האבציקלופדיה 

העברית 

כללית, יהודית וארצישראלית 

ברך עזבים־עשד 
דובה - דקדוק 



חברה להרצאת אבציקלופדיות בע״כל 

ידועזלים - חסזי״ט - תל־אביב 



^ £01 4 ק 010 ׳!י:)אש 


הנהלה ראשית של החברה להוצאת אנציקלופדיות בע״מ 

מאיר (ז״ל) וברכה פלאי 


הכרך סודר ונדפס בדפוס מסדה בע ״ מ, דמתיגן. ההגהות — ע״י עוזר רבין ושרה יפה, . 4 ^ 
התמונות הצבעוניות נדפסו בדפוס מסדה. הגלופות הוכנו בצינקוגראפיה מ. פיק 1 בסקי, ירושלים 
ציור ומיפוי — ב. י. ברוייר; עוזרות: רבקה קלירס, רעיה שטראי 


כל הזכויות שמורות להוצאה, ביהוד זכויות תרגום, קיצורים, צילומים והעתקות 

8¥ ?1781*151111*0 1^X0. 

11 * 158 * 81 * 









המסרבת הכללית לכרך י״ב 


העורך הראשי: מנהל המערכת: 

פרוס׳ ישעיהו ליגוכיץ אלכסנדר פלאי, .^. 1 \ 


המערבת המרכזית 

מחלקת מקצועות היהדות: פרופ׳ אפרים אלימלך אורבד 
מחלקת מקצועות הרוח : פרופ׳ שמואל הוגו ברגמן 

(עורכת־מישנה: ד״ר אירנה גרבל) 

מחלקת מקצועות הטבע : פרופ׳ ישעיהו ליבוביץ 


המזכירות המדעית 

המזכירה הכללית: 

ר״ד גרמה ליבוביץ 

יעקב לוינגר, .. 1. 4 * / מקצועות היהדות, ד״ר אירנה גרכל / מקצועות הרוח ; יפה שמני״בירנבויפ, . 8 / גאוגראפיה ־ 

ד״ר ג. ליבוביץ / מקצועות הטבע ; מלכה טרגן, . 50 / בוטאניקה; זואולוגיה 


עורבי מדודות בברד 

פרופ ׳ מ. אבי־יונה .. .. ידיעת הארץ, המזרח הקדום; ד״ר ש. ז. השין, שופט בביה״מ העליון .. משפט 


ארכאולוגיה פרופ׳ ג. טדסקי (עורך־יועץ) .. משפט 

פרופ׳ מ. אבנימלך.גאולוגיה י. טל .מוסיקה חדשה 

פרופ׳ ש. אדלר, . 8.5 .£ (עורך־יועץ) .. ..ביולוגיה י. לוינגר,. 1 \ (עורך־עוזר) .. .. פילוסופיה יהודית 

פרופ׳ א. א. אורבך .. .. תלמוד; ספרות רבנית ד״ר יהושע ליבוביץ . תולדות הרפואה 

ד״ד ח. אורמיאן . פסיכולוגיה פרופ׳ ישעיהו ליבוביץ כימיה; ביולוגיה; רפואה 

פרופ ׳ ש. אטינגן . טכניקה וטכנולוגיה א. ליבנה .ציונות; סוציאליזם 

פרופ׳ ש. נ. אייזנשטדט . סוציולוגיה פרוס׳ א. א. מנדילוד .ספרות אנגלית 

פרוס׳ א. אלכסנדר .פיסיקה ד״ר ר. נוי .אנתרופולוגיה חברתית; 

פרופ ׳ ד. אשכל .. .. מטאורולוגיה; קלימאטולוגיה אתנוגראפיה; פולקלור 

פרופ׳ פ. א. בודברג . .. המזרח הרחוק פרוס׳ ד. סדן .ספרות יידית 

ד״ר ח. ה. כן־ששון תולדות ישראל ביה״ב ובזמן החדש ד״ד י. ב.סירמונטה היסטוריה ופילוסופיה של יה״ב 

פרוס׳ י. כן־תור .. .. מינראלוגיה; פטרוגראפיה פרוס׳ ח. י. פולוצקי .בלשנות 

פרופ׳ ר. בקי. דמוגראפיה; סטאטיסטיקה פרופ׳ א. פוקס .היסטוריה עתיקה 

ם/אלוך ד״ר ישראל בר . צבא ד״ר ד. ג. פלוסד .. .. תרבות קלאסית; דת; נצרות 

פרופ ׳ ש. ה. ברגמן . פילוסופיה פרוס׳ מ. פלסנד . איסלאם 

מ. ברור, . 1 \ . גאוגראפיה פרופ׳ ח. פרי .. ספרות כללית; ספרויות רומאגיות 

ד״ר ל. גולדברג . ספרות רוסית ספרות גרמנית 

ד״ד א. גרזון־קיוי מוסיקה מזרחית; תולדות המוסיקה פרופ׳ א. ה. פרנקל .מאתמאטיקה 

בעת העתיקה וביה״ב ד״ר ש. רוזן .יחסים בין־לאומיים 

ק. ק. דיוים, . 1 \ .. היסטוריה ותרבות של הודו ש. דימר (. £000 ) . 8.50 . .. כלכלה 

א. מ. הברמן . ביבליוגראפיה פרופ׳ מ. שטקלים .פרהיסטוריה 

פרופ׳ מ. זהרי . בוטאניקה ד״ר פ. שקט . אמנות 

ד״ר מ. זיו .היסטוריה חדשה; פרוס־׳ ג. שלום . קבלה 

היסטוריה של רוסיה ופולין י. שמעוני .. .. המזרח החדש 












רשימת המחברים המשתתפים בביר י״ב 


אכי־יונה מיכאל, ד״ר ! 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברות / ידיעת הארץ! 
ארכאולוגיה! המזרח הקדום 

אכנארי חנוך, ד״ר רס״ן 

תל־אביב / מוסיקה 

אבנימלף משה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / גאולוגיה 

אכנרי(ליכטנשטיין) צכי, ד״ר 

חיפה / תולדות ישראל 

אגרוד כרן, ד״ר 

קופנהאגן, פרופסור באוניברסיטה / אנתרופולוגיה 

אדלמן רפאל, ד״ר 

קופנהאגן, מרצה באוניברסיטה / תולדות ישראל 
אדלר שאול, ד״ר,. 11.5 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / פאראזיטולוגיה 
ואפידמיולוגיה 

אולפן ארלינג, . 01 ק . 1 ) 011:1 

קופנהאגן, מרצה באוניברסיטה / כלכלה של דבמארק 

אופנהימר הלל, ד״ר 

רחובות, פרופסור באוניברסיטה העברית / חקלאות 

אחימאיר אכ״א, ד״ר 

רמת־גן / היסטוריה וספרות רוסית 

אטינגהאוזן ריצ׳דד, ד״ר 

וושינגטון, ) 41 , 0£ '<ז 1110 !ס מ?)? , 1111:1011 ) 11500130105 ) 5011 / אמנות 
ואדריכלות איסלאמית 

אטינגן דליה,. 5.80 
חיפה / טכניקה 

אטינגן שלמה, אינז׳ 

חיפה, פרופסור בטכניון העברי / טכניקה 

אטינגר שמואל, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / תולדות ישראל 

אייזנשטדט שמואל נח, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / סוציולוגיה 

אייכנכאום פולה,.״ 1,6 . ש ע 

חיפה, המוזיאון העירוני לאמנות חדישה / אמנות 

איכנכאוס יוחנן, אינז׳ 

חיפה, מרצה ראשי בטכניון העברי / בניה 

אליצדר יהודה, . 1 * 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה בר״אילן / מקרא 

אלכסנדר ארנסט, ד״ר אינז׳ 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / פיסיקה 

אפך שמחה, הרב (ז״ל) 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / תולדות ישראל 

אפלבאום שמעון, ד״ר 

ירושלים / היסטוריה עתיקה 

אריאל אהרן,.^ 14.7 

ירושלים / היסטוריה חדשה 

אדצי פנחס, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה בר־אילן / המזרח הקדום 

אשכל דג, ד״ר 

ירושלים, פדופסוד־חבר באוניברסיטה העברית / מטאורולוגיה 


אשכנזי שמואל 

ירושלים / ספרות רבנית 

באומגרטן־טראמר פרגציסקה, ד״ר 

ציריך, פרופסור באוניברסיטה / פסיכולוגיה 

כונדי אהרן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / תזונה 

בילסקוב־יאנסן פדדריק יוליום, ד״ר 

קופנהאגן, פרופסור באוניברסיטה / ספרות דנית 

כלום חיים קארל, ד״ר (ז״ל) 

ירושלים / ביזאנטינולוגיה! באלקאנולוגיה 

כלומנטל נחמן,. 1111 ?[ . 12£ \ 

תל־אביב / תולדות ישראל 

בן־אכא דם,. 1.50 ^ 

ירושלים / היסטוריה של אה״ב 

בנדיכסן קירסמן,. 1.4 * 

קופנהאגן / היסטוריה של דגמארק 

כךטוביח אדם, ד ״ ד 

חיפה, התחנה לחקר הדיג הימי / דיג 

כן־מאיר יצחק, ד״ד 

ירושלים / יחסים ביךלאומיים 

בן־צבי יצחק, ד״ד 

ירושלים, נשיא מדינת ישראל, יו״ר מכון בךצבי של האוניברסיטה 
העברית / יהודים בארצות חאיסלאם 

בן־שמאי מאיר הלל, ד״ר 

ירושלים / פיסיקה! כימיה 

כן־ששון חיים הלל, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / תולדות ישראל 

כן־תור יעקב, ד״ר 

ירושלים, פדופסור־חבר באוניברסיטה העברית / מינראלוגיה! 
פטדוגראפיה 

בער יצהר!, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / תולדות ישראל 

בקי רוכרטו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / דמוגראפיה 

כד ישראל, ד״ר ס/אלוך 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטה של תל־אביב / צבא 

בראוור אברהם יעקב, ד״ר 

ירושלים / תולדות ישראל 

בדאון אדם נח, ד״ר 

ירושלים, חבר־מחקר באוניברסיטה העברית / ספרות יהודית־ערבית 

ברגמן שמואל הוגו, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / פילוסופיה 

כרויאר מרדכי, הרם 

רחובות / פרשנות המקרא 

ברור משח,. 1.4 * 

תל־אביב / גאוגראפיה 

גבריאל ראובן קונו, ד״ר 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / דמוגראפיה 

גולדברג אברהם, ד״ר 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / תולדות ישראל 

גורביץ יוסח, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / אימונולוגיה 









13 


רשימת המחברים 


14 


גלון עזרא, (. 1 §^) . $0 

רחובות, מכון ויצמן / בוטאניקה 

מצל ברנרד רב, ד״ר 

בידיורק / גאוגראפיה והיסטוריה של ארצות אמריקה חלאטיבית 

גרכל אירנה, ר״ד 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / בלשנות 

גרבד־טלמון יוכינח, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / סוציולוגיה 

גרזדףקידי אסתר, ד״ר 

ירושלים, חברת־מחקר באוניברסיטה העברית / מוסיקה 

גרינץ יהושע מאיר, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה של תל־אביב / מקרא 

גרשוגי ק. גרשון 

ירושלים / תאטרון; קולנוע; באלט 

דבורצקי אריה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מאתמאטיקה 

דיוים קאמברט קולין, .\ 7 

אוכספורד, מרצה באוניברסיטה / היסטוריה של הודו 

דה פרים אנדרה, ר״ד 

פתזדתקוה, פרופסור״חבר קליני באוניברסיטה העברית / ביולוגיה? 
רפואה 

הברמן אברהם מאיר 

ירושלים, מנהל ספריית שוקן / ביבליוגראפיה 

הורוביץ יהושע, ד״ר 

בני-ברק / ספרות רבנית 

הימן הוגו חיים, ד״ר 

חיפה, פרופסור בטכניון העברי / כימיה תעשייתית 

הלד קריסטיאן, ד״ר 

קופנהאגן, פרופסור באוניברסיטה / הלשון הדנית 

הלפרין אברהם, ר״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / פיסיקה 

הדדי פימר, ד״ר 

לונדון, מרצה באוניברסיטה / המזרח הרחוק 

וולמן משה, ר״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / רפואה 

וייל אריק, ר״ד 

ליל, פרופסור באוניברסיטה / פילוסופיה 

ויינרייך־ אוריאל, ד״ר 

ניריורק, פרופסור־חבר באוניברסיטת קולמביה / בלשנות 

וילן־פאו אירנה (סירה), ד״ר 

חיפה / מוסיקה 

וימן אלכם, ד״ר 

קאליפורניה / המזרח הרחוק 

ורבלובבקי ר. י. צבי, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / דת 

זהרי מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בוטאניקה 

זיו מיכאל, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה של תל-אביב / היסטוריה 

זליגר מנחם, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / מדע המדינה 

חשין שניאור זלמן, ד״ר 

ירושלים, שופט בית המשפט העליון / משפט 


טדפקי גד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / משפט 

טוכנר משולם,., 11 ס 0 י 5 ^! / ספרות תלמודית 

צ׳ריקובר אביגדור, ד״ד (ז״ל) 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / היסטוריה עתיקה 

קומלוש יהודה, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה בר־אילן / ארמית 

קופף לותר, ד״ר 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / איסלאם 

קטן משה,. 1 *^ 1.10.1 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / היסטוריה של 
צרפת וספרות צרפתית 

קילבו איב,. 50 

קופנהאגן / דנמארק 

קסטנברג־גלדשטיין דוה, ד״ד 

חיפה / ספרות גרמנית וצ׳כית 

קסטקין סרג , , 

קאליפורניה, עובד מדעי ב 81061165 03110031 ־ 10161 0£ 11151111116 של 

האוניברסיטה / המזרח הרחוק 

קפלן צבי 

ירושלים / תלמוד 

קצבורג נתנאל,..!/ . 1 \ 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה בר־אילן / היסטוריה של הונגאריה 

רבץ חיים, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / דקדוק עברי 

רבינוביץ צבי מאיר,. 1 א 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטה של תל־אביב ובאוניברסיטה בר־ 
אילן / חסידות 

רוזלאר מרדכי, ד״ד 

ירושלים, מוסיקה; תרבות קלאסית; היסטוריה של הולאנד 

דדזן חיים, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / בלשנות 

רוזן שבתאי, ד״ד 

ירושלים, היועץ המשפטי של משרד החוץ / יחסים ביךלאומיים 







17 


רשימת המחברים 


18 


רוזנבליט פנחם, ד״ר 

מקוזדישראל / היסטוריה כללית 

ריינד מרדכי, ד״ר 

חיפה, פרופסור בטכניון העברי / טכניקה 

דימר שלמה (. £00:1 ) . ש 8.8 
ירושלים / כלכלה 

שמייניץ היינץ, ר״ד 

ירושלים, פרופסודיחבר באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 

שטקלים משה, ד״ר 

ירושלים, פדופסור־חבר באוניברסיטה העברית / פרהיסט 1 ריה 

שין? פריץ, ד״ר 

חיפה, מנהל המוזיאון העירוני לאמנות חדישה / אמנות 

שלוי אלים (עליזה), . 1 \ 

ירושלים, אסיסטנטית באוניברסיטה העברית / ספרות אנגלית 


שלום גרשם, ר״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / קבלה 

שלזינגר שמעון ש., הרב ד״ר 

ירושלים / ספרות רבנית 

שליט אברהם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור~חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה רומית 

שמני״בידנבוים יפה,. 8 

ירושלים / גאוגראפיה 

שמעוני יעקב 

ירושלים, משרד החוץ / המזרח התיכון 

שמרוק הנא,. 1 * 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / ספרות יידית 

שפיר אוטו עמנואל 

רמת־גן / פילוסופיה 


דאשיי־תיבות של שמרת המחברים 


- ארנסט אלכסנדר 

א. א. 

= אדם אברהם מבדילוב 

א. א. מ. 

= ארליבג ארלסן 

א. או. 

= אב״א אחימאיר 

א. אח. 

- אדם בךטרביה 

א. ב. ט. 

= אסתר גרזודקיוי 

א. ג.־ק. 

= אהרן ברנדי 

א. בו. 

= אירנה גרבל 

א. ג־ל 

- אנדרה דה פריס 

א. ד. פ. 

= אריה דבררצקי 

א. דב, 

= אברהם הלוי פרנקל 

א. ה. פ. 

= אברהם הלפדין 

א. הל. 

= אריק וייל 

א. ו. 

= אברהם יעקב בראוור 

א. י. בר. 

= אליעזר ליבבה 

א. לי. 

= אבישלום מראני 

א. מ. 

= אברהם מאיר הברמן 

א. מ. ה. 

= אדמובד מאיר ירושלם 

א. מ. י. 

= אברהם מלמט 

א. מל. 

=־ אדם נח בראון 

א. נ. ב. 

= אוטו עמנואל שפיר 

א. ע. ש. 

= אריה פיגבבאום 

א. פ. 

= אלכסנדר פוקס 

א. פו. 

= אברהם פרנס 

א. פד. 

= אביגדור צ׳ריקובר 

א. צ׳. 

= איב קילבו 

א. ק. 

= אברהם שליט 

א. ש. 

= אהרן אריאל 

אה. א. 

= אוריאל וי ערייך 

או. ו. 

= אורי טל 

או. ט. 

= אלפרד פרלמוטר 

אל. פ. 

= אירנה (סידר!) וילךפאו 

אר. ו. 

= ברנרד דב גבצל 

ב. ד. ג. 

= ברוך ליפשיץ 

ב. ל. 

= גד טדסקי 

ג. ט. 

= גרטה ליבוביץ 

ג. ל. 

= גרשון ק. גרשוני 

ג. ק. גר. 

= גרשם שלום 

ג. ש. 

= דב אשבל 

ד. א. 

= דניאל א. פייבמן 

ד. א. פ. 

= דליה אטינגן 

ד. אט. 

= דב נוי 

ד. נ. 

= דב בן־אבא 

ד. ב־א. 

- דב ניר 

ד. ני. 

= דוד ג. פלוסר 

ד. פ. 

= הלל אופנהימר 

ה. או. 

= הוגו חיים הימן 

ה. ה. 

= היינריך מבדלסון 

ה. מ. 

= היינץ פדוידבתל 

ה. פ. 

= חברי פרידלבדר 

ה. פר. 

= היינץ שטייניץ 

ה. ש. 

= חנוך אבנארי 

ח. אב. 

= חיים הלל בךששון 

ח. ה. גדש. 

= חיים י. כהן 

ח. י. כ. 

= חיים מסינג 

ח. מ. 

= חירם פדי 

ח. פ. 

= חיים קארל בלום 

ח. ק. ב. 

= חיים רוזן 

ח. ר. 

= חיים רבין 

ח. רב. 

= יהודה אליצור 

י. א. 

= יוחנן איכנבאום 

י. אי. 

= יעקב בךתור 

י. ב. 

= יצחק בן־מאיר 

י. ב.־מ. 

= יוסף ברוך סירמונטה 

י. ב. ס. 

= יצחק בן־צבי 

י. ב. צ. 

= יצחק בער 

י. בע. 

= יוסף גורביץ 

י. גו. 

= יונינה גרבר־טלמון 

י. גד. 

= יהושע הורוביץ 

י. הו. 

= יעקב טורי 

י. טו. 

= יוסף טל 

י. טל 

= יעקב יהושע 

י ר 
♦ ♦ 

= ישעיהו ליבוביץ 

י. ל. 

= יוסף לדור 

י. לד. 

= יהושע מאיר גריבץ 

י. מ. ג. 

= יוסף מייזל 

י. מי. 


= יהודה פנחס (לאו) כהן 

י. פ. כ. 

= ישראל פז 

י. פז 

= יעקב פליישמן 

י. פל. 

= יוסף פרגר 

י. פר. 

= יהודה קומלוש 

י. קו. 

= יעקב שמעוני 

י. ש מ. 

= יהושע ליבוביץ 

יה. ל. 

= יעקב לוינגר 

יע. ל. 

= יפה שמני־בירגבוים 

יפ. ש. 

= ישראל בר 

יש. ב. 

= לותר קופף 

ל. קו. 

= מערכת 

מ. 

= משח אבבימלך 

מ. א. 

= מיכאל אבי־יובה 

מ. א. י. 

= משח ברור 

מ. בר. 

= מאיר הלל בךשמאי 

מ. ה. ב. 

= מיכאל זהרי 

מ. ז. 

= מיכאל זיו 

מ. זי. 

= מנחם זליגר 

מ. זל. 

= מלכה טרגן 

מ. ט. 

= משולם טוכנר 

מ. טו. 

= מעה ימר 

מ. י. 

= מרדכי לינדמן 

מ. לי. 

= מנדל נון 

מ. ב. 

= מאיר פלסבר 

מ. פ. 

= משה קטן 

מ. ק. 

- מרדכי דוזלאר 

מ. רו. 

= משה שטקליס 

מ. שט. 

= מרדכי ברויאר 

מר. ב. 

= מרדכי ריינר 

מר. ר. 

= משד, וולמן 

מש. ו. 

=־ נחמן בלומבטל 

ב. ב. 

- סרן אגרוד 

ס. אג. 

= סול (שלמה) ליפצין 

ס. ל. 

= סרג׳ קסטקין 

ם. ק. 

= עזרא גלון 

ע. ג. 

=־ פולח אייכבבאום 

פ. אי. 

= פנחס ארצי 

פ. אד. 

= פרנציסקה באומגרטךטראמר 

פ. בא. 

= פיטר הדדי 

פ. הר. 

= פדדריק יוליוס בילסקובדיאבסן 

פ. י. ב. 

= פנואל פ. כהנא 

פ. פ. כ. 

= פיחס רוזנבליט 

פ. ר. 

= פריץ שיף 

פ. ש. 

- ר. י. צבי ורבלובסקי 

צ. ו. 

= צבי יעקב צימלס 

צ. י. צ. 

= צבי מאיר רבינוביץ 

צ. מ. ר. 

- קירסטן בנדיכסן 

ק. ב. 

= קריסטיאן הלד 

ק. ה. 

= קריסטיאן סקובקור 

ק. ס. 

= קולין קאתברט דיויס 

ק. ק. ד. 

=־ ריצ׳רד אטינגהאוזן 

ר. א. 

= רפאל אדלמן 

ר. אד. 

- רוברטו בקי 

ר. ב. 

=־ ראובן קונו גבריאל 

ר. ג. 

= רות קסטנברג־גלדשטיין 

ר. קדג. 

= רחל פוזבנסקי 

רח. פ. 

- שמחה אסף 

ש. א. 

= שמשון אברהם עמיצור 

ש. א. ע. 

= שאול אדלר 

ש. אד. 

= שמואל אטיבגר 

ש. אט. 

= שמעון אפלבאום 

ש. אפ. 

= שמואל אשכנזי 

ש. אש. 

= שמואל הוגו ברגמן 

ש. ה. ב. 

= שביאור זלמן חשין 

ש. ז. ח. 

- שלום יעקב כהן 

ש. י. כ. 

= שמעון מארכוס 

ש. מ. 

= שמואל נח אייזבשטדט 

ש. ב. א. 

= שלמה פינם 

ש. פ. 

= שלום פרלמן 

ש. פד. 

= שבתאי רוזן 

ש. ר. 

= שלמה רימר 

ש. רי. 

= שמעון ש. שלזינגר 

ש. ש. ש. 

= שלמה אטינגן 

של. א. 






ראעזי־תיבות וקיצורים 


אב״ד = אב בית דין 
אדר״ב = אבות דרבי נתן 
אה״ב = ארצות הברית 
אה״ע = אבן העזר 
או״ח = אורח חיים 
איכ״ר = איכה רבתי 
אנגל׳ = אנגלית 
ארמ׳ = ארמית 
ב״ב = בבא בתרא 
ביבל. = ביבליוגרפיה 
בי״ד = בית דין 
ביהכ״נ = בית״הכנסת 
ביהמ״ד = בית~המדרש 
ביה״ס = ביודהספד 
ב י צ׳ = ביצה 
בכור׳ = בכורות; בכורים 
ב״מ = בבא מציעא 
במד׳ - במדבר 
במד״ר = במדבר רבה 
בע״ח = בעלי-חיים 
ב״ק = בבא קמא 
בר׳ = ברכות 
ב״ר =־• בראשית רבה 
ברא׳ = בראשית 
ברב׳ = ברכות 
בת״ס = בתי־ספר 
ג׳ = גראם 
גיט׳ = גיטין 
גל׳ = גליון; גליונות 
גרמ׳ = גרמנית 
ד״א = דאודר 
דב׳ = דברים 
ד״ה = דיבור המתחיל 
דהי״א = דברי הימים א' 
דהי״ב דברי הימים ב׳ 
די״י = דברי ימי ישראל 
דנ׳ ־־= דניאל 
דק״ם = דקדוקי סופרים 
הו׳ = הושע 

הו״ל = הוציא לאור; הוצא לאור 
הוגג׳ = הונגארית 
הוצ׳ = הוצאה; הוצאת 
הור׳ ־=־ הוריות 
הל׳ = הלכה; הלכות 
הע׳ = הערה 
וגו׳ = וגומר 
ויק׳ = ויקרא 
וכד׳ = וכדומה 
וכו׳ = וכולי 
וכיו״ב = וכיוצא בזה 
ז. א. = זאת אומרת 
ז״א = זאת אומרת 
זכר׳ = זכריה 
זל״ז = זה לזה 
ח״א ־=־ חלק א׳ 
ח״ב = חלק ב׳ 
חג׳ = חגיגה 
ח״ג = חלק ג׳ 
ח״ד = חלק ד׳ 
חוב׳ = חוברת; חוברות 
חול׳ = חולין 
חו״מ = חושן משפט 
חיד״א = חיים יוסף דוד אזולאי 
השמ״א = חשמונאים א׳ 


חשמ״ב = חשמונאים ב 7 
טוש״ע = טור — שולחן ערוך 
ט״ז = טורי זהב 
יבמ׳ =־ יבמות 
יה״ב = ימי הביניים 
יהו׳ = יהושע 
יו״ד = יורה דעה 
יוו׳ = יוונית 
יחז׳ =־ יחזקאל 
ילק״ש = ילקוט שמעוני 
יצ״ו ~ ישמרהו צורו וגואלו 
ירו׳ = ירושלמי 
ידוש׳ = ירושלמי 
ירמ׳ = ירמיהו 
ישע׳ = ישעיהו 
ית״ש - יתברך שמו 
כה״י = כתב היד 
כה״ע = כתב העת 
כה״ק = כתבי הקודש 
כוז׳ = כוזרי 
כ״י = כתב יה כתבי יד 
כ״ע = כתב עת, כתבי עת 
כר׳ = כריתות 

כתה״י = כתב היה כתבי היד 
כת״י = כתב יה כתבי יד 
לאט׳ = לאטינית 
לסה״נ = לספירת הנוצרים 
לפסה״ב = לפני ספירת הבוצרים 
מ׳ = מטר; משנה 
מ״ג = מיליגראם 
מגל׳ ־= מגלה 
מדר׳ =־ מדרש 
מהד׳ = מהדורה; מהדורת 
מו״נ = מורה נבוכים 
מו״צ = מורה צדק 
מו״ק = מועד קטן 
מטכ״ל = מטה כללי 
מי׳ = מיכה 
מל״א = מלכים א׳ 
מל״ב = מלכים ב׳ 
מלח׳ = מלחמות 
מ״מ ־= מילימטר 
מ״ק = מטר מעוקב 
מ״ר ־= מטר מרובע 
מנח׳ = מנחות 
מס' או מס. = מספר; מסכת 
מ״ץ = מורה צדק 
משנ׳ = משניות 
מת׳ ־= מתיה 
נדר׳ ־=־ נדרים 
נו׳ =־ נולד 
נחמ 7 = נחמיה 
נ״י ־־= ביהיורק 
ס׳ = ספר; סימן 
סי׳ = סימן 
ם״מ = סנטימטר 
סמ״ק = סנטימטר מעוקב 
סמ״ר = סנטימטר מרובע 
סנה׳ = סנהדרין 
ס״ת = ספר תורה 
סת״ם = ספרים, תפלין, מזוזות 
ע׳ = עיין; עמוד; ערך 
ע״א = עמוד א׳ 
ע״ב = עמוד ב' 


עוב׳ = עובדיה 
עז׳ =־ עזרא 
ע״ז = עבודה זרה 

עי׳ = עיין 

עיר׳ = עירובין 
עמ׳ = עמוד, עמודים 
ענ״מ = על נהר מיין 
ע״ע = עיין ערך; עיין ערכו; עיין ערכים 
ערב׳ = ערבית 
ערה״ש = ערב ראש השנה 
פ׳ = פרשת; פרק 
פדר״א = פרקי דרבי אליעזר 
פי׳ = פירוש 
פס׳ = פסחים 
פסי׳ ־= פסיקתא 
פסיר״כ = פסיקתא דרב כהגא 
פסי״ר = פסיקתא רבתי 
פפד״מ = פראנקפורט דמיין 
צרפ׳ = צרפתית 
ק״ג = קילוגראם 
קדמ׳ - קדמוניות 
קה״ר = קוהלת רבה 
קיד׳ = קידושין 
ק״מ = קילומטר 
קמ״ר = קילומטר מרובע 
ר׳ = ראה; רבי 
רדב״ז = ר' דוד בן זמרא 
רד״ק = ר׳ דוד קמחי 
ר״ה =־ ראש״השנה 
רום׳ ־= רוסית 
רו״ר = רות רבה 
רות״ר =־ רות רבה 
רלב״ג = רבי לוי בן גרשון 
רמ״א = רבי משה איסרלש 
רמב״ם = רבנו משה בן מימון 
רמב״ן = רבי משה בן נחמן 
דש״י ־= רבנו שלמה יצחקי 
ר״ת =־ ראשי תיבות; רבנו תם 
ש׳ = שנה; שנת 
שה״ש = שיר השירים 
שהש״ר = שיר השירים רבה 
שופ׳ = שופטים 
שו״ע = שולחן ערוך 
שו״ת = שאלות ותשובות 
שי״ר = שלמה יהודה רפאפורט 
שמ׳ = שמות 
שמו״א = שמואל א׳ 
שמו״ב = שמואל ב׳ 
שמו״ר = שמות רבה 
ש״צ = שבתאי צבי 
תהל׳ = תהלים 
תוס׳ = תוספות 
תוספ׳ = תוספתא 
תוש׳ = תושבים 
ת״ח = תלמיד חכם 
ת״י = תרגום יונתן בן עוזיאל; 

תרגום ירושלמי 
תמ׳ = תמונה; תמונות 
תנח׳ = תנחומא 
תענ׳ = תענית 
תרג' = תרגום, תרגם 
תשב״צ = תשובות ר , שמעון 
בן צמח (דוראן) 

תשוב׳ = תשובות 













׳ ./ 


׳ ..'*' ., :״.••־ •־ <•"־ .•־•׳^^ס^^ 

;• • .,•••••:•••:•••••.•. ׳•:.,• ׳•:•.• •/•.. :::■•ע■•.־•־:•£־. ז? 88£ 

•;.־;••״ .,ן•׳י 
1 ■:• ״■נ . ׳*.•\: .■•■ : \ 




-:•*• :/<■:■ . -:•;; >;£ 
>*? 

. ... :: •<:: י••:■:;-־••: 

־ .׳>ז;•.־ .;־ >■ 
-׳ ׳•• • 


1 '-׳' ** ־ 

| 1 ' 
%<% 




< ; ־ -•׳\^!ג- 






צוקי דובר ועירתה 


ה^ךיןד 1 ^ 0 - 111101111 ^ 1011 ־ 61111 ^ 

1 ס״-סס — ( 1803 , ליגניץ — 1879 , ברלין), פיסיקן 

גרמני, ממניחי-היסוד של המטאורולוגיה (ע״ע) החדישה. דו׳ 
למד באוניברסיטות ברסלאו וברלין. ב 1845 נתמנה לפרופסור 
לפיסיקה בברלין, וב 1848 קיבל על עצמו את ניהול המכון 
המטאורולוגי שם, ובתקופת הנהלתו פיתח רשת של יותר 
מ 80 תחנות־תצפית. כפיסיקן עסק דו׳ במחקר באופטיקה 
ובתורת־־החשמל. בין תגליותיו האופטיות—שימוש בסטראו* 
סקופ לגילוי שטרי־כסף מזוייפים. אולם עיקר מחקריו והשגיו 
של דו׳ היו בשטח המטאורולוגיה. כבר ב 1830 פיתח את 
רעיון חזיתות-האויר, תורה שנשכחה אח״כ ולא חודשה 
אלא ע״י אסכולת ברגן(ע״ע בירקנס). דו׳ היה הראשון אחרי 
א. הומבולט (ע״ע) ששירטט מפות אקלימיות עולמיות, כגון 
מפות דודשיות ועונתיות לטמפראטורה ממוצעת ומפות של 
הסטיות (החיוביות והשליליות) מן הטמפראטורה הממוצעת 
לפי הרוחב הגאוגראפי. חידושיו של דו׳ בקלימטולוגיה 
בשנים 1857 — 1869 הקנו לו פירסום רב. בעיקר קשור שמו 
ב״חוק הרוחות״ ( 1857 ): לפי דו׳ נקבע מזג־האויר בתחום 
הלא־טרופי ע״י שני זרמי־אויר עיקריים, שזורמים שם זה 
על-יד זה : זרם קטבי — שהוא בעל אויר קר וכבד, וזרם 
משווני — בעל אויר חם וקל. סיבוב הארץ סביב צירה מקנה 
לזרמים אלה סטיות מפיווניהם "עם השמש", ז״א בחצי־הכדור 
הצפוני בכיוון תנועת מחוגי־השעון ובחצי־הכדור הדרומי 


בכיוון הנגדי. סטיה זו של שני הזרמים העיקריים מכיווניהם 
גורמת לסיבוב מעגלי שלם של הרוח. אע״פ שתורתו של דו׳ 
נדחתה ע״י התורה הסינופטית, המדגישה את תלות מזג־ 
האויר בלחץ, יש לראות בדו׳ אחד מחלוצי הרעיונות החדי¬ 
שים על הציקלונים (ע״ע). 

. 1925 ,. 0 ./£ ,תנ 31 ו 1 זנ 1 *ז . 11 

ד. א. 

דוב 1 םךי ( 1,1 ק 60003 ץג), עיר ברפובליקה הסובייטית 
המולדאווית בברה״מ, על הגדה השמאלית של 

הדניסטר. דו׳ נוסדה ב 1792 כישוב כפרי ע״י בולגארים 

♦ • 

ומולדאוואנים, אך כעבור זמן קצר נתיישבו שם אוקראינים, 
וביחוד יהודים. התפתחותה הכלכלית של דו , באה בשל סחר 

העצים והובלתם על־פני הדניסטר. ב 1897 מנתה האוכלוסיה 

• • 

של דו׳ 12,000 נפש, מהם כ 5,200 (כ 43% ) יהודים. 
ב 1903 אירעה בדו׳ עלילת־דם, שגרמה להסתה פרועה נגד 
היהודים; ב 1919 סבלו יהודי העיר — כמו כל יהודי אוקראי¬ 
נה — מרדיפות קשות בידי כנופיות ההידאמאקים ברא¬ 
שותו של פטליורה. ב 1926 היו בדר כ 3,700 יהודים (כ 81% 
של האוכלוסיה הכללית). לפני הקמת המשטר הסובייטי 
עסקו היהודים בדו׳ במסחר, במלאכה ובחקלאות (גידול 
תבואה, כרמים, טאבאק, עצי-פרי ודבורים). באותה תקופה 
היו קיימים בעיר ישיבה, בתי־ספר יהודיים ובי״ח יהודי. 




























29 


דופנא, שלמה—דופנוב, שמעון 


30 


שוב הגיע לאמסטרדאם, ושם חי בעוני רב עד יום־מותו. 
באמסטרדאם הוציא דר את פירושו למסורה של כל התורה 
("תיקון סופרים", תקס״ג). רשימת הספרים שבספרייתו, 
שנתפרסמה אחרי מותו, כוללת יותר מ 2,000 ספרים, מהם 
יקרי־מציאות, ויותר מ 100 כתבי־יד. 

פירושו של דו׳ לס׳ "בראשית" הולך בעיקרו בעקבות 
הפרשנים של יה״ב, אלא שדו׳ הוסיף עליהם בירורים 
היסטוריים וגאוגראפיים ודרשנות אפולוגטית להצדקת הש¬ 
קפתו המסרתית! אך אין בהם משום העמקה מדעית 
ומחשבתית. ערכו הפרשני של הפירוש אינו אלא בכך, שהוא 
עורר לראשונה בפרשנות העברית תשומת־לב לחשיבותם 
הגדולה של המבנה ושל סיגנון ההרצאה בסיפורי התנ״ך. — 
מלבד החיבורים הפרשניים חיבר דו׳ כתבים שונים בשירה 
ובמחקר, שמקצתם (ביניהם אולי גם פירוש ליתר חלקי 
התורה) לא ראו אור. 

י. צינברג, די געשיכטע פון דעד ליטעראטור ביי יידעו, 11 ״, 
58-55 , 1936 ! פ. סנדלר, הביאור לתורה של משד, מנדלסזון, 
תש״א; מ. נ. צובל (על הספד הנ״ל), ״קרית ספר״ י״ח, 126 - 
132 , תש״א-תש״ב; ר. מאהלר, דברי ימי ישראל, ד׳: דורות 
אחרונים, 31 ־ 33 , 1956 ; , 06516 ? . 113 ן . 3 . 2. 06x11 ,ן 2$01 :ו 611 ס .? 
06171617136 . 157116111 . 3 . 065011 , 133011 ־ 1161 ^ . 13 . 8 ; 1836 , 188 

. 1866 , 179 , 67 , 67571131 ( 31 ) 11 

יע. ל. 

דונ^בד (דובנא, 0 מ 6 ץ 1 /), עיר בגליל רובנו באוקראינה 
המערבית על נהר אוקבה, בסביבת ביצות. ב 1940 
מנתה דו׳ כ 13,000 נפש, שמחציתם היו יהודים ויתרם פו¬ 
לנים ואוקראינים. עיקרה של כלכלת דו׳ — טבקנות. — דו׳ 
נזכרת לראשונה בתעודות ב 1099 . עד 1386 היתד, נחלתם 
של אצילים דרום־רוסיים, ובאותה השנה נמסרה ע״י המלך 
ולדיסלב עלו לנסיך אוסטרוז׳סקי. בסוף המאה ה 15 נבנתה 
הטירה של דו׳, שעמדה בזמנים שונים בפני התקפות הקו¬ 
זאקים והטאטארים. מסוף המאה ה 17 היתד, דו׳ מרכז מסחרי 
חשוב. ב 1774 עבר ״יריד־ד,חוזים״ מלבוב לדו', אולם ב 1794 
הועבר לקיוב, ובזה החלה הירידה הכלכלית של דו׳. בחלוקה 
השלישית של פולין ב 1795 סופחה העיר לרוסיה. על סף 
מלחמודהעולם 1 היתה דו׳ עמדה מבוצרת רוסית בוולין. 
אחרי כמה תהפוכות בתקופת מלחמת־העולם 1 והמלחמה 
הסובייטית־פולנית שאחריה, סופחה העיר לפי חוזה ריגה 
( 1921 ) לפולין. בחלוקת פולין בין ברד,"מ וגרמניה בספטמבר 
1939 סופחה דו׳ לאוקראינה הסובייטית ונשארה בתחומה 
גם אחרי מלחמת־העולם 11 . 

יהודים בדו׳ נזכרים לראשונה ב 1532 בקשר לסחר- 
בהמות! המצבה היהודית הקדומה ביותר היא מ 1581 . ברא¬ 
שית המאה ה 17 נזכרים חוכרי כפרים מבץ יהודי דו׳. בזמן 
ההוא עדיין היתה קהילת דו׳ כפופה לאוסטרהא (ע״ע 1 השו׳ 
תשובת המהר״ם מלובלין מי״ג באדר ש״ס לשאלת השל״ה), 
אולם אח״כ זכתה למעמד עצמאי, ובראשה עמדו רבנים 
חשובים. דו׳ סבלה קשות בגזירת ת״ח—ת״ט. לפי מקורות 
שונים הושמדו כ 200 משפחות או כ 1,100 — 1,500 נפש, 
שהפולנים מנעו בעדם להימלט אל המצודה. קברי קדושים 
אלה נמצאים ליד הכותל המזרחי של ביהכ״נ הגדול, ויהודי 
דו׳ נהגו להשתטח על הקברות בט׳ באב. ק״ק דו׳ התאוששה 
מהר אחר גזירת ת״ח. ב 1660 כבר כיהן בה רב, ובשנת 
תכ״ג חתם רבה של ,׳ק״ק דו׳ הגדולה" על הסכמה כאחד 
מן "הרבנים הגדולים מורי צדק אב״ד ור״י ישיבות בארבע 
ארצות". מעמדם החוקי של יהודי דו׳, זכויותיהם, חיוביהם 


ומסיהם, נקבעו בפקודות מטעם אדוני העיר (נסיכי בית 

לובומירסקי) ב 1699 ו 1713 . קהילת דו׳ היתה מסובכת כמש¬ 

פטן של שתי גיורות ב 1716 , והיהודים נידונו לענשי־ממון 

ולענשי־גוף. בראשית המאה ה 18 היתד, דו׳ הקהילה היהודית 

הגדולה ביותר במחוז לוצק, ורבה היה יו״ר ועד ארבע אר¬ 

צות, שנועד ביארוסלאב ב 1724 . ב 1765 נפקדו בדו׳ 1,923 

יהודים, ב 1788 — 2,525 , ובפיקוח קהל־דו׳ — 3,022 יהודים. 

פריחת ק״ק דר קשורה עם העברת היריד מלבוב לעיר זו. 

ביהכ״נ הגדול נבנה ב 1794 , ובאותה שנה הוקם דפוס יהודי 

בדו׳, שהתקיים 47 שנה. גם בשנים 1894 — 1922 היה קיים 

בדו׳ דפוס יהודי. מאישי דו׳ היו ר׳ יעקב קדאנץ, המגיד מדו׳, 

והמדקדק חיים צבי לרנר, שנולד בה ב 1815 ! בדר חי 

א. ד. גוטלובר (ע״ע)! שלמה מנדלקרן (ע״ע) נולד בכפר 

סמוך לדו׳. ב 1847 נמנו בדו׳ 6,330 יהודים, ב 1897 — 7,108 , 

ב 1921 — אחרי המלחמה והמהפכה — 5,315 יהודים. הקהילה 

הושמדה בידי הנאצים באוקטובר 1942 ! תיאור של אומץ- 

לבם של היהודים ושל האימה שבהשמדתם הגיע לידינו. 

יון מצולה לר׳ נ. נ. הנובר, תפ״ז, תש״ה! טיט היון לר׳ ש. 

פ. פידל, 1892 ! י. מ. היבנר, שער בת רבים, תרל״ו! א. 
הרכבי, לתולדות ועד ד׳ ארצות, 1881 ! ח. ז. מרגליות, דר 
רבתי, תרע״א! פ. פסיס, עיר דר ורבניה, 1902 ! ד. פריד־ 
ברג, תולדות הדפוס העברי בפולניא, 81 , תרצ״ב: 

668 ק 68 88 ק 8010 0 מ 161 ן.מ 8 ק 4316 \[, 18 ס 1 נ> 0133 ק 66 .!/. 0 
י ־ 0 ״ 110 ! £1 > 0.1 ; 1879 , 718186 8 0088 ? 0 סממ 33113 ס־ 1 ס 1 8 

. 1956 , 207 ־ 205 , 5011171071 7 17113 16 ' 77 

א. אח. 

דובמב, עמע 1 ן (ב׳ דר״ה תרכ״א/ 1860 , מסטיסלב [פלך 
מוהילוב] — י״ח כסלו תש״ב/ 1941 , ריגה [נרצח 
בידי הנאצים]), היסטוריון יהודי, פובליציסטן ועסקן, מאבות 
שיטת ה״אוטונומיזם" (ע״ע). דו׳ קיבל חינוך מסרתי בבית 
זקנו בנציון דו׳, אולם כבר בימי נעוריו פרש מן המסורת. 
את השכלתו הכללית רכש בדרך אוטודידאקטית, ב״אוני- 
ברסיטה של בית״ (לפי דבריו). ב 1880 — 1884 גר בפטרבורג 
(לנינגראד) באורח לא-לגאלי (כיהודי)! מ 1884 עד 1890 
(בהפסקות קטנות) שוב עשה בעיר־מולדתו. ב 1890 — 1903 
פעל דו׳ באודסה בחוגם של אחד־העם, מנדלי מו״ס, רבניצקי, 
ביאליק, רב צעיר וחבריהם. אחרי שהות של שלוש שנים 
בווילנה ( 1903 — 1906 ) השתקע (ע״פ רשיון ארעי לזמן 
מוגבל, שהשיג בקשיים רבים) בפטרבורג, ופעל שם — נוסף 
על עבודתו הספרותית — כמורה אקאדמי. ב 1906/7 היה 
מרצה לתולדות ישראל בביה״ס הגבוה של פרופסור לסגפט, 
מ 1908 ואילך — בקורסים למדע המזרח (מיסודם של הבארון 
דוד גינצבורג [ע״ע] ואחרים) ומ 1919 ב״אוניבדסיטה העמ¬ 
מית היהודית", שנתמכה בידי הממשלה. דו׳ היה ממייסדי 
החברה היהודית ההיסטורית-אתנוגראפית וממנהליה וערך 
מ 1909 עד 1918 את רבעונה. בתחילת משטר הבולשביקים 
הוזמן דו׳ להשתתף בוועדות שונות להכנת פירסומים שונים 
על נושאים יהודיים, אך שום חיבור מאלה לא ראה אור. ב 1922 
עזב דו׳ את רוסיה. הוצע למנותו לפרופסור לתולדות־ישראל 
באוניברסיטה שבקובנה, אך הצעה זו נתקלה בהתנגדות 
הפרופסורים הליטאים. דו׳ העתיק את מושבו לברלין 
( 1922 — 1933 ), ועם עלותו של היטלר לשלטון ביקש לו 
מקלט בבירת לאטוויה ריגה. שם המשיך הישיש בעבודתו 
המדעית בבדידות, אך בהתמדה, עד מלחמת־העולם 11 . אחרי 
כיבוש ריגה בידי הגרמנים, בליל הזוועות של אור ל 8 
בדצמבר 1941 , בשעת גירוש קהילת ריגה למחנודהשמדה, 
נהרג דו׳ בידי שוטר לאטווי. 








31 


דופנוב, שמעון 


32 



? 6 טעח רובנוב 


מפעל־חייו של דף דייה מחקר תולדות ישראל, איסוף 
המקורות לכך וכתיבת התיאור "הסוציולוגי" של ההיסטוריה 
היהודית. הוא החל בהערכתם של אישים — י. בר לווינזון, 
שבתי־צבי, יעקב פרנק וכיתתו ("ראזסוויט" 1881 , 1883 < 
״ווסחוד״ 1882 ). סמוך לכך החל במחקר החסידות "תסחוד" 
1888 — 1893 < ״פרדס״ 1894 ! ״השלח״ 1901 ). דר הכיר, 
שעדיין חסרו היסודות למחקר תולדות היהודים באירופה 
המזרחית, ופנה ברוסית (״ווסחוד״ 1891 , גל׳ 4 — 9 ) ובעברית 
("פרדס" א ׳ : "נחפשה ונחקורה, קול־קורא אל הנבונים בעם, 
המתנדבים לאסוף חומר לבנין תולדות ישראל בפולין 
וברוסיא") לציבור היהודי לאסוף את שרידי העבר ולייסד 
חברה למחקר היסטורי. ב״ווסחוד״ ( 1893 — 1895 ) פירסם 
סדרת תעודות ומחקרים מתחום חיי היהודים באירופה המז¬ 
רחית — תקנות הקהל ומוסדותיו, היחס בין היהודים והרפור- 
מאציה בפולין במאה ה 16 , ועוד. הוא תירגם את ספר ההיס¬ 
טוריה של צ. גרץ (ע״ע) לרוסית וכתב לו מבוא — "ההיס¬ 
טוריה היהודית מהי״ —, שאותו פירסם כחיבור לחוד ("יוס־ 
חוד״ 1893 , כספר ברוסית! תרגום גרמני 1897 , אנגלי 1903 , 
עברי 1953 ), לאחר שהצנזורה הרוסית פסלה את גוף הספר 
של גרץ. מסה זו היתד, כולה מושפעת מהספיריטואליזם של 
צונץ וגרץ. ב 1896/7 נדפס עיבודו של דו׳ לתולדות היהודים 
של שמואל בק ומרדכי ברן בשני כרכים, בתוספת פרק משלו 
על קורות היהודים בפולין וברוסיה. בהקדמה שהקדים 
לספר זה הביע דו׳ בפעם הראשונה את רעיונו המרכזי, 
שתולדות ישראל בגלותו הן בעיקר תולדות המרכזים 
הארציים, המתחלפים מתקופה לתקופה, וקורות השפעתם 
שלהם — ה״הגמוניה״ בלשונו — על הארצות "הכפופות" 
להם מבחינת ההנהגה הציבורית־הרוחנית. מ 1898 ואילך 


החל דו׳ במפעל הכתיבה של תולדות־ישראל בכל הקפן. 
המפעל התפתח שלבים־שלבים: תחילה בצורת ספר־לימוד 
ב 3 כרכים, ומ 1905 — בצורת ההיסטוריה הכללית של 
היהודים (רוסית במקורה), אף היא בתחילה בשיפור והרחבה 
של חיבורם של בק־ברן( 3 כרכים, ואח״כ 5 כרכים). אך דו׳ 
גילה יותר ויותר עצמאות בדרך תיאורו ומחשבתו ופיתח 
את גישתו הלאומית־האוטוגומיסטית. ב 1914 הופיעה ברוסית 
״ההיסטוריה החדשה של העם היהודי, 1789 — 1881 ״, 
וב 1916 — 1920 נדפסו באמריקה 3 כרכים של "תולדות היהו¬ 
דים ברוסיה ופולין", שתורגמו לאנגלית (בידי ישראל 
פרידלנדר) מכה״י הרוסי. 

גולת הכותרת לסינתזה של החומר ההיסטורי לפי 
"התפיסה הסוציולוגית" ולפי קביעת המרכזים האוטונומיים 
כציר תולדות־ישראל בגולה הוא החיבור "דברי ימי עם עולם" 
חיבור זה הופיע בשלמותו בראשונה בתרגום גרמני (בידי 
אהרן שטיינברג! ברלין 1925 — 1929 , 10 כרכים) ובתרגום 
עברי (בידי ברוך קרופניק! כרכים ח׳—י׳: ברלין תרפ״ג— 
תרפ״ד! א׳—ז׳: תל-אביב תרפ״ט—תרצ״ח). ברוסית וביידית 
נדפסו מקודם כרכים בודדים בלבד, ורק בשבתו בריגה זכה 
המחבר להוצאת החיבור בשלמותו בשפת המקור — ברוסית. 
בעברית הופיע בשנת ת״ש כרך נוסף (י״א) — כעין "אפי¬ 
לוג", המוביל עד לסף מלחמת־העולם 11 . 

גם בתקופה שעסק דף בכתיבת חיבוריו ההיסטוריים 
הכוללים והמקיפים לא פסק ממחקרים של הפרטים. ב 1924 
פירסם את "פנקס המדינה או פנקס ועד הקהלות הראשיות 
במדינת ליטא, קובץ תקנות משנת שפ״ג עד שנת תקכ״א". 
בזקנתו עיבד מחדש את מחקריו על החסידות ופירסמם בתור 
״תולדות החסידות״ (ת״א תר״ץ—תרצ״ב, 2 כרכים). — דו׳ 
היה גם מעורכי האנציקלופדיה היהודית ברוסית ובאנגלית. 

את פעולתו הפובליציסטית התחיל דו׳ כעורך הכרוניקה 
של חדל ב״ראזסוויט" ( 1881 — 1883 ), ומראשית 1883 ניהל 
את המדור לביקורת הספרותית ב״ווסחוד", שבו היה קשור 
במשך חצי-יובל. 

דו׳ האמין, שעיונו בתולדות נותן בידו מפתחות להבנת 
העבר, וכן לשיפור ההווה, ואף פתרון לעתידו של עם ישראל. 
הוא ראה את ישראל בגלותו כעם שאיבד כמה מן הגורמים 
המקיימים כרגיל עם ושפיתח לעצמו, בדרך של פיצוי 
,טבעי׳, משטר חברתי והלך־רוח ציבורי מיוחדים, שאיפשרו 
לו לקיים את עצמו תחת ידי אחרים ובארצות זרות במשטר 
של אוטונומיה משפטית ועצמאות נפשית. בכל תקופה בעבר 
נמצא קיבוץ יהודי ששיכלל יותר מאחרים את מידת ההנהגה 
העצמית ואת גילויי היצירה הלאומית, והוא היה "המרכז": 
בבל בראשית יה״ב! ספרד ואשכנז הרינית בעיצומם של 
יה״ב < פולין־ליטא של הוועדים בשלהי יה״ב ובראשית העת 
החדשה. ביה״ב היתד, אומתנו לאומה "אירופית", וכך 
נשארה לתמיד. דו׳ האמין, שגם בעת החדשה ייתכן להקים 
משטר של עצמאות פנימית כזאת במסגרתה של מדינה זרה, 
ולא זו בלבד אלא שהוא יהא משוכלל ומבוסס יותר מאשר 
ביה״ב. באמונתו זו היה דו׳ מושפע מהתכניות — שרווחו 
בימיו בחוגים ליבראליים באירופה המזרחית והמרכזית — 
של "מדינת־לאומים" בצורת אירגון ממלכתי, שתהיה מסוגלת 
לקיים את אחדותן של המסגרות הקיסריות של רוסיה ושל 
אוסטריה־הונגאריה ויחד עם זה גם לספק את רצונם של 
העמים הרבים שבתוך מסגרות אלה לשלטון עצמי. מה 












<״ ׳יי** 


ו 


״:$*•־ 

;׳>:•>>£ 


וווייייו 




; : 4 ־ :% ג:?;*:||*:.:, 

11 * 111 * 1 




******י 
: •! 


81118 






:;/״*׳<£ 




; ל>~׳ 
1 •׳■ יץ^ ו ׳;: 

יוו 1 וו^א 1 ויויי 

.:■<:.••• '■'.־. : ::•־,. ־'־' .•• .'־'■ ס אז■•. 


צוקי דובר וטירתה 


^** 151 ">׳ ל-' , ' 4 !~ י ~ ו'ללוי* 0 — וזז 1 ג 1 1 ־ 1 11 '\\ ו{ 10 ־ 1111 ז 111 

1 6 /י 0 ם — ( 1803 , ליגניץ — 1879 , ברלין), פיסיקן 

גרמני, ממניחי־היסוד של המטאורולוגיה (ע״ע) החדישה. דו׳ 
למד באוניברסיטות בו־סלאו וברלין. ב 1845 נתמנה לפרופסור 
לפיסיקה בברלין, וב 1848 קיבל על עצמו את ניהול המכון 
המטאורולוגי שם, ובתקופת הנהלתו פיתח רשת של יותר 
מ 80 תחנות־תצפית. כפיסיקן עסק דו׳ במחקר באופטיקה 
ובתורת־החשמל. בין תגליותיו האופטיות — שימוש בסטראו- 
סקופ לגילוי שטרי־כסף מזוייפים. אולם עיקר מחקריו והעזגיו 
של דו׳ היו בשטח המטאורולוגיה. כבר ב 1830 פיתח את 
רעיון חזיתות־האויר, תורה שנשכחה אח״כ ולא חודשה 
אלא ע״י אסכולת ברגן(ע״ע בירק;ס). דו׳ היה הראשון אחרי 
א. הומבולט (ע״ע) שעירטט מפות אקלימיות עולמיות, כגון 
מפות דזדשיות ועונתיות לטמפראטורה ממוצעת ומפות של 
הסטיות (החיוביות והשליליות) מן הטמפראטורה הממוצעת 
לפי הרוחב הגאוגראפי. חידושיו של דו׳ בקליעטולוגיד, 
בשנים 1857 — 1869 הקנו לו פירסום רב. בעיקר קשור שמו 
ב״חוק הרוחות״ ( 1857 ): לפי דו׳ נקבע מזג-האויר בתחום 
הלא־טרופי ע״י שני זרמי-אויר עיקריים, שזורמים שם זה 
על־יד זה: זרם קטבי — שהוא בעל אויר קר וכבד, וזרם 
משווני — בעל אויר חם וקל. סיבוב הארץ סביב צירה מקנה 
לזרמים אלה סטיות מכיווניהם "עם השמש", ז״א בחצי־הכדור 
הצפוני בכיוון תנועת מחוגי־השעון ובחצי־הכדור הדרומי 


בכיוון הנגדי. סטיה זו של שני הזרמים העיקריים מכיווניהם 
גורמת לסיבוב מעגלי שלם של הרוח. אע״פ שתורתו של דו׳ 
נדחתה ע״י התורה הסינופטית, המדגישה את תלות מזג- 
האויר בלחץ, יש לראות בדו' אחד מחלוצי הרעיונות החדי¬ 
שים על הציקלונים (ע״ע). 

. 1925 ,.ס .׳׳ 11 ,״״בוז!״*! . 43 

ד. א. 

דוב 1 םךי ( 1 לק 60003 ץ 1 /), עיר ברפובליקה הסובייטית 
המולדאווית בברה״מ׳ על הגדה השמאלית של 
הדניסטר. דו׳ נוסדה ב 1792 כישוב כפרי ע״י בולגארים 
ומולדאוואנים, אך כעבור זמן קצר נתיישבו שם אוקראינים, 
וביחוד יהודים. התפתחותה הכלכלית של דו׳ באה בשל סחר 
העצים והובלתם על־פני הדניסטר. ב 1897 מנתה האוכלוסיה 
של דו׳ 12,000 נפש, מהם כ 5,200 (כ 43% ) יהודים. 
ב 1903 אירעה בדר עלילת־דם, שגרמה להסתה פרועה נגד 
היהודים; ב 1919 סבלו יהודי העיר — כמו כל יהודי אוקראי¬ 
נה — מרדיפות קשות בידי כנופיות ההידאמאקים ברא¬ 
שותו של פטליורה. ב 1926 היו בדו׳ כ 3,700 יהודים (כ 81% 
של האוכלוסיה הכללית). לפני הקמת המשטר הסובייטי 
עסקו היהודים בדו׳ במסחר, במלאכה ובחקלאות (גידול 
תבואה, כרמים, טאבאק, עצי־פדי ודבורים). באותה תקופה 
היו קיימים בעיר ישיבה, בתי־ספד יהודיים ובי״ח יהודי. 




















27 


דופוסרי—דופנא, שלמה 


28 


בימי המשטר הסובייטי הועסקו יהודים רבים בבתי־החרושת 

שנוסדו מאז. 

5. \1. 0111 1155 ? 112 611/5 [ 1116 [ס ץ $107 11 ? י ז\\ 0 חו X0 0,113, ?010113, 

111, 10 0., 1920; £81927 ,£€€€ 06 :> 6801 ק ; 

£8 1 ? י §ז€כ 1 ב 6€1 ז 0 .£ ; 50 , 1929 , 000£ 8 מ 6 ק x6 ]60;$ 112 

?115510, 11, 51, 1951; 8. >4. 5 <71 , 2 ז 73 וע 11 נ x6 ]611'5 111 11x6 

5 01/161' 17111012, 1951. 

ל 1 ? י 4 . יי / ?^ 0 ^ 1 ! ׳־ - 0211 015 ^ 211 * £1 1€5 זג 0£ 

ץ 131£0 — ( 1817 , פאריס — 1878 , שם)׳ צייר 
וגראפיקן צרפתי. דר היה בן למשפחת־ציירים! מורו הראשון 
היה אביו. ב 1834/35 שהה באיטליה. עם שובו לפאריס 
המשיר ללמוד אצל אמני הדור, ולשם פרנסה עסק בציור 
אילוסטראציות ובעבודות גראפיקה שימושית, אולם יחד עם 
זה לא הניח ידו מציור תמונות. ב 1838 הציג תמונה בשם 
"מראה מכנסיית נ 1 טר־דאם שבפאריס", שזכתה בהצלחה. 
לאחר מכן עסק ברישום תמונות־נוף, והציג אותן כעבור 
שנה. בשנות ה 40 נתקרב לציירי אסכולת ברביזון (ע״ע)! 
מכאן ואילך הלכו צבעיו ונתבהרו. לתמונות־הנוף של דר 
יצאו מוניטין, וב 1857 נתמנה לאביר לגיוךהכבוד. משהרוויח 
קצת כסף קנה לעצמו סירה, התקין בתוכה אולפן ושט בה 
לאטו על־פני הנהרות שבלב צרפת, בין הגבעות והכפרים 
שעל גדות הסין, המארן והאואז. דר נמנה עם ציירי המאה 
ה 19 , שגילו לעיני רבים את אותם מראמדהנוף, שלא נחשבו 
עד אז ל״מעניינים". דר צייר את הנהרות על מימיהם זרועי- 
השמש, את הערבות על מחצבותיהן, אגמיהן וביצותיהן, את 
הים וחופיו — לעתים גם אניות וסירות, עדרי־צאן, טחנות־ 
רוח, כל מה שחשב לראוי להעלותו על הבד. הוא היה רשם 
טוב, שתיאר את הנוף הכפרי לא כאידיליה אלא כמות־שהוא, 
על העגלות, מסילות־הברזל והאנשים שבו. ביחוד הצליח 
לצייר את תמונותיו בגונים הבהירים של אור־השמש כפי 
שראם בסביבות פאריס. צבעיו משוחים מימשה רחב ואטי, 
המשווה לתמונותיו את קצב המים בנהרות, המתנהלים לאטם. 
הקומפוזיציות שלו אינן אלא הארמוניה מוצלחת של צבעים. 
הוא נמנה עם נציגי הפלנריזם '(ע״ע), שפילסו את הדרך 
לאימפרסיוניזם (ע״ע). עד סוף ימיו עמד דר, שדבריו היו 
נשמעים הרבה בשעתו, באמונה ובעוז לימין הציירים 
הצעירים. רוב תמונותיו, מיתוותיו ורישומיו נמצאים 



1791/ ר׳ שלטה תבנא. תחריט משגת תקנ״א 
(מאוסוי האוטוגראפים והפורטרטים ע״ש אברהם שרוז׳ 

ד,ספריה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים) 

במוזיאונים ובאספים פרטיים של צרפת, וכן מצויים מהם 

באנגליה, בגרמניה ובאה״ב. 

0. 0. 1890 , 0112167$ ? / 0 5617001 %%012 < 071 ? 7/76 ,תסלרתסברד ; 

£. 80111 61 ( 50111 ,. 0 , ££5 ־ x17$ 61 6106 [ 111 $, 1900; ). £ 31 0 , 30 ־ ., 
1913; £. \101 70601 . 0 , £13100 ^[׳ס £3 ־ X16 $07 1111-17X67716, 1925; 

^4311131•(!, 711236 $117 10 1>16 61 706141176 36 7)., 1939; ]. 
11£\¥31(1, 7115101)> 0/ !171$7655X01X15111, 1946; £. 6££21£ מ 
0161101X1X0116 365 $6X121165 , 56111$161175 61:0., 111, 1955. 

פ. ש, 

חבנא, שלכ(ה( 1738 , דובנ 1 — 1813 , אמסטרדאם), פרשן 
וחוקר המסורה! ממחברי ה״ביאור" לתורה מטעמו 
של משה מנדלסזון (ע״ע). רוב חייו של דר עברו בנדודים! 
בנעוריו חי זמן־מה בלבוב! ב 1767 — 1772 ישב באמסטר־ 



ש.־פ. דוביניי: טןבר־הנהר (תחריט) 


דאם! אח״כ עבר לברלין, שבה התפרנס 
מהוראה פרטית. הוא ישב בביתו של 
מנדלסזון, ועם תלמידיו נמנה גם יוסף, 
בנו של זה האחרון. דר היה מן הממריצים 
את מנדלסזון למפעל ה״ביאור"! הוא 
הוציא את הפרוספקט, הכולל הקדמה 
ארוכה ל״ביאור" ("עלים לתרופה", 
1778 ), ובעצמו חיבר את הפירוש העברי 
לס׳ "בראשית" (חוץ מלפרק א׳) ואת 
הפירוש לנוסח המסורה, המצורף לפירוש 
("תיקון סופרים") לספרים "בראשית" 
ו״שמות״ (״נתיבות השלום״, 1783 ). 
ב 1780 הוציא דר את ספרו של רמח״ל 
"לישרים תהלה", שהקדים לו מבוא. 
ב 1781 עזב פתאום את ברלין — לפי 
הנראה מחמת האוירה החדשה שנשתררה 
בחוגו של מנדלסזון, שלא היתה לפי רוחו. 
דר השתקע בווילנה! אולם ב 1786 (אחרי 
מותו של מנדלסזץ) חזר לגרמניה, וממנה 






















33 


דופנוג, שמעון 


34 


שהיה יוצא מן הכלל ומיוחד לעם היהודי ביד,"ב עתיד 
להיות הכלל של חיי עמים רבים ומדיבות עצומות באירופה. 

את "המרכז" של התקופה החדשה בתולדות־ישראל ראה 
דו׳ ביהדות רוסידדפולין, ואת הגורם הקובע את מציאותה 
של יהדות זו — בשאיפתה העקשנית לשלטון עצמי ובכוחה 
הרוחני. הוא קיווה, שבתנאים החדשים תשתחרר היצירה 
היהודית מן המעטה הדתי שעטתה על עצמה במסיבות של 
תקופת התלמוד ויה״ב. בשפה היידית ראה כלי וביטוי 
לתרבות היהודית החדשה הזאת. תפיסתו ההיסטורית וגישתו 
האקטואלית עשאוהו למתנגד חריף לציתות מזה ולהת¬ 
בוללות לגוניה מזה. במשך הזמן ריכך את יחסו כלפי הציו¬ 
נות, בלי לוותר על עמדתו העקרונית (והשווה את הנוסח 
העברי המתוקן ו״המטוהר" של "מכתבים על היהדות הישנה 
והחדשה" [תרצ״ז] עם המקור הרוסי המלא מ 1907 ). את 
עמדתו לגבי שאלת היהודים הסביר בזמן מלחמת־העולם 1 
בשורת מאמרים ( 1914/5 ), שבהם דרש פתרון בין־לאומי 
לבעיה. את הטראגדיה של איש יהודי בצבא לא־יהודי תיאר 
ב״היסטוריה של חייל יהודי״ ( 1918 ). 

דו׳ לקח חלק פעיל בכמה פעולות פוליטיות. יחד עם 
הציונים נלחם בקרב "חברת מפיצי השפלה" לחינוך לאומי 
על־ידי הקמת בתי־ספר יהודיים־לאומיים. אחרי הפוגרום 
בקישינב ( 1903 ) נמנה עם הפעילים, שדרשו הגנה עצמית 
של היהודים. בניגוד לאנשי "הבונד", שלא השלים אתם 
בגלל עקרון מלחמת־המעמדות שלהם, עמד דו׳ בתוקף על 
השתתפות היהודים בבחירות לדומה הממלכתית ברוסיה, 
ייסד קבוצה יהודית של מפלגת ה״קדטים" ודרש סיפוח 
הצירים היהודיים למפלגה זו. הוא השתתף גס בעבודת 
ה״ברית להשגת שיווי־זכויות גמור לעם ישראל ברוסיה" 
( 1905 )! אך כאשר נתגלו ניגודים בתוך ה״ברית", יסדו דו׳ 
וחבריו את "מפלגת העם היהודית" (פאלקס פארטיי) ע״פ 
עיקרי תכניתו המדינית ( 1906 ). השפעתה של מפלגה זו 
לא היתה גדולה, וגם היא נחלשה מחמת מריבות פנימיות; 
היא פעלה בשיתוף עם אירגונים אחרים עד 1918 . 

המקור החשוב ביותר לחייו של דו׳ ופעלו הוא ספרו 
1 ז 1139 א< 10611 ג ג־זמח}! (״ספר חיי״) — זכרונות בצירוף 
פרקים מיומנו. שני החלקים הראשונים הופיעו ב 1930 — 
1934 (חלק מהם תורגם לעברית [בידי מ. בן־אליעזר], 
תרצ״ו). החלק השלישי, שדו׳ סיימו ב 1940 , נדפס בריגה 
זמן מועט לפני כיבושה בידי הגרמנים, והמהדורה הושמדה 
ע״י הכובשים. רק טופס אחד ניצל, שנתגלה ב 1956 , וממנו 
הודפסה מהדורה חדשה בניו-יורק ב 1957 . — חלק מארכיונו 
הפרטי של דו׳ נמצא ב״ארכיון כללי לתולדות ישראל", 
בירושלים. 

י. מי. 

דו׳ כהיסטוריון. בנעוריו הושפע דו׳ מן הפוזיטיוויזם 
(ע״ע) של קונט (ע״ע) והקרובים אליו, ובייחוד מהגותו של 
ג׳. ם. מיל (ע״ע), ה״אוואנגליון של האינדיווידואליזם" ושל 
"החופש המוחלט של המחשבה והדיבור". כמה שנים היה דו׳ 
נאמן לשיטת מוריו אלה ותקף בצורה חריפה את היהדות 
בשם היחיד, המחשבה המדעית והחירות. 

לאחר מכן כבש העולם ההיסטורי של היהדות את לבו. 

ב 1887 , אחרי משבר נפשי וגופני קשה, החל לשאוף למזיגה 
של "הידיעות הכלליות שקניתי ושאיפותי האונימרסאליות" 
עם "אוצרות חכמת־ישראל שקיבלתי בירושה ועם האידיאלים 


הלאומיים". למזיגה זו נוספו בקיאות בחיים ובתולדות של 
רוסיה ויהודיה, חריצות ומסירות ללא גבול לחשוף מקורות 
טמונים לתולדות האומה, וההשפעה שהושפע מרנן (ע״ע) 
ומטין(ע״ע). בעקבות טין — שעמד על החשיבות של 113 ז 6 ק 
1£5 ז 1£103 מ§ 81 £3118 , שמהם נובעים במחקר הכללים — מדגיש 
אף דו׳ בעבודתו את החשיבות של הפרט הנלמד לאמיתו 
מן המקור. משני ההיסטוריונים מוריו קיבל דו׳ את התפיסה 
האורגאנית של הלאום (שהם קראו לו "גזע"), ומטין 
ביחוד קיבל גם את ההנחה, שהמצב והמגמות של האומה כולה 
משתקפים נאמנה ביצירות־הרוח של גדוליה. תפיסתו ההיס¬ 
טורית של רנאן הקלה על דו׳ את המעבר מן הביקורת השוללת 
את יצירות הדת היהודית אל הביקורת המחייבת את גילויי 
הרוח הלאומית שבהן. "תערובת של תורת רנאן ותורת 
טולסטוי" היתה "היסוד המכריע במצב־רוחו", כשבא לחקור 
את החסידות, וכן את חיי ישו הנוצרי והשליחים. כללם של 
דברים — להלכה היה דו׳ תמיד חסיד האינדיווידואליות 
הקיצונית, אך למעשה העריץ כהיסטוריון את הגוף הלאומי 
הכולל ואת צרכי חייו, גם אם מגבילים הם את היחיד! הוא 
היה ראציונאליסטן מושבע בעיון, ויחד עם זה העריך את 
הדת ותנועותיה כמגן וכביטוי לאומה ולרוחה. בכתיבת 
ההיסטוריה העדיף דו׳ את תיאור התהליכים והמסיבות 
,האחדיקטיוויים׳, המתגלים מתוך רשימת פרטי המעשים, 
מציור האישים והבלטת הרגשות והיצרים; הוא אף חשב 
לזכות לעצמו שבמהדורות מאוחרות של חיבוריו "הושמטו 
הרבה מקומות ליריים". 

יסוד מוסד בהשקפתו ההיסטורית של דו׳ על ישראל 
וגורלו היא ההנחה, שהאומה היא אורגאניזם החי ומתפתח 
לפי סביבתו ותנאיה ולפי רצונו להגיב עליהם. את מהלך 
תולדות ישראל תיאר במשלים אורגאניזמיים: "במשך מאות 
בשנים הולך השפיר הלאומי הגלמי ומתבדל... לובש צורה 
לאומית מסויימת, בונה מדינה ומאבדה... צורת הטיפוס הלאו¬ 
מי מגיעה לגמר שיכלולה בימי החורבן המדיני הראשון". 
הגלות — כאילו גזירה קדומה היא על עמנו, משעה שבא 
לארץ־ישראל, הנמצאת בצומת דרכי המעבר וההשפעה של 
הממלכות הגדולות של העולם העתיק. אף בסוף מעשה־ 
חייו — ערב שואת יהדות-אירופה ( 1939 ) — חזר דו׳ 
וניסח בחריפות את מחשבתו, ש״על־פי ההשקפה של 
ההיסטוריזם, בניגוד לדוגמאטיזם, היתה הגלות לא רק 
אפשריידהמציאות, אלא מחוייברדהמציאות. עם קטן בכמות 
וגדול באיכות, שעמד על אם־הדרך בין איתני אסיה ואפריקה, 
אי־אפשר היה לו לשמור על מדינתו ולאומיות( ביחד, ומוכרח 
היה לשבור את החבית ולשמור את יינה — הפלא הגדול 
בתולדות האנושות". מכאן הגדרתו את העם היהודי כ״עם 
שכל העולם הוא מקומו". מכאן הפרתו, "כי חטיבה זו 
שיהדות שמה אינה אלא פרי גידולה של האומה והסתגלותה 
לתנאי־חיים, שאמנם הם מיוחדים במינם, אבל אינם חורגים 
מגדר חוקי־ההיסטוריד, הכלליים״: "".שבטים קדומים מת¬ 
חברים לגוף לאומי אחד ומתרכזים במדינה או במלוכה 
מיוחדת. חרבה המלוכה — והגוף הלאומי נפרד לחלקיו, שהם 
הקהילות; ומשום שלא פסק הכוח החיוני בתאים אלה של 
הגוף, הם מתחברים שוב לגופים קטנים בארצות הגולה". 
זו היא "שלשלת האוטונומיה... של קהילות-ישראל בכל 
הארצות". משוכנע היה דו׳ שבנידון זה קדמה האומה 
היהודית בהתפתחותה לגויים רבים במאה ה 20 : "כנסת* 






35 


דובמב, שמעון—דובר 


36 


ישראל הולכת בדרכה ההיסטורית... — מלוכה בתוך מלוכה, 
קיבוץ אוטונומי פנימי בתוך קיבוץ ממלכתי חיצוני, וכך 
טבע הדבר מחייב: עתידות כל האומות התרבותיות, שנכללו 
במסיבות העיתים בתוד גופים ממלכתיים שונים, ללכת 
בדרך זו, והתנועה החדשה של המיעוטים הלאומיים... במדי¬ 
נות אירופה תוכיח". 

את הדת בישראל ראה דר כרוכה בלאומיות עד המאה 
ה 19 כמכשיר ההתגוננות של האומה, שנשללו ממנה כמה 
כלים שניתנו לאומות אחרות. על מפעלם המשותף של עזרא 
ונחמיה, למשל, הוא כותב, שנחמיה "כדי לחזק סדר לאורך־ 
ימים צריך היה לתת בלב העם את ההכרה כי סדר זה 
כרוך ביסודות התורה... כאן זקוק היה נחמיה לסיוע 
עזרא תופש־התורה ונתחבר עמו לפעולת־גומליך. מצב זד. 
נתהווה מכוחם של התנאים בעת העתיקה: שעה "שעם 
ישראל בהשקפתו המונותאיסטית נעשה לחטיבה מיוחדת 
בתוך עולם־האלילות הקדמון וצריך היה לעמוד על נפשו 
כדי שלא יתבולל בסביבה הזרה, הכרח היה שישתמשו 
מנהיגיו בכוח הדת לשם הגנה על קיום האומה". ואילו 
במאה ה 19 החל "רנסאנס" יהודי של השתחררות היחיד 
ויחד עם זה של התעניינות מחודשת, חילונית, בחיי הגוף 
הלאומי! מסימניה של תנועת רנסאנס ראה ב׳חכמודישראל׳ 
של המאה ה 19 בגרמניה. דר ניסה לגלות הבנה אפילו 
לרוחם של המומרים בתקופת הטרקלינים (דבריו אלה הושמטו 
במהדורה העברית של,דברי ימי עם עולם׳), שהרי הנומו־ 
קראטיה הדתית כסגפנות הכרחית של האורגאניזם הלאומי 
היהודי לא היתה רצויה אלא לשעתה, עד לימי האמאנצי- 
פאציה, כשלא היתה לעם היהודי תרבות מסונפת לזו של 
שאר העמים, ואינה רצויה עוד מן האמאנציפאציה ואילה 
החסידות נראתה לדו' כגילוי חדש של כוחוודהיצירה של 
הדת במסגרתה של היהדות באירופה המזרחית, שבה עדיין 
נשמר כוח רב של הישן וטרם נוצר השיתוף עם התרבות 
של אומות־העולם, שיאפשר קיום ליהדות כאומה אירופית 
בעלת תרבות חילונית — אומה שעתידה להיות מיעוט תמידי 
בארצות אירופה. לפי תפיסה היסטורית זו נראו לו הנסיונות 
של הציונות לחדש את המדינה במקומה הישן כהרפתקה 
משיחית כוזבת, ובמפורש השווה את הרצל לשלמה מולכד 

ואת אחד־העם לששפורטש ועמדן. 

ב. דינבורג (דינור), שמעון דובנוב ליובלו השבעים וחמש 
(ציון, א׳, 128-95 ), תרצ״ו! ספר שמעון דובנוב (ערך ש. 
רבידוביץ), תשי״ד! 11 :>£ 111111 > 11311 < 41 :.ס . 5 , 6151 ^ .[ 

,. 1 ) 1 ; 1926 ,( 247 ־ 223 , 1 ,ז 16 ז 1113 - 8000100 ) 1011 ( 50/111 

; 1930 , 266-293 , 513£ זז 11 נ 061 . 70 0.5 . 8 . 2 1£1 ז 5011 ז 65 ? 
-ק 180 מ , 113111 >!< ,(בתו שד ש. דר) צמ 1 עק 083-9 מ 6 ץ 3 . 0 

. 1950 80 ז 160 י 

ח. ה. ב—ש. 

ד 1 ןם 1 ן, 1 ערי אוסטין — 5011 ( 001 1:111 י) 11 \. — 

( 1840 — 1921 ), משורר וחוקר-ספרות אנגלי. דו׳ 

נתחנך באנגליה ובצרפת! לפי מקצועו היה פקיד במשרד־ 
המסחר, אך כל ימי שירותו לא הניח ידו מכתיבת שירים 
ודברי־פמזה. שידיו, שנתפרסמו בכ״ע שונים, כונסו בשני 
קבצים ב 1873 וב 1877 . דו׳ הרבה להשתמש בצורות השירה 
הצרפתית, כגון הבאלאדה, הטריולט והרתדו, ועי״כ הנהיג 
והפיץ את הצורות האלו באנגליה. מ 1885 ואילך כתב בעיקר 
דברי ביקורת וביוגראפיה! ביחוד עסק בחקר הספרות של 
המאה ה 18 , שאותה הכיר וחיבב ביותר. בחיבוריו הבייןרתיים 
מסתתרת חקירה למדנית מאחרי מסווה נאה של פרטים 


ביוגראפיים ותיאורי־רקע. — כל שיריו: 0611031 ? 1016 <£ 1 מס 0 
״!■!ס^ך (הוצא ע״י א. ת. א. דובסון), 1923 . 

. 1928 7 > 2 מ 50 :. 0 , 11 ס$כ 01 < 1 .\ 2 .י! 

דז^ר (- 61 ^ 00 ), עיר־נמל ועיר־רחצה אנגלית, בנפת קנט, 
כ 110 ק״מ מזרח־דרום־מזרחית מלונדון! 35,000 
תושבים ( 1951 ). דו׳ יושבת על שפכו של הנחל דאור( 00116 , 
מכאן שם העיר) אל מיצר־דר, והיא הנקודה הקרובה ביותר 
ליבשת־אירופה באנגליה. מעל לחופה של דו׳ מתנשאים 
צוקי קרטון תלולים, שלבנם המבהיק למרחק נעשה אחד 
מסמליה של בריטניה. מצבה הגאוגראפי עשה את דו׳ 
לנקודת־מוצא לשירותי תחבורה ימית, ביחוד בהעברת נו¬ 
סעים ודואר, בין בריטניה ויבשת-אירופה. היא קשורה 

בקווי־ספנות לקאלה (המרוחקת ממנה 33 ק״מ) ולאוסטאנדה, 

י <• ** •י• 

וכן יש בד. מעגן לדוברות המעבירות רכבות על נוסעיהן 
לתקרק! שירות זה מאפשר קשר־רכבת ישיר בין פאריס 
ללונדון. נמלה של דו׳ פותח ושוכלל ע״י הקמת מספר 
מזחים. הוא קולט ספינות בנפח של 3 — 3 1 / 2 מיליון טונות 
בשנה ( 1948 — 1954 )! יבוא של 350 אלף טונות וייצוא של 
150 אלף טונות (בממוצע שנתי) עוברים דרך נמל זה. — 
מעל לעיר, בגובה של 90 מ׳ מעל פני-הים, מתנשאת טירה 
עתיקה, ששימשה כמבצר במשך כ 2,000 שנה. משערים, 
שיסודותיה הונחו עוד לפני התקופה הרומית! שרדו בה 
מגדלור רומי וכנסיה מן התקופה הסאפסונית. עיקר הביצו¬ 
רים הוקמו ע״י הנורמאנים במאה ה 12 ! הם חודשו וחוזקו 
בימי מלחמות נאפוליון (ר׳ תמונה, עמ׳ 25/6 ). 

דו׳ היא מקום־ישוב עתיק. לראשונה הוזכרה ע״י פיתאס 
במאה ה 4 לפסה״נ, והיא דוברים ( 5 ״לט 0 ) הרומית. כבר 
לרומאים שימשה דו׳ נמל־מעבר מבריטניה ליבשת, וכן בסיס 
לשייטת שהופקדה על ח 1 פי הים הצפוני והתעלה לשם הגנה 
מפשיטות שודדי־ים פראנקים וסאכסונים. הרומאים ביצרו 
את העיר והקימו בה מגדלור בגובה של 115 מ׳ (ר׳ לעיל). 
בתקופה האנגלו־סאפסית גדלה חשיבותה הימית של דו׳ 
בעקבות המאבק עם הפושטים הסקאנדינאוויים. אדוורד 
המודה (במאה ה 11 ) העניק לה פריווילגיות תמורת הת¬ 
חייבות להעמיד לרשותו ספינות "לשמירת הים". אחרי 
הכיבוש הנורמאני התגבשה סביב דו׳ ברית "חמשת־הנמלים" 
( 5 !ז 0 ? 01001116 ) — דו׳, רומני, הית ( 1:116 ץ 13 ), היסטינגז, 
סנדוויץ׳ —, שזכתה ב 1205 למגי״לת־זכויות מטעם המלך! 

• 4 

ברית זו שירתה את מלכי־אנגליה שירות חשוב במאבקם 
עם צרפת במאות ה 13 —ה 15 . אך "חמשת־הנמלים" עסקו גם 
בשוד ימי. אחרי גירוש היהודים מאנגליה ב 1290 התקיפו 
שודדי־ים מדו׳ את אניות הגולים, רצחו את נוסעיהן ושדדו 
את חפציהם. במלחמת־הוורדים נודעה לדו׳ חשיבות רבה, 
הן כעמדת־מפתח לקשרים שבין הצדדים הלוחמים ובין 
תומכיהם ביבשת, והן בגלל מצודתה האדירה, ותושבי העיר 
ניצלו עובדה זו כדי להרחיב את זכויותיהם. זמן־מה אף 
נקבע ע״י צו מלכותי, שהמעבר מאנגליה ליבשת יהיה דרך 
דו׳ בלבד. דר שמרה על חשיבותה כתחנת הקשר עם היבשת 
גם לאחר שארבעת הנמלים האחרים ירדו מגדולתם. — 
במלחמת־העולם 1 שימשה דף כבסיס ל״משמר־דו׳"— שירות 
להגנת המעבר החפשי בתעלה האנגלית, שפעל בעיקר 
בעזרת עשרות אניות שולות-מוקשים. במלחמת־העולם 11 
היתה העיר נמל־מקלט עיקרי למפוני דנקרק (ע״ע); אחר־ 
כך — ועד 1944 — הופגזה קשה על־ידי סוללות גרמניות 







37 


דוכי—דו&רובני?! 


38 


מן החוף הצרפתי, וכן בהתקפות מן ד,אויר, וסבלה נזקים 
רבים. 

1 ) 011 11 * 700 , 116 * 00 16 ( 1 / 0 $• 101 * 1 ( 7 16 ( 7 י 1 תגו 311 *$ . £1 .? .$ 

,. 1 > 1 ; 1916 ,. 0 ( 0 4111101 $ , 0116 $ [ . 6 . 7 ; 1899 ,. 0 / 0 7011 
11101101101 * 0011 < ץ 3 ז ־ 111 ^ .£ .£! ; 1920 ,.( 1 /ס 760014 $ 16 ( 7 

. 1935 , 7011 $ 106 ) 0111 1116 / 0 101 $ * 1 ( 7 

מיצר־דר (בצדם׳ 031313 16 > 38 ?) הוא מיצריים 
המפריד בין אנגליה לצרפת והמחבר את התעלה האנגלית 
עם הים הצפוני. בפליסטוקן היה מיצר־דר גשר יבשתי בין 
אנגליה וצרפת, ורק לפני כ 10,000 שנה הוצף ע״י הים 
והועמק ע״י סחיפה ימית. ארכו כ 35 ק״מ, רחבו בין 28 ל 40 
ק״מ. הנמלים החשובים על חופיו הם: באנגליה — פולקסטון 
ודו׳; בצרפת — קאלה, דנקרק ובולון. 

** י' ד 

ים. ש.— אה. א. 

דוברה (רפסודה, אסדה), גוף־שחיה מורכב מקורות־עץ, 
• • 

שהן מחוברות יחד בקשרים גמישים ע״י חבלים, 

תיל או שרשרות. הקורות מסודרות זו על־יד זו, כשהן 
מונחות בכיוון מקביל, בשכבה אחת או בשכבות אחדות 
משוכלות זו על גבי זו. הדו׳ משמשת לשיט באגמים, בנהרות 
ואף בים שקט, לשם הובלת חומר הדו׳ עצמה (עצים) או כל 



דוביה במיסיסיפי 

משא אחר: בעבר שימשה גם לשיט בני־אדם. העץ לעשיית 
הדו׳ צריך להיות מאחד הסוגים שמשקלם הסגולי קטן מ 1 
גם לאחר ספיגת מים לתוך הקורות. מידת לחות העץ מחמת 
הספיגה תלויה בסוג העץ, גילו, עביו, מצב פניו(אם קליפתו 
עליו או הוסרה ממנו), במשך השהייתו במים, במהירות הזרם, 
בטמפראטורה ובהרכב המים (מתוקים או מלוחים). בנהרות 
צרים ורדודים אין נפח הדו׳ (=במות־העץ המושטת) עולה 
בדרך־כלל על 200 מ״ק; בנהרות רחבים ואגמים הוא יכול 
להגיע לאלפי מ״ק רבים, ביחוד כשמספר דו" נסחבות ביחד. 

העברת הדו׳ לאורך נתיבימים צר נעשית בכוח־אדם או 
ע״י זרם־המים בלבד; בנתיבי־מים עמוקים ורחבים יש 
ומשתמשים גם באניוודגרר. 

הדו׳ היתד, בשימוש כבר בתקופה פרהיסטורית כאמצעי 

* + 

לתחבורה במים. ב״אודיסיאה" מתאר הומדוס בניין דו׳ ע״י 

*♦ י 

אודיסוס. חירם מלך צור השיט עצים בדד לבניין מקדש 
שלמה (מל״א ה, כג). האינקאים השתמשו בדו" ככלי-שיט 
ימיים, ויש סברה, שבדרך זו אף חצו האינדיינים את האוק¬ 
יינוס השקט; אפשרות דבר זה ביקש תור היארדאל להוכיח 
במסעו המפורסם על דו׳ מפרו אל איי-מרקסאס ("קון־טיקי", 
1949 ). בתחילת המאה ה 19 היה לדו" שימוש רב באמריקה 
הצפונית, ביחוד במערכת הנהרות אוהיו־מיסיסיפי. בזמן 


החדיש אמנם דחתה אנייתיהקיטור את הדו׳ ככלי־תחבורה 
להעברת אנשים, אבל כמכשיר של הובלה זולה — הן לחומר 
שממנו היא עשויה והן לסחורה אחרת — נמצאת הדו׳ בשי¬ 
מוש נרחב עוד היום, ביחוד בנורווגיה, שוודיה׳ פינלאנד 
(תמונה: השטת עצים בנהר [כרך ג׳, עמ׳ 87 ]), ברד,"מ, 
אה״ב, קאנאדה, פרו, בראזיל, הודו. אספקת עצים מיערות 
קאנאדה לערי החוף המערבי של אה״ב מושתתת על הובלה 
בדו״-ענק בים השקט מן גהר-קולמביה לסאן־פדאנציסקו. 
במסע אחד מובלות 7 — 8 אלפים קורות, ששוויין כ 60,000 — 
70,000 דולאר; משקל שרשרוודד*,חיבור בלבד מגיע ל 100 
טוגות. עמים פרימיטיוויים עדיין משתמשים היום בדר 
להעברת אנשים (תמ ׳ : ע״ע אמזונס, עמ ׳ 942 ). 

לדו׳ יש עוד שימוש נוסף כאמצעי לצליחת נהרות 
(במקום גשר [ע״ע, ענד 712 ]). על הקורות הצפות מורכבת 
מיסעה מקרשים, שעליה מועברים חפצים ואנשים — לפעמים 
גם חטיבות״צבא שלמות על ציודן, וכן היא משמשת גם 
כאמצעי־הצלה זול במקום סירת-ההצלה. במזרח התיכון 
משתמשים גם בדד עשויות עורות מנופחים של בעלי־חיים 

(כליך). של. א. 

* • 

4 

הברזלנז ( 0 א 08 ק 6 ץ]/), עיר ברפובליקה הסובייטית 
הבילורוסית בברה״מ, על גדות המיפר העילי. — דו׳ 

היתה קהילה יהודית חשובה. בפעם הראשונה נזכרים יהודים 
בדו׳ ב 1685 . ב 1738 אירעה בה פרשת התגיירותו של קצין 
הצי הרוסי א. ווזניצין (ע״ע). ב 1766 נמנו בדו׳ ובנותיה 
801 יהודים; ב 1847 הגיע מספרם ל 4,481 . ב 1897 מנתה דו׳ 
4,364 יהודים — 57.5% מכל האוכלוסיה. ב 1926 עוד חיו 
בה 3,105 יהודים, שהיו כ 39% מהאוכלוסיה. 

