבור 
"הנהגת החולאים החדיים", והוא שתירגם גם את החיבור 
על השפעת הסביבה בשם "ספר באוירים ובזמנים והמקומות 

והארצות". 

ההוצאות והתרגומים העיקריים: ... 001 !!זנזססןק!!! 

00:0£111:3 !70111:111113... ג 1111 ׳! 031 תזסולגיי! . 14 זסק . ,. 

1311011310,1003:3... 1525 ( ביוונית) 0:3 ק 0 01111113 :(רומא ), 
1526 (1,1,00:31 6 :ז-ן 0000000113 :(באזל) 1538 ,(ויניציאה 

31111 : 10105 ק 00:11 03 :.' 00:1 ; 1588 , 3 ;:ו! 15:1 |) . 0:10 : 3131:11 ו)ק .. 
1:3411011011 1101100110 300:. 10 10X10 §100, 141110 .£ 21 ק , 

1-1839-61; 11. 01 3110:11111 111011100111111 !1011 0:0:0111 ׳ - 

1)11130, 0:1. £. 2. £:1110:1115, 1-111, 1859—64; 0111:0:^10 

!1'44., 3:15 ז 0 סקק 441 ; 78 — 1877 , 11 — 1 , 11111 ^ 01:0 ? .£ .( זנק 
1101,10:0010 £ . 14 . 00005 : , 001013 : £0:1113:11 1130 ף 0:3 קס , 
1—11, 1894—1902; 531111110110 3370:1:0 405 44. 1 ׳ 0111 ( 1 5 ת 
50110 11130:5012:... ! . 44 ; 1900 — 1895 . 111 — 1 , 110115 '־: . 11 .׳ 

1 , 0005 [ . 5 . 44 ץ 13 00 :: 3 ], 4:311 " 11511 ^ £0 30 1141 ׳!^ - ׳\ 1, 

4923—1931; 1)10 401115011 :סססת 111 . 44 405 0:1:0 ׳ 3 ו . 
11130:,., 11:^. !,. 1\■ £3(310:0: —ז ,: 51101:0 . 0 ־־ 
39 — 1934 . בעברית יצא ספר אחד מ״כל כתבי הי"׳, מתורג¬ 
מים מיוונית ומבוארים ע״י א. שיינקמאן, מונטבידיאו, תש״ב. 
י. סלר, באר מים היים (פראג), לפני 1655 , עם תרגום של 
האפוריזסים של הי׳ ע״י י. ש. דלסדיגו! הרב חסידא, פירוש 
;(1934/5 ,' לפרקי היפוקראס (מתורגמים לעברית; -הסגולה 
ז. פונסנר, פירוש לפרקי אבוקראש לדפב״ט, גליורדוגמא, 
,217/8 ,1943 ; יהושע ליבוביץ, שבועתו של הי' (איתנים 
41. 5:013:011001:1::, 11. 11. 1951 ) 1 ; 1893 , 769 , 67 ־ 657 ..זג 
14. 131015, 74. ;! 11111:12 . 7 ! 071552/171/1211 /{ 12 ( 1 ) 00121101 ׳ס :׳ !! 
2111!! , 1), 1905; 4■ 441:50111,0:^, 1'07!711 ״■,).!)), 11 . 116 211 ) 71 ו 
1112112 440:7(11,170, 1922; 1','. 11, 5, ((,1105, 7" 112 011112' 1 
00111, 1924; ). 1925 ,, 44 (ס :,;: 33 /:<:? 7112 ,!:■!!!ס ■א ; 

44. £. $180:151. .4;:.740 440177:1*1,70. 1926; <3. 5(1011:1, 712221 
3. £7,11.112111,71(. 22! 21. //1((0\72111.277, (.472/1. 0212/1. ?2121/., 

20, 22), 1928, 1929; 31. '3/01!3,3 1)12 52/171/7 "7271 
1/17721 7101011" 7. 0077• 7/177- (*617., 22), 1929; 1,. £601- 
,[0111, 7271 027077 71. 52771/1271 . 1711701 ) 1 ) 111 , 7 . 50101111 ■צ . 
1931; 10., 7/12 7/17702711/12 001/1, 1943; 10., 777 770/2,- 
5107101 7.11121 11/ 1/12 07221( 7/1/111 !071 (3 1111. 11151, ?1424., 
30), ]956; 17 :() . 4 . 71 11177711211 ). 7 012 ,: 110101,6:301,0 .א (!. 
111(7 (.,111/1 7. 7721151. .1 (11:1 7. 1 7155, (111105.-/1111, , . 11 ? . 7 י 
771 / £711271 / 0 002171712 72 ' 7 ,ת 1 :|תו 10 . 0 ;( 1933 , 3 .:א 
1/12 1/1770270112 (7:11171(1 (71111. 1/151. 4/151. )170', 1933); 

14. 0722( *17 2/121712 01 5117111' 071/ €711)1 (1111, 44), 1953; 

44. 53! 72/17217,7,1 70 022077170771225 ... 77127/120125 02112725 *. 77 ,"׳ 

21 2077177127110/725, 1-1^, 195*1—55; 0. 331 15107 ( 1 74 , 1011 ־ ■? 

0] $01(770(: 4X070711 $01(710(7 5)1701/^)1 1)1( 00101(71 04££ 0) 

0)'6£0(, 1954; 1*'. £0501111131, 471 4/101(111 00771X7(71107? 077 
5)7£ ))1??0078(10 08111 (811)1. 1)151. }4(!)., 30), 1956; 2\. 

1£ ( 1 171 0771 )() 771 ($ 5 ' 01 ? 1 () 8 /ס 1100 ?ד 650 ( 1 ,ת/ט 3 נ 1 נ 61£61 ? 

.[ . 8711 ) 5 ) 015085 677110 ( 877 ־ ( 0 \ 800 1176 ( 1 007811£ ?? 1 !} 

-מיז 17 7181 ) 4117 [ס 1 ( 1415107 ,ץ 1£011 . 4 < ; 1956 ,( 40 ,. 1011 ( 11 ( 7 ) 0 

115777... (871). 111(4. ]., 11, 1956); \¥. ?611^1(1, 11. €077105 
10 8 $)>771 ?041/771 071 £?116(77)/ (£?1!(?116 $01X87(5, . 1 א 

1 !') 18117 ,• 111161 >< . 0 ; 1956 ,( 130 ת 0£1 ] 5 ..מ .( ). 

(8811. €166(18x4 14(4. 18177., 4), 1957; ?. )00$, 2.8)011, 
)4117157, ?)0787 1761 1). 1)1 ??0\78 5! ){£771 (]87785, 46), 1957. 

יה. ל. 

היפזקרטם ( 5 ן 1:1 ט!)א 10 ז 171 ') מגלה (המאה ה 5 לפסה״ג), 
טירן של גלה (ע״ע), על חופה הדרומי של סיציליה. 

רי׳ משל במקום אחיו קלאנדחס (מת 498 לפסה״ב), נלחם 





349 


היפוקרטס מגלה — דיפיאם 


350 


בבני קרת־חדשת, שביקשו לחדור לתחום שלטונו, וכבש 
ערים שונות בסיציליה המזרחית והצפונית. ב 493 כשפנה 
אנאכסילאס. הטירן של רגיום, בבקשה אל הגולים מסאמוס, 
שיסייעו לו לכבוש את זנקלי (מסאנה, היא מסינה של היום) 
מידי הי', בא זד, האחרון לידי הסכם עם בני סאמוס. ב 492 
ניצח את אנשי סירקוסי על־יד נהר־הלודוס, אך התערבותן 
של הערים קורינתוס וקורקירה מנעה ממנו את כיבוש עיר־ 
הבירה של אויביו. אח״ב לכד את קאמארינה, אן ב 491 נפל 
בקרב עם בני סיציליה במאבק על הרחבת תחום־שלטונו. 

.ן>ן> 5 1 * 25 , 11 ע ; 23 , 1 ^ ,. 11111 , 040111$ ־^ 11 

היפוקרני (ף׳י^ ־ 1 י 0 !!ז! 1 •, "מעיין הסוסים"), בתקופה 
העתיקה—שמו של מעיין לרגלי הר הליקלו(ע״ע), 

בקרבת חורשת-הקודש של המוסות: נקרא היום: "קריאו 
פגאדי״ (ביוו׳ — "מעיין קר"). לפי האגדה נוצר המעיין 
כשפגאסוס, הסוס המעופף, בעט בהר: דבר זר, עשה במצוותו 
של פוסידון, כדי לצמצם את גדלו של ההר, שבשעת תהרות־ 
השירה בין בנות פיארום והמוסות התנפה מרוב התפעלות סן 
השירה הערבה של המתחרות עד שראשו כמעט הגיע לשמים. 
מאז אהבו הסוסות להתאסף מסביב למעיין לשם זמרה 
וריקודים. מימי הי׳ נחשבו יפים להשראת רוח־השירה. — 
פאוסאניאס מזכיר מעיין שני בשם זה בטרויזן שבארגוליס. 
שאף הוא נברא ע״י פגאסוס. 

,¥ ,. 1 ז 6107 )\ , 0¥14111$ ; 25 , 2 ; 21 , 6 , ¥111 ,.? 060£ ,מ 31 ז 51 

. 3 , 31 13$, 01066, 116*611(1(., 1X1 ח 21153 י 1 ;.}} 256 

היפו רניום, ע״ע בון: 


היפור י ת,חםצד.( 3 ״ג סןזעקק!!■!: מייו' "חזדה׳י, סום,-יס 0 *ס, 
שתו), מ, 0,11,0 , בנזואיל־גליצין: חומר, שמופרש 
בכמויות ניכרות בשתן־הסוס ובכמויות קטנות גם בשתנם 
של שאר היונקים (ובכללם האדם): גבישים מסיסים במים 
ובכותל, שנקודת־ד,היתוך שלהם היא " 000 .״ 0 .״״. 00 

חומצה זו על־ידי זיווגה בקשר אמידי עם גליצין: זיווג זה 
מבוצע בכליה עצמה. מבחינת המבנה קרובה החה״ה לתמצות 
האמיניות (ע״ע). היא ניתנת להידרוליזה, ע״י אנזים ספציפי, 
לחומצה בנזואית ולגליצין. — לחד,"ה שביונקים מקבלת 
החומצה האורניתורית, המופרשת מציפרים: בזו האחרונה 
החומצה הבנזואית מזווגת עם אורניתין (ע״ע). 


בך ובתורתך הריני כורע ומשתחוה לפניך כמי שחוזה במעון 
הכוכבים של הבתולה, כי מרקעת את שחקים, היפאטיד. 
המפוארת. את, הכוכב הבהיר של החינוך לחכמה״ (.* 11 * 
400 ,)ס •ק). תלמידה הנוצרי, סיניסיוס מקירני, שמר אף 
הוא אמונים למורתו הנערצת. הי' נרצחה באכזריות ע״י 
נוצרים, בלא ספק בהשפעת המדיניות הקנאית, שהנהיג 
קירילוס (ע״ע), הארכי־הגמון של אלכסנדריה — מדיניות. 
שהביאה זמן קצר קודם לכן לידי פרעות־דמים ביהודי 
אלכסנדריה. אף לדברי ההיסטוריון של הכנסיד, סוקראטס. 
היה קירילוס אחראי לרציחתה של הי׳ — לכל הפחות, 
מבחינה מוסרית. הרצח זעזע בשעתו את דעת-הקהל של 
אלכסנדריה ואף נשלחה ועדת־חקירה מקושטת לבירור מסי¬ 
בותיו וגורמיו: אך ידו של קירילום היתד, על העליונה 
ורוצחי־הי׳ אף לא הובאו לדין. הי׳ חיברה כתבים במאתמא־ 
טיקד, ובתכונה, שנזכרים במקורות: אך נתבים אלה לא 
הגיעו לידנו. תולדות־חייה וגורלה הטראגי שימשו נושא 
לרומן ההיסטורי "היפאטיד." של הסופר האנגלי צ׳ארלז 
קינגזלי ( 1853 ). 

,( 1925 ) 1 , 7116 ) £171 0171071 ? ? 1,016 1116 / 1-110 , 81117 . 0 . 1 
- 50113 . 8 ; 15 , 1 ד\ , 1011160 * 66616 10110 * 11 } , 5 ס 3£ ז 50€ ; 219-220 
. 1902 , 0110 קץ 1 ן /ק ? 7 / 16 * 1 071/11116 1110 * 7 0 / *416x0/1 !־<ץ£ ,־ 101 

ד. פ. 

היפיאטריקים ( 01 >־ 11151 ״; 1 ־ 1 •, "רופאי־סוסים"), רופאי 
בהמות ביוון העתיקה. ד,ד,י׳ ריפאו בהמות גם ע״י 
ניתוחים. בקובץ 111111 ס 10 ז 131 ק( 1111 :! 11 ( 1 ־ 001 , שנערך במאה 
ה 9 לסד,"נ, נשתמר לקט חשוב מן הספרות הווטרינארית 
הקדומה (הקטעים של לקט זה עוסקים אך ורק בריפוי־סוסים 
והם מזמן סמוך לראשית סד,"נ). חשובי הסופרים, שכתביהם 
כלולים באותו קובץ, הם אפסירטוס (שחי בימי קונסטאנטי־ 
נום הגדול), היארוקלס ופלגוניוס (שגם ספרו המקורי, הכתוב 
לאטינית, הגיע לידנו): משאר המחברים — כ 50 במספו— 
מיוצגים ביותר היפוקרטס (אחד מן המאוחרים), אומלוס 
ותאומנסטוס. כמו־כן השתמשו עורכי הקובץ בכתביו של 
אנאטוליוס מבריטוס (בירות של היום), שחיבוריו על החק¬ 
לאות אינם אלא ליקוט מדבריהם של אחרים. בראש וברא¬ 
שונה נזכרים סימני־ד,מחלות. דרך הטיפול כוללת שימוש 
בתרופות ודיאטה. מניעת המחלות חשובה מן הטיפול במח¬ 
לות. המחברים — לכל הפחות, הרופאים שבהם — מגנים 
את השימוש במגיה. כללי רפואת־הבהמות נקבעו לפי כללי 
רפואת־האדם. 

- 101 <) 1 ) 11 ? 141 ^ 001 ; 1892 , 11110 . 64 , ¥ 61611710110 * 47 * 0 % 07111 ! 6 ? 

. 27 ־ 1924 ,*}(!ס!! . 0 -ז 040 .£ . 04 , 111 * 01066011 711 * 16011 ? 


היפטןה (!!:״!״זו־) מאלכסנדריה ( 0 375 — 415 ), פילוסופית 
מן האסכולה הנאראפלט 1 נית: בתו של המאתמא- 
טיקן והפילוסוף תאון. הי׳ למדה מאתסאטיקה מאביה. אך 
התמכרה ביהוד ללימודי הפילוסופיה הנאו־אפלטונית ברוחה 
של האסכולה האלכסנדרונית, שהראתה נטית לבהירות המח¬ 
שבה ולא גילתה סימני־התנגדות בולטים לנצרות. הי' 
שימשה מורה באסכולה זו. כשרונותיה המיוחדים ויפיח הפכו 
אותה למרכז של החוגים האינטלקטואליים. היא נהגה להלך 
בחוצות עירה כשהיא לבושה מעיל הפילוסופים והיתה 
מתרצת לכל מי שהיה לו עניין בדבר את הקושיות שבדברי 
אפלטון או אריסטו. השפעתה על תלמידיה היתר, כבירה. 
המשורר פאלאדאס. בן זמנה, כותב עליה: "כשאני מתבונן 


היפיאם (;■ 1 ) 1.1:11 י), טירן של אתונה ב 510-527 לפסה,"נ: 

בנו הבכור ויורשו של פיסיסטרטוס (ע״ע). בשנים 
הראשונות לשלטונו המשיך הי׳ במדיניות הפנימית והחי¬ 
צונית של אביו, ושלטונו היה מקובל על השכבות הרחבות 
של האוכלוסיה האתונאית. ב 514 נרצח אתיו של הי', היפר- 
כוס (ע״ע). ע״י קושרים. שבראשם עמדו הרמודיום ואריס־ 
טוגיטון (ע״ע הרמודיוס). מתוך כך הוחמר שלטונו הטיראני 
של הי', ואף המלחמה בו החריפה. הנסיון הראשון להפיל 
את שלטונו של הי' נעשה ע״י בני משפחת האלקמיאונידים 
(ע״ע) הגולה, שהדרו, בעזרתו של חיל־שנירים, לאטיקה. 
משנכשל נסיון זה, הצליחו האלקמיאונידים להשפיע על 
ספארטה, שתתן להם תמיכה צבאית. אמנם צבא־הפלישה 


351 


חיפיאם—היפנוזה 


352 


נוצח ע״י כוחותיו של הי' ובעלי־בריתו התסאליים (ע״ע 
תסליה), אך המסע הצבאי השני. שנערך נגדו בהנהגתו של 
קלאומנם, מלך ספארטה. נסתיים בביטול הטיראניה. הי׳ 
נכנע והותר לו לעזוב את אטיקה עם בני־משפחתו. תחילה 
ישב בסיגיון שבאסיה הקטנה (ע״ע פיסיסטרטוס) ולאחר 
מכן עבר לחצרו של סלך פרס: כאן ניסה להניע את דריוש 1 . 
שיעלה על אתונה ויחזיר אותו לבם־השלטון. הי׳ השתתף 
בססעם של הפרסים נגד אתונה והיה עם הסחנה הפרסי. 
שהוכה בקרב על־יד מרתון (ע״ע). זמן קצר לאחד מבן מת 
הי׳ באי למנוס. 

-״ 111 ; 107-109 , ¥1 ; 91-94 ,׳ו ; 61 , 1 ,$״זס 1 > 0 ע 14 

, 01610 ) 71:15 ;.!)ף: 2 , 54 , ¥1 ; 2 , 20 , 1 ,: 108 | 1 י,,י 0 

. 17-19 1 מ 11 !: 1 ׳ 8 /מ 68 ! 4 - 

היפיאם מאלים—— (נו׳ 460 לפסה״נ, אלים, 
פלופינסוס), פילוסוף (סופיסטן) יווני. הי׳ הצטיין ברב־ 
צדדיות של כשרונותיו וברוחב ההקף של תחום התעניינותו. 
הוא עסק באסטרונומיה, גאומטריה. אריתמטיקה, פונטיקה, 
תורת־הקצב והמוסיקה, בתיאוריות של פיסול וציור, בדונו־ 
לוגיה, ידיעת העמים ואגדותיהם, ובתורת־הזיכרון. כן חיבר 
דרשות מוסריות וכתב חיבורים פיוטיים ממינים שונים. 
בני-עירו שלחו אותו, וחזרו ושלחוהו, בנציג־עירם לספארטה 
ולאתונה (בעיר אחרונה זו הביר את סוקראטס). הי־ נם היה 
מומחה למלאכות שונות. באחת מן העצרות, שנתקיימו באו־ 
לימפיה, הופיע בשכל חלקי לבושו, בכלל זה הנעליים. החגו¬ 
רה והטבעת, שהיתר, על אצבעו, היו מעשי ידיו שלו. בתורת 
הזיכרון (מנמוטכניקה), שבה קדם לו רק המשורר סימונידם, 
הגיע להשגים גדולים. אף בזקנותו הצליח לחזור בלא טעות 
על חמישים שמות, ששמע בפעם הראשונה. ובסדר שבו 
הושמעו לפניו. הוא חיבר את סדר־הזמנים של המנצחים 
במשחקים האולימפיים (ע״ע) ובן אוסף של מאורעות ראויים 
להיזכר, שממנו הגיעו לידנו רק ההקדמה וקטעים קטנים 
של הנוסח עצמו. מדרשותיו על המוסר, שלא נשתמרו, 
זכתה לפירסום שיחה, שנתקיימה בטרויה אחר נפילתה ביד 
היוונים ושהמשתתפים בה היו;סטור חזקו ובנו של אכילוס. 
נאופטולמוס. דרשותיו של הי־ על המוסר בעצרות החגיגיות 
של היוונים הוציאו את שמו לתהילה. הי׳ התפאר, שיבול 
היה — ללא הבנה — להרצות הרצאה על בל נושא שהוא, 
וגם את תלמידיו ביקש להכשיר לוויכוח על בל נושא. מרו¬ 
בות הן זכויותיו בתהומי הספרות היוונית ותורת-הדיבור. 
הוא לימד להעריך את הקצב ואת ההארמוניה במשפט, ודרש 
לבדוק את משמעותן האמיתית של המילים. יש מסורת, 
שחיבר גם ספר על הומרוס. 

שתי שיחות של אפלטון נקראו על שמו של הי/ גם 
בשיחה ״פרוטאגורס״ של אפלטון (עמ׳ 3373 ) מופיע הי׳ 
ומסביר את ההבדל בין ה״טבע״ וביו ח״חוק״: ,.הרוק, המו¬ 
של בבני־אדם בעריץ, גוזר דברים רבים, שמתנגדים לטבע". 

- 0,1860 \ 5,, X .א , 614771 ) 1414 8115 0071 ,'( 13111 ^ .[ 

• 06 5147 6 ^ 861770 ) ) £11 0071 .// 1111 ?ק 50 067 ־ < 611 נן\ 2 . 0 ; 61 
, 2 ־ 01 ^ 0001 . 111 ; 1891 ,( 8 , 16 ו 1 <ן 0 ו 8/1710 . £7166/1 107 > 6 ) 4 { 6 \ 1 { 6 ) 
הרגום עברי: ״חכמי) * 1922-25 , 1 , 7 ^( 6 / 161 ) 07166/4 
יוון", תרצ״א). 

ש. ה. ב. 

היפיום, דנאיךה,; ע״ע מרז׳קובסקי, ךמ י טןי 
סתיליץ'. 


היפל, תאודור גזטליב פ 1 ן - *) 001111 : £116030 

!;״]!!;מ סס" — ( 1741 . גרדאואן, פרוסיה המז¬ 
רחית — 1796 , קניגסברג), סופר גרמני. הי׳ הוסמך ב 1765 
בקניגסברג כעו״ד ומילא תפקידים שונים במינהל הציבורי 
של עיר זו, שבה שימש לסוף כנשיא מועצת־העיר. כן עלה 
בידו לחדש את תואר־האצולה של משפחתו ( 1791 ). 

אע״פ שהיה אדם עמוק־רגש, השתדל להעמיד את כל 
מחשבתו בסימן השכל הקר; משום קרע פנימי זה נעשה הי' 
דמות מוזרת, וגם כתיבתו יש בה מן המשונה. את הרומאנים 
שלו •, ,חן. ז : 61861136 ז 311£5 ! 11 1311£6 צ £6560 ("תיאורי־חיים 
לפי סדר־דורות עולה״) ו 30514111015 ;)^ 7.11 ז.) 1911 .ט - 602 :£ 
3-2 , ("מסעי שתי־וערב של האביר א-ת") פירסם ללא 
חתימה; הם ארוכים וראליסטים ויש בהם נימה הומוריסטית, 
באותם של לורנס סטרן האנגלי, ששימש לו למופת; וכן 
מתמזגים בהם יסודות' ליריים ורעיוניים בדבר תיקון החיים 
והחברה. דרד־כתיבתו של הי׳ השפיעה על בן־דורו הצעיד, 
ז׳ן פאול (ע״ע). את דעותיו בדבר הקידמה הביע גם במסות 
שנונות ומבדחות: £116 316 0501 (״על הנישואים״), 1774 ; 
: 6 ( ¥7611 ־ 361 £ח 11 ז 6$56 ג 63 ז \ 6 ו 1161 ־ 01 ^: 0 נ 1 316 17561 ("על 
שיפור מעמדן האזרהי של הנשים״), 1792 . מן הקומדיות 
שחיבר זכתה להצלחה ביהוד :*ס ! 36 03011 1331111 : 06 
(״הדייקו״), 1765 . 

בל כתביו, שיצאו ב 14 כרבים ( 1827/38 ), מכילים — 
נוסף על סוגי־החיבור הנזכרים — גם מכתבים ( 2 כרבים), 
נאומים בהיכל הבונים החפשים ושירי־קודש. 

. 1904 , 0111 ? 60 . 71 [ . 74 . 14 , 07710 ) 5 ,עממ£ .ן 

פ. ב. 

היפלום — — (המאה ה 1 לפסה״נ ז), סוחר ויורד¬ 

ים יווני. לא זו בלבד שהי׳ בבר הביר את גבולות הים 
הערבי ואת הודו הדרומית בקוויהם הכלליים, אלא שגם ידע 
על מציאותן של רוחות הפסטים העונתיות ואף ניצל אותן 
לצרכי מסעותיו. במשך קיץ ארד עבר את הים מראס פרטק 
שבמפרץ עדן עד לשפד האינדוס, וע״י בך פתח לפני היוונים 
את דרך־המסחר היפית להודו. על שמו נקראו: המונסון 
הדרומי־הסערבי, רכס־הרים על חופה של אפריקה, וחלק 
של הים הערבי. 

)\ 0766 10 ) 7 , 31 - 11 ?■ ; 12 , 7 ,^ 1 ,. £7 ס 06 , 1016103018 ? 

. 369 , 1938 , 18414 1 ! 1 < 0 710 ) 806 171 ' 

ה'פנ 1 ןה (מיוו׳ ; 0 ״״* = שינה), מצב של שינה או 
תרדמה מלאכותית, הנגרם באמצעים של סוגס¬ 
טיה (ע״ע) ע״י "מהפנט", שיש לו מדות מסויימת על 
המהופנט (מורה, מלומד, או גם מומחה חובב). המצב הומה 
לשינה, אבל נבדל ממנה במה שהסהופנט נשאר במשך כל 
זמן ההי׳ קשור קשר נפשי אל ד,מד,פנט, שומע לו ומקיים את 
פקודותיו. שלא בבשינה הרגילה, אין פעולת התודעה נפסקת 
בהי׳, אלא היא מוגבלת ומצומצמת לכיוון, הנקבע ע״י 
המהפנט. אפשר להפנט בל אדם בריא, בתנאי שיהא 
מוכן להיכנע למרות זו, אד הנבונות לקבלת הסו¬ 
גסטיה שונה בבני־אדם שונים, והיא גדולה ביותר בבני־אדם 
פרימיטיוויים, וכן בפסיבופאתים והיסטריקנים. 

העובדות של ההי' בבר ידועות היו בימי־קדם (במצרים 
ובהודו), ותמיד נמצאו בני־אדם בעלי בוח סוגסטיווי מיוחד, 
שיבלו להשתלט במבמ-עיניהם על נחשים וחיות רעות. 
הראשון, שהשתמש בהי׳ לשם ריפוי־חולים, היה א. מסמר 



353 


היפנוזה—היפנים 


354 


(ע״ע) בסוף המאה ה 18 . הוא האמין, שהכוח הפועל במצבים 
אלה הוא כעין "מאגנטיזם של החי", והיה נוהג לגרום למצב 
היפניטי ע״י החלקת מאגנט גדול על־פני גוף החולה. במאה 
ה 19 הכירו פריה (■!:־!מ־?) בצרפת ובריד ( 1 > 1 *! 8 ) באנג¬ 
ליה — האחרון הוא שטבע את המונח הי׳ —, שכדי להביא 
בני-אדם למצב היפנוטי איו צויד באמצעים פיסיקאליים 
ושדי בהשפעה הטוגסטיווית בלבד. התפקיד של הסוגסטיה 
כגורם מכריע בהי׳ נחקר ונקבע סופית ב״אמכולה של 
נאנסי" ע״י א. ברנהים (ע״ע). 

כדי להביא אדם למצב היפנוטי יש ליצור תחילה 
אווירה סוגסטיווית, והחולה צריך להימצא בשלווה גופנית 
ונפשית. ע״י הכוונת העינים לנקודה אחת ונעיצת המבט בה 
נוצר צימצום של התודעה, וע״פ פקודת המהפנט נרדם 
החולה! בזמן השינה, שהיא קלה בתחילתה והולכת ומעמקת 
במשד החי׳, נתון החולה לסוגטטיות שונות מצד המהפנט, 
שהן עשויות להשפיע על כל הפונקציות של האורגאניזם, 
כגון על התחושות, התנועות, מתח-השרירים, תהליכים וגטא- 
טיוויים בעור, במעיים, בבלוטות וכד׳. במידה שהם מובנים 
לדמיונו של החולה! וכן אפשר להשפיע על מצב־רוחו של 
החולה, להעלות בו זכרונות או להשכיחם. כל השינויים בגוף 
ובנפש הבאים מתוך סוגסטיות בזמן ד,הי׳, הם בדרך כלל 
זמניים בלבד והם חולפים עם גפר השפעתה של ההי', ורק 
במקרים נדירים אפשר להחדיר פוגפטיות, שתעמודנה בתקפן 
גם אחר החי׳, 

סברות משונות ואמונות דמיוניות על החי׳, ששרדו מן 
התקופה הראשונה של חקר ד,ד,י׳ בסוף הסאה ד, 19 , עדיין 
רווחות בציבור. יש מאמינים, שבאמצעות הי׳ אפשר להניע 
אדם לביצוע מעשים נגד רצונו, ואפילו מעשי־עבירה! מכאן 
התיאורים של מעשים כאלה ברומנים בלשיים ובסרסי־איסה. 
לאמיתו של דבר. לא נודע מקרה מה מעולם. גם כשמצליחים 
לתת פקודה סוגטטיווית לזמן שלאחר ההי׳, לעולם לא ימלא 
אדם פקודה, שהיא למורת־רוחו ובניגוד לאישיותו. ההי׳ 
עלולה להשפיע רק על ד, ס י מ נ י ם של מחלות ועל ביטויים 
ספוייסים של האישיות, אבל איו ביכלתה לשנות את עצם 
המחלה ואת האישיות כשהיא לעצמה! 

אין ספק בדבר, שיש ערך ריפויי לחי׳, וגם היום משתמשים 
בד, לשם ריפוי במקרים פסוייפים, אך סיכויים טובים יש 
לה רק במחלות פסיכוגניות ופסיכוסופאטיות, ורק בידי רופא, 
שהתמחה במיוחד בשיטותיה ובדרכיה. הערך של ד,הי׳ למט¬ 
רות לא-רפואיות, כגון למטרות חינוך, מוטל בספק. ויש 
לדרוש, שרק למומחים רבי־נסיון תהא רשות להשתמש בה 
במקרים יוצאים פן הכלל. מוטב, שלא להרשות הצגות 
פומביות של הי׳, שהן עשויות לגרום נזק ניכר לבני- 
אדם עצבנים. 

היסוד הפיסיולוגי לתופעות ההי׳ עדיין לא הוברר בל 
צרכו. לפי החקירות החדישות על מרכזי השינה והערות 
בגזע-הפוח (ע״ע שנה). שהם קשורים קשר הדוק במרכזי 
תנועות־העינים, יש להניח. שגם בהי׳ פועלים אותם המרכזים 
עצמם, סמוכים לדעה זו אפשר למצוא גם בניסויים של 
הי׳ בתרנגולות, שגם אותן אפשר להביא לידי מצב דומה 
לחי׳ ע״י נעיצת־עינים. 

- 1888 , 0515171145 ( 71 }^ 11 11 ) 171 ) 1 * 0 ( 17 . 1 * ■ 1021 ( 7 ( 81 ,ז 01 גצ€! ; 1885 , ) 4 *}>* 0102 (/)? 5 ? ) 4501710515171 * 0 ! 1 ,)שמג{ .? ; 1891 
,ח־ז 1 ש 11 תזש 8 . 11 ; 1919 , 5 ) 0 !** 0102 (/)!{ 75 } 5 ( 111101107 ) 1771 
■ 450 * 41 ,■ 1 ) 1 ;* 1903 ,) 1 ? 10 )(/! 0 (/)ץ 5 ? ,( 01 ( 51 ) 5022 ,) 1 ח 0515 חק/{ 11 
) 51 ק) %0101 .*• . 11 ז 1 ) 1£01 ז 13 \.£ ; 1917 , 557017 * 22 * 51 1 ) )( 511 ( 17101 


170 71(1(11, 1914; £014 .[ ; 1923 12 , 5 * 51711 ! 05 ( 7 קץ 11 י 1 שן . 
50110112, 11. 14. $1422(511011, 1924; 1(1., 7((17 11 . 1 ^ 1 ה ., 
1939*; \{011, 0(1 11}1? 0 -^) 501111 .? ;* 1925 , 5 * 1 ( 517 ( 01 ה . 

£30(101■$, 0(1)117. <1. 11., 1926; 0511771 ( 71 }/( 11 , 11 ש׳ 5 \ 1 זז 3 ז 8 , 4 ל : 

155 1115107}/, ?10411(( 001 71x07)1, 1930; £. $ 7/1 , 110 > ¥3 זש ( 
$5107)2( 1115107}/ 0/ 11 1931 ,.!) 8 .(/ס?!?) 011501 ( 27 ץ ; 

0. 1 01 ,זשץ 13 ^ ״ 1 ; 1933 ,ץ 1 ( 551611 * 22 * $1 1 ( 07 . 11 , 14011 ״ ( 
7 ((/) 7.1/51011 ) 1150/1 ))$ ,זש 8 ת 111 סט 3 ז£ .£ ;* 1937 ,. 11 . 1 ^ 1 ח ■ 
!51*7)2(1) 17(1 11(1)5(/) 15. 71(1, 1945; 8!. 135 171 ) 41112 , 5 זשק . 
?5}/(/10(705/10102)(, 1948*; ?. 0113001131(1, 11. (1 51*28*51101), 
1950; 11952 ,. 11 501 ( 7 ) 11171 )ק £1 ,(_.!*€) ת 0 ז 0 * 1 . 14 ״ ; 

8. 51001 (01 . 1 ( 57 . 11 , 15 'ל X511(11(71 ?10X15, 1953*; 0. >110 ־ 

11956 ,. 11 1 ( 110 ) 11 ) 0 \ 711/700 ס 11 41 , 1 > 801 ״ו 6 א , 0 -ש 0$ זנ ; 

£. 1 . 1959 , 101071 ? 1 * 071 700 :. 11 ,שצ 0 :ז 13 ^ ״ 

י. פר. 

הי 3 נ 1 ם ( 05 ״!¥*), במיתולוגיה היוונית — אל השנה. הי¬ 
ד,יה בנה של ניכס (!!די — .לילה״)! לפי המסורת 
הקדומה נולד ללא אב, לסי מסורת מאוחרת יותר — היה 
בנו של ארבוס (ח 1 שך-שאול) ואהיו־תאומו של תנטום 
("המוות"). לפי ד,ומרוט, שכן הי' באי למנוס, יחד עם אשתו 
פפיתאה (ע״ע גרציות). שהושאה לו ע״י הרה. אח״ב הועבר 
מושבו אל השאול (לפי ורגיליוס) או לארץ הקיסרים (לפי 
אובידיוס). עפ״ר הוא מתואר כבעל־כנפים, שמרחף על־סני 
הארץ והים, כדי להרדים את הבריות העייפות במגע זרד, 
שנטבל בנהר־השיכחה לתה, או בזרעוני־סרג, שהיה שופך 
מקרן. האגדות הכרוכות"בהי׳ אינן מרובות: הוא איפשר 
לאנדימיון, שבו נתאהב, לישון בעיניים פקוחות, כדי שהוא. 
הי׳, יוכל להתבונן בהן ללא הפסק! הוא סייע בקבורתו של 
טרפדון, ואף נהפך לעוף־לילד, כשהרדים את זוס לסי רצונה 
של ך,רד־ לחי׳ היה פולחן בטרויזן (בארגוליס הדרומית- 
מזרחית). על תיבת־קיפסלום (ע״ע קיפסלוס) מתואר הי׳ 
יחד עם ניבט ועם תאנאטוס. בציורי־אגרטלים מתוארים 
הי׳ ואחיו כשהם קוברים את סארפדון, את ממנון ולוחמים 
.4 אחרים. המשובח שבתיאורי־הי׳ הוא פסל מן הסאה ה 
שנשתמר בהעתקים מרובים (היום במאדריד)! יש מייחסים 
פטל זח לסקופס! לדעת אחרים נעשה ע״י פרכסיטלם, אך 
מסתבר יותר, שהוא מעשה-ידיו של לאוכרס. 
04(1111$. 14111*.., •תא .מ ,׳ו\ תו ..א ,ז״וג 5 . 8 ; .)) 592 ,□ג 
1884-1937 ,. 01 (/ 1 ץ 1 \ .( 1617 •א ■(/))( 21 . 1 * .) 5 * 411 ,זשו^שג , 

1, 2846 £1.; £. 1894 ,. 01  10101 ץ")). אלה האחרונים עבדו אל אחד, שנקרא הי/ 
שמרו את השבת. הבדילו ביו חיות טהורות וטמאות והתרחקו 
מעבודת פסלים, אך שמרו גם על פולחן האש והאור. חסידיה 
של דת זו, שהיתר, מורכבת מיסודות יהודיים ואליליים, ישבו 
בסביבות הים האזובי ועל-יד הבוספורוס וכן בקאפאדוקיה, 
במקום שנמנה עמהם אביו של גרגוריום מנזיאנז(ע״ע) קודם 
שעבר לנצרות. על קיומה של כת זו בקאפאדוקיה שומעים 
אנו עד המאה ה 9 לסה״נ. קבוצה דומה להם או, אפשר, 
זהה עמד,ם היתד, הכת. שנקראה (יראי־אל) 

ושאנשיה ישבו, לדבריו של קירילוס מאלכסנדריה (ע״ע), 
בפיניקיה וא״י. גם הם עבדו את האל הי׳ וכן את הארץ, 
השמים, השמש והירח, 


! 1071 > 6$ * 1 ,■ 105161 .[ ; 1897 ,?. 16 * 1 }£ץ 11 ,זס 0 ות 011 .£ 

14651/0116 ן> 1-0 , 0 ) 03550 . 11 ; 288 , 1914 , 1 , £01710/0 76 /!) 71 ז£ , * 1 
1 >! 147 1711 ) 17 ) 56/1 15 )£ ,) 1 ) £155161 - 0 ; 70-78 , 1934 , 0671651 1 ) 1611 ) 
16 /) 15 } 1 !ח 10 /ק 016 , 0160360 . 0 ; 114-115 , 1939 , 101071 * 5 0716/114 
. 60-64 , 1939 , 7105 /^ 8 הס׳ 1 9/1/10 71116/1 00 /^ £611 

ד. ם. 


היפסיפילי (!!.ן״ס״זי׳ר׳), במיתולוגיה היוונית — בתם של 
תואס, מלך למנוס. ואשתו מירינה. הי׳ שלחה את 
אביה בהסתר מן האי כשנרצחו כל הזכרים, שהיו בו, ע״י 
הנשים לאחר שאלו האחרונות ניטשו ע״י בעליהן. סיבת 
הנטישה היתה הריח הדוחה, שבו הענישה האלה אפרודיטי 
את הלסניות על שזנחו את פולחנה. הי׳ שלטה באי במקום 
אביה. כשנחתו באי הארגונאוטים (ע״ע) נתחברו אליהם 
הלמניות, והי׳ ילדה למנהיגם יאזלו תאומים. לאחר זמן־מה 
הוכרחה הי׳ לברוח מלמנוס — כנראה, מפחד הלמניות, 
ששמעו על מה שעשתה לשם הצלת אביה נשבתה ע״י 
שודדי־ים. נמכרה לליקורגלם, מלד גמאה, ונעשתה אומנת 
לבנו. ילד זה מת מחניקת נחש בזמן שהי׳ הראתה מעיין 
של מי־שתיה ל״שבעה, שעלו על תיבי" כשהללו עברו דרך 
גמאה. ליקורגוס ואשתו ביקשו להמית את הי׳ כאחראית 
למיתת בנם. אך אחד מן השבעה, אמפיאראוס. שיכר אח 
חמתה של המלכה ולחי' הותר לחזור לאי־מולדתה עם שני 
בניה, שהגיעו לנמאה בחיפושיהם אחריה. 

המעשה בהי' בלול, בשינויי פרטים, ב״שירת הארגונאו־ 
טים״ לאפולוניוס מרודוס ( 1 , 609 ואילך): ב״ספריה" של 
אפולודורוס ( 1 , 9 . 17 ): ב״תולדות" של הרודוטוס (ןז\. 
138 ), ב״אגדות״ להיגינוס ( 15 , 74 , 254 ) וב״תיבאיקה" 
לסטאטיוס ( 1¥ , 715 ואילך). — אוריפידס חיבר דראמה 
בשם "היפסיפילי", שממנה שרדו חלקים. 

י $£׳\ 2 ז 0 . 11 ; 1924 ,... 17117/6171765 * 1 165 ) 67/7716 06 , 011016211 . 0 
. 1955 ,( 149 .סס) 1115, 11 >^ ^ 0766 7/16 

מ. רו. 

היפסיקלם ;;־ןז.(* 1 ץיץי) מאלכסנדריה, מאתמאטיקן הלניס¬ 
טי, שפעל ב 150 — 120 לפסה״נ. הוא ידוע במה 
שהוסיף לשלושה-עשר הספרים שבחיבורו של אוקלידס. 
"היסודות"(ס £1 צ! 210 ), ספר(הארבעה-עשר במספר), שכולל 
ששה משפטים על היחס בין שטחיהם ונפחיהם של הגופים 
הסדירים. הי׳ עסק גם בגופים מרובי־צלעות ובמספריהם, 
כעדותו של המאתמאטיקן דיופנטום בן המאה ה 3 לסה״ג 
( 1 , 170 ), כן מייחסים להי׳ את חיבורו של ספר בשם 
; 6 >! 1 <> 0 ק> 1 >׳\\!/ על עלייתם של מזלות-הגלגל! אך יש להניח, 
שהנוסח של ספר זה שבידנו אינו אלא גירסה משובשת 
של הספר המקורי (נדפס ב 1888 , מהדורת 51:111111115 ) . 

167 > 1677116 ) 2 ) ! 4.1 > . 761155 ק 167 > 6/116 ר 61 <] 15 ן 121471 /$ , 00610 ־ 01 .#י 
. 942 , 1900 ,( £12556 . 111$ -. 11111 )) 1611 ( 556056/10 /^ 1 

היפרבולה (מיוד )ז.ג 0 !)ן!!ז!י 1 — יתר על המידה. מוגזם). 

בגאומטריה — הקו הרבועי הנוצר כשמישור חותך 
את מעטפות שני חלקיו של חרוט (ע״ע) מעגלי ישר (וע״ע 
אליפסה! סרבולה). קו זה כבר היה ידוע למניכמום (כ 350 
לפסה״ג) ותואר והוסבר ע״י אפולוניזס מפרגה (ע״ע). 

הד,י' היא המקום הגאומטרי של כל הנקודות ?, שהפרש 
רחקיהן משתי נקודות קבועות (,ז ו,-*) הוא קבוע (ציור 1 ): 
( 1 ) . 2 = - ,י!? 

,ק ו , 7 נקראות מ ו ק ד י ־ ה ד, י׳, ומחצית־הרוחק ביניהן 
היא האכסצנטריות של ההי׳. ההי׳ מורכבת משני 
אגפים אין־סופיים, שהם סימטריים לגבי שני צירים: הקו 
,■!,ק והניצב האמצעי על ,?,ז בנקודה 0 (מ ר כ ז - ה ה י׳). 
ההי׳ חותכת את הציר ,■!,? בנקודות , 5 ו, 5 , קהקדי¬ 
ר, ה י׳! רחקיהן מ ס שווים ל ־. 

■ + * - ,?, 5 

— 45 + ן *?ן 5 

23 = ,?; 8 -' ,?, 8 




357 


וזיפרבולה — היפרבולואיד 


358 



על משיקי־ההי־ בקדקדיה, 5 ו, 5 חותך מעגל בראדיוס ־ 
מסביב לס את הקטעים ל 2 ־־ ,׳ 4,4 = ,׳ 4,4 . ביו ל 
ו־ קיים היחס: 

( 2 ) י* = יל 4 ■. 

־ 2 הוא הציר הגדול. . 21 — הציר הקטן של רד,י'. 

אם צירי־חהי׳ נקבעים בצירי־הקואורדינאטות, נמצאת 
משוואת־המרבז של ההי' בגאומטריה אנליטית (ע״ע): 


מ( 3 ) נוסק: 



אם נשווה את ( 4 ) אל המשוואה של זוג הישרים ,■ 4,4 
ו, 4 ,׳ 4 . העוברים דרו המרבז 0 , 

( 5 ) * ״* + = ץ 

3 ^־ 7 

נמצא, שעדכי־ץ של ההי׳ לגבי בל ערר סופי של ג קטנים 
מערכי־ע המקבילים להם באותם הישרים, אלא שההפרש 
ביניהם פוו 1 ת והולך במידה ש צ גדל, ז״א, במידה שההי׳ 



מתרחקת מצירה רקמו; לשון אחרת: אגפי הד,י׳ מתקרבים 
והולבים לישרים אלה, אך אינם משיגים אותם. שני הישרים 
( 5 ) הם משיקי ההי׳ ( 3 ) באין־םוף, והם נקראים ה א ם י מ - 
פטוטות (יוו׳ לא־נפגש) של ההי׳. 


אם ל = 3 , ד,הי׳ היא ש ו ו ת ־ ש ו ק י י ם. ומשוואתה 

( 6 ) נ 8 = * 7 — 

במקרה זה משוואת האסימפט 1 טות היא 

( 7 ) צ + = 7 , 

ושתי האסיספטוטות ניצבות זו על זו. אם האסיספטוטות 
הללו נקבעות בצירי־הקואורדינאטות. נעשית משוואת ההי׳ 

( 8 ) = 7 *, 

ז״א: הי׳ זו מצגת את הפרופורציה ההפוכה ביו שני הגדלים 
צ ו׳ו, למשל — את חוק־הגאזים (לגבי גאזים אידיאליים 
[ע״ע גז, עמ ׳ 341 544 ]). 

בניית ה ה י'. אם ,? ו,? הם המוקדים הנתונים של 
הד,י׳ ו. 2 הוא ציוה הגדול, מתקבלות הנקודות ? של ההי׳ 
על־ידי נקודות־היתוך של המעגלים מסביב ל,ז (וז) עם 
הראדיום ק (ן = קטע כלשהו) ומסביב ל ,ע (!א) עם 
הראדיום . 2 + ז . ציור טבני פשוט (ציור 2 ) מתקבל בעזרת 
סרגל, שארבו 1 . וחוט, שארבו ת 0:1 < < 2 ,= _ 1 . הסרגל 

מחובר בקצהו האחד ל,? (,ע): לקצהו השני מחובר קצה 
החוט, שקצהו השני מחובר ל,? (,ז). סימן שמשאיר חוד 
כותב, המותח את החום צמוד לסרגל בסיבוב הסרגל מסביב 
ל;ד!,■ז), הוא הי׳. 

ג. ל, 

היפו־בזלואיד (= דמוי היפרבולה [ע״ע]), משטח מן המעלה 
השניה, שנחתך ע״י מישורים בהיפרבולות. אליפ¬ 
סות ופאראבולות. 

חי' נוצר ע״י סיבוב של היפרבולה מסביב לאחד מציריה. 



כשההי׳ נוצר על־ידי סיבוב מסביב לציר הקטן (ציור 1 ), 
משוואתו היא בעלת אבר שלילי אחד: 


ן 

/ 

י%-'; 

יא 4 . 

י ' ׳/ 

■ 7-7 


7/7 י 

7 

׳ץ 

׳■\ 

1 


ציור 2 









359 


היפרגולואיד — היפרבוס 


360 


1 ־־ י! 
■ 0 



שפחו בעל יריעה אחת, ועל פניו שתי משפחות של ישרים — 
הוא שייך לפשטחים הישרייט. — כשההי׳ נוער ע״י סיבוב 
על העיר הגדול של היפרבולה (עיור 2 ), משוואתו היא בעלת 
שני אברים שליליים: 

, _ י* _ [ 7 יי 
ג נז י 0 

ומשטחו הוא דו-יריעתי.—קרני-אור, שבאות ממקור־אור שב¬ 
מוקד של ראי תיפרבולי, יועאות מן הראי כאלומה מתבדרת. 
ה'פ 1 ב 1 ל 1 ם ( 18000X06 ־¥■), פוליטיקן ודמאגוג אתונאי. 

שפעל בעיקר בעשור הראשון של המלחמה הפלו־ 

פונסית (,,האךניז־מית"), 431 — 421 לפסה״ג. הי' היה נחות- 
מעמד ומתנגד חריף של האריסטוקראטיה. אחר מותו של 
קלאוך נעשה מנהיגה של המפלגה, שביקשה להמשיך בכל 
מחיר במלחמה נגד ספארטה. הי׳ הוגלה מאתונה ב 417 
בששאף לגרום למפלתו של אלקיביאדם או ניקיאם. הוא עבו 
לאי סאמוס, ושם נרעח ב 411 ע״י מהפכנים בעלי נטיח 
אוליגארכית. תוקידידם (ע״ע) מתח עליו ביקורת חריפה, 
ובן שימש הי' מטרה ללעגם של מחברי הקומדיות. 
הי£ךב 1 ךאני 0 , באנתרופולוגיה המודרנית — שם כולל 
לעמים שבאיזור הארקטי. — מונה זה ניטל מן 
השם, שבו עיינו היוונים הקדמונים עם אגדי בעפון הרחוק 
(מכאן השם 1 ס 6 ס 06 !, 8 ז־¥■— "מעבר לרוח־העפוף [בוראם]), 
שהוא פטור מן המעוקות הגופניות והנפשיות הפוגעות בשאר 
בני-אדם, וחייו הם מפגי״נן סמל השלמות והאושר. משום 
תכונות אלו נחשבו ההי׳ בכהני אפולון (ע״ע). בולפוי, 
ששימשה מרכז ראשי לפולהדאסולון, האמינו, שאפולון מבלה 
את עונתה־,חורף אעל ההי׳ו ובאי דלוה, שאף הוא שימש 
מרכז לפולחנו של אותו אל, נהגו להביא קרבנות, ששוגרו, 
כביכול, ע״י הד,י׳. — על ההי׳ מספר הוודוטוס ב״תולדות" 
שלו ( 7 ח, 23 , 33 ), והסופר הקטיוס מאבדרה (ע״ע) חיבר 
עליהם רומאן דמיוני. 

. 0 ;.£) 115 , 1928 01 :> 27 ! €14 ח 1 , 56110130 . 1 . 0 

. 1948 ,^ו) 2 !ז^ 060 / 0 , 110111500 * 1 


הי|ר'ךם —?ף 815 ־ 18 <¥■ — ( 322-389 לפסה״נ).אחד מעשרת 


גדולי־הנוא־ 

מים של אתונה! מתל־ 
מידיו של איסוקרטס 
(ע״ע). הי' נמנה עם 
תומכיו של דסוסתנם 
(ע״ע) במאבקה של 
אתונה עם מוקדו!. 
אחר שלום פילוקרא- 
טס ( 346 ) היה בין 
הדוגלים בחידוש ה¬ 
מלחמה, ב 343 גרס 
ע״י התקפותיו על פי- 
לוקראטס הפדו־מוק־ 
דוני לגלותו של זו, 
חאחרוו מאתונה, אחר 
קרב כירוניאה ( 338 , 
ע״ע יון, היסטוריה) 
עמד הי׳ בראש האגף 



חישרירם. פס? עתיה (ססינסגארר, דאניח) 
מחור הספר: 6 \ 1561 ג 1 ק 3 ז@ 0 ח 1140 , 001360 ? .? 
60 ! 41$€61 * 


הקיעוני של מפלגת־המלחמה. והיה היוזם העיקרי של 
המלחמה המחודשת נגד מוקדון אחר מותו של אלכסנדר 
(״המלחמה הלמית״, 324 — 322 ). הוא גם שנשא את נאום- 
ההספד מסעם המדינה על חללי־המלחמה. עם מפלתה של 
אתונה נפל בידי המוקדוניס והועא להורג. 

עד אמצע המאה ה 19 היו נאומיו ידועים רק על־פי 
הבאות בכתביהם של אחרים, מאז נתגלו בפאפירוסים קטעים 
גדולים מתוך ששה מנאומיו. בסגנונו של הי׳(בעיקו בנאום־ 
ההספד) ניכרת השפעתו של איסוקראטם, אך במבנה של 
נאומיו קרוב הוא ביותר לליסיאס (ע״ע). נאומיו של הי׳ 
מצטיינים בעושר של ביטויים, שהם שאולים מן הלשון 
היומיומית, בכוח שכנוע, בבהירות של מחשבה ובטוב טעם. 

,תס^מש^! .? ; 98 — 1887 ! 111 16 ( 1 , 81355 .? 

. 1907 ,(הוצאה ביקרחית) 0x1024 €!<2^(21 76x12 

היפן־מם 1 . בנו הצעיר של הטירן האתו¬ 

נאי פיסיסטרטוס (ע״ע) ושותף לשלטון באתונה עם 
אחיו הבכור, היפיאס (ע״ע), אחר מותו של אביהם ב 527 
לפסה״נ. הי׳ היד, פטרון של האמנות והספרות, ובזכותו 
נעשתה החצר של בני־פיסיסטדאטוס מקום־מושבם של כמה 
מחשובי הסופרים היווניים (ע״ע םימ 1 נידס! אנקראון), כן 
היה לו חלק בהתפתחות של הפיסול, האדדיכלות וציודי־ 
האגרטלים באתונה בסוף המאה ה 6 לסטה״נ. 

ב 514 לפסה״ג נרצח הי׳ ע״י הרמ 1 דיוס ואריסטוגיטון 
(ע״ע הרמודיום). אמנם הרקע של הסכסוך, שהביא לידי 
ההתנקשות בחייו, היה אישי ולא פוליטי, אך אחר מותו 
גברה המתיחות המדינית באתונה (ע״ע היפיאס) והחריפה 
המלחמה הפנימית, שהביאה, ב 510 לססה״נ, לידי ביטול 
הטיראניה באתונה. 

! 6 , ¥11 ! 123 , ¥1 621 , 55-57 ,¥ ,"ימס>/ 6 ז ,! 11 ז,> 1 *>ז 14£ 

- 1510£6 ז\ 4 ;ןזןז 5 2 , 54 ; 2 , 20 , 1 , 122021126 ^ , 65 ^ 11 >ז( 6 ט 11 ז 

, 56110130 .ד . 0 ; 17-19 , 2 > 11£ <{* 1 <} 862 , 165 

. 1924 

2 , משורר יווני מתקופת ״הקומדיה ההדשה״(מ 350 לערך 
עד 250 לפסה״נ) — השלב האהדון באמנות־הק(מדיה האפית. 
הי׳ השפיע ביהוד על מחברי־הקומדיות הלאטיניים פלאומום 
וטרנטיוס. מכתביו של הי׳ נשתמרו רק שרידים (נדפסו בברך 
השלישי של הקובץ 13211111113 ? 11111 ־ 111101 ^ 1100111111 מ 00 , 
שיצא בעריכת ת. קוק, 1880/88 ). 

דדפרכום — — (המאה ה 2 לפסה״נ). גדול 

האסטרונומים היווניים בתקופה העתיקה. הי׳ נולד 
בניקיאה שבביתיניה סמור ל 190 ואח״ב ישב ברודוס ובאלכ¬ 
סנדריה, שבד, מת סמוך ל 120 . כל כתביו של הי׳ אבדו, פרט 
לפירוש, שחיבר בנעוריו לשירו של ארטוס (ע״ע) על המז¬ 
לות. ד,שניו המדעיים ידועים לנו ברובם מתוך כתביהם של 
החוקרים, שבאו אחריו ויצאו בעקבותיו, וביחוד מתוך כתביו 
של תלמי (ע״ע), המתבסס ב״הסינטכסיס הגדולה" ("אל־ 
מגמם") בעיקר על תצפיותיו של הי׳, שלפי דבריו נעשו 
בין 161 ו 126 לפסה״נ. הי׳ דגל בשיטה הגאוצנטרית, וכדי 
להתאים את תצפיותיו הסדוייקות בתנועות השמש, הירח 
וכוכבי-הלכת לשיטה זו, הניד מערכת מסובכת של מסלולי־ 
כוכבים, שיש בה משום צירוף של השערת מעגלי־המשנה 
(אפיציקלים) והשעות המעגלים האכסצנטדיים של קודמיו: 
הראקלידס, אואכסוס, אפויאניוס, ואחרים (ע״ע אסטאני- 











361 


היפרכוס—היציג, פדדיננד 


362 


מיד״ עם׳ 780/1 ). לפי שיטד, זו נעים נונבי-הלכת במעגלי־ 
משנה, ומדמיהם של מעגלים אלד, סובבים את הארץ במע¬ 
גלים, שמרכזיהם אינם מתלכדים עם מרכז־הארץ. הי׳ השתמש 
בחישוביו בטריגונומטריה, וחיבר טבלה של ערכי מיתרי־ 
המעגל, המתאימים לערבי הסינוס הטריגונוסטרי של היום. 
הדיוק המרובה שבסדידוחיו הושג בעיקר על יסוד השיפורים, 
שהכניס במכשירי־המדידה האסטרונומיים. בחיבורו על אורך 
השנה קבע הי׳, שגודל זה קטן ב 1/300 מן הגודל, שהיה 
מקובל עד ימיו — ,/ 365 יום. הוא הגיע, איפוא, לערד של 
365 יום, 5 שעות, 55 דקות, 12 שניות, השונה רק במקצת 
מן הערך הנכון ( 365 יום, 5 שעות, 48 דקות, 46 שניות). 
ארכו של החודש, לפי הישוביו, הוא 29 יום, 12 שעות, 44 
דקות, 2 1 / 2 שניות; ההפרש בין ערך זה ובין הערך המדוייק 
הוא פחות משניה אחת. יש לשער, שהי׳ נסתייע במחקריו 
אלה בחישוביהם של האסטרונומים הבבליים, וביחוד בעבו¬ 
דתו של קידינו (ע״ע אסטרונומיה. עמי 778 ), שהגיע לאותה 
מידת־דיוק! מתקבל על הדעת, שהי' שאב ידיעה זו מכתביו 
של דיוגנס הבבלי, הסופר הסטואי בן זמנו. — הי׳ שיפר את 
הערכותיו של אריסטרכוס (ע״ע) בדבר גדליהם של השמש 
והירח ומרחקיהם סן הארץ; מסקנותיו (בכפולות של קוטר- 
הארץ) הן: 1.245 ו 33.66 לגבי מרחקי השמש והירח (המס¬ 
פרים הנכונים: 11,739 ו 30.2 )! 12.33 ו 0.33 לגבי קטרי 
השמש והירח (המספרים הנכונים: 109.1 ו 0.27 ). קביעות אלו 
היו מקובלות באסטרונומיה עד תחילת המאה ה 16 , כשהתחיל 
השימוש בטלסקופ. הי׳ ביסס את חישוביו על תצפית רחבו 
של צל-הארץ על־פני הירח בשעת ליקוי-לבנה ועל הערכת 
גבול עליון לפרלכסה של השמש בשעת ליקויי־חמה. טעותו 
הגדולה לגבי נתוני השמש לא ניתנה לתיקון קורם שהומצא 
הטלסקופ, אך מפליא הוא הדיוק המרובה של נתוני הירח, 
שהושג באמצעי־מדידה פשוטים. — הי׳ חיבר קאטלוג של 
בובבי־שבתו בו מיין קרוב לאלף כוכבים, שנמנים על 46 
מזלות, מהם 12 המזלות שבמילקה, 21 מצפון לו ו 13 מדרום 
לו. בפעם הראשונה הוגדר כאן מקומם של הכוכבים בקו- 
אורדינאטות אורך ורוחב ביחס למילקה. — שיא השגיו של 
הי׳ הוא תגלית הקדימה (פרצסיה) של נקודות האביב והסתיו 
(ע״ע ארץ, עס׳ 1050 — 1053 ). היום ידוע לנו, שתנועה זו 
משקפת את תנועתו של ציר כדוו-הארץ מסביב לציר, 
שעובר דרך מרכזו וניצב על מישור מסלולה של הארץ מסביב 
לשמש 1 הי׳ לא יכול היה להסבירה אלא ע״י הכללת גלגל 
נוסף במנגנון הסיבוב של מערבת כוכבי־השבת. לתגלית 
עצמה הגיע הי׳ מתוך השוואת תצפיותיו לשם קביעת מקומו 
של כוכב־השבת ספיקןה, הבהיר שבכוכבי מזל־בתולה, לתצ¬ 
פיות של האסטרונום טימוכארס, שנעשו באלכסנדריה 160 
שנה לפניו: מתוך השוואה זו נתברר לח״, שבמשך 160 
השנים הללו זזה נקודת שוויון־היום־והלילה הסתווית בשתי 
מעלות מזרחה, ומכאן שערכה השנתי של הקדימה — לפי 
הי׳ — הוא כ״ 45 (הערך הנכון — ״ 50.3 ). יש לציין, שכמעט 
כל האסטרונומים של התקופה ההלניסטית (פרס לתלמי, 
שדיוק מדידתו נופל מזה של הי׳) לא שמו לב לתגליתו 
הגדולה של הי', ומהם אף דחו אותה. סיבתה של עובדה 
מוזרה זו נעוצה, אפשר, בהשפעה המרובה, שנודעה אז 
לתורת אריסטו, המייחסת לגלגל כוכבי־השבת תנועה אחת 
בלבד — התנועה היומית, ואילו תגליתו של הי׳ חייבה 
להניח את קיומה של תנועה שניה. 


סופרי הדורות האחרונים של התקופה העתיקה מזכירים 
את הי' גם באסטרולוג, ומסתבר, שיש לראות בו את 
אחד מראשוני האסטרולוגיה באלכסנדריה (ע״ע אצטגנינות, 
עמ׳ 462 ). 

וע״ע אסטרונומיה, עס׳ 783 . 

ע. 0 םבור 0 קי, חוקות שמים וארץ, 1954 ; .ו!,״,׳;! .ז . 131 
* 6 ־/ 5014 ,נ 101 ג 31 ־ 1 (£ .£ ,[ - . 0 ש.ו?ס 0 . 1 \ ; 1932 , [ 41170710771 076£/7 

800 /( 1/2 07££% $£1£9€£, 1948; 1). 8x001 

,״ 7 ^ 01 .£ ״ 1 .[ ,־ 1952 , 1 ^ . 011 ,([ 4711141421 1/1 5£1£71££1 
401 111110170 , 113 ז 0 תזץ 6 .מ ; 1953 ,[ 4.1170/10/71 /ס ([ 107 ! 811 4 

- £7££0 111 ' 14 ף 07111 ' 1 40/11 101147€11£5 ך £1 7X00161 !סס/זס/ס! 

* 1955 , 707/101/1£ 

ש. ס. 

היציג, ייליים אחארד — £3113031111218 114111,5 — 

( 1838 — 1907 ), רופא ונורולוג גרמני. הי׳ היה 
ממוצא יהודי, מצאצאי משפחת איציג (ע״ע) בברלין! סבו 
הסומר שינה את שמו על־ידי הוספת האות 11 בראש השם. 
הי' למד רפואה והתמחה במחלות עצבים ורוח. ב 1875 
נתמנה פרופסור לפסיכיאטריר. (ומנהל בית־החולים לחולי־ 
רוח) בציריך וב 1879 — באוניברסיטה של האלה. בעבודתו 
המדעית עסק בראשונה בבעיות קליניות־נורולוגיות, ואח״כ 
פנה לפיסיולוגיה של המוח! רוב עבודותיו בפיסיולוגיה 
נעשו יחד עם ג. פריטש. מ 1870 ואילך חקר הי' את התופעות 
הקשורות בגירוי' החשמלי של איזורים שונים במוח וקבע 
את המרכזים המוטוריים ("איזור־הפיראמידות") בקליפתו, 
וכן הוכיח באופן ניסויי את מקורם הקליפתי של סוגים 
מיוחדים של האפילפסיה. בעבודותיו על המרכזים המוטו¬ 
ריים בקליפת־המוח הניח הי' את היסוד לנורו־פיסיולוגיה 
החדישה בתחום זה! מימצאיו שימשו אחד מן היסודות, 
שעליהם נשענה כשני דורות תורת איתור המרכזים (ע״ע 
מת). — מספריו: 11 ־ 001,11 . 8 .ג!!! ח £0 ת 1:0051101111 ! 17 ("מח¬ 
קרים על המוח״), 1874 1 111111150110 . 11 117510108150116 ? 
00111111 . 3 .לס !זסי^חסלססיזסזחיס ("מחקרים פיסיולוגיים 
וקליניים על המוח״), 1904 . 

. 1924 , 148 , 11 , 177 £ 7707 % 1 £ £מ 2 ת 31 >־ £61 — ( 1807 ׳ 

האואינגן, באדן — 1875 , היידלברג), תאולוג פרו¬ 
טסטאנטי וחוקר־מקרא גרמני. הי׳ היה תלמידו של ו. גזניום 
(ע״ע) בר,אלה ( 1825 — 1827 ) ושל ג, אולר (ע״ע) בגטינגן. 
ב 1829 נתמנה מורה שלא־מן־המנייו באוניברסיטה של היי־ 
דלברג: אח״ב היה פרופסור למקרא. למדעי־הסזרח ולברית 
החדשה — מ 1833 בציריך, ומ 1861 בהיידלברג. ה" נהשב 
בזמנו נאחד מגדולי הפרשנים החדשים של המקרא, והתבלט 
בחריפות של השערותיו בפרשנות (שלפעמים היו אף נוע¬ 
זות מרי) ובבירור הנוסח של המקרא. הוא היה מן הראשונים 
במבקרי המקרא החדשים, שייחסו את חיבורם של חלק 
ממזמורי תר,לים לימי החשמונאים. את עקרונותיו בביקורת 
המקרא נבר הסביר ת" בראשית דרנו המדעית בספרו: 
1 ־ 101 ־ 0001 10311:15011 ! .׳ 1 ..ו! ת! 0 1111:111 ־ 301 80801££ , 1831 . 

ב 0 י דרה 2000 115031111011 £110230£355105 0X01:0,1,01105 

.ד .. 15 פירסם אה פירושיו לספרי הנבואה: ישעיה ( 1833 ), 
ירמיה ( 1841 , 1866 ), יחזקאל ( 1847 ), תרי־עשר ( 1838 ), 
ולכתובים: קהלה ( 1847 ), דניאל ( 1850 ), שיר־ד,שירים 
( 1855 ), משלי ( 1858 ), תהלים ( 1863 ) ואיוב ( 1874 ). בן 



363 


היציג, פרדיננד— הירושיגה 


364 


נתב ספר על תולדות־ישראל בתקופת־המקרא ( 5 ]ו 5011101 זס 
5 15131:1 ;״ 011 ׳\ 305 ). 1869 . אתר מותו נתפרסם ספרו על תאו־ 
לוגית מקראית והרעיון המשיחי במקרא (זי>לע מ:> 8 ח 511 :> 1 ז 0 ז\ 

118111 ) 0155381 ׳״ :) 6 :) 1055131115 ז! 1113 ) 810 ס 1 סס 6 ז :) 31 ) 616115 

.ז.\, 30 ), 1880 . הי׳ הוא גם מחברם של נמה מחקרים על 
הברית החדשה ובבלשנות שמית. 

ת 1 ) 2121081 ) 1%2 ) 112 ) 110141 > €11 14 01 - 702x01 .ז 110 :>ב £1 ת 1£ .[ .( 
- 110 ** 01 14041 * 010111 * 7/1 ) 6 ) 646111 9., 011(5140^(0 142x1 .? 

חו ,מ 1150 ב 11 קתז 1£3 .\ 4 ;(.ן>ן> 5 1 , 1880 , 0 *^ 140 ^ 1110 * ) 02106 

. 60 )- 7/21 14012 760010810 60 ) 1100121 ) 104 () 1141 20 1 > 0 <} 10 ) 12 ( 00 * 01 * 8 

. 157-162 , 1900 ,ח!ז\ 

היצם ( 1 \£כ> 661 ! ראשי־תיבות של השם המשולש - 6113$ 
ז£:ז- 1 ז 1183 ח£-\) 10 ), אירגון עולמי לטיפול בהגירה 
היהודית. הוקם ב 1927 במשותף ע״י "היאס* (ע״ע), ייק״א 
(חברת ההתיישבות היהודית) ו״אמיגדירקט" (,־ £1111813 
מונ 111 ס 1 ) 1101 ס- 0115 נ 1 — ועד ציבורי, שהוקם באירופה לטיפול 
בהגירה היהודית). מסביב לאידגון זה נתרנזו 24 חברות- 
עזרה שונות למהגרים יהודיים ברוב ארצות אירופה ואמרי¬ 
קה הלאטינית (פעולת העזרה באה״ב נשארה בידי "היאס"). 

האירגון הגיש עזרה למהגרים יהודיים בסידור העניינים 
הפורמאליים הקשורים ביציאתם מאירופה אל ארצות מעבר 
לים, ודאג להנשרתם המקצועית והלשונית ולהגנה עליהם 
מפני ניצול ע״י מתוונים.■ נן דאג לקבלת המהגרים בארצות 
החדשות ולסידודם. 

עם פרישתו של "אמיגדירקט" מהי' ב 1934 נשתנה שם 
האירגון ל 1011 ) 550013 .^ 1 ) 3110 ־ 11181 )£ 61135-10 . אחר מלחמת־ 
העולם 11 פסקה גם השתתפותה של ייק״א בהי', ומאותו זמן 
ואילך נמצאת הנהלת ענייני ההגירה היהודית בעולם בידי 
"היאס" בלבד (ע״ע היאס). 

פעולתה של הי׳ בתקופה הראשונה לקיומה (בשנות ה 20 ) 
היתד. מנוונת בעיקר להושיט עזרה למהגרים. שלא הורשו 
להיננס לאה־׳ב בעטיו של הגבלות־הנניסה, שהונהגו בארץ 
זו ס 1921 ואילך, וצריך היה לנוונם לארצות אחרות. עם 
הקמח המשטר הנאצי בגרמניה ועם התפשטות ניבושיו באי¬ 
רופה, השתדלה הי' בעיקר לפתור את בעיות ההגירה של 
הפליטים. שמספרם גדל עד מהרה למאות־אלפים. 

דרי׳ יאר אידישע עסינראציע, בארינט פץ היצעם 1927 — 
1930 , 1930 : צעו יאר אירישע עטיגדאציע ( 1926 — 1936 ), 

די פעסיקייט פון היאפ־ייק״א־עמינדירעקס פארייניקונג 
(היצעם), 1936 1 , 4 ־ 7 .חוס!!*"? ס! 131 ,ש ,ז 20 ] 11 זיזש 5 נ׳ 1 \ . 14 
. 1956 , 21101 (ס /{■( 111110 
א. ם. 

הינ[ם, "לים — 5 ) 61101 11113111 ׳״ — ( 1830 — 1883 ), 
גנראל בריטי־מצרי. נננם ב 1849 לצבא של חברת 
הדרד,מזרחית (ע״ע), השתתף במלחמה נגד המורדים ב 1857 
(ע״ע הדן. היסטוריה) ובמסע הבריטי נגד חבש (ע״ע) 
ב 1867/8 . ב 1882 , אחר דינוי המרד של ערבי פחה (ע״ע) 
במצרים נננם לשירותו של תופיק. ח׳דיו מצרים, וקיבל 
את התואר פחה. ב 1883 נשלח לסודאן נדי להילחם במהרי 
המורד (ע״ע סודן, היסטוריה). הי׳ הדריו צבא של נ 5,000 
איש וזנה בנמר, הצלחות בקרבות עם חסידי המהדי. בסתיו 
של אותה שנה הטיל הח׳דיו על הי', בניגוד לרצונו של זה 
האחרון, להשמיד את צבא המד,די. אך ב 5.11.1883 התנפל 
המד,די על גדודו של הי׳, השמידו נמעט נליל, והי׳ נפל 
בקרב. 

. 8 .• 1 ; 1884 , 5001100 * 1/1 20 701/10 . 11 21/116 , 00160600 .( 
, 1891 , 51441410 1 / 100 )^§£ 1 / 10 0041 $2 0214111 :10 


היקסום, ע״ע חקם 1 ם. 

הירובסקי, ־^ 9 לו — 567 ־ 05 )׳, 610 ׳ 1105131 ) 1 —(נו׳ 1890 ׳ 
פראג). כיסאי־פיפיקאלי צ׳ני. הי׳ למד נימיה 
באוניברסיטות של לונדון ושל פראג, ובזו האחרונה נתמנה 
פרופסור לכימיה פיסיקאלית ב 1924 . בתקופת מלה״ע 11 
שהה ופעל באד,"ב: אחר המלחמה חזר למולדתו ולמעמדו 
באוניברסיטה הפראגית. — השגו העיקרי של הי׳ — פיתוח 
הפולדוגרפיד, (ע״ע), שנעשתה שיטה אנאליטית ומיקרו- 
אנאליטית חשובה לקביעה אוטומאטית של יוני-מתכות בתמי¬ 
סות. הי׳ נבר הניח את היסוד לשיסה זו ב 1922 — 1924 , אלא 
שנכנסה לשימוש נרחב במאוחר. ב 1959 — ז״א לאחר 35 
שנים — הוענק לו פרם־נובל לכימיה. 

- 1 ) 1 ) £1 ,/ . 210/11 ) 00644111108 . 65 . 2 . 21 ./ , 5 ־ 5631:16^ 1x1 

. 1956 ,( 60 ,.ו/ססז 

הירוגליפים, ע״ע חרטפים, 3 תב ל,־. 
הירוהימו, סיצ׳י־נו־םיה — 0 ) 6311061 3 ץ 1 ת]- 110£1-00 ^ 

— (נר 1901 ), קיסר של יאפאן. ב 1921 , כשעדיין היה 
יורש-עצר, ערך סיור באירופה (היה הראשון מבני־ו׳,מלונה 
ביאפאן, שנסע מחוץ לארצו), ובאותה שנה התחיל ממלא 
את מקום אביו, הקיסר יושיהיטו לבית טישו, שלקה במחלת־ 
רוח. נשמת אביו ב 1926 עלה הי׳ על נסא-הקיטרות וציין את 
תקופת־שלטונו בתואר "שונה" ("אור ושלום"). מן הנסינד, 
נאגאקו, שנשא ב 1924 , נולדו לו 3 בנות ו 2 בנים; הגדול 
שבהם, צוגו־נו־מיד, אקיהיטו. נולד ב 1933 . אע״פ שהכת 
האוליגארכית, שהשתלטה על יאפאן בשנות ה 30 , הרחיקה 
אותו מכל השפעה על ממשל המדינה, התערב הי׳ אישית 
לטובת כניעתה של יאפאן בימי מלחמת־העולם 1 ז. ב 1946 
ויתר, לפי פקודתו של הגנראל האמריקני מקארתור (ע״ע), 
על המעמד האלוהי־למחצה. שממנו נהנו קימרי-יאפאו מת¬ 
חילת תקופח סיג׳י ( 1868 ). בחוקר, החדשה, שנתפרסמה 
ב 1947 , מכונה הקיסר "סמל המדינה". בעוד שבתוקף הפר־ 
דתה של דת שינסו מפיקוח־רמדינד, ניטלו ממנו תפקידיו 
הדתיים. הי׳ הוכנס ע״י סין, אוסטדאליה וניו־זילאנד לרשי¬ 
מת פושעי־המלחמח, אך זוכה מאשמה זו (בנובמבר 1949 ) 
ע״י בית־הדיו הבינלאומי. — הי/ הנוטה מטבעו לפרוש מן 
הציבור ולעסוק במחקר, עוסק זה שנים הרבה בחקר הביו¬ 
לוגיה הימית, ואף פירסם שלושה ספרים על נושא זד, בעזרת 
מוסחים מקצועיים. 

,׳״ 81110 .מ ; 1945 , 0 ) 041 ) 21 / 0 ה 50 ) 1/1 41041 הסקס) , 106 ־ 1 ? 

,־ 116001 " 1 1 >ת 0 ץ 10 § 11 ! 0 ; 1954 , 1 ) 041 ) 51411 ס! 021200 )/ 7 1 ' 100 ) 0 [ 

, 0 ) 01 ^ 7/0 ; 1956 , 0111101 ? 0041 01 ס 0 ן 0 !)( 1 סס- 0 ס<)ס{ 7/0111 ) 7/1 
. 1958 ,(.ק 3 ( 6110 מזסז) . 163051 ) 100 ) 0 ! / 0 ! 1 ) 1 ? £10 

הירושימה — 6611056180 — ( 1797 , אדו, כיום טוקיו — 
1858 , שם), מגדולי ציירי־הנוף היאפאניים; התמחה 
גם בהדפסי־עץ צבעונים. הוא־הוא שחידש, יחד עם ד,וקם' 
(ע״ע), את אמנות־ההדפס היאפאנית בתחילת המאה ד, 19 , 
בזמן שאמנות וו. הקרויה אוקיו־א, התחילה שוקעת (ונעשתה 
כלי לתיאורים של יפהפיות ושחקנים), ותיאר במספר 
עצום של הדפסים את הנוף היאפאני על כל צדדיו, בכל 
עונות-השנה ובכל מזג-אויר! יצירותיו מצטיינות ברעננות 
ואינטימיות יחידות במינן. אמנותו עוררה את הערצתם של 
האימפרסיוניסטים והבתר-אימפרסיוניסטים הצרפתיים, ונו¬ 
דעה לה השפעה ממויימת עליהם. 

הי׳, שהיה בנו המאומץ של נבאי ושאף הוא עבד ננבאי 




365 


הירושיגה— הירזאו 


366 


במשך 15 שנה, לסד מנעוריו את אמנות־הציור; היה 
(מ 1811 ) תלמידו של אוטגוה־טויוהירו, שהיה צייר של 
אוקיו־א. מתחילה צייר, בנוסח בית־האולפן של רבו. תמונות 
של יפהפיות ושחקנים, שהיו מיועדות להתקנת הדפסים. אך 
באותו זמן למד גם את הסגנון הראליסטי של אסכולת־הציור 
של עיגל ( 511130 ). הדבר סייע לו במידה ניכרת כשעבר 
בתהילת שנות ה 30 לציור־נוף! מאז התחיל מטפה אפנות־ 
הדפס מיוחדת, שהעלתה על הנייר את ההתרשמות החזותית 
שלו מנופים ואווירתם — התרשמות, שבוטאה ברישומים נאים. 
בצבעים פשוטים, אך רבי־משמעות, ובקווים מותאמים לצרכי 
הטכניקה של חיתוך־עץ. פרסומו נתבסס כשהוציא ב 1833 
שורה של 55 הדפסים בשם ״ 53 תחנות של הטוקידו". אוסף 
זה כולל יצירות־מופת בגוו ..גשם בשונו", "שלג בקמברה 
בלילה״, ועוד. ממקומות מעניינים ויפים בארו התקין 75 
אספים שונים של תמונות, האחרון שבהם — "מאה מראות 
מפורסמים של אדו", שכולל את יצירת־המופת .,אוד,שי 
בגשם" (או: "סופה מעל לגשר הגדול', ע״ע גרפיקה. עם׳ 
663 ). משאר יצירותיו המפורסמות: "קיסו קירו" (אוסף 
בן 70 תמונות, ש 46 או 47 מהן הן שלו) ו״שמונה מראות 
של האגם אומי". גם הצטיין בציור פרחים וציפדים לחיתוך- 
עץ, ולעומת זה תש כוחו בציור דמויות־אדם. — אחר מותו 
המשיכו שניים מתלמידיו את מפעלו בחתימתו. 

7/16 י ££חב־ 1 ) 5 .£ .£ ; 1921 ,(באנגלית) ./ 7 , 111 נ*בזזןסא. .¥ 
. 1925 , . ¥1 /ס ! 11 ד 1 ז? ״ 1 * 00101 

צ׳. 0 . י. 

הירזשי^ה (ג 1 ת 1 ו 11031 מ: ביאס׳: "אי רחב"), עיר בדרום- 
מערבו של האי היאפאני הלנדל. הי , היא עיר- 
הבירה של גליל אקי ומחוז הי׳ (השטח: 8,400 קמ״ר: 
האוכלוסיה: 2,082,000 נפש [ב 1950 ]). לפי המפקד של 1950 , 
כלל שטח העיר 71.44 קמ״ר ומספר תושביה הגיע ל 285.712 . 
ב 1957 מנתה האוכלוסיה כ 370,000 נפש. 

הי׳ בנויה על האיים שבדלתת נהר־אוסה, בקצהו הצפוני 
של מפרץ־הי', והיא מוקפת הדים משלושה צדדים. התפתחותה 
החשובה התחילה בסאה ה 16 , כשנעשתה — כ״עיר־מצודה״ — 
אהד מסרכזיו של המשק העירוני, שנוצר באותה תקופה. 
בניין המצודה הושלם ב 1593 , ומ 1619 עד 1869 היתד, חי׳ 
נחלתה הפאודאלית של משפחת אסאנו; על שם המצודה 
נקראה העיר ב 1589 . נוסף על מה ששימשה מרכז לבניין" 
ספינות ולתעשיות של טכסטיל, מוצרים כימיים ומכונות 
שונות, ייצרה הי׳ בימי מלחמת־העולם 11 דלק סינתטי 



רירו׳שיסה ( 1955 ) 



טירת־הציד בהירזאו (?שעבר: אגף ש? המנזר) 


ואוירונים. משום כך נבחרה הי' כמטרה לפצצה האסופית 
הראשונה, ב 6 באוגוסט 1945 , בשעה 8.15 לפנה״צ. הוטלה 
פצצה זו על לב העיר ע״י חיל־ד,תעופה האמריקני! אותה 
שעה נהרגו כ 80,000 נפש, נפצעו כ 70,000 איש ונהרסו 
כליל כל הבניינים (חוץ מכמה בתי־בטון חזקים) בקוטר של 
3.25 ק״מ, ובכללם המצודה. עד היום (סוף 1959 ) מרובים הם 
הסובלים מן המחלות, שנגרמו ע״י ההפצצה. האוכלוסיה של 
הי׳ נתמעטה — כתוצאה מן ההפצצה — מססס, 300 ל 000 ,ד 13 . 
אד במשך חמש שנים אחר השואה נבנתה הי׳ מחדש, וכיום 
היא משמשת מרכז לתעשיה קלה, בניין־ספינות, מטוויות, 
בתי־דפוס ותעשיית־מזון. בהי' הוקם "בניין הזיכרון והשלום", 
שבו מוצגים תצלומים ומזכרות מיום השואה. 

: 1 ) 01111 11£ ^ 1 1 * 071 , 17 01 8077111 7110 ז 10 )/ 1/11 / 0 *:)?//£ 7/16 
; 946 [ , 0 / 7011 ! 10 1071 !! 1 !^ !/! 87 - 1/1 1116 ( 0 

. 1946 ,. ¥1 
א. ד, ם. 

הייך^א^ בעבר: היר^או* ( 8311 ־ 111 ? , $011311 ־נ 11 ־ 1 ), עיירה 
( 1,600 תושבים ב 1950 ) בווירטמברג, כ 30 ק״מ 
ממערב לשטוטגארס. הי׳ מפורסמת הודות למנזר שבה. 
שנוסד בערך ב 830 . בהנהלתו של וי ל הל ם, שהיה ראש־ 
המנזר ( 1069 — 1091 ), נעשתה ה'׳ מרכזה של תנועת קליני 
(ע״ע) בגרמניה הדרומית־מעדבית. וילהלם דרש את שיחדור 
המנזר סכל השפעה חילונית. נזירי הי' הפיצו את תורתו 
בהסוני־העם ונלחמו בשאיפותיו של הקיסר היינריך ז\ 1 בריב 
האינומסיטורה (ע״ע גרמניה, עמ׳ 423 ). בהי׳ התפתח סגנון 
חדש לבניין כנסיות ("אסכולת־הבניה של חי"). 

בתקופת הרפורמאציה (ב 1558 ) בוטלה פעולת המנזר 



367 


הירזאו—הירש, אמיל גוסטו 


368 


וב 1692 נהרס במלחמה הגרמנית־ד,צרפתית. רק שרידים 
מועטים ממנו נשתמרו. 

,. 11 * 101/1 ) 1 ,• 1:161 ) 146 .\נ ; 1923 , 1887 ,! 0:1 '\ 2 * 11,7101 *' 004 
, ) 71 ' 714 * 1 ,/ 7 ,/ 0 [ ,/' 7 4/1 ' 1 ! ; 1928 
*(סו 71 '/ 101 '// 1 ו 7 ז 714 * 1 1 מזנ>/ר>* ' 01 !^ 11 ' 8 ,ן 01 גנ 61$1 /י\ ./י\ ; 1929 
- 8014 ״)״״' 1/1 ' 41 0114 .// ,חח 13 זז £401£ . 15 ; 1945 , 14011 ) 1 
. 1950 ,' 1 * 1,1 '! 

ה״ךטיום אולום ( 0108 .^ 1108 ) 111 ), איש־צבא וס 1 פר ח*מי, 
שמשנת 54 לפסה״נ ואילך שימש כקצין בפיקודו 
של יוליוס קיסר! בימי מלחמות־האזרחים שירת בספרה היה 
פרטויר ב 46 וקונסול ב 43 ? ב 45 נתמנה במושל גאליה. הי׳ 
נטל חלק בניצחון על אבט(ניו 0 על־יד בונו׳נח־ז ( 14.4.43 ) 
ועל־יד מרטינה ( 21.4.43 ) ן אך בקרב אחרון זה נפל הי׳. הי׳ 
צירף ספר שמיני ל״מלחמת־גאליה" של קיסר, וכן כתב ספר 
על למלחמת אלכסנדריה״( 11111111 ) 1 ) £611001 ^10x30 ), כהמשך 
לספר "מלחמת־האזרחים" של קיסר. הי׳ החליף מכתבים עם 
קיקרו, אך איגרות אלו לא הגיעו לידנו. 

מו , $661 . 0 ; 1910 ,.££ 188 ,* 7 ' 1 ' 1071/144 ' €0 ,. 7 ז 10 א 

. 1935 . 110 ) 1 

11 ' 1 * 0 ^ 0 ׳ — 01311$ ־ 61 [ 1161 11 ג 1 זד 161 ־ 1 — ( 1864 , 

רוטרדאם — 1924 , זאנדפורט), מחזאי ומספר הו־ 

לאברי יהודי. הי' היד. מסור לסוציאליזם המתעורר ולפרו- 
לטאריון היהודי, והגן עליהם בכתביו, שהיו חדורים ברוח 
הראליזם הספרותי וההתנגדות למוסכמות. מלבד זה הצטיין 
בהומור, שכולו היה משלו, ביהוד באותן מיצירותיו, שעלי¬ 
לתו נתרקמה על רקע יהודי. — עם חיבוריו המוקדמים 
נמנים — מלבד כסה רומאני-נפל — המחזות 05 ״ז 5 גו 1 גן, 
1893 (עברית: .הנודד הנצחי', 1917 ), שנכתב בהשפעת 
הפרעות, שנערכו ביהודים ברוסיה ( 1881 ), ו 5110110 ) ("גטו"), 
1899 , שמתאר מלחמה ביו אבות ובנים במשפחה יהודית הו־ 
לאנדית. לאחר מכן נתב שורה של דראמות, שאחת מהן הוצגה 
כמעס שנה־שנה בערב תג־המולד באמסטרדאם. הי' יסד כ״ע 
בשם ! 013 ־ 1002 ־ס (״מורה־הדרך הצעיר״), 1898 — 1901 , 
וכן השתתף במשד נמה שנים, כשישב בברלין, ב־ £1 ח 86,11 
]ןגןל^ביד. הי׳ גם חיבר כמה רומאנים, שקצתם — וביניהם 
הרומאן הראליסטי ס^״סגגסןרוסגתג)! (״חטא הקובה״), 1898 , 
ו 100 ת 1 ח 110 ת: 00 ז 0 (.סלו־החלומות הקטן״), 1924 — זנו 
לתשומת־לב מרובה, אף בעיקר נתפרסם הי׳ ע״י הפליטונים 
השבועיים שלו, שפירסם בעיתונים ב 1896 — 1915 בחתימה 
"שמואל פאלקלאנד": פליטונים אלה, שהם פנינים של 
אסנות־סיפור מגוונת ומעודנת, יצאו במכונס ב 19 כרכים. 

־ 6011108 ( 161 ?. 4 ל ; 1924 0 1 '^ 7171 ' 7171 ! 7 ' 11 — . 11 , 111111601311 .? 

, 1928; 5, 1.. ?12x10311 ,/*/? ת' 1 ' 771 ' 11 171 . 11.11 /' 11 , 5 ז 06 י 1 
. 1949 ,. 11 ■ 11 (ס ! 8/07% ' 0771071 •!ט ',! 7 

מ. רו. 

היךקנ;ה (ס 1 ,י 1 >* 0 \ ), השם היווני של מחוז(הססרסדה של) 
וירקאנה ("ארץ־הזאבים") שבפרס הקדומה, דרומית־ 

מזרחית לים הכספי, בין פרתיה. מדי ונהר אוכסום (אמו- 
דמה). הערים החשובות שבהי׳ היו, לפי סטרבי ( 1 ) 0 509 ): 
עיר־הבירה טאפי (שהיא זהה. אפשר, עם העיר קרטה, 
שאריאנוס סננה אותה זדרקרטה), טלברוקי, הירקניה וסם־ 
ריאני. ההיסטוריונים היווניים, המוסרים יריעות על הי', אינם 
קובעים בבירור את מקומן של ערים אלו, 

חלק מהי׳ העתיקה כלול היום במחוז האיראני סאזאנדראן, 
שנקרא ביה״ב בפי דוברי ערבית ג׳ורג׳אן (גלגול מן השם 


הקדום וירקאנה). — על שמה של הי׳ נקרא ביסי־קדם הים 
הכספי גם "הים ההירקני". בסאה ה 13 נחרבה עיר־הבירה 
על־ידי המונגולים. בסאות ה 9 וה 10 מילא תפקיד חשוב 
נמל אביסקון, אך במאה ה 14 הושחת על־ידי הים. בזנות 
הנהרות שבמחוז היתד, הסביבה מפורסמת סיסי־קדם בחקלאות 
משגשגת. 

בני השבט התורכמני, שישב בהי', שירתו בחיל הפרסים, 
והרודוטום ( ¥11 , 62 ) מזכיר אותם: בתחום התרבות לא 
תרם, כנראה, שבט זה דבר. לאחר שנכבשה הי׳ ע״י אלכ¬ 
סנדר מלקדון. נשארה במסגרת המלכות ההלניסטית במשך 
מאה שנה; לאחר סנן היתה ארץ עצמאית עד שנכללה 
בממלכת הכוזרים. במכתב של יהודי כוזרי מקושטה, שנמצא 
בגניזה הקאהירית, נקראה הארץ "ארקנוס". 

להי׳ הוגלו יהודים בימי ארתחששתא 111 (ע״ע), ויש 
אף סברה, שהשם "חורקנוס" נגזר משמה. 

* 1 . 0 ; 454-526 ... 7 .? 1 , 01¥3 ל 15 י \\־ץ 3111 ? 111 , 16581111£ ) 1 

. 1905 ,' 7/101 ), €01 70 ) £011 ' 1/1 }ס 107,41 ',/ 7 , 1£6 זבז)$ 

היך־ש, א 1 ט 1 — 111151:11 0110 — ( 1885 , שטוטגארט — 
1941 , מחנה־ריכוז סאוטהאוזן), כלכלן ועסקן 
גרמני־יהודי. הי׳, בנו של סוחר אמיד, למד משפטים בכסה 
אוניברסיטות. פעל מ 1912 בשירות המשפטי של עיר־מולדתו 
וניהל בין השאר, בתקופת מלחמת־העולם 1 ( 1914 — 1918 ), 
את אספקת צרכי־האונל לאוכלוסיית העיר. ב 1919 נתמנה 
נפקיד בכיר במשרדיה,פנים של מדינת וירטמברג (ע״ע) 
ועסק בעיקר בתכנית להפוך את נהר־נקר לדרך־שיט לספי¬ 
נות בעלות תפוסה סאכסימאלית של 1.200 טון. 

ס 1919 ואילך כיהן גם כראש האיגוד של הקהילות היהו¬ 
דיות בווירטמברג. כשעלה היטלר לשלטון ב 1933 , נעשה הי׳ 
המנהל־בפועל של "הנציגות הממלכתית של היהודים בגר¬ 
מניה" (ע״ע גרמניה, עס׳ 521 ). הגסטפו (ע״ע) אסרה אותו 
כמה פעמים והי' נשלח למחנה־ריכוז, אך שוחרר לאחר שבו¬ 
עות מועטים משום שהשלטונות ייחסו הישיבות לעבודתו. הי׳ 
נסע לפאריס וללונדון, כדי למצוא אפשרויות של הגירה 
ליהודים, אך הוא עצמו לא השתמש בהן אע״פ שהכיר בבי¬ 
רור את הסכנה. שהיחד, צפויה לחייו. באביב 1941 הועבר 
למחנה־הרינוז של מאוטהאוון. המפורסם לגנאי, ושם מת 
לאחר זמן קצר. לאשתו זומן גורל דומה. במארס 1958 ׳ נש- 
נחנך בשטוטגארט הנמל לספנות על הנקר, שהי' פעל למענו, 
נקרא כביש חשוב בתהום הנמל על שמו. בקיץ 1959 הוקמה 
במושב שבי־ציון (על־יד נהריה), שבו התיישבו יהודים 
מווירטמברג, מצבה לזכרו. 

1 , 800% 07 'צ ,ץחברחזזנ) 0111 ־ £1 5 ׳\\ 6 [ )ס 105611116 ) 1661 ; 0 1.60 

003 ,ז 6 ג 61 ,£ 6 ז 10 ) 6 ממ^ ; 361 ,( 1958 ) 111 ; 54-75 ,( 1956 ) 
. 1957 , 1 ' 4 /'!/'! 01 ' 0 ' 10,11 ' 0 
א. ם. י. 

הירע, אמיל נו סטו — 5011 ־ 111 ־ 1 005137 £0111 — 
( 1851 , לוכסמבורג — 1923 , שיקאג(). רב רפורמי, 

מראשי "תנועת־הרפורמה" באה״ב. הי', שהיה בנו של שמואל 
הירש (ע״ע), היגר ב 1866 עם משפחתו לאה״ב. לאחר שלמד 
זמן מה באוניברסיטה של פנסילוויניה, למד (ב 1872/6 ) 
פילוסופיה ותאולוגיד, באוניברסיטות של ברלין ולייפציג, 
ובזו האחרונה הוכתר בתואר ד״ר לפילוסופיה. בברלין לסד 
גם בבית־הסדרש הגבוה לחכמת־ישראל. משחזר לאה״ב 
כיהן כרב בפילאדלפיה, באלטימור ולואיזוויל (וכאן נשא 



369 


הירש, אמיל גוסטו—הירש, מורים דה 


370 


את בתו של דוד אינה(רן, ע״ע). ב 1880 נתקבל כרב בקהילת 
"סיני" בשיקאגו, והודות לפעולתו נעשתה קהילה זי, שהי׳ 
כיהן בה כ 40 שנה, אחת מן הקהילות הרפורמיות הגדולות 
והחשובות ביותר באה״ג — הי' היה מתומכי הרפורמה 
הקיצונית ומתנגד פעיל לרעיון הלאומי ולציונות. אחר הקונ¬ 
גרס הציוני הראשון ( 1897 ) הכריז היי, שאיו בדעתם של 
יהודי אמריקה לשוב לירושלים כדי לכונן בה מזבח להקרבת־ 
קרבנות דוגמת ,בית־המטבחיים* שבשיקאגו. על עמדתו 
האנטי־ציונית של הי׳ הגיב נורדאו במכתב לשבועון העברי 
״התחיה״ (מארם, 1900 ), שיצא בשיקאגו. הי׳ היה הראשון, 
שהנהיג (בקהילתו "סיני") תפילת יום־ראשון במקום תפילת- 
שבת, בעוד שקודמו בהנהגת־הקהילה, גיסו קאופמן קולר 
(ע״ע), הנהיג תפילת יום א׳ נוסף על תפילת־שבת. מ 1892 
שימש הי' פרופסור לספרות רבנית ופילוסופיה יהודית באו¬ 
ניברסיטה של שיקאגו. כן היה מעורכיה הראשיים של 
ה 11:1 >* 61 01 ן £06 1511 * 6 ! (בכרכים א^ב׳ שימש כעורך־יועץ, 
ומכרך ג׳ ואילך — עורך סדור־המקרא). הי׳ היה גם עורכם 
של כתבי־עת ברוח הרפורמה: 261186151 ( 1880/3 , מילווקי), 
: 011116 ) 11 ! 1511 * 6 ! (ניו־יורק) ו 431106310 1 ז £6£0:1 (שיקא־ 
גו) 1 את כה״ע האחרון ערך הי' מ 1892 עד שמת. — הי׳ 
הוא מחברם של כמה ספרים, ביניהם: על צליבת ישו 
סנקודת־מבט יהודית ( 11 * 1 * 6 ! 80 ) 1:001 116 0:1:0(1x100 ״ד 
1892 ,* ¥16 01 0101 ?) ועל הסאטריאליזם והיהדות. אחר 
מותו נתפרסם ספרו 1151011 :>£ (.דתי״), 1925 . 

ם. דייוויס, יהדות אסריקה בהתפתחותה, תשי׳-א, עסי 56 , 

1268 ם. נורדאו, בתביס עיוניים (בעריבת ב. 1 מ 1 יהו), 1954 , 

ע 0 ׳ 165 — 166 , 334 , ; 

היךע, ביון מזרים דה - 71115011 ־ 3 111100 ב 1 \. - 
( 1831 , מינכן — 1896 , אודיאלה [ 1,3113 * 5 >) על־יד 
ארשקאויוואר [הונגאריה]),מגדולי הנדבנים היהודיים בדורות 
האחרונים ואביה של ההתיישבות החקלאית היהודית באר¬ 
גנטינה. סבו של הי', יעקב — שהניח את היסודות לעשרה 



הבארח סוריס דד, הירש 


של המשפחה — היה "באנקאי־החצר" במינכן: השתתף 
בפעילות בהנהגת הקהילה היהודית בעיר זו ותרם סכומים 
גדולים להקמתם של מוסדות צדקה ודת לבני־עמו. בימי 
מלחמת־השתרור של גרמניה ( 1813 — 1815 ) ארגן, צייד 
והחזיק על חשבונו חטיבה צבאית. כתגמול על כך הוענק 
לו מעמד של אצילות והותר לו — כראשון ביו יהודי 
באוואריה — לרכוש אחוזה פרטית. מאז צורף לשמותיהם 
של בני־המשפחה התואר 06:611111 301 6 ־ 611161 ־ 10 . אביו של 
הי׳, יוסף, שאף הוא היה באנקאי, נתפרסם לתהילה בתרומותיו 
לטובת בתי־תולים ומוסדות־צדקה שונים לנזקקים, ללא הבדל 
דת, בבאוואריה. הוא סלל את מסה״ב הבאווארית, שימש חבר 
בוועד המרכזי לפיתוח הייעור בגרמניה והיה קשור במפעלים 
גרמניים מרובים בתתומי התעשיה והחקלאות. אמו של הי', 
קארולינה לבית ורטהיימר מפראנקפורט, היתד, בת למשפחה 
יהודית מיוחסת, שהצטיינה בנדבנותה ובאדיקותה הדתית, 
ושקדה — בין השאר — להקנות לבנה ידיעות בעברית 
ובדת ישראל. — הי׳, שקיבל את חינוכו הכללי בבתי-ספר 
כלליים במינכן ובבריסל, התבלט מנעוריו בשכל מעשי. 
וכשהיה בן 17 כבר שלח יד במסתר. ב 1851 נתמנה כפקיד 
בבאנק "בישופסהיים את גולדשמידט• בבריסל. והודות לכש¬ 
רונותיו הארגוניים והפינאנסיים תפס בו עד מהרה עמדה 
חשובה. ב 1855 נשא את קלארה. בתו של הסנאטור ר. י. בי־ 
שופסהיים, ראש הבאנק, ואח״כ שימש זמן־מד, כמנהלו של 
סניף הבאנק בפאריס. אף הי׳ לא הסתפק בהשגים אלה. 
כאדם בעל מעוף ויזמה בתחום הכלכלה שאף לעמוד ברשות 
עצמו ולפתח את עסקיו דרך חירות. והמזל האיר לו פנים: 
אחד מן הבאנקים בבריסל, שקיבל זכיון מממשלת־תורכיה 
לסלול מסילת־ברזל דיר הבאלקאנים לקושטה. לא היה בכוחו 
לבצע את התכנית. הי׳ רכש את הזיכיון ב 1869 . הצליח 
להשפיע על הממשלה התורכית, שתשנה לטובתו כמה סעיפים 
בחוזה, גייס את הכספים והמומחים, שהיו דרושים לביצוע 
המשימה, והגשים בהצלחה ובקצב מהיר את התכנית של 
חיבור אירופה עם המזרח הקרוב ע״י מס״ב. סבאו ואילך 
נודע הי׳ כאחד מגדולי הפינאנסיסטים באירופה וכבו־סמך 
ראשון־במעלה במפעלים תעשיינים. בפרק־זמן קצר־ביחס 
צבר הון עצום בקבלנויות לסלילת ססילות־ברזל באוסטריה, 
בתורכיה ובבאלקאנים: בעסקי־ססחר בנחושת ובסוכר: וכן 
בהוצאת תעודות־הגרלה תורכיות. בימי שהייתו בקושטה 
שימש בה קונסול של בלגיה. אחר מלחמת רוסיה־תורכיה 
( 1877 — 1878 ) השתתף הי׳ בסו״ס עם הממשלה הרוסית 
בענייו השינויים הטריטוריאליים במדינות־הבאלקאן, שהו¬ 
צעו בעקבותיה של אותה מלחמה. 

ראשית פעולתו הפילאנתרופית הענפה של הי׳ חלה 
בשנות ה 70 . מתוך מסעותיו המרובים ברחבי הקיסרות העד 
תומאנית לרגל עסקיו עמד מקרוב על מצבם העגום של 
היהודים בארצות־המזרח. הי׳ היה משוכנע. ששורש הרע היה 
נעוץ בחוסר חינוך חדיש ובהעדר מקורות־מחיה מספיקים, 
ועל־כן בא לכלל מסקנה, שיש לסייע, ככל האפשר, בידי 
חברת "כל ישראל חברים" (כי״ח) במאמציה להעלות את 
רמתם התרבותית — ההשכלתית והמקצועית — של אחים 
נחשלים אלה. ב 1873 הקציב הי' מיליון פראנק לחברה זו 
לשם הקמת בתי־ספר חדשים, ומ 1880 עד סוף ימיו כיסה 
את הגרעונות השנתיים שלה. הוא עודד את כי״ח לייסד 
בתי־ספר מקצועיים, ומ 1878 אף נשא בהוצאותיהם. ב 1889 



371 


הירש, מורים דדו 


372 


החליט להבטיח בסים יציב לעזרתו לכי״ח ע״י יצירת קרן 
נושאת ריבית שנתית בשיעור ארבע מאות אלף פראנק. 
בפעולות־הצדקה שלו נהנה הי׳ משירותו של ע. פ. ונציאני, 
שערך מחקרים בשבילו בתחום זה והיה במשך תקופח ארוכה 
יועצו ושליחו הנאמן. תחילה בארצות־המזרח בלבד ולאחר- 
מכן גם בשאר חלקי־עולם. 

גל הפרעות והרדיפות, שפקד את קהילות־ישראל ברוסיה 
בשנות השמונים, העמיד את גורלו של קיבוץ יהודי זה 
במדכז־התעניינותו של הי׳. לפי הוראותיו חילק ונציאני 
סכומים גדולים לרבבות פליטי־חפרעות, שהצטופפו ב 1882 
בברודי! אד אותה שעה נתן הי׳ את דעתו נם על חיפוש 
פתרון לאורד־ימים לשאלת־היהודים בכללה בקיסרות הרו¬ 
סית■ כרבים מראשיה של יהדות־האמאנציפאציה, האמין הי', 
שאפשר למצוא תקנה למצב בתוך רוסיה ע״י הפצת השכלה 
בין אוכלוסיה היהודיים וע״י העברתם המודרגת לעיסוקים 
יצרניים! ואחד מן הצעדים הראשונים, שעשה אחר פטירת 
בנו־יחידו לוסיין — אסון, שהניע את האב השכול להתמכרות- 
יתר למעשי־הצדקה שלו לטובת כלל־ישראל — היה: פתיחת 
מר׳מ עם הממשלה הרוסית בסוף 1887 בענייו נכונותו להקציב 
קרן של חמישים מיליון פראנק, שפירותיה ישמשו להקמת 
רשת מסועפת של בתי־ספר כלליים, מקצועיים וחקלאיים, 
וכן של בתי־מלאכח וחוות חקלאיות, בכל הערים והעיירות 
של "תחום־המושב" היהודי. בדרך זו נתכוון הי׳ להפריך את 
קטרוגי האנטישמיים על שנאת־ההשכלה של היהודים ועל 
התרחקותם מעבודה פיסית, ואף לשמוט את הבסיס הפורמאלי, 
לפי החוקים, שחיו קיימים ברוסיה, לאפלייתם האזרחית של 
היהודים משאר התושבים. לאחר דיו ודברים במשך כשנה 
עם שלטונות המדינה נוכח הי׳, שהללו אינם להוטים כל 
עיקר אחר הריסת המחיצות. המפרידות בין יהודים ללא- 
יהודים! ומשסירבה הממשלה להעניק שוויון־זכויות אזרחי 
למורים ולתלמידים היהודיים בבתי־הספר החדשים, שהי' 
נתכוון להקים בכספי הקרן, וכן להשאיר בידי התורם או 
יורשיו את סמכות ההכרעה לגבי השימוש מידותיה" חזר בו 
הי׳ מתכניתו. הלקח, שלמד מנסיון זה, היה, שיש לבקש 
מקלס ליהודי רוסיה, הנרדפים והמקופחים במולדתם, מחוץ 
לתחומיה, כפי שנראה להלן. 

הי' חי שנים מרובות באוסטריה, וטבעי הדבר, שגורלם 
של אחיו בקיסרות זו, שנדונו לבערות ולעניות מנוולת, 
היה קרוב במיוחד ללבו. בהתאם לבך עיבד ב 1889 , לאהד 
שנמלך בדבר עם א. ילינק, רבה הראשי של קהילת וינה, 
תכנית לתקנת מצבם 'של יהודי גאליציה ובוקובינה ע״י 
יצירת קרן לכבוד הקיסר פראנץ יוסף, למלאות ארבעים שנה 
למלכותו ( 1888 ). ואלו היו מטרות הקרן, כפי שנקבעו ע״י 
תורמה: הקמת בתי־ספר יסודיים והתקנת מגרשי־משחקים 
לילדים! ייסוד בתי־ספר למסחר, לחקלאות וללימודים טכניים! 
אספקת ספרים ושאר צרכי־לימוד וכן בגדים ומזון לתלמידים! 
הכשרת נערים כשוליות אצל בעלי בתי־מלאכה ואיכרים! 
הושטת סיוע לתלמידים יהודיים בבתי־ספר חקלאיים ומקצו¬ 
עיים כלליים! מתן הלוואות, ללא ריבית, לבעלי־מלאכה 
ולחקלאים נזקקים. לאחר היסוסים ממושכים ומתוך אי־רצון 
גלוי אישרה הממשלה האוסטרית — שהיתר, נתונה ללחץ 
כבד מצד דעת־הקהל האנטישמית ושהושפעה גם מדחייתה 
של הצעה דומה ע״י רוסיה — את התכנית המוצעת ב 1891 , 
והי׳ העמיד לרשות הנאמנים של.קרן הבארון הירש״( £21-011 


עשרים וחמישה מיליון פראנק. הקרן 
התנהלה ע״י קוראטוריון, שמקום-מושבו היתד, וינה ושעם 
חבריו נמנו עסקנים יהודיים ידועי־שם. לשם פיקוח על 
העבודה השוטפת במקומות אורגנו ועדים מוציאים־לפועל 
בלבוב, קראקוב וצ׳רנוביץ. על השגיו של מוסד זה עוד 
בחייו של הי־ מעידים הנתונים הססאטיסטיים הבאים: בסוף 
1891 פעלו מטעמו 7 בתי־ספר עם 39 מורים ו 1,789 תלמידים, 
ואילו ב 18% — 35 בתי־ספר עם 85 מורים ו 5,439 תלמידים. 
כן העניקה הקרן 245 סטיפנדיות לנערים, שקיבלו הכשרה 
בבתי־ספר מקצועיים ובבתי־מלאכה. ב 1894 נוסד על-ידיה 
כתב־עת (בפולנית), שהוקדש לבירור בעיות־החינוך במו¬ 
סדותיה. ב 1895 הגיע מספר המשתתפים בשיעורי־הערב 
למבוגרים, שאורגנו ע״י הקרן, ל 800 בערך. 

עם כשלון תכניתו הנזכרת של הי׳ ברוסיה בא לכלל 
חכרה, שאין תרופה למצבם של היהודים שבתוכה אלא 
בהגירה המונית ממנה אל מעבר לים! ובמאמרו "מפלט 
ליהודי רוסיה״, שנתפרסם באוגוסט 1891 בירחון הניו־יורקי 
תזנתס? ־ודד, טוען הי', שעקירה־מאונם זו אינה מוצא רע 
כל עיקר: אדרבא, הדבר החמור סכל, העלול לקרות לאנשים 
אומללים אלה, הוא, שימשיכו ללא קץ בקיומם העלוב, כשהם 
מצופפים במחנק של תחום־המושב וסתנוונים, באפם תקווה, 
בתנאים משפילים,' במידה שאינה הולמת את הכרת־הערך 
של בני־אדם ראויים לשמם. ברי היה לחי', שאם יועברו 
היהודים לארצות אחרות, שבהן יחדלו להיות בחינת פאריד, 
וייהנו משוויון אזרחי, יהיו לברכה למולדתם החדשה בזכות 
חריצותם, כשרונותיהם ורמתם המוסרית, נסיוגות ההתיישבות 
החקלאית היהודית בהונגאריח ובתורכיה שימשו לו הוכחה 
ננלתי־מופרכת לאמיתות הנחתו, שלא אבדו ליהודים סגולות 
אבותיהם בעבר הרחוק ורווי־הזוהר, כשהיו עובדי־אדמה 
ורועי צאן ובקר. אמנם הי' לא נתפס לאשליה, שהמהפכה 
הנכספת, שתביא להתחדשותו הגופנית והרוחנית של 
העם, תתרחש במהידות־הבזק, אך האמין, שאם דורו שלו 
לא יזכה לכך, תתגשמנה משאלותיו בדור, שיבוא אחריו. 
לאור חזון זה התמסר הי' לחיפוש ארץ (או ארצות), שתהא 
ראויה לשמש מרכז ליישוב חקלאי של פליטים. לתכלית 
זו נבדקו האפשרויות בכמה מדינות בהצי־הכדור המערבי, 
ובסופו של דבר נפלה ההכרעה לטובת ארגנטינה. שנתברכה 
בשפע של אדמה סובה, הניתנת לרכישה במחירים נמוכים! 
שאוכלוסייתה היתר, דלילה: וחשוב מכל — שממשלתה 
היתד, חפשית ממשפטים קדומים דתיים או גזעיים, ואף 
הביעה נכונות לסייע בנדיבות לקליטתם של מהגרים מתאי¬ 
מים במדינה זו. במידה מרובה יש לזקוף אותה החלטה של 
הי׳ על חשבונו של וילהלם לוונטאל, פרופסור להיגיינה 
באוניברסיטת לוזאן שבשווייץ, שנקלע לארגנטינה בסוף 
שנות ה 80 בקשר לעבודתו המדעית. בתיווכו של צדוק כהן, 
רבה הראשי של יהדות צרפת. נפגש לוונטאל עם הי׳ והצליח 
לשכנעו, שאמנם ארגנטינה היא הארץ היעודה. המותאמת 
מאין כמותה למטרתו. כנקודת־סוצא ממשית להשתדלותו זו 
בפני הי׳ שימשה ללוונטאל ההתיישבות החקלאית החלוצית 
של כמה מאות יהודים מפודוליה שבאוקראינה. שנאחזו באר¬ 
גנטינה ב 1888 — 1889 . מן הראוי להטעים, שבתזכירו של 
לוונטאל מדצמבר 1889 כלולות הצעות לארגון ההגירה 
לארגנטינה וההתיישבות בה, שנתקבלו, כמעט ללא שינוי, 
ע״י הי' בשלב מאוחר יותר. בין השאר דחה לוונטאל את 



373 


הירש, סו ■י: דה 


374 


הרעיון של התיישבות בא״י כדבר מלאכותי, בעוד שסיכויי 
ההצלחה בארגנטינה נראו לו מבוססים, ועם זה האמין 
שממשלת ארגנטינה אף תהא נכונה לזכות את המתיישבים 
היהודיים בשלטון עצמי. הי׳ מינה ועדת־חקירה, בראשותו 
של לוונטאל, שהוטל עליה לבחון ביסודיות את התנאים 
להתיישבות בארץ זו! ולאחר שהוועדה הגישה דו״ח חיובי 
נלהב על האפשרויות הגנוזות בארגנטינה ועל מעלותיהם 
של המועמדים להתיישבות — נתגבשה במוחו של הי׳ 
התכנית המרהבת של העברת כשלושה סיליון מיהודי רוסיה, 
במשך עשרים וחמש שנים, לארגנטינה והשרשתם בחקלאות 
בה. תוך זמן קצר נרכשו חלקות־קרקע גדולות במחוזות 
בואנוס־איירס, סאנטה פה ואנטרה־ריוס, ואף התחילו להכ¬ 
שירן לתכליתן. 

כבר בראשית פעולתו של הי׳ בארגנטינה נתברר לו, 
שאירגון יעיל של ההגירה ההמונית. בחירת הסוג המתאים 
של המהגרים, העברתם לאמריקה הדרומית וכן הטיפול 
במהגרים ויישובם בארץ חדשה, מחייבים את יצירתה של 
מסגרת אירגונית־משפטית מתאמת: וכך באה לעולם התכנית 
של הקמת ,החברה להתיישבות יהודית״ (- 001001 1511 * 6 [ 
231100.45500131100 , בראשי־תיבות:. 0.4 .[), כחברת־מניות 
רשומה לפי החוק האנגלי, עם הון יסודי של 2 מיליון לי״ש, 
שנתאשרה רשמית בספטמבר 1891 . מטרות החברה, כפי 
שנוסחו ע״י הי׳ עצמו, היו: לסייע להגירתם של יהודים 
מכל חלקי אירופה או אסיה — ובעיקר מאותן ארצות, שבהן 
מוטלים עליהם עכשיו מסים מיוחדים או שהם נדונים לשלילת 
זכויות (מדיניות או אחרות) — לכל חלקי־העולם, וכן לייסד 
ולקיים מושבות במקומות שונים בצפון אמריקה ובדרומה 
ובארצות אחרות: לייסד ולהחזיק בכל הלקי־העולם מוסדות 
חינוך והכשרה מקצועית, הוות-לדוגמה, קופות־מלווה, בתי- 
חרושת ומוסדות או חברות אחרות, שלפי שיפוטה של יק״א 
עשויים הם להכשיר יהודים להגירה ולסייע להתיישבותם 
מחוץ לאירופה. הי׳ התם על 19.993 מתוך עשרים אלף 
המניות של ההברה, ואילו שאר שבע המניות חולקו 
לנציגיהם של מוסדות־הציבור היהודיים החשובים בלונדון 
ובפאריס, בכללם נשיאי האגודה האנגלו־יהודית וכי״ח. 
נ 1895 — 1896 מסר הי׳ הלק גדול ממניותיו לקהילות ברלין, 
פראנקפורט ע״נ מיין ובדיסל ולאגודה האנגלו־יהודית. כן 
הגדיל וחזר והגדיל את הונה של יק״א מזמן לזמן (וע״ע 
יק״א). 

בעת ובעונה אחת עם הקמת יק״א ניהל הי' מו״מ עם 
הממשלה הרוסית—באמצעות בא־כוחו ארנולד וייט ( 116 ל¥\) 
העיתונאי והבר הפארלאמנט האנגלי — לשם קבלת רשיון 
לארגון ההגירה מרוסיה לארגנטינה. הפעם גילתה הממשלה 
הרוסית, שהיתה סעוניינת להיפטר מהמוני יהודיה, נכונות 
לשיתוף־פעולה מלא. על וייט הוטל גם לערוך סיור בתחום־ 
המושב היהודי וכן במושבות החקלאיות היהודיות בדרום- 
רוסיה, כדי לעמוד מקרוב על טיבו של החומר האנושי, הבא 
בחשבון להתיישבות בארגנטינה. מסקנתו בנקודה אחרונה 
זו היתד, שונה בתכלית מן התיאור ה״רשמי" על "הפאראזי- 
פיות היהודית". שאין לה תקנה, שניתן לו ע״י מיניסטרים 
רוסיים: ובדו״ח שלו לשולחו הטעים וייט, שיהודי רוסיה 
מצטיינים באומץ־לב מוסרי, בסבלנות, בחריצות, באהבת- 
עבודה ובהסתפקות במועט, ואם אמנם יקומו להם מנהיגים 
ראויים לשמם, אין ספק בדבר, שיצליחו להפוך כל מקום — 


תהא זו ארגנטינה או אפילו סיביר — לישוב פורח. — מתוך 
מאמרו הנזכר של הי׳ בוססזס? ניתן להסיק, שבדין ודברים 
שלו עם השלטונות הרוסיים הועלתה ע״י וייט התביעה 
המפורשת של הי׳, שבתקופת־ההגירת של יהודי רוסיה, 
שבהכרח תמשך שנים הרבה, תפסקנה הרדיפות על הנשארים 
בה עד שתגיע "שעת־פרידתם". רק בדרך זו, מציין הי׳ 
במאמרו, אפשר יהא לבצע, ללא קשיים גדולים ובמינימום 
של סבל לנוגעים בדבר, את עקרון הפינוי, שהממשלה הרוסית 
החליטה עליו. — במאי 1892 אושרה ע״י הקיסר אלכסנדר 
111 הקמתה של "חברת ההתיישבות היהודית" (יק״א) עם 
ועד מרכזי בעיר־הבירה פטרבורג וסניפים באודסה, וארשה, 
קיוב, ועוד. בראש החברה הועמדו הנדבנים והעסקנים הצי¬ 
בוריים הידועים: הבארונים הוראץ ודוד גינצבורג, ש. פוליא־ 
קוב, א. זאק ואחרים, בעוד שד. פיינבדג, אף הוא אדם 
רב־זכויות בשדה העסקנות הציבורית ברוסיה, נתמנה כמזכיר 
כללי. הסניפים עסקו בבחירת המועמדים להתיישבות באר¬ 
גנטינה. למהגרים הובטחו ע״י השלטונות תעודות־יציאה וכן 
כרטיסי־נסיעה עד הגבול ללא תשלום, ואף שחרור מן השירות 
בצבא, בתנאי שלא יחזרו לעולם לרוסיה. בזכותה של יק״א 
ניתן, איפוא, אישור חוקי להגירתם של היהודים מרוסיה — 
הגירה, שלבשה עד אז צורה של גניבת־גבול, שהיתה כרוכה 
במתן־שוחד, במעשי־מרמה, ואפילו בסכנת־נפשות. 

כשתהליך־ההגירה נכנם לשלב־הביצוע נתברר לכל המט¬ 
פלים בדבר, שכושר־ד,קליטה של ארגנטינה לא היה בשום 
התאמה למספרי המהגרים, שנקבעו בתכנית: והי׳ ראה 
חובה לעצמו לפנות בספטמבר 1891 בקול־קורא ליהדות 
רוסיה, שתנהג בתבונה ובסבלנות ולא תסכן — ע״י מנוסת- 
בהלה מארץ־מושבה — את המפעל החדש בצעדיו הראשו¬ 
נים. — המגע עם המציאות הארגנטינית כמו שהיא הביא 
להתבדות תקוותיו הגדולות של הי׳: למרות קרבנותיו האי¬ 
שיים ומאמצי עוזריו לא עלה מספר המתיישבים בארץ זו 
בשנת־הפעולה הראשונה על אלפיים וחמש מאות נפש — 
כלומר, לכדי עשירית סן המספר הנקוב בתכנית המקורית — 
ואילו אחר שלוש שנים הסתכם בששת אלפים, שרק כמחציתם 
נאחזו במושבות, בעוד שכל השאר השתקעו בעיר־הבירה 
בואנוס־איירס. מן הזרם הגדול של המהגרים היהודיים 
ליבשת אפריקה לא הגיע, איפוא, אלא סילון דק בלבד 
לארגנטינה החקלאית. בעוד שרובם המכריע נהר, ללא יד 
מכוונת של אפיטרופסים, לאה״ב התעשיינית. נוסף על המני¬ 
עים האובייקטיוויים, שקבעו התפתחות־דברים זו, נעשו כפה 
טעויות חמורות, ע״י המתיישבים והמוסד המיישב כאחד, 
שהיו בעוכריו של המפעל. עוד קודם שהוכשרה הקרקע 
לקליטת המהגרים וקודם שנבנו הבתים והובטח הציוד ההכרחי 
למשק כפרי, זרמו לארגנטינה אלפי פליטים, ששוכנו כאכ¬ 
סניות ארעיות ובאהלים והמתינו מתוך פרירות־נפש לסידור 
של קבע. פרצו גם סכסוכים קשים בין המתיישבים לפקידות: 
המתיישבים תבעו הקמת כפרים גדולים, שאפשר יהיה לארגן 
בהם מוסדות תרבות ודת, בעוד שחלק ניכר מן הפקידות, 
שנסה להתעלם מצרכיהם הלאומיים־ד,חברותיים של המת¬ 
יישבים, צידד בזכות שיטת־הפיזור הנהוגה בארגנטינה, שלפיה 
יש לכל משפחה חקלאית שדות, כרמים, מקום־מרעה וכר 
סמוך לביתה, אך בריחוק ניכר משאר המשפחות בכפר. 
המהגרים מרוסיה התחבטו קשה בתנאי המקום: קרקע, 
שלא עובדה מעולם למטרות חקלאיות: אקלים חם מאוד: 



375 


חירש, סוריה רה 


376 


מכות בצורת וארנה! סדר שונה של עונות החורף והקיץ 
מזה שבאירופה! ולסוף — התקפות שוד ורצח של ילידי- 
המקום. על סף המאה ה 20 הגיע מספרם של החקלאים 
היהודיים בארגנטינה ל 7,000 נפש. בעצם היה זה השג מוסרי 
בעיקרו, בלומר. הוכחה לבשרם של היהודים לחיות על 
עבודת־כפיים, אך, כמונו, דבר לא היה לנו ולחזונו של 
הי׳ בדבר פתרונה הסופי של שאלת יהודי רוסיה ע״י ריכוזם 
בהמוניהם בשטח רצוף עם סיכוי טוב לשלטון עצמי. לעומת 
זה יש לרשום לזנות נסיונו זה של הי׳ את גידול היישוב 
היהודי בכללו בארגנטינה, שהיא כיום השניה — אחר 
אה״ב — במדינות חצי־הכדור המערבי מבחינת גודל האוב־ 
לוסיה היהודית. 

ב 1888 פנה אוסקר ש. שטראוס (ע״ע), הדיפלומאט 
האפריקני והעסקן הציבורי היהודי, בהצעה להי׳, שיושיט 
את עזרתו למהגרים היהודיים פרוסיה לאה״ב. לביסוס 
משאלתו זו צירף שטראוס לפנייתו להי׳ תזכיר מפורט, 
שהוכן ע״י מיכאל הילפרין (ע״ע). נראה. שההצעה וד,תזכיר 
עשו את שלהם. במאי 1889 נתבקשו כמה מעסקניה של יהדות 
אה״ב ע״י איזידור לב. מזכירה של חברת ני״ח, לדון 
בתבניתו של הי׳ ליצור קרן — שפירותיה השנתיים יסתכמו 
בסאה אלף דולר בערך — לטובת המהגרים היהודיים מחסיה 
ומרומניה באה״ב. במכתבו נקב לב שמות של נמה אישים. 
בכללם יעקב ה. שיף וא. ש. שטראום מניו־יורק ומשה דר 1 פ 0 י 
מפילאדלפיה, שלדעת הי׳ ראויים הם להיות חברים בהנהלת 
הקרן. המו״מ בין הי׳ לבין קבוצת העסקנים בעניין דרכי 
פעולתה של הקרן נמשך זמן מרובה ונתגלו בו חילוקי־דעות 
רצינים בכסה נקודות חשובות, שאחת מהן ראויה לתשומת־ 
לב מיוחדת: בעוד שאותם העסקנים תבעו — מתוך חשש, 
שההכרזה ברבים בצורה סתמית על יצירת הקרן תביא 
לנחשול־הגירה מוגבר לאה״ב—,שבתקנות הקרן ייקבע בפי¬ 
רוש, שהיא מיועדת בעיקר למהגרים ותיקים, הנמצאים. לכל 
הסחות. שנתיים באה״ב, ושהוכיחו בדרך זו את בשרם לדאוג 
בעצמם לפרנסתם. התנגד לכך הי׳ בחריפות. כוונתי הברורה 
היא, מציין הוא באחד ממכתביו לעסקנים הנזכרים, לפסק 
אמצעים למהגרים החדשים דוקה, אלה האומללים שנאונד 
ללים, קרבנות הרדיפות והקיפוח בארצות־מוצאם. נח שיוכלו 
להתחיל בחיים חדשים באה״ב. סוף־סוף הושגה פשרה, ובפב¬ 
רואר 1891 נתאשר ייסודה של הקרן האמריקנית של הי־ 
(!!מ!!?! 541 ־ 911 36 חסע 0 ) בהון יסודי של 2,400.000 דולאר. 
בסעיף הראשון של המסמך הרשמי על יצירת הקרן קובע 
הי־, שהואיל ועוקב הוא בנאב־לב אחר סבלותיהם ומצוקתם 
החסרית של יהודי רוסיה ורומניה, שבהן נדונים חם לחוקים 
אכזריים וליחס עוין מצד שכניהם, בא לכלל החלטה להושיט 
את עזרתו לאלה מ״אחיו לגזע" (הפעם סוסה הוא משום־מה 
מן המונח, שהיה שגור בפיו: ,אחיו לדת"), שהיגרו. או 
שעומדים להגר, מאותן ארצות בלתי־מנניסות־אורחים לרפוב¬ 
ליקה של אה״ב. הסעיף הרביעי של המסמך מגדיר בפרסי- 
פרטים את מטרות הקרן, ואלו העיקריות שבהן: מתן הלוואות 
למהגרים! העברת המהגרים, שהגיעו לנפלים אמריקנים, 
למקומות, שבחם יובלו להתפרנס על עמלם! הכשרתם למלא¬ 
כות ותמיכה בהם בתקוסת־התאסנותם ובן אספקת מכשירי- 
עבודה והושטת עזרה אחרת, שתאפשר להם להשתכר 
למחייתם! הקניית הלשון האנגלית וידיעת חובותיו של 
האזרח באה״ב! עידוד החינוך המקצועי ע״י הקסת בתי־ססר 


ובתי־מלאכה מיוחדים לכך! הדרכה בעבודה חקלאית והת־ 
אמנות בשיטות מתוקנות בהנהלת חוות (וע״ע קרן הבארון 
הירש). 

הי׳ התעניין באפשרויות של התיישבות יהודית גם בארצות 
אחרות ביבשת אמריקה. כך, למשל, בא בדברים ב 1887 עם 
ה. לנדאו, מעסקניה של יהדות אנגליה, בעניין הקסת מו¬ 
שבות למהגרים היהודיים מרוסיה בקאנאדה. וב 1891 — 
כשנודעו בציבור תכניותיו בארגנטינה — אף הוצעו לו 
רשמית ע״י באי־כוחה של מפשלת קאנאדה שטחי־קרקע 
נרחבים במחוזות רנינה ומאניטובה לצרכי התיישבות יהודית. 
אך הי׳ לא נמה לראות בקאנאדה תמורה שוות־ערך לארגנ¬ 
טינה. לסי בקשת חברת־הצדקה היהודית במונטריאל, הקציב 
הי׳ ב 1891 סכום מתאים להקמת .מוסד הבארון דה הירש" 
1051111110 ! 501 ז 91 ־ 3 ת 0 זב 8 ) בעיר זו, שדאג לשיכונם של 
המהגרים ולהבטחת חינוך חולוני להם. ב 1892 הוקפה המושבה 
החקלאית,הירש" במחוז סאסקאצ׳וואן במערב הארץ, בסיועה 
של קרן הירש הניו־יורקית. ב 1891 התנהלה חליפת־מכתבים 
בין הי' לי. שיף בענייו התיישבות יהודית במכסיקו. לפי 
הצעתו של הי׳ נשלחה לכאן ועדת־פופחים לחקירת התנאים 
במקום. בעקבות הדו״ח השלילי של ועדה זו הורדה תכנית 
ההתיישבות במכסיקו פן הפרק. 

פעולתו הסילאנתרוסית של הי׳ אינה מתמצית כלל בהק¬ 
מתה של מערכת מוסדות־הסעד, שנסקרו כאן. על כך יש 
להוסיף רשימה ארוכה של הקצבות קבועות ושל תרומות 
חד־סעסיות, שמצטרפות לסכומים עצומים, לקהילות ולחב¬ 
רות יהודיות וכן לנזקקים לאין־ספור, שפנו אליו סכל קצווי־ 
עולם. 

מתוך נאמנות לעמדתו העקרונית (כסי שבאה על ביטויה 
במאסרו,השקסותי על הסילאנתרוסיה"), שלא לשאול לדתם 
של הצועקים לעזרה. הידבר, הי׳ לנדב גם למוסדות לא- 
יהודיים וליחידים בני עמים שונים. ביפי מלחמת רוסיה־ 
תורכיה ( 1877 — 1878 ) הקציב את הסכומים הדרושים להקפת 
בחי־חולים לסצועי שני המחנות. כן העמיד לרשות הקיסרת 
הדוסית ארבע מאות אלף רובל למטרות צדקה. — לעיתים 
קרובות הושיט הי־ עזרה כספית ניכרת לא רק לשכבות 
הנחשלות והעניות בחברה, אלא גם לשליטים ותקיפי־עולם. 
כך, למשל, תמך בדוכם מאורליאן במאבקו לחידוש המלוכה 
בצרפת, ואף העניק כסף רב לאיזאבל, מלכת ספרד לשעבר, 
כעידוד למאמציה להחזרת המשטר הריאקציוני בארצה. 

לפני פותו ציווה הי׳ את כל הונו לאשתו קלארה ( 1833 — 
1899 ). שותפתו הנאמנת בחייו במעשי־הצדקה שלו, שעם 
התאלמנותה התמכרה כולה להמשכת מפעלו של בעלה, לפי 
הקווים שהותוו על־ידיו, לטובתם של יהודים ונוצרים כאחד. 
בתקופת פעולתה העצמאית תרפה למוסדות וליחידים למעלה 
מחסשה־עשר מיליון דולאר, ואילו אחר פטירתה חולקו, לפי 
צוואתה. תרומות בסך כללי של כעשרה מיליון דולאר. 
התרומות הגדולות ביותר הוענקו ליק״א, קרן הירש בגא- 
ליציה. קרן הירש בניו־יורק, מכון הירש במונטריאל. ועד 
העזרה היהודי, בית־הספר של כי״ח ופכון־פאסטר — שלשתם 
בפאריס — ובית קלארה הירש לנערות עובדות בניו־יודק. 
לפי אומדן זהיר עלו תרומותיהם של בני הזוג למטרות 
צדקה על מאה מיליון דולאר. 

ב. לחיו, חמישים שבות היסטוריה, 11 . 1922 , 13 . 184-180 . 

192-191 , 251-246 ! ש. דובנוב. דברי ימי עם עולם, א. ת״ש, 

56 . 117 , 188 ! י. ם. אלבונן, דברי ימי ישראל במאת השנים 



377 


הירש, מדריס דה 


378 


האחרונות, 1947 ״ 131-130 ״ 165 ־ 168 ז א. טרסקובר, ההתיישי 
בית היהודית בגולה, תשי״ם, 161 ־ 163 , 188-187 . 217 ־ 219 ״ 
248-247 ; מאכס נורראו, כתבים ציוניים(בעריכת ב. נתניהו), 

1 , תשס״ו, €7 - 74 , 332-331 ! יח״ז [= י. ח. זגורודסקי], 
הבארונית קלארה הירש, ספר השנה בעריכת ב. סוקולוב, 1 . 
וארשה 1500 , עמ׳ 301 ־ 307 ! 4117166 4 ! 847071 461 0110 ^ 810 
, 11 , 2107111771 / 0 ? 1411107 ,׳* 010 ) $01 ,א ; 1916 , 141716/1 46 
11/1 ־ 610 [ 14 61 141776/1 46 44117166 ? 847071 10 ; 262 - 248 , 1919 
1/16 [ 0 ? 4411107 ,ו 1 ק 05€ ן . 8 ; 1931 , 711106101100 €0107112411071 
. 4 * ; 278-281 , 40-42 , 22 ־ 10 , 1935 , ¥17714 141716/1 46 847071 
, 80-82 , 79 ־ 78 , 1948 ,? 54161 171 ' 010611 70 י מ 15€1111112 ^\ 
, 394-396 , 3,1896 ^ 3 800 x 0 ^^^א 0 ק 1 €36.11:1138 X ־ 1 ; 88-93 
. 438-440 , 412-414 

הירש והציונות. כמעט מימיה הראשונים של חבת- 
ציון (ע״ע) קיבל הי' בקשות מצדדים שונים, שיושיט עזרה 
למושבות העבריות הצעירות בא״י, שנאבקו אז קשה על 
קיומן. כתגובה על כך החליט הי׳ לשגר לארץ במאי 1883 
את ע. פ. ונציגי (ע״ע), מזכיר מפעל־הצדקה שלו. כדי 
שיבחן את התנאים ויגיש לו דין־ותשבון. המצוקה האיומה, 
שבה היו שרויות משפחות המתיישבים, בייחוד בזאמארין 
(זכרון־יעקב). עוררה את ונציאני להקציב להן סכומים 
צנועים מכספי קה־הצדקה של הי׳ז או מסקנתו לגבי סיכויי 
ההתיישנות היהודית נא״י היתד, שלילית בהחלט! ובהתאם 
לכך הזהיר — בשמו של הי׳ — את חברי ,אגודת צב״י", 
מיאסי שברומניה, שביקשו את סיועו סל הבאדון במימוש 
תכניתם לעליה לא״י, שלא יעלו לארץ: עם זה הודיע להם, 
שהי׳ יהיה מוכן לממן את הגירתם לאמריקה. בסוף 1883 , 
משקיבל הבארון אדמונד דה רוטשילד תחת חסותו כמה 
מושבות עבריות, הודיע הי׳, שכדי להימנע מהסגת־גבול, 
הוא מושך את ידיו מעניין יישוב א״י. 

ב 1887 חלו שתי התפתחויות הישובות. שעוררו את הנהגת 
חובבי־ציון לסוב ולבקש את עזרתו של הי׳: 1 ) נתפרסמה 
פקודה מטעם הממשלה התורכית, שלפיה נאסר על העולים 
היהודיים, שבאו לא״י בתיירים וכעולי־רגל, לשהות בה 
למעלה מחודש ימים, והעבריינים — יגורשו מן הארץ; 
2 ) לרגל פטירת בנו יהידו של הי' הורחבה במידה ניכרת 
פעולתו הפילאנחרופית, שמעכשיו אורגנה במסגרת של קבע. 
במסיבות אלו ראה י. ל. פינסקר (ע״ע). ראש חובבי־ציון 
ברוסיה, חובה לעצמו להענות ללחצן של האגודות מערים 
שונות, שתבעו בתוקף פעולה אצל הי', ולשלוח, בשם התנו¬ 
עה, את ד״ר ש. קלמנוביץ לקושטה, שבה שהה הי' באותו 
פרק־זמן, כדי לשדלו. שיתערב אצל הממשלה התורכית 
בענייו ביטול הגזירה, וכן לקבל ממנו תרומה לטובת ההת¬ 
יישבות בא״י. קלסנוביץ לא זכה להיפגש עם הי', אך שוחח 
עם מזכירו ונציאני, שהשפיע באזניו — מסתבר, על דעת 
אדוניו — ביו השאר את הדברים הללו: איו הי' סוכן בשום 
תנאי לדאוג ליישובם של יהודים בארצות חדשות לאור 
כשלונה של ההגירה מעבר לים, שעליה הוציא הבארון 
סכומים עצומים, ובסופו של דבר היה צורו להשתדל בהשגת 
דרכונים רוסיים נדי להחזיר את המהגרים לארץ־מוצאם; 
הי' משוכנע, שעל היהודים להישאר במקומות־מושבותיהם, 
ולתכלית זו החלים לתרום 50 מיליון פראנק להקמת בתי- 
ספר יסודיים ובתי־מפד למלאכה ליהודי רוסיה, בחסותה 
ובפיקוחה של הממשלה; שלא בדין מקסרגים היהודים על 
הממשלה הרוסית, הנוהגת בהם. לאמיתו של הבר, יחס 
הוגן, כפי שנוכח הוא, ונציאני, בימי ביקורו בפטרבורג מתוך 
מגעו האישי עם השלטונות ושיחותיו עם נכבדי־הקהילה 
פוליאקוב, וארשאווסקי וזאק: שהחברה הרוסית רודפת את 


היהודים אך ורק משום שהם סחוסרי־השנלה ואינם יודעים 
מלאכות; שהביל״ויים בא״י מתחמקים מעבודה פיסית, ואין 
תקווה, שהישוב בארץ יעמוד בזמן מן הזמנים על רגליו, 
ופירוש הדבר, לדעתו, שהכסף הרב, המושקע בו על־ידי 
רוטשילד וחובבי־ציון ברוסיה הוא ברכה לבטלה. — עדויות 
נוספות ליחסו של הי׳ לשאלה היהודית בתקופה הנדונה 
מוצאים אנו: 1 ) בהנמקתו לתרומה הנזכרת (נתפרסמה גם 
בעיתונות הרוסית), שהיא: העלאת רמתם הרוחנית של 
היהודים כדי להביא "לידי מיזוגם עם התושבים העיקריים": 
2 ) במכתבו של מ. ארלנגר (ע״ע). מטובי חובבי־ציון בצר¬ 
פת, שהכיר מקרוב את הלך־רוהו של הי', מ 9 בדצמבר 1887 , 
שלפיו מעוניין הי׳ בטמיעתם של היהודים ולא בהבטחת 
ייחודם הלאומי. 

ב 1891 — סמוך להקמתה של חברת ״יק״א״ (ע״ע) — 
הורעו היחסים ביו אדמונד רוטשילד לביו הנהגת חובבי־ציון, 
באופן שזו ראתה עכשיו צורך בדבר לנסות שוב את 
מזלה אצל הי', הנהלת המו״מ עמו לשם שיתופו בעבודת 
היישוב בא״י הוטלה הפעם על משלחת מיוחדת, שעם חבריה 
נמנו הרב ש. מוהילובר (ע״ע), ש. פ. רבינוביץ (שפ״ו) 
(ע״ע) וד״ר ה. הילדסהימר (ע״ע) ושקיימת פגישה עם הי' 
בפאריס וגם הגישה לו את משאלותיה בכתב. כן נועדה 
המשלחת ביולי 1891 עם ראשי חברת "כל ישראל חברים". 
שהביעו במעמד זה את הסכמתם הגמורה לתבניתם של 
חובבי־ציון ברוסיה בעניין ייסודן של מושבות יהודיות 
בתורכיה האסייתית, בייחוד בסוריה וא״י, והקמתו של באנק 
חקלאי לעידודה של התיישבות זו. הפרוטוקול של הישיבה 
הועבר לעיונו של הי', שהגיב עליו באוגוסט 1891 בתזכיר 
וצרפתי) מפורט ומאלף ביותר מכסה בחינות, שידובר עליהן 
להלן. באותו מסמך מציע הוא — בין השאר — למנות 
ועדת־מומחים, שתבדוק בכובד־ראש את טיב הקרקעות, 
הבאות בחשבון בשביל התיישבות יהודית מצד התאמתו 
לעיבוד חקלאי, ולאתר מכן תבוא הוועדה בדברים עם הממ¬ 
שלה התורכית בשאלת רכישתן של אדמות אלו בתנאים 
נוחים ככל האפשר. אם תתקבל הצעה זו — יהא הי׳ נכון 
לתמוך בתכנית ולהפעיל לטובתה את השפעתו האישית 
בחוגי הממשלה התורכית. תזכיר זה נדון בספטסבר 1891 
בישיבה משותפת של המשלחת עם באי־כוח כי״ח, א. רוט¬ 
שילד, הי׳ ואגודות חובבי־ציוו באנגליה ובאה״ב, שבה 
נתאשרה ההצעה. ואף הוחלט על גיוס הסכום הדרוש למימון 
חקירתה של ועדת־המומחים, אך מחמת המתיחות, ששררה 
בימים ההם בין שני הבארונים, נתבטל העניין כולו. 

התזכיר הנזכר וכן מאמרו של הי' "השקפותי על הפיל- 
אנתרופיה״, שנתפרסם לראשונה ביולי 1891 בכתב־עת אמרי¬ 
קני, משקפים בבהירות את התמורה בגישתו אל השאלה היהו¬ 
דית — תמורה. שהתחוללה במשך שלוש־ארבע שנים, בעיקר 
לנוכח ההחמרה במצבו של הקיבוץ היהודי ברוסיה. אמנם גם 
בשחי תעודות אלו נזהר הוא בעקיבות מן השימוש במונח "עם 
יהודי" לגבי אחידלמוצא ומעדיף עליו את המונחים ,.בני¬ 
דת יהודית" או "בני אסונה יהודית", אבל עם זה מודגשת 
בהן גאווה לאומית וחרדה נאמנת לעתיד עסו. ואף־על־פי 
שבמאמציו להקלת הסבל האנושי — מתוודה הי* — אין 
הוא שואל מעולם לדתו של הזועק לעזרה, הרי סבור הוא, 
שיש לו זכות טבעית לייחד את כוחו בעיקר ובראש וראשונה 
לאחיו־לאמונה. הנדונים לדיכוי והנמקים בעניים זה אלפי 



379 


הירש, מורים דה — וזיריט, מכם 


380 


שנים, ולהעניק להם אפשרות של תחיה חמרית ומוסרית. 
בטוח הוא, שמתן חופש־פעולה ושוויון אזרחי ליהודים יביא 
לידי פיתוח תכונותיהם הרוחניות הנעלות, שיהיו לברכה 
לאנושות כולה. הי' דוחה בחריפות את הטענה השגורה נגד 
היהודים, שאין להם נטיח לחקלאות ולעבודת־ידים, כקטרוג 
מרושע, שההיסטוריה והמציאות בימיו מפריכות אותו לגמרי. 
מתוך הכרה זו השתתף תחילה בהקמת מוסדות במזרח ובגא- 
ליציר, למען היהודים, ששמרו אמונים לדתם, כדי להכשירם 
לחקלאות ולמלאכות בארצות־מושבותיהם. ואולם עכשיו, 
בעקבות הגירושים של יהודים, יש להבטיח להם מקלט מעבר 
לאוקיינוס, שבו יוכלו להביא לידי גילוי, דרך חירות, כאזרחים 
פאטרלטיים ושווי־זכויות את הסגולות המפוארות, שקיבלו 
בירושה מאבותיהם. ובבחירת מקלט זה, קובע הוא בפסקנות, 
צריכים להכריע שיקולים ראליסטיים מפוכחים, ולא זכרונות 
דתיים ומסורות היסטוריות מעיו אלה הקשורים בשמה של 
ארץ־ישראל. נחשלותה הכלכלית והמדינית של ארץ זו 
היא, לדעת הי', מכשול רציני ביותר להשגת המטרה הנכספת, 
שאיו סיכוי להתגבר עליו. כן מסוכן הוא להזרים המונים 
נוספים של מהגרים יהודיים לאד,"ב מעל לנקודת־ד,רוויה, 
שמא יביא הדבר למשברים חברותיים ודתיים הרי־אסונות 
לקיבוץ היהודי במדינה זו. מכל הבחינות יש יתרון מובהק 
לארגנטינה על־פני שאר ארצות־ההגירה: אדמתה סוריה, 
אקלימה מצוין, ואף בוצעו בה עבודות־פיתוח נרחבות. ונוסף 
על כך, מטעים הי', נודעת חשיבות ראשונה־במעלה לאספקט 
החברותי־מדיני שבדבר: הואיל וארגנטינה גדולה סי תשעה 
מצרפת, בעוד שמספר אונלוסיה אינו עולה על 4 מיליונים, 
הרי מובטחת כאן אפשרות של ריכוז בשטח רצוף למספר 
בלחי־מוגבל של יהודים, שייהנו מחיי מנוחה ויציבות לא 
ישנים מספר, אלא לאורך ימים. 

כשהחליט תאודור הרצל (ע״ע) במאי 1895 לפנות אל הי׳ 
בבקשת ראיון לשם בירור הדרכים לפתרונה של שאלת- 
היהודים, לא היה ידוע לו, כנראה, דבר על מאמציהם של 
חובבי־ציון, שלא נשאו פדי. לקנות את לב הבארון לרעיונם. 
בעיני הרצל היה היי מיליונר יהודי, שגילה התעניינות 
מופלאה בגורל עמו, והוא, הרצל. האמין. שלשיחה ממצח 
עסו על הנושא הנזכר עשויות להיות תוצאות חיוביות 
ומרחיקות־לכח. תהילה דחה הי' את הבקשה והציע להרצל, 
שיגיש לו תזכיר על העניין — הצעה, שבעקבותיה נוסחה 
בעצם הטיוטה הראשונה של החוברת ״מדינת היהודים״ —, 
אך לאחר כמה ימים הסכים להיפגש עמו ב 2 ביוני 1895 . 
אותה שיחה לא קיימה את התקוות הגדולות, שהרצל תלה 
בה: לא ניתנה לו שהות לגולל את תכניתו בכל הקפה, 
וממילא לא הגיעו הדברים לכלל סיכום מעשי. בהרצאתו 
החטופה הטעים הרצל: שהגדול באסונות, שפקד את עם- 
ישראל בכל דורות הגלות, הוא העדר של הנהגה מרכזית - 
מה שסייע לירידתו מבחינה כלכלית ומוסרית כאחד: שתנאי 
מוקדם לתקנת המצב הוא חינוך העם היהודי ודרבונו להשגי־ 
שיא בתהומי המדע. האמנות והמידות האנושיות: ששיטת 
ההתיישבות של הי׳ בארגנטינה, אף אם תצליח, איו בכוחה 
לפתור את שאלת הקיום של המוני־ישראל, ולעומת זה. 
אם תנחל כישלון - ישמש הדבר ראיה מסוכנת לאי־כשרם 
של היהודים לחיי־עמל יצרניים: שאיו יסוד להנחה. שהעברת 
היהודים לחקלאות בארצות־מגוריהם עשויה להביא לתמורה 
לטובה ביחסו של העולם הנכרי כלפיהם: מדינת הסן, למשל, 


שבה היהודים הם איברים זעירים, מוכיחה את ההפך מזה. 
שהרי איזור זה הוא אחד מן הקנים העיקריים של האנטישמיות 
בגרמניה: שיש סיכוי לתמיכה מצד שליטי־אירופה בארגון 
ההגירה היהודית מארצותיהם ושפעולה זו תמומן ע״י הלוואה 
לאומית יהודית. הי׳ חלק בחריפות על תביעתו של הרצל 
להעלאת רמתם האינטלקטואלית של היהודים. הואיל וב־ 
שאפתנותם היתירה של אלה להגיע לשלבים העליונים דוקה 
בסולם החברה ראה הוא, הי', את המקור לאיבה נגדם. 
לדבריו, הגיעה השעה לדכא מגמה נפסדת זו, שכן עם־ישראל 
סובל מעודף של אינטליגנציה. אף המשגים, שנעשו בשנו¬ 
תיו הראשונות של המפעל ההתיישבותי בארגנטינה, תוקנו 
בינתיים: ויש תקווה מבוסטת, לדעת הי׳, שלא יארכו הימים 
ומפעל זה ישמש מופת חותך לעולם לכשרם של היהודים 
להיות איכרים, ואולי יסייע הדבר למתן רשות ליהודי רוסיה 
לעסוק בחקלאות בארץ־מושבם. הי׳ כפר בהחלט באמונתו 
של הרצל בעניין דרכי המימון של ההגירה, שכן עשירי־ 
ישראל אכזרים הם ומתנכרים לסבלות אחיהם. — בסיום 
השיחה, וכן באחד ממכתביו להרצל, הבטיח הי׳ להיפגש 
עמו שוב לשם המשך הבירור, אך משום־מה לא נסתייע 
הדבר. ביומנו מודה הרצל, שכשלונו במשא־ומתן עם הי׳ 
הניע אותו להחלטה להקים את מדינת-היהודים בכוחותיו 
שלו. 

א. ד ר ו י א נ ו ב, כתבים לתולדות חינוז־ציון ויישוב ארץ 
ישראל 1 , תרע״ם, עם׳ 87 — 88 , 106 — 108 , 112 , 408 : 11 . 
תרס״ה, עם׳ 264 , 311 . 336 — 337 , 397 , 401 , 403 , 405 — 406 . 
415 — 418 , 420 — 422 , 424 , 428 — 429 , 432 — 433 , 437 , 455 , 

501 , 563 : ם. ל, ליליינבלום, דרו לעבור גולים. 
1899 , עם׳ 104 — 105 : י. אפל, בתוך ראשית זזתחיוז, 
תרצ״ו. עם■ 424-422 : שמריהו ל ו. י ן, מזכרונות תיי. 

11 , תרצ״ז, עם׳ 200-194 : ת. הרצל, ספרי הימים, 
תרצ״ס, עם׳ 14 ־ 31 . 113-112 , 193-190 , 204-203 . 
214 — 215 , 312-311 : ״, עם׳ 36 : הנ״ל, אגרות, 11 , 
וזשי״ה, עם' 1 . 13-7 , 23-22 , 42-41,32-31 : מ. מ ד ז י נ י, 
המדיניות הציונית, תרצ״ד, עם׳ 56 — 57 , 65 — 68 , 71 — 74 : 

ש. י ב נ א ל י, ספר הציונות, ח, ספר ב/ תש״ד. עם׳ נ״ג, 
142-139 : ישראל קלויזנר, היבתיציון ברומניה, 
תשי״ח, עם׳ 146,97 , 210 , 212 , 232 ; ך\ ' 7/1 
' 11 011 / 0 .;,,׳?!,/ 7 ,! 1 <]׳י״ז . 5 : 118-127 ,( 1904 ) 

. 275-277 , 1935 , 1 * 711 ,("■ 111 ( 

ש. ב. 

ה'ךש. ם?ס — ;"*ז - ( 1832 , האלבדשטאט — 

1905 , הומבורג). עסקן סוציאלי ומחנך גרמני־יהודי: 
מייסדה של תנועת־פועלים מקצועית, שנקראה על שמו. 
בצעירותו היה הי׳ פעיל בתנועה הקו׳אזפראטיווית: בשעת 
מסע־מחקר באנגליה התרשם עמוקות מן האיגודים המקצו¬ 
עיים האנגליים והחליט להקים בארצו ברית של איגודים מק¬ 
צועיים בלתי-תלויה במפלגות ובתנועות פוליטיות. מתהילה 
ניסה לשתף פעולה עם הסוציאל־דסוקראטים, אך כשהללו 
דחוהו. יסד ב 1868 — עם המדינאי הליבראלי פרנץ דונקר 
(■ 0:11101161 , 1822 — 1888 ) — אח תנועת "האיגודים המקצו¬ 
עיים הלאומיים ההפשים". בפועל לא נשאר הי' נאמן לעק¬ 
רון אי־מפלגתיותם של איגודיו, ובמשך תקופה ארוכה נדרש 
כל אחד מחבריהם לחתום על הצהרה, שאינו דוגל ברעיונות 
סוציאל־דמוקראטיים. כמו־כן התייחדה התנועה — בניגוד 
לרעיונותיו הליבראליים של הי׳ — בשלטון מופרז של המר¬ 
כז על האיגודים המקצועיים השונים. בעוד שהאיגודים 
המקצועיים, שקמו בהשפעת הסוציאל־דמוקראטים, העניקו 
אוטונומיה מרחקת-לכת לכל איגוד בתוך הברית הכוללת. 
תנועת הי׳־דונקר לא הגיעה לממדי התנועה המקצועית 



381 


הירש, סכם—הירש, שטשון [פן] רפאל 


382 


ה״חפשית" (שעמדה תחת חסותם של הסוציאל־דמוקראטים). 
בערב עלייתם של הנאצים לשלטון מנו האגודות המקצועיות 
של הי׳־דונקר כססס, 550 חבר (כ 8% מכל העובדים השכירים 
המאורגנים בגרמניה). כ 60% מחברי אגודות הי׳־דונקר היו 
פקידים. הי׳ הטעים את הצורך בשיתוף־פעולה בין האיגודים 
המקצועיים, מצד אחד, והנהלות המפעלים ובעליהם, מצד שני. 
הוא שלל את מלחמת־המעמדות כאמצעי ראשי לקידמה 
סוציאלית. השקפתו זו הרחיקה אותו מן הרוב הגדול של 
פועלי גרמניה, שעם בל מתינותם המעשית קיבלו ממארבם 
ולאסאל את סיסמת מלחמת־המעמדות כעיקר־אמונה. בתקופת 
הרפובליקה הוויימארית ( 1919 — 1933 ) שיתפו אגודות הי׳- 
דונקר פעולה עם התנועה המקצועית ה״חפשית". מבחינה 
פוליטית נמנה אז חלק הגון של מנהיגיהן על המפלגה 
הדמוקראטית. 

הי 7 מילא גם תפקיד חשוב בהשכלת־העם, ובהשכלת 
הפועלים בפרט. הוא יסד את האקאדמיה ע״ש הומבולם 
בברלין והיה מזכירה הכללי עד יום מותו. 

1611150/1011 > ז 10 > 0 ( 1011311 (, €050610616 <105 \>6760x465 

. 1907 , 6106 ? € 61067%116 

א. לי. 

הירש, פאול — 91151:11 82111 — ( 1868 — 1938 ), סופר 
ופוליסיקן סוציאליסטי גרמני־יהודי. הי׳, בנו של 
סוחר, נעשה בגיל 24 עיתונאי. הוא הצטרף למפלגה הפוציאל־ 
דמוקדאטית ופעל לטובתה כסופר. ב 1908 נבחר כציר לבית־ 
הנבחרים הפרוסי ואחר מלחמת־העולם 1 כיהן ( 1918 — 1920 ) 
כראש־הממשלה בפרוסיה. אחר התפטרותו נעשה ב 1921 סגן 
ראש־העיריה בשארלוטנבורג וב 1925 ראש־העידיה בדורט־ 
מונד. הי׳ פירסם חיבורים הרבה על ענייני המדיניות הכללית, 
הפוליטיקה הסוציאלית, ובייחוד הפוליטיקה העירונית. בבע¬ 
יות היהדות לא התעניין. 

הין־ש, — 11 ־ 9115 1 ־ 820111 — ( 1815 , תאלפאנג 

[ 8118 ) 711.1 ]. על־יד טריר, פרוסיה — 1889 , 

שיקאגו), רב רפורמי, פילוסוף דתי וסופר. הי׳ נתחנך באוני¬ 
ברסיטות של בון, ברלין ולייפציג. ב 1838 — 1841 כיהן כרב 
בדסאו. ב 1843 נתמנה מטעם מלך־הולאנד לרב ראשי של 
לוכסמבורג, ובמשך 20 השנים, שבהן כיהן במשרה זו, השתתף 
בוועידות־הרבנים, שנתקיימו בבראונשווייג ( 1844 ), פראנק- 
פורט ( 1845 ) וברסלאו ( 1846 ), ונלחם באומץ על רעיונות- 
הרפורמה. ב 1866 עבר לאה״ב ונתמנה כרב בקהילה הרפורמית 
"כנסת ישראל" בפילאדלפיה. גם כאן הוסיף לפעול לשם 
הרפורמה הקיצונית (בכלל זה העבדת יום־המנוחה משבת 
ליום א׳) וב 1869 נבחר כידר של אסיפת־רבנים בפילאדלפיה, 
שבה נוסחו העקרונות של היהדות הרפורמית. בניגוד 
למתקנים אחרים הטעים הי׳ את חשיבותה של הלשון העב¬ 
רית בתפילה, וכן כמקצוע־לימוד בבתי־הספר. הי׳ יסד גם 
את הסניף הראשון של "חברת כל ישראל הבדים" באה״ב 
וארגן את ה ׳ 11 ־ 1 ־ 80 11211 ־ 01121 ' 115 ג 11 ק! 0 (חברה להגנה 
על יתומים) בפילאדלפיה. ב 1888 עבר לשיקאגו ובה ישב 
עד שמת. 

מספריו — העוסקים בפילוסופיה של הדת היהודית. 
בתכניותיו׳,רפורמה ובאפולוגטיקה והכוללים את דרשותיו 
מתקופות שונות — יש להזכיר: 1 ) - 1111050 ( 11£10115£ ־£ ־!ס 
11 ־ 111 !! 1 ־ 8 ־;לת (.הפילוסופיה הדתית של היהודים"), שיצא 
ב 1842 בלייפציג ככרך ראשון של חיבור כולל, שנקרא 025 
0 ־ 1111 ] 1 ־ 8 11 ־ 8 ת 1 ! 11311 ־ 5 ת.ו 2 11 ־ 118105 ־ 1 1 ־ 8 01 ־ $1 ץ 5 (.שיטת 


ההשקפות הדתיות של היהודים״) 1 2 ) ־ 111 ־ 551251 ־ 51 ־;ס 
11843 ,3611 ) 711 ־ 161 > (״ תורת המשיח של היהודים״), לייפציג 
035 711(36011101, <3613 ) 06 ־ 361 ) 010 316 > 3 ) 8133100 116 :> 31 ז 1$ ז 11 נ> ־ 
היהדות, המדינה הנוצרית והביקורת החדשה")׳ ") 

016 316£0101 (36$ 711(1601:11015 110(3 (165560 (4 \ 1843 , לייפציג 
¥611 \ 60 ; 18 :ח 3 ׳ 26260% ■ 361 > 30 11£ ז 736 ("הרפורמה של היהדות 
036 53 ויעודה בעולם של ימינו״), לייפציג, 1844 ; 5 ) -] 3 נ 1 אל 

^:,' 117,1111111 ; 5 ־:־! 1 ־.ו 11 נ:ל 2 > 1 ח־)) 71 [) 1 ־ 11 ,סי! 6 § 3 ז£ ("שאלת 

השבת לפני אסיפת־ד,רבנים השלישית״), ברלין, 1846 ! 6 ) ־!ם 
;1854 ,118101 ־ 8 9111712111121215 (״ההומאניות כדת״), טדיד ! 

87 ) 11£1011 ־ 8 11 ־ 11 ־ 11115 ־ 1512 1 ־ 1 ) 15 ! 111501 ־ ־ 111 )! . 1 ז 1 ־ 51 ׳ל 

״עיקרי הדת הישראלית״), 1856 ! מהדורה שניה: פילא־ ) 

.1877 , דלפיה 

בספרו "הפילוסופיה הדתית של היהודים" משתמש הי׳ 
במתודה הדיאלקטית של הגל, אבל עם זה הוא מבקש להצדיק 
את זכותה של היהדות להחשב כ״דתיות מוחלטת״ — מה 
שהגל מוצא אד ורק בנצרות. בהתאם לשיטת הגל, שכל 
הנמצא הוא גם ראציונאלי, מלמד הי׳, שליהדות — וגם 
למקרא כמקור העיקרי של היהדות — אופי ראציונאלי 
מובהק, ומתוך כך הוא מוכיח — בניגוד להגל — את זהותן 
הגמורה של האמת הדתית — זו שנתגלמה בשלמות במקרא — 
והאמת הפילוסופית. 

:289 י. י. גוטמן, הפילוסופיה של ר,יד,דוה, תשי״א, עגי׳ 282 ־ 

1). ?1 £0661 ?■ 771 ,מ $0 ק 111 ו x1001 00 ס!) 46 — 1844 , 1065 ז 666 {ה 
/£>£, 1905 1X70], 656-689); 14., 7/16 £70x^07( £<21,1,1x1- 
001 €071/006x06 (9X4., 1906 ^\£0051011 ,. 14 ;( 251-290 ,[ 111 ׳ 
£061,1711001 €071167-6x06 (1614., 1906 ^\621-663 ,[ 11 ה ); 

\1. 126£1(0 50 , 115 ש x1. 1117506 '!€0 1/16 [ 0 800% ?סס x1701 €07!- 
1076X00 0] 47*07100* £06615, (1915), 174-190; 6.. 

01(0, 316110^70(76)1 0} 07 $. 61. (! 640 6 ^ 00116 1/0100 ס x1/11)1, 

?01. 111 £1916], 140. 2); 14. 016 37051x5060061^67 

£0661x6706750771 771111X2 17# ]0/176 1844 (]0/176. 4. ]114.■11167. 

.( 134-142 , 1931/32 ,[ 1 קסנ] )[ €6561150/70 
י. הו. 

היח*. ש 5 וש 1 ן [ןן] ך 3 אל — £1361 (£ 11 ^ 1 831X1500 

11 ־ 5 ־ 91 — ( 1808 , האמבורג — 1888 , פראנקפורט 
ע״נ מיין), רב ומחבר: המנהיג והוגה,-הדעות הראשי של 
היהדות החרדית בגרמניה במאה ד, 19 . 

א. חייו. הי׳ הושפע בחינוכו מן הרבנים השמרנים- 
המשכילים יעקב אטלינגר ויצחק ברניס (ע״ע) ומאביו, ר' 
רפאל (זה האחרון שינה את שם־המשפחה מפראנקפורטו 
להי׳), שהיה מן המתנגדים ל״מתקנים", שהתרכזו מסביב 
ל״היכל" בהמבורג(ע״ע), ועם זה היד, מתומכיו של ה״חכם" 
ברגים בהנהגת "לימודי-הול" ב״תלמוד־תורה" באותה עיר. 
כן ביקר הי׳ שנד, אחת ( 1829 ) באוניברסיטה של בון. כאן 
נתיידד עם אברהם גיגד (ע״ע), שעפו אידגן חבורה של 
סטודנטים יהודיים בחוג להשתלמות באמנות־הדרוש — 
כנראה, פתור כוונה לקרבם לערכי־היהדות. ידידות זו בין 
שני האישים, שעתידים היו להנהיג שני פלגים מנוגדים זה 
לזה ביהדות־גרמניה, לא פסקה אלא לאחר שגייגר פירסם 
דברי־ביקורת קשים מצד תכנם — אף אם נימוסיים מצד 
סיגנונם — על "אגרות־צסוך של הי׳(עי׳ להלן). 

ב 1830 נתמנה הי׳ כ״רב־המדינה" באולדנבורג. במשך 
11 השנים, ששימש במשרד, זו, חיבר את החשובים שבחי־ 
בוריו: (א) ״תשע עשרה אגרות על היהדות״ ( 1111 ־ 11112 ־ 9 
!!!!!]!!־(!!!ן 7 ־ 111 ! ־!־ 871 ! נתפרסם לראשונה בחתימת "בן 
עוזיאל״, אלטונה, 1836 ! ניתרגם לעברית שלוש פעמים בשם 
"אגרות צפון" [ע״י מ. ז. אהרנזון, תר״ן, ה. וייסמן, תש״ח, 



383 


הירש, שבשלן [בן ן רפאל 


384 



יממשו! בן רסאל זזידע 


וע״י א, פודת, תש״ט; תשי״ב׳ץ), ו( 2 ) "חורב", או -מסות 
על חובותיו של ישראל בגלותו״ ( 01511080 ^ 0401 , 08 ־ 0801 

201511011011£ 101 ) 171 111081011 ? 15510015 [ 0801 , 1837 ז 

1921 ■! תרגום עברי ע״י מ. ז. אהרנזון, תרנ״ג-ה׳! תרס״ב 2 ). 
בשני חיבורים אלה, שחיו מכוונים לנוער היהודי המשכיל, 
הונחו היסודות להשקפתו של הי׳ על היהדות, כפי שפותחה 
והוסברה בכתביו המאוחרים. הספר הראשון נכתב בצורת 
חליפת־אגרות בין שני צעירים: בנימין, המשמש שופר 
לספקנים־״הנבוכים" והמביע את ספקותיו באיגרת לידידו, 
ונפתלי, נציגה של היהדות המסרתית, המשיב לו ב 18 איג¬ 
רות, שבהו הוא דן בשאלת היחס שביו תורת־ישראל לבין 
המובחר שבתרבות־העולם. ה. גרץ (ע״ע). שנתרשם עמוקות 
מ״אגרות צפון*, בא ב 1837 לאולדנבורג ושהה בה עד 1840 
כדי להשתלם בלימודי־היהדות בהדרכתו של הי', לאחר 
שנים הקדיש גרץ את ספרו "הגנוסיס והיהדות״ ( 1846 ) 
״ברגשי אהבה ותודה״ לחי׳ — "ללוחם בשאר־רוח למען 
היהדות ההיסטורית, למורה הבלתי־נשכח, לידיד האבהי". 

ב 1841 עבר הי׳ לאמדן כדי לשמש רב של מהוו אוריו! 
ואוסנאבריק שבמדינת האנובר. וב 51 — 1846 ישב בניקולס־ 
בורג, שבה כיהן כ״רב־המדינה* למוראוויח. הי׳ גילה כאן 
פעילות מרובה במלחמה על השגת שוויון־זכויות ליהודי 
מודאוויה בזמן מהפכת 1848 , ובקהילה שמרנית זו הורגשה 
בכל תקפה גם עמדת־הביניים, שנקט חי׳ בין השמרנים לבין 
הרפורמיים. האצטלה שלבש בביהכ״נ, כמה ממנהגיו, וביחוד 
דרך־לימודו (יהם של ביטול לפלפול והתנגדותו לדחיית 
לימוד־המקרא מפני לימוד־ההלכה), עוררו מורת־רוה אצל 
אניסי ניקולסבורג השמרנים. ב 1851 נקרא הי׳ לשמש ברב¬ 
נות בקחילת־ההרדים "עדת ישורון" (או בשמה הגרמני: 
11:111 :> 115£050115 ס 1 § 11 ס 11 15100111150110 ) בפראנקפורט ע״נ מיין. 
בקהילה זו, שהיתה התחנה האחרונה והממושכת ביותר בחייו 
(הוא ישב כאן 37 שנים), מצא ה" חוג מצומצם של חברים 


לדעה. שבעידודם ותמיכתם המוסרית הגיעה תפיסת־היהדות 
■סלו למלוא התפתחותה ונתגבשה סופית עמדתו המעשית 
ביחס לשאלות. שהעסיקו את יהודי גרמניה באותה תקופה. 
יתר על כן: קהילת־ההרדים בפראנקפורט, שבד, ובמוסדותיה, 
וביחוד בסערכת־החינוך שלה. שהקים וניהל הי',נתגשמו הלכה 
למעשה תפיסתו ודעותיו, שימשה דוגמה ואב־טיכום לחטיבה 
של היהדות החרדית (האורתודוכסית) החדשה, כפי שנוצרה 
בזמנו ובפי שנתקיימה בגרמניה ומחוצה לה עד ימינו אלה. 

ב. הי׳ והחינוך היהודי. ביטוי לאידיאל החינוכי 
שלו מצא הי׳ במאמרו של רבן גמליאל במסכת ■אבות" 
!ב׳, ב׳): "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", והדמות האידי¬ 
אלית של היהודי היתה, לדעתו, זו של ה״אדם הישראלי" 
( 10115011 ^- 1551001 [), שהוא "היהודי הנאור שומר־המצוות". 
אידיאל זה ניסה הי' לגשם בבית־הספר הראלי היהודי, שהקים 
בפראנקפורט ( 1853 ). נוסף על הלשון העברית ולימודי 
היהדות, הורו בבי״ם זה מקצועות הולונים (כמו גרמנית, 
הסבון, מדעי־הסבע, ובכלל זר. גאוגראפיה). תכנית־ליסודים 
מורחבת זו. שעוררה את התנגדותו של רב שמרני כי. ד. 
במברגר (ע״ע), נבעה לא רק מהשקפתו של הי׳, שיש לפתח 
את כשרונותיהם של החניכים בכמה תחומים ועם זה להכ¬ 
שירם למלחמת־החיים, אלא אף מן הצורך להתחרות ב״פי־ 
לאנתרופין״ (ע״ע בזד() — ביה״ס היהודי החפשי, שהיה 
קיים אז בפראנקפורס ושעם מוריו נמנה רפורמי קיצוני 
כמ, קריצנך (ע״ע). 

ג, יחסו של הי' לרפורמה והפרישה מן 
הקהילות. בצד החינוך היהודי היתה הרפורמה השניה 
בבעיות־הזמן, שבפתרונה נבחנו השקפותיו של הי׳ על 
היהדות להלכה ולמעשה. הרפורמיים ראו גורם מפריע לחש־ 
תלבותם של היהודים בחברה הגרמנית לא רק בלבוש 
המיוחד של היהודים ובלשון־התפילה המיוהדת שלהם 
(עברית), אלא גם באותן המצוות המעשיות, שלדעתם קשה 
היה לקיימן בסביבה הנוצרית. חי׳ אמנם הכיר גם הוא בצורך 
לחדש את פני-היהדות בזמנו, אך שלל את דרכם של 
המתקנים בשינוים של עיקרי האמונה היהודית ובתיקונם של 
חיי־הדת למעשה. לדעתו של הי׳, יותר משהיתה היהדות 
זקוקה לרפורמה היו זקוקים לה היהודים. היהודים 
זקוקים לא ל״התקדמות" (שהיתה סיסמתם של הרפורמיים). 
אלא ל״התעלות". כדי לתת ליהדות מהלכים באירופה הנאורה 
על היהודים לעלות ולהתעלות לאידיאלים הנצחיים של 
תורת־ישראל ולא להורידה ולהתאימה לדרישותיהם של בני־ 
הדור. שאינם שואפים אלא לחיים נוחים יותר (אגרות צפון. 
י״ז). כי הבלי־הדור אינם אלא חבלי־לידתה של "יהדות, 
שמכרת ומבינה את עצמה"(שם, י״ח). 

בסדרי־התפילה הנהיג אף הי׳ שיפורים חיצונים, שבאו 
לידי ביטוי בשירת־מקהלה בניצוחו של מנצח מומחה ובשי־ 
תופו של הקהל בשירה זו. כן נהג הי׳ לדרוש פעמיים בחודש 
ב״לשון הלאומית הנאורה" (שחיתח, כמובן, בעיני הי׳ הגר¬ 
מנית). אך עם זה לימד סניגוריה על בית־חכנסת היהודי 
ד,מסרתי ("שול") מפני התקפותיהם של הרפורמיים עליו, 
ואף הסעים את ה״הארמוניה הפנימית" השלטת בתוכו. כמו¬ 
כן הגן על הלשון העברית כעל האמצעי הייחודי לתפילה 
וללימוד־היהדות (אילו ניסחו אבותינו את התפילות בלשון 
סביבתם, טען הי׳, שוב לא היו מובנות לנו), וכן ראה בלשון 
זו אהד מאמצעי־הקישור של תפוצות־ישראל בגולה. אע״פ 
שהודה, שקשה מאוד להביו את הפיוטים. שרוחם זרה לנו. 



385 


הירש, שמשון [כן] רפאל 


386 


נמנע מלהמליץ על הוצאתם מן הסידור: ולעומת זה ביטל 
(לפי עדותו של גרץ — ביזמתו של זה האחרון) את תפילת 
"כל נדרי", מאחר שסבור היה שהיא עשויה לעורר אי־הבנה. 

עם כל התנגדותו של הי׳ לרפורמה לא ראה יסוד מספיק 
לפירוד אירגוני בין היהדות החרדית לרפורמית כל עוד היתה 
זו האחרונה מתונה בתביעות־התיקונים שלה: אף הכפירה 
באמונה בביאת־המשיה ובשיבת־ציון (כפי שנתבטאה בנוסח- 
התפילה, שהונהג ב״היכל" בהאמבורג), שהי׳ התנגד לה 
בכל תוקף, עדייו לא הניעה אותו ל״פרישה". בניגוד לגייגר, 
שראה בפירוד מעין ניחוח, שיש עמו הצלה לגוף היהדות, 
ראה בו הי' מעין גזירת "גזורו", שיש למנעה עד כמה 
שאפשר. אך משהחליטה אסיפת־הרבנים בבראונשווייג 
( 1844 ) על ביטולם של כמה איסורים, ביהוד בענייני 
מאכלות ובדיני־אישות, נשתנתה עמדתו. בפנייתו למתקנים 
כתב הי׳, שאם יקיימו את החלטותיהם "ייקרע בית־ישדאל 
לשנים". הרפורמיים הם שיגרמו לביטול אחדות־העם במה 
שיכריחו את נאמני־המסורת להיפרד מהם: "לא תהיה עוד 
תקומה לבריתנו יחד ובדמע נפרד איש מאת רעהו". 

משעבר השלטון בקהילות יותר ויותר לידיהם של פורקי 
עול־המסורת נעשתה ההפרדה האירגונית בין האורתודוכסים 
והרפורמיים סיסמתם של הי' ומצדדיו. הונגאריה, שבה 
הכירה המדינה ב 1871 (אחר הקונגרס של יהודייהונגאריה 
ב 1868/9 ) בקהילותיהם הנפרדות של האורתודוכסים, שימשה 
להם דוגמה מבחינה זו. בתזכיר, שחיבר הי׳(נתפרסם בכתביו, 
כרך ד', עמ ׳ 239 ואילו). דרשו נציגי היהדות החרדית 
בפרוסיה .,להתיר ליהודים לפרוש מן הקהילות מטעמי־ 
מצפון״. ב 1873 נדונה ב״לאנדטאג" הפרוסי הצעת־חוק, שלפיה 
יש להתיר לכל אדם לצאת מכנסיה או מקהילה דתית כלשהי. 
כוונת החוק היתה להתיר אח קיומם של "בני בלי דת". לפי 
הצעתו של אדוארד לסקר (ע״ע) נתקבל תיקון להצעת־ 
החוק, שלפיו "מותר ליהודים לצאת, מטעמים דתיים. מקהי¬ 
לתם הדתית, ואין יציאה זו נחשבת כיציאה מן היהדות". 
מחאת הרפורמיים נגד התיקון לא נתקבלה. וב 1876 נתפרסם 
באופן סופי "חוק היציאה" (־;> 1158050 ת 51 ג 1 \>) והונח היסוד 
החוקי לקיומה האירגוני המיוחד של ה״אורתודוכסיה החדשה". 
לתנועת ה״פרישה". שהי׳ ראה בה לא רק מטרה אירגונית, 
אלא אף חובה דתית, נצטרפו, מלבד קהילתו "עדח־ישודון", 
גם קבוצות־מיעוט של חרדים בקהילות ברלין. קניגסברג, 
ויסבאדן, קלן וגיסן. אך רוב מניינה של היהדות החרדית 
בגרמניה הוסיף להישאר במסגרת של הקהילות הכלליות, 
ואף הרב במברגר הנזכר, שהיה בדרך כלל שמרני מהי׳, 
התיר לחרדים להישאר בקהילה הכללית, בתנאי שיובטהו 
להם עצמאותם וסיפוק צדכיהם הדתיים. עמדה זו ע־ררה 
ויכוח סוער בין הי׳ לבפברגר. 

ב 1885 הקים הי׳ את ה״איחוד ההפשי לקידום ענייניה 
של היהדות החרדית" (-״ 1 110 > זט£ 41111811118 ־ 570 ס״ז? 

5 ות 1111 > 10 >נ 055011 <10.1 041110110x01111 ־ 101 ), שמקום־מושבו היה 

בפראנקפורט ע״נ מיין. אירגון זה נשאר בחייו של הי' גוף 
מצומצם, ולא נתרחב אלא מ 1907 ואילך. 

ד. היהדות ותורת־ישראל לפי תפיסתו של 
ה י׳. מתוך השקפתו על מהותה של תורת־ישראל התנגד 
הי׳ לתפיסה היסטורית־התפתחותית של היהדות. ביהדות 
האמיתית ראה ביטוי של האלוהות, המתגלית בשני אופנים: 
בטבע ובתורה (אגרות צפץ. י״ח, וכן ר). מאחר שהתורה 
היא. בדומה לטבע. בבחינת עובדה — אין לכפור בשום דבר 


מן האמור בה אף כשאין אנו יכולים לגלות את טעמו. כמו 
ביחס לטבע כך גם ביחס לתורה חייבים אנו לחקור אהר 
חכמת־האלוהים המתגלית בה. אך מציאותה של חכמה זו 
במצוות־התורה, במציאותה בחוקי־הטבע, אינה מותנית 
בחקירת־האדם. אפיה של התורה כמציאות אובייקטיווית 
מוטעם בעובדה, שמרכז־הכובד שלה הוא במעשה, בדין. 
הדיו הוא מערכת אתיייקטיווית של קביעות, שאינה תלויה 
בפרט או ברצונו של הקיבוץ, ועל־כן אף לא בתהליכים 
ההיסטוריים. 

אעפ״ב אין התהליך ההיסטורי מחוסר כל חשיבות שהיא.■ 
האנושות קונה לעצמה אח האמת הדתית מתוך ניסיון מבוצע 
בזמן. אך כדי שתהיה ערובה לכך, שהאנושות תגיע בדרכה 
זו לתכלית הדתית שלה, נברא עם אחד, שהאמת הדתית 
ניתנה לו באורח ב ל ת י ־ א מ צ ע י. מחוך שעם זה הכיר 
מלכתחילה באמת זו. אין הוא זקוק. לשם ליסודה, לניסיון 
הנקנה בזמן — כלומר, אין הוא זקוק לתהליך ההיסטורי. 

השקפה זו קבעה במידה מרובה גם את יחסו של הי׳ 
לחכמת־ישראל. את ענפי־המחקר השונים של מדעי־ 
היהדות הוא בוחן בקנה־מידה אחד: באיזו מידה יש בהם 
כדי לשמור על ה.,חיים היהודיים" ולבססם. "כמה מחוקרי 
הסליחות, היוצרות והפיוטים - שואל הי' — משכימים 
עוד לסליחות י" מדע זה רחוק, איפוא, מן ה״חיים" וכפי 
שתופס אותם הי׳), שרק למענם יש לעסוק במדע. "כל מי 
שאינו מקדים את אמונתו במצוות לעיון במצוות, עיונו 
נועז ומזיק" (פירושו לתהלים, קיט, א). 

ה. הםברתהמצוותוטעמיהן!מיווהמצוות. 
בהתאם להשקפתו הכללית על דת־ישראל פיתח הי׳ שיטה 
של הסברת המצוות, שהיתר, מבוססת על שתי מתודות: 
המתודה של ה״אטימולוגיה הספקולאטיווית" או הפילוסו¬ 
פית (מונח. שטבע פ. שלגל, ע״ע), שביקשה לגלות משמעות 
רעיונית במלים, והמתודה הסמלית, שבאה להוכיח, 
שהמצווה כשלעצמה אין לה משמעות אלא בזכות האידיאה 
המבוטאת על־ידיה. מכאן שלא הדביקות התמימה בציווי 
היא הקובעת בקיום המצוות, אלא הדביקות במחשבה הדתית, 
העוטה לבוש סמלי בצורת מצווה. ביחוד יש לייחס, לדעתו 
של הי׳, משמעות סמלית ל(א) מצוות, שהתורה עצמה מכנה 
אותו בשם "אותות", כגון המילה, הנחת תפילין וגם מנוחת־ 
השבת 1 (ב) מצוות, שנקבעו לשם ציון מאורעות היסטוריים, 
כגון גיד־הנשה, מצה. סוכה 1 ו(נ) מצוות, שכל מהותן מעידה 
על אפין הסמלי, כגון עגלה ערופה, חליצה וכיו״ב. הי׳ פיתח 
השקפה זו בסדרת מאמרים בשם "קווי־יסוד לסמליות יהודית" 
101110 ־ 100 5x101 ־ 0111:01 [ 011101 1 ז 10 ת 1 ] 1 >ת 1 > 04 , כל כתביו, כרך 
ג׳, עט׳ 213 — 448 ). 

הי׳ מיין אח המצוות בשישה סוגים: תורות (עיקרי 
האמונה היהודית), משפטים (מצוות שבין אדם לחברו). 
חוקים (הנוגעים ליחסו של האדם לעולם החי, הצומח 
והדומם), מצוות (ציוויים על אהבת כל הברואים), עדות 
(ציוני־זיכרון) ועבודה (תפילה וקרבנות). לדעתו של הי׳, 
עולים מכל המצוות. שעם כל רבגונותן הן מגלות את 
ה״רוח האחידה" שבהן("אגרות צפון", י״ח), שלושה עיקרים 
יסודיים: הצדק. האהבה והחינוך של עצמנו וזולתנו(שם, י׳). 

ו. תרגומי המקרא ופרשנותו. מקום מיוחד 
ביצירתו הספרותית של הי׳ קובעים לעצמם תרגומם ופירושם 
של: (א) התורה ( 5 כרכים; ] 012 צ־ 01 נ 111 לסססזסזתס? ־ 001 
• 1920 ■ 1867/78 ,: 04111311 1 >ח 11 )ז (ב) ם׳ תר,לים (. 531:71011 ? 



387 


הירש, שמשון [כן] רפאל—הירשבין, פרץ 


388 


1923 3 ; 1883 , 131/10/1 ;־ 1108 זצזפנ/פל□) 1 (ג) סדר התפלות 
( 1895 , 3113111311 111111 8831-56121 , 068313 151-2315 ). 

תרגום התורה של הי׳ לגרמנית הוא מילולי ונאמן לפרטי 
המקור עד כדי שימוש בצורות זרות לרוחה של הלשון 
הגרמנית. פרנץ רוזנצויג(ע״ע) ראה את עצמו ואת מ. ביבר 
(ע״ע), חברו לתרגום המקרא לגרמנית, כקרובים לדרך 
המיוחדת, שבה הלך הי׳. — כמו בהסברת המצוות, כך אף 
בפרשנות המקרא השתמש הי' בשיטות האטימולוגית והסיס- 
בוליסטית. לעומת זה שלל את הגישה האסתטית, שהיתה 
מקובלת על רבו. י. ברנים, כתלמידו של הרדר (ע״ע). 
ססרי־המקרא פונים, לדעתו של הי/ אל לבנו ושכלנו, ואין 
הם משאירים מקום לפעולת הדמיון כלפיהם. כן דחה — כסי 
ששלל את השיטה ההיסטורית של הרפורמיים — את הסברת 
המקרא לפי מסיבות התהוותו (במקום ובזמן). 

ז. הלאומיות היהודית לפי הי/ בעוד שהרפור- 
מיים. וגייגר בראשם. השתדלו להוכיח, שהיהדות אינה אלא 
כת דתית, היה הי׳ סבור, שאלוהים כונן אח ישראל בעם, 
ולא ככנסיה דתית, אע״פ שבמושג היהדות בלול גם מה 
שנקרא בשם ״דת״ ( 831181011 ). בכתביו של הי׳ אף מופיע 
המונח "תודעה יהודית־לאוסית" וגם מעין ניסה של חיבת- 
ציון אינה נעדרת בהם. "עם־ישראל, אע״ס שנטל עמו את 
תורתו לכל ארצות מגוריו, לעולם לא ימצא את שולחנו 
ומנורתו (כלומר, את פריחתו הכלכלית והרוחנית) אלא 
בארץ הקודש״ (כתבים. ג/ 411 ). הי׳ מודה, איפוא, מבחינה 
עקרונית ברעיון הלאומיות היהודית, אע״פ שלאומיות זו 
דחוקה היא סן הרעיון הלאומי, כפי שביססוהו אח״ב אבות 
הציונות. הי׳ אף התנגד במפורש לשוללי-הגלות ש״בץ 
היהודים והגויים, שאינם יכולים לתאר לעצמם את ה,גלות׳ 
ללא לחץ וקיפוח זכויותינו״ (כתבים, ד/ 82 ). דברים אלה 
מכוונים, כנראה, לתפיסתם של קאלישר והם (שדרך אגב, 
הקדיש להי' ולהשקפותיו כמה הערות בספרו "רומי וירו¬ 
שלים", כתבים ציוניים, תשי״ד, עמ׳ 69 ו 73 ). תפקידו של 
ישראל הוא, לפי תפיסתו של הי/ להורות לעמים, ש״ה׳ הוא 
סקור כל הברכה". לשם כך "ניתנו לו לאחוזה ארץ וברכותיה. 
ניתנה לו מערכת מדינה! אד לא כמטרה ניתנו אלה, אלא 
כאמצעים לקיים את דברי־התורה" ("אגרות־צפון", שם), 
השקפות אלו, ביחד עם שאר החלקים של תפיסת־עולמו, 
נעשו במרוצת־הזמן — בתיווכם של חתנו, ש. ז. ברויאר 
(ע״ע), נכדו, יצחק כרויאר (ע״ע), והרב יעקב רוזנהים 
(ע״ע) — המצע הרעיוני של מפלגת אגדת־ישראל (ע״ע). 

הי׳ יסד וערך את הירחון הגרמני 135381111111 ( 70 — 1854 ), 
ששימש במה להפצת דעותיו. כתביו כונסו ב 6 כרכים: 
1311 ) 53811 06531111113113 , 12 — 1902 . 

נ. רוסנשסרי״ד, המחשבה היהודית בעת החדשה׳ א', תש״ה 
(מםתת)ו י. היינמן. ר׳ שמשת רפאל הירש ו״אגרות צפון-׳ 
מבוא לתרגום העברי של א. פורה, חש״ס (תשי״ב 2 ), 120-7 
הנ״ל, מחקרים על ר' שמשון רפאל הירש, פיני, לרך כ״ד 
(תש״ס), רמ״ם־דע״או הנ״ל, חיתם שבין ש. ר. הירש ליצחק 
ברניים רבו, ציון, ט״ז(תשי״א), 90-44 ! הנ״ל, טעמי המצוות 
בספרות ישראל, ב׳, תשם־ז, 161-91 ■ צ. א. קורצוייל, הרב 
שמשון רפאל הירש, סיני, ס״ה (תשיי׳ם) שנ״ה-ש״ע, 

. 6 ? ," 1908 , 11131111 / 113 6111 ר׳! 1 מ 11 ה, 611111 ) 1 / . 1411518 .א . 8 
£3/5/1£3,1 0311 31 ? 111 ,. 10 ; 1922 ,״!,״./ 5 */ 53/113 81 , 151811 ׳! 
- 311 א 13143 /),/ , 1 ־ 133 * . 81 ; 1929 ,; 1111111 .א . 5 / 19054103 
;(/־! ! 1 א־א) 1933 , 11111111131/13/1011 033 231/111133 , 111 ״, £11 
,/ 7-11113 01,3 / 03 1/301 331 ) 301/1 11.5 -א . 5 , 101 ־ 06 ־ 805 .[ 

/ 0 31133 ), 1 ( 10 43 ' 1 ,/, 7333301,01 ) 33 ־ 1 ' 7 , 1 ) 1 ־ 0/1101 . 1 ; 1951 
מ! 0/7 /|// ,. 14 , 1958 ./ 4 ע/ 401 ' 7 / 00 1.1/3 1/4 ׳מ 3 / מס . 11 ,א . 5 
,. 015 ־ 2 ,(מבחר כתביו של הי׳ בחרנו□ א 1 נלי) 01 מ/ 73 ; 1 
3 ;/ 1 017 1 //ס/ס/ס׳ 3 ) 110 // 11 ■א , 5 ס/ ,,,),'.)) 131,0/1 ,.[) 1 ; 1959 
. 1959 , 7-0304 
ש. כ. 


הירעןי], פרץ ( 1880 , 0 םוך לקלשטשל [רוסיה הלב¬ 
נה] — 1948 , לום־אנג׳לם [אה״ב]), סופר יידי. 

הי/ שאביו היה טוחן, למד בילדותו ב״חדר" בעיירה 
קלשטשל, ומגיל 14 ואילך המשיך בהשתלמותו בישיבות 
בערים שונות, בכללן 
בריסק־דליטה. ב 1898 
בא לווילנה, שהיתר, 
בימים ההם מרכז ספ¬ 
רותי יהודי חשוב. כאן 
התחיל כותב סיפורים 
ביידית ושירים בעב¬ 
רית, שאחד מהם — 
״געגועים״ — נתפר¬ 
סם בשבועון "הדור" 
( 1901 ), בעריכתו של 
ד.פרישסן. ב 1904 עבר 
חי׳ לווארשה, שבה 
הכיר—ביו השאר— 
את ח. נ. ביאליק, י. 
ל. פרץ וש. אש, 
שעודדוהו להמשיך בכתיבת פחזות. ב 1905 חזר לווילנה בדי 
להשתתף ב״הזפן", שעורכו היה ב. כ״ץ. בכ״ע זה הדפים הי׳ 
ב 1905 את המחזות: "סרים", שבו מתואר גורלה הטראגי 
של יצאנית יהודית 1 ״הולכים וכבים״, שנושאו הוא.- פרשת 
חייהם ומותם של פועלים בבית־חרושת לסיגאריות; "נבלה", 
המוקדש לתיאור העניות המנוולת ברחוב היהודי! ואת הסע- 
רכון "עולמות בודדים", שבו מופיעים שישה אנשים מוכי- 
גורל, שנקלעים ביו סבל ואהבה, ביו ייאוש לתקווה. ב 1907 
פירסם הי/ בחוברת מיוחדת, את המערכון "במרתף", הכולל 
תמונה מחיי־הדלות של ילדים יהודיים ביום חורף קר 
בדירת־המרתף של אמם האלמנה, וב 1908 , בירחון "השי- 
לוה״ — את מחזהו "תקיעת־כף", שבו מתואר סבלה של 
נערה יהודית, שנמנע ממנה להינשא לבחיר־לבה, הואיל 
ואביה הועיד לה בן־זיג לפי ראות־עיניו. ב 1906 נתפרסם 
מחזהו הראשון של הי׳ ביידית, "אויף יענעד זייט טייך" 
("מעבר לנהר"), שיש בו מידה מרובה יותר של הלך־נפש 
משל ראיה מפוכחת של המציאות כהווייתה. ביצירה ז 1 . שהיא 
בעלת מגסה סימבוליסטית. מורגשת השפעתו של מ. מטר־ 
לינק. ב 1907 , כששחה בברלין, כתב הי׳ את מחזהו "די ערד" 
("האדמה"), שבו נתבטאו בחילתו בחיי־העיר וגעגועיו על 
הטבע. הרמות המרכזית במחזהו "אויפן שייד־וועג" ("על 
פרשת דרכים״), 1907 , היא טיפוס חרש של אשד, יהודיה, 
שהעזר, ליטול את גורלה בירה ולעצבו ברצונה. — ב 1908 
אירגו הי׳ באודסה — בעידודו של ביאליק — להקת שחק¬ 
נים, ששמה לה למטרה את הצגתם של מחזות "דיים 
מעולים.'במשך שנתיים הציגה הלהקה, בראשותו של הי', 
מחזות של ש. אש, ד. פינסקי, י. גורדין, שלום עליכם ושל 
הי׳ עצמו בערים ועיירות מרובות ברוסיה. ללהקה נודעה 
חשיבות בתולדותיו של התיאטרון היידי: היא סללה דרך 
ל״להקה הווילנאית" ול״תיאטרץ האמנותי" של מורים 
שווארץ בניו־יודק. 

כשנתפרקה הלהקה (מהמת קשיים כספיים) נדד הי׳ לווי¬ 
נה, ללונדון, ולסוף לניריורק ( 1911 ). כאן הינד ב 1912 את 
מחזותיו העממיים "די פוטטע קרעטשמע" ("הפונדק הריק") 
ו״אין א פארוואדפע! ווינקעל" (,.בפינה נידחת"). אד לא 



שרץ היר׳&ב׳! 





389 


הירשכץ, פרץ— הירשנברג, שמואל 


390 


נמצא תיאטרון, שיהא מוכן להציגם. מתוך יאוש ודכז־ח־־נפש 
הזד הי׳ ב 1913 לרוסיה, אך עד מהרה עזב אותה שוב נדי 
לנסות את מזלו כעובד־אדמה בארגנטינה. בספרו "פון ווייטע 
לענדער״ (״מארצות רחוקות״), שנכתב ביוני־נובמבר 1914 , 
מסר את רשמי ביקוריו במושבות היהודיות של יק״א. הפרקים 
רבי־הרושם בחיבור זה מוקדשים לתיאור קורותיו בים לאחר 
שהספינה האנגלית, שבה נסע, טובעה ע״י סיירת גרמנית, 
ובן לימי שביו בידי הגרמנים עד שהצליח להגיע להוף ברא־ 
זיל ולהמשיך משם בדרכו לאה״ב. — בספרו "איבער אמערי־ 
קע" ("על־פני אמריקה"). שנתפרסם ב 1918 , סוקר הי׳ את 
מסעותיו באמריקה הצפונית. בץ השאר הוא נותן את דעתו 
על בעיות־ההסתגלות, שמתלבטים בהן המוני המהגרים, וב־ 
יחוד כואב הוא את כאבם של הפועלים היהודיים, העובדים 
עבודה מפרכת ב״סדנות־הןזע" בניו־יורק, ושל הרוכלים 
היהודיים, האנוסים לכתת את רגליהם, כשצרורותיהם על 
שכמם, ביישובים נידחים בדרום ובמערב, כדי להשתכר 
לפרנסתם. הי׳ סבור, שעתידה אמריקה להטביע את חותמה 
על אירופה; ובמה שנוגע ליהודים — אפשר. יבוא יום, שבו 
תקום יהדות צרופה תחת שסי אמריקה, אך לפי שעה 
ידם של הורסי־היהרות היא בה על העליונה. — ב 4 שנות 
שהייתו באמריקה חיבר הי׳ את המחזות: "א לעבן פאר א 
לעבף (״חיים תחת חיים״), 1915 , "גרינע פעלדער" (,,שדות 
ירוקים״). 1916 , ו״אין שאסן פון דורות" ("בצל הדורות"), 
1917 . — מ 1918 ואילך הציג מוריס שווארץ בתיאטרון שלו 
את מחזותיו של הי׳ בהצלחה מרובה. 

ב 1920 — לאחר נישואיו עם המשוררת אסתר שומיא־ 
טשר — ערך הי׳ בלוויתה מסע מסביב לעולם, שנמשך עד 
1922 ושבעקבותיו נכתב ספרו "אדום דער וועלט" ("מסביב 
לעולם"). בתיאורי חוויותיו באיי הים הדרומי, ניו־זילאנד, 
אוסטראליה ואפריקה הדרומית ניכרת חיבה מרובה לבני 
השבטים הפרימיטיוויים באיזורים אלה, ההולכים ונשמדים 
במאבקם עם האדם הלבן ותדבותו. ללבו של הי׳ קרובים יותר 
ה״פראים", בעלי החיוך התמים, מפקידי־השלטון, בעלי- 
המטעים והמיסיונרים, שכולם בטוחים ביטחון גמור בעליו¬ 
נותם הלאומית, החברותית והדתית. בכל מקום, שאליו מגיע 
הי', מבקש הוא מתיישבים יהודיים! ואמנם עולה בידו לגלו¬ 
תם בפינות־תבל נידחות ביותר; והוא נוכח לדעת, שגם 
אחים־למוצא מוזרים ובודדים אלה נכספים באשר הם שם 
לחברה יהודית, 

ב 1925 יצא הי׳ שוב למסע בעולם, שהפעם נמשך חמש 
שנים. את רשמי ביקורו בא״י ( 1927 ) תיאר בספרו "ארץ 
ישראל״ ( 1929 ), שבו גילה יחס לבבי אל החלוצים, המבק¬ 
שים לסלול דרך־חיים חדשה בקיבוציהם מחוך קשיים עצו¬ 
מים. — רשמיו מהודו, שבה נפגש עם גאנדה׳ ועם טאגור 
ובה בילה חדשים הרבה על גבול טיבט, למרגלות הדי ההימא־ 
לאיה. סוכמו בספרו ״אינדיע״, 1929 (תורגם לעברית ע״י 
א. צ. גרינברג בשם ״הודו", 1931 ). — רשימותיו על יאפאן 
וסין עדייו שמורות בכ״י בארכיון של "המכון היידי המדעי" 
(ייוו״א) בניו־יורק. 

ב 1930 השתקע הי׳ בניו־יורק, שבה כתב את הטראגדיה 
על חיי שאול בשם "דער ערשטער מלך אין ישראל" (,,המלך 
הראשון בישראל״), 1934 , את הרומאנים "רויטע פעלדער" 
(״שדות אדומים״), 1935 , ו״בבל״ ( 1942 ) ואת חיבורו "מא־ 
נאלאגן״ (״מונולוגים״), 1939 . מ 1940 עד פטירתו ישב בלום־ 
אנג׳לס, 


26 מחזות יידיים של הי׳ יצאו במקובץ, ב 5 כרכים, ב 1916 . 
אחר פותו ראו אוד 5 כרכים מתוך המהדורה המתוכננת של 
כל כתביו ( 1951 ) ; השאר — ובכלל זה הרבה כתבי־יד — 
עדיין מצפה לכינוס ולפירסום. — הי׳ תירגם ליידית קובץ 
סיפורים של ל. טולסטוי. — כמה מיצירותיו של הי־ ניתר־ 
גמו לרוסית, גרמנית ואנגלית, וכסה מחזות משלו אף הוצגו 
על הבמה האנגלית. — שבעה ממחזותיו, שנכתבו במקורם 
עברית או תורגמו לעברית ע׳׳י המחבר, כונסו בספרים 
״דרמות״ (תרפ״ב) ו״מחזות״ (תרפ״ג). — מחזותיו "ילדי 
השדה״ ו״בנות הנפח״ הוצגו בשנות ה 30 וה 40 על־ידי 
"הבימה". 

בתקופה הראשונה של פעולתו הספרותית, שבה הושפע 
הי' מפרץ וביאליק, שאף לסינתזה של נאטוראליזם וסימבו־ 
ליזם, אך במרוצת־הזמן נעשה נטודאליסטן. אמנם גם סיפוריו 
הראליסשיים ביותר כתובים בנעימה לירית־אידילית. במח¬ 
זותיו מתגלה הי׳ כאמן הדיאלוג הטבעי וכמעצב דמויות 
של גיבורים וגיבורות בלשון תמציתית ביותר. ספרי־המסעות 
שלו נמנים עם מיטב היצירות מסוג זה ביידית. להי׳ נתייחד 
מקום חשוב בתוך קבוצת הסופרים היידיים שלאחר התקופה 
הקלאסית, שהיו מושרשים בקרקע המסורת היהודית וסיגלו 
לעצמם את הצורות והחידושים של הספרויות האירופיות 
ללא התבטלות פנימית בפניהן. 

ח. נ. ביאליק, דברים שבעל־פה. תרצ״ה, 11 , רי״ב; י. ח. 
בדני. כל בחני, תר״ץ. וזז׳י, 73-71 ! מ. חזקוני וס. ההם, 
בצריו צוצא [תשי״ד], 196-195 ! י. טברסקי, תו שין סיוז 
(שנחי! ״דבר״), תש״י. 419-416 ! ז, שביאור. ח. 1 . ביאליק 
ובני־דורו, 1958 , 338-336 ! ז. רייזען, לעקסיקאן פון דער 
׳יוישער ליטעראטור, פדעסע און פילאלאגיע, 1928,1 , 839 - 
847 ; פרץ הידשבייז (צו זיין 60 סטן נעבורטפטאג), 1941 . 

ם. ל. 

היךשנ 3 רג, שמואל - . 8 - ( 1865 , דרו- 

הוביץ׳[?] — 1908 , ירושלים). צייר יהודי. הי׳, 

שהיה בנו בבורו של אורג עני, בילה את שנות ילדותו 
ונעוריו בלודז׳. כאן למד בבי״ס למלאכה. ב 1883/5 למד 
בתנאי־מחסור באקאדמיה לאמנות בקראקוב, וב 1885/9 בזו 
של מינכן, שבה סיים את חוק-לימודיו. בשני בתי־האולפן 
הללו הושפע מן הסיגנון האקאדמי־הרומאנטי, שהטביע את 
חותמו על דרך יצירתו בעתיד. בשתי תמונותיו הראשונות, 
״הישיבה״ ( 1887/8 ) ו״אוריאל אקוסטה ושפינוזה", כבר 
מסתמנים נושאי יצירותיו של הי': ההווי היהודי במזרח- 
אירופה מזה ונושאים היסטוריים יהודיים בעלי משמעות 
סמלית מזה. התמונה "הישיבה", חדורת התוגה הרומאנטית־ 
הפיוטית, הוצגה ב 1889 בתערובה העולמית בפאריס וזכתה 
במדאליית־כסף. ב 1889/91 ישב הי׳ בפאריס, ויש רואים 
ביצירתו מתקופות מאוחדות יותר סימני־השפעה של האמנים 
הצרפתיים בני־זמנו, כגון קורבה (ע״ע). ב 1891 חזר הי׳ 
והשתקע בלודז׳. בתקופת־חייו זו צייד הי׳ את הנודעות 
שבתמונותיו על נושאי הגלות: ״בית־העלמץ״ ( 1891 ), 
״היהודי הנצחי״ ( 1900 , בית־הנכות הלאומי "בצלאל", 
ירושלים) ויצירת־המופת שלו ״גלות״ ( 1904 ; ראה כדך י', 
עס׳ 815/6 ). בתמונות אלו, שבהן קנה הי׳ את עולמו כמגלם 
הטראגיקה של הגלות באמנות, ניכרת, בין השאר, השפעת 
הציור ההיסטורי של אמני רוסיה מן המחצה השניה של 
המאה ה 19 . תמונתו ״עונג־שבת״ ( 1894 ) זכתה בפרס ראשון 
בתערוכות בווארשה ובקראקוב. מאז הוצגו תמונותיו של 
הי׳ בתערוכות חשובות במינכן, ברלין ופאריס. ב 1898/9 
עשה הי׳ באיטליה וצייר במה מנופיה ודמויותיה (ג 1 ! 1 זג 1 י 1 



391 


הירשנברג, שמואל—הידשנזון 


392 



׳ע. היר׳מנכר;: הי׳שינה, 1877/8 


!!!תבזס, "הכובסות מאנסיקולי", ועוד). ב 1907 עלה הי׳ לא״י 
כדי לשמש. לסי הזמנתו של בורים שץ (ע״ע) מורה ב״בצל־ 
אל" (ע״ע). בא״י צייר הי׳ סידרת דיוקנאות של יהודים 
מבני עדוח־המזרח ושל ערבים, וכן קטעי הווי ונ(ף, כמה 
מהם בסקיצות מוקדמות ליצירות שלא הושלמו. יצירות אלו 
מעידות על כושר הסתגלותו של הי׳ לנוף הארצישראלי 
שטוף־השמש־והאור. ועל ההשפעה, שהשפיעו עליו ניצני 
החיים החדשים, שמצא בא״י. לוה,־צבעיו מתבהר והולך, 
ושוב אין למצוא בתמונותיו את הגונים האפורים ואת 
האווירה המלאנכולית המציינים את תמונות־הגלות שלו. אך 
לא היו אלה אלא סימני התחדשות, שנקפדו באבם. הי׳, 
שעלה לארץ חולה ותשוש, אחר שנות־מחסור מרובות, מת 
לאתר שישב בה אך שנה אחת. 

למרות המיגבלות האסתטיות שביצירתו, היה הי׳ מגדולי 
הציירים, שקמו לאמנות היהודית בדורות האחרונים. ציורו 
הוא — כדרך הציור הרומאנטי — ציור־עלילה גדוש פאתוס 
תאטראלי, שאמצעי־הביטוי שלו הם לא תמיד פלאסטיים 
טהורים; אך בציוריו על נושאים לא־יהודיים כבר ניכרת 
השפעת האימפרסיוניזם — אפשר. בנוסחו הרוסי. כן צייר 
הי' ציורים דקוראטיוויים־אלגוריים, שהם מושפעים מציירי 
הרומאנטיקה הגרמנית; לודויג פון הופמן ואחרים. 

תמונותיו של הי' מצויות באספים ובמוזיאונים בפולניה, 
גרמניה, אנגליה וישראל (בית-הנכוח -בצלאל" וה״סשכן 
לאמנות" בעין־חרוד), ועוד. 

י. ליהסענשסיין, שמואל הירשעננערג, 1928 ; - 6 ומ' 11 ו 1 יר 
, 1924 ./> 011 ^ 14x1 ,־ 1:61 ; 1361 

,( 1904 ) 7 \ 1 ,*/ 6 '׳מ £ח: 1 0:1 ח 1 , 53111061 . 13 ; 142-143 .^^^ X 
. 129-148 ,( 1912 ) ^ X1 .*>ז<-. 13 .£ ; 665-674 

א. רו. 


היךשנו 1 ן, שם המשפחה של שלושה רבנים, אב ובניו, 
שהיו מראשוני הישוב החדש בא״י. 

( 1 ) יעקב־מרדכי הי׳ ( 1821 , פינסק — 1888 , ירו¬ 
שלים), רב ומנחל־ישיבה. הי׳ למד בישיבות של ליטה ורוסיה 
הלבנה ושימש כרב בכמה קהילות. ב 1848 עלה לא״י, התיישב 
תחילה בצפת ואח״ב בירושלים, ובשתי הערים ניהל ישיבות. 
היה קשור בתנועת "ישוב ארץ־ישראל" מייסודם של הרבנים 
צבי קלישר (ע״ע) ואליהו גוטמכר (ע״ע). 

( 2 ) ה יי ם הי' ( 1855 , צפת— 1935 , הובוקן, ניו־ג׳רזי), 

בנו של( 1 ). ב 1864 עבר עם אביו לירושלים. נוסף על עיסוקו 
בלימודים תורנים. השתלם בלימודי־חול. משום כך נרדף ע״י 
הקנאים. שגילו בו סימני־כפירה. הי׳ היה גם עסקן ציוני. נתן 
יד לאליעזר בן־יהודה (ע״ע) בפעולתו להחייאת הדיבור 
העברי והיה ממייסדי חברת .,שפה ברורה" בירושלים. בשנות 
1885/8 ערך והוציא ירחון לחכמת־ישראל בשם "המסדרונה". 
ב 1892/3 הוציא בירושלים — יתד עם אשתו חוה ועם אחיו 
יצחק (ע״ע) — עיתון יידי בשם "בית־יעקב" (כתוספת 
ל״הצבי״ של בן־יהודה). ב 1904 עבר לאה״ב ונתמנה כרב 
לארבע הקהילות של הובוקן (ניו־ג׳רזי). הי׳ היבר ספרים 
הרבה בתחומים שונים של מקצועות־היהדות: ביניהם: 
"עטרת־חכסים" (על היחס בין דעותיהם של חוקרי־הטבע 
לתפיסת האגדה התלמודית—ירושלים, 1874 ) 1 "ימים מקדם" 
(על הכרונולוגיה המקראית—ירושלים, 1908 ): ,.מלכי בקודש" 
(ו׳ חלקים, על ההנהגה המדינית בארץ־ד,יהודים לפי התורה — 
סט. ליאיס, 1919 — 1928 ), ועוד. 

3 ) יצחק הי' ( 1845 , פינסק — 1896 , לונדון), רב 
וחוקר! בנו של ( 1 ). הי', שהתהנך בילדותו בצפת ובבגרותו 
למד בישיבות שונות באירופה, התיישב בירושלים ונעשה 





393 


הירשנזון—הכהן, מרדכי נן הלל 


394 


אחר מות אביו מנהלה של הישיבה, שאביו עמד בראשה. 
השתתף ב״הצבי" של אליעזר בן־יהודה (ע״ע) והיה חתום 
כעורכו האחראי של עיתון זה. אף הוא. כאחיו חיים (ר׳ 
למעלה, 2 ), נרדף ע״י הקנאים. שני האחים הוציאו וערכו 
ב 1892/3 את העיתון היידי "בית־יעקב". הי׳ חקר את גירסות 
התלמוד ע״פ כתבי־יד עתיקים ופירסם מאמרים על נושאים 
תלמודיים. כן הוציא. ע״פ כ״י עתיקים, חיבורים שונים. 
ובכללם חידושי הר״ו למס' מגילה ( 1883 ) ו״בית הבחירה" 
להמאירי על מס׳ יומא ( 1884 ). הי׳ עבר ללונדון והוציא 
כאן ב 1896 שבועון ברוח ציונית־דתית בשם "תחית־ישראל". 
נ. סוקולוב. ספר זכרת. 35 ואילך! י. ם. זלקינד, ב״העולם", 
תר״ם. גליון 46 ! י. ד. אייזנשטיין, אוצר זכרובות, 1929 . 

עמי 334-329 : א. ר. מלאכי, העתונוח הירושלמית, לוח א״י, 
1911 , עם׳ 135-6 : א־ר, נקרולוג על חיי□ ה , . .הדואר", 9 וא 
(תרצ״ה), גליו! ל״ז: י. לווינסוו, הרב חיים הי, הדואר 9 וא 
(תרצ״ו), גליון ל״ת: ח. סשרנוביץ (רב צעיר), תורת חיים, 
ספר השבה של הסתדרות בני ארץ ישראל באמריקה, 9 
(תרצ״ו), 15-13 . 

צ. ק. 

ה/רעפל!, א 1 ט 1 — 6111 ) €11 .:׳!! 01:01 — ( 1843 , קניגס־ 
ברג — 1922 , ברלין), היסטוריון ואפיגראפיקן 
לאטיני! יהודי מומר. הי׳ היה תלמידו ואח״ב חברו הקרוב 
לעבודה של תאודור מומזן (ע״ע). היה פרופסור להיסטוריה 
עתיקה באוניברסיטה של פראג מ 1872 , באוניברסיטה של 
וינה מ 1876 ובזו של ברלין מ 1885 עד 1917 . הי׳ השתתף 
בעריכת אוסף הכתובות מתקופת האימפריה הרומית ( 95 קז 00 
£311:13111111 תז 111 ו<זו 1 ק 1 ז 50 ת 1 ) מייסודו של מומזן. מאוסף זה 
ערך הי׳ את הנרד ה 12 : "גאליד, הנארבונית״(-ז 2 א 031112 
515 ח 0 ת 0 כ 1 ), 1888 , סייע למומזן בעריבת הברד השלישי — 
כתובות הפרובינציות של הדאנובה וארצות־המזדח של 
האימפריה הרוסית (בכללו מצרים וקירנאיקח), והוציא, 
בשיתוף עם מלומדים אחרים, את הכרך ה 5:13 מת 110 ק״ 8£ ת 1 
■>ו:חו ור.. 1 ומנר 131 ח 3 ווו־ו 00 04 0311131:1111 1 ח 111 זז ( 1899 — 
1943 ). עבודתו החשובה ביותר היא הספר 113150111011011 010 
011311 ( 01610 ) 26 1115 ת 10 ו 0311 < 851 ת 11 ז 701:931 \ ("פקידי־המינהל 
הקיסריים עד דיוקלטיינוס״), 1877 . אוסף מחקריו הקטנים 
יצא בכרך גדול בשם ״כתבים קטנים״ (ג 61 ז) 1 זו 801 15.10100 ) , 
1913 . 

היףשפלד. הרטףג - 0111 ) 9115011 18 ׳״ 1 זנ 1 < - ( 1854 , 
טוריו, פולניה — 1934 , לונדון), חוקר בספרות־ 

ישראל ביה״ב ובספרות הערבית. למד באוניברסיטות של 
ברלין ופאריס. ב 1889 הגיע לאנגליה. כאן לימד תחילה 
ב״מונטיפיורי קולג" בעיר ראמזגיט, ואח״ב ב- 001 ' 10195 
1080 , ביה״מ לרבנים, בלונדון, כן כיהן כמורה ללשונות 
מזרחיות ב״יוניברסיטי קולג'" של אוניברסיטת לונדון, ול¬ 
אותו מוסד גם הוריש את ספרייתו (הושמדה במה״ע 11 ). 
הי׳ הקדיש את פעולתו המדעית הענפה בעיקר לחשיפת 
הקשרים שבין התרבות הערבית והתרבות היהודית, ולחקר 
הספרות הערבית של היהודים. מפעליו העיקריים היו: 
א) תרומתו להבנת הקוראן. בעיקר מתוך השוואה עם מקורות 
מדרשיים ( 3 ספרים. 1878 . 1902.1886 ): ב) מהדורה מדעית 
של ספר הכוזרי ליהודה תלוי במקור הערבי ובתרגום העב¬ 
רי של יהודה ן׳ תבור ( 1887 ), וכן תירגום הספר לגרמנית 
( 1885 ) ולאנגלית ( 1905 ) 1 ג) פירסום (מ 1903 ואילך) של 
קטעים הרבה בערבית-יהודית מתוד הגניזה. 
היךי 8 ק*, ?בי — פינויו הספרותי של צבי הירש כהן — 
( 1886 , צ׳אשניק, פלד ויטבסק, רוסיה הלבנה — 1938 . 


נידיורק), מספר ומסאי יידי. הי', שבנערותו קיבל חינוך 
מסרתי, השתלם בבגרותו בלימודים חיצונים כאכסטרן. מ 1905 
ואילך הירבה לנדוד בארצות שונות (וביו השאר ביקר באמ¬ 
ריקה ובא״י). ב 1925 השתקע בניו־יורק. ב 1910 פירסם 
בקבצי־״יידיש" של י. ל. פרץ את הרומאן הראשון שלו, 
"צוויי וועלטן" ("שני עולמות"), שבו תיאר את העיירה 
היהודית ברוסיה הלבנה בתחילת המאה ה 20 . משאר סיפוריו: 
״ניט הינטער א פלויט״ (״לא מאחורי הגדר״. 1919 ) ורופאו 
ביוגראפי על אחד־העם, שנדפס בהמשכים ב״טאג" הניו־ 
יורקי ( 1933 ). הי' כתב גם מסות פובליציסטיות־למחצה וכן 
מאמרי־ביקורח ותיאורי־מסע בארצות שונות, וא״י בכללן. 
מפותיו ומאמריו כונסו בחלקם בספריו "פון דערווייטנס" 
(״מרחוק״, 1918 ) ו״אונטער אייו דאך" ("תחת גג אחד"), 
על סופרים ואישי־ציבור יהודיים ורוסיים ( 1931 ). אחדים 
מסיפוריו ומפסותיו נתפרסמו גם בתרגום עברי (ב״העולם". 
"עין הקורא", ועוד). יצירתו הסיפורית של הי׳ היא ו־אליס- 
טית, נעדרת מעוף. חדורה מרירות ומצטיינת בחריפות־ 
הביטוי. כשם שהי׳ היה רוב ימיו נע ונד בעולם, כך גם נע 
ונד בדעותיו ובהשקפותיו: בזמנים שונים היה סוציאליסט, 
ציוני, פולקיסט, אנארכיסט וקומוניסט. בשלוש שנות־חייו 
האחרונות היה חבר המערכת של כתב־העת היידי הקומוניסטי 
"מארגען־פרייהייט" בניו־יורק. 

ז. רייזען, לעקכיקאן פון דער יידישער ליטעראפור. 1 , 1928 . 

עסי 852-850 : נ. גורן. דמויות בספרותנו, 1953 , עמי 84 86 . 

:. א. 

הכה, אמיל — 1-120113 £0111 — ( 1872 — 1945 ), משפטן 
ומדינאי צ׳כי. הכה נכנם בצעירותו לשירות המשפטי 
בארצו, וכשהוקמה ב 1918 הרפובליקה הצ׳כוסלובאקית נת¬ 
מנה שופט בבית־המשפט העליון למינהל־המדינה. ב 1925 
נעשה נשיאו של בית־משפט זה, ובסתיו 1938 , אחר התפטרותו 
של בנש (ע״ע), נבחר כנשיאה של צ׳כוסלובקיה (ע״ע). 
ב 14.3.1939 נקרא על־ידי היטלר לברלין והוכרח להסכים 
לדרישתו של הדיקטאטור, שבוהמיה ומויראוויה יועמדו תחת 
״חסותה״ — ובפועל: תחת מרותה — של גרמניה. כשנכנס 
הצבא הסובייטי לפראג (מאי 1945 ) נאסר הכה, וסמוך לכך 
( 1.6.1945 ) מת בכלא. 

הכהו, מרדכי כן הלל ( 1856 , מוהילב על הדנייפר 
[רוסיה הלבנה] — 1936 , ירושלים), סופר עבדי 
ועסקן ציוני. מגיל 18 פירסם כתבות, מאסרים ותרגומים 
בכתבי־העת העבריים, תחילה ב״הלבנוך ואח״כ ב״הצפירה" 
וב״הקול". ד,כ׳ הושפע מהשקפותיו הלאומיות של פרץ 
סמולנסקין (ע״ע), ומ 1876 נמנה עם עוזריו הקבועים של 
"השחר" (ע״ע), שבו פירסם (ב 1878/79 ) מאמר גדול בשם 
"דור הולך ודור בא". במאמר זה, שעשה בשעתו רושם, 
מתה ד,כ' ביקורת חריפה על תנועת-ההשכלה, שגרסה, לדעתו, 
למשבר רוחני מסוכן בקרב הנוער היהודי באירופה המז¬ 
רחית. כן עורר הדים מאמרו ב״המליץ״, 1879 : "אוכלי לחם 
העצבים". שהוקדש לתיאור מצבם הכלכלי הירוד של יהודי 
רוסיה. ב 1878 עבר לפטרבורג. שבה המשיך בפעולתו הפוב¬ 
ליציסטית : בין השאר השתתף בקביעות בבתבי-העת היהו־ 
דיים־רוסיים ״ראזסוויט״ ( 1880 : סקירה מקפת על "החקלאים 
היהודיים ברוסיה החדשה") ו״רוסקי יוורי". כשנתעוררה 
תנועת חיבת־ציון ב 1881 , אהר ה״סופות בנגב", היה הב׳ 



395 


הכהן, סרדבי כן הלל — הכהן,שלום 


396 


מן הראשונים שנספחו עליה. וביוני אותה שנה פירסם 
ב״המגיד״ את מאמרו,.קומו ונעלה ציון!״, הראשון בסידרת 
מאמריו בשאלות חיבת־ציון. ב 1886 נדפס מאמרו "פרץ בן 
משה סמולנסקין, זמנו וספריו", שבו ניתנה לראשונה סקירה 
מקפת — מנקודת־ 
מבס יהודית לאו¬ 
מית — על פעולתו, 
השקפותיו ואישיותו 
של סמולנסקין. בסוף 
1889 ביקר בא״י, ואת 
רשמי ביקורו זה סיכם 
במאמרו "על אדמת 
ישראל", שנתפרסם 
ב״המליץ" של אותה 
שנה. בשנת 1891 
יסד הב׳ בעיר־מולד־ 
תו מוהילב שתי אגו¬ 
דות ליישוב א״י. וב¬ 
שליחותו ביקר באו¬ 
תה שנה פעם שניה 
בארץ, דו״ח ממסע זה 
נמסר במאמרו "נחלה מבוהלת" (נתפרסם ב״לוח אחיאסף", ט׳ 
[ 1901 ] וי״א [ 1903 ]), שכלל ביקורת על פעולתם ההתיישבו¬ 
תית של חובבי־ציון ועל בא־נותם באותו זמן בא״י — זאב 
טיומקין. — הב׳ שימש ציר בקונגרס הציוני הראשון, והיה 
הראשון, שהשמיע בו נאום עברי. ב 1907 השתקע בא״י, שבה 
הירבה לפעול בתהומי הכלכלה והתרבות: היה ממייסדי 
תל־אביב, ממארגני חקואופראציה האשראית, מיוזמי אגודת 
הסופרים העברים, ממייסדי הירחון לבני־הנעורים "סולדת", 
ולאחר מכן גם מעורכיו, ועוד. — למאמריו הפובליציסטיים 
של הב׳ אפיינית הגישה המעשית לשאלות־החיים, וכבר 
בימי חיבת־ציון היה מן המועטים, שתבעו את ביסוסה של 
התנועה הלאומית על יסודות כלכליים מוצקים. לציון מיוחד 
ראויה מסתו "ישראל וארצו בחזון הסיפורים" (השלוח", כר- 
כים ב׳. 1 ", י״א) — על חזון שיבת־ציון בסיפורי ססולנסקין, 
ג׳ורג׳ אליוט, דיזראלי ובהרב -, וכן נודעת חשיבות 
היסטוירית־תרבותית לספרי זכרונותיו ויומניו. הב׳ כתב גם 
סיפורים, — מספריו העבריים: "מערב עד ערב", אוסף מאמ¬ 
רים׳ זכרונות וסיפורים ( 2 כרכים, וילנה, 1904 ): "כבר", פרקי 
זכרונות (וארשה, 1923 ): ״עולמי״, זכרונות ( 5 ספרים, ירד 
שלים, 1927 — 1929 ) : "מלחמת העמים", יומו מזמן מלחמת- 
העולם 1 ( 5 ספרים, שם, 1921 — 1942 ): "חיים נחמן ביאליק, 
המגמה והסביבה בשירתו״(שם. 1933 ): "בסבכי היער ועוד 
סיפורים" (תל־אביב, 1934 ) : "ספר שמות". רשימות על סו¬ 
פרים עבריים ועסקנים ציוניים (ירושלים, 1938 ). — הב׳ 
השתתף גם בעיתונות היידית (מבחר כתביו היידיים כונס 
בקובץ ״איו מאמע לשון״, וילנה, 1935 ), כמו־כן פירסם 
מאמרים ברוסית, שאחדים מהם אף יצאו בחוברות מיוחדות. 
בכללם ״ירושלים והאיזור שלה״ (פסרבורג, 1909 ) ו״על 
המאזן המסחרי של נמל יפו״ (שם, 1913 ). — כשמלאו 50 
ו 60 שנה לעבודתו הספרותית יצאו לכבודו בירושלים שני 
קבצים: "מבוקר עד ערב" (תרפ״ה) ו״ספר יובל" (תרצ״ב), 
שכוללים גם חומר ביו־ביבליוגראפי עליו. 

ב. א, 


ה 5 הן, ׳שלום ( 1772 , מז׳ריץ׳]פולניה] — 1845 , האמבורג), 
סופר עברי. כבר בימי עלומיו בא לכלל הכרה, 

שהיהודי אינו יכול עוד לצאת ידי חובתו לעצמו ולעמו 
בלימוד התורה שבכתב ושבעל־פח בלבד, אך מצווה הוא גם 
לקנות את דעת העולם, שבתוכו הוא חי. בהתאם לכך שקד 
בצעירותו על לימוד הלשון הגרמנית ועל קריאת הספרות 
העברית החדשה, וביחוד על "המאסף" (ע״ע), שנראה לו 
ככתב־עת מותאם למופת לתכליתו, שהיא: חידוש פני היהדות 
ברוה־הזמן. במז׳ריץ׳ חיבר את ספרו הראשון, "משלי אגור" 
( 1799 ) — קובץ של משלים מוסריים בחרוזים, בצירוף 
תרגום גרמני, שנועד, כהודאת מחברו, להרגיל את ילדי־ 
ישראל ללשון עברית קלה וברורה. הספר נדפס בברלין, 
שאליה הגיע ש״ה ב 1799 , ולאחר שחיה קצרה בה כתב אגרת 
ליצחק איכל (ע״ע), המשמשת מעיו ציון־דרך לעבודתו הספ¬ 
רותית של ש״ה בעתיד. המשורר הצעיר והנלהב מפולניה 
נחרד עד עמקי־נפשו למראה ירידתה המפתעת של הלשון 
העברית במרכזה של תנועת ההשכלה היהודית דוקה: והוא 
פונה בקריאה נרגשת לעורכו של "המאסף", שהוצאתו נפ¬ 
סקה כשנתיים קודם לכן, שיעשה מאמץ לחידושה של אותה 
בימה לשם תקנת המצב. בתשובתו קובע איכל, שמלבו כבר 
נכרתה האמונה באפשרות תחייתה של הספרות העברית 
בגרמניה: אך ש״ה לא השלים עם גזד־דין זה, כפי שנראה 
להלן. — בברלין התפרנס ש״ה מהוראת דת־ישראל והלשון 
העברית בבית־הספר "חינוך נערים" וממתן שיעורים פרטיים 
לבני־העשירים. ב 1802 יצא ספרו "תורת לשון עברית", שהוא 
עיבוד גרמני של "תלמוד לשון עברי" לי. ל. בן־זאב (ע״ע). 
בברלין נקשרו קשרי־ידידות ביו ש״ה לביו נ. ה. וייזל: 
ואפיינית היא העובדה, שערב יציאתו להאמבורג השמיע 
הסופר הישיש דברי-ארגעה באזני מעריציו, שלא יחששו 
לגורלה של הלשון העברית בבירה, שהרי, למזלה, נשאר 
בה ש״ה. 

ב 1807 הוציא שי״ ה ספר־שירים חדש — אף הוא בלוויית 
תרגום גרמני — בשם "מטעי קדם על אומת צפון", הספר 
כולל שלושה חלקים: א) "הצלת אבדם באור כשדים". 
ב) "סזסורים חדשים מקורות חיי דוד": וג) "מעשה נב(ת 
היזרעאלי". בחלק א' מתוארים תחילה חייו המאושרים של 
אבדם הרועה בחיק הטבע, ולאחר מכן המשבר שהתחולל 
בנפשו: מרגיש הוא בסתירה שבין אמונת־אבוחיו התמימה 
לביו תביעת התבונה, השוללת כל כוח אלוהי מן האלילים 
והכופה את האדם להאמין באל יחיד בלבד. הוא מתגבר על 
רחשי אהבתו להוריו ועל פחדו מפני איבתם ונקמתם של 
בני-דורו ומחליט לנתץ את כל פסילי אביו. באומץ־לב רב 
ובפאתוס מוסרי סגן הוא על אסיתו, גם לאחר מתן הפקודה 
להשליכו לכבשן־האש, והוא דוחה בחריפות את ההצעה 
להביע חרטה על מעשהו, כדי להציל את חייו. הודות 
להתערבותו של האלוהים סוכלה מזימתם של אויבי אברם, 
ובסופו של דבר מודים עובדי־האלילים בטעותם ומקבלים 
את האמונה באחדות הבורא. — בחלק ב׳ באים על ביטוים 
הנמרץ האידיאלים המשכיליים של ש״ה; אהבת המלאכה. 
הגינות ביחסים בין אדם לחברו, נאמנות לידידים, ובעיקר 
העדפת החיים הפשוטים והכשרים של עובד־האדמה, השמח 
בחלקו בחוג משפחתו, על חיי־המותרות של המלכים, שכל 
ימיהם חולפים בבהלה ובחששות לחתירות והתנקשויות של 
שונאים ומקנאים בגדולתם וברכושם. — בחלק ג׳ מוטעמים 





397 


הכהן, שלוט 


398 


יתרונותיו של הממשל הראוי לשמו, המבוסם על עקרונות 
הצדק והדואג לטובתו של העם, ללא הבדל מעמד. אין שום 
רשות — מוטעם שם — למלכים לנצל את מעמדם לתועלתם 
האישית, בניגוד לכללי היושר ולצרכי המדינה, שאם לא 
כן — יתערער גם 
שלטונם: בהשפעת 
הדוגמה הרעה של 
המלך יתפרע העם 
כולו. גם בחלק זה 
מפליג ש״ה — בפי 
נבות היזרעאלי — 

בשבחם של עובדי- 
האדמה ההרוצים וה¬ 
ישרים, הרואים בר¬ 
לה ואושר בעמלם, 

לעומת השליטים וה¬ 
תקיפים, שקנאתם 
מדריכה את מנוחתם 
ומעבירה אותם על 
דעתם. 

לאחר תקופת־ 

הכנה ממושכת עלה בידי ש״ה, בסיועה של "חברת אוהבי 
לשון עברית״, להגשים את חלומו מאז, והוא — חידוש הו¬ 
צאתו של "הסאםף" (ע״ע). ש״ה ערך והוציא אותו מ 1809 
עד 1811 . 

ב 1812 פירסם ש״ה את מחזהו האלגורי "עמל ותרצה", 
שהוא, לדבריו, חיקוי והמשך ל.,לישרים תהילה" של מ. ח 
לוצאטו. בהקדמת־ לספר מובעת אמונתו העמוקה של מחברי, 
שייסוריה,ם של העמלים הישרים והצלחותיהם של ד,ולכי־ 
הבטל בני־חלוף הם, כי יש דין ויש ויין בעולם, וסופו של 
הצדק לנצח. בדמויותיהם של הגיבורים השליליים מופגנות 
ד,קלקלות בחברה האנושית, שהן: התרמית, הבטלה, הניצול, 
הלהיטות אחר מותרות, החנופה, הצביעות, הרברבנות והבע¬ 
רות, לעומת זה מייצגים הגיבורים החיוביים את המידות 
הטובות: היושר, החריצות, ההסתפקות במועט, הצניעות, 
הסבלנות וההשכלה. בספר הנדון, בהבדל מ״מטעי קדם על 
אדמת צפוף, אין האיכרים והרועים אנשים שמחים בחלקם 
דוקד,< אדרבא, הם אף מטיחים דברים קשים נגד סדרו של 
עולם, שהם קרבנותיו, וכן מביעים הם ספקות בעצם סיכויי 
השתלטותו של הצדק בחברה בזמן מן הזמנים. מתוך הכרעתו 
המנומקת של המלך "משפט" בסבסוד בין העמלים התמימים 
ובין הנוכלים והטפילים לטובתם של הראשונים, אפשר לעמוד 
על צורת־המשטר הנכספת של ש״ה, בחברה המתוקנת העתי¬ 
דה לקום לא יהיה זכר לעיוות־דין, למשוא-פנים ולאפליות 
מעמדיות. כל אזרח בה ייהנה במידה שווה סבטחון הנפש 
והרכוש; לא יוטלו מסים כבדים ולא ייערכו גיוסים לצבא, 
שכן דאגת השלטון תוקדש להבטחת שלום עם הארצות 
השכנות; העם לא יופקר לשרירות־לבו של המלך, אלא, 
להפך, זה האחרון יעמיד את עצמו באמונה, בהתאם לייעודו, 
לשירות העם. 

ב 1813 עזב ש״ה את גרמניה ושהה פרק־זמן קצר באמס־ 
טרדאם. מבאן עבר ללונדון, שבה ניסה — ללא הצלחה — 
להקים בית־ספר עברי. בעיר זו הדפים ב 1815 את הקאטכיזיס 
שלו "שרשי אמונה", בצירוף תרגום אנגלי מאת יהושע ואן־ 


אובן, שנועד להקנות לנוער היהודי את יסודות הדת. בספרו 
זה מטעים ש״ה, שהתורה שבכתב והתורה שבעל־פה נובעות 
ממקור אלוהי, ואין — ולעולם לא תהיה — לנו רשות לשנותן 
או לחדשן. כל יהודי חייב להאמין בביאת המשיח, שיקבץ את 
נדחי־ישדאל, ובשיבת המלכות לבית־דוד. אין כל סתירה בין 
האמונה בביאת־המשיח לבין חובת הנאמנות לשלטון החוקי 
בגולה: כל עוד לא בא הגואל — ייחשב לו, ליהודי, המלך 
שבארץ־מושבו כמלך־ישראל, ואילו המדינה, שבצילה הוא 
חוסה, לפי שעה, תהיה לו בבחינת ארץ־אבותיו. הכלל הגדול 
בתורה "ואהבת לרעך כמוך" חל על כל אדם, ללא הבדל 
מוצא ודת, פרט לעובדי־אלילים. כבסיס לאורח־חיים מוסרי 
צריכות לשמש עבודת־כפיים והסתפקות במועט. 

כשנכשלה תכניתו של ש״ה למצוא לו אחיזה באנגליה 
חזר לגרמניה ( 1816 או 1817 ) והשתקע בהאמבורג, שבה חי 
כשלוש שנים. היו אלה ימי המאבק הסוער בין המשכילים 
והחרדים בעקבות הקמת ר,.,היכל" הרפורמי בעיר זו. ש״ה 
כתב שיד חריף נגד "מייסדי הטעמפעל" (נתפרסם אחר 
פטירתו), שבו הוא מגנה את צביעותם של ה״מתקנים", 
כאנשים שנכרתו מלבם האמונה הדתית והרגש הלאומי וש־ 
היזקקותם לבית־הכנסת, ל״אוהל ה"׳, יש בה משום חילול־ 
קודש. כן יש ברשותנו עדויות, שש״ר, תירגם לגרמנית חלק 
מן "הפסקים" של הרבנים החרדים נגד תנועת הרפורמה, 
שכונסו בספר "אלה דברי הברית"(אלטונה תקע״ט). לעומת 
זה נמנע מהתערבות פומבית בפולמוס־ההיכל, ולא במקרה, 
כמובן, פסח על נושא זה גם בשנתון "ביכורי העתים", שהיה 
עורכו בשנות תקפ״א—תקפ״ג. — עמדתו השלילית הקיצו¬ 
נית לרפורמיים באה על ביטויה גם בשירו "מערכי לב", 
שנכתב ב 1825 ושאף הוא נדפס אחר מותו, הקובל בעיקר על 
הרחקת הלשון העברית מבית־התפילה — הלשון, שידיעתה 
והשימוש בה בפולחן הדתי הם סכר יחיד ומיוחד בפני 
נחשול ההתבזללות, המאיים על היהדות. 

ב 1820 הוזמן ש״ה ע״י אנטון שמיד לשמש כמגיה ראשי 
וכקריין של ספרי המחלקה העברית בבית־דפוסו בווינה. 
מאז ישב ש״ה בעיר זו, בהפסקות קצרות, כ 16 שנה, אחת 
מפעולותיו הראשונות בתפקידו החדש היתד, חיבור הספר 
״כתב יושר״ ( 1820 ), הכולל שלושה מדורות: א) חליפת- 
מכתבים בין בני משפחה אתת וידידיהם — שהיא בולה פרי 
דמיונו של ש״ה — המשקפת יפה את ההווי החברותי־תרבותי 
של שכבה מסויימת בציבור היהודי בתחילת המאה ה 19 
בגרמניה או באוסטריה, שכבה, שאנשיה כבר הריחו ריח 
השכלה, אד שומרים עדיין אמונים לאורח־החיים המסרתי; 
ב) קובץ של פרקי־ספרות ומכתבים נבחרים מאת סופרי- 
מופת עבריים; בכללם: ם. ח. לוצאטו, נ. ה. וייזל, י. האפרתי 
מטרופלוביץ, ש. פאפנהיים, ש. לויזון וש״ה עצמו; ג) צרור 
ביטויי־נימום בפגיות־בכתב לאנשים שונים, בהתאם למעמדם 
בחברה: דוגמות של כתובות על מצבות; נוסחי־שטרות 
נהוגים בישראל וכיו״ב. המדור הראשון וחלק מן המדור 
השלישי ניתנו גם בתרגום גרמני (באותיות עבריות). הספר 
"כתב יושר" זכה לצאת בכמה מהדורות, וחלק ניכר מן 
החומר הכלול בו אף הובלע באגרונים "מכתבי עברית" של 
י. בוש ומ. לטרים ו״מבתב משולש" של נ. ש. פייגנזון. על 
המקור ועל החיקויים לו נתחנכו דורות של לומדי עברית 
בישראל, שעדיין נזקקו ללשון זו אם במכתבי־מסחר ואם 






399 


הנהן, שלום — הנלאה 


400 


באגרות־ידידות. — ב 1821 יסד ש״ה את השנתון •בכורי 
העתים' (ע״ע), שהוציא וערך שלושה קבצים טסנו. 

ב 1834 יצא חיבורו הפיוטי הגדול של ש״ה •ניר דוד׳. 
המתאר את פרשת־חייו של דוד מלך ישראל. בדרך כלל אין 
המשורר סוטה בחיבור זה. הכולל 20 שירים, ממה שמסופר 
על דוד במקרא! אך בהבלטת פרקים מסויימים בתולדות 
גיבורו מתגלה צביונו המיוחד של ש״ה, כאחד מראשוני 
הרומאנטיקנים בספרות העברית. איך בכוונתו, כהודאתו, 
לשיר על עלילות־הגבורה של דוד, על מלחמותיו ונצחונותיו. 
הדמות הקרובה ללבו היא זו של דוד נעים זמירות ישראל, 
טהר הנפש וירא האלוהים, הנרדך ע״י אויביו והמתנה את 
גורלו בפני בוראו בפרקי תחלים. בבחירתו של דוד הרועה 
כמנהיגה של האומה רואה ש״ה סמל לאפיה הדמוקראטי של 
היהדות, שהרי סלך ספשוטי־העם לא יתנשא על נתיניו. 
נצחונו של דוד על גלית הוא נצחו! הרוח על החומר, ואף 
מלחמותיו באויביו אין מטרתן כיבושים ומעשי שוד ודיכוי 
לשמם, אלא שחרור משועבדים והגנה עליהם. בכסה מקומות 
בספר מתוארים ליקוייה של החברה העירונית, שאינה יודעת 
מעצורים מוסריים ברדיפתה אחר כבוד ותענוגות. לעומת 
מעלותיה של החברה הכפרית התמיסה, שבה אין האדם 
זאב לבן־מינו. 

ב 1836 עבר ש״ה להאמבורג, שבה ישב עד פסירתו. 
חיבורו הגדול האחרון הוא הספר •קורא הדורות", תולדות 
עם־יקוראל מימי מלכות בית חשמונאי ועד שנות ה 30 של 
המאה ה 19 . שרק חלקו הראשון — המסתיים בחורבן בית 
שגי — ראה אור ב 1838 , ואילו שאר שני חלקיו נשארו 
בכתב־יד. בחיבור ספרו הסתייע ש״ה, כהודאתו, בחומר 
העובדתי הבדוק בלבד שבמקורות העבריים והלועזיים, ובעי¬ 
קר בספרו הגרמני הגדול של י. מ. יוסט •תולדות הישראלים". 
אך במה שנוגע להארת התופעות ההיסטוריות חולק הוא 
לפעמים קרובות על עמדתו הביקרתית החפשית של יוסט, 
ביהוד במידה שסוטה היא מן המסורת של חכמי המשנה 
והתלמוד. במבוא ניתן — בין השאר — סיכום החלק השלישי 
של הספר. הדן בתקופת ההשכלה והאמאנציפאציה של היהו־ 
דים באירופה, ובכלל זה: בתרומותיהם של פופרים ואנשי- 
מרע בישראל לספרות העברית ולתרבות האנושית, ובעיקר — 
במלחמה בין המפלגות בישראל בקשר לתכנית הרפורמה 
הדתית — מלחמה, שהיתה שדיין בעיצומה גם בשעת 
פירפום הספר. 

ם. לסריס, מכתב להזכיר. בכורי העתים החדשים. 1845 , 
ע״ג-עי׳ז: י. קלוזנר, היססוריה של הכפרות העברית החדשה, 

1 . תר״ץ, 244 ־ 257 ! 0 . לחובר, ראשונים ואחרוניב, 1 , תרצ״ד. 
31-16 ! ר. פאהן, פרקי השכלת, תרצ״ז, 109-101 ! ח. נ. 
שפירא. תולדות הספרות העברית החדשה, ת״ש, 1407-301 
י. צ־נברג, די געשיכסע פון דער ליסעראסיר ביי יידן, 711 . 

ב , . 1943 . 246 ־ 252 . 312 . 7111 . א', 38-36 ! ר. סאתלד, דברי 
יסי ישראל, דורית אחרונים. 1 , בי, 1954 . 279-275 ! -תנ, 1 .. 1.1 
, 1938 ,/״״ס , ׳/׳/./ ■,!״,/׳ 77 הו 10 > 10 \ הס ז/׳״״׳ד/ /■׳ 520 .עו,|) 

. 121-134 
ש. ב. 

ה{ט, 3 ן — 1-160111 860 — (נו׳ 1893 . ניו־יורק), מספר 
ומחזאי יהודי־אמריקני. פעל כעיתונאי בשיקאגו 
מ 1910 עד 1923 , בהפסקה של שנות 1918/19 , שבהן שימש 
כתב־חוץ של עיתונו בברלין. נטייתו לכתיבת סיפורים 
דמיוניים נתבלטה לראשונה כשהסציא בשביל העיתון, שבו 
עבד, שפע של שערוריות ותגליות מעניינות, שלא אירעו 
מעולם. לאתר מכן פירסם רומאנים וסיפורים קצרים מברי¬ 
קים ומלאי ארוטיקה, וכן חיבר שירים ומחזות. הכט נמנה 


באותה תקופה על הקבוצה של הסופרים הבוהמיים "מנפצי־ 
האלילים", שנודעה כ״קבוצת שיקאגו". כשעזב את שיקאגו 
פנה לכתיבת תסריטים, ואת זמנו חילק בין ניו־יורק להוליווד. 
נסיונותיו כעיתונאי נתבטאו במחזה = 8 !? זתסז? 1116 
(״העמוד הראשון [של העיתון]״), 1928 , שחיבר יחד עם 
צ׳ארלז מק־ארתור, שהיה שותפו גם בחיבור מחזות ותסריטים 
אחרים. בקיאותו בחיי־הכרך מוצאת את ביטויה ב) 0 73163 
3 ז 66 זז$ 01.16380 (״סיפורים מרחובות שיקאגו"). 1924 , ב 1001 
01116380 ת 1 5 ת 00 תז 116 ^ (•אלף ימים ויום בשיקאגו"־), 
1922 , ■ב 6 ] 06 ׳זי 14617 ת 1 15 ו 100 ד! 6 ז£ל/ 1001 ("אלף ימים ויום 
בניו־יורק״), 1941 . בימי מלחמת־העולם 11 נתעוררה בו 
יהדותו: נתקשר (מ 1941 ) לוועדים הציבוריים השונים. שנו¬ 
צרו באה״ב ע״י פיטר ברגסון ונציגים אחרים של אצ״ל. 
כתב, הירצה ואסף תרופות לשם הצלת יהודי אירופה, אירגון 
עליית מעפילים ומתן סיוע ללוחמים בשלטון־המאנדאט. בין 
חיבוריו באותה תקופה יש לציין את המחזה 1 ד ! 80 15 138 ? \ 
(•לידתו של דגל") וספר זועף וזועם נגד חלוקת א״י: 
86616711164 1110 ! 10 00146 \ (•מדריד לנבוכים״), 1944 . 
ב 1947 נקראה על שמו ספינה, שנרכשה ע״י אצ״ל ושהביאה 
לחופי א״י כשש מאות מעפילים והוחרמה ע״י הבריטים, 
ואחר־כך הוחרמו תסריטיו של הכט באנגליה משום הת¬ 
חברותו אל אנשי־אצ״ל. האוטוביוגראפיה שלו: 011114 
7 ־ 060101 1116 0£ . 1954 (תרגום עברי: "בן המאה העש¬ 
רים", 2 כרכים, תשי״ז), מגלה את הכפילות שבאפיו — 
אופי של רומאנטיקן וציניקן כאהד —, וכן את קנאותו 
לעצמאותו הרוחנית כאדם וכסופר. תיאורי עצמו בביוגראפיה 
זו, וכן תיאוריהם של אישים אחרים, הם שנונים ומבריקים, 
אך לפעמים קרובות — חדצדדיים ביותר. הם מפיצים אור 
בלתי־רגיל על כמה מצירי החיים והמנהגים של אמריקה 
במאה ה 20 . 

א. א. מ. 

הכלאה ( 1171111412.111011 ), זיווג של שגי זנים או שני מינים 
שונים של בע״ח או צמחים. צאצאי ההכ׳ נקראים 
בני־כלאיים ( 145 זג 1 ץ! 1 ). בטרמינולוגיה הגנטית נחשיב 
זיווג ל״הכ׳" אף כשההורים נבדלים זה מזה בתכונה תו¬ 
רשתית אחת בלבד (ע״ע גנטיקה). אך בביולוגיה הכללית 
מציין המונח •הכי" במיוחד איחוד מיני בין שני זנים, 
שהם מתייחדים זה מזה בתכונות הרבה. כגון זנים גאוגרא- 
פיים שונים של מין אחד או מינים שונים של אותו סוג. 

מינים הוגדרו באוכלוסיות נבדלות, שאינן מתמזגות 
בתנאים טבעיים. אין הגדרה זו שוללת את האפשרות 
של הצלחת הד,כ׳ הנין־מינית בתנאים מלאכותיים, שנוצרים 
ע״י החקלאי. החובב והחוקר. בטבע קיימים מחסומים, שכל 
אחד מהם מסוגל למנוע את חהב׳ בין מינים שונים — 
ה ג א ו ג ר א פ י: המינים קיימים באיזורים שונים: האקו¬ 
לוגי: המינים קיימים באותו איזור עצמו, אבל חם מעדי¬ 
פים בתי־גידול שונים או מתרבים בעונות שונות! ההת¬ 
נהגותי: פרטי הטכס של משחק-האהבה נבדלים זה מזה 
בשני המינים; המכאני: אברי־המין החיצונים אינם 
מותאמים זה לזה! הפיסיולוגי: האבקה של מין אחד 
של צמח אינה נובטת על הצלקת של המין הזר; או: תאי־ 
הזרע של סין אחד של בע״ח אינם חודרים לתוך הביצה 
של המין האחר: או: אחר ההפריה בא עיכוב בהתפתחותה 
של הזיגוטה הצעירה. בגן־ההיות. במשק או במעבדה מצליח 
האדם לחסל את המחסומים הללו, פרט לאחד — הפיסיו־ 



401 


הכלאה 


402 


ל 1 גי. עדות להצלחה זו הן הרשימות הארוכות של בני- 
כלאיים — פרי זיווגם של מיני צמחים, דגים, עופות ויונ¬ 
קים שגודלו ע״י חובבים וחוקרים, אפילו בני־כלאיים 
בין־סוגיים תוארו, ביחוד בצמחים, בדגים ובעופות; 
אלא שמושג הסוג מוגדר במערנת־המיון פחות ממושג המין, 
וחוקרי הקבוצות השונות משתמשים בו. כנראה, במובנים 
שונים. במקרים מרובים של יצירת בני־בלאיים בין־מיניים 
עדיין משתקף הבידוד הגנטי, שהיה קיים בין אוכלו¬ 
סיות הוריהם, בפוריותם הירודה של הצאצאים או בעקרותם 
הגמורה; הפרד (ע״ע) הוא הדוגמה המפורסמת לכך. 
לפעמים מתבטאת אי־ההתאמה בין הנכסים התורשתיים של 
מיני ההורים בעקרות של בני־הכלאיים הזכריים או הנקביים 
בלבד. בעוד שהמין (צו*) השני אינו מגלה סימני נגיעות. 
במקרים הרבה מתאמת הכלל של הולדיז (ע״ע) — שחוסר 
האיזון חמור יותר במין המאופין ע״י כרופויסומי־מיו שונים 
(¥־\ ו 0 מ, ז״א הזכרים ביונקים והנקבות בעופות. אולם 
ידועים גם בני־כלאיים בין־מיניים בעלי כושר־התרבות שלם. 

שינויים מקיפים בסביבה הטבעית של מיני הצמחים 
ובעה״ח עשויים להביא לידי התמוטטותם של מחסומים גאו־ 
גראפיים או אקולוגיים, שהפרידו קורם לכן בין סינים "טובים", 
ז״א מוגדרים יפה מבחינה סיסטמתית, בני־הכלאיים הנוצרים 
בדרך זו מסוגלים לפעמים להזדווגות פוריד. עם אחד ממיני 
ההורים או עם שניהם. ע״י כך מועברות תכונות תורשתיות 
זרות אל המינים המקוריים, וכמה חוקרים מייחסים חשיבות 
מרובה לתהליך זח של "זרימת גנים" כגורם להשתנות 
מהירה של מינים, בעיקר בצמחים. השתלטותו של האדם 
על הטבע וטביעת עקבותיו בו — שהן תהליכים הולכים 
וגוברים במשך כל התקופה ההיסטורית — החישו במידה 
מרובה את קצב פעולתו של מנגנון אוולוציוני זה (וע״ע 
התפתחות). 

גם במתכוון מנצל האדם את האפשרות של העברת ןנים 
ממין למין באמצעות ההכ ׳ הביו־סינית. השג בולט בתחום 
זה היא ההעברה השיטתית של חיסון תורשתי נגד מזיקים 
(כגון פטריות החילדון והפחמון) ממיני־בר לצמחי־תדבות, 

בהשבחת הצמחים עומדים לרשותו של המטפה אמצעים 
שונים לחיסול "המחסום הגנטי". הכפלת מספר הכר 1 מוסומים 
באמצעות קולכיצין (ע״ע) או הסרים דומים הוא מן החשו¬ 
בים שבאמצעים אלה. במקרים הרבה נמצא, שצמח בן־כלאיים 
היה עקר בהחלט במצב הדיפלואידי מחמת אי־תיאום בין 
שתי שורות הכרומוסומים של מיני ההורים, והפך לצמח 
פורה לאחר שהועבר לרמה הטטראפלןאידית. בני־כלאיים 
כאלה הם, לאמיתו של דבר, מינים מלאכותיים, 
השומרים על טהרת הצירוף החדש של תכונות במשך 
דורות מרובים. 

בני־הכלאיים של מינים או זנים טהורים מבטאים 
כרגיל בפנוטיפום שלהם צירוף מסויים של התכונות האי¬ 
כותיות (כגון צבע, דגם, צורה) המצויות בהוריהם. צירוף 
מיוחד זה מותנה בשיתוף הפעולה הפיסיולוגית של הגנים 
משני המקורות. תכונות מסויימות מבטאות "שלטון" של 
תרומת האב ו״נסתרות" של הנכס התורשתי של האם, או 
להפך,• מבחינת תכונות אחרות נראה בן־הכלאיים כיצור־ 
ביניים של טיפוסי ההורים. אין לקבוע מראש, מה יהיה 
המראה של בן־כלאיים בין־מיני מסויים — גם לא על־סמך 
ידיעת כללי התורשה התוך־מינית; יחסי השלטון והנסתרות 


בין התרומות התורשתיות של שני המינים אינם זהים עם 
יחסים אלה במסגרת מין אחד, וגן, שמראה שלטון בד,כ' 
תוך־מינית, עלול ליהפך לנסתר ע״י תערובת עם מין אחר. 
כמו־כן אין ודאות מלכתחילה לגבי התכונות הכמותיות 
של בני־הכלאיים מטיפוס כלשהו. גבהו של צמח־כלאיים 
עלול להיות הממוצע של גבהי זני־ההורים, שווה לגבהו של 
אחד מהם, או אף גדול מזה של כל אחד מהם. 

עדיפותם של בני־כלאיים מכל אחד ממיני הוריהם מבחינת 
תכונה כמותית כלשהי — כגון גודל. משקל או חיסון — 
מכונה הפרוזה. מקובל, למשל, שהפרד עולה על הסוס 
ועל החמור גם יחד בכושר עמידותו באקלים קשה ובכוחו 
לעשות מאמצים גדולים. אך בדרך כלל אין התכונות 
ההטרוטיות של בני־הכלאיים הבין־מיניים שקולות כנגד 
ליקוייהם בכ 1 שר הרביה או בחיוניות. 

לעומת זה מעמידות לפעמים קרובות ההכ" בין זנים 
גאוגראפיים שונים של ס י ן א ח ד בני־כלאיים תמימים מצד 
פוריותם וחיוניותם. והוא הדין בזנים שונים של צמחי־ 
תרבות ושל חיות־בית, במקרים אלה נודעת חשיבות מעשית 
מרובה לגילוי השיטתי של תכונות הטרוטיות ולניצולן. — 
ההטרוזה תוארה לראשונה ע״י קלרויטר (ע״ע), שביצע 
את החב״ השיטתיות הראשונות בצמחים ( 1700 ) , אד אין ספק 
בדבר. שהיתה ידועה לחקלאים בזמנים קדומים ושנוצלה, 
למשל, ע״י האינדיינים בטיפוח התירם, בשלושים הישנה 
האחרונות הביא ניצול ההטרוזה בתירס למהפכה חקלאית, 
שהתחילה באה״ב והתפשטה לארצות אחרות. ביניהן ישראל: 
בתהנות־הנסיון מגדלים "זנים טהורים", שהם נמוכי־קוסה 
ובעלי קלחים קטנים ומעוטי־גרעינים; מעלתם: "כושר־ 
הצירוף" המיוחד שלהם, המתבטא בהטרוזה מובהקת של 
בני־הכלאיים, הנוצרים מתור הכלאתט של זנים אלה. שנה־ 
שנה יוצרים זרעי־כלאיים בתחנה ומוכרים אותם לזריעה 
לחקלאים. כך מובטחת לשוק אספקה סדירה של הקלחים 
הכבדים והמלאים של תירס־כלאיים. הדור הראשון של בני־ 
הכלאיים מצטיין בשיא של הטרחה, שפוהתת והולכת מן 
הדוד הראשון של צאצאיהם ואילך. למרות הגבלה זו, 
המחייבת קניית זרע חדש בכל שנה, הולכת ומתפתחת שיטת 
בני־הכלאיים בענפים מרובים של הפלחה ושל גן־הירק! 
נראה, שהיא עתידה להגיע גם ללול, ואפשר אף לרפת, 
מהקרים באוכלוסיות־בר של צמחים ובע״ח גילו, שרק 
מיעוטן של אוכלוסיות אלו מתבסס על מערכות־זיווגים 
העשויות לקיים "טהרה" גנטית. מרביתן מנצלת את היתרון 
הנובע ממיזוג של תכונות תורשתיות שונות. הפרחים סל 
צמחי־הזרע מצויירים במנגנונים משוכללים. שכולם מבטיחים 
באמצעים שונים את הר,אבקה הזרה; וכן מונע המבנה 
המסובך של אברי־המין בתולעים ובשבלולים האנדרוגיניים 
את ההפריה העצמית. גם בבעה״ח הדו־מיניים חל מיזוג 
מתמיד של גנים שונים בכל דור ודור. אין ספק בדבר. 
שרוב הפרטים באוכלוסיות הצומח והחי, לרבות האדם, הם 
בני־כלאיים לגבי תכונות תורשתיות מרובות ושחיוניותם 
וחיסונם מבוססים על הטרחה¬ 

; 1942 / 0 ה 1 ^ 1 * 0 11 ) 1 1 ) 5^5101111(1*5 1x11 ,זע 13 ) 1 .£ 

.. 1 ־ 1 ; 1949 , 11%011011 > 0£7£5511£ */ 171 ,ח $0 ־! 6 ג> 11 \נ .£ 

: 1951 ,! 1170€ ) 5 / 0 1£171 ( 0 1/10 1 ) 011 ,ע 514 ס 13 { 2 * 01 ( 1 

1111011071 * 1 ס ,ע 3 ז 0 .? ; 1952 ,! 1 ! 0 *) 1 ) 11 , €0 ׳)\ 00 .#י ./ 

,־זשמזש.! . 4 ) 1 . 1 ; 1958 , 15 ) 11 ( 1 ץ} 7 1 ) 811 ,. 111 ; 1954 ,!!) 1 ז<]ץ 71 
<( 111 ' 1 )££' 81 11 * 710 1 * 1 ! 110 ) 001 ; 1954 , 10110111 ) 1 * 01 !-! 101£ ז) 0 
. 1956 ,( 9 .סא , 8107 111 .ק( 1 *^ 5 1 11 )■!ס!/)/ 00 * 8 ח!) 

א. ג. 



403 


הכלר, וילים הנרי — הכנסה לאסית 


404 


ל 1 לל^"/ ן י ל'ם הנר' - ־ 446641161 ' 436110 11112111 ^ — 

( 1845 , בנאדם, הודו— 1931 , לונדון), כומר אנגלי- 
קני! מראשוני התומכים בחובבי־ציון בין הנוצרים ומראשוני 
עוזריו של הרצל. במאי 1882 ישב בראש אסיפה של נכבדים 
נוצריים בלונדון, ש¬ 
נתכנסה בדירתו של 
הלורד טמפל לשם 
דיון בשאלת יישובם 
של הפליטים היהו¬ 
דיים מרוסיה ורומניה 
בא״י. באסיפה נשמ¬ 
עה הרצאה של א. 
קונסטאנטינובסקי, 
בא־כוהם של חו״צ 
באודסה, על גורלם 
של היהודים בארצות 
אלו. הכי ניסח את 
החלטת ־הסיכום של 
האסיפה, שלפיה היתה 
כוונתם של המתכנ¬ 
סים לא להושיע יהו¬ 
דים בודדים, אלא את כלל ישראל, בלא להבדיל בין ארצות- 
המוצא של הנזקקים < עם זה צויין, שהדברים נאמדו ביהודים 
נאמנים לדתם ולא במומרים. לשם ארגון העזרה לקרבנות־ 
הפרעות ביקר הכי בבאלטה, בקישינב, במוהילב ולסוף באו¬ 
דסה, שאותה החליט לקבוע כמרכז לפעולתו. באודסה נפגש 
ד,כ׳ עם אנשי ביל״ו והבטיח עזרה כספית ניכרת לתנועת 
חיבת־ציון מצד "החברה הנוצרית האנגלית', שפעל בשלי¬ 
חותה. מתוך מכתב של הלשכה הראשית של אגודת ביל״ו 
ברוסיה מתהילת יוני 1882 מסתבר, שעיקר סטרתו של 
ד,כ׳ בסיורו זה היה להיווכח באורח בלתי־אמצעי, אם באמת 
מעוניינים יהודי רוסיה ביישוב ארץ־ישראל. סאודסה עמד 
הב/ לפי מסמר זה, לצאת לקושטה, כדי למסור אישית 
לשולטן את מכתבה של ויקטוריה מלכת אנגליה, שבו נתבקש 
השולטן שלא להניח מכשולים בדרכה של ההתיישבות 
היהודית בארץ־ישראל. — ב 1884 פירסם הב׳ עלון בשם 

31651106 ? ס! 6775 ( 1116 04 311011 ־ 4165101 116 ' 1 ', שבו ביקש 

להוכיח, על-סמך פסוקים מן המקרא והברית החדשה, שהיהו¬ 
דים עתידים לשוב לא׳י ב 1897 או 1898 . מ 1885 עד 1910 
שימש כומר של השגרירות הבריטית בווינה. כשנתפרסמה 
"מדינת־היהודים" של הרצל ראה בה הנף רמז להתאמתות 
הישוביו. ובתיווכו של דיר ש. ר. לנדאו (ע״ע) נפגש עם 
הרצל •הציע לו את שירותו לתנועה הציונית — כנראה, 
בידיעתה ובהסכמתה של השגרירות הבריטית בווינה. בהש¬ 
תדלותו של הב׳ נתקבל הרצל באפריל 1896 לראיון על־ידי 
הדוכס הגדול מבאדן, שהכשיר את הקרקע לפגישתו של 
הרצל עם הקיסר וילהלם 11 . כן אירגן הב׳ אח פגישתו של 
הרצל עם הדוכט הגדול מהסן־דארמשטאט, מתוך תקווה 
שבדרך זו יעלה ביד הרצל לקשור קשרים עם חצרו של 
הצאר הרוסי. — הב- השתתף בששת הקונגרסים הציוניים 
הראשונים. בסתיו 1898 ליווה את הרצל בביקורו בארץ- 
ישראל. הרצל תיאר את הב׳ בספרו 1 ) 110601211 ^ בדמות 
הכומר הופקינז. — גם אחר מותו של הרצל הוסיף ד,כ׳ להושיט 
עזרה לציונות. כך, למשל, סייע ב 1912 לנ. סוקולוב לקיים 


פגישות עם אישי־ציבור באנגליה. בשנים האחרונות לחייו 
ביקר לעיתים קרובות במשרד ההסתדרות הציונית בלונדון 
ועקב בקורת-רוח אחר התקדמותה של ההתיישבות היהו¬ 
דית בארז. 

ת. הרצק, ססרי היסים, תרצ״ט*. 71 , 275 — 276 (מפתח)! 

א. ביין, תיאודור הרצל, תרצ״־פי, נספח בסוף נרו 11 , עם- 7 
(משתהו! א. דרויאנוב, כתבים לתולדות חיבת־ציון ויישוב 
ארץ־ישראל, 1 , תרע־׳ט, 36 — 37 ! ש. ל. ציסרון, תולדות 
חיבת־ציון, תרע״ד, 144 — 145 ! מ. סדזיגי. המדיניות הציונית, 
תלצ״ה 77 ־— 178 , 1919,1 , 2107115771 01 ^ 1115107 ,״ 5011010 .א 
,(בעריכת ט. ו 1 ייס 1 ל) 101 י- 4017707 \ 4 ,/*־מ// ■ 0407 ? 7/1 ; 270 
1711 07071£ 1104 ח, 1929, 137—140; 5. 11. 1.3041311, 5115x7 
. 199 — 198 , 193 , 65 — 60 , 1937 , 210015771145 

מ. 

הכנסה (באנג׳ 1060016 ), בכלכלה — התגמולים (הנאות), 
הסתקכלים במשך תקופה מסויימת כתוצאה מבעלות 
על גורמי־ייצור כלשהם (וכוח־עבודה בכלל). ד,כ- יכולה 
להתקבל כשכר, משכורת, דמי שכירות או חכירה, ריבית 
ורווח. הב" מתקבלות בדרך כלל בכסף, אך לפעמים בשווה 
כסף. ברור, שאין התקבולים ברוטו משקפים את הד,כ׳, שכן 
יש לנכות מהם את ההוצאות הדרושות לשם השגתה של 
הד.כ׳ (ע״ע הוצאות-יצור). הוצאות אלו מוצאות בחלקן 
בתקופה, שבה מתקבלת ההכ׳, ובחלקן (הוצאות־הון, ש;צרו 
נכס בן־ק;ם) קודם לכן. בהנהלת־ההשבונות נוהגים. במידה 
מסויימת של שרירות, לחלק את הוצאות־ההון לאורך תקופת־ 
קיומו של הננס בצורת ניכויי־פחת ( 61611666131100 ). 

ייחודו של המושג ד,כ׳ לתקבולים קשורים בבעלות על 
גורמי־ייצור בא להוציא מכללה תשלומי־העברה, שאינם 
ניתנים בעד ביצוע של שירות כלכלי כלשהו. מובן, שתקבול 
הנובע ממכירתו של נכס, שהיה בידי בעליו בתחילתה של 
תקופה ססויימת, אין בו משום הכ׳ לגבי הסוכר באותה 
תקופה. לפיכך יש רואים בהב׳ של פרט בתקופה מסוייסת 
רק אותה כמות של תגמולים, שאותו פרט יכול לצרוך בכוה 
בתקופה הנדונה בלא להוריד את ערך רכושו מן השווי, 
שהיה לו בתחילת התקופה. לפי תפיסה זו עשויה, כמובן, 
הד,כ׳ בפועל להיות גדולה מן הצריכה, כשההבדל מתבטא 
בחיסכון. 

הכנסה לאנ״ית (באנג׳ 10001116 10031 ) 3 ^), בכלכלה — 
נתון כמותי, שמשקף את ממדי הפעילות הכלכלית 
של המשק הלאומי בתקופה נתונה. מקובל להגדיר את 
ההכה״ל לפי שלוש בחינות: א) מבחינת התקבלותה — הסך 
הכללי של ההכנסות, שנתקבלו ע״י תושבי מדינה כתמורה 
בעד השירותים, שנעשו ע״י גורמי־הייצור שבבעלותם! 
ב) מבחינת מקורה והתהוותה — סך "הערך המוסף" של 
הפירמות! ההכנסה הנובעת מן הסקטור המסשלתי וממשקי־ 
בית! ג) מבחינת השימוש בה — סך ההוצאות, שהוצאו 
על תצרוכת, השקעה ושירותי-הממשלה. 

לפי הגורה א׳ כוללת ההנה״ל שנר ומשכורת, ריבית, 
רווחים, וכן שכד־דירה או דסי־חנירה — כלומר, הכנסות שיש 
בהן משום תמודה בעד השירותים, שנעשו ע״י גורמי- 
הייצור — עבודה, הון, נכסים־לא־נדים ויזמה. הכנסות 
א ח ר ו ת, אף אם הן מתקבלות בכסף, אינן נכללות, לפי 
הגדרה זו, בהכה״ל, מאחר שמקבליה אינם מספקים כל שירות 
כלכלי תמורתן. הכנסות כאלו, בין שהן ניתנות ע״י 




405 


הכנסה לאמית 


406 


הממשלה (כגון תשלומי-סעד) בין שהן באות פבני־אדם 
פרטיים (כגון מתנות), נקראות הכנסות מועברות, או בקי¬ 
צור "העברות". 

נוסף על כך, יש לכלול בהכה״ל לא רק הכנסות של 
פרטים בעד תרומה לתפוקה, שנתקבלו בכסף, אלא גם 
רווחים שלא חולקו של חברות בע״מ, שמגדילים את זכויות־ 
הבעלות של בעלי־המניות בחברות. כמו־כן היא כוללת, בצד 
הכנסות בעין, ״הכנסות זקופות״ — ז״א תפוקה, שנצדכת 
(כולה או קצתה) ע״י יוצריה ללא תיווך השוק. הכנסות 
זקופות של חקלאים בעד שימוש בתוצרת עצמית לצרכי 
משק־הבית הן, כנראה, הטיפוס החשוב ביותר, מבחינת 
הממדים, של ההכנסות מסוג זה ברוב משקי העולם. הכנסה 
זקופה חשובה אחרת היא שכר-הדירה, שדיירים, הגרים בדירות 
שבבעלותם, צריכים היו לשלם אילמלא היו בעלי־דירות. 

לכאורה אין גבול לזקיפות כאלו. אם מישהו מטפל 
להנאתו בגינה שעל־יד ביתו, אפשר לטעון, שהוא צריך 
לזקוף לעצמו שכר בעד עבודתו, ולהוסיף שכר זה לערך 
התצרוכת שלו. דוגמה חשובה יותר בנידון משמשים השירותים 
של עקדות-הבית. אפשר לטעון, שבעד שירותיהן למשפחות 
יש לזקוף לזכותן שכר, ולעומת זה יש להגדיל באותו סכום 
עצמו את ערך הוצאות־הצריכה של המשפחות, שכן בלא 
עבודתן של בעלות־הבית היו הבעלים צריכים להעסיק במשק- 
הבית עזרה בתשלום. 

אולם מאחר שהכללת התמורה, המתקבלת בעד שירותים 
אלה ודומיהם, בהכה״ל היתד. גורמת לקשיים גדולים באמירתה 
של הכנסה זו — ביהוד מפני שכמעט אין אפשרות לקבוע 
את ערך שכרם של השירותים הנזכרים — נוהגים שלא 
להגדיר שירותים כאלה כתרומה לתפוקה, ועל־כן גם לא 
לכלול את תמורתם בהכה״ל. יש להודות, שקביעת הקו 
המבדיל בין ההכנסות שיש לזקפן וביו אותו שאיו לזקפן — 
בצודה המקובלת כיום ברוב המשקים, שבהם נעשים אומדנים 
של ההכה״ל — היא בדרך כלל שרירותית. 

בהתאם לכד מוסכם לזקוף להכה״ל: א. את הערך הכללי 
של המוצרים, שהופקו ושימשו לתצרוכת עצמית בענפי- 
הייצור הראשוניים — חקלאות, דייג ויעוד; ב. את הערך 
הכללי של המוצרים והשירותים, שהופקו ושימשו לתצרוכת 
עצמית בענפי־הייצור השניונים (מלאכה וחרושת) והשלי- 
שונים (מסחר ושירותים) של יצרנים, שמקצועם הוא לייצר 
מוצרים אלה. 

הגדרה ב׳ של ההבה״ל מצגת הכנסה זו כסך־הכל של 
״הערך המוסף״ (באנג׳ 3411611 31116 *), שהופק ביחידות־ 
הייצור של המשק (הפירמות) בתקופה נתונה. ה״ערך המו¬ 
סף" של פירמה — כלומר, הערך הנקי, שנוסף לתמרים, 
שהיא משתמשת בהם לייצור — נמדד ע״י ההבדל שבין 
ערך תפוקת־הפירמה לביו הוצאותיה השוטפות, כולל הבלאי 
של נכסי־הייצור הקבועים. 

תוספת נקיה זו לתוצר היא, כמובן, תוצאה של תשומת 
גודמי-הייצור, שבהם השתמשה הפירמה — עבודה, הון(ציוד 
ופלאי). נכסים־לא־נדים, יזמה. בעד שירותים אלה, שניתנו 
לפירמה, היא צריכה לשלם שכר, ריבית, רווח — שמתחלק 
בפירמות בע״מ לדיווידנדים ורווחים שלא חולקו — שכר- 
דירה ודמי־חכירה. תשלומי־מיסים לממשלה, החלים על 
הרווחים של חברות בע״מ ועל הכנסות של יחידים, נחשבים 
כתשלומים מתוך ההכנסה. מיסי־עקיפים, שנגבים באמצעות 
הפירמות, נחשבים כחלק מהוצאותיהן, והם זהים מבחינה זו 


לוה א 

ערך מוסף של פירמה וההכנסה הנובעת ממנה 


7 . שכר ומשכורת 

1 . פדיון 

8 , שכר־דירה ודמי־חכירה 

2 . שינויים במלאי 

9 . ריבית 

3 . תמיכות 

10 . רווח: א. דיוויתדים 

- 4 . קניית חמרי־גלם 

ב. רווחים שלא 

- 5 . בלאי 

חולקו 

- 6 . מיסי־עקיפים 

הכנסה נובעת 

ערך מוסף 

111£ ) 1£1113 ז 0 111001110 61 א 

0 ט ¥31 


עם ההוצאות, שנעשו לקניות של חמרי־גלם. תמיכות של 
הממשלה למוצרים נחשבות כפיסי־עקיפים שליליים, 

ממדיהם של תשלומי השכר, הריבית והרנטה מוסכמים 
מראש בין הפירמה ובעליהם של גורמי-הייצור, ושיעורי־ 
הפיטים נקבעים ע״י הממשלה. אך הרווח — המהווה את 
ההכנסה של בעלי־הפירמה — הוא שארית, שגדלה נקבע 
ע״י ההבדל שבין הערך המוסף, שהפירמה מפיקה, ובין 
התשלומים שהיא חייבת בהם לשאר גורמי־הייצור. העובדה, 
שהרווח הוא שארית, מבטחת את הזהות שבין הערך המוסף 
וכלל ההכנסות (כולל הרווח), המתקבלות הודות לפעילותה 
של הפירמה. כלל־הכנסות זה נקרא הכנסה נובעת (באנג , 
1610311118 ־ 01 6 ת 601 ה 14611 ). הזהות הנזכרת מוצגת בלוח א/ 
המשקף חשבון דווח והפסד של פירמה. 

מבחינה מהותית יש לראות בכל יחידת־ייצור במשק 
פירמה, שאת פעולותיה במשך תקופה נתונה — למשל, 
שנה — אפשר להציג בצורה דומה לזו, שהוצגה בלוח א׳ — 
כלומר, בצורת חשבון, שנקרא "חשבון רווח והפסד" במינוח 
של הנהלת־חשבונות. המשק הלאומי הוא, לפי תפיסה זו, 
מכלול של פירמות. כדי לקבל את סך־הכל של הערך המוסף 
של כל הפירמות במשק — שתבונינה להלן הסקטור הפרטי — 
מסכמים את כל הערכים המוספים, שנתהוו הודות לפעולתן. 
מכיוון שאחת ממטרותיו של סיכום זה היא לקבוע את תרומתם 
של עגפי־הייצור השונים ליצירת הערך המוסף הכולל של 
המשק, ממיינים את הפירמות לפי ענפים שונים ומחברים 
את הערך המוסף של הפירמות שבכל ענף וענף. מתוך כך 
מתקבל הערך המוסף לפי מקורותיו בענפי־הייצוד השונים — 
חקלאות, חרושת, תחבורה, מסחר וכיו״ב. אם מצויים נתונים 
מספיקים, אפשר להגיע לפירוט גדול יותר של מקורות הערך 
המוסף ע״י חלוקת ענפים ראשיים לענפי־משנה. 

התוצר המתהווה במשק כולל לא רק את הערך המוסף 
של פירמות, אלא גם את תרומתו של הסקטור הציבורי, השווה 
להכנסה הנובעת ממנו. סכום תשלומי השכר, הריבית, 
דמי־החכידה ושכד־הדירה, וההכנסות מהון שבבעלותו של 
הסקטור הציבורי, מהווים את ההכנסה הנובעת מסקטור זה. 
התוספת הנקיה של נכסים ושירותים, הנובעת מן הפעילות 
הכלכלית של שני הסקטורים, מוגדרת כ״תוצר לאומי נקי". 
מושג זה זהה עם ההכה״ל. אך בעוד שהתוצר הלאומי משקף 
את מקורן של ההכנסות, משקפת ההכה״ל את יעודן. 
זהות זו מוצגת להלן בלוח ב/ שבי משקף צד ימיו את 
התוצר הלאומי הנקי וצד שמאל את ההכה״ל. 

את התוצר הלאומי הנקי ממיינים לפי מרכיביו, המשקפים 
את מה שנעשה במוצרים ובשירותים שהופקו. הוא משמש 
לצריכה, לאספקת שירותי־ד,ממשלה (צריכה ציבורית), להש¬ 
קעה נקיה במשק וליצוא. מכאן, שהתוצר הלאומי שווה 
להוצאות, שהוצאו על הצריכה הפרטית והציבורית, ולהשקעה 




407 


הה: :ה לאסית 


408 


ב 

לוח 

והכנסה לאומית 

תוצר לאומי נקי 

א. מן הסקטור הפרטי 

א. הסקטור הפרטי 

7 . שכר ומשכורת שנתקבלו 

1 . פדיון 

8 . שכר־דירה ודמי־תכירה שנתקבלו 

2 . שינויים במלאי 

9 . ריבית שנתקבלה 

3 . תמיכות 

10 . רווח: א. דיווידנדיס 

־ 4 . קניית המרי־גלם 

ב. רווחים שלא חולקו 

- 5 . בלאי 

11 . הכנסות של עצמאים שנתקבלו 

- 6 . מיסי־עקיפים 

ב. מן הסקטור הציבורי 

ב. הסקטור הציבורי 

16 . שכר ומשכורת שנתקבלו 

12 . תשלומי־שכד ומשכורת 

17 . ריבית שנתקבלה 

13 . חשלומי־ריבית 

18 . שכר־דירה ודמי־חכירה שנתקבלו 

14 . תשלומי שכר״דירה ודמי־חכירה 

19 . הכנסות מהון שלא חולקו 

15 . הכנסות מד. 1 ן 


תוגר לאומי נקי ההכנסה הלאוסית 


הנקיה במשק, בתוספת ההבדל שביו היצוא והיבוא. שמקובל 
להגדירו כתנועת־הוו (גודל זה מוגדר ניצוא־הוך כשהערך 
של יצוא הסחורות והשירותים גדול מערך יבואם, וביבוא־ 
היו — כשהיחס ביו הערכים הוא הפוך). 

מבחינים ביו תוצר לאומי במחירי־השוק לבין תוצר 
לאומי במח־רי גורמי־הייצור. הראשון גדול סן האחרון 
בסכום המיסים העקיפים (הנקיים מתמיכות), המוסלים על 
התוצרת. כן מבחינים בין תוצר לאומי גלמי לתוצר לאומי 
נקי — ההבדל בין השנים הוא הבלאי של הבניינים והציוד, 
העומדים לרשות המשק. 

ההשקעה הנקיה משקפת את התוספת הנקיה. שנוספה 
לנכסים של המשק. היא אינה מתבטאת בהכרח בתוספת 
למבנים הקיימים במשק, לציוד, או למלאי. היא עלולה 
להתהוות גם ע״י גידול (נקי) בבעלות על נכסים בתו״ל 
הודות לעודף של היצוא על היבוא. בסקרה זה כבקודמים 
קיימת האפשרות, שההשקעה בתוץ־לארץ תהא שלילית — 
כלומר, שערך היבוא יהא גדול מערך היצוא (מה שהוא 
אפייני. למשל, למשק הישראלי). במקרה זה מבכרים לדבר 
על השקעה נקיה מ ת ו ך ־ ל א ר ץ כגודל חיובי במקום 
על השקעה גקיה בחוץ־לארץ. שהיא גודל שלילי. 
ממדיה של ההשקעה הנקיה מותנים. איפוא, במסרים של 
שלושת היסודות המרכיבים אותה. והם: 

השקעה נקיה = השקעה נקיה בבניינים ובציוד + שינוי 
במלאי + השקעה בחו״ל. 

שני המרכיבים הראשונים של הצד השמאלי של המשוואה 
משקפים את הגידול בנכסי־הייצור בתחומי המשק עצמו — 
מה שמקובל לציין כ״השקעה נקיה במשק". ההשקעה בתריל 


משקפת את הגידול בנכסי־הייצור בחו״ל שבבעלות תושביו 
של המשק. 

ההכה״ל אינה עומדת כולה לרשותם של הפרטים במשק. 
רווחים שלא חולקו והכנסות מהון של הסקטור הציבורי 
אינם עומדים לרשותם. כדי להגיע לנתון, שישקף את ממדיה 
של ההכנסה, העומדת לרשותם של הפרטים לשם הוצאתה 
על מסרות רצויות להט (ה״הכנסה פנויה"), יש להפחית, 
איפוא. סן ההכה״ל את ההכנסות מהון של הסקטור הציבורי 
ואת הרווחים שלא תולקו. אך בכך לא די. מאתר שגם 
הפרטים במשק משלמים מיסים ישירים, יש להפחית גם 
מיסים אלה מ? ההכה״ל כשבאים לחשב את ה״הכנסה הפנויה". 
לעומת זה מקבל חלק סן הפרטים במשק הכנסות, שמקורו 
אינו ההכה״ל, אלא "תשלוסי־העבדה" מתו״ל (כגון הפיצויים 
מגרמניה, המתקבלים בישראל) ומן הממשלה (כגון תמלוגים 
מן הביטוח הלאומי). מובן, שמנקודת־סבטו של הפרט אין 
הבדל בי! הכנסות אלו וביו אותן שמתקבלות בעד שירותי־ 
ייצור! שתיהן מגדילות אח ד,"ד,כנסה הפנויה" שלו. כדי 
להגיע, איפוא, לקביעת ה״הכנסה הפנויה", יש להוסיף את 
"חשלוסי־ד,העברה" להכה״ל, ולהפחית, כפי שצויין למעלה, 
את הרווחים שלא חולקו של פירמות בע״מ, את ההכנסות 
של הסקטור הציבורי מה 1 ן ואת הסיסים הישירים המוטלים 
על פירמות ופרטים, באופן שתתקבל סשיואה זו: 

הכנסה פנויה = הכנסה לאומית + העברות -רווחים 
שלא הולקו-מיסים ישירים -הכנסות הסקטור הציבורי מהון. 

מערכת־ד,מושגים, שנידונה כאן. מוצגת בלות שלהלן, 
הבא להבליט את הקשרים ביו המושגים השונים. שהוגדרו 
למעלה. 


הכנסה פרטית פנויה 


הננסה לאומית 


תוצר לאומי נקי 


תוצר לאומי גלמי 


רווח שחולק 



שכר־דירה 


■■■■■ 

ריבית 






1 העברות לפרטים 1 




מיסים עקיפים 
פחות ת מיכות 
הכנסות 
צינורי ות מהון 
רווחשלא הולק 
דיווידנדים 


; שנר־דירד 


שנד ונרצכורת 


השקעה 

נקיה 


צריכה 

צינורית 


צריכה 

פרסית 


השקעה 

גלמית 


צריכה 

צינורית 


צריכה 

פרסית 










409 


הכנסה לאמיר! 


410 


חיסכון והשקעה. פנקודת־סבטו של הפרט במשק, 
חיסכון הוא ההבדל שבין ההכנסה העומדת לרשותו לשם ה 1 - 
צאה לכל מטרה רצויה בעיניו ובין הוצאותיו לצריכה, כלומר: 

חיסכון פרסי = הכנסה פנויה -צריכה פרטית. 

אך החיסכון הפרטי אינו משקף את כלל החיסכון המתהווה 
במשק בתקופה נתונה, שכן פירמות בע״מ וגם הממשלה 
משמשים אף הם גורמים בתחום זה. "רווחים שלא חולקו" 
של פירמות בע״ס הם חיסכון של פירמות בע״מ. ■הוא הדין 
לגבי הממשלה, עחסכונה — והוא העודף בתקציבה — שווה 
להבדל שבין הכנסותיה ממיסים ומרכוש ובין הוצאותיה על 
צריכה ציבורית והעברות שוטפות לסקטורים אחרים. כלומר: 

חיסכון -פירמות = רווחים שלא חולקו; 

חסכון הסקטור הציבורי = הכנסות ממיסים מרכוש 
ומהעברות שוטפות -צריכה ציבורית -העברות לסקטורים 
אחרים. 

בהתאם לכך מוגדר כלל החיסכון הנוצר במשק כסך־הכל 
של החיסכון, הנוצר ע״י הגורמים המפורטים להלן: 

חיסכון = חיסכון פרטי + חסכון־פירסות + חסכון־הממשלה. 

היסכון פירושו. איפוא, שלא כל התוצר הנקי של המשק 
הלאומי שימש לצריכה פרטית וציבורית. ברור, שאותו 
חלק של התוצר, שלא שימש למטרות אלו, הועמד לריסותה 
של תכלית אחרת, וזו עלולה להיות רק אחת משלוש התכ¬ 
ליות הבאות: השקעה בבניינים ובציוד, עודף יצוא על יבוא. 
או גידול במלאי — מרכיביה של ההשקעה. מכאן, שבסופו 
של דבר, נוצר בהכרח שוויון בין החיסכון וההשקעה הנקיה. 
מובן, שאין חלק מ ס ו י י ם של החיסכון חייב להיות שווה 
לחלק כלשהו של ההשקעה הנקיה, אלא שחסך הכללי של 
החיסכון הפרטי. חסכון־הפירמות וחסכון־הממשלה חייב להיות 
שווה לסף ההשקעות — הפרטיות והציבוריות — בבניינים, 
בציוד ובמלאי, בצירוף עודף היצוא על היבוא, שהוא 
ההשקעה בחוץ־לאוץ. 

משמעותה של זהות זו היא שממדי הגידול של כלל 
נכסי־הייצור במשק ושל הבעלות על נכסים בחו״ל מותנים 
בגדלו של החיסכון במשק. אד במשק, שמובא הלן — כלומר, 
במשק, שבו גדול יבוא הסחורות והשירותים מיצואם — מן 
הראוי לנסח זהות זו מתוך הטעמת העובדה, שחסכון־המשק 
ויבוא־ההון מחו״ל הם המקורות האפשריים היחידים להשקעה 
נקיה במשק. מכל זה ברור, שבכל תנאים שהם חיסכון מרובה 
יותר פירושו השקעה גדולה יותר, וחיסכון מועט יותר 
פירושו השקעה קטנה יותר. חיסכון שלילי של פרטים, פיר¬ 
מות או ממשלה מביא, איפוא, לידי צמצום ההשקעה — כלומר 
לידי האטת הקצב של יצירת הון. 

מן האמור למעלה אפשר גם להסיק מסקנות בנוגע 
למידת הניצול של יבוא־הון מחוץ־לארץ ליצירת הון במשק, 
שיש לו עודף של יבוא. במידה שההשקעה הנקיה במשק 
קטנה מעודף היבוא, משמש חלק מיבוא־ההון לכיסוי הגרעון 
של הממשלה — כלומר, במשק זה אין החיסכון הנובע מן 
הסקטור הפרטי מספיק לכיסוי גרעון־הממשלה, או במלים 
אחרות: סך־הכל של החיסכון במשק הוא שלילי. 

דוגמה לכך משמשת ההכה״ל של ישראל. נסקור הכנסה 
זו ב 1957 ו 1958 . בלוח ג׳ נתון פירוט השימושים של התוצר 
הלאומי הנקי לפי ממדיהם. לוח ד׳ מתאר את .,ההכנסה 
הלאומית לפי ענף המקור״ — כלומר, את הערך המוסף, 
שנתהווה בענפי־המשק השונים. ואת תרומתם של הללו 


לוה ג 

תוצר לאומי נקי והכנסה לאומית במחירי 1958 
(מיליוני ל״יז 


1958 

1957 


2,523 

2-268 


צריכה פרסית 

683 

668 


צריכה ציבורית 1 

924 


883 

השקעה גלמית במשק 2 

600 


552 

פחות השקעה סחו״ל 3 

324 

331 


השקעה גלמית 

3,530 

3,267 


תוצר לאומי גלמי 

300 

270 


פחות בלאי 

3,230 

2,997 


תוצר לאומי נקי 

428 

74 

— 

פחות מיסי־עקיפיס בניכוי תמיכות 
פהות: טעויות והשמטות 4 
תוצר לאומי בקי במהיר 

2,728 


לאומית 

גורמי הייצור = הכנסה 


1 . משקף את ההוצאות השוטפות של הסקטור הציבורי. 

2 . כולל השקעות של הסקטור הציבורי. אינו כולל שינויים במלאי. 

3 . נתוני היבוא והיצוא, שעל־פיהם נקבע גודל זה, חושבו בלירות 
ישראליות, לפי שער־הליפים של 1.80 ל״י = דולאר. 

4 . הסעיף "טעויות וחשמטות", המאזן את החשבון. נובע מאומדנים 
נפרדים של ההוצאות על צריכה והשקעה ושל התוצר הלאומי. 
המקור: די״ח בנק ישראל 1958 . 

להיווי בלל הערך המוסף של המשק — כלומר, התוצר 
הלאומי הנקי. 

נתונים אלה מציינים עליה בשיעור של 8% בקירוב 
בתוצר הלאומי הנקי תוך שנה אחת. שיעור שנתי כזה הוא 
בלא ספק בין השיעורים הגדולים ביותר המושגים במשקי־ 
העולם. משקלה הגדול של הצריכה בכלל שיעורי התוצר 
הלאומי הוא בין התופעות הבולטות בלוח. מתוך תוצר של 
3,230 מיליון ל״י ב 1958 השתמשו ב 3,206 מיליון ל״י למט¬ 
רות צריכה. נתוני־ההשקעה משקפים אותה עובדה עצמה 
מנקודת־מבט אחרת. ההשקעה הנקיה (השקעה נקיה = 
השקעה גלמית במשק -השקעה מחו״ל -בלאי) באותה 
שנה היתד. 24 מיליון ל״י בלבד — כלומר, פחות מאחוז אחד 
מכלל התוצר הנקי. אבל מכיוון שלמשק הישראלי היה עודף 
ניכר של יבוא באותה תקופה, היתה ה״השקעה הנקיה במשק" 
גדולה הרבה מן ההשקעה הנקיה, והגיעה ל 624 מיליון ל״י 
ב 1958 . נתון אחרון זה הוא הוא שמשקף את שיעור ההון, 
שנוצר במשק — כלומר. את הגידול בפוטנציאל הייצור שלו. 
עם זה אין להתעלם, כמובן, סן הגידול, שבא בחובותיו של 
המשק לחו״ל, אלא שגידול זה קטן במידה ניכרת מזה 
של עודף היבוא. סיבת הדבר: חלק ניכר מן התקבולים 
סחו״ל חם תקבולים חד־צדדיים — הכנסות הקרנות, שילו¬ 
מים, וכד׳. 

הנתונים בלוח ר׳ משקפים את משקלם היחסי של ענפי־ 
המשק השונים ביצירת ההכה״ל. יש לציין במיוחד את משקלו 
הגדול של הסקטור הציבורי — רק ענף־החרושת עולה עליו 
במקצת — בחיווי התוצר הלאומי. עובדה זו מתבלטת גם 
מתוך סיכום משקלם היחסי של ענפי־השירותים, מצד אחד, 
וענפי-הייצור (חקלאות, חרושת ובניה), מצד שני. בעוד 
שהאחרונים הפיקו כ 39% מכלל הערך המוסף של המשק, 
הפיקה הקבוצה המורכבת ממסחר, מימון, שירותים אחרים 
והסקטור הציבורי כ 50% מכלל הערך המוסף. 

שתי מערכות הנתונים של ההכה״ל של ישראל מבוססות 
על שתים מתוך שלוש שיטות־האומדן המקובלות בעולם. 



411 


הגב: ה יאמית 


412 


לוח ד 

ההכנסה הלאומית לפי ענף־המקור 
במחירים שוטפים 
(מיליוני ל"׳) 


1958 

1957 


אחוזים 


12.2 

365.1 

328.7 

חקלאות 

20.6 

616.7 

546.2 

חרושת ומחצבים 

6.5 

193.5 

179.3 

בניה קבלנית 




שירותי מים 

1.7 

50.0 

42.8 

וחשמל ציבוריים 

8,0 

239.3 

203.3 

תחבורה 

10.0 

301.1 

258.6 

מסחר 




מיסוך ונכסים־לא־נדים 

11.9 

357.1 

314.7 

(כולל שכ״ד זקוף) 

9.6 

289.0 

247.9 

שירותים אחרים 




.סקטור ציבורי ומוסדות 

19.5 

583.1 

522.2 

שלא למטרות רווח 

100.0 



סד־הכל של ההכנסה 


2,995.7 

2,643.7 

המקומית 




פחות; תשלומים נקיים 


53.1 

45.0 

לגורמי ייצור בחו״ל 


!___ 


ההכנסה הלאומית קודם 

ן 

2,942.6 

2,598.7 

התאמת הבלאי 




פחות: 


215.0 

190.0 

התאמת הבלאי• 


2,727.6 

2.408.7 

ההכנסה הלאומית 
המותאמת 


• ההסרש בין הבלאי הסצויין בסאזני־הפירסית והבלאי הדרוש 
להידוש הנכסים. ־ י 

המקור: דרח בנק ישראל 1958 . 


השיטה הראשונה, והמקובלת ביותר, היא: אוסח מרכיבי 
ההכה״ל לפי צורות־תשלום ססויימות : דיא: על־סמך נתוני- 
המיסים — בעיקר נתוני סס־ההכנסה והתשלומים לביטוח 
סוציאלי — אומדים את סך השכר, המשכורת והתשלומים 
הנלווים, את הרווח של פירמות שאינן בע״ס, הדיווידנדים, 
ותשלומים אחרים על רכוש! שיטה זו נקראת •סיכום 
הכנסות גורמי־הייצור*. 

שיטת־אומדן שניה מבוססת על מדירת הערך המוסף, 
אומדים בנפרד את הערך המוסף של ענפי־המשק השונים, 
המשקף את תרומתם לתוצר הלאומי. סכום הערך המוסף של 
כל הענפים הוא, כפי שהוגדר למעלה, התוצר הלאומי הנקי. 
שיטת־אוסדן זו מקובלת ביהוד בארצות, שהסטאטיסטיקה 
של המיסים אינה מפותחת בהן או פחות נאמנת מאוסדני 
התפוקה של ענפי־המשק. אפשר לשלב שיטת־אוסדן זו אל 
הראשונה ע״י חלוקת הערך המוסף של כל ענף וענף לפי 
סוגי ההכנסה הנובעת סן הענף — שכר. משכורת, דווח, 
רנטה. וכיו״ב, שיטה זו נקראת "אומדן ההכה״ל לפי המקו¬ 
רות'. מערכת הנתונים של ההכה״ל בישראל, המוצגת בלוח 
ר, היא תוצאה של שיטת־אוסדן כזו. 

שיטה שלישית מודדת את התוצר הלאומי הנקי במחירי 
גזרסי־ד,ייצור לפי מה שנעשה בו, בתוצר זה — כלומר. 
כהוצאה הלאומית: מסכמים את הוצאות הצריכה, הפרטית 
והציבורית, את ההשקעה הגלמית ואת ערך היצוא. מסך זה 
מפחיתים את ערך היבוא, את המיסים העקיפים (כשהם 


נקיים מתמיכות) ואת הבלאי. הנתונים בלוח ג׳ משקפים 
שיטת-אומדן זו. 

כמו ברובן של שאר הארצות, משתמשים אף בישראל 
בכל אחת משלוש שיטות־האומדן ביחס למרכיבים השונים 
של ההכה״ל בהתאם לנתונים הסטאטיסטיים, הניתנים להשגה. 
תרומתה של החקלאות לתוצר הלאומי נאמדת לפי שיטת 
הערך המוסף, כלומר, לפי ההפרש שבין ערך מוצרי־החקלאות 
ובין הסך הכללי של חמרי-הגלם, חמרי־העזר והבלאי של 
המבנים, המכונות, מתקני־ההשקאה וכיו״ב, שבהם משתמ¬ 
שים בענף זה. לעומת זה, בחרושת וברובם של שאר ענפי־ 
הייצור משמש כבסיס לאומדן הסך הכללי של השכר והמש¬ 
כורת ששולמו, כולל ה״תשלומים הנלווים" בעד ביטוח 
סוציאלי. ההכנסות מהון ויזמה נאמדות לפי הנתונים של 
מס־ההכנסה. אבל יש לציין, שאיו אומדן רשמי כולל של 
ההכה״ל בישראל לפי השיטה הראשונה. המפרטת את ההכנ¬ 
סה לסוגיה — שכר ומשכורת, ריבית, דיווידנדים, וכיו״ב. 

השוואות בינלאומיות ובינזמניות של נתוני 
ההכנסה הלאומית. נתוני ההכה״ל הם כאמור קנה־המידה 
העיקרי, המשקף את תוצאות הפעילות הכלכלית של משק 
הן מצד השימושים במקורות והן מצד התהוותם. משום כך 
מסוגלים נתונים אלה לשמש להשוואות בינזמניות באותה 
הארץ ולהשוואית בינארציות לגבי אותה התקופה. עם התפת¬ 
חות המדידה של ההכה״ל, ביהוד ברבע השני של המאה ה 20 , 
נעשו אומדנים של ההכה״ל לתקופה ארוכה לאחור. ביהוד 
במשקי אירופה ואמריקה הצפונית, שלגביהם אפשר היה 
למצוא נתונים מתאימים. בלוח ה׳ נתונות סדרות עיתיות 
של ההכה״ל באה״ב, בממלכה המאוחדת, בצרפת ובגרמניה, 
וכן ההכה״ל לנפש בארצות אלו באותה התקופה. 

לוח ה׳ מתאר את השינויים, שבאו בהכה״ל בכללה 
ובהכה״ל לנפש בכל משק לחוד. השוואה ישירה בין המשקים 
אינה אפשרית אף בשנים, שלגביהן מצויים נתונים, מאחר 
שנתונים אלה מבוטאים ביחידות שונות במונחי המטבע 
הלאומי. אך גם השוואת הנתונים לגבי כל משק יחיד מחייבת 
תחילה את הפיכתם של נתוני ההכנסה במחירים שוטפים 
לנתונים במחירים קבועים — סד, שאנו מוצאים בטור 
המתאר את ההכנסה לנפש במשקים השונים. לגבי הממלכה 
המאוחדת בלבד מצוי גם טור המתאר את ההכה״ל בכללה 
במחירים קבועים. סקירת טורי ההכנסה־לנפש במחירים 
קבועים מביאה אותנו מיד לכלל מסקנה, שהכנסה זו עלתה 
בקצב ניכר במשך כל התקופה הנדונה. הדבר מעיד בהכרח 
גם על עליה בהכה״ל הדאלית בשיעור גדול עוד יותר, 
מאחר שבאותה תקופה נתרבו האוכלוסים במשקים אלה 
בממדים גדולים. אותה עובדה עצמה מתבטאת בטור של 
הנתונים. המתייחסים לממלכה המאוחדת. 