דו׳ היהודית היתד, מרכז תעשייתי ניכר. תעשיית האריג 
שלה היתד, בסוף המאה ה 19 הגדולה בכל האיזור. בראשיתה 
היתה זאת תעשיה ביתית, שהעסיקה כ 500 פועלים עצמאיים. 
ב 1902 רוכזו רובם בבית-חרושת אחד, שהוקם בסיוע יק״א 
(ע״ע), ד,בארון ה. גינצבורג (ע״ע) ואחרים. היה זה בית- 
החרושת הגדול הראשון בעולם, שמנהליו, פקידיו ופועליו 
היו יהודים ואשר יום־מנוחתו השבועי חל בשבת. ליד בית- 
החרושת היו צרכגיה ובית-ספר עממי. דו׳ היתה גם מרכז 
של תעשיית טליתות, ורבו בה סופרי־סת״ם; הללו התארגנו 
בראשית השלטון הסובייטי לאגודה מקצועית. ב 1921 יצא 
לברלין, ברשות השלטון הסובייטי, קרון טעון 30 אלף זוגות- 
תפילין, שהצטברו בדו׳ עקב המלחמה. ב 1929 נחרבה 
תעשיית הטליתות בדו׳, אולם בית־החרושת לאריג עוד 
העסיק כ 1,000 פועלים, רובם יהודים. יהודי דר והסביבה 
(כ 4,000 נפש) נהרגו בידי הגרמנים ותושבי־המקום הנוצריים 
בסוף 1941 . ב 1956 לא נמצאו בדר אלא 7 משפחות יהו¬ 
דיות. — מ. אוסישקין (ע״ע) והאחים פוליקוב (ע״ע) היו 
ילידי דר• א. אח. 

רו?ר 51 ניק(^׳ת״יסזלטס [איט׳ רגוזה]), עיר־נמל יוגו־ 
סלאווית, בתחום קרואטיה, יעל החוף הדאלמאטי 
של הים האדריאטי. 16,000 תושבים ( 1948 ); העיר המור¬ 
חבת — 52,000 תושבים ( 1952 ). העיר שוכנת על לשון־יבשה 
קטנה לרגלי הר. המפרץ הקטן אינו יכול לספק את צרכי 
השיט החדיש, ולכן התפתח נמל בכפר גרוז( 01-112 ), הנמצא 
צפונית לדר. נמל זה מוגן היטב, ובו עוגנות גם ספינות 
גדולות; הוא קשור עם דו׳ עצמה ועם פנים יוגוסלאוויה ע״י 






39 


דופרוגניק 


40 


מס״ב, ודרכו עובר סחר רב, הכולל בעיקר עצים ותוצרת 
חקלאית ליצוא, ומינראלים שונים ומכונות ליבוא. ענפי 
ד,תעשיה המקומית הם הכנת ליקרים וגבינה ועיבוד משי 
ועורות. — העיר עשירה בעתיקות מתקופת גדולתה בשלהי 
יה״ב וראשית התקופה החדשה: חומה עצומה ומגדלי- 
ביצורים, כנסיה מן המאה ה 15 , ארמוךהממשלה מן המאה 
ה 16 עם אוסף־אמנות יקר־ערך, וכר. — אקלימה הנוח של 
דו׳, נופה הנהדר ועתיקותיה עשו אותה למרכז נופש ותיירות. 

היסטוריה. דר נוסדה ע״י פליטים מאפידאורוס (ע״ע), 
שנמלטו מפני פלישת שבטי האווארים והסלאווים לדלמטיה 
(ע״ע) במאה ה 7 . הפליטים התרכזו בחצי־האי הסלעי ראגוזה, 
הנוח להגנה ולביצור. מראשית היווסדה מצאה דר את 
מחייתה מן הים והפכה במהרה לעיר-מסחר חפשית ולמרכז 
ימי חשוב. השם דר בא לה מרובע סלאווי, שנספח לעיר 
במאה ה 13 . עד המחצית הראשונה של המאה ה 11 נשארה 
דר בתחום שלטונה של הקיסרות הביזאנטית ושימשה 
כנקודת קשר ומעבר עיקרית בין קושטא ובין ראונה, בירת 
השלטון הביזאנטי באיטליה. עצמתה הימית של דר הלכה 
ורבה במאות ה 9 — 10 ! צי העיר פעל להדברת השודדים 
הסרקניים בים האדריאטי, ולאחר מכן לחם בציי הקרואטים 

והנארנטינים, שהטרידו אף הם את חופיו. במחצית השניה 

♦* י 

של המאה ה 11 , בתקופת המלחמות בין מלכות הנורמאנים 
באיטליה הדרומית וביו ביזנטיון, עברה דר לצידם של 
הראשונים! תמורת זה הוסיפה לשמור על הפריווילגיות שלה, 
ואף קיבלה זכויות מסחריות בנמלי אפוליה. במאה ה 12 
נמצאה להלכה חליפות בתחום שלטונם של קיסרי ביזאנטיון 
ושל מלכי סיציליה! אך למעשה שמרה על אופי של רפוב־ 
ליקה ימית חפשית. ב 1205 , בעקבות עלייתה של ויניציאה 
והשתלטותה על חופי הים האדריאטי והים התיכון המזרחי, 
באה דר תחת חסותה ונשארה בה עד 1358 , כשהיא שומרת יחד 
עם זה על מידה רבה של עצמאות. בימי השלטון הוויניציאני 
נתפתח מסחרה של דר בים וביבשה עם איטליה ועם ביזאנ־ 
טיון והארצות הסלאוויות הבאלקאניות, וכן הורחב שטחה 
ביבשה ובאיים וגדלה עצמתה. בדומה לוויניציאה היתה דר 
רפובליקה אריסטוקראטית: השלטון בפועל היה בידי "מו¬ 
עצות" מבני המשפחות המיוחסות, בצירוף נציג השלטון 
הוויניציאני! "כנס־חעם", שנקרא אף פארלאמנט והיה מורכב 
מבני המעמד הבינוני, לא נתכנס אלא במקרים מועטים. דו׳ 



רוברובניק: חומה ומגדלים מימי־הביניים 


היתד, חייבת לשלם לוויניציאה מכם על סחורות שהיתר, 
מביאה מן החוץ, אולם היתה רשאית לחתום על חוזי־מסחר 
עם מדינות אחרות. העיר הותקפה תכופות ע״י שליטי האיזור 
הסרבו־קדואטי — שבקרבו שכנה —, ששאפו לספחה 
אל תחום־שיפוטם. ב 1358 הכירה ויביציאה במרות ההונגא־ 
ריס על דר. אולם דבר זה רק הוסיף כוח ועצמאות לעיר, 
אשר ניצלה את הסיכסוכים המתמידים בין שליטי הונגאריה 
כדי לשמור על חירותה. למעשה הגיעה אי־תלותה בתקופה 
זו לשיאה, עד שבסוף סירבה לבוא לעזרת מלך הונגאריד, 
במלחמותיו נגד ויניציאה. תקופת השיגשוג הדומרי במאה 
ה 15 היתה גם תקופת פריחה לתרבות ולאמנות בדר. 

חופש המסחר הגמור, שממנו נהנתה דר בימי מרותה 
של הונגאריה עליה, איפשר לה גם להימנע מכל סיכסוכים 

עם האימפריה התורכית, שעלתה והת¬ 
עצמה במחצית השניה של המאה ה 15 . 

לאחר נצחון התורכים על ההונגארים 
( 1526 ) קיבלה דר את מרותו של 
השולטאן ושילמה לו מם, אך שמרה 
על האוטונומיה שלה! שווקיה בחצי־ 

האי הבאלקאני ובמזרח המוסלמי נת¬ 
קיימו בידיה, וכן הצליחה לפתח את 
קשרי־מסחרה עם מדינות הים התיכון, 

בעיקר עם ספרד. אולם בעקבות נפילת 
כל איזור הים התיכון המזרחי בידי 
התורכים מצד אחד ובעקבות גילוי 
אמריקה מצד שני ירד ערכה של דר 
כנמל ים־תיכוני והחלו להצטמצם 
קשרי־מסחרה. רעידת־אדמה ב 6 באפ¬ 
ריל 1667 , שבה נהרסה העיד כמעט 



דוברובניק 










41 


דוברובני־ר, 


42 


כולה ונהרגו 20% מתושביה, החישה את ירידתה הכלכלית 
והתרבותית. ברבות הימים נחלשה הנטיה לשמור על 
המורשה הלאטינית־איטלקית, ובעקבות גידולה של האוכי 
לוסיה הסלאווית נתפתחה שם תרבות, שהיתה בחינת 
תערובת של יסודות לאטיניים וסלאוויים. בשל חשיבותה 
הספרותית, האמנותית והמדעית זכתה דו׳ בהקדם לתואר 
"אתונה של הסלאווים הדרומיים" והשפיעה מבחינה תרבו¬ 
תית אף על הארצות הסמוכות. ראוי לציון, שבדו׳ ובכל 
מושבותיה נתבטלה העבדות כבר ב 1416 . 

הרפובליקה הראגהנית התקיימה עד ראשית המאה 
ה 19 . ב 1808 פקד המארשאל מארמון, שנתמנה מטעם נאפו- 
ליון ל״דוכס־ראגהה", על פירוק הממשלה והסנאט של העיד, 
וב 1809 סופחה דו׳ ל״פרובינציות האיליריות" הצרפתיות, 
שהקים נאפוליון. בתוקף החלטתו של קונגרס-וינה ( 1815 ) 
עברה העיר לרשות אוסטריה, למרות מחאתם הנמרצת של 
הפאטריוטים הראגוזניים, ומאז היתד, חלק של דאלמאטיה 

7 

ושותפת לגורלה המדיני. 

הארכיון של דו׳ — שנשתמר — הוא בעל חשיבות גדולה 
לא רק לחקר תולדות העיר אלא גם לחקר היחסים שבין 
הממלכות המערביות ובין המזרח הביזאנטי והמזרח התורכי 
יורשו, שכן היתד, דו׳ מעין נקודת־תצפית של המערב בתחומן 
של חקיסרויות המזרחיות. חלק גדול של מקורות אלה נוד 
פרסמו, ורבים הולכים ומתפרסמים. 

. 0 ; 1881 31 11€ ס 01 1111£$0 ס$ 110 ) 0 , 0£101011 

; 1899 ,. 4 . 141 . 3 . 5011 4113€1$%€ ) 11 . 3 111 7.5 3€1111411% ) 12 01€ 

,. 7 11€$ ) 1 ) 61$1 ז 7 . 3 11113€ 1$ ) 0 ,ז€ץגך 11 ן}:>־ £11 

, 61 ^ £0 . 011 ; 1904 ,. 7 { 0 11€ ג $14 1 ) 7 7116 , ¥111311 .£ ; 1900 

; 1922 ,. 0 , 10 עסמ[ס¥ .£ ; 1907 ,. 7 11€$ ) 1 ) 61$1 ז¥ . 3 . 0€$€% 
,)\ 06 ן 011 .{ ; 1923 , 1 ) ן 1€ ) 31$10 171 1 )\ 1€ )ס 0 ז? 0141 ,:> 4 \ 0 :> 1 :> 6 { 00 
, 816 0% ז 4$€ ) €1 ,. 7 ,:> 1 ־׳\ 0 ; 3 )־ 1 ס[ס .¥ . 19 ; 1935 ,. 7 31 
- 1952 , 1-11 , 0.14 11 1 ) 1115111111 0%0 \ 5 ן 71151071 111 ) 311 > ; 1938 

. 1953 

היהודים בדו׳. לפי מיסמך אחד הגיעו ב 1280 כמה 
פליטים יהודים מאיטליה ומאלבאניה לדו׳; אולם בארכיון 
העיר לא נשתמרו שום תעודות הנוגעות ליהודים לפני המאה 
ד, 14 . לשירות הרפובליקה דו׳ ב 1326 נכנם רופא יהודי, 
שהשלים את לימודיו באיטליה. ב 1368 חתמו יהודים מדו- 
ראצו על הספמי-מסחר עם סוחרי דו׳. ב 1380 נתבררה לפני 
בית־המשפט בדו׳ תביעתם של קבוצת יהודים ויהודיות נגד 
ספנים מזאדאר (זארה), ששדדו ספינה שהביאה כותנה 
ממאלטה לבארי ולאנקונה. 

במאה ה 14 היה רובע יהודי מחוץ לחומות דו׳, שבו 
נתגוררו היהודים שלא באו לעיר אלא לזמן קצוב. במאה 
ד, 15 — תקופת שיגשוגה של דו׳ — באו לשם סוחרים יהודים 
מארצות המערב, וכן מערי־החוף שבאלבאניה. יהודים מאי¬ 
טליה הדרומית ומפרובאנס עסקו בציד האלמוגים בקרבת 
האיים השייכים לדו׳ ובייצואם לאיטליה, לסוריה ולמצרים. 
ידועים שמותיהם של כמה מן הרופאים היהודים שפעלו בדו׳ 
במאה ד, 15 . באמצע המאה ד, 15 נעלמו הסוחרים היהודים 
מדו׳ כמעט לגמרי — כנראה בגלל התקפת הסלאווים על 
דו׳ ובגלל התנאים הנוחים שניתנו לי־־דים בתחום כיבו¬ 
שיהם של התורכים. אולם בסוף המאה — בפרט לאחר 
גירוש ספרד — שוב גדל מספרם בדו׳. רבים מבין פליטי 
האינקוויזיציה באו לדו׳ וזכו ליחס יפה מצד שלטונות העיר, 
מאחר שהשולטאן מחמד 11 המליץ עליהם באיגרת מיוחדת. 
מספר היהודים הלך וגדל בראשית המאה ד, 16 , כשנוספו עוד 


פליטים מאיטליה. אמנם בשנים 1510 — 1515 נגזרו גירושים 
על היהודים, אולם אלה לא בוצעו בשלמות. ב 1502 נתרחשה 
בדו׳ עלילת-דם, שבעקבותיה הוצאו להורג כמה יהודים. החל 
מ 1532 באו לדו׳ סוחרים יהודיים מארצות הבאלקאן. מעמד 
היהודים בדו׳ נקבע אז במאבק בין המגמה של פיתוח נמל- 
העיר׳ שגרמה מתן זכויות להם, ובין רצון האוכלוסיה הנו¬ 
צרית לגרשם שוב מן העיר. השכונה שהוקצתה ליהודים אז 
נקראת "רחוב היהודים" עד היום. 

במחצית השניה של המאה ד, 16 באו לדו׳ סוחרים יהודים 
רבים מתורכיה ואיטליה. הם׳ עסקו במסחר יצוא ויבוא בין 
תורכיה מצד אחד, ובין איטליה, אנגליה ופלאנדריה מצד 
שני; 30 מ 50 הסרסורים שבעיר היו יהודים. הגטו הישן 
לא היה בו כדי לקלוט את כל היהודים, והממשלה נאלצה 
להקצות להם בניינים ורחובות נוספים. בימי המלחמות עסקו 
יהודי דו׳ בפדיון שבויים (לרבות נוצרים). בראש הקהילה 
עמד "קונסול העברים"; בשירות הממשלה פעלו רופאים 
יהודים. באותה התקופה ישבו בדו׳ אמטוס לוזיטנוס (ע״ע, 
תמונה, עמ׳ 949 ) והמשורר דידקוס פירום (ע״ע); גרסיה 
מנדס (ע״ע) שהתה שם בדרכה לקושטא, ואף היו לה סוכנים 
קבועים בדו׳, והיא עצמה הושיטה עזרה לעתים קרובות 
לצירי העיר בחצר השולטאנים. 

במחצית השניה של המאה ד, 16 שוב גברה הנטיה לצמצם 
את זכויות היהודים בדו׳ ונגזרו עליהם גזירות שונות, בעיקר 
בשל הסתת ההגמונים נגדם. ב 1622 שוב נתרחשה עלילת־דם 
בדו׳, והסוחר היהודי יצחק ישורון נאסר ועונה במשך 3 
חדשים ולסוף נידון ל 20 שנות מאסר. בעת בירור המשפט, 
שנמשך 3 שנים, נכלאו כל יהודי דר (כ 250 ) בתחומי הגטו. 
ב 1625 זכה ישורון לחנינה, עלה מיד לירושלים ומת שם. 
בעקבות עלילת-דם זו יצאו כמעט כל היהודים מדו׳ לתור¬ 
כיה; אולם אחרי 1630 התחילו לחזור לשם וזכו לחסות 
השלטונות. כמה פעמים, כשראו היהודים את עצמם מקופחים 
ע״י תקנות חדשות בענייני מסחר, היו מערערים עליהן, 
והשלטונות נענו להם כמעט בכל מקרה; מקצתם קיבלו אף 
זכיונות מיוחדים להחיאת סחר־המעבר בנמל. מלבד זה 
השתתפו היהודים בחברות ימיות, ואחדים מהם היו להם 
גם אניות משלהם. כמו כן עסקו בביטוח ימי. לעומת זה 
היה מספר בעלי-המלאכד, (בורסקאים, סבנים וכובענים) 
ביניהם קטן. במאות ה 16 —הד 1 נהגה ממשלת דו׳ למנות 
קונסולים יהודים בוואלונה (אלבאניה). 

במאה ה 17 עדיין ישבו היהודים בגטו, אולם בשעות-היום 
יכלו לנוע בתוך העיר ללא הגבלות, אלא שב 1680 נצטוו — 
בשל התערבות הארכיהגמון — לשאת אות מיוחד. תמורת 
זכות הישיבה בעיר היו משלמים 250 דוקאטים של זהב 
לשנה. ב 1815 היו בדו׳ 308 יהודים. ב 1873 זכו יהודי דו׳ — 
יחד עם כל יהודי דאלמאטיה, קרואטיה וסלאווניה — לאמאג- 
ציפאציה האזרחית. ב 1939 היו בדו׳ כ 250 יהודים, מהם כ 100 
משלמי-מיסים. בימי כיבוש יוגוסלאמיה בידי הנאצים הובאו 
יהודי דו׳ לאי ארבה (דאב) למחנה השמדה. באותם הימים 
מת על קידוש־השם אף הרב יעקב ברוך (מטראווניק), 
שוויתר על אפשרות הבריחה והעדיף להישאר בקרב עדתו. 
לאחר שיחדורד, של יוגוסלאוויח שוב נתיישבו בדו׳ משפחות 
יחודיות אחדות. ב 1948 עלו 28 יהודים מדו׳ לישראל. היום 
מגיע מספר היהודים בדו׳ ל 50 בערך, מהם 20 משלמי־מיסים. 
רבה של העיר משמש כרב ראשי לתחום דאלמאטיה 




43 


דובדובניק — דופרוג׳ה 


44 


הדרומית, הרצגובינה ומונטנגרו ומקבל תמיכה מטעם 

+ + #4 י . ♦ 4 * 

הממשלה. 

, 1 ^ 1 - 1 ^ ; 1882 , 651171171 [ \ 1 > 5 \ 41 7066550 ? , £3203010 .. 4 . 0 
, 10130311 .^ 1 ) $1 ן£*חץ 6 () . 0 , 14 511726 § 0 6 \ 5 ן 76 ס 6 ן $70510511 %\ 

. 4 . 0656/1 .% 6 § 61174 ? 06146 , 3110 .. 1 ; 1928 ,( 59-70 י ז\ 1 
;( 89 .־ 11 < , 1929 ,כ 23£1:01 :ז:ז 13 כ 11 ז £0 ־ 1 ס^) . 0 411611 > 1712 144674 [ 
. 1937 , 4 > £6 ן 5101 ^^ 7 \ 1 14 0. 40 {401064126 X ן 6676 [ , 110 ) 13 .ן 

ח. ק. ב. 

'^ף — ץ:אל 5 ׳ 0% :ננ 01 < 1 056£ ( — ( 1753 — 1829 ), 

בלשן והיסטוריון צ׳כי. דו׳ השתייך למיסדר 
הישועים; לאחר חיסול המיסדר בקיסרות האוסטרית( 1773 ) 
שימש מחנך במשפחות אצילים צ׳כים, אשר איפשרו לו 
להקדיש את חייו למחקר. דו׳ יצא מחקירת השפה הצ׳כית, 
עמד על קירבתה ליתר השפות הסלאוויות ועל זו שמקורותיה־ 
שבכתב הם הקדומים ביותר: השפה הסלאווית־הכנסייתית 
העתיקה: הוא חקר את המבנה הדיקדוקי של זו האחרונה, 
ובזה הניח את היסוד לסלאוויסטיקה. אף בבלשנות הצ׳כית 
פילם דו׳ את הדרך, חיבר דיקדוק מדעי, מילון גרמני־צ׳כי 
וחיבורים על תולדות השפה והספרות. גם כהיסטוריון ביקש 
דו׳ להגיע למקורות ראשונים. הוא היה הראשון שהשתמש 
באופן שיטתי ותוך ביקורת באוצרות העשירים של כה״י — 
בצ׳כיה, בשוודיה (חומר שהועבר לשם במלחמת שלושים 
השנה) וברוסיה. גם בתחום ההיסטורי התעניין בעיקר בתקו¬ 

פה העתיקה (ע״ע קירילום ומתודיוס). דו׳ היה פעיל במוזי־ 

*• 

און הלאומי הצ׳כי ויסד את בטאונו המדעי ( 1818 ), המוסיף 
להופיע גם היום. 

ברוח ההשכלה ביקש דו׳ בחיבוריו למסור דברים בדוקים 
בלבד, ללא אגדות והגזמות. הוא היה היחיד אשר הבחין 
בזיופו של הנ י קה (ע״ע; וע״ע מסריק), אע״פ שהאמונה בו 


נחשבה לחובה לאומית. — את חיבוריו פירסם דו׳ לא בצ׳כית 
כי אם בלאטינית ובגרמנית, אולם ע״י מפעלו המדעי הביא 
לידי הרגשת קירבה בין העמים הסלאוויים וסייע לתחיית 
עמו. — כתביו החשובים: , 11 0 ב 301 זק 5 . 1 תב 61 כ 1 . 6 . 005011 
ב 11 110150 . 0 .¥ מ 0 :) 1011 ־ 11 { 30 ?א[ .־ 81101 ; 179 2 ,.*ע 011 ־ 01 :)!£ 
. 01 :) £116521111001 10 (£ ; 1796 , 1101 ^ 11551 .£ 1 ) 1111 001011 ^ 5011 
<נ 0 :ז 01 ^\ 501105 ^ £61111 - 1 { 50 :) 13011 ; 1799 , 30110 ־ 1 <£$ ת ¥150110 ו 513 
513¥1030 1111£1130 $ס 11 ס 1 :) 11 :ז!:ז 105 ; 21 — 1802 , 11 — 1 , 311011 ) 
מ 0 ז\\ 512 601 , 106106 ^ . 11 0111 ^ 0 ; 1822 , 15 ז 0 :) 0 ז\ 6131001:1 

. 1823 , 05101 <£.^ 

; 1833 , 671 \ 17 ' 0 \ 616/17165 § . 14 06/4611 5 .(! ./ ,ץ) 31301 ? .[ 

,.!/. 0 ,פסקמחסמס .]א .מ ; 1883 , 0.6/40 . 05 [ 11, 11601 ) 8130 

ממק 0 ? £10114,140 . 11.8 ; 1893 ,.ס ./ ,§ן 11 *נ 11 שא ; 1888 

, 00 ^ 3 ^- 50100 ..מ ; 1910 ,מ 1 דז 10/10 ;מ{{) 011 >ז 0 ממ 136 ז. 0 

. 1943 , 5 \ $106£4 1114 > €5566115 1/16 / 0 !( 015101 

ר. ק.יג. 

דוברוג׳ה (רומג׳ 08£3 זנ 01 ם, בולג׳ ג>ז<גץק 06 ^/), חבל 
בצפון־מזרח הבאלקאן, בין הדאנובה התחתית 
(הגדה הימנית) ובין הים השחור; חלקו הצפוני ( 15,800 
קמ״ר, כ 0.6 מיליון תושבים) משתייר לרומניה, חלקו הדרומי 
( 7,600 קמ״ר, כ 0.3 מיליון תושבים) — לבולגאריה. מקובל 
לייחד את השם לחלק הרומני בלבד. 

דו׳ היא בעיקרה טבלה גירית בצורת רמה נמוכה; בצפון 
היא הררית ומתרוממת עד 500 מ׳, בדרום — מישורית (כדי 
גובה של 400 מ'). היא בנויה מסד של סלעים מטאמורפיים 
(צפחות) ומאגמתיים (גראניט, פודפיר), שעליו מונחים 
סלעי־משקע פאלאחואיים ומסוזואיים. בצפון מצויים העתקים 
ושרידי התפרצויות וולקאניות מן הקרטיקון. המישור הגלי 
במרכז בנוי שכבות שלישוניות וכסות של לס. בדרום 

4 4 
4 





בפר בדוברו־;׳!! 





















45 


דופרו-ג׳ה—דוברוליובוב, ניקולי אלפסנדרוביץ׳ 


46 


שולטים סלעי־גיר מן הקרטיקון, שמחלחלים מים. השטח 
בחלקו׳ ערבה צחיחה ושוממה — ארץ־גזרה קארסטית! בשט¬ 

חים המכוסים אדמת לס־חול פ 1 ריה היא ערבה תרבותית. 

• י 

אפיקי־נחלים מועטים נמצאים בגיאיות עמוקים בין מצוקים. 
מדרונות הערוצים מכוסים עצים נמוכים ושיחים קוציים 
(״היער הרע״). איזוד החוף נמוך ושטוח! לארכו — וכן 
בדלתת הדאנובה בצפון — משתרעים לאגונות, מלחות 
וביצות, שרטונות וחוליות. החקלאות מבוססת על מרעה ועל 
גידולי זרעים: תירס, חיטה, קטניות, פשתה! היא מספקת 
תוצרת חקלאית גם ליצוא. על חו׳פי הים השחור מפותח מאד 
הדיג, במיוחד דיג החידיזו לייצור קאוויאר. מחצבי האיזור: 
קצת נחושת ואבן־בניין. את מרכז האיזור חו׳צה תעלת הים 
השחור—דאנובה. — או׳כלוסיית דו׳ בדורות האחרונים היתר, 
בליל עמים וגזעים שונים: לפני מלחמת־העולם 1 היתד, 
מורכבת מרומנים (כ 50% ), בולגרים (כ 15% ), תורכים 
וטאטארים (כ 12% ), רוסים ואוקראינים (כ 10% ! בעיקר 
דייגים שהתיישבו בדלתה), יוונים (כ 3% ), מתיישבים גרמ¬ 
נים (שהגיעו מבסאראביה), ארמנים, צוענים ויהודים! בין 
הטאטארים נבלעו — כנראה — שרידי הגו׳תים (ע״ע) 
מקרים. חילופי־א 1 כלו׳סיה בעקבות שתי מלחמות-העולם גרמו 
לרומניזאציה של הישוב (כ 85% רומנים ב 1948 ). בדר הדרו¬ 
מית מהווים הבולגארים רוב. העיר הראשית ונמלו׳ של 
האיזור היא קונסטנצה (ע״ע). 

ד. ני. 

היסטוריה. כראשוני תושבי דר בתקופה העתיקה 
ידועים שבטים תראקיים. מן המאה ה 7 לפסה״ג ואילך נת¬ 
יישבו על חוף דר יוונים, ביחוד מילסיים, שייסדו שם ערי- 
מסחר פורחות (איסטרוס, טומי). ב 29 לפסה״ג צורפה דר 
לפרובינציה הרומית מסיה! באותה התקופה היתד, מיושבת 
בעיקר גטים וסקיתים, שחדרו לתוכה מעבר לשפך הדאנובה 
(בכתבי סטראבון היא נקראת "סקיתיה הקטנה"). בערי־החוף 
נשתמרו אף בימי השלטון הדומי השפה והתרבות היווניות, 
ואילו בפנים־הארץ נתפשטה התרבות הרומית. שרידי ביצו¬ 
רים ומבנים רומיים אחרים נשתמרו בדר עד היום. בסוף 
המאה ד, 3 חדרו לדר הוויזיגותים ושרדו בה כמאה שנים! 
אחרי הגותים באו ההוגים. להלכה השתייכה דר לתחום 
קיסרות ביזאנטיון, אך הביצורים שהקים יוסטיניאנום על 
גדות הדאנובה התחתית לא יכלו לעמוד בפני פלישות 
נוספות של הברברים מעבר לדאנובה. בסוף המאה ה 5 חדרו 
לדר האורים (ע״ע) בלוויית המוני סלאווים, ששמו קץ 
לשלטון הרומי־הביזאנטי שם! הסלאווים אף נתיישבו בדר 
ישיבת קבע. באמצע המאה ה 7 עברו הבולגארים את הדאנו- 
בה, ודו׳ סופחה לממלכתם ב 680 . ב 969 ניסה סוויאטוסלאב 
הרוסי לכבוש את דר, אולם נכשל. עם כיבוש בולגאריה בידי 
באסיליוס 11 סופחה גם דו׳ לממלכת ביזאנטיון, אולם מ 1186 
ואילך שוב היתה חלק של הממלכה הבולגארית השניה. 
במאה ה 12 ובמחצית הראשונה של המאה ד, 13 הפכו הקומא- 
נים והפצ׳נגים, שבאו מערבות רוסיה הדרומית, לרוב הא(כ־ 
לוסיה בדר. הקיסר מיכאל 111 ׳\ משך את הטאטארים לצדו, 
והם עלו על דו׳ ב 1365 והחריבוה. לאחר גירושם מדו׳ שוב 
הפכו הקומאנים לאוכלוסיה השלטת בדר. תחילה היו כפופים 
למרות השליט הבולגארי, אולם בעקבות התפוררותה של 
המלכות הבולגארית הצליח דוברוטיץ׳, הרפתקן ממוצא 
קומאני (כפי הנראה), לייסד ב 1374 נסיכות עצמאית, שבי¬ 


רתה היתד, בווארנה ושנקראה על שמו ״ארץ־דוברוטיץ״׳ — 
היא דר. ב 1394 כבש השולטאן באיאזיד 1 את דו׳, שנשארה 
תחת שלטון התורכים עד קונגרס־ברלין ( 1878 ). לפי חוזה- 
ברלין חולקה דו׳ בין רומניה ובין בולגאריה. לאחר מלחמת- 
הבאלקאנים השניה ( 1913 ) הועברה גם דו׳ הדרומית לרו¬ 
מניה. בימי מלחמת־העולם 1 נכנס לדו׳ צבא גרמני-בולגארי 
( 1916 )! לפי חחה־השלום של בוקארסט ( 1918 ) נמסרה דו׳ 
לבולגאריה, אולם חוזה־השלום של ניי ( 1919 ) החזיר את 
המצב לישנו. לפי חהה־קראיובה (ספטמבר 1940 ) נאלצה 
רומניה בלחץ גרמניה וברה״מ להחזיר את דר הדרומית 
לבולגאריה, דבר שהיה כרוך בחילופי־אוכלוסים! מצב זה 
אושר גם בחוזר,-השלום של פאריס ( 1947 ). 

,. 0 30 , 1111 ־ 015$, 016 0 . 1774 41167114774 , 1911; £. 1x51 ^\ .[ 

,. 0 0 ) 4 ? 11 § 8.1 1918; 0. \131£0££, 811180710 $ 111x1071601 

- 2 * 16 < ..מ ; 1 1918 10 61 80180716 30 י 0££ ^־ 1501111 ; 1918 
16 ( 1 י ־ 30£01 ־ 71 .? ; 1918 ,.ס 167 ) . 7111671 . 6117151 016 ,־ £1 וממן 113 
; 1928 , 70860 ( 001 , €$ 011 !! 8111110 . 1 ; 0 1922 . 4 174 061415611611 
,ז €1 ! 111$13££ ׳^ .? ; 5 193 , 5160165 165 1700675 0 .ס 30 י 0 ק 111 ^\ . 11 
5164114118614 . 15614 ) 461 . 4 . 065614 , 60:1 ? . 14 ; 1947 , 0 ^ 7144 ( 001 

. 195 6 ,. 0 . 4 171 

ח. ק. ב. 

היהודים בדר. שרידים של מצבות וכתובות מעידים 
על מציאותם של סוחרים יהודים מאלכסנדריה בטו׳מי שבדו׳ 
במאה ה 2 לסה״ג ועל תושבים יהודים בה במאה ה 3 . בין 
המתיישבים היוונים בדר לאחר כיבושה בידי הביזאנטים 
במאה ד, 11 היו גם יהודים "רומנים" (כלומר ביזאנטיים) 
רבים. — קהילה יהודית בסיליסטריה (דו׳ הבולגארית) 
ב 1377 , כלומר עוד לפני הכיבוש התורכי, נזכרת בחיבור 
שהופיע בקו׳שטא ב 1743 . מ 1394 , שבה סופחה דר לתורכיה, 
ואילך היה גורל היהודים שם כגורל אחיהם בתורכיה (ע״ע). 
כשטופחה דו׳ ע״י חוזה־ברלין( 1878 ) לנסיכות רומניה, ישבו 
שם יהודים ספרדים ואשכנזים מעטים, בעיקר בקהילות 
קונסטנצה וטולצ׳אה. היהודים, שהיו עד אז נתינים ע 1 ת־ 
מאנים, הפכו לאזרחים רומניים. מצבם החברתי של יהודי 
דר עד לשנות ה 30 של המאה ה 20 היה טוב משל אחיהם 
משאר חלקי רומניה! אוכלוסיית המחוז היתה מעורבת 
מעמים שונים, ומספר הרומנים גדל רק בתמיכת השלטונות 
המרכזיים. מספר היהודים בדו׳ לפני מלחמת־העולם 11 היה 
כ 6,000 . בימי המשטר הפאשיסטי הועברו יהודי דר למחנות- 
ריכוז בקובאדין ובכפרים הסמוכים לה. לאחר שכבד נשלמו 
כל ההכנות להשמדתם, הצליחו בני קהילת קונסטאנצה 
לשחד מפקד־משטרה גבוה, ממונה על המחנות, והוא הסכים 
לפרק אותם באמתלא של סכנת-מגפה. לאחר מכן הועברו 
כל הגברים בגיל 18 — 50 לעבודה במחצבות, והשאר הוחזרו 
למקומות מגוריהם הקודמים. היהודים הבסאראביים, שישבו 
בדר וקיבלו לאחר סיפוחה של בסאראביה לברה״מ ( 28 ביוני 
1940 ) את הזכות לשוב למולדתם, נהרגו בידי משמר הגבול 
הרומני בשעה שניסו לעבור את הגבול. — על מצבם של 
יהודי דו׳ בימי משטר הרפובליקה העממית ע״ע רומניה. 
תשובות ר׳ שלמה אברהם כהן, ליוררנו שנ״ב: 5 טז 06 ת $1 .£ 

.א .£ ; 1901 , 801477101416 671 115 ) 1 [ 365 ,( 2£016 ־ ¥31 \ $05 .£) 

007£445 ,^ 0 ־ £1 . 3 .[ ; 1930 ,.££ 68 , 3706611675 ' 1511 ( 614 / ,־ 6101 ^ 
. 1936 , 691 ־ 682 ־ 141 ,.?£ 495 , 1 , 1440160714771 [ 714 1745671£1407414 

ח. ק. ב. 

דזבחלמבזב, ?ימזלי אלפסנדחביץ׳ — . 9 

10608 זנ 0 ק $06 — ( 1836 , ניז׳ני־נובגורוד [היום: 

ג(רקי]— 1861 , פטרבורג), מבקר ספרותי ופובליציסטן רוסי. 







47 


דובדוליובוב, ניקולי אלכסנדרוביץ׳ — דוגמה 


48 


דר היה בן כומר פראווסלאווי. כבר בילדותו — כתלמיד 
בבי״ס כנסייתי — גילה כשרונות לא־רגילים. כבן 17 נכנם 
לסמינריון כנסייתי בפטרבורג, אולם כעבור שנה עזב אותו, 
עבד לאקאדמיה הפדאגוגית, ובה סיים את לימודיו ב 1858 . 
בתקופת שהותו באקאדמיה נתגבשה השקפת־עולמו והתחילה 
פעילותו הספרותית. באותן השנים אף דאג במסירות לאחיו 
ואחיותיו הקטנים, שנשארו יתומים אחרי מות אביהם. 4 שנים 
היה דר קשור במערכת הירחון > 868881 נ 6 ק 008 ("בך 
הדור") כחברו וידידו של צ׳רנישבסקי (ע״ע). דר מת 
משחפת בגיל 25 . 

דר היה דמות טיפוסית של אסכולת "הבנים" בתרבות 
הרוסית של שנות ה 60 , שהיו צאצאי כמרים, סוחרים, פקידים, 
בורגניס-זעידים — 
פרולטארים רוחניים 
שעל הכתיבה פרנס¬ 
תם — בניגוד ל״א- 
בות", הסופרים מבני 
המעמדות האצילים 
והאמידים שמשנות 
ח 40 . דר היה מרדן 
ומהפכן. הוא היד, 
הראשון באנשי הבי¬ 
קורת הספרותית הדו¬ 
סית, ששלל שלילה 
מוחלטת את "האמ¬ 
נות הצרופה" וחיפש 
ביצירה האמנותית 
את היסוד החברתי. 
הוא דגל באמנות 
מגמתית מדעת, ואף הביקורת הספרותית לא היתה בשבילו 
אלא אמצעי להפצת דעותיו הניהיליסטיות(ע״ע ניהיליזם). דד 
היה "הגליאני שמאלי" ותלמידו של לודויג פויארבך (ע״ע). 
תמצית השקפותיו הציבוריות ניתנת לסיכום בכמה ממשפטיו: 
"מלחמת האריסטוקראטיה והדמוקראטיה מהווה את כל תוכן 
ההיסטוריה — השמדת האוכלים ואינם־עושים"; "הבעיות 
המרכזיות נפתרות באמצעים מהפכניים בלבד". בהתאם לכך 
נתן דר פירוש ניהיליסטי גם ליצירות סופרים שמרנים. החשו¬ 
בים במאמרי־הביקורת שלו הם:( 1 ) - 108 ג 0 ה 06 06 א 013 ז 4 
? 81883 ("מהי אובלומוביות ז"), שבו נאחז דר ברומאן 
של גונצ׳אב (ע״ע) "אובאמוב" לשם מתיחת ביקורת על 
הווי־החיים של האחוזה, ערב ביטול צמיתות-האיכרים ברו¬ 
סיה! ( 2 ) 0786 ק 3 ! 1 1 ג 76,880 8 08673 4 ץ 1 / ("קרן־אור 
במלכות־החושך"), שבו השתמש דר בביקורת המחזות של 
אוסטרובסקי (ע״ע) למתיחת ביקורת על המעמד העירוני 
הרוסי מהדור הישן; ( 3 ) במאמר - 83070 8/167 ק 8 07/13 ) 1 
? #688 5118,88 ("מתי יבוא היום האמיתי?"; עבר , : ח. ש. 
בן-אברם, תשי״א) נאחז דר ברומאן של טורגניב (ע״ע) 
38786 ) 931 ("על הסף") וקשר כתרים לגיבורו הראשי איני 
סארוב, המהפכן הבולגארי. דר ערך גם מוסף סאטירי לירחון 
״בן־הדור״ בשם 0880708 ("המשרוקית"), שבו הגיע 
לביקורת קיצונית על ערכי־החברה המקובלים. 

בחייו הפרטיים וביחסיו אל בני-משפחתו ואל נשים 
שהתקשר עמן גילה דר טוב־לב, רגשות עדינים וצניעות. 
אולם בעיני מתנגדיו נראה כחצוף, ארסי, פרחח ואישיות 


אפלה. טורגניב ציין את ראשי הניהיליסטים באמרו: "צ׳רני- 
שבסקי הוא נחש ודר — נחש־משקפיים"; ודר שימש לו 
טיפוס-אב לבאזאאב, הגיבור הראשי ברומאן "אבות ובנים". 

לעומת זה ראה מארכם בדר את דידרו ולסינג הרוסי 

• ♦ • 

כאחד. — דשפעת דר על הספרות התסית היתוז גדולוז בד 1 י 

שאחריה והוא הוחזר והועלה על נס באסכולה הרוחנית 

הרשמית של רוסיה הסובייטית. 

הרצאה חדשה של כתביו ב 3 כרכי^ם, מוסקווה 1950/2 . — 
^ 11 ^ 3 ^: 61101 1 נ 11 ;מ 8 ק 6 ז׳ 13 ^. 9 

,מ*סןנ) 8 ז 18 ; 0 8 ; 1890 י 3 .\ן . 8 

; 1894 , 2168468114 ) €1 .]/$ ; 1894 

.£ ; 080 1911 כן ד 100 * .!/ , 8. !!; 16 x 21808 
111155150110 ) .ס , 15011 ־ 1 ? .? ; 1911 , 21 .£ 814 ^ מ X09, 1X2X3 
6 ממ 6 נ! 08033 קמ!^ , 08 ) 1 > 1 <ץכן} 1 . 0 . 8 : 1921 ,(ז 0 ) 1111 ז.>ן 

. 1950 , 3 .$ . 8 

א. אח. 

הג 1 נג, ע״ע פרת־ים. 

5 ^ י 

דוגמה (יוד מ^ץ 6 §), במובן רחב — כל אמונה או דעה, 
המנוסחת ניסוח מסרים והמחייבת חסידי דת 
מסויימת; במובן מצומצם — האמונה הנקבעת ע״י הכנסיה 
הנוצרית כאמת שאין לערער עליה. 

מקורה של המלה דר הוא בביטוי; 0 ^ 80x81 (="נראה לי"; 
להבדיל מהמלה דוגמה, דוגמא או דיגמא [מיור ^ץ 861 ], 
שמקורה , 1 ^ 581x = "אני מראה"), ויש לה ביסודה שתי 
הוראות שונות זו מזו: 1 ) ההודאה האחת היא "מה שנראה 
לגופים המחוקקים", ז״א חוק או החלטה חוקית. במובן זה 
מופיע המונח בתרגום השבעים ("כדת מדי ופרס", דנ ׳ ו, ט), 
בנוסח תאודוטיון (ע״ע), וכן בברית החדשה לציון צווי 
הקיסר (לוקאס ב , , א , ; מעשי השליחים י״ז, ז׳), תקנות 
השליחים (מעשי השליחים ט״ז, ד , ), וגם חוקי־התורה (אפסים 
ב/ ט״ו; קולוסים ב , , י״ד — בשני המקומות בטעם לגנאי). 
השימוש האחרון נפוץ גם ביהדות ההלניסטית; יוספוס׳ 
למשל, קורא בשם דר׳ לחוקי-אל שבכתבי-הקודש, שהיהודים 
מוכנים למסור עליהם את נפשם (נגד אפיון א׳, 42 ). 
2 ) ההוראה השניה היא "מה שנראה לנכון להוגי-הדעות", 
ז״א אמונות ודעות עיוניות־פילוסופיות. אולם הקדמונים לא 
הבדילו יפה בין שתי ההודאות, וראיה לכך — שגם את המלה 
דר בהוראה של דעות עיוגיות־פילוסופיות נהגו הסופרים 
הרומיים לתרגם במלה 1 מ 11 )€ז €0 !), המורה על צו או תקנה. 

אבות־הכנסיה הראשונים נהגו בדרך־בלל להשתמש במלה 
דר בהוראתה השניה, ז״א בהוראה של אמונות ודעות של 
הנצרות. אולם מאחר שלדעת הנוצרים אמונותיהם ודעותיהם 
נובעות מהתגלות אלוהית, קיבלה המלה דר בנצרות במשך 
הזמן גם את המשמעות הראשונה: של חוק או החלטה חוקית. 
מן המאה ה 4 ואילך החל השימוש במלה דר במובן המצומ¬ 
צם — כאמת של הכנסיה שאין לערער עליה, ומכאן קיבלה 
המלה את ההוראה המקובלת של אמונה דתית מסויימת. 

אמנם ביה״ב היה נדיר השימוש במלה דר במובן הכנ¬ 
סייתי המצומצם, אך בעקבות הרפורמאציה והקונטרא- 
רפורמאציה נעשה המונח רווח. החל מוועידת הכגסיה 

בטרנטו במאה ה 16 — ועוד יותר מהוועידה הוואטיקאנית 

* • 

( 1869/70 ) — מקובל המונח בטרמינולוגיה הקאנונית; הפרו־ 
טסטאנטים מדברים על "תאולוגיה דוגמתית" החל מאמצע 
המאה ה 17 . 












49 


דוגמה 


50 


חדו״ במובן הרחב — באמונות דתיות מנוסחות המוטלות 
על חסידי דת או כת דתית — אין להן מקום אלא בדתות 
או בכיתות דתיות שבהן תופסת מקום מרכזי תאולוגיה 
עיונית, ביהוד אם ז 1 מבקשת להתבסס על התגלות אלוהית, 
וביותר אם בדת זו מיוחסת לדברים שבלב פונקציה גאולתית, 
או שהדת מקפידה על הבדלה בינה לבין חברותיה מבחינת 
עניינים שבלב ובאמונה דווקא. מכאן, שדתות־ההתגלות 
המ 1 נ 1 תאי 0 טיות הן בדידכלל דוגמתיות יותר מן האליליות! 
יוצאים מן הכלל — הבאים לאשר את הכלל — בעולם האלילי 
הם זרמים המתבססים גם הם על התגלות אלוהית, כגון 
האורפיזם, דתות־המיסתורין וכד/ — על הבעיה, אם קיימות 
דד ביהדות, מתנהל ויכוח של דורות בין הוגי־דעות 
וחוקרים. אמנם ביקשה התאואגיה של היהדות להתבסס על 
ההתגלות, אך היא לא ייחסה לאמונה שבלב תפקיד גאולתי, 
וכן מעולם לא הגדירה היהדות את עצמה באופן בלעדי בדב¬ 
רים שבאמונה! לפיכך לא היתד, מחוייבת להטיל על מאמיניה 
דד מסויימות. מכל מקום מעולם לא נוסחו ביהדות דד בצורה 
מחייבת את כלל "קהל־ו־,מאמינים", מאחר שלא היתה תאו- 
אגיה יהודית אחידה ואין בה שיטה אחידה ומחייבת של 
עיקרי־האמונה. הנסיונות השוגים, שנעשו ביהדות התלמודית 
מאז תקופת המשנה לציין ולמיין את סוגי הכופרים, שכפי- 
רתם מוציאה אותם מכלל־ישראל, והנסיונות השונים שגעשו 
במחשבה היהודית ביה״ב לקבוע לדת היהודית עיקרי- 
אמונה — לא ביקשו בדרך־כלל אלא לתחום את האמונה 
הראויה מדעות זרות או להגדיר את הדת במושגי יסוד 
(ע״ע עקרים)! ספק אם נתכוונו להטיל על העם דד מחייבות. 
בהלכה לא נחשב בדרך־כלל ככופר אלא מי שמביע בפירוש 
דעות שליליות ביחס לאמונות מסויימות (השר משג , סנה׳ 
י״א, ב׳! וע״ע אפיקורוס [ 2 ]). גם האמונות שנתפסו בהלכה 
כחיוב דתי לא נתפסו בעם במשמעות אחידה. רק בקרב 
החוגים היהודיים בזמן החדש, הרוצים להשתחרר מעול 
השיטה ההלכתית המסרתית, בא לידי ביטוי הרצון לדלות 
מהמסורת היהודית דד מחייבות. דד ממש במסגרת היהדות 
ההיסטורית אין למצוא אלא באי-אלו כיתות, שהתבדלו 
משאר העם בשל תורות מסויימות. כת כזו, שניסחה לעצמה 
דד מחייבות, היא כת מדבר־יהודה (השר מגילת־הסרכים, 
עט׳ ג׳—ד׳). לפי יוספוס (מלחמות ב/ 142 ) נשבע כל אסיי, 
ש,׳לא ימסור לאיש את הדוגמות״( 1 ז:זג>>!׳ן 50 — כנראה, במובן 
של תורות ושל חוקים גם יחד) של הכת בצורה שונה 
משקיבל אותן. האופי ד,דוגמתי של תורות הכיתות הללו 
יסודו באפיין הכיתתי דווקא, ובנקודה זו הן דומות לנצרות 
הקדומה בראשיתה. 

הדו׳ בנצרות. האופי הכיתתי של הנצרות הקדומה 
גרם לכך, שכבר בראשיתה התחילה להתפלג לכיתות שונות, 
והפולמוס האידאולוגי, שנוצר ע״י כך, גרם לגיבוש הדוגמא- 
טיקה בתוך הנצרות. ועידוודהכנסיה מראשיתן ועד הוועידה 
הוואטיקאנית ( 1869/70 ) היה תפקידן להגן על האמונה 
"הבריאה" נגד סטיות מסטיות שונות, ולכן קידמו הוועידות 
הללו את הדויגמאטיקה הנוצרית! הפולמוס כלפי חוץ גרם, 
איפוא, להתפתחות הדו" בנצרות. 

ברם, גם האופי המיוחד של הדת הנוצרית גרם לאפיה 
האגמתי המובהק. כבר בראשיתה היתה האמונה, במיוחד 
האמונה בישו, התנאי לישועת הנוצרי. רק האמונה הנכונה 
מבטיחה את ישועת הפרט, ועל ד,כנסיה וחכמיה — שעליהם 


לדאוג לישועת המאמינים — להגדיר לשם כך את האמונה 
הנכונה. התוכן העיקרי של הנצרות הוא האמונה במעשה־ 
הישועה של ישו האדם — שהוא יחד עם זה פרצוף אחד 
משלושת פרצופי האל שמת וקם לתחיה בגופו. מוטיווים 
מיתיים אלה ומוטיווים אחרים נוספים — כגון החטא הקדמון, 
שכר ועונש אחרי המוות, יום־הדין האחרון ותחיית-המתים, 
הסאקראמנטים (כגון הטבילה וסעודת־הקודש), ובתקופה 
מאוחרת יותר המיתוס על מרים אמו של ישו — לקוחים 
משיטות דתיות שונות זו מזו, ולכן קיימת ביניהם פעמים 
הרבה אי־התאמה. מכאן חשיבות הדו׳ בנצרות, שעליה ליישב 
ניגודים אלה וליצור שיטה אחידה הגיונית במידת האפשר. 
אבוודהכנסיה היו מעורים ביוונות על האינטלקטואליזם שבה 
ועל חיבתה לעיון דיאלקטי! לפיכך נתנה להם הדוגמאטיקה 
הנוצרית הזדמנות לפילפול חריף לשמו. התוצאה של ריבויו 
ורב־גוניותו של החומר הדוגמתי שבאמונת הכנסיה הנוצרית 
ושל סידורו המחושב היא, שאמנם מצווה מצד אחד הקאתולי 
הפשוט לשם ישועתו להאמין אמונה אורתודוכסית לפי 
הדוגמאטיקה הכנסייתית, אולם — מצד שני — אין הוא 
מסוגל לכלול ולתפוס את עיקרי אמונתו, והבנתם המעמיקה 
והנכונה שמורה כסגולה רק למלומדים. התוצאה השניה של 
הדוגמאטיקה המפותחת בקרב הנצרות הקאתולית היא, שהיא 
גרמה להיווצרות מחודשת של מינויות שונות, כשקבוצת 
מאמינים לא רצתה לקבל מסקנות מגמתיות מסויימות והיתד, 
לה בנקודה הנדונה שיטה מגמתית שונה! דבר זה הביא 
לפלוגתות רעיוניות, שהוכרעו לפעמים באמצעי־כוח חילו¬ 
ניים. אמצעים אלה הופעלו נגד הקבוצה שנוצחה גם לאחר 
ההכרעה, ומכאן רדיפות המינים שבנצרות. 

לפי השקפת הנצרות מקור הדו" היא ההתגלות האלוהית, 
ביתר דיוק — תורותיו של ישו ומעשה־הישועה שלו. היא 
מייחסת לישו עצמו את ההבטחה, שאחרי מותו "הפרקליט 
רוח־הקודש, אשר ישלחנו אבי בשמי, הוא ילמדכם את הכל 
ויזכירכם את כל אשר הגדתי לבם"(יוחנן י״ד, כ״ו). הכגסיה 
מאמינה, איפוא, שרוח־הקודש השוכן בתוכה הוא גם המורה 
שלה בענייני האמונה, ותפקידו לשמור את ד,כנסיה מפני 
טעויות בעניין הדוגמאטיקה. מכאן ההחלטה של הוועידה 
הוואטיקאנית, שהכרעות מסויימות של האפיפיור, שהן 
מופנות כלפי כל העולם הנוצרי ועניינן באמונה ובמוסר, 
אין בהן טעות. אולם מבחינה עקרונית אין הדו׳ נקבעת רק 
בכוח החלטת ועידת־כנסיה או הכרזת האפיפיור, כי אם מס¬ 
פיקה לכך הסכמה כללית של הנצרות. רק מטעמים מעשיים 
מתגברת במאות השנים האחרונות — ביחוד החל מוועידת 
טרנטו — בכנסיה הקאתולית הנטיה לתת לדו" כוח חוקי 
חיצוני ע״י הכרזה עליהן! אולם אין מכריזים על דו׳ חדשה 
אלא אם־כן כבר נתקבלה פחות או יותר בחוגי הכנסיה. 
הדו׳ האחרונה, שעליה הכריזה ד,כנסיה הקאתולית, היא הדו׳ 
של עליית מרים, אמו של ישו, בגופה ד,שמימה ( 0 !£נןןז 1 ! 2551 
1111$ §ז 1 ע י "אסיפת הבתולה השמימה"), שעליה הכריז האפי¬ 
פיור פיוס ^^ X ב 1950 . 

ההתפתחות הדוגמתית של הכנסיה היוונית־אורתודוכסית 
נסתיימה למעשה בוועידת ד,כנסיה הכללית השביעית ב 787 . 
כנסיה זו נתפלגה סופית מן ד,כנסיה הקאתולית במאה ה 11 , 
כשזו האחרונה קיבלה את הדו׳ שרוח־הקודש יוצא לא רק מן 
האב, אלא גם מן הבן. 

כדוגמה להתפתחותה של דו׳ קאתולית טיפוסית יכולה 






51 


דוגמה 


52 


לשמש התהוות הדו׳ של ד",התעברות ללא־פגם" (- 3 מ! 1 מ 1 
ססקשסמסס 011131:3 ) של מרים, אמו של ישו. אע״פ שהברית 
החדשה ואבות־הכנסיה הראשונים לא גילו יחס חיובי מיוחד 
לאם המשיח, עלה קרנה באמונה העממית, ודבר זה הוא אחד 
הגורמים של פולחן מרים ביה״ב. מבחינה דוגמתית נודעת 
למרים חשיבות מיוחדת, כי היא מקשרת את ישו עם האנו¬ 
שות י קיימת, איפוא, הבעיה, אם מרים היתה חוטאה כשאר 
בני־אדם, וביחוד — אם חל עליה החטא הקדמון. אוגוסטינוס 
(ע״ע) לא ענה ברורות על השאלה האחרונה, אך קבע, 
שמרים כיחידה מבני-אדם (בדומה לישו) לא חטאה. לדעה 
זו הסכימו גם הבאים אחריו. לדעת ברנרדוס מקלרוו (ע״ע) 
נולדה מרים כבר מרחם אמה כקדושה, בדומה לירמיה הנביא 
וליוחנן המטביל. אולם ברנארדום — ובעקבותיו תומאס 
מאקודנו והדומיניקנים אחריו—התנגדו לדעה שמרים נולדה, 
כמו ישו בנה, בלי להיות כפופה לחטא הקדמון. בדעה זו, 
שהיא קיצונית יותר ומסדירה את יחסו האנושי והאלוהי 
של ישו בצורה מושלמת יותר, דגלו דונם סקוטום (ע״ע), 
ובעקבותיו הפראנציסקנים, ואח״ב הישועים. דעה זו ניצחה 
ביה״ב המאוחרים, ולבסוף הוכרזה כדו׳ ב 1854 ע״י האפיפיור 
פיוס £מ. 

בדוגמאטיקה של הקאתוליות קיימת התפתחות מיוחדת 
במינה, השונה מכמה בחינות מהתפתחותה הרעיונית בכלל: 
א) אין אפשרות — לפחות להלכה — לבטל במרוצת התהליך 
את שלב־הדו׳ הקודם, מאחר שאי־אפשר לבטל שום דו׳ ז 
משום כך מספר הדד הולך וגדל. ב) קיימת, אמנם, השפעה 
רעיונית, חברתית ופוליטית של התקופות השונות על הת¬ 
פתחות הדו׳, אך ההשפעות הללו חלות רק על השכבה 
שהתפתחה מתוך התקופה המשפיעה. ג) משתי הסיבות הנ״ל 
ומחמת האופי הנורמאטיווי של הדו׳ מכוונת התפתחות הדו׳ 
ע״י החוקיות הפנימית, הנובעת מתכנה הרעיוני של הדו/ 
יותר מאשר ע״י נסיבות הזמן. ד) מכיל זה מתחייב, שהחשיבה 
השוררת בעולם הדוגמאטיקה הקאתולית היא בעיקרה חשיבה 
קאזואיסטית ומתוכה נוצרים החידושים בדוגמאטיקה. 

מן הבחינות הללו דומים חוקי ההתפתחות של הדוגמא- 
טיקה הקאתולית לחוקי ההתפתחות של ההלכה, שנודעת לה 
ביהדות חשיבות דומה לזו של הדוגמאטיקה בקאתוליות. 
קירבה נוספת קיימת בין דו׳ להלכה בביסוסו האידאולוגי בהת־ 

4 • 

גלות אלוהית. אולם התוכן של שתי התופעות שונה לחלוטין, 
מאחר שהיהדות הקלאסית מבוססת על קיום המצוות, ואילו 
הנצרות — על האמונה 1 וכן שוללת ההלכה כל אינטרוונציה 
של רוח-הקודש בהכרעותיה. ברם, הקירבה באפיין הנורמא- 
טיווי הכולל של ההלכה ושל הדו׳ הקאתולית בולטת במקרים 
שבהם שתי השיטות מתנגשות זו בזו, למשל במקרה של 
האנוסים: האנוס הוא לפי הדו׳ הקאתולית נוצרי, מאחר 
שהטבילה מביאה באופן אוטומאטי ללידה חדשה של הנטבל 
כנוצרי, והיא בחינת 1£1€131115 >.מ! ("טביעה שאי- 

אפשר למחקה"), ואילו לפי ההלכה מי שנולד מאם יהודיה 
הוא יהודי בכל התנאים ובכל הנסיבות. הקירבה הדיאלקטית 
בין הדו׳ וההלכה בולטת בתופעה, שדווקא בקרב אותם 
החוגים היהודיים, הרוצים להשתחרר מעול השיטה ההלכ¬ 
תית המסרתית, נשמעים קולות הדורשים לחפש ולמצוא 
ביהדות דו״ — אולם במובן הפרוטסטאנטי (ר׳ להלן) של 
מושג זה. 

הרפורמאציה התכוונה להחזיר את הפנסיה לקד¬ 


מותה, למצב שנחשב לבלתי־מושחת ובלתי-מקולקל מבחינת 
האמונה הנוצרית. רווחה הדעה, שהסטיה מן הדרך הנכונה 
חלה בכנסיה בדרך־כלל במאות ה 6 — ה 7 . מכאן, שמבחינה 
עקרונית לא דחו הרפורמאטורים את הדו׳ בנצרות. ברם, 
רעיון הרפורמה זיעזע באופן עקרוני את המסורת ההיס- 
טוריתז החל מהופעתו של ין הוס (ע״ע) נחשבו כקנה־מידה 
היחיד לנכונות הדו" כתבי־הקודש של הנצרות, ולדעת הפרו- 
טסטאנטיזם מותר לנוצרי לפרשם כהבנתו. הפרוטסטאנטיזם 
עירער, איפוא, את הרכבה ואת תכנה של הדוגמאטיקה. 
הגישה הדוגמתית, שלא בוטלה גם במאות הראשונות של 
הפרוטסטאנטיזם, חוזקה אח״כ עוד יותר בכנסיות הפרוטס¬ 
טאנטיות מחמת הפלוגתות האידאולוגיות, שבהן ניסתה כל 
אחת ואחת מהן להגדיר את האמונה ה״בריאה" השוררת 
בתוכה. ביחוד מפורסמת הפלוגתה בעניין סעודת־הקודש, 

שבה נקט לותר עמדה שמרנית יותר מיריביו, כגון צוינגלי. 

״ #• • • • 

הדגש על הדו׳ הובלט גם בעקבות מלחמות הכנסיות הפרו¬ 
טסטאנטיות עם יריבים שהיו קיצוניים מהן לגבי ביקורת 
הנצרות המקובלת, כגון האנאבאפטיסטים ושוללי האמונה 

בשילוש (ע״ע סדוטוס). התוצאה היתה התפתחות דוגמא¬ 

** ♦* 

טיקה פרוטסטאנטית, השונה מזו של הכנסיה הקאתולית, ומן 
המאה ה 17 ואילך משתמשים אף הפרוטסטאנטים בפירוש 
במלה דו׳, שחודשה כבר קודם בקרב הכנסיה הקאתולית 
בעקבות התנגשותה עם הרפורמה. 

ברם, רשות הביקורת של כל נוצרי, עירעוד השיטה 
הדוגמתית הכנסייתית של יה״ב והעמדת כתבי-הקודש כקנה־ 
מידה לנכונות האמונה — הכינו את הקרקע לעירעור הדוג־ 
מאטיקה הפרוטסטאנטית עצמה, כשהתקופה היתד, בשלה 
לכך. זרמי־מחשבה מסויימים של המאות ה 18 וה 19 , ביהוד 
מקצת הזרמים של הפילוסופיה המודרנית, הליבראליזם 
והפוזיטיוויזם, התנגדו לדתות-ההתגלות ולעצם מושג ד,כנ־ 
סיה, והמלה דו׳ הפכה בפיהם לכינוי-גנאי. תנועות אלו 
השפיעו גם על הפרוטסטאנטיזם עצמו והולידו זרמים ליב־ 
ראליים בקרבו, שהם קיימים עד היום. הם מתיימרים להמשיך 
במסורת המקורית של הפרוטסטאנטיזם, שנוצר כפגיעה בדו" 
הכנריה הקאתולית. הליבראליזם הפרוטסטאנטי העקבי מת¬ 
נגד בדרך-כלל לדו", ואפילו הזרם המנוגד לו, שמוצאו 
ברומאנטיקה, משתדל להשתמש במושג "תורת־האמונה" 
( 6 ז 51011 מ:>כ 13111 ס, ע״ע שליארמכר), במקום דוגמאטיקה. 

גם המחקר ההיסטורי המדעי גרם לשינוי הגישה אל 
הדוגמאטיקה. כשהוכר שההיסטוריה השפיעה על התפתחות 
הדר, התחילו לפעמים אף להפריז בהערכת השפעה זו. מתוך 
שרבים ראו בתולדות הדד התפתחות, הפך מושג הדו׳ אצל 
כמה מן החוקרים לדבר חיובי. קבוצת תאולוגים קאתולים 
״מודרניסטיים״ (שנגדם מכוונת האנציקליקה משנת 1907 ) 
אף ביקשה לפשר בדרך זו בין השקפת-עולם מודרנית ובין 
הדוגמאטיזם הקאתולי. 

המדע עירער גם את קנה־המידה של הדוגמאטיקה הפרו¬ 
טסטאנטית, המבוססת על כתבי-הקודש של הנצרות, כי 
נתברר שאף על התהוותם של אלה חלה השפעת התקופה, 
והביקורת הספרותית־היסטורית הרסה את אחדותם. הרשות 
שנותן הפרוטסטאנטיזם לכל אחד לפרש את כתבי־הקודש 
לפי מצפונו שלו גרמה לכך, שתוצאות החקירה המדעית חדרו 
לחוגים רחבים של הפרוטסטאנטים, וחלק גדול של כמריהם 
אינו מאמין באלוהותו של ישו, ורבים אף אינם מקבלים 








53 


דוגמה—דוגמטיזם ובקרת 


54 


את הדר על תחייתו, ויחד עם זה רואים הם את עצמם 
כנוצרים נאמנים. מכאן באה הדרישה הראדיקאלית של 
בולטמן(ע״ע) לסילוק המיתוס ( 11118 ־ 1101081$161 זץדתזמ£) מן 
הנצרות. 

ברם, הראקציה של הזרמים הדוגלים באיראציונאליות 
נגד רוח הליבראליזם של המאה ה 19 גרמה ליחס חיובי יותר 
למו׳עזג הדר, ויש גם פרוטסטאנטים הטוענים שקיימות דר׳ 
בנצרות, אולם הם משתמשים במונח זה לא במובן המקובל 
בכנסיה הקאתולית, ואף לא במובנו המקובל בחוגי האורתו¬ 
דוכסיה הפרוטסטאנטית, אלא במובן שימושו בפי אבות־ 
הכנסיה הראשונים ? ז״א: לדעתם הדר׳ הן האמונות והדעות 
היסודיות של הנצרות. מו&ג זה של הדו׳ דומה, איפוא, 
ל״עיקרים" שביהדות. חוקרים יהודיים מודרניים מסויימים, 
הדנים בבעיית הדר׳ בחדות, מתכוונים על־פי רוב למושג 
שהוא נהוג היום בחוגים פרוטסטאנטיים. — מחדשה של 
שיטה דוגמתית בפרוטסטאנטיות בשנים האחרונות הוא 
קרל ברת (ע״ע). 

; 1830 2 , 1-11 , 6 ( 0107111 .!!*!?!/ס 067 ,־ 0330801 ־ 50810101 .£ .? 

0. 8. 8211X1■, ¥01)65. {1}). 3. €11X1511. 00§111617865011., 1-111, 
1866 / 7 ; 1.611 ,. 16 ־ x1). 3. 011x15x1. 008x116x1865011., 1867 3 ; 8131 - 
! 80 \^ 1 1 ) 1.1160 , 1 ) 001 ־ X11X6 <1173 £>., 1873 ; 8 . £0013, 1.611]<23612 

2. 5X1131111X1 3. 00 ^81115 ; 1906 4 ,. 1 :/ 650 § 7 ן 16 ה X, £110^0110(1 
?07506X137, 1907 ; 8 .. 500801 1.611 ,£־ x1). 3. 1)0^X116X1^05011., 1 - 1 \£ 
1922-1933 3 ; ¥. 831 011 016 , 111 ־ X15x1. 00^x1107x1}^ 1X11 £17(71/17x1, 
1927 ; 1 ( 1 ., €0630: 3. ¥)<717$(?10{>1611 ) 117 ^ 00 . 3 16 ץ X1^, 1936 ; 

1 ( 1 ., 016 {(1X0111. 00£171£1(1\, 1-1\8 1938-1953; }. 81. £. 
810£3££31:1, 50x116 0/5 01 ¥611 §10 17 , 1930 2 ; ¥. 833.111308 ־ > 
¥611x1). 3. 000 x 11611 §65011., 1-111, 193 1 5 ; ¥. 1)01 0 , 0££0 נ .: 

?/0X1 11. 868x1$ (5080133111: 6), 1931; ). X1x^ ¥115 ,^ 1 ^ 3 'נ X01X6 
365 30^X1165, 1-111, 1931-193 6 2 ; 83. מ£ 016 ,זשמז^ו ¥ 

5 ( 6 111111 £ 3. 011x15(1. 0.5, 1941; 8. 8> 01 ) ¥115 ,:זג 1 § 3 ז X6 317 
308X116 €07( 11011 <]176, 1947; 81. 5081 00£ 11110115011 6 )¥ , 03115 ־ - 
111(7X1 1953 3 . 

81. \^1€!1€ 113 ! ,ז . ¥x6x1^x1^18&^ : על בעיית הד׳ ביהדות 
17. 16118. 83008 .£ , 82 ^ 50808010 .( ; 1926 ,( 70 ן 7 ע 810 ) .ס , 

8. 001(1033011, 001 .ן x013110 ( ויכוח על חדר ביהדות ), 
8£0\¥£ 70-71, 1926-1927. 

. ד. פ 

דר באיסלאם. נסיון ראשון לקבוע דר׳ המחייבות 
את כל המוסלמים אפשר למצוא בניסוח השהאדה ("העדות"), 
אשר אמירתה שימשה סימן להתאסלמות"כבר בתקופה 
קדומה מאד בתולדות האיסלאם. הניסוח הוא: "אני מעיד 
שאין אל אלא אללה׳ ואני מעיד שמוחמד הוא שליח אללה" 
(יש חילופי־נוסחאות קלים). יש סמוכין להשערה, שקדם לכך 
ניסוח שבו העיד המתאסלם רק על אמונתו באחדות האל. 
הכנסת העדות לגבי שליחותו של מוחמד לתוך השהאדה 
נבעה מן הדרישה להצהרה המהווה סימן־הכר מפריד בין 

המוסלמים ובין היהודים והנוצרים. 
עם התפתחות התאולוגיה באיסלאם פסקו מערכות הדו" 
השונות, המצויות באיסלאם, לשמש את מטרת ההבדלה בין 
האיסלאם ובין הדתות האחרות, ונעשו תזות, שקבעה כל 
כת ואסכולה תאולוגית לעומת הכיתות והאסכולות 

האחרות. 

הכת הראשונה באיסלאם, שפיתחה באופן שיטתי דוגמא־ 
טיקה עיונית, היתד. כפי הנראה, המעתזלה (ע״ע), שקמה 
במאה ה 8 . אנשי המועתזילה חילקו את הסוגיות התאולוגיות 
לפי 5 "שרשים"(אצול), שהיו רובם ככולם מעין דו". לחלוקה 
זו לשרשים היתה השפעה מעמיקה בתאולוגיה האיסלאמית, 
והיא קובעת במידה רבה גם את מבנה "ספר האמונות 
והדעות" לר׳ סעדיה גאון. אע״פ שאין סדרם של העדשים 


קבוע תמיד, הרי בדרך־כלל הראשון הוא שורש הייחוד 
(אלתוחיד), הקובע בשיטת המועתזילה לא רק את אחדותו 
של האל, אלא גם את דחיית גשמיותו ואת הזיהוי של תאריו 
עם עצמותו. השני הוא שורש הצדק (אלעדל), הקובע שכל 
מעשיו של האל מותאמים לצדק ומכוונים לטובת הברואים ן 
השורש הזה קובע גם את חופש פעולתו של האדם (וע״ע 
גזרה קדומה, עמ׳ 587 ). השלישי הוא שורש ההבטחה והאיום 
(אלועד ואלועיד), הדן בבעיות אסכאטולוגיות. הרביעי הוא 
שורש הדרגה בין שתי הדרגות (אלמנזלה בין אלמנזלתין), 
הדן, בין השאר, במעמדו של החוטא שהוא מאמין — בעיה 
שיש לה קשר הדוק עם תורת המדינה והתכונות הדרושות 
למועמד לח׳ליפות, ושבעטיה נוצרה כת המועתזילה. החמישי 
הוא שורש החובה לצוות על המשובח ולאסור את המגונה 
(אלאמר באל־מערוף ואלנהי ען אלמנכר)! שורש זה מחייב 
פעילות מעעוית. — אנשי הכיתות השיעיות, שהושפעו מן 
המועתזילה, מונים לעיתים שורש ששי, הקובע את חובת 
הנאמנות למשפחת מוחמד ועלי. 

האיסלאם הסוני, שלא קיבל את תורת המועתזילה, 
גיבש — במידה רבה אגב פולמוס נגד המועתזילה — את 
האורתודוכסיה של האשעריה (ע״ע אשערי), שנזקקה לדוג־ 
מאטיקה משלה. ניסוה קדום (כנראה מן המאה ה 10 ) של הדו" 
הללו ניתן ב 29 הסעיפים של הכתב אלסקה אלאכבר. הסעי¬ 
פים הללו מכילים, בין השאר — בניגוד למועתזילה — דברים 
הקובעים שלאל יש תארים עצמיים! שהקוראן לא נברא! 
שהאל בורא את מעעזיו של האדם, ואילו זה האחרון "רוכש 
אותם", אבל מקבל את האחריות להם! שהנביאים אינם 
חוטאים, שמוחמד הוא שליחו ואהובו של האל, ושארבעה 
הח׳ליפים הראשונים הם הטובים שבבני-אדם אחרי מוחמד. 
הוא מחייב גם את האמונה לגבי פרטים אסכאטולוגיים 
שונים. — במשך הדורות חיברו מורים גדולים סיכומים חד¬ 
שים של הדו", המשקפים בניסוחיהם את הוויכוחים התאו־ 
לוגיים שהתנהלו בינתיים. חיבורים אלה, שבהם השתלבו גם 
משפטים פילוסופיים, משמשים, עם פירושיהם, חומר-לימוד 
בבתי־הספר האיסלאמיים הגבוהים. 

העובדה, שבאיסלאם הסוני חסר מוסד בעל סמכות תא 1 ־ 
לוגית מוחלטת, גרמה לכך שאע״פ שבאשעריה מצויים עיק¬ 
רים המקובלים אצל כל אנשי האסכולה הזאת, לא נתקבל 
אצלם — בניגוד למצב הקיים בקאתוליות — נוסח של דו" 
המחייב את כולם. אותו מצב קיים גם לגבי זרמים מקבילים 
לאשעריה. — ניסוחים של דו", שהן שונות מאד מאלו 
המקובלות באיסלאם הסוני, נמצאים אצל כיתות שיעיות 
קיצוניות, כגון האסמאעיליה (ע״ע). 

,£־ 01 ( 4 ( 14 . 5 . 14 ; 1932 , ¥116 15/10516111 0x663 י 0051008 ^\ .ן 
- 0(801300, 1510701150116 ¥0X7165510X75 ־ 41-5111'1(7211(7 (£1); 8. 5x1 
¥07 ?075510x1 ,ת 813551£00 .£ ;( 193 , £ 11X136 (00( 131303, X^X 
, 811305 . 5 ; 1922 , 11 ,) 071107 ( 41-1 51017150110 ¥11 1 3'41-1)05(1^X1 

.ן> 5 622 . טו, יה! כ, כג! דהי״א יח, יז) כחלק מחילו 
האישי של דוד. זמן־מה אחרי מלחמה זו (כנראה באמצע 
מלכות דוד) באה — לפי סדר הכתובים — מלחמה במואב, 
שנסתיימה בהכנעתו (שמו״ב ח, ב! דהי״א יה, ב), ובסמוך 
לה — בעמון. סיבת המלחמה במואב אינה ידועה לנו. לפי 
מידת האכזריות שנתגלתה במלחמה זו (שמו״ב שם) יתכן 
להגיח, שהתחילה בהתגרות מצד מואב (אפשר יש גרעין 
היסטורי בסיפור המדרש [במד״ר י״ד], שמלך מואב הרג את 
בית־אביו של דוד, שהוליכם אצלו בזמן שברח מפגי שאול). 
המלחמות האחרות, עם שסופן היה כיבוש, התחילו כמלחמות־ 
מגן — כתגובה על התגרות מן החוץ. המלחמה בעמון 
(שמו״ב ח— י—יב! דהי״א יט— כ) היתה תוצאה מפגיעה 
מעליבה שפגע חנון מלך עמון במתכוון בישראל ובדוד, 
שהיה ידידו של אביו נחש (לפי הסיפור האגדי (ר׳ לעיל) 
הציל נחש את אחד מאחי דוד בשעת רצח משפחתו בידי 
מלך מואב). העמונים קראו לעזרתם את המדינות הארמיות 
שבצפון (במדרחוב, מעכה, טוב, צובה), והמלחמה הפכה 
להתנגשות בין ישראל וארם, שתוצאותיה היו הכרעה על 
ההגמוניה בכל תחום ארץ־הייעוד. קרב גדול היה על־יד 
רבה, בירת בני־עמון, שעליה צרו בני־ישראל! על צבאם 
ניצחו יואב ואבישי אחיו. הארמים ניגפו, והדדעזר מלך 
צובה הזעיק לעזרה גם את ארם אשר מעבר לנהר־פרת. 
בקרב שעל־יד חילם, אי־שם בעבר־הירדן הצפוני, בהנהלת 
דוד עצמו, הוכרעה המלחמה: נצחון ישראל היה שלם! 
בין רבבות הנופלים, רגלים ופרשים, מהארמים היה גם 
שר־צבאם שובך (או שופך), ואלפים נלקחו בשבי, ובהם גם 
700 רכב. יואב חידש את ההתקפה על רבת־עמון והזמין 
את דוד למקום המערכה להשלים את כיבוש העיר. דוד 
הוכתר למלך בני־עמון, אבל ייתכן שאחד מבני המלך הקודם 
(שבי) הושאר למלא תפקיד־מה (שמו״ב יז, כז). המלחמה 
עם הארמים נסתיימה בקרב בגבול הפרת, שבו הופה הדדעזר, 
ועמו גם דמשק העוזרת לו. ע״י מלחמה זו נקבע גורלה 
של סוריה: צובה, ועמה המדינות הכפופות לה, נשתעבדו 
לישראל! דמשק, שעזרה לצובה, הושמו בה נציבים, וגבול 
מדינת־ישדאל הועמד בצפון על הפרת (מל״א ה, א). בכל 
חבל סוריה נשתיירו רק חמת בצפון, רצועת הערים 
הפיניקיות (צור, צידון) על החוף הצפוני והמדינה הארמית 
הקטנה גשור (שמלכה היה קשור עם דוד בקשרי־חיתון)! 
אך כל אלה היו בעלי־ברית לדוד. תעי מלך חמת אף שלח 
לו מתנות — כלי כסף, זהב ונחושת — ביד בנו הדורם. — 
מלחמתו האחרונה של דוד היתד, בנגב — באדום. זו' היתד, 
מלחמה קשה ואכזרית ביותר, שעלתה בדמים מרובים לשני 
הצדדים (שמו״ב ח, יג—יד! מל״א יא, טו—טז! תה׳ ס, ב! 
דהי״א יה, יב—יג). היא הוכרעה לבסוף ע״י אבישי (לפי 
דהי״א! בתה׳ מיוחם הנצחון ליואב) בגיא־מלח (כנראה 
מקום בערבה)! המלוכה בוטלה, ובאדום הושמו נציבים. 
ע״י כיבוש זה נפלו בידי ישראל מכרות־ד,נחושת במדינה זו 
והגמל של אילת או עציון־גבר על ים־סוף — שני דברים 


שהאדירו עושר בארץ לאחר־זמן, בימי שלמה. בסיום מל¬ 
חמות אלה נוצרה המדינה הגדולה ביותר בתולדות עמי 
סוריה, ואותה שעה גם המדינה התקיפה ביותר בכל המזרח 
התרבותי(מפת מלכות דוד: ע״ע ארץ־ישראל, עמ׳ 277/8 ). 

אולם כבר בימי דוד נראו במבנה המעצמה הישראלית 
ומלכות־ישראל עצמה גקודות־תורפה, שהיו בחלקן תוצאות 
מליקויי המבנה, אך בחלקן גם תוצאות מאישיותו ואפיו של 
מייסדן האדיר. המלחמות הרבות, שבהן נשפך דם רב מבני- 
העם, הורגשו כמעמסה כבדה, מאחד שד,כיבושים נחשבו 
כיבושי־יחיד של המלך, וטובת־הנאתם היתד, בעיקר לבית־ 
המלכות. בלי ספק ראה העם בעין רעה גם את חיל הורים 
(הגתים, הכרתי והפלתי), ששימשו כשומרי־ראש המלך. כל 
אותה שעה לא כבתה, כנראה, גם הקנאה הישנה של אפרים 
וההתחרות בין שבט־יהודה מזה ובני-רחל מזה. גם כמה אסו¬ 
נות בידי־שמים הוסיפו על האיבה. במשך 3 שנים — אולי 
עוד לפני המלחמות הגדולות (יש קובעים את המעשה בשנים 
13 — 16 למלכות־דוד) — היה רעב בארץ, וכששאל דוד בה׳ 
ניתנה לו התשובה, שזו תוצאה מחטא רדיפת הגבעונים בידי 
שאול. כשנשאלו הגבעונים לטיב הכפרה — דרשו מיתת 
שבעת בני שאול, והמלך לא העז להמרות פיהם! עי״כ 
נראה דוד כמשמיד בית-המלוכה שקדם לו (שמו״ב כא). 
כעבור זמן קרה שוב מקרה זר: פרץ דבר כבד, ובעם תלו 
זה בחטאו של דוד, שערך מיפקד של העם — ודאי לצורך 
גביית מיסיס או לקביעת כוחו הצבאי (שם כד! 
דהי״א כא). 

אולם גם בבית־המלוכה ובהרמון־המלך לא היתד, נחת, 
והזעזועים בחייו האישיים של דוד ובמשפחתו, ענייני נשיו 
ובניו, פגעו כמה פעמים בשלום המדינה. מנשי דוד נזכרות 
במקרא שמונה בשמותיהן, וייתכן שמספרן היה רב יותר 
(לפי המדרש התלמודי [סנה׳ כ״א, ע״א] — 18 ), מלבד 
הפילגשים. מן המלכות היתד, לפחות אחת בת־נכר: מעכה 
בת תלמי מלך גשור, ולפי הסיפור התלמודי [קיד׳ ע״ו, ע״ב] 
היו לדוד הרבה בנים "בני יפת־תואר", ז״א בני שבויות- 
מלחמה. הקשרים והיחסים בין דוד ובין כמה מנשיו היו 
מלאי דראמאטיות, ואף טראגיות. כבר בפרשת דוד ואביגיל 
(ר' לעיל) מרובה הסתום והנרמז מן המפורש. פרשת־חיים 
מזעזעת היא פרשת דוד ומיכל — מאהבתם העזה בנעוריהם, 
הפרדתם מאונם ואיחודם לאחר כמה שנים, עד לאותה שעה 
שגבה הר בין בת-המלך הגאה ובין בעלה איש־העם שירש 
את מקום בית-אביה — "ותבז לו בלבה״(שמו״ב ו, כ—כג! 
דהי״א טו, כט). אולם המאורע החמור ביותר אירע בתקופה 
מאוחרת יותר, בימי המלחמה עם עמון, כשנפתח דוד ליפי 
בת־שבע, אשת אוריה ד,חתי — אחד הגיבורים שהתהלכו 
אתו מימי נדודיו (שמו״ב כג, לט! דהי״א יא, מא). כששהה 
אוריה במלחמה במצור רבת-עמון, לקח דוד את בת־שבע 
לארמונו בירושלים, וכשהרתה לו — סיבב שאוריה ייהרג 
בקרב. הפשע האיום גרר את תוכחתו הזועמת של נתן הנביא, 
והמלך הכיר והודה בחטאו, קיבל תוכחה והכניע עצמו לפני 
ה׳ ולפני נביאו (שמו״ב יא—יב). אולם בת־שבע היתד, לו 
לאשה — בוודאי למורת רוחן של הנשים הוותיקות ואנשי- 
החצר —, ואף קיבלה הבטחה מדוד שבנה ימלוך. בעיית 
ירושת המלוכה היתד, יגעה, מאחר שלא היה קיים חוק 
מסדיר את הירושה. בין בני הנשים השונות שררה איבה, 
וכן היו כמה מבני המלך נתונים לפריצות ולהפקדות, ואילו 







63 


דוז 


64 


מד גילה חולשה וסלחנות יתרה ביחסיו לבניו המתפרעים. 
אמנון בכור־בניו, בן אחינועם היזרעאלית, אנס את אחותו- 
חורגתו תמר בת מעכה! למלך "חרה מאד", אך הוא לא עשה 
כלום לבן הפושע. אבשלום אחי תמר נקם את נקמתה ורצח 
את אמנון, ואח״ב נמלט אל אבי־אמו מלך גשור (שם יג). 
כעבור שנים אחדות התפייס דוד עם אבשלום בתיווכו של 
יואב והחזיר את בנו זה — שהיה אהוב עליו ביותר — לחצר- 
המלך (שם יד), ואף לא מיחה בידו כשהחל אבשלום לנהוג 
גינוני יורש־עצד. ניכר, שדוד המזדקן החל להזניח את 
תפקידיו הציבוריים, ואולי אף את החשוב שבהם — השיפוט 
(שם טו, ב— ג). אבשלום, שנתפס לבולמוס של המלוכה, 
קשר קשר עם כמה 
מזקני העם ושרי- 
המלוכד, 
הצבא — 
גם מן הקרובים 
לדוד, כגון יועצו 
אחיתופל —, הרים 
יד באביו והמליך 
עצמו מלך בחברון 
(לפי המשוער — 
בשנת 33/4 למלכות 
דוד). העם נהר 
בהמוניו אחרי הבן 
המורד. דוד ראה 
עצמו נעזב מרוב 
מקורביו, עבדיו 
וחייליו! הוא נאלץ 
לנטוש את ירושלים 
ולבקש לו מפלט 
בעבר־הירדן בחסות 
צבא( האישי, ששמר 
לו אמונים. אבשלום 
נכנס לירושלים, אד 
לם השגיאות הפו־ 
ליטיות והטאקטיות 
של יועציו, וכנגדן 
תחבולותיהם המחו¬ 
כמות של דוד ויו¬ 
עציו, וביחוד כשרו¬ 
נו הצבאי וגבורתו 
של יואב, שנשאר נאמן לדוד — גרמו למפנה. בקרב 
המכריע בעבר-הירדן ניצח צבאו של דוד בפיקודו של 
יואב את צבא העם, ואבשלום עצמו נהרג בידי יואב 
(שמרב טו—יח. בזה דעכה המרידה מעצמה, אולם דוד — 
ההמום מצער על מות בנדאהובו — לא ידע הפעם לכלכל 
את מעשיו בתבונה, ושובו למלוכה אירע במסיבות שעוררו 
ריב בין זקני ישראל וזקני יהודה, כשהראשונים ראו עצמם 
באילו הם נחותים במעמדם לגבי האחרונים(שם יט). בריב זה 
השתמש איש מבנימין, שבע בן בכרי — אולי מחסידי בית- 
המלוכה לשעבר —, לעורר מרד חדש, דוד שלח את שר- 
צבאו עמשא נגד המורדים. יואב, שראה בו את מתחרהו, סילק 
אותו — כשם שסילק בשעתו את אבנר (ד׳ לעיל) —, ואח״כ 
הכריע גם מלחמה זו לטובת שלטונו של דוד (שם כ). 


שנותיו האחרונות של דוד היו תקופת שקט ושלווה 
לממלכה הגדולה שהקים, הן בפנים והן כלפי חוץ. אולם 
המלך הזקן עצמו היה מוקף תככי-חצר עד יומו האחרון. עם 
מותו של אבשלום הגיעה המלוכה — לפי סדר הבכורה — 
לאדוניה בן חגית, שתמכו בו רעיו הוותיקים של המלך: 
יואב ואביתר, בני-המלך ו״אנשי-יהודה". אדוניה אף התחיל 
לנהוג כמלך־לעתיד ולאסוף את תומכיו סביבו. אבל נתן 
הנביא, שבשעתו הוכיח את דוד את תוכחתו הקשה על 
מעשהו עם בת-שבע, תמך בשלמה בן בת-שבע — כנראה 
בגלל ההבטחה שנתן דוד לאשתו זו — ובהשפעתו ציווה 
דוד למשוח את שלמה למלך ולהכריז עליו כמלך בעודו 

בחייו. סמכותו של 
דוד הזקן היתד, גדו¬ 
לה עד כדי כך, 

שהדבר בוצע בלי 
כל התנגדות (מל״א 
א). בצוואתו לשל¬ 
מה הזהיר אותו דוד 
לשמוע בקול ה׳ 

ולשמור את תורתו 
ומצוותיו! יחד עם 
זד, הטיל עליו לגמול 
טובה לנאמנים עם 
אביו, אך גם לד,פ¬ 
רע מאלה שנטר 
להם דוד שנאה על 
הפגיעות שפגעו בו 
במלכותו — ביניהם 
יואב (שם ב! השד 
דהי״א כב, יב—יג! 

שם כה, ט). דוד 
ז מלך 40 שנה בחב¬ 
רון ובירושלים! 

כבן 70 היה במותו. 

אירגון ממל¬ 
כת ישראל בידי 
דוד. שאול עדיין 
המשיך במשטר 
ובאורח־החיים שמ¬ 
ימי השופטים, אם 
כי כמלך כבר ניתנו 
לו כמה סמכויות שלא היו לנשיאי־השבטים. עם עלייתו 
של דוד ניתנו פנים חדשות למלוכה והוכנסו שינויים 
עיקריים בכל תחומי המדינה והצבא. כתוצאה מחייו ההרפת- 
קניים של דוד קם, בצד צבא העם, צבא פרטי של המלך, 
מורכב מבני שבטים שונים, ואף מבני־נכר (אפרים. בנימין, 
גד! ארמים, עמונים, מואבים, הגרים — שמו״ב כג, ח—לט! 
דהי״א יא, יי—מז), ביניהם גם חתים (שם: שמו״א כו, ו) — 
ודאי קצינים־הרפתקנים, פליטים מארצותיהם. זה היה צבא 
קטן של חיילים מקצועיים, מאומן וממושמע להפליא ונאמן 
ומסור למפקדו ללא סייג! הוא היה מחולק ליחידות של 
"שלושים" ו״שלושה". בכוח צבא זה נעשו בעיקר המלחמות 
בפלשתים וכיבוש ירושלים, והוא שעמד לדוד להשיבו 
למלוכה בימי מדד אבשלום ושבע בן בכדי. על "הכרתי 










65 


דוד 


66 


והפלתי", שאורגן מתוך צבא־הפלשתים אחרי כיבוש גת, פקד 
שר־חיל גתי (אתי), ומעליו הועמד שר מיוחד, בניהו בן 
יהוידע (שנעשה אח״כ לשר־הצבא הכללי). על כלל־הצבא 
ו״שרי־החיל" (שמו״ב כד, ד) עמד יואב — נאמנו של דוד 
ומי שהלך אתו מראשית נדודיו ועשה את כל המלחמות 
הגדולות, אע״פ שמפעם לפעם נפלו סיכסוכים קשים בינו 
ובין המלך• 

ע״פ דוגמת המדינות השכנות הגדולות, ביהוד — 
כנראה — מצרים, נתכוננו זו הפעם הראשונה גם המשרות 
החשובות של שרים לתפקידים קבועים בחצר־המלכות: 
הסופר — המנהל, כנראה, את הקורספונדנציה המלכותית 
והרושם את מצוות המלך! המזכיר— אולי המנהל את הלשכה 
המלכותית, המביא את בעלי־הדינין לפני המלך, ואפשר גם 
הממונה הראשי על השירות האזרחי במדינה; ״רעה המלך״ * 

* 9 1 • 

יועץ ראשי! מחנך לבני־המלך; ממונה "על המס", ז״א על 
העבדת יתר הכנעני כסבלים וחוצבים; כשרים נחשבו גם 
הכהנים — אביתר מבני-עלי וצדוק מבגי־אלעזר! אחרי 
מלחמת אבשלום היה לדוד גם כהן "פרטי" (עירא היאירי) 
(שמו״ב ח, טו—יח! כ, כג—כו! דהי״א כד, ו! כז,כה—לא). 
ברם, שלא כבמצרים, הוחזק המשפט בידי המלך, ולמשפט 
צדקו של דוד יצא שם (שמו״ב ח, טו! דהי״א יח, יד), אלא 
שפרט לתקנה אחת הנוגעת לצבא — עוד מזמן היות דוד 
בצקלג (שמו״א ל, כד) — לא נשתמר לנו ממשפט המלך 
ולא כלום. 

בידי המלך נצטבר רכוש קרקעי וכספי רב מן השלל, 
ועליו נתמנו "שרי רכוש ומקנה" (דהי״א כז, כה—לא). אין 
סימן להפרדה בין אוצר־המלך ואוצר־המלוכה. קרן בפני 
עצמה היו ההקדשות משלל המלחמות הרבות, שנועדו לצרכי 
קדשים ומקדש (דהי״א כו, כז ו והשר שמו״ב ח, י—יב; 
מל״א ז, נא); על רכוש זה נתמנו כמה מראשי־האבות מן 

הלוים (דהי״א כו, כ—כו). 

♦ • י 

דוד והמקדש. בס׳ דברי״הימים נמסר תיאור מפורט 
של תיכנון מדוקדק של בניין בית־המקדש מטעם דוד ושל 
הכנותיו הנרחבות בחמרים ובאנשים לצרכי מפעל זה! וכן 
מיוחס לדוד אירגון הכהונה והלויה למשמרותיהן, חלוקת 
הלוים לשוערים ומשוררים, התקנת השירה במקדש וכד 
(דהי״א כב, ב—ה, יד—טז; כג—כו! כח, יא—כט, ח), 
תיאור זה לפרטיו דומה שהוא משקף מעמד של בית בנוי 
וקיים ושל משטר קבוע מדורות; לפיכך יש מניחים, שאין 
זה אלא תיאור של מציאות מאוחדת, שמוצגת ע״י המחבר 
כהוראה מטעם דוד. אולם מסתבר יותר, שתיאור זה נכון 
בעיקרו וביסודו, שכן בשעת אירגון העבודה במקדש בתחילת 
ימי הבית השני מושתתים כל הסידורים על מסורת ידועה 
ומקובלת מדוד (עז׳ ג, י; נחמ ׳ יב, כד, מה—מו). מסורת זו 
אף תואמת להפליא את רוחו של המלך ואת מגמותיו המש¬ 
תקפות במעשיו הידועים לנו. דוד לא העלה את הארון 
לירושלים אלא במטרה תחילה לבנות את הבית (ביטוי עמוק 
להרגשה זו ניתן בתה׳ קלב). קרוב לוודאי, שהמלך ראה את 
עיקר תעודת ימיו האחרונים, אחר שוך סערת מלחמות־חוץ 
וסיכסוכי־פנים׳ בהכנת בניין הבית. המקום, שעליו עתיד 
היה לעמוד בית-המקדש כעבור שנים לא־רבות, נקנה בידי 
דוד מידי תושב־ירושלים היבוסי ארונה (או אדניה או ארנן 
[שמו״ב כד; דהי״א כא]). השירה והנגינה כליווי לעבודת־ה׳ 
כבר היתה. ידועה בישראל (למשל בהעלאת הארון [ר׳ 


לעיל]), והסדרתה בידי המלך־המשורר אינה אלא טבעית. 

אישיותו של דוד, כפי שהיא מצטיירת במקורות 
המקראיים — אף בלי להזקק למסורת, שהוסיפה על דמותו 
קווים רבים (ר׳ להלן) — היא עשירה ומורכבת מאד. נפגשים 
בו קווי-אופי שונים, ואפילו מנוגדים, המתמזגים יחד ליחידה 
אישית מופלאה. מצד אחד — דוד הוא גיבור ואיש־מלחמה. 
מילדותו הוא לוחם עז־נפש, המכה "את הארי ואת הדוב"; 
כנער הוא מכריע את גלית הפלשתי, לוחם את מלחמות 
ישראל בשירות המלך שאול, מצטיין כראשון בין גיבוריו * 
אח״כ — מנהיג גדוד לוחמים דופשיים מרי-נפש ולוחם בראשם 
מלחמה פארטיזאנית בשוסי עמו! כמלך הוא מצביא גדול, 
מנצח וכובש. איש־הצבא האמיץ והנועז הזה הוא גם תכסיסן 
מחוכם ודיפלומאט ערום, הכורך את השגת מטרתו האישית 
במילוי תפקיד של מנהיג מדיני גדול, איש היודע לחשב 
כל צעד, להשתמש בכושר דיפלומאטי מופלא בשעת־צורך 
ולהמתין בסבלנות לבוא מועד: עזוב ונרדף ע״י המלך 
שאול — הוא מתקשר עם מתי־המעט שאתו עם מלך־מואב, 
עם בני־עמון, ואף עם מלך-פלשתים, שאך ,תמול׳ הכה בחיי¬ 
ליו ב״רבבות"; כמלך בחברון הוא מתחתן במלך־גשור 
הארמי, שכנו של איש-בושת בצפון; נעזב ע״י רוב העם 
ומחפש מפלט ב,נכר׳ — הוא מפליא לסכל מרחוק עצת יועץ 
חכם (אחיתופל) ולהמציא לעצמו ע״י סוכניו ידיעות על כל 
הנעשה בעירו. שנים הוא נושא בלבו ייעוד המלכות, אך 
כאילו אינו נוקף אצבע להחיש מלכותו — עד בוא השעה 
ויריביו מסולקים ע״י אויבים מבחוץ או ע״י סיכסוכים ביניהם 
לבין עצמם. הוא מארגן בעל יזמה, היודע זמן לקרב ולרחק. 
מיום שהוא יודע שנועד למלוכה אין המטרה הזאת סרה 
מנגד עיניו, אך השגתה הופכת בידו להגשמת ייעוד לאומי 
גדול. כחוט-השערה פעמים בינו ובין אבדן או צעד אל עבר 
האויב, אך דוקא מ,עז׳ הוא מוציא ,מתוק׳: עזוב ונרדף, הוא 
מארגן צבא־ריקים כאילו בעל־כרחו, אך בידו המאומנת הם 
הופכים לצבא "גיבורים", שעתידים לעשות מלחמותיו הגדו¬ 
לות! מאין ברירה הוא מסגיר עצמו לשרת בצבא אויב-עמו 
הגדול — וזה עצמו משמש לו חיפוי להכות באויבי-עמו 
האחרים, וכעבור שנים— אף בפלשתים גופם, ואפילו להוציא 
מידי הפלשתים את צבאם ולהעמידו לשירותו. הוא מתקשר 
לצרכו המדיני עם מלכי-הכנענים מחוץ לארץ ההתנחלות, 
אך כל זה אינו אלא אמצעי כדי להפוך את כל יתד "ארץ־ 
כנען״ לשעבר ל״ארץ־ישראל״. הוא עולה — אמנם בדרך 
זיגזאגית ו״אנושית״ מאד — צעד אחר צעד, אך כל צעד 
הוא גם צעד" עליה לעמו. הוא מגדיל כבוד ביתו ע״י העלאת 
הארון, אבל צעד זה הוא הקובע מרכז לאומי, ממלכתי 
ודתי לעמו. 

וכנגד גדלות המעשה — עומק הרגש. דוד אינו גיבור- 
מלחמה ומנהיג מדיני גדול בלבד! הוא משורר גדול— "נעים 
זמרות ישראל״ (שמו״ב כג, א) —, עדין הרגש ועז הביטוי. 

9 • 

הוא מנגן מופלא בכלי־שיר, מפורסם לדורות (השו׳ עמום 
ו, ה! נחמ׳ יב, לו)! כמלך הוא מחזיק "שרים וישרות" (שמו״ב 
יט, לו); המשל הציורי משפיע עליו השפעה עזה (השו׳ משל 
נתן הנביא [שם יב], משל האשד, התקועית [שם יד]). רגשות 
אנושיים טבעיים חזקים פועמים בו: אהבת רעים, שלה ניתן 
ביטוי גדול בקינותיו על מות אהוביו, ביחוד על שאול 
ויונתן(שם א, יז—כז) — קינה שהיא מן העדינות והמופלאות 
בספרות המקראית! אהבת אב לבניו ורחמי אב עליהם — עד 





67 


מד 


68 


כדי חולשה — אפילו כלפי בן סורר ומורה באבשלום; 
ואהבת נשים. כל אישיותו של דוד עטופה הילה של ארו¬ 
טיקה — פעמים דקה ועדינה, ופעמים עזה וקשה. קסם אישי 
שופע ממנו וקונה לב רבים, כנשים כגברים, לאהבה תלויה 
בדבר ולאהבה שאינה תלויה בדבר (מיכל, אביגיל; יונתן, 
יואב). 

ברם מידתו העיקרית והראשית של דוד היא דבקותו בה/ 
אמונתו העמוקה בו ובחסדו, בטחונו הגמור בו, הרגשת עצמו 
כעבד־ה/ כעושה שליחותו ונושא ייעודו, ומכאן — היענותו 
התמידית והמוחלטת לדבריו. לא זכה דוד להיות ירא־חטא 
בכל דרכיו ומעשיו, ופעמים שנמשך אחרי תאוותיו ויצריו — 
תאוות־בשרים ויצר־השלטון —, אך יראת־שמים ואהבת־ה׳ 
שבו לעולם אינן נפגמות. לפיכך הוא מכיר בחטא ומקבל 
בהכנעה עמוקה תוכחה ועונש. גדולתו ומלוכתו אינן בעיניו 
השגים שהשיגם בכוח עצמו ולא בזכות עצמו, אלא חסד ה׳ 
ותפקיד שהוטל עליו מטעם ה׳. הוא מלך בעם — ועבד לפני 
אלוהיו; לפיכך הוא מבטל כבודו מפני כבוד ה/ מוחל על 
כבודו כמלך ומשתף עצמו עם פשוטי העם — עם "אמהות 
עבדיו" בשמחה של מצווה, כ״מכרפר בכל עד(שמו״ב ו, יד), 
כ״מרקד ומשחק" (דהי״א טו, כט) לפני ה/ בחגיגת העלאת 
הארון. אף כמלך הוא רואה עצמו לא כמושל לכבודו ולהנאתו 
אלא כעושה דבר־אל למען עמו ישראל אשר בחר (שמו״ב ז, 
יח—כט). בשירת־הנצחון הנפלאה שלו(שם כב; המקבילה: 
תה׳ יח) אין הוא מזכיר כלל את גבורתו המלחמתית אלא 
את גבורת ה׳ אשר הראה נפלאות בו, ולעצמו אין הוא מייחס 
זכות אלא קיום צו־אל ושמירת מצוותיו: "כי כל משפטו 
לנגדי, וחקתיו לא אסור ממנה... וישב ה׳ לי כצדקתי, כברי 
לנגד עיניו... כי בכה ארוץ גדוד, באלהי אדלג שור". ב״דברי 
דוד האחרונים" (שמו״ב כג, א—ז) נשמעת תחושת־יעוד 
עמוקה, הרגשת "ברית־עולם" לו ולביתו "עם אל" — הרגשת־ 
יעוד, שממנה (ומדברי נתן הנביא אליו !שם ז, טז] התחילה 
צמיחת הרעיון המשיחי בישראל. 

דוד המלך וספר תחלים. שמו של דוד כעבד־ה׳ 
וכמשורר אלוהי קשור קשר בל־ינתק בס׳ תהלים. מ 150 
מזמורים שבתהלים כוללים 73 (ג—ט׳ יא—לב, לד—מא, 
נא—סה, סח—ע, פו, קא, קג, קח—קי, קכב, קכד, קלא, קלג, 
קלח—קמה) בכותרותיהם את הציון "לדוד"; עוד אחד (קלב) 
מיוחם לו בבירור מבחינת תכנ 1 , ועוד שנים אחרים (קה—קו) 
מיוחסים לו ע״פ דהי״א טז, ז—לו; הסיומת של ספר שני 
של תהלים היא: ״כלו תפלות דוד בן־ישי״ (שם עב, כ — 
בסיומו של פרק שאינו מיוחס "לדוד" אלא "לשלמה"!). אין 
להכריע היום, אם הכותרת "לדוד" מתכוונת בכל מקרה 
ומקרה לציין את דוד כמחבר המזמור, או שמא אין היא — 
לפחות בכמה מקרים — אלא הקדשה לדוד, או ציון של 
מזמור המותאם לו או מושר לפי לחן המיוחס לו. רובם 
המכריע של המזמורים המיוחסים לדוד הם "מזמורי־יחיד" 
מובהקים, ויש מהם ההולמים להפליא את דוד, ואף רק את 
דוד בלבד, בסיטואציות מסויימות המפורשות בגוף הפרק, 
כגון: יח, גא (עד פס׳ יט), ם (=קח), סג (גם נו, נז, קמב, 
קמד); רובם של המזמורים מתאימים לנפש כל אדם בהגותה 
לפני אלוהיה; אך יש גם מזמורים שיחוסם לדוד מלך ישראל 
אינו מתקבל על הדעת. המסורת של תושבע״פ והתודעה 
העממית (ר׳ להלן) קיבלו את ס׳ תהלים כיצירתו של דוד. 
חקר־המקרא החדיש בדורות שלפנינו, שלא מצא עדויות 
מסייעות לכך מן החוץ ושדבק בדעות מוקדמות מסויימות 


על תולדותיהם והתפתחותם של הרעיונות הדתיים בישראל, 
שלל את בעלותו של דוד על כל המזמורים הנקראים על שמו 
בתהלים — או עכ״פ על רובם ככולם —, ויש ששללו ממנו 
אפילו את השירים המיוחסים לו בם׳ שמואל. היום, לאור 
ידיעתנו את השירה הדתית של שכני ישראל ואת הדמיון 
הרב במוטיווים ובמליצה שבין מזמורי תהלים וביו רעיהם 
במזרח הקדמון (מצרים, בבל, כנען) — קרוב שנקבל 
את עדות המסורת ביסודה. על־כל־פנים עדות זו היא 
עתיקת־ימים מאד, שהרי כבר בכותרת שירתו בס׳ שמואל 
נחשב דוד לראש משוררי ישראל, ושירתו היתד, ידועה 
ומפורסמת בימי עמום ובראשית ימי בית שני (ר׳ לעיל). 
רבגוניותם של המזמורים המיוחסים לדוד והפנים השונות, 
אף המנוגדות זו לזו, שבהן מתגלה מחברן מבחינת מעמדו 
בחיים, הלכי־רוחו ומצבי־נפשו — אינן מעוררות כל תמיהה, 
כי אך טבעי הוא שמשורר גדול, אשר חי חיים סוערים 
גדושי תהפוכות ועלילות, מאוויים ופעולות, מצוקה וגאות, 
מעלות ומורדות — נתן ביטוי בשירתו להשתפכות לבו בכל 
המסיבות המתחלפות הללו. 

דמות דוד במסורת המקראית. מעשיו המדי¬ 
ניים והצבאיים של דוד עם גדולתו הדתית, כבונה מלכות 
ישראל, מכונן קדושת ירושלים והמקדש וכהסיד האמיתי, 
יחד עם שירתו ועם לבטיו האישיים — כל הצירוף המופלא 
הזה, היחיד במינו, עשה אותו, עם כל הפגמים האנושיים־ 
טבעיים שנתגלו בו מפעם לפעם, לאישיות הדגולה והמרכזית 
במקרא. דוד הוא האיש היחיד בתולדות ישראל ובתולדות 
דת־ישראל, שלא היה לא כהן ולא נביא, ואעפ״כ נעשה סמל 
דתי. לנביאים דוד הוא עבד־ה׳ ומשיח־ה/ ומלכותו היא 
מופת נצחי לכל הדורות וסמל לאהבת ה׳ ולחפץ ה׳ בעם. 
מעשי דוד הם דוגמה לכל הדורות הבאים (מל״א ג, ג; שם 
יא, ד, לח; מל״ב יח, ג; שם כב, ב), ולמען דוד מקיים ה׳ 
חסדי המלוכה (מל״א ב, מה! שם יא, לב; מל״ב יט, לד; 
ישע׳ לז, לה! שם נד״ ג! ירט׳ ל, ט! הושע ג, ה; עמ ׳ ט, יא; 
דהי״ב ז, יח! שם כא, ז, ועוד), ובזכותו תוחזר המלכות 
לישראל (יחז׳ לד, כג—כד; שם לז, כד). ברית ה׳ עם דוד 
ובית־דוד היא ברית־עולם כימי השמים על הארץ (ירמ׳ 
לג, כא). 

י. קופמן, תולדות האמונה הישראלית, ב׳, 183-171 , 204 - 
205 , תש״ב; הנ״ל, הסיפורים על דוד ושלמה (מולד, 
ט׳־ו), תשי״ז; ב. דינבורג, הסיפור על כיבושה של ירושלים 
בימי דוד ומשמעותו ההיסטורית (ציון, י״א, 167-153 ), תש״ו; 

מ. צ. סגל, מבוא המקרא, ב׳ (מלואים), תש״ז; הנ״ל, ספר 
שמואל, תשט״ז; י. מ. גדינץ, ארץ היעוד (ספר השנה ליהודי 
אמריקה, י״ג׳ 62-59 ), תש״ט; י. בהן, דוד (מאזנים, ו׳ 
[כ״ט], 322-305 ), תשי״ח ; ,;.ס 81 ■! 1)1-1111, 04: 1.11x11 ..׳ 1 
/ 0 ;? 111 ?ז 14 ז 710 41 ?־ 01 ?׳ 711 ? 711 ,ת $0 תו 3154 א . 3 > ; 866 ! 

, 5011 ) 8160 . 8 ; 1877 ,.ן>ף 5 333 , 1, 11 ) 7011 [ 711076121 / 1011 ! 7.4 ? 111 
1 ) 1111 ה? 1 ( 11 << 0 ; 1 ( 411 . , 1 ז 3 ק 15 ; 0 .׳\\ ; 1907 ,?? 1411 )? 2 111 ?; . 11 .( 7 
, $0831 . 81 . 81 ; 1909 ,. 0 1 ? 111 ) 1 ; 111 ) 710111111 . 111 ? 4 ?; 1 . 1 ) ?; 11.11 
־ 1914 ,( 0 <-׳\ ,$א ,א?)() !?) 541111 / 0 ) 8001 ? 111 111 ;? 11 ) $111 
- 166 , 86-146 , 11 , 1 ?!)?;! ;?; 1/011 . 1 ) . 11 ?;? 0 ,! 0 )) 141 •א ; 1920 
; 1932 2 , 1 ? 1 ) 1 ; 1 111 11 ?) 1441 )? 0 . 11 11 ? 1411 ;? 0 .. 10 ; 1925 , 169 

,!.( 1 ? 01 % [ 11 ? 011114 ? 711 .!) . 111 ^!!)!■ 1 ?(? 11 ?? 1 !( 1 076 ,) 05 א ..\ 
, 8414:11114 111 611 ) 016/7 ) 7 . 1 ) 11 % ) 71 > 11 < 111 ? 81441 076 , 7111 . 13 ; 1926 
11 ! 06111%111 ; 04 ,. 16 ; 1950 ,;.ס !{?!??;; €10 ; 04 ,. 1 ) 1 ; 1930 
; 1955 ,( 22 — 1 , 1/1 ,.) 065 " . ¥01 ) 1 ) 7 ) 1 !! .)% 1 ? 1 )?; 1 11 ? 7,676/1 . 1 ) ה 1 

1 ) 01 ? 14 4 ; 11 ? 11 ק<(%? ;? 0441101111411 [ 1 ? ;?' 7111 ,\ 1 ) 3 ׳\ 60 •א 
1 ) 411 $0/66 , 1011 ) 8 ) 80 • 1 ; 1939 ,( 48 8 א) 5410111011 1 ? . 0 ? 7 > 
710111 ,](!""נ! 1 \/ . 8 .¥! ; 1940 ,( 1-29 , 58 / 219 ) ■ 11 ) 714x1 
עברית: מתקופת״) 1940 , 222-224 ,? 1141111 ; 1 ? 011 ס! 6 ^ 7 ./?! 5101 
ו, 0 ו?? 418 ?! 1  ; 1949 ,( 23-26 , 0105,1 ( 3416 : 010 ) 81010015 ״ 1 ) 
, 155-177 ,; 1 ? 4 ז; 1 6 ) 6/176/1 ) 476 , 40111 ? . 81 ; 1946 , 0111% ? 111 
. 1958 , 129 , 11 עג , £5 א( ,) 736100 . 81 ; 1950 

י. מ. נ. 








69 


דוד 


70 


דוד בתלמוד, במדרש ובמסורת העממית. 
לשני הגונים המקראיים של דוד — הגיבור־הלוחם והמשורר־ 
החסיד — מצטרף באגדה התלמודית גון נוסף: של תלמיד־ 

חכם העוסק בתורה. השם ע ד י נ ו ה ע צ נ י (שמו״ב כג, ח) 

* •־־׳ ♦ ♦ * 

נדרש ככינוי לדוד, ש״כשהיה יושב ועוסק בתורה — היה 
מעדן עצמו כתולעת; ובשעה שיוצא למלחמה — היה 
מקשה עצמו כ ע ץ על שמונה מאות חלל בפעם אחת"(מדק 
ט״ז, ע״ב). בזה מובלטת המזיגה של שני יסודות הנראים 
כסותרים זה לזה — שנתמזגו באישיותו של דוד. כן מציינת 
האגדה את ההשלמה ההדדית בין רוח־השירה שבו לבין 
התעסקותו בתורה: "כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של 
דוד, וכיון שהגיע חצות־לילה — באה רוח צפונית ונושבת 
בו ומנגן מאליו; מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה 
עמוד־השחר" (ברכ ׳ ג/ ע״ב). מקראות שלפי פשוטם הם 
מטפלים במאורעות ממלחמותיהם וגבורותיהם של דוד ואנ¬ 
שיו — נדרשים באגדה כמתייחסים ל״מלחמתה של תורה", 
לדיונים בהלכה בינו לבינם (למשל: ב״ק ס׳—ס״א). מלאך־ 
המות לא יכול לו לדוד, כשבא ביום־השבת ליטול את נשמתו, 
כיון "דלא חוה פסיק פומיה מגירסא״(= שלא פסק פיו [של 
דוד] מלימוד), והיה נאלץ להפסיק את דוד ממשנתו על־ידי 
תחבולה — ורק אז יכול לו (שבת ל׳, ע״ב). לפי אגדה 
אחרת נפטר דוד בחג־השבועות — יום מתן־תורה (יר׳ חג׳ 
ב׳, ג׳; רות״ר ג ׳ ). דוד מופיע גם כפוסק־הלכות וכאב־בית־ 
דין; ל״בית־דינו של דוד" מיוחסת, למשל, חגזרה על ייחוד 
פנויה (בעקבות מעשה אמנון ותמר [סנה׳ כ״א; ע״ז ל״ו, 
ע״ב]). למזיגה ז 1 של מלך ושל איש־ההלכה באישיות אחת 
משווה האגדה ג 1 ן סטואי — ככיבוש פינוקיה ופארה של 
המלוכה ע״י הצנע והחומרה של שירות התורה ועבודת־ה׳ 
(בדומה לקיסר־הפילוסוף מארקום אורליוס): "לדוד... שמרה 
נפשי כי חסיד אני" (תה׳ פו, א—ב)'— "כך אמר דוד לפני 
חקב״ה: לא חסיד אני ?! — שכל מלכי מזרח ומערב ישנים 
עד שלוש שעות ואני חצות לילה אקום להודות לד — שכל 
מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות־אגודות בכבודם — ואני 

ידי מלוכלכות בדם (=דם־נידה)-כדי לטחד אשה 

לבעלה" (ברכ׳ ד׳, ע״א). וכן אמרו על דוד: "בשעה שהיה 
יושב בישיבה (=בבית־המדרש) לא היה יושב על גבי כרים 

וכסתות אלא על גבי קרקע-אמרו לו: ישב מר על 

כרים וכסתות; לא קיבל עליו" (מו״ק ט״ז, ע״ב). 

אולם דמותו של דוד כתלמיד־חכם אינה מאפילה על אפיו 

המוסי. השידה ליוותה אותו בכל דרכי חייו: "דר במעי־אמו 

ואמר שירה,-יצא לאויר־העולם ונסתכל בכוכבים ומז¬ 

לות ואמר שירה,-ראה במפלתם של רשעים ואמר 

שירה,-נסתכל ביום־המיתה ואמר שירה" (בדכ ׳ י׳, 

ע״א). האדמוניה זו בין אישיותו האינטלקטואלית ואישיותו 

9 ** •• י 

הפיוטית של דוד מסוכמת בדבריו של רב אשי: "עד חצות־ 
לילה היה עוסק בתורה, מכאן ואילך — בשירות ובתשבחות" 
(שם ג׳, ע״ב). 

מקוד תלמודי, העוסק בשאלת מחבריהם של כתבי־הקודש, 
יודע שתהלים הוא יצירה קולקטיווית, והוא רואה בדוד את 
אחד המשוררים ואת עורכו של הקובץ כולו: "דוד כתב 
ספר תהלים ע״י עשרה זקנים" (ב״ב י״ד, ע״ב); מקור 
מדרשי מסביר, ש״אע״פ שעשרה בני־אדם אמרו ספר 
תהלים — לא נאמר על שמותם אלא ע״ש דוד מלך ישראל" 
(קה״ר ז׳). ואילו ר׳ מאיר אומר: "כל תושבחות האמורות 
בספר תהלים — כולן דוד אמרן״(פס׳ קי״ז, ע״א). 


דרד־חייו של דוד — מרועה למלך — הגיעה, לפי האגדה, 
לביטוי במטבע שלו: "ומה היה מוג י טון שלוי מקל 
ותרמיל מכאן — ומגדל מכאן" (ב״ר ל״ט). התנהגותו של 
דוד כרועה היתד. מבחן, אם ראוי הוא לחיות מלך — בדומה 
למבחנו של משה רבנו לפי האגדה: "מי שהוא יודע לרעות 
הצאן איש לפי כוחו — יבוא וירעה בעמי"(שמו״ר, ב׳). 

האגדה טיפלה במיוחד בחטאו של דוד, במעשה בת־שבע. 

קשה לה לאגדה לקבל את העובדה הנוראה כפי פשוטה 
האמור במקרא ולהצטרף לכל חומר גזר־הדין שהמקרא חורץ 
עליה בפי נתן הנביא. אין היא מכחישה את עצם היות 
החטא — אלא משתדלת לעדנו ולגלות גורמים מקילים — 
שלא היתד, בת־שבע אשת־איש אלא גרושה מאוריה (בתור 
יוצא למלחמה), ושאוריה עצמו נתחייב מיתה משום שהימרה 
את צו המלך; לפיכך אין חטאו של דוד במעשה עצמו אלא 
במגמתו וכוונתו הרעות (שבת נ״ו, ע״א). כנגד זה מדגישה 
האגדה — בהתאם למקרא — את עומק חרטתו של דוד, 
את קבלתו את תוכחת הנביא, את תשובתו, שבגללה זכה 
למחילת עוונו; אות למחילה זו ניתן בימי שלמה, "שלא 
נענה... עד שאמר: אלהים, אל תשב פני משיחך, זכרה 
לחסדי דויד עבדך (דחי״ב ו, מב) — מיד נענה; באותה 
שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי־קדירה, וידעו כל העם 
וכל ישראל שמחל לו הקב״ה על אותו עוון"(שבת ל׳, ע״א). 
האגדה העמידה את דוד כסמל לבעלי־תשובה, ודרשה את 
הכתוב: "נאם דוד בן־ישיונאם הגבר הוקם על" (שמו״ב 
כג, א) —'"שהקים עולה של תשובה" (מו״ק ט״ז, 
ע״ב) — ״שהוא שב תחילה ונתן דרך לשבים״ (רש״י). — 
לעומת זה מהמידה האגדה בראיית חטא אחר של דוד — 
שלקח ממפיבושת מחצית־שדהו ונתנה לציבא עבדו (שמו״ב 
יט, ל): ״קיבל דוד לשון־הרע״; ומשום כך: "בשעה שאמר 
דוד למפיבושת: אתה וציבא תחלקו את השדה — יצתה 
בת־קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה!" 
(שבת נ״ו). 

דוד נחשב באגדה כאישיות מרכזית בתולדות האנושות. 

כל חייו ניתנו לו מאדם הראשון, שוויתר למענו, על שבעים 
שנה מאלף השנה שנקצבו לו(ילק״ש תה׳ תתמ״ג). ד׳ מזמר 
רים שהיה על אדם הראשון לאמרם נאמרו ע״י דוד (שם שם 
תרכ״ט). כל שלשלת־היחוס של דוד הבאה בסוף מגילת־רות 
לא נבראה אלא למענו (ב״ר ל״ט), והאגדה כוללת בין 
אבותיו גם את מרים אחות משה (ספרי במד׳ ע״ח). סיפורי־ 
מעשיות נפלאים לרוב על לידתו, ילדותו ונעוריו של דוד 
נמצאים בילקוט המכירי(מהד׳בובר, ב׳, 214 ). האגדה מטפלת 
בדוד גם לאחר מותו — מקומו בגן־עדן במחיצת האבות 
והנביאים, ואפילו בראשם; דוד הוא שיימצא ראוי לברך 
על היין בסעודה שתיערך לצדיקים לעתיד־לבוא (פס׳ קי״ט, 
ע״ב). יתר על כן: בזכות מזמור שיאמר דוד ביום־הדין 
הגדול ו״אמן״ שיענו אחריו הרשעים בגיהינם — ייוושעו 
גם אלה(בית־המדרש לא. יעללינעק, ה׳, 168,45/6 , ד, 25/6 ). 

בהתאם לדברי נתן לדוד (שמו״ב ז) ול״דברי דוד האח¬ 
רונים" (שם כג) קובעות ההלכה והאגדה כאחד, שהמלכות 
ניתנה לדוד ולזרעו לעולם (דמב״ם, ד,לכ׳ מלכים א׳, ז׳—ט׳) 
ושרק מלכי בית־דוד הם מלכים לגיטימיים, ואילו זכויותיהם 
וסמכותם של מלכים אחרים מוגבלות הן: "אין ישיבה 
בעזרה אלא למלכי בית־דוד בלבד״(סוטה מ״א, ע״א); "כל 
החולק על מלכות בית־דוד ראוי להכישו נחש" (סנה׳ ק״י, 
ע״א); "מלכות דוד אין לה הפסק לעולם ועד"(ילק״ש בלק 





71 


72 



תשע״א). דוד נעשה סמל גדולתו, תוחלתו ונצחיותו של 
עם ישראל: "דוד מלך ישראל חי וקיים" (ר״ה כ״ה, ע״א). 
מן הרמזים הראשונים שבנבואת נתן וב״דברי דוד האחרונים" 
(ר׳ לעיל) התפתח והתגבש רעיון היעוד המשיחי הקשור 
בדוד ובזרעו. המשיח עתיד להיות מבית־דוד, וכינויו הרגיל 
בתלמוד ובמדרשים הוא "בן־דוד". ולא זו בלבד, אלא שחזון 
גאולת־ישראל נתקשר בחזון החזרת מלכות בית־דוד: "כל 
שלא אמר מלכות בית־דוד בבונה־ירושלים לא יצא ידי 
חובתו" (ברב׳ מ״ח, ע״ב). דוד עצמו נעשה ההתגלמות 
הראשונה של דמות המשיח: ״.״שני המשיחים — משיח 
הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם, ומשיח 
האחרון שעומד מבניו ומושיע את ישראל מיד בני־עשו 
באחרונה" (רמב״ם, הלכ׳ מלכים י״א, א'). 

חיבה יתרה נודעת לדוד המלך בפולקלור ובתודעה 
העממית, ואולי ייתכן לקבוע שהוא נעשה הדמות הפופולא¬ 
רית ביותר מבין אישי המקרא. גרם לכך בעיקר הקשר עם 
ספר תהלים — דמות המלך האדיר, אשר התחטאותו 
והשתפכות־נפשו לפני קונו מביעות את הסבל, את הגעגועים 
ואת התקוה של לב כל אדם. ביחוד נעשה דוד כעין פטרונם 
של פשוטי המוני העם, אשר לא יכלו למצוא גישה לתלמוד־ 
תורה ולעמקה של ההלכה או להגות הדתית הפילוסופית או 

ז 

המיסטית ומצאו ביטוי לרגשותיהם במזמורי־תהלים. 

באגדה עממית מאוחרת דוד המלך — שהוא "חי וקיים" 

(ר׳ לעיל) — מתואר כחבוי או כישן במערה ומצפה שם 
לשעה היעודה, או למעורר שיעירנו, כדי לצאת ולגאול את 
עמו משעבודו וגלותו. באגדה זו — שמצאה חיקוי באגדת 
קיפהויזר הגרמנית על הקיסרים פרידריך בארבארוסה או 
פרידריך ח — יש משום זיהוי גמור של אישיותו של דוד 
עם זו של המשיח. 

- 1 ) 1 /׳\[ . 11 . 11171113 )* 7 '{ 1€ \ 1 }ז 1 ) 02 . 11 €12 12 €^ 1 0.5 . 4 , 

. 1908 , 

מ¬ 

דוד בקבלה. המקובלים ראו בדוד את האיש המסמל 
את מידת המלכות, העשירית והאחרונה בין עשר הספירות. 
בם׳ הבהיר נאמר, שלכל אחד משלושת האבות הוצעה מידה 
זו, אבל כל אחד מהם ביקש שתינתן לו המידה המיוחדת 
לו, עד שבא דוד וניתנה לו מידה זו. שמו של דוד משמש 
כינוי קבוע לספירת המלכות, שמצאה ביטוי בהנהגתו. כנגד 
דוד המלך יש לו להקב״ה "דוד אחרא", הממונה על כל 
אוכלוסי מעלה׳ והיא השכינה (זוהר ח״ג, פ״ד, א׳). יחד עם 
אברהם, יצחק ויעקב מהווה דוד את "הרגל הרביעית של 
המרכבה" או של הכסא, בהרחבת מאמר המדרש (ב״ר מ״ז, 
ד): ״האבות הן־הן המרכבה״. לסימבוליקה של המלכות — 
כספירה שאין לה אור משלה, אלא היא מקבלת אורה משאר 
תשע הספירות שעליה, כדוגמת הירח לגבי השמש — נמצא 
סמך גם באגדה המדרשית, שלא נועדו חיים לדוד אלא 
שעות אחדות בלבד׳ ושאדם הראשון בראותו כך בצפייתו 
נתן לו שבעים שנה מאלף השנים שנועדו לו(זוהר). לימודו 
בתורה, שלא פסק פומיה מגידסא, נדרש (בס' הבהיר) על 
היותו סמל למידת ה״תורה־שבעל־פה", שגם היא הספירה 
העשירית. בם׳ הפליאה נתבאר מעשה דוד בבת־שבע ואוריה 
כחזרה סמלית על מעשה חטא אדם הראשון, לשם תיקון 
החטא: הריגת אוריה, שהוא מסמל את הנחש הקדמון, היא 
תיקון החטא, שכן דוד המלך הוא גילגולו של אדם הראשון 


(אד״ם — ראשי־תיבות: אדם, דוד, משיח). מידות הרע 
והקליפה מוצאות את תיקונן בדוד גם באופן אחד: דוד 
"אדמוני" כמו עשו הרשע, אבל מה שהיה בעשו אדמוניות 
"בלי תערובת של טוב ויופי" תוקן בדוד שהוא "אדמוני עם 
יפה־עינים"! כי עשו ירש את החרב ושפיכת־דמים, אבל דוד 
ירש את מידת המלכות — "לעשות חסד ורחמים ולהרוג על 
פי דק" (ם׳ שערי אורה לר״י ג׳יקאטילה). גם יחוסו מרות 
המואביה נדרש הרבה ע״פ הסוד: דוד, משיח־ה׳ הראשון 
ודוגמת המשיח האחרון, מוכרח היה לבוא מצד תערובת 
ה״סיטרא אחרא", כדי שיהיה לו כוח להתגבר על כוח הרע 
המושרש בזה האחרון, כי אין אדם מתגבר אלא על מה שיש 
בו(ר׳ יוסף קארו בם׳ מגיד מישרים). כשנתפשט המנהג לערוך 
סעודת "מלווה־מלכה" כסעודה רביעית במוצאי-שבת (בהש¬ 
פעת קבלת האר״י), נקראה סעודה זו "סעודתא דדוד מלכא", 

ג. ש. 

דוד בספרות העברית החדשה. הדמות רבת- 
הפנים של דוד המלך תוארה בספרות העברית החדשה 
בהתאם לרמה האמנותית ולמגמות החברתיות, ששלטו בה 
מתקופת ההשכלה ועד ימינו. לאמיתו של דבר, לא הושגה 
אף ביצירה אחת רמה אמנותית קלאסית, ההולמת את הדמות 
במלואה. החליפות והתמורות בהתהוות האישיות, על מלוא 
הקפה הביוגראפי, לא הוארו על יריעה רחבה ובצורה ממצה 
הראויה לשמה. גם הסטיות המנוגדות באפיו, שבהן המרומז 
רב על הגלוי, והסגולות המופלאות, המסתברות לטעמים 
הרבה — משורר־מנגן וגיבור־מלחמה, תמים ובעל-מזימות, 
חוטא ומודה, סולח ונוטר וכו׳... — לא עוצבו עיצוב מקורי, 
המאיר מחדש את ישותו העשירה של דוד, כפי שהיא ידועה 
מן המקורות. לעומת זה יוחסו לדמותו משמעויות סמליות 
ואקטואליות רבות, החורגות מתחומי מציאותה ההיסטורית. 

בספרות ההשכלה, השומרת על נאמנות למקורות, 
ללא תוספת אור לנוף ההיסטורי וללא פיענוח תעלומות־נפש, 
נתלוו לדמות הוראות בהתאם לאידיאלים של הזמן: בדראמה 
״מלוכת שאול״ ( 1794 ) של יוסף האפרתי מטרופלוביץ מסמל 
דוד את הנהיה הרומאנטית של הדור לשוב לחיות ב״אהלי- 
תום" של רועים ואיכרים. הטעמה אידילית של הרקע ורג־ 
שנות רומאנטית של הדמות מצויות גם בשתי יצירות של 
שלום הכהן: ב״מזמורים חדשים מקורות דוד", הכלולים 
ב״מטעי קדם על אדמת צפון״ ( 1800 ) ובאפוס "ניר דוד" 
( 1834 ). באותה מידת הטעמה מיוחסות הסגולות הרומאנ־ 
טיות של הדור לדוד גם בשתי הפואמות של י. ל. גורדון: 
ב״אהבת דוד ומיכל" דוד הוא גיבור האהבה הרגשנית- 
וב״דוד וברזילי״ — טיפוס מיוסר בחרטה ובתוגת־געגועים 
להוויית־חיים פשוטה. כגואל לאומי, המצפה לשעת־כושר 
לקום ולהושיע את עמו, בנוסח האגדה העממית על דוד 
המלך במערה, מתואר דוד בפואמה "מחזיונות בת עמי" 
( 1894 ) של ק. א. שפירא. על מוטיו זה בנוי גם המחזה 
הסמלי של יעקב כהן "דוד מלך ישראל". 

בספרות התחיה מוטעם יותר היסוד הלירי בהווייתו 
של דוד, המסמל את הכמיהה לחזון ולשירה הגואלת. מוטיו 
זה מופיע בשיריהם של יעקב כהן — "כגורו של דוד" ושל 
יעקב פיכמן — "אבל דוד", "יואב" ו״תפלת ערב לדוד". 
ואריאציות ופרקי-פרוזה פיוטיים על מאורעות והוויות מחיי 
דוד מתוך אגדות ומסורות עממיות כתבו ח. נ. ביאליק: 
"מאגדות המלך דוד" ("ויהי היום")׳ ויעקב כחן "משלי 








73 


דוד 


74 


קדומים — מימי המלכים״. ״ימי דוד״ ( 1929 ) של ארי אבן- 
זהב הוא רומאן היסטורי, שנועד בעיקרו לבני-הנעורים. 
אינטרפרטאציה הרואה בהליכותיו של דוד לבטי־כפיה של 
גורל מנחה מצויה במחזה ״שאול מלך ישראל״ ( 1944 ) של 
מאכם ברוד וש. שלום. תפיסה קיצונית, הרואה בדוד המלך 
איש תככים ותועבות, מובעת ב״לוחות גנוזים" של ז. שניאור. 
לעומת זה מתעלים "הוד מלכות דוד" וכיבושה לסמל מיתי 
ואידיאולוגי אקטואלי כאחד ביצירתו של א. צ. גרינברג. 
סיפור היסטורי מחייו של דוד, שהדמות המרכזית בו היא 
אוריה החתי, נכתב לאחרונה ע״י משה שמיר ("כבשת הרש", 
1957 ) . 

מ. טו. 

דוד בנצרות. חשיבותו של דוד בשביל הנצרות נובעת 
מן העובדה, שישו נחשב למשיח בן דוד. אמנם מן האוואג־ 
גליונים (מרקום י״ב, ל״ה—ל״ז! מתי כ״ב, מ״א—מ״ז! לוקס 
כ/ מ״א—מ״ד) נראה, שישו עצמו לא טען ליחוס על בית- 
דוד, וגם בני־זמנו לא ידעו על יחוס כזה (יוחנן ז׳, מ״א— 
מ״ב). תואר "בן־דוד", שניתן לו ע״י הסובלים שפנו לעזרתו, 
אינו מציין אלא את המשיח סתם, כמו שנקרא גם בר־כוכבא 
במקורותינו "בן דוד". ברם, כבד בדורו של פאולום (רומיים 
א׳, ג׳) האמינו הנוצרים במוצאו של ישו מבית דוד (טימ 1 ־ 
תיאום ב׳ ב׳, ח׳; עברים ז׳, י״ז). אמונה זו גרמה לעריכת 
שני אילני־יוחסין של ישו(מתי א/ י׳—י״ז! לוקס ג׳, כ״ג— 
ל״ח); שניהם שונים זה מזה ומלאכותיים מאד. 

השתייכותו של ישו לבית־דוד גרמה לכד׳ שדוד הפך 
אצל הסופרים הנוצריים ל״טיפוס" של ישו, ואת מעשיו 
המסופרים במקרא דורשים על ישו. פסוקי תחלים מובאים 
בברית החדשה כדברי דוד! עד תקופת מדע־המקרא האמינו 
הנוצרים, שכל הספר נתחבר ע״י דוד המלך. בעיני סופרי 
יה״ב דוד הוא הטיפוס הנעלה של המשורר! הוא היה פטרונה 
של גילדת־המשוררים (ז 11126 ;ת 6 :> 1615 \). דוד נחשב אצל 
הנוצרים גם לנביא ז לפי השיר הכנסייתי המפורסם 46 ז 01681 
ניבא על אחרית־הימים. כן רואים הנוצרים בדוד התגלמות 
של הגבורה, ולכן היה הוא גם בעיני אנשי יה״ב כעין 
אביר-למופת. מלבד זה נחשב ביה״ב גם כמלך למופת, 
וקארולוס הגדול אהב שאנשי חצרו יכגוהו "דוד חדש"; 

שושלת מלכי־ארמניה הבאגראטידים התייחסה על דוד ובת¬ 

*• 

שבע, וכן מתייחס' שליט־חבש על שלמה בן דוד. דוד נחשב 
בעיני הכנסיה לדוגמה של מלך הנשמע לצווי הכנסיה, 
ומשיחתו ע״י שמואל שימשה יסוד למשיחת המלכים והקיס¬ 
רים ביה״ב ע״י הכנסיה. 

י. ליוור. לבעית היוחסין של בית דוד (תרביץ ב״ו, 139 - 

243 )׳ תש , ״! ; - 011143 . 1 > ? $11% { 411 . . 11 117■$ £>7x112% ,־ 61 ז <£^ .£ 

? 11 ? 72112 ? 318172 '? 46111 [ .£ ; 1922 , 446 , 11 , 1? 1111x111$ 

. 1924 , 108-9 , 71 ? 11 <£^ 7 ? 0 () 74 

ד. פ. 

דוד במסורת האיסלאמית. הקוראן מכיר את 
דוד מבחינות שונות, שאך מקצתן יסודן ביהדות. דוד נחשב 
לאחד הנביאים או השליחים שנתכבדו בקבלת ספר קדוש. 
הספר שניתן לו נקרא בקוראן (ד/ קס״ג— י״ז, נ״ה) זבור 
(= ספד); הכוונה, כנראה, לס׳ תחלים. על המלוכה ש|ניתנה 
לדוד נאמר: "דוד, הנה אנחנו שמנו אותך לח׳ליף (למלא- 
מקום, יודש־מקום) על האדמה, ושפטת בין האנשים בצדק" 
(ב/ רנ״א! ל״ח, כ״ו). 

הקוראן יודע על מלחמת דוד בגלית (ב/ רנ״א), וכן על 


שירתו, שבה משתתפים ההרים והציפרים (כ״א, ע״ט! ל״ד, 
י׳! ל״ח, י״ח—י״ט). התוכחה של נתן לבשה בקוראן (ל״ח, 
כ״א וכר) צורה של סיפור על שני אנשים הבאים לפני דוד 
ומביאים אותו לידי תשובה; אולם החטא עצמו לא נזכר. 
שני האנשים מזוהים בספרות המאוחרת יותר עם המלאכים 
גבריאל ומיכאל. 

הקוראן מייחם לדוד בכמה מקימית תכונות של שלמה, 
בעיקר את חכמתו של זה (ב/ רנ״א; כ״ז, ט״ו; ל״ח, כ׳). 
במקום אחד מופיע דוד כשופט־צדק יחד עם שלמה (כ״א, 
ע״ח). ידיעה שאין לה יסוד או מקבילה במסורת היהודית 
אומרת, שאללה לימד את דוד לעשות שריונים (כ״א, פ׳) 
וריכך בשבילו את הברזל (ל״ד, י׳). כבר בשירה הערבית 
שלפני האיסלאם מדובר הרבה על שריוני־דוד, ותמיד באותן 
המליצות; מכאן שהדבר היה מעין משל. יש אומרים, 
שהכוונה ליהודי בשם דוד שהיה מפורסם במלאכה זו, 
ושמוחמד חשב אותו לדוד המלך: אך יתכן שדבריהם של 
המשוררים מבוססים על "מגן דוד" שבברכות ההפטרה. 

בספרי הפרשנות וההיסטוריה שלאחר הקוראן, וכן בסוג 
הספרותי הנקרא "קצץ אל־אנביא"(סיפורי הנביאים), מדובר 

י • — * ״■ • ן 

הרבה על דוד, ביהוד באגדות על הקרב עם גלית. בכמה 
מקומות מסופר, שבעת שהסתתר דוד במערה (שמו״א, כד) 
ניצל מפני שאול ע״י קודי-עכביש שבפתח המערה (הסיפור 
מובא גם בא׳י־ב דבן-סירא). בזמן מרידת אבשלום הולך דוד 
על קברו של אוריה ומשיג ממנו את סליחתו. את זמנו היה 
דוד מחלק בין עבודת־אלוהים, נשיו (היו לו 99 לפני בת־ 
שבע) ומשפט! לכל אחד משלושת עיסוקיו אלה היה מקדיש 
יום אחד. הרבה מדובר על המוסיקה שלו, וכן על עבודת- 
האלוהים שלו, שבעת עריכתה היו המלאכים מבקרים 
אצלו. 

א. ז. הירשבדג, ישראל בערב, התש״ו; נ> 1 ) גזזב 0 . 8 

־• 1111 * 01 ; 1 ) 0881 . 8 ,. 1 ) 1 ( 11 ,* 14 £ 11€1 . 13 ; 081111 ' .¥ . 5 , £1 

; 1898 , ? 1 ) 1112 \ 58%€12 1 ז? 11 ? 111111$ ?$ .% ? 63 . 11111 , 14?11? 861X78% 

- 81 ;. 6 .$ , 001811 1171 £1%81111411% ? 11 ? 113 ( 11 ?) ? 02 ,ז€ ן {€<ן 5 . 41 

; 1922/3 ,( £־ £1 $£11 6 £1 . 1 . 1 ) 6 ) 111 ) 1817 ? 2 !?ן 0 07 ¥118 , 42381 ) 

. 1 . 8 ; 1926 , 11 ?% 112 , (40181113? 11? 1] 711??3X1? 11X111 ׳׳ 01 * 1401 .{ 

. 1954 , 1318712 171 1813712 ) 11 [ 

מ. פ. 

דוד באמנות. דמותו של דוד נמנית עם הדמויות 
המקראיות המצויות ביותר הן באמנות היהודית והן באמנות 
הנוצרית. 

באמנות היהודית מופיעה דמותו של דוד כבר 
בסוף התקופה העתיקה. בביהכ״נ של דורה אורופוס (ע״ע) 
מתוארת משיחתו למלך בידי שמואל, כפי שמעידה על כך 
כתובת ארמית! תמונות נוספות שם מתפרשות כתיאורי 
דוד ושאול במדבר־זיף ודוד המכרכר לפני ארון־הברית. יש 
רואים את דמותו אף בתמונת המשורר־הרועה באמנות 
העתיקה, המזכירה את תיאורי דודה אורופום. אף תיאור של 
קרב דוד וגלית על נר של הרס מן המאה ה 1 — 3 — אפשר 
שנעשה בידי אמן יהודי. 

דמותו של דוד מופיעה גם בכה״י המצויירים של יה״ב, 
ביהוד בהגדות, כגון הגדה של נירנברג, הגדה של יהודה 
ועוד, וכן במחזורים. בהגדות מודפסות, כגון זו של גרשון 
כהן מפראג, מופיע תיאורו של דוד בחיתוך־עץ בעיטור 
בשולי הדף. לאחר מכן תואר גם במנורות־חנוכה (בראש 
הקנה), כשבידו ראש גלית. 






75 

בעת החדשה תוארה דמותו של דוד על־ידי כמה ציירים 
יהודים, כגון לסר אורי (ע״ע), יוסף ישראלס (ע״ע) ואח¬ 
רים. בעיקר מעניינים התיאורים ברישומים לתנ״ך של מרק 
שגל (ע״ע)! כאן נתפסת דמותו של דוד — כשאר הדמויות 
המקראיות — כדמות ־מוחשית של הפולקלור היהודי של 
מזרח־אירופה. 

באמנות הנוצרית של סוף התקופה העתיקה ושל 
תחילת יה״ב תוארה דמותו של דוד לעתים קרובות, לפעמים 
מעורבת בסמליות גנוסטית (כך, למשל, בציורים שבקפלות־ 
הקברות הקופטיות שבמצרים). בגילופים שבגלוסקמות אין 
היא מצויה אלא לעתים רחוקות, אך לעומת זה מצויה היא 
לרוב בעבודות של מלאכת־מחשבת, בקופסות, על כיסויי־ 
ספרים וכד/ עם החשובים שבתיאורי דוד באותה התקופה 
נמנים התבליטים בדלודהעץ של כנסיית אמברוסיוס הקדוש 
במילאנו. 

רוב התיאורים של דוד ביה״ב נמצאים בכה״י המצויי¬ 
רים. בימי פריחתו של ציוד-הספרים בביזאנטיון ובאירופה 
המערבית במאה ה 9 הירבו לצייר מקרים ומאורעות שונים 
מקורות דוד. בתקופה הרומאנית, כשגברה הנטיה הסיפורית, 
מצויים תיאורי דוד לרוב בעבודות של מלאכת־מחשבת. 
בצדם של תיאורים עממיים אלו היו מצויות — בפרט באנג¬ 
ליה — תמונות של קורות דוד, שבהן מודגש יותר היסוד 
החצרני(ר׳ תמונות: כיד א׳, עמ׳ 151,138 ). דמותו של דוד 
הופיעה גם בתיאורי ״שודש־ישי״, כלומר: אילדהיוחסים של 
ישו, בכנסיות שונות. כן מצויה היא לפעמים בין פסלי 
הקדושים או ברצפות־פסיפם בכנסיות. 

בתקופה הג 1 תית, כשגברה הנטיה לנושאים שהיה בהם 
עניין לגבי חיי־החצר, מצוייר ומתואר דוד בעיקר בהדר־ 
מלכות. בסופה של אותה התקופה ניכרים באמנות לראשונה 
קווים אנושיים מובהקים (כגון תיאורו של גלית האוחז 
בראשו מרוב הכאב [באחד מכה״י הצרפתיים]). התיאורים 
הנהדרים ביותר, שזכתה להם דמותו של דוד בגותיקה, 
מצויים ב״גאלריות־המלכים" שבקאתדראלות של פאריס, 
אמין, רנס ועוד. 

בתקופת הרנסאנס יש לציין: בארצות שמצפון לאל¬ 
פים — את פסלו האדיר של המלך־המשורר ב״באר־משה" 
שבדיז׳ון (מעשה־ידיו של קלאוס סלוטר), את ציורו הנהדר 
של קונראד ויץ, וכן את המיניאטורות שצייר ז_ץ פוקה 
ל״קדמוניות־היהודים״ של יוספוס פלוויוס! באיטליה — את 
התבליט המתאר את מלחמת דוד וגלית (ב״שער גן־עדך׳ 
שבפיתצה — מעשה־ידיו של גיברטי), את פסלי דוד הנער־ 
הגיבור, פטרונה של העיר פירנצה, מעשי־ידיהם של ד 1 נטלו 

רורוקיו(תמונות: ע״ע איטליה, עמ ׳ 776/7 , לוח י/ ), ובעיקר 

♦ 

את הפסל המונומנטאלי מעשה־ידיו של מיכלאנג׳לו, 

*• — י* 

המביא לידי ביטוי את הרגשת כובד־השליחות שהוטלה על 

דוד (ר׳ לעיל, עמ׳ 58 ). מיבלאנג׳לו תיאר גם את מלחמת 

•י — * • 

דוד וגלית על תקרת הקאפלה הסיכסטינית שבוואטיקאן. 
המראות מקורותיו של דוד, שצוירו בלוג׳ה של הוואטיקאן 
בידי רפאל ותלמידיו בין שאר התיאורים האידאליים של 

#4 

דמויות מקראיות, השפיעו לאחר מכן השפעה מרובה על 

על כל מציירי־המקרא. בצדן של התמונות הרבות, המתארות 

את דוד אוחז בראשו של גלית והנראות כדמויות־דיוקנות 

יותר משהן נראות כתיאורי נושא מקראי (מג׳ורג׳ונה עד 

• * 

לקרוגו וברנרדו סטרוצי), בולטים מעתה בעיקר המראות 


76 

הלקוחים מפרשת בת־שבע, המספקים בידי האמנים, היוצרים 
ברוח האמנות הקלאסית, אפשרות לצייר תמונות־עירום של 
אשה (ממלינג, קרנך, פרנצ׳ביגו, ועוד). 

בין חיתוכי־העץ ותחריטי־הנחושת בספרי קורות-העולם 
והוצאות־המקרא המודפסות, שנתרבו בעקבות המצאת הדפום 
באמצע המאה ה 15 , נקבע מקום חשוב לדמותו של דוד: 
בעיקר ראויות לציון יצירותיו של הנם הולבין בשטח זה. 

בתקופת הבארוק בולטים שוב דמותו של מנצח־גלית 
(בפסלו רב־התנופה של ברניני), וכן נושאים מפרשת בת־ 

* * 4 

שבע (רובנם ואחרים). יותר מכל הגדיל והעמיק לעשות 

4 • 

בתיאור דוד רמבראנט: בצעירותו צייר את דוד ושאול 

• 4 • • 

מתוך גישה של מתנגד־מבקר כלפי זה האחרון; אולם 
בזקנותו חזר וצייר אותו נושא ברוח המתח הטראגי, המכוונת 
לרוחו של הסיפור במקרא. מזעזע הוא תיאור התפייסותו 
של אבשלום לדוד (ר׳ לעיל, עמ ׳ 63/4 ). בגראפיקה שימשה 
דמותו של דוד לרמבראנט, בין השאר, נושא לאילוסטרא־ 

• 4 * 

ציות ל״אבן תפארת" של מנשה בן־ישראל. 

עם רמבראנט הגיע הקץ לתיאורי דוד באמנות הדתית 
הגדולה. דמותו הוסיפה להופיע ברקעי־התמונות של הקלאסי- 
ציסטים הצרפתים קלוד לורן וניקולה פוסן, ובעיקר בשפע 
הציורים — רובם ככולם פחותי־ערך — להוצאות־המקרא, 
שהופיעו בהולאנד, בצרפת, בגרמניה ואף באיטליה. במאה 
ה 18 נעלמו הנושאים המקראיים מן האמנות כמעט לגמרי, 
אך ראוי לציון ציורו הנהדר "דוד וגלית" של הוויניציאני 
פרנצ׳סקו גורדי. 

* 4 יי— • 

במאה ה 19 ניסו כמה ציירים בעלי נטיות היסטוריות 
לתאר את דוד; בין השאה צייר הרוסי רפין את אביגיל 
משתחווה לפני דוה ואף הרומאנטיקן המאוחר גיסטו ד 1 ךה 
הכין חיתוכי-עץ למקרא, שבהם מתוארות בפרוטרוט קורות 
דוה אולם אף אחת מן היצירות הללו אין לה ערך אמנותי 
של ממש. 

נ. שנייד, ציורי ביהכ״נ בדורא־אירופוס (ציורים ו/ כ״ה)* 
תש״ו; א. ל. סוקניק, ביהכ״ב של דורא-אברופוס וציוריה 
ס׳ — ס״ב, ק״ג — ק״ה, קכ״א/ב/ קמ״ז — קמ״ט, תש״ז ן 

- £6 . 711 ; 1912 , 1-11 , 111231 >! . 1111 ) 12 ( 11 , 11 . 2171311 4116 . 0 

- 1111 * 10 * 01 ^ ..ה ; 1921 , 111131 >! . 11114 . 1 > 112 47 13 )ם , 610 ) £115 ־! 
,ך 1 ״ 011 ו 1£1 > 000 . 11 .£ ; 1920 , 714.5 . 1 > €1 ) 116 ) 71 , 111 ) 111 ז 1 ־ ¥061 \ 
; 1953/4 ,^ 1-1 , 2 ) €710 ? 111 ) 07600-70171 1116 172 013 ( 11711 ( 8 €101311 [ 
. 1956 ,( 3011 ) 1 * 11 ?) 07 1116 1 ( 11 1764 ? 1125 ... 471 111 16 ( 711 7126 

פ. ש. 

דוד במוסיקה. דוד המנגן והמשורר משמש מוטיו 
ר 1 וח מראשית תולדות המוסיקה לא רק כמשורר, נעים- 
זמירות ומיטיב־נגן, אלא גם כממציא כלי־זמר. ישו מתואר 
בציור הכנסייתי הקדום בצורת דוד המנגן על כינור. הדעה. 
שהמוסיקה משפיעה לטובה על ריפוי החולים (על־סמך הפגת 
הרוח הרעה משאול ע״י נגינתו של דוד), הביאה לידי תיאור( 

של דוד בדמות אסקולפוס, אל הרפואה. בדרך־כלל היתה 

+• ־"י יי 

דמותו של דוד כרוכה במושג המוסיקה המכוונת להלל ולשבח 
את הבורא ולעבדו. אולם חשיבות בראש נודעה לספר תהלים, 
ששימש ספר־תפלה לכנסיה וטכסט לנגינות דתיות. בניגוד 
לקאלווין, ששלל את תפקידה'היוצר של המוסיקה, שאף 
לותר להוכיח את פעולת המוסיקה על נפש האדם, בהסתמכו 
על דוגמת דוד ושאול; בזה ביסס את הסימון הרגשי של 
המוסיקה הנוצרית של תקופות הרנסאנס והבארוק. — מתקו¬ 
פת ההשכלה ואילך אין היצירות המוסיקאליות המושתתות 
על קורות דוד כרוכות עוד ברעיון דתי. החשובות שביצירות 




77 


78 


דוד — דוד בן ■פעז 


אלה עד ימינו הן: "הריב בין דוד וגלית׳/ מתוך הצגה 
מוסיקאלית של כמה מסיפורי המקרא ב 6 סונאטות לנגינה 
בפסנתר, של י. ק ר ב א י (ג 31 ח 11 ! £1 )! הקאנטאטח "דוד בעל- 
התשובה״ ל ו. א. מ ו צ ר ט ( 247 ..>!) ; המזמור הסימפוני 

"המלך דוד" לא. הונגר; האופרה "דוד" לד. מיו, שנכתבה 

• 1 , 

ליום 3,000 השנה לעיר ירושלים והוצגה שם לראשונה 
ב 1954 ; האופרה "דוד ושאול" לקארל נילסן. 

יצירות ישראליות: הקאנטאטה "דוד וגלית" 

לא. ו. ש ט ר נ ב ר ג! האופרה הקטנה "דוד וגלית" ל ק. 
סלומון;' ״דוד״, הסימפוניה מס׳ 2 למ. א ב י ד ו ם! סיפד 
פוניית־התהילים מס׳ 3 לס. בן־־היים; "כינורו של דוד 
המלך" לכינור ולפסנתר לח. י ע ק ב י. 

י. טל 

חד בן אברהם הלבן (בערד 1300 ), מקובל, חי בצרפת 
* * י • • • י • 

או בספרד (אבידזקנו היה רב בקוצי בצרפת). 

מחבר ס׳ "מסורת הברית", קונטרס של קבלה פילוסופית, 
המצטיין בניסוח קיצוני של הדעות הקבליות בדרך־הטענה 
של פילוסופים נאו-אפלטוניים ובאופן שאינו רחוק משיטות 
פאנתאיסטיות: כל הדברים היו במחשבת הבורא "בפועל 
רוחניות", ואין בין מעמדם במחשבת הבורא ובין מעמדם 
עתה אלא שנגשמו, היינו — "שלבשו צורת גשמות בזמן". 
כל בריאת יש מאין היא בריאה מעצם כבודו או מאמרו, 
ועכ״פ מכוח המאציל הראשון עצמו, ו״איך זה הוא ישות 
יותר מכל ישות אחרת שבעולם. תהליך ההשתלשלות של כל 
הנמצאים המחודשים בפעולת החפץ עד לדומם וחזרתם 
למקור מציאותם בחפץ האלוהי נקרא "סוד הגלגול האמתי". 

קובץ על יד (מקיצי נרדמים), סדרה חדשה, א', 1936 ; 

ז 03 $ 1 € ) 61 ^ ה $ ץ 4 ^ ' 0 , 1111161 ^ 6 ( 11111 , $ 0£101601 . 0 

. 1936 ,( 503-508 ,.!ס^ 


ר׳ דוד (?ן אברהם) הנגיד ( 1212 , קאהיר- 1300 , שם), 
נכד הרמב״ם, נגיד על קהילות מצרים, סוריה וא״י. 

דוד נתמנה לנגיד בגיל צעיר, אחרי מות אביו שכיהן באותה 
משרה. בשעת הפולמוס על ה״מורה נבוכים" (ע״ע משה בן 
מימון) היה דוד מן הפעילים המובהקים בהגנה על תורת סבו. 
סמור ל 1285 הודח דוד ממשרתו ונאלץ להיעזר מבחינה 
מוסרית וחמרית ע״י הרשב״א, שאסף גם כספים למענו. דוד 
התיישב בעכו, שהיתה אז בירתה של מלכות הצלבנים. סמוך 
ל 1290 חזר למצרים ושוב עלה על כסא הנגידות. בשנים 
האחרונות לחייו השתתף בנו אברהם במשרת הנגידות. דוד 
נקבר בטבריה! מצבתו נמצאה ב 1932 בבניין ערבי והובאה 
לקאהיר לבית־הנכות של הקהילה. 


לדוד מיוחסים 3 חיבורים כתובים ערבית, אך מסתבר 
שאין הם משלו:( 1 ) ס׳ "דרשות ר׳ דוד" על פרשיות התורה 
(הדרשה על פ' בראשית נדפסה באלכסנדריה תרע״ד, 
ובתרגום עברי בירושלים תש״ז). דרשות אלו כתובות בלשון 
ערבית מדוברת והיו במשך דורות רבים חביבות על קהילות 
ישראל בארצות המזרח, ובמצרים היו קוראום אותן בבתי- 
הכנסת בכל שבת אחרי תפילת מנחה. המחקר בקי בספרות 
המדרשית וב״זהד", שמהם הוא לוקח את החומר לדרשותיו; 
הוא משתמש גם בטרמינולוגיה של הפילוסופים. הוא מזכיר 
גם את הרמב״ם, אך לא כזקנו. מאורעות הזמן אינם נזכרים 
כלל, אולם הביטויים הערביים, התארים של פקידים ושמות 
של עניינים מתאימים לזמנו של דוד.( 2 ) פירוש לפרקי אבות 


(נדפס באלכסנדריה תרס״א ובקאהיר תרצ״ב, ובתרגום עברי 

בירושלים תש״ד), שהוא שונה מהדרשות הן מצד תכנו והן 

מצד ההשקפות המובעות בו ובמידה מסויימת גם מצד הלשון, 

וקשה להגיח שמחבר אחד חיבר את שני החיבורים.( 3 ) פירוש 

לספר אפוקליפטי קטן הנקרא "נבואת הילד נחמן" (אוצר 

מדרשים לי. ד. אייזנשטיין). ר׳ גדליה אבן יחיה, המעתיק 

את דברי המקובל ר׳ אברהם הלוי, מספר, שחכמי ברצלונה 

פנו אל דוד וביקשו ממנו להודיע להם, אם יש לו משהו על 

סוד הקץ, ודוד שלח להם את הסיפור על הולדת הנער 

ונבואותיו עם פירוש קצר בסופה של כל נבואה. 

י. ד. אייזענשטיין, אוצר מדרשים 11 , ב׳, 397-396 , תרפ״ח; 

א. שטראוס, תולדות היהודים במצרים, 143-117,1 , תש״ד; ד. 
נוישטדט, בענין נגידותו של הרמב״ם(ציון, 148-147 ), תש״י; 

$'. 14 .( 1 /ס ( 40$6014 \ 1 1116 £10771 י ך 51 :ז £21 

. 1957 ,( 140 ,^)[) $! 46116$ ) 012 ¥0511 

א. נ. ב. 

ר׳ דוד בן אריה ליב לידא (אמצע המאה ה 17 , וולין — 

1 1 די ■ ן ** •י * ן ׳ י 

1696 , לבוב), רב ומחבר. ר׳ דוד היה בן־אחותו של 
ר׳ משה רבקש, בעל "באר הגולה". הוא למד תורה מפי הרב 

ר׳ יהושע השיל מקרקא. ב 1 ד 16 בקרא לרבבות בעיר לידא; 

* * 

אחר־כך שימש ברבנות בשוואל, אוסטרוג, מאינץ ( 1677 ) 

ובקהילה האשכנזית של אמסטרדם ( 1681 ). שם הואשם 

בבטיה לשבתאות ואח״כ גם בגנבה ספרותית בקשר לספרו 

״מגדול דוד״ ( 1680 ), פירוש למגילת רות, שאת מחברו 

האמיתי ראו בר׳ חיים כהן. דוד הודח ממשרתו, שב לפולין 

והגיש את טענותיו לפני ועד ד׳ ארצות, וגם הדפיסן בקונ¬ 

טרס ״באר עשק״ ( 1683/4 [ז]). רבני פולין הצדיקוהו ותבעו 

מקהילת אמסטרדם להשיבו על כנו. בשובו לאמסטרדם 

נתבררו ענייניו שנית בפני חכמי הספרדים, ואף הם הצדי־ 

קרהו; אולם אחר זמן מועט שוב חזר לפולין. 

דוד חיבר הרבה חיבורים בדרך דרוש וקבלה, מהם: "סוד 

ה״׳ ( 1680 ) על ענייני מילה; ״שומר שבת״ ( 1683 ) על 

ענייני שבת; ״עיר מקלט״ ( 1690 ) על תרי״ג מצוות. אוסף 

של 14 כתבים של דוד הוצא לאור בשם ״יד כל בר׳( 1727 ). 

כמו כן חיבר ביאור לשולחן-ערוך אורח־חיים, שלא ראה 

אור. — ביחס לספר הנדפס הראשון של דוד, "דברי דוד" 

( 1671 ), ספר מוסר, כבר נתברר, שכל תכנו לקוח מאחרים. 

גם החיבור "עשרה הלולים", פירוש ל״תהלים" (שבקובץ 

"יד כל בו", פפד״מ תפ״ז), לקוח מהפירוש לתהלים של 

החוקר הנוצרי ה. י. בסהאוזן, שיצא לאור ב 1712 , אבל הוא 

יוחס לדוד שלא בצדק ע״י המוציאים לאור. 

הרבה מהריב סביב דוד מסתבר מאישיותו הלוחמת 

והמקטרגת, שעוררה שנאה אליו! אך גרמה לכד גם מהימ¬ 

נותו המפוקפקת כמחבר הכתבים שהוציא ושהוצאו בשמו. 

בין מקטרגיו החריפים של דוד נמנה גם ר׳ יעקב ן 3 מדן. 

ח. מיכל, אור החיים, 318 , 1891 ; א. פריימן, המבוא ל״באר 
עשק״ (ס׳ היובל לסוקולוב), 1904 ; , 837-8 ,.ן .£ , 011 ^ 431 < .ן 

. 1930 

יע. ל. 

חד בן ב 1 ע? ׳ מכונה גם דוד הנשיא או אבו סעיד דוד 

1 י י, , ) ׳ 

בן בעז קרא (המאות ה 10 —ה 11 ), חכם קראי. במסורת 
הקראית נחשב דוד לבן הדור החמישי מענן (ע״ע) ולאחיו 
של יאשיה בן בעז! על אביהם נמסר שנהרג על ייחוד שם ה׳. 
לפי מסורת אחת השתתף דוד עם אחיו בפולמוס שבין ר׳ 
סעדיה גאון ודוד בן זכאי ( 930 — 937 ) ; אולם לפי מסורת 






79 


דוד 3 ן 3 ןןז 


דוד 3 ן ז 3 אי 


80 


אחרת לא חיבר את פירושו לקהלת אלא ב 993 . יש מזכירים 
אותו בין יפת בן עלי ובנו לוי בן יפת, ויש מזכירים אותו 
אחרי לוי בן יפת. אפשר שמסורות אלו אינן סותרות, ושדר 
הגיע לזקנה מופלגת. — דר היה נשיא הקראים בירושלים 1 
משרה זו עברה אליו בירושה׳ כנראה, מאביו וסבו, והוא 
הורישה לבנו אחריו. מחיבוריו — שנכתבו בערבית — 
ידועים: 1 ) תרגום של התורה עם פירוש, שממנו נשתמרו 
רק חלקים מסויימים על ספרי שמות, ויקרא ודברים (כת״י 
המוזיאון הבריטי, כת״י פטדבורג); בפירושו זה חולק דו׳ 
על דעותיו של ד׳ סעדיה גאון, אך סיגנון פולמוסו מתון! 
הוא מביא גם מאמרי התלמוד, ביאורי התרגומים ופירושי 
מדקדקים עברים. 2 ) פירוש לקהלת (כ״י המוזיאון הבריטי). 
3 ) מיוחס לדו' חיבור על היסודות העקרוניים של התורה, 
שלא הגיע לידינו. — דעותיו ונתונים עליו מובאים ע״י חכמי 
הקראים — אבן אל־חיטי, שלמה הנשיא, יוסף אל־בסור בס׳ 
המועדים, יהודה הדסי בס׳ אשכול הכופר, אהרן בן יוסף בס׳ 
המבחר, ר׳ אהרן בן אליהו בכתר תורה, ר׳ אליהו בשיצי 
בם׳ אדרת אליהו. כן נזכרו דעותיו ויחוסו בס׳ דוד מרדכי, 
ה׳, ב׳, וינה 1830 . 

ש. פינסקר, לקוטי קדמוניות, 53 , 71 , 86 , 106 , 1860 ; 

א. ד. ב. גוטלובר, ס׳ בקורת לתולדות הקראים, 162 , תרכ״ה; 

. 8 ; 1876 ,( 20 $1113,1611 0156/16 ' $01 ! , 1 > 3111 ־ 1 ? .? 

$00310 / 0 5 ) 011072672 §זס? 0116 070116 ,$! 1116 , 1 ^ 0203115 ? 

, 11 172 61475 [ 1/26 ,ו 1 ת 03 { .[ ; 1908 . 1 18 , 11 .^ 1 , 00071 

213, 1922; 10., 16x15 0713 $1113165, 11, 132-133, 193 5; 

11070116 /172(11010§^ .(60, 1,. 123, 231, 1952. 

י. הו. 


ר׳ דוד בן מציון. המגיד ממקיוב (רובנו-מאקוב, 
תקע״ה/ 1814 ), רב ומגיד, מתקיפי המתנגדים לחסי¬ 
דות.—ר״ד נמנה בנעוריו עם חסידיו של ר' מנחם מנדל(ע״ע) 
מוויטפסק. משנת תקל״ב/ 1772 היה רב ומגיד במאקוב 
(פ 1 לין)! שם הצטרף אל מחנה המתנגדים לחסידות. ר״ד 
ראה את עצמו כתלמידו של הגאון מווילנא ושאף לעורר 
התנגדות לחסידות בפולין, דוגמת זו שהתפשטה בימיו 
בליטא־ריסין. לדעתו של ר״ד אין החסידות אלא המשך 
לשבתאות ולפרנקיזם, מכניסה פירוד בציבור היהודי ומח¬ 
לישה את כוח הקהילה ואת מוסדותיה. הוא מאשים את 
חצרות הצדיקים בפיתוח הוללות, זילזול במצוות, רדיפת 
בצע ומעשי תרמית והונאה, וכן הוא מותח ביקורת קשה 
על אישיותם של רבים מגדולי החסידות, וביניהם הבעש״ט 
עצמו, שאותו חשב לבור ועם־הארץ. 

לפי עדות עצמו לא זכה הפולמוס של ר״ד נגד החסידות 
להשפעה בציבור. אולם בספרות האנטי-חסידית של ההש¬ 
כלה, כגון בכתבי י. פרל (ע״ע) ופרץ (פטר) בר (ע״ע), 

*• * 4 ) ' 


ובדברי מתנגדים ניכרים הדים לדברי הביקורת של ר״ד נגד 
החסידות. חיבוריו חשובים היום כעדות היסטורית לתולדות 
החסידות, ובפרט לתולדות המחלוקות והרדיפות בין חסידים 
ומתנגדים בשנים תקל״ב—תקנ״ח. ההיסטוריוגראפיה היהו¬ 
דית החדשה הסתמכה על דבריו של ד״ד, אע״פ שנכתבו 
מנקודת-ראות חד־צדדית של מתנגד קנאי. 

ד״ד הוא מחבר הסאטירה המחורזת נגד החסידים 
״זמיר עריצים״ (תקנ״ח/ 1798 [?]; ניוארק, 1899 ); המהדורה 
הראשונה הופיעה בעילום שם־המחבר ומקום־הדפום, ספר 
פולמוסי-סאטירי אחר של ר״ד נגד החסידות, שנקרא בנום- 
חותיו השונות "שבר פושעים", "זאת תורת הקנאות" או 
"זמרת עם הארץ", נפוץ הרבה בכ״י, אך לא נדפס אלא 


בשנת תש״י/ 1950 בניריורק (המהדורה כולה נשרפה). — 
ד״ד חיבר גם פירושים לתנ״ך ולמשנה, שנשארו בכתובים 
ונשרפו בסרוצק ב 1893 . 

ש. דובנוב, תולדות החסידות, תר״ץ-תרצ״ב! א. ח. מלאכי. 

ספד שלא זכה לדאות אור (ס , היובל של ״הואר׳■/ 300-286 ), 

תשי״ב; מ. וילנסקי, תעודה "מתנגדית" בדבר שרפת "זמיר 

עריצים וחרבות צורים״ (תרביץ כ״ז, 555-550 ), תשי״ח; 

017251 § 0 , 13 / 0 .( 1 . 1 / 0 101677216 1126 , 1 * 51 ^ 11 ^ , 1 . 1 ^ 

. 1956 , 0 \ 1105., XX .¥!€! ־ 101 . 30 ס.ו/ .ז 6 ךת\? .:) 0 ־ 1 ?) 11051315777 

או. ט. 

דוד |ן זכאי, ראש־גולה של בבל ( 917 [?]— 940 ). דוד 
ירש את משרתו מעוקבא דודו. עד שלא נבחר 
לראש־גולה ישב מחוץ לבגדד, ב״מקום אחד הנקרא קצר 
בדרום בבל". הוא היה לרה״ג בימי מחלוקת קשה, שעה 
שדודו היה מגורש ממקומו "ונשארה השדרה של ראשות־ 
הגולה כמו ד׳ או ה׳ שנים בלא ראש, עד שהיה קשה הדבר 
מאד על ישראל". אלה שגירשו את דודו היו ראש ישיבת 
פומבדיתא כהן צדק וסיעת(. את דוד העלה ראש ישיבת 
סורא. המתנגדים העיקריים לראשות־הגולה היו העשירים 
המקורבים למלכות, שרצו, כנראה, לסלק את ההנהגה הקבו¬ 
עה, המושרשת בייחום. 

שיווי־המשקל בהנהגה העצמית היהודית בבבל היה 
מופרע בראשית ימיו של דוד גם מחמת ירידתה של ישיבת 
סורא וסכנת סגירתה, שהיתה משאירה את פומבדיתא והגאון 
שבראשה לבדם כג 1 רם יחיד מול ראש־הגולה. דוד גילה תמה 
ונכונות ללכת בדרכים בלתי־מקובלות כדי להציל את 
הישיבה העתיקה ואת הכפילות של הגאונות. הוא מינה 
תחילה לגאוך־סורא אדם "אע״ג דאורג היה"; לאחד מכן מינה 
את רב סעדיה (ע״ע) גאון ש״לא מבני רבנן דמתיבתא 
הוה אלא ממצרים". דוד הכירהו מימי המלחמה שניהלו יחד 
למען עצמאותה של בבל בענייני הלוח נגד גאון ארץ־ישראל 
בן מאיר. באותו מאבק ראה רב סעדיה את דוד כמנהיג; הוא 
כתב עליו כעל "ראש־הגולה יעזרהו קדושינו וכל ראשי־ 
הישיבות יאמצם משגבנו". מסופר, שידיד הזהיר את דוד 
מפני אפיו התקיף של זר זה, אך ״אמר לו ראש־גלות: כבר 
נפלה עצתי והסכמתי" עליו. דוד שמר בתקיפות גם על כבוד 
משרתו ועל הכנסותיה במחוזות המרוחקים. מסופר על חרמות 
ועל התערבות הממשלה לצדו, שהביאו לגביית "ממון הרבה" 
מיהודי פרס. התיאור שתיאר נתן הבבלי, בן-זמנו של 
דוד, את טכס מינויו של ראש־הגולה ואת משטר־המסים שלו 
מוסב, כנראה, על דוד, והוא היחיד מבין ראשי־הגולה שעליו 
ידועים לנו גם פרטי הנהגתו אלה. 

בשנתיים הראשונות לאחר מינויו של רב סעדיה היו 
היחסים בינו ובין דוד כתיקנם, ואף יש בידינו מיסמך משפטי, 
שבו רשם הגאון דברי תשבחות לצד ההלכי של אחד מפסקי- 
הרין של ראש־הגולה. אולם סמור ל 930 פרץ ריב עז בין 
דוד ובין דס״ג, שעל סיבתו יש שתי גירסאות ממקורות שהיו 
מקורבים לשני הצדדים או ששאבו בתקופה מאוחרת יותר 
ממקורות אלה (וע״ע רב סעדיה גאון). מתקבל על הדעת 
שהיתה זו התנגשות על העליונות בהנהגה בין שני אישים 
תקיפים באוירה של מתיחות ושל הפרעת שיווי־המשקל בצמרת 
היהדות בבבל. התוצאות היו קשות: מסביב לגאון התלכדו 
אלה שלחמו מקודם נגד ראשות־הגולה בהנהגתו של גאון- 
פומבדיתא, "מפני שהיו עם רב סעדיה... וכל עשירי בבל", 
והללו מינו ראש־גולה שכנגד — את יאשיהדחסן, אחי דוד; 
ואילו דוד מינה גאון־סורא שכנגד — את רב יוסף בר יעקב. 





81 


82 


דוד פן זכאי— דוד פן מאיר הפהן פדיזנהויזן 


המאבק התנהל בחריפות ובמרירות, בצורת האשמות הדדיות, 
חרמות וחרמות־שכנגד, והובא אף לפני הערכאות של חצר 
הח׳ליף. ידם של אנשי דוד גמרה: יאשיהו גורש, ורב 
סעדיה הורד מתפקידו לגמרי. דוד התנהג בתקיפות יתרה 
נגד יריבו, ו״בשביל אימת מחלוקת דוד הנשיא" היו רס״ג 
ואנשיו נרדפים. אך לבסוף הגיעו שני היריבים לידי הת¬ 
פשרות ביניהם (פורים 937 ). 

חייו של דוד ריש־גלותא עברו בסערה! אד כשמת היתד. 
ראשות־הגולה חזקה מביום עלייתו. הוא שהציל את ישיבת־ 
סורא מכליה. כלוחם תקיף וקשה לכבוד נשיאותו ולשמירת 
הצורה המסורתית של ההנהגה העצמית היהודית מנע 
מ׳פינות־העדה/ שכבת העשירים העולים, מהשתלט על 
ההנהגה ההיא. 

סדריעולם זוטא (מהדורת נויבאואר), סדר החכמים וקורות 
העתים, ב/ 87-78 ; אגרת רש״ג (מהדורת ב. מ. לוין), 
117 ! אגרת רס״ג(ם׳ הישוב, ב/ 103 ); א. א. הרכבי, זכרון 
לראשונים, ד/ ם י/ תקנ״ה, 276/7 . 11 ^ 511 ■ 00 , 3011 ( 110-1 ^. . 1 \ 

/) . 5 . 8 . 0 110 / 1 ')' 11 ) 11111 . 0 . 11 1011 ) 0 1 ) ן 1014 ) 5 1 $ 011011 '< %11 
ת£) 60 611 ת $€1 . 2 11111 רמ 1££ ד 01 ^\ 11 ק 056 ן ,מ 8111011 £ 

. 1928 

ה. ה. גדש. 

ר׳ דןד ןן חיים הפ!הן [מהרד״ך] (קורפו, סוף המאה 
ה 15 — אדרינופולי, 1530 ), מגדולי התלמודיים של 
דורו. ר׳ דוד למד אצל ר׳ יהודה מינץ בפאדובה והושפע מדרך 
לימודם המפולפל של חכמי אשכנז. הוא שימש ברבנות וייסד 
ישיבה בקו־רפר; משם נדד לפטרוס, פעל במצרים ולבסוף 
באדרינופולי. דוד עמד במו״מ של הלכה עם כמה מגדולי 
דורו, עם ר׳ אליהו מזרחי, ר׳ משה אלאשקר, ר׳ יעקב בן 
חביב ואחרים. בין תלמידיו נמנו ר׳ שמואל קלעי וחתנו ר׳ 
דוד ויטאל. דוד חיבר כמה ספרים, שאבדו בשרפה באדרינו* 
פולי. לא נשארו ממנו אלא 33 תשובות, שנדפסו ע״י בנו ר׳ 
חיים בשם שדת מהרד״ך (קושטא רצ״ז). בתשובות אלה 
מתגלה דוד כפוסק גדול, המפלפל בחריפות ובקי בספרות 
הרבנית. נראית אצלו נטיח להחמיר; הוא יוצא בחריפות 
נגד האנוסים, שיש באפשרותם לברוח מארצות השמד ואינם 
עושים זאת, ומציין אותם כ״מומרים" (שדת, כ״ח). 

ר׳ רוד 5 ן.יהוךה !קחסיד (ראשית המאה ה 14 ), מקובל 
ספרדי; לפי דבריו — נכדו של הרמב״ן, וכן גם 

מצאצאי רבי יהודה החסיד מרגנשבורג. דוד חיבר כמה 

י.' 1 * 

ספרים, המשקפים את התפתחות הזרמים השונים בקבלה 

בדור שלאחר פירסום הזוהר: בצד דברי הרמב״ן — מסורות 

מדברי מקובלי קאסטיליה ומס׳ הזוהר, וגם מחוגי חסידי- 

אשכנז. דוד חיבר את הפירוש הראשון על אחד מחלקי הזוהר, 

הידוע לנו — ס׳ הגדול (על האדרא רבא). מלבד זה חיבר: 

ם׳ מראות הצובאות על התורה (נשתמר רק בחלקו). המיוסד 

על הזוהר — שאת לשונותיו הוא מביא בתרגום עברי — 

בתוספת הרבה מאמרים ממסורות אחרות; ס׳ אור זחע, 

פירוש ארוך על סדר התפילות בדרך קבלה; מאמרים על 

סודות האלפא־ביתא, על מעשה־בראשית ומעשרדמרכבה. 

ספריו של דוד, שנשארו בכמה כ״י, מובאים ע״י מקובלים 

רבים עד תקופת צפת (ועד בכלל). 

ג. שלום, ר׳ דוד בן יהודה חסיד נכד הרמב״ן (קרית ספר, 

ד/ 327-302 ), 1928 ; ד. ס. ששון, אהל דוד, 1932,1010-1001 ! 

, 71 ך\ג 10 ג) 142114 1 ) 11114 )[ 11 ) 0 14 ) 021 ,מ 01 ) 8 זסבמ 11 ;^ג 

. 1927 ,( 39-48 


•׳ דוד בן.יהודה בן יחיאל מיסיר ל יאזן ( 1470/2 [ז], 


מנטובה — 1526 [ן], שאלוניקי), רב וחוקר. ר׳ דוד 
למד בישיבת אביו בנאפולי ושם נסמך בהיותו בן 18 ע״י 
חכמים ורבנים מצרפת ומאשכנז. אח״כ עבר לישיבת ר״י 
מינץ בפאדובה. ב 1494 התגורר בפירנצה, סמוך ל 1505 עבר 
לשאלוניקי. סמוך ל 1512 נתקבל לרבנות באבילונא (יגיע 
גמ 10 ) אשר באלבאניה. בעיר זו רבו הסיכסוכים בין הקהילות 
השונות בעקבות שאיפתם של מגורשי ספרד ופורטוגאל 
להשליט את מנהגיהם על הקהילות הקיימות. דוד היה 
מעורב בסיכסוכים השונים! בפולמוסו נגד מאיר אבן וירגא 
נאלץ לנדות את איש־ריבו. בשעת מחלוקת קשה בעצם 
ליל יום־הכיפורים בין הקהילות השונות נפגע גם כבודו 
של דוד, והוא נידה שני חכמים מראשי־הקהל שהתנגדו לו. 
פסקו שנתחבר על רקע פולמוס זה, שבו ניסה להוכיח שהצדק 
עמו ושנידויו קיים לפי,הדין, נתפרסם בשם "כבוד חכמים" 
(ע״י ש. ברנפלד, ברלין 1899 ). הריב הזה הניעו לחזור 
ולשוב לשאלוניקי. — דוד מיזג בקיאות עצומה במקצועות 
היהדות בהשכלה כללית מקיפה, ביחוד בפילוסופיה. בלימוד 
התורה העדיף את שיטת רבני אשכנז וצרפת על שיטותיהם 
של רבני ספרד. הוא היה ממעריציו של הרמב״ם, ובספריו 
"מגן דוד" (כת״י) ו״עין הקורא" (פירוש ל״מורה נבוכים") 
לימד סניגוריה על שיטהו הפילוסופית והשתדל לבטל את 
תלונות משיגיו. הוא התנגד עקרונית לרלב״ג ולאברבנאל 
בגלל נטיית דעותיהם משיטת הרמב״ם. שאיפתו הכבירה 
להשכלה כללית, המתמזגת עם ערכי תרבות יהודית־דתית 
מקורית, משתקפת מתוך שאלתו לר׳ יעקב בר׳ דוד פראוויג־ 
ציאלי: "על דעת חכמי התלמוד על לימוד חכמת הטבע, 
הגיון, פילוסופיה ורפואה"; התשובה (נדפסה בקובץ דברי 
חכמים לר׳ אליעזר אשכנזי, מיץ תר״ט), כי "כל חכמה 
מהשבע חכמות המדעיות הן משובחות ונערכות בעיני 
חכמינו", מופנית לדוד כאל מי שיעשה "פרי למעלה ולא 
יעזוב השורש כדי להחזיק בקליפה". דוד עסק בקבלה, אע״פ 
שאביו סירב להרשות לו לעסוק בה "לרכות שנתו", ודוד 
מעיד על עצמו "שבסתר למדתיה". חיבורו בפילוסופיה 
דתית, "תהלה לדוד", תשובותיו ופסקיו, מכתביו, פיוטיו 
ושיריו, רובם עודם בכת״י. 


י״ט. ל. צונץ, כרם חמד, א 139 , 1841 ; ח. מיכל, אור החיים, 
327 , סי׳ 727 , 1891 ; ש. ברנפלד, כבוד חכמים, 1899 ! ש. 
רוזאבים, דברי ימי ישראל בתוגרמה, 1 , 85-79 , 110-107 , 
תר״ץ! ש. אסף, מקורות לתולדות החבור בישראל, 11 , צ״ט- 
ק״א, תרצ״א; ד. תמר, על ספר כבוד חכמים לר׳ דוד מיסיר 
ליאון (קרית ספר, כ״ו, 100-96 ), תש״י; , 8011601110 . 5 
,( 118-138 , 1892 ,!££) 01011 1 ) 101 ) 0 • 810$$01 8101 : 0 $ 

- €51 ?- ז 6 ם 11 זש 8 ,. 1 ) 1 ; 42,263,1898 ,^ 1 ) £1 מ 01115011 ) 8 . 4 ? 

, 1925 , 219 , 1 , 50/1011011 . 06 $ ,. 1 ) 1 ; 1903 , 353 ,: ז 1£ ־ 1 ר $01 

י. הר. 



הזיזן — תקפ״ח [ 1828 ], קרלסבורג), רב ומחבר, 
מאתמאטיקן ותוכן. דוד למד תחילה בישיבות פירת וברלין. 
עד גיל שלושים היה מקדיש כל ימיו לתורה בלבד, כעדות 
עצמו : "יומם ולילה היו לי למשמרת, להגות באמרי שפר 
התלמוד והפוסקים ראשונים ואחרונים". אחרי זה השתלם 
במאתמאטיקה ובתכונה. ב 1797 פירסם בברלין את ספרו 
״כליל החשבון״ על יסודות האלגברה. ב 1806 עבר להונס- 
דורף שבהונגאריה, ובה שימש דיין. בחוברת מיוחדת 
הציע לפתוח בית-מדרש לרבנים, שבו ילמדו גם שפות 









83 


דוד בן מאיר הפהן פריזנהויזן—ר׳ דוד פן שלמה אבן(אבי) זמרא 


84 


ומדעים מדוייקים, אולם רבני פשט התנגדו להצעתו. ב 1820 
הדפיס בווינה את ספדו "מוסדות תבל", המכיל ענייני 
תכונה לפי שיטת קופרניקוס, ביאורים בגאומטריה של 
אוקלידס וחקירות על מציאות ה/ הישארות הנפש׳ אמיתת 
הנבואה ותורה מן השמים. בראש הספר נמצאת הסכמת 
הגאון ר׳ משה סופר מפרסבורג, המעיד על חכמת המחבר 
וידיעתו בתורה. 

ש. פין, כנסת ישראל, ערך ד , , תרמ״ז! י. י. גרינוולד, היהו¬ 

דים באובגריא, 36 , 1912 . 

ר׳ךןד בן על&ת אבן [אבי] זמרא (רדב״ז; 1479 [ן], 
ספרד — 1573 , ירושלים), רב, פוסק ומקובל. רדב״ז 
היה נצר למשפחה מיוחסת ועשירה. גם אביו היה תלמיד- 
חכם. הוא היה בין מגורשי ספרד, ויש סברה שהגיע תחילה 
לפאס, אך עכ״פ בהיותו בן שלוש־עשרה כבר היה — לפי 
עדות עצמו — בצפת. אח״כ עבר לירושלים, ושם נשאר עד 
שירד למצרים יזמן מועט לפני 1513 ׳ כנראה מחמת מצבם 
הכלכלי הגרוע של יהודי ארץ־ישראל. הוא חי במצרים 
40 שנה. לאחר שהיה קצרה באלכסנדריה עבר לקאהיר אל 
בית־דינו של הנגיד ר׳ יצחק שולל! שמו של הרדב״ז חתום 
על תקנה מקאהיר מ 1514 . עם שקיעת משרת הנגיד אחר 
כיבושה של מצרים ע״י התורכים, נעשה הרדב״ז ראשה 
הרשמי של יהדות מצרים. לא דיין בלבד היה אלא גם ראש• 
ישיבה, מיופה־כוח של ההקדש וגבאי־צדקה! בכל המעזרות 
הללו שירת ללא תשלום, ואף לא דרש שכר־בטלה. 
הוא גם לא היה זקוק לכך, כי מלבד היותו בעל-נכסים נראה 
שגם הצליח בעסקים ובהלוואות בריבית לנכרים. ספרייתו 
המפורסמת הכילה כתבי־יד נדירים, ביניהם יצירות אשר 
אבדו לנו. ביתו היה פתוח לכל? ר׳ יצחק עקריש, אחד 
ממעריציו, חי אתו שנים רבות והיה מחנכם של ילדיו ונכדיו. 
השפעתו הגדולה של הרדב״ז על בני־דורו נראית בהצלחתו 
ליישב סיכסוך בין היהודים המסתערבים והמערביים (בני 
צפון־אפריקה), וכן בתקנות מרובות שתיקן לטובת יהודי 
מצדים. המפורסמות שבהן הן: א) ביטול מניין־השטרות 
והמרתו במניין השנים לבריאת־העולם! ב) יסוד חברה 
קדישא — לפני־כן היה הכרח לקבור את הנפטרים בהחבא, 
מחשש להתקפות מצד הנכרים: המת נמסר לידי אדם 
פרטי, אשר לפעמים לא מילא את חובתו והשליך את המת! 