באח״ב עלתה ההכנסה־לנפש כמעט פי חמישה במשך 
תקופה של 80 שנה, ויותר מפי שניים במשך המחצה הרא¬ 
שונה של המאה ח 20 . באנגליה היה שיעור הגידול היחסי 
מועט יותר אם מביאים בחשבון אותה תקופה (של שמונים 
שנה) כולה. אך במשך המאה ה 20 עלתה ההכנסה־לנפש 
בקצב דומה לזה, שאנו מוצאים באד,"ב, גם במה שנוגע 
לשלושת המשקים האחרים, שלגביהם אין ברשותנו נתונים 
לתקופה שלפני 1900 , מעידים המספרים על התפתחות 
באותו כיוון עצמו, אף אם בקצב איטי יותר. הנתון 
המתייחס לגרמניה המערבית לשנת 1950 משקף את 






413 


הכנ:ה לאמית 


414 


לוח ר 

הכנסה לאומית והכנסה לאומית לנפש בארצות״הברית, הממלכה המאוחדת, גרמניה, צרפת, 

1870 — 1956 


גרסניה• | 

צרפת 

הממלכה המאוחדת 

ארצות־הנדית 


הכנסה 

לנפש 

במחירי 

1924 

.^ 1 .ס 

הכנסה 

לאומית 

במחירים 

שוסנוים 

מילירדי 

. 1 לן.ס 

הכנסה 

לנפש 

במחירי 

1929 

.ז£ 

הכנסה 
לאומית 
בסהירים 
ש וספים 
מילירדי 

הכנסה 

לנפש 

במחירי 

1900 

£ 

במחירי 

1900 

מיליוני £ 

הכנסה 

לאומית 

במחירים 

שוטפים 

מיליוני 

£ 

הכנסה 

לנפש 

במחירי 

1929 

$ 

הכנסה 

לאומית 

במחירים 

שוטפים 

מיליוני 

$ 

שנה 








246 

6,287 

1869 





24.5 

768 

929 



1870 








501 

15,364 

1899 





42.6 

1,756 

1,756 



1900 

1,074 

31.3 








1901 



5,030 

36 






1913 

1,134 

70.2 

5,550 

243 

50 

2,294 

3,957 

625 

75,003 

1930 










1937 

880 

73.4 

7,000 

7,395 

87.1 

4.389 

11,196 

1,140 

238,963 

1950 


147 


13,990 



16,145 


343,000 

1956 


• המספרים לגרמניה ם 1950 ואילך מתייחסים לגרמניה המערבית בלבד. מקורות: - 0 / 13 ,^גתסץס^ו .$ .£ 
, 76/1 ^ 770 £0071077110 /?> : 07131/1071 !) ,) 01311 . 0 ; 1958 ,? ¥011 7 ^ 136 ,: 130/1071 / 7 > 171007116 7116 .? ; 1953 ,? 1 ־ ¥01 '*מא , 1071 ! 0 * 1 ?> 

. 1958 ,\סס 71 ס 0 צ 1:11001 ) 810 : 3011071 ? 711/03 ס ; 1957 ,.!מ 3111 


העובדה, שבאותה שנה עדיין לא שוקם משק זה מהריסותיו 
(מימי מלחמת־העולם 11 ), ולעומת זה מלמד הנתון ביחס 
להכה״ל של ארץ זו במחירים שוטפים ב 1956 , שההכה״ל 
הראלית לנפש עלתה באותה שנה במידה ניכרת על זו של 
שנות ה 30 . והוא הדין לגבי צרפת, שקצב שיקומה הוגבר 
מאד אחר 1950 . נתונים לגבי ברית־המועצות אינם מובאים 
בלוח ה׳, משום שהחומר הסטאטיסטי, שפורסם ע״י ממשלת 
ברית־המועצות, הוא מועט־ביחס ואינו מפורט. חישובים, 
שנעשו בארצות־המערב — ע״י הכלכלן האוסטראלי קלאדק 
(ז 1 זג 01 . 0 ) ואחרים נסתכמו בתוצאות בלתי־אחידות, 
ועם זה שונות מן הנתונים הרשמיים המועטים, שסורסמו 
בברית־המועצות עצמה. אך יש לציין, שההבדלים מתייחסים 
לשיעורי העליה של ההכה״ל בכללה וההכה״ל לנפש 
בלבד, ולא לעליה כשלעצמה. לפי האומדן הנמוך ביותר — 
אומדנו של קלארק — עלתה ההכנסה־לנפש בברית־המועצות 
בין 1930 ו 1950 ב 40% . הנתונים הרשמיים מציינים עליה 
גדולה הרבה יותר. 

על קצב השתנותה של ההכה״ל אחר מלה״ע 11 במשקים 
הנזכרים, ובמספר משקים נוספים, שלגביהם אין נתונים 
לתקופות הקודמות, אפשר לעמוד מן הנתונים שבלוח ו׳. 


לוח ו 

מדדי התפוקה הראלית לנפש 

100 ־־ 1953 


1956 

1955 

1953 

1950 

1948 



108 

100 

93 

89 

בראזיל 

115 


100 

94 

78 

צרפת 


101 

100 

92 

92 

חידי 



100 

100 


ישראל 

, 108 


100 

93 

88 

הממלכה המאוחדת 

103 


100 

91 

87 

ארצות־הברית 


המקור : 1957 ,^ 36071700 < 5 / 0 / 1:11001 ,$ח 360 א 1 ) 111£ ו 11 . 


הצגת הנתונים של התפוקה הראלית לנפש בצורת מדד 
מאפשרת את קביעת שיעור ההשתנות, וכן את כיוונה 
של השתנות זו, בכל משק ומשק, וכמובן גם השוואה של 
קצב ההשתנות בין המשקים הנדונים. מאחר שבכל המשקים 
הללו גדלה האוכלוסיה בתקופה הנדונה, ברור, שעליית 
התפוקה הראלית לנפש מציינת עליה גדולה עוד יותר 
של ההכה״ל הראלית. כפי שמעידים הנתונים, קיימת בכל 
המשקים מגמה של עליה — אף אם בקצב שונה — 
בשני התחומים כאחד. ביהוד יש לציין את שיעור־העליה 
הנמוך של התפוקה לנפש בהודו (המייצגת טיפוס של 
משקים, שבו הי הלק ניכר סאוכלוסיית־העולם), הנובע 
במידה מרובה מן הגידול המהיר של אוכלוסיית הארץ. אך 
השוואה זו אינה ממצה את כל הפרשה, שכן יש להביא 
בחשבון לא רק את קצב ההשתנות של שיעור־התפוקה 
במשקים או בקבוצות־משקים שונים, אלא גם את הרמה 
המוחלטת של ההכה״ל ואת ההכנסה־לנפש האפיינית לטיפוסי־ 
משק שונים. השוואה כזו ניתנת בלוח ד. 

ההבדל הניכר שבין ההכנסות־לנפש בקבוצות־אוצות 
שונות מובלט ע״י טורי ההכנסה־לנפש. לאוכאסיה של אי¬ 
רופה המערבית היתה ב 1938 הכנסה גבוהה פי 9 מזו שהיתה 
לתושבי אסיה ואפריקה, כמעט פי 5 מזו של תושבי אמריקה 
הלאטינית באותו זמן, יותר מפי 2.5 מזו של ברית־המועצות 
ולמטה מפי 2 מזו של ארצות אירופה הדרומית והמזרחית. 
ההבדל שבין ההכנסה־לנפש של תושבי אה״ב ובין זו 
של תושבי קבוצית־המשקים, שאינן נמנות מאיזו בחינה 
על אירופה המערבית, היה גדול הרבה יותר, כפי שאפ¬ 
שר לראות מטור ההכנסה היחסית. ועוד גדול מזה היה, 
כמובן, ההבדל ביו המשקים ה״עשירים" בקבוצות העליונות 
ובין המשקים ה״עניים" בקבוצות התחתונות. מאחר שהממוצע 
בקבוצה העליונה נמוך מן הנתונים לגבי המשקים העשירים, 
בעוד שהממוצע בקבוצה התחתונה גבוה מן הנתונים לגבי 
המשקים העניים. 

כמו־כן מראה לוח ז׳, שבמשך העשור שקדם ל 1948 גדל 




415 


הכנסה לאמית — הכנסת־אורחים 


416 


לוח ז 

חלוקת האוכלוסיה וההכנסה בעולם ב 1939 19491 



1949 



1939 




הכנסה יחסית 
לנפש 

העולם = 100 

% 

ההכנסה 

העולמית 

% 

באוכלוסיה 

העולמית 

הכנסה יחסית 
לנפש 

העולם = 100 

% 

ההכנסה 

העולמית 

באוכלוסיה 

העולמית 

אתורי־העולס 


214 

21.5 

10.0 

275 

27.7 

10.1 

אירופה המערבית 

.1 ■ 

590 

44.4 

7.5 

! 419 

29.6 

7.1 

ארצות, שמוצא־אוכלוסייתן 
הוא אירופה המערבית 

.2 

626 

40.9 

6.5 

429 

25.9 

6.1 

מזה: ארצות־הברית 

.3 

133 

11.2 

8.4 

102 

8.1 

7.9 

ברית־המועצות 

.4 

94 

6.0 

6.4 

129 

10.8 

8.4 

שאר ארצות־אירופה 

.5 

66 

4.4 

6.6 

71 

4.2 

6.0 

אמריקה הלאטינית 

.6 

20 

10.5 

52.4 

33 

17.3 

53.2 

אסיה 

.7 

24 

2.0 

8.6 

32 

2.3 

7.3 

אפריקה 

.8 


המקור : 1956 ,?זסדמח 031 ,(ו 1 ק 3 ז 08 :*ת 11 ת 1 ) 1 /ו^ 0 ז 0 ?; 08001 >£ / 0 ע-וס *// 7 1 ! ; 11 ׳ 011 ? מ 0 זמ 81 


הפער בין ההכנסח־לנפש של האונלוסיה. שמוצאה מאירופה 
המערבית, ובין זו של האוכאסיה שבאסיה ואפריקה והת¬ 
קרב ליחס של 1:24 . גם בתקופה זו היו אה״ב והדומיניונים 
הבריטיים הארצות, ששיפרו את מצבן היחסי יותר משאר 
ארצות הקבוצה, ואילו ארצות אירופה המערבית כשלעצמן 
שיפרו את מצבו היחסי לגבי ארצות אסיה ואפריקה, אך לא 
לגבי אמריקה הלאטינית. בולט במיוחד גם השינוי, שבא 
במצבה היחסי של ברית־המועצות. ההכנסה היחסית לנפש 
עלתה בה ב 30% בקירוב, באופן שנצטסצם במידה ניכרת 
ההבדל מבחינה זו בינה ובין ארצות אירופה המערבית, אן< 
אם לא זה שבינה ובין אה״ב. לעומת זה גדל ההבדל 
בינה ובין ארצות אסיה, אפריקה ודרום אמריקה. העובדה, 
שההכה״ל — ואפשר. גם ההכה״ל לנפש — בכל משקי- 
העולם גדלה, עדיין אין בה, עם כל חשיבותה כשלעצמה, 
כדי להבטיח את צימצום ההבדלים בהכנסה בין המשקים 
בכללם. לעובדה זו, המובלטת ע״י לוח ז׳, יש משמעות מדי¬ 
נית רבת־ערך. 

ההשוואות הבינזמניות בתוך כל משק, וההשוואות בין 
המשקים, שהובאו בלוחות ה׳—ז׳, יש בהן בדי ללמד הרבה 
על מגמת ההתפתחות הכלכלית בחלקי־העולם השונים — 
אחד מן הגורמים החשובים בהיסטוריה החברותית והמדינית 
של המאה ה 20 . כמובן, שתנאי הכרחי לניתוחים מסוג זה הוא 
מציאותם של נתונים מפורטים בנוגע להכה״ל — נתונים. 
שלגבי משקים מסויימים עדיין אינם מצויים בכלל או מצויים 
במידה בלתי־מספקת. כמו־כן אין להתעלם מן העובדה. 
שנתוני ההכה״ל אינם משקפים תמיד כראוי את המאמץ 
המושקע בייצורה. שימוש יעיל בנתוני ההכה״ל להשוואות 
בינלאומיות ובינזמניות, והבנת מלוא משמעותן של ההש¬ 
וואות הללו, מחייבים, איפוא. התחשבות בהסתייגויות בהתאם 
לנסיבות, שהוזכרו כאן. אך אין הסתייגויות אלו פוגעות 
קשה במסקנות. המתקבלות בדרך ישירה מתוך המספרים, 
כשההבדלים המתגלים מופיעים בסדר מסויים ובגודל ניכר, 
בדומה למה שאנו מוצאים בלוחות ה׳—ז/ ביהוד אין הן 
מבטלות את התועלת המופקת מן האור, שנתוני ההכה״ל 
מפיצים על בעיות כגון קצב ההתפתחות של משקים שונים 
וההבדלים ברמת הפעילות הכלכלית שלהם. כמו-כן אפשר 
לעמוד מנתונים אלה על מבנה־הסשק ותרומתם של ענפים 


שונים לתוצר הלאומי, וכן על השימוש של תוצר זה למטרות 
שונות. 

ד. קרסר, ההכנסה הלאומית שי ישראל 1950 עד 1954 . 
מרכז פאלק למחקר כלכלי בישראל והלשכה המרכזית לסם- 
טיססיקה, מאי 11957 ה. לובל, ההוצאה הלאומית של ישראל 
1954-1950 , מרכז פאלק למחקר כלכלי בישראל והלשכה 
המרכזית לספסיסמיקה, מאי-יולי 1958 ! * 74 ,!*; 11 .א . 1 
■ 510110 ,! 14 אא 0 א . 4 י-! 08816 א ,א ; נ 1958 1 ^) 001110 ) 0 ) 7 11 ) 1 ) 50 
. 8 . 11 ' ;' 1956 , 111 ) 101 ) 4 100010 ) 1 15 ) 0 111 ) 100011 ) ) 10001 ) 1 101 ) 

.? ; 1953 , 05110111011 )? 005 1 ז 110110 )? 0 ? 111 ) 150 , 1 !אזתזזלסי^ו 
11 ) 110 ) 0 ) 11 ) 51011 ,/{ 751001 , 11 ) 7 50110 / 0 10001110 * 74 , 5614605149 
, 7436005 1 טזות 1 ! ; 1958 , 001 ) 10 ? 005 001 ? ;)/){ 01015 1105 
. 1958 , 1957 , 5101101101 ) 01101 ) 010 1111 ) 110 ) 151 

א. ל. גע. 

ה?נםה, מס־ ׳ ע״ע מסים. 

הכנםת־א 1 ךתים, טיפול מצד בעל־הבית (או בעל המקום) 
במבקרים או עוברי־אורח, בין שהם מקרוביו או 
ידידיו בין שהם מחוץ לחוג משפחתו או מכריו. מתוך כוונה 
להקל או לענג עליהם את שהייתם במחיצתו לזמן מוגבל. 

ה" א בחברות קמאיות. ה״א היא חובה מקובלת 
(אם מעט ואם הרבה) בכל השבטים הפרימיטיוויים. בן 
השבט חייב לספק לאורחו איכסון, סזון ושעשועים בסבר 
פנים יפות. חובת האירוח חלה בדרך כלל בתחומים מוגדרים 
של יתסי־חברה, כמפורט להלן: 

א) יחסי שארות. בן־השבט חייב לארח קרובי־ 
משפחה (קרובים ורחוקים), שאינם דרים עמו בקביעות 
ובאים לבקרו מזמן לזמן. 

ב) יחסי שבנות וידידות. יחסים אלה משמשים 
יסוד להתקשרות מעיו־סשפחתית, ואף הם מחייבים ה״א. 
חברות ביחידה חברותית כוללת, ללא יחם לקשר אישי או 
משפחתי, מחייבת אף היא לפעמים ה״א. 

ג) יחסים בין בני שבט או יושבי איזור. 
חובה זו היא פנים־יחידתית. כל בני־השבט חייבים לנהוג ה״א 
בבן־שבטם או ביושב־איזורם, כשהוא עובר-אודח בכפרם. 

ד) יחסים בין־שבסיים או בין־איזוריים. 
ה״א היא חלק מהסכם דו־צדדי למתן חסות וביטחון לעוברי־ 
אורח, שהם נמנים על היחידות הקשורות בברית בענייו זה¬ 

ה) זרים. בכמה חברות מוצאים אנו. שחובת ה״א 
מקפת גם כל הלך זר. בלא כל הגבלות מצד ההשתייכות 





417 


הכנפת-אורחיס 


418 


החברותית. כל מבקר ועובר־אורח נחשב כאודח, ונוהגים בו 
במידת ה״א. 

בצד הגדרת החובות הכרוכות בה״א לפי היחידה 
החברותית, מוצאים אנו גם הגדרה לפי המעמד החברותי. 
יש שהמצווה מכוונת לכל אורח, ללא הבדל מעמד, ויש 
שהיא מוגבלת לאורחים בעלי מעמד מסויים; יש שהיא 
מוגבלת ליחסו של בעל המעמד הנמוך אל הגבוה ויש, להפך, 
שהיא נגזרת מתוך יחסו של בעל המעמד הגבוה אל הנמוך. 

אפיין של ההכנות לקראת האורח, רמת האירוח והחובות 
הכרוכות בו, נקבעים לסי סוגי־האורחים. בהתחייבויות כלפי 
אורחים מבחינים. בדרך כלל, אם לקולה ואם לחומרה, בין 
קרובי־משפחה ובין מי שאינם קרובי־משפחה, בין אורחים 
רמי־מעלה לבין פשוסי־עם, בין אורחים, שהם דרים בקרבת 
מקום, לביו אורחים, שבאים מדרך רחוקה, בין בניה של 
אותה יחידה חברותית עצמה לביו זרים. פעמים, שהחובות 
כלפי קרובים הן מרובות וחמורות מן החובות כלפי זרים. 
ופעמים שהמקובל הוא ההפך מזה. אורח. שדר בקרבת־מקום, 
זוכה בדרך כלל לשיחת־נימוסים ולהארחה של שעה קלה. 
ואילו אורח שבא מרחוק זכאי לאיכסון ומזונות. רווחת ביותר 
חובת האירגון של חגיגות ומשתאות לכבוד האורח, השמעת 
סיפורי־מעשיות כדי לשעשעו וחילופי־מתנות. תאור מפורט 
של מנהגים אלה מוצאים, למשל. בספרות האנתרופולוגית 
על השבט האינדייני נאוואהו (סלג׳זנא) וכן בספרות על 
המאורי (ע׳יע) שבניו־זילאנד. בתוך הברגדמה ( 13 חב 84 ת 86 ) 
האפריקנים ובכמה שבטים פרימיטיוויים אחרים היה מקובל 
בשעתו מנהג, שחייב את המארח להתיר לאורח לקיים מגע 
מיני עם נשי־הבית. על חובה זו היו מקפידים בעיקר לגבי 
בני אותה שכבת גיל ושארי־בשר. בשבטים הרבה מותר לו, 
לאורח, לבקש כל מה שלבו חפץ, ועל בעל־הבית למלא 
את מבוקשו. 

זמן שהייתו של האורח בבית מארחו אינו מוגבל בדרך 
כלל במפורש, אך עפ״ר מגביל המנהג את משך־הזמן, שבו 
מותר לו, לאורח, ליהנות מה״א. המארח חייב להפציר 
באורחו, שיישאר במחיצתו זמן נוסף, ואסור לו לזרזו לצאת 
לדרך; אך האורח חייב להיזהר, שלא ישהה בבית־מארחו 
יותר מן הראוי. 

היסטוריה. נראה. ששרשו של המושג ה״א נעוץ 
בנוהג, שנתפתח בימי־קדם, ליתן מחסה. מזון ובידור למי 
שבא לבקר את בעל־הבית או עבר על משכנו בדרכו למקום 
אחר (מכאן המלה העברית אורח = עובר־אורח). הה״א 
היתד. מוגבלת מתחילה לקרובים, שכנים ובני־ברית, אך 
בתנאים מסויימים הרחיבו את תחולתה גם על ההלך הזר. 
הנוהג לארח את הזר נתפשט עד מהרה בהשפעת צרכים 
סוציאליים היונים (כפתרון חלקי לבעיית התחבורה והעדר 
שירותי-איכסון), אבל נראה, שנבע גם מן הפחד מפני 
ה ז ר (מכאן הקרבה האטימולוגית בכמה לשונות בין "אורח" 
ו״אויב״: ! 80811 בלאט׳ - אויב, שונא; באנג', ז 5 ב 0 
בגרם׳ ־־ אורח) — פחד, שהיה פרי האמונה, שההלך 
הזר מחונן בכוח מגי ושיש לכבדו ולפייסו כדי שלא יזיק. 
נוסף על כך מילאה הה״א גם תפקיד כלכלי רב־ערך. חלק 
חשוב מחילופייהסהודות נעשה במסגרת של חילופי־מתנות 
ביו המארח ואורחו (חליפים, שהיוו את השלב הראשון של 
המסחר). משנתרחב הקפה של הפעילות הכלכלית, נתרחב 
גם הקף חלותה של חובת הה״א. יתר על כן: כל ה״א מצד 


אחד זיכתה את המארח בה״א שכנגד, ובדרך זו נוצרה רשת 
של תחנות-דרך, שבהן היו ניתנים להלך מלון־לילה ומזון, 
והובטחה לו בפועל תנועה חפשית בתחום תלותה של 
חובת הה״א. 

לההי׳א נודעה גם משמעות פוליטית פנימית. במידה 
שמעמדו של אדם היה רם יותר, בה במידה היה חייב באירוח 
מהודר ופזרני ייתר. רמת־האירוח סימלה את המעמד החב¬ 
רותי וביטאה לא אחת תחרות מעמדית גלויה או סמויה. 
במרוצת־הזמן לבשה הה״א צורה של מוסד ציבורי ומכשיר 
פוליטי ע״י הסכמים מיוחדים ביו יחידות פוליטיות שונות 
(כפי שהיה ביוון ורוסי). ביה״ב קיבלה צביון של מצווה 
דחית, והמנזרים שימשו אכסניות לאירוח עוברים ושבים. 

עם פיתוחם של אמצעי־התחבורה והתפתחות המסחר 
בזמננו, ועם השינויים המתהווים בארצות הרבה במסגרות 
החברותיות והפוליטיות, ששרדו מימי־קדם או מיה״ב, נעשית 
הה״א, כמוסד ציבורי או פוליטי, נדירה יותר ויותר. בניהם 
של שבטים. שהם שוכנים על־יד עורקי מסחר ותחבורה. 
שוב אינם יכולים לעמוד בחובת האירוח של כל הלך. שע(בר 
בכפרם לרגל עסקיו. גובר והולך הצורך למצוא פתרון לבעיה 
ע״י הקמתן של אכסניות ציבוריות ובתי-מלון. כך נשברים 
הדפוסים הישנים של הה״א תחת לחצה של הניידות החברו¬ 
תית. בדרך כלל מוסיפים לדבר בשבחה של הה״א, אך בפועל 
מרבים לראות בה עול מטריד ומצמצמים את ההתחייבויות 
הכרוכות בה עד כמה שאפשר. 

■ 5001 ) 76 , 00140 . 1 ^ . 0 ; 1925 , 1 * 110 16 ■* 14 * 101 *£ 

) 76 .) €041 1101-02 ! ס / 0 )■< 10114 וז $1 766 , 1.34111 . 1 ; 1931 , 605 
. 1957 , 1042100$ 060 ׳ 01 22 

י. ג. ט. 

ה״ א בישראל. — א) בתקופת המקרא. הנוהג 
לארח עוברי־דרך היה מקובל בישראל מן הימים הקדומים 
ביותר. כשהיה בעל־הבית רואה מרחוק אורחים באים, היה 
רץ לקראתם, משתחווה לפניהם ומפציר בהם, שיבואו בצל- 
קורתו (בראש׳ יה, א. וגו'). משנכנסו האורחים לביתו היה 
נותן להם המארח מים לרחוץ רגליהם. מושיבם במקום נוח. 
מביא לפניהם אוכל ומשרתם (שם, יט, א—ח); אם שהו עמו 
עד שעת־הערב, היה מלינם אצלו (שם, שם, ד. ה) 
ומשהשכימו האורחים על־מנת לצאת לדרכם. היה בעל־הבית 
חוזר ושם לפניהם ארוחה, או חוזר ועורך משתה לכבודם 
(שם, כו, ל; שוס׳ יט, ד, ח), ואח״ב היה יוצא עם האורחים 
״לשלחם״ (= ללוותם; ברא׳ יה, טז! שמו״ב יט, לב). כשהיה 
האורח בא בלוויית עבדים ובהמות, היו דואגים גט להם; 
היו נותנים לבהמה תבן ומספוא ומרביצים אותה במקום 
מתאים (בראש׳ כד, לא), ולעבדים היו מביאים — כמו 
לאדוניהם — מים לרחיצת־הרגליים וכיו״ב (שם. לב). לא 
היו שואלים את האורח כל שאלה עד שאכל. בעל־הבית 
היה רואה עצמו אחראי לשלומו של האורח (שנחשב כ״ברוך 
ה׳" [שם, כד, לא]), פעמים עד כדי הפקרת בני־ביתו שלו 
(שם, יט, ח), והאורח מצידו היה משתדל להחזיר טובה 
למארחו כפי יכלתו (בראש׳ יה, י; מל״ב ד, יג). 

מנהגים אלה של היא היו רווחים בעיקר בין האבות. 
ביהוד מפליגים הכתובים בתיאור הה־׳א של אברהם (בראש• 
יה. א וגו׳) ובני־משפהתו (לוט — יט, א—ח: רבקה — כד, 
יז וגר: לבן — שם). אך הם מתארים כמכניס־אורחים גם 
את יתרו המדייני (שמות ב, כ). גם הנביאים רואים בה״א 
אחת מתכונות־היסוד של האדם הכשר. לפי ישעיהו (נח, ז) 




419 


הכנסת־אודחיס — הכסטדואוזן, אוגוסט 


420 


נדרש האדם המצפה לרחמי ה': "פרום לרעב לחמך ועניים 
מרודים תביא בית וגו׳״. ואיוב משבח עצמו: "בחוץ לא 
יליז גר, דלתי לארח אפתח" (איוב לא, לב). 

י. ס. ג, 

ב) בתקופת־התלמוד ואחריה. .חנמי־התלמוד 
הרבו להטעים את ערכה של ה״א ואמרו: "אמר רב יהודה, 
אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה" 
(שבת, קכ״ז, א׳). וכן העלו על נם את הה״א של אברהם 
(ע״ע) ושל איוב (ע״ע! ר׳ למעלה): "יהי ביתך פתוח 
לתחה — כיצד? — מלמד שיהא ביתו של אדם פתוח לרווחה, 
לדרום ולמזרח ולמערב ולצפון, כגון איוב שעשה ארבע 
פתחים לביתו... כדי שלא יהיו עניים מצטערים להקיף את 
כל הבית... אעפ״ב אסר לו הקב״ה לאיוב: איוב, עדיין לא 
הגעת לחצי־שיעור של אברהם: אתה יושב ושוהה בתוך 
ביתך — ואורחים נכנסים אצלך... אבל אברהם לא עשה כן, 
אלא יוצא ומהדר (=מחזר) בעולם, וכשימצא אורחים — 
מכניסם בתוך ביתו" (אבות דר׳ נתן, ז׳: ועי׳ בהוצ׳ שכטר). 
על רב הונא (ע״ע) מסופר, שכשהיה אוכל, היה פותח את 
שער־ביתו ואומר: ״כל מי שצריך — יבוא ויאכל" (תענית, 
כ״א. ב׳). ה״א — וביחוד אורחים עניים — נחשבת למצווה 
גדולה: היא נכללת בכלל גסילות־חסדים (עי׳ שבת. קכ״ז, 
א^-ב׳! דמב״ם, הל׳ אבל, פרק י״ד, א׳—ב׳), ונמנית עם 
הדברים, ש״אדם אוכל סירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת 
לו לעולם הבא״ (שבת, שם). — הכנסת־אורח לשבת וליום־ 
טוב היתד, מקובלת בתפוצות-הגולה, ואף חברות מיוחדות 
לה״א נוסדו בהו — ומהן שהקימו, בקהילות שונות, בניינים 
ציבוריים מיוחדים לקבלת־אורחים. 

ע■ ק. 

ה״א באיסלאם. הקוראן מצווח "לתת לקרוב חוקו, לעני 
ולהלף׳ ומספר על הנדיבות, שבה נהג אברהם .ידיד האל" 
באורחיו, שבאו לבקרו. החדית׳ (ע״ע) מפליג בשבחה של 
ה״א ובשבח מקיימיה. המאמין חייב לארח את אורחו שלושה 
ימים! לאחר מבן נחשבת ההארחה לצדקה. המארח מבורך 
וזוכה לחיי העולם הבא. מצווח להסביר פנים לאורח. להגן 
עליו. ללוותו' ולתת לו צידה לדרך. בית, שלא נכנס לתוכו 
אורה שבעה ימים, אין המלאכים נכנסים אליו, 

בשידה הערבית הטרם־איסלאמית מפואר שמו של חאתם 
אל־טאי. שהיה ,.עבד לאורח כל עוד היה בצל־קורחו". 
בספרות הערבית האיסלאמית מרובים דברי־התהילה על 
מארחים נדיבים. וכנגדם דברי־הגנאי על מארחים קמצנים, 
שלא קיבלו את אורחיהם בסבר פנים יפות. משוררים שנוני- 
לשון לגלגו על "מארחים", שהכינו לאורחיהם .כלב נושך, 
מקל עבה, רברי־חתנצלות מתובלים בשקר. פנים חמוצים 
ורברי־תלונה על פגעי-הזמן". 

משלי־עם מרובים מרבדים בשבחם של אורחים, ששוהים 
תקופה קצרה. "אורח שמאריך לשהות אינו רצוי"! אך גם 
את האורחים הסרדנים יש לסבול. "אורח הוא אורה אף אם 
שהו, קיץ וחורף". 

הבדוים מחמירים במצוות ה״א יותר משאר בני־ערב 
ומקפידים בהלכות הארחה. אדם, שבא אל אהלי הבדוים כדי 
להתארח, חייב לבוא מצר פתחו של האוהל, להבריך את 
בהמתו במרחק ניכר ממנו ולעסוק בהתרת אוכפה, בקשירת 
ברכיה, וכד׳, עד שירגיש בו בעל־האוהל. זה האחרון יוצא 
אז מאהלו כדי להזמין את הבא, שיחסה בצל קורתו. אם 


אין בעל־הבית נמצא אותה שעה באהלו. יוצאת האשה מן 
האוהל כשהיא מחזקת בידח כד של חלב־גמלים. דבר זה 
משמש לו, להלך, סימן, שאם אין ביכלתה לארחו, נכונה 
היא מכל מקום לרוות את צמאו. אם מכובד הוא האורה, 
תולה האשה על עמוד את שמלתה הנאד, ביותר בצורת דגל 
כדי להראות לו. שהיא מכבדת אותו כבוד כפול. אין האורח 
משלם כל תשלום בעד ההארחה, ובעל־הבית מגיש לו 
ממיטב מאכליו. אין המארח מסב לסעודה אלא לאחר שסיים 
האורח לאכול. 

משטעם האורח מפיתו של בעל־הבית ערב זה האחרון 
לחייו של האורח והוא חייב להגן עליו מפני כל נסיון 
לפגוע בו לרעה במשך שלושה ימים. אף שתיית קפה נחשבת 
לאכילה עם בעל־הבית. — אין שואלים את האורה לשמו 
ולסיבת בואו. שחה האורח יותר משלושה ימים. רשאי בעל־ 
הבית לשאול אותו להיכן פניו מועדות. ודי לחכימא ברמיזא. 

נסיכים ואמירים בחצי־האי ערב נוהגים לבקש את אורחי¬ 
הם, שישבו עמד,ם עשרה ימים. עם סיומה של תקופה זו 
מבקש האורח רשות ללכת. שני הצדדים מעניקים זה לזה 
מתנות. בעל-הבית נותן מתנות לאורה ולבני־לוויתו, 
והאורח — למשרתיו של בעל-הבית ולמקורביו. 

1926 , 110711 * 17151111 1 ) 5 )) 071 ע €70 , 1510771 '* 1 . 5 מ£מ 1 מ 31 ^ 1 . 9 

* 116 ס ?**;/// , 111111 ;(עברית: האסלאס, תשט־ו) 

, 71 ) 5 ) 0 ) 1 ( 1 /ס 47017 * ) 15 ־ 1 ' , 010145013 .? .מ ,מ ;* 1943 , 470171 * 

.* 1951 
יע. י. 

הכנסת־כלה, ע״ע נ׳&ואים; צךקה. 

הןסןזהא(![, אוג!םט, בריו — !!״׳י עמוס*!? , 81181 ״^ 
5£11 נ 1 נ; 1 {זצ 43 ן — ( 1792 , בקנדורף, וסספאליה — 1866 . 
האנובר), היסטוריון אגרארי גרמני. ב 1829 — 1838 חקר ד.כ׳, 
לפי הזמנת הממשלה הפרוסית, את היחסים האגראריים 
בפרוסיה וציין, שבאותם חלקי־פרוסיה, שאוכלוסייתם הקדו¬ 
מה היתד, סלאווית, "קיימים יחסים אגראריים, שאינם פר;ם 
של חיי־העם הגרמניים", ולשם בירורה של תופעה זו 
ביקי הב׳, בהמלצת שר־הכספיט הרוסי קיסליוב, ברוסיה, 
״ערש השבט הסלאווי". בשנות 1843 — 1844 סייר הב' 
ברוסיה, אוקראינה וקאווקאז. התוצאה העיקרית של נסיעתו 
היתה הפניית תשומת-לבו של הציבור לקהילה הכפרית 
ברוסיה, ה״אובשצ׳ינה״ (ע״ע) — מוסד, שההיסטוריון הרוסי 
א. נ. בולטין כבר עמד על ייחודו ב 88 ד 1 . מחקריו של הב׳ 
הביאוהו לכלל מסקנה, ששיתוף־השדות בכפר הרוסי נעלם 
בנסיכות־סוסקבה וחודש בסאה ד, 18 בעקבות הנהגת סס־ 
הגולגולת (־ 1 ז 3 )! 0 וז 1 ז 3 אע 1 ץ 0011 ). אח הערך החיובי של 
הקהילה ראה הב׳ ב 5 ה ששמרה על האופי הפאטריארכאלי 
של הכפר הרוסי ובמה ששימשה מכשול בפני תהליך 
חפרולטאריזאציה של ההמונים הרוסיים! את הצד השלילי 
בקהילה ראה בפעולתה במעצור לקידמה כלכלית. לדעתו, 
היה החיוב שבקהילה מרובה מן השלילה שבה. באחוזה 
דאה הכ׳ גורם לקידמה כלכלית. ולפיכך המליץ על שמירתה. 
כן טען לביסוס היחסים בין האציל ובין צמיתיו על יסוד 
משפטי — דבר. שעתיד היה, לדעתו, לקשור את האיכר 
לקרקע ולגרום לביטולה של הצמיתות מאליה! לעומת זה 
סבור חיה, ששיחרורם האישי של האיכרים ללא מסירת 
קרקע לידם "יהפוך את האיכרים ליחפים". הב׳ שם לב לשפע 
הכיתות הדתיות בכפר הרוסי, והאמין, שד,כנסיה הפראוו־ 



421 


הכסמהאיזן, אוגוסט — הנסל' 


422 


סלאווית תתפורר לכיתות, אם לא תתאחד בעוד מועד עם 
תכנסיה הקאתולית. ספרו העיקרי של הב׳ על רוסיה הוא: 
004 £0 ( 701105161 ך 435 , 20513046 1000160 416 :! 6 ( 01 5104160 
1105513045 £00 ת £101101110 60 ( 13041161 416 50 650046 ( 1051 
("מחקרים על המצב הפנימי, על חיי העם, וביחוד על 
הסדרים האגראריים ברוסיה״), 3 כרכים, 1847 — 1852 . למח¬ 
קרו האגרארי של ד,כ׳ היתה השפעה בבירה על המחשבה 
הציבורית הרוסית במחצה השניה של המאה ה 19 . 

8 £0088 8 8011000 1 ( 31101,11 .!־ 601 ^ 8 , 1 ( 680101 ( 065 . 8 
. 1888 , 11 , 212 00308336 1 | 80 ק 6 ח 8.118 111 "\ 2 

א. אח. 

ד,כסלי ( 140x167 ), שמה של משפחה אנגלית, שמתוכה 
יצאו כסה אנשי־מדע וסופרים ידועי־שם. מבניה: 

(. 1 ) תומם הנרי הכי — 110 x 107 ץזח 110 35 ת 01 ! 1 ז — 
( 1825 , אילינג — 1895 . איסטבורו), ביולוג, הוגה־דעות 
וסופר אנגלי. אביו של הב׳ היה מורה, אר הכ ׳ למד בבי״ס 
רק עד גיל 11 , ואח״ב רכש לו השכלה — בין השאר: 
גרמנית וצרפתית והיסודות של סדעי־הטבע — מתוך לימוד 
עצמי. ב 1842 — 1845 למד רפואה בבית־החולים של צ׳רינג 
קרוס בלונדון, ובתקופה זו אף פירסם את עבודתו המדעית 
הראשונה (בהיססולוגיה). לאחר שסיים את לימודיו בהצ¬ 
טיינות, שימש ב 1846 — 1849 רופא בספינה, שיצאה לסיור 
מדעי מטעם הצי הבריטי. במסע זה התמסר ד,כ' לאיסוף 
ולחקר של מחוסרי־חוליות באמריקה הדרומית, אוסטראליה 
והאיים הסמוכים, והעבודות באנאטומיה משווה, שפירסם 
על יסוד החומר שאסף, היקנו לו שם בחוגים מדעיים. ב 1851 , 
והוא רק בן 25 , נבחר כחבר של החברה המלכותית. ב 1854 
נתמנה מרצה בבית־הספר למכרות, וכשהפך מוסד זה 
ל 5016060 ) 0 0011026 131 ז 6 ק 101 , נעשה בו הב' פרופסור. 
תחומי מחקריו העיקריים של הב׳ היו האנאטומיה המשווה, 
הפאלאונטולוגיה והזואולוגיה השימושית־ד,כלכלית (בפיות 
הדיג). ממחקריו ד,אנאטומיים־ד,משווים במחוסרי-ד׳,חוליות 
עבר לחקר החולןתיים — מבנה הגולגולת והמוח ביונקים 
העילאיים וכד! הב׳ נמנה עם ראשי-המדברים במקצועות 
אלה בדורו ורכש לו פירסום בינלאומי. ב 1871 — 1880 היה 
מזכיר החברה המלכותית, וב 1883 — 1885 — נשיאה. משיצא 
ספרו של דארווין ״מוצא המינים״ ( 1859 ) נעשה הכ ׳ ראש 
הלוחמים בעד התורה החדשה. הטפתו לה בכתב ובפל־פה 
סיבבה אותו בפולמוס חריף עם אנשי־ציבור, כגון גלאדסטון 
וראשי הכנטיה, ותרמה הרבה להתפשטות ההברה של עיקרי 
תורת-ד,התפתחות ברבים. 

הכ ׳ היה מעורה במציאות החברותית והתרבותית של 
זמנו. הוא היה חבר בוועדות ממשלתיות מרובות לענייני 
מדע, השכלה, חינוך ותרבות. בין השאר הניח את היסוד 
לאירגון חדש של הוראת הביולוגיה באוניברסיטות האנגליות, 
הן מבחינת תכנית־הלימודים והן מבחינת הנהגת ליסוד 
מעבדתי לתלמידים. הוא התעניין בהינוף הכללי ובהשכלת- 
העם וערך שורד, של הרצאות על נושאים ביולוגיים וגאולו־ 
גיים בשביל פועלים, וכן פידסם שורה של ספרים והרצאות 
על נושאים פילוסופיים, על בעיות כלליות, שעמדו על הפרק, 
ועל נושאים תאולוגייט. בין השאר הירבה לפסוק בביקורת 
המקרא, אך מאחר שלא ידע עברית, צימצם את מחקריו 
בתחום זד, בניתוח התנ״ו מבחינה אנתרופולוגית וסוציולו¬ 
גית• הכ ׳ דחה את הנצרות ואת האמונה הדתית בכללה, אבל 



תימאס יזנרי וזפסוי 

העריץ את תורת־ר,נביאים והמליץ על ליסוד כתבי־הקודש 
בבתי־הספר העממיים — בתנאי שהסורים לא יהיו אנשי־דת. 
מתורת־ההתפתחות הסיק ד,כ׳ מסקנות לגבי תורת־ד,מידות, 
שהיו בניגוד ל״דארוויניזם המוסרי" הוולגארי (שדארווין 
עצמו לא דגל בו מימיו): הב , העמיד את המוסר על הגבורה 
שב״הליכה נגד התהליך הקוסמי", ז״א נגד הטבע הגדוש 
אכזריות והריק מכל ערכי־מוסר. — תוך כדי פולמוסו נגד 
חוגים דתיים, שנלחמו בתורת־דארווין, טבע ד,כ׳ את המונח 
"*גנוסטי" במובן של "מי שאינו יודע" (ז״א: מי שאינו 
מתאסר לדעת אמיתות מטאפיסיות), בניגוד למובן המקובל 
של ״כופר״. — הכ ׳ הצטיין כנואם וגם כסופר, ביהוד במסות 
הפופולאריות שלו. 

מכתביו : £ז 3111 א 111 £:) 13 ? 5 'ת 13 \ 10 35 ש 10 ז 1€ ) 1 זי£ 

00 ״עדויות למקומו של האדם בטבע״), 1863 ! - 140010 !סס ) 
164£3010 ־ 01 ) 0 £1160010003 416 01 030505 0 ( 1 ז )ס 6 זן 
0 ז 3111 א ("על ידיעתנו בסיבות התופעות של הטבע האור¬ 
1 ("שיפו¬ x55005 ! גאני"), 11863 1175101027 ? 7 ־ £160100131 ס 
?110 ?(1751031 83515 רים ביסודות הפיסיולוגיה״), 1866 ! )ס 
: 146 (״היסוד הפיסי של החיים״), 1868 ! 01 430031 ) .ף 
0101315 .^ 2164 ־ 1 ( 101 ־ 5761 410 0£ 10017 ( 01 410 ("סקירה על 
^0210017 0(410 10761-11871 ,( האנאטומיה של החולייתיים״ 
11877 ,(140101313 1-2164 ( 161 (״אנאטומיה של חסרי־ד,חוליות״ 
£7010400 !1880 ,(0011016 304 $010006 (״מדע ותרבות״ 
£41105 304 (״התפתחות ומוסר״), 1893 . כל מאמריו המד¬ 
9 עיים כונסו ב 4 כרכים ב 1897 — 1903 , כל מסותיו — ב 

.1898 כרכים ב 

77 . 77 .*־ 7 , 01043 .£ ; 1900 ,. 77 . 77 . 4 ־ 7 , 411011611 ) . 0 .ק ., 
1902; 13. 11x10} 111 — 1 ,.// . 11 . 711 / 0 :■ 110 * 1 4 ח 0 ?/*£ ,׳ . 
1903 4 ,*";"ן .־^ ; 1932 ,.// ,״זץ\ 7 .£ . 0 ;״ ?*:, 

01)4 ¥!#0*1014$, 1955; 0. £11 11:1 ( 860 :. 11 . 11 . 711 ,־<כ!נ , 
111444)0711:1 0714 £4 . 1959 ,״וס 1£01 ו 

ש. אד. 

,(1933—1860) — £60031 ( 2 ) לנרד הב׳ — .א 4 ־ 
בנו־בכורו של ( 1 ) ואביהם של ( 3 ) ו( 4 ), סופר, חוקר־ספרות 
וביוגראף. בין השאר כתב ביוגראפיות של אביו ושל 
צ׳. דרוין (ע״ע). 





423 


הבפלי 


424 


3 ) סר ג' ר ל י ן פורל ד. נ' — .מ 1111 ־ 011311501 [— (נר 
1887 , לונדון), ביולוג ועסקן בענייני תרבות והברה! נכדו 
של ( 1 ) ואחיו הבכור של ( 4 ). הב , לסד זואולוגיה באוכס־ 
פ(רד, וכאן גם התחיל בפעולתו המחקרית. ב 1925 נתמנה 
פרופסור לזואולוגיה בלונדון, וב 1935 — פרופסור לפיסיו־ 
לוגית. הב׳ היה פעיל מאד כיועץ מדעי של ממשלת בריטניה 
ושל מדינות הקהיליה הבריטית, וכן כחבר של אירגונים ומו¬ 
סדות בינלאומיים לתרבות ולמדע! ב 1946 — 1948 היה המנהל 
הכללי של אונסקו (ע״ע). ב 1958 הוענק לו תואר־אצילות. 

נושאי מחקריו של 
ד,כ׳ כזואולוג מקצועי 
הם בעיות הפיסיולוג¬ 
יה של ההתפתחות וה¬ 
אקולוגיה! בין השאר 
תרם תרומות לחקר 
מבאניזמי הגדילה וה־ 

מורפוגנזה. אד בעיקר 
פעל כביולוג עיוני 
מתיך מגמה להגיע 
לכלל ..סינתזה מודר¬ 
נית" של כל ענפי 
מחקר התורשה וההת¬ 
פתחות — סינתזה, ש¬ 
תתן לנו תמונה כוללת 
של תולדות החיים 
ושל הסכאניזפים 
המעצבים את דמותם. 

ד,כ' הוא נציג מובהק 
של נאו־דארוויניזם 
חד־צדדי, שנושאי התעניינותו העיקריים הם מכאניזמים גנ¬ 
טיים והבירור הטבעי, אגב התעלמות מבעיותיה החמורות של 
מכאניקת־ההתפתחות (האמבריולוגיה הניסויית), שהוא עצמו 
עסק בד. אך עיקר פרסומו של ד.כ׳ בציבור הרחב בא לו 
ממאמציו לשלב את בעיות החברה והרוח במדעי-הטבע 
ולבסס את הסוציולוגיה ותורת־הערכים על הביולוגיה. מתוך 
גישתו הנאטוראליסטית הוא מנסה להסביר בעיות חברותיות- 
מוסריות, וגם פסיכולוגיות, באמצעות הגורמים הביולוגיים 
הפועלים בעולמם הפנימי והחיצון של בעה״ח ולראות את 
האנתרופולוגיה כדרג עילאי של הזואולוגיה, ואת ההיס¬ 
טוריה — כשלב אחרון של האוולוציה. מן החוקיות הביולוגית 
של התפתחות המין האנושי הוא מסיק עקרונות וכללים של 
תורת־הסידות — בניגוד מפירש להשקפת אביו־זקנו. הב׳ 
מאמין באפשרות של תיקון המין האנושי ושיפורו באמצעים 
ביולוגיים, כגון ויסות מתוכנן של הלידות ואוגניקה (ע״ע) 
שלילית וחיובית, והוא אף דורש את הפעלתם של אמצעים 
אלה לתכלית זו. בדת, וכן בכל מטאפיסיקה ובפילוסופיה 
דוגמאטית ״לא־מדעית״ — שבה הוא כולל גם את המאר־ 
כסיזם —, הוא רואה מכשולים להתקדמות. 

מכתביו: 810108151 3 ) 0 5 ץ 53 !£ ("מסותיו של ביולוג"), 
1923 ! ח 10 ז 613 ׳! 86 11110111 ׳!! 80118100 ("דת ללא התגלות"), 

11927 £1£6 0£ 5010000 1110 ("מדעי־ההייס"), עם ה. ג׳. 
ולז וג׳. פ. ולז, 1929 (עברית: 1932 — 1934 ): - 5130:11 81101 
1 ס 10 ׳! 86113 81101 304 108 ("הסתכלות בציפרים והתנהגותן 
של ציפרים״), 1930 ; 111 ׳!! 031 0£ 11101181115 108 ׳!!.£ 1110 


(״הגותו החיה של דארוויף), 1939 1 1110 : 01111100 ׳!£ 
890416515 0 ־ £0461 ^ ("אוולוציה: הסינתזה המודרנית"), 
1942 ! £111105 ?■ 010110031 ׳!£ ("תורת־מידות התפתחותית"), 
1943 : £111105 304 0101100 ׳!£ ("התפתחות ותורת־המידות"), 
1947 ; חס״ס* ס! 0101100 ׳!£ ("ההתפתחות בפעולתה"). 
1952 ; ££001301510 ׳״*ז 3 15 ) 101031 ("לקראת הומאניזס 
חדש״), 1956 . 

י. <ו. 

4 ) א ל ד ו ס לנרד ה כ' — . 11 ()■ £00031 5101005 , — 

(נר 1894 , צ׳ארטרהאוז [גודלמינג]), סופר אנגלי. סבו 
היה תומאס הנרי הכסלי (עיין למעלה, 1 ), אחי־סבו 
מצד אמו היה מתיו ארנולד (ע״ע), ודודתו היתד. הגב׳ 
הספרי וורד ( 4 ז 5¥3 ץ!! 1100101 . 5 •!£^), מחברת רומא¬ 
נים פופולארית בשעתה. ד,כ' נתחנך באיטון ובאוכס־ 
פורד ונתמחה בביולוגיה! אך בחר בספרות כבמקצועו, 
למדות מה שכושר־ראייתו היה לקוי כל־כך, שבתקופה 
מסויימת הוכרח ללמוד כתב־ברייל. מ 1916 ואילך פירסם 
כמה כרכי־שירים! האחרון והטוב שבהם הוא £043 ("לדה"), 
1919/24.1920 היה חבר במערכות של כתבי־העת "אתנאום" 
ו״וסטמינסטר גאזט". ספר־הפרוזה הראשון של הכ ׳ היה אוסף 
של סיפורים קצרים ( £101110,1920 ), שבעקבותיהם באו רבים 
אחרים. הרומאן הראשון שלו היה ׳!! 10110 0010 ־ 01 ("צהב 
הכרום״), 1921 , ומאז היה כל רומאן שלו כעין מאורע 
בעולם הספרות. ד,כ׳ הידבר, לסייר באירופה, אסיה ואמריקה 
ואת רשמי מסעותיו מסר בכפה כרכים. מזמן לזמן פירסם 
קבצים של ביקורת ספרותית ומסות, שבהם נהג להביע דעות 
יוצאות דופן. שהיו תמיד מעניינות ומעוררות מחשבה. כן 
כתב ד,כ , ביוגראפיות, מחזות ותסריטים, וערך מהקרים 
בתורת־המיסתורין ובפילוסופיה של עמי המזרח הרחוק. הכ ׳ 
עסק גם במחקר היסטורי. 

בכל כתביו מגלה הס׳ שפע־ידיעות של איש־האשכולות. 
עיסוק חולני בענייני-מין ופחד מפני הדחפים האינסטינקטיווים 
של הבלתי־מודע. במרוצת־הזמן באו שינויים ניכרים ביחסו 
לבעיות ולתופעות, שעניינו אותו. תחילה היה הב׳ משורר 
רומאנטי. לאחר מכן סאטיריקן ציני. בשנינות מרובה, ומחוך 
חוש מיוחד לפאראדוכסים, הצליף על הניוון, שמצא בחברה 
של שנות ה 20 . בשורת רומאנים תיאר טיפוסים מוזרים, בעלי 
כשרון־שיחה מבריק. כאלה הם ץ 101£3 זח^ ("מחול עתיק"), 
1923 , ו 65 ׳ 1 ב £6 160 ־ 831 1056 ) 1 (.״עלי״סרק אלה״), 1925 . נטיה 
לרתום את כתיבתו 
למגמות כלשהן מגלה 
הכ ׳ בספרו ז 0 ! 0 ? 

80101 ־ 0000161 ( 1928 : 
עברית: "דבר והיפו¬ 
כו", תש״ד) ובאוטו־ 
פיה השלילית ש׳! 3 ־ 81 
14 ־ 5101 ׳!! 816 ( 1932 1 
עברית: "עולם חדש", 
חש״ח). ד,כ׳ חלם על 
מציאת כוח טרנסצנ־ 
דנטאלי, שיוכי להת¬ 
גבר על יסוד-הרע 

שבעולם, ומתוך כך 

נהה אחר תורות־ אירוס 5 :אור הנס 5 י 











425 


הכסלי— הברה 


426 


המיסתורין המזדחלת. נח;ה זו מתבטאת במחזה 14 ז 0 ז\\ סל?־ 
: 148111 0£ (,עולם של אורי), 1931 . ובספרים כגון הרומאן 
0223 111 01055 ׳(£ (״סומא בעזה״), 1936 , ו״אנציקלופדיה 
של הפאציפיזם״ ( 1937 ), וכן במחקר ההיסטורי ע ־ ז 0 סלי! 
£01100000 (״הוה־מעלתו האפור״), 1942 , ובאנתולוגיה 110 ־ 1 
׳( 11 ק 11050 ל? 000121 ״? (״הפילוסופיה הנצחית״), 1945 , 
ובמסמקסססס? 0£ 000.5 110 ־ 1 (״שערי הפרצפציה"), 1954 . 
הרומאנים האחרונים של הב', בגון  ־ 386 זץ $3 . 8 .מ 

. 1956 ,ץ 1 >* 511 ץז 0 -ס 1 ^ 1 44 . 14 . 44 , 1$ ז 1141 ^ . 7 ; 1948 ,. 11 . 44 

א. א. מ. 


הכססטר, ע״ע מי 8 קל. 

ד! 05 מו 1 ילן״טטרםין ( 100 ו 120 ) 0 )' 1000 ץ! 1 ) 110x2010 ), 

,מ,(,מס), תרכובת אורגאנית, שהיא מופקת 
מאפוניה (ע״ע) ופורמאלדהיד (ע״ע)! נוסהת־המבנה שלה 
( 1 ) משקפת את מבנה השריג הגבישי, שבו מוקף ארבעון 
של אטומי־חנקן בתמניון של אטומי־פחמן. החב׳ מתגבש 
בגבישיט לבנים, מסיסים במים! הוא בסים הלש ויוצר 
מלחים! חומצות מפרקות אותו למרכיביו. ההב׳ משמש 
לייצור של שרפי פנול-פזדמאלדהיד (ע״ע פלסטיים, המרים), 
וכן כממריץ הוולקאניזאציה של הקאוצ׳וק, אך עיקר חשיבותו 
היתה לפנים — ובמידה מצומצמת גם היום — פארמאצוטית: 
כמחטא דרכי-השתן (במקרים של זיהומי אגן־הכליה, שלפו־ 
הית־השתן וכד׳), וזה משום התפרקותו ע״י השתן החמוץ 
אגב שיהרור פורמאלדהיד. מחמת שימושו זה היה מכונה 
גם אורוטרופין. 


/ \ 

/ \ 

£14 ..א:) 110 


" 2 


־ 0 " 

1 


א-לז,ג 


ע״י ניטראציה של הב׳ מתקבל ההכסדגן ( 11 ). המכובה 
גם צ י ק ל ו נ י ט או חומר־בפץ מרסק אדיר. שהירבו 
להשתמש בו במלחמת־העולם 11 . 

. 1931 !) 14111 *) ( 111 ) /\" 1116 ) 1 . 11 .// 15 >( 1 ,־ £1 )£ק 11 \נ .[ 

ה?םפלה, ע״ע אוויגנם; מקרא, תרגומים. 

הכרה, במשפט הבינלאומי — הפעולה, שבאמצעותה מכרת 
מדינה במדינה חדשה או בממשלה חדשה. שהוקמה 
מתור מהפכה או הפיכה. 

ההכרה במדינה הדשה באה לקבוע את בואה לעולם 
של אישיות משפטית בינלאומית חדשה, על הזכויות שהמשפט 
הבינלאומי מקנה לה ועל החובות שהוא מטיל עליה, וכן ליתן 


ביטוי להסכמתה של המדינה חמכרח לקבל את המדינה 
המוכרת כהברה בחבר מדינות. כדי לזכות בחב׳ זו חייבת 
החטיבה המדינית שנתארגנה למלא אחר התנאים הדרושים, 
לפי המשפט הבינלאומי, לקיומה של מדינה. שהם: א) אוב־ 
לוסיה קבועה! ב) שטח־אדמה מוגדר, ג) ממשלה בעלת 
כוח־שליטה! ד) רצון וכושר לקיים התחייבויות בינלאומיות. 
לפי שעה אין מוסד בינלאומי מיוחד, שתפקידו הוא לבדוק, 
ללא פניות וללא משוא־פנים, אם מצויות בה, באותה חטיבה, 
התכונות הדרושות לכינונה של מדינה, ושססקנתו תחייב 
את כל המדינות לנהוג לפיה. בפועל מסורה ההכרעה בעניין 
ההכרה ואי-ההכרה למדינות גופן, וכל אחת מהן מחלטת 
בדבר על דעת עצמה. הנסיון הבינלאומי מלמד, שלא תמיד 
נוהגות המדינות בתחום הנדון מתיר התחשבות במציאות 
כמות שהיא, לפעמים קרובות נקבעת עמדתן לא בהתאם 
לנתונים האובייקטיוויים, אלא מתוד שיקולים, שמקורם באינ¬ 
טרסים של המדינה המכרת. כך, למשל, סירבה ספרד במשך 
עשרות־שנים הרבה להכיר בכמה מדינות, שקמו במאה ה 19 
בשטחים ססויימים של אמריקה הדרומית, שקודם לכן היו 
חלק מן הטריטוריה של ספרד. בדומה לזה מסרבות בימינו 
מדינות־ערב וכמה מדינות אחרות להכיר בישראל. 

הד,כ׳ במדינה חדשה מלווה עפ״ר — כפי שמחייב ההגיון — 
בכינון יחסים דיפלומאטיים עמה! ואמנם רק במקרים נדירים 
ביותר נמנעה מדינה מכרת מלכונן ולקיים יחסים דיפלומא¬ 
טיים תקינים עם מדינה מוכרת. בדרך אחרונה זו נהגו 
ונוהגות כמה מדינות — ובכללן הודו — כלפי ישראל. 

ד,הכ׳ יכולה להינתן במפורש — למשל, באיגרת דיפלומא¬ 
טית, בהכרזה וכיר׳ב — ובסקרה זה היא אינדיווידואלית, או 
בההלטה של ועידה או של קונגרס בינלאומי — ואז היא 
קולקטיווית, אפשר לתתה גם מכללא או בשתיקה, כלומר 
ע״י הבלעתה בפעולה מסויימת, שמתוכה משתמע רצונה 
הברור של מדינה להכיר באישיות החדשה. דוגמה בולטת 
להכ ׳ מעין זו הוא מינויו של נציג דיפלומאטי. לעומת זה 
אין לראות בהצטרפותה של מדינה חדשה לאמנה רבצדדית 
הכ ׳ מכללא מצד מדינה, שהיא קשורה באותה אמנה ושלא 
הכירה במדינה החדשה. אף התקבלותה של מדינה לארגון 
בינלאומי (הבר־הלאומים לשעבר וארגון האומות המאוחדות 
והמוסדות המיוחדים בזמננו) אינה גוררת ר,כ׳ אוטומאטית 
בה מצד אותם תברי־הארגון שנמנעו — כל אחד בפני 
עצמו — מלהכיר בה. 

קיימת הבחנה ביו חכרה להלכה ( 0 ־ 01 ( 40 ) ובין הכרה 
למעשה ( £3010 40 ) . ההכרה "דח יורה" ניתנת לאחר שהמדינה 
ההדשה כבר הספיקה להתגבש כל צרכה ולגלות יציבות. 
במקרה זה ד,חכ׳ היא שלמה וסופית. לעומת זה ניתנת, בדיד 
כלל, ההב׳ "דה פקטו" כשעדיין אין למדינה חסכרת ביטחון 
בכושר עמידתה של המדינה החדשה ובסיכויי קיומה בעתיד. 
במסיבות אלו מעדיפות המדינות להימנע מהכ׳ מוחלטת והן 
מסתפקות במעין הכרה זמנית ומוגבלת. אמנם גם ההכרח 
למעשה היא פעולה משפטית, ותוצאותיה המשפטיות אינן 
פחותות הרבה מאותן של ההכרח להלכה. 

משמעותו המשפטית של אקט ההכי שנויה במחלוקת. לפי 
התורה הקונסטיטוטיווית (ה״יוצרת") מקנה חר,כ׳ למדינה 
החדשה את מעמדה כאישיות משפטית בינלאומית ומכנסת 
אותה כחברה, בעלת זכויות וחובות, למשפחת העמים והמדי¬ 
נות; ואילו התורה הז־קלאראטיווית (ה״הצהרתית") גורסת, 





427 


הכרה—הכרה ותוררדוזהכרה 


428 


שההב׳ אינה יוצרת את המדינה, אלא רק מאשרת את עובדת 
קיומה. לפי תפיסה זו. אץ קיומה של מדינה חדשה, על כל 
התוצאות המשפטיות הנובעות מפנו, נפגע ע״י אי־הכרה 
בה מצד מדינה אחת או כמה מדינות. גם קודם שהוכרה 
המדינה החדשה, רשאית היא להגן על שלמותה ועצמאותה. 
לדאוג לקיומה ולשלומחי לארגן את חייה כרצונה וכר. 

בהתאם למשפט הבינלאומי הקיים. איו חובה להכיר 
במדינה חדשה: ופירושו של דבר, שגם אין לשום מדינה 
זכות לתבוע הב׳. 

הד.כ׳ בממשלה חדשה נדרשת רק כשממשלת זו היא 
פרי של מהפכה או הפיכה, כלומר, כשהקפתה באה מתוך 
חפרת חוקי המדינה וחיקתה. אי־חוקיותה הקונסטיטוציונית 
אין בה כדי לשמש נימוק לאי־הכרה בה. כמו שמתן ההב׳ אין 
בו משום הסכמה למשטר החדש או משום נקיטת־עמדה 
כלשהי כלפיו. הגורמים הקובעים בעניין ההכ׳ בממשלה 
חדשה הם מידת שלטונה־בפועל של ממשלה זו בתחומי 
המדינה, או אף בחלק משטחה, וכן מידת נכונותה לכבד את 
ההתחייבויות הבינלאומיות, שהממשלה הקודמת קיבלה עליה. 
על רקע זה יש להסביר את האיחור במתן ד,הכ׳ לממשלתה 
החדשה של ברית־המועצות, שקמה אחר המהפכה הבולש־ 
וויסטית. לשאלת הד,כ׳ בממשלה חדשה נודעת חשיבות מרובה 
גם במסגרתו של ארגון בינלאומי. כדוגמה לכך עשוי לשמש 
עניין ההב׳ בממשלתה של סין העממית ובזכותה — ולא 
בזו של ממשלת סין הלאומית — למנות את נציגיה של 
סין למוסדות של האו״ס. 

נוסף להב׳ במדינה חדשה ובממשלה חדשה קיימות צורות 
אחרות של ר,כ׳: הב׳ במורדים או בסתקומסים,חכ׳ בצד לוחם 
והב׳ בממשלה בגולה. בימי מלחמת־העולם 1 נזקקו גם לחב׳ 
ב״אומות": כך הוכרו האומות הפולנית והצ׳כית קודם שהשיגו 
את עצמאותן המדינית. יש מינים עם סוג זה של הב׳ גם את 
יההכ׳ בעם־ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בהכרות־באלפור 
ובפאנדאט הארצישראלי, אע״ס שמטעמים שונים צוייו עם- 
ישראל במסמכים אלה במונח "עם" ולא "אומה". 

החובה להימנע מ ה כ/ בהסדר הבינלאומי, שנקבע 
עם כינונו של חבר־הלאומים ועם כריתת האמנה בעניין 
איסור־המלחמה (הסכם קליג־בריאן משנת 1928 ), נתקבלה 
דוקטרינה, שלפיה חייבות המדינות להימנע מלהכיר "במצ¬ 
בים, אמנות והסכמים", שבאו לעולם מתוך הסרת המשפט 
הבינלאומי, כגון סיפוחו של שטח־אדסה ע״י מדינה בניגוד 
להתחייבויותיה הבינלאומיות או ע״י הקמתה של "ממשלת־ 
בובות״. דוקטרינה זו מכונה ה״דוקטרינה של סטימטון״ — 
על שמו של מזכיר־המדינה האמריקני הנרי ל. טטימסון, 
שהכריז עליה לראשונה ב 1932 , לאחר שיאפאן כבשה את 
סאגצ׳וריה (שהיתה חלק מאדמתה של סין) והקיסר, בה את 
המדינה מאנצ׳וקואו. באותה שנה אושרה דוקטרינה זו ע״י 
חבר־הלאוסים, ולאחר מכן נזקקו לה בהזדמנויות שונות. 
אין להפריז בחשיבותה המעשית של דוקטרינת-טטימסון, 
שכן אץ היא מטלת על המדינות את החובה לצאת לעזרתה 
של המדינה, שהותקפה או נפגעה ע״י איזו פעולה בלתי• 
חוקית אחרת, אלא אד ורק מורה להן להימנע מהכ׳ בכיבושיו 
של התוקפן או ביתרונות אחרים, שמדינה זכתה בחם מתוף 
הפרת המשפט הבינלאומי. 

11011 > 071 0 )ה 4 ! 411 תה 0£0 ץ 14 60 * 111 * 1001 ) 70 ,$וח 12 [( 1 ׳\\ .ן 

! 60 11 ) 11 ) £ 0 ) !) 100071 ! 07710711 ^ 7010 ) 60 1 ) 5 1 * 10001 ) 000 ) 10 ' 

,*'( 114 1-0 60 101101 ) 171/01110 ) 101 ( 1 60 610600110 ' 1 60 ! 01 / 1 ) 


. 1 ( 01 ) 70111 01 $0121110 ,־ו £0 ח 1 ;״ 1 . 14 ;( 1934 , 14 * . 701 , 1933-11 

1 ( 7/1007 £41 ) 1717 ! 10 <} 7 ־) 111 (? £010106 0716 171770 ) 07100 ! 511111 7/10 

- 1 וזן! 0 ) #0 .ז 011 גקמ 1 גז 1,3 . 11 ; 1947 , 0 ) 1 ) 7700 ) 10771411 ? 01 6 הו> 

־׳ 0 ) 111 7/10 , 01100 . 0 .* 1 : 1948 , 7410 41 ח 0 ו: 01714 )ה 1 111 1100 
. 1951 ,ח 10 ? 1 ! 0£7 ) £0 / 0 7 ) 741 ! 10710 ) 714 

נ. 0 . 

הכרה ותורת־ההכרה. ההכרה (ד,כ׳) היא עובדה יסודית 
של הוויית־האדם, שאנו יכולים לתאר אותה דק 
מחוך הסתמכות על נסיוננו האישי. הד,כ' היא יחם מיוחד 
בין הסובייקט המכיר והאובייקט המוכר — שני קטבים 
מנוגדים, שביניהם קיימת מתיחות מץחדת. יסודה של מתי¬ 
חות זו הוא במה שהסובייקט מבקש "לחדור" לתוך האובייקט, 
"לקנות" אותו לעצמו, "להשיג" אותו (במשמעות כפולה). 
להעבירו כביכול מתחומו, תחום־ד,אובייקט, אל התחום של 
הסובייקט, "לתפוס" אותו. 

המדע השואף להכיר את ההב׳ עצמה, לפשות את הזיקה 
המיוחדת בץ המכיר והסוכר מושא של הב׳ יותר גבוהה. 
הוא חורת ־הה כ רה (תהה״ב). בלשונות אירופה נקרא 
מדע זה גנוסאולוגיה (א. ג. באומגרטן: ־•״ 3 ג- 1 * 010 ס 05 ת 0 
1750 , 13 ח 00£711110 71113 ־ 501 ) או נואולוגיח או אפיסטמולוגיה 
(מ 10 סמ 1 ־ 151 ץ־). מונח אחרון זה טבע( 1854 ) הפילוסוף הסקו¬ 
טי ג׳. פ. פריר(מ״ז־ץ), שחילק את הפילוסופיה, לאפיסטמו־ 
לוגיה ואונטולוגיה. השימוש העברי "תהה״כ" הוא תרגומו 
של המונח הגרמני 10 ז 1511100 פ]״״ 100 ז£, שחידש ק. ל. רינהולד 
ושנעשה רווח בהשפעת ספרו של א. צלר (■ 201101 ) : ז 0 י €1 

נ 10 ז 011111111£11100 ) 1 )£ ־ 101 ) 0 נ 11£831 ^ 1 ) 110 1011111118 ) 80 110 ) 
1862 . 

כל הכי קשורה בסובייקט המכיר. אעפ״ב יש להבחין 
בקפדנות בין ההב׳ כתהליד נפשי ובין חהב׳ כפריו של תהליד 
זה — הד,כ׳ כשלעצמה. כשאין מקפידים על הבחנה זו, באים 
בהכרח לכלל טעותו של ד,"פסיכולוגיזם": מכיוון שההכ׳ 
מותנית ע״י הסובייקט והיא עצמה תופעה תודעתית, סבור 
הפסיכולוגיזם, שאפשר להבין את החב׳ סתור פה שהחוקים 
של התודעה חלים על התהליד ההכרתי. הוא מסביר את 
הסטרוקטורות האפייניות להב׳ בתור כזו ע״י חוקי התהוותו 
של סטרוקטורות אלו בתור התודעה — חוקים, שאינם זהים 
כלל וכלל עם החוקים הסגוליים של הד,כ׳ כשלעצמה. אמנם 
נכון הדבר, שכל הכי, כתופעה נפשית, יש לה התהוות פסיכית 
כמו לכל תופעות התודעה. אולם תהה״ב סעוניינת בעיר¬ 
ה א פ ת ובקשריו של ערד זה אל הסטרוקטורות של התודעה 
ה מ כ ר ת, ולא בקשרים הנפשיים. כשאנו מתכחשים לערד־ 
האמת שבהט׳, הרי נעשה כל מדע — ומדע־הפסיכולוגיה 
בכלל — בלתי־אפשרי. ודאי, הפסיכולוגיה יש לה הזכות — 
ואף החובה — להסביר גם את העובדות של התודעה המכרת 
מצירו הפסיכולוגי, אד מחקר זה נמצא בתחום שונה ביסודו 
מזה שבו נמצאים מחקרי תהה״כ. כשהפסיכולוג חוקר את 
החוקים הנפשיים של פעולת־החשיבה. הוא אדיש בהחלט 
לשאלה, אם פעולה זו היא נכונה או כוזבת. מנקודת־מבטו אין 
כאן אלא פעולה נפשית שעליו לבררה כדרר שהוא מברר כל 
פעולה נפשית אחרת. השאלות המיוחדות של תהה״ב, כגון: 
כלום ניתן האובייקט לחב׳ ע״י הסובייקט! ואם ניתן הוא — 
כיצד הוא ניתן לכד ? מה הם המבחנים של הוודאות! כלום 
יש דרגות של ודאות? מה הוא היחס בין הבעיה ופת¬ 
רונה ?, וכיוצא בשאלות אלו, אינן מתיישבות ע״י מה שאנו 
מתחשבים באופי הפסיכי של הד,כ׳ ובחוקים של החיים 
הפסיכיים בכללם. 



429 


דוכרה ותורמ־וזחגדח 


430 


כשם שיש להבדיל בין תהה״ב ותורת־הנפש, כך יש 
להבדיל בין תהה״ב ובין הלוגיקה הצוךנית. אע״ס שספרי־ 
הלימוד המסרתיים של הלוגיקה. ביהוד בדורות הקודמים, 
דנו על נושאים הרבה, שמקומם בתהה״ב. הייבים אנו 
לתהום תחום בולט ביו תורת־ההגיון ותהה״ב. תורת־ההגיון 
היא מדע של הצורות. ואין בה מקום לתכנים; היא..צורנית". 
איו הלוגיקה סברת במתיחות המיוחדת שבין המכיר והמוכר, 
שהיא אפיינית להב׳. למשל: השאלה אם הקש מסויים 
הוא נכון מבחינה צורנית, אם הוא "תופס", אם הוא ..בעל 
תוקף" ("תקיף") היא שאלה של תורח־ההגיון; אך המחקר 
בשאלת מהותו של ה״תוקף", מהותה של האמת, הוא 
סענייניה של תהה״ב ולא של תודת־ההגיון. יש להכיר תודה 
ללוגיקן ב. בולצנו (ע״ע) על ששמר. מתוך השראה אפלטו¬ 
נית. על תורת־ההגיון מפני טישטוש הגבולות שבינה ובין 
תורת־הנפש מזה ותהה״ב מזה ע״י תורתו על ה״משפטים 
כשהם לעצמם", ה״מושגים כשהם לעצמם", וכיו״ב; לגבי 
הלוגיקה המושג •משולש" או המושג "צדק" או •משפט־ 
פיתאגוראס" הם יחידות אידיאליות מסויימות, שאינן תלויות 
כלל וכלל בתהליד־ההכרה. יהירות אלו — מושגים, מספרים, 
משפטים, חוקים — קשורות זו בזו ע״י חוקי־תלות הגיוניים, 
ובירורם של חוקים אלה הוא מטרת מחקרה של תורת־ההגיון. 
ויש להוסיף: יחידות הגיוניות אלו אינן סובייקטיוויות ואינן 
אובייקטיוויות (באותו מובן, שבו אנו אומרים על העצמים 
שבעולם שהם אובייקטיוויים). הן מעיו ממלכת־ביניים — 
ג. זימל דיבר על ״ממלכה שלישית״ — מחוץ לסובייקטים 
ולאובייקטים. הו מתגשמות בסובייקט (החושב אותן) 
או באובייקט (למשל: סד,לד הכוכבים הוא "הגשמה" של 
חוק־הכובד), אד איו הן תלויות בסובייקט או באובייקט. 
וכד קיימת הלוגיקה מעבר לניגוד שבין הסובייקט 
והאובייקט. 

לפעמים קוראים לתהת״כ גט •לוגיקת טרנסצנדנטאלית" 

או "לוגיקה תכנית". אולם אין מונחים אלה הד־משמעייט. 
בכלל צריד לומר, שהמינוח הפילוסופי בתחום זה אינו 
אחיד — מה שגרם לטעויות הרבה. כך, למשל, נקראת 
הלוגיקה של בולצאנו, שבה פיתה את תפיסתו הנזכרת, 
״תורת־המדע״( 1837 ,סז 11 ס 31 ) ¥155011$01134 ר), ואילו ספריו של 
פיכטה, שיצאו באותה תקופה עצמה, נקראים גם הם •תורת- 
המדע". אע״פ שאינם חיבורים בלוגיקה צורנית, אלא במטא- 
פיסיקה ובתהה״כ, 

מהן המשימות והבעיות העיקריות של תהה״כ 1 

1 . תיאור פ נ ו ם נ ו ל ו ג י והבהרה של פעולת¬ 
ה ד,כ ר ה. אם אנו מניחים, כמו שעושה הפסיכולוגיה המו¬ 
דרנית מזמנו של ברנטנו (ע״ע), שכל התופעות הנפשיות 
מתייחדות ע״י ״היחס ההתכוונותי״ (- 20210 ־ 1111101131 ) 111 
1111118 ) ביו הסובייקט והאובייקט, כלומר, שבכל תופעה 
נפשית — למשל, בשמחה, בשנאה, בדימוי וכד׳ — יש 
לסובייקט "התכוונות" ממין מיוחד אל האובייקט, נשאלת 
השאלה, מה היא הזיקה המיוחדת, הסגולית להכרה, של 
הסובייקט לאובייקט• ועוד: היהס ההכרתי הוא לכאורה 
מלא תמיהות. האובייקט נשאר. גם כשהוא מוכר, "מחוץ" 
לסובייקט. הוא נשאר מושא, מ 001111 (-ל 0 ("מה שהושלך 
החוצה״). אך הסובייקט אינו יכול ״לתפוס״ את האובייקט — 
מצד אחד, בלא שיצא כביכול מתוך עצמו, ומצד שני, בלא 
שישאר בתוך תחוסו. נמצא, שהפונקציה ההכרתית היא, 


מצידו של הסובייקט, יציאה מתוך עצמו ושיבה אל עצמו. 
הסובייקט משתנה ע״י מה שהוא מכיר אח האובייקט, ואילו 
האובייקט אינו משתנה ע״י פה שהוא מוכר. בתפיסה זו 
של יחסי הסובייקט־האובייקט כרוך מספר גדול של בעיות, 
שתהה״כ התחילה מבררת אותן רק בדורות האחרונים 
בהשפעת הזרם הפנומנולוגי של הוסרל (ע״ע•. עי׳ ביהוד 
ספרו של ניקולי הרטמן [ע״ע], בביבליוגראפיה למטה), 
ובה קשורים חילוקי־הדעות השונים בין הזרמים, המבקשים 
לבטל את הפתיחות בין הנושא והמושא ע״י מה שהם 
עושים את המושא הלק של הנושא (סובייקטיוויזם, אידי¬ 
אליזם), ובין הראליזם באסכולות השונות, המתעגו במושא 
רוקה. לתהום־דיון זה שייכות גם הבעיות בדבר היחס בין 
האובייקט וביו ה״תמונה" המייצגת אותו בתוך הסובייקט 
המכיר, שלה קוראים גם בשם "תוכן" או "אובייקט אימאננטי". 
כלום זהים הם האובייקט והאובייקט־האימאננטי (כתורתו 
של המוניזם האפיסטמולוגי) או שונים הם זה מזה (כתורתו 
של הדואליזם האפיסטסולוגי)?, ועוד. 

2 . בעיית האפשרות של ה ה כ׳. כלום יבול האדם 
להכיר משהו הכרה אמיתית? תהה״כ משתדלת לסתור את 
הטענות של הספקנות — הן של הספקנות המתבססת על 
אשליות החושים ועל היחסיות שבתפיסות הנובעות מן החושים 
(ספקנות חושנית) וחן של הספקנות המבקשת לגלות סתירות 
בהב׳ עצמה (ספקנות שכלנית). 

3 . בעיית הגבולות של ה ה כ׳. "ס שיטות, כגון 
זו של קאנט, שדוחות את הספקנות ומגינות על אפשרות 
ד,הכ׳ ע״י מה שהן מצמצמות את החב׳ לתחום־התופעות, 
בעוד שעולמם של הדברים־כשהם־לעצמם (ע״ע) אינו פתוח, 
לפיהן, להכרתו של האדם. כאן מן הראוי לציין את עמדתם 
של זרמים חדישים ססוייסים — הפוזיטיוויזם, האמפירי־ 
ציזם המזהים את מה שניתן להכרה עם מה שניתן 
לאימות ואת הבלתי־מוכר עם מה שאינו ניתן לאימות, שהוא, 
לפי תפיסתם, מחוסר משמעות. וכאן מתעוררת השאלה; 
כלום יש עצמים, שלפי טבעם או לפי טבעה של חחכ׳ 
האנושית אינם ניתנים להכ ׳ ? 

4 . בעיית המקורות של ה ה כ׳. בדיון על שאלה 
זו בולט הניגוד בין תשכלתניט ובין האמפיריציסטים. אלה 
האחרונים (לוק, ברקלי, יום, מאך) טוענים, שהנסיון הוא 
המקור היחיד של ההכ׳. אך לוק מודה בדבר, שגט הנסיון 
הפנימי משמש מקור שלהב׳, ואילו אתרים, קיצונים ממנו, 
טוענים, שרק התחושה החיצונית (חמשת החושים) 
משמשת יסוד להב׳ ( 1003115111 ) 50033 ). השכלתנים מצידם 
(דקארט, שפינוזה, לייבניץ) מסתמכים בעיקר על ה ת ב 1 נ ה 
כמקור־ההכרה, אף אם לא עליה בלבד. קאנט ניסה להשליט 
בין הראציונאליזם ותאמפיריציזם ע״י מה שקבע גט לשכל 
וגם לחושים את מקומם המיוחד ביצירתה של ההב׳, הנבנית 
מתוך פעולת־שותפות של שני הגורמים הללו. 

5 . א־פריורי וא־פוסטריורי. בעיה זו קשורה 
בבעיה הקודמת. התפקיד הוא לבודד את היסודות הא¬ 
פריוריים או הבלתי־נסיוניים של ההב׳. בקשר לכך נדונה 
בעיית "המושגים הטבועים בנו מלידה" (דקארט: הפולמוס 
בין לוק ובין לייבניץ). כיצד אפשר להצדיק את האמיתות 
הא־פריוריות? פילוסופים אחדים (לייבניץ, לוצה) ניסו להו¬ 
כיח,' שבלא הנחתן של אמיתות א־פריוריות אין מקום לשום 




431 


הכרה ווזורת־ההכדה — הל, קורדל 


432 


טענה ולשום הב׳, ולפיכך גם מי שרוצה להכחיש את קיומן 
של אמיתות אלו, מוכרח להניחן תחילה קודם שיטען-את 
טענתו. קאנט מצדיק את האמיתות הא־פריוריות (משפטים 
סינתטיים א־פריורי) בטענה, שבלא הנחתן של אמיתות אלו 
איו הנסיון אפשרי! פיכטה מבקש לראות בהן תנאים של 
התודעה העצמית. חוקרים חדישים (פואנקרה, פייהינגד) 
ניסו להצדיק את השימוש בהן מתוך ראייתן כהסכמים 
שרירותיים של אנשי־המדע. 

6 . מיון הסוגים העיקריים של ההכ־. בתחום זה 
חשובה ביהוד ההבחנה בין "ד.כ׳ מתוך הכרות" (:! 18 >ז> 1 עג 110 ! 1 

7 ל), שבה אנו מכירים מושא (איכות, עצם, 

הזולת וכד׳) ע״י נוכחותו הבלתי־אמצעית של המוכר (כך 
אנו מכירים גם את עצמנו באופן ישיר). ובין "הב' ע״י 
תיאור״ ( 1011 זק 1 ז:>צט 4 ׳יל, שהיא הב׳ בלתי- 
ישירה של הדברים. הבחנה זו הוטעמה במיוחד ע״י ברטראנד 
ראסל בספרו.,בעיות הפילוסופיה". השאלה, אם אנו מכירים 
את הזולת ע״י הב׳ בלתי־אמצעית או ע״י הקש, תופסת 
מקום רהב בתהה״ב. 

7 . בעיית מהותה של האמת. התורות המנסות להשיב 
על שאלה זו הן: א) תורת ההתאמה (הקורספונדנציה). 
לפיה משפט הוא אמיתי כשיש התאמה בינו ובין העובדות 
בפועל — כלומר, כשהוא הופך איזו מציאות עובדתית. 
את האופן של "התאמה" זו מתארים חוקרים שונים בצורות 
שונות: ב) תורת ההתלכדות (קיהרנציה): משפט הוא אמיתי 
כשהוא חלק הכרחי של כוליות שיטתית, שהיא מלוכדת 
בתוך עצמה. חוקרים אחדים דורשים, שהתלכדות זו תהא 
חזקה כל־כך, שמכל חלק בשלשלת המשפטים המלוכדים 
יתחייבו בהכרח כל שאר החלקים כולם: ג) התורה הפראג־ 
מאטיסטית של האמת, המייחסת אמיתות למשפט כשהמשפט 
,עובד" לשביעת־רצוננו (ע״ע פרגמטיזם). 

8 . יש להבחין בין בעיית מהותה של האמת לבעיית 
הוודאות הסובייקטיווית על מבחניה השונים. המבחן 
המקובל ביותר של הוודאות הוא הברירות (ע״ע אוידנציה: 
דקארט, שפינוזה. ברנטאנו, הוסרל). הדעות חלוקות בשאלה, 
אם כל בדירות היא בעלת אותה דרגה עצמה או יש דרגות 
שונות של ברירות, ואם קיימת גם בדידות של ההשערה 
(א. מיינונג: 2 ת £71:1€ - £5 תג 10 זו 1 ד €1 ׳\). 

9 . בצד תהה״ב בכללה קיימות ת ו ר ו ת ־ ה כ ר ה של 
המדעים המיוחדים השונים. 

במחצה השניה של המאה ה 19 נחשבה תהה״כ, בהשפעת 
התהדשות תורותיו של קאנט ע״י הקאנטיינים החדשים, 
כדיסציפלינה מרכזית של הפילוסופיה. אחר מלחמת־ 
העולם ]] פחתה ההשיבות של תהה״ב ובמקומה באה 
האונטולוגיה. 

ש. ה. ברגמן, מבוא לתורת ההכרה, ת״ש! נ. רוטנשסרייו, 

בין עבר להווה, דרכי ההכרה ההיסטורית, תשט״ו! הנ״ל, 
ראשוניות תחומי ההגיון [על היהם ביו לוגיקה צורנית 
ולוגיקה טרנסצנדנסאלית], תרביץ, סטר ב׳-ג׳ו - 7 .1108 .. 1 

,׳( 116 ) 2 ־ 31 .? ; 1896 ,) 4 % ) 671004 } / 0 < 07 ?. 7/4 66 ' 7 , 1101156 
6 ו/ 7 , 03611101 ( . 14 . 1 ? ;* 1897 ,׳( 7264/77 $1111 66 * 77 *־/** 6 ?? 4 > 
/ 1171 * ! ££7 (ז 11 12 ) ¥0101155 , 001111 .( ; 1906 , 7/6 * 77 / 0 ) 117 ) 0 א 
( 0 071171 % ) 4 } 766 , 30165 ( . ז ^\ ; 1908 , 715 ) 7171 )^ £71 1/64 ) 1 ) 7.1 

; 1913 , 7/6 * 77 / 0 * 7 * 06/6 ־ 7 ? 766 , 0377 . 11 ; 1909 , 1176 ־ 77 

; 1914 , 0714 ',¥ / 7 ) 76771 *£• 66 / / 0 ) 4 % ) 4 * 01 ( 61 ! 7 * 01 , 31155611 . 3 
; 1914 ,׳( 60/17 ? 0714 ב) 31 < 6 ? , 66/7710/1 ־ 61 ? , 1 ) 03 ־ 01 .ע . 011 
; 1919 ,) 4 % ) 6710011 } / 0 74/7 * 3 )• 711111111 } 766 ,־( £05516 . 0 .א 


,) 4% ) 0114701 167, 10X01 א / 0 63 /י/ 67 מ 17 ? 766 , 1 ) 111161163 ^ .א 
- 6 מ/*׳/£ , 165567 א .\* ; 1920 , 011570 ) 1 } 18 , 1 ) 1.317 .( . 1919 

515 ^ 47101 * 8.8.055611,766 ; 1921 , ) 071 )!} 1171151 ד 71 )\ £7 ) 11 ) 171 71 % />־׳ 

171 7 מ 6/6 70 ׳/ 3 * 1 ׳ 17 ׳ * 7 6 ^ £7 173 <£ , 03581767 . 8 ; 1921 , 1 ) 4171 ! .{ 0 
; 3 23 — 1922 , 11 ) 2 71 ) 7 ) 11 ) 71 7 ) 4 7/7 * 1336/7366 ? 1 / 17/71 , 67703 ? ■ 1 ) 1 ) 
• 16.71001 / 0 < 76607 01151 ) 14 071 70 710 ) 1 ( %07 ) 01 ( כ 1 , 8011111 . 8 -א 
; 1 925 ,{ 711 /ח 71 ))/ £7 ) 41 73667 766 * 673 ? , 876717300 .? ; 1924 ,) 4% ) 1 
• 71711 )^ £71 . 4 } 511 ^ 1 }<) 10 ) 4 ! 7 ) 171 ) ) 4% ) 67117142 , 11377703110 .א 
07 , 171% ) 4 ) 6710 } / 0 3 ׳(* 1 ? 1 766 , 00738116 >^ -? ;* 1925 , 773 ׳ 

. 4411% , 501111616 ; 1925 ,< 6 ׳/ 63/030 ? /ס { 11104 ) 11 } ) 11 ־ 1 ' 

,< 101711 ( 06 107 51 ) 014 766 ,׳( 6 ׳ 5 \ 06 .( ; 1925 ,) 117 ) 1 { 1 ת 71711 )\ £7 
; 1929 , 7 ) 0714-074 ? 1 766 0714 141714 , 15 ־ 5 ) £6 .( . 0 ; 1929 

; 1932 ,)) 71 ) 87306, 7 11(07■% 01 {6710X01(4%( 0114 11x151 .׳ו 
י ז 11011£16 ״ 1 ; 1953 ,) 4% ) 67107411 } / 0 < 76607 ,ץ 00216 /^ . 15 

. 1955 ,)) 71015507 תס) 14 ) 4 776 * 771 

ש. ה. ב. 

הכרזת זכיות האז־ם ןהאןךח, ע״ע מהפכה צרפתית; 
זכיות האו־ם והאזו־וז; אןךו 1 ות. 

;;?שמט, ע״ע בלנהים. 

הכתרה, ע״ע מלך. 

ד:ל ( 11111 ־ 1 ! שם מקוצר של .!]־תסק״-ססזנאת;)[), 1 . עיר־ 
הנמל השלישית בגדלה באנגליה (אחר לונדון 
וליוורפול): יושבת באמצע החוף המזרחי של אנגליה, 
בדרומה של יורקשיד. מספר תושביה כ 300.000 ( 1956 ). הל 
נקראת על שם נהר־הל, הנשפך במקום זה לנהר האמבר, 
שמכאן ואילך — עד נפילתו לים הצפוני — הוא מתרחב 
ונהפך למפרץ־ים בצורת משפך. בנמל־הל משתמשת כל 
אנגליה התיכונה לצרכי סחרה עם חופי הימים הצפוני 
והבאלטי: דרך הל מועבר יבוא של בצר־ברזל, עצים, 

שלחים. פשתן וצמר ויצוא של טכסטיל ומכונות. הל היא 
גם נמל דיג גדול. ענפי־התעשיה הם; מספנות, בורסקאות, 
תוצרת כימית, זיקוק־שמנים, טכסטיל ונייר. הל ידועה לנו 
מ 1160 . בסוף המאה ה 13 קיבלה זכויות של עיר וייצגה 
בפארלאמנט. במאה ה 14 הוקמו בד, שתי כנטיות נאות, 
שהן קיימית עד היום. הל היא גם מרכז חינוכי כללי 
ומקצועי. העיר נפגעה קשה במלחמת־העולם 11 ומספר 
תושביה ( 313.500 ב 1931 ) פחת במידה ניכרת. 

קהילה יהודית קיימת בהל מסוף המאה ר 18 ואילך. ב 1831 
דיו כה כ 200 יד,ודים: ב 1957 כ 2.000 . 

2 . עיר בקאנאדה בפרובינציה של קויבק: יושבת על 
נהר־אוטאווה מול העיר אוטאווה, ובה כ 33,000 תושבים 
( 1951 ), שפרנסתם על העשיות עץ ונייר והתכה-ברזל. 

הל ( 111:1 ), לפי האגדה הגרמנית העתיקה — אחד ממקומות 
מגוריהם של הסתים. כן מסמן השם הל את האלה 
השולטת בתחום שמתחת לארץ, מקום משכנם של המתים. 
דמותה דמות-בלהית, ועירה חציו שחור וחציו אדום, כעין 
הבשר. יש לה תאווה לאוצרות ואינה יודעת רתמים. כשחדרה 
הנצרות לתוך העמים הגרמניים. זוהתה הל עם מושג חגיהנום 
(באנג׳ 11511 . בגרמ׳ 110116 ). 

הל, אדם דה לה, ע״ע אדם דה לה הל. 

יול, ק 1 ך 1 ל — 0:111 11 ש 14 ס 0 — ( 1871 — 1955 ), מדינאי 
אמריקני. אחר תקופת־פעולה במדינת טנסי כעורך־ 

דין, כחבר בית־המחוקקים של המדינה ובשופט. נבהר הל 




433 


הל, קודדל— הלאמה 


434 


! 


ן 



חל: שראה כללי 


כחבר בית־הנבחרים של אה״ב וכיהן בו מ 1907 עד 1921 המדיניות העולמית. עמד כל צרכו על טיבן של בעיות 

ום 1923 עד 1931 . כמחוקק התעניין הל במיוחד בבעיות אלו. מתוך כך נתקררו היחסים בין רוזוולט וביו הל, שלא 

המיסים והסחר הבינלאומי. הל היה מראשי המנסחים של חוק היה מרוצה גם מכמה מחידושיו של הנשיא בתחום של 

מם־ההכנסה הראשון באה״ב, פעל לשם ביטולם או צמצומם מדיניות־הפנים. אבל משום השפעתו של הל על חברי־ 

של מכםי־המגן, והמליץ על הסכמים מסחריים הדדיים לשם הקונגרס ממדינות־הדרום. לא רצה רוזוולט לוותר עליו כחבר־ 

ביטול מודרג של ההגבלות בתחומי המסחר הבינלאומי. הקאבינט. — ב 1945 הוענק להל פרס־נובל לשלום בעד 

ב 1931 נבחר הל לסנאט של אה״ב לתקופה של 6 שנים, אבל חלקו ביצירת האו״מ. ב 1948 יצא ספר זכרונותיו בשם ־!דד 

ב 1933 , עם עלייתי של פ. ד. רוזולט (ע״ע) לנשיאות אה״ב. 141111 11 ־ 0013 )ס 

נתמנה הל, שהיה מקובל בקונגרס (וביהוד בין מדינאי-הדרום) בתוקף תפקידו כמזכיר־המדינה היה הל החבר הבכיר 
ושיצא לו שם של תומך במדיניות כלכלית ליבראלית, בוועדת שלושת השרים (הל, מורגנתאו, סטיססון) בתוך 

למשרת ״מזכיר־המדינה״ (שר־החוץ והחבר הבכיר בממד ״ועד פליטי־המלחמה״ ( 80314 ־־ 8 נו)־ 8 ז^), שהוקם ע״י 

שלה). במשרה ז( עמד הל תקופת־זמן ארוכה מזו, שבה עמד דוזוולט בתחילת 1944 - בין השאר. לשם הצלת יהודים 

כל אחד מקודמיו; הוא התפטר ממנה ב 1944 , כשנפגסה מן השואה. 

בריאותו. את שנות-חייו האחרונות בילה על ערש־ידוי. ב ■ א ■ 

כמזכיר־המדינה הוסיף הל לטפח את רעיון הליבראליזציה הלאמה, העברתם של נכסים מבעלות פרטית ללאומית 
של סחר־החוץ באמצעות הסכמים מסחריים הדדיים, וכן והטלת מילוים של תפקידים בתחום־הייצור, שבוצעו 

הטעים את מדיניות "השכנות הטובה" (ז״א יחסים על יסוד ע״י גופים פרטיים, על רשויות ומוסדות של המדינה. במובן 

של שוויון ואי־התערבות) עם ארצות אמריקה הלאטינית, רחב יותר מציין המוגה הל' גם העברת נכסים ושירותים 

בניגוד ל״מדיניות־הדולאר" (שדגלה בהתערבות בענייניהן מבעלות פרטית לרשות ציבורית כלשהי (למשל, עירונית) 

הפנימיים של אותן הארצות לטובת קבוצות של בעלי וכן הטלת תפקידים ושירותים חדשים מעיקרם, שמעולם לא 

אינטרסים כלכליים באה״ב). אך בבעיות העיקריות של היו בידי בעלות פרטית, על רשות ציבורית. 

מדיניות־החוץ בתקופה הרת־העולם. שבה שירת, מועטת המונח הל/ במובנים שונים, מצוי בספרות הסוציאליסטית 
היתה השפעתו של הל על רוזוולט, שהעדיף לסמוך על מתחילת הרבע השני סל המאה ה 19 , אך במשמעות העיקרית 

יועצים אחרים מפקידי משרד־ההוץ ומחוץ לו; ואף ספק שלו, המקובלת כיום — במאניפסט הקומוניסטי ( 1848 ). 

הוא אם הל, שרק בסוף ימיו התחיל מתעניין בבעיות של במשמעות זו הוא מופיע במצעיהן של המפלגות הסוציאלים־ 




435 


הלאמה 


436 


טיות מן הרבע האחרון של המאה ה 19 ואילן. באותה תקופה 
כבר התחילו משתמשים בו גם במשמעות רחבה יותר, שנז¬ 
כרה למעלה — כציון להעברה כלשהי של נכסים מבעלות 
פרטית לבעלות ציבורית (וע״ע סוציליזם! קומוניזם; קולק- 
טיויזם). 

במשך מאת השנים האחרונות בוצעה הל' בממדים שונים 
כמעט בכל משקי־חעולם. בפקאנדינאוויה, בארצות אירופה 
המרכזית והמערבית, באנגליה ובקהיליית־העפים הבריטית, 
באה-ב ובארצות אמריקה הדרומית — בכל המשקים הללו, 
שאפשר להגדירם כקאפיטאליסטיים, הועברו כמעט כל הנכ¬ 
סים, המשמשים למתן שירותים ציבוריים, כגון תברואה, סעד 
וחינוך. במידה שהיו בידי גופים פרטיים, לבעלותן של 
רשויות ציבוריות. גם חלקים מסויימים משירותי־הבריאות, 
ביחד עם הנכסים שהיו ברשותם, הפכו במשקים אלה לצי- 
בוריים — אע״ם שממדי ה״הפיכה" בתחום זה היו שונים 
זה מזה בארצות השונות. בעוד שבאה״ב נמצאים רק מועטים 
מבתי־החולים והמרפאות בבעלות! של רשויות מקומיות 
ומנוהלים כשירותים ציבוריים חפשים, קיים באנגליה שירות־ 
בריאות לאומי, שניתן חינם לכל התושבים. ברוב מדינות- 
אירופה הוקמו גם מפעלי-שיכון ממשלתיים ומוניציפאליים, 
שנכסיהם הם בבעלות ציבורית. בכל המשקים הללו, פרט 
לאה״ב, שבה מולאם רק הדואר, הועברו שירותי הדואר 
והטלקומוניקאציה, מפעלי־המים ורובם של המפעלים המספ¬ 
קים כוח (גאז וחשמל) לבעלותה של המדינה או לבעלותן 
של רשויות מקומיות. כמו־כן הולאמו מפעלי־התחבורה. 
ביהוד הרכבות, אבל גם שירותי התחבורה הממונעת העירו¬ 
נית והבין־עירונית, ובפועל כל שירותי התחבורה האווירית. 

הממשלות חדרו גם לענפי־ייצור. כך, למשל, הולאמה 
במידה מרובה תעשיית־הנשק. גם חלקים מתעשיית המטוסים, 
בניית־ספינות. מפעלי־הנדסה וכריית־פחם הועבדו בארצות- 
אירופה, בשיעורים שינים, לרשותו של הממשלות. התעשיה 
החדישה הקשורה בהפקתה של אנרגיה אטומית מנוהלת אף 
היא כתעשיה מולאמת, אלא שניכרת כיום נטיח, ביהוד באה״ב, 
לאפשר גם לסקטור הפרטי לפעול בתחום זח. כן גדלה פעי¬ 
לותה הישירה של המדינה בתחום המימון, אע״פ שבתחום זה 
הסתפקו רוב הממשלות בהלאמתו של הבאנק המרכזי. 

קצבם של תהליכי־ההל' במשקים הקאפיטאליסטיים הוחש 
מאד במאה ר, 20 , וביחוד אחר מלחמת־העולם 1 . קניית חלק 
מן המניות של חברת־הנפט הפרסית ע״י הממשלה האנגלית 
נחשבה לחידוש גדול בעשור הראשון של מאה זו. אך 
בעשור השלישי התחילה אף ממשלת אה״ב באמצעות ה״רשות 
של עמק הטנסי" (, 3 . 7 .־ 1 ) ומפעלים דומים באיזורים 
אחרים של המדינה להקים מפעלי־כוח היךרואלקטריים לשם 
הפקתו של חשמל לשימוש מסחרי. תעשיית האנרגיה האטו¬ 
מית, שהוקמה אחר מלחמת־העולם 11 , היתה מלכתחילה 
בבעלותה הבלעדית של ממשלת אה״ב. בעשור הרביעי של 
המאה הולאמו באנגליה הרכבות, חלקה הגדול של הובלת־ 
המשאות הממונעת, מפעלי־הגאז (ואילו תעשיית־החשסל 
כבר הולאמה בשנות ה 20 ), חעשייח־הפחם ותעשיית-הפלדה 
(האחרונה הוחזרה בינתיים, רובה בכולה, לידים פרטיות), 
ואילו בעשור החמישי הוקמה גם תעשיה, שמפיקה אנרגיה 
אטומית, בבעלות ממשלתית בלעדית. ארצות שונות ביבשת־ 
אירופה גילו עוד פחות היסוסים בנידון, והקדימו בזה את 
המדינות האנגלו־סאפסיות. בסופה של המאה ד. 19 כבר 


הולאמו בשלמותם או בחלקם בארצות אלו רשת־הרכבות, 
שירותי התחבורה הממונעת, מפעלים להפקת־גאז. ואת״ב 
גם מפעלים להפקת־חשמל. 

הלאמתם של מפעלים במשקים הקאפיטאליססיים נעשתה 
בסקרים הרבה בהסכמת הבעלים הפרטיים, אע״פ שהיו 
סקרים, שהממשלות הוכרחו להשתמש באמצעי־כפיה. אן 
בכל המקרים שולמו בעד הנכסים שהולאמו פיצויים, שממדיהם 
נקבעו במקרה של אי־הסכמה ע״י בוררים. העקרון של 
תשלום פיצויים במקרה של הל׳ — בניגוד להפקעה ללא 
תשלום — הוא הכלל המקובל גם על ממשלות סוציאליסטיות 
בארצות ה״מערב". 

מקובל לייחס כיום את המושג הל׳ גם לתהליך מסויים 
(האפייני ל״ארצות נחשלות") של העברת נכסים מבעלות 
של פרטים, שאינם אזרחי־הארץ, לבעלות של גורם כפוף 
ישירות למרותה של המדינה, שבתחומה נמצאים הנכסים. 
ברור הדבר, שהמשמעות של "הלאמות" כאלו שונה במידה 
מרובה ממה שהוגדר למעלה כחל׳. טיפוס זה של הל׳, 
שמניעיו הם לאומיים־מדיניים בעיקרם, מכוון ביסודו להו¬ 
צאת הנכסים מרשותם של א ז ר ח י - ח ו ץ, ולא למסירתם 
לרשותה של המדינה המלאמת דוקה; אף העברתם לבע¬ 
לות אזרחיה של מדינה זו מוגדרת כהל׳, אע״פ שברוב 
המקרים מבכרות הממשלות להעביר את הנכסים הנדונים — 
ברובם מפעלים, שמפיקים מחצבים ונפט, ובמיעוטם שירותים 
ציבוריים (מים, כוח, תחבורה) — לרשותן שלהן. ההל' מסוג 
זה נתלוותה גם היא, ברוב המקרים, בתשלומי פיצויים 
מסויימים לבעלים הזרים. אך עובדת ההל׳ כשלעצמה וכן 
קביעתם של ממדי־הפיצויים ומועדי־התשלומים גרמו לפרקים 
לסיבוכים מדיניים בינלאומיים (עי׳ להלן; הל׳ של נכסי זרים). 

בבדה״ס בוצעה בתקופה שבין שתי פלחמות־העולם הל׳ 
בקנה־מידה רחב. כל מפעלי החרושת, סחר־ההוץ, כל מוסדות 
המימון ורובו של סהר־הפנים ד,ולאמו תוך כדי ה פ ק ע ת ם 
של הנכסים, ששימשו לפעילות זו, מידי בעליהם הפרטיים. 
קצבה של ההל' בענפים שונים של המשק נקבע במידה 
מסויימת ע״י התנאים המיוחדים, שבחם נמצאו ענפים אלה. 
הנסיון להלאים מיד את כ ל אמצעי הייצור והחלוקה ללא 
התחשבות במסיבות הכלכליות — נסיון, שנעשה בשנים 
הראשונות אחר מהפכת־אוקטובד — נכשל, וההחלטה על 
ה״מדיניות הכלכלית החדשה" (ב 1921 ) היוותה נסיגה מן 
המדיניות של הל' טוטאלית ומידית. בסוף שנות ה 20 ובתחילת 
שנות ה 30 חודש תהליך ההל׳ בברה״מ בכל הסקטורים 
הלא-חקלאיים, אך במה שנוגע לענף־התקלאות, שבו היו 
מועסקים כ 70% מן המפרנסים, באה הממשלה הסובייטית 
לכלל הכרה, שהתנאים בו עדיין לא היו בשלים להל׳ 
והחליטה לארגן ענף זה בעיקר על בסיס של משקים 
קולקטיוויים (קולחוזים). הקרקע ובעלי־ההיים נמסרו לר¬ 
שותם של המשקים, ואילו תחנות הטראקטורים והמכונות, 
שהוחל אז בהקמתו ושחשיבותו היחסית כספקי־כוח בחקלאות 
הלכה וגדלה במהירות, חיו במשך כשלושים שנה בבעלותה 
של הממשלה. לסוף (ב 1958 ) הועבר גם הציוד המכאני 
הכבד, שהיה ברשותן של התחנות, לידיהם של הקולחוזים. 
מיעוטן של יחידותיו׳,ייצור בחקלאות — משקלן אינו עולה 
על 10% — 15% בכלל התפוקה של הענף — הולאם לגמרי 
ואורגן בצורת חוות ממשלתיות (סובחוזיט). 

ה״דמוקראטיות העממיות" הלכו בנידון זה בעקבותיה 



437 


הלא:ה 


438 


של ברה״ס. החרושת. סחר־החוץ, המימון והבאנקאות ורובו 
של סחר-הפנים הולאמו במשך העשור הראשון אתר מלחמת־ 
העולם 11 . אך בחקלאות לא בוצעה כמעט כל הל׳, אלא 
קולקטיוויזאציה חלקית בלבד. רובם של החקלאים ממשיך 
לקיים את בעלותו על הקרקע ושאר נכסי־הייצור. נסיונד, 
של סין העממית 195815 ) לעבור במחי־יד אחד לתנאי 
בעלות וייצור חברותיים על בסיס של קומונות חקלאיות 
נתקל, כנראה, בקשיים גדולים. 

תהליכי־ההל׳ בברה״מ וב״דמוקראטיות העממיות" נקבעו 
בעיקרם ע״י התפיסה הקומוניסטית, הרואה בביטול הבעלות 
הפרטית על אמצעי־הייצור תנאי להשגת שוויון בחלוקת- 
ההכנסה ולביטולו של ההבדל המעמדי. הל׳ כוללת היא 
מטרה מקובלת בתהום המדיניות המעשית של התנועות 
הקומוניסטיות, השליטות במשקים אלה. קיומם של ענפים, 
כגון חקלאות, שעדיין אינם מולאמים, נחשב לפשרה זמנית, 
שנעשתה באכף המסיבות ושמקווים לבטלה תוך תקופה 
קצרה־ביחס. גם המפלגות הסוציאליסטיות מחייבות את 
העקרון של העברת כל אמצעי־הייצור לבעלות ציבורית, 
אלא שבפועל הן מתייחסות להעברה זו כלרזון של ■אחרית־ 
הימים". לפיכך הן דוגלות בתכניות של הל׳ מוגבלת. מוגשמת 
בתהליך איטי, שיביא במרוצת־הזמן אל המטרה הנכספת. 

ההתפתחויות, שבאו ברוב המשקים הקאפיטאליסטיים 
מאמצע המאה ה 19 ואילך, מקנות משמעות מרובה להבחנה 
בין המטרה הסופית של התנועה הסוציאליסטית ובין תכ¬ 
ניותיה לתיקונים מיידיים, המתבטאים בהל׳ מוגבלת בלבד. 
אע״פ שנתעוררה במדינות הקאפיטאליסטיות התנגדות נמ¬ 
רצת להל׳ כוללת ולהכוונה מרכזית של כ ל תהליכי הייצור, 
החלוקה והתצרוכת, הוצאו במשך הזמן לפועל במדינות אלו 
רוב סעיפיהן של תבניות ההל' החלקית של המפלגות 
הסוציאליסטיות. התפתחות זו במשקים הקאפיטאליסטיים לא 
באה, כמובן, מתוך קבלת העקרון של בעלות ציבורית 
כוללת. המפלגות הלא־סוציאליסטיות, שביצעו חלק ניכר מן 
ההל׳ בשעה שהחזיקו בידיהן את רסן־השלטון, פעלו לפי 
בוחן ענייני בלבד. 

עם הגורמים, שקבעו בוחן זה, יש למנות, קודם כל, את 
השינוי שבא בתפיסת היחס בין המדינה והאזרח. מאחר 
שעקרון ה:״נ £3 ^ 13155 , המצמצם את התערבותה של המדינה 
בחיי־הפרט, הוחלף בהדרגה בתפיסה של "מדינת־רוחה", 
המחייבת אספקת שירותי־חינם לאזרח, הוכרחו הממשלות 
להעביר לרשותן נכסים, שמשמשים למתן שירותי בריאות 
ותברואה, הינוך ושיכון. שיקולי-ביטחון הביאו להל׳ של 
חלקים מסויימים מתעשיית־הנשק, אע״פ שגם נימוקים 
פוליטיים היוו לפעמים דרבן לכך. 

המניעים להל׳ של שירותי התחבורה, הדואר והטלקומו־ 
ניקאציה, המים ואספקת־הבוח היו כלכליים בעיקרם. הפעלתם 
היעילה של שירותים אלה חייבה מתן מונופולין למספר קטן 
של פירמות, ולפעמים קרובות לפירמה אחת בלבד. ביטולה 
המוחלט של אפשרות ההתחרות ע*י מסירת זיכיון חייבה, 
כמובן, פיקוח ציבורי על המחירים, שבעלי־הזיכיון תובעים 
בעד שירותיהם, וכן על טיבם והקפם של שירותים אלה! 
והטלת פיקוח נזה הביאה לידי כך, שהרשות הציבורית 
קיבלה עליה, במוקדם או במאוחר, את האחריות גם לשיעור 
הרווחים, העלול להתקבל מן ההון, המשמש לאספקתם של 
השירותים הנדונים. כתוצאה מזה — בייחוד נששיעור־הרוח, 


שקיבלו המשקיעים, היה מועט מזה שהוא מקובל בשוק — 
נצטמצמה זרימת ההון לענף או לגוף, המספק שירותים 
ציבוריים. הממשלה או רשות ציבורית אחרת הוכרחו לפעמים 
קרובות במקרים כאלה לספק הון נוסף להרחבתם של המפ¬ 
עלים, וההגיון הפנימי של התפתחות זו הביא, בסופו של דבר, 
לרכישתם של כל נכסי המפעלים או רובם, עפ״ר בהסכמת 
הבעלים הפרטיים, ע״י הרשות הציבורית. 

גורם אחר להלאמתם של מפעלים מסוג זה הוא הצורך 
בהשקעות גדולות לזמן ארוך. גדלם של ממדי־ההשקעה עצמו, 
ונוסף על כך הסיכון הכרוך בהשקעות כאלו, יוצרים לפעמים 
קושי בגיוס ההון הדרוש ממקורות פרטיים בלבד. הממשלות 
מוכרחות אז, מאין ברירה, לספק את החסר. ;יתר על בן: 
כשאין העסקים מתפתחים במקווה, מונן תמיד חלק מן 
הבעלים למכור את זכויותיו, והקונה היחיד במקרים כאלה 
הוא עפ״ר הממשלה. הל׳ כזו אינה נובעת, איפוא, מיזמתה 
של הממשלה. תולדות שינויי הבעלות על הרכבות ביבשת- 
אירופה, ובשלב מאוחר יותר באנגליה, הן דוגמה בולטת 
לתהליך, שתואר כאן. 

לסוף יש להזכיר גורם, שהוא קשור בתפיסה, המקובלת 
משנות ה 30 של המאה ה 20 ואילך, שלפיה חייבת המדינה 
להבטיח את השימוש המלא בכושר הייצור של המשק 
ובמלוא הפוטנציאל של התפתחותו הכלכלית לשם הבטחת 
תעסוקה שלמה לכל אזרחיה המוכשרים לעבודה כלשהי 
והזקוקים לה. אחד מן האמצעים לביצועה של מדיניות זו 
הוא אספקת עבודות ציבוריות בקנה־פידה גדול (לדוגמה: 
״מפעל עמק־המנסי״ באה״ב). אד פעילות כלכלית כזו מחייבת 
לפעמים את העברתם של תפקידים או רכישתם של נכסים 
(למשל, קרקעות) מידי בעלים פרטיים לידי רשות ציבורית, 
מה שמהווה בפועל הל׳. 

הניסיון, שנרכש במשקים הרבה מאמצע המאה ה 19 
ואילך, מעיד בלא ספק, שהחל׳ עדיפה מאמצעים אחרים 
למילויו של פעולות עסויינזות בייצור — ביחוד בתחום 
השירותים הציבוריים — בכל טיפוס משק שהוא. אך נסיון זה 
עצמו גם מלמד, שאין ההל׳ מלווה בהכרח בתוצאות, שציפו 
לחן בתחומים אחרים. ההל׳ כשלעצמה לא הביאה לידי חלוקה 
שווה יותר של ההכנסה הלאומית, לא במשקים הקאפיטאליס־ 
טיים ולא במשקים הקומוניסטיים. אין היא מערערת, איפוא. 
את הריבוד המעמדי במידה שריבוד זה מותנה בהבדלים 
בחלוקת־הבנסה. 

ההתחשבות באינטרסים של הצרכן(מבחינת מתירי השי¬ 
רותים וטיבם) אינה בהכרח מרובה יותר במפעל מולאם 
מבמפעל פרטי. יש ידיים לסברה, שהיסוד המונופוליסטי, 
המשוריין במפעל מולאם בסמכותה של המדינה, הוא גורם 
שלילי בנידון. כן הוכח, שהעובדה כשלעצמה של העברת 
נכסים מבעלות פרטית לציבורית אינה יוצרת, כפי שציפו, 
מערכת־יחסים שונה במהותה בין הנהלת המפעל וביו העו¬ 
בדים בו. הוודאות, שהרשות הציבורית תכסה את הפסדי 
המפעלים שבבעלותה ותעלה, בכוח מעמדה המונופוליסטי, 
את מחירי שירותיהם, החלשת את הדירבון של ההנהלה 
ושל העובדים להגברת פריון־הייצור. תופעה זו היא מחסרו־ 
נותיהם המובהקים של מפעלים מולאסים. 

בעיה אחרת, שהיא מהותית למפעלים אלה, כרוכה בהעדרו 
של עקרון כלכלי לקביעת מידת־תפוקתם הרצויה. במפעלים 
מולאמים, כבמפעלים פרטיים, משתדלים לייצר בהיקף 



439 


הלאמה — הלכה, מכם 


440 


שיחידה של תפוקה תעלה בו בהוצאות ד,מועפות ביותר. 
מפעלים פרטיים קובעים הקף זה לפי תנאי־הביקוש — כלומר, 
הם מייצרים את התפוקה, שבשבילה יהיו הצרכנים מוכנים 
לשלם מחיר, שעל כל פנים לא יהא נמוך מהוצאות־הייצור 
ליחידה. אבל מפעלים ציבוריים אינם רשאים בדרך כלל 
לקבוע את מסדי־ד,תפוקה שלהם בדרך זו, ובמקרים הרבה 
הם חייבים להביא בחשבון גורמים. שיש בהם משום "שירות 
לציבור״ — מושג, שאינו מוגדר בצורה חד־משמעית 
ושפירושו מותנה לעיתים ע״י שיקולים פוליטיים. מפני־כן 
גדולות הוצאות־הייצור של יהידת־תפוקה שלהם לפעמים 
קרובות מן המחיר, שהצרכנים משלמים בעדה. ממדי־ד,תפוקה 
במקרים אלה הם גדולים מדי מנקודת־מבט כלכלית — 
כלומר, השימוש בגורמי הייצור אינו יעיל. קביעת הקף- 
התפוקה היא נקודת־התורפה הבולטת של חברות מולאמות 
בכל מקום ומקום 1 אך חשיבותה מרובה ביהוד במשקים 
כגון של ברה״ם והדמוקראטיות העממיות, שרובו ככולו של 
התוצר הלאומי מופק בהם במפעלים שבבעלות ציבורית. 

{ס 700151071 ? 1116 10 81016 1116 01 016 ) 1 16 /' 7 , 1 מ 73£113 . 14 .מ 
- 80 1/16 07 ) 77060 ) 061/610 6 (/' 1 ' י ׳ו 0 >[ץ 83 .$ ; 1924 , 5 ץ 0 < 0 ! $01 
076 ) £17 ,■] 0116.116 3011 016££ ; 1947 , 670 ) 75 ( 8 £607100116 1/161 
( 80670/1577 , 11 ^ 03115 .א .* 1 ׳ . 13 ; 1953 , 100 ) 1000/150 ) $0 / 0 
- 0 ;( 300 ,) 706 '! 71071 ) £0 } 1956 ., $0110710115011077 07171 

611 ^ 1 . 11 ; 1958 , 6 ) 0 ) 8 116 ) 00/1 ■{ £60710771 716/7 ) £7 7/16 , 8311111 
. 1958 , 010 ) 871 10 ( 107 ) 107101150 ) $0 , 001160 

ח. ב. 

הל' של נ כ ם י ־ ז ר י ם. היה זה מן הנמנע, שמדיניות 
ההל/ שהיתה יסודית לתפיסתם של אנשי המהפכה הרופית, 
תפסח על רכושם של זרים במדינה. משום כך הופקעו 
בברד,"מ, במסגרת המדיניות של ביטול הרכוש הפרטי, גם 
זכויותיהם של הזרים לבעלות על רכוש ולניצול זכיונות — 
וההפקעה בוצעה ללא פיצוי. 

גם בכל אותן מסדינות־אירופה שבהן הונהג, אחר מלחמת־ 
העולם 11 , משטר קומוניסטי, באה הל' מושלמת של רכוש 
הזרים. רובם של בעלי הרכוש ד,מולאם היו גרמנים — ובמקרה 
זה היה הפסד הרכוש חלק מן התוצאות הישירות של המל- 
חפה — או אזרהיהן של בעלותיהברית המערביות, ובמקרה 
זה נקבע סכום הפיצוי, שניתן לחם, בדרך כלל אחר מו״ם 
דיפלופאטי, ולפעמים הגיע פיצוי זה עד כדי 50% מן הסכום 
שנתבע. הסדרים אלה נתאפשרו הודות לעובדה, שבדרך 
כלל החזיקו מדינות־המערב בחלק מרכושו של המדינות 
המלאימות, ומרכוש זה נטלו מה שנצרך להן לפיצוי הזכויות 
המופקעות, 

ההל" מסוג זה, שנעשו בעשרות־השנים האחרונות בשאר 
חלקי־העולם. לא באו כתוצאה של אידיאולוגיה חברותית, 
אלא מתוך התעוררותם של רגשי־חלאומיות בכמה עמים, 
שתבעו עכשיו לעצמם ריבונות שלמה לא רק מבחינה מדי¬ 
נית, אלא גם כלכלית. המשמעות הבינלאומית של הל׳ מסוג 
זה הובלטה לראשונה ב 1938 , כשמכסיקו הלאימה את תפוקת־ 
הנפט, שהיתה שייכת לבעלי־הון מאה״ב, אנגליה וחולאנד. 
הכרתן של מדינות אלו בחוקיות ההל׳ של מכסיקו חיתה 
תלויה בנכונותה של זו האחרונה לשלם "פיצויים צודקים, 
מידיים ויעילים״ (כלומר, במטבע לא־מוקפא) — נוסח, שמאז 
הוא מופיע בקביעות בכל שאר מקרי־ההל׳. מחמת התפרצותה 
של מלחמת-העולם 1 ז לא שיבשה הל׳ זו במידה יתרה את 
מערכת היחסים הבינלאומיים, פרט למר, שקילקלה את יחסי 
אד,"ב—מכסיקו, שמאז נשארו מתוחים. הלאמתה של הברת־ 


הנפט האנגלו־איואנית ע״י הפרסים ב 1950 גרמה למשבר 
רציני ואף לאיומים בשימוש בכוח. מו״מ דיפלומאטי בין שתי 
המדינות לא נשא פרי. וב 1951 פנתה אנגליה לבית־הדין הבינ¬ 
לאומי בהאג, שפסק ב 1952 , שאין לו סמבות־שיפוט. לאחר 
מכן, ביזמתה של אה״ב (וכשהודה ראש ממשלת איראן, 
הד״ר מוצדק), הושגה ב 1954 , באמצעות קונסורציום של 
חברות־נפט זרות יחד עם חברת־הנפט האיראנית המולאמת. 
פשרה, ואף נקבע סך של 25 מיליון ליש״ט כפיצוי לחברה 
חאנגלו־איראנית. כך בוטל המונופולין של חברה זו על 
תפוקת־הנפט בפרס. 

אחר פרס בא תורה של מצרים, שביולי 1956 הלאימה 
את ה,,חברה העולמית של תעלת־סואץ", שהיתה בעלת 
הזיכיון המסחרי לחפירת התעלה וניצולה. הל׳ זו גרמה 
למשבר בינלאומי חפור, ואף לפלישה מזויינת של אנגליה 
וצרפת למצרים (בנובמבר 1956 ) ולהתערבות נמרצת של 
האו״מ בסבסוד. הפלישה באה לא רק מטעמי הגנה על רכושה 
של ההברה שנפגעה. אלא גם ובעיקר מתוך דאגה למעמדה 
הבינלאומי של התעלה בעתיד (ע״ע תעלת-סואץ). 

אע״פ שבעבר נטו רבים לטעון, בהשפעת ד,עקרון של 
קדושת הרכוש הפרטי, שהחל׳ של רכוש זרים נוגדת את 
כללי המשפט הבינלאומי, לא הביא חקר הנושא מבחינה 
משפטית לידי שום מסקנה ברורה שהיא. כמעט שאין מדינה 
בעולם, שאינה מנהגת הל׳ (בצורה זו או אחרת) של רכוש 
זרים. השאלה העיקרית היא זו של הפיצוי, ובסופו של דבר. 
מוכרע עניין זה על־פי שיקולים שונים, שהחשוב שבהם 
הוא יכלתה של המדינה המלאמת לשלם ומידת הזדקקותה 
לשוקי־הכספים העולמיים. בשנת 1952 קיבלה עצרת האו״מ 
החלטה, שלדעת רבים הצדיקה את עקרת ההל׳. לעומת זד, 
פוגעת תכיפותן של ההל״ — בייחוד בארצות המפגרות 
מבחינה כלכלית — בנכונותם של בעלי-ד,אמצעים שמחוץ 
להן — ממשלות ויחידים כאחד — להשקיע בארצות אלו 
כספים לצרכי פיתוח. וכדי להתגבר על הססנות זו הקימו 
ממשלות אחדות (למשל, אח״ב) קרנות־ביטוח מיוהדות 
בשביל משקיעים בחו״ל. כפו־כן מנסה ממשלת אה״ב להב¬ 
טיח, שתהא לבית־הדין הבינלאומי סמכות־שיפוט במקרי הל׳ 
של רכוש זרים. ביטוי לניסיון זה אפשר למצוא בסעיף 8 של 
ההסכם בין ישראל ואה״ב מ 9.5.52 (כתבי אמנה, מם׳ 85 , 
עמ ׳ 371 ). 

ישראל לא הנהיגה הל׳ מאונם, אך אין פירושו של דבר, 
שהשלימה עם פעולתם של בעלי־זכיונות זרים בגבולותיה, 
שאין להם עניין בצרכי־ד,פיתוח שלה. במקום להפקיע זכויות, 
פעלה בכיוון של השגת הפכם בנוגע להעברה מסודרת של 
הזכויות שבירי זרים למוסד ישראלי או לבעלי־אפצעים 
ישראליים. 

־ 13111 . 1 . 8 ; 1940 , 8x^70£710(100 10 )1/16X160 י ־ 0311:1161 . 13 . 8 

- ) 1 ) 56/10 ) £0 1 ) 0 ) 1 7060 ( 5700557101 ^ 116/00 ) 00 ) ¥675 ,־ £11161 5011 

^00^5(7(116/11 006/1 ¥01^67766/1(, 1950; 5. 811611103011, £x- 

• 10 ) $0 י ן 1 >ת 16 ז\ .ס ; 1953 , £010 0001 )) 6700 ) 10 10 100 ) 7710 ) $70 

./י\ •\/ ; 1953 , 015 ) 700 ) 5 ) 676 ) 0 ( ) 6 700£6765 ) 6 1005 ) 001150 

, 045 ז 6 ׳*י 8113 . 14 ; 1954 , 6 ) 711 ) 15 (־ 0111 0 סו 1700 -ס 1 ^ 40 / 7716 , 1 >ז 80 

, 80101161 . 1 ; 1954 , 100 ) $0:10001130 )ס 701716705 ? 80106 

10 100 ) 7710 ] 70 ק^£ ,•{ 16 ) ¥01 \ . 13 ; 1957 , 100 ) 10001130 ) $0 

. 1959 ,׳ £011 1016700110001 

ש. רו. 

הלבה, מבס — :* 41311 — ( 1865 . גיטלאנד 1 -: 611011 

131111 ], על־יד דאנציג— 1944 , מינכן), סופר גרמני. 

הל׳, בנו של בעל־אחוזה, למד משפטים לגרמניסטיקה במינכן, 



441 


הלבה, מנם— הלבנוו 


442 


ברלין והיידלברג והוכתר ב 1888 בתואר דוקטור. עם גמר־ 
לימודיו בחר בספרות כבפקצוע, הצטרף לחוגם של הסופרים. 
שפירספו את יצירותיהם בשבועון הראליסטי.החברה"(שיצא 
במינכן 18858 ואילך), והוציא. זו אחר זו. את הדראמות 
הנאטוראליסטיות שלו, שנכתבו ברוחו של איבסן. במחזות 
אלה מטפל הל׳ בבעיות משפחתיות וחברותיות אגב ניתוחם 
של הלכי-נפש אינדיווידואליים. לפירסום גדול זכה מחזהו 
1 ) 111801 (״נעורים*. 1893 ), המתאר אהבת־שיכרון מחוסרת־ 
תקוה של שני מתבגרים. משובחים גם מחזותיו ־ £14 ■ 1111101 * 1 
(,.אפא אדמה״, 1898 ) ו 5110111 -״ם(״הנהר״, 1904 ),הל׳ כתב 
גם קומדיות וסאטירות — אבל ללא הצלחה. כן חיבר 
רומאנים, ביניהם ס! (,.י(״. 1916 ), ושני ספרי־זכרונות 
( 1933 , 1935 ). 

; 1941 4 ,( 11 * 2 117156777 7 ?) 017/1 111 ) . 11 ./ג , 12 זבה .? 

. 1941 ,.// ./ 4 ג 0 מ £1 תזע 4 מ 1 ^ . 11 

ד.ל 3 ו 3 ס/ מורים — 30115 ׳לענ 411110611311 ^ — ( 1877 — 

1945 ), סוציולוג צרפתי! מתלמידיו ועוזריו העיקריים 
של ד. א. דירקם (ע״ע). מחקריו של הל׳ עוסקים בבעיות של 
דמוגראפיה, מורפולוגיה חברותית. הצריכה בשכבות שונות 
של האוכלוסיה, ההתאבדות כתופעה חברותית, הזיכרון 
הקולקטיווי ומקומם של המעמדות בחברה המודרנית. בשנים 
מתחומים אלה — חקר ההתאבדות וחקר הזיכרון הקולק- 
טיווי — המשיך הל׳ בדרכו של דירקם. בחקר ההתאבדות 
מילא אחר עבודת־המופת של רבו, ופרט בצורה שיטתית 
את הגורמים החברותיים, המשפיעים על ההתאבדות, וביחוד 
אותם שפועלים בתחום החברה התעשיינית. בחקר הזיכרון 
הקולקטיווי אסף חומר רבגוני מזה שנאסף ע״י דירקם, פיתח 
את הניתוח של סמלים מיתיים ושל אגדות ומקופות־זיכרון 
היסטוריים במצברים של זכרונות קולקטיוויים, והצביע על 
מנגנונים מיוחדים. שכל חברה מפתחת כדי לשמור על 
זכרונות אלה ולספחם. בין כיווני מחקריו העצמאיים יש 
ל£ייין את השימוש בסקרים דמוגראפיים וסטאטיסטיים לשם 
ניתוח סוציולוגי. במחקריו של הל׳ ניכרת גם השפעת האס־ 
בולה של פ.ג.פ. לה פלי(? 13 ? 10 ) ושל פ. סימיא!( 5111113114 ). 

חיבוריו העיקריים: -סח! 13 10 > ! 5001311 034105 1.05 
10110 מ (״הרבדים החברותיים של הזיכרון״). 1928 ! "סיבות 
ההתאבדות״ ( 51110140 411 030505 1.05 ), 11930 "המעמדות 
בחברה״ ( 50013105 013550$ 1-05 ), 1940 , ו״הזיכרון הקן־ 
לקטיווי" ( 0 * 00110011 11101110110 1.3 ), 1950 . 

הל׳ מת בפחבה־הריכוז של בוכנוואלד. ש. נ, *, 

הלבנה (באנג' ■ 11 ) 41030111 , בצרפ' 413110111010111 , בגרט' 
8101011011 ), בטכנולוגיה הכימית — נטילת הצבע 
סחמרי־טבע, שצבעם אינו רצוי במוצר הסופי, או ממוצרים 
מחמרי־טבע, שצבעם הוא ביטוי להזדהמותם ע״י חמרי־לוי. 
במובנו הרחב מקיף מושג ההל׳ את כל התהליכים המשמ¬ 
שים לתכלית זו בין שהם פיסיקאליים וביו שהם 
כימיים, ז״א: בין שהחופר הצבעוני המזהם מופרד מן 
החופר העיקרי ובין שהחומר הצבעוני נהרס. במובן מצומצם 
יותר מציין המונח הל׳ את התהליכים הכימיים בלבד, ואילו 
התהליכים הפיסיקאליים נקראים לפעמים בשם דק ולן- 
ר א צ י ה (= נטילת־הצבע), פעולה אחרונה זו ניתנת לביצוע 
ע״י סינון. מיצוי או טפיחה. שיטות שונות אלו של הל׳ 
נהוגות בתעשיות הטכסטיל, העץ, הנייר, המזון 
וטמי-הרפואה. 


השיטות הכימיות כוללות שימוש בראגנטים כימיים 
ופעולה באמצעות קרני־השמש והאויר. הראגנטים להל׳ הם 
עפ״ר המרים מחמצנים, אך לפעמים גם מחזרים! לעיתים 
קרובות בא השימוש בחומר מחזר אחר פעולת החומר 
הפחפצן, כדי לבטל את שארית פעולתו של זה האחרון. 
הפחמצנים המשמשים להל׳ הם: 

כלור (ע״ע) בצורותיו השונות — גאז־הכלור, תמיסת 
היפוכלוריט אלקאלי, סיד כלורי ("אבקת־הל'"), כלוראמין 
ז, חנקו טריכלורי, ניטרוזיל כלורידי. כלור דו־חסצני; 

ברום (ע״ע); 

על־תחמוצות — ביחוד פימועל־חפצני ("מי־ 
חפצן״, ע״ע), נתרן על־חפצני ובנזואיל על־חפצנ׳! 

חנקן דו-חמצני! 

פ ר ב ו ר א ט (ע״ע בור)! 

פרפאנגאנאט (ע״ע מנגן). 

כחפרים מחזרים משמשים בעיקר גפרית דו-חמצנית. 
סולפיטים, הידרוסולפיטים ותיוסולפאטים (ע״ע גפרית). 

התעשיה העתיקה ביותר מבחינת השימוש בהל׳ היא 
תעשיית האריגים. למצרים הקדמונים, וכן גם לפניקים, 
ליוונים ולדומים, בבר היו שיטות להלבנת אריגים, שפרטיהן 
לא נשתמרו בידינו. באירופה, מזמן מסעי־הצלב עד המאה 
ה 18 , רוכזה תעשיה זו בעיקר בארצות־השפלה. שיטת ההל׳ 
של החולאנדים היתד, כדלהלן: שרו את האריג באלקאלי 
במשך כמה ימים, ולאחר מכן שטחו אותו על עשב כדי 
שיהא נתון להשפעת השמש והאויר; חזרו על פעולה זו 
פעמים אחדות, ואח״ב שרו את האריג בחלב חמוץ לשם 
ביטולה של פעילת־האלקאלי, ושוב פרשו אותו בחמה. 
בתקופה מאוחרת יותר הוחלף החלב החמוץ בחומצה גפרי־ 
תנית, אך גם בצורה זו נפשך תהלידההל׳ זמן רב והיה 
יקר מאד. 

ב 1785 הנהיג ברתולה (ע״ע) את השימוש בכלור. ב 1792 
התחילו משתמשים בנתרן היפוכלוריטי("פי־ז׳אול״),וב 1799 
המציא מקינטוש באנגליה את אבקת־ההל׳. 

הכותנה הטבעית היא בעלת גון אפרפר־צהבהב ומכילה 
זיהומים שומניים ושעוותיים, ויש לנקותה כראוי קודם החל׳; 
כחסרי־הל׳ משמשים היפוכלוריט או סי־חפצן. — סיבי- 
פשתן מכילים חמרי־לוואי מרובים יותר פשפכילה הכותנה, 
והם יותר רגישים לתמרים בסיסיים ופחפצנים! לפיכך הם 
דורשים הל' עדינה יותר. — בהלבנת משי וצמר אין 
משתמשים בכלור, מאחר שהוא פועל פעולות כימיות על 
הפרוטאינים של המרים אלה! במקרה זה מבכרים את מי- 
החמצן או חמרים מחזרים כהידרוסולפיט. 

בייצור קמה עיקרה של הבעיה הוא סילוק הצבע של 
?!רוטנואידים צהובים. לפנים השתמשו לשם כך בדויתחמוצת 
החנקן. אך מאחר שהקמח דורש גם "שימור" לשם השבחתו. 
משתמשים היום בחמרים, שהם גם מלבינים וגם משמרים 
את הקמח, כגון ניטרוזיל־כלוריד, כלור דרחמצני וחנקו 
טרי־נלורי, 

לגבי פ י ר ו ת ומיצים משמשת דו־תחמוצת הגפרית 
גם להל׳ וגם לשימור. 

הטיפול בשומנים ושמנים כולל: שיטות טפיחה; 
הידרוגנציה (ע״ע) — למניעת חימצון של שפני־מאכל! 
שימוש בכלור להכשרת שפנים טכניים; העברת קיטור. 



443 


הלבנה — הלברשטם. חיים בן אריה ליב 


444 



להלבנת פרוות משמשים בעיקר סי־ 
המצן, לפעמים יהד עם מלחי־ברזל, שמחי־ 
שים את הראקציה. 

חומר־ההל׳ המקובל ביותר בכביסה 
הוא היפוכלוריט־הנתרן. 

בתעשיית הנייר מקובליםכחמרי־ 

הל׳ זולים סולפיט והידרוסולפים. שהם 
מחזרים, ומי־חמצן ועל־תתמוצת החנקן, 
שהם מחמצנים! יקרים יותר. אך גם יעילים 
יותר, הם היפוכלוריט וכלור דו־חמצני. 

הלבנת שערות (מתן צבע בלונדיני 
מלאכותי לשער) ידועה מן התקופה הרו¬ 
סית! באותם הימים השתמשו הנשים בתע¬ 
רובות של אלום, בוראכם. מלתת וסודה. 
ביה״ב השתמשו גם בתמציות צמחים. השי¬ 
מוש במי חמצן (בצירוף מעס על־תחמוצות 
ואמוניה) הונהג ב 1867 . מחומר להלבנת 
שערות נדרשים: אי־ארסיות, עדינות והעדר שאריות 
מזיקות. חמרי-ההל׳ המקובלים היום הם רבגונים ובוללים 
בין השאר: מי־חמצן, נתרן על־המצני או על־בוראטי, "הנה 
לבנה' — שמכילה מאגנזיום קארבונאטי, מעורב בסי־המצן 
ואמוניה, ושמנים. 

;" 1932 , 8 / 10 / 1301/05011 . 4 111101 ) 81 005 , 1011 ^ .'׳יו' 

.. 1/10/1 / 0 $■/ 011:110/18 ציסקזסגדד) 111% /- 01 ) 81 , 6 ^ 02 ;> 

/ס ./^מ£ ,זטתזו 1 ז 0 .£ .£ .מ ;' 1938 ,( 3-19 , 11 

."\ ; 1948 , 549-550 , 11 ../ 70/100 .חז* 01 
,. 1 * 010 . 1 * 10/1 . 4 . 1 !/ע 1 ! £7 5 תחגתז 1/1 ) 11 ) 1 )) 1 ) 81 

." 1953 ,( 535-541 ,ז\ 1 
ש. ג׳ 

הלבךיטטט 10 )ט!ז 4 נ 311 ]£), עיר במערבה של ה״רפובליקה 
הדמוקראטית הגרמנית״! כ 45 ק״ם דרומית־מערבית 
למאגדבורג. ב 1939 היו בה כ 59,000 תר! ב 1956 — נ 45,000 . 

הל־ יושבת לרגליהם הצפוניות של הרי־הרץ, בצומת 
של דרכים, שהיו חשובות ביה״ב, והודות לכך היתה הל׳ 
באותה תקופה עיר־מסהר בעלת ערך. כיום היא משמשת 
שוק לסביבה, שמתפתסת מעבודות האדמה והיעד, ויש בה 
תעשיות של מכונות חקלאיות, משקאות חריפים, עורות 
ושימורי־בשר, הל' היתה מושבו של הגמון 8270 עד 1648 . 
שבה סופחה לנסיכות בראנדנבורג. ב 1541 עברו תושביה 
לדת הפרוטסטאנטית. מן הזמן, שבו שימשה מרכז דחי, שרדו 
בהל׳ כנסיות ובניינים אחרים. המושכים אליה תיירים, ביהוד 
סן המבקרים בהרי־הרץ. 

יהודים. התעודה הקדומה ביותר, המעידה על מציאותם 
של יהודים בהל׳, היא מ 1261 , ולפיה הבטיחה העיר ליהודים 
את חסותה ״כמו בעבר״, ב 1493 גורשו היהודים מהל׳. במאה 
ה 16 נתיישבו בה מחדש, וב 1594 חזרה העיר וגירשה אותם. 
זמן מועם לאחר מכן שוב נשתקעו יהודים בודדים בהל׳, ואף 
הקימו בה בית־כנסת, שנהרס בזמן מלחמת שלושים השנה. 
ב 1650 ניתן לעשר משפחות יהודיות מהל׳ כתב־זכויות, 
שלפיו הותר להן לעסוק במסחר ובמתן־הלוואות, אך נאסר 
עליהן להקים בהל׳ בית־כנסת. ב 1661 הורשה ליהודי-הל׳ 
לבחור להם רב. השלטונות הגנו על היהודים מפני צרות- 
עינם של הסוהרים הנוצריים, וכתוצאה מכך גדלה הקהילה 
עד כדי 118 משפחה ( 639 נפש) ב 1699 . ב 1698 הקים 
ברנד להמן (ע״ע) בית־מדרש בהל', וב 1712 קיבל רשות 


הא 5 בר״זטאט ; בנימים עתיקים בשוק־הכנדי־רים 

לבנות בה ביכ׳׳נ. הל׳ שימשה אז מרכז לקהילות הקטנות, 
שנמצאו בסביבתה (הלה, מאגדבורג ועוד). ב 1795 נפתח 
בהל׳ בית־ספר לילדי-עניים בשם "הזכרת צבי", שהתקיים 
עד סמוך לחורבנה של יהדות־גרמניה. במאה ה 19 ובתחילת 
המאה ה 20 בלטה בהל׳ משפחת־הירש בפעילותה בתחום־ 
התעשיה ובמעשי־הצדקה שלה. קהילת־הל׳, שקודם השואה 
מנתה 900 נפש. שוב לא נתחדשה אחר מלחמת־העולם 11 . 

בהל׳ שימשו ברבנות כמה רבנים ידועי־שם, מהם 
ר׳ צבי הירש "חריף", הירשל לוין והרבנים ממשפחת 
אוארבך. 

, .// * 1/14 ) 1 * 00 101 /)} 141 ) 0 /* 1 ■ 1 )/ 1 )) 1 /) 111 ) 1 ) 0 ,\()^ 0 \\א . 14 . 8 
114 ) 80 £014011 )!/)/ 00 £01x1 י חח 3 וזז£ט£ ; 1866 

) 41 11/14 51001 )!/) 115515 )/ 8 1/0 ,תמז 8 . 8 ; 1885 , 170800 /^ 1 
14 * 11 . 11 311 11401 [ ) 1 ( 1 ,•וט £6111 ; 92-120 , 1 , 1925 , 11401 ! 

■//!¥[ / 311 ( 1 ) 511141 10 ) 11110/1 <} 21 ה 8 ( £0 ■ 2111 ) 1 ( 1 £ח 11 (£ , 8611 . 1 א 

4141 ט 516135 .£ . 8 ; 1926 ,)!!)ז? 11 ) 11 ^ 1 ^ 3.6 ז £1 

. 1953 , 361 ה 3 !ס^ 1301 310 3 ה 4 ! . 13 , 011161413042 ^ ,£ 

א. מ. י. 

^לגס!׳ פאול — 401805011 ] 0111 ?. ובצורה לאטינית: 

פאולום הליה [ 2111115110110 ?) — ( 1485 ״ — 1535 ״), 

סופר ואיש־כנסיה דאני. הל׳ נכנס בילדותו למנזר־הכרסליתים 
בהלסינגר. לערך ב 1519 נעשה מרצה לתאולוגיה באוניבר¬ 
סיטה של קופנהאגן. מושפע ע״י ארסמוט מרוטרדם שאף 
הל׳ לרפורמה של הקאתוליות, אף אם במסגרתה של "הננסיה 
הקדושה, אמם וגברתם של כל הנוצרים". כשהגיעה הרפורמה 
הלותראנית לדאניה היה הל׳ אויבה המושבע. בכתביו ההיס¬ 
טוריים ובנתבי־הפולמוס הדתיים שלו הוא מגנה גם את 
חולשותיה של הכנסיה הקאתולית וגם את הסגות־הגבול 
של הלותדאנים. מחמת עמדתו זו נודע בשם־הגנאי "פאול 
ההפכפך״ ( 0 נ 1 בב 1011 ח 0 ׳\ 0111 ?). הל׳, שהיה מאנשי־הרוח 
המעניינים ביותר בזמנו, היה בעל אופי סוער וכתביו 
מצטיינים בסגנון חי וער. מכיוון שסירב להצטרף אל אחד 
מן הצדדים היריבים. היו חייו שורה של אכזבות וסבל — 
מנת־חלקם של הרבה מן המהלכים באמצע בדורות מפולגים 
ע״י מלחמות־אזרחים ומלחמות־דת. 

.ס . 1 ; 1893 ,' 110/111 1 * 11 * ¥111 ■ 101 נ/סזמ 10 ״ 4 ססת , 8011111111 ״ 1 
. 1936-1938 , . ¥1 .ת , 41,11011011 . 


הלנל^מס([, 1 י] 03 — 443118111115500 1011115 — ( 1807 - 

1845 ), סופר איסלאנדי. בימי לימודיו באוניברסיטה 
של קופנהאגן (מ 1832 ואילך) הצטרף לתנועה הרומאנטית, 
וב 1835 יסד, עם כמה מבני־אוצו, כתב־עת במטרה ליתן 
מהלכים באיסלאנד למחשבה האירופית של הזמן. בכתב־עת 
זה, שנקרא "פילניד", על־שם ראש־האלים של הסקאנדינא- 
ווים הקדמונים (הופיע עד 1846 ), הדפים שיר חגיגי בשם 
"איסלאנד", שבו תינה הל׳ את גדולת עברה של מולדתו, 
גינה את רוח־ו,התנוונות, שמצא באירופה של זמנו, וטיפח 
את השאיפה לתהיה לאומית. גם בשירים אחרים שר הל׳ על 
טבעה של איסלאנד ועל תולדותיה המיוחדות. הל׳ נעשה 
כוח מכוון ומדריך בתחיה הספרותית של איסלאנד. ושיריו 
מקובלים ביותר על בני־עמו. בסגנונו ניכרת מזיגה של 
דרך־הביטוי של הרומאנטיקה הגרמנית עם ריסון קלאסי- 
ציסטי; לשונו היא פרי של שיבה אל האיסלאנדית הטהורד 
מתוך דחייתן של המלים, שנשאלו מלשונות זרות ושהיו 
נהוגות באיסלאנרית עד ימיו. ב 1839/42 אסף חומר בשביל 
תיאור גאולוגי וזואולוגי של איסלאנד — עבודה, שלא נס¬ 
תיימה מחמת מותו המוקדם, אך שנסתייעו בה חוקרים. 
שבאו אחריו. 

הלךנב(]ל ( 11106 ) 4401400 , עפ״ר בצורת 611011 440101011 001 , 
בגרמ׳ — "ספר־הגיבורים"), שמו של כל אחד 
משלושה קבצים בגרמנית מן המאות ה 15 וה 16 , שכוללים 
עיבודים מחורזים של שירי־עלילה עתיקים. רובם של אלה 
נתחבר במאות ה 12 וה 13 , ומיעוטם מבוסם על חומד קדום. 
שזמנו תקופת נדודי־העמים. הודות להל׳ נשתמר בעם זכר 
אגדת־הגיבורים העתיקה 1 יש גם שנשתמרה לנו רק בהל' 






449 


רזלדגבוך — הלדרלץ, פרידריך 


450 


אגדה השובה עתיקה, שמקורה נעלם, אבל שאפשר להבחין 
בקדמותה ובתכנה המקורי, למרות העיבוד השרירותי, חסר- 
הסעם, הנהוג בהל׳ — עפ״ר בצורה של קיצורים בגוף הסיפור 
או של פיתוח־פרטים מייגע. — שלושת "ספרי-הגיבורים", 
שהגיעו לידנו, הם׳, א. "ספר־הגיבורים מדדזדף (כלומר 
בנ״י, שהוא שפור בדרזדן). ספר זד" שהוקדש לבלתזר, 
הדוכס של מקלנבורג. נכתב ב 1472 ע״י איש־פראנקוניה אחז־ 
בשם קאספאר מהררי רן (חס 01 ! 40 ת 0 " ז 3 י 1 צ 3 ){) וע״י 
אדם בלתי־ידוע אחר! לשני הפהברים־המעבדים הללו (שיש 
תושבים אותם גם למהבריו המקוריים של הקובץ) היו מקורות 
טובים, אלא שמקורות אלה סורסו על־ידיהם ביותר. ביהוד 
משום רצונם לקצר. מאהד־עשר הסיפורים הכלולים בקובץ, 
ידועים לנו תשעה ("אורטניט", "וולפדיטריך". "אקה", "זי־ 
גנוט". "לאוריך, "גן־השושנים", "הדוכס ארנסט", "דיטריד 
ורעיו' ו״שירת הילדבראנד") גם ממקורות אחרים, ואילו 
שנים מחם: £חנן 11 ב 90£11 £12613 ,! 40 ח 1,11 ר 9661 ("פלא־הים" 
ו״חצרו של אטילה") אינם מצויים אלא בקובץ זה בלבד! 
ב. ההל׳ שנדפס (בד 0 147 ובחמש מהדורות נוספות עד 
1590 ). ספר זה כולל מבוא חשוב ומפורט ואת השירות 
"אורטניט", "וולפדיטדיך", "לאוריף ו״גן־ד,שושנים" בעיבו¬ 
דים יפים מאותם שבהל׳ פדרזדן! ג. ה״הל׳ פאסבראז" (כלו' 
בכ״י. שהיה שפור ב 35 ! 11 מ 1 \, שבטירול! כיום הוא בווינה). 
כה״י נכתב ב 1512/6 בעיר בוצן לפי פקודת הקיסר מאכסי־ 
פיליאן ועל סמר מקורות מעולים! גם מלאכת־העיבוד היא 
נאה. בין השירות המצויות בו והנכללות גם בכתבי-יד קדומים 
יותר נפנים ה״ניבלונגים" ו״איויף (חסזזיז! זו האחרונה פאת 
הארטמאן פון אואה ( 116 ^: פת בתחילת המאה ה 13 )! אבל 
יש כאן גם שישה מחשובי האפוסים של המאה ה 13 , שלא 
נשתמרו אלא בקובץ זה, והם: "סע 401-112 * ,:>:״£ , 01£ ז 8116 
161 ״ 143 ס□,״ 01311 ("ביטדולף", "ארק", ■מוריץ פון קראון"! 
״האדרת״ מאח היינריך טירלין [״; 1011 !״ 46 סס׳ז . 19 ), 
וביחוד "קודרוף, השני במעלה אחר ה״ניבלונגים" בין 
שירי־הגיבורים הקדומים של הגרמנים. 

בשם הל' נתכנו גם קבצים אחדים של אפוסים, שפירסמו 
חוקרים גרמניים במאה ה 19 , בכללם גם אפוסים מתורגמים 
(כגון הקובץ של זימרוק). 

הוצאות: ת 0 ׳\ . 1 ־ 1 .? ; 1943 י ־ו 10 ) 01 מ 1 < 50 

; 1855 ,. 11 ,. 1 ) 1 ; 1825 ,.// ,(ז 6 ת 1€ ) 6$ ז< 1 ) ם £6 ג 11 ז 6 !> 

ז £^ 110 נ 110 ו!ז׳^ ; 1867 , 477 [ הסע . 11 004 ,ת £011€ .זד 

. 1866-73 ,. 11 1£4 { 1111£ ? 0 

תרגומים לגרטנית חדשה: ; 11 004 י )ן:א> 1 מזנ 8 

. 1844 ,■ 1 ־ 1 004 ,■ 1 >! ; 1835 

י 1 . 0 . 

הלדר (בהולאנדית ! 96146 ״ 06 ), עיר־נמל בצפון־המערב 
של הולאנד, כ 65 ק״פ פצפון לאמסטדדאם, שאליה 
קשורה הל' בתעלח־הולאנד הצפונית. מספר תושביה כ 46,500 
( 1954 ). להל' ניחנת חשיבות צבאית־יפית, כי היא שוכנת 
על מיצר־ים מרסדיפ, שמימיו עמוקים ונוהים למעבר־ 
אניות לים־איסל (שארית ים זוידר), ההת־ר ללב הילאנד. 
מסיבה זו משמשת הל׳ נמל־הפלחמה הראשי של הולאנד, 
ובה גם מכון מלכותי לחקר־הים. פרנסתם של תושביה 
היא על הדיג וסחר־הדגים. ב 1673 ניצחו כאן ההולאנדים 
את הבריטים והצרפתים: ב 1799 פלשו להל׳ הבריטים ובעלי- 
בריחם הרוסים! ב 1811 ביצר את הל׳ נאפוליון, 


סלורלין. פרין־ריך — ״; 9014611 ! 1641161 !£ — ( 1770 . 

לאופן, וירטפברג — 1843 , טיבינגן), משורר גרמני. 

הל׳, שנולד בעיירה קטנה על חופו של נהר־נקר, חונך 
ע״י אמו האדוקה, בתו של כומר פיאטיסטי, מאחר שאביו, 
מהנר בפוסד דתי־ 
פרוטסטאנטי, מתעליו 
כשהיד, בן שנתיים. 
שנות ילדותו ונעוריו 
עברו בעיר נירטינגן 
(בווירטמברג).כיאמו 
האלמנה נישאה לראש 
של עיר זו. כשהיה הל׳ 
בן 9 פת גם אביו 
חורגו. מאחר שאפו 
ביקשה להכשירו 
לכמורה, למד מגיל 18 
בסמינאריון התאולוגי 
שבסיבינגן! עם חבריו 
לכיתה נפנו הפילוסופים שלינג והגל, ובתורה האידיאליסטית 
הקיצונית של שלינג ניכרת השפעה פסויימת של הל'. 
בלימודיו התאולוגיים לא גילה הל' עניין, כי שאף להיות 
משורר, ולא כופר! המשורר, ולא הכומר, הוא, לדעתו. 
המתווך האמיתי בין אלד,ים ואדם. 

בהשתדלותו של שילד, שתמך בו זמן־מה, השיג הל׳ 
ב 1793 משרה של מחנך בביתה של שארלוטה פון קאלב. 
ידידתו של שילר, וזה האחרון גם הדפים ב 1793/5 . בכתה״ע 
שלו ״ 9016 16 נ 1 ו 1113113 96116 , את ההימנונים "האילנות", 
"הנודד" ו״האתר". את האח־ות .דיאוטימה" ו״ו■,אוהבים" 
ואחרים משיריו הראשונים של הל׳ (שקצתם הין מושפעים 
מקלופשטוק ושילר) וקטע מן הרומאן שלו "היפריון" (עי׳ 
למטה). בסוף 1794 נרשם הל׳ כתלמיד באוניברסיטה של 
ינה, שבה שפע את פיכטה, גם קיווה לקבל בה משרת 
הוראה אקאדפית, אך לאחר שנה אחת כבר חזר, עייף 
ומאוכזב, מינה לבית אמו בנירטינגן. אי־מנוחה נפשית ומח¬ 
סור כלכלי י הניעו אותו לקבל ב 1795 משרת מחנך לילדיו 
של באנקאי בשם גונטארד ( 1314 ״ 00 ) בפראנקפורט. 

כאן התאהב הל׳ באשתו של הבאנקאי, סחט ( 81156116 ) 
גונטאדד, ואהבה זו השפיעה הדבר, על יצירתו הפיוטית. 
האשד, היפה, שהיתר, בכירה מפנו בשנתיים בלבד, אבל 
מבוגרת ברוחה פן המחנך הביישן, הביאה לצעיר הנבוך. 
המבודד והרך חמימות, הבנה עמוקה ואהבה טהורה. הוא 
העריץ אותה והנציחה בשם דיאוטיפה (על שם דיאוטימה 
ב״המשתה" של אפלטון, שהכניסה את סוקראטס לפני ולפנים 
של מסתרי האהבה האידיאלית). שלוש השנים, שהל׳ חי 
בקרבת "דיאוסימה", ריסנו את סערת־נפשו ונתנו פורקן 
לכוחות־ד,יצירה שלו. ביטוי להלך־רוחו באותן השנים יש 

למצוא ב 0 פרו -״ 01166116 111 £1611111 ז 6 (_] 0461 , 1011 ' 61 נן ׳ ! 9 

4 ״ 13 (״היפריון, או המתבודד ביוון״, שני כרכים. 1797/9 ) — 
רומאן אלגי בצורת מנתבים (בפרוזה ריתמית) של מנהיג 
יווני דמיוני(שהשתתף במרד-הנפל של היוונים נגד התורכים 
ב 1770 ). הנכסף לחיים שיש בהם משום התמזגות עם הטבע 
והמבכה את שקיעת גדולתה של יוון העתיקה — וכן בטרא־ 
גדיה מיסטית וסוערת 165 ; 6401 גן 1 ״£ 465 104 ! 06 ("מות 
אמפדוקלם״ — הפילוסוף, שהטיל עצמו לתוך האטנה). גם 



פרירדיד ה 5 ררלי! 



451 


הלדדלץ, פרירריף — הלה 


452 


היפריון וגם אספדוקלס הם. לאמיתו של דבר, התגלמותו של 
הל׳, החולם על התחדשותה של האנושות באמצעות דת חדשה, 
יוונית ביסודה, שלפיה האלוהות, העם והטבע הם חטיבה 
אורגאנית אחת. — הרחקתו הפתאומית של המשורד מ״דיאו־ 
טיסה". לאחר שבעלה פיטר אותו ב 1798 ממשרתו, הכניסה 
אותו שוב למצב של בדידות ואי־ביטחון בלבלי. 

באיו מטרה לפניו התחיל הל׳ נודד ממקום למקום ומנהל 
מאבק מיואש על פת־לחם. למדות מצוקתו ועצבותו ("דיאו־ 
טימה״ מתה ב 1800 ). חיבר הל׳ בין 1798 18041 את המושלמים 
שבשיריו (בצורת אודות במשקלים יווניים שונים או בצורת 
הימנונים ואלגיות גדולים, בהכסאמסרים או בקצב חפשי), 
ביחוד "הארכיפלגוס", "הרינוס", "פטמוס". "לחם ויין" ו״קינת 
מנון על דיאוטימה". 

ב 1802 תלד הל׳ לבודדו שבצרפת, שבה הוצעה לו 
משרת מורה־בית, אך לא עברו חדשים מועטים והל' 
חזר משם מדוכדך לנירטינגן, וכשהגיע לכאן כבר ניכרו 
בו הסימנים הראשונים של שגעון, שבחלקו, לבל הפחות, 
נגרם עיי מכת־שמש, שפגעה בו בשעת הליכתו באמצע 
הקיץ ( 1802 ) ברגל מבורדו לגרמניה. בשנתיים שלאחר מכן, 
שבהן ישב עפ״ד בהומבורג בבית ידידו הנאמן סינקלר, 
שהשיג בשביל המשורר החולה משרה מדומה של ספרן, 
המשיך בחיבור פיוטים, שאחדים מהם מצטיינים בבהירותם 
ושרובם קשה לרדת לעמקם, וכן גם בתרגומים מיוונית 
("אוידיפוס" ו״אנטיגונח" לסופוקלס ו״שירי-הנצחונות" לפיג- 
דארוס! כל אלה יצאו ב 1804 ). כשעולמו חשך עליו לגמרי 
( 1806 ), נמסר כתסר־דעה בלתי־מסוכן. לאחר ששהה כסה 
חדשים במוסד לחולי־רוח, להשגחתו של נגר טוב־לב בטי- 
בינגו. ובמצב זח, שהצללים היו מרובים בו על האורות, חי 
הל׳ בביתו של הנגר, שהיה אהוב עליו, עד שנת 1843 , 
כשהוא נשכח כמעט כליל מלב בני־זמנו(למרות מה שקובץ 
משיריו בשם 0 ] 11011 > 00 ["שידים"] הוצא ע׳י המשוררים 
לודויג אולנד וגוסטף שואב, 1826 ). גם בתקופה זו לא 
הניח הל׳ את עטו מידו,'ובשירים המרובים, שחיבר באותן 
השנים (רובם במשקלים יווניים), יש מן הנעלה והמיסטי. 
מצד אחד, ומן השיגרתי והמגוחך, מצד שני. על מבחר 
יצירותיו באותה תקופה נמנה שיר מפורסם, נוגע עד הלב, 
בשם 5 ח 0 < 1-01 1105 00 ) 431 ) ("מחצית החיים"). 

בתחילת המאה ה 20 גילו משוררים ומלומדים, ביהוד 
מחוגו של סטפאן גאורגה, את הל׳ מחדש, והתחיל תהליך 
של עריכת כתבי־היד שלו, שבמרוצת־הזסן נערמה עליהם 
שכבת־אבק עבה (עוד ביוני 1954 העלו מן השכחה פיוט 
אבוד של הל׳ בשם 0100 ) 010010013 '•) — "תגיגת־שלום"). 

עם חל׳ התרוממה השירה הגרמנית לרמה הימנית, שלא 
היתד, לד, לפניו. שיריו, המשקפים דמות אידיאלית של הלם, 
הם חזיון, תפילה וזמר גם יחד, ודמותה של יוון מתגלמת 
בחם בתמונות שופעות זוהר חדש וקיים. הערגון ליופי, 
לטהרה ולקדושה, המדבר מפיו, שימש גורם של השראה — 
ביהוד משנחפרסמו שתי המסות המעמיקות על הל' סאת 
דילתי וגונדולף (עיין למטה) — על כל חשובי היוצרים 
של השירה הגרמנית, וגאורגה ורילקח בראשם. 

על חייו ומפעלו של הל' נתחברו כסה רומנים וסיפורים. 
הראשון באלה הוא 830100 ? מאת וילחלם ויבלינגר (-< 1 ״:ז\\ 
״£״;!), 1823 (הוצאה חדשה: 1920 ). והיפים שבהם הם 
401018308 ) 11.5 (״שיבתו של הל־״, סיפור, 1923 ), מאת 


אלברכט שפר ( 00 )) 501130 ), ־ £10150111 11.5 ("כניסתו של 
1 הל׳״, נובלה, 1925 ) מאת וילהלם שפר ( 01 ) 50113 ), - 108 ? תז 
5 ״ 13 )ם 03000 301801100 (ב״ביתן גינתו של פרסל", סיפור, 
1935 ) מאת הדמן הסה ו״הלדרליך (סיפור, 1942 ) מאת 
.(14731300) דוברם ולזר 

8 כל כתביו של הל׳ פורסמו ע״י ם. בייסנר ( 80155000 ), ב 
כרכים, 1943 — 1947 ! מבחר יצירותיו ( 8009100 -. 4 )) יצא 
בהוצאת ה. פ(ס ( 5 ! 7 0 !), " 1950 . לעברית תורגם מבחר 
משירי הל׳ ע״י י. נ. ליבם ("שירים נבחרים", תש״ה) וי. 
ליכטנבום ("גבעות עולם", מבחר תרגומי שירה, תש״ה, עמי 
62 — 68 ). כן תורגמו כמה שירים נוספים משלו ע״י י. פיכמן, 

א. ברש. ועוד. 

!110-106 י. ס־כמן, הלדרליז, מעברות, 11 , תר״ס, עס־ 

פ. לחובר, בתחום ומחוץ לתחום, 1953 , עבד 26-9 ! .'־ז 
5 מ 1 ) . 11 61 ( 1 .׳יע ; 1922 ,) 816110£70£61 -. 61 . 5 גבנ 1 שז 
0., 0(1! £?1(67111 147111 !11( 01(6/1471%, 349-459 .ק ), 
1906 (1950 12 ); 011011011, 61.1 /47(61£(10%14!, 1911; 

ז 5 מ 1 ) . 61 מב 51€£ ; 1921 ,. 61 , 2111 ? 1111£ [ס 1-1 .׳\ .א . 

2.. 0(7■ 6£0761 . 8011171 .^ ; 1925 ,( 00771071 771 ) 1 ) 77111 1 <ןה .. 

1928-30; ?. 8001 <01 ,ז 11£ {:> 61 ז*ד ; 1935 , . 61 ,חו 31 תז ( 

!((1111/1( £11(?0(1/(1171£ 61.1 171 1/17(71 8(21(/11*71£(71 211 1(1/1(771 

(/1(61(?1!€/1(71 5(60^(71, 1936; אנגליה) , 61 ,} 630001 י 1 .א ), 
1938: 11(14 7471% ) 011/1 1 ) 1171 ) 0£61 ! £6110 ,. 61 , 11 > 11 בזנ 1 ש , 

1939* 011 £707717 7474/1 1/6114 ) ^ 61 , 1 ת 11 >זב x1%/((}/, 

1939; 1//. ?11101101, 001 £(6x77 61^, 1940; 61., 6107717710%( 

. 13 ,£ ; 13 ־ 19 ,. 61 )/ 70 ) 1 7 ) 0 ,״ 10141 ^ . 0 .£ ; 1943 ,( 11 )) 0/1 ) 
■ 11 ) £0 ) 1407 ) 0 ' 0 ,) 1000013 .£ ; 1944 , 160111771 ( 17 ( 5 !'. 61 , 111 * 51 
,ז 1101110££0 . 14 ; 1950 ,. 61 '!) £!) 1 ) 11%1 ) 7 )) 711 )£ 10 1 ) ) 14 !> 
.־ 1951 , 6/140% ) 01 61.1 214 71 )£ ה ) 71 )/ £71014 
ס. ל. — ח. ם. 

הלה (באנג', בצרפ׳ ובגרם׳ 8310 , מיוו׳ ; 9101 — גורן, או 
עיגול השמש או הירח), תופעה אופטית, שנגרמת ע״י 
שבירה, נפיצה והחזרה של אור בסמצע מורכב מחלקיקים 
קטנים. באטמוספירה מתהוות לעיתים תופעות־הלה, שנראות 
כעין עטרה לשמש או לירח. — יש להבחין ביו זרים, 
שמופיעים במרחקים שונים, קטנים ס • 22 , מסביב לשמש 
ולירה, ובין ההל״ ממש, שלהן ראדיוס קבוע: של • 22 לעיגול 
המקיף את הלבנה או את השמש עצמה ושל • 46 לטבעת 
המקפת לפעמים את העיגול. הילת-הירח חסרה עס״ר גיוון, 



*יוו־ ן, ה 5 ת־חםה בא 65 ים 



453 


הלה — הלוייי־ז 


454 



ואילו חילת־השמש מוסעת בצבעי־הקשח. 
בניגוד לסדר הצבעים של הזרים, שולי־ 
ההל׳ הסנימיים אדומים הם והחיצונים 
סגולים (ציור 1 ). 

ההסברים הראשונים להתהוות ההלה 
ניתנו ע״י דקרט (ע״ע), מריוט (ע״ע), 
קונדיש (ע״ע), _ינג (ע״ע). הלה מפורסמת. 
שנראתה בדאנציג ב 1661 , תוארה ע״י 
ד,וליום, ואילו המחקר הקלאסי על ההלה 
נכתב ע״י א. ברוח ( 81-21,315 ־ 1151 * 11 ^) 
ב 1847 ( 105 01 83105 165 ז 511 6 ת 01 וח 16 א 
ינקומסשסג 105 גט!) 65 ו 1 ן 11 ]ק 0 צשתשתזסתש^ק 

זח 6 ת 8 ). ההל' מוסברות ע״י נפיצת האור 
כשהוא עובר דרך גבישי־קרח רקים פאר. 
שנמצאים בענני-נוצות גבוהים או בעננים 
קרובים לקרקע בארצות הקרות. קרן־אוד. 
שפוגעת בזווית של ״ 41 בסאה של גביש 
מז המערכת ההכסאגונאלית, נשברת בזווית 
של ״ 30 (םנת : השבירד, של קרח היא 1.312 
חווית־השבירה היא ״ 60 ) 1 הקרן יוצאת סן 
הגביש בזווית של ■ 41 . ההסחה הכוללת 
היא בת " 22 , ולה מתאים הראדיום של 
העיגול הפנימי. הראדיום של ״ 46 של העיגול הגדול מסתבר 
מתוך ההסחה המתאמת. המתקבלת עם פגיעתה של קרן־אור 
בפאת־המכסה של 
הגביש בזווית של 
־ 68 - 22 ־ 90 (ציור 
2 ). — זרמי־אויר, 

שמכוונים את גבישי־ 

הקרת גורסים לפר¬ 
קים לתופעות מש¬ 
ניות מסובכות, שהן 
קשורות להל": עמהן 
נמנית, למשל, הת¬ 
עבות הטבעות 
ל״שסשות משניות", 

-.א 0/0 • 11 : 1910 , 0/1111 . 0101 ) 30 ! ,•ו 0 ת^ 1 ־ז 0 ת 1 ז 0 ינ 

. 1929 , 0 )^ 10140 )^) 45 ? 

1 . ל. 

הלה על גהר ז לה ( 53216 זש 1 , ת 3 113116 ). עיר ב״רפוב־ 
ליקה הגרמנית הדסוקראטית״, נ 30 ק״מ צפונית- 
מערבית מלייפציג. בה כ 290,000 תושבים ( 1955 ). הלה היא 
צומת של מס״ב ומרכז תעשייני חשוב. בקרבתה מצויים 
מכרות אשלג. פחם חום ומלח. ובהלה גופה יש מעיינות של 
מי־מלח. שמהם בא לה שמה (השם נגזר משורש קלטי, 
שמובנו "מלח" ל במקום ישבו קלטים בתקופה פרהיסטורית). 
בהלה תעשיות של סובר, בירה, נייר, מוצרים כימיים(בכללם 
תרופות), מכונות לחלק מן התעשיות הללו וזכוכית. האוני¬ 
ברסיטה שבהלה נוסדה ב 1694 , ואליה צורפה ב 1817 האוני¬ 
ברסיטה של ויטנברג הסמוכה. שבה הורה לומר. — קארל 
הגדול הקים ( 806 ) במקום מצורה בשם הלה ( 133113 ). הלה 
בוכרת לראשונה בתעודה ם 1064 . ביה״ב היתר, עיר־מסחר 
חשובה והשתייכה להנזה ( 1281 — 1478 ). היא נכללה בתחום 
שלטונו של הארכיהגמון ממגדבורג, וביחד עם פיר אחרונה 


זו צורפה ב 1680 לברנדנבורג־פרוסיה, שבתחומה נשארה 
הלה עד 1945 . 

יהודים. ידיעות ודאיות ראשונות על ישיבתם של 
יהודים בהלה יש לנו מן המחצה השניה של המאה ה 12 . 
יהודי־הלה. שהיו נתונים אז לחסותו של הארכיהגמון ממאגר• 
בורג, היו שנואים על העירונים. ב 1206 נשרפו או נשדדו 
בתיהם! קצתם נרצחו והשאר גורשו מן העיר. באמצע המאה 
ה 13 שוב נמצאו בהלה יהודים, שישבו ברובע מיוחד להם. 
עיקר פרנסתם היה על עסקי־הלוואות. ב 1261 (בחג־הסוכות) 
נשדד רוב רכושם ע״י הארכיהגמון — מה ששימש גרם 
למלחמה (שנמשכה כשנתיים) בין זה האחרון לבין העירונים. 
בזמן המגפה השחורה ( 1349 ) הושמדה הקהילה. אך כבר 
באותה מאה ובמאה שלאחריה חזרו ונתיישבו יהודים בהלה. 
הקהילה המחודשת נתקיימה עד שנת 1493 , שבה נגזר גירוש 
על יהודי־העיר. רק בסוף המאה ה 17 התיר נסיד־בראנדנבורג 
ליהודים בודדים — למורת־רוחם של העירונים — להשתקע 
בהלה. ב 1693 נקבע בית־קברות ליהודי-הלה, ב 00 ד 1 נחנך 
בהלה בית־כנסת, וב 1704 הכירה הממשלה בקהילה. ב 1709 — 
1714 היה קיים בהלה בית־דסוס עברי. שהוקם ע״י גר, שבא 
סאססטדדאם, מספר היהודים גדל מ 12 משפחות ב 1700 ל 50 
משפחה באמצע המאה ה 18 ול 1,400 נפש בערב השואה. אחר 
מלחמת־העולם 11 שוב לא נתחדשה הקהילה בהלה. 

001044010 114/10x0, 124—30, 508—12; $. >46□ 10111. 0/0 

0/0 . 105011 . 0 ; 1915 ,■ 1 ) 1011 ) $1111 1 מיז 41 ) 1441 [ 0 )\/) 5 ) 31 > 3 / 

■ 30 !/) 0/11/714 [ סנ) . 13 211 ) 103 ) 171 ) 0 0 ) 1431541/1 [ 7 ). 3 ) 0% ס[ס 4 / 
.(^ 1 , 0 ) 15 /) 541 011 ) 100 ? ) 31 13 [ 51700 { 0171111 .)} 0 ) 1 /) 145 ס 1151 / 

14301 [ 30 )/ 1 /) 11 /) 1 ) 131414£ )/ 21/1 ) 10£ ! 1 ) 8 ) 10 ) 1 ) 1 ,. 1 ) 1 ; 1928 
0% ו 51 ;ס[ 1 )/[ 1103 ^ 1140 }/) 1 ־ 47 ו £01 ,. 1 * 1 ; 1929 ,(\ 1813 } . 13 10 
. 1930 ,( 1 ^ ,. 1/713 ) . 13 211 ) 01003 ) 0 0 ) 143150/1 [ 30 
צ. א. 

הלואה, ע״ע מלוה. 

הל 1 אי 1 — 1:10156 ( 8 — ל 1101 . פאריס— 1164 . מנזר פרקלט 
[על־יד נלז׳אן. ] 140860 ]), תלמידתו ואהובתו'של 
הפילוסוף אבלד (ע״ע). הל׳, שאמד, היתה, כנראה, מנהלת 



455 


הלואיז—הלוגנים 


456 


מנזר לנשים. היתד, בת למשפחת־ד,אצילים של מונמורנסי 
(לסת־זסמהתס^). הל' נתחנכה בבית דודה (היו מרננים: 
אביה), הקאנוניקוס פילבר (״:* 1111 ?), שנתן לצעירה היפה 
והחכמה השכלה לאטינית גבוהה, וגם לימד אותה קצת 
יוונית ועברית, אבלר. שהיה אז פרופסור נערץ בפאדיס 
ושאף הוא היה דר בבית פילבר, שימש מורה להל׳. שהיתר, 
צעירה ממנו בעשרים שנה. השניים נתקשרו זה לזו באהבה 
עזה, ואבלאר אף חיבר לכבודה של הל׳ שירים בלשון־העם. 
הל׳ ילדה לו בסתר בן, שנקרא בשם אסטדולאביוס (כלו׳ 
"מודד הכוכבים"), ואבלאר אף נשא אותה, גם־כן בסתר 
( 1118/9 ). כשנודע הדבר לפילבר, פלש עם ידידים וקרובים 
להדר־השינה של אבלאר וסירסו. שני הנאהבים נדרו נדרי- 
נזירות, והל׳ נכנסה למנזר של ארז׳נטי ( 1 <נ 1 ־ז! 1 ־ 8 ז^), שבו 
נבחרה עד מהרה לאם־הסנזר. כשיסד אבלאר ב 1129 מנזר 
חדש בשם ״פאראקלט״(ז 16 :>ר. 33 ק = ,המושיע", כינוי לישו), 
שקבע לו תקנות נאורות, השתקעה בו הל', שנרדפה ע״י 
ההגמון שבמחוזה, עם נזירותיה, ואבלאר, שביקר אותך 
תכופות, שימש להן מדריד רוחני. כאן גם מצא אבלאר 
מקלט ( 1136 ) כשד,תמרדו נגדו נזירי המנזר, שעמד בראשו, 
ונתכוונו לרצחו נפש, ובאן כתב את חיבורו הביוגראפי 
"סיפור של אסונות" (מ 111 ז 3 ז 1 מ! 0313 0313 ז 141$ ). בשנותיו 
האחרונות של אבלאר היו שני הנאהבים שוב מופרדים 
זה מזו, אבל אחר מותו ב 1142 העבירה הל׳ בסתר את 
עצמותיו למנזר ,פאראקלט". וכאן, בצד קברו של אבלאר. 
נקברה אף היא. הקבר הכפול נחרב עם מנזר־פאראקלט כולו; 
זה שבבית־ד,עלמין על שם ,אבא לשז" בפאריס, המקושט 
בפסליהם של אבלאר והל׳, אינו אלא מצבה מן הסאה ה 19 . — 
שרד קובץ של מכתבים (בלאטינית), שאבלאר והל׳ החליפו 
ביניהם (אע״פ ששמיידלר, עיין להלן, בביבליוגראפיה, הביע 
את הסברה, שמכתבים אלה נוסחו או עובדו ע״י אבלאר על 
סמו המכתבים המקוריים). הקובץ (המקיף את תקופת־הזמן 
משעת כניסתם של השניים למנזר עד מותו של אבלאר) הוא 
מזיגה משונה של אהבה לוהטת, אדיקות קפדנית ופלפולים 
אסכולאסטיים. ועם זה הוא נוגע עד הלב. היפים שבמכתבים 
הם של הל׳, המוסיפה לאהוב את בעלה בכל לבה, מוכנת 
לכל קרבן למען שלומו, מפעלו, תהילתו, ועם זה היא מתלבטת 
כל ימיה לשוא בבעיית גורלה־גורלו משוסאי־יכלתה להשלים 
עם גורל זה ולהחליף בלבה את אהבת־הידיד באהבת־שמים. — 
לרומאן במכתבים של ז׳אן ז׳אק רוסו ״הל׳ החדשה״ ( 1761 ) 
אין דבר משותף עם מקרה אבלאר וחל/ זולת הדמיון הקל 
ביחסה של גיבורתו, ז׳ילי ( 711110 ), לאהובה. — רומאן יפה 
על אבלאר והל׳, מבוסם על בקיאות במקורות ונאמן לאמת, 
הוא "פטר אבלאר" ( 1 >ז 13 ־ 63 ל, ז־ז 5 ?) פאת הסופרת האנ¬ 
גלית הלן ודל ( 11 ־ 1 ; 34 ׳ו\), 1933 . 

01 / 010 £ 111 ? ,:> 811811 מ!) ' 10111 * 1 ?£ ״ו״.,,, 1 ^ 11 1 , 1,1 : 

בתרגומו של ,• 0.33,46 * ״■׳״•ס ;* 1910 ,( 01. 178 ־ ,־;"!ס: 
; 1864 ,. 4/1 ) 0 ./ 1 . 1.1311,11,10 10 ) . 111111 ; 1950 ,; 110 ) 2031 .׳ 1 
' 1 / 1 ' ■// . 11 . 4/1 111111/110 1 '/%" )!ת ,־ 5061310101101 , 8 

; 1931 ,( 1 א .!! 1 /!! 1 /!!!?/ 11 ! £111 / 11 ! ' 1 / 11/111 ס !) ??', 111 / 11 '£ 
.' 1945 ,. 111 ! 11 " .א , 640033 ס ; 1938 ,. 411 1 ' . 4 ? , 011 * 011 .£ 

ח. ס. 

הל 1 גני 0 ($ממ 310£ ! 1 , מיוו׳ :.< 4 , מלח: "יוצרי־מלחים"). 

קבוצת היסודות הכימיים פלואור (ע״ע), כלור 
(ע״ע). ברום (ע״ע), יוד (ע״ע) ואסטטין (ר׳ להלן), 


המהווים בצירופם את הטור 13 ד׳\ שבמערכת המחזורית; 
השם הל' ניתן על־ידי י. י. ברצליום (ע״ע) ל 4 היסודות 
הראשונים, שהם נפוצים בטבע וכבר היו ידועים בתחילת 
המאה ה 19 . 

הצד השווה שבהל׳ הוא פד, שהאטומים שלהם מכילים 
ד אלקטרוני-ערכות בקליפתם החיצונית ונוטים לקלוט אלק¬ 
טרון נוסף (־־ אפיניות אלקטרונית) וליצור ע״י בך יונים 
שליליים חד־ערכיים יציבים (ע״ע אטום; יונים); מבחינה זו 
ההל' (פרט לאסטאטין) הם אל־מתכות מובהקות. בתכונו¬ 
תיהם הכימיות דומים ההל׳ זה לזה מבחינה איכותית, אלא 
שמבחינה כמותית משתנות תכונות אלו בהדרגה לפי שורת 
המספרים הסידוריים (או המשקלים האטומיים) — מן הפלו¬ 
אור עד היוד, והוא־הדין בתכונותיהם הפיסיקאליות; הדמיון 
והדירוג הכימיים בולטים ביחוד בשורה 01 — 83 - 1 . 

הדירוג בתכונות הפיסיקאליות משתקף, למשל, בצבע, 
בצפיפות, בנקודות ההיתוך והרתיחה ובמסיסות במים. 
מבחינה כימית פוחתת האפיניות האלקטרונית והולכת 
בהתאם לעליית המשקל האטומי: כל ההל׳ מתחברים עם 
מימן ועם מתכות ויוצרים הידרידים סן הטיפוס מ ומלחים— 
האלוגנידים, אלא ש? ומימן מתחברים כהרף־עין 
ובאופו נמרץ בכל טספראטורה, 01 ומיסו — באיטיות בקור 
ובמהירות בחום, ואילו הריאקציה של 83 ושל 1 עם מימן 
אינה ניכרת אלא בחום בלבד. 8 מתקשר במרץ אף עם הפיסו 
שבמים ודוחה מהם את החמצן, 01 תוקף בעיקר רק את 
אחד מן הסימנים שבמים, 83 פועל באותו כיוון, אבל 
בקושי. ו נ אינו פועל כלל. תמיסות של הל׳ במים (-מי־הל׳") 
פועלות כתמרים מחמצנים. חום־ההתהוות של פלואור היד־ 
רידי הוא הגדול ביותר ושל יוד הידרידי — הנמוך ביותר: 
בהתאם לכד הפלואורידים הם אף היציבים שבהל׳, וקשה 
להכין 8 חפשי, ואילו היודידים ניתנים לפירוק בקלות. וקל 
ביותר להכין את היוד. 

הידרידי־ההל׳ הם גאזים חסרי-צבע, מסיסים מאד 
במים, ותפיסותיהם — החומצות ההידרו־האלוגניות — הן 
בעלות חומציות חזקה מאד. יוצאת מכלל זה החומצה 
ההידרו־פלואורית. שהיא — יחד עם ההידריד 08 ועם מל¬ 
חיה הפלואורידים — חורגת מכמה בחינות ממסגרת התר־ 
כובות המקבילות של ההל׳ האחרים, וזה משום נטייתו של 
ההידריד לפולימריזאציה (נטיה לסולימריזאציד, ניכרת גם 
בתרבובות חמצניות אחדות של הל׳), — אף ההאלוגנידים 
הם חסרי־צבע (אם אין הקאטיון שלהם צבעוני), ורובם 
מסיסים במים. מבחינה אנאליטית חשוב מיעוט־ד,מסיסות 
של סלחי הכסף, הכספית והעופרת של החומצות ההידרו־ 
כלורית, ההידרדברומית וההידרו־יודית, ולעומתו — מיעוט- 
המסיסות של סידן פלואורידי: 
מלחי־ 8 דג — ' 1:83:0111 = 

172.0 : י ־ 10 5 :1.54 x ־ 10 א 0.84 :*־ 10 א 0.28 ; 

מלחי־ 03 — 1:83:01:8 =־ 

.67.6:58.8 :42.7:1.6x10■* 

ההל׳ מצויים בתרכובותיהם גם בצורות בעלות ערכות 
חיובית, אלא שנטייתם לקבל ערכות חיובית — כגון נטיית 
ההתחברות עם חמצן — גוברת והולכת מן הפלואור עד היוד. 
ההל׳ (פרט לפלואור) מתחמצנים בקלות בסביבה אלקאלית, 
בתרכובות מסוג זה מופיעים ההל׳ כבעלי ערכדיות שמן 1 + 


457 


הלוננים 


458 


לוח 1 


אססאסיו 

יוד 

ברום 

כלור 

פלואור 



1 

67 

01 



85 

53 

35 

17 

9 


(218—211) 

126.92 

79.92 

35.46 

19.00 



״ 114 

' 7.3 ־ 

' 101 ־ 

-223' 



185 0 

59' 

-34' 

-188' 



מוצק 

נוזל 

גאז 

גאז 



סגול 

חוכדאדום 

צהוב־ירוק 

צהבהב 

5 ״ . 


שחור 

אדום־כהה 

צהוב־ירוק 

חסר־צכע 

י מוצק. 


0.016 

0.41 

1.46 

מפרק מים 

מסיסות במים ב ' 20 (ב%). 


3.22 

3.53 

3.75 

4.13 

אפיניות אלקסרונית (ב¥€) . 


לוח 2 

וויווידי ההאלוגנים 


! ן 

87 

01 

6 


2.16 

1.95 

1.81 

1.36 

ראדייט י 1 ן-הח*ליגניד (ב\.). 

6.2 ־ 

8.7 

22.0 

64.2 

ח 1 ם־החתהוות של ההידריד ( 01 וח/! 03 ). 

-36' 

' 66 ־~ 

-85' 

+ 19' 

גקודח־חרתיחה של ההידריד. 

חומצה הידרו־האלוגבית בעלת נקודת־רתיחה קבועה: 

־ 127 

126' 

110' 

120' 


1.70 

1.49 

1.10 

1.14 


57 

47 

20.2 

35.4 



זנה 7 +, ואחרות מתחמוצוחיחס חן אלמימות של חומצות, 
שנקראות תת־האלוגניטיות ; 8 x 0 ), האאגניטיות 0 x 0 , 1 ) 
האלוגנאטיות (, 8 x 0 ), ועל-האלאגנאטיות (. 8 x 0 ) — 
הכל לפי כמות החמצן במולקולה ומלהיהן הם היפו־ 
האלוגניטיס, האלןגניטים, האלוגנאטים ועל־האלוגנאטיס. 
נתרכובות החמצניות של ההל' משתתפים אלקטרוני־הערכות 
שלהם בקשרים קו־ואלנטיים עם התמצן, 

נמצא, שהפעילות היחסית של ההל׳ במצב הסתוזר היא 
הפוכה מזו שבמצב המחומצן: 

אלקטרן־שליליות — ן > 01 > ! 8 > 1 ; 

אלקטרן־חיוביות — 1 > ! 8 > 01 > ז. 

לפיכך משחרר כלור, למשל, יוד מיודיד אגב יצירת 
כלוריד. בעוד שיור מתרכב עם כלוראט אגב יצירת יודאט: 

, 7 + ־ 201 <- ־ 21 + , 01 , 

־, 270 + , 01 <- ־, 2010 + , 7 . 

בין ההאלוגנידים יודיד הוא החומד המחזר החזק ביותר, 
ואילו בין ההאלוגנאטים כלוראט הוא החומר המחמצן החזק 
ביותר. 

ההאלוגנידים של האלמתכות הם תמרים נדיפים, בעלי 
פעילות כימית מרובה ומתפרקים בדרד־כלל ע״י מים. ההל׳ 
יוצרים גם תרכובות בינם לבין עצמם. 

ההל' נפוצים בטבע בצורת האלוגנידי המתכות האל־ 
קליות (ע״ע) והאלקליות־עפדתיות (ע״ע). כלורידים מצויים 
בכמויות גדולות מאד ביבשה ובים (גם ברקמה החיה), 
פלואויידים בסלעים מטויימים, ברומידים ויודידים בכמויות 
קטנות יותר, בעיקר במים. — חשיבותם של ההל׳ ושל 
תרכובותיהם בכימיה ובתעשיה גדולה מאד ושימושם מרובה 
ביותר. — מחמת פעילותם החימצונית הנמרצת ונטייתם 


להתקשר במימן של המים ושל תרכובות אורגאניות, ההל׳ 
הם ארסיים מאד; על התכונות הפארמאקולוגיות הסגוליות 
של ההל׳ השונים ושל תרכובותיהם — ע׳ ערכיהם. 

האחרון בשורת ההל׳ — ה א ס ט א ט י ן ( 1 \ 0 —, שהוא 
נדיר ביותר בטבע, לא נתגלה אלא בשנים האחרונות, 
וזמן מרובה היה מקום הסס׳ 85 במערכת המתזורית פנוי. 
האיזוטופ הראשון של הוכן ב 1940 ע״י סגרה (^ 8 ־ 5 ) 


לוח 3 

תרכובות חמצניות של ה ה א ל ו ג נ י ם 


יוני חומצות 
ומלחיהן 

תחמוצות 


_ 

0 ־ 6 

1* 


־ 0 ־ 6 

(תרכובות 


?0 

רופפות) 

־ 010 

0110 

01 

־ 0105 

— 


— 

0103 


־ 0108 

— 


— 

01*08 


־ 0104 

07 ־ 01 


— 

״( 0104 ) 


־ 670 

0 ־ 67 

67 

— 

( 67303)8 



־ 670 


־־,־ 670 

— 


-ס! 


ן 


.ס־ן 


־ 03 ! 

, 0 ־ 1 


-־סן 

. 0 .ן 


— 

״( 104 ) 






















459 


הלוגנים—הלוטיוט, קלוד אדרין 


460 


באופן מלאכותי על־ידי הפצצת ויסמוט בחלקיקי-ס רבי־ 
אנרגיה: 

< 2 + < 8 " *־ '״* + *״" 1 
אח״ב נמצאו איזוטופים אחרים ביו מוצרי־התפרקות של 
שורות ראדיואקטיוויות מסויימות (ע״ע רדייאקטיויות). כל 
איזוטופי האסטאסין הם ראדיזאקטיוויים ולא בודדו אלא 
בכמויות זעירות. בהתאם למקומו במערכת המחזורית ניכרות 
באסטאטיו — בניגוד לשאר ההל׳ — גם תכונות מתכתיות; 
ביו השאר הוא מושקע מתמימות מלהיו בסולפיד ע״י 5 ־ ז 1 

י. ל. 

הלוטיה, ע״ע יטויץ. 

ו;לוטיום (אלוסייס), קלוד אךרין — 

605 ^ 1461 — ( 1715 , פאריס — 1771 ,שם), פילוסוף 
צרפתי. היה בן למשפחה גרמנית בשם שווייצר (ז:>מ 11 )* 11 :> 5 ), 
שהיגרה להולאנד (במקום שנתנה לשמח צורח לאטינית) 
ומשם לצרפת. סבו 
ואביו של הל' היו 
רופאים. ואביו אף היה 
רופא־החצרשלמלכת־ 
צרפת, סר;ה לשצ׳ע- 
סקה. ע״פ המלצתה 
של המלכה ניתן להל', 
כשהיה בו 23 , זכיון 
החכירה הכללית של 
הסיסים בצרפת. במי¬ 
לוי תפקידו זה נטה 
חסד לעניים והתייחס 
בחומרה לפקידיו כש¬ 
הללו ביקשו לעשוק 
את הדלים. וללמד וסונטסקיה נסנו עם ידידיו, וטובי הוגי- 
הדעות הצרפתיים היו מבאי־ביתו. ב 1750 החליט הל׳ לוותר 
על הזיכיון רב־ההכנסות, שהיה בידיו. ולהתמסר לפילוסופיה. 
הוא קיבל התמנות־כבוד בחצר־הסלכה, שהביאה לו משבורת 
בלא שהכבידה עליו, ואת רוב זמנו בילה באחוזתו עם אשתו, 
שקשרה קשרי־ידידות עם מהפכנים אמריקנים, בגוו ב. פרג־ 
קליז ות. ג׳פרסון. כאן כתב את ספרו !"קט , ! ־ט ("על 
הרוח"), שיצא ב 58 ד 1 . תפיסת־העולם החמרנית, שנת- 
בטאה בספר זה, והמגמה השלטת בו, המכוונת להעמיד את 
בל מניעי־הפעולה של האדם על תענוגי-החושים בלבד, 
עוררו עליו ביקורת קשה ביותר מצד הכנסיה והחצר. הספר 
הוחרם ע״י האפיפיור קלמנס ח 1 * וגם הסורבונה הצהירה, 
שספרו •מלא ארס". הספר נשרף בפומבי בפאריס וחל׳ איבד 
את עמדתו בחצד־המלוכה. לסוף הוכרח הל' להודות בטעו־ 
יותיו ונידון לגלות של שנתים באחוזתו. אר התוצאה של 
הרדיפות בצרפת היתה, שהספר זכה לפירסום בארצות אחרות 
ואף ניתרגם לאנגלית ולגרמניה. הסופר הגרמני המפורסם 
י. כ. גוטשד (ע״ע) כתב מבוא לתרגום הגרמני, ובו התנבא. 
שספרו של הל', שנאסר בצרפת מפני שהאפיפיור רצה בכך, 
יזכה להצלחה בארצות הפרוטסטאנטיות, שבהן נהנים הנת-- 
נים מזכויותיהם. 

ב 1764 נסע הל׳ לאנגליה, שבה נתקבל בכבוד רב, וב 1765 
לפרוסיה, שמלכה, פרידריך 11 , שוחח עמו כאן על הבעיה, 


אם אפשר לבסס את המוסר על האנוכיות. את שארית ימיו 
בילה הל' בצרפת, במקום שכתב את חיבורו ,!וחוחסליו !ט 

חסחו: 0 ט 4 (> ת 50 46 £1 £5 ] 111 :) 61 5£5 46 ("על 

האדם, על כשריו השכליים ועל חינוכו"). החיבור ממשיך 
בקו־הסחשבה של הספר הראשון, מתוך הסעמה מיוחדת של 
המסקנות החינוכיות. אך הל׳ לא פירסם אוחו בחייו. והספר 
יצא ב 1772 , שנה אחר מותו. 

הל׳ בנה את תורתו על יסודות החושנות. כל ידיעותינו 
מבוססות על ההרגשות החושניות, שאנו קולטים, ואת כל 
כשרונותיו של האדם יש להעמיד על ההרגשות. האדם הוא 
מכונה מונעת ע״י ההרגשות של החושים. על העולם הגופני 
יודעים אנו רק באמצעות החושים. ולפיכך אין מציאותו של 
העולם מיוסדת אלא על הסתברות בלבד. בעוד שלקיומו של 
האדם עצמו יש ודאות של ברירות. את ההשקפות הללו 
קיבל חל׳ מלוק, אלא שהל׳ נתן להן מפנה מעשי. הוא שאל 
את שאלת המקור של הרגש המוסרי. וטען שבדי לגלות 
מקור זה חייבים אנו לפרט ולנתח את החוויות המוסריות 
המסובכות. בדומה לגיאומטרן. המחלק את שאלותיו לשאלות־ 
יסוד. כשאנו בודקים באופו זה את רגשותינו המוסריים, אנו 
מוצאים. שכל רציותינו נקבעות ע״י ההנאות של החושים. 
דבר זה חל גם על שאיפותינו לפעולה שבלית וגם על 
להיטויות ותשוקות, שלכאורה אין להן שום יחס אל ההש¬ 
תוקקות החושנית, כמו שאיפה לכבוד, יהירות, ידידות 
וכיוצא באלו, שאף שרשן ברדיפה אחר הנאה פיסית או 
בבריחה מפני כאב פיסי. אמנם כדי להגיע למסקנה זו 
יש להביא בחשבון גם את ההנאה המקווה. 

מכיוון שהמניע היחיד לסעשי־האדם הוא הנאתו או אי־ 
הנאתו, קיים יחם ישר בין דרגת המידה הטובה וכמות־ 
ההנאה, שהיא שכרה. אמנם הל' סביר במציאותם של בני־ 
אדם, שרודפים אתר המידה הטובה, כגון הצדק, לשמה, ללא 
שום התחשבות בשבר החושני העלול לצמוח להם מזה, אך 
סתירה זו לתורתו הוא מסביר ע״י הסמיכות (אסוציאציה). 
המידה הטובה והתגמול החושני שלה התלכדו אצל האדם 
עד כדי כך, ששוב אינו פוסק לשאוף למידה הטובה גם 
כשרידפים אותו על כך, מכיוון שהסמיכוה. שנוצרה בו 
בין מושגי המידה והתגמול, מוסיפה להתקיים גם בתנאים 
של לחץ שלילי, ורק לאחר זמן ארוך — כשהנסיון אינו 
מחזק עוד סמיכות זו — יותר הקשר בין המושגים הנזכרים 
(השווה את תורתו של פאבלוב על הרפלכסים המותנים). 

צרכיו של האדם וההנאה הקשורה בסיפוקם חם הסורים 
של המין האנושי. הרעב הכריח את האדם הקדמון לארוג 
רשתות אי לעבד את האדמה. אדם בלא צרכים היה חסר 
את המניעים לפעולתו. הפוריות של הארצות הטרופיות 
ממעטת את הצורך בעבודה, ולפיכך היא גורמת לבורות 
ולעצלות של התושבים. 

מתוך השקפה זו של הל׳, שיסוד־חמוסר הוא האנוכיות, 
נובעות מסקנות לחקיקה ולחינוך. פורי־המוסר קובלים 
על רוע־לבם של בני־האדם, במקום לחקור את החוקים של 
ההתפתחות החברותית. מה תועלת בהטפת־מוסרז צריך 
לספק לאדם מניעים, שיביאוהו לידי התנהגות מוסרית. 
עיקר הרע הוא בפה שהמחוקקים יוצרים ניגוד בין העניין 
(האינטרס) הפרטי והעניין הכללי. מחובתו של המחוקק 
למזג את שתי התועליות, הפרטית והכללית. באופן שהאדם 
ישרת את טובת־הכלל מתוך רדיפת התועלת הפרטית שלו. 



הלוד אדריאו הלוטיוס 



461 


הלוטיום, קלוד אדרץ — הלוטים 


462 


אי־השוויון של הכנסות בני־האדם, לדוגמה, יוצר בהכרח 
שחיתות מוסרית, מכיוון שהעשירים, כפרטים, מעוניינים 
להחזיק בזכיונותיהם חמנוגדים לטובת הכלל. 

אין חוקים מוסריים, שהם בעלי־תוקף בכל מקום ובכל 
זמן. אנשי ספארטה התירו את הגנבה, ואילו הסקיתים 
ראו בה פשע חמור ביותר. מהי סיבת ההבדל בזה ובכגון 
זה ? שוני המבנה סל החברה. ההשקפות המוסריות של עם 
עובד־אדמה מן ההכרח שתהיינה שונות מאותן של עם נווד. 
תהילתם של הרומיים הקדמונים היתד. במה שחקיקתם ידעה 
למזג את העניין האישי־פרטי של אזרתי־רומי עם עניינה של 
המדינה. בזה מסתברת גבורתם של הרוסיים. אן בארץ, 
שהמחוקק שלה אינו יודע לאחד אח שני העניינים, אינך 
יכול לצפות לאהבת־המדינה. מפני־כן אין לצפות לפאט־ 
ריוטיות גם מצד הפרולטאריון. 

הל' הוציא מתוך השקפותיו מסקנות מרחיקות לכת לגבי 
החינוך. בתורתו על החינוך הטעים ביותר את חשיבות 
ההשפעה של הסביבה, השוני ביו בני־האדם הוא פרי 
התפתחותם. מלידה כולנו שווים; רק החינוך יוצר הבדלים. 
החינוך הוא מכלול ההשפעה של החברה על הכשרונות 
הטבעיים של האדם. האדם הוא תלמידו של כל עצם, 
שנמצא בסביבתו, של כל מאורע. שאירע לו. גדול "כוחו 
של המקרה" בחינוך. הל׳ יעץ למחנכים לחקור את ההשפעה 
של מסיבות ואירועים מקריים על החניך, החל מימיו הרא¬ 
שונים; הוא עצמו חקר את תולדות־חייהם של אישים 
מפורסמים, כדי להראות את גודל התפקיד, שמילא המקרה 
בחייהם. עיסוקו בשאלות חינוכיות נבע מתוך שאיפתו 
לעשות את בני־האדם אזרחים מועילים. החברה חייבת 
לכוון את החינוך. לשם כך צריכה היא לברר מה הם 
הכשרונות והמידות הטובות המהותיים לכל מקצוע. אח״כ 
עליה למצוא אח האמצעים, שיכריחו את העוסקים באותו 
מקצוע לרכוש להם כשרונות ומעלות אלה. קיימת זיקה 
הדדית בין החינוך והשלטון. השלטון קובע את החינוך, 
וההתקדמות של החברה ושלטונה תלדה אף היא בחינוך. 

השפעתו ההיסטורית של הל' היתה מרובה. מצד אחד 
השפיע על תורותיהם של בנתם (ע״ע), ג׳ימז מיל וג׳ון סט. 
מיל במוסר, ומצד שני — על הוגי־הדעות הסוציאליסטיים 
של הסאה ה 19 . פלכאנוב, במחקרו "תרומות לתולדות 
המטריאליזם", קורא להל׳ "הנועז ביותר וההגיוני ביותר בין 
הפילוסופים החמדנים של המאה ה 18 ". 

כל כתביו ( 00121.10105 68 ־ 1 * 0511 ), ב 14 כרכים, בצירוף 
מסה על חייו ויצירותיו מאת דלרלש ( 0512100116 .. 1 ), יצאו 
ב 1795 ; הוצאה שניה: 1818 ״ 01 * 3 , 10105 ( 11*105 001x11 ־ 0 . 

נ. סלכאנוב, נתבים נבחרים, 1953 , עם• 125-67 (תרגום עברי); 

18511 < !!!ז*.? 11 ) 1 ??/}$ 0/1111 . 77 /ס ^ 17 ?ס 11105 £:ו 40 .< 1 '£ ; 11 ) £1X401:1 ; לאט׳ 1101:3€ ו 1 >€ג* 110 ), 
לפי סברה מקובלת על רובם של החוקרים 
כיום ומבוססת על חלק מן המסורת העתיקה — שרידי 
האוכלוסיה האכיאית הקדומה של לאקזניה, ששועבדו 
והוצמתו לקרקע על־ ידי הכובשים הדוריים. בשאלת 
היסוד האטימולוגי של השם הל׳ הדעות חלוקות. יש רואים 
ב ?ן״נסגזפ שם, שנוצר מן הפועל 0X10201101 , ולפי 
זה מציינתחמלה: שבויים — כלומר, שבויי־מלהמה,ששועבדו 
ע״י מנצהיהם־שוביהם, ואילו אתרים סבורים, שהשם הל׳ בא 
מן המלה ; 5X0 , בצה, והכוונה היא לאכיאים המשועבדים. 
שישבו בביצות לחופו של נהר־אודוטס ועיבדו את הנהלות 
של כובשיהם הדוריים. 

שיעבודם של ההל׳ בא כתוצאה מן ההדירה הדורית לפלו־ 
פונטוס בסון* האלו השני לפסה״נ. יש להבחין בין ההל׳ 
הקדומים ( 411x0101 ). שמעמדם נקבע אחר כיבושה של 
לאקונית, וביו ההל׳ שנתווספו על הראשונים עם נפילתה 
של מסניה בידי הדורים ( 10201 'יר 0 יי 11 ג )■ המשועבדים לא 
היו קניינם הפרטי של בעלי־הנהלאות, אלא של המדינה 
ההורית. ספארטה, שקמה על חורבותיהן של הערים האכיאיות. 
כשם שבעל־הנהלה הדורי לא היה רשאי למכור את נחלתו 
או להלקה, כך לא היה רשאי למכור את ההל׳ שישבו עליה. 
ההל' היו כפופים לתנאים, שנקבעו ע״י הםדינה. על נחלה 
(;״* 10X0 של אדון דורי אחד ישבו כמה וכמה הלוטים, וכל 
אהד מהם קיבל חלקה לעבדה. בעל־הנחלה גבה מן ההל׳ 
סיסים כבדים בעין: לפי עדותו של פלוטארכוס, העלו הל׳. 
שעיבדו נהלה אתת, מם. שכלל לא פחות ם 82 סדיסנים 
איגינטיים ( 5,866 ליטר) של שעורים, מלבד כפות של יין, 
שמן, פירות וגבינה. במסניה שילמו ההל' את מחצית־היבול. 

מאחר שההלוט היה קניינה של המדינה, יכול היה לצאת 
להפשי על־פי החלטתה של המדינה בלבד. השחרור לא 
העניק להלוט את זכות האורחות הספארטנית. אפילו בניהם 
של אם הלוטית ואב ספארטני, שנולדו, כפי הנראה. מחוץ 
לנישואים וחונכו עם ילדי הספארטניט. לא זכו לאזרחות, 
אע״פ שנפטרו מן השעבוד ההלוטי. ההל׳ שוחררו בדרך כלל 
בזכות שירותם בצבא הספארטני, בראש וראשונה ביחידות 
של הופליטים (רגלים מצויירים בנשק כבד), אך עפ״ר ליוו 
את אדוניהם במלחמה כמשרתים או כחיילים סזויינים בנשק 


קל. משפותח הצי הספארסני שירתו ההל׳ גם כמלחים 
וכתופסי־משוט. ההל' המשוחררים נקראו "נאודאמודים" 

( £61501 [ ¥£080 ). 

מספרם של ההל' היה גדול־ביחס. לפי הרודוטום, נלחמו 
בקרב על־יד פלאטיאי 35,000 הל׳, ולפי תוקידידם עלה מספרם 
של ההל׳, שנמצאו בכיאוס, על מספרם של העבדים. תנאי־ 
החיים הקשים, שהעיקו על ההל', גרמו למתיחות בלתי־פוסקת 
בין המשועבדים למשעבדיהם, ומספרם המרובה של ההל' 
שימש סכנה לקיומה של ספארטה. משום כך היו ההל׳ נתונים 
תמיד לפיקוחם החמור של השלטונות הספארטניים. מדי שנה 
נהגו האפורים (ע״ע) להכריז מלחמה סמלית על ההל׳. משטרה 
חשאית ( 5011610 ״), מורכבת מצעירים ספארטנים, היתר, 
עוברת בלילות והורגת את ההל׳, שנתפסו מחוץ לבתיהם. 
מכאן הנסיונות של ההל׳ להשתחרר משעבודם: לערד ב 490 
לפסה׳־נ, ב 466 (כשסבלו הספארטנים אבירות קשות מחמת 
רעידת־אדמה גדולה), ולאחר מכן. מספר גדול של הל' שוחרר 
ביהוד בימי המלחמה הפלופונסית ובתחילת המאה ח 4 
לפסח״נ. שחרורם של ההל׳ במסניה בא להם מידי אפמינונ־ 
דאס אחר מפלתם המכרעת של הספארטנים על־יד לוקטרה 
( 371 לפסה״נ). 

■ 6310 .ע ;(.?> 203 .] 11 ־ 6 , 3 ׳״ 1860 ץ \-* 3111 ק 10 ) 0111161 .ז 

- 0/6 , 805011 . 0 ; 1922 , 1 , 11 ?))) 5 ) 011 * 5 1 ) 1 <€: ןן {)) 1 ' ז 0 ,: 516411 
)! ס !) ה 4 , 011410105 .* 1 .£ ; 1926 ," 11 ,) 1 ) 1411 ^ 510015 ) 11 ) 6/115 

. 1952 , 10 ) 0 ק 5 , 011611 ]!^ . 14 ; 1949 , 10110 ) 5 
א. ש. 

הלוי, אלי — ׳(׳ 1 ־ 121 ) ־ £11 — ( 1870 , אטרטה [ £11021 ], 
צפונית־סזרחית ללח אוד — 1937 , סיסי [ץ־ 50 ], על־יד 
פאריס), פילוסוף והיסטוריון צרפתי־יהודיו בנו של הסופר 
לידוביק הלוי(ע״ע), נכדו של הסופר וההיסטוריון לאון הלוי 
(ע״ע) ונינו של המשודר העברי אליהו חלפן חלוי(ע״ע חלפן 
הלוי, אליהו). הל׳ פעל מ 1892 כמרצה, ומ 1898 כפרופסור לפי¬ 
לוסופיה בביח״ם למדעי־המדינה בפאריס ( 5 ־ 110 ־ 1 ־ 5 5 ־ 4 ־ 01 ־ 6 
5 ־ 1 ו 161 זו 01 ק). ב 1893 יסד עם אחרים את כה״ע -־ 111 ־ 01 ־ 011 ־£ 
־ 01-31 ״! ־ 14 ־ ־ 111 > 51 ׳(£ק 12 , ומאז עד מותו היה הל׳ מעורכיו. 
ב 1896 סירסם חיבור על תורתו של אפלטון בדבר המדעים 

(. 5 ־ 00 ־ 501 5 ־ 61 ־ 912101110161111 ־!־!ס־(!! £2 ) ( אחר־כך עסק 

כפילוסופיה חאנגלית, ביחוד בתורתו של בנתם (ע״ע), וחיבר 

אל ספלו 11111050:111101110 ( 1161102113:110 ־ 1 6111 01111211011 ) £2 

(״התהוותו של הראדיקאליזם הפילוסופי״), 3 כרכים, 
1900 — 1903 (תרגום אנגלי: 1928 ), המחקרים חללו הביאו 
אותו לידי התעסקות בתולדות־אנגליה. שפריה המפורסם 
ליל ספלו 016 ־ 51 196 211 31121215 10 ( 10111 ! 6111 ־־ 1151:011 ־ 1 
(״תולדות העם האנגלי במאה ת 19 ״), 3 כרכים, 1912 —■ 
1923 ! בו מתאר הל׳ בייחוד את ההתפתחות החברותית 
והכלכלית של אנגליה בתקופת 1815 — 1841 . המשכו של ספר 
זה, הדן בתקופת 1841 — 1852 , פורסם אחר מותו ( 1947 ). 
בהשפעת המאורעות של מלחמת־העולם 1 כתב הל׳ - £91 
־ 10811 (״סוף־דבר״) — כלומר, תולדות אנגליה ב 1895 — 
1914 ( 2 כרכים, 1926/30 , תורגם לאנגלית), ובאנגלית: 
1918 — 1914 )ס 1515 ־ 0 161 ־ 01 /י\ ־!דד ("המשבר העולמי, 
1914 — 1918 ״), 1930 . 

, 1942 ,)ק 0 ) 1 }£ { 11 ) 14011 { 0 ! 1011 ) 111510 ) 5001 י } 11£ ז 11 !:> 8 .£ . 8 

. 152-167 

א. מ. י 

חלד, אל;הו חלפן, ע״ע חלפן הלוי, אליהו. 



465 


הלוי, אליעזר —הלוי, ז׳ק (פרנסוא) פרומנטל אלי (אציהו) 


466 


הלוי, זצליעזר — ־״ 1.011151.00 — ( 1809 , צילץ שבחבל 
שלזיה, גרמניה — 1887 , ברייטון, אנגליה), מזרחן 
יהודי! מזכירו ועוזרו של משה מונטיפיזרי (ע״ע). בבחרותו 
למד בישיבות של ליפה ופרטבורג ולאחר מכן התמחה 
בלשונות־המזרח באוניברסיטות של וינה וברלין, ובזו האח¬ 
רונה הוכתר בתואר דוקטור לפילוסופיה ולפילולוגיה. ב 1833 
עבר ללונדון. מתוך התעניינות בנומיסמאטיקה התחיל מש¬ 
תלם כאן בערבית, פרסית, קופטית, תורכית ועוד. לפי 
הצעתם של הדוכס מטאסכס, המלומד וידיד היהודים (בנז 
של המלך ג׳ורג׳ 111 ), ושל כמה מחשובי המזרחנים הצרפתיים 
והאנגליים, החליט הל , לערוך ב 1837 סיור במצרים, ובקשר 
לכך השתלם באגיפטואגיה ובלשונות הנובית והחבשית. 
במסעו זה פיענח ■כתובות שונות, שנתגלו לאורך חופי 
הנילוס, בנוא אמון, באלכסנדריה, בקאהיר ועוד. ממצרים 
יצא הל׳ לא״י, אלא שלרוע מזלו נקלע לכאן בימי המרידה 
של הדרוזים, ששדדו ממנו, כשהיה בצפת, את חפציו והש¬ 
מידו שלוש־עשרה סהבדות מכתבי-היד שלו, שכבר היו 
מוכנים לדפוס. זמן־סה שהה בשכם, שבה עסק בחקר ההוד 
יהספרות של השומרונים. בדמשק רכש אוסר יקר־ערך של 
מטבעות עתיקות ונדירות. מכאן בא לקושטה, שבה שהה 
זמן־מה לשם שיפור ידיעותיו בתורכית! בן חקר כאן את 
ההווי של עדת־הקראים ורכש הרבה ספרים וכתבי־יד יקרי־ 
מציאות של כת זו. רשמי מסעו בא״י נתפרסמו — בסידרת 
איגרות — בשבועון היהודי־גרמני 405 11118 ) 201 ־ 10 ־ 10 ־ 4118 ! 
0410105 ־ 04 ; משנת 1839 (האיגרות תורגמו [בהשמטות] 
לעברית ע״י מ. א. גינצבורג, ונתפרסמו בספרו "דביר", 
חלק א, וילנה תר״ד). ב 1839 , בדרכו חזרה ללונדון, נפגש 
הל׳ ברומא עם משה מונטיפיורי ורעייתו יהודית, שעברו 
כאן בדרכם לארץ־ישראל, ולפי בקשתם הצטרף אליהם הל׳ 
במסעם. מאז ואילך ליווה הל' את מונטיפיורי בכל מסעו¬ 
תיו■ כמתורגמן וכמזכיר בלשונות־המזרח, ובעיקר בעברית, 
והיה עוזרו הנאמן בכל פעולותיו הציבוריות. בימי עלילת- 
דמשק ( 1840 ) נלווה הל׳ למונטיפיורי ואדולף כרמיה בנסיעתם 
למצרים ולתורכיה לשם הצלת קרבנות העלילה. הודות 
לשליטתו בלשון הערבית הביא הל׳ לשינוי בנוסח הפירמאן, 
שהוצא ע״י מוחמד עלי לטובת הנאשמים, באופן שהמונח 
"חנינה" (המצביע על אשמה) הוחלף בביטוי "שחרור בכבוד". 
ב 1846 וב 1872 ליווה את מונטיפיורי בביקוריו ברוסיה, 
וחמש פעמים ליווהו במסעותיו לארץ־ישראל. נשחזר ללונדון, 
הוזמן הל׳ ע״י הדוכס מסאסכס למשרת מנהל המחלקה 
המזדחנית של ספרייתו העשירה — משרה, שהל׳ שימש בה 
כ 15 שנה. ב 1855 — 1858 היה מנהל בית־מדרש לרבנים 
( 86 ־ 0011 ' 75 ז־;) בלונדון. ב 1861 הקים בית־חינוך לנערים 
יהודיים בברייטון, שהרבה מתלמידיו באו מחת לאנגליה. 
ב 1869 — 1888 היה מנהלו של בית־המררש "אוהל משה ויהו¬ 
דית" בראמזגיט, שהוקם ע״י מ. מונטיפיורי. הל' ערך את 
החיבור רב־החשיבות 1.2118 1 > 0 ס 5 ־ 11105 ■ 511 0£ 5 ־ 191211 
־,ס £1 ־) 0 ס 1 \ ( 2 כרכים, 1890 ), שתורגם לעברית. בהשמטות, 
ע״י י. ח. טביוב בשם "ספרי הזכרונות למשה סונטיפיורי 
ורעייתו יהודית" (וארשה תרנ״ט). משאר חיבוריו ראויים 
לצי^) ־ 181128 ) 1,2 120 ) 15870 ־ 11 ) 0£ 0118111 1£ רד ("מוצאה 
של הלשון המצרית״), 1837 ! תרגום אנגלי של "אפם דמים" 
לריב״ל, בצירוף הקרמה ארוכה ( 1841 )! תרגום אנגלי של 
״הכוזרי השני או מטה דן״ לר׳ דויד ניטו ( 1842 ) 1 ו״מלון 


של הלשון הצ׳רקסית" (- 1 ) 1.2 2581211 ־ 011 0£ 1011217 ) 010 \ 
£113££ )׳ 1854 . 

ש. י. סין, כנסת ישראל, 1886 , 129-126 ! תן־לדות ד,ד״ר 
אליעזר הלוי, מצפה, חוברת ב/פטרבורג 1886 < י.טריויאקם 
וא. ע טייבמאן, ספר מאה שגה, 1938 , 97 ־ 121 < א. יערי, 
אגרות ארץ־ישראל, תש״ג, 379 ־ 381 < ! 1.0:11 י 111 :״ז £11 .! 
06101:101:10 1x1110116 ! ■ז*}{ :( 110  ; 1862 .־/׳/ ,*ג&זג/] ש!) .ו 1 ב> 

. 1865 ,ממ>׳זד £0 

ר ,לוי, יהח־ה, ע״ע ןהוז־ה לולוי. 

הלו', י 1 םף ( 1827 , אדריאנופול — 1917 , פאריס), מזרחן 
וסופר עברי. הל׳, שהיה מורה בבתי־ספר יהודיים 
בעיר־מולדתו ואח״ב בבוקארסט, השתלם, ע״י לימוד עצמי, 
בלשונות המזרח הקדמון ובארכאולוגיה ורכש לו במקצועות 
אלה ידיעות רחבות ועמוקות. ב 1868 נשלח ע״י חברת "כל 
ישראל חברים" בפאריס לסיור בחבש, כדי לעמוד מקרוב 
על מצבם של הפלשים, והדו״ח, שהגיש לשולחיו ושאישר 
את דבר יהדותם של הפלשים, שימש יסור לפעולה יהודית 
פילאנתרופית לטובת שבט זה. התוצאות המדעיות של מסעו 
(הידיעוה. שהביא על ספרות הפלשים ולשון־דיבורם) הניעו 
את ה״אקדמיה לכתובות ולספרות יפה" בפאריס לשלוח את 
הל׳ לררום־ערב לשם איסוף העתקות ותדפוסות של כתובות 
שבאיות. בביצועה של משימה זו נסתייע הל' ע״י חיים 
חבשוש, יהודי תימני. שהעלה על הכתב את זכרונותיו ממסע 
זה. כשחזר לאירופה הקדיש הל׳ את עצמו לחקירת החומר 
העשיר — יותר מ 600 כתובות — שהביא עפו. "המחקרים 
השבאיים" ( 5360011005 £111,105 ) שלו, שנתפרסמו ב 1 ג״ז 011 ן 
110 ן> 1 ! 3513 , שימשו בזמנם אבני־מסד לענף חשוב זה של. 
האפיגראפיה השמית.— ב 1879 נתמנה הל׳ "מנהל לימודים" 
לחבשיח (לשון געז) ב 105 ! 11 ! 0 11311105 105 ! סס!,ו! 5 זי! £0010 
בפאריס. ובמשרה זו 
שימש עד סוף ימיו. 
בזכותו נעשתה פאריס 
אחד ממרכזי הלימד 
דים החבשיים. — בש׳ 
1893 יסד הל׳ את 
כה״ע ־ 50101 110 ־ 401 ( 

119110 , ורוב המחקר,ים. 
שנתפרסמו בו, הם 
מפרי־עטו. התחומים 
והנושאים העיקריים, 
שעסק בחם. הם: אפי- 
גראפיה שמית (שב- 
אית. צפאית, כנענית, 


ארמית)! חקר המקרא (ויכוח עם "מבקרי" המקרא)! הנוסח 
העברי של בן־סירא! ראשית הנצרות! הספרות החבשית, 
בייחוד ספרותם של הפלשים (.תפילות", "מות משה", 
"מצוות השבת") ודברי־ימי המלד שרץ־דנגל, שנלחם בפל¬ 
שים! הלהג הכושי (אגאו) שבפי הפלשים. לעומת זה לא 
עסק הל' בבלשנות החבשית, ואף לא מצא עניין בלשונות 
החבשיות החיות. 

גאוותו השמית של הל׳ העבירה אותו על דעתו בפולמוס 
העקשני, שניהל במשד שנים הרבה, בעניין הלשון השומרית 
(ע״ע). הוא היה סבור, שהשומרית אינה בחזקת לשון כלל 
ושהיא מעין כתיב מלאכותי, שהומצא ע״י כוהני אשור 
ובבל, כדי שיוכלו לכתוב בו בלשונם השמית הרגילה טכסטים 
קדושים. שלא היו מיועדים לעם־האחן. כיום ברור, שהל׳ 
טעה במשפטו! ומה שהטעה אותו היה סירובו להשלים 
עם ההשקפה, שלפיה ירשו השמיים מן השומרים, קודמיהם 
בארם־נחריים, חלק ניכר מתרבותם — וביו השאר את 
בתב־היתדות, שהיה מיועד מעיקרו ללשון לא־שמית — 
השקפה, שהיתר, בעיניו פגיעה בכבודו של הגזע השמי("אחד 
מן הגזעים המוכשרים ביותר של האנושות", לפי דבריו). 

הל׳ השתתף מנעוריו בעיתונות העברית ("המגיד". 
"הלבנון" ועוד), ופירסם בה מאמרים ושירים בלשון מקראית 
נמלצת. שיריו ומאמריו העבריים כונסו על־ידיו בספר 
"מחברת מליצה ושיר" (ירושלים, תרנ״ד). הל׳ היה חדור 
הכרה יהודית־לאומית ונמנה עם ראשוני האישים באירופה 
המערבית, שהצטרפו לתנועת חיבת־ציון. געגועיו העזים 
לא״י באו על ביסוים בכמה משיריו, כמו "אדמת אבותי", 
״על הירדן״, ״תקותי״ ועוד. — הל׳ תרגם לעברית מספר 
שירים של שילד. ביירון, הוגו ואחרים. — במאסרו "רבדים 
אחדים לימין צדקת המטהרים״(״המגיד״, 1861 ) הציע לייסד 
חברה בשם "מרפא לשון", שבראשה יעמדו חשובי הסופרים 
העבריים ושמתפקידה יהיה להחלים על דרכי הרחבתה של 
הלשון העברית ועל יצירת מלים חדשות. 

בין חיבוריו השונים, שנתפרסמו בצורת ספר. ראויים 
לציון מיותר שני הקבצים של מאמריו: "מחקרים באפיגרא- 
פיה ובארכאולוגיה שמיות״ ( 01 6 ו 11 ק 13 א!ק 0 ' 11 610130805 
50101119005 310110010810 ' 4 ), 1874 ! "מחקרים ביקרתיים 
והיססוריים בנוגע לעמים השמיים ״( 01111900 40 610130805 

005 !! 0,11 ־ 501 0000105 א 30 5 ) 01311 ! 111510110 '!! 01 ), 1883 . 
ש. י. סין, כנסה ישראל, 1886 , עס׳ 482-479 ! נ. סוקולוב, 
אישים, עו, חרצ״ה, עם׳ 192-144 ! ר. בריינין. האשכול, עי 
(תרס״ב). 262-257 , ר׳ חיים בן יחיא חבשוש, מסעות חבשוש, 
תורגם סערנית עם הערות ומבוא ע״י ש. ד. גויסיין(תרצ״ם)! 
1917 ,£,,״!',! 2 !״!״!!!,£ 41 !!,״־)!! ח 1 ,! 811101 . 14 . 

ה, י. פ. 

הלף (רבינזביץ), יצחק איזיק ( 1847 , איונ;ץ (- 0 ״ 1 
ססס], כיום בילורוסיה — 1914 , האמבורג), חוקר 
עברי בתולדות התורה שבעל־פה. הל׳, שהיה תלמידו של 
ר׳ יוסף רב בר סולוביצ׳יק בישיבת־וולוז׳ין, ישב שנים 
הרבה בווילנה ועסק כאן במסחר. באותו זמן נתן הל׳ את 
דעתו בעיקר על דרכי שיפורו של החינוך התורני באופן 
שצרכיו יוכלו לעלות בקנה אחד עם דרישותיה של 
הממשלה הרוסית. זמן־מה ישב הל׳ בפרסבורג, וכאן נתפרסם 
( 1897 ) חלק ג׳ מספרו "דורות הראשונים", המקיף את 
תקופת הסבוראים והגאונים. ב 1899 עבר לגרמניה! תהילה 
ישב בהומבורג, וב 1903 השתקע בהאמבורג, שבה נתמנה 
לרב. בזמן ישיבתו בגרמניה פעל הל׳ רבות לחיזוק האורתו־ 






469 


דלוי (רביכוביץ), יצחק איזיק 


— דלוי, לידוביק 


470 


דוכסיה, והיה בין הראשונים בתנועת "אגדת ישראל" (ע״ע). 
כן יזם את הקמת החברה )) 06561150113 150116 ! 613 ) £1 - 115011 >ס 1 
בפראנקפורט. שפירסמה — בין 1903 ו 1933 — שנתונים 
בעלי תוכן היסטורי־מפרותי מגוון. 

חיבורו העיקרי של הל' הוא הפפר .,דורות הראשונים" 
(דברי הימים לבני ישראל) בשישה כרכים ( 1897 — 1939 ), 
שנועד לשמש סקירה היסטורית על התפתחותה של התורה 
שבע״פ מתקופת החשמונאים עד תקופת הסבוראים והגאו¬ 
נים. הל׳ התקדם בעבודתו מן המאוחר אל המוקדם. לאחר 
שסיכם את מחקריו בסבוראים (שתקופתם נמשכה, לדעתו, 
120 שנה) ובנאונים. המשיך בתקופת האמוראים והתנאים 
ועבר לתקופת הסופרים ואנשי כנסת הגדולה. הכרך האח¬ 
רון של ספרו (ירושלים, תרצ״ט) עוסק בתקופת־חסקדא 
מתוך התנגדות נמרצת לשיטות של ביקורת־המקרא. במא¬ 
מציו להוכיח את אמיתותה של המסורת — ובזה הלך 
בעקבותיו של ד. צ. הופמן (ע״ע) — הודרך הל׳ ע״י ההש¬ 
קפה, שהיהדות היא ביסודה חטיבה מוצקת אחת, שרציפותה 
נמשכת סן הדורות הראשונים עד האחרונים. ומתוך כך גם 
טען, ש״לא היתד, בימי הבית השני לא תורה חדשה ולא 
יהדות חדשה ואת אשר נמצא בכתבי הקודש הוא אשר בא 
בדברי התורה שבע׳יס". מכאן נבע גם נסיונו להוכיח, שהא¬ 
ריות של תכמת־ישראל: רנ״ק, שי״ר, ז. פראנקל, צ. גרץ 
ורא״ה וייס, שראו בהתפתחותה של התורה שבע״פ שלבים — 
מעין סיכומי תפיסות והשקפות שונות, שחידשו מעט־מעט את 
פני היהדות או אף שינו אותה —, סילפו את משמעותן של 
תקופות המשנה והתלמוד מתוך חוסר־הבנה של המקורות. 
כן הוא מטיח דברים קשים כלפי ,.חכמי אשכנז" (כלומר, 
החוקרים הגרמניים היהודיים והלא־יהודיים), שלדעתו של 
הל' גילו פנים שלא כהלכה בחקר תולדות־ישראל. מתוך 
הסתמכות על המקורות התלמודיים הראשונים טרח הל׳ לגלית 
את החוליות החסרות בתקופות הנזכרות נדי לאמת את הנחתו 
על קיומו של קו אתיר ורצוף בהתפתחותה של ההיסטוריה 
הישראלית. לדעתו של הל׳, לא היו קיימים, ביסודו של דבר, 
חילוקי־דעות בין הישיבות בא״י ובבבל. ושאיפתו של אלו 
באלו היתד, להקים באמצעות המשנה והתלמוד בניין רוחני 
משותף. 

בהערכת מפעלו של הל׳ נחלקו החוקרים: יש שכינוהו 
"הגאון המחדש פני חקר תולדתנו" (ז. יעבץ) וסברו, שזכה 
"לבנות מחדש את סדר ההיסטוריה של תקופת התלמוד" 
(ב. ז. בכר). לעומתם טענו אחרים (בעיקר י. נ. שמחוני) 
כנגד (א) שיסתו החסרה גישה ביקרתית ויסודה הרופף 
מבחינה היסטורית־מדעית, (ב) הפולמסנות של חיבורו — 
עד כדי וכחנות, נצחנות וזילזול בחוקרים אחרים, (ג) הנחותיו 
וסברותיו, שלפעמים הן קלושות ו(ד) האריכות היתרה של 
ההרצאה וניפוחה על־ידי פילפולים יתרים וסירבול סיגנוני. 
אך גם מבקריו החריפים של הל' הודו בלמדנותו המופלגת, 
בחריפות שכלו ובכוח־ההמצאה שלו, שעמדו לו לגלות בחקר 
ההלכה נמה פנים, שנעלמו מעיני החוקרים הקודמים. ולהתוות 
דרכים חדשות בבירור תולדותיה. 

א. אטלס. אור וצל בחולדות ישראל, ספר השנה של סוקו־ 

לוב, שנר, א', תר״ס, ז! 0 ׳ 124-102 , י. נ. שמחוני, התקופה, 

י״א (תרפ״א), עם׳ 444-427 ! י״ד-ט״ו (תרפ״ג), עס׳ 577 - 
606 ! ב. רוזנברג, מהשבח בצלאל, ח״ב, 1926 , עם' 62-29 ; 
.,[• 11 * 1 . 0 ; 100-107 ,( 1901 ) 0 , 8 א/ 2 ״ 1 ,״״ב 1 ז, 11,41 .( 4 
* £17 צ ,/£* ח) .״״]:, 11,1 . 07 ; 134-136 ,( 1902 ) ך\ ,)// 77 < 

40 ת 0 ו %1 ו 171 *ת £0 )/ 1 ^ 8 ' 1 ( 1 ,מ? 70£ ) £1 . 1 ; 132-151 ,( 1902 ) 
,א״לססז* -א ; 1-18 ,( 1902 ) ך\.^ X ./׳״£/* ,. 11 * 1 * 0 . 44 ; 

,( 1902 ) ^^. X1 ,^תו 1 !ו/ 147 ' 1 ' 8 ■ 0 ו 0 ת תו 41710700 ' 1 ( 1 


439—448; 14. 1(01(1:1(, 1(1 )0/17/>11'/1 40■ ;44.•111. 11 

(1904), 85-184; ^7. )3^112, 81*0* ;44. 0'1'/1\'/111}07■ 

. 4 \.( 0/171 !) 01£ ו 111 !'£ 11 ' 11 ^ו 11 /' 1 ( 0 ■ 1/11-0 ' 8 'ות 1 ' >׳ 
,ע^ח< 7 * 130 .) 1 ;( 283-292 , 19061 ] ז\ 1 ,.ו/ 1111 ' 1 ' 0 . 111 -. 114 [ 
, 567-580 ,[ 1912 ] ך\״ 1 ,ן^ו 10 ל 1 ) .' 74101 1/017111 

.( 690-699 

י. הו, 

הלן', לא 1 ( — ץ 13167 ? £600 — ( 1802 , פאריס — 1883 , 
סן ז׳רסן אן לה ( 6 ץ £3 }>, משורר• סופר ומלומד 
צרפתי! בנו של אליהו חלפן ד,לוי(ע״ע) ואחיו של המלחין ז׳ק 
(פרנסוא) פרוסנטל אלי הלוי(ע״ע). הל׳, שהצטיין בלימודיו 
במדעי-הרוח, לא הצליח — אפשר. מחמת יהדותו — לעלות 
למשרות גבוהות בהוראה, שהיד, ראוי לחן, ופנה לספרות. 
קשריו ליהדות, שלא.היו הדוקים מעולם, נתרופפו כשהכיר 
את תורת סן־סימון (ששיתף את הל׳ במפעלו),-והל׳ נשא 
בת למשפחה נוצרית מכובדת (משפחת האדריכלים 335 146 ). 
אח״ב נתמנה ספרן־עהר ב 06 ח 3 !? 46 1/1 ) 10511 , פרופסור־ 
משנה לספרות צרפתית בפוליטכניון בפאריס ( 1831 — 1834 ), 
מנהל ה״אתנה• ( 116066 ) 4 ! מוסד להרצאות מדעיות) וראש 
אגף־העתיקות במשרד־החינוך ( 1837 — 1853 ). מ 1853 פרש 
ממשרתו והקדיש את כל זמנו לפעולה ספרותית. מתוך 
כתביו המרובים ראויים לציון: 0116 ) 1115 * 1 16 > 365/1016 
3061605 5 ) 111 [ ! 16 > ("קיצור תולדות היהודים בימי־קדם"), 

1825 , 1610651 ) 010 5 ) 111 ( 165 > 0116 ) 1115 * 1 16 > 36511036 ("קיצור 

תולדות היהודים בזמן החדש״), 1827 ! שני הספדים תורגמו 
לגרמנית (עם השלמת התיאור ההיסטורי עד 1836 ) ע״י 
הפונליציסטן שמעון בלוד. קבצי־שיריו של הל' (ביניהם 
65 חח 66 ק 110 ז 6 065165 ?, 1828 , ו 3101011 -) 33111 3 046 , 1831 ), 
״משלי־שועלים״ שלו( 1843 ו 1855 ) ותרגומיו הסחורזים(סה־ 
זות יווניים, שירי הוראטיוס, -מקבת" לשיקספיר, ועוד) זכו 
לפרסים מטעם ״האקאדסיה הצרפתית'! כסה סמחזותיו המרו¬ 
בים, בחרוזים ובפרוזה, גם הטראגדיות והדראמות (- 06016 
! 1829 , 11115 ) ; 1834 , 1161 ) £11 18641 , 16 ) £160 ועוד) וגם — 
ובייחוד — הקומדיות והוודווילים שבהם, הוצגו בימיו בהצ¬ 
לחה ניכרת! הליברטו לאופרה הקומית של תיו, - 11161 > £6 
חס״*״)/'(־ 6 )״ 3 ) ( 1829 ), הוא שלו. - הל׳ היה סופר זריז 
וממולח. וגם כמלומד וכמשורר לא היה מבוטל, אבל ההערכה. 
שזכה לה בימיו, לא עמדה לו במבחן הזמן. 

3 ז 3 וח , 46 0 ח , 1 ״ £14401 ) ץי 1 ' 1401 ' 111 ( 011 [ 1.0 ,? 1 ) 3 ) 03 

.( 1955 
ם. ק. 

האי, ליתביק — £131677 0 ! 107 > £11 — ( 1833 . פאריס — 

1908 . שם). סופר צרפתי! בנו של לאון הלוי 
(ע״ע), התחיל בפעולתו הספרותית בצעירותו, כשהיה פקיד־ 
ממשלה. הל׳ כתב אז בעיקר קומדיות וליברסים לאופרטות, 
רובם בשיתוף עם אחרים — אהד בשם 16 5305 01311 £6 
! 53701 (״הבעל שלא־מדעת״, 11861 מוסיקה מאת הדוכס סורגי 
[ץ 0 ! 140 ]), וכ 80 מהם עם אגרי מיק (ע״ע). מ 1865 ואילך 
התמסר כולו לספרות. בימי־הזוהר של הקיסרות השניה 
ביטא הל׳ את האיירה הקלילה, ששלטה בחברה הגבוהה, 
כשחיבר, עם מייאק, את הסלים בשביל נמה מן האופרטות 
של ו׳ק אופנבך (ע״ע), ביניהן ״הלנה היפה״ ( 1864 ), "כחול- 
הזק!" ( 1866 ), 610 ) 061015 16 > 1110116556 )- 16 > 30 ! 0 £3 ("הדד 
כסת הגדולה מגרולשסיף), 1867 ! 1516006 ! 3 <ן 716 £3 ("חיי 
פאריס״), 1867 ; 611011016 ? £3 (״הצעירה פרישול״), 1868 ; 
15 >ח 3 * 1 ! 6 £65 (״השודדים״), 1869 . בן חיברו הל׳ ומייאק, 
על יסוד נובלה של מרימה, את הסלים ל״כארמך של ביזה 




471 


תלוי, לידוביק — דולוצינוגנים 


472 


( 1875 ). הטוב שבכל מחזותיו של הל׳ הוא 011 !£ב 101 ? ( 1870 . 
שחיבר עם מייאק). 

ב 1882 שם קרע זמני ביו הל׳ ומייאק קץ לשותפותם בת 
עשרים השנה והל׳ 
התרכז מאז בכתיבת 
רומאנים. יחם שטחי 
לבעיות־החיים מורגש 
בחיבורים אלה, שעם 
זה אינם חםרים חוש- 
הסתכלות, חיבה ל־ 
קטני־העולם וניסוח 
עדין: ]€ 10 מ 13413 \ 

(."הגברת והאדון 
קארדינאל"), 1872 ! 

1,65 ?0x1x05 03141- 

331 ("הבנות קארדי־ 
נאל"), 1880 ! ת( 1 

331030 ' 4 0 * 313x13 

(,,נישואי־אהבה"), 1881 , וביחוד 11110 00x15133113 ^־ 1 ("הכו¬ 
מר ק 1 נ 0 טאנטיך), 1882 ! הוא גם כתב זכרונות: 1/13735103 
(״הפלישה״, על מלחמת 1870 — 1871 ), 1872 ! מ 14010$ 

5 ־ 501176X111 (״רשימות וזכרונות״, 1889 , על שנות 1871/2 ); 

0330550 ; 40 03x301$ (״פינקסי־עלומים״, 2 כרכים על שנות 
1862 — 1869 , 1869 — 1870 ! הוצאו ע״י בנו דניאל ב 1935 ). 

חל׳. שאמו היתה קאתולית ואשתו פרוטסטאנטית (ממש¬ 
פחת הפיסיקנים בן־גה 11011 * 8x0 ]), לא השב את עצמו ליהודי, 
אע״פ שהאנסישמייט לא נמנעו מלתקוף אותו. הוא נבחר 
לאקאדמיה הצרפתית ב 1884 , ארבע שנים לפני מייאק. 

,ץ 06 ז 53 .? ;( 1900-2 ,. 7015 8 ) £ז 711£01 ,/; 13167 ־ 1 61 16111130 ^ 
11£ והו 0 ( 70 , 031306 ; 1902 , 6 ־ 1/1£1 7/7 * 6 1$ * 0 

.( 195$ 5 ז 2 ומ , 46 ״מ ^ 7101 

מ. ק. 

הלויד״וס פריסקום ( 11500$ ? 1111115 ע 951 ), מדינאי רפוב- 
ליקני רומי! טריבוו ב 56 ופרטור בסד לסה״נ. 

בחניכה של הפילוסופיה הסטואית ונאמן לעקרונותיה התנגד 
בתוקף לשלטון הקיסרי, התנגדות זו גברה וחלבה משנשא 
את בתו של הרפובליקני פיטום תראסאה (^^!־ן 301115 ?), 
שהוברח להתאבד בימיו של נירון קיסר. ב 66 לסד,"נ הוגלה 
הל׳ מרומי לאחר שהביע בפומבי את אהדתו לברוטום 
וקאסיוס, רוצחיו של יוליוס קיסר, ולמנהיגי הרפובליקנים, 
שנלחמו במארקוס אנטוניוס ואוקטאוויאנום. גאלבה החזיר 
את הל׳ מגלותו, אד התנגדותו של הל׳ לאספסיינוס וסירובו 
להכיר בו כקיסר גרמו, שאספסיינוס פקד על הגלייתו מחדש 
ואה״ב על הוצאתו להורג ( 75 לסה״נ). 

שמו של הל', כאהד משומרי האידיאלים של החירות 
הרומית במובנה הסטואי, היה נערץ במשך דורות, ומארקוס 
אורליוס מזכירו לשבח כאחד מבאי־כוח האמת והצדק, יחד 
עם חותנו תראסאה ועם קאסון וברוטום (רעיונות, א', י״ד). 
; 13 , 11 ע 1 כ 1 ! 12 ,!״!־־!!ם 0 !ם ; 5 , 17 ,.! 13, 1111 ! 34 יד 

* $011 05111011 ] ] 0 ' 7 ,־ 20155161 . 0 ; 15 , 5 * 0510111 <]$£¥ , 811610111115 

. 1893 ,. £1 216 , 701 , 7£ ; 1875 , 5 * €£$0 $€\ 

הל ו 0 ( 1131111010086115 , מלאם׳ ־ 3111011101 , אני ח^לם), 
גורמים כימיים ל ה ז י ו ת (ע״ע). ההל" הם המרים 
מופקים מצמחים או מיוצרים באופן סינתטי, שמשפיעים 
כסמים משפרים על האורגאניזם של בע״ח עילאיים ושל 



5 ירב*ק ד, 5 יי 


האדם! סצבי־שיכרון אלה מתגלים בבע״ח בצורת הפרעות 
בהתנהגות, ואילו באדם הבריא מתעוררות חוויות נפשיות 
והזיות, שהו דומות לתופעות הנפשיות התולניות המוכרות 
בחולי־רוח, בפרט בחולי שסעת (ע״ע). 

ההל" מכונים גם בשם סמים פסיכוזו־מימטיים 
(= "מחקי מחלות־רוח") או פנטסטיקה או סמים 
פסיכוטרופיים (= "מכוונים כלפי הנפש"). המצבים 
הנפשיים הנגרמים כתוצאה מהשפעת ההל״ מכונים פסיכו־ 
ז ו ת־ דג מים ( $70110505 ? 31x3101 ). עם גילוים של המרים 
כימיים, שמשפיעים על תפקודי־הנפש ועל התנהגותם של 
בני־אדם, נוצר ענף מיוחד של הפרמקולוגיה (ע״ע) — 
הפסיכו־פארמאקולוגיה — המטפל בחקר מבנה 
התרכובות הפסיכוטרופיות ובדרכי השפעתן על מנגנוני־הנפש. 

לפי משמעותם המורחבת כוללים ההל" גם סמים משכרים 
ותיקים בעלי פעילות פסיכית, כגון האופיום (ע״ע) והחשיש 
(ע״ע), ובמובן רחב יותר — אף את הכוהל (ע״ע אלכהליזם). 
אך נוהגים לייחד את המונח הל״ לתמרים, שהוכרו ונחקרו — 
ובחלקם אף הוכנו לראשונה — בשנים האחרונות ושפועלים 
במנות זעירות באופן סגולי על התחושה והתודעה, עפ״ר 
בלא השפעה ניכרת על תהליכים פיסיולוגיים. ההל" החשובים 
ביותר, שנודעו עד עכשו, הם: 

( 1 ) מסקלין! 

( 2 ) פסילוציבין! שני אלה הופקו מצמחים, ולאחר מכן 
הורכבו גם בדרך סינתטית! 

( 3 ) תולדי החומצה הליסארגית — חמרים סינתטיים־ 
למחצה. שהם מבוססים על אחת מאבני־הבניין של אלקאלואידי 
הארגוט (ע״ע)! 

( 4 ) איבוגדין — חומר צמחי. 

( 1 ) הססקאלין ( 305031130 !) הוא החומר הפעיל של 
הצבר 1111331311 עד 3 ־ 101 {ק 110 ?< 13 ( £011130030x115 ) (או' 2111113 
1017133 1031313 ). ההשפעה המבססת של אכילת העלים 
וחפירות המיובשים של צמה זה — או של לעיסתם או של 
שתיית משקה סופק מהם — כבר היתד, ידועה מימי-קדט 
למכסיקניט (שקראו לצמח זה פייוטה או פייוטל) ולבני 
השבטים בדרום־המערב של אד,"ב (שקראו לו ססקאל). 
פעולת הפייוסל כבר צויינה ע״י כותבי־הרשומות מתחילת 
תקופת הכיבוש הספרדי! הם מספרים. ש״צסח שטני" זה גורם 
לאוהליו חזיונות מפחידים או מצחיקים מאד. הפילטל שימש 
לאינדיינים אמצעי להשגת מצבי-אקסטאזה להתעלות הנפש 
בשעת הפולחן הדתי. עוד ב 1918 נוסדה באוקלאהומה שבאר,"ב 
"כנסיית־פילטה" של אינדיינינצ שבה מוזגו עקרונות הנצרות 
עם פולחנים מכסיקנים עתיקים, ביניהם לעיסת המסקאל. 

התומר הפעיל של המסקאל בודד לראשונה ב 1896 ע״י 
א. הפטר, שקבע את מבנהו הכימי ( 1 ), אח״כ פותחו גם 
שיטות'לד,פקחו הסינתטית. 



נ □ 


( 2 ) הפסילוציבין( $1100,11130 ?) מצוי בפטריה המכסי־ 
קנית $11007110 1716x103113 ?, המקובלת אף היא עד היום בין 
ילידי־מכסיקו לצרכי פולחן דתי ולהשגת יכולת נבואית 




473 


הלוצינוגניפ 


474 


למגידי-עתידות. ב 1953 — 1956 אספו חוקרים צרפתיים פטריות 
אלו במכסיקו והצליחו לגדלו אח״ב בצרפת, בתנאי מעבדה. 
ב 1958 הצליחו א. הופמאן ועוזריו בשווייץ לבודד את החומר 
הפעיל, וגם לייצרו באופן סינתטי ( 11 ). 

( 3 ) ההשפעה ההלוצינוגנית של תולדי ה ח ו ם צ ה ה לי¬ 

ס א ר ג י ת נתגלתה בדרךמקרה ב 1943 ,כשא.הופמאןהותקף— 
תודטיפול כיפי בחסדים,שמוצאם מן הארגוט—במצבי־בילבול 
חריפים מלווים בהזיות. הוא הכין אז את הדיאתיל־אמיד 
של החומצה הליסארגית (- 1 ׳ל 1 ! 4101 3014 £1-810 צץ 1 
:>נ> 1 מ 1 ג; ע״ע ארגוט, ציור 1 : י( ־ 13 ־ 0 )א—= 11 ), שקיבל את 
השם או 514 ץ £1 ס. פעולתו ההאלוצינוגנית הנמרצת 

נקבעה ע״י א. שטול ב 1947 . אח״ב פותחו תולדים אחרים של 
החומצה הליסארגית, שגם הם בעלי השפעה האלוצינוגנית. 
אך מנגנון פעולתם שונה מזה של ה נ־ ס, 5 .. 1 . 

( 4 ) ה א י ב ו ג א ד י ן (=ר £11 ] £1 : 08 ־ 11 ) — המכונה גם בוגאדין 
או איבוגן (תסאסין;) — הוא חומר פעיל מן השיח המרכז־ 
אפריקני ב 08 נ 1 ; עוןזמבממלג!; השפעתו חפסיכוטרופית עדיין 
לא הובררה כל צרכה. 

מבחינת הבנת הקשר שבין המבנה הכימי ובין הפעילות 
הפאדמאקולוגית מעניינת העובדה, שהססקאלין קרוב במבנהו 
לאדרנלין (ע״ע) ולבנזדרין (ע״ע), מצד אחד, ולסרוטונין 
(ע״ע), מצד שני, ואילו המולקולות של בל שאר ההל" 
כוללות במבניהן את גרעין האינדול (ע״ע), המצוי גם 
בסרוטונין ובמרכיבים תקינים אחרים של הרקמות ושל 
נוזלי־הגוף. בין " 0 .צ.. 1 ובין סרוטונין קיים, כנראה, אנטאגו־ 
ניזם מבחינת השפעתם על הסוה. ייתכן, שגם המסקאלין 
הופך בגוף לחומר בעל מבנה אינדולי — דבר, שמתאפשר 
ע״י מבנהו 1 גם לתולד דמוי־האינדול של האדרנאלין, האדר־ 
נוברום ( 111 ), יש תכונות פסיכוטרופיות. 

קצתם של ההל" ניתנים להיקלט בגוף דרך הפה וקצתם 
באמצעות זריקה לתוך הרקמה. השפעתם על מערבת־העצבים 
המרכזית באה לידי ביטויה זמן קצר אחר כניסתם למחזור- 
הדם. השפעה זו היא חולפת ואינה גורמת לשינויים בלתי- 
הפיכים, ובנראה, אף אין ההל" עשויים לגרום להתמכרות. 
גם מבחינה זו הם נבדלים מן האופיום, החשיש והכוהל 
(ר׳ למעלה). תולדי החומצה הליסארגית מסוגלים לפעול 
על האדם במנות זעירות ביותר! ה ־ ,< 5.1 .ט מעודר מצבי- 
הזיה באדם מבוגר אף במנות של *■ 70 — 20 . מבאן יש 
ללמוד, שהחל" סגוליים ביותר לגבי מקום פעולתם באורגא¬ 
ניזם או לגבי טיבה של הרקמה הנפגעת. 

ק. ברינגר (■מ 8 ״ 1 ״ 8 .£) היה הראשון, שביצע (ב 1927 ) 
ניסויים במסקאלין בגופו שלו. כוונתו היתה לעמוד על טיב 
החוויות הנפשיות המתע-ררות ע״י סם זה, מתוך תקוה, שע״י 
בך תובהרנה תופעות דומות לחוויות אלו, שהן סוברות לנו 
מדבריהם של חולי־רוח. מאז העמידו את עצמם תחת השפעת 
ההל" רופאים, פסיכולוגים, אמנים וסופרים הרביה, שמתיאו־ 
ריהם אפשר לעמוד על ההקבלה שביו מצבי־השיכרון, הנגרמים 
ע״י ההל", וביו מצבי־הבילבול של חולי-רוח. בשנים האחרונות 
מתרכזים ניסויים אלה בעיקר בתולדי החומצה הליסארגיח. 
נמצא, שיש מיעוט של בני־אדם, שאינם מושפעים סן ההל", 
ואילו בין המושפעים מהם לא הכל שווים סבהינת סיב 
חוויותיהם. בדרך־כלל כוללות חוויות אלו: 

( 1 ) מצב־רוח מרומם (אופיריה) — שבא לידי 
ביטוי בעליזות, שהמתנסה בה חש אותה כלא־מותאמת 
לנסיבות בלא שיוכל לבטלה, וכן בגלי־צחוק, המורגשים 


כבאים מכוח פקודה פנימית, שאין לעמוד בפניה; 

( 2 ) תעתועי־חושים והזיות — הסימן המובהק 
ביותר של פעולת ההל". ההזיות החזותיות מצטמצמות 
לפעמים בתפיסת העצמים הראליים בתמונה מודגשת עשירה 
בצבעוניותה ובמשמעות צבעיה! יש מוסרים על תחושה 
של "זוהר פנימי, שכאילו ממלא את צבעי העצמים במש¬ 
מעות מיוחדת". לפעמים מסתלף המראה הנכון של עצמים 
שבסביבה או משתבשת הפרספקטיווה: המתנסה בכך עלול 
לקפוץ מן הקומה הרביעית, בחשבו שהוא נמצא בקומת־ 
הקרקע! כמו־כן הוא עלול לייחס תנועות לעצמים חיים 
מהוסרי־תנועה, ואף לעצמים דוממים. בשלבים מתקדמים 
יותר של ההרעלה הוא עשוי לראות בסביבתו עצמים שאינם 
מצויים בה כלל, או לדמות עלילות מגוונות, רבות משתתפים, 
במקום שאיו בו איש. בשיאי ההזיות הוא מרותק למראות 
דמיוניים אלה ואינו מסוגל להינתק מהם, וכל נסיון מן החח 
להטותו מהזיותיו מוחש כהפרעה והתערבות פוגמת. — הזיות 
שמעיות מתבטאות בעירנות יתרה ובדריכות חולנית של חוש־ 
השסע (היפראקוסיה), וכן מתעוררת תחושת "רעש משברי־ 
ים״. — התעתועים של חושי המישוש והקינאסתסיה גורמים. 
שהמתנסה חש את עורו כאילו הוא מעובה, את ידיו ואת 
רגליו כמגודלות. ואילו דריכה על קרקע מוצק מעוררת בו 
הרגשה של הליכה על מצע רך וספוגי. — הפגיעה בחוש־הטפם 
מתבטאת בכיהויו של חוש זה; מאכלים או משקים בעלי טעם 
מוגדר היטב ומוכרים למתנסה מתוארים כ״בלתי־רגילים", 
ובן גם "משתנה" טעמן של הסיגריות, שאליהן מורגל המתנסה 
בהל״. — מופרעת גם פעולתו של חוש שיווי־המשקל, כלומר 
ההתמצאות בחלל: המתנסים מתלוננים על סחרחורת ועל 
אי־בטיחות בשעת שינוי מקום או שינוי תנוחת־הגוף. 

( 3 ) סילוף ערך־הזמן אף הוא תופעה אפיינית 
לפעולת ההל". בהשפעתה ניטלת מן האדם הערבה נכונה 
של פרקי-זמן; דקות אחדות נראות לו ככמה וכסה שעות, 
ואילו פרקי-זמן של חצאי-שעות עלולים להיראות בעיניו 
כדקות אחדות בלבד. 

( 4 ) הפרעות בתודעת ה״אני" ובדרכי החשי¬ 
בה — מהלד־המחשבה בכללו מושפע ע״י הל", המתנסים 
מוסרים על ריבוי מחשבות ועל "מחשבה רודפת מחשבה", 
בדומה למצבים המתהווים במחלות־חום. יכולת־הדימוז פוחתת, 
מורגשת איטיות בדיבור, נוצרת סבילות מסויימת. המושפעים 
מהל" נעשים נוחים לשכנוע, ובנקל אפשר להטותם מדעותיהם. 
מתיאוריהם של המתנסים מסתבר, שהקשר הסיבתי בין 
הדברים נעשה רופף בתודעתם. בדרגות־שיא של השיכרון 
עלולה להופיע דפרסונאליזאציה מסויימת — המת¬ 
נסים מדגישים. שאברי־גופם שוב אינם שייכים להם. 

מצבי־ההזייה שמחמת הל" ניתנים להפסקה ע״י אותם 
חמרי־המרפא, המרפאים גם את ההתקפים החריפים של 
השסעת, ולא ז) בלבד אלא שחמרים אלה אף בולמים את 
התפתחותם של מצבי-ההזיה כשהם ניתנים קודם לנטילת התל׳. 

מכאן, שקיימים דמיון והקבלה מרובים בין התופעות 
הנפשיות בסצבי־שיכרון בהשפעת הל" וביו מצבים פאתו־ 
לוגיים של חולי־רוח. אעפ״ב יש להטעים, ששני סוגי־התופע־ת 
הללו אינם זהים. מכל תיאוריהם של המתנסים בהל" מתברר, 
שהם שומרים בכל זמן השיכרון על "תודעה עצמית" תקינה, 
בלומר: הם יודעים, שהם — הם עצמם, וכן הם שומרים על 
ההבנה. שחוויותיהם המיוחדות הן פרי השפעה חולפת של סם. 

הדמיון הבולט ביו תופעות מסויימות שבהרעלה ע״י הל" 



475 


הלוצינוגנים — הלחמה 


476 


ותופעות שבמהלות־רוח העלתה בפסיכיאטריה את ההשערה, 
שיש למחלות־הרוח יסוד ביוכימי, ז״א סהתהוותם של רעלים 
ביולוגיים אנדוגניים בגופו של האדם היא סיבתן של ההפ¬ 
רעות הנפשיות. נערכו חיפושים שיטתיים למציאת תמרים 
טוכסיים מיוחדים בנוזלי־הגוף של חולי־נפש. חיפושים אלה 
לא הביאו לידי מימצאים משכנעים. אך מגילוי כשדם של 
תולדי החומצה הליסארגית לפעול את פעולתם במנות זעירות 
ביותר מסתבר, שאין לשלול את האפשרות, שהחומר הגורם 
למצבי־הטירוף של חולי־הרוח מצוי בדמם בכמויות זעירות 
כל־כך, שאין להבחין בו באמצעים העומדים לרשותנו. 

עם זה נתפסים פסיכולוגים וסופרים־מתפלספים בזמן האח¬ 
רון, מחוך מתקר ההל", לרעיונות בדבר מציאותו של בסים כימי 
לגילויים נפשיים כגון חוויות אמנותיות וחזונות מיסטיים, 
ומהם שמציגים את ראיית המציאות באספקלריה של ההזיה 
הנגרמת ע״י הל" כ״התגלות" חדשה (אלדום הכסלי 1 ע״ע]). 
111 ) 11 * 1 , 10 ׳\\ 0 * 1 ״ 1 ; 1927 , 701130/1 -ה 14030011 07 ( 1 ,)ס£ס 1 )ס 0 
,! 71011 " 101110 ( 1 י' 7/10 : 403001 ! ׳ 10114 .מ 1927 , 1 ) 03110 ! 

, 81011 .\ ; 1938 , 01111 0 ! 0 ץ 70 7110 , 0 ־ 1 ) 83 1-3 ; 1928 

140£110/10 , 116110 .\ ; 1947 , 7/101110331011711 013 £301110 ־ 301 ע. 1 

010143 ^/ 41 7/10 ) 11077111103 ( 7/101101 -$ , 0011 ״ 1 ;* 1949 , 61110 
, 324 , 314 , 111 ,[ 005 ) 1401 ״ 1 . 0-14 > 51 ״ 13 \ .? . 14 . 0 . 001 ] 
; 1954 , 111011 ) 70700 / 0 0073 ( 1 7/10 ,•< 10 \ט 44 .א ; 1953 ,( 331 

101.. 1100(1011 0714 11011 , 1956; 1-. 01101(100 (001.), 1*50. 

0114 1403001111 171 8x70117110711(4 73)10/11017)1, 1956; 14. 1 \■ 

, 05 ) 1 ) 5011 .. 1 .י! ; 1956 ,<( 100102 ) 107711 ( 1 ) 01110 />/ ,(. 1 ) 0 ) 0500 ) 3 ) 411 . 

807110 613770111 8100/10111100[ 7/1007103 0 / 73^0/10313 (6(1X04. 
73)0/11017. 433. /., 1), 1957; 8. ?101(15 (0(1.), 870111 

)400/10/1137113 0114 1)71*2 4011071, 1957; 8. 03(311101 - ^ ׳ז . 
0150111, 73^0/10170(110 071123, 1957; 0. .) 111101001 .) 5 .׳ל 
10/10 ( 73 / 0 1 ( 10/107/107712000102 ( 73 7/10 ,(. 15 ) 0 ) 0055 ) 11 ? .א .? - 
1071117710110 0714 73)10/101/10707013/10 071423, 1957; \4• 00(600 ־ 

01. ?.. 011> £171 ) 4201113 10/107/1071110001021001 ( 73 ,) 0 ׳ (- 

01/1111 07' 3 £110)101. 0/ 6/10111. 70 722-724 , 1 . 1 קנ! 811 ,. 01 ח 1 /ס ), 
1957 11 712 ))< 10 )]{ 10713011 ! 14 ? 1£071311 ,. 31 ) 0 10300 ) 440 .(] ,־ ■ 
3)1111/1030 !/. 73)1100111171 (£x ס^ח 0 ^ 7 ק , X^ 440 ^" ; 1958 ,( 2 /א , 

4!01-00110 0714 1/131114017102071 1)7/123 171 73)10/11011)1, 1958; 

,( 47 , 03 ) 0 א . 301 ) /( 0102 -' 177710 > 10/107/1 ( 73 , 00 ) 00 )?׳ . 8 . 0 
,( 0/11017 ( 3 ? / 0 80303 3101021001 ( 711 .))ח 03 . 44 .^\ ; 1958 
. 1959 , 71125 ( 1 { 0 11303 0114 4011071 1 גן 1 ! 0 ון 53 .א ; 1958 
. י. שט. 

הלוצינצח־י, ע״ע הדה. 

הלהמה. חיבור של שתי מתכות, שנעשה באמצעות מתכת־ 
מילוי (לחם) אל־ברזילית בעלת טמפראטורת־ 

היתוך נסוכה מזו של המתכות המתחברות ובעלת הרכב 
שונה משלהן. 

הל׳ רכה (באנג׳ 8 ת 1-1 :> 5014 ) נעשית בלחם, שטמפרא־ 
טורת־ההיתוך שלו נסוכה מ ״ 400 ! הל׳ קשה (באנג׳ .בז< 1 
7.1118 ) — בלחם. שטמפראטורת־ההיתוך שלו היא למעלה 
מנקודה זו. 

הל׳ רכה משמשת בעיקר ליצירת אטימה הרמטית או 
לחיבור בעל חוזק נסוך־ביחס, והיא נהוגה בעיקר בייצור 
1 2 



מלחם חשמלי 

1 . מוביליהירם. 2 . ליפופים; 3 . מברר 


קופסוח־שימורים ומיכלים שונים ובחיבור מגעים בציוד 
חשמלי. רובן של המתכות השכיחות ניתן לחיבור בשיטה 
זו. — מכיוון שחלקיה של מתכת־היסוו אינם ניתכים בתהליך 
זה, יש להבטיח את נקיונם המוחלט של שסחי־המגע משמנים. 
מרטיבות ומתחמוצות־המתכות. נקיץ זה מושג באמצעים 
כימיים — ע״י טבילה בחומצה, או באמצעים מכאניים — 
ע״י ליטוש במברשות־פלדה סובבות. 


תהליך ההל׳ מבוצע כלהלן: מחממים את שני שטחיה של 
מתכת־היסוד, המותאמים יפה זה לזה, באמצעות מלתם. 
מבער חמצן־אצטילן או ע״י טבילה באמבט־הל׳, עד לטמפרא־ 
טורה נסוכה סטמפראסורת־ההיתוך של הלחם. בשלב זה 
מוסיפים את תכשיר־ההל' זבאנג׳ *!ו £1 ), שממם את תחמוצות־ 
המתכות המצויות בשטהי־המגע ומונע את התהוותן של 
תחמוצות חדשות בשעת החימום. הלחם, המיוצר בצורת 
תיל, פח דק או אבקה מתכתית, מוזן דרך קצה אהד בלבד 
של שסהי־המגן! עם המשך החימום הוא מוזרם ומתפשט 
מחמת כוחות קאפילאריים ומכסה שטחים אלה בשלמותם. 
הלה דיפוזיה מסויימת בין מתכת־היסוד ובין הלחם, וכתוצאה 
מכך נוצר קשר ביניהם. במידה שמצטמצם המירווח בין 
שטחי־המגע, בה במידה גדל חוזק החיבור. המיוווח המאכסי־ 
מאלי המותר במחבר־חפיה הוא 0.075 מ״ם. 

תכשירי־ההל׳ המקובלים ביותר הם אבקת אמץ 
כלורידי או אבץ כלורידי: הלחם הוא עפ״ר סגסוגת של 
עופרת ובדיל, שהיא מורכבת מהם באחוזים משתנים, הכל 


מכ׳עירי־ה 5 חטה 

1 . מ 5 חש־מי[נ.ן; 2 . פלחס־י^םיד; 3 . ט?חם ח׳ש 50 י; 

4 . מ 5 חם״טל-גאי; 5 . פנורת־ה 5 חמה 

לפי סוג המתכות המתחברות וצורת-החיבוד. הבדיל מגביר 
את הרטבת שטחי־הסגע ויוצר אדהזיה (ע״ע) עמם: העו¬ 
פרת משפרת את התכונות המכאניות של החיבור. לפעמים 
מוסיפים ללחם גם נחכי קאדמיום, אבץ, כסף, נחושת ואנטי־ 
פון כדי להגדיל את חוזק החיבור. — יתרונותיה העיקריים 
של ההל׳ הרסה הם: חימום מתבת־היסוד לטמפראטורות 
נסוכות בלבד ולמשך זמן קצר־ביחס: ע״י כך נמנעים 
שינויים לא־רצויים במבנה של מתכת־היסוד ובכושר עמידותה 
בפני קורוזיה. 

ההל׳ הקשה רווחת ביותר ברוב ענפיתן של תעשיות 
המתכת והחשמל החדישות, כגון תעשיית המכוניות, המטוסים, 
אביזרי־המטבח למיניהם, ובד׳. לשם התאמה לתהליכי הייצור 
החדישים, פותח ציוד־הל׳ משוכלל ביותר, הכולל בקךה 
אוטומאטית של משך החימום, הטמפראטוהת ונד', — נוסף על 
שיטת־תחימום הרגילה במבער חמצן־אצסילן סותדו שיטות־ 
חימום באמצעות תנור בעל אסמוספירה מבוקרת, קשת־פחם, 
התנגדות חשמלית ואינדוקציה חשמלית. 

התהליך מבוצע בצורה דומה לזו של הל׳ רכה. תכשירי־ 
ההל׳ הם עפ״ר אבקת בורקס או חומצה בוריה. 

קיימות שתי קבוצות עיקריות של מתכות־לדם: 

סנסוגות־כטף — ניתנות בטמפראטורות של * 550 —* 870 ; 

סגסוגות־נחושת — ניתכות בטמפראטורות של * 850 — 
• 1030 . באמצעותך אפשר להלחים את רוב המתכות הנמצאות 
בשימוש בטכניקה, כגון: ברזל־יציקה לסוגיו השונים, פלדות 
פחמן וסגסוגות־אלומיניום, נחושת וסגסוגותיה, ניקל וסגסו־ 
גותיו, פח מגולוון ועוד. 





477 


הלחמה — הלי, אדסונד 


478 


כדי לקבל חיבורים חזקים, יש להקפיד על צורת־החיבור 
הנבונה. בהל׳ קשה אפשר להשיג חיבורים בעלי חוזק ניכר, 
מרובה מחוזק הלחם עצמו, שבדרך־כלל הוא חלש ממתכת- 
היסוד — אם נשמר המירווח הנכון בין שני חלקיה של מתכת־ 
היסוד. תופעה זו היא פרי השפעתה של מתכת־היסוד, בעלת 
החוזק הגדול יותר, על הלחם: בפידווח קטן למדי מונעים 
מאמצי־מתיחה, שנוצרים בשטחי־המגע בין מתכת־היסוד 
והלחם, את כניעתו של הלחם לכוחות החיצונים הפועלים על 
החיבור. ובדרך זו עולה חוזק החיבור על חוזק הלחם גופו. 

ח ל חמת-ריתוך היא סוג של הל/ שבו מוזן הלחם 
בצורת אלקטרודה ישר דרך שטח החיבור ולכל ארכו, ואין 
הוא נוזל לשם מחמת כוחות קאפילאריים. משום בך יש 
למישק צורה מחוספסת, אפיינית למחבר הנעשה באמצעות 
מקור־חום שנע לאורך המישק — בניגוד לצורה החלקה 
המתקבלת בחל׳ הרגילה. הלחם — עיקרו פליז או ברונזה. 
בתוספת של מתכות בגון ניקל, צורן ומאנגאן. 

השימוש החשוב ביותר בהלחמת־ריתוך הוא בחיבור 
חלקים של ברזל־יציקח, בעיקר לצרכי תיקונים של חלקי- 
מכונות שבודים: הוא נהוג גם בתיקונים של יציקות פלדה 
ומתכות אל־ברזיליות מסויימות. היתרון הגדול של הלחמה־ 
ריתוך הוא השגת חיבור בעל חוזק מתאים, בלא חימום־יתד 
של מתכת־היסוד לטמפראטורות גבוהות — דבר שעלול 
לשגות את הסבגה המטלווגי ולפגום בתכונות המכאניות 
של המתכת. מחסרונותיה של שיטה זו — כושר־עמידות 
ירוד בפני קורוזיה ובפני מאמצים תדמיים והשוני של גון 
החיבור מזה של שאר הלקי־חמתכת. 

היסטוריה. בספרות העתיקה מוחזק יוצק־הברזל היווני 
גלאוקוס (המאה ה 7 לפסה״נ) כממציא ההל׳. אך המימצאים 
הארכאולוגיים מעידים, שהל׳ קשה (של זהב בזהב) כבר 
בוצעה ע״י השומרים באלף ה 3 לפסה״ג, בפרתים המינואית 
סמוך ל 1600 לפסה״ב, כ 200 שנים לאחד מכן ביבשת יוון 
(בתחום התרבות המיקינית), וסמוך ל 900 לפסה״נ באיטליה. 
ההל׳ חרבה (בבדיל, עם אלום כתכשיר־הל׳) לצרבי תיקון 
היתה ידועה במצרים בתקופת הממלכה התיכונה (אחר 
2000 לפסה״נ), וכן נתגלו עקבותיה בשכבות התחתונות 
של טרויה, לא נתברר, אם באירופה המרכזית והצפונית 
(קלטים וטוטונים) היתה טכניקת ההל׳ ידועה קודם המאות 
3.1 — 2 לפסה״נ. רשימת סתכות־המילוי ותכשירי־ההל', שהיו 
בשימוש בעולם העתיק, ניתנת ע״י פליניום ( 30 , ^^^ xxx , 
.) 03 .) 1415 ). מיח״ב נשתמר תיאור מפורט של טכניקת ההל׳, 
ובכלל זה ההל׳ הקשה בכסף, זהב וברזל, שחובר ע״י הנזיר 
תאופילוס מאסן (סמוך ל 1100 ). 

){ 11 < 766/1 ■*> 111718 ) 4/101 ) £111 110/11110/16 ( 8690 016 , 11311$ [) 01 ? . 1 \ .? 

*׳ן 918 ) 4 ( ¥6 [ 1 ) 911 4071118 ( 50 ,חס׳לזג^ן ; 1929 , 7016711 , 4 

16 ( 1 111 1167 ) 5111 -? 1 1 ( 766 ) 65 ;)£■ 17011 1 ( £072 () 0/1 8101136 16 ( 1 

, 7016 . 14 70:611 , 107 ) £0 .£ ; 1936 ,(¥ , 41-17 . 71116 /ס 1 ) £161 

¥6241918 [ .) 1.10001 . 0 — 0- £. 013115x4:0 ־ 110017 .? ; 1936 4 

. 01££ ^ו .¥ — 11014 ? .£ .£- 310 ) 13 . 11 ; 19 * 19 , 2116101114789 

, 701691 : 00 , 10$ ) 1,10 . 11 , 1954 , 79181916677 י׳ק / ¥6141118 [ 

. 1959 ,\ס 0 < 9141 ס 12 8 ו 1¥61411 7116 ; 1954 

א. ל. 

הלטא' (הרצל), עוז — ס!!־! 101 ) 14 — ( 1871 , בורא- 
פסט — 1958 , שם), משורר, מספר ודראמאטורגן 
יהודי־הונגאדי! בן־דוד של תאודור הרצל (ע״ע) מצד אביו. 
הל׳ למד משפטים, אך פנה לעיתונות ואח״ב לשידה. ב 1914 — 
1918 היה מנהלו של תיאטרון גדול בבודאפסט ומ 1916 ואילך 
שימש יו׳־ר של אגודת המחזאים ההונגאריים. הל׳ היה מן 


הדמויות המרכזיות של הספרות ההונגארית במחצה הראשונה 
של המאה ה 20 . ב 1892 פירסם את קובץ־שיויו הראשון: 
) 42101 11 ־ 1 ־ 04 ) 11 (,.שירים מודרניים"). נושאי-שיהיו לקוחים 
מחיי העיר — מה שהיה בו משום חידוש בשירה ההונגארית, 
שעד זמנו היה לה אופי עסמי-בפרי. שירתו היא סינתזה של 
חשאנסון הצרפתי (מצד התוכן) והשירה העממית ההונגא־ 
רית (מצד הצורה). ע״י כך קירב הל׳ את השירה ההונגאדית 
של זמנו לשירת־המעדב. הל' כתב גם סיפורים ומחזות 
מחיי־זמנו, שהתיאור ההומוריסטי משמש לו בהם אמצעי 
להצביע על נגעי־החברה. נמה מיצירותיו ניתרגמו ללשונות 
שונות (בכלל זה לעבדיה: הסיפור "צ׳ארדאש". 1948 ). 

סלטי, לח־ויג (''{!"'ך ?ויסטויף) — - 111 ־ 0 ) 48 מ 1114 

עז 701 ן ( 11 ק 0 ) 15 ז 011 11 ־ 1-1 — ( 1748 , מריןנזה, על־יד 
האנובר— 1776 , שם), משורר לירי גרמני. הל', בנו של כומר 
פרוטסטאנטי, למד מ 1769 תאולוגיה באוניברסיטה של גטינגן 
והתכונן לפעולה ככומר בונדסבק שעל־יר חאמבורג, אך 
מת משחפת. 

בגטינגן נמנה הל׳, עם פוס, לייזויץ( 3 ) 1 * 150 ^ 1 ), הרוזנים 
שטולברג ואחרים, על הונם של הסטודנטים. שיסדו בעיר זו 
אחת מן האסכולות הראשונות בשידה הגרמנית החדשה: 
"ברית החורשה' ( 02111-811114 ), בנוסח שירתו הלאומית 
החגיגית של קאפשטוק. הל׳ היה מן התורמים הראשיים 
ל.,אלמנך המוזות״ הראשון ( 1770 — 1804 ), שנעשה גודם 
חשוב בהתפתחותה של שירת־גרמניה. מלבד שירי־טבע 
חדורי־רגש ובאלאדות (שבחיבורן קדם לבירגר) חיבר הל׳ 
ביהוד, בדומה לקלופשטוק (ע״ע), שידי־״בארדים" פאטריו־ 
טיים. אד עם זה ידע, שלא נשאר חברי ה״ברית", לנסוך 
בשירתו ררוות־חיים טבעית, חפשית מסנטימנטאליות ושו¬ 
פעת רעננות עממית, באופן שאחדים משיריו (בגון 11 ( 1 
) 1 ־ 41101,11 ־ 11 , 1 ! 11 :>־! 7 :,־בתנמ! ["היה תמיד ישר ובן"], 
שהלח? מוצארט) אף נעשו שידי־עם. בכמה משיריו משתקף 
יגון הפרידה מן החיים, שקירבתה ריחפה לעיניו בשנותיו 
האחרונות. — חל׳ הניח אחריו גם כמה תרגומים יפים של 
שירי אנאקריאון. 

שיריו של הל׳ יצאו אחר מותו בשני ברכים, בעריכת 
ידידיו, שמהם היה קרוב אליו ביותר המשודר יוהן חינדיך 
פלס (ע״ע). הוצאה ביקרתית של כתביו ואיגרותיו נתפרסמה 
ב 1914/18 ע״י ו. מיכאל ( 11201 ־ 1111 ). 

1 ב 21 ׳מ 4.05 נ 3 ) 110 £101011:00$ , 110171 '( 002119186 •( 6 ( 7 , 53007 

.ח . 7 , 311011 ) £6 .£ ; 1895 ,( 50 ־ 49 ,".ז £1 -. 31 א 0 נ $01 ז 60 מ " ) 

; 1920 ,!. 11 4111 { 80 , ו* 0/1 ( 1 007 .£ ; 1881 ,. 11 . 1 ( 0 

. 1923 ,:. 71 700:16 469 16 ( 57100 , 11 5/11 , 510100 . 11 ? 

9 . נ. 

— 1-131167 — 1656 ׳ הגרזטדן 

[על־יד לונדון] — 1742 , גריניץ׳), אסטרונום 
והוקר-טבע אנגלי. הל' חונך באוכספורד. את שנות 1676 — 
1678 בילה באי סט. הלנה, שבו ערך את הקאטאלוג הראשון 
של 341 נונבים של השמים הדרומיים. כשחזר משם לאנגליה 
התיידד עם ניוטון. ושיחותיהם וויכוחיהם של שני המלומדים 
היפרו את היצירה המדעית של שניהם. אח הוצאת ה 13 ז 11 ־ 111 ז? 
של ניוטון יש לזקוף לזכותו של הל/ שנשא גם בעול 
הכספי של ההדפסה. ב 1678 נבחר הל׳ כחבר ב״חברה המל¬ 
כותית". ב 1698 — 1700 עדך מסע־מחקר לשם חקירות גאו- 
פיסיות, ב 1703 נתמנה פרופסור לגאומטריה באלנספורד 
וב 1720 "אסטרונום מלכותי". 



479 


הלי, אדטונד—הליגרטץ, תומם צ׳נדלר 


480 


כשהיה בן 18 פירסם הל' מסה להשלמת התאוריה של 
קפלה על תנועת כוכבי־הלכת. ב 1676 קבע את סיבוב השמש 
על צירה. הוא פיתח את שיסת קביעת הפאראלאכסה של 
השמש על־ידי תצפית 
במעברי כוכבי־הלכת 
הפנימיים. הל׳ נעשה 
אבי המחקר המדעי 
של השביסים! הוא 
הבחין בדבר, שהשבי־ 
טים שייכים למער־ 
כת־השמש וכפופים 
לחוקיות המחזורית 
של תנועת כוכבי־ 
הלכת. הוא נוכח, 
שהשביט של 1682 
והשביסים שהופיעו 
לפניו ב 1607 ו 1531 , 
ואולי גם זח של 
1456 , אינם אלא אותו 
שביט עצמו, הנע במסלול אליפסי במחזור של 76.3 שנים, 
והוא אף הגיד מראש את שובו ב 1758/9 . שביט זה נקרא עד 
היום על שמו של הל׳. — הל' גילה את ההחשה הסקולארית 
בתנועת הירח, וכן את אי־השוויון של תנועת צדק ושבתי 
בתקופה ארוכה. השוואה בין נתוני ה״אלמאגסט" של תלמי 
וביו מדידותיו הביאה אותו ב 1718 לגילוי התנועה העצמית 
של סיריוס, אלדברן וארקטורוס. 

הל׳ פעל גדולות גם בתהום הגאופיסיקה. ב 1686 הוציא 
את מפת־חרוחות הראשונה, ב 1701/2 את מפות־האיזוגונות 
הראשונות. הוא הצביע ראשון(ב 1716 ) על הקשר בין הזוהר 
הצפוני ובין המאגנטיות של כדור־הארץ. באותה שנח מצא 
נוסחה בשביל מדידת־הגובה הבאדומטרית. הוא הסביר את 
סיבת מליהותם של האוקיינוסיט (המלה, המובא אליהם 
ע״י הנחרות) וניסה לפתח שיטה לחישוב גיל־חעולם מתוך 
גידול המליחות. — השגיו בתהום הפיסיקה כוללים מחקרים 
באליסטיים, שיפור פעסון־האסודאים (ע״ע אמודאות, עמ ׳ 
891 ) ואת נוסחת־העדשה. 

הל' התעניין גם בתחומי־מהקר אחרים. ב 1693 חיבר לוח 
סטאטיסטי (ראשון במינו) של מקרי־מוות כבסים לחישובים 
לביסוה־חיים — שילוב ראשון של נתונים סטאסיסטיים 
בחישוב הסתברותי. גדולה זכותו בהיסטוריה של המאתסא־ 
סיקה: הוא הוציא לאור את ה״קוניקה" של אפולוניום 
מפיגה (ע״ע), ובכלל זה את החלקים שלא נשתמרו אלא 
בתרגום ערבי בלבד (לשם כך לסד ערבית), ואף שיחזר 
את תכנו של חלק ח' שאבד ע״פ המובאות בחיבוריהם של 
אסטרונומים עתיקים אחרים. 

הל' חיה ידוע בהשקפותיו החפשיות בענייני אמונות 
ודעות, וגם הותקף על כך, קרוב לוודאי, שברקלי (ע״ע) 
התכוון אליו בדבריו על "המאתמאטיקן הכופר" ( 1 ־ 1 >ו)ח 1 
ח 103 ) 2 ת , 11£1 ) 12 ו 1 ). 

!9. 5. ^1111410*, 711( 01101x0!, 1930; £. ?. 

?11(6, 0 1 ) 1 ; 1932 ,./£ ״־/ /ס !• 0 <) 1 >? 1 >ת ., 

71<1 ת 0 ז) 5 \נ . 11 ־ 01 ;/ 93 [ ,. 11 1 >ח 0 1 >)) 1 ! 1 ח . 

77. 7 01/0111 )^ £11 ) . 11 . 7 ,[)ז 3 !!ג 01 .? ; 1956 ,ע 0 ה) 1 ח ):>־ת , 

^7, 189-199), 1956; 13. 0 1 >.¥ ,ש 1£1 זו x1 !1x11 11. (011(01x1•)!, 

X\ . 1956 ,( 457 , 1 ך 

ג. ל. 


הליאו־ה (או אליאדה). רדולסקו, יון — 100 

11 ־ 5 ־ 1111 ־ 82 0 > 1 > 2 ! £1 ) — 1802 , סירגובישסה (-זבי! 

־ 151 ׳״־ 8 ] — 1872 , בוקארסט), סופר ובלשן רומני. הל׳ היה 
ססניחי־היסוד של התרבות הרומנית החדשה. ב 1826 עיבד 
עם האציל המשכיל קונסטאנטין גולסקו תכנית לתהיה תר¬ 
בותית של העם הרומני יסד ב 1829 את העיתון הרומני 
הראשון בוואלאכיה (־ 5 ־ 00120 ? [ 111 ־ 0111-1 ) וב 1836 את 
כתב־העת הספרותי הראשון ברומנית (־ 2016 46 16,111 ־ 0111 
56x6 ). ב 1833 יסד עם יון קימפיניאנו את ה״אגודה הפיל־ 
האדמונית" (ב־;ח 1110 ־ 1121 ? 2 ־ 121 ־ 1 ־ 50 ) להפצת המוסיקה 
והאמנות הדראמאטית ברומניה — אגודה, ששימשה גרעין 
לתיאטרון הרומני. הל׳ היה מיוצריה ומכווני התפתחותה של 
הלשון הרומנית הספרותית והכתיב שלה. הוא נמנה על 
נציגיה המובהקים של האסכולה הלאטינית, ששאפה להבליט 
את מקורותיה הלאטיניים של האומה והלשון הרומניות 
(ע״ע רומניה, ספרות) ונלחם על החלפת הכתב הקירילי 
בלאטיני. ב״דקדוק" שלו ( 1828 , 2 ־ 01202211 ) קבע כללים 
להתפתחותה של הלשון בדרך־חטבע וברוח־המסורת. אד 
בסרוצת־הזסן נתפס לדעות קיצוניות. ובחיבורו: 115111 ־ 2121 ? 
1121120 81 חבוחס, ־ 1 ־ 1 ־־ 4121 ־■!זח, ("הקבלה בין הניבים 
הרומני והאיטלקי״), 1841 , הסיף למתן צורה לאסינית, ולאחר 
מכן איטלקית, גמורה ללשון ולכתיב הרומניים. עד 1848 היה 
הל׳ פעיל גם בחיים המדיניים של ארצו ונמנה עם ראשי המפ¬ 
לגה הלאומית. השתתף במהפכת 1848 , עדך את ה״סנשר 
מאיסלז״ — הצהרת תכניתם של המהפכנים (שכללה תביעה 
לשיווי זכויותיהם של היהודים), והיה חבר בממשלה הזמנית, 
שהוקמה באותה שנח. גם בפולמוס, שפרץ לאחר מכן על 
מעמדם וזכויותיהם של יהודי רומניה. נקט הל׳ עמדה פרו־ 
יהודית במחברתו: 001 00 $1 1 ח 811 £:£ 3 במצ 1 מ £0 ח! £11 ־ 1 ׳\£ 
־ £1 $3 ("היהודים ברומניה, כפי שהם כיום וכפי שהם יכולים 
להיות״), 1865 . 

א. פ. 

הליב 1 ב, לאוניו■ — 11608 ;? ,! 7160111 — ( 1827 — 1893 ), 

משורר, ממשל ועסקן ציבורי אוקראיני. הל', שלמד 
בגימנאסיה בפולטאווה ובליציאון בנ;ז׳ין. שימש כמורה 
בגימנאסיה בצ׳רניגוב. כן היה פעיל באגודה התרבותית־ 
החינוכית "הציבור הצ׳רניגובי" (-סגן? 1 ז 3 אס 08 ח 8 ו 1 ק 46 
13 ( 13 * 1 ) ובד,וצאתם לאור של ספרים לעם. לאחר שהשלטונות 
סגרו את ח״עלון הצ׳דניגובי״( 71110108 מהאסםסזתהקס!•'), 
שהיה יוצא ( 1861/3 ) בעריכתו, פוטר הל׳ ממשרתו כמורה 
בגימנאסיה, וזמן־מה אף היה נתון לפיקוח משטרתי. 

ב 1847 נתפרסם קובץ משיריו ברוסית, אך לאחד מכן 
כתב בעיקר באוקראינית, שבה פירסם שירים ומשליט 
( 630101 ). משליו של הל׳. שבמידה מסויימת הם חיקוי 
למשלי-קרילוב, חדורים בנימה לירית והיקנו למחברם מקום־ 
כבוד בספרות האוקראינית. הם כונסו ( 1863 ) בקובץ, שזכה 
למהדורות הרבה. — בשנת 1927 יצאו כל כתביו של הל׳ 
בשני כרכים. 

, 315-320 , 1950 , 1 1 וקץד 2 ק 6 ד 1 ד. 1 סי,ו־.!ז! 0 ',וך,ייץ ד,׳!ו] 0 ד־ 1 

הליברטון, תומם ציגן־לר — £1211 ■!־ 013041 25 ו 100 ^ X 

ססזזטל — ( 1796 , וינזור, נ(בה סקוטיה — 1865 , 

איזלורת [ 1 ( 1 ־ 01 ״*־ 1151 , על־יד לונדון), סופר קאנאדי. היה 
עו״ד וחבר בית־ד,נבחרים במחוז נובר,־סקופיה וכיהן כשופט 




481 


הליברטץ, תומם צ׳נדלר—הליום 


482 


במשך 28 שנה. את עשר שנות־חייו האחרונות בילד. באנגליה. 
ב 1 שטןזזב 5 0£ 0011185 (> 1 ז 3 5 אמ 1 ץב 5 זס ,■ 1 שש 31 תזש 1 ש 10 כ) שד] , ! 
ש 111 ׳\ש 1 ש 511 0£ ) 5111:1 (.עושה האורלוגין, או דבריו ומעשיו 
של טסיואל סליק מסליקוויל", 1837 ) יצר הל׳ טיפוס של 
טוכן־נודד פיקה וערמומי. שלועג לאריטטוקראטיה של ניר 
אינגלנד ומעביד תחת שבט־הביקורת אף את האנגלים עצמם. 
שני כרכים נוספים של סם סליק הופיעו ב 1838 וב 1840 ! 
בכרך הרביעי (שיצא ב 44 — 1843 ) העתיק הל׳ את דמות 
הרוכל היאנקי לאנגליה והציגו כנספח של הצירות האמרי¬ 
קנית בארץ זו. חל׳ ערך גם אנתולוגיה בשם 0£ 71-3113 
■ז 0 רהט 11 ח 103 ז£מ 1 \ 1 ( 1852 ), והיה מן הראשונים בספרות 
האנגלית. שהשתמש בלשון־הדיבור האמריקנית. 

,!ס , 11 ) 831 . 8 . 8 ; 1889 ,.// ( 0 ? 101 * 111 1 . •חס)£סז 0 , 8 . 8 
1923 , 1853 ,* 6 ) 1x51011 סז 14046 30711 311(%'5 1¥156 801*75 0x4 
(טם ביבליוגראפיה). 

הליוננלום, ע״ע אלנבלים. 
הליזדזריס ( 5 ס 1 ןנ 50 ס 1 גמ־) סאנטיוכיה, ראש ההרים של 
סלוקוס ה 1 פילופאטור ( 187 — 175 לפסה״נ). תארו 
הרשמי של הל׳, "ראש־השרים", שבו צויין בתשס׳ ב׳, ג׳ ז׳, 
מצוי גם בכתובת רשמית ( 68 מס 11 קת 50 מ 1 1£01 ד! 0 071611115 
247 , 56160616 ) . כשהשטין שמעון. ראש בית־המקדש בירו¬ 
שלים, בפני אפולוניום, האיטטראטיגוס של חילת־טוריה. על 
היהודים. וטען, שבבית־הסקדש נמצאים אוצרות השייכים, 
ביסודו של דבר. למלך. נשלח הל׳ לירושלים להוציא משם 
אוצרות אלה. אך כשניסה הל׳ להתפרץ בכות לבית־המקדש 
הוכה פתאום — לפי השם' ב', ג', ז'—מ' — ע״י שני מלאכים. 
מתקבל על הדעת, שהל׳ גורש בכוח מירושלים, ועל רקע זה 
נוצר הסיפור המובא בחשמ׳ ב׳. ב 176 לפסה״נ רצח הל׳ את 
טלוקום 7 ג 1 והעלה את בנו הקטן של זה האחרון על כסא־ 
המלוכה; אח׳׳כ סילק גם את זה וניסה לשלוט בעצמו. אולם 
אנטיוכום אפיפאנס שם קץ לשלטונו. מאורעות אלה מרומזים, 
כנראה, בדניאל ז, ז—ח! יא, כ. 

11 ) 11 ) 15 ה 640 }[ 1718 1 ) 1111 11 ) 11 ) 1115 )) 1 '<£ ■ 1 ) 1 > ) 111 ) 111 ) 5 ) 0 , 1650 ^ 1 . 0 

מ 1 , 0110 ; 1893-1903 , 91-2 , 11, 111 ) 31001 

. 1913 ,.^ 5 12 , 11 ר\ ,£?/ 

הל' 1 חר 1 ם ( 805 ( 050 ..*£!■) סאמסה (חמץ). סופר יווני מן 
המאה ר, 3 לסה״נו מחבר סיפור־האהבים "עלילות 
איתיופיות" ("!"!־".ס!^■). הצביון של הסיפור מעיד. שהוא 
שייך לזמן, שדת־אל־השמש של סוריה היתד. בו בשיא 
השפעתה והתפשטותה — כלומר, בזמן, שבו שלטה השושלת 
הסורית בקיסרות הרומית. וזה סיפור־העלילה: מעשה בבתו 
של מלד־איתיופיה, שנולדה לבנה. האם חששה, שמא יאשימו 
אותה. שזנתה תחת בעלה. ומסרה את הבת לגיסנוסופיסטן, 
הילדה הגיעה לדלפוי, נעשתה כוהנת־אפולון וקיבלה אח 
השם כריקליאה. לימים פגשה את תאגנס התסאלי, והשנים 
נתאהבו זה בזו. בעזרתו של כוהן מצרי בשם קאלאסיריס, 
שנשלח ע״י האם לחפש את הבת. ברחו הנאהבים מדלפוי. 
בדרך בריחתם נפלו בידי שודדי-ים, אך לאחר הרפתקות 
מרובות הגיעו לסוף למצרים. כאן נפרדו זה מעל זו, ואח״ב 
נזדמנו עם הכוהן המצרי בממפיס. אחר מותו של אותו כוהן 
עברו על הנאהבים עוד צרות והרפתקות הרבה. לסוף הובאו 
למרואי (איתיופיה) כשבויי־מלחמה של האיתיופים, שזכו 
אז לניצחון על הפרסים. עוד מעט והיו מעלים את השנים 
לקרבן על המזבח בטכם־הניצחון, אך ברגע האחרון הופרה 
כאריקליאה כבת־הסלך וחתונת־הזוג נחוגה ברוב פאר והדר. 


העלילה היא רבת־מתיחות ומתפתחת בהדרגה עד שהיא 
מגעת לשיאה. הסיפורים, המשולבים בתוך העלילה העיקרית. 
אינם מערפלים אותה. חיבורו של הל׳ נתחבב על קהל־ 
הקוראים ותורגם לרוב לשונות אירופה. וע״ע רומן. 

־ס / ¥011011 ) 171 ) 5 1 > 1 ז> 1 ח 10 חס% 116 ) 1115 ) 6 !'<% 1 ) 0 ־ .£ , 

1900; 1914*; 14. 0 111 * 461 ) 8 1716 ) 5 1 ) 1171 . 14 ,£מ 1 ז^ש x2 ]1*7 

416 141(101117, 1901; !11 1105 ) 14 , 1 דז 1€1 ! 11 \ 2 ד x4 14. !>071 

£7x650, 1942. 

הליום ( £1111111 !!), יסוד כימי. הראשון בקבוצת הגזים 
האצילים (ע״ע). סמלו הכימי: ש!!. מספרו 
הסידורי: 2 . משקלו האטומי: 4.003 (איזוטופים: 3 , 4 , 6 
[ראדיואקטיווי]). משקלו הסגולי ( 8/1 ): 0.1785 (הקל 
שבגאזים אחרי המימן)! נקודה־הרתיחה שלו: ־ 268.94 - 
(ע״י גידוף בלחץ מופתת אפשר להגיע לטמפראטורה של 
עשיויות־מעלד, אחדות מעל לנקודת האפס המוחלט). ההל' 
אינו ניחן להקפאה אלא בלחץ! נקודת־ד,קיפאון: ־ 272.1 - 
( 25 אטמוספירות). על ההל׳ הנוזל ר׳ להלן. ההל׳ ניכר 
בספקטרום שלו. וכן בגון ההתפרקות החשמלית בשפופרת- 
ריק, שהוא צהוב־כהה. 

ההל׳ הוא גאז חד־אטומי. חטר־צבע וחסר־ריח. ככל שאר 
הגאזים האצילים אינו פעיל מבחינה כימית במסיבות מצויות, 
אן אפשר להכשירו לפעילות כימית מסויימת ע״י פירוק חש¬ 
מלי או הפצצה באלקטרונים. תרכובותיו (כגון הד,לידים 
של מתכות כבדות אחדות) רופפות מאוד. בטפקטרוגראף- 
המסות (ע״ע אססון) הוכחה גם מציאותם של הידרידים של 
הל׳, שזמן קיומם קצר מאוד. 

ריכוזו של ההל׳ באטמוספירה של הארץ הוא מועט מאוד 
(ע״ע גזים אצילים. אטמוספירה. עמ׳ 568 ). רוב ההל' הארצי 
כלוא במחצבים מסויימים (של אודאן ותוריום) כפרי התפר¬ 
קות ראדיואקטיויית (ע״ע רדיואקטיויות)! חלקיקי־ס אינם 
אלא הל׳ מיונן (גרעיני־הל׳). ההל׳ הנוצר בורו זו אינו 
מתנדף ויוצא מעצמו, אלא מוחזק במחצב — אולי במצב 
של ,.תסיסה מוצקת". אפשר לשחררו מן המחצב ע״י המסת 
זה האחרון בחומצה או ע״י היסוסו בריק. גם כמה מעיינות- 
מים חמים, שנובעים ממעמקים גדולים, מכילים ד.ל׳ בשיעו¬ 
רים ניכרים; למשל, הגאזים הנפלטים מחמי בורבון־לאנטי 
(צרפת) מכילים כ 2% הל׳, ובט״ה נפלטים מהם כ 10,000 
ליטר הל׳ בשנה. המקור העשיר ביותר של הל׳ הם הגאזים 
הטבעיים הנפלטים ממכרות אחדים ביוטה ובמקומות אחרים 
בארצות־הברית. 

בניגוד לנרירותו של ההל' בליתוטפירה ובאטמוספירה של 
הארץ. הוא המרכיב השני (אחר המימן), מבחינת שכיחותו, 
של החומר הקוסמי. ביהוד עשירים בחל׳ הכוכבים מן 
המחלקה הספקטראלית 13 . אם המימן הוא החוסר הןלמי של 
הריאקציה הגרעינית העיקרית. הספיקה את אנרגייה־ד,קרינה 
של הכוכבים (ע״ע אטומית. אנרגיה, עם׳ 515 ), הרי ההל׳ 
הוא המוצר הסופי של ריאקציה ז 1 . הריאקציה התרמו־ 
גרעינית של מיזוג אטומי-מימן להל׳ היא הבסיס של פצצת• 
המימן החדישה. 

האיזוטופ הקל של תהל׳ נוצר בהתפרקות■ (ן של טריטיום 
(ע״ע מימן): 

*" 2 + י - 11 

עיקר שימושו של ההל הוא במילוי טפינות־אויר (כדורים 
פורחים). כוח־הגבהתו קטן מזה של המימן, אך יתרונו של 
ההל׳ הוא במה שאינו דליק. וכן פחותה חדירתו ופליטתו 



483 


הליום 


484 


דרך קידות הכדור. משום מיעוט מסיסותו במים ובדם ומשום 
מהירות התפשטותו בדם — העולה על ז 1 של החנקן —! 
משמש ההל׳ כחומר מקליש חמצן במכשירי־נשימה של אמו¬ 
ראים (למניעת "מחלת־האמודאים"! ע״ע אמודאות, עמי 893 ). 

ההל׳ נתגלה ב 1868 לאחר שמצאו קו מיוחד בספקטרום 
של אור־השמש, שלא ניתן לייחסו לשום יסוד מן היסודות 
הכימיים, שהיו ידועים באותו זמן, שיערו, שהוא שייך ליסוד 
אחר, שנקרא בשם הל׳ (מיוד 1105 ( 7 , שמש). אוד׳ב נמצא 
קו זה גם בספקטרום של כוכבים אחרים, וב 1882 — גם 
בספקטרום של הגאזים הלוהטים בהתפרצות געשית על פני 
הארץ. ב 1895 הוכר הגאז שבסחצב קליוויאיט כהל׳ ע״י רמזי 
(ע״ע), שזמן קצר לאחר מכו גם בידד אותו מן האוויר. 

ם. ה. ב. 

ל ה ל׳ נ ו ז ל י (ר׳ למעלה) מעמד מיוחד בין הנוזלים — 

הוא הנוזל היחיד, שאינו הופך למוצק (בלחץ האדים הרוויים 
שלו) אף בנקודת האפס המוחלט! נוסף על כך יש לו- לנוזל 
זח, מספר של תכונות מוזרות, שאיו להסבירן על סמך 
הפיסיקה הקלאסית. 

קמרלינג אונס(ע״ע) היה הראשון, שהצליח ב 908 נ להזיל 
את גאז ההל׳ בשיטות־קירור רגילות (מבוססות על תופעת 
ג׳אול־קלווין). לא עלה בידו להגיע גם ל״נקודה המשולשת" 
(ע״ע גז, עס׳ 544 ). אך מנסיונות בכיוון זה נתברר, שהחל׳ 
נשאר נוזלי בלחץ האדים הרוויים שלו בכל טספדאסודה 
מתחת לנקודה הקריטית. רק ב 1936 הצליח ו. ה, קיזום 
( 050111 ־ 14 .מ.־׳גג) לקבל הל׳ מוצק בלחץ גדול. דיאגראמת־ 
הפאזות של הל' נוזלי (ציור 1 ) מראה, שהמוצק והאדים 
אינם יכולים להימצא בשיתוף. מסתבר, שדבר זה כוחו יפה 
לגבי שני האיזוטופים של ההל׳ (י־ 33 ו*־ 33 ). 