ג) איסור העסקת נכריות ברקדניות וכמנגנות בחתונות! 

ד) החזרת הנוהג העתיק, שלפיו מתפלל הקהל תפילת 
שמונה-עשרה והחזן חוזר (מימי הרמב״ם היה נהוג במצ¬ 
רים׳ שהחזן בלבד היה אומר תפילת שמונה-עשרה). שמו 
של הרדב״ז התפרסם גם מעבר לגבולות מצרים. שאלות 
דתיות ומשפטיות הופנו אליו מעדות וממדינות שונות. 
בתוקף תפקידו כראש יהדות־מצרים היד. עליו להגן על 
היהדות בכלל, ועל האמונות הרבניות בפרט, בוויכוחים 
רבים עם מלומדים מוסלמים וקראים. הוא הדף את התקפות 
המוסלמים על היהדות והוכיח את חוסר העקביות שבאמונת 
הקראים. בראשונה היה הרדב״ז מתון במקצת בגישתו 
לקראים, אך אח״כ נעשה יחסו אליהם קשה יותר. — זמן 
מועט לפני 1553 חזר הרדב״ז לא״י והתיישב בירושלים; 
אך לאחר שסבל שם מהמושל המקומי וממתנגדים יהודים 
עבר לצפת. רבניה החשובים של צפת כיבדוהו ביותר, והוא 
חי שם כ 20 שנה עד לפטירתו בזקנה מופלגת. 

עולמו הרוחני של הרדב״ז היה עולמן של ההלכה והקבלה 


בלבד. אע״פ ששיבח לפעמים תלמידי־חכמים שהתעסקו 
בלימוד מדעי־הטבע, וכן את הפילוסופים היהודים, אסר על 
תלמידיו את לימוד הפילוסופיה, ועם בואו בימים נעשה 
יחסו אל הפילוסופיה שלילי עוד יותר. כשנשאל, באיזו 
שיטה של עיקרי-האמונה הוא נוקט, אם בזו של הרמב״ם, 
בזו של קרשקש או בזו של אלבו — השיב כי הוא מתנגד 
לכל שיטה, כיוון שכל מצווה ומצווה היא בעלת חשיבות 
עילאית. הוא התנגד לכל ראציונאליזאציה של דברי הנבואה 
או התורה ודחה את פירושיו של אבן־עזרא. לאגדה ייחס 
אותה הקדושה כמו לשאר חלקי התושבע״פ, שנתן לה שני 
פירושים: נגלה ונסתר. הוא מתח ביקורת חריפה על הרד״ק, 
שאמר על אגדה מסויימת שעניינה "רחוק מן השכל"; האמין 
בשדים, אך דחה מנהגים הקשורים באמונה זו, כשהם נוגדים 
את ההלכה. 

דרך לימודו של הרדב״ז כתלמודי היתה ביהןרתית! הוא 
בדק את הטכסטים תוך השוואת כתבי-יד שונים ועקב אחרי 
מקורותיהם הראשוניים וחקר את נאמנותם, אך תיקן נוסחתם 
רק בעת הצורך — כאשר אי-אפשר היה למצוא פתרון אחר. 
דעותיו היו מבוססות לעתים קרובות גם על הניסוי ועל 
ההסתכלות. כפוסק בהלכה נמנה עם המחמירים, אולם בדרך- 
כלל התנגד להטלת גזירות חדשות. 

הרדב״ז חיבר חיבור על כללי התלמוד, וגם אחד 1 ח 
מתשובותיו מוקדשות לשאלות מתודולוגיות. בפסקיו סומך 
הוא על הגאונים, על רבנו חננאל, הרי״ף ("שדבריהם דברי 
קבלה הן"), הרמג״ם ("אתריה דמד הוא") והרא״ש. הוא 
קבע כללים שלפיהם פסק הלכות במקרה של מחלוקת בין 
בני-סמכא אלה שלו או במחלוקת בין ראשונים לאחרונים 
או בסתירה בין פסק של אחד החכמים ב״תשובד." ובין פסק 
אחר של אותו חכם (שהוא בחינת "הלכה ואין מורין כן"). 
על אף היותו מקובל מובהק, התחשב בפסקיו בקבלה רק 
במידה שאינה מתנגדת לתלמוד או כשלא נקבע פסק סופי 
בתלמוד. כשהקבלה מתנגדת לתלמוד — העדיף את התלמוד 
ולא חשש כלל להוראה או לנוהג מנוגדים הבאים מן הקבלה. 

בצעירותו כתב הרדב״ז חיבור קבלי על האותיות העב¬ 
ריות (כנראה סמוך ל 1510 ; הוא חזר וערך אותו ב 1535 ). 
אח״כ חיבר יצירות העוסקות בקבלה מבחינה כללית יותר. 
לאמונתו בגלגול־נשמות ניכרת אף השפעה בפסקי־הלכה שלו 
(כגון בענייני חליצה). הוא הירבה לעסוק במהות הספירות 
וביחסן לאין־סוף. הוא מסכים לדברי המקובלים הקדמונים, 
המבדילים בין האין-סוף ובין עולם הספירות: "אבל האמת 
הברור מה שכתבו המקובלים הראשונים, שהיו מקובלים 
באמת, שהכתר מכלל מנין העעזר ספירות, ויש למעלה מן 
הכתר עילת כל העילות״(״מגדל דוד״ פ״ג); "הוא יתברך אחד 
ומתיחד בכל הכחות כולן כשלהבת קשורה בגחלת... והמדות 
מתחלפות כפי הבנת־המקבלים" (הקדמה ל״מגן דוד"). הוא 
היה אחד האחרונים שהגן על תורת־השמיטות והתנגד בתוקף 
למקובלים בעלי השקפות אחרות. 

מחיבוריו: ״כללי הגמרא״(בתוך ״מהררי נמרים״, 1599 , 
1749 2 ); ״תשובות הרדב״ז״, 7 חלקים ( 1882 ), ובהם יותר 
מאלפיים תשובות. מתוך כתבי-יד נתפרסמו בינתיים תשובות 
נוספות (מארפם, [££, 1930 ; צ. י. צימלם, "שמונה תשובות 
להרדב״ז" [ספר היובל לקרויס], תרצ״ז! ש. אסף [מנחה 
לדוד], תרצ״ה); "יקר תפארת", פירוש לאותם מחלקי "משנה 
תורה" שלהם אין "מגיד־משנה" (הפלאה, זרעים, קדושה 






85 


ר׳ דוד בן שלמה אבן(אבי) זמרא — ר׳ דוד כן שמואל הלוי 


86 


ושופטים); נדפס בחלקו בכמה מהדורות של "משנה וזורה" 

(הפירוש על הלכות שלוחים ושותפיו והלכות עבדים נתפרסם 

ע״י ב. ורנד, ירושלים, 1945 ); "מגן־דוד", חיבור קבלי על 

האותיות העבריות, אמסטרדאם 1713 ; "מצודת דוד", פירוש 

לתרי״ג מצולת לפי הפשט ולפי הקבלה׳ 1862 ! "מגדלידוד", 

פירוש קבלי על שיר השירים, 1883 ; "כתר מלכות", פיוט 

ליום הכיפורים, שיר דידאקטי על יסודות הקבלה; נדפס 

גם במחזורו של היידנהיים, 1800 . 

ח. מיכל, אור־החיים, מם׳ 779 , 1891 ; ש. רוזאניס, דברי ימי 
ישראל בתוגרמה: א/ 193 , ב , , 181,151 , ג , , 1938-1930,327 ; 

א. שטראוס, תולדות היהודים במצרים וסוריה, ב׳, 458 , 
תשי״א; . 0 .־ £1 נ £51 ־נג 131 ) . 5 .< 1 . 0 , 015 מ 11 מ 21 ./ . 13 

.( 1932 , 051311 * 81 ח 1 . 80111 -. 113136 

צ. י. צ. 

ר׳ דוד ןן שלמה ?כי מללו-ב [׳* 1.616 ] (תק״ו/ 1746 - 
תקע״ד/ 1814 ), מאישי חסידות פולין. ר״ד היה 
תלמידם של ר׳ אלימלך מליזנסק ור׳ יעקב יצחק "החוזה" 
מלובלין. הוא התנגד לאופי ההמוני של החסידות, נהג 
פרישות וסגפנות והירבה להתבודד בטבע. עוד בחיי רבו 
מלובלין נתרכזה סביבו חבורת חסידים קטנה ומלוכדת, 
שחבריה היו ניכרים בין שאר חסידי לובלין בהתבדלותם, 
בריבוי תעניות ובדבקות מיוחדת בתפילה; כיס אחד היה 
לבני חבורה זו לצורך הצדקה והעזרה ההדדית. ר״ד מתח 
ביקורת על אורח־החיים בחצרות אדמו״רים וטען נגד הת¬ 
נשאותם של צדיקים מעל פשוטי־העם; בהתאם לכך אף 
לא ייסד חצר חסידית דוגמת האדמו״רים שבימיו. לעומת זה 
הירבה להשפיע על יחידים בכוח אישיותו העצמאית; בין 
השאר השפיע על ר׳ יעקב יצחק "היהודי מפשיסחא", 
שבשיטתו תמך במחלוקת שפרצה בין תלמידי "החוזה" 
וה״יהודי". בין אותם שקירב ר״ד לחסידות היה ד״ר ברנהרד 
מפיוטרקוב, רופאם הפרטי של המלך סטאניסלאו אוגוסט 
ושל הנסיך וילהלם מפרוסיה(אח״כ המלך והקיסר וילהלם 1 ); 
רופא זה היה לבעל־תשובה ונתפרסם אח״כ כצדיק חסידי 
בשם ר׳ חיים דוד בר' יששכר דב. — ר״ד נערץ על־ידי ר׳ 
שניאור זלמן מלאדי: הוא היה מפורסם גם בין הנוצרים 
שבסביבתו. — ר״ד לא הניח אחריו כתבים, ואמרותיו 
מפוזרות בחיבורי חסידים רבים. 

בנו, ר׳ משה מללוב, חתנו של "היהודי מפשיסחא", עלה 
לא״י בשנת תר״א וייסד את שושלת האדמו״רים המכונה 
ע״ש אביו ר״ד מללוב. 

מ. ברוקמן, מגדל דוד, א/ תר״ץ; ס׳ קדש הילולים, תולדות 
ר׳ דודל לעלובער זצ״ל, תש״ט. 

או. ט. 

ר׳ דוד בן עזמואל קלוי(שמ״ו/ 1586 , לודמיר [ולאדימיר, 
וולין] — תכ״ז/ 1667 , לבוב), רב ופוסק! ידוע 
בכינויו "ט״ז", ע״ש ספרו "טורי זהב". ר׳ דוד למד תורה 
מפי אחיו הבכור ר׳ יצחק הלוי! הוא נשא לאשה את בתו 
של ר׳ יואל סירקיש (ע״ע), בעל "בית חדש"(ב״ח), ואחרי 
נישואיו ישב זמן־מה בבית חותנו ולמד בישיבתו. לאהד מכן 
קבע את בית־מדרשו בקראקא; שם מתו עליו בניו הקטנים, 
והוא הצדיק את הדין, בהאמינו שנענש על שקבע דירתו 
למעלה מביודהכנסת. סמוך לשע״ח ( 1618 ) נתקבל לרב 
בפוטיליצ׳ה שליד רוה (גאליציה); אחר־כך כיהן ברבנות 
בפוזנאן כעשרים שנה. סמוך לשנת ת״א ( 1641 ) היה לרבה 


של אוסטרהא שבוולין; שם קיים ושיבה, ועליה היתד, 
גאוותו: "מעולם לא ראיתי קיבוץ ישיבת חשובה כמוה". 

בעקבות גזרות ת״ח ות״ט נמלט ר׳ דוד תחילה למבצר 
אוליק; את הצלתם בדרך נם של היהודים שנתבצרו במבצר 
זה תיאר ב״סליחות" שחיבר ליום כ״ו במיון (נדפסו בתוך 
"ילקוט מנחם" לד׳ מנחם מנדל ביבר, וילנה תרס״ג). אח״כ 
הגיע ללובלין "בתוך הגולה אשר גלתה מחמת המציק", ושם 
היה "חונה ע״פ השדה, כי נתבטלו כמעט כל ספרי־הקודש 
בגזירה... אין בידי ספרים... זולתי גמרא וטור" (מתשובה 
מכסלו ת״י/ 1649 [שו״ת ב״ח החדשות, סי׳ ע״ח]). לסוף נדד 
אף הוא — כרבים מחכמי פולין — מערבה, ובכל קהילות 
מוראוויה, שאליהן נזדמן, הובאו לפניו שאלות רבות בהלכה. 
אחרי ששקטה הארץ במקצת חזר לפולין ונתמנה (תי״ד/ 
1654 ) לרב בלבוב, לקהילה ש״מחוץ לעיר״ (ע״ע לבוב)! 
משם נסע פעם בפעם להשתתף באסיפות "ועד ארבע ארצות" 
(ע״ע), והוא חתום על כמה פסקים והסכמות מטעם מוסד זה. 

בפרוע פרעות ביהודי לבוב (ח׳ באייר תכ״ד/ 1664 ) נהרגו 
שני בניו ר׳ מרדכי ור׳ שלמה. בנו ר׳ ישעיה ובנו חורגו, 
ר׳ אריה ליב בר׳ שמואל צבי, נשלחו על ידי ר׳ דוד, בימיו 
האחרונים, לתהות על קנקנו של שבתי צבי (ע״ע). הם 
חזרו נלהבים ובידיהם איגרת ומתנות לאביהם הישיש, 
שקיבל, כנראה, את דבריהם. 

"טורי זהב" (ט״ז) הוא בעיקרו פירוש לארבעת חלקי 
השולחן ערוך. ט״ז לאבן העזר (ז׳ולקווא תקי״ד) ולחושן 
משפט (עד סי׳ רמ״ו — האמבורג תנ״ב; כולו — ברלין 
תקכ״ו) אינם פירוש שיטתי, אלא פלפולים בדברי הטור 
ובדברי התלמוד ומפרשיו. ט״ז לאורח חיים (נדפס בשולי 
השו״ע, בצירוף פירושו של ר׳ אברהם אבלי גומבינר [ע״ע 1 , 
בשם ״מגיני ארץ״: "מגן דוד" ו״מגן אברהם", דיהרנפורט 
תנ״ב) הוא פירוש שיטתי, ברם יותר משהוא מוסב על השו״ע 
הוא מוסב על הטור. לחלק זה של הט״ז נכתבו הערות והגהות 
ע״י מחברים שונים; מהם מפורסם ביותר "פרי מגדים" 
("משבצות זהב", פפד״א תקמ״ה) לר׳ יוסף בר׳ מאיר תאומים 
(ע״ע). אולם החשוב והמקובל ביותר מכל החלקים הוא ט״ז 
ליורה דעה (לובלין ת״ו! מהדורה שניה, בשולי השו״ע 
ובצירוף פירושו של ר׳ שבתי כהן [ע״ע, בעל "ש״ך"], בשם 
הכללי "אשלי רברבי", וילהרמסדורף תל״ז), אשר בו הוא 
מנמק את פסקי השו״ע ומברר את מקורותיו. חלק זה נתפשט 
מיד עם הופעתו בכל הישיבות ונתקבל להלכה בין מורי* 
ההוראה בישראל, בסוף הספר נספח ע״י המחבר "דף אחרון", 
הכולל דברי בקורת על "שפתי כהן" (ש״ך) ליורה דעה, 
שהופיע אף הוא באותה שנה; גם חלק זה זכה לפירושים 
שונים, ביניהם "פרי מגדים" ("משבצות זהב", ברלין 
תקל״א־ב). ר׳ דוד הוסיף שני ספרים של הגהות, תיקונים 
ומילואים לט״ז (האלי ת״ע? "זהב מזוקק", דיהרנפורט 
תפ״ה). כן חיבר פירוש לרש״י על התורה, בשם "דברי דוד" 
(שם תמ״ט). מהדורה שניה של הט״ז לאבן העזר, וכן אוסף 
של שו״ת, שעדיין היו בידי החכמים דור אחרי מותו, לא 
הגיעו לידינו. 

חיבוריו של ר׳ דוד השפיעו בדורות הבאים הרבה על 
פסק ההלכה למעשה: "הלכה כמותו ברוב המקומות, ולאורו 
אנו הולכים, שהוא גדול שבאחרונים, שאין למעלה ממנו" 
(מדברי ר׳ יעקב יהושע [ע״ע] בר׳ צבי הירש, בעל "פני 
יהושע"). יוחס לו חלק בתיקון תקנות להסדר חיי־הכלכלה 





87 


ד׳ דוד כן שמואל הלוי—דוד הראוכני 


88 


ע״פ דיו־תורה. בפסקיו ניכרת לעתים נטיה להקל/ בהשפעתה 
של המציאות החברתית־הכלבלית (ר׳, למשל, ט״ז ליו״ד, 
סי׳ קי״ז). 

י״מ צונץ, עיר הצדק, 150 — 154 , 1874 ; ש״י פין, כנסת 
ישראל, 239 , תרמ״ז; ח״ב דמביצר, כלילת יופי, א, מ״וז-ע״ז, 
תרמ״ח; חיים מיכל, אור החיים, 252 , 353-351 , תרנ״א; 

ש. בובר, אנשי שם, 59-56 , תרנ״ה; מ״מ ביבר, מזכרת 
לגדולי אוסטרהא, 1907,58-53 ; ש״מ חונס, תולדות הפוסקים, 
270-266 , תרע״א; ח. טשרנוביץ(רב צעיר), תולדות הפוסקים, 

ג, 139 , תש״ח ; מ״א שולווס, בית ישראל בפולין, ב, 21-20 , 
זשי״ד; ר' יעקב ששפורטש, ציצת נובל צבי(ד,וצ׳ י. תשבי, 
79-76 ), תשי״ד: ח. ה. בן ששון, תקנות איסורי שבת של 
פולין ומשמעותן הכלכלית והחברתית (ציון, כ״א, 193 ), 
תשט״ז ; ג. שלום, שבתי צבי, 502-500 , תשי״ז. 

ש. אש. 

דוד דיךאובני׳ מעורר משיחי ומבשר גאולה במחצית 
הראשונה של המאה ה 16 . שמו וזהותו האמיתיים 
אינם ידועים. המקור העיקרי, שממנו אנו למדים על פעולו¬ 
תיו, הוא ספד בצורת יומן־מסעות, כתוב עברית, שחובר — 
כנראה — בידי עצמו. לפי העברית המוזרה שבחיבורו ניסו 
החוקרים להתחקות על מוצאו: יש טוענים שהוא יהודי 
אשכנזי, שישב זמן מרובה במזרח, ויש טוענים שהוא יהודי 
מזרחי — ואין להכריע בדבר. הוא עצמו טען, ששמו דוד 
והוא בו למלך שלמה ואחיו הצעיר של המלך יוסף, מלכם 
של שלושים רבוא בני־ראובן, בני-גד וחצי־שבט המנשה, 
היושבים במדבר קבור; מכאן גם הבינוי "הראובני". אולם 
במקומות אחדים ייחם עצמו לשבט-יהודה ולבית־דוד, ואף 
רשם את אילן יחוסו עד דוד מלך ישראל. לפי התיאורים 
של רואיו נראה בשעת הופעתו באירופה כבן 40 שנה, ולפי 
זה מסתבר שנולד בשנות ה 80 של המאה ה 15 . 

בספר מסעותיו אין הוא מוסר דבר על עצמו לפני זמן 
צאתו לשליחות, פרט לעובדה שהוא איש־מלחמה והיה אצל 
אחיו ממונה על הצבא. לכל סיפור מסעותיו במזרח ובא״י 
עד בואו לאיטליה אין כל אישור ממקור אחר, והוא ברובו 
המכריע דמיוני ומבוסם על שמועות ואגדות, שהיו מהלכות 
באותו הזמן. 

הופעתו ההיסטורית הראשונה של דוד היתה בוויניציאה, 
בכסלו רפ״ד ( 1523 ) ; הוא דרש מיהודי המקום עזרה כדי 
להגיע אל האפיפיור ברומא בשליחות חשובה. אם כי חלק מן 
היהודים התייחס, כנראה, לדבריו בחוסר-אימון, זכה לתמי¬ 
כתם של נכבדים אחדים. באדר רפ״ד ( 1524 ) הגיע לרומא, 
"רוכב על סוס לבן" (לדבריו), ונתקבל ע״י החשמן אג׳ידיו 
די־ויטרב 1 , הומאניסטן, שהתעניין ביהדות ולמד עברית מפי 
אליהו (ע״ע) בחור. תמיכתו של החשמן חיזקה את מעמדו 
של דוד בין יהודי רומא, שנצטוו, כנראה, לדאוג לכל מחסורו. 
זמן קצר אחרי זה נתקבל גם ע״י האפיפיור קלמנס ¥11 
(ע״ע) והציע לו כריתת ברית בין מדינתו ובין המדינות 
הנוצריות נגד המוסלמים, וכנראה דיבר גם על גישה 
למקורות התבלין, שברית זו עשויה להבטיחה. דוד ביקש מן 
האפיפיור אגרות אל קארל ¥ ופרנסואה 1 , כדי ששני השלי¬ 
טים הללו יגישו לו עזרה, בעיקר בתותחים; כן ביקש איגרת 
אל "פרסטר יואן" (ע״ע) האגדי. עם כל להיטותו של 
קלמנס ¥11 להקים ברית למלחמה בתורכים, התייחס אל דוד, 
כנראה, בהסתייגות מסויימת, שכן רק כעבור שנה נתן לו שני 
מכתבים, אחד למלך פורטוגאל ואחד למלך חבש, ובהם ביקש 
משני המלכים לברר את אמיתות דברי השליח, ואם אלה 
יתאמתו — לסייע לו, שכן מזה יכולה לצמוח טובה לנצרות. 


הקהילה היהודית ברומא התייחסה אל דוד בספקנות 
מרובה, ורק בחוג של בנקאים (דניאל מפיזה, יחיאל נסים 
מפיזה) ושל הנשים המשכילות, הקרובות לתרבות הרנסאנס, 
היה מקובל יותר. ביחוד תמכה בדוד ה״סינורא מנאפולי" 
(בנווינידה אברבנאל, אשתו של שמואל אברבנאל); נוסף 
על כסף שלחה לו גם "דגל משי יפה, כתוב בו עשרת הדב¬ 
רות", אשר יחד עם דגליו האחדים של דוד שימש הוכחה 
לשליחותו המלכותית. 

החלק החשוב ביותר של ממעיו המדיניים של דוד היה 
ביקורו הממושך בפורטוגאל. הוא קיבל כתבי־בטחון ממלך 
פורטוגאל, שהבטיחו את מעמדו כשגדיד מוכר. מיד עם בואו 
למדינה התלכדו סביבו אנוסים רבים, ובעברו בערים השונות 
שהה בדרך־כלל בבתיהם של אנוסים; הוא מספר: "ובכל 
מדינה (עיר) הגעתי בה באו אנוסים קטנים וגדולים, נשים 
ואנשים וינשקו את ידי, לפני (בנוכחות) הנוצרים". כמעט 
שנה וחצי שהה דוד בפורטוגאל ( 1525/7 ), ובמשך הזמן הזה 
ירדה קרנו בעיני האצילים והפקידים׳ שעשאוהו ללעג; הוא 
אף הפך נושא לקאריקאטודה. אולם כל כמה שפחתה חשיבותו 
המדינית גדלה חשיבותו בין היהודים כמבשר גאולה. הוא 
העז לאמר ל״שר גדול ישמעאלי", שליחו של השולטאן 
מפאס: "ואנחנו נרצה ללכת בע״ה בירושלים ולקחת כל 
ארץ־ישראל מיד הישמעאלים, כי הגיע הקץ והישועה". 
הוא קיים קשרים עם יהודים מאפריקה ושלח להם אגרות 
התעוררות. בין האנוסים עודר צפיה משיחית ממש, ואפילו 
"הבנים הקטנים בני ארבע שנים מן האנוסים מתענים שני 
וחמישי ושני בצניעות ומקוים ישועת ה׳". התעוררות זו 
עוררה חששות רציניים בחוגי החצר, ולדברי דוד קרא לו 
המלך וגער בו: "כי אתה באת כדי להחזיר האנוסים יהודים 
(ז״א להשיב אותם ליהדות)! ואני שמעתי איך האנוסים הם 
מתפללים עמך וקוראים בספרים שלך ביום זבלילה, ואתה 
עשית בית-כנסת להם". עם התגיירותו של דייגו פירס, הוא 
שלמה מ ו ל כ ו(ע״ע), הוגדשה הראה, ודוד נצטווה לעזוב 
את פורטוגאל. 

גם בדרכו חזרה ליווהו האנוסים והיו "מצטערים צער 
גדול ובוכים על. נסיעתינו... ואמרתי להם: "בטחו לה׳ 
עדי־עד, כי אתם תזכו ותראו בנין ירושלים. ואל תפחדו; 
... וזאת הפעם לא באתי כי אם לבשר אתכם 
איך הישועה קרובה לבוא". לבסוף גודש דוד מן 
המדינה, וכאשר קרבה ספינתו לחופה של ספרד נתפס ונאסר, 
עד שהגיע כתב מאת קארל ¥ לשחררו, והוא המשיך דרכו 
ביבשה. 

במקום הזה נפסק יומן־מסעותיו, אך יש בידינו ידיעות 
נוספות על דוד. בחשוון רצ״א (נובמבר 1530 ) נמצא 
בוויניציאה, לאחר שסובב במקומות שונים באיטליה. הוא 
ניסה להציע תכנית חשובה לשלטונות העיר הזאת, והשתדל 
להביא את תכניותיו גם בפני הקיסר. הופעתו היתה מלאת 
הדר, בליווי משרתים; לדברי בן הזמן: "יהודים רבים 
באים אליו שם (בוויניציאה), והוא דורש דרשות גדולות על 
השחרור הזה של עם ישראל, אשר אלוהים קבע שיהיה 
בקרוב, ושהוא מקווה להיות בכוח להנהיג את העם הזה 
לארץ בחירתו". 

בקיץ רצ״ב ( 1532 ) הופיע דוד יחד עם שלמה מרלכל בפני 
הקיסר, אך בפקודתו נתפסו ונאסרו, לאחר מכן הובאו 
למנטובה ושם נשרף מולכז על קידוש־השם, ואילו דוד הובל 







89 


דוד הראוכני— דודא, דודאים 


90 


באזיקים לספרד. מאז אין עוד ידיעות עליו, וכנראה מת שם 
במאסרו. 

דוד עולה מסיפורו כאיש שצרת ישראל נגעה עד לבו 
ועוררה את רגשותיו. מתיאורו מסתבר, שהתבונן ביהדות 
המזרח ומצא את "היהודים אשר הם... בכל מלכות ישמעאל, 
יש להם מורך־לב וידאה ופחד", ואילו בבואו לאיטליה מצא 
שם "יהודים חזקים... וגבורים, ולבם כלב הארי לכל דבר". 
אל אלה היהודים שקירבוהו התכוון הוא בהופעתו המפוארת, 
בגילויי "האבירות" שבמעשיו, ולטעמם המיוחד כתב, כנראה, 
את סיפורו. אף הם נתרשמו מאותן תכונות בו, שגילה הוא 
בהם. המקורב ביותר אליו, הבנקאי ר׳ דניאל מפיזה, משבחו 
כאדם "גדול הנפש, אביר הלב, לא יירא מרבבות עם". וכך 
מצא איש הדמיון, האבירי את קהלו, קהל של יהודים 
ואנוסים אמונים על תרבות הרנסאנס ושואפים לגאולה בדרך 
הקרובה ללבם. 

סיפור מסעותיו של דוד, שברובו המכריע הוא סיפור 
דמיוני ובלתי-מציאותי, נועד לשמש ספר־תעמולה להת¬ 
עוררות משיחית. הכשרים ביותר להתעוררות זו היו דווקא 
אלה היהודים והאנוסים, שהתלכדו סביבו וחשו ביתר שאת 
את השפלתו של עם ישראל נוכח ההתעוררות הדתית 
והמדינית שעברה על אירופה באותו זמן. עם כל הפרימי- 
טיוויות שבמחשבתו המדינית של דוד, הבחין כי האפיפיורים 
נושאים נפשם למסע־צלב נגד תורכיה׳ כאמצעי היחיד 
שנשאר בידם להצלת מעמדם שנתערער בתחום הדת והמדי¬ 
ניות כאחד. דוד חש, שהופעה מעוררת כבוד אצל העמים 
ותכנית מדינית הנראית כראלית, עלולות לסייע להצלחת 
התעמולה המשיחית בקרב היהודים והאנוסים. מכאן ההדגשה 
החוזרת ונשנית בספרו על כך, שאיננו נביא ואיננו משיח, 
אלא ש ר - צ ב א, איש חוטא "הורג נפשות", וכל הסיפורים 
המנופחים על הוצאותיו המרובות, על משרתיו הרשעים ועל 
אוצרותיו הגדולים, שסבור היה שכך מנהגם של אנשי 
שררה — כפי שלמד, כנראה, מקריאה ברומאנים על אבירים 
או מפי השמועה. אולם כל העמדת הפנים של "השר דוד 
הראובני" אין בה כדי להסתיר את קלסתר־פניו של החסיד, 
המקפיד על קיום מצווה קלה כחמורה׳ המתענה ששה ימים 
רצופים לילה ויום, של אדם יהודי אשר הרגיש בקרבו, כי 
ההשגחה בחרה בו להיות מבשר לבני-עמו המדוכאים והנא־ 
נסים "איך הישועה קרובה לבוא". 

א. ז. אשכלי, סיפור דוד הראובני, ת״ש; י. בער, קרית 

ספר, י״ז,, 312-302 , ת״ש; א. ש. יהודה, התקופה, ל״ג-ל״ד, 

625-599 , ת״ש. 

ש. אט. 



ר׳ דוד מ? 5 ה בן ר׳ ר&ראל מריז׳ץ (תקפ״ג/ 1823 , 
ריז׳ין — תר 0 ״ד/ 1904 , צ׳ורטקוב), אדמו״ר נערץ 
ונקדש בדורו על המוני חסידים בגליציה ובאוקראינה. האגדה 
מספרת, שאביו, הצדיק הנודע מריז׳ין, אמר עליו בהיותו 
תינוק: "זוהי גשמה גדולה שתקרב לבבות ישראל לאבינו 
שבשמים". תחילה גר ר׳ ד״מ בזלוטיפוטוק ואח״כ בצ׳ורטקוב, 
שהפך אותה למרכז חסידי גדול. חצרו היתה נודעת בעשרה 
ופארה. חסידיו שיבחו את מידותיו הטובות, עדינות־נפשו 
ואצילוודרוחו. אהבת־ישראל שלו היתה נודעת, וייחסו לו 
גם סירוב לקלל גוי המיצר לישראל: "אני מתפלל להרמת 
קרן ישראל, שלא יוכל הגוי להרע לו, ועם הגוי עצמו אין 


לי שום עסק". הוא הטעים את חובת הצניעות של הצדיק 
בעבודת־ה/ כי לדעתו "פנימיות הצדיק טמירה ונעלמה בפנים 
ולא תיראה מבחוץ לבני-אדם, אלא בוערת בקרבו כאש 

עצורה בעצמותיו". אחרי שאחיו ר׳ דב (ע״ע) בר מליאובה 

•• 

יצא לתרבות רעה, הכריז ר׳ חיים הלברשטם (ע״ע) חרם 

על חסידי צ׳ורטקוב וסדיגורה, ביהוד מתוך התנגדות לחיי- 

המותרות של בירדצ׳ורטקוב. ד׳ ד״מ הגיב על החרם ועל 

כתבי־הפלסתר נגדו בשתיקה ממושכת. כשנלחץ פעם ע״י 

בן־אחיו לחורת דעתו על המחלוקת ועל התגובה נגדה, ענה 

בפסוק: "בזאת ידעתי כי חפצת בי, כי לא יריע אויבי עלי" 

(תה׳ מא, יב, וע׳ מדר׳ תה׳ שם): אין ברצוני לגרום 

שהאויב יתאונן עלי וייענש על־ידי. — בנו ר׳ ישראל מילא 

את מקומו בווינה. — ש״י עגנרן (ע״ע) נתן תיאור אמנותי 

של חסידות־צ׳ורטק(ב ומנהגיה (״אורח נטה ללון״, פרק ל״ד). 

ר. זק, כנסת ישראל, חרס״ו: ישראל ברגר, ם׳ זכות ישראל 
הנקרא ״עשר אורות״, 150-145 , תרס״ז; ר. מרגליות, 
תפארת אדם, תש״ד; מ. בובר, אור הגנוז, 378-375 , תש״ז; 

ש. א. הורודצקי, החסידות והחסידים, ג/ קכ״א-קנ״ט, תשי״ג! 

א. מרכוס, החסידות, 276-274 , תשי״ד. 

צ. מ. ר. 


דוד קמחי, ע״ע ק?!חי, ר׳ דוד. 


דודא, דוךאים ( 3£01-3 ־ £11 מ 13 \), סוג של צמחים ממשפחת 
הסולניים (ע״ע), וכן שם פירותיהם. הסוג כולל 
4 מינים — 3 בני האיזור הים־תיכוני ומין הימאלאיי, כולם 
עשבים רב־שנתיים. הדו׳ הרפואי (בתטת 3 ם £101 ) 0 . 14 
[ 3 ת 320 ־ 131141 ת 3 ק 0 ז!.^]) הוא צמח, שגבהו כ 60 ס״מ ושרשו 
עמוק, מתעקם ומסתעף בצורה המזכירה לפעמים דמות אדם 
על ראשו וגפיו. עליו גדולים ומקומטים ומרוכזים בשושנת 
הצמודה לקרקע, ומביניהם יוצאת תפרחת של פרחים גדולים, 
כחלחלים ודמויי־פעמון < זיריהם של 5 האבקנים מורחבים 
ושעירים בבסיסיהם, ועי״כ מוגן הצוף הנפרש בתחתית 
השחלה. הפרי — ענבה גדולה ריחנית, מרובת־זרעים, צהובה 
בתחילתה ואדומה בהבשלתה; הזרעים נפוצים ע״י ציפרים 
ובע״ח אחרים. הדו׳ מכיל א ל ק ל ו א י ד י ם (ע״ע) מקבוצת 
הטרופין, בעיקר היאוסציאמין וסקופולאמין (ע״ע אטרו׳פין; 
בלדונה)! מכאן הפעולות של ההרדמה, של שכרון־החושים 
ושל הרפיית מתח השרירים, הנגרמות ע״י הפירות, המיצים 
וע״י תכשירים המופקים מן הצמח. 

הדו׳ נחשב לפנים כצמח רפואי בשל תכונותיו הפארמא- 
קולוגיות והשפעתו על הגוף ועל הנפש. אך עוד יותר מזה היה 



אמצע: שושנת. ימין: פרח; פרי. שמא? :ש(רש 




91 


דודא, דודאים — דודה, אלפונם 


92 



דודא נעקר מז הקרקע די הגבעות וקסמים 
(מספר־תרופות עממי גרמני, סמור 15005 ) 


מפורסם בימי־קדם וביה״ב — ומפורסם אף היום בקרב עמי- 
הארץ — באמונות תפלות ואגדות הבל שנתלו בו בתרבויות 
שונות, כנראה בגלל הפעולה המשכרת של פירותיו, וביחוד 
בגלל הצורה המשונה של שרשו. הוא היה מוחזק לא רק 
סם רפואי בלבד, אלא גם סגולה להבאת עושר ואושר, וכן 
אמצעי קסם וכישוף; ביהוד ייחסו לו פעולות שונות בחיי- 
המין, כמעורר חשק, מקל חבלי־לידה וכד׳. — הדו׳ נזכר 
במקרא בקשר לדברים שבינו לבינה (ברא׳ ל, יד—טז; שה״ש 
ז, יד); ייתכן שהשם דו׳ עצמו נגזר מדודים (=אהבה). 
האמונות הכיוכות בדו׳ (=יברוחא) נזכרות גס בתלמוד 
(יר׳ שבת ו׳, ב׳). הדו׳ נזכר בפאפירוס הרפואי של אברס, 
וכן בכתבי היפוקראטס; דיוסקורידס מתאר את פעולתו המר¬ 
גיעה והמרדימה. בערבית נקרא הדו׳ ("תפוח- 

השדים") או ^ '^׳ 2 -> ("תפוח המשוגעים"), בשל 
האמונה שאכילת פירותיו גורמת לשגעון או למוות. שיקספיר 

מזכיר את פעולת הדו׳ ב״אותלו", ואילו ב״רומאו ויוליה" 

י # • * • 

מסופר על הצריחות הנשמעות כשצמח זה נעקר משרשו 
והעלולות להוציא את האדם מדעתו. בפולקלור הגרמני נקרא 
הדר 300 ־ 411 (מגותית 003 •!, סוד); רווחה האמונה, שהשורש 
דמוי־האדם נוצר מזרעו של תלוי, היוצא ממנו בשעת יציאת 

הנשמה. מ(טיו זה מונח ביסודו של רומאן של ה. ה. אורס 

♦♦ ** 

(ע״ע).מן השורש היו נוהגים לגלף בובות, ששימשו כקמיעות; 

נושאן היה מוגן מפני עידהרע, נושא חן בעיני הבריות וכד. 

; 1924 , 495 , 396 , 364 , 217 , 111 . 4 1 ) £101 016 ,,״ 1.6 .! 

; 1926 , 236-244 , 1:1121, 1211115, XXX מ 6 ע\ £06 ,[ _ .£ 

. 1 ) ,ג 1 כ 1 ט 3 ז 8 ׳־ 16 ס 0111 ג 8 ) , 2£11 ז 12 \ . 44 

״״ 1 . 44 . 44 ; 1927 ,( 312/4 , 1 ,$<ז£< 1111 > £1 ז€?{£ 

י *נ£תד 1421 . 44 ; 1952 , 283 , 137 , 16 * #11 1116 / 0 ,£^ £11 ^ 01 ^ 

. 1954 ,( 12 . 113 ־ 31105 ־ £1 ) 1 * #1111716 1 ז 146 ז 1€116 { $£€1€17 1€ <# 

מ. 

; 161 ) 0311 110113£ ק 1 \^ — ( 1840 , נים — 

1897 , פאריס), סופר צרפתי. מוצאו הפרובאנסאלי 
הטביע את חותמו באפיו האישי והספרותי; אע״פ שלמד 
בליון והתגורר רוב ימיו בפאריס, נשאר קשור בכל נימי לבו 
למחוז־מולדתו, ולשם חזר לפרקים לנוח ולקבל השראה מן 
הנוף ומן ההווי(ר׳ קובץ הסיפורים הקצרים 1x81x111x8116 
010111111 0100 , 1869 ; עברית ע״י י. שטיינברג: "מכתבים 
מהטחנה״, תרע״ט). ב 1855 — 1857 שימש משגיח בפנימיית 


ביה״ס התיכון שבאלם, ואת סבלו באותה התקופה תיאר 
לאחר מכן בסיפור האוטוביוגראפי 011056 ! 611 ? 1,6 ( 1868 ; 
עבר׳ "קטינא", ע״י י. בורנשטין, תרפ״ג, וע״י מ. בן־אליעזר, 

תרפ״ד). ב 1857 בא דו׳ לפאריס, ושם נעזר באחיו ארנסט דו׳ 

י •> ** 

( 1838 — 1921 , היסטוריון, סופר, ואח״ב עסקן מלוכני). תחילה 
פירסם דו׳ קובץ שירים, 40100160565 065 ("האוהבות", 
1858 ), אך מהרה עבר לסיפור הקצר ולרומאן. רבים מסיפו¬ 
ריו נתפרסמו בעיתונות היומית וצורפו אח״כ ל״סיפורי שני- 
בשבת״ ( 6 — 100111,1873 10 ! 00016$ 06$ ; עבר׳ ע״י מ. בן־ 
אליעזר, תרפ״ג, תשט״ו 2 ). לשם פרנסה עבד דו׳ במשרות 
שונות, בין השאר כמזכירו של יושב־ראש הסנאט, הדוכס 

דה מורני, בן־נאפופיה של אם הקיסר, שאותו תיאר ברומאן 

* • * 

£136311 06 ( 1877 ). דו׳ כאב מאד את כאב עמו אחרי מפלת 
1871 , ונימה זו מופיעה בסיפורים רבים. 13 שנות־חייו 
האחרונות סבל ממחלה ממארת שאת יסוריה תיאר בספר 
00100 ( 1 03 (״המכאוב״, נדפס רק ב 1931 ). — אשתו ז׳יליה 
אלאר ( 4113111 0113 (, 1847 — 1940 ) היתה משוררת עדינה! 
היא האריכה ימים אחריו ופעלה הרבה להנצחת זכרו. — 
בניהם לאון דו׳ (ע״ע) וליסין דו׳ ( 1880 — 1946 ) נתפרסמו 
גם הם כסופרים. 

רוב יצירותיו של דר קשורות לחייו, שכן שאף לתאר 
את המציאות על כל צדדיה, ובזה הוא שייך לאסכולה 
הנאטוראליסטית, שרוב חבריה בני־זמנו היו מידידיו. אולם 
על גיבורי סיפוריו נוסך דו׳ רגש וחן כיד רוחו הטובה עליו, 
ופעמים הוא מפליג עד להומור תוסס, בתיאור הרפתקאותיו 
של איש־הדרום, המתרברב וחי בעולם־דמיונו ואינו חושש לכל 
אמת אובייקטיווית — "טרטרן איש טרסקון״( 1872 , המשכים 
1885 , 1890 ; עבר׳ ע״י א. בן־ישראל, תרפ״ד, תרפ״ה). כל 
אדם שדו׳ מעלה בספריו, הוא יצור חי שמורגש כקרוב 
לנו, כאח ורע. דבר זה יש ליחסו במידה רבה לסיגנונו הקל, 
החמים והלבבי, המושך כל סיפור כדו-שיח ידידותי עם 
הקורא. 

משאר ספריו: 3106 1115161 61 6006 [ : £1001001 ("פרומון 
הבן וריסלר האב״, 1874 ), רומאן מחיי־סוחרים; 13011 
( 1876 ), חיי פועל ביש־מזל; 11013 611 6X11 ("המלכים בגלד 
תם״, 1879 ), סיפורים על פליטי המהפכות הפוליטיות של 
המאה ה 19 ; 1001311000165130 >! ( 11880 , המתאר את איש- 
הדרום בפאריס; -׳£ 

£7308611516 ("בעל 

הבשורה״, 1883 ), 
דמות של קנאי דתי 
בפאריס; "ס פ פ ו" 
( 1884 ), מעשה ב¬ 
אשה אמנית, ההו¬ 
רסת את חיי מאה¬ 
ביה ; 1010101161 '£ 
("בן־האלמוות", 
1888 ), קאריקאטו- 
רה על חבר האקא- 
דמיה הצרפתית. 

דו׳ הציג כמה 
מהרומאנים שלו גם 
כמחזות. על סיפורו 
4116516006 '£ ("בת 


























93 


דודה, אלפונס—דודונד! או דומני 


94 


אךל", 1872 ) מושתתות שתי הסוויטות בשם זה, שחיבר 
ביזה. — דר, ואף אשתו, כתבו זכרונות מלאים עניין. י 
אע״פ שבדרך־כלל לא אהד דר את היהודים, התיידד עם 
הרצל במשך שהותו של זה בפאריס ונתלהב מרעיונו 
הציוני. 

, $676 171071 610011 20123 ^^ ,. 111 ; 1898 ,.(£ . 4 ,;) 16 ) 0311 £600 
£0 , 05 ־ 6111 . 1 \ ; 1908 ,.ס £/ י £ 6 ז 1 :ז 116 §ז 13 \ .¥ ;) 6 .£ ; 1940 

, 17101 61 7676 { 3072 ^ , 461 ) 030 ; 11651 ־ £1 ; 1916 ,.<£ . 71 ' 3 146 ^ 1071 

; 1935 ,$.(£ £/ 611 ^ 671 /¥ . 1 > 171 £1123 1%$ <£ ,• £300161 .£ ; 1921 

; 1940 , £70076 5600113 10 > $061616 , 10 61 .(£ £/ 10£60 5 ־ £1 .£ 

£110160 ;( 1940 י 03£65 §ס £3 0 ־ 161 ) 10 ^ 1 ) .(£ £/ , 6 ־ 4001 < .[ . 14 

60116$$6 ( £0 ,; 11061 ־ 131 ^ 1 .צ ; 1941 ,.<£ . 4 < 3 ¥16 1 >£ ,! 0311061 

616 10 16 > $610176 ,.(£ . 3 , 60500 ^ 010 .£ .¥ ; 1931 ,.<£ .) 7 ' 3 

61 16 ־ 6 $0 ,.פ £/ , 4 ) 0 ^ £60011-011 . 0 ; 1946 , 6772$$ > $071 16 > 

$012 <6x1676, 1947; 0. ¥. 00016, £>., 1949. 

/ 

מ, ק. 

דולה, לאזן — : 1 ^) 0211 1.6011 — ( 1867 — 1942 ), סופר 
ועסקן פוליטי ראקציוני צרפתי, בנו בכורו של 
אלפונס דר(ע״ע). ל. דר למד רפואה, אך במהרה פנה לעיתו¬ 
נאות. בימי משפט דריפום (ע״ע) שיתף פעולה עם א. דרימון 
(ע״ע) האנטישמי. ב 1907 יסד עם ש. מורס (ע״ע) את 
העיתון היומי 3156 ? 1 ז 3 -נ£ חס״ס&ע ("הפעולה הצרפתית"), 
שהיה בטאון המלוכנים הקיצוניים והאריך ימים עד 1944 . 
מ 1919 עד 1924 היה חבר בית־הנבחרים. אחרי תבוסת צרפת 
ב 1940 היה מתומכי פטן(ע״ע). — דר היה ידוע בשל קיתוני 
לעג ועלבון שנהג לשפוך על אנשי השמאל ועל מוסדות 
הרפובליקה ועל כל מי שראה בהם את אויביו — מטעמים 
פוליטיים או אישיים —, וביחוד על היהודים. בפולמוסו 
הירבה להשתמש בהשמצות ועלילות. התנהגות זו הביאה 
אותו כמה פעמים לבית־הכלא, אבל מדי צאתו משם היה 
מתקבל ע״י חסידיו בתשואות, ובמהרה היה חוזר לסדרו; 
מ 1927 עד 1930 נאלץ לחיות בגולה (בבריסל). כוח־דמיונו 
העשיר, השכלתו הרחבה וסיגנונו העז עשוהו לסופר פורה 
ומעניין בכל התחומים. הוא חיבר רומאנים, ספרי רפואה 
ופסיכולוגיה, כתבים פוליטיים, כתבי ביקורת ספרותית 
(בעיקר נגד הרומאנטיקה ונגד הראליזם של המאה ה 19 ), 
זכרונות מלאים קאריקאטורות אכזריות על חוגי הספרות, 
המדיניות, האמנות והרפואה, וכן מסות שנונות שונות. 

; 1928 ,סזטהס הס! ־.. 0 ״ 1 , 135 \ .£ ; 1918 ,.ס , 03111011 .א 

5 ־ 3016111 ) .<£ .£ 16 > 5001167217 £6 ; 1933 ,.(£ .£ ,* $311¥60161 . 14 
. 1948 , 67110711 .(£ .£ , 65$6 ז 0 .£ ; 1943 ,( 5 ־ 61 ^ 31 > 

חדו ([ 013115 ] 11115 ק 33 ), סוג של עופות גדולים חסרי 
כושר־תעופה, ממשפחת 6 ב 1113 ק 32 ( 1 > 013133 ), 

מסידרת דמויי־יוניים. עופות אלה היו נפוצים עד העת 
החדשה באיי האוקיינוס ההודי, נודעו לאירופיים סמוך ל 1600 
ונכחדו לגמרי במאות ה 17 — 18 ע״י בני-אדם ובע״ח (כלבים 
וחזירים), שאכלו את ביציהם ואת גוזליהם. 

הדר׳ קרובים ליוניים, אך נבדלים מהם בכמה סימנים: 
ראש גדול מאד — מגודל שאינו מצוי כיום בעופות י מקור 
רחב, שלסתו התחתונה נפוחה ביותר ומסתיימת בלו מאונקל ! 
פנים חשופות, הסרות נוצה! שינויים עונתיים במשקל 
הגוף! דו־פרצופיות מינית בולטת. הם מטילים ביצה אחת 
בלבד. 

הדר האפור ( 0110111131:115 . 3 ) חי באי מאוריציוס! 
גדלו היה בעדך כשל תרנגול־הודו — ארכו כ 75 0 ״מ ומשקלו 
כ 25 ק״ג. גופו כדורי וכבד, רגליו קצרות ועבות. צבעו — 
כחול־אפור, כנפיו וזנבו צהובים. עצמות כנפיו קטנות, ועצם 


רכם־החזה, המשמשת בסיס לכנפיים, מנוונת לגמרי. על 
הביולוגיה והאקולוגיה של הדו׳ ידוע לנו מעט מאד! 
כנראה ניזון מפירות. רוב ידיעותינו על הדר באות לנו 
מתיאורי המסעות במאה ה 17 , מציורים ומשרידי שלדים. עוף 
זה נתגלה להולאנדים, שביקרו באי ב 1598 , תואר לרא¬ 
שונה ע״י האדמיראל י. ק. ואן נק ב 1601 , ולאחרונה — 
ע״י בנג׳מן הרי ( 921-17 . 8 ) ב 1681 ! פ. לגיאה (- 06 .? 
: 8112 ), ששהה במאוריציוס ב 1693 , כבר אינו מזכירו בין 
העופות המצויים באי. בשנים 1610 — 1640 הובאו פרטים 
אחדים להודו וגם לארצות־אירופה, אד נאכלו אחר־כך. 



דודו (שחזור) 


יש ציורי־שמן, רישומי-עט ותחריטי־נחושת של העוף, 
שהוכנו בשעתם. במאה ה 19 נמצאו בביצות טובעניות במאו־ 
ריציוס שרידי-שלדים, ואף שלדים שלמים של הדר. — 
הדו׳ הלבן ( 13115 ע 6 ק 1 מ 1 . 8 ), מן האי ראיניון, נודע 
מתיאורי מסעות של כמה נוסעים מראשית המאה ה 17 ! באמ¬ 
צע המאה ה 18 עדיין היה קיים, אך ב 1801 כבר לא נמצא באי. 

מלבד הסוג דו׳ שייך למשפחת 111336 ק 32 עוד הסוג 
5 < 12£ * 620 ?. מיניו בעלי רגליים וצוואר ארוכים יותר ומצ¬ 
טיינים גם הם בדדפרצופיות מינית בולטת. 1115 ־ 5011121 .? מן 
האי רודריגס תואר ע״י לגיאד. ב 1681 ! הוא נעלם, כנראה, 

ז 

לפני סוף המאה ה 015.18 זסז £6 ק 3 .? ( 110111015 ־ 01 <£ 013115 ) 
מראיניון היה העוף הראשון ממשפחה זו שהובא לאירופה! 
הוא נעלם, כנדאה, זמן מועט אחרי אמצע המאה ד, 17 . 

- £2713 11$ 1 > 071 .(£ ££16 , 1601116 *< . 3 > .£ - 4 > 1€£130 ז 81 .£ . 14 
' 7111 147236716 [ 6 §{ 00 £6746 [ , 15 ) 31160161 ־ £1 .׳\ .£ . 0 ; 1848 , 764 
; 1919 , £701161$ %( £ 106 *< .? ; 1868 , 707276 <£ . 3 § 171137472 
- 1436111 . 14 ; 1933 , 16 ^ £01060711118010 . 1 > . 7 -171311 ,: 1 נ 601 ־נקבת £3 

511£3, £116 £). 0723. £.1123763 £173$ 07 1116 8x2122 01 8173$ 0 / 

. 1953 , 1$10123$ 76726 ס $0 ס 4 { 186 

מ. ט. 

החנה אז וזדוני(ף״־ 0 ) 8 נ 0 ^,. 0 ׳\ 10810 ^), עיר עתיקה באפי־ 
דוס (ע״ע), מקום אורקולום (ע״ע) יווני קדמון. 

במקדש דר עבדו את ״זום הפלסגי״ (כלומר: אל הפלאסגים 
הקדמונים) ואת ךי 1 ני — צורת־הנקבה של שמו 

של זום). האוראקולום בדר מקורו, כנראה, עוד בתקופה 

הקדכדהומרית ואולי אף הקדם־יוונית. בתקופה הארכאית 

• *—*> ** .* ־— י׳ ׳" • 

והקלאסית נודעה לו חשיבות יתרה, ושמו יצא מעבר 


: - 9 1 ■ע**—" 8 













95 


דודונה או דודוני—דודקנס 


96 


לגבולות יוון (תשו׳ את שיר־התהילה של פינדארוס ל זו ס 
הדודוני). בתקופה ההלניסטית ירד המקדש מחשיבותו, 
וב 219 לפסה״ג אף נהדס בידי האיטולים! אולם הוא הוסיף 
להתקיים גם בתקופה הרומית. בימי הנצרות היתה דו׳ מושב 
להגמון, ובהורשת המקדש העתיק נבנתה כנסיה, שנעלמה — 
כנראה — במאה ה 6 . מאז הרב המקום. 

המסורת הספרותית על דו׳ מתחילה בכתבי הומרוס 
(איליאס ט״ז, 233/5 ! אודיסאה, י״ד, 327/8 ! י״ט, 296/7 ), 
וממנה מסתבר שנאום האל נשמע מאוושת אלונים בחורשה 
הקדושה. גם הסיודוס, ואחריו איסכילום (פרומתוס 830/2 ) 
מזכירים את "הפלא לא־יתואר, העצים המדברים". מסותת 
מאוחרות יותר מוסיפות על ידיעותינו על האוראקולום בדר, 
אך סותרות במקצת את דברי הקדמונים. לפי הרודוטוס (ב׳, 
55 ואילך) היו כוהנות־דו׳ מתנבאות לשמע המיית יונים 
קדושות שבהורשה! אפלטון (פידרוס) חוזר על סיפור 
אוושת־האלון, אך גם הוא עזם את הנבואה עצמה בפי 
כוהנות. לדברי פליניוס וסרוויוס נשמע דבר האל משיקשוק 
נחל־פלאים, ולפי מקורות אחרים — מקולות שהשמיעו ביורי־ 
נחושת במגע הרוח! כן היו מכים את הכיורים בפסלו של 
נער המחזיק בידו שבט. 

חרבות דו׳ זוהו לראשונה ב 1830 ע״י ת. ל. דונלדסון. 

*• 

ב 1875 נערכו שם חפירות ע״י ס. מיניקו, וב 1877 נחשף 
המקדש במורד של אמפיתיאטרון ע״י ק. קאראפאנוס. באתר 
נתגלו 3 גושים נפרדים: 1 ) העיר העתיקה על־גבי גבעה, 
שבמורדותיה נמצאו( 2 ) תיאטרון ו( 3 ) המקדש! זה האחרון 
היה, כנראה, חורשה בלבד בלי בניין. בין המימצאים — 
פסלוני־ברונזה של זוס מן התקופה הארכאית המאוחרת 
ולוחות־עופרת מרובים מן התקופה ההלניסטית, ועליהם 
שאלות לאוראקולום. 

, 1 ,.: 1 ־ 11:61 .^ . 0135$ . 1 ) . £6211600 , ¥3 \ ¥15$0 \-־?( 301 ?) .<£ , 11 ־ £61 . 0 
; 1878 , 111116$ ? $6$ 61 .<£ , 5 סס 3 ק 3 ־ 031 . 6 ; 1878 ,(.? 1 1257 
; 1907/9 ,. 11 35 , 1 , $16116$ ^ 0766 01 €1111$ , 0611 ־ 31 ? .£ .£ 

, 1011 ־ 1 ) 100 ־ 1 ? .{ ;( 1932 — 1930 , 3101:1103 ־ 1 ?) . 0 , 30£611016$ ?\£ . 0 
? 017162716 ?? 6 }$' 161 ) 022 /) 00 , 6 ׳\££׳<ס .£ ; 1935 , 1 ) 16 ) 10711 ) 00 
. 06$6/1 , 500 צ 1 גא .? . 4 ^ ; 1941 ,( 0111560 ? .? 1:11 .ז 65£510 ?) 

. 1941 ,( 1 ,.$$ג¥\ 5 ת 101 ז £6 \ 2 . 01 . 100113 ?) 1 ז 611£10 ? . 166/1 ?£ . 1 \ 

מ. רו. — פ. פ. כ. 

ךוךם 1 ן (דאווידזאהן), 1 ^ךאל (בן דוד זאב מובשוביץ), 
( 1870 , יאנובה [ליטא, רוסיה] — 1939 , נידיורק), 

חוקר ספרות ישראל ביה״ב. דו׳ נתייתם בילדותו מאביו 
ומאמו ונתחנך בבית דודו בגרודנו, בן 15 בא ללמוד בישיבת 
סלובודקה. ב 1888 בא לאמריקה בלי ידיעת הלשון האנגלית 
ובלי מקצוע של פרנסה. הוא מכר גפרורים ברחובות, שירת 
בחנויות ושימש מלמד־דרדקי! בלילות למד אנגלית והתכונן 
לכניסה לאוניברסיטה. ב 1902 גמר את לימודיו באוניברסיטה 
קולמביה, וב 1905 הוזמן כמדריך לבית־המדרש לרבנים 
מיסודו של שכטר. עבודה זו לא פירנסה את בעליה, ודו׳ 
שימש במשך כמה שנים מנהל בית־יתומים יהודי וגם רב 
של בית־הסוהר הנידיורקי "סינג־סינג". 

ב 1898 פירסם דו׳ את מאמרו העברי הראשון ב״העברי" 
בנידיורק. ספרו הראשון הוא 6 ז £11 גז 15111.1£6 ^ 6 [ מ 1 ץ 1 ) 0 זג?, 
1907 . הוא נתמנה פרופסור לספרות יה״ב בביהמ״ד לרבנים 
ופירסם במשך השנים מחקרים וספרים רבים באנגלית ובעב¬ 
רית. מספריו: "ספר שעשועים" לר׳ יוסף זבאדה (עם מבוא 
אנגלי), 1914 (מהדורה שניה עם המבוא בעברית, תרפ״ה)! 
111 ^ 31-831 5£ מ 3831 10 מז 16 ס? $' 13 /> 533 (ויכוח( של 



ישרא 5 דח־סוז 


רס״ג ע 5 חוי הבל- 
כי), 1915 ! "מחזור 
יניי״, 1919 (על יסוד 
פלימפססטים יווניים, 
שבכתב העליון שב¬ 
הם הכיר דו׳ את 
פיוטי יניי)! "מח¬ 
ברת משירי קודש 
אשר לשלמה בן יהודה 
אבן גבירול״, 1923 ! 
"גנזי שעכטער, ג׳: 
פיוטים ושירים מן 
הגניזה שבמצרים", 
1928 . גולת־הפותרת 
של עבודתו הוא "או¬ 
צר השירה והפיוט 


מזמן חתימת כתבי- 
הקודש עד ראשית תקופת ההשכלה״, ב 4 כרכים ותוספת, 
1925 — 1937,1933 — 1938 . ספר זה שזכה לפרס־ביאליק למדע 
ב 1937 , מסודר בסדר אלפבית ע״פ ההתחלות של השירים 
והפיוטים ומכיל למעלה מ 35,500 התחלות־שירים. ב 1934 
הוציא דו׳ לאור את "ספר מלחמות ה/ כולל טענות הקראי 
סלמון בן ירוחים נגד רב סעדיה גאוף. דו׳ גם ההדיר את 
הפיוטים שב״סדור רב סעדיה גאון", שיצא לאור לאחר 
פטירתו, ב 1941 . גם אוצר הפתגמים מכל ספרות ישראל, 
שבאיסופו עסק דו׳ עשרות שנים, לא יצא לאור אלא ב 1947 
בירושלים בשם "אוצר המשלים והפתגמים". 

ש. שפיגל, י. דו׳("הדואר", י״ח באייר תר״צ)! א. מ. הבר¬ 

מן, י. דו׳ (״גלימות״ כ״ד, 112-109 תרצ״ו/ז, שם כ״ט, 

181-180 , תרצ״ט)! ב. קלאר, מחקרים ועיונים, 382-379 , 

תש״ל* 80010 ־■־ ¥631 .־ע\ 0 ץ .ז 6 דת\נ) . 0 ./ , 10106151610 ? 

-? 1 ) 1/6 116$$ ) 21 ? / 0 0111 , 500 ) 10 ־\ 3 ס . 0 ; 1939 ,( 35-56 , 5700 

. 1946 ,.<£ ./ / 0 ? 677102 ^ . 0 :$£ 71171 


א. מ. ה. 


דוו$ם ( 5 ס 65 ן 031 ^>סס, מיוד 50688x01 , שגיכדעשר, ;>ס 0 ךו־\, 
אי), קבוצת איים יווניים, בדרום־מזרח הים 
האגאי, סמוך לחוף התורכי. לאמיתו של דבר מורכבת 
הקבוצה לא מ 12 אלא מ 14 איים וכ 40 שוניות וכפים. השטח 
הכללי 2,682 קמ״ר! 121 אלף תושבים ( 1951 ). הגדול שבאיי 
הדר — רודוס (ע״ע)! אחריו — קארפאתוס, קוס, קאלי־ . 
מנוס, לרום. 

האיים בנויים בעיקרם סלעי-גיר וסלעים וולקאניים, 
וסימני פעילות וולקאנית ניכרים גם בהווה במעיינות הגאזים • 
הגפריתיים (סולפאטארה) באי ניסירוס. הארכיפלגוס נוצר 
ע״י פעולות־שבירה, שמתבטאות גם בימינו ברעשים חזקים. 
החופים תלולים ומבותרים. אדמת האיים, פרט לזו של רודוס, 
סלעית וצחיחה (קאדסט), ואספקת המים בהם לקויה. היער 
הים־תיכוני הטבעי הושמד במשך הדורות. החקלאות — ים־ 
תיכונית, המבוססת על גידול עצי־פרי וירקות (זית, גפן, 
טבק, תות ותולעי־משי). המבנה הסלעי, המפרצים הרבים 
והצמחיה הים־תיכונית, עם הטירות והמנזרים מיה״ב, מצ¬ 
טרפים לנ 1 ף ציורי ויפה. ענפים עיקריים בכלכלת האוכלוסיה 
הם הספנות והדיג, ביהוד דיג־ספוגים. מן המלאכות מפותחת 
מאד מלאכת האריגה הביתית. 







97 


דודל,נפ — דוו, לואי־ניקולה, דוכס אוארשטנז, נסיך אל,מיל 


98 


היסטוריה. בעת העתיקה היו איי הדד מדינות־ערים 
יווניות ומרכזי תרבות יוונית, וכמה מגדולי יוון העתיקה 
באו מהם. לאחר מכן היה הדד בתחום שלטונה של רומא 
(אח״כ ביזאנטיון). באיים נמצאו שרידים חשובים של הבניה 
והאמנות הקלאסית. במאות ה 7 — 8 נכבשו לתקופה קצרה ע״י 
הערבים, אך אח״כ שוב היו תחת ידיה של הקיסרות הביזאנ¬ 
טית עד סוף המאה ה 12 . עם עלייתן של הרפובליקות הימיות 
של .דנובה וויניציאה ובעקבות מסע־הצלב הרביעי, הפכו 
איים אלה במאה ה 13 למורשה של משפחות אצילות מן 
הרפובליקות הללו, שאליהן נצטרפו הרפתקנים ושודדי-ים 
גם מיוון ומכרתים. במאה ה 14 נרכשו האיים ע״י מיסדר- 
האבירים הלהאניטיים (ההוספיטאליים), שהפכו אותם למעו¬ 
זם אחדי גירושם מא״י. ב 1522 נכבשה רודוס בידי התורכים, 
וכל הדד נשאר בשלטונם עד ראשית המאה ה 20 , אף לאחר 
שיחרורם של יוון והאיים האנאיים המערביים. בימי השלטון 
התורכי נהנו איי־דד משלטון עצמי פנימי׳ שהובטח להם 
ע״י השולטאנים. הוטל עליהם מס שנתי, אך ענייניהם הפני¬ 
מיים התנהלו ע״י אסיפת־עם וע״י שני ראשי־קהילות (ךמ 1 - 
גרונטים), שנבחרו בבחירות חפשיות. האוכלוסיה שמרה על 
אפ ז יה היווני. במלחמת טריפוליטאניה ( 1911/12 ) נכבשו 
האיים בידי האיטלקים. בחוזה־השלום התחייבה איטליה 

להחזירם לתורכיה, אך באמתלאות שונות השהתה את ביצוע 

* 

ההתחייבות הזאת עד פרוץ מלחמת־העולם 1 . כשכבשו האי¬ 
טלקים את האיים ב 1912 , נתקבלו ע״י האוכלוסיה כמשחררים, 
מאחר שהתושבים האמינו שעם תום השלטון התורכי תוענק 



להם עצמאות גמורה או יאופשר להם הסיפוח ליוון. תקלת 
אלו לא נתגשמו. בראשית מלחמודהעולם 1 הבטיחו מעצמות- 
הברית לאיטליה בחוזה חשאי — בין השאר — "חזקה 
גמורה" בדד, תמורת השתתפותה במלחמה לצדן. אחרי 
המלחמה, ב 1919 , הוסכם בין איטליה ויוון, שהראשונה 
תמסור את איי־דד (פרט לרודוס) לאחרונה, כנגד תשלום 
כל ההוצאות שהוציאה איטליה באיים על צרכי־ציבור בתקו¬ 
פת שלטונה. איטליה התחמקה גם ממילוי הסכם זה, ולמעשה 



מדרמת־הרים תצי־תאנים באי ניסירוס 


נשארו האיים בידיה, וב 1930 אף הצהירה הממשלה הפאשיס־ 
טית על סיפוחם הסופי לאיטליה בשם : "איי הים האגאי 

האיטלקיים". 

בימי הכיבוש האיטלקי הוטלה על האוכלוסיה היוונית 
איטליאניזציה מאונס. רוב בה״ס היווניים נסגרו, האיטלקית 
הונהגה כשפת־הלימוד* חופש הדיבור והעיתונות בוטל. 
הארכיהגמונות הקאתולית חודשה למורת־רוחה של האוב־ 
לוסיה האורתודוכסית. בשל הגזרות והרדיפות היגרו רבים 
מתושבי האיים לארצות אחרות, והאוכלוסיה — שמנתה 
2,445 ב 1912 כססס, 143 נפש ( 133,761 יוונים, 6,874 תורכים ו 
11 יהודים) — פחתה עד 1939 ל 60,000 . במלחמת העולם 
הקימו האיטלקים והגרמנים באיים בסיסים ימיים ושדות־ 

תעופה* על הבסיס שבאי לר(ס התחולל ב 1943 מאבק קשה 

• • 

בין הגרמנים ובין הבריטים. לאחר כניעתה של איטליה(בסתו 
1943 ) נתכנסו נציגים פליטים מן הדד בנידיורק והכריזו 
על איחוד האיים עם יוון. באביב 1945 נמצאו רוב האיים 
משוחררים, ותושביהם החליטו בהתלהבות על איחודם עם 
יוון. דבר זה אושר בחוזזדפאריס, שקבע גם את פירוזם 
.1948 המוחלט של האיים; הסיפוח ליוון בוצע ב 7 במארס 

על היהודים בדד ע״ע ר 1 דוס. 

וע״ע יון, היסטוריה; ר 1 ד 1 ס; קר פתוס; ק ו ס; 

פ ט מ 1 ס. 

ח. ק. ב. 

1 . 50!0111 ^ . 8 ; 1912 , 66 §£? 46 1163 763 , 011 ק 11300 ק , 

?4 §0610-111 * 11 0 זז X0(1, 1914; 0. 001 1 זה 107111771€ ת 7 , 013 ־ 
1X164162/(111 46116 1X64101 5 0 ק X6141 5011012 ^141 . 06 ־ 

1915); £. 01 ; 1921 , 2 ח 16 ז 0 ' 4 ! 21632107 !) 1 ,; 13011 ־ 

16 / 0.114 70363 / 0 1114 ) 131 7/16 י 15 ^ 3 ת 7010 \ .ס X £ 162/6X1 
51316x3, 1923; 7/16 ,. 14 ; 1928 , 111636 ) 00460 76 , 15 :ז 5310312 ~ר 

00460011636, 19 44 ; 0. 1). 204 1. 800111, 1201 ) 7*3 46§6011 
?03363310X13, 1928; 0. 013001, 76 13016 110110116 40!1'£^6 ס , 
1928; 7. ^11121 7/16 , 1 ־ £X?01131011 0/ 1201)/, 1930; 1. 0253^1$, 
1201)/ 0114 1/16 1417X64661X164 13163 0/ 0x6666, 1935; 0130 ״ 

0101, 7'1411X110 1(236 46116 $ 1163210116 0X16711016, 1939; 14. 0. 

0 7/16 , 18 ז׳\ 42 ן x661 ( 04660 ס X1636 , 1944 ; 7/16 £0326x11 14641- 
2607160 זז X1 0X14 0x6606 ($00121 8010000, 130. 1946). 


דוו, לואי־ניקו־לה, דונם אוארשטט, נסץ־ אקמיל- 

01006 *] ,] 00503001 * 1 ס , / ' 01 01110 ,] 011 ^ 03 4100135 '!' 1$ * 001 


111 ט 1 מ £010 י 01 — ( 1770 — 1823 , פאריס), מצביא צרפתי. דד 
היה בן למשפחת־אצילים, למד בבי״ס לקצינים ושירת מ 1788 
ואילך כקצין בצבא המלכותי. עם פרוץ המהפכה הצטרף 
לשורותיה, קיבל את הפיקוד על גדוד מתנדבים, השתתף 
בקרבות בבלגיה ב 1793 והגיע לדרגת גנראל-בריגאדה. 






99 


דוו, לואי ניקולדז, דופס אוארשממ, נסיך אקנזיל — רדדן או רוונשיר 


100 


אעפ״כ הורחק באופן זמני מהשירות בגלל מוצאו האריסטר 
קראטי, אולם כעבור זמן מועט הוחזר אליו. השתתף בקרבות 
על הרינוס ב 1795 — 1797 ואחר־כך במסעו של נאפוליון 
במצרים 1798/99 ׳ שבו הצטיין. דו׳ נעשה חסידו הנלהב 
של גאפוליון ושמר לו אמונים עד הסוף, ונאפוליון מצדו 
ראה בו את אחד מעוזריו המוכשרים ביותר. ב 1802 נתמנה 
דר לגנראל־דיוויזיה ולמפקד של המשמר הקונסולארי, 
וב 1804 למארשאל ולמפקד־קורפום. 

דר התבלט לראשונה באופן מיוחד כמצביא במערכה של 
אוסטרליץ(ע״ע) ב 1805 . כיוון שבמילוי תפקיד זה גילה יזמה 

וכושר־שיפוט אשר עלו 
על אלה של רוב המאר- 
שאלים חבריו, מסר לו 
נאפוליון תפקידים עצ¬ 
מאיים גם במערכות אח¬ 
רות. השגו הגדול ביותר 
היה נצחונו בקרב אואר- 
שטט (ע״ע ינה ואואר־ 

שטט) ב 1806 , שבו נטל 
את החלק העיקרי בהכ¬ 
רעת המערכה כולה. הצ¬ 
לחתו הגדולה השלישית 
של דר חלה במערכה של 
אקמיל ב 1809 נגד האוס¬ 
טרים. בקיץ של אותה 
השנה הצטיין דר במיוחד במערכה של וגרם (ע״ע), שבה 
הביא את המפנה לטובת הצרפתים ע״י איגוף נועז, לאחר 
שההתקפות החזיתיות המנוהלות על-ידי נאפוליון עצמו 
נכשלו כולן. 

בעת המסע לרוסיה ב 1812 הצטיין דר במערכות של 
סמולנסק ובורודינו (ע״ע). ב 1813 נעדר משדה הפעולות 
העיקריות, כיוון שהוטל עליו להגן על האמבורג המנותקת! 
הוא הגן על העיר בהצלחה, למרות יחסה העויין של האוכלו־ 
סיה ונוכח כוחות עדיפים בהרבה של הצרים עליה, ולא 
הסגיר אותה אלא לאחר גמר המלחמה ב 1814 . 

עם הדחתו הראשונה של נאפוליון עזב דר את שירות 
הצבא. בתקופת ״מאת הימים״ ב 1815 חזר והצטרף מיד 
לנאפוליון והתמנה לשר-המלחמה; הוא אף ניסה לארגן 
את הגנת פאריס גם אחרי ואטרלו. עם נפילתו הסופית של 
נאפוליון והחזרת הבורבונים לשלטון בצרפת נשללו מדר 
כל תאריו והוא הודח מכל התפקידים. אולם ב 1819 התפייס 
אתו לואי החזיר לו את מעמדו כמארשאל ומינה 

אותו לחבר הבית העליון. 

בניגוד לרוב מצביאי־המשנה של נאפולי 1 ן, אשר היו 
מסוגלים רק לבצע את ההוראות של המפקד העליון בצורה 
מכאנית ונכשלו כאשר הועמדו במבחן בעצמם ולבדם, הוכיח 
דר את כשרונו לפעול באופן עצמאי. דר הוא אחד המעטים 
בין המארשאלים הנאפוליוניים, שיש לו בהיסטוריה הצבאית 
עיד משלו כמצביא. דווקא הוא, ה״אציל" בין המאר- 
שאלים של נאפוליון, דבק עד סוף ימיו בתכסיסי-התימרון 
הגמישים של צבאוודהמהפכה, גם לאחר שהקיסר עצמו 
זנח אותם. 

דר היה בעל אופי קשה ושלט ביד חזקה באיזורי־כיבוש, 
שעליהם הופקד ע״י נאפוליון כמושל צבאי. כמו-כן היה גם 


מקפיד ומחמיר בענייני משמעת צבאית, אולם זכה להוקרה 
והערצה מצד פיקודיו. 

61 3477117116773111/6 , 317 6 1711111 16 ( 1 13 46 ¥11610176 ,: 1£111€1 } 0 . 0 
ש!) ; 1866 ,.<£ 1111 ) 17€0 ) 171 111 ) 146 ) $011110 

- 9012 .? ; 1879-1888 ,^ 1-1 ,.<£ 1337601131 ¥6 ,(בתו של דר) 
17137601131 ¥6 ,:זט§€: 1 ת 10 ^ ; 1892 , 147% ? 11 31711 מיו .(£ ,ת 5€ ט 3 ו 1 

£11146 , 0116€ ג/י . 1 ^ ; 1895 , 67116 § 6071 61 037301676 6071 ;.ס 
י ^ 8 . 7 ) ; 1908 ,.<£ 137601131 ( 7 422 77111113276 037307676 411 
. 8 194 , £772£176 ' 1 46 61 71071 ) 011 ' 1161 13 46 '\) £ 6 11 6 731 66 * 1 

יש. ב. 

ךו 1 ן או ךו 1 נעיר (מס׳^ס), נפה בדרום־מערב אנגליה, 
בין מפרץ־בריסטול בצפון ומיצר לה־מאנש בדרום. 

השטח 6,765 קמ״ר; 798,000 תושבים ( 1951 ). המבנה הגאו־ 
לוגי של דר הוא בעיקרו אגן קארבוני, גדור בצפון ובדרום 
בטורים ארמוריקניים בנויים צפחות חרסית, אבן־חול גסה 
אדמדמה (אבן־חול אדמה קדומה [ע״ע]) וגיר מתקופת דולן 
(ע״ע? שמה של שכבה גאולוגית זו ניתן לה מן המחוז). 
באיזור ז־רטמור שבדרום־מערב דר חדר מאסיו גראניטי בין 
תצורות הדוון והקארבון? הגראניט החשוף והמבותר ע״י 
תהליכי־סחיפה יוצר נוף הררי שומם; רק העמקים שבתוכו 
נוחים ופוריים. מהמאסיו באו מרבצי נחושת, בדיל, עופרת, 
ברזל, ואף זהב וכסף, שנוצלו לפנים עד שנתדלדלו? בימינו 
נעזבו רוב המכרות. המחצבים החשובים היום ביותר הם ו 1 ל־ 
פראם, קאולין, חרסית, צפחות ואבני-בניין(גראניט, פורפיר, 
גיר). — פרט לאיזור דרטמור ההררי, הנפה ברובה הגדול 
היא ארץ של גבעות, מכוסות יערות וכרי-מרעה, ושל עמקים 
רחבים. נהרות ונחלים קצרים רבים מבתרים את הארץ. 
החופים תלולים לרוב ארכם? הנמלים נמצאים בשפכי 
הנהרות. — אקלים דו׳ הוא מהנוחים ביותר בבריטניה? 
הטמפראטורה הממוצעת של החודש הקר ביותר (יאנואר) 
היא 6.5 0 , ושל החודש החם ביותר (יולי) — 16 0 . גשמים 
יורדים בשפע בכל עונות־השנה. 

כ 25% מהשטח מעובדים. מגדלים בעיקר שבולת־שועל, 
חיטה, שע 1 רה, מספוא, ירקות ופירות. הנפה מייצאת כמויות 
גדולות של תפוחים ומפורסמת בייצור יין־תפוחים. כ 65% 
מהשטח משמשים למרעה! גידול-בקר ומשק-החלב הם הענף 
הראשי של החקלאות בדד, המספקת כמויות גדולות של חלב 
ומוצרי־חלב לאיזורי הישוב הצפוף של דרום־אנגליה. חופי 
דו׳ עשירים בדגים, והדיג מפותח בהם. — התעשיה כוללת 
מוצרי-חרסינה, מוצרי-עור, מוצרים כימיים, בגדי־צמר, 
שימורי-מזונות ועוד. 

הנפה מושכת טיילים רבים, בכל עונות השנה, מאיזורי 
הישוב הצפוף של בריטניה. ביחוד מפורסמת כמרכדנופש 
העיר טורקי (^ 11 ^ 0 ־ 1 ). הערים החשובות הן כולן ערי־ 
נמל על החוף הדרומי! הגדולה שבהן — פלימות (ע״ע). 

בירת המחוז — אכזטר (ע״ע). 

♦••י 

■ * ■ 

ים. ש. 

היסטוריה. הסאכסים פלשו לדו׳ רק במאה ה 7 , וב 766 
סופחה לממלכת וסכם (ע״ע). מאחר שבאותה התקופה כבר 

** *,* 4 

היו הסאכסים נוצרים, נתערבבו במחוז זר, — שלא כברוב 
מחוזות אנגליה — בבריטים. הכיבוש הסקאנדינאווי לא 
הגיע עד דד, ובאוכלוסיתה נעדר היסוד הסקאנדינאווי המצוי 
ברוב מחוזותיה של אנגליה. בני דד היו מן המתנגדים 
האחרונים לכיבוש הנורמאני! ב 1068 צר וילים הכובש 
על אכזטר, ולסוף בא לידי הסכם עם תושביה ללא כיבוש. 
הנורמאנים הפכו את דו׳ לרוזנות (מ 101 > 1 -? 03 ). במאה ה 12 






101 


דוון או דוונשיר—דורן 


102 





''•׳־'''■• צ•.י •י 


נוו* ברווז 


מדעה לדד חשיבות כלכלית רבה בשל מכרות־הנחושת 
ומכרות־הבדיל שבה. הבדיל היה מיוצא ליבשת אירופה 
בכמויות גדולות; יהודים עסקו אף הם במסחר זה (צו 
מ 1198 אוסר את יצוא הבדיל ללא רשיון מיוחד הן על יהודים 
והן על בוצרים). במאה ה 13 ירדה תפוקת הבדיל, אך תחת 
זאת פרחה תעשיית הצמר והבגדים, ביהוד מאריגי צמר גס, 
ונמליה של דד קשרו קשרי־מסחר עם נמליה של צרפת, 
ובעיקר עם בורדו. בסוף יה״ב היתה פלימות אחת הערים 

הגדולות באנגליה, וגם דרטמות ואכזטר היו ביו הערים 

־־י • * — ** 

החשובות. רוב ימאיה הגדולים של אנגליה האליזאבתנית 
באו מדד. בתקופת הרפורמאציה הפכו ערי דד למבצרי 
הפרוטסטאנטיות. אולם הישוב הכפרי התנגד תחילה לדת 
החדשה, וכשהונהג ב 1549 נוסודהתפילה האנגליקני אף 

פרץ מרד, והמורדים צרו על אכזטר עד שנפוצו בידי תומכי 

•• • ♦ ♦ 

הממשלה. במלחמת־האזרחים תמכו רוב התושבים בפאר- 

לאמנט נגד המלך צ׳ארלז 1 . וילם מאורניה נחת ב 1688 

•י ^ י יי 

במפרץ־טור שבדו׳ וזכה בתמיכת התושבים נגד ג׳ימז 11 . 
באותה שנה נאמד מספר התושבים בדד ב 300 אלף מתוך 
כ 6 מיליון תושבי אנגליה, והיא היתד. אחת הנפות מרובות־ 
האוכלוסין שבמדינה. אך כבר במאה ה 17 החלה ירידתה, 
מחמת התחרותם של נמלי הצפון בנמליה. תהליך זה התגבר 
במאה ה 18 , והירידה פגעה אז גם בחקלאותה, שתוארה 
כאחת הנחשלות ביותר באנגליה ולא התאוששה אלא במאה 
ה 19 . 

186881 .^£ 4 \ 1 £^^ 1 זג 087711 ; 1895 2 ,.<£ /ס , 1 }:ח ¥0 \ .א 

ץ 2 /?} 8 '/ 6£0£ 1£81 ז 0 ^ 111 ; 547 , 503 ,. 11 481 ,¥ , 

. 1951 ,(ץ< 1 חבס . 14.0 . 1 >€) 1800 .<£ .}/ 6 ז 0 ^€< 1 ^ 1872 ^ £72 / 0 

אה. א. 

ויון ( 11 ^ 0111 ^€(£)* בגאולוגיה — מערכת ותקופה מן הפאלאו־ 
זואיקון: נקראת ע״ש הנפה בדרום־אנגליה, שהיא 
איזור טיפוסי למערכת זו. בגלל השיבוש הטקטוני הרב 
של שכבות דד באיזור זה נקבעה הסטראטיגראפיה לפי 
שכבות מקבילות בבלגיה, צרפת וגרמניה המערבית. הדד 


התחיל בערך לפני 300 מיליון שנה ונמשך כ 30 מיליון שנה. 
תקופת דד נתונה במסגרת תנועות אורוגניות: ה ק א ל ד ו¬ 
נ י ו ת הקודמות לה ו ד. הרציניות שאחריה. אולם' קשה 
לקבוע גבול ברור בין סילור לדד ובין דד לקארבון. 

הצומח של הדד מצויין בהתפתחות הבולטת — שהיא 
אולי ההופעה הראשונה — של צמחי־יבשה; החי — בהתפת¬ 
חות העשירה של בעלי-חוליות שוכני מי-ים ומי-יבשה, 
שהיקנו לדד את הציון "תקופת-הדגים". בתקופה זו קיימים 
גם צמחים נחותים מאד, כגון 013 ץ! 1 ? ,ס 0 :זץ 11 ק 5110 ?, וגם 
צמחים עציים הקרובים ל ת 0 ־ 1 () £11 () 10 > 1 ק€, 1 ול €5 :ז 21 !)ש 00 . 
בכמה איזורים, כגון באי שפיצבדגן ובסין הדדומית־מערבית, 
מצדים בשכבות־דד מרבצים של פחם. 

מחסרי־החוליות של הדד הם האלמוגים הארבע־זרועייס 
( 21112 ־ 2001 ז:ז 16 ׳), בעלי תפוצה נרחבת — בדומה לשוניות 
האלמגים (ע״ע) של איזורים טרופיים בהווה. צורה מיוחדת 
בין האלמוגים הבודדים (הלא־שונתיים) הוא המין בעל 
המכסה 121103 ) 530 באוכלוסיה הימית מרובים 

הזרוע־רגליים, וביניהם בולטת — כבעלת חשיבות סטראטי- 
גראפית רבה — קבוצת ■ £61 ״ 1 ק 3 . בדיונוגים (ע״ע) חל בדד 
שינוי מכריע: בצדם של השיטניים מופיעים האמוני- 
ט ים (ע״ע) הראשונים, המיוצגים ע״י הקבוצה החשובה 
של הגוניאטיטים ( 00013111:65 ). הטרילוביטים (ע״ע) ממשי¬ 
כים את קיומם מן התקופות הקודמות, אולם הם פוחתים 
והולכים. לעומתם נפוצים סרטני-ענק ( 1:202 :ז 018201:05 ), 
השוכנים ביחוד בנהרות ובחופיה של יבשת ,׳אולד־רד" (ר׳ 
להלן). הגרפטוליתים (ע״ע), האפייניים לאורדוביקון ולסי- 
לור׳ נעלמים בדד לגמרי. אולם העובדה החשובה ביותר 
בתקופה זו היא ההתפתחות והתפוצה של בעלי-חוליות דמויי- 
דגים, הן של מים מתוקים והן של הים, שמהם מופיעות 
כמה וכמה קבוצות: משורייגי-עור ( 12006161:101 ?), צדפי־עור 
( 011 ז 16 > 200 ז 051 ), דגי־גרם גאנואידיים, דגי־ריאות, מצוייצי־ 
סנפירים ( 11 ; 8 ץז 0 :זקס 55 סז 0 ). 



103 


דורן 


104 


דמותי הפאלאוגאוגראפית של כדור־האדץ בדר נקבעה 
בעיקד ע״י הקימוט הקאלדיני של הסילור, שפעולתו נמשכה 
במקרים מסויימים גם בדר. כתוצאה ממנו התחבר המשלט 
הסקאנדינאוד־באלטי ליבשת האטלאנטית, שבה נכלל גם 
המשלט הלאורנטי של אמריקה הצפונית; היבשת הצפון־ 
אסייתית (יבשת־אנגרה) גדלה כתוצאה מן הקמטים שהורמו 

דד 

כלפי דרום; גדלה גם היבשת של דרום־מזרח סין. באיזור 
קדהמשווה השתרעה היבשת הענקית של גינךונה (ע״ע), 
שכללה את ה 1 דו, את רובה של אפריקה ואת בראזיל; בין 
היבשת הדרומית והיבשות הצפוניות הבדיל אוקיינוס טבעתי 
נרחב — הטתיס (ע״ע). על־פני היבשת האטלאנטית נרבדו 
שכבות עצומות של אבן־חול אדמה קדומה (ע״ע), המכונה 
בקיצור "אולד־רד"( 3 ^ 013 ), במשך התקופה הארוכה של 
הדר היו גבולות היבשות משתנים הרבה, וכתוצאה מזה נתחל¬ 
פו תכופות לסירוגין שכבות יבשתיות בשכבות ימיות באיזורי 
השוליים של היבשות. ליבשת האטלאנטית (יבשת ה״אולד־ 
רד") השתייכו בריטניה, סקאנדינאוויה, האיזור הבאלטי 
וצפון־מערב רוסיה. עביין העצום של שכבות ה״אולד־רד", 

7 

המגיע לפעמים לכמה אלפי מ/ מעיד על קיום אגנים 
יבשתיים נרחבים, שנמצאו בתהליך של שקיעה אטית. על- 
סמך מאובני הדגים מחלקים את המשקעים של ה״אולד־רד" 
לתחתונים ועליונים. 

אוקיינ(ס הטתיס כלל בדר את מרכז האוקיינוס האט¬ 

י * י 

לאנטי, את הים התיכון ואת שטחי דרום־אסיה של היום. 
בשוליו, כלפי צפון וכלפי דרום, התפשטו ימים רדודים, 
שבהם אירעה סדימנטאציה לא-רצופה ולא־שלמה! הא 1 פי 

• 4 * • 

הליתולוגי של השכבות משתנה תכופות, וכן גם האופי 

האק(ל(גי של המאובנים הכלולים בתוכן. מוצרי סדימנטאציה 

• * 


זו הם איזורים כגון דרום־אנגליה (ךו 1 ן), בלגיה, צרפת 
המערבית (ברטאן) והצפוגית־מזרחית, גרמניה הדרומית- 
מערבית. באיזורים שלא נפגעו קשה מן הקימוט ההדציני 
מודגמים היטב סדרן ואפיין של שכבות הדר; כאן נמצאים 
רוב המקומות הטיפוסיים של המערכת. 

בשטחים הגאוסינקלינאליים של הטתיס—באירופה המר¬ 

כזית והדרומית — מעידות שכבות הדר על סדימנטאציה 

► • 

* 

רצופה, בלתי־מופרעת, חד־גונית מאד מבחינה ליתולוגית 
ודלה במאובנים; איזורים אלה נפגעו לעתים קרובות קשה 
על-ידי הקימוט ההרציני ואף ע״י הקימוט האלפיני, שהפכו 
את הסלעים למטאמורפיים ואינם מאפשרים הבדלה מדוייקת 
של הגיל. כאלה הם, למשל, האיזור שבדרומו של המסיו 
המרכזי הצרפתי, איזור הווגזים, חלקים גדולים של הדר 
האנטולי. בדרום מגיעה ההצפה של הטתיס הדווני עד מרכזה 

~~ 4 

של הסחרה. 

באמריקה הצפונית מתגלות שכבות הדר באלאסקה, 
באיזור האגמים הגדולים, באיזור ניו-יורק, בהרי האפאליצ׳ים 
ובהרי־הסלעים. מתפוצת הסלעים הדווניים ניכר, שאוקיינוס 
נרחב כיסה שטחים מערבית ודרומית מן היבשת הלאורנטית 
(מזרח־קאנאדה). 

שכבות־דר אינן עשירות ביותר באוצרות מינראליים. 
מעיין־הנפט הראשון, שהתגלה באה״ב ב 1859 , נובע משכבות 
דר (פנסילוויניה). מאז נתגלו באותן השכבות מקורות־נפט 
רבים ועשירים למדי. 

, 0 . 0 ; 1925 , 11 , 06010£1€ 2%11£€ >ה 01-14 , 531001011 

- 000 . 1 \ ; 1949 5 ,ץ 00010$ 151001001 ^ 1 ,־נ 3 נ 11 ז 1 \ם 

10 4011011 ! 1 ) 0 10 ח 1 י ־ 4111€1 ג .. 4 ;* 1950 , 4€ !}) 111 ^ 0 0 ^ 1 ) 00 ) 5 1£ § 10 

171001 ^ 1 ) 0 ^ 1 ) 1 ) $10 , $011 ז ¥6 . 163 ל .£ ; 6 1952 <ץ 00010£ 11151001001 

. 2 1955 , ^§ 11010 ז €0 , 0.10 ? 

מ. א. 



60 0 


מפת־העו 5 ם של הדי 1 ז 


180 


20 ו 


60 


20 ו 


80 ו 







105 


דוונשיר, רוזנים ודוכסים כד 1 —דהה אלאונורה 


106 


תונשיר, רוזנים וחכם ים מ־. רהנות־דר היתד, מסוף 

>*•* ׳ 1 ■ך* • 

♦ * . י 4 

המאה ה 13 בידי המשפחה הצרפתית־נורמאנית 
קודטני (ץ 16112 ז 0011 ). רוזני בית זה מילאו תפקיד פעיל 
ב״מלחמת־הוורדים" באנגליה במאה ה 15 וגילו התנגדות 
להקמת מלוכה חזקה בימי בית־טיודור. כמה מהם הוצאו 
להורג או הוגלו, וב 1556 בטלה הרוזנות. היא נתחדשה במאה 
ה 17 , ומ 1618 ואילך היתד, לנחלת בית קונדיש ( 11811 >מ 6 ׳\ 02 ). 

' 4 * 4 * 

אחרון הרוזנים מבית זה וראשון הדוכסים היה וילים ?!וגדיש 
( 1640 — 1707 ), שהיה ממייסדי המפלגה הוויגית. כלוחם 
במגמות הקאתוליות של מלכי בית־סטיוארט האחרונים ניסה 
למנוע את עלייתו של ג׳ימז 11 למלוכה, וב 1688 היה בין 

שבעת החתומים על ההזמנה לוילם מאורניה לבוא לאנגליה 

♦* — * • 

ולהדיח את ג׳ימז! ב 1694 ניתן לו תואר דוכס. יורשיו היו 
אף הם פעילים כולם במפלגה הוויגית, ומידותיהם — וכן 
טרקליני נשיהם — היו מרכזי הסיעה האריסטוקראטית 
שניהלה את המפלגה. ויל ים קונדיש, הדוכס ה 4 ( 1764-1720 ), 
היה ראש ממשלת בריטניה בתחילת מלחמת שבע השנים 
( 1756 — 1757 ). 

החשוב שבדוכסי דו׳ היה ספנסר קומפטון קונדיש, הדוכס 
ה 8 ( 1833 — 1908 ), שהיה ידוע רוב־ימיו בתואר מארקוס 
ה א ר ט י נ ג ט ו ן. הוא נבחר ב 1857 לפארלאמנט כליבראלי 
מאסכולתו' של גלדסטון (ע״ע). הארטינגטון היה נציג 
טיפוסי של שיירי האריסטוקראטיה הוויגית הישנה, כבד־ 
תנועה ורתם, וחובב מירוצי־סוסים: אולם הקאריידה המדי¬ 
נית שלו היתד, רב־גונית. הוא היה חבר הממשלות הליברא¬ 
ליות של פאלמרסטון, רסל וגלדסטון בשנות ד, 60 — 70 , 
וב 1874 נעשה מנהיג המפלגה הליבראלית באופוזיציה. בינ 1 
ובין גלדסטון (ע״ע) החלו חיכוכים, מאחר שהאדטינגטון 
היד, שמרני מגלדסטון במדיניות־פנים וגם לא סיגל לעצמו 
את איבתו הקיצונית של גלדסטון למדיניות של דישראלי 
(ע״ע) במזרח הקרוב. עם נצחון הליבראלים ב 1880 הוזמן 
הארטינגטון להרכיב ממשלה, אך סירב וכיהן בממשלתו 
השניה של גלדסטון כעזר לענייני־הות ואח״כ כשר־ד,מלחמה; 
בתפקידו זה היה מן האחראים לשליחת גורדון (ע״ע) 
לסודאן. הארטינגטון התנגד נמרצות לתכניתו של גלדסטון 
למתן מינהל עצמי לאירלנד, וסייע ב 1886 לכשלון תכנית 
זו בפארלאמנט ולנפילת הממשלה. בזה פילג את המפלגה 
הליבראלית ונעשה — יחד עם ג׳וזף צ׳ימברלן (ע״ע) — 
ממייסדיה של המפלגה היוניוניסטית. כמנהיגה של מפלגה זו 
שוב הוצעה לו ב 1894 ראשות־ד,ממשלה, והוא חזר ודחה 
אותה.ב 1895 הצטרף לממשלה השמרנית של סולזברי(ע״ע) 
וכיהן בה — ובממשלתו של בלפור (ע״ע) אחריה — כנשיא- 
המועצה (כהונה שכללה בתוכה את ניהול ענייני החינוך). 
כמצדד במסחר ד,חפשי התפטר ב 1903 מן הממשלה, וכן 
מראשות המפלגה היוניוניסטית, בשל התנגדותו למדיניות 
הכלכלית השמרנית בדבר מכסי־מגן. 

. 6 ; 1764 ,.<£ / 0 65 \ 11 <£ , 8113 £3715 111€ / 0 €5 ! 11 .^ 1 , 6 ז\ 0 ז 0 . 1 
. 1911 ,. 0 / 0 6 \ 14 <£ 8112 11%€ / 0 ?>//£ , 1 ) 14011311 

אה. א. - י,טו. 

ךו 1 ס ( 0$ * 021 ), נוף שויצי — עמק קרחוני צר וארוך 
באלפים הרטיים בקאנטון גראובינדן(ע״ע). הגובה 
הממוצע של קרקעית העמק כ 1,300 מ׳, ואילו פסגות ההרים 
המקיפים אותו מגיעות• לגובה של 3,000 מ׳. בעמק זורם 
הנהרלנדוסר(• $561 ג׳*י 61 מ £2 ), מיובלי הרינוס העילי. בגלל יפי 

* * 4 *•* 

הנוף, אוירו הצח והיבש ואקלימו הנוח (טמפראטורה ממר 



ךו 1 ם־פ 5 ץ 


צעת בחורף ״ 3 -, בקיץ ״ 10 +), נתפרסמה דר כמרכז נופש 
וכמקום־מרפא, ביהוד לחולי־שחפת, וכן היא משמשת אחד 
המרכזים החשובים באירופה לספורט־החורף (מגלשיים, הוקי- 
קרח). בשני הישובים העיקריים שבעמק־דו׳(בגובה 1,560 מ׳) 
יושבים 10,400 תושבים קבועים ( 1950 ), ברובם הגדול דוברי 
גרמנית. פרנסת התושבים בעיקר על התיירות! בשני הכפרים 
מספר גדול של בתי־מלון ובתי־הבראה, ומספר האורחים 
מגיע ל 30,000 בשנה. אחד ההרים שליד דר עם ביודד־,הבראה 
הגדול שעליו הוא "הר־הקסמים", שהוא מתואר ברומאן של 
תומם מן, הנקרא בשם זה. על הר אחר בגובה 1,850 מ' — 
המכון לחקר השחפת והאקלים ותנאי־החיים של הגבהים. 

ישוב של מגדלי־בקר דוברי דומנשית היה קיים במקום 
עוד במאה ד, 12 . הישוב בעמק מנה ב 1860 רק כ 1,700 נפש! 
הוא החל להתפתח אחרי שגילה הרופא הגרמני אלכסנדר 
שפנגלר ב 1865 את השפעתו ד,מבריאה של אקלים־המקום, 
בעיקר על חולי־דיאות. 

- 412 ^ 016 , 31111 ומ 1 )ז 6 ? .[ ; 1907 ,. 0 .ס 1 ) £11171 ! 035 , 41 ) 82 . 14 

. 1938 ,. 0 1470715 .¥ . 3 71£€ \. 0 [ 

חזר, ע״ע דואר. 

• ♦ 

ד 1 ז, צ ׳ רלז — ¥€5 \ג( 1 :ג^ס — ( 1865 — 

• • 

1951 ), כלכלן ומדינאי אמריקני. במלחמת־העולם 1 
היה קצין במטה החיל האמריקני באירופה כאחראי לענייני 
אספקה והגיע לדרגת גנראל. לאחר שביתת־הנשק עסק 
בחיסול רכושו של החיל האמריקני באירופה. ב 1921 נעשה 
המנהל הראשון של לשכת־התקציב ( 80801:6211 ) 
הממשלתית, ובמשרתו זו תרם הרבה לסידור ענייני התקציב 
של אד,"ב. הוא נתפרסם בעיקר בגלל "תכנית־דוז" לפתרון 
בעיית השילומים מגרמניה (ע״ע גרמניה, עט׳ 469 ). ב 1924 
נבחר דוז להיות המועמד הרפובליקני למשרת סגן־נשיא 
אד,"ב, ולאחר נצחון המפלגה שימש בתפקיד זה והתרכז 
בבעיה של תיקון כללי־הנוהל של הסנאט. ב 1925 הוענק לו, 
יחד עם סר אוסטן צ׳ימברלן(ע״ע), פרס־נובל לשלום. בתום 
תקופת כהונתו כסגן־נשיא נתמנה דוז ב 1929 שגריר אד,"ב 
בלונדון, ושם שירת עד 1932 . בשובו לאד,"ב נתמנה 
לנשיא מועצת השיקום הכספי ( 11121166 * 1 11611011 * 860011511 
מ 2110 ז 0 קז 00 ), שהוקמה ע״י חזוולט. 

חזה, אלאזנירה — 01186 £1600012 — ( 1859 , ויגוואנו 

*• ׳ ץ 

[על־יד מילאנו] — 1924 , פיטסברג [אה״ב]), 

שחקנית איטלקית. דו׳ היתד, בת למשפחת שחקנים־נודדים 










107 


דהה, אלאונורה 


דוז׳ה, ג׳רג׳ 


108 



א?אונ'ודה דחה 
יי ♦* •י 

ותיקה מוויניציאה. ימי ילדותה ונעוריה היו מלאי סבל ויסר 
רים. היא נולדה בקרון־רכבת ובילדותה ניטלטלה עם משפחתה 
במסעות להצגות־אורח. כבר בגיל 4 החלה מופיעה בהצגות. 
את הצלחתה הראשונה רכשה כבת 14 בורונה בתור יוליה 
ב״רומאו ויוליה". אח״כ נדדה כ 5 שנים עם להקות שונות; 
לפני הגיעה לגיל 20 נישאה לשחקן־עיתונאי, אך נפרדה 
ממנו אחרי זמן מועט. בהופעתה ב 1878 בנאפולי הוכרה 
לראשונה כדגולה שבאמניות־הבימה במולדתה. היא ערכה 
הצגות רבות בערי איטליה בהצלחה הולכת וגדלה, ואח״כ 
הופיעה ברוב הערים הגדולות באירופה, וב 1893 גם בניו־ 
יורק. תפקידיה המצוינים בתקופה זו של פעולתה האמנותית 
היו: מרגריט גוטיה (ב״הגברת עם הקמליות") לדימה, 
מגדה (ב״מולדת") לזודרמן, סנטוצה לורגה (ב. 311£1:13 ?\ג 0 
1151103113 •!), ומידנדולינה לגולדוני (ב 11613 ) 1.0030 1,3 ). 
אופי משחקה היד, מצויין בראליזם רומאנטי, שינק מרגישות 
עמוקה וטהורה. 

תקופה חדשה באמנותה של דד נפתחה ב 1896 , כשהתחילה 
להציג את דמויות הנשים במחזותיו של איבסן(ע״ע). לשיאי 
השגיח הגיעה בתור אלידה ("האשד. מן הים"), הדה גבלר, 

נורה, רבקה וסט ("רוסמרסהולם"). כוחה האמוציונאלי 

יי •> * *• 

וכשרה לייצג סבל נפשי הביאו אותה לזהות מוחלטת עם 
הדמויות שהציגה: "תריסר נשים בי, ואני סובלת את 
ייסוריה של כל אחת מהן". משחקה היה נקי מכל אפקטים 
מלאכותיים־תיאטראליים ומבוסם על הבעה רוחנית־נפשית 
בלבד. אמצעיה היו קולה, משחק ידיה היפות וביחוד הבעה־ 
פניה. היא נמנעה מלהשתמש באיפור, שלא היה בעיניה אלא 
כיסוי תווי־הפנים, המצמצם את חופש המימיקה ומהווה 
מכשול למשחק האמיתי. הביקורת האמנותית, שהירבתה 
להשוות את דו׳ עם בת־זמנה שרה ב ר נ ר (ע״ע), הטעימה 
את ההבדל שבין הכנות והעומק הנפשי המזעזע של אמנותה 


של הראשונה ובין הפאתוס המחושב והדסטה הקרה של 

השניה, וגדולי אמני־הבימה והמבקרים התיאטרוניים (קוקלן, 

ג/ ב. שו, אלפרד קר) העריצוה. 

* • • * 

באותה תקופה חלד, פגישתה של דו׳ עם ד׳אנונציו 
(ע״ע), ושניהם נתקשרו קשרי אהבה לוהטת. ד׳אנונציו כתב 
מחזות המותאמים במיוחד לה, ואילו מישחקה העילאי במחזות 
אלה חיפה על חולשתם האמנותית והוציא מוניטין למחברם; 
מתוך התמסרותה הגמורה למאהבה לא הופיעה דו׳ במשך 
כמה שנים אלא במחזותיו בלבד. אולם כעבור זמן־מה ניתקו 
קשריהם, ולדו׳ אף נגרם פצע נפשי עמוק, שממנו לא נרפאה 
עוד: ד׳אנונציו לא נמנע מלהפוך את פרשת יחסיהם לנושא 
ספרותי וגולל אותה לעיני העולם בצורה שקופה ברומאן 
"האש", שבו השתמש אפילו במכתבים שכתבה לו דר. הת¬ 
עללות זו, יחד עם עייפות כללית וחולשה גופנית, גרמו לדו׳ 
לנטוש את ההופעה הציבורית ולהסתגר בתוך עצמה במשך 
12 שנה. רק ב 1921 , והיא אז בת 62 , חזרה לבימה, כשנאלצה 
לכך ע״י מצוקה כספית. היא סירבה לחבוש פיאה נכרית 
והופיעה על הבימה בשער־שיבתה הטבעי ובפעם השלישית 
כבשה את העולם בחידוש מפליא של גאוניות נעוריה. היא 
מתה בשעת סיורה בהצגות־אורח באד,"ב. 

, 7111 ? 1 ? £1 56 / 1011 $ 01 $ 011 ז / 016 , 8213 .{ ; 1901 ,. 0 0 ^ 1 , 11251 .. 1 
,¥ , 21112 ־ 01 ת 1 ג ¥ 611 ^ 16 ( 1 ) .(£ 79/6 1 % ־ 01 .£ . 4 . ; 1915 , 44/5 
; 1924 ,.(£ 1/670 7103170 00 , ג 1 §־ £ 61111 £ . 0 ; 1917 ,( 261-279 
- 16061615 ^ . 7 .£ ־ 86£2011101 . 8 ; 1925 ,. 0 .£ ,־ 80110616161 .£ 
, 1/110 , $110 :.ע .£ , 276151 ־ 11 ׳- 01002 ^ . 0 ; 1926 ד ע .£ , 50110 
; 1928 ,.<£ .£ ,$מ 0 ת 1 ׳< 3 ¥/ ; 1926 , 1710711/10 $110 , 10 / 10 § $110 
.£ ; 1931 , 141716116 $ 1116 171 1601763 [ 7 007 , 811277 . 8 . 0 
3 § 1 ז ¥ 1 \ , ¥ 107721 \ .£ ; 1943 20 ,.ס .£ . 1 ) 1617671 003 , 8.6101121611 

. 1957 , 17$ / / 0 

ג. ק. גר. 

ד 1 ן'ה, נ/ת׳ — ץ 8 ! 6 ץ 0 06253 — ( 1474 [ז] — 1514 ), מנהיג 
מרד־האיכרים בהונגאריה ב 1514 . דר היה אציל 
סקלרי מטראנסילוואניה, שהצטיין במלחמות נגד התורכים. 
ב 1514 נתמנה ע״י הארכיהגמון של הונגאריה כמארגן 
ומצביא של מסע־צלב נגד התורכים. דו׳ אסף אל מחנהו 
במשך זמן קצר כ 40,000 חיילים, ברובם בני המעמדות 
הנמוכים — איכרים צמיתים, תלמידים נודדים וכמרים —, 
אשר נקראו קורוצים ( 10 ת 1 ! 10 — שיבוש של £ע 1 ־ 01 , הצלב). 
האצילים ראו את התנועה בעין רעה וביקשו למנוע 
בכוח את הצטרפותם של איבריהם אליה, מאחר שהללו 
יצאו ע״י כך ממרות אדוניהם. בין האצילים והאיכרים אירעו 
התנגשויות־דמים, והתנועה הפכה למרידה נגד האצילים, 
שאלפים מהם נהרגו במיתות משונות וטירותיהם הועלו באש. 
דו׳ איבד את השליטה על התנועה. צבאותיו לכדו ערים 
חשובות, ביהוד בטראנסילוואניה. אולם מחוסר ציוד וזיון 
מתאים והעדר סדר ומשמעת נחלש כוח המורדים, והם 
נוצחו בקרב על-יד טמשוואר על־ידי צבאות יאן זאפוליה 
ואישטוואן באטורי. דו׳ נלקח בשבי והומת מיתה אכזרית. 

למרידת־האיכרים היו תוצאות חמורות לגבי היחסים 
החברתיים והפוליטיים בהונגאריה. הפארלאמנט חוקק חוקים, 
שהחמירו את שיעבודם של האיכרים לאדוניהם ואת צמי* 
תותם למקומות־מושבם. בין האיכרים הצמיתים — שהיו רובה 
של האוכלוסיה העובדת במדינה — ובין האצילים קמה איבה 
עמוקה, שמנעה בעד התפתחות תקינה של החיים המדיניים 
בהונגאריה במאות השנים הבאות. 

- 8211610 061 ) 1847/8 §ס: 7$2 ס 7 ס^§ 0 ^ 1 , £61765 .[ 

. 1913 2 ,. 0 . 0 , 121161 ^ .$ ;( 1850 , 1-111 , 210 ^ 110 10 16116£ 

נ. קצ. 





























109 


דחי, רינהרט פיטר אנה — דוחופורים 


110 


דוזי ׳ ר' 2 הרט 2 י נ£ י ' אנה — 106 ! ־ 16161 ? :ו־ 131 לב 11€11 

• - < ״ ן • ץ 

ץ 0 2 ס — ( 1820 , לידן — 1883 , שם), היסטוריון 
ומזרחן הולאנדי, מ 1857 ואייר פרופסור להיסטוריה באמי־ 
ברסיטת לידן. דו׳ חיבר שורה של חיבורים לכסיקאליים 
במקצוע מחקר הלשון והתרבות הערבית. החשוב שבהם — 
ויחד עם זה יצירתו הגדולה ביותר — הוא : 1 מ 6 בת 16 סין 811 
65 נ 31 ־! 3 65 ־ 61101:1000311 3112 ("מילואים למילונים הערביים"), 
1877 — 1881 , 1927 2 , בשני כרכים גדולים. אך רוב כתביו של 
דו' מוקדשים לתולדות ספרד האיסלאמית. ספרו 6 ז 01 ז 915 

16 ) 6 :) 116 ן) 000 13 3 ' 111 ) 115 [ 6 ״ 38 ק £5 ' 1 ) 105010130$ ^ 165 ) 
16$ > 1 ׳\ 3 ־ 01 בת 1 .^ 165 ־!גנן 131011516 ) 1 ז\)' 1 ("תולדות המוסלמים 
בספרד עד כיבושה של אנדאלוסיה בידי המדאבטין"), 
1861 , 1931 2 , הוא ספר־המופת בתחום זה עד ימינו. בהיסטו¬ 
ריה הישראלית נגע דד בספרו 3 ) 146161 16 36116160 * 151 06 
(״בני־ישראל במכה״), 1864 . הוא ביקש להוכיח, שהמקדש 
במכה נוסד בזמנו של שאול המלך ע״י גולים ישראליים 
משבט שמעון, ושבזמן גלות־בבל הגיע לשם גל שני של 
יהודים. הנחתו העיקרית נדחתה ע״י המבקרים. 

. 0 .? ; 1883 ,. 0 . 0 14071 6710111 ( 061467131 , 6 ( 006 10 > .[ . 1 ^ 

.( 11 ) 0,7 016 ,^ 1101 ? .{ ; 1913 ,״. 1171 ) 131 5/7 0711311 :.ס , 68 .אל 0 ;ז 8 

. 1955 , 185 ־ 181 , 0 ^ 01470 171 $11441611 

חח 1 ב 1 ךים ( 1 לק 060 ^ = "לוחמי מלחמת־הרוח") או 
״אחווה עולמית נוצרית״ (- 806 06 >^^א x113 ^מק X 
80 ז 310 ק 6 806 קת 1 ג), כת אוואנגלית־ראציונאליסטית 
דוסית. תורת הדד היא תורה שבע״פ, הכלולה ב״ספר־החיים" 
(ג־זממא 80111351 מ}}<) — קובץ פזמונים, שרובם מבוססים 
על האוואנגליון ומיעוטם על התנ״ך ומקורות עממיים. הדו׳ 
שוללים את השלטון המדיני, את הכנסיה, את הנצרות ההיס¬ 
טורית, את אלהות ישו ואמונת־השילוש; את קורות ישו, 
יסוריו ותחייתו בגופו רואים הם כסמליים בלבד. לדעתם 
ישו הוא דוגמה לסבל לשם האמת, ועדיין הוא מוסיף לסבול 
בנפש כל אדם, שרוח-אלהים מפעמת בקרבו. הדו׳ מאמינים, 
ש״רוח המשיח״ יורדת בכל דור ודור בנפש אדם מסויים — 
בין גבר ובין אשה —, שבו הם מכירים את מנהיגם ולמש- 
מעתו הם סרים. — ראשית הדו׳ במחצית השניה של המאה 
ה 18 באיזור יליסאוטגראד (היום קירובוגראד) שבאוקראינה. 
מכאן נפוצו'בפלכי'טאמבוב, וורונז׳ וחארקוב, ונרדפו ע״י 
השלטון הרוסי. בתקופת הליבראלית של ראשית מלכות אלכ¬ 
סנדר 1 (ע״ע), ב 1804 , רוכזו הדו׳ באיזור נהר מולוצ׳נאיה 
שמצפון לים האזובי, ושם הקימו, תודות לחריצותם והתנזרו־ 
תם ממשקאות חריפים, ישובים פורחים. בראשונה חיו הדו׳ 
בתנאי משק משותף, אבל במידה שנתבססו עברו לתנאי משק 
פרטי. מנהיגם 0 . קאפוסטין העביר את הרכוש הציבורי של 
הכת על שמו ועל שמות מקורביו. במלכות גיקולי 1 (ע״ע) 
ב 1837 , הוכללו הדו׳, מטעם הרשות הרוסית, ברשימת "הכי¬ 
תות המסוכנות ביותר". ילדי הדו׳ הוכרזו לממזרים והועברו 
בכוח לחיק הדת הפראווסלאווית. בשנות 1841 — 1843 הוגלו 
הדר, שמספרם הגיע ל 11,000 נפש, לאיזור אחאלקאלאקי 
שבטראנם־קאווקאז, ושם ייסדו 18 כפרים פורחים, למרות 
הקדחת, אדמת־הטרשים ושכנות שבטים שחיו על הביזה. 

בשנות 1865 — 1885 עמדה בראש הדד לוקריה קאלמיקובה. 

♦♦ י 

בתקופת הליבראליזם של אלכסנדר 11 (ע״ע) נעזבו הדו׳ — 
שנהגו לשלם מסיהם כשורה — לנפשם, עד אשר הונהג גם 
בקאווקאז חוק השידות הצבאי הכללי ( 1885 ). בהשפעת 


מנהיג הדד, פיוטר ו. וריגין, גבר בהם הכיוון הקנאי. הדו׳ 
התנזרו מעישון וממשקאות, החלו לנהוג פרישות, סירבו 
להישמע לחוקי הממשלה ולשרת בצבא, והמגוייסים שרפו 
את נשקם בפומבי. ב 1895 חידשה הממשלה את רדיפות הדד. 
חייבי הגיוס שמן הדו׳ וראשי הכת הוגלו למנזרים, לחבלי 
הצפון ולסיביר! משלחות קוזאקים ערכו בהם פוגרומים מטעם 

הרשות. מ 4,300 דד, שפוזרו בכפרים גאורגיים, מתו ברעב 

• • 

במשך שנתיים 6000 . ממקום גלותו פיתח ותגיו את תורת 
הדד, בהרכיבו על האמונה העממית המקורית את תורת 
ל. טולסטוי (ע״ע). ב 1898 הסכימה הממשלה להגירת הדו׳ 
מרוסיה, פרט לגולים ולחייבי שירות צבאי. לצרכי ההגירה 
נערכו מגביות ברוסיה ובאנגליה, ול. טולסטוי תרם 35,000 
רובל. (שכר־הסופרים מהרומאן שלו "התחיה"). בקאווקאז 
נשארו 12,0000 דו׳ מתונים, ואילו מן הקיצונים היגרו 
תחילה כ 1,100 לקפריסין. ב 1899 הופנתה הגירת הדו׳ לקא־ 
נאדה, שממשלתה פטרה אותם משירות צבאי והקציבה להם 
שטחי-קרקע. יחד עם החוזרים מקפריסין התיישבו בקאנאדה 
כ 7,500 דד, ועוד כמה מאות הגיעו לשם עד 1914 . ממשלת 
הליבראלים בקאנאדה, וכן חברת מסילת־הברזל וחברת 
מפרץ־הדסון היו מעוניינות ביישוב השטחים השוממים 
שבמערב הארץ וסייעו בידי המהגרים. לעומת זה התנגדו 
להגירת הדו׳ אגודות הפועלים, שחששו להורדת שכר- 
העבודה, והמפלגה השמרנית, שחששה לאורח־החיים הזר 
של הדד. הממשלה הקציבה לדו׳ מאה איקר לכל בית־אב. 
הדו׳ הקימו 47 כפרים במדינת ססקצ׳וון. הניגוד בין הרוח 
האינדיווידואליסטית-מערבית הקאנאדית ובין הדו׳ — חדות 
רוח של משמעת עיוורת למנהיגם ורוח של נדידה תוך חיפוש 
אחר ״הארץ היעודה״ — גרם ל״בעיית הדד", הקיימת 
בקאנאדה מאז 1899 עד היום הזה. הדד משתמטים מחינוך- 
חובה, מרישום הקרקע על שמו של ראש־המשפחה, ממיפקדי- 
העם ויתר הרישומים הסטאטיסטיים. בממשלת קאנאדה 
רואים הדו׳ "ממשלה לא־נוצרית", הדומה לממשלה הדוסית. 
ב 1903 התפלגו הדו׳ המתונים: "חברת הדו׳ הבלתי־תלויים", 
שבראשם עמד פ. מאקארוב, עו״ד וחניך הקוויקדים, ושמנו 
כ 2,000 נפש, עברו לאורח-חיים פרטי ונשארו ברובם 
בססקצ׳וון במשקים של שדות־תבואה, ובחלקם היגרו לקאלי- 
פורניה ואודגון שבאה״ב! בראש הדו׳ האורתודוכסים, בני- 
"העדה", הוסיף לעמוד פ. ותגיו (המכונה "פטרושקה"), 
שהגיע לקאנאדה ב 1902 . 2,000 דד, שסירבו לחתום על 
השאלונים הממשלתיים בהתאם לחוק־הקדקעות, ויתרו ב 1907 
על 100,000 איקר, שחזרו לממשלה. אולם הם קנו ב 646 אלף 
דולאר, בעיקר מחסכונותיהם, שטחי קרקע בדרום־מזרח 
קולמביה הבריטית? ב 1912 היו שם למעלה מ 5,000 בני- 
ה״עדה", שהקימו להם שוב משקים פורחים של גני־ירק וגני- 
פירות, וגם בתי־חרושת לריבה, נסורת, טחנות ומלבנות. 
הקיצונים — ״בני־החופש״ או ״אנשי האמונה הכנה״ — 
הטיפו לחיות ככתוב באוואנגליון: "כעוף־השמים, שאינו 
זורע ואינו קוצר״ — הפקירו את רכושם, פרקו מעל עצמם 
את הדאגה ליום־מחר ואת עול העבודה והתחילו לערוך, 
בעיקר בימות החמה, מסעי צליינות תוך חיפוש "הארץ 
היעודה", כשהם ערומים וניזונים מעשב־השדה ומכל הבא 
לידם. מהם חיו חיי־אישות משותפים בלי לקבוע את 
האבהות של הילדים? מהם ניסו לצום 40 יום, כמספד ימי 
צומו של ישו. הקנאים החלו לשרוף ולפוצץ בתים ציבוריים, 



111 


דוחופורים — דוחיים 


112 


בעיקר בתי־ספר וגשרים. לפי הערכת ועדת־החקירה הממ¬ 
שלתית הגיעו הנזקים ל 10 מיליון דולאר. גם ביתו של וריגין 

פוצץ. ב 1924 נהרג וריגין בפצצה בתא של רכבת; בבי¬ 

*• 

"העדה", שהאמינו שיד הממשלה היתה ברצח מנהיגם, החלו 

לערוך צליינות לקברו. ב 1927 הגיע מתסיה בנו, פיוטר וריגין 

•• 

הצעיר, שבני "העדה" הכירו בו כבמנהיגם, בלי לייחס לו 
את הסגולות שבהן נצטיין אביו. בנאומו הראשון הכריז 
וריגין השני, ש״ביום־הדין יישבו משני צדדיו של האלוהים 
ישו והוא עצמו". היחסים בין "הרוסים המשוגעים" ובין 
הציבור הקאנאדי הורעו במיוחד מאז 1914 , כשטענו הקאנא- 
דים שהדו/ שלא התגייסו למלחמה, "עושים כסף, בשעה 
שבנינו נהרגים״. במיפקד 1931 סירבו הדו׳ להיפקד: "אלהים 
הוא היודע את מספרנו"; על שאלת הפוקדים: "היש לכם 
ילדים?״ — היתד. התשובה: ״כולנו ילדים״. ב 1939 מת 
פ. וריגין השני, ובנו, וואיקין ג׳וני וריגין השלישי, הכריז 
על עצמו כעל קאנאדי נאמן. ב 1947 מנו הדו׳ בקאנאדה 
כ 17,000 נפש, מהם 2,500 "בני־החופש", המרוכזים בעיקר 
בקולמביה הבריטית. היום הולכים ומתבוללים רוב הדו׳ 
באורח־החיים הקאנאדי המקובל, ואילו הקיצוניים שבהם 
מוסיפים להוות בעיה לממשלה ולציבור הקאנאדי. 

; 1882 2 , 6 ממ 6 ^ץ 0 ק 86 8 ממקסז׳סמ,. 3 , 8 מ> 1 ג 1 מ 108 ־ 0.1 

, 8.175510 171 10171 ) 7 ^ 0/171511071 $40X1 ,(.!מ) 01:1£0££ ן 1701 . 7 

,ה 10 ת £116 .ן ; 1902 08 * 3 ק 06 ; 1897 
,. 0 1/16 101 ^ €0 ? ? 1903; 71 ?€0X1110 ,.ס 77 16 
- 70 . 3 ) ; 1920 , 01111 ? ס 1 ) 6 ?0x171 ס 40 \ ץ 16 /? י 011 ג 8 ; 1904 

. 0 .£ .[ ; 1935 , 711111 ? 171 111 ( 1 , €7 ( 00 ? 171 1201 13 1 ) 00 י ח 1 ^ 1 ז 
,י €1:5 < 11 כ> 5 .?-^{ 211 .? .{ ; 1940 , 80/111 51000 , 1£11£ ז 7 ^ 

. 1952 , 4807 01 073  3 ז: 31 נ 1623101 \) מגיעה 
לאורך של 1.7 מ/ ואילו הסלמנדרה המכסיקנית רק ל 4 ם״מ. 
בחסרי-הזנב מגיעה הצפרדע האפריקנית הענקית (- 018211 
11 ז 113 ג> 8 2112 ז 0 ז), החיה ביערות קונגו, לאורך של 27 ס״מ 
ולמשקל של 2 ק״ג, ואילו קרפדת־האילנות ( €5 ז 2 < 1101 ץ 11 ?) 
בקובה — ל 1 ס״מ וה 3£65 כ 01 ז 1 >ס 6 ם הדרום־אמריקני הארסי 
ל 2 ם״מ בלבד. מחסרי-הגפיים מגיע ה 65 ז 1011€0 ! 1 קץ 7 
שבצפון אמריקה הדרומית לאורך של יותר מ 1 מ׳. — בין 
המאובנים נמצאים מינים ענקיים, שארכם הגיע ל 5 מ׳. 

רטיבות עורם של הדו׳ באה מן הבלוטות השקיקיות שבו, 
שבהן הוא נבדל מעור הדגים. דוב הבלוטות מפרישות ריר, 
שהוא משמש חומר־סיכה לעור במים ואמצעי לשמירה על 
רטיבות העור באויר. ע״י ההרטבה המתמידה נעשה העור 
מחיצה שבה מתאפשר חילוף־גאזים, ז״א: הוא נעשה איבר- 
נשימה יעיל. בעורן של סלמנדרות וקרפדות, ביחוד בחלק 
האחורי והצדי של גופן ובגפיים, מצויות גם בלוטות־ארס; 
הן מפרישות חומר סמיך המכיל טוכסינים — שהם מבחינה 
כימית סטרואידים (ע״ע) — ומשמש להגנת הדוחי מפני 
אויביו. חמרי-רעל אלה מסוגלים לפגוע ברקמות 
הריריות של העין והפה ולגרום שיתוקים עצביים! 

בגללם אין בעליהם נאכלים ע״י יונקים או עופות 
טורפים אלא במקרים נדירים. עפ״ר נודפים מן 
ההפרשות גם ריחות חריפים. כמות ההפרשה 
וטיבה שונים במיני דו׳ שונים. יש קרפדות שאינן 
מפרישות אלא כתגובה על גירוי חזק מן החוץ, 

ויש דו׳ שמגע קל בהם מספיק לעורר הפרשה חזקה. 

צבעי הדו׳ — ירוק, צהוב, אדום, חום, 

שחור. כל הגונים מיוסדים על מציאותם של 
גרגירי-צבע באפידרמיס ושל כ ר ו מ ט ו פ ו ר י ם 



?זימים פנימיים 

.•דס >• 

?•■■•־ י 


מכסודהזיסים 
ד יסר 




צפרדע 

( 3 ס € 13 כ 031€51 . £ 3113 ) 

סהגחוז . 


7 ^^ ^— זימים חיצונים 



זימי דוחיים 


אמביסטומה (אפםו? 1 טל) 

(בת 11111 ־ 1 § 11 3 בת 0 :ז 5 ץנ 11 ת^) 

מהגב 






113 


דו-חייפ 


114 


בדרמיס (ע״ע דג, עמ׳ 910/11 ). פיזורם של חמרי־הצבע 
שבתאים או ריכוזם יחד גורמים לחילופי־צבעים, שבאמ¬ 
צעותם מתאים הדוחי את עצמו לסביבתו המתחלפת. 
חילופי־הצבע נגרמים ע״י גירויי חוש הראיה וכן ע״י השפעת 
שינויי טמפראטורה ושינויי לחות בעור. המכאניזמים של 
חילופי־הצבע הם בחלקם הורמונאליים (יתרת־המוח ויתרת- 
הכליה) ובחלקם עצביים. 

השלד. גולגולת הדו׳ היא בעלת מבנה פשוט ומעוטת 
עצמות. בדרך־כלל היא רחבה ושטוחה! במרכזה נשאר מקום 
קטן בלבד למוח. בניגוד לגולגולת הדגים היא מסוגלת 
להתנועע כלפי עמוד־החוליות ! בשני פולי־מפרק היא מת¬ 
קשרת לחוליה הראשונה. חיבור הלסת העליונה לגולגולת 
הוא אוטוסטילי, כמו ב 061-31:0311$ (ע״ע דגי־ראות). הלסת 
התחתונה מתמפרקת אל העצם החינית־ריבועית. העצם הלשד 
נית־לסתית, שהשתחררה מתמיכת הלסת העליונה, הופכת 
לעצם־שמע ( 1$ ז 311 00111106113 ). עם התפתחות לשון אמי¬ 
תית — שהיא חסרה בדגים — מהוות עצמות־זימים אחדות 
שלד תמיכה והנעה ללשון. שלד מכסה־הזימים נעדר בדו׳ 
לגמרי. מן הסימנים הפרימיטיוויים שנשתמרו בגולגולת 
הדו׳ — התגרמות מועטת של השלד הראשוני (החסחוסי). 
לרוב הדו׳ שיניים בלסת העליונה ובשאר עצמות גג־הפה; 
לרוב הסלמנדרות שיניים בשתי הלסתות! לקרפדות אין 
שיניים. השיניים מתחלפות. 

עמוד־החוליות מתחלק לארבעה איזורים: צוואר, גוף, אגן 
ועצה. הצוואר והאגן בנויים כל אחד מחוליה אחת. מספר 
החוליות הכללי בדו׳ שונה ונמצא בגבולות שבין 9 (צפר¬ 
דעים) ובין יותר מ 200 (אחדים מחסרי־הגפיים). בסלמנדרות, 
בחסרי־גפיים ובכמה קרפדות מחוברות לעמוד־החוליות צל¬ 
עות, והללו אינן קשורות לעצם־החזה. 

שלד-הגפיים בנוי לפי הטיפוס הכללי של חוליתיים 
עילאיים (ע״ע גפים): אל חגורת הכתפיים או המתניים 
מתמפרקת עצם ארוכה, זרוע או קולית, ובה מתחבר פרק 
בנוי משתי עצמות מקבילות (אמה וסובב בקדמית, קנה 
גדול וקטן באחורית)! מורכבות עליהן — היד או הרגל, 
הבנויות משורש, כף ואצבעות! בין אצבעות הגפיים האחו¬ 
ריות — קרומי־שחיה. שלד טיפוסי זה ניתן למודיפיקאציות 
בהתאם להבדלי אורח־החיים בסדרות השונות של דו׳. חסרי- 
הגפיים, החופרים באדמה, הם גם חסרי זנב. גופם מארך, 
וכן גם גוף הזנביים, אלא שלאחרונים אף זנב רב־החוליות. 
ב 511-6111336 חסרות גפיים אחוריות. מספד חוליות־הגוף 
בחסרי-הזנב מצומצם מאד, וחוליות-זנב אין להם! גפיהם 
האחוריות — המשמשות לקפיצה — ארוכות מהקדמיות. 

איברי־העיכול. חלל־הפה רחב ומותאם לקליטת 
הטרף החי. בדרך־כלל מצויירות הלסתות בשיניים רבות 
קטנות מאד, ולפעמים מסייעת ללכידת הטרף לשון, שהיא 
דבוקה בקדמת-הלסת וחפשית בשוליה האחוריים! היא 
מסוגלת להשתלף מתוך הפה לכל ארכה. האוכל נבלע ללא 
לעיסה, עובר דרך הוושט ומגיע לקיבה הפשוטה וממנה 
למעי, שאליו מחוברות שתי בלוטות־העיכול הגדולות — 
הלבלב והכבד. 

ה תזונה. כל הדו׳ הם טורפים: הם ניזונים מחרקים, 
תולעים, חלזונות. הגדולים שבהם תוקפים צפרדעים, לטאות, 
עכברים וכיו״ב. זחלי הצפרדעים והקרפדות ניזונים בעיקר 
מאצות ומרקב של פגרי-חיות. — מבחינת הביוכימיה של 


חילוף־החמרים דומים הדו׳ ליונקים דווקא: כאלה כן אלה 
הם בע <׳ ח אוראוטליים, ז״א מפרקי חלבון לשתנה המופרשת 
בשתן. בכד נבדלים הדו׳ הן מאבותיהם: דגי־הגרם, שהם 
מפרישי אמוניה ואמינים — והן מצאצאיהם: הזוחלים, מפ¬ 
ריש , חומצת־שתן. 

הפרשת פסולת חילוף־החמרים מבוצעת במידה רבה 
דיר הכליות, הבנויות לפי מתכונת כליית־ביניים. הכליות 
מקבלות אספקת־דם כפולה, עורקית וורידית. השתן מתרכז 
בצינור־הכליה, שהוא משמש גם מוביל־זדע בזכר׳ אר אינו 
קשור למערכת־המין בנקבה. מובילי־השתן מתקשרים לביב, 

שהוא מקבל גם את המעי הסופי. בהסדר רפלקטור , מיוחד 

* •• *׳ *• 

עובר השתן מן הביב לכיס-שתן, הנמצא בצד הבטן והמסוגל 
להתמתח ולאכסן כמות ניכרת של שתן. הוא מתרוקן מחמת 
התכווצות השרירים שבדפנותיו, והשתן יוצא מן הגוף 
כשהוא חוזר ועובר דיר הביב. 

הנשימה. בדו׳ היבשתיים הנשימה נעשית בכמה דרכים: 
בריאות! בעור־הגוף החיצון! בקרום הרירי של דפנות חלל־ 
הפה. שלא כבחוליתיים הגבוהים, הריאות הן שני שקים 
לא־מחולקים, השקועים בחלל־הגוף וקשורים לחלל־הפה 
בצינורות קצרים. פתחי כניסת האויר לגוף הם הנחיריים 
החיצוניים! מהללי־האף יוצא האויר אל הפה דיר נחיריים 
פנימיים — הכואנות. אגב העלאה והורדה של קרקע־הפה 
חודר אויר לחלל-הפה. ע״י סגירת הנחיריים והתכווצות 
חלל־הפה נדחף האויר אל תיד הריאות. דרד־נשימה זו 
דומה יותר לזו של הדגים מאשר לזו של החוליתיים העיל¬ 
איים. — הנשימה דיר העור מבוצעת ע״י רשת ענפה של 
נימי־דם בעור הלח תמיד, והוא הדין בנשימה דיר ר י ר י ת¬ 
ה פ ה. — יש מינים יבשתיים של דו׳ בעלי ריאות מנוונות 
או חסרי ריאות, והם נושמים דרד העור ורירית־הפה בלבד. 

זחלי הדר, וכן מיני זנביים שאינם עוברים גילגול, 
נושמים בזימים בעודם במים. במיני דו׳ מסויימים (- 61-611111 ? 
111:3110111313 ), שאינם עוזבים את המים, מצויים זימים חיצו¬ 
ניים נוסף על הריאות. 

נשימת החוליתיים היבשתיים, הנעשית ע״י שאיבת אויר 

1 

פנימה, קשורה בפיתוח מכאניזם להשמעת קולות. בקרפדות 
ובצפרדעים נמצאים לרוחב הגרון מיתרי-קול עשויים 
רקמת-חיבור, הנתונים לזעזועי האויר הבא מהריאות. עצמת 
הזעזועים והקולות הנגרמים על-ידיהם מתחזקת ע״י התהודה 
המבוצעת בשקי-קול, המצויים בזכרים ומחוברים לחלל־הפה. 

מ ח ז ו ר - ה ד ם. הפרוזדור הימני של הלב אוסף את הדם 
הוורידי החוזר מן הגוף ומעבירו אל תור החדר! באותו 
הקצב מעביר לתוכו הפרוזדור השמאלי את הדם העורקי 
הבא מן הריאות. חדר־הלב אינו חלל אחיד ופתוח! מערכת 
של בליטות־קיר גורמת לכר שהדם העורקי והדם הוורידי 
אינם מתערבבים זה בזה אלא במידה מצומצמת בלבד. 
במחזור הדו׳ חלה הפחתה במספר קשתות־העורקים בהשוואה 
למחזור־הדם של הדגים. מנגנון מסוכר של שסתומים בפתח 
האאורטה (קונוס) מחלק מנוודדם לעורקים השונים: את 
הדם העורקי ביותר, הבא מצד שמאל — לעורק־הראש׳ שחוא 
הומולוגי לקשת-העורקים 111 של הדגים! את הדם הוורידי 
ביותר, הבא מצד ימין — לעורק־הריאות, שהוא הומולוגי 
לקשת־העורקים ¥1 של הדגים! ואת הדם המעורב שמשמאל 
ומימין — לאב-עורקים, שהוא הומולוגי לקשתות העורקים 
1¥ —־ע של הדגים והוא המזרים את הדם לגוף כולו. 



115 


מחיים 


116 


מערכת־העצבים והחושים. המוח הוא קטן ופשוט 
מזה של שאר החולי תיים היבשתיים. המוח הקטן מצומצם 
יותר מאשר בדגים! המוח הקדמי מחולק לשני חצאים 
(בדומה למוחם של דגי־ריא 1 ת). מן המוח יוצאים 10 זוגות־ 
עצבים, ולא 12 כבשאר החוליתיים. 

ע י ן הדו׳ משוכללת מזו של הדגים. עפ״ר היא מצויידת 
בשמורות ובבלוטות־דמעות, המגינות עליה ומחזיקות אותה 
במצב של לחות בחיי היבשה. ההתכוונות נעשית לא על-ידי 
שינוי צורת העדשה כבחוליתיים העילאיים, אלא ע״י שינוי 
מקומה, בדומה לנעשה בדגים (ע״ע דג, עט׳ 901 ). אולם 
בדו׳, כבבע״ח יבשתיים, העין הנחה מוכוונת לראיית־רוחק, 
ופעולת ההכונה לראיית־קירבה מבוצעת על־ידי שריר 

־ 7 

( 0113010! 16x11:15 !ק . 191 ) שבקשתית, המרחיק את העדשה — 
שהיא כדורית כמעט — מן הרשתית. מערכת שרירים חיצו¬ 
ניים מסייעת להכוונת מבט־העיניים לכל הצדדים. הקבוצות 
השונות של דו׳ נבדלות זו מזו מבחינת טיב הראיה, חדותה 
וכושר הבחנת הצבעים. מינים החיים על עצים או ביבשה 
עיניהם גדולות מעיני החיים במים. יש מינים בעלי עיניים 
קטנות מאד, ואף מינים עיוורים: הללו מודרכים בעיקר ע״י 
חוש־הריח. 

הבדלים גדולים קיימים בין דו׳ שונים מבחינת חוש 
השמיעה. עם המעבר לחיי היבשה, תוך הגילגול הכללי, 
מתפתחת אוזן פנימית: עזק-הזים שבין הלסת ובין עצם- 
הלשון, המופיע בדגים כחריץ ( 03001001 ק$), הופך לחלל 
האוזן התיכונית ולחצוצרודאוסטכיוס, וקרומו הדק נעעזה 
בחסרי־זנב עור־התוף; בתוך חלל זה הופכת העצם הלסתית- 
לשונית לארכוף ( 001111116113 ; ר' לעיל, עט׳ 113 ; וע״ע אזן). 
מינים של חסרי־גפיים ושל זנביים חסרים עור-תוף ואוזן 
תיכונית. במיני צפרדעים ובונביים החיים ביבשה מצוי — 
נוסף על הארכוף — מ כ ם ה ( 0011101 ! 6 ק 0 ) : לוח גרמי או 
חסחוסי, ששריר מחבר אותו לחגורה העליונה, ושהוא אולי 
מעביר תנודות מהקרקע דרך הגפיים הקדמיות לפרילימפה. 
המכסה חסר בזחלים וברוב ה 60011113x10111313 ־ 61 ?. — מס¬ 
תבר, שתפקיד האוזן וחוש־השמיעה בדר מצומצם. כושר 
ההבחנה של הצלילים מועט; בצפרדעים מקיפה השמיעה את 
התחום של 50 — 10,000 תנודות בשניה. בעונת הייחום 
משמיעים הזכרים בצפרדעים ובקרפדות את קולותיהם 
("קירקור"), ובאותה העונה גם התגובה לקולות חזקה יותר. 

לכל זחלי הדו׳ מערכת קווי־צד (ע״ע דג, עט׳ 
901/2 ) מפותחת. זרמים ותנודות במים ניחושים באיברים 
אלה, המפוזרים בעור-הראש ובקו אמצעי לאורך צדי-הגוף. 
בחסרי־הזנב מתנוונים כל האיברים האלה לחלוטין בתקופת 
הגילגול. בזנביים חלה במנגנון זה התנוונות חלקית כשהבו- 
גרים עוזבים את המים, אולם האיברים חוזרים למצבם 
המפותח והפעיל כשמבוגרים יורדים למים לשם רביה. 

הרביה. האשכים בזכר והשחלות בנקבה נמצאים סמוכים 
לכליות. האשכים שולחים לכליות מספר צינוריות עדינות, 
המובילות את תאי-הזרע. מן הכליה מוצאים תאי־הזרע דרך 
צינור־וולף, המשמש לניקוז השתן והזרע כאחד, אל הביב 
ומן הגוף החוצה. לנקבה צינורות-מ 1 צא מיוחדים (צינורות- 
מילר) לביצים המכשילות, הנמשכים מן השחלה אל הביב 
על־יד פתח צינור־השתן. בצינור־הביצים מתעטפות הביצים 
בקרום קרישי שקוף התופח במים. קריש זה מדביק את 
הביצים יחד לגושים; ביצי הקרפדות ערוכות בשרשרת, 


ביצי הצפרדעים — בערימות! מינים מעטים מטילים ביצים 
בודדות. ביצי סלמנדרות יבשתיות נדבקות בגופים מוצקים. 
מספר הביצים המוטלות בהטלה אחת שוגה במינים השונים. 
הצפרדע הקטנה 81010 x 111110 $ מקובה מטילה ביצה אחת; 
סלמנדרות יבשתיות מטילות כ 30 , צפרדעים קטנות וקרפדות־ 
עצים—עד 1,000 ויותר; המין 3 ס 613 נ 0316$1 3113 ) 1 — 25,000 ; 
הקרפדה 32,000 — 611(0 013x10113 ביצים. 

בעונת הייחום ניכרת בדו׳ דו־פרצופיות מינית. היא מת¬ 
בטאת בזכרים בהופעת כריות באצבע הראשונה הפנימית 
(בצפרדעים) או בכמה אצבעות (בקרפדה), שהן מסייעות 
לזכר להחזיק בנקבה, וכן בהופעת צבעים חזקים ומגוונים 
ובהשמעת קירקור; הזנביים הם בדרך־כלל חסרי קול. 

דרכי הרביד, שונות: הפראה חיצונית בחסרי-זנב, פנימית 
בזנביים; יש גם מינים משריצים. בחסרי-זנב הזכר חובק 
את הנקבה מגבה (תמונה ע״ע א״י, עמ ׳ 218 ), ובהימצאו 
מעליה מתיז הוא את זרעו אל המים במקום ההטלה; 
תאי-הזרע מתפזרים במים ומפרים את הביצים. בבעלי- 

הזנב הזכר מפריש סביבו ספרמאטופור — גוש המכיל 

• • 

מספר רב של תאי־זרע במעטפת קרישית, ומניחו על קרקעית 
המים. הנקבה קולטת את הספרמאטופור לתוך ביבה, ותאי- 
הזרע המשתחררים ממנו עולים בצינורות־הביצים וחודרים 
לתוך הביצים. במינים המשריצים, כגון הסלמנדרה הכתומה, 
הביצה מתפתחת בגוף־הנקבה, והעובר הצעיר מוחזק בה 
במשך זמן מסויים. 

בדרך־כלל מוטלות הביצים למים, במקרים מסויימים — 
במקומות לחים ביבשה, למשל לתוך עלים מקופלים בצורת 
שפופרת (האילנית הדרום־אמריקנית 1$3 ! 601 מ 1 ס 11 ץ 11 ק). אך 
יש מינים שנושאים את הביצים ואת הצעירים המתפתחים 



נושי־ביצים של האילנית הדרום־אמריקנית 
( 52 ס €01 ת 1 ס 11 ץ! 1 ?) ב י ז עלים מקופלים של עץ 


מהם על גופם ( 3 <ע 1 ? , 1810x0(16x013 ) : עור־הגב ומקומות אח¬ 
רים (שקיקים בגרונו של 101 ׳ 1 \ז 13 ) 1111100(16x103 ) משמשים 
כיסי־דגירה במקרים אלה. בקרפדה מסוג 65 !ץ 1 \, כורך הזכר, 
לאחר ההפראה, את הביצים סביב לרגליו ותוקע עצמו לתוך 

גומה לחה עד לבקיעת הביצים והופעת הראשנים. 

* 

ההתפתחות. על ההתפתחות העוברית של הדו׳ ע״ע 
אמבריולוגיה, עט׳ 867/8 (ציורים 5,3 ), 871 . על דו׳ במחקר 
מכאניקת־ההתפתחות ע״ע התפתחות; אינדוקציה. — זמן 
ההתפתחות מן הביצה עד לבוגר שונה מאד במינים השונים 
ואף מושפע מגורמי הסביבה, כגון טמפראטורת המים. צפר¬ 
דעים וקרפדות מגיעות לשלב הסופי של התפתחותן בדרך- 
כלל תוך חדשים אחדים: ביצי 05 ק 1110 ק $03 מתפתחות 
לקרפדות צעירות תוך חודש; אך יש מקרים שתהליך זה 
נמשך 2 — 3 שנים. 


117 


דוחיים 


118 


הגילגול. בחסרי־זנב הזחל הוא ראשן: בעל זנב, עטור 
סנפיר, נושא זוגות זימים חיצוניים! הלב עשוי עליה אחת 
וחדר אחד! משני צדי גופו מערכת קווי־צד: פיו קטן מאד! 
בעזרת גבשושיות קרניות וזוג לסתות קרניות הוא גורד 
פירורי מזון צמחי, ובהתאם לכך מעיו ארוכים, דקים ומפות¬ 
לים. הזימים החיצוניים מתנוונים, ובמקומם מופיעים זימים 
פנימיים המכוסים במכסה. עם הגילגול באים שינויים קיצו¬ 
ניים באורח־חייו ובמבנה גופו של הדוחי: הפה מתרחב וגעשה 
גדול, הלסתות הקרניות נעלמות! הזימים זפתחי־הזימים 
נעלמים, מופיעות הריאות, ויחד אתן מתפתח מחזור־דיאות 
מיוחד! מערכת קווי-הצד בטלה! מופיעות הגפיים! המעיים 
מתקצרים ומותאמים למזון חי! הזנב נעלם: בעור מתפתחות 
בלוטות־ריר המתחילות בהפרשה! בעיניים ובאוזן חלים 
שינויים המתאמים אותן לפעולה באויר. 

בדרך־כלל ההבדל בין הזחל ובין המבוגר גדול בחסרי- 
זנב הרבה יותר מאשר ב ז נ ב י י ם. באלה האחרונים הראשן 
דומה יותר למבוגר: ארוך וצר כמוהו וניזון כמוהו מן החי, 
מאחר שהוא מצוייד בשיניים אמיתיות! ארבע גפיו מקדימות 
לצמוח! בגילגולו אין שלב של הופעת זימים פנימיים, ועוד 
קודם לאיבוד הזימים החיצוניים מתפתחות הריאות. 

על מכאניזם הגילגול ועל נאוטניה ע״ע גלגול, 

עמ׳ 745 — 747 . 

אורגאניזם הדו׳ מצטיץ בכושר של רגב רציה (ע״ע). 

סיסטמאטיקה. את הדו׳ הקיימים מחלקים לשלוש 
סדרות: זנביים ([או 612 ^ 0:0 ] 121:3 ) 0211 ), חסרי־זנב (־! 531 


[או 411111-2 . ] 611112 ), חסרי-גפיים ( 11 1002 <ן 0 ממ 1 ץ 0 ). 

הזג בי י ם הם הדומים ביותר לבעל־חוליות טיפוסי. 
סימניהם המיוחדים: גוף צד, שמסתיים בזנב ארוך, עפ״ר 
בצורת משוט! מספר חוליות־השדרה רב! ביבשה הם 
מהלכים בזחילה ואינם מקפצים! אוזן תיכונית חסרה! 
המחיצה בין שני פרוזדורי־הלב אינה שלמה! בקונוס העורקי 
אין שסתום־שתי! ההפראה היא פנימית! הזחלים דומים 
מאד לבוגרים ונושאים שיניים בשתי הלסתות! רובם עוזבים 
את המים כשזימיהם מתנוונים בגילגול! כמעט כולם חוזרים 
זמנית למים בתקופת הרפיה הקצרה, אך מיעוטם 
נשארים במים וממשיכים לנשום באמצעות הזימים המתמי¬ 
דים. הקבוצה כוללת כ 100 מינים. הסלמנדרה הכתומה 
וטריטון־הפסים, החיים בא״י, משתייכים לקבוצה זו. טיפוסים 
מיוחדים של זנביים הם: הפרוטאום ( 1016118 ?) העיוור, החי 
במערות וחסר פיגמנטאציה! הסירן ( 511-611 ), שגופו הארוך 


חסר רגליים אחוריות! משפחת 
( 126 ) 101111 ) 161110 ?) ! האכ 0 ולוטל 


הסלמנדרות חסרות־הריאות 
(ע״ע). 


(תמונות: ע״ע א״י, עמ׳ 217,216 ). 
חסרי-הזנב הם הצפרדעים, הקרפדות וקרוביהן. 


הראש והמפה מאוחדים! 
הקדמיות קצרות, האחוריות 
מספר חוליות־השדרה 10 ! 
ההפראה חיצונית. מעטים 


סימניהם המיוחדים: חוסר זנב| 
הפה רחב בדרך־כלל! הגפיים 
ארוכות ומשמשות לקפיצה! 
צלעות מעטות או חסרות לגמרי 
ממיניהם נשארים במים גם אזור הגילגול, כגון 115 ת 0 מ 6 צ 
האפריקני! רובם הם "דו׳" מובהקים, ז״א מחלקים את זמנם 
בין מים ויבשה! יש גם יחידים שאינם חוזרים המימה 
אפילו לשם הטלת ביצים. הסדרה כוללת כ 1,700 מינים. — 
סדרת חסרי־ ה גפיים כוללת עשרות אחדות של מינים 
בלבד, שהם הנציגים המוזרים ביותר של הדר (ע״ע תלען). 



הקרפדה הסורינאמית (גק 1 ?) נושאת על גבה את ביציה 
ואת הצעירים המתפתחים מהז 

התפוצה. דו׳ מצויים בכל העולם, פרט לאיזורים הקרים 
ביותר או היבשים ביותר. הם מצויים בשפע באיזורים ממוז¬ 
גים לחים, במים מתוקים או במקומות של טחב ולחות. אין 
מוצאים דו׳ במים מלוחים, ונדירים הם במקומות גבוהים 
ובאיזורים הצפוניים. 

גבולות תפוצת הזגביים נקבעים ע״י גורמים אקלימיים: 

כדי לשמור על הנשימה דרך עורם, זקוקים הדו׳ למידת 
לחות מסויימת בסביבתם. הם חסרי מנגנון לוויסות חום- 
גופם, והטמפראטורה שלהם משתנית בהתאם לטמפראטורת 
הסביבה. הקור וקפיאת המים והקרקע מגבילים את תפוצתם 
בצפון. בכמה מאיזורי הדרום מונע היעדר מקווי־מים פתוחים 
מן הזנביים לקיים את הרביד, ולהקים דור צעיר. נציגי 
חסרי־הזנב נמצאים בכל היבשות, בצפון ובדרום, באיזורים 
טרופיים כבאיזורים ממוזגים׳ פרט לאיזור של תנאי-אקלים 
קיצוניים. צפרדע (או צפרדע-אילנות) נמצאה בסיירה נוואדה 
בגובה של 3,600 מ׳, וקרפדה — בהימאלאיה בגובה של 4,500 
מ׳, ויש שמיני-צפרדעים מגיעים עד לארקטיס. גם באיזורים 
הצחיחים יש ומוצאים קרפדות וצפרדעי-האילנות! המין 
118 ;> 012 מ 11 ק 1£0 ! 8 נפוץ מטכסאס עד קאליפורניה המזרחית 
ועמק־המוות. — בא״י מיוצגים הזנביים ע״י 2 מינים בלבד, 
חסרי־הזנב — ע״י 6 מינים (ע״ע ארץ־ישראל, עמ׳ 216 — 218 ). 

חסרי -ה גפיים מצומצמים באיזורים הטרופיים בלבד 
(אמריקה הדרומית, אפריקה, אסיה הדרומית-מזרחית), והם 
שייכים ברובם למתחפרים במקומות־סתר. 

לדו׳ בתי־גידול שונים: המים, הקרקע, העצים, מקומות- 
סתר. החיים במים, בעיקר מן הזנביים, הם בעלי זימים 
חיצוניים, זנב ומערכת קווי־צד. החיים על־פני היבשה 
הם בעיקר חסרי-זנב, שרגליהם התפתחו יפה לקפיצה 
ולהליכה. השוכנים על העצים (צפרדעי־האילנות) מצויידים 
בכפתורי-הצמדה בקצות אצבעותיהם או בקרום דק המתוח 



119 


דודויים — דויבלר, ונאודור 


120 


בין האצבעות, המסייע להם להיאחז בעצים, או אפילו לפרוח 
באויר למרחקים קצרים בפרשם את אצבעותיהם. 

אורך־החיים בדו/ יש בידינו נתונים על אורד- 
חייהם של מיני דר על סמך תצפיות במינים המוחזקים 
בשביה. מסופר על טריטון יאפאני(ז 38£6 § 0 ןן־ 1 זץק 115 ז £11 ״ 7 ) 
שהגיע לגיל 25 שנה, ועל טריטון ספרדי ( 06168 סז 1611 ? 
31£1 ^) שהוחזק 20 שנה באקוואריום. הקרפדות האירופיות 
מגיעות לגיל 35 שנה וקרפדות־האילנות ל 10 — 22 שנה. על 
סלמנדרה ענקית ( 8 ג 1 וח 1 \ 13 זז 301:1115 ז:ז 3 נ 1 ס 831 ש 1 ׳\) בהולאנד 
ידוע שהוחזקה באקוואריום 52 שנה. האמונות הרווחות עד 
היום, שקרפדות מאריכות ימים עד מאות שנים, בהסתתרן 
תחת נקיקי־סלעים או בבורות עתיקים, אין להן אחיזה 
של ממש. 

אויבי הדר. זחלי הדר נשמדים בהמוניהם על־ידי 
חרקי־מים וזחליהם. הבוגרים נתקפים ע״י טפילים רבים, 
פנימיים וחיצוניים, מבין החד־תאיים והתולעים. דגים גדו¬ 
לים, נחשי-מים, צבים, ציפרים ויונקים — דביבונים 
ובאשים — ניזונים מהם. אלה האחרונים מגלגלים את הקר- 
פדות — כדי להיפטר מן הארס שעל-פני עורן (ר׳ לעיל, 
עמ ׳ 112 ) — לפני שהם אוכלים אותן. 

ערכם הכלכלי של הדר. תועלתם העיקרית של 
הדו׳ לאדם היא בחקלאות — כמשמידי חרקים ושבלולים 
מזיקים. במידה מצומצמת משמשים דר מזון לאדם. בארצות־ 
אירופה מסויימות ובאה״ב נוהגים לאכול בשר רגלי־צפרדעים 
גדולות. לפיכך נעשה ציד הצפרדעים גם ענף כלכלי, ואף 
נעשו נסיונות לגדל צפרדעים בבריכות (בדומה לדגים). 
באפריקה ניצודה ונאכלת הצפרדע הענקית 3 ת 3 ז £0 ן 31 § 01 
ו 1 ז 80113 ; האכסולוטל נאכל במכסיקו. ביאפאן ובסין נמכר 
בשר קרפדות וצפרדעים לצרכי מאכל ורפואה, ועורם משמש 
לבורסקאות. 

תולדות הדר. דר מאובנים ידועים במספר לא- 
קטן. חקירתם והשוואתם עם הדר בהווה מחייבות אותנו 
להוסיף על 3 הסדרות הקיימות עוד כ 5 סדרות, שמאובניהן 
שייכים לתקופות שמן המון עד הטריאס, ושאין להן נציגים 
כיום; נציגי הקבוצות החדישות נמצאים כמאובנים מן 
הקרטיקון והטריאם ואילך. אין לנו ידיעה ודאית בנוגע 
לקשר הפילוגנטי בין הקבוצות העתיקות והחדישות. מסתבר, 
שהדר החדישים אינם סעיפים מתפצלים של קבוצה עתיקה 
אחת, ושיש לחפש את מקורם בקבוצות שונות. 

הדר הראשונים מופיעים בדורן, ומסתבר שהתפתחו מדגים 
מקבוצת 811 ץז £6 קס 88 סז 0 (ע״ע קלקנת) — שדגי־הראות 

■״ י ן * י׳ 

(ע״ע) קרובים להם —, שסנפירי־הכף שלהם עלולים היו 
ליהפך לגף מחומשת־האצבעות. הדר הקדומים שייכים לקבו¬ 
צת משורייני־הראש ( £3113 (ק 006 §ש£$), אשר שריון גרמי 

כיסה את שלד־ראשם מלמעלה, ולפעמים חיפה גם שריון¬ 

! 

קשקשים את בטנם. משורייני־הראש נעלמו בטריאם, ובאותה 
תקופה מופיע דוחי דמוי-צפרדע. ביורה־קרטיקון מופיעים 
דר זנביים וחסרי־ונב. שרידי הדר מן השלישון כבר דומים 
לדר של זמננו. 

תולדות הסיסטמאטיקה של הדר. המונח "שרצים" 

• 4 י 

במקרא כולל דר, זוחלים, ואף יונקים קטנים (ויק׳ יא, 
כט—ל). אריסטו כולל את הדו׳ יחד עם הדגים, הזוחלים 
והציפרים בקבוצת "מטילי־ביצים" (ע״ע ביולוגיה, עמ ׳ 
319 — 320 ). לינאוס היה הראשון שהשתמש בכינוי "דר" 


( 813 ; 11 תומ\,) לגבי מחלקה מיוחדת, שבה כלל יחד את מה 
שאנו קוראים היום דו׳ וזוחלים; בעקבותיו הלך גם קיוויה. 
אל. ברוניר (ע״ע) הבחין ב 1797 שקיימים הבדלים יסודיים 
בין זוחלים ($ש £11 יזש 8 ) ובין "צפרדעיים" ( £118 ; 3011 ז 83£ ). 
לאטריי (שן!"■!^!) קיבל את הנחותיו של ברוניאר והציע 
ב 1804 לחלק את הקבוצה הכוללת של לינאוס לשתי מחלקות: 

זוחלים ודר. מקל (ע״ע) בגרמניה ובלנוויל ( 1116 ׳\ת 8131 , 

* י • • י * 

1816 ) ואחרים בצרפת חיזקו את החלוקה הזאת בנימוקים 

הלקוחים מן האנאטומיה המשווה והאמבריואגיה, ביחוד 

מבחינת ההבדל שבין עורם מכוסה־הקשקשים של הזוחלים 

האמיתיים ובין עורם הערום של הדו׳, וכן מבחינת מציאות 

שפיר ושק-שתן בעוברי הזוחלים והעדרם בעוברי הדר (ע״ע 

אמבריולוגיה, עמ׳ 872 ). — באופן סופי נקבע מקומם 

הסיסטמאטי של הדו׳ ע״י הפסלי (ע״ע), גגנבאור (ע״ע) 

והקל (ע״ע). 
*.* *.״ 

ב. אהרגי, דו־חיים, ת״ש ; 11724 1 € ! 0 ? 1.11 01 € ,־!£תז 0 ^\ . 8 

י . 1 :> 1 ; 1902/13 4 ,(/^-^ 1 .ת 6 כ 161 ־ 61 רו 5 י 1 זז €11 ז 8 ) €׳ 7 111167 > 1€ י?¥ 
10 ( 1111 < 4772£ / ,ז\\ 03610 .. 9 1922 , 11 ־ 1 , €17 !?! 121 <] 4772 . 11 1111£17 <£€.¥ 

-־ 1£1 ז 5 י ךח 011 ־ 1 מ) 111011€ ^ 1 ,־ 61 ץ 16 ^ ..^ 2 ; 1923 2 , 1116$ <£€£ 0.774 
117€ 01 ץ§ 0 ! 810 , 101310 ^ 1 . 14 . 19260 ,(^^^ 161300, XX 

, 10 ( 1711 <£ 772 4 0174 1116$ <£ 86 ,־ 130111 ־ 831 .י! ; 1931 , 10 ( 1111 (£ 771 
. 1934 , 6 ז 11€ \{ 16€ * ¥4 . . 14 0116 י 3.111£ ^ •¥\ ; 1934 2 

ה. ש. 

תאודור — ־^ 30 ^ 0 ^ך 1876) — x1 / טרי* 

* •• •י ׳ 

אסטה— 1934 , דרום־גרמניה), משורר גרמני. דר היה 

• * * י 

בנו של סוחר אמיד וליבראלי מגרמניה הדרומית; בעיר־ 
מולדתו התחנך על ברכי התרבות הגרמנית והאיטלקית גם יחד 
ולמד באוניברסיטות של נאפולי ווינה. הוא היה בעל השכלה 
מקיפה, איש־שיחה ונואם מרתק בכמה שפות, וגם בולט 
בהופעתו החיצונית; מחסידיו היו שייחסו לו כוחות מאגיים 
ורוח נבואית. מנעוריו לא הסתגל דו׳ למסגרת־חיים קבועה, 
לא בביה״ס ולא בחיי הפרנסה, ורוב ימיו נע ונד ללא 
אמצעים ברוב ארצית אירופה; במשך תקופות שונות גר 
בברלין, פאריס, פירנצה, רומא, דרזדן, ז׳נווה, אתונה, והגיע 
לתורכיה, א״י ומצרים מזה ולסקאנדינאוויה מזה. דר כתב 
סיפורים, מסות ושירים רבים ושני רומאנים. יצירתו העיק¬ 
רית היא ספרו הראשון, £ן) 110 (>זסא 038 ("הנוגה הצפ 1 ני"), 
2 1922,1910 — אפוס קוסמולוגי בעל 30,000 חרוזים, המביע 
בסמלים מיתיים את רעיון מסע האנושות מן הגשמיות אל 
האור והגאולה. המיתוס של דו׳ נראה קרוב לתורות הגנוסיס 
(ע״ע). דו׳ נמשך אחרי חכמת המזרח ואגדותיו, ואמונה 
שלמה האמין רק בסיום המיתום, ז״א: בתיקון העולם ע״י 
הרוח. על אף עומק המחשבה, להט הרגש ושפע התמונות 
זכה דו׳ אך מעט להתרומם אל שירה מושלמת, משום שהיה 
מקריב בדרך־כלל את ההארמוניה של ההבעה לאפקטים 
בארוקיים, ואף צורמים, של צילצול וחריזה. — בהתאם 
למהותו האכסטאטית גרס דו׳ רוחניות דינאמית, המעלה את 
האדם מעל לתנאי המציאות המכאניסטית־מאטריאליסטית — 
נושא המופיע וחוזר בשיריו ובסיפוריו. משום מגמה יסודית 
זו הזדהה עם האסכולה האכספרסיוניסטית באמנות ובספרות 
והיה בין המועטים אשר העמיקו בהסברת תנועה זו: זשס 
0 ״ 11 ק 1 >ח 8£3 ש״שס (״נקודת־הראות החדשה״), 1917 ; וח 1 
8£ ןזט\ 1 שתזשססתז 016 וח 11 £קת £8.31 ("במאבק על האמנות 
החדישה״), 1918 . 

מכתביו. אספי־שירים: 8 ^ ש 11 ש £1 חזש 8£ זש 0 ("הדרך 
לאור הכוכבים״), 1915 ; 038 ("בן־הכוכבים"), 





121 דויפלר, תאודור 

1916 ; 6 ״ 6 ״״ 8 50116 !״^ (״סונטות אטיות״), 1924 . — רומא- 
נים: 301061 ? • 161 > ז 1 ת! 0611111 016 ("האלה נושאת הלפיד")׳ 
1924 ן 3113 :> 1 ־ £1 \ 2 י £, 1928 . — סיפורים: £* 8€1 11€111£€ ־ 0€1 
£05 ^ (,,הר-אתוס הקדוש״), 1923 . — דברי־מסה: 531 ^ 1 
1920 , 31 §€$; 1€011€111311€1 ז 0 (״יוון״)׳ 1947 . על א״י: ־ £1£1 
1 ^ 81 . 1 ) 11 ^^ 8 ^ 11 ("מקומות קדושים מן המקרא"), 
1929 . — אוסף יצירותיו וכתביו יצא ב 1956 . 

016 י .> 1 :> 6 נ 111 :> £115 .£ ; 1916 , 7/014116/11 7 .( 7 . 7/1 ,: $011111111 . 0 
103 ( 1/037 . 11 06131 ,* 60£1 ־ 111 ס$ .£ . 11 ; 1920 ,$.( 1 . 7/1 1111 7 £ ) 5612 
,.<£ . 7/2 ,)ו 1 ס 1 ת 10 ; 1 . 13 ; 1933 ,( 233 ,.־ 01 ן . 61155 * 1 ?) . 0 / 76 

. 1951 , 1/11 ) 2 ) 7/1131 . 11 ^ 11/171111 ^ 0/71 

ר. ק.-ג. 

11 י ^ — 3 > 03¥1 01 * 31131 >£ — ( 1863 — 1930 ), 

• * • 

מנהיג סוציאליסטי גרמני. בצעירותו היה דו׳ מורה 
בבית־ספר תיכון. בגיל 25 הצטרף למפלגה הסוציאל- 
דמוקראטית. הוא היה חבר הפארלאמנט של מדינת 

הסן מ 1896 עד 1906 וחבר הריכסטאג הגרמני מ 1903 עד 

,■ •* י — 

מותו. ב 1919 שימש נשיא האסיפה הלאומית המכוננת, 
שניסחה את חוקודוימאר הרפובליקנית והדמוקראטית (ע״ע 
גרמניה, עט׳ 465 ). פעמיים שימש מיניסטר בממשלת הרפוב¬ 
ליקה הגרמנית. במאבקים הפנימיים במפלגה הסוציאלדמו־ 
קראטיח צידד תמיד במגמתו הרפורמיסטית יהליבראלית 
של אדוארד ברנשטין (ע״ע), לעומת המארפסיזם האדוק 
של _קרל קאוטסקי (ע״ע). 

עיקר חשיבותו של דו' היא בכתביו ועיוניו בשאלות 
המשק החקלאי(ספרו הראשי: ״סוציאליזם וחקלאות״, 1903 ). 
בניגוד גמור למארכם, בא דד להוכיח, שלמשק המשפחתי- 
האיכרי יש יתרונות כלכליים וחברתיים בולטים לעומת 
האחוזה הקאפיטאליסטית ולעומת חווה המתנהלת על־ידי 
פקידות. דר הכיר בדרך עיונית וסטאטיסטית, שהמשק 
האיכרי — בניגוד לתאוריה המארכסיסטית — לא זו בלבד 
שאינו נדחק אחורנית, אלא אף מתקדם על חשבון האחוזה 
הגדולה במרבית ארצות העולם המערבי, תוך היעזרות 
בעקרון הקואופראציה החפשית. לאחר ויכוח ממושך נת¬ 
קבלו דעותיו במפלגה הסוציאלדמוקראטית הגרמנית ובמר¬ 
בית המפלגות הסוציאליסטיות (להבדיל מהמפלגות הקומו¬ 
ניסטיות). — משנתו של דו׳ השפיעה על מייסדי התנועה 
של מושבי-עובדים בארץ־ישראל. 

, 111€ > 7 \ 11461710 > 50%1 4611136/2611 467 0636/116/116 .״ 10 ־ 1001 ^ .? 

. 1922 12 

א. לי. 

חיר, גררד (קרי: חררר) — 1 ) 1 י־ 1 ג( 1 31-6 ^ 0 — ( 1450 / 

1460 , אונדרוואטד [הולאנד] — 1523 , ברחה 

י\ _ *> •< 

[פלאנדריה]), צייר בארצות־השפלה. בחייו זכה דו׳ להערכה 
רבה; אולם שמו נשתכח במהרה ולא הועלה שוב אלא במאה 

ה 19 אחרי חקירת־הארכיונים. דו׳ נזכר כתושב ברחה מ 1485 

*י 

ואילך; הוא היה חבר גילדת־הציירים, שימש בה במשרות 
הגבוהות ביותר והיה מקבל הזמנות לרוב מצד מוסדות- 
השלטון, מנזרים ואנשים פרטיים. אשתו — בת צורף־זהב —, 
שנישאה לו ב 1495 , היתה, יחד עם בתה, תלמידתו הראשונה 
באסכולת־המיניאטוריסטים שהוקמה על-ידו. 

החשובות שביצירותיו הן תמונות היסטוריות־אלגוריות 
שצייר על לוחות-הקיר של אולם־הישיבות בבית־העיריה 
של ברחה (נסתיימו ב 1498 ). ב 1502 — 1507 צייד ע״פ הזמנת 
נדבן על מזבח־אגפים את "טבילת־ישו" ודיוקנות של בני 


-דויד, ז׳ק־דואי 122 

משפחת המזמין. מתמונותיו, שגושאיהן לקוחים רובם ככולם 
מן הברית החדשה, מצויות היום רבות במוזיאונים שונים. 

אמנותו של דו׳ הושפעה מזו של ממלינג(ע״ע); הרנסאנס 

■ן #* 

האיטלקי לא השפיע עליו אלא מעט. יצירתו מושתתת על 
רוח "הדבקות שבכניעה", שבזמנו כבר הפכה לשיגרה באמ¬ 
נות ארצות־השפלה. לפי זה מעוצבות דמויותיו, אפילו 
במראות הדראמאטיים, עיצוב נואונך ומלא כניעה. הצורות 
שקטות במתוויהן וחמות בצבעיהן; תנועות עזות וניגודי- 
צבעים נעדרים כמעט לגמרי. — דו׳ היה מגוון מעולה, שידע 
היטב לתאם את הצבעים ביצירותיו ולשוות לתמונותיו אופי 
של רגש פנימי עמוק. 

.[ . 3 ^ ; 1905 , 16 ) 56/21 361116 . 11 .( 7 . 0 , 3115£11 ן 1 מ 10 ) 80 .׳\ .£ 

, ¥1 , 116761 ) 4 >[ 111111646714114136/16 ) 016 ) . 0 . 7 > 161% ) 0 113 ) 10 ־ £1 
. 1946 ,. 0 . 0 , 80011 . 0 ; 1934 , 1926 ,ז\ך\ 

פ. ש. 

דויד, דק־לואי — 03001 5 ״ 1.01 -צ 111€ > 130 — ( 1748 , 
פאריס — 1825 , בריסל), צייר ופוליטיקן־אמנות 
צרפתי. דו׳ היה בנו של סוחר בפאריס, וכבר בנעוריו למד 
באקאדמיה לאמנות; אמו חשבה למסרו לידי בושה (ע״ע), 
אולם הלה סירב לקבלו, וב 1769 נכנס דו׳ לאולפנו של הצייר 
הקלאסיציסטי מ. וין. ב 1774 הוענק לו פרם־רומא, בזכות 
תמונתו "אנטיוכוס' חולה־אהבה לסטרטוניקי", המצויירת 
כולה ברוחה התיאטראלי של אמנות־הרוקוקו. דו׳ נסע לרומא 
יחד עם מורו ויין ועבד שם באקאדמיה עד 1780 . בהשפעת 
משנתו של וינקלמן (ע״ע) וראייתו את האמנות העתיקה 
התקומם דו׳ נגד האמנות הצרפתית של זמנו, שהיא תופסת 
נושאים קלאסיים תפיסה ארוטית. אולם כדי להשתכר די־ 
מחייתו נאלץ הוא עצמו תחילה לעסוק בציור דיוקנות ברוח 
המסורת הצרפתית. ב 1781 חזר לפאריס, ושם צייר את 
תמונת "בליסריוס פושט־יד", המזכירה בסנטימנטאליות שלה 
את תמונות גרז (ע״ע), וכן דיוקנות, ביניהם תמונתם 
המצויינת של חותנו וחותנתו; ב 1783 נתקבל לאקאדמיה 
בשל תמונתו "יגון אנדרומכי", שאף היא עדיין סנטימנטא¬ 
לית מאד. את סיגנונו העצמי מצא דו׳ סוף־סוף בתמונתו 
״שבועת בני־הוראטיוס״( 1785 ) : הקומפוזיציה של תמונה זו 
וביצועה ברורים, פלאסטיים ודינאמיים, ודו׳ נתן בה ביטוי 
לאידיאל השלמות האזרחית הרומית, שהיה רווח בחברה 
המשכלת והמתקדמת ערב המהפכה. את התמונה הזאת לקח 
דו׳ עמו בנסיעתו השניה לרומא, ושם מצאה חן רב בעיני 

גתה. כשחזר דו׳ לפאריס, היה שמו הולך לפניו. הוא הוסיף 

** ■ • 

לצייר דיוקנות ותמונות על נושאים קלאסיים — בין השאר: 

"אהבי פריס והלנה"; "מות סוקראטס" (שאותה שיבח 

־־■־ 

ר־ינולדז [ע״ע] בדברים נלהבים) —, יצירות שבהן ניכרת 
לראשונה עציבה קרירה ואדישה כלשהו של הדמויות; בזה 
נוצר הקלאסיציזם באמנות הצרפתית. 

בעקבות כיבוש הבאסטיליה צייר דו׳ את "הליקטורים 
מביאים את גופות הבנים שהוצאו להורג", שבה עיצב 
את אידיאל מסירות־הנפש למען החירות. אמנם תמונה זו 
תיאטראלית וסנטימנטאלית יתר על המידה; אולם הגישה 
המוסרית-אזרחית מצאה בה ביטוי עז ביותר, ועוד הסוציא¬ 
ליסטים של סוף המאה ה 19 ראו בה מופת לכל אמנות־ 
הציור. — ב 1790 הצטרף דו׳ למועדון היעקובינים, ומאז 
לקח חלק פעיל בתנועה הרפובליקנית. הוא הטיף לקשר בין 
דוח החירות ובין האמנות, ובזכות פעולתו הוכרה באסיפה 





123 


דויד, ז׳ק־־לואי—דויד, יעקב ירליים 


124 



ז/־ל.*דויד: שבועת בני־ה 1 ראטיום 


הלאומית האמנות כצורך חיוני למערכת החברה המתקדמת. 
כמו כן השיג דו׳ דמוקראטיזאציה של האמנות ע״י מתן 
רשות לכל האמנים — חברי האקאדמיה ושאינם חברי 
האקאדמיה, צרפתים ובני חו״ל כאחד — להשתתף בתערוכה 
שנערכה אותה השנה. ביזמתו הקציבה המדינה סטיפנדיות 

ץ י •* 

גדולות לאמנים, אך הוא עצמו דחה את הסטיפנדיה שהוצעה 
לו. יצירתו הגדולה באותן השנים היא "השבועה באולם 
המשחק־בכדור", המנציחה רגע מכריע בתולדות המהפכה. 
"השבועה" היא התמונה ההיסטורית הראשונה, שאינה מש¬ 
תמשת במוטיו עתיק׳ אלא מתארת חוויה שעברה על האמן 
עצמו, והיא הטובה שבתמונותיו הפוליטיות של דר. ב 1792 
נבחר דו׳ לציר בקונוונט! הוא היה בין המצביעים למען 
גזר־דין של מוות על המלך, ובגלל זה עזבה אותו אשתו. דו׳ 
היה חבר בוועדת־האמנות של הקונוונט ונתן את כל לבו 
להחדרת האמנות לעם: בהשפעתו בוטלה האקאדמיה הראק- 
ציונית! הוא ערך תכניות לבניין ערים! ערך את הטקס 
החגיגי של העברת עצמות וולטר לפאנתאון, סידר טקסי- 
הלוויות מלאים רוח לוחמת לרפובליקנים שנפלו קרבן 
לכוחות הראקציה, אירגן את "חג הישות העליונה", 

ולבסוף — את חג הרפובליקה בסיסמת "אהבת האנושות". 
ב 1793 צייר את ״רצח מארה״ — אחת מתמונותיו המזעזעות 
ביותר —, את "מותו• של המתופף הצעיר ז׳וזף בארה", את 

% • ץ 

דיוקנו של סן־ז׳יסט ואת דיוקנותיהם הנהדרים של חבר- 
הקונוונט מישל ז׳ראר ובני־ביתו. 

עם נפילת רובספייר נאסר אף דו׳ לזמן־מה. בכלאו צייר 
את דיוקן־עצמו ואת הגן הסתווי של ארמון־ליכסנבור שבו 
היה כלוא. — דו׳ הלך בדרך רוב בני־חוגו, נטש את הקיצו¬ 
ניות המהפכנית והשלים עם שלטון הדירקטוריון! אשתו 
חזרה ונתפייסה עמו. אעפ״כ פוטר ב 1795 ממשרתו. באותה 

שנה צייר את הדיוקנות של גיסו סריזיה ושל בתו, וכן 

• • יי* י 

השלים את "חטיפת הסאביניות"! כאן חזר לעציבה תיאט־ 
ראלית של הדמויות! התמונה כולה חסרה דחף מהפכני, 
אולם הקומפוזיציה שלה עשויה לפי מיטב המסורת הצרפתית. 
תוך הסתגלות להתפתחות הכלכלית של דורו הנהיג דר 


לראשונה תשלום דמי־כניסה לתערוכות 
שלו ושל חברירלמקצוע לטובת האמנים 
הנצרכים. הוא סירב להשתתף בחגיגת- 
הפתיחה לתערוכת אוצרות־האמנות, שנש¬ 
דדו ברומא ע״י הגנראל בונאפארט. אולם 
אח״כ נתפס אף הוא לרושם אישיותו של 
נאפוליון, שבו ראה את יורש המהפכה, 

ונעשה חסידו הנלהב עד סוף ימיו. ב 1800 
צייר את הקונסול הראשון העובר את 
האלפים, כשהוא רכוב על סוסו רכיבה 
תיאטראלית. באותה שנה צייר את מרת 

רקמיה (ע״ע) שכובה על הספה! תמונה 

• > — " • • • 

זו — שלא נשלמה בכל פרטיה — היא 
יצירת־מופת של הסיגנון הקלאסיציסטי. 

ב 1804 זכה דו׳ לתואר "האמן הראשון של 
האימפריה" וקיבל מן הקיסר הזמנות 
לתמונות ההיסטוריות הגדולות "הכתרת 
נאפוליוך ו״חלוקת הנשרים". בהצגה הרא¬ 
שונה של ה״הכתרה", שנערכה בטקס רב- 
פאר, נוכח נאפוליון עצמו! קומפוזיציית 
התמונה נאה, אך חסרה היא כל כוח של חזון, כל העזה 
לתפיסה ראליסטית של הדמויות המתוארות בה! היא צויירה 
מתוך התפעלות אידיאליסטית בלבד. התמונה השניה חסרת־ 
ערך עוד יותר. 

ב 1814 השלים דו׳ את תמונתו "לאונידס במעבר־תרמו- 
פילי". המוטיו הקלאסי והרוח ההרואית שוב לא משכו את 
לבה של החברה הצרפתית, ששבעה בינתיים נושאים 
עתיקים והתחילה הולכת בדרך לרומאנטיקה. 

עם החזרת הבורבונים לכסא-המלכות ב 1815 נאלץ דו׳ — 
כאחד מ״רוצחי-המלך״ — לברוח מפני נקמת המלוכנים! 
אף הוא עצמו לא היה מוכן להשלים עם הראקציה. הוא 
השתקע בבריסל וחי שם עד סוף ימיו. את תמונתו "פרידת 

טלמכוס מאוכריס" הציג בגנט לטובת מחוסרי-העבודה. בסיג־ 

•• • • • • • 

נון תמונותיו הקלאסיות לא נשתנה כלום גם בזקנתו, אך 
בכמה מן הדיוקנות שצייר — בעיקר ב״שלוש גבירות 

מגנט״ — ניכרת חמימות חדשה בצבעים, שניתן ליחסה 

• * 

להשפעת הרומאנטיקה הצעירה. 

רבה היתה השפעתו של דו׳ על תלמידו גרו(ע״ע), ואף 

יצירת אנגר (ע״ע) לא נתכנה אלמלא שקדמה לה אמנותו 

•• • ♦ * 

של דו׳. אולם, בסופו של דבר ועל־אף השגיו, לא יצאה 
יצירתו של דר מגדר אמנות של "צרפתי בינוני", שנתחנך 
על ברכי דור-ההשכלה ולחם לטובת האמנות. 

תמונות משלו מצויות באספים לאומיים ופרטיים בצרפת, 

ורק מעטות מהן נמצאות בארצות אחרות. 

; 1855 , 16111$$ $011 61 €€016 $012 ,.< 1 £ , 010011120 <£ .{ .£ 

$6111116 6 ^ 1 , 3 ) 03¥1 .[ ; 1861 , 60016 ' 1 ) { 6116 ,.<£ , 01105001111 .£ 

, 11050011131 .£ ; 1903 ,.( 1 ,* 83110101 . 011 ; 1880 , 1-11 ,. 0 ., 1 
, 1 ־ 1111011101 ; 1930 ,. 0 , 0301100111 ; 1904 ,.(! ״ 1 

.£״./ , 01$ * 1301 ^ ; 1947 , €011116111101161 61 $6111116 ,.פ 

1 €$11611€ \ 1 1116 / 0 $161 !£ 1 ^- 1111 ) 6 ^ 1 )$ י 1 ]׳\\ 00 . 0 . 0 ; 1948 ,.ס 

. 1948 , 011111012 ׳ 1161 ^מס*; 7 / 1116 1 ) 111 ) . 0 

פ. ש. 

י^ל^ס — 11111115 — ( 1859 — 

1906 ), סופר אוסטרי יהודי. דו׳ היה בן למשפחת 
עניים, ובנעוריו סבל מחסור, ורוב יצירות׳ ו מתארות דמויות 
הלוחמות את מלחמת הקיום החמרי. הוא למד גרמניסטיקה 






125 


דויד, יעקב יוליום—דויד, פרנץ 


126 


באוניברסיטה של וינה ועבד אח״כ כעיתונאי בשביל עיתונים 
וינאיים. הוא מת בעוני משחפת אחרי שנתעוור ונתחרש. — 
דר היה מטבעו טיפוס רומאנטי, אבל התקדם לקראת ו־אליזם 
מובהק, ומצד זה הוא מקורב לתאודור שטורם, וילהלם 
ראבה, לטורגניב, וביחוד לקרל אמיל פרנצוס (ע״ע)! הצד 
השווה שבפראנצוס ובדר—ההתעניינות בבעיות של שותפות־ 
החיים בין יהודים, גרמנים וסלאווים. חשיבות מיוחדת נודעת 
לסיפוריו המתארים את מולדתו מוראוויה,למשל: 016 

( 1904 )! 656111611£611 §}ז 00 143111136116 ("סיפורים מהכפר 
המוראווי״), 1910 . שיאי אמנותו — רומאן נוגע־ללב מחיי- 
הסטודנטים, 51611160 6 § ¥6 \ ת 1 \! ("למות בצד הדרך"), 
1899 , ורומאן־משפחה גדול, §סג§ז 6 נ) 0 •! 06 ("המעבר"), 
1903 . דר פירסם גם קובץ־שירים ( 1891 ) ודראמה 113231-5 
50110 (״בן־הגר״), 1891 . את השקפותיו הספרותיות הסביר 
בספר ס 50113££6 מסיע (״על היצירה״), 1906 . — את כל 
כתביו הוציא מורו אריך שמיט ב 1907 (ב 6 כרכים). 

£ 1 , 1,51 0/5 ./ ./ , 1111116111 ־ 1 . 1 ׳ ; 1920 ,. 0 ./ ./ , 0 ־ 161 <}$ .£ 
; 1925 ,? 11 * 1 )" ¥ 61111161 [ . 0 611 \ 1551 ? 56 \ 0 ? 10 ( 0 . 11 3463611 , 5052 : 6 ^ 411 
, 11 ) € 1111 !( 211 5 1015711 ( ? 6 ¥ 561116171 112 .<£ ./ ./ ,§ 6 / י \ 0606 ז 0 . 1 ־ 1 
. 11 1161160 ^) 0611150116 ) ? €70511 15 ^ 1 . 11 1 ( 10 ( 06561156 , 156 ( 120 ( 0656 
. 1930 , 00611155 !! 115 ) .<£ ./ ./ , £1003 . 13 ; 1929 ,(¥! , 160 [> ט 31 

תיד, פיר״ז׳ן (המכונה דויד מאנז׳ה) — 1630 ־ 16616 ? 

( 5 ז 026 .^.' 1 >) 161 ־\ 03 —( 1788 , אנז׳ה — 1856 , פאריס), 

■י- • ♦ 

פסל צרפתי. דר, שגם אביו היה פסל׳ למד תחילה בעיר 
מולדתו. ב 1808 בא לפאריס והתפרנס שם מעבודות פיסול 
קישוטי. בדוחה של הנטיה הקלאסיציסטית של אותה תקופה 
ניסה לתאר את תמונות פוסן(ע״ע) בתבליטים. עבודותיו אלו 

* 4 

זכו להצלחה, הוענק לו פרס־רומא, והוא נסע לאיטליה 
ועשה שם 5 שנים. באותן שנים מצא עוז ברוחו לעמוד 
בפני הסנטימנטאליות החלקלקה המתגלית ביצירות קנ(בה 
(ע״ע), שנחשב לראש אמני הד 1 ר באיטליה. היסוד לתהילתו 
של דר אחרי שובו למולדתו הונח, כשהשלים — על־פי 
הזמנה — את אנדרטת הנסיך ק 1 נךה ("הגדול"), שביצירתה 
התחיל פסל אחר. ב 1826 נתמנה דר לאביר לגיון־הכבוד 

ז 

ולמורה באקאדמיה. ב 1828 התנקש בחייו, מתוך קנאה, אחד 
מבגי־אמנותו, אלא שדר ניצל ממוות! עד לסוף ימיו סירב 
לגלות את שמו של המתנקש, שהיה ידוע לו. ב 1848 עמד 
לימין אנשי־המהפכה הקיצוניים ונאלץ לברוח מצרפת. 
תחילה נסע לבלגיה, ומשם ליוון. ב 1851 חזר לפאריס ועסק 
בפיסול עד סוף ימיו. 