החידוש הגדול בפיסיקה של ההל׳ הוא בקיומם של ש נ י 
מיני הל׳ נוזלי, 1 ־ 13 ו 11 ־ 13 , שנבדלים זה מזה באופן 
בולט בתכונות פיסיקאליות מסויימות. מדידות השינויים 
בצפיפות, בחום הכמוס 
של ההתאדות, בקבוע 
הדיאלקטרי, וביחוד 
בחום הסגולי של ההל׳ 
הנוזלי כפונקציה של 
הטמפראטורה — כולן 
מראות אי־רציפות 
בטמפראטורה של 
14 ״ 219 . צורת העקום 
של החום הסגולי דומה 
לאות היוונית "למ¬ 
בדה" כשהיא הפוכה. 
ומכאן השם "נקודת־ 
למבדה". נקודת־לנד 
בדה נעה לאורך קו־ 
למבדה עם גידול 
הלחץ מעל ללהץ־הריווי ועם ירידת הטספראטורה! בלחץ 
של כ 30 אטמוספירות ובטמפראטורה של 14 ״ 1.75 מגיעים 
לעקום־ההתכה. קו־למבדה מפריד בין שני מיני-הנוזל. 

הל׳ 1 הוא נוזל ״רגיל״, ואילו להל' 11 אפייניות כמה 
תופעות־תובלה יוצאות-דופן, שאין להן הקבלה פיסיקאלית 
בחמרים אחרים — פרט לתופעת העל־מוליכות. מוליכות־ 
החום בהל׳ ח גדולה פי מיליון ויותר מזו שבהל׳ ], ופי 


כמה מאות פעמים מזו שבנחושת בטמפראטורת־החדר. 
השינוי הפתאומי במוליכות־החום חל במעבר בגקודת־למבדה 
(ע״ע חם). 

אך התופעה הבולטת ביותר בהל׳ היא העל־נזילות 
(ן) 11 >״ 1311 ־ק 511 [קאפיצה, 1938 ]) — השינוי הפתאומי 
בצמיגות, הבא עם המעבר בנקודת־למבדה: מדידת הצמיגות 
ע״י הזרמת הל׳ 11 דרך צינורות צרים מעידה על תנועה 
כמעט חסרת-חיכוך. עובדה זו גוררת כמה תופעות 
מפתיעות: הל׳ 11 , הבא במגע עם גוף מוצק, מתפשט על 
פני גוף זה ללא מעצור בצורת משטח, שעביו 50 — 100 
אטומים! משום כך אי־אפשר להחזיק הל׳ 11 בכלי פתוח — 
ואפילו על קרקעיתו —, משום שמשטח־האדהזיה של הנוזל 
על־פני הדפנות עולה עד שפת-הכלי. והנוזל ניגר החוצה 
על־פני השטח החיצון של הדפנות (ציור 2 ). כשהל׳ 11 
זורם דרך צינורות צדים, נוצרת בכלי, שממנו הוא יוצא, 
כמות־חום שווה לזו הנגדעת סן הכלי, שאליו הוא זורם — 

! 1 + ♦ן; 



ציור 2 . הליום 11 . 

ימין: הכלי מתרוקן מעצמו פז הגוזל שבתוכו; אמצע: הכלי רסלא, 
הטובל בנוזל, מתרוקן עד לגובה של פגי הסביבה; שמאל; הכלי הריק, 
הטובל בגוזל, מתמלא עד לגובה של פני הנוזל 

"האפקט המכאנו־קאלורי". אם קיים מפל־טמפראטורה לאורך 
הצינור, זורם ההל׳ בכיוון א ל הכלי החם יותר — "האפקט 
התרמו־מכאני", ותהליך זה עלול לגרום להתהוות מזרקה 
בעלת גובה ניכר. — אחת מן התופעות המעניינות ביותר 
בהל׳ 11 היא ״גל־הקול השני״ ( 8011011 00011 ־ 5 ): נוסף על 
גל־הקול הרגיל, המורכב מחילופי דחיסות וקלישות של 
החומר, מתפשט בהל' 11 גל תרמי במהירות מרובה פי 10 
בערך מזו של גל־קול רגיל. 

את ההבדלים שבין תכונותיהם של מיני ההל׳ הנוזלי אין 
להסביר ע״י הנחת הבדל בהסדר המרחבי, מאחר שהמדידה 
התטגנית מוכיחה, שלהל׳ 1 ולהל׳ 11 אותו מבנה של הסריג 
ד,גבישי. תכונותיו של הל׳ 11 ניתנות להסברה, אם נראה בו 
״נוזל קוואנטי״. מסתבר ש" 330 עלול להתנהג כגאז אידיאלי, 
בהתאם לסטאטיסטיקה של בוזה־אינשטין. ושבגאז כזה עלול 
להתהוות עם הקירור עיבוי בצורה, שמחייבת יצירת שני 
סיני נוזלים בעלי התנהגות הידרודינאמית שונה! מיחסי- 
הגומלים שביו נוזלים אלה ומגילגוליהם ההדדיים ע״י קליטת 
חום מן החוץ נובעות תכונות העל־נזילות וגל־הקול השני 
בהל׳ 11 (ע״ע סטטיסטיקה! קונטים). לפי תיאוריה זו, אין 
תופעות אלו קיימות אלא באיזוטופ י־ 33 , ואילו האיזוטופ 
•־ 33 . שהוא בעל מספר לא־זוגי של חלקיקים, חייב להיות 
כפוף לסטאטיסטיקה של פרמי־דיראק ולא ליעשות על־נזיל. 
אישור לתיאוריה זו ניתן ע״י העובדה, שב*־ 33 לא נמצאה 
נקודת־למבדה אפילו בטמפראטורה של 14 ״ 0.23 ■ ומסתבר 





485 


הליום—הלינד 


486 


ש* 8£ נשאר נוזל רגיל עד לנקודת האפס המוחלט. לעומת 
זה אין התכונות הסאגנטיות של * 90 , וכן כמה תכונות 
אחרות שלו, מתיישבות עם הסטאטיטטיקה של פרמי־דיראק, 
ולפי שעה אין הסבר תיאורטי מניה את הדעת לתכונותיו 
של * 90 הנוזלי. 

■ 710 ) 5 ? , 0101 ( 111 ^ 3 . 0 . 1 - 11 ) 5011 ־ $00 ׳< 3 ז 0 .מ - ח 0 ]ת!ו 8 ,'ין 
114 / 0 ) 7117147 ^ 771 ) 7 50 ז ) 0 70 /׳> 4 מ x14 ,בח 0050 ? 1.1 ־ 1 .א' ; 1940 ,.א 
50 ) ! 041 ■ס 4 ה 0 ^ 0 * 7 :.א , 1011 ) €3 .\נ .מ ; 1942 ,.א . 
51071161?. 69), 1949; 1 14714/11 ) 0 א) . 11 , 1 ) 830 .׳\\-־ו 0 ץ 10 < ״ !., 
36), 1949; 1(. > 70110 ) 7 ) 771 ) 7 ' 1.044 / ס !)!!? 5 ? , 101550110 ) 100 ׳ ■(! 
(50. 6 ? . 4 . 1171411 ) .א 414 * 144 ,. 1 > 1 ; 1949 ,( 10 ,!? €14 א ?!!^, 
15), 1956; 14151 ,!/ 04 א . 80 ) . 11 14 * 1441 / 0 !• 07 )¥ ?!! £1 ״ ). 
1959; 13. ?. \^ 5 . 11 ) . 11 ,ת 0 ) 0021 ׳ 4 \$ . 8 .^ 1 - ,• 4 ( ,ח 0010 ו 1 ׳ . 
814/•. 51171(! 81111., 484), 1951; 8. 8. 010^10, 114 . 24417 ) .א 
1*6?!!(!, 1), 1952; £. 80 ) ו\ 1471 ו 7/11 ))וו 5 , 131511112 1 א 
4771(1■., 198, . 1958 ,( 6 .סא 
ז. ל. 


סן הטיטאנים, שיוצאי־חלציו זכו לפירטום מיוחד (ע״ע 
קירקי, פסיפאי). הל׳ תואר בדמות איש צעיר יפה־תואר. 
שתילת קרני־אור מקפת את ראשו. הוא עובר את השמים 
ממזרה (מארץ־ההודים) למערב על מרכבה, שאליה רתומים 
סוסים אבירים. בערב יורדת המרכבה אל האוקיינוס והסוסים 
רוחצים בים! הל׳ עצמו נח סעמל־היום בארמון של זהב. 
בסשד הלילה הוא עובד ממערב למזרח מתחת לאדמה או 
בסירה בצורת גביע גדול דדך האוקיינוס הסובב אח הארז. 
הל׳, הרואה הכל ושומע הכל. משמש כעד בשבועות. בדומה 
לאלים של גרמי השמים, לא היה אף להל' שום תפקיד 
בפולחן הדתי היווני. אך האי רודוס העלה את הל׳ לררגת 
אל ראשי. ואי זה נחשב לקניינו המיוחד. 

; 1896-1909 ,!)) 810 ^ 00 < 6 ס */ / 0 ! 01111 , 0011 ) 3 ? . 8 . 8 
. 1951 , 1 ,ו 11£107 ) 8 ח) 6 )! 64 )) £71 . 4 . 6 )!)€ , 115500 '.? .? . 4 < 


הליומטר (מיוד = שמיס). סכשיר אסטרונומי הליופוליס, ע״ע און. 

י למדידת רחקים זוויתיים קטנים בשמים,■ באמצעותו הליופולים, ע״ע נעלבה, 

נמדדים קטריהם של כוכבים ורחקיהם של כוכבים זה מזה, י * י • 1 



שאינם עולים על " 2 . 

ההל׳ הוא טלסקופ (ע״ע), שהאובייקטיוו שלו מחולק 
לאורך קטרו לשני חצאים! מחציתו האחת ניתנת להעתקה 
לאורך הקוטר באמצי -—. 

עות מיקרומטר. המר־ \ / 

מים של הצאי-העי- ; 1 ״ / 

גולים הם , 3 ן ו^ז. ו ׳־ ;גי ׳ ך 

מכוונים את ההל׳ / \ 

באופן שקוטר־ההזזד, 

, 4 ז, 4 ז יקביל לקו ,_א, _ ב , 

המחבר את שני הכו¬ 

כבים (או לקוטר הכו־ הליומנזר 

כב) א וב. התמונות 

א, וב,, הנוצרות ע״י מחצית האובייקטיוו האתת. נמצאות על 
קו אהד עם התמונות א, וב ־ . הנוצרות ע״י המחצה השניה. 
מפרידים ביו חצאי־האובייקסיוו עד שהתמונה א! מתלכדת 
עם ב" הווהק הזוויתי של שני הכוכבים 
(בראדיאנים) ניחן ע״י היחס של הרוחק 
לרוחק־המוקד של האובייקטיוו. 

ההל׳ הראשון נבנה על־ידי בוגר (־ 8011 
״״ן!) ב 1748 ! באובייקטיוו שלו היו מצו¬ 
רפות שתי עדשות נפרדות. ג׳ון דולונד 
(!!״ 00110 ) שיפר ב 1754 את המכשיר ע״י 
החלפת שתי העדשות בעדשה המחולקת 
לחצאים. המכשירים הללו שימשו תחילה 
למדידת קוטר־השמש. ומכאן שמם. בעזרת 
ההל׳ הצליח בסל (ע״ע, עמי 238 ) לקבוע 
לראשונה ב 1838 את הפאראלאבסה של 
כוכב־שבת. 

אע״פ שהמדידה בהל׳ מצטיינת בדיוקה, 
נדחה כיום השימוש בו כמעט לגמרי ע״י 
מדידה בשיטה פוטוגדאפית. ג , 
הלי 1 ם (; 11X10 ״), במיתולוגיה היוונית 
הקדומה — אל־השמש. הל', יותר 
משהוא אחד מן האלים, הוא משמש אותם 
ואת העולם כולו ע״י האור והחום, שהוא 
מעניק בטובו. מתחילה נחשב הל׳ כאחד 


הלינד (!!״ 440113 ), שמו של שיר־עלילה בלשון הסאכסו־ 
נית (,.גרמנית נמוכה") העתיקה, המתאר את חייו 
של ישו(הל׳ = !!״ 140113 בגרמנית רמה = הגואל) על־יסוד 
ה״הארמוניה של האתאנגליוניס" מאת טטיינום (המאה ה 2 ). 
מניחים, שההל׳ נתחבר סמוך ל 830 לפי פקודתו של המלך 
לודוביקום החסיד ע״י אחד מתלמידיו של רבנום מאודוס(ע״ע) 
כדי לחבב את הנצרות על שבט־הסאכטונים, שקיבל דת זו 
זמן קצר קודם לכן. השיר משקף את אורח־החיים של השבט: 
ישו מתואר כואש־שבט. השליחים הם גיבורים סרים 
למשמעתו, חצרו של הורדום היא כדוגמת חצרו של בסיד 
סאכטוני, והנוף הוא אותו שריה ידוע למשורר עלום־השם 
(שהיה, אפשר, נזיר במנזר־פרדן [״ 10 ) 01 ^] על נהר־אלר)! 
מרובים בשיר גם תיאורי קרבות וסעשי־גבורח, ופה ושם 
מופיעות בו השקפות דחיות אליליות. מסתבר, שהמחבר 
הכיר יפה את פירושי האוואנגליון, שהיו רווחים בזמנו. אך 
אינו מבליט למדנות.השיר כולל כ 60,000 שורות, שהן מחורזות 


הל ום על רכבו. טטצא של שליטא: בטרויה. הםוזיאון של כרליז 







487 


הלינד—הליפכפ, אדוארד פרדריי, לינדלי ווד 


488 




פחם משובח וברזל. טכסטיל, ניחוד עיבוד של צמר סרוק, 
ותעשיית מכונות לייצור טכסטיל הם מקורות הפרנסה של 
הל/ מבנייניה חשובים כנסיה בסגנון גותי (מן המאה ד, 15 
ואילך) ובית־העיריה בסגנון הרנסאנס. 

ב. בירת נובה סקוטיד, שבקאנאדה: נמלה היחיד של 
קאנאדה על החוף האטלאנטי, שאינו קופא בחורף, האוב־ 
לוסיה: כ 91,000 ( 1956 ), בהל׳ מספנות, בתי־אריזה לבשר, 
תעשיות רהיטים והלבשה: כן יש בד, אוניברסיטה וטכניון. 
הל׳ נוסדה ע״י מהגרים מאנגליה ב 1749 , שימשה לבריטים 
בסים צבאי לכיבושיהם בקאנאדד, ( 1763 ). הל׳ היא מושב 
הבישוף האנגליקני של נובה סקוטיד, ומושב של ארכיבישוף 
קאתולי. בד, מופיע הקדום בעיתוני המדינה (מ 1752 ואילך). 
בהל׳ קהילה יהודית בת 1,160 נפש ( 1956 ). 

3 . שמן של 7 ערים במדינות האטלאנטיות של אד,"ב. 
הליפכם, אדו ארד ?רוריק לעולי מד. הרוזן של - 
0 £ 1 ז £3 151 , 004 ש\ ץ 410 ח 1 ״ 1 1011 ־ £10401 
\ 1431113 — ( 1881 — 
1959 ), סדינאי בריטי. 
בנו של הרוזן 5715-1 
זסססס) האיייפאכם, מ¬ 
משפחת ווד. הל׳(אז: 
אדוארד ורד) חונד ב־ 
אוניברסיטה,של אובס־ 
פורד. היה חבר בבית־ 
הנבהיים מטעם המפ¬ 
לגה השמרנית ב 1910 ־ 
1925 פרט לשנות 
1917-1915 . שבהן שי¬ 
רת כקצין בצבא. ב־ 
1921 נתמנה סגן שר־ 
המושבות, ב 1922 — 
שד-ך׳,חינוךי, ב 1924 — שר־ד,חקלאות. ב 1926 הועלה לבית¬ 
ר,לורדים (בתואר: בארון ארוין) ונתמנה משנה־למלך בהו¬ 
דו — משרה, ששימש בה עד 1931 . בשנות ישיבתו בהודו 
הצליח להרגיע את הרוחות ולהכשיר את הקרקע לקראת 
התפתחותו של שלטון עצמי. ב 1932 חזר 
לכהן בקאבינט הבריטי, מתחילה כשר- 
החינוך ( 1932 — 1935 ), ואה״ב כשר־המל־ 

חמה ( 1935 ), כמנהיג (ז״א הנציג העיקרי 
של הממשלה וראש סיעת־הרוב) בבית¬ 
ר,לורדים ( 1935 — 1938 ) וכשר־חחו׳ו( 1938 — 

1940 ). בינתיים נפטר אביו, והל׳ ירש את 
תארו. בשנים שקדמו למלחסת־העולם 11 
היה הל' בעל השפעה כבירה במדיניות 
הבריטית. הוא נמנה עם חשובי החסידים 
של "קבוצת קליחץ" (על שם אחוזתו של 
לורד אסטור, שבה היו מזדמנים מצדדי 
המדיניות הפרדגרמנית), וחלק חשוב היה 
לו בהחלטותיה של הממשלה לפייס את 
היטלר על חשבונה של צ׳כוסלובאקיה. 

ואף במדיניות "הספר הלבן" בשאלת ארץ־ 

ישראל. בתחילת מלחמת־העולם 11 היה 
חבר הקאבינס המלחמתי המצומצם. כשהוכ¬ 
רח נוויל צ׳מברלין להתפטר מראשות ד,ממ־ 


א. 6 . ל. וזר, חרוז: של האליפאבם 


לפי עקרון ד,אליטרציה (ע״ע), ונשתמרו ממנו כמה כ״י, 
מהם במוזיאון הבריטי ובוואטיקאן. בדפוס נתפרסם לראשונה 
ב 1830/40 (ב 2 כרכים) על־ידי שמלר (• 30110101101 . 4 , .)) : 
המהדורות הטובות ביותר הן של זיורם ( 01-5 ׳י 810 .£: 4 כר¬ 
כים, 1878 ! הוצאה מחודשת: 1935 ), בהאגל ( 81413811,11 . 0 : 
1882 :* 1948 ) ושרדר (■ 51810401 1935 ). תרגומים לגר¬ 

מנית רמה מודרנית נעשו ע״י זימרוק ( 11 ססזם!) 8 1856 : 

מהדורה הדשה: 1921 ), גנצמר (■ 00020101 .£: בחרוזים, 
1948 ) ואהרים. — רוב החוקרים אינם תומכים עוד בדעה, 
שגם הספר הסאכסוני העתיק המכונה 0000515 ("בראשית") 
שייך למחברו של הל׳. 

, 3031 ) 1 ) 00 ; 1868 , 11 ) 611 * 1 () 16 * 50 1 ) 1 * 11 .// 7 ) 0 , 1 ^ 101150 ) 1 ^ .£ 

,זזו 1 ש 8 ..א .£ ; 1909 , 71% > 111 ¥0750 ■.!¥ 7 ) 11 1 ) 071 ] 5 ) 121% ) 1 ■ 067 
, £11€1 ס 11 זמ ; 1925 ,. 11 3 11711 11 ) 71711 ) ¥075 [ ]) ¥6115107131% 

■ 11 ) 01 5 ) 171 ) 7¥ )¥\ 305 ,. 11 7 ) 3 . 14 515 ) 71 ) 0 . 115 ) 01150 ) 1 ( 1 
; 1940 ,) 71 )< 4 ו 51 ו 7 > %1 015 , ¥1 7 ) 0 .מ 0 זמ 5 . 0 ; 1929 , 75 ) 1 
. 1951 ,./¥ 7 ) 3 . 11 71 ) 73 )¥[ ,) 001 ן 0 זס 
פ. נ. 

הלעלןה, אנדרי — 81110113 ( 0 ז 4 ס 4 — ( 1864 — 1938 ), 
כומר ומדינאי סלובאקי. הל' היה בן־אינר, שהוסמך 
ב 1889 לכמורה הקאתולית. התנגד להגמוניה המאדיארית 
בסלובאקיה ועסק בתעמולה לאומית בין בני־עמו. 1906 — 1910 
ישב בכלא הונגארי, לאחר שהוקמה המדינה הצ׳כוסלובאקית 
ב 1918 תמך מתחילה בשלטון החדש, אך ב 1921 פנה בחרי¬ 
פות נגד השלטונות הצ׳כיים, שסירבו להעניק לסלובאקיה 
אוטונומיה במידה, שנראתה לו רצויה. באביב 1938 , אחר 
סיפוחה של אוסטריה לגרמניה, בא בקשרים עם החוגים 
הנאציונאל־סוציאליססיים סן הגרמנים שבצ׳כוסלובאקיה, 
אך מת זמן קצר לאחר מנן (ב 16.8.1938 ). 

אחר מותו, בתקופת השפעתו של היטלר בסלובאקיה, קמו 
קבוצות של בעלי־זדוע, שכינו את עצמו "גדודי הל׳" 
( 43 ז 83 £41101001-3 ) ודגלו ברדיפת-ד,יהודים. 

. 1944 . 4 . , 81110 ־? .,/ ! 1934 ,.א . 4 , 51801 .א 

הליפכס (* £4311£3 ), 1 . עיר־תעשיד, באנגליה במחוז וסט 
רידינג, באשדות־המזרח של הרי־פנין. מספר תושביה 
כס 96,50 ( 1958 ). ד,ל' יושבת על נהר־קולדר, שמימיו סייעו 
לפיתוח תעשיה של סנסטיל־צמר במקום. בסביבה של מכרות 


הא?'פאכס, נרבה ס׳שוטיה; ח 5 ק מהתום־דזנכי? 





489 


הליפכס, ארואדז־ פדרריק לינדלי דוד— הליץ 


490 


שלד, ב 1940 , המליץ על הל׳ כעל יורשו. אבל בינתיים צומצמה 
השפעתו של הל׳ והמשרה נמסרה לצ׳רצ׳יל, שהתנגד כל השנים 
למדיניות־הפיום של צ׳מברלין והל׳. עם כניסתן של ארצות־ 
הברית למלחמה, מינה צ׳רצ׳יל את הל׳ כשגרידה של בריטניה 
באה״ב, והל׳ מילא תפקיד זה ב 1941 — 1946 והתמסר להידוק 
היחסים בין שתי המדינות. כאות־הוקדה על עבודתו זו הועלה 
ב 1944 לדרגת רוזן. כבעל השכלה רחבה (הל׳ נבחר בעודו 
צעיר לחבר בקולג׳ של "נשמות כל הקדושים , " באוניברסיטה 
של אוכספורד — ! 5001 11 לנ £״ ״ 110 ־ 1 ) וכפעיל בכנסיה 
האנגליקנית, נבחר הל׳ ב 1933 לפשרת־הכבוד של נשיא 
( 001101 ״ 0113 ) האוניברסיטה של אוכספורד. — ב 1957 יצאו 
לאור זכרונותיו של הל' בשם 5 ץ 3 ס ) 0 055 ״!״? (.,במלאת 
הימים"). 

,. 11 1,074 , 10 ) 101125 ־ 1 .£ ; 1941 , ■ 11 * 000 , 0110500 ( . 0 -\נ 

. 1958 , 17101/1 1.014 / ס ) 7/1 . 31 * 001 . 5 ; 1941 

ב. א. 

הליפכם, נ׳זךג׳ סויל, המארקיז של — , 115 זג 8 ־אתס־ס 

צ £3 ; ££31 }ס 111055 >! 143 — ( 1633 — 1695 ), מדינאי 
אנגלי. הל׳ היה בנו של סר ויליאם סאוויל, בעל־אחוזות 
במחוז־יורק. מ 1660 ואילד היה ציר בבית־הנבחרים האנגלי. 

ובמלחמה השניה של 
אנגליה נגד הולאנד 
( 1665 — 1667 ) שירת 
בצי. ב 1667 הועלה 
לבית־הלורדים. הל' 

תמך בנקיטת קו מתון 
במריבות בין הוויגים 
והטורים בסוף ימיה 
של שושלת הסטיו- 
ארטים. בסוף ימי ממ¬ 
שלתו של צ׳אדלז 11 
השתדל לתווך בין חד 
גי־החצר הקאתוליים 
ובין הפרוטסטאנטים 
הקיצונים, שביקשו 
למנוע את עלייתו של ג׳ימז (אחר־כך: ג׳ימז 11 , ע״ע), 
אחיו הקאתולי של המלך, על כסא־המלכות. כגמול 
על עמדתו העניק לו צ׳ארלז 11 את תואר המארקיז של 
הל׳, ואך מינה אותו בלורד שומר־החותם ( 1682 ). אך זמן 
קצר אחר עלייתו של ג׳ימז 11 לשלטון פוטר הל׳ ממשרתו 
( 1685 ), משום שהתנגד לכוונתו סל המלך לביטולם של 
הזסל, ) 5 ־ 1 (ז״א החוק משנת 1673 , שלפיו נאסר מתן משרות 
ממלכתיות לקאתולים ולכל מי שלא נפנה על הכנסיה האנגלי¬ 
קנית הרשמית [ה״פורשים"]) ושל חוק דיובוקססס 035 ( 1131 . 
ב 1688 , אחר פלישתו של וילם סאוראניה לאנגליה, היה הל׳ 
הרות החיה בממשלה הזמנית, שהוקמה באותה שנה, ובש־ 
ברח ג׳ימז מן הארץ, ב 1689 , צידד הל׳ בהמלכתו של וילם 
על אנגליה. משעלה זה האחרון על כסא־המלוכה נעשה הל׳ 
שוב הלורד שומר החותם, ונוסך על כך ראש השרים; אך 
מהמת מתינותו ומאמציו לגשר בין הוויגים והטורים נתקל 
שוב בקשיים ופוטר מפשרותיו. 

הל' פירסם שורה של חיבורים מדיניים, שבהם דגל ברעיון 
המשטר המעורב ובשיווי־משקל בין זכויות־האזרח וסמכויות 
הביצוע של הממשלה. כמו בפעילותו המדינית, כך אף 


בכתביו ניכרת גישה פראגמאטית ומתונה. ואע״פ שהל׳ לא 
ראה מראש את גידול השפעתו של בית־הנבחרים בעתיד, 
ואך לא אהד את המפלגות כמרכזי כוח פוליטי. יש לראות 
בו אחד ממניחי-היסוד של ההתפתחות המדינית הפנימית 
של אנגליה במאות האחרונות. מן החשובים שבכתביו: 
האוטוביוגראפיה שלו! 701100-10 3 0£ ! 011313010 7110 ("אפיו 
של פוסח על שתי הסעיפים״), 1684/85 . הקונטרס "מכתב 
אל פירש״ (! 1110 ־ 0155 3 10 ! 70110 ), שבו הזהיר את ה״פור־ 
שים" שלא להשלים עם המדיניות של חצר־המלך בעניין 
05 ק 000 035 ( 1131 , וזז 01130105 את 1£1 0£ ! 011303010 7110 
(״אפיו של המלך צ׳ארלז 11 ״), שיצא רק ב 1750 . 

) 141 ^ 0,7 ^ , 116 ( 11 > 5 ) 07$ ) 0 /ס */) 11 ). 1 0714 ){ 1.1 , 14, 0. £0x01x117 
: 5/1071 4 :■!) 1 * 0} 11., 1898; 1()., 34 0/107(1(1(7 0/ 111( 7717x7 

. 1946 .. 11 {ס *})> 1 ן> 1 107 ; 171 1/10 {ס ){ 1.1 
א. מ. י. 

הליפכם, צ׳רלז מונטגיו, הרוזן של - -״ 140 01130105 

צ 1£311£3 0£ £301 , 138110 — ( 1661 — 1715 ), מדינאי 
ומשורר אנגלי. הל׳, שחונך באוניברסיטה של קימבריג׳. 
הפנה אליו ע״י שיריו את תשומת־לבם של חוגים רבי־השפעה 
וקיבל ב 1689 מושב בפארלאמנט האנגלי. הצטרך לחסידיו 
של המלך וילים 111 (ע״ע) וב 1692 נתמנה כפקיד גבוה 
במשרד־האוצר ואח״ב (ב 1697 ) כמנהלו של משרד זה. ב 1714 
כיהן הל' כחבר במועצת־העוצרים (ז 0 ״ 11080 0 £ 011 ״ 11 ס 0 ). 
שמשלה באנגליה בהעדרו של המלך. ב 1694 יסד עם הסוחר 
ויליאם פאטרסון ( 1658 — 1710 ) את ה״באנק של אנגליה" 
( 100813011 0£ 1131111 ). 
בעיקר כדי לספק ל¬ 
פלך את הכספיסשהיו 
דרושים לו להמשכת 
מלחמתו נגד צרפת, 
וב 1696/7 הציע והוציא 
לפועל את טביעתם 
של מטבעות חדשים, 
שהיה להם ערך קבוע 
ומתמיד. בשתי פעו¬ 
לות אלו הניח יסוד 
בריא לכלכלה הכס¬ 
פית של ארצו ולפי¬ 
כך נמנה הל׳ על מבחר 
שרי־האוצר של ברי־ 
טניר,.ב 1700 הוענק לו 
תואר ד,בארון של הל׳. 
בתקופת מלכותה של המלכה אן (ע״ע) לא היתד, לו התמנות 
קבועה. אבל ב 1714 מינה אותו ג׳ורג׳ 1 (ע״ע) שנית כשר־ 
האוצר. ואך העלה אותו לדרגת רוזן ( 1 ! £3 ). — ב 1704 
פירסם הל׳ את חיבוריו השונים ( 101115 ( 1 £1500113000115 ^) . 
ספיואל ג׳ונסון (ע״ע) כתב עליו ב״חיי המשוררים" שלו 
( 1779 , 0015 ? 1110 £״ 5 ־■££ 7110 ! מהדורה חדשה : 1905 ). 

א. מ. י. 

הליץ (ברוס׳ ובאוקו׳ דמהב"), בפולג׳ £131102 ; בפי 
היהודים: הליץ׳), עיירה במחוז(אובלאסט) סטניס־ 

לאב שברפובליקה האוקראינית הסובייטית, בקירבת גשר 
חשוב על נהר־דניסטר. ב 1939 היו בה כ 4.400 נפש — רובם 



נ׳זרג בא־.•יל׳ הניאריזיז ״ 1 ? -א 5 יםא:ש 



;־׳אר?ז סונטניו, הרוו: של האליסאנם 



491 


דזלי׳ין—הליהיפטזר 


492 


אוקראינים, מיעוטם פולנים, וכן כאלו• יהודים רבניים וכמאה 
קראים. הל' משמשת שוק לסביבה חקלאית. 

במאות ה 11 —ה 12 היתד, הלי בירתה של אחת מן הנסיכויות 
החשובות בתחומי הממלכה הרוסית הקיובית. גם לאחר 
שמושב הנסיכים הועבר סהל׳ לבירות אחרות הוסיפה הנסיכות 
להיקרא בשם הליצ׳ינה (או גליצ׳ינה, מבאן השם הלאטיני 
המאוחר גאליציה, שניתן ע״י האוסטרים לשטחה של הנסי¬ 
כות לשעבד בצירוף שטחים נוספים). אח״בהיתר,נסיבות־הל' 
הלק מן הנסיבות המאוחדת של הל־־ווליניה. בתקופת פריחתה 
במאות ה 11 — ה 13 חיתה הל׳ מרכז חשוב למסחר ומלאכה 
(צורפות, הדושת של ברזל, עץ וזכוכית). שרידים מתקופה 
זו נחשפו בחפירות ארכאולוגיות, שנערכו במקום ב 1939/41 . 
ב 1291 נחרבה הל׳ ע״י הטאטאדים, והישוב החדש של הל׳ 
הוקם במרחק של 6 ק״מ סן הישן. ב 1345 נפלו הל׳ וכל החבל 
בידי פולניה. ב 1772 סופח החבל לאוסטריה, ובין שתי 
מלחמות־העולם חיה בתחומי־פולניה. ב 1939 צורף לרפוב¬ 
ליקה האוקראינית. — בסוף אוגוסט 1914 נחלו כאן האוסטרים 
תבוסה גדולה מיד הדוסים. 

א. י. כר. 

יהודים. הידיעות הראשונות על יהודים בהל׳ הן ס 1488 . 
לאחר שהיהודים סבלו נזקים חמורים מן המלחמות נפטרו, 
ב 1506 , זמנית מתשלום מיסים. במאה ד, 16 התיישבו בהל׳ 
קראים, שבאו לכאן מלבוב, אך מוצאם היה מקרים ולשונם 
היתה טאטארית. ב 1578 זיכה סטפאן בתורי את הקראים 
בפריווילגיה מיוחדת, שהעניקה להם וכויות "כמו ליהודים 
אחרים״. ב 1627 היו בהל־ 24 בתים של קראים ורק בתים 
אחדים של רבניים. אך מסוף המאה ד, 18 ואילך גדלה הקהילה 
הרבנית בהל׳ במידה ניכרת, ואילו הקהילה הקראית — במידה 
מצומצמת בלבד. ב 1765 כבר ישבו בהל׳ 258 יהודים רבניים 
לעומת 99 קראים. בתקופת השלטון האוסטרי ניתנה לקראים 
אוטונומיה. ב 1900 היה מספרם של הרבניים 1,450 ושל 
הקראים — 160 ! ב 1921 היו בהל׳ ב 00 ז 14 יהודים ו 160 
קראים. אלה האחרונים ישבו ברחוב נפרד, ובו היה בית- 
כנסת קראי מיוחד, שהוקם בסוף חמאה ח 16 . 

לאחר שנתרופף הקשר בין עדת-הקראים בהל■ וביו מרכזם 
במזרח הגיעה עדה ז(, במחצה הראשונה של המאה ה 17 , 
למצב של דלדול רוחני, באופן שלא נמצא בה אחד, שיכול 
היה לשמש בתפקיד של "חכם" (או "חזן"). המצב נשתנה 
כשהגיע לביקור בחל׳ (ב 1640 בקירוב) השליח הקראי 
מירושלים דויד חזן. בעקבותיו באו להשתקע בהל׳ (כנראה, 
ב 1670 לערך) הקראים האחים יוסף וישועה. יוסף (שנקרא 
"הפשביר") כיהן כ״חכם" העדה וחיבר פיוטים, שנכנסו 
לסידור־הונפילות של הקראים. צאצאיו שימשו כחכמים- 
חזנים של קראי־הל׳ עד תהילת המאה ה 19 . במשך המאה 
ח 19 כיהנו בתפקיד זה בני משפחת לאונוביך. אבי־חמשפחה 
(אברהם ל׳) נתקרב לסופרי ההשכלה והחליף איגרות עם 
רנ״ק, שי״ר, שד״ל, יש״ר, אברהם גייגר ואחרים, שגילו עניין 
בקראות. בסוף הסאה ה 19 ובמאה ח 20 גברה ההתבוללות 
הסולנית בין קראי־הל', ורק יחידים מהם נתקרבו ליהודים 
הרבניים. 

ם. בלבן, לקורות הקראים בפולין, התקופה, ס״ז ( 1924 ), 
307-293 , ר. פאר,ן. לקורות הקראים בגליציה, שדה הקברות 
לקראי הלי 7 , נתבי ראובן פאר,ן. ה״א (ספר הקראים), 64-26 . 

ש. כ. 


הליקזן (״'״*,גפי <>), רכם־הרים ביוון, בין אגם קופאים 
ומפרץ קורינתום, קצתו בפוקים וקצתו בבויוטיה. 

הפסגה, שהיתר, ידועה בתקופה העתיקה כפסגת הל', קרויה 
היום זאג(ךה ( 1.527 מ׳). שיאו של הרכס הוא בפסגת פאלי־ 
אובוני, המתנשאת עד 1,749 ס/ לרגלי ההל׳ עמד הכפר 
אסקרה — מקום הולדתו של הסיודוס (ע״ע). ההל׳ היה קודש 
לאפולון ולמוסות, שנקראו משום כך הבתולות ההליקוניות. 
בהל׳ נמצאו שני מעיינות־המוסות: אגאניפי והיפוקרני. סמוך 
למעייו היפוקרני היתד, חורשה של המוסות ובה עמדו פסלים. 
יצירות־אמנות מפורסמות, שנלקחו ע״י קונסטאנטינוס הגדול 
לקושטה לאחר שבוטל פולחן־ד,סוסות בפקודתו. 
הל י ק 31 טר ( 7 סזק 0 ס 11 של׳ מיוו' |,.< 7 —לוליין, — 

כנף), כלי־טים כבד מן האויר, שכל הכוח הדרוש 
להתרוסמותו ולהתקדמותו בא לו ממערכת של כנפיים 
מסתובבות (רוטור) ושהוא מסוגל משום בך להמריא ולנחות 
אנכית ללא מסלול מיוחד. בהל׳ — כבאוטוגיד( — נוצר 
זרם־חאויר היחסי שמעל לכנפיים. הדרוש ליצירת העילוי 
(ע״ע אוירומכניקה, הידרודינמיקה. עם׳ 87 ), לא ע״י תנועת 
המטוס כולו בכיוון ההתקדמות, אלא ע״י סיבובן של הכנפיים 
על ציר מרכזי, אלא שבניגוד לאוטוגירו (המונע בכיוון 
אפקי באמצעות מנוע ומדחף־מטוסים רגיל), שבו יוצר הרו¬ 
טור רק את כוח־העילוי, משמש הרוטור בהל׳ ליצירת כל 
כוחות הטיסה, הן במישור אנכי והן במיש־ר אפקי. 

קטרו של הרוטור הראשי בהל׳ — 7 — 25 מי, ארכו של 
הל׳ דו־רוטורי גדול מגיע עד כדי 20 מ׳, משקלם של ההל" 
הקיימים נע בין כמה סאות ק״ג וביו 15 טץ. 

הרוטור מורכב מ 2 — 5 להבים. בל להב הוא כנף צרח 
וארוכה בעלת פרופיל אוידודינאמי דומה לזה של כנף־מטום 
רגילה. הלהבים מחוברים אל ציי־סיבוב מרכזי. אנכי או 
כמעט־אנכי, ע״י פרקים, שמאפשרים את שינוי זווית־ההתקפה 
של כל להב — כלומר, את זווית־הפסיעה (או זווית־ד,התקד¬ 
מות) של הרוטור כולו, ובגבולות מסויימים — גם את תנועת־ 
הלהבים כלפי מעלה ומטח. הציד המרכזי מסתובב במהירות 
בינונית ( 100 — 300 סיבובים בדקה), שהיא מותנית בראדיום־ 
הרוטור ובהספק־המנוע ונשארת קבועה בקירוב בשעת טי¬ 
סה. תנועח־הסיבוב של הרוטור באויר יוצרת על־פני להביו 
נוה־התנגדות במישוד-ך,סיבוב וכוח־עילוי בכיוון ניצב למי¬ 
שור זה. כשלכל לחבי־הרוטור זווית־חתקפח אחת, יוצר 
הרוטור בשעת סיבובו כוח מרים (עילוי) בלבד, וע״י שינוי 
גדלו של כוח זה מחמת שינוי זווית־ההתקפה של כל 
הלהבים בשווה, יבול ההל׳ להתרומם (כשהעילוי גדול 
ממשקל ההל׳), לרחף במקום(כשהעילוי שווה למשקל ההל׳) 
או לצנוח (כשהעילוי קטן מן המשקל). 

לשם טיסה בכיוון אפקי יש ליצור מרכיב של העילוי 
בכיוון הטיסה. דבר זה נעשה ע״י שינוי מחזורי של זווית- 
ההתקפה של הלהבים. באופן שבחצי-העיגול האחורי מוגדלת 
זוויודההתקפה ונוצר עילוי גדול יותר, שמטה את מישור- 
הסיבוב של הרוטור קדימה בכמה מעלות. מבאן. שע״י הטיה 
מתאמת של מישור־הרוטור יכול ההל' לטוס גם לאהוד 
ולצדדים, ללא הפניית הגוף. בשעת טיסה אפקית גדלה המהי¬ 
רות של תנועת־חאויר מעל ללהבי־הרוטוד באותה מחצית־ 
העיגול, שבה נעים הלהבים בכיוון קדימה. וכתוצאה מזה גדל 
העילוי במחצית זו. במחצית הנגדית פוחתת מחירות הזרימה 
היחסית, והעילוי פוחת (ציור 1 ), נטיית ההל׳ לצד אחד 


493 


הליקופטר 


494 



ציור 1 - הפר׳עי העילוי ב 5 הבים ב׳פעח מיסה אפיוית 


נמנעת באמצעים מכאניים שונים, למשל: ע״י שינוי מחזורי להביו מוקטנת עד לערך שלילי קטן (אוטורוטאציה). ההל , 
נוסף של זווית־ההתקפה, או ע״י מתן אפשרות ללהבים לנוע פועל אז כאוטוגירו ויכול לנחות בבטחה בלא עזרת המנוע 

בתנועה חפשית (בגבולות מסויימים) כלפי מעלה ומטה. ובלא הגדלה יתרה של שיעור־הצניחה. 

מנועים והנעה. צורת ההנעה המקובלת ביותר בהל׳ סיבוב הרוטור ע״י המנוע המורכב בגוף־ההל׳ יוצר 
היא הפעלת הרוטור ע״י מנוע־מסוסים רגיל (עפ״ר מנוע מומנט־סיבוב נגדי, השואף להניע את גוף־ההל׳ סביב ציר־ 

כוכבי), מורכב בתוך הגוף, ובאמצעות תמסורת, סרנים הגובה בגיוון מנוגד לסיבוב הרוטור. רוטור קטן בזנב ההל , . 

ומצמר. המצמד מאפשר את ניתוקו של הרוטור מן המנוע המסתובב במישור אנכי, פועל נגד מומנט-סיבוב זה ומיישר 

בשעת קילקול במנוע; במקרה זה מוסיף הרוטור להסתובב את ההל׳. — מלבד מנועי־בוכנה משמשים להנעת ההל , נם 
בכיוונו הרגיל ע״י זרם־האויר היחסי העולה ועובר את מנועי טורבו־סילוו; ויש הל", שהם מופעלים ע״י מנועי־ 

הרוטור בשעת צניחת ההל , , בתנאי שזווית־ההתקפה של סילון קטנים בקצות להבי הרוטור. 



הליקופטר תד־רוטורי הליקופטר די־רוטורי 


ציור 2 . הכוחוה במישור הצפקי 






495 


הליר,ו 8 טר -— הליקונסוס 


496 





י. 5 יח זזי־ישיי־ : רני■׳ י,ני*ר ***"ז 

ללליי ] ולכזה }!'• ' 1 

ציור 3 . הבוחלת 

צורות־ההל׳ הרווחות ביותר ד,ן: רוטור ראשי אחד! שני 
רוטורים זה מאחורי זה, כשהמרחק בין ציריהם גדול מקוטר־ 
רוטור אחד! שני רוטורים זה בצד זה, שציריהם סמוכים זה 
לזה ולהביהם נעים בתיאום וללא פגיעה. בשני המקרים 
האחרונים מסתובבים שני הרוטורים בכיוונים מנוגדים, ולפיכך 
אין כאן מומנט־סיבוב נגדי, שפועל על גוף ההל׳, ואין 
צורך ברוטור מיישר בזנב (ציור 2 , שמאל). 

היגוי. שלושה הם אמצעי־ההיגוי העיקריים בהל׳ החד- 
רוטורי (ציור 3 ): ( 1 ) שינוי־פסיעה מחזורי באמצעות מטה־ 
הניהוג, המטה את מישור־הסיבוב של הרוטור וגורם לשינוי 
כיוון־הטיסה: ( 2 ) שינוי־פסיעה כללי באמצעות ידית נפרדת— 
מגדיל או מקטין את העילוי וגורם לנסיקה או לצניחה! 
( 3 ) שינוי פסיעת רוטור־הזנב הקטן באמצעות דוושות- 
רגליים — מפנה את ההל׳ ומניעו סביב ציר־הגובה. בהל' 
דו־דוטורי מושגות תנועות־ההיגוי ע״י הבדלי העילוי של 
הרוטורים וכן ע״י הטייתם. 

שימושי ההל׳. הל" משמשים בעיקר: לקשירת קשר 
למקומות. שהגישה אליהם קשה (בג׳ונגל, בהדים, בים וכר): 
לתנועת־נוסעים בין מרכזיהן של ערים גדולות — דבר. 
שמקצר הרבה את זמן־הנסיעה לעומת הטיסה במטוס רגיל, 
המצרבת נסיעה אל שדה־התעופה המרוחק מן העיר וחזרה 
העירה: לפעולות חיפוש, חילוץ והצלה! לשמירה על קווי־ 
חשמל וצינורות־נפט. ועוד (ציור 4 ). 

היסטוריה. תכניות לאוירון רוטורי בבר הוצעו ע״י 
לאונררו דה וינצ׳י (ע״ע). ההל' הראשון, שטס בפועל, נבנה 
ע״י האחים ברגר. (]:>נת}:״ 8 ) בצרפת בל 190 . ב 1909 התחיל 
בנסיונותיו ברוסיה החשוב ביו מפתחי ההל', איגוד סיקורסקי 



דיור 4 . ווזיפופסר (טיפוס 550 5 [בייוורסקי)! בתעום- 


די* 1 

ן 

יינות־ 



: מימה 


נכזישור האנבי 

(נר ב 1889 ), שהיגר אח״כ לאה״ב. בין 1925 ל 1936 פותח 
בעיקר האוטוגיר( ע״י ממציאו חואן דה לה סיירווה (ח 3 !!ן 
3 דז 010 13 ס(!: 1896 — 1936 ), שתרם הרבה לקידום המטוסים 
בעלי הכנפיים המסתובבות. ההל׳ השימושי הראשון, שהיה 
דז־רוסורי, תוכנן ונבנה ע״י ק. י. פוקד, (;)פ 1 ס 0 ? .[ ,.א) 
בגרמניה, וטס לראשונה — בהצלחה בולטת — בל 193 . 
סיקורסקי שיבלל באה״ב את ההל׳ החד־רוטורי. המקובל 
ביותר בזמננו! אחר הצלחותיו הראשונות בהל' זה ב 1938 
פיתח תעשיית הל" גדולה באה״ב. יעילות ההל׳ הוכחה 
לראשונה בקנה־סידה גדול במלחמת־קוריאה. — בישראל 
משמשים הל" בעיקר לחיפוש ולהצלה. 

כנגד יתרונו הגדול של החל׳ — יכלתו להמריא ולנחות 
אנכית. ללא מסלול — יש לו חסרון: מהירות טיסתו האפקית 
קטנה מזו של מטוסים קבועי־כנפיים. מהירותם המאכסי־ 
פאלית של ההל" הנמצאים היום בשימוש צבאי ואזרחי מגעת 
עד כדי 180 — 250 ק״מ לשעה! מהירות־השיוט היא, בדרך 
בלל, בגבולות 100 — 170 ק״ס לשעה, גם הטווח וסייג־הגובה 
של ההל׳ עדיין הם קטנים יחסית! 3,000 — 4.000 מ׳ נחשבים 
כסייג־גובה ממוצע של הל׳-שירות גדול. לפיכך נתרבו 
בשנים האחרונות הנסיונות במטוסים מורכבים, שהם מצו¬ 
יירים הן בר(טורים להמראה ולנחיתה אנכית והן בכנפיים 
קבועות ובמנועים (מנועי־בוכנה עם מדחף. אך בעיקר מנועי 
טורבו־מדחף) לשם הגברת מהירותה של הטיסה האפקית. 
-׳ 4 מ>צ 3 ש 0 ; 1944 , 1$ ז 11 ח €0 $• 01 11,1 . 8 . 0 

— 81155011 . 0 ; 1952 ,,// ) 1 ( 1 / 0 , 5 ז 6 ׳( 4 ג . 0 . 0 

; 1951 ,. 11 מ>ן ■ 11010 <) 0 ?■ 0131 ז{{ 3$ /מ^מלגמסס .? 

. 953 ] , £ 11 ! 1 ) 0 . 1 -) / 0 !()׳ 5112-1 34 , 1 )ז ¥3 \ע 3 א . 11 ״ 1 

ב. קד. 

ר,ליקןנ 10 ם ( 06$ ססץ?>סא 1 ג 4 .׳) בתקופה העתיקה, עיר יוונית 
בכריה שבדרום־מערבה של אסיד, הקטנה (כיום 
מדרום). הל' נוסדה בין שתי גבעות על חוף־הים על־יד 
מפרץ מוגן ע״י שני חציי־איים. רוב מתיישביה הראשונים 
היו דודים (ע״ע) מטרויזן ומארגוס (ע״ע), אך נמצאו 
ביניהם גם כרים בני־המקום. באמצע המאה ד, 6 לפסה״נ 
נכללה הל׳ בממלכת לודיה (ע״ע), שמ 525 ואילך נמצאה 
תחת מרותה של פרם. השלטון בהל׳ היה בידי טירנים, שהיו 
כפופים לפרס. ב 480 משלה בהל׳ המלכה ארטמיסיד, 1 . 
שנלחמה על צידד, של 3 רס בקרב סלמיס (ע״ע יון, היסטו¬ 
ריה). אחר גירוש ד,טירנים ( 460 — 455 ) הצטרפה הל׳ לברית 
האטית־דלית (ע״ע יון, היסטוריה). במאה ה 4 שלטה בהל׳ 
שושלת טירנים ממוצא כרי. אחד מהם, מאוסולוס 11 , פיאר 




497 


הליקרנפו*— הלכה 


498 



הרב בין יוונים ואםאזונ.־ת. תבליט מ; האפריו נמאופוליאון של חאליקארנאםום. -מוזיאון הבריטי, לונדון 


וביצד את העיד, בנה בה נמלים למסחר ולצי־המלחמה, 
וכן הגדיל את מספד אזדחיה של הל׳ ע״י מיזוגה עב ששה 
ישובים שכנים. אשתו, ארטמיסיה 11 , התחילה אחר מותו 
בהקמת מצבה לזכרו הנקראת על שמו (מאוסוליאון). ב 333 
נפגעה הל׳ קשות במצוד, ששם עליה אלכסנדר מוקדון. 
בסוף המאה ה 3 נכללה בתחום השלטון התלמיי. מ 192 
נחשבה, כנראה, עיר חפשית ובעלת־בדית של דומי; ב 129 
לפסה״ג נכללה בפרובינציה הדוסית של אסיה. ב 1402 נכבשה 
הל׳ ע״י האבירים של מסדר יוחנן הקדוש (ע״ע), ותחת 
שלטונם נבנתה משרידי המאוטוליאון מצודת פטרום הקדוש. 



חפיא:םוליאו; כהאליקארגאסוס. שיחזור 


המאוסוליאון, שבהקמתו השתתפו טובי הארדיכלים 
והפסלים היווניים של הזמן, נמנה עם פלאי־הבניה של 
העולם העתיק. היה זה מבנה גבוה ונרחב, ששימש בסיס 
לשודת־עמודים קטורה ( 11101 ׳ 611515 ו 1 ); עליהם נישאה פירא־ 
מידה בעלת מדרגות, שעל ראשה עמדה מרכבה רתומה 
לארבעה סוסים. פסלו הענקי של מאוסולוס ופסלה של אשתו 
ארטמיסיה נמצאים כיום במוזיאון הבריטי (ע״ע בדיאכסיס). 

יהודי הל׳ נזכרים לראשונה במאה ה 2 לפסה״נ (השפ־ א' 
ט״ו, ס״ז—כ״ד). יוסף בן מתתיהו(קדמוניות, י״ה י׳, כ״ג) 
מספר על החלטת העיד להעניק לתושביה היהודיים חידות 
דתית בתקופה התמית הקדומה. הרודוטוס (ע״ע) וההיסטר 
דיון והוקר־העתיקות דיוניסיוס (ע״ע) היו ילידי הל׳. וע״ע 
כריח. 

י 1¥ , 01 / 0111 * 1 10 ( 1 מ / 101 ־ 01500001 1 / 1 < 11 ! 01 / 01 ׳!?' .' 1 . 0 

1111011111 ^ 1 ( 811111 י 1 >פל> 11 .׳־ג . 8 ; 1865 , 45 , 41 , 35 . 11 :> 
. 1897 ,.ן 1 ן>ל 102 , 10 ( 00 , €01111 \ 00 י<€ ( 0 €010108110 

ש. אפ. 

הלכה• 1 . השם. בשם הל׳ נוהגים לקרוא כיום את החלק 
הנורמאטיווי של תודת־ישראל, וביחוד של התורה 
שבעל־פה, בניגוד ל״אגרה" (ע״ע). השם "הלבה" מקורו 
בארמית (ביהוד בתרגומים האדץ־ישראליים, אבל גם בתר¬ 
גום אונקלום לשמות בא, ט, ״כמשפט הבנות״ — .,כהלכת 
כנת ישראל״; בכתובה — "כהלכת גוברין יהודאין"), משורש 
"הלך", ומשמעותו הראשונית; "דדד", "צעד", ומכאן המעבר 
ל״משפס" במובן "מנהג" ו״חוק", בדומה למושגים הערביים 
״נ״,** ו שגם משמעותם הראשונית היא "דדך" (אטי¬ 
מולוגיה אחרת אצל ליברמן בספרו *;׳"־ן מ 1 מז 5 זת £11£ > 1 
6 ו 1 בומ 1 ג< 1 , עם׳ 83 ). משמעות זו של "משפט" נודעה להל׳ 
בלשון־ההכמים בתקופה קדומה, ובמשמעות וו ציין המונה 
מסורת נורמאסיווית מקובלת. שתקפה נבע ממקור עליון 
("למשה מסיני" או "למשה בחורב") או מתוך הסכם או מנהג 
("הלכות מדינה"). כבר בתקופת התנאים והאמוראים נת¬ 
רחבה משמעות זו לפעמים אף על המושג "תודה" בכלל 




[ 








499 


הל:ה 


500 


(עי׳ סנהדרין, צ', ב׳—צ״א, ב׳). בהל׳ ציינו גם את 
תוצאות ה״שקלא וטריא" (=המו״מ ההלני), את ההכרעה 
והפסק (הל׳ בפלוני — בארמית "הלכתא" — ובפירוש בעל 
הערוך: דבר, שהולך ובא מקודם ועד סוף, או שישראל 
מתהלכין בו, כאשר תאמר בלשון ישמעאל: אל סירה). 
אבל בהל' נהגו לציין עניינים משפטיים לא דק לפי 
תכנם אלא גם לפי צורתם, וכך נתייחד השם הל׳ לאותן 
מסורות, שהן מנוסחות בצורה "מופשטת". כלומר, ללא 
סמיכות לכתוב שבתורה, בניגוד ל״מדרש". בך מוצאים לשון 
"הלכות" לא בלבד בריבוי של "הל׳" אלא גם במובן של קבצי 
הלנות, ואפילו קבצים של עניינים בלתי־נורמאסיוויים מבחי¬ 
נת התורה נקראו בשם זה (כגון: סנהדרין. ס״ח, א׳ — הלנות 
נטיעת קישואים! ספרי, דברים, כ״ג, ב׳, פ' דמ״ז — הלנות 
רופאים! סנהדרין, ס״ז, ב׳ — הלכות יצירה). שתי המש¬ 
מעויות — של פסק ושל צורה — נשארו גם בתקופת 
האמוראים והן מצויות בתלמוד ובמדרשי-הלכה. בתקופה 
שלאחר התלמוד משמשת מלת "הל"׳ במובן "דין" או "פסק" 
והריבוי "הלנות" מסמן עפ״ר אוסף של דינים השייכים לנו¬ 
שא אתד, כגון: הלנות שבת, הלנות פורים, ונד', וגם ספרים 
שלמים של אספי־דינים נקראו בשם זה ("הלנות קטנות", 
"הלנות פסוקות", "הלנות גדולות"), אבל מצויה גם "הל׳" 
בניגוד ל״אגדה״ (בבלי ב״ב, ח׳, א׳ — "בעלי הלנה. נעלי 
הגדה"), וכך נתקבל המושג בטרמינולוגיה המדעית של ימינו. 

II . המוצא. לפי אמונתם של תנמי־התלמוד, מוצאה 
של התורה שבעל־פה, כאותו של התורה שבנתב, הוא 
מ״סיני", ואין הכוונה רק למספר מוגבל של מסורות ופירו¬ 
שים, שנמסרו, לפי האמונה או לפי ההיסטוריה, למשה מסיני 
ממש, אלא גם לאותן הלכות, שנלמדו, נדרשו ונתחדשו ע״י 
חכמים מתוך דיוניהם בכתובים ובפירושים שנתנו להם. 
המושג "מסיני" הוא מושג דינאמי וכולל כל "מה שתלמיד 
ותיק עתיד להורות לפני רבו" (ירושלמי, פאה, פ״ב, ה״ו! 
ועי׳ גם בבלי, מגילה, י״ט, ב׳). לפי השקפה מקובלת על חלק 
מן החוקרים בזמן התדש, מקורן של נמה הלנות הוא קדום — 
ואפשר, קדום מאד —. בעוד שההל׳ בכללה היא פרי של 
התפתחות טבעית ארוכה, בדומה למערנות־הוקים אחרות. 
אעפ׳־נ מודה גם השקפה זו באפיה המיוחד של ההל׳, הנובע 
גם מסה שנתפסה כתורה שבעל־פה וגם מהקן• תכנה. 

III . התוכן. ההל׳ מקפת את כל שטתי־התיים, הן של 
היחיד והן של הרבים. היא עוסקת ביחסים שביו אדם למקום, 
בין אדם לחברו, בין היחיד והציבור, בין ציבור לציבור, בין 
ישראל לעמים ואפילו בין העמים לביו עצמם. ההל׳ התפתתה 
מתוך תפיסה אחידה של התורה כספר־מצוות. 

במסגרת ההל׳ אין הבדל עקרוני בין פולחן, דת, מוסר 
ומשפט (! 4 > 011 !י, 5 ״ 10 י, £38 ,! 1 מ). אמנם ההל׳ מכרת בהבדלים 
יחסיים בין המצוות, בגון בין קלות לתמורות, ובהפרשים בין 
הענשים, ולא טשטשה כליל את האבחנות בין מצוות שבין 
אדם למקום ובין אותן שבין אדם לחברו, בין איסור והתר 
(המצוות, העוסקות בענייני כשרות, פולחן, אישות וכד׳) 
לבין דיני־ממונות. אך הבדלים אלה אינם עקרוניים. לפיכך 
אין ההל׳ מכרת בדרך בלל ברשויות מחוקקות ומבצעות 
נבדלות, דוגמת מה שאנו מוצאים במקרא (נהנים—זקנים, 
שופטים—נביאים). מבחינה עקרונית מסורים כל העניינים 
הללו לחכמים (כל' יודעי ה״חכסה" וה״תורה"), ואיו באן 
מקרה, שבלשון־החנמים לא נשתיירו המונחים המקראיים 


"חוקים" ו״משפטים" (ואפילו לא "תורה" במובן המקראי 
המצומצם) אלא המונח "מצוה" בלבד. המבטא את אפיה 
האמיתי של כל מערכת הנורמות כחובות, שהן מוטלות על 
האדם מלמעלה ושעליו לקיימן ללא תנאי. אמנם לפעמים 
נתגלו גם סימנים של רשויות נבדלות — בימי בית שני 
נמצאו בתי־דינים של בחנים לחוד (מש׳ כתובות, א׳, ה׳), 
דייני גזרות [גזלות] (שם, י״ג, א׳), וגם בתקופה שלאתר מנן 
לא תמיד היו הרשויות מאוחדות — אבל אין באן חלוקה 
קבועה ומתמדת! ואף תקפן של הרשויות הנבדלות בא לחן 
עפ״ר מכוח ההל׳. 

׳\ 1 . הדוגמא טי קה של ההלכה. — מקורות 
התוקף. בדומה למערכות משפטיות אחרות, מורכבת ובנויה 
אף ההל׳ מיסודות שונים, שלא כולם שווים — מחמת מקורו¬ 
תיהם השונים — בערכם! מהם נחשבים "דאורייתא" (של 
תורה, דבר תורה) ומהם "דרבנן" (של חכמים). 

אפשר להבחין בחמשה מקורות: 

1 . תורה שבכתב. לפי התפיסה הלגיטימית של יהדות 
ההל׳, אין הכוונה בתורה שבנתב לאוסף של פרשיות מש¬ 
פטיות, פולחניות, מוסריות ונד', שיונקות ממקורות נבדלים, 
אלא לתורה אחידה במהותה ובתננה, שהיא גילוי רצונו של 
אלהים ("רחמנא" בלשון התלמוד הבבלי, המרמזת גם על 
טיבו של רצון זה, הנובע מתוך אהבה) — גילוי, שהיה מאורע 
היסטורי חד״פעמי (ב״סיני"). תורה זו היא בבחינת ספר־ 
מצוות, "מצוות עשה" ו״מצוות לא תעשה", שמספרו הוא 
תרי״ג (ע״ע מצוה). 

כדי להגיע למספר זה של מצוות, אין לקרוא את התודה 
כמסמך ספרותי, אלא כמסמך "יורידי", שיש להסביר אותו 
בדרבי־הסברה מיוחדות, מבוססות על ההשקפה, שצורות 
הביטוי וההבעה של האלהים אינן זהות תמיד עם אותו של 
בני־אדם. החלוקה לסוגי המצוות כבר היא נמצאת במקו¬ 
רות התנאיים. 

2 . דברי קבלה. ״אלה המצוות״ (ויקרא נז, לד) — 
"אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה" (ספרא, בחוקותי 
פ״ת, פי״ג! שבת, ק״ד, א׳). צווים או אזהרות, שמקורם 
בדברי נביאים או כתובים, נחשבים בדרך כלל נדברי־תורה, 
מתוך הנחה, שהנביאים (וגם מחברי הכתובים, שכתבו את 
דבריהם ברות־הקודש) קיבלום בפירוש או כהל׳ למשה מסיני. 
כך, לפשל, למדים פן הכתוב בירמיה לב, מד: "וכתוב 
בספר והתום והעד עדים", שחתימת עדים היא "מדאו¬ 
רייתא" (גיטין, ל״ו, א׳), וכן בלמד הכלל "הפקר בית דין 
הפקד" מן הכתוב בם׳ עזרא י, ת: "וכל אשר לא יבוא לשלשת 
הימים בעצת השרים והזקנים ך ח ר ם בל רכושו והוא יבדל 
מקהל הגולה" (גיטין, ל״ו, ב׳). אמנם לפעמים מחליטים 
האמוראים, שהכתוב הוא בבחינת ״אסמכתא בעלמא״ (= סמך 
בלבד) ואיו הדבר בגדר "דבר תורה", ואפשר להבחין ביחס 
אמביוואלנטי מצידם לדברי־קבלה — נמצא גם כלל בבבלי: 
דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן(חגיגה, י׳, ב׳; בבא קמא, 
ב', ב׳! נדה כ״ג, א׳) —, אך מבחינה דוגמאטית נראים דברי 
הרמב״ן (השגות על שורש ב׳ של ספר־המצוות לרמב״ם) 
ואבחנתו, שכל מקום בנביאים ובכתובים, שהדברים נאמרו 
בו בתורת ציווי ואזהרה (כגון בם׳ יחזקאל), אינו אלא פירוש 
לתורה, ודינו כדין תורה שבעל־פה, כקבלה, ואילו במקום 
שנאמרו הדברים בדרך סיפור ו״מעשה מן המעשים" (כגון 
בם' נחמיה, בעניין מקת וממכר) הם בבחינת "מדרבנן". הוא 



501 


הלגו! 


502 


הדין ביתם למה שמכונה בתלמוד בשם תקנות נביאים ואפילו 
למה שמיוחס למשה רבנו, כי המושג ■מדרבנן" אינו מושג 
של זמן אלא של מהות. ו״דברי־קבלה" יכולים להיות, איסוא. 
"מדאורייתא" אף אם נתגלו לראשונה בפיו של נביא מאוחר, 
ו״מדרבנן" אף אם יוחסו לאבי־הנביאים, אם נמסרו בתורת 
תקנה או אישור למנהג קיים משכבר הימים (כגון שבעת 
ימי־משתה, שבעת יסי־אבל). 

3 . תורה שבע ל־ פ ה ("שמועה", "הלכה" בלשון חכ¬ 
מים, "שמיעה", "קבלה", "קבלה אמיתית" בלשון הרמב״ם). 

התורה שבעל־פה כוללת: 

א. פירוש לתורה שבכתב, שנמסר לפי הכמים בכללותו, 
בדקדוקיו ובפרטיו מסיני (לפעמים בפועל ממש ולפעמים 
בכוח). 

ב. הלכה למשה מסיני במובן המצומצם. 

ג. סברה. 

א. פירושלתורהשבכתב. פירוש זה מורכב משני 
חלקים: ( 1 ) חלק, שנמסר בקבלה, בפועל ממש ובלא ספק, 
מסיני. ( 2 ) חלק, שנכלל בכוה במלה הכתובה, אך נודע ע״י 
מדרש הכתוב על־פי המדות (ע״ע) — דרכים מקובלות, 
שבהן ניתנה התורה להידרש. פה שנמסר, לפי המסורת 
התלמודית, בקבלה נחשב כ״מדאורייתא" ושווה בכל לתו¬ 
רה שבכתב! דברים כאלה אף לא נפלה בהם מחלוקת 
(דוגמאות: אתרוג, לולב, תפילין, בשר בחלב וכד׳), ואילו 
ההלכות, שנלמדו אך ורק ע״י המדרש ואיו ביחס אליהן 
במסורת התלמודית רמז, שנמסרו מפי הגבורה למשה מסיני, 
משמשות נושא לחילוקי־דעות, ני איו בתלמוד גופו דוגמא־ 
טיקה שיטתית בנידון. 

נחלקו בדבר תרפב״ם והרמב״ן. לפי הרמב״ם (ספר 
המצוות, שרש ב׳). מה שנלמד על־פי המדרש הוא .,מדאו¬ 
רייתא" רק אם הוא מסתמך על קבלה. אם אין התלמוד מעיד 
על קבלתו בעדות ברורה, הרי זה "מדברי סופרים" או 
"מדרבנן". 

לעומתו סובר הרמב״ן (בהשגותיו על עניין זה), שכל מה 
שנלמד על־פי מדרש הוא מדאורייתא, בין שיש ובין שאין 
עליו קבלה במסורת התלמודית, אלא אם כן אומד התלמוד 
בפירוש, שהדבר הוא "מדרבנן" (בלשון התלמוד הבבלי: 
מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא). גם מדברי הרמב״ם 
וגם מדבריו של הרמב״ן יוצא, שאת ההל" הנדרשות מן 
הכתובים אפשר לחלק לשלושה סוגים: 

( 1 ) הל׳, שהיתה מקובלת מסיני ושהמדרש לא בא אלא 
לנמקה ולהסמינה לכתוב. במקרים אלה אין מחלוקת ביהס 
לתכנה של ההל׳, ופעמים שאנו מוצאים להל׳ אחת מדרשים 
שונים: שהרי המדרש אינו משמש לפעמים אלא אמצעי 
מנמוטכני. 

( 2 ) הל׳, שלא היתד. מקובלת מסיני, אלא שהנמים הסיקוה 
מן הכתוב, והמדרש הוא עפ״ר ענייני ובגדר המשמעות 
של הכתוב. 

( 3 ) הל׳, שלפי כל הדעות היא מחודשת ו״מדרבנן", והמד¬ 
רש אינו בא אלא למצוא לה "אסמכתא" בכתוב (כגון איסור 
.,שניות דרבנן" [עריות, שאין איסור חל עליהם לפי התורה] 
הנלמד מן הפסוק [ויק׳ יה, ל], "ושמרתם את משמרתי" 
[יבמות, נ״א, א׳]). 

ב. הלנה למשה מסיני. בשם זה מכנים הלכות 
עתיקות, שאיו להן כל יסוד במקרא (או שיש להן, לכל 


היותר, סמך קלוש בלבד). דוגמאות של הלל״ם, שנזכרות 
בתלמוד: שיעורים (שיעורי איסור והתר, טומאה וטהרה, 
כגון כזית, רביעית וכד׳ — עירובין, ד׳. א׳), תפילין מרובעות 
(מגלה, כ״ד, ב׳), תפילין על קלף (שבת, ע״ט, ב׳), מזוזה על 
דוכסוססוס [מין פשוט של קלף] (שם), "חצי נזק צרורות" 
(ב״ק, ג', ב׳), כמה מדיני שחיטה (חולין, נ״ז, א׳), הלכות 
בעניין פאה (משנה פאה, ב', ר) ובעניין מעשר עני (משנה 
ידים, ד׳, ג') ועוד פרטי מצו 1 ת כאלה. הביטויים, שבהם מסמן 
התלמוד הלנות אלו, הם: הלכה, הלכה למשה מסיני (בספ¬ 
רות התנאים), הלכתא, גמרא, גמירי (בתלמוד בבלי: גמרא, 
גמירי פירושו: קיבלנו במסורת). 

שאלה, שקשה להשיב עליה, היא, אם בתקופה הקדומה 
של התנאים ראו באמת בהלכות אלו הלכות, שניתנו מסיני, 
או שהמונח "מסיני" בא לציין את עתיקותו נדי להגביר את 
קדושתן, ולעשותן ע״י כך מחוסנות בפני ערעור (ור׳ בפירושי 
הר״ש והרא״ש לידים, ד׳, ג'. ובהלכות מקואות להרא״ש, 
סימן א׳; בספר "חוות יאיר" של ר׳ יאיר חיים בכרך, סימן 
קצ״ב, שם, נמנות כשבעים הלכות כאלו). 

מסורת מעניינת, שמעידה על ערכה של הל' מקובלת, 
אפילו כשאינה הולמת כל עיקר את הכתוב בתורה או אף 
את המדרש, נמסרה לנו ע״י התנא ר' ישמעאל: בשלושה 
מקומות הל׳ עוקפת למקרא. התורה אמרה: "אשר יצוד 
ציד חיה או עוף ושפך את דמו וכסהו בעפר״, והל׳ אמרה: 
[וכיסהו] בכל דבר, שהוא מגדל צמחים. התורה אמרה: 
"ולקחת את המרצע ונתת באזנו" [של העבד], והל' אמרה: 
[ורצעת] בכל דבר [ולא במרצע בלבד). התורה אמרה: 
"וכתב לה ספר כריתות", והל׳ אמדה: בכל דבר שהוא 
תלוש [ולא בספר רוקה[ (ירושלמי, קידושין פ״א, ה״ב! 
בבלי, סוסה, ט״ז, א׳! ספרי לדברים, כ״ד, א׳ [הוצאת 
האראוייטץ, עמ׳ 180 ]: מדרש תנאים, ד,וצ׳ הופמן, עמי 144 ). 
במקרים אלה באה, איפוא, מסורת עתיקה ומוציאה דברים 
מפורשים בתורה מכלל משמעותם המרוייקת ע״י הרחבתה 
של משמעות זו. 

ג. סברה. פעמים שבעלי-התלמוד אומרים על הל׳ 
ססויימת "סברא היא", ומכאן שאינה טעונה ראיה סן הכתוב, 
כי היא מן הדברים הטבועים בשכל, בחינת "מושכל ראשון", 
כגון "המוציא מחברו עליו הראיה". לסוג זה שייכים, לאמיתו 
של דבר, גם מושגים יסודיים כגון חזקה, רוב, "הפה שאסר 
הוא הפה שהתיר" וכד׳, ני הרמז אל הפסוק במקרים אלה 
אינו בא אלא לשם מתן סמך להל׳ בכתובים, אך המקור אינו 
הפסוק, אלא השכל וההקש. יש שמייהסים לסוג זה גם הלכות, 
שעליהן אומד התלמוד בלשון סתמית: "דבר תורה וכו , " 
(כגון ב״ם, מ״ז, ב׳), 

4 . דברי סופרים (זקנים). בספרות התלמודית יש 
לביטוי ״מדברי ס־פרים״ שני מובנים: 1 . דבר, שעיקרו מן 
התורה ופירושו מדברי סופרים (כגון סנהדרין, פ״ח, ב׳ בענייו 
תפלין, וכנראה גם משנה, ערלה, ג', ט׳), כלומר מדרש 
סופרים! 2 . דבר, שנגזר או הותקן מעיקרו ע״י הסופרים. כגון 
״שניות [בערוה] — (הרחבת תהום הנישואים האסורים משום 
ערוה) — מדברי סופרים" (משנה, יבמות, ב', ד"). 

כאן המדובר רק במשמעות השניה. כל מה שמקורי 
בדברי־חכמים במשך כל הדורות, ממשה רבנו ער היום. 
נקרא "מדרבנן" או לפעמים "מדבריהם". דברי חכמים־סופרים 
אלה כוללים: תקנות, שהתקינו להגנת הדת והתורה, 



503 


הל:ה 


504 


ונזירות (איסורים), שגזרו לשם גרירת הפרצות. מן הפסו¬ 
קים ברברים יז, יא: "על פי התורה אשר יודון וגו׳ לא 
תסדר סן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" למדו, שקיימת 
מצות עשה לשמוע בקולו של בית־הדין הגדול בבל דבר־ 
תירה ובכל מה שייראה לו לנחוץ להתקין, וכן נשמעת 
אזהרה למי שאינו שומע בקולו, אבל אין כאן מתן רשיון 
מפורש לתיקון תקנות או לגזירת גזירות, אלא רק יסוד 
לעקרון, שמצווה היא לשמוע לדברי־חכמים. הרמב״ם מביא 
את דברי התלמוד: "ושמרתם את משמרתי", עשו משמרת 
למשמרתי(יבמות, כ״א. א", בקשר ל"שניות דרבנן"! הרמב״ם 
בהקדמתו לפירוש המשנה ובהלכות מסרים, פ״א, ה״א—ב׳, 
וראה גם הרמב״ן בפירושו על דברים ד. ב, "לא תוסיפו"). 

בתלמוד נקבעו והוגדרו סמכויותיהם של החכמים כלהלן: 

( 1 ) יש כוח לחכמים לעקור דבר מן התורה (יבמות, פ״ט, 
ב^צ׳, ב׳) בתנאים מסויימים, בגון: 

א. בדברי ממון, על יסוד הכלל "הפקר בית דיו הפקר" ז 

ב. במקום "שב ואל תעשה", כגון לולב ושופר, שאסרו 
חכמים לטלטלם ולהשתמש בהם לשם מצווה בשבת, גזירה 
שמא יעבירם ברשות הרבים (גזירת חכמים גורפת, איפוא. 
שלא תקויים המצווה!). 

( 2 ) יש כוח לבית־דין לעקור דבר מן התורה בהוראת־שעה 
לשם חיזוק הדת, וכן "מכין ועונשין שלא כדין תורה" כדי 
לעשות סייג לתורה, אבל אין מגדירים את הפעולות הללו 
כהל׳ — מה שהיה בו משום קביעה לדורות: וכן אם ראו 
לפי שעה לבטל מצוות עשה או לעבור על מצוות לא תעשה. 
כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהיכשל 
בדבר אסור — הכל לפי מה שהשעה צריכה, אך לא לדורות 
(הרמב״ם, הלכות סנהדרין, פ' כ״ד—ה״ד: הלכות ממרים, 
פ״ב, ה״ד. — הדוגמה הקלאסית: אליהו הנביא מקריב על 
הר־הכרמל בשעה שביהמ״ק היה קיים (יבמות, ד׳, ב׳): וכן 
בתקופת בית שני: מעשה באחד שרבב על סוס בשבת ביפי 
יוונים והביאוהו לב״ד וסקלוהו, ומעשה ותלה שמעון בן שטח 
שפונים נשים ביום אחד באשקלון [בבלי, סנהדרין, מ״ו, א']). 

( 3 ) בידי חכמים לתקן תקנות לא לשם תיקון־הדת בלבד, 

אלא גם לשם תיקון־העולם, כגון: אין פודים שבויים יתר 
מכדי דמיהם! בעל־חוב גובה מבינונית, שלא תנעול דלת 
בפני לווים: תקנות השבים וכד׳ (ר׳ משנה, גיסין, ד׳ וה׳). 

( 4 ) אין גוזרים גזירה על הציבור, אלא אם בן רוב 
הציבור יכולים לעמוד בה (ב״ק. ע״ט, ב': ב״ב, ם׳, ב׳)! 
אין גוזרים גזירה, שגורמת להפסד מרובה (ר׳, למשל, מו״ק, 
ב׳, א׳) או לטרחה גדולה 1 אין גוזרים גזירה לגזירה [כלומר, 
להגנת גזירה קיימת] (ביצה ג׳, א׳), ובכלל אסרו: "מילתא 
דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן״(עידובין, ס״ג, ב׳) — כלומר, 
לא גזרו חכמים ואסרו משום סייג דבר שאינו שכיח ומתרחש 
רק לעיתים נדירות, ולפעמים אמרו: "הנח להם, לישראל, 
מוטב שיהיו שוגגין יאל יהיו מזידיף (ביצה, ל׳, א׳) — 
כלומר, לפעמים סברו, שמוטב להניח לעם לחטוא בשגגה, 
בדבר שקשה להם להימנע מפנו, ולא יעשו את הדבר בזדון. 
אף התירו דברים משום כבוד הבריות ומשום כבוד מלכים 
(ברכות, י״ט, ב׳). 

( 5 ) אין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חברו אא״כ גדול סמנו 
בחכמה ובמנין, ביטולה של גזירה קיימת, אף אם לא נתפשט 
איסורה בכל ישראל, תלוי, איפוא, בסייג חשוב: "גדול 
ממנו בחכמה ובמניף (משנה, עדויות, א', ה׳)! על פירושו 


של כלל זה, שלכאורה הוא מונע כל אפשרות של ביטול 
פסק בית־דין, ראה א. ה. וייס, דודו״ד, ח״ב, ס״ז: צ. ה. חיות, 
"מבוא לתלמוד", וח. אלבק, בהשלמות למשנת נזיקין (שם)- 

( 6 ) כל דבר שבמנין(הצבעה בבית־הדין) צריך מנין אחר 
להתירו ואפילו בטל הטעם (ראה, למשל, ביצה, ה׳, ב׳). 

( 7 ) לפעמים עשו חכמים חיזוק לדבריהם כלדברי תורה 
ולפעמים יותר משעשו לדברי תורה. דוגסה לדבר האחרון: 
בבלי, ר״ה, י״ט, א': "הימים האלה הכתובין במגילת תענית 
(ע״ע) אסורין [בתענית] בין לפניהם בין לאחריהם, שבתות 
וימים טובים אסורין לפניהן, ולאחריהן מותרין. מה הפרש 
ביו זה לזה י הללו דברי־תורה, ואיו דברי־תודה צריכין 
חיזוק, הללו דברי־סופרים ודברי־סופרים צריכין חיזוק". 
כלומר הקפידו והחמירו על קיום תקנותיהם יותר מעל דברי- 
תורה ממש, מכיוון שדברי־תורה ממש אין סכנת זלזול צפויה 
להם, מה שאין כן דברי־חבמים. 

את פעולתם של החכמים בשטח התחיקה ההלכית אפשר, 
איפוא. לחלק: א. לגזירות (סייגים): ב. לתקנות (רנ״ק ורצ״ה 
חיות מבחינים בין "תקנות" ו״תיקוניט": תקנות מלשון 
"התקן" ותיקונים מלשון "תקן", תקנות לשם מניעת קלקול 
ותיקונים לשם שיפור מצבו של הציבור). 

הרבה מן הגזירות והתקנות הן אנונימיות, כמו שההל׳ 
הקדומה בכללה אנונימית היא: לפי התפיסה הדוגמאטית 
ניתקנו ונתקבלו כולן במנין בית־הדין הגדול, שבו גם הוכרעו 
כל המחלוקות. גם התפיסה ההיסטורית המודרנית מתקרבת 
לדעה זו. אע״פ שהמושג "בית־הדין הגדול" לא היה חד־ 
משמעי בכל התקופות (ח. אלבק, ״ציון״, שנה ח': פינקל־ 
שטיין, הפרושים ואנשי כנסת הגדולה, ניו־יורק, תש״י). 

אעפ״ב נזכרות תקנות וגזירות הרבה, שהן קשורות 
בשמותיהם של אישים מסויימים, כגון: יהושע בן גמלא, 
שמעון בן שטח. בית שמאי ובית הלל, ר׳ גמליאל חזקו, 
ר׳ יוחנן בן זכאי, רבן גמליאל דיבנה, חכמי אושה, ר׳ יהודה 
הנשיא, ועוד. כן יש הלכות מרובות, שהן מיוחסות לאישים 
מתקופת המקרא, בגון: משה רבנו, יהושע, שמואל, דוד, 
שלמה, חזקיה, דניאל, נביאים ואנשי כנסת הגדולה. היחידים 
המנויים מופיעים כראשי בית־דין. 

האבחנה ביו המושגים ,.דאורייתא" ו״דרבנן" בכל תחום 
ההל׳ היא בפועל משל האמוראים, אך אבחנה זו כבר היתד, 
קיימת ביפי התנאים והיא ניכרת מתוך קביעת הענשים על 
העבירות סן הסוגים השונים ומתוך המינוח (חייב, פטור, 
אסור, מצוה. חובה, וכד', ור׳ להלן) ונמצא גם במפורש 
הביטוי "דברי סופרים" בניגוד ל״דברי תורה" (כגון משנה, 
יבמות, ב׳, ד׳! פרה י״א, ה׳—ו׳! ידים, ג׳, ב׳! בבלי, זבחים, 
צ״ט, ב׳). אבל השקפותיהם של התנאים והאמוראים בענייו 
זה אינן חופפות זו את זו חפיפה גמורה, ויש שעניין, הנראה 
לפי המקורות התנאיים כ״מדאורייתא", נעשה בתקופת האמו¬ 
ראים ל״פדרבנן", ההבדלים בין שתי המערכות "מדאורייתא" 
ו״מדרבנן" אינם מתבטאים רק נענשים (בך, למשל, אין 
הקרבנות, שהעובר על דברי־התורה חייב להביא לשם כפרת 
עוונו, מוטלים כחובה על מי שעבר על איסור חכמים, אך 
לעומת זה יש לחכמים הרשות להלקות את העובר על 
דבריהם מבת "מרדות" כדי לייסרו ולהחזירו למוטב): יש גם 
הבדל בשיקול ההלכי: "ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא 
דרבנן לקולא״ (ביצה ג׳, ב׳: ירושלמי, עירובין, פ״ג, ה״ד) — 
בלומר, החכמים קבעו והתנו. שבכל ספק בדבריהם 



5:5 


ו!ל:זז 


506 


יפסקו לקולא (בספרי־ההלכה שלאחר התלמוד נתעוררה 
השאלה, אם "ספק דאורייתא להומרא" יוצא מן התורה עצמה 
או אם גם זה מדרבנן, בעוד שמדין־תורה "ספק דאורייתא 
לקולא"). 

עוד הבדל קיים בעניין "זקן ממרא" (דברים יז, יב). אין 
זקן ממרא נענש אלא על המראה של דבר מן התורה, או של 
דבר שהמראתו כרוכה בעונש מן התורה או של מצוות עשה, 
כשמוסיף על דברי תורה, בתנאים מסויימים. 

5 . מנהג. למלה "מנהג" מובנים שונים בספרות התלמו¬ 
דית! ולא לכולם אותו כוח. אף אם כולם משמשים מקור להל׳. 

1 ) הנוהג הדתי, שבכוחו להכריע במקום שהתל׳ רופפת. 

"כל הל׳, שהיא רופפת בבית דין ואין את [ה] יודע מה טיבה, 
צא וראה מה הציבור נוהג — ונהג" (ירושלמי, פאה, פ״ז, 
ה״ה< מע״ש, פ״ה, ה״ב! יבמות, פ״ז, ה״ג). כאן קרוב המושג 
מנהג למושג \ -ג) ■ז ( 115115 ם 5 ס 0 ם) במשפט המוסלמי בשלבו 
המקורי: העם בכללו אינו טועה והמנהג מכריע בדבר, וטיבו 
בטיב החל׳. בתלמוד בבלי מובע רעיון זה במלים: פוק חזי 
מאי עמא דבר ("צא וראה כיצד נוהג העם", (ברכות, מ״ה, 
א׳), ולכך נתכוון, ודאי, גם הלל הזקן כשאמר: "הנח להן 
לישראל, אם אין נביאים הן, בני נביאים הן*(פסח׳, ס״ו, א׳). 

2 ) נוהג דתי, שאין מכריזים עליו כהל׳ רשמית בפומבי 
(״מנהג — מידרש לא דרשינן, אורויי מורינן״ (= אין אנו 
דורשים עליו [ברבים], [אבל] מורים אותו [למי ששואל], 
ודרגה נמוכה מזו היא ״נהגו״ — "אורויי לא מורינן ואי עביד 
עביד" [אין מורים כן מלכתחילה, אבל בדיעבד הדבר קיים 
ועומד]! תענית, כ״ו, ב׳). גם כאן — כמו בסעיף הקודם — 
אין הכוונה למנהג חדש, אלא לקביעת נורמה בהל׳, שיש 
עליה מחלוקת, על־פי הנוהג הקיים. 

3 ) מנהג, שמתנגד להל׳ העיונית, אך כיוון שהוא מנהג 
רבים. מנהג ותיקים, בכוחו לבטל את ההל׳(ירושלמי, יבמות, 
י״ב, ה״א), בי "אין הלכה נקבעת עד שיהא מנהג" (מסכת 
סופרים פי״ד, הוצאת היגר, עמ׳ 270 — 271 , ור׳ שם את 
הספרות השייכת לנושא זה). במקרים אלה בא, איפוא, המנהג 
במקום הל׳. 

4 ) מנהג, שהונהג ע״י קבוצה מסויימת — כגון בני־עיר, 
חבורת חסידים, נשים. חבורות מקצועיות, ונד׳ — באהד 
משטחי החיים הדתיים, התברותיים או המשפטיים נוסף על 
ההל' הקיימת, משמש סקור להל' ואסור לשנותו ותקפו 
כדברי־חבמים (ר׳,למשל, משנה,פסחים,ד , ! ב״מ, ז',א', וכד׳). 

¥. הקאטיגוריות ההלכיות. מנקודת־מבט חלכית־ 
דוגמאטית אפשר לחלק את כל המעשים, שעושה אדם מיש¬ 
ראל, לחמש קאטיגוריות: מצוה (חובה), משובח (י׳ תוספתא, 
שבת, פט״ו [פט״ז], י״א—י״ג), רשות, מגונה (ר׳ תוספתא, 
מקואות, פ״ה. י״ד! בבלי, ברכות, ל״ד, ב׳), אסור. חלוקה זו, 
שהיא מקובלת ומפותחת במיוחד בתורת האסלאם, נמצאת גם 
בתלמוד, אך לא פותחה כשיטה שלמה ואינה מוחלטת כל-כך. 

ההבחנה מצוה—רשות, הקובעת לעניין מניין־המצוות, כגון 
בעניין פרשת המלך, גואל הדם, קנוי חאשח ע״י בעלה במקרה 
של חשד (סוטה), ונד׳, כבר היא נמצאת בספרות התנאית. 
מי שסבור, שהעניינים הנזכרים אינם בגדר סצוה. אלא רק 
בגדר רשות, אינו מונה אותם בכלל תרי״ג המצוות. בתלמוד 
של האמוראים מצוי גם הביטוי "מצוד. בעלמא', כדי לציין 
את הרצוי (כגון הימצאותם של ״זקנים״ ( 1 ) בעיר־מקלם, 
( 2 ) בביצוע הטכס של עגלה ערופה ו( 3 ) בהוצאת דין על בן 
סורר ומורה, שכתוב בהם "זקני העיר"! בבלי. מכוח, י', ב׳). 


בספירה של ההל׳ הפוזיטיווית פוגשים עוד את הערכים: 
מצוה—חובה—רשות. כאן "חובה" חמורה מ״מצוה", ני "מצוה" 
פירושה כאן מעין "מצוה בעלמא" או "מצוד, לשמוע אל 
דברי חכמים", ואילו "חובה" מובנה דבר, שהוא מצוה וחובה 
ממש (דוגמת בבלי, חוליו, ק״ה, א׳: "מים ראשונים מצוד,", 
"אמצעיים רשות" ו.,אחרונים חובה"! על פירוש המושגים 
רשות-מצוד, בביצה, פ״ה, מ״ב, עי׳ ישראל לוי, קטעים ממשנת 
אבא שאול [עברית], עמ ׳ 97 ! אפשטיין, ב״תרביץ", שנה ז׳, 
ספר ב׳, עמ׳ 135 ! אלבק, בהשלמות לביצה, שם). בדיני איסור 
והתר מופיעים הביטויים: "חייב" [עונש או קרבן מן התורה], 
"פטור" [מעונש, אבל אסור], "מותר" [ללא סייג]. בדיני 
נפשות וממונות: "חייב" (עונש, ממון, שבועה), "פטור" 
(מעונש, תשלום או שבועה). במערכת ההל׳ נמצא גם 
הביטוי: "פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים", שמשמעותו 
ניתנת להבנה רק מתוך תפיסת מהותה המיוחדת של ההל', 
שאינה משפט במובן המקובל. 

הרמב״ם. הקומה לפירוש המשניות! ספר המצוות, השישים 

ונושאי הכלים, יצחק לאמפרונסי, פחד יצחק (ערך מנהג)! 

צ. ה. היות, הורת נביאים, 1836 ! הנ״ל, משפסי ההודאה. 

1840/1 ! ה 1 *ל. דרכי הוראה, 1842 ! הנ״ל. מבוא התלמוד. 

1845 , ב. ז. באבר, ערני מדרש, תרפ״ג! ח. טשרנוביץ, 

תולדות ההלכה, אי-ד׳. תרצ׳יח-תש״י! א, א. אורבי, הלבד, 

ונבואה, תרביץ י״ח (תש״ו), א ׳ ! -מ/ 6 ״, 2 ,מ״״ת״וייס . 14 

11 !)!) 11:110 . 1 !ו/! 1 ! 0 < 11 )< 1 ! 10 ח 1 ) 1111 ) 11010 111 ) מי, ;!״ 101111 

1 ) 110 11-011111011 ,״ו 1 !כ 8 .'גי ;( 1913 , 1908 ,/מ,/,,,״״״/,/״',•/ 
. 1914 , 11 ) 71040111 

71 ג. מקווי-אפיה של ההל׳. — 1 . על-זמניות. 
אע״פ שהחל׳ מכרת בתקופות וזמנים, כגון "לפני מתן תורה", 
"אחר מתן תורה", ■בית ראשון", "בית שני". אחר החורבן 
(״בזמן הזה״ בלשון הגמרא) — הכרה. שבנתה אב להבדלים 
ושינויים בהלכות מסויימות (עריות, מצוות התלויות בארץ, 
קרבנות), ניכרת בהל׳ גם מגמה של על־זמניות, מעין זו 
שאנו מוצאים בדברים שבדוגמה. — ההל׳ עוסקת בעניינים 
שעבר זמנם כאילו הם חלים וקיימים, כגון ההלכות המדברות 
על בית ראשון ועל התקופה שהיובל נוהג בה (משנה, 
ערכין, ז׳), אע׳׳פ שהלכות אלו נוסחו, ודאי, בתקופה מאוחרת, 
ובן דנה ההל׳ על עיר נידחת, אשדה, י״ב שבטים (משנה, 
הוריות א', ה׳), על ענייו המולך ("הנותן מזרעו למולך אינו 
חייב עד שימסור [את בנו] למולך [בפועל] ויעביר [אותו] 
באש"! משנה, סנהדרין, ז׳, ז'), וכן על "שור סיני" (אחד 
שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור ולהפרשת הר־סיניו 
משנה, ב׳׳ק ה׳, ז׳! בבלי, סנהדרין, ט״ו, ב) ועל "פסח 
מצרים" (משנה, פסחים, ט׳, ה׳; בבלי, פסחים, צ״ו, א׳), 
וכן מוצאים הלכות היסטוריות, כגון: "עת שבאו אבותינו 
לארץ מצאו נטוע פטור, נטעו אף על פי שלא כבשו חייב" 
(משנה, ערלה, א/ ב , ), והחל׳ עוסקת אף ב״הלכתא דמשיהא" 
(בהלכות לימות-חמשיח). 

היו כמה נימוקים לחיזוקה של מגמה זו. פעלו כאן, 
ראשית, התפיסה הידועה של "תורה היא וללמוד אני צריך", 
ושנית, הצורך ״למסבר קראי״ (= ״להסביר את המקראות״! 
ר׳ בבלי, יומא, ה׳, ב׳, בעניין "כיצד הלבישן", כלומר, כיצד 
הלביש משה רבנו את בגדי־הבהונח לאהרון אחיו ולבניו) 
או "דרוש וקבל שכר" (ר׳, למשל, סנהדרין, ע״א, א׳, בקשר 
לבן סורר ומורה ועיר הנידחת ובית המנוגע, וכן סנהדרין, 
נ״א, ב׳, וזבחים מ״ה. א׳). בעניין "הלכתא דמשיחא" נוסף 
הנימוק של ב״מחרה יבנה המקדש". בדרך כלל ההל׳ תורה 
היא גם במובן זה, שיש לעסוק בלימודה אף ללא קשר 
אל המציאות בזמנו של הלומד, ואיו ספרי־ההל׳ קודכסים 




507 


הלכה 


508 


במובן ררגיל גם בשער שררל׳ מנוסרת בצורר פסקנית, 
ורתורר בגילוי רצונו של הבורא מעל לזמן היא, אע״ס 
שבחוק פוזיטיווי מכרת ריא בתחומים ובזמנים. 

אף מבחינת ריסטודית ניתנת מגמר על־זמנית זו לרבנר. 
חנמי־ררל׳ מפרשי רתורר שבנתב רם, ורתורר אינר כוללת. 
לדעתם, דברים מיותרים! כל האסור בתורה טעון ביאור, 
והחל' הרי מסתמכת על פירוש המקראות, ובמקומות שונים 
עדיין אפשר להוכיח את תלותה של ההלכה המופשטת, 
העוסקת בענייני עבר, במדרש הפסוק. 

2 . על־מציאותיות. ההל׳ בהשתלשלותה נזונה ממגעה 
עם המציאות וממאמצי יוצריה ליתן למציאות זו ביטוי הלכי! 
אבל עם זה יש בה גם מגמה על־מציאותית מובהקת. נשם 
שהמציאות סייעה ביצירת ההל׳, כך גם יצרה לה ההל׳ לצרכיה 
מציאות חדשה, שאינה חופפת תמיד את המציאות הקיימת. 
אמנם השכילו היסטוריונים לשחזר את הרקע הראלי של כמה 
הלכות, שהיו נראות כפרי בית־המדרש המאוחר, כגון הלכות 
סנהדרין, הלכות ערי־מקלט, אבל נמצאות עוד הלכות מרובות, 
שההיסטוריונים קוראים להן "לימודיות", "עיוניות" או "אקא־ 
דמיות", שבחלקן הן פרי הדיאלקטיקה של חכמי בית־המדרש 
(כפי שמצויות הן גם במערכות משפסיות אחרות), ובחלקן — 
פרי האידיאה, שהתורה מגלמת בתוכה בכוח כל מציאות 
אפשרית והיא מגלה עולמות חדשים. 

תהליך זה מורגש בעיקר באות□ התחומים, שיש בהם 
מדרש כחוב במידה גדושה ושהרקע המציאותי של הנושאים, 
הנוגעים לתחומים אלה, אינו קיים עוד, כגון בהלכות מקדש 
וקדשיו ומה שקשור לזה מהלכות טהרה ודיני-נפשות. 

3 . קדושת־חחיים ויראת־שמים. הרחבתהקפה 
של ההל׳, התרבות פרטיה וריבוי סייגיה הם פרי ההתמודדות 
של ההל׳ עם המציאות וכיבושה וסידורה במסגרת צווי־ 
התורה. בהתמודדות זו אפשר להכיר במגמה לקידוש החיים 
הארציים והעלאתם לתוך ספירה של טהרה רוחנית (עדות 
לכך ההתארגנות של ה״חברים" וה״עדה הקדושה" בתקופת 
התנאים, התמרת הדינים בתחום העריות, תיקון הברכות, 
וכד׳). מגמה ז 1 , וכן החשש שמא יבולע לתורה ולאומה גופה 
והרצון להרבות ב״יראת־שמיס", גרמו לנטיה להחמרה, המת¬ 
בטאת בריבוי הגזירות והסייגים. 

ואולם יש לציין, שמגמות אלו קיימות ופועלות בדרך כלל 
רק כעקרונות כלליים ובתהיקה האפריורית — "מלכתחילה", 
אבל "בדיעבד" ובמקרים קונקרטיים מורגשת הנטיה להקל על 
הציבור ועל היחיד עד כמה שאפשר (בשעת דחק [ר׳, למשל, 
ברכות, ט', א׳: נדה, ט', ב׳], בהפסד מרובה (פסחים, ט״ו, ב׳ו 
מ״ק, ב׳, א'; כתובות, ס׳, א׳], וכד׳). 

4 . הלנה ואגדה. ראשית תקופת צמיחתה של ההל׳ 
לוטה בערפל, אך נראים הדברים, שיותר ממה שהיו ראשוני 
בעלי־ההל׳ פסקנים ומחוקקים, היו פרשנים (תרגום "מחוקק" 
בתרגום יונתן: "ספרא") ועיקר מטרתם היד, לפרש את 
התורה הכתובה. מכאן ניתן להבין, שבתקופת־״בראשית* זו 
של ההל׳ עדייו לא נקבעו תחומים ביו הל׳ לאגדה, כלומר, 
בין ביאור חוקי התורה לביאור סיפוריה, ובאמת 
נשארו ההל׳ והאגדה צמודות זו לזו עד התקופות המאוחרות. 
דבר זה מתגלה לא רק בתכנן של הספרות התנאית והאמו־ 
ראית, ששני החלקים הנזכרים עדייו משולבים בהן (פרט 
למשנה) זה בזה, אלא גם במתודות. חלק גדול של ד,"מידות", 
שהתורה נדרשת בהן, משותף לאגדה ולהל׳ כאחת ויש 


מדרשי־פסוקים, שעומדים על הגבול בין הל׳ ואגדה, ויש 
דברי אגדה ודרך־ארץ, שהם מנוסחים בצורה של הלכות 
קצובות, ומהם שנכנסו לתחום ההל׳ ממש ונקבעו בו(למשל, 
משנה, ר״ה א׳, ב׳, "בארבעה פרקים"). ולא זו בלבד: 
פעמים שעניין, המופיע במקום אחד כדבר־אגדה. מתגלגל 
למקום אחר כדבר־הל׳ (לדוגמה, בבלי. ב״מ, מ״ז א׳: "במה 
קונים? רב אמר בכליו של קונה... ולוי אמר בכליו של 
מקנה": במדרש רות על הפסוק: "וישלף נעלו" (רות ד, ח] 
מופעת מחלוקת זו כמחלוקת היסטורית־אגדית). אף בספ¬ 
רות ההלכית המאוחרת חוזרת תופעה זו: המאמר "אף־על־פי 
שחטא ישראל הוא" (בבלי, סנהדרין, ס״ד, א׳) שייך לתחום 
האגדה הרעיונית, אך הוא משמש בסיס לדיון הלכי בספרות 
הרבנית (ר׳ י. כ״ץ, ב״חרבי־ף נ״ז, עם׳ 203 ). וכן יש הלנות, 
שהן מנומקות בדברי-אגדה או נסמכות עליהם (שופר של 
איל, ג׳ תפילות ביום נלמדות כתקנות של האבות מתוך 
פירוש אגדי לפסוקים! ראש השנה, ט״ז, א'! ברכות, כ״ו, 
ב׳). אין כאן ערבוב תחומים בין מוסר לחוק, כי גם 
המוסר הוא בגדר הלכה, שכן יש לו אותו בסים תאולוגי 
שיש לחוק, אלא עירוב של פרשיות, שאמנם יונקות הן משתי 
רשויות, אבל שותפות הן למסגרת ספרותית־היסטורית אחת 
ולהשקפה, שהכל ביסודו נאמר ברוח־הקודש. 

5 . חוק ומוסר (לפנים מ שור ת-הד ין). לא זו 
בלבד שאין למצוא בהל׳ תחומים בין חוק למוסר, וענייני 
לשון־הרע ואונאת־דברים, כיבוד אם ואב, גמילות־חסדים 
וכז" גופי הלכות הם, אלא שאף עניינים, שאינם "מוסר" 
במובן הרגיל, נכנסים לכלל "מוסר" ומתעלים לדרגת דין. 
המושג "לפנים משורת־הדיך נלמד סן הכתובים: "והודעת 
להם את המעשה אשר יעשוך (שמות יה, כ) ו״עשית הישר 
והטוב" (דברים ו, יח), "למען תלך בדרך טובים" (משלי 
ב. כ! ר׳ הכלל והדוגמאות בב״ק, צ״ט, ב': ב״ם, כ״ד, ב׳; 
ל׳, ב׳! פ״ג, א׳; וו" גם תוספות ב״מ כ״ד, ב', ד״ה לפנים) 
ותקפו. לגבי איש־המעלה. כדין. שהוא חייב לנהוג לפיו. 
מושג דימה לזה הוא "משנת חסידים" וירושלמי, תרומות. 
פ״ח, ה״ד). 

6 . מחלוקת. בסקירה ראשונה בולט בהל׳ — ביחוד 
במקרים המרובים של מחלוקות שלא הוכרעו — העדר של 
נורמה ברורה וקבועה. סיבת התהוותן של המחלוקות נעוצה 
בתנאים היסטוריים, כגון ביטול מוסד מרכזי בעל סמכות 
עליונה מחמת התנאים הפוליטיים והפילוג בעם, חורבן הבית 
וכתוצאה ממנו — אבדו מסורות השובות ונאמנות. יש 
חוקרים, שרואים בריבוי המחלוקות סימן של התפתחות 
מבעית וחיובית, שמעידה על תגבורת העיסוק בהל׳, גידול 
מספרם של לומדי־התורה, וכן על פיתוח היסוד ההגיוני. אבל, 
מבחינת ההל׳ ומנקודת־מבטם של בעליה. כפי שהיא מתגלית 
במקורות האותנטיים, המשקפים את דעת החכמים, אין המח¬ 
לוקת תופעה רצויה, ונחוצה הכרעה. אמנם נתקבלה המחלוקת 
כמציאות, שיש להשלים עמה, ו״אלו ואלו דברי אלהים חיים" 
(עירובין, י״ג, ב׳, וירושלמי, ברכות, פ״א, ה״ד בעניין 
מחלוקת ב״ש וב״ה: יצאה בת־קול ואמרה: אלו ואלו דברי 
אלהים חיים הן — והל׳ ככ״ה!) ! אעפ״כ לא נחשבה מציאות 
זו לאידיאלית, כפי שיוצא בבירור מן הברייתא (תוספתא, סג־ 
הדריו, ז׳, א'; בבלי, שם, פ״ח, ב׳! ירושלמי, שם, פ״א, ה״ל): 
"אמר רבי יוסי: בראשונה לא היו מחלוקות בישראל אלא 
בב״ד של שבעים בלשכת הגזית, ושאר ב״ד של כ״ג היו 



509 


הלכה 


510 


בעיירות של ארץ־ישראל וכר. נצרך אהד מהן הל', הולך 
לב״ד שבעירו... אם שמעו אמרו לו, אם לאו — הוא וסופלא 
שבהם באיו לב״ד שבהר־הבית... אם שמעו אמרו להן, ואם 
לאו — אלו ואלו הולכיו לב״ד הגדול שבלשכת הגזית... 
נשאלה שאלה — אם שמעו אפרו להם, ואם לאו — עומדין 
למניח רבו המטמאין טימאו, רבו המטהרין טיהרו. משם היתר, 
יוצאת הל׳ ורווחת בישראל". כך נצטייר בעיני בעלי־ההל' 
המצב האידיאלי. אך "משרבו תלמידי שמאי והילל שלא 
שימשו כל צרכן הרבו מחלוקות בישראל" ונעשו שתי תורות. 
אין לראות ברברים אלה יחם שלילי אל הדיון ואל הוויכוח. 
להפך: הדיון והוויכוח נחשבו לחלק יסודי של ההל׳, כדברי 
רבי ינאי: "אילו ניתנה התורה חתוכה (בלומר, פסוקה 
וקצובה) לא היתד, לרגל עמידה. מה טעם! — ,וידבר ה' אל 
משה". אמר לפניו: רבונו של עולם, הודיעני היאך היא ההל', 
אמר לו: אחרי רבים להטות: רבו המזכין זכו. רבו הפהייבין 
הייבו, כדי שתהא התורה נדרשת מ״ט פנים טמא ומ״ט פנים 
טהור וכו׳״ (ידוש׳, סנהדרין, פ״ד, ד,"ב: מדרש תהלים, י״ב, 
ד'). התורה ניתנה, איפוא, מלכתחילה כתורה — כלומר, 
כמצע לדיון ולוויכוח ולא כחוק, ובזה בוהה המושך והמת¬ 
מיד, אלא שכדי להגיע להלכה פוזיטיווית, שהיא נוהגת 
בחיים, בא הכלל ■אחרי רבים להטות". לפיכך נקבעו כללים, 
כיצד להכריע במשך הדורות במחלוקות חכמים (הלכה 
כפלוני נגד סלוני, יחיד ורבים הלכה כרבים, הלכתא כבתראי 
[הל׳ כאחרונים] וכו׳). מגמה זו של קביעת הל׳ אחידה ניכרת 
בכל התלמוד ושימשה, ביסודו של דבר, המניע העיקרי 
לפעולתם של החכמים שלאחר התלמוד, אף בשעה שהם 
נראים רק במפרשים (אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא 
1 = לקבוע את הדין לפי ההל׳]). לעומת זה ברור. שלא 
היה ברעתם של החכמים לבטל כליל את הגיוון בחיים הדתיים 
והחברותיים, וכן לא ביקשו לדכא כל יזמה הלכית פרטית. 
לפיכך כיבדו את הנוהג, שהונהג בעיר או בארץ מסויימת, 
או את דעתו של חכם פלוני בתחום סמכותו (ר׳, למשל, 
שבת, ק״ל, א׳) ולא ראו בכל פילוג בנוהג הדתי איסור משום 
״לא תתגודדו — לא תעשו אגודות אגורות" והגדירו איסור זה 
וחגבילוהו(ר׳ יבמות, י״ד, א , : ירושלמי, פסחים, פ״ד, ר,"א). 
ודאי, חילופי־סנהנים כבר קיימים היו בזמן־הבית (יהודה— 
הגליל) והדבר הורגש, ביהוד בדברים פחותי־ערך, כמצב 
טבעי, אבל במגמה כוללת אפשר להכיר בשאיפה לאחידות 
עד הגבול האפשרי בנסיבות השונות של חוסר מוסד מרכזי, 
פיזור וכד'. 

7 . דינאמיקה ו ס ט א ט י ק ה, כמו בכל שאר מערבות־ 
החוקים, כך מצויים אך בהל' חלק דינאמי וחלק סטאטי. 
החלק הסטאטי הוא החוק והנוהג המקובל והמגובש, ואילו 
החלק הדינאמי הוא הכוח היוצר בהתאם לצורך הזמן והת¬ 
נאים. בין שכוח יוצר זה מקורו בתחושת־העם ובהלך־רוחו 
הכללי ובין שהוא פרי מחשבתם ועיסוקם של חכמים. 

היסוד הדינאמי מתגלה לנו לראשונה בצורת ה״מדרש" 
לעומת ה״שמועה" או ה״הל׳" במובנה המצומצם הסטאטי, 
אבל אין המדרש מצטמצם בבקשת קשרים לכתוב, אלא 
הופך ל״תלמוד" (מלת "תלמוד" במובנה המקורי זהה עם 
״מדרש״) בניגוד ל״משנח״ — חהל׳ המנוסחת הסטאטית, 
ומופיע גם כ״סברא" בניגוד ל״גמרא״ או כ״אולפף — 
המסורת של ההלכות ותמצית התלמוד המנוסחת של הדורות 
הקודמים. יסוד דינאמי זה מוסיף לפעול בשדה־ההל' עד היום 


בשמות משמות שונים (פלפול, חידוש) לא רק כאמצעי של 
דיאלקטיקה ופיתוח־המחשבה, אלא גם כמכשיר לפתרון בעיות 
מעשיות בצד הניתוח הדוגמאטי־הענייני של המקורות הכתו¬ 
בים והשימוש בהם. במידה מסויימת אפשר לומר, שהמדרש 
במובנו הדתי הוא היסוד האנושי־הראציונאלירשהונח ביסודה 
של ההל', לעומת הקבלה, שהיא, לפו תפיסת הכפי־ההל׳, 
היסוד העל-אנושי, שמקורו בגילוי חד־פעמי או בהשראה. 

8 . ראציונאליות ואי־ראציונאליות. כאמור. 
היסוד הראציונאלי חזק מאד בהל׳ ובדרך כלל היא מודרכת 
ע״י הכלל הגדול, שביטא ר׳ יהושע בוויכוח המפורסם עם 
ר׳ אליעזר (ב״מ, נ״ט ב׳: ירושלמי, מו״ק, פ״ג. ד,"א): "לא 
בשמים היא" (דברים ל, יב — כלומר, "שכבר ניתנה תורה 
מהר סיני"), אין משגיהין בבת־קול, ש״כבר כתבת בהר סיני 
בתורה (שפות בג, ב) ,אחרי רבים להטות'"! 

ברור, שהחכמים הכירו גם בהוכחות אי־ראציונאליות ועל־ 
טבעיות ואיו עמדתם בעניין זה הד־פשמעית (ר' על זה: 

סלי! . 1 \), אבל בשטח ההל' 

ניכרת המגמה שלא להיות מושפעים מגורמים אלה (ר׳ תמורה, 
ט״ז, א'). ודאי, היו גם מגמות, שנדחו מעט־מעט, והספרות 
התלמודית מזכרת גם את התערבותם של כוחות על־טבעיים — 
רוח־הקודש ובת-קול — בענייני־הל׳(ר׳ א. א. אורבך, הלכה 
ונבואה: ר. מרגליות, במבוא ל״תשובות מן השמים"), אך 
אלו היו תופעות שבעבר, עד שלא נסתם חזון, ובזמנם של 
החכמים מסרו רק על סקרה אהד, חורג מן המסגרת הרגילה, 
שבו הוכרעה מחלוקת (בין בית־שפאי לבית-הלל) ע״י בת- 
קול (עירובי!, י״ג, ב׳: ירושלמי, ברכות, פ״א, ה״ד). 

הופעתו של אליהו הנביא לעתיד לבוא כמכריע בספקות 
ברוח־הנבואה מותנית בעמדתו באסכאטולו־גיה, ונראים הדב¬ 
רים, שפעולתו של אליהו לא נתפסה כקביעת ההל׳ גופה, 
אלא כבירור של עוברות, שאין בכוחם של חכמים לבררן 
(דצ״ה חיות): אבל נמצא גם גילוי אליהו בזמן האמוראים 
בקשר לענייני הל׳ (ר׳ ב״ם, קי״ד, ע״א: והשווה אורבך, 
הלכה ונבואה, עס' 12 ). אין פירושו של דבר, שאין ההל׳ 
מתחשבת בתנאים מסוייסים בגורמים על־טבעיים, ובן נת¬ 
עוררה מחלוקת, אם סומכים תחילה על נס או לא (פסחים, 
ס״ד, ב׳). אף משנה כזו שבמסכת ברכות, ה׳, א׳: "ואפילו 
נחש כרוך על עקבו לא יפסיק" [את תפילתו] אינה מתפרשת 
פירוש היסטורי אלא על־פי עמדה מיסטית ססוייפת (מעשה 
בר' חנינא בן דוסא שהכישו הברבר, לפי נופה התוספתא 
בירושלמי, שם). 

בספרות שלאחר התלמוד מופיע הגורם העל־טבעי בהכ¬ 
רעת ההל׳ לפעמים קרובות יותר, והביטויים "הורונו מן 
השמים", "הופיע רוה־הקודש בבית מדרשנו". נמצאים אצל 
כמה חכמים, וקשה להחליט בכל המקרים, אם כאן לפנינו 
מליצה (כגון אצל הרמב״ם) או ביטוי מושפע מעמדתו 
המיסטית של אותו חכם (בגון הראב״ד). גם תחלום ממלא 
בספרות זו תפקיד ונמצאות גם "שאלות ותשובות מן השמים" 
לרבנו יעקב מטרויש מחוג בעלי־התוספות, ואף בספרות 
ההל׳ החדשה נמצאת התחשבות בגורמים על-סבעיים. מובן 
הדבר, שההל׳ מכרת בגורם האלהי בתגמול, שהרי יסודה 
הוא תאולוגי! ומכאן המושג "דיני-שמים" בניגוד ל״דיני־ 
אדם", אבל אין לראות בזה נטיה אי־ראציונאלית או מיסטית, 
כי מושגים כאלה מקוסם גם בדת ראציונאליסטית והם 
שייכים לתהום התאולוגי־המוסרי. 



511 


הלכה 


512 


9 . תורה שבעל-פה. אפיים של דברים שנמסרו 
בעל־פה בולט בצורה הספרותית, שבה ניתנה ההל' עד סוף 
תקופת־התלמוד: צורה של מסורות בודדות, שהקשר ביניהן 
הוא לפעמים קרובות רק חיצוני או אסוציאטיווי גם כשהן 
מכונסות בתוך קבצים מסודרים לפי עניינים. אופי זה בולט 
גם בהזכרת שלשלת המוסרים (ביהוד בתקופת האמוראים), 
גם בהלכות הנמסרות כ״עדויות" (ביהוד בתקופה הקדומה) וגם 
במסירת ויכוחים שלמים, וכן בסגנון הדראמאטי שבמדרשי־ 
ההל׳ (אתה אומר כן — או אינו, אמרת, זכיתי, דנתי, 
אקרא וכר). 

אבל יותר משמורגש הדבר בצורה, הוא מורגש בעצם 
מסירת התוכן, שיש בו משום פועל אזוטרי, שאין מגלים 
אותו אלא לראויים לכך. ובאמת הקפידו י בתקופה הקדומה 
ביותר על קבלת תלמידים, ביהוד בבית־מדרשם של בית־ 
שמאי (אבות דר נתן, פ״ג). ביהוד מהווה התורה שבעל־פה 
את המסתריון, שבו נתייחד עם־ישראל לקונו. וכך אנו 
מוצאים ( 1 ) בבבלי, גטין, ם׳, ב , : אמר רבי יוחנן: לא כרת 
הקב״ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל־פה, 
שנאמר (שמות לד. כז) "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך 
ברית ואת ישראל״; ( 2 ) בירושלמי, פאה, פ״ב, ה״ד: חביבין 
הן הדברים הנדרשין מן הפה מן הדברים הנדרשין מן 
הכתב" מה בינן [בין ישראל] לאומות, אלו מוציאין ספריהם 
ואלו מוציאין ספריהם, אלו מוציאין דפתריהן ואלו מיציאין 
דפתריהן... נאמרו דברים בפה ונאמרו דברים בכתב ואין 
אנו יודעים איזה מהן חביב אלא מן מה דכתיב: "כי על 
פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל". הדא אמרה, 
אותן שבפה חביבין; ו( 3 ) בתנחומא פ׳ וירא, ה׳ [חוצ׳ 
בובר: ו׳]: א״ר יהודה הלוי בר שלום: בקש משה שתהא 
אף המשנה בכתב וצפה הקב״ה על ■שעתידין אומות העולם 
לתרגם את התורה ולקרות אותה יונית והן אומרין אף אנו 
ישראל, א״ל הקב״ה "אכתוב לך רובי תורתי" (הושע ח, יב), 
ואם כן "כמו זר נחשבו" (שם). אלא שהמשנה מסתורין שלו 
של הקב״ה ואין הקב״ה מגלה מסתורין שלו אלא לצדיקים 
שנאמד "סוד ה׳ ליראיו" (תחלים כה. יד). 

הרגשה ז( של מסתורין, שאיו מגלים אותם אלא לסי 
שהגון וראוי לכך, היא אפיינית להלך־רוחם של חכמי־ישראל, 
ועל אופי זה של התורה שבעל־פה, וביחוד של ההל/ שמרו 
מכל משמר כתרים בפני כל מתנכל, בפני עולם־החוץ, ובפרט 
בפני הנצרות (וכבר הרגיש בכך הסופר הרומי יובנלים 
[ע״ע], הכותב באחת מן הסאטירות שלו על המתגיירים: 
ורגילים למאוס בחוקי האימפריה הרומית ושונים בעל־פה 
את החוק היהודי). 

ק א נ ו נ י ז א צ י ה. — בדורות שלאחר תקופת האמו¬ 
ראים והסבוראים, נחשבה ההל׳ הכלולה בתלמודים כתתומה. 
ומפני־כן גם כמקודשת עד כדי כך, שלא נראה הדבר 
לאפשר לערער על מסקנותיה. תחולתה על עם־ישראל 
נחשבה למוחלטת, ונמתח גבול עקרוני ביו ההל׳ הסופית 
שבתלמוד, שנקבעה מתוך הסכמתם של כל חכמי־ישראל 
המוסמכים במרכזים הראשיים, ובין ההתפתחות המאוחרת, 
שהיתה פרי פעולתם של יחידים, שאפשר עוד לחלוק עליהם 
בתנאים מסויימים. כלשון הדמב״ם בהקדמתי למשנה תורה: 
"אבל כל הרבדים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת 
בהם. וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל 
המנהגית שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתק- 
נותם, הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל 


ישראל, ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או 
שדנו דין ולימדו, שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל 
או רובם והם ששמעו (את] הקבלה בעיקרי התורה כולה דור 
אחר דור עד משה רבנו עליו השלום". נראה, שאף בסוף 
תקופת התלמוד כבד היתד, רווחת השקפה זו, שמצאה את 
ביטויה בכלל הידוע, שנמצא בתלמוד גופו: רבי ור׳ נתן 
סוף משנה, רב אשי ורבינא סוף הוראה (ב״מ, פ״ו, א'; 
ר' לאחרונה אלבק בספר־היובל, סיני, עמי נ״ז ואילך). כשם 
שגיבוש התורה שבעל־פה במשנה נסתיים עם רבי ורבי נתן, 
כך נסתיים הפירוש הלגיטימי של אותה תורה שבעל-פה 
(הוראה; תלמוד), על כל הכרוך בזה בהתפתחות ההל/ 
עם רב אשי ורבינא. 

א, א. אורבד, "הלכה ונבואה", ב״תרניץ/ חש״ו; צ ה. 
היות, כל כתביו, 1 . תשי״ח; ו. מרגליות, סתיהה לשרת 
מן השמים לר׳ יעקב ממרויש, תשי״ז ; 167 ,וזע/"!׳; א ./ז 
1 !' 6 ! 11/1111 . 11 61 /' 11 ,ז״ו 11 ו;,: 11 ו( 01 ־ 1 א ; 1952 . 1711711 ' 8461/1711 
" 7.161 07111 ״;״.ז,,״,!״ס.ה; 912 : ,(בספר היובל להרמן כהן) 

,' 510.1,1 .? ., 0 ; 1957 , 17111111011 117/6 '[ / 0 1/1,61 ..! ' 16 171 
; 1950 , 170 €6711111111 ' 16 / 0 " 7111171 '€ 11711 ' 16 1/1 1111111711 [ 
- 610 ' 1 71071 67717111 ' 1 101 7111 ו 111 ' 61071111 , 1,1 כ 1 ח,;ו 1 ל .׳גי .;]יד 
, 1915 ,!' 11 ' 6 ' 711 ס 10 ' 110771771 

1 ןז\. ההתפתחות ההיסטורית. — 1 . רשמים ראשו¬ 
נים במקרא ובספרות הקדומה על קיומה של 
הל/ רשמיה הראשונים של החל', שיסודה בתורה שבעל־ 
פה, כבר הם ניכרים במקרא גופו. מנהגי אבל ושמחה, 
שנעשו במרוצת־הזמן הל' קבועה, מופיעים בתקופה שקדמה 
למתן־תורה (בר׳ נ, י), כמו שגם חוקים מפורשים בתורה 
כבר הם נרמזים בספר בראשית (דיני שומר ושביר בווי¬ 
כוח בין יעקב ללבן, שם, לא) ואף סומכת התורה על 
דברים שבעל־פה ידועים, כגון בסקרה של גירוש אשה 
והחזרתה (דברים כד, א—ג). התורה מנחת את עצם דיני 
הקידושים והגירושים כדבר ידוע. ביטול מלאכה בראש חודש 
אינו נזכר בתורה. אבל היה נוהג בישראל (עמום ח, ה; 
מל״ב ד, בג; ישעיה א, יג). ירמיהו (יז, בא) מזכיר, נוסף 
על איסור מלאכה, נם את איסור הוצאת משא ביום־השבת — 
דבר, שאינו נזכר בתורה. ביחוסו של קטע זה לירמיהו אין 
טעם לפקפק (ר־ קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, ז/ 
עמ ׳ 436 — 437 ). ספר יחזקאל, הכולל גם דברים שאינם 
בהתאם לחוקי התורה, מכיר גם בהלכות בענייו בית-המקדש 
(יחז׳ מד, ט: ור׳ בבלי, מו״ק. ה/ א׳) ובהלכות אבלות 
(יחז׳ כד, יז). אפשר, שגם ה״תורה", ש״שאל" חגי את 
הכהנים (חגי ב, יא), אינה אלא מדרש־תורה במובן הטכני 
המאוחר, והכוונה להל/ שאינה בתורה שבכתב, אך שהיתה 
ידועה לכהנים, סורי-ההוראה של התקופה הקדומה (ויק/ 
יא; ירט' יה. יה: יחז׳ ז, כו! כב, כו; איכה ב, ט; מלא׳ 
ב, ז; דהי״ב טו, ג). בם׳ נחמיה (י, לב) מובא איסור מקח 
וממכר בשבת כעניין ידוע, ואפשר שבפסוק: "ואשר ישמיעו 
ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלים לאמור צאו ההר והביאו 
עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדם ועלי תמרים ועלי עץ 
עבות לעשות סוכות ככתוב (שם, ח, טו) יש רמז להלכה, 
ש״מסככין בכל דבר שגדולו מן הארץ". גם ם׳ יהודית (ע״ע), 
שהוא. לפי ססקנות־המחקר החדישות (גרינץ), מן התקופה 
הפרסית, מכיר בהלכות־חיים, שאינן מפורשות במקרא, כגון 
( 1 ) איסור הצום בערבי־שבתות וערבי ראשי־חדשים ובשב¬ 
תות, ראשי-חדשים, מועדים וימי־שמחה. ( 2 ) תפילות־מנחה 
בשעת הקרבת הקטורת,( 3 ) איסור אכילת לחם הגויים (כמו 
בס׳ דניאל), ויש לכל אלו הקבלות בהל׳ הפרושית. ס׳ דניאל 



513 


הל:ה 


514 


(ו, יא) מספר לנו גם על תפילה, שנהגו להתפלל שלוש 
פעמים ביום בכיוון לירושלים. גם הפאפירוסים הארמיים 
שביב (אלפנטינה) מפפרים לנו על ענייני כתובה ודיני־פסה, 
החמידים שבימי מתתיהו לא היו עושים שום פעולת־מלהמה 
ביום־השבת (חשמונאים א׳, ב', ל״ד) עד שהתיר בית־דינם 
של החשמונאים מלחמת־מגן (שם, מ׳), וכפי שיוצא מן 
הספרות התלמודית כבר חיו סייגי־שבת ידועים באותה 
תקופה בכל חומרתם. תרגום השבעים, שנתחבר קודם זמן 
החשמונאים, מתרגם לפעמים לפי ההל' המקובלת בתלמוד 
(ונקרב בעל הבית אל ר,אלהיט [שמות כב, ז] — ונשבע; 
ממחרת השבת [ויקרא כג, יא] — ממחרת יום [טוב] הראשון! 
ובן אין לו [דברים כה, ה) — וזרע אין לו, ועוד). דמטריום, 
סופר הלניסטי, שחי באותו זמן, יודע. שגיד־הנשה הל רק 
על בקר וצאן! פסודו־אריססיאס (ע״ע אגרת אריסטיאם) 
יודע. כנראה, על תפילין של יד, וכן מוצאים רשמי הל׳ אצל 
פסודו־פוקילידס (ע״ע). מכאן, שהחל׳ שבתורה שבעל-פה 
כבר קיימת היתה קודם לאותה תקופה. שבה נתייחדו הפרושים 
כנושאי ההל' ומטפחיה. 

התקופה הקדומה. אע״פ שראשיתה של ההל׳ לוטה 
בערפל גם בנוגע להקפה וסיבה, ואיו המפרות הקדומה 
מלמדת בנידון זה דבר, מותר להניח, שבזמנו של עזרא 
התחילה תקופה חדשה בהתפתחות ההל׳ ובדרך מסירתה 
ולימודה. קשה לקבוע קביעה היסטורית, אלו הלכות מקורן 
באותה תקופה אנונימית, שנמשכה מזמנם של עזרא ואנשי 
כנסת הגדולה עד תקופת החשמונאים. גם המסורת התלמודית 
אינה מוסרת לנו אלא פרסים אחדים, שמוציאים הלכות 
מסויימות מכלל האנונימיות (הלכות מיוחסות לחגי הנביא — 
יבמות, ט״ז, א׳; קידושיו מ״ג, א׳: ר״ה, י״ט, ב׳! תקנות 
עזרא — בבלי, ב״ק, פ״ב, א׳! ירושלמי, מגלה. פ״ד, ה״א 1 
תקנות אנשי כנסת הגדולה בענייני תפילה ומגילה — בבלי, 
ברכות, ל״ג, א׳! מגלה, ב/ א׳). אבל גם כאן קשה לקבוע, 
אם מסורת היסטורית ממש לפנינו. על עזרא עצמו נאמר: 
"כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד 
בישראל חוק ומשפט" ועז׳ ז, י), ועזרא זה נקרא: "עזרא 
הכהן הסופר, סופר דברי מצות ה׳ וחוקיו על ישראל" (שם 
ז, יא). ה״סופר" לא היה רק מעתיק את ספר התורה, אלא 
גם ■מבין", כלומר מלמד (כפי שיוצא מדהי״א כז, לב), ובם' 
נחמיה ח, ח. בסיפור על כריתת האמנה, נאמר: "ויקראו 
בספר בתורת האלהים מפ[ 1 ]רש ושום שכל ויבינו במקרא". 
כאן מתוארת, איפוא, פעולה של חרבצת-תורה ברבים: 
קריאת התורה ביחד עם הסברתה ע״י המבינים. מבצע 
זה לא היה מבצע חד־פעמי, שהרי יודעים אנו, שעם סיומה 
של התקופה האנונימית חיתה קיימת מערכת מקפת של 
מוסדות פולחן ולימוד (בתי־כנסיות ובתי־מדרשות). התורה 
עוברת סרשות־היחיד לרשות־חדבים ונוצרה יצירה קיבו¬ 
צית חדשה יש שרוצים לראות בכך פרי של מגע עם 
האידיאלים של העולם המערבי (בר), אבל יש להיזהר 
סלה־תפס להקבלות תרבותיות־משפטיות, פולחניות ורעיו¬ 
ניות כל איפת שלא הוכח, שהשפעה ממשית כאן. 

לתקופה זו, שנמשכה עד תקופת הזוגות, רגילים היו 
לקרוא בספרות המדעית בשם "תקופת הסופרים" (ע״ע 
סופרים). אך — כפי שהוכיחו לאחרונה י. קויפמן (תולדות 
האמונה הישראלית, זד, עס׳ 481 ואילך) וא. א. אודבך 
(הדרשה כיסוד ההלכה ובעית הסופרים. תרביץ, כ״ז, ב״-ג׳) — 


אין שום הוכהה חיסטורית־ספרותית פנימית או חיצונית 
לדבר, שבאותה תקופה פעל ויצר חוג אנשים בשם "סופרים". 
כן אין הוכחה לדבר, שהתפתחות־ההל׳ באותה תקופה יסודה 
במדרש התורה ובפירושיו דוקה, וודאי צדק פי שאמר, שיש 
לייחס את ההתפתחות שבאותה תקופה ל״גזירה' ול״תקנה" 
(שמקורה שוב במנהג: "הנהיגו" זהה פעמים הרבה עם 
"התקינו"), ל״עדות" ו״למעשה", כפי שהדברים מתבלטים 
ביותר עם יציאתה של ההל' פן האנונימיות שלה בתקופת 
הזוגות! יש להטעים את האופי האינסטיטוציוני של ההל׳ 
הקדומה, ובזה מתפרש יפה העדר המחלוקת והאנונימיות. 
אך נראה. שפתרון זח אפשר לקבלו רק בחלקו. אסנם לכנסת־ 
ישראל באותה תקופה יש כל הסימנים של קיבוץ אתני 
נורמאלי, שהמנהג, המעשה, וכוח היצירה הפשפסית־העממית 
יוצרים בו משפט וזוכים לאישור אינססיטוציוני: אבל 
היא גם קיבוץ אתני־דתי, שיש לו מורשת של כתבי-קודש, 
ובתור כזה גם התורה שבכתב ומפרשיה הם גורמים יוצרים 
בו. פירושיה של התורה המקודשת, צריכים היו, ודאי, לקבל 
את אישורה של אינסטאנציה מוסמכת, והמבצע המתואר 
בספר נחמיה מעיד על כך במפורש. לפיכך אך אם אין לייחס 
פעולה ז( כולה ל״סופרים" דוקה, ואך אם נניח, שהשם 
"סופרים" בא לציין מעמד נמוך של מעתיקי התודה ומלמדיה, 
הרי מדרש התורה מילא אך הוא תפקיד יצירתי באותה 
תקופה (ר' קויפפן, שם, עם׳ 346 — 351 ). עם זה נטל, 
ודאי, המדרש גם מסורות שבעל־פה והסמיך אותן לכתוב 
ושיעבד בכך את התורה שבעל-פה לזו שבכתב. מדרש קדום 
זה היה בראשיתו אכסגטי בעיקרו. אבל ברור. שעבר עד 
מהרה מן התחום חאכסגטי לתחום ההרמנויטי לשם יצירת 
הל׳ וסמיכתה, בעקבות הטלת מרוח התורה על העם והצורר 
בהתאמתה לתנאים. איו בידנו שרידי מדרשים, שאפשר 
להצביע עליהם בוודאות, שהם מאותה תקופה. ונם המונח 
"זקנים ראשונים", המופיע במקומות מועטים, אינו מעיד על 
כך, שהרי למושג "ראשונים" משמעות יחסית, ולא מוחלטת 
(ר׳ תוספתא, ידים, ב', ט״ז, וכן זכריה א. ד). אעפ״כ 
נראה, שהמדרש בספרא, סוך פ׳ מצורע: "והדוה בנדתה, 
זקנים הראשונים היו אומרים תהיה בנדתה לא תכחול ולא 
תפקוס עד שתבא במים" הוא עתיק מאד, כי הוא נתמך ע״י 
מסורת דומה לזו באבות דר׳ נתן, ראש פ״ב, בקשר למאמר 
של אנשי כנסת הגדולה. מסתבר, שהמדרשים הנמצאים 
בתרגום השבעים יכולים להחשב כפריה של תקופה זו, וכן 
הרבה מן המדרשים הפרשניים וההגיוניים האנונימיים, הנמ¬ 
צאים בספרות התלמודית. 

תקופת הזוגות (מ 160 לפסה״נ עד תחילת הסה׳׳נ). 

פן האנונימיות ובמקצת גם סן הערפל יוצאת ההל׳ עם 
תקופת הזוגות, ראשי בתי־הדין של פרושים הנזכרים במשנה 
אחר שמעון הצדיק ואנטיגנום איש סופו (אבות א', ד׳: 
הגיגה, ב׳, ב׳), לא רק שמותיהם של אנשי הזוגות נמסרו 
לנו, אלא גם מחלוקתם בעניין דיסואלי־סקראלי (סמיכת 
ידים על הקרבנות בחג). בפעם הראשונה נשברת כאן, איפוא. 
האנונימיות, ועפה גם האחדות בתחום ההל', מחלוקת זו 
הוכרעה סוף־סוך בדרך בלתי־דגילה בימי ב״ש וב״ה (ראה 
תוספתא. חגיגה, פ״ב, י״א! ירושלמי, חגיגה, פ״ב, ה״ג! בבלי, 
ביצה, כ׳, א'). מבחינה הלכית־טכנית המחלוקת ברורה, והיא 
אך מעידה על קדמותם של סייגי "שבות" בשבת ובחגים 
(סייגים, שגזרו חכמים. כדי להגביר את קדושת השבת)! 



515 


הלכה 


516 


אבל הרקע הכללי של המחלוקת (שחיה, אפשר, חברותי, 
פוליסי או כלכלי) וכן הסיבות להעדר ההכרעה אינם ברורים. 
מאותו זמן נודעו לנו גם תקנות וגזירות מאת ב״ד של 
חשמונאים ויוחנן כהן גדול, של שמעון בן שטח בעניין 
אחריות נכסים לכתובה (תוספתא, כתובות, פי״ב, א , ! בבלי, 
שם, פ״ב, ב׳; ירושלמי, שם, פ״ה, ה״א), תקנת הפרוזבול של 
הילל(משנה, שביעית, י׳,ג , ),וכן גזירות בענייני טומאה (יוסי 
בן יועזר, יוסי בן יוחנן, שמעון בן שטח — טומאת ארץ 
העמים, טומאת כלי זכוכית וכלי מתכת שמאי והלל, 
בעניין טומאת ידים; ר בבלי, שבת, י״ד, ב׳ו י״ז, א׳). בדיו 
כלל אפשר להבחין מחוך הספרות התלמודית והחיצונית של 
אותם הזמנים במערכת שלמה של הלכות טומאה וטהרה, 
שיסודן בתקופה קדומה ושנתרחבו ונתפשטו מתוך מגמות 
שונות, שמהן היו נעוצות בתפיסה דתית ובהשקפות על 
קדושת החיים, האדם והארץ, ומהן — בנסיבות היסטוריות, 
פוליטיות וחברותיות פנימיות וחיצוניות. מובן, שגם ההלכות 
הנוגעות לפולחן כבר נתגבשו באותו זמן. שכן היה צורך 
ללמדן לכוהנים, וכן אנו למדים מאותה ספרות עצמה על 
הבסיס המשפטי הפרטי והציבורי באותם הימים; ואף על 
הנהגת משפט פלילי לפי דין־תורה נודע לנו מתקופה זו 
רוקה (כגון ע״י שמעון בן שטח ויהודה בן טבאי, משנה, 
סנהדרץ ו', ז": תוספתא, שם, ו', ו': משפט הורדום, משפט 
ישו, וכד׳). לפיכך ניתן להאמר, שיסודות המשפט העברי 
נוסחו אז בהל", ואפשר גם להכיר במגמות ססויימות בהקלות 
בענשי־מוות. 

אף סדרשי־תורה ידועים לנו מאותם הזמנים (מפי שמאי, 
ספרי, דברים, פ׳ ר״ג; מכילתא דרשב״י, מהדורת י. נ. אפ¬ 
שטין וע. צ. מלמד, עס׳ 148 ), והילל, שעלה מבבל, התדיין 
עם בני בתירח על־יסוד מדרש על קרבן פסח בשבת (פסחים, 
ס״ו, א , ; ירושלמי, פ״ו, ה״א; תוספתא, ד', א׳—בי), ולפי 
מסורת ברורה (תוספתא, סנהדרין, סוף פ״ז; ברייתא דר׳ 
ישמעאל בראש תורת כהנים; אבות דר' נתן, נ״א, פל״ז), 
כבר השתמש בשבע מידות פרשניות־הרמנויטיות, שבאחדות 
מהן ניכרת השפעתה של הפרשנות ההלניסטית, וכן נמסרו 
ממנו מדרשים בענייני טומאה ופסח בספרא (תזריע, פרק 
ט׳, ט׳־ו), בתוספתא (נגעים, סוף פ״א) ובירושלמי (פסחים, 
פ״ו, ה״א). שמעיה ואבטליון נקראים "דרשנים גדולים" 
(פסתים, ע׳, ב׳). בתקופה זו מתפתחת ההל׳ ממסורת, 
פירושים ומנהג למקצוע שלם. שיש לו נוסח ושיטה משלו, 
וחוג החכמים והסופרים ותלמידיהם מתרחב. אבל עדייו חזק 
היסוד האינסטיטוציוני בהל׳. קיים מוסד מחוקק מרכזי ומכ¬ 
ריע (סנהדרין), אך אף הקף סמכותו אינו ברור תמיד. 

הלכה חיצונית ודחויה. עד כאן דיברנו על 
השתלשלות ההל' בתוד היהדות הפרושית, שמתגלית באותם 
הימים כזרם המכריע בהתפתחות הרוחנית של עם־ישראל. 
אבל נשתמרה מאותה תקופה גם הל׳, שאין להתאימה עם 
ההל׳ הפרושית ושיצאה מחוגים, שלא הזדהו עם הפרושים 
או אף התנגדו להם. הכוונה היא, קודם כל, לזרם של הצדוקים, 
שודאי היו גם להם מדרש והל׳, שהרי איו להניח, שהסתפקו 
רק בפירוש מילולי של הכתוב, הרבה אין אנו יודעים על כך, 
מלבד מה שלא קיבלו את ההל' של פרושים כמחייבת. במגלת 
תענית מסופר, שהיה להם "ספר גזרתא", ואם כן, היה להם 
אפילו ספר כתוב, שהכיל הלכות, ונשתמרו נקודות־המחלוקת 
בינם לבין הפרושים בעניין פרה אדומה, ניסוך המים, חיבוט 


ערבה, נתינת הקטורת בקודש־הקדשים או בחוץ, פירוש 
,ממחרת השי׳ת", וכן בעניין כתבי־הקידש, טומאה, נזק 
וירושה (ר , משנה, ידים. ד', ו׳ — סוף. ובתוספתא, שם) וגם 
ברור, שהיו דורשים את המקרא (תוספתא, יוה״ב, א׳, ה׳). 
נראה, שקיבלו גם את ענייו "עדים זוממים" כפירוש מוסכם 
ל״עד שקר״ (דברים, יט, יח) — כלומר, שהסכימו לדעת 
החכמים, שאין "עדות־שקר" עניין סל הכחשת עדות או 
סתירה פנימית בדברי העדים, אלא פסילת העדות ע״י 
עדות אחרת, שלפיה היו העדים הראשונים בשעת המעשה 
לא במקום־המעשה, אלא במקום אחר עם העדים האחרונים. 
הצדוקים חולקים על הפרושים רק בפרט אחד של תורת 
"עדים זוממים" (משנה, מכות א׳, ד׳; ור׳ ההשלמות של 
ח. אלבק למשנה, שם). 

יש בידנו עוד ספרות אחת, אף היא חיצונית, שמעיקרה 
לא נכתבה יוונית, אלא עברית ושמחבריה אינם ידועים לנו 
והיא בחלקה פרוגראמאטית (מכילה הל׳, שמתנגדת להל' 
הפרושית, ואין לפרשה אלא או כהל׳ קדומה דחויה או כהל׳ 
כיתתית־תיצונית, שמנהיגי הכת חפצו להנהיגה בתוך עדתם 
לא על סמך מסורת, אלא על יסוד מדרש הכתובים. יש לציין. 
שיש קירבה מסויימת בין הל׳ ז( להל׳ הקראית המאוחרת, 
וכן להל׳ הנהוגה אצל הפלשים. 

בספר שושנה (ע״ע) מסופר, ששני עדי־שקר. שנמצאו 
מכחישים זה את זה, הוצאו להורג על־יסוד הפסוק: "ועשיתם 
לו כאשר זמם לעשות לאחיו", ומכאן שלא "הוזמו" בהתאם 
להל׳ הפרושית; אלא שקשה לדון על טיבו של ספר שושנה; גם 
זמן־חיבורו וגם מקום־תיבורו אינם ברודים לנו כל צרכם. 
אפשר, שמחבר הספר מוסר לנו "הוראת שעה" (ר. צ. הופמן). 
אופי כיתתי מובהק יש להל׳ שבספר היובלות (ע״ע) וברית־ 
דמשק, אך אפשר מאד. שהל׳ זו היא כיתתית־פרושית. המחקר 
הוכיח, ששני הספרים הללו, אף אם שונים הם בכמה נקודות, 
כיתתיים הם, אך לא של צדוקים. מוריהן של הכיתות הללו 
הסכימו לפעמים עם ההלכה הפרושית ולפעמים דרשו את 
הכתוב כפי הבנתם; ולפעמים החמירו באיסורים ובענשים, 
שאין להם יסוד בתורה שבכתב — מה שמעיד, שלא היו 
צדוקים. בספר־היובלות נזכרו חומרות בהלכות־שבת וחייבי־ 
מיתה על איסורים, שלפי ההל׳ הפרושית אין להם שחר, כגון 
ענייני מוקצה ושיחה על ענייני־חול בשבת והיציאה סן 
המקום בשבח. אמנם גם ההל׳ הפרושית הקדומה החמירה 
בהלכות־שבת, אך לא בהטלת ענשים. כן נמצאים שינויים 
בדבר קרבן־הפסח, אכילתו ומקום אכילתו. זמן חג־השבועות 
שונה מן המועד, שנקבע ע״י הפרושים, הצדוקים והקראים 
גם יחד. כן אין התאמה גמורה בנוגע לארבעת המינים 
ונטילתם. יש הבדלים בענייני קרבנות-ציבור, ועם זה קיים 
החוק של "עין תחת עין". באיסורי-עריות ונישואי־תערובת 
יש החמרה בענשים. כמו-כן נמצאים בספר־היובלות שינויים 
מסויימים בהלכות מתנות כהונה ולויה, ביחוד בענייו מעשר 
בהמה ומעשר שני וכן בעניין ערלה (נטע רבעי הוקרב 
על המזבח!), וכמובן, המחלוקת הגדולה בדבר הלוח, המשנה 
את זמן כל המועדים (ר׳ על זה עכשיו גם ש. טלמון 
בזד! ,גמג 1 ;״תץ 01 !״ז 15 ( 1 13 ק 1 ז:;§). בספר ברית־דמשק, שקש¬ 
ריו לכתבי כת המגילות הגנוזות ברורים, ההל' היא בדרך 
כלל בהתאם להל׳ הפרושית. יש החסרה מסויימת בעניין 
שביתת בהמה בשבת, בעניין טומאת עצים, אבנים ועפר, 
באיסור דם דגים, ולעומת זה יש הקלה בעניין צירוף עדים 



517 


הל:ה 


518 


בדיני־נפשות. ההחמרות הללו עדיין אינן קובעות את ה״מי* 
נות" של הכת. אבל מצויות הלבות אחרות מבוססות על 
מדרש הכתובים, שהן נוגדות בהחלט את השקפת ההל׳ 
הפרושית המוסכמת, ואלו הן: איסור הביגאמיה ואיסור 
נישואים בין איש לבת־אחיו — דבר, שבעיני החכמים היה 
רצוי דוקה. הלכות אלו אינן מתפרשות אלא ככיתתיות בהחלט. 
נ. קרוכמל, מורה נבוני הזמן, שער י״נ — ״אם למסורת״ 1 

ז. פרנקל, דרכי המשנה, ם״א! א. ד,. וייס, דור דור ודורשיו, 

ספר א׳ — פרק 16 , תרפ״ד< י. א, הלוי, דורות הראשונים, 

חלק ראשון, כרך שלישי, עט׳ ע״ב-רע״ג! א. א. אורבך, 
הדרשה ביסוד ההלכה ובעית הסופרים, תרביץ, כ״ז(תשי״ח)! 

ח. אלבק, הדרשות וההלכות, ספר היובל לא. מרכס, 1950 י 
ג. אלון, לחקר ההלכה של פילון, מחקרים בתולדות ישראל, 1 , 

(תשי״ז), עמ' 83 ז - 14 !<] 86 607 574 ! 80755116100 , 03111061 ? . 2 
701051171154/1071 ) 5 ) 1 ) 11451 ( £174 ה*(/ 607 ( 1 ,.[)< ; 1841 , 0217111 

£x^£^50 014) 610 010X07167171550/10 1107771071014111(, 1851; !ס< 11 \/ . 06 ; 1922 , 10 ) 801 146150 / 10 [ 0717110 ) 471 / 701 > £1710 
, 11 חבתז 0 ח 01 ]? . 1 ; 1930 , 1/0100/10 610 14716 110071 ( 141 ) ■ 601 8140/1 

8/11105 £7100/1150/10 14716 )146150/10 811614118, 1932; 5. 8011410. 
8/1110 006 1/10 0701 1,0147, 1937; ]. 2. ?3(11001x1011, 17116705/1 
0716 8/15/710, 10 £0/7617110 £550)15, 1951. 

2 . תקופת התנאים (בערך סתחילת סד,״נ עד 220 
לםה״נ). לאחד שנתגבשה ההל׳ גיבוש ראשון מתוך התעצמות 
מתמדת עם החיים, נוסחו גם המסורות בצורת ,משנה״ — 
כלומד. הל׳ מנוסחת ניסוח גורמאטיווי קצר. חכמי־המשנה 
נקראו בפי האמוראים "תנאים" ותקופתם נקראת ,תקופת 
התנאים". 

אפשר להבחין כמה קווים בולטים בפעולתם של התנאים: 

א) סידור חומר ההלכות, שהלך ונתרבה, בצורות שונות; 

ב) פיתוח דרכים הדשות בלימוד ההל׳, שגרמו שוב ליצירת 
הלכות חדשות; ג) התרבות המחלוקות. 

א. הצורך למצוא סידור מתאיב לחומר המתרחב הורגש 
לראשונה באותם מקצועות ההל', הקשורים בפולחן ובחיים 
הציבוריים, כדי לחזק את השפעתם של הפרושים ולהוציא 
מלבם של צדוקים. אפשר לגלות במשנה הקיימת שכבות של 
משנה קודמת, מסודרת לפי מקצועות, שאנשי־מרע רגילים 
לכנותה לפעמים בשם ״משנה ראשונה״ (על־פי ד. צ. הופמן! 
כגון במסכתות בכורים, פסחים, שקלים, יומא, קידדשין, אבות, 
תמיד, מידות), אבל אין הוכחות לדבר, שכבר קודם לסידור 
המשנה שבידנו היה קיים סדר־משנה, שכלל את כ ל החומר 
ההלני, כדעת כמה חוקרים, וגם אין ראיה לכך, שהיתר, לכל 
חחכסים נוסחה אחידה בדרך הרצאתם והצעת־מסקנותידם 
(מה שכבר ציין רב שרירא גאון באיגרתו). שהרי מוצאים 
אנו במשנה ובתוספתא שרירים של משניות ושורות של 
משניות, שקשריהם אינם ענייניים אלא חיצונים ואסיציא־ 
טיוויים (למשל, ע״י ביטויים דומים׳ כגון "אין בין" במגלת. 
פ״א, או ע״י מספרים שוגים, כגון במשניות, שמתחילות 
בשלושה, ארבעה או חמישה וכד׳). מכל מקום כבר נעשו 
בסון׳ תקופת הבית נסיונות, בין שהיו רשמיים ואחידים בין 
שהיו פרטיים, לסידור חומר ההל׳. שהניחו את הבסיס לנס- 
י(נ(ת כוללים יותר בזמן שלאחר החורבן. באותה תקופה 
נתגבשה גם ״לשון־החכסים״ כלשון חיה וספרותית, שניתקה — 
לצרכי־חזמן — את הנבלים של הלשון המקראית ודחתה את 
הארמית מתחום ההל׳, 

ב. משנעשתה תהל׳ "מדע" והתעסקות אינטנסיווית־עיו־ 

נית, נזקקה לשיטות של חקירה ודיון משוכללות ומפותחות 
יותר מבתחילה. נוסח על המגמה היצירתית, שמקורה בעיקר 


בתקנה, בגזירה, בתקדים המשפטי ובאינסרפרסאציה של 
הכתוב, ניכרת מעכשיו גם מגמה פרשנית. יסוד לדיון אינו 
משמש רק המקרה האקטואלי בלבד או הכתוב שבתורה אלא 
גם ההלכות עצמן. התנאים ש(נים את ההלכות של הראשונים, 
מפרשים ומסבירים אותו, ודנים בהן. בפירושים ובוויכוחים 
אלה הם משתמשים באותן המידות, שהיו נוהגות במדרש- 
התורה, כגון קל וחומר, הקיט, בניין־אב, למידת סתום מן 
המפורש, יישוב סתירות (כתובים מכחישים) וכד - , ופרשנית 
ודיון אלה הולידו שוב הלנות חדשות, פרי בית־המדרש. כך 
נתרחב הקפה של ההל׳ באופן שהמשנה כללה — בצד ההלכות 
העתיקות, הפירושים והגזירות, ובצד ההל׳ המעשית, שמקורח 
בתנאי המציאות — נם הלכות עיוניות, שמעיקרן לא נעתקו 
מן השימוש היום־יומי. אלא שנולדו בבית־המדרש ושתכליתן 
העיקרית היתה הבהרת העקרונות שבהל׳ בדרך קאזואיסטית 
(משנת, ניטין ג', א׳; נזיר ו׳, ד׳; ד למשל, מכות, ג׳, ט׳; 
כריתות ג׳, ד׳; ובן יבמות, ג׳; י״א, ג׳; נזיר, ר, ד׳). להס¬ 
תעפות והתרחבות אלו של ההל׳ והפיכתה למקצוע עיוני 
נתלוותה השאיפה למצוא, עד כמה שאפשר, סמוכים להל׳ 
בתוך הכתוב. המיצוי המדרשי של הכתובים נעשה דק 
ומדוקדק יוחד ונוצרו דפוסים לשוניים מיוחדים למדרש — 
דפוסים, שהתפתחו מעט־מעט לסגנון דראמאטי, שעדייו נשמע 
בו הדד, של צורת־ד,וויכוחים הקדומה. אך אין למדרש בתקופה 
ז( תפקיד פסמיך בלבד, אלא גם תפקיר יוצר. נתגלו ונתחדשו 
שוב כמה הלנות בדיד המדרש, ולא מתוך סגע עם המציאות 
דוקה, אלא כפרי של לימוד עיוני. הלנות אלו נותקו אה״ב 
שוב ממקור מדרשם ונכנסו למשנתם של התנאים. 

ג. התרבות המחלוקת. כבר נוכחנו במציאותה של מחלוקת 
בלתי־מוכרעת בתקופת הזוגות. אפשר, שכבר אז נסתמנו 
אסכולות שונות במחנה הפרושים, אלא שחסרים אנו 
הוכחות לכך. מכל מקום בראשית התקופה שלאחריה עומדים 
אנו בפני התופעה של מציאות זרמים בתוך היהדות הפרושית, 
שנבעו, ודאי. מהבדלים חברותיים, וכן מהבדלים באמונות 
ודעות, ושרשמיהם ניכרים במחלוקת בהל׳ בין שתי אסכולות, 
הדוגלות בשם ראשיהם־מייסדיהם — שמאי והלל. אמנם 
נחלקו שמאי והלל רק בארבעה דברים (משנה, עדיות, פ״א, 
א׳—ג׳! בבלי, שבת, ט״ו, א׳; ירושלמי, חגיגה, פ״ב, ה״ב), 
אך נראה, ששונים היו גם באפים, באורח־הייחם ובדרך 
לימודם. כך נתייחדו שני זרמים בהל', שקיומם נמשך כמאה 
שנה (ע״ע בית־שמאי ובית־הלל). לא היתד, עוד אפשרות 
לבוא לידי הכרעה, כי המחלוקות הקיפו את כל תחום ההל' 
ואן• התנאים הפוליטיים לא היו נוחים להחזרת האחדות, 
באופן שרק במקרים יוצאים מן הכלל נתוועדו יתד כדי 
להכריע בשאלות שנויות במחלוקת, ואף אז לא הצליחו 
להכריע בבל (ר׳ משנה, שבת, א׳, ד׳; תוספתא, שם, א׳, ט״ז; 
בבלי, שם, ט״ו, א - ; ירושלמי, שם, פ״א, ה״ד). 

מכיוון שנפתחה דלת למחלוקת ולא הגיעו להכרעה כוללת, 

וכן משום האופי התאורטי שקיבל לימוד ההל׳ בכללו. 
נעשתה המחלוקת כמעס יסוד של קבע בהל׳ ושינתה את 
פניה גם מבחינה פורמאלית (ניסוח המחלוקות במשנה) וגם 
מבחינה עניינית. 

חורבן־הבית גרם להעתקת המרכז מירושלים. במלחמה 
נהרגו, ודאי, מאות חכמים! בטלה גם מציאות הלכית רבת- 
משמעות: עבודת בית־המקדש וכל הקשור בה מהלכות 
קדשים. השיפוט בדיני־נפשות כבר בטל קודם החורבן, אבדו 




519 


חלכה 


520 


כסה מסורות חלביות רבות־ערך ונשתבשו אחרות, אף הוצרך 
הציבור לתקנות חדשות (משנה, ר״ה, ד־) ולנזירות חדשות 
וגם נשתנו הלבות, אבל לעומת זה נוצר מרכז חדש, מוסמך 
להכרעה ולהוראה — כעין סנהדרין בית־הדין שביבנה, 
וגברה האינטנסיוויות של ליסוד־התורה (סיום שחרב בית־ 
המקדש אין לו להקב״ה בעולמו אלא ד׳ אמות של הל׳ 
בלבד — ברכות, ה', א׳). חורבן בית־הסקדש היווה חתך 
בהיסטוריה הפוליטית של עם־ישראל, אבל לא בהיסטוריה 
הרוחנית שלו. הרוח הוסיפה להיזון מאותו כוח, שנתו את 
הדחיפה להתפתחותה של התורה שבעל־פה, אע״פ שגברה 
התחושה. שהגיע הזמן לדאוג לאיסוף החומר וחתימתו. 

הנסיון ביבנה. "משנכנסו חכמים בכרם ביבנה, 
אמרו: עתירה שעה. שיהא אדם מבקש דבר מדברי תורה 
ואינו מוצא, מדברי סופרים ואינו מוצא וכר שלא יהא דבר 
מדברי תורה דומה לחברו. אמרו נתחיל מהלל ושמאי" 
(תוספתא, עדיות. א', א'). ידיעה היסטורית זו נתפרשה בשני 
אופנים. יש שרואים בה נסיון להכרעת המחלוקות המרובות 
(בין ב״ש וב״ה, בין ר׳ אליעזר ור׳ יהושע ובד׳) וכן נאמר 
במקבילה (שבת, קל״ח. ב׳): ר׳ שמעון בן יוחאי אומר: חס 
ושלום שתשתכח תורה סישראל... אלא וכר שלא ימצאו הלכה 
ברורה ומשנה ברורה במקום אחד״. ״הלכה ברורה״ — כנראה. 
הל׳ מנומקת ללא חילוקי־דעות (רש״י: וו" גם בספרי, דברים, 
פ׳ מ״ח: בתוספתא, סוטה, ז׳, ט׳—י״ב) 1 כינוס המחלוקות 
וסידורן ע״פ נושאיהן היה מביא לידי בירור ההל׳ והכרעתה. 
אחרים רואים בסידור זה לא נסיון לבירור ההל', אלא לכינוסה, 
וסבורים הם, שהעריכה הראשונה של חומר ההלכות נעשתה 
בצורת קשירת העדויות. מסכת עדויות שבמשנתנו, השונה 
בסידורה ובתכנה סכל שאר המסכתות. סצבת־זיכרון היא 
לנסיון זה, והיא מכילה מבחר של הלכות מכל התחומים (בתי־ 
רתא). נראה, שחנאי־הזמן לא איפשרו את גמר המלאכה, אבל 
יש לציין, שמאותו זמן ואילד נקבעה הל׳ כבית־הלל (ירושלמי, 
ברכות, פ״א, ה״ד) וגברה השאיפה לסידור תומר המשניות. 

השפעה מרובה על התפתחות ההל' נודעה לר׳ עקיבא 
(ע״ע), גם מבחינת פיתוח המחשבה, חידוש ההל׳ והשימוש 
במדרש וגם מבחינת סידור החומר. עליו מעידים המקורות, 
"שעשה כל התורה טבעות טבעות" (אבות דר׳ נתן, י״ח) 
וש״התקץ מדרש הלכות והגדות" (ירושלמי, שקלים, פ״ה, 
ה״א) ושהיה "מסדר הלכות לתלמידים" (תוספתא, זבים, 
א', ה׳), וכן שהיה "דורש מעצמו ומסכים להלכה" (ספרי, 
במדבר, פ׳ ע״ה. ועוד). הביטויים הראשונים מעידים על 
פעולה ספרותית־עריכתית מיוחדת, ואילו השבח האחרון 
מעיד על פעילות חפשית בתחום המדרש (מדרשו הותאם 
להל׳ המקובלת). 

בדורות. שבאו אחריו, סיפרו עליו, שהיה דורש "על כל קוץ 
וקוץ תילין תילין של הלכות" (מנחות, כ״ט, ב׳). ע״י שיטת־ 
דרישה ז 1 נתכוון ר׳ עקיבא להשיג את המטרה, שכבר עמדה 
לפני בעלי־המדרש, שקדמו לו (נחום איש גמזו, שהיה דורש 
כל אתיו שבתורה — חגיגה, י״ב, א׳, ודרש "ריבויין ומיעוטין" 
תוספתא, שבועות, פ״א, ז׳): לקרב אח התורה שבעל־פה לזו 
שבכתב ולהסמיך עד כמה שאפשר את ההל׳ אל הכתוב בדרך 
המדרש < לשם כך השתמש ר' עקיבא גם במידות ההגיוניות 
והפרשניות, שכבר ידועות היו מתקופת הלל ושנתפתחו מאד 
באותו זמן; אבל נוסף על כד דייק במידה יתרה בכל פרט 
קטן במשפט או במלה המקראיים (אותיות־השימוש, מלות־ 


היחס, יתור, מיעוט, מלה כפולה וכד׳) כדי להסמיך על 
המקרא אף הלכות, שלא היה חולק עליהן שהן מדברי חכמים 
(כגון מושג "שבות" בשבת, ספרא, אחרי פ״ח, ט׳! וו" גם 
משנה, סוטה, פ״ה, ב', וכד , ). התעמקות זו בכתוב באמצעות 
המדרש יצרה, כמובן, שוב הלכות חדשות. 

חלק על ר׳ עקיבא במדרש ר׳ ישמעאל (ע״ע), שהעדיף 
את השימוש במידות הגיוניות, כגון קל־וחומר, לשם ליסוד 
איזו הל׳. סבור היה, שהכתוב מדבר בלשון בני־אדם, ויש 
"לשונות כפולות" (נכסף נכספת, גנב גנבתי, הלך הלכת, 
הכרת תברת, ירושלמי, שבת פי״ט, ה״ב) ויש פרשיות חוזרות 
ונשנות רק בשביל פרט חסר אחד. כן לא דרש שום אות־ 
שימוש ומלת־יחם, מדרשו של ר׳ ישמעאל היה קרוב יותר 
לפשוטו של מקרא. 

מעמדותיהם השונות של שני חכמים אלה כלפי מדרש 
הכתוב נפרדו שתי אסכולות במדרש, שפיתחו את שיטוח 
רבותיהם, נבדלו זו מזו בדרכן, בסגנונן ובמינוחן (דבי 
ר׳ עקיבא ודבי ר׳ ישמעאל) וערכו שתי מערכות של מד¬ 
רשים על התורה. ביח־מדרשו של ר׳ ישמעאל היה בדרום. 
והיו לו קשרים גם לבבל. בית־מדרשו של ר׳ עקיבא נעקר 
לגליל. האמוראים, ביהוד אמוראי ארץ־ישראל, עדיין הכירו 
בהבדלי השיטות, אבל, בעיקרו של דבר, השתמשו בהן בדרך 
אקלקטית, המסורת, שנמסרה בשם ר׳ יוחנן: "סתם מחניחין 
ר׳ מאיר, סתם תוספתא ד נחמיה, סתם ספרא ר׳ יהודה, 
סתם ספרי ר׳ שמעון וכלהו אליבא דר׳ עקיבא" (סנהדרין 
פ״ו, א׳), מייחסת את היסודות של הספרות התנאית לר׳ 
עקיבא. פעולתו הסדרנית של זה האחרון. נתבטאה במשנה 
מנוסחת ומבוררת, שלא היה בה ערב של הל׳ ואגדה, ואף 
מדרש לא היה בה. במשנה זו, משנת ר׳ עקיבא. הנזכרת גם 
ע״י אבות הכנסיה, היה משום חידוש. אף אם כבר קדמה לה 
משנה מסודרת, כי היא לא רק סידרה ומסרה את חומר ההל׳ 
ואת המחלוקת עליה. אלא ניסחה, קיצרה והכריעה, במשנתו 
של ר׳ עקיבא היה, איפוא. משום עריכה ממש, ונראה 
שכאן — ע״י ההבחנה בין עיקר דברי-ההל׳ לבין ההסברים, 
המשא־ומתן והפירושים — הונח גם היסוד למה שנקרא אח״כ 
בשם "תוספתא" (על כך מורה המסורת "סתם תוספתא 
ר׳ נחמיה", ואפשר גם מה שנאסר במשנה, מכשירין ו', חי: 
"עד כאן היתד, תשובה"). 

תלמידי ר' עקיבא. משנתו של ר״ע שימשה בסים 
למפעל כינוס ההל׳ וחתימתה, כפי שנתבטא במשנה, אך 
עדייו ניתנה משנתו לפירושים שונים ומתוך כך נשתנתה ע״י 
תלמידיו לפי סברתם וגירסתם. גם נכנסו לתוכה מסורות 
מסי חבריו של ר׳ עקיבא — מסורות, שלא התאימו תמיד 
למשנתו. וכמובן, שבאכף התנאים החדשים הועמדו החכמים 
גם בפני בעיות חדשות, שדרשו הכרעה ופסק. התפתחויות 
אלו גרמו לכך, שההל׳ נחעשרה שוב בהקפה ובעמקה, אבל 
נתרחקה מגיבוש. המחלוקות בין תלמידיו של ר׳ עקיבא 
(ר׳ מאיר, ר׳ יהודה, ר' שמעון, ר׳ יוסי, ועוד) נראות מרובות 
מאותן של הדורות הקודמים, אע״פ שהן דנות עפ״ר בפרטים. 
כך נוצרו קבצים שונים של הלכות, שאת רישומם עדיין 
אפשר להכיר במשנה ובתוספתא שלנו, קיים היה הסנהדרין. 
בית־הוועד, כמוסד מרכזי, וסמכות הנשיאים נתחזקה באותם 
הימים, אבל שוב לא הוכרעו, כנראה, אלא שאלות חדשות, 
שנתעוררו באותם הימים, אף אם עסק עכשיו מוסד זה 
בהצעת משנה סדורה (כפי שיוצא מהוריות. י״ג. ב׳). 




521 


הל:ה 


522 


ר' יהודה הנשיא (ע״ע). ריכוז הסמכות וההוראה 
והתנאים הפוליטיים הנוחים יותר, וכן הצרכים הפנימיים 
ותחושת־הזמן, איפשרו לו, לנשיא זה, לגשת למפעל הפריכה 
והחתימה. הוא אסף מן הקבצים השונים. שהיו כולם מיוסדים 
על משנת ר׳ עקיבא, והמשותף שבהם היה, איפוא, מרובה. 
הוא נטל הרבה ממשנת ר' מאיר (סתם משנה ר' מאיר), 
תלמידו המובהק של ד' עקיבא, שהיה מלמד לתלמידיו בדרך 
קצרה וסתם את ההל׳ כרבו! אך גם ממשנותיהם של רבותיו, 
שאף הם היו מתלמידיו של ר׳ עקיבא, וכן של בני דורו נטל, 
וחומר זה כולו ערך, קיצר, ניסת והכריע כדרך התנאים 
שלפניו והישנה את משנתו לתלמידיו. משנה ז 1 (ע״ע משנה) 
זכתה להתקבל יותר מאותן של קודמיו, באופן שהיוותה את 
החתימה במפעל גיבושה של התורה שכעל־פה. 

הברייתות ומדרשי הלכה. למפעל ספרותי־קודי־ 
פיקאטורי זה נלוה בתקופה הסמוכה לה, כינוס כל שאר החומר 
ההלכי והמדרשי, שלא נקלט לתוך המשנה, הן חוסר אותנטי 
קדום ומדרשי־הל׳ והן ביאורים ופירושים למשניות, שהיו 
רווחים בבתי־הסדרשות, לתוך קבצי "ברייתות" (ע״ע מש¬ 
ניות חיצוניות). 

סיכום. הגיבוש הספרותי גום לשינוי שיטה בלימוד 
החל', מכאן ואילך נחשבה ההל' כחתומה ביסודה, אע״פ 
שהמעבר בין התקופות לא היה פתאומי כל־כך. הדורות 
שלאחר מכן ראו את עצמם במפרשים (אמוראים) של טכסטים 
מנוסחים ניסוח סופי, שמבחינה עקרונית איו לחלוק עליהם, 
ותפקידם של האמוראים לא היה אלא להתאים ניסוחים אלה 
זה לזה או לתנאי־הזמן. חידוש־הל׳ ממש בצורה עצמאית 
נעשה אפשרי רק באותם המקרים, שההל׳ הקיימת לא חיוותה 
את דעתה על הבעיות, שהיו כרוכות בהם, או לא הספיקה 
לפתרונן. תהליך דומה לזה אנו מוצאים בהתפתחותו של 
המשפט הרומי, וכן של המוסלמי. ברור, שהדרך של התקנת 
תקנות עדיין נשארה פתוחה כבעבר. בתקופת־התנאים באו 
לידי גיבוש דיני שבת, חגים ואישות, שעל עיקריהם פרצו 
מחלוקות מרובות בדורות הקודמים. למרות ההתפצלות 
׳ההסתעפות וחומרת־העניינים, אפשר להכיר בבירור במגמה 
להקל עד כמה שאפשר (שבת. מועד, ממזרות, עגונה וכד , ). 
אף ההלכות הנוגעות לטקסים ולתכנם, כגון תפילות וברכות, 
זכו למסגרת קבועה יותר, אע׳יפ שכאן נשאר הרבה תלוי 
בנוהג המקומי. דיני־ממונות ושאר חלקי המשפט הפרטי, 
שמתחילה נצטמצמו בעיקר( 1 ) בכתוב ובפירושו ו( 2 ) במנהג, 
נתפתחו בתקופה ז( למערכת רחבה. שיצרה לה עקרונות 
וכללים משלה ונתעשרה לא במעט מתוך מגעה עם המציאות 
המשפטית והחברותית של הקיסרות הרומית. 

הלכות קדשים, שבטלו בפועל. נידונו כ״הלכתא רמשי- 
הא" — ומתוך חיבה יתרה, עד כדי עיון בפרטי פרטים. 
תחילה פעלה כאן, ודאי, הציפיה לבניין בית־המקדש במהרה — 
ציפיה, שהיתה חזקה ביותר באותה תקופה. כן אין לשכוח, 
שרעיון הכפרה, שהוא רעיון יסודי בתאולוגיה של היהדות 
("ובנה לנו את בית־הבחירה לכפר על כל עוונותינו"), קשור 
קשר אמיץ להלכות המקדש וקדשיו. אף הלכות טומאה וטהרה, 
שחשיבותם הריטואלית־החברותית היתד. מרובה מאד ואפ־ 
יינית לתקופת הבית וזו שלאחריה, זכו לעיסוק מרובד" 
אע״פ שבסוף תקופת־התנאים נתמעט הערך המעשי של 
חלק גדול מהם. 

בתחום האיסור וההתר בלטו ביותר הדינים הקשורים 


במצוות התלויות בארץ, שברובן חלו גם אחר החורבן. לדינים 
אלה, שלא היו ביסודם אלא פירוט או הסתעפות של מצוות 
התורה, ומשום כך היה להם אופי דתי מובהק, היה גם צד 
סוציאלי ברור (כגון במה שנגע למתנות כהונה ולויה, 
דיני צדקה וכד׳). 

הלכות עבודה זרה היו זקוקות לטיפול מיוחד באותו זמן 
רוקה לא מחשש של עבודה זדה ממש, אלא מחמת הידוק 
היחסים בין יהודים לגויים וריבוי התלות הכלכלית והתברר 
תית ביניהם, שהיו כרוכים שוב בעבודה זרה (מכירה וקניה 
של חפצי עבודה זרה, השימוש בהם, יין נסך, דברים אסורים 
מחשש תקרובת וחיתון, וכד׳). 

מבחינת הצורה אפשר לקבוע, שהחל׳ נוסחה עפ״ר בצורה 
קאזואיסטית (ההולך, העושה, הגונב, הסוכר, הזובח, סי 
שהלך וכד'), אלא שבצידה נמצאת גם הצורה האפלדיקטית 
(אין עושין, אין מוכרין, אסור ל..., מותר ל... וכד׳), וכן יש 
גם נסיונות להכללה, ובהלכות קדומות רוקה (כגון בפרקים 
הראשונים של ב״ק ושל קידושין), אלא שגם ה״גלאת* 
הקדומים וגם המאוחרים (זה הכלל, כללו של דבר, כל ח-. 
וכד׳) נשארים ברובם בתחום הקונקרטי. עקרונות חלביים 
מופשטים מורגשים מתחת לשטח של ההל׳ החיובית, אבל 
התפקיד של ניסוחם ועיבודם נשאר לדורות הבאים. 
אגרת רב שרירא גאון, הוצאת ב. ס. לוץ, תרס״או ז. תראני 
קל, דרכי המשנה, תרפ״גי! נ. קרונפל. מורה נבוני הזמן, 

ס׳ י״ג, הוצאה ש. ראבידוביץ, תרס״דו א. ה. וייס. דור ווי 
ודורשיו, א׳-ב׳. תרפ״ד! י. א. תלוי, דורות הראשונים, 

חלק א׳. כרך שלישי והמישי, 1923 , ד. צ. הופמן, המשנה 
הראשונה. תרע״ג, צ. מ. פיניליש, דרכה של תורה, תרכ״א; 

ע. צ. סלסד, סחלוקת התנאים בפירוש המשנה שלפניהם 
ובנוסחתה, תרביץ, שנה כ״א (תש״י), ספר ג׳-ד׳, י. נ. אפי 
שסין, מבוא לנוסח המשנה, תש״ח, ד. צ. הופמן, מבוא 
למדרשי הלכה (ב״מסלות לתורת התנאים", תרפ״ה), י. לוי, 
משנת אבא שאול (ב״פסלות לתורת התנאים", תרפ״ח), 

י. נ. אפשסין, מבואות לספרות התנאים, תשי״ז, ח. אלבק, 
מחקרים בברייתא ובתוספתא, חש׳יד, ■ 0/10 , 1 * 111 מ 056 א .. 1 

■ 1 ) 11 ^ 111111 ) 1 ) £11 ) 11 ! 3 מ 11 ״,//,;;,ו 1111 ,צמ 1 > 4 מ? 1 מ[מ 1 חא 7 מ*" 
!) 1111 1 ) 11111111 '!־ 111 ^ 11 ) 11 ) 11 !£ ,!,נז;י! ., 1 . 11 ; 1918 , 1 ) ! 111 ) 1111 ! 

) 111 )) 1111 11 ) 1111111111 1111 11 '! 1 . 111110111 . 011 ; 1921 , ,;.',/"/.י: 

)) 1111 .)))).)) 111 ))))!)! 111 \ ,.! 11 ; 1923 ,)) 1111 ) 11111 ) 11 ) 11011 ) 11 ) 11 ) £1 
, . 2 ■ 1 ; 1927 , 11 !! 11 ! 1 )) 1 !!^ 1 )) 11111:11 ) 1111 ) 11 ) 111 

. 1951 , £110111 ) £011111111 ס! ,))) 111111 ! 11111 111 !\< 1 )! 1 ■! 

3 . תקופת האמוראים ( 200 — 470 ). עד עכשיו היד. 
מרכז התורה באדץ־ישראל. וכאן נתפתחה ונתגבשה ההל׳. 
אבל גם שאר ריכוזי היהודים בגולה. וביחוד בבבל (ע״ע), 
לא היו מתוסרי־תורה. 

עם העברת משנתו של רבי לבבל ועם ירידתו של אחד 
מבחירי תלמידיו, הבבלי אבא אריכא (רב), לבבל, התחילה 
חשיבותה של בבל עולה עד שהשתוותה בערכה לארץ־ישראל 
ולסוף אף עלתה עליה. נוצרו, איפוא, שגי מרכזים לפעולתם 
של האמוראים (ע״ע), שהקשר ביניהם היה הדוק, אע״פ 
שהמרחק ביניהם, התנאים הגאוגראפיים, החברותיים, הכל¬ 
כליים והפוליסיים השונים, ששררו בהם. ועצם המסירה של 
החומר ההלכי בעל-פה, גרמו לשינויים גדולים בלשונו של 
המסורות, בשמות מוסריהן ובתכנן! וכך נעשה גלגול זד, 
של מימרות ומסא־ומתן וגם של הלכות־תנאים אחד מן 
הגורמים החשובים והמכריעים ביותר בהתפתחותה של ההל' 
התלמודית. 

תורתם של האמוראים. מכמה סיבות נהירה לנו 
תורתם של האמוראים מזו של התנאים, ראשית, מפני שההל , 
של התנאים ניתנה לנו ברובה לאחר שיצאה מבית־מדרשם 
כשהיא מוגמרת ובשלה ביסודה וכפרטיה. בתכנה ובצורתה. 



5;3 


הל:ה 


524 


ואילו את זו של האמוראים אנו רואים לפעמים קרובות בבל 
השתלשלותה. ועוד: ברורה לנו יותר התמונה הרוחנית של 
כנסת־ישראל באותם הימים, וביחוד בבבל. נתגבשו ההשקפות 
ונתחשלה היהדות. איו עוד מקום להתכתשות והתעצמות 
בין זרמים וכיתות. הכיתות נעלמו או נתפלגו מן היהדות 
פילוג גמור, בעוד שהיהדות הפרושית שלטה באמצעות חכמיה 
על החיים הציבוריים והפרטיים שלטון כמעט גמור. החב- 
דלים בין הלקי־העם שוב אינם נובעים מהבדלי השקפות, 
אלא מן הניגודים הרגילים בין המעמדות השונים, בין 
החכמים לבין פשוטי־העם, עמי־הארצות. אף חיי הישיבות 
(ע״ע) ידועים לנו יותר, ביהוד בבבל. 

סדרי־הלימוד, שהונהגו בישיבות אלו, קבעו במידה לא- 
מועטת את הדיון ההלכי, שנעשה צמוד בעיקר לסדר־תלמוד 
מבופם על מחזוריות של לימוד־תמשנה. לימוד זה לא כלל 
תמיד את בל המשנה (ר׳ ברבות כ׳, א׳; תענית ב״ד, א׳—ב׳; 
סנהדרין ק״ו, ב׳: אך ר׳ גם י. קפלן, * 11 £״ * 71 

731111114 ), ואף לא בל החומר ההלכי החיצוני, הבריית(ת. 
הובא לדיון בשפת הלימוד, ואפשר, שאף מידת הבקיאות 
בחומר זה הייתה שונה בישיבות ובתקופות השונות. גורמים 
אלה השפיעו, ודאי, במידה ניכרת על התפתחותה של ההל׳; 
מתוך כך זכו לפעמים מקצועות מסויימים לפריחה ולהם־ 
תעפות. בעוד שאחרים נשארו בהיקפם הראשון. כך, למשל, 
ניתנה תשומת־לב מיוחדת לפרקים הראשונים של המסכתות 
הנלמדות, ואילו באחרונים צומצם הדיון; ונראה, שצמצום 
זה לא נגרם ע״י העריכה, אלא בא מעיקרו מחמת סדר- 
הלימוד. 

עובדה זו, שהאמוראים לא ידעו חלק מסויים של התומר 
התנאי ולא התחשבו בו, גרמה, שכמה מדברי־תנאים נתפרשו 
שלא כמשמעותם המקורית ונתעוררו בעיות, שבבר מצאו 
את פתרונן בהלכות תנאים (ר׳ במיוחד על כך: אלבק, 
מחקרים בברייתא ובתוספתא). מובן, שלפעמים השפיעו גם 
ריחוק הזמן והמקום על פתן ביאור אחר לדברי־תנאים, כמו 
שגם בתקופת־התנאים נתפרשו מסורות קדומות לפי התפיסה 
המאוחרת. 

עם זח ניכרים הדברים, שהיו בידי האמוראים גם מסורות 
מדורות התנאים, שלא נשתמרו במשנה או בברייתא, ולא 
אחת מוסר לנו אמורא הל' בשמו של תנא, שקדם לו 
הרבה (ר׳ הרשימה אצל בכר, ת־ז 1 מ 24 ז 7 4 ת 101111 ) 341 ^, 
פרקים ט׳ וי׳). 

דרכם של האמוראים. כמבארי־המשנה משתמשים 
האמוראים בדרכי אינטרפרטאציה ענייניות־חלכתיות וגם 
ספרותיות. האינטרפרטאציה העניינית מפוררת אותם לחקור 
בטעמי־תמשנה. וכדי לגלות טעמים אלה הם מבקשים אותם 
במקורות שובים — מן הכתוב עד הברייתות המאוחרות (מבא 
הני מלי, מאי טעמא וכד , ), ובאיו מקור, מחזרים הם אחר 
הסברה וההגיון או מוצאים את הטעם בגזירת חכמים או 
בתקנתם. כמו־כן היו מבקשים לגלות את ה״תנא", שהיה 
אביה של חל׳ סתמית, כדי לבחון אם ההל׳ היתד, מוסכמת 
אם לא (מתניתין מני, מתניתין דלא כר׳ פלוני, מאן תנא). 
תוף כדי דיון היו מביאים גם מקורות אחרים להשוואה, 
והשוואה זו היתד, מביאה אותם לידי הכללה והפשטה. כך 
התקדמה המחשבה ההלכית־המתודית באותה תקופה. ביהוד 
נוצרו בבבל מושגים ד,לביים מופשטים, שאינם דומים לכללות, 
שכללו תנאים (כגון מוקצה, אסמכתא, הזמנה מילתא, הנאה 


בעל ברחו), ואף אלה, שכבר הוזכרו במקורות התנאיים, זכו 
להעמקה (כגון חזקת רוב, יאוש, שנוי, עקרונות של הלכות־ 
שבת, כגון דבר שאינו מתבוין, מלאכה שאינה צריכה לגופה, 
מלאכת־מחשבת. וכן בהלכות קדשים, כגון "תדיר", "מקודש", 
וכד׳). פרשנות זו של המשנה, שנהגה להשוות הלכות 
מפורשות במשנה עם משניות וברייתות אחדות ועם פירושי 
ההלכות הללו ע״י אמוראים קדומים, הביאה לפעמים קרובות 
לידי גילוי סתירות, יש שהלכו לשם יישובן בדרך התיאום 
והסבירו, שכל מקור היה מכוון לתנאים שונים או שיקף 
מצבים מיוחדים (כאן—כאן, הא—הא), ויש שהשתמשו בדרך 
הביקרתית וקבעו, שההלכות נבעו ממקורות שונים (הא ר׳ 
פלוני — הא ר׳ אלמוני, תרי תנאי, שני תלמידים, מי ששנה 
זו לא שנה זו). גם יש שאמרו, שהל׳ מסויימת מוגבלת 
בתנאים מסוייפים ("לא שנו אלא") ויש שתיקנו אחת מן 
המשניות הסותרות (תני. הכי קאמר. חסודי מיחסרא, כיני 
מתניתין) והגיהו אותן. 

אך ע״י העמדת ההל׳ בתנאים מיוחדים, שינו ממילא את 
החל׳ הקדומה. האינטרפרטאציה הספרותית פסקה בעיקר 
בקביעת הנוסח המדוייק של המשנה. בדרך כלל דומה יחסם 
של האמוראים אל המשנה ליחסם של התנאים אק הכתוב, 
ודבר זה הביא אותם גם לידי דיוקים לשוניים והגיוניים וגם 
לידי גילוי ניגודים — לפעמים מדומים — במשנה ותביעת 
פתרונים, שסטו לפעמים מפשוטם של דברים. 

הטעמת תפקידם הפרשני של האמוראים הגבירה את 
היסוד הוויכוחי וגרמה, מצד אחד, לפתח, לחידוד ולפלפול 
(הוויות), ומצד שני, להקפדה על שלשלת המוסרים יותר 
משהיה נהוג בתקופת־התנאים. נראה, שבימי־התנאים היו 
מעוניינים יותר בקביעת הל׳ ואילו עכשיו, בימי האמו¬ 
ראים — בתלמוד. אף־על־פי־כן ניכרת גם בתקופה זו השאיפה 
להגיע לפסק-הל׳ הן במחלוקות התנאים והן במחלוקות 
החדשות, וגם השתדלו להגביל את המחלוקת לדברים קטנים. 
ידעו האמוראים, שתפקידם אינו יכול להצטמצם בתחום 
העיוני בלבד, שהרי דיינים ומנהיגי־העם היו, והיה צורך 
להביא לידי אחידות והכרעה. מכאן גם התקנות, שהוסיפו 
האמוראים על פסקי־הל' והלכות פסוקות (מקומיות, בענייני 
גיטין, בענייני שבועה, ועוד). 

סיכום. בהל׳ של האמוראים בשני התלמודים (ע״ע 
תלמוד) אפשר לקבוע, קודם־כל, התפתחות עיונית בתוך 
ר,מ 1 ״מ החלבי והפלפול — התפתחות. שהביאה לידי הרחבת■ 
התחומים, לידי הגדרות והכללות והלכות מחודשות. התפתחות 
זו אפשר להכיר בבל המקצועות, שבהם עסקו האמוראים, 
אע״פ שבוודאי לא היו דרכי־הלימוד שו(ת בכל הישיבות 
(למשל, הניגוד ביו סורא ובין נהרדעא—פוסבדיתא בקשר 
להעדפת הבקיאות על החריפות, או להפך). אבל היתד, 
התפתחות ניכרת גם בכיוון המעשי, ענייני ליטורגיה, הלכות 
החיים הדתיים, עד כסה שעדיין היו רופפים, באו לידי גיבוש 
סופי. תקנות חשובות הותקנו, ובהן אחת מן החשובות 
ביותר: מסירת סוד העיבור ע״י הנשיא חאחרון בארץ- 
ישראל, הלל, לרשות הכלל. במקצוע הלכות איסור והתר 
בולטת ההתעמקות בדיני טרפות ומאכלות אסורים, ביהוד 
בבבל. התפתחות עצומה תלה בדיני־ממונות. כאן השפיעו, 
מצד אחד, הנוהג והמשפט של הסביבה, גם בא״י וגם בבבל, 
ומצד שני — ההתעסקות העיונית המוגברת במקצוע זה, 
וגם הצרכים היומיומיים, שהורגשו בחיים החברותיים והכל־ 



515 


דלכד 


526 


כליים במרכז האוטונומי הבבלי. די להזכיר דיני שסרות 
ושבועות, מושגים כגון "כל דאלים גבר", "דינא דמלכותא 
דינא", ענייני־קניין, וכר. 

הואיל וחשיבותן של הלכות־טהרות נתמעטה ביותר בתקו¬ 
פת האמוראים, אין תלמוד ערוך, לא בבלי ולא ירושלמי. על 
סדר זה, פרט למסכת נידה, וכן אץ בתלמוד בבלי תלמוד 
ערוך לסדר זרעים, פרט למסכת ברכות. אע״פ שיש בו תלמוד 
ערוך לסדר קדשים. ודאי, שעסקו בבבל גם בהלכות זרעים. 
ואפילו בשיטתיות, וכן בא״י בהלכות קדשים, ואיו ספק 
בדבר, שלמדו טהרות; אלא שבסידור האחרון לא נסדרו בל 
אותם החלקים מחוסר חשיבותם למעשה. גם היחסים בין 
ישראל לעמים ניתנו מחדש בהל׳ של האמוראים לאור 
התנאים החדשים. התבצרות הנצרות ויחסה העוין ליהדות 
ולאור המציאות בסלכות־פרס. בדרך כלל מהווה בניין ההל , , 
ברעיונות הגלומים בה, מצד אחד. ובמה שהעמידה את 
המעשה, המצווה, במרכז היהדות, מצד השני, מעין מבצר 
כנגד הנצרות והגנוסטיציזם כאחד. ובתביעותיה הדתיות־ 
המוסריות החמורות הקימה חיץ בין היהדות ובין העולם 
האלילי לכל צורותיו וגילוייו, ההל׳ היא שיצרה את יחודו 
של ישראל על-פי רעיונות התורה, בדפוסים קבועים ועומדים. 

סבוראים (ע״ע). מבחינת התפתחותה של ההל־ היתד, 
תקופת הסבוראים תקופח של ייצוב, וחשיבותה העיקרית 
היא, אפשר, במה שהתורה שבעל־פה נעשתה בה תורה 
שבבתב. למפעל זה היו תוצאות מרחיקות לכת, גם להחדרתו 
של התלמוד לכל שכבות־העם ולכל התפיצות וגם להימשכותה 
של הפעולה ההלכית־הספרותית. דבר, שהועלה על הכתב, 
שוב אינו עלול להשתנות אלא בפרטים פחותי-ערך לגבי 
הכלל כולו. כל מה שנוצר אח״כ נתלה לא רק מבחינה 
עניינית, אלא גם מבחינה ספרותית בגוף התלמוד. תופעה 
דומה לזו ראינו עם חתימת המשנה. ההבדל הוא רק בזה: 
המשנה, הכוללת את עיקר ההל', היא תמציתית, ואילו התל¬ 
מוד, כפירוש והשלמה, רחב־ידים הוא; המשנה מנוסחת 
ברובה בצורה נורמאטיווית, ואילו התלמוד בצורה אכס־ 
פליקאסיווית. המשנה כוללת כמעט רק הל׳, ואילו התלמוד 
גם אגדה. בצד המשנה היו קיימים קבצים מפרשים או 
משלימים, ואילו התלמוד כולל את הכל. אם ביחס למשנה 
עלול להתפורר ספק. אם היא קומפנדיום או קודכס, הרי 
כוונתו של התלמוד היא ללא כל ספק, למדות צורת המו״מ 
שבו. להביא לידי קודיפיקאציה. 

אגרת רב שרירא גאון, הוצאת ב. פ. לוין, תרפ״א ! ז. פראג־ 

קל, מבוא הירושלמי, תרפ״ג ־ ו א. ה. וייס, דור דור ודורשיו, 

חלק נ. תרפ״ד 2 ; י. א. הלו׳, דורות הראשונים. הלק שני 
ושלישי, 1923 ; ל. גיבצברג. פירושים וחידושים בירושלמי 
(מבוא), 1941 ! י. נ. אפשסיין, מבוא לנוסח המשנה, חש׳הו 

א. ה. וייס, התהוות התלמוד בשלמותו, חש״ג; הנ״ל, לחקר 
התלמוד, תשש״י! ש. ליברמן, תלמודה של קיסרץ, חרצ״או 

ב. ם. לוין, רבנן סבוראי ותלמודם, תרצ״ו, ע. צ. מלמד. 
מבוא לספרות התלמוד, תשי־׳ז; י, ש. צורי, תרבות הדרומים. 
תרפ״ד; הנ״ל, תולדות דרכי הלימוד בישיבות, תרע״ד! 
הנ״ל, רב אשי, תרפ״ד; הגיל, שלטון ראשות הגולה והישי¬ 
בות. תרצ״ם; - 50 ;,ג 0 >// 7%0172710 ) 1 ז 1771:110/11 1111, 1/10 זמ .א 
10/0/2110/100 : " 1 , 110001/01 ) 50/101 111 > 712101101/1 001100/1001 /ץמ 1 , 1913 

, 2 1 ־ 31 ?, 1951 , £1110/1 111 , 1 ) £1011 ) 1/1 / 0 %171 ר! 0 ) 7/1 ,ת 01 ; 15 ש 14 

. 319 .ק 
צ. ק. — יו. ט. 

הלל הזקן (פעל בסוף המאה ה 1 לפסה״נ ובתחילת המאה 
ה 1 לסה״נ), מגדולי חכמי־ישראל בתקופת הבית 
השני. תארו ה״זקד מציין נושא של משרת־כבוד, שהיתה 
ניתנת עפ״ר לעומדים בראש עדתם או לחברי בית־הדין 
הגדול. הלל היה יליד בבל (יש שהוא נקרא ״הלל הבבלי״ — 
פסחים. ס״ו, א׳! סוכה, בי, א') ובן למשפחה, שלפי מסורת 
מאוחרת התייחסה על בית־דוד (כתובות, ס״ב, ב׳ו ירושלמי, 
תענית, פ״ד. ה״ב [ס״ח, א׳]! בראשית רבה, פ׳ צ״ח [הוצאת 
תיאודור־אלבק, עס׳ 1259 ]). כמה מן החוקרים ביקשו לזהותו 
עם פוליון(׳"".גג!,מ),הנזכר ע״י יוסף בן מתתיהו(קדמוניות 
ט״ו, א', א׳; שם י', ד׳), אלא שאין זה מן הנמנע שבשם 
"פוליון" המכוון הוא לאבסליון (ע״ע). על ימי לימודיו של 
הלל נשתמר הסיפור הבא: "אמרו עליו על הלל הזקן, 
שבכל יום ויום היד, עושה ומשתכר בסרפעיק (= חצי זוז — 
עי׳ כתובות, ס״ד, א׳), חציו היה נותן לשומר בית־המדרש 
וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי־ביתו. פעם אחת לא מצא 
להשתכר ולא הניחו שומר בית־המדרש להכנס. עלה ונתלה 
וישב על־פי ארובה, כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי 
שמעיה ואבטליון. אסרו: אותו היום ערב שבת היה ותקופת 
טבת היתד, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר, 
אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי, בכל יום הבית 
מאיר — והיום אפל, שמא יום מעונן הוא ז — הציצו 
עיניהן וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו עליו רום שלש 
אמות שלג. פרקוהו ורחצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדו¬ 
רה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת• (יומא, ל״ה, ב׳): 
הסיפור בא לשם לימוד מוסר־השכל: .הלל מחייב את 
העניים", שאינם לומדים תורה. אבל יש לראות בו עדות 
היסטורית לשהייתו של הלל בצעירותו בירושלים בחוגם 
של שמעיה ואבסליון. — המסיבות, שבהן נתמנה לנשיא, 
אינן מחוורות כל צרכן. מסורת־חכמים קושרת את הדבר 
במעשה, שאירע בערב פסח שתל בשבת, ומאת בני־בתירח 
(ע״ע) — ראשי ההנהגה הדתית — נתעלמה הלכה ולא ידעו 
אם הקרבת קרבן־פסח דוחה את השבת או לא. כשנודע 
לבני־בתירה, שיש בירושלים אדם אחד בשם הלל הבבלי, 
שהיה בשעתו תלמידם של שמעיה ואבסליון, שלחו לקרוא 
לו והציעו לפניו את הבעיה. הלל השיב, שקרבן־פסח דוחה 
את השבת! הוא הוכיח את דבריו במידות חהקש, הקל־ 
וחומר והגזירה השוה, אבל נוסף על כך הודיע, שקיבל 
הלכה זו מרבותיו שמעיה ואבטליון — הודעה, שרק היא 
הכריעה את הכף ונתקבלה ע״י בני־בתירה (תוספתא. פסחים, 
ד', א^-ב' [י״א—י״ב]! בבלי, שם, ס״ו, א׳: ירושלמי, שם, 
פ״ו, ה״א [ל״ג, א׳]). במקורות אחרים, שאינם מוסרים אח 
המעשה הנזכר, נאמר, שהלל דרש שבע מידות לפני בני־ 
בתירה (פתיחה לתורת כהנים! אבות דר׳ נתן, נ״א. פרק 


ל״ז; תוספתא, סנהדרין, ז׳, י״א). אין להניח, שהלל קבע 
ראשון את שבע המידות, אבל נראה, שהיה מן הראשונים 
שהשתמשו בהן בהכרעתה של הלכה למעשה. עם זה אין 
לייחס את עלייתו של הלל לנשיאות ואת הסתלקותם של 
בני־בתירה מן ההנהגה למעשה הנזכר בלבד. נראה, שבני 
בתירה נתמנו להנהגה לתקופת־מעבר מסויימת בלבד. ומפני- 
כן גם אינם נזכרים בשלשלת־הקבלה של התורה שבעל־פה. — 
הלל עלה לנשיאות מאה שנה קודם החורבן(שבת, ט״ו, א׳). 
ז״א 30 לפסה״נ, ונהג בנשיאותו 40 שנה — כלומר, עד 
שנת 10 לסה״נ (ספרי, סוף דברים; לפי מקור זה חי מאה 
ועשרים שנה)• אד מספרים אלה מעוגלים הם, וקרוב הדבר, 
שאת תקופת הפעילות של הלל יש לקבוע בסוף ימיו של 
הורדום, מ 10 לערך לפסה״נ עד 10 לערך לסה״נ. מימי הלל 
ואילך נפסקה פעולת הזוגות (ע״ע), והלל נמנה על האחרת 
בהם. מתחילה עמד לצידו מנחם(מש׳ חגיגה ב', ב׳), אבל לאחר 
שהלה פרש ממעמדו מונה שמאי כאב בית־דין לצידו. ביטול 
הזוגות, יצירת שושלת של חכמי־התורה מצאצאיו של הלל. 
שעמדה בראש היהדות במשך 400 שנה ויותר, השימוש 
במידות, שהתורה נדרשת בהן בפרשנות ובקביעת ההלכה — 
אלה הם הסימנים המובהקים למהפכה, שבאה בחיי־הרוח 
בישראל בהשפעתו של הלל. אף המחלוקת בין הלל ושמאי, 
שעליה מספרים המקורות. מעידה על שינוי זה, שבא בחיי- 
הרוח. המקורות מדברים על שלושה עניינים, שבהם נחלקו 
הלל ושמאי(מש׳ עדויות, א', א׳—ג׳! בבלי. שבת ט״ו, א׳< בירר 
חגיגה, ב', ב' [ע״ז. ד'], נזכרים ארבעה עניינים, אלא שכאן 
נמנית גם המחלוקת בדבר הסמיכה, שבה כבר נחלקו חכמי- 
הזוגות, שקדמו להם), אבל נראה שלא מועטים היו חילוקי- 
הדעות בין תלמידיהם ותלמידי־תלמידיהם — בית־שמאי ובית- 
הלל (ע״ע) —, שנבעו מן ההבדלים בהשקפות של הלל 
ושמאי עצמם. במקרה אחד מסופר, שבשעת מחלוקת בין 
שמאי והלל .,נעצו חרב בבית המדרש... ואותו היום היה 
הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים" (שבת, 
י״ז, א׳). אותו יום, לפי הרושם שנשתמר סמנו בספרות התל¬ 
מודית׳ היה "קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל"(שבת, שם). 

אע״פ ששיטתו של הלל בכללה לא זכתה לניצחון אלא 
אחר כמה דורות, נראה, שכמת מתקנותיו נתפשטו ונתקבלו 
בישראל בימיו, ותקנות אלו מעידות על סמכותו הרוחנית 
המרובה לא רק בענייני מוסר ודת, אלא אף בענייני משפט 
וכלכלה. לעניין זה חשובות ביהוד שתים מתקנותיו: אחת 
מהן היא תקנת הפרוזבול (ע״ע), שבאה למנוע את ביטולה 
הגמור של מצוות שמיטת בספים בשנת־השמיטה. עם שינוי 
תנאי־הכלכלה קשה היה לקיים את מצוות התורה בנוגע 
לשמיטת־כספים בשנת־השמיטה, והמשק, שנתבסם על מערכת 
של הלוואות, הועמד ע״י כך בסכנה. בא הלל ותיקן, שאם 
ימסור המלוה מודעה בנוסח מסויים לבית־הדין, יהא פטור 
מלהשמיט את חובו ללווה. מסירת־מ־דעה זו נקראה בשם 
פרוזבול — מונח משפטי, שהוא ידוע לנו מן התעודות 
הפאפירולוגיות ביוונית ( ף.גס 0 סס 6 נ 1 ), ונוסח המודעה. לפי 

תקנת הלל, הוא: ״מוסר אני לכם-הדיינים-שכל 

חוב שיש לי׳שאגבנו כל זמן שארצה"(מש׳שביעית,י׳,ג׳—ד׳). 
משנמסרה מודעה זו הרי זה כאילו היד, התובע שליח בית־דין 
ואיו דין־שמיסה חל על תביעתך. התקנה השניה היא ביחס לבתי 
ערי־חומה, שלפי דין־התורה (ויקרא כה, כט) אינם נגאלים ע״י 
המוכר אלא תוך שנה למכירתם. הקונה, שרצה לזכות בבית 



539 


הלל—הלל 11 


540 


לצמיתות, ״היה נסמן 1 = מסתתר] יום שבים עשר חדש" 
(= ביום האחרון של השנה] כדי שלא יוכל המוכר לגאול 
את ביתו. בא הלל והתקין, שיהא המוכר חולש (= מטיל) 
מעותיו בלשכת ההקדש ויזכה בביתו (מש׳ ערכין, ט׳, ד׳). 

במקורות מתואר הלל כענוותן ורודף שלום המובן למען 
השלום לשנות אף מן האמת (ביצה, כ׳,א').עיקר מגמתה של 
פעולתו היה לקרב את הבריות לתורה, לשם כך נזהר סן 
הכעס וההקפדה והיה מוכן להשיב על כל שאלה, אף 
כשהיתה בה כוונת קנטור גלויה. בניגוד לשמאי הסכים 
הלל לקבל גרים (ע״ע) מן האליליים, אף כשהללו קשרו 
את גיורם בתנאים בלתי־מתקבלים על הדעת (שבת, ל״א, א׳ו 
אבות דר׳ נתן, נ״א, פמ״ו: נ״ב, פכ״ט). לאחד, שבא אל 
הלל להתגייר על מנת שילמדהו את כל התורה כולה על 
רגל אחת, השיב: "דעלך סני לחברך לא תעביד [סד, ששנוא 
עליך, לרעך אל תעשה], זו היא כל התורה כולה, ואידך 
פירושא הוא זיל גמור" [והשאר פירוש הוא, לך ולמד]. 
הניסוח השלילי של מצוות אהבת הזולת נדרש לגנאי ע״י 
נוצרים ולשבח ע״י יהודים: אבל נראה, שהלל השתמש 
בתשובתו לנכרי בנוסחה מקובלת בעם. ועל כל פנים כבר 
ידועה היא לנו מספר טוביה(ע״ע),ד׳, ט״ו(הספרים החיצונים, 
הוצאת כהנא. כרך ב׳, עמ ׳ שכ״ב, ובהערות, שם). אהבת־ 
הבריות של חלל משתקפת בסיפור: "אמרו עליו על הלל 
הזקן שלקח לעני בו טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד 
לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו 
שלשה מילין" (כתובות, ס״ז, ב ׳ ). משנתו המוסרית־הדתית של 
הלל נשתמרה בשורה של פתגמים, מהם בעברית (תוספתא, 
ברכות, ב׳, כ״ד: ז׳, כ״ד: סוכה, נ״ג, א׳) ומהם בארמית, 
שכבבלי היה רגיל להשתמש בה (עי׳ אבות, א', י״ג: שם, 
ב׳, ו׳! אבות דר׳ נתן, ני״א, סרק י״ב), כגון: ״נגד שמא — 
אבד שמיה״ (= מי שנמשך שמו — כלומר, מתפרסם יותר 
מדי — יאבד שמו): ״ודלא מוסיף — יסיף״ (= מי שאינו 
מוסיף [על לימודו] — יסוף [מפיו מה שכבר למד] — רע״ב): 
״ודלא יליף — קטלא חייב" (= ומי שלא למד — ראוי הוא 
שימות — רע״ב); ״ודאשתמש בתגא — חלף״ (= המשתמש 
בכתרה [של תורה] — חלף [ועבר מן העולם] — רע״ב). 
האמונה בשכר ועונש מובעת גם בדברים, שאסר הלל 
כש״ראה גולגולת אחת שצפה על־פגי המים״: ״על דאטפת — 
אטפוך: וסוף מטיפיך — יטופוך׳ (= על שהטבעת — הטבי־ 
עוך: וסוף מטביעיך — יוטבעו). לדי לבטא את בטחונו 
בחשגתת־הבורא על ברואיו ובדאגתו לצרכיהם, השתמש 
בכתובים מתאימים מן המקרא, שהיו בפיו לפתגמים. כשבא 
הלל העירה ושמע קול־צווחה בעיר. הביע את בטחונו, שקול 
זח אינו יוצא מתוך ביתו, כשהוא מסתמך על הכתוב (תהל׳ 
קיב, ז): "משמועה רעה לא יירא" (ירו/ סוף ברכות), 
וכשבא לחלוק על חברו שמאי, שנהג להתחיל ביום ראשון 
של השבוע בדאגה לצרכי השבת, קרא הלל את הפסוק: 
"ברוך ה׳ יום יום" (ביצה ט״ז, א׳). את דעותיו רגיל היה, 
כנראה, להשמיע בשיחות עם תלמידיו, והיה בהן מיסוד 
ההפתעה. מעין זח כבר מוצאים אנו בוויכוחו עם בני־בתידה 
כשהשיב להם: "וכי פסח אחד יש לנו בשנה, שדוחה את 
השבת ז והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה, 
שדוחין את השבתי" (פסחים, ס״ו, א׳). וכד נקט לשון 
פאראדוכסאלית, מעורבת במשלים. כשבא להסביר לתלמידיו 
את החשיבות שבשמירה על נקיון גופו של האדם: "בשעה 


שהיה [חלל] נפטר מתלמידיו — היה מהלך והולך. אסרו לו 
תלמידיו: רבי, להיכן אתה הולך? — אמר לחן: לעשות 
מצוה. — אמרו לו: וכי מה מצוד, הלל עושה? — אמר 
להן: לרחוץ במרחץ. — אמרו לו: וזו היא מצוה 1 — אמר 
להן: אין (= הן)! ומה אם איקוניות שלמלכים, שמעמידין 
אותן בבתי תיאטריות ובבתי קרקסיות שלהן, מי שהוא 
ממונה עליהן — מירקו ושוטפן... אנו שניברינו (=שנב־ 
ראנו) בצלם ובדמות, דכתיב: ,כי בצלם אלהים עשה את 
האדם' (בראשית, ט. ו) — על אתת כמה וכמה!". בנוסח 
אחד של סיפור זה נאמר: ״דבי, להיכן אתה הולך?״ — ענה: 
״לגמול חסד עם היח אכסניא דאית גו ביתא" (= עם אורח 
זה שבבית״). אמרו לו; ״בכל יום אית לד אכסניין?"(־= בבל 
יום יש לך אורח?) — אמר להם: ״והדא נפשא עליבתא — 
לאו אכסניא היא גי גופא? דיום דין היא הבא — ולסחר 
לית היא הכא״ (= ונפש עלובה זו — לא אורחת היא בתוך 
הגוף? היום הזה היא כאן — למהר איו היא כאן...). אישיותו 
של הלל, שנתאחדו בה חכמה וצדקות, ענוה ופשטות עממית, 
נתעלתה בעיני הדורות לדמות אידיאלית. אמרו עליו, "שהיה 
ראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שדורו לא היה ראוי לכך" 
(סוטה, מ״ה, ב׳). השינוי, שבא בזמנו בלימוד התורה ובשי¬ 
טות של הוצאת פסקי־הלכות, גרם לכך, שהשוו אותו עם 
עזרא, שכמותו עלה מבבל ויסד את התורה מחדש (סוכה, 
כ׳, א׳). כן הפליגו בשבח תלמידיו ואפרו: "שמונים תל¬ 
מידים היו לו, להלל הזקן: שלשים מהן ראויים, שתשרה 
עליהן שכינה כמשה רבנו: שלשים מהן ראויים, שתעמוד 
להם חסה כיהושע בן־נון: עשרים בינונים: גדול שבכולו — 
יונתן בן־עוזיאל: קטן שבכולו — רבן יוחנן בן־זכאי" 
(סוכה, כ״ח, א׳). 

א. הייסאן, חולדות תנאים ואסודאים, ח״א (חר״ע), עם׳ 
373-362 : י, ל. קצנלרון, חלל ובית מדרשו, התקופה, נ׳ 
(תדע״ח), עם׳ 301-267 , נ. ז. באכר, אגדות התנאים, ח״א 
(תרפ״ב 2 ), עם׳ 8-1 : ז. פראנקל, דרכי המשנה, תרפ״ג 2 , 

עם׳ 41-39 ; י. א. תלוי, דורות הראשונים, ח״א, כרד 1 ' ( 1923 ), 

עם׳ 143-89 : 672-668 , א. ה. וייס, דור דור ודורשיו, ח״א 
(תרפ״ד). עם' 1 , 187-155 : י. גולדברנר, המקורות בדבר עלית 
הלל לנשיאות, הצופה לחכמת ישראל,א( 1926 ), עם׳ 76-68 , 

א. קמינקא. הלל הזקן ומפעלו, ציון, ד־ (תרצ״נז), עם׳ 
266-258 , א. קרלק, הלל הזקן, ציון, וד (ת״ש). עם׳ 170 - 
175 , א. א. פינקלשסיין, הפרושים ואנשי כנסת הגדולה, 
תש״י, א-ס״ו: י, קלוזנר, היססוריה של הבית השני, ה״ד 
(השי׳״ט 5 ), עם' 152-125 : ■א . 1 ; 1 ) 206 ■ק .* 111 , 2 ! 6 ״ 0 
;. 11 176 .ת , 1867 , 011111110 ? ס] 11 111110111 ,£זו 1 ו> 11 ז״י:מ 
ת 1 , 0011610 . 0 ], 11 424 ,ק , 11 4 ,׳!// .,׳״וו,(,׳ 5 .£ 

, 510:0 . 5 ;. 11 1 .,ן, 1 \. , 1,111:01,11 [ )/״,׳״״״,״ 11 י!// ,ס/ 
,!!!: 11 1,111 111,1 ! .,|^ 7 ,ו 1 < 1 .? ; £1 137 .! 8 , עמ׳ 281 ). וע״ע ארץ ישראל. עמ ׳ 
428 — 432 

גרץ־שס״ר, ב'( 1892 ) עס׳ 403,398,395 ־ 490,488,423,405 ! 

י. א. הלוי, דורות הראשונים, ב־( 1901 ) עמ׳ 398-393 : א. ה. 
וייס. דור דור ויורשיו, ג׳( 1904 *), עם׳ 98 ־ 101 : א. חייסאן, 
חולדות תנאים ואמוראים, א׳(חר״ע), עם׳ 374 ־ 375 < ם, ש!בח, 
סכתבי ליבניוס אל הנשיא בא״י, תרביץ, שנה א׳, ספר ב־ 
(תר״ץ), עם׳ 85 ־ 110 , הנ״ל. דוקומנס חדש לתולדות היהודים 
במאה הרביעית לסה״נ, שם. שם. ססר ג׳, עם' 107 ־ 121 : 

י. לוי, יוליינום קיםר ובנין הבית, ב״צייז״, ר(תשי־א), 1 ־ 32 : 

א. אורבשסיץ, הנשיאות בישראל, בשיאי א״י, תולדותיהם 
וםדריהם, תשס״ז, עם׳ 54 ־ 55 : -!:/ . 4 ־ 4 , ! 111 , 1555152 ־ 3 4 . 
; 754 ,(■! 190 ) 1 ,' 0/1 ,, 511111,3 .£ ; 39,45 . 37 , 1872 . 110111 
, 1910 ,. 011111 ] . 4 101 11110 ] 111 011111111111 7.111 , 5 ־ 1.113 ״ 1 
, 11 ^ 0/1100010 . 111 ! 111 4 ־־ 6 />,<־ 77 ,, 613 ־ 74 . £4 ; 85 , 79-81 , 3 
. 455-479 , 1916 
י. הו. 

הלל בן אליקים (במאה ה 12 בקירוב). חכם תלמודי, 
שחי בסאאניקי (או בסלוידי) שביוון. הל׳ מפורסם 
בפירושיו למדרשי־התנאים, שבמה מהם הובאו בחיבוריהם 
של בעלי־התוספות בני-דורו(בבלי, סוטה, ט״ו, א׳! ל״ח. א׳). 
בספר העיטור לד׳ יצחק בן אבא מארי, ועור. פירושו 
ל״ספרי" נתפרסם בזמן האחרון מתוך כתב־יד ע״י הרב שכנא 
קולודצקי (ירושלים, תש״ח). בפירוש זה, המצטיין בפשטותו 
ובהירותו, קובע הל׳ את הנוסח המדוייק, משווה את מאסרי 
"ספרי" למה שמקביל להם בתלמוד, ומתרגם את המלים 
הקשות ליוונית. הל׳ מביא גם פירושים סרב האי גאון, 
רב נסים וד׳ נתן מרומי. לפירושו יש השיבות מיוהדת 
בקביעת הנוסח הקדום של ה״ספרי". הל' חיבר גם פירוש 
ל״ספרא", שנשאר בכתב־יד בספריה העירונית בפראנקפורט 
ע״נ מיץ, ופירוש לסדר טהרות. 

ש. קולודצקי, במבוא לסירוש של רבנו הלל ל״ססרי*. תש״ה; 

א. סריימז, פירוש לרבנו הלל על ברייתא דר׳ ישמעאל, בססר 
הוכרון לש. א. סווננסקי. תרפ״ז, עמי ק״ע—ק״ס, ר. נ. רני- 
נוביץ, אהל אברהם. תרמ׳י, מס' 79 . 

הלל בן נ?תלי ?בי (הרץ) (שע״ד,/ 1615 — ת״ן/ 1690 , 
ז׳ולקווה). רב ומחבר. בשנת-ת״י ( 1650 ) השתתף, 

כחבר בית־הדיו בווילנה, בהוצאת פסק-הלכה, שלפיו אין 
לבטל את זנות-זזאשה להתנגד לגירושים בעל כרתה בשום 




543 


הלל ב ם *לי מי(״ח) — הל: :ן * 18 ►ל 


544 


תנאים ומסיבות. לאחר ששימש כרב בערים ליטאיות שונות, 
נתקבל ( 1670 ) כרב באלטונה־האסבורג וישב כאן עשר 
שנים. ב 1680 חזר לפולניה כשנתמנה רב בדולקווה. ר׳ הל' 
היה פעיל בוועד ארבע ארצות ביארוסלאוו ותיקו תקנות 
שונות בענייני ההלכה והחיים של יהודי פולניה. אתר מותו 
פירסם בנו, ר' משה מקמפנא, את חידושיו לשנים מחלקי 
ה״שולחו ערוד" (יורה דעה ואבו־העזר) בשם "בית הלל" 
( 1691 ) לאחר שהשמיט מחיבורו של הל' את הדברים, שמצא 
אצל קודמיו. נשארו בכתובים חידושיו על שאר חלקי השולחד 
ערוך ועל התורה. 

ש. בובר, קריה נשגבת, תרם': עס' 25-23 : י. דוקם. אוד, 

לסושב, תרס״ב, עם• 7-5 : י. היילפרץ, פנקס ועד ארבע 

ארצות, תש״ה, עם׳ 470 . 

הלל בן יטמואל — המכונה בטעות הלל מורינה, על 
שם סבו, שישב בעיר זו — (נו׳ בין 1220 — 1235 , 

פורלי 1 — נפטר אחר 1291 , שם ?), רופא, חכם תלמודי 
ופילוסוף יהודי. 

מועטות הן הידיעות על אישיותו. ארץ־מוצאו ומהלד־חייו 
של ר׳ הלל, וביחוד על תקופת-נעוריו. ידוע. שהיה בן 
למשפחת רבנים ושסבו ר׳ אלעזר היה אב״ד בוורינה ומבעלי- 
התוספות. הב״ש נזכר לראשונה בתעודה, שנכתבה אחר שנת 
1254 , כעד או כדיין במשפט של הפרת אירוסים מצד צעירה, 
שעמדה להנשא לבנו של ר' שמואל אבן תיבון. באותו זמן 
ישב ר׳ דלל בנאפולי ובקאפואה. בעיר אחרונה זו, שבה שימש 
ר׳ הלל כרופא, למד מפיו פילוסופיה ר׳ אברהם אבולעפיה 
(ע״ע). קודם לכן שהה, או אף למד, זמן־מה ברומא. כאן נתיידד 
עם ר׳ יצחק בר' מרדכי הרופא, שנקרא מאסטרו גאיו, שלאחר 
מכן שימש רופאו של האפיפיור ניקולאום ז\ 1 , וכן עם 1 ״ זרחיה 
בן שאלתיאל חן(ע״ע גרציאן). חליפת־המכתבים, שלאחר זמן 
ניהל ר׳ הלל עם ידידיו אלה. משמשת מקור לידיעותינו 
עליו. לדעת כמה מן החוקרים. המסתמכים על עדות עצמית 
מפוקפקת של ר׳ הלל, ישב בשנות 1259 — 1262 בבארצלונה, 
במקום שהיה תלמידו של ר־ יונה גירונדי. אף עדותו של 
ר׳ הלל, שלמד רפואה במונפליה. אין לה אישור בסקורות 
אחרים. 

ר' הלל מילא תפקיד מרכזי בפולמוס, שהתלקח בשנות 
1289 — 1290 מסביב לכתביו הפילוסופיים של הרמב״ם (ע״ע). 
ר' הלל, שיצא להגנת הרמב״ם, פנה באיגרת אל חברו 
מאסטרו גאל, וביקש ממנו, שישפיע על יהודי רומא. שיעמדו 
בפרץ נגד מתנגדי הרמב״ם. כן הגה את הרעיון, שהיה נועז 
בזמנו, לבנם באחת פן הערים שעל חופי הים התיכון את 
נציגיהם של תומכי הרמב״ם ומתנגדיו, כדי להביא את 
המחלוקת לפני בית־דין של רבני בבל, שהכרעתם תחייב 
את הצדדים. מאיגרתו השניה אל מאסטרו גאיו נראה, 
שמאמציו של ר' הלל נשאו פרי במידה ידועה: רבני בבל, 
ארץ־ישראל ואיטליה תמכו בדעתו, והחרימו את מחולל 
הפולמוס, ר׳ שלמה בן אברהם (ע״ע). את עמדתו של ר׳ הלל 
יש להבין, מבחינה פסויימת, על רקע המחלוקת הפילוסופית־ 
הדתית, שניטשה באותה תקופה במחנה הנוצרי. ר׳ הלל, 
שהיה מושפע מן האסנולאסטיקנים הנוצריים, היה סבור, 
שהסכנה לאמונה צפויה ממצדדיו של אבן רשד (ע״ע), 
שהשקפותיהם על אחדות השכל האנושי והישארות הנפש 
הפרטית היו שונות מאותן של הרפב״ם, אך לא מכתביו של 
הרמב״ם עצמו. שר׳ הלל העריצו. הד לוויכוחים של אותה 


תקופה אנו מוצאים לא רק בספרו של ד׳ הלל "תגמולי 
הנפש", אלא גם בפולמוסו עם ר' זרחיה בן שאלתיאל חן 
ועמנואל הרומי (ע״ע), שבו אמנם סטה ר׳ הלל מעמדתו 
הראציונאליסטית של הרמבי׳ם ביחס לביאורם של מעשי־ 
הנסים והחזיונות שבסיפורי־התורח. לדעתו של ר׳ הלל יש 
להביו את הכתוב בסיפורים אלה בפשוטו, ואין לפרש את 
מעשי־הנסים על דרך האלגוריה, או לראות בהם חזיון נבואה 
או חזיון שבחלום. 

ספרו היחיד של ר׳ הלל הוא "תגמולי הנפש" (נכתב 
ב 1288 — 1291 : נתפרסם, ע״פ כ״י משובש, על־ידי ש. ז. ח. 
האלברשטאם, ליק, 1874 ). הספר מחולק לשני חלקים. חלקו 
הראשון, שהוא עיקר הספר, דו במהות הנפש והשכל. הציונים 
הראשון והשני של חלק א׳ הם ברובם תרגום של הספר 
( 1 מ 31111 ש 1 ו] 3 ח 54x1115 זשנ 1,11 ) 13 וו 1 תג 06 של דוסניקום גוב" 
דיסלינום (ע״ע): הציונים השלישי והחמישי הם עיבוד של 
ה״מאמר על אושר הנפש" () המיוחס לאבן רשד! הציון השישי הוא העתקה 
משלושת המאמרים "על התיהדותו של השכל הנפרד עם 
האדם" של אבן רשד, בתרגומו העברי של שמואל אבן 
תיבון! ואילו הציון השביעי הוא תרגום של הפרק הראשון 
של הספר 115 זשש!!ש 11 ! 1 -: 1:11:31 : ש 0 של תומם מאקוינו (ע״ע). 
בחלק השני של הספר הדן בשאלת השכר והעונש של הנפש 
ניכרת השפעת "שער הגמול" של הרמב״ן. 

בספרו ביקש ר׳ הלל, לדבריו, להסביר לקורא העברי 
את מהות הנפש כדי להצילו מן הסכנות הנשקפות לו סן 
האמונה העיוורת, הלא־פילוסופית, מצד אחד, ומן המסקנות 
הנועזות, העשויות להביא לידי כפירה בעיקר, שאפשר להסיק 
מן ההגות הפילוסופית, מצד שני. הנפש, שלפי "תגמולי 
הנפש" היא "חומר צורי" (צורני), היא רוחנית ונאצלת 
במישרים מן המצוי הראשון, וקיומה הוא נצחי־פרטי. תכ¬ 
ליתה של הנפש היא להתאחד עם השכל הפועל, והישארות־ 
הנפש היא עצמותית (סובסטנציאלית). הוכחותיו של ר׳ הלל, 
שאינן למעשה אלא הוכחותיו של תומאס מאקווינו בהשגותיו 
על דעותיו של אבן רשד בדבר הישארות הנפש הפרטית, 
רוחניותה ונצחיותה, באו בעיקר כדי לבסס את השקפותיו 
על מהות השכר והעונש, שבה דן, כאמור, החלק השני של 
הספר. שכרה של הנפש, לפי השקפותיו של ר' הלל, שאף 
בזה הושפע מן האסכולאסטיקה הנוצרית של זמנו. אף הוא 
רוחני: התקרבות לאלוהים. "נפש הצדיק תרבה לעלות 
במעלות נצחיות לראות את פני האדון ה , צבאות ית׳ שסו 
ושם תעמוד קיימת בעצמה שבעה מאותו הזיו והזוהר הנצחי". 
וענשה — התרחקות מאלוהים והסבל הכרוך בכיסופים אליו 
ובהרגשת העדרו. פרטי התיאור של גן־העדן והגיהנום מוש¬ 
פעים אף חם ממקורות נוצריים, אך ר׳ הלל, שנשאר נאמן 
למסורת היהודית, דוחה את אמונות־ההבל, שנתקבלו בתאו־ 
לוגיה הנוצרית. 

כן חיבר ר׳ הלל פירוש לכ״ת הקדמות של הרמב״ם 
ב״מורה נבוכים" ושלושה מאמרים על נושאים פילוסופיים, 
שר' הלל צירפם ל״תגמולי הנפש״: ( 1 ) על הידיעה והבחירה 
החפשית: ( 2 ) "למה חלה הסיתה על המין האנושי בעוון 
אדם הראשוף: ( 3 ) "אודות מפלת המלאכים אם אותה 
האפונה היא אמתית אם לא" (הפירוש ושלושת המאמרים 
צורפו ע״י שזה״ה לספר "תגמולי הנפש"). אין ודאות אם 
הביאורים לשלושה מאמרים פילוסופיים של הרמב״ם (נת־ 



545 


הלל בן שסואל — הלל־פ, שלסה 


546 


פרסמו ע״י צ. אולמן, ב״חמדה גנוזה", תרט״ו), המיוחסים 
לר׳ הלל, נכתבו על־ידיו. בספרו "תגמולי הנפש" מזכיר 
ר׳ הלל את חיבורו בשם ״מאמר הדרבן״ לאו: "הדרכף), 
העוסק, לדבריו, בסיפורי־הנפלאות שבאגדה, אולם קטעי 
מאמר זה, כפי שנשתמרו בכתב־יד (כ־׳י פאריס 704 ! פורסם 
על־ידי גולדבלום ב״מגנזי ישראל בפאריס״, 1894 ), אינם 
עוסקים אלא בביאורם של מונחים פילוסופיים בלבד. ר׳ הלל 
תירגם את המסכת 030515 ם 1 > (שמחברה אינו ידוע) 
בשם "מאמר ל״ב הקדמות". בתרגומו זה השתמש, כפי 
הנראה, בפירושו של תומאס מאקווינו למסכת. כן ניתרגמו 
על-ידיו מרומית לעברית כמה ספרי־רפואה חשובים, ששימשו 
בזמנו ספרי־לימוד להוראת המקצוע, והם: (א) "ספר כריתות" 
( 3 ״ 138 י? 011101813 ) של ברונו מלונגובוקו(נתחבר ב 1254 )ו 
(ב) חלקים מספר ה״אפוריזמים" של היפיקראטס עם פירו¬ 
שיו של גאלנוס 1 (ג) ״מלאכה קטנה״ — ספרו של גאלנוס 
1 יי 1 * ז ״ 0 ״ 11 ן לפי תרגום לאטיני של גרארדוס מקרמונה. 

ר' הלל, שגדול היה כוחו כמתרגם מכוחו כמחבר פילוסופי 
מקורי, היה דמות אפיינית לתקופת האסכולאסטיקה בשיאה. 
הנושאים, שהוא דן בהם. ובעיקר בעיית השכר והעונש של 
הנפש, נידונים גם ע״י תומאס מאקווינו, דאנטה ועמנואל 
הרומי. אע״פ שהיה ראציונאליסטן, עמד ר׳ הלל — במידה 
מרובה יותר מקודמיו — על הסכנות הנשקפות לאמונה מן 
הדיון הפילוסופי. מתור דאגה להצלת הנפש ונצחיותה הקדיש 
מקום בספרו (בחלק השני) לדיון בצד המעשי־הסוסרי של 
השאלה. 

מקומו של ר׳ הלל בתולדות הפילוסופיה היהודית ביה״ב 
נקבע בזכות נסיונו לדון באופן שיטתי בשאלת הישארות- 
הנפש (שהרמב״ם נמנע מלטפל בה בהרחבה). אגב שימוש 
בניסוחו המסובך של תומאס מאקווינהחידש ר׳ הלל את הנסיון 
של אבן־סינא לקיים על יסוד מושג־הנפש האריסטוטלי את 
העצמאות העצמותית של הנפש ה&כלית ואת נצחיותה. 
א. אשכנזי. טעם זקנים, 1854 . עם׳ 73-70 ! צ. אדלסז, חסדה 
גנוזה, הלק א', 1856 , עם׳ 42-31,23-18 ! י. בלומנפלד. אוצר 
נחמד, מהברה בי. 1857 , עם׳ 143-124 ! מ׳שטינשנידו. הקדמתו 
לספר ״תגמולי הנפש', הוצאה ש. ז. ה, האלברשסאם, 1874 ! 

י. סייכר, למציאותם של שני ספרים המובאים ע״י ר׳ הלל 
מווירונה, תרביץ. שנה ז׳( 1936 ), עם' 366 , 372 ! י. נוספו. 
הפילוסופיה של היהדות, 1951 ׳ עם׳ 184-181 ! .ת 801 . 51 
- 1601 ! 61 ע 0 י\ ; 788 , 734 , 660 , 262 , 1893 , 771/31 ,! 131113 !ו 531 
, 410 — 400 , 1896 , 1 , 7/031 13 י,";׳."/ ! 73 > < ז 2 £ ש 1 א 

11311 , 116,7 733 > 3 1310330 ,ז/ל״סיד .( ;יזזו״י״ק ! 3 415-418 
1 , 3613131 111441 71 > 0 !! 3 !! 433 " ח 1 ) 131633 83 7717131 16 
16113 13 3 £31033 40 7711131 , £160830 , 1 ; 135-146 ,( 1934 ) 
— 1935 ) 2 ,' 3613117 11141 ! 41 176331376 10 ) 67313,63173 , 47 31 ק 
.( 99-105 ,( 7 

ב. 6 . — ש. כ. 

הללויה! בליטורגיה הנוצרית — זמר להאדרת שמו של 
אלוהים! מושר עפ״ר מתוך ביטויה של המלה 
הל׳ (*{ 143116111 או 15111:1013 ). — זמרת־ההל׳ הונהגה ע״י 
האפיפיור דמסוס ( 366/84 ) כחלק מן הפולחן של חג־הפסה 
הנוצרי. נסוך המאה ה 6 קבע גרגוריום הגדול (ע״ע), שזמרה 



זו תהא הפרק השלישי במיסה (בכל ימות־השנה. פרט 
לתקופת־התענית), בניגוד לדרך הזמרה הקודמת, שהיתה 
מבוססת על מקצב־המלים, נעשו הלחנים בזמרה הגרגוריינית 
עצמאים ובלתי־קשורים בקצב הדיבור (הדוגמה הראשונה 
למושג המודרני של מוסיקה "מוחלטת"). קו־הלחן מורכב 
מנוסחות ססרתיות, אך הותרו גם אילתורים (אימפרובי־ 
זאציות) בקטע האחרון של ההל׳, בהברה "יה"! קטע זה 
נקרא משום כך בשם 0511115 ; (רינה). וכדי להקל על זכירתם 
של לחניו הארוכים (מליסמים), צירפו להם. סן המאה ה 9 
ואילך, תמלילים (ע״ע סקונציה). 

במאות ה 17 וה 18 נהגו כמה מלחינים לסיים יצירה דתית 
בפרק־הל׳ למקהלה! דוגמות מפורסמות לכך ה! ההל׳ שנסוך 
חלק ב׳ של "המשיח" מאת הנדל והחל׳ שבקאנטאטה "כבול 
בכבלי מוות" מאת י. ם. באך. 

; 1947 ,ז 1 ז 1 > 01 1 , ־ 167 *־) ־^י מיו 1 ) 611652, £1x01x0 ^ .£ 

. 1957 , 8 , 1 ,€!־! 4 ו 4 ! 01 ((- 101 * 111 4 -וס} 01 י*<\. 

ד!לל'ם, שלנ&ה ( 1874 , באר, אוקראינה — 1953 , ת״א). 

מספר עברי. מגיל 6 חי בעיירה סורוקי שבבסראביה. 

ב 1902 — 1917 שימש מנהל בית־הספר העממי במושבה היהו¬ 
דית מרקולשטי שבבסראביה. ב 1917 נבחר לראש הסתדרות 
"תרבות" והסתדרות המורים העברים בבסראביה. ב 1918 . 
כשהתחילה בריחת היהודים מאוקראינה לרומניה דרך 
הדנייסטר, נבחר הל׳ לראש "משרד הוועדים המאוחדים", 
שהוקם ברומניה לעזות הפליטים. ב 1921 עבו לקישינב 
ונתמנה מפקח על בתי־הספר העבריים בבסראביה. ב 1925 
עלה לא״י. ב 1925 — 1935 שימש מורה בבית־הספר החקלאי 
מקוה־ישראל וב 1935 — 1939 מנהל "בית ביאליק" בתל־אביב. 
ב 1939 — 1946 שהה באה״ב והורה בבית-המדרש למורים 
■הרצליה" בניו־יורק. — סיפוריו וציוריו הראשונים נתפרסמו 
בשנות ה 90 ב״הצפירה" ו״המליץ". הנובלה שלו "החיים 
נגד החיים", המתארת מקרה של הפלה מלאכותית במשפחה 
יהודית — נושא חדש בימים ההם בסיפורת העברית — 
זכתה בפרס בהתחרות הספרותית, שנערכה ע״י העיתון 
היומי "הצופה" ב 1903 . בשנים שלאחר מכן הדפיס כמה 
סיפורים ב״השלוח". ב״מולדת" ובבמות אחרות, אך את מבחר 
יצירותיו כתב הל׳ לאחר שעלה לא״י. המעולה שבכולו הוא 
הרומאן "הר הכרמים", שבו עוצבה עיצוב אמנותי־ראליסטי 
דמותם של חלוצי־אדמה יהודיים על אדמת בסראביה במאה 
שעברה (ת״א, תרצ״א! מהדורה מתוקנת: שם, תשי״א). 
ובזכותו של סיפור זה בעיקר נחשב הל׳ — בצידם של ש. בן־ 
ציון וש. ל. בלאנק — למייצגה המובהק של יהדות בסראביה 
בפרוזה הסיפורית העברית. בסיפוריו של הל׳ על חיי היהו¬ 
דים בימי ההפיכות והפרעות באוקראינה ובבסרביה בסוף 
מלחמת־העולם 1 (״בהימוט ארץ״, ת״א, תרצ׳יה! "תחת שמי 
בסראביה", ניו־יורק. תש״ב! "ארצה", שם תש״ה) מכריע 
היסוד הכרוניססי־ממואריסטי, והאוטוביוגראפיה שלו, ■טב¬ 
עות בשרשרת" (ת״א, תש״י), היא מעי 1 השלמה ליצירה 
סיפורית זו. מקווי־האופי של סיפוריו: ראליות של תיאור, 
עלילה מרתקת ותפיסת־עולם אופטימית, שמבצבצת ועולה אך 
מתוך הגילויים של רשעות האדם ואכזריותו, — רוב סיפוריו 
של הל׳ כונסו בששת הכרכים של כתביו(ת״א, תש״י-תשי״ג). 
ליובלו השמונים הוצא לכבודו הקובץ "שי לשלמה", בעריכת 
ק. א. ברתיני ואליהו מייסום (תל־אביב, תשי״ג). 


לזז 1 נרנוריייני 5 ה 5 לויה. סתזד 115113115 ־ 1311x1 , ט^וני, 1934 


ג. א. 



517 


הלם 


548 


הלם (באנג' 5110011 ), בפיפיולוגיה הפתולוגית וברפואה — 
הפחתה נפרצת של הפעילות החיונית מתוך אי־היכולת 
של מערכת מחזור־הדם להזרים לדקמות־הגוף דם בכמות 
מספקת, חוסר אספקה של דם — או צימצוסה החמור של 
אספקה זו — לאחד סן האברים יוצר בו מצב של איסכמיה 
( 50113011113 ■), שבו איו חפצן וחמרי־מזון מגיעים לתאים. 
אין מושג ההלם זהה עם מושג הירידה הפתאומית של לחץ- 
הדם, אע״פ שלפעמים קרובות מופיעות שתי התופעות בעת 
ובעונה אחת: פעמים שהלחץ הוא תקין, ואף מוגבר, ואעפ״ב 
נכנם החולה למצב של הלם, ופעמים שהלחץ פוחת במידה 
ניכרת בלא שיגרור הלם. 

היסוד הפיסיולוגי של ההלם הוא צירוף של הפחתת 
תפוקת־הלב עם הפרעה בחזירת זרם־הדם מן הוורידים אל 
הלב. קיימים הבדלים גדולים בין הרקמות והאברים השונים 
מבחינת בשרם לשמור על חיוניותם בדרגות שונות ובמשך 
זמנים שונים של איסכמיה, ומכאן הדירוג בתופעות ההלם. 
המוח הוא מן הרקפות הרגישות ביותר לאיסכמיה, הפליה — 
מן היציבות ביותר. מנגנון־הננה פיסיולוגי, שעיקרו — מנ¬ 
גנון רפלקטורי מסובך, מאפשר לגוף לעמוד בפני מידות 
ניכרות של אי־ספיקה של המחזור: לאברים החיוניים 
מובסחח אספקת־דם מספקת ע״ה האספקה לאברים חיוניים 
פחות ורגישים פחות. מתחילה מתגלים סימני־ההלם — כמה 
שעות אחר הפגיעה הגורסת להלם (ר׳ להלן) — בצורת 
חולשה מיוחדת של השרירים עם צימצום חילוף־החמרים 
בהם: צימצום זה ניכר גם בכבד ובשאר הרקמות, ובעקבותיו 
פוחת ייצור החום ויורדת הטמפראטורה, האבר הניזוק 
לראשונה בתפקידיו הוא המוח■ בסקרי־הלם מרובים ניטלת 
ההכרה. ועכ״פ היא מתערפלת. איסכסיה של המות, שנמשכת 
יותר מ 4 — 5 דקות, גוררת חרס של נורונים, ביהוד בקליפה. 
כשנורונים בחלקי־חמוח העמוקים, החשובים לקיום החיים, 
עדיין מוסיפים לפעול. לעומת זה מסוגלות הכליות לסבול 
איסכמיה גמורה במשך כשעה. ואף יותר מכן. 

הלם שמחמת דמם (ע״ע) — חלם המוראגי, ז״א 
שנגרם ע״י הפסדי דם — ניתן בדרגתו הראשונה לתיקון 
ולקומפנסאציה ע״י פעולת רפלכסים חוסוטוריים, באבדן־דם 
מודרג אין לחץ־הדם פוחת בהקבלה לירידת תפוקת־הלב. 
כסית מספקת של דם מוסיפה לזרום בכלי־הדם של המוח 
והלב הודות לצימצום האספקה לאברים ההקפיים ע״י הת¬ 
כווצות כלי־הדם שבהם■ העור נעשה קר, הדופק מהיר ודק 
כחוט. במצב זה ניתנת שהות ללב להחזיר את תפוקתו 
לתיקונה. 

כשאין ההגנה ע״י מנגנון זה מספקת, נכנס ההלם לדרגתו 
השניה, "הפרוגרסיווית": הזרימה דרך העורקים הכליליים 
של הלב נחלשת, ופעולת הלב נפגמת פגם רציני■ כתוצאה 
מכך מוסיפה התפוקה לרדת — וחוזר חלילה. כמויות גדולות 
של דם נשארות שקועות במחזור ואינן מנוצלות לתזונת 
הלב. הזרם האיטי בכלי־הדם הקטנים מביא לידי קרישה 
חלקית, בעיקר באיזור־הבטן, וזו משמשת מעצור נוסף לחזי- 
רתו של הדם ללב; תהליך זה מתפשט אף למחזור-הדם 
בריאות, כשגם הלב הימני נחלש במאמציו. אעפיב קיימת 
גם בשלב זה האפשרות, שיד הגורמים הקומפנסאטוריים 
תהיה על העליונה. אין ההלם ניתן לתיקון כשהנזק שנגרם 
ללב וסתימה מתקדמת של כלי־הדם מונעים כליל את 
התנועה במערכת מחזור־הדם. 


יש הלם מחמת חבלה (חלם טראומתי), שאינו 
מלווה בדמם. הוא מופיע במקרים של הרם נרחב של רקמות 
בגוף, כגון לאחר כוויות, כשדפנות הנימים נעשות חדירות — 
כנראה, בהשפעת ההפרשה של היסטמין (ע״ע) מן 
הרקמה ההרוסה — ומאפשרות לכמויות גדולות של נוזל- 
הדם להסתנן לתוך הרקמות. בפציעות מלחמתיות קשות 
נגרם ההלם ע״י אבדן פתאומי של נוזלי־הגוף והרעלת הגוף 
ע״י נמק השרירים הקרועים — הרעלה, שמביאה לידי אי־ 
ספיקת הכליות. הלם יכול להופיע גם במקרים של התמעטות 
יתרה של הנוזלים בגוף מחמת הקאות חמורות, שילשולים 
ורעלת־התינוקות. נדירים הם מקרים של הלם, שבא אחר 
הרקה פתאומית של מןמת (ע״ע בצקת) גדולה של הבטן, 
ולפעמים אף אחר צינתור מהיר של שלפוחית־שתן מתוחה 
מאד. 

שונה מכל צורות־ההלם הללו, שמקורן בפגיעות הקפיות. 

הוא ההלם העצבי (הלם בורלגני). מקורו בליקוי במרכז 
הוואזומוטורי שבמוח המארך, שבעקבותיו באים הרפיה 
כללית של הנימים, מפל לחץ־הדם והאטת זרימת־הדם. ליקוי 
כזה יכול להיגרם גם ע״י בצקת־המוה או אנסתסיה שדרתית. 
לפעמים ההלם העצבי הוא פסיכוגני — תוצאה מזעזועים 
נפשיים פתאומיים. 

ההלם מהמת אנפילכסיה (ע״ע) הוא תגובה 
אלרגית חריפה, שתופעותיה דומות לתופעות החלם חטראו־ 
מתי: חדירות של הנימים ויציאת נוזל־הדם מן המחזור אל 
הרקמות. גם במקרה זה הגורם הפעיל הוא, כנראה, ההיסטאמין. 

סימני ההלם בדרגות המוקדמות ביותר הם: השינויים 
בעור, שנעשה קר ורטוב; ירידת לחץ־הדם עם מעברו של 
החולה ססצב־של-שכיבה למצב־של-ישיבה ■ מיעוט השתן. 
כשכמותו פוחתת עד לפטה מ 25 סמ״ק לשעה גם כשהחולה 
שותה במידה מספקת. עיקר הטיפול הוא אספקת נוזלים 
למחזור על־ידי עירויים: דם. פלאסמה, תמיסות־מלח. או 
נסיוב. ממשיכים בטיפול עד שכמות־השתן (הנמדדת ע״י 
צינתור) עולה עד 40 סמ״ק בשעה. אם אין להץ־הדם עולה 
במידה מספקת, משתמשים בתרופות מגבירות את לחץ־הדם. 
כגון נוד־אדרנאלץ, שמוסיפים אותן לתמיסות־המלח. חימום 
הגוף מועיל אף הוא. במקרים של הלם שלאחר כוויות 
נרחבות מאבד הגוף דדך העור הפגוע כמויות גדולות של 
חלבון־הדם; לפיכך נותנים במקרים אלה עיחייי־פלאסמה — 
ולא עירויי דם שלם — במשך תקופה ארובה. — בהלם 
הנורוגני צריך הגוף לנוח בשכיבה; נותנים תרופות מגבירות 
את לחץ־הדם, אך אין נותנים עירויים ואיו מכניסים נוזלים 
לתוך המחזור. 

היסטוריה. הרפואה העתיקה — ללא הכרת הרקע 
הפיסיולוגי של ההלם ובלא שהיו לה הוכחות מעבדיות 
להנחותיה — בבר ידעה משהו על טיבו של ההלם. ביטוי 
יפה לכך ניתן ע״י הרמב״ם (בעקבות גאלנום): "...וגידיו 
הדופקים יקטנו ויחלשו... ויתקרר שטח גופו... סיבת כל אלה 
האותות העסק והכנס החום הטבעי והדם אל תוך הגוף" 
(הנהגת הבריאות, פרק ג׳). — החקירה החדשה של ההלם 
והמכאניזם שלו נפתחה ע״י הכירורג האמריקני ג׳. ו. קריל 
( 01110 .¥\ . 0 ), שתיאר והקר את ההלם הבא אחר ניתוחים 
כירורגיים קשים ( 1899 ) . הוא הטעים לראשונה, שאין התמונה 
המיוחדת של ההלם מוסברת על־ידי מפל לחץ־הדם בלבד. 
הטיפול המוצלח בהלם הוא פרי המאמצים. שעשו בתחום 



519 


הלן— הלנהולץ, הימן(לודויג פ־דיננד) פון 


550 


זד, רופאים וחוקרים מארצות שונות, בעיקר בשנות מלחמת־ 
העולם 11 . 

הלם פסיכי הוא שם, שניתן בתקופה האחרונה לתיס־ 
מונת פסיכוסומתית, שגם היא מתבטאת ברפיון פתאומי 
של כושר הפעילות החיונית; אך ספק רב הוא, אם יש בכך 
מן המנגנון הפיסיולוגי של ההלם. בעקבות זעזוע נפשי עמוק 
(פחד, שמועה רעה) באה לפעמים התמוטטות של האישיות 
הביולוגית בלא שינויים אורגאניים ניכרים; סימניו הבולטים 
של מצב זה הם טפפראטודר, ירודה (קור הגוף), חולשת 
המחזור (דופק מהיר ודק), הכרה מעורפלת, סקרים מעין 
אלה (מהם שהביאו למיתה) כבר תוארו בספרות הרפואית 
הישנה וע״י רופאים חשובים בסאות ה 18 — 19 ; אך אין 
ודאות בדבר, שהתיאורים הללו מתייחסים למה שנקרא 
היום הלם פסיכי, מאחר שברובם של סקרים אלה לא בוצעו 
פתיחות-גוויה, שהיו עלולות לגלות ליקויים אורגאניים, וכן 
עדייו לא היד, א־טם כליליות־הלב ידוע באותה תקופה. 
תסמונת ההלם הפסיבי הוגדרה בעיקר אחר מלחסת־העולם 1 . 
שבה — וכן במלחמת־העולם 11 — אירעו סקרים מרובים של 
הלם מסוג זה בחיילים אחר הפצצה בקרב (מכאן גם השם 
"הלם־הפגזים" [] 511001 11 טד 51 ]) או אתר מפולת. 

סימני ההלם הפסיכי תוארו יפר, ע״י הרמב״ם: "...ירבה 
פחדם... ואפשר כי פעמים יגדל עליהם הדבר עד אשר ימות 
הפחות ההוא פתאום או אתר זמן, לפי מה שישיגהו מן היגון 
והאנחה" ("הנהגת הבריאות"). 

7%7001 * 81 17110 £0500706 711111 ) 71 ?ר< 70 } £1 ,£[ 01 . 0 

1115107711710 ,׳^ 110 ) 1.31 .? .?- 0315 . 1-1 .!ל ; 1899 , 2600% 
-* 91 ם.מ . 11 ־ ¥7311900 . 5 . 0 : 1919 ,( 52 י . 01 ו 5 י< 11 ? .[) 8600 % 

€1 31., 7'*■8X11710110 70x0077110 ח סח ח 03 . 8 — $$! 1 'לב 0 .}א . ¥ 7 

7050711 ? 760 ,$ז£ן}§ ¥1 \ .[ . 0 ; 1919 , 8600% 771 £00107 0 ! 0 
; 1942 ,( 22 ,.״ 110 . 5101 ץ 11 ?) 70610777 ? 8600 % 160 /ס 3/01777 
. 01004 , 7 . 19 . 47771 ) 7147077, 10 ?$ 3600% (■ £ 11 ) .¥\ . 8 

61040 1¥60 61071 : 701 ) 8001 , ¥01102 ; 1952 ,( 55 ,, 801 

. 195 9 , 287-301 ,?■! 371780 
יה. ל. 

הלם ׳ הנר , ' — מ 1 ב 11 צ 1 ־ 1 זל 111 ש 1 ־ 1 — ( 1777 — 1859 ), הי&סו־ 
דיון אנגלי. הלם למד משפטים באוניברסיטה של 
אוקספורד ופעל ס 1800 כעו״ד בעיר זו. ב 1812 נתמנה מנהל 
משרד־החותמות — משרה מכניסה ללא עבודה מרובה, 
שאיפשרה לו להתמסר לחקירות היסטוריות. שאליהן נמשך 
מצעירותו. הלם ביסס את חיבוריו על מחקר יסודי במקורות — 
מה שלא היה נהוג עד זמנו — וע״י כך נעשה אבי ההיסטו¬ 
ריוגראפיה החדישה באנגליה. טפריו החשובים הם: 107 ״ 4 
420 ש 31 > 3 > 11 \ סל! 101108 ] 000 ־ £01 01 51010 €, 1 ז 0£ ("מצבה 
של אירופה ביה״ב"), 1818 ! ׳,,ס, 115 ־ 1 001,511111110031 111£ 
1110 10 11 ״ 7 ־ 9001 0£ 0( £08130,1 1100, 1116 41X055100 

8011 ־ 0001 0£ ! 0,311 (״על התפתחות החוקה האנגלית ס 1485 
עד 1760 "), 2 כרכים, 11827 - 3 ־ £1 ) 1 * 1 1116 סז מס 0£1 גן 1 >סת)ת 1 
17111 1110 1 >חב 16111 , 15111 11€ ז 11111118 > €ק 0 ז £11 0£ €ז 111 
103 ־ 0301111 ("מבוא לספרות אירופה במאות ה 15 , ד, 16 
וה 17 ״), 4 כרכים. 1837/39 . 

,? £ 0/71117 1916 160 ה! ! 11751071011 0774 ? 1177107 , 1 ) 0000 . 8 .ס 

. 1952 . £01 ״ 03 ״ ; 1913 

הלטהולץ, ד,ךסן (לוךוינ פךדיננד) פון - ־״ £1 

£13101110112 700 1 ; 030 [ 1 ,ז 0 ־ 1 £0,1,718 01300 — 

( 1821 , פוטסדאם — 1894 , ברלין), חוקר-טבע והוגה־דעות 
גרמני: מאתמאטיקן, פיסיקן, אנאסום, פיסיולוג, פסיכולוג 
ופילוסוף! מגדולי אנשי־המדע של המאה ה 19 . 


הל׳ היה בנו של מורה לפילולוגיה ופילוסופיה; אמו 
התייחסה לוילים פן (ע״ע). כשלמד הל׳ רפואה בברלין 
התעניין בעיקר בפיסיולוגיה. ויוהנס מילר (ע״ע) היה רבו 
המובהק. מ 1843 עד 1848 שירת הל׳ כרופא צבאי בפוטם־ 
ראם: ב 1848 נתמנה מורה לאנאטומיה באקאדמיה לאמנות 
בברלין, ב 1849 — פרופסור לפיסיולוגיה באוניברסיטת 



הרסאז פ 1 ז הזנידזוזץ 

קניגסברג, ב 1855 — פרופסור לאנאטומית ופיסיולוגיה בבון 
וב 1858 בהידלברג, ב 1870 — פרופסור לפיסיקה בברלין. על 
תפקידו האהרון נתווספה ב 1888 נשיאות הסכון הפיסיקאלי־ 
הטכני הממשלתי. גדולתו במדע כבר הוכרה בימי-חייו; 
הוא זכה לאותות־הצטיינות ולתארי־כבוד לרוב מממשלות 
ומוטדות־מדע בגרמניה ובחו״ל, ובין השאר הוענק לו תואר־ 
אצילות ע״י מלו־פרוסיר, ב 1885 . 

מבחינת הריבוי והרבגונות של כיווני מחקרו והגותו, 
שבכולם הגדיל לעשות, דסד, הל׳ לליבניץ (ע״ע); ניחן לומר 
עליו, שהיה איש־האשכולות בתרבות המדעית החדישה, 
ואפשר — האחרון בזמן שהיה מפוגל להקיפה בולה ולשלוט 
ברוב גילוייה, השגיו הגדולים הם בתחומי הפיסיקה והביו- 
לוגית, וביניהם היתר, לתרומותיו לתרסודינסיקד, (ע״ע) 
ולפימיולוגיה של החושים (ע״ע) חשיבות מכרעת בהת¬ 
פתחותם של שני המקצועות הללו במאה ה 19 . 

בעבודתו המחקרית העצמאית הראשונה ב 1842 , שהיתה 
אנאטומית, הוכיח הל׳, שהסיבים העצביים של חסרי־החוליות 
מוצאם מתאים גאנגליוניים. לאהד שפנה מ 1844 ואילך 
לפיסיולוגיה מילא הל׳ לגבי הביולוגית בגרמניה אותו תפקיד 
עצמו, שמילא בן־דווו קלוד ברנד (ע״ע) בצרפת — סתירת 
הוויטאליזם והשתתת הפיסיולוגיה על הבסיס המוצק של 
מדעי־הטבע, אלא שממחקריו באנרגיה של החיים הוציא 
הל׳ גם מסקנות מרחיקות־לכת וכבדות־משקל ביותר לגבי 





551 


הלנהולין, הרמן(לו ׳דג ט־דיננד) טון 


552 


תורת האנרגיה בכללה. במחקריו בחילוף־החמרים ובהפקת 
האנרגיה בשריר העובד הוכיח הל׳, שחום־הגוף בא כולו 
משריפת סמרי־המזון ושמבחינה אנרגסית איו רמז לפעולת 
"כות־תיים" בגוף. מכאן לא היה אלא צעד אחד להכרה 
הכוללת, שכל צורה של כושר־פעולה (אנרגיה) במשמעות 
פיפיקאלית אינה אלא ביטוי לאנרגיה, שכבד היתח קיימת 
בצורה סן הצורות, ושלעולם אין אנרגיה נוצרת בחינת יש 
מאיו ואף אינה מתחסלת בחינת יש לאין, וביחוד — שאין 
החם (ע״ע) אלא ביטוי לתנועה הקינטית של חלקיקי- 
החומר. בזה גילה הל׳ את העקרון התרמודינאמי הראשון — 
חוק שימור־האנרגיה שאותו ניסח בבירור במאמרו 
״על שימור הכוח״ ()£״;! .]> £ח 1 ו] 1131 ז£ .(> ■ 1 ־ 05 ) ב 1847 . 

בגילוי חוק יסודי זה של מדע־הטבע — אמנם בצורה 
סתמית יותר — קדם להל׳ דוברם מיאר (ע״ע). וכן היה לו 
שותף — שלא מדעתו — בג׳אול (ע״ע). הל׳ לא ידע על 
ר. פיאר בשעת פירסום מחקרו או לא שם לב למאמריו. 
ופיאר האשימו בהתעלמות מדעת מזכות־הראשונות שלו. 
טענה זו אינה צודקת, ולא זו בלבד אלא שבמהדורות מאוח¬ 
רות יותר של מאמרו, וכן בשאר חיבוריו, ביטא הל׳ את 
הוקרתו המרובה למפעלו של ד. מיאר 1 ועב״ס הניסוח חמאת־ 
מאטי המדוייק לא ניתן לחוק שימור־האנרגיה אלא ע״י הל׳, 
ובזכותו נתקבל בפיסיקה ונעשה יסוד של הכרת־הטבע 
המדעית (וע״ע אנרגיה, עם׳ 670 ). — הל׳ הוסיף לתרום 
לתדסודינאסיקה ולמכאניקה על־ידי טביעת מושג האנר¬ 
גיה ה ח פ ש י ת והטעסת עקרון הפעולה הקטנה 
ביותר. ב 1858 הצליח לתת תיאור מאתמאטי לתנועת- 
המערבולת, ובזה פתח פרק חדש בהתפתחות הה יד ד ו־ 
דינמיקה (ע״ע). 

מ 1850 ואילך היה עיקר עבודתו של הל׳ מרוכז בפיסיו- 
אגיד, — ביהוד בפיסיולוגיה של מערכת־חעצבים וכלי־ 
החושים! הוא יכול להחשב כסייטד־בפועל של האופטיקה 
הפיסיולוגית והאקוסטיקה הפיסיולוגית. תחילה יצא הל׳ 
בעקבות הניסויים האלקטרו־פיסיולוגיים של ידידו די בואה- 
רימון(ע״ע), וב 1850 הוכיח, שהדחף העצבי מתבטא בתהליך 
פיסי, שמתקדם לאורך הסיבים העצביים במהירות מסויימת, 
שניתנת למדידה (ע״ע עצבים). ע״י מדידת מהירותו של 
הזרם העצבי וזמן הרפלנם סתר חל׳ את ההשקפה הוויטא־ 
ליסטית של י. מילר בדבר ההעברה ה״רגעית", ז״א המהירות 
האינסופית, של הזרם העצבי. הל׳ ביצע את המחקרים 
השיטתיים הראשונים בתיפקוד חלקי־העין השונים. במסגרתם 
של מחקרים אלה תרם תרומה גדולה לדיאגניטטיקה הרפואית 
ע״י המצאת האופתלמוסקוס (ע״ע), שנעשה מכשיר 
עיקרי באופתלמואגיה (ע״ע). כמו־כן הבהיר את מנגנון 
הכוונת־העין ע״י המצאת שיטה למדידת הבדלי קמירות־ 
העדשה בין ראיה־מקרוב ובין ראיה־למרחוק. וכן הסביר את 
מנגנון הראיה הדו־עינית. אך חשיבות מיוחדת היתד. למח¬ 
קריו בפסיכו-פיסיואגיה של תחושת ה צ ב ע י ם: הל׳ חידש 
והעסיק אח התורה התלת־צבעית של ת._ינג(ע״ע), המעמדת 
את הכרח הצבעים על התפיסה של שלושה צבעי-יסוד 
באמצעות מנגנונים עצביים סגוליים! על־סמך תיאוריה זו 
השתדל להסביר את תופעות עוודון־הצבעים (ע״ע עין, 
ראות! צבע). — מהשגיו בתחום האופטיקה ד,פיסיקאלית: 
קביעת גבול כושר־ההגדלה של המיקרוסקופ (בעת אחת עם 
א. אבה [ע״ע]. אך בלי קשר עמו) והמצאת הטלסטראו־ 


סקוס. — לא פחות חשובה סהשגיו באופתאלמילוגיה היא 
תרומתו של הל׳ לתודת־השמע : הוא הסביר את מהות הצלי¬ 
לים המורכבים, את מהות ההבדלים האיכותיים בין צלילי 
כלי־נגינה שונים, הנובעים מהבדלי הצלילים העיליים. ואת 
המכאניזם של אבד־קורטי, שאותו תיאר כמערכת של מהודים 
(ע״ע איזן: שמע). 

ממחקריו בפיסיולוגיח של החושים הגיע הל¬ 
ל פ ס י כ 1 ל 1 ג י ה של החושים, וממנה — למסקנות בתחום 
תורת-ההכרה, שאליה נמשך גם ע״י השכלתו הפילו¬ 
סופית היסודית והתעניינותו בבעיות פילוסופיות. הל׳ העסיק 
והבהיר את תורת רבו י. מילר על "אנדגיות־החושים 
הסגוליות״, והגיע להכרת הכלל הגדול, ש״תחושותינו — 
מבחינת איכותו — אינן אלא ם י מ נ י ם של הדברים שבעולם 
החיצון, אך לא תמונותיהם, ואצ׳־ל שאין הן הדברים 
עצמם"! לשון אחרת: התחושה אינה מצלמת את העולם 
החיצון אלא מסמלת אותו, ועלינו לפרש את הסמלים 
הללו, שהם "הלשון שעוצבה ע״י האורגאניזם שלנו לשם 
שיחת העולם החיצון עמנו". יכלתנו להבין לשון זו, לפי 
הל׳, אינה טבועה בנו מטבע בריאתנו, אלא — ככל לשון 
אחרת — היא נרכשת ע״י לימוד "בדרך השימוש והנסיוך. 
החשובה שבססותיו על נושא זה היא:. 1 > מ־לסבגזגז . 1 ! .לס 
8 ״בזתזל £ תזלגטע (״על העובדות שביסוד התפיסה״). 1878 . 
הל׳ היה אספיריסטן מובהק, שגזר כל הכרה סן הנסיון, אלא 
שבזה האחרון כלל לא רק את הנסיון האישי אלא גם נסיונות. 
שהם מורשת־הדודות. 

תורת־ההכדה של הל׳ התפתחה סתור מיזוג של מסקנות 
הפיסיולוגיה האמפירית עם חשיבה לוגית־מאתמאטית, על 
רקע הפילוסופיה של קאנט ומתיר מאבק מתמיד עמה. דוגמה 
מובהקת לכך היא הניתוח, שניתח הל׳ את מוצאו ומשמעותו 
של אכסיומות הגאומטריה, שבהן ראה קאנט גורמים אפריו¬ 
ריים למושגי־המרחב שלנו. הל׳ הציג את השאלה: מה הם 
התנאים והמסיבות, המביאים אותנו לידי ידיעתן של אכסיו¬ 
מות אלו, והסיק, שידיעה זו אינה טבועה בנו אלא מופקת 
מתפיסת המרחב באמצעות המבנה המרחבי המיוהד של 
רשתית־העין: אין האכסיומות פרי של אינטואיציות אלא 
של הסתכלות, ולפיכך הן ניתנות לאימות או לסתירה ע״י 
ההסתכלות, משום כך קיבל הל׳ בברכה — לאחר היסוסים 
מסויימים — את הגאומטריה חלא-אוקלידית (ע״ע) של 
לובאצ׳נסקי וריסאן. (עיוניו המקוריים בגאומטריה ( 1870 ) 
נעשו אחד פן היסודות להתפתחות הגאומטריה החדישה 
בסוף המאה ה 19 . 

במידה שהעריך הל׳ האפפיריסטן את קאנט, דחה ופסל 
את ה ג ל ואת אסכולת "פילוסופיית־הטבע" הספקולאטיווית- 
אידיאליסטית, שהיתר, מקובלת במחצה הראשונה של המאה 
ד, 19 בגרמניה. ב 1859 כבר קבע הל׳. שהגל ד,יטה את הפילו¬ 
סופיה מדרכה הנכונה כשהטיל עליה משימות, שאיו בכותר. 
לבצען: הרעיון, שהחשיבה העיונית יכולה לבוא במקום 
המדע הניסויי ושהמציאות ניתנת להכרה מתור האידיאות 
הטבועות באדם, הוא בטל ומגוחך. בעקבות קאנט ייחד 
הל' לפילוסופיה את התפקיד של חקר המקורות של ההכרח 
וביקורת תיפקודה. הל׳ עצמו היה מן הראשונים בבעלי 
העיון החדיש ב״פילוסופיה של המדע"; ממשיך כיוונו היה 
פ. מך (ע״ע), והשפעתו הישירה של הל׳ מגעת עד ל״חוג 
הווינאי״ בשנות ה 20 — 30 של המאה ד, 20 . הל׳ גם ר,ירבה 




553 


הלמהילץ, הרסן(לודויג פרדיננד) פון—הלמונט, ין בסטיפטה ון 


554 


¬ להתעניין במתודולוגיה ובפסיכולוגיה של הפעילות המחק 
רית והתגלית המדעית, וכתב בעניין זה כמה מסות מזהירות, 
03! שבהן הסתמר הרבה על נסיונו האישי, למשל: "־:!"־ס 
.1877 ,(" ״ 4121 ־ 4 * . 4 ח 1 (,.החשיבה הרפואית 
עבודתו הניסויית של הל׳ בפיסיקה בתקופה האחרונה 
של חייו היתה מוקדשת בעיקר לחשמל ולאלקטרומאגנטיוח. 
הוא פיתח את רעיונו של פרדי (ע״ע) על טיבם החשמלי של 
הקשרים שבין האטומים. ועל סמר מדידות באלקטרוליזה 
(ע״ע) הגיע למושג היחידה האלמנטארית של החשמל וחישב 
את היחס בין גדלים חשמליים. כימיים ומכאניים. בזה נתן 
תוספת ביסוס לתרסודינאמיקה. מצד אחד, ותרם. מצד שני, 
תרומה חשובה לתיאוריה החשמלית של החומר ולמושג 
הערכות של הכימיה החדישה. הל׳ קיבל את תורתם של 
פאראדי ומאכסוול על התפשטות הכוחות החשמליים והמאג־ 
נטיים בשדה־ה״אתר" ונתן חיזוק לתורתו של מאכסוול 
בדבר טיבו של האור בקרינה אלקטרומאגנטית: מחקריו 
אלה נתנו דחיפה ישירה לתלמידו המובהק ה. הרץ (ע״ע) 
לגלות את הגלים האלקטרומאגנטיים. — הל׳ עסק גם בחקר 
תופעות מטאורולוגיות, וכן ניסה להסביר — על ספר התיאו¬ 
ריה בדבר התכווצותה הגראוויטאציונית של השמש — את 
האנרגיה שלה, ואף לחשב בדרך זו את גילה של השמש — 
תיאוריה וחישוב, שהיו מקובלים במדע עד לגילוי האנרגיה 

הגרעינית. 

הל׳ היה סופר כשרוני ונואם סצויין, והשתמש בכשרו¬ 
נותיו אלה לשם הפצת דעותיו ומסקנותיו המדעיות. בצידם 
של פאראדי. טינדאל והכסלי באנגליה היה הל' מראשוני 
גדולי־המדע, שעסקו בהצלחה גם בפופולאריזאציה של 
המדע. — בניגוד לבן־דורו צ׳. דרוין (ע״ע) — שהל׳ העריצו 
ביותר —, לא שיתק העיסוק המחקרי־מדעי את היסוד הפיוטי 
שהיה באישיותו של הל׳. שנמשך כל ימיו אחר שירה ואמנות. 
ואף תרם תרופות חשובות לחשיבה האסתטית. ממחקריו 
באקוסטיקה עבר למחקרים בסולפות־הצלילים ובטיב המוסיקה 
של המזרח והמערב, ובקשר למחקריו באופטיקה כתב פסה 
מעניינת על הציור. 

016 !, מכתבי הל': "ש£״״ 4 ת 1 )י 1 ומ־מ 0 * 1 . 4 .ע ־ 111 ־ 

143 תורת תחושת הצלילים״), 1863 ! . 5101 ץו 1 ק . 4 .נ 41 ״ ,) 
,111—1 ,(05415 (״מכלול תורת האופטיקה הפיסיולוגית״ 
1856 — 11867 ש£ו:זז: 0 ׳\ ש 6 ־ 11 ז) 3 ו 1 ש 5 מש 155 ער 131 ט־ 1 ״י 1 ("הרצ¬ 
0 אות פדעיות־פופולאריות״), 1870 : - 15501 ׳* ש 11 שו״״ 531 ש 
ר, 21 חנ 411 ח 1 .י 1 נ 1 ך. ש 63£1111:11 ש 5 (,מאמרים מדעיים מקובצים"), 
1 — 111 , 1882 — 1895 ; "ש 4 ש 8 .״ ש 3£ זזז 0 ע ("הרצאות ונאו¬ 
מים"), 1 — 11 , 1884 , 11903 5 :׳ 115011 ־ 111101 : . 46 801 ״ 1£511 ז(ף\ 
,1897/8 ,\8115 ץ 6 ? (״שיעורים בפיסיקה עיונית"), 1 —ז 
11922/25 2 ש־ו 6 ־ 151 ״ 1 ״״ש 15 ז£ . 2 ״־ 1 ) 1 ־ 5061 ("כתבים בתורת- 
.1921 ,( ההכרה״ 

£ 5011\51 זמ 13 זמ! £0£6 . 11 * 1 * ; 1883 ,. 11 . 14 זה £8 ,* 1561113£61 ־ו 6 ׳ , 
0(488/1X1 1!1 ז 1 (/ 8.6 ' , 01055 . 11 "! ; 1894 ,. 11 .ס . 11 / 814 46 )ז 
1*4811 .׳ן . 7 .£ . 11 . 0 .{ ; 1898 ,. 11 . 14 • 0 ע ., 
1899; 11902/3 . 1-111 ; 11 .׳* . 11 ,ז 86 זטי 1851 וז 1£06 .״ ; £. \. 

50111 ת 110£6 ) £615 11116 . 0 ש 6 ש 1 ו$׳ 115 < 1 ח 0$$6 ־ז£ 010 ) .// 26 1 )!נ ), 

1910; £. 1)11 8015-86)0100(1, 0118( /1111 .< 1 . 11 / 811 ) 4 )- 1 ) 1 וז ., 
1912*; 0601 /411411 )! ״ו 16 ׳>/ 7 /׳>/>ו׳ .* :.// 88 11 )}ח) 4 ח ■ 

08141411 (118144114/11181118/1811, 9), 1921; 8118064, 11. 81$ 

?)1 11 , 1 ) £0034 .? ; 1921 , 1 /? 0 ! 1110 /? . 44 11010££ ץ 11 ? , 81 } 1 תץ . 
(040550 1<21 11110 ? ! 08 ,מז 11310 ; 1929 ,(ש 110 :> 5 ש £0 זט - 
50?/11;8/18 1^81114)1444. //., 1937; 11. £1**1949 ,.ח .׳ן . 11 ,״ ; 

0. 04001810, 11■ (5(1. /1 4*181., 198, 1 . 1958 ,( 3 . 10 ל 

י. ל. 


הלסזזךה, אי־, ע״ע סזלוקים, איי ה־. 

וזלמונט. ין בפטיסטה ין - - 1 ־ 0 ״ 3 ״ 11513 ־ 831 ״!! 

1 ״״ 1 ״ — ( 1577 . בריסל— 1644 , שם), רופא, כימאי 
ופילוסוף פלאפי, בן ארצות־השפלה הספרדיות. הל׳, בן 
למשפהת־אצילים. לפך תחילה פילוסופיה באוניברסיטה של 
ל 1 ץו, ואח״כ תאולו־ 

חוזתו בווילוורד שעל¬ 

. , י. 3 . ואז 011070 

יד בריסל ז כאן לא 

עסק עוד ברפואה־בפועל אלא הקדיש את כל זמנו למחקר 
ולעיון. 

כהוגה וכחוקר הל׳ הוא דמות טיפוסית של תקופת־הפעבר 
שבין יה״ב (והרנסאנס) והעת החדשה! תפיסת־עולסו ומש¬ 
נתו המדעית כוללות יסודות מיסטייס־ספיריטואליים עם 
יסודות אמפיריים וראציונאליים — ומבחינה זו יש דמיון 
בינו וביו בן־דורו היהודי דלמדיגו (ע״ע). הל׳ לא הצטמצם 
בחקירה מדעית של מקצועות או בעיות. אלא — בדומה 
לאישי הרנסאנס, וביחוד לסו־צלסוס (ע״ע) — השתדל לתפוס 
בחשיבה פיסטית־אינטואיטיווית את העולם כולו, ובגישתו 
הרפואית — את האורגאניזם בכללותו. 

בתפיסתו הביולוגית קיבל הל׳ ספאראצלסום את מושג 
ה״ארכאום״ — העקרון הפעיל המחיה את החופר: הל׳ רואה 
אותו בעין "כימאי פנימי". נוסף על הארכאום של האור¬ 
גאניזם כולו, יש גם לכל אבר ארכאוס, השולט על חילוף־ 
התפרים המקומי של האבר, שהוא "ממונה" עליו. הארכאוס 
פועל באבר ע״י "תסס" (ת!":"־"!■!־)), שהל׳ מדמה אותו 
בפירוש לגורם של התסיסה היינית — תפיסה, שהיא פפתעת 
לכאורה בקירבתה לתפיסה המדעית החדישה, אלא שלאמיתו 
של דבר, אין ד,"תוסס" של הל׳ מושג כימי אלא רוחני־מיסטי. 
הגישה היאטרונימית של הל׳ באה לידי ביטוי בתסיסה 
המיוחדת. שהוא תופס את המחלה. לדעת הל׳, המחלה היא 
הפרעה בחילוף־החסרים, שמתבטאת בליקוי בתיפקודו של 
האבר ומחייבת תרופה כיסית. 

הל' מבחין שלוש דרגות באישיות הביולוגית: ארכאוס 
או ה״נפש החיה", שאינו אלא פה שמוגדר היום כמכלול 
הפעולות של מערכת־העצבים: ״הנפש המרגשת״ — מכלול 
התיפקודים הפסיכיים המיוחדת לאדם ושוכנת בארכאום 
של הקיבה. בדומה לאור השוכן בנר הדולק. והמתה — 
בדומה לנפש החיה — עם הגוף: "הרוח" או "הנפש הנצחית", 
החלק האלוהי שבאדם. שגיא בת־אלמוות. 

עם כל המעורפל שבשיטתו הצליח הל' להבהיר כמה 
נקודות פיסיולוגיות ולערער כמה משפטים קדומים. שהיו 



555 


הלסונט, ין כ וטיסטה ון—וולמינתולדכיוז 


556 


מקובלים ברפואה מאות בשנים. הוא סתר את הגישה הפיסי־ 
קאליסטית של גלנום (ע״ע), שהעיכול אינו אלא "בישול", 
ז״א תוצאה של חימום בקיבה, ובמקומה הציע תפיסה כימית 
של "עיכול חמוץ" בקיבה! הוא אף הכיר את החומצה 
המלחית כגורם בפעולה זו. הל׳ דחה בחריפות את חורת 
הרוחות והליחות: "ארבע הליחות של הגאלניים בשקר 
יסודו״ — ולעומת זח הצביע על תמרים כימיים מסויימים. 
על החומצה שבקיבה ועל הבסיס שבמעי, שאת מציאותם 
תוכיח בניסויים מעבדתיים. 

אולם חשיבותו העיקרית של הל׳ בתולדות־המדע היא 
בתהום הכימיה. הוא היה מן הראשונים להנהגת מושגים 
כמותיים ולשימוש במאזניים בכימיה — כ 150 שנה לפני 
לוואזיה (ע״ע) אלא שלא היה עקבי למדי בגישה זו, 
ואף לא העמיד תלמידים, שהלכו בדרכו. אעפ״ב הצליח 
להוכיח במקרים אחדים ע״י שקילה, שבגילגולים הכימיים 
אין כמות־החומר משתנית — הרמז הראשון לעקרון שימור- 
החומר. חל׳ יצר את המושג ג ז במשמעות של מצב־צבירה 
מיוחד של החומר בכללותו, מצב שבו איו החוסר לא מוצק 
ולא נוזל, והבחין במציאותם של גאזים שונים ונבדלים זה 
מזה. שעד זמנו היו נוהגים לציין את כולם בשם "אויר". 
הוא אף טבע את המונח ״גאז״ — יש אומרים מלשון 
011105 , ויש אומרים ס 831151 (הולאנד "רוח"). הל׳ היה 
הראשון, שהציע את קביעת נקודת־הקיפאון ונקודת־הרתיחח 
של המים כסטאנדארד של הטמפראטורה. 

בתפיסת מהותו של החוסר, ז״א בכימיה עיונית, נראה 
הל׳ כמשנה הרבה מדעותיו של פאראצלסוס. לפי הל׳, איו 
יסוד גשמי ממש זולת המים, וכל שאר הגופים אינם אלא 
גילגולי־צורה של המים. הוא ניסח להביא ראיה לכך מן 
הצמחים, שלפי ניסוייו ושקילותיו (שלא היו מדוייקות כל 
צרכן) הם גדלים ומוסיפים משקל כשהם ניזונים מן המים 
בלבד. אין הדבר ברור, אם הל׳ רואה את המים כיסוד יחיד 
וקדמון, כמין עצם וחומר היולי, בחינת נושא של צורות 
קבועות שונות, שהן היסודות הממשיים הפיסיים, או אם 
נתכוון לומר, שהמים ממש הם היסוד האחד והיחיד, הגשמי 
והמוחש. מכל מקום הוא מודה גם בקיומו של היסוד "אויר", 
שלעולם אינו מתגלגל בסים, אבל הוא ממלא תפקיד מסויים 
בחילופי־הצורה (מצבי־הצבירה) של המים. את חמים־שבפד 
על אין הל׳ רואה בחינת גוף פשוט, אלא כתרכובת של 
שלושת ה״יסודות": כספית, מלח וגפרית, שמגלמים את התכו¬ 
נות הדינאמיות של המים, נשאלה האחרונים ניתנים להשפעות 
של האויר (קור ויובש), המשנות את מצבי־הצבירה של 
המים. בהסברה הפיסיקאלית והניסיון של תהליכים אלה 
נקט הל׳ את לשון המקרא: ה״אויר" הוא ה״רקיע" שבפרשת־ 
בראשית, שתפקידו בהבדלה בין מים למים — בין המים 
העליונים (מים דקים, במצב גאזי) והמים התחתונים (מים 
עבים, ניגרים). 

על חשיבותו של הל׳ כחלוץ הכימיה החדשה עמדו כראוי 
רק בזמן האחרון. מכסה בחינות יש לראות בו את קודמו 
של בויל (ע״ע), וניכר הדבר, שזה האחרון אף הושפע 
בסישרים מהל׳. מן הרופאים, שהלכו בעקבותיו של הל׳, היה 
ת. וילים (ע״ע). — אישיותו ותפיסת־עולמו המורכבות של 
הל' משתקפות בעובדה, שעם כל כשרו להגיע לידי השנים 
כימיים ממשיים היה דבק באלכימיה, ולא זו בלבד אלא שאף 
מסר דו״הות מפורטים תמוהים על הצלחותיו בניסויים 


ב״יצירת זהב״. בתחום הביולוגיה הוסיף הל׳ — בדומה 
לקדמונים — להאמין בהתהוות מתמדת של החי מן הדומם. 
ואף הניח אחריו הוראות כיצד ליצור בדרך מלאכותית 
שרצים מן העובש והעיפוש. 

דק קצתם של חיבורי־הל׳ נתפרסמו בחייו. עיקר מפעלו 
הספרותי הוצא לאור ע״י בנו ב 1648 בשם שב 11£1110111 ! 011115 
("גן הרפואה") וניתרגם תוך שנים מועטות לכמה מן 
הלשונות האירופיות המדוברות. 

; 1840 , 4/2/11 ) 4 ! . 4 771 ) 11 ( 5 ^/ 8 .ס . 8 ./ , 55 ש 1 ק 8 י \נ . 0 
; 1890 , 343-351 , 1 ,} 1 /ו 071111 ! 4 . 4 10/1101110 ) 0 י :ט 1 ׳ 5 \$צ 133 .]• 1 
^ 11/1 ( 4 ! ) 1 ( 1 , 601££ צ 01£ .? ; 1907 ,.] 8 , 17 , 8 ./ , 111112 ) 8 .ז 
•¥\ ; 1922 ,. 81 .ס . 8 ./ , 0 ׳ 01 ז 1 6 *> 8 . 5 ; 1908 , 1 .. 81 .׳ 1 . 8 ./ 
. 5470/1 ) 1 ( 111 ) 5 , 2 /ה< 1 /* 1 ,. 81 ,. 14 ; 1930 ,. 81 .׳ן . 8 ./ , 3861 ? 

4 ה 0 !) 1/8/01 ) 8 ) 7/1 ,. 14 ; 1931 ,( 24 ,. 404 ! . 1 > . 10/1 ) 0 ./ 
,) 1/10171 ) 14 ! / 0711 ) 710 )/ 50 1 ". 71 ■< 1 / 0 15 )) 15$ / 8/1110508/11001 

.. 14 ; 1955 ,( 29 ,. 4 ) 1 \ . 1/111 . 81111 ) . 81 .׳ 1 . 8 ./ ,. 14 ; 1944 

/ 1/0/1 00117/0 ) 111 117111 111071 )£ 1 ( 1 0811110 071 01 )/ 11 5 י. 81 .¥ 

■// . 1 \ — ( 1614 , וילדורד 

1 :> 00111 ׳! 11 ז\] י, על־יד בריסל — 1699 , ברלין), פילופוף וחוקר־ 
טבע פלאמי; בנו של ין בפטיסטה וו הלמונט (ע״ע). על 
סמך התורה של אביו על ה״ארנאוס״, רוח־החיים ( 31113 
11:3115 ׳!), הנותן ליצורים האורגאניים את דמותם, יצר 
הל׳ שיטה בפילוסופיה של הטבע. — את מקומו בתולדות 
הפילוסופיה קנה הל׳ לעצמו על־ידי שיטתו הסונאדולוגית. 
שקדמת מכמה, בחינות לשיטתו המונאדולוגית של לייבניץ. 
ייתכן, שלייבניץ קיבל אף את המונח "סונאדח" מהל׳. לפי 
הל' העולם הוא מכלול של יסודות ראשוניים, מונאדות, 
שהן גופניות ורוחניות כאחת. המונאדות אינן ניתנות לחלו¬ 
קה, תו נצחיות, ותו נתונות להתפתחות והשתכללות בלתי־ 
פוסקת, שנקבעת ע״י טבען. את ההתאמה ההודית של 
ו.מ 1 נאדות, שמספרן גדול, קובעת "סימפאטיה קוסמית", 
שמקורה במונאדת העליונה, באלהים. אלהים ערב לאחדותו 
של הקוסמוס. ביו המונאוה המרכזית, האלהית, ובין שאר 
המונאדות, המשתנות, מתווך כריסטוס. המשימה המוטלת 
על תסונאדה היא שיכלול מתמיה, אך איו היא יכולה לבצע 
משימה זו במשף־חיים אחד. בתורתו של הל׳ משוקעים 
יסודות הרבה, שהם שאולים מן חתיאונלפיד, והקבלה, בעוד 
שהפצע הכללי שלה היא תפיסת־הסבע של הפילוסופים 
בתקופת־התחיה. 

71/2 <} 1 ) 51610 .8 ,״ 1 ; 1870 ,. 88 .י 4.1 \, . 8 07071 <} 80 ,^ 1 :> 0£ זס . 0 
.(££ 331 .ק) 1890 , 58/71020 11714 

ש. ה. ב. 

הלםינתולוגיה (מיוו׳ ;יי■. 61 , תולעת), תורת התולעים; 

למעשה מוגבל המונח למדע העוסק בתולעים 
חטפיליות בלבד. 

ההל׳ התפתתה במאתיים השנים האחרונות מתוך הצורך 
בהכרת אותן התולעים. הגורמות נזק לאדם, לבע״ח ולצמחים. 
תולעים אלו חיות כטפיליות במשך רוב ימי חייהן, והן 
נבדלות באופן ניכר — מבחינת הפיסיולוגיה שלהן ובמהלך־ 
הייתן — מן התולעים החיות לופשיות בטבע, הניזונות 



557 


דזלמינזולו יו 


558 


מצמחים או כטורפות. — ההל' במובן מצומצם זד. היא מקצוע- 
עזר של הרפואה וחרפואה הווסרינארית. ומבחינת הקף מקרי־ 
המחלות, שלהן היא מתייחסת — אף אחד מענפי-הרפואה 
הגדולים בעולם. 

התולעים הטפיליות שייכות לבמה קבוצות טכסונומיות, 
שהן נבדלות זו מזו באנאטומיה ובפיסיולוגיה שלהן: החשד 
בות שבהן הן: 


עלקות 

תולעי־שרשרת 
תולעים נימיות 
קוצראשיות 
עלוקות 


( 13 ז 0 זבב 311 ־ 1 ^׳ 

( 1€3 ז 01 ז 05 ), 

( 1310:13 ז 1 ש 1 י 1 ), 
<.ר. 1131 ט 110€€ זת 3 ^), 
( €3 ת 111 ג 1 ז 131 ). 


כמה תכונות. שהן כרוכות באורה־החיים המיוחד של 
התולעים הטפיליות. מייחדות תולעים אלו משאר סוגי- 
התולע. כשהן מוצאות מתחום מאכסנן, מקום־מושבן הסגולי. 
הן חסרות־ישע. ולא עוד אלא שעפ״ר הן מתות מיד. שלא 
בדומה לחידקים ולתד־תאיים, אי-אפשר לנדל אותן בקרקע־ 
מזון מלאכותי. הן חסרות רגלים או אברי־תובלה אחרים, 
ולפיכך הן נתונות בקביעות במקומן, ולפעמים קרובות הן 
אף צמודות לרקןמות של מאכסנן באמצעות קרסים, אברי- 
יניקה וכד׳, שאינם מצויים בתולעים החפשיות. מתוך שהן חיות 
בתוך מזונן, הנספג על-ידיהן עפ״ר דרך השטח החיצוני של 
גופן. אברי־העיכול שלהן דלים וקטנים. ובמינים מסויימים 
הם נעדרים כליל. התולעים הטפיליות פוריות מאוד, וכמה 
מהן מתרבות בצורה בלתי־מינית אפילו בשלב הזחל: פוריות 
זו היא מעין "פיצוי" על אי־יכלתן לדאוג לצאצאיהן. שמת¬ 
פתחים במקום אחר ושסיכוייהם להתקיים בתנאי־הטבע הם 
קלושים ביותר. תכונה ביולוגית מלאה ענייו של התולעים 
הטפיליות היא הסגוליות שלהן לגבי המאכסן ומקום־המושב. 
עפ״ר מסוגל כל מין של תילעת טפילית להיות דק בתוך 
מין מסויים של בע״ח או במינים אחדים קרובים זה לזה — 
"מאכסנים". עוד יותר מדוייקת היא הסגוליות לגבי האברים 
או הרקמות, שאליהם רתוקה כל תולעת טפילית.— משחדרה 
לתוך המאכסן המתאים לה מוצאת התולעת הטפילית את 
דרכה. שהיא לפעמים מורכבת ומסובכת, אל מקום־היותה 
הסגולי: דרך הנדידה שלה אל מקום זה היא אהת מן 
התופעות המפליאות ביותר בביולוגיה. 

התולעים הטפיליות מהן ספילי־פנים (אנדו־פאראזיטיות), 
שהן שוכנות בתוך גופו של המאכסן, ומהן טפילי־חוץ 
(אכסו־פאראזיטיות), שהן צמודות לשטחו החיצוני. 

מבחינת מהלד־החיים שלהן אפשר לחלק את התולעים 
הטפיליות לגאוהלסינתים (;! 001101111111111 *) וביוהלמינתים 
(;! 510110111:111111 ). גאוהלמינתים הם בעלי מהלך־חיים "ישיר": 
הם מטילים ביצים או זחלים, המוצאים את דרכם אל המאכסן 
המתאים, שבו הם משלימים את התפתחותם. ביוהלמינתים הם 
הטרוכסנים (נסססזגמסזסיו, משני־איכסון). ז״א: ביציהם או 
זחליהם מגיעים תחילה אל בע״ח סגולי ("סאכסדמעבר"), 
שבו הם מתפתחים לשלב הזחל בעל כושר־הזיהום: זחל זה 
אינו מגיע לבגרות אלא אם כן מצא את "המאכסן הסופי" 
המתאים. כסה תולעים טפיליות עוברות שני מאכסני־מעבר 
(שהם תמיד סגוליים) קודם שהן מתבגרות בסאכסן הסופי. 

התולעים הטפיליות מגיעות אל המאכסנים שלהן (הן 
הסופיים והן מאכסני־מעבר) באחת מן הדרכים הבאות: 


1 ) ביצים וזחלים נבלעים עם מזון מזוהם: 

2 ) הזחלים נבלעים כשהם בתוך גופו של טאבסן־המעבר 
וכשזה האחרון עצמו משמש מאכל לסאכסן הסופי: 

3 ) הזחלים חודרים לתוך המאכסן באופן פעיל דרך העור: 

4 ) הזחלים מוחדרים דרך העור ע״י חרקים עוקצים. 

התולעים הטפיליות אינן יכולות להתרבות בתוך המאכסן 

הסופי, פרט למקרים בודדים יוצאים פן הכלל: על הצאצאים 
(ביצים או זחלים) לעזוב את המאכסן הסופי למשך תקופה 
מסויימת. כדי לעבור את שלבי התפתחותם — הגאוהלמינתים 
בצורה חפשית בטכע, והביוהלמינתים במאכסן־המעבר (או 
בשני מאכסני־מעבר). מכאן, שמספר התולעים הטפיליות 
המצוי במאכסן אחד — מספר, שהוא לפעמים גדול מאוד — 
אינו פרי התרבותן של התולעים בתוך המאכסן. אלא תוצאה 
של זיהום המוני. 

חשיבותה המעשית של ההל' נובעת מן הנזק הנגרם 
למאבסנים ע״י התולעים תטפיליות. מחלות מחמת תולעים 
טפיליות נקראות הלמינתיאזות ( 05 לג 111 ] 11111 ו! 110 ). כמה מינים 
גורמים להלסינתיאזה מסוכנת, כגון אכינוקוקוס (ע״ע); 
מינים אתרים מביאים לידי תשישות כרונית, כגון אנקילו־ 
סטומה (ע״ע) וסכיסטוסומה (ע״ע בילהרציה); מינים אחרים 
מזיקים פחות, ביהוד אם מועט מספרם בגופו של המאכסן. 

כ 120 סינים של תולעים טפיליות פוגעים באדם, אע״פ 
שרק חלק מהם הוא סגולי ממש לאדם. לעית־ם נדירות 
מאכסן אדם אחד מינים מרובים של תולעים טפיליות, אבל 
לעיתים קרובות הוא מאכסן מספר רב של תולעים ממין אחד. 

התולעים הספיליות שכיחות באוכלוסיה בעלת רמה 
היגיינית נמוכה, וביהוד בארצות טרופיות: באיזורים טרופיים 
נרחבים ההלפינתיאזות הן מכות־מדינה — פן הבעיות החמו¬ 
רות ביותר של ההיגיינה והרפואה הציבוריות. יש מינים 
קוסמופוליטיים ורווחים ביותר של תולעים טפיליות, בעוד 
שמינים אחרים מוגבלים בפיזורם ובשכיחותם. 

התולעים הטפיליות חשובות גם בחקלאות, מחמת שכי¬ 
חותן בחיות־בית, וכמה מהן, כגון עלקות־הכבד. גורמות 
הפסדים כלכליים עצומים. כפה תולעים נימיות טפיליות. 
שנזקן מרובה, חיות ברקמותיהם של צמחים, כגון 103 >סז 0 ז 140 
1111 :>ב 5011 בסלק־הסוכר או מינים של הסוג 5 סי< 8 ס 1 > 5101 )\ 
בצמתי־תרבות שונים. 

התולעים הטפיליות פוגמות במאכסניהן בדרכים שונות: 

ע״י גרימת נזק מכאני או כיסי לרקמות שמסביבו; ע״י 
איבוד דם; ע״י הרעלה, שגוררת הפרעות פיסיולוגיות שונות. 
נוכחותן של התולעים הטפיליות גורמת להתפתחות של 
חסינות אד בסקרים בודדים בלבד, ואילו הכלל הוא זיהום 
הסוני וחוזר. 

יש כמה דרכים לאיבחון מציאותן של תולעים ספיליות 
באדם או בבע״ח. בדיקה מיקרוסקופית של ההפרשות מגלה 
את נוכחותם של ביצי תולעים או זחליהן, ושיטת־אבחנה 
זו מקובלת ביותר. בכסה סקרים יש להשתמש בבדיקה 
רנטגנית או במיבתנים סרולוגיים. לפעמים קרובות מעיד 
ריבוי האאהינופילים (ע״ע) בדם על זיהום ע״י תולעים. 

במקרים הרבה אפשר להשסיר את התולעים ע״י תרופות 
סגוליות — חסרים אנטהלסינתיים (ע״ע). שניתנים 
דרך הפה או בזריקות. במקרים מסויימים, בגון באלפנטיאזיס 
(ע״ע) או בגידול של אכינדקרקלס (ע״ע), נותן רק טיפול 
כירורגי סיכוי להבראה. 



559 


הלםינתומגי■ — הלנו 


560 


התפתחותה של ההל׳ החדישה התחילה בראשית 
חמאה ה 19 עם חיבורו של ק. א. רודולפי (. 11 {; 101£ >ב 1 *נ •£), 
שקיבץ בצורה מונוגראפית תצפיות, שהיו מפוזרות בפפרות, 
והוסיף עליהן תצפיות מרובות משלו( 1803 ). התגליות החלו¬ 
ציות החשובות ביותר, שנעשו במשך המאה ה 19 , הן: הטרי־ 
כינלה — ע״י פיקוק( 0014 ש 3 =י 1 ) ב 11828 האנקילוסטומה — ע״י 
דוביני( 0111,101 ) ב 1842 ! מהלך־החיים של הטריכינלה — ע״י 
הרבסט ( 10,1,51 ?) ב 1850 ! מהלד־החיים של השרשור — 
עיי קיבנמיסטר (,ס 0155 רחסס 11 :) 14.11 ) ב 1851 ; מהלד־החיים של 
(^401011501 דיפילידיום (ו״טו^ 11 ׳ 1 נ!!ס) — ע״י מלניקוב (׳ 
ב 1869 ; מהלד־החיים של הווכרריה ( 110,0,13 :) 11 ז\ 1 ) — ע״י 
מנסון( 500 ח 3 )\) ב 1878 , ועוד. מן התגליות החשובות במאה 
ה 20 : חדירתו של זחל־האנקילופסומה דרך העור — ע״י לוס 
£0055 ) , 1901 ; מהלך־החיים של הדיפילובותריום(- 110 ץ 11 ק 1 ם ) 
;1917 50111511101 ) — ע״י יאניצקי ורוזן ( 13010151,110500 ) ב 
מהלך־החיים של הכרץ השלשולי — ע״י רנסום ופוסטר 
( 05105 ? , 8305001 ) ב 1917 , קואינו ( £0100 ) ב 1922 , ועוד. 
ההל׳ נלמדת היום במוסדות הרבה בחלק מן הפאראזיטו־ 
לוגיה. המחקר מתנהל באוניברסיטות ובמכוני־מחקר, ביהוד 
באותם שהם מוקדשים לחקר המחלות הטרופיות, והוא 
מסועף לענפי-התמחות שונים, בגון: מיונן של התולעים 
הטפיליות. כולל אותן של חיות־בר; הביולוגיה ומהלד־החיים 
של התולעים הטפיליות; הפיסיולוגיה והביוכימיה שלהן; 
תרופות אנטהלמינתיות וטיפול בהלמינתיאזות: טפילי- 
צמחים, ועוד. בארצות שונות התאגדו ההלמינתולוגים לחברות 
מדעיות מיוחדות; החשובות שבהן הן החברה ההלמינתולו־ 
גית בוואשינגטון והחברה הסובייטית להל׳. תוצאות המחקר 
ההלסינתולוגי מתפרסמות בעיתונות המוקדשת לפאראזיטו־ 
לוגיה, אד גם בבטאונים מקצועיים מיוחדים, כגון אלה 
שמופיעים באנגליה, בהודו ובברה״מ. 
וע״ע תולעים; פרזיטולוגיהו א נ ט ה ל מ י - 

נתיים, המרים. 

8. ג. ויסננרג. תולעים ססיליות, תש״ב! . 0 .*- 51 קס!!נ>.א 
01120(110 44 ,׳ x12161x11x11111:1 0/1(10*61, 1928; 14- £. 1 ■י /. 

81 )ת ¥1£3 \ . 121-11 ) 87.1 ״ 1 ; 1932 ,. 11 . 1 > .( 1171 * 1 ,מ 011 ־וק , 
1.611}. (1. 61471477 ( ת 6 ( 61 !( 01 ( 216 ת X67 11. ^167)1011(71, 1934; -שא 
7 . 11 ' 11 70116 ־ 1 ' ,שז 31 ת 1 ש£ ־ 11 שז\ X6/110016 61 1761671X0176, 1936; 

8 . 0 . 8011 \ 1 . 8 . 01111 ^ 00 ( 1 , 1x17011140110*) 10 6*7)0101010^}!, 

1940; !. 0 4 \ 44 ,׳ישוקו £11 .א x1402 1941 ,. 11 716111111701 !) 44 /ס ; 

!{. 110 80 118 1 < 1 ג 210 א 6 ק 8,7 ז 6 1 3 0 ־ x91,1 x 11 46/108612 ־ , 

612 * 86 ו< 1081 ס 0 , 6 א(־ 0 ת x 03 , 0 / 101 1947-1938 1111 ־ ; 

1-\ 67 * 100 ( 2 * 776 1 ) 071 $011 ,׳׳ 0001185 .יד ; 1949-1958 , 1 ד 
?>!67x0*0(16*, 1951; 14. ^1477 ^ , 10£ חח 41 ^ .^ 3 — !ש^ס x2(70711(- 
!16)16 שו[)־ 31 ^\ . 14 ;* 1952 ,( 1,11 ,. 11 ש 4 \ .חמו . 11 .< 11 >מ 1 ־ 1 ) <ז - 

1. 8 ; 1952 ,* 70/7644.07771 /ס ׳< 20010 £ 116 ־ 7 , 1 ) 0 ש£ש 4 \ ..א . 
3^1^30(1, 7/1610(716  ח 6 < 61 *ה 16 \ . 1 > ה 6 ח 0 ו 1 ) 61 {ח 
14'7761 ,$ש־ 1 שבר 1 . 8 ; 1953 3 , 477067 ו x010(10, 1956; 8. 11. 
. 2,1938 ) 46/10001 60310882 110181,16 ^' 1 ,ה 2 ) 61 < 1 ה 0 המ,מ 0 ח 
ג. ו. 

/1872) — $16£1 הלם[׳ זיינם! נד — תח 3 ות 1611 ־ 1 1 >ת 111 ז 
מינכן — 1942 , טרזינשטאס), היסטוריון גרמני 
יהודי, שהתנצר בצעירותו. הל׳ למד באוניברסיטה של מינכן. 
ב 1900 — 1923 שימש באוניברסיטה זו מתחילה כמרצה ואח״ב 
כפרופסור שלא מן המניין לתולדות יה״ב. ב 1923 נתמנה 
פרופסור בלייפציג. 

הל׳ פירסם שורה של עבורות־מחקר, שיש להן ערך 
מרובה להכרת תולדותיהן של גרמניה, צרפת ובריטניה 
065011101116 (1651^1111613116 ביה״ב, בכללן ספר בשם 15 נ 51 ז 
2211£6 ט 6 ז£ * 161 > £!ז 05£2 \/ וו!ס 2 ("תולדות יה״ב עד סופם 


של מסעי־הצלב״, 1920 ) 1 בספר זה עמד הל׳ ביהוד על ההת¬ 
פתחות החברותית בתקופה הנדונה. ב 1917 — 1921 השתתף. 
ע״י מאמרים בעיתונות וחוברות פוליטיות, בוויכוח על 
בעיות־הזמן והתיידד בייחוד עם מכם ובר (ע״ע). — כשעלה 
היטלר לשלטון ( 1933 ) פוטר הל׳ ממשרתו. ביולי 1942 
הועבר למחנה* הריכוז בטרזינשטאט 'מת שם בדצמבר 
אותה שנה. 

, 174 1 ) 830 , 1 ) 61171 * 2611 6116 * 11111011 ם!) . 11 , 1 שקמ) 1 ש 44 . 14 

.( 737-739 , 1952 

הלסנד, או הילמנד ( 001013051 ), גחל הנהרות שבאפ¬ 
גניסטן. מוצאו בהרי־פאגמאן, כ 45 ק־׳ס ממערב 
לקבול. לאחר שהוא זורם בהרים בכיוון דרומי־מערבי, הוא 
יוצא על־יד גירישק למישור המדבר דאשטי־מרגו. כאן הוא 
חוצה את דרך קבול־קנדהר־הרם, ובמקום זה הוקם סכר, 
ש?קוה מים בברכה גדולה, וממנה יוצאת מערבה תעלת־ 
השקאה, ששמה ב 1 גרה. ההל' זורם בעמק צר ועמוק (עד 
100 מ׳ למטה מפני־המישור), ולפיכך הוא משמש בדרך כלל 
להשקאה רק בתחום מצומצם בקרבת אפיקו בלבד. ארכו 
של אפיק־ההל׳ הוא יותר מ 1,000 ק״מ. פלגיו המרובים הם 
ברובם נחלי־אכזב, אבל בעונת חפשרת־השלגים בהרים הם 
מתמלאים מים, וזרמיהם מגיעים להל׳. קודם השתפכותו 
לימוח-המון שבחבל־סאיסטן הוא יוצר דלתה גדולה, שהיא 
שטח־שלחים פורה ומעובד. ההל׳ היה ידוע ליוונים בשם אטי־ 
מגדר (, £5,55130510 ). 

הלמסטד ( 0315055351 ),עיר־נמל בדרום מערבה של שודיה! 

העיר הראשה של מחוז חלנד; כ 37,500 תושבים 
(. 1957 ). הל׳ שוכנת בצוסת־דרכים על ח(פו של מפרץ־להולם, 
המסתעף ממפרץ־קטגט. בהל׳ תעשיות של תאית ונייר, טכס¬ 
טיל, אופנים, ועוד. להל' זכויות-עיר מ 1322 ; יש בה כנסיה 
מן הסאה ה 14 , מצודה מן המאה ה 15 ובית־נכות קטן בנמל, 

הלמלוטט ( 11 ) 101151550 ?), עיר בםאכס(ניה התחתית שבגר¬ 
מניה המערבית. מספר תושביה: כ 30,000 . הל/ 

שהיא תחנת גבול ביו גרמניה המערבית והמזרחית בקו 
ברלין־האנובד, נמצאת באיווי של פחם הום, ויש בה תעשיית• 
נחושת ניכרת. — הל׳ קמה מסביב למנזר, שנוסד במאה ה 9 , 
וקיבלה זכויות של עיר בתחילת המאה ה 12 . בסוף המאה ה 15 
הטילו דוכסי בראונשווייג־וולפנביטל (ע׳־ע בראונשויג) את 
מרותם על העיר. ב 6 ד 15 הקים הדוכס יוליוס (שלט ב 1568 — 
1589 ) בהל' אוניברסיטה. במאה ה 17 שימשה אוניברסיטה 
זו — בהשפעתם של התאולוג גאורג קליכסט (ע״ע) והפי¬ 
לוסוף, המשפטן והרופא הדמו קונרינג — מרכז לשאיפות 
המיזוג של הכנסיה הלותראנית עם הכנסיה הקאלוויניססית. 