דר הניח אחריו כ 700 פסלים, פרוטומות, פסילונים, 

תבליטים ומדאליות, ברובם דיוקנות אנשי־שם, בעיקר מבני¬ 

•♦ 

זמנו — מנהיגים מדיניים ולאומיים, משוררים, הוגים, אנד 
נים — בלבוש הדור! כמו כן ביצע כמה תבליטים על 
נושאים היסטוריים. דר יצא מתוך הסיגנון הקלאסיציסטי, 
המתבטא בכובד הגופים! אולם בעציבתם, ובעיקר בהבעת 
פניהם, ניכרים התרגשות, מתיחות פנימית ופאתוס רציני, 
ההופכים את דר לרומאנטיקן. בעיקר הצטיין בטיפול מעולה 
בשיש. בתולדות הפיסול בצרפת תופס דר מקום דומה לזה 

שקנה לעצמו אנגר (ע״ע) בתולדות הציור הצרפתי. 

* • • 

- 0011 5€5 €5 155 ?€€ 5€5 , 0611076 5012 , 016 1 ) 5 ,. 4 * 3 . ל / , 011111 [ . 1 ־ 1 
- 11516 1878 ; 1 ( 1 ., 0 . 3 '/(. €1 5€5 ?€ 10 X 10115 י 11 ~ 1 , 5 ה 01 ? 5 € 171$0 
6 ^\ 111 ) £ 0156 ה 0 ?( 6 ? 56111$511 1,3 , 00056 .- 1 ; 1890 , 11165 )? 
- 6716 § 1510176 !! , 311 X 06116 $ ^ .״ 1 6 £ 011131113 . 8 ? ; 1895 , 516616 

, 6006 ־ 31 ^ . 0 ; 1922 , 56111$5076 3 ! : 2 , £015 700 ( 0 , 15 * 1 36 036 ? 
- 013 ־ 061 16 $ ) £ 111 ) 16 ( 0065 €5 .. 4 * 3 . 0 € 1157 € 61051005 ? € 5 ,! 

. 1949 ,( 4 , 116$ ^) 111 
פ. ש. 


!!'ל/ ©ל^סי[ © 1 ״— 1 ) 0271 • 1 ג 0€5 ׳ £1101€11 ? — ( 1810 — 

7 • ״ * : *.* 1 .. • 

1876 ), קומפוזיטור צרפתי. אחרי לימודים בבי״ס 
ישועי באכס 0 ע^), למד ב 1830 תורת הקומפוזיציה וא 1 ר־ 
גאנון בקונסרוואטוריון בפאריס. באותה תקופה נצטרף 
לסן-סימ 1 ני 0 טים (ע״ע סן־סימון) ובשליחותם נסע לארצות 
המזרח הקרוב. משם הביא אוסף מנגינות מזרחיות, ובהן 
השתמש אח״כ ביצירותיו, ועי״כ נעשה לאחד הפולקלוריסטים 
הראשונים במוסיקה. להצלחה רבה זכתה האודה הסימפונית 
שלו £ז 0656 1.6 (״המדבר״), 1844 , שסיגנונה התיאורי קבע 
לו מקום בין הרומאנטיקנים הראליסטיים מן האסכולה של 
ברליוז (ע״ע). השימוש ביסודות מזרחיים שנהג ביצירותיו 

השפיע על האימפרסיוניסטים הצרפתיים מבחינת הניסוח 

• • 

המוסיקאלי של צביון מקומי. 

,:)־ 3000111 ־ 81 . 11 ; 1885 , 171610316 65 1717107116 )!{ , 33605 ־ 831111 . 0 

. 0 1911 . 8 

רדד, פרךיננד — 1 ) 0271 1 >ן 21 בו 11 >:נ 6 ? — ( 1810 , זזאכד 
בורג — 1873 , קלוסטרס [שוויץ]), מוסיקאי גרמני, 

יהודי. אביו, שהיה סוחר אמיד, העניק לו חינוך מעולה. 
מנעוריו הצטיין ככנר ולמד אצל מוסיקאים מעולים. ב 1825 
ערך לראשונה סיבוב של קונצרטים. בליפציג קשר קשרי- 
ידידות הדוקים עם פ. מנדלסזון־ברתולדי (ע״ע), שנתקיימו 
עד סוף ימיו. שנים אחדות שימש כנר בתיאטרון בברלין, 
ואח״כ — כנר ראשי בתזמורת פרטית של אציל באלטי׳ 
שבאחוזתו השתקע ואת בתו נשא לאשה; משם ערך כמה 
מסעות לרוסיה. ב 1836 נתמנה לראש התזמורת ב- 1 ) 30 ז״ 06 
1308 ) שבליפציג, וב 1843 — בהשפעתו של מנדלסזון — 
לפרופסור לכינור. דו׳ לקח חלק רב ביצירת הקונצ׳רטו לכינור 
של מגדלסזון והשתתף בביצועו הראשון.— עיקר חשיבותו 
של דו׳ היה בפעילותו הפדגוגית! מגדולי הכנרים במחצית 
השניה של המאה ה 19 היו מתלמידיו, ביניהם יואבים (ע״ע). 
דו׳ חיבר "אסכולה לכינור", הזוכה עד היום למהדורות חד¬ 
שות, וכן אטיודים מרובים. דו׳ עסק בההדרת יצירות־המופת 
מתקופת הבארוק ועד זמנו! אך בהתאם לרוח זמנו היה 
נוהג לעתים קרובות חידות יתרה בפיגוראציה, ומקצת 

הטכסטים שההדיר מתרחקים מן המקור ריחוק ניכר. יצירו־ 

• • • 

תיו' שלו היו חביבות מאד על הקהל בשעתן, אך חשיבותן 
לא האריכה ימים לאחד מותו בשל סיגנונן הווירטוא 1 זי- 
הריקני. 

, 1 ^ 1013 ( 111 - 8075 ( 361550 ה 36 ^ £01711116 . 3 , 15 . 0 , 8 ,;| 1 )־ £ 0£31 . 1 
. 1913 , $0556 311 01011015565 35 ה 0 ' 1 § 865 , 83011111300 ; 1888 

§.ל^ — €110 ־ £1 ? 3 ) 0271 — ( 1513 [?] — 1588 ), 
אישיות בולטת בתולדות הרפורמציה (ע״ע) בחוג־ 

גאריה! עבר בדרכו מן הקאתוליות את כל הדתות שנאבקו 
אז ביניהן. דו׳ השתלם באוניברסיטות גרמניות. בגלל 
למדנותו המופלגת נבחר להגמון הראשון של הלותראנים 
בטראנסילוואניה, אולם עד מהרה עזב אותם ונעשה מטיף 
קאלוויני, ואח״כ — מטיף אוניטארי (אנטי-טריניטארי). 
בהשפעתו קיבלה האספה המחוקקת במורדה (מראנסילווא- 
ניה) את חוק חופש-הדתות, הראשון באירופה ( 1557 ) ! אולם 
חוק זה היה מכוון ל״שלוש הדתות הגדולות״ בלבד — הקא- 
תולית, הקאלווינית והאוניטארית. — דו׳ דחה את האמונה 
בשילוש ובגזרה הקדומה והעדיף את התנ״ך מן הברית 
החדשה. בהדרגה התקרב ליהדות, ולבסוף הצטרף לכת 
"שומרי-שבת"(שהתגיירו בתקופה מאוחרת יותר והיו ליהו־ 




127 


דויד, שרנץ—דויטש, ארנסט 


128 


דים לבל דבר), — תורתו של דר כבשה זמן־מה את רוב 
מזרח־הונגאריה. אולם כבר בסוף ימיו, כשמתו תומכיו 
הפוליטיים, פנו לו עורף גם חסידיו. כדי למנוע רדיפות 
קשות על כנסייתו הסגיר דר את עצמו בידי השלטונות; 
הוא מת בכלא. 

. 1935 , 57 , 106161161 1103010111 ז 0 !(§ 1/10 כ }־ 52€1 

ךויד־$ל, אל?םנךךה — 10107X001 ־(- 1 — 

(גר 1874 , פאריס), תיירת וסופרת צרפתית. עוד 
בילדותה נתגלתה בה נטיה עזה למיסתורין, ובבגרו תה 
נמשכה למסעות ולפילוסופיה של המזרח הרחוק. למדה 
בסורבון (בין השאר טיבטית), וזמן־מה שימשה פרופסור 
ב״אוניברסיטה החדשה" של בריסל. באותן שנים חיברה 
את 01110015 50013115016 (״סוציאליזם סיני״), 1909 . לרא* 
שוגה באה לטיבט ב 1912 ; לאחר מכן — עם התמחותה 

* 4 * 

בלשון הטיבטית — באה במגע עם נזירים מתבודדים במרומי 
ההרים. היא קיבלה את הדת הבודהיסטית, אימצה לה לבן 

את הלאמה יונגדן, וזה עזר לה בחיבור ספרים רבים על 

• • 

הדת הטיבטית, שניתרגמו ל 8 לשונות. מהם ראוי לציון מיוחד 
71111101 ט!! 1010115 ״ 1 .מ 1 ז 6 ("מיסטיקנים וכשפים 
של טיבט״), 1926 . 

דףדזב, .לנים וסיליויץ׳ - 08 * 1 ^ . 3 . 1 — 

( 1781 — 1839 ), איש־צבא ומשורר רוסי. דר השתתף 
כקצין במלחמות נגד נאפוליון ב 1807 , נגד שוודיה ב 1809 
ונגד תורכיה ב 1809 . במלחמת 1812 היה יוזם מלחמת- 
הגריליה נגד צבא נאפוליון שפלש לרוסיה! הוא הצטיין 
כמפקד פארטיזאנים, והפשיטות המוצלחות שביצעו יחידותיו 
על דרכי־התחבורה, מחסני־האספקה וכו׳ של האויב היו מן 
הגורמים שסייעו בהרבה לתמוטת הצבא הצרפתי בשעת 
נסיגתו הגדולה (ע״ע גריליה, עמ ׳ 334 ). במסעי־המלחמה 
במערב ב 1813 — 1814 השתתף דר כקולונל, ובסיומה של 
המלחמה הועלה לדרגת גנראל. ב 1827 השתתף במלחמה נגד 
פרס, וב 1831 — נגד הפולנים. — שירי דו׳ מבטאים רוח 
העזה, הרפתקנות ותאוות־חיים. רובם שייכים ל״סיגנון 
ההוסארי״: תכנם — נשים׳ יין, הוללות. הוא שר שירי־מזמור 
ל״גבורה ללא־חישוב", הן בשדה-הקרב וכן בתענוגות-החיים. 
שיריו מתקופת־חייו האחרונה נעשו אלגיים־סנטימנטאליים 

י י • ץ ♦י •* 

בהשפעת אהבתו לנערה צעירה. דו׳ כתב גם ישירים סאטי¬ 
ריים חריפים על אישים שונים מבני־דורו. שיריו אינם בעלי 
עומק רוחני או נפשי וחסר בהם גם ליטוש סיגנוני! אעפ״כ 
העריך פושקין את המקוריות שבהם. — דו׳ כתב גם מאמרים 
ומסות, שמקצתם זכרונות ומקצתם דברי־פולמום בענייני 
צבאיות וספרות. — את האיש דו׳ תיאר ל. טולסטוי ב״מל־ 
חמה ושלום" בדמותו של "דניסוב". 

4 4 
4 

דו י ז י 1 אךו 1 ךד אדל 3 ךט—ץ 0015 ;ז־ 61 נ 1611 )\! 1 )ז ¥3 ץ 1 )£ — 
(נו׳ 1893 ), ביוכימאי ופיסיולוג אמריקני. את 
השפלתו המקצועית רכש באוניברסיטות אילינוי והרוורד. 
אחרי שירות בצבא במשך שנתיים במלחמודהעולם 1 התחיל 
להורות ביוכימיה באוניברסיטת־וושינגטון, ושם נתמנה לפרו¬ 
פסור. מ 1923 ואילך הוא פרופסור לביוכימיה באוניברסיטת 
סנט לואיס. השגיו הגדולים הם בתחום מחקר ההורמונים 
והוויטאמינים, ב 1923 פיתח— יחד עם א. אלן( 1160 .^ י \ 0 — 

44 * 

מבחן ביולוגי-היסטולוגי להכרת הורמון־הנקבות ע״פ הש¬ 


פעתו על נרתיק העכברת. ב 1929 בידד את הורמון־הנקבות 
הראשון, האסטרון (דבר שהושג באותה השנה גם על-ידי 
בוטננט [ע״ע])׳ וב 1935 — את האסטראדיול ( 12 מ״ג מ 1.5 
טון של שחלות־חזירות [ע״ע הורמונים; מין]). ב 1939 היו 
דו׳ ועוזריו אחת מ 3 קבוצות של חוקרים שהצליחו לבודד 
ולהבהיר את המבנה של הוויטאמין!.£, ואילו הכנתו והכרתו 
של הוויטאמין £ 2 היו השגה של קבוצה זו לבדה באותה 
שנה (ע״ע ויטמינים; דם, קרישת־). — דו׳ תרם גם להכרת 
האינסולין וההורמונים הגונאדוטרופי והתירוטרופי של 
יתרת־המוח, וכן חקר את מכאניזם ויסות החומציות של 
הדם. — ב 1944 חולק פרס-גובל לרפואה ופיסיולוגיה בין דו׳ 
ובין דם (ע״ע). 

חיטינגר, מרט , [ — £61 מ 06111:1 מ 1 :!־; 43 ^ — ( 1815 — 
1 * • י 

1864 ), פילוסוף גרמני, כומר קאתולי. דו׳ היה 
מתלמידי בדר (ע״ע) ושלינג (ע״ע). הוא ניסה לתאם בין 
המדע והאמונה; מצד אחד התנגד למאטריאליזם, מצד 

שני — לאידאליזם המוחלט של הגל, אולם היה מושפע 

* • — •• • • 

במידה רבה מזה האחרון באסתטיקה, שהיא חלק חשוב 
משיטתו של דד. במסגרת של תאיזם ספקולאטיווי־אידאליסטי 

** 44 9 44 -* 

הורה דו׳ מטאפיסיקה של האישיות: את אישיותו של האדם 
רואה הוא באחדות יחסית סינתטית של יסודות ההוויה, 
ההפרה והרצון. האל הוא האחדות המוחלטת של שלושת 
היסודות האלה ואדון ההוויה; הוא נעלה מעל לחשיבתנו, 
ואין אנו יכולים להכירו אלא על יסוד התגלותו. — מחיבוריו: 

־ 1 ־ 0 י; 131111 ־ 001 315 11110 ! 1111050 ־ 1 1051110011 ! . 6 1 ־ 1111011111161 ־ 01 
1116 ק 1111050 ? . 1 ) 0110 * 7 : 31161 ״ 1111 ־ £11111 > 1101 ־ 7111 . 6 511011 * £1 
11011 ! 7.1 !! 1 ־ 011:15111011017 311£ ("קווי-יסוד של פילוסופיה פד 
זיטיווית כנסיון ארעי להסקת כל חלקי הפילוסופיה מעקרו¬ 
נות הנצרות״), 7 חלקים, 1843 — 1853 ; 01151 ^ 1.1 ) 15 ב 113111 ז 6 /ג 
0111:15161111101 .. 2 (״ יחם האמנות לנצרות״), 1843 ; 3111115 נ 1 ז 6 /י 
ב 101 § 611 ? .% 06516 ? . 11 (״יחם השירה לדת״), 1861 . 

./יי .£ ; 1875 , 1611 ^ 161 ( $6 . 11 1 ! 6 ? 61 ^ 1 0.3 ,־ £1 ך 1 :ז 5 ב£ .. 1 
,( 169-198 ,/ 1111 ) 11 3611 ^ 0631116111 . 1136/1 ) 016 

- 063 016 ,ז£§ £1:1:1111 . 1 \ ; 1906 ,. 0 . 11 ,$€־ 11 >ת£ .\ .{ ; 1886 
, £15011 .£ .£ ; 1938 ,. 0 . 11 , £015 . 14 ; 1914 , 0.3 . 11 1 4 ־ 11161 

11. 0.3 11(116 !{1. 063611161113111601., 1939; }. ££11£1*£1•, 0(13 
1940 ,. 0 . 14 1611 ) 11 . 7 11601 . 11 . 8111103 .< 1 600111113 ע ; £, X. 

0£ ן £1 ץ 4£ < . £1 ; 1943 ,. 0 1161 1611 ( 1461136 . 1 8111 13 ) 0 ,־נ 1£ ם 5 ז 
063611. (1. 006113,1. 1£ 6110113011., !1950 , 412 ־ 405 ,"ע . 


דויט^ז, ארג סט — ! 1801 ^ 06 ; 1151 :!£ — (בר 1890 , פראג), 
* •* • * ? 


שחקן גרמני יהודי. דו׳ הוא בן למשפחה בורגנית 
והיה חברם ללימודים של הסופרים פרנץ ורפל, פאול קורנפלד, 
ארנסט וים ורוברט ולטש. בניגוד לרצון הוריו הכשיר עצמו 


לתיאטרון. אחרי צעדים ראשונים על בימות וינה ופראג שיחק 


ב 1916 בדרזדן את התפקיד הראשי במחזה "הבן" להאזנ־ 

קלוור בהצלחה מדובה ונעשה למבשרו של האכספרסיוניזם 

* * ■ * * •• 

על הבימה הגרמנית. פעולתו האמנותית הפוריה ביותר 
היתד. בתיאטרון של רינהרט (ע״ע) בברלין. במזגו הלוהט 
ובמרץ האקסטאטי של דיבורו, בגמישותו ובזריזות־תנועותיו, 
הצליח לעצב דמויות של אופי ולהביא לידי ביטוי הן 
תכונות ליריות דקלאמאטוריות, והן התפרצויות דראנד 
תיות. הוא הירבה לעצב דמויות של יהודים: את מוריץ שארף 
ב״עלילת־דם בהוגגאריה״ לארנולד צויג! את סמאל ב״חלום 
יעקב" לר. בר־הופמאן; את הצעיר היהודי העשיר ב״שומרי־ 
אמונים" של גולזחרתי. אחד מהשגיו הגדולים היה העיצוב 

האדיר של דמותו של סן־ז׳יסט הקנאי ב״מות דאנטון" של 

* • • 

♦ • 






129 

ייכנר. — עם עליית היטלר לשלטון היגר דו׳ לחדל ופעל 
בתיאטרון ובקולנוע באנגליה ובאמריקה. אחרי המלחמה 
הוזמן לחזור לבימה הגרמנית בווינה ובברלין. ב 1957 שיחק 
בהצלחה רבה את "נתן החכם" בשתי הערים הללו. 

י 01£ ׳* 21 ;* 1928 , 111151 }! 1 ) 1 (} 111 $ ) 1 ! ) 5 . 11 1115 ) 11 ) 5 , 8310 .[ 

. 1929 , ) 112 ! £11 1611 !) 16111 $ ) . 4 [ 111 ) 101 ) 11 [ 

ד 1 יט#, ייליים — 001115011 11111115 — (נו׳ 1884 ), מנהיג 
סוציאליסטי אוסטרי, יהודי שפרש מן היהדות. 

בהיותו שוליה בבית־מסחר בווינה הצטרף לתנועה הסוציא¬ 
ליסטית; אח״ב למד באוניברסיטה בציריך. מ 1912 ואילך 
היה ממנהיגי המפלגה הסוציאלדמוקראטית באוסטריה. הש¬ 
תתף כקצין במלחמת־העולם 1 ונתמנה ב 1918 לשר־הבטחון 
בממשלת הרפובליקה החדשה. ב 1920 התפטר ונעשה מפקדו 
של אירגון־ההגנה הסוציאלדמוקראטי — "הברית להגנת הר¬ 
פובליקה" (ע״ע אוסטריה, עמ ׳ 967/8 , 971/2 ). אחרי דיכוי 
ההתקוממות של ״ברית-ההגנה״ בפברואר 1934 ברח דו׳ 
לצ׳כוסלובאקיה, ואח״כ לצרפת, ופעל יחד עם אוטו באואר 
(ע״ע) למען המפלגה הסוציאלדמוקראטית האוסטרית, 
שירדה למחתרת. במלחמת־האזרחים בספרד שימש כגנראל 
בצבא הרפובליקני. ב 1940 הלך דו׳ לאה״ב ושימש שם בימי 
המלחמה כיועץ במשרד־המלחמה. אחר נפילת היטלר ושיה- 
רור אוסטריה חזר דו׳ למולדתו וניהל עד 1954 את מזכירות- 
החוץ של המפלגה הסוציאלדמוקראטית.— דו׳חיבד ספרים 
וחוברות הרבה על נושאים פוליטיים, סוציאליים והיסטוריים. 

ד 1 ימ?ו, לב (י ה ו ד ה) — 4 ״ 6 !/ 7168 — ( 1855 , קיוב — 
* • 

1936 [?]), מהפכן רוסי יהודי ממייסדי המפלגה 
הסוציאלדמוקראטית ברוסיה. דו׳ היה בן למשפחה יהודית 
אמידה. כבר בנעוריו הצטרף לתנועת המהפכנים הנרודניקים 
(ע״ע). ב 1877 ניסה להקים (יחד עם י. סטפנוביץ׳) אירגון־ 
איכרים מהפכני ולעורר מרד־איכרים בפלך קיוב. הנסיון 
נכשל: דו׳ נאסר׳ אך הצליח להימלט לשוויץ. שם, בימי 
לימודיו באוניברסיטת באזל, התקרב תחילה לאגף האגרארי 
והטרוריסטי הקיצוני של הנארודניקים, אולם במהרה הת¬ 
אכזב מן הרעיון ומן המעשה הטרוריסטי, סיגל לעצמו אה 
יסודות המארכסיזם, וב 1883 יסד — יחד עם פלכנוב, זסוליץ׳ 
ואכסלרוד — את הקבוצה הסוציאלדמוקראטית הרוסית 
הראשונה: "שיחרור־העבודה". ב 1884 נאסר דו׳ בפריבורג 
(גרמניה), ובלחץ הממשלה הרוסית הוסגר לידה. הוא נידון 
ל 13 שנות עבודת־פרך, שמהן עשה 5 שנים בכלא סיבירי; 
ב 1890 הוחלו* ענשו לחיוב ישיבה בעיר מרוחקת בסיביר. 

ז¬ 

ב 1901 ברח ממקום־גלותו בריחה נועזת ומלאת הרפתקאות, 
והגיע ליאפאן. משם הזר (דרך אמריקה) לשוויץ והצטרף 
לחבריו הסוציאלדמוקראטים הרוסים. הוא נעשה חבר 
למערכת 3 ק>ו 140 ("הניצוץ"), בטאון המפלגה ובימת הוויכו¬ 
חים שהתנהלו בקרבה בקשר לגיבוש שני זרמיה: הבולש־ 
ודקים והמנשוויקים. בימי המהפכה הרוסית הראשונה ב 1905 
חזר דו׳ לפטרבורג באופן בלתי-לגאלי. ב 1906 שוב נאסר 
ע״י השלטונות הצאריים, הוגלה לסיביר ושוב ברח לחו״ל. 
אחרי המהפכה ב 1917 חזר לרוסיה, בלי להשתתף עוד 
בפעולה פוליטית, כנראה משום אי־השלמתו עם העריצות 
הבולשדיקית. על שנות־חייו האחרונות אין אלא ידיעות 
מעטות. האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה מעלימה את זכרו, 
ואפלו אינה מזכירה את שמו. 

דו׳ הצטיין באומץ לב בלתי־רגיל ובכשרון ספרותי ניכר. 


130 

ספרו ״שש־עשרה שנה בסיביר״ ( 1902 ), וכן מאמרו "ארבע 
בריחות״ ( 1908 ), זכו להיתרגם לשפות רבות. בסוף חייו 
התמסר לכתיבת תולדות התןועה המהפכנית (האנטי־צארים־ 
טית) ברוסיה. ב 1923 יצא לאור בברלין הכרך הראשון 
של ספרו על "היהודים בתנועה המהפכנית ברוסיה". 

א. יי. 

ד 1 יל, (סר) א ר תר 2 ) 31 [ — 10 ׳ 05 ( 00113111 11111 :!■ 41 , ז 81 — 
( 1859 , אדינבורו — 1930 , לונדון), סופר בריטי• 

דו׳ נתחנך בעיר־מולדתו ובאוסטריה. מ 1876 עד 1882 למד 
רפואה באוניברסיטה של אדינבורו. אח״כ שימש שנים 
אחדות רופא, ויחד עם זה התחיל בכתיבת רומאנים. קרוב 
ל 1892 פרש ממקצוע הרפואה והקדיש את כל זמנו לספרות. 

דו׳ נתפרסם כמחבר ספרי־בלשים, שזכו למיליוני קוראים 
וניתרגמו ללשונות רבות. הוא יוצר דמותו של הבלש שדלוק 
הומז ( 1-10111165 161:10010 ( 5 ) — אב־טיפוס לכל דמויות 
הבלשים בסוג זה של הספרות בשני הדורות האחרונים. 
עלילות גיבור זה מתוארות ברומאנים, שהופיעו כספרים 
נפרדים. ובסיפורים קצרים שנתפרסמו בקבצים או בכתבי־עת 
בין 1887 ל 1917 (עם השלמה ב 1927 ). בל המחזור כולל 68 
סיפורים ארוכים או קצרים: את הצלחתם יש לזקוף במידה 
ניכרת לזכות הרקע הרומאנטי של אחדים מהם, ההומור 
היבש שבתיאורים ובשיחות, הראיה החדה וההגיון החריף 
שבהם מצטיין הגיבור עצמו, המפענח תעלומות ע״פ סימ¬ 
נים ועקבות שעין־האדם מתעלמת מהם כרגיל. המשובח 
והמפורסם שבספרי אותו מחזור הוא הרומאן !סמטס!? 16 (יך 
1116$ \- 8351061 16 ( 1 0£ (״כלבם של בני־באסקרוויל״), 1902 , 
שבו מצטרפת למתה הבילוש אף אוירה של אימה. מעשיות 
שדלוק הומז תורגמו ללשונית רבות, מהן גם לעברית. — נוסף 
על סיפורי שדלוק הומז, שהכניסו למחברם הון רב, כתב דו׳ 
גם רומאנים היסטוריים, כולם סיפורי־הרפתקאות רבי־מתח 
וטובי־מבנה, אולם מעוטי ערך ספרותי. 

דו׳ היה אימפריאליסט בריטי נלהב שימש רופא במלחמת־ 
הבורים, וכתב חוברות־תעמולה במלחמה זו וגם מחקר 
היסטורי עליה ( 1500 ): אחרי המלחמה הוענק לו תואר אצילות 
( 1902 ). הוא כתב גם חיבור גדול על מלחמת־העולם 1 (ב 6 
כרכים, 1915 — 1920 ). באותה מלחמה נפל בנו, והאב השכול 
נתפס לרעיון הספיריטיסטי, כתב עליו כמה חיבורים וטען 
-שהצליח להקים קשר בינו ובין רוח בנו המת. 

דו׳ חיבר גם כמה מחזות, קבצי-שירים ואוטוביוגראפיה: 
!סתג 1€5 ־ 1 סרח 10 \ ץ!\ ("זכרונותי והרפתקא^תי")/ 

1924 . 

1011710 [ ^ 406 ) 5/1 , 13011 7 \\ ; 1931 ,. 19 .€ . 4 , 11 ח סרת 3 ,״! .( 

[ס 0 //״ 7 77/70/0 ?); 77 י :ז:ן 0 ־ו־ז 1 ;:ן$ . 7 \ ; 1932 , 14415011 .׳ 07 1114 ) 

51114 )[ 41 1115 :. 0 . 0 ,תס&תבסיז , 1 ^ ; 1933 , 5 ) 1401171 )!) 5/1010 
; 1948 ,. 0 . 0 . 4 ־ 511 [ס )[ 11 ,־ 1 ־ 031 ת 101050 מ . 1 ; 1943 ,/•/ 7 . 
. 1958 , 5 ) 4101111 ) 140 ) 5/1 / 0 75 ^) 151 סס 7 ) 111 111 , 15011 ־ 14311 ״ 1 •)? 

ש. י. כ. 

דוינה המערבית(הנלטי׳ת)( 3 ״ 811 )/ נהר 

במערב בריה״מ האירופית. מקורותיה של הדו׳ 

בגבעות ואלדאי ברוסיה המרכזית. היא זורמת דרומית־ 
מערבית דרך ביצות מיוערות ומגיעה לצפון בילורוסיה; שם 
היא פונה לצפון־מערב וחוצה את לאטוויה — שהיא נהרה 
הראשי — ונשפכת למפרץ־ריגה. ארכה כ 1,030 ק״מ, והיא 
מנקזת שטח של 85,400 קמ״ר. הדו׳ מקבלת מספר יובלים, 

שבחלקם הם ראויים לשיט: הדריסה, האיוקסטה והאוגרה 

— • . — .. ♦י * ** . •* 

• ♦ • 4 * * • 


דויטש, אדנסט — דויכה המערבית (הבלשית) 











131 


דוינה המערבית (הפלמית)—דויסן, פאול 


132 


מימין, המז׳ה, האולר. והדסנה משמאל. על הדו׳ יושבות 
הערים ויטבסק (ע״ע), פול וצק (ע״ע), דאוגופילס (מינסק, 
ע״ע) והנמל הגדול ריגה (ע״ע). ליד ריגה מגיע רוחב הנהר 
ל 600 מ׳ ועמקו ל 4 — 8 מ/ 

הנהר ראוי לשיט ספינות קטנות לאורך שני־שלישים 
מארכו; ספינות־ים בינוניות עולות בו עד ריגה, והוא משמש 
בעיקר מסלול־מים להעברת דוברות־עצים מיערות רוסיה 
המערבית לריגה ליצוא. — הדו׳ קפואה 120 — 130 יום בשנה; 
בתקופת ההפשרה היא גורמת לפעמים לשטפונות. — תעלה 
מחברת את דו׳ עם הברזינה, יובל של הדניפר. בדו׳ יש שפע 

וי 4 • * י• 4 

של סלמונים וצמדים. 


דוינה הצפונית ( 3 המ 18 / מ 3 הק 686 ס), נהר בצפון 
בריה״מ האירופית. הנהר נוצר ע״י חיבורם של 
הסוחונה והיוג בצפון רוסיה המרכזית, זורם צפונית־מערבית 
דרך מישורי ביצות ויערות, ונשפך למפרץ־דר של הים 
הלבן, כ 40 ק״מ צפונית לארכאנגלסק. ארכו ממקום התחברות 
שני מוצאותיו 756 ק״מ; אגן־ניקוזו כ 365,000 קמ״ר. לדו׳ 
נשפכים מספר יובלים חשובים, הראויים לשיט: הויצ׳גדה 


והפינגה מימין, הוגה והימצ׳ה משמאל. על גדותיו יושבות 
הערים: קוטלאם, וסמוך לשפכו ארכאנגלסק — נמל־העצים 
הארקטי החשוב. הנהר קפוא 160 — 180 יום בשנה; אעפ״כ 
יש לו חשיבות רבה כדרך העיקרית להעברת דוברות־עצים 
מאיזור היערות ליצוא, דרך ארהאנגלסק. — הדו׳ מחוברת 
ע״י תעלות עם הוולגה והנוה. 

*•ד 


ךוינכזק 11888010 , לאטווית 115 <ן׳\ 031183 ), עיר בברה״מ, 
ברפובליקה הסובייטית הלאטווית; במפקד 1935 
מנתה האוכלוסיה 46,000 נפש, היום היא נאמדת ביותר 
מ 60,000 . דו׳ יושבת על הדווינה המערבית, והיא נמל פנימי, 
וכן צומת מסילות־ברזל חשוב. בעיר העתיקה — טירה 
פולנית מן המאה ה 16 . בעיר החדשה — מפעלי־תעשיה, 
שהחשוב בהם בית־חרושת גדול לתיקון קטרים וקרונות, 
וכן מפעלים לתעשיית עץ (רהיטים), פשתן, חמרי־מזון, ועוד. 
ממוסדותיה התרבותיים של העיר — מכון פדגוגי. 

דו׳ נוסדה ב 1278 כמבצר ע״י אבירי המיסדר הליווני 
ונקראה דינאבורג( 0611313111-8 , מצודת־הדווינה); היא שמרח 
על שמה הגרמני עד 1893 . עם התפוררות שלטון המיסדר 
בארצות הבאלטיות סופחה העיר ב 1561 לממלכת פולין־ליטא. 
במאה ה 17 ובמלחמת־הצפון בראשית המאה ה 18 התחלפו 
בה כמה פעמים השלטון הפולני, השוודי והרוסי, אולם לסוף 
נשארה בתחום פולין עד לחלוקתה הראשונה ב 1772 , כשכל 
האיזור סופח לרוסיה. ב 1795 הציתו הפולנים את דר והחרי¬ 
בוה• ב 1812 היתה זמן־מה כבושה בידי הצרפתים. בשלהי 
המאה ה 19 מנתה העיר כ 80,000 תושבים, וערב מלחמת- 
העולם 1 — כ 130,000 , והיא נעשתה מרכז מסחרי ותעשייתי 
חשוב, בעיקר הודות ליהודים, שהיו כמחצית האוכלוסיה (ר׳ 
להלן): המחצית האחרת היתה בליל של לאטווים, בילורוסים, 
ליטאים, פולנים ורוסים. מלחמת־העולם 1 גררה ירידה יישו¬ 
בית וכלכלית של דר. ב 1919 נכללה בתחום מדינת לאטוויה, 
וב 1940 סופחה — יחד עם המדינה כולה — לברה״מ. 
במלחמת־העולם 11 נכבשה דו׳ ע״י הגרמנים ובחלקה נהרסה 
על־ידיהם. אחרי המלחמה שוקמה ופותחה על־ידי השלטון 
הסובייטי. 

יהודים החלו, כנראה, להתיישב בדו׳ במחצית השניה 


של המאה ה 18 , אולם נאסר עליהם להקים בניינים בתוך 
המבצר. ב 1805 היו בדו׳ כ 800 יהודים; ב 1847 כבר נמצאה 
בדר קהילה יהודית מגובשת, אשר התפתחה במהירות רבה. 
ב 1897 נמנו בדו׳ כ 32,000 יהודים, וב 1913 — כ 56,000 . 
היהודים עסקו בעיקר במסחר ובחייטות, אולם תרמו גם 
לפיתוח התעשיה והמלאכה בעיר. קהילת דו׳ היתד. מרכז 
כלכלי וציבורי חשוב של יהדות רוסיה. בסוף המאה ה 19 
ובראשית המאה ה 20 התפתחו בה חיי תרבות יהודיים 
ערים, מסרתיים וחילוניים: ליהודים היו בתי־כנסת, תלמודי- 
תורה וישיבות חשובות, בתי-ספר כלליים ומקצועיים, תיאט¬ 
רון ומועדונים. באותה התקופה כיהנו ברבנות בדו׳ שניים 
מגדולי־התורה של הדור: ר׳ מאיר שמחה הכהן (ע״ע) 
כרבם של המתנגדים ור׳ יוסף רוזין(ע״ע) כרבם של החסי¬ 
דים. — מלחמת־העולם 1 , שהביאה לידי ירידתה של דר, 
גרמה גם ליציאה המונית של היהודים מן העיר. ב 1920 
ישבו בדר כ 12,000 יהודים, ובפרוץ מלחמת גרמניה—רוסיה 
ב 1941 — כ 13,000 . 

מיד עם כניסתם לדו'( 28.6.1941 ) הסיתו הכובשים הנאצים 
את האוכלוסיה הלאטווית להחריב את בתי־הכנסת ולערוך 
פרעות ביהודים. הלאטווים שיתפו פעולה מלאה עם הגרמנים 
בהתעללות אכזרית ביהודים. באוגוסט 1941 הוקם בדו׳ 
גטו. בנובמבר של אותה השנה הושמדו רוב יהודי דר; 
בגטו נשארו רק כ 900 איש, בעלי-מקצוע מומחים׳ שהיו 
דרושים להחזקת משק העיר. הגטו חוסל במאי 1942 , ושרידי 
היהודים נשלחו למחנות ריכוז והשמדה. — אחרי המלחמה 
שוב התיישבו בדו׳ יהודים מעטים, והיום הם מהווים — 
לפי אומדן — 2% — 1 מכלל־התושבים. 

^ 1 . ^(2111 ?77(17777, 1X16 ¥€71176'!117171 £ (1. ]#(?€?7 1^0(11(177^5, 

269-285, 1947. 

ח. מ. 

דויסון (דויךסון), בוגומיל — ח ¥1$0 \ 02 11 ח 80£111 — 
( 1818 , וארשה — 1872 , דרזדן), שחקן יהודי על 
הבימה האירופית. דו׳ היה בן־עניים, בנעוריו עבד כשוליה 
וכלבלר, אך בגיל צעיר נקשר בתיאטרון. מ 1837 הופיע על 
הבימה הפולנית בווארשה ובלבוב, ומ 1847 — על הבימה 
הגרמנית. ב 1849 הוזמן לבורגתיאטר בווינה וב 1854 — 
לתיאטרון-החצר בדרזדן. דר, שהיה בעל יצרים עזים ורוח 
סוערת, שלא ידעה מעצור, הסתכסך בכל מקום עם חבריו ועם 
הממונים עליו; מ 1864 ואילך לא נתקשר עוד עם תיאטרון- 
של-קבע, אלא עבר בארצות אירופה ובאה״ב בהצגות־אורח, 
שהוציאו לו שם רב והכניסו לו הון־תועפות. דו׳ הוכר בדורו 
כאחד האמנים הגדולים בתיאטרון הגרמני. הוא ריתק את 
הצופים והשומעים בדמוניות שבהופעתו, בעצמה ובלהט של 
הבעת(, וגם בקולו החודר. כמה מן המבקרים ראו בו נציג 
טיפוסי של "אמנות תיאטרונית יהודית". השגיו הגדולים 
ביותר היו בתפקידי הגיבורים הטראגיים של שיקספיר, פראנץ 
מ(ר ב״שודדים" לשילר, מפיסטו ב״פאוסט" לגתה, ארפאגון 
ב״כילי" למולייר. 

.£ ; 1872 ,( 11 ,ח 0$$6 ב £61 :ז 261 ) .(£ . 8 י ב 01 גבן 2 ז ¥11 ^ .ע 

- 61 ק 8 . 0 ; 1905 , ) 75 ? 11 } 2115 $ 1011 ) 8011 . 113011 ) . 71 . 065011 ,: 16111 ־ 1 ^ 06 

. 1919 , 1113$16107 ) 5011 ז 00 , 15 >ח ¥1 \ ; 1911 , 7712$16107 ) 50/1 , 161 > 

דו״יסן. פאול — 061185611 3111 ? — ( 1845 — 1919 ), היסטו¬ 
ריון גרמני של הפילוסופיה והדתות. בנעוריו 
בגימנסיה היה דו׳ חברו ללימודים של ניצ׳שה. אח״כ למד 



133 


מיפן, פאול — דו-כגפייס 


פילוסופיה, פילולוגיה קלאסית וסאנסקרט, היד. מרצה בז׳נווה, 

באבן ובברלין, וט 1889 ואילך — פרופסור בקיל, בהשפעת 

י* ** 

ניצ׳שה נעשה דו׳ להסירו הנלהב של שופבהאואר; יחד עם 
זה עסק ב״ביקורת" של קאנט. עיקרי תורות קאנט ושופג־ 
האואר נראו לו באחדות, בביטוי המושלם ביותר לאותם תכני־ 
הפרה שמצא בשיטוודמחשבה עתיקות, ביהוד של הפילו¬ 
סופים ההודיים והיווניים, ושבהם ראה אף את גרעין הנצרות. 
לעמודי־התווך הקבועים של הפילוסופיה והדת חשב דו׳ 
בעיקר את ההבחנה בין התופעות הכרוכות במקום ובזמן 
ובין הישות המטאפיסית המתגלה בהן, וכן את תודעת 
החוק המוסרי, שבה האדם מתגבר על סדרי־העולם החושניים־ 
הטבעיים. שטח־עבודתו העיקרי של דו׳ היתה הפילוסופיה 
ההודית, שעליה חיבר כתבים חשובים; הוא אף תירגם 
ספרים מסאנסקרט. ב 1893 ביקר בהודו ונשא נאום בבומבי 

על הפילוסופיה של הודאנטה. ב 1911 ייסד דו׳ את "חברת¬ 

♦■ 

שופנהאואר"׳ ובפיקוחו הוחל באותה שנה בהוצאה הכללית 
והביקרתית של כתבי שופנהאואר ומכתביו. — הגדול בחיבו¬ 
ריו של דו' הוא 1116 ק 1111050 ? 161 > 065011101116 161116 מ 6 § 11 \/ 
11 ־ 11011810111 0161 560110105101111311118 ־ 61 ־ 1365011361 0111 ("היס¬ 

טוריה כללית של הפילוסופיה חוד התחשבות מיוחדת בד¬ 
תות״), 2 חלקים ב 5 ספרים, 1894 — 1917 , 1922 5 , נוסף על 
חיבור זה ועל כתביו בפילוסופיה ההודית כתב זכרונות על 
ניצ׳שה ועל מסעו להודו ואוטוביוגראפיה: 1611611 16111 ^ 
(״חיי״), 1922 . 

. 13 ־ 13111 * . 9 ) 12 ^ $4611x11 11114 81140X ־ 0/3 . 8 ,־ 31161 ז* 1001 ׳\[ .? 

1111 ) 14 , 1 * 113121 ־ 8161 . 8 ; 1920 , 1-84 י . 065 ־־ 31161 ו 1 מ 6 <ן 0 ו 501 

11, 4. 110611X611 01416? 4, 8.611 £1071 12(1611 8. 0., !926. 

א. ע. ש. 

מכיפת ( 1336 ס 11 קס), משפחת עופות מסדרת הפחליים 
(ע״ע); כוללת סוג אחד בלבד. סימני-ההפר 
הבולטים: מקור ארוך, דק ומחודד וכפוף במקצת; לשון 
מנוונת; על הראש ציצית של נוצות ארוכות, המזדקרת עם 
כל תנועה; רגליים קצרות, מכוסות מגנים קטנים, עם אצבעות 
חפשיות; כנפיים גדולות. 

מיני הדו׳ נפוצים באירופה, אסיה ואפריקה. הדו׳ 
המצויה ($ק 0 ק 6 3 < 11£ <ע 0 ) משקלה 60 — 80 ג׳! צבעה 
הדור — חום־ורדרד או חום־צהבהב, כנפיה וזנבה שחורים 
עם פסי-רוחב לבנים, קצות־הציצית שחורים. תעופתה של 
הדו׳ דומה לתעופת הפרפר: תנועוודכנפיים מהירות מת¬ 
חלפות לסירוגין בתנועות אטיות יותר. הדו׳ ניזונה מטרף 
שהיא אוספת אותו על-פני האדמה ובתוכה — חרקים, זחלים 
ותולעים; במקורה היא נוברת באדמה ומוציאה ממנה את 
טרפה. מאחר שאין היא יכולה להיעזר בלשונה המנוונת 
בשעת הבליעה, נוהגת היא לזרוק את טרפה בתנועה פתאו¬ 
מית כלפי מעלה ולבלוע אותו תוך כדי נפילתו אל פיה. 
הדו׳ מקננת עפ״ר בתוך עצים חלולים, ולפעמים בחור 
באדמה, בחומה או תחת גג. אין היא בונה קן ממשי, אלא 
מקיפה את הביצים בקש. הנקבה בלבד דוגרת על הביצים, 
שמספרן עפ״ר חמש; הזכר מאכיל את הנקבה בזמן ההטלה 
ובזמן הדגירה. לגוזלים, המכוסים פלומה לבנה, עדינה וארוכה 
מאד, אמצעי-התגוגנות מיוחד: בלוטת־השומן שלהם מפרישה 
חומר מסריח, שהם מתיזים אותו על אויב שחודר לתוך הקן, 
יחד עם הפרש המעוכל-למחצה, שאף הוא מסריח. 

הדו׳ נראית בא״י כשהיא עוברת בנדידת־הסתיו מן הצפון 


134 



דוכיפת ( 5 ק 0 ק 6 3 נן 11 ק 0 ) 


לדרום, ויש שהיא דוגרת בשפלת־החוף באביב ובקיץ. בשל 
תנועותיה המוזרות, שירת הזכרים העמומה: הופ, פופ — 
ואורח-חייה המוזר, נתרקמו סביבה אגדות רבות. 

הדו׳ האמורה במקרא — שהיא עוף טמא (ויק׳ יא, יט: 

דב׳ יד, יה) — מזוהה עם "תרנגול־הבר" שבתלמוד (רש״י 
שם), עוף זה מופיע באגדות על שלמה המלך כשומר אבן- 
הפלאים שמיר (גט' ס״ח, ע״ב); אגדה זו נרמזת, כנראה, 
גם בקוראן (כ״א, פ״א). גם אגדה אחרת מייחסת לדו׳ את 
השימוש בסגולוודפלאים של עשבים (ויק״רב״ב).— ראשוני 
הקראים נמנעו מאכילת תרנגולות מחשש זהותן עם הדר. — 
אגדות ערביות מיה״ב מייחסות להפרשת־הסרחון של הדו׳ 
סגולות ריפוי, ויש שהן מפרשות אותה כתחבולה להסתיר 
אוצר יקר מעיני האויבים. בין הבדוים בא״י שוררת האמונה, 
שחלקים מסויימים מגופה של הדו׳ משמשים סגולה לאהבה 
בין איש ואשתו. — בסיפורי־עם של עמי אירופה מופיעה 
הדו׳ בקשר למעשיות על כשפים, שדים ורוחות. 

ה. מ. 

ךיו? 83 - |!, 'ם ( 30636 קז 003 ז £6 ק 01 ), משפחת צמחים דו־פסיגיים, 
הכוללת כ 20 סוגים וכ 400 מינים של עצים ושיחים 
טרופיים, רובם ביערות־עד של הודו וצילון, מאלאיה, 
אינדונזיה והפיליפינים: 2 סוגים ידועים באפריקה. הקבוצה 

חשובה בשל העצה והשרף של רבים ממיניה. 

*• * 

מסימניהם העיקריים של הדו׳ — הפרי, שהוא אגוזית 
או תרמיל, עטוף עלי־גביע, שאחדים מהם מתפתחים אחרי 
ההפריה לכנפיים, המשמשות אמצעי-תפוצה לפרי (מכאן 
שם המשפחה). עלי הדו' פשוטים ומסורגים, הפרחים דו- 
מיניים ונכונים, ומספר האבקנים גדול. אפיינים לדו׳ — 
צינורות־שרף העוברים בלבה, בעלים ובתפרחת, ובעצה 
ובקליפה של חלקים אחרים. 

מסוגי הדר: ה דוב נ ף ( 118 ס 1:61:0031 ק 1 <£; 70 מינים), 
שמיניו 1111:111113111$ .ס ו 136011131:118 ־ 1111 .ס הם עצים אדירים, 
ש;בהם מגיע ל 60 מ׳ והוטר־גזעם ל 2 מ׳. מפיקים מהם שמן 







135 


דוכגפיים—תפס 


136 


בשמי ("גורג׳ון"), המשמש כסם־מרפא 
לפצעים חיצוניים וכן כחומר־היטוי לשמי¬ 
רת רהיטים נגד טרמיטים, וחלקי־סירות 
נגד צדפות קודחות ספינות. עצם משמש 
לבניית בתים וסירות. 

הסוג ש וריאה ( 560163 , כ 100 מינים) 
מצטיין בעצה המשובח של מיניו. -סז . 8 
611513 נותנת עצה הדומה לטיק (ע״ע), 
וגידולה ביערות הודו נמצא בפיקוח צי¬ 
בורי. "מאהאגוני פיליפיני" הוא העצה של 

מיני־שוריאה, הגדלים באסיה הדרומית¬ 

♦ • 

מזרחית ואייה, והדומה למאהאגוני אמיתי 
או לאלגים (ע״ע). 

הסוג 063131105 ׳ל 01 : מן המין -מ 031 .ם 
3 ! 60 ק ( 2100131163 ) מופק קאמפור־בורנאו 
(או ־סומאטרה), שהוא דומה לקאמפור 
האמיתי ונחשב בעיני המאלאיים והסיגים יותר ממנו — כסם 
למרפא, לקטורת ולחניטת־מתים. — מרבים ממיני הסוג 
הופיאה ( 63 ק 610 , כ 60 מינים), וכן מכמה מיני שוריאה, 
הגדלים במאלאיה ובאינדונזיה, מופק השרף הבשמי דמר 
(־ 0311-10121 ), המקובל כבושם באסיה הדרומית־מזרחית 
ומשמש כחומר-גלם בהכנת לכות בהירות בשביל רהיטים 
או נייר-לפה. מאלאיה מייצאת בשנה כ 3,000 טונות מחומר 
זח בשווי של מיליון דולאר (ע״ע שרף; לכה). 

~ זו 

מ. ט. 

ח 3 ם (מלאט׳ :י.;!!), מנהיג), תואר־כבוד, ולאחר מכן — 
תואר-אצולה. בתקופת הרפובליקה הרומית ובימיה 
הראשונים של הקיסרות ניתן התואר עפ״ר לנציבי המחוזות 
ולמצביאים שהצטיינו במעשי-גבורה מיוחדים; מעמדם של 
הדו" היה נמוך ממעמד הקונסולים והפדוקונסולים. החל מימי 
דיוקלטיינוס הוכתרו בתואר זה הנציבים או המושלים הצב¬ 
איים, שהיו ממונים על מחוזות הקיסרות. סמכויותיהם של 
הדו״ היו נרחבות ביותר, אולם נסבו רק על עניינים צבאיים; 
לעתים באו הדו" אף לידי התחרות וסכסול עם הרשות 
האזרחית שלא היתה כפופה להם. הדד היו עפ״ר אנשי־צבא 
שהגיעו לתפקיד גבוה בשל כשרונותיהם הצבאיים, בניגוד 
לאנשי המינהל האזרחי, שהשתייכו לבני האצולה הרומית. 
בתקופת התפוררותה של הקיסרות הוטל על הדו" של מחוזות- 
הספר תפקיד ההגנה על הגבולות, והתקפיתיהם החוזרות של 
שבטי הברברים על גבולות הקיסרות גרמו לכך, שהסמכות 
האזרחית והסמכות הצבאית נתאחדו בידי הדד. משום כך 
נשתנה גם תכנו של התואר, אשר קיבל את המשמעות של 
שליט איזורי כמעט עצמאי. 

גם בקיסרות הביזאנטית היה התואר דד בתחילה זהה 
עם התואר; 6 ץ 1 י 1 מ 0 ז 0 —מצביא. אולם מן המאה ה 8 ואילך 
ציין התואר ן$מ־ 8 את התפקיד של מושל מחוזי או איזורי 
אשר ריכז בידו, נוסף על הסמכות הצבאית. גם את הסמכויות 
האזרחיות, האדמיניסטראטיוויות, המשפטיות והכלכליות, 
בעיקר באיזודים או בערים, שהיו מוחזקים בידי הביזאנטים 
באיטליה ובבאלקאנים. הוראה זו של השם נשתמרה בתואר 
דוג׳ה ( 3026 ), הוא מושלה העליון של הרפובליקה 
הוויניציאנית. 

השם דד נתקבל גם בלשונות הרומאניות ובאנגלית 


( 30116,300,3003 ), אולם תכנו נשתנה עקב התאמתו למבנה 
האירגוני של השבטים הגרמנים שכבשו את אירופה. במשך 
הזמן נזדהה או הותאם התואר דד לתואר 661208 או: 11601208 
(• 11661 — צבא, 216660 — נהוג), שהיה מקובל במבנה 
האידגוני הצבאי של השבטים האלה, שטקיטוס כבד מזכיר 
אותו בספריו. ה 661202 השתייך לקבוצת אנשי-שלומו של 
המלך, ותפקידיו, שמתחילה היו מלחמתיים בלבד, הפכו 
במשך הזמן לתפקידי ניהול, בשם המלך, של האיזור שנכבש 
על-ידיו. כשנתאחדה המסורת האירגונית־הצבאית של הכו¬ 
בשים עם המבנה חאירגוני־המינהלי של הארצות הכבושות, 
תפס ה 661208 את תפקידיו ואת סמכויותיו של 30x3 הרומי, 
ובארצות הלאטיניות כונה בשם דד, כגון ב״דוכסויות״(- 30 
0311 ), ששרדו מן המינהל הביזאנטי ושמצאו הלאנגובארדים 
באיטליה בבואם לשם ושהפכו לנסיכויות קטנות עצמאיות- 
כמעט. בארצות הכבושות בידי הפראנקים, הסאכסים והבא- 
ווארים מצאו להם מוסד הדד והסמכויות הקשורות בו מקום 
במבנה האירגוני של החברה הפאודאלית כ״תארי־כבוד" 
( 6000165 ), שניתנו מאת המלך לאנשי הצמרת הצבאית 
הקרובה אליו ביותר. לידי הדד עברה הפונקציה הציבורית 
והמינהלית של 30x3 הרומי, יחד עם הזכויות והסמכויות 
שהיו מיוחסות לו כאציל, שהיה בעל מעמד מוגדר במבנה 
החברה הפאודאלית. ביחוד בצרפת ובגרמניה חילקו המלכים 
הקארולינגים ומלכי השושלות הגרמניות את ארצותיהם 
לנסיכויות נרחבות, שניתנו בידי דד׳ ושכונו "דוכסויות" 
( 306311 , 1161208 : 100161 ). 

בצרפת בימי המרובינגים היו התואר דד והתפקידים 
הקשורים בו תלויים ברצונו של המלך, שהיה ממנה את 
הדו", קובע את סמכויותיהם, ואף היה רשאי להוריד אותם 
ממעמדם. אולם כבר בימי הקארולינגים התרחבה עצמאותם 
של הדד׳ וגרמה לאי־תלותם במלך. בגרמניה ובקיסרות הרו¬ 
מית הקדושה, שבה נשתמרה המסורת של השבטים הגרמנים, 
קמו דוכסויות או נסיכויות נרחבות — מעין מלכויות עצמ¬ 
איות נפרדות. כאן — יותר מאשר בצרפת — היה התואר 
דו׳ צמוד למעמד טריטוריאלי מסויים. סמכויותיו של הדד 
היו ריבוניות ודומות בפול לסמכויות המלך, וכפיפותו 
הפאודאלית לקיסר היתה פורמאלית בלבד. הקיסרים הרא¬ 
שונים, כגון הינריך 1 ואוטו 1 , ניסו לכפות על הדו" את 
המרות הפאודאלית והדגישו את תלותם בהסכמת הקיסר, אך 
נסיונם לא הוכתר בהצלחה. לאחר המאה ה 12 הפך התואר 



דוכסים !־חילותיהם 

(מיניאטורה דרום־צרפתית מאמצע המאה ה 11 ) 



ן ־/ך ; 

דוכנה 

( 8 גגזגמ&ז 13.111 ): 
הפרי 




137 


דו 2 פ — דולגודוקי או דולגורוקוב 


138 


דו׳ לתואר שבירושה, והקיסר לא היה רשאי ליטול אותו 
ולהעבירו לאדם אחר. רבות מן הדוכסויות הגרמניות הוסיפו 
להתקיים כמדינות עצמאיות נפרדות עד לתחילת המאה 2071 ; 
הריך הביסמארקי ( 1871 — 1918 ) עדיין כלל 6 "דוכסויות 
גדולות״ ו 5 דוכסולת, כולן טריטוריות בינוניות או זעירות 
(ע״ע גרמניה, היסטוריה, עט׳ 455 ). שליט ל ו כס מבורג 
נושא עד היום את התואר ״דוכס גדול״. — בצרפת ובשאר 
ארצות אירופה הובלטה יותר התלות הפאודאלית של הדו׳ 
במלך. אמנם קמו גם כאן נסיכויות נרחבות עצמאיות־כמעט, 
כגון הנסיכות של אקויטניה (ע״ע) או של בורגונדיה (ע״ע), 
אך כולן נתחסלו לפני סוף יה״ב. — כשנתפורר מבנה 
החברה הפאודאלית וקמו המדינות הלאומיות הגדולות, הפך 
התואר דו׳ לתואר של אצולה (ע״ע אצילים), העובר בירושה 
מאב לבן. התואר ציין את האצולה הגבוהה, ביהוד את זו 
הקשורה בקשרים משפחתיים עם בית־המלוכה; אולם שוב 
לא היה כרוך בריבונות ממשית ומדינית על טריטוריה 
עצמאית מסויימת, ואף לא בתפקיד מינהלי הניתן על־ידי 
המלך. י. ב. ס. 

ד 1 |ם 1 גרפים (יור .״! 86 , דעה, סברה), כינוי שניתן 
* • 

לסופרים העתיקים, אשר כתבו על תורותיהם של 
הפילוסופים היווניים. כבר אריסטו (ע״ע) נהג לסקור 
בחיבוריו השיטתיים את דעותיהם של הפילוסופים שקדמו 

לו. תלמידו תאופרסטוס (ע״ע) הוא ראשון הדו׳. קטע גדול 

•% -י 

מחיבורו על דעות הפילוסופים הקדומים נשתמר, וכן יש 
ביכלתנו לשחזר עוד חלק מן הספר. שיטתו של תאופראסט(ס 
היתד. לסקור את דעותיהם של הפילוסופים שקדמו לו עפ״י 
העניינים ולא לפי הסדר הכרונולוגי; חיבורו שימש יסוד 
לדו׳ שבאו אחריו. הספרים הדוכסוגראפיים העיקריים שנש¬ 
תמרו הם: 11111 ז 0 ן 1 <ן 11050 ו 1 ק 13011:3 ? ("דעות הפילוסופים"), 
שנכללו בכתבי פלוטרכוס (ע״ע), והחיבור - 51 ץ£ק £010830 
036 לסט 1 בי 1 ס (המאה ה 5 לסה״ג). מסתבר, שהמקור המשותף 
לשניהם היה חיבורו של אאטלס (ע״ע) \ 10 ד\ 46 ( 80 <}״? 11 
ןזץג 0 ץ״״ 01 ("אוסף התורות המקובלות"). גם בחיבורים של 
סופרי התקופה ההלניסטית והרומית על חיי הפילוסופים יש 
יסודות דוכסוגראפיים; אחד החשובים שבהם היה חיבורו 
של דלקלס ממאגנסיה. הרבה מן החומר הזה נשתמר לנו 
ב״חיי הפילוסופים" לדלגנס לארטיוס (ע״ע). קטעים דוכסו־ 
גראפיים נשתמרו גם בחיבוריהם של אבות־הכנסיה. 

חלקים ניכרים מהספרות הדוכסוגראפית תורגמו לערבית 
והשפיעו ע י ״כ על הספרויות של היהדות והאיסלאם ביה״ב. 
הספר המיוחס לפלוטרכוס (ר׳ לעיל) נמצא בידינו בתרגום 
הערבי. גם מחברו של הספר האלכימי - 80 ק 8110 $ 0 ק 83 ־ 1111 
רמג 1 ז("המון הפילוסופים") היה בקי בספרות הדוכסוגראפית 
והשתמש בה לשם הצגת רעיונות אלכימיים בתוך "נאומים" 
של פילוסופים קדם־סוקרטיים. 

ד. צ. בנעט, מקור משותף לר׳ בחיי בר יוסף ואלגזאלי 
(ספד מאגנם, 26 , ד,ע׳ 26 ), תרצ״ח: י. גוטמן, דעות הפילו¬ 
סופים היוונים על מהות הנפש אצל רס״ג (שם, 88-80 ); 

מ. פלסנר, משהו על הגבולות של מושג ההלניסמוס ובו׳ 
(ספר יוחנן לוי, 138-125 , תש״ט; 11 / ק 1 \^ 001-0 

, <( 111050 $/ 1 /? \ 66 ' 01 ;(/״ £727 ,; 1101 ־ 8111 .[ ; 1879 , 0101$ . 13 . 06 
, 331-339 , 11 , 011 ^ 710 71 ?! 1 , 11115 ־ 1 ^־ 1 .? ; 4 1930 , 33-37 

- 11110 ?־ 1$£0 £011$ 06 .4111010 61 ? 1 x 110116/11 1)6 £ 1 ( 16 x 11 $ ־ 1 .^. ; 1942 
־ 1655 ? . 1 ׳^ ; 1954 , 1 /י\ 8311131 11 ג 1 ־ 361 11 ־ 1 ־ 6111 ( 731 . 06 ,. €1:0 1 ת 11 ' $ 0$/101 

- 6 ( 1 1/16 1 ( 1 7 ת 14 '{ 10 / 1 ), משפחת־נסיכים רוסית, מן האצולה הרמה 
המתייחסת על ריוריק (ע״ע). מוצאה ממיכאיל וסולל(־ 

4 4 * 

דוביץ׳, נסיך צ׳רניגוב, שהוצא להורג על־ידי הטאיטארים 
ב 1246 והוכרז לקדוש מטעם הכנסיה הפראווסלאווית. אחד 
מצאצאיו במאה ה 15 היה הנסיך איוואן אנדריביץ׳ אובו־ 
לנסקוי׳ המכונה דר (=״ארוך־הזרוע"), שליט נסיכות קטנה 
על נהר־אוקה, שנבלעה אח״כ במלכות־מוסקווה; הוא אביה 
של משפחת דר׳ שהעמידה מצביאים, מדינאים וסופרים 
במאות ה 17 — 19 ותפסה מקום מרכזי במאורעות מלכות 
פיוטר 11 (ע״ע) ועליית אנה איונובנה (ע״ע) על כסא־ 
המלוכה. — מבני־המשפחה: 

( 1 ) יעקב פי(ד ור(ב י ץ׳ דו' ( 1659 — 1720 ), מרא¬ 
שוני הנכבדים הרוסיים שרכשו להם השכלה מערבית. היה 
מתומכיו של פיוטד 1 במאבקו על השלטון עם אחותו סופיה 
ובימי מרד הקלעים. נלווה לפיוטר במסע על אזוב ( 1699 ) 
ובראשית המלחמה בשוודים. בקרב־נארווה ( 1700 ) נפל בשבי 
השוודים והוחזק 10 שנים במעצר, עד שהצליח להימלט. 




139 


דולגורוקי או דולגורוקוב—דולה, אמין 


140 


באותן שנים למד את דרכי המימשל והמינהל השוודיים, 
ואחרי שובו לרוסיה היה יועצו של פיוטר באירגון המינהל 
הפנימי לפי מתכונת אירופית. ב 1717 נתמנה למבקד־המדינה; 
בניגוד לרוב השרים והפקידים בדורו יצאו לו מוניטין כאדם 
ישר ונקי־כפיים. 

( 2 ) ואסילי ולאדימידוביץ׳ דד ( 1667 — 1746 ), 

היה תחילה ממקורביו של פיוטר 1 . הוא דיכא ביד חזקה 
ובאכזריות את מרד בולאווין ב 1708 והשתתף בהצטיינות 
במלחמה נגד השוודים. אולם הוא התנגד לתיקונים הקיצוניים 
של פיוטר וצידד ביורש־העצר אלכסי פטרוביץ׳(ע״ע). לפיכך 
הודח ב 1718 ממעמדו והוגלה ע״י הצאר, אולם ב 1724 הור¬ 
שה לשוב, ובמלכותם של יקטרינה 1 ופיוטר 11 עלה לדרגת 

•ו ♦♦ 

פלדמאדשאל ולגדולה בשלטון. במשבר שאחרי מות פילטר 11 

* * 

היה ו. דו׳ מן המתנגדים לתכנית של הגבלה קונסטיטוציונית 
של השלטון הצארי; לפיכך אף לא נרדף תחילה ע״י אנה 
איוואנובנה עם שאר בני-משפחתו (ר׳ להלן [ 4 — 5 ]), ורק 
לאחר שהביע את התמרמרותו על רדיפתם — הורחק, וכשנת¬ 
גלתה פרשת זיוף צוואתו של פילטר 11 — נכלא במנזר. 

הקיסרית יליזוטה (ע״ע) החזירה אותו למעלתו. 

♦י • • 

( 3 ) ואס יל י ל ו ק י ץ׳ דד ( 1670 — 1739 ), השתייך 
לחבורה הראשונה של אצילים רוסיים צעירים, שנשלחו ע״י 
פיוטר 1 לאירופה לשם חינוך. פעל בשירות הדיפלומטי הרוסי 
כציר בפולניה, בדנמארק, בצרפת ובשוודיה. במלכות 
פיוטר 11 היה מחברי מועצת־הסתרים העליונה וראש בני־ 
משפחתו תאבי־השלטון. הוא היה מעורב בפרשת זיוף הצוואה 
ומעורכי ה״תנאים" שהוצגו לאנה. קיסרית זו גירשה אותו 
מיד לסיביר ואחר־כך למנזר בצפון, שבו נכלא 8 שנים; 
כשנתגלתה פרשת זיוף הצוואה — הוצא להורג. 

( 4 ) אלכסי גריגוריביץ׳ דד (מת 1734 ),שימש 
בתפקידים מינהליים ומדיניים שונים בימי פיוטר 1 ויקאט* 
רינה 1 , ובימי פיוטר 11 היה שליטה־בפועל של רוסיה הודות 
לידידות שבין בנו איוואן ( 5 ) ובין הצאר־הנער. א. דד גרם 
להדחתו של מנשיקוב (ע״ע), השתלט על הצאר ושידך לו 
את אחת מבנותיו. אחרי מותו של פיוטר 11 היה א. דד החבר 
היחיד במועצת־הסתרים העליונה שהצביע נגד המלכה אנה 
איוואנובנה. הקיסרית החדשה הגלתה אותו ואת משפחתו 
לסיביר, ושם מת. 

( 5 ) א י וו א ן אלכסייביץ׳ דד ( 1708 — 1739 ), בנו 

•• •• 1 

של ( 4 ). בגיל צעיר היה לידידו ומקורבו של יורש־העצר 
פיוטר אלפסייביץ/ שנעשה צאר ב 1727 . הצאר-הינוקא דבק 
בידידו בן ה 19 , והלה ניצל ידידות זו להעלאת קרנם של 
בית־דד. כשחלה הצאר הצעיר למות, זממו בני־דד להחתים 
את הגוסס על צוואה, הממנה את ארוסתו — אחותו של 
א. דד — ליורשת המלוכה, וכשלא הספיקו לבצע זאת — 
זייף א. דד את חתימת הצאר. אחרי מות פיוטר 11 נרתעו 
בני-דד מפני השימוש בתעודה המזוייפת ושרפו אותה. עם 
עליית אנה איוואנובנה לשלטון הגלה א. דד עם רוב בני־ 
משפחתו לסיביר, ושם חי 8 שנים בתנאים נוחים למדי. בעקבות 
סיכסוך — בקשר לאחותו היפהפיה, ארוסת־הצאר לשעבר — 
שאירע בינו ובין קצין־המשמר שפיקח עליו, הואשם בקשירת 
קשר נגד הקיסרית. הוא עונה והודה בזיוף הצוואה. כתוצאה 
מכך נידונו הוא וכמה נסיכים אחרים לבית-דו׳(ביניהם [ 3 ]) 
למיתה והוצאו להורג. — אלמנתו, הנסיכה נאט אלי ה 
ב 1 ר י ם ו ב נ ה (מבית שדמטיב) ד ד, שהיתה חברתו בגלו¬ 
תו וילדה לו שם שני בנים, הורשתה לשוב לרוסיה האירופית. 


לאחר שגידלה את בניה נכנסה כגזירה למנזר בקיוב ושם 
כתבת את זכרונותיה, שלא נתפרסמו אלא במאה ה 19 ; הם 
רבי־ערך הן כיצירה ספרותית והן כתעודה היסטורית. 

( 6 ) ואם יל י מיכילוביץ׳ דד ( 1722 — 1782 ), 
מצביא רוסי. מנצח הטאטארים וכובש קרים במסע־מלחמה 
מזהיר ב 1774 . בסוף ימיו היה מפקד העיד מוסקווה ורכש את 
לב הציבור בישרו ובטוב־לבו. 

( 7 ) פיוטר ולאדימירוביץ׳ דר־וב ( 1817 — 1868 ), 
סופר פוליטי ליבראלי. ב 1842 פירסם בחו״ל ספר, התוקף 
קשה את בתי האצולה הגבוהה ברוסיה, ועל כך נענש בגירוש 
לאיזור נידח באוראל. מ 1859 חי בקביעות בצרפת ובשוויץ; 
שם עסק בפובליציסטיקה המכוונת נגד המשטר הצארי; הוא 
הוקיע אותו בספרו ״האמת על רוסיה״ ( 1860 ), וכן כמש¬ 
תתף ב״פעמוך של הרצו (ע״ע). הוא נענש בשלילת תארו, 
החרמת אחוזותיו ואיסור השיבה לרוסיה. פ. דד הניח אחריו 
"זכרונות" (בצרפתית) מעניינים. 

( 8 ) הנסיכה יקאטרינה מי כיל ו בנה דד ( 1846 — 
1922 ), היתה מגיל תשע עשרה פילגשו של אלכסנדר 11 
(ע״ע), שדבק בה עד מותו; היא ילדה לו כמה ילדים. אחרי 
מות הקיסרית מאריה אלכסנדרובנה ב 1880 נשא הקיסר את 
י. דד לאשה, בהסכמת השרים הליבראליים ולמורת־רוחם של 
בני־משפחתו וחוגי השמרנים; ניתן לה התואר של נסיכה 
יוריווסקןה. אחרי הירצחו של אלכסנדר 11 ב 1881 עזבה י. 
דד את רוסיה והתיישבה בניצה שבצרפת. היא פירסמה (בשם 
הבדוי 16 ־ 1 ־ 1 !!״ן -[ ¥1010 ) ספר־זכרונות: - 16 ) , 11 

: 1 ־ 1101 * $2 £1 11€ נב 1111 1€ ז \ $3 * 5111 12111$ (״אלכסנדר 11 , פרטים 
על חייו האינטימיים ועל מותו״), 1882 . 

( 9 ) האחים פול ד י מ י ט ר י י ב י ץ׳ ( 1886 — 1927 ) 
ופיוט ר דימיטרייביץ׳ דד, עסקנים ליבראליים, 
מראשי מפלגת ה״קאדטים״, חברי הדומה אחרי מהפכת 1905 . 
עם נצחון הבולשוויקים במלחמת־האזרחים נאלצו שניהם 
להגר לחו״ל. פאוול דד ניסה לחזור לרוסיה בדרך בלתי־ 
לגאלית, נאסר ע״י השלטונות והוצא להורג. פיוטר דד חי 
בפראג, ועקבותיו נעלמו משעה שנאסר בעת כיבוש העיר 

ע״י הצבא הסובייטי ב 1945 . 

. 11,1934 > 1 רך 1 > 6 ז 1£ סז 0 ־ 1 קץ 6 ק£־ר 116 , 1 ( 11 ^׳{(־[ 0 ־ 1 נ; 40 . 0,8 

א. אח. 

ד 1 ל 1 ק, א 2 !.[' — ! 016 ( 1 £116006 — ( 1509 , אורלאן — 1546 , 
פאריס), הומאניסטן ומדפים צרפתי. דד למד פילר 
לוגיה ומשפטים. ב 1535 השתקע בתור מדפים בליון. בי! 
הספרים שהדפים היו גם 15 ספרים משלו, ביניהם: 0310 
13005 ! 15 ז 01 ( 1538 — ניסיון לתאם בץ הפילוסופיה העתיקה 
והנצרות); מחקר גדול באטימולוגיה לאטינית — -ס 6 בחבחס 0 

1311036 1108036 13111 ( 2 כרכים, 8 — 1536 ) ; 6 ־ 0130161 1,3 
34006 !! 160 ( 461 (״איך להצליח בתרגום״, 1540 ). — דד 
היה הוגה־חפשי נועז ושוחר דת שכלתנית, ומתחת מכבשו 

הופיעו גם כתבי דבלה וכמה ספרים קאלויניסטיים. דבר זה 

— • • • • 

הקים נגדו את האינקוויזיציה של ליון: פעמיים נאסר, פעמיים 
ברח ופעמיים חזר; את■ הרדיפות שנרדף תיאר בסאטירות 
מחורזות: .ם.£י 4 ז £6 ס 6 י 0 (״תפתו של א.ד.״, 1544 ). אחרי 
מאסר שלישי, עינויי בית-דין והטלת חרם על שלושה־עשר 
מספריו נשרף חי בפאריס: נמסר, שבעלותו על המוקד 

התלוצץ ואמר את ההכסמטר הבא בלשודנופל־על־לשון: 

* • • 

11 ( 40161 3 ( 1 ־ 01 ! 13 (] 010% 864 , 00161 56 (] 1 ! 4016 ססא ("דד 

עצמו אינו כואב, אך ההמון החסיד יכאב עוד מעט"). משום 









נח* ברולומימים 


דעותיו, אומץ־לבו ומותו הפך דד בזברון הדורות לאחד 
מגיבורי חופש הדת והרוח בצרפת, וב 1889 הוקמה לו אנדר¬ 
טה בפאריס בכיכר שבה נשרף. 

$0 , 06 112 )).^ 11 ) £611 10 16 ) 1 ( 1 16 ,.ס .£ י 15116 ־ 01 ־ 1 € 7 קס 0 . 11 

. 1908 ,.<£ .£ ,ז 111£ ג 0 . 0 ; 1886 , 111011 $0 }€ 16 ' 1 

דולומיט, מינראל, וכן שם סלע הבנוי ממנו: מבחינה 
כימית — הקארבוגאט הכפול של סידן ומאגנזיום, 

הדר מתגבש במערכה הרומבוהדרית! קשיותו 
4 * 3 — 4 , משקלו הסגולי 2.85 . דר נקי הוא מחוסר צבע, וגבי- 
שיו שקופים עד אטומים. אך לפעמים הוא בעל גונים 
לבנים, צהובים, אפורים או חומים בגלל תערובת של כמויות 
קטנות של ברזל ושל יוני מתכות כבדות אחרות בשריגו; 
לפעמים מוחלף חלק של המאגנזיום בברזל דו־ערכי. — הדר 
דומה בתכונותיו החיצוניות לקאלציט, אך בניגוד לזה 
האחרון אין הוא מותקף ע״י חומצת־מלח מהולה קרה. 

בסלעים המורכבים בעיקר גבישי דר מבחינים מבחינת 
התהוותם דד מקוריים ודד משניים. הקבוצה הראשונה 
כוללת: דד הידרותרמאליים, הנוצרים בהתגבשות ישירה 
מתמיסות מאגמתיות מימיות חמות ! דר ימי מקורי, הנוצר 
לפעמים בהתגבשות ישירה ממי־הים; דר בראקי, הנוצר 
ממשקעים מקוריים של אגמים מלוחים. דד משניים נוצרים 
מגיר ע״י החלפה מטאסומאטית (ע״ע מטמורפוזה), שבה 
מוחלפת מחצית יוני־הסידן ביוני־מאגנזיום, עפ״ר בעקבות 
מגע של גיר עם מי־הים, לפעמים גם עם מי אגמים מתוקים 
או אפילו עם מי־תהום. הפיכה זו של גיר לדר — הדולומיטי־ 
זאציה — חלה בעיקר באבני־גיר נקבוביות. ידועים כל שלבי- 
המעבד בין סלעי-גיר לדר. דוגמה מפורסמת של דולומיטי- 
זאציה היא הפיכת גיר־אלמוגים לדר, תופעה שנתגלתה 
באיי־אלמוגים אחדים של האוקיינוס השקט הדרומי. 

דד מקוריים עפ״ר משוכבים היטב, ואילו דר׳ משניים 
הם לעתים קרובות מאסיוויים ויוצרים נוף של צוקים (ע״ע 
דולומיטים). באיזורים גשומים נוטים הדד למיניהם לבליה 


בצורת קרסט (ע״ע), ומצויה בהם רשת של תעלות ומערות; 
הסלע נעשה חלול או מתפרק כולו לאבק. 

הדד תופסים מקום חשוב בין סלעי-המשקע של כל התקו¬ 
פות, אך שכיחותם הולכת ופוחתת במשך התקופות הגאולד 
גיות. בא״י דד נפוצים מאד, מן הקאמבריון עד סוף הקרטי- 

קון. הם מגיעים לשיא התפתחותם בקנומן ובטורון; בתצורות 

** 

אלו הדד הם לפעמים סוג-הסלע השולט. דר מסוג קרית־ 
ענבים הוא סלע-משקע ימי מקורי׳ לבן, רך, גרגירי, שכבתי: 
זהו אחד הסלעים השולטים בהרי־יהודה, בנגב, בכרמל ובגליל. 
דר מסוג מיזי-יהודי הוא סלע מאסיווי, צפוף, צוקי, בעל צבע 
אפור־בהיר עד אפור־כהה, המופיע ברוב חלקי א״י ההרריים; 
ואריאציה אדמדמה שלו, מיזי-אהמר, מופיעה בעיקר באיזור 
ירושלים. דר בראקי, מן השלישון התיכון, מופיע בהר-סדום. 

לדר שימושים תעשייתיים רבים. בין השאר הוא משמש 
בהיתוך ברזל (כאמצעי להורדת נקודת־ההתכה), בייצור סיד 
מאגנזי, כדשן חקלאי, כחצץ לבניין כבישים ילצרכי־בניה 
אחרים. במלחמת־העולם 11 נוצל דו׳ בקנדדמידה רחב כבצר 
לשם הפקת מאגנזיום מתכתי! וכן הוא חומר־גלם בתעשיה 
הכימית להכנת שורה ארוכה של תרכובות־מאגנזיום. 

דר שרוף הוא חומר רפראקטרי (עמיד בפני חום ואש) 
בעל שימוש רב כלבנים רפראקטריות וכציפוי לתנורי־ההיתוך 
בתעשיית הפלדה. מדו׳ מכינים את הקארבונאט הבסיסי של 
מאגנזיום, שהוא — מעורב באזבסט (ע״ע) — חומר חשוב 
לבידוד תרמי (״מאגנזיה 85% ״). 

בא״י משתמשים בדו׳ בקנה־מידה רחב כאבן־בניין, ביחוד 
בסוגים של מיזי-יהודי ומיזי-אחמר, הידועים בשם האבן 
הירושלמית. 

י. ב. 

דזלומיטים, חלק מהאלפים הדרומיים־מזרחיים, בטירול 
הדרומית שבתחומי איטליה (מחוז טרנטינו־אדיג׳ה- 

עילי), בין האדיג׳ה ויובלו איזרקו במערב ובין הפיאוה 

*• — - 

העילי במזרח. ההרים בנויים ברובם משכבות עב 1 ת של אבן- 






























143 


דולומיטים — דולטון, תפנית 


144 


גיר קשה — הד(ל 1 מיט (ע״ע). הנוף פראי ודב־ג 1 ני, ומרובים 
בו צוקים מחודדים, מצוקים, וחומות ענקיות של סלעים. 
השיא—מארמולטה ( 3 ״ 013 ומז 43 ן), 3,342 מ/ההרים קרחים 
ברובם, כי לא נצטברה עליהם אדמה; למרגלותיהם מרובים 
תלים של שברי־סלעים וחצץ. מחמת שממונם ופראותם אין 
בהם ישוב אלא בעמקי־הנהרות׳ שבהם מצויה אוכלוסיה 
העוסקת בעיקר בחקלאות. הדד מושכים תיירים רבים* ספור¬ 
טאים מעפילים לפסגות הצוקים, שעל רבים מהם לא דרכה 
רגל אדם עד סוף המאה ה 19 . המעבר בדד קשה והדרכים 
מעטות; רק סמוך לקצה המזרחי של הדד, בעמק אחד 
מיובלי הפיאווה, עובר עורק־תחבורה חשוב. — התושבים 
בדד הם טיר 1 לים דוברי גרמנית. 

מבחינה גאולוגית שייכים הדד לסידרות־הסלעים של 
השריאס האלפיני הימי, שבסיסם סידרה של סלעים חוואריים 
וחוליים מן הטריאס התחתון, ומעליה סידרה עצומה של 
0 לעי-ד 1 לומיט וגיר־דולומיט, המתחלפים בסלעים רכים 
יותר מן הטריאס האמצעי. החלק העליון של הסידרה הדולו־ 
מיטית, הבנוי דולומיט וגיר של אלמוגים, יושב על מרבדים 
של סלעי־פרץ מאגמתיים רבנונייס. במקומות אחדים ניתן 
להבחין בין סידרת הדולומיט התחתון ובין הדולומיט העליון 
או הדולומיט הראשי שמן השריאס העליון. תצורות דולומי- 
טיות אלו נפרדות זו מזו, ואף מתחלקות בתוך עצמן, ע״י 
רבדים רכים עם מאובנים אפייניים, שסייעו לקביעת סדרי- 
הזמנים של הטריאס. תצורות אלו מתפשטות מעבר לדד בכל 
האיזור של האלפים הדרומיים ומופיעות גם באלפים הצפו¬ 
ניים והמערביים, בפרט בדופינה (ע״ע), וכן בחלקים שונים 
של הקארפאטים. הפרשי הבליה של הדולומיט הקשה 
והסלעים הרכים יותר הטביעו את חותמם באפיו של הנוף, 
והם שגרמו לפראותו ולתלוליותו. 

א. פר. 

ד 1 לטזן, ג׳ין — ת 0 ! 31 ס 10 ( 0 ( — ( 1766 , איגלספילד 
[קמברלנד], — 1844 , מנצ׳סטר), כימאי ופיסיקן 
אנגלי, מאבות הכימיה החדשה. דד היה בנו של אורג עני 
מכת הקויקרים. את 
חינוכו הראשון קיבל 
מידי אביו ומידי מו¬ 
רה בבית הספר של 
הקוויקרים בעיירת־ 
מולדתו, ובעודו נער 
הורה בעצמו בבי״ס 
זה בשכר 5 שילינגים 
לשבוע. ב 1781 עזב 
את עיר-מולדתו ונע¬ 
שה עוזר לקרובו, 
שהיה בעל בי״ס בקנ־ 
דל. שם ישב עד 1793 , 
ובמשך השנים האלה 
למד מעצמו והרחיב 

את השכלתו, עד שנקרא להורות מאתמאטיקה ופיסיקה 
בניו־קולג׳ שבמנצ׳סטר. במשרה זו החזיק עד 1799 , שאז 
עבר הקולג׳ ליורק, דו׳ נשאר במנצ׳סטר והתפרנס מהרצ¬ 
אות שהרצה בערי אנגליה על חידושים במדעי־הטבע. 

כבר בזמן ישיבתו בקנדל התחיל דד ברישום תצפיות 
מטאורולוגיות, שבהן המשיך לעסוק כל ימיו. הוא עצמו 
הכין את המכשירים למדידותיו ורשם למעלה מ 200,000 


תצפיות; בין השאר הכיר את טבעו החשמלי של הזוהר 
הצפוני. מקצת מחקריו במטאורולוגיה פירסם ב 1793 בספר 
"תצפיות ומאמרים מטאורולוגיים". שנה לאחר מכן נבחר 
חבר של החברה הספרותית והפילוסופית במנצ׳סטר, ולה 
מסר לפירסום את מאמרו הדן בעוורון־לצבעים (ע״ע צבע, 
פיסיולוגיה; ראות, תורשה), שאותו גילה בו בעצמו 
ובאחיו; תופעה זו מכונה עד היום בשם "דולטוניזם". 

ב 1801 — 1803 פירסם מחקרים בהתנהגות הגאזים, שנעשו 
אבני־הבגיין הראשונות לפיתוח התפיסה החדישה של המצב 

הגאזי ושל התיאוריה הקינטית של הגאזים (ע״ע גז): הוא 

• * 

קבע את חוק הלחצים החלקיים בתערובת־גאזים (הנקרא על־ 
שמו [ר׳ להלן]), חקר את תלות הלחץ בטמפראטורה, מצא — 
בלי קשר לגי-ליסק (ע״ע) — את מקדם־ההתפשטות של 
הגאזים ומדד את מסיסותם של גאזים שונים בנוזלים. בין 
השאר הביע דד את ההשערה, שאפשר לעבות את כל הגאזים 
בלחץ גבוה ובטמפראטורה נמוכה — דבר שלא הוכח בפועל 
אלא זמן רב אחרי מותו. 

ב 1808 פירסם דד את ספרו הראשי "שיטה חדשה במדע 
הכימיה" (עו 1 ק 11050 ו 1 י 1 1 ב 10 ומ 6 נ 01 0£ מז 6 :ז 5 ע 8 ׳,׳.יסא), שבו 

תיאר את תורת־האטומים החדשה שלו. מאז נודע שמו 
בעולם, והוא זכה לכיבודים מטעם מוסדות־מדע בבריטניה 
ומחוצה לה; הוא היה לחבר החברה המלכותית, שהעניקה לו 
מדליה של זהב על התגלית הגדולה ביותר במדע ( 1826 ). 
לעת זקנתו ניתנה לו גם קיצבה צנועה מאת המלך. 

דר קנה לו את מקומו בתולדות הכימיה ע״י מציאת ח ו ק 
המנות הכפולות, שנעשה בידו יסוד לחידוש תורת־ 
האטומים הישנה, שהיתה כולה איכותית־ספקולאטיווית, 
ולבנייתה על יסודות כמותיים־ניסויים (ע״ע אטום, עט׳ 478 ; 
כימיה, תולדות ה־). מפנה מכריע זה בהתפתחות מדע-הטבע 
התבטא ביצירת מושג המשקל האטומי (ע״ע אטומי, 
משקל) בידי דד, שעשה את הנסיונות הראשונים לקביעת 
גודל זה ביסודות שונים על-סמך מימצאים אנאליטיים. תחילה 
הסתמך על חקירותיו של פרוסט (ע״ע), אח״כ הרהיב את 
החקירה על תרכובות של גאזים והניח ביסוד חישוביו את 
המנות של החמצן. כך מצא, למשל, שכל 100 חלקים של בדיל 
קושרים 13.5 או 27 חלקים של חמצן, שהם מנה אחת או 
שתים, וכן שבתחמוצות השונות של החנקן כמויות החמצן 
הקשורות לחלק אחד של חנקן עומדות ביחס של 2:1 ז 5:4:3 
זו לד. 

"חוק־דד" בגאזים: כלל־הלחץ של תערובת של 
גאזים, שאינם מתחברים זה עם זה, שווה לסכום הלחצים 
החלקיים של הגאזים היחידים שיש להם חלק בתערובת זו; 
הלחץ החלקי הוא הלחץ שהיה לו לגאז זה כמות־שהוא 
בשיעורו, אילו היה תופס לבדו את חללה של כל התערובת 
כולה באותה הטמפראטורה. 

, 5011111 ; 1854 ,. 9 1 ס 6 / 263 ( 86360 , 101117 ־ 1 . 0 

; 1856 ,/{' 7/2601 ¥7077226 ¥26 / 0 ;(' ¥113101 17111 > . 9 ./ / 0 ' ¥16772027 
,'(' €1261121371 ה' 1 61 ) ¥1 0 /ס £ 136 2116 1 ) 112 ) . 9 ./ , £05000 .£ . 14 
£112 0/1 2116 {ס ¥1610 ¥610 , 0011 ־ 14111 . £05000-41 .£ . 14 ; 1895 
,.ס ./ , 1 ־ £101 ת 1111111 .? .{ ; 1896 , 1 ( 7/2607 ¥2011776 0/3 01 
. 9 , 8110110 . 0 ; 1920 ,. 9 ./ ,ץ:>ן 1 ס ?- 1116 ^ 0 א 1 . 1 ; 1906 
. 9 , 4 ״ 1 ג £011 .? ; 1929 ,( 1 ,' 61 )/ 261721 /€ 033611 ' 7 § ./> 8116/2 13 ) 9 ) 

.' 1930 ,(־ 36/261 ' 107 ' 2/211 ) ז \ 1 0336 ( 0 ) 

מ. ה. ב. 

* 

דז?ט 1 ן, תכנית", נסיון־רפודמה של מבנה־ביה״ס ושיטות- 
ההוראה, שבוצע לראשונה בדולטון (מסצ׳וסטס, 

• 4 •י • ♦ 

אד,״ב) מ 1920 ואילך. 



ג׳וז דו 5 טוו 




145 


דולטון, מכנית—דולמן 


146 


השיטה פותחה ובוספה ע״י הלן פרקהרסט ( 90101 
: 1101-5 ^ 3 ?), בהשפעת רעיונותיהם של דיואי (ע״ע), מ 1 נט־ 
סורי (ע״ע) והאסכולה הפדגוגית החדשה, הדורשת עבודה 
עצמית יוצרת מצד התלמיד. לפי שיטה זו מבוטלת לגמרי 
ההוראה הכיתתית בכל המקצועות, חוץ משיעורי דת והת¬ 
עמלות. החלוקה המקובלת לפי כיתות־גיל מוחלפת בחלו¬ 
קה לכיתוודמקצוע. בכיתה נמצאים כל מכשירי־הלימוד של 
המקצוע, שהכיתה מיועדת לו, ומורה מקצועי עומד לרשות 
התלמידים לשם ייעוץ. לכל תלמיד ניתנת חוברת, שבה 
מצויין החומר השנתי לכל מקצוע, כשהוא מחולק ל 10 מנות 
חדשיות, שהן מורכבות מ 4 מנות שבועיות או מ 20 "בעיות". 
עבודת התלמיד חפשית; היא נעזרת ע״י ספרי-לימוד המיו¬ 
חדים לכל יחידת-עבודה וע״י ספריית הכיתה ומכשיריה 
ונבדקת בשיטת־בדיקה מיוחדת בנוכחות מורה־המקצוע, 
המוסר את תיקוניו ועצותיו לכל תלמיד באופן אינדיווידואלי. 
פע:ז אהת בשבוע מנהלים התלמידים — בנוכחות המורה — 
שיחות וויכוחים כיתתיים. 

יתרונה של ת״ד — בהתאמה האינדיווידואלית של ביה״ס 
לצרכי התלמיד; הילד עובד לפי קצבו הוא ומתחנף לעצמאות 
ולאחריות. חסידיה של השיטה טוענים, שהיא משפרת את 
האדרה ואת המשמעת בביה״ס ע״י מניעת שיעמום וכפיה. 
כנגד זה הוכיח הנסיון, שהביסוס על תרגילים־בכתב מביא 
לידי מכאניזאציה בלימוד ולהדגשת־יתר של הפיתוח השכלי 
ומרופף את הקשר האישי בין התלמיד והמורה. 

ת״ד זכתה לראשונה בהוקרה ניכרת. באה״ב׳ וגם בארצות 
רבות באירופה, נוסדו בתי-ספר לפי ת״ד (וע״ע דקרולי). 
כיום חוזרים בדרך־כלל להוראה המקובלת בכיתות, אבל 
שומרים על "יחידות־עבודה" בהתאם לת״ד. השפעתה של ת״ד 
ניכרת בכל תכניות הלימודים המודרניות. בישראל נהוגה 
שיטה זו ברוב המוסדות החינוכיים של "הקיבוץ הארצי". 

110 ? ,. $7 £4110(111071 071 1110 7). ?1(171, 1923; 1x1 ז 713 11 ־ 31 ? 

- 171 , 0011 ׳<.! ./ . 4 . ; 1926 .<£ 7116 / 0 7655 § 70 ? 1 ) 111 ) £156 

1161677 , 81611313295 . 1 ^ ; 1924 ,.? .<£ 7176 1714 ) \ ¥07 \ 11 ) 111 ) 111/1 ) 

; 1925 , 14 ( 1 ) 1 § £71 171 § 671067141171 ? 761716 . 1 1 .? .<£ 5 ? 711475 ^ 77 )? 

.( 1926 ,§ן 111 ו 2161 ־ £1 ) ,? .<£ , 4465509 . 5 

ג. ל. 

דוליצקי׳ ?ינחם מנדל ( 1856 , ביאליסטוק - 1931 , לוס- 

4 י 4 4 * ♦ 

אנג׳לס), משורר ומספר עברי ויידי. דו׳ היה 

. י • 

בן שו״ב תלמיד-חכם; עד גיל 17 למד תורה, ויחד עם זה 
למד בביה״ס של זמנהוף (ע״ע). בגיל 19 חיבר פואמה 
סאטירית — "ליקוי שני המאורות, או שני צדיקים שחבלו 
זה בזה״ (״השחר״ 1878 ; יצא כספר ב 1879 ), שבה תיאר 
בלעג את ה״צדיקים" ואת הווי השטיבלאך החסידיים. אח״כ 
היה מורה לעברית בערים שונות. הוא היה עד־ראיה 
לפוגרומים בדרום־רוסיה ב 1881 ; בשירו "האיכר והנוצה" 
( 1884 ) ובסיפוריו "בתוך לבאים" ("המליץ" תרמ״ד, גם 
כספר) ו״מבית ומחוץ" ("המליץ" תר״ן—תרנ״א, גם כספר) 
תיאר את תלאותיהם של היהודים ברוסיה. אחרי הפוגרומים 
הצטרף דו׳ לתנועת "חיבת-ציוך וחיבר שירי-ציון ברוחה של 
תנועה זו; השירים לקויים בחדגוניות ומליציות, אך חדורים 
חמימות ורומאנטיקה תמימה. ב 1882 — 1892 חי דו׳ במוסקווה 
כמזכירו העברי של הגביר הנדבן ק. ז. ויסוצקי(ע״ע) והשפיע 
עליו להצטרף ל״חיבת־ציון״; הוא חיבר את הביוגראפיה של 
ויסוצקי בשם "מופת לרבים" (תרנ״ד). באותו הזמן הוציא 
אגרונים שונים (״שבט סופר״, תרמ״ג! ״ניב שפתים״, 1892 ; 
מאוחר יותר — "העט", תרס״ו), שבהם נשתמרו בין השאר 
מכתבים מעניינים משל מאפו וסמולנסקין, שדו׳ מביא אותם 


בדוגמות. בעקבות גירוש היהודים ממוסקווה ב 1892 היגר 
דו׳ לאמריקה. שם לא מצא אפשרות של קיום מכתיבה 
בעברית, והתחיל לכתוב ביידית, בעיקר סיפורים סנסאציד 
ניים בעיתונות היומית, בטעם ההמוני שנדרש ממנו. מעטו 
יצאו כ 40 רומאנים וסיפורים, בחלקם גם בצורת ספרים. 
ב 1897 — 1898 ייסד וערך דו׳ את הירחון "די צייט", שלא 
החזיק מעמד מחוסר קוראים. 

בנעוריו ועד צאתו מרוסיה זכה דו׳ להערכה רבה כסופר 
ומשורר עברי; שיריו וסיפוריו, למרות מה שערכם הספרותי 
לא היה רב, וכן אגרוניו, היו בשעתם מקובלים מאד בקהל 
קוראי עברית. י. ל. גורדו! — בשיר ברכה שכתב לדו׳ לרגל 
צאתו לאמריקה — רואה בו את יורשו בשירה העברית ("הא 
לך עטי, עלה רש מקומי"). אך עם צאתו של דו׳ לאמריקה 
ירד שמשו. בשנותיו האחרונות חי חיים עלובים מאד ונשכח 
מן הלב לגמרי. 

קבצי כתביו של דו׳: "כל כתבי מ. מ. דאליצקי", א׳—ב/ 

תרנ״ה; ״שירי מנחם״, 1900 ; "נגינות שפת ציון", תרס״ד. 

י. קלהנר, מ. מ. דר (לוח אחיאסף, י״א, 263 ), תרס״ד; הנ״ל, 
יוצרים ובונים, א/ 247 , 1925 ; ח. תורן, מ. מ. דר (מאזנים, 

ט״ו, 243 , 308 ), תש״ג. 

א. אח. 

ד 1 למט?} ( 5011 ;) 16 ״ 001 ), משפחת מוסיקאים אנגלים 

• ♦ 

ממוצא אלזאסי. החשוב שבבניה — ארנולד דו׳ 
( 1858 — 1940 ), מוסיקאי ובונה־כלים. מנעוריו התעניין ביחוד 
במוסיקה הקדומה, ואחרי השתלמות יסודית בתורת־המוסיקה 
להלכה ולמעשה פנה כולו להחיאת המוסיקה הפליית הנש¬ 
כחת של המאות ה 16 וה 17 והצליח לשחזר כלים קדומים 
ולתפוס את טכניקת־הנגינה המיוחדת להם. ב 1914 בא 
להשתקע באנגליה והקים את בתי־המלאכה שלו בהיזלמיר 
( 935901616 ). הוא בנה קלאמיכורדים וצ׳מבאלות, נבלים, 
דבקים(כינורות ממוצא מזרחי) וחלילי-משר 1 קית, חידש את 
חלות וההארפסיכורד, ושיחזר את הוויאואלה ( 71111193 ) — 
מין כלי־מיתרים ספרדי. מ 1925 ואילך נערכים מדי שנה 

בשנה בהיזלמיר פסטיוואלים למוסיקה קדומה. ב 1928 הוקם 

■ • • • 

״מוסד־דו״׳ לקידום לימודי המוסיקה הקדומה וביצועה. — 
בדו׳ נתאחדו מידות המוסיקאי הגדול, בעל־המלאכה המעולה 
והחוקר ד,דייקן. חיבוריו על המוסיקה הקדומה משמשים 
בסיס לעבודתם של חוקרי המוסיקה ושל מבצעיה כאחד. 
חיבורו הראשי: 110 ] 01 11$10 1116 }ס מס 311 ז 6 ז<ןזס] 11010 * 1 

1915 ,ץז 11 זמ 06 18111 1 מ 3 171:11 . 

. 5 ; 1932 ,.<£ , 4 / 0 17 ) 146 0714 \ ¥ 07 \ 7116 , 013 ]״ מ 00131 . 11 
£ 6601160770715 4 ) 675071 ? , 3613 ^ 00191 ; 1940 , 27 , 076 * 01 

.<£ . 4 / 0 16711 ( 4 . 611161/67 7116 ,* 031 . 711 ; 1957 ,.<£ . 4 / 0 

. 1958 ,( 400 , 59 * 71516961 7136 ) 

חל 9 ו (מברטונית: 101 ) — שולחן, ת 6 ! 0 — אבן), בארכאד 
לוגיה — מיבנים מאבנים גדולות לא־מסותתות, 
המשתייכים לקבוצת הציונים ה״מגאליתיים״. דו׳ הוא קבר — 
בודד או קיבוצי. הדו׳ הטיפוסי הוא מבנה בצורת ארגז גדול, 
בנוי ארבע אבנים, ששטח כל אחת מהן כ 3 \ 4 מ׳ ועביין 
0 .6 — 1 מ/ ואבן חמישית, אף היא גדולה ועבה מאד, המכסה 
אותן. כל דו׳ היה עטור גלגל אבנים קטנות לא־מסותתות, 
ולפעמים גלגל כפול, והמיבנה כולו היה מכוסה גל אבנים 
קטנות עם חצץ או עפר — ״טומולוס״ ( 111111111115 ), שבסיס( 
היה מכותר גלגל־אבנים. במרוצת הזמן נתפוררו הכיסויים, 
והדו״ עומדים עתה חשופים. — טיפוס של דו/ שהוא מסובך 
יותר מבחינה ארכיטקטונית, הוא המיבנה שאליו צורף 

4 






147 


דולמן 



דולמז בברטאז 

פרוזדור מארך מכוסה אבנים גדולות או פרוזדור שממנו 
התפצלו גומחות מלבניות. לפעמים נמצאים בדו" גומות או 
דגמים חקוקים על האבנים. 

דומים במיבנם לדו" הם ארונות־אבן למתים, שמידתם 
קטנה יותר ושבנויים אבנים שטוחות לא־מסותתות; עקרון־ 
הבניה משותף להם ולדו": אבנים ערוכות בדמות ארגז 
ומכוסות אבן חמישית. לפעמים הארגז מרוצף אבנים קטנות 
בפנים. אבן־המרגלות עומדת תמיד בהטיה, ומכאן ראיה 
שאבן זו הוצבה לאחר שהגוויה הונחה בארון. לפעמים 
הדפנות בנויות אבנים קטנות בכמה נדבכים, ואף הכיסוי 
עשוי מאבנים אלה. הרווחים בין אבן לאבן נסתמו בחצץ. 

הדו" נבנו בתקופה הנאוליתית־כאלקוליתית, בעקבות 
התהוות מושגים חברתיים מפותחים, שהתבטאו בהקמת 
ציונים מונומנטאליים למתים. הם מצויים באיזורים גאו־ 
גראפיים שונים: באירופה — בדרום־שוודיה, דנמארק, 
אנגליה, אירלנד, ספרד, פורטוגאל (תמ ׳ : ע״ע איבריה, עמ ׳ 
603 ) ! באפריקה — במארוקו, תוניסיה, אלג׳יריה, סודאן 
וחבש: במזרח הקרוב — בתורכיה, עבר־הירדן וארץ־ישראל 
(תמונות: ע״ע אבן־בניה, עמ ׳ 178 ; א״י, עמ ׳ 245 ) ; 
באסיה הדרומית והמזרחית — בהודו, קוריאה, יאפאן. 

מ. שט. 

דזלנד, ג׳זן — 13061 ^ 00 10110 — ( 1562 — 1625/6 ), 
קומפוזיטור אנגלי ווירטואוז של נגינה בלות. דו׳ 

זכה לתואר מוסמך־למוסיקה מטעם האוניברסיטות של אוכס־ 
פורד ( 1588 ) ושל קימבריג׳ ( 1597 ). הוא הירבה לנדוד 
בארצות־אירופה: ב 1579 היה בפאריס, ב 1595 — בגרמניה: 
באיטליה למד את סיגנון־המאדריגאלים האיטלקי, ואחר־כך 
שימש מוסיקאי בחצר־המלכות של דנמארק. מ 1612 ואילך 
היה נגן־לות בקאפלה המלכותית שבחצר־המלכות האנגלית. 
דו׳ הוציא 4 קבצים של זמרים בליווי של לות וויולה 

; ד 

( 1597 — 1610 ) וקובץ־ריקודים ( 36 בת-ל £3060 , 1604 ). עיקר 
חשיבותו של דו׳ בחיבור זמרים לקול (סולו) בלוויית כלי¬ 

; ך 

נגינה, דבר שהיה בו משום חידוש גמור בתקופה שבה 
הגיעה לשיאה זימרת־המקהלה הפוליפונית. בפרטים רבים 
הקדים דו׳ את הסגולות שמייחסים אותן כרגיל לזמר הרו¬ 
מאנטי של המאה ה 19 : פירוש רגשי מלא עצבות אצי¬ 
לית, הניתן לטכסט, וטיפול עדין ביותר במשקלי-השירה. — 
הוצאות חדישות של יצירותיו: -: 5008 1120 ) £112366 0 \• 
80010 (המו״ל נ. גרינברג), 1955 . 

~§ 5011 7141611151 / 0 5012001 11511 § 11.11 7116 , 65 ^ £6110 . 11 .£ 

- €0171 11 )§ 1401 ) 11412 § 711 7116 ,. 1 ) 1 ; 1920-1924 , 17011605 

. 8 2 194 , $05605 


• דולפין 148 

דולפום, א 33 ל 2 רט — 118$ ) 0011 :וז 6166 § £0 — ( 1892 — 
1934 ), מדינאי אוסטרי. דו׳ היה בן איכר: הוא 
היה פעיל בתנועת האיכרים האוסטרית ובמפלגה הנוצרית־ 
סוציאלית. ב 1931 נתמנה לשר־החקלאות ובמאי 1932 לראש" 
הממשלה ולשר־החוץ, ואח״כ ריכז בידיו גם את מעודד 
הבטחון והמשטרה. באמצעות חבר-הלאומים השיג הלוואה 
של 300 מיליון שילינג למלחמה במשבר הכלכלי הקשה, 
שעבר אז על אוסטריה, תמורת הבטחה שלא לאחד את 
אוסטריה עם גרמניה ב 20 השנים הבאות — דבר שעורר 
התנגדות קשה מצד הלאומנים האוסטריים, שנגררו אחרי 
הנאצים הגרמניים. במדיניותו זו לשמור על עצמאותה של 
אוסטריה נתמך דו׳ ע״י מוסוליני. במדיניות־הפנים שלו נשען 
על אירגוני "חזית־המולדת" ועל האירגון הצבאי הפאשיסטי 
"משמר־המולדת". דו׳ היה קאתולי אדוק, ושמרן מבחינה 
פוליטית וחברתית. הוא שאף להקים באוסטריה משטר 
קורפוראטיוד־אוטוריטארי לפי המתכונת של הפאשיזם האי¬ 
טלקי, אך בתוספת גון קלריקאלי מובהק. משום כך אף התנגד 
לנאצים ולטיפוחה של אוסטריה לגרמניה הנאצית. בסתיו 
1933 ביטל את המשטר הפארלאמנטארי והטיל איסור על 
כל המפלגות הפוליטיות. הסוציאלדמוקראטים קראו למרד 
נגד הדיקטאטורה של דר, אולם נסיון השביתה הכללית 
נכשל, ואף בהתנגדות המזויינת בווינה ובלינץ השתתפו 
פלוגות "הברית להגנת הרפובליקה" בלבד, ללא תמיכה 
פעילה מצד המוני הפועלים. דו׳ דיכא את ההתקוממות 
בכוח ובאכזריות, אחרי הפגזת-תותחים של שיכוני־הפועלים 
בווינה (פברואר 1934 ). במאי של אותה שנה הטיל דו׳ על 
אוסטריה חוקה חדשה, שבה הכריז עליה כעל מדינה "נוצרית, 
גרמנית, פדראלית, המתבססת על העקרון הקורפוראטיווי" 
ברוח האנציקליקה של האפיפיור מ 1931 . אחרי דיכוי השמאל 
הרפובליקני ניצב דו׳ לבדו מול הנאצים האוסטריים, 
שניסו כבר ביולי 1934 , בתמיכתו של היטלר, לתפוס את 
השלטון במדינה. הנסיון נכשל, אולם בשעת הקרבות נרצח 
דו׳ בידי נאצים, אשר פרצו לבניין ראש־הממשלה. וע״ע 
אוסטריה, ענד 967/8 . 

י ז 6 ז 311 }\ . 14 ; 1935 , 7117165 1715 0114 .< 7 י ץז 6£0 ז 0 . 0 .! 
, 01111010 . 011 ; 1935 ,.(£ ,: 16551161 ^ .[ ; 2 1935 ,.<£ 11115160 ) 71 

16 , 1 ) 311 ( 01 ־ 1131 . 7 ; 1948 , 1111160 10 § 110 ( 51 ( 7101 00171 / 4.1451010 
065011101116 , 11 י 111 ) 86116 . 14 ; 1948 ,.( 7 111061160 ) 011 $6111 00114 § 
' £1011 . 11 ; 1954 ,( 1918-1945 ) 065160061011 \ 11  61001 ק 61 ס) — 3 משפחות: 2 ) דו" של 
מים מתוקים ( 301$101£162 :ז 13 ?) — משפחה אחת. סימנם 
המובהק של הדו", המבדיל ביניהם ובין שאר הלוויתנים 
חסרי-השיניים — פתח-יציאה אחד לאדר מן הלוע החוצה. 
הדו״ הם לוויתנים מגודל קטן או בינוני: יש סוגים שחלק־ 
גופם הקדמי מעוגל, ויש בעלי 5 קור ברור ומוגדר. — כבר 
אריסטו ידע, שהדו" אינם "דגים" אלא משריצי־חיים, ז״א 
יונקים. גם התלמוד יודע, ש״הדולפנין פרין ורבין כבני-אדם" 
(בכור׳ ח/ ע״א [לפי הגירסא הנכונה]). כבעל־חיים ימי 
שאינו דג נעשה הדו׳ נושא לאגדות ואמונות עממיות 
בתרבויות רבות (וע״ע אריון). 



149 


דולפין 


150 



הדולפיז הבינוני.<£) 


דו״ ימיים. משפחת 36 ג> 111111 < 061£ — רובם בעלי מקור 
ומרובי שיניים (במינים מסויימים עד 260 )< השיניים חרו־ 
טלה, קטנות, יושבות בשתי הלסתות; חוליות-הצוואר 
הראשונות מחוברות יחד. מיני משפחה זו ארכם עפ״ר מ 1.5 
מ׳ עד 4 — 5 מ׳! 010111115 מגיע ל 9 — 10 מ׳. הם חיים בלהקות 
גדולות, ומצויים בכל הימים בנדידה מתמדת בעקבות טרפם, 
הדגים. הידוע בהם הוא הדו׳ הבינוני( 1115 ^ 6161 11111115 ^ 061 ), 
השוחה במהירות ועובר מרחקים גדולים בקלות! מכאן 
כינויו: "וזץ־הים". מימי־קדם דו׳ זה חביב על האדם, והרבה 
אגדות כרוכות בו. במיתולוגיה הוא מופיע כרתום למרכבת 
אלי-המים; בנצרות הקדומה היה סמל האהבה והחריצות. 
בין הימאים מוחזק הדו׳, המלווה את האניות, סימן מבשר 
טובות, ביהוד מבשר מזג־אויר נוח. — הסוג 115 ם 111 ס 161 > 0 פ? 
מצוי בימים הטרופיים. — 1111510 $ס $10 ז 111 מצוי באוקיינו¬ 
סים האטלאנטי וההודי, וגם בים התיכון; אורך-גופו מגיע 
ל 4 מ׳, ושיניו גדולות. — בני הסוג 11313 <ן 106 לס 1 ס מגיעים 
לאורך 8 מ׳; ראשם גדול, כדורי בחלקו הקדמי (מכאן שמם) 
וחסר מקור. המין 16133 ״ .ס מכונה בפי הימאים הבריטיים 
11316 ׳ 1101-11 <£ (״לוויתן־נווט״): הוא חי בלהקות גדולות של 
מאות פרטים, שכולם עוקבים בנדידתם את רב־הלהקה השט 
לפניהם, ולפעמים — מסיבות לא־ידועות לנו — כל הלהקה 
מגיעה לחוף ונספית שם. — הסוג האפריקני 5013113 הוא 
היחיד בין הלוויתנים הניזון מצמחים. — הסוג 6111115 * 01 הוא 
הטורף המסוכן ביותר בקבוצת הדו". ראשו עגול, חסר מקור 
בולט, סנפיר־גבו גב 1 ה, סנפירי־בטנו רחבים וחזקים, בפיו 40 ־ 
46 שיניים חזקות ורחבות. בני המין 01x3 .ס — "הלוויתן 
הרוצח״ או ״הגלאדיאטור״ —, החי בימים הקטביים, מגיעים 
לאורך 9 — 10 מ׳; לוויתן זה תוקף גם לוויתנים אחרים, כלבי- 
ים וכד׳ — הלוויתן היחיד שניזון מיונקים. אחרים, ובכללם 
בני-מינו. 

משפחת 1106361111136 ? כוללת מיני־לוויתן קטנים, בעלי 
ראש חד ללא מקור נבדל; מספר שיניהם 64 — 108 . 



הלוו יתדהרוצח (ה גלאד יאטור) (ג 0 ״ 1 ס 01x111115 ) 


ה 110036113 ? הוא הקטן שבלוויתנים בימים האירופיים; ארכו 
1.6 מ׳ ומשקלו כ 50 ק״ג. הוא ניזון מדגים, סרטנים, דיונונים; 
בשרו טעים למאכל. אמונות הימאים מייחמות לדו׳ זה את 
הסגולה לחזות מראש סערות בים, וכן רווחות אגדות 
עליו כמגיש עזרה והצלח לטובעים בים. — בבני משפחת 
11136 ז 16 ס 111113 <ן 061 כל חוליות-הצוואר אינן מחוברות, ולפי¬ 
כך צווארם מסוגל להניע את הראש. אלה הם בע״ח גדולים 
של הימים הארקטיים, והם ניזונים בעיקר מדיונונים. הדו׳ 
הלבן או ב לוג ה ( 161103 61115 ־ 1 נ! ו;ו 11 ב 1 י! 61 (_ 1 [רום' 
3 ח׳<ו. 66 ]) הטורף, שארכו 3.5 — 4.5 מ׳, ניצוד בכמויות 
גדולות ע״י עמי־הצפון, הנהנים מבשרו, משומנו ומעודו. 
בשרו הוא מזון חשוב ואחד מאמצעי־הקיום העיקריים 
של האסקימואים והקוריאקים (השוכנים על חוף ים־אוכוצק); 
האחרונים אף עורכים חגיגות שנתיות עם טקסים מיוחדים 
לכבודו. הבלוגה משמיע קולות מתחת לפני-המים, ומכאן 
כינויו "הכנרי הימי". 

למשפחה זו שייך גם ה״חד־קרן״ ( 1011 ) 140110 ), המצוי 
בימים הארקטיים (עד ' 65 רוחב צפוני) והמופיע לעתים 
רחוקות בפרטים בודדים גם באיזורים דרומיים יותר. סימנו 
המובהק — פחיתת השיניים במספר ובגודל עד כדי היעלמות 
רובן; אולם בזכר נשארת השן הקדמית — הניב — בלסת 
העליונה השמאלית ומתפתחת לאורך, עד שהיא קורעת את 
הלסת ופורצת החוצה כעין קרן! היא מוסיפה לצמוח כעין 
חנית המתברגת מסביב לצירה ונעשית איבר הגנה והתקפה, 



החד־הרז 10 \) 

שארכו במבוגרים מגיע ל 2 — 2.5 מ׳. גופו של החד־קרן, שהוא 
לבן עם כתמים שחורים המפוזרים על־פניו, מגיע לאורך של 
4 — 6 מ׳. בימי-קדם (פליניום), וביחוד ביה״ב, רבו הסיפורים 
והאגדות על חיה משונה זו, שרק מעטים ראוה בפועל (עוד 
ק. גסנר [ע״ע] מביא תמונה ממנה, שהיא דמיונית לחלוטין); 
ביחוד ל״קרן״ ייחסו סגולות כישוף וריפוי נפלאות. — יש 
סברה, שהתיאור הניתן בתלמוד (שבת כ״ח, ע״ב) ל״תחש" 
המקראי (שמ׳ כה, ה; שם כו, יד! במד׳ ד, ו, ועוד) מוסב 
על חיה זו (אהרני, תרביץ ח׳, 319 — 330 , תרצ״ז). 

במשפחת הדו" של המים המתוקים כלולים טיפוסים 
ארכאיים אחדים. תפוצתם מוגבלת לכמה נהרות גדולים 
באסיה ובאמריקה; כרגיל הם שוכנים בטיט בקרקעית שפכי 
הנהרות, אך לפעמים הם עולים ושטים מאות או אף אלפים של 
קילומטרים בנהרות אלה. בדו" אלה, בניגוד לדו" הימיים, 
כל חוליות־הצוואר חפשיות; אורך־גופם 1.5 — 3 מ׳, סנפירי- 
בטנם רחבים, מקורם צר וארוך! הם ניזונים מדגים וסרטנים 
קטנים. — דד״הגאגגם ( 61103 §ם 3 ז§ 1313111513 ?) חי בגאנגס, 
בבראהמאפוטרה ובאינדוס; עיניו קטנות וראייתו חלשה 
מאד, צבעו אפור־שחרחר כעין העופרת. — המין האמריקני 






151 


דולפין — דולר 


152 



1 . נקבת הלוויתרהרוצח עם ולרה המחובר לשילייתד! (לפי בלוז 

7 ד 

ע״ע], 1551 ); 2 . נקבת־לוויתן טניקה את נורה ומותקפת ע״י ] 
(1558 לוויתדרוצוו ( 5 פי נסנר [ע״ע]׳ 

0515 טץ 0 ז 860££ 1013 (המכונה ב 1 טו) חי באמאז 1 נאס ובא 1 רי־ 
נ 1 קו ומגיע עד פרו וב 1 ליוויה. דר־האמאזונאם עטור אגדות 
(שדוגמתו רווחות גם באירופה) על עלייתו מן המים בצורת 
נערה, המפתה ביפיה גברים ומורידה אותם למעמקים. — 

ז 

65 ! 0 ק 0 הוא דו׳ החי בנהרות ובאגמים בסין! אפייני לו 
סנפיר־הגב, המזדקר מעל לפני־המים כעין תורן. גם עליו 
רווחות אגדות ואמונות תפלות! הסיגים אינם צדים ואינם 
אוכלים אותו, אך שומנו משמש להם סם־מרפא למחלות 

שונות. 

1•'. £. 1 (710 ״,״/׳״£ ; 1900 , 11016$ ^ ( 0 ) 8001 // ,[>־״>[> 1 ״ - 
1617612, 5(211§6116/6 3, 1915; 113111. (662111 ,(־ 61 ( 10 ^ ..\ 1 .ע . 6 ־ , 
36-71, 1926; £. 1160150661, 1)(21111§65/12. 4. 

5611612 \1/016 11. 1101717611 (1£401 61 ־ 566£150661 . 11 .< 31 >ב 11 ז x1611135 ^ 0 ־ 

3, 1), 1937; !. 1*. 151165 ? 1111 ) 01 ,־ 3861 ־ 1 ? . 3 > .? - מ^דחזסא , 

1? !10165 (277(1 1)01^7/11115, 1948. 

. מ. ט 

,1686 — ל 1 לצ ׳ '/ כןךילו — 03110130101 — ( 1616 , פירנצה 
שם), צייד איטלקי מן הבארוק. דר נודע בעיקר 
כצייר של דמויות־למחצה וראשים של המאדונה, בעלי הבעה 
של דביקות דתית, וכן של דמויות־קדושים מרובות, שבהן 
תיאר לעתים קרובות אישים מבני־האצולה שבדורו. הוא היר־ 
בה לתאר את צציליה הקדושה מנגנת באורגנון, וכן צייר את 
שלומית, ובידה ראשו של יוחנן המטביל, ואת דוד, ובידו 
ראשו של גלית. סיגנונו של דר, שזכה בדורות הקודמים 
להערכה מופלגת, הוא נאטוראליסטי! המיתווה בציוריו 
מעיד על כושר מעולה! האורות העזים משווים לתמונותיו 
אופי פיסולי וציורי כאחד, העושה רושם רב; בעיקר נתגלה 
כשרונו הרב בצבעים. אולם הוא משחית את הרושם שעושות 
תמונותיו ע״י השטחיות והמתיקות המופרזת שבהבעת־ 
הפנים; רק בדיוקנותיו ובתמונות בודדות אחדות הגיע 

לתפיסה מעמיקה יותר של הנושאים. 

?. 831(] 11111001, 011X16 0. ] 6 ־ 335 , 110 § 1156 ) 1 ?!) 1 ־' 65501 [ 0 ' $1 1 ־ 
364, 1847; 0. 93 .ס) . 0 . 0 , 811586 ; 1908 ,.ס .€ ,ץ 
¥1141151161-06 ,־ 61 * 8601 .?— 4616016 ׳ x. 385 8.), 1913; 

8. 0115*-3£ ^ן . 1 ־ 8111 1116 ׳) . 0 . 0 ץ 17 5 ) 11 )' 07-17 ? , 12111006 ^ .\נ . 

XX^X, 272 5*1*1.), 1916. 

חלר (פ 110113 ), יחידת־המטבע של ארצות שונות, בייחוד 
של ארצות־הברית של אמריקה ( 1 דר = 100 סנט). 

השם נגזר משם המטבע הגרמנית הישנה טלד (ע״ע מטבע). 

— 

סימנו — $ או $ — הוא שיבוש הספרה 8 , זכר ל 8 היחידות, 


ה״ריאללת׳/ שבפסו־הכסף הספרדי, שהיה עובר לסוחר 
במושבות הספרדיות והאנגליות בשני חלקי אמריקה, ושנקרא 
בפי דוברי־האנגלית ביבשת ההיא בשם דר. משום כך נת¬ 
קבל שם זה בחוק משנת 1792 כשמה הרשמי של יחידת־ 
המטבע של אה״ב. אותו החוק קבע את ערכן ואת הרכבן 
של מטבעות הזהב והכסף כאחת. מאז הוצאו מטבעות־כסף 
בשווי של דו׳ אחד ופחותות מזה, ומטבעות־זהב בשווי של 
20 דר, 10 דר, 5 דר, ו 2.5 דר. משקל דו׳־הכסף נקבע ל 412.5 
גראן( 26.7296 ג׳), מזה 371.25 גראן( 24.0566 ג׳) — כלומר 
90% — כסף צרוף. משקל דר־הזהב נקבע תחילה ל 25.8 גראן 
( 1.6718 ג׳), מזה 23.22 גראן ( 1.5046 ג׳) — כלומר 
90% — זהב צרוף. ב 1900 ביטלה אה״ב את שיטת הבי־ 
מטאליזם (ע״ע מטבע) ועברה לבסיס הזהב. ע״י כך 
הפך דו׳־הכסף למטבע סמלית, כלומר: ערכו הנקוב עלה 
למעשה על ערך־הכסף המתכתי שבו. מטבעות־כסף בעלות 
שווי קטן יותר הפכו לסמליות כבר ב 1853 . ב 1934 , בשיא 
השפל הכלכלי הגדול, הופחת ע״י צו הנשיא משקל הדר 
ל 15 5 / 21 גראן, מהם 90% זהב צרוף —, כלומר ל 59.06% 
מערכו המקורי: מגמת צעד זה היתה העלאת רמת־המחירים 
ועידוד פעילות כלכלית. בהתאם לכך הוגדל מחירה של 
אונקיית־הזהב מ 20.66 דו׳ ל 35 דר, שהוא מחירה עד היום 
הזה. בימי אותו משבר־בנקאות עיכבה הממשלה הפדראלית 
את תשלומי הזהב ע״י הבאנקים והאוצר, וכל מטבעות־הזהב 
הוצאו מן המחזור. בחוק קניות־הכסף מ 1934 קבעה הממשלה 
הפדראלית, שהכיסוי של המטבע הממלכתית יהא מורכב מכסף 
בשיעור רביעית ומזהב בשיעור שלושת־רבעים. בספטמבר 
1956 הגיע מלאי־הזהב שבידי ממשלת אה״ב ל 630 מיליון 
אונקיות זהב צרוף, ששוויין כ 22.05 מיליארד דר, ואילו 
מלאי הכסף הגיע ל 2.7 מיליארד אונקיות כסף צרוף. 

היום מהווה הדו׳ האמריקני את המטבע היציבה שבעולם, 
שמאחוריה עומדים עצמתה הכלכלית האדירה של אה״ב 
ועודף סחרה עם שאר ארצות העולם׳ ביהוד עם ארצות 
אירופה. מבחינות מסויימות — כגון מבחינת יצוא ההון — 
תפס הדו׳ האמריקני באמצע המאה ה 20 את המקום שתפסה 
הלירה שטרלינג הבריטית במאה ה 19 כיחידת־מטבע עולמית, 
ועמדה זו חוזקה ע״י הסכמי ברטון־וודז (ע״ע). 

שער־החליפין הרשמי בין הדר האמריקני ובין המטבע 
של כמה ארצות אחרות הוא דלקמן (לפי המצב ב 1956 ) : 


פראנק בלגי 

50 

בלגיה 

פראנק צרפתי 

350 

צרפת 

לירד, 

625 

איטליה 

דיבר 

50 

יוגוסלאוויד, 

מארק גרמני 

4.200 

גרמניה המערבית 

לי״ש 

0.357143 

בריטניה 

קרובה נורווגיה 

7.14286 

נורווגיה 

קרובה שוודית 

5.17321 

שוודיה 

פראנק שוויצי 

4.37282 

שוויץ 

ן* "ר 

1.800 

ישראל 


מלבד באה״ב נהוג הדו׳ כיחידת־המטבע הרשמית בקא־ 
נאדה, בהינדורס הבריטית ואיי הודו המערבית הבריטיים, 
בחבש, בברית המאלאית, בפורמוזה, בהונגקונג, בצפון־ 
ב 1 רנא 1 הבריטית. 

; 1908 ,. 11 [ . 19 1171 5/4 ( 1 . 4 65611 ( 1 ) 0614 5 * 0 ,־ 808614161 .ן 
.ס ; ב 1936 1 , 05 1110 / 0 ץ-) 111510 11 ) 51101 ) 111 י! , 67 ^ 06 . 8 . 0 
,־ 61561 ^ 1601 ) 001 .£ ; 1937 ,. 19 . 11 ¥612 , 1 ) 12 ) 11 ? ,־ 61 ־ 161 ) £161 כ 1 

140726101)7 ?40110§61726121 111 1)5/1, 1949; 111, 86110§6, 

7716 €>. 0x515, 1950; 1^(155621(11X1, 4 141510}')! 0/ 1116 0., 

1958. 

ש. די. 



153 


דולריט—דום, כריסטיאן וילהלם פון 


154 


דז^ריט ( 30161-11:6 > , מיוד ;> 606 גס 5 , מטעת), סלעים מאגמתיים 
מקבוצת הגברו (ע״ע), בעלי מבנה גרגרי-גבישי 

ללא זכוכית, המורכבים בעיקר לאבראדוריט (ע״ע פלגיוקלז) 

* — • • ־~ 

ואוגיט (ע״ע), לפעמים עשיר בטיטאן. מינראלים אחרים, 
המופיעים עפ״ר בדו/ הם: אוליוין (ע״ע), היפרסתן (ע״ע 
פירוכסן) ובצרי־ברזל; דו" רבים מכילים במקום האוליווץ 
כמויות קטנות של קווארצה. ההרכב הממוצע של דר: 


פלאגיוקלאז 55% — 45 

פירוכסן 45% — 35 

בצרי ברזל 8% 

אוליווין או קווארצה 3% 


דומים לדו" במוצאם ובהרכבם ה ד י א ב א ז י ם (מיוד 
;>,וד>ג> 3 |מ 51 ,מעבר), שהם דו" שהשתנו במטאמ 1 רפוזה קלה או 
בבליה תת־קרקעית: יש משתמשים במונחים דד ודיאבאז 
כשמות נרדפים. צבעם של הדו" והדיאבאזים ירוק־כהה עד 
שחור. — דו" ודיאבאזים נפוצים מאד ובונים דייקים וסילים 
גדולים, למשל במדינת נידיורק באה״ב, בצפון־אנגליה, 
באיזור־קארו באפריקה הדרומית. בא״י הם מופיעים באיזור 
תמנע־אילת בדייקים מסוף הקדם־קאמבריון. — בגלל צבעו 
ובגלל שטודפניו החלק והמבהיק, שניתן לשוות לו ע״י 
עיבוד מתאים, מקובל הדד כאבן למצבות. 

ורילעזניו-ת ( 1 ז 11111£1131151 נ 1 ), ידיעת שתי לשונות והשי¬ 

* 

מוש בהן. יש מייחדים מונח זה לשליטה גמורה 
על שתי הלשונות, אך נוח יותר לחשוב את הבקיאות 
היחסית בשתיהן כעניין של דרגה, הניתן לשיעורין. כשמדובר 
ביותר משתי לשונות, מקובל המונח רב־לשוניות (' 1 ) 01111 

11118113115111 ). 

חדד שימשה נושא לדיון בענפי־מדע שונים. הפסיכולו¬ 
גים חוקרים הבדלים אינדיווידואליים בכשרון לרכישת לשו¬ 
'נות נוספות על שפת-האם ובכושר המעבר מלשון ללשון, 
שהוא מפותח בדוברים דו־לשוניים במידה שונה. בקביעת 
חהשגים האינדיווידואליים בשטח זה יש, כנראה, חלק להש¬ 
פעת גורמים־שבסביבה יחד עם זו של גורמים־שמלידה. 
תוצאות הדד לגבי מידת השכל ועיצוב-האופי שימשו נושאים 
למחקרים מרובים. בדרך־כלל לא ניתן להוכיח עד עתה את 
הטענות להשפעתה המזיקה של הדד מפאת עצמה. הסוציו¬ 
לוגים סקרו את העמדות שנוקטות תרבויות שונות כלפי 
הדד כשהיא לעצמה וכלפי ידיעת לשונות מסויימות שמלבד 
לשון־האם. 

לעתים קרובות מבחינים בין (א) חברות דדלשוניות, 
שכל חבריהן משתמשים בשתי לשונות לפי תפקידים שונים 
והזדמנויות שונות, ובין(ב) חברות הכוללות קבוצות-משנה, 
שכל אחת מהן מדברת בשפת־אם משלה. פרטי היחסים בין 
קבוצות בעלות שפות-אם שונות, החיות במגע הדוק זו עם 
זו, וכן מעתקי־הלשונות (המעברים מן השימוש בלשון אחת 
לשימוש בשניה) שימשו אף הם נושאים חשובים לסוציו¬ 
לוגיה של הדד. במדינות דו־לשוניות או רב־לשוניות, כגון 
בלגיה, שוויץ, הודו, נובעות בעיות משפטיות־מעשיות רבות 
מן השימוש המקביל בלשונות שונות. 

מאחר שלעתים קרובות הלשונות משפיעות זו על זו 
ע״י מבטא זר, מלים שאולות, העתקת דפוסים תחביריים 
וסטיות אחרות מן התקן, המצויות לרוב באוכלוסיות דו- 
לשוניות, משמש מחקר הדד נושא חשוב אף לגבי הבלש¬ 
נות• מתברר, שמבנה הלשונות עצמן והתנאים החברתיים- 


התרבותיים, שבהם הן באות במגע זו עם זו, קובעים כאחד 
את תהליכי ההשפעה הלשונית בכל מקרה. באיזורים שבהם 
באות לשונות רבות במגע הדוק זו עם זו — כגון ישראל 
או אה״ב — מצויות הזדמנויות למחקר רב־ערך בשטח זה. 

הפדגוגיה מביאה את הדד בחשבון בעריכת תכניות* 
לימודים, בחיבור ספרי-לימוד, בפיתוח טכניקה מיוחדת 
להוראת לשונות זרות, וכן באירגונם וניהולם של בתי־ספר 
באיזורים שבהם מתעוררות בעיות לשוניות. בארצות דו- 
לשוניות או רב־לשוניות, כגון וילז, לוכסמבורג, אפריקה 
הדרומית, אה״ב וברה״מ, הוקדשה תשומת־לב מיוחדת 
למחקר הדד מבחינה פדגוגית. 

לגבי עמים רב־לשוניים — כגון הקאנאדים, השוויצים, 
ההודים — מהווה חדד בעיה לאומיודתרבותית ראשונה 
במעלה. בעיית חדד היתה קיימת ברוב קיבוצי היהודים 
בגולה ובעם היהודי כולו במעמדו בעולם. עם תחיית העב¬ 
רית והקמת מדינת-ישראל לבשה בעיית התרבות הדו- 
לשונית לגבי היהודים צורה חדשה, אך לא עברה מן 
העולם: הגבלות התרגום, אפשרות של יצירה אינדיווידו¬ 
אלית בשתי לשונות או יותר, קשרים יעילים בין הקיבוצים 
היהודים בארצות השונות — כל אלה לא פסקה חשיבותם 
לגבי מדעי־היהדות והפילוסופיה של התרבות היהודית. 

ש. ניגער, די צוויי־שפראניקייט פון אונדזער ליטעראטור, 

1941 ( 1 ) 177 ) 3 § 81713171 \ €07110£1 171 £€3 1 ) £14 ? 27 ), 8 . 17 

811176 ז 16 ב 1 1316 / 0 < 1€11 ס 86 4 ,ץ 0 ־ 1 גס .א ; 1953 , 87017167713 

01 €721 €771 ? $11 1 ) 16 ^־ 1176 0$011 $171 ' 11 ) £11177£11 01 €013 § 8 1176 072 

,( 67 ־ 21 , 0001 ^ 1 ,. 01101 ^ 8 ? 301101:10 ) 0£ .{) 17216111£€71€€ 

11 ) 7716716 .^ 277 7£€ ) £17 771 ) 8 771 ) £1 6 ' 710711 7/26 י 11£€0 ג 1 /[ .£ ; 1953 

- 811171 ,. 1 ) 1 ' ; 1953 , 1-11 , 107 ^ 7 ) 86/1 11 ) £11111217 171 ^ 81173 1 / 

. 1957 , 27011 ) 8636 10 01113.6 23/4 ) €716 71712 7/16 171 2113771 ) £17 

או. ו. 

011 , ?ןיסטיא[ 1 ^ 0 © 1 [ — 11116101 ^ 01111511311 

0011171 ¥071 — ( 1751 — 1820 ), היסטוריון, כלכלן 
ודיפלומאט גרמני, מראשוני התובעים את "תיקוף היהודים 
ומוסרם ושיפור מצבם האזרחי. דום למד תאולוגיה ומשפטים 
והיה ממייסדי כתב־העת תז 1$611 ! 1 \ 1765 :> 0611£5 ("המוזיאון 
הגרמני״). ב 1776 נתמנה פרופסור למדעי־הפינאנסים ולסטא־ 
טיסטיקה בבראונשויג. ב 1779 עבר לשירות פרוסיה כארכיד 
נאי מלכותי בברלין, וכאן הכיר את משה מנדלסזון (ע״ע). 
ב 1786 היה צירה של פרוסיה בגליל רינוס־תחתי של האימ¬ 
פריה, וב 1797 ייצג את פרוסיה בקונגרס של ראשטאט. לאחר 
שלום טילזיט עבר ב 1807 לשרת את מלכות וסטפאליה 
הנאפוליונית. ב 1810 פרש משירות המדינה. — דום עסק 
בהיסטוריה ובתורת־המדינה וחיבר כמה ספרים במקצועות 
אלה. בסוף ימיו כתב 2617 171011167 
("זכרונות זמני"), שלא השלימם. 

חיבורו המפורסם בשאלת־היהודים הוא - 31611117867 01167 
1071 > 1 !ן 467 § 655671111  16 ק 3 ז 01116 ו 01160 . 11 03100116 \, . 311101 ? 

-־ 7111161 . 1 ) 16 נ 3£ ז 6 ג 011601011 ; 1947 , 10(6111100511X30111161160 
£> 1601011112 ) £01 ; 1950 , 11105611110311132011611 '!' : 11111 1101036 

( £160161160 ) 15 ) 321 ז 1 )< 611 ־ 1500110011083111 . 1 > 11002 ־ 11 ׳ £16110 
. 1 ) 111102 ) 861130 . 30 ־ 011601011161 . 2 1¥316 ־ 61 ס ־ 561061 . 11 

1951 , 1950 , 1186111111056 £ 

חמה ( 12 גץ 1 /), שם כולל למוסדות מייעצים ומחוקקים 
ברוסיה הצארית. בתקופת ממלכת-מוסקווה היתד. 

קיימת "הדו׳ הבויארית" כמוסד מייעץ לצאר. לפי חוק- 
הערים. 1870 , נקראה העיריה הנבחרת בשם ״דו׳ עירונית״. — 
בימי התנועה המהפכנית ב 1905 ניסתה הממשלה תחילה 
להרגיע את הרוחות ע״י הבטחת הקמת "ד ו׳ ממלכתית" 
מ 3 ז 1 ז 018£1 ק 113 ,ץ 00 !), בעלת דעה מייעצת. הצעה 
שלא נתקבלה אפילו על דעת הציבור הליבראלי המתון וכל 
שכן על דעת החוגים המהפכניים. תחת לחץ השביתה הכללית 
והמהומות ברוב חלקי הארץ פורסם מינשר-הצאר מיום 17 
( 30 ) לאוקטובר 1905 , שבו הוכרז, בין השאר, על הקמת 
״דו׳ ממלכתית״ מחוקקת. לפי חוק מדצמבר 1905 ניתנה 
זכות-הבחירה לכל האזרחים מבני 25 ומעלה, אלא שהבוח¬ 
רים חולקו לקוריות, בהתאם לרכושם ולמעמדם. קול אחד של 
בעלי־האחוזות היה שקול כנגד 3 קולות של עירונים, 15 
קולות של איכרים ו 45 קולות של פועלים. הצירים נבחרו 
בכמה דרגות, פרט לשש הערים הגדולות ברוסיה, שבהן 
היו הבחירות ישירות. לדו׳ ניתנה הסמכות לחוקק חוקים, 
לדון על התקציב ולפקח על המינהל! אולם חלק גדול מן 
התקציב (צבא, מדיניות־חוץ, חצר־הצאר) הופקע מסמכות 
הדר. המיניסטרים לא היו אחראים בפני הדר. 

רוב המפלגות הסוציאליסטיות החרימו את הבחירות לדו׳ 
הראשונה באביב 1906 . אעפ״ב היה בה רוב שמאלי, שעי¬ 
קרו — מפלגת חופש-העם (קונסטיטוציונאליסטים־דמו- 
קדאטים — ק״ד) הליבראלית-ראדיקאלית ומפלגת־העבודה 
(עמלנים) הסוציאליסטית־עממית, וכן היו בה נציגויות חזקות 
למיעוטים הלאומיים (פולנים, מוסלמים וכר) 1 ליהודים היו 
12 צירים. הדר הראשונה התקיימה רק ג / 2 1 חדשים (מאי— 
יולי 1906 ). היא תבעה מן הממשלה תיקון חוק־הבחירות 
ברוח דמוקראטית, הקמת מימשל פארלאמנטארי, רפורמה 
אגרארית וחנינה כללית. כל הדרישות נדחו ע״י הצאר. הני¬ 
גודים בין הדו׳ ובין הממשלה החריפו בשל בעיית ענשי- 
המוות ובעקבות הפוגרום ביהודי ביאלי 0 ט 1 ק. ראש-הממשלה 
גורמיקין(ע״ע) פיזר את הדר, ויורשו סטוליפין(ע״ע) קבע 
בחירות חדשות. חברי הדו׳ ראו בפיזור מעשה לא-חוקי, ו 180 
צירים, רובם אנשי ק״ד, נועדו בוויבו׳רג שבפינלאנד ופירסמו 
קול-קורא, בו דרשו מן העם להתנגד לממשלה התנגדות 
פאסיווית, לא לשלם מסים ולא לשרת בצבא. בדצמבר 1907 
נידונו החותמים על ״כרוז־ויבורג״ למאסר 3 חדשים ונאסרה 
עליהם ההשתתפות בבחירות לדו׳ ובמוסדות ציבוריים. — 
הדר השניה, שבבחירתה השתתפו גם הסוציאליסטים, היתד, 
בהרכבה שמאלית יותר מקודמתה, ואף היא לא האריכה ימים 
(מארם—יוני 1907 ). המאבק בינה ובין הממשלה התנהל בעי¬ 
קר בשל השאלה האגרארית. הדו׳ סירבה לבטל את חסינותם 


של 55 הצירים הסוציאלדמוקראטים, שנאשמו ע״י הממשלה 
באירגון קשר צבאי. דבר זה גרם לפיזורה בפקודת סטוליפין. 
ביוני 1907 פורסם חוק-בחירות חדש, שצימצם את הנציגות 
של האובלוסיה הלא-רוסית והגדיל את מספר הצירים בקוריות 
של בעלי-האחוזות על חשבון מספרם בקוריות האיכרים 
והפועלים. בהתאם לחוק זה נערכו הבחירות לדו׳ השלישית, 
שהתקיימה מ 1907 עד 1912 , ובה היה רוב לתומכי הממשלה! 
היהודים הצליחו להעביר אליה 2 צירים בלבד. 

גם בדו׳ הרביעית, שנבחרה ב 1912 (ושכללה 3 צירים 
יהודים), היה לממשלה תחילה רוב מוחלט. אולם בעקבות 
המשבר הצבאי וכשלון המשטר במלחמת־העולם 1 התגבש 
בה "גוש מתקדם" ("הבלוק הפח׳גרסיווי"), שהיה מורכב מן 
הליבראלים ומן השמרנים המתונים! האישיות הבולטת 
שבבלוק היה מיליוקוב (ע״ע), מנהיג הק״ד. "הבלוק" דרש 
את גיוס הכוחות הציבוריים לניהול המלחמה עד לנצחון, 
ולשם זה — "מיניסטריון הנהנה מאימון הציבור", חנינה 
פוליטית, אישור האגודות המקצועיות, ביטול ההגבלות 
מטעמי דת ולאום (הכוונה היתד, ליהודים)! במטרות המלחמה 
כלל ה״בלוק" הקמת פולין מאוחדת ועצמאית, המאוחדת עם 
רוסיה ע״י הכתר המשותף. ה״בלוק" ביטא את התנגדות 
הציבור לחבורת החצרנים — עם רספוטין (ע״ע) —, שהקי¬ 
פה את הצאר ושלטה בפועל במדינה. אולם כל דרישות 
ה״בלוק" נידחו ע״י הצאר והצארית. האופוזיציה של הדו׳ 
כלפי הממשלה גברה, והתקפות אנשי ד,"בלוק" על שיטות 
המימשל והמינהל ועל אישיו החריפו. במשך 1916 אף החלו 
להתרקם קשרים בין אנשי הדו׳ ואנשי־צבא לשם ביצוע 
מהפכת־תצר. אולם הפיכת ההמונים הקדימה את ההפיכה 
מלמעלה. ב 12 במארס 1917 סיימה הדו׳ את קיומה עם מינוי 
״ועד זמני של חברי הדו׳ הממלכתית״, אשר הקים — בהס¬ 
כמת ״מועצת הפועלים והחיילים״ — את הממשלה הזמנית. 

פעולתן של 4 הדו" בתיקון המשטר ע״י התחיקה היתה 
מועטת, אבל מעל בימותיהן הושמעו דברי-ביקורת והתקפות 
על הממשלה והמשטר, אשר תרמו להכשרת הקרקע למהפכה. 
. 8 ; 1907 , 13 ^ מ 3 > 01 כןמ 50 , 85 * 1680 * 10110 . 8 . 0 

-נןג#ץ 00 ז 0 11 0x3x1105 תממ* 

-סץ? , 5 מ> 6 801 718380 . 11 10 ; 1913 , 16 גץ# 0x86111105 
,ו{:> 25 * 1406 .ס ; 1913 , 180 * 80 0X868806 ק 3 ^ץ 800 0X06 
, 111 , $ 1713 ) 11$ 3 }{ י 0 מ 2 רתז 0516 . 0 ; 1917 < 34713 * %14 

171 ) 3 * £14 1116 / 0 ?> 3 $ 71 ?(£ ^; 77 ,מ ¥3150 \~מ $610 . 0 ; 1949 

. 1952 , 6 ז 1 ק £771 

א. אח. 

ד 1 מה, ז׳ן — ! 0013 0 630 ( — ( 1625 — 1696 ), גדול המש¬ 
פטנים הצרפתים במאה ה 17 . חיבורו הראשי הוא 

0310161 010116 :! 160 8305 0110168 1015 £65 ("החוקים 

האזרחיים לפי סדרם הטבעי״) 1689 — 1697 . בואל( (ע״ע) 
אמר על דו׳, שהוא שהחזיר את עטרת־התבונה בתורת- 
המשפט לןשנה! ויש שהפליגו בשבחו ואמרו, שתכניתו 
לחברה האזרחית היא המסודרת שבתכניות שהוצעו בכל 
הזמנים, דו׳ השפיע על התפתחות המשפט בצרפת במאה ה 18 , 
והיה אחד ממפלסי-הדרך לספר־החוקים הנאפוליוני מ 1804 , 
שהוא קיים בתקפו בצרפת ובכמה ארצות אחרות עד היום. 
כתביו: 1 —££, 1821 — 1825 ! 1 —־ 7 ^ 1 , 1828 — 1830 . 

. 14 ;( 1842 , 5 *מ 82¥3 165 ) .ת!נ\ס 0 .<£ ,ח 1151 ס 0 
,.<£ ./ , 0611261 ^ .? . 14 ; 1873 , 1$ )' 17 * 1£1 ) 771 €1 ,.<£ 

374 6 } 741 * 0071 * 1471 ן , 1713 ) £7 1171 , 16101 ) £211 . 8 ; 1936 

. 1938 


159 


דומזדי, ספר■ — דומי 


160 


דומזך , / ספר" 80010 ץ 13 ) 1£5 מ 0 ס, "ספד יום־הדיו האח־ 
רוך), השם שניתן מראשית המאה ה 12 ואילך 
לספר רישום הקרקעות והרכוש, המסכם סקר מקיף של 
מלכות אנגליה, שבוצע ב 1085/6 בפקודתו שלי דילים הכובש 
(ע״ע). בספר ניתן תיאור מקיף של הערים, הכפרים, החוות 
החקלאיות והאחוזות הפאודלית, של שמות אדוניהם בימי 



קטעים מז "הדו־מזדי הגדול" (כ״י מן המאה ה 112 


אדוורד המאמין (ע״ע) ובימי ויליט, גודל השטחים ומידת 
פוריותם, ביצורם וזיונם של המבצרים ומספר האנשים, 
חפשים ועבדים, הנמנים אליהם? פרטים על פדיונן וערכן 
של האחוזות לפני הכיבוש הנורמאני ואחריו ובשעת ביצוע 
הרישום! מקורות־הפרנסה השונים של כל מקום ומקום, 
כגון טחנות־קמח, איזורי הציד והדיג, שטחי־מרעה וכר! 
הערות על מידת כוח־הניצול המשוער של האחוזות ועל 
בעיות משפטיות שנתעוררו בעקבות הכיבוש, ואף פסקים על 
יישוב חלק מבעיות אלו. הסקר נתן למלך ולצוות־עוזריו 
תמונה מושלמת של הרכוש הקרקעי של בית־המלוכה, של 
ההכנסות המשוערות, של מידת המיסים והחובות הפאודא־ 
ליות שאפשר להטיל, של כוחם הכלכלי והצבאי של בעלי- 
האחוזות השונים. איסוף הידיעות נעשה ע״י שליחי־המלך 
ברוזנויות השונות, שכינסו נציגים של מועצות, איזורים 
וכפרים וקיבלו תשובות על שאלותיהם ע״פ עדות בשבועה. 
הסקר קבע את מכסת המיסים, אגרות בתי־הדין והזכויות 
של בית־המלוכה. התשובות סודרו לאחר מכן לפי רוזנויות 
ונשלחו לבית־האוצר המלכותי? שם מויינו וסודרו מחדש 
ונרשמו בספר. 

ספר־דו׳ הוא תעודה מיוחדת במינה, שהיא עד היום פרק 

יסודי בתודעתה ההיסטורית של אנגליה. מספר זה אפשר 

לעמוד על עובדות רבות הזורעות אור על המבנה החברתי 

והכלכלי של אנגליה בעשור שקדם לכיבוש הנורמאני 

ובתקופת כיבוש זה. כל נתוניו מעידים על מבנה פאודאלי 

מובהק, שעל־פיו אורגן השלטון הנורמאני. ניכרים בו גם 

שרידי המשטר האנגלרסאכסי הקודם, שאף הוא היה פאר 

דאלי בחלקו. ע״פ ספר־דר אפשר אף לעמוד על מעמדם של 

המנזרים ושל הרכוש הכנסייתי ולקבל נתונים שונים על 

כמה מערי אנגליה הבינוניות (לונדון ווינצ׳סטר אינן מופי- 

י ... 


עות בו), וגם לאסוף ידיעות אחדות על אישים היסטוריים 

מסויימים. הספר מעיד על הכשרון האירגוני והמדיני ועל 

כוח־הריכח של המלוכה הנורמאנית, אשר השליטה באנגליה 

אירגון פיסקאלי־ממלכתי, שלא היו לו דומים באירופה 

באותה תקופה (אולי חוץ ממלכות־־הנורמאנים בסיציליה). 

ספר־דו׳ מורכב משני כרכים: הדו׳ הגדול והדו׳ הקטן! 

שניהם נכתבו בתחילת המאה ה 12 ע״י סופרים ומאספים 

שונים. על שני הכרכים האלה יש להוסיף 2 ספרים, שהם 

למעשה חזרות בלתי־שלמות על הסקר או אולי שלב בלתי־ 

מוגמר של איסוף הנתונים. נשתמרה גם תעודה המוסרת 

את העדויות שנאספו ברוזנות קימבריג׳, וממנה אפשר 

לעמוד על דרך איסוף נתוני ספר־דו׳ ועל הרכב השאלות 

שהופנו אל השלטונות המקומיים. — שני ספרי־דו׳ נשמרו 

בתחילה בווינצ׳סטר והועברו במאה ה 14 לכנסיית־וסט- 

מינסטר בלונדון? ביה״ב שימשו ספרי־עזר לקביעת המיסים 

לאוצר־המלוכה ואף תעודה משפטית בדבר בעלות על הקר¬ 

קעות והזכויות הפאודאליות שנבעו מכך. במאות האחרונות 

טיפלו בתעודות אלו מלומדים רבים, היסטוריונים, חוקרי- 

התרבות וכר. ספר־דו׳ הו״ל לראשונה ב 1783 ע״י בית- 

.1816 הלורדים האנגלי; הנספחים שלו נדפסו ב 

0, 3111(116* (6(1. ?. £. ¥€11 , 1 ) £01111 . £1 .[ ; 1888-91 ,( 6 ע 0 ס - 
1895; 16., £11£1. 138 , 29 , 23 , 15 , 5 . 1151 ־ , 

1890-1923; 831131(1, 7/16 7). 807011§/1*, 1904; 1(1. 7116 

7). 171<}716*1, 1906; ?. \1116 / 0 070661/1 7/16 , 360# ־ 0£1 מ 1 ז 
1\1(112 07, 1905; 1(1-, ¥11 §11* 11 8001670€111117 111/1 1116 ה? ץ ''$, 
1908; £. \¥. ^4311:13116, 7). 800% <111(1 86 1 ) 1 ; 1907 2 ,/> 071 ץ ., 

7). 800%, 1921 ; £. \1. 81 € 11 1116707 > 0071 1/16 1771 ) 1111 ¥\ , 011 :ז , 
1908 ; 16 ., 411§10-8 (1X011 871 §1(111(1, 1943 ; 0 . ס , 

1 ) 011 ^ 135 , 7/16 £>. 31171>6 418 ?) ץ X 017 , XX ^), 1937 ; ¥. מ . 
0316131 ־ x 11 , 7). 800%*, 811171165 171 1/16 7111)110 86007(1, 1948 ; 

14. 0. 1 ) 117 ) 1 § 871 ח 167 * 1 > 8 /ס ^ 1 /ק 2 > 7 § 060 .( 7 7/16 ,ץ 6 ז 3 ס , 
1952; 7). 86-801111(2 — ££001 6 מ £13 מ£ 04 6 ־ , 

1954. 

. י. ב. ס 

דיס ,, (אוקראינית 3 ׳י>ץמ [לשון־רבים]), שירי-עם אוקראי¬ 
ניים. המונח מופיע לראשונה במאה ה 16 ככינוי 
לשירי-אבל בשעת לוויה. הזמרים והמנגנים של הדו" נקראו 
קובזארים או באנדוריסטים ע״ש כלי־הנגינה המיתריים 
קובזה ובאנדורה, שמקור שמותיהם טאטארי. הקובזה היא 
בעלת צוואר ארוך וכרס קטנה, והבאנדורה צווארה קצר; 
שתיהן מכילות מ 12 עד 28 מיתרי־ברזל. הדו" נתגבשו במשך 
המאות ה 18 וה 19 ע״י זמרים ומנגנים, רובם עיוורים, שהיו 

מופיעים בירידים, בחגיגות ובעצרות־מועד. 
רובן של הדו" שירים ליריים לפי צורתן החיצונית 
ואפיים-היסט 1 ריים לפי תכנן. מבחינה זו מזכירוית הן את 
"הרומאנסוס" הספרדיים או את שירי היונאקים הסרביים. 
לחניהן מלודיים, עגומים ופשוטים; החרוז חפשי, ואין להן 
משקל אחיד. הזמר-המנגן הוא המפרש את השיר לפי טעמו 
ומצב־רוחו! לפעמים, בהתקרבו לסיום, מפסיק הוא את השיר 
ומביע את דעתו — עפ״ר כמוסר־השכל. הנימה השלטת בדו" 

היא אלגית או סאטירית. 

הדו׳ מפגינה את קשר העם למולדת ולנצרות ואת אחוות 
הלוחמים למענן. השכבה הקדומה של הדו" דנה, בעיקר, 
במלחמות הקוזאקים בתורכים ובטאטארים; הקוזאקים מתו¬ 
ארים לעתים קרובות כמנוצחים, נשבים וסובלים. השכבה 
השניה של הדו״ מוקדשת לתקופת בוגדן חמלניצקי (ע״ע)! 
כאויבי העם מופיעים בה הפריץ הפולני והמוכס היהודי. 
אחרי כיבוש אוקראינה ע״י הרוסים נפסקה התפתחות 
הדו", מאחר שהשלטון הרוסי השתדל לטשטש את הפרצוף 



161 


דומי — דומיה, אונורזז 


162 


האוקראיני־לאומי. התנועה האוקראינית-לאומית החדישה 
גאוותה היתד. על הדו". בקרב הפאטריוטים האוקראיניים 
היתד. נטיה לראות בדו" המשך של השירה הרוסית המקורית 
של המאה ה 12 . אולם, לאמיתו של דבר, אין קשר בין הדו׳ 
האוקראינית, שנוצרה במאות ה 15 — 17 בימי השלטון הפולני, 
ובין הבילינה (ע״ע) הרוסית העתיקה מן התקופה הקדם־ 
טאטארית. מחברי הדו" היו פרחי בה״ס הכנסייתיים, 
ה״בורסאקים״ הנודדים במאה ה 17 . מהם שהשתתפו במסעות־ 
המלחמה של הקוזאקים, ובתור נכי־מלחמה היו מזדמנים 
לפונדקים. — אספי הדד בתקופה החדשה הושפעו מן הרו¬ 
מאנטיקה האירופית ומ ז קבצי הבילינות. הדד מצדן השפיעו 
על הסיפורים העממיים האוקראיניים של גוגול (ע״ע) ועל 
השירים האוקראיניים־לאומיים של שוצ׳נקו (ע״ע). כמו־כן 
השפיעו על התיאטרון האוקראיני, ששימש גורם חשוב 
לתחיה הלאומית באוקראינה. 

6 מ: 8 ס 046 קס 1 ס 17 , #£370/43808 .^[- 8. ^870x10804 

; 1874/5 , 11 ־ 1 , 0#3 ק 3 מ 70 08:0 סץ ק 10 ; 03 / 0 מס 6 ת 
301/48 סק 03 מוג 3108080 ק *ץ , 033 , 0 >ןמ 3 ק< 1 > . 1 

^ 1 סנ 3081 ק 8 ץ #1630311 , 16003 ; 0 >! . ; 01000/00,1913 

. 1910-1913 , 0 /ץ 3 ^ 0381 ק 83 

א. אח. 

א?י 1.3 ל!"״ — ■ 6 0311X11161 ־ 1808) — 170X101 , מאד¬ 
• • • 

סי — 1878 , פאריס), צייר, גראפיקן ופסל צרפתי. 

אביו של דו׳ היה זגג, עושה־מסגרות, משחזר־תמונות, ואף 
משורר לעת-מצוא. ב 1816 עבר עם בני־משפחתו לפאריס! 
שם הכיר דו׳ הילד 
לראשונה—אגב הצ¬ 
גת מחזה של אביו — 
את הבימה ואת שח¬ 
קניה, ותוך עבודתו 
במשרדו של עורך- 
דין ( 1820 ) — את 
אנשי המשפט, ובשו¬ 
ליה בבית-מסחר לס¬ 
פרים — טיפוסים שו¬ 
נים של בני החברה 
הפאריסאית. כל הרש¬ 
מים הללו השפיעו 
לאחר מכן על יצירתו 
השפעה עמוקה. ב- 
1822 נכנס דו׳ לאול¬ 
פן של ציירים, אולם 
דעתו לא נחה מן 
הרוח האקאדמאית ששררה שם. משום כך ומשום צרכי- 
פרנסה התחיל עוסק בטכניקה הליתוגראפית, שעדיין היתה 
חדשה באותם ימים. המציאות החברתית בצרפת של 
ימיו הפנתה אותו לקאריקאטורה, והוא נעשה אחד הגדולים 
בסוג-אמנות זה ע״י מיזוג מושלם של הקומי והטראגי. 
בציור־בצבעים הוא מייצג רומאנטיקה ספוגה נאטוראליזם 
ורודדביקורת, הנובעת מקנאה לאמת ולצדק חברתי. ב 1828 
התחיל דו׳ משתתף בכתב־עת קאריקאטוריסטי! תחילה 
שלח את חיצי לעגו הציורי בבורבונים, ומיולי 1830 ואילך — 
ב״מלך הבורגני" לואי־פיליפ ובכל משטרו, שפתח פתח 
לרדיפת־בצע פרועה ולשחיתות על כל צורותיה. ב 1831 נידון 

דו׳ למאסר על קאריקאטורה גרוטסקית־דמונית של המלך. 

*.♦ 



א. דומיה: הכרם המחוקקת (קאריקאטורה של ה 3 א,־ 5 אמנט) 


עם צאתו מבית־הסוהר נפרד ממשפחתו, ומאז חי במחיצת 
קבוצה של סופרים וציירים (גורני [ע״ע] ואחרים). מיצירו¬ 
תיו העזות ביותר באותן השנים — הליתוגראפיות "הכרס 
המחוקקת״ ( 151311£ ;§ 16 6 ־ 11 ת 6 ע 6 * 1 ) — סאטירה ציורית 
אכזרית על הפארלאמנט, וה״רצח ברחוב טראנסנונן" — 
בעקבות הריגת משפחת-עובדים ע״י אנשי-המשטרה לאחר 
הפגנת־פועלים. ב 1835 נאסרה מטעם הפארלאמנט הקארי־ 
קאטורה הפוליטית, ועל כך ענה דו׳ בסידרה נוספת של 
קאריקאטוולת חריפות, שהופיעו בכתב־עת קאריקאטוריסטי 
חדש. אעפ״כ לא היתה לו ברירה אלא לפגות לקאריקאטורה 
של המידות ושל ההווי! כך נוצרו סידרות־ציורים, המראות 
את הבורגני על כל הצדדים שבחייו, ונושאים אלה הוסיפו 
להעסיקו עד יומו האחרון. 

ב 1836 התחיל דו׳ לצייר סדרות של ליתוגראפיות 

7 

על נושא ״העסקדהרמאי״. בשנות ה 40 פנה לתיאור 
אנשי־המשפט, "הרועים אותם ואת עמי לא רעו". באותן 
שנים נוצרו אף ״הנציגים המיוצגים״ ( 301:8 ] 6$60 זק 116 65 * 1 
68 ;זמ 6$6 זק 6 ז) — סידרת דיוקנות של מדינאים, סופרים 
ואמנים. בסידרות־קאריקאטורות אחרות התקיף דו׳ את 
התיאטרון ועמו את הפולחן המזוייף של התרבות העתיקה. — 
דו׳ עשה גם ציורים לספרים, כשהוא מושפע מן הטכניקה 
הרכה של גאווארני! חלק מאותם הציורים נעשו בטכניקה 
של פיתוודעץ (ע״ע גרפיקה, עמ׳ 667/8 ). כבר ב 1835 התחיל 
לצייר באקווארל, ומ 1840 ואילך אף בצבעי־שמן. 

דו׳ היה ליבראל אמיתי, שהתנגד לא רק לשחיתות 
הרכושנית, אלא לכל דבר שנראה בעיניו ככפיה חברתית, 
עגון הסוציאליזם והאמאנציפאציה של האשה, שבה ראה 
מגמה להשתלט על הגבר. הקאריקאטורות, שבהן הוקיע את 
שתי התופעות הללו( 1847/8 ), עוררו סערת־תרעומת בחוגי 
השמאל. עם הכרזת הרפובליקה השניה ב 1848 הצטרף לה 
דד בהתלהבות, שנתן לה ביטוי בליתוגראפיות ובתמונות- 
שמן על נושאים מהפכניים ועל מוטיווים רפובליקניים 
סמליים. יחד עם זה לא נמנע מלצייר אז — לפי הזמנה — 
את "המגדלית בעלת־התשובה". את התנגדותו ללואי־נאפוליון 
הביע בפסל קאריקאטורי, הנמנה עם החשובות שביצירות 
הפיסול באותו הדור. לאחר התקסרותו של לואי נאפוליון 
פנה דו׳ לצייר את דמותו של ישו, שבו ראה את הלוחם- 
הסובל למען הצדק. בשנות ה 50 נוצרה, כנראה, אף תמונת 
"הרחוב", המתארת נפשות ללא-מחסה והחורגת מגבולות 
תקופתו. 

באותן השנים הדפה דו׳ במקצת מן הליתוגראפיה. אמנם 
הוסיף להוציא סדרות של קאריקאטורות של מידות ושל 








163 


דומיה, א(נורד! 


164 



א. דונדה: דון קימוט 

¥ 

הווי! אולם במידה הולכת וגדלה פנה לציור בצבעים, תוך 
התקרבות לציירי ה״פלגאר", אנשי אסכולת ברביזון (ע״ע), 
דוביניי(ע״ע)׳ ובעיקר קורו(ע״ע)! הוא צייר טיפוסים שוגים 
שברחובות פאריס, שתיינים (הוא עצמו היד, שטוף בשתיה), 
ילדים במשחקם, אולם בעיקר נמשך לתיאור התיאטרון, 
לבסוף הזניח את הליתוגראפיה לגמרי, ומשום כך פוטר 
מהעבודה בבה״ע הקאריקאטורי שעליו היתה פרנסתו 
( 1860 ), ונאלץ להעתיק את דירתו לשכונת מונפארנאס — 
מקום מושבם של ציירים צעירים, שעתידים היו ליצור 
את האימפרסיוניזם. באותן שנים צייר בני שכבוהדעם 
שונות, המזדמנים בקרונות־הרכבות, ועלובי־חיים למיניהם. 
האילוסטראציות הרבות ל״דון קישוט" ניכר בהן בבירור 
קלסתר־פניו של הקיסר נאפוליון 111 , שעמו לא השלים דר 
מעולם, ויחד עם זה מוצאת בהן את מלוא־ביטויה גדולתו 
הטראגית של האביר הנלעג. 

ב 1863 עלה בידי ידידיו, ובראשם בודלר (ע״ע), להחזירו 
לעבודתו הקבועה. מעתה הפכה לנושא העיקרי בליתוגרא- 
פיות שלו הסכנה שאיימה על אירופה מצד פרוסיה המתרב¬ 
רבת. לאהד פרוץ המלחמה בין גרמניה וצרפת צייר 
ליתוגראפיה, שהיא התקפה חריפה על הקיסרות כאחראית 
למלחמה, אולם לאחר כניעתו של באפולירן 111 — ליתוגרא־ 
פיות בעלות תוכן פאטריוטי. באותה תקופה צייר פלאקאט 
גדול לפירסום הפחם של איורי, ובזה הקדים את הגרא־ 
פיקה השימושית החדישה. יחד עם זה לא הניח את ידו מן 
הציור-בצבעים ומן הפיסול. בציור הושפע מן הספרדים 
דיברה (ע״ע) וגמה (ע״ע), בסוף ימיו — מפרגונר (ע״ע), 
ובתמונותיו האחרונות הגיע עד לגבולות האכספרסיוניזם. 

ב 1873 גברה עליו מחלת־העיניים, שקיפחה את כוח־ 
עבודתו ואת מצבו החמרי. ב 1878 , זמן מועט לפני מותו, 
ערכו ידידיו תערוכה של כל יצירותיו. 


יצירתו של דו , , המשקפת את חיי פאריס במאה ה 19 , 
כוללת 4,000 ליתוגראפיות וציורים גראפיים אחרים, 300 
מיתוות־יד, 200 תמונות, ורישומים לאין מספר. ערכה המלא 
לא נתגלה אלא בתערוכה של שנת 1901 . 

ב ג ר א פ י ק ה צייר דר על אבן — כמעט תמיד בגיר, 
ולעתים רחוקות בדיו! פיתוחי-עץ לא עשה כמעט אלא 
לצרכי אילוסטראציה. מ 1833 ואילך יצר סיגנון משלו: 

הדמויות מצויירות בצורה פלאסטית־מונומנטאלית, עפ״ר 

• • 

תוך תנועה ותוך קיצורים! השטחים המצוללים מצויינים 
בקיווקוו. מ 1840 ואילך נעשה עיבוד השטחים מגוון יותר, 
והקווים נעשו רכים יותר. לאחר מכן הפך הטיפול בקומפו¬ 
זיציה ובפרטיה חפשי וציורי יותר. בשנותיו האחרונות חזר 
דר למונומנטאליות, בלי לוותר על אמצעי הרושם הציורי. 

בציורו צבעיו דמויי־משחה, כביצירותיהם של שאר 
כל הציירים הרומאנטיים! הקומפוזיציה דינאמית כמעט 
תמיד, בניגוד מכוון לקלאסיציזם. התמונות של שנות ה 40 
מצויירות עפ״ר בגונים כהים וחמים. אחרי 1850 הלכו הגונים 

ונתבהרו בהשפעת ציור ה״פלנאר". השפעתו של דר ניכרת 

* •♦ * •* 

ביצירות־נעוריהם של סזן (ע״ע), של ון גוך (ע״ע) ושל 
רואו (ע״ע). 

החוש לערכים פלאסטיים, שזיכה את דר עוד בנעוריו 

לתואר "מיכל־אנג׳לו של הליתוגראפיה" (דוביניי), בא לידי 

י ♦ • 

ביטוי מושלם בפסלים המועטים שהגיעו אלינו. 

ץ ־ £1602 ; 1898 , 0611076 ' 1 61 16 ( 011101711 . 11 , 0 ז 4 >ת 7\10x3 
,.<£ . 11 ,ח 07311 7316 ע .£ ; 1899 , €0,7160,1117151 .( 1 . 11 , 31716$ ( 
,־ £$01101161 . 11 ; 1923 2 ,^ 1-1 ,.<£ . 11 , 510 ^ £10550 .£ ; 1923 

1)., £6171176 61 111110§70£116, 1923; 1(1., 1)., 1938; £.1)011011, 

11 . 1 ).: 1)6 5071 £11071 16 1'061x076 £70£/116[116, 1~33, 1926-1931; 

70607116 .( 1 ; 1943 2 ,.(€ , 7 ־ 3101 ^ .? ; 1939 ,.<£ , 0 מ;§ £3$531 .ס 
£07 1x11-77167716 61 £(17 565 (17)715 , 1945; ). £ 1 115 ) . 0 , 1 ץ 011 ־ 

, 1946; 1(1., 11. 1151 ) 111 5611167 161716 ?] 7£70 ( £077 ,.ס , 

1946; 0. 2111021948 ,.(£ ,■ 0311111101 . 4 * ; 1947 ,.<£ ,־ ; ). 
.^11017131 . 1954 ,.ס ,־ 

פ. ש. 



א. דומיה: סשפסנים מדרגות בית־הכדמפט 










165 


דומיטינום, טיטוס פלויום—דומינו , 


166 


המיטינום, טיטוס פסיום - ־!!״ 00 *!"**מ 

4 • | * י " - • 

1130115 —( 51 — 96 לסה״נ), קיסר ר(מא ( 81 — 96 ), 

בנו של אספסיינוס (ע״ע) קיסר. על נעוריו לא ידוע לנו 
הרבה. בקרבות שפרצו ברומא בשנת 4 הקיסרים ( 69 ), לאחר 
שהוכרז אביו לקיסר, 
היו חיי דו׳ בסכנה! 
דודו סבינוס נהרג, 
והוא עצמו הצליח 
בקושי להתחמק. או¬ 
לם כשנהרג ויטליוס 
(ע״ע), קיבל דו׳ את 
השלטון לידו כממלא* 
מקום אביו ושלט 
בשרירות־לב עד ש¬ 
הגיע אביו לרומא( 70 
לסה״ג). מאז ועד מות 
אחיו טיטוס(ע״ע) לא 
היה לדו׳ שום חלק 
בשלטון! הוא רק נת¬ 
כבד כמה פעמים 
בקינסולאט. דחיקתו 
לקרן־זווית הגדילה 
את מרירותו ואת 
תאוות־השלטון שהי- 
תה טבועה בו. היחסים 
בינו ובין טיטוס לא 
היו תקינים, אע״פ 
שטיטום נהג בו מנהג של נדיבות. כשעלה דו׳ לשלטון אחרי 
מות אחיו, נסתמנו בו תיכף קווי עריץ. שאיפתו הברורה היתד. 
לעקור את כל שרידי הסמכות, שעדיין נשארו לסנאט, ולרכז 
את כל השלטון בידו. הוא סטה מדרך אביו ואחיו גם 
בשאיפה לכיבושים ולהרחבת גבולות האימפריה. ב 83 ניצח 
את החאטים והחל בבניין קו-המגן ( 111065 ) בין הריגום 
והדאנובה. מלחמות קשות היו בימיו בין הר 1 מאים ובין 
הדאקים (ע״ע דקיה), והרומאים נחלו בהן מפלות כבדות. 
דו׳ נאלץ לקנות את השלום בתשלום כסף שנתי למלך 
הדאקים בגלל ההכרח להלחם במאדקומאנים ובסארמאטים. 
בשעת מלחמת הדאקים מרד בדו׳ סאטותינוס, נציב גרמניה 
העליונה! אולם המרד דוכא, וסאטורנינוס נהרג. ב 89 חזר 
דו׳ לרומא, חגג טריומפוס וקיבל את התואר 03010115 . ב 92 
נלחם הקיסר בסארמאטים בלא הצלחה יתרה. לעומת זה 
הצליח נציבו אגריקולה (ע״ע) במלחמתו בבריטניה! אולם 
הוא הוחזר משם, כנראה מקנאת דו׳ בו. 

לעומת אי-כשרונו הצבאי הראה דו׳ זריזות וכשרון 
בהנהלת המדינה. הוא השתדל לתקן ליקויים בשיפוט ובמוסר 
הציבורי: העניש קשה שופטים ופקידים מושחתים! הוציא 
להורג את הבתולות הוסטאליות שנתפסו בקלקלתו! על 
נשים גרושות נאסר לקבל ירושה! דו׳ נתן דעתו גם על 
השפעתן של הצגות תיאטרוניות מסויימות על המוסר ואסר 
את הצגות המימוסים! וכן חידש את החוקים נגד ניאוף. 
אולם קפדנותו בשמירת המוסר הציבורי לא פעלה כל פעולה 
ורק עוררה התמרמרות כללית, הואיל והקיסר עצמו היה 
שטוף בזימה. — דו׳ התנגד בתוקף לפולחנות שחדרו לרומא 
מן המזרח, ונהג בחומרה גם כלפי קרוביו, הקונסול פלאוויוס 


קלמנס ואשתו פלאוויה דומיטילה, שקיבלו — כנראה — את 
הנצרות, שנחשבה לכת יהודית! קלמנס הוצא להורג, ואשתו 
הוגלתה. 

גדולה היתה שנאתו של דו׳ לסנאט, ומבחינה זו הזכירו 
ימי דו׳ את שנות שלטונו של קליגולה (ע״ע). סנאטורים 
ואזרחים נכבדים ועשירים לרוב סובכו במשפטים על עלבון 
הקיסר והוצאו להורג. ההריגות והחרמות הרכוש היו בחלקן 
תוצאה מן המצוקה הכספית׳ שבה היה דו׳ נתון במשך שנות 
מלכותו! הוא פנה למעשי אלימות כדי לזכות בכסף, 
כקאליגולה ונידון בשעתם. גם התנהגותו של דו׳ כלפי 
היהודים — גביית ״המם היהודי״ בכל חומר־הדין — מת¬ 
בארת אולי ע״י מצוקתו הכספית של הקיסר. סיבות המצוקה 
היו ההוצאות העצומות על בניית מקדשים מפוארים, אצטד¬ 
יונים וקירקסים ברומא (בין השאר — השלמת הקולוסיאום) 
ובאנטיוכיה, על סלילת כבישים באיטליה ובפרובינציות, 
הגדלת שכרם של החיילים והענקות לטובת הציבור ברומא. 
חמסנותו של הקיסר גררה אחריה שורה של קשרים נגדו, 
שדד הרגיש בהם. הוא לא היה בטוח בחייו, כל אנשי 
סביבתו נעשו חשודים בעיניו, והוא התחיל להוציא פסקי־ 
מוות על אנשים בלי כל בירור משפטי. לבסוף חששה גם 
דומיטיה אשתו לחייה והשתתפה בקשר נגד בעלה. דו׳ נרצח 
בחדר־האמבט שלו. עם מותו נפסקה שושלת הפלאוויים. 

¥10171143 . 7 ,־ז 6 ע 1 נרדו[ 1011 ? .£ ; 1857 ,.<£ ¥10111113 . 7 , 0£ ו!דח 1 .. 4 . 

,. 0 ■<} €1 ' 0 ק €171 ' 1 36 £716 €״ 1 ?>/ " 3114 73$£11 , 05611 . 8 ; 1885 ,, 0 

, 16 ״ץ 8 .£ ; 1909 , 2541-2596 ,[ 2 ] 71 ,££ י ז\\-? ; 1894 

311 [ 7 ) 71 1173 > , 717 ) 217 ( 001 " 1130 ) 1 6$ ' 1111 ) ¥111 0101 ^ 1171 7716 

-מ.^ 6 § 1 )ןזנ 1 מזג 0 ; 1930 ,( 0. 0£ £.01113.0 5111(1168, XX 1 ־ 10111 ) 

. 1936 , 22-45 ן ^ X ,ץ' £1151:01 01601 

א, ש. 

חמעו, משחק־אבנים ל 2 , 3 או 4 אנשים. הוא מורכב מ 28 
(או 36 או 45 ) טבליות שפניהן מלבנים, עשויות 
עץ, עצם או שנהב. המלבן מחולק לשני ריבועים, שהם 
חלקים או נושאים מערכות־נקודות! עי״כ הם מסמלים את 
המספרים מס עד 6 (או עד 9 ). שני הריבועים הסמוכים 
בטבלית אחת מסומנים במערכות־נקודות שוות או שונות! 



משחק הדומע! 

לפיכך מופיע כל מספר פעם אחת כפול (פש [ 35011 ?]) ופעם 
אחת על-יד כל אחד משאר המספרים. 

מן האבנים, שמונחות פניהן כלפי מטה, נוטלים המשחקים 
7 כל אחד (במקרה של 2 משחקים) או 5 כל אחד (כשיש 
יותר מ 2 משחקים). מן האבנים הנותרות ("הקופה") מושכים 
להם המשחקים במשך המשחק לפי הצורך. על המשחקים 
לבנות יחד טור־אבנים. לשם קביעת המתחיל מושך כל אחד 
אבן ומגלה את נקודותיה, ובעל ה_פש הגבוה ביותר או מספר 
הנקודות הגדול ביותר מתחיל ומגיח אחת מאבניו כהתחלת 



דומיטיאנוס קיסר 
(המוזיאון הקאפיטולעי) 





167 


דומינו—דומיניקוס גמדיסלינום 


168 


הטור. המשחקים מחברים חליפות לאחד הקצוות של טור- 
האבנים אבן ליד אבן, באופן ששני הקצוות המתחברים 
הם בעלי מספר־נקודות שווה, או — לפי כלל אחר ("מאטא־ 
דור״) — שסכום נקודותיהם הוא 7 . אם אין למשחק אבן 
שקצה מתאים לחיבור, הוא נאלץ למשוך מן "הקופה". 
המשחק המתפטר לראשונה מכל אבניו, או זה שנשאר לו 
המספר הקטן ביותר של נקודות, זוכה, והוא מצרף לזכותו 
את מספר־הנקודות העודף של יתר המשחקים. אח״כ חוזרים 
על המשחק. עד שלזכות המנצח מצטרפות 500 נקודות. 

משחק־הדו׳ הוא עתיק־ימים בסין. גם על מיניאטורות 
פרסיות מן המאה ה 12 מופיעים משחקי־דר. באירופה הופיע 
המשחק לראשונה במאה ה 18 , ואין יודעים את מקורו. הוא 
הגיע מאיטליה לצרפת וגרמניה! בתקופת הבידרמיאר היה 
נפוץ מאד. כיום הוא מקובל באיטליה, בצרפת הדרומית, 
בספרד ובבלגיה. — אצל האסקימואים מורכב המשחק מ 148 
אבנים, ופרס לזוכה היא אשה. בקוריאה כולל המשחק 32 
אבנים, והמספר 0 איננו מופיע כלל. 

; 1924 4 ,. 0 -זז €$$, 131111 .? *־ ־ 161 ^ . 5 . 0 ; 1919 ,.<£ י 3 ק 026 
'£־ז 10 \ . 1 ל . 4 . ; 1930 2 0/1 ^ 8 13 ) 0 , 13011 ו 11115£1 ־ 1 . 11 

, 1944 , 16 ^ 0 ? 7 1 זז€^ 10 ^ 7/16 ,! 11030 

ג. ל. 

ד 1 מי{יכןה ( 0001111103 ), אי בקבוצת איי־וינדוורד הברי¬ 
טיים בהדו המערבית (ע״ע). שטחה 754 קמ״ר; 

63,000 תושבים (אומדן 1955 ). דו׳ היא ממוצא געשי, 
ועדיין ניכרים בה סימנים לפעילות געשית בעבר לא־דחוק 
(מעיינות־גפרית, מעיינות חמים, התפרצויות אדים). אופי 
האי הררי! שיאו מגיע לגובה של 1,771 מ׳ — הנקודה הגבוהה 
ביותר באיי האנטילים הקטנים. הקרקע הוולקנית פ 1 ריה! 
האקלים טרופי, לח וחם, יציב כל ימות השנה; לפיכך מצמיח 
האי צמחיה עשירה, השופעת מינים רבים׳ מהם מיוחדים 
לדו׳. המדרונות מיוערים יער־עד גשום: מפגש הים, הצמודה 
העשירה וההרים עושה את האי ליפה ביותר בין האנטילים. 

הכלכלה מושתתת על מטעים טרופיים. היצוא: קפה, 
קאקאו, אגוזי־קוקוס, בננות ופרי־הדר. תעשיה חקלאית: 
סוכר, שמני־מאכל. — התושבים ברובם כושים ובני־תערובת; 
בדו׳ נתקיימה קבוצה קטנה של קאריבים. הלבנים המועטים 
רובם ממוצא צרפתי. 

דו׳ נתגלה ע״י קולומבוס במסעו השני ב 1493 . במלחמות 
הקולוניאליות בין הצרפתים והאנגלים במאה ה 18 עד ימי 
נאפדליון עברה דר כמה פעמים מיד ליד, עד שנכבשה סופית 
בידי האנגלים ב 1805 . התושבים עדיין מדברים צרפתית 
ואנגלית. מ 1951 ואילך זכתה דו׳ במידה מרובה של שלטון 
עצמי, וב 1958 נכללה בברית הקאריבית. — העיר הראשית 
היא רוזו ( 8086311 ), 13,000 תושבים. 

המיניקום (דומינגו דה גוזמו) — - 002 16 > 00011020 
0130 — ( 1170 , קאלרואגה [קאסטיליה הישנה) — 

1221 , בולוניה), מטיף נוצרי, מייסד מסדר־הנזירים שנקרא 
על שמו(ע״ע דומיניקנים); מקדושי הכנסיה הקאתולית. דר, 
שהיה בן למשפחה ספרדית מיוחסת, נשלח על-ידי הוריו 
להתחנך בבית־מדרש כנסייתי בפאלנסיה. הוא התבלט בין 
חבריו בשל דרכי פרישותו ובשל התעמקותו בכתבי-הקודש! 
ב 1198 נתמנה סגן ראש־המנזר שבאוסמה ( 05013 ). ב 1204 
נשלח לצרפת יחד עם הגמון עירו, כדי ללוות את בת מלך- 
צרפת בדרכה לספרד להיות אשד, לבנו של אלפונסו 


מלך־קאסטיליה. בעברו בצרפת הדרומית, נפגע דו׳ קשה 
מהתפשטות כיתות המינים בנצרות ומהשפעתה של כת 
האלביגנזים (ע״ע) על העם. דר, שהיה כולו חדור רוחה 

־— 4 • 

הקנאית של הנצרות הספרדית, החליט להקדיש את חייו 
למלחמה במינים ולהחזרתם לחיק האפיפיורות הרומית. 
תחילה פתח במסע של הטפה וויכוח בערי צרפת הדרומית, 
ושם הצטרפו אליו כמה חברים. ב 1206 הגיע לרומא והתוודע 

לאפיפיור אינוצנטיום 111 ; זה האחרון עודד אותו לפתוח 

* * 

במסע של תעמולה דתית נגד האלביגנזים. בשובו לצרפת 
אירגן קבוצת נזירות, שהיתה לגרעין הראשון של מיסדר 
חדש. על אף מאמציו לא הצליח דו׳ בתחילת פעולתו להחזיר 
רבים לאמונה הקאתולית: אולם במסע־הצלב נגד האלבי־ 
גנזים השתתפו הוא ונזיריו שיתוף פעיל ע״י תעמולה ערה 
בדרך הסתה, הטפה וויכוחים פומביים עם המינים. כך נכנסה 
לתוקף לראשונה השיטה של הטפה מאורגנת לחיזוק עיקרי 
הנצרות הקאתולית בין המאמינים ולכפייתם על הבלתי־ 
מאמינים. ב 1215 השתתף דו׳ בכנס הלאטראני הרביעי וניסה 
לקבל הכרה רשמית למיסדרו; כעבור שנה השיג את מבוקשו 
מידי האפיפיור הונוריוס 111 . מ 1217 עד 1219 ישב דו׳ ברומא 
ונתמנה למורה לתאולוגיה. יחד עם זה המשיך בפעולתו 
האירגוגית והתעמולתית. פעמים רבות עשה סיבובים בצרפת 
ובאיטליה וייסד מינזרים רבים. ב 1220 , בכנס הראשון של 
המיסדר בבולוניה, קבע את תקנון המיסדר והעביר את 
הנהלתו לידי תלמידו יורדאנוס מסאכסוניה, שהיה אחר־כך 
הביוגראף הראשון של רבו. — האפיפיור גרגוריוס צ 1 הכריז 
על דו׳ כקדוש כבר ב 1234 , שנים מעטות אחדי מותו. 

תמונה: ע״ע אינקויזיציה, עמ׳ 977/8 . 

. 061 ) . 8 . 0 16 > 3 ) €111 7111 , 61311115 61 £ 53X0013 ־ 101 

; 1871 3 ,. 0 . 51 16 > 71€ , 0 ־ 61311 ־ 1.3001 .( 1 ; 1935 ,( 5011001700 . 1 ־ 1 
,. 0 .) 5 {ס ?>/*./ 7/16 ,: 01 ־ 1 ־ 131 . 8 ; 1922 ,.<£ ./!/ ז 06 ,־ 2411:31101 , 8 
, 01 ממס 61 מ 13 \ .? ; 1927 ,. 0 06111£€ ' 061 י ן €1 < 0£1 ו 801 . 11 ; 1924 
? 06 ,$מ ¥111 \ . 11 ; 1937 2 ,€ז €€1111 י 1 ,^ממ^סן/ , / י €€, 13 י 7 :. 0 .־!/ 5 
. 1955 , 1-11 ,. 0 .) 5 16 > €ז 1113101 , 0 ־ ¥10311 . 11 -. 1 ^ ; 1949 ,. 0 . %1 

י. ב. ם. 