- 1572 ,* 1 *ס 104216 *ח 11627 44606167x106 ,חח 4 ת 1 זשוח 0 ) 21 .ק 
. 1926 , 1636 

הלנה ( 1401003 ), בירתה של מדינת־מונטנח שבאה״ב: 

כ 18,000 נפש ( 1950 ). חל׳ שוכנת ב״הרי־הסלעים" 
( 1,15111053105 ץ 80015 ) בגובה של 1,267 מ׳ מעל פני־חים 
ובקרבת פרשת־המים הראשית של היבשת (כ 12 ק״ם דרומית- 
מערבית לנהר מיזורי). הל׳, שהיא צומת של מסילות־ברזל. 
משמשה מרכז לחבל של מכרות בדיל, נחושת, זהב, כסף, 
אבץ מאנגאן, וכן לאיזור של חקלאות וגידול בקר וצאן. 
בתל׳ ביח״ר לתוצרת מלט וחמרי-בניין. הל׳ נוסדה ב 1864 , 
כשנתגלה זהב בסביבתה. ומשנוסדה מונטאנה ( 1889 ) מש־ 


1 י- 5 


הלנה— הלני 


562 


משת הל׳ כבירתה. ב 1935 פגעה בה קשה רעידת־אדמה. יפי 
הנוף של פביבותיה מושך להל׳ תיירים. 

באה״ב יש עוד 6 ישובים בשם הל', החשוב שבהם הוא 
זה שבארקאנסו, ובו ב 11,250 תושבים ( 1950 ). 

הלנה — — ( 246 — 328 ), אשתו של קונסטנטיוס 

כלורום (ע״ע) ואמו של קונסטנטינום הגדול(ע״ע). 

היתד, ממוצא נחות־דדגה, מוזגת — לפי אמברופיום (ע״ע). 
לעת זקנה עלתה הל׳ למקומות הקדושים בא״י ויפדה שם 
כנסיות. היא הוברר. בקדושה בנצרות המזדהית והמערבית 
באחת ושימשה נושא לבמה אגדות נוצריות. המפורסמת 
שבהן היא האגדה, שלפיה גילחה הל׳ את ה״צלב הקדוש" 
(ע״ע צלב). מעיקרה איו זו אלא אגדה קדומה מאורחי, 
שנתקשרה במרוצת־הזמן בשמה של הל׳. עצמותיה המדומות 
הועברו במאה ה 9 לאובילך ( 111£15 ז\זט 133 ), הסמוכה למס. 

, 111/1 זס 1 * 1 יס 0 ■״מימקומ* , / 1£ ה! 50 , 11001 * 1 5115 ^ 

; 1912 , 3£ וז)^! 51 ^חיו 31 וז 1 ( 11420111 ז^ * 01 ( זש 8 תנ< 1 טבזז 5 . 1 ; 1877 
. 1950 , 0 ( 16117 { , 311811 ^ 10110 .: 5 .£ 

הלנום( 05 *!.(£־), באגדה היוונית—בנם של פריאמוס(ע״ע), 
מלך טרויה, והקבי (ע״ע); אה־תאום לקסנדרה 
(ע״ע) וכמוה מחונן ברוח־נבואה. הל׳ ניבא לפאריס את כל 
מה שעתיד היה להתארע אתר נסיעתו לספארטה וחטיפתה 
של הלני(ע״ע). הוא נלחם בגבורה על צידו של הקטור אתיו, 
ואחר מותו של זה האחרון, עמד הל׳ בראש הטרוייניס. מסורת 
אחת סיפרה, שהל׳ ודאיפובום אחיו נלחמו זה בזה על הלני 
אחר מותו של פאריס, וכשידו של הל׳ היתה על התחתונה, 
מפני שהלני ביכרה על־פניו את דאיפובום, נסוג הל׳ אל הר־ 
אידה ושוב לא השתתף במלחמה. כשקלכאם, מגיד־העתידות 
של האכיאים על־יד טרויה, הודיע, שרק הל׳ יוכל לגלות באילו 
תנאים עלולה טרויה להיכבש. עלה ביד אודיסום לשבות את 
הל׳ ולפתותו, שיגלה את הסוד. אחר חורבנה של טרויה 
קיבל הל׳ חלק מאפירום ונשא את אנדרומאכי. כשבא אנאס 
(ע״ע) לאפירום נהג בו הל׳ מנהג של הכנסת־אורחים וניבא 
לו עתידות. 

הלני או הילני, אהותו ואשתו של מונבז 1 (ע״ע). מלך 
חדיב (ע״ע). בהשפעתו של סוחר יהודי בשם 
חנניה נתגיירו היא ובנה, איזטם 11 (ע״ע), סמוך לשנת 30 
לםד,״נ. כשמת בעלה מפרה הל', בהתאם לרצונו, את המלוכה 
לבנה איזאטם הנזכר. כפי שהיה נהוג במזרח, הושמו שאר 
בניו של מונבז בכלא ואף היו צפויים למיתה, אך הל׳ ואיזאטם 
שלהו אותם — ודאי, בהשפעת דתם החדשה — לרומי, ורק 
בנה, מונבז 11 , ששלט זמן־מה אתר מות האב, נשאר בחדייב. 
את המחצה השניה של חייה בילתה הל׳ בירושלים, וכאן 
בנתה לה ארמון. בירושלים היו גם ארמונות למונבז 11 
ולנסיכה גרפטי. כשפרץ ב 45 לסד,׳׳נ רעב בא״י, קנתה הל׳ 
במצרים ובקפריסין תבואה ותאנים בשביל הרעבים. הדים 
למעשה זה נשתמרו גם בתלמוד (בבלי, בבא בתרא, י״א. א׳; 
ירושלמי, פאה, פ״א, ה״א; תוספתא, פאה. ג', י״ח). כן 
מסופר, שנתנה מתנות לביהס״ק (יומא ג/ י׳) ושדיקדקה 
בקיום המצוות (נזיר ג/ ו׳). הל׳ מתה בחדייב ועצסותיה 
ועצסות־איזאטס הועברו ע״י סונבז לירושלים ונקברו במאו־ 
סוליאון, שבנתה בצפון ירושלים ("קברות־הסלכים"). 

י. קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, ה׳, 13 , 44 ואילך; 

0 . כהן, קברי הפלכים. תש״ז., 1901-11 ,׳ 0/1 ,״ז 0 ו 1 :> 5 .£ 
. 16911 ,*ו 11 


הלני ( מ ״ג£•), אחת מן הדמויות המרכזיות במיתוס היווני 
על מלחמת־טרויה. לפי המסורת החומרית — בתם 
של זום ולדה; אשתו של מנלאוס, מלך ספארטה; לפי 
המסורת המצויה באפוס הקיקלי, שנוצר אחר האפוס החומרי, 
היתד, אמה־הורחה של הל' לא לדה, אלא נמסים (ע״ע). זו 
האחרונה ברחה מפני זום כשהיא מחליפה את דמותה פעמים 
הרבה עד שהפכה לאווז. זוס הזדווג אליה כשהוא לובש צורת 
ברבור, ונמסיס הטילה ביצה בחורשה קדושה. רועה מצא 
את הביצה ומסרה ללדה, ששמה אותה בסל. לימים נתבקעה 
הביצה, ומתוכה יצאה הל׳. מאז גדלה הל׳ כבתה של לדה. — 
לפי סיפור אחר, חטפו תסוס ופירית 1 או 0 ידידו את הל׳ הצעי¬ 
רה בשעה שהקריבה קרבן לארטמים בלאקךימון. כשהביא 
ד,סוס את הל׳ לאתונה סירבו האתונאים לקבלה! תסוס הוליך 
אותה משם לאפידנה, וכאן נמסרה הל׳ לאחיך, — הדיוסקו־ 
דים — בהעדרו של תסוס (ע״ע). 

על נישואיה של הל' סיפרה מסורת אחת, שטינדאריאום, 
בעלה של לדה, נהג — מתוך רצון להשלים בין מחזריה 
המרובים של הל׳ — על־פי עצתו של אודיסוס והשביע את 
כולם, שיסכימו להחלטתה של הל׳ ויגנו על בתיר־לבה מפני 
כל מתקיף. שבועה זו היא שהניעה אח״כ את האכיאים 
להסכים לדרישתו של מנלאום. בעלה של הל׳ לפי בחירתה, 
להשתתף בסלחמת־טרויה. 

חייה של הל׳ עם מנלאוס הגיעו לקיצם כשמסר פאריס, 

בנד של פריאמום, מלך טרויה, את תפוח־היופי לאפרודיטה 
ובסיועה של האלה עלה ביד פאריס לחטוף את הל׳ מבעלה. 
על־פי עצתה של אפרודיטי נסע פאריס לספארטה ומנלאום 
נהג בו מנהג של הכנסת־אורחים. אך כשיצא מנלאוס לכרתים 
ראה פאריס שעת־כושר לעצמו לגזול את הל/ מסורת מיתית 
אחת מספרת, שפארים פעל בעצה אחת עם הל׳, שהיתה מסוג־ 
וורת מיפיו ומאוצרותיו, ואילו מסורות אחרות מסילות את 
האשמה על טינדאריאום. קצת סיפורים מוסרים, שאפרודיטי 
שיוותה לפאריס את דמותו של מנלאוס, וכך עלה ביד פאריס 
לקחת את הל/ הבריחה היתד, רבת־הרפתקאות. לפי סיפורים 
אחדים, טולטלו פאריס והל׳ ע״י סערה לצידון שבפניקיה 
ומשם הגיעו לטרויה; לפי מסורת אחרת, האריכו השנים 



הלני וסריאמוב. ציור על־סני צלחת יוונית. 
חסחיאו; הלאום', סארקוויגיה 








5; 3 


הלני—הלני•! 


564 



אשרוריסי משדלת את ה 5 ני 5 אהוכ אח פאריס. 
תבליט. המוזיאון הלאנפי, נאפולי 


לשבת בפניקיה ובקפריסין מפחדו של מנלאום. ועוד סופר, 
שהירח, מתוך שנאתה לפאריס על שביכר את אפרודיטי על־ 
פניה, החליפה את הל׳ האמיתית בסדומה. המדומה נשארה 
אצל פאריס והאמיתית הובאה למצרים וניתנה למלך פרוטאום. 
הרודוטוס מוסר גירסה אחרת של אותו מעשה: כשהגיעו 
פאריס והל׳ למצרים בבריחתם פספארטה נהג בהם פרוטאוס, 
מלד־מצרים, מנהג של הכנסת־אורחים. אך כששמע את 
מעשה־ד,חטיפה גרש את פאריס מארצו והחזיק בהל׳ עד שבא 
מנלאום לבקשה. אחרים שוב שינו סיפור זח: לפיהם, פרוטאום 
(ולא האלה הירה) עשה את הדמות שדמתה להל׳ ונתנה 
לפאריס. ובגלל דמות זו פרצה מלחמת־סרויה, ואילו לפי 
המסורת החומרית היתה הל' האמיתית בטרויה ובגללה 
התנהלה המלחמה. פריאמום, אביו של פאריס, והקאבי אמו 
קיבלו את הל׳ לביתם, וגם הקטור נהג בה מנהג של כבוד. 
הם ידעו. שלא הל׳ היא שגרמה למלחמה אלא רצונם של 
האלים, שטרויה תחרב, ואילו אנשי־טרויה בזו לה ושנאו 
אותה כמי שהיתה, לדעתם, אשמה במלחמה. מתחילה ניסתה 
משלחת של האכיאים, שבה השתתפו אודיסוס ומנלאום, 
להשפיע על הטרויינים, שיחזירו להם את חל׳, אך הטדויינים 
סירבו להיענות לדרישת זו, והאכיאים יצאו למלחמה על 
טרויה מתוך נאמנות לשבועה. שנשבעו מחזריה של הל׳. 
הומרום מתאר את הל' בשיר השלישי של האיליאם כעומדת 
על חומת־העיר ומראה לסריאמום את גיבורי־האכיאים. 
כשד,עמד סוס־העץ לפני חומת־טרויה ידעה הל׳ מה צפון 
בקרבו, אבל שתקה ולא סיפרה לטרויינים דבר. כמו־כן: 
כשהתגנב אודיסום לעיר כשהוא מחופש כקבצן. הכירה אותו 
הל׳ ולא הסגירה אותו. לפי אוריפידם, גילתה הל׳ את הסוד 
להקאבי, וזו הסתפקה במה ששילחה את אודיסוס מן העיר. 
פעם אחרת התגנב אודיסוס העירה יחד עם דיומדם כדי 
לגנוב את פסלה של האלה פלס אתני (ה״פאלאדיון"), שהגן 


על בטחון העיד, ושוב הוכר ע״י הל׳ ולא הוסגר. ולא זו 
בלבד אלא שהל׳ באה עמו בדברים בעניין הדרך לכיבוש 
טרויה. בליל הכיבוש העלתה הל׳ לפיד על הבירה — סימן 
לצי האכיאי, שהסתתר על־יד טנדוס. היא הוציאה את כל 
כלי־הזין מביתו של דאיפובום. בעלה השני אחר מותו של 
פאריס, כדי למנוע כל התנגדות. מתוך אסונה, ששירותיה 
אלה ליוונים היקנו לה את ידידותם, חיכתה הל׳ למנלאום. 
כשהגיע אליה וחרבו שלופה בידו כדי להרגה, הראתה עצמה 
ערומה למחצה והחרב נשמטה מידו. לפי גירסה אחרת, 
נמלטה הל׳ למקדש־אפרודיטי, וכשבאו האכיאים ורצו לסקלה 
הראתה את עצמה במערומיה! התוקפים נדהמו סיפיה 
והאבנים נשמטו מידיהם. 

א. ש. 

הל׳ בספרות ו ב א מ נ ו ת. — כסה מסופרי־יוון חיברו 
יצירות אמנוחיות על־יסוד אפיזודות שונות מתולדותיה של 
הל׳, כפי שחן מסופרות באפוס ההוסרי. המשורר הסיצילייני 
סטסיכורוס (ע״ע) מוסר את האגדה הנזכרת למעלה, שרק 
דמותה של הל׳, ולא הל׳ עצמה, הובאה ע״י פאריס לטרויה. 
גם אוריפידם (ע״ע) השתמש באגדה זו באחת סן הטראגדיות 
האחרונות שלו — "הלני", שהוצגה ב 412 ! כן העלה את 
דמותה של הל׳ ב״הקאבי" (ב 425 ) וב״בנות טרויה" (ב 415 ). 
משאר הסופרים היווניים, שחיברו מחזות על הל', יש להזכיר 
את הקיניקן דיוגנס (ע״ע); ואילו מחברי־הקומדיה חיברו 
על הל׳ פארודיות. — בתקופת הקיסרות הרומית היו נוהגים 
להציג את קורותיה של הל׳ במחולות מימיים. 

גם באמנות הפלאסטית תוארו מעמדות שונים 
מחיי הל׳. מצטיינים בעדינותם ובגיוונם הציורים על הל', 
שצויירו על אגרסלים מאמצע הסאה ה 5 . תיאורים מלאים 
ענייו נמצאים בקישוטי־התחריט שעל־גבי מראות־ברונזה 
אטרוסקיות מאותה תקופה. בן־דורו הצעיר של אוריפידס, 
זוכסים, צייר תמונה בשם ■הל׳". גם אחד מציורי־הקיר, 
שנשתמר בפומפאי, עוסק בתולדותיה. הל' תוארה גם 
בתבליטים. 

בתקופת הרנסאנס שימשה הל׳ נושא לכסה אס־ 
נים: הציירים רפאל (ע״ע) וגוידו רני (ע״ע) תיארו את 
חטיפתה של חל׳, כשזו מגלמת דמות של יופי רוגע. 

בספרות החדשה מופעת הל׳ במחזהו של כריסטופר 
מארלו, ״ההיסטוריה הטראגית של ד״ר פאוסטוס״ ( 1588 ). 
גתה שילב את דמותה ב״פאוסט" שלו, חלק ב׳. בשירה 
הרומאנטית מופעת הל׳ ביצירותיהם סל לקונם דה ליל 
(ע״ע) וד׳אנונציו (ע״ע). 

הדיה של הקומדיה האטית ניכרים במחזה "הלנה חיפה" 
מאת מייאק והלוי, שלפיו חיבר איפנבאך את האופרטה 
המפורסמת שלו ( 1864 ). — הוגן פון הופמאנסתאל כתב 
דראמה לירית על "הל׳ המצרית" (נ 11 פ 1 ס 11£11 ס 15 זקץ 8 !ס 1 ס), 
שלפיה חיבר ריכארד שטראום אופרה ( 1928 ). 

ם. נ. 

הלניזם, פונה, שנתקבל מימיו של יוהן גוסטף דרויזן 
(ע״ע) ואילך לציון של תופעה היסטורית־ 

תרבותית רבצדדית, שראשיתה נעוצה בסופה של התקופה 
ה״קלאסית" בתולדותיה של יון (ע״ע). אך על הקפה וטיבה 
של תופעה זו. וכן על התכונות המיוחדות לה, רבו הדיונים 
בספרות המדעית. דרויזן מטעים בהל׳ בעיקר את הצד הדתי. 
את המיזוג של האמונות והפולתנות ההלניים עם האמונות 



5! 5 


הלני ים 


566 


והפולחנות של עמי־המזרח: הדת של התקופה ההלניסטית 
היא חטיבה דתית חדשה, שהיסודות הנזכרים משמשים בה 
בערבוביה ושעם זה גוברת בה יותר ויותר השאיפה לסדר 
ולאחדות. במו־בן מוצא דרויזן בהל׳ גילוי של מזיגה ממין 
אחר: הלשון היוונית של התרבות ההלניסטית שוב אינה 
היוונית המקורית, הטהורה, אלא יוונית מעורבת ביסודות 
לשוניים זרים. שבאו מן המזרח — יוונית ״ממוזרחת״. — 
סימנים אלה של מיזוג וערבוב, שנותן דדויזן בהל׳, הם בלא 
ספק מן הקווים האפייניים לו! אלא שאיו הם ממצים את 
כל תכנו. 

גם בשאלת התקף מבחינת־הזמן, וכן מבהינת תחום 
השפעתו של ההל', מחולקות דעותיהם של החוקרים. דדויזן 
רואה את ראשיתה של התקופה ההלניסטית בימיהם של 
הדיאדוכים (ע״ע) ואת סופה בחיסולן של הבריתות האי־ 
טולית (ע״ע איסוליה) והאכיאית (ע״ע אכיאים) ע״י רומי, 
ואת תחום־ההשפעה של ההל׳ הוא קובע באופן שאין הרפוב¬ 
ליקה הרומית נכללת בו (אע״פ שאין הוא מעלים עין מן 
ההשפעה היוונית על רומי גם בתקופת־הרפובליקה וגם 
בתקופת־הקיסרות). לעומת זה סבורים רוב החוקרים, שאת 
ראשיתה של התקופה ההלניסטית יש לקבוע לא בדור 
שבא אתר אלכסנדר הגדול, אלא בדור שקדם לו ( 360 
לערך), בעוד שאת סופה יש לדאות עם עלייתו של אוגוס־ 
טוס לשלטון ועם חיסולה של ממלכת־התלמיים. מה שנוגע 
לתחום־השפעתו (הטריטוריאלי) של ההל׳, מקובלת ביום 
הדעה, שהיה רחב ביותר, באופן שהקיף את הרפובליקה 
הרומית על שלוחותיה היווניות במערב ואת ארצות־איראן 
והודו — ואפשר, גם סין — במזרח. שכן משנה לשנה 
מתבררת יותר ויותר ההשפעה התרבותית העצומה, שנו¬ 
דעה לערים היווניות, שנוסדו ע׳י אלכסנדר ויורשיו חסלו־ 
קיים, בארצות הרפה האיראנית ובהודו! ביתד בהירות 
רואים אנו ביום באיזו עצמה פרצה, למשל, האמנות היוונית 
(שלא לדבר על ענפי־תרבות אחרים) לתחומי האמנויות 
העתיקות של אותן ארצות ועוררה בהם התפתחויות חד¬ 
שות, שעד אז לא היה להן סימן. חקר התקופה ההלניסטית 
בימינו קיבל ע״י כד אופי היסטורי־אוניוודסאלי: הנחתו 
העיקרית של דרויזן על מיזוג־התרבויות בתקופה ההלניס¬ 
טית קיבלה, לאור ידיעותינו ביום, משמעות עמוקה יותר 
משחיתה לה בדורו. הדחיפה המכרעת לאותו מיזוג־תרבויות 
ניתנה ע׳׳י אלכסנדר הגדול, אך התפוררותה של ממלכת 
אלכסנדר לא עצרה את מהלך ההתפתהות ההיסטורית. 
המערכת של הממלכות ההלניסטיות, שקמו אחר מלחמות־ 
היורשים, יצרה(ציבות מדינית מסויימת וסיפקה את התנאים 
הנאותים לתמורה התרבותית והרוחנית העצומה, שנתחוללה 
בעקבות מפעלו של אלכסנדר. 

עלייתן של הממלכות ההלניסטיות,ה תפת¬ 
ח ו ת ן ו ש ק י ע ת ן, סיתתו החטופה של אלכסנדר הגדול 
השאירה את ממלכתו בלא יורש למעשה! בנו מרוכסאני, 
הנסיכה הבאקטרית, עדיין לא נולד אז, ואחיו־חורגו, פיליפוס 
ארידיאוס, בנו של פיליפוס 11 שלא סאולימפיאס, אמו של 
אלכסנדר, היה חסר־דעה ולא צלח לשלטון. משום כך הוסכם 
בבבל, למנות זמנית את פרדיקס (ע״ע), אחד משרי־צבאו 
הוותיקים, בראש הממלכה במזרח, בעוד שהחלק האירופי 
נשאר בידי אנטיפטרוס (ע״ע). פרדיקאם חילק את הפרובינ¬ 
ציות המזרחיות בין חשובי חגנראלים: תלמי (ע״ע) לאגוס 


הועמד בראש מצרים! אנטיגונוס (ע״ע), שתוס-העין ("מו־ 
נופתאלמוס"), קיבל את פאפפיליה, ליקיר, ופריגיה הגדולה! 
לאונאטום — את פריגיה ההלספונטית! וליסימאכוס — 
את תראקיה (וע״ע דיאדובים). אומנם מקארדיה קיבל את 
פאפלאגוניה וקאפאדוקיד" שעדיין לא נכבשו. 

הסדר זה נחשב להסכם ארעי, שנעשה להלבה לשם 
שמירת אחדותה של הממלכה. אך בפועל בבר חשב אז כל 
אחד מ&די־הצבא הנזכרים על הקפת מדינה מיוחדת לעצמו. 
יצא פבלל זה אופנם, שהיה יווני ויוצא דופן בחברתם של 
הפוקדונים הגאים: הוא הבין, שלא יוכל לקיים בידיו 
שרדה ראויה לשמה אלא אם כן יטען לאחדות ירושתו של 
אלכסנדר ויעמוד על משמר זכותו של בנם של אלכסנדר 
ורובסאני. לפיכך היה אוסנס היחיד בחבורי. הנזכרת. שהח¬ 
ליט להילחם בבל תוקף בנטיה להתפוררות. 

בניגוד לארצות־אסיה, שלא התקוממו לכובשים, התכו¬ 
ננה יוון לפרוק את עולם של המוקדונים. פרכז־התסיסה 
היתד, אתונה. בראש התנועה עמדו היפרידס ולאוסתנס, 
שריכז היל־שכידים גדול, ואליהם הצטרף דמוסתנם (ע״ע). 
אנטיפאטרוס לא יכול היה, לפי שעה, להתמודד עם הצבא 
ההלני, ולאוסתנס שם עליו מצור בלפיד, שבתחומה של 
מליס (״המלחמה חלמית״ או ״ההלנית״). אך בקיץ 322 
לפסה״ג הושמד הצי האתונאי בקרב יפי על-יד אמוךגוס 
(מפלה, ששיברה לנצח את עצמתה הימית של אתונה). 
וביבשה הוברעו היוונים במערכה על־יד קראנון שבתסא־ 
ליה. אנטיפאטרוס הטיל ענשים חפורים על אתונה: החו¬ 
קה הדפוקראטית של העיר בוטלה ובמקומה באה חוקה 
טימוקראטית, שהעניקה את האזרחות אך למי שהיה לו 
רכוש בשווי של לא פחות מ 2,000 אדרבפונים. במוניכיה 
שבפיריאוס הושם חיל־מצב מוקדוני. היפרידם הוצא להורג 
ודמוסתנס התאבד. 

זמן קצר אתר מפלתה של אתונה נתברר. שמרובים הם 
בחוגיהם של המצביאים הסוקדוניים בוחות־הפירוד על 
כוחות-הליכוד. ע״י נישואיו עם קלאופאטרה, אחותו של 
אלכסנדר, ועיי מה שנטל לידיו את הפיקוד־בפועל על הצבא 
בארצות אסיה. עורר פרדיקאס את חשדותיהם של שאר 
גדולי המוקדונים, שיש בדעתו לחסל את שלטונם ולהשתלט 
על הממלכה בולה. בדי להתגונן מפניו כרתו תלמי, אנטי־ 
גונוס וליסימאכוס ברית, פדדיקאם, שתלמי עורר את חמתו 
ע״י סיפוחה של קירנאיקה לתחום־שלטונו וע״י העברת 
גופתו של אלכסנדר למצרים, עלה מתחילה על תלמי. אך 
המסע לא הצליח, ופדדיקאם נרצח ע״י אנשיו במחנהו על־יד 
מוף (ממפיס). עם מוחו של פרדיקאס ירד מעל הבמה אחד 
סן המצדדים המועטים ברעיון שלמותה של ירושת אלכסנדר, 
ובעל בריתו של פרדיקאס, אומנם היווני, שוב לא יבול היה 
להתגבר על כוחות-הפירוד. לא הועילו לו גם נצחונותיו 
באסיה הקטנה. בהתיעצות בין המפקדים, שנתקיימה בטרי־ 
פאראדיסוס שבסוריה ( 321 לפסה״נ) הוכרז אומנם כבוגד 
ונידון לפיתה. אנטיגונוס סונופתאלמוס. שנתמנה באותו 
מעמד לאסטראטגוס של אסיה, נצטווה לתפוס אותו ולהוציא 
את פסק-הדין לפועל, ואנטיפאטרוס הזקן הועלה לדרגת 
אפיטרופוס של הממלכה בולה. 

הנסיון לקיים את אחדות הממלכה על-ידי האפיטדופסות, 
שנועדה לשמש בעין רשות עליונה, לא זכה לקיום של ממש. 
אנטיפאטרוס לא היח מקובל בחוגיהם של מפקדי-הצבא, 



557 


הלני ים 


568 


ואילו אהד מותו ( 319 לפסה״ג) קמה התנגדות גלויה ליורש 
מקומו, פוליפרנון, ביהוד מצירו של קאסאנדרוס, בנו של 
אנטיפאטרום. פוליפרכון ניסה לשמור על עמדתו בעזרתה 
של אתונה, אך כשנוצח הצי של פוליפרכון בקרב על־יד 
ביזאנשיון עברה אתונה לצירי של קאסאנדרום. שמאז ניהל 
את ענייניה במשך עשר שנים ( 317 — 307 ) בהצלחה ובכשרון. 

צעדו השני של פוליפרכון. שגרם לחזרתה של אולימפיאס, 
אמי האלימה של אלכסנדר, מאפירוס למוקדון (ע״ע אולימ- 
פיאם), הביא שואה על בית־המלכות. אולימפיאס. שביקשה 
להבטיח את מלוא־השלטון לבנו של אלכסנדר, רצחה באכ¬ 
זריות את פיליפים ארידאים ואשתו אורידיקי, וקאטאנדריט 
שם עליה מצור בפידנה והוציא אותה להורג ( 316 ). פולי- 
פרכון בדה, ומוקדון נפלה בידו של קאטאנדרום. רוכסאני 
ובנה הקטן הוחזקו על־ידיו במעצר. באותה שנה נהרג 
אומנס. אחר מלחמת גבורה, ע״י אנטיגונוס, ועם מותו אפסה 
התקווה האחרונה לשמור את הממלכה בשביל יורשו החוקי 
של אלכסנדר. 

השאיפה לקיים את שלמותה של הממלכה מצאה לה 
עכשיו מגן רב־עצמה באנטיגונום, ששאף בגלוי לכבוש 
לו לבדו את כל הירושה של אלכסנדר, ולשם כך הכריז על 
עצמו כעל אפיטרופוס של הממלכה ( 315 לפסה-ג). חירותם 
של ההלנים תפסה מקום חשוב בסדיניות־האיחוד שלו, ומ¬ 
טעם זה שלח אסטראטגים ליוון כדי לגרש מתוכה את 
חילות־המצב המוקדוני של קאסאנדרום והקים את הברית 
של היוונים יושבי־האיים, אך ב 312 נחל דמטריום, בנו של 
אגטיגונום. מפלה על־יד עזה. השלום, שנערך בשנה שלאחר 
מנן, לא היה שלום של אמת. 

שני הצדדים ידעו. שההכרעה הסופית ביניהם עדיין לא 
באה, ושניהם התכוננו לקראתה במרץ. הכוחות נראו לפי 
שעהשקולים. בדרך כלל לא השיג אנטיגונום את מבוקשו: 
לא עלה בידו לקצץ ביריביו. תלמי וליסימאכום הצליחו 
להחזיק מעמד ורק קאטאנדיוס יצא מקופח: הוחלט להש¬ 
אירו בשלטון במוקדון עד שיגדל אלכסנדר הקטן. החלטה 
זו היתה, במובן, בחינת גזר־דין של מוות על הנער. שכן 
קאסאנדרוס לא היסס להמית אותו ואת אמו רוכסאני 
( 310/309 לפסה״נ). כך הושמד בית־אלכסנדר והמאבק על 
הירושה החריף והלך. 

במזרח נלחם באותן השנים סלוקום נגד צבאותיו של 
אנטיגונום וכבש את הארצות שביו בבל להודו (זו האחרונה 
התארגנה מיד אחר מותו של אלכסנדר כממלכה עצמאית 
בשלטונו של צ׳נךראגופטה, וסלוקוס הסתפק במה שקיבל 
מסנה פיצוי של 500 פילי־סלחמח, שחשיבותם היתה מרו¬ 
בה בשבילו במאבק המכריע נגד אנטיגונוס). לכיבוש זה 
היו תוצאות חמורות לגבי אנטיגונוס. אעפ״כ התעצם זה 
האחרון בשנות 307/306 במאבקו עם קאסאנךרוס ותלמי. 
ב 307 לפסה״נ עלה ביד דמטריום. בנו של אנסיגונום, לגרש 
את נציגיו של קאסאנדרום מאתונה. אנשי־אתונת, שנש¬ 
תחררו מן העול המוקדוני, נתנו לו ולאביו כבוד־אלים — 
כפי שמעיד ההימנון. שנתחבר לזכר המאורע. 

בשנה שלאחר מכן ( 306 ). לאחר שניצח דסטריוס את 
תלמי בקרב הימי על־יד סלאמיס, הכריז את עצמו אנסיגונוס 
למלך. האב העניק תואר זה גם לבנו, שנחשב בשותף 
למלכות. בשנה שלאחר זו נהגו כמותו אף שאר היורשים- 
המפקדים. כך נתבטלה האחדות של ממלכת־אלכסנדר ע״י 


יצירת מערכה של ממלכות הלניסטיות, שהשינויים שבאו 
בה אח״כ לא שינו הרבה את צורתה. 

אולם אנטיגונוס לא השלים עם צעדם של יריביו. המצור, 
שערך דמטריוס בנו על רודוס, כדי לגרום נזק לתלמי, שחיה 
קשור בקשרי־מסחר הדוקים אל האי. והניסיון לאיחודה 
של יוון ברוח חברית הקורינתית (ע״ע פיליפוס 11 ). בהנחתו 
של אנטיגונוס ל 302 לפסה״נ), הגבירו שוב את התקוות לאי¬ 
חודה של הממלכה• אך הברית, שנכדתה בין תלמי, ליסימא־ 
כוס, סליקום וקאסאנדרום, הביאה לידי הקרב המכריע בין 
בעלי־הברית וביו צבאותיהם של אנטיגונוס ודמטריום, על־יד 
איפסוס שבפריגיה ( 301 ), שבו הפסיד דמטריוס את המער¬ 
כה ואנטיגונוס (בן השמונים ושתים) נפל חלל. ממלכת- 
אנטיגונוס באסיה — חוץ מחלקים קסנים־ביחס, שנשארו 
בידי דמסריוס — נעלמה וחולקה בין המנצחים. קאסאנדרוס 
הוכר כמלך של סוקרץ העצמאית. ליסימאכוס מלך תרא־ 
קיה קיבל את אסיה הקטנה עד הטאורום. סלוקום קיבל את 
סוריה ואת ארם־נהרים. ואילו לתלמי לא ניתן כל חלק 
בשלל, הואיל ולא השתתף בקרב המכריע. 

בידי דמטריום נשארו ערים מרובות בחופי אסיה הקטנה 
ופיניקיה וכסה מקומות ביוון. אך כוחו העיקרי היה בצי 
הגדול, שבו שלט בים האגיאי שלטון בלא מצרים. כשמת 
קאסאנדרוס ( 297 ) נתגלגלו המאורעות לטובתו של דמטריום, 
שנבחר למלך־מוקדון ע״י הצבא ( 294 ), אך בשאיפתו להרהיב 
את גבולות שלטונו נסתבך במלחמות מרובות ושונות, וסופו 
היה שנשבה ע״י סלוקום, שנהג בו אמנם מנהג של מלך, 
אך החזיקו במאסר עד יום מותו ( 283 ). 

הקץ לסלחמת-ה,יורשים בא בקרב על־יד קורופדיון, שבו 
נפל ליסימאכוס ( 281 ). סלוקום סיפח לתחומו את ממלכתו 
של ליסימאכוס והוכרז ע״י הצבא כמלך־מוקדון. כתוצאה 
מכך התקיימו אז בפועל בתחומי שלטונם של היורשים 
שלוש מדינות: מצרים, שנמצאת ברשותו של תלמי לאגום, 
מלכות־אסיה של סלוקום ומלכות־מיקדון (שעמדה לעבור 
לידיו של סלוקום). אך כשעבר סלוקום הישיש לאירופה 
נדי לקבל לידו את מוקדון נרצח על-ידי תלמי קראונוס 
(ד,״ברק״) — בנו בכורו של תלמי לאגוס. שהודח ע״י אביו 
ממעמדו כיורש־הכסא — והמליך את עצמו במוקדו! במקו¬ 
מו של סלוקוס. ברם לשלטונו של תלמי קראונוס במוקדון 
בא קץ מהיר ע״י שבטי הקלטים, שהגיעו מאירופה המער¬ 
בית אל ארצות הדאנובה התחתונה. הקלטים פלשו באין 
מעצור למוקדון, ניצחו את הצבא המוקדוני, הרגו את קראו־ 
נום והתקדמו דרומה ליוון. היוונים המאוחרים של חבלי־ 
יוון המרכזיים: חבויאוטים, האיטולים וחפלקים לא יכלו 
לעמוד בפני הקלטים לאחר שהללו עקפו את חתרם(פילים. 
חלק מן הקלטים נשאר בתראקיה הצפונית, בעוד שחלק 
מהם בזז את ערי־היוונים בחוף התראקי; קצתם עברו לאסיה 
הקטנה. רווחה באה לערי-יוון רק עם נצהונותיו של אנטי־ 
גונום ג(נט 0 (ע״ע) על הקלטים — וכתוצאה מכך נתמלך 
אנטיגונוס על מוקדון — ואילו באסיה הקטנה הוכו הקלטים 
מנה ניצחת ע״י אנטיוכוס 1 (ע״ע) בקרב־הפילים המפורסם 
( 275/274 ). 

מצבן של עדי־יוון באיטליה היה קשה, ולא אחת ביקשו 
היוונים האיטלקיים עזרה מבני עמם בארץ־האם (ב 338 נפל 
ארכידם(ם 1 ןן, מלך ספרטה, במלחמה נגד המספיים וחלוק־ 
נים: אלכסנדר המולוסי נרצח ב 331/330 על-יר פנר(םיה! 



559 


הלני 0 


570 


קלא(נימו 0 . בנו של המלך הספארטני, נלחם באיטליה משנת 
303/302 ואילך). מו היוונים המערביים עצמם היה אגתוקלס 
(ע״ע) מסיראקוסי, מי שניסה והצליח במידה מסויימת 
להקים ממלכה בסיקיליה וביבשת־איטליה ולאחד את היור 
נים למלחמה באויביהם המשותפים: באיטליקים ובפונים. 
אד כשמת אגאתוקלס ( 289 ) התפוררה סמלכתו ומצוקת־ 
היוונים גברה ביתר שאת. 

בינתיים הביאה המלחמה הסאמניטית השלישית את 
רומי לתחומיהן של הערים היווניות בדרום איטליה, ושב־ 
נותה המעיקה של רומי הורגשה תחילה ע״י העיר החשובה 
טאתטום. לאחר שבאה זו האחרונה לידי התנגשות עם 
הרומים, פנתה בבקשת עזרה אל פירום (ע״ע), מלך אפירוס, 
שנואש באותו זמן ( 280 ) מתקוותו לכבוש אח מוקדוו והח¬ 
ליט לצאת לעזרתם של הטארנטינים. מלחמותיו ברומים 
נסתיימו במפלתו על־יד בנונטום ( 275 ) ובנסיגת צבאו 
מאיטליה. כתוצאה מכך הובאו ערי־יוון באיטליה הדרומית, 
וטארנטום בכללן, בעולה של רומי. אחר מותו של היארון 11 
(ע״ע) מסיראקוסי השתלטו הרומים גם על היוונים בסי¬ 
ציליה. 

משלוש המעצמות ההלניסטיות הנזכרות למעלה היתר, 
מוקדון המוצקת והבריאה ביותר, הואיל ונשענה — שלא 
כמצרים וכממלכת־הסלוקיים — על כוחו הגזעי של עם־ 
הארץ. עיקר עצמתם של התלמיים היה בעשרם החמרי, 
שאיפשר להם לבנות צי גדול, ששלט בים האגיאי. ממלכת־ 
הסלוקיים היתד, בליל של עמים וארצות והיתה חסרה את 
הדבק המאחד ומחזק את אשיותיה של כל מדינה. נוסף על 
כך נמצאו הסלוקיים — מאז הקרב על־יד איפסוס — במא¬ 
בק ללא פשרה עם מצדים על "חילת־סוריה" (סוריה הדרו¬ 
מית). 

המלחמה הראשונה בין אסיה ומצרים (המלחמה הסורית 
הראשונה) פרצה אחר נצחונו של אנסיוכוס 1 על הקלטים 
ונמשכה כארבע שנים ( 274 — 271 ). תלמי פילאדלפום, מלך 
מצרים, הצליח בדרך כלל להחזיק בנחלותיו — יצאה מן 
הכלל קירנאיקה, שעברה לידי מגס, בנו החורג של תלמי 
לאגום. אעפ״ב ראה פילאדלפוס בתוצאותיה של המלחמה 
הממושכת ניצחון לעצמו, והגג אותו בתהלוכה מפוארת. 
בראש וראשונה נתן פילאדלפום את דעתו על שלטונו בים 
האגיאי, ושלטון זה היה תלוי בהשפעתה של מצרים על 
,ברית יושבי־הא״ם". מתוך כך נוצרה התחרות בינו ובין 
אנטיגונום גינטס (ע״ע), שכן אנטיגונוס, שמעמדו בהלאס 
היה חזק, לא יכול היה בשום פנים להסכים להרחבת ההש¬ 
פעה המצרית בים האגיאי. התוצאה מהתחרות מדינית זו 
היתד, המלחמה הקרויה מלחמת כרימונידס ( 268 — 261 ), 
שבה נלחמו ספארטה ואתונה כבעלות־בריתו של פילאדלפום 
נגד אנטיגונום גונאטס. אך פילאדלפוס, שהופיע במלחמה 
זו כמגן על "חירותם של ההלנים", לא תמך בבעלי־בריתו 
במידה מספקת, וכתוצאה מכך בחלו הספארטנים מפלה 
על-יד קורינתום ( 265 ) ואתונה נכנעה אחר מצור ממושך 
( 263/262 ). — מלחמת כריסונידם היחד, למעשה הפעולה 
העצמאית האחרונה של אתונה באותה תקופה. מכאן ואילך 
נמצאו בעיר חיל־מצב ומפקד מוקדוני, ובמצב זה נשארה 
אתונה עד שנת 229 לפסה״נ, שבה נעשתה בעלת־בריתח 
של ריסי. — לאחר שהכניע את אתונה נחל אנטיגונום 
ניצחון גמור בקרב הימי על־יד קום. בקרב זה נשבר עוזה 
הימי של מצרים וסמוך לכך הושג השלום ( 261 ). 


ואולם לאחר זמן קצר פרצה המלחמה הסורית השניה 
( 258 — 250 ), שבה עמדו אנטיגונום ג-נאטם ואנטיוכוס 11 
תאום (ע״ע) הסלוקי נגד תלמי פילאדלפום. תלמי סבל 
אבירות חמורות בחופי אסיה הקטנה, וכרת ברית־שלום 
נפרדת עם אנטיגונום ואח״ב גם עם אנטיוכום. אהד מן 
הסעיפים של החוזה חייב את אנטיוכום לגרש את אשתו 
לאודיקי ולשאת את ברניקי, בתו של תלמי 11 . ברית זו, 
והנישואים שהיו כרוכים בה, גרמה לתסבוכת המורה כשמת 
אנטיוכום (בשנת 246 . שהיתה גם שנת מותו של תלמי פי־ 
לאדלפום), לאחר שציווה את הכסא לבנו מאשתו הקודמת. 
כשנרצחו ברניקי ובנד, ע״י לאודיקי פרצה המלחמה הסורית 
השלישית ( 246 ). 

תלמי 111 שטף ועבר בממלכת־הסלוקיים עד ארצות 
איראן, ואע״פ שלסוף הוכרת לוותר על כל כיבושיו (חוץ 
מסלוקיה שבפיאריה) ולהסכים לברית־שלום ( 241 ), חשף 
מסע זה את חולשתה של ממלכת הסלוקיים בכל חומרתה. 
ובאמת, מיד אחר המלחמה, השתרר תוהו ובוהו במדינת- 
הסלוקיים במזרח ובמערב כאחד. במזרח התעוררו העמים 
האיראניים, ובראשם הפרתים, שהקימו בהנהגתו של ארשק 
ממלכה, שלא היתר, תלויה בסלוקיים (בשנות ד, 30 של 
המאה ה 3 ) ושסימלה את ראשית תגובתו הנמרצת של 
המזרח על הכיבוש המערבי. בבאקטריה נפרד הפחה דיו־ 
דוטוס מן הסלוקייט והניח את היסוד לממלכת באקטדיה, 
שנעשתה מרכז הלניסטי חשוב באסיה. הואיל ונשענה על 
מושבות יווניות מרובות, שנוסדו ע״י אלכסנדר הגדול 
ואחריו. 

במערב רואים אנו משנות ה 80 של המאה ד, 3 ואילך 
בצפונה של אסיה הקטנה, בתוך התחומים המקוריים של 
איזור־השלטון הסלוקי, את הממלכות העצמאיות של ביתי־ 
ניה ופונמום, שהיו עוינות את הסלוקים. סמוך לשנת 260 
קמה ממלכה חדשה בקאפאדוקיה בראשותו של אריאראטס 
111 מסרם — מה שהיה בו גם־כן משום סימן ברור להתגב¬ 
רות התנגדותם של עמי־המזרח לכיבוש המערבי. נוסף על 
כך קמה באותו זמן בפינה אחרת של אסיה הקטנה ממלכת 
פרגמון (ע״ע) העצמאית. 

גם השלטון המוקדוני ביוון התחיל מגלה סימני ידידה 
והתפוררות, בראש וראשונה משום התחזקותו של הברית 
האיטולית (ע״ע איטוליה), שהתחילה מתפשטת ביוון המר¬ 
כזית, והאכיאית (ע״ע אכיאים). בימיו של אנטיגונוס דוסון 
( 222/1-229 ) התגברה מוקדון זמנית על המשבר וביססה את 
שלטונה ביוץ, כשהיא מסתייעת בפירוד הנצחי ביו היוונים, 
ביחוד בין הברית האכיאית לספארטה. אותה שעה ירד 
מספר הספארטיאטים (ע״ע ספרטה) עד ל 700 והבדלי הרכוש 
בין העניים והעשירים היו משוועים. מתוך ראיה נכונה של 
מצב־העניינים הוציא קלאומנם 111 , מלך ספארטה, להורג 
את כל האפורים (ע״ע אפור), חוץ מאחד, הגלד, את בעלי־ 
הקרקעות החשובים ביותר, וניגש לפעולות כדי להחזיר את 
החוקה הליקורגית לי י דנה. בפעולות אלו קיווה קלאומנם 
להפוך שוב את ספארטה למעצמה הראשונה בפלופונסוס 
ולאחת מן המעצמות החשובות ביוון. אך בדרך להשגתה של 
מטרה זו עמדה לו למכשול הברית האכיאית, שבראשה עמד 
ארטום (ע״ע). כדי לסכל את התכנית של קלאומנס התקשר 
ארטום עם מוקדון, אויבתה בנפש של הברית האכיאית. וכך 
נכרתה ברית פאנהלנית (שלא היתה אלא חידושה של 
הברית הקורינתית) עם מוקדוך בראש. היא הקיפה את רוב 



571 


הלני ים 


572 


המדינות של יוון המרכזית, את תסאליה ואת הבריח האבי- 
אית, וכן את אובויה. אנטיגונוס דוסון בא לעזרתם של 
היוונים בעלי־בריתו והשמיד את הצבא הספרטני על־יד 
סלאסיה שבפלופונסום ( 222 )• קלאומנם ברח למצרים וכל 
תיקוניו בוטלו. 

שנה אחת קודם לכן אירעו הילופי־משמרות גם בממלכת־ 
הסלוקיים כשעלה אנטיוכוס 1 ) 1 (ע״ע) על בסא־הסלוכה. 
לאחר שהתגבר על התקוממויות בתוך ארצו ולאחר שביסס 
אח שלטונו במזרח — השגים שבזכותם נתכנה ״הגדול״ — 
היפנה את תשומת־לבו לענייני המערב. ביוון התנהלה אז 
מלחמת בעלי־הברית בין פיליפוט \ והברית הפאנהלנית 
מזה והאיטולים מזה. ובאיטליה נערך מאבק־האיתנים בין 
רוסי לקרתחדשת (המלחמה הפונית השניה). מלחמת בעלי- 
הבריח נסתיימה ב 217 בשלום נאופאקסוס ובמעמד זה 
הזהיר אגליאוס האיטילי את היוונים על הסכנה החמורה 
האורבת לחירותם מצד מערב. פיליפוס מלך מוקדון חש 
אף הוא בסכנה הנשקפת למוקדון מצד רומי, ובשלום נאו־ 
פאקטום ביקש להשתחרר מן החזית ביוון לשם גירושם של 
הרוסים סאיליריה. לתכלית זו כרת פיליפוס ברית עם חני- 
בעל ( 215 ). בידי הרומים עלה אמנם להקים נגדו את האי- 
טילים ובעלי־בריתם, אך ב 206 כרתו עמו האיטולים ברית- 
שלום. בשנה שלאחר מכן הושג שלום בין פיליפום והרומים, 
ומכאן בא נסיונם של פיליפום ואנטיוכוס הסלוקי לחלק 
ביניהם את ממלכת התלמיים. לפי הסכם זה צריך היה 
אנטיוכום לקבל את חילת-סוריה, את נחלותיהם של התל- 
מיים באסיה הקטנה ואת קפריסין, ופיליפוס צריך היה להש¬ 
תלט על האיים הקיקלאדיים ועל החוף התראקי. היתה זו 
תבנית הרת־גורל, הואיל וסמנה היו תוצאות להתערבותה 
של רומי בעולם ההלניסטי, ובסופו של דבר לשיעבודו של 
עולם זה ע״י המעצמה המערבית הגדולה. 

ביד אנטיוכוס עלה להשתלט על חילת־סוריה וא״י 
(מ 198 לפסה״נ ואילך) ופיליפום כבש כמה ערים מסביב 
להלספונטוס, אלא שזמן קצר קודם לכן נסתיימה המלחמה 
הפונית השניה בנצחונה של רומי ( 202 לפסה״נ), וזו יכולה 
היחד, עכשיו להענות לרודיים ולמלך־פרגאמון, שביקשו את 
התערבותה של רומי לטובתם נגד מוקדון, על־יד קינוסק- 
פאלי חובם הצבא המוקדוני על־ידי הרומים ( 197 לפטה״נ). 
מוקדון איבדה את כל נחלותיה ביוון ובאסיה הקטנה והוכ¬ 
רחה להסגיר את הצי ואת פילי־המלחמה שלה לרומי. את 
האפיטרופסות על ,.חירות־ההלנים״ ( 196 לפסה״ג) קיבל 
עכשיו על עצמו המנצח על־יד קינוסקפאלי, טיטוס פלא־ 
סינינוס. 

על טיבה של אפיטרופסות זו עמדו היוונים עד מהרה, 
וכתוצאה מכך ביקשו האיטולים שנתקשרו בברית עם 
ספארטה, להקים כוח, שיעלה בידו לגרש את הרומים מיוון. 
לשם כך הציעו לאנטיוכום, שיקבל עליו את תפקיד האס־ 
טראטגום העליון של צבאות ההלנים. זה האחרון נענה 
להצעה, אך מפלתו על־יד התרסופילים ואח״ב על־יד מאג- 
נסיה ( 190 לפסה״נ) שסו קץ לגדולתה של מדינת הסלוקיים: 
היא פסקה להיות מעצמה ממדרגה ראשונה. אסיה הקטנה עד 
הסאורוס הופרדה ממנה וסופחה בחלקה אל ממלכח־פרגא־ 
מון של אומנס 11 , בעל־בריתה של רומי במלחמה נגד 
אנטיוכום, ובחלקה לרודוס. צי־המלחמה הסלוקי, חוץ מעשר 
ספינות. וכל הפילים של המדינה המנוצחת. הוסגרו לרומים. 


על הספינות, שנשארו ברשותו של אנטיוכום, נאסרה ההפ¬ 
לגה בים אל מעבר לנקודה מסויימת של חחוף הקיליקי. 
בן נאסר על המלך הסלוקי להתערב במדיניותן של ארצות־ 
המערב בצורה כלשהי, ונוסף על כך הוטל עליו תשלום 
של פיצויים בסך של 15 אלף ככר אובויים. תנאי אחרון זה 
ביחוד העיק על ססלכת־הסלוקיים ולא הניח לה להתאושש 
ממפלתה. מדינת־הסלוקיים הפכה מכאן ואילך למדינה 
אסייתית ללא קשרים של ממש בינה ובין העולם ההלני 
במערב. לעומת זה עלתה פרגאמון הקטנה למדרגה של 
מדינה תשובה בחסדי רומי. 

עם מפלתו של אנטיוכום 111 קל היה לרומי לחסל כל 
סיכוי של התנגדות מצד מוקדון — המדינה ההלניסטית 
היחידה, שעדייו היו ברשותה בוהות צבאיים, שהיו עלולים 
לגרום תקלות לשלטונה של רומי. שני הצדדים התכוננו 
להתנגשות הצבאית, שנראתה בלתי-נמנעת. המלחמה. 
שפרצה ב 171 ונמשכה 3 שנים, נסתיימה במפלתה הגמורה 
של מוקדון בקרב על־יד פיתה ( 168 ). רומי נעשתה מלכות 
בכיפה גם באגן המזרחי של הים התיכון. הממלכה המוק־ 
דונית בותרה לארבעה חלקים (סינהדריות) נפרדים זה מזה. 
חמורים לא פחות היו הענשים, שהוטלו על הברית האבי־ 
אית: הברית בוטלה, מנהיגיה הועברו לאיטליה כבני- 
תערובות (מספרם הגיע לאלף ובתוכם היה גט פוליביום, 
[ע״ע], מי שנעשה אח״ב היסטוריון מפורסם ודיבר בשבחה 
של מלכות־ר 1 מי לאחר שהכיר אותה מבפנים). באפירוס 
נחרבו 70 עיר, ולא פחות ממאה והמשים אלף בני־תורין 
נמכרו לעבדים. מרוךוס ניטלו נחלותיה בחופה של אסיה 
וסחרה ניזוק במתכוון ע״י רומי, שהיפנתה את תנועת־ 
הספינות לנמל חפשי, שהוקם בדלוס. 

בשעה מכרעת זו לעולם ההלניסטי היו מצרים וממלכת 
הסלוקיים שקועות במאבק בינן לבין עצמן. אך כוחם של 
הרומיים כבר הורגש אף בתחומן. כשעמד אנטיוכוס אפי■ 
פאנס להשתלט על מצרים פקדה עליו רומי לוותר על 
כיבושיו ( 168 לפסה״ג, זמן קצר לאחר שהכריעה את סוק- 
וון), מעשה זה הוכיח לעיני הכל, שאף מערבת המדינות 
ההלניסטיות במזרח היא כחוסר ביד היוצר בידיהם של 
הרומים. 

תהליך ההתפוררות של מלכות־הסלוקיים לא איחר לבוא 
ועל משואותיה של מלכות זו התחזקה ממלכת־הפרתים. 
לאחר שנכשל נסיונו של אנטיוכום סידטס להחזיר את 
שלטון הסלוקיים במזרח לישנו (הניסיון נסתיים במיתתו 
ובהשמדת צבאו, 129 לפסה״נ), שוב לא היה במזרח כוח, 
שיאיים על פדתיה. אך בניצחון זה של פרתיה על ממלכת־ 
הסלוקיים ההלניסטית לא נסתם הגולל על ההלניזם. הפרתים, 
שהרחיקו את הסלוקיים מאיראן ומארם־נהרים, סיגלו לעצמם 
יסודות ניכרים י של התרבות ההלניסטית בתחום המינהל 
המדיני. כמרכן היתה חצר-המלכות הפרתית פתוחה להש¬ 
פעות תרבותיות הלניסטיות, ובאקטסיפון אפשר היה להציג 
דראמות של אוריפידס. 

הירידה, שבאה בממלכת־הסלוקיים, עוררה את תלמי 1 ז\ 
לנסות אח מזלו בסיפוח שרידיה של ממלכה זו למצרים. 
משום כך תמך תחילה באלכסנדר בלס (ע״ע), שהתקומם 
לדמטריום 11 , הסלוקי, ואח״ב כשנתחזק באלאס בשלטונו. 
יצא למלחמה עליו. תכניתו של תלמי בטלה עם נפילתו 
בקרב. ובסוריה נמשכו החיכוכים הפנימיים וגבר התוהו ובוהו. 



573 


הלניים 


574 


התרבותן וההפרתן של המריבות על השלטון ציינו מעכ¬ 
שיו גם את ממלכת התלמיים. מריבות אלו, ועליית השפעתה 
של האוכלוסיה המצרית המקומית, שסיגלה לעצמה את 
היסודות של התרבות ההלניסטית וחדרה לתוך מנגנון־ 
הממלכה, גרפו, שמעט־מעט נדהקו רגליהם של היוונים 
מעפדות־ההשפעה במדינה וחזרה ונשנתה במצרים התופעה, 
שנתנה את אותותיה בתחומי־ההלניזם המזרחיים, בבאק- 
טדיה ובהודו. יד המזרח השיגה את התרבות ההלניסטית 
גם במרכזה המצרי, וממלכת־התלמיים נידרדרה עכשיו 
כמעט מאליה לקראת אבדנה הסופי! שוב לא נמצאו בה 
כוחות־התנגדות, שיובלו לעצור בעד תהליך זה. 

שונה מזה היה המצב במוקדון וביוון. בארצות אלו 
שררה מתיהות של איבה בין המוקדונים והיוונים ובין 
הכובש המערבי. במוקדון מנעו תנאי־השלום האכזרים, 
שהוטלו על הארץ אחר הקרב של פידנה. את התאוששותה 
של הארץ מבחינה כלכלית ומדינית. ביתורה של מוקדון 
לארבע סינהדריות היה בעוכריהם של המוקדונים. אעפ״כ 
עלה בידו של מתעתע אחד, אנדריסקום, שהציג את עצמו 
כפיליפוס בנו של פרסום (מלד־מוקדון. שנלחם בפיתה) 
למשוך לצידו כוהות מקדוניים ניכרים, שהיו מוכנים להי¬ 
לחם על חירותה של הארץ, ואף עלה בידו להשמיד את 
הפרטור פובליוס יובנטיוס על צבאו וגם לבוא בקשרים 
עם קרתחדשת. לסוף הובס המורד ע״י קווינטוס קיקיליוס 
מטלוס ומוקמו הפכה לפרובינציה רומית ( 148 ). 

ביוון ניתן עידוד לחלומות החידות המדינית מצד הברית 
האכיאית, יריבתה של ספארטה, שעמה נסתכסכה הברית 
במלחמה ( 146 ). ומאתר שספארטה נתמכה ע״י רומי, הפך 
הסכסוך למלחמה בין הברית האכיאית לרומי. רומי היתד, 
טרודה באותו זמן במלחמות נגד קרחהדשת, שצעדה לק¬ 
ראת חורבנה, ובספרד. האכיאים ניסו למשוך לתוך המל¬ 
חמה את כל המדינות היווניות ונסתייעו לצורך זה במע¬ 
שים מהפכניים, כסו שיחרור־העבדים ושמיטת־החובות. אך 
כל זה היה ללא הועיל. בהתנגשויות הצבאיות שלהם עם 
הרומיים נחלו האכיאים מפלה גמורה (בסקדפיאה שבלוק- 
ריס ועל האיסתמום). על־פי פקודת הסנאט החריב לוקיום 
מומיוס את קורינתום, לא רק כעונש על ההתקוממות, אלא 
גם — ובעיקר — משום קנאתם של בעלי־ההון והסוחרים 
הרומיים בעצמתה הכלכלית של העיר היוונית (אותה קנאה, 
שהביאה גם לידי חורבנה של קרתחדשת ב 146 ). הברית 
האכיאית חוסלה! מנהיגיה, שגרמו למלחמה, הוצאו להורג; 
והחבלים המתמרדים סופחו לפרובינציה המוקדונית ( 146 ). 
אותה שעה התחילה שקיעתה הסופית של יוון, שכוחה הלך 
ונתערער גם ע״י זעזועים חברותיים מבפנים, 

סיפוחו של המזרח ההלניסטי לרומי הוחש במידה ניכרת 
ע״י אטאלוס 111 , מלך פרגאמון, שציווה את ממלכתו לרומי 
( 135 ). גם בואה של רומי לאסיה הקטנה לא נתקבל בשקט 
מצד האוכלוסיה המקומית. התסיסה, שהפכה למרידה, היתר, 
בעלת אופי חברותי ומנהיגה, אריסטוניסקוס, יסד את מדינת 
ההליופוליטים (אזרחי עיר-השמש — כלומר, אזרחיה של 
מדינה, שבה הצדק הוא נר לרגליהם של השליטים). אך 
המרידה, שנמשכה שלוש שנים, דוכאה ( 129/130 ), והפרד 
בינציה החדשה נקראה בשם אסיה. 

לכניסתם של הרומים לאסיה הקטנה באה התנגדות גם 
מצד אחר. חוכרי־המיסים ונושכי־הנשך הרומיים מצצו את 


לשדם של התושבים! ואף הנציבים הרוסיים חמסו את 
תושבי-הארץ. בראש המתנגדים לרומי עמד עכשיו מתרדת 
1 ׳\ אופאטור, מלך פונטוס ( 63/121 ). מתרדת היה בן למש¬ 
פחת נסיכים אידאניים, שישבה בפונטום מזמנים קדומים. 
ממלכתו היתד, הלניסטית במידה מרובה, ושמו הלך לפניו 
בין היוונים, גם משום שהשתמש בהם כבמומהים צבאיים 
ומינהליים וגם משום המתנות המרובות, שהעניק למקדשים 
יווניים. הוא עצמו היה בעל השכלה הלניסטית ונהג להקיף 
את עצמו באמנים וסופרים יווניים. נוסף על כך הגן על 
היוונים בחצי־האי קרים מפני התנפלויותיהם של הבארבא־ 
רים. כשהוציא בשנת 88 את פקודתו להשמיד את כל האי־ 
טליקים שבאסיה, מצא אזניים קשובות בתוך האוכלוסיה 
המקומית, וביחוד כשלהיבתם של היוונים אליו הצטרפה 
שנאתם הכבושה לרומיים. לא פחות משמונים אלף אנשים, 
נשים וטף ממוצא איטליקי נטבהו ביום אחד. רובן של הערים 
היווניות עבר לצידו של מתרדת, ורק אחדות מהן סירבו 
לשתף פעולה עם המלך. בים האגיאי תפס את רוב איי־הים, 
פרט לרודוס, ששם עליה מצור. המלחמה עברה לימן, שבה 
הצטרפה ביהוד אתונה אל המלך הפונטי. אך מסע־ד,מלחמה 
בד,לאם לא הצליח• צבאותיו של מתרדת הוכו מכה ניצחת 
על־יד כירוניאה ועל־יד אורחומנוס והוכרחו לסגת מיוון. 
אתונה נכבשה בסערה ע״י סולח ונבזזה בפקודתו. סולה 
הטיל קנסות גדולים על המקדשים. היוונים חויבו לשלם 
בבת אחת מיסים של חמש שנים רצופות. חמורים עוד יותר 
היו הקנסות, שהטיל סולד, על הערים היווניות באסיה הקט¬ 
נה (כעשרים אלף ככר). 

מלחמות מתרדת והמלחמה בשודדי-הים. שנמשכה שנים 
הרבה, הטילו מעמסה כבדה ביותר על היוונים בד,לאס וב¬ 
אסיה הקטנה. ערי־יוון התחילו להתאושש רק משעלה בידו 
של פומפיוס להתגבר על שוד־הים. וע״י כך נוצרו התנאים 
להתפתחות כלכלית בחופה הצפוני של אסיה הקטנה ובחל¬ 
קים שונים בפנימה. ערים הלניסטיות חדשות נוסדו וישנות 
קמו מחורבנן. נצחונותיו של פומפיוס הכריעו את כף־ 
המאזנים לטובת התרבות ההלניסטית בחלקים מרובים של 
אסיה הקטנה. 

אותה השפעה עצמה נודעה גם לפעולתו של פומפיוס 
בסוריה, שסופחה על־ידיו למלכות רומי ב 64 לפסה,"נ. 
משעת מפלתו של אנטיוכוס סידטס נגד הפרחים היתד, 
ממלכת־הסלוקיים נתונה בסבך של סכסוכים בין הטוענים 
המרובים לכסא־ד,מלכות. משהוקם בה שלטון מסודר באה 
רווחה לערים היווניות, שעמר,ן נמנו גם ערים שנמצאו 
בא״י, והתרבות ההלניסטית, שהיתר, מושרשת בסוריה מימי 
שלטונם הממושך של המלכים לבית-סלוקוס, יכלה עכשיו 
להתפתח ללא הפרעה. ;תר על כן: היה זה אחד מיסודות 
מדיניותה של רומי במזרח להישען על תרבות זו כעל גורם 
נאמן לרומי. 

ימי־ד,רווחה למזרח ההלניסטי נסתיימו עם התפרצותה 
של סלד,מת־ד,אזרחים ברוסי ( 49 לפסה״נ). אמנם קיסר נהג 
בנדיבות־לב ביוונים, וביחור באתונאים. גם לערים יווניות 
אחרות, כגון פרגאמון, מילטוס וקיזיקוס, הוענקו זכויות 
חשובות. אד לאחר שנרצח קיסר ( 44 לפסוד׳נ) נשתנה 
מצבן של ארצות־המזרח לרעה. צרות קשות באו תחילה על 
ערי סוריה ואסיה הקטנה, שברוטוס וקסיוס (ע״ע), ראשי 
המתנקשים בקיסר, סחטו מהן תשלומים והטילו עליהן 



515 


הלני ם 


576 


קנסות. וכשנוצחו אלה האחרונים על־יד סיליפי נתחדשה 
מצוקתו של המזרח ההלניסטי — ולא עוד אלא שגברה 
משחיתה — בימי שלטונו של מרקוס אנטוניום (ע״ע), 
שתבע מ! המזרח לשאת בהוצאות המלחמה נגד אוקטאוו־ 
יתום. צרות חדשות התרגשו על סוריה ואסיה הקטנה בשנת 
40 . כשפלשו הפרחים. בסיועו של קוינטוס לביאנום (ע״ע), 
לסוריה ולאסיה הקטנה. חלק גדולי פן התלאות הללו עלה 
בגודלה של יהודה הקטנה (ע״ע ארץ־ישראל. עמי 357 ). 
הרווחה למזרח ההלניסטי, כמו למלכות־רומי בכללה, באה 
עם סיומה של מלחמת־האזרחים בנצחונו של אוקטאוויינוס 
בקרב אקטיום ( 31 לפסה״נ), אך עם קץ תלאותיהן של 
הערים היווניות במזרח בא גם קיצה של הממלכה ההלניס¬ 
טית האחרונה: של מצרים התלמיית. 

מאז התערבותה של דומי נגד אנטיוכוס אפיפאנס היתר, 
מצדים למעשה ארץ־תסות של רומי, ואיש לא חדים בה יד 
או דגל בלא הסכמתה של המעצמה המערבית. להלכה היתד 
מצרים שייכת לרומי, מזמן שאלכסנדר 11 ציווה לה את 
הארץ ( 80 לערך לפסה״נ). ביפי אנטוניום נראה היה כאילו 
עתידה היתד: אלכסנדריה לעמוד בראש מלכות־רומי המז¬ 
רחית ומלכת־מצרים — לשמש כשליטה שוות־זבויות בצידו 
של אנטוניוס, שליטו של העולם ההלניסטי. בהתאם לכך 
הוענק בגימנסיון שבאלכסנדריה התואר "מלכת־המלכים" 
למלכת־מצרים ( 34 לפסה,"נ), ובאותו מעמד הוכרז אף 
קיסריון (בנם של יוליוס קיסר וקלאופאטרה) כ״מלך- 
מלכים", בעוד שבניהם המשותפים של אנטוניוס וקלאו־ 
פאטרה נתמנו משנים־למלכים: אלכסנדר הליום קיבל את 
ארצות המזרח הפרתי (שעדיין לא נכבשו), תלמי פילאדל־ 
סוס את סוריה וקיליקיה, וקלאופאטרה סלני את קידנאיקה 
ולוב. מעשה זה של אנטוניוס החיש את התפרצותה של 
המלחמה בינו ובין אוקטאוויינוס, שנגמרה במפלתו של 
הראשון. קלאופאטרה ואנטוניום שמו קץ לחייהם ועמהם 
נעלמה הממלכה ההלניסטית האחרונה. 

המבנה והארגון של מערכת המדינות 
ההלניסטיות. שלוע׳ המדינות ההלניסטיות הגדולות, 
שהוקמו אחר התפוררותה של מלכות אלכסנדר הגדול. 
והמדינות הקטנות יותר, שקצתן מילאו תפקיד חשוב במהלך־ 
המאורעות, בבנו על יסודות דומים ומשותפים, ביחוד מבחינת 
שלוש צורות־המשטר, שיוצגו — במידות שונות — בכולן: 
( 1 ) הפוליס היוונית של התקופה הקלאסית! ( 2 ) המונאדכיה 
הפוקדונית! ( 3 ) האימפריה הפרסית■ 

טיפוס־השלטון, שהיה אפייני להלאס של התקופה הקלא¬ 
סית, היה זה של העיר־ד,מדינה — הפוליס, שהיתר, בעלת 
שמח מצומצם־ביחם ומספר מועט-ביחם של אוכלוסים, דוגמת 
אתונה. אזרחי־העיר היו מכריזים מלחמה ועושים שלום, והם 
שהיו מחליטים באסיפת־העם על כל דבר, שהיה בו כדי 
לשנות במידה כלשהי את מהלך־חייו של הציבור. צפונית 
ומזרחית לה,לאס שכנו שתי מדינות בעלות שלטון שונה 
בתכלית משלטון זה: מוקדו! ופרם. הצד השווה שבשתי 
מדינות אלו היה מד, ששתיהן היו מדינות־מרחב ובעלות 
משטר מונארכי. אלא שמלכות־פרס היתה מונארכיה בעלת 
הקף־שלטון עולמי (דוגמת המונארכיות המזרחיות הגדולות, 
שקדמו לה), ואילו מוקיון היתד, — ונשארה עד סוף ימיה — 
מלכות עממית־לאומית. 

במלכות־פרס היה המלך שליט מוחלט וכול יכול. כל 


האוכלוסים בלא יוצא מן הכלל, הן בני העם הכובש והן 
בני העמים הנכבשים, היו עבדי המלך ומשרתיו. הפקידים 
המינהליים הגבוהים והקטנים היו פקידי־המלך, והחיילות, 
על מפקדיהם העליונים והנמוכים, היו חילותיו שלו ואחראים 
בפניו בלבד. הוא היה מקור החוק והמשפט. מוצא־פיו חייב 
כל נתין. סן הפחה הגבוה עד האדם הפשוט. אך אין פירושו 
של דבר, שהשלטון התנהל בכל השלבים ע״י המלך: ראשי 
הפרובינציות נתמנו, כנראה, ע״י הפלך עצמו והיו אחראים 
בפניו באופן אישי; אך הפקידים הנמוכים היו אחראים 
בפני הממונים עליהם, שייצגו את המלך ושלפו בשמו. 
להלכה היו הפחות פקידי המלך ועושי־דברו, אך למעשה — 
וכך היה מצב־ד,דברים ביהוד במאה האחרונה לקיומה של 
מלכות־פרם — היו דומים יותר לשליטים עצמאים־למחצה. 
יתד על כן: מאחר שמלכי־פרס נהגו להניח אחשדרפנים 
נאמנים במקום־שלטונם עד סוף ימיהם של אלה האחרונים, 
ואף למסור את זכות־השלטון שלהם ליורשיהם, קמו במרוצת- 
הזמן שושלות של אחשדרפנים, שצאצאיהם שלטו במשך 
מאות בשנים בפרובינציות. כתוצאה מכך דומה היתד, מלכות־ 
פרם בסוף ימיה לפסיפס של מדינות עצמאיות־למחצה יותר 
מלמלכות מלוכדת ואחידה. 

ועוד דבר: מפני שהשלטון הפרסי לא נתן מעולם את 
דעתו על גיבושם וליכודם של הלאומים המרובים, שנכללו 
בתחום שלטונו, לגוש מדיני אחיד, היתד, מלכות־פרם ערב 
רב של לאומים, שלא חיו זה ב ת ו ך זה, אלא זה ב צ ד זה, 
כאילו לא היו שייכים למדינה אחת. לעומת זה היה הישוב 
במלכות המוקדונית מלוכד בעיקרו לאומה אחת — האומה 
המוקדונית. אמנם פיליפוס 11 הכניע כמה עמים לא־ 
מוקדוניים, שישבו מסביב לממלכתו, וסיפח את ארצותיהם 
לתחומו — בראש וראשונה את היוונים בדרום. אעפ״כ אין 
להשוות את זיקתם של היוונים למוקדונים — עם כל הניגו¬ 
דים החריפים, שהיו קיימים ביניהם — להעדר הזיקה ההדדית 
של הלאומים השונים, שישבו במלכות־פרם. יתר על כן: 
אף החבלים הלא־יווניים, שצורפו לסלכ״ת־מוקדון, נבלעו 
בפועל בתוך מוקדון באופן שכמעט נעשו חלק ממנה. נוסף 
על כך שונה היה המשטר המוקדוני מן הפרסי בזיקת־ 
הגומלים שביו המלך לאומה. אסיפת־המוקדונים נושאי־הנשק 
היתה למעשה המוסד הממלכתי המרכזי של המדינה. כוחה 
נתבטא בעיקר: 1 ) באישור עלייתו של מלך חדש לשלטון; 
2 ) במינוי של אפיטרופוס למלך חדש, שעדיין לא הגיע 
לבגרות; 3 ) באישור צוואתו של מלך שמת; ו 4 ) בגזירת 
דינם של בוגדים במדינה. המלכות המוקדינית היתד, תלויה, 
איפוא, במוקדונים החפשים. מעמדו של המלך היה נעלה 
מזה של המוקדונים פפשוטי־העם, אך לא מזה של האצילים. 
שכן לא נחשב המלך המוקדוני בין האצילים אלא כ״ראשון 
בין שווים". האצילים. שנקראו "חברים" (!ס^״ס"), נלחמו 
ביחד עם המלך והסתופפו בחצרו, ולא נבדלו ממנו אלא 
במה שהמלך היה בעל הסמכות השלטונית והמחוקקת — 
סמכות, שניתנה לו ע״י אסיפת־המוקדונים הנזכרת. אך 
להלכה היה כל מוקדוני מלך בכוח, ועלול היה לרשת אח 
מקומו של המלך, אם אסיפת־המוקדונים סירבה לאשר את 
מינויו של ד,"יורש" למלך. מפני־כן לא היד, אף הצבא 
המוקדוני צבאו של המלך בלבד, אלא גם — ואפשר, 
בעיקר — של האוסר, המוקדונית החמושה. מצב־עניינים זה 
לא נשתנה גם לאחר שכבש אלכסנדר הגדול את המזרח. 



577 


הלני 81 


578 


אלכסנדר היה שליש בכיפה רק לגבי המזרח, שלא היה 
רגיל בצורת־ממשל שונה מזו, ואילו לגבי המוקדונים שלו 
לא היה אלא מלך לפי המתכונת המקובלת בארץ־מולדתו. 
רק אישיותו הגדולה של אלכסנדר היא שריפנה את גאוותם 
המושרשת של המוקדונים והכניעה את מרדנותם, ואילו 
מבחינת החוקה המוקדונית נשאר אלכסנדר מה שהיה קודם 
לבן ומה שהיה אביו: ראשון בחבר ה״חברים". 

הממלכות, שקמו אחר התפוררותה של מלכות־אלכסנדר, 
קלטו לתוך משמרן כמה מן היסודות של שלושת סוני־ 
המשטר הנזכרים, אלא שבסרוצת־הזמן גבר בהן היסוד 
המזרחי עד שלסוף לא היו המדינות ההלניסטיות בפועל 
אלא מדינות מזרחיות בעלות שלטון מוחלט. וסיבת־הדבר: 
המדינות ההלניסטיות, שקמו על חרבותיה של מלכות־ 
אלכסנדר, היו רבות־לאומים. ואילו היסוד היווני־הסוקדוני. 
שהיה בהן, היה מיעוט קטן בתוך רוב ,.בארבארי" עצום. 
מיעוט זה, שהיה מנותק ממולדתו. יכול היה להישען על 
המלך ועל כוחו הצבאי בלבד. והמלך המוקדוני בארצות- 
המזרח לא היה אלא מנהיגו של מחנה מזויין, שהחזיק 
בכוח בארצות, שנכבשו בכוח (או, כמו שאמרו ביוונית: 
!יד 05 זןז:וא£ ־ 50 — "בבוח־הרומח"). משעמדו ה״בארבארים" 
על משקלם הפוטנציאלי או הראלי במדינה הלניסטית, ניסו 
להתקומם. כד אירע במצרים אחר הקרב על־יד רפיח ( 217 
לפסה״נ). וכד אירע בארצות־איראן עוד קודם לכן. 

לפי מחותם השלטונית לא נבדלו המלכים־ה״יורשים" 
מאלכסנדר הגדול אלא בהקף של מדינותיהם. אלכסנדר 
הגדול שימש לכולם — ואף לקטנים שבהם בתחילת התקופה 
ההלניסטית — דוגמה ומופת: בל אחד מהם ראה את עצמו 
בבן ה״מזל" (!י^יי) — בלומר, באדם, ש״טיכי" האירה לו 
פנים והעלתה אותו לפסגת־האושר. במשך הזמן נוצרה 
מערכת שלמה של מושגי־מלכות, שהיתה, ביסודו של דבר, 
ירושתן של הממלכות המזרחיות העתיקות. המלך — אם 
אינו אל עלי־אדמות — הריחו, לבל הפחות, בבואתו של אל. 
כשם שרצונו של האל הוא מוחלט ואיו להרהר אחריו. בך 
גם רצונו של המלך. רצון זה הוא מקור החוק, או ביתר 
בירור: המלך הוא התגלמותו של החוק, "החוק שהפך 
לנפש חיה";> 0 *ן 6 ׳י); מבאן שהבל חייבים לציית 
לו ללא היסום וללא התנגדות כלשהי. אין המלך תלוי 
ברצונו של שום גוף, לא ציבורי ולא פרטי. אמנם יכול 
הוא להקיף את עצמו ביועצים. שמביעים דעות בעניינים 
שונים. אך אין הוא חייב להתחשב בדעותיהם ועל אחת כמה 
ובמה — לקבלן. זכות־ההחלטה נתונה למלך בלבד. 

ואולם מלכות מוהלטת זו איו פירושה, לפי הלכות 
המלכות ההלניסטית, שלטון לפי שרירות־לבו של המושל. 
כשם שזוס השליט חוק ומשפט עלי אדמות לאחר שהוריד 
את כרונום מכסאו. כך גם המלך ההלניסטי, בבואתו של זוס 
עלי אדמות, אינו עריץ. אלא שליט, שבל מטרתו ותפקידו 
הוא להשליט צדק במדינה ולהביא לנתיניו חיים של אושר. 
אין המלך ההלניסטי הראוי לשמו שולט כדי למלא את 
תאוותו. אלא כדי להיטיב לנתיניו. המלך הוא ה״רועה" של 
עמו: כשם שהרועה האמיתי מגן על עדרו ספני חיות 
טורפות, כך שומר גם הסלד את עמו סכל פגע רע. סמלה 
של המלכות ההלניסטית הוא הראקלם, שעמל כל ימיו לטובת 
האנושות ובזכות מעשיו הטובים נתעלה לדרגתם של האלים 
האולימפיים. המלך ההלניסטי דומה לחייל עומד על משמרתו 


ואינו נלאה מלמלא את חובתו הקשה למרות העמל המרובה 
הכרוך בה. 

מעמדו של המלך במדינה גרם, שזוהה עם המדינה. 
סימני־ההבר החיצונים שלו היו ( 1 ) בתר־המלבות (בצורת 
פס ]." 1 ף 8148 ], שהיה עוטר את ראשו) ו( 2 ) טבעת־המלך. 
בתקופה זו התחילו חוקקים את דמותו על גבי מטבעות 
(עי׳ להלן, האמנות הזעירה). 

המקום המרכזי בממלכה הוא מקום־מושבם של המלך 
והפמליה שלו. המועצה הפרטית של המלך היתה מורכבת 
מן המקורבים אליו, שנקראו רעיו וקרוביו של המלך 0 ס* 1 ק> 
;ז*ז 6 ץץ""). ואין המדובר באו בקרובי־משפחה ממש, אע״פ 
שה״מקורבים" כללו גם את בני משפחתו של המלך. "רעים" 
ו״קרובים" היו תארי־כבוד, שניתנו לאנשים מסויימים במל¬ 
כות. מעלות ה״דעות" וה״קרבה" היו מודרגות והיו מבחינים 
בין "רעים" נעלים וביו "רעים" סתם (הדירוג ידוע לנו 
ביחוד במצרים התלמיית). אנשי־מעלה חשובים בחצרות 
ההלניסטיות היו ״שומרי־הראש״ — מוסד, שהיה סוקדוני 
ביסודו (אע״פ שהיה קיים גם בחצר־המלבות חאחמנידית). 
זה היה גדוד מורכב סבני משפחות מיוחסות, ותפקיד־הבבוד 
שלהם היה לשמור על בטחונו האישי של המלך. במרוצת־ 
הזמן נעשה התואר "שומד־הראש" תואר־בבוד בלבד, בלא 
שציין שום תפקיד של ממש. — אנשי-מעלה אחרים בחצרות־ 
המלכות ההלניסטיות היו אותם שנקראו "חברים לחינוך" 
של המלך ושל יורש־העצר ס״שסשז^״ס). גם הללו נכללו 
בפסליה של השליט. הקרוב ביותר למלך בין ה״רעים" היה 
מי שמילא את התפקיד ״אשר על המשטר״ (״״!ז 11 ־* ס 
ע 01 ז״ 1 !ץעי):ד). זה היה מעין ראש־המיניטטרים. לפעמים מילא 
ראש־מיניסטרים זה את מקומו של המלך בזמן שהמלר היה 
מרוחק מבירתו — למשל, כשיצא למטע־מלחמה — ולפעמים 
מילא תפקיד של עוצר, כשהמלך עדיין חיה קטן. 

קו אפייני אחר לכל המדינות ההלניסטיות היה פולחן־ 
המלך. פולחן זה לא בא מן המזרח אלא מהלאס, שהעלאתו 
של יחיד שפעל גדולות לדרגת "הרום" היתה בה חזיון 
נפרץ עוד קודם התקופה ההלניסטית. פולחן־השליט קנה לו 
שביתה בבל הממלכות ההלניסטיות חוץ ממוקדון, שבה 
היתח חאלחתו של המלך למורת־רוחם של המוקדונים• 
שחוש־הכבוד האישי והקנאה לחירות האישית היו מפותחים 
בהם ביותר. דרישתו של אלכסנדר הגדול להאלהה נתקלה 
בשעתה בהתנגדות חזקה ביותר מצד האצילים והצבא חמוק־ 
דוניים. ואילו בארצות־המזרת נתקבלה בלא קושי. היורשים, 
ביחוד חסלוקיים והתלמיים, עמדו על חשיבותה של 
ה״האלהה" בשביל מדיניות־הפנים שלהם, והנהיגו אותה 
ברחבי מדינותיהם. במצרים היה תלמי 11 ("פילאדלפוס") 
הראשון. שפעל בהחלטיות בכיוון זה. הוא הכריז את אביו הסת 
תלמי 1 לאגוס ל״אל מושיע" (;!!זזסזס 5 <>* 0 ) ובן הנהיג מתן 
כבוד־אלים לאסו המתה, ברניקי 1 . אך מה שהיה חשוב 
ביותר: הוא הנהיג, בחייו ובחיי אחותו־אשתו, ארסינואי 11 , 
אח פולחן ״האלים האח והאחות״ ס״שג&ס 81 : 01 ) — לכבודו 
ולכבוד אחותו. אחר מותה של ארסינואי הקים לח פולחן 
נוסף של ״האלה אוהבת אחיה״ ( 0$ <ו>.ן;! 8 ״ג 1 ן> 0111 ). 
ע״י האלהות אלו קיבל מוסד־המלבות מעיו זוהר עילאי 
וצידוק, שנובע ממקור אלוהי. חתלסיים שלאחר תלמי 
פילאדלפוס נטלו לעצמם תארים פולחניים מיד עם עלייתם 
לשלטון. כך שומעים אנו, שבמה מהם הוכתרו בתואר "אלים 




579 


הלני ש 


580 


אוהבי האב״ (; 0 £ סז 1 >ז־סג 1 ק! 0601 ), ..אלים אוהבי האם" 
(;£נ) 0 זף 1 ן 0 ^ 1 נןו 0601 ), "אלים מיטיבים" ( 1 ח £1 ^י>£!ו£ 0601 ), 
״אלים שנתגלו״ (}״׳״!?״!::ל• 6601 ), וכיוצא באלה. מלכות- 
הסלוקיים אף היא סיגלה לעצמה מכשיר-שלסון זה. אף אם 
אפשר לא באותה מידה שסיגלוהו לעצמם התלמיים. גם 
המדינות ההלניסטיות הקטנות לא נרתעו מפני השימוש 
בפולהן־השליט. אף מלך נמו הורדום קיבל, ננראה, כבוד- 
אלים מצד נתיניו הנכריים בעבר־הירדן. 

יחיד במינו היה הפולחן הממלכתי של אלכסנדר הגדול, 
שהונהג — מטעמים מדיניים — ע״י תלמי לאגוס במצרים 
לאחר שזה האחרון העביר את גופתו של אלכסנדר לאלכסנ¬ 
דריה. לאגום בנה מאוסוליאון לאלכסנדר והעמיד כוהן בראש 
הפולחן, שהנהיג לכבודו. אח״כ היו נוהגים למנות כוהן זה מן 
המשפחות המיוחסות ביותר של המוקדונים שבאלכסנדריה, 
ולפעמים אף ממשפחת־המלך עצמו. שונה מפולחן זה היה 
הפולחן, שהתקינה הנהגת־העיר לאלכסנדר כמייסדה של 
אלכסנדריה. 

ארגונן הפנימי של המדינות ההלניסטיות השונות מותנה 
היה בחלקו ע״י האוכלוסיות שלהן ומסורותיהן המדיניות. 
אך במה מוסדות־מינהל עיקריים היו מצויים בכל מדינה 
הלניסטית. מוסדות אלה באו למדינות ההלניסטיות ( 1 ) במו¬ 
רשה מוקדונית או ( 2 ) מן המינהל של אלכסנדר הגדול או 
( 3 ) מן המסורת השלטונית של ארצות־הכיבוש. 

מלכות־הסלוקיים היתה הגדולה שבמדינות ההלניסטיות 
בשטחה והחלשה ביותר באירגונה הפנימי. משתי בהינות 
אלו כאחת היתר, מדינה זו דומה למלכות־פרס. המסורת 
השלטונית של הפרסים ניכרת היתד, ביהוד באסיה הקפנה. 
בימי מלחמותיו׳,יורשים מצאו כאן היוונים אחוזות עצומות 
של אדונים פאודאליים, שישבו בטירותיהם וחלשו על מספר 
מרובה של כפרים בעלי אוכאסיה צמודה לקרקע. אדונים 
אלה היו אנשי-מעלה פרסיים, שישבו במקומות אלד. מזמן 
כיבושה של אסיה הקטנה ע״י כורש. סדר חברותי זה הוסיף 
להתקיים באסיה הקטנה גם בימיהם של הסלוקיים. אלה 
האחרונים לא צימצמו את שלטונם של האדונים הפאר 
דאליים, שקצתם היו ממוצא איראני. ורק חייבו אותם לספק 
להם צבאות־עזר בשעת הצורך ולהעלות להם מיסים בסכו¬ 
מים ססויימים. 

טיפוס אחר של נסיכויות באסיה הקטנה היו נסיכויות- 
המקדשים. כמרכז להן שימשו מקדשים עשירים בכספים 
ובנכסים (קרקעות), שניהלו גם עסקים ענפים. נסיכויות 
מסוג זה נמצאו גם בפחוות המזרחיות של מלכות־הסלוקיים. 
בשעת־הדחק היו המלכים הסלוקיים מתנפלים על המקדשים 
ומנסים להשתלט על אוצרותיהם. באחת מן ההתנפלויות 
הללו נהרג אנטיוכום 111 ( 187 לפסה״נ). אנטיובוס ז\ 1 אפי- 
פאנס ניסה אף הוא לבזוז אחד מבתי־המקדש הללו, אך 
הנסיון לא הצליח: הוא נהדף והוכרח לחזור כלעומת שבא. 

שטחים אחרים נחשבו לתחומיהם של ״עממים״ (!״• 60 ). 

היו אלה שטחים שלא נהנו משלטון עצמי, אלא היו נתונים 
לשלטונו הבלתי־אמצעי של המלך. הם היו מחולקים למספר 
ישובים, שלכל אחד מהם היה תחומו שלו ( 01 ?מ>*). 

תפקיד ראשון־במעלה בממלכתם של הסלוקיים מילאו 
הערים היווניות. מאחר שהסלוקיים ביססו את שלטונם 
באסיה במידה מרובה על היסוד היווני והמוקדוני, הירבו 
לייסד ערים יווניות וגם להפוך ערים מזרחיות עתיקות 


לערים בעלות משטר עירוני־הלני ע״י הזרמת מספר מרובה 
של יוונים ומוקדונים אליהן וע׳־י הקמת חוקה של פוליס 
יוונית בתוכן. בוני־ערים גדולים היו שני המלכים הסלוקיים 
הראשונים, סלוקוס ניקאטור ואנטלכוס ], שבנו בין השאר 
את הערים: אנסיוכיה שעל האורונטס, בירת־הממלכה. 
במערב, וסלוקיה שעל החידקל במזרח — ערים. שנעשו 
כרכים גדולים ומילאו תפקיד חשוב בהפצתה של התרבות 
ההלניסטית. הערים היווניות נחשבו לערים חפשיות, הן היו 
קשורות אל המלך ע״י ברית והיו חייבות לשלם לו מם 
ולקבל את פקודותיו. כל עוד לא ראו לעצמם הכרח לנהוג 
אחרת, היו המלכים הסלוקיים משתדלים לקיים יחסים טובים 
עם הערים היווניות. 

מבחינת המינהל חולקה הממלכה לשני תחומים גדולים — 
אחד במערב, שכמרכז לו שימשה סארדס, והשני במזרח, 
שמרכזו היתד, סלוקיה שעל החידקל. היחידה המינהלית 
הגדולה של סלכות־הסלוקיים היתה — בדומה למה שהיתה 
בימיו של אלכסנדר — האחשדרפניה. הפחה, שעמד בראשה, 
היה בעל כוח־שיפוט, ואם היה סוקדלני — אף ניהל את 
ענייניה הכספיים והצבאיים. באחשדרפניות, שעמדו תחת 
שלטונו של פחה ממוצא לא־מוקדוני, נמסר בדרך כלל הפיקוד 
הצבאי לידיו של מפקד מוקדוני, וכן נמסר לידיו של מוקדוני 
הניהול הפינאנסי. באסיה הקטנה, שבה שררו אי-שקט ואי־ 
ביטחון, אנו מוצאים בראש הפחיות אסטראטגים. שיטה זו 
של מינוי אסטראטנים לפחות נעשתה כללית ע״י השינויים 
הפינהליים, שהנהיג אנטיוכוס 111 במלכותו. שינוי אחר 
בתחום הפיקוד הכללי המזרחי, שהונהג ע״י אנטיוכוס 111 
היה הפיכת הפחוות המזרחיות למדינות ואסאליות נתונות 
לשלטונם של מלכים־ואסאלים. היחידות המינהליות הקטנות 
יותר במלכות־הסלוקיים היו, כנראה, הפריס והטופארכיה. 

ככל שאר המדינות ההלניסטיות היתד, אףסלכות־הסלוקיים 
"ארץ, שנכבשה ברומה" והתקיימה על חרבה. משום כך היה 
הצבא משענתה העיקרית. בהשוואה לגודל שטחה של הממ¬ 
לכה לא היה הצבא הסלוקי גדול ביותר, אע״פ שהיה חזק 
במידה מרובה מצבא מוקדו׳ן. הוא היה בבואה נאמנת של 
אוכלוסיית־הממלכה לפי הרכב עממיה, ומבחינה זו היה דמיון 
מרובה ביו מלכות-הסלוקיים למלכוודפרס העתיקה. המוק־ 
דונים, חיילי הפאלאנכם. והשכירים היווניים תפסו בצבא 
את המקום הראשון. על־ידם היו חיילות, שבאו מחבלים 
שונים של אסיה הקטנה ומן הפחוות העליונות. בימי־שלום 
שימשו השכירים חילות־מצב במבצרים. חיל־המילואים ייסב 
במושבות, שהיו מפוזרות באסיה הקטנה המרכזית ובפחוות 
המזרחיות, ביחוד בבאקטריה. אירגון־הצבא היה מרוכז בידי 
פקיד, "אשר על החיילות". 

ההנהלה של מדינה רחבת־ידים כמדינת־הסלוקיים דרשה 
סכומי־כסף גדולים. משום כך נתנו הסלוקיים את דעתם על 
פיתוחה של שיטת־מיסים ענפה ויעילה. סוגי־ר,סיסים העיק¬ 
ריים היו שניים: ,.מם עובד" (?ס^סש) ומעשר. סוגי־מיסים 
אחרים נמנו בספר חשמונאים א׳ (י׳. כ״ט ואילך). למרות 
ההכנסות הגדולות, שבאו ממיסים אלה, נמצאו הסלוקיים 
לעיתים קרובות במצוקה כספית באופן שהוכרחו לנטות 
בבזיזודמקדשים או למכור חלקים מ״אדמת המלך" (רד 
!"־,*""•ק), שכן חלקים גדולים במדינה היו קניינו של 
הכתר בשעת הצורך היה המלך הסלוקי מוכר אחוזות 
לפרטים. לעיתים קרובות היה מחלק מתנות־קרקע גם לערים, 



581 


הלני■: 


582 


שסיפחו שטחים אלד, לתחומן בקניינן הגמור (שלא כבמצרים 
התלמיית, שבה נשארה הקרקע, אף המנורה, קניינו של 
המלך). רוב הכנסותיהם של הסלוקיים באו להם מאדמת־ 
המלך. המיסים, שבמה מהם היו מעיקים מאוד, השניאו את 
שלטונם על האוכלוסיה וגרמו תכופות לזעזועים, שהביאו, 
בסופו של דבר, בהשפעת כמה גורמים נוספים, להתמוטטותה 
של התרבות המערבית במזרה. 

מצרים חתלמיית חיתה במצב נוח מזה של המדינה הסלד 
קית. התלמיים קיבלו לידם שיסת־מינהל בת אלפי שנים, 
נתינים בעלי מסורת של עבודת־פרך למען השליט, ומערכת־ 
מיסים משוכללת. היה עליהם רק לשקוד על פעולתו התקינה 
של מנגנון־הניצול כדי שימצא בידם מקור לא אכזב של 
עושר, בלא שיוצרכו לחשוש ליום יבוא. ביוצא מנך השתרש 
ההל׳ במצרים יותר מבשאר ארצות־הניבוש ההלניסטיות. 
השלטון היה מרוכז כולו בידי המלך. המשא־ומתן עם הנתי¬ 
נים, על כל תהליכיו, עבר דרך משרדי־המלך. המלך היה 
מעיין בעצמו בבעיות, שהובאו לפניו ע׳׳י פקידיו, ונתן 
בעצמו הוראות ביחס לאופן הטיפול בהן. 

הארץ היתה מחולקת למחוזות. שנקראו נומים ( 01 ון 0 י). 
הנומים היו מחולקים לטופארכיותס״קמו״זזסז) — בלומר, 
לתחומים כפופים למרכז מקומי (*"*#"!*זז). הטופאדכיה 
היתה מורכבת ממספר כפרים. בראש הנומוס עמד מושל. 
נומארכס (;ויצןו;״ 1 ן״יי): בראש הטופארכיה עמד טופאדבס 
0 ;<זנ<;ו>ד.״:!ז, ובראש הכפר — קומארכס 10 יצ 16 !>! 10 ז 1 ). הפקיד 
הממונה על ענייני־הכספים של הנומוס היה האויקונומוס 
( 05 .^ 0 * 0 * 01 ). פקידים חשובים אחרים היו המעתיק(- 1 ! 1 >ע 1 זז 11 
ר,■׳זי} וסופר־המלך ,,,,;,;י ). חשיבות מרו¬ 
בה במינהל־הנומוס היתה גם לאסטראטגוס. שהחזיק בידו 
את הפיקוח הצבאי על המחוז. על־יד ראשי הכפרים עמדה 
מועצח־חמושלים. מספר הנומים במצרים כולה הגיע עד 
ל 40 לערך. המחוזות הדרומיים היו מן המאה ה 3 לפסה׳־נ 
ואילך מאוחדים בתחום מינהלי אחד, שנקרא מחוז תבאי אי 
תבאיס 10 ג>ק!י£). בראשו עמד אססראטגוס. — הארץ כולה 
היתד, מחולקת לשני הלקים שונים מיסודם: אלכסנדריה 
היתד, הפולים, שנבדלה במעמדה המדיני־המשפטי משאר 
חלקי־הארץ, שהיו ידועים בשם הכולל: "כורה" 0 ״><״צ) ■ 
אחר המהומות של שנות הסד של המאה ה 2 לפסה״נ עמד 
בראש ה״כורה" מושל צבאי, שנקרא אפיסטראטגוס. 

הכובשים הסוקדוניים נתקלו במצרים בסדר חברותי 
עתיק־ימים. שלא היה בדומה לו בשום ארץ הלניסטית 
אחרת. סדר חברותי זה היה קשור בדת המצרית, שמרכז־ 
הכוח שלה חיו המקדשים והכהנים. התלמיים עמדו על 
חשיבותם של המקדשים בשביל המשק הממלכתי שלהם, 
ושמו את ידם עליהם כיורשיהם של הפרעונים הקדמונים. 
רכוש המקדשים הוכרז באופן עקרוני כרכושו של המלך, 
אלא שלכוהנים ניתנה הזכות להשתמש בו וליהנות ממנו. 
הפיקוח הממלכתי על פעילותם המשקית של המקדשים היה 
בידי האפיסטאטיס, שהקפיד על כך, שהמקדשים ימלאו 
את חובותיהם כלפי הכתר. 

עשרט העיקרי של התלמיים היה כוח עבודתם של 
האיברים. בכות עבודתו של הפלח המצרי עשו התלמיים 
את מהיל הרב, שעליו אנו למדים מן התעודות המצריות. 
אך סייעו לכך גם מסיבות מיוחדות, שהתקיימו בארץ 
מצרים בלבד. 


שכן להלכה ולמעשה היתד, כל ארץ מצרים. על קרקעותיה 
ויפאר נכסיה, קניינו הפרטי של המלך. המלך היה מחכיר את 
האדמה לאיכרים חפיסים או לחוכרים סתם, והחובר היה 
עומד תחת פיקוח חמור של פקידי־המלך בעונות הזריעה, 
הקציר והדיש. בין שהיבול היה דל וביו שהיה טוב. היה 
הפלך נוטל מה שהגיע לו לפי חוזה־החכירה, ורק לאחד 
שנטל המלך את שלו, יכול היה החוכר להשתמש ביבול 
לצרכיו, באופן שתכופות חיה נמצא מפסיד. בדרך בלל היה 
האיכר המצרי יצוד מסכן, ואין תימה בדבר. שהבריחה 
(?זזירסייוצ״יג) פן הכפרים אל הערים היתה תופעה שכיחה 
במצרים התלמיית. 

באדמוח־המלך הבחינו סוגים שונים: אדמת־המלך במש¬ 
מעות המצומצמת של המלה, ואדמה, ש״חניזד המלך לבני־ 
אדם מסויימים לשם עיבוד ושימוש סיייז"'׳ י* ויד)■ אף בסוג 
אחרון זד, היו מבחינים סוגים שונים: אדמה, שניתנה 
ב״מתנה" לאישים חשובים (בלא שהמתן ביטל את זכות־ 
הקניין של המלך על הקרקע); אדמת־המקדשים; אדמת 
הקלרוכים (= אדמה, שבעליה היו זכאים להורישה לבניהם); 
אדמה פרטית (גם סיג אחרון זה לא ציץ בעלות פרטית 
אמיתית). עובדי־האדפה היו חייבים לשמור על מערכת־ 
התעלות של הנילוס, הואיל !ביעילותה של מערבת זו חיה 
תלוי קיומה של הארץ. תבואות־הארץ. שנצטברו באסמי־ 
המלך, שימשו סחורת־היצוא העיקרית של מצרים. עושר לא 
פחות מזה צבר הפלד מן החרושת ומעסקי־כספים. בפועל 
היה משק-הארץ כולו מונופולין של התלמיים. חשוב ביחוד 
היה המונופולין בתעשיית־השמן, שהכניס רווחים גדולים 
מאוד. כן היה סחר־החיץ כולו בידי המלך. הפאפירוסים של 
זנון מגלים את עסקיו הענפים של אפולוניוס. שהיה אחד מן 
השרים, אד יתכן, שזה האחרון לא היה אלא סוכנו של תלמי 
פילאדלפוס. 

מוקדון, השלישית במדינות ההלניסטיות הגדולות, היתה 
הקטנה שבהן מצד שטחה ואף מעוטת־האוכלוסים שבהן, אך 
יתרונה הגדול לגבי שתי המדינות האחרות היה מה שהיה 
לח גרעין טבעי — מוקדון הלאומית. תסאליה היתה מאוחדת 
עמה איחוד אישי, ונחלותיה החיצוניות של מוקדון היו 
חלקים חשובים של יוון בדרום ופיאוניה ותראקיה בצפון 
ובצפון־המזרח, מוקדון גופה היתה מחולקת למספר מחוזות 
ובראש כל מחוז עמד מושל — אפיסטאטיס. חלוקה זו 
הוגבלה, אפשר, רק למוקדון התחתית, בעוד שבסוקדון 
העילית, שלא נמצאו בד, ערים מרובות, הוסיפה להתקיים 
השיטה המינהלית הישנה — החלוקה להבלים, שבראשם 
עמדו אצילים, בניגוד למדינות הלניסטיות אחרות, וביחוד 
בניגוד למלכות־הסלוקיים. לא נהנו הערים במוקדון משלטון 
עצמי. הן רק שימשו מרכזים של הסינהל, ובתור כאלו היו 
חלק מן האירגון הפנימי הכללי של הארץ. הפרובינציות 
שמחוץ למוקדון היו נתונות לשלטונו הבלתי־אמצעי של 
המלך, ששלט בהן באמצעית נציבים, אססראסגים ואפיסטא־ 
טים. עיקר כוחה של מיקדון היה, כאמיר. בזיקה שבין המלך 
למוקדונים. זיקה זו היא שאיפשרה לארץ הקטנה והעניה 
ליהפך למעצמה הצבאית הגדולה ביותר כעולם ההלניסטי. 

מערבת ז 1 של מדינות־סרחב, שקמו בחוף המזרחי והמזרחי־ 
הדרומי של הים התיכון, אי־אפשר היה לה שלא תשפיע על 
המבנה המדיני של יוון עצמה. עולם־ה,פוליס נתרוקן מתכנו 
וניטלה ממנו אפשרות של קיום עם התבסס-תן של מדינות 



583 


הלניזם 


584 


גדולות בעלות אמצעים כלכליים וצבאיים גדולים לאין ערוך 
מאותם שיכולה היתה לגייס אף הפולים הגדולה והחזקה 
ביותר. לא נשאר להן, לערים היווניות, אם היה ברצונן 
לעמוד בפני להצן של המעצמות החדשות, אלא לוותר על 
צורת־ממשלן הקודמת ולהתאגד באיגודים מדיניים גדולים 
יותר. ואמנם מה שלא הצליחו לעשות אנשי־המדינה הנבונים 
של הסאה ה 4 לפסה״ב, עשה ההכרח, שנתגלה בכל חומרתו. 
במאה ה 3 לפסה״נ. הגופים המדיניים החשובים של יוון 
שוב לא היו ספארטה או אתונה — שלא להזכיר את הערים- 
המדינות האחרות, ששרדו מן התקופה הקלאסית —, אלא 
שני האיגודים הגדולים: הברית האכיאית בדרום והברית 
האיטולית בצפון, אע״פ שלא היה בהן הכוח להתגבר על 
יצרי הבדלנות וההתפוררות, שהיו טבועים ביוונים, 

הכלכלה העולמית בתקופה ההלניסטית. 
קודם התקופה ההלניסטית התנהל המשא־ומתן הכלכלי של 
העולם היווני בתחום צר למדי: במזרח הגיע לחופיה המע¬ 
רביים והדרומיים של אסיה הקטנה; במערב — עד מאסאליה 
(מאסיליה) בחופו הצפוני של הים התיכון ועד קירני בחופו 
הדרומי; כן הקיף המסחר היווני את חופי הים השחור מצד 
צפון, מערב ודרום. ביתר בירור: המגע הפסחרי עם העולם 
שמחוץ לד,לאס לא חרג מתיר תחומיה של הפזורה היוונית. 
בתקופה ההלניסטית הורחבו תחומיו של המסחר היווני עד 
הודו וסין במזרח ועד עמודי־הראקלס במערב. 

ועוד שינוי חשוב בא בתקופה ההלניסטית: ע״י כיבושיו של 
אלכסנדר הגדול נעשתה אסיה בית־קיבול לעודף־האוכלוסיה 
של הלאס במאה ה 4 לפסה״נ. עודף־האוכלוסיה היה אחת סן 
הבעיות המטרידות ביותר ביוון סן המחצה השניה של 
המאה ה 5 ואילך, הצעירים, שלא מצאו את להמם במולדתם 
העניה, היו משכירים את עצמם כחיילים לצבאו של מלך- 
המלכים הפרסי. עם כיבוש המזרח נפתחו סיכויים חדשים 
ואפשרויות כמעט לא־מוגבלות בפני יזמתם של המוני יוונים. 
בני־אדם. שהשתייכו למעמדות שונים ועסקו במשלחי־יד 
שונים, התחילו זורמים מהלאס לסרחבי־המזרח הפתוחים 
ומתיישבים בערים החדשות, שנוסדו ע״י הכובשים, ובמידה 
לא מועטת — גם בעריו העתיקות של המזרח, שאורגנו מחדש 
לפי המתכונת היוונית ע״י יורשיו של אלכסנדר. כך גדלו 
ונתרחבו, קודם כל, שלוש ערים חדשות. עד שנעשו כרכים 
גדולים: אלכסנדריה של מצרים. אנטיוכיה שעל האורונטם 
(בסוריה הצפונית) וסלוקיה שעל החידקל (בבבל). היוונים, 
שהתרכזו בערים אלו ובמקומות אחרים. הביאו עמהם ידיעות 
באומנויות שונות ומסורת מסחרית, שהיחד, נהוגה במקומות־ 
מולדתם, ושילבו את ידיעותיהם וססורותיהם עם המסורות 
העתיקות של עמי־המזרח. שילוב זה היה לברכה לאומנויות 
ולמסחר כאחד, ואותותיו ניכרו עד מהרה ברוב התחומים 
של הפעולה הכלכלית — ביהוד במדינת־הסלוקיים באסיה 
ובמדינת־התלמיים במצרים. 

הסלוקיים ירשו את רוב נחלותיה של מלכות־אלכסנדר, 
שכמה מהן — כגון חבלים מסויימים באסיה הקטנה, סוריה 
ובבל — היו מפותחות מאוד מבחינה כלכלית. ארצות 
מפותחות אלו שימשו, כנראה, יסוד לעשרם של הסלוקיים. 
תוצרתן, שהיתה מגוונת ביותר, הקיפה מוצרי־סלאכה, שנעשו 
בערים בעלות מסורת עתיקה ביותר בחרושת־הסעשה, ומוצרי- 
חקלאות למיניהם. כמו־כן היה גדול עשרה של מלכות־ 
הסלוקיים בחמרי־גלם. הסחורות וחמרי-הגלם שימשו מקור- 


הכנסה באמצעות המסחר היבשתי הענף, שניהלה, מדינת־ 
הסלוקיים עם הודו וסין במזרח ועם מצרים וארצות הים 
התיכון במערב. מבחינת המסחר הבינלאומי היתד, מלכות- 
הסלוקיים במצב נוח, הואיל וחלשה על דרכי־הססחר, שהו¬ 
ליכו להודו דרך רבת־איראן. בצומת־דרכים חשוב בדרך- 
המסחר היבשתית הגדולה מן המזרח אל המערב נמצאה 
סלוקיה שעל החידקל. התפתחותה המהירה של עיר זו לכרך 
בן פאות אלפים של תושבים, שכללו גם המוני יוונים (בזמן 
מאותר יותר ישבה בסלוקיה גם קהילה יהודית גדולה), היתה 
פרי העובדה, שסחרו של הודו וערב הדרומית מצא בסלוקיה 
שוק נרחב ותחנת־ביניים נוחה לכיוונים שונים. הסלוקיים 
נתנו את דעתם גם על חיבור בירתם המערבית, אנטיוכיה 
שעל האורונטס, ונפלה סלוקיה פיריאה עם עורק־המסחר 
המזרחי וכך הפכו את מלכותם לשוק ענקי, שבו הוחלפו 
סחורות המזרח והמערב וממנו הועברו מוצריהן של אסיה 
המרכזית, הדרופית־סזרחית והדרוסית־סערבית (כלומר, של 
סין, הודו וערב הדרומית) אל האיזורים המזרחיים של הים 
התיכון ואל ארצות-הפערב. מדיניות כלכלית זו סתן־שכרה 
היה בצידה. הסלוקיים הטילו בלא ספק מכם גבוה על 
סחורות־המותרות, שבאו מן המזרח והדרום, כמו משי, פני¬ 
נים, זכוכית ובשמים יקרים. מרכז המסחר עם ערב הדרומית 
היתה גרעא שעל המפרץ הפרסי. הסלוקיים הכריחו את 
סוחרי גרעא להביא חלק פסחורותיהם היקרות לשוקי בבל 
וסלוקיה. הסחורות הללו היו נחוצות גם לחצר־הפלכות! 
ומתקבל על הדעת, שזו היתה סיבת־הדבר, שאנטיוכוס 111 
גבה מאנשי גרעא דמי־כלילא (סס־הכתר) מסחורותיהם בעין. 

לא בל הסחורות של ערב הדרומית, שהגיעו לגרעא. 
עברו אל הנפלים של הים התיכון דרך פלכות־הסלוקיים. 
חלק מהן הלך לפטרה בדרך המדבר ומשם דרוסה, למצרים, 
וצפונה, דרך חלוצה, לעזה ולשאר נמלי הים התיכון של 
סוריה ופיניקיה התלמייח. שכן התלמיים, ביחוד חלפי 11 
פילאדלפוס, השכילו למשוך לאלכסנדריה חלק ניכר מסחרן 
של הודו וערב הדרומית — מה שהיווה גורם חשוב במדי¬ 
ניותם הכלכלית. 

הכלכלה התלמיית, כפי שכבר צויין למעלה, היתד, חקלאית 
ביסודה, מאחר שיצוא־התבואה שימש לא רק לקידום כלכלתה 
של הארץ, אלא גם כמכשיר מדיני בידי המלך, נתנו התלמיים 
את דעתם על בך, שלא יפחת היבול בשום מקום. כדי להשיג 
תכלית זו הקפידו מאוד בהחזקתה של מערכת־התעלות במצב 
תקין, ולא ז 1 בלבד אלא שאף שקדו על הרחבתו של שטח 
העיבוד החקלאי! לשם כך, למשל, הגדילו את תחום־ההשקאה 
בסביבות האגם סויריס (ברכת־קארון), על הקרקע החדשה 
שנתווספה יושבו קלרוכיכג 

אם החקלאות נתנה לפלך, שהיה בעליה של כל אדמת 
מצרים, עושר עצום בעין, הרי סיפקו לו ענפי־המשק האחרים 
כסף. עם כל חשיבותה של החקלאות למצרים, לא היתה המ¬ 
קור העיקרי היחיד לעצמחם הכלכלית של התלמיים, ואפשר. 
שטיפוחה ושיפורה אף לא היו מטרתם האמיתית ככלכלנים. 
שכן נראים הדברים, שפעולתם הכלכלית של התלמיים היחה 
מכוונת בעיקר להגדלתה של כסות הכסף המזומן(או המתכת 
הלא-טבועה) ברשותם. מבחינה זו היתד, הכלכלה של התל־ 
מיים מתקדמת לאין ערוך מזו של שאר המדינות ההלניסטיות, 
ובכלל זה של הסלוקיים, שהיתה מיוסדת במידה מרובה על 
תשלומים בעין. הכסף היה נחוץ לתלמיים להחזקתם של 


5-5 


הלני ו! 


586 


הצבא והצי ולמטרות של מדיניות־ההוץ שלהם. לתכלית 
זו — לתכלית מרקאנטיליסטית, כפי שקראו לה בדיו כמת 
הוקרים. ויותאן גוסטאף ררויזן בראשם — היתה משועבדת 
כל הכלכלה התלמיית. כדי להגדיל את כמות־תכסף באוצרם 
ריכזו התלמיים בידם את ענפי־התעשיה העיקריים של ארצם. 
את תעשיות הבדים, הפאפידוס, השמן והשכר. המלך היה 
גם הבעל היחיד של עסקי־הכספים. כדי להגדיל את כמות 
המתכת היקרה בדרך ישרה כבשו התלמיים את מכדות־הזהב 
בנוביח. סימן מובהק אחר למטרה כלכלית מדקאנטיליסטית 
היא הנטיה להעדיף יותר ויותר את תשלום המיפים בכסף 
מתשלומיהם בעין. ומה שחשוב היה, אפשר, ביותר: התלמיים 
ריכזו בידם את כל סתר־החוץ. 

שלא נסלוקיים. שכוחם הצבאי היה יבשתי בעיקרו, היה 
עיקר כוחם של התלמיים בים. הצי היה משענתם החשובה 
ביותר, ולשם החזקתו. וכן לשם הבטחת מלאי של עצים 
לבנייתן של ספינות חדשות. השתלטו התלמיים על קפריסין. 
האדרת כוחם בים לא שימשה רק מכשיר מדיני בידי התלמיים 
אלא גם מכשיר כלכלי. הואיל והים היה הדרך היחידה, שבה 
יכלו ליטול חלק פעיל בסחר־ההוץ, ובראש וראשונה — 
בפחדן של הודו וערב הדרומית. במצרים היה המלך היבואן 
בעל המונופולין המסהרי, שהטיל מכם גבוה מאוד על סחו¬ 
רות, שהובאו לארץ עיי יבואנים זרים. 

מרכז המסחר התלמיי היתד, אלכסנדריה. בעיר זו התרכזו 
דוב התעשיות המצריות, כגון בדים, זכוכית, חומר־כתיבה. 
כדי להקל על יבוא של סחורות־חוץ ממרחקים, כגון הסחורות 
של ערב הדרומית, אפריקה וחודו, חידש תלמי פילאדלפוס 
את התעלה העתיקה של פרעה נכו, שחיברה את הנילוס 
עם הים האדום, וע״י כך יכלו הספינות להגיע לאלכסנדריה 
ישר בדרד־הים. ספינותיהם של התלמיים הטעינו את הסחו¬ 
רות בעדן ובאי סוקוטרה, ששימשו לסוחרים המצריים מקום־ 
מיפגש עם הסוחרים הערביים וההודיים. החיבור הימי הישר 
עם הודו לא יצא לפועל אלא אחד גילוי הכיוון של המונסונים 
ע״י חיפאלום ( 117 לפסו־,"נ), ורק מיפי אוגוסטום ואילד היו 
הנסיעות להודו דבר של קבע. הקלה נוספת למסחר הדרומי 
היתד, התקנת הדרך מקופטוס (ע״ע) שעל הנילוס (במצרים 
העילית) לברניקי שעל חוף הים האדום. ע״י כד נתקצרה 
הנסיעה המסוכנת בים האדום עד כדי החצי. 

מטרה אחרת של סחר־החוץ התלמיי שימשו הסודאן 
והחוף האפריקני, שמהם הביאו התלמיים פילים לצבאם. 
משירדה עצמתה הצבאית של הממלכה, ושוב לא היה לה 
צורך בפילים, הוגבל היבוא האפריקני לחמרי־גלם, שהושגו 
בדרך של חליפים. גם הסחורות, שבאו מהודו ומערב הררו־ 
סית, היו בחלקן חמרי־גלם, שעובדו במצרים לשם יצוא 
למדינות הים התיכון. תלמי פילאדלפוס היה בלא ספק 
השלים העשיר ביותר בשעתו. ועדות לכך הוא ד,תאור של 
תהלוכת־ד,ניצחון, שערך ב 271 — תיאור, שנותן לנו מושג 
ברור מעשרו של תלמי. 

שונה מזה בתכלית היה המצב ביוון. יוון, שכבר בערבה 
של התקופה ההלניסטית לא יכולה היתה לכלכל את אוכ¬ 
לוסייתה הגדלה והולכת, נעשתה ארץ־מוצא של מהגרים 
לארצות־חמזרח. מתהילה השפיעה ההגירה בחיוב על שיווי- 
המשקל החברותי והכלכלי של הלאם. המתיחות החברותית 
החמודה של המאה ה 4 רפתה עם הגירתם של הרעבים והבלתי- 
מרוצים מן הארץ. מהגרים אלה מצאו כר נרחב לכשרונותיהם 


במדינות החדשות. הרבה מן היוונים, שהתישבו באסיה 
הקטנה, בסוריה, במצרים, בבבל ובבאקטריה הרחוקה, הגיעו 
לאמידות, ומיעוט ניכר מהם אף זכה לעושר. כמה ממהגרים 
אלה חזרו לערי־מולדתם לאחר שנעשו בעלי־אמצעים. אך 
בדרך כלל נשתקעו בארצות־ההגירה לצמיתות. וביכרו את 
ישיבתם בעיר יוונית תוססת מייסודם של הסלוקיים על־פני 
החיים בעדי־חלאם המדולדלות, כי אכן ירדה יוון פלאים 
מבחינה כלכלית, חברותית ותרבותית מן המאה ד, 3 לפסה,"נ 
ואילך. אמנם ההגירה מיוון פסקה כשהגיע כושר־ר,קליטה 
הכלכלי של הממלכות החדשות לנקודת־הרוויד, שלו: אך 
עם פתיחת אוצרות־הגלם של המזרח, ועם פתיחת דרד־הים 
לערב הדרומית ולהודו, הועתק מרכז־חכובד של חיי־הכלכלה 
מזרחה, באופן שדרכי־המסחר העולמיות פסחו על הרבה 
מעדי־יוון. קורינתוס וסיראקוסי עדיין יכלו להחזיק מעמד, 
אך אתונה הפכה לעיר נידחת, מחוסרת עדך מסחרי אמיתי. 
בניגוד לאתונה עלתה רודוס ונעשתה מעצמה כלכלית תשר 
בה, לפי ששימשה נקודת־קשר בין סיקיליה וארצות־המזרה 
ותחנח־בינים לספינות־התלפיים בדרכן צפונה. — ירידתה 
הכלכלית של יוון גרמה, שהתושבים לא נהגו לגדל יותר 
מילד אחד או שנים. נוסף על כך פגעו קשות באוכלוסיה 
מלחמותיהם של הרומים על אדמת־יוון. הארץ הוכתה על־ 
ידיהו מכה אנושה, ששוב אי־אפשר היה לה להתאושש ממנה. 

שלא כיוון, לא היתד, חשיבותה הכלכלית של מוקדון 
מרובה מעולם. היא נשארה ביסודה ארץ של רועים ואיכרים 
ולא נטלה חלק פעיל בהתעצמותו הכלכלית של המדינות 
ההלניסטיות הגדולות. כן לא נודעה חשיבות כלכלית עצ¬ 
מאית לממלכת־פרגאמון, כמו שלא נודעה לה אף חשיבות 
מדינית עצמאית: כולה חיתה יצירתה של רומי, ורישומה 
אינו ניכר אלא בהתפתחותה של האמנות ההלניסטית 
בלבד. 

המדינות המערביות של הים התיכון: ערי סיקיליה, 
איטליה וקדתחדשת עמדו עד מחדד, על משמעותם של 
השינויים שהתרחשו. מצדים התלמיית היתה המדינה ההלניס¬ 
טית, שקישרה את המזרח והמערב מבחינה כלכלית. בסיקיליה 
היה זה היארוץ מסיראקוסי, שסיגל לעצמו את השיטות 
ההלניסטיות באירגון ממלכתו. איטליה נהפכה זדי רומי 
למעצמה מסחרית גדולה, שהתחילה פורשת את רשתה על 
מרחבי הים התיכון מתוך קשירת קשרים עם מצרים התלמיית 
במזרח ועם קרתחדשת בדרום. כך נעשה במאה ד, 3 לפסה״נ 
אגן הים התיכון כולו חטיבה כלכלית אחידה, שהיתר, קשורה 
באלפי נימים למערכת הכלכלית של המזרח ההלניסטי. אח¬ 
דות כלכלית זו של ארצות הים התיכון היה בה משום 
בשורה לאחדותן המדינית, שנוצרה לאחר מכן בכוח חרבה 
של רומי. 

התרבות ההלניסטית. — הקף התפשטותה 
במזרח ובמערב. המדינות ההלניסטיות בלא יוצא מן 
הכלל נשענו בראש וראשונה על היסוד היווני באוכלוסייתן. 
מכאן בא כשרן הצבאי והתרבותי, שביסס את עמדתו בין 
העמים המרובים והעצומים, שישבו במזרח. היוונים הביאו 
למדינות אלו את צורות־חייהם ואת מוסדותיהם העירוניים 
והתרבותיים, ובכללם את הגימנסיון(ע״ע) והתאטרון(ע״ע) 
היווני — מוסדות, שעד אז לא היו ידועים במזרח. כדי 
להבדיל את עצמם מן הילידים קראו המהגרים לעצמם בשם 
״אנשי־הגימנאסיון״ (וזס 01 ג>\נ 1 י 71 3 י 0 ז אז 01 ). חם היוו את 



587 


הלניים 


588 


השכבה הנאורה שבמדינות ההלניסטיות, אך מבחינה מספרית 
היו מיעוט בטל. 

אעפ״כ היתד, התפשטותה של תרבות־יוון בדורות הרא¬ 
שונים אחר כיבושי אלכסנדר רחבה מאוד, מרכזיה העיקריים 
היו בממלכת הסלוקיים — באסיה הקטנה, בסוריה ובבאקטריה, 
ובמצרים התלמיית — באלכסנדריה. הסלוקיים נהגו להפיץ 
את התרבות ההלניסטית באמצעות! של הערים היווניות 
שיסדו — שיטח, שזכתה להצלחות ניכרות באסיה הקטנה 
ובסוריה, באסיה הקטנה נעשתה הלשון היוונית לשונם של 
הנאורים שבאוכלוסיה המקומית בלא הבדל מוצא וגזע, 
באופן שנראה היה, שהעמים העתיקים נטמעו בתרבות החדשה. 
אד טמיעה זו היתד, מדומה. לאמיתו של דבר, החזיקה 
המסורת הלאומית של עמי אסיה הקטנה מעמד. אף בסאה 
ה 6 לפסה״נ עדיין דיברו עמי קאפאדוקיה, איסאוריה, 
פריגיה וכד' בלשונותיהם שלהם. ההל' לא הוציא לשונות 
אלו מן השימוש, אלא ציפה אותן בשכבה יוונית דקה־ביחס, 
ושבבה זו נידלדלה והלכה עם ירידתו של ההל׳ במזרח 
כולו. אותו תהליך עצמו אנו מוצאים בחלקים אחרים של 
מלבות־הסלוקיים. מתוך מרכזיה של התרבות היוונית בארץ 
זו (אנטיוכיה וערים אחדות) אמנם הופצו הלשון וצורות- 
החיים היווניות. באופן שעל־פני סוריה כולה נפרשה שכבה 
של תרבות הלניסטית. אעפ״ב לא פסקה סוריה ברובה להיות 
ארץ שמית, הואיל והאוכלוסיה הכפרית הוסיפה לדבר ארמית 
ולהחזיק בפולחנות השמיים העתיקים. זיהוים של האלים 
היווניים עם האלים השמיים המקומיים לא שינה את המצב 
מעיקרו: אפיה השמי של סוריה לא נפגם ביסודו ע״י 
התערובת ההלניסטית. ראיה לכך הם השמות הגאוגראפיים 
השמיים בסוריה, שנשתמרו עד היום בלבוש ערבי, בעוד 
שהשמות היווניים והמוקדוניים, שניתנו למקומות אלה ע״י 
הכובשים המערביים, שוב אינם קיימים בשימוש בלל. אותו 
תהליך עצמו אנו רואים גם בא״י, שבה נעלמו ללא שריד 
בשימוש היומיומי שמות־המקומות היווניים מתקופת התל- 
מיים והסלוקיים, בעוד שהשמות העבריים הקדומים (בצורה 
ערבית משובשת) קיימים עד היום. 

בדומה לזה נודעה השפעה תרבותית ניכרת לערים היוו¬ 
ניות, שנוסדו במזרח — סלוקיה שעל החידקל ובבל היוונית, 
שנוסדה בצידה של בבל הקדומה ע״י אנטיוכוס ז\ז. על כך 
מעידות בין השאר הרשימות של המנצחים באימונים הגיס־ 
נאסיאליים מן המאה ה 2 לפסה״נ, שנמצאו בבבל. יש להוסיף, 
ששלטונם של הפרתיים, אע״פ שלא עודד את התפשטותו של 
ההל׳- גם לא יצא למלחמה עליו, ולא עוד אלא שחוגי- 
השלטון הפרתיים הושפעו במידה ניכרת מן התרבות ההלניס¬ 
טית. רק משירשו הסאסאנידים את הפרתים ( 226 לםד,״נ) 
התחילה חתקפת־נגד של המזרח נגד ההל/ מאחר שמטרתם 
של המושלים החדשים היתה לדחוק את רגליה של השפעת 
המערב על כל צורותיה מתוך תחומם. ממזרח לפרתיה מצא 
לו ההל׳ מגינים ופשרתים במלכיה של באקטריה. מכאן 
התפשטה התרבות ההלניסטית מזרחה, ואף זכתה להשפעה 
ניכרת בהודו. אבל גם בארצות אלו היה גורלה כגודלה 
בשאר ארצות־אסיה. עם זה יש להטעים, שהחל׳ בהודו לא 
עבר מן העולם בלא שהניח אתריו עקבות — לכל הפחות, 
באמנות. כמו שמעידה האמנות היוונית־ההודית של גנדהרה 
(ע״ע); ולא זו בלבד אלא שהשפעתה של אמנות זו הגיעה 
גם לסין באמצעות קשרי־המסחר בין ארץ זו והודו, 


במצרים השתדל תלמי 1 לשוות לממלכתו צורה יוונית. 

לשם כך הקים את המוסיאון. שנעשה המרכז התרבותי הגדול 
ביותר באגו הים התיכון כולו. תלמי הזמין לארצו חכמים 
ומשוררים מפורסמים בעולם היווני במזרח ובמערב. סיפק 
את כל מחסורם ואף העמיד לרשותם אמצעי-מחקר, כמו 
אוסף הספרים המפורסם של אלכסנדריה, מצפה־כוכבים, מכון 
אנאטומי, גן של חיות נדירות וכד׳. בהשפעת המרכז התרבותי 
העצום, שהוקם להל' באלכסנדריה, העמיק ההל׳ לחדור בכל 
ארץ מצרים. אמנם התלמיים לא יסדו במצרים אלא עיר 
הלניסטית אחת — פטולמאיס. במצרים העליונה. אך יוונים 
מרובים ישבו במצרים כשהם מאוגדים בקהילות מיוחדות 
להם. תרבות-הגימנאסיון היתה נפוצה אפילו בכפרים נידחים, 
וכן מוצאים אנו תאטרונים במספר ניכר של מקומות. הפא־ 
פירוסים הספרותיים המרובים. שנמצאו במצרים, הם עדים 
נאמנים למידת הפצתה של ההשכלה היוונית בארץ זו. ומה 
שנוגע לאוכלוסיה הלא־יוונית, יש לציין, שבדורות הרא¬ 
שונים לשלטון המוקדוני לא נזקקו מן המצרים ללשון היוו¬ 
נית אלא הכוהנים בלבד, שעמהם פיתחו הכובשים המוקדוניים 
יחסים הדוקים. אך במרוצת־הזמן בא שינוי ניכר מבחינה זו 
גם בין המצרים וגם בין היוונים. הראשונים התקרבו במשך 
המאות ה 3 וד, 2 לפסה״נ אל התרבות ההלניסטית — לכל 
הפחות, אל גילוייה החיצונים, ואילו האחרונים התחילו 
מתערבים באוכלוסיה המקומית, בניגוד למנהגם בדורות 
הראשונים לכיבוש. כתוצאה מכך נוצרה אוכלוסיה מעורבת, 
ששאפה לרכוש לעצמה מעמד שווה למעמדם של היוונים 
הטהורים, אלה האחרונים התרחקו סן היוונים המע־רבים לא 
פחות משהתרחקו מן המצרים והיהודים, אך תהליך־ההתערבות 
נתן את אותותיו בהל׳ המצרי כולו, במאה ד, 2 לפסה״ג 
התחיל מסתמן דלדול כוחו התרבותי של ההל׳ במצרים 
כגורם יוצר. התלמיים המאוחרים נטו אף הם יותר ויותר 
לשכוח את מוצאם ולהתמזג עם האוכלוסיה המקומית ותר¬ 
בותה, ביחוד בתחומי־הדת. משכבשו חתמים את מצדים 
קיבלו עליהם את הגנת ההל׳ בארץ זו, בדומה למה שעשו 
בשאר ארצות־המזרח. מצד אחד, סירבו להרחיב את זכויותיה 
של האוכלוסין! המצרית, ומצד שני — חיזקו את האוכלוסיה 
היוונית. כך כבר נהג אוגוסטום קיסר. ובעקבותיו הלכו 
קיסרים אחרים. במאה ה 2 יסד הדריינוס קיסר במצרים את 
העיר היוונית אנטינופולים כדי לחזק את ההל' בארץ. אך 
מדיניות זו שוב לא היה בכוחה לעצור את תהליך התתפפותו 
של ההל׳. התמוטטותו במצרים לא באה בבת אחת, היא 
נמשכה עד הכיבוש הערבי, שעקר את התרבות ההלניסטית 
ממצרים, כמו שהכרית אותה בשאר חלקי״המזרח. 

התפשטותו של ההל׳ במערב התנהלה בדרכים שונות 
ביסודן מאותן שבהן התפשט במזרח. במערב לא נוסדו ערים 
הלניסטיות חדשות, ששימשו נקודות־משען לתרבות היוונית. 
כאן התפשט ההל' בהשפעת הערים היווניות, שקמו קודם 
זמנו של אלכסנדר באיטליה הדרומית, וכן בהשפעתן של 
ערי יוון עצמה. במאות המוקדמות לקיומה של רומי כבר 
קיבלה עיר זו מידה מסויימת של השפעה הלנית בכתב, 
באמנות, ואפשר, אף בתחומי־המשפט. אך הגל הראשון של 
השפעה הלניסטית לא הגיע לרומי אלא במאה ה 3 לפסה״ב. 
גל זה הלך וגבר על אף התנגדותם של חוגים רומיים 
מסויימים, שבראשם עמד במחצה הראשונה של המאה ה 2 
קטו (ע״ע) הזקן. קאטו היה פן הראשונים, שהתחילו כותבים 



589 


הלניזם 


590 


לאטינית, כדי להקים תרים בפני הלשון היוונית, שנעשתה 
לשונם הספרותית של המשכילים הרומיים בדור שאחר המל¬ 
חמה הפונית השניה. אך אף קאטו עצמו לא יכול היה לעמוד 
בפני השפעתה של התרבות ההלניסטית והתחיל לומד יוונית 
לעת־זקנה. מרכז להשפעתה של תרבות־יווו שימש החוג 
הסקיפיוני, שעליו נמנו כל אניני־הדעת של החברה הרומית 
הגבוהה. במידה שגברה התערבותה של רוסי בענייני המזרח 
ההלניסטי אחר המלחמה הסונית השניה, בה במידה עלתה 
החשיבות של ידיעת הלשון היוונית לגבי הרומים. מתוך 
נד הבירה רומי את המיתום היווני — דבר, שהיו לו תוצאות 
לגבי הדח הרומית —, את השירה הטראגית והקומית, אח 
האפוס והליריקה, את האמנות הפלאסטית ומלאכת־חמחשבת 
של היוונים, וכן אח הארכיטקטורה היוונית. גם הרגלי-החיים 
היומיומיים של ההל׳ חדרו לרומי. בראש וראשונה יש 
להזכיר את יוונו של החינוך בחוגי המשפחות החשובות 
ברומי. מורים יווניים לרטוריקה ופילוסופיה מצאו לחם 
מקומות־פרנסה ומעמד מכובד ברומי. אין פלא בדבר, שחוגים 
שמרנים ברומי נלחמו בייוונה של העיר והתחילו מפתחים 
השכלה רומית בלשון הלאטינית. אך השכלה רומית זו היחה 
חדורה כולה יסודות הלניסטיים, ולאמיתו של דבר, לא שיוותה 
אלא צורה רומית לתוכן, שהיד, רובו ככולו הלניסטי. עדות 
לכך היא גם חדירתן של מלים יווניות ללשון הרומית, בראש 
וראשונה בתהום הפילוסופי, כפי שאנו רואים אף בכתביו 
של קיקרו, הגדול באמני הלשון הרומית. 

משמעותה הפנימית של התרבות ההלניס¬ 
טית והשגיה בתחומים שונים. הרחבת האפקים 
בקנה־מידה עולמי. שאנו מוצאים במשק ובכלכלה ההלניס¬ 
טיים, פתחה את רחבי העולם המזרחי לא רק בפני הסוחר 
ואיש־הצבא היווניים, אלא גם בפני נכסי־הרוה של יוון. 
אמונות ודעות, סיגנון־חיים (חמרי ורוחני) והשגים שונים 
במעשה ובהלכה התחילו מתפשטים במרחבי־אסיה ונעשו 
מעט־מעט קניינם המשותף של כל עמי־חמזרח. טבע־הדבדים 
חייב, שעמים לא־יווניים אלה, שהיו בעלי תרבויות עתיקות 
משלהם, לא הושפעו מן החדש בלא שהשפיעו מצידם על 
הזרים. בשם שעמי־המזרח הפכו לעמים "מיוןנים" בך נעשו 
היוונים, שהתיישבו במזרח, "ממוזרחים" יותר ויותר. 

אחד מן היסודות העיקריים של ההל׳ היתה הלשון היוונית 
בצביונה החדש. עד המאה ה 4 לפסה״נ לערך היתה הלשון 
היוונית מפוצלת לניבים שונים, כמו שהאומה היוונית היתד, 
מפוצלת למדינות־ערים ועממים. הפיצול המדיני והגאוגראפי 
גרם, שדובריהם של הניבים השונים לא באו במגע הדוק זה 
עם זה, וע״י כך שפרו ניבים אלה על קיומם הנפרד. כל זה 
נשתנה בתקופה ההלניסטית. הערים החדשות, שקלטו את 
דובריהם של ניבים יווניים שונים, התאגדו ונעשו גוף אחיד 
ונפרד מן הסביבה ה״בארבארית" הזרה. כאן, בנכר, התחיל 
מתגבש המשותף שבניבים היווניים, בעוד שההבדלים שבי¬ 
ניהם ניטשטשו והלכו. משום משקלה התרבותי המכריע של 
אתונה, גבר הניב האטי על שאר הניבים ונעשה — סן 
המאה ה 3 לפסה״נ ואילך — המרכיב העיקרי של הלשון 
היוונית ד,־משותפת" לכל שבטי־יוון, ח״קויני". כבכל גוף 
חי היו גם ל־קויני", נוסף על יסודות יווניים לא-אטיים, 
כמה גונים מקומיים: הלשון היוונית של מצרים התלסיית 
היתד, שונה במקצת מן הלשונות, שהיו שגורות ביוון גופה 
או באסיה הקטנה בתקופה ההלניסטית: אד הבדלים אלה 


לא הגיעו לכלל התפתחות של ניבים מיוחדים בתוך ה״קויני", 
באופן שהלשון היוונית היתה בתקופה ההלניסטית אחידה 
במידה מרובה כל־בך, שאפשר היה לה לשמש דבק מצוין 
לחלקיו השונים של העולם ההלניסטי. 

התקופה ההלניסטית היתד, גם זמן של טשטוש־תחומים 
בץ הכובשים והנכבשים. בדור הראשון והשני לכיבוש לא 
נראה הדבר לעין. מתחילה הסתגרו הכובשים בתוך עצמם 
והתרחקו מכל מגע עם העמים הנכנעים שבמזרח. אך עבר 
זמן־מה ועסי־הסזרח נראו להם באור הדש. נתגלו ליוונים 
השגי־תרבות שלא היו ידועים להם עד אז. יראת־הכבוד 
כלפי התרבויות הזרות, שהיתר, קיימת פה ושם גם קודם 
לכן, הלכה וגברה, הואיל ועכשיו היה ברור להם, ליוונים, 
עוד יותר משהיה הדבר בימיו של הרודוטוס, שתרבותם של 
עמי-המזרח עתיקה משלהם ושהיא בעלת ערכים, שאין 
לזלזל בהם. 

ביטולו של סשטר־הפוליס כמסגרת־חיים בשביל הפרט 
גרם אף הוא להערכה חדשה של עסי־המזרח מצידם של 
היוונים. במקומה של הפוליס בא השליט היחיד, שלגביו 
לא היו כל תושבי־ר,מדינה, כיוונים פלא-יוונים, אלא קיבוץ 
של נתינים סרים למשמעתו. היווני נוכח לדעת. שבמדינה 
רחבת־הממדים ורבת־העמים, שבה הוא אזרח, אין להפלות 
בין בני-האדם, ודינו של לא־יווני כדיו יווני. ההבדל האחד 
והיחיד ביניהם הוא ההבדל שביו טוב לרע. ביטוי להכרה זו 
נתן ארטוסחנס (ע״ע) שטען, שאין לחלק את בני־האדם 
להלנים ולבארבארים אלא לטובים ורעים בלבד. השקפה 
קוסמופוליטית זו, שמצאה את ביטויה בראש וראשונה בשי¬ 
טה האפיקוראית ובשיטה הסטואית, הכשירה במידת־מה 
את הקרקע גם בשביל הנצרות הקדומה, שלא הכירה בהב¬ 
דלים לאומיים. 

בד בבד עם הקוסמופוליטיזם גבר האינדיווידואליזם. 
הפולים היוונית. אע״פ שנחנה במידת־מה לאישיות את האפ¬ 
שרות להתפתח לפי כשרונותיה וצרכיה, חייבה בל אזרת 
להקדיש את חייו למדינה בכל עת ובכל שעה. כל מי שלא 
נהג כך נחשב לאזרח פסול, שלמדינה אין תועלת ואין חפץ 
בו. ודאי, שרק חלק קטן מאזרחיה של אטיקה מילא בשלמות 
אחר מצוותה של הפולים. אך דרישה זו עצמה די חיה בה 
כדי לכבול במידה מרובה את ידיו של הפרט ולעורר בו את 
ההרגשה, שהוא משועבד לכלל ושאינו בן־הורין לחיות את 
חייו לפי נטיותיו הנפשיות. האינדיווידואליזם לא יכול היה 
להיות נחלתו של כלל האזרחים בפולים, הואיל והקשר 
שבין האזרחים והפולים היה הדוק ביותר, וכל אימת שנטיו¬ 
תיו של היחיד התנגשו עם מצוותיה של הפולים חיה היחיד 
חייב לשעבד את רצונו לרצונה. לעומת זה, בתקופה ההלניס¬ 
טית לא זו בלבד שנתרופף הקשר בין הפרט למדינה, אלא 
לפעמים קרובות אף נעלם כליל, ולבל היותר נתקיים בצורת 
זיקה מצד היחיד אל השליט. המדינה לא רק שלא התערבה 
בחייו של הפרט, אלא, להפך, סייעה לו לחיות את חייו שלו. 
בפוליס חיו החיים למען המדינה חובה ציבורית ואזרחית, 
ואילו בתקופה ההלניסטית היתה העבודה למען המלך 
משלת-יד, שהבטיח את פרנסתו של אדם. מתוך בד נתפתחה 
בתקופה ההלניסטית האישיות, השואפת להגשים את 
מטרותיה המיוחדות. שום תקופה אחרת של הזמן העתיק לא 
ראתה שפע גדול של יחידים יוצאים מן הכלל, תקיפים 
ואלימים, כובשי מדינות בכוחות עצמם ולמען עצמם, כמו 



5)1 


הלני ׳ 3 


592 


התקופה ההלניסטית. ולא זו בלבד אלא שבתקופה זו עלו 
על במת־ההיסטוריה גם נשים, שנטלו חלק פעיל במאורעות 
המדיניים. 

האינדיווידואליזם היה טבוע גם במוסרה של התקופה. 
הפולים ראתה את עצמה אחראית להליבות־חייו של היחיד. 
לא בן המדינה ההלניסטית. מאחר שמדינה זו לא שיתפה את 
היחיד שיתוף של חובה בענייניה, אלא השתמשה בו כבשכיר 
(בצבא או בשירותים אחרים), לא ראתה את עצמה חייבת 
לכפות עליו אורח־חיים מסויים. היחיד היה חפשי לבור 
לעצמו שישת־מוסר, שהלמה אותו ואת צרכיו. הוא מצא לו 
מפלט בשיטות־המוסר של הפילוסופים, ביו שהיו מבית־ 
מדרשו של אפיקורוס בין שנמנו על חכמי־הסטואה או הספ¬ 
קנים■ — אותו קו אינריווידואליסטי עצמו ניכר גם ביצירה 
הספרותית של התקופה, וקודם כל, בספרות ההיסטורית. 
כותב דבדי-הימים התחיל מרכז את תיאור המאורעות מסביב 
לאישיות גדולה אחת, ומתוך בך נעשה התיאור ההיסטורי 
מונוגראפי־פסיכולוגי־ביוגראפי. מבאן הסוג הספרותי של 
הביוגראפיה — יצירתה המובהקת של התקופה ההלניסטית. 
נוסף על כך קבעה לעצמה ההיסטוריוגראפיה מטרה לימו¬ 
דית ו היא באה להורות דרך לפרט ולאיש־הסדינה ע״י תיאור 
מעשיהם של גדולי־העבר, השגיהם וטעויותיהם. גם בפרוזה 
הספרותית של תקופה זו נשמעת נימה אישית־אינטימית, 
מתחילה בתיאורים המיניאטוריים שניטלו מחיי־הפרט או 
מחיי־החברה, ואח״ב ברומאן ההלניסטי, שהתפתח מתוף 
תיאורים אלה• כמו־כן התחילה פורחת אז השירה הלירית 
האידילית, שנתנה בין השאר ביטוי להתייחדותו של היחיד 
עם הטבע: נשמעת בה נימה רומאנטית ספוגת באב על 
אבדן התום הטבעי, שהיה פעם מנת־חלקה של האנושות. 
אותם ביווני התפתחות מתגלים גם באמנות (עי׳ להלן). 

קו אפייני אחר של התקופה והתרבות ההלניסטית הוא 
הראלי ז ם. הוא נעוץ, קודם בל, במה שהמדינה לא 
נראתה עוד כמורשה, שהיחיד קיבל מן הדורות הקודמים 
בלא שחקר ודרש, כיצד באה לעולם, אלא ביצירה אנושית 
חדשה ומתחדשת. שבל בעל יזמה ובר־.,מזל" יכול ליצור 
אותה. ומכאן — למרות הנטיה לרגשנות רומאנטית, הניכרת 
בשירה — נתפתח הנוהג של הסופרים ההלניסטיים להס¬ 
תכל היטב־היטב בעובדות של החיים, וביחוד באפיו של 
האדם, בדי לתארן בלא בחל ושרק. תיאור ראליסטי כזה 
הוא שמציין את הטיפוסים שצייר תאופראסטוס ובן את הטי¬ 
פוסים של ה״קומדיה התיכונה", שטופחה בראש וראשונה 
ע״י מנאנדרוס. ההווי המציאותי של העיר ההלניסטית נעשה 
נושא של הספרות. 

התקופה ההלניסטית היא גם זמן פריחתם של המדעים 
הטכניים וההמצאות הטכניות, ולא עוד אלא שהתפתחותם 
של המדעים המדוייקים (במאה ה 3 לפסה״נ) היתד, ההשג 
הגדול ביותר שלה. בתקופה הקלאסית (עד אריסט() בללה 
הפילוסופיה, בין השאר, את מדעי־חטבע והמתמאטיקה. אבל 
עוד קודם לאריסטו התחיל מסתמן תהליך התפצלותם של 
המדעים לתחומי־מחקר נפרדים ועומדים ברשות עצמם. 
אריסטו, האחרון בשורת חכמי-יוון מן התקופה הקלאסית, 
הרגיש בדבר, שהגיעה השעה לחתום את תורתם של הדורות 
שקדמו לו. אך חתימה זו — זרע־העתיד היה טמון בה. 
עבודת־הסקר הענקית של מצב־המדעים בזמנם, שביצעו 
אריסטו ותלמידיו, גילתה, שאיו הפילוסופיה יכולה עוד 


להקיף את כל המדעים. ושמן ההכרח הוא לפצל את המחקר 
למקצועות מיוחדים, שכל אחד יהא מוגבל בתחומו שלו. 
גרם לכך. בין השאר, ריבויו של החומר, שנצטבר בתחומים 
שונים. וכך עדים אנו בתקופה ההלניסטית להסתעפות של 
המקצועות והתפרדותם זה מזה, שאפשר להשוותן רק להת¬ 
פתחות של המדעים והתפצלותם בעת החדשה. הפילוסופיה 
בתקופה ההלניסטית לא טיפלה מעכשיו אלא בבעיות הנוג¬ 
עות למוסר ולמטאפיסיקה. אתונה נשארה מושבן העיקרי 
של האסכולות הפילוסופיות, ואילו אלכסנדריה נעשתה המר¬ 
כז הראשי של לימודי המדעים המדוייקים. 

בין אלה האחרונים יש להזכיר. קודם כל, את הגאומטריה, 
שהגיעה במצרים להתפתחות יחידה במינה. בימי תלמי לגוס 
פעל באלכסנדריה אוקלידס (ע״ע), שסיכם את השגי המדע 
הגאומטרי בזמנו בספר־לימוד, שנקרא ״יסודות׳ , ( 6111 * 0101 ) — 
ספר, שהיה מקובל במשך דורות הרבה ושעוד בסאה ה 19 
היה מצוי בידי התלמידים באנגליה. הגאון המאתמאטי 
הגדול ביותר של התקופה ההלניסטית — ואף של התקופה 
העתיקה בולה — היה ארכימדם (ע״ע) פסיראקוסי. ידוע 
לנו כיום, שארכימדם היה למעשה אבי החשבון האינט¬ 
גראלי. כן חישב — בדיוק מרובה מזה שבו חישבו קודמיו — 
את היחס שבין העיגול לקוטר שלו, והחוק ההידרוסטאטי 
לקביעת המשקל הסגולי של גופים נקרא על שמו. מאת- 
מאטיקן אחר, שפעל במאה ה 2 לפסה״ג באלכסנדריה 
ובפרגאמון, היה אפולוניוס מפרגה (ע״ע) שבפאמפיליה. 
אפולוניוס הירבה לעיין בבעיות הגאומטריות הקשורות 
בחתכי־הקונום: הוא שהנהיג את המושגים אליפסה, פרא־ 
בולה, היפרבולה. 

השגיח של התקופה ההלניסטית בתבונה לא נפלו מחש• 

גיד. במאתמאטיקה. בתחום זה יש להזכיר, קודם בל, את 
אריסטרכוס (ע״ע) מסאמום, שטען, שהארץ סובבת על צירה 
ועם זה היא מקפת את השמש. תודתו זו לא זכתה להכרה 
שבזמנה — ולא עוד אלא שקלאנתם מאסוס דרש, שאריסטאר־ 
כוס יועמד לדיו על דברי־מינות. קופרניקוס הכיר את השיטה 
ההליוצנטרית של אריסטארכום, כפי שמעידות רשימותיו 
לחיבורו המפורסם: "על הקפותיהם של גרמי־שמים". היפר- 
כוס (ע״ע) מניקומדיה שבביתיניה ערך את הרשימה הרא¬ 
שונה של הכוכבים ושל ליקויי החמה והלבנה: כן גילה את 
הפרצסיה (ע״ע ארץ. עמ׳ 1050 ). אך אפשר שבזה הושפע 
היפארכום מן התוכן הבבלי קידינו (קידנאם) כמו שבכלל 
הושפע מן האסטרולוגיה הבבלית, שמרכזה ההלניסטי היתה 
מצרים. החיבורים העיקריים של תורה זו במצרים יוחסו 
לנכפסו ולפטוסירים, וכן להרמם טריסמגיסטוס — הכינוי 
ההלניסטי לאל המצרי תות. 

התקופה ההלניסטית היתד, זמן פריחתה של הטכניקה 
העתיקה, בין שהמכוון לטכניקה צבאית וביו שהמדובר בטכ¬ 
ניקה לצרכי יום־יום. בתחום הטכניקה מן הסוג הראשון 
התפתח ביהוד הייצור של כלי־הסשחית, ששימשו נשק של 
התקפה והגנה במצור־ערים. עם ממציאיהן של מכונות כאלו 
נמנה גם ארכימדס. אך גדול המהנדסים והטכנאים בתקופה 
ההלניסטית היה קטסיביוס (ע״ע), שפעל באלכסנדריה בימיו 
של תלמי פילאדלפוס. 

הרפואה אף היא הגיעה לפריחה, שלא ידעה קודם לכן. 
היארופילוס מקום פעל בימיו של תלמי לאגוס, ואראסים־ 
טראטום — בימיו של תלמי 11 פילאדלפום. הראשון גילה 



593 


הלני זס 


594 


את מערכת־העצבים והכיר, שהמוח הוא מרכזה של מערכת 
זו. כן עמד על ההבדל שבין הוורידים והעורקים, ואילו 
האחרון התקרב מאוד לגילויו של מחזור־הדם. כל ההשגים 
הללו נתאפשרו ע״י המכון האנאטומי, שיסד תלמי לגום 
באלכסנדריה — מכון, שבו עסקו גם בניתוחי־גוויות לצרבי 
חקירה ברפואה. השימוש בצמחים רפואיים היה רווה מאוד, 
וביו השאר פותח חקר הרעלים השונים. 

התקדמות מרובה הושגה גם בתחום הזואולוגיה. באלכ¬ 
סנדריה היה, כאמור, גן־חיות, והתלמיים נתנו את דעתם 
על העשדתו בחיות נדירות. פאפידום אחד של זנון מספר 
על משלוח של חיות לתלמי פילאדלפום ע״י טוביה היהודי 
מעבר־הירדן. מחקרים בוטאניים כבר נעשו בימיו של אלכ¬ 
סנדר, שהיה שולח לאריסטו צמחים מארצות־המזרח, שנכ¬ 
בשו על־ידיו. תלמידו של אריסטו, תאופ-אסטוס, כתב ספר 
על תולדות־הצמחים. 

גם חגאוגראפיה זכתה לתשומת־לב מצד המלומדים של 
התקופה ההלניסטית. דחיפת לכך נתנו מסעיו של אלכסנדר 
הגדול. נאדכום, רב החובל של אלכסנדר, תר את החוף של 
האוקיינוס ההודי משפך האינדוס עד שפכו של הפרת. הסלו־ 
קיים והתלמיים המשיכו בדרך זו. בפקודתו של סלוקום 1 
ערך המפקד פאטרוקלום מסע־מחקר בים הכספי, אך לא 
הצליח להרחיק במסעו צפונה עד כדי להכיר, שאין ים זה 
אלא ימה, ולא מפרץ של הים הצפוני. במערב הגיע פיתאם 
(ע״ע) מסאסאליח (סאסיליה), אפשר, עד הקצה הצפוני של 
בריטניה, ועל כל פנים הגיע לאירופה הצפונית־המערבית. 
פיתאס הביא בפעם הראשונה ידיעות על הים הצפוני המכו¬ 
סה קרח, שבני־דורו והדורות שלאחריו סירבו להאמין בהן. 
בשנת 117 או 116 לפסה״נ גילו אודוכסום מקיזיקום והיפא- 
לום את כיוונם של רוחות־המונסונים, וע״י כך פתחו נתיב- 
ימים של קבע למסהר ביו מצרים להודו. פוסידוניום מאפא- 
מיאה שבסוריה חקר את תופעות הגאות והשפל של האוקיי¬ 
נוס האטלאנטי. 

את היסוד למחקר הפילולוגי הניחו החלסיים ע״י ייסוד 
בית־הספרים של אלכסנדריה, שבימיו של יוליוס קיסר כלל 
שבע מאות אלף מגילות. הספרנים המלומדים של בית- 
ספרים זה, שהראשון שבהם חיה זנודוטוס, מורהו של תלמי 
פילאדלפוס, נתנו, קודם כל, את דעתם על קביעת נוסח 
מתוקן של שירי־הומרום, ואח״כ של כתבי הטראגיקנים 
הגדולים, ועוד. עם זנודוסום יש להזכיר את שמו של אריס- 
טופאנס סביזאנסיון (אמצע המאה ה 3 לפסח״נ) ואח אריס־ 
טארכום, שנחשב לאבי המדע הפילולוגי החדש בזכות עבו¬ 
דתו הביקרתית בשירי־הומדוס• בסוסיאון פעלו גם המשור¬ 
רים הראשונים־במעלה בתקופה ההלניסטית, קאלימאכוס 
מקירני ותאוקריטוס ססיראקוסי• 

התקופה ההלניסטית היתד, פורה ביותר גם בשטח ההיס¬ 
טוריוגראפיה• אפיה האוניוודסאלי של המלכות ההלניסטית 
הראשונה עורר את ההיסטוריונים של התקופה להקיף בחי¬ 
בוריהם פרקי־זמן ארוכים יותר ויותר ולהרחיב את תחומי 
התעניינותם עד קצווי ה״עולם הנושב". בתחילת התפתחותה 
של ההיסטוריוגראפיה ההלניסטית פעלו ההיסטוריונים, 
שתיארו את כיבושיו של אלכסנדר הגדול. אחד מהם היה 
תלמי לגוס, ממצביאיו של אלכסנדר. שנעשה אח״כ מייסדה 
של שושלת התלמיים. את מלחמות-היורשים תיאר היארוני- 


מום מקרדיה. משאר ההיסטוריונים של ראשית התקופה 
ההלניסטית יש להזכיר את תאופומפוס מכיאום, ההיסטוריון 
של פיליפוס — אביו של אלכסנדר — ודורים מסאמוס. מכל 
החומר העצום של ספרות היסטוריוגראפיה זו נשאת לנו 
רק קטעים מועטים בלבד, שנקבצו לאחרונה ע״י פליכם 
יעקובי באוסף "הקטעים של ההיסטוריונים היווניים". תול¬ 
דות איחודן של ארצות הים התיכון ע״י הריפובליקה הרומית 
תוארו בחיבור גדול ע״י פוליביום (ע״ע) ממגאלופוליס, 
שהי ופעל במאה ה 2 לפסה״נ. 

מידת השפעתו של ההל׳ על עמי-המזרה בתחום ההיס¬ 
טוריוגראפיה נראית מתוך שתי העובדות הבאות: בתהילת 
המאה ה 3 לפסה״נ כתב מנתון (ע״ע) המצרי את תולדותיה 
של מצדים וברומום (ע״ע) הבבלי את תולדותיה של בבל: 
שניהם כתבו יוונית והשתמשו בתעודות, שכללו את המסורת 
ההיסטורית של ארצותיהם. 

קשורה בהיסטוריוגראפיה היתד, הביוגראפיה ההלניס¬ 
טית, שהגיעה לשיאה בפלוטאדכוס מכירוניאה (בין המאה 
הראשונה והשניה לסד,"נ). לסוג הביוגראפי שייכים ספרי־ 
הזכרונות המרובים, שחיברו השליטים ההלניסטיים. 

בדרד כלל מותר לומר, שההיסטוריוגראפיה ההלניסטית 
היתד, נתונה להשפעתה החזקה של הרטוריקה. באיזו מידה 
היתד. הרטוריקה בעוכריה של היסטוריוגראפיה זו, אנו למ¬ 
דים מעדותו של פוליביוס על היסטוריונים כגון פילארכום, 
טיסיוס ואחרים. לסופרים אלה היו המאורעות ההיסטוריים 
השובים רק במידה שהיה בהם כדי לשרת את המטרות 
האסתטיות של חיבוריהם. תכליתם של החיבורים הללו היתה 
בראש וראשונה להשפיע על הקורא, שיזדעזע מן המסופר 
בהם, יראה את עצמו מעין שותף להיי־העבר ויחנה הנאה 
נפשית־אסתמית מן הקריאה. לפיכך לא חשוב היה, לדעת 
ההיסטוריונים הללו, לספר את הדברים כפי שהיו, אלא 
לקשטם באופן שיעוררו בקורא רחמים, זעם, תרעומת, ורג¬ 
שות כיוצא באלה. נוסף על כך סבורים היו, שראוי לו, 
לקורא, לראות את עצמו כשופטם של האישים הפועלים 
בהיסטוריה: הטובים שבהם יזכו לשבח והרעים — לגנאי. 
ברור הדבר, שיותר משהיה בה, בהיסטוריוגראפיה זו, היס¬ 
טוריה. כלומר, תאור של העובדות לאמיתן, היה בה מן 
היצירה הספרותית־ד,אסתטית• אין פלא בדבר, שדעתו של 
היסטוריון כפוליביום, שראה את עצמו כממשיכו של תוקי־ 
דידם במה שקיבל את העיקרון של מסירת ה״אמת" כפשוטה 
בלא לשים לב לכשרה או אי־כשדד, לעודר את רגשותיו של 
הקורא, לא היתה נוחה מכתיבת-היסטוריה כזו, והוא מרבר 
בלעג שנון על אותם מן ההיסטוריונים, שהפכו, לדעתו, את 
ההיסטוריוגראפיה לכתיבת טראגדיות■ פוליביוס מצידו 
רואה את ההיסטוריוגראפיה כמקצוע, שנועד בעיקר לשמש 
את איש־ד,מדינה, כדי שיוכל ללמוד מן העבר ולשרת את 
ארצו על הצד הטוב ביותר. 

הדת. שינוי־ערכים גמור הוללה התקופה ההלניסטית 
גם בשדה הדח. בהשפעת השיטות הפילוסופיות השונות, 
שנתפשטו ביוון עוד לפני ההל׳, נתערערה בחוגי המשכילים 
האפונה באלים ובדת המקובלת: אך גם בחוגים של פשוטי- 
העם שהיו קשורים לפולחניהם המקומיים, נתערערו המוש¬ 
גים הדתיים הישנים ונתרוקנו מתכנם הפולחנים שהיו קשו¬ 
רים בהס. לתהליך זה סייעו במידה ניכרת ירידת ערכן של 
כסה מערי־יוון והילופי-האוכלוסיה, שבאו בערים ההלניסטיות 



595 


הלניים 


596 


בהשפעת ההגירה. נוסף על כן הראתה ההתפתחות המדינית 
החדשה, שגורלם של עמים ומדינות אינו נחרץ ע״י האלים, 
אלא ע״י כוחות ארציים ממשיים — כלומר, ע״י אישים 
חזקים, שהשתלטו על עמים וארצות לא להם בכות שכלם, 
כשרונם, ובעיקר בעזרת ה״טיכי". עלייתם של פיליפוס 
המוקדוני, וכיתור של אלכסנדר בנו, לגדולה הוכיחה בעליל 
מה מניע את גלגלי־העולם ומי הוא הקובע את מירוצם. 
התפתחות זו, שכבר נתנה את אותותיה בסוף התקופה הקלא¬ 
סית (די להזכיר את ליסנדר הספרטני מזה ואת אלקיביאדם 
האתונאי מזה), החלישה את השפעתה של הדת המקובלת 
ופינתה את הדרך לתפיסה חדשה של האלים ומשמעותם 
בחיי הכלל והפרט. 

התוצאה הראשונה של תפיסה חרשה זו נתגלתה ביחסם 
של הנתינים אל השליט ההלניסטי. היה זה יחס של הערצה, 
דומה ליחס דתי, אף אם לא זהה עסו. אין ספק, שגם רעיון 
המלכות המזרחית גרם במידה מסויימת להתהוותו של 
פולחן־השליט בתחומי ההל', אף בעיקר יש לראות בו תופעה 
יוונית, שמקורה בהערצה, שבה היו היוונים נוהגים להת¬ 
ייחס מאז ומתמיד אל אישיות דגולה. השליטים עמדו על 
חשיבותו המדינית של יחס זה אליהם והעלוהו למעין דת 
רשמית, ממלכתית, שקיבלה צורות שונות במערכת המדי¬ 
נות ההלניסטיות, 

מכאן הוליד גשר לתופעה אפיינית אחרת בשדה הדת 
בתקופה ההלניסטית. השליט נהפך כביכול ל״אל" בתוקף 
כוחו ושלטונו הכל יכול. אך מפני־כן דווקה, שהשליט ההל¬ 
ניסטי נחשב לכל יכול, חייב היה, כפי שציפו הנתינים וכפי 
שדרשו ממנו הפילוסופים של התקופה, לנהוג לפי חוקי- 
המוסר, המלך חייב להיות .,מיטיב", הוא אינו אלא עבד- 
האנושות, "עבד רב תחלה", ואין המלכות אלא "עבדות 
רבת־תהילה". עבדים רבי־תהילה כאלה של האנושות מלכו 
לפנים והיטיבו עם בני־האדם במה שלימדו אותם דברים 
הרבה (אלו הן האמצאות והתגליות), ששיפרו את חייהם 
והקלו את עמלם. מלכים כאלה היו אוסירים ואיסיס במצרים, 
ודיוניסוס, שהגיע במסעיו עד הודו והפיץ בדרכו את ידיעת 
גידול-הגפן ועבודת־האדסה• בשכר טובות כאלו, שעשו 
לאנושות, נתעלו מלכים קדומים אלה לדרגת אלים. תורה 
זו על מוצאם של האלים סוכמה ע״י הסופר אוהסרוס (ע״ע) 
פססני בחיבורו "כתב הקודש" (,,׳ז,.",,,,־,",", ו".,!,), ונקראה 
על שמו בשם אוהמריזם. מוסר־ההשכל שלה היה: בדומה 
לשליטים בימים הקרומים עלולים גם המלכים החדשים להת¬ 
עלות לדרגת אלים אם ימלאו את חובותיהם לבני־הארם. 

תפיסת תפקידו של המלך מבחינה דתית התאימה, איפוא, 
לתפיסתו מבחינה מדינית (ר׳ למעלה, עמ ׳ 577 ). עם 
זה שלטת היתד, בתקופה ההלניסטית ההשקפה, שביסודו 
של דבר לא הגיעו המלכים־האלים בהווה למה שהגיעו 
אלא בזכות ה״מקרה" (וי^ו), שהאיר להם פנים. שהרי הכל 
תלוי במקרה העיוור: הכלל והפרט, ועמים ומדינות עולים 
ויורדים על־פי צו המקרה, הפועל כאילו "מעצמו"(- 1 >גן 6 דו 11 > 
ע 0 ז).האדם עומד הסר־אינים סול כוח שגיא ונעלם זה, שאינו 
יכול להתמרמר עליו ואינו יכול להתקומם לו. לא נותרה 
לו. איפוא, אלא דרך הכניעה הגמורה לפני גזר־דינו של אותו 
גורם כול יכול, שלדרכיו אין חקר, והוגי־הדעות של הסטואה 
אף ביססו את תורת־המוסר שלהם בעיקר על שלטונה של 
הטיכי בכל. צדדים מסויימים של הטיבי הם ה״מזל" 
(ןדו^ןן)״ 1 ז £1 )וה״בורח״(ר*ן 1 >צ>>, [אננקי. ע״ע]), ואף מושגים 


אלה, בדומה ל״טיכי", נתעלו בתקופה ההלניסטית לדרגה של 
כוח אלוהי. אך האלהה ז] אין פירושה, ש״טיכי" נתפסה כישות 
אלוהית אישית, דוגמת האלים של התקופה הקלאסית. אלהות 
הלניסטית כל יבולה זו היא מופשטת לגמרי. אמנם גם לפי¬ 
לוסופיה ההלניסטית היה חלק ניכר בהתפתחות זו, אך את 
סיבתה העיקרית יש לראות בדוח־התקופה. עקירת היחיד 
מזיקתו אל הפוליס וממילא גם אל אלוהיה, העלמותו של 
היחיד בתוך האלמוניות האפורה של כלל הנתינים, הנתונים 
למרותו של אדון־המדינה, וחייו בתוך מדינה, שאינה נתונה 
תחת חסותו של אל מסויים, אלא שהיא קניינו הפרטי של 
השליט — בל זה נטל מן המדינה אח ערכה כגורם, שסיפק 
את צרכיו הדתיים של האזרח. מכאן ואילך היתה הדאגה 
לסיפוקם של צרכים אלה עניינו האישי והפרטי של כל אדם, 
ומשום כך היתד, התקופה ההלניסטית, בניגוד לתקופת- 
הפוליס, תקופת האינדיווידואליזם הדתי. הת¬ 
רחבותו של האופק הגאוגראפי, ושיתופם של עמים ותרבו¬ 
יות מרובים ושונים במסגרת מדינית אחת, הגבירו אף הם 
אינדיווידואליזם זה, בעוד שהפגישה של תפיסות דתיות 
שונות, שנבעו ממקורות יווניים ובארבאריים כאחד, הביאה 
לידי התמזגות של תפיסות אלו במידות שונות ומשתנות. 
כך נעשתה התקופה ההלניסטית תקופה של ס י ב ק ר ט י ז ם 
דתי. 

בערב זה של יסודות דתיים היה המזרח הנותן והמערב 
המקבל. ההשפעות העיקריות באו ממצרים ומבבל: אך בצי¬ 
רן של ארצות אלו כמקורות־השפעה דתיים, יש להזכיר את 
סוריה ואסיה הקטנה, ולסוף גם את פרם. את היסוד הבבלי 
בסינקרטיזם הדתי סיפקה האסטרולוגיה, שנעשתה רווחת 
מאוד בין היוונים בסאה ה 2 לפסה״נ כשהמדע ההלניסטי 
כבר היה בקו של ירידה. הסטואה שאבה מלוא־חפנים מהכ¬ 
מה ז 1 , הואיל ומצאה בה בעלת־ברית חשובה לתורת־הגורל 
שלה■ האסטרולוגיה ההלניסטית השתלטה על עמים וערים, 
ובראש וראשונה על גורלם של בני־האדם. היחיד היה כפוף 
למזלו האישי, כסו שציבורים שלמים היו כפופים לשלהם. 
מוצא מן המועקה הנוראה של הגורל, שהכבידה על האדם 
ההלניסטי, נמצא באמונה, שאפשר להתגבר על כוחו של 
הגורל על־ידי מעשי־כשפים. מתוך כך נתקשר הסינקרטיזם 
הדתי באמונות תפלות, ביהוד ברימונים 1 האמונה בכוחות 
המגיים נעשתה אחת מן הצורות של הדת ההלניסטית. 

צורה אחרת היתר, זו של הגנוסיס, שהעמידה את בעליה 
על סוד־העולם — מה שאיפשר לו, לארם, להישמר מפני 
הגורל. מפלט אחר, חשוב ביותר, היו אמונות־ה״ססתוריף, 
שהעלו את הנשמה פעל לעולם הגשמי ופתחו פתח של תקווה 
גם לחיים אחר המוות — כלומר, של תקוה לגאולה נצחית. 
אע״פ שד,"מסתורין" כבר ידועים היו ביוון בתקופה הקלא¬ 
סית וגם לפגיה, חלו שגשוגם והתפתחותם לדתות־גאולה 
בתקופת ההל׳. לדתות־ד,מסתורין היו צורות שונות, שאחדות 
מהן באו מפרס (דת מיתרא), מאסיה הקטנה, ובראש ורא¬ 
שונה ממצרים. זו האחרונה הציפה את ארצות הים התיכון, 
ואף ארצות מעבר להן, בפולחני סראפיס. איסיס ואנוביס. 
משלושת האלים הללו זכתה איסיס להשפעה המרובה ביותר. 
בהמנונים, שנתחברו לכבודה, היא מכינה: הצופיה הכל 
והכל יכולה, כוכב־הים ונזר־החיים, המחוקקת והגואלת, 
החכמה והאהבה והאמת. אין תימה בדבר, שהנצרות בתחילת 
דרכה לא יכולה היתה להתעלם מאלה ז 1 והכניסה אותה תחת 
כנפיה בצורת אם־האלוהים. גם רעיון האל הסובל ומת וקם 




לתהיה, הגורם לישועת עצמו ולישועת מאמיניו, שתפס 
מקום מרמי בדתות־המפתורין, וכן ד,נשיה למוניזם, שאנו 
מוצאים בדתות אלו, פילסו מכמה נתינות את הדרך לעלייתה 
של הנצרות ולנצחונה בעולם האלילי. 
על ההל׳ ביהדות ע״ע ישראל, תולדות־; ישראל, ספרות־; 

ארץ־ישראל, היסטוריה, עצר 330 ואילך. 

תולדות מלחמת היורשים: 

}. 0. ז ; 1877 , 11 , ! 116111617111 )/ 1 ! 46 5/6 ) 51 ) 065 , $£0 ץ 0 ;ס . 

0 141171 } 1% ( 1 ! 1711 ( 071 5 *)< 51 )*))/ 1 56 ) 6407115 ) 11101 016 ,ז 3016 ז - 
6/16716* 8611*0%(, 13), 1931: 13. £6084500, 016 8171 %16 ) 01 ה 

46* 11611671157156/1671 2.617, 1, 1937; \\£ \ :|׳ןגז ./י -1 . 0 ". 

(151 ־ £361 .{ ; 1953 , 71 ס 1 /ס 1112 י 011 ¥16116015116 , 11 זנ 10 ז , ?-\^. 
!?-£, 1, 2306 ££., 191 8-8 ,.[ 14 ; %07105 \/ 7171 .׳י.צ : 3 .־ , 

1, 2501 י 1 ,£־?/ , 9 \־? ,.!>! ; 7/7111/07105 .׳ 5.1 : 12 .ז 9 י ,.מ /, 
2769 11., $13110110 .? ,- 105 * 161 * 067 .׳\.צ : 33 .־!א , /?-£, 

X 1 2293, 0 — 11 , 9 \-? ,. 141 ; 05 * 0550714 ^ 8 .ע . 5 , 2 .ז 1 לז , X^\ ז , 

1 11., . 505 ) 5%7710 { 8 .¥ -צ 

התהוות הממלכות ההלניסטיות: 

£. /, £010011, 0*166/15(16 0656/111/176, 1\1925-27 י ז ; 

!*!11 . 1928 ,. 3 . 011 , 11 ^ ,{* ¥11510 14%6 '* 5 \ 71 ס 0 ס! , 0 ־ 

תולדות הלאגידיס: 

11903 ,! 80%146 465 6 * 701 ! 1/1 ,{ 04 ז 0016 * 10116-1 ו £0 . 11 * 1 * ״ - 
1907; £. £61 7016711016 * 1 7/16 * 117146 7 ק{ 8% {ס •{* 1/15/0 4 , 30 ־ 

0} . 1927 ,ץ 7 ! 0 הי 

תולדות הסלוקיים; 

£. £6111 * 1 ״ 1 ; 1902 , 5 616116115 . / 0 1/01156 1/16 , 30 ־ . 
1)0110110-1^0101045, 1/15701*6 465 3' 61617( 146! , 1913 . 14 ־ 

תולדות היוונים באיראן: 

. 1938 , 10410 0714 10 * 8067 171 5 ) 661 * 0 1/16 ,מז 3 ז .//>' .'׳ 1 י\ 

תולדות בית אנטיגונוס: 

\\^. 13(0, /4711 3113:101 ^ .'׳\\ .'• 4 ; 1913 , 0000105 05 ח %0 ו ;, 

1 !1111 . 1940 , 1 * 1,106640 / 0 \ ק 

המבנה של המדינות ההלניסטיות: 
1/11 14 * 11 1671 (/{ 14% ! 011 0 ) 01 * 057 166/1156/16 * 0 , 101460 (/*וי .ס - 
171671, 1899 116116711511 1771 161 ) 16771 11714 * 165/6 *¥ , 0410 .¥\ ,־ • 
50/1671 ^%}(7/671, 1905; 114. 1. £0*104 06 * 211 5 71141671 . ,?;) 120 ׳ - 
$6/116/176 465 *0777. 1(0107101!, 1910; 141., 10 06171 14%6 ־* 1715 ס - 
(16771 1/15(01■}, 1 ־ 0710771 ) 8 0714 101 ) 80 1/16 ,. 141 ; 1928 . 11 /י ( 
1/1510*} £3111516411 .ס ; 1941 , 1-111 , 180714 16,115/16 !)// 1/16 /ס , 

5}*156116 16 ** 110 * 16*1 171 11611 ( 71151156 / 16 * 7 . 611 , 1926; £. 81 ־ 
1461-0130, 1175 ( 1111(10715 465 5616156 / 46 $, 1938; 01. ?103111(, 

1'6607107711( *0}01( 465 1^1%!4(5 , 1939; 11. £0081500, 016 
57*07 6%!( 171 46* 561167115/15(5617 2671, 11, 1944. 

; התרבות ההלניסטית 

.־ 1926 , 11 , 1/6116015771115 465 1116 ) 111 ) 065 , £30.451 .ן 

הערים ההלניסטיות במזרח; 

.4. 4 . 1924 < 10%671 ? 3104/601 116 ) 1115 ) 16 * 0 , 0041430 .־ 

המוסיאון באלכסנדריה: 

.1401101403111 .. 1 .?׳ ;. 11 801 , 1 \\ , 8 -¥ ,^־י 1 . 3 ת״ 3 ז 0 -ז , 

.1 1/15/0 *110111608 ״ 1 .ן ; 1921 , 5 ) 5107/167118/1 )/ 66 * 0 { 0 ץ , 

016 0 ( 5 ( 51(1116 46 * 5 / 01 / 167170 ( 1 /( 11 . 510 / 111101556715 ( 50(1671 
(10 1 - 1 155671 ־ 7 , 17115157 * 7/116 . 1055 )! * 46 11 ), 1 / 0714/11 . 11111164 .׳ - 

!6/1011, \ . 1925 .( 1 ,ז 

הטכניקה. 

44. 191618, /4 71/11(6 16(1171)1(, 1924 ■ י 

הגאוגראפיה: 

500 קתו 110 *ל . 0 ./ ; 1944 , 1 2 , 17160%711/06 106 * 16 , 4400018 .מ , 

.4 1/1510*} . 1948 ,{ 5 <} 0 * 060% 16711 ) 10 ( /ס 

החיסנווריוגראפיח ההלניסטית: 

8. 1.341001 86 ג [ 0 < 31 ס 5011 > .? ;. 11 1060 ,זג 1 ^ . 8 -¥ , 97 -? ,״ - 
705505 1 1114 416 505}1071 .-561167115115(56 1411610111*, 1923. 

: הפילוסופיה ההלניסטית 

£. 2611610 ; 1879-1923 , 5671 ) 16 * 0 * 46 ¥5,1050/1516 ) 1 ( 1 ,־ . 

1131103■', 8(71611*115, 1926; 11. ?01110117., 1)16 5100, 1948; £. 
£341461 116 ( 001 * 8 ,־ x07146* 70 0071510771106, 1956. 

; דת 

?. 0410100(, 865 1(11%!0715 0*160154(5 401)5 16 {>0%01}1$7716 
)077)0171, 1929; 141., 1^5 1*10%(! 56116711565, 1938; 5,. .ס 
11 ( £4 .? ; 1931 , 0 * 8/11106 , 11 ( £4 .? ; 1930 , 51071 * 0071176 , 014 סא 
11 ) 11 ) 16 * 0 561 11171% ) 1 ) 714 * 816 11/14 6 (/ 015 ! 316171% , 8620141 . 0 .ס 
71/74 8.0*716171 , 1931 4 ; 11 ז 4141 ס 12-1406116 ס*ס 1 דו 113 ז \\ 410 < .ס , 

06* 0101586 46,06 ,זז 3 כ 1 ע 50£ ./י\ ; 2 193 , 11 , ¥1611671671 ׳ * 

0116 0*1(171, 35, 2 (1937); 0. £610, 016 ]1611%1011 46* 
0*16(5671, 111, 1938; £. ?. ?65(118^ 1 ' ? ■ 80 *((61011071 
4'1/6*7)765 1*157716%'!5{6, 1, 1944; 11. ?• 19115500, 065(5. 

46* %*16(/1. 8611 %256 , 1950 ,ת ,ה 0 ו־ 

א. ש. 


האמנות. — יסודותיה של האמנות בתקופה ההלניס¬ 
טית תם: 

1 . נקודת־מבם קוסמופוליטית, שהביאה לידי קליטת 
יסודות זרים בארכיטקטורה ובפיסול. בעוד שבעיני היווני 
הקלאסי כל זר הוא בארבארי, מסגל לו האמן ההלניסטי 
צורות מעניינות בעלות ערך מיצירותיהם של גזעים זרים. 

2 . התעניינות במעמדות הבינונים והנמוכים. ששימשה 
מניע לבנייתם של רחבות ציבוריות ובנייני־ציבור, וכן של 
בתים פרטיים משוכללים יותר, מצד אחד, גוברת הנסיה 
לסותרות, ומצד שני, באים לידי ביטוי חייהם הצנועים של 
בני המעמדות הנמוכים. 

3 . אינדיווידואליזם. שהביא לידי התפתחות ניכרת של 
אמנות הדיוקן. 

4 . שאיפה ליצירת רושם של גדלות ולהבעת רגשות 
עזים. מכאן (א) בניין טראסות מהודרות בעדים והגדלת 
ממדיהם של בנייניט ופסלים! ו(ב> ריבוי תיאורים של 





5)9 


הלני יפ 


600 




ציור 3 . שיחוור שי געיר פריאני 

דמויות וקבוצות של דמויות, שהו נתונות בתנועת מסובכת, 
מתוך עיוות-הפנים ואימוץ־ד,אברים בפעולה רבת-מתח. 

5 . חיבה לתיאור ניגודים: זקנה ונעורים, יופי וכיעור, 
התאפקות ולהט־יצרים, אישים נחותי־דרגה ובעלי־ייחוס. 

6 . אע״פ שקיימות אסכולות שונות, איו אף לאחת מהו 
מונופולין על סגנון מסויים. בייחוד דזמים זה לזה תיאורי- 
הז׳אנר ברוב חלקי העולם ההלניסטי. 

7 . הנוף והרקע הארכיטקטוני תופסים לראשונה מקום 
באמנות. 

8 . תפקידי־האמנות מתרבים, ומתוך כך מתגוון הסגנון. 

9 . באמנות משתקפים החיים, שנעשו עשירים ומגוונים 
יותר, אף אם פחות האדמוניים, משהיו בתקופה הקלאסית. 

א. אדריכלות. — 1 . חכנוו־עדיס. — לאדדי- 
כלים של התקופה ההלניסטית נועדו תפקידים חדשים בערים, 
שנמצאו בארצות שהוצאו מידי פרם והוכנסו לתחום ההשפעה 
של התרבות היוונית, וכן בערים, שנבנו מחדש בתחומיהן 
של הממלכות החדשות. תכנון־ערים מקיף כבר הונהג ע״י 
היפודמוס (ע״ע) ממילטוס, שבנה במאה ה 5 את נמל פירי- 
אוס ואת המושבה בתוריאי. בתקופה ההל¬ 
ניסטית, שלא כבתקופה שקדמה לה, הוקפה 
רחבת־השוק שבמרכז־העיר, במידה גדלה 
והולכת, בשדרות־עמודיס, שפרופיליאות 
מוליכות אליהן. הוקמו בקרבתה היכלים, 
מזרקות ואנדרטות וכן בנייני־ציבור: 
הבולוטרלן (בניין מועצת־העיר) הפרי- 
טניאון (בית הנהגת־העיר) ובנייני־מינהל 
אחרים. צורה זו של רחבת־השוק, שבאה 
במקום צורות קדומות יותר, קרויה האגורה 
(ע״ע) היונית (ר׳ ציור 1 ). 

הדוגמה הנאה ביותר, שנשתמרה מתב־ 
נון־ערים זה בתחילת התקופה ההלניסטית, 
היא זו של פריאני (ע״ע), שנבנתה בימיו 
של אלכסנדר הגדול בשיפועו של הר 
מיקאלי, מעל לגזרה התחתונה של בקעת 
נהר־מאנדדום. בעיר זו נמצאת האקרופוליס 
על מדרגה, בגובה של 380 מ׳ בערך מעל 


לבקעה. חומת־העיר מותאמת לצורת המד־ 

רונים, והיא יורדת מגובה של כ 200 מ׳ מעל 
לבקעה עד לגובה של כ 10 מ׳ מעליה. 

הרחובות הראשיים נמשכים ממזרח למערב, 

בדרגים שונים. הרחובות שמצפון לדרום 
קצרים יותר ותלולים מאד, וכמה מהם 
עשויים מדרגות בלבד. רתבת־השוק (האגו¬ 
רה) נמצאת בדיוק במרכז־העיר, בשלישית 
מארבע הטראסות, שהותקנו במדרון, והיא 
תופסת כחמישית מארכה ורחבה של העיר. 

מתחילה היתד, מוקפת, בצדדיה הדרומי, 

המזרחי והמערבי, שדרית־עמודים, שמאח־ 

ריחן נמצאו חדרים. ממזרח לה עמד מקדשוו 
של אסקלפיוס (ע״ע). בצפון היה רחוב רחב 
( 9.25 מ׳ בערך), שמאחוריו הקים לאחר 
מכן אורופרנס (ב 158 — 156 לפסה,"נ) את 
״הסטיו הקדוש״ (״ 0 ! 0 "ו!?,). לאולם זה 
היו שתי 0 יטראות, 49 עמודים בצידו הדרומי 
(הפתוח) ו 15 הדרים בחלקו האחורי. בתקו¬ 
פה ההלניסטית נבנה בצידו המזרחי שער־כניסה קמור. 
ממזרח לאגורה, בטראסה גבוהה יותר במקצת, נבנה היכל 
לאתני (בכספים, שתרם אלכסנדר הגדול). למעלה מזה 
נמצאו האקלסיאסטריון (מקום לאסיפות־עס) והפריטאניאון, 
ובטראסה העליונה — התיאטרון, הנשען על המדרון החלול. 
מקדשים של דסטר (ע״ע) וקורי(ע״ע), של האלות המצריות 
ושל קיבלי (ע״ע) האסייתית, שנמצאו בעיר מעידים על 
ההשפעות' הזרות, שהיו רווחות בתרבות ההלניסטית (ר׳ 
ציורים 2 ו 3 ). 

אלכסנדריה (ע״ע) נבנתה (מ 330 ואילך) בפקודתו של 
אלכסנדר ע״י האדריכל דינוקראטס ממוקדון בצורת כלאמיס 
(גלימה) מוקדונית בעלת שתי פינות ישדות־זווית ושתי 
פינות מעוגלות. ניכר הדבר, שתכניתה מבוססת על עקרו¬ 
נותיו של היפודאמוס, אך מתוך תיאום לנתוני המקום. 
לאלכסנדריה היה נמל משובח, שכלל מיזח באורך 
של שבע איצטדיות, שחיבר את האי פארום ( 83105 ?) 
ליבשת. באי זה הקים סוסטראטום מקנידוס מגדלור רב־ 
קומות ורב־חלונות, מעין מבשר ממרחק של מגרדי־השתקים 


ציור 4 . מיחמר ׳סל פוגאפח 




601 


הלניים 


602 


בימינו. אומרים, שרוחב רחובה הראשי של אלכסנדריה היה 
29.60 מ׳. במרכז־העיד היה המוזאון(ע״ע) — בית־ספדים גדול 
ואוסף של חפצי־אמנות. מקדשו של סראפיס מעיד על מידת 
ההשפעה, שנודעה לדת המצרית על הכובשים היווניים. 

עיר־המלוכה של סלוקוס 1 (ע״ע). אנטיוכיה שעל נהר 
אורונטס, עמדה על גבעה פעל לנהר 1 ייתכן, איפוא. שהיתה 
זו עיר מן הטיפוס של פריאני, אלא שהיחד. גדולה יותר. — 
היחידה בערים ההלניסטיות הגדולות, הידועה לנו יפה. 
היא פרגאמון. שהוקמה לתפארת על־פני טראסות גבוהות 
מעל לעמקו של נהר־קייקוס. באקרופוליס הקדומה שבמרומי- 
ההר הוקמו ארמנות־המלכים. הטראסה הסמוכה לה היתד, 
מוקדשת לאתני, שלכבודה הוקמו כאן היכל (בתחילת המאה 
ה 3 לפסה״נ), שדחת־עסודים וספריה. הטראסה שלמטה מזו 
היתה מוקדשת לזוס, והמזבח הגדול, שנבנה לצרכי פולחנו, 
הוקם כאן בימי אומנס 11 (ע״ע). הטראסה הנמוכה יותר 
כללה את רחבת־השוק. מכאן הוליכה טראסה ארוכה אל 
היכל דיוניסוס. לצד היכל זה פנו מושבי־הצופים של תי¬ 
אטרון, שהתחיל בטראסה של מקדש־אתני. בשלוש הטראסות 
הנמוכות יותר, שהיו מחוברות זו עם זו ע״י בתי־מדרגות 
קמורים, הוקם גימנאסיון לאתלטיקה. התחתונה שבהן שימשה 
לאימונם של נערים, האמצעית לאפבים (ע״ע) והעליונה 
לגברים. זו האחרונה היתה מוקפת שדרוח־עסודים וחדרים 
מרובים, ובכללם אולם גדול, מקום להופעות פוסביות ומסלול־ 
ריצה מקורה (ר׳ ציור 4 ). 

דוגמה נוספת לתכנון־עיר על-פני טראסות תלולות אנו 
מוצאים באסוס (כיום: כהראם) שבאסיה הקטנה, על חופו 
הדרומי של הים השחור (מול האי לסבוס). באגודה של אסוס 
עמד האולם הצפוני על מקום גבוה מזה של האולם הדרומי. 
האולם הדרומי, שנטה בשיפוע קל מזרחה, עמד על מבנים 
גבוהים, שבצידם הדרומי היו פתחי-דלתות וחלונות, שפנו 
לטראסות נמוכות יותר. תכליתם העיקרית של מבנים אלה 
היתה ליתן סעד לטראסה העליונה של האגורה, אלא שקו¬ 
מתם התחתונה שימשה גם לחנויות. 

נמצא, שבחיכנונה של העיר ההלניסטית עבר מרכז 
ההתעניינות מן המקדש, טבורה של העיר הקלאסית. אל 
האגורה והמבנים החולונים. 

2 . ב ת י־ המק ד ש. המקדשים תפסו מקום חשוב בכל 
הערים. תכניותיהם השונות היו דומות לאותן של התקופה 
הקלאסית: 8 ;זסב ת 1 ת 1111 ק 1 ז €1 ? — מקדש, שבין האומנות של 
אולם־הכניסה שלו נקבעו עמודים: פרוס־ 
סילום, ששדרת־עמודים היחה בחזית שלו ז 
פריפטרוס, שעסודיו הקיפו אותו מכל צד 1 
דיפטרום, שהוקף ע״י שתי שדרות־עמודים 1 
פסוז־ודיפטרוס, שטוד־העמודים האחד שלו 
היה במרחק מרובה כל־כך מן הדביר (בלאט- 
ב 11 *>), שהיה באותו מימח מקום לשדרת- 
עמודים נוספת. צורר, אחרונה זו נעשתה 
שכיחה יותר ויותר בתקופה ההלניסטית. 
במקרים הרבה הושלמה באותה תקופה 
בנייתם של היכלים, שבה התחילו בתקופה 
הקלאסית — למשל, בדידימה (ע״ע) —. 
או חודשו היכלים קדומים לפי המתכונת 
הישנה, כמו שאירע באפסוס. קני־המידה של 
ההיכלות החדשים קטנים הם בדרך כלל: 


6x11 או 8x15 עמודים במקום 6x13 או 8x17 
בפריססילון (שורת־העמודים המקפח את ההיכל). 

הסגנון הדורי נדיר בתקופה ההלניסטית. דוגמות ממנו 
עדיין מצויות בסאה ד, 3 : ב 281 לפסה״נ הקים ליסימכוס 
(ע״ע) בטרויה היכל ובו סטופות (ע״ע אמנות, עמ׳ 34 ! יון, 
אדריכלות) מפוסלות. היכל אתני פוליאס (,.הממונה על 
העיר") בפרגאסון מצטיין בדקות עמודיו, בעוד שכאפדיז 
שלו מצויות בכל מירןה בין העמודים שתי מטופות במקום 
שלוש, באופן שהוקטנה מערכת־ד,קורות. היכל דיוניסוס, 
שנבנה כאן בשנת 200 לפסה״נ בקירוב, הצטיין בפרופור¬ 
ציות עדינות ביותר ובריבוי של טריגליפים (ע״ע אמנות. 
עמ ׳ 34 : יון, ארדיכלות). היכלו הדורי של אסקלפיום 
באי קוס, שנבנה במחצה הראשונה של המאה ד, 2 לפסה״נ, 
היה אף הוא מצומצם במידותיו, אלא שהפרטים המוסכמים 
והמקובלים היו מרובים בו סבהיכלי המאה ד, 3 . 

הסגנון חרווח ביותר בתקופה ההלניסטית היה הסגנון 
היוני, שיסודות מסויימים ממנו נקלטו גם בסגנון הדורי. 
למשל. בהיכלו הדורי של דיוניסוס בפרגאמון מצויים בסיסים 
יוניים וחרוץ יוני. בהיכלה של הרה בסיליאה, שנבגד, ע״י 
אטלוס ח (ע״ע) בפרגאמון, יש עמודים בעלי פרופורציות 
יוניות עדינות, אע׳־פ שאיו למצוא בו יסודות יוניים מובהקים! 
האכינוס (ע״ע אמנות, עמי 34 ! יון, ארדיכלות) של כותרת־ 
העמודים שוב אינו מעוגל, אלא ישר־זוויות. 

בדידימה הוסיף לשלוט הסגנון היוני, אלא שבחלקים 
המאוחרים יותר נראים יסודות חדשים. במערכת־הקורות 
הוכנס אפריז, אך נשתמרו השיניות (ע״ע יון, ארדיכלות) של 
התקופה הקלאסית. הכ;רים המקובלים הוחלפו בפרופילים 
חדשים ועשירים. לכיר יש דגמים משוכללים של זלזלים. 
לעומת זה מסתמנת בפריסטילון של היכל־הרה בסאסוס ושל 
היכל אתני בפריאני, שהושלמו בתקופה ההלניסטית. דבקות 
בצורות הקלאסיות, להוציא כמה שינויים קלים (ר , ציור 5 ). 
כך הוא הדבר גם בהיכל היוני־הסוקדם שבטראסה התחתונה 
של מקדש־אסקלפיוס בקום. ההיכלות הוקמו על במות גבו¬ 
הות. שאליהו הוליכו מדרגות, עד 11 במספר, לשם הגברת 
רושם הדוממות. שהבניין נועד לעורר. 

הרסוגנס (ע״ע) מפריאני הוא החשוב שבארדיכלים של 
התקופה ההלניסטית. הוא סיכם את כללי הסגנון היוני 
בחיבורים, שזכו להשפעה מרובה על הדורות שלאחריו. 
פעולתו, שהתחילה במחצה הראשונה של המאה ד, 2 לפסה״נ — 



ציור ש. כותרות יוניות ומסד־וזחקרר שמע 5 יהז טטהדש אתיגי כםריאני. הח;ורת 





6(3 


הלניים 


604 


הקאפיטוליני. כך הגיעה השפעת הסגנון הקווינתי לרומי. 

בניית ההיכל חודשה בזמנו של אוגוסטוס קיסר. אך לא 
הושלמה אלא בימיו של הדריינוס, שחנך את הבניין בסס 
לסה״נ. 

דוגמה נאה אחרת לסגנון הקורינתי ההלניסטי הוא היכל 
הקאטי בלאגינך, (בכריה שבאסיה הקטנה) מסוף המאה ה 2 
לפסה״נ. זהו בניין פסודודיפטרי בעל ממדים קטנים־ביתס 
( 8x11 עמודים). קירותיו עטורים אפריז של פרחים (-)ס■". 

״>״!) ושל "ביצה וחץ". האפריז שבמערכת־ד,קורות החיצו¬ 
נית עשוי תבליטים, שמתארים את לידת זום, כריתת הברית 
בין ר(מי לבין ערי כתה, מלחמת האלים והגיגאנטים וכן 
אסיפת־אלים. 

כנראה, ב 193 — בהיכל דיוניסוס בטאום, נסתיימה ב 156 בדומה להיכלים הקלאסיים עמדו גם ההיכלים ההלניס־ 
במזבה בפריאני. המעולה שביצירותיו היא היכל ארטמיס טיים ברובם באיזוריס קדושים, ובתקופה ההלניסטית הוליכו 
לוקופריאני במאגנסיה שעל נהר־מאנדרוס. זהו היכל פסודו־ אליהן אכסדרות חדורות. כאן באו לידי ביטוי כל הסגנונים. 
דיפטראלי, בעל 8x15 עמודים (בעוד שבתקופה הקלאסית כך, למשל, הקים תלמי 11 (ע״ע) פרופיליאון דורי בסאמו־ 

היו להיכל כזה 8x17 עמודים), אל בסיס־ההיכל מוליכות תראקי. בפריאני הוליך פרופיליאון יוני אל מקדש־אתני; 

שבע מדרגות. בשתי החזיתות הוגדל הרווח שבין העמודים היה לו סטיו של ארבעה עמודים מפנים ומאחור, ופרוזדור 

המרכזיים בשליש לערך מזה שבין שאר העמודים, וע״י כד עמוק בתוך קיר־חשער. סטיו יוני הוליך — מצפון — גם אל 

נוצרה דרך־גישה מורחבת אל הפרודומום (המימח שלפני המקדש באפיראורוס, אך הסטיו הפנימי שם היה קורינתי. 

הבית) והאופיסטודומוס (חדר־האוצר). ארכו של הפרונאוס באפריז היו חצובות לסירוגים בוקראניות (ראשי-פרים) ור 1 ־ 

(האולם) כארכו של הדביר, ובמחציתו של אורד זה — ארכו זט)ת (שושנים). באלוסיס בנה אפיוס קלאודיוס פולכר, 

של האופיסטודומוס. ארבעת עמודיו הפנימיים של הפרונאוס בשנת 50 לפסה״נ, סטיו ובו קאריאטידות (עמודים בצורת 

וששת עמודיו הפנימיים של הדביר היו בקו אחד עם עמודי נשים) ושתי כותרות קורינתיות. בכותרות — טור אחד בלבד 

הפריסטילון. הכל אומר פשטות והארמוניה של פרופורציות; של עלי־אקנתוס. ולמעלה ממנו סוסים בעלי־כנפיים במסגרת 

והוא הדין ביחס לעמודים. בסיסיהם. שהם בעלי פרופיל נאה של קנוקנות, עלי־אקאנתוס, פרחים ושריגים. במערכות־ 

אטי — מורכבים מטורוס (תוף עגול) עילי, טור)ס תחתי הקורות מפוסלים סמלי דמטר — תיבות של תשמישי־קדושה 

וכיר קעור וניצבים על פלינתוס (מסד מרובע). בכותרות ואלומות־חיטה בטריגליפים, רוזט)ת ובוקראניות במטופות. 
מ(פעת הצורה הקלאסית, למשל, זו המצויה בפרופיליאות המזבחות הגיעו בתקופה ההלניסטית לממדים ניכ־ 
באתונה, שכבר שימשה בהיכל הקדום של ארטמיס באפסום רים. לפעמים היו מוקמים ברחבת־השוק; למשל, בפריאני — 

ואח״ב באותו היכל עצמו. כששוקם בימיו של אלכסנדר באגורה. בדיוק במרכזה של העיר, ובמילטוס — ברחבת- 

הגדול (ר׳ ציורים 6 ו 7 ). השוק הצפונית. ברוב המקרים עמדו המזבחות באיזורים 

הסגנון הקורינתי, שאינו נבדל מן הסגנון היוני אלא קדושים ושימשו מרכזים להם. 

בצורת הכותרת של העמודים בלבד, הוא הרווח ביותר אחד מן המזבחות הגדולים ביותר הוקם לזום אלותריוס 
בתקופה ההלניסטית המאוחרת והרומית. הדוגמה הנאה (״המשחרר״) ע״י היארון 11 (ע״ע). שליטה של סיראקוסי, 
ביותר של בניין בסגנון זה היא היכל זוס האולימפי באתונה; באורך של 180 מ׳ ובגובה של 10.5 מ׳ בערד. מזבח זה. 
יסודותיו. שנבנו בסגנון דורי, כבר הונחו 
ע״י בניו של פיסיסטךמום (ע״ע). היכל זה 
הוקם ע״י אנטיוכוס י\ 1 אפיפנס (ע״ע), 
לפי תכניותיו של הארדיכל חרומי קוסוט־ 
יוס, והוא מכיל עמודים ומערבת־קורות 
יוניים. שיעור עמודיו 8x20 , והוא בניין 
דיסטילי(־־דו־עמודי; בעל כניסה של שני 
עמודים), שלרוחב חזיתו וצידו האחורי 
ניצבו שלושה טורי־עמודים. בכותרות — 
שני טורים של עלי אקנתוס (קוציץ); גבהו 
של הטור העליון מועט מזה של התחתון. 
הכותרות של הטור השלישי מעוצבות 
בצורת חלזונות זוויתיים גדולים וקטנים, 
שיוצאים זוגות־זוג)ת מחור גביע־אקנתום 
אחד. האבקוס (ע״ע) נמוך ופינותיו חדות. 
כל אהד מצדדיו מעוטר באמצע בפרח 
ארוך־גבעול. במערכת־הקורות יש אפריז 
ושיניות. מכאן הביא סולה (ע״ע) כותרת 

אחת לר)מא. לשם קישוט היכלו של יופיטר ז״ר ז. מעוש־אוססינ במתננהיז; תחזית ־,מערבית 



*•*,+ •,** + + + * + *** 




ציור 0 . תכנית. , ע? מפדש־ארסשיס בטאננסייר. 






6(5 


הלניזס 


606 


שהיה צר מאד, נבנה בסגנון דורי. בכל אחד מקצותיו היה 
טור־מדרגות צר, שהוליך אל הדוכן. 

מזבחו הגדול של זום בפרגאמון עמד בסראסה מיוחדת. 

הוא הוקדש לזום ולאתני ניקפורוס ("נושאת־הניצחוף) ע״י 
אומנם 11 והושלם ע״י יורשו אטלוס 111 (ע׳יע). מידותיו 
33.6x36 מ׳ בערך. הגובה של דוכנו התחתון היה 2.7 מ׳. של 
האפריז הגדול, המתאר את מלחמת האלים והגיגאנטים, 
2.25 מ', ושל הפריסטילון שמעל לאפריז — 6.6 ס׳ בערך. 
במערכת־הקורות היו שיניות. בצד המערבי, בין אגפי־הדוכן, 
נמצא טור־מדרגוח רחב. שבו עלו אל החצר הפנימית: כאן 
היה מזבח־ההקרבה. מסביב לחצר זו, מאחורי סטיו של עמו¬ 
דים יוניים כפולי־טורים, היה קיו ובו אפריז, שתיאר את 
תולדותיו של טלפוס, מייסדה של פרגאמון (ר׳ ציוו 8 ). 

קטנים יותר ממזבח זה, אך דומים לו בסגנונם, היו 
המזבחות, שהקים הרמוגנס (ע״ע) לפני היכלה של ארסמים 
לוקופריאני במאגנסיה, וכן המזבח שבמקדש אסקלפיום בקוס. 
זה האחרון עומד בטראסה האמצעית, לפני הקדום שבהיכלים 
ההלניפטיים־המוקדמים (שניהם יתד תוארו ע״י הדורס [ע״ע] 
במימוס הרביעי שלו), ולמטה מן ההיכל ההלניסטי־המאוחר, 
שבהתאם אליו שונתה תכניתו של המזבח. על בסיסו הגבוה 
ניצבת שדרת־עמודים יונית, הנמשכת מסביב לחצר־הסזבח, 
שאליה מוליך טור־מדרגות מן המערב. בין העמודים, ומתחת 
לתקרה התאית, ניצבות אנדרטות על כנים גבוהים. 

3 . הסטיו (ביוו׳ ״סיס; בלאט' 115 :> 01-11 ק). — שדרת- 
העמודים היא סיסו־ההכר החשוב ביותר של העיר ההלניס¬ 
טית. היא סבנה, שבו השתמשו לכמה צרכים: מסחר. מחסה 
ואסיפות. תמיד היתה לו חזית פתוחה — טור־עמודים ארוך — 
באופן שהגישה לסטיו היתד, נוחה. אפשר היה להקים את 
הסטיו לפני בניין אחר, כדי שישמש לו אכסדרת־מבוא או 
פאסאדה. כן אפשר היה להקימו בצד אחד או בצדדים שונים 
של חצר, מקדש או רחבת־שוק (פריסטילון). הסטיו יכול היה 
לשמש גם אולם חיצון (פריסשאסיס), מסביב לחצר, ואף 
להוות יתידה ארכיטקטונית עצמאית. תמיד היה לו קיר 
אחורי, שאליו היו העמודים מחוברים ע״י גג. לפעמים היה 
לו טור־עמודים פנימי, ששימש סעד לגג מחודד. בדרך כלל 
היו העמודים החיצונים עשויים בסגנון הדורי והפנימיים — 
בסגנון היוני. אלה האחרונים היו דקים יותר וערוכים במרחק 
כפול זה מזה! לא היד, צורך שיהיו מאסיוויים. בחלק האחורי 
נמצאו לפעמים חנויות, מחסנים וחדרים אחרים. 

הסטיו היה שכיח גם בעיר הארכאית והקלאסית, אך 
רק בתקופה ההלניסטית תפס מקום חשוב בתכניתה של 
העיד. הוא נבנה לפי שיטה סדירה, ולא פעם נוצרו דגמים 
בצורת האות . 1 או בצורת מלבן, מתוך העמדת שלושה או 
ארבעה סטיווים בזווית ישרה. הסטיו קבע את דמותם של 
המקדשים ורחבות־ד,שווקים. 

בקוס, שבו הוקם האסקלפיאיון (מקרש לאסקלפיוס, ע״ע) 
על־פני שלוש טראסות — אחד מן הנסיונות הראשונים ליצור 
יחידה ארכיטקטונית — נבנתה במחצה הראשונה של המאה 
ה 3 שדרת־עמודים דורית בטראסה התחתונה. שמאחוריה 
היו הדרים. במאה ה 2 לפסה״נ (ב 160 — 156 בערך) נבנתה 
שדרת־עמודים דורית שניה, שכללה גם יסודות יוניים, מסביב 
להיכל שבטראסה העליונה. 

אחד מן הקדומים שבסטיווים ההלניסטיים, והגדול שבהם, 



ציור 8 . חלק מסזבח־זוס נפרגאסון. שיחווה המוזיאון הםס?כתי, כר?י; 

היה הסטיו הדרומי בקורינתום, שפנה אל האגורה. ארכו 
היה 157 מ׳. בחזיתו ניצבו 71 עמודים דוריים, ואילו שתי 
הסיטראות הופרדו זו מזו ע״י עמודים יוניים. בחלקו האחורי 
היו 33 חנויות, שבקיר האחורי של כל אחת מהן היה פתח 
אל מחסן. בחנויות, שהיו, כנראה, גם בתי־מרזח, נמצאו 
בורות, ששימשו כמחסני־קירור ליין. 

כמה סטיווים עצמאים הוקמו במאות ה 3 וה 2 בדלוס. 
אחד מהם, שנבנה ע״י אנטיגונוס 11 (ע״ע) ב 254 בעדך, היה 
הארוך בבנייני האי: ארכו היה 118 מ'. ביתניו הצדדיים 
היו עטורי גמלונים. הרווחים בין העמודים הדוריים היו 
גדולים ביותר. באופן ששתי הסטופות שמעל לרווח בין 
העמודים קיבלו צורה מוארכת. בטריגליפים היו חצובים 
לסירוגים בוקראניות. הרווח שבין העמודים הפנימיים, היו¬ 
ניים, היה כפול מזה שבין עמודי־התזית הדוריים. בסוף הסאה 
ה 2 לפסח״נ היו כמה אגודות־סוחרים מרוכזות ב״אגורת האי- 
טליים". זו היתד, חצר מרובעת, מוקפת שדרות של עמודים 
יוניים, שמאחוריהן נמצאו הדרים ואכסדרות, היה כאן מעין 
מועדון פרטי בתוך מרכז מסחרי קוסמופוליטי. 

מתחילת קיומה של העיר היתה האגורה בפריאני מוקפת 
סטיווים בצדדיה המערבי, הדרומי והמזרחי. היתה זו שררת- 
עמודים פשוטה. מאחריה היו חדרים קטנים, ששימשו, 
כנראה, בחנויות. באמצע האולם הדרומי נכנסו מן הסטיו 
אל הדר גדול יותר, דו־סטרי. הארכיטקטורה היא בסגנון 
דורי כבד, חמור למדי. ב 158 — 156 לפסה״נ לערך נסגר 
הצד הרביעי, שפנה אל הרחוב הראשי. אך אולם צפוני זה, 
שנקרא "הסטיו הקדוש", הוקם בצירו השני של הרחוב. 
שעכשיו הצה את האגורה, שהורחבה הרבה, חזיתו של סטיו 
זה היא דורית, ובה אפריז בעל מטופות וטריגליפים, אלא 



607 


הלניים 


608 



צייר י 1 . דהה׳ ו שק אטא?ו 2 11 ביות-־נר. שיד־זור 


שבגופי העמודים יש תירוצים יוניים ומעל לאפריז — שיניית. 
הסימה (ע״ע יון, אדריכלות) מקושטת קנוקנות ותימורות 
חצובות באופן פלאסטי. ראשי־אריוח משמשים כמרזבים. 

מילטוס היא דוגמה נאה לאופן, שבו ניצלו הארדיבלים 
ההלניסטיים את הטטיווים, בצורות שונות ובצירופים שונים, 
בדי להעשיר את מערבת־הרחובות הישר־זוויתית ע״י בניינים 
רבי־רושם ושימושיים גם יחד. בצפון פנה באן סטיו ארוך, 
ומאחריו חדרים קטנים, לעבר הנמל של מפרץ־האריה. בקצהו 
המערבי נוסף אגף קצר. בצירו האחורי נמצאה חצר מרובעת, 
בעלת שדרת־עסודים. דרומית יותר נבנתה במאה ה 3 לפסה״נ 
אגורה גדולה, בעלת שני סטיווים בצורת 1 , מצפון ומדרום, 
שלכל אחד מחם היה אגף בצידו המערבי! בין שני האגפים 
היתד, כניסה. לכל אחד משני הסטיווים היו שתי סיטראות, אך 
רק לסטיו הדרומי בלבד היו חדרים קטנים בצידו המערבי. 
במזרח היה סטיו גדול בעל סיטרה אחת, אלא שמאחריו 
היו שלוש שורות של חדרים. ששימשו בחנויות ומחסנים. 
כנראה הוקם סטיו זה, שהוא בעל שתי קומות, באמצע 
המאה ד, 2 לפסה״נ. באותה תקופה עצמה הוקם סטיו שלש־ 
צדדי שני או, ביתר דיוק, שלושה סטיווים, שיצרו שלוש 
צלעות של מלבן. מאחרי אגפו המערבי של סטיו־הנמל, 
ועוד אחד — בדרום־מערבה של העיר. 

נמצא, שהארדיכלים ההלניסטיים ניצלו יפה את האפ¬ 
שרויות, הטמונות בתכנית־הרחובוח הישר־זוויתית. בפרגאמון 
היו רוב הסטיווים בעלי שתי קומות. דוגמה לבך הוא הסטיו, 
שהוקם משני צדדיה סל טראסה ומסביב להיכל של אתני 
פוליאס. כאן היוותה הקומה העליונה יציע (שנשען בולו 
על גבי הקומה התחתונה), ועמודיה היו מחוברים זה לזה 
ע״י מעקה. סטיו זה שימש גם פאסאדד, לספריה, שהכילה 
ארונות־ספרים ואנדרטות (שביניהן נמצא נוסח הלניסטי 


של פסל אתני פארתנוס ["הבתולה"]). סטיו דומה הוקם 
בדלפוי ע״י אטלוס 1 , ובאתונה — ע״י אומנם 11 ואטלוס 11 . 
הסטיו של אטאלום 11 , שהוקם ברחבת־השוק ושארבו היד, 
116 ם', נחשף ושוחזר כולו ע״י "משלחת־ד,אגורה האמרי¬ 
קנית" בראשותו של חומר תומפסון. סטיו זה משמש כיום 
בית־נבות (ר׳ ציור 9 ). 

צורה אחרת של סטיו התפתחה בפרגאמון מתוך בנייתה 
של העיר על־פני טראסות גבוהות. באן יש לסטיו שתי 
קומות. אך רק לקומה העליונה, הפונה לטראסת התיאטרון 
ולאגודה העליונה והתחתונה, יש הזית־עמודים. לקומה התח¬ 
תונה, הפונה למורד־ההר, שנבנתה על טראסד, נמוכה יותר, 
היו דלתות וחלונות. באלינךה, באיגי ובאסום נוצלו המקומות 
התלולים של רחבות־ד,שווקים להקמת מבנים כבירים עוד 
יותר! לאלה היו שתיים או שלוש קומות, שנועדו הן לתכ¬ 
ליות שימושיות — כחנויות ומחסנים גדולים — והן למשען. 

הסטיו של אטאלוס באתונה שיווה דמות מונומנטאלית 
מפוארת לצידה המזרחי של האגורה. בדרום. בעברו השני של 
הרחוב הפנאתנאי, הקביל לו סטיו, המכונה ה״אמצעי". זה 
האחרון הפריד בין האגורה הראשית לבין אגורה קטנה יותר 
בדרום, ששימשה, כנראה, לצרכי־מסחר! גם אגורה זו היתד, 
מוקפת סטיווים במזרח ובדרום. בכל אחד מן הסטיווים 
המזרחי וד,"אמצעי" נמשבה שדרת-עמודים משני צדדיה של 
חומה מרכזית. בצידה המערבי של האגורה לא היתד, בשום 
זמן שדרת־עמודים רצופה, אלא נמצאו כאן שדרות־עסודים 
קצרות יותר לפני הסטרואון ובניינים קדומים יותר — סטיו 
זוס. היכל אפולון והתולוס (ר׳ להלן, עם• 622 ) —, ששיוו 
לצד זה של האגורה מראה מפואר, דוגמת שני הצדדים 
האחרים. 

נם בדלום מצויים ססיווים, שבהם נמשכת שדרת־עמודים 











609 


חלניזס 


610 



משני צדדיו של אולם םרכזי, ובן יש שם 
שני סטיווים, שהם ערוכים גב אל גב. כאן 
מוסעת גם הדוגמה הנאה ביותר של אולם 
היפוסטילי, כלומר, אולם סגור בשני צדדיו 
הארוכים, ושדרת־עמודים בחזיתו וכמה 
טורי־עמודים בתוכו. אחד מן הטיפוסים של 
האולם ההיפוסטילי — זה שבו נקבעות 
שלוש סיטראות על־ידי שני טורי־עמודים 
— הפך במרוצת־הזמן לבאסיליקה הנוצ¬ 
רית! אלא שזו היא אולם־אסיפות יותר 
משהיא סטיו. 

4 . אולמי־אסיפות• החשובה שב¬ 
צורות של אולמי־האסיפות היא האקלסי־ 
אסטריון (או בולוטריון) — הבניין של 
אסיפת־ד,אזרחים. בפריאני נמצא אקלסי־ 
אסטריון הלניסטי־מוקדם, שמשתלב יפה 
עם תכנית״העיר. הוא תפס שני גושי- 
בניין לארכו של הרחוב המזרחי־מערבי החשוב ביותר. 
בחלקו הצפוני נערכו 16 שורות של מוסבים במעלה השיפוע 
הטבעי, בעוד ש 10 שורות נמשכו בזווית ישרה כלפיהן 
ממזרח וממערב. בשורות העליונות היו 14 אומנות, שעליהן 
נשען הגג. מן הרחוב העליון היתה גישה אל המעבר 
שמאחורי המושבים. כניסה אחרת היתד, מן הרחוב המדורג, 
שנמשך מצפון לדרום. בצד המערבי. במרכז נמצאה רחבה 
קטנה ובה מזבח. בדרום היתד, גומחה מלבנית רחבה, ובה 
היו מקומותיהם של היושבים בראש. פריאני היתד, עיר 
קטנה, ועל־בן נקבעו כאן לבאי־ד,אסיפה מ 600 עד 700 מקו¬ 
מות בלבד. 

גדול מזה פי שניים בערך היה הבולוטריון של מילטוס, 
שהוקם על־ידי אנטיוכום זר 1 אפיפאנס בצורת הבניין של 
אסיפת־האזרחים באנטיוכיה, שלא נשתפר. הבניין במילטוס 
נמצא בין האגורה הצפונית והדרומית. בין קירותיו ישרי- 
הזווית בנוי תיאטרון, ובו מקום ל 1,200 איש לערך. הגג 
נשען על ארבעה עמודים. הקירות מקושטים בחצאי-עסודים, 
ובצדדים — שני גמלונים. מצפון מוליכות שתי כניסות אל 
חדרי-מדרגות. ארבע כניסות מאפשרות גישה מן החצר 
עטורת־העמודים שבדרום. בחצר זו עמד מבנה מוקדש 
לפולחנו של הרום (ע״ע). הגישה אל החצר היתד, דרך פרו־ 
פיליאון בעל פאסאדה פרוססילית (ר׳ ציור 10 ). 

צורתם של אולמי־אסיפות אלה היא זו של תיאטרון 
בתוך בניין מקורה, גם התיאטרונים הם אולמי- 
אסיפות — המשמשים להצגות תיאטרוניות. הם בנויים 
במדרון טבעי, שלרגליו נקבעה במת הנואמים או השחקנים 
(לוגיאון). תרומתה העיקרית של התקופה ההלניסטית לבניין 
התיאטרון היא הפתסקניון, הבימה האמנותית הקדומה 
ביותר. הפרוסקניו! הוא שדרת־עמודים בגובה קומתה הרא¬ 
שונה של הסקני (פיגום־ההצגות). הוא מורכב משורת 
אומנות. וחצאי־עמודים משמשים לו כתפאורה. בין האומנות 
אפיסר היה להכניס דלתות או לוחות, כדי להפוך אח הלוגיאון 
לקיר קדמי סגור. סן הקומה השניה מוליכות דלתות אל 
הלוגיאון. בתקופה ההלניסטית המאוחרת הוגדלו דלתות אלו 
עד שנפשו פתחים רחבים, וכך ניחן לנצל את המקום 
שמאחריה! כביסה אחורית, וכן אפשר היה להתקין בהן 
וילונות גדולים מצויירים. כאן הופיעו השחקנים ב.,קומדיה 


ציור 10 . הבולו&ריח ׳ 8 ל םי 5 טוס. תדוזורת 

החדשה" ובטראגדיה ההלניסטית, שבהן לא היתד, מקהלה, 
בעוד שבדראמות הקלאסיות, שבהן היתד, מקהלה, וכן 
בהצגות מוסיקאליות, הופיעו השחקנים באורכסטרה, במו 
בתקופה הקלאסית. הקדום שבתיאטרונים בעלי־סרוסקניון 
שנשתמר יפה נמצא בפריאני, ולפיו אפשר לעקוב אחרי 
המעבר אל התיאטרון רחב־הפחחים. התיאטרון בפריאני 
עמד בטראסה העליונה בתוך השטח הבנוי. תיאטרון 
בעל־פרוסקניון גדול הרבה יותר נמצא באפסוס. כאן 
הוקמה שדרת-פמודים גבוהה סמוך לחלק האחורי של בניין־ 
התיאטרון. בתיאטרון שבאי דלוס צמודה שדרת־פמודים הן 
לחלק האחורי של בניין הסקני והן לצדדיו, והיא מחוברת 
ללוגיאון שבפרוסד,ניון. 

לגימנסיון (ע״ע) ולבניינים, שהיו קשורים בו, כגון 
הפליסטרה (ע״ע) והאצטדיון (ע״ע), נקבע בתקופה ההל¬ 
ניסטית מקום בתכנית־העיר — לפעמים קרובות בקצה העיר 
או בקצהו של איזור קדוש. הבניין העיקרי הוא במקרים 
הרבה חצר פריסטילית, מוקפת חדרים. למשל, במקדשו של 
אסקלפיום באפידאורוס סמוכים לפריסטילון חדרים קטנים 
ופשוטים וחדרים גדולים בעלי עמודים. בפינה הצפונית- 
מערבית מגיפים מפרופילון (בניץ־כניסה) מוקף עמודים 
לסטיו ארוך. בגימנאסיון בפריאני, שנמצא בחלקה התחתון 
של הפיר, סמוך לחומה. נוספה במאה ד, 2 שדרת־פמודים 
אחידה מסביב לרחבה. החדרים העיקריים — ובכללם הדד־ 
הלימודים, שבפתחו ניצבו שני עמודים — היו מרוכזים בצפון. 
האיצטדיון מחובר לשדרת־ד,עמודים הצפונית. במילט)ס קרוב 
הגימנסיון לאגורה הצפונית. כאן מוליך פרופילון יוני 
לפריססילון שבדרום. במזרח ובמערב הוגבל הגימנאסיון 
ע״י שדרת־פמודים דורית פשוטה. ובצפון פ״י שדרת־עמודים 
יונית גדולה, שמאחוריה שורת־תדרים. הצד הצפוני הוא 
הגבוה והחיטוב ביותר. הואיל וקרני־השמש הגיעו אליו גם 
בחורף. דומה לזו היא תכניתו של הגמנסיון באולימפיה. 
שנבנה במאה ה 3 לפסה״נ. בפרגאמון נבנה הגיסנסיון על־פני 
שלוש טראסות. בהתאם לשלושת שלבי־החינוך. בטראסה 
העליונה היתד, חצר גדולה, מוקפת שדרת-עמודים. 

5 . בתים פרטיים. בחלקי הפיר ההלניסטית, שלא 
נתפסו פ״י בנייני־ציבור, הוקמו בתים פרטיים. במקום 
הבתים דלי־הפרך מן הבחינה הארכיטקטונית של התקופות 




611 


הלני 0 


612 


הקודמות נבנו עכשיו בתים בגושים מתוכננים, לארכם 
של רחובות ישרים ומצטלבים. בתחילת המאה ה 4 כבר 
מוצאים אנו את ראשיתה של התפתחות זו באולינתום, אלא 
שכאן כלל כל גוש רק עשרה בתים קטנים ופשוטים. הגושים 
היו תמיד מוארכים: 2x5 בתים באולינתום, 4x3 בפריאני, 
7x4 במילטוס ו 5 א 6 באלכסנדריה. לאחד מכן לא נמצאו 
בגוש יותר מארבעה בתים, ולפעמים תפס בית אחד גוש 
שלם. הבתים היו ערוכים מצפון לדרום. כשצידם הקצר 
מופנה אל הרחובות הראשיים, הגדולים יותר, וצידם 
הארוך — אל הרחובות הקטנים יותר. הכניסה היתה צרה, 
ולפעמים היה בה פרוזדור מדוחק מן הרחוב. מטדרון צר 
הוליד אל מרכז־הבית: החצר, שאליה פונים כל החדרים, 
כמו בתקופות הקודמות. בבתים ההלניסטיים היו החדרים 
מרובים יותר וגדולים יותר. והמערך היה שיטתי יותר. החדר 
החשוב והגבוה ביותר נמצא בצפון ופתחיו היו פונים דרומה, 
כדי לקלוט את קרני־השמש בחורף — כמו בגימנסיון. תכו¬ 
פות יש לו צורת מגארון (החדר המרכזי בבית היווני < ע״ע 
יון, אדריכלות) ופרוזדור בעל עמודים (פרותירון או פרו־ 
סטאס) לפניו. בבתים, שהוקמו לאחר זמן בפריאני, וכן 
בבתים הרבה שנמצאו בדלום, מצויות חצרות פריסטיליות — 
כלומר, חצרות, ששדרות־עמודים עוברות באחד מצידיהן, 
באחדים מהם או בכולם. בחצרות הפריסטיליות בדלוט גבוהה 
לפעמים השדרה הצפונית מן השאר. צורה זו קרויה ,הצורה 
הרודית", ויתכן, שמוצאה מן האי רודוס. לפעמים נבנתה 
קומה שניה על גבי הלק מן הבית. בשום מקום לא התפתחה 
סימטרית קפדנית. אפים האינדיווידואליסטי של היוונים מנע 
אחידות בסוג זה של ארכיטקטורה כמו שמנע אותה בסוגים 
אחרים. 

ארמנותיהם של השליטים ההלניסטיים נבנו באותו סגנון 
עצמו, שבו נבנו הבתים הפרטיים, אלא שנבדלו מן האחרו¬ 
נים במה שהיו גדולים יותר. למשל, ארמון האטאלידים 
בפרגאמון, שהוקם במאה ה 2 לפטה׳׳נ, היה — בדומה לבית 
הפרטי — בעל חצר פריסטילית ומחוסר פאטאדה אמנותית. 

ארמונם של בני טוביה (ע״ע) בעיראק אל־אמיר שבעבר־ 
הירדן המזרחי נבנה בימי התלמיים והסלוקייט. ניכר בו מיזוג 
של צורות מזרחיות מקומיות עם צורות יווניות־הלניסטיות. 
לכותרות צורה קורינתית, שאינה מן השכיחות. יש כאן 
אפריז של אריות וחיות אחרות חצוב באבני־ענק מסותתות. 



ציור 11 . קבר ססוג חולזם בתראקיר, (בולנאריה). תכנית וחתר 


כן מצוי כאן אפריז של ראשי-אריות וראשי-פרים, בסגנון 
בבלי־פרסי. 

6 . צ יוני־ ק ב ר. — באתונה אסר דמטריוס מפאלרון 
להציב ציוני־קבר מפוארים. מתוך כך פסק השימוש באסט־ 
לות היפות של התקופה הקלאסית, שכללו תבליס-פסל של 
דמות־הנפטר. במאות ה 3 וה 2 לפסה׳־נ היתד. צורתו העיקרית 
של ציון־הקבר עמוד קטן ופשוט. בשנת 100 לפסה״נ בערך 
נראות שוב האטטלות המפוטלות, כשהדמויות שבהן מוקפות 
עמודים או אומנות דבוקות וקשת 1 במשולש־הקשת מצויות 
לפעמים קרובות רוזטות. 

באסיה הקטנה היתד, יונחת מטורת־בניין של קברים או 
מצבות־זיכרון בצורת דוכן גבוה ועליו שדרת־עמודיםו 
דוגמה מפורסמת לשיטת־בניין זו היא המאוסוליאון בהלי־ 
קרנסוס (ע״ע). דוגמה מן חמאה ה 3 הוא הקבר בבלוי, 
הסמוכה לאיזמיר — כנראה, של אנטיוכוס 11 מסוריה, שמת 
כאן ב 246 לפסה,"נ. דוכנו מרובע, עטור מערכת־קורות דורית, 
ועליו ניצבים 28 עמודים דוריים — 8 בכל צד — התומכים 
תקרה, ששיבוצי־תאיה מקושטים בתבליטים. התבליטים 
מתארים קרב ביו יוונים וקנטאורים, וכן משחקי־אבל. בקצה 
הכרכוב מצויים ראשי גריפונים (חיות דמיוניות) ואגרטלי- 
אבן, ובפינות — אקרוטריות (פסלים, שעמדו על הגג בפינות 
החזית של הבית או באמצעה) בצורת סוסים וטייסים, בגודל 
טבעי. בין העמודים עמדו אנדרטות. במאוסוליאון דומה, 
במילאטה, שנבנה בסגנון הקורינתי, מצויים בכל צד שני 
עמודים בעלי חתך אליפטי, ואומנות דבוקות בפינות. עליו 
מתנשאת פיראמידה, כמו במאוסוליאון שבהאליקארנאסוס. 
לד,רואיו (מקדש של הרוס) של משפחת כאמילוס באי קום 
יש שלוש קומות: במה. קומה ראשית ובה שתי קאפלות, 
ומלמעלה — סטיו ייני פתוה. 

בארץ־ישראל, בעיראק אל־אמיר שבעבר־הירדן המזרחי, 
נמצא המאוסוליאון של בני טוביה (ע״ע), סמוך לארמונם, 
הנזכר למעלה. מתחת לכרכיב שבחזיתו מגולפים באבן אר¬ 
בעה אריות, שנים בכל צד. מעל לכניסה, בין האימנות, 
ניצבים שני עמודים בעלי כותרות קורינתיות (ר׳ תמונה. 
כרך ה', עמ׳ 755 — 756 ). 

בעמק קדרון שמחוץ לחומת־ירושלים מצויים קברים 
הלניסטיים יפים (ר׳ תמונות, כרך ארץ־ישראל, עמ׳ 353 — 
354 , דד 3 , 380 ). קבר זכריהו נחצב מן הסלע הטבעי. על 
קירו עמודים יוניים דבוקים, בפינותיו אומנות דבוקות ובהם 
רבעי־עמודים, ולגגו צורת פיראמידה. דומה לו..יד־אבשלום", 
במערת יד,ושפט וקברי השופטים מצויים גמלונים. שדגמי 
שוכות ואשכולות מהווים אח אמצעם והאקרוטריות הן 
בצורת תימורות. קברים אלה שייכים, כנראה, לתקופת 
החשמונאים (ע״ע) והורדוס (ע״ע). 

הצורה הנדירה של קבר מסוג תולוס נשתמרה בסוקדון 
ובתראקיח עד לתחילת הזמן ההלניסטי (ר׳ ציור 11 ). 
באלכסנדריה נחצבו קאטאקומבות מן הסלע, בסגנון מצרי־ 
יווני מעורב. חצרות מרובעות להן, ובהן עמודים דוריים 
דבוקים וסערכת־קורות דורית. לקאטאקוסבות אלו תגסיר 
נאה של סטוקו צבעוני. באלכסנדריה, וכן באסיה הקטנה. 
במוקדו! ובארטךיאה שבאי איברה מצויים בתילי־ד,קברים 
(בלאט , 11111 ״״!) תאים מקומרים, ובהם רהיטי־שיש: מיטות־ 
אשכבה, נטאות־פאר ודלתות־שיש מסתובבות בעלות עיטורי־ 
ברונזה. בדלת אחת כזו מיפו, מ 150 — 200 לסד,"נ — ז״א 
מן התקופה הרומית —, מתוארת בסגנון הלניסטי, בתוך 




613 


הלני 81 


614 


ריבוע משוקע, מוזר, מחזקת מסכה. בחזיתות של קברים אלה 
מצויים חצאי־עמודים, אנפות וגמלונים. 
ההרואון בקאלידון, שנבנה בשנת 100 לפםה״נ לערך, 

הוא בניין מסובך, שנועד לטקסי־אזכרה, ונך לתחרויות־ 
אספורט, שהתקיימו בפאליסטרה. במרכזו— חצר פריסטילית, 
מוקפת 28 עמורים הוריים. בשניים מצהריו מצויים כמה 
ההרים, ובכללם קאפלה בעלת שלוש אכסהרות: היא 
מקושטת מהאליונים של אלים וגיבורים. 
לקבר יתרון ול״אוראטוריון של פאלארים" ( 15 ז 13 גל?) 
שבאקראגאס (אגריגנטום) במה גבוהה, ועליה היכל קטן. 
בחלקו העליון של הקבר עמודים יוניים רבוקים ומערכת־ 
קורות דורית. ל״אוראטוריון" (שהוא למעשה התאון של 
מטחנה רומית, שמתה ב 85 לפסה״נ בערך) פרוזדור יוני 
פריסטילי, ובו ארבעה עמודים תומכי־גמלון. 

^4311, 80!11 ) 1 1 >הוו הו ון*קה x51, 1900; "! , !16 ^ 1 .נ - 

£3 1 ? , 161 ) 501113 .א 1100 1 >ח x7)*, 1904; 10., (411*1, 1906- 
1928; הסי! ■ 11/11110 * 411 ] 41101 * 055 ז% 1 * 0 , 30101611 ־ 11 ( $6 .ז 
?0 %1161101 11011 311 ז 6 ץ\ 0 ! . 0 ; 1906 ,( 1 , 711 ,חס 1 הס , 

005 0*1 /)/) ה %0 ה!ו 5%10/7 וו 4 1 * 4 * 55 וה?)* £1% . 1 * 411 :)) 5 מ 3£6 ? .ג , 
1919; \ ו* 1 ה/ 1 ,ח %0 ס!הס* 41 ס 51 * 1 ) 1750 ) 0 * 011 , 30 ) 1 ) 06 ח 0 ׳ ■ 

5411011110 הוו 05 ו! 0 <) 510410 1 * 4 % ח ה 111/101/1 ה£ 2111 ה*%ה 1 ו 0/1 וו , 
1924; ה 711 )ו'* 1 ו/ 50 * 7 ) 8011 .ה 1010 ' 10/7 )/ 45 . 1 %03 •חח 1132013 :>$ .ק % 

11x4 8014%*50/110/ 67610 ם 1 זנ¥\ ,הש 1 ת 1 ^\ , 168300 '^ ; 1932 ,* 1 ו 
: 1885-1937 ,חסוהסן/ז*? הס* 1 * 1/1101 * 411 *!<£ ,ואחרים 
8 ( 01 * 11 * 401 ,ת 50 ק 1001 ד 1 . 71 .מ x00)10110x5 ה 0 וה* 1 /ו 4 * 1/1 הו 
4% 0106 ) 6 ? ,ז 6 )חו^\ .? ;- 1937 ,( 110 * 1/1 * 1 ־ 1 ) 10 ס , £. 

1411561160, 0 14 ) 1 *ו/ 151150 ה*!)*ו/ * 1 ־ x51 1 1 ד\-ע 1 ,!/*040 *ה 157 ה X5 / ס 
01*0* 0x114/11*, 1956; 711 . 140010116, 31 61 ^ 7-7011631 . 7 ׳ל .. 
^,'*x(/^010110x 010(1*010%!/]!<* 4* 0*105, 1-23, 1909-1956. 

ב. ציור. מן התקופה ההלניסטית לא נשתמרו כל 
ציורים על עץ או בה; קיים רק מספר מועט של ציורים 
על שיש ועל גבס (פטוקו), שיתכן, שהם ציורים הלניסטיים 
מקוריים, ידיעותינו על הציור בתקופה ההלניסטית נובעות 
ממקורות אלד:: ( 1 ) כתביהם של סופרים קדומים, שכוללים 
כמר. קטעים על הציור באותה תקופה; ( 2 ) אגרטלים מצויי¬ 
רים; ( 3 ) אסטלות מצויירות; ( 4 ) ציורי־קיר בקברים; 
( 5 ) פסיפסים; ( 6 ) ציורי־קיר בבתים; ( 7 ) ציורים על ספינים 
של שיש ושל גבס; ( 8 ) העתקים של ציירים הלניסטיים 
בציורי־קיר רומיים ופומפאיינים. 

1 . המקור החשוב ביותר לידיעותינו בתולדות הציור 
ההלניסטי הוא הפרק "על הציור". בספר ב 1 ז 0 > 015 

■ 11 ?ו 101 וא של סליניוס (ע״ע). לפיו התפתחה האפנות של 
הציור במכחול, בניגוד לרישום הקווי שקדם לה, במאה ה 4 
לפסה״נ. אמנות זו הגיעה לשיאה בזמנם של אלכסנדר 
הגדול ויורשיו — כלומר, בתקופה ההלניסטית המוקדמת: 
אורות וצללים, דירוג־הצבעים, עידוני־גונים, עיגול צורת- 
הדמויות — כל אלה הושגו והובאו לשיא השכלול על־ידי 
הציירים ניקיאס■ אפלס. פרוטיגנס ואאסיון. אומרים, 
שניקיאם ו.ע״ע; 350 ״— 300 ״ לפסה״נ) צייר נשים בהקפדה 
יתרה ושקד על חלוקת האורות והצללים עד שדמויותיו 
בלטו יפה מתוך הרקע. הוא השתמש בטכניקה האנקאוסטית: 
צבעי־שעווה, ששוקעו לתוך השיש ע״י חימום באש. נוכל 
לתאר לנו את צבעיו בדומים לאותם שעל הסארקופאג של 


אלכסנדר (ר' להלן, ג/ 1 ). אפלס (ע״ע) נחשב בימי־קדם 
לגדול שבאמני־הציור. הוא צייר דיוקנים רבים של פיליפוס. 
אבי אלכסנדר, ושל אלכסנדר עצמו. מהם מפורסמים דיוקני 
אלכסנדר באפסוס: אחד מהם הראה את אלכסנדר אוחז חזיז 
בידו(והיד וההזיז באילו בולטים מתוך התמונה), והשני — 
כשהוא דובב על סוס. ברומא נמצאו שני ציורים של אלכ¬ 
סנדר, שבאחד מהם הוא מתואר בין הדיוסקורים (ע״ע) וניקי, 
ובשני כשהוא מוליך בתהלובת־ניצוזון את סמל־המלחמה 
כבול באזיקים; בציורים אלה החליף לאחר מכן קלאודיום 
קיסר את פניו של אלכסנדר בפניו שלו. 

כן צייר אפלט שלושה דיוקנות של אנטיגונוס 1 (ע״ע) 
,.מונוסתלמום" (שלשתם בפרופיל, הואיל ואנסיגונוס היה 
בעל עין אחת), ודייקנות של ארבעה ממצביאיו של אלכ¬ 
סנדר, של מננדרוס, האחשדרפן של לודיה, ושל השחקן 
הטראגי גורנוסתנם מאלכסנדריה. על דיוקניו של אפלס 
נאמר, שהיו דומים כל־כך אל המקור עד שגילו אף את מה 
שראוי לכסות. על סוסיו נאמר, שהיו מציאותיים כל־כך. 
שסוסים אמיתיים היו צוהלים לעומתם. 

ציור גדול של אפלם היתה האלגוריה של "לשון הרע", 
בעשר דמויות, שתיאר לוקיאנום ( 5 — 2 .,; 041111 ) : שופט בעל 
אזני־חפור יושב על כסאו, ועל־ידו עומדות "בערות" ו״חשד". 
הנאשם נמשך בשערותיו ע״י "דיבת־שווא", שאליה נלווית 
"קנאה". אחריהן באות "צביעות" ו״עצה רעה". באחרונה 
צועדות "הרסה" לבושת שחורים ו״אמת". שחזורים של 
תמונה זו נעשו ע״י בוטיצילי. רפאל ודירה. 

אסלם צייר גם את דיוקו עצמו ודיוקו של פנקספי, שהיתה 
אהובתו של אלכסנדר ושהמלך ויתר עליה לטובת הצייר. 
היא שימשה לו דגם ל״אפרודיטי מקוס״ — תמונה מפורסמת 
ביותר של האלה, כשהיא עולה מן הים ומעברת את ידיה 
על צמותיה, נדי לסתום מתוכן את המים. "אנךיומני" (עולה 
מן הגלים) זו היתר לאחר מכן ברומא, בהיכלו של יוליום 
קיסר. 

אפלם השתמש בארבעה צבעים בסיסיים: לבן, שחור, 
אדום וצהוב. צבעים אלה הירבה הצייר לערבב, להדריג 
ולתאם. גופו של אלכסנדר צוייר בחום, ז״א בצבע כהה 
מגון־עורו הלבן, ואילו חזהו ופניו היו ורודים. צבע גופה 
של אפהודיטי אנדיוסני צוייר בגונים שונים של ורוד; צבע 
זה זבה לשבח בשירים הרבה. אפלס המציא לכה שקופה, 
שהגנה על הצבעים מפני אבק; צבעים ואורות מבריקים 
מדי הועמו, וצבעים כהים קיבלו תוספת ברק; כך הותאמו 
כל הצבעים זה לזה. 

פרוטוגנם (ע״ע), שישב באי רודוס, צייר רק תמונה אחת 
של אלכסנדר — בלוויית פן, בנראה בצורת דיוניסוס חדש. 
בן צייר את דיוקניהם של אנטיגונוס מונופתלפום, של אפו 
של אריסטו ושל המשורר הסראגי פיליסקום, כשהוא שקוע 
בהרהורים, ועוד. פרוטוגנס שאף בעבודתו לשלמות. מספרים 
עליו, שצייר את הגיבור יליסוס במשך שבע שנים ובארבע 
שנבות־שעווה, כדי שאם תינזק שכבה אחת תימצא תחתיה 
שכבה אחרת מושלמת באותה מידה. 

א אט י וו ( 330 ״- 280 " לפסה״ג) צייר את חתונת אלכ¬ 
סנדר והנסיכה הבאקטרית רוכסני, שנהוגה ב 327 לפסה״נ. 
בציור תוארה רוכסני כשהיא יושבת בחדר־משכבה המפואר 
על מיטת־הנישואים, מוקפת קופידונים. קופידון אחד 
מושך אליה את אלכסנדר, המציע לה כתר; ואילו ידיהו 
של אלכסנדר, הפיססום, מחזיק את לפיד־הנישואים ונשען 



615 


הדני ם 


616 


על אל־הנישואים, הימניוס (ע״ע). ציור זה חואר בפרוטרוט 
ע״י לוקיאנוס ( 6 — 600 ,4 ־^ !ז!! . 1 ) 0 -זש 11 ) ושוחזר על־ידי 
רפאל וסודומה. אומרים. שאאטיון הציג אותו באולימפיה 
וקיבל בזכותו לאשר. את בתו של אחד משופטי־ד,תחרויות. 
נושא רוסה תואר בציור אחר של אאטיון. שכלל דמויות 
של זקנה נושאת לפיד ושל כלה, שמצטיינת בצניעות הו¬ 
פעתה. כן צייר אאטיון את סמיראמיס ופרסוניפיקאציות של 
הטראגדיה והקומדיה. בדומה לאפלם השתמש אף הוא 
בארבעה צבעים. 

ניקומכוס (ע״ע) מתבאי צייר את "חטיפת פרספוני", 
שנקבעה לאחר זמן במקדש־פינרווה ברומא: שם נמצאה 
גם תמונתו: ניקי הנוהגת בארבעה סוסים. שמעלים 
אותה אל על. מלבד אלה צייר ניקומאכוס את קיבלי רכובה 
על אריה 1 סאטירים, כשהם מפתיעים מנאדות, תמונה של 
סקילה (שהיתה מצויה במקדש־השלום ברומא), וכן את 
אודיסוס כשהוא חבוש כובע־לבד של עובר אורח. ניקומאכום 
נודע לתהילה על מהידות־ביצועו. כשהזמין אצלו העריץ 
אריסטראסוס מסיקיון מצבת־זיכרון למשורר טלסטס, התחיל 
ניקומאכוס במלאכה אך ימים מועטים קודם המועד האחרון. 
וסיים אותה בזמן. 

תלמידו של ניקומאכוס היה פילוכסנוס מארטריאה. הוא 
צייר בשביל קאסאנדרוס תמונה של קרב בין אלכסנדר 
ודריווש, שנחשבה כיצירה ראשונה במעלה. תוארה בה, 
כנראה. מערכת איפוס ( 333 לפסה״נ), שצוירה גם ע״י 
הלנום ממצרים. פרק־הזמו ליצירתו של שתי תמונות אלו 
נקבע. איפוא, אחר מערכת־איסוס ובימי עצמתו של קאסאנ־ 
דרום ( 317 — 297 ). תמונה זו הועתקה, כנראה, בפסיפס של 
אלכסנדר (ראה להלן, 5 ). נאמר, שפילוכסנוס היקה את 
מחירות הביצוע של רבו ושהמציא שיטה או טכניקה להחשת 
המלאכה. פטרוניוס ( 2 .זג 5 ) מזכיר שיטות כאלו כאמצאות 
מצריות נועזות. 

על אפלם, אאטיון וניקומאכוס נאסר, שלא השתמשו אלא 
בארבעה צבעים בלבד: לבן ממלוס, צהוב סאטידןה, אדום 
ססינופי שעל הוף הים השחור, ומין מסויים של שחור — 
בנראה. צבעו של שנהב קלוי. מספר מרובה של צבעים 
השובים הופק ע״י ערבובם של הצבעים הבסיסיים הללו; 
אך בלס העדרי של הכחול. 

א נ ט י פ י ל ו ם ממצרים, שחי בימי תלמי 1 ( 323 — 285 ), 

היה יריבו של אפלם. בין 11 התמונות, שהוזכרו ביצירותיו 
העיקריות, נמצאו: אלכסנדר בילדותו; אלכסנדר ופיליפוס 
בחברת אתני; תלמי צד ציד; סאטיר עוטה עור־פנתר, 
שמביט למרחקים כשהוא מאהיל בידו על עיניו; היפוליטוס 
(ע״ע) אחוז פחד מפני הפר: אירופה: נער נושב באש, 
שמאירה אח פניו ואת ההדר שבו הוא נמצא: דיוקנם של 
שני התלסיים הראשונים. אנטיפילוס זכה לשבח על הקלות, 
שבה צייר קומפוזיציות גדולות. לעומת זה צייר גם גדילים — 
כלומר, תמונות קומיות של בני־אדם בתלבושת משונה. גם 
קאליקלס וקאלאטס ציירו תמונות קטנות על נושאים היתוליים. 

אף פיריקוס צייר תמונות קטנות ובהן סצנות־ז׳אנר 
ודוממים. הנושאים כללו מספרות, חמורים וצרכי־אוכל. אלה 
היו תמונות של דברים, שנחשבו כחסרי־ערד, אפילו בזויים 
ונקראו בשם "ריפורוגראפיה" (ציורי-זוהמה). פיריקוס צייר 
גם ציורי פנים ונוף. את ראשיתו של ציור־הנוף יש לייחס, 
כנראה, לנאלקס מסיקיון, שצייר קרב בין מצרים ופרסים 
על שפת הנילוס. הנהר צוייר באותו הצבע הכחול, שבו 


צויירו מי־הים, וכסימן־הכר לנהר המצרי הוסיף הצייר 
תנין אורב לחמור, העומד על החוף ושותה ממי־הנהר. 

ת און מסאמוס ואתניון ממארוניאה שבתראקיה 
מייצגים את ראשיתו של סגנון הבארוק האסייתי. תאון צייר 
אח דסטריוס פוליאורקטס (ע״ע) ואת לאונטיון, תלמידו של 
אפיקורוס (ע״ע). ההופליט (ע״ע יון, צבא) שלו מסתער 
קדימה כשעיניו לוהטות, וכשהוא מניף את מגינו וחרבו 
בשיא הבולמוס המלחמתי; התבטא בו, כנראה, פאתוס כמעט 
תאטראלי. כן צייר האון מעמדים ממלחמת־טרויה. אחד מהם 
תיאר, אפשר. את אכילוס בין בנותיו של ליקומדס ברגע 
שאודיסוס מוצא אותו. בנושא זה טיפל גס אתניון, וכן הוא 
משמש בכסה ציורי־קיר פופפאיינים (ר׳ להלן, 8 ). תאון 
צייר גם את אורסטס (ע״ע) כשהוא הורג בטירופו את 
אמו; את המשורר הנודד תאמיראס כשהוא פורם על נבל: 
וכן דמיונות וחזונות שונים. 

אריסטיןס מתבאי צייר עוד בימיו של אלכסנדר 
תמונה טראגית, שהמלך לקח עפו לפלח, עיר־מושבו: אם 
שוכבת פצועה בשעה שעירה נתונה לבז ותינוקה זוחל 
לעבר שדיה: היא חוששת שמא ימצוץ דם מאחר שנתייבש 
חלבה. באותו פוטיו עצמו השתמש לאחר מכן הפסל אפיגנס 
(ראה להלן, 111 ). אריסטירס צייר גם קרב ביו היוונים 
והפרסים; נערה גוועת בשל אהבתה לאחיה; ארם חולה 1 
תפונה של אדם מתחנן, ואנו כאילו שומעים את תחנוניו: 
דיוקנו של לאונסיון, אחיו של אפיקורוס: דיוניסוס 
ואריאדני: זקן מלמד נער מחזיק נבל: שחקן טראגי וילד 
(פליניוס, 88 — 100 ). 

האמנות האלכסנדרונית היתה ספוגה למדנות, פצד אחד. 
והומור, לפעמים גס ביותר, מצד שני. בימי תלמי ז\ז 
פילופטור (ע״ע) צייר גאלאטון מאלכסנדריה את הופרום — 
שלכבודו הוקם מקדש באלכסנדריה — כשהוא מקיא, בעוד 
שמשוררים אחרים מקבלים השראה מקיאו (איליאנוס, .ז<ז\ 

.(1115<., X^^^, 22 

היה עוד דבר מיוחד לאלכסנדריה, והוא הטופוגראפיה — 
תיאורם של מקומות — בצורה של מעיו מפה ציורית או של 
ציור־נוף. טופוגדאף מפורסם היה ד מ ט ר י ו ס מאלכסנדריה, 
שחי בעיר זו בימיו של תל מ י 1 ׳\ פילומטור, ולאחר מכן 
ברומא. כשגורש פילומטור ע״י אחיו אוארגטס 11 ( 164 ) עבר 
לרומא והתאכסן אצל הצייר דמסריוס. 

ב 164 לפסח״נ נשלח לרומי מטרודורוס מאתונה, 

כדי ללמד את ילדיו של אפיליוס'פאולוס פילוסופיה וכדי 
לצייר את חגיגת־חניצחון של הרומים (ב 168 לפסה״נ) על 
פרסום ממוקדון. כך התחילו הרומים מעסיקים ציירים יווניים 
ברומי. בימיו של יוליוס קיסר (ע״ע) זכה לפרסום מרובה 
סימופאכוס מביזאנטיון, קיסר קבע שנים מציוריו של 
טיפופאכוס — ״איאס״ ו״פדיאה" — בהיכל שהקים לונוס 
גנטריכס בפורום שלו. יצירות אחרות של אותו צייר היו 
־אורסטס ואיפיגניה בין הטאורים", "אסיפת נכבדים", ושני 
רומים לובשי הימטיון (ע״ע) יווני. "גורגונה" שלו זכתה 
להערצה מרובה. 

במשך המאה ה 1 לפסה״נ צייר ס ר א פ י ו ן ברומי סצנה 
ללא כל דמות של נפש חיה. סצנה זו היתד, גדולה כל־כד• עד 
שכיסתה את גזוזטרותיהן של ד,"חנויות הישנות". היה זה, 
איפיא, ציור ארדיכלי, כמו בסגנון הפומפאייני השני (ראה 
להלן, 6 ). 

בימיו של אוגוסטום קיסר מופיע לראשונה שפו של 


617 


הלני יפ 


618 


צייר רוסי: ס ט ו ד י ו ס. הוא תנהיג בעיטורי־קירוח תיאורים 
של הווילות, נמלים, גנים מתוכננים, תורשות קדושות, 
גבעות מיוערות, בריכות־דגים, מצרי־ים, נהלים ותופים. 
מוטיווים כאלה מצויים בסגנון הפומפאייני השני־המאותר 
והשלישי (ר׳ להלן, 8 ). אך בזמנו של אוגוסטוס מסתיימת 
התקופה היוונית־ההלניסטית בציור כמו בענפי־אמנות אחרים. 

2 .אגרטלים מצויירים. בתקופה הארכאית והקלא¬ 
סית, עד תחילת המאה ה 4 , היו טובי הציירים של האגרטלים 
שווים לאמני הציור המונומנטאלי הן מבחינת האיכות והן 
מצד הטכניקה. אך משהפך הציור הגדול לציור פרספקטיווי 
במכחול, שוב לא יכול היה הרישום הקווי על אגרטלים 
להדביקו. מסוף המאה ה 4 ואילד עמד, איפוא, ציור־ 
האגרטלים בסימן־שקיעה, ולסוף הוחלף בעיטור-אגרסלים 
תבליטי (ר׳ ד׳, 1 ). 

א. האגרטלים האטיים, הקרויים אגרטלי־ ״? רז׳ — 

על שם המקום בדרום רוסיה, שלשם יוצאו ובו, בעיקר, 
נמצאו — הם היהירים, שניכר בהם, לכל הפחות, חיקוי 
חפשי של הציור הגדול עד סוף המאה ה 4 . היו מייצאים 
אותם לרוסיה ב 360 — 320 לפסה״נ, אך ייצורם נמשך עד 
שנת 300 לפסה״נ. כמה אגרטלים כאלה נמצאו באלכסנדריה, 
שנוסדה ע״י אלכסנדר ב 330 לפסה״נ, ואחרים — באסיה, 
יחד עם מטבעות של אלכסנדר ושל ליסימאכום, שהתחיל 
טובע מטבעות משהוכח למלך ( 305 לפסה״נ). 

הנושאים המתוארים על אגרטלי־קרץ' המאוחרים הם 
מרובים ושונים. על אותם שנמצאו בקברי־גברים צויירו 
קרבות של יוונים ואמזונות (ר׳ ציור 12 ), של ארימספים 
(התושבים האגדיים של הצפון הרתוק) וגריפונים. תהרות 
אפולון ומרסיאס (ע״ע) ומשפט פאריס, ואילו על אותם 
שנתגלו בקברי־נשים — מהזות, שבהם נראים אפרודיטי, דיו־ 
ניסוס ואריאדני, וכן מעמדים של חתונות וריקודים. 

הרישום לא נעשה עוד בקווים רצופים בלבד, אלא 
השתמשו גם בקיווקוו, במיזוגם של גונים שונים ובפרס־ 
פקטיווה, כדי לשוות לדמויות מראה מעוגל, פלאסטי. בדמויות 
הרבה מצוי קיצור פרספקטיווי. הן יוצאות אלכסונית מן 
המשטח האחורי או נכנסות לתוכו. לפעמים נראים שני 
לוחמים, אחד כשהוא פונה לפנים כדי שלושה רבעים, 
והשני כשהוא פונה לאחור כדי שלושה רבעים, למשל: יווני 
ואמאזונה והראקלס והק!נטאורוס. אמאזונה וסלני רכובות 
על סוסים (וסוסת של האחרונה מובל ע״י הספרוס, ע״ע), 
מתקדמות ישר לפנים, כשהן כאילו מזדקרות משטח 
התמונה — בדומה לידו של אלכסנדר, האוחזת בחזיז, בציורו 
של אפלס. דמויות יושבות נראות ישר מלפנים, כגון של זוס, 
דמטר, דיוניסוס ואריאדני, וכן פאריס כשהוא חורץ משפט 
על שלוש האלות. דמויות אחרות יושבות על הקרקע! כך 
נראית תמיס מן הצד, שחוחה, כשזרועותיה על ברכיה — 
בניגוד לזום, המתואר כשהוא יושב על בטאו הרם תיאור 
חזותי מלא. מן הצד נראית גם אשה כורעת ברך, החופפת 
את שערותיה, בזמן שחברתה גוחנת עליה כדי לצקת מים 
על ראשה. כל הדמויות העומדות הן מוארכות מאד, וחגורה 
או גלימה צמודה להן למטה מהזן. דמויות אחרות — למשל. 
של רקדנית — נראות מאחור. 

ציירי האגרטלים האטיים הירבו להשתמש בצבע לבן, 
בייחוד בתיאורם של גופי נשים וקופידונים, וכן בתיאור 
סוסים ואותו חלק של גוף הקנטאורים, שהוא של סוס. כן 
מצויים בציוריהם צבעי הכחול,' הוורוד, האדום, הסגול, הירוק 



ציור 12 . ?רב ביז יוונים ואסאזונות. ציור ע 5 ־נכי אנרט 5 ־קרץ׳. 
הםרזיאזז המטרופוליטני, נידיורה 


והזהוב. צבעים אלה, שנעשו שכיחים יותר בתקופה האחרונה, 
אינם בני-קים, הואיל והאגרטלים לא נועדו לשימוש יומיומי, 
אלא לקברים. בחלק מן האגרטלים המאוחרים ביותר כוירו 
פרטים בתבליט של הומר, קודם שנטבעו או הוזהבו. 

ב. מ 566 לפסה״נ ואילך היו אגרטלים פ א נ א ת נ א י ם 
ניתנים כפרטים בחגיגות הפאנאתנאיות, כשהם מלאים שמן 
או יין. צויירו בהם, בזגוגית שחורה על רקע כתום, הפאלאדיון, 
התמונה הארכאית של אתני הצועדת. מצד אחד, והתחרות, 
שבה ניצח בעל־הפרס, מן הצד השני. — צורותיו הארכאיות 
של הפאלאדיון מצויות גם בדוגמות, שהן שייכות (לפי שמו של 
הארכון הכתוב עליהן) לזמן שבין 340 ל 310 לפסה״נ. בעוד 
שהצד האחורי נשתנה בסגנונו מתקופה לתקופה, נשתנה 
סגנונו של הפאלאדיון מארכאי אמיתי לארכאיסטי מלאכותי. 
לא זו בלבד שהופנה ימינה במקום שמאלה, אלא ששולי־ 
הלבוש צויירו עכשיו כשהם מתנפנפים. ובגלימה מופיעים 
קפלים זיגזאגיים כעין זנב־הסנונית. צורתם של האנדרטה 
ושל שאר הדמויות על האגרטל עצמו נעשתה דקה מאד, 
אלגאנטית ועדינת־קווים. הגופים צויירו מתוך הגזמת 
תנועת־השרירים. שלפעמים תוארה שלא כהלכה. הדקדוק 
בתיאורה של תנועת־השרירים הוזנח מחמת הטיפול היתר 
בלבוש. דמותן של אותן אמפורות פאנאתנאיות דקות עדיין 
מצויה היא על אגרטלי־הדרה ובפסיפסים הלניסטיים. 

ג. אגרטלי ה ך ר ה קרויים על שם בית־הקברות 
שבדרומית־מזרחית לאלכסנדריה. במקום שנתגלה מספר 
מרובה של הידריות (ע״ע הידריה), ששימשו כאורנות־אפר, 
אחרים מוצאם משאטבי, בית־הקברות שעל הוף־הים, המתחיל 
בקרבת הקצה המזרחי של העיר. תאריבם נקבע ברוב המקרים 
ע״פ הכתובות, המציינות את תקופות־חייהם של תלמי 11,11 ] 
ח\ 1 . אגרטלים אלה שייכים, איפוא, למאה ה 3 לפסה׳־נ. 


619 


הלני יפ 


620 


אהרים יוצרו בסוף המאה ה 4 ובמאה ה 2 . בהרבה מהם יש 
רק עיטורים שחורים פשוטים על רקע הום־בהיר, בצורת 
מאנז־ר מובלט או בצורת קיסום, תימורות או מקלעות. 
אחרים מחופים בחיפוי צהוב־בהיר, שעליו בוצעו הציורים 
בצבעי־טמפרה. ציורים אלה מתארים ברובם דוממים זעירים, 
כגון מערבת של כלי־נשק! אמפורה פאנאתנאית ועליה לפיד 
ועץ־תמר, שמסמלת ניצחון בחגיגה פאנאתנאית: תיבת־ 
איפור ומראה, מצבת־קבר קשורה בסרט, וווג־נעליים 
צהובות, בעלות בטנה אדומה. אחד מן המעולים שבאגרטלים 
אלה נמצא במוזיאון המטרופוליטני שבניו־יורק ועליו מצוייר 
ראש של מדוזה על רקע כחלל < הראש נראה בחצי־פרופיל. 
והבדלי הנהות והבהירות בין הגונים יוצרים רושם פלאסטי. 
אגרטל זד, שייך, כנראה, לסאה ה 2 לפסה״ג (ר׳ ציור 13 ). 

ר. בין האגרטלים הדרום־איטלקיים, המקושטים בדמויות 
אדומות, נמצאות האמפורות הא פולי ות, המפוארות 
והגדולות ביותר. שייצורו נמשך עד המאה ה 3 . האמפורה 
המתארת את הכנותיהם של הפרסים למלחמה, וכן אח הקרב 
בין אלכסנדר ודריווש, שייכת, ודאי, לתקופת אלכסנדר. 
במאה ה 3 נעשה סגנונם של האגרטלים האיטלקיים מלאכותי 
יותר ויותר ולסוף הוא מגיע לידי ניוון. באגרטלים אלה 
נראים עיטורים עשירים מאד, מאנדר (ע״ע עטור), שמראה 
פלאסטי לו משום גיוון הצבע, שיניות וכן לולאות של פרחים, 
שעוטרות לפעמים ראש אדם. הצבעים — אדום ולבן, ולכד, 
צהובה מוסיפה גיוון. 

ה. גם אגרטלי ג נ א ת; ד, (ר , ציור 14 ) מוצאם, כנראה, 
מאפוליה. מצויירות בהם, בצבע לבן ובתוספת של צבעים 
אחרים, על זגוגית מתכתית שחורה, דמויות בודדות — קופי- 
דונים ושחקנים — וכן מסכות ושאר חפצים קטנים. אגרטלים 
אלה, שנעשו, אפשר, בטארנטום, שייכים לסאה ד, 3 לפסה״נ. 
במשד כל התקופה ההלניסטית ובכל חלקי העולם ההלניסטי 



ציוד 13 . ראיש ש 5 מדוזה. ציור על־גבי הידריה, שנמצאה במרדה. 
המוזיאון הסטרוםוליסני. נין־יורק 


ו 



ציור 14 . כלי־מזינה מננאחיה, 7 ם ציור קומי של םוכר־ישמז, 
המוזיאון ?אמנויות היפות, בוססוז 


נמצאו אגרטלים שחורים דומים, בצורות שונות, לפעמים 
בחירוצים או בפרטים פלאסטיים אחרים, ובציורים לבנים 
פשוטים. באתונה ציירו עיטורים גאומטריים על אמפורות 
וקאנתארים (ע״ע כד) הדורים, עפ״ר בלבן ובצהוב. 

מיטב הקראמיקה ההלניסטית הוא בתבליט. הספלים 
המכונים ספלים מ גא ר יי ם נעשו לא רק במגארה, אלא 
גם באטיקה ובפרגאמון (ר' ד/ 1 ). 

ו. אפשר, שהנאים באגרטלים ההלניסטיים הם אותם 
שנמצאו בצ׳נטוריפה שבסיציליה. צורתם הדורה, ולפעמים 
אף נפלאה. רובם גביעים וקערות בעלי מכסים גבוהים. 
העיטורים הם תבליטים מחומר צבוע. הגופים מצויירים 
בצבעי־טמפרה בגונים של כחול, צהוב, לבן, אדום, ארגמן 
וחום על רקע ורוד או סגול מבריק. הדמויות פונות ישר 
לפנים, או לפנים עד כדי שלושה־רבעים, או לאחור, וכך 
נוצר רושם מרחבי. עפ״ר תוארו נשים במעמדים, שיש להם 
שייכות לנישואים. כך, למשל, מראה אגרטל אחד, השמור 
במוזיאון המטרופוליטני בניו־יורק, נשים עומדות להקריב 
קרבן (ר׳ ציור 15 ). אחד מראה את דיוניפוס (יושב) ואת 
כלתו אריאדני (עומדת). אגרטלים אלה חשובים לתולדות־ 
הציור, הואיל והם טפסים מקוריים מן המאה ד, 3 לפסה״ג. 
הטכניקה קלוקלת, מאחר שכולם נועדו, כנראה, לצרכי־קבורה. 

בטכניקה דומה של סמפרד, השתמשו באגרטלי קאנוסה. 
אלה הם אגרטלים מפוארים, גדולים ומשוכללים, ובעלי 
מבנה מורכב, שעל סכסיהם עומדים פסלי-חיות. משום כך 
מרובה חשיבותם לתולדותיהם של הקראמיקה והפיסול מלאו¬ 
תן של הציור. 

3 . אסטלות מצויירות. במקום אסטלת־התבליט של 
התקופה הקלאסית באה בתקופה ההלניסטית, במידה גוברת 
והולכת, אסטלת־הקבר המצויירת. עוד קודם שאסר דמטריום 
מפאלרון (עי' למעלה. עס׳ 612 ) את השימוש בציוני־קבר 




621 


הלניזם 


622 


מפוארים, נמצאו כמה אסטלות מצויירות, שבהן נראו דמויות 
יושבות ועומדות, כגון האסטלה של טוקס באתונה ואסטלת 
האשה סבויוטיה, הנמצאת כיום במוזיאון של בוסטון, 

בבתי־הקברות בשאטבי ובהדרה נתגלה מספר גדול של 
אסטלות מצויירות מתקופה, שאת ראשיתה יש לקבוע זמן 
קצר אחר ייסודה של אלכסנדריה ( 330 לפסה׳־נ)! הן שכיחות 
מאד במאה ה 3 , ביהוד על קבריהם של גאלאטים ושאר 
חיילים שכירים, שנמצאו בשירותם של התלמיים לערך בין 
277 ו 212 לפסה״נ. המוטיווים זהים ברובם עם אותם 
שבמונומנטים האטיים מן המאה ה 4 : גברים ונשים יושבים 
ועומדים, במקרים הרבה מתוך לחיצת־ידיים כסימן לזיקה 
שביניהם (ולא לברכת־פרידה). לא פעם מצויירים עמהם 
ילדים, אך עיקר העניין הוא בחיילים. הללו נראים במלוא 
חימושם או כשהם רוכבים על סוסים, ולא פעם נלווה אליהם 
סיים קטן, שאוחז בזנב־הסום או מחזיק בנשק בעוד הוא מגיש 
משקה לאדוניו. על טבלה אחת (שנמצאת בברלין) נראה 
חייל מנסה להתגבר על סוסו המזדקף, כשהוא עומד מול 
הסום ומחזיק בראשו מן הצד הקדמי, בעוד הסייס מסתכל 
בנעשה. מחזה דומה מתואר בצירו הצר של סארקופאג־ 
אלכסנדר (ר׳ להלן, ג׳). 

אחד מן המעניינים שבתיאורי־הנשים מופיע על אסטלת 
הליכסו שבאלכסנדריה. בחלקה האמצעי של התמונה אנו 
רואים את הליכסו כשהיא יושבת על כסא גבוה. לפניה 
עומד גבר, שלוחץ את ידה, ומאחוריה עומדת אשה. ברקע 
הקדמי נראית רצפה רב־צלעית ומעל להליכסו — תקרה 
תאית, שתיהן בתיאור פרספקטיווי. בתחום האחורי — קיר 
נמוד ומעליו נראים שמי־תכלת. היסודות האדדיכליים 
שבציור זה לא מחגו ליחידה מרהבית. 

אסטלה זו בוצעה בצבעי־טמפרה על אבן־סיד — בגונים 
שונים של כחול, אדום, צהוב, חום וסגול. 

נמה מן האסטלות שימשו לוחות לסגירת גומתות־קבר. 
בגומחות אחרות, כנראה מן המאה ה 2 , יש דלתות מצויירות, 
שבספינים של קצתן מתואר הרמם פסיכופומפום ("פוליך 
הנשמות") או מצויירים ראשי־מדוזה. במאה ה 2 פוחתת אי¬ 
כותם של ציורים אלנסנדרוניים אלה. המאוחרים טבעיים 
פחות מן המוקדמים וצורתם סטראוטיפית. אסטלות דומות 
של שבירים — בשירותם של הסלוקיים — נמצאו בצידון < 
תארינם מאוחר משנת 195 לפסה״נ. 

גם בפאגאסי־דמטריאס שבתסאליה נתגלו אסטלות 
מצויירות מן המאה ה 3 (הן נמצאות כיום בבית־הננות 
הארכאולוגי בוללו שביוון). העיר נוסדה על־ידי דמטדיוס 
פוליורגןסס אחר שנת 214 וירדה מגדולתה אחר נצחונם של 
הדומים בקינוסקפאלי ב 197 לפסה׳־נ. מצויות באן סצנות 
משפחתיות, גם עם ילדים, וכן חיילים. היפה שבהו היא זו 
של אשה יושבת על כסא גבוה, באופן שנראים בשלושה 
רבעים מן הצד הקדמי של פניה. בתה נשענת על גב הכסא. 
בדומה לבת בפרסקו של בוסקוראלח, הנמצא במוזיאון 
המטרופוליטני (ר , להלן, 6 ). באסטלה של הדיסטי נעשה 
נסיון לתאר את פנימו של חדד. הדיסטי מתה בשעת לידה, 
והיא שוכבת על מיטתה כשבעלה יושב לרגליה. מאחוריה 
נמצא קיר נמוד, שמעבר לו נראית האומנת, המחזקת את 
הנולד. בצד האחורי נראה קיר ובו דלת פתוחה, שבעדה 
מציצה נפרה. גם כאן אין תיאום ביו שלושת קטעי- 
המרחב. 



ציור 15 . כלי סצ׳נטוריפה (סיצ' 5 יר,), עם עיטורי־תכ?יט; 
על הסבסה הגבוה ציור של נשים כשעה פולח!. 
הטוזיאון הסטרופוליטני, ניו־יורק 


באי כיוס נתגלו מצבות־קבר, עשויות אבן שחורה 
ממורקת, שעליהן נשתמרו רישומים בעלי רמה גבוהה. הטוב 
שברישומים אלה הוא זה שעל מצבת קברו של מטרודורוס 
(ביום: בבית־הננות של ברלין). מתואר בו מטדודורוס 
תחת אילו כשהוא דויד את קשתו ליריה. סמור לעץ עומד 
נושא-כליו, שלוב רגליים, ובידו שני חיצים. למפלה נמצא 
אפריז, שבו מתוארים סירנות והקרב של הפיתים (ע״ע) 
והקנטאורים. למטה נראות אלות־ניצחון על מרכבות רתומות 
לשני סוסים מזדקפים. התרשים חרות בקווים יציבים, והרקע 
מחוספס. 

4 . ציורי־קיר בקברים. קירותיהם של קברים תת־ 
קרקעיים מרובים מן התקופה ההלניסטית משוחים בצבע. 
ברוב המקרים מופיע בקירות אלה "סגנון האינקדוסטאציה" 
הידוע גם בסגנון הסטרוקטוראלי (ר׳ להלן, 6 ). לפעמים 
מכוייר הקיר בגבם צבעוני — למשל, בקבר, שנתגלה 
בארטריאה שבאי אובויה, ובקבר אחר, שנמצא בסידי גבר 
שבמצרים. אך ברוב המקרים איו הקירות מכוסים אלא 
בצבע בלבד ורק על־פני מועטים מהם מצויים ציורי־דמויות. 
הביצוע של רוב הציורים הללו, שנפגמו בפרוצת־הזמן, הוא 
קלוקל. יוצא מן הכלל הוא הקבר, שנתגלה לאחרונה בקא־ 
זאלאנק שבבולגאריה (בתראקיה העתיקה). 

זהו קבר־תולוס (בניין פגול בעל כיפה) ובו דרוס 1 ס 
(מסדרוו־כניסה) — צורה שכיחה בבנייני־קברים במוקדון 
ובתראקיה בתקופה הקלאסית. מסתבר, שקבר זה הוא מן 
האחרונים שנבנו בצורה זו! הוא משנת 300 לפסה״נ, ז״א 
מימי שלטונו של ליסימאנום בתראקיה ובאסיה הקטנה 
( 323 — 282 ). קירותיהם של המסדרון ושל תא־הקבר העגול 
משוחים בצבע קינאבד מבריק, המכונה אדום פומפאץני. 
בחלקו התחתון של הקיר יש סטילובאטים (פסי־אבן) גבו¬ 
הים — במסדרון: שחורים עם אדן לבן ונדבך־חגורה לבן; 
בתולוס: לבנים עם יסוד צהוב ונדבך־חגורה שחור. מעל 



623 


דלניזם 


624 



ציור 10 . הקבר שבקאזאלאנק (בולנאריה). סראד. כללי של ציורי הכיפה 


לקיר האדום, לפנים סן הגג האוכפי, יש קנוקנת נאה בין 
כיד בדגם של ביצה־וחץ (מלמטה) ושיניות (מלמעלה). 
בחלק העליון נמצאים שני אפדיזים. שתבליטיהם מתארים 
מאורעות צבאיים. באמצע נפגשים שני צבאות — של פרשים 
ורגלים! בצד אחד נלחמים זה בזה שנים מראשי היריבים 
ובצד השני הם מתווכחים, כנראה, ומן הסתם עושים שלום. 
הרבה מן החיילים חובשים קסדות תראקיות ומחזיקים מגינים 
סגלגלים, וכן סכינים תראקיות עקומות, נוסף על חניתות. 
האחרים. כנראה, בארבארים. יש להניח, שמתואר כאן מסע 
צבאי, שבו נחל בעל־הקבר ניצחון. 

הכיפה שבתוך התולום, שצורת־חרוט לו, מתחלת בארכי־ 

טרו יוני, שהוא מעוטר בוקראניות ורוזטות. סמוך לו 
נמצא האפריז העיקרי, שבו מתוארים השלים ופמלייתו (ד , 
ציור 16 ). בדיוק מול הכניסה יושבים השליט ואשתו, כשהם 
לוחצים זח את ידה של ז(. הוא יושב על כסא רחב, אל שולחו, 
שעליו ערוכים לחם. פירות וסכין. בידו כוס. אשתו יושבת 
על כסא גבוה וראשה מכוסה בצעיף. שניהם עטורים בתרי- 
זהב, ורגליהם נשענות על שרפרפים. שניהם צעירים ויפים. 
ולכל אחד מהם שני משרתים. מאחורי הבעל נראית נערה 
גבהת־קומח, שמביאה קערה ובה רימונים — ססל־האלמוות — 
ופירות אחרים! מאחרי הנערה נראה נער. שמחזיק קערית־ 
שחיה וכד יין. מאחרי האשד. נראית נערה, שמביאה שתי 
תיבות, קטנה וגדולה, ונערה שניה, שמביאה רדיד (ר׳ 
ציור 16 ). שש דמויות אלו ממלאות את המחצה הפני¬ 
מית של הכיפה. מעל לדלת נראות שתי קבוצות של דמויות, 
שפונות עורף זו לזו ונעות לעבר השליט ורעיתו. משמאל 
נראים שני סוסי־רכיבה ושני סייסים, ולפניהם שתי מנגנות 
תוקעות בחצוצרות. מימין — מרכבה רתומה לשלושה סוסים 
כהים ום־ם לבן אחד, ולפניה פשרת, זהו, ודאי, רכב־מלחמה, 
וסוסי־הרכיבה (הנזכרים למעלה) נועדו, ודאי, לשמש 
לבריחתו של השליט, אם יהא צורך בדבר, כפי שעשה 
דרייווש בקרבות של אים 1 ם וגאוגמלח. 

בגדיהן של המשרתות והמנגנות בלתי־רגילים הם, הואיל 
ובאמצע הפפלוסיט (האדוות) שלהן עוברים פסים רחבים, 
סן הצוואר עד הרגליים, שהם שונים בצבע משאר חלקי־ 
הבגד. על בגדה של הנערה הגבוהה, העומדת מאחרי השליט, 
שהיא, כנראה, בעלת עמדה רמה, עובר פס לבן (על רקע 
חום־אדמדם), ואילו על בגדיהן של הנערות האחרות עובר 
פס כהה (על רקע לבן). 

בין האפריז העיקרי ומרכז הכיפה מפרידות ארבע שורות 


של עיטורים. מסביב לפתח המרכזי, הסתום 
באבן גדולה, מתוארות במעגל שלוש מר¬ 
כבות, שכל אחת מחן רתומה לשני סוסים. 

גופיהם של הרכבים, הלבושים גלימות 
ארוכות, מוטים לפנים מתוך שאיפה לזכות 
במירו׳ן. 

ציורי־הקיר המפוארים בקאזאלאנק הם 
היפים שבציורים שהגיעו לידנו מתחילת 
התקופה ההלניסטית. משאר הקברים מאו¬ 
תו זמן, שנתגלו בצפונו של חצי־האי 
הבאלקאני, יש להזכיר אחד שבניאוסטה 
(על־יד נגוס שבמוקדץ), ובו ציור של 
איש־צבא רכוב על סוס דוהר ונלחם 
בבארבאר. בקבר שבמוצטפח פחח (על־יד 
אלכסנדריה) מצויירים מעל לפתחה של דלת שלושה חיילים 
רוכבים, כשראשם מופנה לאחור וקערית־שתיה ביד ימינם 
המושטת. ביניהם עומדות שתי נשים, שפניהן פונות לצד 
הפוש האמצעי. בידיהן קערות־הקרבה. על־יד הפרש חאמצע־ 
נראה מזבח קטן — עדות לדבר. שמתואר כאן מעמד של 
הקרבת־קרבן — אפשר, בערב סיבצע קרבי או אחריו. הנשים 
דומות לברניקי, אשתו של תלמי 111 (ע״ע), כפי שהיא 
מצויירת על גבי אגרטלים מוקדשים לה. מכאן שקבר זח 
שייך למחצה השניה של המאה ה 3 . בקבר אחר, בראם אל־ 
תיו, מתואר הראקלס כשהוא מכתיר את עצמו, בצורה 
המצויה על מטבעות סוריים לערך משנת 200 לפסה״ג ואילך. 
מזמן מאוחר עוד יותר הוא הקבר, שנתגלה באנפושי ושעל 
קירותיו — ביו אומנות דבוקות — מצויירים עצים! כן יש 
לו תקרה תאית — מה שמעיד על השפעה מצרית. אכן 
בתקופה ההלניסטית גברה השפעתה של האמנות המצרית 
על היוונית וגרעה מגדולתה של זו האחרונה. קבר זה שייך 
למאה ה 1 לפסה״נ. 

אר׳ן־ישראל היתד, שותפת לתרבות ההלניסטית בימי 
שלטונם של חתלמיים והסלוקיים בארץ (לערך 325 — 170 
לפסה׳־נ). קברים בעלי קירות מצויירים נמצאו במרשה 
שבדרום יהודה. הם הותקנו בשביל המנהיג של מושבה 



ציור סוא. ציור דזסלכה בקבר שבקאזאלאנק 




625 


דלניזם 


626 


צידונית ובני סשסחתו. קברים אלד, חצובים בסלעי אבן־סיד 
ומעוטרים בדגמים מצויירים ובתיאורי־ציד. ראוי לציון גם 
אפריז, שבו מתוארת תהלוכה ארוכה של חיות־בר. הנשרים 
דומים לאותם שבמטבעות התלסיים. לכמה מן האריות ראש- 
אדם. התרשים חרות באבן, וקווי־ההקף מסומנים בצבע אפור. 
הצבעים, שבהם השתמשו כאן, הם אדום, צהוב, שחור וירוק. 

ציורים גסי־צודה מצויים בכסה קברים, שנתגלו ברוסיה 
הדרומית: בקרבת קרץ׳ שבחצי־האי קרים, וכן בחצי־האי 
שאסאן. 

5 . פ ם י פ 0 י ם. בתקופה הקלאסית עוטרו הרצפות בפסי¬ 
פסים של חצץ שחור ולבן. המעולים שבהם נתגלו באולינ־ 
תום: החריב אותם פיליפוס ממוקדון ב 348 לפסה״נ. הם 
שייכים, איפוא, לסהצה הראשונה של המאה ה 4 . פסיפסי־תצץ 
כאלה עדיין מתגלים בפלח, עיר־מושבם של פיליפוס ואלכ¬ 
סנדר, שנחשפה בשנת 1957 . אך נוסף על הלבן והשחור 
מצויים בהם כמה צבעים אחרים. רואים. למשל, גריפון 
מפיל צבי, והדם, הניתז מגב־הצבי, שנפצע ע״י נשיכת 
הגריפון, מתואר באדום. כן רואים את דיוניסוס רוכב על 
פנתר, כשהוא מחזיק בידו את התירסוס (מטה־הקודש) שלו, 
העשוי אבנים בעלות צבעים שונים. קווי־ההקף של פניו, 
תלתליו והכתר שעל ראשו מסומנים בהוטי־עופרת. הפרו¬ 
פורציות של כל הדמויות מוארכות מאד, בדומה למה שאנו 
מוצאים באגרטלים הפאנאתנאייס, וכן באגרטלי־קרץ׳ 
המאוחרים. 

באלכסנדריה עדיין מתגלים כמה פסיפסי־חצץ. לפי 
טכניקה ישנה זו עשוי, למשל, קטע־פסיפם, שמראה איש־ 
צבא לוחם, ובשוליו — חיות־פרא דמיוניות. רוב הפסיפסים 
של התקופה ההלניסטית, באלכסנדריה ובמקומות אחרים, 
עשויים טסרות, כלומר, קוביות־אבן בצבעים מרובים ושונים. 
אחד מהם, משאטבי, מזכיר את שיטת־החצץ, הואיל ושולטים 
בו הלבן והשחור: אך גם טסרות בצבעים — צהוב־אפור 
ואדום־חיוור — משמשות בו לכמה פרטים! פסיפס זה מראה 
שלושה קופידונים נלחמים בצבי, וכן מתוארות בשוליו חיות 
מציאותיות ודמיוניות. הטסרות עשויות שיש. אבן־סיד וחרם. 
במידת־מה מוסיפים להשתמש גם בחצץ. קווי־ההקף מסומ¬ 
נים בחוטי־עופרח, הטוב שבפסיפסי־אלכסנדריה הוא מחמר 
אים שבמצרים התחתית, ונעשה ע״י האמן סופילוס. מתוארת 
בו הפרסוניפיקאציה של העיר אלכסנדריה כשהיא נושאת 
סמלים של ניצחון ימי. משמשות בו טסרות קטנות לאין 
מספר, והמעבר מצבע לצבע מודרג יפה. טכניקה מעודנת 
זו של עבודות־פסיפם נודעה בתקופה ההלניסטית סעקס 
תז 1 ת 10112 וו 1 זסזי (ע״ע פסיפס), 

הנהדר שבפסיפסים העתיקים שנשתמרו הוא פסיפס 
אלכסנדר, שנתגלה בבית־הפאון (קאסה דל פאונו) בפומפאי 
ושנמצא עכשיו בנאפולי. בית־הפאון נבנה במאה ה 2 לפסה״ב 
ע׳״י אוסקי מתייוון, שיעד את החדר היפה ביותר — אכ¬ 
סדרה — לאותו פסיפס גדול. זהו העתק מדוייק של ציור 
המלחמה בין אלכסנדר ודריווש, מעשה ידיו של פילוכסנוס 
מארטריאה, תלמידו של ניקוסאכוס. על ציור זה אמר 
פליניום ( ז \ 110 .XXX ), שאיו משובח סמנו. הזמין אותו 
קאסאנדרוס, מלך מוקדון ושליטה של אטיקה, שאליה הש¬ 
תייכה אריטריאה שבאי אובויה. כיוון שקאסאנדרוס מלך 
ב 317 — 297 , יש לייחס את הציור המקורי לשנת 300 לערך. 
פילופסנוס, בדומה לרבו, צייר רק בארבעה צבעים: לבן, 


שחור, אדום וצהוב. אך אלה מאפשרים מיזוגים וצירופים 
מרובים. כתוצאה מכך מצויה כאן מערכת־צבעים עשירה, 
אבל — משום העדר הכחול — בעלת אופי חמור־רצין — מה 
שניכר גם בהעתק שבפסיפס. העתק זה הוא מדוייק כל־כך, 
שאפשר לעקוב באמצעותו אחר תנועות־המכחול, התמונה 
מרוכזת מסביב לשני המלכים. אלכסנדר, שקובעו נשמט מעל 
ראשו, דוהר משמאל לימין על סוסו המפורסם בוקפאלוס. 
והוא לובש שריון של כסף וכלאסיס של ארגמן. הוא דוקר 
אציל פרסי, המנסה לרדת מעל סוסו הגוסס. בניגוד לכך 
עומד דרייווש על מרכבתו, הרתומה לארבעה סוסים, כשהוא 
לובש בגדי־מלכות פרסיים. אינו נלחם ואינו נותן דעתו על 
הסכנה הצפויה לו, והוא מושיט את ידו לאציל אחד, שמוסר 
את נפשו למענו. אציל זה וכמה אצילים אחרים, כולם 
רכובים על סוסים, מפרידים בין אלכסנדר ובין מלכם. אחד 
מתקדם מן המישטח האחורי — באמצע התמונה בערד. אחד 
קופץ מעל סוסו, הנראה מצידו האחורי. הסוסים, בדומה 
ללוחמים, נראים בפוזות מרובות ושונות, ממראה חזיתי מלא 
עד מראה אחורי מלא: הסום הגוסס משתרע באלכסון לתוך 
הפישטח הקדמי של התמונה, כשראשו מופנה לפנים. סוסי־ 
המרכבה מוצלפים בשוטו של נהגם, שפרצופו הגס נוגד את 
פניו האציליים של המלך. הרכב פונה לברוח, כשהסוסים 
מזדקפים בבהלה; הם נראים מצידם הקדמי כדי שלושה רבעים. 
הם־סים דוהרים על גופיהם של פרסים שנפלו, ואחד מאלה 
מתגונן מפני פרסותיהם במגינו, שבו נראית בבואת דמותו. 
הפרסים ניכרים בסימני־גזעס (עיניים גדולות ותוטם בולט), 
בשערם המגודל ובזקנם, וכן גם בתלבשתם הלאומית, 
שפרטיה היו ידועים ביוון מתוך השלל, שהביא אלכסנדר 
למוקדון ולאחונה (ר' תמונה, כרך גי, עס' 643 — 644 ). 

מאחרי הדמויות הקדמיות מופיעים ראשיהם וזרועותיהם 
של חיילים מרובים, שאוחזים חניתות. נראות יותר חניתות 
מדמויות. הדמויות ממלאות רק את המחצה התחתונה של 
התמונה, והחלל שמעליהן מתמלא על־ידי החניתות כדי 
רבע נוסף. רוב החניתות נטויות שמאלה, שהרי החיילים 
הבורחים ימינה הכתיפו אח חניתותיהם, רק סמוך לקצה 
הימני של התמונה מצטלבות כסה חניתות מתוך ערבוביה — 
סימן לבריחתו המבוהלת של הצבא הפרסי. אילו קרח במישסח 
האחורי וקצת כלי־נשק פזורים על הקרקע הסלעית הם כל 
אביזריה של הסצנה המגובשת, שבה משתלבים סוסים ובני־ 
אדם לגוש מלוכד: יתכן מאד, שלפנינו שיטת ה-תסקבחסס 
13 זג 61 (ע״ע ציור), המיוחסת לפילוכסנום. 

הפרטים הם מציאותיים כל־כך, שהתמונה נחשבה כציור 
של קרב מסויים, קרב איסוס ( 333 ), במקום שפרסים סבני־ 
האצולה מסרו את נפשם למען מלכם. אבל פרטים אחרים 
מתאימים יותר למלחמת גאוגמלה ( 331 ), המלחמה האחרונה 
והמכרעת, שבה נפגשו שני המלכים. שתי המערכות נסתיימו 
בבריחתו של דרייווש על סוס מאוכף, שהיה מלווה תמיד 
את מרכבת־המלך. פניו של אלכסנדר, המלאים הבעה והת¬ 
רגשות, נראים אף הם כמשקפים רגע מסוייס. אך בעיקרו של 
דבר, אין התמונה אלא תפיסה אידיאלית של המפלה, שנחלו 
הפרסים מידי היוונים — תפיסה בעלת רמה מוסרית גבוהה. 
אין האמן ממעט את דמותו של המלך המנוצח: פניו מביעים 
ערות וצער: דעתו נתונה על חבריו, ולא על הסכנה הנשקפת 
לו. לפיכך אנו מרחמים עליו ועל חבריו האצילים, ועם זה 
אנו דואגים לאלכסנדר, שהתקדם יותר מדי לפני חייליו. 




627 


דלניזם 


628 


והוא עלול להיפגע בראשו הגלוי. מחזה־הקרב המציאותי 
הפך לתמונה אנושית נעלה. 

הנאות שבתמונות הקטנות מן התקופה ההלניסטית הם 
שני הפסיפסים החתומים ע״י דיוסקורידס מסאמום. הם נתגלו 
בסאבלינום של החווילה ההדורה בפומפאי, שנקראה על שם 
קיקרו ושנבנתה וקושטה לפי הסגנון השלישי (ר׳ להלן, 6 ), 
ז׳א מפנו של אוגוסטוס קיסר. תמונות אלו, ששובצו במר¬ 
כזה של רצפת־פסיפס רגילה, היו בלא ספק העתקים של 
תמונות קדומות יותר. שצויירו, כנראה. מתור הסתכלות 
במקור. התמונה המקורית צויירה מתחילה בצבעים על גבי 
לוח־מלט מוקף מסגרת־שיש. אח״ב תקעו את אבני־הפסיפס 
לתוך המלט, קרוב עד כמה שאפשר לתחומי הצבעים. נדלן 
הממוצע של כל אחת מאבנים אלו — 2.5 מ״ס מרובע: אך 
במה מהן. בייחוד אותן ששימשו בשביל הפנים והידיים. אינן 
עולות על 0.5x1 מ״ס מרובע. טכניקה כזו שימשה במבחר 
הפסיפסים ההלניסטיים ללא יוצא מן הכלל. הצבעים, שבהם 
השתמש דיוסקורידס, הם בהירים ועליזים והם כוללים את 
כל צבעי־הקשת. כמעט שמתקבל הרושם של ציור-ספפרה 
אימפרסיוניסטי. 

הצבעים העליזים הולמים את התוכן: סצנות של קד 
מדיה. — בסצנה אחת רואים שלושה נגנים. הדמות 
הראשית תופסת כמעט את מחצית שטחה של התמונה: 
אדם רוקד ומכה בתוף. מולו דוקד אדם אחר, שמקיש 
במצלתיים. גלימותיהם של שני האנשים קשורות על מתניהם 
כדי שידיהם תהיינה חפשיות. מאחרי הרקדן השני נראית 
אשה מחללת בחליל, מאחוריה עומד זאטוט עלוב. מבני 
הרחוב. פניו פני־זקן, ויתכן שהוא ננס. שני האנשים הם, 
כנראה, מכוהני־קיבלי, שחיו עובדים ברחוב, מנגנים ומקבצים 
נדבות. הם עומדים על דוכן. לפנינו, כנראה, סצנת־ביניים 
מ״קומדיה חדשה", שבח היתד, המקהלה מופעת, רוקדת ושרה 
שירי אלתור (ר׳ התמונה בצבעים בערך זה). 

בפסיפס השני יושבות שלוש נשים מסביב לשולחן־עץ 
עגול. שעליו מונחים ענף־דפנה ומחתת־קטודת. לפנינו, 
כנראה, שתי צעירות. השואלות בעצתה של מוזגת־סממנים 
זקנה בענייני־אהבה, ואילו החפצים שעל השולחן משמשים 
כסגולות לריפוי פגעי-אהבה. הזקנה מחזקת גביע־יין של 
כסף ומחשבת משהו באצבעותיה. מאחוריה עומדת משרתת 
קטנה, מוסתרת למחצה ע״י אחד סן העמודים הצדדיים, 
המשמשים מסגרת למחזה. שלוש מדרגות מוליכות אל הדוכן, 
שעליו יושבות הנשים. זוהי סצנה פנים־ביתית — גם־כן 
מ״קומדיה חדשה". 

אותה טכניקה משוכללת עצמה שימשה בהתקנת הפסי¬ 
פסים בארמון של פרגאמון, שנבנה ע״י אומנס 11 . בחדר 
הקרוי "חדר־הסזבח" שרדו פסיפסים, שמתארים תוכי בצבעים 
מלאי חיים — ירוק, אדום, בחול וחום־בהיר: דג, מסכה 
ומקלעת־פרחים. שני יוצרי־פסיפסים ידועים לנו מאותה עיר: 
הפיסטיון, שרשם את שמו על מעיו כרטים־ביקור, וסוסוס, 
הידוע לנו מתוך פליניום ( 184 ,XXX¥1 ). הוא תיאר רצפה 
בלתי־מסואטאת, שעליה מפוזרים שיירים של ארוחה: ובן 
ארבע יונים עומדות על שפתו של כד (קנתארוס), אחת מהן 
שותה, כשראשה משתקף בסים, ואחת מחלקת את נוצותיה. 
שני הנושאים נמצאים גם בעיבודים רומיים. רצפה לא־ 
מטואטאת של חדר־אוכל מופעת בפסיפס רומי (כיום: במו¬ 
זיאון חלאטראני), מעשה ידיו של חראקליטוס. עצמות קטנות, 


כרעי־תרנגולות, צדפים, שיירי דגים, פירות וירקות מפוזרים 
בשלושה מצידי־הפסיפם. עכבר מכרסם אגוז. כל העצמים 
מתוארים בצבעיהם הטבעיים ובצלליהם. בצד הרביעי נראות 
מסכות רומיות. באמצע נראה הנילוס. ובפינות עומדות 
אנדרטות רומיות. לפנינו עיבוד רומי אקלקטי. — ההעתק 
הטוב ביותר ספסיפס-היונים של סוסוס נתגלה בחווילת־ 
הדריינוס בקרבת רומא. הוא מתאים בדדו־כלל לתיאורו של 
פליניוס. ארבע יונים יושבות על שפתה של קערת־כסף 
גדולה, אחת מהן שותה, ואחת מחלקת את הנוצות שעל גבה. 
נעדרת רק בבואת הראש במים. העתק אחר, שנמצא בפומפאי, 
מדוייק הרבה פחות, ואילו בהעתק שלישי הוחלפו היונים 
בתוכיים. 

תיאורי־חיות דומים לאותם של סוסוס אנו מוצאים בכמה 
פסיפסים בפוספאי. ביניהם תמונה מצויינת של תרנגולים, 
שנלחמים בגמד. בפסיפס אחד מופיע חתול, שמפיל את 
פחדו על תרנגול. מתחת לסצנה זו נראים שני ברווזים 
שטים בין צמחי־גומא, ואילו בתחתית הפסיפס נראים צדפים, 
ציפרים ודגים. בפסיפס, שנמצא עכשיו במוזיאון המטרו־ 
פוליטני בניריורק. מתוארים ברווז, ברווזה ושני ברווזונים 
שטים בבריכה: הבדווזונים נראים סצידם הקדמי. יש בפסי¬ 
פס זה דירוג מדובה של גונים באדום, ודוד, חום, צהוב, 
אפור, וכן מצוי כאן גם שימוש בשחור ולבן. 

בפסיפס מזמנו של סולד" שנתגלה בהיכל פורטונה 
בפרינסטה (ע״ע), מתוארים דגים בצבעים נהדרים ובטכ¬ 
ניקה משוכללת. שני פסיפסים, שמתארים דגים, נמצאו 
גם בפומפאי. באחד מאלה (שבבית־הפאון) מופיעות בריות־ 
ים מרובות ושונות, כשהן משוטטות מסביב לתמנון גדול. 
הדגים נראים כאילו הם באקוואריום. קרוב לוודאי. שזהו 
מומיו דרום־איטלקי. כל אחד מן הדגים הוא מציאותי כל־כך, 
שזואולוג יכול לקבוע את סוגו. דגים מתוארים מסביב למרכז 
אחד כבר מצויים בצלחות־דגים דרום־איטלקיות מן הסוג 
המאוחר של הצלחות אדומות־הדמות. 

על מפתנה של האכסדרה, המכילה את פסיפס־אלכסנדר, 
מתואר אחד סנופיו של הנילוס ובו צמחים וחיות, שהם!!פיינים 
לנהר זה. על מפתן אחר שבבית-הפאון נראות מסכות גדולות 
בתוך מקלעות־פרחים עשירות ויפות, נתונות בטבעות־ 
זכוכית. מקלעות־פרחים, שמקיפות מסבות, משמשות מסגרות 
גם לפסיפסים אחרים. גם צירוף זה הוא, כנראה, איטלי. 

בניגוד לפסיפסים המתארים דוממים וחיות קטנות, יש 
פסיפסים של חיות־פרא, שמוצאם, בנראה, מאסיה. בשני 
פסיפסים מדלוס ובאחד מפומפאי נראים בני-אדם רכובים על 
חיות־בר, ובאחד מהם מתואר קרב בין שתי חיות־טרף. 
בפסיפסים מדלוס חיית־ד,רכיבה היא נמד, וגם החיה המנוצחת 
שבפסיפס הפומפאייני נמר היא. מנצחו של הנמר, ובן חיית־ 
הרכיבה בפסיפס הפוספאייני, אריות הם. חיות אלו נודעו 
לאמנים מגני־החיות. אמנם באמנות היוונית מצויים תיאורים 
קדומים יותר של חיות־פרא, אך רק בתקופה ההלניסטית 
נעשה תיאורן ראליסטי. יתר על כן: לא נודע הנמר ביוון 
קודם שנת 300 לפסה׳־נ לערך. 

שני הפסיפסים בדלוס מוצאם מבית־דיוניסוס ומבית־ 
המסכות. בשניהם נראה דיוניסוס כשהוא רכוב על נמר 
ואוחז בתירסוס. בפסיפס של בית־דיוניסוס הוא מתואר 
כבעל־כנפיים! בזה שבבית־המסכות הוא גם אוחז תוף. 


629 


דלניזם 


630 


בפסיפס שבבית־הפאון הרוכב הוא נער בעל־כנפיים, השותה 
מגביע־יין גהול. יתכן, שזוהי פרסוניפיקאציח של הסהו. 
השלושה רוכבים על חיותיהם מתור ישיבה מן הזיה, כשראשם 
וחלקו העליון של גופם נראים מצידם הקרמי. ראשיהן של 
החיות, המופנים לאחור, נראים כרי שלושה רבעים. רישומי- 
הנוף הם, כנראה, הוספות מאוחרות. בפסיפס של בית- 
המסכות כמעט אין זכר להם: בזה של בית־היוניסוס נראים 
סלעים וכסה צמחים, ואילו באותו שבבית־הפאון נראים 
צוקים ומורה תלול. תאריה הפסיפסים של הלום הוא זה של 
בניית הבתים: אחר 150 לפסה״נ וקורם חורבנה של הלום 
ב 88 לפסה״נ. 

בפומפאי נמצאו שני פסיפסים, שמתארים אריה מפיל 
נמר. אחד מהם, שלא נשתמר בשלמותו. נתגלה בביודהפאון. 
רעמתו הענקית של האריה עוטרת פנים זדוניים, עיניו 
הקטנות מטילות אימה, פיו הפתוח, המגלה שיניים מפחידות, 
כמעט מעורר בנו את תחושת נשימתו הלוהטת. האריה 
נועץ את ציפרניו בגבו של הנמר, השואג ורותח. אד 
סבט־עיניו מביע אין־אונים. זהו התיאור הכביר ביותר של 
חיות־פרא, שנשתמר מן התקופה העתיקה ואחד מן המעולים 
שנוצרו בכל הזמנים. שתי החיות תופסות נמעט את בל 
שטחו של הפסיפס. מסביב לחן אין לראות אלא נסה אבנים 
וצמחים. 

פסיפס סן התקופה ההלניסטית המאותרת מתאר סאטירוס 
מותקף ע״י שתי סינאדות, שגוזזות את זקנו. בדמויות אלו, 
המשתרעות אחורה באלכסון, מרובה הקיצור הפרספקטיווי. 
העלילה הנרגשת והסגנון מזכירים את קבוצת לאוקואון. 

לרובם של הפסיפסים יש מסגרות משוכללות בצורת כמה 
שפיות מעוטרות. מצויים דגמים מדגמים שונים: מקלעות 
של פרחים ועלים קשורים בסרטים, קנוקנות של אקאנתוס 
או גפן, דגם התשליב, הקרוי גם דגם ,הרצועות הקלועות" 
או דגם ה״כבל", דגם גבנוני־הגלים (הקרוי גם דגם "הלוליץ 
הנמשך"), המאנדר, דגם החרוזים והפקעות, לוח־השחמט, 
וכן, בקצה החיצון, מגדלים קטנים. נמה מן הפסיפסים הללו 
דומים לשטיחים מזרחיים ונראים כתחליף לתם על רצפת 
חבית ההלניסטי. 

6 . ציורי-קיר בבתים. הציור והדקוראציה של 
הבית בתקופה ההלניסטית עולים בחשיבותם על אותם של 
התקופה הקלאסית ומגיעים לשלמות של יצירה אמנותיוב 

בציורים אלה נוהגים להבחין בארבעה סגנונות, שנתפתחו 
בין המאה ה 2 לפסה״נ ובין סוף המאה ה 1 לסה״נ. בסגנון 
הראשון, שזסן־פריחתו היה הסאה ה 2 , הצטמצם האמן בחיקוי 
של מבנה־הקיר באמצעות ציפוי של הקיר בשיש או בגבם 
משוח בצבעים שונים (פוליקרומיה), שנועד ליצור רושם של 
קיר עשוי אבני-שיש או אבני־סיד. משום כך נקרא סגנון זה 
סגנון הציפוי (האינקרוסטאציה) או הסגנון הסטרוק¬ 
טוראלי. ציור־הקיר בתקופה זו דומה לזה שבקברים (ר־ 
למעלה, 4 ). הוא חיקוי של קיר, שחלקיו הם: אדן, אבני- 
ריבוד (אורתוסטאטים), פלינתוס או נדבך־חגורה, עיקרו 
של הקיר (העשוי עפ״ר אבנים מלבניות) ומערנת־הקורות 
(ארכיטרו, אפריז, כרכוב). דוגמות לסגנון זה הן חדר- 
האפביס שבגימנאסיון בפריאני וחהודולוגיון של אנדרוניקום 
באתונה. 

הדוגמות הנאות ביותר לסגנון הסטרוקטוראלי נמצאו 


בפרגאמון, בפריאני ובדלום, וכן בכמה בתים מחוץ לשער־ 
דיפילון באתונה, שנחרב ע״י סולה ב 86 לפסה״נ. לפעמים 
קרובות צבוע האדן בצהוב, בגודהעץ. במקרים הרבה צבו¬ 
עים האורתוסטאטים בשחור. האבנים המלבניות של החלק 
העיקרי הן ארומות, צהובות, כחולות ושחורות לסירוגים 
ומגויידות כאבני־שיש. במערכת־הקורות מצויים נירים 
פלאסטיים: לפעמים אפריז בדגם של מאנדר, שיניות, או 
אפריז של מטופות וטריגליפים. עפ״ד נמצא מעל לכרכוב 
חלל ריק. אך בבמה מקרים נראים כאן עמודים קטנים, 
נושאי־תקרה, וע״י בך נוצר רושם של יציע עליון. 

בקירות הלניסטיים אלה מועטים הם ציורי־הדמויות. 
הללו מופיעים בתקופה זו בפסיפסים שברצפה (ר׳ למע¬ 
לה, 5 ). אעפ״ב "ש בדלוס כמה אפריזים, שמתארים בקווי־ 
שרטוט כלליים קופידונים וחיילים לוחמים. מסוג זה ביהוד 
הם הציורים במזבחות של דלוס, שבוצעו בשנת 100 לפסה״נ 
בקירוב. כאן נראים הראקלס מחזיק אלה, גניוס (= נער 
בעל בנפיים) מחזיק קרן־שפע, המה אתלטים, וכן לארים 
(תרפים). נל אלה מתוארים בקנה-מידה קטן, בתנועות 
מתנועות שונות !בקומפוזיציות בלתי־מגובשות. ביצועם, 
שהוא שטחי וכמעט מרושל, מזכיר לנו את דבריו של נויוס: 
"את תמונות־הלארים לחג פרשת־הדרכים צייר תאודוטוס 
בזנב של שור". 

הסגנון הסטרוקטוראלי הוסיף לשמש במזרח גם בתקופה 
הרומית. במצרים התפתח סגנון זה לסוג מיוחד של "סגנור 
ציפוי". במקום חיקוי של קיר מורכב, צוייר על־פני השטח 
בולו חיקוי של ציפוי מפאיאנם או סבהט. 

לעומת זה אומץ הסגנון הסטרוקטוראלי בפומפאי ע״י 
האוסקים המתייוונים ופותח על־ידיהם בסאה ה 2 לצורות 
עשירות יותר. הדוגמות הנאות ביותר של סגנון זה נמצאו 
בבית־סאלוסטיוס ובבית־הפאון. צבעיהם של מלבני־הגבס הם 
כאן מגוונים יותר. האומנות הדבוקות נמשכות לכל גובה 
הקיר — מן הרצפה עד התקרה. באטריום של בית־חפאון 
האורתוסטאטים הם שחורים! האבנים המלבניות של הקיר 
העיקרי הן אדומות־סגלגלות, ירוקות־כחלחלות וצהובות, 
ובגובה הדלתות יש להן שיניות לבנות. מעל לאלו הקיר 
הוא לבן. גם כאן נמצאות התמונות בפסיפסי־הרצפה, ולא 
על הקירות. 

אך סגנון ראשון זה הוחלף בשנת 100 לערך ברומא — 
ובשנת 80 לערד בפוספאי — בסגנון השני, הסגנון 
הארכיטקטוני, סגנון זה התתיל מתפתח באיטליה 
בתחילת המאה ה 1 לפסה״נ ונמשך עד תחילת זמנו של 
אוגוסטוס. בתקופה זו השיגו האמנים את מטרת הסגנון 
הראשון(חיקוי נאמן של קיר) לא ע״י ציפוי, אלא באמצעות 
ציור בלבד. הואיל וקל יותר לעבור במכחול מבגבס, נעשה 
הקיר המצוייר עשיר יותר ומגוון יותר. נוצרה האילוסיה 
של מבנה ארדיכלי באמצעות הפרספקטיווה. עכשיו ציירו 
על הקיר חלונות, דלתות ופתחי־משקוף, ובסוף התקופה 
יצרו את האילוסיה הציורית של חלון פתוח לפני נוף, 
שנראה באופק או ברקע התמונה. הצבעים, שהיו חביבים 
על האמנים של סגנון זה, היו הירוק, הסגול, הצהוב והאדום 
בהיר. בניגוד לסגנון הסטרוקטוראלי, שהיה הלניסטי, היה 
הסגנון הארכיטקטוני איטלקי־הלניססי. 

יתכן, שסגנון זה נוצר ברומא ע״י יווני בשם סראפיון ו 
שמו מרמז על מוצאו מאלכסנדריה, שבה סגדו לסראפים. 



631 


דלניזם 


632 



ציור 17 . ציור־קיר 0 ח.־וי?ת בוסקוראבה: זוג: זקן (בעיר המערבי) 


על סראפיון אוסר פליניוס ( 113 ,ז\ 9151., XXX .!גא): 
"ורוו מזכיר תמונה מאת סראפיון, שניסתה את כל 
הנזוזטרות של החנויות הישנות (בפורום הרומי). 0 ראפ־ 
יון זה היה צייר מצויין של תפאורות, אך לא ידע לצייר 
בני־אדם". 

הדוגמה הקדומה ביותר של עיטור קיר בלא תמונות 
נמצאת בבית הגריפונים שעל גבעת הפלטין ברומא, והיא 
בקירוב משנת 100 לפסה״נ. כאן הוקו אבנים צבעוניות — 
וביניהן בהט מזרחי — באמצעים ציוריים טהורים. 

לפומפאי הגיע סגנון זח בשנת 80 לפסה״נ עם קבוצת 
חיילים משוחררים של סולח, שנתיישבו כאן. ב״חווילת־ 
המסתוריף מצוי ציור ארכיטקטוני של עמודים יוניים הדו¬ 
רים, שעומדים על כנם. עמודים אלה מגיעים עד לתקרה: 
בהשפעת האורות והצללים, היוצרים רושם פלאסטי, הם 
נראים כבולטים מתוך קיר מצוייר בסגנון הסטרוקטוראלי. 
מעל מערכת־הקורות של קיר זה נמצא עוד קיר, קטן יותר, 
של אבנים מלבניות. בחדר אתר מצויירות בין העמודים 
מקלעות־פרתים תלויות. בטרקלין שב״כית הנישואים הטוב־ 
ספרם" ניצבים לפני הקיר המצוייר עמודים אמיתיים. 
שנושאים מערכת־קורות אמיתית, בעלת שיניות. בחדר אחר 
באותו בית מתוארות אומנות דבוקות, נשענות על אוטם, 
וביניהן מקלעות־פרחים. הכרכוב מזדקר לפנים, והוא נשען 
על פסלי־מתכת. מעל לכרכוב מצויירים וילונות תלויים, 
שביניהם נראית במרחק שדרת־עמודים. ב״בית־המבוך׳ מו¬ 
פיעות אומנות דבוקות קורינתיות — כל אחת מהן על אדן 
בולט שמגיעות עד התקרה התאית. בחווילת בוסקודאלח 
נעשית הארכיטקטורה מסובכת יותר ויותר. הכנים הבודדים 
בולטים מעל לאדן הכללי. העמודים ערוכים בשורות, שנכ¬ 
נסות לתחום האחורי. מערכת־הקורות מותווית לפי קו־ 


הבסיסים. גדר נמוכה, מאחורי העמודים, ודלת במרכז, בתוך 
מסגרת עשירה, מאפשרים מבט חפשי לתוך חצר פריסטילית, 
שטורי־עמודיה נמשכים יותר ויותר לעומק. 

בחדר־השנה של חווילת־בוסקוראלה חוקו ציורי־התפאורד, 

של הבמה כאותם שמיוחסים לסראפיון. מצויים כאן שלושה 
סוגים של ציורי־קלעים, ששימשו, לפי ויטריביוס (. 11 זז.\/ 
2 , 5 , 1 ד\), בתיאטרון ההלניסטי המאוחר: "פאסאדות של 
קלעים בסגנון הטראגי, הקומי והסאטירי" וכן (שם, זג, 
9 , 7 ): ,קלעים טראגיים ניכרים על־ידי עמודים, גמלונים, 
אנדרטות ושאר חפצים, שהם ראויים לשימושם של מלכים. 
קלעים קומיים מראים מעונות פרטיים, ויש בהם תיאורים 
של גזוזטרוח ושורות־חלונות, כנהוג במעונות רגילים. קלעים 
סאטיריים מעוטרים בעצים. מערות, הרים ושאר דברים 
כפריים. משורטטים בסגנון נופים". כל הפרטים הללו מו¬ 
פיעים בציורי־הקיר של הווילת־בוסקוראלה, אלא שנתמזגו 
בציורים אלה שלושת סוגי־התפאורה, ששימשו בסוגי־ 
המחזות השונים. אין לראות כאן בני־אדם, אלא מסכות 
דיוניסיות. 

אך בחדרים אחרים של חווילת־בוסקוראלה ותווילת־ 
המסתורין צויירו גם דמויות בתחום הקירות הארכיטקטוניים 
(ר׳ ציורים 17 — 17 א). הובעה הדעה, שתיאורים פיגוראטי־ 
וויים אלה הם העתקים של ציורים יווניים קדומים יותר. אך 
נראה, שהציור היווני זכה לפריחה מאוחרת באיטליה בתקופת 
שלטונה של האמנות ההלניסטית. טימומאכוס מביזאנטיון 
פעל, כידוע, ברומי בימיו של יוליוס קיסר, שקנה את 
,מדיאה" שלו. הכל מודים, שדמותה האדירה של מדיאה. 
שנתגלתה בהדקולנאום, הועתקה מיצירתו של צייר זה. 
ארשת־הפנים הפאתסית, הידיים הפכורות על החרב, שבהן 
משתקף המאבק בין אהבת־האם לתאוות־הנקמה, מוסתת 



633 


דלניזם 


634 



ציור ז 1 א. ציור־קיר םחווי?ת־כוםקורא?ה. הםנגנוז בל,אתרום 
(כקיר המזרחי) 



בלא ספק בנאמנות את פרטי יצירתו של אמן התקופה. 

באולם הגרול של חווילת־בוסקוראלה נתגלה אפריז של 
דמויות בגודל טבעי, שחלק ממנו נמצא כיום בנאפולי וחלק 
במוזיאון המטרופוליטני בניו־יורק: בתר, שנוצר בשביל 
אותו אולם. בקטע של האפריז שעל־פני הקיר האחורי תוארו 
אלים: דיוניסוס ואריאדני, אפחדיטי עם ארוס ו 3 הגראציות. 
בשני צדדיו הארוכים נראים תשעה בני- 
אדם על דוכן גבוה מול רקע ארכיטקטוני. 
היו שראו בהם את משפחת פלכי-מוקדון. 
ראשיהם ראשי דיוקו, אך מראה־הפנים הוא 
איטלקי, וייתכן שהם מייצגים שלושה דורות 
של משפחת בעל־החווילה. באמצעו של כל 
קיר מתוארים איש־צבא ואשתו,• אחד מהם 
במלוא תחמשתו ואחד ערום — כנראה, 
מכיוון שנפל יקרב. נערה נושאת את מגינו 
אל דלת קטנה, שמוליכה לפנים הבית. איש 
זקן — כנראה, האב של אנשי־הצבא — 
מסתכל בזוג שלפניו (ר׳ ציור 17 )! בקטע 
שאבד תוארה, ודאי, האם, אשה בגיל- 
העמידה, בתו של החייל המת, שפניה מכוו¬ 
נים לצד האלים, פורטת על קאתרום, בעוד 
ילדה אחת — כנראה, בתה, נכדתם של 
הזקנים — עומדת מאחורי כסאה (ר׳ ציור 
17 א). סימומאכוס תיאר משפחה של אצי¬ 
לים בלבוש יווני. קצתם יושבים, קצתם 
עומדים (פליניום, שם, 136 ). 

תיאור זה מתאים כמעט בשלמות לציור- 
הקיר של בוסקוראלה, הנדון כאן ! והואיל 
וגם הלבוש הכבד שבציור מתאים לזה של 
"מדיאה" של טימומאכום. רשאים אנו 
להניח, שציודו היה ד 1 מה לזה שבבום־ 
קוראלה. 


באולם־החגיגות של חווילת־המסתורין בפומפאי נמצא 
אפריז, שאף הוא נוצר, ודאי, ע״י צייר בן התקופה, הואיל 
והוא מתאים בשלמות לחדר. כאן מתואר מסביב לארבעת 
הקירות, משמאל לימין, סיפור רצוף. הנושא: הקדשה של 
מספר נערות למסתורין של הדת הדיוניסית ולנישואים. 
האפריז מתחיל בדלת קטנה, שמוליכה לחדר־המיטות; דרכה 
יוצאת אשה. הבאה ללמד את בתה ונערות אחרות. בתמונה 
הראשונה רואים ילד קורא מגילה לפני נערה. נערה שניה 
מביאה סל לאשר, אחרת, שיושבת אל שולחן ונראית מאחור. 
סמוך לה נראות שתי נערות, אחת מהן מחזקת סל, והשניה 
שופכת יין על ענף, שהאשה עומדת להניחו בסלה של 
הנערה הראשונה. להלן מופיעים יצורים דימוניים, בני־ 
לווייתו של האל דיוניסום. סילנום פורט על נבל, פן מחלל 
בחליל־הרועים, ופאניסקח (בתו של פאן) מינקת גדי, החיה 
הקדושה לאל. סמוך לפינת הקיר האחורי נראית נערה באה 
במרוצה. כשהיא מבטת לאחור. לצד שמאל, אל משהו הנמצא 
מעבר לפינה. כאן רואים סילנום זקן, שמבטו עוקב אחר 
הנערה. סאטירוס שותה יין מכוסו של הסילנום, וסאטירום שני 
מחזיק מעל לראשו מסכה מסוגננת. היין והמסכות הם הסמלים 
הקדושים לדיוניסוס. האל עצמו נראה במרכז הקיר האחורי, 
כשהוא מתרפק על ברכיה של אריאדני. להלן רואים אשה 
כורעת ברך, המסירה את המעטה מן ה״סל המסתורי", שבו 
טמון הסמל העיקרי של דת דיוניסוס: הפאלוס. אחריה 
באה דמות בעלת כנפיים, כנראה פרסוניפיקאציה של אידוס, 
הצניעות, המרימה שבט להכות בו על גבה החשוף של נערה 
כורעת ברך. זהו תיאור של טכס־פוריות, שהרי את מטרת־ 
הנישואים ראו בהעמדת ילדים חוקיים. בתמונת־ההדרכה 
האחרונה רואים נערה ערומה רוקדת כשהיא מרימה את 
ידיה מעל לראשה. דמותה מובלטת ביותר כיוון שברקע 


צי:ר 18 . המוצ 5 םת ווזר^דגיח. סתור אפריז הססחורין יפכחווילת־הססתוריז, פוספאי. 
(סתור ספרו ע? סאיורינ״ג״ג^], ת 1 > 1 מ< 111 , חחיאת ססירא [נ 1 ז 1 .ז 51 |) 





635 


דלניזם 


636 



צ־.־ר 10 . אוריפום בארץ ה 5 י 0 טרינוני 0 . חמונת־קיר מוזרק,י 5 אנאום. ספריית ריוואטיתאן, רומא. 
(טתור ספרו שיל סאיירי { 1 ז 3111 >ג], 1 ־!^ תנותס*!, הוצאת סק־רא [ 51111:3 ]) 


נראית אשר. לבושת שחורים (ר׳ ציור 18 ). תמונה זו מופרדת 
ע״י תלון מן חתמונה חסמוכה לח, שבח נראית משרתת 
מתקנת את שערותיה של נערה, בעוד שני קופידונים מס¬ 
תכלים בנעשה. כד מכינים את הנערה לנישואים. התמונה 
האחרונה מופרדת משאר התמונות ע״י דלת־כניסה גדולה 
ודלת קטנה, שמוליכה לחדר־המיטות. בו רואים את הכלה 
יושבת על מיטת־הנישואים, כשהיא מצגת את טבעת- 
הנישואים שלה. 

קודם שהותרו ע״י יוליוס קיסר היו המסתורין של 
דיוניסוס אסורים ברומא משום פראותם. בינתיים הל בהם 
עידון מסויים ונעשו מקובלים על המעמדות העליונים, שחגגו 
אותם בטכסים סדירים. לא יתכן, שתיאור פומבי ומתון 
כאותו שבהווילת־המסתורין נוצר לפני המחצה השניה של 
המאה ה 1 , ומכאן נימוק נוסך* להנחה, שגם האפריז הנדון, 
כמו ציורי־חקיר של בוסקוראלה, לא היה העתק של ציור 
קדום יותר. אמנם ניטלו מיצירות קודמות כמה דמויות 
בודדות. למשל, הנערה נושאת הסל מזכרת לנו את הנערה 
מאנציו (ראה להלן, ג', 1 ). אך הקונצפציה הכללית נוצרה 
באותה תקופה עצמה. 

סוג אהד של אפריז, שפותח באיטליה ממוטיווים יווניים 
קדומים יותר, הוא זה שהותקן בחלקו העליון של קיר בתוך 
יציע מצוייר. בסגנון הראשון תוארו היציעים ע״י כיורי 
גבס — בפריאני, בדלוס ובפוספאי, וכן גם ב״בית־הסאסניטי" 
בהרקולנאום, מן הסאה ה 2 . הדוגמה הנהדרת ביותר של 
אפריז מצוייר, הנראה מבעד ליציע מצוייר, הם נופי האודי¬ 
סיאה שבוואטיקאן. כאן מופיעות אומנות דבוקות מצויירות 
באדום מבריק ובעלות כותרות זהב! הן מהלקות את האפריז 
הרצוף לתמונות שונות. סן התמונות המקוריות. שמספרן היה. 


כנראה, 12 , נשתמדו 7 . הנושא הוא סד, שקורא ויטרוביום 
5 , 2 ) "נדודי אודיסום במקומות שונים". בתמונות שנשתמרו 
מתחיל התיאור בהרפתקאות של אודיסרם בארץ הליסטריגונים 
(ציור 19 ). בתמונה הראשונה רואים את בת־המלך כשהיא 
מקבלת את פני חבריו של אודיסום לרגלי הר גבוה, סצנות 
אידיליות עם עדרי־צאן נמשכות לתוך התמונה השניה, שבה 
מתוארת ראשיתו של קרב בין הליסטריגונים והיוונים. 
בתמונה השלישית נראות ספינותיהם של היוונים כשהן 
נהרסות בתוך מפרץ עמוק. בתמונה שלאחריה: ספינתו של 
אודיסום, הנמלטת ממקום הקרב אל חופי האי של קירקי. 
התמונה החמישית — שהיתה, אפשר, מרכז הקומפוזיציה — 
מראה את ארמונה של קירקי כרקע לשתי סצנות: כניסתו 
של אודיסוס לחצר ואודיסוס כשהוא מאיים על קירקי. 
לאחר תמונה שאבדה באה ה״נקיאןה", ביקורו של אודיסוס 
בשאול. מספינתו של אודיסוס, הנראית בצד שמאל, מוליכה 
מנהרה, דרך סלע גבוה, לתוך השאול פנימה. באור הזק, 
הבוקע דרך המנהרה, מוארים אודיסוס והמוני הרפאים. 
הנדחקים לקראתו. זדו הציור האדיר ורביד,רושם ביותר מסוג 
הקנרוסקורו (בניגודי אור וצל), שיש לנו לא רק מן הזמן 
העתיק, אלא מכל זמן אחר. בצד הקדמי נראים נהר־אכרון 
האפל ואלוהי־הנהר. התמונה שלאחר זו אבדה. לאחר מכן באה 
תמונה, שמתארת את בעלי־התשובה: הדאנאידות, טיטיאוס. 
ועוד. הכתובות שבציורים הללו הן יווניות: לפעמים הן 
מגדירות אף מהזות־סבע, כגון שדות־מרעה וחופים. הצייר 
היה, איפוא, יווני, שהשיג, בשירותם של רומים, על אדמת 
איטליה, דרגת שלמות גבוהה יותר בציורי־נוף משהושגה 
בזמן סן הזמנים ביוון. 

עוד ציור נזה באפריז עילי הוא תמונת ה״חתונה" של 







637 


הלניזם 


638 



צייר 0 צ. ״החתונה״ של אלרוכדאנריני. ספריית חוואסיקאן, רוסא. (כיתור בשרו של מאיורי [ 31011 **], 11311 > 1 ) 13 ) 119151 )( 0 ) 04 ) 19114 
; 1882 ,(()(} 1 ( 07 ? ה 1 1 ) 7 ) 31 ) 00490 ¥\ 91 ) 13 ( %0701 ) 4 7 ) 4 ) 111 ) 11 ( 51 
75 ) 0/31 ( €7 $'{■ 1191 ? 7 ) £14 ) 11 ' 7 , 5 ־ 501104 ,£ 3061 0 ) 8131 -^| .£■! 
-) 811101 .? 1 ) 110 מחבדתזתס]־! .? ; 1896 , 471 / 0 { 15107 ( 1 ) 1 ( 1 091 
;- 1906 , 7111791$ ) 1 ( 4 5 ) 4 1 ) 7 ) 1401 7 ) 4 7 ) 179101 ( 71 )(£ ,חחבום 
0 מ 400 מסס 50881 ) $0 1 , 370914101 ) 40 ( 4 ) 029 ( 1 )£ , 1083/3 < . 8 


4(11' 04155(0 (4 0117( / 4111(7( 1)1147011 0071(11(, 1907; 171. 
8013011, ?(1711117(5 (1 7110501^11(5 4( !)(105 {1407199991(7115 

?101, X^\ 17 ,, 1 ) 1 ; 1908 ,(. 5 188 ) 0 .? 91 , ז x1310)011091 070(1 (0- 

10£1<7711£17117 715 ( 511 0 19115 ) 3 ) 055 ) 90 ) 1/61 )? ■א 1 , 105 ) 0 ) 4 ) 14 ן , 
1926; ?. \^1010/, 014/ 341( *1304(719905<3)/(. 009* ?0791(37)1, 
1909; £0001131 014710 ? 1 ) 4 0050 2117 11 ) £40501%511441 , 11 ־ 

(£)(0(30)15, 11, 42 5.), 1914; 1 ) 11 ( 41 ( 11 ) 711 )? , 80103011 .א . 

77x1(5 (97(05 (1 )011915 7(1011)5 1 ) 1/1151017( 4( 10 (3(17)111! ( 

09901(9171(, 1921, 14914 1 ) 40177 ! , 10111 ? .£ ; 421 ־ 286 .גןין 
2(10/1011918 407 071(0/1791, 11-111. 1923; 1 0 ( 0 ־ , 1115 )/ 011 ״ 
[?00499114(7(1 ?0991(9()1$, 1929; >131111 4 ¥1110 1.0 , 1 ־ (! 

)4155(71, 1931; 1(1., ?099109! ?01/11191%. 7/1( 07(01 0(9111471(5 

0) ?0191110$5 (0(1. 51(111 ) 30 ׳< 803210 .( 1 .] ; 1953 ,( 3 ־ 

8. ^51101010, 07((% 8(1(1(91117( 0914 ?0101191$ 10 1/1( £914 

0) 1/17 7{7)1(015117 ?79104, 1932, 1 ) 0113010031 .[ ; 54-107 .קין , 

7x13107011091 <470/ (010$ 1<)<1( 4( 0(105, 40 5 ) 14 ( 1405014 ■ 1¥ א 
)0 75147/11191 ) 17911 ,[) 10101 ( $0 10 ; 1933 , 5 ) 14 ( £ 1054 5 ) 4 1045091 ג - 
$711 211 4(0 ?(7157/1(7 ¥05(0 (47(/10(010$15(/1( !4111(1)1111 $79! 

0145 71455157/1(0 80171994140$(0, !¥), 1934; 1(1.. ?0991$()09115(71( 
)401(1(1, 1952; 111., ?09013()), 7.(14899)55( $71( ( 7115(/1(7 )40- 
1(7(1, 1958; 13. 131141915 1191 ) 71 ) 4191 ) 1/1 , 500 ק 1 ת 110 ״ד 

)91 1/1( 34 $070. 17 ) 011 ? ) 511 ( 91 ) 11 )/ 7 ( 0 5 ) 011471 ) 7 !)' 14 ־ } 

(77(5(3(7)0, 111, !)!>. 311-480), 1934; 9.122.0, £1001490(01) 

4(110 (1)114470 (4011(0 5(0(3(71) 11) )1411)0, 1936; £. ?0/0100. 
?0(1991(911( 1404 )1814311(1( £/0501%(0, 50 ?. ^10101 1 ( 1 ,־ ( 

)1(11(9115115(/)( ?11051 191 ?0191(3()), ¥1, 1938; 0. '11301 ) 01 '״ , 

/170(71(031 , 1943 , 49 , () £3530111 10 10016 ) . 74/1 ( 2 / 0 01 ( 01179 ן 
10 , 0 ) 0$1 ?-) 4 ( 900 ) 0 ) 41011% , 0111 ?16] | 1953. 1 , 410011 ^ .¥ ;( 131-183 .יןון x3 

1090/3(011 00114(14( (37(5 4( ?0200)1%. (£{0911(70(015 4( 1'3171 

) 7001 ) 101 ? . 70 ) 0 ־ 81 . 11 81300110 ; 1954 ,( 1 ,) 81418071 0 ) 

0914 { 08 ( 0 ) 710 ) 347 00 15 /? 000$70 /£) 5 ) £10501 0914 0119185 ( 12 ? 

. 1957 ,( ¥111 , 34775 ) 10 ? 

ג. פיסול. בפיסול ההלניסטי נתגלמו השניה של 
התקופה הארכאית והקלאסית כאחת. שרדו בו צורות אר¬ 
כאיות בפסלים פולחניים. האמנות ההלניסטית המוקדמת, 
שנתפתחה יותר ויותר ברבע האחרון של המאה ח 3 ובמאה 
ה 2 , ירשה מאסכולתו של פרכסיטלס את החן, מאסכולתו 
של סקופם את להט־הרגשות, ומשתיהן — את השאיסה לרא־ 
ליזם. במאה ה 1 באח שיבה לצורות קדומות יותר — בייחוד 
של התקופה הקלאסית, אך גם של התקופה ההלניסטית 
המוקדמת — והוכשרה הקרקע לאקלקטיות האסנותית של 
התקופה האוגוססנית. 

1 . ליסיפוס ואסכולתו. פסל־החצר של אלכסנדר 
הגדול, ליסיפום (ע״ע), שעבד גם בשביל הדיאדוכים, 
פתח תקופה חדשת באמנות. בשיתוף עם לאוכארם פיסל 
בשביל שר־הצבא קראטרום מחזה של ציד־ארי. במחזה זה 
נראה אלבסנדר כשהוא ניצל מאריה, שמאיים עליו, ע״י 
קראסרום. נושא דומה מופיע על אחד מצדדיו הארוכים 
של .סארקופאג־אלכסנדר", שהותקן, אפשר. ע״י תלמיד של 
ליסיפוס בשביל אבדלונימוס, שאלכסנדר מינה אותו למלך- 
צידון ב 332 לפסה״ג. כאן רואים פרסי מותקף ע״י אריה. 
אלכסנדר, ידידו הפיסטום ואבדלונימוס באים לעזרתו. בצד 
השני של הסארקופאג, שצורת היכל בעל גג־גמלון לו, נראה 
אלכסנדר רוכב על סופו בוקפלוס, כשהוא מניף את חניתו 
על פרסי, הצונח מעל סוסו (ד׳ ציור 24 ). קבוצה זו דומה 
לקבוצה שבפטיפם אלכסנדר (ד׳ למעלה ב׳, 5 ). 

השגו העיקרי של ליסיפום היה: חוקת־פרופורציות 
חדשה. היא מתגלמת ב״אסוכסיאומנוס״ שלו — פסל של 
אתלט, שמנקה את גופו בסטרינילים (מגרדת, שבה השתמשו 
אחר תרגיל). לימים הוצב פסל זה ברומא ע״י אגריפא, חתנו 



617 


לניזם 


648 



ציור 24 . ה״סארקיסא; ש? אלכסנדר"; הסחיאון. קר 2 טה 


של אוגוסטוס, לפני בית־מרחצו (העתק סן הפסל נמצא 
בויאשיקאן). זרועו הימנית של הצעיד סוששת לפנים, סה 
שאיפשר לו לשפשף בידו השמאלית את הצד התהחון של 
אמת־ידו הימנית. רגליו מפושקות ונושאות ביתד את 
סשקל־הגוף. הגוף נראה כמתנדנד ממותן אחד לשני, 
והיד השמאלית באילו מחלקת על-פני הזרוע הימנית. השע¬ 
רות פרועות למחצה, וארשת־הפנים עצבנית הפסל מעובד 
בשלמות בבל פרשיו, ויש לעקפו סביב־סביב נדי לעמוד על 
כל המושיווים שבו. מתוארים כאן לא רק הגובה והרוחב, 
כמו בפסלים הקלאסיים, אלא גם הממד השלישי, העוסק. 
הגוף תסיר, ושיעור־הראש אינו שמינית של הקומה נולה, 
נמו בפסלים הקלאסיים, אלא רק תשיעית סמנו. 

יצירה קדומה יותר של ליסיפוס היא אנדרסה של אגיאס, 
אחד מאבותיו של דאונוס מתסאליה, שהועמדה ע״י זה האח¬ 
רון, ביחד עם פסליהם של נמה מבני־סשפחתו, בדלפוי. 
בפארסאלוס. עיר־מושבו של דאוכוס, היה מצוי העתק מאני 
דרשה זו, תחום ע״י ליסיפוס. אגיאס סדלפוי דומה בפוזה 
שלו ל״אפוכסיאומנוס", אך הוא גרמי ומוצק יותר, בדומה 
לפסליהם של סקופאס ופוליקליטוס. ליסיפוס אמר. שהדורי־ 
פורום (נושא החנית) של פוליקלישום שימש לו כדוגמה. 

ליסיפום יצר גם פסל של פוסידון בשביל העיר קורינתוס. 
דמות־הפסל מופעת במטבעות של קורינחום ושל דמטריום 
פוליורקטס (ראה ד׳, 3 ). רואים כאן את פוסידון עומד, כש¬ 
רגלו האחת ניצבת על אבן. 

האתונאי גליקון יצר בשביל בתי־המרתץ של קאראקאלה 
ברומא פסל ענקי של הראקלס, הידוע בשם הראקלס פרנזה 
והמצוי בהעתקים מרובים. על העתק מוקטן, הנמצא ב״אר- 
מון פיטי״ בפירנצה, חרותה הכתובת: "מעשה ידי ליסיפום", 


ומכאן, שהפסל הענקי אינו אלא העתק. הגיבור מתואר כאן 
כשהוא נח מעמלו. הוא נשען על אלתו, העטופה בעור אריה, 
כשקצה נתון בתוך בית־שחיו. זרועו השמאלית נתלית 
ברפיון מן האלה: ראשו שחוח. הכל בא להראות, כסה התי¬ 
שו היגיעות אפילו את כוחותיו של גיבור זה. 

רושם התנועה והפעילות אגב ישיבה מגיע לשיאו 
באנדרטת־הברונזה של הרמס, שנתגלתה בהרקולנאום וש¬ 
נמצאת כיום בנאפולי. גופו של הרסס מוטה לפנים 1 ידו 
האחת סמוכה על המושב, השניה אוחזת במטה־הרצים. 
דגלו האחת נוגעת בקרקע בקצה־האצבעות בלבד, והשניה, 
השלוחה הרחק לפנים — בעקב בלבד. הוא נועל סנדלים 
מכונפים, שעל סוליותיחם נראית רוזטה. כל פרט מביע את 
נכונותו של שליח־האלים לקפוץ ולחוש לכל מקום שיישלח 
אליו. כל הופעתו אומרת דריכות וערות. הקומפוזיציה מעג¬ 
לית, ומתקבל מראה נאה מכל צד■ מהרמם זה קיים מספר 
מרובה של עיבודים הלניסטיים קטנים. 

פסל של סאטיר, מנגן בחליל, זוהה כעבודה, שביצע 
ליסיפוס בשביל העיר אתונה. הסאטיר מחלל במרץ: אינו 
חולם, כסאטירים של פראכסיטלס. נשתמרו סמנו העתקים 
מרובים; הטובים שבהם נמצאים בלובר, במוזיאון הלאומי 
ברומא ובוואטיקאן. 

פסל של ארוס, המותח את מיתר קשתו, זוהה עם ארוס, 
שעשה ליסיפוס בשביל העיר תספיה! קיימים ממנו כאר¬ 
בעים העתקים. שוב לפנינו דמות פעילה — בניגוד לנער 
החולמני של פראכסיטלס — וקומפוזיציה מעגלית. יד אחת 
אוחזת בקשת באמצעה והשניה — בקצה העליון. הראש דומה 
לזה של חאפוכסיאומנוס, אלא שהוא עדין וחינני יותר. ארוס 
זה שימש שלב־הכנה למספר גדול של קופידונים הלניסטיים. 


1 









649 


הלניז 


650 


בין תלמידיו של ליסיפום היו בניו דאיפוס, בוידס ואו־ 
תיקרטס. בוידס פיסל נער מתפלל ( 211012115 ! פליניוס, 
.!גא . 13151 , 73 ). אותיקראטס תיאר את אלכסנדר 

כצייד וכלוהם (בקרב־פרשים). אלה הם שני הנושאים של 
סארקופאג־אלכסנדר, שהוא, אפשר. מעשה־ידיו (ר , למעלה}. 

תלמידים ידועי־שם של ליסיפוס היו גם פנים, אוטיכידס 
וכאדם מלינדוס (שבאי רודוס), פאנים יצר דמות של אשד, 
מקרבת קרבן (אפיתיאוסה : פליניום, 80 ). יצירה 

זו זוהתה עם אנדרטה, שנתגלתה באנציו (כיום: במוזיאון 
הלאומי ברומא). מתוארת בה נערה הולכת לאיטה, שקועה 
בביצוע תפקידה הקדוש. מבטה מכוון למטה, לעומת קערת- 
ההקרבה, שהיא מחזקת בידה השמאלית! הקערה מכילה עלי־ 
דפנה, קטורת וסרט־הקרבן. גלימתה תלויה ברישול, בקפלים 
בלתי־שווים. ושמלתה מלופפת על מתניה בקיפול עבה. היא 
מזנחת את שערותיה ולבושה, כדי שעיניה, ידיה ורגליה 
תהיינה פנויות לתפקידה. פניה הצעירים והעדינים מזכירים 
את הסאטיר, המנגן בחליל. 

לערך בשנת 300 לפסה׳ינ יצר אוטיכידם מסיקיון את 
הטיכי של אנטיוכיה - בשביל בירת־סוריה, שנוסדה ע״י 
סלוקוס 1 . עיר זו עמדה על שפתו של נהר־אוולנסס. משום 
כך יושבת הפדסוניפיקאציה שלה על סלעים, ורגלה נחה 
על כתף הפרסוניפיקאציה של נהר־אורונטס. העתקים מן 
האנדרטה נשתמרו על גבי מטבעות של טיגרנס, מלך פרתיה 
(ראה להלן, ר׳, 3 ), וכן באנדרטה שבוואטיקאן ובכמה אנ¬ 
דרטות מברונזה (ר׳ ציור 25 ). אל־הנהר הצעיר שוחה, 
כשידיו פושטות לשני 
הצדדים, וכיוון תנו¬ 
עתו שמאלה. האלה 
פונה ימינה, כשידה 
השמאלית נהה על 
הסלע ומרפקד, נשען 
על ברך רגלה הימ¬ 
נית. היא אוחזת ב¬ 
ידה צרור של גבעולי־ 
חיטה או בף־תמרים. 
שמלתה מקומטת ות¬ 
לויה בקפלים עקומים. 
גלימתה מונחת בקפ¬ 
לים אלכסוניים על 
החלק העליון של גו¬ 
פה. באמצעות הכיוו¬ 
נים השונים של חלקי הגוף והלבוש, מנוצל בשלמות המסד 
השלישי. לדברי פליניוס ( ז \^ 51 ,XXX ), היתה תקופת־ 
פריחתו של אוטיכידס בזמן האולימפיאדה ה 121 , ז. א. בשנות 
296 — 393 לפסה״נ. באותן השנים נוצרה, כנראה. גם טיבי. 

ליסיפוס יצר בשביל האי רודוס פסל של מרכבה רתומה 
לארבעה סוסים ונהוגה בידי הליום (ע״ע). היתד, זו, כנראה, 
יצירה מאוחרת, שבוצעה, אפשר, אחר התגוננותו המוצלחת 
של האי מפני דמטריום פוליורקטס ב 304 . תלמידו של 
ליסיפוס, כארס, הנזכר למעלה, יצר אנדרטה ענקית של 
הליום, בגובה של 105 רגל, שנחשבה לאחד משבעת פלאי- 
העולם. אנדרטה זו נחרבה ברעידת־ארסה ב 222-223 לפסה״נ. 
ברודוס נתגלו חותמות של אמפורות, שבהן מתוארת, כנראה, 
מרכבתו של ליסיפוס, אותה המרכבה, וכן הליוס של כארס, 


השפיעו, בנראה, על המטופה מהיכל־אתני, שנבנה בטרויה 
בתחילת הפאר, ה 3 . מטופח זו נמצאה ע״י שלימן, וכיום היא 
שייכת לבית־הנבות לטרם־היסטוריה ולראשית־ההיסטוריה 
בברלין. רואים כאן ארבעה סוסים שופעי-חיים, בעלי שרי¬ 
רים בולטים, כשהם מושכים את המרכבה, שעליה עומד 
הליום. בגופו של האל מתבטאת תנופה רבה; ראשו מופנה 
אל המסתבל, לבושו מתנפנף בדוח. 

2 . דיוקנים. הדיוקנים, שבוצעו בתקופה ההלניס¬ 
טית, מתחלקים לשלוש קבוצות, שנבדלות זו מזו בבירור: 
א) דיוקנים של משוררים, נואמים ופילוסופים! ב) דיוקנים 
של שליטים; הקבוצה הראשונה נוצרה ברובד, באתונה, 
השניה — בממלכות החדשות, שקמו עם חלוקת האימפריה, 
שנוסדה על־ידי אלכסנדר הגדול. ג) משתי קבוצות אלו 
התפתחה קבוצה שלישית של טיפוסי־דמויות, שמופיעים 
במצבות־קבר ובמצבות־כבוד. 

א) דיוקני משוררים ופילוסופים. 

אמנות־הדיוקן היתה מפותחת מאוד באתונה במאה ד, 4 . 
במשך התקופה ההלניסטית נשארה אתונה — לפרות מה 
שהיתה משוללת עצמה מדינית — מרכז הספרות, האמנות, 
הרטוריקה והפילוסופיה. לפיכך הוסיפו להקים בד, פסלים 
של משוררים, נואמים ופילוסופים ידועי־שם. ב 335 — 330 
לערך הקים ליקורגום (ע״ע) בתיאטרון של דיוניסוס את 
פסליהם של שלושת המשוררים הטראגיים הגדולים מן 
המאה ה 5 , איסכילום, סופוקלס ואוריפידס. ההעתק הידוע 
ביותר (הנמצא כיום במוזיאון הלאטראני) הוא מפסלו של 
סופוקלס, המתואר כאן נפי שנראה בגיל 50 בערך — אפשר, 
בימיו של פריקלס כשחיבר את ,.אנטיגוני". הוא נראה;ז,.("* 
— •יפה וטוב", מטופח, במידה שווה. בגופו 
ובנפשו. שערותיו, זקנו ובגדיו ערוכים בהקפדה. הוא עומד 
בפוזה מאוזנת יפה, שבה משתקף מזג האדמוני. ראשיהם 
של איסכילוס ואוריפידס נמצאו יחד בים בקירבת ליוז׳רנו. 
הם עשויים ברונזה — החומר, שממנו נעשה גם הפסל 
המקורי. ראשו של איסכילום מתאים לתיאור, הניתן סמנו 
ב״צפדדעים" של אריסטופאנס. תווי־פניו אציליים, ומצחו 
גבוה• האנדרטה שבוואטיקאן, המחזקת בידה את המסכה 
הטראגית, שלפי המסורת הומצאה ע״י איסכילוס, מועתקת, 
כנראה. מזו שעמדה בתיאטרון. האנדרטה של אודיפידס 
ידועה רק מרישום של טורסו, שהיה בעבר באוסף של 
אורסיני ברומא. אך הראש ידוע מחעתקים מרובים, וביניהם 
הרמה, שנתגלתה בריאטי ונמצאת כיום בקופנהאגן: על 
גזעה רשומים חרוזים מ״אלכסנדרוס" לאוריפידס. ארשת־ 
הפנים קודרת ומרה; משתקף בה גורלו הטראגי של המשורר. 
בני זמנו לא הבינוהו, וגדולתו לא הופרה אלא אחר מותו. 

נמעט בעת ובעונה אחת עם אנדרטות־המשוררים הוקמה 
אנדרטה של הנואם איסכינם (ע״ע) בעורו בחיים. האנדרטה, 
הנמצאת בנאפולי, דומה בסגנונה לזו של סופוקלס שבמוזי¬ 
און הלאטראני. אד הפוזה תיאטדאלית והלבוש שונה — מת¬ 
בטאת בו מתיחות, ולא הארמוניה. תווי־הפנים חסונים, והם 
מביעים נחת־רוח של אדם מרוצה מעצמו. 

יריבם הגדול של איסכינס, פיליפיס ואלכסנדר. דמוסתנס 
(ע״ע) לוחם החופש, לא זכה, שתועמד לו מצבת־זיכרון 
בחייו. גדולתו, נאותה של אוריפידס, לא הוכרה קידם מותו. 
בשנת 280 , ארבעים שנה לאחר שמת, יצר פוליאוקטוס את 
אנדרתו, שהוצבה נרחבת-חשוק באתונה. היתה קיימת, 



25 . דבווח !זעיר אנסיוכיה. 

פסלת ברונזה, ד,םו:יאו: הצזטרופוליטני 
נידיוריז 



651 


דלניזם 


652 



ציור 26 . פילוסח* (הרסארכום?). םסלוז ברוגזה. 

הסמיאח הסטרופוליסני, ניו־יורין 

כנראה, מטורח ססוייסת בדבר קלסתר־פניו, אך האינטר¬ 
פרטאציה הפסיכולוגית העסוקה היא של המאה ה 3 . האנ¬ 
דרטה ידועה לנו מאנדרטת־ברונזד" השייכת לעזבונה של 
משפחת הרברט הס־שטראוט סניו־יורק, וכן סשתי אנדרטות־ 
שיש. שנמצאות בקופנהאגן ובוואסיקאן. סן הראש קיימים 
העתקים לאיו מספר. הידיים משולבות לפני הגוף הרזה. 
הגלימה ערוכה בקפלים פשוטים ומקובצת לכדי בליטה גדולה 
מתחת למפלי-התזה, הנתלים ויורדים. ארשת־הפנים קודרת; 
היא ?בעת יגון והשתקעות בהירהורים. המצח הרחב והלחיים 
הצנומות החשים קמטים עמוקים. הגבות עבות, והן משוות 
לעיניים הקטנות מבט מלא מרידות ולהט. הזקן קצר ודל. 
אך שפם עבה מצל על השפתיים הישרות. דמוטתנס נלחם 
לשווא בעצמתם המכרעת של פיליפום ואלכסנדר. על בנת 
האנדרטה שלו היד, חרות הפיכתם: 

"אילו היתד, מידת עצמתן כמידת בטחונו באסיתו, 

לא היה ארס המוקדוני מושל ביוונים לעולם". 

קיימת דמות אחרת של אדם עומד, שאף היא מגלת את 
כוחם של אמני אתונה ביצירת דיוקני־אופי; זוהי אנדרטית 
של ברונזה, שנמצאת כיום במוזיאון חמטרופוליטני לאמנות 


בניו־יורק (ר , ציור 26 ). זיהו אותה כחרמארכום, יורשו של 
אפיקורוס. התאריך מתאים לכך, ני לא ייתכן שאנדרטית זו 
מאוחרת הרבה מפסלו של דמוסתנס. אך קרובה יותר 
ההנחה, שהאדם המתואר בה הוא סטואיקן, ולא אפיקוראי. 
גופו מגושם, הסלן, נמוך ודחב. רגליו דקות ומפושקות. 
שכמיה כבדה (ה״טריבוף [המעיל הבלוי]) של הפילוסופים, 
מונחת עליו ברישול, בקפלים רחבים. 

לא הגיעה לידנו האנדרטה, שתואר בה פילוסוף אהד, 
הסטואיקן זנון (ע״ע). פרוטומה שלו, שנמצאת בנאפולי, 
מאומתת ע״י פסל־ברונזה קטן, ששמו חרות עליו ושאף הוא 
נמצא בנאפולי. באותה פרוטומה רואים את החלק העליון 
של גוף רזה; הכתף השמאלית והגב מכוסים גלימה. השע¬ 
רות קצרות וסתורות. הפנים ארוכים ומכוערים: הסנטר 
והזקן בולטים. ייתכן, שהאנדרטה המקורית נוצרה בשנת 
210 בערך, כשזנון היה בן ששים. 

עוד פילוסוף אחד מתקופה קדומה יותר תואר בעמידה 
באנדרטית מן התקופה ההלניסטית. הוא דיוגנס (ע״ע). 
ההעתק המוצלח ביותר ממנה נמצא בווילה של אלבני 
ברומא. הפילוסוף הקיני הזקן הוא גיבן. הוא מתהלך כשהוא 
נשען על מקלו, בלוויית כלבו. 

תיאור בעמידה נשתמד גם מפוליביוס (ע״ע). המדינאי, 
המצביא וההיסטוריון, אך רק בצורת תבליט, שהותקן 
לכבודו בקליטור שבארקאדיה. הוא מופיע כאן בלבוש צבאי: 
כתונת, שמגלה את הכתף השמאלית, והכלאמים המוקדונית 
הגדולה. זרועו הימנית מורמת כשהוא מקדם בברכה צבא 
או קהל. בזרועו השמאלית הוא מחזיק את הניתו, ואילו 
סגינו וקסדתו מונחים על הארץ. 

גם סוקרטם (ע״ע) תואר בעמידה, הואיל ולא היה יושב 
ומרצה במקום קבוע, כרוב הפילוסופים, אלא, בדומה לדיו- 
גנם, היה מתהלך ונכנס בשיחה עם הבריות. ייתכן, שבימי 
חייו נפגש עם אמנים, שתיארוהו לאחר מכן כפי שתיארוהו 
כסנופון ואפלטון. לדבריהם של סופרים אלה, הלך סוקראטס 
יחף והיה לו בגד אחד בלבד לקיץ ולחורף. בטנו היתד, 
בולטת, והיה דומה לסילנוס. השוו את פניו לדג־החשמל 
(נרקי), שגופו עגול ורדוד. עיניו קטנות ומרוחקות זו מזו, 
הסמו פחוס ונחיריו גדולים. תיאור זה מתאים לאנדרטית, 
שנמצאה באלכסנדריה (כיום: בסתיאון הבריטי). אנדרטית 
זו היתה מבוססת. כנראה, על תבליט, המופיע על גבי תיבה 
שנתגלתה בפומפאי (כיום: בנאפולי). זהו דיוקן של אדם 
קסן־קומה, חסון וכרסתן. שנשען על מטה תקוע בבית־שחיו 
הימני. ידו השמאלית — מאחורי גבו. באנדרטית האלכסנ- 
דרונית ערוכה הגלימה ביתר הקפדה והראש פהות גלמי 
משהוא בתבליט. הוא דומה לראש, שהעתקיו המוצלחים 
ביותר נמצאים בלובר ובמוזיאון הלאומי ברומא. ראש זה 
זוהה כראשו של סוקראטס באמצעות כתובת חקוקה בגזעה 
של הרמה. שבה מצוי אותו הראש ממש. הכתובת לקוחה מן 
הדברים, ששם אפלטון בפיו של טוקראטם (בדיאלוג "קרי־ 
טוף): "לא רק בהזדמנות זו, אלא בכל עת ובכל שעה אין 
דבר שמשכנע אותי... זולת הנימוק הנראה לי ביותר לאהד 
שאני בודק אותו לאור התבונה". בהתאם לכך מראה ראש זה 
הבעה של רוחניות ותווי־פנים עדינים. העיניים שקועות 
יותר בתוריהן. החוטם פחות רחב• השערות והזקן ארוכים 
יותר ומסולסלים. קשה להימנע מן המסקנה, שזוהי האנדרטה 
של ליסיפוס, שהוקמה בפומפיון (אולם־התהלוכות) שעל־יד 



653 


וזלניז 5 


654 


הדיפילון (השער הקדוש בדרך לאלוסיס) באתונה ב 340 — 
330 . השאלה היא, אם הראש שייך לדמותו של אדם יושב 
או עומד. רישום ישן מן המאה ה 18 מראה דמות יושבת 
ולה ראש־סוקראטם פן הטיפוס הליסיפי. אך כשנרכשד, 
האנדרטה על־ידי הגליפטותקה "ני-קארלסברג" בקופנהאגן. 
היה לה ראיס של טרינוס קיסר. לא ברוד. איפוא, אם ראשו 
של סוקראטם שייך לטורסו זה או אם הוא תוספת מאוחרת. 
כמו ראשו של טרינוס לאחר מכן. אמנם ייתכן. שליסיפוס 
ראה בסוקראטס — כמו בתלמידו אפלטץ וברוב הפילוסופים 
האחרים — פורה מכובד, ולפיכך תיאר אותו בישיבה. 

על כל פנים תוארו הפילוסופים בדרך כלל במצב זה. 
אריסטו, ורבו אפלטון לפניו, תוארו כשהם יושבים בבתי- 
מדרשם (האקארמיה של אפלטון וחליקיאון של אריסטו, 
ולאחר מכן גנו של אפיקורוס), פרצים בפני תלמידיהם או 
דנים עמהם על איזו בעיה. אריסטו (ע״ע) היה, לפי המסופר 
עליו, נפוך־קומה, גדל־כרס וקטן־רגליים: היה לבוש יפה. 
וזקנו היה מטופח. עיניו היו קטנות, והבעה אירונית ריחפה 
על פיו. ריוקנו הוצב באתונה ע״י תלמידו, אלכסנדר הגדול. 
הכתובת שיבחה את אריסטו כבעל כל הידיעות ובל החכמות. 
אנדרטות נוספות הוקמו לו באוליפפיה. יחד עם אותן של בני 
משפחת־אלכסנדר. אחת מהן עמדה בדלפוי, ואחר פותו הציב 
יורשו, תאופראסטוס, את דיוקנו בליקיאון. בידינו חמישה- 
עשר העתקים של ראש, שמתאים לתיאורו של ראש־אריסטו, 
ואותו ראש עצמו מופיע גם בשני רישומים ישנים — אחד 
מהם של רובנס — כשהוא מסומן בשם "אריסטו". טובי 
ההעתקים הללו נמצאים בווינה (שיש) ובנאפולי (ברונזה. 
נתגלה בהרקולאנאום). הגולגולת מקומרת בצורה, רבת- 
רושם. המצח בולט ומכוסה ציציות־שער רלילות. הלחיים 
השקועות מעידות על עבודה שכלית מאומצת. העיניים 
ביקרתיות, ועל־פני השפתיים ניכרת נסיה לליגלוג. יתכן. 
שיוצרו של דיוקו זה, שהוא שילוב של רוחניות וראליזם, 
היה ליסיפוס, פסל־החצר של אלכסנדר. 

ידועים לנו תיאורים־בישיבה של שלושת הפילוסופים 
האפיקוראים הראשונים: אפיקורוס (ע״ע), ירידו ותלמידו 
פטרורורוס (ע״ע) ויורשו הרמרכוס (ע״ע). יתכן. ששלוש 
אנדרטות אלו הוקמו בגן־אפיקורוס בשנת 270 , כשקיבל 
הרמארכוס לידיו את ניהול־ד,אסכולה. הן דומות זו לזו 
בסגנונן, וקיים תיאום ביניהן בתנועות הידיים והרגליים, 
וכן בסידור ההימטיונים העבים. בשלשתן עטופה הזרוע 
השמאלית בגלימה. אפיקורוס מחזיק מגילה בידו השמאלית, 
ומטרודורוס — בימנית. אפיקורוס מתואר, כנראה, בסופה 
של הרצאה, כשבידו השמאלית מגילה, שסיים את קריאתה, 
בעוד שמטרודורוס מתכונן לפתוח בהרצאה. כשמגילה סגורה 
בידו היפנית, חנתה על ברכיו. זרועו הימנית של אפיקורוס 
וזרועו השמאלית של מטרודורוס כפופות במרפק, והיד 
היתה, ודאי, מורמת לאות ברכה. הרמארבוס, שהאריך ימים 
משני האחרים, אינו מחזיק מגילה. 

נראה הדבר, שדיוקן של אפיקורוס כבר נעשה בימי 
חייו. נשתמרו כ 24 העתקים של ראשו, שהטוב שבהם 
נמצא במוזיאון המטרופוליטני לאמנות בניריורק. ראש זה 
מאומת על־ידי פרוטומת־ברונזח נושאת כתובת, שנת¬ 
גלתה בהרקולנאום (כיום: בנאפולי), וכן ע״י הרמה כפולה, 
הנושאת את שמו של אפיקורוס ואת שם ידידו מטרודורוס 
(כיום: בבית-הנכות הקאפיטוליני ברופא). אפיקורוס נראה 


כאן כבן 50 — 60 . נמצא, שדיוקן זה נעשה ב 290 — 280 
לפסה״נ. הסגנון מזכיר את סגנונו של ליסיפוס. הראש 
מוארך מאד וה,קרקפת מעוגלת! השערות מסודרות באופן 
אמנותי, אך בדרך חירות, והזקן ארוך ועבה. המצח חרוש 
קמטים בלחי־סדירים. גבות עבותות מצילות על עיניים 
שקועות בחוריהן. החוטם. שנשתמר בפרוטומות הנושאות־ 
כתובת, מהווה עקומה גדולה, וקצהו בולט במקצת למטה. 
הלחיים צנומות ואך הן חרושות קמטים. הפנים משקפים 
מחשבה רצינית ורמה שכלית גבוהה. טיבו האצילי של הדיוקן 
מתאים לאישיות המתוארת בספרות. ההעתק הטוב ביותר של 
האנדרטה, שראש זה מתאים לה, נמצא בארמון־מרגריטה 
שברופא. בחווילה אחת ברופא נתגלתה אנדרטית של אפי¬ 
קורוס ביחד עם אנדרטית של הרמארכוס; היא נמצאת עכשיו 
בבית־הנכות הארכאולוגי בפירנצה. 

ראשו של מטרודורוס אומת ע״י אותה ההרמה הכפולה 
שבבית־הנכות הקאפיטוליני, המאמתת את ראשו של אפי¬ 
קורוס, משתקף בו אפיו השקט והשלו של אותו תלמיד 
באמן לרבו. הוא היה צעיר מאפיקורוס ומראח־פניו פחות 
מעורר כבור: וכך הוא גם נראה בריוקן זח: עגול־לחיים. 
ההעתק המוצלח ביותר של האנדרטה שלו נמצא בקופנהאגן. 
האנדרטה הטובה ביותר של הרמארכוס היא זו שנמצאת 
בפירנצה. ביחד עם אנדרטתו של אפיקורוס. ראשו של 
הרמארכוס אומת על־ידי הכתובת שעל פרוטומת־ברונזה. 
שנתגלתה בהרקולנאום (כיום: בנאפולי). בראש זה אין 
סימני־המחשבה בולטים כל־כך כמו שהם באנדרטות של 
אפיקורוס ושל מטרודורום (ובאמת: כהובה־רעות נחשב 
הרמארכוס לנחות משני תלמידי אפיקורוס האחרים). קמטים 
עסוקים נמשכים מן הנחיריים עד קצות־הפה. ההבעה תקפנית 
למדי. 

לדברי קיקרו( 11$ < 11 ת;£!ם, ז, 39,11 ), היתה אנדרטה של 
הפילוסוף הסטואי כריסיפוס (ע״ע) ניצבת בשוק הקדרים 
באתונה: הוא תואר בה בישיבה, כשידו מושטת לפנים 
(א״במז במ״זסק). יריבו קרנאדס, ראיס האקאדמיה. קרא 
לאנדרטה "יןריפסהיפ 01 " (המתחבא מאחורי סוס), מפני 
שהדמות הקטנה'היתד, כמעט מוסתרת ע״י פסל של פרש. 
כריסיפום היה גוץ (דיוגנס לארטיוס. "תולדות חייהם של 
פילוסופים דגולים״, ¥11 , 182 ). יתכן. שהאנדרטה נעשתה 
ע״י אובולידס, שפעל ספוד לשנת 200 לפסה״נ, ועשה פסל 
של אדם מחשב באצבעותיו. הסימנים שהזכרנו מצויים 
באנדרטית שבלובר, שעליה הורכב העתק־גבס מראשו של 
כריסיפוס. קיימים כשנים־עשר העתקים מראש זה: הטובים 
שבהם נמצאים בוואטיקאן ובמוזיאון המטרופוליטני בניר 
יורק. הראש אומת ע״י פרוטומה נושאת־בתובת באתונה. 
שראש זה מתאים לח. רואים בו מצח קרח, עיניים קטנות, 
חוטם עבה. שפתיים רקות, זקן קצר ולחיים רזות חרושות 
קמטים עמוקים. כריסיפוס נמוך־הקומה, אך המבובד ורב־ 
הידיעות, מתואר כשהוא מסביר משהו בעזרת אצבעות 
ידו הימנית, המושטת לפנים ולמעלה, כשגבו שחוח. זוהי 
דמותו של מורה שקדן ונבחן. 

הדיוקן המאוחר ביותר של פילוסוף הלניסטי הוא יסל 
פוסידוניוס (ע״ע) — אחרון המלומדים ההלניסטיים הגדולים, 
שהשפיע, באמצעותו של קיקרו, על הפילוסופיה והמחשבה 
הרומיות. בנאפולי נמצאת פרוטופה, שנושאת את שמו 
ומראה אותו בגיל 50 — 60 בערך: פרוטומה זו נעשתה, 



655 


הלניזם 


656 



ציור 27 . מנאנדרוס. פרוטוסח עיע. 

איפוא, ב 85 — 75 לפסה״נ. ארשת הפנים מאופקת, רצינית 
ומלאת מת. המצח רחב, הלחיים רזות והפה רחב , נראה, כאילו 
האיש עומד לפתוח בדיבור. הראש, הנשען על צוואר מצומק, 
מופנה ימינה; הכתף השמאלית גבוהה הרבה מן הימנית, והיא 
מכוסה בקפליה של גלימה עבה. ראש זה הועתק בלא ספק 
מראשה של דמות יושבת, שבח נתבטאה תנועה חזקה. 

גם משוררים תוארו עפ״ר בישיבה. רוב המשוררים היו 
מלחינים בעצמם את שיריהם והיו שרים אותם מתוך פריטה 
על הקאחרוס או הלירה. פסל נטול-ראש, הנמצא במוזיאון 
חמטרופוליטני בניו־יורק והחתום ע״י זנון, נחשב לפסלו של 
משורר, הואיל והיד השמאלית מחזקת כלי־זמר. בקופנהאגן 
נמצא פסל של משורר בעל זקן, הפורט על קאתרוס. הוא 
נעול סנדלים נאים, ורגליו המשוכלות מכוסות גלימה עבה. 
עד ליסיפוס לא ידעו לפסל אדם מנגן בשתי ידיו, וכן לא 
ידעו לפסל תנועה רגעית. יתכן, שפסל זה הוא דיוקו משוער 
של פינדרוס (ע״ע). דיוקו כזה עמד ברחבת־השוק של אתונה. 

פסל אחר של פינדארוס, שאה הוא בוצע בתקופה ההל¬ 
ניסטית, נתגלה בקבוצת פסלים של אחד־עשר אישים חשובים 
באכסדרה של מקדש סראפיס במיה. פסל זה נתגלה על־ידי 
מרים ב 1850 — 1853 , ונחשזף סופית ע״י לאואר ופיקארד 
ב 1950 — 1952 . כל הפסלים שבקבוצה הנזכרת עשויים אבן- 
סיד מקומית ומצב־השתמרותם גרוע; אך נודעת להם חשי¬ 
בות כלטפסים מקוריים מימי התלמיים הראשונים. מלבד 
פינדארוס תוארו כאן (בישיבה) גם הומרוס (ע״ע) והסיודוס 
(ע״ע). חמישה סן הפסלים הם של פילוסופים. 

להומרוס היה באלכסנדריה גם היכל, שבו היה מתואר 
כשהוא יושב על כסא־פאר, ומסביב לו הפרסוניפיקאציות של 
שבע העדים, שהתאמרו להיות מקום לידתו. הוא מתואר 
בישיבה גם בתבליט של ארכלאוס מפריאני, הנמצא כיום 
במוזיאון הבריטי. כאן מעטרים אותו כרונוס ואוקומני, הפר־ 
סוניפיקאציות של ר,"זמן" ו״הארץ הנושבת", בכתר־השירה, 
ועובדות לו הפרסוניפיקאציות של צורות־הספרות, שנוצרו 
אחריו: ההיסטוריה, הפיוט, הטראגדיה והקומדיה, שכולן 
חייבות לו תודה. 

ראש, שממנו נמצאו יותר מעשרים העתקים, מתאר את 



הטחיאון ׳ 52 האפנ־יות היפות, בוסט•• 

הומרום כזמר העיוור הנעת; הטובים שבהעתקים הללו 
כוללים אחד מברונזה, הנמצא בפירנצה, ואחד משיש, הנמצא 
בלובר. מופגן כאן כוחה של הרוח להטיל את מרותה על 
גוף זקן ותשוש. העור מקומט מרוב זקנה, אך שער הראש 
והזקן עודו מלא, פרט לדילול מעל לצד הימני של המצח. 
העיניים שקועות עמוק בחוריהן, העפעפיים נתלים ויורדים 
בכבדות, הבשר נמק מהמת העיוורון. אך נדמה כאילו 
העיניים הסמויות צופות, כעיני נביא, לתוך חלל בלתי־נודע. 
השפתיים פתוחות קמעה, כאילו מתוך שירה חרישית. זוהי 
תמונה אידיאלית של זקן נפלא — ראליסטית, ועם זה מלאה 
רוחניות. השליטה על הצורה החיצונית. שהושגה בתקופה 
ההלניסטית. איפשרה ביטוי של מחשבות עמוקות. היצירה 
הנדונה שייכת, כנראה, למאה ה 2 לפסת״נ. 

לאותה תקופה עצמה, יש, אפשר, לייחס גם דיוקן אחר 
של משורר זקן, שלדעת רבים היא דיוקן מדומה של אריסטו־ 
פנס (ע״ע). מראש זה קיימים כ 40 העתקים, שהטובים בהם 
כוללים אחד מברונזה, שנתגלה בהרקולנאום (כיום: בנא¬ 
פולי), ואחד משיש (כיום: בפירנצה). אריסטופאנס, המתואר 
כאן, הוא זקן קמום־צוואר. זקנו פרוע במקצת, וסנטרו חשוף. 
חטמו מעוקם בשיעור ניכר, מצחו גבוה, קמור וחצוי קמטים 
עסוקים. וצונחות עליו קווצות־שער ארוכות ודלילות. פיו 
פתוח, כמתוך השמעת דברי־לגלוג. 

שמו של אריסטופאנס אינו מצויץ בשום כתובת, אך 
בשתי הרמות כפולות, שנמצאות בנאפולי ובווילת אלבני, 
מצוי ראשו ביחד עם ראש אחד, שלדעת רבים הוא של 
מננדרוס (ע״ע), החשוב במחבדיח של הקומדיה החדשה. 
אריסטופאנס, שהיה גדול מחבריה של הקומדיה הישנה — 
ושתכופות היד, פרוץ וגס בכתיבתו — הוקבל כאן למייסדה 
של קומדיית־המידוח המעודנת. ראשו של מנאנדרוס אומת 
ע״י שחי כחובות: ( 1 ) על מדאליון של שיש, שנמצא באנ¬ 
גליה, ו( 2 ) על מדאליון שאבד. שהיה בידי פולויוס אורסיני 
ושרישום סמנו נעשה ב 1578 ע״י תאודורוס גלאוס. הראש 
נשתמר ביותר מ 40 העתקי־שיש, שהיפים שבהם נמצאים 
כיום בבוסטון (ר׳ ציור 27 ); העתקים אחרים נמצאים 
בוויניציאה, בקופנהאגן ובאוסף דויד רובינסון באוכספורד, 




657 


הלניזם 


658 


מיסיסיפי, השערות סדורות בהקפדה, בתלתלים נאים, בצורת 
האות 8 , והן סרוקות לאורך קו־השער של המצח הגבוה. 
העיניים דומות לשקרים, והעפעפיים נתלים ויורדים. השפ¬ 
תיים פתוחות במקצת. הפנים משקפים אישיות רגישה, 
חביבה ועצבנית. אין ספק, שמקורו של ראש זה הוא באנ¬ 
דרטה מעשה־ידיהם של קפיסודוטוס וטימארנום, בניו של 
פראבסיטלס. האנדרטה עמדה בתיאטרון של דיוניסום, ונש¬ 
תמר הבסיס, שעליו חרותים שמותיהם של שני הפסלים 
ושל מנאנדרוס. בניו של פראבסיטלס שיתפו פעולה עם בניו 
של ליסיפום בביצוע אנדרטה של המשוררת אניטי מטגאה. 
מסתבר, איפוא, שהושפעו סאמנותו של ליסיפום. דבר זה 
ניכר בפועל בפניו של פסל מנאנדרוס, שבוצע והוקם, אפשר, 
מיד אחר מותו. המשורר נראה בו בישיבה, ומן הסתם 
נעשה פסל זה לפי תבליט־נדר, שהעתקים ממנו נמצאים 
במוזיאון הלאטראני ובבית־הנכות לאמנות בפרינסטון. מנאנ־ 
דרום נראה כאן בשהוא מוקף על-ידי שלוש ה״מסכות" 
הטיפוסיות, שהונהגו על־ידיו בקומדיה החדשה (ע״ע קו¬ 
מדיה) : הצעיר העליז, האב הרציו והנערה האהובה. אפשר, 
שהתבליט הוקדש ע״י מנאנדרום לדיוניסום בשהקומדיה שלו, 
"הנערה פסאמוס", זכתה בהתחרות ב 310 לפסה״נ. 

השני בגדולי יוצריה של הקומדיה החדשה היה פוסידי־ 

פוס (ע״ע). הוא תואר, בשהוא יושג באנדרטה, ששמו רשום 
עליה ושהעתק ממנה נמצא בוואטיקאן. תווי־פניו עדינים 
פחות מאותם של מנאנדרום והבעתו קודרת למדי. בת־זוגה 
של אנדרטתו היא זו של משורר רומי, ללא כתובת. יתכן 
שהוא פלאוטוס (ע״ע). גדול מחברי הקומדיות הלאטיניות, 
המבוססות על דוגמות יווניות. שתי האנדרטות בוצעו 
בתקופה הרוסית, אך יתכן שנעשו לפי דוגמתן של יצירות 
מאמצע הסאה ה 3 לפסה״נ. 

ב. דיוקנות של שליטים. ליסיפוס חולל מהפכה 
בדיוקנאות ע״י דיוקן־אלכסנדר שלו. בשיר קדום (- 110 זת\נ 
120 ,^^ 10813 ?3131103, X ) נאסר על הפסל המפורסם של 
אלכסנדר נושא התנית: "ליסיפוס גילף את עוז־רותו של 
אלכסנדר ואת כל דמותו. כסה גדול כוחה של ברונזה זו! 
נראה הדבר, כאילו מלך־הנתושת מסתכל בזוס ועומד לומר 
לו: אני שמתי את הארץ תחת כפות־רגלי: אתה, זוס, תפוס 
את האולימפוס״. פלוטארכוס אומר: "הופעתו החיצונית של 
אלכסנדר תוארה באופן הטוב ביותר באנדרטות שעשה 
ליסיפוס, ואלכסנדר לא חשב לראוי שיכוייר אלא ע״י אמן 
זה בלבד. כי ליסיפוס הבחין בדיוק באותם הסימנים המיוח¬ 
דים, שהרבה מיורשיו ומידידיו של אלכסנדר ניסו אח״כ 
לחקות, כגון האופן של החזקת הצוואר, שהיה נטוי קצת 
שמאלה, ומבט־העיניים המתמוגג״. ועוד אומר פלוטארכוס: 
"רק הוא (ליסיפוס) לבדו הביע בנחושת את עצמת רוחו 
(של אלכסנדר) ואת זוהר סגולותיו: בעוד שאחרים, ששאפו 
לתאר את נטיית צווארו, את עדינות עיניו ובהירותן, לא 
הבחינו בגבריות פניו ובפראותם, שכמוה כשל אריה". 

מפסל זה של אלכסנדר אוחז־החנית קיים העתק בצורת 
אנדרטית־ברונזה, וכן נשתמרו כסה ואריאציות ממנו מזמן 
מאוחר יותר. אך כל אלה נותנים רק מושג בלתי־מדוייק 
מיצירה זו. רואים את הפוזה מלאת התנועה, את פניית 
הראש למעלה ואת הפרופורציות התמידות, האפייניות 
לליסיפוס. הראש מתאים להרמה, הנמצאת כיום בלובר. 
לפנינו אותה תסרוקת, המזכרת רעמת־אריה. ואותו אי־שקט, 
שמתבטא בתנועת־השרירים. 


ליסיפום יצר גם דיוקן של סלוקום (ע״ע), מצביאו של 
אלכסנדר, שנעשה אח״כ מלך־סוריה. בהרקולנאום נמצאה 
פרוטומה מצויינת שלו מברונזה (כיום: בנאפולי), שסימני 
עבודתו של ליסיפוס ניכרים בה. באותם הסימנים עצמם 
אפשר להבחין גם במטבעות, שהוטבעו ע״י פילהטירוס 
ויורשו אומנם ז (ר׳ להלן, ד׳, 3 ). 

בימי הדיאדוכים עבר דיוקנו של אלכסנדר תהליך של 
הרואיזאציה. במטבעותיו של ליסימאכוס, שנטבעו ב 291 
לערך במאגנסיה, תואר ראשו כשהוא עוטה עור־אריה, 
בדומה למה שסופר על הראקלם, שנחשב לאבי־אבותיו. 
במטבעותיו של תלמי תואר ראשו של אלכסנדר כשהוא 
עטוי עור פיל. בפריאני נתגלתה אנדרטית של ברונזה 
משנת 300 לפסה־נ, שמוסרת בנאמנות את נטיית צווארו 
וראשו של אלכסנדר. העיניים פתוחות לרווחה וצופות 
בעירות למרחקים. המצח גבוה, השפתיים הטובות יפה. 
בפרגאמון נתגלה דיוקן, שבו מתואר אלכסנדר ככובשה 
הרומאנטי של ד,(דו: לפנינו אדם, שהזקנה קפצה עליו קודם 
זמנו מחמת העמל, שהיה כרוך במיבצעיו הקשים. רעמת- 
האריה שלו ערוכה בציציות ארוכות וכבדות, לפי סגנון הבא¬ 
רוק הפרגאמני של תקופת אומנם 11 (ע״ע), בונה המזבח 
בפרגאמלן(ר׳ ג/ 5 ). פיו פעור מתוך להט־רגשות ושברודלב. 

אנדרטת־ברונזה גדולה, הנמצאת במוזיאון הלאומי ברומא, 
נוצרה, ודאי, בהשראת "אלכסנדר בעל־ההנית": היא מתארת, 
בנראה, את דמטריוס 1 (ע״ע) מסוריה, שחי ברומא ב 163 — 
150 לפסה״נ. ראשו מופנה ימינה בתנועה מלאת חיים. 
קווצות־שערו מופרדות זו מזו ע״י חיתוך תחתי עמוק. ידו 
השמאלית מחזקת חנית, ידו הימנית נתונה מאחורי פתנו. 
לפנינו הראליזם של ליסיפום, מוגבר ע״י מספר מרובה של 
פרטים קטנים ובסגנון של כעיו־בארוק. 

ליסיפוס גם תיאר את אלכסנדר, יחד עם 25 חברים. בקרב 
על־יד נהר גראניקוס. קבוצה זו הוצבה בדיון שבמוקדו! 
והובאה לאחר מכן לרומא ע״י מטלום מקדוניוס. פן האנדרטה 
של אלכסנדר — הרוכב על סוס — נעשה העתק־ברונזה 
בשביל בעל חווילה בהרקולנאום (העתק, שנמצא כיום 
בנאפולי). רואים כאן את אלכסנדר כשהוא משתער על 
אויביו, אלא שהוא מתון כאן הרבה יותר משהוא בפסיפס־ 
אלכסנדר (ב, 5 ) ובסארקופאג-אלכסנדר (ג, 1 ). 

אין ספק, שיורשיו של אלכסנדר (הדיאדוכים) תוארו 
בפסלים הרבה. אך מאלה לא ידוע לנו אלא מספר גדול 
של ראשים, שזוהו לפי מטבעות (ראה ד/ 3 ), ולא לפי 
כתובות. ראש־שיש, שנתגלה במצרים (כיום: בקופנהאגן), 
מתאר, כנראה. את תלמי 1 . השערות תוארו מלכתחילה 
בגבס — בנראה, גבם מוזהב, מתוך חיקוי לשערות־הזהב 
של פסל פולחני. בדיוקנו של תלמי 1 יש קימורים גדולים 
במצח, בעפעפיים, בחוטם ובסנטר. פסליהם של השליטים 
ההלניסטיים ושל נשיהם הוצבו בהיכלים, ושם היו עובדים 
אותם ביחד עם האלים. על כדים מן המאה ה 3 לפסה״נ 
מצויים קווי־הקף של פסלי המלכות ברניקי 11 וארסינואי 11 . 
הן נושאית קרני-שפע בזרוען השמאלית, ונוסכות נסך 
מקערה שבידן הימנית. לבגדיהן קפלים בבדים וזוויתיים. 
ראשיהן של מלכות אלו זוהו אף הם על-פי מטבעות. ראש־ 
שיש של ברניקי, שנתגלה בקפריסין (כיום: בבנגאזי), 
וראש־ברונזה של ארסינואי (כיום: במאנטובה) הם דיוקנים 
מצויינים של אותן המלכות אצילות־הנפש ורבות־המרץ. 
דוגמה נאה לדיוקן של אחד מן התלסיים המאוחרים הוא 



659 


חלניזם 


660 


זה של תלמי ¥1 פילומטור, שזוהה על־פי טטראדרכמונים, 
שהוטבעו בעכו (על מטבעותיו, עי' ר׳, 3 ). 

בדיוקניהם של השליטים האסייתיים מתבטאת ברוטאליות 
מרובה יותר מבדמויותיהם של התלמיים. בפרוטומת־שיש, 
שנתגלתה בהרקולנאום (כיום: בנאפולי), הוכר קלסתר- 
פניו של הסריס הפיקה פילהטירוס: דמותו הוטבעה על 
מטבעות של פרגאמיז(ר׳ י', 3 ! ציור 44 ) ע״י אחייניו מכירי־ 
הטובה, שלהם הוריש את ממלכת־פרגאמון ב 263 . הראש 
הוא, ודאי, של אנדרטה, שהרי הוא מופנה לעבר הכתו• 
השמאלית, ועל נך מעידה גם הבלאמיס, סימן הקצינות, 
פסלים שלו עמדו בסרגאמון, בדלוס ובאולימפיה. תווי־חפנים 
הם של אישיות חזקה, ברוטאלית, חסרת חמלה. העיניים 
הקטנות והצרות שקועות בשומן. הלסתות הכבדות והסנטר 
הבולט מעידים על מרץ רב. 

דיוקנו של אטלוס 1 (ע״ע), שנתגלה במדרון האקרופוליס 
בפרגאמון(כיום: בברלין),מרמז על מפנה, שבא בדיוקנאות: 
מראליזם מפוכח לגישה רגשנית. בראש זה היו השערות 
מתחילה ישרות, מסודרות בפשטות ועטורות נזר. לאחר מכן 
קוצצו השערות מעל למצח ולרקוח, ונוספה פאה נכרית בעלת 
קווצות־שער ארוכות ומסולסלות. תוספת זו הקנחה לקלסתר־ 
הפנים החזק ארשת אמוציונאלית ואופי הרואי. 

בווילת אלבני נמצא ראש־שיש, שכולל פנים מכוערים, 
בלויים ונוקשים, בעלי חוטם ענקי וקמטים קטנים מרובים. 
ייתכן, שזהו אותידמום 1 , מלך בקטרקה, בגיל 50 — 60 , ז״א 
לערך משנת 200 לפסה״נ. הן הראש והן הדמות שעל 
מטבעותיו של אותו מלך משקפים אופי בארבארי למחצה. 

בתקופה ההלניסטית — כמו לאתר מכן אצל הרומים — 
תוארו השליטים בצורת אלים או גיבורים. באנדרטית של 
ברונזה, שנתגלתה בפומפאי (כיום: בנאפולי), מתואר שליט 
בצורת הרמס. הוא נעול סנדלים מכונפים, ובידו השמאלית 
הוא מחזיק מטה־רצים. ידו הימנית מונחת על מתנו. מן 
המטבעות מסתבר, שהראש, עטור־הנזר, בעל החוטם הנשרי, 
העיניים הקטנות והחזה השטוח, הוא של אלכסנדר בלס (ד׳, 3 ). 
מיתרדת ¥1 מפונטוס, שישב בפרגאמון ב 88 — 85 לפסה״נ, 
תואר כאן בצורת הראקלס המשחרר את פרומיתום, שהרי 
היוונים ראו במיתרדת את משחררם מעול־הרומים. בלובר 
נמצא ראש דומה לזה שאנו רואים במטבעותיו של מיתרדת 
(ד, 3 )! בפסל שבאבר הוא נראה גם עטוי בעור־הארי 
של הראקלם. 

ג. אנדרטות־כבוד ומצבות־קבר. נוסף על 
גדולי הפילוסופיה והספרות נתכבדו גם אנשי־שס מקומיים 
בהצבת אנדרטותיהם במקומות ציבוריים. באנדרטות אלו, 
וכן במצבות־הקבר, התפתחו כמה טיפוסים ברורים, שהיו 
רווחים לאחר מכן גם בתקופה הרומית. הגברים תוארו לפי 
טיפוס, שהתפתח מאנדרטה של איסכינס(ע״ע).דוגמתו הנאה 
ביותר של טיפוס זה היא פסלו של צעיר. שנתגלה בארטריאה 
שבאי אובתה (כיום: באתונה). הצעיר עומד עטוף בהיסטיון 
(ע״ע) רחב, שמכסה את שחי זרועותיו, פרט לידיים. הזרוע 
הימנית נתלית על החזה, במעין עניבה, ואילו היד הימנית 
אוחזת בכמה קפלים, שיורדים מן הכתף השמאלית. בטיפוס 
זה מחזקת היד השמאלית לפעמים קרובות חלק מן הגלימה, 
או מגילה. אותה פוזה עצמה מצויה באנדרטה של דיוסקוריו־ס 
באי דלוס. דיוסקורידס זה, שחי במחצה השניה של המאה ה 2 
לפסה״נ. היה'שופט. מצוי גם פסל של אשתו קלאופטרה, 


המתוארת בדמותה של "פוךיקיטיה", הפרסוניפיקאציה של 
הצניעות. היא לבושה בתוגת מאריג כבד והימאטיון דק. 
המהודק לראשה ולחלק העליון של גופה. אותו אופי של אשה 
מיוצג גם בפסליהן של ביב;ה וסאופיה, אשתו וכלתו של 
הפרוקונסול הרומי לוקיום ולריוס פלאקוס. טיפוס אחר של 
אשה, שאף הוא שכיה באנדרטות רומיות, הוא זה של "נשי 
הרקולנאום", ה״גדולה" וה״קטנה"! טיפוס זה, שאת סמלו ראו 
באלות דמטר וקורי (ראה ג', 3 ), נוצר בתקופה ההלניסטית 
המוקדמת. כל הטיפוסים הללו שימשו הן באנדרטות והן 
בתנליטי־קבר, הן בתקופה ההלניסטית והן בתקופה הרומית. 
לא פעם תיאר _פסל יווני גבר רומי לפי טיפוס הלניסטי הרואי. 
דוגמה לכך היא אנדרסתו של קאיום אופליום בדלוס, שנוצרה 
ע״י דיוניסיוס וטימארכוס במאה ה 1 לפסה״נ. 

3 . אלים, רימונים וגיבורים. דמויותיהם של 
רוב האלים והגיבורים כבר עוצבו סוסית בתקופה הקלאסית, 
בתקופה ההלניסטית תיארו אותם באותה צורה עצמה. אך 
לפעמים מתוך התאמה לסגנון האמוציונאלי יותר של הזמן. 
כך, למשל, הוצבו זום של פידיאם בדפני של אנטיוכיה 
ואתני פארתנוס — בפריאני. בספריית־האטלידים בפרגאמון 
הוצב עיבוד הלניסטי של אתני פארתנוס בסגנון הפרגאמני. 
פסל־זוס, שנתגלה בהיכל־הרה, שנבנה בימיו של אטאלום 11 , 
ופסל פוסידון, שנתגלה בקרבת המזבח הגדול, אף הם יצירות 
קלאסיות, שלבשו את צורות הבארוק הפרגאמני. הפסיעה 
הרחבה, תנועת־הלבוש, קפלי־הגלימה המרובים והשונים, 
כל אלה הועברו מן המזבח הפרגאמני (ג, 5 ) אל דמויות 
ניצבות במנוחה. ראשיהם של זוס מאיגירה ושל זוס מאו־ 
טריקולי בוצעו בסגנון קלאסיציסטי יותר, המשמש מעבר 
לסגנון של פסל ראשו של יופיטר הקאפיטוליני. שנוצר בשביל 
סולח ע״י הפסל היווני אפולוניוס. באי פלוס נתגלה פסל של 
פוסידון, שגם בו ניכרים קווים הלניסטיים־מאוחרים ביחד 
עם ראליזם ותנועה מסוגים חדשים, אך מבוססים על יצירות 
קלאסיות. פוסידון מחזיק את קלשונו בידו הימנית המורמת. 
ידו השמאלית אוחזת בקפל מסורבל של גלימתו: הראש 
מזכיר ראשים קדומים יותר, כגון ראשו האצילי של אסקלפיוס 
ממלוס, השייך לאנדרטה הלניסטית קדומה יותר מן 
הטיפוס הקלאסי, שנוצרה, כנראה, על־ידי אלקמנס ב 420 
(בערך) לפסה״נ. 

פסל־אפולון, שנתגלה בקיתי (כיום: במוזיאון הבריטי), 

וכן פסלי־אפולון אחרים, שנמצאים בנאפולי ובמוזיאון הקא־ 
פיטוליני, הם בלא ספק חידושים או חיקויים מורחבים של 
אפולון הליקיאי, מעשה־ידיו של פראכסיטלס. התוספת העי¬ 
קרית היא גלימה, הכרוכה מסביב לירכיים באופן בלתי־יציב 
כל־כך, עד שנואה כאילו היא עומדת לנפול. הדמות כולה היא 
בלתי־מאוזנת ובלתי־הארמונית, בניגוד להארמוניה הנעימה 
שביצירתו של פראכסיטלם, שמפנה נשתיירו בפסלים הנדו¬ 
נים תווי־הפנים העדינים. שונו גם השערות, הניכרות עכשיו 
בשפע תלתלים ובציציות ארוכות נופלות על הכתפיים. סרט 
וזד משמשים בקישוטים. ייתכן, שאפולון מחודש זה נוצר 
ע״י הפסל האתונאי טימארכידם, שהועסק ע״י קקיליוס 
סטלוס, סי שניצח את מוקדון ב 146 לפסה״נ, בסטיו של 
אוקטאוויה ברומא עמד אפולון של טימארכידם, שאחז 
בידו קאתרוס. 

אחר רעידת־אדמה, שאירעה, כנראה, ב 183 לפסה״נ. 
תיקן דאמופון פמסני את זוס של פידיאם. מתוך כך למד 



651 


דל:יזם 


662 


את שיטתו של פידיאם בהרכבת פסל ענק מחלקים שונים, 
בשיטה זו השתמש לאחר מכן כשהקים פסלי־פולחן בפלו¬ 
פונסוס. קספים מפסליו של דאמופון נתגלו במקדש דמטר 
וקורי, סמוך לליקוסורה שבארקאדיה. בראשיהן של דמטר 
וקודי וכן של דסטר והגיבור אניטוס נראית תערובת מגדלותו 
של פידיאס ועדינותו של פראכסיסלס, מצד אחד, וסן 
ההתרגשות האפיינית לסגנון האסייתי של התקופה, מצד 
שני. התסרוקת של קורי או ארססים היא בצורת מלון, 
כאפנת התקופה ההלניסטית. תסרוקת זו מוצאים אנו גם 
ב״נשי הרקולנאום" (מן התקופה ההלניסטית המוקדמת), 
המצטיינות בסידור מחוכם ביותר של ההיפאטיונים שלהן. 
בלאדנאקה שבקפריסין נתגלתה ארססיס, שהיא מיוחסת 
לבניו של פראכסיסלס (פסל זה נמצא כיום בווינה). היא 
נשענת על דמות ארכאיססית של עצמה, בעמידה כפופה. 
מלאת־חן, שהיא טיפוסית לפסליו של פראכסיטלס, המפנה, 
שבא במאה ה 4 בתיאורי אלים ורימונים (הטעמה יתרה של 
הנעורים וגילוי הצד האינדיווידואלי). נמשך גם בתקופה 
ההלניסטית, 

כך הוא הדבר בייחוד בשתי האלוהויות החביבות ביותר 
על אנשי אותה תקופה ובבני־הלוויה שלהן: דיוניסוס עם 
הסאטירים והסנאדות שלו. ואפרודיסי ובנה ארוס, בניגוד 
לגדולי האולימפוס הם מופיעים בצורות ובמצבים חדשים. 

ד י ו ב י ם ו ם תואר ע״י פראכסיטלס כצעיר עדין־פנים, 
שנשען על הרמה. בתקופה ההלניסטית מתארים אותו — 
באנדרטות, "אנדרסיות ותבליטים— כשהוא נשען על סאטיר. 
בפסלים מעגליים הוא ערום, פרט למה שלפעמים הוא נועל 
מגפיים גבוהים — למשל, באנדרטית, הנמצאת בגלריה של 
וולטרז בבאלטיסור. בתבליטים, המתארים את ביקורו אצל 
איקאריוס (הגיבור, שהנהיג את פולחן־דיוניסוס באסיקה), הוא 
לבוש כולו. בתבליט שבלובר הוא צעיר ולבושו קצר, ואילו 
בתבליטים שבמוזיאון הבריטי ובקפיסיה שעל־יד אתונה 
יש לו זקן ארוך, וגלימה רחבה עוטפת את גופו המסורבל. 
בקבוצות של דמויות יושבות — טראקוטות סמירינה שבאי 
למנוס שבהן הוא מופיע בחברתה של אריאדני, הוא יושב 
לפעמים במקום נמוך מסנה. הוא מתואר גם בילד, כפי שצבר 
תואר ב״הרמם" של פראכסיטלם. אך בתקופה ההלניסטית 
נראה דיוניסוס הילד — בפסל שנוצר, אפשר, ע״י ליסיפוס — 
כשהוא נישא בזרועותיו של פאפוסילנוס (סבם של הסילנים). 
העתקים טובים של פסל זה נמצאים בוואטיקאן, בלובר 
ובמינכן. בפסלים אחרים רוכב דיוניסוס הקסז על שכמו של 
סאטיד צעיר. בכסה פסלים הלניסטיים משחק הסאטיר עם 
פנתר (חיה קדושה לדיוניסוס), ואילו בפסל, שעמד באגודה 
באתונה, הוא משחק עם עז. בפסלים אחרים — בוואטיקאן 
(אבן אדומה) ובבית־הנכות הקאפיטוליני (שיש לבן) תלוי 
על צווארו של הסאסיר שק של עור, ובו פירות שאגר. 

הסטיר (ע״ע) אוהב לרקוד. ליסיפוס תיאר אותו כשהוא 
מלווה את ריקודו בנגינת־חליל. בפסל־הברונזה שבבית־ 
הפאון — הנקרא על שסו — הוא רוקד בהתלהבות, סתוך 
הרסת ראשו וזרועותיו. בפסל־ברונזה סהרקולנאום רואים 
סאטיר צעיר מניף תירסוס. הוא מושים את שתי זרועותיו. 
מסיט את רגלו השמאלית לאחור, וסרים את ראשו בהבעה 
של עליזות וסיפוק. סוטיו היתולי, שמצוי בהעתקים הרבה, 
כלול בתיאורו של הסאטיר המסתובב תוך כדי ריקוד ומגלה 
את זנבו הקטן! ההעתקים, שבהם נשתמר הראש, נמצאים 


במוזיאון הלאומי ברומא ובמוזיאון הארכאולוגי בפירנצה. 
התיאור של סיבוב-הגוף. האפשרי רק בתקופה ההלניסטית 
(אחר ליסיפוס). מובא באן לשיאו. לא תמיד רוקד הסאטיר 
לבדו. יש שהוא רוקד עם מנאדות ונימפות או מנגן לפניהן. 
בפסל מפורסם שבאופיצי (פירנצה) הוא קובע את הקצב 
במכושית־רגל (קרופציון)! הוא מרכין את ראשו לעומת 
נימפה יושבת ומקיש באצבעותיו: כך הוא מזמין אותה לרקוד 
לפניו. דמותה של הנימפה מועתקת בפסלים, שנמצאים 
בפירנצה ובבריסל. היא נועלת סנדל על רגלה השמאלית, 
המורמת מעל לברכה הימנית. היא נושאת אליו את עיניה 
בצחוק. אופן צירופן של שתי הדמויות נתאמת על־פי מטבע, 
שטבעו בקיזיקוס. לשתיהן חזית ראשית אחת. וזוהי, איפוא, 
קבוצה מן הסוג המכונה .,הד־צדדי". שהיא בעלת עומק ניכר; 
היא שייכת, בנראה, למאה ה 2 לפסהי׳נ (ר קבוצות ג׳, 4 ). 

הסאסיר אוהב, כמובן, את היין, מתנתו של דיוניסוס. 

פסל של ברונזה, שנתגלה בהרקולנאום, מראה סאטיר, שנו¬ 
פלת עליו תרדמה. גופו עודו זקוף. ראשו צונח לאחור! 
רגליו מבקשות סעד בסלע, שעליו הוא יושב. בפסל-שיש 
שבוואטיקאן פרוש עור על־פני הסלע. ידו השמאלית של 
הסאטיר אוחזת כאן בנאד של יין. גופו נטוי לאחור. וראשו, 
עם היד התומכת בו, עומד לנפול על המושב. בשני הפסלים 
מתואר המעבר ממצב של ערות למצב של שנה בתנועה 
רגעית מובהקת. בניגוד לכד ישן הסאטיר המפורסם מאוסף־ 
בארבריני (כיום: במינכן) שנת־שיכורים. עור־הפנתר שלו, 
הנתלה ויורד מכתפו השמאלית, מכסה את מושבו. הראש 
עטור עלי־קיסוס < השערות המדובללות צומחות מעל למצח. 
ששריריו בולטים. העיניים שקועות עמוק בחוריהן, הלחיים 
רזות, הלסתות רחבות, הפה רחב, פתוח במקצת, ונראות 
בו השיניים העליונות. דומה, שהסאטיר נוחר סתוך שנה 
עמוקה. עוד לא פנה כליל המתיחות של שעות השתיה 
וההוללות, שקדמו לה. בלובר נמצאת קבוצה הלניססית־ 
מאוחרת, שבה נראה פאן כשהוא מרפא את כף רגלו של 
סאטיר! ראשו של הסאטיר מופנה לאחור, פיו פתוח מהוד 
צעקה והוא נשען בשתי ידיו על מושבו. הרגל השמאלית 
מונחת אפקית על הסלע ועל הברד הימנית, כדי לאפשר 
לפאן לבדוק את הפצע! פאן יושב על הארץ בשיכול־רגליים. 
זוהי קבוצה חדצדדית, אבל עסוקה, מן הסאה ה 1 לפסה״נ 
(ראה ג׳, 4 , קבוצות). 

האלה המקובלת ביותר בתקופה ההלניסטית היתה אפרו־ 
דיטי. פראכסיטלס תיאר אותה כשהיא לבושה כולה או 
לבושה־למחצה או ערומה, בתקופה ההלניסטית תיארוה, 
בדיד כלל, ערומה. העיר קנידום שבפאריה (אסיה הקטנה) 
בחרה באפרודיטי ערומה, לאחר שהעיר קום, באי שממולה, 
העדיפה אפרודיסי לבושה, לפי הנוהג הקלאסי. באדל נתגלתה 
אפרודיטי לבושה־למחצה (ביום: בלובר)! העתק ממנה נמצא 
ברומא, ומן הטורסו שלה — באתונה! יתכן, שהיא העתק של 
פסל, שהוצב מתהילה בתספיאי שבבויוסחז. אפרודיטי מקני־ 
דום הועתקה לסגנון ההלניסטי המוקדם באפרודיטי המפור¬ 
סמת שבאוסף סדיצ׳י בפירנצה (העתק משובח יותר ממנה 
נמצא עכשיו במוזיאון הסטרופוליסני בניו־יורק). במקום 
האגרטל שעל־יד אפרודיטי מקנידוס מופיעים כאן שני ארוסים 
רכובים על דולפין(בניו־יורק: רק ארוס אחד). ידה השמאלית 
של אפרודיטי שוב אינה מחזקת את בגדיה מעל לאגרטל, אלא 
מחפה על החלק התחתון של גופה, ואילו ידה הימנית מחפה 



663 


הלניזם 


664 


על חוד״ בתנועה־מדעת של צניעות. תווי־הפנים יפים. התם־ פעמים בברונזה, 17 פעמים בשיש, ו 5 פעמים בטדאקוטה 
ר(קת האלגאנטית קשורה בסרט, שמסתיים בלולאה קטנה סמירינה (בתנועה מפובכת ואלגאנטית). גם כאן מתואר 
מלפנים ובקשר קט! מאחור. מצב שהוא קשור ברחיצה. האביזרים, התסרוקת והתכשיטים 

עיבוד הלניסטי מאותר של אפר 1 דיטי מקנידוס היא ונום שונים הם. מצויים סלעים, אגרטל או דולפין. 
הקאפיטולינית. צורת גופה מבוגרת, כמעט שמנמנת, ותווי־ לאפרודיטות הלבושות־למזזצה של התקופה ההלניסטית 
פניה דצינים יותר מאותם של אפרודיטי המדיצ׳ית. קווצות־ אפשר לקרוא, ברוב המקרים, "חשופות/ הואיל ולבושן 
השער הארוכות, הקשורות על קדקדה, מהוות לולאה גדולה פתוח באופן שאפשר לראות את בל חלקי גופן. גם כאן קשה 
ומפוארת; אחדות מהן צונחות ויורדות על ערפה. לפעמים להבחין בין האלה לבת־תמותה. באנדרטית ממצרים, 

אנדרטות ואנדרטיות מרובות ידועות בשם ״אנדיאומני״; שנמצאת בלובר, תופסת אפרודיטי בידה הימנית ובמרפקה 
אך שם זה, שמוצאו מתמונת "אפרודיסי העולה מן הים" השמאלי את הגלימה, שכנראה החליקה ונפלה מעל ראשה. 
של אפלם, אינו הולמו. למעשה עוסקות אפרודיטות אלו — הגלימה פתוחה מלפנים עד כדי גילוי הגוף כולו, והיא 
קצתן, אפשר. נשים יפות מבנות־האדם — בהרמת שתי תלויה מאחור כרקע. באנדרטה, שאף היא נמצאת בלובר, 
קווצות־שער לשם סיום תסרקתן בלולאה או בקשר. ברור, מרימה האלה את ידה השמאלית לעומת שערותיה, ואילו 
ששערותיהן אינו רטובות ממי־הים. ידה הימנית ומרפקה השמאלי תופסים את הגלימה הפתוחה 

אפרודיטי ערומה, מתרחצת, נוצרה ע״י דוידלסם מבי־ לרווחה, המחלקת ונופלת מעל שכמה. הגלימה נסחבת על־פני 
תיניה על־פי הזמנתו של ניקומדם. מלך ביתיניה — כנראה, הקרקע מאחרי הרגליים החשופות. בפסלים אתרים— למשל, 
בשביל ניקומדיה, עיר־הבידה של אותה ארץ, שנוסדה ב 264 של ונום מסיראקוסי ובטורסו שב״אוסף־המסיכות" של הווא־ 
לפסח״נ. הואיל והמלך מת בשנת 247 , יש לקבוע אח תאריך טיקאן — נתונה הגלימה מסביב למתניים והיא קשורה 
ביצועו של הפסל ב 250-260 . לא ניתן לניקומדם לקנות מצידה הקדמי; אך אע״פ שהיד מונחת על הקשר, מחלקת 
את אפרודיטי מקנידוס ופסל־החצר שלו יצר אפרודיטי הגלימה ויורדת מן המתניים ונפתחת לרווחה עד כדי גילוי 

רוחצת במקום אפרודיטי כפי שהיא נראית קודם הרחיצה הרגליים. אפרודיסי המכונה "קליפיגוס" ("יפת־האחורים"), 

או אחריה ( 51 011 זםא׳\א 1 ממ״ססזך, פליניוס ,. 1431 . 9151 המרימה את כותנתה כדי להראות את עכוזה, כנראה יצאנית 
^' 21 ,xxx3 ו 35 ). מאפרודיטי זו נשתמרו כ 15 העתקי־שיש. היא. בקצת מאותו אפרודיטות (או נשים יפות) החלק 
סובי ההעתקים מראים קומפוזיציה בצורת פיראמידה, שבה התחתון של הגוף מכוסה — למשל, באפרודיטי מאדל. במקרים 

נערכו תנועות הגוף, הרגליים והזרועות מתוך הצטלבות אחרים מצויה צורח־לבוש, שהיא מודגמת ע״י אפרודיטי 

מרובה של קווים. בקצת העתקים נוסף ארוס, ובקצת וארי־ מקאפואה (מן המאה ה 4 ), המיוחסת לפעמים לסקופאס 
אציות נראית אפרודיטי כשהיא מתקנת את שערותיה. (גלימתה של אפרודיטי זו כרוכה מסביב למתניה). 

בקירני נתגלה פסל יפה של אפרודיטי (בלא ראש), באפרודיסי ממלוס מצויות אותן הצורות של הראש ושל 
שנעשה, כנראה, באלכסנדריה. מצוי בו הסגנון הציורי והחד הלבוש, אלא שאפרודיסי זו מפנה את גופה וראשה שמאלה 
שני של בידת־התלמיים. סגנון דומה לזה מופיע באנדדטות סל במקצת, בעוד שברכה השמאלית מופנית ימינה. זוהי תנועה 
אפרודיטי בלווית טריטון, הנמצאות בדרזדן, וכן בפורסו, כפולה, מסובכת ובלתי־הארמונית. נוסף על כך: השדיים 
שנתגלה בזמן האחרון בפטולמאיס שבקירנאיקה. והמתניים רחבים ומעוצבים באופן ראליסטי. בניגוד לסגנון 

אפרודיטי אחת עומדת על רגלה הימנית, מרימה את האידיאליסטי של הראש, בעל התסרוקת הקלאסית העגולה 
רגלה השמאלית. מתכופפת ומניעה את ידה הימנית, כדי והפשוטה, בעל הפרופורציות ההאדמוניות והפנים הדצינים. 
להתיר את סנדלה. טיפוס זה מצוי בכל איזוד הים התיכון: כן יש אי־התאמח בין הגוף והראש. זוהי יצירה הלניסטית־ 
באמנות האלכסנח־ונית, באסיה הקטנה ובאיי־יוון — 39 מאוחרת, קלאסיציסטית, אקלקטית. 

לא פעם נלווה ארוס אל אמו, אך 
לפעמים קרובות יותר הוא נראה לברו — 

מעופף, רוקד, ישן, מתנה אהבים עם פסיכי 
או עושה מעשי־קונדם, כגון רכיבה על 
קנטאורוס צעיר או זקן (בפסלים של 
אריסטאס ופאפיאס שבבית־הנכות הקאפי־ 

טוליני). פראכסיטלם וליסיפוס תיארו את 
ארוס בצורת נער. בתקופה ההלניסטית הוא 
הופך לילד בעל הליכות ילדותיות. מראים 
אותו כשהוא עף או מרחף באוויר — מ 1 טיו, 

שבתקופה הקלאסית לא היה אפשרי אלא 
בציור. טובי חפסלונים מסוג זה מוצאם 
ממירינה. ארוס מתואר כשהוא לבוש בגדים 
חסים — כותונת, גלימה וכובע — או 
בלבוש קל בצירוף חפצי־לווי, כגון זר־ 

סימפוזיון, אגרטל ופנס לטיסות־לילה 
(ר׳ ציור 28 ). לפעמים קרובות יותר הוא 
ציור 28 . שני קופידונים. טראק.-טה, הטוזיאון המטרופוליטני, ניו־יורק רוקד ערום; כך, למשל, בטראק 1 טות 




655 


ולניזם 


666 



ציור 20 . ארוכ י׳ 2 :. כרמיה (ט; האי רודוס?). המוזיאון הםטר,י 3 ו?יטני, נידיורק 


שבמוזיאון המטרופוליטני, וכן בפסל־ 
ברונזה ממהדיה שבטוניסיה, שבו הוא 
פורט על קאיתרוס. 

מרוב ריקודים, טיפוח ויריית־חצים 
מתעייף הנער השובב ונרדם. התיאור הנאה 
ביותר של ארוס ישן ניתן בפסל־ברונזת, 
שנתגלה, כפי שמשערים, ברודוס (כיום 
במוזיאון המטרופוליטני < ר׳ עיור 29 ). 
כאן רואים את ארוס כשהוא שוכב על סלע, 
שעליו פרוש מעילו. ידו השמאלית תומכת 
את ראשו המתולתל ופניו העגולים מביעים 
שלווה ונתת־רוח. קיימים העתקים מרובים 
של פסל זה בשיש ובברונזה. 

בניגוד לארוס, שלא תואר בטיסה לפני 
סוף המאה ד, 4 כבר תוארה ניקי כשהיא 
טסה באויר במאות ד, 6 וה 5 לפסה״נ. כך, 
למשל, היא נראית בפסל של פיאוניוס 
באולימפיד״באקרוטריותשלהיכלאסקלפיוס 
באפסוס ובאקרוטריות באתונה. בתקופה ההלניסטית נעשתה 
תנועתה בשעת טיסה באוויר משכנעת יותר. בניקי 
הגראנדיוזית מסאמותראקי אנו רואים תנועה הדשה, 

רגעית. זוהי יצירתו של אמן מרודוס, שהוטל עליו להקים 
מצבת־זיכרון לניצחון. שנהל הצי הרודי (לערך ב 200 — 180 
לפסה״נ). שמו היה, כנראה, פיתוקריטוס. ניקי מתוארת כאן 
כשהיא נוחתת על חרטוס־ספינה, בעוד כנפיה נמצאות 

בגבהים שונים. הקצה העליון של גלימתה הארוכה מתנפנף 
מאחוריה, ואילו החלק התחתץ שלה נסחב על הקרקע. 
תנועה חזקה זו, יחד עם הרות הימית, מצמדח את כותנתה 
לגופה. אחדים מחלקי־גופה נראים כחשופים, בעוד שחלקים 
אחרים מכוסים קפלים גליים. נחשולי־קסלים משתפכים ויו¬ 
רדים בין רגליה הפוסעות. כיוונם של הקפלים משתנה בכל 
חלק מחלקי־הלבוש. ניחן סיפול נפלא לתוצאות פעולתו 
המשותפת של התנועה החזקה והרות על מצב־הלבוש. 

הראקלס הוסיף להיות הפופולארי שבגיבורים היווניים. 

הוא פוסל בעמידה ובישיבה, ובמצבי־רוח שונים, ע״י ליסיפוס. 
לאחר מכן, בתקופה ההלניסטית, הירבו להסעים אח שכרותו. 
בטיבינגן נמצאת אנדרטיח (מאלכסנדריה) של הראקלם 
עיף, מן הטיפוס הפרנזי. בתוספת של גביע־ייו גדול, מלא 
על גדותיו. באנדרטית־ברונזה שבמוזיאון המטרופוליטני 
נראה הראקלס כשראשו האצילי שחוח! רגליו כושלות, 
ובזרועו הימנית הוא משחדל לשמור על שיווי־המשקל של 
גופו הכבד, הנוטה לאחור במקצת. כן מתואר הראקלס 
התינוק, כשהוא מחניק את הנחשים, ששלחה הרה להרגו. 
הוא לוחץ על גרונו של אחד מו הנחשים סחוד שהוא 
דוחק אותו אל הקרקע, והוא מועך את הנחש השני בידו 
הימנית, המורמת < תנועת הגיבור הקטן מלאה חיים. הטורסו 
היושב מבלודרה, יצירתו המפורסמת של אפולוניוס מאתונה, 
נחשב ע״י אחדים להראקלס! אד יש אומרים, שהוא פוליפמוס, 

4 . קבוצות. התפתחות הקבוצה באמנות היוונית וזיתה 
איטית. דמויות, שצורפו יחד, הועמדו עפ״ר בפשטות זו 
בצד זו. קפיסזדזטוס, פראכסיטלס וליסיפוס שיפרו את אופן 
צירופם של מבוגר וילד. אך הנסיון הראשון ליצור קבוצה 
ממש (מכמה דמויות) נעשה ב״ניובי וילדיה׳, המתוארים 
ברגע שאפולזו וארטמיס מתחילים להרוג את הילדים. יצירה 
זו זוהתה עם קבוצה, שהובאה מאסיה הקטנה לרומא 


והועמדה במקדשו של אפולו! סוסינוס (נקרא כך על 
שמו של קאיוס סזסיוס, שהביא פסל זה של האל 
לרומא). נשתמרו העתקים של האם, של ששה בנים, 
שש בנות ומתנך. לדבריו של פליניוס( < ^^ xxx ,.!בא.״ 111 
28 ), לא היה ברור אם יוצרה של קבוצה זו היה סקופאם או 
פראכסיסלס. אך סגנונן של הדמויות מאוהד משל שניהם! 
הוא שייך לסוף המאה ה 4 ז״א לתקופה ההלניסטית המוק¬ 
דמת, האם והבת הקטנה, שהאם מאמצת אותה אל ברבה, 
מהוות יחידה אמיתית. גם הבן ואחותו הצעירה, שהוא תומך 
בה כשהיא פצועה וצונחת לארץ, חם קבוצה מושלמת! שתי 
הדמויות בעלות חשיבות שווה ד,ז. המחנך והבן הקטן מהווים 
קבוצה בעלת מבנה רופף יותר. שאר הבנים והבנות מתוארים 
בתנועות ובמצבים שונים: רצים, עומדים, כורעים, שוחים 
ושוכבים. אחדים מן הבנים עולים במדרון, כשרגלם האחת 
מורמת מן השניה. אחד כורע על סלע, על בדך אחת. אחד 
מוטל מת על קרקע סלעית. כל הדמויות הללו מתוכננות 
באופן שהקרקע היא חלק מן הקומפוזיציה. מסתבר, שמלכת¬ 
חילה היו כולו ערוכות על קרקע סלעית תחת כיפת־ד,שמיים. 
ייתכן, שעמדו בשורה אחת, בגובה שונה; אפשר להסיק 
אח הדבר מריבוי המקרים, שבהם מופנים הראש והמבט 
למעלה, בנראה, עמדה ניובי בנקודה הגבוהה ביותר, באמצע, 
והילדים ביקשו להימלט אליה. 

ייתכן, שעל קרקע סלעית נערכו גם הקבוצות של תשע 
המוזות, שנוצרו בתקופה ההלניסטית. הדבר ניתן להאמר 
בוודאות לגבי הקבוצה, המיוחסת לפיליסקוס מרודוס! היא 
נמצאת ב״אסותאוסיס של הומרוס", מעשה,־ידיו של ארכלאוס 
מפריאני! המוזות מתוארות כאן על האולימפוס או ההליקון 
או הפארנאסוס (ציור 30 ). תאריכו של תבליט זה — לפי 
הכתובת — הוא לערך 125 לפסה״נ. הטיפוסים המקוריים, 
שמהם קיימים העתקים וואריאציות מרובים בצורת פסלים, 
שייכים לתקופה קדומה יותר במקצת. מכל הדמויות הללו, 
הפופולארית ביותר היא זו של טרפסיבורי, מוזת־ד,ריקוד, 
שממנה יש יותר מ 20 העתקים. בתבליט היא מוסעת במקום 
הגבוה ביותר, והיא מקפצת ויורדת במורד, כמו בפסלים. 
אוטרפי. מוזת-הזמרה, וקאליופי, המוזה של השירה האפית, 
יושבות על סלעים, וכן גם מוזה, שנתגלתה בגבעה הפאלא- 
טיניח ברומא. מלפימני. מוזת־הטראגדיה, נשענת על עמוד 



667 


הלניזם 


668 



ציור 30 . מוזות ע 5 תב?י 0 מאח ארכ 5 אום מפריאני. 

המוזיאון הבריסי, לונדון 

סלפי, שמזדקר מפתחה של מערה, ובפתח מופיע אפולון 
במראה חזיתי. לא ברור. אם האל היה מצורף לקבוצה המקו¬ 
רית. אך אין זה סן הנמנע ששימש אף מרכז לה. פסל־ההעתק 
של מלפומני, הנמצא בברלין, נשען אף הוא על סלע. ייחוסן 
של מוזות אלו לפיליסקום מתקבל על הדעת, הואיל ובהרבה 
מן ההעתקים יש ללבוש צורה מיוחדת: שמלת־צמר עבה. 
ועליה גלימה דקה, כעין צעיף, שדרכה רואים את קפליו של 
הלבוש העיקרי, הכבד. אותו הלבוש עצמו ואותו הטיפול בו 
מצויים במספר מרובה של פסלים וטראקוסות מקום שבקרבת 
רודוס ומדרום־מערבה של אסיה הקטנה (ר׳ ציור 31 ). 
הגלימה השקופה עשויה, ודאי, בוץ מצרי או בד דק, שנשווה 
באי קום. לכמה מראשי המוזות נמצאו מקבילות בקוס: 
סימני־ההכר שלהם הם שער משיי מסולסל, מצח גבוה. 
עיניים דמויות־שקדים, שפתיים מלאות ולחיים עדינות. 

קבוצת המתגוששים שבאופיצי (פירנצה) היא מתחילת 
המאה ה 3 . היא מלוכדת יפה! צורתה הכללית היא צורת 
ריבוע, והתנועה שבה היא מלאת־תיים ומסובכת. כדי להבין 
את הנעשה צריך לשים לב גם אל הצד האחורי. המנצח 
גוחן על המנוצח, הכורע על ברכיו המפושקות על־פני 
הקרקע החולית: המנצח מרים את ידו הימנית להנחתת 
הפכה המכרעת, וברגלו השמאלית הוא מרים את רגלו השמא¬ 
לית של המנוצח, באופן שאי־אפשר לו, לזה האחרון, לקום. 

לאותה תקופה שייכת גם קבוצת ארטמים ואיפיגניה 
שבקופנחאגן. מתוארת בה תנועה רגעית: איפיגניה, שנועדה 
לשמש כקרבן, נחטפת מלפני המזבח, והיא נתלית על ירכה 
השמאלית של ארטמיס. האלה תופסת בידה השמאלית את 
זרועה השמאלית של איפיגניה, ובידה היפנית מוליכה את 


האיל, העומד להיות מועלה לעולה במקומה של איפיגניה. 
קו־ההקף של הקבוצה הוא רומבום, שנוצר ע״י זרועותיהן 
השמאליות של שתי הדמויות, קרני־הא^ל, המזבח ושוקד, 
הימנית של איפיגניה. ארטמיס משמשת ציר מרכזי. הקווים 
מצטלבים. כמו בטיפי מאנסיוכיה, אלא שכאן שלוש דמויות, 
ולא שתיים בלבד. 

במצרים ובסוריה נתגלו קבוצות־ברונזה קטנות של מת¬ 
גוששים, שאף הן ערוכות באופן שדמות אחת פוסעת פסיעה 
רחבה, ואילו השנית נתמכת בזרועו של הפוסע: קבוצות 
אלו נמצאות עכשיו בלובר ובגאלריית־וולטו־ז לאמנות 
בבאלטימור. 

היצירה הגראנדיוזית ביותר מטיפוס זה היא קבוצת פנלאוס. 
הנושא את גופתו של פאטרוקלוס. העתקים ממנה נמצאים 
ב״מוזיאון של לודוביזי", 'הנכלל עכשיו במוזיאון הלאומי 
ברומא: ב״לוג׳ה של הלאנצים״ בפירנצה: בארמון־בראסקי 
ברומא: ובבית־הנכות הוואטיקאני (פסל מחווילתו של 
הדריינוס קיסר). על־פי העתקים אלה ואחרים מתשעת ההע¬ 
תקים שנשתמרו, וכן על־פי חיקויים על גמות ועל מרכבת- 
ברונזה, שנמצאת במוזיאון הקאפיטוליני, נעשה שיחזור 
מצויין בגבם ע״י ברנהארד שווייצר. הקבוצה ממתשת מצב, 
שהוא מתואר באיליאס (ספר י״ז). אופורבוס והקטור הרגו את 
פאטחקלוס, וקרב עז התנהל על גופתו: לסוף חרג מנלאום את 
אופורבום והציל את גופת פאטרוקלוס. הקבוצה מתארת את 


ציור 31 , גושת־אשה לכזשח ביתו? בבר וארית ??רי. 
הסוזיאח הבריסי, ?ונדון 





659 


דלניזם 


670 


הרגע, שבו גוחן מנלאוס לפנים בפסיעה רחבה, ופרים את 
הגופה, באופן שהיא נחה לרגע על ירכו השמאלית, בעוד הזרוע 
הימנית נצמדת אל כתפו. מנלאוס מביט לאחור כדי להיווכח, 
שהטרויינים אינם רודפים אחריו. בעוד רגע ירים את הגופה 
על כתפו השמאלית וימשיך בדרכו הבהולה. נמצא, שיוצר־ 
הקבוצה תפס את המתרחש ברגע פורה, מלא תנועה, שמליל 
רמזים לפעולה שקדמה וגם לזו שעתידה לבוא. הקבוצה 
מלאה ניגודים. גופו השרירי של מנלאוס, החמוש כולו 
בקסדה, כתונת חגורה, מגן וחרב, הוא בניגוד בולט לגופו 
הערום והעדין של פאטרוקלום. גם ראשו המורם של מנלאום, 
שערותיו הארוכות והמתנפנפות ברוח. פניו המתוחים ועיניו 
הבולשות, מהווים ניגוד לראשו המתולתל של פאטרוקלוס. 
הנתלה אחורנית ברפיון. אך כל הניגודים הללו משתלבים 
לקבוצה מלוכדת בצורת פיראמידה. את קדקדה של פירא־ 
מידה זו מהווה ראשו של מנלאום. צלע אחת נמשכת ויורדת 
לאורך גופו של סנלאוס עד רגלו הימנית, וצלע שניה — 
מכתפו של מנלאוס אל זרועו השמאלית של פאטרוקלום. 
בנקודה המרכזית והקדמית ביותר של הקבוצה נמצאת ברכו 
השמאלית של פאטרוקלוס. נמצא, שהצד העיקרי הוא זה 
שבו נראים שני הראשים מפנים. אך צריך להקיף אח 
הקבוצה ולהסתכל בה מכל צד כדי לעמוד על כל הפרטים 
המרובים של הקומפוזיציה. צורת הפיראמידה נראית מכל 
עבר. הקבוצה השלש־ממדית מצאה כאן פתרון מושלם ותפסה 
את מקום הקבוצה הדו־פסדית של התקופה הקלאסית. 

קבוצת מנלאוס־פאטרוקלוס בוצעה, לפי שווייצר, באמצע 
המאה ה 3 ויוחסח לאנטיגונוס מקאריסטוס שבאי אובויה — 
האמן, שעבד גם בהקמת מצבת־הניצחון של אטאלוס 1 
מפרגאמון. אטאלום ניצח במלחמה נגד הגאלים (הגאלאטים ז 
241 — 228 ), ומנחת־הנדר הוקרבה, ודאי, זמן קצר אתר 
הניצחון הסופי. גם כאן מסתמנת בקבוצה חעיקרית צורת־ 
הפיראמידה, שמצאנו בקבוצת מנלאום, ולא עוד אלא שכאן 
היא מפותחת יותר מצד הקומפוזיציה המרחבית שלה. 
שוב רואים אנו פעולה רגעית. שעל־פיה אפשר להבין 
מה התרחש בעבר ומה יארע בעתיד. בפסיעה רחבה 
שם המנהיג הגאלי את רגלו השמאלית על קצה מגינו. הוא 
תפס את אשתו, שנלוותה אליו בכל מסעותיו המסוכנים, 
והרג אותה, מאחר שלא הסכים, שתיפול בידי האויב. היא 
צונחת על המגן, כשבעלה תומך בה בידו הימנית. עכשיו 
הוא מרים את חרבו, ובמבט של התגרות לעבר האויב, הרודף 
אחריו, הוא נועץ את הלהב בווריד־צווארו. בעוד רגע ירפה 
מאשתו המתה ויצנח על גופתה. זהו הרגע שבין חיים ומוות. 
שוב לפנינו ניגוד חריף: בין הגבר הערום, החסון, בעל 
השרירים הבולטים והראש הזקוף עם קווצות־חשער העבות 
והסדובללות והמבט התקיף מתחת לגבות המסורבלות, לבין 
האשד, הלבושה, הצונחת ארצה כפרח קטוף, כשראשה, על 
קווצות־שעדה הארוכות, המשתפכות בצורת גלים, ותווי־ 
פניה חסרי־המתח, וכן זרועותיה, נתלים למטה, בעוד שוקיה 
צמודות לקרקע. האצבעות של ידה השמאלית נוגעות ברפיון 
בקרקע, סמוך לרגלו השמאלית החזקה של בעלה, המשמשת 
מרכז של הצד הקדמי. כל אותם הפרסים העשירים והתנועות 
החולפות כלולים גם כאן בפיראמידה פיסולית. ראשו של 
האיש הוא קדקודה של הפיראמידה. ממנו נמשכת ויורדת 
צלע אחת לאורך גופו עד לרגלו הימנית, וצלע שניה — 
לאורך זרועו השמאלית וגופה של האשה. אין הדמויות 
מתואמות באותה מידה שמתואמות דמויותיהם של מנלאום 


ופאטרוקלום: צירי הגופים, הראשים, הזרועות והרגליים 
נטויים כולם בכיוונים שונים. כדי לעמוד על כל המוטיווים 
שביצירה זו יש להקיף את הקבוצה מכל צד, שכן הצדדים 
השונים מתמזגים לפאנוראמה מעגלית מתוך אחדות מרחבית 
אידיאלית. 

הגאלי ההורג את אשתו ואת עצמו (ר׳ תמונת ראשו, 
כרך י׳, עמ ׳ 847 ) עמד, כנראה, במרכזו של בסיס עגול. 
כשהוא מוקף ארבעה גאלים גוססים, המעולה שבהם מבחינת 
מצב־החשתמרות הוא התצוצרן הגוסס, הנמצא ב״אולם־ 
הגלאדיאטור" שבבית־הנכות הקאפיטוליני. בסיסו מעוגל. על 
הבסיס מונח המגן, שעליו שוכב החצוצרן. לפניו מונחת 
חצוצרה שבורה, שבה השמיע את אות־הנסיגה. הוא משתדל 
לזקוף את גופו, כשהוא מנית את ידו הימנית על הקרקע: 
דם זורם מפצע שפתחת לחזהו (מצד ימין). העור העבה, 
הגלדי, השערות המשומנות, ר,מסתמרות מסביב למצח, והענק 
הקלוע — כל אלה הם מסימני־ההכר של הגאלי. הראש 
שמוט לפנים באין־אונים, גבות־העיניים מעוותות מרוב כאב. 
יתכן, שזהו החצוצרן המפורסם מעשה־ידיו של אפיגונוס 
(פליניוס, 88 ). בדרזדן נמצא טורסו, וכן נשתמרו 

כמה ראשים !אחד מהם ב״סוזיאון של קירמונטי" שבוואטי־ 
קאן). השייכים, אפשר, לשאר שלושת הגאלים הפצועים או 
הגוססים. זוהי הקדומה שבמצבות־חזיכרון, שהועמדו ברחבה 
של עיר. 

קבוצות בעלות ממדים קטנים יותר, ובכללן של גאלים, 
הוקפו. כנראה, עיי אטאלוס 1 באקרופוליס של אתונה 
(פאוסאניאס, 1 , 25 , 2 ), סמוך לשנת 201 , בשעת ביקורו 
בעיר זו. כשם שהאתונאים של התקופה הקלאסית הנציחו, 
באופן סמלי, את נצחונם על הפרסים ע״י תיאורים של כיבוש 
טרויה בפטופות הצפוניות שבפארתנון, של נצחון האתונאים 
על האמאזונות במטופות המערביות ושל נצחון האלים על 
הענקים במטופות המזרחיות, כך השתמשו האטאלידים 
בשלושה נושאים אלה כהקבלה וכסמל למעשיהם שלהם. 
אלא שבמקום כיבוש־טרויה מופיע מאורע מן התקופה 
האחרונה: נצחונם של היוונים על הפרסים. בדמויותיהם 
של הפרסים נראים סימנים של התגוננות, כאב ובהלה, באכם 
(צרפת) נמצא פסל של פרסי כורע ברך, בלבוש מזרחי, 
שפניו המעוותים מביעים פחד ללא גבול. פסל אתר של פרסי 
נמצא בוואטיקאן; הוא ערום, אך כומתה פריגית חבושה 
לראשו: גופו המגוייד מעוות. והוא נשען על ידו השמאלית: 
זרועו הימנית מורמת, ופניו מביעים כאב. בנאפולי נמצא פסל 
של פרסי מת; הוא שוכב על צידו, ושפתיו המסורבלות פתו¬ 
חות מאנחתו האחרונה. הוא אוחז הרב פרסית עקומה. מן הסוג 
ששימש לאחר מכן תרב־פרשים לתורכים. בנאפולי נמצאים 
גם פסלים של ענק מת ואמאזונה פתה, המשמשים ניגוד 
בולט לפסליהם של הפרסים הסתים. הענק שוכב מלוא קומתו 
על הקרקע, אך נראה, כאילו עדיין מניף הוא את הרבו 
מעל לראשו. גופה של האמאזונה וכל אבריה רכים ורופפים. 
זרועה השמאלית מושטת לאורך גופה, וידה הימנית מונחת, 
ריקה ולאה, מאחורי ראשה. בגדה פתוח בצירו הימני ומגלה 
את שדה. ברישום, שנעשה בשנת 1540 . רואים על־ידה 
תינוק. יתכן, איפוא, שדמות זו היא העתק מפסל מעשה־ידיו 
של אפיגונוס, שעלה, לדברי פליניום (^'\ 88 ,xxx ). על 
קודמיו "במה שתיאר את התינוק בצורה נוגעת עד הלב, 
כלומר, כשהוא מלטף את אמו הנרצחת". 

קבוצה אחרת, שאף היא מיוחסת לאסכולה הפרגאמנית 



611 


דל יזם 


672 


הראשונה של אסאלום 1 . מראה את העונש הקשה, שהוטל 
על פארסיאם, שנועז להתחרות עם אפולוו בנגינה. הוא 
קשור לאילן, וסקיתי אחד משחיז את חרבו נדי לפשוט את 
עורו מעל גופו, בעוד אפולון מפתכל בנעשה בשלוות־נפש. 
קיימים העתקים מרובים ממארמיאם לבדו! כמה ואריאציות 
סמנו נמצאות בקושטה, ב״ארסון הקונסרוואסורים" ברומא, 
באופיצי בפירנצה. בלובר ועוד. אימת העינויים הצפויים לו, 
לסארסיאם. מוטעמת בפסלים אלה במידות שונות, אך בכל 
המקרים נראים השרירים מתוחים. הוורידים בולטים, השע¬ 
רות רוויות זעה, והפה מעולת. הפנים מביעים יאוש חרישי. 
הסקיתי נשתמר בטופס אחד בלבד, שנמצא בפירנצה. טופס 
זה הוא סצוייו בל־כך, שהוא עלול להיות המקור. הסקיתי 
מתואר כשהוא יושב על הקרקע, בפוזה מכוערת, אך בקומ¬ 
פוזיציה פיראפידאלית מלוכדת. הוא משחיז את סכינו על 
אבן. פניו הם מטיפוס, שעדיין הוא מצוי ביו הקוזאקים 
ברוסיה הדרומית. עורו מתוח על לסתות בולטות. בחלק 
התחתון של הלחיים, וכן בסנטר, נראות ציציות־שער קטנות 
בלתי-סדירות. הוא נושא את עיניו אל פארסיאס במבט 
אילם! שפתיו פתוחות למחצה. מצחו נוטה לאחור, וקווצות־ 
שער ארונות ועבות מכסות את החלק האחורי של גולגלתו. 
הטורסו של אפולון נתגלה בפרגאמון. כאן, בניגוד לשני 
הטפסים האחרים שלו, גופו הצעיר רוגע בולו! ידו נחה 
על ראשו. קבוצה זו מצויינת, איפוא, בעושר בלתי־רגיל 
של צורות, מוטיווים ופצבי־רוח. משני צידי־העץ, שעליו 
תלוי מארסיאם, נמצאו אפולון יושב והסקיתי כורע ברך! 
שניהם היו, כנראה, מופנים כלפי המרכז. 

במחצה ה 2 של המאה ה 2 לפסה״נ התפתח סוג אחר של 
קבוצה: שתיים או שלוש דמויות מתואמות יפה וערוכות 
באופן שהמראה העיקרי הוא מפנים, אלא שיש להן עומק ניכר. 
כדי לקבל מושג ברור פן הקומפוזיציה, צריך המסתכל לסגת 
כדי מרחק מסויים, למקום שבו אין העומק הגדול גורע מן 
המראה העיקרי. 

אחת מן הדוגמות הנאות ביותר של קבוצות חד־צדדיות 
אלו מתארת מאבק בין סאטיר ואנדרוגינוס. נשתמרו ממנה 
יותר מעשרים העתקים! הטוב שבהם הוא כיום בדרזדן. 
הסאטיר יושב: הוא הפיל את האנדרוגינוס על ברכיו, ועכשיו 
הוא מחבק אותו ברגליו הפושטות. הסאטיר מנסה להרים 
ברגלו השמאלית את רגלו הימנית של האנדרוגינוס! אך 
זה האחרון מרים בידו השמאלית את רגלו הימנית של 
הסאטיר ומנסה להדוף אותו פעליו בידו הימנית. תסבוכת 
התנועות אינה מתבררת אלא לפי מראה פן הצד העיקרי. 
לפי העתק, שנתגלה בפופפאי, נראה, שבסופם המקורי היה 
הסאטיר עשוי אבן כהה או ברונזה, והאנדרוגינוס — שיש 
לבן. דבר זה הקל את ההבחנה בהצטלבות הקווים המסובכת. 

מבנה דומה מצוי בקבוצה של סאטיר צעיר, שיושב על 
הקרקע, ונימפה, שפשד אל ביו ברכיו. הסאטיר מחזיק את 
הנימפה פאהור, בשתי זרועותיו, סביב מתניה. היא מפנה 
את פניה ממנו והודפת את ראשו בחזקה, כשהיא תופסת 
את שערותיו בצד השמאלי. סיבובים מלאי חיים כאותם שאנו 
מוצאים בשני גופים אלה לא ייתכנו אלא בקבוצה בעלת 
עוסק ניכר. קיימים מקבוצה זו שבעה העתקים! הטוב 
שבהם — ב״מוזיאון החדש , ׳ ברומא. קבוצות שונות זו מזו. 
אך דומות, מתארות את פאן, כשהוא מוציא קוץ מרגלו של 
סאטיר < קבוצות אלו נמצאות בוואטיקאן, באוסטיה ובלובר. 


הליודורום, שפעל סמוך לשנת 100 לפסה׳־נ, יצר קבוצה, 
שפליניום 0 \ 1 )עסד, 35 ) ראה בה את פאן ואולימפוס ותיאר 
אותה כ״תיאור אצילי של חיבוק". אך מסתבר שלא אולימ¬ 
פוס, תלמידו של מארסיאם, מתואר בקבוצה זו, אלא דפנים, 
שאותו לימד פאן נגינה. יש כ 20 העתקים מפסל זה! המוב¬ 
חר שבהם — במוזיאון הלאומי ברומא. פאן ותלמידו יושבים 
על סלעים. דפנים אוחז את החליל בשתי ידיו. פאן פונה 
אליו, מלפף את שכפו בזרועו השמאלית ומתקן בידו הימ¬ 
נית את ידו השמאלית של התלמיד. קיים ניגוד חריף בין 
האל המגושם ובין הנער העדין. ניגוד מעין זה, אך בולט 
עוד יותר, מצוי גם בקבוצה של פאן ואפרודיטי, המכונה 
קבוצת ה״סנדל״, שנוצרה לערך בשנת 100 לפסה״נ בשביל 
סוחר סורי בדלום. כאן סחבק פאן בזרועו הימנית את גבה 
של אפרודיטי, שם מאחוריה את רגלו היפנית ותופס בידו 
השמאלית את פרק־ידה השמאלית• היא מאיימת עליו בנעל, 
שנישלה מעל רגלה השמאלית, ובן עוצר בעדו ארוס הקטן, 
המרחף מעל לכתף אמו! ארוס תופס את קרנו הימנית של 
האל-התיש והודף את ראשו. 

בווינה נמצאת קבוצה חד־חזיתית טיפוסית מברונזה, 
שמראה את הראקלס נלחם בקנטאורוס. כששניהם מטים אחו¬ 
רנית את החלק העליון של גופם! הגיבור מניף את אלתו, 
והקנטאורום מחזיק ענף. הראקלס תופס אחת מרגליו הקד¬ 
מיות של הקנטאורום ושם את רגלו על אחת מרגליו האחוריות 
של האדפ-חסוס. המרחב האחורי הועמק ע״י תוספת של אילן. 
גם באן מתבררים כל המוטיווים מתוך ראיית הקבוצה 
מצידה הקדמי. 

קבוצה חד-חזיתית של שלוש דמויות מהוות "שלוש 
הגראציות". מסתבר, שמוטיו זה שימש לראשונה בתבליט 
והועבר לאהר־פכן לציור ולפיסול מעגלי. הדוגמות הנאות 
ביותר של פיסול זה נתגלו בקירני (כיום: בסיאנה ובווא- 
טיקאן). הדמות האמצעית נראית מאחור, והדמויות הצד¬ 
דיות — מפנים. הדמות האמצעית שמה את ידה השמאלית 
על כתפה השמאלית של העומדת משמאל, וזרועה הימנית 
עוברת לרוחב גופה של זו שמימין. ראשיהן של הדמויות 
הצדדיות מופנים כלפי חוץ, זרועותיהן מצטלבות מאחורי 
גבה של הרפות האמצעית, וידיהן מונחות על כתפיה, בידי¬ 
הן האחרות הן מחזיקות פירות, שיבלי־חיטים, פרחים או 
ענפים. בכמה העתקים עומדים מצידי הדמויות אגרטלים 
תמירים. 

מכל הקבוצות החדצדדיות. העשירה בסיבוכי־צורה 
ולהט-רגשות היא זו של לאוקואון. שנוצרה ע״י אגסאגדרוס, 
פולידורוס ואתנודורוס מרודוס — כנראה, סמוך לשנת 50 
לפסה״נ: היא נתגלתה ב״בית־הזהב" של נירון וכיום היא 
בוואטיקאן(ר׳ ציור 32 ). היא מתארת את הענשתו של הכוהן 
הטרוייני לאוקואון. שהילל את קדושתו של היכל-אפולון. 
מפני־כן הותקפו הוא ושני בניו — בשעה שהקריבו קרבו 
על המזבח — עיי שני נחשים גדולים. נחש אחד, שבא מצד 
ימין, מתפתל מסביב לרגלי השלושה, קושר יחד את רגלי 
האב ורגלי הבן הצעיר, מקיף את כתפי הנער ונושך אותו 
בחזהו. תנחש השני, שבא משמאל, מתפתל סביב זרועו 
הימנית של האב. עובד מאחורי ערפו אל זרועו היפנית של 
הבן הבכור ומלפף אותה בקלות. לאהד מכן הוא חתר אל 
האב ופוצעו במתנו. לשווא תופס לאוקואון את צוואר-חנחש 
ומנסה להגיע אל הזנב, הנמצא על גבו. הנחש הראשון — 


673 


דלניזם 


674 



ציור 32 . לאו קיאו; ובניו. ׳שיש. זזםוזיאון של הוואמיהא;. ר;םא 


שבא מימין — מתקיף מפנים והורג את הבן הצעיר < השני— 
שבא משמאל — מתקין , מאחור והורג את האב. הבן הבכור 
משחרר את זרועו הימנית ורגלו השמאלית מתוך פיתולי- 
הנחש ומנסה להימלט לצד ימין, בעוד האב והבן הצעיר 
צונחים לאחור לצד שמאל, לעבר המזבח. קיים בגופי הדמו¬ 
יות דירוג נאה, שמראה את הבדלי־הגיל, וכן — בפנים — 


את ההבדלים במצבי־הנפש. פני־האב המזוותים מביעים 
ייסורים ללא גבול! פני הבן הגדול — חרדה עסוקה: ופני 
הבן הצעיר — את מר־המוות. המראה הטוב ביותר מתקבל 
ממרחק מסויים, שממנו אין בולטים כל־כך ריבוי־הצורות 
והמתיחות שביו החזית לעומק. הפסלים, ששימשו ככוהני־ 
אתני ב 23 ו 22 לפסה״נ, יצרו את הקבוצה, ודאי. בימי בגרו־ 





675 


דלניזס 


676 



ציור 33 . הפר הפארגזי. המוזיאון ה 5 אומי, נאפו? 

הם, לערך בשנוז 50 לפסה״נ — לאחר שנמלכו זה בזה 
בנוגע לתכנית ולביצוע (פליניום, 37 ). זוהי היצי¬ 

רה האחרונה בסיגנון הבארוק. 

זמן קצר קודם לכן יצרו אפולוניוס וטאוריסקוס ססדאלס 
את ״הפר הפארנזי" (ר׳ ציור 33 ), שעובד ע״י מנקראטס 
מרודוס — אפשר, הפסל הראשי של המזבח הפרגאמני (ראה 
ג', 5 ) . קבוצה זו מתארת "את זתום ואת אמפיון, וכן את דירקי 
ואת הפר. לרבות החבל״ (פליניום, שם, 34-33 ). ידוע ממנה 
רק ההעתק, שנתגלה בבית־המרחץ של קאראקאלה. כאן 
היא מורחבת מתוך הוספת חלק אחורי, שבו מופיעים רון 3 ה 
ובקר. וכן אנסיופי, שנועדה להיקשר אל חפר, המזדקף על 
רגליו האחוריות. אמפיון תופס במקומה את דירקי וקושר 
אותה אל הפר, בעוד שזתום מחזיק את הבהמה בקרניה. 
קבוצה זו, שסולפה במידה מרובה ע״י הוספת פרטי־לוי 
קדומים ומאוחרים, ניתנת לשיחזור על־פי גמה, שנמצאת 
בנאפולי, ועל־פי מטבע מתיטירה. צורתה פיראמידאלית: 
הפר באמצע: דירקי תחתיו, ושני בניה של אנטיופי 
כצדדים. 

5 . המזבח חפרגאסני. המזבח הגדול מפרגא- 
מון הוא היצירה הנשגבת ביותר של האסכולה הפרגאמנית, 
ואפשר, של כל האמנות ההלניסטית. אומנם 11 (ע״ע) הק¬ 
דישו לזום ולאתני ניקפורום, שלעזרתם ייחס את ניצחונותיו 
על הגאלאטים ועל אגטיוכוס ^ 1 מסוריה. המזבח הוקם 
ב 180 — 160 לפסה״ג, וחלקו העליון הושלם בימיו של אטא־ 
לום מ. האפריז הגדול, המקיף את האדן. נוצר, כנראה, בין 


185 ו 165 . המזבח תואר ע״י לוקיום אמפל־ 

יום (ע״ע) כאחד משבעת פלאי־העולם: 

"בפרגאמון נמצא מזבח־שיש גדול, ארב¬ 
עים רגל רחבו, ובו פסלים כבירי־ממדים. 

מתוארת בו מלחמת־הענקים". חזץ־יוחנו 
(ב׳, י״ג) קורא למזבח זה "כס השטן". 

שרידיו נתגלו בשנת 1880 ע״י קארל הומו 
והוצבו בברלין, ב״בית־הנכות של פרגא- 
מוף, שהותקן במיוחד לצורך זה. אחר 
מלחמת־העולם 11 (ב 1945 ) שדדו הרוסים 
את האפריז, ולאחר מכן החזירוהו למזרח 
ברלין. 

יתכן, שבונה-הסזבח היה מנקראטס 
מרודוס, הנזכר בסאה ה 4 לסה״נ, ע״י 
אוסוניוס (ג 11 :> 105 \., חרוז 307 ), כאחד 
משבעת הארדיכלים המפורסמים. שמו 
מופיע על אדן שמתחת לאפריז הגדול, 

ירד עם שמותיהם של פסלים אחרים. מן 
השמות מסתבר, שבמשימה גדולה זו 
שיתפו פעולה ארדיכלים מפרגאמון, מרו¬ 
דוס׳ מאטיקה וסאפסוס. נראה, שתכנית- 
האפריז נערכה ע״י הפסלים בשיתוף עם 
מלומדים מתושבי פרגאמון, שלרשותם 
עמדה ספריית־העיר, השניה בטיבה אחר 
הספרית של אלכסנדריה. תוארו בו לא רק 
שנים־עשר אלי־האולימפוס, אלא שבעים 
וחמישה אלים ויריביהם. כדי להגיע לסך- 
הכל כזה צריך היה לגייס את כל האלים, 

שהיו ידועים למיתולוגיה ההלניסטית, 

המקורות הספרותיים, ששימשו לצורך זה, 

היו בעיקר ה״תאוגוניה" להסיודוס וה״פיגומנה" לאראטום. 

מלחמת האלים והגיגנטים הוא נושא התבליטים שבאפריז 
הגדול. בצד המזרחי. מול הכניסה הראשית לתחום 
המזבח, נלחם זוס, כשהוא עומד בין ילדיו אתני והראקלס. 
בקירבת הפינה הדרומית נלחמת לטו, ומשני צדדיה ילדיה 
אפולון וארטמיס. בין קבוצות אלו של אחד מן ההורים עם 
בן ובת נמצאו הרה, הבי, הפיסטוס ודמטר. בפינה הצפונית 
היה ארם, שסוסיו מופנים כלפי פנים! בפינה הדרומית — 
הקטי, הפונה כלפי חוץ, שכן אין מקומה עם האלים האולימ¬ 
פיים הראשיים שבצד מזרחי זה, אלא בצד הדרומי. הצד 
הדרומי נועד למאורות השמים: הליוס, ולפניו אאום ומאחו¬ 
ריו סלני, וכן הטיטאנים הנערצים: פויבי. תמים, אורנוס, 
איתר, תאה, אדרסטיאה וקיבלי. בצד הצפוני נלחמת ניכם, 
אלת־הליילה, ומסביב ילה כוכבים ומזלות, גורגונות ואריניות. 
בפינה הצפונית־מזרחית נלחמת אפרודיטי, ועל־ידה אמה 
דיוני, הפונה עורף לבעלה ארס שבצד המזרחי. על־יד טור־ 
המדרגות שבצד המערבי נמצאים אלי המים והאדמה. 
משמאל (הצפון) — טךיטון ואמפיטריטי, בעוד שנרוס, 
דוריס, אוקיאנוס ותטיס ממלאים את המקום, ההולך וצר, 
שעל-יד טור־המדרגות: מימין (בדרום) — דיוניסוס והסא־ 
טירים שלו, בעוד שהרמם והנימפות ממלאים את שארית 
המקום על-יד המדרגות. 

סכמה זו מצויינת בריבוי מפליא של צורות, מצבי־רוח 
ופרטים מעניינים. האלים והענקים — דמויות שופעות חיים. 
הקבוצה העיקרית, זוס ושלושת יריביו, מבוצעת בכשרון 



677 


דלניזם 


678 


עילאי. גופו של זוס, העוטה גלימה כדרך שעוטים צעיף, 
מפוסל במלוא הקפו. זוס מפעיל, בתנופה מרובה, את ההזיז 
שבידו הימנית נגד החזק שביריביו. פופיריון. עם זה הוא 
מושיט את זרועו השמאלית, העטופה ע־ר־עיזים, אל זרועו 
השמאלית של פופיריון. העטופה עור־אריה. פופידיון, הנראה 
מאחור, מתרומם על רגליו דמויות הנחשים. עיניו. המשובצות 
אבנים נוצצות, שולחות אל האל מבט של קרב. ענק שני, 
הנמצא בין השניים, כורע על ברכיו ומטפל בידו הימנית 
בכתפו, שאותה פילח הזיזו של זוס, בצירו השני של זוס 
רואים ענק שלישי נופל אחורנית מעוצם מנתו של חזיז 
לוהט, שפילח את ירכו הימנית. צורתו אנושית כולה. רק 
זוס נראה כולו מפנים, ואילו פופיריון נראה בולו מאחור. ענק 
אחר נראה בשלושת־רבעי־החזית ואחד — בפרופיל. למרות 
הפעולה הנסערת, הקומפוזיציה היא ברורה. 

כך הדבר גם בקבוצת־אתני (ר׳ ציור 34 ), המתוכננת 
כבת־לוויתה של קבוצת-זוס. אתני נעה בכיוון הפוך מזה של 
זוס. בידה הימנית היא תופסת את שערותיו המגודלות של 
יריבה אלקיוניאוס, המותקף גם ע״י נחשה של אתני. הנחש 
מכיש בחזהו. אלקיוניאוס מנסה להרחיק את ידה של האלה 
משערותיו! הוא מושיט לעומתה את זרועו השמאלית בת¬ 
נועה של בקשת־רחמים ונושא את עיניו אליה דרך תחינה. 
בקשתו נתמכת ע״י אמו גי. האדמה, שהחלק העליון של 
גופה מזדקר מן הקרקע! שתי ידיה מורמות כלפי אתני. 
שערותיה ושערותיו של אלקיוניאוס ערוכות בקווצות ארו¬ 
כות ומתפתלות כנחשים. ניקי מופעת כדי להכתיר את 
אתני. כנפיה הגדולות שקולות כנגד כנפיו הגדולות של 
אלקיוניאוס. 

הקבוצה של לסו וילדיה שונה מזו של אתני הן בצורותיה 
והן בתכנה. לטו פוסעת פסיעה גדולה ותוקעת לפיד בפני 
יריבה, טיטיוס. הוא נופל אחורנית. כשהוא נשען על טלפו 
השמאלי, המשמש לו יד, והוא שורט את לטו בציפרני־חעוף 
שלו, המשמשות לו רגליים. כנפיו עקומות ונראות חרוכות. 
אפולון פגע בעינו של הענק אפיאלטם בתיצו. ארטמיס 
מכוונת את חיצה אל הענק אוטוס. אוטוס עומד בלי נוע. 
ידו, האוחזת בחרב, שמוטה על צידו. הוא — הופליט יווני 
במלוא חימושו, והוא אוהב את הנערה היפה, המופעת בתס¬ 
רוקת מפוארת ומינעלים הדורים. אך היא 
מואסת בו, ובעוד רגע יצנח על ערימת־ 
הגוויות שבינו לבין האלה האכזרית. בין 
רגליו — הענק איגיון, המותקף עיי כלב־ 
ציד גדול של ארטמיס. איגיון תוקע אצבע 
בעינו של הכלב. ארטמיס נוחגת באכזריות 
דומה. היא שמה את רגלה על פניו של 
ענק הרוג. כדי להוציא מחזהו כלי־נשק, 
שנתקע בו. צירוף של יופי וברוטאליות 
בדמות אחת משמש כאן להפקת רושם חזק. 

יצירה מקורית מאוד היא "הקטי*. 
בקצה הדרומי של האפריז המזרחי. לאלה 
המשולשת רק גוף שלם אחד, שנראה 
מאחור. בידה השמאלית היא אוחזת מגן, 
ובידה הימנית, המורמת — לפיד. בחזית 
של הראש השלם מופיע פרצוף שני, 
ומאחורי התסרוקת השלמה נמצאת מקלעת־ 


שערות שניה. לפני הסגן נראית יד ובה נדן, ומתחת 
ליד המורמת — עור יד, שאוחזת חרב, ויד אוחזת חנית. 
הקאטי נלחמת בענק קליטיוס. ראשו של קליטיום בולו 
אומר כבוד, ולו שער וזקן מלאים! אך רגליו, הדומות 
לנחשים, מכוערות ביותר, ובהן ראשי דראקונים. 

באמצעו של הצד הצפוני מתוארת ניכס, אלת-הלילה, 
יפהפיה בשמלתה הכבדה ובגלימתה, המוטלת עליה באלכסון 
והאופפת את גוף־הסטרונה שלה בקפלים גדולים בעלי צו¬ 
רות שונות. קשר שערותיה וקווצות־שערה המתנפנפות מוח¬ 
זקים ע״י צעיף ושבים־פנינים. היא מרימה אגרטל, שעליו 
כרוך נחש — רמז למזלות קראטר (הגביע) והידרה (נחש־ 
המים). 

בצד הקצר של האגף השמאלי, הסמוך למדרגות. נמצאת 
קומפוזיציה מצויינת ורצינית: שלושה ענקים בין טריטון 
ואמו אמפיטריסי. שני ענקים צעירים כורעים על ברכיהם, 
הענק העומד באמצע מתקיף את טריטון בזרועו השמאלית, 
שמסביב לה כרוך עור־אריה• טריטון הוא דמות מסובכת 
ביותר, בעל גוף־אדם, כגפיים עשויות סנפירי־דג, רגליים 
וחזה של סוס וזנב של דג ארוך, בצורת צלופח. לפנינו. איפוא 
קומפוזיציה סימטרית, ובה פרטים מרובים ושונים. 

במקום שעל־יד המדרגות, ההולד־וצר, רואים תנועה 
בכיוון למעלה, שנעשית ערה יותר ויותר. נדום, איש־הים 
הזקן, עומד שם בשקט. אשתו, דודים, תופסת את שערותיו 
של ענק ושמה את רגלה על אחת מרגליו הנחשיות. אוקיא¬ 
נוס, אל־הים, מרים משוט בתנופה חזקה כל־כך, שכתוצאה 
מסנה הותרו קישורי נגדו. שני ענקים קטנים בורחים ועו¬ 
לים במדרגות. אחד מהם כורע ברך על אחת מן המדרגות 
ונשען בידו על זו שמעליה. השני יושב על מדרגה סמוכה 
לזו ונאבק עם נשרו של זום, הממלא את המקום הצר שבין 
המדרגה העליונה והדוכן, 

בכל האפריז הארוך אין מקום ריק, ולא נשאר מקום 
לרקע. הרגליים דמויות־הנחשים, הכנפיים, השערות והבגרים 
המתנפנפים ממלאים את כל השטח. הלבוש מטעים באופן 
דראמאטי את התנועות הכבירות של הגופים. הוא נתלה 
ויורד לפנים בסלסול קל וציורי ונופל בשפע של קפלים 
מצטברים לצדדים ולקרקע. הוא כרוך מסביב לחזה, הראש 




679 


דזלביז 6 


נ 68 



5 יור מ 3 . מניית סירה לשילוהח של אוני. 

תבליט באפריז של אנדת־טלפוס, שבמזבח של פרנאמון. ברלין <־טזרחיח> 


והזרועות בעקומות גדולות ובקווים שבורים. מסתמנים בו 
הבדלי־אריג דקים. ניכר בו גם השוני שבמטווה־הצסר 
ורקמת־הפרווה מבפנים ומבחוץ. מובחנים יפה בדים דקים 
עמוסים, מצד אחד. ואריגי־סשי מבריקים. מצד שני. המיני 
עלים מעוטרים בקנוקנות. בעלים מוטבעים וב״שולי־צדפים". 
כיווני הקפלים, הנוצות והכנפיים שונים הם זה מזה עד כמה 
שאפשר. האידיאלים של התקופה הקלאסית: סימטרית. 
שיווי־משקל והאדמונית מוזנחים כאן, או ביתר דיוק: נראים 
מנקודת־מבט חדשה לגמרי. 

מצוי כאן גם מספר של פסלים וראשים בודדים, שהם 
מבוצעים באותו סגנון עשיר עצמו. הסוב שבפסלים מתאר 
את טראגודיה. הפרסוניפיקאציה של הטיאגדיה — שראשה 
וידיה לא נשתמרו. הטוב שבראשים, המכונה "הראש היפה", 
דומה לראשה של ניכס. 

סגנון אחר מצוי באפריז הקטןשבשדרת־העמודים, המקפת 
את הבמה העליונה. שעליה הוקם מזבח־ההקרבה, אפשר 
לייחסו לשנות 164 — 159 — ואפשר, אף לתקופת אטלוס 11 
(ע״ע)! חלק ממנו לא נשלם. מתוארים בו, בסדרת־סצנות 
ארוכה, קורותיו של טלפוס (ע״ע), מייסדה האגדי של השו¬ 
שלת הפרגאמנית (ר׳ ציור 35 ). כאן משמש בפעם הראשונה 
סגנון סיפורי אמיתי. הדמויות המצויות כאן הן קטנות 
יותר ומרובות יותר מאותן שבאפריז הגדול. הסצנות נפ¬ 
רדות זו מזו רק על־ידי עצים, עמודים, מפכים ואוסנית, 
השייכים לסיפור, שלא כבאפריז הגדול, אין הדמויות תופסות 
כאן את מלוא האפריז, מקצהו התחתון עד העליון. פעמים 
נמצא מעליהן חלל ריק, ופעמים הן מתוארות כעומדות או 
יושבות על־פני קרקע מורמת! כך ניתנים לסצנה דרגים 
שונים. לסגנון הציורי ולסגנון הסיפורי הרצוף נועד עתיד 
גדול לאחר מכן, 

בניגוד לרגשות הסוערים, המתבטאים באפריז הגדול, 
חרור תיאור זה מצב־רוה שקט ואידילי. הנשים מופיעות 
בפוזות מלאות חן! הגברים אנושיים, ולא הרואיים. פרטים 
קטנים תוארו בהקפדה ובחיבה. סגנון זה ניכר גם בקבוצה 
של הראקלס, המשחרר את פרומתוס. הראקלס מסמל כאן 
את מיתרדת מלך פונטוס, ששיחרר את היוונים שבאסיה 
הקטנה מעולם של הרוסים ב 88 — 85 לפסה״נ. באותו 
סגנון עשויים גם כמה ציוני־קבר, שנתגלו בפרגאסון 
ובאיזמיר. 

6 . ז׳ א נ ר. "ז׳אנר" פירושו תיאור מציאותי של חיי 


יום־יום, ללא כל משמעות מיתולוגית, סמ¬ 
לית, היסטורית או פוליטית. נושאיו השכי¬ 
חים הם ילדים, קשישים ובני המעמדות 
הנמוכים. מרכז האמנות מטיפוס זה היחה 
אלכסנדריה< אך דוגמות מרובות של ז׳אנר 
מוצאן מאסיה הקטנה, ומספר קטן יותו— 

מאתונה, 

קיימים פסלי-טראקוטה של תינוקות על 
משכבם — למשל, תאומים במיטתם (באתו¬ 
נה) וילד על מזרונו (במינכן). על ציוני־ 

קבר. שנתגלו באיזמיר, מתוארים ילדים 
יושבים על הקרקע ומשחקים. במקרים 
מרובים משחקים הילדים עם חיות־ 

שעשועים, כגון ילד עם אווז (בפסל־שיש, 

שנתגלה באפסוס ושנמצא כיום בווינה). 

פסל דומה עמד. לדברי הרונדס (ע״ע), 

בהיכל־אסקלפיוס בקום. היה זה תיאור טבעי ביותר של 
ילד יושב על הקרקע, המחניק את אווז־השעשועים שלו 
(האווז נראה ממשי כל־כך באילו היה חי). כנראה. היה פסל 
זה מנחת־נדרים של אם אוהבת לאסקלפיום. הילד מרים את 
ראשו ואת זרועו הימנית, כאילו הוא מתכוון לומר משהו 
או כמבקש שירימו אותו. הפסל הנזכר למעלה מתאים כל־כך 
לתיאורו של הרתדאס, שיש לראות בו יצירה מאותה 
תקופה — כלומר, מתתילת המאה ה 3 . כאן לוחץ הילד את 
האווז כלפי מטה. יחסי־הסידות בראשו הכבד של הילד 
מתאימים לגופו השמנמן. פסל דומה, קדום יותר, של ילד 
מחניק אווז נוצר ע״י בואתוס מן העיר כאלקדון בביתיניה. 
פליניוס אומר, שיצירה זו מתארת "ילד מחבק אווז ומחניקו". 
קיימים סמנה מספר של העתקים, שהטובים שבהם הם בבית¬ 
ר,נכות הקאפיטוליני ובמינכן! אחרים נמצאים בלובר ובווא־ 
טיקאן. כאן מפשק הילד את רגליו המעוגלות; ברכיו כפופות 
במקצת! גופו השמן מוטה לאחור, והוא מחבק בכל כוחו 
את צוואר־האווז. האווז משתדל להימלט, והילד מושכו 
לאחור. התנועות החולפות נתפסו בצורת פיראמידה. ארבע 
פינות־הבסיס מסומנות ע״י שתי רגליו של הילד, רגלו 
השמאלית של האווז וזנב האווז! הקדקוד הוא ראש הילד. 
שערו המשיי של הילד קשור מעל למצחו. על פניו חיוך 
של ילד בריא. עליז ושמח בחלקו. 

ילדים גדולים יותר נראים בפסל־טראקוטה, שנמצא בגא־ 
לריית וולטרז בבאלטימור, ובפסל־בתנזה, שנמצא בפרארו 
במאדריד! בראשון מתוארים ילדים עומדים על־יד תרנגוליהם. 
שאחר מהם מוטל מת כתוצאה מן הקרב שערר עם חברו. 
ובשני — כשהם רצים במהירות. פסל אחר מתאר נערים 
משרתים, שנרדמו בישיבה מתוך המתנה לאדוניהם, המסובים 
במשתה: עדיין הם מחזיקים בידיהם את המנורות, שבהן 
צריכים היו להאיר לאדוניהם את הדרך לבתיהם. בפסלוני־ 
טראקוטה שנתגלו בפריאני, וכן בפסל־שיש שבמוזיאון הברי¬ 
טי, יושב ילד־רחוב ומוציא קוץ, שנתקע ברגלו בשעה שהת¬ 
רוצץ יחף. סמוך לכף־ארטמיסיון שבאובו;ה נתגלה פסל של 
בער רוכב על סוס (כיום: בלונדון). גופו מוטה לפנים, רגלו 
השמאלית מושטת לפנים, ורגלו הימנית — לאחור. בידו 
השמאלית הוא אוחז את המויסכות; ידו הימנית, המונפת אחו¬ 
רנית, מחזקת בשוט. הקומפוזיציה אכסצנטרית, כסו בלוחם 
הבורגזי(ר׳ להלן,ג', 7 )! השערות מתוארות בצורה קווית פחות 
או יותר. פני־חילד עגולים, פיו פעור, וכולו מביע אי־סבלנות. 


681 


דלניזם 


682 


הסום דוהר, כשראשו 
מושט לפנים, אזניו 
מוטות לאחור. פיו 
ונחיריו פתוחים לר¬ 
ווחה. לפנינו רוכב 
בסירוז־םוסים. 

בטראקוטה מאלכ¬ 
סנדריה, שנמצאת ב־ 
לובר, רואים מוכרת- 
פרחים קטנה, שמח¬ 
זקת בידה מקלעת. 
היא כורעת על הקר¬ 
קע, כשראשה נתון על 
ברכיה מתוך נמנום 
קצר. ילדות מאושרות 
יותר משחקות בחיות, 
כגון הילדה שבפסל־ 
שיש, הנמצא במוזי¬ 
און המטרופוליטני ב- 
ניריורק. היא לובשת 
שתי שמלות כבדות, 
רחבות וארוכות. היא 
מרימה את השמלה 
החיצונה, כדי להס¬ 
תיר את חיית־השעשועים שלה במעין שקיק, התלוי על 
גופה. בכמה טראקוטות ופסלוני־שיש רואים ילדות בנות 
עשר—שתים־עשרה יושבות על הקרקע וסשחקות במשחק־ 
העצמות. הידוע שבהם נמצא בארסון־קולונה ברומא. בארמון 
גראציולי ברומא נמצא פסלון־ ברונזה של נערה בעלת תסרוקת 
אפנתית בצורת מלון, אבזמי חגורתה משובצים בכסף. בפס¬ 
לים אחרים מתוארות נערות במצב־רוח נסער ועצבני. הן 
רוקדות יד ביד (בטראקוטה שבלובי) או נושאות זו את זו 
על גבן, כעונש למפסדת במשחק. במקרים הרבה רוקדת 
נערה או אשר, צעירה לבדה, כשהיא מעקלת את גופה 
התמיר בכל הכיוונים (ר׳ להלן, ד/ 2 ). יתכן, שמתוארות 
כאן רקדניות. המשעשעות את המשתתפים בחגיגות. לא 
פעם רואים נשים צעירות מתקינות את שערותיהן, מהדקות 
סטרופיון (חזיה) על שדיהן או מתכוננות למרחץ. לפעמים 
קשה לומר אם בנות־תמותה הן או אפרודיטי בצורה 
אנושית (ר׳ למעלה, ג', 3 ). כן רואים דמויות של גברים 
צעירים מבעלי המקציעות נחותי־הדרגח — שחקנים (ר׳ 
ציור 36 ), רוכלים ועבדים כויסיים (ר׳ להלן, ד', 2 ), גם 
זקנים וזקנות — על־פי הרוב מדלת־העם. מירון יצר פסל 
של אשה שיכורה, שהעתקו הטוב ביותר נמצא בגליפשותקה 
במינכן. האשה, זקנה מופלגת קמוטת־עור, יושבת על הקרקע 
ומגפפת בקבוק־יין כאילו הוא תינוק. בגדה גולש מעל 
כתפה השמאלית. החלק התחתון של לבושה נופל על הקרקע 
בצורת אשדות וגלים, כאילו בדי לסמל את גלי־ההתבשמות. 
ראשה שמוט לאחור באכסטאזה שק שכרות. פיה פתוח והוא 
כמעט ללא שיניים, שמלתה, ההדורה למדי, והמוחזקת על 
הכתף בסיכה רחבה, וכן עגיליה והטבעת שבאצבעה, מעי¬ 
דים, שראתה פעם ימים טובים יותר, ורק משום שנשארה 
גלמודה לעת־זקנתה היא מבקשת תנחומים במשקה. בסגנון 
ראליסטי כזה מתוארים גם אומנות זקנות. איכרים ואיכרות 


(ר׳ ציור 37 ), דייגים (ר' ציור 38 ), וכן עבדים זקנים, 
שמשגיחים על ילדים ומלמדים אותם (ר׳ להלן, ד׳, 2 ). כמה 
מזקנים אלה נראים כקאריקאטורות. אך מצויים עוד סוגים 
אחרים של דמויות גרוטסקיות, הן באלכסנדריה והן באסיה 
הקטנה. ״כלות־המוות״ — פסלי־פילגשים, שהיוונים של 
תקופת התלמיים, בדומה למצרים, צירפו לגברים המתים — 
חבושות כיסויי-ראש גבוהים ביותר ועונדות תכשיטים בכמות 
מופרזת. מאלכסנדריה, המרכז של אמנות־הז׳אנר, באו גם 
פסלים (משיש וטראקוטה) של בעלי־חטוטרת. הם נמצאים 
כיום במוזיאון המטרופוליטני. 

7 .קלאסיציזם,אקלקטיציזם. באטיקה נשתמרה 
המסורת של התקופה הקלאסית — מן המאה ה 6 וה 5 
לפסח״נ — במשך כל התקופה ההלניסטית. בפלופונסוס 
הוסיפה לשגשג המסורת של פוליקליסוס. חתלמיים, האסא־ 
לידים ושליסים הלניסטיים אחרים אספו יצירות קלאסיות 
או עשו העתקים מהן בשביל אספיהם. הם חשבו את עצמם 
ליורשי מנהיגותה האמנותית של אתונה. במאה ה 1 לפסה״נ 
קמה לתחיח גם אמנותו של ליסיפוס. לערך בשנת 100 
לפסה״נ יצר אגאסיאס מאפסוס פסל של חייל לוחם, הנמצא 
כיום בלובר. בפסל זה יש משום עיבוד סגנונו של ליסיפוס, 
ביחד עם קומפוזיציה הלניסטית אכסצנסרית. האפשרויות 
של הממד השלישי, שהונהג ע״י ליסיפום, משמשות כאן 
לרעה. הגוף נוטה לפנים. יש רק קו אחד ארוך מכף הרגל 
השמאלית, דרך השוק, הירך והגוף התמיר עד לראש. היד 
השמאלית, שהחזיקה מתחילה מגן, מורמת לצד ׳סמאל. הזרוע 
הימנית מונפת לאחור. הרגל הימנית פוסעת פסיעה גדולה 



ציור 37 . איגרה. פם 5 ־ 10 יש נ&ישצא מרישא׳. 
רסוזיאדן רמטרופו 5 יט:•, ניו־יורק 




683 


דלניזם 


684 



ציור 35 . ד״נ. הטחיאח חבריטי 


קדימה. כל ארבע הגפיים נטויות, איפוא, בכיוונים שונים. 
מחמת הפעולה המאומצת נמתח העור על־פני הגוף ר,הסוו־, 
ומתחת לע 1 ר נראית מערכת של שרירים גדולים וקטנים. 
מתגלות כאן הבחנות אנאטומיות שאיו למצוא מדוייקות מהן, 
אד נעדרת אחידות הצורה, שנודעה תמיד לפסלים הקלאסיים. 
ואילו בפנים נראית פחות אמוציה משאפשר לצפות על 
יסוד פעולה תוססת כזו. הראש דומה, בקונצפציה שלו, 
לראשו של הרמס היושב מן האסכולה של ליסיפוס. 

גם הרומים הירבו להחשיב את צורותיהן ותכנן של 
היצירות הקלאסיות. האסנים היווניים, שעבדו בשבילם, מיזגו 
לא פעם צורות קלאסיות וצורות הלניסטיות וע״י כד יצרו 
אמנות אקלקטית, שמצאה חן בעיני הרומים והשפיעה על 
התפתחותה של האמנות הרומית. הרומים העדיפו העתקים 
של יצירות השובות על השגיה של האמנות הירודה בת־ 
זמנם. הודות לטעמם זה נשתמרו היצירות המובחרות, לכל 
הפחות, בהעתקים, שנעשו בשביל האדונים החדשים. 

נטייתם של הרומים לסותרות הניעה את האמנים הנאו־ 
אטיים ליצור אגרטלי־שיש, פמוטות ותבליטים עיטוריים 
יפים, שבהם משמשות דמויות ארכאיות, קלאסיות והלניס־ 
טיוח אלו בצד אלו. אפולוניום מאתונה יצר הראקלם יושב — 
הטורסו־של־שיש המפורסם מבלודרה (ר , ג', 3 ) — בסגנון 


של ליסיפוס, ולעומת זה — אנדרטת־ברונזה של אגרופן 
מקצועי בסגנון הלניסטי ראליסטי. 

■ 40 171 • 001110 ■ 7 ) 4 471£ ! 11 ) 00711 016 , 1 .אל 5 ׳ 8 י 140 מ?ו 8 פ 0 ׳\ . 11 .? 
1147671 ? 5%141 ) 1 ( 1 ,] 16 םו?\ .? ; 1908 ,)! 71 * 111 71 ) 17 ) 71111/1 ) 11 ) 1 } 
7 ) 0 ,. 1 ) 1 { 1908 ,( 11 ^ , 7£0771071 )? 071 ( 1 71147710 ) 1 4.1 ) 1 ( 1 ) 
, 1 ) 1 ש£שתמ 1 ^ץ . 1 ? ; 1912 , 514071 0145 110£ ? 7-507%0 ) 0714 * 416 
, 7£0771077 ) 1 071 ( 1 7 ) 7114771 ) 411 ) 411071 71 ) £7011 !) 4 ) 1 ) 171 016 
; 1920 , 11476 ? 741 ) 5 ) 11611674111 , 01011105 . 0 ; 1910 ,( 2 , 111 
, 5105110 00 \ , 0 ; 1921 , £0%0%0 !/) 07111% £0771 , 10610 • ז \\ 

£*(>(4111071 £77111 7)071 51(£1171, 474!£701>1471£(71 171 416X071- 

!) 4 11167 ) 14 016 ,] 1 ) 5011110111130 . 13 ; 27 — 1923 , 11 , 10 ־ 41 

, 0000 ־ 1 ^ 031 .#י .א ; 1925 , 7£0771071 ) 1 071 ( 7 1 ) 1 ) 171 71 ) £7011 
0714 £011 071 )) 0 ) 111 ( 171 111 0714 ) 1147 ( 11 ) 7 ) 5 %)) 07 7 ) 007 

, £11111 ? .£ ; 1927 , 01 ??! 4 ע£ , 10110500 .? .? ; 1927 , 11 ) 11 

- 011 ) 11 ) 1 } 7 ) 4 ) 11 }) 11 ! 16 ) 5111£ 31747 ) 70£ }/) 8 ) 11 ) 1111 ? %0710£70 ! 
1 /) 1 /) 076110010£11 71 ) 1 } ) 7411 ) 4 1 ) 4 1 })* 1 <] 17 } 0 [) £747111 71 ) 11 ) 111 
-( 14611 ) 714 ) 11 ) 51 ,תז 130 . 8 ; 1930 ,(. 11 1 .קק , 1/111117411 

- £7 ) 10114% ? 71 ) 11 ) 171 ! 711 ) 11 ) 11 7 ) 4 171 11 ) 100714110174 ) 0 ) 11 ) 11 
־ 43 ^ . 1 ? . 0 ; 1931 ,( 11 , 71 )£ 411471 ) 111 111 , £0771 1 ( £07121471£1116 

0111x11, ?1(11(711111( @746(111 {?11( ]0(171! £10?%1715 511441(! 171 

07170111 ? 1 ) 1 , 1 ) $1 ׳ 4 \ 41011310 ג . 0 ; 1932 ,( 13 . 10 < ,ץ 010£ ) 0 ו/) 47 
) 4 ) 14 ( 010£14 ) 11 ) 07 1074111011 ?*£) ! 07710171 7 1 ) 1 ) 14 ( 7111114 ) 11 ) 11 

- 10 ! 0 ? 4 16 ) 0111116 ) 11 ) 11 ,] 0611806 . 0 ; 1932 ,( 11 מכ , 101 ) 0 
. 71 ) 011 ) 071 7 ) 4 10114% ? 076 , 80501100 ,£ ; 1934 , 1011671 !)£ 

• 50 7 ) 4 £1004 ' 074 ! 00 ,ז 6 מ 61 ׳\ו 3011 . 8 ; 79-123 .קק , 1936 
,. £111 ( . 4 . 4%04 ( .! 11 ) 0 ! . 11 ( 11 () )?? 01£141710-0714 ? 71 ) 71074711 )£ 
- 80011 .£ 1 >ס 0 . 8 ; 1936 .( 4 , 111 ,מ .)! 14101 . 11111 -. 111101 ? 

. 0 ; 1939 ,)! 1 )( 1144 ) 0 א 11174 )! 8 7147111 . 7 ) 110771 ,] 10£6 ] 
71117710 ) 11 ) ' 11 ) 4 0 ) 0111 74114470 ) 1 1141141 50££10 - 4111%0 , 1 ) 031 
' 11 ) 4 510710 ) 010£10 ) 47611 ' 4 17111111410 ) 601 ? 1 ) 4 161110 ?) 

) £11471111 076 , 1 )[ 0£0 ו 501 .£ ; 1940 ,( 7-116 .קק , 11 ^\ ,) 1171 
־ 1 )^ ; 1943 , 7 )% 71 ) 0 1/714 7 ) £6477 , 7 ) 111 ) 01 72 )% 07111 7 ) 4 

[1301, 00(7477161711 6 £1(67(11( 4'411( (11(11077471710, 1. 5(141- 
1747( 77X07741771(771011 4(1 141*1(0 076(0-£07770770 41 141(11071- 
4770, 1946; 11. 7 '(11777107110712( 6 140717*771(7111 41 5(74111470 
)416110114710. 1948; 11. £31116[, 067 £70116 ?716! 7)071 ?67- 

) 711 , 816861 ; 1949 ,חס 7£0771 )? ,. 1 ) 1 ; 1948 , £0771071 

?07110111 0) 416X0714(7 1116 07(01 (?70(((4171£1 470. ?1111. 

) 111 [ס 11470 ? 56141 ) 7/1 ,. 101 ; 1949 ,( 5 .סא , 1 ( 1 ) 5017 

10114% ? ) 11 ) £7101111 046 ,!)(סקקס! . 0 ; 1955 ,) 4£ ) 714111 ) 11 ) 1 ? 
־ 1131 . 0 ; 1950 ,( 266-387 .קק , 10010£16 /) 47 467 17 ) 714 ) 0714 !?) 
. 1.011165 . 8 ; 1954 , 10111% ?!! 84471 ) 1 ()! 11 ! 171 ) 4111611 ־? 5 ,] 06 
. 011 .? 01 ] 1,306 . 11 ? ״ 1 ; 1954 ,) 71170411 ) 4 %014677146 016 

?103[(!, 1.6! !10174(! ?101(771016/74(! 4/4 5070?161071 4( 14(771- 
?111!, 1955; 8. 8.0\4 71 ) 1611 ? , 1 ) 0 13 ׳ X111( 471 171 4110, 1955; 

1.. 50116[, ?1(11(/11!77111! (0716()1!16)16 ?1(4111%, ?17), 1957; 

: 11704116 ? 4 ( 0 1 ) 570174 1167111116 ) 1 ? ,£} 110 ] 6 ) 81101 . 114 .ס 
. 1959 , 7716711 ? 0 {)( 1 ) 0 )! 11111 ( 51 17 ) 1/1 ( 0 /( 1411107 ) 117 171 1 ) 511441 

ר. האמנות תזעירת. — אמנות זו כללה בתקופה 
ההלניסטית מוצרי־קראמיקה, עבודות־ברונזה קטנות, כלי- 
כסף, מטבעות. גמות ותכשיטים. המוצרים שתגיעו לידינו 
הם ברובם מעולים בטיבם. בולם טפסים בני־התקופה, ובזה 
יתרונם על ציורים ופסלים גדולים יותר, שמהם נשתמרו, 
במקרים הרבה, רק העתקים מאוחרים. 

1 . אגרטלי־מתכת ואגרטלי־תבליט. במקום 
האגרטלים המצויירים אדומי־הדמויות הופיעו במאה ה 3 , 
במידת גוברת והולכת, אגרטלים מכוסים זגוגית שהורה 
ועיטורים לבנים מצויירים (ר־ ב/ 2 ), וכן אגרטלים שקושטו 
בתבליטים בעלי דמויות, שהוטבעו באמצעות תבניות. אלה 
האחרונים קרויים קערות מגאריות, אך לא נעשו במגארת 
בלבד. במאות ה 3 וה 2 היתה אתונה מקום ייצורם העיקרי. 
בחפירות, שנערכו שם בזמן האחרון, נתגלו תבניות מרובות. 
מרכזים אחרים היו דלום. פרגאמון, מצרים, איטליה תדרל־ 
סית ורוסיה הדרומית, 

הצורה העיקרית של אגרטלים אלה היא הקערה ההצי־ 
כדורית ללא רגל וללא ידית. בחלקה התחתון מצויים עפ״ר 
רוזטה או ראש־מדוזה, שמהם עולים גביעי־עלים, זלזלי־גפן, 
שריגים ושאר דגמים של פרהים וצמתים, שמקיפים את 



685 


הלניז £ 


686 



ציור < 35 . אגרטל מלןושט־פסלונים מקאנופה (אפגליה): על המנסה — 
דמות ע? ניקי, ועל גווי־האגרטל -־ דמויות של גברים לוחמים. 
רסוזיאח המטרופוליטגי, ניו־יגרק 


הקערה. עיטור בזה שבית בדלוס ובקערות ההלניסטיות־ 
המוקדמות מאתונה. אך בחלקן העליון של הקערות מאתונה 
מצויים גם עיטורי־דמויות שונים. מתוארים כאן אלים כגון 
אפולון ודיוניסוס, מנאדות, סאטידים, אלות־ניצחון מעוספות. 
ארוסים רכובים על דולפינים וארוסים מעופפים < עלמים 
עוסקים באיסוני־גוף 1 לוחמים 1 עיזים. שניצבות על רגליהן 
האחוריות בצד גביע: וכן מסכות, ציפרים וזרים. 

בפרגאפון נתגלו גביעים מעוטרים בלוחות־תבלים, שנעשו 
בנפרד וחוברו לגוף הכלי. מתוארים בהם נשים; אלות, 
בגון אתני; ארוס; ריוניסום (לפעמים כשהוא שיבור ונשען 
על סאטיר); מנארות, וכד. 

במאה ה 1 לפסה,"נ עוטרו אגרטלי־תבליט אלה לא פעם 
בעלי־כותרת ארוכים בלבד. את מקומם של "בלי־מגארה" 
תפסו בתקופה ההלניסטית־המאוחרת כלי סאמוס ובתקופת־ 
אוגוסטוס — כלי ארצו. 

כל אגרטלי־התבליט הם חיקויים של כלי־מתכת. פעמים 
שדפנותיהם דקים כקליפוח־ביצים, שחור־הזגוגית מזכיר אח 
ברק־המתכת, ואף צורת־הכלי דומה לצורתם של כלי־מתכת. 
אותה מגמה ניכרת גם באגרטלי־זכוכית. למשל, קערה, 
שנמצאה בא״י (כיום: באוסף של הבאדון אדמונד רוטשילד 
בפאריס), צורתה כצורת הקערות ה״מגאדיות". היא מעוטרת 
בזלזלי־גפן, בדומה לבמה מאגרטלי־התבליט ההלניסטיים־ 
המוקדמים.— בקאנוסה שבאפוליה יוצרו אגרטלים מפוארים■ 
מסביב לגוף־ר,אגרטל הותקנו פסלונים בתבליט גבוה, והמכסה 
עוטר בדמות עומדת (ר׳ ציור 39 ). 


מועטים הם אגרטלי־הכסף, שאפשר לשייכם לתקופה 
ההלניסטית. קצתם בטאראנטו, וקצתם באוצר הילדסהים, 
הנמצא כיום בברלין; מוצאם מביסקירארה ומבית מנאנדרוס 
בפומפאי. אך לא קל לקבוע בדיוק את תאריכם. הקדומים 
שבהם שייכים, כנראה, לתקופת אוגוסטום. 

2 . פסלוני־טראקוטה ופסלוני־ברונזח. חפצי־הטרא־ 
קוטר, ההלניסטיים נקראים בדרך כלל "חסצי־טאנאגרה", על 
שם העיר טאנאגרה בבויוטיה. אך עיר זו, אע״פ שכבר 
נוצרו בד, חפצי־טראקוטה בתקופה הארכאית, לא נעשתה 
מושבם סל קדרים מרובים אלא לאחר שהחריב אלכסנדר 
את תכי, בירת בויוטיה, בשנת 335 לפסודג. קדרים אחרים 
עברו, כנראה, מתבי לאתונה, ואתר שנת 330 לאלכסנדריה! 
בעיר אחרונה זו ובתבי נמצאו פסלונים, שנעשו בלא ספק 
מאותן התבניות עצמן. לערים מירינה באסיה הקטנה (בין 
פרגאמון לאיזמיר) ופריאני (בין איזמיר למילטום) היתד" 
מן המאה ה 3 ואילך, תעשיית כלי־חרם משלהן. מפריאני, 
למשל, ידועות חתימותיהם של הקדרים תאודוטוס, גראסימום, 
מוסכוס ומנקראטס. 

"חפצי־הטראקוטה הוטבעו מתוך תבניות; לאחר מכן 
עובדו, וצורפו אליהם פרטים שונים, כגון ראשים, כובעים, 
מלבושים ואביזרים. הדמויות חוסו חיפוי לבו, לד,חלקת 
השטח, ונצבעו בצבעים בהירים: העור בורוד, השערות 
בחום־אדמדם, הלבוש בכחול ובאדום, הסנדלים בצהוב. 
הכנפיים והאביזרים בכחול ובזהוב. 

המוצרים האפייניים ביותר של טאנאגרה ושל רוב המקו¬ 
מות האחרים הם דמויות של נשים חינניות, בשינויים לאין 
מספר בתנועות ובלבוש. הקדומות שבהו מושפעות בלא 
ספק מאסכולתו של פראכסיטלס, אך בדמויות מרובות אחרות 
מצויים העיקולים המסובכים יותר והתנועות החזקות יותר 
של אסכולת ליסיפוס. שכיחים גם נערים יושבים ונערות 
כורעות ברך (ר׳ ציור 40 ). 

באתונה מצויות אנדרטיות אפייניות של פילוסופים, וכן 
של מורים זקנים עם תלמידיהם; מובלט באן הניגוד החריף 
בין כיעור־הזקנה ליפי־ד,נעורים. מתואר, למשל, מורח כרסתן, 
גרל־ראש, שעליו נשען נער קטן. תמיד־גוף. לא פעם מופיע 
סילנוס (ע״ע) תזקן. מחנכו החכם של דיוניסוט, בדמותו של 
טוקראטס, שעליו אמרו, שדומה היה לסילנוס. אך תיאורים 
אלד, אינם קאריקאטו- 
רות, כאותם שאנו מר 
צאים באסיה ובמצ¬ 
רים, אלא תמונות 
מציאותיות מחיי יום־ 
יום. כן נשתמדו אב־ 
דרטיות של נערות, 
יושבות או רוקדות. 
יחידה במינה היא 
התבנית של הופליט 
לבוש כתונת, שריון 
וכלאמיס. נשתמרו 
תבניות מרובות, וכן 
מוצרים בלתי־גמורים 
ומוצרים שנפסלו. כו¬ 
לם מכויירים יפה ומ¬ 
עובדים ביד, בחרט 
ובמחט. 




6*7 


דלניזם 


688 


באלכסנדריה נת־ 
עשרה האמנות הזעי¬ 
רה במספר מדובה של 
נושאים הרשים, שב¬ 
רובם ניטלו ממראות- 
הדחזב של עיר זו, 
כאן תוארו, הן בטדא־ 
קוטה והן בברונזה, 
דמויות ראליסטיות 
של נערים ונערות 
יושבים על הקרקע, 
רוכלים, נגנים, שהק¬ 
נים ורקדנים. מתגו¬ 
ששים, בני גזעים 
זרים ועבדים. כמה 
מפסלוני־הברונזה ה־ 
אלכסנדדוניים הם מן 
היפים ביותר, שנעשו 
בתקופה העתיקה! בי¬ 
ניהם פסלונים של 
כושי רץ (כיום: במוזיאון המטדופוליטני בניו־יורק; ר' 
ציוד 41 ), חבשי (כי-ם: בפאריס) ורקדנית (כיום: באוסף 
ביקר בניו־יודק). נשתמרו גם פסלונים מרובים של ננסים, 
בעלי־חטוטרת, בעלי־מום, זקנות מכוערות ובל מיני קאריקא־ 
טורות. טיפוס מיוחד במינו הוא "כלת־המוות" (ד׳ למעלה, 
ג׳, 6 ). היא מתוארת בתסרוקת ענקית, בזר ובכל סיני 
תכשיטים. 

קדריה של מירינה צירפו לטיפוסי־טאנאגרה דמויות 
מרובות של אפלודיסי — למשל, ז 1 שעומדת על רגלה 
הימנית וגוחנת על רגלה השמאלית, המורמת, לא פעם 
מתואר אד 01 — עף או מרחף באוויר — כשהוא פורט על 
נבל, עטור זר של סימפוזיון או חבוש מצנפת ולבוש גלימה, 
הכרוכה היטב מסביב לגופו. כן מקובלים מאד תיאורים של 
דלניסוס ובני־לוויתו. בפרגאסון נתגלה סאטיר מברונזה, 
שבו משתקף טבעם התוסס של אותם רימונים פראים; 
באסכולה של פדאכסיטלס תוארו הסאטירים בצורה אלגאנ־ 
טית, ואילו כאן נקבעה דמותם ע״י מגמת־הבאדוק ההלניסטית. 
מצוי גם תיאור של אפדודיטי, הנושאת את ארוס, וכן 
מופיעים צירופים שונים של אם או אומנת בת־תמותה, 
שמחזקת ילד בזרועותיה. מן המאה ה 2 ואילך שכיחות 
הקבוצות: דיוניסוס ואריאדני! ארוס ופסיכי! שתי נערות 
יושבות על ספה; חתן וכלה על מיטת־הנישואים; וכן 
ילדים רכובים על חיות או משהקים בהן. במאה ה 1 לפסה״נ — 
תקופה בעלת צביון קלאסיציסט־ — נעשו עיבודים של 
יצירות גדולות מימים קדומים יותר: הדיאדומנוס של 
פוליקליטוס והונוס מפרדיס (גטןס־ז?: המכונה "גנטריכס" ־=־ 
,האם״), המיוחסת לקאלימאכוס — שניהם פן המאה ה 5 
לפסח״נ. 

בפריאני נתגלו טיפוסים דומים לאותם שנזכרו למעלה, 

אך לא זהים עמהם. כאן, במקום שנתקבלו האלים המצריים 
הודוס ואיסיס. נעשו אנדדטיות של איסיס, וכן של אתני, 
לצדכי פולחנים מקומיים, הקאדיקאטורות של פריאני מתונות 
הרבה יותר מאותן של אלכסנדריה. יצירה מצויינת מדאה 
אחד מילדי־הרחוב כשהוא מוציא קוץ מתוך רגלו. כן יש 


תיאור של פאן, שמלמד נער בעל כנפים — אפשר, ארוס — 
מתוך לוח־קריאד" ששניהם מחזיקים בו. בזרועו השניה 
מחבק פאן את שכמו של הנער יפה־התואר. במקדש דמטר 
מצויות נערות נושאות כדי־סים ונערות נושאות חזירים 
(בהמות־הקרבן של דמטר). כן שכיחה שם דמות גרוטסקית 
של באובו(אשה־דימון, שהיתר, קשורה, כנראה, בפולחן־דסטר 
ובמיסטריות), בעלת ראש גדול, הצץ ועולה במישדים מן 
הדגליים. 

מספר מרובה של אנדדטיות נתגלה גם בקירנאיקה, בחצי־ 

האי קרים, בקפריסין ובטאדסוס שבקיליקיה. 

לפעמים עשויים בקבוקים בצורת דמויות, למשל, צלוחית־ 
יין-של-חג (לגינה) עשויה בצורת זקנה, שמחבקת בקבוק — 
מתוך חיקוי לשיכורה של מירון (ע״ע) סתבי. לכמה בקבוקים 
צורת החלק העליון מגופו של עבד כושי. בצ׳נטוריפח אנו 
מוצאים באגרטלים מצויירים דמויות שלמות — מעגליות — 
של מתגוששים, פרשים ונשים עומדות. 

3 . מטבעות. במטבעות ההלניסטיות יש שני חידושים, 
שהם בעלי חשיבות יתרה לתולדות האמנות: א) בצד הקדמי: 
דיוקניהם של השליטים (יוצקי־המטבעות) ובני־משפחתם: 
ב) בצד האחורי: העתקים של פסלים מפורסמים. במקרים 
הרבה ידועים אלה כאלה אך במידה בלתי־מספקת ממקורות 
אחרים. 

(א) דיוקני־השליטים הידועים לנו מן המטבעות הם 
מרובים יותר — ועל כל פנים מדוייקים יותר — מאותם 
שנמצאו בפסלים ובציורים. לפעמים לא הופיע הדיוקן במט¬ 
בעות אלא אחר מותו של המתואר (מייסד־הדושלת או 
אדם גדול אחד). למשל, ברוב המטבעות, שטבע אלכסנדר 
הגדול, מתואר ראשו של הראקלם, אע״פ שבשנותיו האח¬ 
רונות כבד נעשה ראשו של הגיבור דומה לראש־&לך. אחר 
מותו של אלכסנדר הטביע תלמי, כאחשדרפן של מצרים, 
דיוקן אידיאלי של המלך המת, כשראשו מכוסה בעור־פיל 
וחזהו — במגן (איגיס), אחר שנת 297 טבע ליסיקראטם 
מתראקיה מטבעות, שבהן מתואר אלכסנדר כבנו של אמון 
(ע״ע), שקרנייאמון לו. 

סלוקום 1 ניקטוד (ע״ע) מסוריה הוא הראשון, שטבע 
מטבעות, שעליהן נראית דמותו שלו, אע״פ שזוהי דמות 
אידיאלית, דומה לזו של אלכסנדר. קדני־פר לו, והוא חבוש 
כובע מעוד־בדדלס. קדני־הפל מופיעות גם על מטבעות, 
שעליהן נראה דיוקנו של סלוקוס ושנטבעו ע״י בנו ויורשו 
אנטיוכום 1 סוטר (ע״ע) — סימן לדבר, שהיו מעריצים 
את סלוקוס כדלניסוס חדש. בניגוד לכך איו בדיוקנים, 
שהוציא הוואסאל שלו, פילהטירוס כל סימני-אלוהות; אין 
בהם אלא נזר — בלומר, סרט רך שקצהו נתלה ויורד על 
הגב ושהשליטים היוונים שאלוהו ממלכי־פרס. גם דמטדיוס 
פוליורקטט (ע״ע), כובש הערים, מופיע כדיוניסוס חרש 
בקדני־פר. 

תלמי 1 סוטר (ע״ע), כמלך־מצרים. היה הראשון שהטביע 
את דיוקן עצמו כשהוא עטור־נזר ונושא מגן של זום. הפד(פיל 
שלו מותווה בעקומות גדולות, שמסמנות את המצח, את 
החוטם ואת הסנטר, תווי־פניו הנהדרים, עיניו הפתוחות 
לרווחה ופיו המלא חיים מעידים על כוחו ומרצו. יורשיו 
הוסיפו להשתמש בדיוקו זה במטבעותיהם, נוסף על דיוקנים 
של עצמם ושל נשיהם, תלמי 11 (ע״ע) טבע דיוקנים יפים 




639 


ד־לכיזם 


690 



ציור 42 . ברניעי 11 . שטבע של ח 5 םי 111 . 

הסוזיאח לאסנויות היפות, בוסטו; 

של אשתו אדסינואי (שמתה בשנת 210 ), כשהיא עוטה 
צעיף. עטורה נזר ומחזקת שרביט, על מטבעות של זהב 
וכסף; בדומה לזה נהג תלמי 111 אואדגטס (ע״ע) לגבי אשתו 
היפה, ברניקי 11 (ר׳ ציור 42 ), בתו של מאגאס מקימי 
(המתוארת בצעיף, עגיל וענק). כן הוציא מטבעות לזכר 
הוריו והורי־הוריו. אלה האחרונים, תלמי 1 וברניקי 1 , תוארו 
כאלים־מושיעים, והוריו, תלמי 1 ז ואדסינואי, כאלים־אחים 
(ר׳ ציור 43 ). תלמי 111 עצמו ויורשו תלמי 10 פילופאטור 
נראים במטבעותיהם שמנים ותסדי-תשיבות, אלא שתלמי 111 
מתאר את עצמו כמצוייד במגינו של זום, כשקלשונו של 
פוסידון נשען על כתפו, והוא עטור בהילת־האור של הליום. 
הדמות הסימפאטית היחידה, המופעת במטבעותיהם של 
התלמיים המאותרים, היא זו של תלמי פילומטור (ע״ע) 1 
מטבעותיו נטבעו בעכו, לאהד שניצח את אלכסנדר בלם 
(ע״ע). בתווי־פניו הבלתי־דגילים משתקפת תערובת של 
כוח גברי, טוב לב וחולשה מוסרית. פיו משקף מרץ 
עצבני, והבעת עיניו אומרת יהירות ודריכות. יורשו 
תלמי 0111 אוארגטם 11 , המכונה פיסקון (כרסתן), היה, לפי 
מטבעותיו, השמן שבכל התלמיים חמתנוונים, בעל לחיים 
תפוחות ונחיריים מורחבים! דמותו מבעת פראות וחוסר- 
מצפון. תלמי ^^^ X 
אולטס (המנגו בח¬ 
ליל), הוציא עפ״ר 
מטבעות בתמונתו של 
תלמי 1 , שנעשתה 
בינתיים סטראוטיפית. 
בדיוקן שלו עצמו, 
הפרט העיקרי הוא 
חוטם בולט ואדוף 
מאד. חוטם זה, במה¬ 
דורה מוקטנת במק¬ 
צת. עבד אל בתו 
המפורסמת, קלאופט־ 
דה (ע״ע). בדיוקנה 



ציור 43 . חלטי 11 וארסינואי. 
טטבע של ר.לםי ז 11 . 
הסוזיאח הטטרופוליטני, ניו־יורק 


של קלאופטרה משתקפים אפית החוק ופיקחותה! נראים 
כאן פנים לא יפים, אך מושכים ומלאי הבעה. 

בדומה לתלמיים הירבו גם האטאלידים לטבוע מטבעות, 
ועליהן טבועה דמותו של מייסד שושלתם, פילהטידום. הואיל 
ופילהטירוס לא נטל לעצמו את התואר מלך, תיארוהו עטור 
בזר־דפנה, ולא בנזר. דמותו של סדים זה, שהיה שמן 
ובעל־מרץ, נמסרת באופן מדוייק ודאליסטי: המבט החודר 
של העיניים הקטנות, השקועות בשומן, הסנטר הברוטאלי, 
המעיד על כושר־החלטה, והלסתות החזקות. יציקתן של מט¬ 
בעות אלו לא פסקה עד סוף ימיה של השושלת (ר׳ ציור 44 ). 
הרציפות הופסקה רק ע״י סדרת המטבעות של אומנם 11 
(ע״ע), שעליהן מופיע דיוקנו שלו. נראים כאן תווי-פנים 
עדינים, עיניים עטורות צללים חזקים. חוטם צד ופה מלא־ 
הבעה, בעל שפתיים דקות. 

במטבעות של הסלוקיים משתקף גודלה של שושלת זו, 
שירדה ממעמד של עצמה מדובה למצב של ניוון מודרג. 
במטבעותיו של אנטיוכום 1 (ע״ע) נראה אביו, סלוקוס, עטור 
נזר וקדני־פר — סמלי עצמתו המלכותית. יתכן, שזהו 
העתק מן הדיוקן, שיצר ליסיפום. לאחד מכן הוציא אנטיוכום 
מטבעות, שבהן נטבעה דמותו שלו: פיניים שקופות, חריצים 
עסוקים על המצח והלחיים ושפה עליונה אדוכח. אנטיוכוס 111 
(ע״ע), המכונה הגדול, נדאה במטבעותיו כבעל חוטם תקפני 
וסנטר חלש. על המט¬ 
בעות של אנטיוכום 
10 אפיפנם (ע״ע), 
שבהם טבועח דמותו, 
נראים פנים, שתוארו 
מתוך אידיאליזאציה 
מסויימת, מצח נסוג 
לאחור, חוטם ישד 
וסנטר חלש. בשנת 
138-139 העניק אני 
טיוכום 011 לשליט 
החשמונאי, הכהן הג¬ 
דול שמעון. את הזכות 
לטבוע מטבעות משלו, במטבעות אלה (שקלים) נראים 
מיורק ושלושה רימונים, שעולים בקנה אחד, בלא סום דמות- 
אדם, מאחר שטביעת! של דמויות־אדם חיתה אסורה על 
היהודים מטעמים דתיים. האחרון בדיוקני הסלוקיים העשוי 
בהקפדה וברוב הבעה הוא זה של אלכסנדר בלס. בדיוקן 
שלו רואים פדופיל ישר ותווי־פנים מאוזנים יפה. מטבע 
מעניין מן התקופה המאוחדת הוא זה של קלאופאטרה תאה 
עם כנה אנטיוכוס 0111 : מאחורי המלכה, הפטורה בנזר. 
נראה המלך הצעיר, בתווי-פניו החלשים ובחטמו הארוך, 
הנתלה ויורד! מטבע זה נטבע בין 125 ו 121 לפטה״נ. 

הדיוקנים היחידים של שליטים יווניים בסיציליה, שנש¬ 
תמדו על גבי מטבעות, חם של היאדון 11 (ע״ע) ובני 
משפחתו. הוא, ואשתו פיליסטיס עטורים בנזר, והמלכה 
עוטה גלימה מפל לראשה, בדומה לנסיכות מבית־תלסי! 
פניהם עדינים ומראים סימני־תבונה. בנם, גלון, דומה להוריו. 
בניגוד לכך נראה בן־אחיו של היארון ויורשו, היארונימוס, 
שמן וטיפש! וכן היה. הוא נרצח, וסידאקוסי נכבשה ונבזזה 
ע״י הרומיים בשנת 212 . 

אחרוני השליטים המוקדוניים, פיליפוס ס (ע״ע) ופרסום 





1 נ 6 


דלניזם 


692 


(ע׳־ע), הוציאו מטבעות נאות מאד, שבהן טבועים דיוקניהם. 
שניהם בעלי זקן. הבעת פניו של פיליפוס היא זו של הייל 
אמיץ, בעוד שפרסום נראה כאישיות שניה־במעלה. בשנת 
197 לפפה״נ נוצח פיליפוס ע״י טיטוס קוינקטיום פלאמינינוס, 
והמנצח טבע על המטבעות את פניו עטורי־הזקן שלו עצמו. 
בצורה דומה לדיוקניהם של יריביו היווניים. 

בצפון־מערבה של אפיה הקטנה הוציאו מלכי ביתיניה, 
פרופים 1 (ע״ע) ו 11 (ע״ע) וניקומדם ח (ע״ע), מטבעות, 
שמגלות את תווי־פניהם הקשים והבעתם התקיפה. יורשיו 
של ניקומדם 11 הופיפו לטבוע במטבעותיהם את דמות פניו 
המכוערים, חסרי־התרבות והשמנים במקצת, עד שסיפחו הרו¬ 
מים את ביתיניה לפרובינציה שלחם, אסיה. בשנת 74 לפסוד־נ. 

שושלתו של מתררת (ע״ע) בפונטום (ע״ע) טענה למוצא 
פרסי, מצד אהד, ולזיקה חזקה 'לתרבות־יוון, מצד שני. 
במטבעותיהם של מתרדת 111 (ע״ע) ומתרדת ז\ 1 (ע״ע) 
מופיעים דיוקנים ראליסטיים מאד; זקן־הלחיים וחתד־הפנים 
המוזר, הנגרואידי, מעידים על מוצאם הלא־יווני של מלכים 
אלה. אחרון המתרדתים, (ע״ע), יריבם המסוכן של 
הרוסים. טבע אף הוא מתחילה דיוקן ראליסטי של עצמו. 
אך לאחר מכן ביקש להציג את עצמו בדמותו של אלכסנדר 
הגדול, ומאז תואר בסגנון תיאטראלי למדי, המביע תערובת 
של מרץ ולהט־דגשות; תלתלים ארוכים מתנפנפים ואידי- 
אליזאציה של קלסתר־הפנים. 

אביהם הראשון סל מלכי־קפדוק;ה (ע״ע) היה אחשדרפן 
פרסי, אריאראטס. החשוב שבהם היה אריאראטס ¥, שייוון 
את ארצו וטבע מטבעות, שמראים את פניו היפים. בימיו — 
ב 158 — 157 לפסה״נ — הוטבעו גם מטבעות בקלסתר פניו 
המעודנים של האוזורפאטור אורופרנם. על המטבעות, שטבע 
אריאראטס מ, בנו של מיתרדת ¥1 מפונטום, חקוק דיוקנו, 
הדומה לזה של אביו. 

ארמניה, בצפונה של ארם־נהריים. היתה חלק מממלכת 
הסלוקיים ער שנוצח אנטיוכוס 111 ע״י הרוסים בקרב על־יד 
מאגנסיה בשנת 190 . אדיר־הכות במלכי־ארמניה היה טי- 
גרנס 1 , הגדול (ע״ע). במטבעות שטבע נראים פניו מגולחים 
כפניהם של השליטים היווניים, אך ת וו י ־פניו מזרחיים 
הם. הוא עטור עטרה גבוהה, רקומה כוכבים ונשרים. בעלת 
שוליים רחבים. נתלים ויורדים, שמסתיימת למעלה בקרני- 
שמש. אחד מן המלכים המאוחרים של ארמניה, טיגרנס ח 
(ע״ע), מתואר במטבעותיו במזרחי בעל זקן. 

אע״פ שאחדים ממלכיהם של הפרוזים הבריזו על עצמם 
במטבעותיהם כעל פילהלנים (חובבי־יוונים), הרי בפועל 
היו בני־המזרח, כפי שמעידים דיוקניהם שעל גבי המטבעות. 
היו להם חוטם עקום, שערות מתולתלות ארוכות וזקן ארוך 
ומלא. מתחילה נהגו לחבוש כיפה סקיתית-פרסית גבוהה, 
שהוחלפה במרוצת־הזמן בעטרה פרסית גדולה, רקומה סהרו¬ 
נים וכוכבים וזרועה פנינים ואבנים יקרות. מתרדת 11 (ע״ע) 
ואחרים לבשו גם גלימה רקומה. מתרדת 111 ( 59 — 54 ) 
וארטבן 11 (ע״ע) יצקו מטבעות, שבחן טבוע דיוקנם במראה 
חזיתי. פו־אטם ז\ 1 (ע״ע), שהחזיר לרומי את הדגלים שכבשו 
הפרתים בשעת מפלתם של הרומים על־יד הדן ( 53 לפסה״נ), 
קיבל תמורתם שפחד, בשם מוסה. הוא לקה אותה לאשה, והיא 
מופעת במטבעות, שנטבעו על־ידיה וע״י בנו של פראטם, 
פר.אטאקם ( 3 לפסה״נ — 4 לסה״נ), היא עטורה בכתר בעל 
שלושה רבדים, מקושט בפנינים ואבנים יקרות, בדומה לעטרת 
האפיפיור. כסו־כן היא עונדת ענק וסיכה משובצת באבנים 


יקרות. אחר ארטאבן 11 נעשה סגנון־המטבעות גם: הדיוקנים 
נעשו שגרתיים, וכל סימני ההלניזם נבלעו בצורות מזרחיות. 
בארבאריות־למחצה. 

מלכיה של בקטריה (ע״ע) היו יווניים טהורים. אחד 
מהם, אותידמוס 1 (ע״ע), מתואר במטבעות תחילה בגיל־ 
העמידה ולאחר מכן לעת־זקנה. תיאור אחרון זח הוא דיוקן 
נהדר של אדם שמן במקצת, אבל- בעל מרץ. על־יד העיניים 
הקטנות נראים קמטים. קצות־הפה נתלים ויורדים, והסנטר 
הבשרני מידלדל. בנו. דמטריוס, שכבש את הודו, מתואר 
כשהוא חבוש מצנפת של עור־פיל. למלכים המאוחרים יותר, 
אוקראטירס 11 והליזקלס, היו פנים גסים ודוחים, שמתוארים 
בריבוי של פרטים ראליסטיים. אוקראטידס חובש כובע- 
שמש מוקדוני, וגם הוא וגם הליוקלס עוטים כלאמיס מ(ק־ 
רונית. 

בעיר שבמזרח הרחוק נדחקו האמנות והרת היווניות 
מפני האמנות והדת הבודהיסטיות, הרי בחלק המערבי של 
אפריקה הצפונית הל מעבר סן האמנות הפיניקית אל היוו¬ 
נית, ולאחר מכן מן האמנות היוונית אל הרומית. במאורטנ;ה 
ובנומיריה (אלג׳יריה בימינו) יצקו מלכים פיניקיים, מסיניסה 
ומיקיפסה מנומידיה ( 149 — 118 ), מטבעות, שבהן חקוקות 
דמויותיהם, הראויות לציון הן משום קוויהן האינדיווידואליים 
והן משום הטיפוס השמי המתגלם בהן. אפיינים בייחוד הם 
הסנטר המזדקר והזקן המחודד. גם לאחרון שבמלכי־מאוד־ 
טאניה, בוקכום, היה פרופיל אפייני כזה. מטבעותיו של 
יובה 11 , מלך מאורטניה, עשויות בסגנון יווני, אך באותן 
של אשתו, קלאופאטרה סלני (בתם של אנטוניוס וקלאו־ 
פאטרה), ושל בנם. תלמי ( 24 לםה״נ — 40 לסה״נ), כבר 
ניכר סגנון רומי מובהק. 

(ב) רק במקרים נדירים נראים במטבעות ההלניסטיות 
אלים וסמליהם ואביזריהם משני הצדדים, כפי שאנו מוצאים 
במטבעות מן התקופה הקלאסית. יוצאות מן הכלל המטבעות 
האתונאיות, שבהן מופיעים בכל התקופה ההלניסטית ראשה 
של אתני פארתנום ("הבתולה") בצד הקדמי וינשוף על 
אמפורה בצד האחורי. דבר זה מתאים לצביונה השמרני של 
אתונה, שניזונה מעברה הגדול. אלכסנדר הגדול יצק מטבעות־ 
זהב, שעליהן טבועות דמויותיהם של הראקלס (בצד הקדמי) 
חום, בישיבה, עם שרביט ונשר (בצד האחורי). דמטריוס 
פוליורקטס טבע מטבעות, שעל צירן הקדמי מתוארת ניקי, 
הנוחתת על ספינת־קרב כשהיא תוקעת בחצוצרה, ועל צירן 
האחורי מתואר פוסידון הלוחם; מטבעות אלה נטבעו לזכר הני¬ 
צחון הימי, שנחל דמטריום על ציו של תלמי 1 ( 300 לפסה״ב) 
על־יד סאלאמים שבקפריסין. סלוקוס ו טבע, לעת זקנתו, 
מטבעות, שעליהן נראה סוס בעל־קרניים בצד הקדמי ופיל 
בצד האחורי (הוא היה הראשון, שהביא פילים מהודו והש¬ 
תמש בהם לצרכי מלחמה). פירוס, מלך אפירום (ע״ע), טבע 
בצד הקדמי של מטבעותיו את דמותו של אכילום, האב 
האגדי של שושלתו, כשהוא חבוש קסדה, ובצד האחורי — 
נראידה רכובה על סום־ים, ועמה מגינו של אכילום. במאות 
ה 3 וה 2 נתפשטו מטבעות, שכונו בשם קיסטופורים (- 5*10x0 
;״ססק! - נושא הסל בתהלוכת־המיסטריות); על צירם הקדמי 
נראים נחשים וסל ועל צידם האחורי אשפת־חצים — סמלי 
הדת הדיוניסית, שהיתח רווחת באותם הימים. החשמונאים 
טבעו במטבעותיהם מיזרק ורימונים (ע״ע ארץ־ישראל. עמ ׳ 
405 — 406 ). 

מספרן של החסונות. שהופיעו על־פני הצד האחורי של 



693 


זזלכיזם 


694 


המטבעות, היה מרובה ביותר. החשובות שבהן הן אותן 
של פסלים מסויימים, שאינם ידועים ממקורות אחרים. למשל, 
אתני פארתנוס מתוארת במטבעות של אנטיוכום 711 ואורו־ 
פרנס מסוריה, ונו של נמר, ממלכי-קאפאדוקיה. שנקראו 
בשם אריאראתוס (מן 17 עד £ס). הוא הדיו לגבי זוס האו¬ 
לימפי, המופיע במטבעות של הסלוקיים ההל סאנטיוכוס 17 
אפיפאנס, שהקים העתק מיצירתו הגדולה של פידיאס בדפני 
של אנטיוביה; לימינו של זוס, האוחז שרביט בידו השמאלית, 
נראית ניקי. לאחר מכן מתואר אותו פסל במטבעות של 
אנטיונוס 7 , אלכסנדר 1 באלאס, דמטריוס 11 . אלכסנדר 11 . 
קלאופאטרה תאה ואנטיוכוס גריפוס. אנטיוכיס 0£ . אנטיר 
כוס 1 \ ואנטיוכוס £111 ג התלמיים קבעו בצד הקדמי של 
כסה ממטבעותיהם דמות ארכאיסטית של אתני פרומאכוס 
(= "הלוחמת בחזית") או אתני פוליאס, הנלחמת בחנית 
ומגן, כשקצות גלימתה נתלות ויורדות משתי זרועותיה 
בצורת זנב־סנונית. זהו, אפשר. דמות פסלה של אתני 
אלקידמוס (= "העוזרת לעם"), שעמד בהיכל, שהיה לה 
בפלח. על כל פנים, יש לראות כאן פסל מסויים, שנעשה 
בעקבות זןתני פוליאס, שדמותה מופעת באמפורות־פרסים 
מאתונה. אותה דמות עצמה מצויה גם במטבעות של פילי- 
פו ם 7 ממוקדון, בפוזה הפונה ובהחלפת החנית בחזיז, 
וכן — אף אם בסגנון ירוד ומלאכותי — במטבעות של 
מנאנדרוס יאפולודוטוס 11 מהודו, במטבעותיו של דמטריוס 
פוליורקטס מתואר פוסידץ של ליסיפוס, שעמד בסיקיון 
כשאחת מרגליו מורמת וניצבת על סלע. כן מתואר בהן 
פוסידון בישיבה, בדומה לזום האולימפי, אלא שבידו הימנית 
אפלסטון (עיטור של ירכתי־אניה) ובידו השמאלית קלשון. 

גם נמה תיאורי־זולים אחרים שבמטבעות נתבססו. אפשר, 

על פסלים, שאינם ידועים לנו. במטבעותיהם של ליסימאנוס 
ושל האטאלידים ספרגאסוו נראית אתני (יושבת), שהיא 
דומה לאתני שעל קערת־הכסף, שנתגלתה בקרבת ד,ילדם־ 
חיים ושנמצאת עכשיו בברלין! היא נושאת את ניקי בידה 
הימנית, ומדפקח הימני נשען על מגן עומד. במטבעות 
מרובים של הסלוקיים מסוריה נראה אפולון יושב על 
האומפאלוס (האבן בדלפוי, שנחשבה לטבור־הארץ), כשהוא 
מחזיק חץ וקשת. ואף הוא דומה לפסל. דומים לפסלים גם 
אפולון המתואר בסגנונו של פראכסיסלס, שעל המטבעות 
של סלוקוס 11 , וכן פוסיז־ון היושב. המחזיק אפלסטון, שעל 
המטבעות של דמטריוס פוליורקטס. הדמות של פוסידון, 
המופעת על המטבעות, שטבע דממריוס לזכר נצחונו על־יד 
סאלאמיס, וכן תיאור דומה של זוס, המניף חזיז, שעל המט¬ 
בעות של אנטיוכוס 11 מסוריה רדיודוסום 1 חן מבאקטריח, 
עושים רושם של פסלי־ברונזה! הדמויות מופיעות כאן במראה 
אחורי שלש־רבעי מצד שמאל. אותו רושם עצמו מתקבל 
גם מהראקלס האוחז אלה שבמטבעות של אותידמוס מבאק- 
טדיה, וכן מהראקלס, המכתיר את עצמו, שבמטבעות של 
דמטדיוס סבאקטריה. במטבעות של טיגראנם, שהוטבעו 
בשנות 72 — 69 לפסה,"נ בדמשק, מתוארת טיבי מדמשק, 
שהיא ואריאציה של טיני מאנטיוכיד,! לרגליה שוטף נהר־ 
כריסארואס (במקום האורונטס), ובזרועה השמאלית — קרן- 
שפע. לא ברור, אם זהו תיאור של פסל אחר או, בפשטות, 
ואריאציה של טיפוס־מטבעות, שנוצר ע״י ד,חקק. 

ניקי הנוחתת על סיפונה של ספינה שבמטבעות של 
דמטריוס פוליורקטס, ניקי המקימה אות־ניצחון שבמטבעות 


של סלוקוס 1 , וניקי שבמטבעות של קוינקטיום פלאמינינוס 
מתייחסות כולו לנצחונות בקרב. במטבעות של ד,יארון 11 
מסיראקוסי מופיעות מרכבות רתומות לשני סוסים ולארבעה 
סוסים, שמתייחסות לנצחונותיו של שליט זה במירוץ־סרכבות. 

נשרו של זוס שבמטבעות התלמיים בא להעיד על 
עצמתם האלוהית והמלכותית של מושלים אלה. בקצת מט¬ 
בעות, בייחוד של מלכות מצריים, אנו רואים במקום הנשר 
קרן־שפע (או שתי קרנות-שפע). נשר מופיע גם במטבעות 
של פרסום ממוקדון, גלון מסיראקוסי, אלכסנדר 1 ודמטריוס 
11 מסוריה. במטבעות של היארונימוס מסיראקוסי מתואר 
חזיזו של זוס. פיליפוס ופרסוס מסוקדון משתמשים באלתו 
של הראקלם לסמל בד, את עצמתם ומוצאם מאותו גיבור. 
מיתרדת ¥1 מפונטוס הטעים את מוצאו הפרסי ע״י כוכב 
וחצי־סהר, ואת מוצאו מן הגיבור פרסוס — ע״י הפגאסוס 
(אך לפעמים אנו מוצאים במטבעות צבי במקום הפגאסוס). 
הפיל. שדמותו נטבעה לראשונה על מטבעות ע״י סלוקוס, 
תואר גם במטבעות של אנטיוכוס 17 . האתונאים, שהחזיקו 
לו טובה על שבנה בשבילם את האוליספיאיון, טבעו במט¬ 
בעותיהם את דמותו של פיל קטן ונאה, כעין צעצוע, על-יד 
ינשופם הגדול. פיל מופיע גם בצידן האחורי של המטבעות, 
שיצקו אפולודוסוס סוטר מהודו ויוגורתה מנוסידיה. על 
מטבעותיה של קליאופטרה סלני מופיעים תנין, סיסטרץ 
(כלי־זמר) של איסיס והפרה של חתחור (ע״ע מצרים. 
דת) — רמזים למצרים, מקום־ד,ולדתה של קלאופאטרה! 
במטבעות, שטבע תלמי בנה, מתואר עץ־תמר. 

העובדה, שההלניזם, שהתפשט על-פני תחומה של ממלכת־ 
פרס לשעבר, נהדף בתקופה מאוחרת יותר ע״י יסודות 
מזרחיים, משתקפת גם במטבעות. במטבעות של הסלוקיים 
המאוחרים, וכן של ארמניה, פרתיה והודו, מופיעים זולים 
זרים, ועם זה באה ירידה בביטוי האמנותי. במטבעות של 
אנטיוכוס 711 סידטס (ע״ע) ואלכסנדר באלאס, שהוטבעו 
בטארסוס שבקיליקיה. מתוארים המוקד של סנדס (האל של 
טאדסוס) וכן אל מזרחי אחר, שעומד על חיה. בתחילת המאה 
ה 1 לפסה״נ תוארה האלה הסורית עטרגטיס מדמשק בצד 
האחורי של המטבעות של דמטריום 111 מסוריה. הארשקיים 
בפרחיה תיארו בצד האחורי של מטבעותיהם את אבי־ 
שושלתם, פךאתס, בלבוש סקיתי, בכיפה ובמכנסיים, כשהוא 
יושב על אומפאלוס (=בליטת־המגן). אורודס, שניצח את 
הרוסים ב 53 לפסה״נ, הראה במטבעותיו את סלוקיה, כשהיא 
כורעת ברך לפני פראתס. במטבעות של פראתס 17 מתואר 
המלך, בישיבה, כשהוא מקבל זר או כף־תמר מידי טיכי 
של סלוקיה או מידיה של אתני. במטבעות של ארטאבאן 11 , 
שנטבעו ב 26 — 27 לסר,"נ, מברכת טיכי את המלך, הרוכב 
על סוס, כשהיא מגשת לו כף־תמר. חלפו ימי פריחתה של 
הטביעה היוונית. 

4 . ג מ ו ת. בכל התקופות של התרבות היוונית — וקודם 
לכן בארצות־המזרח. במצרים ובאי כותים — נחקקו חותמות 
מאבנים יקרות־לסחצה. לאחר שכבש אלכסנדר ארצות מרובות 
בעלות תרבות עתיקה, הוכנסו לשימוש סוגים חדשים מרובים 
של אבנים. כן נעשו חיקויים מזכוכית, ויוצרי הגמית אף 
הנהיגו מוטיווים חדשים וגם עיצבו בהן העתקי דיוקנים, ממש 
כמו במטבעות. הדיוקן הראשון שהועתק בגמות היה של 
אלכסנדר, אע״פ ששכיתים בהן יותר דיוקנים של בני־אדם 
פרטיים. מן האלים מקובלים היו ביחוד דיוניסוס והסאטירים 



695 


רלניזם 


696 




ציוד 45 . :יפי כוהנת ע? סגן. גמה. המחיאס המטדופיליטני, ניו־יח־ק 

והפנאדות שלו, אפרודיטי, ארוס ופסיבי, וכן איסיס וסראפים, 
שפולחנם חתפשט ממצרים על־פני ארצות אחרות בתחומי 
התרבות ההלניסטית. כן הועתקה בגמות אותה אתני ארכאיס־ 
טית, המצויה במטבעות, לפעמים מתוארים גם ארטמיס 
ואפולון, וכן ניקי, הכותבת על מגן (ציור 45 ). דמויו׳ת־חנשים 
חן תמירות, ולא פעם חן נראות נשענות על משהו, בדומה 
לפסלוני־טאנאגרה. 

סן הסאה ה 2 לפסה״נ ואילך נוצרו קמיעות, כלומר, 
גולפו תבליטים באבני־שוהם ואבנים יקרות אחרות, לשוהם 
הצהוב־חכתום (הסארדוניכס), שמוצאו מהודו, יש כמה שכ¬ 
בות, ולא פעם משמשת השכבה העליונה, הבהירה, לצורך 
התיאור, (אילו השכבה התחתונה משמשת כרקע; אך מצויות 
גם דוגמות לסדר הפוך מזח, הגדול והנהדר בקמיעות ההלני¬ 
סטיים הוא הידוע בכינוי "הקערית הפארנזית* (ב, 7.7 בז 
:א״>נו 1 ב?! כיום: בנאפולי); הוא נוצר, כנראה, באלכסנדריה. 
מתוארת בי. בצורה סמלית, פוריותה של מצרים, נילוס 
(הפרסוניפיקאציה של הנהר) יושב, כשהוא מחזיק קרן־שפע. 
ולרגליו אשתו אותניה, לבושה כאיסיס; היא נשענת על 
ספינכס ומחזקת אלומות־חיטה. באמצע מתואר סריפטולמוס, 
המזוהה עם הותס; הוא מסמל את החקלאות, שכן ייחד עמו 
מתוארים ילקוט־זרעים, מחרשה וסכין. משלימים את התמונה 
שתי הורות (ע־׳ע) משני צדדיו ואלי־רוח, שפעופפים למעלה. 
בצד החיצוני נראה מגן (איגים), ובמרכזי — ראש־מדוזה 
גדול, בעל שפע של שערות מתנפנפות, עתיד גדול היה צפוי 
לתעשיית־הקמיעות ברומא. בגמות ובקמיעות השתמשו לא 
רק לקישוט טבעות, אלא גם לקישוטם של תכשיטים אחרים, 
וכן של אגרטלים וכלי־שיסוש בדומה לחם. 

5 . תכשיטים. בתקופה היוונית־חקלאסית כבר היתה 
תעשיית־התכשיטים מפותחת מאד, אלא שסוצריה היו פשו¬ 
טים : התמרים היחידים, שהשתמשו בהם, היו כסף וזהב. 
בתקופה ההלניסטית התפתחה טכניקת חגראנולאציה והפי־ 
ליגראן, כלומר, יצירת דגמים משוכללים יותר מתוך קביעת 


כדורי־זהב קטנים וחוטי־זהב דקים ברקע. כן פותה השימוש 
בריבוי־צבעים, מתוך תיאורם של הפרטים באבנים יקרות 
ויקרות־למחצה, באפל ובזכוכן (באנג׳ מ 05 ק ! 8138 ). התכ¬ 
שיטים העשירים ביותר נתגלו מסביב לים השחור וברוסיה 
הדרומית, והנאים ביותר — בתסאליה, במוקדו! ובתראקיה. 
כך, לפשל, קושטו טבעות של אצבע לא רק באבני־הותמת 
חקוקות, אלא גם בקמיעות, בפדאליוני־זהב, באבנים יקרות, 
כגון אזמרגד, וכן בזכוכנים בצבעים שונים. 

צמידי־הנחש של התקופה הקודמת התפתחו בצורה 
מסובכת יותר. ראשו של הנחש וזנבו חוברו לכמה פיתו¬ 
לים, שהותאמו לזרועה של העונדת או לירכה, עיני־ 
הנחש שובצו לפעמים בגראנאטים. בצמידים אחרים תוארו 
ראשי חיות אחרות, כגון אריות, פרים ועיזים, וכן דמויות 
של ספינכסים. קצת צמידים עשויים בדולח סלעי. במוזיאון 
הפטרופוליטני בניו־יורק נמצא צפיד־כסף, שבו מופעת, בתור 
תליון, דמות מעובדת יפה של פאן, המנגן בחליל רועים 
(ר׳ ציור 46 ). 

בעגילים, שנעשו בתקופה ההלניסטית, חוברו לדיסקיות 
הקלאסיות תליונים שונים. גדילי שרשראות, שמסתיימים 
בחרוזי־זהב או באמפורות של אבן, וכן דמויות מכונפות, 
ובייחוד ארוס, ניקי. סירנות וציפרים. סמוך לסאלוניקי 
נתגלתה מערכת־תכשיטים נאה (כיום במוזיאון הפטרופוליטני 
בניו־יורק), שכוללת זוג של עגילים בעלי תליון בדמות של 
נשר, הנושא את גנימדס (ע״ע! ר׳ ציור 47 ). במאה ה 3 
לפסה״נ מופיעים ספינכסים על עגילים (ברוסיה הדרומית). 

פעמים, שהענקים עשויים פסים גמישים. קלועים יפה 
ומורכבים מחוטי־זהב. שמספרם מגיע עד שבעה, ובהם 


ציוו 46 . צטיד כםןו עם פסלו! < 6 ל האל פא!. 
המוזיאון הסטרוסוליטני, ניו־יזרה 





פראבס האלם: הצועניה המחייכת 
*ובד, פאריס 


האנציקלופדיה העברית 







697 


הלניזם 


698 



ציור 47 , ענילי־זהב שתלי וניחם עשו י ■ס נרסוח נאניסרס והנשר (נסצאו 
בקבר בקרכת סאלוניסס, חטחיאח הםשרו&וליחני, ניו־יורק 


עד שמונים תליונים. רוב התליונים הם בדמות עלים, ניצני- 
פרחים, ראשי־חניתות, אגרטלים ופנינים בצורת חרוט בפול. 
לפעמים מסתיימים הענקים, כמו הצמידים, בראשי־חיות. 

אזרחים חשובים נתבבדו בזרי־זהב. כך, למשל, הוצע 
להעניק זר־זהב לדמוסתנם. במסופר בנאומו מם' 18 (נ>ם 
נחסזסת [,.על הזר״]) משנת 330 . זרים באלה נמצאו בקברים. 
הם עשויים בצורת עלים של אלון, דפנה, זית, קיסוס והדס. 

במאות ה 3 וה 2 היו שכיחים במוקדון שביסי־זהב. בשביס 
אהד מתסאליה (כיום ז באוסף סטאתאטוס באתונה) מתואר 
טריפטולסוס בין שתי דמויות (יושבות) של האלות האלו• 
סיניות, דמטר וקורי. הוא עולה על מרכבתו, הרתומה 
לנחשים. בכל צד רואים קופידון, שמביא מתנות. וקופידון 
מנגן — בנבל (בצד אחד) או בחליל בפול (בצד השני). 

היפים שבנזרים מוצאם מתסאליה, והם כיזם באוסף 
סטאתאטוס באתונה. אהד מהם, שנתגלה, לפי השמועה, 
בקרבת דמטריאם, אין במותו ליופי ולחשיבות אמנותית. 


הוא רצוף חלזונות, מעוטרים בפרחים ועלים. באמצע מפסיק 
אותם ■קשר הראקלס׳/ שלפי האמונה היה מביא מזל־ברכה. 
במרכז הקשר עומד ארוס. מן הקנוקנות שבצידו תלויים 
גדילים, שהם מורכבים משלוש שרשרות, שמסתיימות 
בהרוטים כפולים. בנזר, שנתגלה בסדיטוס, על חוף ההלם- 
פונטוס (כיום: במוזיאון המטרופוליטני), מתוארים באמצע 
דיוניסוס ואריאדני(בישיבה), ומסביב להם קנוקנות, שביניהן 
יושבים נגנים קטנים (ר׳ ציור 48 ). 

ראשי־המכבנות מקושטים בדמויות של אפרודיטי או 
של ארוס. 

בחגורות — במו בנזרים ובצמידים — מצויים תכופות 
אבזמים וקרסים בצורת קשר־הראקלם, שמסתיימים לפעמים 
בראשי־אריות. שתי תנודות כאלו, מהודרות ביותר, נמצאות 
באוסף סטאתאטוס. הקשר שבאמצען מעוטר בשתי תימורות 
ובחמש רוזטות, שהן מקושטות בזכוכן צבעוני. בשני הצד¬ 
דים מצויות לוחיות ניתנות להנעה. מעוטרות במידה מופרזת 
בקנוקנות של אקאנתום, תימורות ורוזטות. בתוספת של 
אבני־נופך וזכוכן לבן, ירוק, צהוב וכחול. לא נשאר מקום 
ריק. סגנון־באתק זה שייך למאה ה 2 לפסה״נ. 

מצויים גם כמה מדאליונים נאים, ובהם פרוטומות 
עדינות־צורה של אתני, ארטמים ואפתדיטי, ומסביב להן 
כ;רים, קנוקנות וזרים. סדאליונים אלה שימשו מכסים 
לקופסות־תבשיטים. הטובים שבהם נתגלו בתסאליה (כיום: 
באוסף סטאתאטוס). מן המכסה נתלית רשת־שרשרות ויורדת 
לדפגות־הקופסד.! מקומות־ההצטלבות מעוטרים אבנים 
ורוזטות. 

712671 * 11 \ 611 ) 071111 [ 014 6 \ 0$ \ 07/7041 ? ,־זנ>רתט[ 8 ־ 0£ סו 1 תז 1 .ק 

ז 16 א 0 ? .£ ; 1885 ,' 1/611461 ז 6116/44516716 !/ 1 ) 1 ?! 1 6/167 ! 116116711 
- 801560 . 0 ; 1887 , 0 ה 174 (}\ 66 1016 ) 1/6670 5. 86103011, 1x4 ז 6 
101111, }-16116711511!6/46! 5 4111 67£6161 171 (111111(611 0!?£41)£117X11 ! 

:)! 17 ) 061 ,ש 16 ח־ז 0 ק .£ ; 1911 ,( 11114165116101 1 מט 6 !!נ 1 ו 61123611$0 ?) 

611611157156116 }} 016 ,־ £61 ח 1 ז \\ .? 10 ) 8707126 0115 067016 1 ) 1171 
176507 £6 , 01111160111161 '׳^ .י! ; 1923 <(/י 1 , 1 ( 16 ) 0771 '] 171 14051 .>} 

471 771710 (}\ 70171 { 7 6770601404 ,■ 1 ־ 801 .ל! ; 1930 , 707611/6 16 ) 
,\ 15000630 ־ 01131 .[ ; 1934 , 805/071 ,! 171 ) ¥4746 [ 0 711 ) 561 ) 41 י. 1/16 
101 ( #0 , 611 ^י\ 6 א .' 1 ' .£ ; 1936 , 1165 ( £7661 44/65 ) 6 107765 765 
, £117611 1 [ 0110£70 " 7 .־ £161061 . 0 ; 1937 , 001715 41 ־ 07170 ? ) 07661 
001160000 ) 071111/4465 0112 ן 1 ]§ 1161606 
,( £111 , 6105 ( 1 16 ) 146 ( 076/16010£16 31070/1071 ) 02 ) 6/4116 16776 

. 5 ) 195 

מ. בי. 



ציור 48 . תבליט על ריוניסוס ואריאדני על־נבי נזר. הם 1 זיא 1 ן הסטרופזליטני, ניו־יורג! 








699 


הלנים, הלם — דזלם, פרנס 


700 


הלנים, הלם ( 5 ״.גגמי הלאם — שמה 

של יוון הקרומה; הלנים — השם הלאומי הקדום 
של היוונים. מתחילה נקראו ביסם הלאם חבל־ארץ ושבט 
קטן בדרומה של תםליה (ע״ע). בעקבות הכבוש הדורי 
(ע״ע דודים) ונדודי השבטים נתפשט השם גם מעבר 
לתסאליה. קיימת סברה, שיוצאי הלאם, שהתיישבו באיטליה 
הדרומית ונקראו בפי תושבי־המקום בשם הלנים, כינו אח״ב 
בשם זה את כל היוונים! השם הגיע מאיטליה למולדתם 
ונתקבל אף שם. נוצרה גם אגדה, שההלנים נקראים על 
שמו של הלן, בנו של דוקליון (ע״ע), אבי היוונים. השם 
"הלנים" ככינוי לכל שבמי־יוון נזכר אצל הסיודום (ע״ע) 
וארכילוכוס (ע״ע). במשך המאה ה 7 נעשה השם רווח בכל 
חלקי-יוון והשופטים במשחקים האולימפיים (ע״ע) נקראו 
"שופטי־ההלנים" (">* 051 ״>.( 1:1 י). ההיכל, שנבנה במשו¬ 
תף ע״י שבע ערים יווניות בנאוקרטים (ע״ע) שבמצרים, 
נקרא בשם הלגיון. וע״ע יון. 

הלניקום ו; 0 .יג £1 '), היסטוריון יווני, שחי במאה הל 
לפסה״נ. מוצאו של הל׳ היה מפיטילני שבאי 
לסבום. ידועים השמות של עשרים וחמשה מחיבוריו בשירה 
ובפרוזה. חם מתחלקים לשלושה סוגים: א) כרוניקות ותי¬ 
אורי ארצות שונות, כגון פרם; ב) קבצים של אגדות 
מקומיות; ג) רשימות של מנצחים בתחתיות הלאומיות. 
הל' חיבר כרוניקה של אטיקה (ע״ע), שתיארה את תולדות 
אתונה מן הזמנים המיתולוגיים עד 406 לפסה״נ. חיבור זה 
היה ידוע לתוקידידם (ע״ע), שמתה ביקורת על חוסר הדיוק 
בתאריכים, שצויינו בו, וכן על שלא נתבררו בו הסיבות, 
שגרמו לעליית כוחה של אתונה אחר מלהמות־הפרסים. את 
תאדיכי-המאורעות קבע הל׳ לפי סדר־הזמנים של הכוהנות, 
ששימשו במקדשה של הרה בארגום, והל׳ אף חיבר לתכלית 
זו רשימה של כוהנות אלו. ריוניסיום (ע״ע) מהליקרנסום 
ואפולודורום (ע״ע) השתמשו בחומר המיתולוגי, שערך הל׳. 
מהימנותו של הל׳ כהיסטוריון הועמדה בספק ע״י סטראבון 
ויוסף בן מתתיהו. 

,( 1923 ) \״£**/•*£ . 7 > */מ*ןמ 0£ ־מ * 01 ,ץר 01 ט 1 :! -'־ז 

י< 7 מ>£ ,בו 3150 שק .- 1 ;(כולל את הקטעים, שנשתמרו מהל׳) 45 
. 1939 מ 7 !/מ 70 

הלם, פרנס — 211311313 ■■? — ( 1585 , אנטוורפן — 1666 , 
הארלם), מציירי אדצות־השפלה. הלם, בנו של 
אורג ממכלן, לסד את אומנותו סקרל ון מנח־ (ע״ע), אך לא 
הושפע מסגנונו. הלם השתקע בהארלם, וכנראה עסק בה 
ס 1611 בציור-דיוקנות. עד מהרה נתפרסם כרב־אמן בציור 
ח ב ו ר ו ת של בני־ארם, וביחוד של קבוצותיאומנים (נושא, 
שהציורים עליו היו רווחים באותו זמן ושיקפו את כוחם של 
האיגודים ההולאנדיים). להלם יצא שם גם מחוץ לעירו, ובין 
השאר הוזמן לאמסטרדאם כדי לצייר קבוצה מאנשי המשמר 
על־שם גאורג הקדוש. אעפ״כ לא זכה, כנראה, מעולם לרווחה 
כלכלית, ולא עוד אלא שהיה נתון תכופות במצוקה; בית־ 
האולפן שלו היה עמוס עבודה, אך משפחתו הגדולה (להלם 
היו עשרה ילדים) לא אכלה כל צרכה, ולפרקים לא ידע הלם 
אף במה ישלם בעד הבד, שעליו צייר. למרות כל אלה היה, 
כנראה, בעל טבע אופטימי, כי היה לו כשרון מיוחד ליתן 
לאנשים שצייר הבעה של עליזות. ותכופות גם של שובבות. 
רק בשנות־חייו האחרונות נעשתה תפיסת־החיים שלו רצינית 
ואפילו קודרת. אך באותו זמן לא היה עוד הלס הצייר 


החביב ביותר על אנשי עירו, ואף הוכרח לקבל קצבה 
מן השלטונות. 

הלם היה צייר דיוקנות. רובם של הדיוקנות הבודדים שלו 
מופיעים בחצי אורך או בשלושה רבעי אורך, אך כמה מהם 
גם באורך שלם. רוב הדיוקנות שלו צויירו בתוך בית, ורק 
למועטים מהם יש רקע של נוף. כל התעניינותו היתד, 
נתונה לדמות האנושית, וביחוד התרכז בתיאור הפנים 
והידיים. הוא נהג להקיף את ציור־הדמות שלו במסגרת 
סגלגלה, שסייעה לו להוציא מתחום ההסתכלות כל פרט, 
שהיה עשוי להסיח את דעתו של הצופה מן הנושא. אך 
דמויותיו הן מלאות חיים כל־כך, שלפעמים נדמה כאילו הן 
פורצות מתוך המסגרת ויוצאות מחלל-התמונה; הן פונות 
אל המסתכל, מניעות בכתפיהן ובידיהן ומגלות פנים מעוותות 
מתוך קריאות וצחוק; משום כך נראות תמונות אלו כצילוסי־ 
שניה יותר מכציורים על־פי דגם, אף בדיוקנות־ה ק ב ו צ ה 
הקדומים שלו מסודרות הדמויות באופן, שמתעורר רושם של 
תנועה: אלו שבצד אהד גבוהות מאלו שבצד שכנגד, מהן 
עומדות ומהן יושבות, יש שהפנים מופנות כלפי מעלה ויש 
שהן מופנות כלפי מטה, ועינו של המסתכל מודרכת לכיוון 
זה או זה באמצעות הכובעים הגדולים. הסרטים הרחבים 
והצווארונים דמויי־הגלגל. אך למרות התנועה המרובה 
שבכמה מתמונות־ענק אלו, אין בהן אי־סדר. משום שהקוס־ 
פוזיציה שלהן מבוססת על מתכונת ברורה, שאפשר לראותה 
בהסדרו של כל פרט. חוסר־ו׳,רשמיות שבקומפוזיציה של הלם 
והתנועה הערה של דמויותיו מבדילות את דיוקנות־ד,קבוצה 
שלו מאותם של קודמיו ובני־דורו, להוציא את רמבראנט, שגם 
הוא ניסח — אף אם באמצעים אחרים — לחפיר את המוס¬ 
כמות בציור של דיוקנות־קבוצה. 

הלם עבד, כנראה, במהירות; תפס את האישיות של רגמו 
כמעט במבט ראשון והעלה אותה על הבד במשיכות־מכחול 
מהירות. דבר זה, וכן דרכו להבליט את העיניים וקצות 
החוטם ע״י בהק מיוחד. עוררו את התפעלותם של האימ¬ 
פרסיוניסטים במאה ה 19 . בשנות־הנעורים שלו עדיין הקדיש 
תשומת־לב לפרטים כגון תחרים ורקמה. אך לאחר מכן שוב 
לא היה לו עניין בטיפול זהיר בכגון אלה ורק שרטט 
בחיפזון את הפרטים, שנראו לו טפלים. כן היו יצירות־ 
הנעורים שלו ססגוניות מעבודותיו המאוחרות יותר, שבהן 
השתמש לפעמים קרובות רק בשחור ואפור, בצירוף קווים 
מועטים בלבן. נטיה וו נבעה בחלקה מהתמעטותה של 
עליצותו הנפשית, ובחלקה — מן האפנה הרווחת. גישתו 
לדגמיו היתד, תמיד אימפולסיווית יותר מהודרת, וכתוצאה 
מכך יש, ודאי, בתמונותיו דמיון גופני נאמן לנושאיהן, אך 
עם זה אין בהן כדי להקסים אותנו בתמונותיו של רמבראנט, 
או כאותן של הרבה אמנים פחותים ממנו. הלם לא ידע לחדור 
למעמקי־הנפש של נושאי־דיוקניו. תמונותיו מתארות אנשים 
בריאים ויסטחיים, שאותם ראה אדם, שדמה להם בתכונותיו 
ומסר אותם בנאמנות כפי שהכיר אותם. זקנה מבהילה צוחקת 
ופיה נטול־ד,שיניים פתוח לרווחה, קצינים מתגנדרים במלבו־ 
שי־הדר, והם סמורי שפם וגבות. פעמים סגלה הלם יחם של 
הסתייגות מנושאיו, כגון בתמונה של "הצועניה המחייכת" 
(לובר, פאריס), או בתמונת חספקהות הקשישות על מושב־ 
הזקנים, הנראות קפדניות וכאילו קפואות במקומן. תמונות 
כאלו מראות שבזקנותו, כשהיה עני עד כדי תלות בחסדי־ 
הציבור, קיפח הלם את הלא-איכפתיות העליזה שלו, אבל 
לא את כוחו. 



701 


הלם, פרנס — הלסטרס, פר 


702 


כיוון שהרבה מתמונותיו (כגון יצירת־המופת "א(מנת 
וילד", המוזיאון על־שם הקיסר פרידריך. ברלין) אינן מסומ¬ 
נות בתאריך, אפשר רק לשער את התפתחותו של הלם. 
יצירותיו של הלם נמצאות במוזיאונים של אמסטרדאם 
(במוזיאון הממלכתי נמצאות תמונות חשובות, כגון .,דיוקן 
של איש צעיר בנוף", "השתיין העליז", ועוד), ברלין("הילה 
בובה" ["המכישפה מהארלם"], "נער מזמר", ועוד), קאסל. 
ואשינגטון ונאספים פרטיים הרבה. האוסף הגדול ביותר הוא 
במוזיאון פראנס האלם בהארלם, שבו נמצאים כעשרה ממב¬ 
חר ציוריו, בהם תיאורים של שתי קבוצות־קצינים מ 1623/4 
וט 1627 , "המפקחות על מושב־הזקנים", "הממונות על ביה״ת 
על־שס אליזבת הקדושה״, ועוד. — לתמונותיו של תלם נמצאו 
מחקים מרובים בין תלמידיו, שעליהם נמנו, נוסף על שבעה 
מבניו, גם אדריאן בראואר (ע״ע), ין ם. מולנר. יודית ליסטר 
(עעועעע!), אדריאן ון א 01 טדה: ביהוד נחשבו לעיתים קרו¬ 
בות בטעות ביצירותיו של הלס תמונות של בנו, הרמן 
הלס, ושל ליסטר. במשך המאות ה 18 וה 19 נעשו תחריטים 
מרובים לפי תמונותיו — מה שמעיד על השפעתו במשך כל 
אותה תקופה. 

06 * 06761 [ 10 ) )/)//■*ס? ) 41/06 ( 601101 005 , 1 * 1111 •\ 7 

- 1101 . 0 ; 1902 ,( 71 , 0£111 נ , $€ 11 ( 1 * 71/161/1. 507117x11 *(\ ז) 4 
/ 1 ( 061 ():!()¥־ / 71115060 }} 4 ( 141 /) 4 ( 1 ) 16 ) 5061 ) 8 , 001 ־ 01 6 [>£ז$ 

,. 0616 [ . 17 . 4 1 ) 4 ) 14 . 6011 ( 4/101 ( £1 ^ 60700770 417 ) 6 ז ¥0 \ 407 
) 171014 ) 0 75 ) 151 ) 64 5 ) 4 ,. 61 ■ 8 ,מח 1 זח ¥316 ..ה ; 1910 , ¥111 

/§ ( 1 ( 1 ( 7017 ) 76 , 35 ׳ו 1 ־ 1 ז* . 5 .א ; 1923 ,( 171/1 ()! 7 ) 4 7 ) 0/5111 !%) 
. 1941 .. 11 . 7 01 
ע. ירה. 

ד,לסט, ברתולומאום ון דר - ¥311 5 □ 1110101110 ־ 111 ^ 1 

71£151 — ( 1613 , הארלם — 1670 , אמסטרדאם), 

צייר פלאמי. הל׳ למד אצל ניקולאס אליאס והתמחה, כמורו. 
בציור של דיוקנות, שהיה להם ביקוש מרובה באותו זמן, 



כרחילונדאוס ו: דר 3 לסם: ,.נרארד פיקר׳־. 
המוזיאון הססלכתי, אמססרדאם 


כשהרבה מאנשי המעמד הבינוני נתעשרו וביקשו לראשונה 
תמונות כדי לקשט בהן את בתיהם, דרך־ציורו, השגרתית 
במקצת, אך הדייקנית, התאימה לטעמם. הוא צייר דיוקנות 
טובים של יחידים, כגון של הצייר פאולוס פוטר (מאוריצי 
הויס, האג) — קומפוזיציה שמרנית ביותר ברוח הבארוק, 
שמראה את האמן עד למתניו. כשהוא יושב על כן העבודה; 
כן צייר קבוצות־משפתה, כגון הציור של שני זוגות וילד 
בנוף (ארמיטאר, לנינגראד),המעלה על הדעת מעמד תיאט¬ 
רוני, שהשחקנים הועמדו בו במתושב: ולסוף קבוצות גדולות, 
כגון זו של ״משתה המשמרת האזרחית לכבוד שלום 1648 ״ 
(המוזיאון הממלכתי, אמסטרדאם), המראה 25 דמויות בגודל 
טבעי. ציורו היה נאמן למציאות, אך יבש, ואף בתמונה 
כגון זו של "גרארד ביקר". השמן במידה מופלגת, אין 
הראליזם שלו מתרכך אף בשמץ של הומור. ניכר בדיוקניו, 
שהם רומים לדגמיהם, אך אין בהם חיים פנימיים. אחד 
מדיוקנות־היחיד שלו הוא זה של הנסיכה מאריה הנריאטה 
סטיוארם ( 1652 ), הנמצא במוזיאון הממלכתי, אמסטרדאם. — 
ציוריו מצויים באספים אירופיים מרובים, וביחוד בהולאנד. 
הל׳ עצמו הניח אתריו אוסף גדול מתמונותיהם של ציירים 
אחרים. 

. 1921 ,(קאסאלוג ו 41 חסונות) . 1 ? .* .׳! . 8 ,■, 119 ( 03 30 . 1 .ן 

ע. י. ־,-,. 

הלםטרם, אריק גוםטו - תז 0 ״ 115 *ל 0115131 ז 1 ״£ - 
( 1882 , כריסטיאנסטד— 1953 , סטוקהולם),עיתונאי 
ומספר שוודי. מ 1907 עד 1934 היה כתבו של עיתון יומי 
סטוקהולמי גדול — תחילה בלונדון ואח״כ בפאריס וניר 
יורק, ולסוף שוב בלונדון. לשהייתו הממושכת מחוץ לגבולות 
מולדתו היתה השפעה מרובה על עיצוב השקפותיו ודרכו 
בספרות. — כשהיה בפאריס בזמן מלחמת־העולם 1 חיבר 
שני ספרים, שמתארים את צרפת ואת עמה: שזאס( ("ז׳ופר"), 

1916 , 1 ־ 311115 ־ 1 01 ! 11,11 31 ^ 51311111111 205113 ־ 1 ) : 11 ־ 11111111311101 ^ 

18£1 ־ 111 ("הגורם התרבותי: תגובות צרפתיות בזמן מלחמת־ 
העולם״), 1916 .היה בכך משום נסיון לתקן את הדעה המקובלת 
בשוודיה על צרפת כאומה מתנוונת. — יצירתו התשובה 
ביותר של הל' היא ש!!! מס ! 3 ) 1,111110110 ש! 1313 ד 1 ־ 01 ת$ 
(״רעיון עלה על דעתו של יצרן־ד,שרוכים לקהולם״), 1927 — 
סיפור על משפחה שוודית רגילה מן המעמד הבינוני, שנמנה 
על מבחר הרומאנים בספרות הש 1 ודית. משאר ספריו יש 
לציין את 0$ זו 1 ! 121 \ !זשל;״(•! 0311 ("קארל הריברט מלמ־ 
רוס״), 1931 , שבו מגלה הל' הבנה חודרת לאפיים ושאיפותיהם 
של בני־דודו, ואת הרומאן האוטוביוגראפי 111311 1 ! 13 ח 
11111001 (..אדם חסר הומור״), 7 ברכים, 1921 — 1952 . 

. 1934 . 11 . 0 , 411150135 , . 11 

הלסטרם, פר — 113118110111 ■מ?— (נו׳ 1866 , סטוקהולם), 
סופר שוודי: מ 1908 חבר האקאדמיה השוודית. 

הל׳ היה מבני־סיפוחיה של תרבות אירופה של "סוף־המאה". 
הוא תירגם לשוודית את כתבי שיקספיר (ב 12 כרכים, 1922 — 
1931 ) והיה מושפע בעת ובעונה אחת מן ד,פסימיזם של 
שופנהאואר ומפולהן־הגיבורים של קרלייל. חיבר שירים, 
מחזות ורומאנים, אך גילה את מיטב כשרונו בנובלות, שבהן 
הוא משקיף על תיי־האדם באירוניה, אך גם מתוך חמלה 
(ביהוד על החלכאים והנדכאים). המשובחים שבקבצי־הנובלות 
שלו הם: ז 8 13 !) 3 ת! 1 ;ז\(״ציפרים אובדות״), 1894 , שב( עדייו 




703 


הלסטדם, פר — הלפינגפורס, ועידת־ 


704 


ניכר רישומו של הנאטוראליזם; !!!נ!!״? (״ארגמן״), 1895 , תקוות גדולות ביהודי הקיסרות והניעה גם את הציונים שבהם 
סיפורים קצרים בעלי אופי אכזוטי וסגנון מגובו; 3 זץ£ =י 1 לשינוי־ערכים בתחום הנדון. צ׳לנוב האמין, שקרוב יום־ 
גממזת־זזז!!־ (״ארבעת היסודות״), 1906 , ו־ 1 = 11 ;>ע 0 ת ג־׳נא שחרורו של קיבוץ מושפל ומקופה זה; ומאחר שהיה ברור 
(״נובלות חדשות״), 1912 . — הל׳ הוא סופר ליחידי־סגולה- לו, שבעיות חייהם של היהודים, שהם מיעוט בכל מקום, לא 
מרוחק מן ההמון ומעולם לא משך אחריו את הציבור הרחב. תפתרנה מאליהן בעקבות התמורה הכללית לטובה במשטרה 
הלסימבירג ( 8 ז ״^ 3 1 5 " , ה ב , טו , בשווף: הלס - נגב 1 רי) , של הממלכה, תבע מהם ליטול בעוד מועד את גורלם בידיהם 
עי ר - נסל בדרומה של שוד , ה יושבת על מיצר - הים לשם הבטחת זכויותיהם האזרחיות והלאומיות ולשם הקמת 
אחונה מול הלסינגר שבדאניה , שממנה מגי־ות להל , באניןת - ארגון לאומי־מדיני, ארגון מעין זה היה בעיניו צורך ראשון- 
מעברות הרכבות ההולכות מקו פנה א גן לשווד , ה ולנורווג , ה , במעלה ליהודי רוסיה בכלל ולציונים שבתוכם בפרט, שהרי 
בהל׳ כ 74,000 תושבים(. 1956 ), שמתפרנסים ממסחר , תחבורה ציבור מאורגן על בסיס לאומי יהיה עשוי לקלוט ביתר קלות 
ותעשיות שונות: מספנות, חרושת-נח ושת , תעשיית - נ ״ ר , את הרעיון הציוני. כמדכן מסתבר, שכל שיפור במעמדו 
זיקוק־סוכר, יי צור שכר . ועוד . הל , היא עיר מיה ״ ב ובה כנםיה הכלכלי של ההמון יביא בדרך הטבע לעליית מספרם של 
גותית ושרידי ביצור , ם מן המאה ה 12 < עד 1658 היתח בידי היהודים, שמלחמת-הקיום לא תבלע את כל זמנם, ללא שיור, 
הדאנים . בהל , קהילה יהודית קטנה ולבם יהא פנוי גם לצרכי המחר של עמם, צ׳לנוב הטעים, 

, < שעבודת־ההווה, הקשורה בתעודותיה היסודיות של הציונות, 

הלסיננפוךם, ע״ע הלסינקי• תתן פורקן הולם למת הלאומי של אלה, שאינם באים על 

הלסימפירס, ועידת־, הוועידה השלישית של צ י ונ י- מלוא סיפוקם בפעולה הציונית השגרתית. ודאי, שהציונים 

רוסיה, 'שנתכנסה בהלסינגפורם ב 4 _ 10 בדצמבו מצווים להניף ברמה את דגלם גם בשדה־פעולה חדש זה. 

( 27-21 בנובמבר, לפי הלוח הישן], 190 6 . מטרתה של וע י דת - אבל אין בכך מניעה לשיתוף עם שאר המפלגות היהודיות, 
הל׳ היתח להתוות דרכים חדשות, בהתאם למםיבות-ה זמן , השוללות את הטמיעה. לשם גיבוש באות־כוח מלוכדת בדומה 
לתנועה הציונית, הן בפעולותיה ההתיישבותיות בארץ־ישראל (ע״ע) הממלכתית הרוסית. 

והן ב״עבודת־ההווה" הלאומית שלה בגולה. עם התגברות ב. גולדברג (ע״ע) וד. פסמניק (ע״ע), המרצים על 
הראקציה ברוסיה ראו מארגניה של הוועידה לנכון לקיימה שאלת "העבודה הריאלית בארץ־ישראל", הטעימו, שתורת 

בפינלאנד. שבה, בהבדל מן המצב בקיסרות, לא הוטלו ה״צ׳ארטר״ — שדגל בה ת. הרצל (ע״ע) —, ה?תנה אח 

הגבלות על ההתוועדות ועל חופש־הדיבור. כבסים לדיוניה השגת מטרתה הסופית של הציונות ע״י מבצע דיפלומאטי 

ולהחלטותיה של הוועידה שימשו מסקנות הפגישות של באי־ בלבד, שרק לאחריו תגיע שעת־הבושר לריכוז הכוחות הדרו־ 
כוח העיתונות הציונית ברוסיה בחדשי יולי ואוקטובר 1906 , שים לניצולו למעשה, אינה עולה בקנה אחד עם מהלכן 
בהשתתפותם הפעילה של א. אידלסון (ע״ע), י. גרינבוים התקין של התנועות הלאומיות ההיסטוריות, שעפ״ר משמשים 
(ע״ע) וז. ז׳בוטינסקי (ע״ע), שהיו ראשוני הוגיה, ואף בהן האקטים הדיפלומאטיים רק אישורים פורמאליים ליחסי־ 
מנסחיה. של "תכנית־הלסינגפורס", 

הרקע למפנה בהלד־הרוחות במחנה 
הציוני אחר הקונגרס השביעי הוסבר בהר¬ 
חבה ע״י י. צ׳לנוב (ע״ע) בהרצאת־הפתיחה 
שלו בוועידה. למשבר אוגנדה (ע״ע) היו. 
לדעתו, תוצאות ישירות רבות־ערך: קביעת 
מקומה של ארץ־ישראל כגורם מכריע 
בתנועת־התהיה היהודית, הכרה בחיוניותה 
ובדחיפותה של העבודה המעשית בה וכן 
המעטת דמותו של המאבק הדיפלומאטי 
בזירה המדינית הכללית; אך היתד, לו. 
למשבר זה, גם תוצאה בלתי־ישירה — 
התעניינות מוגברת בגורלו של חפרולטאריון 
היהודי בארצות הגולה. אמנם העלאת הנו¬ 
שא של עבודת־ההווה על סדר־היום לא 
היתד, בגדר חידוש גמור בהסתדרות הציו¬ 
נית. שהרי בקונגרסים הציוניים, מן הקונ¬ 
גרס השני ואילך, דובר רבות על הפעולה 
התרבותית בתפוצות, על כיבוש הקהילות, 
על תקנת מצבו הכלכלי של העם ועל הב¬ 
ראתו הגופנית; אבל בכל אלה — פרט 
לטיפוח התרבות הלאומית — לא ראו הציו¬ 
נים. על צד האמת, גורמים, שיש להם 
זיקה מהותית ואורגאנית לאידיאל שלהם. 
והנה באה לעולם המהפכה של 1905 ,שעוררה 



ה 5 םיגגבורנ: הרהוב הראשי 



705 


הלפינגפורס, ועידת־ 


706 


הכוחות ההברותיים הקיימים בפועל. בהמשך דבריהם עמדו 
המרצים על חשיבותו המכרעת של תכנון ההתיישבות בארץ, 
שתעודתה היא להכשיר את הקרקע לקליטת עליה המונית. 

בוויכוח על ההרצאות נקבע בצורה חד־סשמעית, שאץ 
ציוני רוסיה מתכוונים לשנות את תכנית־בזל (ע״ע) מיסודה, 
אך בערובות המשפטיות הפומביות רואים הם לא את ראשיתה 
של הדרך אלא את סופה! ובשום פנים איו לדון את תפיסתם 
החדשה, המוגדרת בפיהם כ״ציונות סינתטית", לא בסטיה מן 
הציונות המדינית ולא כשיבה לשיטיתיה של .,חבת־ציון" 
(ע״ע). אפייני הדבר. שכמה צירים תבעו מן הוועידה לקדם 
בברכה את תנועת ה״נאו־ביל״ויים (חלוצי העליה השניה) 
ולדאוג לכך, שההסתדרות הציונית תושיט להם את עזרתה. 

בפתיחה להחלטותיה בסעיף זה קובעת הוועידה, שפיתוח 
מלא של עמדות התניעה הציונית בא״י וכן הכשרה שיטתית 
של הארץ לתפקיד המיועד לה, כמקלט מוגן בדרך מקזפטית 
לעם היהודי, מהווים, בהתאם לסעיף א׳ של תכנית־באזל, 
יסוד־פוסד בתפיסת הציונות המדינית! שציפיה באפס־מעשה 
בשטח זה עלולה להשפיע לרעה על יציבותה ויעילותה של 
התנועה הציונית; ושללא השגת תוצאות ממשיות בכיוון זה 
יהיה המאבק למען א״י בשדה המדיני־הדיפלומאטי נטול 
משקל ראוי. לפיכך תובעת הוועידה, מתוך הסתמכות על 
החלטות הקונגרס הציוני השביעי, מן הגופים המבצעים של 
ההסתדרות לנהל, בד בבד עם הפעולה המדינית ובהתאם 
לאפיה המדיני של התנועה, עבודה התיישבותית מתוכננת, 
מתמדת ונמרצת בא״י. מתוך שיקולים אלה החליטה הוועידה 
להגיש שורת המלצות להנהגת ההסתדרות הציונית, שהחשו¬ 
בות שבהן הן: להקים מוסד מיוחד בא״י, שיהא כפוף למרותם 
ולפיקוחם של המוסדות המרכזיים של התנועה, שתפקידו 
יהיה ללמוד ביסודיות את תנאיה ואפשרויותיה של האח 
ולנהל באורח בלתי־אמצעי את הפעולה בה. כן יוטל על 
מוסד זה לעודד יזמה של קבוצות ואישים, המעוניינים 
להשקיע את הונם או עמלם בא״י! לכונן בקושטה מוסד 
מיוחד, שישקוד על סילוק המכשולים מדרכה של ההתיישבות 
בא״י! להקדיש תשומת-לב לתקנתם של בתי־הספר בא״י! 
להקים רשת מסועפת של מוסדות להקלת תנאי חייהם של 
הפועלים השכירים בא״י. תוך תמיכה בנסיונות הראשונים, 
שנעשו בכיוון זה ע־י ארגוני הפועלים עצמם! לעבד תכנית 
לייסוד באנק חקלאי למתן הלוואות לסועדים ארוכים: 
לבצע ללא דיחוי את התכנית להוצאת כתב־עת עברי בא״י. 

הסעיף המרכזי בסדו־יומה של הוועידה היה עניין "עבודת־ 
ההווה", שהואר מבחינותיו השונות בהרצאותיהם של י. גרינ־ 
בוים, א. זיידנמן וז. ז׳בוטינסקי. לדעתו של גרינבוים, הגיעה 
היסעה לגשת לפעולה נמרצת להבטחת זכויות האדם והאזרח 
של כל יהודי כפרט, מצד אחד, ולסיפוק צרכיו הלאומיים 
של הקיבוץ היהודי, מצד שני. תנאי מוקדם להקמת ארגון 
חזק של האוכלוסיה היהודית ולפיתוח חפשי של כוחותיה 
הלאומיים ראה ג׳ בהצטרפות ללא סייג של ההסתדרות 
הציונית ברוסיה למאבקם של כל העמים הטריטוריאליים 
בקיסרות לדמוקראטיזאציה של השלטון הממלכתי. — זיידנמן 
הצביע — בין השאר — על הצורך בקריאת אסיפה לאומית 
יהודית, שרק היא תוכל להגדיר בצורה מוסמכת את תכנו 
ואת דפוסיו הקונקרטיים של השלטון העצמי של יהודי 
רוסיה, כקיבוץ לאומי מחוסר טריטוריה. — ז׳בוטינסקי 
תבע מן הציונים להופיע כמפלגה עצמאית, תחת דגלה 


המיוחד, ברחוב היהודי, שאם לא כן יפסידו את הפופולאריות 
שלהם בציבור, ולא יזכו במקום, הפגיע להם בדין, בראש 
הדמוקראטיה היהודית. כן הביע דבוטינסקי את אמונתו האי¬ 
תנה, שסלחמתה של יהדות התפוצות על מעמדה הלאומי 
תביא אותה בהכרח לציונות, ועל־כן חובתה הישירה של 
ההסתדרות הציונית היא לסייע, בכל האמצעים שברשותה. 
ליצירת התנאים להתגלותה ולהתפתחותה של פעולה עצ¬ 
מית יהודית. 

בוויכוח, שנערך על ההרצאות הנזכרות, צידד הרוב 
המכריע של הנואמים בזכות הכללת עבודת־ההווה בתכ¬ 
ניתה של ההסתדרות הציונית, שתעודתה היא לקבל לידיה 
את ההנהגה העליונה על יהדות התפוצות ולעצב את דמותה, 
בסופו של דבר, ברוח האידיאל הציוני: ואילו המיעוט 
בוועידה פקפק בתועלת שבעבודת-ההווה, ואף ציין את 
האפשרות, שהיהודים יקבלו את א״י לפני שתוענקנה להם 
זכויות לאומיות בגולה. פאסמאניק, דוברו של המיעוט, 
הסתייג בחריפות מעמדת הרוב, הן מבחינת סיכויי התחיה 
הלאומית בתפוצות והן מבחינת הביטחון בעזרה הצפויה 
לקיבת היהודי מצד התנועה הסוציאליסטית הרוסית לכשתגיע 
לשלטון. הנסיון של יהדות מערב־אירופה מלמד, לדבריו, 
שאמנם הביאה האמאנציפאציה לעליה ניכרת ברמת־החיים 
של היהודים, אך בשום־פנים לא להתחדשות לאומית במלוא 
משמעותה: ומסתבר, שכך יהיו פני הדברים גם ברוסיה 
הדמוקראטית. ובנוגע לזיקה בין התנועה הסוציאליסטית 
לביו גורל היהודים בעתיד, קבע פאסמאניק — על סמך 
ראיות מרובות —, שאין אמונתם של האופטימיסטים שבמחנה 
הציוני מבוססת כל עיקר על המציאות כהווייתה. תחייתו 
הגמורה של העם היהודי מותנית, לדעתו, אך ורק בהגירה. 
כלומר, ביציאה מן הגלות. 

דיוני הוועידה בסעיף זד, נסתכמו בשורה ארוכה של 
החלטות בשאלות המצע המדיני, הדרישות הלאומיות של 
יהדות רוסיה, ארגונה הפנימי, דרכי ההסברה שלה כלפי 
חוץ והקו הטכסיסי של הציונים לקראת הבחירות לדומה 
הממלכתית. חשיבות עקרונית מיוחדת נודעת להחלטות בעניין 
המצע המדיני. שנתפרסמו אח״ב בשם "תכנית הלסינגפורס". 
הוועידה קבעה, שארגונו של העם היהודי לשם פעולה עצמית 
לאומית הוא, לפי סעיף ב' של תכנית־באזל, אחד סן האמ¬ 
צעים החשובים ביותר להגשמת מטרות הציונות, שכן יש 
בו משום חיזוק היהדות בתפוצות וציודה באמצעים תרבותיים, 
חמריים ומדיניים חדשים במאבקה ליצירת חיים לאומיים 
תקינים בא״י. ומכיוון שארגונים לאומיים עשויים להתפתח 
בארצות־הגולה רק אם מוכרים הם ע״י המדינה — דבר, 
שהוא אפשרי אך ורק במשטר דמוקראטי של ארצות אלו — 
מאשרת הוועידה את הצטרפותם הטבעית של המוני הציונים 
לתנועת השחרור של העמים הטריטוריאליים ברוסיה, והיא 
רואה הכרח — על רקע התמורה במשטר המדיני ברוסיה — 
באיחודה של יהדות רוסיה לשם הבטחת הכרה בלאומיות 
היהודית וקבלת אישור חוקי לשלטון העצמי של היהודים 
בכל תחומי חייהם הלאומיים. בהתאם לבך תגן ההסתדרות 
הציונית ברוסיה על התביעות הבאות: דמוקראטיזאציה של 
המשטר המדיני על יסודות של פארלאמנטאריזם קפדני, 
חירות מדינית רחבה, אוטונומיה לאיזורים הלאומיים ועדו־ 
בית לזכויותיהם של המיעוטים הלאומיים: שוויץ־זכויות 
גמור ובלתי־מותנה לאוכלוסיה היהודית: הבטחת באות־כוח 


707 


הלסינגסורס, ועידת — הלסינקי 


708 


למיעוטים בבחירות כלליות, שוות, ישירות וחשאיות, ללא 
הבדל מין, בכל הבחירות הממלכתיות, הגליליות והמקומיות 1 
הכרה בלאומיות היהודית, כבחטיבה שלמה, בעלת זכויות 
לשלטון עצמי בכל ענייני ההווי הלאומי; כינוס אסיפה 
לאומית יהודית כל־רוסית לשם עיבוד יסודותיו של הארגון 
הלאומי; זכות השימוש בלשונות העברית והיידית בבתי־ 
הספר, בבתי־הדין ובחיים הפומביים; הזנות לקיים בכל 
מקום יום־מנוחה בשבת במקום ביום א׳ בשבוע, 

לוועידת הל׳ היו חדים חזקים בציבוריות היהודית לחוגיה 
השונים. בספרות הציונית ראויה לציון מיוחד ביקרתו של 
אחד־העם (ע״ע) על החלטתה בשאלת המצע המדיני, שלדעתו 
אינה אלא הרתמות מדעת ומרצון של ההסתדרות הציונית 
לשירותה של המדינה הרוסית. הוא כופר בסמכותם המוסרית 
של באי אותה ועידה לחדש הלכה בתורת הציונות, המחייבת 
את נאמניה להזדהות עם עקרונות הדמוקראטיח הרוסית, 
ומגנה במרירות את הצטרפותם הצעקנית של יהודים — ומה 
גם ציונים — לתנועת־השהדור ברוסיה, מתוך אמונה תמימה, 
שבנצחונה של זו מקופל ממילא פתרונה המניח את הדעת 
של השאלה היהודית בקיסרות. ברי לו, שהפעם עשויה 
להתבדות האכסיומה בדבר ה״חלק" הבלול בתוך ה״כל". שכן 
אין להניח, שהמפלגות השמאליות תדחקנה לכת מיריבותיהן 
הראקציוניות בנכונותן הנפשית להעניק שוויון־זכויות למיעוט 
היהודי, כשתגיע שעת־המבחן לכך. על־כן יועץ אחד־העם 
לעסקני ישראל לא להידחק לרשות לא להם לשם גאולת 
אחרים, אלא לדאוג בראש וראשונה לצרכי עמם, שהוא מופלה 
לעת־עתה לרעה יותר מכל שאר הקיבוצים הלאומיים ברו¬ 
סיה. — ברוח זו בכתב גם מאמרו המפורט של י. קלוזנר 
(ע״ע) על ועידת הל׳. לדבריו, אין שום יתרון - מבחינת 
היחס ליהודים — לגלות קונסטיטוציונית או רפובליקנית 
על גלות אוטוקראטית. וצרפת הרפובליקנית, האחראית 
לפרשת־דרייפום, תוכיח. הציונות דוגלת בעקרון של ריכוז 
טריטוריאלי יהודי ושל שלילת גלות נחרצת, ללא תנאים 
וללא הסתייגויות, ולפיכך לא מעניינה הוא להקדיש ממרצה 
וזמנה לפעולות, שתמנענה או תדחינה את הפתרון הציוני. 
חיוב־הגלות וציונות הם בעצם דבר והיפוכו. סן הדין, 
שבעבודת־ההווה יעסקו אלה, הרואים בגלות מצב טבעי 
והמשלימים עמו; ואף אם ישתתפו בה בהכרח גם ציונים, 
כיהודים הסובלים אישית מפגעי הגלות, חלילה להם לעשותה 
חלק בלתי־נפרד מתכנית הגאולה הלאומית הסופית שלחם, 
שהרי במקדה זה יטושטש לגמרי ההבדל בין ההסתדרות 
הציונית לבין המפלגות הלאומיות היהודיות, השוללות את 
הטמיעה. 

תורת "הציונות הסינתטית", כפי שנתנסתה בוועידת הל׳, 
היתד, למעשה לתכניתה הרשמית של התנועה הציונית בכל 
הנוגע לפעולה המעשית בא״י בתקופה שקדמה למלחמת- 
העולם 1 . עם הקמת המשרד הארצישראלי ביפו — לפי 
החלטת הקונגרס השמיני — בראשותו של א. רופין הונחו 
היסודות של ההתיישבות העובדת ונפתח פרק חדש בתולדות 
בניין־הארץ. — במצב הכללי, שהשתרר ברוסיה זמן קצר 
אחר ועידת הל', לא היו המסיבות נוחות להגשמת החלטותיה 
בשטח עבודת־חחווה; אך כשסולקו המעצורים, בעקבות 
מהפכה־פברואר 1917 , נתאשרו החלטות אלו מחדש, ובניסוח 
ראדיקאלי יותר, על־ידי הוועידה השביעית של ההסתדרות 
הציונית ברוסיה, שנתכנסה בפטרוגראד במאי של אותה 


שנה. במרוצת־הזמן נעשה חלק זה של ההחלטות תורתם 
הלאומית של הקיבוצים היהודיים רבי־ד,אוכלוסים בתפוצות— 
וביחוד של יהדות פולניה — שבד בבד עם פעילותם הצי¬ 
בורית בארצות־מוסבותיהם הוסיפו לשמור אמונים לאידיאל 
של גאולת עמם במולדתו ההיסטורית. 

י. גרינבוים,דור במבחן, 77-64,1951 ; הגיל, התנועה הציונית 
בהתפתתותה. ווו, תש״ס. 65-50 , 272 ־ 273 , ז. ז׳אבוסינסקי, 
נאומים ( 1926-1905 ). תש״ז, 35-23 ; הנ״ל, אבסוביוגרפיה. 
תש״ז, 64-62 , 72-68 ; הנ״ל, אומה וחברה, תש״י, 143-137 ! 

ספד מוצקין, תרצ״ם, 75-74 , ספר צ׳לינוב, 1937 , 353-339 ; 

ספר אידלסון, 1946 ׳ עס' 33-31 , 88-83 ; אחד העם, על פרשת 
דרכים, 17 , תר״ץ, עם׳ ע״ז. צ״ו-ק״ב; י. קלוזנר, מח כוחנו ו, 
העולם 1907 . גל׳ 1 , דאססק!!; 50-52 .״א , 1906 , 11 =ע\ "ת 
- 1 ;ז! 73 ק 0 011 ,; 0119676 ;! 7 03 א 000880 ק 3101061 ק 7 סקח 

- 0110 01.63/1 88 ע 000880 ק 866 0788 ק 7 ; 1903 , 3011011 
03/41178 א 00 קס 6 ס ; 1917 ,ש 0 ח 0 < 1 דו 0/160811 ח 3 380700 
. 83-92 , 27 — 25 , 1925 , 30111,00113 ( 1 ■ 3 

ש, ב. 

הלסינקי (בפינית 71015111111 : בשוודית 15 ס 130151118£ — 
הלסינגפירס), עיר־הבירה ועיר־הנמל הראשית 
של פינלאנד. מספר תושביה ( 1957 ) — 428,000 ; כמחציתם 
שוודים. הל׳, הנמצאת בדרומה של פינלאנד, שוכנת על 
לשון־יבשה של גראניט באמצע החוף הצפוני של המפרץ 
הפיני. הלשון מוקפת איים זעירים מרובים, שעל שבעה 
מהם בנוי מבצר־הים סואומנלינח ( 3 מ 11 ; 1 מ 0 וז! 5110 ), שבעבר 
(עד 1918 ) נקרא בפי הפינים ויאפורי. המבצר, שהוקם ע״י 
השוודים (ב 1748 ) וידוע יותר בשמו השוודי סואבירג, מגן 
על מבואות הל׳. נמלה של הל׳ קפוא בחדשי יאנואר־אפריל, 
אך ספינות שוברות־קרח מפלסות להן דרך אליו אף בחדשים 
אלה. הנמל, שדרכו עוברים כ 40% מן היבוא של פינלאנד, 
מסתעף לכמה נמלי־משנה (צבאי, תעשייני ונמל־נוסעים), 
שהאורד הכולל של דציפיהם הוא 6 ק״מ. 

הל׳ היא מרכזה הכלכלי, התרבותי והמינהלי של פינלאנד. 
חלק ניכר מן הייצור התעשייני של פינלאנד מרוכז בה. 
71,000 מן המפרנסים שבהל׳ היו(ב 1952 ) מועסקים בתעשיה, 



ה? 0 ינקי: תחגת־וזרכנת 





709 


הלסינקי—הל#ך, ויל׳ 


710 


הלסינקי: מדרות פאנחזיים 

שענפיה העיקריים חם: מספנות, בניית מכונות, ציוד חשמלי, 
ומפעלים לטכסטיל, עיבוד־עורות, מוצרים כימיים, מוצרי 
עץ ונייר ותוצרת-מזון. הל׳ היא גם צומת של רוב מסילות־ 
הברזל והכבישים שבפינלאנד. ומספרם של המוצאים את 
פרנסתם בתחבורה ( 16,000 ) הוא השלישי בגדלו במניין 
המתפרנסים בעיר (אחר מספר המועסקים במסחר: 39.000 ). 

בניינה הכללי ורחובותיה של הל׳ מתוכננים יפה. היא 
עטורה גנים וכיכרות ציבוריים, ויש בה כמה בנייני־פאר. 
שמצטיינים במבנם הארדיכלי הנאה, כגון: תחנת־הרכבת 
המרכזית, הבנויה בסיגנון האדריכלות הקארלית, ובנייני 
הפארלאמנס, האוניברסיטה, המוזיאון הלאומי, התיאטרון 
הלאומי והאצטדיון האולימפי (הוקם ב 1952 ). 

האוניברסיטה של הל׳ (שמספר תלמידיה הוא למעלה 
מ 10,000 ) נוסדה ב 1630 ע״י המלכה כריסטינה בעיר טורקו 
(אבו), והועברה ב 1828 לדל׳. בין סוריה במאה ה 18 היה 
הבוטאנאי קרל לינה (ע״ע). בספריה הלאומית והאוניבר¬ 
סיטאית שבהל׳ יש 750,000 כרך. בהל׳ נמצאים גם כפה 
מוסדות אחרים להשכלה גבוהה, וכן האקאדמיה־למדעים 
הפינית (נוסדה ב 1908 ). 

א. י. בר. 

היסטוריה. הל׳ נוסדה ב 1550 ע״יגוסטו אדולף (ע״ע), 
מלכה של שוודיה, שלה היתה שייכת פינלנד (ע״ע, היס¬ 
טוריה). ב 1657 נשרפה העיר. וב 1710 ניספו במגפה 1,200 
מ 1.800 תושביה. עלייתה של הל׳ התחילה עם הקמת המבצר 
שבה ( 1748 ), אד ביחח־ התפתחה העיר במאה ח 19 . מספר 
תושביה גדל מ 4,000 ב 1810 ל 21,000 ב 1850 , 60,000 ב 1890 , 
198,000 ב 1920 ו 258,000 ב 1939 . — לאחר שפינלאנד סופחה 
(ב 1809 ) לרוסיה, הוכרזה הל׳ (ב 1812 ) כבירת הנסיכות 
הגדולה של פינלאנד האוטונומית ונבנתה מחדש על־פי תכ¬ 
ניתו של האדריכל הגרמני קארל לודוויג אנגל. מ 1917 הל' 
היא בירתה של פינלאנד העצמאית. במלחמות רוסיה־פינלאנד 


( 1939/40 ו 4 
הנזקים, שגג 

*? €111 * 2 * 3 > 



ות מן האוויר, אך 


? 71 2 , 10 תב\נ ״ 1 
19 ,[> 711011 <£ 171 


שלפיה נאסר%^ה<מוו^^ו| 0£ | 1 אנר. כבר נמצאו 
בהל׳ יהודים■*! בתןןלת/יזמ!■*. האיסור השוודי 
נשאר בתקפו גם לאחר שפינלאנד סופחה לרוסיה. היהודים 
הראשונים, שהשתקעו בהל׳ בהתר, היו חיילים משוחררים מן 
הצבא הרוסי (קאנטוניסטים לשעבר), שבאו לפינלאנד אחר 
1825 . מחמת ההגבלות, שהוטלו על כניסתם של יהודים. 
לפינלאנד, הן ע״י השלטונות הרוסיים המרכזיים והן ע״י 
הסנאט הפיני האוטונומי, התיישבו בהל', מ 1875 ואילך, רק 
יהודים מועטים בלבד. מספר היהודים בהל' גדל מ 645 ב 1910 
ל 1,135 ב 1930 ול 1,400 בקירוב כיום ( 1958 ).הגידול בעשרות 
השנים האחרונות בא ע״י תוספת של פליטים מן העיר 
הפינית ויבורג, שסופחה לרוסיה, ושל פליטי־חרב מנורווגיה 
ודאניה, שנכבשו ע״י הנאצים. 

בית־כנסת לא הוקם בהל׳ אלא ב 1906 . באותו זמן הוקמו 
בה גם מוסדות יהודיים חולוניט. ב 1918 הוכרה הקהילה 
היהודית כרשות לאומית־דתית בעלת זכות למיסוי עצמי. 

ב 1906 נתכנסה בהל׳ הוועידה הדוסית הכל־ציונית השלי¬ 
שית, שבה נתקבלה תכנית־הל׳ (ע״ע הלסינגפורם, ועידת־). 

הלספונטוס, ע״ע דרדנלים. 


הל 6 [ד, !'לי - 11 :־גק 11 :־ 11 ץ ¥111 \ - ( 1877 , אלם [ 015 ], 
שלזיה — 1955 , היידלברג), פסיכולוג, רופא 
ומדינאי גרמני. למד בגרייפסוואלד ובליפסיה, שבה הושפע 
ביותר מן הפסיכולוג וילהלם וונס וההיסטוריון קארל לאמפ־ 
רכט, הצטרף למשך זמן לאגף הרוויזיוניסטי של הסוציאלי 
דמוקראטיה והשתתף בירחונה 5110£10 ] 3 ת 10 < 502131 , 
אר שאף למזיגה של סוציאליזם מוסרי עם שמרנות — 
מזיגה, שנראתה לו כ״דמוקראטיה שמרנית". היה סופר פורה 
באופן בלתי־רגיל, פירסם חלק מכתביו בנעוריו בשם הבדוי: 
ארנסט גיסטרוב (" 101 >!ץ 0 ). חיבוריו הראשונים היו: .־ת 0 ז 0 
011010810 ץ 5 ? ־ 101 > ("מדעים גובלים עם 

תורת־הנפש״), 1902 ; ־ 1111111 .)! 1 >ח 11 131 זנס/יזסא ("עצבנות 
ותרבות"), 1903 ! 115 ת 151 ת 1 ׳> 1 ת 03 11 ת 11 ש 081 !, 0111 ־נ 5 ק 502131 
(״פסיכולוגיה חברותית ודארוויניזם״), 1903 ! 70111110816 !? 
16 מ 1 !ץ 11 ! 10 > (״פסיכולוגיה של ההיסטריה״), 1904 . ב 1906 
נתמנה מרצה לפסיכולוגיה בטכניון בקארלסרוהה על סמך 

חיבורו -ץ 5 ין ־ 101 > 0 ־ 1 י 50113£15101 ח ¥155£ \ ז 7.11 ח 0 > 1 ח 13 >־> 1 )(,ח 1 )ז 0 

810 ס 1 ס 3111 תס 011 (,.רעיונות יסוד לתורת־המדע של הפסיכו־ 
פאתולוגיה"). הל׳ יסד בטכניון הנזכר מכון לתורת־החברה 
והיה הראשון, שהרצה בגרמניה הרצאות על הפסיכולוגיה 
של העבודה, ספרו: ח 80 ת 011111 ו £1501 11£ > 01115 ץ 5 קס 00 ("תו¬ 
פעות נפשיות הקשורות בארץ״), 1911 , פתח סניף מחקר חדש 
בתורת־הנפש: השפעת האקלים, הקרקע והנוף על תכונותיו 
ותגובותיו הנפשיות של האדם. במלחמת-העולם 1 שימש הל׳ 
כמנהל של בית־חולים צבאי, אחר המלחמה היה שר־החינוך 
בבארו ( 1922 — 1925 ). ב 1924/25 היה הל׳ נשיאה של באדן 
וב 1925 המועמד הדמוקראטי לנשיאות גרמניה. ב 1926 נתמ¬ 
נה פרופסור לפסיכולוגיה שימושית באוניברסיטה של היידל־ 
ברג, ב 1928 — 1930 היד, חבר הפארלאמנט הגרמני. ב 1929 


711 


הליו, וילי—הל 9 •(אלפן), לואי 


712 


פידסם חיבור בשם 0105513111 11:1 ! 11 ! > 011 '\ 1 >תם 1 (־> 5 ח:> 1 \ 
("אדם ועם בכרך"), שבו הקר את חיי העיר רבת־העם 
מנקודת־מבט פסיכולוגית־חברותית ואנתרופולוגית, ב 1931 
נתפרסם מחקרו 011010810 ץ 5 ק 01 > 011 ׳\ ("פסיכולוגיה של 
העמים״) וב 1933 חיבורו ־ 81 ס 1 ס 011 ׳ 55 ק 2131 ס 5 ("הפסיכולוגיה 
של החברה"), שבו בירר במיוחד את שלושת דרכי־הפעולה 
של החיים החברותיים: ארשת, דיבור, פעולה. ב 1942 פירסם: 
111 וד 5108001 ץ 11 ? !!(!!!!!!מ ("תורת־פרצוף גרמנית") וב־ 
1946 — ! 8101 013,1 51000 ("חושים ונפש") מתוך תשומת- 
לב מיוחדת לערכים הרגשיים של רשמי־החושים ולדרך שי¬ 
מושם של רשמים אלה כפצע לצמיחתו של אידיאות 

( 811151131111 115 ! 01111 ׳! 11110 ). את מסקנות מחקריו בפסי¬ 

כולוגיה של הדת סיכם בשני ספרים: ־ 11111 111 > 510111 ז 0 לס 
011010810 ׳ 55 ! 83005£ (״סקירת הפסיכולוגיה של הדת״), 1939 , 

ל 011010£1£ ץ 3 ק 5 מ 11011£10 611 81110111155 > ("ראשי פרקים 

בפסיכולוגיה של הדת״), 1951 . ב 1953 הופיע חיבורו 
011010810 ׳ 55 ( 111111-1 ג£ ("פסיכולוגיה של התרבות"), וב 1954 : 
:ו:> 1 > 3131 ! 01 1111150111 > ז!ם ("האופי הגרמני"). פרי חקירו¬ 
תיו בתורת־חנפש של העמים ונסיונותיו בפוליטיקה היו 
1 >ח 511113 ;; 11 (ז ־!ע) 0311051 ■!? 0111150111 ? ("פרוגנוזה מדינית 
לגרמניה״), 1928 , ו 11,11113 צ 3 ? (״השלום של העתיד״), 1949 . 
1951 2 ; כאן הציע הצפות לחינוך האדם רודף־השלום על־ידי 
דמוקראטיה שמרנית. בפסיכולוגיה של העמים ייחס הל׳ ערך 
מרובה לפעולתו של היחיד בהיסטוריה של העם. מבחינה זו 
עסק בתורת־הגאוניות וכתב ספרים על לייבניץ ( 1946 ) ועל 
גתה ( 1952 ). 

ביבליוגראפיה של חיבוריו המרובים הופיעה בקובץ- 
מאמריו 019005113511111131-11111 ( 1 ( 1948 ). אהר מותו פירסמה 
האקאדמיח של מיינץ ביבליוגראפיה מושלמת, שחוברה ע״י 
רודר (ז 10 > 1 > 0 ?), הל׳ כתב אוטוביוגראפיה בשני כרכים בשם 
0 :> 00 ף\\ 11 ! 011 > 1 ז!ז% (,פעולה בימי תוהו ובוהו״), 1948/49 . 

ה* 71£ ו 11 ו 1116 ^ ,□ 1 סז £0-03 ?;א 1 ט 11 ; \ 11 ) . 77 , 1¥ .נ 1£1€1 ^ו 

) £1-5115 ; 115111 *€!> 1£ > 1 ז 7£14 ■) ־ 10 ) 1£ ? 11£14 זו?י 0 ' 1 ז 116 

.( 1957 
ש. ה. ב. 

הלפמן, ד!םיה — זזבזג^פזנסח . 1 ( 1 .י!—( 1854 ,מוזיר, 
פלך מינסק — 1882 , מבצר פטרופאוולובטק, פטרבורג), 
מהפכנית רוסית. הל', בת למשפחה יהודית אמידה, נספחה 
בנעוריה על התנועה המהפכנית ברוסיה. כשהיתה בת 16 
עזבה את בית־אביה ועברה לקיוב, שבה השתתפה בפעולותיהם 
של הוגי־המהפכנים. ב 1875 נאסרה, וב 1877 נידונה — במש¬ 
פטם של 50 מהפכנים — למאסר של שנתיים. עם סיומה של 
תקופת־המאסר( 1879 ) הוגלתה לסטאראיה רוסה. משם ברחה 
לפטרבורג. כאן הצטרפה למפלגת "נרודנ;ה ווליה" (ע״ע), 
שבה מילאה כמה תפקידים: בין השאר שכרה מספר דירות- 
מחתרת, שבאחת מהן היה קיים בית־דפום השאי ("בית- 
הדפום המעופף״). ב 1881 השתתפה בהכנות להתנקשות 
בחייו של הצאר אלכסנדר 11 (ע״ע). במשפט, שנערך לאחר 
מכן, נידונה, עט 5 מהפכנים אחרים — ביניהם אנדרי ז׳ליבוב 
(ע״ע) וסופיה פרובסקיה (ע״ע) — לפיתה. אך מחמת הר¬ 
יונה (בעלה היה הרוסי קולוטקביץ׳, אף הוא חבר ה״נא־ 
רודנאיה ווליה״) נדחה — בהשפעת דעת־הקהל — ביצועו 
של גזר־הדין. הל׳ מתה בבית־הסוהר זמן קצר לאחר שנולד 
תינוקה, שניטל ממנה. 

הל׳ היתד, היהודיה היחידה בין ששח הנידונים במשפט 


רצח־הצאר. למרות מה שלא השתתפה בהתנקשות גופה, 
ציינו החוגים הראקציוניים־האנטישמיים את היהודים כאח¬ 
ראים העיקריים לרציחתו של אלכסנדר 11 . 

י. קרוק, מהפכה, סוור, עצמאות, 1952 ; ענז׳ 62 ־ 43 . משה 
יאקאנסאן ן= ש. ל. ציסראן], אידישע רעוואלוציאנערן, 

1 , העסי העלפטאן. 1921 . 609 ? .סססלי-סצס!! . 8 . 8 
־( 0111,4 ? 0011 ? ,ק 0 זס 31 >! . 1 ( 1 .? ; 19,8 , 31311 ,ך, 0.11 '] 
. 1925 

ש. ב. 

(אלפ!)׳ ל^א י — ת 11€ ק 1 ב 1 ־ 1 1301115 — ( 1880 ׳ 

פאריס — 1950 , שם), היסטוריון צרפתי יהודי. 

הל׳ למד בבית־הספר לחקר התעודות ההיסטוריות בפאריס 
( 5 ־> 1 ז 3 ל 0 105 > 60010 ) יבבית־הספר הצרפתי לארכאולוגיה 
ברומא. 19101 — 1928 הורה היסטוריה של יה״ב באוניבר־ 
סיטה של בורדו. לאחר מכן שימש מרצה בבית־הספר 
ללימודים גבוהים ( 05 !> 0111 1,311105 105 > 60010 ) בפאריס׳ עד 
שירש את מקומו של ההיסטוריון פרדינאן לו(!ס?) בקאתדרה 
לתולדות יה״ב באוניברסיטה הפריסאית. ב 1940 הפסיק את 
הוראתו מחמת רדיפות הנאצים! הל׳ נמלט לאיזור ההפשי של 
צדפת וב 1941 — 1943 הורה באוניברסיטה של גךנובל. כשנכ¬ 
בשה עיר זו ע״י הגרמנים ניצל מידם בעזרת ידידיו, שהם־ 
תירוהו. כששוחררה פאריס ( 1944 ) חזר להוראה בסורבונה. 

הל׳ היה מן החוקרים המעולים בתולדות יה״ב, שקמו 
לצרפת ב 50 השנים האחרונות. ראשית פירסומו באה לו מחי- 
בודו המצויין: 510010 0 ^ 1* 000310 <]'.3,131013 311 X ("החנות־ 
אנז׳ו במאה ה 11 "), 1906 , ומסחקרו: - 31 ז 11 > 3 ' 1 • 5131 305 > 11 ז 6 
1252 — 751 , 3£0 00 ץ 030 311 01310 ? 10 > 31100 ־ 111511 ("על 

המוסדות הסינהליים ברומא ביה״ב״), 1907 . לקו בדרך מחקרו 
היו להל׳ השיטות הקלאסיות בחקר יה״ב! היה נאמן 
למקורות, שבהם שלט שלטון גמור ועליהם ביסס את 
מסקנותיו הזהירות, שלא סטו בדרך כלל מו המקובל, ווה 
בניגוד לכיוון המהפכני, שנתן בן־דורו אנרי פירן (ע״ע) 
לחקר תולדות יה״ב. ספרו ז 111 > 111510110 ? 3 ת 1110110 > 111110 
380 ״־■!סמ! (״מבוא לתולדות-יה״ב״, 1940 ! הוצאה אחרונה: 
1951 ) הוא הרצאה תמציתית על דרכי־המחקר בתולדות־ 
יה״ב, העשויה להדריך את החוקר הצעיר בצעדיו הראשונים. 
הל׳ עסק אף בעבודות מקיפות יותר: ערך את הסדרה 
להיסטוריה כללית: 0114115311005 01 105 קט 0 ? ("עמים ותר¬ 
בויות"), שבשבילה חיבר את שני הספרים: 10 > ! 0550 ׳? 
סקססם?? (.״שחרה של אירופה״), 1932 (הוצאה אחרונה: 
1948 ) ו 3105 נ 1 ־ 31 ל 1.05 (״הבארבארים״), 1926 (הוצאה אח¬ 
רונה: 1948 ), בשני חיבורים אלה הבליט את החשיבות של 
הקשו ביו תולדות־איתפה ובין תולדותיהם של עמי אסיה 
והאיסלאם, באחד מספריו האחרונים, 01 011311011138110 
0310111181011 110 ק 1 ס£' 1 (..קארל הגדול והקיסרות הקארוליג־ 
גית״), 1947 , הציע פתרונים חדשים לכסה תופעות היסטו¬ 
ריות, שנחשבו קודם לבן כבדורות. את כשרונו בחקר 
המקורות של יה״ב המוקדמים ואת בקיאותו בהם הוכיח 
בשורה ארוכה של מונוגראפיות (יותר ממאה מאמרים) על 
תולדות יה״ב המוקדמים. תרומה נוספת לחקר יה״ב הביא 
חל׳ ע״י סידרת הטכסטים והמקורות של יה״ב הצרפתיים 

( 311 13000 ? 10 > 0 ־ 11151011 ' 1 10 > 05 ג 1 !> 013551 105 > 0011001100 

380 ססץסת!),שנוסדה ביזמתו. אחדים סן הטכסטים, שפורסמו 
בסידרה זו, נערכו ע״י חל׳ עצמו. 

הקדנזתו של סתזס?..£ 1€$ ז 3 ר 0 לספר 311 י!! 
. 1951 115 ) 1.0 16 ) £ז 10% ז* 1£ זז 1 ) 1 0 11£5 )£^ £6 *> מ^סקמ 

י. ב. ס. 



713 


הלפר, בן־צידן—הלק, פיץ־גריו 


714 


הלפר, בן־צילן ( 1882 , יאנלבל, לימה— 1924 , פילאדלפיה), 
חוקר הספרות העברית והערבית של יד,"ב. הל' פיים 
ב 1909 את לימודיו באוניברסיטה של לונדון (שבה למד 
בעיקר ערבית), וב 1910 נשלח על־ידיה למצרים לשם עבודת- 
מחקר. בלונדון השתתף בקביעות בשבועון .היהודי' (נערך 
ע״י יצחק סובאלסקי), שבו פירסם בתרס״ט את מאמריו 
.,יחוס הדקדוק לחרוש השפה" וכן .התהוות הכתב והתפת¬ 
חותו". ב 1911 בא לאה״ב. כאן שימש פרופסור ללשונות 
שמילת בדרופסי קולג׳ ומנהל מחלקת כתבי־היד בספריה 
של מוסד זה. הל׳ פירסם שורת מאמרים בעיתונות המדעית 
האנגלית וב״התקופה״. מחיבוריו ראוי להזכיר; ( 1 ) הוצאת 
..כתאב אל־שראיע" ("ספר המצוות") של הפץ בן יצליח, 
בצירוף תרגום עברי ומלנוגראפיה על מחברו(אנגלית, 1915 ). 
הספר נחשב כאבוד, והל׳ הצליח לשחזרו ע״י צירוף קטעי־ 
הגניזה, שכינס וזיהה כחלקים ממנו; ( 2 ) 31 ס 11 < 1 !מ־) 08 ק 
:)■ 131311 = 1.11 עחתל&ז (. 1921 ) — מבחר מן הספרות העברית, 
שנוצרה אחר המקרא —> מקור ותרגום אנגלי; ( 3 ) רשימת 
כתבי־היד של קטעי הגניזה בפילאדלפיה, 1924 ; (. 4 ) תרגום 
עברי של "בתאב אלמחאצרה ואלמדאכרה" לר׳ משה אבן 
עזרא בשם "שירת ישראל" (תרפ״ד). התרגום נעשה מתוך 
כתבי־יד. 

י, ם. אלבונן, ״התקופה״, כרו כיד (תרפיה), עס׳ ! 54 ; 

26 . 01 ׳! ,\ 300 •< 60 צ 11 * 6101 [ מ 2 >< 7 ממ/ 4 / 111 .מ . 0 
. 459-71 ,( 5685 ) 

הלפריף, רןךל — 11 = 1 = 18 = 44 11311 — ( 1872 — 1924 ), 

כלכלן ומדינאי גרמני. הל׳ עסק מתחילה בבעיות־ 

המטבע ומ 1899 ואילך שימש מרצה לתורת־הכלכלה באוני¬ 
ברסיטה של ברלין. ב 1901 — 1906 פעל במיניסטריון למו¬ 
שבות וב 1906 הלו לקלשטה כמנהל מסילות־הברזל באסיה 
הקטנה (אח״ב: מסה״ב קלשטה—בגדאד). ב 1908 נעשה חבר 
הנהלת ה״באנק הגרמני״( 891114 פ 11 פ 118 מ 0 ) ובפברואר 1915 
נתמנה שר־האוצר, ז״א האחראי להנהגה הכספית של המל¬ 
חמה. הואיל והאמין בנצחונה של גרמניה, סיפק את הסכו¬ 
מים, שהיו דרושים למרינה, באמצעות הלוואות ולא ע״י 
מיסים נלספים. ממאי 1916 היה שר-הפנים וסגנו של ראש־ 
הממשלה בתמן־הולוג (ע״ע). הל׳ התנגד למלחמת־הצוללות 
הבלתי־מוגבלת, מפני שחשש. שהדבר יגרום לכניסתו של 
אה״ב למלחמה נגד גרמניה. כמתנגד למדיניות של הרוב 
ברייכסטאג (ע״ע גרמניה, עם׳ 462 ) הוכרח הל׳ בנובמבר 
1917 לפרוש מן הממשלה; בחדשי יוני-אוגוסט 1918 היה 
שגריר־גרמניה בברית־המועצות. 

ב 1920 נבחר הל' כציר לרייכסטאג ונלחם ב״סריניות־ 
המילוי" של ממשלת גרמניה (ע״ע, עם׳ 469 ) וב 1923 הציע 
הצעות חשובות לחיסול האינפלאציה. זמן קצר לאחר מכן 
נהרג בתאונת־רכבת בשווייץ. 

החשובים שבחיבוריו הם: 1 ) 111 ! - 111 = 0 ■ 1 = 111 ! $111411:11 
11 = 5 =״)) 1 מ 83 (״מחקרים בענייני כספים ובאנקאות״), 1900 ; 
14 = 0 035 (״הכסף״), 1903 ׳ 1923 0 :- 01115 ^ 15 ) 111311 = 115 !=□ 
1 ) 011151311 ״)("העליח הכלכלית של העם הגרמני, 1913-1888 "), 
1913 . ' 1918 ; £= 1 ־ 1 )[ 11 =ז\\ 1 = 0 (״מלחמת־העולם״), 3 כרכים, 
1919 ; ) 011111 <ן 1 ! 1111118 ט 11£ = 01 (״מדיניות־הסילוי״), 1922 ; 
11 = 1 = 11513831 :>=£ (״נאומים ברייכסטאג, 1920 — 1924 ״), 2 
כרכים, 1922/25 . 

ו ! 111 .ח .תז 11 ־ 1 ני. 1 .׳ל 

. 1926 

א. מ. י! 


הלפרן, מי?ה לי 3 ( 1886 , זלוצ׳וב, גאליציה המזרחית — 
1932 , ניו־יורק), משורר יידי. כשהיה בן 12 נתקבל 
כשוליה אצל צייר־שלטים בווינה, שמאז ישב בה קרוב 
לעשר שנים. את שידיו הראשונים חיבר בגרמנית, אך משחזר 
לעיר־מולדתו זלוצ׳וב התמסר לכתיבה ביידית. שיריו היידיים 
הראשונים נתפרסמו ב 1908 בעיתון היומי "טאגבלאט", שיצא 
בלבוב. באותה שנה היגר לאמריקה והשתקע בניו־יורק. 
עוני ובדידות היו מנת־חלקו בשנים הראשונות לישיבתו 
באמריקה, ובשיריו הלגלגניים, שפירסם בכתבי־העת ההומו־ 
ריסטיים והסאטיריים "דער קיבעצער" ו״דער קונדס", שיצאו 
בניו־יורק, מצא מקצת נחמה על צרותיו. ב 1912 19131 
השתתף באנתולוגיות של הקבוצה הספרותית הניו־יורקית 
"די יונגע", ולפי דעת המבקרים עלה על שאר משורריה של 
קבוצה זו בעצמתו ובעצמאותו. העיתון הקומוניסטי .,פריי־ 
חייט", שנוסד ב 1924 , הבריז עליו כעל משורר פרולטארי 
גדול, אך שלוש שנים לאחר מכן ניתק הל׳ את קשריו עם 
הקומוניסטים ושוב התחיל במסע־נדודים. נבצר ממנו להקים 
לו בית בדקים או למצוא לו אחיזה יציבה בשיקאגו. דיטרויט, 
קליוולאנד, לוס אנג׳לס או ניריורק. 

הל׳ הוא משורר הנוער היהודי המהגר של תחילת המאה 
ד, 20 , שבא לאמריקה כדי למצוא בה לחם וחירות. אך ה״לחם" 
היה — בתקופה הראשונה לשהייתו באמריקה — ממנו 
והלאה, ואילו את החירות ראה מוכתמת באי-צדק ואי־יושר. 
האכזבה ורוח־המרי שתקפוהו מצאו הד חזק בשיריו, שהוקיעו 
את השחיתות הסוציאלית והניוון המוסרי, שמצא בחברה 
האמריקנית. בציוריו הגרוטסקיים לעג לדור ה״עקורים", 
שראה את כל הגונים המרובים של הקשת, ועם זה היה 
אנוס לחיות ברפש של הביב. — הל׳ הושפע במידה מדובה 
מסשוררים גרמניים, בעיקר מדיכרד דמל (ע״ע). — קצת 
משיריו תורגמו לעברית ע״י א. גדינשפאן(״אחיספר״, 1943 , 
עם׳ 426 — 434 ), ש. מלצר (בספרו ״על נהרות", 1956 ), ועור. 
מ.ל. האלפערן, ווערק, נבענרער, ניו־יארק, 1934 ; ז. רייזען, 
לעקסיקאן, 772-769,1.1928 . 

ס. ל. 

הלק, פיץיג 1 י 1 — ) 1 = 14311 =.ח==: 2-0 ז 1 7 1 — ( 1790 ׳ גיל־ 
פורר. קונטיקוט — 1867 , שם), משורר אמריקני. 

ב 1811 עבד לניו־יורק. שבה עבד בפקידות של באנק. מ 1832 
ער 1849 היה פקידו של המיליונר ג׳ון ג׳יקוב אסטור. לאחר 
מכן חזר לעיר־סולד־ 
תו. הל' נתפרסם כאחד 
מן המשוררים, שנמנו 
על קבוצת "ניקרבוקר" 
(■ 1 =: 1 = 1410 => 1 :> £ 111 ), 
יחר עם ג׳וזף רודמן 
רריק ( 1795 — 1820 ) 

כתב את - 0103 סיוד 

1x15 ׳.? 1 = 11 — סדרה 
של שירים סאטיריים, 
שהופיעו ב £מ 111 =״£ 

051 ? של ניו־יורק 

( 1819 ), ובאותה שנה 
חיבר את .,פאני״ (״ 300 ?), סאטירה בנוסח "בפו" של 
ביירון. יצירתו המושלמת ביותר היא האלגיה הפשוטה 
והנוגעת עד הלב על מותו של דריק ( 1821 ). — הלק 







715 


הלק, פיץ־גרין — הלר, אלכרכט פון 


716 


גם ערך והוציא את השירים ויצירות־הפרוזה האחרונות 
של ביירון. 

. 0 . 7 ! , 19 ) 11 [ [ 6 ^ .? .^ 1 ; 1869 , 61666 ^ 1 14 ז 0 */!.ז ,״ 50 ן 1 ז\\ .!) .ן 
. 1930 , 061 ? 1 אז 8 11 ^ 1 ה 4 :. 11 

הלקין, אברהם של&ה (נו׳ 1903 ,מוהילכ,רוםיה הלבנה), 
חוקר בספרות היהודית־הערבית: אחיו של שמזון 
חלקין (ע״ע). 19140 בניו־יורק, לסד סדעי־חסזרח באוני¬ 
ברסיטה של קולומביה והוכתר בה ב 1936 בתואר ד״ר 
לפילוסופיה על סמך תרגום ביקרתי לאנגלית של חיבורו 
הערבי של אבו מנצור עבד אל־קאהיר אבן טאהיר אליבגדאדי 
על פילוגים וכיתות באיסלאם. מ 1929 — פרופסור להיסטוריה 
ישראלית בבית־המדרש לרבנים בניו־יורק, ומ 1949 — פרו¬ 
פסור ללשון העברית בקולג׳ של העיר ניריורק. מחיבוריו: 
..מפתיחת רב סעדיה גאון לפירוש התורה" (ב״ספר היובל 
לכבוד לוי גינצבורג", החלק העברי, ניו־יורק. תש״ו)< איגרת 
תימן לרמב״ם, המקור הערבי ושלושת תרגומיו העבריים, 
ערוכים ומוגהים בצירוף מבוא והערות (ניריורק, 1952 ). 

הלקין, יטמואל (נו׳ 1897 ,רוגאצ׳וב,רוסיההלבנה),משורר 
יידי. הל', שהוא קרוב קירבת־משפחה לאחים 
שמעון וא. ש. חלקיו (ע״ע), גדל בבית יהודי מסורתי, אפוף 
אווירה של חסידות חב״ד, והשפעת חינוכי ניכרת בשירתו 
הלירית, דקת־הרגש ועדינת־ו׳,ביטויי, החדורה ברוח יהודית 
לאומית ומתובלת בצירופי־לשון תנ״כיים ובדימויים מן 
המסורת היהודית. בזמן ססע־ה,חיסול נגד הספרות היידית, 
שהתחילו בו שלטונות ברית־המועצות ב 1948 , נאסר גם 
הל׳ והוגלה מעירו, אך ב 1955 הוחזר מגלותו. ומאז הוא 
יושב במוסקווח. שיריו כונסו בספרים: "וויי און מוט" 
(,דווי ועוז״), 1929 : .פאר רעם נייעו פונדאסענט" ("למען 
היסוד החדש״), 1932 : ״קאנטאקט״ (.מגע״), 11935 "לי- 
דער״ (״שירים״), 1939 : "דאס בעסרייטע הארץ" (.הלב 
המשוחרר״), 11940 .ערדישע וועגך ("דרכים ארציות"), 
1945 . הל׳ כתב גם פואמות דראמאטיות• ביניהן "בר כוכבא" 
( 1939 ) ו״שולמית״ ( 1940 ). בראשונה מפיאסות אלו מתו¬ 
ארים, ברוח האידיאולוגיה הקומוניסטית, ניגודים חברותיים־ 
מעמדיים ביו בר כוכבא ורבי עקיבא, מצד אחד, ובין 
המעמדות העשירים ביהודה, מצד שני• אך עם זה חדורה 
היצירה בהערכה לשאיפת החירות הלאומית של היהודים — 
דבר, שהיה בו, בשעת פירסומח של הפואמה, משום העזה 
וחידוש בברית־המועצות. לשואת יהודי-אירופר, מוקדש מחז¬ 
הו "גסוגראד". לאחר שהוחזר מגלותו פירסם שיר בשם 
״וידויו של סוקראטסי (ב״פאריזער צייטשריפט״, 1956 — 
1957 ), שבו שם הל', בפיו של הפילוסוף שנידון למות, מהר¬ 
הוריו שלו בימי מאסרו. הל׳ תירגם ליידית ממחזות שיקספיר. 
ב 1958 יצא במוסקווה כרך של יצירותיו בתרגום רוסי. אחדים 
משיריו ניתרגמו לעברית ונתפרסמו בספר .גחלים לוחשות" 
(תל־אביב, תשי״ד) ובבמות ספרותיות שונות ("מבפנים", 
"מולד", ועוד). 

ב. ארשאנסקי, נאכך שטורעס, ליטערארישע נאטיצן(בירחון 
״עטעון״, זע, מינסק, 1930 , חוברת 6-5 ), י. גלבוע, שמואל 
האלקין — בן שישים (בירחון "מאזניים". כרך כ״ט. תשי״ח, 

עט' 194 ־ 195 ), ח. שמרוק, ספרות אידיש הסובייטית — צמי¬ 
חתה וחורבנה (בירחון ■מולד״, כרן י־ז, 1959 . עס׳ 38-23 ). 

ג. א. 

הלק״ן׳ קי?ע 1 ן(נו׳ 1898 , דובסק, רוסיה הלבנה), משורר 
ומספר עברי. ב 1914 היגר עם הוריו לאה״ב והשתקע 
בניו־יורק. ב 1932 — 1939 חי בא״י. ב 1940 — 1943 שימש מורה 


במדרשה ללימודי־היהדות בשיקאג) וב 1943 — 1949 — פרו¬ 
פסור ללשון ולספרות העבריות במכון היהודי לדת מיסודו 
של סטיפן וייז בניו־יורק. מ 1949 — פרופסור לספרות עברית 
חדשה באוניברסיטה העברית בירושלים. 

המוטיב המרכזי בשירת הל׳, שמבחר ממנה (עד שנת 
תש״ה) כונס בספרו "על האי"(ירושלים תש״ו), הוא חיפוש 
מוצא מן ההיקלעות המתמדת של האדם בן־זמננו בין קטבי 
ניגודים שונים, וביחוד בין כליון־הנפש לאלוהים לבין 
הנהיה אחר התאוות הארציות, המלווה בהרגשת ריקנות. 
לטכניקה השירית של הל׳ אפייני שילוב הצורות של אפיקה 
וליריקה, ריבוי מראות וגונים וסגנון עשיר ומעורפל במידת- 
מה, שהולם את התוכן המורכב והקודר של שירתו. — אף 
הרומאנים של הל׳. .יחיאל ההגרי" (תרפ״ט) ו״עד משבר", 
ספר א׳(תש״ה), וכסה מסיפוריו הקצרים הם, בדומה לשיריו, 
כבדי־הגות ועמוסי־משמעות: אווירתםהיא רליגיוזית־מיססית: 
וגיבוריהם מתענים בתחושת הניגוד בין תשוקותיהם האר¬ 
ציות לבין כיסופיהם להתעלות רוחנית. הרקע החברותי של 
סיפורי הל׳ הוא חייהם של חוגים מסויימים מן האינטליגנציה 
היהודית בניו־יורק. וצירם המרכזי — התלבטויותיהם של 
צעירים מישראל, בני דור ראשון או שני להגירה מאירופה 
המזרחית, שנקלעים בין הרגשת סבל־ירושה רוחני וזכרונות 
ילדות ונעורים יהודייפ-חסידיים ובין כורח ההסתגלות להמר 
לת חיי־הסעשד, של הכרך ניריורק. — ססותיו של הל׳ על 
בעיות הספרות הכללית והספרות העברית החדשה. שכונסו 
בחלקו בספרו "עראי וקבע"(ניו־יורק תש״ב),מצטיינות בחתי¬ 
רתו ליסוד המסתורין שביצירה, הוא ה״קבע" שבה, המתגלם 
בקליפות החולפות — ה״עראי" שבה. מחיבוריו באנגלית ראוי 
לציון ספרו 03 ט 731 \!,בור. נ^מסז׳ך-סזטזבזסזז״ןשזשזלסךןםזס()□!^ 
( 1950 ) — סקירת העוגיה של הספרות העברית החדשה, ערכיה 
ומניעיה, מתוך תשוסת־לב למגמות החברותיות־ההיסטוריות 
שלה. — בכתביו הפובליציסטיים של הל׳ תופסות מקום ראשי 
בעיותיה המיוחדות של יהדות אמריקה, שלהן הוקדשה גם 
חוברתו "יהודים ויהדות באמריקה" (תש״ז), הל׳ הוא מטובי 
המתרגמים העבריים, בייחוד פן הספרות האנגלית. מתר¬ 
גומיו: "הסוחר מוונציה" (תרפ״ט) ו״חיי המלך יוחנן ומותו" 
(תש״ז) של שיקספיר: "הציפור הבהולה" של מטרלינק 
(תרפ״ט). ועוד. המעולה שבתרגומיו הוא "עלי עשב" של 
וולט ויטמן ( 1952 ), שבעדו קיבל בתשי״ג את פרס־טשר־ 
ניחובסקי לתדגומי־מופת מטעם עיריית תל־אביב. 
א. ר. מלאני, ביבליוגראפיה של כתבי ש״ה, יד לקורא. ווו 
( 1951 ), 38-32 , א. אפשטיין. סופרים עברים באמריקה, תשי״ג, 

עמ׳ 208-172 , 310-291 : ש. י. פנואלי, דמויות בספרותנו 
החדשה, 1946 , עם׳ 162-153 ; יעקב רבינוביץ. על שמעון 
חלקיו, גליונות ואא (תש״ז-תש״ח), 226-222 : מ. מגד, שמעין 
הלקין המספר, מולד 7 וא ( 1956 ), 109-103 . 

נ. א. 

הלר. אלןך?ט פון — ! 173110 חסי.׳ 11 ) 00 ־ 1 נ 11 \ו — ( 1708 ׳ 
ברן — 1777 , שם), רופא, תוקר־טבע, משורר וסופר 
שווייצי; ססניחי־היס־ד של הפיסיולוגיה הניסויית. 

הלר היה בנו של עורך־דין בעל־שם, משכיל ועשיר, 
שהיקנה לבנו חינוך מעולה בלימודים קלאסיים: אחר־כך 
למד הצעיר רפואה, בעיקר באוניברסיטה של ליידן. שבה 
הורה אז בורחות (ע״ע). חלר הצטיין בל־הד בלימודיו, 
שנודע כילד־פלא: כבן 10 שלט. בין השאר. ביוונית ובעב¬ 
רית, וכשהיה בן 19 הוסמך כדוקטור לרפואה. לאחר מכן 
ביקר בלונדון, אוכספורד ופאריס כדי ללמוד לקח מפיהם 
של רופאים מפורסמים. שהה זסן־סה בבאזל ללימוד מאת־ 



717 


הלר, אלכרגט פון 


718 



א 5 פרפט פו נ הלר 


מאטיקה מיוהן ברנולי(ע״ע), ולסוף הזר לעיר־מולדתו, שבה 
פעל כרופא ובה יצא לו גם שם של בוסאניקן ומשורר. 
ב 1736 , כשהיה בן 28 , הוזמן לגטינגן, כדי לארגן את ההוראה 
הרפואית באוניברסיטה ההדשה, שהוקמה באותה עיר, ונת¬ 
מנה פרופסור לאנאטומיה, לכירורגיה ובוטאניקה גם יחד. 
הלד הקים את מוס¬ 
דות המחקר למקצו¬ 
עות אלה, וכן יסד את 
ההברה המדעית של 
גטינגן ואת כתב־העת 
שלה, שערך במשך 25 
שנים ושבו פירסם 
כ 12,000 סקירות. שמו 
נתפרסם בכל העולם, 
והקיסר פראנץ 1 אן• 
העניק לו תואר־אצי־ 
לות. אך הלר לקה 
מנעוריו בתסביכים 
נפשיים ובנטיה לפרה 
שחורה! הוא לא מצא 
סיפוק בהשגיו ובהצ¬ 
לחתו, וב 1753 — והוא רק בן 45 — התפטר מתפקידיו 
האקאדמיים וחזר לעיר־מולדתו. כאן נבחר למועצת־הקאנטון 
ושירת את ברן בתחום הבריאות הציבורית וגם בתפקידים 
דיפלומאטיים. עם זה המשיך ביצירה ספרותית־מדעית 
בממדים שהם כמעט המרי תקדים, וגם ביצירה פיוטית 
וסיפוריה. הוא הוסיף תהילה על תהילתו ובא בכתובים 
עם מוסדות מדעיים ועם מלומדים בכל העולם. אך נפתו¬ 
ליו הנפשיים לא פסקו, ולא עוד אלא שאף הלכו וגברו. 
אדיקותו הנוצרית עוררה אותו לפולמוס נגד הנטיה האפי¬ 
קורסית של דור־ההשכלה. וכן נתפס ליסורי־מצפון על 
העבירה של צער־בע״ח, שעבר בניסוייו הפיסיולוגיים. שנו¬ 
תיו האחרונות עברו עליו בחולי ובדיכדוך נפשי. הלר היה 
נשוי שלוש פעמים והניח אחריו 8 ילדים. 

מפעלו הספרותי של הלר כולל כ 650 חיבורים! אוסף 
אגרותיו כולל כ 13,000 מכתבים. מקום חשוב במפעל זה 
תופסת יצירתו השירית והסיפורית. בקובץ שידיו, 1511011 ־ 7 
־ £1 ו 1501 דש 12 ש״מ(:>$ ("נסיון בשירים שווייציים"), 

1732 ( 1768 2 ), היה הלר ראשון בין המשוררים הגרמניים 
להחלפת הניפוח הבארוקי בהבעה טבעית. על הליריקה 
שלו עולות הפואמות הדידאקטיות שלח בחשובה שבהן, 
511 ק 1 \ 1 015 (.האלפים״), 1729 , הוא מתגלה כחובב־טבע 
נלהב — תופעה נדירה בדור־ההשכלה הראציונאליסטי 1 
על רקע של תיאורי־נוף מקסימים מהרי־מולדתו הוא מציג 
את טהרתם ופשטותם של חיי בני־האלפים לעומת הקילקולים 
שבהיי התרבות העירונית, וכ 20 שנה לפני בן־ארצו רוסו 
(ע״ע) הוא פונה אל בני־דורו בקריאה נרגשת, שישובו אל 
הטבע ואל חיי־הטבע. לעת זקנה ( 1771/4 ) חיבר הלר שלושה 
רומאנים פילוסופיים־פוליטיים ("אוזונג", "אלפרד מלך 
האנגלו־סאכסים", ו״פאביוס וקאטו"), שבהם הציע — במס¬ 
גרת של סיפורים היסטוריים — את השקפותיו הדתיות ואת 
תכניותיו למדינה אריסטוקראטית אידיאלית. הלר היה נערץ 
מאד כמשורר וכהוגה־דעות בספרות הגרמנית הטרם־קלאסית 
של המאה ה 18 , וקאנט עדיין קורא לו "הנשגב שבמשוררים 
הגרמניים". 


הלר היה חוקר אוניוורסאלי במדעים הביולוגיים. בבוטא־ 
ניקה פירסם 2 כרכים גדולים על הצמחיה של שווייץ, שבהם 
הוא מתגלה כמתנגד הריף של לינה (ע״ע): לעומת המערכת 
הסידורית המושתתת על דרכי־הרביה, שהוא רואה אותה 
כ״מלאכותית", הוא משתדל לפתח מערכת "טבעית", 
שעיקרה — טיב הפירות. הלר תרם תרומה חשובה לאנאטו־ 
מיה, ביהוד להכרת מהלך כלי־הדם ולהבהרת התפתחות 
העצמות: 18 סיבנים אנאטומיים קרויים על שמו עד היום. 
אך עיקר גדולתו של הלר הוא בתחום הפיסיולוגיה — 
כמחבר הספר הענקי 51010£135 ז 115 נ! £10111511111 ("יסודות 
הפיסיולוגיה״), ב 8 כרכים, 1757 — 1766 ! יש מן ההיסטוריו¬ 
נים של הביולוגיה, שקובעים את שנה 1757 — שנת הופעת 
הכרך הראשון של ה״יסודות"—כ״קו המבדיל בין הפיסיולוגיה 
החדישה וביו כל מה שקדם לה". ובאמת, חיבור זה היה עמוד- 
התווך של ההוראה והמחקר בפיסיולוגיה עד סמוך לאמצע 
המאה ה 19 . הלר נתן בו סיכום כללי של מצב הפיסיולוגיה 
בדורו וכן של תרומותיו שלו לקידומה, שעיקרן — חקר 
פעילותם של השרירים והעצבים. לפי הלר מתגלמים החיים 
בכושר התנועה העצמית, וזו מותנית נהתכווצותם של סיבי- 
השרירים. הלד מבחין הבחנה חשובה בין שתי תכונות־יסוד 
של ה״אברים" (עדיין אינו מכיר את מושג הרקמה): הגריות 
($בזו 11 י 1 בזו 1 ז 1 ) והרגישות ( 35 ז 111 נ 511 ז 551 ). השריר כשהוא 
לעצמו אינו רגיש, אך הוא בעל גריות, ז״א מגיב על 
גירוי (מכאני, תרמי, כימי וכד׳) ע״י התכווצות, שאחריה 
הוא חוזר למצבו הקודם. גריות זו היא כוח מיוהד, הגלום 
בשרירים ואינו זהה עם תכונתם של גופים דוממים, שגם 
בהם חלים שינויים בתוקף השפעות־חוץ, ססיסניה של 
הגריות: ( 1 ) גירוי קל משמש גורם לתנועה רבת־ממדים! 
( 2 ) תופעת התגובה על גירוי עלולה לחזור ולהישנות פעמים 
הרבה כל עוד השריר חי, אך היא פוסקת עם מותו. בצד 
ההתנעה ע״י גריות( העצמית ניתן השריר להתנעה גם ע״י 
כוח־השפעה. שמקורו במוח ושהוא עובר דרך עצב, ותכונה 
זו קיימת בו גם אחר מותו. בניגוד לשריר אין העצב ניתן 
לגירוי, אד הוא רגיש. הלר היה, כנראה, הראשון שהבחין 
בדבר, שאין הרגישות תכונה כללית של הרקמה ההיה ושרק 
העצבים "מרגישים"! לפיכך העצבים הם מכשירי התהושות 
ומכשירי התנועה (ע״י פעולתם על השרירים) גם יהד. כל 
העצבים מתקבצים ב״לשד-המוח", ז״א בגזע־המוח, שדרכו 
מועברים רישומי הגירויים. שנקלטו בקצות העצבים, אל 
הנפש: כאן גם מקור־התנועה — ולפיכך יש לראות בו 
(ולא בקליפת־המוה) את "מושב הנפש". את הפעילות העצ¬ 
בית הסביר הלר בזרימת ״זורם" ( 111111 ) £1111 ) דק (נוזל או 
גאז י) דרך העצב החלול. — במושגי הרגישות והגריות כבר 
השתמש קודם להלר גליסון (ע״ע), אלא שבמשנתו של זה 
האחרון עדיין נשמעים הדים מתורת ה״ארכאוס" של י. ב. ון 
הלמונט (ע״ע), בעוד שמשנתו של הלר נקיה מכל מיסטיקה 
ומתבססת על תצפיות בהולי־עצבים ועל ניסויים בבע״ח. 
עם זה רחוק הוא הלר סכל הסבר מכאניסטי של תופעות 
החיים: את התכונות של ההרגשה והתגובה על גירוי הוא 
רואה כתכונות־חיים סגוליות, שאינן ניתנות להסבר פיסי¬ 
קאלי או כימי. בזה נתן סיוע לגישה הוויטאליסטית בביו¬ 
לוגיה העיונית וברפואה המעשית של המאה ה 18 . 

מתחום פעולתו של הלר בפיסיולוגיה ראויים לציון גם 
מחקריו במכאניזם הנשימה ובמכאניזם העיכול! בין השאר 
גילה את תכונת המרה להפוך שומנים לתחליב. — פחות 



719 


הלד, אלבדכט פון — הלר, יוהנם 


720 


מוצלחים הם מחקריו של הלו־ באמבריולוגיה ובמנאביזם של 
התהוות־העובר. הוא היה פרפורמאציוניטטן מובהק ודחה את 
חורת האפיגבזה של בו־דורו וו׳לף (ע״ע אמבריולו׳גיה, 
עם׳ 863 ). 

מתוך למדנותו המופלגת ובקיאותו במקורות בא הלד 
לעסוק בהיסטוריה של המדעים. ה״ביבליותקות" השיט¬ 
תיות — ז״א הביבליוגראפיות — שערך לבוטאניקה, לכירור¬ 
גיה׳ לאבאטוסיה ולרפואה המעשית חשובות עד היום לחקר 
הידיעות ההיסטוריות במקצועות הללו. 

; 1755 ,. 11 . 13 7771 ) 11 . 1 > 71 ) 17 ) 0 0124 , 300 מד 1 שוד 11 חג 2 .{> .[ 
■)/ 1-1 . 11 ) 4114 . 8 1147 14/11/3£ ) 1 >) 8 ) 171 ) 4 . 14 . 11 . 13 . 4 ,ץשז? 
, 1882 . 71 ) 14712 111 ) 1 ( 1 . 11 71 ) 13 ), 1 11.4 , 1 ^ 11112 ״ 1 ; 1879 , 70/147 
; 1901 ..ן>ף 5 204 ,? 10£ ס 41 ? 811 /ס ? 1114107 י זש 051 ? . 14 ;* 1917 
י ׳<תמש 1 .£ .£ ; 1903 . 7 ) 111 ) 01 214 > . 11 . 13 . 41 ,ו 1 מ 3 מ 41 ו^\ . 1 < 
- 4 ) 141 ) 0 . 77 ) 5114111 .) : . 11 . 13 . 41 ,ץג 5 ת 1 ' 3 ) . 81 : 1929 .. 11 . 0 . 41 
,) 417741 ) 07044 ,] 1 ^ 4114 . 1 > . 11 ) 4 )$ 
. 7/1 ) 1711 . 16 2711711 . 7 ! 4£ \ 71 ) 1 )) 0 ) . 11 . 41 , 811-0111 .! ; 1933 
,. 11 ) £ 7044 7 ) 0 ,ז 0 שמ .מ .מ ; 1938 ,(. 071£7 ) 1-1 ז) 41010£ ? 811 

. 1947 

יה. ל. 

הלר, דב — ) 810110 ) 80103 —( 1871 ,נאדיביטשה 1 ־ 81387 
811150 ], הונגאריה— 1943 , בודאפסט). חוקר יהודי 
של האיסלאם ושל ספרות האגדה והפולקלור היהודיים. לאחר 
שסיים את לימודיו בבודאפסט (באוניברסיטה 1894 . בבהמ׳יד 
לרבנים ב 1896 ) שימש באותה עיר כמורה בגימנאסיה לא־ 
יהודית ( 1896 — 1919 ), כמנהל של הגימנאסיה היהודית 
( 1919 — 1922 ) וכפרופסור בבהמ״ד לרבנים ( 1922 — 1935 ). 
ס. 1931 היה חבר הוועדה האתנוגראפית של האקאדמיה 
ההונגארית. 

הלר נמנה עם תלמידיהם המובהקים של י. י. גולדציהר 
וב. ז, באבר. והשלים את פעולתם המדעית לפי רוחם. את 
ספרות־האגדה, שנאספה והוסדרה ע״י באבר, ביקש חלר להס¬ 
ביר ע״י מחקר משווה של נושאיה ומקורותיה ושל היסודות 
המקבילים לה באגדות של עמים אתרים. ביתור התחקה על 
נישאים משותפים לאגדה ולמשלי האוואנגליון (שהיה נושא 
הדוקטוראט שלו, שנתפרסם בהונגארית ב 1894 ), מצד אחד, 
ולטפרות־האגדה האיסלאמית, מצד שני. הוא פירסם מחקרים 
בהונגארית, בעברית ובלשונות אירופה המערבית, שמהם 
ראויים להיזכר י. 11100 ) 105 ! 13 טס 231118 : 0 ־ 1/011311 (.׳ולטי: 

זאדיג או הגורל״), 1909 ! 303815011011 0105 018 ט 1 ט 13 > 83 10 ס 
1010 זט: 01 ט 31 ־ 1.1001 010 ח 10101,0 ^ז 0 ־\ 1110 סט) 5 ״ 3 וז 30-801 ) 11 \ 1 

("חשיבותו של רומאו־ענתר הערבי למדע הספרות הסש־ 
״ה*), 11931 0800 ) 853 38150110 ) 3 001 □ 3150110 ) 11011 35 ( 1 
("האגדה העברית והערבית"), נתפרסם באוסף הגדול של 
בולטה־פוליוקה:- 0,11308 -) 10010 ) 1 0100 20 00800 ) 1 ) 0010 ^ 
ומ 1 וז 1 ) 0 ) 0110 ) 8 ) 010 01100 ) 13 ) 1930,1 (כרך 4 . עמ' 315 — 418 ). 
שאר מחקריו נתפרסמו ברובם בן.?א, ב: 101 בןזלגס^ 
ובכתבי־עת אחרים למקרא, למזרחנות ולספרות. כן חיבר 
את רוב הערבים על אגדות האיסלאם ועל הדמויות המקראיות 
באנציקלופדיה של האיסלאם ובאנציקלופדיה "אשכול". בזו 
האחרונה גם סיכם, בערך מקיף, את ספרות האגדה. 

בשבות־חייו האחרונות עסק חלר בחקר הספרים החיצונים. 
בשביל המהדורה העברית של הספרים הללו, שיצאה בערי¬ 
בת א. כהנא (תרצ״ז), תירגם את ספר טוביה ותוספות 
לספר דניאל. הפירושים והמבואות, שצירף לתרגומים אלה, 
הם מן הטובים שבהוצאה זו. — לרגל יום הולדת הסד שלו 
יצא ספר־יובל לכבודו בעריכת א. שייבר. שפירסם בו גם את 
רשימת חיבוריו ומאמריו (בודאפסט. תש״א). 


א. שייבר, בקובץ: חכמת ישראל בפערב אירופה, תשי״ס, 

עס׳ 231-223 . 

ד. ש. ל. 

הלר, חיים ( 1878 . פולניה— 1960 , אה״ב), חוקר בספרות 
התלמודית ובחרגופי־המקרא. חלר היה רב בלומדה 
ם 1910 ואילך. ב 1917 עבר לגרמניה, הקים בברלין ישיבה 
בשם ״בית־המדרש העליון״ ( 1922 ) ועמד בראש חוגים אדו¬ 
קים, שהיה להם עניין בחקירה מדעית של ספרות־ישראל. 
כשגברה התנועה הנאצית בגרמניה העתיק את מושבו לאה״ב. 

בחקר התלמוד וההלכה השתדל הלר, קודם כל, לברר 
את הנוסח הנכון של המקורות על־יסוד כתבי־היד שנתגלו, 
ואף הצטיין כמהדיר של מקורות חשובים בספרות ההלכה 
וכספרשם. אע״פ שגישתו הכללית היא שמרנית, אין הוא 
מזלזל במחקריו בפרי עבודתם של חוקרים לא-יהודיים או 
של יהודים בעלי השקפות חפשיות. 

בתחום הספרות התלמודית וההלכה פירסם: לחקרי 
הלבות, בירורי דינים ועניינים בש״ע, חו״מ, ברלין— 
פייטרקוב, תרפ״ד—צ״ב! פרי חיים. ביאורים וחידושים 
בספר נזיקין! קניין.משפטיפ ושופטים במשנה תורה להרסב״ם. 
שנדפסו בין התוספות לכרך י׳ של משנה תורה בהוצאת 
האחים שולזיננר,ניו־יורק,חש״ז! על דבר מסורת הש״ס 
הירושלמי, ברלין, תרפ״ד! קונסרסבהלכותמלוה 
ולוה בהרמב״ם ובפוסקים, שיקאגו, תש״ו! הוצאת ספר 
המצוות להרמב״ם על יסוד כ״י מינכן 213 , עם הערות 
ותיקונים בשם "תוצאות חיים" פייטרקוב, תרע״ד! 
ירושלים, תרפ״ט! ניו־יורק, תש״ו. 

עבודותיו הקשורות בחקר נוסח המקרא ותרגומיו מכוונות 
להגנת האמיתות של נוסח המסורת ביחס לתרגומים ונוס¬ 
חאות חיצוניות, כגון הנוטוז השומרוני בעברית ובלועזית. 
לשם כך הוציא את תרגום־התנ״ך הסורי, ה״פ ש י ט א", 
לספרים בראשית ושמות כשהוא מועתק בכתב עברי, עם 
הערות, הגהות ובאורים, ברלין, תרפ״ח—פ״ט! הנוסח 
השומרוני של התורה, ברלין, תרפ״ד! על התרגום 
הירושלמי לתורה,ניו־יורק,תרפ״אועלתרגופהשב־ 
ע י ם בקונקורדנציה "היכל הקודש" לשלמה מנדלקרן, 
בהוספות. הערות ובאורים וחקירות במדע התנ״ך מאת 
ח. הלר, ניו־יורק, תש״ד 1 השלמות והערות לספרו של א. ז. 
רבינוביץ, פירוש לכתבי הקודש מה״ר יונה אבו ג׳באח, 
תל־אביב, תרצ״ו. 

בגרמנית כתב "מחקרים על הפשיטא לכל התנ״ך"(-) 10 סט 

31501100 ) 808 00 ) 0 ) 8053 ) 20 13 ) 8050111 110 ) ) 080 $001100800 

1 , 81801 ). 1911 , וכן ״מחקרים לתרגום השבעים״ (-) 0 ) 0 ט 

1 , 3 ) 03810 ),:סר 1 . ) 211 500800800 ), 1932 . 

ר. ט. ל. 

הלר, ' 1 הנם — ) 173110 1083000$ — ( 1865 , קינים׳ אס¬ 
טוניה — 1947 , טיבינגן), היסטוריון גרמני מן 
האסכולה הפאו־גרסנית. ב 1892 — 1897 פעל ב״סכון הפרוסי" 
שברופא, מ 1904 כיהן כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטות 
של מרבורג וניסן, ופ 1913 — בטיבינגן. עיקר חשיבותו של 
הלר כהיסטוריון כלול בתרומותיו לחקר יה״ב, אבל בשנות- 
חייו האחרונות הצטיין במחקריו על תולדות גרמניה בתקופה 
החדשה וביקר קשות את מדיניותו של בילוב (ע״ע) ואת 
תקופת וילהלם 11 בכללה. למרות מה שהיה פרוטסטאנט, 
תיאר באובייקטיוויות את התפתחותה ההיסטורית של האפיפ־ 



721 


הלר, יוהנם — הלד, יום טוב ליפמן בן נתן דזלדי 


722 


יורות — ביהוד כתופעה מדינית. את סיבת ההגמוניה של 
רומא בנצרות המערבית ראה הלר בהעדר של קיסרות חזקה 
במערב, במסורת ההיסטורית של רומי הקלאסית, ובעובדה. 
שרומא היא העיר היחידה במערב הנזכרת בברית החדשה. 
במהלך ההיסטורי של העם הגרמני ראה הלר עליות וירידות. 
חלר לא שלל את מסעי הקיסרים לאיטליה, שהחלישו את 
מרצם של הגרמנים לקולוניזאציה בשטחים השוממים שבצפון־ 
המזרח. מסעי הקיסרים מעבר לאלפים סיכלו את האפשרות 
של הקמת מעצמה איטלקית מאוחדת בדרום—מעצמה, שהיתה 
מאיימת על גרמניה, כמו שאיימה עליה צרפת במערב. הלר 
תלה תקוות בהיטלר, אבל האריך ימים עד אחר תבוסתה של 
גרמניה ההיטלראית. — בין ספריו של הלר: 011 ! 001 ק£ 10 ( 1 
50501110111:0 ) 1101115011011 1101 (,׳תקופותיה של ההיסטוריה 
הגרמנית״), 1923 ! 111111 ־ 31501 ) 0 1 ו 501 ז 1011 )ז 21 0.15 ("הקיסרות 
הגרמנית העתיקה״), 1926 !- 11 ז 1 '־\\ 11111 ! 5111101,11100 ק 3 ? 035 
1101111011 (״האפיפיורות, מושג ומציאות״), 3 כרכים, 1934 — 
1945 (הוצאה חדשה ע״י 0311110111131101 .ס, 5 כרכים, 
1950 — 1953 ). 

. 1949 , 111351 .? 

א. אח. 

הלר, יחף — 1118 ( 113110111 10 ) 1131101 ) 030 ( — (נו׳ 1873 ), 
איש־צבא ומדינאי פולני. הלר, שהיה ממוצא 
גרמני, שירח ער 1912 במטה הכללי של הצבא האוסטרי. 
במלתמת־העולם 1 השתתף (ב 1916/8 ), על צידה של אוסטריה, 
כגנראל בלגיון הפולני. ב 1918 עבר לצידה של רוסיה, ופיקד 
על הגדוד השני של הלגיונרים הפולניים, שחנה באוקראינה 
ולאחר מכן נסוג, בלחץ הגרמנים, מזרחה. בקיץ 1918 הגיע 
חלר לצרפת, וכאן אירגן גיס פולני מחיילים, ששירתו תחילה 
בצבא הגרמני ולאחר מכן נפלו בשבי של בעלות־הברית. 
בראש צבא זה כבש הלר מידי האוקראינים, בתחילת 1919 , 
את גאליציה המזרחית. בזמן כיבושה של לבוב ערכו חייליו 
של חלד, שנקראו על שם מפקדם "האלרצ׳יקים", פרעות 
ביהודים, מחוך אמשלה, שהיהודים נוטים, כביכול, לבולש- 
וויקים והוגים איבה לפולנים. אח״כ נתפרסמו ה״האלרצ׳יקים" 
לגנאי על שום מעשי־ההתעללות, שעשו ביהודים (כגון 
קיצוץ זקנים). — במלחמת רוסיד,־פולניה ( 1920 ) פיקד הלר 
על החזית הצפונית־מזרחית של הפולנים. ב 1921/6 שימש 
מפקח כללי של היל־חתותחנים בצבא הפולני. אחר הפיכת 
פילסודסקי (ע״ע: מאי 1926 ) הודח מן הצבא משום קירבתו 
למפלגה ח״לאומית־הדמוקראטית״ (נ. ד.). ב 1940/43 היה 
מיניסטר להשכלה בממשלה הפולנית בגולה (בלונדון) של 
שיקורסקי (ע״ע). ב 1943/5 שימש בא־כוחה של פולניה 
במטה של בעלות־הברית במזרח התיכון. 

הלוי, יו־ם טזב ליפמן בן נו/ן הלוי( 1579 ׳ ולרשטיין, 
באוואריה — 1654 , קראקוב)׳ רב ומחבר׳ בעל 
הפירוש על המשנה .תוספות יום טוב". ריט״ל לסד, בין 
השאר, מסי ר׳ יהודה ליווא בר׳ בצלאל (המהר״ל) בפראג. 
נוסף על ידיעותיו המרובות בתלמוד ובפוסקים. עסק גם 
בקבלה, פילוסופיה דתית ורקרוק עברי. וכן רכש לעצמו 
השכלה כללית נרחבת, ביהוד במאתמאטיקה, אסטרונומיה 
ומדעי־הסבע. כשהיה בן 18 נתמנה ( 1597 ) לדיין בפראג — 
משרה, שבח כיהן במשך 28 שנה, ובתקופה זו יצא שמו 
לתהילה על שוט גדולתו בתורה וטוהר מידותיו. ב 1625 


נתמנה רב בניקולסבורג (מוראוויה), ובאותה שנה עבר 
לווינה, שבה נבהר כאב״ד. בהשתדלותו נקבעה לאופולד־ 
שטאט (שבאותם הימים עדייו היתה מחוץ לתחומי וינה) 
כמקום־מושב מיוחד ליהודים. ריט״ל דאג כאן לקביעת 
סדריה של הקהילה ולחייה התקינים עד שישוב זד. היה 
"עיר מלאה תדסיה בחכמה בעושר ובכבוד" ("מגילת איבה"). 
ב 1627 חזר לפראג. כשנגזר על יהודי בוהמיה — בזמן מל¬ 
חמת שלושים השנה — להעלות מם כבד למלכות, הטילו 
ראשי הקהילה בפראג, ובתוכם ריט״ל, על בני־הקהילה 
מכסות לפרעון ההלוואה, שלוותה הקהילה לתשלום המם. 
כמה מן העניים, שהתנגדו לשומה, האשימו את הרב במשוא־ 
פנים לעשירים, וכשננשלה מזימתם לסלקו ממשרתו הלשינו 
עליו לפני פרדינאנד 11 והאשימוהו בזילזול כלפי המדינה 
ובפגיעה בנצרות, ב 25 ביוני 1629 נאסר ריט״ל והועבר 
לווינה. כשנשאל בשעת החקירה כיצד הוא מעז להגן על 
התלמוד לאחר שהתלמוד נשרף בפקודת האפיפיור, ענה 
ריט״ל: היהודים ..מחוייבים לשמוע לדבר הש״ס שהוא עיקר 
תורה שבע״פ". גזר־הדין של מוות, שהוצא נגדו ע״י בית־ 
משפט של כמרים קאתוליים, הוחלף "בחסדי הקיסר" בקנט 
כספי גדול, בהשתדלותם של יהודי פראג הומתקו במקצת 
גם החומרות של פסק־הדין: טפריו לא הוחרמו (ורק הקטעים 
שבגללם נאשם נמחקו), והאיסור לכהן ברבנות ברחבי הקיס¬ 
רות האוסטרית, שהוטל עליו, צומצם למחוז פראג בלבד. 
לאחר שישב 40 יום במאסר חזר באוגוסט 1629 לפראג. את 
יום ה׳ בתמוז, שהוא היום, שבו תוצאה פקודח־המאסר נגדו, 
קבע כיום־תענית לכל בני־משפחתו. את פרטי המאורע תיאר 
ריט׳ל בספרו "מגילת איבה". 

ב 1631 עבר לפולניה. תחילה ישב בלובלין ואה״נבבריסק 
דליטא ובנמירוב (ביו השאר חיבר קינה על חורבן נמידוב). 
ב 1634 — 1643 שימש רב בוולאדימיר־וולינסק (לודמיד). 
ריט״ל השתתף בפעולותיהם של רבני ועד ארבע ארצות, 
היה ביו חברי בתי־תדץ הקבועים ומראשי המדברים בעת 
ההתוועדויות בירידים שבלונליו (שצ״ט), יארוסלאב ומקו¬ 
מות אחרים. הוא תבע לחזק ולחדש את התקנות והחרמות 
משנת שמ״ז/ 1587 (שלא לקנות את משרת הרבנות בכסף). 
רבר זה עורר עליו את חמתם של "שונאי־חנם ואויבי שקר", 
בגלל מלשינות נגזרה עליו גזירת־גירוש מלודמיר, אך אף 
גזירה זו בוטלה בהשתדלותם של בעלי־השפעה בין מקור¬ 
ב¬ו בווארשה. ב 1643 נקרא לשמש ברבנות בקראקוב, ואחר 
מותו של ר־ יהושע בן יוסף ( 1648 ) עמד ריט״ל גם בראש 
ישיבת קראקוב. בזמן ישיבתו בעיר זו עסק בהכנת מהדורה 
שניה של ספרו "תוספות יום טוב" (שנתפרסם לראשונה 
בפראג ב 7 — 1614 ; מהדורה שניה. קדאקוב, 1643/4 ). 
בעקבות הגזירות של ת״ח—ת״ט דאג להקלת גורלו הקשר, 
של העגונות. כשמת, העיד עליו ר׳ זליג מרגליות, ש״לא הניח 
אחריו מעות לקנות לו תכריכיו אף שהיה אב׳יד של קראקא 
וכר וכל זד, מפני שלא פשט ידו בממון שאינו של יושר" 
(הקדמת ל״וויבודי ליקוטים", אמסטרדאם תע״ה). 

מחיבוריו המרובים של ריט״ל, המעידים על השכלתו 
הרבגונית, נתפרסם ביהוד: פירושו למשנה תוספות יום 
ט ו ב. קיצור של הפירוש, בשם ,.עיקר תוספות יום טוב", 
הוציא ר׳ משולם בן יואל כץ (למברג, 1790 ). דיט״ל 
כינה את פירושו בשם תוספות יום טוב על שום תפקידו 
לשמש ..תוספות" וכעין "מקורות, ביאור והשלמה לביאורו 



723 


הלר, יום טוב ליפמן כן נתן הלוי — הלר, י,דל לודויג פון 


724 


של ר׳ עובדיה ברטנורה למשנה". ריט״ל השתדל לגלות 
את מקורותיו של ר' עובדיה, ביאר את סתוסותיו, בדק ואף 
ביקר את מסקנותיו בתהום ההלכה ופירושיו הלשוניים. 
בביאורו למשנה פירש ריט״ל את המלים מבחינה לשונית, 
ציין את ההלכה על יסור דברי התלמוד והפוסקים הראשונים 
והאחרונים, ועמד על קביעת נוסחאות מדוייקות, שאת רובן 
הוסיף במהדורה ב' של פירושו, מתור בירורן וליבונן של 
גירסות המשנה על סמן ספרי־דפוס ישנים וכת״י שונים. 
ריט״ל השתדל ליישב את הסתירות שבין משנה למשנה ע״י 
סברות ישרות והגיוניות. כל פירושיו מנוסחים בתכלית 
הפשטות — וכאן הוא הולך בעקבות רבו המהר״ל, שנלחם 
בשיטות הפילפול והחידוד. למרות יחסו החיובי לקבלה, 
נמנע מלהסתמך על הקבלה בקביעת הלכה, כי "בפירוש 
הש״ס אין לנו עסק בנסתרות כל עיקר" (מעדני יו״ט, ברכות 
פ״א). לדעתו, מותר לפרש את המשנה שלא כפירושם של 
חכמי התלמוד בתנאי, "שלא יכריע ויפרש שום דין שיהא 
סותר דעת בעלי הגמרא" (תוי״ט נזיר, פ״ה, מ״ה). את 
יחסו לפירוש של ר״ע מברטינורו הוא מנסח בהקדמה 
לפירושו: ■ואולם זאת היא עבודתי לדקדק במשנה, 
אם יש בה דבר הצריך לפירוש ולא נתפרש בפירוש הרב 
(= ברטינורו), ואם יש לה סתירה ממשנה אחרת ולא 
העיר בה הרב, וכן בפירוש הרב אם יש בו דבר הצריך 
ביאור וטעם גם אם יש לו סתירה מיניה וביה וכל שכן מן 
המשנה". 

במפעלו הפרשני למשנה ביקש ריט״ל להגשים מה שהטיף 
לו המהר״ל בחקר ההלכה: גילויה של הוראת ההלכה 
במשנה. מתוך עיונו בפשט המשנה בא לפסק הלכה, כי 
סבור היה, שיש לקבל את המשנה כיסוד ההלכה, בעוד 
שאת הרא״ש יש לראות כפוסק כללי. את השקפתו זו על 
חרא״ש הטעים בספרו: "מעדני מלך ולחם חמודות" 
(ח״א, פראג 1628 , ח״ד, פראג 1619 : חלקים ב׳ ג׳ נשארו 
בכ״י). בהקדמתו לחלק ד' (הנקרא "פלפולא חריפתא"), 
מסכם ריט״ל את השתלשלות ההלכה ועומד במיוחד על 
חשיבותם של הרי״ף, הרמב״ם, הרא״ש ובעל הטורים. לאחר 
שהוא מבחין בין שיטת ה״מרחיבים", שימת הרי״ף, ובין 
שיטת ה״מפסיקים" (המקצרים), שהיא שיטת הרמב״ם, הוא 
מסכם את תרומתם של הרא״ש ובעל־הטורים, ומציין, שמן 
הראוי הוא, שס׳ הרא״ש יהיה לעיניים לנעלי הוראה. בביאורו 
הוא מבקש להשלים את דברי הרא״ש, לבאר את תכנם 
ולהוסיף עליהם חידושי דינים ואז "יסורו כל בני ישראל 
למשמעת הרב רבינו אשר". 

משאר ספריו, שכולם מצטיינים בלשונם הבהירה ובסיג־ 

נ 1 נם המשובה, יש להזכיר את חיבוריו הפרשניים הבאים: 

( 1 ) ביאור לס׳ בחינת עולם לידעיה הבדרשי (פראג, 1598 ): 

( 2 ) "צורת בית המקדש", על תכנית ביהמ״ק לפי נבואת 
יחזקאל (פראג. 1602 ): ( 3 ) הגהות לס׳ "גבעת המורה" לר׳ 
יוסף בן יצחק הלוי(פראג, 1611 ): ( 4 ) "מלבושי יו״ט", השגות 
וחידושים על ס׳ חלבוש לאו״ח. ב׳ חלקים (ורשה תרניה— 
תרנ״ז). בכ״י נשארו החיבורים הבאים: ( 5 ) "טוב טעם", 
פירוש לחלק הקבלי שבפירושו של ר' בחיי בד׳ אשר על 
התורה: ( 6 ) ביאורים על הראב״ע לתורה: ( 7 ) "לקט שו¬ 
שנים", על ם׳ "ערוגת הבושם" לר״ש אדקיוולטי, ששלח 
לריט״ל את ספרו לבדיקה (תיו״ט, תמיד, סוף פ״ז): ( 8 ) "תו¬ 
רת האשם״, על ״תורת חטאת״ לרמ״א:( 9 ) "פרשת החודש", 


להלבות קידוש החודש של הרמב״ם: ( 10 ) הגהות לספר 
"כפתור ופרה" לר׳ אשתורי הפרחי. 

מלבד תשובותיו (נתפרסמו באספים: גאוני בתראי, שו״ת 
בית חדש — ב״ח וצמח צדק), דרשותיו (פראג, 1626 ) 
והסכמותיו. שניתנו בקשר לפעולותיו בוועד ארבע ארצות, 
חיבר ריט״ל פיוטים וסליחות שונות בקשר לרדיפות של 
שנות 1618 — 1620 בפראג ו 1648 באוקראינה. ידועה ביותר 
היא מחברתו האוטוביוגראפית "מגילת איבה" (ברטלאך, 
1818 ), שיצאה בכמה מהדורות (בין השאר בתרגום גרמני 
של זליגמן קיש: פראג, 1849 , ובצירוף תרגומים ליידית: 
וילנה 1864 , וארשה 1880 ). חיבור זה, הכולל תאורים ראליס־ 
טייס מקורות־חייו של ריט״ל וכן מחיי הקהילות בזמנו, 
משמש מקוד חשוב לתולדות־ישראל במחצה הראשונה של 
המאה ד, 17 . — מחיבוריו ביידית, שהיו מיועדים ל״המון 
העם והאשה היהודית", יש לציין את ספרו "ברית מלח", 
דיני מליחה והדהה (פראג, חש״ד: מהדורה שניה: קרא־ 
קוב 16651 ]), ותרגום יידי של ס׳ ארחות חיים (פראג, 1626 ). 
ב 1911 נתפרסם מכתב של ריט״ל ביידית משנת 1619 
לקרובתו, שתכנו ענייני־משפחה. 

גרז—שם־ר, ח׳ (תרס״ב), 50-46 , 114-112 : י. דוידזח, 
אוגר השירה והסיוט, תרע״ג: ש. מ. חאנעס. תולדות 
הפוסקים, תרם־יס, עם' 172-167 : י. היילסרין, חבורי ר׳ 
יו״ס ליססן חלד וכתביו. קרית־ססר, שנה ז׳ (תר-ז). 
148-140 : שם, 482 : פנקס ועד ארבע ארצות (הוגי י. חייל־ 
פרין), תש״ה: ערים ואמהות בישראל, ח״א (תש״ו), 211 - 
212 : ח״ב (תש״ת), 271 , 282-280 , 297 : ח*ד (תש״י), 264 , 

ח. סשרנוביץ (רב צעיר), תולדות ד,פוסקים, תש״ח. ח״ג, 
137-127 : י. ד. בית־הלוי, רבי יום סוב ליססו העיר, תשי״ד: 
לכבוד יום סוב, קונץ בעריכת הרב י. ל. סיסוו, תשס״ז: 
בך־ציוו כץ, רבנות. חסידות, השכלה, 1 , 1956 , 97-91 : 
; 370 , 297 , 296 , 293 . 292 , 281 , 0411211211 ,״ 2 ,־ 290 .פ 
, 04114 ? 4 ) 52004040 ,. 1 : 1 ' ; 426-427 , 14144011144414214214 
, 1859 ,{ 111 ) 11 [ 1111 1 11,11 11 11410004 ? ■ס ; 362 , 342 

,״■:נ'׳!! מ! 01411041 ?ס 04 ־ 411 הו 4111 ) 1 ! 011 ,- 1:1 ; 16-17 
; 306-307 , 1867 , 7 * 310 ,!״ 5:1 ? . 1 ; 18 , 11 , 8 , 7 , 1864 
,::! 011:11 :.: 1 :::] 5 . 51 ; 380 , 1893 .! 240132 ,[,::בחוזנו:;! ,י 1 
) 111 4 ( 414012414 ? . 144 ! ; 490 , 1905 ; 285 , 1903 ,/׳ 711 )/ 3 
, 1911 ,( 33740 114:0111 . 13 — 1919030 .\ . 60 ) 1619 111114 ! 41111 
1141 ) £111410 -11 21 411 402411 ? 2 . 00 1 ,. 5:110,3:7 . 2 .ת ; 49 
014 , 211:6 . 0 ;( 206-212 , 1923 , 51111011140 11111 / 11114 ?) 

. 4 . 42111 ! מ!) . 1221411 211 ) 2111 5411401000 הו 60 ' 2 01 ) 314411 
. 2 ו 114£1121 . 7 442011011 ) 411 הו 111440 . 4 . 04142 1114 . 241411112 ) 

.( 421-447 ,[ 1929 ] 1 
י. הו. 

הלר, קלל לודויג פזן--״ 71011 ת 0 ע£;״!:נ 3111.1 ^ — 
( 1768 , ברן — 1854 , זוליתורך), מדינאי ומלומד 
שווייצי; נכדו של אלברכם פון הלו (ע״ע). הלר היה מ 1795 
מזכיר הממשלה של הקאנטון ברן. כשהוקמה ב 1798 , תחת 
לחצה של צרפת, ה״רפובליקה החלופית" (ע״ע שויץ. היס¬ 
טוריה), התפטר ד,לד ממשרתו ונלחם — תחילה בשווייץ, 
ואח״ב מגלותו באוסטריה — בחוקה החדשה, ב 1806 חזר 
למולדתו וכיהן כפרופסור למשפט ממלכתי ולהיסטוריה 
השווייצית באקאדמיח (המוסד, שקדם לאוניברסיטה) של 
בת. כשד,וחזרת החוקה הקודמת לתקפה ( 1814 ) נתמנה ר,לד 
חבר בממשלת הקאנטון של ברן, אך ב 1820 , כשעבר לדת 
הקאתולית. הוברח להתפסר מעמדה זו, הלר היגר אז לצרפת 
וקיבל שם משרת במשרד־התוץ. כתוצאה ממהפכת יולי 
( 1830 ) איבד את משרתו, חזר לשווייץ וכיהן ב 1834 — 1837 
כחבר־ד,ממשלה בקאנטון (תקאתולי) של זולותורן. 

בצידם של הצרפתים בלבל (ע״ע) ודה מסטר ( 401:1015110 ), 

יש לראות בדלר אחד מן התיאורטיקנים של מדיניות הרס¬ 
טורציה (ע״ע אירופה, עט׳ 159 ), והוא גם שטבע מונח זה. 



725 


הלר, קהל לודויג פון—הם, ין דוידפון דה 


726 


בחיבורו 113£1 :> 1155£115 \ 23151 )$ ־ 01 ( 3110111 ־ £513111 ? ש!ס ("הרס' 
טוראציח של סדע־המדינה״ו 6 כרכים, 1816 — 1834 ) ביקר 
בחריפות את ה״אמנה החברותית" של רוסו ואת העקרונות 
הליבראליים של המהפכה הצרפתית, ודגל באבסולוטיזם 
ובהשפעתו המכרעת של הכנסיה והאצולה. הספר השפיע 
הרבה על הממשלות השמרניות של התקופה, בין השאר על 
פרידריד וילהלם ז\ז, מלך פרוסיה. — הלר חיבר גם מחקרים 
על תולדות הפרומססאנטיזם בשווייץ ועל המהפכות בספרד 
ובפורטוגאל. 

; ד 1928 ,! 41051071015100 14714 { ¥ 6111714726717177 \ ,€> 001 ח 1€1 ׳ל .'* 1 
, 14.1 17071 ״ 1 05574712 (( 510015014 076 ,ןן 3 )חח $0 .זו . 11 .¥\ 
,^• 61 ג 151 § 00£ .א : 1933 2 ,. 11 0071 .£ ..) 1 , 11610111161 .£ ; 1929 
71 ) 171110715011 016 ,זסב! 11315113 ; 1938 ,.// י׳ס׳* ״ 1 .£! 

. 19 ־ 19 , 11.1 50117/11611 

א. מ. י. 

הליטטט, עדן' ( 031151311 ). מחציתה הראשונה ( 500-900 
לפסה״נ) של תקופת הבחל (ע״ע) באירופה, 

שקדמה לעידן סן (־"־ז, מ 500 לפסה״נ עד תחילת םה״נ). 
עידן הל׳ נקרא ע״ש העיירה האלשטאט (ר׳ תמונה, כרך א/ 
עמ ׳ 969 ) במחוז זאלצקאמרגוט שבאוסטריה של היום (או 
באיליריה הצפונית בעת העתיקח),שבתחומה נתגלו ב 1846 
ב 0 מג 1 קברים, שכללו חפצים מתקופת־הברזל הראשונה. לפי 
הדעה המקובלת, היו אלה האילירים, שהביאו את הברזל 
לאירופה דרך הים האדריאטי! מארצם הופצה המתכת החדשה 
בהדרגה — בנתיבות־המסחר הראשיים — לאיזור־הדאנובה, 
לגאליה ולספרד, ובזמן מאוחר יותר—לגרמניה הצפונית ולאיי 
בריטניה הגדולה. איזורי התרבות ההאלשטאטית התפתחו 
במידה שחיו קרובים לארצות יוון ולאיטליה. 

התרבות חחמרית של עידן־הל׳ ידועה לנו מן הכלים, 
שנמצאו בגלי־קבורה ושבהם מיוצגים שני טיפוסי־הקבורה — 
הטמינה והשריפה. מימצאים עשירים ביותר נתגלו ב״ערי־ 
הקברות״ (נקרופולים) של גלאסינאץ שבבוסניה ( 20,000 
גלי־קבורה). פרוזיר ( 0201 ־ 1 ?) שבקרואםיה, סאנטה־לוציה 
שבאיסטריה, ואץ׳ ( 215011 ^ 1 ) וסאנקט־מארגארתן שבקאר־ 
ניולה, שטרטוג, מאריה יוסט, קלין־גלין שבשטיריח, פרוג 
( 1068 ?) שבקארינתיה, שטאצנדורף (} 1 ס 1 >ת 120 ג 51 ) שבאוס¬ 
טריה התחתית, פלאמניץ שבבוהמיה, ושופרון (לפנים את־ 
בורג) שבהונגאריה. 

בעיר־חקברות של הל׳, שבה נערכו חפירות שיטתיות 
ע״י ג. רמזאואר ( 5311£1 מ 31 ? . 0 ), נתגלו כלים שונים לרוב, 
5,816 המימצאים, שנחשפו כאן, מתחלקים, לפי רמזאואר, ל 64 
כלי־זחב, 3,574 כלי־ברונזח, 593 כלי־ברזל, 270 כלי־ענבר, 
73 כלי־זכוכית ו 1,242 בלי־הרם. כלי־הנשק כוללים חרבות- 
ברונזה — וביחוד חרבות־ברזל, פגיוני־ברזל, רמחים, חיצים 
וגרזינים, וכן כלי־עבודה שונים עשויים ברזל וברונזה, כמה 
קסדות ושברי־שריונים. מספרם של התכשיטים מרובה ביותר: 
חגורות עשויות לוחות־ברונזה חרותים, סיכות שונות, צמידים, 
שדשראות־נטיפים, חרהי־ענקים. אוסף גדול של אגרטלי- 
ברונזה מעוברים בחרם ובפטיש, דליים, מזרקים, טסים, ועוד, 
מעידים על קשרי־המסחר המפותחים. שקישרו את האיזור 
אל ארצות־הדרום בעקבות סחר־המלח (בהל׳ מצויים מכרות 
חשובים של מלת גבישי). כמו־כן נמצאו באותם הקברות 
גביעים של חרם מתוצרת מקומית, בעלי כרם בולטת, בצידם 
של אגרטלים ממוצא אטרוסקי או יווני. 

ההשפעה היוונית היתה רווחת לאורו חופי איטליה, גאליה 
ואיבריה! יורדי־ים וסוחרים מיוון הפליגו גם עד לאיי בריטניה 


הגדולה, ואף מעבר להם. אף בדרד־היבשה התפשט המסחר 
היווני למרחקים, ועל כך מעיד המימצא המפורסם, שנתגלה 
בויכם 0 !;ז\), ממזרח לפאריס. זהו קבר־מרכבה מטיפוס 
מיוחד, שהוכן בדרך כלל לאנשי־מלחמה (הללו היו נטמנים 
בו לפעמים עם סוסיהם ועם מרכבותיהם), אלא שכאן נקברה 
אשד, גאלית צעירה עטורת־נזר ומקושטת בעדיים עשויים 
זהב חרוץ. כלי־הקבורה כללו (בין שאר הכלים ממוצא 
אטרוסקי או יווני): ספל־ברונזה גדול(גבהו 1.4 מ׳), מקושט 
בראשי גלדגלנלת ועשוי בסיגנון ארכאי מאוחר, בדומה לפסלו 
של הרכב ולכלים שבאוצר הסיפניים (ע״ע סיפנוס) שבדלפוי 
(ע״ע). ספל זה, שנועד, כנראה, לצרכי־פולחן, הוא מן 
הספלים היווניים הנאים ביותר, שהגיעו לידנו. 

, 0 סזז 10 \ .? ; 1942 ,. 11 1/071 )( £1567116011711 016 , £16611 .\ 2 
. 1953 , 1411117 ) 50121 01176 ( 4000 . 41011510112611 416 11774 .// 

ז׳. ס. 

הם, עיר בעבר־הירדן המזרחי, שנזכרת בברא׳ יד, ה׳ בין 
המקומות, שבהם נלחמו כדרלעומר (ע״ע) סלד 
עילם והמלכים בעלי־בריתו במלכי ארץ־ישראל. שמרדו בהם. 
בהם היכו בעלי־הברית את הזוזים — תושבי המקום באותה 
תקופה. מאחר ששתי הערים האחרות הנזכרות באותו פסוק, 
עשתרות־קרנים (לפני הם) וקריתים (אחר הם),נמצאו שתיהן 
בעבר־הירדן, מתקבלת על הדעת הצעת הזיהוי של הם עם 
תל האם, השוכנת 7 ק״ס בקירוב דרומית לארבל (ארביד) 
שבגלעד; מטעם זה יש לדחות את הזיהוי של הם, הנזכרת 
בברא', עם הם הכלולה ברשימת־הערים של תחותסס 111 
(מם׳ 118 ). — בתל האם נשתמרו שלוש חומות סגאליתיות, 
וכן כלי־חרם מן התקופה הכנענית הקדומה. ולעומת זה לא 
נמצאו כאן שרידים מתקופת־האבות (תקופת־הברונזה התי¬ 
כונה) — מה שמעורר ספקות ממויימים ביחס לוודאות זיהויו 
של מקום זה עם הם שבמקרא. 

ב. סימלו, קובץ החברה לחקירת ארץ־ישדאל ועתיקותיה. 

ד״ (תש״ב), עס׳ 68 ; ש. "בין, ארץ־ישראל, ג׳ (תשי״ד). 

עש׳ 32 !אילך ן ■ ¥0165 £0516771 771 01 □0616, 11x171070110775 

.[ 165-6 ,( 1951 ) 11 ר 0 ם{-ז\ 0£ נ , 43011 * 4 1951 ,ע 1 , 11716 

הם (ממזג! 1 ), עיר־תעשיד, בגרמניה המערבית, בארץ הרי־ 
נום הצפוני— וסטמאליה, כ 25 ק״מ צפונית־מערביח 
מדורטמונד. מספר תושביה: כ 65,000 ( 1957 ). הם היא צומת 
רב־תנועה של מם־׳ב, וכן של דרכי־מים! מנהר־ליפח, שעליו 
היא יושבת, יוצאת כאן תעלה לרינוס. ענפי־ד,תעשיה שבהם 
חם: חוטייברזל, משקאות כחליים, טחנות־קמח ומזונות, 
טכסטיל, ל?ןח, ועוד. הם חיתח מ 1227 ואילך בירתה של 
רוזנות־מארק, ומ 1417 ואילו — חברה בד,נזה! ב 1666 סופחה 
לבלנךנבורג (פרוסיה). במלחמת־העולם זז נהרס יותר 
משליש העיר, 

011 , '( ^' 1 ־ 10 [ יה — ££01 ^ ־ 1 ) 111820011 ־ 035 20 ( - 

( 1606 , אוטרכט — 1683/4 , אנטורפז), צייר הו- 
לאנדי של טבע דומם. את אומנותו למד מאביו, דויד דה 
חם. ב 1626 עבר לליידן, ועשר שנים לאחר מכן — לאנטוורפן, 
שבה נתקבל ( 1637 ) כחבר נגילדה ע״ש לוקאס הקדוש. 
ב 1669/72 ישב בעיר־מולדתו. 

חם עסק אך ורק בציור של טבע דומם, ושום אמן לא 
עלה עליו בחחים זה במה שנוגע לגיוון הקומפוזיציה. 
הםתכלות־מתוך־אחבד, בכל פרט ופרט, ושכלול טכני. מצד 
תכנן מורכבות תמונותיו מפרחים ופירות, ספרים וכלי־נגינה, 
כוסות וצלחות, שבלולים וסרטנים, צדפיות וחרקים; הן 




הלשמט, עדך 


ממצאים מתרבות האלשטאט 

1 . סיכה (סיבולה) דמוית נבל; ברונזה, 10.3 ם״מ (שטאצנדורף, אוסטריה תחתית). — 2 . סיכה בסגנון 
איטלקי! 10 ס״מ, עידן־האלשסאט מאוחר (האלה ע״נ זאלה). — 3 . כלי־זהב; הקוסר 165 ס״מ 
(קאנשסאט ליד שסוסגארט). — 4 . קבר של אשה בהנוהת~שינה! תכשיטיה — ענקים, צמידים, טבעות 
וסיכות־נוי (האלה — טרותה). — 5 . חרב־ברונזה (האלשסאט). — 6 . סיכודנוי! ברונזה, 10.3 0 ״מ 
(שטאצנדורף). — 7 . רסן; ברונזה וברזל (ויזנאקר, סאלאסינאס עילי). — 8 . כשיל־בחל! 
האורך 15.9 ם״מ (שסאצנדורף). — 9 . כלי־חרס עם עיסורים מחותכים; הקוטר 18 ס״מדשסאצנדורף). — 
10 . ענקי־ברונזה (קומרוב). — 11 . סיריברונזה! הקוטר 35 ם״מ (בראנדנבורג). — 12 . קלפי־הרס 
מעוטרת; הקוטר 36 ס״מ (אוראך, וירטמברג). — 13 . קלםי־חרס אדומה עם עיטורים שחורים; הקוטר 
20.7 ס״ס (שטאצגדורף). — 14 . דלי־ברונזה; הגובה 48 ס״מ (יומלאנד). — 15 . שק לנשיאת מלח 
(מכרהיהסלה הפרהיסטורי, האלשטאט). — 16 . סגר של עטרת־זהב (אוטנח׳רף ליד זאלצבורג). — 
17 . חגורה רקועת~ברונזה; הקוטר 30 ס״מ (שטאצגדורף) 






9 י| 



? 5 •-י.*} ־׳־ 

3895 * 







729 


הם, ץ דוידפון רה— המאירי [פויארשטין], אביגדור 


730 



■א: 1 וידכ 1 ; דה הם: מבע דומם ד־ם־ויא־ז, בדים? 


משקפות את כל הנאות־האנילה של דורו בלא ליתן להן 
ביטוי של גסות־רוח, משום שהאמן השביל לטבול את ריבוי 
הפרטים באור עדין ומאחד ולנסוך עליהם ע״י בך רוח של 
שירה, שאינה מתקשרת ברגיל בהנאות־החך. העצמים שבתמו־ 
נ 1 תיו נראים כאילו נערמו באקראי על גבי שולחן, כשעפ״ר 
הם מהווים פיראמידה, שמסתיימת בגביע מלוטש או בחפץ- 
הן אחר. סידור זה, שהיה מכוון. הבליט את התכונות 
המיוחדות של הנושאים: עור־ד,קטיפה של האפרסק, השקי¬ 
פות של לימון פרום. המוצקות של אגוז. שינוי הגונים 
באשכול־ענבים, האור המשתקף בגביע־כסף. כאילו לשם 
הבלטת המראה הטבעי של תמונותיו נהג הם לכלול בהן 
תפוח קלוף למחצה, אגוז מפוצח, מחרוזת־פנינים בתוך כוס. 
לפרקים הפך תמונת טבע דומם ע״י הוספת גולגולת של 
מת לתיאור של -הבל הבלים״ — מן התמונות הסמליות. 
שנועדו להזכיר למסתכל את נוכחותו התמידית של המוות 
(מאוריצהויס, האג: המוזיאון, גותה). 

רוב המוזיאונים האירופיים והרבה מן האמריקנים מכילים 
מקצת מיצירותיו, שכולו בעלות אותה איכות עצמה, אע״פ 
שבשנותיו המאוחרות נטה לגדוש את צייריו בפרטים יתרים.— 
תמונותיו הן דוגמה נדירה למזיגה מושלמת של האמנות 
הפלאמית עם ההולאנדית: מיז ברחל (שבתמונותיו, ודאי, 
התעמק הם כשהיה באנטוורפן) למד להרכיב תמונה מעצמים 
הרבה, וביחוד מפירות ופרחים: ואילו באור המעודן והמאחד 
יש לראות את פרי השראתו של רמבראנט, שהם הושפע 
ממנו לראשונה בליידן. 

ע. י. -ה. 

המאיר' [פויארשטין], אביגדור (נר 1890 , דארדהאזה, 
קארפאטורוסיה, הונגאריה [היום — הקהילייה 
האוקראינית]), משורר ומספר עברי. הס׳ נתייתם בילדותו 


מאסו, וגדל בבית סבו, אבי־אמו, שהיה בעל־אחוזה עשיר, 
והוא שהקנה לחמי את ראשית ידיעותיו בלשון העברית 
ובמקרא. לאחר מכן למד בישיבות האידו־בסרמץ ופרסבורג 
(היום: בראטיסלאווה). בגיל 15 נתקבל לגימנאסיה שעל־יד 
בית־הפדרש לרבנים בבודאפסט. ב 1907 נדפס שירו העברי 
הראשון, "בן העתיד", בשבועון,המצפה"(קראקוב). בשנים 
שלאחר מכן פירסם שירים בירחון "השילוח" (אודסה), 
ב״הצפירה" היומית (וארשה) ובשבועון "העברי" (ברלין). 
לאחר שסיים את לימודיו בגימנאסיה התחיל משתתף בעיתו¬ 
נות ההונגארית בבודאפסט, ועם זה נעשה פעיל בתנועה 
הציונית. ב 1912 יצא כינוס ראשון של שיריו, בשם ..משירי 
אביגדור פאירשטיך, קובץ א׳. 

כשפרצה סלה״ע 1 התנדב הס׳ לצבא האוססרי־הונגארי 
ושירת בו כקצין בחזית האוסטרית־רוסית. המי נפל בשבי 
הרוסים ( 1916 ) ונשלח למחנה־שבויים בסיביר. ב 1917 . אחר 
מהפכת־אוקטובר ברוסיה, שוחרר המ ׳ משביו. וב 1919 הגיע 
לאודסה, שבה פירסם שירים. רשימות ותרגומים בשבועון 
״ברקאי״ ובמאספים ״ארץ״ ו״משואות". ב 1921 עלה לא״י. 
כאן השתתף תחילה בעיתון היומי "הארץ", ולאחר מכן 
בעיתון היומי ״דואר היום״. ב 1921 — 1924 הוציא המ׳ במת- 
יחיד לביקורת פובליציסטית בשם ״לב חדש״ וב 1927 — 
1931 — במה כזו בשם "הסחר" (נתחדשה ונתקיסה זמן 
קצר בשבועון ב 1940 ). לשם טיפוח הביקורת הציבורית הקים 
המי בתל־אביב את התיאטרון הסאטירי העברי הראשון, 
״הקומקום״, שפעל ב 1927 — 1928 ושימש יסוד לתיאטרון 
הסאטירי ״המטאטא״. — בסוף שנות ה 20 ובתחילת שנות 
ה 30 נמנה המ׳ על התנועה הרוויזיוניסטית בציונות, אך 
אח״כ בא מפנה בהשקפותיו, וזמן־מה אף היה קרוב לשמאל 
הקיצוני, האנטי־ציוני. 

ב 1925 — 1930 יצאו 4 ספרים בסדרת כתביו המקובצים 
של המ ׳ : ספד א׳ (״חלב אם״) — שירי־נעורים; ספרים ג׳ 
(״תחת שמים אדומים״) וד׳ (״קשת יעקב״) — סיפורי־ 
מלחמה: ספר ו׳ (״בין שיני האדם״) - רשימות על אודסה 
בימי מלחמת־האזרחים 1919/20 : הספרים ב׳ וה׳ שבסדרה 
לא יצאו. ספריו ״השגעון הגדול״ ( 1929 ) ו״בגיהינום של 
סטה״ ( 1932 ) הם ביסודם סיכומים אוטוביוגראפיים פנסיו־ 
נותיו בחייל במלה״ע 1 ובשבי הדוסים. ב 1933 יצא "ספר 
השירים״ — כינוס שלם של שיריו מ 1906 עד תחילת שנות 
ה 30 . הרומאן שלו ״תנובה״ ( 2 כרכים, תרצ״ד—תרצ״ה) נמנה 
עם הנסיונות הראשונים בפרוזה הסיפורית העברית של תיאיר 
אווירת ההתלהבות החלוצית בתקופת ה״עליה השלישית" 
לא״י. שיריו של המ ׳ מ 1933 — 1944 , ובכללם הסדרה "מזמור 
לדם״ (על השואה). כינסו בקיבץ .,המוקד הרן״ ( 1944 ). על 
ציר השואה סובב גם הרומאן הגדול של הס , , "המשיח הלבן" 
( 2 כרכים, 1947 ), שבו מוטעמת הסכנה המאיימת על התרבות 
האנושית מצד תורת־הגזע הנאצית. ברופאו שלו על תקופח 
יוון הקדומה, ״סודו של סוקראטם״ ( 1955 ), מתוארת דמותו 
של סוקראטס באמצעות דיאלוגים. לפי נוסח אפלטון. ומוב¬ 
לעת בו ההשקפה בדבר השפעה יהודית על משנתו של 
סוקראטס בסוף ימיו. — משאר ספריו המרובים של המי: 
״חכמת הבהמות״, ספר של סאטירות לבני־הנעורים ( 1933 : 
מהדורה שניה, 1954 ); "מסע באירופה הפראית", רשפי מסע 
באוסטריה ובהונגאריה ב 1930 — 1931 ( 1938 ): "בין לילה 
ללילה״, נובלות ( 1944 ); "חלומות של בית־רבן", מחזור 



731 


המאירי [פויארעטין], אביגדור — המבורג 


732 


שירים ( 1945 ): "המהפכה ביער־עד", עשר מעשיות ומעשיה, 
אחת קשורה בשניה ( 1951 ): "היקום", אסטרונומיה לנוער 
ולכל (כנ״ל). הם׳ תירגם לעברית עשרות ספרים בשירה 
ובפרוזה מהונגארית, מגרמנית ומלשונות אחרות, בכללם: 
"מסעי הברון איש מינכהוזו ומוצאותיו" של ג. א. בירגר 
(חש״ד); ״נעימות עבריות״ של היינה ( 1948 ): "משירי 
ש. פטפי" ( 1952 ), ועוד. בן הירבה לתרגם מחזות בשביל 
התיאטרונות העבריים בא״י, בכללם: "ירמיהו" מאת סטפאן 
צווייג: "מזימה ואהבה" מאת פ. שילד: "החייל האמיץ 
שווייק" מאת י. האשק, ועוד. 

המ׳ נמנה עם ראשוני מבשריה של השירה העברית 
האבספרסיוניסטית, ושירתו היא חטיבה בפני עצמה בליריקה 
העברית. אפיינים לה פאתוס מתמיד. נהייה אחר סתירות 
וניגודים ולהיטות אחר קיצוניות במחשבה ובהרגשה עד כדי 
הגזמות תמהוניות. תכונות אלו משפיעות גם על לשונו 
הפיוטית, העשירה בדימויים, בהשאלות ובסמלים מעניינים, 
אך לפעמים גם מתמיהים. בתקופתה הראשונה מוקדשת 
שירתו למלחמה בקפאון־הדורות בחיי עמו: בימי מלה״ע 1 
היא מוקיעה את טירוף האיבה, שהקיף את האנושות ושהיהודי 
היה מראשוני קרבנותיה: משנתערה בא״י נעשתה חדורת 
ביקורת: גוברת בה הקובלנה על החברה העברית החדשה 
בארץ, שאינה מגשמת את האידיאלים הלאומיים הנעלים, 
שלשמם הוקמה. — בצד היסודות הפובליציסטיים שבשירתו 
של ד.מ׳ מרובים בה נם היסודות האוטוביוגראפיים, ומקום 
מרכזי בה תופסות דמות האם, שממנה נתייתם המ' בילדותו, 
ודמות הסב, שגידלתו בביתו. דמות האם הועלתה בדמיונו של 
המשורר לסמל האימהות היהודית בכללה, על עצבותה, 
טהרתה ורוב רחמיה, ודמות הסב — לדרגת סמל של ישראל 
סבא, של העם כולו. דמויות אלו בולטות בייחוד במחזור 
השירים־הזכרונות "חלומות של בית־רבך, שהוא ממיטב 
יצירתו של הנד. — בכנות־הרגש ובפשטות הביטוי מצטיינים 
הפזמונים, שחיבר הס' בשנות ה 20 ושבהם באו לידי ביטוי 
התלהבות־הנעורים והאידיאליזם של חלוצי העליה השלישית; 
קצתם (״שני מכתבים״, ״חלוץ, בנה ירושלים!״ ועוד) נת¬ 
חבבו ביותר על הנוער העברי בארץ ובגולה ונעשו שירי־עם, 
כמספר נתגלה עיקר כוהו של ד.מ׳ בסיפורי־המלהמה שלו. 
נימתם הכללית של סיפורים אלה היא פאציפיסטית קיצונית, 
ובמרכזם עומד גורלו הטראגי המיוחד של החייל היהודי 
בצבאות זרים, הלוחם מלחמה לא לו, תוך סלידה משפיכת־ 
דמים, והאפוף אווירה של איבה לוהטת. בנפשו של החייל 
היהודי בצבאות־הנכר באים לידי גילוי סגולות הגזע והגאון 
הלאומי, ובייחוד — השאיפה לקידוש־השם, המתגלמת במעשי 
גבורה עילאית. 

ב 1936 קיבל הכד את פרם־ביאליק מטעם מוסד־ביאליק 
שעל־יד הסוכנות היהודית בעד ״ספר השירים״ שלו. וב 1958 — 
את פרס־העשור לספרות יפה מטעם עיריית־רמת־גן. 

ש. בס. גלימות 91 [תרצ״ז חרצ׳יח]. עס׳ 216-1.14 ; י. ח. ברנד, 
כתנים. 9:11 [תד־ז], עם׳ 238-236 : ש. גינצבורג, גליונות : 9 
[תרצ׳ז-חרצ״ח], עס׳ 213-209 : י. זמורה. ספרות על פרשת 
דורות,״. תש״ס, עם׳ 106-99 : י. חורגיז, בוסתנאקאו [תרצ״ח], 

גל׳ 42 : יעקב סיכסן, מאזניים, 91 [חרצ״ח). עם׳ 529-525 ; 

ש. שסרייס, פני הספרות, זו, תרצ״ט, עם׳ 291-280 . 

ג. א. 


המב 1 לט () 0111 נ 1 נת 110 ). הגדול בנהרות של מדינת־נודח 
שבאה״ב; נקרא על •שמו של אלכסנדר פון ד.ומ- 
בולט (ע״ע). מקורו של החמ' בצפון־המזרח של נודה, ולאחר 
שהוא זורם לאורך של 500 ק׳׳מ. בעיקר לדרום־המערב, הוא 
נופל לביצת המ״סינק, שבה מתאדים מימיו. מימי ר,חמ׳ 
ופלגיו נכזבים בקיץ. ב 1936 הוקם על ההמ׳ סכר ( 6 ץ? 
ת: 02 20:11 ?: האורך: 275 ס׳; הגובה: 23 מ׳), שאיפשר אח 
הכשרתם של שטחים גדולים מעמקו לחקלאות. בעמק זה 
עוברת הדרך הראשית, שבה הלכו המהגרים ממזרח אה״ב 
לקאליפורניה, וכן נסללה בו מסה״ב הפאציפית הראשונה 
( 1869 ). 

הםם!־ג (*■!"למזג!!), עיר בגרמניה המערבית, שמהווה, 
עם סביבתה הקרובה, חבל־ארץ אוטונומי. שטחה 
747 קס״ר ומספר תושביה 1.8 מיליון( 1957 ). הס׳ היא השניה 
בערי־גרמניח במספר אוכלוסיה והראשונה כעיר־נמל וכצוסת 
מסילות־ברזל. השם הרשמי הוא: "העיר החפשית ועיר- 
ההנזה המי״(. 13 ז 33 ז 365 ת 43 ? 003 016 ־ 1 ?). המ' שוכנת משני 
עבריו של נהר־אלבה, כ 100 ק״מ משפכו לים, וספינות-ים 
בינוניות מגיעות 'אליה; הספינות הגדולות משתמשות 
בנמל־קוכסהאפן ( 960 ב 11 ״ 0 ) שעל השפך (היה שייך להס׳ 
עד 1937 ). האלבה מתפלג בתחום הס׳ לשתי זרועות, 
גדולה בצפון( 6 ל 61 ־ 361 ־! 0 א — האלבה הצפוני) וקטנה בדרום 
(. 6 ל 61 ע 5113 — האלבה הדרומי), שמתחברות במערבה של 
המי ויוצרות מתוך כך 3 איים. לאלבה הצפוני נשפכים בד,מ׳ 
הבילה ( 8:116 ) מדרום־חמזרח והאלסטר (■! 6 ) 2315 ) מצפון. 
סמוך לשפכו מתרחב האלסטר לשתי בריכות, שהן נפרדות 
זו מזו ע״י סוללה. העיר העתיקה של המ', מלפני המאה ה 12 , 
נבנתה — ודאי, מטעמי-הגנה — בקרן שבין חבילה, האלבה 
והאלסטר. העיר ״החדשה״ ( 381 ז 605 א). מסוף המאה ה 12 
(ר׳ להלן, היסטוריה), הוקמה בין שתי הזרועות של שפך־ 
האלסטר, ששימשו לה מגן. מעבר לזרוע המערבית של 
האלסטר נמצא הפרבר הישן סנקט פאולי, וממערב לו — אל־ 
סונה (ע״ע), שסופחה ב 1937 לחמ׳. עם עשרות הישובים 
שסופחו לחמ׳ נמנית גם ונדסבק, כ 4 ק״מ צפונית־מזרחית 
ממרכזה של העיר הישנה (ר׳ להלן, יהודים). ע״י התעלות 
של קיל ואלבה־טרוה חוברה הס׳ אל הים הבלטי. שטח־ 
המעגן של נמל ד,מ׳: 24.5 קמ״ר. ב 1955 עגנו כאן כ 16,700 
ספינות בעלות נפח כולל של 21.2 מיליון טון. — חמ׳ מת¬ 
פרנסת ממסחר, ספנות. דייג (באלטונה) ותעשיה. ב 1956 
נמצאו בד,מ' 1,570 מפעלי־תעשיה, שכל אחד מהם העסיק 
לא פחות ס 10 עובדים. בס״ה עבדו באותה שנח בתעשיח 
בהס׳ כ 215 אלף איש, מהם כ 30 אלף במספנות, 27.4 אלף 
בתעשיית־מכונות, 20.5 אלף בצרכי חשמל, 14.7 אלף בתו¬ 
צרת כימית, 11.9 אלף בגופי ובאזבסט, כ 9.8 אלף בהדפסה. 
בתחומה של ארץ־הט׳ יש 384,000 דונאם של אדמה חקלאית, 
שמספקים לחט׳ ירקות, תפוחי־אדמח ( 39,000 טון ב 1956 ) 
ואף דגן ( 15,560 טון). מעורקי־התנועה שבעיר חשובה 
המנהרה, העוברת מתחת לאלבה (ארבה 450 מ׳) והמחברת 
את חלקי־העיר שמשני עברי־הנהר. בהמי אוניברסיטה 
(נוסדה ב 1919 ), שבה כ 8,000 תלמידים ( 1956 ), ובתי־ספד 
מקצועיים גבוהים אחדים. 

א. י. בר. 

היסטוריה. בתחילת המאה ה 9 הקים קרולוס הגדול 
(ע״ע) על־יד מקום שפכו של האלסטר לאלבה מבצר, שנועד 


המאסף, ע״ע מאספים. 







£7855 4 ן 






ס*■־־ 

| ■, 







: י " 1 







* . 





י׳זי־נ י ־: דראר בל? ■ 


לשמש לו מג! מפני התקפותיהם של הסלאווים ממזרה 
וההאנים מצפון, כ 30 שנה לאחר מכן יסה בנו, לוהוביקום 
החסיה, הגמונות ואח״ב ארביהגמונות בהמ׳ לשם הפצת 
הנצרות בתוך הסלאווים, הראנים והשוורים. הראשון, ששימש 
במשרות אלו, היה הנזיר אנסקאר (גם אנסגאר או אנפחריוס, 
801 — 865 ), "שליח־הצפון". מסביב למבצר ולפנסיה נתפתה 
יישוב קטן של בעלי־מלאכה וסוחרים, שנהרס כמה פעמים 
ע״י נורמאנים או סלאווים, אר נבנה וחזר ונבנה אע״פ 
שמושב הארכיהגמון הועבר בינתיים לברמן, מקומו של 
יישוב קרום זה הוא בערך — תחום העיר הישנה 
של המ' בימינו. ב 1188 יסר אדולף 111 , רוזן הולשטיין, על 
שפת־הנחר המערבית את העיר החדשה 10 ) 3 ז 115 ־א) כיישיב 
מסחרי ומקום־מעבר לסחורות מן האלבה אל הים. 

ב 1215 לערך נתאחדו שני היישובים לעיר אחת, שמנתה 
כ 1,500 תושבים. בתקופה זו גדל המסחר (ע״ע אירופה, עס' 
147 ; גרמניה, עמ׳ 427 ) וחס/ שנמצאה בקשר הדוק עם ליבק, 
נעשתה חברה חשובה בברית ההאנזה. היא סחרה עם חופי 
רוסיה וסקאנדינאוויה, מצד אחד, ועם ארצות־השפלה ואנגליה, 
מצד שני. ב 1300 הגיע מספר תושביה של המ ׳ ל 5.000 בערך. 

במאה ה 14 השיגה העיר עצמאות מינהלית הו מנסיכי- 
חולשטיין וחן מן הארכיהגמונים, והשלטון בה עבר לידי 
סנאט, שייצג אח הסוחרים העשירים. תחום־העיר הורחב אז 
במידה ניכרת, וב 1430 כבר מנתה האוכלוסיה של חם' 16.000 
נפש. ב 1522 השתלטה בד,מ׳ הרפורמאציה וב 1536 הצטרפה 
העיר לברית־שמאלקאלזץ (ע״ע גרמניה, עמ ׳ 435 ). 

רדיפת הפרוטסטאנטים בארצות־השפלה(ע״ע, עמ' 284/6 ) 


גררה תנועה של פליטים מארצות אלו. ואותם מהם שבאו 
להמ ׳ פיתחו כאן אומנויות חדשות. כן השתקעו בחמ׳ מסוף 
המאה ח 16 ואילך יהודים פורטוגיזיים, שעסקו בעיקר במסחר 
(עי׳ להלן, יהודים). חשיבותה של העיר כמרכז של סהר 
בינלאומי עלתה והלכה. ביהוד הובלו דרך המ ׳ מטעני־תבואה 
מן הארצות הבאלטיות לאירופה המערבית, והתורות אנגליות 
והולאנדיות לגרמניה. 

ב 1558 נוסדה בהמ׳ בורסה וב 1619 הוקם ה״באנק של 
המ״ ׳ כדי להקל את סתר־החליפים במטבעות שונים. בין 
מייסדיו נמצאו, מלבד סוחרי הנד הגרמניים, גם יהודים, 
הולאנדים ואנגלים. ד,מ׳ נעשתה שוק־הכספים החשוב ביותר 
בגרמניה הצפונית־מערבית. 

פריחה כלכלית זו של העיר לא נפגעה ע״י מלחמת 
שלושים־השנה ( 1618 — 1648 ). לחגנתה של המ׳ נבנתח חומה 
חזקה סביב העיר העתיקה והחדשה. ד,מ׳ הצליחה להישאר 
ניטראלית, סחרה עם שני הצדדים והרוויחה משניהם. 
אוכלוסייתה גדלה מ 30,000 ל 60,000 . ספינותיה הפליגו עכשיו 
גם לספרד ולפורטוגאל, וחמ׳ אף השתתפה בציד־הלווייתנים 
בחופה של גרנלאנד. 

דאניה, ששלטה בהולשטיין, ביקיסה לספח לזו האחרונה 
את ה,מ', וב 1686 התקיף כריססיאן ע, מלך דאניה, את 
העיר, אך אזרחיה הדפו את ההתקפה בעזרתן של חאנובר 
ובראנדנבורג. ב 1768 הכירה דאניה בעצמאותה של ד.מ/ 

המשטר הקשה, שהשכבה השלטת (של סוחרים עשירים) 
הטילה על שאר חלקי־האוכלוסיה, גרם במשך המאה ה 17 
להתקוממויות של השכבות הנחיתות. ניגודים אלה חוסלו 







735 


■?מבורג 


736 


ב 08/12 ד 1 ע״י מו״מ ממושך,שבו השתתפו נציגיו של קיסר־ 
גרמניה, חוקה חדשה, שנשארה בתקפה עד 1860 , העניקה 
לחוגים רחבים יותר של הבורגנות זכויות בשלטון־העיר. 

בהשפעת הפריחה הכלכלית התפתחו בעיר גם חיים רוחנים 
ערים. ב 1678 נוסדה אופרה בהם׳; ב 1690 — חברה מאתמא־ 
טית! ב 1767 — 1770 פעל בהמי לסינג(ע״ע), ב 1770 — 1803 — 
קלופשטוק (ע״ע). המ ׳ נעשתה אחד מן המרכזים של תנועת- 
ההשכלה בגרמניה. 

ההקלות, שבאו במשך הסאה ה 18 במסחר עם הארצות 
שמעבר לאוקיינוס האטלאנטי, הביאו עושר נוסף לחמי, 
שמנתה ב 1800 כ 100,000 תושבים ושימשה המרכז הבאנקאי 
החשוב ביותר ביבשת אירופה. פריחה זו הופסקה זמנית 
בתקופת ההסגר הקונטיננטאלי, שהטיל נפוליון (ע״ע). ושל¬ 
טונם של הצרפתים בעיר ( 1806 — 1814 ). מספרם של תושבי 
ד,מ׳ ירד באותן השנים עד כדי החצי. 

קונגרס־וינה ( 1814/15 ) אישר את מעמדה של ד,מ׳ כעיר 
חפשית במסגרת הברית הגרמנית (ע״ע גרמניה, ענו 447 ), 
עם ההתפתחות הכלכלית הכללית, שבאה באירופה במאה ה 19 
(ע״ע אירופה. עמ׳ 160 ! גרמניה, עמי 447/8 , 452 , 456/7 , 
460 ), נתרחבו גם בד,מ׳ התעשיה והמסחר. קס• חברות 
גדולות לספנות (בכללו קו המ׳־אמדיקה, ע״ע), שספינותיהן 
הפליגו לכל נמלי־העולם. נמלה של ד,מ' הורחב ותוקן, ובניין־ 
ספינות נעשה בה ענף־התעשיה הראשי. חומת־העיר פורקה 
והס׳ נתפשטה לכל עבר. 

בשנות המהפכה של 1848/49 נתקבלה חוקה דמ 1 קרא־ 
טית, אבל האריסטוקראטיה של הסוחרים הצליחה למנוע את 
ביצועה. רק ב 1860 נקבעה, לאחר מריבות ממושכות, חוקה 


חדשה, שהעניקה לכל האזרחים משלמי־חמיסים זכות־בחירה 
למועצת־העיריה (ה 0113£1 !!־ 1 פ 2 ז 811 ), אך השפעה ניכרת 
בענייני־העיר, ביחוד בסנאט, הגוף המנהל של המ ׳ , נשארה 
בידי העשירים. 

במלחמת 1866 (ע״ע גרמניה, עמ׳ 453/4 ) תמכה הס׳. 
לאחר היסוסים, בפרוסיה! אח״כ נכנסה כחברה לברית 
הגרמנית־הצפונית וב 1871 נעשתה מדינת־ברית באימפריה 
הגרמנית. אעפ״ב נכללה בתחום־המכם של האימפריה רק 
ב 1879 . איזור מסויים בנמלה של ד,מ' הוכרז כ״נמל חפשי" 
(מ;>£ג 6111 ז?), שנשאר מחוץ לתחום־המכם, הכלכלה שלהעיד 
הוסיפה לפרוח והאוכלוסיה גדלה בקצב מהיר (ר׳ למטה, 
הטבלה). ב 1896 — 1906 תוקנה חוקתה של המ ׳ בכיוון דמו־ 
קראטי, אך רק אחר מלחמת־העולם 1 (ב 1919 ) הונהגה חוקה, 
שלפיה נבחר ה״בירגרשאפט" בבחירות כלליות ע״י כל 
תושבי-העיר (גברים ונשים). בתקופת הרפובליקה תוויי־ 
מארית נשארה המ ׳ במעמד של מדינה (נ>תב 1 ). 

מלחמת־העולם 1 ( 1914 — 1918 ) גרמה להפסקה בהת¬ 
פתחותה של הכו. כתוצאה מן ההסגר, שהטילו הבריטים על 
גרמניה, גורשו הספינות הגרמניות מן הים, ואחר מפלתה 
של גרמניה נמסר, בהתאם לתנאי-השלום, כל צי־המסחד 
הגרמני למנצחים. ב 1920 התחילה המ׳ בבניו צי חדש בסיועו 
של הון אמריקני, וב 1928 הגיע הצי המסחרי שלה כמעט 
לגדלו ב 1913 . 

ב 1933 ביטל היטלר את החוקה של 1919 ומינה נציב על 
הם׳ (ז£] 115512111131 ז! 80 ). ב 1937 סופחו לד,מ׳ העדים השכ¬ 
נות: אלט(נה (ע״ע), .ונדסבק והרבורג־וילהלמסבורג, ועוד 
27 יישובים גובלים, ולעומת זה הופרדה ממנה העיר קוכס־ 



האסבורב: הרובע הססהרי וזהדע 









737 


ום:וח 


738 


האפן, שעמדה תהת מרותה של המ ׳ מן המאה ה 14 ואילו. 

בסלהמת־העולם 11 ( 1939 — 1945 ) נהרגו כ 55.000 מתושבי 
המי בהתקפות־אוויר וב 50% מבנייניה נהרסו. הרם זה — 
נוסף על הדליקה הגדולה, שפרצה בעיר ב 1842 — גרם לכך, 
שהמ׳ דלה ביום בבניינים היסטוריים. ב 3.5.1945 נכבשה ד,מ׳ 
ע״י מעצמות־הברית ואח״ב הוכללה בתחום־הכיבוש הבריטי. 
מה שנשאר בה מספעלי־התעשיה פורק, ורק ב 1951 הותר לה 
לבנות ספינות ולהדש את התעשיה. ב 1955 הגיעה התנועה 
בנמל לממדיה ב 1938 . גם האוכלוסיה שלה, שנתמעטה ביפי 
המלחמה במידה ניכרת, חזרה באמצע שנות ה 50 להקפה 
בערב המלחמה. 

והרי סקירה של מספרי האונלוסיה במאות ה 19 וה 20 : 


132,000 

1811 

155,000 

1840 

215,000 

1850 

327,000 

1870 

623,000 

1890 

706,000 

1900 

1,030,000 

1913 

1,091,000 

1920 

1.126,000 

1930 

1,712,000 

1939 

1,400,000 

1946 

1,800,000 

1957 


המ׳ נשארה מדינה אוטונומית אף במסגרת חוקת הרפוב¬ 
ליקה הפדראלית הגרמנית (גרמניה המערבית) מ 1949 . 
בהתאם לכך קבעה לעצמה המי ב 1952 חוקה חדשה: ה״בירגר־ 
שאפט", המשמש גם מועצת־עיריה וגם מוסד מחוקק של 
חמדינה, מורכב מ 120 חברים. שנבחרים בבחירות כלליות. 
מוסד זח מחליט על חוקים ובוחר את הסנאט ( 15 חברים), 
האחראי בפניו. הסנאט מכהן גם כחנהלת־חעיריה וגט כממ־ 
שלת-חמדינה, והוא בוחר מתוכו את ראש חעידיה ואת סגנו. 

- 10706147 } 2117 ) 14714 ) 71 ) 11 ) £14 .\ 2 11 חנ 1 ־) 10110 ״? .ס .ר 1 

5 ת€ל 0 ?[> 08 .? . 1 ) ; 1939/1957 , 1-11 0 ) 14 :> 2 \% 

0 ) 1 ) 1-7 7 ) 4 ) 11 }ק 0270 ק 70 ) 0 ) 2 * 107 * 444 ,ון 0 ו 1 | 10 ל 11 תוו 

2 ^^ 14070614721 ; 1880/1925 ,. 14 1 ' 1 ) 13 ! , £8/1 14 1 ) 1111 

- 6 * ,. 14 . 11 ; 1907/1953 . 1-111 ,*•״/* 0 * 1 ״,*•^ 

*. 14 ) 61 ) 61 ) 2 ) 0 , £235011 .£ ; 1925 ,)* 11 ) 61 ) 2 ) 2 * 5104 - 1 ) 1 ) 1 * 1 < 

#6 1 ) 140 . 14 ,תח 3 וח 0 ^^\ .£ ; 192-1/5 , 1-11 , 1814-1918 

, 01-1 ( 4 ) 0 ) 2 ) 0 7 * 21 * 1 ?) 71 ) 1712 >[ 71 {/ 71 ) 4 מס׳ 1 ) 011111 ?)* 1 ) 01160114 
7 ) 171 ) )* 11 ) 111 )*)€ ) 41 ,. 14 , 0111500 . 1 < 1 ) 110 5011010 . 8 ; 1929 
11 * 70 [ 2 ) 1 * 0 ) 77 4 ) 1 ) 7 ) €07070 11 07061172 . £0110 .£ ; 1951 , 52042 
,ותומג£ .א , 0110 * £311 .ס , £5116 .£ ; 1953 , 2 ) 1171 * 0 )€ 0 ) 0 ) 5 

. 1958 ,. 14 * 04 * 2 )!תס 11 4714 * 0 ) 1 ) 77 7 ) 4 ) 1170011 ) 170012 ) 11 

א. מ. י, 

יהודים. 1 . בסוף המאה ה 16 התיישבו בהט׳ אנוסים 
עשירים מיוצאי ספרד ופורטוגאל. משנתגלה. שהם מקיימים 
את דיני־ישראל, תבעו כמה מן האזרחים את גירושם. אבל 
מועצת-העיר, שעמדה על ערכם הכלכלי, התנגדה לבך. בין 
היהודים היו אנשי־כספים (שכמה מהם השתתפו ב 1619 
בייסוד ה״באנק של האמבורג"), בוני־ספינות, יבואנים (ביהוד 
הביאו סובר, קפה וטאבאק ממושבות פפרד ופורטוגאל), 
יצוני־אריגים וצורפים. ב 1612 שילמו יהודי־הם׳ מם שנתי 
בשיעור של 1,000 מארק. וב 1617 הוכפל מס זה. מלכי 
שוודיה, פולניה ופורטוגאל מינו יהודים כנציגיהם בהם׳. 
במשך כמאתיים שנה הוסיפו יוצאי ספרד ופורטוגאל בהם׳ 
לדבר בלשונות של ארצות־מוצאם, וכ 15 ספרים בפורטזגיזית 
ובספרדית נדפסו כאן על־ידיהם ב 1618 — 1756 . ספרים עב¬ 
ריים, וביחוד ספרי־המקרא, נדפסו בהמ׳ ע״י מדפיסים נוצריים 
מ 1586 ואילך. המדפיס היהודי הראשון. שהקים בית־דפום 


עברי בהם׳ ( 1703 ), היה אברהם בר זלמן לוי ממשפחת 
סנצפ״ך פאמסטרדאם. במאה ה 19 , שהיתר תקופת־הפריחה 
של הדפוס העברי בהמי, נדפסו בבתי־הדפוס העבריים שבה 
בעיקר סידורים וחומשים, מפרי־קבלה וספרות עממית. 



האסבורג: ח״מזרח" בבית־תכנסת הספרדי (נחגד ב 1855 
בסקום "בית־חכנסח החדיש", עעלדז כאיש בדליקה הגדולה 
׳של 1812 > 

ב 1611 כבר נמצאו בהם׳ שלושה בתי־כנסת. שקהילותיהם 
רכשו במשותף שטח לבית־קברות באלטונה הסמוכה. ב 652 ו 
נתאחדו שלוש הקהילות לקהילה אחת בשם .בית־ישראל". 
ב 1616/17 ישב בהמ ׳ אוריאל דה קוסמה (ע״ע). הרופא 
המקומי שמואל דה סילוה חיבר אז קונטרס נגדו, ובבית־ 
כנסת בהם׳ הוכרז החום, שהחרים ר׳ יהודה אריה ממומה 
(ע״ע) את ה״צדוקי". ב 1666 היו יהודי־הס׳ אחוזים בהת¬ 
להבות שבתאית, וה״מעמד" (ע״ע קהלה) הכריז, שבתי־ 
הקהילה עומדים למכירה. לעומת זה היה ר׳ יעקב ששפורטש 
(ע״ע), ששימש אז ברבנות בהמי, מן המועטים. שלא נתפסו 
להתלהבות המשיחית הכללית. ב 1697 העלתה העיר לפתע את 
המס השנתי, שהיתה גובה מן היהודים, ל 6,000 מארק; כתו¬ 
צאה מכך עקד הרוב של עשירי־היהידים בהמ־(שנמנו ברובם 
על הקהילה הספרדית־הפורטוגיזית) לאלטינה ולאמסטרדאם. 

מיוצאי ספרד ופורטוגאל, שישבו בד.מ׳, ראויים עוד 
להיזכר הרופא והסופר רודריגו דד, לאסטרו ( 1550 — 1627 ), 
הרב יוסף שלמה דלסדיגו ( 1622 — 1625 בהמ - ), הרופא 
והלכםיק 1 גראף בנימיוסוספיה ( 1609 — 1672 ),המדקדק והסו¬ 
פר משה אבודיאנטה ( 1602 — 1688 ), הרב והסופר אברהם 
דה פונסקה (נפטר 1651 ), הרב שמואל אבוהב ( 1610 — 1694 ) 
והמשורר יוסף צרפתי (נפטר ב 1680 ), 

2 . מ 1622 ואילך ישבו יהודים אשכנזיים באלטונה (הסמו¬ 
כה לחמ׳), שהיתה נתונה אז לשלטונה של דאניה, ומ 1627 
התחילו יהודים אשכנזיים משתקעים בהט' גופה. בימי־החנים 
הוסיפו יהודי־המ׳ האשכנזיים להתפלל באלטונה, וכן התדיינו 
לפני רבה של קהילה זו. ב 1648 הגיעו להט', מאוקראינה 
ופולניה. פליטי־חרב רבים. שנסתייעו ע״י היהודים המקומיים. 









739 


המפודג—המבורגר, יעקב כן דוד 


740 


אך הפליטים עברו עד מהרה לאמסטרדאם כי באותו זמן 
הסיתה הכמורה הנוצרית בהמ ׳ את האזרחים, שיגרשו את 
היהודים האשכנזיים מן העיר. ואמנם גורשו יהודים אלה 
מהמ׳ ב 1649 . רובם עבר לאלטונה, ומיעוטם לואנדסבק. רק 
מעטים מהם נשארו בהם׳ כ״סשרתים" בבתיהם של הספרדים־ 
הפורטוגיזים. לאחר שנים מועטות חזרו הרבה מן המגורשים 
להם', ובן נקלטו בה, ב 1656 , במה פליטים מווילנה. ב 1664 
נשתחררו האשכנזים מאפיטרופסותם של הספרדים; שלוש 
קהילותיהם — אלטונה, האמבורג וואנדסבק — נתאחדו 
ב 1671 לקהילת אה״ו. ב 1750 נבחר באב״ד של קהילת אה״ו 
ר׳ יהונתן איבשיץ (ע״ע). ר׳ רפאל כהן (ע״ע) מד,מ׳ היה 
מן המתנגדים החריפים ביותר לתרגום התורה של מנדלסזון 
( 1783 ). ב 1811 בוטלה קהילת אה״ו, והספרדים והאשכנזים 
נתאחדו לקהילה אחת. 

3 . ב 1819 נפרעו פרעות ביהודי-המ׳("פרעות הפ־הפ״),אך 
ב 1850 חוברו היהודים בהמ׳ באזרחים, במידה מרובה הודות 
לפעולתו של גבריאל ריסר (ע״ע), שהיה יליד־המ׳ ונכדו 
של ר רפאל בהן. 

רוחות הרפורמה, שהתחילו מנשבות בברלין, הגיעו גם 
להמ׳. ב 1818 חנך המטיף א. קלי, שבא לחמי מברלין, את 
ה״היבל״ הרפורמי. 18191 נדפס סידור־התפילה של ה״היבל" 
("במנהג קהל בית חדש אשר בהמבורג"). הרבנות בד,מ׳ 
פירסמה את חוות־הדעת של גדולי־התווה בגנות ה״הי־ 
בל" ("אלה דברי הברית") ואסרה להתפלל ב״סידוו" שלו. 
ה״חנם״ יצחק ברניס (ע״ע), שעמד ב 1821 — 1849 בראש 
הקהילה, דגל ברעיון ה״אורתודוכסיה המודרנית" והשתדל 
לשוות צורה הדורה לעבורת־האלהים המסרתית. בימיו נתחרש 
"ריב־ההיכל", בשההיכל עבר לבניין חדש ונתפרסמה מהדורה 
מתוקנת. קיצונית יותר, של ״סירור־התפילה״ שלו ( 1844 ). 

סו היהודים האשכנזיים, שישבו בהט/ יש להזכיר את 
גליקל מהאמלן, היימן מיכאל, בעל אוצר־הספרים, הסוהר 
והנדבן שלמה היינה לדורו של היינריד היינה), המשוררים 
נפתלי הרץ ויזל ושלום הכהן, משה סנדלזון מהאמבודג, 
ר׳ יצחק אייזיק הלוה בעל "דורות הראשונים". חוקר־האמנות 
א. ורפודג, הפילוסוף ארנסט קאסירר והפסיכולוג ויליאם 
שטרן, אלבדט בלין ואנשי־הכספים מכס ורבורג וקרל סלכיור. 
מרבניה האורתודוכסיים של הס־ בדורות האחרונים יש להז¬ 
כיר, ביו השאר, גם את נחמיה נובל, ומן הרפורמיים את 
צ. זליגמן ואת פ. ריגר. ס 1900 ואילך יצא בד.מ׳ השבועון 
1211 כ 1 תש 111 בל 31 ? 1 5 ו> 1 { 361111$0 ־ 151 8£1 ־ 1 נונ 1131111 . בספריה העירו¬ 
נית והאוניברסיטאית של הם' יש מספד מדובה של כתבי־יר 
עבריים, שנרשמו ע״י ס. שטיינשניירר. 

קהילת־המ׳, שהיתה מן הגדולות בקהילות־גרמניה, מנתה 
12,550 נפש 18661 , 19,794 19251 ו 16,885 19331 , בערב 
השואה היו קיימים בהם׳ ב 50 אירגונים וסוסדות־צדקה יהו¬ 
דיים. כיום ( 1955 ) יושבים בהמי כ 1,100 יהודים. בהם׳ נמצא 
מוסד הסיוע המרכזי ליהודי־גרמניה. 

י. דוקם, אוה למושב׳ תרס״גו ,[! 1 ג׳\\ 00 ־ 01 . 1 א 

) 8(15X5(6(7 £780, 1902; 1*1., 1101716117 2 5 <11*111x11 [סס 210601 
; 1904 ,( 1811 ) ה 80 הו 0 ה 207 ! 0 ו( 1 807 %ה 10511 ^ 414 ־ 2111 615 הס 118 [ 

■ 00 71 ) 6 ) 8814 [ - 70711521041506 } ■ 7 ) 1 > 1 [ 1 ז 6 ס 5 \ה 0080 , 0 * 03550 

) 7111 ) 8 ) 1 ( 1 1 1 * $1 ״' 0 ז 516 .ח 00 . 14 ; 1927 , 2 '( 1 ו 6 הז 110 מיו ) 8 ה 1£1 ! 1 

2147 615 711112 ) 1718 >' 7111 ! 8 7 ) 8 700 ) ■ 1 ) 110771171 71 ) 1 ) 114 7 ) 1 > 

7 ) 8 071 6078170 ^ 80 ,./ £018:0 011 א . 14 ; 1927 , 011011 ^ 8771071X1 
1 ! ) 51406 ) 10711121 } • 1 ) 8 11 ) 2 ) 81111 8 ״״ 411141102 > ,) £16 771 ) 11711 
. 1958 ,. 11 171 8111712 ) 051 ) 118 [ 

צ. א. 


הםבוךג״אםךיקה ׳ קו" ( 1£ מ 1.1 ' 3 אלןז 111£ \ 4 ' 2 :ונ 1 לחז 3 ^), 
חברת־ספנות גרמנית! נוסרה ב 1847 בשם 
ן 0£5£1150113£ - ם£ג*^ ־ )■ £3111 !£* 31 ? ׳ 111:8 ( 1 

(= חברת־מניות האמבורגית־אמריקנית להובלת חבילות), 
ובר״ת: 50 ׳?^*} ("האפאג"), והתחילה את פעולתה ב 3 
ספינות־מפרש בעלות נפח בולל של 4,500 מ״ק. מ 1855 
ואילך הונהג בה השימוש בספינות־קיטור, וב 1871 היו לה 
34 ספינות כאלו, בעלות נפח כולל של 100,000 מ״ק. בשנות 
1886 — 1914 התפתחה החברה, בהנהלתו של אלברט בלין 
(ע״ע), לחברת־האניות הגדולה ביותר בעולם, בערב מלחמת־ 
העולם 1 היו, בין השאר, לחברה 194 ספינות גדולות, יפות 
להפלגה אל מעבר לים, שנפחן הכללי הגיע ל 4 מיליון מ״ק, 
אניותיה ( 439 במספר כולל) פעלו ב 74 קוי־ספנות וקישרו 
מאות נמלים בבל הלקי־העולם. 

בשנת 1919 הוברחה החברה למסור כמעט את כל ציה 
למנצחיה של גרמניה במלהמת־העולם 1 , נשארו לה רק 
5 ספינות קטנות בעלות נפח בללי של 11,000 מ״ק. בשנות 
1920 — 1926 נבנה הצי מחדש ע״י קו־ה״א בשותפות עם 
חברה אמריקנית (קבוצת־הארימן). ב 1937 היו לחברה 110 
ספינות גדולות בעלות נפח בולל של יותר מ 2,000,000 מ״ק. 
עם תבוסתה של גרמניה במלחמת־העולם 11 נתפס ציה של 
החברה, פרט לספינה קטנה אחת, ע״י מעצמות־הברית. 
ב 1949 התחיל בניין־הספינות החדש בשותפות עם מפעלי־ 
ספנות גרמניים אחרים, וב 1954 בבר היו ל״האפאג״ 38 
ספינות בעלות נפה בולל של ב 700,000 מ״ק. 

. 1922/7 .) 11711 •. 4 >־. 11 ) 061 [ 75 ,ז 0 ומנ 9 

ה?!בוךגר, ןעכ|ב בן דוד(. 1826 , לוסלאו [ביום וודזי- 
סלאוו, שלזיה] — 1911 , שטרליץ), רב וחוקר. המ׳, 

שלמד בישיבות של פרסבורג וניקולסבודג ובאוניברסיטות 
של כרסלאו וברלין, שימש ברבנות — מתחילה בנוישטאט 
(מ 1857 ) ואח״ב ( 18590 ), כדב-הגליל. בשטרליץ, במדינת 
סקלנבודג. המ׳ פירסם מאמרים ב! 6 נ> אח")!־/ 
5 מ 111 זח־ 1114 , וכן דרשות והרצאות. ספרו גסבאאבנך ׳ 15145 ־ 0 
(״רוחה של האגדה״), 1859 , כולל תרגום גרמני של מאמרי 
חכמי-האגדה בסדר אלפביתי. מפעלו העיקרי הוא "האנציק¬ 
לופדיה למקרא ולתלמוד״ ( 811111 ■!ס) ש 1 [ 11101131 ץ 2 ח£- 31 ש*[ 
1883 — 1870 , 1311111111 11111 !) , שיבתה לשלוש מהדורות. היא 
נתפרסמה תחילה בשני חלקים: אחד מוקדש למקרא והשני 
לתלמוד. לאחד שנוספו עליהם שש חוברות של תוספות 
(:) 1 ה:> 111 :> 1 נןנן $11 ), שיש בהן מאמרים על התקופה שלאחר 
התלמוד, שונה שם הספר ל-ת!) 11151118 ) ש 2111 נ 11101 ץצח£- 531 ) 1 
1111115 , שנתפרסם בשלושה חלקים ( 1905 ). 

השער העברי, שצורף לספר, נותן מושג שלם מתבנו 
ומבנהו: "ספד בית מקרא והתלמוד, בו נבללו 
ענייני התורה והנביאים והכתובים, התלמוד והמדרשים 
והתרגומים, דברי אמונה ועבודה ודרך ארץ, דיני אישות 
ומשפט. חיי תנאים ואמוראים, שמות אנשים ונשים, גויס 
וארצותיהם, ערי א״י ובבל, הרים ימים ונהרות, הצמחים 
ופירותיהם, משקלות ומטבעות ומדות, ושער [= ושאר] חלקי 
החכמה עם תקנות וקורות דור ודור, מחובר ומסודר 
במערכת אלפ״א בית״א". בל ערך וערך שבספר ערוך לפי 
המתכונת הבאה: (א) הוראת הערך: (ב) תבנו: (ג) תול¬ 
דותיו של נושא הערך. — למרות הליקויים שבספר, שהם 
טבעיים למפעל חלוצי של חוקר יהיר, מילא חיבורו של 


741 


דמבודנר, יעקב ב; דוד — המדן 


742 


המ ׳ תפקיד חשוב בחקר היהדות. ואף בזמננו לא בטלה 
חשיבותו כליל. 

נ. סוקולוב, ספר זברון. תופ״ם, עט׳ 29 . 

א. מ. ה. 

המכר (׳■;*!״״!!ץ) , שם של נהר במזרחה של אנגליה הנופל 
לים הצפוני. הד.מ׳ נוצר מהתאחדותם של הנהרות 
אוז (; 01151 ) וטרנט וארכו כ 61 ק״מ. בהמ׳ שני חלקים כמעט 
שווים: העליון זורם ממערב למזרה ורחבו מ 1.6 עד 3.2 ק״מ; 
התחתון פונה לדרום־המזרח, מתרחב במשפך ומגיע לרוחה 
של 14 ק״מ. כמות־המים המגעת להמ' מגליליהם של נהר־ 
אוז, הזורם מצפון, ונהר־טרנט, הבא מדרום ( 22,700 קמ״ר). 
קרובה ל 200 ממ״ע בשניה. חשיבותו המסחרית של ד,המ׳ 
היא מרובה, וכמה נמלים שוכנים על גדותיו; החשוב בהם — 
הל (ע׳יע), אפילו לגול ( 00016 ) שעל האוז. כ 70 ק״ס מן 
הים, מגיעות ספינות־יס קטנות בשעות הגיאות. עסק־ההם' 
נוצר ע״י קרחונים בתקופות־הקרח הפליסטוקיניות והורחב 
ע״י מועדי־הים החזקים שבחוף אנגליה המזרחית. 

המדן (ח 01111 חז 43 }). עיר במערבה של פרס■ על דרך־המלך 
העתיקה המקשרת את באגדאד לטהראן, במקום 
שמסתעפת ממנה דרך לאיספאהאן; העיר הראשד, של מחוז, 
שנקרא על שמה. מספר תושביה כססס, 125 ( 1956 ), ברובם 
פרסים שיעיים, ובמיעוטם תורכים (כרבע מן האוכלוסיה! 
יוצאי הכפרים התורכיים המרובים שבסביבתה). ארמנים 
ויהודים. 

המי שוכנת בגובה של 1.835 - 1,900 מ׳ מעל פני־הים, 
סמוך לדגלי הר־אלונד ( 3.375 מ׳), המתנשא מדרום לה. 
אקלימה יבש ונוח בקיץ, קר ושלגי בחורף, ומחמת מרומי־ 
ההר שבקרבתה מרובים המשקעים בה ובסביבתה. באופן 
שאפשרית כאן השקאה בקיץ; סביבת המי פוריה ומצויינת 
בגידולי־פרי שונים. ויצוא פירות (טריים או מיובשים) הוא 
אחד מענפי־הפרנסה של המי, נוסף על תעשיית שטיחים 
ואריגים, חרושת נחושת, מלאכת־עור עדינה וקייטנות. 

היסטוריה. על־יד המ׳. במקום שעדיין לא נקבע 
בבירור, נמצאה בתקופה העתיקה עיר. שנזכרת בכתובת של 
תגלת־פלאסר 1 (מ 1100 לפסה׳ינ לערך) בינים אמרנה. לערך 
ב 700 לפסה״נ נעשתה עיר זו בירת מלכי מדי ונקראה 
במדית הגמתנה (=מקום הכינוס; וביוונית — אקבטנה, 
״י״״!]״£'). הרודוטוס ( 1 , 98 ) מייחס את יסודה לדאיאוקס, 
מלך סדי. כורש מלך־פרס כבשה ב 550 לפסה״נ, ומאז שימשה 
בירת־הקיץ לסלכי־פרס. בארמית, שהיתר■ לשונם הרשמית 
של מלכים אלה, נקראה העיר אחמתא. בגנזי־אחמתא נמצאה 
בתהילת תקופת שלטונו של דריוש 1 הכרזת כורש לגולי 
יהודה (עזרא ו׳, ב'). על תפארתה של בירה זו באמצע המאה 
ה 5 לפסה״נ מספר הרודוטום נפלאות: שבע חומות הקיפוה. 
כל אתת בעלת צבע שונה משל השאר, וצריחיהן של שתי 
החומות הפנימיות היו מצופים כסף וזהב. מבית לחומה 
הפנימית ביותר נמצאו חצר־המלד ובתי־אוצרותיו. אלכסנדר 
מוקדון כבש את העיר ב 330 לפסה״נ ובזז את אוצרותיה. 
במאות ה 2 לפסה״נ — ה 7 לסח״נ היתד, אחמתא בירת־הקיץ 
של המלכים הפרתיים והסאסאניים. 

א. י. בר. 

הס' תחת שלטון אסלאמי. המ ׳ נכבשה על־ידי 
צבאות המוסלמים סמוד ל 644 . כשאר חלקי-פרס בתקופה 


האסלאמית. כך היתד, אף המ ׳ נתונה למרותם של שליטים 
ומושלים מרובים, שהתחלפו תכופות ושביניהם היו בני גזעים 
זרים, כגון ערבים, תורכים !מונגולים. במידה שחילופי־שלטון 
אלה בוצעו בכוח־הזרוע, היו מלווים בהרס רב ובמעשי 
שפטים באוכלוסיה. 

במאות הראשונות לשלטון המוסלמי בה זכתה המ ׳ 
למעמד חשוב כמרכז מחוזי ובצומת־תחבורה. ששימש גם 
תחנת־דואר, וכעיר־מסחר. חשיבות מדינית היתד, לה רק 
בסוף ימי השושלת של הסלג׳וקים (סוף המאה ה 12 ), שקבעו 
בה את מושב־השלטון ובנו בה ארמונות. כן שימשה העיר 
מקום־קייטנה לעשירי הסביבה. שהקימו בה חווילות. נוסף 
על המסחר היו עבודת־האדמה ותעשיות של מתכת. עורות 
ואריגים סקורות־הפרנסה העיקריים של האוכלוסיה. הגאו־ 
גראפים המוסלמיים מהללים את יפיה של העיר ומזכירים 
את ריבוי גניה ושדותיה הפורים, שלהשקאתם הותקנו תעלות־ 
מים. בהס' בילה אבן סינא (ע״ע) את ימיו האחרונים 
(מת ב 1037 ), וקברו עדיין קיים, 

כיבושה של ד,מ' ע״י המונגולים ב 1221 היה מאורע מכריע 
בתולדותיה. הכובשים העלו את העיר באש והמיתו כל אותם 
מתושביה, שלא הצליחו להימלט. לאחר שלוש שנים יושבה 
הס׳ ע״י כמה מפליטיה. ב 1386 כבשו המונגולים את המי 
שנית ושוב עשו שמות בה ובתושביה. אעפ״ב חזרה הס׳ 
וקמה במרוצת־הזמן מחורבנה. בתחילת המאה ה 19 מנתה 
האוכלוסיה שלה כ 40 אלף נפש, אך מספר זה הלך ונצטמצם 
עד כדי מחציתו ב 1889 . ב 1950 ישבו בהמ׳ 104.000 נפש. 

יהודים. הקהילה היהודית של הס,/ שלפי המסורת 
נוסדה ע״י שושן דוה׳ת, אשתו היהודיה של המלך יזדגרד 
( 399 — 420 ), היתה מרובת־אוכלוסים בתקופות שונות. אך 
סבלה מרדיפות חוזרות ונשנות, שגרמו להגירת יהודים מן 
הארץ. המהגרים הגיעו עד אפריקה, שבה נודעו בכינוי 
ה״מדאנים". הגאוגראף הערבי אדריסי (ע״ע) מציין. שמשום 
מסחרה המשגשג של העיר גדל מספרם של היהודים בתוכה. 
בנימין מטודלה (ע״ע) מוסר על קיומה של קהילה יהודית 
בד,מ' בעלת 30,000 נפש (ולפי גירסח אחרת: 50,000 נפש). 
שסבלה מאד מחמת המהומות, שליוו את הופעתו של 
דוד אלראי. הרדיפות בימי שלטונו של עבאס 1 ( 1595 — 1628 ) 
נזכרו בחרוזיו של המשורר היהודי־הפרסי כאבי אבן לטף. 
תחת שלטונו של עבאס 11 ( 1639 — 1666 ) העמיד הווזיר 
הקנאי מ!המד בי את היהודים בפני הברירה של הפרת הדת 
או הגירה מן הארץ. הרבה מן היהודים — ביחוד מן העניים, 
שנתפתו ע״י הפרס הגדול שהובטח למתאסלמים — קיבלו 
עליהם את דת האיסלאם. ואלה שלא היגרו ולא נתאסלמו 
הומתו. שתי פעמים נערך טבח ביהודי המ׳ במחצה הראשונה 
של המאה ה 18 . 

לפי ידיעות, שנמסרו ע׳־י תיירים, פנתה הקהילה היהודית 
בהמי כ 600 משפחה ב 1816 , כ 200 משפחה ב 1840 . כ 500 
משפחה ב 1854 (בנימין השני), 1,500 — 2,000 נפש ב 1889 
וכ 5,000 נפש בתהילת המאה ד, 20 . אה״ב גדלה הקהילה 
במידה ניכרת, ביהוד על־ידי מהגרים סכורדיסתאן, באופו 
שבשנות ה 20 של המאה הנכחית פנתה כ 20.000 נפש. זמן 
קצר לאחר מכן פחת מספרם של יהודי המ׳ — בין השאר 
משום שהורע המצב הכלכלי בעיר. הרבה מהם עבדו לטהראן 
או קיבלו את הדת הבהאית. מספר מועט־ביתס עלה למדינת־ 
ישראל, ובאותו וסן עצמו נצטרפו לקהילה כמה מהגרים 



743 


המין — המוגלובין 


744 


מערי־השדה. כיום ( 1958 ) יושבים בהנד כ 1,200 יהודים, 
שקצתם עוסקים במסזזר וברוכלות וקצתם מחוסרי־פרנסה 
וחיים על הקצבות של ה״ג׳וינט". עדייו קיים בהם׳ בית־הספר 
של "כל ישראל חברים", שנוסד בתחילת הסאה ה 20 , אלא 
שכמחצית תלמידיו הם לא־יהודים. בעיר נמצאים ארבעה 
בתי־כנסת, וכן הקברות האגדיים של מרדכי ואסתר, שהם 
מקודשים בעיני יהודים ומוסלמים כאחד. 

, 0111 ) 001 .( 5.1 ; 1896-1936 , 14/116101165 1711 111171 , 312 ׳\\ 1 ( $0 .? 

, 66510 ? [ 0 6105 [ 7/16 , 161 ( 150 ? . 1 . 77 ־ ; 1955 , 7460175 1 ) 071 175 ) 6 [ 

119 , 1950 , 5104165 506101 60715 / 1 [) 1795-1940 

ל. ק. 

המזגלובין (ן 11 ג 102101 ־מ 0 גד 1 ׳ מיוו׳ 40 ; 1 ג>, דם)׳ שם כולל 
ל פ י ג מ נ מ י ־ ה נ ש י מ ה האדומים של החול־ 

ייתיים ושל קצת סחוסרי־ההוליות. ד,מ״ נמצאו: בכל החול־ 
ייתיים (פרט לזחל־הצלופח ולדגים אנסאדקטיים נדירים 
בעלי דם הסר־צבע); בסרטנים ירודים מרובים, ביהוד בסוג 
* 1 * 013401 (בגוו הדפניה [ע״ע]) ; בתולעים טבעתיות מרובות; 
בכמה רכיבות; בתולעים נימיות ותולעי־סרט אחדות; בקבו¬ 
צות בודדות של חרקים, של תולעים שטוחות ושל קווצי־עור. 
עקבות של המ׳ נמצאו גם בחד־תאיים■ כגון בסנדליה■ 
ואפילו בצמחים ירודים, כגון בשמרים ובפקעיות של שרשי 
הקטניות. איו ד.מ׳ בנבוביים, בגליליות, בסרטנים עילאיים 
ובראשוני־המיתריים. 

ההם" מתחלקים לשתי קבוצות; 1 ) המ׳ (מיוו׳ " 1 ן'מ ■ 

דם) במובן המצומצם — חמרי־הצבע האדומים של הדם 
(ע״ע, עם׳ 698 , 706 ); 2 ) מי ו גלו בין (מיוף 
שדיר) - חומר־הצבע האדום של בשד־השרירים. שני 
החמרים קרובים זה לוה מאוד (ר׳ להלן). המ׳־הדם נמצא 
בדמם של בעה״ח העילאיים בגופיפים מיוחדים — כדוריות־ 
הדם האדומות; בקצת מבעה״ח הירודים הוא מומס בנוזל־הדם. 

ההם׳ משמש אמצעי־הובלה להעברת חסצו־חאויר מדרכי־ 
הנשימה (ריאות. זימים, טראכיאות, עור) אל הרקמות; 
המיוגלובץ משמש אמצעי קיבול והעברה של החמצן 
בשרירים עצמם. 

מבחינה כימית כל ד,חמ" הם כרומו־פרוטאידים: 
קומפלכסים של חלבון (ע״ע) — ג ל ר ב י ו — עם קבוצה 
פרוסתטית, שהוא הומר־הצבע הם (= 1 ז 113£1 ); הקשר בין 
שני המרכיבים הוא רופף, והם ניתנים להפרדה בלא קושי. 
נושא הפעולה של הראקציה עם החמצן הוא ההם, אלא 
שתנאי לפעילותו הוא קישורו לגלובין. מבחינה זו דומה 
קומפלבס־ההמ' לאנזים, שמורכב מחלבון אדיש ומקו־אנזים 
פעיל (ע״ע פרמנט). ההמ ׳ אינו אנזים, אבל קומפלכסים של 
פרוטאינים אחרים עם הם (או עם חסרים קרובים לו) 
משמשים באנזימים בתהליכי החמצון הביולוגי(ע״ע). 

החט" בקבוצות שונות של בע״ח, ואף ד,חמ" השונים 
המצויים במסגרת מין אחד של בע״ח ( 1 ׳ להלן), וכן 
המיוגלובין, אינם נבדלים זה מזה אלא בטיב הגלובינים 
שלהם, ואילו ההם הוא אחד ומשותף לכל הר,מ". יחידת־ 
המבנה של החט" היא שרשרת פוליפפטידית, שמשקלה 
המולקולארי הוא כססס, 17 (= כ 150 שיירי חומצות אמיניוח 
[ע״ע אמיניות. חמצות])׳ עם קבוצת־הם אחת. יחידה זו 
מהווה את מולקולת ה מי ו גל ו בין,'ואילו בהם" היא 
מוכפלת כמה פעמים: בהם״ של היונקים פי 4 — משקל 
סולקולארי של 68.000 , 4 קבוצות־הם; בהט׳ של חרקים 


ותולעים מסויימים פי 2 — משקל מולקולארי של 34.000 ; 
בדמם של חסרי־חוליות מסויימים אחרים פי עשרות פעמים — 
משקל מולקולארי של כמה מיליונים. במבנה הגלובינים 
משתתפות 18 — 19 חומצות אמיניות (בהס׳־האדם — 19 ). 
בין הגלובינים השונים קיימים הבדלים מבחינת יחסי־ 
הכמויות של מרכיביהם (המ׳־האדם עשיר מאוד בהיסטידין) 
ומבחינת סידורם בשרשרת; הבדלים דקים במבנה מספיקים 
לגרימת הבדלים גדולים במסיסות ובכושר קישור ההם. 
לגבי 3 סוגים של המ׳־חאדם, למשל, הוכח, שאין הם נבדלים 
זה מזה אלא בחומצה אמינית אחת מתוך כ 300 החומצות. 
שמהן מורכבת מחצית מולקולת הגללבין שלהם: במקום 
מסויים בשרשרת הפוליפפטידית, שבו נמצא בהם׳ התקין 
של המבוגר (\.) שייר של חומצה גלוטאמית, מכיל החט׳ 
הסוסה 0 שייר ליזיני והחנד של האנמיה החרמשית ( 5 ) — 
שייר ואליני (ע״ע דם, עט' 706 , 709 ). מאחר שהשייר 
הגלוטאמי נושא מטען שלילי, השייר הליזיני - מטען חיובי. 
ואילו השייר הוואליני הוא ניטראלי — גורם שינוי דק זה 
לשינוי ההשפעה ההדדית בין חוליות השרשרת הפוליפפטי- 
דית, ועל־ידי כך גם לשינוי הקונפ(רםאציה של המולקולה 
ושל תכונותיה. 

ההם הוא פורפירין (ע״ע) ברזלי, 
לטבעת חפורפינית קשורים שיירי מתיל, ויניל וחומצה 
פרופיונית — ההם עצמו הוא חומצה דו־בסיסית; הברזל 
הדו־ערכי תופס את מרכז הטבעת השטוחה (בדומה 
למקום המאגנזיום בכלוחפיל [ע״ע]) וקשור לכאורה לחנ־ 
קנים של שתים מן הקבוצות הפיולליות, אלא שמחמת 
הרזונאנציה של הקשרים (הכפולים והפשוטים) שבטבעת 
הפורפינית נמצא הברזל קשור במידה שווה לכל 4 הפירולים 
(ציור 1 , א׳—ב׳; ציור 2 ). ההם חחפשי רגיש מאוד הן 
כלפי חומצות והו כלפי חמצן. חומצות מחולות מאוד 
מנתקות את הברזל מן הפורפירין, ואילו המרים מחמצנים — 
ואפילו חמצן־האויר — הופכים את ההם ל ה מ א ט י ן, 
ו 0 ס)->גו,גי,ס״: 0 ״נ>, בעל ברזל תלת־ערכי; חומר זה 
ניתן לבידוד בצורת המלח החידרוכלורי שלו — החמין 



נק ;י 1 




745 


וזמוגלובי־ 


746 


( 1 , ג , ). ההם מסוגל לקשור בסיסים אורגאניים, כגון הפירי- 
דין, ע״י קשרי־קואורדינאציה של הברזל וליצור ע״י כך 


1 


/ 1 \-, ־ר 

. 14 —סז- 1 < 


►40( 

1 -־-^ 0 .. 4 * 0.0 נ 

-ס* וי 0 — 1 --—י 



4 


\ ■ ן - 140 

1 ! 

"ס=^ין 


£'! 

י' 



\ 


0004 

\ 


צו 

4 י 


ן 11 ו*ןדדוןץד*ז 

ו 1 דג״ז- 1 וןדיו 

■ ו ב יי 

ג ל 

צייר £ 


המוכרומוגנים ( 1 , ד׳). בהם׳ קשור. כנראה, ההם 
בקשרים קואורדינאטיוויים לקבוצות אימידאזוליות של 
ההיסטידינים שבגלובין: לפי סברה אחרת קיים קשר גם 
בין שיירי החומצה הפרופיונית של ההם וביו החלבון 
(ציור 2 ). — מבנה ההם ותולדותיו ההמאטין והחמין הוברר 
במחקריהם של גדולי הכימאים האורגאניים בדוד האחרון, 
בעיקר על־ידי מחקריו של קיסטר ב 1910 — 1920 ! הסינתזה 
בוצעה ע״י ה. פישר (ע״ע) ב 1928 — 1936 . — על הביו- 
סינתזה של ההם, ובן על פירוקו הביולוגי, ע״ע פור¬ 
ס י ר י ן, וכן ע״ע ד ם, עט' 08 ד. 

הד,מ" ניתנים לבידוד מן הדם בצורה גבישית, והם מן 
הפרוטאינים שנבדקו ביותר מבחינה בימית ופיסיקאלית גם 
יחד. למללקילה של המ׳־היונקים צורת גליל, שראדיוס קטרו 
284 וגבהו 34.4 : הוא מורכב מ 4 שכבות מקבילות, בעלות 
9.4 בעובי, שכל אתת מהן היא שרשרת פוליפפטידית מקופ¬ 
לת במישור: לשטח־הפנים של גליל זה מהודקות 4 קבוצות 
שטוחות של הם. מסתבר, שמולקולה זו מורכבת מ 2 חצאי- 
מולקולות, מאחר שניתן לפרקה בנקל — ובאופו הפיך — 
למולקולות שמשקלו 34,000 , בעלות 2 קבוצות־הם. הקישור 
בגלובין מייצב את מולקולת ההם: אפשר להפריד את החמ ׳ 
לשני מרכיביו ע״י טיפול בחומצה מלחית בלא נטילת 
הברזל מן ההם. אלא שהתם המשוחרר נוסה להתחמצן מיד 
להמאטין וליצור עם החומצה המין (ר׳ למעלה). מצירופם 
של הם — שהוכן ־בזהירות ולא התחסצן — ושל גלובין 
מבודד, שלא עבר דנאטוראציה, ניתן לשחזר את מולקולת 
החט׳ בתקינותה ובמלוא פעילותה. 

להט' במה תפקידים בדמם של בע״ח. החשוב שבהם — 
הובלת חמצן־הנשימה — ור׳ למעלה) ע״י יצירת תרכובת 
רופפת עמו. בניגוד להם החפסי אין ההם שבהם' סתחמצן 
ע״י חמצן מולקולארי. ז״א אין הברזל שבו נעשה תלת־ערכי: 


הוא קושר מולקולת־חמצן בשלמותה, בלא לפרקה לאטומים, 
ע״י אחד מקשריו הקואורדינאטיוויים, ועם זה הוא נשאר 
דו־ערבי: התרכובת הקומפלכסית א ו כ ס י - ה מ׳ הנוצרת 
בדרך זו נוטה לחזור ולהתפרק למרכיביה. בין החט׳ והתמצן 
התפשי, מצד אחד. ובין האוכסי-המ', מצד שני, קיים שיווי־ 
משקל דינאמי. שמקומו נקבע ע״י לחץ החמצן: 

. 081-0 £ , 0 + 61 ״ 

נקבעו עקומי־דיסוציאציה של האוכסי־המ׳, המציגים את 
מידת הריווי של החט׳ בחמצן בפונקציה של הלחץ (ציוד 
3 ). העקום מראה, שבדם העורקי — שבו הלחץ החלקי של 
החמצן הוא כ 100 מ"מ כספית — הריווי הוא כמעט שלם. 
ואילו בדם הוורידי — לחץ של 40 מ״ס כספית בערך — הוא 
חלקי בלבד. ז״א האוכסי-הט׳ משחרר חלק מן החמצן. שהביא 
עמו מן הריאות. מהירות קישורו של החמצן ע״י ההם׳ היא 
מרובה: בלחץ של 75 ס״מ כספית מושג ריווי של 50% תוך 
כדי 0.004 שניה. ע״י נוכחות החט׳ בכדוריות האדומות גדל 
כושר-הקיבול של הדם לגבי החמצן פי כמה עשרות פעמים 
לעומת הקיבול של נוזל־הדם כשהוא לעצמו. — אע״פ שקשר 
החמצן לברזל בהס׳ הוא קואורדינאטיווי בלבד, הוא משנה 
שינוי יסודי את המבנה האלקטרוני של שאר הקשרים 
במולקולת־ההם. האוכסי־המ׳ הוא חומצה חזקה סן החמ ׳ . 
החס• הוא פאראמאגנטי — בדומה לחמצן —, ואילו האובסי־ 
המ׳ המורכב משניהם הוא דיאמאגנטי (ע״ע מגנטיות). באופו 
בולם ניכר ההבדל ביניהם בצבע: החט׳ הוא אדום־כהה 
והאוכסי־המ׳ אדום־בהיד — וזהו הבדל הצבע שבין הדם 
הוורידי והעודקי. 



לחץ־חסצן (מ״מ נספ-תן 
עהוםיי־דיסוציאציח של: 

א. אוככי־דזם׳; ב. אוכסי־סיוגלוביז; נ. אוכסידאזת־הציטונרום 
ציור 3 . 

המרים מחמצנים. שהופכים הם להמאטין(ד' למעלה) ע״י 
חימצון ממש, הופכים את החמי למטהמוגלובין (בעל 
ברזל תלת־עדכי וצבע חום). שאינו מסוגל עוד לקשור חמצן. 
במידה מצומצמת מתרחש חימצון זה בדם התקין, המכיל 
כרגיל כ 2% מן ההמ׳ בצורת מטהמוגלובין. זה האחרון ניתן 
לחיזור — לפשל ע״י הידדוסולפיט — להמ׳: המערכת 

־ + י י + ־י 11:81-1 ־ 1 < £ 

היא מערכת־רדוכס הפיכה (ע״ע אוכסידורדוקציה), שהפוטנ¬ 
ציאל שלה בסביבה ניטראלית הוא / 0.2115 4 . — בתנאים 







747 


המוגלובין—המון 


748 


פאתולוגיים מסויימים גוברת הפיכת הד,מ׳ שבדם לסטהמו־ 
גלוביו פד כדי פגימה בכושר הנשימה (ע״ע דם, עמ ׳ 706 ). 

מימו־הכר בולט ומובהק של המצבים השונים של החמ ׳ , 
שיכול לשמש גם לקביעתם הכמותית, הוא ספקטרום־ 
הבליעה של המרי־הצבע הללו (ציור 4 ), 


כאיל' יריק צהיב נחים ארוס 1 



ציור 4 . אנדזנה םפקטדוסשפית (קווי־בליעוז) ?]? הסונגוני;: 
א. אובסי-הם׳; ב. הם׳; ב. םטהם' 


ביו ההמוכרומוגנים (ר׳ למעלה, עמ ׳ 743 ) יש השיבות 
מיוהדת לקארבוכסי־המ׳ — תרכובת של ההם׳ עם 
פהסן חד־המצני, שנוצרת בקלות באטמוספירה המכילה גאז 
זה. האפיניות שלו להם׳ גדולה בהרבה מזו של ההמצן, 
ולפיכך הוא דוחה את זה האחרון מן האופסי־המ׳ז 
, 0 + 881-00 £ 00 + ; 881-0 

מכאן סכנת החנק הכרוכה בהרעלה בפחמן הד־חמצני. 
הקארבובסי־המ׳ הוא בעל צבע אדום בהיר ביותר וספקטרום- 
בליעה אפייני! הוא נוטה להתפרק ע״י האור. 

הסין (ר׳ למעלה, עמ׳ 742/3 ) פועל כקאטאליזאסור על 
הדהידרוגנאציה של בסיסים אורגאניים שונים ע״י , 8,0 
בראקציות אלו נוצרים המרי־צבע, למשל: כחול־ירוק מבג־ 
דדיו (ע״ע), ארגמן מפירמידון (ע״ע)! לומינול (אמינו־ 
פתאל־הידראזיד) נותן לוסינסצנציה כחולה מבהיקה. האק¬ 
ציות אלו רגישות ביותר ומאפשרות הכרת כמויות זעירות 
(עד צ 5 ) של המין; מכאן חשיבותו בחקירת־פשעים (בזיהוי 
בתמי־דם). 

מלבד הפונקציה של העברת החמצן פועל ההמ' בדם גם 
כאחד סן הבלמים העיקריים בוויסות ה 8 ,, (ע״ע המצות,• 
יונים), וכן הוא משתתף בהעברת דו־תחמוצת־הפחמו מן הרק¬ 
מות אל דרכי־הנשימה: חלק מדו־תחמוצת־הפחמן מתקשר 
בהם׳ בצורת קארב־אמינו. 

מולקולת ה מ י ו ג ל ו ב י ן(ר־ למעלה, עמ ׳ 741 ) שבשרי¬ 
רים גדלה כרביע ממולקולת ההם׳: משקל מולקולארי של 
17,000 עם קבוצת־הם אחת. פעולת המיוגלובין דומה לזו של 
ההמ׳ז קשירת מולקולת־חמצן אגב שמישה על דו־ערכות 
הברזל. אולם האפיניות של המיוגלובין לחמצן גדולה מזו 
של הד.מ׳, ועדייו הוא מסוגל לפעולה נמרצת בתנאי לחץ 
נמוך של חמצן. שמידת הריווי האפשרי של ההם׳ מצומצמת 
בהם (ציור 3 ). לפיכך הוא משמש, כנראה, לאחסנת החמצן 
ברקמות. סיוע להנחה זו ניתן ע״י העובדה, שרקמותיהן של 
חיות, שמסוגלות לשהות זמנים ממושכים מתחת למים בלא 
לקלוט אויר, עשירות ביותר במיוגלובין. — בתוך תאי- 
הרקמות, שלחץ החמצן הוא בהם נמוך מאד, עדיין ניתן 


החמצן להפעלה ע״י פורפיריני־הברזל של אנזימי־הנשימה, 
שאפיניותם לחמצן גבוהה ביותר (ציור 3 ). 

ה. קליבבסקי, המבנה הכימי של המוגלוביבים לא-תקיניס, 
רפואה, נ״ה, 107 ), תשי״ה! ר. רמות, היפוגלובינופתיות (שם. 

נ״ו, 152/3 ), תשי״ס: י. הלברנס, משמעותם הקלינית של 
ההיסוגלובינים ושל חלבוני נסיוב-ה,דם העובריים (שם, נ״ז, 

חוב׳ י׳), תש״ך 1 ■ 111 ) 7755 ^ 071171 ,} 01 סז< 1 סש^ 1111 ^ .׳ז .^<י 

^ 7711517 ) €11 ? 7/1 ,ת 1 ׳\\ז 00 . 11 ; 7939 2 , 11 ,. 101 : ץ!( 8 .{;)סי! 

,( 11 , ץי 167777517 /€ :> 1 ח 07£0 , 0110130 . 1 ?) ! 7171 ^ 8078/1 ! 1/11 / 0 
7011111 ? 1/7 . 430 ) 6105 ) 870 7716 )/ 8 ,.ז[ ,חגחזע^ע . 1 ;־ 1943 
7710/111 ) 88 .סי] ין 1.0 .ן - £ז 0 נ 11 ס 1.0 .מ : 1948 , 0 \ 1 ,. 711 ) 01 

- 8011211100 ./ 8 \ .| .י! ; 7155, 1949 ) 771 ^ 81 ) 811 1 ), 07 35 וזוו 0 ק 0771 

- 41 ־ 0031 ( 1 . 11 ; 1949 , 10/7111 ^ 8106700 ,(. 0115 ) 7 \ 05 ז £0041 . 0 .! 

— 01110 ) 1 .( 1 ; 1949 ,) 171 ־ 10/1 ^ 7710 ) 88 ,־ו? 71551 ' , 4 ^ — 0105 ( 03 ■\ 

, 301108 ? .. 1 ; 1951 , 266 , 168 .) 1/01111 10 , 00 זזז 143 .? 

. 8 ־ 2 ז 1 ׳*ו 0 זט 113 .? : 1934 ,( 49 , 5 ) 5/117 ) 8 ? 7 )/ 11071 ) 101/171 ^ 7710 
, 831104 .) 1 — 3111 ־ 10111 < . 14 ) 1115 )/ 870 /ן 07 /ס 17 ק 5 )% , 4110 ־ 1431 ״ 1 
, 174,148 ,) 1/01117 תג,גס?. 4 < 14 ; 1954 ,( 1715, 11,14 ) 8701 7/16 
,. 8101 / 11 )/ 1 ) 0 ) 0111/06 171 ־ 10/1171 § 10 ה 8806 ,. 101 ; 1954 , 873 
, 00 ;> 8 ז 11 ) 5 . 11 ? - 8000 ־ 801 . 8 .^\-׳ 11300 .א 14 ; 1957 ,( 24 

,( 35 ,) 5816171 ) 83 ) 1715 ( 101 ^ 7710 ) 8/0 1 ( 8/1/7710 4/1710777101 7/16 

,. 1/113 ,. 141 ־ ; 1956 , 792 , 178 , 1176 ) 8/0 ח 1 .וח 3 ז 8 ח 1 .ץ ; 1956 
. 1958 . 198,130 , 47716716510 16 ) 1 ) 71 ) 561 ח 1 ,. 141 : 1957 , 326 , 180 

י. ל. 

המון. צורה של התחברות או התקהלות חברותית, שמצ¬ 
טיינת בדרך כלל בתכונות הבאות: 

א. זמניות, אגב ריכוז במקום מסויים, שמאפשר מגע קרוב 
בין המשתתפים בו. 

ב. תגובה משותפת לגירויים מסויימים, פנימיים או 
חיצונים, שתם משותפים לרוב המשתתפים. 

ג. חווית אמוציונאלית משותפת, התרגשות וריכוז תשומת־ 
הלב מסביב לסמל או עניין מסויים, שנראה חשוב ומגרה 
ועפ״ר יוצא מגרר הרגיל מנקודת־מבטם של המשתתפים. 

ד. העדר מעצורים רגילים בהתנהגות ובתגובה ומירר, 
ניכרת של רגישות לגירויים שונים. 

ה. נטייתם של המשתתפים להיכנס לסצבים של היסטריה 
ורגשנות. ונכונותם להיות מושפעים. 

ו. נטיה לפעולה מיידית ומרוכזת כדי להקל את ההרגשה 
של חוסר־הביטהון. נסואי־הפעולה יכולים להשתנות תכופות. 
ובדרך כלל אין החמ' מראה כושר גדול להתארגנות ולפעולה 
ממושכת. 

ההמ׳ המקרי עלול לשמש יסוד להתארגנות ממושכת קצת 
יותר, שמתגבשת ע״י מנהיג ושהיא מכוונת בדרך כלל כלפי 
נשוא מסויים! מד, שמציין תופעה זי הם מתח אמוציונאלי 
רב, העדר של שיקולים ראציונאליים, נטיח להתייאש 
ולהחליף את נשוא־הפעולה, והתרכזות מסביב למכנה 
המשותף הנמוך ביותר מבחינה רגשית והגיונית. 

ד.חמ׳ הוא, איפוא. צורה של התגבשות חולפת, שהיא 
נוצרת בשולי המבנה החברותי ושונה במידה ניכרת סן 
הצורות המגובשות יותר של איגודים אנושיים כגון ההת¬ 
אגדות (ע״ע), הקולקטיוו המאורגן וכיו״ב. חד,מ׳ מתהווה 
עפ״ר בזמנים, שבהם נשברות המסגרות החברותיות התקי¬ 
נות, מתערערים תנאי־הקיום חיום־יומיים, או מופעת סכנה 
לתנאים אלה. כך, למשל, הוא מתהווה בעיתות של מהפכות 
ואי־שקט מדיני("המונים מהפכניים"), בשעת אסונות קולק־ 
טיוויים (כגון שריפה, שיטפון) או בשעת בהלה פתאומית. 
מתוך תנאים אלד, מסתברות גם כמר, מתכונותיו היסודיות — 
וביחוד הפעולה האימפולסיווית, הבלתי־שקולה, חאפיינית לו, 
חשיבות יתרה נודעת לד,מ' מאחר שהתנאים, שבהם הוא 
נוצר, עלולים להתפתח — אף אם באופו חלקי — בסקטורים 
חברותיים ומוסדיים מרובים, וגם בתוף הברה שלמה. 



749 


המון—וזמונד 


750 


סוציולוגים שונים ניטו לטפח את הרעיון, שתבונות־היסוד 
של ההמ׳ עלולות להתגלות לא רק בהתקהלויות מקריות. 
אלא אף בתנאי־קבע של חברות מסויימות, שמפני־כן ראוי 
לקרוא להן הברות־המונים (באנג׳ 5 ט 1 ז? 1355-5001 ת). חוקרים 
שונים. סלה בון עד אמיל לורר, הרברט מאדכוזה וקדל מאג־ 
חיים, סבורים, שהתנאים להתפתחותה של חברת־המונים 
מצויים ביהוד בתוך התבדה המודרנית. התנאים המסייעים 
בהתפתחות זו חם: התפוררותו של הקבוצות הראשוניות 
המסרתיות ואי־התגבשותן של צורות־התאגדות משניות, 
התפוררותו של מערכות־הסדרים קיימות והתערערות הביטחון 
ביציבותן של מערכות בתוך שכבות רחבות! תופעות נדידה 
והגירה של האוכלוסיה. ותנועות תיעוש ואורבאניזאציה מהי¬ 
רה 1 כן פועלים באותו כיוון התערערות הביטחוו בתוך 
מסגרות פוליטיות רחבות, התתדדות הניגודים הפנימיים בתוך 
חברה מסויימת והתגברות המתיחות הבין־קבוצתית בתוכה. 

תנאים אלה מעוררים הרגשה של חוסר־ביטחון חברותי 
ופסיכולוגי, יוצרים צורך בהתפרקויות והתפרצויות. ומביאים 
לידי עלייתו של תנועות חברותיות "הסוניות", מונהגות 
עפ״ר ע״י מנהיגים דסאגוגיים, שמכוונים את פעולותיהם של 
ההמונים, מגבירים בהם את הרגשת חוסר־הביטחון ומגרים 
אותם להתפרצויות או לשנאה כלפי קבוצות שונות בפנים 
או בחוץ. אירגונן וגיבושן של תנועות ממין זה. והצלחתו 
בכיבוש השלטון, מלווים בדרך כלל גם בהנהגת משטר פנימי 
של "קסרקטיף, של רגימנטאציה קיצונית של ההיים החב־ 
רותיים, של ביטול רשות־היתיד, של אלמות. ושל הפיכת 
הרגשת חוסר־הביטחון הפסיכולוגי וההברותי לתופעת־קבע 
תקינה, כביכול, על־ידי עשיית פעולות והנהגת סמלים מכוונים 
כנגד קבוצות־חוץ שונות. הדוגמה המובהקת לכך הם המש¬ 
טרים הטוטאליטאריים המודרניים למיניהם. איו ספק בדבר, 
שיש סידת־אסת בהנחה, שקיים יסוד המוני לא־מבוטל בהברה 
המודרנית בכלל ובחברות הטוטאליטריות בפרט: או עם זה יש 
להיזהר מפני ראיה חטופה של התקהלות רגעית כגילוי 
תכונת־קבע של חברה שלמה. יש גם לציין, שהמחקר הסוציו¬ 
לוגי, וביחוד חקר ההתנהגות בסקרי־אסון ומחקרים שונים 
בדעת־הקהל(ע״ע),הוכיחו, שקיימות אפשרויות של התגברות 
על היסודות ההמוניים בהתקהלויות. התגברות כזו תלויה 
בעיקר בעלייתה של הנהגה, שהיא מסוגלת להציע פתרונות 
קונסטרוקטיוויים מסוייסים לבעיה. שבגללה ומסביב לה 
התעורר ההמון—הנהגה ראציונאלית ובעלת בגרות אמוציו¬ 
נאלית. 

[( 301011001 101 ) 50 1/16 / 0 6410 ^ 610 ^ 06 .^ 0 !) 5 ): 1401 , 00104 
. 0 40 16/1 ו< 01 /זסע 141 זס 14 40 ) 6 ! 05 }\ 

,מ 11 :) 11 ממ 13 \ .) 1 ; 1895 , 01461 [ ! 46 6 <^ 6/1010 <ן)^ 1.0 , 800 £6 
; 1935 ,)/ 11/711101 ! 46 261/0110 הו* /[ 61/0 ) 611 ) 06 11714 !/)!מ 46 ! 

. 1940 ,ץ 506161 !! 10 \ 7/16 ,זשזש 1 )ז£ .£ 

ש. נ. א. 

הם 1 ן, שמה של משפחה יהודית בתורכיה, שמוצאה מספרד 
ומפורטוגאל. יצחק המ ׳ , מאבות־המשפתה, שפעל 
במחצה השניה של המאה ד, 15 , שימש כרופא בחצרו של 
חמלו עבדאללה בגראנאדה. אח״כ נודעה לרופאים ממשפחת- 
המי השפעה בחצרות השולטנים העותמאניים. 

1 . יוסף המי, "הזקף (נפטר ב 1518 בקירוב), שהיה 
יליד גראנאדה, שימש רופא־החצר של השולטנים באיאזיד ] 1 
( 1481 — 1512 ) וסלים 1 ( 1512 — 1520 ). ד,מ׳ ליווה את זה 
האחרון במסעו למצרים ( 1516 — 1517 ), ובדרכו חזרה משם 


מת המ׳ בדמשק. השפעתו בתצר-השולטן עמדה לו גם 
להושיט עזרה לבני־עמו כשהיו נתונים בצרה. 

הידוע והחשוב בבניה של משפחת־הס׳ היה בנו של ( 1 ) : 

2 . משה המ ׳ ( 1490 ״— 0 1565 ), שירש את משרת־אביו 
כרופאם של השולטנים סלים 1 וסוליימאן המפואר ( 1520 — 
1566 ). על השפעתו המרובה של משה הם׳ על השולטן מעיד 
נוסע צרפתי, שביקר באותו זמן בקושטה. בשעות־צורך ניצל 
הס׳ את השפעתו זו לטובת אחיו היהודים. כך, למשל. השיג 
מסוליימאן המפואר "פירמאף, שנועד להגן על היהודים 
מפני עלילות־דם, לפי צו זה היו המעלילים צריכים להביא 
כל עלילה כזו לפני השולטן עצמו, ולא לפני שופט רגיל. 
משה הס׳ גם השתדל בפני השולטן סוליימאן בעניין נכסיה 
של דונה גרציה מנדם (ע״ע). שהוחרמו בוויניציאה. כשפנתה 
אליו (בין 1539 ל 1545 ) קהילת סאלוניקי בבקשה, שיסייע 
בידה כנגד תקיפי־העדה, מפירי המשמעת הציבורית. שלא 
קיבלו עליהם את התקנות החדשות, ציווה להביאם לקושטה, 
וגרם להענשתם ע״י הממשלה, ששלחה, לפי בקשתו, שופט 
ופקיד לסאלוניקי. כדי לפקח על ביצוע־התקנות. כאות־הברה 
על פעולותיו לטובת המלכות שוחררו משה הט׳ וצאצאיו 
סתשלום־סיסים. בני משפחת המי (במיססכים הרשמיים הם 
קרויים ו ־ (ל'כ .. ^ , "ילדי משה") היו משלמים את מחצית־ 
המיסים בלבד. 

משה המי, שהשתתף במסע־המלחמה של סוליימאן לפרס 
ב 1534 , הביא עמו מבאגדאד את ר׳ יעקב בן יוסף טאווס, 
שהדפיס — בסיועו הכספי של משה — את התורה, בצירוף 
תרגום פרסי משלו, וכן בצירוף תרגומו הערבי של רס״ג 
( 1546 ). בבית־כנסת, שנקרא על שמו, קיים ישיבה, שבראשה 
עמד ר׳ יוסף טאיסאצאק מסאלוניקי. 

3 . יוסף המ׳ (נפטר ב 1577 ), בנו של מסה ( 2 ), 

היה רופאם של סוליימאן המפואר וסלים 11 ( 1566 — 1574 ). 
ואצל זה האחרון השתדל בהצלחה בחידוש זכויותיהם של 
יהודי־סאלוניקי ( 1568 ). ר׳ יוסף היה שייך לחבורה הספרו¬ 
תית בקושטה, שבראשה עמד גדליה אבן יחיא (ע״ע) ושעליה 
נמנו המשוררים סעדיה לונגו ויהודה זרקו, 

4 . יצחק ד.מ׳, בנו של יוסף ( 3 ), היה אף הוא רופא. 

הוא דחה את הצעתה של ממשלת־ספרד. שישתדל להשפיע, 
תמורת סכום־כסף, על הממשלה העותמאנית, שתכרות עם 
ספרד ברית־שלוס. 

5 . אהרון הס׳, שחי בקושטה בסאה ה 18 , חיבר פזמו¬ 
נים. שנכללו בקבצי-הפיוטים של יהודי־תורכיה והושרו גם 
ע״י הקראים. 

ש. א. רוזאגים. דברי ימי ישראל בתונרסה, א', חר״ץ, 46 , 

93 , 126 : הנ״ל, קורות היהודים נתודקיה וארצות הקדם. 

3 ׳ ( 1937 ־ 1938 ), 4 , 56 - 57 , 286 ־ 298 ; ג' ( 1938 ), 356-354 ; 

א. ח. פרלימן. שליחים ועולים, ב״ציוד, שבה א', חרצ-י, 

205 ; אבן וירבה, שבט יהודה. תש״ז. נ״ו, צ״ב, קמ״ד: 

,[ 1908 ] 56 ,( 8£ ) מ 0 נמ 170 11,1 ,( 1111 , , ) 1 ,״,״) ״-/ , 010,5 . 13 
1,1 0 ( 01 ״, 77 , ־ 1 חנ 1 ־ 0 . 4 . ,( 56-78 ,( 1909 ] 57 , 26 ־ 1 

- 11/11 , !,/ , 0,1,111711 .,.,ספזא . 5 ; 10 ,( 1941 ) 1 ,[ 1 ו 11 ןו 11111 ' 11 
. 55 , 4 , 1930 ,,!, 111 ,, 11 ״ 

ש. מ. 

המ 1 ני ( 1 > 100 ו 1 ו 111 ! 1 ר 1 ), עיר־תעשיה בקצה צפון־הסערב של 
מדינת-אינדינה שבאה״ב, כ 7.5 ק״מ סדרום לשי־ 

קאגו, וכה 88.000 נפש ( 1950 ). דרך נהר־קליומט הגדול 
( 1 :>ת 111 ]ב 10 )תמ 0 ), שעליו היא יושבת, מגיעות אליה ספינות 
גדולות מימת־מישיגאן, הרחוקה כ 7 ק״מ מחמ ׳ . מקורות־ 
הפרנסה העיקריים של ד,מ׳ הם ייצור קרונות־רפבת. תעשיית 



751 


המונו — המילטון 


752 


כלי־ניתוח (ושאר מכשירים לבתי-חולים) ומלאכת־הדפוס. — 
הישוב נוסד ב 1873 ע״י ג׳ורג׳ ד,מ׳, בעל בית־אריזד, לבשר, 
וב 1883 הוכרה המי כעיר. מ 1905 ואילך מייצרים בד. מתכת, 
ומאז היא מתפתחת כמרכז תעשייני. בהמ׳ כ 1,200 יהודים. 

באה״ב יש עוד 7 ישובים קטנים בשם המי. 

המעה גיין ל 1 ך;ם לה ברטזן - * 1 *״*־״* 1 ״! 01 ( 

11 ת 10 זזמ 431 < תסזס״מ — ( 1872 — 1949 ), סופר והים־ 

טוריו! אנגלי. לאחר שסיים את חוק־לימודיו באוניברסיטה 
של אוכספורד פנה לפעולה פוליטית ועיתונאית וכן לחקר 
היסטורי־מדעי. מ 1899 עד 1907 השתתף בשבועונים ובעיתו¬ 
נים יומיים שונים. ב 1907 — 1913 כיהן כמזכיר הנציבות 
לשירות־הסדינה (״ 115510 מת 001 100 ^ 501 01191 ) רב 1914 — 
1918 כקצין בצבא. ב 1919 — 1945 היה הבר המערכת של 
ה״מאנצ׳סטר גארדיאו". 

חשיבות יתרה ניכרת לחיבורים על מצבה החברותי והכל¬ 
כלי של בריטניה בתקופת המהפכה התעשיינית, שחיבר עם 
אשתו ליוסי בארבארה בראדבי (■״ 11 ) 51-3 ) ושהם מבוססים 
על מהקר מקורי, במן ספריו על הפועלים בכפר ובעיר 
״.״ס , ! סב! , ! ; 1911 , 1832 — 1760 ,ז 0 ז 1 ;סי 1,31 1113£0 ז \ סו! , !) 
, 1,35011101 811111011 סו( , ! ] 1917 , 1832 — 1760 , 1.35011101 
1919 , 1832 — 1760 ) ועל תקופת הצ׳ארטיסטים ( 80 ^ 150 
1930 ,! 05314181 50 ז 0£ ). משאר כתביו יש לציין את הביו־ 
גראפיות של פובס ( 1903 ) ושפטסברי ( 1923 ), את חיבורו על 
גלאדטטון והעם האירי (״ 513110 11185 150 (ח! 0 ״ 0 ז 18 ! 013 ), 
1938 , ואת עבודותיו על הליבראליזם. 

מחקריו של המ׳ השפיעו במידה ניכרת על התפתחותה של 
ההיסטוריה החברותית החדישה, והאוניברסיטה של אוכם- 
פורר העניקה לו ולאשתו ב 1933 את התואר דוקטור־כבוד. 

34 . 701 ,(הרבעון של ה ץ 01 י 500 181071031 ^ נ} 15 !^מ£) $? 111:10 
. 250-253 ,( 1949 ) 

המופיליה, ע״ע דם; ת 1 ךי 8 ה. 
הםוציואנין(״ 1 ח 3 ץ 1100 ! 530 , מיוד ״!!!ס - דם, ו.'.רי 511 ח■ 
כחול־כחה), פיגמנט־הנשימה (ע״ע דם, עמ׳ 698 ) 

של קבוצות אחדות של חסרי־חוליות מן הסרטנים, השב¬ 
לולים, הדיונונים, העכבישים, ועוד. ההמ׳ מצוי בפלאסמה 
הדם של בע״ח אלה, והוא נקרא בשם זה משום שום־הםרטן 
הופר כחול כשהוא בא במגע עם האויר. 

ההמ' סביל נחושת קשורה לפרוטאין — אך טיבו 
של קשר זה עדיין לא הוברר: בניגוד להמוגלובין (ע״ע) 
חטר, כנראה, ד.המ׳ קבוצה פר 1 סתטית מיוחדת. לפי כמות־ 
הנחושת שבתרכובת אפשר 'להבחין בין שתי קבוצות של 
המ״ז מכילי 0.15% — 0.17% ומנילי 0.245% — 0.26% נחושת. 
קישור הנחושת להמ׳ חלש מקישור הברזל להמוגלובין. 
ובשיטות פיסיקאליות וכימיות נוחות לשימוש אפשר להפריד 
בין המתכת וביו הפרוטאין, וכן אפשר לשחזר את ד,המ' 
התקין משני מרכיביו, 

ד,חמ׳ קושר חמצן במהירות, אך בקשר רופף — מה 
שמאפשר לו לפעול כמעביר־חמצן. מולקולה של חמצן מתק¬ 
שרת בשני אטומי נחושת, שאחד מהם, כנראה, קיים בצורה 
חד־ערכית והשני — בצורה דו־ערכית. מסתבר, שמולקולת־ 
החמצן מחתרת ע״י הנחושת החד־ערכית ומתקשרת להמ׳ 
בצורת היון -, 0 . אפיניות ד,חמ' לחמצן נמוכה מזו של 
ההמוגלובין; עקום־הדיטוציאציה של חמ׳־- נ 0 דומה לזה של 
האוכסי־המוגלובין. 


ההמ׳ גוה לבידוד סן הדם של בעה״ח המכילים אותו, והוא 
מתנהג כגלובולין(ע״ע חלבון) חומצי. הד,מ" ממקורות שו¬ 
נים נבדלים זה מזה בגודל משקלם המולקולארי: ההמ׳ של 
הסרטנים — 350,000 — 1,300.000 , של התמנון — 2.8 מיליון. 
של השבלולים — עד 6 מיליון. ערכים אלה מתקבלים בקרבת 
נקודת הניטראליות, ואילו בסביבה חומצית או בסיסית מת¬ 
פרקת מולקולת־הפרוטאין הענקית של המ׳־השבלול לחלקים 
קטנים יותר, שמשקלם המולקולארי הוא רק ,ץ מן הערך 
המאבסימאלי. 

-״;!!•*גס . 8 . 0 ; 1934 , 1X1 ״׳זסא . 8101 ) ./ן , 801160111 , 0 
111 ) 101 ? 111 ./ 1 / 21 .) ! 1011111 ? 1 )?? €0 ) 11 ־ 1 , 1911116110 .? . 1 ו 2 
. 14 ) .// ,ת £11 ־ 1431 ״ 1 ,מ - .? ; 1945 ,( 11 ,. 111 ) 011 

. 1953 ,( 336-341 , 11 ,! 1 / 1 ) 101 ? 116 ־ 1 , 1331167 . 1£ -ז 311 זג 61 א 

ש, גת 

הםח#ה, ע״ע יםטרווז, דיני־. 

היןיון, נציר אל־דין ( 1508 — 1556 ), השליט השני בשר 
שלת הסוגולים ההודית; בנו של באבר (ע״ע) 

ואביו של אכבר (ע״ע). 

הס' נולד במצודה של כאבול שבאפגאניסטן. ב 1525/6 
השתתף כמפקד גדוד בפלישת צבאות־אביו להודו. כשמת 
אביו ב 1530 ירש הס׳ את שלטונו. 

המי היד, אדם טוב וישר: התעניין במדעים, וביחיד 
במאתמאטיקה, וגם חיבר שירים, שנאספו בדיוואן. אך הת¬ 
מכר לאופיום — חולשה, שקבעה במידה מרובה את גורלו, 
המ' הוטרד בשלטונו ע״י אויבים ויריבים, ביניהם אחיו. 
שניסו לקרוע מעל הממלכה את שטחי הודו הצפונית. 
שנכבשו ע״י אביו, לאחר שהובס פעמיים במלחמה עם המנ¬ 
היג האפגאני שיר ח׳אן, נשמט השלטון מידיו של הם׳, ולסוף 
הוכרח לברוח לפרט ( 1544 ), שבה מצא מקלט אצל השאה 
טהסאספ. בתמיכתו הצבאית של זה האחרון עלה ביד הס׳ 
יפלוש להודו ולכבוש שוב את ערי־הבירה של אביו, דלהי 
ואגרה ( 1555 ), אד קודם שעלה בידו לבצר את שלטונו 
נהרג בנפילה מן הגג בדלהי ( 1556 ), אלמנתו הקימה לו 
מצבה ענקית בסביבת דלהי, שנמנית עם המבנים המפוארים 
ביותר מתקופת המוגולים. 

, 111410 /ס 1211101$ 7. '?)( 0x101-11 י . 5 .£ 

- 1 ) 111 / 1 } 7 / 0 !) 11111 0114 6 [ 14 ? 11 ־ 1 , 1 > 3$3 ז< 1 . 1 ;(\ 10 )ת 1 ) 1958 

. 195 6 , $1111 

הסילטץ (״ 1110 ״ 1531 ), 1 . עיר בטקוטלאנר על נהר-קליד, 
נ 18 ק״מ דרומית־מזרחית לגלאזגו. בה כ 40,000 
נפש ( 1951 ), שמתפרנסים מכדיית־פחם, יציקת־פלדה, ייצור 
מכשירי־חשמל וסריגה בגדים. המ׳ היא עיר־שוק מ 1456 . 
סן המאה ה 17 ואילך היו אדוניה הדוכסים של האמילטון. 
ב 1920 נידון ארמונם של דוכסים אלה להריסה החשש־ 
מפולת — חשש, שנגרם ע״י מנהרות־הסכרה, שהגיעו אל 
מתחת ליסודותיו. 

2 . עיר בקאנאדה, בפרובינציה של אונטאריו, בקצה 
המערבי של ימת־אונטאריו. מספר תושביה כ 238,000 ( 1956 ). 
ועם אוכלוסי פרווריה, שאינם בתחום שיפוטה, יותר מ 325,000 . 
על־פי גדלה ד,מ׳ היא החמישית בערי־קאנאדה. היא המרכז 
החשוב ביותר במדינה לתעשיות ברזל, פלדה ומכונות, ובן 
מצויות בה תעשיות־טכסטיל שונות. המ׳ משתמשת בחשמל 
ממפלי־ניאגארה. אקלימה של העיר, השוכנת בדרומה של 
הארץ והנתונה להשפעה הממזגת של הימות הגדולות, נוח 
מזה של שאר חלקי־קאנאדה, ולפיכך מפותח בסביבתה גידול 



753 


המילטון— המילטון, אלגכנדר 


754 


עצי־פרי, בכללם גפנים ואפרסקים. בהמ׳ כמה מוסדות 
להשכלה גבוהה, — המתיישבים הראשונים באיזור היו 
איכרים — פליטים מאד,״ב, ששמרו אפונים לבריטניה ( 1778 ). 
ב 1813 הקים כאז ג־ורג' ד,מ׳ כפר, שנעשה ב 1833 ישוב 
עירוני. — בהמ׳ כ 3,160 יהודים ( 1956 ). ביהכ״נ הראשון 
נוסד ב 1850 ע״י מהגרים מגרמניה, שהיו נוטים לרפורמה. 

הס׳ הוא שם־משפחח רווה בתחומי תפוצתה של הלשון 
האנגלית, ועל שמותיהם של אישים בעלי שם זה נקראו 
עשרות ישובים ומחוזות. 

המילטון ( 011 ז 11 ות 143 ), משפחת־אצילים סקוטית, שנסתעפה 
לכמה ענפים. החשובים שבבני־המשפחה הם: 

א) פאטריק 10 !״ 1 ג?) המ. ׳ ( 1504 — 1528 ), תאולוג סקוטי, 
שהיה פצר אמו שאר־בשרו של מלך־סקוטלאנר. הס׳ למד 
באוניברסיטות של פאריס ולובן ובגרמניה. ב 1524 נתמנה 
מורה באוניברסיטת סט. אנדרוז ( 5 *:!ז 1 > 0 \, . 51 , צפונית־ 
מערבית לאדינבורו) והפיץ את תורתו של לותר. הס׳ הועמד 
לדין ככופר ע״י הארכיהגמון ג׳ימז ביטון ( 81:31011 ; מת 
ב 1539 ) וב 1528 הוצא לשריפה. מותו כקדוש משך רבים 
׳לתורה החדשה. 

17 ( 1 / 7 > זץ $1071 1 ה 0 177 ( £7707 £1711 7/17 .. 1 -] .? ,־ס תז 1.011 .*[ 

0701011071 ) £6 , 10£ ךח 5 > 1 ז ץ 113 .<£ ; 1857 ,( 070101101 ^ £6 510111111 
. 1910 , 11 ( 50011111 171 ' 

ב) ג׳ימז המ ׳ . הרוזן סאדאו (תגזז\נ ) 0 £311 ; 1515 "— 
1575 ), מדינאי סקוטי. היה קרוב לבית־הפלכות בימיה של 
המלכה מרי סטיואדט, וב 1542 — 1554 משל במדינה כעוצר 
במקום המלכה הצעירה. נשאר חסידה הנאמן של מרי סטיד 
ארס וב 1569 — 1573 כיהן לפי בקשתה של המלכה, שהיתה 
אז במאסר, כמושל סקוטלאנד במקום בנה הקטן ג׳ימז. 

ג) ג׳ימז, דוכס הס', הרוזן סקימבריג׳ (- 0301 0£ £311 
;! 1611118 1606 — 1649 ), מצביא ומדינאי, היה ידידו של 
צ׳ארלז 1 , מלך בריטניה, ושירת ב 1631 — 1634 כמפקד הכוח 



לירי האסי 5 םון. ריוקז סאת נ׳זו־נ׳ ריסני 


הצבאי, שהמלך שלח לעזרתו של גוסטו אדולף (ע״ע) במל¬ 
חמת 30 השנה. כשחזר לבריטניה שימש המי יועצו של המלך 
בענייני סקוטלאנד. בקיץ 1648 עמד בראש צבא סקוטי, 
שפלש לאנגליה כדי לעזור למלך במלחמתו נגד הפארלאמנט, 
אך קרוסוול ניצח אותו באוגוסט על־יד פרסטון (צפונית־ 
מערבית למאנצ׳סטר). ד,מ׳ נשבה והוצא להורג במארס 
1649 . — אחיו ויליאם, דוכס ד,מ' ( 1616 — 1651 ), נלחם גם 
הוא בקרומוול ונפל בקרב על־יד ווססר ( 8101 *> 01 ^\) 
בספטמבר 1651 . 

. 1890/92 , 771 ק £0 1 ) 1110 ( 1100 , 133111 

ד) אמה, לידי המילטון — . 11 ץ £33 .נותחו.'■! — ( 1765 — 
1815 ), פילגשו של האדמיראל נלסון. היתח בתו חיפה של 
הנפח הנרי ליאון ( 011 * 1 ), שנעשתה ב 1786 אהובתו 
וב 1791 רעייתו של סר ויליאם הס׳ ( 1730 — 1803 ), חוקר־ 
עתיקות וצירה של בריטניה בחצרו של מלך־נאפולי. אמה 
ד.מ׳ רכשה לד, את ידידותה של המלכה קארולינה והשפיעה 
מבחינה פוליטית לטובת בריטניה. ב 1800 הזרד, עם בעלה 
ועם האדמיראל לאנגליה. אחר מותו של נלסון חיתה חיי־ 
הרפתקות וסתה בעוני בקאלה שבצרפת. 

- 10 \ 7110 ; 1814 ,.( 7 1 ( 701 10 71100 א־ 1.071 ) 0 11071 * 1 ? 7/1 
,. 71 )( 701 0 ( £010 , 8101161 .^\ ; 1815 ,.({ 1 ( 1 ) 70 / 0 010171 
111 ) 7101 17 7 ׳ 7161 ) 0777111 1700 . 0 ב 1 ז 11 (/' 01 .] חצנ 1 ן. 1 ־ 11 \ 1 .[ ; 1905 

$1101127 7/17 .■ 1111011 ,!)!סול . 8 ; 1913 , 77 /( 701 : 1/0177 
001 77 .£ ,־ז 6 וזז 3 ^\ . 0 ; 12 * 19 , 77 1 ( 701 , 010 ( £0 / 0 1 ( 5107 
. 1959 , 1111070 517 

ה) סר איאן פטאנדיש מונטית המ׳ ( 11811 ) 5130 130 ! 81 
. 14 ו 11 ;־£ח 10 \! 1853 — 1947 ), גנראל בריטי. נכנם ב 1872 
לצבא והשתתף ב 1878 — 1902 במלחמות קולוניאליות באסיה 
ובאפריקה. ב 1915 נתמנה מפקדו של צבא־היבשה, שנלהם 
בחצי־האי גליפולי ושעליו נפנה גם "גדוד גאליפולי" היהודי 
(ע״ע גדודים עבריים). הם׳ סולק מעמדה זו בסוף השנה 
כשממשלת־בריטניד, החליטה, בניגוד לחוות־דעתו, על הפס¬ 
קת הפעולה בגאליפולי. הוא פירסם חיבורים חשובים בשאלות 
צבאיות וכתבים אוטוביוגראפיים, ביניהם את 011 ק! 0311 
׳ 01315 (״יוסן גאליפולי״), 2 כרכים. 1920 . 

א. מ. י. 

המילטון, אלכסנדר — 113111111011 ■ 10X30401 ^ — 
( 1757 — 1804 ), מדינאי צפון־אפריקני. תם׳ נולד 
בנויס (!!■!:!זיז), אחד מאיי־האנטילים, פנישואים בלתי־ 
חוקיים. אביו, ג׳ימז, היה סוחר סקוטי עשיר, ואמו, רשל פוסט 
(:!: 3000:1 ?) — צרפתיה הוגנוטית, שנתגרשה מבעלה ללא 
דשות לנישואים שניים. המשפהה הבלתי־חוקית של ההורים, 
הידידה של האב מנכסיו ומ(ת האם ב 1768 הטביעו רישומים 
עמוקים בנפשו של הס׳. קרוביו העבירו אותו לאי סן קרוא 
(צ; 01 0 . 51 ) והכניסוהו לעסקיהם, שבתם גילה. לפרות גילו 
הרך, כשרון מעשי. ב 1773 הועבר הס׳ לניו־יורק כדי שילמד 
ב״קינגז קולג". ב 1774 חיבר שני קונטרסים על יחסם 
של בני המושבות האמריקניות לכתר ולפארלאמנט הברי¬ 
טיים. קונטרסים אלה, יחד עם נאומיו, הוציאו לחמ׳ הצעיר 
פ 1 ניטיו של בעל־הגיון, פולמוסו ומוסחה לחוקה האנגלית. 
כשפרצה מלחפת־ד,עצמאות התנדב ד,פ׳ לצבא ושירת. בדרגת 
קאפיטאן, ביחידת תותחנים, שבה הצטיין בכשרונו הארגוני 
ובאומץ־לבו. היחידה, שעמדה תחת פקודתו של הם', היתה 
למופת בצבא האמריקני במשמעתה וביעילותת. המ׳ השתתף 
בקרבות לונג־_אילנד, ויט פלינז, טרנטו׳ן ופרינסטוו. ממאי 
1777 עד פברואר 1781 שימש — בדרגת ליוטנאנט־קולונל — 



755 


המילטון, אלכסנדר — המילטון, סר דילים 


756 


כשלישו של ואשינגטון והיה איש־סודו של המפקד העליון. 
בגיל 21 היה הס׳, למעשה, מזניר־המלחמה. ב 1780 נשא את 
אליזבת, בתו של הגנראל פיליס טקילר. היא ילדה לו ארבעה 
בנים וארבע בנות, האריכה ימים 50 שנה אחר מותו ומתה 
בגיל 97 . נישואים 
אלה הכניסו את המ ׳ 
להוגי האריסטוקראט- 
יד, של בעלי־הקרקע 
והסוחרים בניו־יורק. 
ב 1781 נתמנה ה,מ׳ 
מפקד של גדוד רגלים 
והצטיין בהתקפה על 
יורקסאון, שבה נת־ 
בצרו הבריטים (ע״ע 
ארצות־הברית, עמ׳ 
164 ). אחר המלחמה 
פעל הם' כעורך־דין, 
אך במרוצת־הזמן הת¬ 
מסר יותר ויותר 
למדינאות מעשית, 
שבעיותיה עניינו אותו גם קודם לכן. כך, למשל, הצביע 
הס׳ ב 1779 — 1780 על חולשתה של הברית הפדראלית 
ועל הצורך בריכוז מדיני יעיל ובמתן יציבות למטבע. 
ב 1782 — 1783 היה חבר הקונגרס. ב 1784 השתתף בארגון 
הבאנק של מדינת ניו־יורק. בועידת אנאפוליס, 1786 , 
שנתכנסה לשם יישובן של כמה בעיות, שנתעוררו בין 
מדינות הברית, היה המ׳ מראשי המצדדים באיחוד מסחרי 
של מדינות אלו ובהקמתה של ברית בעלת שלטון מרכזי 
חזק. בוועידה המכוננת, שנתכנסה בפילאדלפיה ב 1787 , 
התבלט המ ׳ במיוחד. המשטר, שחמי המליץ עליו, היה 
אריסטוקראטי ואף מושפע ממוסדות מלוכנים. בין השאר 
דרש המ ׳ , שבראש הברית יועמד נשיא, שיכהן בתפקידו עד 
סוף ימי חייו, שתהא לו זכות של וטו מוחלט ביחס להחלטות 
של המוסד המחוקק וזכות למנות את מושלי־המדינות. כן 
רצה הס׳ בבית עליון, שאף חבריו, מבעלי־הרכוש, ייבחרו 
אליו לכל ימי חייהם. הרבה מדעותיו של המ ׳ על בעיות 
החוקה באה״ב ועל בעיות הממשל בכלל כלולות בסדרת 
המאמרים הידועה בשם 1181 * 0 (״? ־ודד, שנתפרסמה בעי¬ 
תוני ניו־יורק בין אוקטובר 1787 ואפריל 1788 . רובם של 
מאמרים אלה, שכיום הם נמנים על ספרות־המופת של מדע- 
המדינה, חובר ע״י הס׳ ומיעוטם ע״י ג׳יפז מדיסון (ע״ע) 
וג׳ון ג׳י (ע״ע). — דעותיו של הס׳ אמנם לא נתקבלו בשל¬ 
מותן ע״י הוועידה המכוננת, אבל השפיעו השפעה מרובה 
עליה ועל החוקה שנתקבלה. בתקופת נשיאותו של ואשינגטון 
( 1789 — 1797 ) כיהן ד,מ׳ כמזביד־האוצר מספטמבר 1789 עד 
יאנואר 1795 . בתפקידו זה ייצב את ערך חדולאר, שירד ביותר 
בהשפעת המלחמה: דאג לתשלום חובות־הברית: העלה את 
אמון הציבור באשראי של אה״ב: יסד באנק פדראלי: הכנים 
תיקונים בשיטת המיסים ויזם מכסי־מגן לעידוד ד,תעשיה 
הצעירה. תיקוניו של חמ׳ סיפקו לממשלה המרכזית הכנסות, 
שאיפשרו את פעילותה היעילה וסייעו לליכוד המדינות. עד 
היום נחשב הנד לגדול שרי־האוצר, שקמו באה״ב. אעפ״ב 
נתקל בהתנגדות חזקה בציבור ובממשלה. לד,מ׳ התנגד 
ביהוד הדרום האגרארי— בהנהגתו של תומאם ג׳פרסון—, 


שהיה אדיש להקמת־תעשיה והיד, מעוניין בשער ירוד של 
הכסף לשם סילוק־החובות, וכן צידד בזכויותיהן של המדינות 
ובצמצום סמכויותיו של השלטון המרכזי. 

הניגודים בין המ׳ לבין ג׳פרסון נתגלו גם במדיניות־החוץ. 
בהשפעתה של המהפכה הצרפתית צידד ג׳פדסון כאוריינ¬ 
טאציה צרפתית, ואילו הס׳ דגל כאוריינטאציה אנגלית. 
ב 1798 , כשעמדו אה״ב על סף מלחמה נגד צרפת. מינה 
ואשינגטון את המ' כמפקח כללי על הצבא, בתואר ג׳נדאל־ 
מיג׳ור. כשחלפה סכנת־ד,מלחמה חזר ד,מ׳ לעריכת־דין. למרות 
חילוקי־הדעות החריפים בינו ובין ג׳פרסין, העריך המ׳ את 
אישיותו של בן־מחלוקתו וב 1800 אף סייע לבחירתו של 
ג׳פרסון כנשיא. ב 1801 יסד חט׳ בנידיורק את העיתון 
051 ? 12 ז 1 ת־י\£. ב 1804 התנגד לבחירתו של סגן־הנשיא, 
אהרן בר (ע״ע), כמושל ניו־יורק משום "דעתו עליו, שאינה 
ניתנת לביטוי״. ב 11 ביולי 1804 נפצע ד,מ׳ פצע־מוות בדו־ 
קרב עם בר. 

ההיסטוריה הפנימית של אה״ב ב 15 שנות־קיומה הרא¬ 
שונות היא במידה מרובה ההיסטוריה של הניגודים בין המ¬ 
לבין ג׳פרסון. המי היה אביה הרוחני של המפלגה הפדראלית, 
שממנה נתפתחה המפלגה הרפובליקנית הנכחית. שכם אחד 
עם ואשינגטון, ג׳פרסון וג׳ 1 ן מרשל (ע״ע) עיצב המ ׳ את 
מדיניותן של אה״ב. המ ׳ היה אב־ ה״קאפיטאליזם האמריקני". 
הוא היה בעל מרץ, בעל רגש מוסרי מפותח, נואם וסופר 
מזהיר, אריסטוקראטי בהליכותיו וה״רומאנטיקן שבין מדינאי 
אה״ב״, — כחבי־הט׳ הופיעו בהוצאה שניה ב 1904 , ב 12 
כרכים, בעריכתו של הנרי קאבוט לוג׳ ( 1£2 ! £0 . 0 . 13 ). 

772? 76467011*1, 011. 001017, 1948; 0. 0. 80^0x5, 

]6)\67*0/1 0/14 1107711110/1, 1925; 8010, 016 51001*14?( 

4. 11.5 1/1 1/1/(.•/ 7/11*16/11171^ 11/14 ££4 ; 1927 ,£(/א 1 /? 11101 ז . 
5011! 1/0 . 4 ,ז 0 מ 011 נ x1111071, 1946; 1 1/1 . 14 . 4 ,־ 74301:01 , 74 .״ 

1/16 4x1671 €0/1 77041110/*, 1957; 8. 8. >401114, 4. 140701110/1, 

. 8 ; 1958 .. 14 . 4 /ס 141/14 7/16 ,* 0 ז\זס 4 > 3 ? . 5 ; 1958 

. 1958 ,. 14 1 מנ>ו/ , 111011611 ׳^ 

א. אח. 

המילטון, סר דילים — ״סזחמגגן 111 ב ¥1111 \ ז! 5 — 
( 1788 ,גלאזגו— 1856 , אדינבורו), פילוסוף סקוטי. 

הט׳ היה בנו של פרופ׳ לאנאטומיה ולבוסאניקה באוניברסיטה 
של גלאעגו. ב 1813 נעשה עורך־דין וב 1821 פרופסור להיס¬ 
טוריה באדינבורו. הם׳ נסע פעמיים, ב 1817 וב 1820 , לגרמניה 
והכיר את הפילוסופיה 
האידיאליסטית הגר¬ 
מנית, שהיתה באותו 
זמן בלתי־ידועה ב¬ 
אנגליה, ב 1829 הופי¬ 
עה מסת 1 ׳ 111 קס 111105 ? 
' 1 [>ססס 0 ל 1 1116 0£ 

1 >ש £1011 ("פילוסופיה 
של הבלתי־מותנה"), 
שכללה ביקורת תורתו 
של הפילוסוף הצר¬ 
פתי ויקטור קוזז 
(ע״ע). מסה זו. שהיא 
כתובה כולה ברוחה 
של הפילוסופיה הגר¬ 

מנית (פיבטה), שימי זיניאס האמיומו: 



אלבסנרר האשילטין 







757 


המילטון, סד וילים — המילטון, ם־ וילים ראואן 


758 


שה באנגליה מניע חשוב להכרת המחשבה הפילוסופית 
הגרמנית. ב 1836 קיבל המ ׳ את הקאתדרה ללוגיקה ולמטא- 
פיסיקה באדינבורו, ומאז זכה להשפעה מרובה על הנוער, 
ביהוד ע״י מאמריו ב * 0710 ? 8 ;)ז 1811 ז £81 , שבהם נתגלו 
ידיעותיו העצומות במקצועות שונים. ,הוא היה, אפשר, האדם 
המלומד ביותר בזמנו", אומר עליו לזלי פול (ר׳ ביבליף), 
ב 1852 הופיע ספרו 3011 ץ 8 ק 811050 ? 111 0150115510115 

180110 ? ׳ 015111 ־ 18011 308 £811031100 , 0 ־ £110131111 ("ויכוחים 

בענייני פילוסופיה וספרות, חינוך ורפורמה של האוניברסי¬ 
טות"). אחר מותו נתפרסמו הרצאותיו במטאפיסיקה ובתורת־ 
ההגיון ( 4 כרכים! 1858 — 1860 ). 

המ׳ סייע לפילוסופיה האנגלית לצאת מן הבדידות, שבה 
היתד, נתונה עד זמנו. הוא הוציא את הכתבים של ראש האס¬ 
כולה הסקוטית תומאס ריד ( 018 ?), שחותם השפעתו ניכר 
היטב בכתביו של הס׳. המ ׳ השווה את משנותיהם של ריד 
וקאנט וביקר את המסקנות הפסימיות של קאנט בנוגע לאפ- 
שרותו של האדם לדעת דבר־מה על העולם כשהוא לעצמו. 
אמנם האופן, שבו סתר קאנט את ספקנותו של יום, הוא 
כשלעצמו השג נפלא, אך קאנט ביצע אותו רק על־ידי 
מה שעורר ספק חדש וקשה יותר, על־ידי מה שהשתדל 
להראות, שתבונתו של האדם סותרת את עצמה ושכל עיון 
מטאפיסי סופו אנטינומיות. שאין להן פתרון. אסור לנו, 
אומר המי, להסתפק בתשובה זו. שומה עלינו לבחור בין 
האנטינומיות של קאנט. ובבחירה זו אנו מודרכים ע״י 
נימוקים מעשיים מוסריים. נימוקים אלה מקרבים אותנו אל 
האמונה ומביאים אותנו לידי הנחת מציאותה של תודעה 
אלוהית, כדוגמת תודעתנו שלנו, שמבטחת לנו את האפשרות 
של מילוי חובותינו המוסריות. באופן זה עוברת האמונה את 
התחומים של הדעת, והקפה גדול מהקפו של המדע. ד.מ׳ 
ראה זכות לעצמו בפה שהטעים, "שרוחו של האדם אינה 
מעשהו של בורא בוגד". 

בתורת־חהגיון נתפרסם שמו של ד.מ׳ ע״י דרישתו ל״כימות 
הנשוא" ( 10810310 ? 181 08 ו 1£1031101 ! 1311 ! 0 ). המי עמד על 
כך, שהצורה הלשונית של המשפט המחייב הכולל ,כל 
א הם ב" אינה מרשה לנו להבחין בדבר. אם הקפו של 
הנושא והנשוא חופפים, כמו במשפט "כל בני-אהרון הם 
כהנים" או אם הקפו של הנושא הוא רק ח ל ק מהקפו של 
הנשוא, כמו במשפט ,כל הבחנים הם בני לוי", המשפט 
הראשון ניתן להפיכה גמורה: "כל הנהנים הם בני אהרון", 
ואילו המשפט השני אינו ניתן להפיכה כזו, כי אינך יכול 
לומר, שכל בני לוי הם כהנים. המי דרש, שהבחנה זו בין 
שני מינים של המשפט החיובי הכולל תבוא על ביטויה 
ושיצויין במשפט גם הקפו של הנשוא. תורה זו שוכללה 
לאחר מנן ע״י הלוגיקה המאתמאטית. 

ש. ה. ברגמן, מבוא לתורת־ההגיון, תשי״ד. עמי 274 ! 
; 1865 , 4170/0/147 ? 1 ־ 7 .עז , 81 ( 0 133/103 ,״ £03 , 111111 . 5 1 
0 ,נז ,חסנונ;א .*ד ; 1869 ,./ 7 .אז ׳ 511 / 0 701110,8 ( 8 , 101108 ( .[ 
£40 ,[ 5501 ט 1 מ 55 א ■א . 5 ; 1911 ,/. 77 .אז 8033/3,1/06,0 ,£ 

71/4 * £0 40 ־ 7 , 3111 ? . 8 ; 1925 ,£! .א 1 ־ 511 / 0 !נ 4 ק 4170/0 ? 

. 1958 

ש. יז. ב. 

^:'^ 1 ׳ ?י .^' 0 לאיא[ - 311 * 0 ? 481113111 ( 511 
01800 ־ 131 ! — ( 1805 , דובלין — 1865 , שם), מאת־ 

מאטיקו, פיסיקן ואסטרונים אירי: מגדולי המאתמאטיקנים 
של המאה ה 19 . 


הס׳ היה בנו של עו״ד ואיש־עסקים. משחר־ימיו נודע 
כ״ילד־פלא" יכגאון בבלשנות ובמאתמאטיקה. קודם שנכנס 
לאוניברסיטה לא ביקר בבי״ס, ואת השכלתו היסודית רכש 
מדודו, שהיה בלשן חשוב, וע״י ליסוד עצמי. עם זה היה 
ילד נורמאלי ובריא; 
אהב את הטבע ואת 
ספורט־השהיה. כש¬ 
היה כבן 13 כבר שלט 
ב 13 לשונות, ביניהן 
עברית. ערבית וסנס־ 
קרט! כן חיבר שירים 
בלאטינית וביוונית. 
זיקתו לשירה ולספ¬ 
רות לא בטלה עד 
סוף ימיו ונתבטאה 
בין השאר בידידות 
העסוקה, שקשרה או¬ 
תו אל טובי המשו¬ 
ררים והסופרים האנג¬ 
ליים של זמנו. בגיל 
12 למד המ׳ בהבנה עסוקה את ה״עקרונות" של ניוטון, ומאז 
נמשך אל המאתמאטיקה והאסטרונומיה. כשהיה בן 17 , והוא 
אז סטודנט באוניברסיטה של דובלין. מצא טעות ב 1110 ) 8100301 
0010510 של לאפלאס והודיע עליה לברינקלי, פרופסור לאס¬ 
טרונומיה בדובלין! זה האחרון הכיר מיד בהמ׳ את גאון־ 
הדיר. ב 1827 ירש ד,מ׳ את הקאתדרה של ברינקלי בדובלין 
ונתמנה מנהל מצפה־הכובבים בדנסינק שעל־יד דובלין. 
ב 1835 הוענק לחמי תואר אבירות, וכן נתכבד באותות 
הוקרה והצטיינות ע״י מוסדות שונים מחוץ לארצו. — 
לעומת השגיו והצלחותיו במדע ובקאריירה המדעית היו 
חייו האישיים והמשפחתיים של הס׳ אומללים מאד. בגיל 
19 נתנסה באכזבת־אחבה סרה. שמצאה את ביטויה בשירים 
נלהבים. ב 1833 נשא אשה. שהיתה ספק חולה אורגאנית 
ספק היסטרית ולא דאגה כראוי לצרכי הבית! המ׳ נתפס 
במרוצת־הזמן לשתיה עד כדי שיכרות ופעם אף בא שיכור 
לפגישה מדעית פומבית. הוא הניח אחריו כמות עצומה של 
כתבים מאתמאטיים, שנמצאו בהדרו במצב של בילבול ואי- 
סדר. עיבודו ועריכתו של חומר זה ע״י מומחים נמשכו שנים 
הרבה, וההוצאה השלמה של כתביו לא הופיעה אלא ב 1931 . 

מפעלו המדעי של הס׳ מקיף חלקים שונים של הפיסיקה 
והאסטרונומיה. מחקריו הראשונים היו ב״תאוריה של 
מערכות־קרנייט״ ( 375 ? 0£ 5 ת! 0 ז 3 ץ 5 0£ 80017 ?׳), שהיא — 
לפי דבריו — האפליקאציה של האלגברה באופטיקה. ההת¬ 
פתחות הניסויית, וגם העיונית, הוכיחו את פוריותה של 
תאוריה זו: לאחר זמן קצר נתאשרה השערתו ביחס לקיומה 
של שבירה קונית בגבישים דו־ציריים, ולאחר 100 שנה 
נתבססר. מכאניקת־הגלים במידה מרובה על תאוריה זו 
עצמה. לעבודותיו 011011 ( 1 : 13171118 ( 0£ 11001010 ? 80 ? 
(״עקרון חילופי־הפעולה״) ות 1 8101808 31 ־ 001101 ג ״ 0 
;! 711311110 ( 1 (״על מתודה כללית בדינאמיקה״), 1833 — 1835 . 
נודעה חשיבות מרובה בחקר הדינאמיקה ובפיסיקה הפאת־ 
מאטית, ובזמן מאוחר יותר — בפיתוח תורת־הקונטים. — 
ב 1846 המציא הס׳ את ה הוד וגרף (ע״ע) ונתן לו 
שם זה, בלא שידע ש ק בי ו ס (ע״ע) הגה אותו רעיון 





759 


המילטון, ם־ דילים ראואן— דזמיצלולוזה 


760 


עצמו 3 שנים לפניו. אך תגליתו הגדולה של הם׳ במאתמא־ 
טיקה היתה זו של ה ין ו ו א ט ר נ י ו נ י ם 1 
הוא גילה שאלגברת־הוקטורים במרחב התלת־ממדי היא 
בעלת הסדר ארבע ולא שלוש, ובזה גילה אלגברה, שאין 
החוק הקוימוטאטיווי הל עליה. כל התפתחותה של תורת 
הוקטורים (ע״ע חץ) והטנסורים (ע״ע) נעוצה בתגלית זו 
של ד.מ/ הוא עצמו ראה בהשג זה את עיקר פעולתו ואף 
האמין, שהקוואטרניונים הם המפתח למאתמאטיקה של הקוס¬ 
מוס■ — גם שיטת ההרחבה של מושג המספר בעזרת זוגות־ 
מספרים הומצאה ע״י המי. 

•זז*־ 5 .' 1 ־ .' 1 ' : 1882-89 ..א .* .עז ■ 50 01 0 ( 11 ,"•*ס .? ■א 

,?!/? 7/111000 500/11111 מ, £0 [ו 1101010 ) 1 / 0 00510111 ? 7/10 

. 1937 , 330-361 , 5101/1001111101 / 0 51011 , 13011 •־ד .׳ 1 ; 1935 

ג. ל. 

א״נבט מילת — -א 1 ז 1 ון 1 ) 1 ־ 1 ■ 1 ) 1111 .? ז$£ת־ 181 
37 ׳״- — (נר 1898 , אוק פארק [ 11 ־ 31 ? 0310 ], 

אילינוי), סופר אמריקני, הם/ בנו של רופא, היה נוהג ללוות 
את אביו כשביקר חולים בכפרי־הסביבה וכשיצא לציד ולדיג 
ביערות מישיגאן, אבל חינוך סדיר לא קיבל. ב 1918 הצ¬ 
טרף ליהידת חובשים 
מתנדבים, שפעלה 
בצרפת, ומיחידה זו 
הועבר לחיל-הרגלים 
האיטלקי, שבו נשאר 
עד פוף המלחמה, ב¬ 
זמן שירותו בצבא 
נפצע וקיבל אות־ 
הצטיינות על אומץ- 
לבו. 

עוד קודם שהתגייס 
לצבא פעל המ ׳ כעי¬ 
תונאי בקאנזאם סיטי, 
אך בהשפעתם של 
עזרא פאונד וגרטרוד סטיין עבר ד,מ' מן העיתונאות לכתיבה 
יוצרת, וב 1923 הוציא את הכרך הראשון שלו, צ)״ $10 ססזוןיד 
!תזסס? . 1100 > 1 ז 3 ("שלושה סיפורים ועשרה שירים"). שנה 
לאחר מכן הופיע אוסף של חמשה־עשר סיפורים קצרים משלו 
בשם ס״!;? )!! 0 111 ("בזמננו"), שרובם מתארים את החיים 
במערב התיכון באה״ב, וגיבורם הוא נער בשם ניק, שהיה 
חי חיים אידיליים, בדומה לחיי נעוריו של המי עצמו, 
והתגייס לצבא באירופה. בסיפורים אלה מובלט הניגוד בין 
האכזריות וחאלסות שבמלחמה ובין הרקע השקט של הסביבה 
האמריקנית. בסיפורים אלה כבר מתגלים קשיות-הנפש 
והעמידה על המציאותי, ובן השימוש בלשון־הדיבור במקום 
הסגנון הספרותי המוסכם, שנעשו סימני־הכר לכתיבת המ ׳ . 

במשך עשר השנים שלאחר מכן קנה המי את מקומו 
כדובר ״הדור האבוד״ — אותם גברים ונשים צעירים, שאיבדו 
את תקוותיהם במלחמת־העולם 1 . הסיפורים, שכתב בתקופה 
זו, מצטיינים בתיאוריהם הקצרים והקולעים ובדו־שיחים 
שאיו בהם סלה יתידה! משתקפים בהם יחסו השלילי לקבלת 
עול של אחריות חברותית, רגשי־יאוש והרגשת ריקנות. 
ביניהם: 1505 ? 2150 $1111 110 ? (״וזרח השמש״), 1926 ; 
5 ימ)\ 011101 ״י 0 ז 3 ?,( 2 (עברית: ״הקץ לנשק״, 1947 ), 1929 — 
סיפור נוגע עד הלב על אהבה בין אחות סקוטית וקצין־ 


אמבולאנם אמריקני, המבוסס על נסיונות־המלחפה של ד,מ' 
באיטליה! שני כרבים של סיפורים קצרים. ) 11 0 11 ) 47 \ 114011 
76111011 ( (״גברים בלא נשים״), 1927 . ו־סזין 3100 ? ז 0 תמ 1 '׳ו\ 
1111113 (״זוכה, צא בלא־כלום״), 1933 : ־ 111 ת 1 ! 00311 
1 נ 1100 ז־ £1 .ו 2 (״מוות אחר־חצהרים״), 1932 : ) 0 441115 0011 ) 0 
3 ־ 1 )}\ 1 (״הגבעות הירוקות של אפריקה״), 1933 (עברית: 
תשט״ו). 

שינוי ניכר וחשוב ביחסו של המי לחיים מתגלה בספרו 
זסא 44210 1 ) 311 0 י,י 443 70 ( 1937 ), שבו הטעים המי 
לראשונה את הצורך במטרה מוסרית והראה עניין בבעיות 
מדיניות. במאמרים העיתונאיים, שכתב מספרד בזמן מלחמת־ 
האזרחים, ובמהזהו היחיד, 1111 ) 00111 11111 ? ־ 711 ("הגייס 
החמישי״), 1938 , גוברת יותר ויותר מגמה זו, שהגיעה 
לשיאה בעסוקה שביצירותיו 70115 8011 1110 7110111 .' !ס? 
(״למי צלצלו הפעמונים״, 1940 ! עברית: 1942 ), המתארת 
אפיזודה במלהמת־האזרחים הספרדית. גיבור הספר הוא 
פרופסור אמריקני, שנלחם בתוך קבוצה מחסידי-הרפובליקה. 
הניגוד בין האמונה הפוליטית העזה של ספר זה וביו 
הניהיליזם של "הקץ לנשק" הוא גדול ביותר, אך הפסימיות 
נטולת־התקוה של הס' משנות ה 20 כאילו נתחדשה במלחמת־ 
העולם 11 . שבה שירת המ ׳ ככתב־מלחמה מוסמך בצרפת 
ובאנגליה, 005 ) 7 1110 11110 1 ־ 1 ) 3 ) 10 ! 1 ! סל! 055 )־.^ ("מעבר 
לנהר ואל ביו העצים״), 1950 , הוא סיפור על קשר־אהבה 
בין קולונל אמריקני בא בימים וביו צעירה איטלקית יפהפיה. 
הסיפור $03 11110 ) 311 1 ! 4,1 .? 1 > 01 7110 (״הזקן והים״, 1952 ; 
עברית: תשי״ד) עוסק שוב במאבקו של האדם עם כוחות־ 
הטבע שאין בהם חסלה, אלא שהס׳ רואה עכשיו את האדם 
כזוכה בניצחון לפרות סבלו. ב 1954 הוענק להס' פרם־ 
נובל לספרות. 

המי. שהושפע ע״י מרק טוין, גרטרוד סטיין ושרווד 
אנדרסון. נעשה אף הוא גורם של השפעה בספרות אה״ב. 
ניתיד בהתהוותו של סגנון ראליסטי נוקשה בפרוזה הסי¬ 
פורית. בעקבותיו הלכו סופרים כגון ארסקין קוילדול וג׳ון 
סטיינבק. 

1/16 1 ) 111 ) 1 ) 0110 ' 11 ) 711 תו) . 14 /ס ) 1 ס-< 0 !\ ) 7/1 ,ח 1150 '׳\\ . 11 
) 7 11 10 1101100 ^סזזת! ,׳< 16 ׳*\ס 0 ; 1941 ,(( 0011 ־ 

,: €1-1:1 מין :■ 7 ) 11 •< 17 ת! ,ז 1 ;וו!$ו 0 צ> , 141 ; 1944 ,. 14 ) 1 ( 11 ) 701-1 
; 1920-1940 ,1948 1100 ) 71 111 ) 10 • 1 ) 4111 . ח 1 ,ו 01 נןז! 1 .^\■ .ן ; 1947 
,) 17071 : 111 1 ) 011 ח 14 \ ) 7/1 ־.,// .£ ז(. 641 ) . 1 \ .>! .[ 

. 1952 ,. 14 . 7 / 0 4:1 ) ) 711 , 14105 ז\ 3 ■ 1 ; 1950 

א. ה. ש. 

הס'צלולוזה ( 110011111050 ) 1101 - תאית־למחצה), שם כולל 
לקבוצת פוליסכרידים טבעיים צמחיים, שמופיעים 
עפ״ר כהסרי-לוואי של התאית (ע״ע)! הם נבדלים ממנה 
במה שהם נוהים יותר להידרוליזה חומצית ולהתמומסות 
באלקאלי. אתר סילוקם של החמרים הפרוסאיניים והשומניים 
נמצאת דופן התא הצמחי מורכבת מתאית, הס" וליגנין 
(ע״ע), ושני המרכיבים הראשונים נחשבו לפנים כאחד. את 
המונה ד,מ׳ טבע א. שילציה ב 1892 , לאחו שנוכח, שהתאית, 
שהוכנה בשיטות שהיו מקובלות עד אז, אינה הומר אחיד 
ושניתן למצות ממנה ע״י אלקאלי המרים, שפרודותיהס 
קטנות יותר ורגישותם לראגנסים מפרקים מרובה יותר; 
מבור היה, שהללו חם מעין ״תאית־בזעיר־אנפין״ — חסרים 
דומים לתאית, ואפשר אף דרגות־ביניים בהתהוותה של 
מולקזלת־התאית הענקית מסוכרים פשוסים. סברה זו לא 




761 


המיצלולוזה — הסמליים 


762 


נתאמתה, מאחד שהוכר שהגלוקוזה אינד, אלא מיעוט מאבני- 
הבניין היסודיות של שרשרות ד,המ": הד,מ" השונות מכילות 
גם הכסיזות אחרות, ביהוד מאנוזה ולפעמים גם קצת גאלאק־ 
טוזה, וכן הרבה פנטוזות, בעיקר כסילוזה ולפעמים קצת 
ערבינוזה, ונוסף על כך גם יחידות של חומצות אורוניות 
(ע״ע) — גלוקור 1 נית, סאנורונית, גאלאקטורונית! חלק 
משיירי הסוכר מאותרים או מאוסטרים עם מתיל ועם אצטיל. 
שרשרת התאית האמיתית בנויה ממאות או אלפים של יחידות■ 
גלוקוזה, ואילו בד,מ" אין אורך־השרשרת נמדד אלא בעשרות 
של יחידות־סוכר, ומשקלן המולקולארי הוא מסדד־הגודל של 
10,000 . בדומה לתאית אין הד,מ" מסיסות במים או נותנות 
תמיסות קולואידיות סמיכות! הן מסיסות באלקאלי ומתפרקות 
ע״י הידרוליזה חומצית למרכיביהן.ע״י הידרוליזה חלקית ניתן 
לפורר את השרשרת לאוליגוסאכארידים או דיסאכארידים. 
ביניהם גם חומצות אלדוביאורוניות. הקשרים בין יחידות־ 
הסוכר הם עפ״ר סן הטיפוס 1,4 — בדומה לאלה שבת¬ 
אית —, אך מצויים גם קשרי 1,2 , 1,3 1,61 . 


מרכיבי דופן התא הצמחי 


לא־סחמימה 

נלמית 

"ת א י ת" 

ליניין 

המיצי* ולחות 

תאית נקיה 

(אמורפי) 


(!•־צלולוזה) 


שרשרות קצרות יותר 

שרשרות ארובות 


המכילות: 

של 

גרעינים 


0 ־בלוקחה 

ארומאסיים 

! 

בלוקחה■ 

מאבחת, 

כסילוזה, 

חומצה אורונית, 

מתוכסיל 

אצסיל, 

גאלאקטחה(ז), 
ערבינחה( 7 ) 

(קשרי־ 4,1 ) 


תכשירי ד,המ" המופקים מעץ, קש וכד' הם עפ״ר תערו¬ 
בות של פוליסאכארידים שונים; אך הוכנו גם חסדים כימיים 
נקיים ומוגדרים. ההם" המצויות ביותר הן: כ סי ל אן, 
שעיקרו כסילוזה עם קצת חומצה אורונית — הוא מלווה 
את התאית בכל הרקמות הצמחיות המעוצות, והוא המרכיב 
העיקרי של עשב־אספרסו (ע״ע) ועשבים אחרים הרבה; 
מ א נ א ן, כגון זה שמן ה״שנהב הצמתי" (אגוז־קורוזו). 

חשיבותן השימושית של החס" היא מועטת. הס" כלולות 
בחומר־הגלם לתעשיית הנייר. הן משמשות חומר־גלם להפקת 
פורפורל (ע״ע) מן הפנטוזות שבהן. נעשו נסיונות להכין 
פילמים מאצטאטים של הם" בלבד או מתערובותיהם עם 
אצטיל־צלולוזה. 

מבחינה כימית קרובים להמ" הפקטין (ע״ע), הפוליסא־ 
כארידים הריריים והפוליסאכארידים של צמחי־המים. 
וע״ע סכר; פוליסכרירים. 

י. ל. 

המכנךרה, ע״ע ולדו, ספרות. 

המלן (ת 01 מ 1 נ 1-1 ), עיר בסאכסוניה התחתונה שבגרמניה 
המערבית, כ 38 ק״מ דרומית־מערבית מהאנובד. 

מספר תושביה כ 51,000 ( 1953 ). המ׳ היא נמל ועיר־גשר על 
נהר־וזר (במקום פגישתו עם נהר־המל), והודות לכך נעשתה 


צומת־דרכים ועיר־ססחר. המ ׳ מתפרנסת בעיקר מתעשיית- 
מזון, סחנות־קסה, טכסטיל, הנעלה, סכשירי־חשמל והיתוך- 
ברזל. בד,מ׳ כמה בניינים היסטוריים מיה״ב ומן התקופה 
החדשה. ובכללם אחד הקרוי ■בית צייז״העכברים". ציורי- 
הקיר שבבית זה מתארים את סיפוד־האגדה, שלפיו עלה ביד 
מחלל אחד— בשעת מגפת־עכברים בעיר ב 1284 — למשוך 
בצלילי־חלילו את העכברים מן העיר ולהטביעם בוזר, אך 
משלא קיבל את השכר שהובטח לו, משך בנגינת חלילו את 
ילדי־המ׳ אל מחוץ לעיר, ומאז נעלמו עקבותיהם. 

יהודים. על מציאותם של יהודים בד,מ׳ אנו למדים 
לראשונה מפריווילגיה, שניתנה לעיר ב 1277 . עד אמצע 
המאה ה 14 לא נמצאו כאן יותר מ 10 משפחות בקירוב. 
יהודי־הס׳, שפרנסתם היתה על הלוואת־כספים. היו כפופים 
לשלטונות־העיר, שהסדירו את מעמדם וגם עשו הסכמים 
מיוחדים עם שתי המשפחות העשירות ביותר. נוסח שבועת־ 
היהודים של המי, שנרשם בפנקס־העיר, זהה למעשה עם 
הנוסח הקדום של דורטמונד. בזמן המגפה השחורה( 1349/50 ) 
נשמדה הקהילה, ובמשך כמאתיים שנה לא ישבו בחס׳ אלא 
יהודים בודדים בלבד. דק מאמצע המאה ה 16 גדל מספרם. 
ב 1590 גזר הדוכס של בראונשווייג־וולפנביטל-היינריך יוליוס, 
גזירת־גרוש על כל היהודים שבמדינותיו, אבל מועצת־העיר. 
שהסתמכה על זכותה הססרתית לחרוץ את גודלם של היהודים 
בהמ ׳ . ביקשה להגן עליהם. אעפ״ב עזב דוב יהודי־הס' את 
העיד. סזכרונותיה של גליקל (ע״ע) מהמלן אפשר להסיק, 
שב 1660 ישבו כאן אך שתי משפחות מישראל, בסוף המאה 
ה 17 גדלה שוב הקהילה היהודית בהמ', וכסה מיהודי־העיר 
היו מבאי היריד בלייפציג ב 1691 — 1763 . עד 1782 היו בהס׳ 
רבנים. — ב 1931 מנתה קהילת־המ׳ 170 איש (בתוך אוכלוסיה 
של כ 25,000 נפש). אחר השואה שוב לא נתחדשה הקהילה. 

51031 . 11 .) 1 * 511/11 . 3 * 1111401 ! 130 * 1 }} 1 * 11 , 114 ז 1 י{- 15 ז 61 ז 3 ת 1€1 א 
. 3 1 * 1 1 * 1430 [ .<£ ,ז£תז 116 נ ; 1887-1903 , 1-11 , 00111 * 2 

. 11141 . 3 .* 7 . 011 : 0/1 ח 1 ) 4 * 1311/010110 . 3 1 * 0 * 5/03 . 400 / 14 * 1030 !* 

- 10 \ ,, 13 .׳ 1 1 ^ 61110 ;( 8 ־ 1907 , 1 * 00/140 :* 131030 ./ 01144 * 0 \ 
. 1896 ,תח 1 .תוןט 3 >! .( 1 - 1 ) 6 , 011 * 01 ** 1 
צ. א. 

המשל"□ (ס 4 ס:! 13 ) 11 ש 1 ז 1 גמ 1 ג 11 ), משפחה של עצים ושיחים 
ירוקי-עד, שכוללת 20 סוגים וכ 100 מינים, שהם 
רווחים באיזורים תת־טרופיים וחמים של אסיה, אפריקה 
ואוסטראליה; סוגים אח¬ 
רים מיוצגים גם כאמרי¬ 
קה חצפונית־המזרהית. 

מסימניהם: העלים מסו¬ 
רגים, פשוטים, משוננים 
או בעלי אונות; הפרחים 
דו־מיניים או חד־מיניים 
(במקרה האחרון הצמחים 
הם חד* או דו־ביתיים); 
העטיף (אם ישנו) הוא 
בעל 4 — 5 עלי־גביע ועפ״ר 
4 — 5 עלי־כותרת מפור¬ 
דים ; להט' 2 — 8 אבקנים 
ועלי אחד! השחלה תח¬ 
תית או תחתית־למחצה, 
בעלת שתי מגורות, שבבל 
אתת מהן זרע אחד או זרעים אחדים! הפרי — הלקט בעל 
קליפה מעוצה או גלדנית וציפה גרמית. 





763 


דוממליים—דופן 


764 


ד,סוג ל י ק ו י ד א מ ב ר (זבי 1 ו״ 13 > 1 ע 4 ז 1.1 ) נקרא גם ע ץ ־ 
הענבר! הוא כולל 4 סינים של עצים נשירים חד־ 
ביתיים. ממיניו מקובל בתרבות הליקוידאמבר ה לבני 
( 0113 ) 131:1 ־ 511 ״ 1 ), הפגיע לגובה של 40 מ , ! מגדלים אותו 
(גם בא״י) משום עליו היפים המצהיבים בסתיו, אך במולדתו 
(אמריקה הצפונית) מעריכים גם את עצו, הדומה לעץ־אגוז. 
כעץ־הדושת. הליקוידמברהמזרחי ( 5 ; 11 ש 1 ט 1 ! 0 .. 1 ), 
הגדל בר בארצות המזרח של הים־התיכון, ידוע בשרף 
המיוחד (.: 11:11111111 צ 3 ! 510 ), שהיו מפיקים ממנו ומשתמשים 
בו מימי־קדם ואילך גם לרפואה וגם לתמרוקים! החומר 
הריחני שבו עיקרו אסטרים של הוסצת הקינמון. גם לעצה 
הריחני של צמח זה היה ערך מרובה בעיני הקדמונים. 

הסוג הסמלים ( 14311131110115 ) סונה 6 מיגים, שהם 
מצויים באסיה המזרחית ובאמריקה הצפונית-המזרחית. 
מגדלים מינים אחדים ממנו לנוי משום פריחתם הבכירה. 
המין 3 ת 13 מ 81 ־! 1 י\ . 41 הוא בעל פעילות פארמאקולוגית וחשי¬ 
בות ריפויית: מקליפתו ומעליו מפיקים תכשירים, שמכילים 
חמרי-בורסי (ע״ע עורות); המרים אלה פועלים כמכווצי 
צינורות־הדם וכעוצרי־ז־מם, והם משמשים כתרופות במקרים 
של שפכי־דם מטחורים, וכן בשטף־הווסת, בדמם־הרהם 
וכד׳. — הסוג פרוטיה ( 3110113 ?) הוא בעל מין אחד, הפרו- 
טיה הפרסית ( 18103 :>ו>? 14 ;!!סס■. 011 -׳( 01 \. 101 ן״ י . 

בתוספות לאסתר שבתרגום השבעים בא במקום "אגגי" 
הכינוי ?סז״ץ״ספ (ג׳, א׳ 1 ט׳, י׳) — כינוי, שכנראה הוא 
יווני ושהוא משמש רק לגנאי במובן של "המתהלל" או 
"השמח לשוא". הפן מתואר כאן כמרגל מוקדוני (ח׳), 
שמלכתחילה מנוי וגמור היה עמו להתנכל אל הפרסים 
ולהעביר אליו את המלוכה. 

במדרשים מאוחרים (אסתר רבא, ד ואילו: תרגום שני; 
מדרש אבא גוריון, ועוד) מתואר המן בדמותם של שונאי־ 
ישראל בימי מחבריהם של מדרשים אלה: היהודים — 
טוענים השונאים הללו — אינם מחזיקים טובה למיטיביהם 
ומלעיגים על יראתן של האומות, שבתוכן הם יושבים. 
המשתה, שעורך אחשורוש בתחילת מלכותו, נתפס באותם 
מדרשים כפרי מזימתו של המן — להכשיל את ישראל 
בפתבג נכרי ובעדיות. ואכן ישראל, שהולכים למשתה זת, 
בניגוד לעצת מרדכי, מביאים על עצמם גזירת כליה מן 
השמים (אס״ר ז׳, י״ח), ולהפך: ביטול הגזירה בא כתוצאה 
של צעקת תינוקות של בית־רבן הלומדים מפי מרדכי, שאף 
עליהם נגזרה גזירת־ההשמדה. על המן מסופר בדרך פולק¬ 
לוריסטית מבודחת, ששימש 22 שנה ספר בכפר קרצים 
(מגילה ט״ז, א׳) ואביו היה בלן בכפר קורנים, וידיעותיו 
במלאכות אלו הן שעמדו לו אח״כ כשבא להלביש את מרדכי 
והוצרך לרחצו במים, כי מרדכי היה תשוש מתענית. מעניינת 





765 


המן—המן, יוהן גאורג 


766 


היא האגדה הספרותית, שלפיה ביקשו חעצים רחמים על 
עצמם, שהמן הרשע לא יתלה עליהם: המך בתלה על קוץ, 
שלא מצא לעצמו זכות, שתפטרהו מזה (אס״ר ט׳; אבא 
גוריון ז׳). 

. 0 \ 1 ; 1901 . . 7 . 4 1771 ' 7150605 ) 2, 1 } 1 זו 5 ס 1 מזן 0116 יצ . 1 
;. 11 14 ־ 6 , 1907 , 1 ¥ , 105 < 10607 < 7 6000111107105 105 1 ? ? 8161 14 
8006 ? 76 ,חסזבי) . 13 . 13 ; 1907 ,׳ £51601 06 ) 81 05 ( 1 ,!שקומבן . 5 
,(׳<ז 3 זמשהוהוס 0 111:21 ח 0 31 מ 10 ז 3 חזש 1 ח 1 — 100 ) ■ £5160 01 
. 1930 , 80117630 1107115060 ,■ 101 ) 501130 . 14 . 14 ; 1908 
י. מ. ג. 

המן במסירת המוסלמית. בקוראו נזכר המן שש 
פעמים (על פי המהדורה המצרית הרשמית: סורה כ״ח ו/ח׳. 
ל״ח: כ״טל״ט: מ׳.כ״ד,ל״ו), אד אינו מתואר בו בשרו של 
אחשורוש, אלא כיועצו ומקורבו של פרעה מלד מצרים. אותו 
תפקיד עצמו סיוהס גם לקורה. שני אלה ידעו מראש על 
הולדתו של משה ויעצו לפרעה להמית את הבנים הנולדים 
לישראל ולהחיות את הבנות. כשהתיצב משה בפני פרעה 
בשליחותו של אלוהים, תיארו אותו קורה והמן כשקרן. פרעה 
ביקש מהמן להקים מגדל גבוה, שבו יוכל לעלות השמימה. 
פרשנות הקוראן מרחבת סיפור זה ומציינת. שהמן העסיק 
50,000 בנאים, שעבדו שבע שנים, וכשהגיע המגדל לגובה 
רב. סתר אותו המלאך גבריאל. 

העובדה, שמוחמד העביר את אויב היהודים מזמנו של 
אחשורוש אל זמנה של עבדות־מצרים, אינה אלא דוגמה אחת 
של טעויות דומות, שמצויות בקוראן במספר ניכר. אך גם 
המדרש היהודי אינו נקי מטעויות כאלו! לשותפותם של המן 
וקורה בסיפורי הקוראן אפשר למצוא סמוכים במדרש במדבר 
רבא כ״ב, ו/ שבו נזכר המן ביחד עם קורה כאחד משני 
גדולי העשירים בעולם. 

גם ההיסטוריונים המוסלמיים ומהברי .סיפורי הנביאים" 
יודעים את המן כפי שהוא מתואר בקוראן, אלא שסופרים 
מאוחרים הכירוהו גם בתפקידו שבמגילת־אסתר, וקראו לו 
בשם חימון. 

1 * 01 1 >ס 71 ז 60171 ס 1 \ 601 1£05 , ז > 8 ס 0 ..\ 1 ; £16711671 . 9 ,* . 7 .£ 
ה 1 צאה ח 1 שה) 1833 ,? 071 ( 7 < 10171 < 30 { 011 0 ה 107116117 ) 11 [ 10711 ) 
, 13711075710671713071 0707115060 ) 1 , 112 ׳\ סז 140 .! ; ( 153 .ק , 1902 
, 07071 ) 1 1771 £7266111713071 . 6161 070 ,ז 0 י< 0 נן 5 . 11 ; 149 , 1926 
, 671 ' 117 ^ 160 ( 0 ? 000611107 ( 1 £0701371 760 , ץז 0 } 01 ן ; 1937 

. 284 , 1938 

ל. ק. 

ל,מן, יוהן — תח 3 וח 018113 ש 0 עיו 10113 — ( 1750 . 

קניגספרג — 1788 , מינסטר), פילוסוף גרמני. המן 
ישב בקניגסברג והתפרנס מפקידות במכס. ב 31 במארס 

1758 . כשהיה בלונדון, נתנסה בחודה, שהיתה גורלית בחייו. 
מתוך מצוקה חמרית ומבוכה נפשית מרובה קרא אז הסן 
בביבליה וקריאה ז 1 נתנה לו, בלא שציפה לכך, את מתת- 
האמונה. המן התנסה באותה שעה בנוכחוח־אלהים בממשות 
אישית, כ״אתה" המתגלה לאדם כבורא וכגואל. מתוך חוויה 
דתית זו, שתיאר בחיבור - 5 ת:־ 1.06 מ־ת״ת! ״ 06 ת£ז 1 ת 13 > 00 
1306 (.מחשבות על מהלז״חיי"), 1758/59 , הבין המן את 
חייו ואת תפקידו. המן, אדם חלש בגופו, התייצב בעוז 
ובאומץ־לב נגד רוח זמנו, זמן ההשפלה. עם הופעת ספרו 
ת 11£ ? 1186 )־ 65¥111 תשס ? 311506 ־ 5061 (״עניינים סוקראטיים״), 

1759 , העמיד המן את עצמו נגד דורו והתחיל את מלחמתו 
בהשכלה — בשמו של סוקראטס, שהיה נחשב ללוחם על 
ההשכלה בזמן העתיק. המן ראה בסוקראטם את מי שהתנגד 
ליהירותם של השבלתנים דוקה מתוך ההברה היסודית. 


שהאמונה אינה עניינה של התבונה, שהרי אין האדם מאמין 
על סמך נימוקים הגיוניים, כמו שאינו טועם או רואה 
מתוך נימוקים. 

כמרכז רעיונותיו עמדה מאז השפלת־עצמו של אלהים, 
שלבש צורת בשר ודם עם התגלמותו באישיותו של ישו. 
מתוך כך בא לכנות 
את עצמו בשם ! 613811 
חס[, ־!סיר! ! 111 ("המג 
של הצפון"), דוגמת 
.המגים מארץ־המז־ 
רח" הנזכרים בברית 
החדשה (מתיא, ב׳, 
א׳). הסן הורם את 
יסודות תפיסת־העולם 
של זמנו, ובראש 
וראשונה את האוטו־ 
נימיה של האדם, ומ¬ 
עמיד כנגדה את 
"אלהים לבדו". האדם 
אינו יכול להכיר את 
עצמו מתוך עצמו: כל 
אנתדופוצנטריות (ע״ע כרך ד׳, עמ ׳ 727 ) נדונה לכשלון. 
המן שולל את הערך המוחלט של המדע ומעמיד כנגדו 
התמכרות מוחלטת של האדם לאלהים. שאיפתו של האדם 
להגיע מתוך עצמו להתנהגות מוסרית, לשכלול עצמו, למצ¬ 
פון נקי, נדונה אך היא לכשלון: היא פרי היהירות והביטחון 
המופרז של האדם בכוחו שלו. הדת דורשת את הכרת 
אפסותו של האדם ואת הפקדת עצמו ביד האל. 

הקך כתיבתו של המן הוא רחב מאד. הוא כתב על 
הביבליה, על הלשון, על המוסיקה, על המדינה והחרות, על 
הנישואים, החינוך, המשפט, החקיקה, הפיוט והמסחר, ועל כל 
הנושאים הללו דן לאור ההתגלות הנוצרית־הפרוטסטאנטית. 
בדורו לא היתר, השפעתו מרובה והמן אך הגדיר את 
עצמו כ״קול קורא במדבר". רק מועטים מהוגי־הדעות של 
זמנו הקשיבו לדבריו (הרדר, לפאטר, ליכטנברג, קלאודיוס, 
גתה). המן נלחם בקאנט (מאמרו 1116 ־ 101 ב £1 ן 6 — .ביקורת 
הביקורת"), שבו ראה אח איש־ההשכלה ולא את המבקר של 
ההשכלה. בלא השפעתו של המן אין להביו כראוי את תקופת 
"הסער והדחך" ואת הרומאנטיקה בספרות הגרמנית. בזמן 
האחרון, מ 1920 לערך, כשגילו את ם. קירקגור׳ גילו מחדש 
גם את המן, שהיה קרוב לו ברוח: השפעתו של המן הולכת 
וגדלה והספרות, שנתחברה עליו בדור האחרון, היא מרובה. 

המן הוקר את היחס של התבונה אל הממשות, 
אפיינים להוויה הממשית, לדעתו, "הסוד, הסתירה והומניות". 
האופי ה״סודי" של ההוויה אינו עניין שלילי, בבחינת גבול 
הכרתנו, אלא משהו חיובי ביותר, המנחיל להוויה עומק, 
משקל, תוכן. הסוד נעשה סתירה, והסתירה נעשית — בממ¬ 
שות הדתית — פאראדופס, שבפני( נשברת התבונה (השווה 
קירקגור). התבונה חייבת להשתעבד לאלוהים, היא אינה 
אוסונומית־מופשטת ונטולת־זסן: היא מתגלית בזמן, בהיס¬ 
טוריה. התבונה המופשטת הורסת את הממשות, אך הממשות 
היא עובדת־בראשית. אי־האמצעיות של פגישת האדם עם 
הממשות מפוצצת את כל הכללים. המן מוחה נגד המגמה 
האנאליטית במחשבה. 



יוהאז נאור: המז 



767 


המן, יוהן גאורג—המנון 


768 


מתוך עמדתו המנוגדת להפשטה ולשכלתנות מגיע המן 
להערכה חדשה של החושים ושל ההפעלות, של "הלב". 
החושניות, בדינאמיקה היוצרת שלח, היא הינתנות אלמנטא¬ 
רית, שעל־ידיה פועל הטבע בתוך האדם. החושים, גם כשהם 
מטעים. צריכים לשמש יסוד לחיים ולפילוסופיה. הפילוסופיה 
חייבת לעמוד "על האדמה", ולא לנסות בבירור טיבו של 
האדם ע״י חקירות מופשטות. "הלב פועם בך לפני שדאשך 
חושב". ההפעלות וההיפעלויות הן האמצעי. הפותח לפנינו 
אה הממשות של הדברים בממשות של חיים: בפעימות־ 
הדופק של ההפעלות שלי אני מדגיש את פעימות־הדופק של 
הפעילות האלוהית בכל דבר. בהערכה חיובית זו של החושים 
ושל התשוקות מסכים המן עם רוסו — בניגוד לתפיסתם של 
אנשי־ההשכלה. 

גם בתור ת ־ה מידות מתנגד המן להשכלה. בעיני 
נציגיה של ההשכלה חיה האדם טוב מטבעו, ואילו המן 
מבליט את כוחו של הרע באדם. התפיסה, שתופס המן את 
האדם ואת תולדותיו, מושפעת ע״י מוטיווים פאוליניים 
ולותראנים. את ההיסטוריה של האדם רואה המן כהתגלות 
אלוהית — השקפה, שהיתר, לה השפעה מרובה על הח־ר 
ועל הגל, אע״פ שהללו נתנו לרעיונותיו של המן פירוש 
חולוני. אך לא רק ההיסטוריה, אלא אף הטבע הוא 
בעיניו התגלות אלוהית. הסן משתדל לשחרר את הטבע 
משלטונם של מדעי־הטבע, וע״י כך הוא סולל את הדרך 
לחוויית־טבע חדשה אצל חרדר ואצל גתה. 

סתפיסת־הטבע כהתגלות מגיע הסן ל פ י ל ו ס ו פ י י ת¬ 
ה ל ש ו ן שלו. אלוהים מדבר אל האדם; הדיבור האלוהי 
הוא עובדת־בדאשית, וההבנה של הטבע ושל ההיסטוריה 
כדיבור אלוהי היא, כביכול, "פילולוגיה". בלשון מתאחדים 
הלא־נראה עם הנראה, העל-חושני עם החושני. הבריאה היא 
דיבור אל הנבראים, הממשי שנברא הוא כולו סמל. והואיל 
והלשון היא עובדת־בראשית, אין אנו יכולים לחקור את 
"ראשית" התהוותה. אין הלשון אוסף של סימנים הסכמיים 
למושגים, אלא "סאקראמנט". סמל של חיי־אלוהים. העובדה, 
שהאדם מדבר. מרמזת על אחדות נסתרת של האדם עם 
האל. ראשיתה של הלשון מופקעת סכל רפלכסיח. 

פעם בפעם מנסה המן לגלות את סוד־חלשון וע״י בך את 
סודו סל האדם. הלשון יסודה בקצב, ומכאן שהפיוט 
הוא שפת־חאם של האנושות (דעה, שהתקומם לה 
שלמה מימון. ראה על כך מאמרו של נח ג׳יקובס, "עיון" 
כ״ד. עמי 219 ואילך). היסוד המוסיקאלי הוא התופעה 
הראשונית של הלשון. הלשון בראשיתה היא פנימית — מה 
שמתגלה עד היום בשירה הלירית < לפיכך היא אפלה וחסרת 
דיפרנציאציה: היא אש, שבה האדם והעולם הם אחד. עם 
יצירת חמלה מתייחד הסובייקט מן האובייקט והעולם 
נעשה נראה ושקוף. אך גם בלשון המאורגנת עדיין אין 
הפנימיות הולכת לאיבוד! אין היא נעלמת אלא בלשון 
ההגיון הטהור, שנותקה מן היסוד החושני. 

לשון חביבליה אינה, כמו שסברו אנשי־חחשכלה, 
מסכה, שמאחריה הסתתר אלוהים, אלא היא התגלות אמי¬ 
תית, ואסור לתרגמה ללשון שכלתנית, מופשטת, שבה יאבדו 
כל המיסתורין. אין הדיבור האלוהי בא לבשר מושגים ואי¬ 
דיאות, אלא הוא אינקרנאציה, לבוש חושני שלבש אלוהים. 
אלוהים היה הראשון שדיבר והאדם, בדברו, ממשיך את 
התהליך של הדיבור האלוהי. להשקפותיו אלה של המן על 


הלשון היתד, השפעה מרובה על הפילוסופיה הדיאלוגית 
החדישה (מ. בובר, א. רוזנשטוק). 

נציגי־ההשכלה. שבהם נלחם המן. היו אנשי ברלין 
ובלשונו: בבל), כגון לסינג וניקולאי. וביהוד מנדלסזון. 
"שנאתי לבבל היא המפתח לחיי כמחבר". כתב המן. נגד 
ספרו של מנדלסזון. ״ירושלים״ ( 1783 ). יצא המן בחיבור 
501101,111111111 0,111 01113 ^ 001 ( 1784 ; 801101,11101111 — שב 
לימיני, לפי תהלים ק״י). ביאור לספר קשה זח יצא ב 1956 
ככרך 7 של "כתבי־המן מוסברים". המן רואה את מנדלסזון 
כאהד מן התאולוגים של ההשכלה, והוא מתפלמס עמו 
ועמהם בבת אחת. מנדלסזון הסתמך באותו ספר, במאבקו 
למען האמאנציפאציח של היהודים, על המשפט הטבעי. המן 
מעמיד נגד התודה המופשטת של המשפט הטבעי את 
האוניוורסאליזם המקראי, את בריתו של אלוהים 
עם אברהם! ונגד התבונה הוא מעמיד את ההיסטוריה. הוא 
מאשים את מנדלסזון בזיוף היהדות ע״י זיהויה עם המצוות 
המעשיות ובהפיכתה לדת תבונית גרידא בהשפעת הלכי־ 
הרוח של ההשכלה; ע״י כך נוטל מנדלסזון מדת־ישראל את 
היסוד ההתגלות' שבה והיהדות נעשית גל של עצמות יבשות. 
אפיינים לאופן־כתיבתו ולדעותיו של המן הם שני הפסוקים, 
שהביא כמוטו על שער־ספרו: הראשון הוא ברכת משה 
לשבט לוי (דברים לג, ט, י): "האוסר לאביו ולאמו לא 
ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע, כי שמרו 
אמרתך ובריתך ינצורו וגו״/ והשני מירמיהו, בג, טו: "הנני 
מאכיל אותם לענה והשקיתים מי־ראש, כי מאת נביאי 
ירושלים יצאה חנופה לכל הארץ": ׳שומרי אמרתך 
ונוצרי בריתך׳ הם מתנגדי ההשכלה; נביאי־השקר הם סופרי 
ברלין המשכלת. שכנציגם ראה הסן את מחברו של הספר 
"ירושלים". 

ב 1949 — 1953 הופיעה ההוצאה הביקרתית השלמה 
הראשונה של כתבי המן (. 1-100 סז\ך 531111110110 ,.מ .ס .[ 
־ 1101 ) 3 ^ 7 10.101 00 ־ 1 1110 ', 111,1 \/ 11150110 ־! 0 ן - 71510115011 ך ) . מפני 
הקושי המיוחד שבכתיבתו של המן. התחילו בהכנת הוצאה 
מבוארת של מבחר כתביו בשם תש 11 נז! 501 :ק 71311 71.5 . 0 .{ 
״ 01-1113 . עד 1958 יצאו מהוצאה זו שני כרכים. הכרך הראשון 
( 1956 ) מסכם את תולדות המחקר בהסן, ניחוח של החיבורים 
שנכתבו עליו סאת ק. גרינדר ( 101 ) 011111 ) וביבליוגראפיה. 
הליפת־המכתבים שלו עם אישים שונים ( 1101100011501 ( 1 ) 
נתפרסמה ב 7 כרכים מ 1955 ואילך. 

,.!סזל 6 , 56/477/1611 14714 01 ( 1x1 ז״// . 7 ) ./ ,ז 5£0 ו 0 תו 0 ! 11 ו 0 .א . 0 

, 0 .71 .{ . 14 1 ז 0/1 ! 14611 ז 6 !\ 114010 ,: 8 ח 11 ז $6 ץ 3 ^ ; 1857-1873 

- 06/1 ז 5$ $ .} 1 ,־ 117180 . 11 ;( 1859 , 1 , 14141614171 614110/111 ( 1 ) 

- 011 ; 1905 , 6111 } 001 1617161 ^(* 71/114 ) 71174 * 7.1110 1171 , 1/1601-16 

;( 11 . 01 ?י , 1913-36 , 56/11-1/1611 . 1 ) 0 ח!} .// . 0 ./ ,ז\ 11£ ז 

,. 16 ;(פרק שני) 1916 , 701-771 14714 71-611611 ,זסז 03551 .£ 

;.}£ 92 , 1923 , 1 , 707771671 6/1671 ) 011 ׳\ 0 ־ו( 1 .ז׳א , 0 

.(] 0 ( 01 ׳ 30 ץ 71 -. 111 01£ , 50110 ] .£ : 1886-1904 ,.ל 1 מז\ 55 

, 103071 ^ 0/13 4/10011 711 , 0 ־ £1 ־!? . 14 ; 1908 ,' 0111/1 ' 1 

ן 1925 3 ,ץ 010£ הח 7 <( 11 / 0 ((•ובת 0 !) 1€ ([ 4 , 1130 □! .[ ; 1909 

. 1 1 11 ( 7711/7 ! 41 . 11 * 113 ?£ 30 .// 14 . 30$ ון£ח 11 !ו> 1 ־ 1 . 0 

0111/111 ־// ( 1110 * 30/1 • 30 ח£<]ץ/ 1 ח 5 , 11 ^ 00 ;" 934 ! .*. 14 ^ 


0713 011 ? ^ 103 ז 1 ח\ 14 ,,;רן 1 ! 11 ו 1 ' 1 . 5 . 0 ; 1934 ,£(ז 1 ה!( 11 101 /£* #11 
. 1937 ,/ה?*?■/ , ! 

זז. פ-פ. ב. 

המנון בנצרות. המ׳ זה, שבעיקרו הוא שיר־תהילה 
לאלהים, לישו או לקדושים, הוא — מבחינת התוכן והצורה — 
מזיגה של המסורת השירית העברית והמסורת הקלאסית 
(היוונית־הרוסית). שירת־הים, תפילת־חנה, שירת־דבורה, 
ועוד, שנכללו בעיקרם בתפילה הנוצרית, השפיעו לא רק 
בתכנם, אלא גם במשקלם על מחברי ר,חמ" הנוצריים. כמו¬ 
כן השפיעו בזה תפילות־ישראל, ששימשו מתכונות לליטורגיה 
הנוצרית, אם באופן ישיר או באמצעות התפילות, שאנו 
מוצאים בברית החדשה ושבעיקרן הן יהודיות לפי תכנן 
וצורתן (עי׳ לוקאס, א', 46 — 55 , ושם, 68 — 79 ). 

חיבור הם" לצרכי תפילה נעשה מקובל במידה שוה בשני 
חלקיה של הקיסרות הרומית, המערבי והמזרחי כאחד. במזרח 
התפתח החמ' מצירוף שירתן של שתי מקהלות, שהיו שרות 
זו לעומת זו או. ביתר דיוק, משיבות זו לזו בפסוקי־תהילים. 
שירה זו נקראה "אנטיפלנאלית"(מן המלה היוונית זי״״ז״זי" 
- קול לעומת קול), כשהשתתפו בה שתי קבוצות, ורספוג־ 
סוריאלית (מן המלה הלאטינית חז״נתסקג־יז = תשובה), 
כשהציבור היה משיב לעומד על הדוכן משפט או מלה 
מסויימת בסוף כל מזמור. 

החם" הנוצריים הקדומים ביותר, שהגיעו לידינו, נתחברו 
במאות ה 2 וה 3 . המ" אלה עדייו פשוטים הם במבניהם. 
מהם״ אלה הידועים ביותר הם: ( 1 ) ההמ׳ 65 <)״וד 1 
\ס 01 *,זא ("הללו עוללים את האל, הללו את שם האל"), 
שהיה נאמר בשעת תפילת־הערב, ( 2 ) ההם׳ ׳,",.!*ג: 
("אור שמח"), שנהגו לאמרו בשעת הדלקת אור בבתים, 
ו( 3 ) ההמ ׳ לבתולה הקדושה: ■ס"]ז"!"."■ ׳"),/,■,,.;!;ס:!" יו<" 
* 70113 ("בתוך הרוך שלך אנו מחפשים מקלט"). 

במאה ה 4 מקבל החם׳ צורה מוגדרת יותר מצד המשקל 
והניגון, וההבדלים בינו לבין התהילה והשירה הדתית בכללן 
נעשים ניכרים יותר. בין מחברי ההם" הראשונים הללו זכו 
לפירסום אפרים הקדוש (ע״ע), שההמ" המרובים, שחיבר 
בסורית, ניתרגמו ליוונית, ויוהנס כריסוסטומוס (ע״ע). ההמ" 
של גרגוריוס מנזיאנז (ע״ע), מתודיוס מאולימפוס (ע״ע) 
וסינס-וס (מת ב 413 ) מושפעים מאד מן השירה הקלאסית. 
חיבור הר,מ" הגיע לשיאו ביצירתו של חמנוס מחמץ (סוף 
המאה ה 5 — 560 ), שנחשב בצדק לגדול מחברי ר,המ" בכל 
התקופות. נושאי־שיריו שאולים ברובם מן המקרא, מן הברית 
החדשה ומתולדות קדושי־הכנסיה. במאות הד וה 8 קנו 
לעצמם שם כהימנוגראפים אנדראס מכרתים, יוהנס מדמשק 
(ע״ע), הנזיר קוסמא, סטפאנוס מ[פנזר] סבא ותאודורום ממג¬ 
זר סטודיון. מחברי-המ״ אלה נקראו ״מלודיים״ 1 = מוסיקאים) 
משום שהתאימו את הימנוניהם למוסיקה, שאף היא חוברה 
על־ידיהם. בסוף הסאה ה 8 מסתיים תור־הזהב של השירה 
הביזאנטית ועמו גם זה של שירת־ההנד בנצרות המזרחית. 
מכאן ואילך ההס" הם חיקויים של המתכונות העתיקות, 
ואף הניגונים המוסיקאליים מאבדים את מקוריותם. עם 
מחברי־ההמ" האחרונים יש למנות את הקיסרים קונסטאג־ 
סינוס סורפירוגננאס ( 905 — 959 , ע״ע), לאו הפילוסוף ( 866 — 
912 , ע״ע) וההיסטוריון זונרס (מת ב 1120 . ע״ע). 

החימנון בספרות ובשירה הלאטיניות של 
יה״ב. גם בלאטינית קיבל ההמ' במאה ה 4 צורה סגנונית- 
מלודית מיוחדת. מבחינת התוכן הונחו כאן ביסודו שירי- 




771 


המנון 


772 


התהילים ומאורעותיה ההיסטוריים של הנצרות. נראה, שהרא¬ 
שון למחברי־המ" בלאטינית היה הילאריוס מפואטיה (מת 
ב 367 , ע״ע). הגדול שבמהנרי ההם" בלאטינית היה אמברו־ 
סיום (ע״ע) ממילאנו, שהניח את היסוד לקצב — ולמשקל 
השירי בכללו — של ההם׳ הנוצרי. ב-חרוז האמברוסייני" 
הירבו להשתמש המחברים השונים של ההם", שבאו אהריו. 
אמברוסיום התאים את הימנוניו גם למוסיקה ולמקהלה. 
לפירסום כמחברי־המ״ זכו גם אורליום פרודנטשס( 348 — 404 ). 
קליום סדוליום (המחצה השניה של המאה ה 5 ) ואנודיוס 
(מת ב 521 ), שהימנוניו המלאכותיים והמסובכים נכללו בלי- 
טורגיה הנוצרית בספרד. שנים מהימנוניה היפים ביותר של 
הכנסיה הרומית, הנגעמוו מתג?(דברי, לשון) וה 7041118 
זחג 1 :>נ> 0 ז< 1 15 *־! (דגלי־המלך הולכים קדימה), חוברו ע״י 
וננטיום פורטונטום (מת ב 606 ), מסוף המאה ה 8 ואילך תופס 
ההם׳ את חלק הארי של הליריקה הלאטינית ביה״ב, ואין 
לך כמעט סופר ומשורר שלא נתנסה בכתיבתו. רבנוס 
מאווום (מת ב 856 , ע״ע), פאולום דיאקונוס (ע״ע) ופאולינום 
מאקויליאה (מת ב 802 ) היברו המ", שבזכות פשטות תכנם 
וקלות קצבם נעשו מקובלים על ההמונים הנוצריים (וכך 
הם אף בימינו אלה). חיבור ההם" זכה לתקופת־פריחה 
במאה ה 13 . ביו מחבריהם נתפרסם תומאס מאקווינו, תומאם 
מצ׳לאנו ( 1190 — 1260 ), המחבר של ההמ׳ המפורסם !־;ס 
1136 (״יום־נקם״), ויקופונה מטודי ( 1230 — 1306 , ע״ע) בעל 
ד, 10101053 > 01 ) 513 513531 (.עמדה האם הדואבת..."). הס" 
אלה אינם רק קניינה של הכנסיה הנוצרית, אלא של תרבות 
עמי־המערב כולה, ושימשו גרם להיבור יצירות מוסיקאליות 
וספרותיות הרבה. מן המאה ה 15 ואילך מתמעט חיבור 
ההס", ובמידה שעדייו הוא קיים, השגיו דלי־ערך. על חשי¬ 
בות( היתרה של ההמ׳ בנצרות הקאתולית מעיד המספר 
המרובה של ד,המ", שהגיעו לידינו (כשלושים אלף). 

גדול ביותר הוא גם מספר ההם׳, שנתהברו בעדות 
האוואנגליות (כמאה אלף!)! אד עדך ספרותי יש רק לחלק 
מועט מהם. 

א) וזקורות: 

. 8 .[ ; 56 ־ 1841 , £46445 010010 ? 11 14650441415 ' 1 , 0311161 .מ 

- 0176 . 17 ; 1867 , £7664446 56 ו £%1 ' 1 16 > 6 ו 14 ק 1 ) 1100£7 {? 11 ,בז)!? 

, 811151 . 1 ^ ; 1892-1920 , 10010£164410 הץ 14 £6110114401 76 ,' ¥31101 
. 1956 , 01 ! 551 ! 14 [) 0051 411141 ) 1 ) 0411 ? 11 

ב) ספרות 1 

- 01176 46010 £ 46 ) 070 ' 1 ) 16540000176 ( 1 111 , 1711845 ? 11 ,ן 06 ז 1.6016 . 17 

.£ . 0 ; 2901 ־ 2868 . 001 2 , ¥1 , £46 141411 16 ) 61 516000 

- 18 114 ) 01114511 1146 / 0 1 ) £701474 }! 846 7116 (644X511 ז ץש 1 תשז 065 

; 1938 , 4420141400 ) £14 77161141 0 ) 11 ה 0 ' 7 , 60 מגז . 13 ; 1925 ,? 1£ )) 5 

מסי/א 00£0£446 ? 8 5116 / 0 114114461466 7116 ,ש-וסמז^ט(! ./ 9 . 0 

- 240 ?£ 01 ? 1114107 )/ , 011052 ^\ .״? ; 1944 , 1166 ) 0 44 - 4146 ( 7 1/46 

706510 , 505101 . 17 ; 1949 ,? 4 ! £ 4 0£7 ס 70 ? 11 0041 8141516 11746 

6 10445160 146110 10110410 611414000 (101 111 01 X 566010, 1949. 

י. ב. ס. 

ה מ נ 1 נ 1 ת הגמדיים. בכתבי־יד מיה׳־׳ב נשתמר אוסף 
של 33 המ׳ ׳ מיוחטים לד,ומרום. אלה הם שירי־שבח לאלים 
הכתובים ברוח האפוס, בסגנונו ובמשקלו, מסקל ההכסאמטר 
הדקטילי. שירים אפיים אלה שונים זה מזה בארכם ובערכם 
הפפרותי ושימשו, כנראה, כ״פתיחתות״ ( 00011x111 *) בפי 
הרפסודים (ע״ע) בהופעותיהם בחגים של האלים השונים 
ברחבי־יוון. על תפקידם זה של השירים מעידות נוסחות־ 
הסיום המצויות ברובם הגדול: "אפס אני גם אותך (אותך. 
אתכם), ושירה גם אהרת אזכירה", או: .בך ההמנון התלותי, 
עתה אל אהר אעברה". 


ארבעה מן השירים הנזכרים (ההמ" אל אפוללן, אל הרמס, 

אל אפרודיטי, אל דמטר) נראים כחורגים מתפקידם המצומצם 
כאקדמות, והם יצירות אפיות עצמאיות לערר בגודל של 
שירי האפוס החומרי ( 295 — 580 חרוזים). יצירות אלו הן 
בעלות תוכן עשיר ורהב ובעלות ערך פיוטי מרובה. אפשר. 
ששני קטעים מהס׳ לכבוד דיונוסוס שייכים אף הם להם׳ 
ארוך מסוג זה, שלא נשתמר בשלמותו. 

בתקופה הקלאסית יוחסו שירים אלה להומרוס עצמו, כפי 
שנראה מדבריו של תוקידידס (ע״ע), המביא קטע מן ההמ׳ 
אל אפולון, הנמצא באוסף שלנו, בשמו של הומרום (תוקי- 
דידם, ג׳, 4 — 103 ). אך בתקופה ההלניסטית בבר ייהטו אותם 
ל ה ו ס ר י ד י ם — כלומר, למשוררים, שהמשיכו את המסורת 
הפיוטית וד,סגנונית של הומרוס, מצד תכנם ולשונם שייכים 
ההמ" הנזכרים ברובם למאות ה 7 —ה 4 לפסה״נ, אך מוצאם 
של קטעים אחדים הוא, אפשר, מן התקופה ההלניסטית. 
ייחוסן של יצירות אלו להומרום והתואר .הומריים", שבו 
הו מוגדרות, מציינים, איפוא, רק את טיבו הספרותי בלבד, 
שכן הפך התואר •הומרי" אצל היוונים הקדמונים לציון 
כללי של יצירה אפית, שנתחברה ברוה האפוס ההומרי. 

אע״פ שההנד החומריים לא נועדו למסרות־פולחן(לשירת־ 
מקהלה בשעת עבודה בקודש). הם הדורים ברוה של אמונה 
דתית עמוקה והערצה לאלים. רוה זו אינה נעדרת אף 
כשד,תוכו מכיל יסודות של ליצנות ובדיחות־דעת ("אל 
הרמס") או תיאורים ארוטיים הריסים ("אל אפרודיטי"), 
תכנם העיקרי של ההמ״ הוא הארטלוגיה — סיפור 
שבחי האל וקורותיו. בסיומם של שירים אחדים באה גם 
פניה אל האל, שתכנה הוא בקשת הצלחה ועושר. 

כינוסם של החס" הללו ועריכתם נעשו. כנראה, בתקופה 
האלכסנדרוניח, אך כתב־היד הקדום ביותר הוא מן המאה ד, 14 
לספה״נ. לא בכל כתני־היד סדורים השירים באותו אופן 
עצמו: ופררם שונה גם בהוצאות השונות. הפקירה שלפנינו 
היא לפי סדר־השירים בתרגום העברי (ר׳ ביבליוגראפיה). 

ההמ״ הגדולים. — החמ׳ אל אפולוו ( 546 חרוזים). 
בכתבי־היד הוא מופיע כשיר אהד. אך בסוף הסאה ד, 18 כבר 
הונעה הדעה, שאיו הוא אלא צירוף של שני ד,מ", שאחד 
מהם הוקדש לאפולון מד לום ( 1 — 178 ) והשני לאפולוו 
מפיתו ( 179 — 546 ). דעה זו מקובלת אף כיום על רוב 
חוקרי הספרות הקלאסית. בהמ׳ אל אפולון מדלוס מתואר האל 
נבעל-קשת. שגיא־כוה ורב־עצמה. הנושא הוא סיפור לידתו 
של האל וייסוד מקדשו באי דלום. אמו של האל, לטו, "אחוזת 
צירי־לידה", מחזרת על כל איי הים האגיאי בחיפוש מקום 
מתאים ללידת תאל. אך רק האי דלוס מסבים לקבלו, בתנאי 
ששם ייבנה מקדשו. באמנות פיוטית מרובה מתוארת לידתו 
של אפולון, המכריז — מיד לאחר שנולד — על תפקידיו 
כפטרון הנגינה והנבואה. לסוף מתאר המשורר בהתלהבות 
גם את קהל־החוגגים נחג־אפולוו, וביחוד את הנשים העובדות 
לאל בשירי־שבה מקסימים. בסיום השיר הוא מזכיר לתהילה 
גם את עצמו, כמשורר עיוור בן האי ביום. אפשר, ששורות 
אלו סייעו להפצת האגדה על־אודוח עוורונו של הומרוס. 

נחלק השני, אל אפולון מ פ י ת ו, מתואר האל כבעל־ 
קאתרום שמענג בנגינתו את לבות האלים. יש בהם׳ זה כמה 
יסודות של חיקוי לחלק הראשון. עיקרו של הסיפור הוא 
ייסוד המקדש והאוראקולום בדלפוי והבאת חבר־הכוהנים 
מקרטה. באפיזודה צדדית מובא הסיפור על הריגת הדרקון 



773 


תמנון 


774 


בפיתו. ד,מ׳ זה נראה מאוחר מקודמו, ונתחבר, כמשוער, 
בתחילת המאה ה 7 לפסה״נ. 

ד,המ׳ לה ר ס ס הוא הגדול שבאוסף ( 580 חרוזים). תרמם 
הוא אל הפיקחות והערמה, אל הסוחרים, הגנבים, המציא(ת 
וההמצאות. הוא אמו השקרים והנבלים. בהתאם לטיבו זה 
של האל שורה על החם׳ רוח של עליזות ובדיחות־דעת, של 
ליצנות ושעשועים. נושא השיר הם תעלוליו של האל ביום 
הראשון לחייו. מיד לאחר שנולד המציא את הנבל בעל 
שבעת המיתרים! אח״ב גנב מאחיו הגדול, אפולון, עדר 
פרות, שעלה בידו להסתירו מעיניו בתחבולות־ערמה. בדרך 
המציא תחבולה להבערת אש ע״י שפשופם של גזרי־ע׳ן זה 
בזה. בצורה משעשעת ובאמנות מרובה מתוארת ההתדיינות 
בינו ובין אחיו הגדול. השיחה ביניהם וטענותיהם לפני זוס 
אביהם מצטיינות בשנינות ובחריפות. ד,המ׳ מסתיים בסיפור 
על כריתת ברית־שלום בין האחים ועל מתנות־היקר, שקיבל 
הרפס מאפולון ושמסמלות את "כוחותיו" של הרסס לאחר 
מכן. רוח־הליצנות, שבה רווי ר,פ׳ זה, אינה מעידה על לגלוג 
על האל או על זלזול בו. תהילתו של הרסס ויחס ההערצה 
אליו הובעו באמצעים מתאימים למהותו ולקווי-אפיו היסודיים 
מתוך חוש אמנותי עמוק. זמן חיבורו של הנד זח הוא, לפי 
המשוער, המאה ה 7 לפסה״נ. 

ההימנון ל אפ ר ודי טי ( 293 חרוזים) מתאר אפיזודה 
אחת מחייה של האלה: הרפתקת־אהבים, שנכפתה עליה ע״י 
זוס כעונש על שסכסכה את האלים בעסקי־אהבים עם 
בנות־תמותה, בגזר עליה להיזקק בדמות בת־אדם לרועה 
אנכיסס בהרי אידה, שממנו עתידה היתה ללדת את איניאס, 
ראש השושלת של מלכי־טרויה. חד,מ׳ מצטיין בפלאסטיות 
מרובה ובפאתוס אמבותי. סגנונו חומרי מובהק. רוחו איונית 
מזרחית. למרות הארוטיות העזה שבו, שומר השיר על יראת- 
כבוד ויחס של קדושה והערצה אל האלה, ואיו בו שמץ של 
קלותת־עת או מחשבת־פיגול, זמן חיבורו — סוף המאה ה 7 , 
או תחילת הסאה ה 6 לפסה״נ. 

הד,מ׳ אל ד מ ט ר ( 495 חרוזים) נמצא רק בכתב־יד אחד, 
שנתגלה במאה ה 18 . בהמ ׳ זה נמסר המיתום על דמטר ובתה 
פ ר ס פ ו נ י, שנחטפה על־ידי הדם, אל השאול, והובאה אל 
ממלכתו כדי שתהיה לו לאשר, (ע״ע דסטר). לסי החמ ׳ יסדה 
דמטר את פולחן המיסטריות באלוסיס ולימדה את חוקיו 
הסודיים לשליטי־המקום. נראה. שהמשורר עצמו היה מקודש 
בפולחן סודי זה והוא קורא בהתלהבות: "טוב לו לאיש 
ואשרהו, עינו בכל אלה ראתה״ (חרוז 480 ). על החס' כולו 
נסוכה רוח של קדושה, מלונה ברגשיות פיוטית עמוקה. 
זמן־חיבורו הוא, כנראה, קודם איחודה של אלוסיס עם 
אתונה, ואפשר לקבעו לתחילת המאה ה 6 לפסה־׳נ. יצירה זו 
היא המקור הקדום ביותר למיתוס דמטר־פרספוני ולתולדות 
הסימטריות באלוסיס; ואע״פ שאין היא מגלה כלום מעצם 
הפולחן, אפשר למצוא בה כמה סמלים סודיים, שהיו קשורים, 
בנראה, בפולחן זה. 

אחר ר,המ״ הארוכים הללו באים שבי הנד׳ קצרים יותר: 

אל ד י ו נ י ס ו ס ( 59 חרוזים) ואל פ ו( 49 חרוזים). בראשון 
מסופרת אפיזודה מתולדות דיוניסוס: כיצד נשבה ע״י 
שודדי־ים, שהפכו אח״כ לדולפינים כשברחו מאימת האל, 
שהתחפש לאריה — מיתוס, שמופיע גם באמנות הפלאסטית 
היוונית הקדומה. בהמ׳ השני, אל פן, מסופרת לידתו של 
אל ההרים והמרעה וניתן תיאור אמנותי חי ומלא חן של 
מעשיו בחיק־הטבע ושירתו במקהלת הנימפות. שני ד,המ" 


הללו נתחברו, כנראה, בסוף התקופה הקלאסית, כלומד 
במאה ה 4 לפסה״ב. 

ד,מ" שלמים מבחינת תכנם ומבנם הם גם ההם" הקטנים 
יותר- המוקדשים לארטמים ( 22 חר׳), לא תני ( 18 
חד), ל אפ ר ודי ט י ( 21 הר׳), לאדמה אם־ ה כל ( 19 
חד), להליוס ( 19 חד), לסלני ( 20 חד), לדי ו ס¬ 
קור ים ( 19 חד). כל השירים הללו שומרים על המבנה 
ועל הרות של סוג ספרותי זה. בכל אחד מהם נמסר פרט 
מסויים מחייו של האל, מתוך הטעמת שבחיו ותפארתו. 
ארטסיס מתוארת כאלת־הציד. אתני מתוארת ברגע היוולדה 
מגולגלתו של זוס, כשהטבע כולו נרעש לקראתה. אפרודיטי 
עולה מן הים עטויית קצף, ובאי קיפרום מלבישים אותה 
עדיי־פאר. גי (גיה, האדמה) מתוארת בשפעת ובברכת 
התנובה שלה. השירים להליום ולסלני נראים כיצירתו של 
משורר אחד וניתן בהם תיאור פלאסטי־מיתולוגי של אלים 
אלה. את זמן חיבורם יש לאחר עד התקופה ההלניסטית. 
החס׳ אל הדיוסקורים, כשירים אחרים מקבוצה זו, הוא מן 
המאה ד. 6 לפסה״נ. 

מיוחד ברוחו ובסגנונו הוא החנד אל ארם ( 17 תר׳), 
שהוא כיוצא דופן בכל האוסף. שיר זה חסר פתיחה וסיום. 
חמשת חרוזיו הראשונים מכילים שורה של תארים. בחרוזים 
6 — 8 מזוהה האל עם הכוכב מרם. חלקו השני של השיר הוא 
תפילה ובקשה לאומץ־לב, מצד אחד, ולכיבוש יצר־המלחמה 
ולשמירת השלום, מצד שני, לפי כל הסימנים שייך הימנון 
זה להימנונות האורפיים — תפילות בעלות תוכן מיסטי, 
שהיו נערכות בתקופה הרומית. נראה, שלאוסף שלפנינו הוכנס 
השיר ע״י אחד מן המעתיקים, שביקש להשלים את האוסף 
בהמ' לארם, לאחר שלא מצא הימנון "הוסרי" לאל זה. 

שאר השירים שבאוסף ד,המ" החומריים הם ברובם פניות 
קצרות אל האלים (מ 3 עד 14 שורות), שמסתיימות בנוסחה 
הרגילה, שיש בה מעבר לקריאת אפוס־הגבורים, או לדקלום 
של המ׳ אחר. בשירים אחדים מכיל הסיום בקשה להצלחה 
ולעושר. ההימנון אל הרה מקוטע והוא חסר נוסתת־סיום. 
בסוף האוסף נמצאים הקטעים לדיוניסוס, שהוזכרו למעלה. 
זמן חיבורם של שירים אלה היה, כמשוער, בתקופה הקלא¬ 
סית, במאות הד—ה 4 לפסה״נ. 

אוסף ההס" החומריים מקיף את עולם האלים היווניים, 
שעבדו להם ביוון המקורית ובאסיה הקטנה האיונית. אפשר, 
שמוצאם של השירים היתה איוניה, שהיתה גם מולדתו 
של האפוס הגדול! אף באחדים מהם ניכרת השפעתו של 
הסיודוס, כגון בהמי אל אפולון הפי ת י, שנוצר כנראה 
ביוון עצמה — בבויוטיה. 

לאוסף החמ" החומריים נודעת חשיבות מרובה הן מבחינת 
החומר המיתולוגי הקדום הכלול בהם, שבלעדיו היו נשארים 
סתומים הרבה עניינים בהתפתחות דמויות האלים הן בספרות 
והן באמנות הפלאסטית. והן מבחינת ערכם הספרותי של 
השירים השלמים שבאוסף, שהוד האפוס הקדום חופף עליהם 
ודוח פיוטית מקורית מפעמת אותם. ברוחו של סוג ספרותי 
זה נתחברו בתקופה ההלניסטית ד.חמ" של קלימכוס וכן גם 
ההם׳ לזוס של קלאנתס. 

הד,מ" במקורם נתפרסמו בהוצאות הבאות: 

: 11 \ 10 ז 0£ :>£־ 1 3 ־ 61 ק 0 !נסומס!!, ע״י ח 16 ! 4 ׳ .' 1 '׳ 1902 — 

1912 ן 11$ במץ!! סתסומס!! 6 ו 11 / ע״י 11611 .^ .ז׳ ., 5 

ץ 13 ) 3111 ! 1 , 8110£5 .£ .£׳ 2 1936 ; סוזסותס!! 1:116 , 1 ) 0510 !! 
00161103 !! 3001 ?מוחץ!! (כולל תרגום לאנגלית)׳ ע״י.ס.מ 



775 


דזמגון— המסון, קנוט 


776 


11£ ו 1 '׳\\-תץ £6¥£1 , 1943 ן $€תת 1 ץ £1 ,שמבמס!:!! בעריכתו ובתר־ 
גומי הצרפתי של !זשלותסד? .ן, 1951 . — לעברית ניתרגמו 
ד,חמ" ההומריים ע״י שלמה שפאן ("ההסנונות החומריים", 
ירושלים, תש״ו, ו״שירים חומריים", המנונות, אפיגרא־ 
מות, ״מלחמת הצפרדעים והעכברים״, ירושלים, 1956 ). 

על ההם" האורפיים, ע״ע אורפוס. 

11171111 ^ 11 ) 11 ) 115 ) 1 ) 7 ) 0 ,££ז 40 מ 0 נ 1 ש 0 ! 112-14 ׳\מ); 113111 ^\ .ז\ . 0 

,. 14 ; 1916 ,( 462 ־ 440 , 3 £§ב 3611 ,■ 11071161 1 ) 411 ! 11104 016 ) 

£! 0 , 001050111 \יג ; 1931/2 , 11611671 ) 11 ־ 7 ) 4 117£ ) 010 • 061 

) 1 ) 1311 , 3 ) 1 ׳ 1 י 0 ו 30 זנ 1 \נ . 5 ; 1933 ,% 7281111471 ) 111011 '^ ) 11 ) 11015 ) 07 
. 1937 , £ 1 }!}) 1 ?)! 11077 1 ) 77171 ^ 11 1 ) 1 • 7 * 11 

ש. ש. 

רב המנונא, שמם של כמה אמוראים בבליים: 

(א) אמורא בדור השני (אמצע המאה ה 3 לסה״נ), 

שהיה תלמידו של רב (עי׳ בבא קמא, ק״ו, א') ומסר מאמרים 
בשמו (עי , עירובין, ט״ז, ב׳; ועוד). רב חיבב את רב הס' 
תלמידו והדריכו במאמרי-חכמח (עי׳ עירובין, נ״ד, א'). בכל 
מקום שנאמר בתלמוד "אמרי בי רב" (=אמרו בבית־מדרשו 
של רב) — הכוונה היא, שהדברים נאמרו על־ידי רב המ׳ 
(עי׳ סנהדרין, י״ז, ב׳). בשמו של רב הס' מובאים בתלמוד 
דברים בהלכה ובאגדה. כסה ממאמריו מוסבים על חובת 
ליסוד־התורה ועל חומרת-העוון שבביטולה (עי׳ סוכה. מ״ב, 
א׳; קדושין, מ׳, ב׳! שבת, קי״ט, ב'), וכן על חשיבותן של 
התפילות והברכות (עי־ ברכות, י״א, ב'; שם, ל״א, א׳; 
שם, נ״ז, ב׳! נ״ח, א׳; שבת, קי״ט. ב׳). בתלמוד מובא גם 
נוסח תפילה, שרב ד,מ׳ היה רגיל להתפלל לפיו (עי' ברכות, 
י״ז. א׳). רב הס' היה חברו של רב חסדא. ועמו גם נשא 
ונתן בהלכה (עי׳ ברכות, כ״ב, ב׳: שבת, פ״ב, א׳: שם, 
צ״ז, ב׳). מסופר, שפעם אחת התלהב רב הפרא כל־כו 
מדברי־תורתו של רב הנר, שאמר לו: "מי יתן לנו רגלים 
של ברזל ונשמשך" (=נלך אחריד תמיד; עי׳ ברכות, מ״א, 
ב׳, ורש״י שם), בן מסופר בתלמוד, שרב הס׳ הובא לקבורה 
לא״י ושלבבודו נתרחשו שם מעשי־ניסים (עי' מועד קטן, 
ה״ה. א׳—ב׳). 

(ב) אמורא בדור השלישי (תהילת המאה ה 4 לסה״נ). 

המי, שהיה בן העיר הרפניא שבבבל (יבמות, י״ז. א׳), ישב 
בעיר חרתא דארגז הסמוכה לבגדאד, ושם הורה הלכה 
(עירובין, ס״ג, א׳; שבת, י״ט, ב׳), המ׳ היה תלמיד־הבד 
של רב חסדא (עירובין, סיג, א׳: קדושין, בה, א׳) וזבה 
לשבחי רבו. בן למד אצל רב יהודה (שבועות, ל״ד, א') 
ואצל עולא (יבמות, י״ז, א׳). 

(ג) רב המנונא זוטא, אמורא בד 1 ר השלישי (תהילת 

המאה ה 4 לסה״נ), בתלמוד מובא הנוסח של הווידוי, שרב 
המ׳ זוטא היה רגיל לומר ביום־הכיפורים. וידוי זה, הפותה 
במלים: "אלהי, ער שלא נוצרתי איני כדאי" (עי׳ ברבות, 
י״ז, א׳; יומא. פ״ז, ב׳), נתקבל בתפילת יום־הכיפורים. בן 
מסופר עליו, שכשנתבקש לשיר בחתונת מר בריה דרבינא 
(= בנו של רבינא) — שר: ״וי לן דמיתנך (= אוי לנו 
שנמות) — וביקש בחבריו, שיענו אתריו: "הי תורה והי 
מצות דמגנו עלן*״ (= היכן תורה והיכן מצות שיגנו 
עלינו? — ברבות, ל-׳א, א׳). צ. ק. 

ר׳סנז(לבית בדאון),פלישה חרומיה— - 001-0 ־"!ן־? 

(שח־.י\ 0 ז״ 3 ז\ ״£ ("המשוטט 
המנגן עמומות״), 1909 . הוא ממשיך בביקרתו על הבורגנות 
החמרנית: ץ£:: 1£0 ־£־ 5 (,.העיר סגלפוס״), 1915 , ושר שיר־ 
תהילה לאיכר ולאדמה הפוריה בסיפור : 050511 $״־־ 1151 \ 
(״ברכת-האדמה״, 1917 ! תרגום עברי: תרפ״ב), שהורות לו 
זכה לפירסום עולמי ולפרס־נובל של שנת 1920 . מכאן ואילך 
התבונן המ׳ באירוניה מסויימת במשוטט הבודד — גיבורם 
הראשי של שלושת הרומאנים ־]־: 1 ץז 1$1 ,ח 1 ;. 1 ("משוטטים", 
1927 ), ״אוגוסט״ ( 1930 ) ו,־י:־| ס׳״ע ת 40 ין("והחיים חיים", 
1933 ). ניתוח פסיכולוגי מאותו סוג עצמו נמצא גם ברומאן 
511:111:5 "־א";? (״המעגל נסגר״, 1936 ). 

הביקורת, שמתח המ ׳ על הציוויליזאציה המערבית. 
ופולחן־היצרים, שדגל בו, קירבו אותו לתורת־הנאצים. אחר 
שיחרורה של נורווגיה ב 1945 נאשם חמי בבגידה במולדת 
ואף הוטל עליו קנס כספי גדול. המ׳ התגונן במרץ בספרו 
5 ־ 511 ־ 11 ! 1 ס 5 א 0 ־ 81 ג? (״על משעולים מכוסי־עשב״), 1950 . 
למרות התמרמרותם על המ' משום עמדתו כלפי הנאצים, 
חזרו והכירו בני־ארצו בגדולתו כסופר. 

; 1952 ,. 1 ] ..) 1 ,־וסזו!^ 7 ! ; 1929 ,.!{ .£/ ,ח 11 ס 415 ח 0 זש 8 י \נ 

,ח^סג^ס^וזס^ 10 > .? ; 1952 ,־״>/ מ/ 1 מ ,. 11 .* י חנ 51 וחב 11 .' 1 ־ 
. 1953 ,) 011 ?!€(] ■ 110 וזו 0051 ■ 0 ( 1 

פ. י. ב. 

הטפטה ע״ע לונדון. 

המסטךהוים, טיברמם — 5111515 ־ 0151 ־ 11 5115$ ־ 111 * 1 — 

( 1685 , גרונינגן — 1766 , ליידן), פילולוג קלאסי 
הולאנדי. המ׳ שימש פרופסור ליוונית בכמה אוניברסיטות 
הולאנדיות ובתפקידו זה חידש את הלימוד והמחקר בספרות 
הקלאסית בחולאנד. המ ׳ סיים אח ההוצאה של האונומאס־ 
טיקון לפולוכס, שכבר עסק בה לדרלין, וכן התחיל בהוצאה 
שלמה של כתבי לוקיינום. כן הוציא בצורה מעולה אח 
ה״ציפרים״ וה״עושר" (: 1010 ?) לאריסטופאנס. אגב טיפולו 
בהוצאת האונומאסטיקון של פולוכם ניגש הם׳ לחקר 
הקומדיה היוונית, ובעיקר לחקר המשקל והחרוז היווניים. 

תנאי לחקירה מוצלחת בספרות־יוון ראה בידיעה רחבה 
ובהבנה עמוקה של הספרות חלאטינית. עם תלמידיו נמנים 
טובי החוקרים של האסכולה הקלאסית ההולאנדית. 

ר!ןוםטךד!ויס, פרנצ״טקוס 

: 1101 — ( 1721 , פרנקר, פריזיה — 1790 , האג). 

פילוסוף הולאנדי; בנו של טיבריוס המסטרהויס (ע״ע). היה 
קשור בקשרי ידידות קרובה לכמה מחשובי הוגי־הדעות 
הגרמניים בימיו. כגון גתה. הרדר, המן. יעקובי ומנדלסזון. 
ומכאן ההשפעה המרובה, שנודעה לו בזמנו. הרדר, שתרגם 
את ספריו לגרמנית. חשב אותו לגדול הפילוסופים אחר 
אפלטון. לדעתו של ד,מ׳ עצמו, היו רק שני פילוסופים 
גדולים באמת: סוקראטס וניוטון. סוקראטס לבדו ידע את 
הפילוסופיה לכל עמקה, ואילו רוב הפילוסופים אינם יכולים 
לחרוג מתוך המעגלים הצרים של שיטותיהם. סוקראטס הורה 
את בני־האדם, שהפילוסופיה יכולה לשכון בכל ראש בריא, 
בכל לב טהור. היא אינה פרי של חריפות־השכל או של 
כוה־דמיון יתר, ועל־כן היא בכוה מקור של אושר לרבים — 
אושר, שמשהושג ע״י מישהו שוב אי־אפשר לנטלו מפנו. 
בהתאם לכך דרש להנהיג התפלספות פופולארית ע״פ דרכם 


של הפילוסופים הקדמונים. תכליתה העיקרית של הפילוסופיה 
היא הכרת־עצמו של האדם, השתחררותו מדעות קדומות 
וראיית מגבלותיו. הפילוסופיה של ד,מ׳ היא אפלטוניות־ 
חדשה מיסטית, שבה משתקף המאבק של המאה ה 18 על 
איחודם של שני זרמים רוחנים: תפיסת־העולם הפיסיקאלית 
החדשה של ניוטון מזה והשאיפה לרדת לעמקי־הנפש, 
ולבנות תמונת־עולם מתוך עמקים נפשיים אלה, מזה. אילו 
היתר■ נפשו של האדם — מורח הס׳ — יכולה להתבונן בעולם 
בכוח עצמה, בלא מיצועם של החושים הגופנים, היתה תמונת- 
העולם פרושה לפניה נולה בבת אחת: הנפש היתה אז 
אינסופית בתוך האינסוף. ולעומת זה: אילו היתה הנפש 
נזקקת אך ורק לחושים החיצונים ואי-אפשר היה לח לחיות 
כשהיא לעצמה כלל, היה העולם פרוש לפניה בהתפשטות 
זמנית שאיו לה גבול: אז היתח הנפש חיה, בלא תודעה 
עצמית. בים חושני מחוסר־גבול. שני קטבים אלה לא 
התממשו, אך הם מגבילים, כשתי אפשרויות, את חיי־הנפש. 
הנפש חיה בין שני קטבים אלה: אינסופיות־בבת־אתת 
וזמניות־ללא־תחומים. 

ד,מ׳ היה מראשוני הפילוסופים, שעמדו על חשיבותם של 
החלומות להבנת האישיות. "יספר לי אדם ביושר־לב את 
חלומותיו. ואתן לו תאור שלם של אפיו המוסרי". 

ספרו העיקרי של המ׳י :־: 1 ־ ־ 1100150 ? 05 : £ז 55 ־״ 1 
: 051 י 1 נ! 53 ("איגרת על האדם ויחסיו"), נתפרסם ב 1772 . 
כתביו המקובצים ($־ 50 > 1 ו 1 סס 5 ס 1111 ק :־ 5 ־ 0 ־ 0 ) יצאו ב 1792 
(ושנית ב 1846 — 1850 ). בגרמנית יצאו שלושה כרכים מחיבו¬ 
ריו ( 0 ־ז 1£ ז 11 ־$ ־ו 1 ־: 111 ק 110$0 ו 1 ג! ־ 111 ־$וךח 5 ־ 7 \) ב 1783 — 1792 . 

: 1 * 191 , 1 * 8 , 1 , 1€ ו/? 11050 ו/י 1 ■ 10 > 1 זו #61 ?>';<£ ,* 5101001 . 11 

.\> 07.1 ח 0 י 1 .| ; 1924 ,! 101 >ח 1 > 011 ! 1 > 1 ס 0 ס 5 1 0 ,. 11 , 8001110 ..ק 

11 ) 1 /)! 111 )/ 4 ) 411 { 011 ! 1 ) 11 }ה £1 ' 1111 1111/1 ) 11 /? 0 ! 1110 / < 1 ) 111 ) 5 ,.// . 7 ז 

. 1926 ,■ 0 )/ 11 הס 1 הס# 

ש, ה. ב. 

השטן, .ין ם;ךךם ון - ״־:$־ 50 ־}? 1 זב׳\ 5 ז 10 > 1 ז 52 1 ז 1 [ — 
1500 ", על־יד אנטוורפן — אהד 1575 , הארלם), 

צייר פלאסי. למד אצל הצייר הנדריק ון קלוה הזקן ונכלל 
ב 1524 ברשימת רבי־האסנים של אנטוורפן, שבה ישב עד 
שעבר ב 1551 להארלם. דרך־ציורו היא בעיקרה המשך 
לאמנותם של .ין גוסרט (ע״ע מביז) והצייר הידוע בכינוי 
,.רב־האמן של חצי־הגוף הנשי": בדרכו של זה האחרון צייר 
הם׳ נשים צעירות לובשות כיפות וחזיות, שהן מהודקות היטב 
לגוף, כאפנת התקופה, כגון "הנערה השוקלת זהב" (המוזיאון 
של ברלין). או "אשה מנגנת בצ׳סבאלו" (המוזיאון של 
ווסטר. מאסאצ׳וזטס). ביצירותיו שיל ד,מ׳ ניכרת גם השפעה 
של מיכאל־אנג׳לו. 

ד.מ׳ היה סן הראשונים, שנטש את התיאור של נושאים 
דתיים. שהיה נהוג בזמנו, והתרכז בציור המציאות 
היומיומית של סביבתו, אלא שקרא לתמונות־ז׳אנר אלו 
בשמות ביבליים. — הרבה מציוריו מכילים, נוסף על חצאי־ 
דמויות גדולות במשטח הקדמי, תיאורים זעירים ברקע, 
שמהווים. לאמיתו של דבר. תמונות־ז׳אנר מושלמות בפני 
עצמן. בצידן של צעירות נאות אהב המ׳ לצייר זקנות 
מכוערות ביותר, מן הטיפוס הגרוטסקי שהמציא קונטין 
מטסיס (ע״ע). לדמויותיו יש גפיים ארוכות ושריריות: הן 
מוצגות לפרקים בפוזה מאונסת ומעוותת — מה שאפשר 
להסביר ע״י השפעת המניריסטים הפלורנטינים, שהיתח ני¬ 
כרת ביותר ביצירותיהם של ציירי אנטוורפן בזמנו. מסימני־ 



779 


הססן, ין סנדרם ון—המפטון קורט, ארמון 


780 


ההכר הראשיים באמנותו של הס׳ — יכלתו לתאר את 
דמויותיו מתוך קיצור אברי־גופם ושינויי הפרופורציה ביניהם, 
ונטייתו לתיאורם של מחזות מבתי־בושת, כאותם שבתמונות 
כגון "חבורה עליזה" (במוזיאונים של ברלין וקארלסרוהה) 
ו״דבן האובד״ ( 1536 ! המוזיאון, בריסל). משאר תמונותיו יש 
להזכיר: ״היארונימוס הקדוש" ( 1536 : ארמון המפטון קורט; 
תמונה שניה על אותו נושא, 1549 ; לנינגראד); "טוביה 
מחזיר לאביו את מאור־העינים״ ( 1555 ; לובר, פאריס), 
בתו של המ ׳ . קאתרינה (נולדה ב 1527 ), היתד, ציירת ידו¬ 
עה וחתמה לפרקים את תמונותיה בשם "בתו של ין חמסן". 

, 1400-1600 , 61 ? $4016 6116 ! 41 ) 6 ב 164661 ) 0111 16 ( 1 .'י 1 

; 1924 , 11016661 6116 ! 141 ) 646610 ) 11 ) 01 016 ..ז ; 924 [ 

. 31 - 1924 , 46116/61 חג 16611 ^ 1 
■ 40 \ 6116 !! 4 ח 646610 ו 1 ) 011 016 ,ז 0 ! 11 חר^ .? ; 1924 ,( 71-83 ) 
. 286-288 .ק , 1924 , 16661 
ע. י.-ה. 

הפעו־בי. י&ךאל בן *טסואל, ע״ע טעךבי, יז&ן־אל בן 
שמואל. 

מפפדן, ' - 1 ן — ח 31 חרה;;ז ן 01111 ( — ( 1594 , לונדון — 
1643 , תים [ט 1 ת 1112 ], אוכספורדשיר), מדינאי 
אנגלי. היה בן למשפחה של בעלי־אהוזות ברוזנות באקינגאם, 
חונך באוניברסיטה של אוכספורד ולמד משפטים בזט 111 ! 1 
־ 1 קת״ 7 בלונדון. נכנס לפארלאמנט ב 1621 , ב 1626/28 היה 
בין הצירים, שנלחמו על זכויותיו של הפארלאמנם נגד 
הנטיות האבסולוטיסטיות של המלך ציארלז 1 . ב 1635 סירב 
לשלם את "מס־ד,ספינות". שלפי דעתו היה בלתי־חוקי. 
והורשע ע״י בית־המשפט, אך תושבי־לונדון הריעו לכבודו 
על עמדתו האמיצה. ב 4.1.1642 ניסה המלך לשוא לאסור את 
ד,מ׳ ביחד עם 4 מנהיגים אחרים של הפארלאמנט. בתחילת 
מלחמת־האזרחים נכנם חמ ׳ לצבא־הפארלאמנט, נפצע באחד 
מן הקרבות הראשונים וסת מפצעיו. הט׳ נמנה עם גיבורי 
העם האנגלי כלוחם על החירות. 

¥ 611/61 .¥ . 0 ; 1933 ,, 11 ./ ,תס$.ר 111130 ^\ .. 8 . 14 

. 1948 ,! 4416 ) 81 

ממפה, רןרל — 1 ־ £31 — ( 1869 , ברמן — 1936 , 

היידלברג), היסטוריון גרמני. למד תולדות יד,"ב 
באוניברסיטה של ברלין והתמחה בהיסטוריה המדינית של 
הקיסרות הרומית הקדושה במאות ה 11 —ה 13 מתוך שימוש 
בחעודות־התקופה. שחקר בצורה ביקרתית. חיבוריו מסכמים 
בין השאר את תולדותיה של שושלת־הוהנשטאופן בעיצומה. 
וביחוד הם שופכים אור על זמנו של פרידריך 11 . ב 1898 נתמנה 
מרצה לתולדות יד,״ב באוניברסיטה של בון, ב 1903 — 
פרופסור לאותו מקצוע באוניברסיטה של היידלברג, וכאן 
הורה עד 1934 . מספריו: 111 .■>ול 10 ו 101 י;^ז״ 411 ז סלשצזטשס 
")ג 1 ט$ 1 >״גו ״ $311 ״(> 1 ) 20 ■״ 1 > ("הקיסרות הגרמנית 
בימי שושלות הסאליים וההוד,נשטאופים״. 1909 ; הוצאה 
עשירית: 1949 ), שהוא ספר קלאסי בתולדות אירופה הקי¬ 
סרית במאות ד, 11 —י, 13 ; : 00.1111101111 ,זש 111£1311 ו 71001111 35 <£ 
1250 — 900 5 ־ 1 > 11 ג 11 ) 11 שנ 1 \ 31 = 1 ט ("עיצומם של יד,"ב; תולדות 
ארצות־המערב ב 900 — 1250 ״, 1932 ; הוצאה רביעית: 1953 ); 

€11:1 ״! 1 ! 30 ז א ז£^ 11££35511115 \ג -!£{> 111 11 11 :> 1 ־ 1£011 ־ 1 ? ז£$! 3 ^ 

(״הקיסר פרידריך 11 בתפיסת הדורות שלאחריו״, 1925 ). 
. 1937 < ^^ ז \ 4661110 )(16 ^(11114^)6111(1116, XX חו ,ת 1££ ! 101 ;מ .'־[ 

הספטון קורט, ארמון־ ( 130£ ב? : 001111 1011 תמ! 3 ^), 
ארמון של מלכי־אנגליה במידלסכם, כ 25 ק״מ 
דרומית־מערבית ממרכזה של לונדון. הארמון, שהוא בנוי 
בסגנון טיודור (ע״ע), הוקם ב 1514/25 ע״י הקארדיבאל 
וולזי(ע״ע), ונמסר ב 1526 ע״י זה האחרון למלך הגרי 52111 ■. 





ארסו! הספטון קורט 













783 


המפטון קורט, אדמון—המרלינג, רופרט 


784 


שהרחיב את הארמון ונטע גן נרחב מסביב לו. מאז עד סוף 
שלטונו של ג׳ורג׳ 11 ( 1760 ) שימש ד,מ׳ ק' משכן למלכי- 
אנגליה. בימיו של ויליאם 111 חרסו חלק מן הבניינים 
ובמקומם הקים האדריכל נריסטופר רן מבנים 

חדשים! באותה תקופה שונה גם תכנונם של גני־הארמון לפי 
סגנון הולאנדי. בד,מ׳ ק' נמצאים אספים חשובים מיצירותיהם 
של ציירי המאה הד 1 — הולאנדיים, איטלקיים וגרמניים! כן 
כולל אוסף־האמנות גובלנים ושעונים. ב 1886 ניזוק הארמון 
ע״י שריפה. 

. 1935 ,/•׳מסל) ח 10 ק 1 זז 110 , ¥3165 .£ 

הם?שיר (־■ 11 ו 51 תמ 7131 ! בקיצור הנטם, 7131115 ). מחוז 
(זזהטסס) בדרומה של אנגליה, שגובל בדרומו 
בתעלה האנגלית. שטחו 2,473 קמ״ר ואוכלוסייתו מונה 
1,295,000 נפש ( 1951 ). בחוף הם׳ כמה מפרצים קטנים, שהם 
יפים למעגן אניות, ועליהם יושבות ערי־הנמל הראשיות של 
מחוז־המ׳, פורטסמות וסאותמפטון! מול המפרץ של זו האח¬ 
רונה, מעבר למצוי־הים סולנט וספיטהד, שרחבם 4 — 6 ק״ס, 
נמצא האי ויט (> 811 !ז 5 ו! 381 קמ״ר), הנכלל במחוז־המ׳. 
בצפונה של המ׳ עוברים טורי גבעות־גיר, שהם המשכים 
לגבעית הדאונז (הגובה: 270 מ , ). בדרומה מצויים מישורים 
שלישונים בנויים חןר וסחף־נהרות. הטמפראטורה השנתית 
הממוצעת בחוף היא כ ־ 10.4 (ביאנואר ״ 4 , ביוני • 17.5 ). 
המשקעים: 583 — 626 מ״מ בשנה. המי עשירה בחורש וביער 
(בס״ה 600 קמ״ר), שכרבע ממנו מיועד לגידוע מודרג. 
ניו־פורסט, דרומית־מערבית לסאותמפטון. הגדול ביערות 
המי, מצויץ ביפי נופו. הם׳ מתפרנסת ממסחר, תעשיה, 
תחבורה וקייטנות באיזור־החוף ומחקלאות וגידול מקנה 
(בקר, צאן) וחזירים בשאר חלקיה. בירת המחח היא 
וינצ׳סטר (ע״ע). 

בהם׳ כ 2,250 יהודים( 1956 ). רובם בעיר-המרגוע בורנמות 
( 1,500 נפש), ומיעוטם בפודטסמות ( 600 נ׳), וסאותמפטון 
( 150 נ׳). 

המו־אה ( 011 ;ז 3 בת 11 ל $11 ), בפיסיקה ובכימיה — אידויו של 
גוף מוצק והפיכת כולו או מקצתו לגאז בטמפ־ 

ראטורה שלמטה מנקודת־היתוכו: בטכניקה — כינוי לשיטת 
זיקוקו של גוף מוצק בדרך ההפרדה, הדומה לזיקוק נוזל, 
על־ידי אידוי ועיבוי, שבאים זח אחר זה מחמת חילופי 
טמפראטורות. הגוף המוצק הנקי. המופק בדרך החם׳. נקרא 
בשם תמריא (סובלימאט). 

לכל גוף מוצק יש לחץ־אדים מסויים לפי מידת הטמפרא- 
טורה שבסביבתו, והוא לחץ־ההמ׳ שבטמפראטורה זו. לחץ 
זה קובע את שיעורם של אדי הגוף המוצק, המקיפים אותו. 
שיעוד זה אינו ניכר ברוב הגופים, שערך לחץ־ההמ׳ שלהם 
בטמפראטורה רגילה הוא בקירוב מ״מ אחד של כספית! 
אך יש גופים, כגון פחמן דו־חמצני מוצק, שלחץ־ההמ׳ שלהם 
שווה ללחץ־האויר בטספראטורה נמוכה־יחסית. בנקודת־ 
ההיתוך שווה ערכו של לחץ־ההמ׳ ללחץ־האדים של הנוזל, 
השרוי בשיווי-משקל עם המצב המוצק של הגוף! במים, 
למשל, ערכו 4.6 מ״מ כספית. ואילו בדו־תחמוצת הפחמן — 
5 אטמוספירות ב״ 57 - גופים, שערך לחץ־ההם' שלהם הוא 
למעלה מאטמוספירה אחת בנקודת־ההיתוך (למשל נפתלין), 
אינם קיימים בלחץ דגיל אלא במצב מוצק או גאזי, ואינם 
מגיעים למצב של נוזל אלא בלחץ מוגבר (וע״ע תרמודי¬ 
נמיקה). — הדוגמה הפשוטה ביותר לחט׳ — כהוייתה 


וכדרך־שימושה — הוא היוד (ע״ע): די בחימום של גרגר־ 
יוד בקרקעיתה של מבחנה כדי למלא את כל חללה אדים 
סגולים, שחוזרים ושוקעים באיזורים העליונים הקרים ומת¬ 
גבשים בצורת גבישי-יוד זעירים ונוצצים. גם הרבה מלחים, 
ביהוד כלורידים, כגון נ 01 ־ץ ״ 15101 , ועוד. נתונים לזיקוק 
בדרך ההם׳. 

המךלי, פלי?ם — 11 ־ 1 ־ 111111 ־ 11 ]! 11 ־ 18 גם 0105 ־ 81311 , 
תרגום לאטיני, בטעם ההומאניסטים, של המלה 
111 ־מ 11 ז 1 ־מ = פטיש קטן בניב הגרמני-ד,שווייצי — ( 1388 , 
ציריך — 1464 , על־יד לוצרן), הומאניסטן שווייצי. למד 
באוניברסיטות של ארפורט ושל בולוניה, ובזו האחרונה 
הוכתר כדוקסור למשפט קאנוני ( 1424 ). ב 1413 נתמנה 
קאנוניקוס בציריך וב 1421 — כומר ממונה ( 15 מ 081 פ 10 <ן) 
בזולותורן, אך ב 1427 חזר לעיר־מולדחו. כבעל השכלה 
רחבה (נראה, שידע קצת עברית — מה שהיה נדיר בין 
לא־יהודים בזמנו) וכמעריץ של מסורת המשפט הרומי, הפיץ 
המ׳ בעירו ובארצו את הרעיונות החדשים, שהיו רווחים 
בחוגי ההוסאניסטים והמשפטנים האיטלקיים בזמנו: הצורך 
בהפרדה בין הרשויות החילונית והדתית והטעמת היסוד 
החילוני של השלטון הקיסרי. מכאן נבעו, מצד אחד, אהדתו 
של ד,מ׳ לדוכסי־אוסטריה ומלחמתו במפלגת־האיכרים בציריך, 
שהתנגדה לשלטונם של דוכסים אלה על העיר, ומצד שני — 
השתייכותו לפלג של צירי הכנס בקינסטנץ ( 1415 — 1418 ), 
שתבע רפורמות מסויימות במבנה של הכנסיה הקאתולית. 
בלא לבטל את מעמדה ואת ריבונותה של האפיפיורות הרו¬ 
מית. אהדתו לדוכסי־אוסטריה עלתה לו בשנאת אנשי־עירו, 
שמנעו את היבהרותו ככומר ממונה בציריך: המ׳ הוכרח 
לחיות כאן כל ימיו כמנהל המקהלה בבנסיית-העיר. ב 1454 
אף נכלא במנזר סמוך ללוצרן משום קשריו עם דוכסי־ 
אוסטריה. הם׳ היה פולמוסו חריף ולוחם נמרץ בשחיתות 
של הכנסיה והכמורה, שכנגדה הטיח דברי־ביקורת בספרו 
ב־ 1 ] 5135 ־ 1 ־־ 0 ־!,:!ז־־:! !מ ("על חופש הכמורה", פורסם 
עם כתבים אחרים של הנד ב 1497 בבאזל). 

בין 39 הספרים, שהניח אחריו (קצתם עדיין בכתב־יד), 
ראוי לציון בעיקר ה־] 3 ] 11 ״! 0 ס ־[־ ! 01310211 ("דו־שיח על 
האצילות״), 1444 , המוקדש לקיסר פרידריך 111 ! בו מביע 
ד,מ׳ את הדעה. שהאצילות היא מידה מוסרית, שמחייבת 
מעשים נעלים ונקנית ע״י ביצוע של מעשים נעלים, ואינה 
סגולה שבאה בירושה. משום השקפותיו המדיניות והדתיות 
יש שניסו לראות בד,מ׳ אחד ממבשריה של הרפורמאציה, 
וסיוע לכך אפשר אף למצוא בעובדה, שכתביו נכללו ב״רשי־ 
מת הספרים האסורים", שפורסמה ע״י ד,כנסיה בכנס של 
סרנטו(ע״ע).אעפ״כ יש לומד, שדרך כתיבתו האסכולאססית, 
שיטות ההוכתה והפולמוס, שנקט בספריו, דפוסי־מחשבתו 
וביחוד צייתנותו הפורמאלית לכנסיה הרומית. מעידים בבי¬ 
רור על השתייכותו לעולם הרוחני של יה׳׳ב המאוחרים. 

. 1940 , 11 ) 2 ) 51171 4(155(7 £1(7)1771(711 117x1 ז , 1 * 315 ^ . 13 

י. ב. ם. 

הםרלינג, ר 1 ברט — £ו 111 ז־וח 1-13 13 ־ 808 — ( 1830 , 
קירבברג אם ולדה, אוסטריה התחתית — 1889 . 

גראץ), משורר אוסטרי. המ׳, שהיה בנו של אורג, למד 
היסטוריה באוניברסיטה של וינה ושימש מורה בגימנאסיה 
בעיר זו ואח״ב בטריאסט עד שיצא לפנסיה ב 1866 . כשהיה 
בן 16 כתב מחזה דתי בשם "הקדושים המעונים". ב 1860 


785 


המרלינג, רזברט — המרשלד, דג וזילמו 


786 


פירסם ברך של שירים בשם 0000 ; 1 ו 1 1 >ס 0 810010 ("הגות 
ואהבה"), שהוציא לחמי שם של משורר כמד, ליופי, שאיחד 
ביצירתו הרבצדדית את שכלול־הצורד, הקלאסיציסטי עם 
ערגון־לב בנוסח הרומאנטיקה. ד,מ׳ גם היה מראשוני 
הסופרים, שדגלו ברעיון איחודה של אוסטריה עם גרמניה. 

חשיבותו של המ ׳ היא בשירתו האפית, שעוררה בזמנה 
הדים הרבה משום עושר־הלשון, להט־הצבעים ומעוף־הדמיון 
שבח! יש לציין ביהוד את וחס)! 10 5 טז 0 ׳ו 1135 \! ("היהודי 
הנצחי ברומא״! 1866 , *= 1916 ! עיבוד לבמה מאת יוליוס 
הורסט, 1900 ) 51001 " ס ! א ! ס £0 • 001 ("סלך בציון", 
1869 ! ז 1910 1 . על רדיפת האנאבאפסיסטים ועל מנהיגם 
יוהאן מליידן). בהצלחה פחותה מזו שנודעה ליצירות הנז¬ 
כרות כתב ד,מ׳ גם שירים ליריים ומחזות, כגון הטראגדיה 
״דאנטון ורובספיר״ ( 1870 ), רומאנים ("אספסיה", 1876 ! 
* 1910 ), וסיפורים, כן חיבר זכרונות מעניינים, ביניהם "תח¬ 
נות בדרך חיי״ ( 1889 ) וספר פילוסופי, ,האטומיסטיקה של 
הרצוף ( 1891 ). — נוסף על כרכים של איגרות, שיצאו אחר 
מותו. נשתמר ממנו בגראץ עיזבון ספרותי גדול, שעדייו לא 
נוצל. — כל כתביו. ב 10 כרכים, יצאו ב 1920 . 

; 1890 ,. 17 311 1111 ) 3.11113311111 1113 ( 3110111 ![ ,ז-״!;!׳!,״!! .' 1 

; 1900 ,( 11 . 311 ) 1131311.11111111 ) ת 1 ) . 11 .א ״£ 

. 1939 ,. 17 ,? 1 ז ז £1110 ] 5 . 8 
פ. ג. 

המר 15 ר 1 " 1 טל , ' 511 15 [ — -־!? תזות !;! 1 900 נ 1 ק 50 ס 1 

0189011 ? — ( 1774 , גראץ — 1856 . וינה), מזרחן 
אוסטרי. לאחר שהתחנך באקאדמיה ללשונות־המזרח בווינה 
( 1789 — 1799 ) נשלח כמתורגמן לשגרירות האוסטרית בקוש־ 
טח. לאחר מכן שימש במשך כסה שנים בתפקידים דיפלומא¬ 
טיים שונים. מ 1807 חי בווינה! מ 1811 עד 1836 שימש 
מתורגמן של חצר־המלכות. תפקיר זה לא העסיקו הרבה, 
והמ' יכול היה להתמסר לעבודותיו בתחומים שונים של 
ליסודי־המזרח. 

ד,מ׳ נמנה עם אותם החוקרים, שפעולתם הניחה את 
היסוד למזרחנות המודרנית בכלל ולחקר תרבות האיסלאם 
בפרט. בניגוד לשלוש הלשונות השמיות — העברית, האר¬ 
מית והערבית, שעמדו אז במרכז הלימוד של מדעי־המזרח 
במכללות של אירופה התיכונה, הטעים ד,מ׳ את חשיבותן 
של שלוש הלשונות האיסלאמיות: הערבית, התורכית והפר¬ 
סית. הודות לכשרונו הלשוני רכש לו עד מהרה ידיעה 
ניכרת בשלשתן, תורכית דיבר בשטף, ערבית במידה ראויה. 
ובפרסית התקדם כל־כך, שהיה מסוגל לנהל בלשון זו סו״מ 
עם נציגיו של השאה, שהגיעו לווינה ב 1819 . הוא אף תרגם 
לפרסית את ה״הגיונות" של מאדקוס אורליום אנטונינום. 

פעילותו המזרחנית של הס' היתר: רבצדדית. מגמתה מש¬ 
תקפת בבירור בכתב העת 10018 ־ 01 108 > ססלסז^סנ!'■{, שחמ ׳ 
הוציא -ערך ב 1809 — 1818 ושנועד להכיל "כל מה שבא מן 
המזרח או מתייחם אליו באיזה אופן שהוא". מאמריו של ד:מ׳ 
עצמו תופסים כששית מכתב־העת. המי גם פירסם עבודות 
בכתבי־עת אחרים, ונוסף על כך שורה ארוכה של ספרים, 
שתופסים ביחד יותר ס 100 כרך. פעילותו זו המריצה את 
פ. ריקרט (ע״ע) לעסוק בתרגומי-המופת שלו, וגם גתה 
השתמש בתרגומיו של ד,מ׳ משירי חאפז הפרסי כשכתב את 
ספר־שיריו "הדיוואן המערבי־מזרחי". 

הם׳ לא קיבל חינוך פילולוגי, ואע״ס שהיה חריף־המוח, 


היה חסר שיטתיות ודייקנות מדעית. בימי חייו כבר נמתחה 
ביקורת חריפה על אחדים מחיבוריו, שרבו בהם הטעויות, 
ובמרוצת־הזמן פסקו להשתמש בעבודותיו. ביניהן ספר בעל 
שבעה כרכים על תולדות הספרות הערבית. רק חיבוריו 
בתחומי ההיסטוריה העותומאנית והחוקה התורכית הם בעלי 
ערד מדעי קיים. 

גמ?>מ/*ז 0 111$ > מ ?;£מ 7 ן־ 7 }( 1 ((/־(£ , 311 ];נ;}ז 11 י- 1 ־זטתזוןן 17111 תסע 11 ק 056 [ 

,?(סט? ./ ; 1940 , 0111 .? מס׳ך . 11 בעריכת! של 061x11 

10 158 , 1955 , 0 <]ס'< £11 ן 11 ' 11 ) 11 ) 4 })$ !ץ ) 016 03 0111x11 

ל. ק. 

המרפסט ( 1081 ז 0 תות! 3 ך 1 ), עיר-דיג בנורווגיה הצפונית! 

סן הצפוניות שבערי־העולם! יושבת על אי קטן 
בשם קולה בקו־הרוחב ׳ 70-40 . ובה כ 4,000 תושבים ( 1950 ). 
בהס׳ אין השמש שוקעת בימים 13.5 — 29.7 ואינה זורחת מן 
ה 1.11 ־ 2 עד ה 23.1 . הודות לזרם־המפרץ, העובר כאן, אין הנמל 
קופא בחורף. התושבים מתפרנסים מדיג ומציד של יונקי־ 
ים גדולים, מהתכת שמן־דגים ומתיקון־סירות. — הס׳ נוסדה 
ב 1787 . לאחר דלקה, שפרצה בה ב 1890 והחריבה את רובה. 
נבנתה מהדש. את קו־האורך העובד על-פני הם׳ (׳ 25-21 
אורך מזרחי) מדדו בשנים 1816 — 1852 מלומדים נורווגיים, 
שוודיים ורוסיים מחמ׳ עד איסמאיל בבסרביה. לזכר מפעל 
מדעי בינלאומי זה הוקם בד,מ׳ עמוד־זיכרון. 

ד,םףשלד, דג הילמר - 1 ז 03 ־ס** זגת 311 ( 17 8 נ מ 

1 > 01 (> 51 ־ 1 בוס 1 ם 173 — (נו׳ ב 1905 ), מדינאי וכלכלן 
שודי. הכד, בנו של הילמר המרשלד (.ע״ע), למד באוניבר¬ 
סיטה של אופסלה והוכתר כדוקטוד לפילוסופיה באוניברסיטה 
של סטוקהולם ב 1934 . עוד קודם לכן. ב 1933 . התחיל להורות 
כלכלה מדינית באותה אוניברסיטה. ב 1936 נתמנה ד,מ׳ סגן 
שר־האוצר בשוודיה וב 1946 — יועץ כלכלי למשרד־החו׳ן. 
בתפקיד אחרון זה השתתף בוועידות נין־ממשלתיות שונות. 
בינתים, ב 1941 — 1948 , היה גם יו״ר הנהלת ה 011 ג< 151 !ן 1 
(הבאנק הלאומי של שוודיה). ד,מ׳ הוסיף לעלות במעלות 
הקריירה המדינית שלו. ב 1949 — 1951 היה סגן שר־החוץ 
וב 1951 — 1953 — חבר־ר,ממשלה. בתקופה זו ייצג את שוודיה 
בעצרת האו״מ. ב 1953 , עם פרישתו של טריגוה לי (ע״ע) 
ממשרת המזכיר הכללי, הסכימו המעצמות להציע את מועמ¬ 
דותו של הנציג השוודי למשרה ז 1 , וד,מ׳ נבחר ב 1953 
ושוב ב 1957 . 

כמזכיר כללי של האו״ס הידק ד,מ׳ את שיטות האידגון 
בתוך המנגנון וחיזק בתוכו את השפעתו האישית של המזכיר 
הכללי. בניגוד לקודמו, נזהר המ ׳ מלחוות דעות ומלנקוט 
יזמה בפומבי בשאלות, שבהן מעוניינות המעצמות הגדולות 
במישרים. עם זה הטעים תכופות את האפשרות לנצל את 
האו״ס כמסגרת לפתרון או למוצא של פשרה במקרים של 
סכסוכים, שנוגעים לענייניהן של מדינות קטנות, משום כך 
דוקה. שביהם לעניינים אלה קיימים הילוקי־דעות עמוקים 
בין המעצמות הגדולות, להשגת מטרה זו הולכים ונבנים. 
נוסף על המנגנון הפקידותי בניו־יורק ובמרכזים אחרים, 
מכשירי־ביצוע מטעם האו״ס (משקיפים, ועדות במקום, יחי¬ 
דות משטרתיות וצבאיות). מאחר שחילוקי־הדעות במועצת־ 
הביטחון של האו״ס מונעים שליטה יעילה של המועצה 
במכשירים אלה, בעוד שעצרת האו״מ אינה מסוגלת, מטעמים 
חוקתיים ופוליטיים כאחד, למלא תפקיד זה, הולכת עמדת 
המזכיר הכללי, כראש שלוחות־הביצוע הענפות של האו״ס, 



787 


הטרשלד, דג הילמר — הן, יעקב ישראל דה 


788 


ואף כגורם הקובע את סדיניות־האו״ס לגבי סבסונים מקום־ 
מיים, ומתחזקת. מדיניותו של המ' מכוונת למנוע הסתבכויות 
מלחמתיות ממש, מתוך הסתגלות לעובדת קיומם של גושי־ 
מדינות ומתוך התחשבות בלחץ הדיפלומאטי, שהמדינות או 
הגושים עלולים להפעיל. תקיפות ומידת־יזמה ניכרות הראה 
המ' בשורה של סכסוכים, שהיו קשורים במזרח התיכון, אך 
עמדתו הוערכה לא אחת כשלילית ע׳־י חלקים ניכרים של 
דעת־הקהל בעולם. ביהוד נמתחה מזמן לזמן ביקורת חריפה 
על הקו, שנקט הס , , בישראל. 

ב. א. 

ד>םר 21 לד, ה:לםר — 017 ( 813010131511 310131 [!-! — 

( 1862 — 1953 ), מדינאי שוודי. ס 1891 כיהן כפרו¬ 
פסור למשפט אזרחי באוניברסיטה של אופסלה, ב 1901/2 
כשר־המשפטים בארצו, ואח״ב במשרות גבוהות אחרות. 
ב 1900 וב 1904 השתתף כנציגה של שוודיה בוועידות הג 
למשפט הבינלאומי הפרטי, וב 1907 — בועידת־השלום, שנת¬ 
קיימה באותה עיר. מפברואר 1914 עד מארס 1917 היה ראש 
סמשלת-שוודיה וניהל את מדיניות-הניטראליות של ארצו 
בתקופת מלחמת־העולם 1 . 

הן. אוט 1 — 17380 0110 — (גר 1879 , פראנקפורט), 

כיסאי וחוקר־אטום גרמני. חאן למד כימיה במאר־ 

בורג, ב 1904 עסק במחקר כימי של החמרים הראדיואקטי־ 
וויים במעבדתו של רמזי (ע״ע) בלונדון. ב 1905/6 הוסיף 
לעבוד באותו תחום עצמו במעבדתו של רתרפורד (ע״ע) 
במונטראל. ב 1906 חזר לגרמניה ועבד במכון הכימי האוני¬ 
ברסיטאי בברלין. שנוהל ע״י אמיל פישר (ע״ע). ס 1907 
ואילף שיתף פעולה 
עם ליזה מיטנר 
(ע״ע)< שיתוף זה נמ¬ 
שך שנים חרבה והביא 
לידי תגליות חשובות 
ביותר. ב 1912 התחיל 
האן עובד במכון לכי¬ 
מיה שע״ש הקיסר ויל־ 
הלם בברלין־דאלם וב־ 
1928 נתמנה מנהלו. 
כשעלו הנאצים לשל¬ 
ט(! השתדל האן להגן 
על מעמדם של ליזה 
סיטנר ושל יהודים 
אחדים, שעבדו עמו 
במכון < כשלא הצליח 
בכד, והללו הוכרחו 
להתפטר ולהגר מגרמניה, הוסיף האן לכהן במשרת(, אך 
נראה, שנמנע מקשר הדוק עם השלטונות. אחר נפילת 
גרמניה ב 1945 נעצר חאן ע״י שלטונות־ד,כיבוש. אך שוחרר 
לאחר זמן קצר. באותה שנה נתמנה פרופסור בגמינגן, וכן 
הוענק לו פרס-נובל לכיסיה (לשנת 1944 ). מ 1946 ואילך 
הוא נשיאה של חברת מאכס פלאנק למדעים. 

האן היה מחשובי חוקרי הרדיואקטיויות (ע״ע). 
בתקופת עבודתו בלונדון גילה את הראדיותוריום, במ(נמ־ 
ראל — את הראדיואקטיניום, ובברלין — את המם(ת(ריום, 
ועם ליזה מיטנר — את הפר(טאקטיניום, יס(ד־המ(צא של 


שורת־האקטיניום. בס״ה נמצאו והוגדרו ע״י האן וחבריו 
ב 30 איז(ט(פים (ע״ע) של יסודות ראדי(אקטיוויים. האן הכיר 
באוראן־ 2 את הדוגמה הראשונה של איזומריית־הגרעין, וכן 
פיתח שיטות־סחקר מבוססות על ראדיואקטיוויות לבדיקת 
גבישים ולקביעת גיל גאולוגי. אך התגלית החשובה ורבת־ 
התוצאות ביותר שגילה (יחד עם פ. שטרססן), היתה 
הבקעת גרעין־האטום: ההוכחה ( 1938 ), שמוצרי 
הפצצת האוראן בניסרונים, שתוארו ע״י פרמי(ע״ע) ואחרים, 
לא היו טרנסאורנים (ע״ע) אלא יסודות קלים יותר, שנתהוו 
מפיצול הגרעין הכבד. תגלית ז 1 סללה את הדרך לגילוי 
ראקציית-השרשרת, שהביא לידי שיחדור האנרגיה הגרעינית 
(ע״ע אטומית, אנרגיה) ולהכנת הפצצה האטומית (ע״ע). 

מחיבוריו:. 00508 . 6 . 68 ז 3 ז 1 ׳י 1 ) 038 ; 838 . 8 1 ־ 351081 ^( 

10 >!£ . 8 ("מה מורה הראדיואקטיוויות על תולדות הארץ"), 
1926 ! ץ־ 11 $ 11 מ 080 ט £371 1107 ??£ ("ראדיוכימיה שימושית"). 

1936 ; 1108 ) 8931 . 7 . 11 00800 ־ 71 ס 3 ׳ 11 ךח 11 וח 0 ז£ 11080 ) £605 

00 ־ £01 ■ 50811,0101 ("הפיכות מלאכותיות של אטומים ובקיעת 
גרעינים כבדים״), 1944 ; £10010010 סטסס £605111080 
(״יסודות חדשים מלאכותיים״), 1948 : £0110010381100 010 
8070011108 810 ; . 0 111305 . 7 ("ראקציית־השרשרת של 
האוראן ומשמעותה״), 1948 ! ! 70 81017.83101308008 10 ם 
00180100 )£ . 7 £001810 ("ניצול האנרגיה של גרעיני- 
האטומים״), 1950 ; £10015 , 84011 (״אטומים חדשים״), 1950 . 
. 0 .? ; 1949 ,(ע .״) 8/31 ./ 43 ־ 841,11 ) .// . 0 ,קק 6111 ? .א 
- 00 ) .// . 0 , 06001 ) 6 .£ ; 1955 ,(צ . 4 ,,),) .ח . 0 , 30016 ? 

. 1955 ,(מ 1 , 201 67 ז 1 ! 471 ! 31111101 
ג. ל. 

הן (!!־*סש״סא-ס**!), יוסף (יחפאן בן פנהם 

זליגמן ( 1570 , פראנקפורט ע״נ מיין — 1637 , 

שם). רב ומחבר בגרמניה. בזמן גזירות פטמילד (ע״ע), 
1614 , היה האן בין המגורשים סעיר־מולדתו, ולאחר שבטלה 
פקודת־הגירוש חזר לעירו עם שאר בני־הקהילה ( 1616 ). 
ר , יוסף הן כיהן ברבנות בפראנקפורט ע״נ מיין ונתפרסם 
בייסודן של חברות־צדקה וגמילות־הסדים. בימי־ד,רדיפות 
יסד חוג מצומצם של חסידי־אשכנז להתנהגות מוסרית לפנים 
משורת־הדין. בני־החוג קיבלו עליהם סיגופים וצומות ברוח 
קבלת האר״י מצפת. מתוך הסתמכות על הפסוק במשלי. 
כב, ו("חניך לנער על־פי דרכו") דאג הן לחינוכם של הילדים 
בהתאם'לאפיים ותכונותיהם המיוחדים. כן גילה, נוסף על 
לימוד ההלכה המקובל, ענייו מרובה בספרי מוסר וקבלה, 
ואף חיבר ספר מנהגים ואורח־החיים לבל ימות־השנה בשם 
"יוסף אומץ" (פפד״מ תפ״ג, מהדורה ג/ תרפ״ח). בני־דורו 
העריצוהו כ״אהד מן החסידים הראשונים". 

ההקדמה ל״יוסף אוסץ" (מהדודה הדשה, פפד״ס, חרפ״ה), 

. 10-20 ,( 1882 ) 11 ז 16 ז 14 ^{ 17% ! ז•! , 112 ״\ 0 ז 110 .}ל 

הן, :עקב ילראל 1 * 1 * — מב 13 ל 10 ) 301 ־ 151 ( 13001 — 
( 1881 , סמילדה, ד,ולאנד — 1924 , ירושלים), משורר 
ופובליציסטן הולאנדי יהודי. דה הן, שהיה בנו של חזן ומורה 
לדת בעיירה הולאנדית, שימש מתחילה אף הוא מורה בבי״ס 
עממי בהולאנד. לאחר מכן לסד משפטים, וכשסיים את חוק־ 
לימודיו בתהום זה שימש זסן־מה מרצה באוניברסיטה של 
אססטרדאם. 

דה הן חיבר בהולאנדית רומאנים ושירים, שבהם גילה 
כשרון בולט, ומחם שעוררו תמיהה בתכנם הארוטי היוצא 
ד(פן (הקובץ 31801081000 ?, 1908 ). לאחר שנצטרף לתנועה 




789 


הן, יעקב ישראל דה — הנאו,,־׳ שלמה זלמן הנהן 


790 


הסוציאליסטית ערך מסע לרוסיה. ופירסם ב 1913 ספר בשם 
£693086015560 81155153116 ח 1 ("בבתי־סוהר רוסיים"). דה 
הן, שהיה בעל דעות תפשיות־קיצוניות ונשא אשר, נוצריה. 
נתקרב לראשונה ליהדות ולציונות ב 1915 , כשפירסם את 
8 ־ 11 מג■! ("השיר היהודי"), שהוא בעל נימה 

לאוסית־דתית.— אחר מלחמת־העולם 1 נפשה "בעל תשובה" 
ונצטרף לתנופת "המזרחי". ב 1919 עלה לא״י ושימש כתב 
של העיתונים 1 > 13 נ 16151 > 1130 18601660 ^ 1 ההולאנדי ו< 0311 
655 ז<ןא£ האנגלי. כאן חלה תמורה קיצונית בהשקפותיו של 
דה הן, שנתקרב לחוג החרדים הקיצונים של הרב חיים 
זלננפלד (ע״ע) ו״ופד העיר האשכנזי" בירושלים. ככתב 
בפיתוני־הו״ל רבי־השפעה וכמורה בביה״ס הממשלתי למש¬ 
פטים בירושלים בלטה אישיותו של דה הן בתוך הישוב הקטן 
של הימים ההם, והוא העמיד את כשרונו והשפעתו לרשותה 
של "אגודת־ישראל" כדברה המדיני נגד ההנהלה הציונית. 

הכתבות חאבטי־ציוניות חדורות־השיטנה של דה הן, 
שנתפרסמו בפיתוני־חו״ל, עוררו עליו רוגז רב בישוב. כן 
עוררו מורת־רות קשריו ההדוקים עם המנהיגים הקיצונים 
של התנופה הלאומית הערבית, ופניותיו למדינאים בריטיים 
בבקשות, שיתערבו לטובת מעמדה העצמאי של קהילת- 
החרדים הנפרדת בירושלים. דה הן השתתף במשלחת של 
רבני הקהילה הנפרדת אל חוסיין, מלך תג׳אז. השנאה אליו 
ביישוב גברה והלכה, ולסוף נורה ונהרג בחוצות ירושלים 
ב 30 ביוני 1924 . 

בשנותיו האחרונות חיבר דה הן ספרי־מסע משובחים 
( 310231601 ) 1 31651103 ?), וקובץ של שירים בשם ת 06 (ח 31 ״\£ 
("מרובעים"). שירים אלה, שקצתם פוגעים במוסר המקובל, 
מגלים בבירור את הקרע הנפשי של הסחבר, שבקשת־ 
האלהים שלו ספוגה ארוטיקה חריפה. אישיותו המסובכת 
ותעלומת חייו הטראגיים של דה הן שימשו נושא לרומאן 
של ארנולד צווייג, 80110 461111 [ 1 ) 16111 ■!¥ סם ("דה ורינט 
חוזר הביתה״), 1933 . בהולאנד, ארץ־מולדתו, יצא לו, לדה 
הן, אחר מותו שם בזכות כשרונו הפיוטי. ב 1952 נוסדה 
אגודה על שמו, וכל שיריו נתפרסמו בשני כרכים. 

המספרת ההולאנדית קרי דה הן (ע״ע), היא אחותו 
של דה הן. 

מ. 

7 [, קרי 11 * 1 — 113.1,1 86 ! 1 ־ 0311 — ( 1881 . סמילדה, 
הולאנד — 1932 , לארן, שם), סופרת הולאנדית 
יהודית; אחותו של יעקב ישראל דה הן (ע״ע). בצעירותה 
נישאה לסופר הנוצרי קס וו בריגן ( £1118860 960 £665 ) 
ומאז — ואף לאחר שנפרדה מבעלה ונישאה שנית (לחוקר 
תולדות־האמנות, א. פיט) — פירסמה בשם קרי ון בריגן את 
הידועות שביצירותיה. ברומאנים שלה, כגון ¥61131606 06 

(״העזיבה״, 1910 ), 11313311 ( 1913 ), 51001 13 , ת 33 3 ( 11013 ] 13 ־ 1 

(״הבקתה על־יד התעלה״, 1921 ) ו £93 ( 1927 ), ניכרת נימה 
אוטוביוגראפית בולטת ונטית לניתוח עצמי אכזרי. בספריה 
היא מבעת התנגדות ללאומיות ולמסורת היהודית, או עם זה 
היא מתארת בהם בחיבה ובעדינות את שמחותיה ודאגותיה של 
המשפחה חמסרתית, שבה גדלה. כשרונה לחשיבה פילוסופית 
מקורית, מבוססת על ידיעות עמוקות בתולדות הפילוסופיה 
והתרבות, בא לידי ביטוי ביצירתה הגדולה גסס&סבמס■!? 
( 1919 ). לספרה זה, שבו ניסתה להתוות דרך לאדם החפשי־ 
בדעות הנלהם נכוחות־החוש!־, נודעה השפעה על ט(בי 


הסופרים ההולאנדיים. — כן פירסמה שורת ספרים אחרים, 
ביניהם כמה רומאנים, בשמה הספרותי: 108 נ 1 ל\ 1 1151106 (. 

את חמש השנים האחרונות בתייר, בילתה קרי דה הן 
בבית־תולים לחולי־נפש. 

הנאו (. 1-130311 ). עיר־תעשיה במדינת הסן(ע״ע) שבגרמניה 
המערבית; יושבת על נהר־סיין, כ 12 ק״מ ממזרח 
לפראנקפודט. בה כ 38,000 נפש, ברובם פרוטסטאנטים 
( 1953 ). הנ׳ היא מרכז למלאכת־מחשבת במתכות יקרות 
(פלאטינה, זהב, כסף) ולליטוש־יהלומים מייסודם של פליטים 
פרוטסטאנטיים פלאמיים ונלוניים, שבאו לכאן בסוף המאה 
ה 16 . חג׳ עוסקת גם בחרושת ברזל ועץ ובייצור צמיגים 
(חברת דנלום). מבנייניה ההיסטוריים של ד,נ׳ שרדו רק 
מועטים, כי רובה של העיד נהרס בפלחמת־העולם 11 . 

הנ , , שנקראה מתחילה הגנובה ( 019£ ס 386 !?), היתד, 
שייכת מן המאה ד, 12 ואילו למשפחת־רוזנים, ששלטה 
במקום ובשטחים אחרים, שהיו מובלעות בתחומיהן של 
שררות אחרות. ב 1303 קיבלה זכויות של עיר. ב 1480 נחלקה 
הרוזנות בין שני ענפים של שושלת־הנ/ והחלק שבו נכללה 
העיר נקרא בשם הנ׳־מינצנברג. כשגוועה שושלת־הנ׳ ב 1736 
עברה הנ' לידי שושלת הסן־קסל. ב 1806 — 1813 היתר, הנ' 
בידיה של צרפת. ב 1866 סופחה לפרוסיה. בהנ׳ נולדו האחים 
גרים (ע״ע). 

הנאו (העטו, הנו). ר׳ שלמה זלמן הלה[ ( 1746-1687 ), 
מדקדק עברי. נולד בתנאו (ע״ע), שבה חיה אביו 
יהודה ליב שליח־ציבור. בשנת תס״ח ( 1708 ), כשהיה בן 21 , 
פירסם בפראנקפורט ע״נ מיין ספר דקדוק עברי בן 232 עמ ׳ 
בשם "בנין שלמה". הספר כתוב בדרך הפלפול והוויכוח עם 
מחברים קודמים לו. ראשי קהילת פראנקפורט הכריחו את 
המחבר להוסיף לספרו דף, שמכיל בקשת מחילה מכל 
המחברים, שפגע בכבודם בספר. חג' לא נרתע; ב 1718 
הוציא בהאמבורג את "שערי תורה", דקדוק קטן מיוסד על 
"ההקירה הטבעית", כלומר על הסתכלות עצמית בחוקי הלשון 
וסטיה מן המסורת הדקדוקית במקום שראה צורך בכך. לאחר 
שפרסם עבודה נוספת בתחום זה, "יסוד הנקוד" (אמסטרדם 
1730 ), הוציא ב 1733 בברלין את "צר,ר התיבה", שכולל את 
כל חידושיו בדקדוק. ספר זה נדפס לכה״פ 12 פעמים, 
והשפיע הרבה על המדקדקים בתקופת ההשכלה והתחיה. 
למשיגיו השונים השיב הנ׳ ב״קורי עכביש״ (פיורדא 1744 ). 
כבר ב״בנין שלמה" העיר הנ׳ על שיבושי הלשון, שנפלו 
בסידורים ובמחזורים בזמנו. שיבושים מרובים מסוג זה, ואת 
תיקוניהם, צייו בספרו ״שערי תפלה״ (יסניץ, 1725 , ועוד 3 
הדפסות). ספר זה עורר עליו את חמת השמרנים. ונראה, 
שמפני־כן הוכרח לעזוב את פראנקפודט. מאז נדד בפרי 
גרמניה עד שמת בהאנובר. ב 1735 , כשהיה בקופנהאגן, הוזמן 
לשמש מורה לנפתלי הירץ ויזל (ע״ע), שהיה אז ילד בן 
פשר, ונראה שחנ׳ עורר בתלמידו חיבה מיוהדת לתנ״ך 
ולחקר הלשון העברית. כמה מחיבוריו של הנ׳ נשארו בכ״י, 
ובכללם: "מעשה אורג", ביאור לקטעים הדקדוקיים שבפירוש 
רש״י על התורה; "משפט לשון הקודש"; מאמרים פילוסו¬ 
פיים וביאורים למקרא; "שבעה כוכבי לכת". ביידית, על 
לוח השנה. 

ש״י סין, ננסח ישראל, 1886 , 5 פ׳ 321 ־ 322 ; פ. שסיינשניידר, 
ספרות ישראל, תרנוס צ. מאלטר, 1923 , עם' 385 ; י. צינבונ, 
חולדות ספרות ישראל, 111 , 1958 , עם׳ 246-245 . 

ח. ר. 



791 


הנגסט והורסה — הגדל, גאורג פרידריך 


792 


הג^סט (הנגיסט) ןה 1 ךםה ( 1 ) 311 [ £151 ו]ש 1 ־ז ] 11008051 
1101-53 — "אביר ומום"), לפי ממורת אגדית 
למחצה — שני אחים. שעמדו בראש הקבוצות הראשונות 
של שבטי האנגלו־סאנסים, שהגיעו לאנגליה במחצה השניה 
של חמאה ה 5 . נראה, שחג׳ והו׳ הוזמנו למחוז קנט על־ידי 
וורטיגרן ("זסאםזסזס, מלך הברטונים, כדי שיגישו לו עזרה 
צבאית נגד שבטי הפיקמים והסקוטים, שבאו להתקיפו. חני והו׳ 
הגיעו לחופי אנגליה ב 449 בראש חיל גיבורים מבני שבט 
היוטים (ע״ע). לאחר שניצחו את אויביך של וורטיגרן. 
התיישבו חני והו׳ בחצי־האי תנט, שניתו להם כגמול על 
עזרתם! אלא שמאז ואילך נתרבו הנחיתות של היוטים, עד 
שהברטונים, ואך וורטיגרן עצמו, נלחמו בהם ב 455 . הו׳ 
נפל בקרב, אך היוטים, עם הני בראשם, ניצחו במלחמה 
והצליחו לכבוש את מחוז־קנט כולו. התנגדותם של חברטונים 
נמשכה תקופח ארובה, אך ד,נ׳ נלחם בהם וניצחם בקרבות 
שונים (האחרון שבהם ב 473 ). בינתיים צירך למלוכה את 
אטק ( 6 $ 0 \, או 0150 ) בנו. שנבחר כמלך קנט ב 488 . אמק 
היה אבי השושלת של מלכי־קנט וראשון למלכים האנגלו־ 
סאכסיים באנגליה. עלייתו לשלטון מסיימת למעשה את 
תולדות בריטניה הרומית ופותחת את תולדותיה של אנגליה. 

-* 014114 10 10 > 0 ! 0 ן>ה 00 10 ־.; 07 7 ^ 0511 \ , 11055 , 151 ^ 1/071 ,}ס.! 

0515 ) 01 111510150 ' 4 £05 01071 סו) 105 $0X0515 -מ 4 ׳/ 710 ^ 85010 

■ץ 5105 ו 11 !/ , 10 ) 18:1 ) 10 ׳) . 11 .מ ; 1913 ,( 80500711 105105 )€ ./\. 0 

. 1952 5 , 5 ה $0x0 -ס^ 12 ז 54 1/10 ) 0 

הננצ' 1 או (."סו 801 ו 1131 ), עיר־נמל במזרחה של סין. כ 160 
ק״ס דרומית־מערבית לשאנגהאי; בירת הפרובינציה 
של צ׳קיאנג. מספר תושביה כ 600.000 ( 1951 ). הנ׳, שהיא 
צומת של מס״ב, שוכנת על־יד שפך־משפך משותף לכמה 
נהרות, שהולך ומתרחב למפרץ־הנ׳. ספינות־אוקיינום אינן 
מגיעות להג׳ מפני סחף־הנהרות המצטבר בשפר ומפני הנח¬ 
שול של גלי גאות־הים. הבא פתאום בצורת ״נד ניצב״ — 
תופעה, שמספקת מחזה נהדר המתגלה אך במקומות מועטים 
בעולם. אך מסוכנת לספנות. הנ ׳ מצטיינת באריגי־המשי 
שהיא רוקמת, בתה הירוק המיוצר בה ובמראות־הנוף שבסבי¬ 
בתה■ יפי טבעה של חנ', המחולל זה אלפי שנים בשירה 
הסינית והמתואר בציור הסיני, מושך אליה תיירים. בהנ ׳ 
אוניברסיטה ומוסדות־חינוך גבוהים אחרים. 

הנ' היא סן הקדומות שבערי־סין. את יסודה מייחסים 
לקיסר יו ב 2205 לפסה״נ. במאות ה 10 וה 12 לסה״נ היו לה 
ימי-זוהר, ובהם הוקמו בהנ' בנייני־תפארה וכונסו ספריות 
עשירות. העיר על אוצרותיה הספרותיים והאמנותיים נהרסה 
ב 1278 , כשנכבשה ע״י המונגולים. היא הוקמה אה״כ מחדש, 
נהרסה שוב במרד הטיפינג ב 1860 וחזרה ונבנתה מחורבנה. 
ב 1896 הוטל על הסינים לפתחה לסחר־ההוץ של היאפאנים 
ועמי־המערב. 

הנדון, ע״ע לונדון. 

הנדל, נא 1 ךג פ!־ידרי|ד (ו־באנגל׳: ג׳ורג׳ פו־דריק) - 

0110 ( 101 ? 80 ־ 0001 113011011 ) 101 ־ 11011 ? 8 ־ 0001 
101 >ס 71.1 — ( 1685 , הלה — 1759 , לונדון), קומפוזיטור 
אנגלי ממוצא גרמני. אביו, גאורג הב׳, שהיה גלב וכירורג־ 
החצר בהלה, התנגד לעניין, שגילה בנו במוסיקה — מקצוע, 
שלא היה בו, לדעתו, כדי ליתן לו ביטחון כלכלי. אך 
בהמלצתו של דוכס סאבסונירדוייסנפלס הסכים ב 1693 , שבנו 
ילמד נגינה וחיבור של מוסיקה, ומורו של הב׳ במקצועות 


אלה היה האורגאניסטן פ. ו. צכאו (״ 230113 ! 1663 — 1712 ). 
בהשפעת אביו למד ד,נ' משפטים באוניברסיטה של הלה, 
אך כשמת האב התמסר הנ ׳ למוסיקה בלבד. בן 18 השתקע 
בהאמנורג, שהיתר, אז מרכז המוסיקה בגרמניה הצפונית. 



נאורג פ. הנדל. ריוק; מאת האדסח ( 1700 ) 


כאן — וביתר דיוק; בעיר הסמוכה ליבק — שגשגה אסכולת 
האורגאן מייסודם של י. א. ריינקן ( 01001000 ?) ודיטריך 
בוכסטהודה ( 10 ״ 11 ! 0 ״ 810 ), ובתחום המוסיקה ההולונית היה 
מקובל סגנון־האופרה החדיש של ריינהרד קיזר (• 01501 ) 1 ). 
לד,נ׳ ניתן הכינור השני בתזמורת־האופרה של קייזר! וכן 
ניגן הנ ׳ בצ׳מבלו. ר,נ׳ נהנה אז מידידותו של מתז 1 ן(- 1311110 .) 
500 ; 1681 — 1764 ), המייסד של ספרות־המוסיקה המקצועית 
החדשה — ידידות, שנפגמה לאחר זמן מתוך התקנאותו של 
מחזון בחנ ׳ . להצלחתו הראשונה זכה הנ ׳ באופרה "אלמירוד׳ 
( 1705 ) — מה שגרם למתיחות ביחסיו עם קייזר, שנוכה 
בדבר, שהנ׳ הוא מתחרה רציני. באותה שנה כתב ד,נ' את 
האופרה "נרו". גסטון דה מדיצ׳י הזמין אותו עכשיו לאיטליה 
( 1706/9 ), שבה בא במגע עם חשובי המלחינים האיטלקיים: 
אלסנדרו ודומניקו סקרלטי, קריסימי. קורלי, ועוד. ביצירותיו 
מאותה תקופה מיזג חג׳ את טכניקת־החיבור הגרמנית עם 
האיטלקית, ובזמן מאוחר יותר צירף למזיגה זו גם מגמות 
אנגליות וצרפתיות. לשיא הצלהתו באיטליה הגיע הנ ׳ עם 
ביצועה של האופרה ״אגריפינה״ (. 1710 ),שהוצגה בוויניציאה 
ברציפות במשך 27 ערבים. בהמלצתו של סטפני נתמנה הב׳ 
מנהל-התזמורת בחצר הדוכס של הנובר ( 1710 ). החוזה התיר 
לו ביקורים קצרים באנגליה, אד חנ׳ לא הקפיד על קיום 
ההגבלות במה שנוגע לביקורים אלה. ב 1711 חיבר את 
האופרה "רינאלדו" בשביל להקת־האופרה האיטלקית, שפעלה 
אז באנגליה. לאחר שחזר לזמן קצר להנובר נענה להזמנה 
נוספת לבוא ללונדון, שבה בוצעו ב 1712 ו 1713 האופרות 



793 


הנדל, גאות פרירריך — הנדל-מצטי, אנדי?ה 


794 


החדשות שלו: ,הרועה הנאמן" ו״תזאוס", שהצלחתו היתד, 
מועטת. המלכה אן העניקה להנ׳ גימלה שנתית של 200 
לי״ש, שהוגדלה את״כ ל 600 לי״ש. ב 5 נ 17 ירש דוכס האנובר 
את כתר־אנגליה (ג׳ורג׳ 1 ), ולאחר שחיבר ד,נ׳ את הסוויטה 
המפורסמת לתזמורת, "מוסיקה על־פני המים", זכה לסליחת 
המלך על שהפר את החוזה בזמן שירותו בחצר של האנובד. 
ב 1718/20 היה תג , מנהל ענייני־מוסיקה אצל הדוכס של 
שאנדום (, 011211405 ) : בתקופה זו נכתבו "הימנוני שאנדום" 
( 15 ת 410 ס 3 / 011211405 ) המפורסמים. ב 1719 נוסדה בלונדון 
האקאדמיה המלכותית למוסיקה, שתכליתה העיקרית היתד,: 
טיפוח האופרה בסגנון האיטלקי. כמנהלי האקאדמיה נתמנו 
הנ׳ ושני מחברים איטלקיים: אחד מהם היה בונונצ׳יני (- 80 
0000101 ), שנעשה אח״כ מתחרהו של תנ ׳ . ב 1720/30 חיבר 
הג׳ בשביל התיאטרון המלכותי 15 אופרות בסגנון האיטלקי, 
ביניהן "יוליוס קיסר", "ר 1 ךלינדה". ■תלמי", ועוד. הוויכוח 
הקשה, שהתנהל באותו זמן בין חובבי־האמנות באנגליה על 
החיוב והשלילה שבסגנון האופרה האיטלקי, הביא את ד,נ׳ 
לידי התעניינות בצורת האורטוריה. את היסוד ליצירותיו 
החשובות ביותר, האוראטוריות, הניח ב 1720 עם חיבורה של 
"אסתר" (השם המקורי: "המן ומרדכי"). באותה תקופה 
חיבר גם את הסוויטות של קטעי צ׳מבלו. ב 1728 זבו 
שוללי הסגנון האיטלקי לניצחון מכריע על־ידי ההתקפה 
הסאטירית על חיי החצר וסגנוו־ד,אופרה האיטלקי, שנכללה 
ב״אופרה של הקבצן״ (סלים: ג׳ון גי — ׳ 031 —ו מוסיקה: 
ד״ר פפוש — 05011 ( £01 ), וכתוצאה מכך הוכרחה האקאדמיה 
המלכותית להפסיק את פעולתה. ד,נ׳ ניסה לחרש את פעולת־ 
האקאדמיה ע״י הצגת יצירות־מופת של האסכולה הנאפו־ 
ליטנית בביצוע להקה חדשה של זמרים איטלקיים, שהופיעה 
בתיאטרון הימרקט ( 01 ] 1 ז 12 סן 113 ). בתקופה זו חיבר את 
האופרות "פיר(", "אציו", "רולאנד המטורף*. אך ב 1733 
הוכרה גם תיאטרון זה לסגור את שעריו — ואך הפעם 
בהשפעת ה״אופרה של הקבצן״. ב 1734 חידש חני את 
מאבקו על השלטת האופרה האיטלקית, כשנתמנה מנהל 
התיאטרון של קויבנט גרדו ( 0314011 זמ 0 ד 00 ); אלא שמעכ¬ 
שיו נתרכזה פעילותו כמלחין במידה גדלה והולכת בתחום 
האוראטוריה. ב 1733 כתב את האוראטוריה "עתליה". ב 1735 
ניצח בלונדון על 15 ביצועי אוראטוריות, וכן חיבר קונצרטים 
לעוגב — מה שהיה חידוש באותו זמן. ב 1736 נכתבה 
האוראטוריד, "סעודתו של אלכסנדר". ב 1737 חזר עם תריסר 
אופרות חדשות למאבק על האופרה. לסוך עלה בידו להשבית 
מפעולה הן את הקבוצה המתחרה שבהנהגתו של בונונצ׳יני 
והן את ה״אופרה של הקבצן". אך באותו זמן עצמו לקה 
ד,נ׳ בשבץ. חנ ׳ נסע אז לאכן כדי לרחוץ במעיינות החמים 
שלה, והתגבר על מחלתו. ב 1738 הרכיב האמרגן היידגר 
(• £01 * 130140 ) להקת־אופרה חדשה מזמרי שלוש הלהקות 
הקודמות, וגם בשביל להקה זן חיבר ד,נ׳ אופרות. לסוף 
נסתיים גם מפעל זה במפלה כספית. מכאן ואילך הפנה ד,נ׳ 
את כל כוח-היוצר שלו לאוראטוריה. ב 1739 כתב אח "שאול" 
ו״ישראל במצרים״: ב 1741 — את המפורסמת ביצירותיו, 
״המשיח" (הצגת־הבבורה נערכה בדובלין): ב 1743 — את 
״שמשוך: ב 1744/45 — את ״יוסף״, ״סמלה" ( 80111010 ), 
"הרקלט", ״בלשאצר״. ב 1747 חיבר את 1 יד,ודד, המכבי" 
לכבוד נצחונם של האנגלים על הסקוטים ב 1746 . ב 1748 
חיבר את ה״מוסיקה של זיקוקין־די־נור" (סוויטה לתזמורת) 


לכבוד שלום־אכן. ב 1748/50 חיבר את האחרונות שביצירות- 
המופת שלו: "אלכסנדר בלם", "יהושע", "שושנה", ,שלמד,", 
ו״תאודורה". כשעסק בחיבורה של האוראטוריה "יפתה" 
נסתמא כליל. למרות עוורונר הוסיף לנצח עוד שבע שנים 
ועיבד את יצירותיו בעזרת ידידו, י. ס. שמיט ( 0.8.5011111141 , 
שעבר מבאוואריה .ללונדון כדי לנהל את עסקיו של הנ׳ 
ולהעתיק אח כל הפארטיטורות שלו. — קברו של הנ' הוא 
בכנסיית וסטמינסטר. 

הערכת יצירותיו של ד,נ' נפגמת בדרך כלל ע״י ההשוואה, 
שרגילים להשוות אותן ליצירותיו של בן־דורו, י. ם. בך 
(ע״ע). לעומת ה״גמישות הקונטראפונקטית", שאנו מוצאים 
בבאך, נראה הקונטראפונקט של ד,נ' "מעורטל ופרימיטיווי", 
אלא שתג׳ לא היה מעוניין כלל ב״אימפליקאציות של הקוני 
טראפונקט המורכב". ממורו צכאו קיבל הני את הנטיה 
לקצביות מובהקת, לנגינחיות בעלת הדגשות דראמאטיות 
ולשימוש בהארמוניה כמבנד,־צלילים טעון מרץ. באופן זה 
זרע תנ ׳ את הזרע לרומאנטיציזם הסובייקטיווי של המחצה 
השניה של המאה ד, 19 , אע״פ שהוא עצמו ריסן את עצמו 
בחומרה של שולט באמצעיו. באופרה נקט הג׳ מתחילה 
את הסגנון האיטלקי של הטיפול במנגינה (ע״ע אופרה). 
בזמן מאוחר יותר שם את הדגש ברציטאטיו לשם האיפיון 
המוסיקאלי של התפקידים ולשם זירוזה של העלילה. תכונות 
אלו, ביחד עם פיתוח הגונים התזמרחיים שלו. איפשרו 
את הרפורמה באופרה, שהנהיג גלוק. — ה א 1 ר א ט ו ר י ה 
של חג׳ הולכת בעקבות האוראטוריה של קאריסימי, אלא 
שתג׳ נתן למקהלה את התפקיד של נושא העלילה, ומתוך 
נסיונו בתחום האופרה העניק עוז ןתר לרציטאטיו ולארץה.— 
לקונצ׳רטים לעוגב שלו יש אופי חוללבי, ובפיתוח 
תפקיד־תסולו הם מבשרים את סגנון־הווירטואוזים. גם 
ה ק ו נ צ׳ ר ט י ג ר ו ם י של הנ׳, שבהם ניכרת ביותר הש¬ 
פעתו של קורלי, מראים שאיפה נועזת לעצמאות צורנית 
ולהעלאת חשיבותו של גיוון הכלים. — ה י צ י ר ו ת ל צ׳ מ ־ 
ב ל ו נתחברו ברובן מתוך הקפדה מועטת יותר, וגם מן הצד 
הד,ארמוני הן דלות. יוצאת מכלל זה הסוויטה מם' 7 עם 
ה״וואריאציות לנפח" ( 13110000 ־ 31 ׳ 5011011045 נ 01 ז 0 ). האריה 
שבסוויטה מם׳ 1 נעשתה הנושא של .,ואריאציות לפסנתר על 
נושא של חני" מאת ברמס (ע״ע). 

יצירותיו העיקריות של הנ ׳ כוללות 46 אופתת. 32 אורא־ 
טוריות. 12 קונצ׳רטי גרוסי, 12 קונצ׳רטים לעוגב, 100 
קאנטאטות, מוסיקה כנסייתית, מוסיקה קאמרית, מוסיקה 
לכלי־סולו. 

,.// .? . 1111 0 / 0 6 /'/£ 7 6 '( 1 / 0 *־ 6/000 ^ , 8 נו!ז 3 ץילט 1 צ 1 * 1 .[ 

, 1 ) 11011311 .מ ; 1858-67 , ./ 7 . 0 ,ז 16 ) 11 ב 01117$ .? ; 1760 

, ט 3 )) 013 -ז 116 [ 11 < .[ ; 1924 ,. 77 ,)) 1 ־י) 1 ו 6 ) 1011 ^ 1 , 11 ; 1910 ,./ 7 

. 1949 ,. 77 .¥ . 0 , 11111162 ־ 01161 .£ ; 1933 ..// .־•/ . 6 

יו. ט. 

הנדל" 2 זצ 2 )', אבריקה, הרוזנת של — £001:0 , £001112 
1222041 \- 401 ס 13 ־ 1 ססע — ( 1871 , וינה — 1955 , 

לינץ [אוסטריה]), סופרת אוסטרית. ד,״מ, בת למשפחת- 
אצילים, נתחנכה מתחילה במנזר ומשחזרה לבית־הוריה 
( 1887 ) התעמקה בלימודי ההיסטוריה והספרות. מקום־מגוריה 
הקבוע היה לינץ. לא עבר זמן מרובה מיום שנתפרסמו 
סיפוריה הראשונים (ז 0 )<] 0 100100 — "קרבנות קטנים", 
1891 ), וה״מ תפסה מקום־כבוד בין יוצרי הרומאן ההיסטורי 
הגרמני. הרומאנים שלה סובבים בדרך כלל על נושאים 




795 


הנרל־סצטי, אנריקה — הנרפה 


796 


מעברה של אוסטריה (ביהוד בסאה ה 17 ובתהילה המאה ה 19 ) 
ותיאוריהם המלאים ענייו. וכן דיר סיפורה, מרתקים אליהם 
את תשומת־לבו של 
הקורא. בתפיסת־עול־ 
מה של ה״מ מתמזגים 
נקודת־מבט קאתולית 
וסבלנות דתית. נושא 
מרכזי בחיבוריה היא 
האהבה הנוצרית! המ¬ 
עולה שבהם הוא רו¬ 
מאן בשם "יטה ומר¬ 
יה׳׳ ( 1906 ), על רקע 
החיים בחבל־הדאנו־ 
בר, במאהה 17 . משאר 
טפריה: .טרילוגיה על 
קארל זאנד" ( 1924 — 
1926 ) והטרילוגיה "ה¬ 
גברת מריה״ ( 1929 — 
1931 ). נוטף על רומא¬ 
נים רבי־הקף אלה חיברה ה״ם גם סיפורים מרובים, מחזות 
ושירים. 

,,,! 1141 )!,,!!!? ! 16.36 .׳) .£ ,.!!! !־!■״״׳ז . 4 , 2 ]ז! 61 * 5 . 9 

,. 36 -. 11 15 .£ , 2 ]ז 3 מונ 62 ■א ; 1931 . 1 ! 

!- 7 ״ס!) 6 0 / 0 !,!!■>ת 60 ! 63 ,!).!״!!!ש!! . 3 ! ;* 1941 

. 1946 ,. 36 -. 16 .״ . 6 ) 0 !)!,! 190 !*ן  11 ./ג 

הנךםה ( 0081000:108 ), המקצוע העוסק בתיכנון מדעי׳ 
בייצור ובתיפעול יעיל של מבנים ושל מכונות 
ע׳י שימוש מעשי במאתמאטיקה ומדעי־הטבע. 


ענפי־ההד בזמננו תם מרובים ומסועפים: 

1 ) הנדסת־בניד, (הקרויה, בלשונות שונות גם הד 
אזרחית ( 0081000:108 015,11 ]), הכוללת הנדסת־קונס־ 
טדוקציות, הנדסת־גשרים, הנדסת־ביסוס, הד הידרולית, תג׳ 
סאניטארית, הד גאודסית, הנדסת-נבישים, הנדסת מסילות- 
ברזל, הנדסת-אניות, הנדסת־תעופה וכיו״ב. 

2 ) הנדסת־מכונות — של סכונות־כוח, מכונות- 
עבודה לסוגיהן, סכונות־תחבורה, מכונות חקלאיות וניו״ב. 

3 ) חד חשמלית ואלקטרוניח — של מכונות 
חשמליות, מס״ב חשמליות, טלקלמוניקאציה, ראדיו, אלקטרו¬ 
ניקה וכיו״ב. 

4 ) ד, נ' כ י מ י ת — לתעשיות של מזון, דשנים, תרופות, 
תמרים פלאסטייס וכיו״ב. 

5 ) תנדסת־סחצבים — מטאלורגיה. תעשייח־נפט, 
תעשיה קדאמית וכיו״ב. — לרשימה ז 1 אפשר לצרף ענפי־ 
חד מיוחדים נוספים. 

תחילתה של ההד בתקופות קדומות ביותר. על חני 
הידרולית — מפעלי-השקאה — מושתתות כל התרבויות 
העתיקות, שהתפתחו בעסקיהם של הנהרות הגדולים: הני¬ 
לוס, הפרת. האינדוס, הנהר הצהוב. המצרים הקדסונים כבר 
ביצעו עבודות־בניה הנדסיות מסובכות — הפיראמידות, 
מקדשים שונים. ארמונות, ועוד. גם בא״י בוצעו עבודות 
הנדסיות באלף ה 1 לפסה״נ, כגון מפעלי אספקת־מים, נקבות 
(נקבת־השילוח), כריית מחצבים ועיבודם, וכיו״ב. אחד סן 
המיבצעים ההנדסיים הגדולים ביותר בתולדות האנושות — 
החומה הסינית — הוגשם בתקופת שושלת-האן (המאה ה 2 
לפסה״נ — המאה ה 2 לםה״נ). גישה מדעית מובהקת מתגלית 
בהמצאות ההנדסיות של ארכימדם (ע״ע). מבנים הנדסיים 
כבירים בוצעו ע״י הרומים: גשרים, כבישים, סובלי־מים, 
בניינים גדולים ומסובכים. בתקופת-הרנסאנס קמו מהנדסים 
בעלי שיעור־קומה כלאלנלדל דה וינצ׳י(ע״ע) וגלילאי(ע״ע). 
אד התפתחותה של החג׳ החדישה התחילה במחצה השניה 
של המאה ד. 17 . באותה תקופה נבנו כבישים מרובים בצר¬ 
פת, וכן מפעל הידרולי גדול — תעלת לאנגדלק (לאורך של 
כ 250 ק״מ), שחיברה את הים התיכון עם האוקיינוס האט¬ 
לאנטי. ב 1666 נוסדה בפאריס האקאדמיד. למדעים, שבין 
השאר עסקת גם בהד. 

התפתחות זו הומרצה ביותר בהשפעת המהפכה התעשיינית 
באנגליה ואה״ב באירופה המערבית. עם הסצאת מכונת־ 
הקיטור ע״י ואט בסוף המאה ה 18 , בניית ססילות־הבדזל 
הציבלריות הראשלנלת ע״י ג׳. טטיונטלו בתחילת המאה ה 19 , 
בניית טפינלת־הקיטלר, הקסת בתי־חרלשת לכד' נעשתה ההד 
מעמודי הציוויליזאציה החדישה ועד מהדר, לבשה את תצורות 
המסועפות, שיש לה בזמננו. המיבצע ההנדסי הגדול ביותר 
במאה ת 19 הוא, אפשר, כריית תעלת-מואץ ( 1859/69 ). מן 
המפעלים ההנדסיים העצומים של המאה ה 20 : תעלת־פאנאסד, 
(נפתחה לתנועה ב 1914 )! הסכרים הגדולים — סכר־הובר 
באה״ב (הגבלה שבעולם — 221 ם , ), סכר־ד,וזלגה בברה״מ 
(ע״ע סכר): הגשרים — "שעד־הזהב" בסאו־פראנציסקו, 
שרלחב המיפתת שלו. בין שני הנציבים, 1,280 ם׳ (הושלם 
ב 1937 ), גשר־מאקינאק במישיגאן, אה״ב, שאלרדהחלק התלוי 
שלו מגיע ל 2,246 מ׳(הושלם ב 1957 ), גורדי-שחקים בארצות 
שונות: הקלנסטרוקציות העצומות של מפעלי־תעשיד, שונים! 
הצוללות, המינהדות והמסילות התת־קרקעיות! התמצאות 



אנדימוו האנר 5 ־מאצטי 



797 


הנדסה—הנדדסון, אחתור 


798 


המרובות באלקטרוניקה (ראדיו, טלוויזיה,ראדאר), שאיפשרו 
את שילוחם של הלוויינים וכיבושו של החלל החיצון. 

ההשכלה ה ה נרפית בזמננו מחולקת לפי ארבעת 
ענפי־ההנ׳ העיקריים: הבנאית, המכונאית, החשמלית והאלק־ 
טרונית, הכימית (ר׳ למעלה, עמ ׳ 794 ). אך ההקף המרובה 
של כל אחד ממקצועות אלה מחייב התמחות נוספת, וכך 
מתחלק כל מקצוע למגמות שונות, שכל אחת מחן ?צרכת 
השכלה מיוחדת. למשל: בבתי־ספר טכניים גבוהים מחולקת 
הפאקולטח לחג׳ בנאית למגמות (ואף למחלקות מיוחדות) 
של קונסטרוקציות, תחבורה, הידרוטכניקה, תברואה, גאודזיה 
וכד׳, שכל אחת מהן מקנה השכלה מיוחדת ומענקת תואר 
מיוחד: והוא הדיו בשאר הענפים העיקריים. 

ביה״ס הראשון למהנדסים — 105 ! 11310 סוזר.א : 60011 
55005 טב 01 זע 0015 ? (בי״ס ממלכתי לגשרים וכבישים) — 
הוקם בצרפת ב 1747 בהנהלתו של בונה־הגשרים ד. ר. פרונה 
( 01101101 ? .) 1 .ן). החניכים הראשונים של בי״ם זה הפיצו 
את הידיעות של המדע הטכני לא רק בצרפת, אלא גם 
בארצות־אירופה אחרות, ואף באה״ב. 

זמן קצר לאחר מכן נתברר, שיש צורף בהקמתם של 
בתי־ספר מיוחדים למקצועות־הנ׳ אחרים; ב 1778 נוסד ביה״ם 
הגבוה למחצבים ( 105141005 ! 0 ז 011011 קע 3 10 ג 1 ! 110 גא £0010 ), 
ב 1794 — ביה״ס לעבודות ציבוריות, שלאחר זמן־מה קיבל 
את השם 0 נ 1 [> 1001101 ן 01 ? 60010 . באותה תקופה נוסד גם 
ביהי׳ס הטכני הגבוה הראשון בגרמניה — האקאדמיה למה־ 
צבים ( 10 מז 103110 ג 8 ז 80 ) בפריברג ( 1765 ). 

במחצה הראשונה של חמאה ה 19 נפתחו בתי־ספר להנ׳ 
בארצות שונות — באנגליה ב 1823 ובאה״ב ב 1824 (בעיר 
טרוי שבמדינת ניו־יורק). באותו זמן נוסד גם ביה״ם הרא¬ 
שון לחנ ׳ בפטרבורג שברוסיה. 

בתי־הספר לחני הם מוסדות עצמאים (כנהוג באירופה, 

ובפי שהם בכמה מקומות באה״ב) או מוסדות מסונפים 
לאוניברסיטות (כנהוג בעיקר באה״ב). ברוב הארצות נמ¬ 
צאים בתי־ספר אלה ברשות המדינה, והם מוחזקים על־ידיה 
בשלמותם או כחלקם. באה״ב קיימים גם בתי־ספר פרטיים 
להנ ׳ . 

למרות ההבדלים הגדולים שבין בתי־הםפד להג׳ — לפי 
הארצות, הסוגים, המקצועות וכד׳ —, קיימת אחידות מסויימת 
בשיטת־ההוראה שלהם. תקופת־הלימודים נמשכת עפ״ר 4 
שנים: שנתיים למדעי־היסוד — מאתמאטיקה, פיסיקה, כימיה 
וכל המסתעף ממדעים אלה, ושנתיים למקצועות ההנדסיים 
למיניהם. בזמן האחרון נתברר, ששוב כמעט איו הדבר 
אפשרי לקנות הכשרה מספקת בכל מקצועות־ההנ׳ במשך 
תקופה של 4 שנים, והרבה מבתי־הספר לחג׳ (בכללם הטכ¬ 
ניון בחיפה) מתחילים לעבור לשיטת־לימודים של 5 שנים. 
רוב בתי־הספר המעולים מקיימים גם לימודי־המשד, שמאפ¬ 
שרים לגומרי תכנית־הלימודים הרגילה להשתלם במשך 
שנה־שנתיים במקצועוח־בהירח ולקבל תואר גבוה יותר. 

הרבה מבתי־הספר לחני משמשים גם מרכזים חשובים 
לעבודות־מחקר בחנ ׳ , שהן מבוצעות במעבדותיהם באופו 
עצמאי או לפי ההזמנות של מפעלי־תעשיה שונים. מפעלי- 
תעשיה גדולים בארצות שונות מארגנים ומקיימים מחקרים 
הנדסיים לשם שיכלולח וקידומה של פעילותם. 

החני הצבאית קדמה לחג׳ האזרחית, ועד חמאה ה 18 
בוצעו עיקר העבודות ההנדסיות ע״י מהנדסים צבאיים. 


בזמננו מצטמצם המהנדס הצבאי עפ״ר בטיפול בבעיות 
הנדסיות, שהן קשורות קשר ישיר בפעולת־הצבא בימי־ 
שלום כבימי־מלחמה. הארץ היחידה, שבה תופסת החני 
הצבאית גם היום מקום חשוב מבחינת הפעולה ההנדסית 
הכללית, היא אה״ב. כאן מבצעים המהנדסים הצבאיים עבו¬ 
דות, שברוב הארצות הן נעשות ע״י מחלקות אזרחיות של 
הממשלה, כגון בניין נמלים, סכרים, שדות־תעופה, תעלות־ 
שיט, שילוח קליעים וטילים וכירב. שלטונות הצבא מקיימים 
באה״ב מענדות־מחקר מרובות, שבחן מרבים לחקור במדעי- 
היסוד של החני ובאפשרויות של שימוש טכני בהשגי המדע, 
ובכלל זה — בבעיות של החלל החיצון, שילוח לוויינים. 
טילים וכד׳. 

אידגוני מהנדסים. ברוב הארצות קיימיםאירגונים 
של המהנדסים. הפועלים בתוכן. בארצות הקטנות (כגון 
בישראל) קיימות עפ״ר אגודות כוללות, שמאחדות את כל 
מהנדסי המדינה! בארצות הגדולות, שמספר מהנדסיהן מגיע 
לרבבות או אף למאות־אלפים (אה׳־ב, רוסיה הסובייטית, 
אנגליה ועוד), קיימים אירגונים מיוחדים של המהנדסים 
העובדים במקצועות־ההנ׳ העיקריים. אירגונים אלה פועלים 
בין השאר גם בשטח המדעי — מוציאים כתבי־עת, ספרות 
מקצועית וכד׳. 

בארצות שונות מתחילים הטכנולוגים לתפוס מקום חשוב 
גם בהנהלה התעשיינית. התפתחות זו מחייבת הקצאת מקום 
בתכנית־הלימודים של בתי־הספר הטכניים הגבוהים גם 
להשכלה כללית, למקצועות כלכליים וגם להומאניסטיים — 
כגון כלכלה, יחסים סוציאליים, לשונות,ואף ספרות והיסטוריה: 
בבתי-ספר מרובים נפתחו — בקשר למקצועות־הנ׳ שונים, 
גם מחלקות מיוחדות לייצור וניהול. 

תפקידם העצזם של החג׳ והמהנדסים במציאות החברותית 
של תקופתנו בא לידי ביטוי בהגדרת המהנדס ופעולתו, 
שנקבעה ע״י המועצה לפיתוח מקצועי באה״ב: "המהנדס 
צריך לחיות מסוגל להשתמש בעקרונות מדעיים יוצרים, 
כדי לתכנן או לפתח מבנים, מכונות, כלים ומכשירים, וכן 
תהליכי־ייצור ומפעלים, שמשתמשים בהם: לבנותם או להפ¬ 
עילם מתוף הבנה וידיעה שלמד, של תיכנונם: לקבוע 
מראש את פעולתם והתנהגותם בתנאי־תיפעול מסויימים — 
הכל לפי הפונקציות הנדרשות, משקיות התיפעול ובטיחות( 
לחיים ולרכוש". שר. א. 

הנדקר. ( 1 ו 1 ( 8£ *£■׳ ־■ אחד־עשר), ביוון העתיקה — אחד־ 
עשר פקידים, שהיו נבחרים לפי גורל והיו 
אחראים לבית־הסוהר באתונה ולאסורים בו. מתפקידם היה 
לאסור את הגנבים והפורצים למיניהם. הם היו אחראים 
לביצוע הענשים של מאסר ועונש־מוות, שהוטלו ע״י בתי- 
הדיו האתונאים וגם להעברת הרכוש המוחרם לידי ה״סוכרים" 
הרשמיים של המדינה. במקרים מיוחדים נטלו החני חלק גם 
בגביית החובות של המדינה. "שלושים הטירנים", ששלטו 
באתונה בסוף המלחמה הפלופונסית, מינו את החג׳ לאחר 
שביטלו את בחירתם, וע״י כך שימשו ח״אחד־עשר" מכשיר 
חשוב בהנהגת שלטון־האיסים של ה״שלושים". כתוצאה מכך 
לא נכללו החנ׳ הללו בחנינה הכללית, שהוכרזה עם החזרת 
הדמוקראטיה. 

הנךןםיון. ארתור — 11011,1015:10 ־:ס 0111 ו־. — ( 1863 , 
גלאזגל — 1935 , לונדון), מנהיג סוציאליסטי ומדי¬ 
נאי בריטי. חנ ׳ , שחיה פועל-חרושת בניוקסל ( 045110 ״ו 190 ), 



799 


הנדרפון, ארתור—הנובר 


ש 8 


התחיל את פעולתו הציבורית באיגודים המקצועיים וברשויות 
המקומיות. ב 1903 נבחר לפארלאמנט מטעם מפלגת־העבודה. 
ב 1908 חיה יו״ר המפלגה. כשפרצה מלחמת־העולם 1 עמד 
ה:׳ בראש סיעת־הרוב במפלגתו, שתמכה במאמץ המלחמתי, 
ונבהר למנהיגות הרשמית במפלגה. ב 1915 הצטרף חג' 
לממשלה הקואליציונית של אסקווית כשד־החינוך וכיועץ 
ראשי בענייני־עבודח, וכך היה השר הסוציאליסטי הראשון 
בתולדות בריטניה. ב 1916 הצטרף לממשלה הקואליציונית 
של לויד־ג׳ורג׳ והיה אחד מארבעת חברי "קאבינט חמל- 
חסה" המצומצם, שקיבל עליו את האחריות לניהול־המלחמה. 
אחר המהפכה הדוסית של פברואר 1917 ביקר ברוסיה. 
וכשחזר משם המליץ על שיתופם של נציגי מפלגת־העבודה 
הבריטית בוועידה הסוציאליסטית הבינלאומית, שעמדה 
להתכנס בסטוקהולם בסימן התעמולה לשלום, שנתמכה ע״י 
הממשלה הזמנית הרוסית. הרוב בקאבינס לא קיבל את 
דעתו. והנ׳ התפטר מחברותו בממשלה. 

אחר מלחמת־העולם 1 התמסר חנו להנהלת מפלגת־ 
העבודה וסיעתה בפארלאמנט. דרש הפסקת כל קשר עם 
הקומוניסטים והגשים את תביעתו זו. בממשלת־מקדונאלד 
הראשונה ( 1924 ) שירת כשר־הפנים! בממשלתו השניה של 
מקדונאלד ( 1929 — 1931 ) היה שד־ההוץ, אד כשהקים מק־ 
דונאלד אח ממשלתו הלאומית ב 1931 , עזב הנ׳ את הממשלה. 
כשר־החוץ, וגם לאחר מכן. היה פעיל בהבר־הלאומים. 
ב 1932/33 שימש יושב־ראש בוועידה הבינלאומית לפירוק- 
הנשק בז׳נווה — הנסיון (חבלתי־מוצלח) האחרון למנוע 
הזדיינות אירופית כללית בערב מלחמת־העולם 11 . ד,נ׳ תמך 
במדיניות "הבית הלאומי" בא״י הן כשהיה בשלטון והן 
כשעמד בראש האופוזיציה, וביחוד התנגד למדיניות האנטי- 
ציונית של ״הספר הלבן״ משנת 1930 . ב 1934 הוענק לחנ׳ 
פרם־נובל לשלום. 

; 1933 , 706 ^ 0 71 ^ ¥0761 10 ץ 1£7 ז* ¥01 ¥70771 , 1115 ^ 60 ( .£ 

. 1938 ,.?? ■ 4 , 1197015100 

א. לב. 

הנהלת־ח<פב 1 נ 1 ת, ע״ע חשבונות, הנהלת־. 

הן הן, איךה. רוזנת— 1110 ) 44:11111-44 נ!, 1 —( 1805 , טרסוב, 
מקלנבודג־ישורין — 1880 , ממצה). מספרת גרמנית. 

הן־הן היתח בתו של הרוזן קארל פרידריך פ(ן האן (שהיה 
ידוע בבינוי "רוזן־התיאטרון" משום שאהב לנהל תיאט¬ 
ראות) ז לאחר שניש¬ 
אה לדודנה, הרוזן 
פרידריך וילהלם פון 
האן, בחרה בשם 
"הרוזנת האן־האן". 
חיי־הנישואים הקצ¬ 
רים והבלתי־מאושרים 
שלה עם דודנה 
( 1826 — 1829 ), שנס¬ 
תיימו בגירושים, עו¬ 
ררו אותה ללמד סני¬ 
גוריה בסיפוריה הרא¬ 
שונים, שהפופולאריים 
שבהם היו 31111 ־ 01 
100 ) 63113 ( 1841 ) 


ו ־ 111 נ 4 < 8 ( 1846 ), על שיחרורה של האשת מכבלי הנישואים! 
ברובם תיארה נשים חריפות־שבל ועזות־רגש, שחלבו באומץ־ 
לב אחר קול תשוקתו מחוץ ליחסי־הנישואימבין המחזרים אחר 
הרוזנת חיפה והמברקת היה היינריך סימון ( 1805 — 1860 ), 
משפטן פרוסי ומנהיג דמוקראטי, שהן־הן סירבה להינשא לו 
משום מוצאו היהודי והבלתי-אריסטוקראטי, ואילו סימון 
סירב להתקשר אליה ע״י יחסים בלתי־מקובלים. הרומאן 
הראשון שלה, ) 00501130113£ 401 (״מן החברה״, 1838 ! 
הופיע ב 1844 , עם רומאנים אחרים משלח, בקובץ בן 12 
כרכים, שנקרא באותו שם עצמו), מבוסס על נסיונה עם 
סיפון. התחרתה בהן־הן על אהבתו של סימון מחברת־ 
הרומאנים היהודיה (המוסרת) פאני לוואלד 0 * 1 ץ 300 ? 
3111 ,״, 1811 — 1889 ), דודניתו של סימון, שהתנקמה במספרת 
האריסטוקראטית בפארודיה אנונימית ממולחת. שהופיעה 
ב 1847 בשם . 44 . 14 013110 , 1111103 011 ,! 1 ) 1101113 . 010££03 . 
את הן־הן הירבו להשוות לבת־זמנה הצרפתית ז׳ורז׳ סאנה; 
משום הנימה הסוציאלית שבסיפוריה ומשום השקפתה על 
הנישואים נעשתה הן־הן בעלת־בריתם של גוצקוב ובני 
האסכולה של "גרמניה הצעירה" (ע״ע גרמניה, ספרות), 
שאף הם לימדו כמותה סניגוריה על זכויות החושים. לתמהון 
הכל עברה הן־הן ב 1850 , אחר משבר נפשי דתי, לקאתוליות 
וב 1854 יסדה מנזר של "מסדר הרועה הטוב" במגנצה, שבו 
היתר, עד מותה. היא הגנה על המרתה בספריה -, 5 ־ 631 מסע 
0531010 ) 40 03011 מ 10 (״מבבל לירושלים״), 1851 , ו 113 \ 1 
0531001 ) 40 (״מירושלים״), 1851 . בסיפורים, שפירסמה לאתר 
מכן מתוארות נערות ונשים, שחן דומות באפייו לגיבורותיה 
הקודמות, אלא שתאוותיהן מרוסנות ע״י הדת וקבלת עול־ 
הכנסיה. ספרה 1040 ) 6013011 0110001150410 ("מכתבי־פסע מן 
המזרח״), 1844 , מוסר רישומים חיים וציוריים מסיוריה 
במזרח הקרוב — בין השאר סא״י, שבח ביקרה באוקטובר 
ונובמבר 1843 . לרוסאנים של הן־הן, שאינם נקראים כיום 
אלא ע״י בנות־הנוער, יש ערד היסטורי: הם מציינים את 
ראשית מלחמת־השיחרור של האשה בספרות הגרמנית. 

"הוצאה שלמה" ( 0 נ 31 ;! 5 ססתו 0053 ) של סיפוריה מתקו¬ 
פתה הפרוטסטאנטית, 21 כרכים, נתפרסמה ב 1851 : "כל 
כתביה״(£) 1 !־ע\ 0110 ו 0 וח 0053 ), ב 45 כרכים, יצאו ב 1902 — 
1905 . 

; 1933 , 0/111-1-10/1/1 ]-} 171 }ס 07 1110 . 5 מש§זג 1 ז־! 11 מז 5011 . 1 .£ 

•! £6 6/1671111771 * 671 ^ 2111/1 ז.//־.// . 1 671 ^ 86216111171 ,ת 6 ^ק 0 ' 1 ' 

? 25/1 ./ 7 -. 77 . 7 , 63011 ^ 8311 . 13 ; 938 [ ,)/ 8077107111 0 / 1071 ! £111 1 ) 
. 1942 ,* 8701 167 ) 1 ^* 1 ^* 6 / 7671 ^ 1 170 6 * 71 ]} 

ם. ל. 

הנובר (בגרם׳ ) 14430005,0 באנג׳ ) 443005,0 ), 1 . גליל 
היסטורי בגרמניה הצפונית־מערבית: חלקה העיקרי 
של מדינת ( 4.1014 ) סאכסוניה התחתית ( 0115£0 ב 5 ־ 1011£1 זיז) 
שברפובליקה הפדראלית הגרמנית. 

ממלכת־הנ׳ התפתחה מן הנסיכות בראונשווייג־קאלנברג 
(ע״ע בראונשויג), שהתאחרה ב 1512 עם נסיכות בראת־ 
שווייג־גטינגן. ב 1634 עברו שתי הנסיכויות לדוכסות בראת־ 
שווייג־לינבורג. שטה הדוכסות הקיף אז כ 25,000 קמ״ר 
ופ 1636 היתה העיר ד,נ' בירתה של הדוכסות, שאף היא 
נקראה בשם ד,נ׳ מסוף המאה ה 17 ואילף. הדוכס ארנסט 
אוגוסט ( 1679 — 1698 ) הועלה ב 1692 לדרגה של נסיר 
בוחר (• 01 ) 0100 ; ע״ע גרמניה, עט׳ 429/30 ) 1 את סכומי־הכסף, 



אירה האו־האז 




801 


הנובר 


802 



האנובר: מראה ככלי, במרכז — בתי־ספר סיוצועיים וםיטררייםםש 5 ה 


שהיו נחוצים לו לקבלת ההעלאה, השיג בתיווך עוזרו היהודי 
אליעזר ליפמן ברנס ( 115 ־? 11 ־ 18 ). בחצרו ישב הפילוסוף 
ליבני׳ן (ע״ע). ארנסט אוגוסט היה אחד מן הנסיכים הגר¬ 
מניים, שהזמינו את ההוגנוטים (ע״ע), שנרדפו אז בצרפת, 
להתיישב בארצותיהם ( 1684 ). בימיו זכתה הב׳ לחשיבות 
מרובה בין מדינות־גרמניה. 

אשתו של ארנסט אוגוסט. הנסיבה סופיה, היתד, נכדתו 
של ג׳ימז 1 , מלך בריטניה, ובנם, ג׳ורג׳ 1 , ירש ב 1714 את 
הכתר הבריטי. מאז עד 1837 היו שליטי־הב׳ גם מלבי- 
בריטניה. 

עוד קודם שהוכתר כמלד־בריטניה סיפח ג׳ורג׳ 1 להנ ׳ . 

ע״י ירושה ( 1705 ), את הדוכסות של לינבורג־צלה ( 0 : 111 ). 
ב 1715 הצטרף לרוסיה במלחמת־הצפון נגד שוודיה ( 1700 — 
1721 ) וב 1719 הוכרחה שוודיה לוותר לטובת הנ , על הדוב• 
סרות של ברמן (ע״ע) ופרוץ ( 11 ־ 1 ) 1 ־ 7 ). 

בעוד שגלרג׳ 1 דאג לענייני־הנ׳ יותר משדאג למלכות- 
בריטניה, השאירו יורשיו את ניהולה של הנ׳ בידי שרים 
מקומיים מסעמד־האצולה. במרוצת הסאה ה 18 הגיעו גם בני 
הבורגנות האמידה למשרות גבוהות במדינה. 

מרכזה הרוחני של זע׳ היתה האוניברסיטה של גטינגן 
(ע״ע), שנוסדה ב 1737 ושבה הורו אנשי־מדע חשובים, 
ביניהם המזרחן יוהן דוד מיכאליס (ע״ע), ממייסרי ביקירת־ 
המקרא, והמאתמאטיקן קרל פרידריד גאום (ע״ע). 

מדיניות־החוץ של ד,נ' הותאמה עם זו של בריטניה, 
שאויבתה העיקרית באותה תקופה היתד, צרפת. בהתאם לבך 
צידדה חני במחצה הראשונה של המאה ה 18 עם בית־ 
האבסבורג נגד צרפת. ביהוד במלחמה על הירושה האוס¬ 


טרית ( 1741 — 1748 , ע״ע אוסטריה־הונגריה, עמי 986 ). במל¬ 
חמת שבע השנים ( 1756 — 1763 ) תמכו הנ ׳ ובריטניה בפרוסיה 
נגד ההאבסבורגים, שהיו אז בעלי־בריתה של צרפת, כן 
התנגדה הב׳ ב 1785 יחד עם פרוסיה למאמציו של יוסף 11 
לחזק את עמדתה של אוסטריה בתוך הקיסרות הגרמנית 
(ע״ע גרמניה, ענד 441/2 ). 

עם ביטול נסיבויות־הבנסיה בגרמניה ( 1803 ) סופחה להנ׳ 
הגמונות אוסנבריק (ע״ע); אד באותה שנה הכריזה בריטניה 
שוב מלחמה על נאפוליון, שכבש מיד את הנ ׳ וסיפח אותה 
ב 1805 לפרוסיה. אחר מפלתה של פרוסיה ב 1807 מסר 
נאפוליון את חלקה המרכזי והדרומי של חנ׳ למלכות וסט־ 
פאליה החדשה של אחיו דרום בונפרטה (ע״ע) ואת החלק 
הצפוני, כלומר את איזור החוף של הים הצפוני, סיפח ב 1810 
לצרפת. אחר נפילתו של נאפוליון הוחזרה הנ׳ לשליטיה 
הקודמים, ובקונגרם־וינה ( 1814/15 ) הועלתה לדרגת ממלכה 
במסגרת הברית הגרמנית (ע״ע גרמניה, עם׳ 445/7 ) מתוך 
הרחבת שטחה ע״י הגמונות הילדסהיים הקודמת, הלק 
מהגמונות־מינסטר והרוזנות של פריסלאנד המזרחית (- 051 
נ> 65100 ״? 1 ), שסופחו אליה. הקף המדינה הגיע עכשיו 
ל 38.500 קמ״ר. 

ב 1816 מונה אדולפוס פרדריק, דוכס קיפבריג׳ ( 1774 — 
1850 ), בנו של ג׳ורג׳ 111 , מלך אנגליה, במשנה־למלך בחני. 
הוא נשאר בתפקידו זה עד 1837 , ובעזרתו של המיניסטר 
שלו, הרוזן אךנסט הרברט מינסטד (■ 0 ( 15 ז 111 ע 1 ; 1766 — 1839 ), 
הנהיג ב 1819 חוקה, שלפיה הוקפו בהנ ׳ שני בתי־פארלאמנט. 
החוקה הגבילה את זבויות־המלך והשאירה את ההשפעה 
המכרעת בידי האצולה והפקידות. 





803 


הנובר 


804 


ב 1831 פיטר המלד ויליט 157 ( 1830 — 1837 ; ע״ע) את 
סינטטר והעניק לארץ .,חוק יסודי" ( 2 ] 56 ־* 1 ונ 1 נח 0 ) ליבראלי. 
שלפיו זכו בין השאר גם האיכרים לנציגות בבית־הנבחרים 
(. 1833 ). עם מיתתו של מלך זה בא הקשר המדיני של הני 
עם בריטניה לקיצו. המלו השמרני ארנסט אוגוסט ( 1837 — 
1851 : ע״ע) ביטל מיד את החוק היסודי, פיטר שבעה מן 
הפרופסורים של מיבללת־גטינגן, שמהו נגד ביטול זה, והחזיר 
לתקפה את החוקה משנת 1819 . רק בימי מהפכת 1848 הונהגו 
שוב סעיפים של החוק היסודי. 

בנו ויורשו של ארנסט אוגוסט, גלרג׳ 37 , העיוור (מלך 
ב 1851 — 1866 , מת ב 1878 ), ביטל בעזרתו של המיניסטר 
השמרני וילהלם פון בורים ( 11:5 ־ 1 ־ 801 ; 1802 — 1883 ) את 
הרפורמות של שנת 1848 למרות מה שהאוכלוסיה התנגדה 
לבך נמרצות. במלחמה האוסטרית־פרוסית( 1866 ) ניסה המלך 
להישאר ניטראלי, אד פרוסיה לא השלימה עם עמדה זו, 
כבשה את ד,נ' והפכה אותה לפרובינציה פרוסית. המלך 
ברח לווינה. 

הרוב המכריע של האוכלוסיה, ביהוד הבורגנות הליברא־ 
לית-הלאומית בהנהגתם של רודולף בניגסן (ססצ^ו 801111 ; 
1824 — 1902 ) ויוהאנס מיקל ( 41151101 <; 1828 — 1901 ), קידם 
בברכה את השינוי, שבא במעמדה של הני, אבל חוגים 
בעלי־חשיבות באצולה, בכמורה הפרוטסטאנטית וביו האיכ¬ 
רים רצו בההזרת המלך ובחידוש עצמאותה של הנ׳. ב 1868 
ניסה המלך לארגן כוח צבאי לשם כיבושה של הנ׳ ("גדוד 
חולפים'; הס^סןתס)^), וכתגובה על בך ההרימה ממשלת־ 
פרוסיה את רכושו הפרטי של המלך בשווי של 48 מיליוני 
מארקים (נ 4 * 2 מיליוני לירות סטרלינג). הסידי־המלד הת¬ 
לכדו ב 1869 למפלגה הגדמנית־ההאנוברנית או מפלגת־ 
חולפים, ששלחה נ 1871 — 1930 מספר קטן של צירים (מ 2 
עד 11 ) אל הרייכסטאג הגרמני, אד לא השפיעה השפעה 
ניכרת על מהלרהענייניט. הנ׳ השתתפה בפריחה הכלכלית 
המזהירה של האימפריה הגרמנית בתקופת 1871 — 1914 
ואוכלוסייתה עלתה בשנות 1871 — 1939 מ 2 מיליון ל 4 ! 3 
מיליון. 

אחר מלחמת־העולם 11 נתאחרה הני, ע״פ צו של המפקדה 
הבריטית הצבאית, שלה היתד, המרות על הנ ׳ (ע״ע גרמניה, 
עמ ׳ 480 ). עם הלקי־גרמניה הסמוכים למדינת סאכסוניה 
התהתית. הסדר זה נשאר בתקפו אח אחר ייסוד הרפובליקה 
הפדראלית הגרמנית ב 1949 . 

- 70011 ( 1 1714 ! 1 ! 6116 ! 61 ' 01 ת 171 ו 1 / ' 461 1110 ^ 70 ^ 11110 !^ .ש׳ווסס״ז . 7 \ 
116 /^ 0 7 ^ 10 . 15011 ) 8 .'־{ ; 1908 , 16/110 ( 00561 116/1071 ^ 01 ( 56/111 

ת 0 ׳\ .£ ; 1938 , 1908-1932 ,. 0056/1 11040 506/15156/1611 ! 407 
- 5 ^ 1 ** 5411 ( 111 )/ 1 111111 - 5 ^ 61/0551111 ז \ 0156/16 ( 101 < 11071 

- 1110407 0056 / 116/110 . 12111 ) 110800 .£ ; 1898-9 , 0056 / 116/116 
- 11111 }■! 8 1 ( 1 ( 11 . 11 011 ( 1 0056 / 116/116 . 001100 ^ 1 ; 2926 ,! 00 / 150 / 1 ! 

.זי . 0 , 1£ ׳ 3 \ש! 111 ״ 1 . 0 ; 1884/95 , 1648-1714 , 0£ < 1 ! 0/1 ! 

171 140 ( 7.11510 0116 ■ 1111111 ^ 11714 110/6 !( 05010 ו¥[ ,וזח 13 ח 1 ) 180 .? 
2715107146 1/1/10771 16 ( 1 , 10 חוח 1 ו 1 ״ד .£ ; 1929 3 , 0 ( 0117101 
, 1813 — 1806 1 ( 1167756/10 5150/167 707120 ( 1171107 075 ( 110717101 

,. 11 ! 7616/1 ^ 0711 >[ 465 116 ( 0 ^ 0630 , 11355011 ס 0 ׳\ : 1893/95 

0656/116/116 , 16 )ז 10 ?§פכ 1 1 >חג\ ^■ 1 טנ 1 ת 7001010 : 1898/1901 

.*ג 192 ,.מ ! 1715 ( 0701 ■ 401 
א. מ. י. 

2 . עיר־תעשיה בגרמניה המערבית; עיר־הבירה של ארץ 
סאכסוניה התחתית (נידרזאכסן) מ 1946 . מספר תושביה — 
כ 532,000 ( 1955 ), כרבע מהם פליטים מגרמניה המזרחית. 
הג׳ שוכנת בגובה של 56 מ׳ לרגלי הרי־ריסטר, בדרומה 
של השפלה הגרמנית הצפונית, משני עבריהם של נהר־לינד, 
(מפלגי ועזר) ונהר־אימה, הנשפך כאן אל הלינה. שני 



האנונה: ביח־העיריח החדש 

הנהרות נפתחים בסביבת הג׳ לספנות. במו־כן משמשת 
ד,נ׳ צומת של כבישים ומסילות־ברזל, ועל־ידה עוברת 
תעלת גרמניה התיכונה ( 1 גממ 11 >ת 1011:1 ז 11 \), המחברת את 
האודר עם הרינום. ענפי־התעשיה החשובים בהג׳ הם: ברזל 
ופלדה ( 28,400 עוברים ב 1954 ), צרכי חשמל ומכאניקה 
עדינה ( 12,000 עובדים), גומי ואסבסט ( 11,600 עובדים), 
מכונות ואוידוניס ( 8,800 עובדים), מוצרים כימיים, טכסטיל, 
ועוד. 

ד,נ׳ היתד, ידועה סן המאה ה 12 ואילך כנחלתה של שושלת 
הולפים, דוכסי בראונשווייג, ובתהילת המאה ה 13 קיבלה 
זכויות של עיר. ב 1368 הצטרפה לברית־ההאנזה. הרפורמא¬ 
ציה השתלטה בהנ׳ ב 1533 . מ 1636 עד 1714 היתה מושבם 
של דוכסי קאלנבדג. פ 1814 עד שנת 1866 , שבה סופחה 
לפרוסיה, שימשה עיד־הבירה של מלנות־האנובר. קודם 
מלחמת־העולם 11 היו בהו׳ בניינים היסטוריים ואמנותיים 
הרבה, שרובם נחרב בכלל 60% מבנייני־העיר, שנהרסו 
בהפצצות של בעלי־הברית. בין השאר נהרס גם ביתו של 
הפילוסוף לייבניץ, שעמד בעיר הישנה. 

א. י. בר. 

יהודים ישבו בעיר מן המאה ד, 13 ואילך (הידיעה 
הראשונה על כך היא 12928 ). מקומם היה במרכז "העיר 
הישנה", ואילו ב״עיר ההדשה" לא ישב יהודי במשך בל 
יה״ב. המאה ר, 13 היתה תקופת־גידול לעיר, מלווים יהודיים 
היו רצויים לה, ועל־כן הבטיחה מועצת־העיר את הגנתה 
להם. אך גם לדוכסי לינבורג היו זכויות מסויימות לגבי 
היהודים. כנראה, נרדפו יהודי הב' ב 1350 , בימי "המגפה 
השחירה״. ב 1369 — 1371 ישב שוב יהודי אהד בעיר, עד 
שגודש ממנה ע״י המועצה, ברשות הדוכס. ב 1375 ויתרו 
הדוכסים לטובת העיר על זכויותיהם לגבי היהודים. מ 1500 
ישבו יהודים מועטים גם ב״עיר החדשה״ (ב 1540 : 3 מש- 


805 


הנובר — הנובר, נתן נטע בן משה 


806 


פחות בעיר הישנה ו 5 בחדשה)! שמות ד,נ(מ 1£1 נ 1£1 )ען 
וד, 1 ז 111 ! 13 >ן 111:1 נ 1 ( בעיר החדשה קשורים בישיבתם בה. ב 1451 
כפה ההגמון של מינדן על יהודי הב׳ קביעת אות-קלון 
בבגדיהם, וב 1553 הוכרחו היהודים לשמוע דרשה מפי מטיף- 
החצר אורבאנום רגיום בבית־הכנסת. ב 1553 — 1601 הוציאו 
הדוכטים לא פחות משש פקודות־גירוש נגד היהודים, אלא 
שביטלו אותן פעם בפעם! כנראה, לא נפגעו מהן אותם היהו¬ 
דים שנמצאו בחסות העיר. ב 1588 אסרה המועצה כל מגע 
מסחרי עם היהודים, וזמן רב לא ישב יהודי בעיר הישנה. רק 
בעיר החדשה נזכרת ב 1608 ישיבתו של שש משפחות יהו¬ 
דיות, אבל כשפתחו הללו ניכ״נ. נהרס ע״י העירונים ( 1613 ). 
במאה ה 17 התירו הדוכסים את התיישבותם של כמה יהודים 
אמידים ב״עיר החדשה". לבקשת יהודי־התצר ליפמן בתם, 
תושב הנ׳, הוקמה רבנות לדוכסות הנ׳! מקום מושבו של 
"רב המדינה" נקבע בעיר ד,נ׳. תפילה בציבור היתד, נערכת 
מ 1688 בביתו של לוי גולדשסידט! ב 1704 הותקן בית־כנסת 
בביתו של ליפמן ברנס. ב 1701 — 1738 הוסדרו חייהם של 
״יהודי-החסות״ בד,נ׳ ע״י הדוכסים בתקנות שונות! זו של 
1723 עמדה בתקפה עד 1842 . מספר היהודים בחני הוסיף 
להיות קטן: ב 1710 . למשל, ישבו בעיר אך שבע משפתות 
בלבד. ב 1714 נערך בהנ׳ ויכוח דתי ביו עזדרא אדצרד 
מהאסבורג והרב יוסף שטדסהגן: יד הרב היתד, על העליונה. 
בימי מלכות וסטפאליה ( 1808 — 1813 ) חדרו יהודים גם 
ל״עיר הישנה". הם נהנו אז משוויון אזרחי, שחזר ונשלל 
מהם ב 1814 . ב 1833 ישבו בהנ׳ 537 יהודים. ב 1842 ניתנה 
ליהודי חג׳ חוקה חדשה, שעמדה בתקפה עד 1933 . ב 1848 — 
1880 ניהל שלמה פדנסדורף, חוקר המסורה, בית־מדרש 
למורי־דת בחנ ׳ . — מרבני הנ׳ יש להזכיר את ר׳ נתן אדלר 
( 1831 — 1845 ) ואת ר׳ זליג גרונמן ( 1884 — 1918 ). 

מספר היהודים בחג׳ היד,: 


פכלל האופלוסיה 

1.9% 

שהיו 

1,120 

1861 

" 

" 

2.8% 

" 

3,450 

1880 

" 

" 

2.3% 

" 

3,870 

1890 

" 

" 

1.9% 

" 

4,480 

1900 

" 

" 

1.7% 

" 

5,130 

1910 

" 

" 

1.4% 

" 

5.521 

1925 

" 

" 

1.1% 

׳׳ 

4,839 

1933 


. ב 1955 שוב ישבו בהאנובד 363 יהודים 
ם׳ מנחת זכרוו, ברלין תרע״ד: .״*״/ "־,ת 

£171 $(1170£ *22/ ; 1855 ,) 111 ) 111 ) 5 )^ 15 !()." £4 1777 ( 1 ) 4-5 )( 11101 ז 110 ־ 

11 ) #€513 . 3 111 113111 ! . 3 .^' 6 . 2 י ז 0 תו> 7 1 \\ .)א x51(131 11. ( 20 : 
]13111). ]. 3. 3. ]!13111 !4. 3. 1143(411)141115 1), 1860; 

|<1., 0150)*. 3 . )143(11 141 3 . $(513(7125(031 11 ., \)0^], 1861; 

1 ( 1 ., 10 (? 7410/1 0011111 14113 5 ( 171 ( 50 ) 111 (, 130 !£/, 1864 ; 

'/1101 11 111 11 ) 143 [ . 3 ) 11 () 11 () 5 ) 0 .זג ) 711 ) 14171 }( 00 ,נ 1 נ 131 חז?ל ., 
1908; 5. (]141 11 ) 010511431 ) 0671 ,תתבתסםסש x1■ 3. 011(11 
!143. $0171111(11 $10717X01'(!• 5, !913; 0. 01312, 2, 51014514)( 3. 

. 3 ) 4111 !! 5141 .) 1 )!! 1 ? 10 ^ 4 ) 111 ) 0 ־ ./ .•(!() 415 ) 2 : 171 ) . 11 272 41 ) 143 [ 
.([ 1914 ] 11 [1912], X ד\ , 11 ) 113 [ 

ג. א. 

הנ 1 ב,ר, נתן נטע בן מיטה (י, אוסטרהא - 1683 /תמ״ג. 

אונגריש־ברוד, מוראוויה), מקובל וכרוניטטן יהודי. 

הנ׳, שמתחילה ישב בזאסלאב שבווליניה, ברח בזמן הפרעות 
של חסילניצקי (גזירות ת״ח/ 1648 ) למזריטש, ומשם עבר 
לפראג ולאמסטרדאם. כאן פירסם דרשה, שדרש בקראקוב. 
בשם "טעמי סוכה" (אמסטרדאם. תי״ב). ב 1652 עבר לאי¬ 
טליה, והדפיס בוויניציאה את ספרו "יון מצולה" (תי״ג/ 
1653 ). זמן מה היה רב בליוותו, ולאחר מכן הזר לוויניציאה, 
שבה עסק בתורת־הקבלה של ר' יצחק לוריא (האר״י) 
בחברת המקובלים ר׳ משד, זכות, ר׳ שמואל אבוהב ור׳ בנימין 
ד,לוי מצפת. מסיבות בלתי־ידועות עזב ד,נ' ב 1660 את 
איטליה ועבר למולדאוויה, שנעשתה אז מרכז לפליטי הפר¬ 
עות של פולניה. לאחר ששימש כאן, במשך כ 10 שנים, 
כרב ביאסי ובפוקשאני, עבר לאונגאריש־ברוד שבמוראוויה. 
בעיר זו כיהן כדיין ודרשן ובה נהרג בשעת־התפילה 
על־ידי הקותצים (ע״ע הונגריה, היסטוריה), שערכו טבת 
ביהודים. 

ד,נ׳ היה לא רק מקובל ודרשן. אלא גם בעל ידיעות 
במקצועות חולונים. בין חיבוריו ראוי להזכיר את (א) "שערי 
ציון" (פראג, תכ״ב), המכיל תפילות לתיקון־חצות בצירוף 
פיוטים, קינות ותיקון ליום־כיפור קטן, שבועות והושענא 
רבה. הספר, שנכתב ברות קבלת האר״י ושהוא הדור כיסופים 
משיחיים, נתקבל בכל תפוצות־ישראל כספרם של עורכי־ 
חצות, ויצא בעשרות מהדורות! (ב) "שפה ברורה" (פראג, 
ת״ך) — מילון עברי־גרמני־איטלקי-לאטיני, לפי סדר האלף־ 
בית העברי: ולסוף (ג) ״יוון מצולה" — הספר, שבו ביחוד 
קנה ד,נ׳ את עולמו. בספר זה תיאר 
הנ׳ — כמי שהיד, עד־ראיר,־ושמיעה — 

את מרד־ד,קוזאקים בשנות 1648/9 , את 
התלאות, שעברו על היהודים בפולניה 
בשנים אלו, ונוסף על כד את החיים הפני¬ 
מיים של יהדות פולניה בזמנו. ב״יוון מצו¬ 
לה", שהוא המקור החשוב ביותר לפרשת 
גזירות־ת״ח, מגלה ד,נ׳ גם הבנה היסטו¬ 
רית כללית! כך, למשל, הוא מברר את 
הסיבות המדיניות וד,חברותיות, שגרמו 
להתמרדותם של הקוזאקים וליחסם השלילי 
המיוחד ליהודים: המורדים, שהיו משוע¬ 
בדים לאצילי־פולניח, שפכו את זעמם על 
היהודים, ששימשו כלי־שרת בידי המשע¬ 
בדים, הפורענויות מצטיירות בעיני הנ׳ 

כחבלי־משית. הספר ניתרגם לכסה לשו¬ 
נות, וגם היסטוריונים רוסיים ופולניים 



התגוכי: ביהכ״נ, שנבנה 5 םי תכניתו ש 5 התרריכב אדווי 1 :־ ודוד. 
נחנד כ 1.9.1870 ונהרס ב 0.11.1938 





807 


ומיגר, :תן:טע כן משה — הגזה 


808 


השתמשו בו כבמקור היסטוריוגראפי חשוב. — כמח מחיבוריו 
של ד,נ׳ בדרוש ובקבלה נשארו בכ״י. 

י■ איזראילסון, נתן נסע האנובר, ב״היססאריסע שריפסען" 

פון איוו״א, 1 ( 1929 ). עם׳ 26-2 ; ש. דובניב. דברי ימי עם 
עולם, כרו ז׳, עמ| 24-23 : ס. ש. גירונדי, חולדות גדולי 
ישראל, 1853 , עס■ 270 ! י. ווינברג, תולדות ספרות ישראל, 

ווו, 1958 , עס׳ 229-226 ! י. שאבק׳, גזירות ת״ח, 1938 . 

5 . מ. ר. 

הנ 1 י ( 1131101 ), עיר־חבירה של ויט־נם הצפונית ושל חבל 
טונקינג (בקבו). מפפר תושביה כחצי מיליון 
( 1958 ). ד.נ׳ יושבת בראש הדלתה של הסונג־קוי (הנהר 
האדום), כ 130 ק״מ מן הים ומן הנמל הראשי של ויט־נאם, 
האיפונג. היא משמשת נמל לספינות קטנות, שמגיעות אליה 
מצד הים, וכן היא צ 1 מת של מס״ב לסין ולהידי־םיז, להאי- 
פונג ולעמק הסונג־קוי העליון. בד,נ׳ עובר גשר על נהר וה. 
באורך של 1,682 מ - . סוללות בגובה של 12 — 14 מ׳ מגינות 
על העיר מפני שטפונות בעונת־המונסון בקיץ. — התושבים 
הם אנאמיים וסינים. בשפלת־בקבו קיים ישוב חקלאי, שהוא 
מן הצפופים ביותר שבעולם (עד 1,000 נפש לקמ״ר), והנ׳ 
משמשת מרכז מסחרי, תעשייני, תרבותי ומינהלי לשפלה זו. 
הנ׳ מייצאת לחו״ל אורז, סוכר ומשי. ענפי־התעשיה שלה 
הם: קילוף אורז, טכסטיל (ביהוד משי וכותנה), משקאות 
כהליים (שכר־שעורים), חרסינה ולבנים. אנטראציט, שהוא 
מצוי בסביבה, משמש דלק. בחנ' אוניברסיטה ומכון לידיעת 
המזרח הרחוק, הכולל בית־נכות וספריה. מס״ב, שעוברת 
בחני על גבי סוללה, מחלקת את העיר לשניים: העיר הישנה. 
שרחובותיה צרים ועקלקלים, והחדשה, הבנויה לפי תכנית 
אירופית. מקדש־בודהה גדול (מן המאה ה 11 ), שעומד על 
אי בתוך בריבה, הוא פארה של הנ ׳ . 

הנ׳ נזכרת ראשונה במקורות סיניים מן המאה ה 8 כמו¬ 
שבו של נציב סיני. מ 1428 עד 1788 היתה בירת השושלת 
של לה, ששלטה בנקבו (טונקינג) ובצפון אנם; אחר איחודו 
של הצפון עם הדרום ב 1802 נעשתה חג׳ בירת אנם כולה, 
וס 1882 עד 1945 היתה בירת הנציב הצרפתי לכל הודרסין 
הצרפתית ומושבן של חברות מסהר ותעשיה צרפתיות. בהורף 
1947 נמצאה הג׳ בתחום הקרבות בין הצרפתים וויאט־מין 
(ויאט־נם הקומוניסטית). 

א. י. בר. 

הנזתאיןם (באנגל׳ וז 1 ! 1 ש 1 ( 01 סש 14 ), עבודת אחד מן האלים 
המוכרים ע״י המאמין, בניגוד למונותאיזם ומינו־ 

לטריזם (שפירושם הכרה באל אחד ויחיד ועבודה לאל זה 
בלבד). ההנותאיסטן לא רק מכיר בקיומם של אלים הרבה, 
אלא שהוא אף עובד אותם במידה ידועה! אבל הערצתו 
המיוחדת לאחד מן האלים הללו גורמת לכן, שכל השאר 
נדחקים לקרן־זווית. המונח הנ ׳ הוכנס ע״י מאכס מילר לתוך 
תולדות הדת ( 01 1 ( 1 * 01014 31111 ח 1 <ז!! 0 פו(! תס 5 פזב 1 ז £0 , 1 
1878 , 81:1181011 ) . אפשר להבחין בתופעה זו בהימנונות 
ורונה (ריגודה) ובהימנוגות הבבליים והמצריים. בהנ׳ רואים 
דרגה קודמת למונותאיזם. 

המו* ( 113056 ; באנג , 1.638110 :! 443050311 ), ברית ערים 

גרמניות ביה״ב. מובנה המקורי של המלה הוא 
״גדוד מנוייו״. מאמצע הסאה ה 13 ואילך השתמשו בביטוי 
חנ׳ כדי לציין קבוצות של סוחרים גרמניים, שהתיישבו 
בערים מחוץ לגרמניה (למשל, בחבל הים הבאלטי, בלונדון 


ונלבגלרדד), ומן המאה ה 14 ואילך ד,נ׳ הוא שמה של ברית 
הערים, שאזרחיהן עסקו בסחר־חוץ זה. 

הסוחרים הללו קישרו את הארצות של הים הבאלטי, 
שהיו מפגרות מבחינה יצרנית, כגון רוסיה וסקאנדינאוויה, 
אל ערי־ד,מלאכה של אירופה המרכזית והמערבית. במשך 
המאות ה 12 — ה 14 התפתח בדרך זו תחום־כלכלה רחב בין 
נובגוילד ברוסיה וברחה ( 81-11884 ) בפלאנדריה, בין סטוק¬ 
הולם השוודית ולונדון האנגלית. 

א) התחלות ה ה נ׳. בתחילת המאה ה 11 כבר נמצאה 
בלונדון קבוצה של סוהרים גרמניים וב 1157 היה קיים בעיר 
זו בית־ועד לסוחרים מן העיר קלן, שהכניסו לתוך קבוצתם 
גם סוחרים מערים גרמניות אחרות, ביהוד פוסטפאליה, כגון 
דורטמונד, זוסט ( 30651 ), סינסטר. באותם הימים הקימו 
סוחרים גרמניים ישוב בברגן שבנורווגיה יקנו שם ובערים 
אחרות בקלות ( 001111113 ! 0311115 ) מיובשות ודגים מלוחים 
תמורת מלח, תבואה ובירה. את המלח הדרוש לשימור־ 
הדגים הביאו מלינבורג על־יד האלבה וגם מבורנף 
() 1 זפח 8 ! 1 זס 0 ), מדרום לשפך הלואר בצרפת. 

לחשיבות מיוחדת ביחסי־מסחר אלה הגיעה העיר לי ב ק, 
לאחר שתושבי־המקום הסלאוויים שועבדו ונתגדמנו באמצע 
הכאה ה 12 . לליבק היו הסוחרים של חבל־הרינוס ושל וסט־ 
פאליה מביאים את סחורותיהם בשיירות מזויינות, ומשם 
היו מפליגים אל האי גוטלנד (ע״ע), שממנו הרחיקו את 
הסוחרים הסקאנדינאוויים ובו יסדו את העיר ויסבי (ז< 71$1 \). 
בערך בשנת 1200 הקימו "סוחרי האימפריה הרומית", ז״א 
הגרמנית (ע״ע גרמניה. עמ׳ 421 ), את בית-מסחרם בנוב־ 
גורוד על נהר־וולחוב (כ 200 ק״ס דרומית-מערבית ללני:־ 
גראד), עשו חוזים עם הנסיכים הסלאוויים, שלהם היו 
מביאים אריגים פלאנדדיים, צמר אנגלי, יין מחבל־הרינוס, 
תבלינים, אבנים טובות ומשי ומקבלים תמורתם פרוות. 
תבואה, דונג ודבש, שיוצאו לערי־גרמניה, לארצות־השפלה 
ולאנגליה. מרכז ההנ׳ בארצות־השפלה היתה העיר ברחה 
שבפלאנדריה, במקום שסוחרי־ההנ׳ החליפו את סחורותיהם 
באותן של סוחרים איטלקיים וספרדיים. 

במשך המאה ה 13 הוקמו בלונדון, נוסף על ביתם של 
אנשי קלן, ישובי סוחרים מהאמבודג וליבק. לערך ב 1270 
התאחדו כל הקבוצות הללו לה:' הגרמנית (-פ 1 ^ 143053 
!ג״״ונ״ו) בלונדון. בית־המסחר המשותף שלהם קיבל אח״כ 
את השם ״הצר הדוגמאות״ 5131-1100 , מן המלה הסלאמית 
51331 ־־ דוגמה). 

סוהרי־ההנ׳ השתתפו במידה ניכרת בייסודן של ערים על 
חוף הים הבאלטי, כגון ויסמאר ( 1226 ), רוסטוק ( 1218 ), 
שמראלזונד ( 51131511011 ! 1234 ), נריפסולד ( 1241 ), שטטין 
(שצ׳צ׳ין, 1243 ), ובאיזור־השלטוו של מסדר האבירים הגר¬ 
מניים — בהתפתחותן של הערים אלבינג (אלבלג), בראונם־ 
ברג (בראנייוו, 0 ׳ 4 ז 10 ת 13 ( 4 ), דאנציג (גדאנסק), קניגסערג 
(קלינינגראד), ממל (קלאיפדה), ריגה. 

ב) פריחתה של ה ה נ׳. עד אמצע המאה ה 13 היתה 
ההנ׳ איגוד כלכלי בלבד, שהשתתפו בו קבוצות־סוחרים. 
קב־צות אלו נהנו במדינות־המערב ובן בנסיכויות הסקאנדי־ 
נאוויות והבאלטיות מחופש בלתי־מוגבל למסחרם ומזכויות, 
שהיו לפעמים מקיפות יותר מאותו של סוחרי־המקום, כיוון 
שלסחורות־ההנ׳ היה ביקוש מרובה. לאנשי־ההנ׳ היתד, השפעה 
כלכלית מכרעת בים הבאלטי ובים הצפוני. ספינות־המפרש 



809 


הנזה — הנחאואן 


810 


הגדולות שלהם, הקוגות (ת 16.0£80 ), הסיעו סחורות במשקל 
של 600-300 טונות או (במקרה מלחמה) 100 — 250 חיילים, 

במשך המאה ה 13 הפכו האיגודים הכלכליים הללו בהדרגה 
לבריתות מדיניות של ערים, שנהנו משלטון עצמי רחב 1 
השכבות השולטות בהן היו של הסוחרים ובעלי־הספינות. 
ב 1241 כרתו ליבק והאמבורג ברית, שעד מהרה התרחבה 
לברית -הערים הונדיות" — כלומר, ברית של ערים באיזור 
הים הבאלטי, שבעבר ישבו בו סלאווים (ונדים). מתפקידיה 
של ברית 11 היה לנהל מלהמה בשודדי־ים. בבריתות נוספות 
התאחדו באותה תקופה הערים הסאכ 10 ני 1 ת (מאגדבורג, ג 01 • 
לר, הילדסהיים ואחרות) עם הערים בוסטפאליה ובחבל- 
הרינום, וכן עם הערים שבארצות המסדר' הגרמני. העובדה, 
שסותריהן של ערים אלו היו תכופות קשורים זה בזה קשרי- 
משפחה, הקלה את הקמת הבריתות. אך היו גם ערים, כגון 
ברמן, שנשארו מחוץ לבריתות הללו. 

באמצע הסאה ח 14 התאחדו כל הבריתות הנזכרות בהנ¬ 
הגתה של ליבק לאיגוד אחד. שקבע לעצמו חוקה ב 1347 . 
בדרך ז 1 התפתחה מן הקבוצות השונות -ה ה נ׳ הגרמנית", 
ברית של 160 ערים בערך, ביניהן גם ערים בארצות־השפלה, 
כגון גרונינגן. ארנהם, נימחן (נ 111:80 ון 1 א), סטוקהולם 
בשוודיה, ערים בדרום־המזרח כגון ברסלאו (ורוצלו) וקרא- 
קוב. באי־כוחן התאספו להתיעצויות, וערים, שלא צייתו 
לתקנותיה של הברית, הוצאו ממנה ונשארו 

מחוץ לה עד שהיו סוכנות לקבל עליהן את סרות הכלל. 
עונש כזה הוטל אף על חברות תקיפות ביותר, כגון קלן וברמן. 

מטרותיה של הברית היו כלכליות ולא פוליטיות. החני 
שאפה לרכז בידיה את סחר־החוץ באיזורי־השפעתה, לפעמים 
בצורה מונופוליסטית. כשהיתה מדינה או עיר מנסה לצמצם 
או לבטל את זכויותיה המסחריות של ההנ ׳ , היתה ההנ׳ 
מטלת הסגר על נמליה של אותה עיר או מדינה, וע״י לחץ 
זה היתד, גורמת לחידוש ההכרה בזכויותיה. גם המלחמה 
הגדולה ביותר, שההב׳ השתתפה בה, נבעה מסיבות כלכליות: 
ואלדמאר 117 , מלך דאניה ונורווגיה ( 1340 — 1375 ), סירב 
להכיר בזכויותיה של ד,הנ׳ בברגן ואסר לספינות ההנ׳ 
לעבור במיצר ( 1 ) 81111 ), המקשר את הים הבאלטי אל הים 
הצפוני. לפיכך החליטו נציגיהן של ערי־ההב׳ ב 1367 בקלן 
לצאת למלחמה על דאניוז וכרתו בריתות עם שוודיה, הול- 
שטיין ומקלנבורג. צי־ההנ׳ כבש את קופנהאגן ואת המבצרים 
בחוף המיצר, וואלדמאר הוכרח להחזיר להג׳ את כל זכויותיה 
הקודמות (שלום שטראלזונד, מאי 1370 ). 

ג) ירידת ההנ׳ התהילה במאה ה 15 . בתוך הערים 
פרצו מריבות פנימיות ביו הסוחרים העשירים, שהחזיקו 
בשלטון, וביו בעלי־הסלאכה, שביקשו להשתתף בניהול■ 
הערים. נתהוו גם ניגודי־אינסרסים ביו הערים לבין עצמן: 
כן התקוממו ערי פרוסיה, דאנציג וריגה למגמת ההגמוניה 
הכלכלית של ליבק. אבל הסיבה העיקרית לירידת ההנ׳ היתד, 
נעוצה בעליה הכלכלית והמדינית של הארצות, שערי־ההנ׳ 
סחרו עמהן. דוכסי בורגונדיה (ע״ע), בעלי ארצות־השפלה, 
ביטלו את זכויות־ההנ׳ בברהה וספינות הולאנדיות הפליגו 
לים הבאלטי: אתר מלהמה ימית ממושכת ( 1430 — 1441 ) 
הוכדהה ההנ׳ להסכים לכך. — ב 1471 כבש הצאר איון 111 
(ע״ע) את נובגורוד וב 1494/7 גירש את הסוהרים הגרמניים 
משם. ב 1523 איבדה החנ ׳ את זכויותיה בשוודיה ובאותו 
זמן עצמו סירב פרדריק 1 , מלך דאניה ( 1523 — 1533 ), 


להענות לדרישת החג׳, שיאסור על ההולאנדים את המעבר 
במיצי. 

במשך זמן מה עוד הצליחה הד,נ' לשמור על מעמדה 
המיוחד באנגליה, שנחלשה באותה תקופה ע״י' מלחמות־ 
השושנים, והצלחה זו הודגשה עם ניצחונה של הברית 
במלחמה הימית שלה נגד אנגליה ב 1468 — 1474 , שנסתיימה 
בחידושן ובהרחבתו של זכויותיה ע״י אדוארד 17 . אך במאה 
ה 16 התחילו הבריטים שולחים ספינות אל הים הבאלטי, 
וב 1598 סגרה המלכה אליזבת את הסטאלהוף. כוחות־ההנ׳ 
לא הספיקו כדי למנוע התפתחות זו, בעוד שקיסריה של 
גרמניה המפוצלת לא התעניינו במיוחד בבעיות אלו. במשך 
המחצה השניה של המאה ה 16 נטשו רוב הערים את הברית, 
ובאסיפת־ההנ׳ האחרונה ב 1669 השתתפו רק באי־כוח ליבק, 
האמבורג, ברמן, קלן, בראונשווייג ודאנציג. במאה ה 18 
ובסחצה הראשונה של המאה ה 19 שמרו רק האסבורג, ברמן 
וליבק על המסגרת של ברית ערי־ההנ , . שנתרופפה והלכה, 
[זקורות:; 1876-1938 .,[)״״ 6 11 ,, 7 ,״ 7 ״, 4 ״״; 1 ,׳,) ז*,/',;,:.""זז 
דיניס־וקשבונות סל האסיפות) 1256 -1560 
.**ס 117111 מ*/ז*״ק ; 1870-1940 ,* 631111 25 ,(של מרי דיר!נ׳ 

- 7 ) 0717/777/7 * 4 *,;;! 7 * 11 ) 0777/717/717 מ* 4 *,)*ממ 6 .״ ו/ 7771117/1£7 
, 1875-1939 ,* 1 * 631 18 ,( 1171711771 
;;;:.;' 11 !,זס׳ל .,,,:,;׳ז . 7 ,•' 1943 ״זז 7117/77 ) 7/7 027 ., 10 ,, 5,1 .( 1 
111771:711111 71 171 ' ,;!) 13 ) . 4 ; ;" 1943 ,./ 1 ** 4 7:71/111 ')/ 777171 
017 1 '׳:; 74 . 14 ; 1951 , 7 ! 771171171 .') 177,7711777:1111 01 01 ־ 007117 

, 1953 , 11 177117 777171 7 777 ) 71 : ) ,,,:ח! 6 י 1 . 0 ;* 1952 ,.ס 
א. מ. י. 

הנזלו, פיליפ — 4 י, , .'׳;[;ת:; 1 ־ 1 ק;[!!! , ! (.?— 1616 , לונדון), 
איש־עסקים אנגלי, שפעל כאמרגן בתקופת אלי- 
זבת 1 . ב 1587 הקים את תיאטרון -דוד־ (:)! 110 ), שבו הידבר, 
להופיע אדוארד אליו(<זןס 11 ^; 1566 — 1626 ),השחקן הראשי 
של "להקת הלורד אדמיראל" והתנו של הב/ אך השתמשו 
ב״רוז" גם להקות אחרות (של ברבג/ ע״ע, ועוד). לאחר 
שנבנה ה״גלוב* (!״ 0101 ! 1598/9 ), תיאטרונם של ברבג׳ 
1 שיקספיר,בנו הב' ואלין את ה״פורצ׳וך(;)סזומסיזו 1600 ) — 
המפואר בתיאטרוני לונדון באותה תקופה: תיאטרונו השלישי, 
ה״הופ"()<ן 110 ), נבנה ב 1613 . בעזבונו של תג׳ נמצא יומנו, 
שהוא מקור חשוב ביותר לחקר תולדותיו של התיאטרון 
האליזבתני. בין השאר רשומים בו, ביומן זה, חשבונות בתי- 
התיאטרון של חג/ ובכלל זה פרטי הסכומים, ששילם למחזאים 
ולשחקנים. הכנסותיו של הב׳ היו מתחילה מחצית הכנסות 
היציעים, ולאחר זמן — כל הכנסות היציעים. אך נראה, 
שהסדר זה לא היה בו כדי לכסות את החובות, שחבו הלהקות 
לחג׳, ומתוך כך קיבל שליטה מסויימת עליהן. דבר זה גרם 
מזמן לזמן לשינויים בהרכבן של הלהקות — מה שלא היה 
תמיד לטובתו ולהקתו של ברבג', למשל. שלא היו לה 
בעלים או אמרגן מסוגו של חנק היתה יציבה הרבה יותר. בן 
ג׳ונסון (ע״ע), קודם שנעשה מחזאי. היה משחקניו של הנק 
וכן גם תומס היווד (ע״ע), ג׳ון ובפטר, ועוד. ארוארד אלין, 
שעשה הון רב בעסקיו ההיאטרוניים עם תג׳ ובלעדיו, יסד 
בצוואתו קולג׳ בדאליג׳ ( 1 לסמז 1 ט 0 , פרבר של לונדון), שבו 
שמור היומן של חב׳ עט מסמכים תיאטרוניים מרובים אחרים. 

. 1923 , 1 7/11 , 5 זש( 1 חז 3 נ 01 .£ 

הגוזא^אן (בפלמ׳ בצרס׳ [אב 1 ]), 

סהוז (פרובינציה) בדרומה של בלגיה, שגובל 
בצרפת. שטחו: 3,720 קמ״ר. מספר אובלוסיו: 1,261.000 נפש 
( 1956 ), רובם ואלונים. הלקו הצפוני והגדול של המחוז הוא 



811 


הנחאואן— הנט, ג׳ימז הנרי לי 


812 


באיזור של אדמות־חומר פוריות, שמקיף את כל בלגיה 
התיכונה. רווחת כאן חקלאות אינטנסיווית, שהיא קשורה 
בגידול מקנה ועופות. תושביו של חלק זה הם ברובם פלאמים, 
והמרכז העירוני והתעשייני שלהם היא סודני(בצרפ׳ו דורניק 
בפלס'; 33,000 תושבים) שעל נהר־סהלדה, ובה טחנות- 
קמח ותעשיות של בירח, מלס, שטיחים ועור. בחלק התיכון 
של חג׳, משני עבריו של נהר סאנבר, הקרקעות חן דלות, 
אבל לעומת זה יש כאן שפע של פחם משובח, ביהוד 
בסביבות של מונס (ברחו בפלס׳), שהיא בירת המחוז 
( 26,000 תו׳), לה לוביך ושארלרוא. בערים הללו ובעשרות 
ישובים אחרים יש תעשיות מפותחות של ברזל, זכוכית, 
טכססיל ומוצרים כימיים. בחלק זה, הכולל את רוב האוב־ 
לוסיה של חנ ׳ , הישוב הוא צפוף ביותר, והוא מתרבה 
והולד ע״י כניסתם של פועלים מבלגיה הפלאמית. הלשון 
השלטת: צרפתית. יש כאן רשת צפופה של מס״ב ותע¬ 
לות לסירות־משא. החלק הדרומי והקטן ביותר של מחוז- 
חנ ׳ נמצא באיזור הגבעות של הארמים (ע״ע) וגבהו עד 
336 מ׳. בו שדות־מרעה, יער ושטח חקלאי זעיר; חשיבותו 
הכלכלית מועטת, 

הני, שהיתה כלולה בדוכסות של לותרינגיה, נעשתה 
במאה ה 9 רוזנות ונקראה על שם הישוב אן (: 3101 ?£) 
שממזרח למונס. הרוזנות, שהתרחבה במרוצת־הזמן, סופחה 
ב 1051 ע״י נישואים לתחומו של באלרווין, רוזן פלאנדריה. 
שושלת רוזני פלאנדריה־הנ׳ השתתפה במסעי־חצלב (ע״ע 
בלדוין). ואחד מבניה אף עלה על כס הקיסרות הלאטינית 
בקושטה. ב 3 ג 14 נפלה הנ ׳ ביד מלכי בורגונדיה, ובד 147 . 
עם שאד חלקיה של הירושה הבורגונרית, ביד בית־האבס־ 
בורג. מאז כלולות תולדותיה בתולדותיהן של ארצות־השפלה. 
ב 1659 (בשלום־הפירניאים) עבר חלק מדרומה של חנ ׳ 
לצרפת (ולנסין והסביבה). — בחג׳ קהילה יהודית אחת, 
בשרלרוא, המונח כ 2,000 נפש ( 1954 ). 

א. י. נר. 

ו!נד 1 ל 1 ( 11008010 ), עיר־תעשיה במחוז אובראיסל שבמז¬ 
רחה של הולאנד. מספר תושביה 55,506 ( 1956 ), 

רובם פרוטסטאנטים. חג׳ שוכנת על תעלת־טונטה, שדרכה 
מגיעים אליה פחם ומטענים כבדים אחרים, והיא צומת של 
קווי־מס״ב, בכללם הקו הראשי מאמסטרדאם לברמן, ר,אט- 
בורג וברלין. ענפי־התעשיה העיקריים בהנ' הם טכסטיל, 
מכונות (ביתור מנועים), מכשירי־חשמל, ייצור מלח ועיבוד 
מוצרי-חלב. — יש בהולאנד עוד ישוב בשם הנ׳ — עיירה 
( 5,800 נפש, 1950 ) במחוז חלדרלנד. 

הגט. ג׳יטז ־נרי ל' —!סט?? 1.61811 ׳!!תשד! €5 ת! 13 — 

( 1784 , סאותגיט, מידלסכס— 1859 , פטני). 

סופר אנגלי. ד,נ׳ היה הצעיר בבניו של עו״ד אמריקני. 
שהשתקע באנגליה ונעשה כומר. ב 1801 פירסם חג׳ את 
ספרו הראשון, 07001113 ( — אוסף של שירים, שכתב בגיל 
12 — 16 . במשך שנים אחדות שירת כפקיד במיניסטריון- 
המלחמה: אח״כ כתב מאמרים וביקורות־מחזות בכתבי־עת 
שיסד אחיו, שהיה מדפיס ומו״ל. ב 1808 פתחו שני האחים 
שבועון בשם ׳ 7110 8x30111101 ("הבוחן"), ששימש שופר 
עיקרי למפלגת הרפורמה, שנלחמה בממשלה. ב 1813/15 
נאשמו חג' ואחיו בהוצאת דיבה על יורש־העצר, והושמו 


במאסר. שירו המפורסם ביותר של חני, 8101101 0£ ע $101 1110 
("תולדות רימיני"), הופיע ב 1816 , והטוב בשיריו, "הנימ¬ 
פות", ב 1818 . משום משקלם החפשי והשימוש הרווח בהם 
בניב המדובר היתה לשיריו של חנ ׳ השפעה ניכרת על חדור 
הצעיר של המשוררים הרומאנטיים. ס 1817 התקיפו כתבי־ 
העת השמרניים את הנ ׳ כמנהיג "אסכולת־השוק של השירה" 
( 00117 ? 01 5011001 0001007 7110 ), יסבה נכללו שלי 
וקיטם. ב 1822 עבר לאיטליה כדי לערוך, עם ביירון ושלי, 
רבעון בשם "הליברלי", שממנו יצאו רק ארבע חוברות 
משום מותו המוקדם של שלי ומחמת המחלוקת, שפרצה 
בין חג׳ וביירון. ב 1825 חזר חני לאנגליה, וב 1828 פירסם 

0 םר בשם 31105 ־ 101 ! 00010111 115 ? 0£ 50010 1 ) 30 1101011 !!סס■! 

("לורד ביירון וכמה 
מבני־רורו"), שבו הע¬ 
ליב את ביירון ואת 
ידידו, המשורר תומם 
סור ( 1110010 ). לאחר 
מכן כתב חני וערך 
עשרות םפרים,ביניהם 
תרגומים מיוונית, לא־ 
טינית, איטלקית וצר¬ 
פתית, מסות ביקר־ 
היות ומחזות. בזקנו¬ 
תו תואר הנ׳ בצורה 
מגוחכת על-ידי ידידו 
דיקנס בספרו ! 81031 
10050 ?—מעשה, שדי־ 
קנס התחרט עליו לאחר זמן. ב 1847 הוענקה לחנ/ שהיה אז 
עני וחולה, פנסיה ממשלתית זעומה, בעיקר בהשתדלותו 
של ידידו קארלייל. 

חג׳ נחשב בזמנו בעיקר כמשורר וכמדינאי ראדיקאלי 
(בין השאר, חיה מראשוני הדוגלים באמנציפאציה של היהו¬ 
דים). בזמננו מחשיבים אותו ביותר כמבקר דק־הבחנה. 
הוא היה מטובי המתרגמים של שירח לאנגלית, מן הראשונים 
במבקרי־הטכסטים המעמיקים, מן הראשונים שכתב באנגליה 
ביקורת־תיאטחן, וכן היה מסאי, שנפל (בזמנו) רק מידי¬ 
דיו לם (ע״ע) והזליט (ע״ע). הוא שגילה את המשוררים 
שלקיקיטס וביירון, ובזקנותו — את רוזטי, טניסון ובראו־ 
נינג, זמן מרובה קודם שאחרים ידעו להעריכם כערכם, 
האוטוביוגראפיה שלו ( 1850 ! מהדורה מתוקנת: 1860 ) היא 
חיבור מעניין וחשוב, כיוון שחג׳ עמד במרכזם של החיים 
האמנותיים, הספרותיים והמדיניים בזמנו, והיה ידיד 
נאמן לגדולי הסופרים, המוסיקאים ואמני-התצורה במחצה 
הראשונה של המאה ה 19 . עם חטובים בספריו נמנים: 
3007 ? 3011 101381031100 (״דמיון והזיה״), 1844 : ג ס 10 ^ 
״ 8001 3011 00100 ?\ (״גברים, נשים וספרים״), 1847 : 110 ־ 1 
0 ־ 700 (״העיר״) , 1848 : ! 311 ־ 101 ( 21 ־ 1 ("שיחות על־יד שולחו־ 
האוכל״), 1851 . אגדותיו יצאו ב 1862 בעריכת 141101 . 11 ־ 1 . 
כתביו הפיוטיים יצאו ב 1923 בעריכת 1 >ז 111£0 ג . 5 .?? 
והתקדמות, שכתב לספרים — ב 1927 . בעריכת 0110500 ! . 11.8 . 

; 1928 ,/,״״'״״,>!£ י,,״ £15,31 " !'. 11 : 1 ,(, 1 ) 0 ) 1011,10,1 ! 1 . 1 

, 5 1 ',^ 7 , 1101110110115 \\\ . 2 ) 1 , ח . 11 .. 1 ; 1930 .. 17 ״£ ,. 1 ) 1 
ז.'.// , .[> 1 ; 1949 1110 > גמע־/ס 

. 1956 ,( 6 ^ 1110 ׳ .( 1 .ס עם הקדמה של) 

א. א. מ. 



813 


הנט, וילים הולמו 


814 



ויייאם הולפאן האנט: פרט סתור ״הרועה השכיר״. תסונח־שמז. 1881 


הנם, דליים ה 1 למן —־ 1 ח 11 )ד! 1 ו 3 רת 01 ^ 1 תה 1111 ^\ — 

( 1827 , לונדון — 1410 , שם), צייר בריטי: סן 
המייסדים של התנופה הטרם־רפאלית (ע״ע טרם־רפאליים). 
בנעוריו עשה רישומים לפי התמונות והפסלים שבגאלריה 
הלאומית ובמוזיאון הבריטי, וכאן נמשך ביהוד לפסלים 
היווניים מן הפארתנון: ב 1844 נתקבל כתלמיד בבית־הספר 
של האקאדמיה המלכותית לאמנויות. השכלתו ותפיסתו בכל 
הנוגע לאמנות הושפעו במידה מכרעת מתהילה ע״י הכתבים 
של סר ג׳, רנולדז, ואה״כ ע״י אלה של ג׳ון רסקין (ע״ע), 
שהטעים בספרו "ציירים מודרניים" מה שראה כחובתו 
הראשונית של צייר: להסתכל בטבע וללכת בעקבותיו 
בנאמנות מרובה עד כמה שאפשר. עקרון זה נעשה העקרון 
המנחה של הנט במשך תקופת־פעולתו הארוכה כצייר. 

בינתיים הכיר את ג׳ון אורט מילה (ע״ע), וכשלא היה 
סיפק בידו לשכור אולפן לעצמו היו השנים שותפים לאולפן: 
כן הכיר את רנטה גבריאל רהטי (ע״ע), וזה האחרון היה 
זמן־מה תלמידו אע״פ שהיה מקורי סמנו הרבה. ב 1848 
יסדו הנט, מילה ורוזטי את "בדית־האהים הטרם־רפאלית", 
שדגלה בנאמנות לטבע וייחסה חשיבות מרובה לשתי תכו¬ 
נות ; לתיאור קפדני ומדוייק של פרטי העצמים המתוארים 
בתמונה, וכן להחדרתה במשמעות סמלית. נטיות אלו לא עלו 
בקנה אמד עם מה שהורו באקאדמיה, שמוריד, לא שאפו 
לראליזם אלא לאידיאליזציה. הנט, שהיה נאמן לעקרונות 
החדשים, נופח עד מהרה שאין אמנותו רצויה לציבור בכללו 
ומצוקתו הכלכלית גברה והלכה. מצבו הוטב כשנשתנה לטובה 
היחס הכללי אל הטרם־רפאליים (מ 1851 ואילה). 


רובן של תמונות חנס הן כעין דרשות מצויירות. כזו היא, 
למשל, ״המצפון המתעורר״ ( 1852 ) — תמונה, שבח מתוארת 
נערה כשהיא קמה מבוהלת מברכיו של מפתה, בעוד זה 
האחרון נראה כמוסיף להתבדר מכיוון שאינו מבין שהיא 
מלאת חרטה. מעריציו של חנט שיבחו את הסמליות של 
תמונה זו — סמליות, שמתבטאת בפרטים צדדיים, כגון החתול 
מתחת לשולחן כשהוא עומד לתפוס ציפור; וכן זכה לשבח 
התיאור המדוקדק של כל הפרסים שבריהוט ובלבוש. צייר 
של הנט מ 1854 , "אור העולם", שבו מתואר ישו כשהוא 
דופק על דלתם של כופרים, נעשה אתת מן התמונות 
המפורסמות ביותר של המאה ה 19 . 

מתוך שאיפה להשיג נאמנות היסטורית וארכאולוגית 
גמורה בתיאוריו הביבליים, יצא חנט ב 1854 למסעו הראשון 
לא״י. בדרכו שחח במצרים, שבה עשר, את רישומיו הראשונים 
מטיפוסים מזרחיים ומן הפיראמידות. בארז־ישראל צייר 
אנשים ונופים. הוא נחג לבקר בשבת בבתי־כנסיות כדי 
לקבל את הרקע הנכון לתמונתו: "ישו הצעיר בבית־המקדש", 
שהשלים ב 1855 . הוא הרחיק במסעותיו עד סדום; כאן הי 
ביו הבתים והיה, אפשר, הראשון, שצייר נוף זה (ברקע 
של תמונתו: "שילוח השעיר לעזאזל"; ויקרא טז, כב; 
ישע , נג, ד—ו). לאחר מכן ביקר בנצרת, הר־תבור, כפר־ 
נחום, קיסריה, ולסוף בלבנון, דמשק, בעלבך ובירות, שממנה 
חזר דרך קושטה לאנגליה. ב 1860 הציג את תמונתו "ישו 
הצעיר בבית־המקדש", שבשבילה עשה רישומים בא״י, אך 
שלדמות הראשית שלח מצא דגם בבית־כנסת לונדוני. תמונה 
זו הביאך, לו את הצלחתו הגדולה הראשונה. ב 1865 נסע 




815 


הנט, וילים חולטן—:!נטר 


816 


שנית לא״י. במכתבים, שנתב מכאן ב 1869/71 , כלולים רי¬ 
שומים מעניינים ביותר מחייו בארץ, ב 1873 נסע לא״י 
בשלישית : הפעם נתלוו אליו אשתו ובנו, והנט שהד, בארץ 
כשנתיים וחצי. 

ב 1870/84 עבד הנש בציור תמונה, שראסקיז ראה בה 
את היצירה הדתית הגדולה ביותר של התקופה: "נצחון 
התמימים", שממנה קיימות שלוש גירסות. נוסף על תיאור 
הבריחה של מרים, בעלה וישו התינוק למצרים היא כוללת את 
הסמליות המיוחדת לו, להנם, שבה מתמזגים יסודות יהודיים 
ונוצריים: מאחורי יוסף, בעלה של מרים, עולה בועה ז 1 הרת, 
ובה תיאור של הלום־יעקב, עץ־החיים והערצת המלכים לישו 
התינוק. הנס חזר וביקר בא״י ב 1892 . 

אמנותו של הנס, שנחשבה בצעירותו למהפכנית, נראית 
לנו כיום באפיינית ביותר לתקופת־רקטוריה: היא נאטו- 
ראליסטית מצד הסגנון ודידאקטית מצד התוכן. שוב אין 
אנו מעריכים את המגמה המוסרית של אמנות זו, ולא את 
הביצוע, הנאמן למציאות בפרטי־פרטים, אך הדל לפרקים 
במה שנוגע לעיקר, להבעות־הפנים של דמויותיו. בימי־זקנותו 
נעשה הנט שמרני, ובספרו -־ ז ? ־* 1 )ת 13 ז 1151 ; 1 ־ 3 נ 1 ־ 831 -־ז? 
1 ) 1100 ־ 1 ־ 11 ז 0 ז 8 ־ 111 ־ 11311113 ("הטרם־רפאליזם וברית־האהים 
הטרם־רפאלית״), 1905 , התקיף את האימפרסיוניזם כהורס־ 
האמנות: מכאן ואילך ראה את תפקידו בהגנה על האידי¬ 
אליזם בציור. 

ציוריו של הנט מצויים במוזיאונים בלונדון, מאנצ׳סטר. 
ברמינגאם ואוכספורד, וכן בכמה אספים פרטיים בבריטניה 
הגדולה. כן נשתמרו רישומי־דיוקן מעולים, שחנט צייר מבני 
דורו, כגון רוזטי, מילה, ועוד. 

; 233-245 .ק , 1867 ,.־*> 1 ז£ תו ,־מ .// . 0 .( 1 

, 680 ״!! . 1 * .? ; 1907 י , ״ , $611101110 .ז\ו 1 . 0 

; 657-665 .(! , 1910 111 .// ./ 7 . 7 מ 

, 16 ) 1 גח 0 ץ 8.1 ; 1936 ,.// ./ 7 .ט\ , 0155108 . 0 
. 1948 

ע. י.־דז. 

הגט, ריצ/י״ד מ 1 ך י 0 — 15 ז־ 101 \! 0 ־ 31 ו 1 :> 111 — ( 1828 . 

בראטלבורו, ורמונט — 1895 , ניו־פורט, רוד איי- 
לנד), ארדיבל אמריקני. קיבל את חנוכו המקצועי בפאריס 
ב״בית־הספר לאמנויות היפות״ ( 5 )ז^> אטג־מ 5 ־ 1 > ־ 01 :>£), 
וכשחזר לאה״ב ב 1855 נעשה מנהיגם של הארדיכלים. שתכננו 
בניינים בסגנונו של מוסד זה. חנט היה ממייסדיה של אגודת 
הארכיטקטים האמריקנית וס 1888 — נשיאה. לפי תכניותיו 
הוקמו כמה בניינים ציבוריים, כגון בניין ה״טריביון" בניו- 
יורק, בניין המינהלה של התערוכה העולמית בשיקאגו 
ובתי־מגורים של המשפחות האמריקניות הידועות ונדרבילט. 
מארקוונד ( 1 ) 311 עןת 543 ) ואסטור. ד,נ' גם תכנן את המסד של 
פסל־החירות בכניסה לנמל ניו־יורק. 

:!נטי(גט 1 ן, אלןווו־ת — ןז 0 ],^ח 11 ח 11,1 11 ת 0 >>> £115 — 

( 1876 , גילזבורג [ 1112 ( 51 ־ 031 ] , אילינוי — 1947 , 

ניד היוו, קונטיקוט), גאוגראף וגאולוג אמריקני. הנ׳ למד 
באוניברסיטות של הרוח־ וייל, פעל ב 1897 — 1901 בהוראה 
בתורכיה המזרחית וחקר את גאיות הפרת העליון. ב 1903/4 
השתתף במשלחת-מחקר, שסיירה בתורכסטן הרוסית (אוז¬ 
בקיסטן ותורפמניסטן), וב 1905/6 — במשלחת אחרת, שחקרה 
את תורכסטאן הסינית (סינקיאנג). ב 1909 סייר במדבריות 
של סוריה וא״י ובאסיה הקטנה וב 1910 עסק בחקר האקלים 
באר,"ב, מכסיקו ואמריקה המרכזית. הוא פירסם עבודות, 
שסיכמו את ממצאי סיוריו. הני הצטרף לדעה. שכבר הובעה 


באמצע הסאה ה 19 ושלפיה גרמו תמורות אקלימיות, וביחוד 
תקופות־יובש ארוכות, להתהוותם של מדבריות באסיה, ובעק¬ 
בותיה — לחדירתם של בדוים לארצות השכנות הגשומות 
יותר; מכאן שירידתו של ארצות המזרח התיכון היא תוצאה 
של תמורות באקלים. לתולדות ארץ־ישראל חשוב ביותר 

ספרו 10115 ז 3 ת 1 ז 5£0 ן 31 ־ 1 ' 1 * 5 ז 1 306 ־ 5611 ־ 31 ? ("ארץ־ישראל 

ותמורותיה״, 1912 ). — בניגוד לסברה של הנ', מקובלת 
הדעה, שאין בידינו הוכחות לתחולת תמורות ניכרות באקלים 
בתקופה ההיסטורית. גובה פני־הימות בא״י וסוריה ובכל 
ארצות הים התיכון לא ירד, ואילו שנים של בצורת קשה 
ידועות לנו מימי־קדם מלפני "התייבשות" המזרח, 
הנט;[ה, ארחור ( 1874 , ברלין — 1955 , ירושלים), עסקן 
ציוני. בן למשפחה דתית ממחוז פוזנה. ב 1893 
השתתף בהקמת "החברה היהודית ההומאניטארית" בברלין, 
אגודה של סטודנטים יהודיים, שנעשתה במרוצת־הזמן יהודית־ 
לאומית. הנ׳ הצטרף להסתדרות הציונית סמוך לייסודה. 
מ 1905 היה חבר הוועד הפועל הגדול של ההסתדרות הציונית 
העולמית. באותה שנה נתמנה מנהל משרד "ההתאחדות 
הציונית בגרמניה״ בברלין, ומ 1910 עד 1920 שימש יושב־ 
ראש של הסתדרות זי. בקונגרס הציוני העשירי, שנתכנס 
ב 1911 בבאזל, נבחר הנ׳ לחבר ההנהלה הציונית ("הוועד 
הפועל המצומצם"), וכאחראי לענייני כספים וארגון פעל 
לחיזוקה הפנימי של ההסתדרות הציונית. בימי מלחמת־ 
העולם 1 הוטלו עליו גם תפקידים מדיניים חשובים, בכלל 
זד. המגע עם משרד־החוץ הגרמני, לאחר שנתפרסמה הצהרת־ 
באלפור השתדל להשיג הצהרות דומות ממעצמות-המרכז, 
ואף עלה בידו לקבל הצהרה פרו־ציונית משר־החוץ האוסטרי־ 
הונגארי, הרוזן צ׳רנין ( 17 בנובמבר 1917 ). אחר המלהמה 
עבר לזמן־מה ללונדון, שבה הוסיף לטפל בעניינים הארגוניים 
של ההסתדרות הציונית. ם 1920 הוטלה עליו הנהלת המחלקה 
לאירופה המרכזית של קרן־היסוד והמשרד הברליני של 
ההסתדרות הציונית. ב 1926 עלה לא״י, ומאז עד סמוך 
לפטירתו שימש מנהל הלשכה הראשית של קדן־היסוד. 
ה:טר (■ 1 ־ 140111 ), שם־המשפהה של שני רופאים בריטיים 
(סקוטיים); אחים. 

1 . ג׳ון הנ׳ ( 1728 , לונג-קלדרווד [ 1 ) 00 ע 1 ־־ 1 ) 031 -י!ת 1.0 !, 
סקוטלאנד — 1793 , לונדון), כירורג. הנ׳ לא קיבל שום חינוך 
רפואי אקאדמי ולא זכה מימיו לתואר .ם , 1 < — ואעפ״כ 
נעשה אחד מגדולי 
הרופאים של המאה 
ה 18 . כשהגיע בגיל 
20 מסקוטלאנד ללונ¬ 
דון התחיל עובד כעו¬ 
זר בניתוח גופות ב¬ 
מעבדתו הפרטית של 
אחיו הבכור ( 2 ). עד 
מהרה הגיע לדרגה 
גבוהה של שלמות, 
התחיל מלמד אנא- 
טומיה, והוא גופו למד 
כירורגיה מבעלי־מק־ 
צ(ע אחרים. ב 1761 
השתתף ככירורג־אניה נ־ 1 ז חנטי 

במסע ימי ממושך והשתלם בריפוי פצעי־יריות. כשחזר 
ממסע זה השתקע בלונדון, עסק בהוראה פרטית ובמחקר 



817 


■!נט־ — הניגסולד. ריכרד 


818 


בשטחי־מדע שונים. מתוך מסירות למחקר לא נמנע מלבצע 
ניסויים מסוכנים בגופי, שהביאוהו — בין השאר — לידי 
הידבקות במחלת העגבת. את ההון, שעשה בעבודתו הרפו¬ 
אית הפרטית, הוציא על רכישות לצרכי מחקר. הוא הקים 
מוזיאון פרטי, שכלל 13,000 מוצגים, וכן גן־חיות (בסביבת 
לונדון) לצורך ניסוייו הביולוגיים. ד,נ' העמיד אסכולה 
מפוארת. וכמה מגדולי הרפואה בסוף המאה ה 18 היו 

מתלמידיו. 

ד,נ׳ תרם תרומות חשובות לאנאטומיה (הסתעפות עצב־ 
ההדחה, צינור־הדמעות, פרטים בדרכי־הלימפה), וכן לאנאטו־ 
מיה המשווה. הוא עסק בניסויים ובתצפיות בפיסיולוגיה 
הנורמאלית והפאתולוגית, תיאר את ההלם (ע״ע). את דלקת־ 
הוורידים, מחלות כירורגיות של המעיים ושל כלי־הדם, פיתח 
שיטות חדשות בכירורגיה, ובזכותו פסקה הכירורגיה להיחשב 
כטכניקה־סתם בטיפול הרפואי ונעשתה בהדרגה חלק של 
הרפואה המדעית, מושתת על יסודות מתייקים של הפיסיו¬ 
לוגיה והפאתולוגיה. — ביו השאר היה הנ ׳ מחלוצי רפואת־ 
.1838—1835 השיניים המדעית, — כתביו המקובצים נדפסו ב 
2 . ויל י ם ה נ׳ ( 1718 , לונג קלדרווד — 1783 , לונדון), 
רופא, אנאטום וגיניקיאג 1 אחיו שי ( 1 ). למד רפואה פני¬ 
מית• אנאטומיה, ובעיקר גיניקואגיה ומיילדות בגלאזגו, 
וזמן־מה גם בפאריס. 
עיקר גדולתו היה 
במיילדות. הוא התקין 
מכשירים ("פאנטו¬ 
מים") משוכללים ללי¬ 
מוד תנוחת הוולד 
ולפיתוח הטכניקה של 
המיילדות! שיכלל את 
שיטת המדידה של 
אגדהירכיים לצרכי 
קביעת הנחיצות בשי¬ 
מוש במלקחיים או 
בביצוע החתך הקי¬ 
סרי, וכן היה המיילד 
הראשון. שהנהיג את 
סיבוב הוולד לתנוחה 
מתאמת בלידה. גולת־הכותרת של מפעלו המדעי הוא האטלאס 
.(1774) ' המפואר של ״חאנאטומיה של רהם־תאשה בהריון 
חג׳ היה מוחזק גדול רופאי־הנשים בלונדון בדורו. הוא 
יסד בכספו בית־ספר גבוה ללימוד האנאטוסיה, וכן ניצל 
את עשרו להקמת מוזיאון פרטי של מוצגים רפואיים, ספרים 
נדירים, תמונות ומטבעות עתיקות! אוסף זה הוריש לאוניבר¬ 
סיטת גלאזגו. הוא היה החוקר הראשון, ששם לב לציורים 
האנאטומיים של לאונארדו דה וינצ׳י. 

5. 5 460014 ,$חנ>וםוחו x1 0 12/6 1/10 /ס x4 \1'71(1 ׳א / 0 * 8 ה '. 

11., 1783; £. £10016, 4x 466014x1 0 / 1/16 12/6 11 ./ /ס , , 
1794; ]. ?01 .( 1 ; 1794 ,.ח ./ / 0 6 )/ 1 1/16 , 0£ ס x16)/, 1/16 
1216 0/ /. 11., 1835; 2(. ?3261, /. 11■: 1405616 / 0 ח x06 0x4 
5147£600 .? 1 /ס 146911017 4 ,^ 036116 ? . 0 . 0 ; 1897 ,ה x4 /. //., 
1924; \ 1 ){ 21 ?) . 11 ./ ,ס 10 ! 10 ( 01 ? . ז x467* '11464161 1 ז X6, 189- 
201), 1929; ?. ?661:0130., 7600/167 0x4 ?14(111: 1/16 81-01/161■* 

\0 .ע X41 }. 11. {8*411. 111*1. 1464.. 28), 1954; £. 14011- 

0130 , /. 11.: 6. ?0746*67■ 4. 1710467X60 2.0/10/1611({!4046 ( 06*1. 

*! 11 :. 11 .׳ 14 ,זז 6 ? .}* . 1 \ .[ ; 1954 ,( 51 ,.! 510171010 . 2 

12/6, ?67:0X0111)1 0x4 46/1161/61X6X1* (560(. 1464. /., 2), 

14641001 חס *■ 11 1/16 / 0 66 ח 46 * 1 )ח 1 1/16 , 10011 ? .£ ; 1957 
. 1 ) 14036 ,? ; 1957 ,( 5117 20 . €011 .׳\ 0 ? 7 .חח 4 ) ח 10 ) £41460 
. 1958 , (. 1/714 ) . 11 ./ ,. 111 ; 1958 ,( 8 ,. 1464 . 1 * 111 ) . 11 .? 1 

יה. ל. 


הניא 1 כ 1 ם (; 11*10x0 '), מחבר־קומדיות אתונאי, שחי במאה 
ה 4 לפסה״נ. במאבק בין אתונה ומ 1 קדון, צידד׳ 

כנראה. ד,נ• במפלגה הפרו־מוקדונית ובפיליפום, מלך 
מוקדון. אחד מן הקטעים, שנשתיירו מכתביו, הוא פן הקו¬ 
מדיה שלו, ״המדינות״ (ס!, 1161 ). הקומדיה היא בעלת 
מגמת פוליטית ברורה ונכתבה, בנראה, בתקופת הברית 
הקורינתית. שהוקמה ע״י פיליפום ( 338 לפטר,"נ). הדמות 
המופעת בפרולוג מצגת בפני הקהל את המדינות (המיוצגות, 
כמסתבר, ע״י המקהלה), שנתאספו באוליפפיה כדי להקריב 
קרבנות ולהודות לאלים בעד החירות, שזבו לה. עד עכשיו 
היו מדינות אלו מחולקות ביניהן והיו נתונות להשפעתן של 
שתי נשים, שהיו מסכסכות אותן זו בזו, והן ה״דפוקראטיה" 
וה״אוליגארכיה". חג , כתב גם קומדיה בשם "פוליאוקטוס", 
שכללה, אפשר, התקפה על פוליאוקטוס מספטום, המדינאי 
האנטי־פוקדוני, ידידו של דמוסתנם (ע״ע). 

הנעסולד, ויכרד — 1 ) 1 ב,״ 85 ״ 01 מ 1 ), 1110113 - ( 1875 , 

מדןראובר 1 ז 3 י! 0 ז 2 ץ 138 <], הונגאריה — 1947 , ניו־ 

היוון, אה״ב), פילוסוף גרמני ממוצא יהודי. חג׳ הוכתר 
כדוקטדר לרפואה בווינה ( 19023 ) וכדוקטור לפילוסופיה 
בהאלה. ב 1919 נעשה פרופסור לפילוסופיה בברסלאו 
וב 1930 — במינכן. אחר עליית הנאצים לשלטון היגר 
לאה״ב. תג׳ השתייך לדור השני של האסכולה הקאנטית 
החדשה. התפתחותו הפילוסופית התחילה מתוך ויכוח עם 
אלויס דיל ( 610111 ), שביקש ליתד כיוון ראליסטי לפילוסופיה 
הקאנטית ע״י מה שייחס מציאות ל״דבר כשהוא לעצמו" 
(ע״ע). בניגוד לבית־המדרש הסארבורגי של חרמן כהן. 
עמדתו של זע׳ קרובה לתורתו של כהן: ה״הינתנות" היא 
תנאי של המושא עצמו, ועל-כן אי־אפשר לדבר על דבר־ 
כשהוא־לעצסו מעבר ל״אני". ה״אני" והמושא קיימים רק 
בזיקה הדדית, ועל־כן אינך יכול לשאול, כיצד אפשר 
להשתמש בקאסגוריות של ה״אני" לגבי תכנים זרים ל״אני". 
קיימת, איפוא, מלכתחילה קרבה ("אפיניות") בין הצורה 
והתוכן של החשיבה. עמדתו של הנ ׳ קיבלת חשיבות מיוחדת 
בריב על ח״פסיכולוגיזם" (ע״ע חוסרל), שביקש לתכנים את 
כל הפילוסופיה לתוך הפסיכולוגיה ולבטל את הפילוסופיה 
כמדע עצמאי. רני השתדל להראות את ההנחות הפילוסופיות 
המונחות ביסודה של תורת־הנפש עצמה ע״י מה שניסה 
להוכיח, שכל החוויות הנפשיות הן ראציונאליות־בכוח, כי 
כל חוויה היא מבחינה ראשונית חשיבה. 

הקאסיגוריה המרכזית של הפסיכולוגיה, לפי הנ ׳ , היא 
מושג ד,״ד,ווה הנפשי״ () 201 -, 6,350112 ). עלינו להבחין בין 
הזמן הפיסיקאלי ( 12,11,2011 <) והזמן הפסיכולוגי. אפיינית 
ל״אני״ חד־זמניות מיוחדת לו ( 6,35002 ,, £10201,181,01 ). 
הזמן של ההווה במובן הפסיכולוגי אינו נקודה. אלא ק ו. 
אני שומע. למשל. עכשיו הרצאה, ואע״פ שמבחינת השעון 
נמשכה ההרצאה חצי שעה, היא בשבילי כולה "עכשיו". ע״י 
הסינתזה של החשיבה מתלכדים תכנים. שמבחינה פיסיקאלית 
הם נמצאים בזמנים שונים, לידי אחדות נפשית אחת. "אחדות 
מונאדית". הורה זו קרובה לתורתו של ברגסון (ע״ע) על 
ה״שהות" ( 10100 >), אד חג׳ חותר לקראת תיאוריה ראציונאלית 
של האיראציונאלי. 

חג׳ תרם תרומות חשובות גם לתולדות־הפילוסופיד״שבהן 
הוא רואה בעיקר את תולדות הבעיות הפילוסופיות. בספרו 

, 10 > 0 ) 100858050111011 ( 50803 , 20 1100,0,1501105 ) 015 ) 1,000 ,£ 
3000515 > ("עיונים בתולדותיה,בריאה שבספר־בראשית מנקודת־ 



יי?יב הנסר 




819 


הנינסולד, ריכדד—הנלי, ויליט ארנסט 


820 


מבטה של תורת־ההכרה"), 1932 , ביקש תג' לגלות את 
המוטיווים האפיינים לתורת־ההכרה, המייחדים את הסיפור על 
בריאת־העולם שבספר־בראשית מכל שאר הסיפורים ממין זה. 

משאר ספריו השובים ביותר: 1 ־ 1 ! 38£11 ע)ח 1£ ק 21 מך 1 ? 
־ 01101081 ׳ 55 ס) 11 !־ס ("שאלות עקרוניות של פסיכולוגיית 
החשיבה"), 11913 - 15 ^ 111111 111105001.10 ? 1 ] 1 515 ק־ 510 ־ 01 
112£1 ־ 5 ח־ 5 (״הספקנות בפילוסופיה ובמדע'׳), 11914 ־;ס 
־ 011010£1 ע 5 <|) 111 ־( 1 ז:)( 11 ־ 111101128 ) 0 ("יסודות הפסיכולוגיה 
של החשיבה״), 1921 , י 11925 )־ 11 תסס 1110 <} 1111050 ? ־ 01 
1 ת £2 5 !ל ־ 031553110 ־£ (.,הפילוסופיה מתקופת־התחיה עד 
קאנט״), 1923 ] ־ 1 ) 0 ־ 11 ) 015 ) 00 ־ 11 )£ )־ 11 ־ 501110111 ־ 5 ) ("תו¬ 
לדות תורת־חהכרה״). 1933 ! ־ 3011 זק$ 11 ״״ 1110 ק 11050 ל? 
(״פילוסופיה ולשון״), 1937 . 

6 ) 611 • 55/77 [ ח 1 ) ¥07510/10715 805 70610771 ? 0771 ? ,) 201 ) 6 * 1 1 >€ז 1£ \נ 

8014/1133/30111 ,ץ^א/יגש־! 7.3 .^ 1 ;( 1927 ,/י 1 , 10 *} 010 ז 574%/0 > 1 /€ 807 
80 5%5511% * 45 4/71 ,) 16<1 ?5131 x 1 ז£^ש 51 ; 1931 , 7.01 11/18 
, 111 . 1/110 ) 1111030 ? 87 [ / 470/111 ) 5 * 37111071157711 .£- 1/014 £0/1 8/1 ! 

- ¥ 01/0711 \ , 110/110 ! 107030:0  1 ג 0115-51 ״ן 1 ). במאי 
1945 נשבה ד,נ׳ ע״י הצבא האמריקני והתאבד. 

הנמן, םםו*ל, ע״ע ממאופתיה. 

הנסוורסט () 1105 ע! 5 מ £13 ו כלומר, "הנם נקניק", רמז לזו¬ 
ללות), דמות של ליצן גס־רוח בתיאטרונים הגרמני 
והאוסטרי, בדומה לדמויות הליצנים בתיאטרונים הרוסי 
(בשם !אססגזא) והאיטלקי (בשם ארלקינו). דמות בשם 
"האנס וורסט" מופעת לראשונה בתרגום לגרמנית תחתית 
( 1519 ) של "ספינת־השוטים" מאת סבסטץ ברנט (ע״ע), 
מרטין לותר (ע״ע) חיבר ב 1541 קונטרס בשם "נגד חנ ׳ ". נוסף 
על תפקידו של ד,נ׳ כדמות משנית במחזות בכלל (במאות 
ה 17 — ה 18 ), הוא גם גיבורו של כמה קומדיות, כגון "הנ ׳ " 
( 1761 ) מאת פ י• קורץ ( 111102 .( .?נ), "הנ ׳ הרופא בעל־ 
כרתו״ ( 1777 ), מאת ו. צ. ס. מיליום ( 11115 •<^!), ע״פ מולייר; 
האפוס הקומי ״ההנסוורסטיאדה״ ( 1840 ) מאת פ. מנק (.? 
; 10111 >)), ועוד. נראה, שמחזות מסוג זה נוצרו בגרמניה מתוך 
חיקוי ל״ארלקינדה" האיטלקית ולקומדיות, שהציגו "הקו־ 
מדיאנטים האנגליים״ בגרמניה במאה ה 17 ושגיבורן בקרא 
1010011101-1110 ?! (״דג מלוח כבוש״). — בימינו נשתמר מחזה- 
הר,נ׳ בתיאטרון־הבובות, שהדמות הקומית שלו הוא "קספרל". 

■ ! 11111 ״״,', ס ',/;/;',״, 11 !, 111 111 !!!£ 0/1 ,,; 0111111 ( 1 . 0 

; 1890 , 1116161111111111 . 17 £11 £11111 £11111 611 £07116/1 <£ 11/1111 
- 011 / 1 ' 1 ' 01 ,, 0 * 1 ) 1 ./ 111 £11 £ 111111 !£ £11111111 ס/ס , 111111 ״:,!, . 0 
. 1946 , 1101161/11 

הנסון, אולה — 0131131155011 — ( 1860 , הנסיבגה [- 11611 
511180 ], נפת סקונה [ 513110 ] — 1925 , ביקדרה 
[ 111011000 ( 80 ] ,על־יד קושטה), משורר ומספר שוודי. מתחילת 
פעילותו הספרותית נמנה חג׳ עם נציגיו המובהקים של 
הנאטוראליזם הפסיכולוגי, בשיריו ( 111110 ) 01 ( 1 ! 1885 ) 
וברשימותיו ( 31000053 3 ־ 500151111 ! 1887 ) חשף את המניעים 
הפסיכולוגיים והגופנים שבאהבה. כמבקר ספרותי ראה את 
תפקידו בקירובו של קהל־הקוראים בארצו אל הזרמים הספ¬ 
רותיים, שהיו רווחים באירופה. הוא סיגל לעצמו את הפילו¬ 
סופיה של ניטשה ותיאר בספריו את האשד, כמקור־הרע 
משום החושניות היתירה הטבועה בה. ב 1889/93 הצטרף עם 
אשתו, הסופרת לאורה מרהולם ( 1854 — 1928 ), למושבת- 
הסופרים בפרידריכסהאגן שעל־יד ברלין. הוא ואה את עצמו 
כסופר סקאנדינאווי וגרמני, וחיבר כמה רומאנים בגרמנית. 
ב 1898 עבר עם אשתו לקאתוליות. אלא שלאחר זמן חזר אל 
הפרוטסטאנטיות. בשנותיו האחרונות נתפתח בד,נ׳, שהיה 
אדם רגיש ביותר וחולני, שגעון־הרדיפה, וכתוצאה מכך 
נדד ברתבי־אירופה. 

1 ( 23 ) 1 (, ©ר אל? 1 *! 1131155011 11111 ) 01 ? ( 1885 — 

1946 ), מדינאי שוודי. ד,נ' היה פועל, שנתעלה 
למנהיגות הנוער הסוציאליסטי בשוודיה. ב 1909 הצטרף 
למערכת של עיתון־המפלגה ״סוציאלדמוקראטך. ב 1918 


נבחר כציר לבית־הנבחרים וב 1920 — 1925 כיהן כמיניסטר־ 
המלחמה במיניסטריון של ברנטינג (ע״ע). אחר מותו של זה 
האחרון ירש הב׳ את מקומו כמנהיג המפלגה הסוציאל- 
דמוקראטית, ופרט לתקופה קצרה (בין יולי 1936 וספטמבר 
אותה שנה) עמד בראש ממשלת־שוודיה מ 1932 עד שמת. 
במלחמה הרוסית-פינית ( 1939/40 ) ובמלחמת־העולם 11 שמר 
בקפדנות על הניטראליות של ארצו. לדני היה חלק בפעולות־ 
העזרה, שנעשו ע״י השוודים לטובת פליטי השואה היהודיים. 

!({סליק. אד 1 אךד — ££313511010 8 ־ £61131 [ — ( 1825 ׳ 
פראג — 1904 , בארן שעל־יד וינה), היסטוריון 
של המוסיקה ומבקר מוסיקאלי אוסטרי ממוצא צ׳כי. למד 
בעיר-מולדתו משפטים ופילוסופיה והוכתר ב 1849 בתואר־ 
דוקטור, כן למד סם מוסיקה אצל ין וצלב טומשק. ספרו 
העיוני ״על היפה מבחינת המוסיקה״ ( 1854 ) נחשב עד היום 
לתרומה חשובה לאסתטיקה של המוסיקה, ב 1856 נתמנה מרצה 
לתולדות המוסיקה ולאסתטיקה באוניברסיטה של וינה, וב 1861 
הועלה לדרגת פרופסור־חבר. 1848/49 שימש חג■ מבקר 
מוסיקאלי ל״עיתון הווינאי״, ב 1855/64 בשביל ה״פרסה" 
ולאחר מכן — בשביל ה 00550 ? 0 ( 00 ? 0110 (>[. הפולמוס החריף 
והשנון, שניהל נגד ה״אסכולה הגרמנית החדשה" (ע״ע 
ברמם, וגנר), מתפרש עד היום לפעמים קרובות בצורה 
בלתי־נכונה. הוא הכיר בגדולתם של וגנרוברוקנד (ע״ע),אך 
התנגד לסרבול המוסיקה בסנסאציות, שאינן שייכות לתחום 
המוסיקאלי. משום כך ראה בבראמס את הנציג האמיתי של 
מוסיקה "צרופה", וביחוד משום שבראמם הצטיין באיזון 
מושלם של רגש רך וגברות חסונה. את ביקורותיו המוסי¬ 
קאליות הביו בהקפדה, בלא שהביא בחשבון את רעב- 
הסנסאציה של העיתונות היומית. בין ספריו: "תולדות נגינת 
הקונצרטים בווינה״ ( 1869 ), ״מאולם הקונצרטים״ ( 1870 ), 
״האופרה המודרנית״ ( 8 כרכים מ 1875 ואילו), "מחיי" 
( 1894 ), 

2 מ 0 ׳* £< 1 /£.! 11.5 .׳<(! , 10011 ז 1 ז\ 2 ' 11 01:10 ;>ז 11 ג״! } 3 ז 0 .? .יל 

, £61 11 11 1111 . 11 ; 1859 ,י< 11 7 £ ) 1 ( 1 !/ £/ 1117 

££((£{£(! 1 ( 1 , 19035 . 81 ; 1885 , 1-1.5 £71 ז 0/1 }(£'\ 1£ ! 11150 (\ 47 £ (£ 
. 1940 ,. 11 {ס 

הנסן, נךהרד מריק אך 10 אר — 110110110 00011306 

113115001 00 ג!ג 1 זו 710 — ( 1841 , ברגן — 1912 , שם), 

רופא נורווגי! הוקר הצרעת (ע״ע), הנקראת על שמו ..מחלת־ 
הג׳". חני פעל תחילה 
כרופא בבית־המצו־ 

רעים בעיר־מולדתו 
ואחר־בך כרופא בין 
דייגי איי־הלופוטים. 

לאחר תקופת הש¬ 
תלמות בפאתולוגיה 
בגרמניה הזר לברגן 
והתמסר כולו לפעולה 
רפואית ומחקרית — 

כמיקיוביולוג, פאתו־ 

לוג ואפידמיולוג — 

בין המצורעים. ב 1879 
פירסם את תגליתו 
העיקרית — מציאו¬ 
תם של חידקי־הצרעת 
ה. א. הנס! והשינויים שהם גו־ 




823 


הגפן, נרהרד הנדיר, ארמואר — הנקה, וצלב 


824 


רפים באברים הפנימיים של החולים. ד,נ' הוכיח את אפייה 
הזיהומי של הצרעת, אע״פ שלא הצליח להעביר את החידקים 
לחיות־ניסוי או להביא את הנגע לידי הקלטה מקומית ע״י 
העברת רקמות נגועות מחולה לחולה. הוא הבהיר את הגו¬ 
רמים ד,חברותיים להתפשטותה של המחלה — צפיפות הדיור 
וסאניטאציח גרועה, וסתר את הדעה המקובלת בדבר תורש־ 
תיותה. על ספד סיסצאיו אלה אירגן את המלחמה בצרעת 
בדרך של שיפור הנקיון הציבורי ובידוד החולים. ד,נ/ שהיה 
הדור הומאניות עמוקה, פעל הרבה להטבת תנאי־החיים של 
המצורעים. הודות לפעולתו פחת מספר המצורעים בנורווגיה 
מ 3.000 באמצע המאה ה 19 עד 100 בתחילת המאה ד, 20 . 


הנם[׳ נךיםט:ן פררריק — פנ״נ״ז? ת־״ 5 ״ 011 

במג — ( 1756 . קופנהאגן — 1845 , שם), אדריכל 
דאני. ב 1804 נתפנה פרופסור באקאדפיה של עיר-מולדתו 
וראש המחלקה לארכיטקטורה שבתוכה. ב 1816 — 1838 היה 
מנהל האקאדמיה. חג׳ נמנה עם חשובי האדריכלים של 
הקלאסיציזם הראני. כשנשרף הארמון המלכותי בכריסטיאנס- 
בורג ב 1794 הוטל עליו לבנותו מחדש. ב 1804 — 1828 תיכנן 
ד,נ׳ גם בניינים ציבוריים מרובים בקופנהאגן. הידועים 
שבחם: בית־העיריה, בניין בית־הסשפט וכנסיה. 


הנץ , פילים לנו ולטר — ו 1€1 ז:׳ 11 ז£] 31 ׳מ 0 ! 51 ק 11 וי 1 ? — 



(נר 1896 , פיטסבורג), רופא וחוקר רפואי אמריקני. 

הנץ׳ למד רפואה בפיטסבורג והשתלם במקצועו בגרמניה. 
פ 1928 ואילך פעל 
במוסד מיאו (ע-ע) 
בריצ״סטר. ומ 1947 ד,־א 
משמש בו כפריפסור. 
הנץ׳ התמהה בטי¬ 
פול בשגרון־ד,פרקים 
(ע-ע). מ 1929 ואילך 
עסק בחקירתה של 
מתלה זו והבתץ רא¬ 
שון בדבר, שהיא ני¬ 
תנת להשפעה על־ידי 
גורמים עצמיים — 
ביוכימיים או הורמו¬ 
נאליים — של האור¬ 
גאניזם. ב 1938 התחיל 
מטפל — עם קנדל 
(ע״ע)—בנגועיה של ־ ' 5 י־ ״' 05 י ?״־ 

מחלה זו בתכשירים מן הטוחה (ע״ע). וב 1948 גילו שני 
החוקרים עם עוזריהם את הפעולה הפרפאת של הקלרטיזון 
ושל ההורמלן האדרנוקורטיקלטדופי (ע״ע היפופיזה). ב 1950 
הוענק להנץ , — יחד עם קנדל וריכשטין (ע״ע) — פרס־ 
נובל לרפואה. 


הנקאו (׳" 10 ת 13 ן או 3 ח>ז-ח,; 1 ן), עיר במהוז הופה שבמר¬ 
כזה של סין ן יושבת על נהר־ינגצה, על־יד שפך 
פלגו, נהר הן־שיו, במרחק של כ 1.000 ק*ט' סן הים. בהג׳ 
ב 800.000 נפש ( 1950 ), וביחד עם שתי הערים הסמוכות לה 
(הן־ינג, מעבר להאן־שיו, ווו־צ׳אנג, מעבר ליאנגצה) — 1.8 
מיליון ( 1956 ). שלישיית־הערים נקראת ווהאן. חשיבותה של 
הנ' היא במה שהיא משמשת צומת של דרכים ונתיבי־מים 



ררזלב ב-אני!*. , 

בלבה של סין. להג' מגיעות ספינות־ים בנות 6000 טון, ובעו¬ 
נות הגאות ביאנגצה — עם הפשרת השלגים בהרים ועם גשמי 
המונסון הקיצי — אף בנות 10,000 טון. מד,נ׳ סוסיפות ספינות־ 
ים בנות 4,000 טון לשוט כ 630 ק״מ במעלה־הנהר, בעוד 
שספינות־נהר מגיעות אף עד צ׳ונקינג, הרחוקה מד,נ׳ 1,330 
ק״פ. גם ההן־שיו משמש לספנות־נהר. מסר,"ב מפקינג לקאג־ 
טון עלברת בד,נ/ הנמצאת כמעט באמצע הדרך בין שני 
הכרכים הללו, במרחק של כ 1,200 ק״מ מכל אחד מהם. בחג' 
מתרכזת תוצרת רבגונית מפחוזות־סין השונים, המיועדת 
לסחר־הפנים וסחר־החוץ כאחד: אורז, כותנה ותה מהונן, 
אנטיסון ופאנגאן פהונן ושנסי! חיטה, כותנה, טאבאק ופשתן, 
שער־חזיר, שמן־סונג ופירות מסצ׳ון, פחם וברזל פקיאנגסי, 
משי, סוכר, אריגי־כותנה, נפט וסהורות-יבוא מעבר לימים. 
בד,נ׳ היתד, תעשיה מפותחת אף קודם התפתחותה של 
ו,תעשיה בסין בשנים האחרונות: מכונות, מספנות, מלט. 
טכסטיל, תוצרת כימית. הנ ׳ היא אתת מערי-סין, שעלו 
לגדולה הודות לאדם הלבן. ב 1858 הוטל על סין לפתוח 
את חנ׳ לסחר־חחוץ ולספינות זרות ולהתיר לזרים להקים 
בה סושבות־מסחר. הבריטים יסדו כאן את מושבתם ב 1861 , 
וב 1895/6 , אחר תבוסתה של סין ע״י יאפאן, יסדו בד.נ׳ 
מושבות גם היאפאנים, הרוסים, הגרמנים והצרפתים. המו¬ 
שבה הגרמנית חוסלה בימי מלהמת־העולם 1 , ואח״כ הוכרחו. 
זו אתר ז 1 , גם שאר המושבות לוותר על האכסטריטוריאליות 
שלהן. ב 1938 נכבשה חג׳ — אחר קרבות, שנמשכו כחצי 
שנה — ע״י היאפאנים, שהחזיקו בה עד 1945 . 

א. י. בר. 

הנקה, וצלב — 113:112 — ( 1791 , הורדינוס — 

1861 , פראג), פילולוג צ׳כי. זקן הפילולוגים הסלא־ 

וויים, יחף דוברובסקי(ע״ע). הכניסו לחקר הספרות הצ׳כית 
הקדומה, וחג׳ תירגם את ספרו "תלמוד הלשון הבוהמית" 
לצ׳כית. הוא עצמו חיבר ספרי־ליפוד של הפולנית והסלא- 
ווית־הכנסייתית ואף הוציא כפה כת״י צ׳כיים קדומים. כמו¬ 
כן תירגם יצירות מן הספרות הפולנית, הרוסית והסרבית. 
הנ ׳ נתפרסם כ.,מגלה" של התעודות הקדומות ביותר של 
הספרות הצ׳כית, בעיקר של כתבי־היד של דוור קראלובה 
(.:>׳י 310 ז£ זט׳ים: גרס׳: קניגסהוף) וזלנה הורה ( 16112 פ 2 
110:3 ). כה״י הראשון מכיל 14 שירים אפיים וליריים, שנת¬ 
חברו, לדברי הנ ׳ , בסאה ה 13 ! הנ ׳ טען, שמצא את כה״י בכנ¬ 
סיה בדוור קראלובה ומסר אותו ב 1817 למוזיאון הבוהמי 



825 


הנקדן, וצלב — דונרי 


826 


בפראג, שבו שימש ספר!. בשנה שלאחר מכן נמסר לאותו 
מוסד — בעילום שמו של השולח — כ״י שני, קטן יותר. 
שנמצא מלנה הורה ושנכתב, לדברי הג', במאה ה 10 . המימצ־ 
אים הללו עוררו בשעתם התלהבות בללית בקרב הצ׳כים, 
שראו בהם תעודות תשובות של תרבותם הקדומה. ההיסטו¬ 
ריון פרנטישק פלצקי (•ו 313010 ? 30115010 ־ 1 ?. 1798 — 1876 ) 
השתמש בתכנם בספרו הגדול על דברי־ימי העם הבוהמי. ואף 
הבלשן פול שפרז׳יק ( 10 ״ 53£3 1 ־ 0 ״־ 3 ?, 1795 — 1861 ) התחשב 
בהם במחקריו. כתה״י הללו שימשו מקור־השדאה לאמני־עט 
גדולים; בין השאר תירגם גתה אחד מן השירים הכלולים 
בהם. לא עבר זמן מרובה ודוברובסקי קבע לגבי כה״י של 
זלנה הורה, שאינו אלא זיוף, ואחריו נקשו עמדה דומה 
חוקרים אחרים לגבי שני כתה״י כאחד. אולם רק אחר פולמוס, 
שנמשך שנים הרבה, עלה בידי חוקרים שונים — ביחוד 
ההיסטוריון ירוסלב גול ( 5011 ), 1846 — 1929 ), הפילולוג ין 
גבאואר (־ 01 נ 1 ב< 001 , 1838 — 1907 ) והפילוסוף ומייסד הרפוב¬ 
ליקה הצ׳בוסלובאקית ת. ג. מפריק ( 1850 — 1937 ) — להוכיח, 
ששני כתה״י חוברו ע״י הנ ׳ . שזייף גם דברי־ספרות אחרים. 
הר עשה מה שעשה מתוך אהבה מופרזת לעמו, שאותו ביקש 
להשוות לעמים אחרים בעלי ספרות קדומה. — כמה משיריו 
של הר נפיצים בארצו עד היום כשירים לאומיים. 

. 34 1929 , ץ 01117 ■ס 111 ץ 1 ז 1 ן*>(] , 00 ( 1 טצ 1 ב] .! 

א. ג. 

הנקל, ?)!־ל — 11 ס 0 [ 0 ח £10 1 ז £3 — ( 1864 , האנובר — 1929 , 
לינדאו, על ימת־בודן), משורר גרמני. הר היה בן 
למשפחת־סוחרים ולמד בלשנות וכלכלה מדינית באוניבר¬ 
סיטות גרמניות ובשווייץ. מ 1884 ואילך נתן בשיריו מבע 
מחורז להשקפות, שנעשו רווחות בזמנו, בדבר תיקונה של 
החברה המקפחת את העובדים. ספרי-שירים אלה הוחרמו 
בגרמניה מאחר שהיתר■ בהם משום הפרה של "חוק הסוציא¬ 
ליסטים" של ביסמרק (ע״ע. עמי 487 ), בציריך יסד הר 
הוצאת־ספרים משלו, מתוך שאיפתו למזג את הזרם הסו¬ 
ציאליסטי עם הנאטוראליסטי בשירה פירסם הר, עם 
הסופר הרמן קונראדי ( 3011 ־ 0001 ), אנתולוגיה שירית בשם 
ד־!± ז > 1 ה־ 1 הנ! ,-זדז,!:,!נו 100110 ״ , 14 ("דמויות־מש־רריס חדישות"), 
1885 , שכללה משיריהם של כמה סופרים צעירים, שהיו 
עתידים להתבלט בזיקתם לנושאים סוציאליים, כגון אךנו 
הולץ, א. א. הרטלבן, האחים הרט, ועוד. ב 1897 נשא 
הר אחת מגינותיו של חוקר־הטבע והמשורר אלברכט פון 
הלר (ע״ע). ב 1902 עבר לשארלוטנבורג שעל־יד ברלין, 
ומאז לא עסק אלא בכתיבה בלבד. מן השירה הסוציאליסטית 
בנוסח של כרזות־תעמולה ( $101220111111011 0611501105 ? ["רי¬ 
שומים פיוטיים״], 1885 : 18311 ו 3011 מ 2 ] 11 זד ["זמיר המרי"], 
1891 ) עבר חר לתחומי־שירה אחרים: שירת־טבע וליריקה 
עשירת־רגש. ב 1908 השתקע במינכן ומילא בה תפקיד מרכזי 
בחיי-הספרות, ששיגשגו באותו זמן בעיר זו. הר גם תירגם 
מן השידה העולמית וחיבר מחקרים ועיונים (..עדה נגרי". 
1896 : ״ארנולד בקליך, 1897 ; "משוררים מהיינה ואילך", 
1907 ; ״ליריקה ותרבות". 1914 . ועוד). — כל כתביו יצאו 
ב 1923 י 5 כרכים. 

.* ,(.!^) ^ 00 ־ £1 .ז ; 1911 , 11 ,ת;>$ף 0 ב{ 

11 ^/ 1111114 ■״ 108 1 ת 1 .// . 1£ , 1 ) 01 ־ 111 :> 5 .? . 11 ; 1924 

. 1931 ,( 111£ :> 1 נ)ש 3 ) ,ש 161 ז 8 

ם. נ. 


ו,נר' (ןזתס)?), שמם של שמונה ממלכי אנגליה, 

1 . הר 1 ( 1068 — 1135 ; מלך מ 1100 ), בנו הצעיר 
של ויליאם הכובש; כונה. הודות להשכלתו, בלקלרק (-! £031 
0101-0 ), ז״א המלומד. אחיו. ויליאם 11 , מת ב 0 ס 11 קודם שחזר 
אתיו הגדול רוברט, דוכס נורמאנדיה. ממסע־הצלב הראשון. 
והר נבחר למלך ע״י גדולי־העם. במסמך הכתרתו הבטיח את 
ביטול הדרישות הבלתי־צודקות, שאחיו ויליאם היה דורש מן 
הבארונים. 

כשחזר רובדט לבריטניה פרצה מלחמה בין האחים. הר 
ניצח ב 1106 בקרב טנשברי(׳ 11001106135 , כ 150 ק״מ דרומית־ 
מערבית לרואו) והחזיק את אחיו בשבי עד מותו של זה 
האחרון ( 1134 ). את התקפותיו של לואי זע, מלך־צרפת. 
על נורמאנדיה הדף חר בשתי מלחמות ממושכות ( 1109 — 
1113 , 1116 — 1120 ). 

במדיניותו הפנימית דאג הר לסדר בעניינים הכספיים, 
בדומה למה שמצא בצרפת הקים באנגליה משרד־אוצר מיוחד 
(לאט , 5030030111111 , ומזה באנג׳ ־! 0x01109110 ) וניצל את עיטרן 
של הערים לטובת קופתו. בדו״ח של המשרד הנזכר מ 1130 
צויינה לראשונה פעולתם של יהודים בעלי־הון באנגליה. 
הר הקפיד על הפגנת יתרון שלטונו בלפי גדולי האצולה 
והכמורה ועמד על הכרעת השפעתו בבחירת ההגמונים. בני־ 
דורו שיבחוהו כ״ארי הצדק". 

ס 111 0114 1111301 / 0 ־ 7716 .תצתזססז 7 ! .\ 7 ..'• 1 

^ 1 ) 1 € 14 < 007 ¥10171 , 0016 ? ״ 1 ; 1882 , 1 ץ 1 ה ¥10 / 0 1011 ) 1 ) 400 

. 1951 , 13 ( 111 ) 0 ס 11 12 ) 4 ! 10 \ 8001 

2 . הר 11 ( 1133 — 1189 ! מלו מ 1154 ), היה בנם של ג׳פרי 
פלנטג׳נט (ע 0 -! 000££ ! מת ב 1151 ), דוכס נורמאנדיה יבעל 
הרוז:וי 1 ת הצרפתיות מן ( 513100 ) . אנדו ( 011 ( 0 .)!), וטודן 
( 3100 ־ 1010 ), ושל מאטילדה. בתו של הר 1 . ב 1150 מסר לו 
אביו את נורסאנדיה, ב 1151 ירש חני את הרוזנויות הניכרות, 



הנרי ה? 6 גי. תחריט לפי הפסל ׳עכקברות־הסלכים לבית פלנטנ׳נט 
(כגס^ה פונטורו [זווזגת׳ךשןבזסיי!], צרפח) 



827 


הנרי 


828 


ב 1152 קיבל ע״י נישואיו עם אלאונור (ע״ע) את הדוכסות 
של אקויטניה (ע״ע) הגדולה. הוא שלט עכשיו על שני שלי¬ 
שים של צרפת והיה מן הנסיכים החזקים באירופה. ב 1153 פלש 
לאנגליה, הכריח את המלך סטיפן, שיכיר בו כיורשו, וכשמת 
סטיפו ( 1154 ) עלה הנ׳ על כסא־המלכות של אנגליה בלא 
שנתקל בהתנגדות. 

הנ׳ נחשב לאחד מגדולי מלכי־אנגליה, והחשובה בפעולו¬ 
תיו היתה תיקון הנוהל המשפטי. במקום שיטות־הנוהל 
השונות, שנקטו בעלי־האחוזות בחלקי־הארץ השונים, תיכנו 
המלך, שהיה בקי במשפט הרומי, נוחל אחיד ומשותף לכל 
הממלכה (/** 1 ת 0 מ! 1 ז 001 ). מושבו של בית־הדין העליון 
נקבע בהצר־הפלך, וסשפטני־המלד נשלחו לכל גלילות־ 
אנגליה ודאגו לכד, שבתי־הדץ יפסקו לפי אותם העקרונות 
עצמם. משום שהצדדים המתדיינים היו חייבים לשלם דמי־ 
משפם, הביא נוהל זה הכנסות ניכרות לקופת־המלך, 

במינהל־הכספים חידש חני 11 את סידוריו של חנ ׳ 1 (ר׳ 
למעלה). עושר־הערים, שגדל והלך, שימש מקור של הכנסות 
נוספות. ומקור כזה שימשו גם המיסים הכבדים, שהנ׳ הטיל 
על היהודים. 

בניגוד להצלחותיו בחחוסי־הפינאנסים נכשל נסיונו של 
ד,נ׳ לצמצם את זכויות־חכנסיה. רציחתו של תומס בקט 
(ע״ע) ע״י ידידי־המלך עוררה התמרמרות על הנ׳ בכל 
חוגי־האוכלוסיה. וד,נ׳ לא יכול היה להוציא את תכניתו לפועל. 

חג׳ קיים את שלטונו באתוזותיו הרחבות בצרפת מתוך 
מלחמות ממושכות בלואי 711 . כן כפה על מלקום (- 1 ב^ 1 
ונז 01 :>) 17 . מלך־סקוטלאנד, את החזרתו של רוזנויות בור־ 
תמברלנד וקמברלנד לאנגליה. ב 1171 כבש את אירלנד(ע״ע, 
עם׳ 220 ). התמרדותם של כמה באדונים, שבה הסתבכו גם 
בני־המלך, דוכאה בקלות ( 1173/4 ) מפני שרוב האצילים 
נשאר נאמן למלך. אך בסוף מלכותו הוצרך הנ׳ לחזור 
ולהילחם בבניו. מת בצרפת בתקופת הקרבות. 

10 0 1 1 € * 1 ^ 0 '£ , 0 : 671110 ־ 1 ; 1914 , 11 .// , 1111 * 531201 .? 

. 1944 , 11 71 * 1117 30447 6 ־ 7 7 ) 171 < 1 < 17 / מס 01411 ^ 70 

3 . חג׳ 111 ( 1207 — 1272 ! מלך ס 1216 ), בנו הבכור של 
המלך ג׳ון (ע״ע) ושל הנסיכה איזאבלה מאנגולם. בקטנותו 
שלטו במקומו מתחילה ויליאם מארשאל, הרוזן של פמברוק 
(מת ב 1219 ), ואח״ב הוברט דה ברג ( 601811 ! מת ב 1243 ). 
את זה האחרון פיסר חג׳ ב 1232 , ומאז משל בעצמו. ב 1236 
נשא את אלאונורה מפרובאנם, והעניק לקרוביה וידידיה 
אחוזות ומשרות באנגליה — מה שעורר עליו תרעומת מצד 
האצולה האנגלית. תרעומת זו גדלה והלכה כשהושיב הנ ׳ , 
בהשפעתו של האפיפיור, את בנו השני, אדמונד, על בסא־ 
המלוכה בסיציליה ( 1255 ) וסייע לאחיו, ריצ׳ארד מקורנוול, 
להיבחר כמלך־גרמניה( 1257 , ע״ע גרמניה,עמ׳ 427 ).פעולות 
אלו עלו בכסף רב, וכדי לממנן הטיל הנ׳ מיסים כבדים על 
הערים, על היהודים ועל הכמורה. חלק מן האצולה התמרד 
ב 1258 נגד המלך והכריח אותו למשול לפי דדישות־האצולה 
( 1258 ). משלא השלים הג׳ עם החלטות אלו, התקוממו לו 
האצילים בהנהגתו של סיביו דה מונפיר, ובקרב לואיס 
(!ס״ה> 6 ! 1264 ) עלה בידם לקחת את חג , בשבי, בשנה 
שלאחר מכן ניצח יורש־העצר אדוארד (אח״כ: אדוארד 1 ) 
אה המורדים, ושנות־מלכותו האחרונות של חג׳ היו תקופה 
של שלום יחסי. 


חנ ׳ היה בזבזן, להוט אחר חיי־מיתרות ואדוק מאוד. ביטוי 
לאדיקותו הדתית, ובן חיבתו לאמנות, הוא מנזר וסטמינסטר 
(ן:>< 1 < 31 נ ד>:ו 5 ״ 11 ת 1 ג:> 7 \) שבנה. כמדינאי היה חלש ובלתי־ 
מ־כשר. 

; 1905 , 117011 * €1 )* 1 ! 0714 ! 11 . 11 , 1101 ןו 5 ג 0 .\נ .? 

, 1771 * 137 ( €70 !' 1 71 % ) 1 111 ) 1 * 071 7 7 ! 547711715 7 '^\ ,ז 5 י 1 ב 11 ] 1.0 

7117 . 1071 ) €071511114 117 * / 0 0014/71 40 * 7 ,ץ $2 ת 1 ב 11 . 14 .ן ; 1906 

-זסא ; 1908 , 1216-1307 , 1 0741 * 114 *£ 1 ** 07 111 . 11 / 0 ״,*/ £0 

€111% ! , 0 ) 077101 ? . 41 .י־! ; 1912 , 111 . 11 / 0 /( 141710711 740 , £310 
. 1947 , £414/074 1.0741 40 : 07141 111 . 11 

4 . ד,נ׳ 17 , המכונה חנ׳ בולינגברוק ( 1367 — 1413 ! מלך 
מ 1399 ), היה בנם של ג׳ון סגונט (זמ 0311 ! 1340 — 1399 ), בנו 
של אדוירד 111 , ושל בלאנש (" 01 תג 81 ), בתו היורשת של 
הנרי, דוכס לאנקאסטר. הנ - היה חייל אפיץ ונלחם ב 1390 
עם אבירי המסדר הגרמני נגד ליטה. אה״כ נסע לאיטליה 
ולמזרח התיכון וביקר בירושלים. כשהזר לאנגליה תמך 
בריצ׳רד 11 (ע״ע) בסיכסוכיו של זה האחרון עם מתנגדיו׳ 
והמלך העניק לו את התואר של דוכס־הרפורד ( 1 > 6£01 ־ח>ןץ). 
זמן קצר לאתר מכן הצטרף ד,נ׳ ליריביו של המלך, וזה 
האחרון הגלה אותו, ולאחר זמן אף החרים את אחוזותיו. 
ב 1399 חזר חב׳ לאנגליה, ריצ׳ארד 11 הוכרח להתפטר והפר־ 
לאמנט הכריז על חנ ׳ כמלך, ועל־ידי כך עבר הכסא של מלך־ 
אנגליה לידי בית לאנקאסטר. אבל חלק מן האצולה 
כפר בזכותו למלוך, והנ ׳ הוכרח להילחם זמן רב ביריביו, 
בייחוד במשפחת פרסי (ץ 0 ד>?), דוכסי נורתמבריה — הנרי 
( 1342 — 1408 ) ובנו הנרי הרתחן (■״!קמס{! ץ־זססגן! 1364 — 
1403 ) וכן באואן גלנדאואר (־ £1 * 0 נ> 1 !:> 31 > !"*ס! בערד 
1359 — 1415 ), נסיך וילז. הנ׳, שהיה מצביא מצויץ, התגבר 
על כל אויביו. אבל בעיני רבים נשארו הוא וביתו שליטים 
בלתי-הוקיים (אוזורפאטורים, עי׳ למטה, ד,נ׳ 71 ). 

ד,נ׳ נשען בעיקר על הכנסיה ובהשפעתה דיכא באכזריות 
את הלולארדים, חסידי תורתו של ויקליף (ע״ע). כן היתה 
בימיו השפעה ניכרת לפארלאמנט, מפני שמוסד זה הקציב 
למלך את הכספים הדרושים למלחמותיו המרובות. מחלות 
וסיכסוכים עם בנו הבכור חנרי (ר׳ למסה) מרדו את שנות- 
חייו חאהרונוח. 

ד,נ' התענין גם בספרות ובמוסיקה. המש 1 רר צ׳ 01 ר (ע״ע) 
נפנה עם ידידיו. שיקספיר הנציח את שמו במחזהו "הנרי 
הרביעי". 

; 1884/98 ,' 11 ^ 117717 417 * 147 142114 ^ £71 / 0 . 0151 ,* 1 ע¥ו . 11 .[ 

,^מזותוחס!? . 11 .ן ; 1892 ,\ז 0 \ 004 705177 * 11 ^ 1 ,ץגת 11 :>:־ 1 ] 1 זג) שעל־יד פאריס. בזכרו! 
העם האנגלי חי חנ ׳ עד היום כאחד מגיבוריו הגדולים. 
שיקספיר פיאר את פעולותיו במחזה "חגרי זך". 

,¥ . 11 [ 0 1 ?$## ^ 7 ,ו 81 ג; 3 ^\ . 7 1 >ת 3 .] 

, 06 ה 0 ז 7 / 0 1111/011011 1/16 1 ) 011 ע . 71 , 30013 ] .? .£ ; 1914-1929 

. 1947 

6 . ד,נ' ¥1 ( 1421 — 1471 ). בנם של חנ ׳ ¥ ושל קאתריו 
(ר׳ למעלה), היה ב! 9 חדשים כשפת אביו, אחיו של זה 
האחרון משלו במקום הילד: באנגליה — המפרי. הדוכס של 
גלוסטר(ע״ע), שהושפע מאוד ע״י דודו, ההגמון הנרי בופורט 
(ע״ע), ובצרפת — גלו, הדוכס של בדפורד (ע״ע). בנובמבר 
1429 הוכתר הנ ׳ הילד בוסטמינסטד כמלך־אנגליה ובדצמבר 
1431 בפאריס כמלד־צרפת. כשגדל נתברר, שהנ׳ לא חיה 
מוכשר לתפקידו. לא היה ביכלתו להחליט החלטות עצמאיות 
וב 1453/54 אף לקה במחלת־רוח, מפני־כן נשארה הנהגת 
המדינה בידי יועציו, שהחשוב שבהם היה ויליאם דה לה פול 
( 016 < 1 13 ־ 8 ) רוזן ספוק (ז ££011 נ 31 ; 1396 — 1450 ), שרצה 
בשלום עם צרפת, תיוד ב 1444 שביתת־נשק וב 1445 את 
נישואיו של המלך עם הנסיכה הצרפתית מרגריט לבית אנז׳ו 
( 1429 — 1482 ). מדיניות זו לא היחה לרצונו של העם, שביקש 
להמשיך במלחמה נגד צרפת, והחלישה את כבוד־הסלד בעי¬ 
ניהם של הוגים רחבים. 

ב 1449 נתחדשה המלחמה עם צרפת, ואנגליה הפסידה 
את נורמאנדיה. הפארלאמנט הכריז על רהו־סאפוק כאחראי 
למפלח. חג׳ הגלה אותו לצרפת וסאפוק נרצח בדרכו לשם 
( 1450 ). 

באותה שנה התקומם ריצ׳ארד, דוכס־יורק ( 1411 — 1460 ) 
לשלטונו של ר,נ׳. ריצ׳ארד היה מצאצאי בנו השני של אדו־ 
ורד 111 , בעוד שג׳ון מגונט. אבי זע׳ 1¥ (ר׳ למעלה), היד, 
בנו השלישי של אדוורד 111 . בזה התחילה מלחמת־השושניט• 
(ע״ע) וב 1461 הוךח חג׳ ¥1 ע״י אדוורד 1¥ (ע״ע), בנו של 
ריצ׳ארד, מכסא־חמלך. חנ ׳ ברח לסקוטלאנד, נלקח ב 1465 
בשבי בצפוו־אנגליה, ונכלא במצודה (מעזסלח בלונדון. 
ב 1470 שוחרר ממאסרו ע״י ווריק (ע״ע), "ממליד־הסלכים". 
ובמשך במה חדשים ישב על כסא׳המלוכה. אך אחר נצחונו־ 
תיו של אדוורד 1¥ באביב 1471 נרצח חג׳. זמן קצר קודם 
לכן נהרג בנו היחיד אדוורד ( 1453 — 1471 ) ע״י חסידיו של 
אדיורד 1¥ ובזה נכרת בית־לאנקאסטר. 

ד,נ׳ היה חרד על דת והתעניין במדע ובאמנות. ב 1440 יסד 
את בית־חספר באיטו (ע״ע) ובשנה שלאחריה את ה״קולג׳ 
של הפלד* ( 6 * 00116 5 *ת!.א) בקימבריג', והוא גם הקים 
את בניינו של מוסד זה על כנסייתו הנהדרת. את אפיו הרך 
והחלש, את חיבתו לשלום ואת גורלו הטראגי תיאר שיקספיר 
בטרילוגיה הדראמאטית שלו ״הנ ׳ ¥1 ״. 

*{ 7 ,: 0 טן 0350 ,\נ .? ; 1922 9 ־ 11 *£ 71 , 15:115 ז 011 .£ . 1 \ 

. 1923 , 111 . 71 £ 111 ) 1 / 0 6 [ 17 £ 10141 ! £ 1 .# 



ר״נרי השביעי, ס 5 ר אננ?ית 


7 . חג׳ ¥11 ( 1509-1457 ; מלך מ 1485 ),אביהשל שושלת־ 
טיודור, היה מצד אמו נינו של ג׳ון מגונט (ר׳ למעלה, הנ׳ 
1¥ ). אביו, אדמונד טיודור, הרוזן של ריצ׳מונד, שמת חדשיים 
קידם הולדת בנו, היה אציל מוילז וחסידו של בית־לאנקאסטר 
(ד׳ למעלה), והנער הלך בעקבותיו. לכן העבירו אותו קרוביו 
אחר נצחונו הסופי של בית יורק ( 1471 ) לברטניה, וכאן 
נתקבצו סביבו הרבה ממתנגדיו של ריצירד 111 (ע״ע). 
בסיועו של שארל ¥111 , מלך־צרפת, העביר הנ' את צבאו 
בקיץ 1485 לחופה של וילז, ארץ־מוצאו. במקום שהצטרפו 
אליו הרבה מבני־העם. הוא ניצח את ריצ׳ארד, שנפל בקרב, 
■באוקטובר אותה שנה הוכתר כמלד־אנגליה. ביאנואד 1486 
נשא את אליזאבת לבית־יורק, בתו של אדוארד 1¥ , וע״י כך 
ניסה לשים קץ לאיבה, ששררה ביו שתי המשפחות במשך 
שלושה דורות. אך עם זה לא פסו יריביו, והנ׳ הוצרך לדכא 
כמה התקוממויות במשך 15 שנות־מלכותו הראשונות. 

במדיניות־החוץ שלו נמנע הנ ׳ מפעולות ביבשת־אירופח. 

דק פעם אחת (ב 1492 ) פלש לצרפת כדי לשמור על אי־ 
תלותה של ברטניה, אלא שעד מחרה הפסיק את המלחמה 
כשהצרפתים הציעו לו פיצויי־כסף גדולים. 

בשלטונו הפנימי השתדל הנ ׳ להחזיר לארצו את השקט 
ולחזק את עמדת-המלך. והדבר עלה בידו. הוא אסר על האצי¬ 
לים להעסיק ולפרנס גדודים מזוייניט — נלהג, שהתפתח 
בימי מלחמות-השושנים. בהסכמתו של חפארלאמנט הקים 
הנ׳ בית־משפט מיוחד(זסלזמגלס! 513 ), כדי להעניש בחומרה 
את העוברים על חוק זה. אחר דיכוי! של חהתקוממויות 
הנזכרות החרים ד,נ׳ את אהוזות־חמורדים לטובת אוצר־המלך. 
בייחוד הגדיל את הכנסות־המדינה ע״י מדיניותו הכלכלית, 



833 


הנרי 


834 


שתמכה במסחר ובתעשיה.גדל היצוא של האריגים— סחורה, 
שהיתה מבוקשת מאוד ושהיתה מובלת בספינות אנגליות 
לכל הכיוונים. בדרך זו הפכה מעט־מעט ההברה הפאודאלית 
להברה בורגנית. הר הניח את היסודות הפוליטיים והכלכ¬ 
ליים, שעליהם הקימו צאצאיו, הנ׳ ¥111 ואליזאבת. את הבניין 
של אנגליה החדישה. 

-!ס? . 0 ; ־ 1905 , 4075 * 11 71 * 1 * ־ 7110 * 1 114 * £11 1 !£ , 0115011 

, ח זמוז* 01010 . 0 : 1 * 1913/1 , ¥11 . 11 01 71 ) 111 , 01 ־ 111 

.״ 1949 , 11 ' 1 .// 

8 . הנ ׳ ¥111 ( 1491 , גריניץ' — 1547 , וסטמינסטר), מלך 
אנגליה מ 1509 . 

א) נעוריו ו ש נ ו ת ־ מ ל ב ו ת ו הראשונות. הנ¬ 
היה בנו השני של חג׳ ¥11 ונועד מתחילה לכמורה. הוא חונך 
ברוח ההומאניזם והרנסאנס, רכש השכלה תאולוגית יסודית 
וידיעות ניכרות במתמאטיקה ואסטרונומיה ואהב מוסיקה 
ושירה. ד,נ' היה בעל גוף חזק וכספורטאי מצויין נתחבב 
מנעוריו על העם. 

לאחר שעלה על כסא־המלכות נשא העלם בן ה 18 , לפי 
רצונו של אביו המנוח, את אלמנתו של אהיו הגדול ארתור 
(מת ב 1502 ), הנסיכה הספרדית קאתרין ( 1485 — 1536 ), בתו 
של פרננדו (ע״ע). מלך ארגון, וב 1512 — 1515 השתתף עם 
חותנו במלחמה נגד צרפת. באותו זמן ( 1513 ) הנחילו מצבי¬ 
איו של ה,נ׳ לג׳ימז 1¥ , מלו סקוטלאנד, בעל־בריתה של 
צרפת, מפלה קשה על־יד פלודן(ח־ 1 ) 1 ) 10 ?! סמוך לנהר טויד 
[ ££3 ׳*ז]). 

ב 1514 — 1529 היה הארכיהגמון תומם וולדי (ע״ע) יועצו 
המדיני החשוב ביותר של המלך. באותן השנים נמשכה 
המלחמה נגד צרפת, וקבלת־הפנים המזהרת, שפראנסוא 1 
ערך לאורחו חנ ׳ ב״שדה של אריג זהב״(*סס ־* 1 01 ) 1 ־ 1 ? 



הנרי השמיני, רלד אנגליה. תחריט לפי דיוק? בסגנוז הי?ביי 1 


0014 0£ ) בקרבת בולון־סיר־מר (יוני 1520 ) בדי למשוך 
אותו לצידו, נסתיימה בלא תוצאות. אבל אחר נצחונו של 
קארל ¥, סלך־ספרד וקיסר גרמניה, על פראנסוא על־יד 
פויה (פברואר 1525 ), התחילו וולזי וחני חוששים, שכוח 
ההאבסבורגים יגדל יותר מדי, וב 1527 — 1529 תמכו בצרפת. 

ב) התרת ניעואיושל הר והנהנת שינויים 
יסודיים בכנסיה האנגלית, היחסים בין חני והקיסר 
קארל ¥ הורעו גם ע״י מה שהנ׳ השתדל (מ 1526 ) לבטל 
את נישואיו עם קאתרין, דודתו של הקיסר. בין הסיבות 
השונות, שגרמו להשתדלות זו. היה גם מה שקאתרין לא 
ילדה לו בן. חג' ציווה על וולזי, שיניע את האפיפיור להסכים 
לביטול הנישואים. אך כשוולזי לא הצליח בדבר. פיטר אותו 
המלך ממעמדו ותבעו לדיו (ע״ע וולזי). 

בינתיים התאהב חג' באן בולין (ע״ע), ולאחר שנים 
אחדות נשא אותה בחשאי (יאנואר 1533 ). במאי אותה שנה 
הכריז תומס קרנסר (ע״ע). הארכיחגמון של קנטרבדי, על 
ביטול נישואיו של הנ׳ עם קאתרין ועל כשרותם של נישואיו 
החדשים — כמובן, בניגוד גמור לעמדתה של רומי. תחת 
לחצו הנמרץ של הר הכריז הפארלאמנט בנובמבר 1534 על 
ביטול הקשרים בין הכנסיה האנגלית ובין האפיפיור ועל 
מרותו של המלך על הכנסיה. הרבה מגדולי־הכנסיה 
וגם אישים חשובים אחרים התנגדו לצעד זה. וכשדרש המלך 
( 1535 ), שיבטאו בשבועה את הסכמתם לחוק החדש, סירב 
לכך חלק ניכר מהם. המסרבים הוצאו להורג, ביניהם תומם 
מור (ע״ע), ששימש יורשו של וולזי ב 1529 — 1532 . 

עוזרו המסור של ד,נ׳ במלחמתו על השלטת מרותו 
בכנסיה היה תומס קרומול (ע״ע), יועצו הראשי מ 1532 עד 
1540 . לפי בקשת המלך החליט הפארלאמנט ב 1536 על חיסול 
המנזרים הקטנים, ב 1538/39 על חיסולם של הגדולים. 
וקרומול הוציא החלטית אלו לפועל במרץ ובאכזריות. אבות־ 
המנזרים, שהתנגדו לביצוע הפקודה. הוצאו להורג. בדרך זו 
נעשה המלך בעל שטחי-קרקע נרחבים, שהקיפו כ 20% 
מאדמת־אנגליה. חלק ניכר מהם חילק בין חסידיו. וע״י כך 
נוצר מעמד הדש של בעלי־אחחות. בעוד שהרבה מאנשי 
האצולה העתיקה התנגדו למהפכה זו, צידדו חוגים רחבים 
עם חנ ׳ , שהגשים בחלקו מה שויקליף (ע״ע) שאף אליו 
150 שנה לפניו. 

בניגוד לכל זה החזיק המלך, בהתאם לדעותיו התאו־ 
לוגיות, בעקרונות הדתיים של הכנסיה הקאתולית, שעליהם 
הגן ב 1521 מפני התקפותיו של לותד (ע״ע). כאות־הוקרה 
על כך העניק אז האפיפיור לד,נ׳ את התואר ..מגן האמונה" 
(■ 801 ת־£־ג 11 ־ 1 ) 1 ?). שמלבי־בריטניה משתמשים בו עד היום. 
״ששת הסעיפים להשלטת אחדות הדת״ ( £01 5 ־ 1 ־ 1 ד 1 \! 1 ע 3 
ץז 111 ( 1 1181005 ־ 11 1118 ־ז 1£0 ז£), שהפארלאמנט קבע ב 1539 , 
אישרו תפיסה זו, וחסידיהם של לותר וקלוי! (ע״ע) באנגליה 
נשרפו ככופרים. 

ג) נישואים נוספים. בינתיים בחלה נפשו של 
הר באן בולין, שגם היא לא ילדה לו בן, וב 19.5.1536 הוצאה 
להורג לאחר שהואשמה בניאוף. למחרת היום התארס הר 
עם האצילה רין סימור(- 1 נ 101 מן־ 5 ־ 1311 , בערך 1509 — 1537 ), 
שמתה ימים מועטים לאחר שילדה את יורש־העצר אד־ 
וורד ¥1 (ע״ע). 

אותה שעה נתכוונו חנ' וקרומול לחזק את עמדתו של 
הר כלפי האפיפיור ע״י כריתת ברית עם הנסיכים הפרוטם־ 



835 


הכרי—חזרי, זטרי! 


836 


טאנטיים הגרמניים. זו היתד. סיבת נישואיו של ד.נ׳ עם אן 
מקלות ( 6 ׳י 1016 1515 — 1557 ), קרובת הנסיך־הבוחר יוהאן 
פרייריד מטאכסוניה, שהיה ממנהיגיהם של הפרוטטטאנטים 
הגרמניים (ע״ע גרמניה, עט׳ 435/6 ), אך אן לא מצאה חן 
בעיני הפלו, שנפרד מסנה לאחר חצי שנה (יולי 1540 ). 
קרוסול, שיזם את הנישואים, הועמד לדיו וראשו נכרת. סיד 
לאחר מכן התחתן הנ ׳ עם קאתרין האוארד ( 31,1 * 10 ?), 
בת 20 , ממשפחת־אצילים מיוחסת. היא הומתה בפברואר 
1542 על־יטוד אותה אשמה, שעל-פיח הוצאה להורג אן בולין. 
רעיתו האחרונה של חנ ׳ , קאתרין פאר ( 311 ?; 1512 — 1548 ), 
היתד, אלמנה. בתו של פקיד־החצר ואשד, מז 4 נלת. 

ד) מדיניות־חהוץו הצי האנגלי. אחר 1529 
(ר׳ למעלה, סעיף א') שמר ד.נ׳ על ניטראליות בסאבק בין 
האבטבורג וצרפת. אך ב 1542 חזר וניסה להכניע את סקוט־ 
לאנד, שנמצאה בקשר הדוק עם צרפת. מפני־כן השתתף 
(מפברואר 1542 ) במלחמתו האחרונה של קארל 7 \ נגד 
פראנטוא ז ואף המשיר במלחמה שנתיים נוספות לאחר 
שנחתם חוזה־שלום בין הקיסר וצרפת ( 1544 ), אבל בלא 
הצלחה ניכרת (שלום ארדר, על־יד קלה, יוני 1546 ). חני כבר 
היה באותם הימים חלש בגופו. הוא סת חדשים אחדים אחר 
חתיסת השלום עם צרפת. 

לזכותו המיוחדת של הנ׳ יש לזקוף את הגדלת צי- 
המלחמה האנגלי וציודו הטכני המצויין. כוחו העליון של הצי 
כבר נתגלה במלחמה הנזכרת נגד צרפת. בזה הניח דע׳ את 
היסוד לנצחונותיהם של האנגלים בתקופת בתו אליזבת (ע״ע). 

ה) הערכה כללית. ד,נ' היה בעל מרץ בלתי־שכיח, 
שלא נרתע, כמו שראינו, מפני מעשי אכזריות וגסות. אד 
הוא הבין לרוח־העם. לעיתים קרובות סייע לעניים נגד 
עשירים. משום ששלט בפארלאמנט שלטון ללא־מצרים, לא 
פגע מעולם בזכויותיו חמסרתיות. מסיבות אלו נשאר זכרו 
לטובה באומה האנגלית למרות הקווים השליליים, שהיו 
באפיו. מעטים פמלכי־אנגליה זכו כמותו להשפעה מכרעת 
על התפתחותה של המדינה, ואף אחד מהם (חוץ סוויליאם 
הכובש) לא הגשים את החלטותיו באלמות מרובה כשלו. 
שיקטפיד חיבר, לכל הפחות, חלק סן המחזה ההיסטורי 
ר,נרי 5/111 ־, המיוחס לו. 

א. מורואה, דברי יטי אנגליה (תרגום), 1954 , עם׳ 163-155 . 
, 5 ) 71 * 14071051 71$115/1 .¥ 1/16 0714 1/111 . 11 , 1 ש 1 זן> 035 .\נ 
) 50/110/11 ) 0 ■ 1:117 ) 117710711 ^/ 0 ( 1 )!/) #677115 ,$£$?!£ . 81 ; 1888/89 
, ¥111 . 11 , 1 זזב 011 ? .? .\ג ;. 1893 , ¥111 11.5 1$ ** 47 !) 1050/1 /£ 7 )/ 1 
$10714 #71 ( 0 ^ 1115107 ,ז 1$110 ? .£ ;(. 1 ) 6 ״י£ת) 1905 

40 411/0700 7 ) 1? ]77017x1 ,זת 0 מ 1 ש 8 , 0 ; 1906 , 1485-1547 
1 ־ 1 .? ; 1917 , ) 77 ) 1 ) $1 ת 4 ' 4 50/1157710 ) 1 1 ) ¥111 ^ 777 )/ 1 
,) 77 ) 1 ) $1 71 4 71 ) ) 107771 ) 7 ע-/ , 2111 * 00115 . 0 ; 1929 , ¥111 . 11 
0714 ¥111 ./* ? 51111111 .*{ . 14 ;(תרגום אנגלי 1934/41 ) 1930 

. 1949 , 1077711111071 )# ) 1/1 

א. מ. י. 

הגך , . או, ע״ע פיון־טר, דלים סיךני, 

לז^רי, ני 1 {ף — ׳ 116015 11 <ן 1056 — ( 1797 , אולבני — 1878 , 
ואשינגטון), פיטיקן ומטאורולוג אמריקני. הג׳ היה 
בנעוריו שען 1 כבן 16 התחיל מתעניין במדעי־הטבע. תחילה 
היה מורה. ב 1826 נתמנה פרופסור לסאתמאטיקה באלבני, 
ב 1832 — פרופסור לפיסיקה בנידג־רזי (היום: פרינסטון), 
וב 1846 — מנהל ה, 105:110:101 ת 3 ;ת 111150 סז 5 בוואשינגטון. 

חני היה ממניחי־היטוד של האלקטרומגנטיות 
(ע״ע) השימושית. ב 1829 שיפר את חאלקטרומאגנט של 
ויל(ם סטרג־ון, ובאותה שנה בנה את המנוע החשמלי הרא¬ 


שון. היום בנוי כל אלקטרומוטור ודינאמו מחלקים מושתתים 
על הצורה, שבה פיתח חג׳ את האלקטרוסאגנט שלו. ב 1830 
בנד, טלגראף, שפעל עד למרחק של מיל אחד; על זכות 
הבעלות של המצאת־הטלגראף התגלע ריב בינו ובין מורם 
(ע״ע). גם את פיתוח הדלי הראשון יש לזקוף לזכותו של 
ר,נ׳. ב 1832 מצא את תופעת ההשראה העצמית, ובעת ובעונה 
אחת עם פרדי (ע״ע) גילה את האלקטרומאגנטיות הרגילה. 
יחידת ההתנגדות ההשראתית ( 11 ) נקראת על שמו של 
חני. — חג׳ מצא, שבתנאים מסויימים יכול זרם־חילופים 
במתח נמוך לגרום לזרם במתח גבוה, ובזה סלל את הדרך 
לשנאי של היום. כן היה הראשון, שהתחיל בניסויים להעברת 
אנרגיה חשמלית למרחקים, ללא חוטים. 

גדולה זכותו של חג׳ בתחום המטאורולוגיה. הוא 
המציא את מפת מזג־חאויר, ערך ראשון תצפיות קונטיננ- 
טאליות, וכן תצפיות לעתיד, ואירגן באד,"ב רשת של תחנות- 
תצפית, שהתפתחה לשירות ארצי משוכלל. 

, 00111500 . 111 ; 1944 , 7100 ) 4771 תו 7100 ) 801 ) 0 0 ) 14 ,;>££*! . 8 
. 1950 ,}! ¥07 \ 4 תב )( 14 11x5 ,.ח ./ 

הגרי מהגטינגדץ — 7 ־ €01 ^! 5 1111160515 ) 11101311 ־ 1 101:5 ־ €01 11 
תס^זתם?! ) 0 — ( 1084 ?— 1155 ), כרוניטטן 
אנגלי. הנ ׳ הודרך לכהונה בביתו של רוברט בלוט ( 81061 ), 
הגמונה של לינקולן ביו 1093 ו 1123 . ב 1110 נתמנה ארבי־ 
דיאקונום בחאנטינגדון. ב 1139 נטע לרומא כבן־לווייתו של 
תאובאלדוס, הארכיהגמון של קנסרברי, חיבורו העיקרי של 
חג' הוא ״תולדות־האנגלים״ ( 71081011110 0151063 ), שנכתב 
על־ידיו על־פי בקשתו של אלכסנדר. ההגמון של לינקולן, 
שהוסיף, בנראה, לתמוך בהנרי כרוברט בלוט קודמו. כרוניקה 
זו סתארת בשמונה טפרים את תולדותיה של אנגליה, פתוח 
בנחיתותיו של יוליום קיטר באי וסיים בהכתרתו של הנרי 11 . 
הכרוניקה מבוססת בעיקרה על ה 0601651351163 11510113 ? 
5.081011101 , 860115 של בךה (ע״ע). ורק בחלקה האחרון היא 
מוסרת ידיעות ממקור ראשון על המאורעות. שאירעו בזמנו 
של המחבר. ההוצאה הראשונה של "תולדות־האנגלים" 
הופיעה ב 1129 ! במהדורה השניה המשיך חני את סיפור 
המאורעות עד 1154 . חנ׳ היה סופר זריז, בעל טעם ובעל 
סגנון מלוסש, אך תיאור־המאורעות שלו אינו מצטיין בדיי¬ 
קנות. בין השאר חיבר הג׳ גם קובץ של תיאורים מחייהם 
של כמה מקדושי־ר,כנסיה, ושתי איגרות לבני־זמנו. מחן אחת 
לויינוס על מלכי הברטונים ( 66 3601110 ^■ 33 181013 <ן£ 
1135 , 1103 ־ 110001 ־ 81 111115 :, ::) ■ 

ההוצאה הטובה ביותר של ח״תולדות" היא זו שנתפרסמה 
בעריכתו של ארנולד ב 1 ? 16 / 16611 \ 811130016311103 861003 
10165  67966 ^ 071 ^! €0776 , 0 ) 13 ,. 11 .? ,ץזהש!-} 
16 ( 7 :. 11 .? , 1 *ז 42£1 .[ ; 1929 ,. 11 .? . 8 30 ז 0 ^ . 0 ; 1891 
. 1947 , 10971 )£??? / 0 " 01 ? 

ה?ךיטה מריה — 1^12 ^13x12 ־ 1669—1609) — £€6x11 )׳ 
אשתו של צ׳רלז 1 (ע״ע), מלך אנגליה. חני, שהיתר, 

בתו של אנרי ז\ 1 (ע״ע), מלך צרפת, נישאה לצ׳ארלז ב 1625 
ונתקבלה באנגליה בסבר פנים יפות. אך היא חונכה בדת 
הקאתולית ולא גילתה שום הבנה לשאיפותיהם של הפרד 
טסטאנטיט הבריטיים. לאחר שחיחה באנגליה שנים אחדות 
מתוך אדישות יחסית לשאלות מדיניות, התהילה פמרצת 
את בעלה, שילהם בפארלאמנט. ב 1642 , עט החמרת המשבר, 
נסעה להולאנד כדי לגייס בשביל המלך אנשי־צבא וכספים, 
ואף הביאה משט לבעלה נשק וכסף. אבל לא חיילים. ביולי 
1644 הלכה לצרפת וניסתה לשווא להניע מרינה וו, שתחיש 
עזרה צבאית למלד־אנגליה נגד נתיניו. רק ב 1660 . לאחר 
שנסתיימה המהפכה ובנה צ׳ארלז 11 עלה על כסא-הסלכות, 
חזרה ללונדון, אד פ 1665 חיתה שוב באוץ־מולדתת 

,מבמ 01 . 0 ; 1905 ,. £1 . 11 0116691 / ס 71/6 1 יו 10 ץ 2 * 1 . 14 13 ) 1 
/ 0 ץ 1 {ק 810£90 4 . 40110771 ג 131116 ,ץ 130143 ^ .[ ; 1936 . 77 

,£€ז־ 031 . 11 ; 1940 , 76071 /נ> 6671 ( 01 ,■ 1:1 ׳ 0115 ■ 7 ; 1939 ,. 1 \ . 11 
. 1947 , ¥709166 16 ) £91116116 11 

ד? 1 >ו יי 10 ןו ר 31 רט —: 11013611 — (פעל בעיקר 
במחצה השניה של המאה ה 15 ), משורר סקוטי. 

כל מה שידוע על חייו הוא ששימש מורה בבית־הספר 
שעל-יד המנזר בךנפדמליין (־ת 11 ת 1 ע 11£ ! 1 ם), ועל מותו — 
שהמשורר הסקוטי ויליאם דאנבאר (■ 11 * 011,11 ) קונו עליו 
בעשור הראשון של המאה ר, 16 . המעולים שבשיריו נמנים 
על מבחר השירים, שנכתבו במאה ה 15 . ) 0 31116111 ) 765 = 111 
13 ) 6551 ־ 01 ("צוואתה של קרסידה") הוא המשד ליצירת- 
המופת של צ׳וסר: "טרוילום וקרסידה", ובכושר החדירה 
הפסיכולוגית, תחושת החמלה הטראגית וכן ביכלתו הספ¬ 
רותית אין חנ ׳ נופל מרבו. הפרולוג ל״צוואה", שבו מספר 
ד,נ׳ כיצר בא לכלל חיבורה של שירה זו, כתוב בכשרון 
מרובה ומכנים את הקורא להלד־הרוח, המתאים לסיפור, 


הבא אחריו. בדומה ליצירה, שבה חיקה את צ׳וסר, כך אף 
הגן 650 ^ )ס 810:3183811:5 ("משלי־מוסר של אסופום") מקו¬ 
ריים הם ויחידים במינם. באופן שאין להם דע בלשון האנגלית. 
בעצמתם הסגנונית, קצב עלילתם וכושר ההסתכלות הרא־ 
ליסטית שבהם אין הם נופלים ממשליו שללה פונטן (ע״ע). 
תאורי הטיפוסים ומנהגי־הזמן שבהם מצטרפים לתמונה חיה 
של חיי יום־יום בםקוטלאנד של יח״ב. 11 ־ 1:1 ,: 1 \ 31,11 808111 
("רובין ומאקין") הוא ויבוה משעשע בין רועה ורועה, 
בצורת שיר־רועים צרפתי. שיר נחמד זה הוא השיר הפאס־ 
טוראלי הראשון בלשון האנגלית. 

הפואמה שלו, "אורפיאוס ואורידיקי", מבוססת על אובי־ 
דיוס, אלא שחני מגלה אף כאן אותן המידות של חופש 
ומקוריות, שגילה ביצירותיו הקודמות. המסע דרך הגיהנום 
הוא קטע מלא חיים, וביחוד נוגעות עד הלב שתי הקינות 
ד,ליריות המושרות בסי אורפיאום. הנ' כתב גם כמה שירים 
דתיים, באלאדות וסאטירות. — כתביו פורסמו ע״י ג׳. ג. סמית 
בשלושה כרבים, 1906 — 1914 . הכרך הראשון בולל הקדמה 
בעלת ערד. 

. 1919 ,. 11 .! 1 ,! 1:3 ־ 51 .עו . 14 

א. א. מ. 

ל הספ!- £4306 61 ( £11111101 ) :) 811:0111111 וה 0 ( 1 

: 23:10 — ( 1460-1394 ), בנו הרביעי של רואן 
( 030 () 1 (ע״ע), מלך פורטוגאל, ושל הנסיכה האנגלית 
פיליפינה. ב 1415 הצטיין חג׳ במלחמה נגד מארוקו, שנס¬ 
תיימה בכיבושה של העיר סאוטה (ע״ע). ב 1418 מינה אותו 
אביו לראש מסדר-האבירים העשיר על שם כריסטוס (שנוסד 
מאד, שנה קודם לבן לשם מלחמה במוסלמים) ולראש המינהל 
של הפרובינציה אלגרוה (ע״ע), מעכשיו הקדיש הנסיך את 
עצמו לאידגון מסעות־מחקר באוקיינוס האטלאנטי. וביחוד 
בחופי אפריקה המערבית. הטעמים, שהניעו אותו לפעולה 
זו, היו דתיים (כלומר, הפצת הנצרות) ומסחריים (בין השאר, 
קיווה למצוא מדרום למדבר צחרה דרך ימית לסודאן העשיר, 
ואפשר, אף להודו). בחצרו של ד,נ', בסגרס (ע״ע), נתקבצו 
אסטרונומים וגאוגראפים. שביניהם היה, כנראה, גם הקארטו־ 
גראף יהודה קרשק״ש (ע״ע), בן האי מלרקד,. הד דאג גם 
לשיפורו של שיטות־הספנות. 

הנדקום במד, ::(וכל! — 8316 8360110115 ; גם -מש!! 

515 ח 16 מ 8160811 :!!ס!־! — ( 1244 , מכלן [בלגיה] — 

1310 , ז), ד,וגר,־דעות, תוכן ומתרגם פלאמי. חני, שלמד 
באוניברסיטה של פאריס והוכתר בה כדוקטור לפילוסופיה 
ולתאולוגיה, חיבר מספר של עבודות בתכונה ובאצטגגינות 
(ביניהן: 1013811 ) 35 10 ) 3115 6x11051 ־ 1511 ^ 13 ^ ["התיאור המופתי 
של האצטרולב״], 1485 ), שמקנות לו מקום בתולדות האס¬ 
טרונומיה (בסוף המאה ה 13 ). חג׳ שאב את ידיעותיו בתכונה 
ממקורות ערביים ועבריים, וביחוד מ״ספר המולדות" ומ״ספר 
העולם או התקופה" לר׳ אברהם אבן עזרא, שאותם תירגם 
(או ציווה לתרגם) ללאטינית ב 1281 (נדפסו ב 1485 וב 1507 
בשם 1805 ) 03 ־ 10 ) 13 ! 16 ) 1361 ) 11 ( 1 ת 1 ; 8 : 08 \, ־ 1.1861 ו 16 ) £1861 
5360010 61 ,! 10 ) 01110 ). קרוב לוודאי, שהנ׳ נתן רק את שפו 
לתרגומים אלה, שנעשו למעשה בביתו על־ידי המלומד 
היהודי ו״ חיים גדליהו, הנקרא במקורות לועזיים - 0611 
060130:6556 , 130165 (=-־גדליהו), זה האחרון תירגם ב 1273 
בביתו של הד גם את ספר "ראשית חכמה" לה׳ אברהם אבן 



שאססייז וזנרי 



839 


הנריקרם בטה ממכלן — הס, ויקטור פרנין 


840 


עזרא מעברית לצרפתית; יתכן שגם את שאר ספריו של אבן 
עזרא תירגם ללשון זו וזע׳ חזר ותירגמם מפרובנצאלית 
ללאטינית. הג' דזית ידידו של וילים (וילתלם) ממורבקה 
(::> 01 נ 1 ז 00 ^), שתירגם מחדש את ספרי אריסטו מיוונית 
ללאטינית בשביל תומאס סאקוינו. עובדה ז( נותנת מקום 
לסברה, שהנ׳ היה פעיל בתוך הקבוצה של מתרגמים או 
יוזמי תרגומים. שנתרכזה מסביב לתומאס סאקוינו. חשיבותו 
של ד,נ׳ כהוגה־דעות כלולה בנסיונו ליישב את השקפותיו 
של אפלטון בתורת ההכרה עם דעתו של אריסטל בנידון 
זה. נסיון זה בולט בחיבורו הפילוסופי הגדול, הדן בעיקר 
בבעיות גנלסאולוגיות: "ראי העניינים האלוהיים והטבעיים" 
(ן 111 ן 111 ד 1 ע 21 ת תז 1:1 !רת 1 ת 110 ף 1 ש ו 11 בך 01 ת 1 'י 11 > 1 חגז 111 :>שנן 5 — 
ב 23 חלקים; נדפסו רק שני חלקיו הראשונים ב 1931 ע״י 
4 ת 1-2 ־ 11 ג'\ד . 0 ). הב' מתה ביקורת על השקפתו של תלמאס 
סאקוינל בנוגע לאופן, שבו מכיר השכל האנושי את העצמים 
הנפרדים ואת עצמו. הוא אף ביקש ליישב את ההשקפה 
האפלטונית, הרואה בנפש עצם נפרד, עם ההשקפה האריסטל־ 
טלית, שלפיה קשורה הנפש הרוחנית אל הגוף והיא "פועל 
הגוף וצורתו". השכל הוא, לדעתו, צורתו של האדם, כמו 
שהשכלים המניעים הם צורות העצמים השמימיים, המונעים 
על־ידיהם. השקפה זו, שאת גרעינה מצא חג׳ בכתביהם של 
אלברטוס מגנום (ע״ע) ותלמידו אולריך משטראסבורג, 
פותהה עד למסקנותיה הקיצוניות ע״י סיז׳ה מברכן (ע״ע). 
בן ארצו ובן דורו של חג׳. 

16 > ; 1893 , 973 , 951 , 611 . 11 ,. £7 . 81 ,ת 0 [> 51:0111501111€1 " 1 \ 

46 ■ 1 ( 8.0 ' 1 ) 460 ' 1 46 1161111 * 81 ) 40111165 * 46 . 8 ./{ , 1£ נ 1 /^\ 

30101 61 140111165 46 . 8 ./ 7 , 6 ת 3 ת 11€ ג¥\ . 0 ; 1909 ,( 6 * 1 ^ 861 

, 1116 8/111050$ 46 116 ^ 1/ 6056010511 ? 860116 ) 1410 [ 41 ' 4 7/101005 

- 173 , 800/101116 41 3121611 ,!!!קנא . 8 ; 1934 .( 387-411 , 36 

, 24-28 ,^ 1 , 100046 * 111 1416106 ( 5 70 ,רו!€ך! 11 < 1 .? ; 1945 , 180 

. 1954 2 
י. ב. ס. 

וזנריקוס(; 0.10 115 :}תת: 34 ו — (מת 
12933 ), תאולוג ופילוסוף נוצרי; נתפרסם בבינוי 
! $0160101 זסזססם (ה״חכם המהודר״). ב 1277 הוכתר כ״מום־ 
מך לאמנויות" (.\׳. . 1 \) באוניברסיטה של פאריס וזמן קצר 
לאחר סבן אף הוסמך בתאולוגיה! מאז היה בין המורים 
הבולטים ביותר באוניברסיטה זו. ב 1277 היה אף בין יועציו 
של אט;ן טאנפיה (•זס 1 ק 1 ז 1 ס 7 ), הגמונה של פאריס, כשזה 
האחרון הטיל חרם על במה ממסקנותיה העיוניות של 
ההגות האריסטוטלית־חתוסיסטית, שפגעו, לדעתו, בעקרונות 
של האמונה הנוצרית. ב 1282 היה בין המורים הפאריסאים, 
שמונו על־ידי האפיפיור כמתווכחים רשמיים בשאלה אם 
יש להתיר לנזירי המסדרים לוודות את המאמינים. הנ׳ 
נקט עמדה שלילית וטען להגבלת סמכויותיהם של המס¬ 
דרים בטכסי־הבנסיה. למדות ההשפעה המרובה, שהיתר. 
לו על האסכולאסטיקה בזמנו ובמאה ה 14 , כמעט נשתכחה 
משנתו במאות שלאחר מכן, ורק בזמן האחרון הובלטה 
חשיבותו מחדש. 

בהשפעתו של אבן סינא (ע״ע) מבסס חנ ׳ את בניינו 
המחשבתי על מושג ה״מהות" ( 085611113 ), המשמש, לדעתו, 
יסוד לכל מציאות. גם לבורא וגם לנבראות יש לייחס 
"מהות"; אך ה״מהויות" של הבורא והנביאות אינן בעלות 
משמעות אחת ( 2 :; 000,0 ). המהות של הבורא זהה עמו; הוא 
״הפתוח כשהיא לעצמה״ ( 6 !מ 511111 , 1518 (מבתר חפשי של שאלות ותשו¬ 
בות). נוסף על כד מייחסים להג' פירוש על ה״פיסיקה" של 
אריסטו, מבחר שאלות ותשובות על המטאפיסיקה ומסכת על 
תורת־ההגיון, כולם עדייו בכתב־יד. 

111050 $/ 116 /$ 70 , 011500 .£ ; 1938 , €004 46 8/61101 , 111111$ ? .[ 
. 427-432 , 1952 , 0%6 160 ( 100 014 
י. ב. ם. 

הם, ףיקטור פך^— 1055 ? 3112 ־ 1 ? ־ ¥10101 — (נו' 1883 ׳ 
טירת ואלדשטיין, על־יד גראץ), פיסיקן אוסטרי; 

מגלה הקרינה הקוסמית (ע״ע). הם למד בגראץ ובווינה. 
ס 1920 עד 1931 היה פרופסור לפיסיקה בגראץ, מ 1931 עד 
1938 — באינסברוק 1 
כאן היה מנהל המכון 
לחקר הקרינה, שנו¬ 
סד ביזמתו. מ 1938 
הוא פרופסור באוני¬ 
ברסיטת פ(רראם ב־ 
ניו־יורק. 

תחילה עסק הס 
בחקר הראדיואקטי־ 
וויות והחשמל האט¬ 
מוספירי. ב 1910 עו¬ 
ררו את ת&ומת־לבו 
הבדלים בלניזאציה 
של האויר, שנתגלו 
באותה שנה ע״י מדי¬ 
דות שבוצעו בפאריס 
על־פני הקרקע וב¬ 
ראש מגדל איפל. לשם בירורה של תופעה זו סס הס 
ב 1911 — 1913 11 פעמים בכדור פורח — בכלל זה: פעם 
אחת בלילה ופעם אחת בשעת ליקוי־המה שלם —, ומצא, 
ששיעור הי(ניזאציה. הפוחת מתחילה עם העלית באטמו¬ 
ספירה, הוזר וגדל במהירות, מגובה של ק״ס אחדים 
ואילך, ומגיע לדרגה גבוהה הרבה מזו שעל פני האדמה. 
מבאן הסיק הם. ע״קרינה חודרת" נכנסת לאטמו¬ 
ספירה מן החלל החיצון. בזד. בפתחה חקירת הקרינה 
הקוסמית, שבה המשיך הם גם לאחד מכן. ב 1936 הוענק 
להם — יהד עם ק. ד. אנדרסון (ע״ע) — פרס-נובל 
לפיסיקה. 

סירסומיו העיקריים: "נושר־ההולנה של האטמוספירה 



;י;צ 1 ר ש־־נץ ;זס 



841 


הס, זיקטרר פרנץ — הם, משה 


842 


!סיבתו" (£- 1121 ^ 111105 \/ . 1 > ; 2111811611 ^ 061 15€116 ־ £1 61611 016 

0152011611 6 ־ 1111 . 11 ), 1926 < "שיווי־משקל היוניזאציה של 
האטמוספירה" (־ 1010 ^ . 4 ] 1611 ׳ 5816101186% מ 153110 ס 0 ן 085 
1131-6 (! 5 ), 1933 < "הקרינה הקוסמית ופעולותיה הביולוגיות" 

( £££6015 £101081031 115 ^ת 3 £311131:1011 00511110 < עם ■ 1 

־ 61 * 85 ״£) , 1940 . 

הם, ולטר חדולף — ג!■)!! 101£ ) 11 ^נ 1 ט 1 ב¥\ — (גו׳ 
1881 ), פיסיולוג שווייצי. הם היה פרופסור לפיסיו־ 

לוגית באוניברסיטת ציריך 19170 עד 1951 . תחילה עסק 
בחקר מחזור־הדם והנשימה. ואח״ב הקדיש עצמו כולו לחקר 
סערכת־העצבים האוטונומית ופיקודה על פעילות האברים 
הפנימיים, וביחוד לחקירת מרכזיה המוחיים. הוא שיכלל את 
המתודיקה של החקירה ע״י המצאת מכשיר־גירוי חשמלי 
בעל אלקטרודות זעירות, שמאפשר בדיקת מקומות מצומ¬ 
צמים מוגדרים במוח. ע״י גירוי מוח־הביניים (ההיפותאלא־ 
מוס) עלה בידו לעורר שינה מלאכותית, ובזה הוכיח את 
השפעת הדיאנקפאלון על מצבים פסיכיים. אותו מכשיר 
נעשה גם בעל חשיבות קלינית מרובה כאמצעי לאיתור 
גירויים מקומיים וסקומות־הרס במוח, והשימוש בו השפיע 
גם על התפתחות האלקטרו־אנקפאלוגראפיה. מחקריו של הס 
במערכת־העצבים האוטונומית הסתכמו בתיאוריה מקיפה של 
מערכת זו, שבה יוחדה לסימפאתיקוס הפונקציה ה״ארגוטרו־ 
פית״ — ז״א, תפקיד של המרצה והעצמה של פעילות האור¬ 
גאניזם כלפי העולם החיצון, ואילו לפאראסיספאתיקוס 
הפונקציה ה״היסטוטרופית" — ז״א, תפקיד של שימור 
הרקמות ואגירת האנרגיה באורגאניזם. ב 1949 הוענק להס — 
יהד עם מונים (ע״ע) — פרס־נובל לרפואה. — מספריו: 

-מסדזסגי! 18811 ז 88613 ־ר . 1 > 01821115311011 8118 וז 10 ז! 11 ז 11 ) ; 11 ( 1 

5 ומ 18 ?.ע 5 ("האירגון הפונקציונאלי של מערכת־העצבים חוג- 
טאטיווית"), 1948 ; - 1,0112 , 18 ת 110 !סץ 5 :ב 15111 ת 118 ־ 15 י 7,58 5 ר.ס 
ת 0 ח 110 ז 1101 ? , 115311011011 (״מוח־חביניים: תסמונת, איתור, 
פונקציות"), 1949 ! 010818 י 5 ץו(ח 1 !ן 51 !ץ 5 ׳ז ("פסיכופיסיולד 
גיה״), 1957 . 

..'׳ 1 . 11 .׳ 11 ,[) 14151191131 . 11 .מ ; 941 ! ,.// .א .ע 1 
1/16 01 ) 1 *^ ** 611/01 ^־ ** €0x11-01 0 / 1116 £1110*101X01 

. 1951 ,( 627-629 , 260 ,:) 1-91100 ) * 01/101011111 ^ 11 

011 , טיט יו — 1,51 ־ 1 ( 3108112 .) 10585 < — ( 21.10,1812 , 
בון — 6.4.1875 , פאריס), מראשוני ההוגים של 
רעיון שיבת־ציון והתקומה הלאומית היהודית במאה ה 19 ו 
מראשוני דבריה של התנועה הסוציאליסטית באירופה, 
וביחוד של הסוציאליזם הגרמני. — סמוך ל 1817 עברו הוריו 
של הס מבון לקלן ורכשו בה תנות־מכולת ובית־זיקוק לסוכר. 
הס נשאר בבון ונמסר לאפיטרופסותו של סבו האדוק, 
שחינכו חינוך דתי. כשמלאו לו 14 שנה הביאו אביו (דוד 
הס) לקלן ונסתייע בו בעסקיו. ב 1830 שמע הם הרצאות 
באוניברסיטה של בון. ב 1837 פירסם (בעילום־שם) את שפרו 
הראשון ״ההיסטורית הקרושה של האנושות ( 11211188 10 ס 
11811 .; ! 180.8 < , 118 0 ) 58111811 :!(>( — מאת תלמיד של שפי־ 
בוזה״ — חיבור היסטורי־פילוסופי, שניכרת בו השפעת' 
הגדולה של שפינוזה וכבר כלולים בו רעיונות קומוניסטיים. 
בספר זה אין למצוא למדנות יתרה, לא בפילוסופיה ולא 
בהיסטוריה, ובתקופה מאוחרת יותר הודה הס עצמו, שהספר 
ראוי לשבחה. חשיבות מרובה יותר נודעת לספרו השני, ־;ם 
ש 1 ו 1 דז 3 ת 7 5116 !י 31 ס 0 ע 50 (״הטריארכיה האירופית״). 1841 , 



מ*!ז־ הס 


שבו ממלין הס על איחודן של שלוש המעצמות הגדולות — 
צרפת, אנגליה וגרמניה — למדינה אירופית אחת. לאחר כמה 
שנים ציין הס, שבחיבורו זה מקופל בלשון־סתרים רעיון 
הסוציאליזם, שעדיין לא הגיעה השעה לנסחו בקיצור ובבהי¬ 
רות. הם היה ממייסדיו ועורביו של ה- 201 181181111810158118 < 
11108 , עיתון יומי ליבראלי, שיצא בקלן, ובסוף 1842 נעשה 
הס כתבו של עיתון זה בסאריס. כז פירסם הרבה מאמרים גם 
בכתבי-העת הראדיקאליים, שהופיעו באותה הקופה. ב 1845 ־ 
1846 הוציא באלברפלד ירחון סוציאליסטי חשוב בשם ! 08 
18881 ק 55 ) 8501158113£ ס — .,בטאון לייצוג חמעמדות נטולי־ 
הרכוש ולהארת המצבים ד,חברותיים בהווה". ב 1846 עבר 
לבלגיה והיה פעיל ב״ברית־הקומוניסטים" (- £0011111101.5180 
1 ! 00 < 1 ). לאחר שפרצה מהפכת 1848 עשה זמן־מה בקלן וניסה 
לייסד כאן עיתון יומי בעל כיוון שמאלי, אך לא הצליח 
בדבר. מסאי 1848 עד אפריל 1849 ישב בפאריס, שבה שימש 
נשיא ״האיגוד הגרמני• ( ¥81810 : 0201501181 ) וכתב של 
עיתונים גרמניים, מחמת רדיפות המשטרה היה אנוס לעזוב 
את פאריס ב 1849 ועבר לשויייץ, ושנתיים לאחר מכן — 
לבלגיה. מ 1853 עד סוף ימיו ישב— בהפסקות— בפאריס. — 
ירושה. שהניח לו אביו (נפטר בדצמבר 1851 ), שימשח להם 
בסים, אמנם צנוע ביותר, למעמד הפרי בלתי־תלוי. ב 1852 נ&א 
את הברתו הנוצריה סיבילה פיש מאכן. — בתקופת ישיבתו 
בשוויין פירסם הם בעילוס־שם את! £6 £2188111501115 £0181 
! 11 ״¥ 58118 ) 180 ! 125 ! ("הקאטכיזם האדום בשביל העם 

הגרמני"), 1850 ", ' 08 , 12 ) 0100 1 ע 1181 811 1810181 ) ) 111880180 

508131 (״יום־הדין של העולם החברות' הישן״), 1851 . מ 1852 
ואילך הקדיש במשך שנים אחרות את רוב זמנו ללימוד 
מדעי־הטבע. בפאריס שימש כתבו של העיתון היומי הגרמני 
המפורסם באותם הימ י 0 008 ) 281 13005111118811311880181118 
( 1859 — 1860 ).וכן השתתף בקביעות בעיתון הבונאפארטיסטי 
:> 8 ח;.!:*ן,י 5 )/ 1 ( 1859 ). ב 1861 — 1863 ישב הם בגרמניה, וכאן 


843 


הס, משה 


844 


פירסם את חיבורו הידוע ביותר:־ 41 , 1010531001 1104 ם! 80 
1380 ) 14311003111315 101210 (,רומא וירושלים, שאלת־הלאו־ 
מים האחרונה״), 1862 . ב 1863 פעל מתוך שיתוף עם פרדיננד 
לסל (ע״ע) ונתמנה ,מיופה־בוח" של הסתדרות־העובדים 
הגרמנית הכללית למחוז קלן (וכן תמך בתנועה הלאסאלית 
גם אחר מותו של מייסדה), בסוף 1863 הזר לפאריס, שבה 
פירסם כמה מאמרים ב 3011105 ! 15 111¥0 פ £1 . מאחר שהיה 
חבר בלשכה של בונים חופשים השתתף בפרי־עטו גם בכתב־ 
העת ססןססזחסססנת 40 ת 0 }\ 1,0 . בן ■סימש כתב מפארים של 
העיתונים וכתבי־העת: 2011008 813315 111111015 (שיקאגו, 
1865 — 1870 ), 00100131 ( 8001.11-1 ( 1865 — 1867 ), - 111101 14000 
2011008 0150110 ( 1868 — 1870 ) 1/011:5513311 ( 1870 ).— מיד 

לאחר שפרצה מלחמת פרוסיה־צדפת ( 1870 ) גורש הס, כנתין 
פרוסי, מצרפת. הוא מצא מקלט בבלגיה, וכאן נתפרסם 
(ב 1871 ) קונטרסו ז 40 003111100 . 4001100 031100 1400 

100 ) 110551 ] 4110013800 .' 1 0 ־ 00011 00011105 105 10115 ("אומה 

שנתמוטטה. קואליציה של כל העמים נגד גרמניה הפרוסית"). 
כשנסתיימה המלחמה חזר לפאריס, שבה כתב את הכרך 
הראשון של חיבורו ס 10111 ))ס $1 070301150110 ("תורת־החומר 
הדינאמית״: יצא אחר פטירתו. 1877 ) ובה ישב מאז עד 
יומו האחרון. הוא נקבר, לפי משאלתו המפורשת, בבית- 
העלמין היהודי שבדויץ (: 00012 ). סמוך לקלן. 

הם ראוי להיחשב כסוציאליסטן הגרמני הראשון, שלא 
זו בלבד שהטיף לרעיונות סוציאליסטיים, אלא אף נטל הלק 
בתנועה הסוציאליסטית ובתעמולתה. הוא היה מנציגיו העיק¬ 
ריים של "הסוציאליזם הפילוסופי". לעומת הגל, שתפס את 
ההתפתחות ההיסטורית כספונטאנית — תפיסה, שהיא עשויה 
להביא לידי אדישות מדינית —, בא הם והכניס לפילוסופיה 
המדינית שלו את מושגי הפעולה והרצון; ובניגוד ללודוויג 
פויארבאך, שהסתייע בתורת ח״חתנכרות העצמית״ (- 5011151 
00140118 ־ 1 ) 001 ) רק בתחום התאולוגיה, עשה הם שימוש 
במושג זה לגבי תופעות היסטוריות וכלכליות, כגון הרכוש, 
הכסף, המדינה, המדיניות וכיוצא באלה. עבודה חפשית, 
שלא נפגמה ע״י הרכוש הפרטי ושהיא זהותית עם ההנאה 
לשמה, נראתה לו, להס, כעניין, שנודעת לו חשיבות חיונית. 
העבודה חחפשית צריכה לבוא במקום המשטר החברותי 
הקיים, המבוסם על ניצול והמאופיין ע״י ריכוז ההון בידי 
מועטים ופדולטאריזאציה של ההמונים. הס חיה סבור, 
שהעבודה החפשית תביא לידי גילוי מהותו האמיתית של 
האדם בחינת יצור חברותי. הסוציאליזם, לדעתו, אינו בעיה 
מעמדית, אלא בעיה אנושית ומוסרית, שתבוא על פתרונה 
ע״י החינוך ואירגון העבודה! הסוציאליזם אינו אלא מוסר 
שימושי. מארכם ואנגלם התקיפו בחריפות ב״מאניפסט 
הקומוניסטי" סוג זה של סוציאליזם וכינוהו בלעג בשם 
"הסוציאליזם הגרמני או הסוציאליזם ה,אמיתי׳", 

הם היה הראשון, שהכיר בגדולתו של סארכס כשזה 
האחרת עדיין היה בלתי־ידוע ברבים (בספטמבר 1841 ). 
מארכס הצעיר הושפע ממנו, והם אף הכנים את אנגלס 
תחת כנפי הקומוניזם. לעומת זה היתד, למארכס השפעה 
חזקה על הם, בפרק-הזמן שבין 1840 ל 1851 , אע״פ שחס לא 
נעשה מעולם מארכסיסטן "אמיתי". בהשפעתו של מארכם 
התחיל הס עומד על מלוא חשיבותם של הגורמים ההמריים 
והכלכליים להגשמת הקומוניזם. כן התמכר ללימוד הספרות 
הכלכלית. הוא בא לכלל מסקנה, שרק הפרולטארית עשוי 
לשנות שינוי ראדיקאלי את המשטר החברותי ושקיומה של 


תעשיה רחבת־סמדים היא תנאי קודם לכל שינוי מעין זה. 
מצד אחו, יוצרת תעשיה זו את הפרולטארית ודוחפת אותו, 
בעקבות המשברים הכלכליים החמורים הפוקדים אותה בקבי¬ 
עות. לעבד הקומוניזם! ואילו מצד שני, יוצרת אותה תעשיה 
עצמה את האפשרות של סיפוק צרכיהם החמריים של ההמו¬ 
נים באמצעות הייצור ההמוני. — אעפ״ב לא קיבל הם את 
תורתו של מארכם בלא הסתייגויות. אמנם הודה בדבר, 
שהמשטר הסוציאליסטי לא ייכון כל עוד לא קמה 
תעשיה גדולה ומפותחת, אבל הוסיף להאמין, שהתגשמותו 
של הסוציאליזם מובטחת היא בזכות התקדמות! הבלתי- 
נמנעת של רוח־האדם, בלומר, משום שהאדם יגיע בהדרגה 
להכרת מהותו האמיתית. גישתו של הם לסוציאליזם נשארה, 
איפוא, גישה מוסדית גם לאחר שסיגל לו כמה מרעיונותיו 
של מארכס. — הס החשיב ביותר את כוחו האינטלקטואלי 
של מארכם ואת מסירותו לעניין הסוציאליזם, אך לא נעשה 
חסידו והתייחס אליו מתוך ביקורת. לאחר 1848 נתקלקלו 
היחסים האישיים ביניהם. הם, שלא היה מעולם הגלייני 
אדוק, נתמלא רוגז על דבקותו של מארכם בשיטת הגל. 
בכתב־יד של הם, שכמעט לא היה ידוע עד ימינו, רשומים 
על־אודות "הקאפיטאל" של מארכס דברים אלה: "מארכס 
מתגלה בחיבור זה כאדם שדבק בכל ישות! בהגל. חיבורו 
של מארכם לוקה בהסא־המורשה של פילוסופיית־הגל. ואין 
הדברים אמורים רק בצורת החיבור הסתומה, שאינה 
מובנת לקהל שהספר נועד לו, אלא גם בתכנו. שהוא 
כוזב, הואיל והוא דוחק את הכל אל פסגת ההגיון המופשט, 
או כמו שאמר פויארבאך על הפילוסופיה של הגל: הוא 
מעמיד את הכל על הראש". וברשימה אחרת 
בכתב־ידו מעיד הם על מארכם: .,אמנם צורת-החשיבה 
התלמודית־ההלכית, הטבועה בדמו כתכונת־מורשה, היא 
חריפה ביותר, ולפעמים אף מפולפלת למדיו אבל הסילוף, 
שהוא מסלף את העובדות, אינו עשוי להפוך מישור לעקוב, 
אף לא עקוב למישור". 

ביחסו של הם ליהודים חלו תמורות חשובות במרוצת־ 
הזמן. כשהיה בן עשרים וכמה שנים עדייו היה סבור, שהיהו¬ 
דים כבר מילאו את תעודתם בהיסטוריה והם צריכים להיטמע 
בתוך הגויים. בספרו הראשון ( 1837 ) הוא מדבר בהערצה 
על המדינה היהודית הקדומה ועל היהדות הקדומה, שבהן 
היו הדת והמדיניות, הכנסיה והמדינה, ממוזגות ז! בזו! אך 
איו הוא אופר כאן דבר ברור על עתידם של היהודים. בספרו 
״הטריארכיה האירופית״ ( 1841 ) קובע הוא בפירוש, שמוטב 
להם, ליהודים, להתבולל ולעבור מן העולם: "נשם שהמזרח 
נזקק לחומה סינית, נדי שלא יופרע קיומו חסר-התנועה", כך 
זקוקה האנושות המערכית ליהודים—שהפלה כשאור שבעיסה 
"שכן מלכתחילה נועדו להטביע עליה את החותם המיוחד של 
התנועה". אבל הואיל והיהודים זנחו את הזון־העתיד שלהם, 
הואיל ודחו את ישו הנוצרי, נשארו בבחינת חנוטים דוממים 
בלבד, ומצב טוב מזה אינו צפוי לחם אף בעתיד. הוא המליץ 
על נישואי־תערובת של יהודים עם נוצרים, ומכלל דבריו 
משתמעת ההצעה, שבני־הזוג היהודיים של נישואים אלה לא 
יחננו את צאצאיהם ברוח דתם. כך (רדו היהודים מעל הבמה 
ההיסטורית בהדרגה ובכבוד. 

הם ראה את עצמו כגרמני לכל דבר. אמנם בזמן עלילת- 
הדם בדמשק ( 1840 ) נגעו סבלות בני־דתו עד מעמקי לבו, 
אבל הרגשת־צער זו לא האריכה ימים. רק לאהד 22 שנה 
הוא מכריז, בפתיחה לספרו "רומא וירושלים", על שיבתו 



845 


הם, משה 


846 


אל עמו אחר תקופה ארוכה של התנכרות. התמורה, שחלה 
בהם. היתד" כנראה. פרי העיון וחנסיוו כאחד. כשפרצה 
המלחמה האיטלקית ( 1859 ) הבחין בקשר שבין לימודי האנ¬ 
תרופולוגיה שלו וביו תנועת־השיחרור של העמים המדוכאים, 
שאותה מלחמה שימשה מניע לה. לימודים אלה הביאוהו 
לכלל הכרה. שקרוב קיצה של ההשתלטות הגזעית ושאחריה 
תבוא תהיית־העמים, ועם־ישראל בכללם. ידוע, שהם נתנסה 
בפגיעות ובבזיונות מצד אנטישמיים, שעמהם נמנו גם חבריו 
לדעה — הסוציאליסטים הגרמניים. הוא קיבל השראה ממה 
שהוא עצמו כינה בשם ה״תגובה הבריאה" של היהדות כנגד 
הקוסמופוליטיזם הכוזב. רושם גדול עשתה עליו תנועת- 
ממחיר, היהודית בתחומי הספרות וההיסטוריה. תפיסתו 
היהודית־הלאומית של הס היתד, מבוססת על השקפותיו 
בעניין הגזע. ״כל ההיסטוריה של העבר נעה — לדבריו — 
בספירה של מאבק־גזעים ומאבק־מעמדות"; ומאבק־הגזעים 
הוא, לדעתו, המאבק הראשוני, בעוד שמאבק־המעמדות אינו 
אלא משני בלבד. הוא היה משוכנע, שקיימים שני גזעים 
היסטוריים עולמיים, שמאמצי־חתרבות השלובים שלהם הם 
שעיצבו את דמותה של החברה בזמננו, והם האריים והשמיים: 
האריים מבקשים להסביר את תופעות החיים ולהרבות בהם 
יופי, ואילו השמיים מבקשים למלא אותם מוסר וקדושה. 
אמנם הגזעים שונים הם זה מזה, אבל אין אחד מהם עדיף 
או נחות מחברו, ולפיכך איו צידוק לדיכויו של איזה גזע 
שהוא ולאפליה בין גזע לגזע. תכליתה הסופית של ההיסטו¬ 
ריה היא שיתוף־פעולה האדמוני בין כל האומות, ותנאי 
הכרחי לקידומה של כל אומה מדוכאה הוא עצמאות לאומית. 

קיומה של לאומיות יהודית הוא בשביל הם ב 1862 בגדר 
של עובדה ברורה בתכלית, שאינה צריכה ראיה. הפאטריו־ 
טיות היהודית אינה מונעת את היהודי היושב בגלות מלהיות 
גט פאטריוט של המולדת, שאימצה אותו, כל עוד נהנה הוא 
בה משוויון גמור עם שאר האזרחים. אעפ״כ איו בכוחה של 
חאמאנציפאציה לפתור את שאלת־היהודים. היהודים מצווים 
לשמור על לאומיותם בגולה ולשאוף לתחייתה המדינית 
בארץ־ישראל. דתו של עם־ישראל היא הטוב שבאמצעים 
לשמירת לאומיותו ז ולפיכך אין להכניס בה בל שינוי עד 
שיונחו היסודות לבניין יהודי, מדיני וחברותי, בארדישראל. 
ואפשר יהיה לבחור סנהדרין, שתסגל את התורה לצרכיה 
של החברה החדשה. 

לדעתו של הס, איו דבר זר לרוח היהדות מן האנוכיות. 
מעולם, טוען חוא, לא תחמה היהדות תחום ביו היחיד ובין 
המשפחה, בין המשפחה וביו האומה, בין האומה וביו האנו¬ 
שות׳ בין האנושות ובין היצירה האורגאנית והקוסמית, ואף 
לא בין היצירה האורגאנית והקוסמית וביו היוצר. אין 
היהדות אמונה מאובנת ועקרה, אף לא דת סבילה, אלא 
חכרה פעילה, שמתלכדת עם הלאומיות היהודית. היהדות 
היא בעיקרה לאומיות, שההיסטוריה שלה, בת אלפי השנים, 
צועדת שלובת־זרוע עם ההיסטוריה של האנושות כולה. 
"הדת, הפילוסופיה והמדיניות", מעיר הם, "אינן מדברות 
אל לבי. אם אינן מסייעות לשיפור מצבם של המעמדות 
העמלים ע״י הקמת מוסדות, שישימו קץ לרוח-הכת ולשלטון- 
המעמד". היהדות, לפי תפיסתו, אינה מכרת לא את שלטון- 
הכת ולא את שלסון־המעמד. רוחה של היהדות. מטעים הס, 
היתד, מראשיתה רוח סוציאל־דמוקראטית: ורוחה של היהדות 
זהה עם רוחם של היהודים. שרשי היצירה של היהדות 


בעבר, בהווה ובעתיד. מלמד הס, אינם נעוצים בשמים, 
אלא בלבו וברוחו של העם היהודי. כל עוד ישב עם זה 
בארצו, ביטא את רוחו במוסדות ובספרות, שהיה בחם משום 
ערובה להשתלבותה של האנושות כולה! וכרי שיוכלו היחד 
דים להמשיך בפעלם, שנפסק עם חורבנה של מדינתם, 
זקוקים הם לקרקע משלהם, בגולה אין כל אפשרות להחיות 
את היהדות. תיקונים בדת ומעשים של פילאנתרופיה עלולים 
להביא את היהודים לידי שמד בלבד! אבל דבר זה לא יעלה 
בידי שום מתקן. ואף לא בידי עריץ. המוני-ישראל יטלו חלק 
בתנועה הגדולה של האנושות המודרנית רק כשתהיה להם 
מולדת משלהם. העם היהודי זקוק ל״מרכז של פעילות", 
שסביבו יוכל לקום גרעין של בני־אדם, שיתמכרו למילוי 
שליחותו הדתית של עם זה בעולם. יבוא יום, שבו יגלו בני- 
אדם אלה זה את זח במדינת־ישראל העתיקה. למספרם אין 
חשיבות, שכן מעולם לא היתד, היהדות מיוצגת בדוב-עם. 

הם היה בטוח, שבמאמציחם לחידוש עצמאותם הלאומית 
יוכלו היהודים לסמוך על אהדתו של אומות־התרבות הגדו¬ 
לות של המערב, וביחוד על עזרתה הפעילה של צרפת. הצעד 
הראשון שלהם בכיוון זה צריך להיות ייסוד מושבות בארץ- 
אבותיהם. הוא תמך במפורש בתכניתו של הרב צבי הירש 
קלישר (ע״ע) בענייו הקמת חברה ליישוב א״י. בסיועם של 
עשירי ישראל, שתקנה קרקעות ותיישב עליהן יהודים ממזרח 
אירופה וממרכזה. לתכנית זו של קאלישר הוסיף הם כמה 
סעיפים משלו. קודם שיועברו לא״י חמוני־עם. סבור היה, 
שיש ליצור בארץ תנאים של דווחה חמרית ומוסרית על־ידי 
הקסת מפעלים מסוגים שונים, בחסותן של המעצמות הליב¬ 
ראליות באירופה. יש לעודד יזמה זו מתוך שיתוף־פעולה 
הדוק עם חברת "כל ישראל חברים" בפאריס ו״ההברה 
היהודית ליישוב ארץ־הקודש" שבפראנקפורט על־נהר אודר. 
הס הכין תזכיר בענייו זד, לרב יוסף נאטונק משטולווייסנ־ 
בורג (הונגאריה), וזה האחרון העבירו לחברת כי״ח; אך 
הוועד המרכזי של חברת כי״ה דהה את ההצעות, שנכללו 
בתזכיר זה. 

לדעתו של הם, עתידים ליישב את ארץ־ישראל אותם 
היהודים, שיוכלו לשפד בה את מצבם הכלכלי — כלומר, 
יהודי־המזרח בלבד. הוא לא האמין, שלמדינה החדשה תזרום 
חגירה המונית ממערב אירופה. גם לאחר שתקום מדינה 
יהודית חדישה יישארו בלא ספק במקומם רוב היהודים 
הדרים בארצות־המערב, הללו, שרק בזמן האחרון — ולאחר 
מאמצים גדולים ביותר — הצליחו לקנות להם השכלה 
ולתפוס מקום־כבוד בהברה, לא יוותרו על ר,שגיד,ם. קרבן 
מעיו זה אינו ממידות הטבע האנושי, ואין מקום לצפות לו 
אפילו מצידם של היהודים הפאטריוטיים, ולא כל שכן מצידם 
של רוב היהודים ה״משכיליט", שאינם אלא "פחותים שעלו" 
ושהפקיעו עצמם מכל זיקה לאחיהם המסכנים. אעפ״ב הביע 
הס את התקווה, שיהודי־המערב יסייעו בהשכלתם, בעשרם 
ובהשפעתם לבני־דתם שבמזרח להתיישב בא״י. איו בידנו 
שום גילוי־דעת של הם, שמתוכו אפשר ללמוד על אמונתו 
בקיבוץ הרוב של יהודי הגלויות בא״י! לעומת זה ידוע לנו, 
שמדינת־ישראל של העתיד נראתה לו ברמות "צומת־עצביס 
רוחני של האופה", ולא כסרכז־אוכלוסים צפוף דוקה. מש¬ 
מע, שלא ייחס חשיבות מדובה לבחינה הדמוגראפית של 
אותה מדינה. כן לא ייחם הם חשיבות יתרה לעניין הלשון 
המדוברת במדינה. אמנם קשור היה בכל נימי־נפשו ללשון 



847 


הם, משה — הם, רודולף 


848 


העברית. ותחייתה בימיו גרמה לו קורת־רוח מדובה. סבור 
היה, שהיהודים, המדברים בלשונות שונות, יהיו אנוסים 
לדבר בא״י בלשיז אחת, אבל את דעתו בדבר זהותה של 
אותה לשון לא הודיע לנו. בן לא פירש את דבריו אף בנוגע 
לאפיה התרבותי של מדינת־היהודים שלעתיד לבוא, ורק 
ציין, שבארץ־הקודש, ממש כבגרסניה ובארצות אירופה 
האחרות, תוקמנה אוניברסיטות, שבראשן יעמדו מלומדים 
מובהקים. — לעומת זה הוא מרחיב יותר את הדיבור על 
צביונה החברותי של מדינת־היהודים. זו חייבת להתבסס על 
יסודות אלה: א) רכישת קרקע ע״י כלל האומה, ב) יצירת 
תנאים חוקיים, שיאפשרו את שיגשוג העבידה! ג) ייסוד 
אגודות יהודיות לחקלאות, לתעשיה ולמסחר, לסי העקרונות 
של תורת־משה, כלומר לפי עקרונות הסוציאליזם. — ברורים 
לנו שני הסעיפים הראשונים, שמשמעותם: הלאמה חלקית 
של הקרקע וחוקי־הגנה על העוברים. ואילו משמעותו של 
הסעיף השלישי ברורה פתוח. מה יהא טיבן של אותן אגודות, 
שתהיינה מיוסדות על "העקרונות של תורת משה, כלומר 
על העקרונות של הסוציאליזס״ז יש מקום להניח, שהס חשב 
על ייסוד אגודות של יצרנים (או קואופראטיווים), בתמיכתה 
הכספית של המדינה. בדומה לתכניתו של לאסאל לגבי 
גרמניה. ומסתבר, שדבריו של הם בענייו גישומה של תכנית 
מעין זו בגרמניה כוחם יפה גם לגבי א׳־י — בלומר, שהרפו¬ 
רמות הדרושות לא תבוצענה אלא לאחר שהפועלים יגיעו 
"בדרכי שלום" למעמד של רוב במוסד המחוקק. הדרך להנ¬ 
הגת רפורמות סוציאליסטיות היא, איפוא, לדעתו של הס, 
הדמוקראטיה ולא הדיקטאטורה. הוא דחה את רעיון הדיק־ 
טאטורח של מעמד־הפועלים: מהפכות חברותיות, במשמעות 
שייחסו להן קומוניסטים קיצונים, הן, לדעתו, בבחינת 
תעתועי־דסיון של סהרורים. 

הם עבר מן הסוציאליזם הקוסמופוליטי אל הלאומיות 
היהודית בלא שנטש או שינה את עיקרי דעותיו בתחום 
בעיות־החברה. מפני־בן חדורה תבניתו הלאומית־היהודית 
השקפות סוציאליסטיות, אמנם על-פי התפיסה המיוחדת 
שלו, ומפני־כן ראוי לו, להס, להיחשב לא רק לאחד מראשוני 
סוללי־ררכד, של התנועה הלאומית החדשה ביהדות, אלא אף 
לאהד ממבשדיה של הציונות הסוציאליסטית, שנתפתחה 
בתחומיה של תנועה זו. 

123 * 1 : 36 61 (? 1 << 0 )/ז ¥0 ■ 10 > ,. 1-1 . £4 , 210051:1 .•ך 

: 36 0156 : 0 / 1 / 0/216 ■ 2.111 , £018011 .( 1 ; 1921 , 1 * 11 ( 73011/11 16$ > 

, 110113 ) 116 * 61 (£ 1 ד 1 1 * 1 ( 502101/111 11:6/1671 /ק 111010 /(} 11036111611 ! 
: $16010 : 36 . 11113 1 ( 00:611:0/10 301 16 ( £70/1161 , 0011010 . 1 ; 1901 
: 30 •״? 2 ,ז 0 ו 01 ג 1 ו 11 ס 3 מ .£ ; 1931 ,. 11 .!׳,ז 1161 

'11(1/11611' 30X1611:1111): (6100/110 )30 316 0610/110/1!6 361 30X10- 
11111111: 1*113 361 *41/7611671>€**>651*115 , 1, 1911); 0. 1^305, 

!4, {-/. 11113 316 £10/7161/(< 301 13601111110/16)1 1)1010/41/( (211•- 
0/111) )1*1 3*6 0610/1*0/116 301 302101111111(1 1*713 361 *47/761167- 
!)610621*112, £11, 1926); £. ^1010110, £>611(16/167 £111/110210- 
1/1111/11. 06:61150/10)1 1*113 06:0/110/116 111 3611 80/111)161) 1/01) 

1/1:10110 ) . 13 . £4 ,־ 1 ש 11 ־ 1 :ו< 5111 .£ ; 1931 ״ 11 113 * 1 ¥61111112 [ 

171 < ■// 111726 ( ■ 0 <£ ,. 141 ;( 3-28 , 1951 י ז 1 ד\ , 30100 * 1 ( 

1 * £61/161 1101 ( 1010111/1110 } 611611 * 1 <) ' 01:0/1161 ( 61 ( 1 * 1 ■ 711/161 ( 130/116 

16 /' 7 ,. 16 ;( 239-268 , 43-70 . 1958 , 111 , £11:1019 3 * 5001 (ס 
-(( 411011 * 1113 > 163 ( 515 : 11 ' 1 ( 0 6111019 ( 711 ( 471 * ,. 41 . 4 \ (ס 7£1 ('¥\ 
. 1958 , 011361106 ^ €01761 3 ( 01 : 1 () 1611 * £10111 .: £0/71100/1011 :* 11101 

א. ז. 

הס בספרות העברית. שמו של הס נודע לראשונה 
לציבור הקוראים העבריים מתוך רסימת־הביקורת הנלהבת, 
שפירסם דוד גורדון (ע״ע) על "רומי וירושלים" בשבועון 
״המגיד״ משנת 1862 . השפעה מסויימת של הם מורגשת 
בספרו של פ. סמולנסקין (ע״ע) ״עם עולם״ ( 1872 ), שבו 


הותקפה בחריפות תפיסתם של המתבוללים, שהשקיפו על 
היהדות בעל כנסיה דתית בלבד ולא כעל אומה. עם זה 
יש לציין, שלהאשמתו של ד. פרישמן (ע״ע), במאמרו 
״ממסתרי ספרותנו״ ( 1881 ), ש״עם עולם" אינו אלא תרגום 
משובש של "רומי וירושלים", אין כל יסוד: אלד, הם שני 
ספרים שונים בתכלית במגמתם ובצורתם, ובעוד שהס, 
למשל, שולל את הצורך בתיקונים בדת בגולה, רואה בהם 
סמולנסקין גורם ראשון־במעלה לתבטהת אחדותו וקיומו של 
עם־ישראל בזמן החדש. כן מסתייג סמולנסקיו בהחלט מן 
הסוציאליזם, ואילו תורתו של הם מבוססת על סינתזה בין 
הסוציאליזם והלאומיות היהודית. — עם התעוררותה של 
תנועת "חיבת ציון" בתחילת שנות ה 80 של המאה ה 19 
גברה בספרות העברית ההתעניינות בכתביו של הס. ש״י 
איש הורוויץ תירגם לעברית קטעים ס״רומי וירושלים" 
ב״המגיד״ מ 1888 ובדרו׳,שבועון ״השרון״ מ 1895 . ב 1899 
פירסם ד. צמה תרגום עבדי במעט שלם של "רומי וירושלים" 
(בשני חלקים). בשנות ה 30 של המאה ה 20 תורגם ספר זה 
מחדש לעברית, פעם ע״י א. ברוידא ופעם ע״י מ. זינגר, וקט¬ 
עים מתוך תרגומים אלה נדפסו ב״דבר״( 1936,1935 ) וב״העד 
לם" (תרצ״ז). סדרת מאמריו של הס "המהפכה הסוציאלית". 
תורגמה לעברית ע״י ר. ט. (=דב סדן) ונתפרסמה ב״דבר" 
( 1935 ). בעקבות המונוגראפיה הגרמנית של ת. זלוצ׳יסטי 
(ע״ע) על הם יצאה בעברית חוברת על הם מאת ש. גורליק 
( 1935 ). הקיצור הגרמני של "רומי וירושלים", שהותקן ע״י 
זלוצ׳יסטי, תורגם בתרצ״ט לעברית ע״י יעקב קופלביץ 
(־ישורון קשת). בן יצאו בתרגום עברי המונוגראפיה הנז¬ 
כרת של זלוצ׳יסטי (שני חלקים, תש״ה—תש״י) והקובץ 
שנערך על-ידיו "משה הם ובני דורו" (תש״ז), איגרות ממנו 
ואליו, בצירוף מבוא מאת ג. קרמל. בתרגומו של י. קשת 
ובעריכתו של מ. ביבר יצאו ״כתבים נבחרים״ של חס — 
כלליים, יהודיים וציוניים — בשני ברבים (תשי״ד—תשט״ז), 
ובכללם — זו הפעם הראשונה — תרגום שלם ומדוייק של 
"רומי וירושלים". 

י. נלובשסין(־־סלע). השילוח. עועא (תרפיה). עמי 87-77 ! 

צ, וויסלבסקי, ערוני רשויות, 1944 , עסי 117-104 ! מ. וכססאו. 
כתבים נבחרים, כרך 1943,1 , עס׳ 176-166 ! ח. דיפלובסקי, 
מבפנים, או [ 1943 ], עס' 349-338 ! יחזקאל קויפמן, נולה 
ונצר. כרך 11 . 1930 . עם' 289-283 ! הנ״ל, בין נתיבות, תש״ר, 

עמי 29-22 : ש. רבידיביץ. מאזניים, 1 /י [תרצ״ח], עם׳ 436 - 
449 ! ג. קרמל, מדעי החברה בעברית, 1939 , עם׳ 121-120 , 
הנ״ל, מדעי החברה, 1948 , עם׳ 203,190 . 

נ. א. 

הם, רודולף — 14655 ן 101 !נ!מ — (נו׳ 1894 , אלבסנדדיה, 
מצרים), ממנהיגי הנאצים. חס, ששירת בטייס 
בצבא־גרמניה בסלחמת־העולם 1 , הצטרף ב 1920 למפלגתו 
של הימלר. ב 1923 השתתף בנטיון־הנפל של זה האחרון 
לתפוס את השלטון במינכן (ע״ע גרמניה, עמי 467/8 ), ישב 
ביחד עם מנהיגו בכלא ונעשה ב 1925 מזכירו הפרטי. ב 1933 
נתמנה סגךהמנחיג, ב 13.5.1941 טס לסקוטלאנד במחשבה, 
שיצליח לשדל את ממסלת־בריטניה לכרות שלום עם גרמניה 
ולהילחם עסה נגד הסובייטים. חס הוחזק במעצר ע״י הברי¬ 
טים והועמד ב 1946 לפני בית־המשפם בנירנברג (ע״ע). כאן 
נטענה הטענה, שאיו הם שפוי בדעתו, אך הטענה נדחתה 
והם נידון לסאטר־עולם. 

111 716111 ) £70 4 * ,. 4 ־ 1 (ס €016 £!/ 7 111£$ ' 1 ?ז £3 .[ 

, 55 ? 11 ? 115 ; 1947 ,!( 6/111111 '(:£ £ 01671110 0113 1112110115 ( 7 
, 611 ( 71/6 ( 11 101 ) 1/61 ) 56 71/1 . 5/10113011 ' 2 ' 61 !{ 711 *)א'- 510113 ת.£ 

. 1952 



849 


הסגר — הסגרה 


850 


הסגר (אנג> ש 111 זת 3 ז 3 גןן>, צרם' 0 ת 31 ] 1 ז 3 ז 13 >ן>), בהיגיינה 
ציבורית — בידוד של בני־אדם, בע״ח או סחורות, 

שהגיעו בספינה, ברכבת או באוידון ממקום נגוע במחלות 
מידבקות מסויימות או חשוד כנגוע בהן < משך ההם׳ נקבע 
בהתאם לזמן, שנחשב מספיק להוכחת מציאותם או העדרם 
של נגועים — מעבירי־מחלה בכוח — בין המבודדים. בעבר 
היה נהוג להחזיק בני־אדם בבידוד נזה 40 ידם, ומכאן השם 
הלועזי (מאיט׳ ג!ת 3 זב 11 ! 1 , ארבעים). 

את מקור ההם׳ אפשר לראות בתורה (.והסגירו הכהן" 
[ויק׳ יג, ה], במקרים של השש נגעים), אע״פ שאיו בה רסז 
ברור לכוונה של מניעת התפשטות של נגע באוכלוסיה. לפי 
המתכונת המקראית נהגו ביה״ב באירופה לבודד את המצור¬ 
עים במוסדות סגורים. החם' במשמעותו החדישה הונהג 
לראשונה בערי־המסחר האיטלקיות ביה״ב המאוחרים. החם׳ 
היה חשוב בעיקר בערי־הנמל, שדרכן — כפי שהאמינו יותר 
ויותר — הוכנסו לאירופה מהלות מעבר לים. אך גם בפנים־ 
הארץ היו נוהגים להעמיד בזמן מגפות משמר צבאי־משטרתי. 
לתחיקה בכיוון זה כבר יש רמזים במאה ה 12 (בוויניציאה). 
הס׳ שיטתי ומאורגן סודר, כנראה, לראשונה בנמל ראגוזה 
(ע״ע דוברובניק) ב 1348 בעקבות .המוות השחור" (ע״ע 
דבר, עמ ׳ 872 ) ז החשודים נשלחו לאי זופאנה, הסמוך לעיר. 
סידורים דומים לכך הונהגו באוויניון ב 1348 ובמילאנו 
ב 1374 , ואת״ב בכל הנמלים החשובים של אירופה הדרומית 
והמערבית. משום חוסר־ההבנה הכללי בענייני־מגפות 
בתקופה שקדמה למדע הבאקטריולוגי והאפידמיואגי, לא היה 
בכוחה של שיטת־הס׳ זו למנוע את התפשטותו של המגפות. 

מספרם של ימי חהס׳ לא היה תמיד 40 ; כך. למשל, היה 
נהוג בראגוזה ב 1377 לבודד את החשודים 30 יום, וגם 
באחת מן התעודות האנגליות מ 1663 מדובר על "קאראנטין 
של 30 יום"; אלא שהשם המקורי של משטר זה נשאר. 
הרפובליקה הוויניציאנית מסרה במאה ה 14 את הטיפול 
נהם' לגוף אדמיניסטראטיווי מיוחד. — הפעלה יעילה של 
הם׳ דרשה ידיעות על המתרחש בארצות רחוקות, והנצי־ 
גויות הדיפלומאטיות של מדינות־אירופה בארצות אלו 
היו מודיעות למדינותיהן על כל מקרה של מגפה. מ 1664 
ואילך דרשה אנגליה תעודות־בריאות מכל הספינות, שבאו 
מתורכיה ומצרים. — מאחר שההס׳ נוגע בקשרי התחבורה 
הבינלאומית, מן ההכרח היה להסדיר את ענייני ההס׳ 
בהסכמים בינלאומיים. ב 1851 נערך הננס הבינלאומי הרא¬ 
שון בפאריס, שבו דנו נציגיהן של 12 מדינות באפשרות של 
שיתוף־פעולה לשם מניעת חדירתו של מחלות מידבקות 
לגבולותיהן ע׳׳י נוסעים וע״י סחורות. משנפתחה תעלת־סואץ 
לתנועת־אניות ב 1869 , שימשה חברת־סואץ מרכז לאיבחונן 
של מחלות מתפשטות מן המזרח. במרוצת־הזסן נערכו כינוסים 
בינלאומיים מרובים, שבהם נידונו פרטים טכניים של הבעיה, 
וב 1907 הוסכם בין 41 מדינות להקים בפאריס "לשכה בינ¬ 
לאומית להיגיינה ציבורית״ (-׳ 1-11 '[> 31 ת 10 ז 3 חזשזת 1 ש: 0£6 
פגןן>[ 1 לט? סת&ז^), שעליה הוטל לקבוע כללים ביחס לטיפול 
בבעיות־בריאות בינלאומיות, ובעיקר ביחס להס׳. תפקידיו 
של אירגון בינלאומי זה עברו ב 1947 לידי האירגון העולמי 
לבריאות ( 140 *) מטעם האו״מ. 

נקבעה רשימה מוסכמת של מחלות, שעליהן חלים חוקי 
ההם׳ בתחבורה הבינלאומית. המחלות הן: חולירע, דבר. 
טיפוס הבהרות, טיפוס חוזר, אבעבועות. קדחת צהובה. 


מדינות חברות באירגון העולמי לבריאות חייבות להודיע 
לחברותיהן על כל מקרה של מחלות אלו. ספינות אינן 
רשאיות להיכנס לנמל אלא לאחר שרופא־הנמל פטר אותן — 
אחר בדיקה — מחם׳; טיב הבדיקה נקבע אף הוא בהסכם 
בינלאומי. סימן להטלת הם׳ משמשת הנפתו של דגל צהוב. 
האירגון העולמי לבריאות מפרסם שבוע־שבוע רשימת מקרים 
של מחלות מחייבות הם/ שהגיעו לידיעת האידגון. הודעות 
אלו מאפשרות לשלטונות־הבריאות בנמלים לשים לב לספי¬ 
נות, שבאו מאיזורי־הנגע. הסכמי-ההם׳ הבינלאומיים מטילים 
גם חובת הרכבה נגד מחלות מסויימות (אבעבועות, קדחת 
צהובה) על נוסעים הבאים מארצות מטויימות. שלטון־הנפל 
מוסמך לאסור כניסה לנמל על מי שאין בידו הוכחה לביצועה 
של הרכבה ז 1 . 
וע״ע היגיינה. 

, 1510 ) 1116 ) 004111 ־ 6/1 1763 46 $65/6 141 , 0500 ( 01 ( .לי. ■¥\ .( 
■ 146108 () / ס 2 ? £1 011 1116 ," 01 סזש 01 . 0 .י 1 ; 1929 , 1928 ,( 1 מ 
6 ) 01160 , 10130 ) 600 .^ 1 ; 1929 ,( 1 ,. 1 [ . 464 ! .) 811 ) 1116 ) 

, 110£1655 ) 1116 ) 110100 () ( 0 1 ( 5201 1/16 : 1615 ) 1 ) 0 '<'־/ 0 א !) 11011 .>! 

! 10 !הס 0 0156056 , 11 ג 1 ז 1$0111 טר> 0 — זב 6€ . 8 . 1 ־ 1 ; 1955 ,( 44 

- 9/10 , #7/30 1/16 / 0 110111616 ' 0 ) 1101-61 10801 ) 1816180 4 ה 0 
. 1956 ,( 10 
ת. ג.— יה. ל. 

הסגרה (בצרפ׳ ובאנג׳ במשפט — מסירת 

אדם ע״י מדינה אחת לשניה, כדי שיועמד לדין 
או ישא עונש. ההם׳ היא צורה של שיתוף־פעולה בין 
מדינות לשם מניעת התחמקותם של עבריינים מידי החוק, 
ותכליתה המעשית — הגנה על החברה ושמירה על צביונה 
ועל סדריה ע״י דיכוי היסודות המזיקים או ההרסנים שבה. 

בתקופה ההיסטורית ידועים מקרים הרבה של מסירת 
אדם לידי מבקשיו ע״י שליט או ריבון, שבשטח סמכותם 
מצא לו מקלט. הם' זו נעשתה הן מטעמי אדיבות והן מטעם 
מעשי, כגון פחד הנקמה או התגמול. תקדימים לכך ידועים 
מתקופת יוון העתיקה. בספר שופטים נזכרו שני מקרים 
כאלה: בקשת הפלשתים מבני־יהודה, שיסגירו לידם את 
שמשון על ששלח אש בשדות־הקמה ובכרמי־הזית שלהם 
(שופטים, טו, י—יח); ובקשתם של שבטי־ישראל מבני- 
בנימיו למסור להם את בני־חבליעל, שהיו אחראים למעשה 
פילגש בגבעה (שופטים, כ, יב—יג). 

הסגרתם של עבריינים כהסדר פורמאלי בין עמים במס¬ 
גרת יחסי־החוץ שלהם ובתקנה עניינית קבועה במשפט 
הפנימי של המדינה היא תופעה חדשה־ביחם. הסדרים כאלה 
מצויים באמנות שביו צרפת וסאוויה מ 6 ל 13 ובין צרפת, 
אוסטריה וספרד מ 1612 . בסאה ה 18 נעשתה צרפת המנהיגה 
בתחום זה כשכרתה אמנות־הס׳ עם שכנותיה הקרובות, פרט 
לאנגליה. באמנת־אמיין( 5 מש 1 מ 1 \נ) משנת 1802 . שנכרתה בין 
צרפת, אנגליה, ספרד והולאנד, נכללה הוראה בדבר הסגרתם 
של נאשמים ברצח, בזיוף ובפשיטת־רגל שבמרמה. אמנה זו 
חשובה מבחינה היסטורית לא רק משום ההוראה הנזכרת, 
הכלולה בה, אלא גם מפאת העובדה, שעד אותו זמן נמנעה 
אנגליה מלקבל עליה התחייבויות בקשר להסגרת עבריינים, 
אה״ב ואנגליה הרחיבו את פעילותן בשטח ההס׳ במחצה 
השניה של המאה ה 19 , כשגברה ההגירה ממדינה למדינה 
וגלי־המהגרים הביאו עמהם גם עבריינים, שביקשו להימלט 
מיד החוק. החקיקה הפנימית בענייני הם' התחילה רק בסאה 
ה 19 , והחוק הראשון בתחום זה נחקק בבלגיה ב 1833 ; צרפת 


851 


הסגרה 


852 


קבעה הוראות פנימיות ביחס להם' ב 1841 , אך לחקיקה 
מקפת לא נתפנתה אלא ב 1927 . אה״ב חקקה חוקי הם׳ ב 1848 , 
ואנגליה — ב 1870 . במרוצת־הזמן הלנו בעקבותיהן של מדי¬ 
נות אלו הרבה מדינות אחרות. מדינת־ישראל ירשה את 
פקודת החס׳ המאנדאטורית משנת 1926 ! אך החליפה אותה 
בחוק ההסגרה, תשי״ד— 1954 . על־יסוד חוק זה נחתם מספר 
ניבר של אמנות עם ארצות זרות. 

במעט בל ההסדרים הבינלאומיים בתחומי ההם׳ נעשו 
במיסמבים מיוחדים. המדינות נוהגות עד היום לכרות אמנות 
דדצדדיות, אע״ם שהנסיונות הראשונים (אחר אמנת־אמיין) 
להסדר בינלאומי במסגרת אמנה רבת־צדדים נעשו בסוף 
המאה ה 19 ובתחילת המאה ה 20 ביבשת האמריקנית: ידו¬ 
עות, למשל, אמנת מונסווידיאו על המשפט הפלילי הבינ¬ 
לאומי משנת 1889 : האמנות, שנחתמו במכסיקו ב 1902 , 
בקאראקאם ב 1911 , בהאוואנה ב 1928 , במונטווידיאו ב 1933 , 
בגואטמאלה ב 1934 , ולסוף — האמנה, שנחתמה ב 1957 במס¬ 
גרת מועצת־אירופה. למעשה לא הצליחה עד עבשיו השיטה 
של הסדרי־הם׳ כלליים או רבי־צדדים מחמת הקשיים 
הכרוכים בביצועם, ביהוד כשמשתתפות בהם מדינות בעלות 
שיטות משפטיות שונות זו מזו בתכלית. 

כיום אין חולקים על כך, שהמשפט הבינלאומי הנהוג 
אינו מטיל על שום מדינה חובה של הסגרת עבריינים 
למדינה אחרת. היו דעות (של ואטל, קנט, ועוד), שלפיהן 
מחייבים הם' כזו — לכל הפחות, במקרים מסויימים — יחסי 
האדיבות בין אומות ($מ 10 זגת )ס ץ 11 מ 1 מ>), גרוטיום (ע״ע) 
היה סבור, שמחובתה של מדינה לעשות אחת מן השתיים: 
להעניש בעצמה עבריינים, שנפלטו לתחומיה, או למסרם 
לידי המדינה, שבה ביצעו את מעשיהם. עקבותיה של 
השקפה זו ניכרים בפסיקה של מדינות בודדות, בעיקר 
באמריקה הדרומית: אך דעה זו לא נתקבלה, להפך: היום 
מקובלת הדעה, שבל מדינה זכאית לשמש מקלט לנמלטים 
לתחומיה ושרק רצונה שלה קובע אם, ועל אילו עבירות. 
יש להסגירם. 

מבחינת התכלית המוסרית שבדיכוי העבריינות, אין 
משום פגם בדבר, שמדינה אחת שופטת או מענשת אדם, 
שעבר עבירה במדינה אחרת: אך מבחינת התכלית המעשית 
ויעילות השפיטה, עדיפה השיטה של הסגרת עבריינים 
למדינה, שסדריה נפגעו ע״י העבירה, מפני שבה ניתן לאמוד 
ביתר דיוק את הנזק, שנגרם לחברה, ובה גם קל יותר 
להביא את הראיות הדרושות לפני מוסדות־השיפוט. לפיכך 
איו תימה בדבר, ששום מדינה אינה ששה ליטול לעצמה 
סמכות־שיפוט על מעשים, שאירעו מחוץ לתחומיה, פרט 
למקרים, שבהם פוגע המעשה בשלומה או בבטחונה שלה, 
או בשהעבריינים הם אזרחיה. מדינות, שהשיפוט הפלילי בהן 
הוא טריטוריאלי, אינן מבחינות בדרך כלל בין אזרחים 
לזרים, ונוהגות להסגיר אף את אזרחיהן שלהן, שהרי סירוב 
להסגירם יהא בו משום מתן חסינות לעבריין ומניעת השגתו 
ע״י החוק. יש להניח, שהמחוקק הישראלי התיר את הסגרתם 
של אזרחים לא רק משום השיפוט הטריטוריאלי הנהוג 
בישראל, אלא אף משום ההוראות של חוקי השבות והאז¬ 
רחות׳ המקילות ליהודים את הכניסה לארץ ואת ההתאזרחות 
בה, בדי שלא תשמש הארץ מקלט לעבריינים, שזכאים לבוא 
אליה מבל קצות־תבל. בחיבורו "פדינת־היהודים" טען הרצל 
להסגרתם של פושעים יהודיים ע״י המדינה היהודית, בדי 


שירצו את עוונם וישובו אליה לאחר מכן ממורקים מבל 
חטא להתחיל את חייהם מהדש. 

אין גם להתעלם מן השיקול, שבהס׳ יש למדינה עניין 
נוסף: להיפטר מפושעים, ביחוד אם זרים הם. כמו־כן, כשהיא 
מסגרת עבריינים למדינה אחרת, היא מצפה למינהג־גומלים 
מצד אותה מדינה בהסגרתם של עבריינים, שיהיו 
מבוקשים על־ידיה. מפני־כן עקרון ההדדיות הוא יסוד מוסד 
בבל הסדר בינלאומי בתחום זה. אמנם יש חוקים, שמתירים 
הסגרת עבריינים בלא התניית הדדיות, ואפילו בהעדר בל 
אמנה. בחוק הישראלי גם ההדדיות וגם האמנה הן תנאים 
בל יעברו להסגרת אדם למדינה אחרת. 

להלכה עשויה בל עבירה לשמש סיבה להס׳, אך למעשה 
קיימים סוגי עבירות, שאין המדינות נוהגות להסגיר בגללן. 
עם אלה נמנות עבירות בעלות צביון מדיני או צבאי. ביחסי 
העמים נשתרשה ההכרה, שאין המדינות רשאיות להסגיר 
עבריינים מסוג זה. בחוק הישראלי אסורה ההם׳ גם במקרים. 
ש״אשמתו או בקשת הסגרתו (של המבוקש) באה מתוך 
הפליה גזעית או דתית". לעומת זה נועדה החס' לחול על 
עבירות רגילות (ת 1 ז 1 חוזז 0 > ז! 0 ז 8 10 > 5 ס 3£11 ז), שהחשובות 
שבהן הן עבירות נגד הגוף, הנפש והרכוש, עבירות נגד 
המוסר ועבירות, שחברת־העמים נלחמת בהן, בגון מסחר 
בסמים משברים, מסחר בעבדים, שוד־ים, ובד׳. 

אפיינית להם׳ היא המסירה הפורמאלית של העבריין, 
השונה ממסירה סתם או מגירוש. מסירה זו נעשית מתוך 
קבלת ערובות, שהן מובטחות באמנה הכללית או בהסכם 
מיוחד למקרה מסויים. ערובות אלו אינן אחידות ועפ״ר הן 
קבועות בחוקים: אך יש ביניהן כאלו, שמהוות עקרונות 
מקובלים במשפט ההם׳, ותכליתן שמירה כללית על חופש־ 
הפרט והגנה על העבריין מפני נקמה, נגישה ואף עיוות־דין. 
החשובות שבהן הן אותן שאוסרות על המדינה המקבלת 
עבריין מוסגר לעצרו או לדונו על עבירה שונה מזו שבגללה 
הוסגר (״עקרון־היחוד"— :>ז 11 ג 1 >€ק! 10 > :*!!:)!!"נ!), או להס¬ 
גירו למדינה אחרת ללא הסכמתה של המדינה המוסרת, או 
להקים בית־דין מיותר לשפיטתו, או להעניק לבתי־דין 
סמכויות מיוחדות לתכלית זו. כן מקובל להתנות, שתינתן 
למוסגר האפשרות לצאת מן המדינה שלידיה הוסגר תוך 
פרק־זמן מתקבל על הדעת לאחר שנשפט וזוכה או ריצה את 
ענשו, המדינות, שאיו עונש־הסוות נוהג בהן, כמו ישראל. 
מתנות, שעונש זה לא יוטל על העבריין המוסגר, ואם הוטל 
או יוטל — יוחלף בעונש קל הימנו. 

סדרי־הדיון למטרת הם׳ אינם אחידים במדינות השונות. 
תכליתם לוודא. שבקשת ההם׳ מבוססת על האשמה מסויימת 
או על פסק־דין, שהטיל מאסר על עבריין, שנמלט קודם 
שריצה את ענשו או תוך בדי ריצויו. לצורך זה דורשות 
המדינות המצאת חומד־ראיות, שהוא עשוי לשכנע אותן, 
שהבקשה היא כנה ושתנאי-האמנה (כשקיימת אמנה) או 
דרישות־החוק של המדינה הנדרשת להסגיר קוימו בשלמותם. 
איו תפקידה של המדינה המסגרת לוודא אם הוכחה האשמה 
נגד נושא ההס׳ או לנקוט עמדה לגופו של העניין. פרס 
למדינה אחת או שתיים, שבהן מחליט בית־המשפט סופית 
על ההם׳, נתונה ההחלטה בנידון זה בידי הרשות המבצעת, 
כלומר, הממשלה או מי שעומד בראשה. יש שבדיקת העניין 
נמסרת, קודם לקבלת ההחלטה, לרשות שופטת, בדי שתפסוק 
עקרונית אם יש מקום לחס׳ או לא. יש שפסק זה מחייב את 



853 


הסגרה — הסגר ימי 


854 


הממשלה אם הוא שלילי, ויש שאין ערכו* אלא כחוות־דעת 
בלבה בישראל נהוגה השיטה הראשונה. 

חוה שחז־רילנדאו, על ההסברה, "הפרקליט"" כרד י/תשי״ד- 
1953/54 , עם׳ 360-347 ! י. בן־סאיר, מקומו של הסכם הסגרה 
במשפט הישראלי. "הד הסשסט", ירושלים. אדר ב׳, תשי״ז- 
מארס, 1957 . הוב׳ 8 . עם׳ 143-138 , והרב׳ 9 . עס׳ 169-162 ! 

1 / ,שזסס!^ . 0 ■ 7 ; 1874 , ת 0 ו 1 ו 4 ס 17 *)' 1 ) 4 0114 ? 7 , 011101 
; 424 ־ 239 .קק ז 7 \ 1 , 1906 , 10 ^ 1 71101107101 ) 1711 /ק 11 )^ 01 
־ס־זי! 1110 ז £0 5 זזשק 1 נ£ 0£ ש 0 )) 11 מת 001 , 1005 ) 193 0£ ש 3£11 ש! 

-*£ 071 , 1-317 31 ס 10 ) 2 תזש)ת 1 0£ 100 ) 00111603 ש׳\ 551 שזא 

, 111011 ) 5 4 ( 27 115 01 )) €0771771111 ) 1/1 '(?/ 4 ) 1 ק 140 / ( 1711411107 
11 שו 1 >שסס 0 נ 1 . 0 . 14 , 1926 . 28 .!\ . 51 . 0 . 1926 ? 07 * 10711 

' 7 ) 1711 £1001 47011 40 5 ) 771 ) 04 ( 77 71(11X1 וזק 5 ) 7 , 201-65 ^ 16 ) 
, 201 * 1 77101107101 ) 1711 [ 0 77114 * 01 [ 071 ) 71 ) 34 772 ; 1928 , 01 ( 01107 ( 7 
. 1704111071 *£ :) 0 שמ 1 ש 1 קקט 5 , 2 ( 304 1 . 1905 ,( 1935 ) 29 . 701 ו 

-? 11 ש 1 !) ץנ 1 ()שזבקשז? ,) 10100 ־ 000 ן!) 71 \ 0007001100 ז 3£ ץ<£ 
. 8011001 1.217 1 )ז 3 עז 113 110 ) 0£ 1-377 10031 ) 1010103 ס! \£שז 2 ש* 

י. בדם. 

הסגר ;ט' (באנג , , 1,100112.1 ). מניעה של נסיעה והעברת 
מצרכים בדרכי־הים אל או סן התופים או הנמלים 
של אויב, יש להבחין בין הטלת איסור על העברת סחורות 
מסויימות ובין הם׳. במקרה הראשון, רק המצרכים המפורטים 
ברשימת הסחורות האסורות ("קונטראבאנדה") והמיועדים 
להגיע לשטח האויב, עלולים להיתפס ולהיות מופקעים. 
בסקרה השני, מן הרגע שההסגר נכנם לתקפו כדין, עלולות 
להיתפס כל הספינות, המשתדלות להיכנס אל השטח המסוגר 
או לצאת ממנו, על כל מטענן (:) 1103111 7 צ 0 נ 1 מז 0010 .( ס 

253 , 1949 3 , 20 ) 1 ? 0£ 110 :,] 110 ) 1 ) 0 ). 

מכמה בחינות דומה ההם׳ הימי במלחמה הימית למצוי 
במלחמה היבשתית, אך הוא שונה מן המצור במידה שמלחמת־ 
הים שונה מן המלחמה ביבשה: מגמתו העיקרית של ההם׳ 
אינה להביא לידי נפילתה של העיר הנצורה, אלא למנוע 
מגע בינה ובין העולם החיצון דרך הים 1 והוא פוגע לא רק 
באויב, אלא גם בסוחרים, יורדי־היס והספינות של מדינות 
ניטראליות. כמו־כן, בהבדל מן המצור היבשתי, אין ההם׳ 
הימי מקיף את השטת ה״מסוגר" סכל צדדיו) הוא תל על צידו 
הפונה אל הים בלבד, ההם׳ הוא, איפיא. אחת סצורותיה של 
ח״מלתמה הכלכלית". 

בהתפתחותו של ההם' הימי אפשר להבחין שלושה 
שלבים:( 1 ) עד אתר מלחמת־קרים והצהרת־פארים של 1856 ! 
( 2 ) מ 1856 עד אמצע מלתמת־העולם 11 ( 3 ) התקופה של 
המלחמה הטוטאלית בנוסח המאה ה 20 . 

השלב הראשון מתייחס לזמנים, שמלחמת־הים נעשתה 
בהם בספינות־מפרשים והשההס׳ היד. דומה להקמת־חוסד. — 
פשוטו כמשמעו — מסביב לשטח המסוגר. אפייני לשלב 
זה — ולכל ההיסטוריה של ההם׳ — חיה ניגוד האינטרסים 
בין הצד, שהטיל את ההם׳, וביו המעצמות הניטראליות, 
שדגלו בחופש־הימים. ניגודים אלה הגיעו לשיאם בזמן המל¬ 
חמות של נאפוליון, כשהצרפתים הטילו את ה״הס׳ הקונטי- 
ננטאלי" ( 1806 — 11812 שלפיו נאמר כל מגע בין צרפת 
והארצות, שהיו נתונות למרותה, ובין אנגליה) והבריטים — 
את ההם׳ שכנגד. הס' כפול זה, משום רותב־ממדיו, פגע קשה 
במדינות הניטראליות, ובראש וראשונה באה״ב של אמ¬ 
ריקה, שמתחילת קיומה עמדה על חשיבותו של חופש־הימים 
בעיתות־מלתמה רוקה. כפשרה בין עמדותיהם של הלוחמים 
והניטראליים נסתמן הכלל, שכדי לחייב ניטראליים לכבד 
הם׳ או, לכל הפחות, להשלים עם תוצאותיו, צריך החם׳ 
להיות .,יעיל" ( 0 ׳\ס 0££00 ), להבדיל מהם׳ "מדומה" (-!.ס)] 


צ״ס)]), שהכרזתו נשארת על הנייר בלבד. עקרון זה נתגבש 
סופית בתחילת המאה ה 19 , והוכנס ע״י המעצמות, שהשתתפו 
בקונגרס־פאריס, 1856 (אוסטריה, בריטניה, תורכיה, סארדי־ 
ניה, פרוסיה, צרפת, רוסיה), לתוך הצהרת־פאריס על המשפט 
הימי. סעיף 4 של ההצהרה קובע: "כרי שהד,ס" יחייבו, הם 
צריכים להיות יעילים, כלומר מקויימים ע״י כוח מספיק 
למנוע בפועל מגע עם תוף־האויב*. תותמיה של הצהרת־ 
פאריס הזמינו את כל שאר המדינות להצטרף אליה, ומדינות 
הרבה נענו להזמנה זו. 

אך קביעה ז 1 באה באותו זמן עצמו. שהתפתתות־המדע, 
ובכלל זה החלפת אניוודהמפרש בספינות־קיטור, עמדה 
לחולל מהפכה גמורה הן בשיטות־הלתימה הימיות, הן בשיטות 
הסתר הבינלאומי, והן באירגון הכלכלי של המדינות! ולאחר 
מכן בישרה אמצאת־האוירון שינויים מהפכניים נוספים. 
הסימנים הראש־נים לשינויים אלה כבר נראו במלחמת־ 
האזרחים האמריקנית. כשמדינות־הצפון הכריזו הס׳ על כל 
חופן של מדינות־הדרום. לאורך של יותר מ 8,000 ק״מ. 
חוקיותו של הס׳ זה היתד, מוטלת בספק, שהרי הצי הצפוני 
לא סגר על החוף כתומה; אך מידת יעילותו של ההם׳ היתד, 
מרובה, ולסוף היכר כאהד מן הגורמים, שהביא את מדינות־ 
הדרום לידי אפיסת־כוחות. שני הצדדים ניהלו את מלחמתם 
הימית, גם בינם לבין עצמם וגם בינם לביו הניטראליים, 
באוקיינוס האטלאנטי, רחוק מן החוף המסוגר. כך נוצרה 
שיטת ההם׳ לסווח ארוך ( 10 ) 81001.3 00 ״);) 5 )ס- 8 ס 1.0 ). 

במסגרת המאמצים, שנעשו בסוף המאה ה 19 ובתחילת 
המאה הנכתית, לפתה שיטות של בוררות בינלאומית כאמ¬ 
צעים לשמירת־השלום, החליטה ועידת־האג השניה ( 1907 ) 
על הקמת בית־דין בינלאומי למלקוח ימי, שאליו יוכלו 
להגיש את עצומותיהם צדדים ניטראליים, הסבורים שאחת 
מן המדינות הלוחמות פגעה בזכויותיהם לפי המשפט הבינ¬ 
לאומי (אמנת־האג, מס' 11 צ, משנת 1907 ). אך בית־דין זה 
לא הוקם מעולם — בין השאר, מחמת העובדה, שלא היד. 
קיים קובץ מוסכם של הוקי הלחימה הימית במה שנוגע 
לניטראלים. 

ועידה בינלאומית, שנתכנסה בלונדון ב 1908/9 כדי לבוא 
לכלל הסכם בנוגע לדרכי המלחמה הימית, נתנה את דעתה 
גם על ההם׳, וניסחה, כתוספת להצהרת־פאריס הנזכרת, כמה 
כללים, שמהווים את הסעיפים 1 — 21 של הצהרת־לונדון, 
1909 — סיסמה שלא נכנם לתקפו מכיוון שהמדינות לא 
אישרוהו. בוועידה נסתמן הניגוד בין המעצמות היבשתיות 
ובראשן גרמניה, שביקשו לצמצם עד כמה שאפשר את 
הזכויות של צד לוחם בסלתמת-הים, ובין המעצמות הימיות, 
ובראשן אנגליה, שהעריכו את חשיבותו של ההם׳ כאמצעי־ 
לחימה נגד מעצמה יבשתית, ועם זה תששו, שכללי־הס׳ 
מוצקים עלולים להשפיע לדעה על סחרו הבינלאומי בשעה 
שתהיינה — במקרה מלחמה — ניטראליות. הפשרות, שהושגו 
בלונדון, לא נתנו סיפוק לשום צד, ומשום כך לא נתקבלו 
הלכה למעשה. בתהילת מלחמת־העולם 1 נעשה מאמץ, 
ביזמתן של אה״ב, להנהיג את הצהרת־לונדון, אך המעצמות 
הלוחמות הסתלקו מכלליה ודגלו בשיטת התם׳ לטווח ארוך, 
שפיתחו עד כדי ממדים נרחבים מאד. מצד גרמניה התנהלה 
המלחמה הימית בעיקר ע״י צוללות, שעפ״ר היו משמידות 
את הספינות, שניסו לפרוץ את ההם', במקום לתפוס ספינות 
אלו, כפי שהיה נהוג קודם לכן. כמו בסלחמת־האזרתים 



855 


הסגר ימי — דסגת־גבול 


856 


האמריקנית, נתרחב אף עכשיו המושג של קונטראבאנדה עד 
בדי הכללת כל היבוא לארץ־האויב: וכן החמירו והלכו 
הפגיעות ביצוא של האייב, שפורשו כמעשי־תגמול ( 1 י.!;זק 0 ז) 
על פעולות של האויב או כמעשים של הגנה עצמית. אף 
ספינות־סוחר, שהיו מיועדות לחופים ניטראליים, שימשו 
מטרה לפגיעות אלו, שנומקו בטענה, שהסחורות נועדו 
להעברה למדינות הלוחמות. 

במלתמת־העולם 11 תפס ההם׳ בצורתו המורחבת מקום 
מרכזי בתכניות־הלחימה תשתלב היטב בשאר האמצעים של 
מלחמה כלכלית טוטאלית. להסגר לטווח ארוך ולהרחבת 
מושג הקונטראבאנדה נתווספו שיטות־פיקוח חמורות על 
סהרן הבינלאומי של המדינות הניטראליות (יצוא אל האר¬ 
צות שמעבר־לים ויבוא מהן), פיקוח על סוחרים ובעלי־אניות 
ניטראליים, באמצעות תעודות־מעבר מיוהדות. שנודעו בשם 

5 ג £1 :> 1 ׳\ 3 )< . 15 ח 3 זזב'\\ ׳ 5 ק 1 ן $1 , 8 ז 1 ש:) 311 >א וכיו״ב ושמדינות* 

הברית הכריזו על השימוש בהן כחובה. ספינות או סחורות. 
שנמצאו בלב־ים ללא תעודת־מעבר מתאמת, הוחזקו ע״י הבו¬ 
דקים כרכוש־האויב והופקעו בהתאם לדיני שלל־הים ( 125 ז? 
*ג.!).שלא כמו במלחמת 1914/18 , זכתה בריטניה במלחמת־ 
העולם 11 לתמיכה ועידוד מצד אה״ב אף קודם כניסתן של 
אלו למלחמה. גם גרמניה ובעלות־בריתה הפעילו את שיטות 
ההם׳ המורחב ואת שאר שיטות הלחימה הימית, בעיקר ע״י 
שימוש בצוללות. 

במידה מרובה נשתנו, איפוא, אמצעי־המלחמה הכלכליים 
בשתי מלחמות־העולם מן ההם׳ המסרתי. אך לפעמים מופיע 
הס' זה גם בתקופת המלחמות הללו. בימי מלחמת־העולם 1 
היו כמה מקרים של הטלת הם' מסרתי מצד בעלות־הברית, 
ביחוד על חופי־בולגאריה ועל חלקים מן החוף התורכי בים 
התיכון המזרחי. לעומת זה לא היה אלא מקרה אחד של 
הס׳ מסרתי בזמן מלחמת־העולם 11 : זה היה החס׳. שהטילה 
ברה״ס על חופי פינלאנד ב 1939 . 

אע״פ שההם׳ הוא זכות של צד לוחם, ולפיכך מן הדין 
שתהיה מלחמה קודם שאפשר יהיה להטיל הס׳, מוצאים אנו 
במאה ד, 19 מקרים של "הם׳ בימי שלום" ( 311£ ! 1001 פ £10 מגק) 
כאמצעי־כפיה נגד מדינה, שאינה מקיימת את התחייבויותיה 
הבינלאומיות. כנראה, שכיום אין הם׳ בימי שלום בחזקת 
מותר אלא באישורה של מועצת־הביטחון של האו״ם, בהתאם 
לסעיף 41 ממגילת־האו״ם. סעיף זה מתיר למועצת־הביטחון 
להחליט על הפסקת יחסים כלכליים. הפסקת קשרי תחבורה 
במס״ב, באויר, בדואר, במברקה, באלחוט ובשאר אמצעי- 
התחבורה, ואף על ניתוק יחסים דיפלומאטיים עם מדינה, 
שאינה מקבלת את החלטת המועצה בדבר ההזרת השלום על 
כנו, עד היום לא השתמשה המועצה בזכות זו אף פעם אחת. 

מראשיתה של מלחמת־העצמאות הישראלית ביקשו 
פדינות־ערב, ובראשו מצרים, להילחם במדינת־ישראל גם 
באמצעים כלכליים, ולשם כך התבססו על תורת הקונטרא־ 
באנדה, שהוצאה אל הפועל. כנהוג, באמצעות הזכויות המל- 
חמתיות של ביקור. חיפוש ותפיסה ( 1 >״ 3 
:״ 501211 ). משום חולשתן הצבאית לא ניסו מדינות אלו 
להטיל הם׳ פורמאלי על חופי־הארז, ובפועל כמעט שלא 
העוו להפריע לתנועת הסחר הבינלאומי על־פני הים. משום 
כך היה עיקר מאמציהם מכוון לחיזוקו של החרם הכלכלי 
(ע״ע חרם). באוקטובר 1948 — בימי ההפוגה השניה — 
הפריעו הלבנונים לספינה תורכית להמשיך את הפלגתה 


לישראל, וראש מטה אירגון האו״ם לפיקוח על ההפוגה פסק, 
ב 14 באוקטובר 1948 , שפעולה זו היא פעולה של הם׳ ימי, 
ועל-כן — מעשה תוקפנות נגד ישראל והפרת ההפוגה. המצ¬ 
רים הצליחו להטיל מעין הם׳ על הקשר הימי לישראל דרך 
תעלת־סואץ, ועד למבצע סיני (אוקטובר—נובמבר 1956 ) — 
אף במצרי־טיראן. "הס"׳ זה בוצע בפועל ע״י כוחות יבש¬ 
תיים. שידעו לנצל את הנתונים הגאוגראפיים של הכניסה 
למפרץ־אילת. אע״פ שספק הוא אם המצרים כינו את מעשיהם 
הנזכרים בשם חם׳, נראו כחס׳ בעיני העולם. בהחלטה מ 1 
בספטמבר 1951 קבעה מועצת־הביטהון, שאחר כניסתו של 
משטר שביתת־הנשק לתקפו, שוב לא היה מקום לניצול 
הזכויות המלחמתיות של ביקור, חיפוש ותפיסה, או להפרעות 
אחרות לשיט הישראלי. אך מדינות־ערב, ובעיקר מצרים, 
התעלמו מהחלטה זו והאו״ס לא כפה אותה עליהן. הצבת 
כוח־החירום של האר־מ באיזור של מצרי-טיראן (מארס 
1957 ) באה למנוע מעשים מלחמתיים — ובכללם המשכת 
ההפרעות לשיט החפשי במצרים. 

. 11 ; 1930 , 1914-1918 086 ) 81001 1401201 7116 נ 1 > 11 ; 0111011 ״ 1 
, 8801 0718 ^ 1 116 ) 710% ) 1 ( 7 6771 ) 1 ^ 5 ' 6611 וי 1401 ' 7116 ,;] £111:111 
; 1942 , 116770 ו 1/1%11 ' 8611 11 ( 121000 76 ) 1 , 0111 ) 11 ) 530 .£ ; 1938 
4712671000 ת 1 ) 7100 01 '# 1 ¥0118 מן 611 ) 1 ׳, ±441 7116 , 100 $ \ . 1 \ 

.£ . 11 ;( 115 , 1944 , 38 , 0 ) 10 107101 ) 67710 ) 14 / 0 1671/8 ) 10 
866 ) 11 ] 011 <]! 1011 { 7110 !¥\ 816 1018 £ ) 11 }! 566 061 
! 1601 ) 41 507116 , £11201301105 . 3 ) . 0 ; 1945 ,! 6 ) 5100 ! 10167 ) 71614 
10 ) 71126 ( 0 7002 26 ( 7 0718 0001701 0071170170118 111086771 /ס 

81111! 11 7601 8001( 0/ 171(617101107101 7002, 22, 1945, 72); 

5. 0. £050500 (£0x6001:), 18086771 81001(086 ; 507176 

76%01 8!?6(1! (1818., 23, 1946, 346); 1(1., 81126 1402 
18111171% (116 5600718 810118 8/01 (1(218., 24, 1947, 160); 

10101 ) 01 סו) 1 , 086 ) 81001 80071077110 7116 ,: 1 ) 100 ! 1 ) 146 .יא .¥\ 
, 000 ) 5 .[ ;( 1952 ;< ¥0 \ 18/0118 5600718 116 ) / 0 ץ 01 )!ו 81 11 ) 81111 
. 510 ־ 492 , 1954 ,) €041110 8 ) 11116171011011 / 0 ! £0711101 76%01 

ש. רו. 

הסנת־ 3 םל, הפרה של חובה משפטית כללית, שלפיה 
אסור לשום אדם לפלוש לתחום נכסיו הנדים או 
הבלתי־נדים של איזה אדם שהוא ולפגוע בהם שלא כדין. — 
באנגליה נחשבה ה״ג לעבירה פלילית עד 1694 . כיום זוהי 
עוולה אזרחית בלבד, פרט למקרים, שבהם קיימות הוראות 
מפורשות בחוק החרות (כגון כניסה באלמות). בסקוטלאנד 
מוגבל המונח ה״ג לנבמי־מקרקעים בלבד. החוק הוחרות 
קובע ענישה — לאחר דיון דחוף — על הסגות־גבול בוד¬ 
דות. כגון הבערת אש בתחומו של אדם אחר שלא בהסכמת 
בעל־הקרקע. באה״ב בולל המונח ה״ג פגיעה באדם, ברכושו, 
או בבל זכות נתונה לו, כתוצאה ישירה ממעשה שאינו כדין, 
שנעשה אגב שימוש בכוח. כמה ממדינותיה הבודדות של 
אה״ב רואות בה״ג עבירה פלילית. 

במובנה הרחב ביותר מקפת ה״ג עוולות מרובות, שנעשות 
בקרקע, ברכוש ובאדם, ואף בזכות בלתי־מוחשת, כגון הפרת 
זכות-יוצרים, פגיעה בסימן מסחרי וכר׳, ויש' מכניסים לתחו¬ 
מיה גם הוצאת־דיבה. 

ה״ג, כפי שהיא מקובלת בישראל. באנגליה, באה״ב 
ובמדינות אחרות, שאימצו את שיטת המשפט האנגלי, היא 
הלק מדיני־נזיקין, ואילו בשיטות של אירופה היבשתית 
־בשיטות הנובעות מהן רואים את הגנת הקניין והחזקה 
כדבר הנוגע לדיני־קניין. 

במשפט הנוהג בישראל, נהוג לתרגם ע״י "הסגת גבול" 

את המונח האנגלי 355 ק £5 -ט, המצוי בפקודת הנזיקין האז¬ 
רחיים משנת 1944 . ה 355 ק 45 זז מהווה פגיעה בחזקה. 




857 


הפגת־גבול 


858 


הדג בנבסים־לא־נדים מוגדרת בסעיף 41 של הפקודה 
הנזכרת, ובהתאם לסעיף זה נחשבים כבלתי־נדים הנכסים 
הבאים: קרקעות, אילנות, בתים, בניינים, קירות ומבנים 
אחרים. החוק הישראלי מקנה לניזק ע״י הסגת־גבול את 
הזכות להדוף את פלישתו של מסיג־הגבול, וכן לתבוע 
פיצויים, בתנאי שההדיפה תיעשה במשך זמן קצר אחר 
הפלישה, שאם לא כן יצטרך הניזק להגיש תביעה לסילוק־יד 
(ע״ע הגנה). הזכות לתבוע פיצויים קיימת רק משנגרמו 
לניזק "הפסד או הוצאה ממשיים", והיא נתונה למחזיק בנכס, 
ובמקרים מסויימים — גם לבעלים שאינם מחזיקים בנכס או 
למי שיש לו זבות של החזקה בנכס. נטל הבאת הראיה, 
שהמעשה היה כדין, מוטל על הנתבע. 

פקודת־הנזיקין הנזכרת מבוססת ברובה על המשפט האנ¬ 
גלי ואת הוראותיה מפרשים בהתאם למשמעותם של המונחים 
המקובלים במשפט האנגלי. 

צידוק לפגיעה משמשות הנסיבות הבאות: הפעולה 
(הכניסה וגרימת ההפסד) נעשתה ( 1 ) בתוקף החוק; 
( 2 ) מתוך בורח הנסיבות (סטיה מכביש בתיקון או כדי 
למנוע דריסת־אדם): ( 3 ) ברשות החוק ולתועלת הציבור, 
אפילו נגרם נזק, בין שהחוק מקנה זכות לפיצוי ובין 
שאינו מקנה זבות זו; ( 4 ) אין אדם נושא באחריות למעשה 
שעשה בהסכמתם של הבעלים הנפגעים או בשהנפגע שלל 
מעצמו את הזכות לתבוע הטבת־הנזק: ( 5 ) כל מי שנפגע 
ע״י מכשול, שהוטל בתחום נכסיו, רשאי להסירו, בדי שיוכל 
להפיק הנאה מרכושו בלא בל הפרעה. 

ה"ג במיטלטלים היא, לפי המשפט הישראלי, 
נטילת סובין שלא־כדין מידי איזה אדם שהוא או אחיזה 
במיטלטלים מתוך שימוש בכוח בשעה שהם נמצאים בידי 
אדם אחר. טעות בנוגע לבעלות או זכות־החזקה, וכוונה 
לפעול לטובת הבעלים. אינן משמשות צידוק לפעולות אלו 
(פרט לפעולה בתוס־לב של עובד, המאמין שהנכס שייך 
למעבידו, או של מוביל־סחורות, המאמין שהנכס שייך למי 
שהפקידו בידו). 

המשתמש בנכסים שלא מדעת הבעלים הוא בבחינת גזלן 
(ם׳ 596 למג׳לה). דינו של "גזלן" כדיו "מסיג־גבול". פקודת 
הנזיקין האזרחיים הנזכרת ביטלה את הוראות המגילה (פרק 
שמיני) במידה שהן מנוגדות להוראותיה שלה. בבמה פסקי- 
דין הובעה הדעה. שהוראות המגילה נשארו בתקפו לגבי 
בעל המיטלטלים, ומשום כך הוא רשאי לתבוע את החזרת 
נכסו לידיו אף מחוץ למקרים. שבהם הוא מוגן ע״י הור¬ 
אותיה של הפקודה הנזכרת. 

ה " ג פלילית היא, לפי המשפט הישראלי, עליה על 
קרקע או כניסה לבניין באמצעי־אלמות בדי לקנות חזקה 
על הקרקע או על הבניין, או בדי להרגיז או להעליב את 
המחזיק בנכס (ס׳ 96 ו 286 לפקודת החוק הפלילי, 1936 ). 
הבעלים רשאים לסלק את מסיג־הגבול מאחוזתם, או להוציא 
את הטובין הגזולים מידיו, בתנאי שלא ישתמשו לצורך זה 
בכוח מרובה מן הדרוש. 

ס. ב.—פ. 

ה"ג במשפט העברי. במשפט העברי יוחד מושג 
ודג מתחילה לפגיעה בקרקע־הזולת שלא בדין, ולאחר 
זמן — לפגיעה בזכויות כלכליות, מסחריות ורוחניות שונות 
של הזולת. 

א. ה׳־ג בקרקעות. — 1 . בתקופת־המקרא. 
פירושו המילולי של המונח ה״ג הוא הזזת אבני־הגבול או 



אבן־גבו? בבגית מחהופח נבוכדנצר 1 ■ הסחיאח הבריטי 

שאר סימני־גבול ממקומם לתוך תחומה של אדמת־הזולת 
לשם סיפוח חלק ממנה לשטח־הקרקע הסמוך של המסיג. 
ההקפדה בסימון מדוייק של גבול־הקרקע כבר נחוגה היתה 
בא״י בימי האבות, כפי שמעיד תיאור השדה במכפלה שקנה 
אברהם מעפרון החיתי (בראשית בג, יז). ונראה, שהיתה 
רווחת גם בשאר הארצות של המזרח הקדסון. בתחומה של 
ארץ־בבל נמצאו אבני־גבול במספר ניכר, שבהן היו חרותות 
השבעות וקללות על הסגתן ממקומן. "לא תסיג גבול רעך 
אשר גבלו ראשונים בנחלתך" הוא איסור שמצוי בספר 
דברים (יט, יד), ואיסור זה גם חוזר ונשנה בו בצורת קללה 
("ארור מסיג גבול רעהו", שם, בז, יז). גם הנביאים הזהירו 
וגינו את מסיגי הגבול: "היו שרי יהודה כמסיגי גבול, עליהם 
אשפוך כמים עברתי״ (הושע. ה, י): ובספר משלי מדובר 
פעמיים בגנותם של מסיגי־הגבול: "אל תסג נבול עולם אשר 
עשו אבותיך" (בב, בה) ו״אל תסג גבול עולם ובשדי יתומים 
אל תבוא" (בג, י). בספר הושע מופנית התוכחה בלפי 
השרים, החזקים, בעוד שבמשלי נרמז, שהחלשים, היתומים, 
היו הנפגעים העיקריים. אף באיוב מוזכרת ודג (."גבולות 



859 


הסגת־גבול 


860 


ישיגו, עדר גזלו וידעו") בקשר לשאר עוולות, שנעשות 
ליתומים, אלמנות ועניי־אדץ (איוב כד, ב—ו). 

2 . בתקופת התלמוד הוגבל ה״לאו" המיוחד של 
ה״ג לקרקעות שבא״י בלבד. ,לא תסיג גבול דעך אשד גבלו 
ראשונים, והלא כבד נאמר לא תגזול, מה תלמוד לומר לא 
תסיג 7 מלמד שכל העוקר תהומו של הבידו עובר בשני 
לאווים [גזלה וה״ג]. יכול אף בחוצה לארץ 7 תלמוד לומר: 
בנחלתך אשר תנחל, בארץ ישראל עובר בשני לאווים, 
בחוצה לארץ אינו עובר אלא משום לאו אחד בלבד" [גזלה] 
(ספרי, שופטים, קפ״ח): וכך נקבעה ההלכה גם לאחר מכן 
(רמב״ם הלכות גניבה, ז׳, י״א: שו״ע, חו״ס, סי׳ שע״ו, א , ). 

3 . לדעת הפוסקים, הלה ההבחנה הכללית, המקובלת 
במשפט העברי, בין גזילה וגניבה (בין נטילה שלא כדין 
בגלוי ובכוח ובין נטילה בסתר) אף לעניין ה״ג בקרקעות. 
"המסיג גבול רעהו והכניס מתחום הבירו בתוך תחומו 
אפילו מלוא אצבע, אם בחזקה עשה — הדי זה גזלו, ואם 
הסיג בסתר — הדי זה גנב" (רמב״ם ושו״ע, שם). 

על החומרה היתרה, שייחם המשפט העברי לה״ג בקר¬ 
קעות, אנו למדים מתשובת הרשב״א בעניין "מסיג גבול ובנה 
כותל בחצר חבירו והכניס הקרקע בתוך שלו כאמת ובנה 
על אותו כותל בית גדול שסמך עליו, ועכשיו בא בעל החצר 
להרוס כל בנינו". הרשב״א נשאל אם רשאי מסיג־הגבול 
לשלם את עדך הקרקע, באופן שלא יוכרח להדום את הבנין 
כדי להחזיר את הקרקע עצמה, והשיב בשלילה (שו״ת 
הרשב״א, ח״ג, קפ״ח). 

ב.ה׳׳גשלזכוי 1 תכלכליות,מםחריותורו־ 
חניות. מחוץ לענייני־קרקעות מוצאים אנו בתקופה שלאחד 
חתימת־התלמוד הנהגת איסורים של ח״ג בתחומים הבאים: 

1 . בזכויותשלדיירים. ביה״ב נצטמצמו מקומות־ 
הישיבה של היהודים, פעמים מרצונם ופעמים על כרחם, 
ברחובות או ברבעים מסויימים. הביקוש מצד יהודים לדירות 
עלה משום כך תכופות על ההצע, והצעת דמי־שכידות 
גבוהים יותר לשם פינויו של דייר מדירתו בסופה של 
תקופת-השכירוית היתד, מקובלת באותם התנאים ולא היתר, 
בניגוד להלכה. במדוצת־הזפו הותקנו תקנות שונות לשם 
מניעת נישולם של דיירים מדירותיהם — תקנות, שהפרתן 
נחשבה להסגת גבול זכותו סל הדייר בתחום שהיה דד 
בו. ראשיתן של תקנות אלו מיוחסת לזמנו של ר׳ גרשם 
מאור הגולה (המאה ה 10 ). במאה ד, 13 מוצאים אנו תקנה 
מסוג זה בקהילת קנדיה (כרתים): "גדר, שלא ישיג אדם 
גבול רעהו להוציאו מביתו. עוד אנחנו מסכימים ופוסקים 
ומתקנים שמהיום הזה והלאה, לא יורשה שום יהודי... להרבות 
מתן או שכירות לשום בעל בית כדי לדור בביתו, והוא יגרום 
להוציא היהודי שהיה דר בבית ההוא מקודם... כי עבר על 
ארור מסיג גבול רעהו". על העבריין גזרו קנם, ואסור היה 
לשכור את הבית במשך שנה שלמה מיום שנתפנה (תקנות 
קנדיאה, חוצ׳ מקיצי נרדמים, עמ׳ 16 — 17 ). 

2 . בענייני מסחר ואומנות. בתקופת התנאים 
היתה דעתם של דוב החכמים נוטה לתמיכה בחופש ההתחרות 
המסחרית והמקצועית (משנה, בבא־מציעא. ד', י״ב; בבלי, 
שם ם׳. א׳—ב , : בבא־בתרא, כ״א, ב׳). בסאה ה 3 לםה״נ 
מוצאים אנו בין אמוראי א״י גינוי מוסרי למי שיורד 
לאומנות של חברו (מכות, כ״ד, א׳: סנהדרין, פ״א, א׳). 
באותה מאה קבע רב חונא בבבל עקרון משפטי, שלפיו 
יכול בן מבוי שיש לו ריחים לעכב את חבירו בן אותו 


מבוי מלהקים דיחים על־ידו, בנימוק שהוא מקפה את 
פרנסתו (בבא־בתרא, כ״א, ב׳). אך דעה זו לא נתקבלה 
לחלבה, ובסופה של המאה ה 4 פסק רב הונא בדיה דרב 
יהושע, שאין בן המבוי יכול לעכב את בן אותו מבוי מלידד 
לאותה אומנות, ואף את בנח של עיר אחרת אינו יכול לעכב, 
אם הוא משלם מם בעיר, שהוא מבקש לעסוק בה באומנותו 
(בבא־בתרא, שם). אך גם זבות-עיכוב מצומצמת זו עדיין 
לא הוגדרו טיבה ומהותה המשפטיים, ולא נלוו אליה שום 
הוראות לגבי הפוגעים בה. 

עם צמצום מקורות־חפרנסה של היהודים ביה״ב, חזרה 
ונתעוררה הבעיה של חופש־ההתחרות, שנעשתה הדיפה 
יותר. יהודי, שרכש — בעמל ובכספים מרובים — מונופולין 
בתחום מסחרי מ 0 ויים,ד,יה עלול לאבד את השקעתו ופרנסתו 
ע״י ההתחרות של יהודי אחר. מן המאה ה 10 ואילך נדונו 
בהרחבה בספרות השו״ת והפוסקים שאלות ההגנה המשפטית 
על זכות־חמונופולין, הקפה ודינו של הפוגע בה. במכלול של 
בעיות אלו נדונה תקנת ח״מערופיה", שלפיה אסור לשום 
יהודי ליכנם למערופיה של ישראל חבירו(אוד זרוע, ג׳ בבא־ 
מציעא, סימן כ״ח). זנות המערופיח היתה זכות משפטית 
מובהקת, שאפשר היה למכרה (שרת גאונים קדמונים, סימן 
קנ״א), ואף נידונה השאלה אם היא עוברת בירושה (תשובות 
חכמי צדפת ולותד, סימן פ״ז). בתקופה מאוחרת יותר 
הותקנו בפולניה תקנות שונות בעניין איסור ההתחרות על 
קבלת זכות־תכירה (פנקס מדינת ליטא, נדו, ק״ד). הבסיס 
המשפטי לאיסורי התחרות ולתשלום דמי־נזק מצד העובדים 
על איסורים אלה בתחומים הנזכרים נמצא בהרחבת 
העקדון של ה״ג, וכך קובע ר׳ שלמה לוריא מתוך הסתמנות 
על בעל ה״רוקח": "ארור מסיג גבול דעהו [שהוא מיותר 
לאחר שכבר נאמר ,לא תסיג גבול רעף] בא לרבות 
השגת גבול של משא ומתן"... (שרת מהדש״ל, סימן פ״ט); 
חכמי־הלכה אחרים דאו בהסגת גבול מסחרו של אדם 
חלק מהותי מאיסור הסגת הגבול של זכות־הדיור: "כי מר, 
לי שכירות בית מה לי שכירות הלואר,..." (שרת מהר״ם 
מפדובה, סימן מ״א). 

3 . בזכות יוצרים (ז 1188 ץ<ן 00 ). ניצנים ראשונים 
של הכרת המשפט העברי בבעלות על קניין דוחני כבר 
מוצאים אנו בתקופת־התנאים (תוספתא, בבא־קמא, ז׳, י״ג: 
"המתגנב מאחר חבידו, הולך ושונה פירקו, אף על פי 
שנקרא גנב זוכה לעצמו"). ר יהודה החסיד (סופה של 
חמאה ד, 12 ) מזהיר את מי שאביו ציווהו בצוואתו לכתוב 
את שם האב כמחברו של ספר, בעוד שידוע שלא האב חיבר 
את הספר אלא מישהו אתר, שלא לציית לצוואה זו, כי 
עובר הוא על לא תשיג גבול רעך (ספד חסידים, הוצאת 
מקיצי נרדמים, סימן תתקל״ב), אך דק מן המאה ה 16 ואילך 
היתה זכות־היוצרים מוגדרת מבחינה משפטית ומבוססת 
על העקרון המורחב של איסור ה״ג. 

התפתחות זו באח עם חתפשטות־הדפום. ב 1518 כבר 
מוצאים אנו בהסכמה ל״ספר הבחור" של ר אליהו בחור 
אזהרה בחרם, שלא ידפיס שום אדם ספד זה במשך עשר 
שנים. באמצע הסאה ה 16 , כשהדפיס אחד מן המדפיסים 
את ה״יד החזקה" להרמב״ם זמן קצר לאחר שנדפס הספד 
ע״י ר׳ מאיר קצנלנבוגן, פנה זה האחרון בתלונה על כך 
לר׳ משה איסרלים, שנענה לו והטיל חרם על כל מי שיקנח 
את ה״יד החזקה" ממתחרהו של ר׳ מאיר (שדת הרמ״א, 
סי׳ י׳), מאותו זמן ואילך התחילו מפרסמים בפתיחות 



861 


הסגת־גבול— הפה, הרכון 


862 


לספרים הסכמות. שבהן הובעה בץ השאר אזהרה על איסור 
ה״ג לגבי הדפסת הספר ע״י אחרים במשך תקופה מסויימת 
קבועה מראש. בתחילת המאה ה 19 עדייו הגו ר , משה סופר 
בכל תוקף על עקרון האיסור של ה״ג בהדפסה (שו״ת חתם 
סופר. ח 1 ׳׳מ, סימן ע״ט). — היחס לה״ג במשפט העברי הוא 
דוגמה מאלפת להרחבת תכנו של עקרון משפטי מעבר 
לתהום משמעותו המקורית כדי שישמש פתרון לבעיות 
שנתעוררו עם השתנותם של התנאים החברותיים והכל¬ 
כליים. 

רמב״ם, משבה חורה, הלכות שכנים, ר, ח׳-ד! שו״ע, הו״מ. 

סי' קב״ו, ה , -(': א. גולאק, יסודי המשסס העברי, ספר 
ראשון. תרס״ג, עמ׳ 175-172 < י. בער, היסודות וההתחלות 
של ארגון הקהילה היהודית בימי הבינים, ב״ציוך, תש״י, 

עט' 35 ־ 136 0111111 [ [ 0 1 מ 710 ס 17 ן 1 מ 7 11111101 ?ל׳' 7 י 111120£ . 1 
111001 [ 10 ( 7 , 836111011,112 ״ 1 ; 127-136 , 1936 , 1 .׳; , 11110 
. 122-126 , 1935 .. 7 ו. 6 ״עע 770 
סב. א. 

הטה, הלט[— 186356 16101300 ? — (נר 1877 ,קלו [, 0310 ], 

וירטמברג), סופר ומשורר גרמני־שווייצי. סבו ואביו 
(ממוצא מעורב: באלטי ומערב־שווייצי) היו מיסיונרים פרו¬ 
טסטאנטיים בהודו. ושם נולדה אמו, גרמניה לפי מוצאה 
(לבעיות הדתיות וה¬ 
עיוניות הנובעות מן 
המגע והניגודים בין 
הבודהיזם והנצרות 
נתן הסה, שאף הוא 
עצמו ביקר בהח־ו, 
מקום רחב ברומאן 
81811113113 , 1923 ). 
בנעוריו נשלח הסה 
לסמינאר התאולוגי 
של מאולברון, אך 
ברח ממנו וגם סירב 
לסיים את לימודי 
הגימנסיה ועבד כעו¬ 
זר בבית־מסהר ובמסגריה. ב 1895 — 1903 (בשנים, שבהן כתב 
את שיריו וסיפוריו הראשונים. 1.16861 8001301156116 
[״שירים רומאנטיים״], 1898 , ו״שעה אחר חצות״, 1899 ), 
היה סוכר ספרים בטיבינגן ובבאזל, אבל עם הצלחת הרומאן 
הראשון שלו ״פטר קמנצינד״ (. 1904 ; עברית: תש״א) זנח 
מקצוע זה והתמסר כליל לספרות, למחשבה ולהרחבת הש¬ 
כלתו, שבמרוצת־הזמן הקיפה תחומים עצומים. הסה התיישב 
מתהילה בקרבת ימת־בודן: ב 1919 (מחמת הרוגו, שעוררה 
בגרמניה כתיבתו נגד פולחן־הנשק הגרמני) היגר לשווייץ. 
ב 1921 רכש את האזרחות השווייצית והשתקע, עם אשתו 
השלישית, נינון (יהודיה), בכפר סונטניולה (-ת 10 \ 
0013 * 13 ) שבהרי טסין, על חוף אגם־לוגאנו! חווילתו 
הצנועה שם שימשה מאז מקום־מפגש לבחירי אנשי־הרוח 
של אירופה. 

כרוב גדולי סופריה של גרמניה בתחילת המאה ה 20 
הסיח הסה בשלב־יצירתו הראשון את דעתו מן הבעיות 
החברותיות והפוליטיות. עמוס מסורת תרבותית עשירה, מלא 
געגועים על העבר והטבע ובז במקצת לבורגנות, התרכז 
בבעיות הפנימיות של היחיד וחיבר ספרים, שבעיקרם הם 
ממשיכים את המסורת הסיפורית של הרומאנטיקה. ברומאן 
"פטר קאמנצינד" הוא מתאר את דרך התבגרותו של בן־ 


עיירה, שבועט במוסכמות של החברה ומוצא שלווה נפשית 
מתוך התבודדות בחיק־הטבע! קנרלם, הגיבור הראשי של 
הסיפורים, שכונסו בקובץ הנקרא בשם זה ( 1915 ). הוא אביון 
נודד, שופע שמחת־חיים ואהבת־דרור. 

כשפרצה מלחמת־העולם 1 הטיף הסח בעוז-רוח נגד 
שפיכות־הדמים ונגד לאומנות ומיליטאריזם בשני המחנות 
(״מכתבים אל שדה־הקרב", 1915 ! 011305 103 ! 81101 ["מבט 
לתוך התוהו ומהו״], 1919 ) 1 באותו זמן עצמו בא גם 
משבר בחייו הפרטיים, שקירב אותו אל הפסימאנאליזה 
ועורר אותו לעשיית מאמץ ממושך של "טיהור־בית" רוחני 
עצמי ללא רחמים — מאמץ, שהוליך אותו אל ה״דרך 
פנימה": צלילה מתמדת לתוך־תוכו של האדם. פריו של 
מאמץ זה היה שורה של רומאנים. עמוקי־מחשבה ויפי־ציור 
כאחד. הרומאן..דסיאן״ ( 1919 ! עברית: תש״ב), שעשה רושם 
עצום על הנוער הגרמני שחזר מן המלחמה, מתאר, אגב 
ניתוחי-נפש פסיכואנאליטיים. את התפתחותו של צעיר. 
שמוצא — מתוך תרגילי־ריכוז לפי תורת־היוגה ההודית — 
את דרך־ההצלה ממרדנות הרסנית, בדידות קודרת ויאוש אל 
"הגברת חוה", סמלם של חיים ברוכי-יצירה. 01£ עי״ 0 קק 0 ז 5 
(..זאב־ערבות״), 1927 , מתאר בכנות מחרידה את רדיפת־ 
התענוגות ושלטון היצרים בכרך המודרני. ב 008 ! 6131215 
001801008 ( 1930 ! עברית: "נרקיס וגולדמונד", תרצ״ב). 
ממבחר סיפוריו של הסה, מוצגים זה מול זה האדם 
המוסרי והאדם האסתטי בדמויותיהם של הוגה־הדעות נרקיס, 
ראש-מנזר מיה״ב, שכולו מוקדש למחשבה מופשטת ולהת¬ 
רכזות פנימית שלווה, ושל תלמידו. האמן "פה־זהב", החוזר 
אל העולם החילוני ומוצא בו את החטא והחרטה, אבל גם 
את האהבה והיצירה. 

גולת־הכותרת של יצירת הסה הוא הרומאן החינוכי־ 
האוטופי 101 ו 1 !ו 1 ! 1 ז 0 ק 135 :) 1335 (בשמו השלם: "משחק פניני- 
הזכוכית. תיאור חייו של רב־המשחקים יוסף קנכט. בולל 
כתביו״), 1943 , הנמנה על מבחר היצירות של הספרות 
המודרנית כולה. רומאן זה מתאר חיים אידיליים ואידיאליים, 
סמוך לשנת 2300 , בתוך מסדר חולוני של אנשי־רוח מוש¬ 
למים. שמתמסרים ל״משחק פניני-הזכוכית", סמל לפעולות 
המחשבה, האמנות והנפש בשינותם הפורה. סוסר־ההשכל 
של הספר אינו בכל־זאת הבריחה מן העולם: בדומה לפאוסט 
של גתה מוצא גיבורו של הסה את תיקונו בעמל למען 
הזולת, וכך נעשה שירות־הכלל התכלית העילאית לסופר, 
שהתחיל כחולם רומאנטי אגוצנטרי. 

הסה. התופס, משעת הופעת קובץ שיריו ב 1942 מקום 
נכבד מאוד גם כמשורר לירי, נחשב, בצד ידידו תומאס מאן. 
כגדול הסופרים הגרמניים של המאה ה 20 ואחד מן האישים 
הדגולים בספרות תקופתנו כולה. ב 1946 הוענקו לו פרם־גתה 
ופרם־נובל לספרות. 

כל שיריו של הסה: 6 ]\ 068161 010 פורסמו ב 1942 ו 
יצירות הפרוזה שלו ב 1949 ( 1053 ? : 1111 ״?), 1951 (מ 3 ק 5 
053 !?) ו 1955 ( 4 * 01 ? 6 ם 0 א , 1053 ?)! כתביו. ב 7 כרכים. 
1957 . ביבליוגראפיה של כתביו נתפרסמה ב 1947 (בעריכתם 
של 835161 .ס . 03115500 , 8311 . 11 ). 

01011 ן״׳א ,. 77 . 77 . 14 ״, 5611 . 74 ; 1927 .. 77 . 77 , 8111 . 77 
,. 77 . 77 , 01 * 1 !.? . 0 ; 1947 ,(עם ביבליוגראפיה) ,!׳,";'׳.,""זז 
. 0 ; 1952 1 ו 0 ; 1947 

,. 7 ז 1 ״יתתב? - 11 ;* 1954 ,זשמ!ג £1 

. 1957 ,; 1111 ^) 01 ז״ 7 / .// 

ק. זז,— ה. ס. 



־ז־־טז ד!סי 



863 


הסה, יוהן אחלי)— הסואה 


864 


הסה, י 1 הץ אד 1 לף —) 401 \׳. חת 3 ו 701 — ( 1699 ׳ 
ברגדורף׳על־יד ד,אמבורג— 1783 ,ויניציאה), קומפו¬ 
זיטור גרמני. הסה היה בנו של מנגדהאורגאן פטר הסה. 
כשהיה בן 18 התחיל הסה מופיע כזמר־טנור באופרה של 
קייזר בהאמבורג. האופרה הקומית הראשונה שחיבר, "אנטי־ 
גונום״. הוצגה לראשונה בבראונשווייג ב 1721 . ב 22 ד 1 עבר 
לנאפולי והמשיך בלימודיו אצל נ. א. פורפורה (ע״ע) וא. 
סקרלטי (ע״ע). ב 1726 , כשהוצגה האופרה שלו, "ססוסטר־ 
טוס", בנאפולי יצא שמו באיטליה, ובשנה שלאחריה נתמנה 
מנהל־התזמורת של ה״קונסרוואטוריון של חשוכי־המרפא" 
בוויניציאה. ב 1730 נשא את הזמרת פאוסטינה בורדוני, 
שבשבילה כתב את האופרות ״דליפה״ ו״ארתחשסתא״. ב 1731 
הוזמנו הטה ואשתו להשתתף באופרה המלכותית של דרזדן, 
ממקום שיצאו אח״ב לאיטליה ואנגליה לשם עריכת קונצר¬ 
טים• בזמן הפגזתה של דרזדן במלחמת שבע השנים ( 1760 ) 
הושמדו רוב כתבי־היד של הסה, שקצתם היו מוכנים לדפוס. 
ב 1763 השתקע בווינה, שבה בתב אופרות מרובות לפי 
טכסטים של מטסטסיו (ע״ע). מ 1775 ואילך ישב בווי- 
ניציאה. 

בסיגנון־האופרה של הסה ניכר בבירור חותמו של הסיגנון 
האיטלקי, שהיה מקובל בזמנו. משום כך אפשר לציין אותו 
כקומפוזיטור איטלקי. יצירותיו כוללות יותר ממאה אופרות, 
קאנטאטות, אוראטוריות, מיסות, סימפוניות, מוסיקה קאמרית 
ויצירות־סולו. אך יצירותיו, שבזמנו היו חביבות על הקהל, 
נשתכחו! שוב אינן ערבות לאזנו של חובב־המוסיקה בזמננו 
משוס חקונוונציונאליות של צורותיהן והמונוטוניות של 
לחניהן. 

11£1380 סת 631 ), 1 . ב ב י ו ל ו ג י ה — מכלול התכו¬ 
נות המודפולוגיות והפונקציות הפיסיולוגיות, שבאמ¬ 
צעותן מעלים בעל־חיים את עצמו מעיני רואיו, לעתים — 
לשם הגנה או התקפה. דרני־ההס׳ הן שתיים•. (א) אי- 
התבלטות הגוף על־ידי מישט־ש עצמותו! (ב) חיקוי או 
התחפעזות. 


(א) היעלמותו של בע״ח מבוצעת ע״י שלילת הדברים, 
שבגללם נראה ומוכר הגוף על רקע מסויים: 1 . התאמת 
הצבע לרקע! 11 . טישטוש התבליט או ביטולו; 111 . שבירת 
מראה הקו החיצון! ז\ 1 . צימצום הצל או ביטולו. 

1 . התאמת הצבע לרקע. תופעה זו שכיחה מאד 
בעולם חחי. צבע ירוק שולט בשדה, חום־בהיר במדבריות, 
לבן — באיזור־הצפון, ורבים מבעה״ח מותאמים מבחינת צב¬ 
עיהם לתנאים האקולוגיים (ציור 1 ). בנופים משתנים בהתאם 
לעונת־השנה חל גם שינוי-צבע מקביל במינים מרובים של 
בע״ח. בחרקים שונים, שבהם חלים יותר מנשל אחד במשך 
שנה, מתגלה דימורפיזם עונתי: במינים של פרפרים, למשל, 
בעונת־היובש, יוצרות הכנפיים דימוי של עלים מקומטים 
נובלים; באיזורי הקטבים ובאיזורים הסמוכים לחם הופך 
עפ״ר צבע שער־היונקים ונוצות־העופות לבן עם בוא החורף. 
שני מיני איילים נקודי־עור, שחם חיים ביערות נשירים, 
43013 03013 האירופי ו מסקקנת 31113 היאפאני, לובשים עם 
בוא החורף צבע אחיד, חום או אפור, בהתאם לחדגונות של 
הנוף באותה עונה! ואילו גזע החי באקלים טרופי, ביערות- 
עד שבפורסוזה, שומר על הנימור כל השנה. בע״ח שעובר 
בחייו דרגות־חתפתחות שונות ומשנה את אורח־חייו ואת 
סביבתו בכל גילגול וגילגול, גם צבעו משתנה בהתאם 
לסביבה. בפרפר גמבזגזזז $ע\( 30 ?(משפחת המודדים) מותאם 
הזחל בפרטים הרבה לענפים, שמהם הוא ניזון! כשהוא 
מתגלם— צבעו כצבע־האדמה, ואילו צבעו של הבוגד מותאם 
לסביבתו החדשה — לצבע קליפת־העצים. בצלופח־הנהדות, 
ברכיבות ובסרטנים הרבה הזחל הפלאגי הוא שקוף וחסר- 
צבע, ואילו הבוגר החי על התוף צבעו מותאם אל הסביבה — 
סלע. חול או עשב. 

מבחינים ביו שינויי־צבע מורפולוגיים ושינויי־צבע פיסיו¬ 
לוגיים. הראשונים הם איטיים ואפיינים לבע״ת, שפעילותם 
איטית ושממעסים להעתיק את עצמם מסביבתם הקבועה, 
האחרונים מהירים והפיכים, והם אפיינים לבעלי־חיים 
פעילים, שנעים ממקום למקום תיד זפן קצר. שינויי־צבע 
מורפולוגיים מצויים בקבוצות מסויימות של פרוקי- 
רגליים! למשל: £03 בתבן 115 \, מעב־ 

בישי־חסרטן, שהוא אורב לטרפו בין עלי- 
הכותרת של פרחים, צבעו מותאם לרקע 
ומשתנה מלבן בתחילת הקיץ לצהוב בסוף 
הקיץ. בהתאם לפריחתם של צמחים שונים 
בשתי העונות, שפרחיהם לבנים או צהו¬ 
בים. — שינויי־צבע פיסיולוגיים מצויים 
בקבוצות אחרות של פרוקי־רגליים, וכן 
ברכיבות, בדגים, בדו־היים זבזוהלים. הזי¬ 
קית (ע״ע) היא המקרה הידוע ביותר: 

היא יכולה להחליף את צבעה משחור 
לירוק תוך כדי 15 דקות. אך מהירות 
ההסתגלות של הדגים לסביבתם עולה אף 
על זו של הזיקית: ידועים, למשל, כ 18 
מיני־דגים טרופיים, החיים בשוניות בבד־ 

מודה, שהם מסוגלים להחליף את צבעם 
תוך דקות מועטות (למשל, 1115 :> 11 נך 101 ת£ 

:!:,;[־ו!,׳); ,׳.!ו!",[) ודז׳: ) , ),!׳)׳!:!![ , ! (מן ד,םנ- 
דליים),שצבעו בדרך כלל אפור־זית,יכול 
ליהפך במהירות לצהוב או לשחור גמור 




865 


הסואה 


866 


(ע״ע דג, דגים, עס׳ 910/1 ! הסתגלות, עמ׳ 925/6 ). — הצפר¬ 
דע 11031115 ^ ,.!!!!:!:,־)!!!!":׳־,־!!ז׳! יכולה ללבוש שורה ארוכה 
של כסויות צבעים וגועי־צבע עם התחלפות הרקע. 

ההסתגלות המושלמת ביותר לצבע הסביבה מושגת 
כשהחיה אינה נעה והיא תקועה בעמידת־קפאון במקום אחד. 
ידועים בע״ח שהם חסרי־תנועה במשך היום ואינם פעילים 
אלא בלילה. מהם שמוצאים להם ביום סקום־סתר, ומהם 
שנשארים במקומם במנוחה, לכאורה גלויים לעיני הכל 
יבפועל נעלמים מעיניהם, משום התמזגות צורתם עם צורת 
הרקע! מקרים כאלה מצויים בין צפרדעים, צבים, סרטנים, 
דגים מסוייסים, עשים, זחלים של חגבי־המקל, ועוד. לפעמים 
מעמידים בע״ח נרדפים פני מתים וע״י כך הם ניצלים 
מאויביהם, כגון האופוסום (מחולדות־הכיס). ועוד. 

צבעי בע״ח וגוניהם יסודם בכרומטופורים — תאים נושאי 
גופיפי צבענים (ע״ע פיגמנטים). שינויי־הצבע נתונים 
לפיקוחם של גורמים הורמונאליים (ע״ע היפופיזח, עמ' 339 ) 
ועצביים. 

II , ט י ש ט ו ש התבליט מבוצע על סמך העקרון 
האופטי של היפוך פעולת האור והצל (באנג׳ -■ 0011010 
׳! $1130110 ) : החלק הגבי של החיה, שקרני־האור נופלות עליו, 
נעשה כהה ונראה כשרוי בצל, ואילו בסנה מבד,קת כאילו 
היתד, מוארת; ע״י כך מאבד הגוף את עיגוליותו, או בליטותו, 
ומתקבלת דמות שטוחה מדומה. אותו עקרץ פועלי בגונים 
מודרגים של צבע. הריסת הדמות השלש־ממדית מתאפ׳שרת 
גם באופן אחר: תבניות מורכבות לסירוגים מסימנים שחורים 
או לבנים (קווים, נקודות, ריבועים — כגון בצבוע או בגחן) 
נראות ממרחק ססויים — מחמת התמזגות רישומי הסימ¬ 
נים — כבעלות גון אפוד אחיד, הגון כהה יותר או בהיר 
יותר בהתאם ליחס הכמותי שבין הסימנים השחורים ונין 
הסימנים הלבנים. לפי עקרון זה מבוצעת ההם׳ בבע״ח 
מרובים — מכרסמים (עכברי־ריצה, אגוטי), אנטילופה. או־ 
פוסום, נחשים, למאות. ועוד. הזחל של - 001113 1011111$ ־ 51031 
! 111 נאחז בעלי־צמה כשגופו הפוך — בטנו בעלת הגון 
הכהה כלפי פעלה, וגבו שגונו ירוק־בהיר מופנה למטה. 

III . שבירת מראה הצורה או הצבע נעשית כשכמה 
ממרכיבי תבנית־חגוף מתאימים בגוניהם לרקע, ואילו אחרים 
מנוגדים לו מאד! בתנאים אלה מתמזג הלק מגוף־החיד, עם 
הרקע, בעוד שחלקים אחרים מתבלטים ביותר; ע״י כך נהרס 
מראה הצורה האפיינית של החיה, ובמקומה מבחנת העין 
במספר גופים שונים זה מזה, שאף אחד מהם אינו מעורר 
את הרושם הנכון. ההם׳ בהתאם לעקרון זה יעילה ביותר 
כשהגלנים של החלקים השונים של התבנית, הסמוכים זד, 
לזה, מנוגדים זה לזה ביותר, כגון קווים שחורים מאד על 
רקע בהיר במדברות, או היפוכם ביערות. תופעה כזו מצויד, 
בחרקים, בדגים, בצפרדעים טרופיות, בצבים, בלטאות, 
בעופות וביונקים. הצפרדע 053 ק 1$ > 3 8303 (מאפריקה המז¬ 
רחית) צבעה הכללי ירוק־חום, אך פס צהוב עובר לאורך 
אמצע גבה; רצועה זו מטעה: מבחינה אופטית היא חוצה 
את הגוף לשניים ושוברת את מראה צורתו, ולא זו בלבד 
אלא שהיא עושה רושם של עורק ראשי של עלה 1 יתר על 
כן — ע״י צבעה החזק, העומד בניגוד לצבע הכללי של הגוף, 
היא מבטלת את בליטותו, באופן שהוא נראה כשטוח (ר׳ 
תמונה צבעונית). תופעה דומה לזו מצויה בדגים, כגון 

51013101$ 61115 ו 1 ק 106 <]£ או 111$ * 01503101 11115 (ק 1-0 . 

מכאניזם זה של הס׳ מנוצל להעלמתם של אברים חשובים, 


שמתבלטים כרגיל לעין חצופה: כנפיים, רגליים. סנפירים. 
פה, וביחוד עיניים. להעלמה וטישטוש של מראה־העין 
משמשים בכמה נחשים וצפרדעי־אילנות התאמת גון קשתית- 
העין לזה של הראש, או רצועות שחורות או צורות מוזרות 
אחרות שעוברות על־פני הראש לרוחב או באלכסון, באופן 
שהן מסתירות את העין. 

קו־ההקף של הגוף נהרס כשסבנים מנוגדים של התבנית 
נשברים סמוך להקף־הגוף בקו החיצון ממש, לרוחב 
ה ח י ה ולא לארכה, כגון התבניות של עור ד,גידפה, הזברה. 
ועוד. לפעמים נשברת דמות התבנית החיצונית מחמת אי־ 
סדירותה של הצורה הקווית החיצונית, למשל, בחרק 
115103 ־ 1 01300013 שפת־הכנפיים היא משוננת מאד באופן 
לא־סדיר! בחרק 15 ־ 1 ) 80081,101 111$ ־ 00085 (מגמלי־שלפה) 
הגפיים מורחבות בדמות עלים! לדג 1115 ־ 11503101 ] 1.01111111$ 
יש כעין ציציות מסביב ללסתות (ע״ע דג, דגים, עם׳ 911 , 
ציור 16 ). 

1¥ . ביטולו או ט י ש ט ו ש ו של הצל, טיב צילו 
של גוף תלוי, בין השאר, במבנהו של השטח, שעליו הוא 
נופל. על שטח הלק (קיר, חול שטוח, קרקע חשופה) נשמרת 
צורת־הגוף בצל באופן סדיר וטיפוסי; במקומות אלד, ניכר 
בע״ח בצילו, והצל הוא לו מקור סכנה מפני רודפיו. לפיכך 
משתדלת החיה לעמוד מול קרני־השמש כשגופה מכווץ 
באופן שצילה יהיה מינימאלי; למשל: כנפי־הפרפר הצמודות, 
שצילן מתמעט עד כדי קו בלתי־ניכר. יש בע״ח שמשתחררים 
מצילם ע״י רביצה על השטח באופן שגופם מכסה את הצל. 
יש גם מכאניזם של הס׳, שבאמצעותו נוצר רושם מטעה של 
צל: בתבנית החיצונית של החיה מצויים אלמנטים שחורים, 
שהם דומים לצילם של אבנים או עלים או קליפות — למשל, 
פסים שחורים אלכסוניים בזחלים של עשים ממשפחת 

(ב) ההתחפרות מבוצעת ע״י הידמות מטעה לנוף 



ציור 2 . העש !סב^זסבס .מ 1 £1 בק 110 :| X30 
(סאפריקה המזרחית) זן 5 -פני ס 5 יםת עץ־הקאזוארינה 



867 


הסואה 


868 


של חסביבה (צומח או דומם) או ע״י הידמות לבע״ח אחר גם בין עופות ובע״ח אחרים: מינים חסרי־מגן, שמשמשים 

(מ י מיק ר י). 1 . החיה מתדמה מבחינת הצבע, המבנה או טרף לאויביהם, נמלטים מפני הטורף ע״י דימוי שטחי 

ההתנהגות לעצם מסויים שבסביבה: עלת, ענף, ליאנות, קוץ, מטעה — מבחינת ההופעה וההתנהגות — למינים אחרים 

אבן, טחב, חזזית, קליפה, פרח, צואת־עופות וכד׳ — דברים, ("דגמים"), שאותו טורף נמנע מלהתקיפם, אם משום אי־ 

שאיו לאויב כל עניין לפגוע בהם (ציורים 2 , 3 ; ור׳ התמונה טעימות בשרם ואם משום ריחם הדוחה; עיקרו של חיקוי 

הצבעונית). זה הוא השימוש ב״צבעי-אזהרה", צבעים עזים ובולטים. 

מבחינים בין שני טיפוסי מימיקרי: 

( 1 ) המחקה הוא מיעוט בהשוואה לדגם המצוי לר(ב — 

והטורף לומד מריבוי נסיונותיו השליליים, שאיו לתקוף את 
בעלי התבנית המחוקה (מימיקרי לפי ביטז [ר׳ להלן]). 

בסקרים, שבהם גם המין המחקה הוא מרובה־אוכלוסים, 

מופעת בו פולימורפיות, כשכל אחד מטיפוסיו מחקה דגם 
אחר: ע״י כך נשמר יחס הרוב והמיעוט בין הדגם והמחקה. 

בין הטיפוסים המחקים מצויה גם תופעת הדימורפיזם המי¬ 
ני; עפ״ר הנקבה היא הטיפוס המחקה, ואילו הזכר שומר 
על הצורה המקורית של המין (ציור 5 ), — החיקוי מסוג 
זה מקיף עפ״ר גם אח פרטי התבנית וההתנהגות. 

( 2 ) מינים שונים של חרקים, שכולם מצויידים באמצעי- 
הרתעה שונים, מידסים לאחד מהם מבחינת צבעי־האזהרה — 

והטורף המכיר אחד מהם נמנע מלתקוף את כולם (סיסיקדי 
לפי מילד [ר , להלן]). במקרה זה אין זה מן ההכרח, ששכי־ 

חותם של המחקים תהיה קטנה משכיחות הדגמים, וכן אין 
הים (צץמזק 110 ץ 11 ? ־ ־ החיקוי צריף לחול בפרטים; מספקת הבלטת התכונות הדו־ 

צ י י• ר נמל־ש 7 טזז 03008 ^ 66 } 01115011$ * 0111 ז 

65 ט!>€) בימים האום* חות המשותפות לכל המינים. ערכה של המימיקרי במקרה 

טראליים ז צורתו אינה זו של דג כלל — היא עשויה ציצים זה בהגברת כוח-ההרתעה. 

מרובים, שיוצאים מן הראש לאורך כל הגוף, והדימוי לאצה בטבע אין שני טיפוסי המימיקרי נפרדים זה מזה הפרדה 
מתחזק ע״י התנהגותו של הדג, הן ע״י תנועות־עמידה מתאי־ בדורה, וקיימים טיפוסי־מעבר בין שניהם. — המימיקרי 

מות והן ע״י העדר־תנועה. — יש פרפרים, שמעופם מזכיר מצויה ביחוד ביערות הטרופיים. המחקים המפורסמים הם: 

ניפנוף של עלה נושר; החרק וחנ 1111 ז 5 ל? (מחגבי־המקל), עכבישים כנגד נמלים: זבובים כנגד דבורים וצרעות; מקרה 

התלוי בענף, מניע את גופו הלוך ושוב כתנועת עלה. - מיוחד הוא עניין ביצי הקוקיה (ע״ע).-הךגם והמחקה חיים 

הזיקית 1 ע 8 ת:> 11 \ 60 ח 0 :> 101 (קו 811311 שביערות קונגו הבלגית באותם בתי־גידול, באותם איזורי־תפוצה גאוגראפיים. החיקוי 

דומה אף היא לעלה והיא נשארת קפואה במקומה שעות תל גם על ההתנהגות (תנועה, ריצה, טיסה, וכד׳) — למשל, 

הרבה. — הדג 5 טזק!ז 50 5 טו( 1 ת 31:3 ח 40 ^ שוחה בכיוון אפקי, רוב העשים אינם 

אך כשהוא נתקל בעשב הוא מפנה את ראשו למטה, פעילים י אלא בערב 

לעמדה ניצבת, בהתאמה גמורה לעשב שמסביב לו. או בלילה, אך יש מי- 

לפעמים ההתחפשות היא חיצונית: גופים, שנמצאים נים, בגון -"(ססז־ך 

בסביבה, משמשים לחיה כעין מסכה, שמאחריה היא מסתתרת. -ז 0 ) 1 ח 0 זלב- 01 חזט 11 

למשל: זחל ממשפחת הארינמלים (הסוג 5 ט 061 עמ 1 ס 1 ־ 1 ) 15 מ!, שהם פעילים 

מסתתר מעיני רואים, כשהוא נושא על גבו ערמת־טחב גדולה ביום, בדומה לדגמים 

פי 30 — 100 סמנו, וכשאף קצות רגליו הקדמיות וגפי-הפה שלהם, הצדעים! 

בלבד בולטים החוצה; זחל אחר מאותה משפחה שרידי הנמלים מסוג -יח 03 

נמלים מתות מונחים עליו. הסרטן בזטזזב ־קק״סם בבורנאו !טזסחסק נוהגות לל־ 

נושא עלה על גבו. — לפעמים מכוסה הגוף בתבנית של כת כשהן מרימות את 

ציורים, שגורסים להסחת־הדעת מעיקר גופה של החיה. בטנן בזווית ישרה 

למשל: ר,"עיניים" בכנפי-פרפרים או בדגים; במין ת 0 ( 01 מ 013 לגופן. ואף עכבישים 

5 ט( 1561 ק (שבשוניות של טאהיטי). שהוא בעל 4 "עיניים", המחקים אותן נוהגים 

הראש חצוי לאורך ע״י פסים שהורים, שמטשטשים את צורת- כד, התופעות של 

העין; בקרבת הזנב — ציור של "עין", גם בכמה מיני- חיקוי זה מפליאות 

צפרדעים נמצאות נא י זור ה אחור י "ע, נ ,, ם " (צ , ור 4 )- העכ . ביותר (גי 1 ר 6 ) , 1 נר גיור 4 . ה-גפודע ח־״ז"" *ץלתי״־ק״ץ 

בישים מסוג □ 105 :>ץ 0 טווים ריכוז או 2 ריכוזים של חוט־ כח העובדה, שבדרך־כלל נבדלים זה מזה המחקה והדגם 

משי ברשת־הקורים, ובמרכז כל אחד מהם הם מניחים באורח־חייהם; למשל, רימות הזבובים ("המחקה") חיים על 

פסולת בגודל גופם• העכבישים מסוג 7.1113 * מניחים ברשת רקבובית או פסולת, ואילו רימות הדבורנים (״הדגם״) — 

קליפות או חזזיות בצבעם ובגודל גופם. על אבקת־פרחים ודבש. במקרים אלה ובדומים להם אין 

11 . סימיקרי (ץזפ 1011 וז 1 , סיור ;!"!י!!"!, חיקוי), תופעה הדימוי בין המחקה והדגם תל אלא על תבניות או אפני־ 

שכיחה בין חרקים, וביחוד בין פרפרים, ובמקרים בודדים התנהגות, שנתפסים בעין. 






869 


הסואה 


870 



ציור 5 . טיסיקרי ומו?ים,ירםיזם צרעים—זבזבים. 

׳ 3 ורה עליונה: הדגם—הצרעת ( 0 זג 1 ג-ס 3 יןע>^),- א. זכר, ב. מלכה, נ. פיעלת. 
׳צורות תחתונות: מיני הסוג ^>נ 1 תו 01 טט׳עפחח זנובי־רוטשוו (ש 111112 ! 011 ־ 1 ו 1 זחש 1 ); 
למעלה זכרים, למטה נהנית. א. הסי; 1€3 ו 11 . 0 — הוכר והנהנה טהקים אח הצרעה; 
ב. המין ס 3 מח 0 :> . 0 —הנהנה בלבד מחקה אח הצרעה: נ. המיז 3 ז 3 זס 1 ה £0 . 0 — 
הערר היהוי 


הדימוי מתבטא בדרך־כלל: בצורה; 
בצבע; בתבנית! בתנועה! בעמידה. דוג¬ 
מאות: לנמלה שני חריצי־רוהב — בין 
הראש והחזה ובין החזה והבטן; לעכביש 
חריץ אחד בלבד — בין הראש־החזה 
והבטן. אד במקדה של חיקוי נוצר בו חריץ 
נוסף, העובר לרוחב הראש־חחזה. — 
בגוויאנה הבריטית מצוי זבוב, שדומה 
מאד לצדעים ממשפחת !!ם 1 ! 11 ! 110 !נ 1 שח! 1 ^ 1 ! 
לצרעה מחושים חדים לבנים, שנמצאים 
בתנועה מתמדת, ואילו בזבוב — שמחושיו 
אינם בולטים — נמצא זוג גפיים קדסיות 
לבנות, שהן מתנופפות למעלה באויר 
ונראות מרחוק כמחושים. 

מחקר ההם׳. עובדת התאמת צבעם 
של בע״ת לרקעם ולנופם כבר הוכרה 
בתקופה קדומה. ביהוד ע״י הציידים. 
תאיפרסטום (ע״ע) כבר ידע, ששערן של 
חיות־הצפון הופך לבן בחורף. פליניום 
(ע״ע) ואחרים הכירו, שהזיקית מחלפת 
את צבעה בהתאם לשינוי הרקע. במאה 
ה 17 תיאר רדי (ע״ע) את שינויי הצבע 
בחגבי־המקל ובצורות־חיים אחרות הדו¬ 
מות להם. וליסנירי (ע״ע) ב 1751 וחל 
פון רחנהוף (ע״ע) ב 1758 ציינו, שצפר־ 
דעים וצבים משנים את צבעם, וכן נתגלתה במחצה השניה 
של המאה ה 18 עובדת ההם׳ בחרקים ובזוהלים אחרים 
ובדיונונים. במאה ה 19 עמד א. ר. וולס (ע״ע) בביקורו 
בבראזיל על הקף תופעת ההם׳ בתי שביער הטרופי וקבע 
את הכלל היסודי, שאץ להבין את צבעם של בע״ח אלא 
מהיד הסביבה, שבה הם נמצאים. בזה הוכרה ההם׳ כתופעה 
מתחום האקולוגיה (ע״ע). 

מחקר שיטתי ראשון של ההם׳ בוצע ע״י התייר וחוקר־ 
הטבע ה. ו. ביטז (.!:! 821 .׳ו\ .מ) במסגרת תצפיותיו בחיי 
החרקים באגן האמאזונאס במשך 11 שנים, שפורסמו ב 1861 . 
ביטז נתקל לראשונה בתופעת המימיקרי: פרפרים ממשפחה 
130 >ב 0011 ב 101 ?, בעלי כנפיים שחורות וצהובות, שמתעופפים 
בקבוצות גדולות, אינם נאכלים ע״י ציפרים ולטאות, מפני 
שהם מפרישים חומר מסריח! יחד עמם ניצולים מהתקפת 
הציפרים והלטאות גם פרפרים ממשפחת הלבנינים (- 1 ־ 101 ? 
1120 ), אע״פ שהם כשלעצמם אכילים — וזה משום דמיונם 



(םע)םחת • 36 [> 31:1 ־ 1 נ 11 ז 1 ^) מאמריקה החיכזגה: (א) — םלמע?ה, 

י ס—פז הצד. ב(א) החרח נראה כנפ 5 ה, ע( 1 ) הוא בטנה. ב(ב) נראח 
( 1 ) כחלק טנירול־יתר טגווי־רחרס: החרק ממר,תר מתחת לנידול, ובטנו 
האמיתית דיא ( 2 ) 


החיצון ל 10111:01111120 ?. ביטז ראה בתופעה זו עדות תותבת 
לתקפו של עקרון הבירור הטבעי — העקרון, שדארווין פיתחו 
זמן מועט קודם לכן: הגורם הבורר במקרה זה הן הציפרים. 
שמהן ניצולים יותר פרפרים מחקים מפרפרים חסרי־חיקוי. 
אך ביטז לא יכול היה להסביר את התופעה המוזרה, שמיני 
פרפרים ממשפחת 11110111111130 , בעלי צבעי־אזהרה משלהם, 
חיקו גם הם את ה : 121 ) 101100111 ?. נסיוז להסברת מקרה זה 
נעשה ע״י מילר ב 1879 , שפיתח את התאוריה של הטיפוס 
השני של המימיקדי (ר׳ למעלה. ענד 868 ), הקורה בין מינים 
שאינם אכילים. 

מאז היתה ההם׳ נושא, שהירבה להעסיק את האקולוגים, 

את חוקרי ההתפתחות ואת אנשי הביולוגיה העיונית. בדרך 
כלל קיימת נטיח להסביר את החס׳ הסבר דארוויניסטי — 
כביטוי להמשכת הקיום של הוואריאנטים המצליחים ביותר 
במלחמת־הקיום: בע״ח, שזכו להסתגל לרקע הסביבה. סיכויי 
קיומם טובים משל בע״ח חסרי אותה הסתגלות. מתוך גישה 
זו לתופעת ההם׳ נוצרו המונחים: .,צבעי־מגן״ — צבעים 
מתאימים לרקע, "צבעי-אזהרה" — צבעים ניכרים בניגודם 
לרקע, ״מימיקרי״ — היקוי, וכד׳. אך על גישה זו שמטברת 
את ההם׳ מתוך תועלתה לבעה״ח, קמו עוררים. שכפרו 
בערכה וביעילותה. ת. הכסלי (ע״ע) ואחרים לא ראו בהם׳ 
אלא תופעה מקרית וחסרת ערך לגבי קיומו של בעה״ח. הם 
הצביעו על העובדה, שבמקרים מרובים מופיעים בבע״ח 
צבעים, ציורים או תבניות, שנראים כחיקויים מפתיעים 
לעצמים זרים מסויימים, חסרי כל קשר אל המציאות הביו¬ 
לוגית של ״המחקה״! למשל: הסרטן היאפאני 0 קק 1 ־ 1 סכ 1 
נושא על גבו כעין דמות־דיוקן מזרחית: הדג היאפאני 
*״ 5212 — את הסמל של שושלת טוקוגאווה: גולגולת ד.דנ 
5 ק 00 זק 105 ־ 1 ^ דומה לצלב, וכאלה רבים. מאחר שבכל 




871 


הם אה 


8:2 


המקרים הללו איו להעלות קשר סיבתי בין התופעות. מת¬ 
עורר ספק גם לגבי המקרים, שבהם נראה החיקוי כמגמתי־ 
תועלתי. לעומת זה מצביעים חוקרים אחרים על ההתאמה 
הקיימת ביו בע״ח וביו סביבתו הקרובה דוקר,—דבר, שמרחיק 
את הנחת המקריות וכן על העובדה, שמכאניזם-הה 0 ׳ 
מחייב לפעמים שינויים במבנה בעה״ח וסטיה ניכרת מן 
הטיפוס הרגיל שלו — שינויים וסטיות, שמעידים על גורם 
כיווני מסויים. 

הדעות נחלקו גם בבעיית מידת יעילותה של ד,הס׳. דבר 
ברור הוא, שיעילות זו אינה מוחלטת: ההגנה הניתנת לבע״ח 
ע״י ההס׳ היא יחסית—היא מגינה עליו מפני אויבים מסויימים 
בלבד ולא מפני כל אויביו. יש בע״ח חדי-ראיה, שמבחינים 
גם בבע״ח המחקה את סביבתו; לפשל, הסרטן מסאמ 3 ז 0 . 
למרות מה שבפרטים מרובים הוא מותאם עד להפליא 
לרקע של קרקעית-המים, מותקף ע״י דג טורף מסויים, ואינו 
יכול להציל את חייו אלא ע״י הימנעות מכל תנועה בכל 
שעות פעילותו של הטורף. מצד שני — אין ספק בדבר. 
שההס׳ מקשה על הטורף אח מציאת הטרף. אך ההם׳ אינה 
יעילה אלא במידה שהיא תלויה בחוש־הראיה; היא אינה 
יעילה נגד טורפים מודרכים ע״י חושי הריח, הטעם או המגע 
או בגד בע״ח פעילים בלילה. 

נעשו ניסויים מעבדתיים וחקירות סטאטיסטיות לשם 
בדיקת ערך ד,הס׳ במלחפת-הקיום. התוצאות מוכיחות ללא 
ספק, שבע״ח מותאם לרקע הסביבה סיכוייו להתקיים מרובים 
במידה ניכרת מסיכויי חברו החסר הגנה זו. למשל: בניסוי 
מסויים בדגי גמבוזיה, הנטרפים ע״י דגים אחרים, היה אחוז 
הניצולים בין המיתאמים לצבע הרקע — 75% , בץ הלא- 
מותאמים — 47% . מחקר־שדה וניסויים מעבדתיים בשנים 
האחרונות בתחום הפימיקרי הוכיחו גם את יעילותה, כלומר — 
שהטורף, שלמד להכיר את הדגם, נמנע מלפגוע במתקה. 

אמנם. קיומו או הכחדתו של הפץ כשלעצמו אינם 
מותנים בכושר החס". ע״י ההם׳ מקויימת באוכלוטיה שכיחות 
יחסית מסויימת בין טיפוסים בעלי הסתגלות וחסרי־הסתגלות. 
מספר הפרטים שבכל אחד משני הטיפוסים עלול להשתנות 
מחמת פעולת הבירור הטבעי, אך המספר הכולל של הפרטים 
בני המין, משני הטיפוסים, אינו מושפע מן ההם׳. 

שתי תיאוריות הוצעו לגבי המכאניזם של התהוות ההם׳. 

לפי דעה אחת — תיאוריית גורמי־חוץ —, הצבע. ובמידה 
מסויימת אף הצורה, הם תוצאה ממכלול התנאים הפיסיקא־ 
ליים והכימיים של הסביבה: לחות וטמפרטורה גבוהה גורמות 
להתהוותו של צבע שחור. חום גבוה ויובש מחוללים צבעי 
צהוב—אדום—חום. טמפרטורה נמוכה מביאה לציבוע אפוד־ 
כהה; למשל: הפרוטאוס ההי במערות עורו בהיר. ואילו 
באור הוא נעשה כהה. תיאוריה זו אינה מתיישבת עם העובדה 
היסודית, שבתנאי־סביבה שווים מצויים בע״ח בעלי צבעים 
שונים. — התיאוריה האחרת גוזרת את הטיפוסים המותאמים 
לרקע הסביבה מפעולת הבירור הטבעי על מוטאציות. בצעדים 
איטיים מאוד במשך זמנים ממושכים. 

וע״ע אקולוגיה; התפתחות; חיים; חורשה. 

ל. שסם. צבעי־מגן אצל בעיי־חיים(תרג׳ ב. פישקו - י. מר־ 
נולין), תר״ץ, ,, 2 .;ס״,ז. / 0 . 40 0010x7 ־ 1 , 031100 ? . 8 .£ 
. 1-11 ,ץ %7 17711 . 1 > . 546 11 )^ 1471 !) 71140 ) 11711 , 113356 .£ ; 1890 

, 00754/171117/1151 . 14 1/11071 ) 1 ) 5 ,^ 8117711 , 5 ז:>נ) 1£ ? . 0 ; 1891/3 
101 ז 17 ה 4 ) 16 171 1071 ) €01070 ^ 01171 )) €071 , 61 ץב 711 . 1 ־ 1 . 0 ; 1903 
- 1 ) 6 ) 8.75 )! 0716 < 4 ו 1 )י 1 . 14 ץ 4177111/7 { , 1 ( 31:01 [ .\ו ; 1909 ,ח/ 60 ?ן 71 


7115112(71. 1913; \7. £. £)8101447 515 ) 102 ( 4 * €07710 , 00311 ־ (, 
1925; £. 11611£0 6 ) 1 ) 77 ) 1 ' 1 1715 74 ? 1540118 >ק 1412 041 6 ) 5 ,־ו £0 וו 11 ז , 
1929; 1x1., 8)01 8.61x1 4. \117 -ז 03 .£ .ם . 0 ; 1954 ,^ 7 ) 11 ח 
£01 .ה .£ - זסוווסין x1, \111 ) 8/0771 .ז 5161 01£6 .? ; 1933 ,?■ 0 והוו 
11. 70771(71 1771 71(77(1(6, 1938', £. 1131 ־ 1 ." 7 . 1 ־ X16)', 0(1774011- 
)1020 / ס׳מ 0 ז 5. 8 .£ ; 1948 ,( 97 , 711 ,ז>* 0 < 01 ) 8/14 ) 4711771011 מ , 
61/7711(7]/ * 111141/70 ז X6 10 ,•< 81010 2 111 ) 81 ) 8014710 87111511 מן ), 
1951; £1. 8 ־ 516 . 4 ^.£ ; 1952 , 11 ) 61 ) 7 0771/70 . 71 • 0741 ^ 11 , 11$ טש 
])}1611.8 ;־ 1955 .)^ 10 ( €0771014 101 ( 41147 , 1 ז 2 ׳ 5 \ 310 . 011 - 15011 ן . 
0011, 4411^71(( €0107011071 171 4111771011, 1957*; -תויד .א 
101 .? ;( 1957 ,. 001 ,. 7 ) 4771 . 501 ) €0107 ץ 6 ) 710 )()<€ ,וו 86 ז 6 נ! . 

81162 . 7 .( ; 1958 ,׳[/ 61 ) 7 ) 81 0/16 0110/1 ) 1 ) 5 810/14701 , 1 *ז 3 קק . 

30(1 1 1 ) 77 771 ) 76 ) 5 ) 11 ( 7 ) 811/7 111 ץ 7 ) 11 ת 1 } 6 ,ז 0 ׳)\סש 8 .? ״ 
5(1(0(( 8(1 . 1958 ,( 30 10 ל ,.׳ 

מ. מ. 

ב. בטאקטיקה הצבאית—כלל הצעדים, שנוקט צבא כדי 
למנוע את גילתם של חיילים או יחידות צבאיות, מיתקנים. 
סערבת־עמדות וכל אובייקט צבאי חיוני אחר, ע״י תצסית 
של האויב — ביו שהיא תצפית־עין ובין שתיא נעשית ע״י 
מכשירים מיוחדים, כגון: צילום. ראדאר וכיו״ב. 
במשך רוב ימיה של ההיסטוריה הצבאית היתד, החס׳ 
מקובלת על גופים לוחמים, שלא היו חזקים מבחינה טכנית: 
צבאות־גרילה, צבאות־ילידים, וכד׳. הצבאות הסדירים לא 
טיפחו, בדרך כלל. שיטת־לחימה זו. על כך מעיד השימוש 
במדים צבעוניים. וכן בכלי נשק וציוד נוצצים, שהיה רווח 
במשך מאות־שנים הרבה בלוחות המזויינים של כל העמים. 
האגדה המספרת, שבאחת ממלחסות־האזרחים הסקוטיות 
ביה״ב השתמש צבא־מל־ולם במלחמתו נגד צבאו של מקבת 
(הסאה ה 11 ) בענפים לשם הס׳, היא אחת פן העדויות 
הקדומות והידועות ביותר של שימוש בהם' בשדח־הקרב. 
בצביעת התלבושת הצבאית לשם הם׳ השתמשו לרא¬ 
שונה — עד כסה שידוע לנו — הבריטים במלחמותיהם 
בהודו בתחילת המאה ה 19 ; הללו צבעו את המעילים הלבנים 
של חייליהם בצבע חום. עם התפתחותו של הנשק החם ועם 
גידולה של עצמת־האש בסופה של חמאה ר, 19 , נעשתה ההם׳ 
גורם הכרחי בדרכי־ד,לחימה. — בפלחפת־הבורים התחילו 
משתמשים במדים, שצבעם מתמזג עם צבעם של פני־ 
הקרקע. במלחמת־העולם 1 נעשתה ההם׳ רווחת בכל צבאות־ 

העולם. 

הנשק האוטומאטי והארטילריה החדישה גרמו. שהצבאות 
יתחשבו התחשבות יתרה בגורם ההם׳, הן במבנה המערכה 
(פיזור היחידות והימנעות מיצירת קווים בולטים במערכים) 
והן בקביעת הביצורים (ניצול הצמחיה, פני־הקרקע ואמצעים 
טכניים שונים, כגון רשתות־הס׳, וכד׳). 
חשיבותה של ההם׳ גדלה והלנה עט גידול השפעתו של 
הגורם האווירי(הן בתצפית ובצילום והן בהפצצה) במלחמה. 
לא זו בלבד שגורם זה הביא לידי שיכלול שיטות־ההס׳ של 
הגייסות, אלא שאף נתעורר ההכרח להסוות מיתקנים, ובן 
שטחים, שהם תיונים להיערכות ולאספקה של הצבאות ולייצור 
המלחמתי, ולסוף אף ישובים שלמים. הקמת מיתקני־סרק 
ומערכים מדומים לשם הטעיית האויב ושימוש מוגבר בעשן 
נוספו במשך מלחסת־העולם 11 על דרכי־ההם׳, שהיו מקובלות 
קודם לכן. במידה שפעולות התצפית והגילוי בוצעו יותר 
ויותר ע״י אמצעים טכניים (אלחוט. ראדאר ומכשירים אלק¬ 
טרוניים), בה במידה גבר הצורך בפיתוח־הס" נוספות, שאף 
הן מבוצעות ע״י שיטות ואמצעים מדעיים, כגון: הטעייתם 
של גלים אלקטרוסאגנטיים שנשלחים על־ידי ראדאר. חסי־ 







1 

1 


האנציקלופדיה העברית 














873 


הסואה — הסיודום 


874 


מתו של מערכות אלחוט, או יצירה של רשתות־סרק אל¬ 
חוטיות, וכד'. 

בתקופה הגרעינית שוב גדלה חשיבותה של התם׳ בשביל 
הגייסות בשדה, מאחר שרק על־ידיה הם עלולים להימנע 
מלשמש מטרה לנשק אטומי טאקטי. עם זה יש לציין, שמח־ 
ההרס של הנשק הגרעיני האסטראטגי, וכן מידת הדיוק של 
סידורי הכיוון האלקטרוניים החדשים, מצמצמים במידה 
ניכרת את יעילותם של סידורי ההם' לגבי מיתקנים. אובייק¬ 
טים דוממים, ישובים וכיו* ב 


ה 0 יאן*צננ — 8 ת 153 ־ 1 ו £15113 — (בערו 600 — 664 לסה״נ), 
הוגה־דעות בודהיסטי סיני. ב 629 יצא הס' לדרך, 

עבר את אסיה המרכזית, ולאחר תלאות מרובות הגיע להודו 
ב 633 . ב 645 הזר לארצו ומאז הקדיש את עצמו לתרגומם 
של ספרי־המופת הבודהיסטיים לסינית. הוא פיתח טכניקה 
מיוחדת בתרגומם ובהעתקתם של מונחים סאנסקרטיים, ואף 
תרם את חלקו לפיתוח הזרם האידיאליסטי של הפילוסופיה 
הבודהיסטית. השפעתו על התפתחות הבודהיזם הסיני היתה 
מרובה ביותר. את מסעו להודו ואת רשמיו שם תיאר בספרו 
¥11-011 -״ 9 ; ספר זה (שתורגם לאנגלית ע*י 5 ז־זז 3 ז\\ .־ 1 
בשם 645 — 629 , 111413 111 1:37015 * 1 * 5 י §חבז 1 ו 01 ¥11311 ת 0 
140 , בשני כרכים, 1904/5 ) חשוב מאוד כמקור־ידיעות על 
הודו ועל אסיד, המרכזית בזמנו. עלילת מסעו של הס־ שימשה 
נושא ליצירות מרובות של הסיפורת הסינית. המפורסמת 
שבהן,הסי־ירצי( ¥11-011 - £151 ),נכתבה במאה ה 16 (תורגמה 
לאנגלית ע״י 7 ־ 31 * . 4 ! בשם 1401111:67 ["הקוף"]). 

מחיבוריו הפילוסופיים של הם' ראויים לציון: 111 ! $1 - ¥61 \ 
! £111 11-311111 ־ £1 ("עשרים פרקים על הרוחניות של המציאות"! 
תורגם לאנגלית ע״י 011 ) £130111 .ב>, 1938 )! ו-מקע■ ן>ת 6 ' 01 
ת 1 !£ 811111 (תורגם לצרפתית ע״י 155111 \ 0 ?- 6 :! ¥311 ב£ ־ 4 .£ 
בשם £ח ¥53 -מ ££1113 46 3144111 13 , 111 [, 14 !. 1101311313 .) 03 | ¥1 , 
בשני כרכים, 1928/9 ). 

. 1929 , 110 ^ 1 ) 8011 1111 1 * 1 7 * $1 .: 010115501 ״ 5 

ה 15 ש[ה במיתולוגיה היוונית — אלת אש־הכיריים 

וסמל המשפחה: בתם של קרונום וריאה ואחותו 
של זוס. בהתאם לתפקידה נתפסה כסמל הצניעות. הם , סירבה 
להינשא לפוסידון ולאפולון, שרצו בה, ושמרה על בתוליה. 
זום זיכה אותה בכבוד גדול: פולחנה היה חייב להימצא 
בכל בית ובכל מקדש. היה לה חלק בבל קרבו: היו נוסכים 
לה לפני ההקרבה ואחריה. אין הם׳ סובבת בעולם, אלא תמיד 
היא יושבת על האולימפוס. היא מרכז הפולחן בכל משפחה 1 
היא סוככת על הבית, וכן על המקדשים. טבעה זה של הם׳ 
גרם, שדמותה במיתולוגיה היוונית אינה בולטת. ויותר 
משנחשבה לאלה גילמה את מושג אש־הכיריים של המשפחה. 
אשה של הם', שהיתה אש־תמיד, נחשבה למרכז־הבית: על- 
ידה היו בני־המשפחה מתפללים לאלוהי־הבית ומקבלים אור¬ 
חים, ביניהם גם אורחים שנמלטו בסיבת מעשה־פשע וביקשו 
חסות. במקביל להס' המשפחתית היחד■ גם הס' ציבורית. 
הס׳ שניה זו — סמל לאחדות השבט או הפוליס — נמצאה 
בפריטאניאון(בית־הממשלה). מהגרים, שיצאו לייסד מושבה 
במרחקים, נטלו בידם מאשת של הס' בעיר־האם כדי להוכיח 
בזה את הקשר שבין המושבח למטרופולין. וכשם שהפולים 


כגוף מדיני שמרה על אש הס׳ הציבורית, בר קיימו איגודי־ 
ערים, כגון הברית הארקאדית והאכיאית, אש־הם׳ של הברית. 
קדושה ביהוד היתה ההם׳ שבדלפוי, שנחשבה לטבור־הארץ. 
וע״ע וסטה, 

11/111 1 ז* 1111£11 **ו< 2 ■ 1 * 11 071 ) 1^x11 ,זשו 101 י 110 111 ן־סתטסז? 

* 111 { 0 01111.1 * 711 ג 11 שתז 3 ? .? . 13 ;* 1/101021 ^ 1 ^ 11 ) 7077111011 
715 * £1011 11 ** ■) 1 * £7 11 *<־! , 11185011 < . 1 ג ; 1909 , 1 * 8101 )!**!ס 

1927 , 1121071 * 11 ) 1 ** 07 * 111 / 0 . 11111 )/) 1921 ,. 11111 
.(תרגום אנגלי 


ה 0 י 1 ר 1 ס (ביוד ? 1101080 ', באיאולית 141010805 ), משורר 
יווני. חם׳ היה הקדום במשוררי-יוון אחר ד,ומרום, 

אך אין לדעת בבירור את הזמן שבו חי, הואיל וגם זמנו 
של ד,ומרום שנוי במחלוקת. אביו, שהיה מקומי האיאולית 
שעל חוף אסיה הקטנה, עסק, כנראה. תהילה בספנות, ומשלא 
הצליח במשלח־יד זה הגיע לבויוטיה והתיישב בכפר אסקרה 
שבמורד המזרחי של הר־הליקון, בסביבות תספיאי. עיר- 
הסוסות. כאן רכש לו אחוזה, ומסתבר, שחס׳ נולד בכפר זד, 
מאחר שהקדמונים מדברים עליו כעל איש־אסקרה. כשמת 
האב עברה האחוזה בירושה לשני בניו. אך האחים רבו על 
הירושה, והשופטים האצילים, ששוחדו ע״י אחיו של הס׳, 
הוציאו פסק-דין לטובתו של זה. הס׳ יצא, כנראה, נקי מנכסיו. 
הוא עבר לאורכומנוס, וכאן בילד, כנראה את רוב ימיו. על סופו 
סיפרה המסורת, שנרצח באוימאי שבלוקריס ע״י מארחיו 


בתחום שהיה מקודש לזום הנמיאי על מעשה־אונס. שביצע 



באחותם. כבר במאה ד, 5 היו מראים את קברו של הם׳ בנאד 
פאקטום. אבל גם אורכומנום שבבויוטיד, תבער, לעצמה את 
הכבוד להיות מקום־קבורתו של המשורר, לפי עדותו של פאר־ 
סאניאם. מרמיזה אתת 
בשיר "תחרות בין 
הומרוס והם׳" מותר, 

אפשר, להסיק, שחם , 

הפליג דרך מיצר 
אוריפוס לכאלקים 
כדי להשתתף בחגי¬ 
גות, שנערכו לכבוד 
פולידאמאס, המלך 
המת. זו היתה, כנר¬ 
אה, נסיעתו היחידה 
של המשורר מחוק 
ליבשת הלאם. 


השטיח. פסל מז חטאה ה 5 לפכה׳־נ. 
חפוז יא ו ז מימני, יומא 


המאורע החשוב 
ביותר בחייו תואר 
ע״י המשורר בשירו 
"תאוגוניה*. הוא 
מספר, שבשעה ש¬ 
רעה את הצאן בהר־ 
הליקון ירדו הסוסות 
עסופות ערפל מראש 
ההר, חוללו לפניו 
ולימדוהו לשיר "דב־ 
רי־אסת". מתקבל על 
הדעת. שהם' כבר 
הרגיש בנעוריו, שנר 
עד להיות משורר, 






875 


הסיודום 


876 


ומתוך הרגשה זו נתעוררו בו הזיות־חוויות מעין זו שתוארה 
למעלה, בשיר "מעשים" הוא מספר לנו, שכשניצח בחיבור 
הימנון בחגיגות לכבוד אמפידאמאס הקדיש את פרס־ 
הניצחון, את הטריפום, למוסות, שהורו לו את הדרך אל 
אמנות־השיר. אין ספק בדבר, ששירת הם' קשורה קשר 
בל ינתק בשירתו של הומדוס, אע״פ שיש הרבה מן המפריד 
ביו השתיים — אפשר, יותר משיש בהן מן המשותף. הצד 
השווה שבשירת הם' ובשירה הה 1 מרית־ההירואית ניכר, קודם 
כל, בצורה. הס׳ הגיע לאומנותו, כמסתבר, ע״י מגע עם 
רפסודים (ע״ע הומרוס) נודדים, אע״פ שלא נמנה עמהם. 
הס׳ אהב את היי הכפר ואת האיכרות, כפי שאפשר לראות 
מתוך שירו "מעשים". 

קירבתו של הס׳ לראססודים החומריים גרסה, ששירתו 
הגיעה אליהם ושינתה את צורתה ע״י תוספות מתוספות 
שונות. באופן שקשה מאוד להוציא את הגרעין האמיתי של 
שירת הס׳ מתוך הנוסח, שהגיע לידנו, זהו המצב בתאוגוניה 
או "תולדות־האלים" והוא הדין בשיר הדידאקטי "מעשים". 
המעברים מעניין לעניין ב״תולדות־האלים" אינם מבוססים 
על טעמים שבהגיון, אלא על אחיזות חיצוניות־פורמאליות 
בלבד — מה שמקשה עוד יותר לבוא לכלל מסקנה ביחס 
לתרומתו של הס׳ בפועל לשיר. ואפילו נתברר דבר זה, עדיין 
צריכים היינו להחליט. מה היה חלקו האישי של הס׳ בדבריו 
ומה היה היסוד המסדתי, שקיבל מאחרים. מה שנוגע לדבר 
האחרון. הרי התגליות החדשות, שנעשו במזרח הקרוב 
(בראס שמףה ובבוגאזקוי), פיזרו במידה ניכרת את הערפל, 
ששרר בתחום זה. הס' מתאר את שלשלת־האלים בסדרת- 
שלטון של אוראנוס, כרונוס וזום. התמורות בשלטון על 
העולם באו, לדבריו, כתוצאה ממהפכה; נרונוס סרס את 
אוראנוס ומלך תחתיו. ומשום שכרונוס נהג לאכול את ילדיו, 
נטלה ריאה את זוס מיד לאחר שנולד והסתירה אותו 
מעיני אביו באי כרתים. כאן גדל זום, ולאחר מכן השיג את 
השלטון לעולמי־עד במלחמתו עם הטיטאנים. 

התגליות בראם שמרה ובבוגאזקוי על חילופי־המשמרות 
בשלטון־האלים מסייעות לנו להבחין בסיפוריו של הם׳ 
מסורות מזרחיות עתיקות־יומין, שנשתקעו במיתולוגיה היוו¬ 
נית. חשובים ביהוד האפוסים הדתיים על מערכת־האלים של 
אלאלו־אנו־קומארבי (אל־הסערה) מזה ואוליקומבי מזה. 
הדומה מאד למערכת־האלים, שאנו מוצאים בתאוגוניד, של 
הס׳. הסיפור על אנו דומה ביסודו לסיפור על הורדת אוראנוס 
מכסאו ע״י כררנום. אנו בורח מפני קומארבי. קומארבי 
תופס אותו ברגליו ונוגס את אבר־המין שלו. אנו מקלל את 
קומארבי, שיוליד שלושה אלים נוראים. אחד משלושת האלים 
הללו הוא אל־הסערה, המוריד לסוף את קומארבי מכסאו. 
המיתוס מספר, שקומארבי הוליד את מפלצת־האימים אולי- 
קומבי. המאיימת על שלטון־האלים. במלחמה זו ידו של אל- 
הסעסז. 1 על החזיז. היא על העליונה. מוסיב זה מקביל 
למלחמתו של זום על השלטון בעולם. גם הטכסטים, שנמצאו 
בראס שמרה. כוללים סיפורים על מלחמה ביו אלים, שדחקו 
זה את זה מן השלטון. הסיפורים מקבילים לקטעים מתולדות 
הפיניקים לפילון מגבל, המסתמך על סנכוניאתון — מחבר, 
שחי, לפי פילון. לפני מלחמח־טרויה. ואמנם תאריך זה 
מתאים בערך לזמן הטכסטים של ראס שמרה. מכאן אנו 
למדים על קיומה של מסורת מיתולוגית בדבד מלחמות־ 
האלים על השלסון בעולם, שכבר היתד. רתחת במזרח הקד¬ 


מון באמצע האלף השני לפסה״נ, וודאי עוד קודם לכן. 
והגיעה אל היוונים שבאסיה הקטנה ומשם ליבשת היוונית 
באירופה, הם , ידע מסורת זו, והדבר אינו תמוה כלל, הואיל 
ויכול היה לשמוע את הסיפורים הקשורים בה מפי אביו, 
יוצא קומי שבאסיה הקטנה, אלא שהמיתוס על מלחמת 
כרונוס ואוראנום בתאוגוניה של הם׳ קווים מיוחדים לו. 
תאור מערכת־האלים של אוראנוס, כרונום חום הוא גרעינה 
של התאוגוניה. מסביב לגרעין זה הצטברו, כאמור, יסודות 
שונים, שמתארים את שלבי ההתהוות של העולם. בראשית 
היה הכאוס, ממנו נתהוו ערבום (ערב = חושך) ולילה, 
ומהזדווגותם נוצרו האיתר והיום. הארץ ילדה את שמי 
הכוכבים, את ההדים ואת הים הגועש. אח״כ ילדה לאורא־ 
נוס את קויוס, קדיאוס, היפריון, איאפטוס, ועוד; הצעיר 
שבבנים אלה. ועם זה החזק והנורא שבהם, היה כרונוס. 
לאחר מכן ילדה הארץ שלוש מפלצות, שכל אחת מהן היתד, 
בעלת מאה ידים וחמישים ראשים, על־פי עצתה של הארץ 
סירס כרונוס את אוראנוס והשליך את אשכיו לים. מקצף־ 
הים, שנתהווה עם פגיעתם במים, יצאה אפרודיטי, ומטיפות 
הדם של הפצע, שנעשה בגופו של אוראנוס, נולדו האריניות 
והגיגאנסים. כרונוס הורד לסוף, אחר קרב, מכסאו על־ידי 
זוס בנו, שנולד לו מריאה; וכשעלה זוס לשלטון בא לעולם 
סדר חדש, מושתת על הוק ומשפט. עם כל סבך העניינים 
שב״תאוגוניה", איו היא חסרה סבנה ערוד וברור למדי. 
בהתאם לשלוש תקופות־העולם, אפשר להבחין בשלוש חטי¬ 
בות: קוסמוגוניה (או בריאת־העולם), תאוגוניה (או סדר 
שושלות־האלים) ותולדותיו׳,גיבורים: וביו חטיבה לחטיבה 
מובאים סיפורי-מעשה מיוחדים, שאיו להם קשר הדוק 
להתהוות־העולם (כגון הסיפור הנזכר על לידת אפרודיטי. 
ההימנון להקאטי, הולדת זום, ועוד). מתקבל על הדעת, שלא 
כל הסיפורים המיוחדים הללו הם של הס׳, אך עם כל חשי¬ 
בותה של המסורת המיתולוגית, אין לזלזל בחפיסה העצמית, 
שתפס הם׳ מסורת זו. המיוחד שבמחשבתו של הס' הוא במה 
שאין ב״תאוגוניה" מערכת חיצונית־סתם של שושלות־אלים, 
אלא גם הטעמת המגמה התכליתית, המכוונת להקמת שלטונו 
הסופי והמוחלט של זום בעולם. זוס ניצח את הטיטאנים 
וכך השתית את העולם על מוסדות איתנים של סדר בל 
ימוט. אמנם סדר זד, אינו אומר כולו אושר וטוב. העולם, 
שקם עם עלייתו של זום לשלטון, אינו כליל־השלמות, אלא 
חדור־רע והרה-אסונות. מבחינה זו ייס ב״תאוגוניה" מה 
שבא לידי ביטוי ברור יותר ב״מעשים". 

גם השיר "מעשים" כולל לכאורה בליל של עניינים 
שונים. אעפ״ב העניינים שלובים זה בזה, וציר רעיוני מקשר 
אותם: בערבוביה המדומה מתבלטים כמה קווים עיקריים. 

המבוא ל״מעשים" הוא הימנון לזום. המרומם והמשפיל 
וההופך את העקוב למישור לפי הצדק והיושר. בזה נתן הס׳ 
ביטוי ברור — בפעם הראשונה בספרות היוונית — לתפיסת- 
עולם מוסרית. אחר הימנון זה מוסר חם־ את המיתום על 
פרומתוס. ומסביר על שום מה הטיל זום על בני־האדם 
חיי־עמל. מצורף לכך המיתוס על חמש התקופות, והעלמותם 
של הצדק והיושר מן העולם. מכאן עובר המשורר לדבר 
דברי־כיבושים בשבחם של חיי עמל ויושר ובגנותו של 
העוול, וסמוך לכך אנו קוראים על הדרכים, שבהן מגיעים 
לחיי־עושר: האחת היא דרכו של האיכר, והשניה — של 
הספן. כאיכר מכיר הס׳ את חיי־הכפר, והוא נותן עצות 




877 


הסיודוס 


878 


מפורטות כיצד לנהל את המשק הכפרי. לסוף הוא מדבר 
על הנישואים ועל היהסים בין רעים. 

בחלק הראשון של ה.,מעשים" ניכרת אנטיתזה כפולה. 
נקודת־המוצא הוא ריבו של הס׳ עם אחיו פרסם — ריב, 
שאינו משמש לו כאן אלא עילה להרהורים על הצדק ועל 
הכוחות הטובים המקיימים את ההברה האנושית. האנטיתזה 
השניה היא המאבק בין השקפתו הפסימיסטית של הם' על 
העולם וביו אמונתו בערכי־מוסר קבועים ומחלטים 

בניגוד ל״תאוגוניהי, שלפיה אריס היא אלהות דעה, 
מילדי הערבוס, מבחין הס' ב״מעשים" בין אריס רעה, שהיא 
אלת הריב והקטטה. המעוררת מלחמות, ובין אריס טובה. 
אלת ההתחרות, שמטרתה להשפיע על בני־הארם, שיגיעו 
להשגיהם של בחירי־האנושות ואף יעלו עליהם הבחנה זו 
משמשת לו, למשורר, נקודת־סוצא לדברי-כיבושים. שהוא 
מטיח כלפי אחיו. פרסם חייב לוותר על ריבו עם האח; עליו 
לעבוד ולהרויח את לחמו ביושר ובעמל. זה מביא את 
המשורר להרהורים על חיי העושר של האיכר. 

חיי־העמל של האדם מתוארים במסגרת של שני מיתוסים 
זום העניש את בני־האדם על גזלת האש של פרומתוס במה 
ששלח להם את האשה. סיפור זה נמצא ב״תאוגוניה". אד 
ב״סעשים" ססשיו הס׳ את חוט־הסחשבה: כל האלים מע¬ 
ניקים לאשה, שנוצרה ע״י הפיסטום מאדמה לחה, כל מיני 
מתנות טובות ומסוכנות כאחת — מכאן שמה: פאנדורה. 
לפרות אזהרותיו של פרומתוס אוסף אפימתוס את האשד, 
אליו, והיא פותחת את מכסה החבית, שבה הוטמנו המתנות; 
כל הרעות יוצאות מתוכה ביעף ומתפזרות על־פני העולם; רק 
התקווה נשארת על קרקע החבית. נראה, שהם׳ לא נשא 
אשת. בכל אופן לא חייב את חיי־הנישואים. 

מיתוס אחר, שבא להסביר את סבל החיים, הוא הסיפור 
על חמש התקופות ועל ירידת האדם מתקופה לתקופה. ארבע 
תקופות מסומלות במתכות. התקופה הראשונה היא של זהב, 
והיא תקופת כרונוס. אחריה באות תקופות הכסף, הארד 
והברזל. מיתוס זה הוא חטיבה בפני עצמה הואיל ואין לאחדו 
עם תפיסת ה״תאוגוניה", שבמרכזה עומדת עלייתו של זום 
לשלטון. מיתוס זה בא לו, להס׳, מן החוץ. הדבר ביכר במה 
שהמשורר אינו רואה את דור־הגיבורים כהלק מתקופות 
הארר והברזל. הוא הושפע סן האפוס ההומרי ובזמנו היה 
רווח הפולחן של הגיבורים שנלחמו לפני חומות־טרויה. 
משום כך קבע את תקופת־ההירואים בין שתי התקופות 
האתרונות. ע״י כך נשבר הקו של ירידת האנושות, וכן 
שורת־הסתבות. יתכן, שיש לראות בכך השפעות מאסיה. 

כל הכובד של האפוס הוא בתיאורה של תקופת־הברזל. 

אל הצרות, שבאו על העולם מתיבת־פאנדורה, הצטרפה 
הירידה המוסריה. גורלו של העולם המושחת יחתם כשהאלה 
איד(ם (המצפון המוסרי) והאלה נמסים (התרעומת המוסרית) 
יעזבו את האדמה. 

אך הפסימיות של הם' אין פירושה יאוש, והמונע את 
היאוש הוא המשפט. זום הועיד לתי(ת צורת־חיים אכזרית, 
שישמידו אלו את אלו,' ואילו לבני־האדם נתן את האפשרות 
להתקיים ע״י הנהגת המשפט. כאן מופיע הרעיון של קדושת 
ה״דיקי" (הצדק)—מנכסי צאן־ברזל של המחשבה הפילוסופית 
היוונית. הם׳ קושר לתאור התועבות של תקופת־הברזל את 
הסיפור על הזמיר, הנאנק בצפרני־הנץ. כאן עומדת לפנינו 
היבריס ("חוצפה"), יריבתה של דיקי. המשורר מזהיר את 


פרסם מפני עיוות־הדין. יאה לו, לאדם לנהוג כבוד בדיקי. 
הס׳ מהלל אותה בחרוזים כבדי־משקל. דיקי נאנקת כשמלכים 
ושליטים לוקחי־שלמונים רוצים להטותה מררך הישר. היא 
מביאה פורענות על הפוגעים בה והיא תובעת את עלבונה 
מכסאו של זום. בסוף הקטע על דיקי פונה הס׳, כמו בראש 
השידה, אל פרסם ומעוררו לעבודה. הוא מדבר בשבחה של 
העבודה כהכרח, שהטילו האלים על בני־האדס. האלים הקדימו 
את הזיעה להצלחתו של האדם אח״ב באה שורה של פתגמים, 
שמסכמים את היחסים בין האדם לאלים. מכאן מגיע הם' 
לתאור חיי־האיכר. מן הראוי לראות בחלק זה של השיר 
המשך קשור בקטע על הטפת־הסוסר לפרסס. כמו בשאר 
חלקי-השיר, כך גם כאן אין המשורר שומר על סדר הגיוני. 
אין השיר אלא שורה של תמונות מהיי־האיכר. שהן קשורות 
זו בזו קשר רופף. הם׳ אינו מכסה על שום דבר. הוא מספר 
על התלאות האפייניות לחיי־הכפר כמו על השמחות הטי¬ 
פוסיות להם לפנינו יצירה ראשונה בספרות האירופית, 
שהיא שיר־מזמור לעבודה. 

לדעת קצת חכמים, נתחבר ד,"מעשים" אחר ה״תאוגוניה", 
וראיה לכך משמשת להם העובדה, שכמה מקומות בשיר 
הדידאקטי נראים כרמזים למקומות ססויימים ב״תאוגוניה" 
(למשל המיתום על פרומתוס). אחרים באו לכלל מסקנה 
הפוכה מזו על-יסוד הלשון, הניב והסגנון של ה״מעשים", 
שהם לדעת החוקרים הללו, תלויים בלשונו של הומרום, 
ומשום כך יש להניח, שהשיר נתחבר אחר האפוסים הגדולים 
חוקרים אלה קובעים את זמן החיבור של ר,״מעשים״ במאה ד, 9 
ושל ה״תאוגוניה״ בסאה ד, 8 לפסה״נ. לפי שעה איו להכריע 
בבעיה קשה זו. 

השיר "מגינו של הראקלס" מיוחס להם׳ שלא בצדק. 
עיקרו הוא תאור מגינו של הראקלם מתור חיקוי לתאור 
מגינו של אכילוס באיליאס. הוא פותח בקטע מתוך הקאטא־ 
לוגוס של נשים אצילות העוסק באלקמני, אמו של הרקלם 
(ע״ע). אח״ב מסופר על פגישתם של הראקלס והגיבור 
קיקנ(ם ועל הקרב שפרץ ביניהם ושבו נהרג קיקנ(ס. בהז¬ 
דמנות זו מתאר רפסודום את מגינו של הראקלם. — מה 
שנוגע לשיר המתאר את ההתחרות בין הס׳ להומרוס, הרי 
הוא מכיל כמה פרטים ביוגראפיים של הס׳ הראויים לתשומת־ 
לב, עם זה אין להניח. שהוא פרי עטו של הס׳. 

המסורת הספרותית העתיקה יחסה לד,ס׳ גם יצירות 
אחרות — ואף זה בלא ספק שלא בדין. על יצירות אלו 
נמנים: הקאטאלוגום של נשים אצילות וה״אי־הויזת". כלומר 
רשימה של נשים אצילות וסיפורים, שהתרקמו סביבן. הסי¬ 
פורים קשורים זה בזה במלים !"׳ס וי ("אי ד,ויה"), כלומר, 
"או בגון זו". איו לדעת בבירור אם שתי היצירות הללו אינן 
אלא יצירה אחת או שהן יצירות נפרדות, שחוברו יחד. 
ה״אי־הויות", שהיו מחולקות לחמישה ספרים, לא נשתמרו 
בשלמותן, אך כמה וכמה קטעים מהן הגיעו לידנו בכתביהם 
של סופרים הרבה, והפאפירוסים סיפקו לנו קטעים נוספים 

כמשורר שונה הס׳ מד,ומרום תכלית שינוי למרות הצורר, 
הספרותית המשותפת לשניהם ולמרות השימוש בבמה אמ¬ 
צעים ספרותיים, המצוי בשניהם. בניגוד לאפיקו, המתאר את 
עולם־האצילים שאבד, נותן הס׳ את חיי־ההווה האפורים 
חיים אלה רחוקים סן הברק וחוסר־הדאגה של העבר המזהיר. 
קשים הם חיי־האיכר באסקרה שבבויוטיה, המשורר אינו 
רוצה להעביר את הקורא לעולם שכולו טוב ולהתרחק סן 



879 


הסיודום — הסיכסמוס 


880 


המציאות. הוא רוצה ללמד ולהביא תועלת לסשוטי־העם, 
העמלים ועמוסי הדאגות של היי יום־יום. והוא יודע, שלא 
ישיג את מטרתו, אלא אם ידבר אליהם בלשון בגי־אדם. 
בלא כחל ושרק. בפשטות זו דוקה כוחה ורעננותה של שירת 
הס׳. רוח קדומה של גדלות טבעית. שפקודה בקרקע ובטבע. 
נושבת ממנה. הם׳ נמנה עם אותו דמויות־בראשית של 
האנושות, שהניחו את יסודות המוסר האנושי וקבעו את 
חכמת־החיים בכל פשטותה. 

יצירותיו של הם׳ ("מעשים וימים", "תאוגוניה", "מגן 
הראקלס") תורגמו לעברית, בליווי מבוא והערות, ע״י 
שלמה שפא! ( 1956 ). 

הוצאת הסנסס: ; 1865 . 0 .־ל ; 1902 , 1 ( 0 י. 7 א .ה 

. 1914 ,(•<ז 3 ^ו״ 1 013551041 ( £001 ) 110 וד\\-חץ 1 :ז־\£ .ס .!- 1 

ספרות; ; 1929 , 1 ,■ 01111 * 1116 . 81211011(1, 01x11. 4. 1/1x01 . ז \\ 
,־! 5100131 .' 1 ; 1949 , 1115 ץו/ 4050 1714 > £104104 , 8011715011 .ז? 

;.!} 64 , 1949 ,) 105117 ) 141 )/)) 01 11 > 14510 > 01 { 0 1 ( 01 * 1115 71 
■ 07400/1071 1111/1071 405 '>> 111050/7/1 ! ? . 17 01011111712 , 301501 ־ 1 ־ 1 . 14 
. 1951 , 1711715 
־א. ש. 

הסיוני (ןי,<״ 110 ■), באגדה היוונית — בתו של לאומד(!, 
מלך טרויה. על־פי עצתו של אוראקולום רותקה 
הס׳ ע״י אביה אל סלע כדי שתשמש מאכל לספלצת־ים. 
מפלצת זו נשתלחה בטרויה ע״י פוסידון על שלאומדון סירב 
לשלם את שכר בנייתה של חומת־העיר, שבוצעה ע״י פוסידון 
ואפולון, ובריתוקה של הס' אל הסלע נתכוון אביה לשכך 
את כעסם של שני אלים אלה. הראקלם הסכים להציל את 
הם' לאחר שלאומדון הבטיח ליתן לו בשכר זה את הסוסים, 
שקיבל בפיצוי מזום בעד גנימדם (ע״ע), שזוס חטפו. הראקלם 
הרג את המפלצת ושחרר את הס׳, אך לאומדון סירב למלא 
את הבטחתו והציע להראקלס סוסים פשוטים. בכעסו כבש 
הראקלס את טרויה. הרם את העיר והרג את לאומדון. ואת 


הם׳ נתן לידידו טלאסון, שותפו בכיבוש־העיר. הם׳ היתה 
אמו של טוקרום. אחיה פודארקס, שנקרא אח״ב פריאמום 
ומלו בטרויה, שלח את אנמנור ליוון כדי להחזירה אליו. 
סירובם של היוונים להחזיר אח הם' נזכר במסורת היוונית 
כאחת מו הסיבות למלחמת־טרויה. 

- 81/7110 , 05 ז 60 ס 011 ק\ 2 ; 89 ,) ¥77/7140 , 5 נו 1 ו 1 ^-< 14 ; 649 ,¥ , 111715 
. 3 , 12 , 111 ; 9 , 5 , 11 , 1/70071 

הסיכיום (; 1106 x 10 ׳), שמם של שני סופדים יווניים 
מתקופת הקיסרות הרומית המזרחית. 

1 . חם׳ מאלכסנדריה, מחבר מילון יווני אלפביתי 

11 י 1£ סז 0 ■\צ 0 ׳\ 10101 ) 1 . ןזץ 0 ץס¥!ו .:("כנסת כל הסלים 

לפי יסודן"), שלא הגיע לידנו אלא בצורה מקוצרת מאוד. 
באיגרת־הקרסה לאותו סילון פונה הס' לאדם ששמו אוגניוס, 
ולא מן הנמנע הוא, שהכוונה היא לאוגניום "הסכולאסטיקף, 
שחי במאה ה 5 . לפי עדותו של הם׳ עצמו היה ספרו מיוסד 
על מילונים מיוחדים של מחברים שונים שקדמו לו. החשוב 
שבאלה היה דיוגנעלס המדקדק (במחצה הראשונה של 
המאה ה 2 לםה״נ), שהשתמש בגלופות (ע״ע) של פמפילוס 
(סביב שנת ה 30 לסה״נ)! בצירו יש לציין את אריסטרכוס, 
אפיון ואפולונילס (שחיבר סילון לכתבי הומרלס). מילונו 
של הם' כולל הבאות מכתביהם של מחברים בני התקופה 
העתיקה וביטויים מוזרים ונדירים; משום כך הוא משמש 
כלי־עזר חשוב בחקר הניבים היווניים ובפענוחו של כתובות. 
לרוע המזל לא נשתמר כר,"י היחיד, הידוע לנו (מן המאה 
ה 15 ), במצב טוב, ובמקומות הרבה הוא מכיל גם תוספות 
מאוחרות. — המילון הוצא בשלמותו ב 1858 — 1868 ע״י 
מ. שפיט ( 50111111111 ), וב 1867 במהדורה מקוצרת. 

. 1929 , 11 ) 0/1105511741 ^ 5 ) £1 נ 31 י{!ס 0 תוט 81 .א ..א 

2 . ה ם׳ מ מ י ל ט ו ס, המכונה ;סיסזס״ס,(./! , (ה״סהולל"), 

חי בזמנו של יוסטיניינום קיסר ( 527 — 

565 ) וחיבר ספר בשם "דברי־יסי רוסי 
והעולם״ ( ו״* י,! ן'ו:<ומ ׳ ! 1 >׳ 1 סיססזס! 

ךר 050 זי.י 0 ״>, שהרצאת המאורעות מגעת 
בו עד ימי אנאפטאסיום קיסר ( 491 — 518 ) 

ועד בכלל, והכולל בין השאר פרק על הת¬ 
חלותיה של קונפטאנטינופולים. הם׳ כתב 
גם ספר על יוסטינוס קיסר ( 518 — 527 ) 

ועל ראשית מלכותו של יוסטיניינוס. כן 
חיבר ספר על תולדות הספרות העתיקה, 

שהיה מסודר לפי הסוגים הספרותיים 
ומבוסס בעיקר על כתביו של הרניוס סילון 
מגבל (ע״ע), — החוברת "על החכמים 
הדגולים בהשכלתם", המיוחסת אך היא 
להם'. אינה אלא זיוף מתקופת הרנסאנס. 

כל כתביי של הם׳ ד,יצאו ב 1820 ע״י 
י. ק. אורלי ( 010111 ). 

, 1901 , 1 , 17 ) $0/11/0 £111170 , 10 ) 11011 . 15 
. 0/1 ) £11 . 4 . 50/1 ) 0 , 0111154 ;. 11 365 

.) 874 ,* 1905 ,. 1.11 
מ. רו. 

הסיכטמום ( 15 !בח 35 ד €1 ץ 1£5 ־ 1 )> תנועה" 

שקמה בכנסיה היוונית במאה 
ה 14 בחוגי הנזירים של הר אתוס (ע״ע). 

ראש ודבר להם היה גרגוריום פלמם. נזיר 
באתוס מ 1318 ואח״ב ס 1326 עד שנתמנה 
ארכיהגמון בסאלוניקי בל 134 . מכאן בא 



הם••.׳ ;;אלת ע"' וואקלס. ססיגס ם; התקיעה העתיקה. 1 'לה אלבאני, ומא 






881 


הסיכסמוס — הסכמה 


882 


הכינוי "פלמיטים", שבו נתכנו חבריה של תנועה זז , . 
ביסוד תורתם מונחת האמונה בדבר קיומו של אור אלוהי 
קדמון בלתי־נבדא, הניתן ל״העברה" לבני־אדם, והוא האור, 
שזרח בהר־תבורעל ישו ושגרם לשינוי־דמותו(סתיא י״ז. ב'). 
בעיקרו של דבר, אין כאן אלא ההשקפה הקדומה על השראת 
רוח־הקודש, שתפסה מקום חשוב בברית החדשה, ועוד קודם 
לכן — בספרות־ישראל. מתוך השקפה ז 1 התפתחה אח״כ 
בכנסיה היוונית תורת־הנסתר, שתכליתה העליונה היתר. 
ההתבוננות האלוהית, תחילה באו הדברים לידי ביטוי בחי¬ 
בורים, שיוחסו לדיוניסיום איש האראופאגוס (מעשי השליחים, 
י״ז, ל״ד), אח״ב אצל מאבסימום הסודה (מת ב 662 ), ואצל 
שמעון, המכונה ״התאולוג החדש״ (חי בתחילת המאה ה 11 ), 
המיסטיקן החשוב ביותר של הבנסיה היוונית. אע״פ שנזירי־ 
אתוס קיבלו הרבה מיסודות תורתם מאנשי־המסתורין שקדמו 
להם, נבדלו מאלה האחרונים — כנראה, בהשפעת גרגודיום 
מסיני ( 5 :מ 31 ג 511 !סמסאזזס) — במנהגי־חייהם המיוחדים, 
ששימשו, לדעתם, הבנה להשראת האור, הנזירים היו גוהרים 
בקרן־זווית על הקרקע, לוחצים את סנטרם אל חזם, משקיעים 
את מבטם בטבור־בטנם ועוצרים את נשימתם עד כמה 
שאפשר. תחילה חשו בהתכהות העינים ושקעו בעצבות. אח״כ 
נעלמה העצבות ובמקומה בא עונג, שאין לבטאו במלים: 
נדמה היה לנזירים, שהם טובלים בזוהר קורן. הנזירים קראו 
לעצמם ה״נחים״ ( .!)!!..,/■.ם! 1 ' או ; 1 £ ׳גס£' 1 // 1 ו 0 זז') , ואילו 
מתנגדיהם קראו להם בכינוי של לעג "נשפות־הטבור" 
( 1 נ><((זוןי 0 ,<ג>ק> 011 '). מתנגדם העיקרי של ההם׳ היה הנזיר הקא־ 
לאברי ברלעם — אדם בעל השכלה פילוסופית סכולאסטית, 
שנטה חליפות לנצרות היוונית האורתודוכסית ולקאתוליות. 
נימוקיו נגד ההם׳ נדחו בסינודה של ק(שטה ב 1341 . אעפ״ב 
לא פסקה המלחמה בהם׳ והתנועה הוצרכה לאישוריהן של 
שלוש סינודות נוספות ( 1345 : 1347 : 1351 ). 

תנועת ההם׳ יצרה בכנסיה היוונית, בניגוד לאסבולאס־ 
טיקה המערבית, את התורה בדבר האור האלוהי ובדבר 
חסשך פעולתה של רוה־הקודש והתמידה להגן על עיקרה של 
תורה ז( בניגוד לדעתה של הפנסיה הר(מית. השפעת ההם' 
בלטה אח״כ בנזירות הרוסית מן המאה ה 16 ואילך, ביוון 
עצמה קמה תנועת ההם׳ לתחיה בסאה ה 18 ע״י אחד מנזירי- 
אתוס — ניקודמום מנאכסום. 

■ 141 ) 1410-4 1 ז 6/16 ) 64011141 /(<( 66 ( 6 6/116/116 ) 06 ,־ 301161 < 1 מ 1 ג\ז $4 . 14 
,( 2 ,מ , 1 { 6/10 * 1 ו 6 )*הוו* 1 ז 41 ו 11611 ^ 8105:1:6/60 7 ) 8 6/1 ) 1 ( 11 ) 100 () 
ח 6/16 ! 11 ז 1 ! 1 ז 20 ^?{ 7 זזו 16 ^ 7/16010 . 14 8176/16 . 0 ; 1958 

.£ ; 1959 ,( 1 [ס 6066/1 )! 1 ' 14 ) 10 ) 16111 \ 4 ) 16 ) 146/1 ( 71 1100 ) 8116/1 
800100 16 ( 6 { 0 1 ( £0 7 ת 0 1126 ( 66 <£ 16 ( 1 /© י ת 0 < 1 < 051 

.ט ., 1 .ז$ .מ 1 >ח 3 8371165 . 11 .א ; 1896-1900 , 6 ז 1 < 1 ח 1 ? 2 
- 141 616111(411071 )?)1X071 ,־ 101 ^ 81 .. 1 ; 1948 , 4 ) 41114 ) 1 1 ^ 8 ,(. 1x5 ) 

-ץ 8 1/16 / £7 (( 101 * 11 ( , 2$111£¥ ע .\נ ;.££ 435 -ין , 1950 , 1106 

. 665 .ק , 1952 , 176 ?{( £0 20011716 

ה. ק. 

הסינצי -־ 11511111211 —(בערך 300 — 230 לפסה״נ), פילוסוף 
קונפוצייני סיני. קונפוציום (ע״ע) הטיף לממשל 
ע״י דוגמה מוסרית, הטעים את חובותיו של האדם להברה 
ולמשפחה, סירב לדון על בעיות מטאפיסיות וקיבל את 
הערבים האידיאליים במושכלות ראשונים: מנציום (ע״ע) 
ניסה להצדיק ערכים אלה בטענה, שהם טבועים באדם 
מטבע ברייתו ("האדם", אמר, "נוטה מטבעו לטוב כמים 
הניגרים במורד״); ואילו הם׳ — השלישי בחבורת גדולי 
הפילוסופים הקונפוצייניים — נחשב כסוטה מתורת הראשו¬ 


נים, שכן הורה, ש״יצר לב האדם רע מעיקרו, והטוב נשבע 
בו בדרכי חינוך". דעה זו סייעה בידי מתנגדי הקונפוצייניזם 
לערער את תורת הממשל ע״י דוגמה: עם ראשי התומכים 
בשיטת הממשל ע״י החוק נמנו שנים מתלמידיו של הם׳. 

אעפ״כ קנה הם׳ לעצמו מקום מרכזי במחשבה הקוני 
פוציינית ע״י עקרונו הנוסף, ש״האדם מסוגל ליצור שילוש 
עם השמים והארץ". לעומת השאואיסטים (ע״ע שא 1 ) הוא 
טוען, שהגורם העיקרי בחיים הוא פעולתו של האדם בחברה, 
ולא הטבע. 

בעוד שהטאואיסטים — וכן אחרים — דחו את תורת 
המידות, המצוות והמנהגים של קונפוציום, הגן עליהן 
הס' במרץ, ודעותיו משתקפות אף בלי־צ׳י ("ס׳ המצוות 
והמנהגים״) — אחד מ 13 ספרי־הסופת של המחשבה ד,קונ־ 
פוציינית. משום שהאדם נוטה לרע מטבעו מן ההכרח הוא. 
שמעשיו ייקבעו ע״י מצוות, חוקים וטכסים כדי שיוכל למלא 
את יעודו בחברה. לפי הס", מ(תר האדם מן הבהמה הוא 
בייעוד החברותי שלו: אסור לו ללכת לפי יצר לבו. אלא 
הייב הוא לקבל עליו איסורים מידי אדם — והם המצוות 
והמנהגים. 

כדאציונאליסטן ואחאיסטן דחה הם׳ את האמונות התפלות 
של זמנו וטען, שהתפילות לנשמות־המתים ומנהגי־האבל 
נוצרו מטעמים שבמסורת. ולא בשביל רוחותיה,מתים, שאינן 
בנמצא. 

,(תרגום כתביו לאנגלית) . 0/11 ?;דל , 5 י 11 !נ 1 . 11.11 

, 1 * 1 ) 61001 ) 1 ( €00 71616111 ) 6 }ס 67 ( 1 70111 ? 7/16 ,.// ,. 5 ) 1 ; 1927/28 

. 1927 
ד. ל. 

הס 03 ה, מונח, שנתקבל בספרות־ישראל בעיקר בשני 
מובנים: (א) הסכמת חכמים בעלי סמכות סוכרת 
לפסקי־דין, שהוצאו ע״י רבנים אחרים. לפעמים כללה הם׳ 
זו תמצית עניינית של פסק־הדין, שהיה בה בדי להבליט את 
המשמעות המשפטית או החלבית שלו, ולפעמים נוסחה מתוך 
הרחבת־הדיבור לשם הבהרת פסק־הדין או לשם הוספתם של 
יסודות או נימוקים חדשים, שנראו חשובים למסכימים לשם 
בירור הסוגיה הנדונה; הד,ס׳ צורפה לפסק־הדין ונתפרסמה 
יחד עסו. — בקהילות-ישראל בספרד, ולאחר מכן גם באותן 
שבאיטליה ובארצות־המזרח, נתייחד המונח הם' גם לתקנות 
שניתקנו על־ידיהן: ( 2 ) המלצה של חכם, רב או דאש־עדה 
על ספר או על מחבר; במובן האחרון נתחדש המונח 
בתקופת־הדפום. 

הראשונה להם״ מסוג ( 2 ) הידועה לנו נדפסה בסוף "ספר 
אגור״ לר׳ יעקב לנדא (נאפולי, ר״נ/ 1490 ) — הספר העברי 
הראשון, שנדפס בחיי מחברו — בראשונה לשבע הס", 
המחבר עצמו אומר בקולופון: "נאצל על הספר הזה מהוד 
גדולי הדור וחכמיו. אשר כולם על גבי חרשו חורשים, הכמי 
חרשים ונבוני לחשים, אשר כולם העידו על טוב הספר הזה 
ועל תועלתו הגדולה". יש שראו בהס' העברית את השפעת 
ה״אפרובאציה" הקאתולית (ו 11 טז 10 ^ק 1 ן 5 ג 51 חשצת 0:10100 ), 
אלא שהדבר לא הובח. מסתבר שההס' התפתחה מדברי־ 
השבח של המגיהים והמדפיסים, שראו צורך בתוספת של 
דברי־הלל על הספרים שהוציאו. ההם׳ הראשונה, שנדפסה 
במאה ה 16 , היא זו של רבני רומי ל״ספר הבחור" של 
ר' אליהו הלוי [בחור] (רומי רע״ח-רע׳׳ט/ 1519 ). הכוללת 
הכרזת חרם על בל פי שידפיס את הספר מחדש במשך 
עשר שנים, "אם לא שיקבל רשות מבס״ר אליהו הנזכר או 




883 


הסכפה— הסן 


884 


האחים הנזכרים המדפיסים ויהיה הרשות בכתוב". עם הכנסת 
שערים לספרים העבריים עברה ההם' מסיח הספר לראשיתו. 
מן המאה ה 17 ואילך רבו ההם" גם לספרי־מופת מקובלים 
בעם, ונתקבל נוסח החרם על הדפסה חדשה של ספר במשך 
תקופה מסויימת (מ 5 עד 25 שנים), כדי לשמור על זכויותיהם 
של המדפיסים או של המחברים. במרוצת־הזמן התחילו 
הקונים שמים לב להס" וסומכים עליהן ונתרבו המחברים. 
שביקשו להשיג הם" של רבנים ידועי־שם. פעמים שהמסכי־ 
מים היו מעמידים את המחבר על חזקתו ולא קראו אח הספד 
המוסכם בלל או קראו רק חלק ממנו; ופעמים שנחנו הס׳ 
למחבר, כיוון שחיה זקוק לפרנסה. בחס׳ לספר ,בית יעקב" 
לר׳ אברהם הכהן מלאסק(ליוורנו תקנ״ב/ 1792 ) אנו קוראים. 
שזו ניחנה לו,משום דוחקא נפישי נפיחי בפנא מדלית איסר 
ועת צרח היא צרת הבת"(משום הדוחק הרב של נפוחי רעב 
מחוסרי פרוטה ועת צרה היא צרת (נשואי) הבת). יש 
שהמחברים השתמשו בהס׳ שלא כשורה ושלא על דעת 
נותנה. מהם הדפיסו רק חלק סן הספר המוסכם והונו את 
הבריות, ומהם הדפיסו את הספר על נייר גרוע ובדפוס רע. 
ולפיכך אנו מוצאים בהם": "ותנאי הסכמה זו, שיושלם הספד 
על כל פנים תוך שנתים ימים" (ר , יחזקאל לנדא בהם׳ 
לספר "תרומת הדשן", פיורדא תקל״ח/ 8 ד 17 ) "ובתנאי שיד- 
פיסנו המדפיס ספר הנ״ל בנייר לבן ובדיו שחור"(הסכמת ר׳ 
ידידיה סיאה וייל, שם). ריבוי הספרים והחשש, שמא יידפס 
ספר שאינו ראוי לפירסום, גררו הגבלות בהדפסת ספרים. 
ב 1554 ניתקנה תקנה בפרארה, "שלא יוכלו בעלי הדפוס 
להדפיס שום ספר שלא נדפס מעולם כי אם ברשות והסכמת 
שלשה רבנים סמוכים משלשה רבנים ועם הסכמת ראשי 
אחת הקהלות הקדושות הסמוכות אל מקום הדפום״. ב 1594 
ניתקנה בפולניה תקנה זו: "ספרים לא ידפיס שום מדפיס 
בלי רשות רבנים ואלופים". ב 1682 נאסרה בפולניה הדפסתם 
של ספרים חדשים, ובעיקר ספרי־דרוש, שהיו, כנראה, מרובים 
בימים ההם ורוח חכמים לא היתד, נוחה מהם. גורם מיוחד 
להגבלות ואיסורים מסוג זה שימשה גם התנועה השבתאית, 
שמתנגדיה ראו לנכון לאסור את הפצת כתביה. במאות ה 18 
וה 19 גרמו הס", שניתנו לספרים מקובלים באומה ושכללו 
הגבלת זמן להדפסתם מחדש על־ידי אחרים, למחלוקות 
ביו מדפיסים, שראו עוול בהגבלה זו ולא הקפידו על קיומה, 
כגון המחלוקות בין מדפיסי אמסטרדאם וזולצבאך ומדפיסי 
סלאוויטח, וילנה וחותמה בעניין הדפסת התלמוד. 

נוסת ההם" שונה הוא. לפעמים העירו המסכימים על 
דברי המחברים בספריהם, באופן שההם׳ היתה מעיו ביקורת 
ראשונה על הספר הנדפס. הסכמת ר׳ יחזקאל לנדא לתורה, 
הוצאת פראג 1785 , כוללת גם חוות־דעת לתרגום התורה של 
מנדלסזון. משהתחילו מדפיסים מייחסים ספרים שהדפיסו 
לאישים מפורסמים, לפעמים בלא יסוד כלשהו, ונחבדו, היו 
המסכימים נוהגים גם להעיד על מהימנות הספר ומחברו. 
בתקופת ההשכלה נדפסו גם הס" סזוייפות ע״י מחברים מן 
המשכילים, שביקשו להכשיר את ספריהם בשביל הדבקים 
במסור וכמקובל. לשון ההס" היא בדרך כלל נמלצת ולפעמים 
גם במליצה חרוזה. בתקופות המאוחרות שוב לא ייחסו להס" 
ערד מרובה ביותר ותכופות אף דנו אותן לשלילה (ת , 
ר׳ משה סופר, שו״ת חתם סופר, חו״ס, ס״א). מבחינה 
היסטורית כוללות ההם" חומד מדובה לתולדות הרבנים 
ולתולדות התרבות העברית. לכר חושם לב בחיבורי רשימות 
הספרים של מ. רסט ( 801-51 ) לספרי י. רוזנטאל (רוזנ- 


סאלייאנה; אמססרדאם, 1875 ), של ב. ואכשטיין לספרי 
ספריית־הקהילה בווינה (מנחת שלמה; וינה תרע״ב/ 1911 — 
תרע״ד/ 1914 ) ושל ש. וינר לספרי "אוצר (ה]מוזעאום 
האזיאטי של האקאדמיה הרוסית למדעים״ (קהלת משה; 
פטרבורג, תרנ״ג/ 1893 — מוסקווה, תרצ״ו/ 1936 ). 
ל. לווגשסיין, מפתה ההסכמות. 1923 , י. ש. ריגיו, אגרות 
יש״ר, תקצ״ד-תקצ״ו; פנקס ועד ארבע ארצות, מהדורת 
י. היילפוין, תש״ה (ר׳ ערן הסכמות במסתתות). 

א. מ. ה. 

הסלקויסט, פררריק — 1 גןנ 1 ף 1 ס 55 צ 3 ? ס 1 תס 8 סז? — 
( 1722 — 1752 ), חוקר־טבע שוודי. הס׳ למד רפואה 
באופסאלה והיה מתלמידיו של לינה (ע״ע). כששמע מפי 
רבו תלונה על חוסר מחקרים בטבע של אדץ־הקודש, גמלה 
בו ההחלטה לנסוע לא״י כדי להשלים את החסר. ביחוד כדי 
לתרום תרומה להבנת תיאורי הטבע שבמקרא. חס׳ היה 
חולה שחפת, ולינה היתרה בו, שבריאותו, מצבו החמרי 
וסכנות־הדרך עשויים להיות לו לרועץ. אך חם׳ עמד בתוקף 
על דעתו, טען. ששינוי האקלים יהא בו כדי לשפר את 
סצב־בריאותו, והודיע שהוא מוכן לעמוד בפני כל הסכנות 
ואף ללכת לא״י ברגל. אם לא יעזור לו רבו. לינה השיג 
בשבילו נסיעת־חינם באניה שוודית לאיזמיר, ואף תמיכה 
כספית מסויימת — דבר, שלא היה רגיל באותם ימים. הם׳ 
בילה את ימי-החורף 1750/1 באיזמיר; אח״ב עשה שנה אחת 
במצרים וחמשה שבועות בא״י; משם חזר לאיזמיר ובה 
מת לאחר זמן קצר, שבן תלאות הדרך הגבירו את מחלתו. — 
מתצפיותיו המרובות והחשובות במזרח יש לציין את גילוי 
הירבוע המצוי( 30010$ ; 3011108 !) וחנוטים של ב״ח במצרים, 
את גילוי האמנון הגלילי ( 831113030 3 ;ק 112 ד 1 ז) בים־כנרת, 
את גילוי צרעת־התאנה ( 0$ מ 56 ק 013510911383 ), ועוד. ספרו 
313051111010 ? ■ 1101 (״מסע לא״י״), שהוצא אחר מותו( 1757 ) 
ע״י לינה, מכיל הרבה מתצפיותיו וחשיבותו לא בסלה עד 
היום. — הס' היה הוקר־הטבע המודרני הראשון. שביקר 
בא״י. אוסף־העשבים שלו, שעובד על־ידיו, הוצא ב 1763 
בשם 3120311030 ? 1013 ?: הוא כולל כ 600 מינים. 
. 9 ) 11 ) . 11 .? ) 1 > ) 97 * 21 >' 1 1 ) ) 91 1 * 1 חס 1 וז 1 ס< 1 ת 16 >ס 0 . 5 
1751 111 ) 11111 ) 01 ? 111 . 11 .? ,. 1 ) 1 ; 1951 ,(עז ..״$ 1 ) 1 > .#;א* 
.(בדפוס) ( 1722-1752 ) . 11 .? .. 111 ־ ; 1952 ,( 11 , 161 ) 

ש. ב. 

5 ^ 6 לא 1 — ז€!צ$צ 1 ־ 1 60 * 1 5 חב 1 ־ 1 — ( 1564 ׳ 

נירנבנרג— 1612 ״ פו־אנקפורט), אורגאביסטז וק 1 פד 
פוזיטור גרמני. למד קומפוזיציה בוויניציאה אצל אנדראח 
גבריאלי (ע״ע). מ 1585 שימש כאורגאניסטן בביתו של א 1 ק־ 
טאוויאן פיגר באוגסבודג, ושלוש שנים לאחר מכן נדפסו 
בעיר ז 1 הקומפוזיציות הראשונות של הם׳. ב 1601 נתמנה 
אורגאניסטן ב״כנסיית הגבירה" בנירננרג וב 1608 נקרא 
למלא חפקיד זה בכנסיה הפרטית של הנסיד־הבוחר בדרזדן. 

אע״פ שחס׳ השתלם באיסליה לא טיפח — חוץ מבכמה 
מיצירותיו לאורגאן — את הסגנון הססגוני של גבדיאלי. 
הוא ידע את סוד סממניו של סגנון הבארוק, אך בחר בדרד־ 
הבעה מאוזנת, שהלמה את חוש־הצורה של הרנסאנס. היתה 
לו השפעה מכרעת על התפתחותו של השיר העממי במה 
שהנהיג את המנגינה חסטרופית, המבוססת על אקורד. 

הסן ( 011 ! 110$ ), מדינה אוטונומית ( 1 ) 1.30 ) במרכזה של 
הרפובליקה הגרמנית המערבית; גובלת במזרח 
ברפובליקה הרמוקראטית הגרמנית (פלד ארפורם). בדרום־ 
המזרח בבאוואריה, בדרום בבאדו־וירטמברג, במערב בארץ־ 




885 


הם׳ 


886 


הרינוס-פפלץ, בצפת בארץ הרינום הצפוני־וסטפאליה. שטחה 
21,116 קמ״ד ופספר אוכלופיה 4% מיליון ( 1957 ), ברובם 
פרוטפטאנטים ( 64% ). 

פרט לחלק קטן אבל חשוב של הארץ שבבקעת-הריג־ס 
המזרחית ובהמשכה — בקעת־המיין, שוכנת הסן בהרי־גרמניה 
הבינונים. הדי־הדרום גבוהים מהרי־הצפון, ולפיכך נקרא הד¬ 
רום גם הסן העליונה (ח:! 5 י. 86 מ 08 ) והצפון —הפן התחתונה 
( 11 :> 118655 !ן>:! 1 א). הרי־הסן בנויים ברובם שכבות של אבן־ 
חול מגוונת (בונטזנדשטיין),שבמקומות הרבה רובצות עליהן 
שבבות־בזלת — פליטת הרי־געש בתור־השלישון. כמה הרי- 
געש כבויים ניכרים בנוף בצורתם, צורת־חרוט. עדות ל געשיות 
שחלפה הם מעיינות חמים לאורך הסדקים (ויסבדן, ע״ע, 
ועוד). שברים מרובים בכיוונים שונים פוררו את הרמה 
הקדומה לטורים הרבה וביניהם אגנות, שהם בקעות קטנות 
או שטחי גבעות נמוכות בין הרים בינונים: רן (ת 880 ), 
הגבוה שבטורי־הסן, נמצא בגבולה המורחי של הארץ; הגבוה 
בין הריו הוא וסרקופה ( 950 מ׳). בלבה של הסן נמצא הר־ 
געש כבוי כביר, פוגלסברג ( 772 מ , ), ומסביב לו שטח של 
לבה קדומה (בזלת),"שמקיף כ 2,000 קמ״ר. ביו הטורים של 
הרי־הרינוס המזרחיים רק הטאונוס ( 880 פ׳) נמצא כולו 
בתחום הסן. שורת־האגנות הארוכה ביותר היא זו שבין 
פראנקפורם שעל המיץ עד קאסל, האגנות הם מרכזיו של 
הישוב החקלאי והתעשייני. ב 12,000 קמ״ר משטחה של הסן 
הם בגליל־הרינום, ביהוד על-יד פלגו הגדול, המיץ, והשאר 
בתחום הוזר. האקלים נוח לחקלאות בחלקיה הנמוכים של 
הארץ, ובייחוד באגנות המוגנים מפני רוחות־הצפון. החרים 
מיוערים ברובם, והיער תופס בהסן נ 40% משטחה. 

חלק מן התושבים — צאצאיו של שבט הדסים! מרובים 
הפראנקים בהסן ובצפון — הסאכסונים. מבחינה לשונית 
הסן היא ארץ של מעבר מניבי־הדרום לניבי־הצפון. ב 21 % 
מאוכלוסיה התיישבו בה מ 1939 ואילך, רובם פליטים מן 
המזרח. ב' 1950 היה אחוז החקלאים 14% , עובדי־התעשיה 
37% , העוסקים במסחר, בבאנקאות ובתחבורה כ 15% , בשי¬ 
רותים ציבוריים 11% , בשידותי-בית 4% , מבוגרים ללא 
מקצוע קבוע 19% . החקלאים הם ברובם הגדול בעלי משק 
קטן או בינוני (פחות ס 50 דונאם). התוצרת החקלאית היא 
חיטה, שיפון, סלק־סוכר, טאבאק, גפנים (בעמק־הרינוס 
ובגבעות הסמוכות לו נמצאים 80% מכל כרמי־הגפן שבהסן), 
עצי־פרי, ובסביבות הכרכים — ירקות. רווח גידול של 
מקנה, שניזון בקיץ ממרעה בהרים. בהסן מנצלים 25 מיני 
מחצבים, ערך כלכלי מרובה יש לאשלג המופק בקצה־חמזרח. 
בעמק הורה ( 5.5 מיליון טון לשנה), לפחם החום (שבאגף 
קאסל, ועוד), לבצר־הברזל, וכן לבאוכסיט ולנחושת שבעמק 
נחר־לאו ( 63811 ), פלגו של הרינום. התעשיה מרוכזת בערים 
הגדולות ובסביבותיה! (פראנקפורש ואופנבאך, ויסבאזץ, 
דארמשטאט. קאסל) ובעמק הלאן התיכון. תוצרת־התעשיה 
היא: מכונות, מכוניות, צרכי חשמל, טכסטיל והלבשה, מו¬ 
צרים כימיים, מוצרי עץ ונייר. רשת מסה״ב והכבישים 
שבהסן צפופה מן הממוצע ברפובליקה הגרמנית המערבית, 
עיר־הבידה של הסן היא ויסבדן (ע״ע). 

וןו) ל,,׳,/;.,/ 7 ,״׳,; . 17 031 י £\ז!ג 11 א . 11 

. 1951 ,׳, 0 ״ ; .,״ע.[ ״,י./׳. 1 ,;,/׳,/, ;״״ ״■,,)״,,< 7 ,י■ 

א. י. יי. 

ה י ס ט ו ר י ה. — א) רוזנות הסן עד 567 1 . השם 


הסן נגזר משמו של שבט־החטים ( 08318 ,;חס) הגרמני, 
שישב כאן בזמנו של טאקיטום. במשך המאות ה 6 —ה 8 
לסה״נ נכבשו שטחים אלה ע״י הפראנקים, ותושביהם 
התנצרו (ע״ע גרמניה, עמי 417/18 ). הוקמו הרבה מנזרים, 
שהחשובים שבהם היו פולדה והרספלד ( 1 > 61 )$ד> 9 ). מן 
המאה ה 12 ואילך שלטו בהסן הרוזנים (ם:) 3£ ז: 118 מנ 6 ) של 
תורינגיה (מ:!;< 111 זע 8 ?). ב 1264 הופרדה הסן מתורינגיה 
ונמסרה לרוזן היינריך ה״ילד" (מת 1308 ), בנו של היינריך, 
הדוכס של בראבאנט, נכדה של אליזבת הקדושה מתורינגיה 
(ע״ע) ואבי השושלות, שמשלו בהסן עד 1918 . בעוד שהייג־ 
דיך סלט על שטח של כ 5,000 קמ״ר, השתלטו צאצאיו על 
רוב הרוזנויות הקטנות של הסביבה והרחיבו את ארצם עד 
שכללה כ 10,000 קמ״ר, עם הערים קאסל כעיר־הבירה, 
מארבורג. גיסן, וכן על ד ר ם ש ט ט (ע״ע) ברוזנות הקודמת 
_קצנאלנבוגן ( ££ 11 ( 111181 ת 112 £ ! 10 ). 

במחצה השניה של המאה ח 15 חולקה הסן כמה פעמים, 

אבל הרוזן פילים, החשוב בין שליטי הסן, איחד את בל 
הארץ ( 1509 ). הוא נלחם לטובת הרפורמאציה בגרמניה 
(ע״ע, עמי 435 ) ויסד ב 1527 את האוניברסיטה במארבורג. 
לפי צוואתו תולקה הסן אחר מותו ( 1567 ) בין בניו. הבכור. 
וילהלם 7 ל 1 ( 1567 — 1592 ), קיבל את מחצית־הארץ (כ 4,500 
קס״ר) וקאסל בכללה, והיה אבי השושלת של הסן־קאסל. 
לבן השני, לודוויג (מת 1604 ), נמסרו הערים מאךבורג וגיסן 
וסביבותיהן (כ 2,000 קמ״ר). השלישי, פיליפ 11 (מת 1583 "), 
ירש שטח זעיר על־יד הרינום מסביב לארמון־ריינפלס 
( 15 :>זת 1 :> 88 ), שעבר אחר מותו להסן־קאסל והופרד ממנה 
שוב ב 1627 (ד למטה. סעיף ה׳). הבן הרביעי, גאורג, היה 
אביה של שושלת הסו־ז־רמשטט (ר׳ למטה). אחר מותו של 
לודוויג סופחו פארבורג וסביבתה להסן־קאסל, בעוד שגיסן 
וסביבתה עברו להסן־דארמשטאס. 

ב) הסן־קאסל. 1567 — 866 1 . יורשיו של וילהלם 
/ 15 עברו מתורת־לותר לדת־קאלוין, הקימו צבא הזק. נלחמו 
במלחמת שלושים השנה ( 1618 — 1648 ) בהאבסבורגים כבעלי- 
בריתו של שוודיה וברפת וקיבלו בשלום וסשפאליה ( 1648 ) 
את המנזר העשיר הרספלד. הרוזן קארל 1 ( 1730-1670 ) 
הפך אחר גירושם שלי ההוגנוטים מצרפת ( 1685 , ע״ע) לאויב 
ללואי 7 חםג מלך־צרפת. הוא הזמין הוגנוטים הרבה לארצו 
והעמיד את צבאו הגדול במלחמות בין צרפת וההאבסבורגים 
על צידם של האחרונים. הוא משל לפי שיטת האבסולוטיזם 
הנאור ועשה את עריו קאסל ומארבורג מרכזים תרבותיים 
בגרמניה, אך באותה שעה התחיל מחכיר את חייליו למדינות 
זרות לשם הגדלת הכנסותיו — שיטה, שהמשיכו בה יורשיו. 
בנה פרידריך 1 ( 1730 — 1751 ), היה באותם הימים מלד שוודיה. 
ב 1736 ירש מושל הסרקאסל חלק של רוזנות הנאו (ע״ע) 
וסיפה אותו לארצו. השושלת היתה מקובלת על האוכלוסיה, 
ויחם זה לא נשתנה גם לאחר שפרידריך 11 ( 1760 — 1785 ) 
החכיר 22,000 חיילים לבריטניה במלחמתה נגד אה״ב( 1776 — 
1783 ), ואף לאהד שבנו, יילהלם מ ( 1785 — 1806 , 1813 — 
1821 ), ביזבז סכומים עצומים על הגדלת תפארת חצרו. 
בשירותו של פרידריך 11 רכש לו מאיר אנשל רוטשילד 
(ע״ע) את רכושו הגדול. בהשפעתו של נאפוליון הועלה 
וילהלם ב 1803 לדרגת נפיך־בוהר ( 51 ז £8 ז £11 ) על הקיפרות 
הרומית הקדושה, וצאצאיו החזיקו בתואר זה גם אחר חיסולה 
של הקיסרות ב 1806 (ע״ע גרמניה. עמי 445 ). באותה שנה 





887 


הסי 


888 


מסר נאפוליוו את הסן-קאסל למלכות וטטפאליה, אך אחר 
מפלתו ( 1813 ) של נאפוליון חזר וילהלם (כנטיך־בוחר: 
וילהלם 1 ) לארצו. ב 1816 סיפח לתחום שלטונו את חהגמונות 
הקודמת של פולדה, באופן ששטחה של הסו־קאסל תגיע 
ל 9,500 קמ״ר ומספר תושביה לססס, 500 . המדינה חזרה 
לשיטות־השלטון האבסולוטיסטיות, שעודדו התנגדות בין 
תושביה. 

בהשפעת המהפכה הצרפתית של יולי 1830 פרצו מהומות 
בהסן. וילהלם 11 ( 1821 — 1831 ! מת ב 1847 ) הוכרח להעניק 
לארצו ביאנואר 1831 חוקה חדשה עם פארלאמנט. מסיבות 
פרטיות מסר בספטמבר אותה שנה את השלטון לידי בנו. 
פרידריד וילהלם ( 1831 [ 11847 — 1866 ; מת ב 1875 ), שניסה, 
בעזרת יועצו, האנס האסנפפלוג( 08 (£<ןת־ 355 מ; 1794 — 1862 , 
שר 1832 — 1837 ), לבטל את החוקה. ב 1848 הוכרח פרידריך 
וילהלם להפעיל את החוקה מהדש ולהכיר בזכויות הא 1 ב־ 
לוסיה, אבל ב 1850 מינה שוב את האסנפפלוג לראש- 
המיניסטריון(עד 1655 ), חה האחרון ביטל את החוקה כשהוא 
נשען על כוחות מזויינים אוסטריים ובאוואריים. השלטון 
נתקל בהתנגדות הולכת וגוברת מצד האוכלוסיה. ב 1866 . 
כשהצטרף הנסיד: נגד רצון התושבים, לאוסטריה במלחמתה 
נגד פרוסיה, נכבשה הסן־קאסל ע״י הצבא הפרוסי, הנסיך 
נשבה, והארץ טופחה ב 1,8.1866 לפרוסיה כנפת (-!אם״״וא־ךז 
151:21111 ) קאסל של מחוז ( 7 ח 1 -.י 0 ד 1 ) הטן־נאסאו (ר' למטה, 
סעיף 1 ). מ 1945 איו הטן־קאסל הקודמת אלא מחוז־קאסל 
שבמדינת הטן. 

ג) הסן־דארמשטאט, 1567 — 5 4 19 , הרוזן גאורג, 
ה״אדוק" ( 1567 — 1596 ), שלט מתחילה על שטח קטן של 
כ 800 קמ״ר בסביבות העיר דרמשטט (ע״ע). בנו, לודוויג ¥ 
( 1596 — 1626 ), טיפח לתחומו ב 1604 את גיסן וסביבתה ויסד 
בעיר זי אוניברסיטה ( 1607 ). ב 1622 מסר לאחיו פרידריך 
את העיר הומבורג וסביבתה (ר׳ למטה, סעיף ד׳). 

בניגוד לקרוביהם בקאסל נשארו לודוויג ובנו, גאורג 11 
( 1626 — 1661 ), נאמנים לכנסיה הלותראנית. במלחמת 30 
השנה צידדו עם ההאבסבורגים. גא(רג ובנו, לודוויג ¥1 
( 1661 — 1678 ), הנהיגו שיטות־שלטון יעילות, וארצם מיהרה 
להבריא מהרס־המלחמה. הסן־דארמשטאט היתה בין המדינות 
הגרמניות הראשונות, שהפסיקו עריכת משפטים נגד מכשפות. 
הרוזן ארנסט לודוויג ( 1678 — 1739 ) משל ברוח־ההשכלה 
ושיפר, בין השאר, את מעמדם של היהודים. ב 1736 סופח חלק 
מדוזנות־הנאו(ע״ע) להסן־דארמשטאט. אך מושל זה בנה לו 
ארמונות מפוארים — מה שעלה למדינה בהון רב. דבר זה 
וההתנהגות קלת־הדעת של בנו, לודודיג ¥111 ( 1739 — 1768 ), 
בענייני־הכלכלה של הארץ, גרמו למדינה מקים ניכרים. בזמנו 
של לודוויג מ ( 1768 — 1790 ) ניסה יועצו המלומד, פרידריך 
קארל מוזר ( 1723 — 1798 ), להכניס תיקונים בסדרי השלטון 
והמינהל; אבל הרפורמות הנחוצות לא הונהגו אלא בימיו של 
ללדוויג 1830—1790) X ), מדינאי פיקח ובעל נטיות ליברא¬ 
ליות. בתקופת גדולתו של נאפוליון הצטרף אליו לודוויג 
כבעל־ברית, וב 1803 הצליח לרכוש את דוכסות וסטפאליה 
(כ 3,700 קמ״ר). הסן־דארמשטאט הקיפה עכשיו 8.500 קמ״ד עם 
520,000 תושבים. ב 1806 הצטרף הרוזן לברית־הרינוס (ע״ע 
גרמניה, עם׳ 445 ) והורם למעלת ״דוכס גמל"( 1208 ־ 01:05511 ) 
בשם לודוויג 1 . עם גיבוש הברית של אויבי־נאפוליוו ב 1813 


הצטרף אף לודוויג לברית זו ואע״ס שהפסיד את וסטפאליה. 
הצליח לספת לגבולו חלקים מן ההגמונויות הקודמות של 
מיינץ, וורמס וקלן. שטחה של ארצו הגיע עכשיו ל 9,500 
קמ״ר, ומספר תושביה ל 720.000 , ביניהם כ 30% קאתולים. 

ב 1820 הוגבל שלטון־הדוכס ע״יימתן חוקה והקמת בית־ 
מחוקקים, וב 1828 נכנסה הסן־דארמשטאט, כראשונה בין 
המדינות הבינוניות של גרמניה, לברית־המכם הפרוסית (ע״ע 
גרמניה, עמי 448 ). לודוויג 11 ( 1830 — 1848 ) ניסה לצמצם את 
זכויותיו של הפארלאמנט. אך באכף המאורעות של 1848 
הוכרחו הוא ובנו, לודוויג 111 ( 1848 — 1877 ), להסכים לרפור¬ 
מות בכיוון השלטון הפארלאמנטארי, אלא שאח״כ חזרה אף 
הסו־דארסשטאט, בהשפעתה של אוסטריה, כרוב הנסיכויות 
הגרמניות, לשמרנות. תפקיד חשוב בקו שמרני ופרדאוסטרי זה 
מילא ראש־חמסשלה באותה תקופה, הבארון פון דלויק (מס־ 
1811 * 0311 ; 1802 — 1880 ). במלחמת 1866 השתתפה הסן־ 
דארמשטאט על צידה של אוסטריה. אחר נצחונה של פרוסיה 
הצטרף לודוויג 111 על כרתו לברית הגרמנית־הצפונית (ע״ע 
גדמניה, עס׳ 454/5 ), ומתוך כך הונהגו במדינה במרוצת־הזמן 
רפורמות חשובות במינהל. ב 1870/71 השתתף צבא הסן־ 
דארמשטאט. יחד עם צבאה של פרוסיה, במלחמה נגד צרפת. 
וב 1871 נעשתה הדוכסות הגדולה מדינת־ברית של הקיסרות 
הגרמנית החדשה. 

יורשו של לודוויג 111 היה בן־אתיו, לודוויג 1¥ ( 1877 — 
1892 ), שנשא את בתה של ויקטוריה, מלכת בריטניה. בתם 
היתד, אשתו של קיסר רוסיה האחרון! במהפכת 1918 הודח 
בנם, ארנסט לודוויג ( 1892 — 1918 ; מת 1937 ), מן השלטון 
והסו־דארמשטאט נעשתה רפובליקה במסגרת הרפובליקה 
הגרמנית. עד 1933 היתד, הממשלה בהסן־דארמשטאט בידי 
קואליציה של סוציאל־דמוקראטים, ה״מרבז" הקאתולי (ע״ע 
גרמניה, עמ ׳ 457/8 ) והדמוקראטים. ב 1933 — 1945 שלט כאן 
״נציב הרייך״ (גרמניה, עמי 473 ). שטרד, של הארץ היה 
ב 1939 7,691 קמ״ר ומספר תושביה 1,496,000 . ב 1945 צורף 
התהום שממזרח לרינוס למדינה החדשה הטן (ר , למעלה), 
בעוד שהשטחים ממערב לנהר סופחו לארץ־הרינום־פפאלץ 

( £312 ?- 1 >ת 13 ו 11 ־ 1 !מ). 

ד) הפן־הומבודג, מזנות (ז/גלס&נז^םג.!) בהקף של 
כ 300 קמ״ר, היתד, קיימת ב 1622 — 1866 . הרבה מרוזני הם 1 ־ 
הומבורג היו מצביאים, והמפורסם שבהם היה פרידריך 11 
( 1633 — 1708 ; מושל הסן־הומבורג מ 1681 ). הוא גיבור מחזהו 
של קליסט: "הנסיך פרידריך פון הוטבורג". ב 1866 עברה 
מזנות זיו לרשותה של פרוסיה. 

ה) הםן־ךינפלס־רוטנבוךג. שושלת זו נוסדה 
ב 1627 , כשנמסרו לצעירי הבנים של בית הסן־קאסל הנסי¬ 
כות של רינפלס (ר׳ למעלה), הערים רוטנבודג על נהה־ 
פולדה ואשוגד■ ( 85 ־ 1150 ־ £5 ) על נהמורה (ג 1 ז ¥6 \), ועוד 
אחוזות מספר. כשנכרתה המשפחה ב 1834 , חזהו בל השטחים 
להסרקאסל. 

ו) הסן־נסאו, לשעבר מחוז של פרוסיה, שהוקם 
ב 1867 ושלתוכו הוכנסו הסן־קאסל, הסן־הומבורג, דוכסות־ 
נאסאו הקודמת, העיר פראנקפורט ענ״מ, ואיזורים אחדים 
בסביבת התחומים הללו. עיר־הבירה היתד, קאסל. ב 1929 
סופחה ולדק לסהה זה. ב 1939 היה שטחו של המחוז כ 17,000 
קמיר ומספר תושביו 2.7 מיליון. ב 1945 נמסרה הטו־נטאו, 



889 


הם — ה 5 ן, יו!י 


891 ) 


פרט לכמה שטחים במערב שסופרו לארז־הרינוס-פפאלץ, 
למדינת־הסן. 

0 0720% ! 6 ■ 1 * 11 ס!%ס 01 ס 71 סס ,./[ 01101 * 3 * 11014 < 0 < 1 , 11 :> 101015 
; 1929 ־ 1918 .. 66 0071 הס( 1.0713%70 107 ! 117111 /{ 17 ) 37017 1/071 
, 803 - 1866 [ . 66 * 0771 * 1071 * 7 ) 7 ( 7 * 631 * £0 110 ( 01110 * 00 , £05011 . 11 ? 
, 1307161713107 * 71 * 1 ^ 10716 ( 0 ! 1001 > 307 {/ 1600 ) 061110 ,1100 . 3 ) ; 1922 
0/110610 * 00 060 * 1 ** 60 7 ( 1 ( 1117 ( 170 ! ; 1$50 2 , 00 !! 0 ( 1 - . 11 , 30713 . 3 
- 1835 , 20116 ? 27 י( €11 ג 1 * 1 זוז 3 ( 1 -. 1 ?) 60030 * 0771 * 07 * 41 003 
003 0050610610 060 * 1 ** 60 07 ( * 070111 * 1 * 30 1 ( 0671 ** 201 : 1941 
* 060 * 1 ** ¥10 ; 1837-1940 , 10 ) 111 ;? 64 , () 3$50 .£׳. 1 ־ 1 ) 60030 * 07130 ^! 
,(. 011 ) זש 5 ז{ש 1 £ .£ ;• 6 1950 , 0610610 **%* 07130 ^ 1 07 ( 06761106 ( 
. 1957 , 06 * 031061 ) 5 ! 060 * 1 ** 0 [ 7 
א. מ. י. 

יהודים. בתחומיה של רסן כבר נמצאו ירודים בסוף 
המאה ה 12 , ועד אמצע חמאה ח 14 התיישבו כאן יהודים 
ביותר מ 70 מקומות, דובו של הקהילות. שנהרסו על־ידי 
הרדיפות בזמן המגפה השחורה ( 1349 ). נתחדשו לאחר 
זמן קצד־ביחס (במאה ה 14 ). מימיו של לודוויג הבאוואוי 
( 1314 — 1347 ) נהגו המלכים להעביר לידי אצילים את חסותם 
על היהודים בהסן. כתוצאה מכך ישב הרוב של יהודי־הסן 
בכפרים ובעיירות, שהיו שייכים לאצילים. ולא בערי־המלך, 
ב 1524 גירש הרוזן פיליפ את היהודים מארצו, אך לאחד 
זמן קצר החזירם אליה. יועצו הדתי. מרשיו בוצר, תבע 
ממנו להשפיל את היהודים ולהצר את צעדיהם. הרוזן לא 
נענה לו, אך שלל מן הרבנים את הזכות לדון בעניינים 
פליליים. ואף צימצם ( 1539 ) את שיעור־הריבית, שהותר 
ליהודים לקהת. אחר מותו של פיליפ ( 1567 ), כשארצו נת־ 
הלקה בין בניו, נתארגנו היהודים בשתי חטיבות נפרדות. 
הרוזן וילהלם החכם מהסן־קאסל נטה הסו ליהודים 
ואסר כל הסתה נגדם — מה שגרם לכך, שבארצו נתרבה 
מספרם. אחת לשלוש שנים היה נערך, עד 1806 , "יום־ועד" 
של יהודי־הסן. שבו היו מחליטים על חלוקת־המיסים ועל 
ענייני־ציבור אחרים. כן היו מתקנים ב״ימי־הוועד" תקנות. 
ב 1656 הוקמה רבנות ראשית! מושבו של רב־המדינה היה 
בודצנהאהן, במקום שגם נוסדה ישיבה מרכזית ליהודי־הסן. 
פרנסתם של היהודים, שההתעסקות במלאכה, ברוכלות 
ובמסחר באריגים, בנחושת ובפליז נאסרה עליהם, היתר על 
תיווד במכירת מקרקעים, אספקת כסף למסבעה, שיווקם של 
מוצרי־ברזל, מסחר בסוסים, עורות, שלחים וחוטים, וכן 
גיוס חיילים לצבא. מן המאה ה 15 ואילד שימשו יהודים 
רופאי־חצר בחסךקאסל. במאה ה 18 קיבל יהודי את המונו¬ 
פולין לעיבוד הטאבאק בהסן. 

במאה ה 17 נתאזרח ביהודי-הסן המנהג לבחור להם 
שמותימשפחה גרמניים. ב 1709 — 1734 נדפסו בהנאו כמה 
ספרים עבריים. בסוף המאה ה 18 ובתחילת המאה ה 19 הש¬ 
תדל וולף בריידנבאך מברייטנבאד■ הסמוכה לקאסל, להשיג 
את ביטולו של מכם־הגוף. דבר זה עלה בידו, והמכס בוטל 
במדינתו ואף בכמה נסיכויות אחרות. כשהסן־קאסל היתה 
הלק ממלכות־ופטפאליה ( 1808 — 1813 ) הוכרו היהודים כאז¬ 
רחים. ענייני הדת והחינוך שלהם נמסרו לטיפולה של 
הקונסיסטוריה בקאסל, שבראשה עמד ישראל יעקבזון(ע״ע), 
.חוק־היהודים״ משנת 1816 עודד את מעבדם לחקלאות 
ולמלאכה, וביטל את סמכויותיהם המשפטיות של הרבנים, 
מתקופת שלטונו של נאפוליון ואילך שימש בית־רוטשילד 
סוכן לנסיכי הפו־קאסל, ובהשתדלותו הביר נסיך הסן־קאסל 
( 1833 ) באזרהותם של היהודים — המעשה הראשון מסוג 


זד, של נסיך גרמני בתקופת ה,האקציה. ב 1852 שוב הופלו 
היהודים לרעה ע״י השלטונות. שוויון אזרחי גמור לא הוענק 
לחם אלא עם סיפוח המדינה לפרוסיה ב 1866 . 

ב ה ם ן - ד א ר מ ש ט א ט היו תנאי קיומם של היהודים 
דומים לאלה שבהסן־קאסל; כאן הוענק שוויון אזרחי ליהו¬ 
דים ב 1848 . 

מספר היהודים בהסן עלה ם 19.530 ב 1822 ל 28,061 
ב 1849 , וירד ל 20,401 ב 1925 דל 17,888 ב 1933 . ב 1955 ישבו 
בהסן כולה— כולל הסן־קאסל, הסךדארמשטאס ופראנקפורט 
ע׳׳נ מיין— ב 2.000 יהודים. הקהילות העיקריות היו: פראנק־ 
פורט. ויסבאדן, קאסל, נאחזים ודארמשסאט. 

011 ** 610 ה 1 713071 / 307 06106/0 * 00 307 * 411 ,מ 311 ומ־/ 0 ג £01 • 1 
- 105 ,[ 1908 ] ך׳ 3 , 1 . 0 ((( * 713071 ) 067/11 ( . 19 * 30 071% ( 471 0711 
071 ** 110 771 * 1 ) 60720% * 0701 1711 143071 ( 10 ( 1 ,ח 1 קק 11 ? . 6% ;( 152 
;( 1909 , 91 ־ , 113071 ( . 3 ) 111 * 011 ) 5 .( : 87770011 . 3 .(( ¥0700 תג) 

- 71031*060 8000016071*71% >71) 0705*607x0% ן 010 ־ 101 ק 00 ת£ ■׳ 1 
7/0771 200 61 1171% *)( ¥01 307 072 ** 57%06711 3071 71006 011 ** 660 711 ) 5 ) 

י 3 )( 11 * 5/011 .) 7 216 ( 7 } %70 ס 771 סס .( . 201/1067 תג) 1910 . 002 . 1 
70% * 801 ,־ 01 וח 01 ו 1 .ת 0 ! 06 ? .? :( 180 — 97 ,[ 1912 ] 7111 , 301% ) 1 ( 
0 * 06106 * 00 ; 1931 , 011 ** 060760 171 3071 ) 1 [ 307 0 * 06106 * 00 7 ) 21 
1% () 10611%1 *)! £0 )* 807 07 * 7171 , 01 ** 150 00711017130 06071 * 031 * 1 ( ■ 301 
,ז 8110 ^ו . 0 ; 1931 , 1 , 30716071 * 7 ( 07711 * 00 07 ( 50 * 11055071-13.0 307 
- 307 ( 060771311%071 7171 * 0713706617101 ^ 1 * 30 0 * 06106 * 00 7 * 27 
.( 518-28 ,[ 1934 ] 7111 ^ 1 ,(''* 5101 ) 071 ** 660 711 * 1071/7 * 07 ) 1 ( 

צ. א. 

הבן, יולי— א 6 פפ 6 ז ו! 1 ! 103 — ( 1871 , אודסה — ז), 
היסטוריון ועסקן יהודי רוסי. גם חיבוריו ההיסטוריים 
(שפירסם ברוסית מ 1900 ואילך) וגם עסקנותו סבבו על ציר 
מרכזי אחד — מאבקם של יהודי־רוסיה לשיווי־זברות. הסן 
חקר בעיקר את תולדות מעמדם המשפטי של היהודים ברד 
פיה, ואגב־כך גם את מעמדם בהברה. השתתפותם באירגונים 
ציבוריים, את ההשקפות שהיו רווחות ביחס אליהם ואת 
העלילות שהעלילו עליהם, המבנה הכלכלי שלהם. מאבקיהם 
הפנימיים (וביחוד אותם שגרמו להתערבותה של המדינה, 
כגון המאבק על החסידות). כעסקן התבלט בעיקר ב 1905 — 
1906 כששימש המזכיר של "הברית להשגת מלוא־הזכויות 
(ביטוי, שהועדף על המונח "שיווי־זכויות" משום בהירותו 
המשפטית) של העם היהודי ברוסיה״ — אירגון, שנוצר 
אחר המהפכה הרוסית של 1905 ופסק מלהתקיים ב 1907 . 
ב 1906 ניסת את התזכיר על "חיי היהודים ברוסיה" ותולדות 
התחיקה הממלכתית בנוגע ליהודים. שנשלח לכל חברי 
ה״דומה" ו״מועצת־המדינה״. — הסן גם תירגם לרוסית את 
ה״אוטואמאנציפאציה״ של פינסקר ( 1898 ). 

פעולתו כהיסטוריון מתחלקת לשלושה שלבים.— בראשון 
פירסם מהקרים על נושאים בודדים, שרובם נכלל בספריו: 
״היהודים בתנועת הבונים החפשיט״ ( 1903 ), .,עלילת וליד" 
( 1905 ), ״היהודים ברוסיה״ (קובץ, 1906 ), "עובדות ומהש־ 
בות״( 1907 ), ״חוק וחיים״ ( 1911 ). השלב השני קשור במפעל 
האנציקלופדיה היהודית ברוסית, ׳ 6 סס 1 דפז 11 זא 0 
מ״א ( 1908 — 1913 , 16 כרכים), שהפן היה מזכירה הכללי 
וערד בה את המדור של חולדות יהודי־רופיה מ 2 ד 17 ואילה 
אחדים מן הערכים שכתב באנציקלופדיה זו הם מחקרים, 
שנתבססו על עיון בחוסר ארכיוני. את השלב השלישי מציין 
סיכום מחקריו בארכיונים והמסקנות, שהגיע אליהן, בספר 
מיוחד: ״תולדות היהודים ברוסיה״,־ שיצא תחילה ב 1914 
ן!!!! 00 ,דן ט חס י ק ח: 1 ז, יזון ס־!׳:! 14 ן ואחר־כך עובד והורחב על- 
ידי הסן לספר בן שני ברכים, שנקרא בשים "תולדות העם 




הס 

היהודי ברוסיה" (פפססס? פ 0 ת 0 אש 3 ;ק £8 13 )קס 1 ד 110 ; 

כרך א׳ יצא ב 1916 , ושנית, בצורה מורהבת, ב 1925 ; כרד 
ב' — ב 1927 ). הספר, בשתי נוסחותיו, מגיע רק עד המיפנה, 
שבא בקורות היהודים ברוסיה ב 1882 , עם התגברותן של 
הגזירות האנטי־יהודיות ותחילת ההגירה ההמונית. 

גם הנושא המרכזי של ספר זה הוא מעמדם החוקי של 
היהודים במדינה הרוסית. הסן פותח בתיאור התהוותו של 
הישוב היהודי ב״רוסיה הקיובית" (בעיקר על־ידי הגירה 
מסדינת־הבוזרים), וממשיך בתיאור יחסה של מדינת־סוסקבה 
להשתקעותם של היהודים בה עד חלוקת פולניה. עיקרו של 
הספר דן בתקופה שלאתר שנת 1772 (חלוקת־פולניה הרא¬ 
שונה) — תקופה, שבה נעשתה רוסיה המרכז היהודי החשוב 
ביותר בעולם. 

חשיבות ספרו של הסן היא בעיקר בתיאורם של חיי 
היהודים ברוסיה בסופה של הסאה ה 18 ובמאה ה 19 על סמך 
הומר ארכיוני מרובה, ביהוד על־יסוד דיוני הוועדות המיוח¬ 
דות לענייני־היהודים, חוות־דעת של פקידים ושרי־פלך, ובד , . 
אחר המהפכה התחיל מפרסם גם חיבורים על תולדות מעמד- 
הפועלים ותנועת־הפועלים ברוסיה ("תולדות פועלי-המכרות 
ברוסיה״, כדך א׳, 1926 ; כרד ב', 1929 ; מקורות לתולדות 
מעמד־הפועלים והתנועה המקצועית ברוסיה, 1925 , ועוד). 
פרסומיו פסקו בסוף שנות ה 20 . 


הספד, ע״ע קינה ון>ם 0 ד. 


;.;ספק (ע״סק, 18:15111:18 ), גודל פיסיקאלי, שמשמעותו — 
כמות העבודה (ע״ע) הנפשית ביחידת־זמן. בשעבודה 
ז*ך נעשית במשך זמן 1 , ה ה ס־ הממוצע הוא ,— = ■ " 
ו דו דו ס ,, ד! ו* ג ע י _— ־ = בת?. 


מכאן שמסד־ההס׳ הוא: 3 ־) 1 2 ומ. 

י ח י ד ת - ה ה ם׳ המוחלטת היא 8/560 !£ 1 . היחידות 
השימושיות המקובלות הן: 

1 ) ו א ס ( 311 ״) = הס׳ של ג׳אול אחד לשניה; 

2 ) ק יל ו־ ואט = 1.000 ואס; 

3 ) כ ו ח - ם ו ס אנגלי = הס׳ של 746 ואט לשניה = מז 8 א 76 
לשניה: כוח־סוס מטרי = 735.6 ואט לשניה = 75108111 לשניה. 

הס" מכאניים נמדדים בדרך־כלל ביחידות כוח־סוס. 

בהס' של, מנוע מתכוונים בדרך־כלל להספקו בפעילות 
רצופה וממושכת. במקרים מיוחדים יש עניין גם בהספקי־שיא, 
שהמנוע מסוגל לפתח לזמן קצר. לגבי פעולתה של מכונית, 
למשל, חשוב ההס׳ שהמנוע מסוגל לפתח בזמן האצה, אע״פ 
שבזמן נסיעה במהירות קבועה נדרשים בדרך־כלל הס" 
נמוכים יותר. 

לשם מדידת ההם׳ של מנוע יש לבדוק את פעולתו בתנאי־ 
עומס ידועים. נוח להשתמש בסידור, שבו העומס פרופורציוני 
למהירות הסיבוב של המנוע, ולמדוד מחידות זו. מיתקן פשוט 
למדידת החס׳ של מנוע הוא דינאמומטר־החינוך של 
פדוני (ע״ע דינמוסטר, עם׳ 509 ). 

הם' חשמלי (ע״ע השמל). כשזרם ישר של 1 אמפר זורם 
דרך התנגדות של ) 1 אום, נוצר חום. לפי חוק־ג׳אול, ההם׳ 
(בוואט) הוא 


,? = 


מאחר שמפל-המתח (בוולטים) בהתנגדות הוא ) 11 = יד, 
ההס' הוא - 

״ = ?■ ! ,,■׳׳ך-". 

יחם זה קיים בבל זרם ישר גם כעןהאנרגיה/ןזזןשמלות-- 
אינה הופכת לחום אלא מנוצלת בצורה מןתך- 0 |ח|?חנע|ז 
מנוע חשמלי. לפיכך אפשר למדוד את ההס׳ ההלזמלי ב^ע 1 ל 
של זרם ישר ע״י מדידה מקבלת של הז|־ם והמתח;,:* 1 

מכשיר למדידה ישירה של הם' חשמל^קוא ה-ו ו א״סכסד-— 
(ציור 1 ). זהו גאלוואנומטר דו־סלילי: סליל אחד'(עפ״ר 


\ 7 1 _ 


ד־ / ז \י־ 




סליל־השדה), שהוא בעל התנגדות מועטת, מחובר בטור עם 
העומס, באופן שבל הזרם עובר דרכו; סליל זה יוצר, איפוא. 
שדה מאגנטי פרופורציוני לזרם ( 1 ) . הסליל השני, שהוא בעל 
התנגדות מרובה, מחובר במקביל למקור המתח; המומנט־ 
המאגנטי שלו פרופורציוני, איפוא, למתח החיצון (¥). סליל 
הפתח הפיסי להסתובב בתוך השדה המאגנטי, שנוצר ע״י 
סליל־חזרם, ומצבו נקבע על-ידי שיווי־המשקל בין הכוח 
הסאגנטי הפועל עליו ובין הקפיץ המחזיר. הסחוג מחובר 
לסליל־המתח, וסטיית המחוג תלויה במכפלה ־ע.! 

במעגלים של זרם־חילופים המצב מסובך יותר. במעגלים 
כאלה תיתכן זרימת זרם בלא שתיעשה עבודה חשמלית, 
כלומר: זרימת זרם חסר־הס׳. סיבת הדבר: במעגלים כאלה 
יש בדרך־כלל אלמנטים (קבלים והשראות עצמיות), שמסו¬ 
גלים לאגוד אנרגיה חשמלית במשך חלק ממהזור־החילוף 
של הזרם ולהחזיר אותה אח״ב למעגל בחלק אחר של המחזור 
(ע״ע חשמליים, מכשירים: שנאי). זרמים חסרי־הס׳ מתבט¬ 
אים בהופעת הבדל-פאזה בין הזרם ובין המתח במעגל; 


ציור 2 . הבדל־פאזה ביו הזרם ובי; ,תמתח במענל: 
זרס־ודשיא וסתח־ח׳מיא אינם מופיעים יחד 








893 


הם גי — ה 2 קה 


*9* 


למשל: זרם־השיא ומתחי־ד״שיא אינם מופיעים יחד (ציור 2 ). 
אם חמתח הוא 

1 ׳ 0 2 005 • 2 "/ן.^ = ¥ 

והזרם— (לז>+ 1 ־\ד, 2 ) 2 < ז£ ■ 2 ^׳ן. 0 ז *= ז, נמצא ההם׳: 

<)) 005 . ״■׳\ 1 0 == ? 

(•י = תדירות זרם־ד,חילופים:?> = הבדל־הפאזה ביו המתח 
והזרם! ״ 1 ו, ז ' = הזרם והמתח הריבועיים הממוצעים). 
? הוא הממוצע של ההם׳ הרגעי, .¥. 1 , לגבי מחזור שלם, 
ולכן — גם לגבי מספר גדול של מחזורים. מ ק ד ם ־ ה ה ס' 
ז"־־ מודד את הלק־הזרם הנמצא בפאזה עם הפתח והנותן 
הם׳ שימושי. בסקרה שכל הזרם מנוצל, נמצא פ=!ו>. 
ומקדם־ההם' — 1 = 9 606 . במקרה שהזרם חסר־הם/ נמצא 
(" 90 ) — ־־ <ן, ז״א : 0 =!ן 1 006 . 

את ההם־ המנוצל במעגל זרם־חילופים אפשר לקבוע ע״י 
מרידה מקבלת של הזרם, המתח וסקדם־ההם׳. גם במקרה 
זה ניתן להשתמש בוואטמטר: המומנט המופעל על המחוג 
במכשיר כזה תלוי בסכפלת המתח והזרם, ובמידה שהמחוג 
כבד ואינו מסוגל לעקוב אחר השינויים בזמו מחזור 
זרם־החילופים — סטייתו תלויה בממוצע של מכפלה זו, 
כלומר: בחס׳. 

מכשיר מקובל ושימושי, שביסודו אינו אלא ואסמטר. 

הוא המונה החשמלי הביתי. הוא בנוי באופן שמהירות 
הסיבוב של הגלגל הפונה היא פרופורציונית להם׳ החשמלי 
המנוצל בכל רגע; מספר הסיבובים של הגלגל עשוי, איפוא, 
לשמש למדידת האנרגיה החשמלית המנוצלת. 

י ח ס ־ ה ה ס׳ של מ ג ב ר (ע״ע), שהוא אחד פן הגדלים 
החשובים האפיינים לפעולתו, נמדד כרגיל ביחידות דציבל, 
שהן עשר פעמים הלוגריתמוס העשרוני של היחס שבין הס׳ 
הסימן הנקלט(,?) במכשיר וביו הס׳ הסימן הנפלט ממנו(,?): 
'? 10.108 ־־ 11 

הגברה של 3.01 דציבל, למשל, פירושה — יהס־הס׳ של 2 . 

ש. אל. 

הם 8 ר 61 (;סי, 16 -, 1 >£״), במיתולוגיה היוונית — אל סוכם־ 
הערב! בנו או אתיו של אסלם (ע״ע). כשעלה הם׳ 

על הר־אטלס כדי להתבונן בכוכבים, נחטף ע״י רוח־סערה 
ונעלם. על שמו נקרא כוכב-הערב. לפי כמה אגדות היה הס׳ 
אביה של הספרים, אשתו של אטלס, שילדה את ההספרידות 
(ע״ע). באמגות־הציור מתואר הס׳ יחד עם פוספורוס 
(— כוכב השחר); הם", בדמית נער מחזיק אבוקה, עף למטה. 
ופוספורזס, בדמות נער מחזיק אבוקה, עף לפעלה. 

. 27 , 7 י 1 ; 0 !) , 111 ;סס,.!(] : 318 ,חצר. . 1/101 

המפרידות ( 5 ־ 6018 * £0 ׳>, במיתולוגיה היוונית — השו¬ 
מרות על גן תפוחי־הזהב (סימן לילדים), שאחדים 
מהם נתנה גי (ע״ע) במתנה להרה (ע״ע) ליום חתונתה 
עם זוס. לפי מסורת אהת, החם׳ הו בנות-ערבוס (הלילה). 
מסורת אחרת יחסה את מוצאן לאלים או לגיבורים שונים. 
לפי סיפורים פסויימים היה מספרן של החס׳ שלוש: איגלי, 
ארתוסה והספריה; לפי סיפורים אחרים — ארבע: איגלי, 
קריתיאה. הסטיה וארתוסה; ועוד היו מסורות, שלפיהן 
הגיע מספרו של ההס׳ עד אחת־עשרה. הן ישבו על שפת- 
האוקיינוס בירכתי־המערב ושמרו, תוך כדי שירה ערבה, על 
התפוחים המופלאים שבגו־ההם , . מקומו של גן זה נקבע 



ההססרידות בחברת הראקלם. תבליט. וילת א 5 כאגי, רומא 


בלוב, בסביבות קירני, בהרי-אטלאס או באיים הסמוכים 
לחופי המערב של לוב. המפלצת לדון עזרה להס׳ לשמור 
על תפוחי־הזהב. אחד ממעשי־הגבורח של הרקלם (ע״ע) 
היתד, גנבת תפוחי־ההס׳. התפוחים נזכרים בסיפורים על 
חתונת זוס והרה ועל חתונת פלוס, אביו של אכילוס (ע״ע), 
ובסיפור על מירוץ אסלנטי (ע״ע), 

,* 1 , 1894 ,* 21 ס 1101 )ץ 4 \ ) 01101 •- 0 . 1101 ) 015 . 0*1*0111x11 ־ 1 ? ״ 1 
011 ) 1^x11 ,ז 0 ו £0$01 ח 1 ,? 5001180 ..>! ;. 11 561 
. 11 2594 , 2 , 11 ,*{ 11010% )^ 1 * 1 11 ?111 *'6*111x1x1,1 

הפקה, חימום של מעונות (הררי־מגוריט, חדרי־עבורה, 
אולמות, מחסנים, וכד , ) לשם העלאת הטמפראטורה 
שלהם לדרגה מתאמת או נוחה לאדם מבחינה פיסיולוגית 
והיגיינית. תקינותם של התהליכים הפיסיולוגיים והדגשתו 
העצמית הטובה של האדם מותנות במידה מרובד, בשיווי־ 
המשקל ביו יצירת החום בגופו וביו פליטתו: הגורמים 
המטאורולוגיים בדירה, המשפיעים על מהירות הפליטה, הם 
הטמפראטורה (של ד,אויר ושל הקירות), רטיבות האויד 
ותנועתו. בכל שלושת הגורמים הללו מטפל מ י ז ו ג־ד, א ו י ר: 
ההם׳ מטפלת כגורם הטספראטורד, בלבד. 

ההם' מכוונת לכך, שהטמפראסורד, בפנים המעון תהא 
נוחה ואחידה. לעומת הטמפראסורד, הנמוכה יותר והמתחלפת 
שמחוץ לו, הסמפראטורה הנוחה חייבת להבטיח שיווי־משקל 
תרמי של גוף־האדם בתנאי התנועה והעבודה הרגילים בבית: 
טספראטורד, זו היא — בהתאם לשאר הנסיבות המטאורולו¬ 
גיות — " 18 —• 22 , לפי דעת היגייניקנים אתרים — " 15 —״ 20 . 
שינויי הסמפראפורד, במעון במשך יממה צריכים להצטמצם 
בתחום של • 2 . 

מובן. שהצורו בהם׳ מותנה בתבאי־האקלים, יש ארצות, 
שבהן מספד ימי-ההס׳ השנתיים של הדירות הוא גדול. 



895 


הס:ה 


896 


באירופה המרכזית (גרמניה), למשל, מחשבים ב 200 ימי־הם׳ 
בשנה, ומספר זה מרובה יותר בארצות־הצפון, בארצות אלו 
אי־אפשר לגור בדירה ללא הס , . לעומת זה יש ארצות, 
שבהן איו בעיית־ההם׳ השובה כל־כך או שאף אינה קיימת 
בהו כלל. בתנאי־האקלים של א״י, למשל, אין לומר, שההס׳ 
היא הכרח חיוני, ועכ׳׳פ מצטמצם כאן צורך ההם׳ ל 30 — 50 
יום בשנה. במקומות. שמספר ימי-ההס׳ מרובה בהם, משמשים 
מיתקני־ההס׳ גורם משקי־כלכלי חשוב — מחמת ההוצאה 
המרובה הקשורה בחס׳ והמחווה אחוז ניכר מן ההוצאות 
הכלליות לדיור. 

את שיטות ההם' אפשר למיין מבחינות שונות: 

לסי מקום ההם׳ — הם׳ מקומית, מרכזית, איזורית; 

לפי סוג הללק — הס׳ בדלק מוצק (פחם, עץ) ובדלק 
נחלי, הם׳ גאזית, הס , חשמלית 1 

לפי אופן מסירת החום — הס׳ על־ידי הסעה. הקרנה, 
אויר חם. 

(א) הם׳ מקומית. 1 ) ההם׳ המקומית העתיקה ביותר 
ביצעה ע׳׳י אח, שבח עדיין משתמשים גם היום בארצות 
בעלות אקלים סרפי נוח, כגון אנגליה. ניצולת הדלק בשיטה 
זו היא נמוכה — כ 20% — 30% . ההשקעה בהתקנת אח היא 
מועטת, אד הוא דורש טיפול מרובה; במקרים הרבה מוסיפים 
להשתמש בו בעיקר מטעמים דקוראטיוויים, 

2 ) תנור בנוי. תנור מאבן, לבנים, מרצפות וכד׳ 
שימושו רווח בארצותיהמזרח ובגרמניה. שטח־החימום שלו 
עפ״ר 4 — 16 מ״ר, והוא מסוגל לחמם חדר אחד או אף כמה 
הדרים, כשהוא בנוי בפינה משותפת ל 3 חדרים. מסיקים 
אותו בעץ, כבול, פחם, פעם או פעמיים ביום; ניצולת הדלק — 
65% — 75% . המסה הגדולה של התנור מתחממת ע״י גאזי־ 
השריפה ושופעת באיטיות חום נעים לסביבה. מחסרונותיו — 
המיתקן תופס מקום מרובה; האפשרויות לוויסות־החום 
מצומצמות. כמות־החום המופקת בתנור כזה היא 500 — 700 
קאלוריות לכל מ״ר של שטח-ההימום לשעה. בא״י איו 
משתמשים בתנורים אלה. 

3 ) יתרונו של תנור־ברזל — שאפשר לשרוף בו 
את הדלק במהירות רצויה, בהתאם לתצרוכת בקאלוריות, 
ע״י ויסות אספקתו של ד,אויר הדרוש לשריפה. תנורי־ברזל 
קירותיהם דקים הרבה מקירותיו של תנור בנוי; לפיכך הם 
קטנים יותר ואינם תופסים מקום מרובה. הטמפראטורה של 
שטח־החימום החיצון גבוהה בהם מבתנור בנוי, וההספק 
הוא 1,000 — 4,000 קל׳ למ״ר לשעה. כדלק לתנורים אלה 
משמשים קוקם, אנטראציט, פחם! נצילותם — 65% — 80% . 

4 ) תנורי־גאז — שצורכים דלק יקר — אינם 
שימושיים אלא בארצות בעלות אקלים חרפי נוח ובמקומות 
שבחם זמן־ההם׳ הנדרש הוא מועט. יתרונותיהם של תנורים 
אלה: זמן־הפעלה קצר, ויסות טוב, השקעה מועטת, נקיון 
בשימוש; הנצילות — 80% — 85% . יש שני סוגים של תנורי- 
גאז: תנורי־הקרנה ותנורי־הסעה. תנורי-הקרנה מכילים שטחי 
מתכת או שמוט, שמתחממים ע״י להבת־הגאז ומוסרים את 
החום לחדר בעיקר ע״י הקרנה; הספקם מגיע ל 4,000 קל' 
לשעה. תנורי־הסעה (ראדיאטורים־של־גאז) דומים במבנם 
לראדיאטור רגיל, שבחלקו התחתון קבוע מבער־גאז; הגאזים 
החמים מהממים את הדאדיאטור (כשהם מתפשטים בתוך 
חללו), וזה מוסד את החום בהסעה, בעיקר לחדר, הספקם 
של תנורים אלד, מניע עד 12,000 קל׳ לשעה. 


5 ) תנורי־השמל שימושם יקר ביותר; מפני־כן אין 
השימוש בהם כדאי אלא במקומות, שזמן־ד,חימום הדרוש 
בהם הוא מועט. יתרונותיהם: זמן־הפעלה מועט, ויסות טזב, 
השקעה התחלית קטנה, נקיון בשימוש < אין הם מצריכים 
מהסן־דלק, הם מוכנים תמיד לשימוש, נוחים להעבדה, וני־ 
צלתם גבוהה (קרוב ל 100% ). תנורי-הקרנה חשמליים מכילים 
חוט לולייני כרוך על גוף־חרס ומחומם ע״י הזרם עד כדי 
סמפראטורה גבוהה; בצידו נמצאת מראה קעורה שמקדנת 
את החום לתוך החדר, התנורים הרגילים מסוג זה חם בעלי 
הספק של 1 או 2 קוו׳ס ומפיקים 860 או 1,720 קל' לשעה. — 
תנור־חסעה חשמלי הוא עפ״ר ראדיאטור ממולא מים או 
שמן, שבחלקו התחתון מצוי אלמנט חשמלי; זה מחמם את 
המים או את השמן, וע״י כך — את גוף הראדיאטור, המוסר 
חום לחדר, בעיקר בהסעה. 

6 ) תנורי־נפט — רובם תנורי־פתיל, שבהם אין 
הבעירה מושלמת; לפיכך הם מפיקים ריח בחדר. בזמן 
האחרון הותקנו מבערים בעלי סרט־אזבסט וראש־מבער 
מורכב מגלילי־פלדד, מהודרים, שעליהם נתונים רשת־להט 
וסליל־ליבון; במרכז הגלילים נמצא מפזר־אויר. בטמפראטורה 
הגבוהה שבמיתקן זה מושגת תבערה מושלמת של הנפט. 
ותנורים אלה אינם מפיצים ריחות. הם מכילים מיכל־דלק, 
שמספיק ל 10 שעות־תבערה. הניצולת של תנור זה גבוהה, 
זמן־ד,פעלתו מועט, הוא ניתן לוויסות טוב, ההשקעה הד,ת־ 
חלית בו מועטת, הוא נקי בשימוש ונוח להעברה. 

ציורים לפרק (א) ע״ע תנור. 

(ב) ב ה ס' מ ר כ ז י ת מיוצר החום בשביל כל הדירה — 

או כל הבית — בחדר-הס׳ אחר, ומשם מועבר החום לכל 
החדרים ע״י מובל־הים. כפובל־חום משמשים מים חמים, 
קיטור או אויר. מעלותיה של ההם׳ המרכזית: ריכוז מקום־ 
ההס׳ והמעשנה, בטיחות בפני שריפה בחדרים. קימוץ מקום 
בחדרים, נקיון, הימנעות מהובלת דלק והוצאת אפר מן 
החדרים, טיפול מועט. חימום נעים. החסרון: השקעה התחלית 
מרובה. 

1 ) הס׳ מרכזית ע״י מים חמים בגראווי־ 

ס א צ י ה. התנור נמצא בנקודה הנסוכה של המיתקן ומחובר 
ע״י רשת־צינורות לראדיאטורים שבחדרים. הראדיאטורים 
מקבלים מים חמים, 
המועברים אליהם מן 
התנור, דרך הצינו¬ 
רות, מתחממים ומוס¬ 
רים את החום לחדר 
על־ידי הסעד, והקרנה. 
המים, שצוננו עיי 
מסירת החום לחדר, 
חוזרים דרך צינור 
אחר לתנור, שבו הם 
מתחממים שוב, עולים 
לראדיאטור — וחוזר הלילה. סיחרור המים מן התנור לראד־ 
יאסור וחזרה נגרם על־ידי הפרשי המשקל הסגולי של המים 
החפים (״ 80 —• 90 ) — הקלים יותר — בקו העולה, והקרים 
(" 60 —• 70 ) — הכבדים יותר — בקו החוזר. בקביעת מערכת 
הצינורות בין התנור וביו הראדיאטורים יש שיטות שונות: 
( 1 ) שיטה דו־צינודית בחלוקה תחתונה (ציור 1 ) — כשהקו 
הראשי נמצא במרתף או במילוי והמים בסיחרורם עוברים 




3 



;ס 



כ=ד 


ר־ 

]ם 




ב 1£ 


16 



עיור 1 . ושקו? טרכזית: 

׳ע יטה מ־עינוריר. נתמקה תחתונה 



897 


הפקה 


ראהיאטור אחה בלבה;( 2 ) שיטה דדצינודית בחלוקה עליונה 
(ציור 2 , ימין) — כשצינזיר־החלוקה הראשי. המבוהה יפה. 
נמצא על הגג, וממנו יוררים צינורות מאונכים לראריאמורים 
הסונים, ומהם — למרתף או למילוי, וצינור חוזר אוסף את 
המים ומחזידם לתנור אחר סיחרור הרך דאדיאטור אחד: 
( 3 ) שיטה של צינור אחה בחלוקה עליונה (ציוד 2 ,שמאל) — 
צינור־החלוקה והצינור החוזר כב( 2 ), אלא שהקו המאונך 
הוא יחיד, ואליו מחוברות גם הכניסה לראהיאטור וגם היציאה 
ממנו. ראדיאטור בקומה עליונה מקבל מים חמים יותר 
מראדיאטור בקומה תחתונה. את התפשטות חמים מחמת 




רוד התפשטות ^ 


פ 

פ 


ן 

פ 1 
<-( 1 

ן 

פ 

פ 


1-1 

1—1 

- 

פ 

1 _[ן 

\ 

פ 

פ 


1 ן 

[בז 

ם 


— 

— 

--- 



| [כמו 

כיעוא_ח ס״ו-י!—|בם 

ציור נ. הסקה סרכייח: חלוקה עליונוז 
יטיז—שיטוז דו־צינוריח. ׳עמאל -־קיטה חר־צינוריח 

חימומם מקבל דוד־ההתפשטות, הנמצא בנקודה הגבוהה של 
המערכת. לחץ־העבודה, הגורם לזרימת המים בצינורות 
והנובע מן ההפרשים בין משקלי המים החמים בקו העולה 
והקרים יותר בקו החוזר, הוא מועט ונמדד במילימטרים 
אחדים של גובה־מים. כדי סלחץ זה יספיק לסיחרור המים 
בצינורות דרוש. שהפסדי העומד במערכת יהיו קטנים, 
ז״א — דרושים צינורות בעלי קטרים גדולים. 

2 ) הס׳ מרכזית במים חמים ע״י סיחרור 
מזורז (במשאבה, ר׳ ציור 2 ). משאבה מספקת לחץ- 
עבודה גדול־ביחם, לפיכך מאפשרת הרכבתה את חקמנתם 
של קטרי הצינורות. שיטה זו מאפשרת גם חימום התחלי 
מהיר, מפחתת את הפסדי החום ע״י הצינורות (הצרים יותר) 
ומקילה את הנחת הצינורות: אלא שהיא דורשת הוצאה 
מרובה לקניית המשאבה ולהפעלתה החשמלית. שיטה זו 
כדאית בבניינים, שבהם נמצאים ראדיאטורים בריחוק אפקי 
של 50 פ' ויותר מן התנור. בזמן האחרון משתמשים במש¬ 
אבות אף בבניינים קטנים יותר. 

ג) הם' בהקרנה. עקרון השיטה — יצירת שטחים 


חמים, שמקרינים חום על גוף־האדם, בלא שיהא צודך לחמם 
את אויר ההדר. את השטחים החמים יוצרים בתקרה, ברצפה 
או בקירות. כשמבקשים ליצור שטה כזה בתקרה, מעבירים 
צינורות בתוך הבטון (ציור 3 ) או הסיח שלה (ציור 4 ) 
ומזרימים בהם מים בסמפראטורה של • 50 —״ 60 : שסה הטיח 
מתחמם עד • 32 —" 38 . אפשר ליצור שטח חם גם ע״י לוחות־ 
פח קבועים מתחת לתקרה ומחוברים לצינורות חמים. 
כשצינורות־הימום מוכנסים לתוך הרצפה, אין צורך להעלות 
את הטמפראטורה עד למעלה מ • 25 —״ 26 . — מיתרונותיה 
של הס׳־הקרנה: איו ביזבוז־מקום על ראדיאטורים, הטנד 
פראטורה בחדר תמיד שווה בלא שיהא צורך להכניס לתוכו 
זרמי־אויר מרימי אבק. אין הרגשת יובש באויר, אפשר 
לאוורר את החדר ביתר קלות ללא הפסדי חום ניכרים: 
בקיץ אפשר להזרים בצינורות מים קרים ולחפכם למערכת־ 
קירור. חסרונותיה של השיטה: הוצאות מרובות יותר על 
המיתקן: למיתקן התמדה גדולה מבחינת פעילותו — לפיכך 
הפעלתו או הפסקת פעולתו הן תהליכים ממושכים. 

ד) הם׳ ב א ו י ר. הדירה מוסקת ע״י הכנסתו של אויר 
חם לתוכה באחת משלוש דרכים אלו: 1 ) מחממים אויר 
חיצון עד לטמפראטורה דרושה ומכניסים אותו לדירה: 
האויר שהתקרר מוצא החוצה. בהדך זו מושג איוותר טוב, 
אך חום מרובה מתבזבז על חימום האולר החיצון חקר! 
2 ) האויר מוחזר סן החדרים, מועבר דרך מחמם (קלוריפר), 
מחומם עד לטמפראטורה הדרושה ומוחזר אל החדר. כאן 
אין החלפת אויר, ולעומת זה מושג קימוץ בחום, מאחר 
שלא האויר החיצון אלא אויר החדר, החם מן האויר החיצון, 
מחומם עד לטמפראטורח הדרושה: 3 ) האויר המוחזר מן 
החדרים מעורבב בחלקו באויר חיצון ומחומם. בשיטה זו 
אין מפסידים כמות־חום מרובה, ועם זה נהנים מהחלפה 
חלקית של האויד. — הטמפראטורה המאכסימאלית של 
חימום האויר לצרכי שיטח־הס׳ זו היא: ״ 60 — אם האויר 
מוכנס מעל לגובה של קומת־אדם (מעל ל 2 ס - ). או ״ 40 — 
כשהוא מוכנס בגובה שמתחת ל 2 מ׳. זרם־האויד אינו צריך 
להיות מורגש ע״י הדיירים; לפיכך איו מהירותו צריכה 
לעלות על 0.2 מ׳ לשניה. 

ה) ה ס׳ א י ז ו ר י ת. קבוצה גדולה של בניינים מחוברים 
ע״י רשת־הם׳ למרכז אחד, שמספק חום לכולם. במקרים 
הרבה מספק אותו מרכז גם את תצרוכת החשמל והכוח 
לאותה קבוצת־בניינים. יתרונותיה של השיטה: בטיחות 
מרובה באספקח־החום מחמת ריכוז כל חדרי־ד,דודים של 
הבניינים השונים במקום אחד, שנמצא בפיקוח מתמיד: 
ביטול הובלת הדלק אל המבנים הבודדים, שימוש בדלק 
הזול ביותר. וניצולת מרובה של הדלק: פתרון הבעיה 
של' סילוק העשן, המוצא במקום אחד ע״י סעשנה גבוהה; 
חסכון־סקום בבניינים; חיבור יעיל של מרבזי־ההם׳ עם 
תחנות־כוח — דבר, שמאפשר ניצול של 75% מן הקאלוריות 
ההולכות לאיבוד בתחנות־בוח באין הסדר זה: הקיטור 
היוצא מן הטורבינות מכיל עוד ב 75% מאנרגיית־החום שז 


:;:_:ן.::£ינ 

0 -י~% 




!:•:מ 





־ליוד 3 . צינורות נפטון 


הסקה בוזקרגה 


ציור 4 . צינורות פטיח 










899 


הם:ה 


0 נ 9 



הקיטור, וזה מנוצל לצרכי חימום — מה המאפשר הוזלת 
החימום והלוח החשמלי גם יחד.— החסרונות: הוצאות מרו¬ 
בות על המיתקן! קושי במדידה של החום, הנצרר ע״י הלקו¬ 
חות הבודדים; הפסד־חום כדי 8% — 15% ברשת הצינורות. 

כמובל־חום ברשת־הצינורות של ההם׳ האיזורית משמשים 
מים חסים (עד ״ 100 ) בלחץ נמוך או מים חמים (״ 100 —״ 300 ) 
בלחץ גבוה או קיטור. בחס׳ ע״י מים בלחץ נסור אפשר לחבר 
את הבית הבודד חיבור ישיר לרשת האיזודית (ציור 5 ). 
בשימוש במים בלחץ גבוה מערבבים אותם — בחיבור הבית 
הבודד — עם המים החוזרים מן הבית, הנמצאים בטמפראטורה 
נסוכה יותר (ב ״ 70 ), ע״י ברז־עירבוב מיוחר או מגוף רגיל! 
כשהטמפראטורה ברשת האיזורית גבוהה הרבה מ" 100 , אפשר 
להשתמש במחליף־חום. סיחרור המים ברשת האיזורית נעשה 
ע״י משאבות מונעות בסנוע־חשמל או ע״י טורבינת־קיטור. 
החימום בקיטור משולב עפ׳־ר בשימוש בקיטור גם לצרכים 
אחרים, בגון בישול, כביסה, ייבוש. חיטוי, סטדיליזאציה 
וכד׳. במיתקנים קטנים משתמשים בקיטור בלחץ של 2 — 3 
אטס׳, במיתקנים גדולים — עד 12 אטמ׳. מי־העיבוי מוחזרים 
לחדר־דודים מרכזי עיי משאבות. לחימום בקיטור יתרון על 
החימום במים בהעברה למרחקים גדולים משום הלחץ הגבוה 
של הקיטור, המבטל את הצורך במשאבות לטיחרור! אפשר 
להשתמש בצינורות בקטרים קטנים, ואפשר לוסת בקלות 
בין לחץ־קיטור גבוה לנמוך. החסרונות: הצורך להשתמש 
במי־עיבוי; החלדה חזקה בצינורות־העיבוי. 

השימוש בשיטות ההם׳ האיזורית נעשה מקובל יותר 
ויותר באיזורים הקרירים והקרים של אירופה ואמריקה, 
ביחוד בחלקי־ערים מאוכלסים בצפיפות. ספק הוא אם הן 
כדאיות בתנאי אקלים נוח ובמקומות, שמספרם של ימי- 
חימום בישנה הוא מועט בהם, כגון א״י, 

ו) משאבת־הום עובדת לפי העקרון של מכונת־ 


קירור: אלא שאין מנצלים כאן את תפוקת הקור במאדה, 
אלא את החום בקונדנסאטור (ע״ע קרור). משאבת־החום 
(ר׳ להלן) מעברת חום ממקור בעל טמפראטורה נסוכה 
(למשל ממי־נהר) למובל-חום בטמפראטורה גבוהה יותר! 
הפעולה נעשית ע״י הפסד אנרגיה במדחם, החום המועבר, 
בתוספת החום השווה להפסד האנרגיה במדחס, פגיע למערכת- 
החימום של הבית, אך כסות־ההום המועברת פן המקור בעל 
הטספראטורה הנמוכה מרובה פי 3 — 5 פעמים מבפות־התום 
השווה לעבודת המדחס. לפיכך אפשר — ע׳י קירור מסויים 
של כסות־מים מובאת מנהר — להעביר לבית במות־חום 
מרובה פי 3 — 7 מן האנרגיה המוצאת על המדחס. הטפפרא־ 
טורה של המים, המועברים דרך המשאבה והמשמשים לחימום 
הבניין. צריכה להיות ״ 50 —״ 60 לפחות. לשם כך נחוץ,שהטמ־ 
פראמורד, של האדים המתעבים במבונת-הקיחר תהיה גבוהה. 
דבר זה מצריך לחץ גבוה של האדים בפבונת־הקירור, 
ובהתאם לבן— מבנה מתאים של המדחס ובל הציוד. 

פעולת פשאבת־החום (ציור 6 ): המדחס שואף את הגאז 
העובד (אמוניה, מתיל כלורידי וכד׳) מן המאדה ודוחס 
אותו ללחץ גבוה! ע״י כך עולה הטספדאטורה עד ״ 75 בערך. 
החום הדרוש לאידוי הנוזל במארה מוצא מן הסביבה (למשל, 
ממי־הנהר, המתקררים מ' 12 עד ״ 6 ), מן האויר או מעומק- 
האדמה. במעבה מוצא החום בטמפראטורה גבוהה ומועבר 
למי־החימום בטמפראטורה של " 50 —״ 60 ; מי־חימום אלה 
מוזרמים לחימום הבניין. הנוזל העובד מובא דרך שסתום- 
הוויסות ללחץ־אידוי למאדה. וחוזר חלילה. 

מחיר המיתקן של סשאבת־חום גדול פי 2 — 3 ממחירה 
של הס׳ מרכזית אחרת: גם הוצאות-השימוש בשיטה זו 
מרובות מאותו שבבל שאר שיטות־ההם׳. לפיכך כדאי 
השימוש במשאבת־חום רק בשזרם־החשמל (לצרכי המדחס) 
זול ביותר, וגם מחיר המים (למסירת החום במאדה) נמוך. 










901 


הפקד,—הסתברות 


902 



ציור 0 . םקר<ת ם־צאנוז־וזום 


, ולעומת זה גבוהים מאד מחירי הדלק הרגיל להם׳ מרכזית 
ובן בשיש הרבה ימי־חימום בשנה ונשמבקשים להשתמש 
במשאבח־החום גם לצרכי קירור בקיץ. 

}. ^11611 — 1. 11. ^/3114 718 וח 1110 {> €071 זו 4 ^ 0/111 110011718 ,זש , 

1939; 11. 010 י ו 1 :> 3 < 01 ש 0002 .׳\ . 11 - ׳ 1 ^ 1101110 . 1 ^ - זשחתו 3 א 

<■12- 11. 1^1801271071 ) 111 ( 00 . 1/07106108 . 8 מ* 1 ס 1 ן 10 הס* 8 ו/*ו 1 {ו , 
1940*; 7. 8 1 ) 11/1 ¥0/1/110/1071 / 0 ) 10 ? 01 ה 71 ? 80110 , 1 >ז 0 } 1 >ש 
1 ( €81110 (( 71 #£ ,זשעחשזתצ .? - 01 ^ 03 ^ 1100 . 4 < ; 1948 ,'!!וו&ס?{ 

}. )101211/18 1(. 1111111/18, 1952; 1*. 11. 1^3x01 #08, 0 ח 0 ־ 1 ־ - 
;!€(1116 1 100 ( €£711/01 , 61:1011 * 0 ./ .ש ; 1955 ,מ 1114 מ^ 11 זא 0£ ז - 
11/!8 , 1955; ^4. 11315, )). 810 1(0)11 - 1012 ( .( 1 . 80 676 */סו . 

8^00 } 1 / 111 <_. 1958 , 417 , 1 ) 0/1 ¥ 0711110/1718 , 10011 / 18 ( ;י־ 
€ 071 ( 11/(0711718 00180 (^10 ) 001113 ^ 1 >תב ? 110 בש 11 0£ . 500 .זשוח ^ 

£0810661 * 1958 ,( 5 ־ 

א. קר. 

—01 ה 0 קי(ז ׳ צ ׳ ךלז הומר —$ת 138111 ־ 1 ז^בתס!! 2 / 1€$ ו 
( 1870 — 1937 ), היסטוריון אמריקני, לאחר תקופת־ 

לימודים באוניברסיטותשלג׳ונז הופקיבז(באלטימור),ברלין 
ופאריס, הורה הס , היסטוריה באוניברסיטות של ג׳ונז הופקינז, 
ויסקונסין ( 1892 — 1904 ) והארווארד ( 1904 — 1931 ). — עיקר 
התעניינותו של הם׳ היה בתולדות יד״״ב, וביחוד בתולדות 
התרבות, החינוך והמחשבה במאות ה 11 —ה 13 . החשובים 
שבמחקדיו הם: ■לז 0 ] 15 ל 1 ח 63 ק 0 ־! 1 ז£ מ 1 5 מ 3 מ 1 ז 0 א סירל 
הנורמאנים בתולדוח־אירופה״), 1915 ; ־ 111181101 ז 13 מז 0 א ") 
8(11<11£81118 מ 110 ("מיסדות גירמאניים״), 1918 ; ץז 0 ז £113 ש£ז 
10£ !ש 501 31 ׳ 13€1 [)£^ 1 0£ ("מהקרים בתולדות המדע של 
יה״ב״) ׳ 1924 ; ?ח 111 מ 06 1116 }ס £שמ 1$53 במ£> 1 ס!! , ! 
510(1108111 \1001136\ (״הרנסאנס של המאה ה 12 ״). 1927 ; 31 ׳ 
0 זט 111 ! 0 (״מחקרים בתרבות יה״ב״). 1929 ; 0£ 11180 סבל! 
105 ; 811 ז 0 ז\ 1 ת 17 (״התהוות המכללות״), 1923 . הספר האחרון 
מה לכמה מהדורות (האחרונה שבהן ב 1957 ). אחר מלחמת* 
העולם 1 שימש הס׳ יושב־ראש המחלקה לאירופה המערבית 
במשלחת האמריקנית לוועידתחזשלום בפאריס. היה פעיל 
בהרבה מן האיגודים ללימוד ההיסטוריה באה״ב וביחוד 
באקאדמיה האמריקנית לתולדות יה״ב. הודות לפעולתו 
כמחנך קמה אף באה״ב אסכולה חשובה לחקר חולדות יה״ב. 

011. 1 , 1.3081015 ./י x1 /70 11/1070 101 7 * 1 ! . 11 . 11 . 1 ( 0 80 1 * 01 ס .- 
11(70 (£1011/1^1(1*10 0/1 10(171 01( X(^0 (10010 (10 / 0117/101 80( 

30170711!, 1919) 801/101 1071701 ) 111 ./£*£ ; 10 €^ש 1 ׳ 5 \ 0 י 4.1 < .? י */, 
1937, 52; 813116 01 01., 111: $?001(111/71, X1939 ,־׳\ו . 

—1770) — \^111!31 דזסקייסון, וילים — 185011 ) 1181 לן מ 
1830 ), מדינאי בריטי. חונך בפאריס וישב בעיר 
ל בימיה הראשיגים של המהפכה הצרפתית. ב 1792 חזר 
למולדתו והתחיל בפעילות מדינית. היה חבר של בית- 



הנבחרים מ 1796 עד 1802 ומ 1804 עד שמת. ב 1795 נתמנה 
סגנו של שר־המלחמה וב 1804 — 1806 ו 1807 — 1809 שימש 

שר־האוצר; ב 823 !- 

כיהן כשר־חמסחד 

( 6 ן)ז 0 £ ז 11 ש 1 ) 51 שז ? 
10 > 3 זד 0 £ 1 )־ £ 031 ) וב ־ 

1828-1827 כשר^המו־ 
שבות. הם׳ נמנה עם 
האישים המרכזיים של 

הקבוצה הטורית־הלי־ .- ■^ 11 

הליבראליזציה של ד׳' *!*ייא■ ^ 861 "' 

מש?• בי ו העאר יזם 

תיקונים מרהיקי־לכת 1 

לשם קידומו של חי־ ■ 9 ; ^ 

פש־המסחר, וביחוד 

פעל לביטולם של י' , '"" יי־׳"' 6 ' 1 

מכסים שונים והקל על התנועה של ספינות זרות במסחר 
עם בריטניה. ב 15.9.1830 נהרג בתאונה בשעת חנוכת קד 
הרכבת של ליוורפול־מאנצ׳סטר. קובץ נאומיו, ב 3 כרכים, 
יצא ב 1831 . 

. 1928 , 01 ־ £6/01 8160101 0718 .// ־ ץ 4 בז 8 . 24 


הסתברות (באנג' ץז 111 ג 1 גל 0 זק, בגרם׳ - 11 ז €11111 ז 801 זו ¥31 \ 
101 , ברום' ,!׳דסספזוןסקפס), ממושגי־היסור של 
הלוגיקה, המאתמאטיקה, הפסיכולוגיה ותורת־החכרח! משמש 
במשמעויות שונות ומציץ בדרך כלל מבחינה אובייק־ 
טיווית — קביעה מוראלית מסויימת של המציאות ומבחינה 
סובייקמיוויח — יווה של אמון מסויים, שמתוכו נערך משפט 
כלשהו. יש להבחין ביו תורת־ההם׳ כמקצוע מאתמאסי וכץ 
חקר החס׳ כבעיה של תודת־ההנרה. 

1 . תורת־ההסתברות (בסאתסאטיקה) נוצרה על 
רקע הנסיץ והתפתחה לתיאוריה עמוקה ורבת־שימושים 
בתחומים של מדעי־הטבע, הטכניקה, הכלכלה, ועוד. עיקרה 
מבחינה עיונית — קביעת החוקים הקיימים במכלול התו¬ 
פעות המקריות, תפקידה מבחינה מעשית — פיתוח כללים 
לשם חישוב החם" של מאורעות מקריים מורכבים על סמך 
הסתברויוחיהם הידועות של מאורעות מקריים פשוטים. 









903 


דנת:רות 


904 


1 . ה מ א ו ר ע ה מ ק ר י ו ח ו ק י ־ ה ה ם'. כל מאורע הוא 
פרי צירוסם של תנאים מסויימים, שנקרא נפיון. רוב 
החוקים של מדעי־הטבע ניתנים לביטוי לפי התבנית הבאה: 
כל ביצוע של הנפיץ 5 גורר אחריו את הופעתו של המאו¬ 
רע 4 . אם, למשל, מחממים מים, שנמצאים תחת לחץ 
אטמוספרי של 760 ס״ס, מעל ל • 100 (הנסיוו 3 ), נהפכים 
המים לאדים (המאורע 4 .). מאורע, שמופיע בהכרח, בקרא 
מאורע ודאי! מאורע, שאינו יכול להופיע כתוצאה מן 
הנפיץ 3 , נקרא מאורע ריק או נמנע! מאורע, שלפעמים 
הוא מופיע ולפעמים אינו מופיע, נקרא מאורע מקרי. אפיו 
של המאורע קשור קשר הדוק במערכת־התנאים 3 ; אותו 
מאורע עצמו עלול להופיע כמקרי לגבי מערכת־תנאים אחת 
ובוודאי או נמנע לגבי מערכות־תנאים אחרות. 

גורמיהם של המאורעות המקריים הם מסובכים כל־כך. 
שאין אנו יכולים לעמוד עליהם כראוי. הואיל והמקריות 
אינה לגבינו אלא ביטוי לחוסר־ידיעה, רשאים אנו לכאורה 
לבוא לכלל מסקנה, שתורת־ההם׳ מפתחת מדע על יסוד של 


בתבנית זו קוראים חוקים סטובאסטיים או הס¬ 
תברותיים. 

את קיומם של החוקים ההסתברותיים גילו לראשונה 
במשחקי־מזל, שהם דוסים לזריקת קוביה. בולטת החוקיות 
בתוצאות של שורת־נסיונות ארוכה, אע״ס שאין לדעת 
מראש את תוצאותיו של נסיון בודד. ביפוו (ע״ע) עסה 
נסיץ בזריקת מטבע 4,040 פעמים! אותו צד של המטבע 
הופיע 2.048 פעמים, ז״א בשכיחות של 0.507 . ק. פירסון(ע״ע) 
קיבל פעם ב 12,000 זריקות של מטבע את השכיחות 0.5016 , 
ופעם אחרת ב 24,000 זריקות — 0.5005 . בכל הנסיונות הללו 
קרובה השכיחות להסתברות !/'= ה¬ 

חוקים הסתברותיים קיימים בתחום הדמוגרפיה (ע״ע). 
אע״פ שאץ גורמיו של האירוע הבודד ידועים לנו — או 
שאנו מתעלמים מהם במתכוון —. בולטת בסטאטיסטיקה 
של תנועת־האוכלוסיה יציבותה של השכיחות. הטבלה שלהלן 
מראה (לדוגמה) את האחוזים של מקרי הנישואים, הלידות 
והמיתות באוכלוסיה בגרמניה ב 11 חמשי־שנים רצופים: 


1891/95 

1886/90 

1881/85 

1876/80 

1871/75 

1866/70 

1861/65 

1856/60 

1851/55 

1846/50 

1841/5 

שנים 

0.87 

0.79 

0.76 

0.81 

0.82 

0.87 

0.94 

0.99 

0.78 

0.79 

0.79 

נישואיה 

3.87 

3.70 

3.60 

3.79 

3.84 

3.91 

4.05 

4.09 

3.85 

3.80 

3.68 

לידות 

2.75 

2.89 

2,85 

2.72 

2.75 

2.93 

2.98 

2.79 

2.72 

2.58 

2.43 

מיתות 


אי־ידיעח, או — לשון אחרת — יוצרת יש מאין. אך מסקנה ז 1 
בטעות יסודה, ומקורה של טעות זו — מובנה הבלתי־מחוור 
של המלה "אי-ידיעה". הנסיון מלמד, שבמכלול התופעות 
המקריות קיימים חוקים ספציפיים מסויימים, שאינם נכללים 
במסגרת התבנית הרגילה — התבנית הדטרמיניסטית. 

תורת־ההס׳ מטפלת רק במאורעות מקריים קיבוציים, 

ז״א מאורעות. שהם תוצאות של נסיונות ניתנים לשיחזור 
בלא הגבלה. קליעה למטרה, הופעת הצד שעליו טבועה 
המלה "ישראל" או זה שעליו מסומן ה״מספר" במטבע 
ישראלי שנזרק — אלו הן דוגמות טיפוסיות של מאורעות 
מקריים מסוג זה. את המאורע המקרי הקיבוצי אפשר לתאר 
באופן כמותי ע״י השכיחות היחסית שלו, ז״א היחס 
בין מספרם של הנסיונות שבהם הופיע המאורע המקרי ובין 
מספרם של כל הנסיונות שבוצעו. אם נתבונן במאורעות 
מקריים קיבוציים נמצא, שבתנאים ססויימים הם מופיעים 
ברובם בשכיחות יציבה— אם רק מספר הנסיונות הוא גדול 
למדי. עובדה זו, שנקבעה באופן נסיוני, היא בעלת חשי¬ 
בות מרובה, והיא מהווה את הקשר בין התורה המאתמאטית 
ובין הנסיון. למרות אי-הסדר הקיים במהלכם האינדיווידואלי 
של הנסיונות, מגלה הסדרה בכללותה סדירות ססויימת: 
שכיחותו של המאורע המקרי בסדרה ארוכה של נסיונות 
נעה מסביב למספר קבוע מסויים, < 1 ! 

והסטיה ממספר זה הולכת ופוחתת במידה שסספד־הנסיונות 
גדל. מאורעות מקריים קיבוציים בעלי שכיחות יציבה 
הם־הם נושאה של תורת־ההס/ המספר ? מבטא הערכה 
כמותית של אפשרות הופעתו של המאורע המקרי! החוקים 
הקיימים במכלול התופעות המקריות מנוסחים בצורה הבאה; 
ההם', שביצוע הנסיון 3 יגרור אחריו את 
הופעתו של המאורע 4 , שווה לע. לחוקים הנכללים 


בדומה לבך בולטת יציבותה סל הסטאטיסטיקה הנוגעת 
למינם של הנולדים: שכיחותה של לידת־זבר בבל המקומות 
ובכל הזמנים שווה בקירוב ל 0.515 . — יציבות כזו מופעת 
גם בסטאטיסטיקה הפלילית. בסטאטיסטיקה של הצריכה וכדי. 

במאות ה 19 — 20 נתגלו חוקים הסתברותיים בתחומי 
הפיסיקה, הכימיה, הביולוגיה, המטאורולוגיה. ועוד. למשל: 
כל התורה הקינטית של הגזים (ע״ע) מושתתת על 
חישובי־הס', והיא מאפשרת תיאור מדוייק של המצב, שבו 
נמצאת בסוודגאז מורכבת ממולקולות רבות, בהעדר כל 
נתונים על מצבה של בל מולקולה ומולקולה. דוגמה בו¬ 
לטת ביותר ניתנת ע״י תופעות הרדיואקטיוירת (ע״ע): 
אע״פ שאין לדעת מראש אם אטום ססויים של לדיום (ע״ע) 
יתפרק במשך זמן נתון — ידוע, לפי תצפיות הנסיון, שההם׳ 
להתפרקותו במשך 1 שנים היא קבועה: 

״ג*״״״.״־״ - 1 = ,[־, 

לשון אחרת — שבמשך שנה יתפרקו 1/2270 סן האטומים 
שבכסות-ואדיום נתונה. 

גם בחייו היומיומיים מתנהג האדם — במובן מסויים — 

לפי פסקנות הסתברותלת, ז״א — לא לפי חוקי־הכרח 
דוקה: אין אנו קופצים החוצה דרך החלון אלא מעדיפים 
לרדת במדרגות, אע״פ שגם במדרגית אפשד ליפול וליהרג 
בעוד שהקפיצה דרך החלון אינה גורמת תמיד למוות. 
במקרים כאלה מדריכים אותנו לא חישובים סאתמאטיים 
אלא הערכה אינטואיטיווית של ההם". 

בהשקפה ראשונה נדמה, שהנסיון 5 אינו בעל חשיבות 
מדעית אלא כשידועים לנו כל התנאים הדרושים להופעתו 
של המאורע 4 . אך התבנית הדטרמיניסטית אינה ניתנת 
תמיד לבדיקה נסיונית. החוק המקשר את מערכת-התנאים 5 
אל המאורע 4 הוא בעל חשיבות מעש־ת רק אם המערכת 
אינה מסובכת מדי! לעומת זה אין שום ערך מעשי לחוק 



905 


השתכרות 


906 


בזה ואין להשתמש בו הדי לתזות את העתיד, אם שינוי 
בלתי־נראה בתנאי־הנפיוו מביא לתוצאות מנוגדות, או גם 
כשהזמן הדרוש לבדיקת־התנאים ארוך ממשך־הנסיוו עצמו. 
בסקרים כאלה אנו מוכרחים להזניח את המערכת המסו¬ 
בכת 5 , הגוררת בהכרת את התופעה הדרושה לנו, ולהסתפק 
באינפורמאציה הסתברותית על סמו מערבת־תנאים פשוטה 
יותר. זהו המצב הקיים, למשל, בנסיוו של זריקת־מטבע: 
גורפים בלתי־ניכרים, שאינם ניתנים לקביעה — שינוי קל 
בכות־הזריקה, תנועח־אויר קלה — עלולים להפוך את תו¬ 
צאות הנסיון: נוסף על כך — מחמת משכו הקצר של הנסיון 
לא היינו מספיקים לחשב את התוצאות בעוד מועד אפילו 
היתה בידינו אינפורמאציה שלמה. 

השימוש הנסיוני במסקנותיה של תורת־ההם׳ מסתמך על 
העקרון, שמאורעות בעלי הס׳ סחבה (ז״א ז קרוב ל 1 ) הם 
למעשה ודאיים, ומאורעות, שההס" שלהם הן מועטות 
(ז״א " קרוב לס), הם למעשה נמנעים. הידיעה, 
שהסתברותו של מאורע שוה ל 4 /ל אינה נותנת, כאסור, 
מקום למסקנות מעשיות לגבי נסיון בודד, אך לעומת 
זה מאפשרת היא מסקנות כאלו לגבי נסיונות מרובים: 
כאן ייתכן (חשו׳ דוגמה 4 , להלן עם׳ 907 ), על סמך 
אינפורמאציה צנועה בנוגע להסתברויותיהם של מאור¬ 
עות מקריים אחדים, להניח הנחות נכונות־בקירוב לגבי 
מאורעות מקריים אחרים. ברוב הבעיות המעשיות מס¬ 
תפקים ב״ודאות" של 0.95 ־־? ונקראת 
הם׳ מותנית. 


דוגמה 3 , זורקים פעמיים קוביה — 1 ) מהי החס', 
שסכום המספרים שיופיעו יהא שווהל 8 (מאורע 3 )ז 2 ) מהי 
הסתברותו של אותו מאורע כשידוע, שבזריקה הראשונה 
הופיע 5 (מאורע 8 ) ז זוגות־המספרים 
( 6:6 ) .... ,( 6:1 ) ... ,( 2:6 ) .... ,( 2:1 ) ,( 1:6 ) ,...( 1:2 ) ,( 111 ) 
מהוות את כל התוצאות הפשוטות! מספר הזוגות: 36 =מ. 
חמש התוצאות 

( 6:2 ן .וו,ויז ו^ 4 ז ו!י.בז 



907 


ה 5 תכרות 


905 


נוחות למאורע 5 = 0 !. ההם׳ הבלתי-מותנית של המאורע 

5 

4 היא ״( 4 ) 8 ■ אם אירע 0 ,שש התוצאות האפשריות הן: 

,( 6 ! 5 ) ,( 515 ) ,( 4 ) 5 ) ,( 513 ) ,ו 2 ז 5 ) ,( 5:1 ), 

ומהן רק התוצאה ( 3 ; 5 ) נוחה ל 4 , לפינו ההם׳ המותנית 
של המאורע 4 , אם אירע 8 , היא 

^ = ( 8 | 4 ) 8 

משפט־הכפל. הם׳ החיתוך של שני מאורעות שווה 
להסתברותו של אחד מהם כשהיא מוכפלת בהפתברותו 
של השני בתנאי שהראשון אירע: 

( 8 | 4 ) 8 ( 8 ) 8 =( 4 ' 8 ) 8 ■ ( 4 ) 8 = ( 8 ח 4 ) 8 
המאורע 4 אינו תלוי במאורע 8 , אם הסתברותו של 4 
אינה מושפעת מן העובדה ש 8 אירע, כלומר: ( 4 ) 8 =( 8 ן 4 ) 8 . 
לגבי מאורעות בלתי־תלויים מקבל משפט־הכפל צורה פשוטה 
יותר: הם׳ החיתוך של מאורעות בלתי־תלויים שווה למכפלת 
הםתברויותיהם: ( 8,8 .( 4 ) 8 =( 8 ח 4 ) 8 . 

יחסי האיחוד, החיתוך והמשלים והמשפטים הקשורים 
בהם ניתנים להכללה למספר כלשהו של מאורעות. 

דוגמה 4 זורקים מטבע (שבאחד מצדדיו טבועה המלה 
.ישראל״ ובצד השני "מספר") 10 פעמים — מהי ההם׳, 
ש״ישראל״ יופיע לכל הפחות פעם אחת (מאורע 4 )? 
נסמן ב ־ 8 את המאורע: "מספר" הופיע בזריקה ה״-ית" 

( 10 . 2 , 1 = ס), אם 4 אינו מתרחש, מופיע "מספר" בכל 

10 הזריקות, ולפיכך ״ 8 ח...ח, 8 ח, 8 = 4 . תוצאות הזריקות 
הו מאורעות בלתי־תלויים, ועל־כן: 

1 ־ (״ 8 ) 8 ( 10 .... , 2 , 1 = 0 ). 

לסי משפט־הכפל בשביל מאורעות בלתי־תלויים: 

001 ' 0 ׳* 24 ״! ־ "(ן) = (״ 8 ) 8 ...(, 8 ) 8 .(, 8 ) 8 ־ ( 4 ) 8 
ומכאן: 0.990 ~ " - 1 ־( 4 ) 8 - 1 ־( 4 ) 8 

■נסיונות־ברנולי" (עיש י. בתולי [ע״ע]) הם 
סדרת נסיונות בלתייתלויים, שלכולם אותן יפתי התוצאות 
האפשריות — "הצלחה" ו״כשלוך! הס׳־הצלחה בכל נסיון 
היא קוהס׳־כשלון — ק- 1 = ן>.דוגמה לסיררה של נפיונווד 
בתולי היא הסידרה של זרייקת-מטבע. לפעמים מוצגת 
הבעיה: מהי ההם׳(־!)"ס, שב ס נסיונות־ברנולי תתקבלנה 
ע! הצלחות ז התשובה ניתנת ע״י הנוסחה: 



הערכים המסתברים ביותר, ז״א הערכים שבשבילם 
( 0 ))״ 8 מאכסימאלי, מתקבלים סאי־השוויון 
יז+קוי^ויוו^ןי , -?"! 

אם קצות הקטע 81 ■+ 8 ״ ,ה - !!ס] אינם מספרים שלמים, 
יש רק ,!יי אחד: אם הם מספרים שלמים — מתקבל 
המאכטימום בשניהם. 

יש נוסחות אסימפטוטיות לחישוב החם׳ (□!)״ 8 בסקרה 
ש" הוא גדול. אך בנוסחות אלו משתמשים לפעמים רחוקות 
בלבד. הואיל וברור מלכתחילה, שבמקרה זה ערכו של 
(ס!) ״ 8 הוא קסו מאד! למשל: אם 400 = 0.2,8 ,־ ק — 
0.05 ־( 10 )״,?־(ס!) ־ ״ 8 *"". לגבי הסידרה של נסיונות־ 
בתולי שכיחה יותר השאלה: מהי ההם', שמספר ההצלחות 
!ס יהיה בין , 8 ל, 4 ? התשובה ניתנת ע״י הנוסחה: 
, . , 1 

1 ' 1 'ז■ 1 ?(,) ״ 2 ,־(^£״י^ ז £ו) ם 8 


אם ״ ד, 8 - ,א הם מספרים גדולים, משתמשים בנוסחה 


אסימפטוטית: 


\קו 1 -, 1 ) קח-,)! / 

(דקח/ן ד! ני/ | ' 1 


״ י ׳,-'-״(,^.^)״ 8 


החישובים נעשים בעזרת הטבלה של הפונקציה 


1 

יי /. 1/28 


־־(■) , * 1 


פונקציה זו היא חוק ההתפלגות של גאום (ע״ע) או החוק 
ה״נורמאלי", והיא בעלת חשיבות מרובה הן בתורת־ההס' 


עצמה והן בשימושיה. 

נ ו ם ח ת ־ ב י ם ( 83785 ! מת ב 1763 ), "נוסחת הסתברות 
הסיבות" (או "ההשערות"), שייכת גם היא לנוסחות היסו¬ 
דיות של תורת־ההס׳ האלמנטארית: אם המאורעות 

״ 4 ., 4 ״ 4 הם זרים ואיחודם מהווה מאורע ודאי, קיים 

לגבי מאורע 8 כלשהו ( 0 < ( 8 ) 8 ): 

(* 4 ) 8 • (״ 814 ) 8 


(ס,... , 1,2 ־ 15 ) 


2 8(814 ) •8(4.) 


-- = ( 8 ! ״ 4 ) 8 


את התבנית, שבה משתמשים בנוסחה זו, אפשר לתאר 
כלהלן:, 4 הן התוצאות האפשריות של נסיון מסויים, וקיימת 
השערה ביחס לערכו של ה ה ס״ האפריוריות (, 4 ) 8 . 
כל אתת מן התוצאות , 4 גוררת בהסתברות (, 4 ( 8 ) 8 את 
הופעתו של המאורע 8 . הנסיון בוצע והמאורע 8 אירע! 
עובדה זו משנה במידה מסויימח את ההשערה האפריורית. 
ה ה ס׳ ה א פ ו ם ט ר י ו ר י ח ( 4,18 ) 8 מחושבת לפי נוסתת־ 
בים. 

דוגמה 5 . קיימת השערה, שמחלת החולה היא אחת 
מן המחלות , 4 ן, 4 (שמעולם אינן מופיעות יחדו). ההם" 
האפריוריות הן: * ־(, 4 ) 8 ־(, 4 ) 8 . לשיפורו של הדיוק 
בהגדרת המתלה מבוצעת בדיקה מסוייסת, וידוע, שהיא 
נותנת תוצאה חיובית (מאורע 8 ) בהם׳ של ,/ 8 במקרה של 
המחלה , 4 ותוצאה חיובית בהס׳ של 4 ! בסקרה של המחלה 


, 4 ; ז״א: 


8(8)4,) = 8(1-14,) 


הבדיקה נתנה תוצאה חיובית — מה הן החס" האפוסטריר 
ריות של , 4 ו, 4 (אחר הבדיקה)? באופן אינטואיטיווי 
ברור. שהתוצאה החיובית מגדילה את החס׳ האפוסטריורית 
של המחלה , 4 . בי (, 4 ן 8 ) 8 <(, 4 ן, 81 >. לפי נוסחת 


בים מקבלים: 
. 8 ! . 7 • . 7 

־/ 1 •./ 1 -ל!) 1 


_(, 4 ) 8 • (, 7,4 ) 8 _ 

־(, 4 ) 8 • (. 1-14 ) 8 +( , 4 ) 8 '( , 4 | 8 ) 8 


8(4,!!,)= 


8 ( 4 , 11 ■) = £ 


ההגדרה הקלאסית של החס׳ אינה ניתנת להתאמה אלא 
לתחום צר של נסיונות, כי רק בנסיונות ספציפיים ביותר 
אפשר לגלות את קיומה של מערכת תוצאות פשוטות. אך 
בפועל חורגת בעיית קבלת החס" ההתחלתיות בסקרה קונ¬ 
קרטי מגדר תורת־ההס' כתורה מאתמאטית. את ההם" ההת־ 
חלתיות מקבלים עפ״ר על־ידי עיבוד סדרות ארוכות של 
תצפיות. רק במקרים מיוחדים אפשר לקבוע מראש באופן 
עיוני את החס" הדרושות. תחזית מסוג זה מתבססת בדרך 




909 


דפותבדווז 


920 


כלל על הסימטרית הקיימת ביו תנאי ר,נסיו! ובין תוצאותיו: 
סימטריה זו היא שמונחת ביסודותיה של ההגדרה הקלאסית. 
תוצאות־הנסיון מאשרות יפה את ההנחה בדבר שיווי הס־ 
תברויותיהם של ״ישראל״ ו״מספר" (ר׳ למעלה, עט׳ 903 ). 
אם בסידרה ארוכה של זריקות־מטבע תסטה השכיחות של 
"ישראל" באופן ניכר מ 2 /!, נהא מוכרחים להעמיד בספק 
את נכונות ההנחה בדבר הסימטריה גההומוגניות של המטבע. 

3 . משתנים מקריים. חוק המספרים הגדו¬ 
לים. למשתנה. שמקבל באופן מקרי ערבים שונים בהס" 
מסויימות, קוראים משתנה מקרי. המשתנה המקרי 
מוגדר כשניתנת ההתפלגות שלו, ז״א מערכת הערכים 
האפשריים ! x והסתברויותיהס ( 5 ג)?. את המשתנים המק¬ 
ריים מסמנים עפ״ר באותיות יווניות: 5 , וי, 1 וכד/ למשל: 
מספד ההצלחות 1 בסידרה של " נסיונות־ברנולי הוא 
משתנה מקרי, והתפלגותו ניתנת ע״י 

(״. 1 .״־״) .' ע ־ ס 0 9 ם ק(!ס) = ~ ? 

זוהי ההתפלגות הבינומית. משתנה מקרי, שמקבל 
מספר אינסופי של ערכים, מוגדר, למשל, ע״י ההתפלגות 
של פואסון: 

(■■■״.ג,״ = ״) 

! מז ( י 

בדוגמות אלו המשתנה המקרי הוא ב ד י ד 1 המשתנה המקרי 
הרציף הוא בעל אופי מסובך יותר ואי־אפשר לתאר את 
התפלגותו בצורת נוסחה מעיו זו המובאת למעלה. המשתנה 
המקרי הרציף ן מוגדר על־ידי "פונקציית ההתפלגות 
המצטברת" 

י) ז •י(יד* 

זוהי הצורה הכללית ביותר, שבעזרתה אפשר לאפיין כל 
משתנה מקרי שהוא. הנגזרת (*)ק של ההתפלגות (*)£- 
במקרה ש (*!ע קיימת — היא "צפיפות־ההם׳". לפעמים 
מסתפקים באיפיונו של המשתנה המקרי בעזרת מספרים 
מסויימים — "מומנטים": הטיפול במומנטים הוא נוח ביותר, 
אלא שהמומנטים אינם מכילים את כל האינפורמאציה על 
המשתנה המקרי הניתנת ע״י ההתפלגות. — אם המשתנה 
הוא בדיד, מוגדרות ה״תוחלת המאתמאטית״ ($)£ וה״ד,ש¬ 
חנות" (|)ם ע״י 

(,י)׳ 1 •(( 5 )£ - ,*) 2 = ( 1 ) 0 ,(,.)?;*צ = (!)£ 

במקרה הכללי מופיע סימן־האינטגראל במקום סימן־הסכום 
2 • — לגבי משתנים מקריים אפשר להגדיר את פעולות 
האריתמטיקה ואת מושגיה היסודיים של האנאליזה המאת־ 
סאטית. נניח סדרה של משתנים מקריים !״£} ונגדיר סדרת 
* 1 - 1 - * 1 . * 

משתנים מקריים ״;ן ע״י ר! —_ ■ לגבי 

הסדרה קיים חוקהמ 0 פריםהגדול'ם,אםבשבילבל 
0 < 6 קיים: 

(גיסי-■י) . 1 י- {* > (״ 5 דז ;־* 

הבעיה של התנאים, שבהם קיים חוק המספרים הגדולים, 
עוררה והמריצה מחקר פורה, שעוסק בתבונותיהם חאסימפ־ 
טוטיות של סכומי המשתנים המקריים. קיומו של חוק זה 
לגבי סידרת נסיונות־ברנולי מהווה את תבנו של משפט־ 
ברנולי: אם !ן הוא מספר ההצלחות בת נסיונות, קיים 
לגבי כל 0 < £ : 


משפט מפורסם זה הוא בעל חשיבות מרובה מבחינה 
עיונית ומעשית כאחת, הואיל והוא נותן הסברה הגיונית 
לקירוב הקיים בין השכיחות הגסיונית והחס׳ <ז■ תוצאות 
נסיונותיהם של ביפון ופירסון (ר׳ למעלה, עמ' 904 ) מאש¬ 
רות את ״פעולתו״ של חוק המספרים הגדולים. — לגבי 
סידרת נסיונות־ברנולי קיים משפס חזק יותר: 

( 0£ *- 0 ) , 1 = ! ו! <- ? 

משפט זה ידוע בשם חוק המספרים הגדולים 
החזק. הוא הוכח ע״י א. בודל (ע״ע) לגבי 2 /*=?, ולגבי 
המקרה הכללי — ע״י פ. ס. קנטלי( £111 ז 1 זב 0 .? .?). 

4 . דאשי־פדקים בתולדות תודח־חהס*. ניצ¬ 
נים ראשונים לתורת־ההס' אפשר למצוא בחיבודו של קרדנו 
(ע״ע) £3£ ) 3 *ת! 0 <£ (״על משחק־הקובית״): אך כמקצוע 
מחקרי התחילה מתפתחת במאה הדג מתוך נסיונות שנעשו 
לחישובן של הם" שונות במשחקי־מזל. נוהגים לקבוע את 
ראשיתו של מחקר זה בשנת 1654 , שבה התחילה חליפת־ 
מכתבים בין פסקל (ע״ע) ופרסה (ע״ע) על בעיה אחת 
ממשחק־הקוביה. ב 1657 הופיע חיבורו של הויגנס (ע״ע) 

11000 , 11160 ס! 1:10010115 >-: סם ("על חישובים במשחק־ 

הקוביה"), שבו ניתן לאותה בעיה פתרון אחר, שמסתסך 
על המושג של התוחלת המאתמאטית. שלב חשוב בהתפת¬ 
חותה של תורת־ההס׳ היה חיבורו של י. ברנולי (ע״ע) 
0:1:31161 ( 000 (.״מלאכת הזריקה״), 1713 : ברנולי הוכיח את 
חוק המספרים הגדולים (״החלש״) — אחד ממשפטיה היסו¬ 
דיים של תורת־ההס׳. אע׳־פ שהמאתמאטיקנים הגדולים הללו 
הבינו יפה, שהבעיות המופיעות על הרקע של משחקי־סזל 
עלולות להתפתח למדע חשוב ביותר, גרמה רמתם הנמוכה 
של מדעי־הטבע באותה תקופה, שמשחקי־המזל נשארו עוד 
במשך שנים הרבה הבסיס המעשי היחיד, שעליו התפתחו 
המושגים היסודיים של תודת־החס׳. רק בסאה ה 8 נ התחילה 
תורת־ההם׳ חודרת למדעי־הטבע (אסטרונומיה, גאודזיה, 
באליסטיקה), ביהוד באמצעותה של תורת־השגיאות. 
באותה תקופה פעלו דה מואור (ע״ע), לפלס (ע״ע), פואסון 
(ע״ע) וגאוס (ע״ע). דה מואור הוכיח את החוק האסימפטוטי 
לגבי הסידרה של נסיונות־ברנולי, במקרה ש 1/ 2 =נז. קיומו של 
חוק זה במקרה הכללי הוכח ע״י לאפלאס. פואסון הכליל 
את משפטו של ברנולי במקרה שההס׳ ק משתנית מנסיון 
לנסיון. ב 1822 פירסם לאפלאם את ספרו £גןן) 11 ץ 31 מ 3 1£ ז £0 לז 
111105 ( 01131 ■:, ובו שדה־בורלי [ 1 |־ 3 של 
קבוצות חלקיות — "מאורעות". בתוך שדה המאורעות 
מוגדרת פמקציית-קבוצה (. 4 )? — ההס׳ של המאורע — 
שהיא פונקציה בלתי־שלילית ואדיטיווית בהחלט ומקיימת 
את התנאי 1 =( 12 )?. מבחינה זו אפשר לראות את תורת- 
ההם׳ כענף מסויים של תורת־המידה. אך משום בעיותיה 
ושיטותיה הספציפיות היא מוסיפה להתפתח כענף מאת־ 
פאטי עצמאי. 

א. דבורצקי, מבוא לתורת ההסתברות, תשי״ח! -<ו 01 ? . 11 

, 07£ * 0  0016111 1.6 י שז 03 
ע 6 . 3 ) .£ ; 1950 , 10£6 > 6671 ) 6 * 6 * 7111 ) 70 ) 70 ? ,. 1 >ו ; ג 1923 
- £171 , 6 :!וזז 3 ^ 1 ; 1926 ,* 01711116 ( 01 ?£ £63 6016111 76 ,) 11116 ) 35 ? 

,ז 6 תז 3 ז 0 . 13 ; 1932 , 6071£ ו/ 1 * 611 ) 11 ) 6 ו 161711 ) 6 * 117 ס^ 1 .£ מן $ 1471 ! 1411 [ 

: 6 ! , 6011 . 14 ; 1946 ,* 116 * 51011 / 0 * 104 ) 1461 1011601 ( 167 ) 1403 
, 611 ^ 1 ) 16171 116 ) 6 * 0117 ) 14 , 141568 .׳ל .. 5 ; 1951 , 274 >* 1111 £11 * €671111146 
0 ק׳<> 1 ,ס?״ 6 ^ 6 ^ . 8 . 6 ; 1951 5 ,* 161 ) 1 ¥017 .* 1 ) 111 * 1 * 0 * 5 
- 171170 471 ,ז 6 ( 61 ? .^־ ; 1954 < 68 דססןןזמסרן 0€ ממקססז־ 
.^ 1957 , 1607$ ) 7 ([* 7111 ) 70 ) 70 ? 10 1071 * 6 ( £1 

ד. מ. 

11 . ת 1 ר ת ־ ד, ה ס׳ הכללית. א. משמעותו של מושג 
תחס׳ וחשיבותו בחיי־האדם אינם מצטמצמים בתחום של 
תורת־ההס' המאתמאטית. החלטותיו של המדינאי, פקודותיו 
של המצביא בקרב, תכניותיו של החקלאי, תיכנדן הייצור 
על־ידי התעש יו, ואף בחירת המאכלים מתוך התפריט במס¬ 
עדה — בל הכרעתו של האדם בחיים מושתתת על הערכת 
תחם׳ של תוצאות פעולותיו — תוצאות, שלפי טבע־הדברים 


אינן עשויות ליראות ודאיות מראש. אלא רק "קרובות 
לוודאי״ — פחות או יותר. והוא תדין לגבי עבודתו של איש־ 
המדע, כגון הפיטיקן — המבכר היפותזה ססויימת על־פני 
היפותזות אחרות ומבסס עליה את מחקרו, או הארכאולוג — 
המבקש לקבוע מתוך בדיקת הרסיס "עובדות היסטוריות". 
תורת־תתס' המאתסאסית בצורתי, המקובלת (ד , לפעלה) 
מגבלת במפורש את נושאה למאורעות "קיבוציים" או המו¬ 
ניים, שבהם אפשר למדוד את ההם׳ של תופעה מסויימח 
בדרך הסטאטיסטיקה ע״י "השכיחות היחסית", סבת פופעת 
תופעה זו בתוך "סידרה" של מאורעות מרובים! ואילו 
המקרים המוזכרים כאן, הנוגעים להכרעותיו והחלטותיו של 
האדם. אינם ניתנים, בדרך כלל, לחישוב סטאטיסטי, ואי־ 
אפשר, איפוא, להגיע בהם לקביעת ההם׳ של הנחות ע״י 
קביעת השכיחות היחסית של התופעות. גם לגבי שיקול- 
הדעת בהעמדתו של תורות מדעיות לא פ נ;ן התופעות 
בלבד עשוי לקבוע את עמדתנו. כשאנו מתווכחים על תורת 
דארווין או על תורות קוסמולוגיות חדישות, שהן מתחרות 
זו בזו — כגון זו של מילן או זו של הויל —, אין אנו 
מתווכחים אלא על דרגת ר,הם' שלהן! אד איו הכוונה 
לחקור, אם ב״סיררה" של עולמות מרובים נמצאים עולמות 
בנויים ע״פ תורתו של סילו במספר גדול יותר מעולמות 
בנויים ע׳׳פ תורתו של תויל, או באיזה אחוז של עולמות 
אלה שולט חוק "הבירור הטבעי" של דארווין, בחיים נדרשת 
מעמנו עפ״ד הכרעה והחלטה ביחס למקרה בודד 
ואינדיווידואלי — ואילו תורת־ההס׳ המאתמאטית 
אינה מתיימרת ללמד אותנו אלא תוצאה, שהיא הממוצע 
של מקרים מרובים: ולא זו בלבד אלא שתורה זו אף שוללת 
כל משמעות ממושג ההס' של מקרים נודדים. 

פן האמור נובעת הדרישה לתורת־תס׳ כללית, שתורת 
החם' המאתמאטית־הסטאטיסטית לא תהא בה אלא פרק אהד 
בלבד. בדורות האחרונים נעשו נסיונות חשובים לבנות תורת־ 
הס׳ כלליה כזר. למשל ע״י  11 ;;•!) 



917 


ד!םתברוו 1 


918 


קשה להגדירה הגדרה מדעית־מאתמאטית. מיזם לא הצליח 
במאמציו להגדירה, וגם בנסיונותיהם של חוקרים אתרים 
עדייו איו לראות את תירוצה של קושיה זו. אפשר, צדק 
א. בורל (ע״ע) כשציין, שמקור הקושי הוא במה ששכל־ 
האדם אינו מסוגל "לחקות" את המקריות: אם נרשום עשר 
אותיות על פתקאות נפרדות. לא נצלית לסדרן זו על־יד זו 
במקריות גמורה, אלא אם נוציא אותן באופן עיוור מכלי־ 
קלפי, כנהוג בהגרלה. כל אימת שננסה במתכוון להגיע 
לסדר .מקרי", הרי אנו כאילו מחפשים סדר שאיו בו "סדר": 
לשון אחרת: מחפשים חוק, שיבטיח חוסר־חוקיות. 

ג. תורת־השכיהות אינה מסוגלת לשמש יסוד להכרעה 
בין היפותזות שונות, ואין בידה לקבוע את מידת ההם׳ 
האובייקטיווית של הנחותינו בחיי יום־יום, מפני שהיפותזות 
או הנחות אלו אינן מתייחסות, בדרך בלל. לתופעות הסוניות 
("סטאטיסטיות"). אמנם נעשה נסיון מעניין ע״י ה. ריבנ־ 
באך להשתית גם את ההס׳ של היפותזות ותורות מדעיוח 
על "שכיחות". לפי רייכנבאך, יכולים אנו לערוך מעין 
סטאטיסטיקה של בל המסקנות ההגיוניות, שאפשר להסיקן 
מתוך היפותזה מסויימת, ולקבוע מתוכן את השכיחות 
של אותן מסקנות שמצאו אישור ע״י הנסיון, אך מלבד 
קשיים פנימיים, שבהם נתקל רייכנבאך בעיבוד רעיונו, נת¬ 
ברר, שההם׳, הנקבעת לפי שיטה זו, אינה הולמת במקרים 
הרבה את מושג ההס , , שאליו מתכוונים אנשי־המדע כשהם 
טוענים, למשל, שההם' לאמיתותה של תורת־הקוואנטים 
מרובה כיום מן ההם׳, שאפשר היה לייחס לתורה זו לפני 
ארבעים שנה. כי לא המספר בלבד אלא אף המשקל 
של "אישורים נסיוניים" קובע את מידת ההט׳ של היפותזה, 
ומשקלם של האישורים גדל במידה, שהם באים מתחומים 
שונים של תופעות ולא רק מאותו תהום, שההיפותזה 
היתד, מיועדת לו בשעת יצירתה. כשהציע פלנק(ע״ע)ב 1900 
את ההיפותזה הנועזת על "קוואנטים" של אנרגיה, כדי 
להסביר את תכונותיה של קרינת התום, לא פילל, שהיפותזה 
זו תמצא "אישור" גם ע״י התופעה הפוטרחשמלית (אינשטין, 
1905 ), גם על־ידי הספקטרום של המימן (בור, 1913 ) וגם 
בתחומים חשובים אחרים של הפיסיקה האטומית, שאינם 
קשורים קשר ישיר לקרינת־ההום. ריבוי התחומים השונים, 
ולא מספר האישורים, גרם לחיזוק ההס׳ של תורת־הקוואנטים, 
המקובלת כיום על בל החוקרים. רייכנבאך לא הצליח, 
איפוא, לדעת רוב החוקרים, במאמציו: הטענה בעינה עומדת, 
שאין דרך לבסס את ההס׳ של היפותזות על "שכיחות", 
בשעה שאף מצדדיה של תורת־ד,שכיחות עצמם מוכרחים 
להשען על היפותזות מסויימות לשם בניית תורתם. אף טענה 
זו עצמה, שבסדרות אינסופיות תגיע השכיחות היחסית לערך 
קבוע ויציב, היא בבחינת היפותזה. שאת דרגת הסתברותה 
אין לבסס שוב על שכיתות יחסית, בלא להסתבך במעגל 
קסמים. מיזם מטעים, שתורתו מושתתת על "אינדוקציה": 
השכיחות היחסית, שנקבעה בעזרת הנסיון של אתמול, 
נהפכת להס׳ בתופעות של מחר (ע״ע הגיון, תורת הי ),■ אך 
לפי שעה לא עלה ביד שום הוגה־דעות להסביר את תקפו 
של חישוב אינדוקטיווי — אלא בעזרת תורח־ההס׳ הלוגית. 
מלכתחילה מוכרחים, איפוא, מצדדיה של תורת־ד,שכיחות 
להשתמש, בלא־יודעים, במושג ההם׳ כדרגה אמון ראציו־ 
נאלי — בניגוד לעיקר תורתם, 

( 2 ) התורה הלוגית של ההם׳ פטורה מן הקושיות 
של תורת־השכיחות, ובעיקר — מהגבלתו של מושג ההס׳ 


לתופעות המוניות בלבד. כשההס׳ נתפסת כדרגת אמון 
ראציונאלי, הולמת תפיסה זו את כל המקרים, שבהם אנו 
משתמשים במושג ההס׳, הן בתחומיהן של תופעות המוניות 
(כגון הס׳ התמותה), הן בתחומים של מקרים בודדים־ 
אינדיווידואליים (כגץ מציאות של מאורע היסטורי חד־ 
פעמי), והן בשדה ההיפותזות והתורות המדעיות. אך התורה 
הלוגית נתקלת בקשיים משלה: 

א) עצם המושג "אמון", שעליו מושתת מושג ההס׳, לפי 
תורד, זו, כולל יסוד פובייקטיווי מסויים, באופן שקשה 
למתות במסגרתה של תורה זו קו של הבחנה חד־משמעותית 
בין הס׳ אובייקטיווית ובין הס׳ סובייקטיווית. מפני־כן ביקשו 
חוקרים אחדים להחליף את המונח "דרגת־האמון" במונח 
"דרגת־האישור": אך ספק הוא, אס שינוי במינוח יש בו 
כדי לסייע בסילוק הקושי. האובייקטיוויות של החס׳ מושתתת, 
לפי תורה זו, על אוצר הידיעות האובייקטיוויות. שממנו 
"מסתברת" בד,כרח-ד,הגיון ההס׳ של הנתח מסויימת, ללא 
בל גיוון סובייקטיווי, כמו שבחיש-ב חדדוקטיווי נובעת 
בהכרח־ההגיון מסקנה מסויימת מטענות מסויימות (הקדמות), 
ללא כל גיוון סובייקטיווי. מזמנו של אריסטו ידועים לנו 
כללים ברורים, שמלמדים ומדריכים אותנו, כיצד אפשר 
להגיע בדרך המחשבה הדדוקטיווית מן ההקדמות הנתונות 
למסקנות נכונות. אולם בעוד שתורת־הלוגיקה הדדוקטיווית 
התפתחה לבניין גדול ואיתן (ע״ע הגיון), המקיף את יסודות 
המאתמאטיקד, וגם את הלוגיקה הסמלית של ימינו. הרי 
לגבי הלוגיקה של ההם׳ עדיין לא הובררו באותה מידה 
הכללים, שלפיהם אפשר להסיק מאוצר־ידיעות מסוייס. 
שעומד לרשותנו, מסקנות נכונות בנוגע לדרגת החס׳ של 
הנחה מסויימת. מאמציהם של מצדדי התורה הלוגית של 
החס׳ מתרכזים בהקמת מערכת עקיבה ושלמה של כללים 
כאלה במקביל למערכת העקיבה של הלוגיקה הדדוקטיווית. 
הנסיון הרחב והמעמיק ביותר בכיוון זד, נעשה ע״י קארנאפ, 
אך אף הוא אינו טוען, ששיטתו מושלמת, ומרובות הן 
הבעיות של "התורה הלוגית", שעדיין לא נמצא להן פתרון. 
ברור, שהבעיה של גילוי כללים לקביעת דרגות של "אישור" 
אינה פחות קשה מן הבעיה של מציאת כללים לקביעת 
דרגות של "אמון". 

ב) קושי אחר, שמתגלה בתורה הלוגית של החס', נעוץ 
בקביעה הכמותית־ד,מספרית של ההם״ — קביעה, שהיא 
נחוצה לשם עיבוד מאתמאטי של התורה, הצריבה להקיף גם 
את הבעיות וההשגים של קאלקולוס־חהס׳. אך במשימה 
של קביעת דרגות של אסון או של אישור באמצעות 
מספרים כרוכה שוב סכנת ההידרדרות לתחום הפסיכולוגי, 
ומתוך כך — של המרת החס׳ האובייקטיווית בהס' סובייק־ 
טיווית. ג׳פריז הציע דרך של מעבר מן ההערכה ההשוואתית 
("לטענה א׳ הס' מרובה מלטענה ב") לחערכה כמותית־ 
מספרית (״החס׳ של טענה א׳ היא 0.8 , ואילו זו של טענה 
ב׳ היא 0,2 ״). טענתו של ג׳פריז היא, שאין הקביעה המס¬ 
פרית של החס״ אלא בבחינת ״הסכם״ (חסזזח־׳יחסס)! כשם 
שאנו קובעים, למשל. בדרך הסכם את יחידות־המדידה, כך 
יכולים אנו לקבוע ע״פ הסכם. שאת ההם' המרובה יותר 
נציין במספר גדול יותר ושנשתמש לצורך זה במספרים 
שבין 0 ו 1 . אך אע״פ שבדרך זו אפשר להגיע לקביעה מס¬ 
פרית של הם", מתעורר קושי לגבי הקביעה של שוויון־ההם' 
(של הס" שוות) של שתי הנחות (או היפותזות) שונות. 
באן הוכרח ג׳סריז לחזור אל עקרון ה״אינדיפרנציה" של 


919 


הסוברות 


920 


לאפלאם — שרק בסקרים שאיו לנו בל סיבה או נימוק 
לבכר היפותזה או הנחה מסויימת על־פני אחרת, רשאים 
אנו לקבוע, שדרגת הסתברות! שווה היא. אולם השימוש 
בעקרון זה של ,,חוסר־ידיעה" עשוי להביא אותנו לידי 
הסתבכות בסתירות, וקארנאס הטעים, שהשימוש בעקרון 
זה, שהוא זר ליסודות ההגיוניים של תורות קינז וג׳פריז, 
פוגע בעקיבותן של תורות אלו. 

( 3 ) לביטול הניגודים בין "תורת־השכיחות" וביו.התורה 
הלוגית" של ההם׳ וליישוב הקשיים של בל אחת מהן הוצעה 
התפיסה הנועזת סל קארנאפ, שיש בה משום .ניתוק הקשר 
הגורדי": שתי התורות נכונות הן למרות הניגוד שביניהן, 
טוען קארנאפ. אלא שהן דנות בשני עניינים שונים בתכלית. 
קיימים ש נ י מושגי־הם׳ שונים ונפרדים. ורק מחמת סקרה 
בלתי־סוצלח של שיסוש־הלשון הטרם־מדעי נוהגים לסמן 
את שניהם במונח אחד — "הסתברות" בדיון מדעי על 
בעיות ההם' סן ההכרח הוא להבתץ הבחנה מדוייקת בין 
שני המושגים, שקארנאפ מבנה אותם — באין שתי מלים 
שונות ברשותה של הלשון — בהם׳ א׳ והס׳ ב׳. הם׳ א׳ — 
הוראתה דרגת האמון הראציונאלי באמיתותה של הנחה ז 
הס׳ ב׳ — הוראתה השכיחות היחסית של תופעות בתוך 
סדרות של מאורעות מקריים. משמעותה של הם׳ א׳ הולמת 
את ההם' של היפותזות ושל סקרים אינדיווידואליים; מש¬ 
מעותה של הס׳ ב' הולמת את ההם' הסטאטיסטית של 
מאורעות המוניים. קיימת עירבוביה גמורה בין שני מושגים 
אלה, שלפי שיטת קארנאס אין ביניהם ולא כלום, ועירבוביה 
זו בלבד גרמה לניגודים ולתוסר־הבנה הדדיים בין שתי 
תורות־ההס׳. מצדדיה של .תורת השכיחות", העוסקים בהט׳ 
ב' בלבד, דוחים את "התורה הלוגית" מתוך טענה, שהיא 
עוסקת בהם' טובייקטיווית — בלא להבחין, שתורה זו דנה 
במושג אחר לגמרי של הם׳, שהיא הס' א'! ואילו בעלי 
התורה הלוגית מתקיפים מצידם את תורת־השביחות בטענה, 
שאיו היא מסוגלת להסביר את ההם׳ (הס׳ א׳) של היפות¬ 
זות, שאן• תורת־השכיחות מושתתת עליהן — בלא להבחין, 
שתורה זו עוסקת במושנ-הם׳ אחר, שהוא הם׳ ב׳ בלבד. 
הבחנה זו בין שני מושגים של הס׳ מאפשרת לקארנאס 
לחייב את היתרונות ואת ההשגים של שתי התורות, בל 
אחת בתחומה שלה. 

תורת־השביחות, שנושאה הוא הס׳ ב׳, הצליחה להניח 
יסוד אמפירי מוצק לתורת־ההם׳ המאתסאטית השימושית, 
שחשיבות מרובה נודעת לה בבל התחומים של החיים ושל 
המדע. הנוגעים לתופעות המוניות. לעומת זה מסוגלת התורה 
הלוגית, שנושאה הוא הס׳ א׳, להסביר את ההם׳ של היפו¬ 
תזות ולבנות שיטח של לוגיקה אינדוקטיווית כיסוד למדעים 
הנסיוניים: ובבר השיגה התורה הלוגית השגים חשובים 
בתחומה שלה. תורת־ההס׳ הלוגית של ג׳פריז היא תורה 
מפותחת ומפורטת בכיוון זד" וקארנאפ עצמו עוסק במחקריו 
בעיקר במה שהוא קורא הם׳ א׳, מתוך שאיפה לתקן את 
הליקויים הפנימיים של תורת ג׳פריז וחבריו ולבנות תורה 
מושלמת של הלוגיקה האינדוקסיווית, המושתתת על תורת־ 
הם׳ כללית. 

אולם ספק הוא, אם ההבחנה של קארנאפ — בניגוד לשי¬ 
מוש של בל הלשונות — בין שני מושגי הס׳ הכרחית ומוצדקת 
היא. קארנאפ עצמו מודה בדבר, שלמרות השוני היסודי בין 
שני מושגי ההם", הרבה מן המסקנות והכללים הנובעים 


משני מושגים אלה מקבילים ואנאלוגיים זה לזה עד כדי כך, 
שלפרקים קשה להבחין, אם חוקר פלוני יצא בעבודתו 
ממושג ההם׳ א׳ או ממושג ההם׳ ב׳; בתנאים מסויימים 
אפשר אפילו להסביר את ההם׳ ב׳ בלשון של ההס׳ א', כי 
בהרבה מקרים אפשר להבין את ההם׳ הסטאסיסטית (הס׳ ב׳) 
כדרגת־האסון (הם , א׳) באומדן של השכיחות היחסית. 

במאמציהם לפתור את הבעיות המעשיות במדע ובחיים 
משתמשים היום חוקרים משתי האסכולות של תורת־ההם' 
באותו מנגנון מחשבתי או מאתמאטי עצמו, שפותח ע״י 
הלוגיקנים, המאתמטיקנים והסטאטיסטיקניס, ומגיעים לתו¬ 
צאות מקבילות — ואין הם נחלקים אלא באינטרפר¬ 
טאציה של מעשיהם. אין הכרח להסביר את השוני של 
האינטרפרטאציה ע״י הפרדה מוחלטת של התחומים, שחו¬ 
קרים אלה עוסקים בהם. יתר על כן: בעוד ש״תורת־השכיחות" 
(תורת ההם׳ ב׳, בלשונו של קארנאפ) אינה מסוגלת מבחינה 
עקרונית לדון בהם׳ סל היפותזות או של הנחות הנוגעות 
למקרים בודדים־אינדיווידואליים, ואף שוללת כל משמעות 
מדעית מהם" כאלו, הדי התורה הלוגית (תורת ההם׳ א׳, ע״פ 
קארנאפ) עשויה מבחינה עקרונית לבלול גם את תורת ההם" 
הסטאסיססיות, הנוגעות לתופעות הסוניות. כל הס׳ של הנחה 
נובעת מתוך אוצר ידיעותינו הרלוואנטיות; התוצאות של 
מחקר סטאטיסטי. הקובעות את השכיחות היחסית של תו¬ 
פעות ססויימות, אינן אלא סוג מם ויי ם של ידיעות 
כאלו, שהן רלוואנטיות לגבי הנחותינו על השכיחות היחסית 
של אותן התופעות בעתיד או על השכיחות היחסית של 
תופעות אחרות הכרוכות בראשונות. אך סוג הידיעות, 
תהיינה סטאסיססיות או לא־סטאסיסטיות, אמפיריות או 
לוגיות (למשל; כשאנו מעדיפים. בקביעה של טכסטים 
קדומים, נירסה מסויימת סגירסה אחרת), אין בכוחו להשפיע 
על מהות ההם/ שאנו — מתוך הסתמכותנו על ידיעותינו 
השונות — מייחסים להנחה הנוגעת בדבר. 

נדמה, איפוא. שלמרות מאמציו של קארנאפ אין מבחינה 
עקרונית דרך לפשרה בין שתי האינטרפרטאציות של מושג־ 
היסוד של ההם׳. בעיית ההס׳ היא מטבעה בעיה לוגית ולא 
אמפירית. יהא העולם מסודר (או בלתי־מסודד) כפי שיהיה — 
איד,וודאות. החלה על כל ידיעותינו, מעמדת לפנינו את 
הבעיה, כיצד נוכל להתקרב לוודאות, הנסיון למצוא בדרך 
אמפירית פתרון לבעיה זו נתקל בסתירה פנימית: כי 
בכל נסיון כזה מן ההכרח הוא להניח הנחת־יסוד לגבי 
הדרך ש.בה העולם נוהג״ — למשל, את הנחת ה״חדגונות" 
או.אי־ההשתנות״ של תהליכי העולם הגשמי —, והרי כל 
הנחה מעין זו פירושה: לקבוע מראש (;־וס״ק 3 ) את דפוסי 
נסיוננו בעתיד, בלומר: להכתיב, כביכול, לטבע מראש את 
גילוייו. כל הנחה כזו שוללת, איפוא, את האופי הנסיוני 
של עצם המדע האמפירי. 

השאלה, כיצד יש לנצל את ההתרחבות של נסיוננו כדי 
להעלות את דרגת הסתברותן של הנחותינו, כדי 
להתקרב בדרך זו יותד ויותר לוודאות, היא שאלת ההגיון 
והשכל המדעי. להשיב על שאלד. זו — זהו תפקידה של 
תורת־ההס׳ ותכליתה השימושית. 

ו. סקירה על תולדות תורת־ההס׳ הכללית. 
מחשבת היהדות העתיקה לא ידעה את מושג ההם׳; אין 
מלה מצויה במקורות של הלשון העברית, שהוראתה תהלום 
מושג זה. בימינו בלבד, מתוך צרכי המדע המודרני, נקבעה 



921 


הפר ב יו 1 


922 


המלה .,הסתברותי* כמונח מקביל למונח האנגלי ץ 1111 נ 11 נ 01 ז<ן 
(מלאטינית 35 ) 111 < 1 ב< 01 זק). אף צירוף המלים "קרוב לוודאי", 
השגור בלשון דורנו, לא נוצר אלא בזמן החדש. 

נראה, שעצם המושג הם׳ זר הוא ליהדות. יתכן, שסיבת- 
הדבר נעוצה בעובדה, שהיהדות לא היה לה, במשך תקופה 
ארובה, עניין בפיתוח המדע האמפירי ובחישובים של 
"אינדוקציה בלתי־שלמה", שבה מתגלים חשיבותם ונחיצותם 
של מושג ההם' ושל תורת־ההס׳. האמת, שהיהודי הדתי היה 
נכסף אליה, אמת של התגלות היא, שאין זולתה לתוקף. 
אמנם, לפירוש ולמדרש של הכתוב דרושים כללי־הגיון, אך 
אלה — כגון המדות שהתורה נדרשת בהן (ע״ע) — נחשבו 
ככללים של המחשבה הדדוקטיווית, המביאים אף הם לידי 
ודאות גמורה. 

מסקנות הפילוסופיה של היהדות, שהיא רובה ככולה 
פילוסופיה ראציונאליסטית, מוצגות אף הן כפרי המחשבה 
הדדוקטיווית, שוודאות גמורה עמה, לידיעה האמפירית אין 
ערך מצד עצמה! אין היא אלא הכנה להכרת אלוהים, 
ובהכרה זו — כבכל הכרה דתית — לא תיתכנה דרגות־ 
ביניים בין אמת ובין שקר. ואולם הרמב״ם למד מן 
היוונים דרך להכרעה ראציונאלית בין שתי דעות סותרות 
זו את זו, כשאין הוכחה אף לאחת מהן. הוא מבאר דרך 
זו (של חישיב ההם׳ של היפותזות — בלשוננו) ומשתמש 
בד, לביסוס התנגדותו לטענת אריסטו על קדמות-העולם 
(מו״נ. ב׳, כ״ב, כ״ג, כ״ה). הוא מחזיק בטענה של חידוש־ 
העולם. אך לא "מפני הכתובים אשר באו בתורה בהיות 
העולם מחודש". כשאין למצוא בטבע הוכחה אף לאחת 
משתי דעות, צריך האדם לבדוק את "הספיקות המתחייבות 
לכל אחת משתי הדעות הסותרות, ויאמן המעט בהם הספי¬ 
קות". אך לא כ ס ו ת הספיקות קובעת: "ד,הקש ביו הספיקות 
המתחייבות לדעת אחת ובין הספיקות המתחייבות לסתרה 
והכרעת המעט שבהם הספיקות, אין הבחינה בו רוב מספר 
הספיקות". ואפשר שיהיה הספק האחד גדול מאלף ספיקות 
אחרות! ולא יתאמת גם כן זה ד,ד,קש אלא למי ששני קצוות 
הסותר אצלו בשוח־," (ז״א: שיצא מדעות בעלות הם׳ 
שווה — לפי לשונו והודאתו של לאפלאס!). הרמב״ם אף 
מכיר בסכנה של ההם׳ הסובייקטיווית: "מי שיבחר אחת 
משני הדעות... לתועלת אתת מן התועלות, הוא יתעוור 
מראות הנכונה. כי העניין המופתי" (כלומר, שיש עליו 
הוכחה) "לא יובל בעל התאווה שתחלוק עליו נפשו. אמנם 
כיוצא באלו העניינים"(בלומר, עניינים שאין עליהם הוכחה) 
"אפשר לחלוק עליהם הרבה". ואמנם האדם "הנוטה אל 
התאוות וההנאות או בוחר הכעס והקצף... הוא לעולם יחטא 
ויבשל כשילך. כי יבקש דעות יעזרוהו על מה שטבעו 
נוטה אליו". 

מסתבר, שלפילוסופיה היוונית — הרמב״ם מסתמך על 
אלכסנדר מאפרודיסיאס (ע״ע) — כבר ידועים היו אחדים 
מן הכללים היסודיים של תורת־ההם' המודרנית, ואין תימה 
בדבר, שכללי־הגיון כאלה פותחו סביב תורת א ריסס ו. 
כי בתורה זו הוקצה מקום חשוב למדעי־הטבע הנסיוניים. 
אמנם ת ו ר ת־ד,הגיון של אריסטו היא לוגיקה דדוקטיווית 
טהורה, אך בעבודתו המדעית בתחום הביולוגיה, וביחוד 
בגנטיקה, הוא מרמז על הסבר סטאטיסטי — למשל, בנסיונו 
להסביר את תכונות החיות בצירופים של תכונות הוריהן. 
בעיני אפלטון והקודמים לו היתד, הוודאות הגמורה 


תנאי הכרחי למדע ראוי לשמו. אך הרעיון של הכרה "קרובה 
לוודאי" היה ידוע גם להם: אופי זד, יש לייחס, לדעתם, 
להכרה האמפירית! אך הכרה זו היא פחותת־ערך, כשהיא 
באה לנו ע״י החושים ומביאה רק לאמונות ודעות ( 0 | 86 ן 
ולא לידיעה ברורה וודאית ( 1 ״ 11 <״״ז 61 )" השקפה זו נשארה 
שלטת גם בפילוסופיה הנוצרית של האסכולאסטיקנים 
ביד,"ב. 

רק אצל הפילוסופים ה״אמפיריסטיים" של הזמן החדש 
אנו מוצאים דיון מפורט על בעיות החס׳. ללק (ע״ע) — 
הראשון. שביקש לנתח את כוחות השכל וההבנה של האדם 
ללא תלות בדעות מטאפיסיות כלשהן — מקדיש את כל 
הספר הרביעי של ד,״מסה על שכל האדם״.( 1690 ) לנושא 
״דעת והסתברות״ (,{ 1,1111 ,)(!סז׳ו 1 ), 31 1££ )ש[״ 01 ת£ן). תוצאת 
מחקרו היא, שלגבי הדברים הגשמיים (הכרה חושנית) אין 
ביבלתנו להגיע לידיעות כוללות בעלות ודאות שאין לערער 
עליה. אמת גמורה, מבוססת על הוכחה, אין לתבוע מן המחקר 
האמפירי. ידיעה מאתמאטית, למשל, על תכונותיו;משולש, 
ודאות גמורה עמה, ואחת היא אם קיים משולש (מאתמאטי) 
בעולם הגשמי אם לא. הוא הדין לגבי האמת בתחום הטראנס־ 
צנדנטי: לוק סבור, כהוגי־הדעות של יד,"ב, שיש ביכלתו 
להוכיח בדרך דדוקטיווית את מציאותו של האל. המחקר בעו¬ 
לם הגשמי־החלשני חשוב ומועיל לנו — אך לוק "חושש", שאין 
ביכלתנו להפוך את אוסף ידיעותינו האמפיריות למדע. 

לוק, שלא היד, מאתמאטיקן, לא ידע, שבזמנו כבר התחילו 
פא 0 קאל.פרמהוד,ויגנס לעסוק בבעיות ד,הס׳ שהת¬ 
עוררו במשתקי־מזל (ר׳ למעלה, עם׳ 910 ). 

ליבניץ היה הראשון, שהכיר בערך המדעי הכללי 
של מושג הד,ס׳, וטען. ש״נחוז לנו פיו חדש של לוגיקה 
מדוייקח. שתעסוק בדרגוח־חהס׳", מכיוון שאריסטו לא 
עסק בהן! "כי גם על ההס" חלים חישוב והוכחה". פפני־כן 
יש גם ״ידיעה של הס״״ 10 ( 131 לבד 1 י. 311,1 ־! ז \! 11 ) €:) 155311 ב 01111 :))׳ 
ולא רק ״ידיעה ודאית״ (;ות 31 וז*> 06 ת 31$53 חח €0 ): "אלמלא 
כן, כמעט כל ידיעה היסטורית והרבה ידיעות אחדות תבו¬ 
טלנה". ליבניץ מקור, להופעתו של ,.מאתמאסיקו מוכשר". 
שיתן לנו את הלוגיקה החדשה של ר,הס׳. 

יעקב ברנולי (ע״ע), שעמו בא ליבניץ בכתובים. 
הקדיש חלק גדול של חייו לכתיבת חיבורו הגדול על ההם׳ 
( 11 ) 311 ):מנ 11 נ 0 115 *,), שהודפס רק אחר מוחו ( 1713 ). בספר 
זה אפשר לראות נסיון למלא אחר דרישתו של ליבניץ: 
זהו הספר המקיף הראשון על תורת־ההס/ שבו הוטעמו 
החשיבות והתועלת של תורה זו בתחומים מרובים של 
בעיות החברה, הכלכלה והמוסר. 

דויד יום (ע״ע) לא ידע על המחקרים המאתפאטיים 
של ברנולי וקודמיו, כשיצא ( 1740 ) להסיק מרעיונותיו של 
לוק מסקנות ספקניות קיצוניות. הוא שעירער על מושג הסי¬ 
בתיות כחסר כל משמעות מדעית־הגיונית: הדעה, שהמאו¬ 
רעות בטבע קשורים זה בזה קשר-שבהכרח, אין לה הצדקה 
מבחינת השכל וההגיון! אין קשר כזה קיים אלא בתחום 
הלוגיקה הדדוקטיווית, שבה אנו דנים בקשר בין "אידיאות" 
בלבד, אך לא במציאות שבטבע. שום תהליך מחשבתי אינו 
יכול ללמדנו על קשר־שבהכרח בין ד,"עובדות", שעליהן 
אנו למדים באמצעות תחושתנו. "ההרגל" בלבד הביא אותנו, 
לדעת יום, לידי רעיון הסיבתיות בטבע. ההרגל עשוי 
מבחינה פסיכולוגית להביאנו לאמונה (£:! 1 ! 0 ל), אך אינו 



923 


הםת:רות 


924 


עשוי לשמש ימוד להכרה מדעית. נדור ליום, שהמדע 
הנסיוני מושתת על חוק־ד,סיבתיות ■, ההכרה בחוק זה בלבד 
מאפשרת לנו ללמוד מן הנסיון שבעבר על הנסיון שבעתיד. 
אולם דוקה למעבר זה מו -הסיבה" ל״תולדה" איו למצוא 
הצדקה, לא בהגיון הדדוקטיווי ולא בהברה החושנית. ע״י 
ביקורת קטלנית זו של יום נשמט כל יסוד ראציונאלי מן 
המדעים הנסיוניים. 

כמה מהוגי־הדעות מבני־דורו של יום ומן הפילוסופים 
שבאו אחריו ניסו — בלא הצלחה ניכרת — לסתור עקרונית 
את טענותיו הספקניות; אף קאנט לא הצליח לפתור 
את הבעיה של יום, אע״פ שמנסיונו בכיוון זה צמחה 
פילוסופיה חדשה. אך גם ממחנה אחר, מהוגי־הדעות 
והמאתמאטיקנים שעסקו בתורת־ההס׳, יצאו עוררים על מס¬ 
קנותיו של יום. הראשון, שביקש לסתור את הספקנות של יום 
על סמך תורת־ההס׳. היה משה מ נ ד ל ס ז ו ן (ע״ע). נבונה 
היא טענתו של יום, אומר מנדלסזון, שאיו בכוחו של 
הנסיון לספק לנו ידיעות, שיש עמהן ודאות גמורה, אך 
אין משמעותה של עובדה זו, שאיו ביכלתנו ללמוד מן 
הנסיון ושאין לבנות על לימוד זה מדע: שהרי קיימת 
תורת־ההס׳ המדעית; .,כאן היסוד של תורת ההיפותזות 
ונכונותו". תורת־ההס' מלמדת אותנו בדרך מדעית כיצד 
יש להעריך הם״; ע״י כך יש ביכלתנו לבחור ולהחזיק באותן 
הידיעות האמפיריות, שההס׳ שלהן מרובה היא, ועם הת¬ 
רחבותו של נסיוננו "נתקרב' יותר ויותר לוודאית(ססתסווז׳יס) 
מאתמאטית, אע״פ שנגזר עלינו. שלא נשיג לעולם ודאות זו 
באמצעות הנסיון". זהו אפיו של המדע האמפירי, וזוהי דרך 
התקדמותו. אין. איפוא, מקום לספקנות של יום. — כדאי 
להזכיר כאן את דברי לסינג (ע״ע), ידידו של מנדלסזון. 
שעדיפה לאדם השאיפה המתמדת אל האמת מהשגת 
האמת המוחלטת, שהיא לאלוהים בלבד. 

לקרוא ה (ע״ע), בספרו על חשבון־ההס׳ ( 1816 ), 
מזכיר את מנדלסזון כראשון, שהשתמש בתורת־חהס' לגבי 
בעיית־הסיבתיות. גם לאקרואה דוחה את טענותיו של יום 
על סמך תורת־ההס׳, ובצורה מאתמאטית מפותחת ומושלמת 
יותר משעשה את הדבר מנדלסזון. אף פ ואסון (ע״ע) 
מקדיש — בספרו המפורסם על ההם , ( 1837 ) — סעיף שלם 
לספקנות של יום, בדי לסתרה מתוך עקרונות של תורת־ההס׳. 

לאקרואה ופואסון כבר הסתמכו על השגיו הגדולים של 
לפלס (ע״ע), שתרם את התרומה הגדולה ביותר לפתרון 
בעיות ההם' ב,תורר, אנאליטית של ההס"", שהיא הספר 
השיטתי ה״קלאסי", שמגמתו להקיף את כל תורת־ההס׳, 
ובמאמר "מסה פילוסופית על ההם׳". לאפלאם מכיר, כליי- 
בנין לפניו. בחשיבות הפילוסופית והלוגית של מושג ההס׳ 
ומבקש להוכיח את הערך ואת התועלת המעשית של תורת- 
ההם׳ -לגבי שאלות־התיים החשובות ביותר, אשר עפ״ר 
אינו אמנם אלא בעיות החס/.. הרי כמעט בל ידיעותינו הן 
פרובלמאטיות". לאפלאס מטעים את השימוש המרובה של 
תורת־ההם׳ במדעי־הטבע ובענייני החברה— שימוש, שניתן 
להרחבה נוספת — ואת הסיוע החשוב. שתורה זו כבר נתנה 
לנו בהדרכת מחשבותינו ובמניעת טעויות והזיות מעמנו אף 
בעניינים שאינם ניתנים לחשבון. לאפלאס אוסר, שאין מדע 
ראוי יותר לעיון מתורת־ההס׳ ושרצוי היה להכליל אותה 
ב״הינוך הממלכתי". דרישה אחרונה זו לא נתגשמה עד היום. 

רגילים לייחס ללאפלאם את ה״הגדרה הקלאסית" של 


החס/ המובאת בתחילת שני ספריו; אך הגדרה זו כבר 
מצויה בפתיחת ספרו של דה מיאור (ע״ע: 1738 ). לפי הגדרה 
זו, נמדדת ההס׳ ע״י היחס בין מספר האפשרויות של התופעה, 
שאת מידת־ההס׳ שלה מבקשים לקבוע, ובין המספר של כל 
המקרים האפשריים במסיבות הניתנות; על כך מוסיף לאפלאס 
את התנאי החשוב, שכל המקרים הללו אפשריים הם במידה 
שווה. ברי, שאין זו הגדרה במובן המדוייק של המלה, כי 
הביטוי "מקרים אפשריים במידה שווה" אינו מתכוון 
אלא לסקרים, שיש להם ה ס׳ שווה. לאפלאם מניח. שמש¬ 
מעותו של המושג "הם׳ שווה" מובנת כביטוי של "חוסר־ 
ידיעה לגבי כל נימוק או סיבה שמהם נופק יחס של איזו 
עדיפות שהיא לאפשרות אחת מתוך שאר האפשרויות" 
(-עקרון האינדיפדנציה"). לאפלאס אינו מציין אלא את דרך 
המדידה של הס״ ( 1,111,6 (:לסזיו ב 1 שזעצשנס ג 1 ). אך 
אין ההגדרה הקלאסית זהה עם הגדרת ד,הס׳ בשכיחות 
יחסית, ואין שום קשר הגיוני ביניהן. הגדרתו של לאפלאס 
אופרת, למשל, שמתוך ידיעותינו על מבנה של קוביה ועל 
הצורה המקרית של זריקתה מתברר קיומן של שש אפ¬ 
שרויות "שוות" של נפילתה, שההופעה של מספר מסויים 
(בגון המספר "שש") היא אחת מהן; ספני־בן נקבעה החס׳ של 
הופעת אותו מספר ב %. זוהי קביעת הס׳-מראש ( 1 ־! 10 זק ג), 
כלומר קודם שזרקנו בפועל את הקוביה ורשמנו(, 0510 ק ב 
"ס") את תוצאות־הנסיון. הגדרה זו אינה אומרת לגו, 
איפוא, ולא כלום על השכיחות של הופעת המספר "שש" 
במספר מרובה של זריקות. אין יסוד לטענה, שהחוקרים, 
שדגלו בהגדרה הקלאסית, נתכוונו, ביסודו של דבר, להגדרה 
ע״י השכיחות. 

האינטרפרטאציה "הקלאסית" נתקבלה ע״י רוב החוקרים 
במאה ה 19 , כגון דה מורגן (ע״ע), ג׳ולנז (ע״ע) וברדלי 
(ע״ע), שהמשיכו בפיתוחה של התורה הלוגית של ההס׳ 
בכיוון שהותווה ע״י ליבניץ ומנדלסזון. מאסכולה זו צמחו 
המחקרים של קינז וג׳פריז, חסידי התורה הלוגית בדור־ 
האחרון. אמנם שניהם דוחים — או מבקשים לתקן — את 
ההגדרה הקלאסית של דה מואוור-לאפלאס. 

תורת־חשכיחות של ההם׳ נוצרה רק במהצה השניה של 
הסאה ד, 19 ע״י הלוגיקן האנגלי ה. וו(ע״ע), אע״פ שרמזים 
להגדרת ההס׳ ע״י השכיחות היחסית כבר נמצאים אצל 
אלים ( £1115 . 1842 ) וקורנל (ע״ע, 1843 ). (ן מתח ביקורת 
הדיפה על תורת־לאפלאם, אע״פ שלא יכול היה להכחיש את 
ההשגים המאתמאסיים הגדולים של לאפלאם -אסכולתו ואת 
העובדה, שאפשר לבנות תורת־הס׳ בלא להניח את מושג 
השכיחות ביסודה. 

דעותיו של ון נתקלו בהתנגדות הנמרצת של ג׳וונז. ברדלי 
ואחרים, ותורתו לא נתקבלה עד שנתן לה ר. פ ו ן מ י ז ם 
(ע״ע) ב 1928 את צורתה המדעית המודרנית. בצורתה זל 
נתקבלה תורת־השכיחות על־ידי חוקרים מרובים בזמננו — 
אפשר, בעיקר מפני שנראתה מתאמת לזרם של הפלזיטיוויזפ 
הקיצוני בפילוסופיה ובמדעי־הטבע, שהגיע בשנות ה 30 
של הסאה הנכחית לשיאו. המאבק בין תורת־השכיחות 
ובין התורה הלוגית של ההם׳ עדיין לא נגמר. 

רעיונו של מנדלסזון — לסתור את ספקנותו של יום 
לגבי הסיבתיות ע״י העקרונות של תודת־ההס׳ — מצא 
בזמננו חיזוק ואישור, שלא מנדלסזון ולא יום ציפו להם. 
ההתפתחות הפנימית של הפיסיקה המודרנית הביאה חוקרים 



925 


הסתברות — הסתגלות 


926 


מרובים למחיקת מונח ה״סיבתיות" מספרי הפיסיקה. יותר 
ויותר מתברר הדבר, שאץ להוכיח את אמיתותה של ההיפו¬ 
תזה על קשר סיבתי אוניוורסאלי בין המאורעות בטבע, כמו 
שאין אפשרות לסתרה (ע״ע קונסים). אך מתוך התגליות 
של הפיסיקה החדישה התברר גם־כן, שאין המדע זקוק 
להיפותזה זו — ובמדע אין להחזיק בהיפותזה רק מפני 
ששום אדם לא הצליח לסתור אותה. צדק, איפוא, יום — 
ובמובן עמוק יותר משעלה על דעתו —, כששלל ממושג 
הסיבתיות את ערכו המדעי; אלא שיום טעה בהנחתו, שחוק 
הסיבתיות הוא החוקיות היחידה, שעליה אפשר להשתית 
את המדע הנסיוני: חוקיות־ה ה ם׳ באה להחליף את חוקיות־ 
הסיבתיות בכל תחומי הפיסיקה של האטום ותיאוריית־ 
הקוואנטים של קרינת־האנרגיה. מאחר שכל המתרחש בעולם 
הגשמי הוא בבחינת חילופי־אנרגיה הדדיים בין קרינה ובין 
אטומים, וכל התופעות במאקרוקוסמוס, שאנו תופסים בחו¬ 
שינו, הן תוצאות הפעילות של אטומים וקוואנטים במספר 
עצום — לובשת חוקיות־ההם׳ בתופעות המוניות אלו צורה, 
שממנה נראה כאילו קיים קשר סיבתי ביניהן. 
מהפכה זו, שבאה בתפיסת החוקיות של מאורעות הטבע, 
סבלטת הבלטה יתרה את החשיבות העיונית והמעשית של 
תורת־ההס׳. ממעמד של שפחה לתאוות־ההתעשרות של 
אצילים־בטלנים מן המאה ה 17 , שבילו את זמנם במשחקי־ 
מזל, נתעלמה תורת־ההס׳ לדרגת המתודה ..בהא־הידיעה" 
של המדע הנסיוני. תורת־ההס׳ היא הלוגיקה השלטת בעולם 
הזה; היא מציינת את כוחו האמיתי של שבל-האדם להכיר 
את הטבע ולשלוט בו; והיא המדריך הנאמן של האדם בחיים. 
וע״ע אינדוקציה; דטרמיניזם; הגיון! סב־ 

תיות; סטטיסטיקה! קונסים. 
רסב״ם. מו*נ. ת״ב, נ״ב. נ״ג, כ*ה! נ. פרוידנברג. הסתברות 
ואינדוקציה לאור הפיסיקה תוודשח (עיון, ז״), תשי-ד; 

111 ; 775 [ ,) 1 )}! 111110/1 ) 0/1740/1 .! 7 ) 0/7 ,וז 011 ^ 61 [) 1 ז 1£ לן 405£5 א .. 

^!07£(114111*1(/0*1, 1785; ?. 8. <10 ¥4401 {7/11/040{>/11(}(1( 

!1(7 1(! {/70/)0/>11'11(1 , 1814; 5. ?.7 '7011( (1(70(711017( 

(111 (010(1 (1(1 {7701)0111111 (!, 1816; 5. ?015500, !?(0/1(70/1( 1(17 
1(1 $70/)(1/>\1)1(1, 1837; .4. 01847 , 10 ^ 1-0 ¥017001 ,ת £3 ז 40 ו 1 ש ; 

!. \9: 0 )/ 7 , 1$ ז 0 ץ?ן . $1 . ; 1866 ,) €110710 / 0 ) 1 ^ 1/7 ,חח 
¥717101 {> 1(1 0 1 ) 71 ) ¥717101 ,ץ?[[> 3 ז 8 . 11 .? ; 1874 ,) 710 ) 801 /ס / 

I. 0£10, 1. 1883; '111. 0. 1 111 <})\ 8 !' 17710 )!! 13 ( 01 (¥ י^ץז 53 ג 4 ל 
1(. (1. \¥0/1710)1(1 5 ? 1 |׳ . 41 .מ - 311 * 1 ־ 1 ׳ - 

0111 ) 1 * 0 ^ ¥14 ,[? 44305 . 11 . 0 — ח 1€ !ס 0 .[ ; 1954 , 1 ) 44 ) ¥700 ה 0 ו 
007*1/711*1£: 7/10 8(1111$ 0/ 811/7)(0111>( ¥701/0171111$, 1956; 7 *׳י . 
??11 ?111 1 )ה 0 7/1001$ 111$ ו 01  3 ), בביולוגיה׳ בפסיכו' 
לוגית ובסוציולוגיה — מונח, שמציין את נטייתם 
ואת בשרם של אורגאניזם הי ושל מערכת־התיים כולה לשנות 
את אפ;ם ואת פעילותם כתגובה על שינויים בסביבתם. 
הס׳ כתופעה ביולוגית. המונח הם׳ לתנאי- 
הסביבה מקובל במדעים העוסקים בכל גילויייהחיים, 
ובכללם במציאות האנושית, פתוח ברמה הביוכימיה וסיים 
ברמה החברותית, ובדרך כלל רווה זיהויו עם מושג התאמת 


החיים לתנאי־חחיים. לאמיתו של דבר, קיים הבדל 
עקרוני בין משמעותה של ההם' הביולוגית, המושתתת על 
מכאניזמים פיסיולוגיים, ובין המשמעות של ההם׳ ברמות 
שבהן פועל גורם פסיכי, ואיו מושג ההתאמה הולם את 
ההם׳ אלא במקרה השני בלבד. מנסיונו הסובייקטיווי, מפעו¬ 
לת החינוך ומן -ההסתכלות בהיסטוריה מכיר האדם את 
השפעת הסביבה והתנאים על דמות האישיות: כאן מופיעים 
תנאי־החיים כגורם הפעיל — המעצב, והחיים כגורם הסביל — 
המעוצב. מכאן הנטיה לראות גם בתיאום הקיים בביולוגיה 
בין טבעו של חחי ובין תנאי חייו תולדה של עיצוב 
הראשון ע״י האחרונים. ראיה זו מתעלמת מן האוטו¬ 
נומיה של החיים, שהסתגלותם לתנאיהם המתחלפים 
מתבטאת — באופן פאראדוכסאלי — ביצירת מנגנונים, 
שמאפשרים אי־ ח תא מה. 

שתי תפיסות של בעיית היחס שבץ חחיים ובין תנאי־ 
החיים מצאו את ביטוייהן הקלאסיים בניסוחים של שני 
הוגי־דעות של המאה ד, 19 . לפי הרברט ספנסר (ע״ע). 
אבי התפיסה האוילוצייניסטית האוניוורמאלית, משקפים 
החיים את המציאות המקפת אותם: החיים הם "התאמה 
מתמדת של היחסים הפנימיים ליחסים החיצונים" (ס* 

0x10:021 ס! €13:1005 ! 10101031 0£ זחס 1 ז 1 ז 115 ז() 3 0001100003 

0130005 !). לפי ק לוד ברנד (ע״ע), אבי הפיסיולוגיה 
החדשה, ייחודם של החיים הוא ביצירת עולם — במובן 
של מציאות פיסיקו־כימית — לעצמם, שרק במסגרתו הם 
מסוגלים להתקיים. ובהגנה על עולם זה נגד השפעות 
הסביבה: "היציבות של הסביבה הפנימית היא התנאי לקיומם 
של החיים החפשים" ( 051 1010110111 ; 0111101 111 ! 12 £1x110 
0 !<) 11 10 ׳י 13 110 00 ז! 11 > 000 13 ). התפתחותה של הביולוגיה 
במאת השנים האחרונות, של הפיסיולוגיה הניסויית מזה 
ושל מכאניקת־ההתפתחות (האסבריולוגיה הניסויית) מזה, 
מאמתת את התפיסה של קלוד ברנאר. 

מהותה של ההם׳ הביולוגית היא בפה שכתגובה על שינויים 
בעולמו החיצון מפעיל האורגאניזם מנגנונים, שמבטלים את 
השפעתם של שינויים אלה ומניחים את עולמו הפנימי בעינו. 
ברוב בעה״ח המורכבים ניכר. שעם התפתחותם — האונטו־ 
גנטית והפילוגנטית כאחת — מתרבים וגוברים אמצעי-ההגנה 
נ ג ד השפעתם של גורמי־הוץ, וכך הולכת וגדלה זרותו 
של עולמם הפנימי לעולמם החיצון: האורגאניזם חי בעו¬ 
למו שלו ולא בעולם של נתוני־ו׳,סביבה. עובדה זו מתגלית 
ביחסי־הגומלים שביו האורגאניזם וסביבתו, הן מבחינה 
מאטריאלית והן מבחינה פונקציונאלית. 

ההרכב הכימי של אורגאניזם עילאי אינו תלוי בטיבו 
של הסזון המסופק לו, שממנו נבנה חומר רקמותיו; הרכב 
זה נקבע אך ורק ע״י גורמים אימאננטיים של האורגאניזם 
להסדר חילוף־ההסרים בקרבו. אין האנאליזה הכימית יכולה 
להבהין בין הוסר גופו של אסקימו, שניזון על בשר ודגים, 
ובץ הוסר גופו של סיאמי, שניזון על אורז; הכסות של 
סובר־הדם באדם נורמאלי אחת היא — מבחינה איכותית 
וכמותית כאחת — ביו שהאדם מרבה באכילת־סוכר ביו 
שהוא ממעיט בה, וכן כשהוא מחליף סוכר בסוכר (כגון 
האם המקבלת במזונה עמילן וסוכר־קנה, בעוד שיונקת 
מקבל במזונו סוכר־חלב) או אף נמנע מאכילת סוכר. לעומת 
זה קיים ועומד הבדל כימי בין בשר־פרה ובין בשר־פום, גם 
כששני בע״ה אלה ניזונים מאותו מספוא. טמפראטורת־הגוף 




927 


הסתגלות 


928 


של האדם, היונקים והציפרים אינה מותנית בטמפראטורה 
של הסביבה בתחומי תנודותיה הטבעיות הקיצוניות: כנגד 
קליטת־חום פאסיווית מן החוץ וייצור־חום בתוך הגוף מופעל 
מנגנון של פליטת־חום אקטיווית, וכנגד פליטת־חום פאסי- 
ווית מופעל מנגנון אקטיווי של שמירה על חום־הגוף או של 
הגברת ייצור־ההום, ושיעורי ההכנסה וההוצאה של החום 
מתאזנים הודות לפונקציה של מכאניזם הוויסות של חום- 
הגוף. כיוצא בזה אין הלחץ האוססוטי, ריכוז המלחים השונים 
והד 1