דזמיניקום גונדיסלינום — ־ 1155311 ) 0110 0011111110115 
00$ — (או גונדיסאלווי), מחשובי המתרגמים 

מערבית ללאטינית ביה״ב בספרד. חי בטולדו, ואח״כ, כנראה, 

• • 

כארכידיאקונוס בסגוביה, במחצית השניה של המאה ה 12 
ועסק בתרגומיו בפקודת הארכיהגמון של טולדו. במלאכת- 
התרגום היה לו שותף לעבודה — יהודי המכונה 120111 ) 60 ^, 
שהוא — אולי — זהה עם ר׳ אברהם אבן דאוד (ע״ע), בעל 
"אמונה רמה". יחד תירגמו את המאמר על הנפש מם' ריפוי־ 
הנפש לאבן סינא, ואולי עוד חלקים אחרים של ספר זה. 
חשיבות מיוחדת נודעת לתרגום של ם׳ מקור חיים לגבירול 
(ע״ע) בידי דד בשותפות עם "מאגיסטר יוהאנס" (שעליו 
אין אנו יודעים מאומה). בעזרת אותו יוהאנס תירגם דד 
גם את ם׳ "כוונות הפילוסופים" לגזאלי (ע״ע). 

לדד מיוחסים גם כתבים פילוסופיים מקוריים או קומפי־ 
לאציות פילוסופיות. הספר 1126 ־ 1 נן 1111050 נן 6 ת 1510 ׳> 11 > 06 
("על חלוקת הפילוסופיה"), המציע מיון של המדעים בהתאם 
לתורתו של אל-פראבי, חשוב כמקור הראשון להכללת מדעי 
המטאפיסיקה, הפיסיקה, תורת־הנפש, הפוליטיקה, האקונו¬ 
מיקה והאתיקה במערכת המדעים של אירופה הלאטיגית, 
שהיתה מצומצמת ב 01 ס 1¥1 ז£ ובו 100 ׳> 1 ז 1 > 03 ן>. הספד 06 
11 > 00 ! 0 06 ס 6551 ססזק דן בבריאת־העולם, וניכרת בו השפעתם 





א 1 נוךה דומיה: בקרון של מחלקה שלישית 

♦ ♦ • 

(חלקית) 


האנציקלופדיה העברית 




171 


דומיניקנים — דומיניקנית, רפובליקה 


172 


קשורה בשיכנוע שכלי המעיטה את חשיבותם של הדר. 
מאז היו שני המיסדרים מתחרים זב״ז ואוייבים זל״ז במסגרת 
המסיח. דבר זה התבלט, למשל, בתולדות המיסיה הישועית 
בארצות המזרח הרחוק, אשר נגדה התקוממו הדר בטענה, 
שהישועים מוותרים לילידי הארצות הללו יתר על המידה 
בשמירת מנהגיהם האליליים. 

בתקופת האבסולוטיזם הנאור, ההשכלה, המהפכה הצר¬ 
פתית ולאחריה נשבר מיסדר הדר כליל. במקומות רבים 
נעלמו הדר לגמרי! מספר המינזרים והנזירים ירד פלאים ! 
עליית הממשלות החילוניות לשלטון גררה אפילו חקיקת 
חוקים לסגירת מינזריהם ולהחרמת רכושם לטובת המדינה. 
לעומת זה כבש המיסדר איזורים נרחבים בעולם החדש, 
ביחוד באמריקה הדרומית. בצרפת נעשה במאה ה 19 נסיון 
לחידוש המיסדר ע״י לקורדר (ע״ע), והטפותיו הביאו להת¬ 
עוררות דתית חזקה בכיוון של התאמת המסורת הנוצרית 
לרוח־הזמן. בעת החדשה היתד, תרומתם של הדר לתרבות 
האירופית זעומה, וזאת בעיקר בשל דבקותם הדוגמתית 
בסכולסטיקה ובהשקפת-העולם התומיסטית, שמנעה מהם 
כל ויתור לזרמי־המחשבה החדשים ואף הניעה אותם להלחם 
בזרמים אלה * אולם הם פעלו רבות בחקר תולדות הכנסיה 
ותולדות יה״ב. היסטוריונים נודעים מבין הדר בזמן האחרון 
הם דניפלה (ע״ע) ומגרונה ( 61 תת £30 מ 13 \), וכן חשובות 
הקאתדרות לתאולוגיה נוצרית אשר במכללה הקאתולית של 
פריבורג בשוויץ, בלה סושואד (: $3111011011 1.3 ) שבבלגיה 
וב״אנגליקום" ברומא, שכולן נתונות בידי דר. אחרי 
מלחמת־העולם 11 התחדש הניגוד בין הדר ובין הישועים 
בעניין ה״כמרים־הפועלים" שבצרפת: הפעם היו הישועים 
השמרנים, והדר מילאו תפקיד מהפכני (ע״ע סוציאליזם 
נוצרי). 

היום מאורגנים הדו׳ ב 33 גלילות ( 0136 מ 1 עס-!ק), המקיפים 
את העולם כולו! לגלילות האלה צמודים 2 איגודים (־מסס 
03 מ 10 :> 0£3 ז§). כל גליל כולל לפחות 3 מינזרים! המיסדר 
מונה היום כ 8,500 נזירים, המפוזרים ב 400 מינזרים. הנהלת־ 
המיסדר נמצאת ברומא * בראשה עומד גנראל, שלפנים היה 
נבחר לכל ימי חייו, מ 1862 ואילך — ל 12 שנה. 

כנהוג בשאר המיסדרים, צמוד למיסדר הדר כבר מתחילת 
קורותיו מיסדר דומה של נזירות, העוסקות בעיקר בפעולת 
הוראה ובעבודות סוציאליות. מיסדר זה מונה כ 5,500 נזירות 
ב 300 מינזרים (״מיסדר ב׳״) וכ 40,000 "אחיות" ("מיסדר 
ג׳"). 

הדר מקיימים פעילות מיסיונרית בארצות הסקאגדיגא- 
וויות הפרוטסטאנטיות באירופה, וכן בארצות המזרח התיכון 
והרחוק, בהודו המערבית ובאמריקה הדרומית ובאפריקה 
המרכזית (קונגו). — לבושם של הדו׳ הוא גלימה לבנה עם 
מעיל שחור. 

; 1949 — 1896 ,^^ 12 6x21(1 0. 7. 7. !11510x16(1, 1—XX ז 101111 \ 

36$ €' #15X01X6 365 1X20,11X65 £6116)'0.12 X 36 10x3,2 , ־ 1 ש 1 ;ז־ 101 \ 

,־ף 101611 1:11 ^ 1 . 1 \ ; 1920 -— 1903 — 1 , 6611611X3 ז? 6X6$ ?£ 
;* 1907 . 11 , 11. !€0X1^X6^(1110X16X2 3. !<.1x6/16 ה 016 0x36 

; 1914 , £9 ? 13111 4 #1510x9 0/ 1116 00X111X216(1X2 ג ¥611 \ 1 מה 80 .¥\ 

16$ ,זףץממ 0 מ 1 ^ 1 .? ; 1930 , 1116 00X271X1166225 .מ .{ 

11071 ) 7/26 ^ 0X151111 י ו 111 גז( 111 ; 0 , 11 . 0 ; 1924 , 0x6x6$ 0x66/2611x5 

,ץז\ג 0 ; 1931 , 1360 — 1216 0 / 1/26 001 x 11 x 116 ( 1 x 1 0x366 
16 ) 312, €01X1?€!231X1X12 !1 1510X2 ׳\\ ; 1934 , 76$ 00X111X116(21X26$ 

.$ , 12 6 {) 21/1011 )€ 16 ^ 7/16010 36 016110X1X1(11X6 ף 1948 ,, 7 . 0 

. 7x6x6$ 7x66/2621X5 

י. ב. ס. 


ד 1 מי;י?ןנית, .רפ ו ?ליקה 0011111110£11£ ^ 110 כ 11 \ק£.מ — 

(לפגים ס נ ט 1 ד 1 מ י ג ג ו 01 § 1 ! 1 מ 001 110 זג 5 ]), 

״ — • * * 

מדינה בחלק המזרחי של האי היספניולה (ע״ע) שבאיי הודו־ 
המערבית! כוללת כ% משטח האי. השטח: 49,540 קמ״ר! 
האוכלוסיה: 2.54 מיליון ( 1956 ). 



החוף בקרבת טרו-חיליו' 


שטח הרפובליקה הררי מאד. רכס קורדילירה סיבאו 
(ס 3 < 011 001x1111603 ), הנמשך מדרום־מזרח לצפון־מערב, 
מהווה את חוט־השדרה של הארץ, ושיאו, פיקו טרוחיליו 
( 1110 (גת 7 100 ?, 3,170 מ׳), הוא הגבוה שבהרים באיי הודו- 
המערבית. במקביל לגוש־הרים מרכזי וקדום זה נמשכים 
כמה רכסים, שנוצרו בזמן מאוחר יותר ע״י פעולות טקטו־ 
ניות! ביניהם מפרידים שקעים, כגון עמקי וגה ראל ( ¥683 
11631 ) וסיבאו הפוריים והמאוכלסים בצפיפות, שהם מש¬ 
תרעים מצפונו של הרכס המרכזי. עמקים שונים, שנוצרו 
מדרומו, מצטרפים כמעט לחטיבה אחת, שבמרכזה יושבת 
עיר־הבירה סיודאד טרוחיליו. הארץ לוקה לעתים תכופות 
ברעידות-אדמה קשות. ההרים מיועדים בצפיפות (בעצי- 
מחט), אך חשובים יותר מבחינה כלכלית הם היערות באיזור 
הגשמים הטרופיים (בעמקים), המכילים מיני עצים יקרי־ 
ערך לרוב, כגון עצי מאהאגוני והבנה, ארזים ועצי עפיצה 
וצביעה. הארץ שייכת לאיזור המשווני, ותנודות הטמפרא- 
טורה קטנות, בעיקר באיזורי החוף! הטמפראטורה הממוצעת 
בעיר־הבירה היא ״ 25 . רוחות הפאסאטים הצפוניים־מזרחיים, 
המנשבים בקביעות (חוץ מבחדשי-החורף), מביאים משקעים 
בשפע, בעיקר במדרונות־ההרים הצפוניים והמזרחיים, ומשום 
כך האקלים נוח גם ליוצאי־אירופה. חלקה הדרומי של הארץ 
יבש יותר, ובמקומות רבים הוא זקוק להשקאה מלאכותית. 
סופות מסוכנות (הוריקאנים), המתחוללות עפ״ר בשלהי 
הקיץ ובסתיו, גורמות במקרים רבים להרס רב, ולעתים 
משמידות גידולים חקלאיים למשך שנים. 

ה א ו כ ל ו ס י ה. כ 70% של האוכלוסיה הם מולאטים — 
בני־תערובת של כושים ולבנים (ספרדים)! שיעור הלבנים 
הוא כ 20% , שיעור הכושים כ 10% . עד לסוף המאה ה 19 
היתד. האוכלוסיה דלילה, אך בשני הדורות האחרונים גדלה 
מ!/ 1 מילית עד 2% מיליון. 

הלשת הרשמית של המדינה היא ספרדית. כנסיית-המדינה 
היא הכנסיה הקאתולית, אולם ניתן חופש גמור לשאר כל 
הדתות. הלימוד בבתי־הספר עד גיל 14 הוא לימוד חובה 
וחינם. לשם מלחמה בבערות הוקמו בדור האחרון אולפני* 
דחק מרובים, ושיעור האנאלפאביתים ירד מ 75% ב 1930 






173 


דומיניקנית, רפופליקה 


174 



נו!י הררי ברפובליקה הדומיניקנית 

ל 33% ב 1955 . האוניברסיטה, שנוסדה ב 1538 בסאנטו דו¬ 
מינו (שמה הקודם של עיר־הבירה), היא הקדומה שבאוני- 
ברסיטות הקיימות בחצי־הכדור המערבי. — רובם של 
האוכלוסין יושבים בעיירות ובישובים מעין־כפריים. העיר 
הגדולה היחידה היא עיר־הבירה סיוד ד ט ר ו ח י ל י ו 
(ע״ע), השוכנת על החוף הדרומי. על אותו החוף נמצאים 
גם הנמלים 0 אן־פדר 1 דה מאקוריס ( 15 ־ 3001 ^ 16 > 0 ־ 11 ) 6 ? מב$) 
ובאראונה ( 831-3110113 ), המשמשים ליצוא־הסוכר. בשטח 

ההררי שבצפון המדינה שוכנות: סאנטיאגו דה קאבאלירוס 

•• י • • 

( 0383116105 16 ) 531111380 , 75,000 תושבים) — צומת־דרכים 
חשובה — ולה וגה 1 על החוף הצפוני — פוארטו פלאטה 

■* ן • 1 

( 131 : 3 ? 061 : 1 : 0 ?) , הנמל השני בחשיבותו של המדינה. 

כלכלה ותחבורה. החקלאות והענפים הקשורים 
בה מעסיקים 80% של האוכלוסיה. הגידולים העיקריים 
לצריכה מקומית הם אורז, תירס, פולים, אולקאדו ויוקה 
(שממנה טוחנים קמח)! ליצוא — תנובת המטעים הטרופיים! 
קנה־סוכר, קפה, קאקאו, טבק, בננות ומיני פירות. התוצרת 
החקלאית העיקרית היא קנה־הסוכר, שאותו מגדלים ומעב¬ 
דים על שטחי־מטעים נרחבים, שפותחו בעיקר בקרבת 
החוף, כדי לחסוך הוצאות־תעבורה. כ 75% של כל היבול 
מעובדים בידי שתי חברות זרות גדולות. שוויו של יצוא 
הסוכר מהווה כמחצית שוויו של היצוא הכללי! אחריו 
באים יצוא הקאקאו, הקפה, הטבק והבננות. ניצול יעיל של 
העצים יקרי־הערך שביערות שבפנים־המדינה נמנע לפי 
שעה בגלל תנאי־התחבורה הגרועים. — ענף־התעשיה 
העיקרי הוא עיבוד הסוכר ומוצרי־הלווי שלו. קיימות גם 
תעשיות של סיגרים וסיגריות׳ כובעי־קש, עורות ונעליים. 


בדור האחרון הוקמו למעלה מ 2,000 מפעלי תעשיה זעירה. 
הארצות הקונות את התוצרת הדומיניקנית הן בעיקר 
אה״ב — המקבלת כמחצית היצוא (בעיקר קפה וקאקאו), 
אנגליה — הצרכנית העיקרית לסוכר, ואחריהן — ארצות- 
השפלה וקאנאדה. כ% מן היבוא באים מאה״ב וכוללים 
מכונות, כלי-רכב, טכסטילים, מוצרי ברזל ופלדה, וצרכי-מזון. 
המאזן המסחרי של הרפובליקה חיובי מזה שנים רבות. 


ס ח ר ־ ה ח ו ץ (במיליונים פסות־זהב) 


1955 

1952 

השנים 1950 

י 1 

90 

96.7 

1 

יבוא 43.6 

110 

115.4 

יצוא 86.9 

1 


בכמה חלקים של המדינה אין התחבורה מפותחת 
עדיין אלא מעט. רשת מסילות־הברזל הממלכתית אינה 
כוללת אלא כ 280 ק״מ! מסילות־ברזל פרטיות, שאורך 
קוויהן עולה על 1,000 ק״מ, שייכות לחברות הגדולות למטעי 
סוכר ובננות ומשמשות לתעבורת המצרכים האלה בלבד. 
לצרכי תחבורה ממוכנת נסללו עד עתה כ 3,000 ק״מ של 
כבישים! אך באיזורים המרוחקים מן הישובים הגדולים 
עדיין משתמשים בקרונות־שוורים ובפרדות. 

חוקה. לפי החוקה, שניתנה ב 1942 ואושרה ב 1947 , 
נתונה הרשות המבצעת בידי הנשיא, הנבחר בבחירות ישי¬ 
רות למשך 5 שנים ושמותר לבחרו שנית. מוסדות הרשות 
המחוקקת הם הסנאט (המורכב מ 23 צירים — 22 כמספר 
הפרובינציות וציר אחד של מחוז סאנט 1 ד 1 מינג 1 ) ובית- 
הנבחרים, המורכב מ 52 צירים (ציר אחד ל 60,000 תושבים). 
על־סמך סמכויות מיוחדות שהוענקו לנשיא ב 1948 ו 1951 
הוא שולט למעשה שלטון בלתי־מוגבל. 

משפט. ב 1845 הונהגו ברפובליקה ספרי-החוקים הצר¬ 
פתיים. בהמשך הזמן הוכנסו בהם שינויים מסויימים ע״י 
חוקים דומיניקניים. כך, למשל, הונהגו ב 1924 הוראות 
מיוחדות בענייני אזרחות והתאזרחות. שלא כספר־החוקים 
הצרפתי לא הכיר החוק הדומיניקני — בהשפעת הכנסיה 
הקאתולית — מתחילה בגירושין, אולם אח״כ הונהגו אלה 
ע״י החוק מ 1897 . חוק מ 1928 היטיב את מצבו החוקי של 
הילד הלא-חוקי והרשה את החקירות על דבר אביו! נחקק 



שער העיר העתיקה של סיוראר־טרוחיליו (לפנים סאז־רומינגו) 

מימי קולומבוס 
























175 


דומיניקנית, רפובליקה 


176 


גם חוק חדש על הנישואין. ספר־החוקים למסחר, שנלקח 
גם הוא מצרפת, תוקן ע״י כמה תקנות ופורסם במהדורה 
חדשה ב 1924 . 

היסטוריה. האי, שנתגלה ב 1492 על-ידי קולומבוס 
ונקרא על-ידו בשם לה אספאניולה, היה נתון במשך 
200 שנה לשלטון הספרדי. על החוף הדרומי הוקם ב 1496 
הישוב האירופי הראשון בעולם החדש, העיר סאנטו דומינגו, 
שנע׳&תה במהרה לבירת האי, ועל־שמה נקרא האי כולו. 
הכובשים הספרדיים השמידו את אוכלוסיית הילידים הקא- 
ריבים ויישבו את האי בעבדים כושים. לאחר שנכבשו 
מפסיקו ופרו העשירות, ירדה חשיבותו של האי, שמרבצי- 
הזהב שבו אפסו כעבור 20 שנה ! נוסף על כך סבל מרעידות־ 
אדמה קשות ומפשיטות של שודדי־ים אנגליים, צרפתיים 
והולאנדיים. כל אלה גרמו להזנחת האי ע״י השליטים הספ¬ 
רדיים ולהתמעטות האוכלוסיה. במאות ה 16 — 18 היתד, כלכלת 
הארץ מבוססת בעיקר על עיבוד קנה־הסוכר, גידול טבק 
וגידול־בהמות בקנה־מידה גדול. 

עפ״י חוזה-ריסויק ( 1697 ) ויתרה ספרד לטובת צרפת 
על חלקו המערבי של האי, ומאז נוצר ניגוד חריף בין החלק 
"הספרדי" ובין החלק "הצרפתי"(ע״ע האיטי), ניגוד שהוסיף 
להתקיים גם אחרי ביטול השלטון הקולוניאלי. בחוזזדהשלום 
של באזל ( 1795 ) סופח אף החלק המזרחי לצרפת. כשהתמרדו 
הכושים במערב בשלטון הצרפתי, פלשו המורדים ב 1801 גם 
לחלקו המזרחי של חאי ובזזו אותו. אלפי בעלי־מטעים לבנים 
ברחו מן הארץ מפחד משטר־האימים. לזמן־מה אוחד האי כולו 
בשלטונם של הכושים. לאחר מרידה שפרצה ב 1808 גורשו 
הכושים של האיטי מן הארץ בעזרת כוחמדצבא בריטיים, 
וב 1809 שוב סופחה סאנטו דומינגו לכתר הספרדי. אולם 
השלטון הספרדי המחודש לא ארך! כבר ב 1821 הכריז 
נוניס דה קאסראס ( 030613$ 16 > 411062 <) על אי־תלותה של 
סאנטו דומינגו בספרד ("הרפובליקה הראשונה") ושאף 
לאיחודה עם קולומבידדרבתי. תכנית זו לא בוצעה בגלל 
המלחמה בין סאנטו דומינגו ושכנתה האיטי. החלק המערבי 
של האי נופל, אמנם, בגדלו מן המזרחי, אך הוא עולה עליו 

ץ 

בגודל האוכלוסיה, ופשיטות מן המערב אל המזרח חזרו 
ונשנו עד הזמן האחרון. ב 1822 שוב נכבש שטח הרפובליקה 
ע״י צבא כושי מהאיטי, ובעקבות כך באה תוספת דם כושי 
לאוכלוסיית הארץ! זמן־מה אף עודדו השלטונות החדשים 
הגירת כושים מאה״ב. ב 1844 הצליחו בני־הארץ לגרש את 
הכושים ההאיטיים! הוכרז על רפובליקה דו׳ עצמאית 
("הרפובליקה השניה"), ומאז קיימות באי שתי מדינות 
עצמאיות, שאינן תלויות זב״ז. עשרות־השנים הבאות היו 
שנות מלחמות-אזרחים בלתי־פוסקות, בשל התחרות בין 
בואנאונטורה באם ( 81162 3 ! 6010 ׳\ 80603 ) ופדרו סאנטאנד, 
( 5301:303 6 , 11 : 0 ?) , שכל אחד מהם תבע 'את הנשיאות 
לעצמו. ב 1861 מסר סאנטאנה שוב את השלטון לספרדים, 
אלא שהללו פרשו מן האי כעבור שנים מועטות ( 1865 ) 
בעקבות מרידה שפשטה בו. לאחר מותו של סאנטאנה נעשה 

באם לאישיות המנהיגה במדינה. הוא ניסה לשווא לזכות 

* • 

בתמיכת אה״ב, שלה הציע את מפרץ־סאמאנה הנוח להקמת 
נמל. לאחר מותו ב 1884 נסתבכה הארץ במלחמות־דמים 
פנימיות חדשות, שהושם להן קץ ע״י הנשיא אוליסס ארו 
(^ 631 ז 1111x658760 ), מולאט תקיף ששלט על הארץ שלטון־ 
עריצים מ 1889 (בהפסקה קצרה) עד שנרצח ב 1899 ! בתקופת 


שלטונו סיבך את הארץ בחובות עצומים. יורשיו ניסו לשפר 
את מצבה הכספי של המדינה, אולם בימיהם פרצה מלחמת־ 
אזרחים חדשה, שגרמה לאנארכיה גמורה כמעט. אה״ב, 
שקיבלה על עצמה כבר ב 1905 את גביית המכסים הדומי־ 
ניקניים לשם הבטחת ההון האמריקני שהולווה למדינה, 
כבשה ב 1916 את שטח הרפובליקה כיבוש צבאי, ע״פ פנייתו 
של הנשיא חימנס ( 11016062 ), שנואש מנסיונו לייצב את 
המצב הפנימי. בעקבות המימשל הצבאי האמריקני, שנמשך 
8 שנים, נשתפר במידת־מה מצב החינוך והתברואה, וכן 
נסללו כבישים חדשים! מבחינה כספית הועמדה המדינה 
בפיקוח של אה״ב. 

לאחר שעזבו כוחות הצבא האמריקני את הארץ ב 1924 
הוכרז על "הרפובליקה השלישית". אולם כשביקש הנשיא 
אוראסיו ואסקס ( 06$ !> 3$ ע 88013010 ), שנבחר ל 4 שנים, 
להציע את מועמדותו שנית, הודח ע״י הפיכה, וב 1930 נבחר 
לנשיא הגנראל רפאל ל. טרוחיליו(ע״ע) מולינה, והוא הוסיף 
לעמוד בראש המדינה עד 1952 (חח מבשנים 1938 — 1942 , 
שבהן כיהן כנשיא מועמד שהוצע על־ידו). נשיאותו של 
טרוחיליו היתה רודנות עריצה, ואף מוכתמת ברציחת רבים 
ממתנגדיו, אולם היא הביאה שינוי גמור בדברי-ימי הרפובלי¬ 
קה הדו/ בארץ, שבמשך יובל אחד עברו עליה כ 100 הפיכות 
ומלחמות־אזרחים, נשתרר סו״ס שלום פנימי. סכסוכי־הגבול 
עם האיטי, שנמשכו למעלה מ 100 שנה, יושבו על-ידי חוזים. 
חלה התקדמות ניכרת מבחינה כלכלית ותרבותית — ביחוד 
בשטח החינוך, שבו היתד, הארץ מפגרת בהרבה אחרי שאר 
הרפובליקות האמריקניות —, וכן בשטח התברואה, החקלאות 
(ע״י מפעלי השקאה והנהגת שיטזת־עבודה חדישות במקום 
השיטות הפרימיטיוויות שהיו נהוגות עד אז), התחבורה (ע״י 
סלילת כבישים), והשיכון והדיור (ע״י הקמת בתים בנויים 
מעץ, צמנט ולבנים במקום הסוכות המכוסות סכך של עלי־ 
תמרים). עיר־הבירה סאנטו דומינגו, שנהרסה כמעט כליל 
על-ידי הוריקאן איום בספטמבר 1930 , נבנתה מחדש, הפכה 
לעיר-נמל מודרנית, ונקראה ( 1936 ) על שם הרודן. אולם 
זכות מיוחדת קנה לעצמו טרוחיליו על-ידי הבראת המשק 
הכספי של הרפובליקה! תוך שנים מועטות הצליח לסלק את 
כל חובות־המדינה ועי״כ לשים קץ לתלותה במדינות־חוץ: 
הפיקוח העליון של אה״ב על המכסים הדומיניקניים בוטל 
ב 1941 ! במקום סניפי הבאנקים האמריקניים והקאנאדיים 
שהיו קיימים עד אז נוסד הבנק הדומיניקני הלאומי. החל 
ב 1947 הושווה פסו־הזהב הדומיניקני בערכו לדולאר האמ¬ 
ריקני. אולם המשטר הרודני נשאר בתקפו. ב 1952 הסתלק 
רפאל טרוחיליו מן השלטון, אחרי הבטיחו את בחירת אחיו 
אקטור (- 8160101 ) ב. מולינה טרוחיליו לנשיא־המדינה! הלה 
חזר ונבחר לתפקיד זה ב 1957 . 

המושבה היהודית סוסואה ( 80503 ). ב 1938 
הצהיר טרוחיליו בוועידת אויאן (ע״ע), שהוא מוכן לקבל 
100,000 פליטים יהודים למדינתו. אגרו־ג׳וינט הקציב סכום 
ניכר לביצוע תכנית זו, ובאה״ב נוסדה לשם כך אגודה בשם 

(^ 0085 ) 5500131100 ^ 56111601601 1111110 (־] 86 0001101030 . 

בחוזה שנחתם בין אירגון זה וממשלת הרפובליקה הדו׳ 
הובטחו למתיישבים החדשים ולצאצאיהם זכות-אזרחות 
מלאה וחופש גמור בכל שטחי החיים התרבותיים והחברתיים. 
ב 1940 הוקם על החוף הצפוני של האי, בקרבת עיר־הנמל 
פוארטו פלאטה, המושב השיתופי סוסואה על שטח של 9,000 


177 


דומיניקגית, רפובליקה — דון 


178 


הקטאר, על קרקע שהיא — לדעת מומתים — אינה נוחה 
לעיבוד ודורשת מיתקבי־השקאה ועמל רב כדי להפכה 
לאדמה פוריה. הפליטים העירוניים, שרובם באו מגרמניה 
ומאוסטריה, לא היו מסוגלים לעבודה קשה. מספר המתיישבים 
בסוסואה לא הגיע אף ל 500 , וגם מהם היגרו רבים במשך 
השנים הבאות לאה״ב. ב 1947 מנו תושבי סוסואה 338 נפש, 
,(83 מהם היו 126 חקלאים ו 212 ישבו בישוב השכן בטי(ץ 6 ו 
העירוני-למחצה; בתחילת 1956 ישבו במושב 181 נפש, 
ובבאטי — 15 . באיזור־ד,בחירות, שלו שייכת סוסיאה, נבחר 
אחד המתיישבים היהודים כציר לפארלאמנט. — בכל הרפוב¬ 

ליקה הדו׳ נמנו במפקד 1950 463 יהודים. 

2\. 110411919 2 , 161 * 1 ) 1111 ) 1100-11 * 001711 1 * $110 €116 €0 , 1£1102 ־ ; 

5110 76 2 * 1 ) 210 * 711 * 00 7116 .' 078 ^ 26 * ¥2 $' 0212 * 1401 , 01105 ^ ־ 1001 ־ - 
{*111)110 1844 — 1924, 1928; (301 12 * 236 [ 7230120 *¥¥ , 1111 £ ־ - 

14*20^12**2% 22, €(1*2830 !2 (112312/(1 *1(161 0221] 8, 20638, 11136111 

1(1172(110(1, 14(1111 21. ?216710 7200, 1938; ?6{22£66 561861726*21 
2*2 1126 001711*220(272 ?€{>111*1:0 81 , ת 1118111111110 £5 .ח 00121 ־ 

131 ^ .\ 2 -כ 01 ו 8151 , 1 \ . 0 ; 1942 ן(ת 0 :ז§ת 8111 ג^\ג x11301:, 021286 
*0 2 ** 2200 * 711 * 00 1126 , 1 ) 17 * €2 / 0 112176 ) 67 *־€ 21 ) €62 28 * 1 ) * 214 )€ 126 ז 
76{***1*120 (2128 44(21*2, 1944; }. 1. 0531 2 ) 231 *)€ , 320 ־ 1,1231 10 ־ 
211*7711*2(28(2, 1946; 8. ^31^01 111%111 **) 5 2116 178 ) 0 * 20 /( 26 * 7 * 102 ,־ \ 

81 5207)/ 0 / 2126 00*7127220(2*2 ?€{*211)1*0 (2128 223 ?60{*16, 1947 ; 

7. .* 1954 , 1110 ן* 771 , 31111:3 ?< ..מ 

ב. ד. ג. 

00 חמניקיו <ךי ברטזלזמאז) ונ?יאנז - 61 ) 1€0 ת 6 ומ 

* ״ ♦ • • • 

0 ב 61162131 ^\ ( 8311:01011160 — (סמוך ל 1400 , ויני" 

ציאה [ו] — 1461 , פירנצה)׳ צייר איטלקי. על חייו לא ידוע 
אלא מעט מאד; ב 1438 שהה בפרוג׳ה, ומשם הוזמן— כנראה 
ע״י קוזימ 1 ך מדיצ׳י — לפירנצה. מן היצירות הוודאיות 
שלו נשתמרו רק מעטות, ובעלותו על יצירות רבות המיוח¬ 
סות לו שנויה במחלוקת. אולם בשעתו — וגם בקרב חוקרי- 
האמנות החדישים — היה דו׳ מוחזק לאחד ממפלסי־הדרך 
לאמנות החדשה של קסטניו ושל אוצ׳לו, ביחוד בגלל הפרס- 
פקטיוה הקווית והפרופורציות הטבעיות של הגופים המתוא¬ 
רים בתמונותיו. שתי תמונות של מאדונות — התמונות 
היחידות שעליהן חתום שמו של דו׳ — מלאות דוח פרישות 
מן העולם, שהיתר. אפיינית לחוגי האצילים והנזירים בגותי- 
קה המאוחרת, אך הצבעים בחלקיהן הארדיכליים דמיוניים 
להפליא. יותר מאשר בתמונותיו הדתיות מתגלה דו׳ כצייר 
הרנסאנס בציורי דיוקנות, ביחוד בפרוטומות הגברים והגבי¬ 
רות המיוחסות לו במידה רבה של ודאות. אלו הן דיוקנווד 

פרופיל, מצויירים על לוחות־עץ בצבעי־טמפרה מבהיקים, וע״י 

*• #* י 

קיצורם הפרספקטיווי של הגופים נוצר בהם רושם עז של 
עומק התמונה; הפרטים — הלבוש, התכשיטים, השיער — 
מתוארים בדיוק נאטוראליסטי רב, והפנים מביעים יוהרה 

ומרץ. 

14. 0. \¥3^1101■, 0. 8. 1898; 5011 7 ז . 0 , 1¥ ס 5 ־ 1131 ז . 

(10 :ז״ן^ י , X\ 0 2 ** 1726 (} 610 ' 061 7126 , 10 ־ 131 ^ ¥30 . 11 ; 1912 ,( ז / 
1102110,22 ?0 *22172%, 1934; ^1. 531011, ?(2010 €06110, 8*2876(2 

, 1:0 ־ 1 ^ 17 ) .¥ . 0 , 0 ז 000£3 ., 1 ; 1935 ,.¥ . 0 6 10 * 320% ס€ 

. 1949 , 2632 * 526 1 * 121$ * 700€ * 021 \ 1 < 8 > , 813061 . 0 ; 1936 ,( 7 . 5 . 1 < 

דומ^יקינו ( 0 ת 10111 מ 16 ם 0 ם), הוא דומניקו צמפירי — 00 

ת 16 ק 1 מ 23 01611100 — ( 1581 , בולוניה — 1641 , 

רומא), צייר איטלקי. דו׳ פעל מנעוריו ברומא. הצלחתו 
הגדולה עוררה קנאה, והוא נאלץ לברוח מפני שונאיו 
לעיר-מולדתו. האפיפיור גרגוריוס ¥ X החזיר אותו לרומא 
ומינה אותו לארדיכל וצייר של הוואטיקאן. בשנים 1630/4 — 
1635/8 צייר בנאפולי. — ציוריו של דו׳ מצטיינים במבנה 
ברור, במונומנטאליות קלאסיציסטית ובקור ראליסטי. את 


ציורי־הנוף החיה בסצנות היסטוריות או מיתולוגיות. 

•• •# 

בשעתו נחשב כשני לגוידו רני (ע״ע) באמנות; בין מערי- 

* * ** י 

ציו היה גם גתה. בעיני בני־דורנו פג ערכו של אמן זה. 

•• 

ואין רואים בו היום אלא בעל־מלאכה חרוץ ללא דמיון 
רב, שהיה ממלא תפקידים שהוטלו עליו בפשטות ובאמונה 
ללא הבלטת אישיות חזקה. — החשובות בין יצירותיו הן 
הפרסקות ברומא (בגאלריית-פארנזה ובכנסיית סאן אנדראה 

דלה ואלה) ובנאפולי (בקאתדראלה). 

• • • ■ 

* * 

,.ס /ס 6 !!€ , 0101 ^ 8010 ; 1825 ,. 0 /ס $\ ¥07 \ , 1,3114011 . 0 
7116 ,ץ 100005$ ־ 1 ' 0 ק 0 ? ./ ; 1921 ,. 0 11 , 3 ־ 1 ־ 501 .€ ; 1839 

070X4/1*1%$ 0/ 0. 02 2728307 €03216, 1948. 

דומי, פ 1 ל - ■ 001111161 3111 ? — ( 1857 — 1932 ), מדינאי 
צרפתי. תחילה היה מורה. ב 1888 נבחר לראשונה 
כציר לבית־הנבחרים. בראשית הקאריירד, הפוליטית שלו 
היה ראדיקאלי, אולם בהדרגה עבר אל הרפובליקנים השמ¬ 
רנים. ב 1895/6 שימש שר־האוצר בממשלת בורז׳וא (ע״ע), 
ומ 1896 — 1902 — מושל בהודו־סין; בתפקיד זד, הצטיין 
כאדמיניסטראטור. עם שובו לצרפת שוב נבחר לבית־ 
הנבחרים, וב 1905 היה נשיאו. בבחירות לנשיאות־הרפובליקה 
ב 1906 נכשל כמועמד הימין. ב 1912 נבחר לסנאט. אחרי 
מלחמת־העולם 1 שוב היה שר־האוצר בממשלות שבראשותו 
של בריאן (ע״ע) ב 1921/2 וב 1925/6 ופעל הרבה לאיזון 
התקציב וייצוב המטבע. ב 1929 נבחר לנשיא־הסגאט, 
וב 1931 — לנשיא־הרפובליקה(כמועמד־נגד לבריאן). חדשים 
מעטים לאחר שנבחר נרצח בידי מתגר רוסי, גורגולוב, 
שהיה — כנראה — לא־שפוי בדעתו. 

המת, 1002 [ — 1 16 § 161 מ 0011 0351011 — ( 1863 — 1937 ), 

מדינאי צרפתי. דו׳ בא ממשפחת־כורמים פרוטס¬ 
טאנטית, לפי השכלתו ומקצועו היה עורך־דין; הוא עבד 
בשירות המשפטי הקולוניאלי הצרפתי בהודו־סיו ( 1892 — 
1898 ) ובאלג׳יריה ( 1893 ). אחרי שובו לצרפת נבחר ב 1893 
לאספה הלאומית כציר מטעם הראדיקאלים, וב 1910 — 
לסנאטור. מ 1902 עד מלחמת-העולם 1 היה חבר בכמה 
ממשלות של השמאל כשר המושבות, המסחר והחינוך, וכן 
היה שנים רבות יו״ר חברת תעלת־סואץ. ב 1917 נשלח 
לרוסיה, כדי לחזק את הברית אתה ולהשפיע על הממשלה 
הזמנית שלא לעשות שלום עם גרמניה. אחרי המלחמה 
תמך — כנשיא הסנאט — במדיניותו התקיפה של פואנקרה 
(ע״ע) לגבי גרמניה, וביחוד בשאלת כיבוש הרור. ב 1924 
נבחר — כפרוטסטאנט ראשון — לנשיא הרפובליקה. עם 
סיום תפקידו זה ב 1931 נתכוון לפרוש מן החיים הציבוריים 
ונתיישב באחוזתו בגאר. אולם ב 1934 , בשעת הזעזוע של 
המשטר בעקבות שערוריית סטאוויסקי, נקרא דו׳ — כאישיות 
הנהנית מאימון ציבורי רחב — לעמוד בראש ממשלה של 
קואליציה לאומית, כדי לחסל את המשבר ולהרגיע את 
הרוחות. הוא שימש בתפקיד זה כ% שנה והצליח במידה 
מרובה במשימה שהוטלה עליו. אח״כ חזר לחיים הפרטיים. 

דזן (מס[/ — שמו העתיק טנאיס [ 130315 ]), הנהר השלישי 
בארנו ברוסיה האירופית. מקורו באיזור מוסקווה 
ושפכו במפרץ־טאגאנרוג של הים האזובי. ארכו 1,970 ק״מ 
ואגן־ניקוזו 442,500 קמ״ר. בחלקו העליון זורם הדון דרומה 
בתוך מישור גלי פורה. לא הרחק ממקורו הוא מחובר עם 
האוקה, יובלה של הוולגה, על־ידי תעלת־יפיפאן. בחלקו 

ז 




179 


דון—דונו, פיר־־קלוד־סרנסואה 


180 


התיכון הוא כורה את אפיקו בסלעים מן הקרטיקון, כשכפתו 
הימנית גבוהה והשמאלית נמוכה ושטוחה. הוא זורם 
דרומית־מזרחית בעיקולים במישור ערבתי, באפיק שחלקו 
סלעי וחלקו חולי. ליד סטאלינגראד הוא מתקרב לוולגה 
כדי 60 ק״מ, ובמקום זה שני הנהרות הגדולים מחוברים 
בתעלה חדשה (מ 1952 ). אח״כ הדון מתעקל ומשנה את 
כיוונו לדרום־מערב! נמצא׳ שכל חלקו התיכון מהווה קשת 
גדולה, הקמורה לצד מזרח. בחלקו התחתון עובר הדון 
איזור של ביצות, הנתון לשטפונות בעונת הפשרת השלגים 
והקרח. אחרי רוסטוב הנהר מתפצל לזרועות ויוצר דלתה, 
ששטחה 340 קמ״ר. 

היובלים החשובים של הדון הם: החופיור (ק 006 צ) 
והמאניץ׳ משמאל, והד 1 נץ מימין. 

יעילותו של הדון כאמצעי־תחבורה מצומצמת: בחלקו 
העליון הוא קפוא מנובמבר עד אפריל, ואפילו בחלקו 
התחתון מדצמבר עד מארם: וכן קיימת תנודה גדולה מאד 
בגובה המים, שהם גואים באביב ורדודים בסוף הקיץ. הדון 
גורף כמויות גדולות של סחף, שאף הוא מקשה על השיט. 

אניות־ים מגיעות עד לרוסטוב (ע״ע), שהיא העיר 
הגדולה ביותר על גדות הדון׳ וספינות קטנות מגיעות עד 
_קלץ׳. — בחלקו התחתון מפותח הדיג, בעיקר בעונות האביב 
והחורף. 

יפ. ש. 

דין׳ סבל־ה־־, ע״ע קו!קים. 

ד 1 נ 3 ו׳ ר!ם (קוךנליוס) [ן — ״ 665 (00X061105) 730 1)0X1 .£ 

1 !€§ — (נו׳ 1877 ), צייר צרפתי ממוצא הולאנדי. 

דו׳ למד באקאדמיה של רוטרדאם, ב 1897 השתקע בפאריס 
וגם רכש (ב 1929 ) נתינות צרפתית. תחילה היה מצוי בחוגי 
האמנות של מונמארטר והושפע מטולוז־לוטרק (ע״ע). אח״כ 
נתקרב לפיקסו (ע״ע) וב 1906 נצטרף ל״פויבים". דו׳ נמשך 
לאמנות הדיוקנית ולתיאור ראליסטי־מקרתי של חיי החברה 
הפאריסאית, לפעמים בתוספת נימה תוקפנית ואירונית. הוא 
צייר בעיקר נלראות מנשפי-ריקודים, מן התיאטרון ומשדות• 
האימונים לסוסי־מירוץ. בין דיוקנותיו מרובים הם אלה של 



קם וז רונגן: ויניציאה 

*• 


אישי הציבור, המדינה, הספרות והאמנות. מעמדו באמנות — 

בין האימפרסיוניזם המאוחר ההולאנדי ובין האכספרסיוניזם 

י •* • •• 

והראליזם. התפיסה הפסיכולוגיסטית, המאפיינת את דיוק־ 
נותיו, מזכירה את הגדולים שבציירי הפורטרטים של ארץ־ 
מולדתו. 

. 1925 ,.<£ , 68 ־ 161 ־ 00011 66 .£ 

17 ? 71 , מ 1 ך י ס — ץ 011113 ( 1 106 ־ £3111 ^ — ( 1859 , פאריס — 

♦ 

1945 , שם), מחזאי צרפתי. דו׳ היה לפי מקצוע־ 

לימודיו מהנדס, אך הקדיש עצמו כולו לספרות, ובשעתו — 
ביהוד סמוך ל 1900 — היה מוחזק אחד המחזאים העיקריים 
של צרפת החדישה! ב 1907 נבחר כחבר לאקאדמיה הצרפ¬ 
תית. לאמיתו של דבר ביזבז אוצרות כשרון ושאר־רוח על 
יצירות קלות מדי, שכבר הולכות ונשכחות. ראשית פירסומו 
היתד׳ בחיבור פזמונים לקאבארט, מהם מבדחים ומהם ליריים 
ורגשניים. אחר־כך כבש את הבימה הפאריסית בשורה של 
קומדיות על חיי החברה של זמנו, הממזגות בהצלחה אירוניה 
ורגש, צחוק ודמע, ומצטיינות בדו־שיח מבריק (מהן: 
״ליזיסטראטה״, 1892 , 2 1919 ! [״נאהבים״], 1895 ! 

1.610x0601 [״הזרם״], 1898 ! 13 0131x16x6 ["סערה־היער"], 
1900 ! 60 ״ת 613 301x6 ׳? [״הסכנה האחרת״], 1902 ! 1.65 

60131X611565 [״הצופות"], 1913 ! 110011116 '! 3 0113556 1.3 

[״ציד הגבר״], 1920 ). מחזהו היחיד שרקעו בעבר, 1.6 

0160386 016 (710110x6 (״חיי-בית של מולייר״), 1902 , הוא 

קומדיה בחרוזים, כתובה בסיגנון קלאסי מובהק, עדינה 

ולפעמים נוגעת ללב. — דו׳ חיבר גם מחזה במגמה ציונית, 

1.606!:00£ <16 !6x0531601 (״שיבת ירושלים״), 1903 . 

,.(£ ./ג , 11015 ־ 61 ז\ 11 ס . 11 ; 1926 ,.( 1 . 4 ^ , 1161011 .־ 6 זז 16 ? 

030000 — ( 1761 — 1840 ), היסטוריון ומדינאי 
צרפתי. דו׳ רכש לו השכלה רחבה, ומ 1780 עד המהפכה 
שימש מורה ומרצה בכמה מוסדות חינוך ומדע. עם פרוץ 
המהפכה הצטרף אליה בהתלהבות והפיץ את רעיונותיה 
במאמרים ותזכירים. ב 1792 נבחר לקונוונט! שם הצטרף 
לז׳ירונדיסטים, הצביע בעד הדחתו של המלך, אבל השיג 
על סמכותו של הקלנוונט לדון אותו והסתייג מפסק־הדין 
שהוצא נגדו. ב 1793 נאסר, אולם עם הפיכת ה 9 בתרמידור 
שוחרר מבית־הסוהר, חזר לקונוונט והיה פעיל בו מאד, בין 
השאר בחיבור החוקה הדירקטוריאלית. בתקופת הדירקטו־ 
דיון היה חבר מועצת ה 500 ויו״ר שלה. ב 1798 הוטל עליו 
לצאת לאיטליה ולחבר חוקה לרפובליקה הרומאית. בשובו 
לפאריס לא הצטרף לתכניות ההפיכה של סיים ובונאפארט, 
ואע״פ שהשתתף בתיכנון החוקה החדשה — לא השלים עם 
משטרו הרודני של הקונסול הראשון. אמנם נתמנה לחבר 
הטריבונאט, אבל הוצא ממנו ע״י נאפוליון בגלל השקפותיו 
הליבראליות. ב 1804 נתמנה למנהל הארכיון הממשלתי! 
בימי הרסטוראציה הודח מכהונה זו לזמן־מה. ב 1819 נתמנה 
לפרופסור להיסטוריה ב 13006 ? 016 0011686 , ופירסומיו על 
דרכי המחקר ההיסטורי וביקורת המקורות עוררו תשומת־לב 
רבה. ספריו ומאמריו קובצו יחד ב 20 כרכים. 

16$ €1 1€ ס 1 ) 1 $117 11€ ן 1 $ ז 11$10 ! 011€€ א־ י 61 ךן§ 11 ^ .ס־ 5 ־.־!£ 
- 1 ־ 01 ?) . 0 , 6 ענ £61 ־)מ 531 66 .:{?-. 011 ; 1843 ,.( 1 €, 3 ' 11 ) 17 
$$ה 771£ ) 00£1 ,־ £11131101161 ^ . 1 ^ ; 1846 ,( 111 ,$בע 3 ־ 61 ק 1 ת 6 :זמס 0 3115 ־ 1 

. 2 847 י 1 ,.<£ 7 ) $1 ק 10 <{ 



181 


182 


דונולו, שבתי־ בן אברהם — דונוסו קודמם, חואן, מרקם דיי ולרגמם 


דונולו׳ שבתי בן אברהם ( 913 , אוריה [איטליה הדרו¬ 

• * 1 * י • 

מית] — אחרי 982 ), רופא ואסטרונום יהודי! 

ראשון בזמן לסופרים הרפואיים במערב. המקור היחיד כמעט 
לתולדות חייו של דו׳ הוא ההקדמה לספרו "חכמתי" (ר׳ 
להלן). היא פותחת בחרוזים, אשר ראשיהם מצטרפים 
כדלקמן: "שבתי בר אברהם חזק הוא דונולו הנולד מאורס 
חזק״. דו׳ מספר, שבהיותו בן שתים־עשרה, ב 925 , נתפס 
"על ידי חיל ישמעאלים" עם בני־משפחתו, אחרי שנהרגו 
ע״י הפושטים עשרה רבנים וראשי־הקהל. דו׳ נפדה ע״י יהודי 
או׳טראנטן, ואילו הוריו וקרוביו הגלו לפאלרמו ואפריקה. 
הוא נשאר "בארצות אשר תחת הרומיים" ועסק ברפואה 
ואסטרונומיה "מספרי ישראל הקדמונים", "."ספרי יון 
ומוקדו(ן) ככתבם ובלשונם ופרושם וגם מספרי בבל והודו". 
אח״כ מצא "גוי אחד חכם מבבל ושמו בגדש", אשר הדריכו 
ב״חכמת הכוכבים ומזלות". דו׳ נזכר גם בתולדות אחד 
הקדושים הנוצריים כ״איש משכיל מאד ומלומד במלאכת־ 
הרפואה". על קורות חייו המאוחרים ושנת־פטירתו אין 
למצוא עדות היסטורית נאמנה. מדבריו על עצמו נראה, 
שעסק ברפואה לכל הפחות ארבעים שנה! ומתאריך שהוא 
מציין: "בדור הזה של שנת ארבעת אלפים ושבע מאות 
וארבעים ושתים לבריאת עולם...״ — נראה, שב 982 עדיין 
היה בחיים. 

דו׳ וספרו "חכמתי" או "תחכמוני", כולל פירוש "נעשה 
אדם בצלמנו כדמותנו"(בר׳ א, כו), מוזכרים ע״י רש״י(עיר׳ 
נ״ו, ע״א). את ההקדמה של ספר זה פירסם לראשונה א. גיגר 
ב 1840 ! הספר נדפס בחלקו לראשונה ב 1854 ובשלמותו 


׳ 3 


-י 


/ר. ר. 1 * סט* 

- ^ 

*חיממטסומכ (דיסיס־גי־׳־כ. 

עגיעןן 

שבוע מ־ 

י<ע!י־ ,•"ר׳־ס 

*נ 12 מ , €5 ד! 00 0011050 — 

( 1809 — 1853 ), פילוסוף-היסטוריה ומדינאי ספרדי. דו׳ פעל 
בשירות הדיפלומאטי של ארצו ועשה כציר־ספרד בארצות 

שונות. את הקאריירה הפוליטית שלו התחיל כליבראל, אך 

♦ 

בהשפעתה העמוקה של מהפכת 1848 ובהשפעתם הספרותית 

של בו׳נל (ע״ע) ודה מסטר (ע״ע) פנה עורף לרעיונות 

— ' י י 

הליבראליים והפך ללוחם קיצוני של התנועה הפוליטית־ 
קאתולית בספרד. דעותיו מצאו בשעתן הד חזק באירופה, 
ביחוד בצרפת! השפעתו הרוחנית התחדשה בשנים שלפני 
מלחמת־העולם ח. הביטוי העיקרי של מחשבותיו ניתן בספרו 
"מסה על הקאתוליות, הליבראליזם והסוציאליזם" ( 0 ץ 53 מ£ 

50013115010 61 ץ 0 מ 31151 ־ 61 ( 111 61 , 031:0116151110 61 6 ־ 1 ( 501 ), 

1851 . 

דו׳ ראה, שאירופה נתונה בתקופה מהפכנית, שבה 
הבחין שלושה שלבים, שכל אחד מהם מקביל לשלטונה של 
מטאפיסיקה מסויימת. א. דאיזם (ע״ע) — וכנגדו המונארכיה 
התחוקתית! ב. פנתאיזם (ע״ע) — וכנגדו הרפובליקה! 
ג. אתאיזם (ע״ע) — וכנגדו ההתפוררות של כל שלטון 
וחורבן החברה. לדעתו של דו׳ כבר נתונה אירופה במעבר 
מן השלב השני אל השלישי. בהשגים הטכניים ראה דו׳ — 
בניגוד לחסידי הקידמה בדורו — לא התקדמות לקראת 
החירות והשיכלול המוסרי של האנושות אלא גורמים המס¬ 
כנים את שלום החברה והמחייבים ממשלה מרכזית חזקה. 











183 


דונוסו קורטס, חואן, מרקם די ולדגמס — דון חואן 


184 


אך הבורגנות הליבראלית והפארלאמגטאריזם אינם מסוגלים 
להקים שלטון חזק ולפתור את הבעיות החברתיות הנוצרות 
ע״י הטכניקה. גורל החברה נמסר לידי המהפכה או הרוד¬ 
נית — משמאל או מימין. "אילו יכולתי לבחור בין החופש 
ובין הרודנות — הייתי בוחר בחופש. אך חופש־בחירה זה 
כבר ניטל ממנו. אין לנו ברירה אלא בין רודנית של מרידה 
ורודנית של ממשלה — ובעל כרחי אני בוחר ברודנות של 
ממשלה, מכיוון שהיא מעיקה פחות ומביישת פחות. אין לנו 
ברירה אלא בין רודנית שתבוא מלמטה ורודנות שתבוא 
מלמעלה — ואני מעדיף רודנות שמלמעלה. אין לנו ברירה 
אלא בין רודנות־הפגיון ורודנות־הסיף — ואני מעדיף את 
רודנית־הסיף, כיוון שהיא אצילה יותר". 

דו׳ רואה את האנושות עומדת על סף המערכה המכרעת 
בין הקאתוליות ובין "הסוציאליזם" או האנרכיזם האתאיסטי. 
כנגד המאמינים בטובו הטבעי של האדם קובעת הפילוסופיה 
של דד, שהרע הוא המובן מאליו ושרק חסדי־האל יכולים 
להציל את האדם מדי פעם בפעם. אין האדם יכול לעמוד 
ברשות עצמו! האוטונומיה של האדם היא אשליה, מאחר 
שטבעו מלא ניגודים וסתירות. לכן החירות האמיתית אפשרית 
רק על-ידי הציות מרצון: "אני מציית, כדי שאהיה חפשי" 
(השר: "אין לך בן־חורין אלא מי שעוסק בתורה", אבות 
ר). בהיסטוריה מנצח תמיד הרע. האנושות דומה לספינה 
הנטרפת בסערת־הים, והיא נתונה בידי צוות מורד וגם 
צווח ורוקד, עד שכעסו של האל מטביע את הספינה בים. 
אין תקופה בהיסטוריה שאינה מסתיימת בקאטאסטרופה, 
החברה שרויה, איפוא, במצב מתמיד של מלחמה! לכן הכהן 
והחייל הם הסמלים של האדם. הכנסיה והצבא הם הנציגים 
האמיתיים של תרבות־אירופה. 

דו׳ היטיב לראות מראש כמה כיווני־התפתחות בהיסטוריה 
של אירופה במאה ה 20 — יותר מבני דורו הליבראלים 
והסוציאליסטים. בין השאר ניבא ב 1848 , שהמהפכה הסוציא¬ 
ליסטית הבאה תפרוץ בפטרבורג ולא בלונדון, ושהברית 
בין הסוציאליזם ובין הגזע הסלאווי תהיה המאורע המכריע 
של הדור הבא. אולם לפסימיזם שלו לגבי האדם התנגדו 
לא רק הסוציאליסטים, אלא גם הקאתולים הליבראליים, אשר 
ראו בעמדתו חטא מבחינת הדוגמות של הכנסיה הקאתולית. 

ספריו של דו׳ יצאו בהוצאה חדשה ב 4 כרכים ב 1904 . 
הוצאה צרפתית בתרגומו של ל. רייו ( ¥61111101 ״ 1 ) ב 3 
כרכים כבר הופיעה ב 1858/9 . בגרמנית יצא ב 1933 : •! 06 

065011101115111111050111116 . 21:1101 ) 1 61116 , 0011:68 ;) 5123 ; מבחר 

כתביו בגרמנית, בשם ) 011£11 קז £1111:11 , יצא ב 1945 , מבחר 
מכתביו ונאומיו הפארלאמנטאריים — ב 1950 . 

; 1918 , 111 , £ 0 $ 06167040x0$ ,ס׳< 013 ? ץ 401160002 ^ 
612 ( £61 ,. 9 ) . 0 ,. 101 ; 1933 ,. 0 . 0 6 ^ 1112 [ ? 06 , 301111 ־ 80111 .£ 

,־ 01 '< £0010 ¥05 \ . 0 ; 1935 , 11611 )' 61 ( 4.1111111 . 111 )$$ . 6 ^? ¥6 \ 22114 
¥1111611 , 1:11 ־ £31 . 14 ; 1940 , 6 ^ ¥116010 . 11 $1710.1111 11 ) 1 ) $1 ,. 0 . 0 
; 1943 ,\ £01111 . 4 112 672 ^ 064012 . $12110$ 416 : 11711126 ) 0 . 11 
. 0 ; 1945 , 406171120710 111$1110 ) 61 ( 111 £1 , 31 ־ 0011 0161 102 ( 1 .. 1 
; 1950 , 61011011 ?$? 17116 $01161 £6$0.112161410$41 111 . 0 .ס ,:!: 011 ־ 80111 
, ¥313 \ץ 2 ־!ק .£ ; 1950 ,. 0 . 0 41 1 ) $011110 011161071 ( £1 , 02 ־ 81131 .£ 
. 1955 ,(השוואה של דר עס ניצשה) .ף 5 243 , 1$ ) 0111120114 

ש. ה. ב. 

ד 1 ן חיאן ( 11130 0011 ! ברוב הלשונות האירופיות 
מקובל המבטא דון ז׳ואן, באיט׳ דון ג׳ובאני), 

דמות אגדתית ממוצא ספרותי ספרדי, המשמשת בכל הלשו¬ 
נות סמל לטיפוס של הגבר המוכשר לכבוש לב הנשים 
והנהנה מפיתוין. 



מ. ס 5 ם 1 גט: הזמר ד׳אגדרדה בתפקיד ד 1 ז חו-אי 

״ ז* ־ ־;• 


מוצא האגדה בספרד, ויש עדות על כך, שבסוויליה 

• • 

היתד, כבר במאה ה 16 מסורת על בן־בליעל ורודף־נשים 
בשם ד״ח, בן למשפחת ט גוריו האצילה, שרכשה לה 
תהילת־גבורח במלחמות נגד המאורים. לפי אותה מסורת 
היה ד״ח זה מקורב למלך פדרו האכזרי ( 1350 — 1369 ). 
פסלו של האביר אוליואה ( 01103 ), שאותו רצח ד״ח 
אחרי שהתעלל בבתו חירלדה, בא אליו וגרר אותו לשאול. 
מוטיו זה חוזר כמעט בכליעיבודיה הספרותיים של אגדת 
ד״ח. היצירה שהכניסה לראשונה את דמותו לספרות היא 

מחזהו של ט י ר ס ו (ע״ע) דה מ ו ל י נ ה 16 > ז 10 > 13 ז 11 נ £11 

• 

3 ז 1 > 16 ? 16 > 10 > 13 > 171 ז 00 61 ץ 5671113 (״ המתלוצץ מסוויליה 
והמוזמן מאבן״), שהופיע ב 1630 . המחזה הזה — שהוא 
נקודת־המוצא למאות חיבורים ספרותיים על המפתה 
מסוויליה — חדור פשטות טראגית ופאתוס דתי־מוסרי. ד״ח 
עוסק בפיתוי־נשים, לפעמים בצורה הקרובה לאונס, באיט¬ 
ליה ואח״כ בספרד! קרבנותיו הן בנות אבירים ודוכסים, אך 
גם בנות דייגים ואיכרים. הוא פולש לחדרה של דוניה אנה 
בתו של האביר גונסאלו דה אוליואה, במסווה חתנה! העלמה 
מזעיקה את אביה, וד״ח הורג אותו. אח״כ נתקל ד״ח בפסלו 
של גונסאלו באחת הכנסיות בסוויליה ומזמין אותו בלעג 
לסעודה בביתו. הפסל בא, סועד על שולחנו ומזמין אותו 
לביקור־גומלין על קברו. ד״ח הכופר החצוף, שברוב יהירותו 
אינו נרתע בפני שום דבר שבעולם, מתייצב אצל המת, 
המודיע לו כי יוכדדינו הגיע. לשווא מבקש ד״ח ארכה 
להתוודות ולחזור בתשובה! המת תופס את ידו תפיסת- 
עינוי, השורפת עד לשד־עצמותיו! האדמה מתבקעת, וד״ח 
יורד שאולה. 

מחזהו של טירסו הגיע במהרה לאיטליה, ולהקות ה״קו־ 
מדיה דל ארטה"(ע״ע) מצאו עניין רב בדמותו של ד״ח. אחד 







185 


דון חואן 


186 


מעיבודיה הרבים של העלילה הוא 161:1-3 <} 111 11:31:0 ^ 001 11 
("המוזמן מאבן") מאת צ׳יקונייני ( 11:1 ״§ס 010 ), סמוך 
ל 1650 . צ׳יקונייני הכנים למחזה — ביהוד ע״י דמותו של 
מלווהדמשרתו של ד״ח — מתעלולי הקונדסים המוקיוניים 
המסרתיים של ה״קומדיה דל ארטה", וכך יצר את המעבר 
של הנושא מטראגדיה (טירס 1 ) אל הטראגיקלמדיה (מ 1 לייר 
ומוצארט, ר׳ להלן). 

בעקבות הקומדיאנטים האיטלקיים, שהציגו מחזות על 
ד״ח בשפתם גם בפאריס, החלו מחברים צרפתיים לטפל 
באותו נושא. המעולה שביצירותיהם הוא מחזהו של מו־ 
לי! (ע״ע) 16116 ? 16 > 651111 ? 16 ! 01 11311 ! (!)מזסס ("דום 
חואן או הארוחה של אבן״), 1665 . מולייר הפך את ד״ח 
לאפיקורס וכופר־בעיקר, היודע להתחסד בשעת הצורך, ונתן 
צביון בורלסקי למעשי־הפיתוי של גיבורו תוך הרחבת 
תפקיד משרתו סגאנארל ? סופו הקודר של ד״ח נמצא סותר 
את האוירה הכללית של העלילה. בעקבות מחזהו של מולייר 
חיבר ל 1 ר נ צ ו־ דה פ 1 נטה (ע״ע) ב 1787 את הליברטו 

י ■ן 4 4 - , 4 

ל״דון ג׳ובאני" של מוצר ט (ע״ע). מולייר ומוצארט הם 
שנתנו לדמותו של ד״ח פירסום בכל אירופה והולידו מאות 
עיבודים ספרותיים ומוסיקאליים של נושא זה עד ימינו. 

מן היוצרים החשובים, שעיצבו את דמותו של ד״ח או 
השתמשו במוטיווים מאגדתו בדרכים שונות של הביטוי 
האמנותי: בדראמה — שמל (אנג׳, 1676 ), פ. קורני 
(צרפ/ 1677 ), סאמורה (ספר , , 1714 ), ואן מאנטר (הול/ 
1719 ), גולמני (איט׳, 1732 ), היברג (דג/ 1814 ), גראבה 
(גרמ ׳ , 1829 ), דימה־האב (צרם/ 1830 ), פושקין(מס/ 1830 ), 
סוריליה (ספר/ 1844 ), א. ק. טולסטוי (רוס/ 1862 ), ך,יזה 
(גרמ/ 1884 ), ג/ ב. שו(אנג/ 1903 ), מונה־סילי(צרפ/ 1906 ), 
דה רניה (צרם/ 1908 ), לנורמאן (צרם/ 1910 ), שטרנהים 
(גרמ/ 1910 ), לוביץ׳־מילויש(צרפ/ 1913 ), לסיד, אוקראינקה 
(אוקד, 1913 ), גראו (ספד, 1913 ), טראקל (גרמ/ 1914 ), 
אצ׳גאראי(ספד, 1920 ), א. רוסטאן(צרם/י 1920 ), מונתרלאן 
(צרפ ׳ , 1957 ) ; ב ש י ר ה — בירון (אנג/ 1819 — 1824 ), 
מיסה (צרפ ׳ , 1840 ), אספרונסדה (ספד, 1840 ), לנאו (גרמ/ 

♦י * •• 4 4 

1844 ), גובינו (צרם/ 1844 ), גרה ז׳ונקירו (פורט/ 1874 ), 
קאמפואמור (ספד׳ 1887 ), א. גראף (איט/ 1905 ), האגל- 
שטאנגה (גרמ/ 1948 )! בסיפור — א. ת. א. הופמאן 
(גרמ ׳ , 1814 ), באלזאק (צרם/ 1830 ), מרימה (צרפ ׳ , 1834 ), 
אלמקוויסט (שווד, 1840 ), בארבי דאודויי (צרפ ׳ , 1874 ), 
רישפן(צרפ ׳ , 1896 ), שנאיך־קארולאת (גרמ ׳ , 1908 ), בונזלס 

4 • ץ — •* 

(גרמ ׳ , 1920 ), אסוסין(ספד, 1922 ), לינקליטר (אמד, 1937 ); 
במוסיקה— פרסל (אנג/ 1692 ), גלוק (גרמ ׳ , 1759 ), ריגיני 
(איט/ 1777 ), צ׳ימארוזה (איט/ 1782 ), גאצאניגה (איט/ 
1787 ), ר. שטראוס (גרמ/ 1887 ), ר. האן (צרפת/ 1921 ). 

יוצר דמותו של ד״ח — טירסו — וכל אלה שטיפלו 
בנושא אחריו עד המאה ה 18 ראו כעיקר באפייו של ד״ח לא 
את מה שנקרא כיום הדונז׳ואניות, כלומר — ריבוי 
הרפתקאות-אהבה, כי אם את יחסו המרדני כלפי הדת 
והמוסר: משום יהירותו ומשום זלזולו בעולם־הבא פורק 
ד״ח את עול המוסד, והלקח המזעזע שבירידתו שאולה הוא 
העיקר באגדתו, אשר לה צביון קאתולי מובהק. לעומת זה 
התרשמה תקופת הרוקוקו (מוצאדט) מחושניותו התוססת 
וחדוות־החיים המתגלמת בדמותו, ואילו הרומאנטיקה — החל 
מא. ת. א. הופמאן — גילתה בד״ח צד חדש חיובי: מעברו 


המתמיד מאשה לאשה נתפס כנובע מתוך שאיפה ("פאוס־ 
טית"), אידיאליסטית ואף ספיריטואליסטית, מתוך הכיסופים 
האינסופיים ד,רומאנטיים לאהבה השלמה, "האחרונה", זו 
שתעניק לו לבסוף את הסיפוק המוחלט, בין אם הסופר מניח 
את ד״ח עד הסוף באי־יכלתו הטראגית למצוא את האשד, 
העילאית הנכספת (מרימה), ובין אם הוא מזכה את ד״ח שלו 
בסוף בחוויית־אהבה אמיתית, שבה הוא מיטהר ונגאל(סורי- 
ליה). תפיסה רומאנטית זו, או תפיסה דומה לה, עדיין ניכרת 
גם בכמה סופרים של הדורות שאחרי הרומאנטיקה; אולם 
בדרך־כלל שונה תפיסת דמותו של ד״ח במאת השנים האח¬ 
רונות הן מתפיסתו בגלגולה הראשון, הקאתולי, והן מתפיסתו 
בגלגולה השני, הרומאנטי: ריבוי הרפתקאוודהאהבה מוסבר 
עתה לרוב כתוצאה מחולשה יסודית ונסתרת, ביולוגית ופסי¬ 
כולוגית, שבד״ח — אי-יכולת לאהוב אהבה אמיתית ועזה: 
הן המחזאים, המספרים והמשוררים, והן הפסיכולוגים, ביחוד 
מן האסכולה הפסיכואנאליטית (אוטו ראנק), רואים את 
שורש ה״דונז׳ואניות" בתסביך־נחיתות של גבר לקוי 
בגברותו. 

לתפיסה פאראדוכסאלית זו האומרת לגלות בד״ח — שהיה 
לכאורה, מבחינת הצלחותיו הארוטיות, גבר מובהק — מעין 
נשיות נסתרת, מקבילה הנטיה לראותו יותר באור של 
פאסיוויות מאשר באור של אקטיוויות: ד״ח מוצג לפע¬ 
מים — כבר ע״י בירון — לאו דווקא כמפתה וכובש, כי אם 
כנאד,ב, ואפילו נרדף, ע״י נשים רבות, אם משום יפיו או 
השפע הארוטי הנאצל ממנו, ואם משום ששמע הצלחותיו 

44 #י 

המרובות מושך אליו את הנשים; מתפיסה פאסיווית זו של 
ד״ח הוציא בר ג א רד ש ו אפקטים של אירוניה פארא־ 

4 4 • 4 

דוכסאלית חדשה. 

ד״ח בפילוסופיה. קירקגור (ע״ע) בחר בדמותו של 
ד״ח כאמצעי תיאור של אחת משלוש האפשרויות הניתנות 
לאדם, כדי לחיות את חייו: האסתטית, האתית, הדתית. ד״ח 

•- 44 44 

משמש דוגמה לחיים ד,"אסתטיים", חיי התענוגות הרגעיים. 
האדם האסתטי חי באי-אמצעיות, בתגובה טבעית־רגעית 
לסביבתו — הוא חי בהווה, בהנאה בלתי-אמצעית מן הרגע. 
בכוח־דמיון בלתי יגע הוא מחפש את המעניין בחיים והולך 
את דרכו ללא התקשרות, ללא נאמנות וללא אחריות! הוא 
מפתה נשים — כי זה מעניין, אך בורח מפני הנישואים — 
שהם בעיני קירקגור סמל הייצוב הנפשי והעמדה המוס¬ 
רית. — בפרק הראשון של ספרו ״או — או" נותן קירקגור 
אנאליזה של "ד״ח" של מוצארט. הוא רואה בו התגלמות 
של הגאוניות החושנית, ואת ביטויה המוסיקאלי — כמייצג 
את הארוטיקה הנוצרית, שמקורה בתודעת הניגוד שבין בשר 
ורוח, בניגוד לארוטיקה היוונית השלמה עם עצמה. 

' 71611 € 06510 <} 1 ) 11611 . 0106 .( 0 ,• ¥ 61 \ 011 ־ 81 8101006 016 .? 
, 6 * 801 .[ ; 1896 ,. 0106 .<£ , 1116111 ־ 31 ? ; 1894 , 116 ) 17114516 11716 

.* 1,1 . 1 §־ ¥61 .£ .־ 50111 * 261 ) 6 § $ 0 -.[ .( 0 . 1 > § 71471 ?} 1175 . 1 ) .? 1 ( 1 
,.[ . 0 16 ) 167140 ( 16 1 ) 0 , 0 * 10165 .£. 8316 £\ [( 1899 ,. £05011 
,.[ .( 0 46 67146 ^ 16 1 ) 0 , 6 ** 86¥0 06 1116 ־ 131 ) 060 . 0 ; 1908 
1161167611 . 4 171 16171 ?[ ס 07 -.[ .( 0 0 , 5 ( 0 , 14601:61 . £1 ; 1911 , 1-11 
46 17165 ^ 071 105 $0076 , 1631 ? 46060662 * . 8 ; 1915 ,^ 1471 ( 16 / 1 ( 0 
,( 36 ־ 101 , 105 ־ 31 ־ 61 * 11 116105 * £ 5 ) 016470 46 0071614040 0.1 

1920; 0. 83010 , 0)16 0 ). ].- 065 ) 011 , 1924; 8. 66 * 4362 * 0 , 

0 ). ^^ 4 ^ X 0 ) 6 , 0 ). /. $ 00 06165 ) 1110 , 1926 ; 8 . 016 * 4363113 £ 3 ־ , 

0 ). /. 0 /( 07 ( 5 7/16 , 60 * 05 .£ .{ ; 1930 , 1107110 [- 011 ( 0 10 ץ / 

0 ). ]., 1939; £11161116 *'< 4 * £6 ) 14071157716 ( 071 ( 0 06 , 03111115 *־ 

66 815£1560 . 01 ; 1943 3 ,.[ .( 0 , 30611 ־ 431 * . 0 ;( 1942 , 6 ו 1 קץ , 

06 4055167 '0). ].' (140010 61 .( 1953 , 100$ * 0 ־ 

ח. פ. — ש. ה. ב. 


187 


דונטוס, אלמם—דונטיסטים 


188 


דןנטום, אלמס — 6110500021118 ^ — (אמצע המאה ה 4 
לסה״ג), מדקדק לאטיני. מחייו ידוע דק שלימד 

ברומא ושהיה מורו של היר 1 נימו 0 (ע״ע). דו׳ חיבר שני 

• ** 

חיבורים בדקדוק לאטיני: "הדקדוק הקטן" או ה״ראשון" 
( 11113 ־ 1 <£ ,• 21111101 5 ־ 21 ), העוסק — בצורת שאלות ותשובות — 
בשמונת חלקי־הדיבר! "הדקדוק הגדול" או "השני" ( 5 ז 3 
13 ) 56000 ,• 113101 !) ב 3 חלקים — היסודות הדקדוקיים, כגון 
צליל, אות וכר! דיון מורחב בשמונת חלקי-הדיבד! מערות 
בלשון וקישוטים פיוטיים. שני ספרי־הדקדוק של דר היתה 
להם השפעה עצומה בתקופתו וביה״ב, ושיטתם משפיעה 
עד היום בלימוד הלאטינית ושאר הלשונות בבתי־הספר. אין 
מחבר דקדוק לאטיני שהירבו לצטטו כמו דר, ואף נתחברו 
פירושים רבים לדבריו מימיו ועד המאה ה 10 . גם המתנגדים 
מתוך אמונה נוצרית צרופה למדעים החילוניים, וגם הדוגלים 
בגישה הומאניסטית יותר, היו מזכירים את ספרי־הדקדוק 
של דר. — דר חיבר גם פירוש לקומדיות של טרנטיום (ע״ע) 
ופירוש לורגיליום (ע״ע) עם תולדות־חייו. — הוצאה חדישה 
של החיבורים הדקדוקיים : 13£101 30111131:101 ־ 01 , 611 .£ . 9 

1864 , 1¥ ; הפירוש לטרנטיום יצא ב 1902 . 

• * • • 

* * 

, 7 .!סח , 230 , 1 2 , 11 $ /* 17 ) 80/101 / 0 . 7 * 011 י 5 ץ 1 )מב$ .£ .[ 

; 1914 , 161-165 י ^\ 1 ,. 011 . 76771 . 61 . 0 / 1 * 00 , 112 ג 11 :> 5 ; 1906 

, 832 § ,* 11 / 17701£11707 . 1 ) . 017 . 0171 * 111 . 01 . 0 / 1 * 00 , 1105 . 1 ^ 

. 1914 

הנטיסטים, חסידי זמנטוס (ר׳ להלן) — סיעה נוצרית 
פורשת, שקמה בצפון־אפריקה במאה ה 4 ונתקיימה 
עד לכיבוש האיסלאם במאה הד. 

מוצא הדר׳ ברדיפות הנוצרים בימי דיוקלטינוס (ע״ע) 
קיסר ( 303 — 305 ). נראה, שרבים נכנעו אז לצו הקיסר 
והקריבו קרבנות לכבודו׳ ורבים מן ההגמונים אף מסרו 
לרשויות — על־פי דרישתן של אלו — את כתבי־הקודש 
הנוצריים. אחרי גמר הרדיפות פרצה שנאת הנאמנים — 
שעמדו בנסיון — כלפי משתפי־הפעולה עם השלטונות! 
הללו נקראו בפיהם 6$ ז 110 ג> 3 ־! 1 ("מוסרים", "מסגירים", "בו¬ 
גדים"). לידי קרע גלוי הגיעו הדברים בקרת־חדשת ב 311 , 
כשהקיצונים בהנהגתו של ד ו 3 ט ו ם פסלו את ההגמון קקי- 
ליאנום לכהונה בטענה שהיה מן "המוסרים". דונאטוס עצמו 
נעשה ב 313 הגמונה של קרת־חדשת מטעם הפורשים. 
סיעת הדו" היתה מורכבת בעיקר מבני השכבות הנמו¬ 

כות של קרת-חדשת ומבני נומידיה הברבריים. הללו ראו את 

*• * • 

עצמם בלבד ככנסיה הנוצרית האמתית'— "כנסיית המתים 
על קידוש־האמונה", שקמה מול "כנסיית-המוסרים". הערצה 
יתרה של הנהרגים על קידוש־האמונה ושנאה עזה לכנסיה 
הרשמית (הקאתולית) היו מסימניה המובהקים של הסיעה 
כל ימי קיומה. הגישה המחמירה של הדו" בהבנת הנצרות 
עוררה בהם גם התנגדות לעולם החילוני ומכאן — גם 
למדינה, בין אם היא אלילית ובין אם היא נוצרית. הדו" 
דגלו בדעה, שהטבילה הופכת את האדם ליצור חדש, ומכאן 
הסיקו, שאם נוצרי עזב את הדרך הנכונה (כקאתוליים) — 
הרי טבילתו לא תפסה, והוא צריך לטבול שנית. כשהושלטה 
הנצרות על מלכות־רומא בידי קונסטאנטינוס קיסר, נוצר 
לגבי הדו״ מצב חדש. הקיסר כינס ב 313 אסיפה כנסייתית 
ליישוב הסיכסוך, שבה היו מיוצגים שני הצדדים. אסיפה זו 
קבעה, שקקיליאנום חף מפשע, ויחד עם זה פקדה שבכל 

ן 

מקום שבו נתמנו שני הגמונים ע״י שני הצדדים _ יש 
לציית לזה שהוקדש ראשונה ולהעביר את השני למשרה 


במקום אחר. אולם סידור זה לא נתקבל באפריקה, מאחר 
שהדו" לא קיבלו עליהם את מרותו של קקיליאנום. אסיפה 
כנסייתית שניה, שכונסה ע״י קונסטאנטינוס ב 314 בארל 
(שבגאליה הדרומית), גינתה את הדו", אולם גם החלטה זו 
וגם נסיונותיו של הקיסר לחסל את הפילוג באמצעי-לחץ לא 
השפיעו. הרדיפות רק העמיקו את הקרע, מאחר שהדו" זיהו 
את רודפיהם הקאתוליים עם עובדי־האלילים שרדפו את 
הנצרות לפנים. ב 321 נאלץ קונסטאנטינוס להוציא צו סוב¬ 
לנות כלפי הדו" ולמסור את דינם לשמים. כשתפסו הדו" 
ב 330 בעיר קונסטאנטינה כנסיה המיועדת לקאתולים, נאלץ 
הקיסר לבנות לקאת 1 לים כנסיה אחרית. 

באותה תקופה הגיעה השפעת הדו" עד רומא, והם אף 
העמידו בה הגמון משלהם! אך למקומות אחרים לא הצליחו 
לחדור. בסופו של דבר נצטמצמה תנועתם לאפריקה בלבד, 
ומשום כך התחילו לפתח אידאולוגיה מיוחדת לשם הצדקת 
קיום הכנסיה הנוצרית האמיתית בארץ אחת בלבד (השו׳ 
האידאולוגיה הסטאליניסטית של "סוציאליזם בארץ אחת" 
אחרי כשלון תנועת "המהפכה העולמית"). החל מ 340 קמה 
בין הדו״ תנועה טרוריסטית— ה 011:011111061110065 ("סובבי־ 
התאים", ז״א השוהים בסביבות היכלות קטנים של קדושים, 
שבהם מצאו את מחייתם). אנשי תנועה זו היו איכרים 
נומידיים, ובתנועתם היו גורמים סוציאליים משולבים בגו¬ 
רמים דתיים. הם היו קנאים קיצוניים — שהתלהבותם הדתית 
מצאה לה לפעמים פורקן בשכרות —, נדדו ממקום למקום, 
לא הסתפקו בהערצת המתים על קידוש־האמונה, אלא שאפו 
בעצמם למות-קדושים וביקשו את מותם בהתקפות על נוצרים־ 
קאתוליים ועל עובדי־אלילים, ולפעמים היו מזהים התאבדות 
המונית ממש עם מות־קדושים. יחסם של הדד הרשמיים 
ל 000001061110065 היה דרפרצופי: בתקופות שלום ושלווה 
ביקשו את עזרת השלטונות נגדם, ובתקופות של רדיפות 
השתמשו בעזרתם תוך הסכמה מפורשת או בלתי-מפורשת. 

ב 346 פנה דונאטוס לקיסר קונסטאנס ודרש ממנו, שיכיר 
בו כבהגמונה היחידי של קרת־חדשת. תגובת הקיסר היתד, 
חידוש רדיפות הדו". אחד ממנהיגיהם, ההגמון מרקולוס, 
נהרג והפך לאחד מן הקדושים החשובים בעיני הדד! 
דונאטום עצמו נתפס והוגלה ומת בגלותו, ואסיפות כנסייתיות 
ברחבי אפריקה הכריזו על חידוש אחדות הכנסיה. אעפ״ב 
לא הצליחו הקאתולים לבער את הדונאטיזם אלא מן העיר 
קרת-חדשת בלבד. הרדיפות הופסקו בימי הקיסר יוילינוס 
(ע״ע) הכופר ( 361 — 363 )! הדד הגולים חזרו לארצם, 
והכנסיות שנלקחו מהם הוחזרו להם. אחרי מות יוליאנום 
נתחדשו רדיפות הדו". הטבילה השניה והפולחן הדונאטיסטי 
נאסרו, אולם פקודות אלו לא הוצאו לפועל, ושתי הכנסיות 
הוסיפו להתקיים זו בצד זו. ב 398 הצטרף ההגמון הדונא- 
טיסטי הנומידי אופטטוס לגילדו, מורד במלכות־רומא באפ¬ 
ריקה. המרד דוכא, והקאתולים ניסו לחסל את הדונאטיזם 
בעזרת המלכות. ב 405 הכריז הקיסר הונוריוס על הדד, שאין 
הם פורשים מן הכנסיה, אלא מינים ( 101 :ז 11361:6 )! לפיכך 
יש להחזיר את כל רכושם לכנסיה האמיתית, יש לאסור את 
פולחנם ולהגלות את כהניהם! רק עוגש־מוות לא הוטל 
עליהם׳ מחמת החשש שמותם יעורר בחסידיהם התלהבות 
דתית יתירה. ב 411 נתכנסה בקרת-חדשת אסיפה כנסייתית, 
שהכריעה בגורלם של הדד. באסיפה זו נערך ביזמת 
הקאתולים דכוח בין שתי הכנסיות, שהיה דומה ברוחו 




189 


דוננזיםמים — דוינמלו 


190 


ובתוצאותיו לוויכוחי הכנסיד, עם היהודים ביה״ב: הוויכוח 
סוכם בהכרזה, שההשתייכות לדונאטיזם נחשבת למעשה 
פלילי; כל הכהנים של הדו" הוגלו למקומות נידחים, וכל 
רכוש הכנסיה הדונאטיסטית עבר לידי חכנסיה הקאתולית. 
אעפ״כ הוסיפו שרידי הדו" להתקיים באפריקה, ביחוד בין 
הברברים, וידיעות עליהם נשתמרו עד הכיבוש האיסלאמי. 

החלטות הקיסרים מזה ואוגוסטינוס (ע״ע) מזה פסקו, 
שהדו" הם מינים; לאמיתו של דבר לא היו אלא פורשים. 
מבחינה חברתית ביטאה פרישתם את הניגודים שבין דלת- 
העם של קרת-חדשת והנומידים הכפריים מצד אחד ובין 
האזרחות העירונית מצד שני! מבחינה דתית היתד, פרישתם 
מחאה על החילוניות הגוברת והולכת של הכנסיה. מתוך 
קנאות דתית רצו הדו" לחזור להשקפות הנוצריות של 
הכנסיה הקדומה. לדעתם — שיש לה על מה שתסמוך בדברי 
הברית החדשה — הכנסיה היא חבורת בחירי החסד האלוהי, 
וקרב תמידי נטוש בינה ובין הבוגדים והכוחות החילוניים 
של המדינה; המצב הטבעי של הנוצרי הוא מצב של נרדף. 
מימי קין והבל יש מלחמה בין שתי העדות, והנוצרים — 
המיוצגים ע״י הגמונים מוסמכים — רשאים להשתמש בכוח, 
מה שאין כן ההגמונים הבוגדים, נציגי קלגסי הרשע. הדד 
חידשו, איפוא, את הדואליזם(ע״ע) של הטובים והרעים שבנצ¬ 
רות הקדומה, וממנו שאבו את האקטיוויזם שלהם.—דואליזם 
זה השפיע גם על אוגוסטינוס, שקיבל — לפי הודאת עצמו — 
הרבה מחיבוריו של הדו׳ המתון טירוניוס. אולם אוגוסטינוס 
היה הלוחם הגדול נגד הדד, הן בפולמוסן והן כיוזם רדיפות: 
הוא טען שהדד מינים הם ולא פורשים, שכן "המינות היא 
התפלגות ( 3 מ 11$1 ( 50 ) שנשתרשה". הוא הצדיק את השימוש 
בלחץ נגד הדד, על סמך פרשנות מפוקפקת של דברי ישו 
(לוקאס י״ד, כ״ג), וכן בנימוק שד,רדיפות, הכופות על המינים 
את השיבה לחיק ד,כנסיה, מצילות אותם מאשה של גיהנום. 
עמדתו של אוגוסטינוס שימשה דוגמה וסיפקה בסיס אידיאו־ 
לוגי לרדיפות המינים ביה״ב. 

-ג!ס .£ ', 883 [ , 111517711$ ) 0017 . 3 § 075$71171 ־ 067 , ¥01167 .ס 
י 0£211 ו 1 ס 1 ^ .? ; 1890 , £6 3055167 311 0071011571x6 י €ח 011£5 
,£ ; 1923 , 1913 י 1 ^\ , ¥\ , 1111. 36 1'0^^146 6117 60161x716 

, 160 ) $0 .ז\ . 1 ־ 1 ; 1928 ,, £11011^1011, 11 07151. 1X611' ^7100 7077X0,1X0 
,'~ 1950 , 117^111x3611 2. £1X15161x1111^5^65611. 3. 001X071571X145 
. 1952 , 1 ( 011176 001X07151 ־ 7/16 , 1 ) 00 ־ £1 . 0 . 1 ־ 1 .¥\ 

ד. פ. 

ד 1 נטל 1 (מנטו די בטי בדדי, המכונה דד) — 11 > 001131:0 

11 : 001131 x 110 )־ 831 861 : 1:1 — ( 1386 , פירנצה — 

•• * • 

1466 , שם), פסל איטלקי, מגדולי אמני הרנסאנס וממחוללי 
תרבותו ההומאניסטית־אמנותית. 

דר היה בנו של נפץ־צמר, ויש סבורים שהדאליזם של 
יצירותיו יסודו במ 1 צאו החברתי. מ 1406 ואילך לקח חלק 
בפיסולי־שיש בכנסיות שבעירו. בעבודותיו הראשונות עדיין 



דונאטלו: תב^יט של פוטות מבימת־הזמרים בדו־-אומו בפירנצה 



וונאטלו; פסל גאטאמלאטה (ברוגזה) בפאדובה 
• • •י 

* * 


ניכרת השפעת הגותיקה המאוחרת. בעבודותיו הבאות התגבר 
על היסודות החצרניים-סנטימנטאליים של אותו סיגנון, 
אולם בולטת בהן הנטיד, האידיאליסטית־נאטוראליסטית של 
אותה תקופה. יצירות נעוריו הן: פסלי דוד הנער ( 1411 ), 
מארקום הקדוש ( 1411/2 ), יוחנן המטביל ( 1415 ), גאורגיוס 
הקדוש ( 1416 ). סמוך ל 1416 התחיל דו׳ ביצירת פסלי־השיש 
של נביאים וקדושים בשביל מגדל־ד,פעמונים שבדואומו. 
לאחר מכן עבר לפיסול בעץ (הצלוב, 1420 — שבו ניכר 
לראשונה הכיוון הראליסטי) ובברוגזד,: בפסל-הברונזה המו¬ 
נומנטאלי של לוד 1 ביקו 0 הקדוש( 1423 ) ניכרים האותות הרא¬ 
שונים של גישה "בארוקית", ואילו בפסל־הברונזה של יוחנן 
המטביל ( 1423 ) מתגלה ראליזם ציורי. הדמות האלגורית של 
״התקווה״ ( 65 <ן 8 , 1428 ) נוצרה שוב בסיגנון אידיאליסטי, 
אולם גם בה מסתמנת הגישה ה״בארוקית". בתבליט־השיש 
״ריקודה של שלומית״ ( 1428 ) מושפע דר מנסיונותיו של 
ברונלסקי (ע״ע) להפוך את השטח לחלל מדומה על-ידי 

*• •ו 

תחבולות פרספקטיוויות; הבעת־הפנים והתנועות ראליסטיות 

•< ♦ • 

ביותר. מצבודהקבר לאפיפיור יוהאנס ^^^ 1425/7) x ) עשויה 
שיש וברונזה, משולבת בשיטוחד, למבנהו הארדיכלי של 
בניין הכנסיה, והוא הדין בשני תבליטי-השיש "מסירת 
מפתח-השמים לפטרוס״( 1428 ) ו״עליית מרים״ ( 1429 ). 

מ 1433 עד 1435 שהה דו׳ ברומא. שם יצר ארון־קודש 
משיש בכנסייודפטרוס, שבו צורפו יסודות קישוטיים, 
שמקודם בסיגנון התקופה העתיקה, לקומפוזיציה אחידה 
ומקורית, וכן "קבורת ישו", שדמויותיד, מביעות רגש נסער. 

עם שובו לפירנצה ב 1435 השלים דו׳ את פסלי-הנביאים 
שהתחיל בהם עוד ב 1416 ; בסדרה זו בולטות ביותר דמויו¬ 
תיהם של ירמיהו ושל חבקוק, רבות התנועה וההבעה. מעתה 
התחיל דד לעבוד בשביל קוזימו די מדיצ׳י. הפוטות 
(פרוטומות־ד,ילדים) שלו, הרוקדות על רקע פסיפס-של-זהב, 
נראות בלהט הדיוניסי של תנועותיהן כעין יצירוודרנסאנס 
ברוח יוון העתיקה. 

באותה השנה יצר דר שתי יצירות, שלכאורה שונות הן 
זו מזו תכלית השינוי: תבליט גדול באבן־חול, "הבשורה 
למרים״ — שבו בולט הניגוד בין הדמויות של המלאך ושל 
מרים, ו״ריקודה של שלומית״ (בשיש) — שבו משולבות 







191 


192 


דונטלו—דונין־גורקורפקיי, סטניסלאוס, דחן 


הדמויות, המלאות תנועה דראמתית, ביסודות ארדיכליים 
חמורים. פסל־הברונזה של דוד (סמוך ל 51440 תמונה: ע״ע 
איטליה, לוח י׳ [אחרי עמ ׳ 776 ]) יש בו משום מיזוג של 
שלמות פלאסטית עתיקה ושל עציבה גותית, האפיינית 
ליצירת־נעוריו של האמן. בשביל דלת הכנסיה ע״ש סאן־ 

לררנצר יצר דו׳ עשרה תבליטים של זוגות קדושים מת¬ 

• • 

וופחים — שוב ברוח הרנסאנס. 

ב 1443/4 פעל דר בפאדובה, ושם יצר את אחת הגדולות 
שבאגדרטות־הפדשים שבתולדות האמנות — זו של הק 1 נ־ 
דוטירה גאטאמלאטה, המצויינת בשלמות פלאסטית וכובד־ 
ראש! בפיסולים כנסייתיים ותבליטי־מזבח שלו באותן שנים 
ניכרת זיקה ההולכת וגוברת לאמנות העתיקה, והם מצטיינים 
בדראמתיות ובראליזם. 

לאחר שובו לפירנצה ב 1456 יצר דר לפי הזמנת בית- 
מדיצ׳י את פסל הברונזה "יהודית והולופרנס", שבו מצא 
פתרון גאוני לתיאור שתי דמויות מתנגשות זו בזו, אך 
מצורפות זו עם זו לאחדות פלאסטית; באותה יצירה 
לא זו בלבד שהקדים את אמנות הבארוק, אלא אף 
עבר אותה. לאחר מכן שוב יצר את דמותו של המטביל 
(בברונזה), שהיא אימפרסיוניסטית ממש בפירוק הציורי 
של שטחה. בפסל־העץ של "המגדלית" יצר דר דמות של 
בעלת־תשובה, הנובעת מחוויה עמוקה. יצירתו האחרונה 
היא "קבורת־ישו", שבה צורפו כל חוויות־חייו לאחדות 
מושלמת. 

דר נערץ ע״י מיכלאנג׳לו, רפאל ושאר גדולי הרנסאנס; 

¥ •• — •* 

אולם במאה ה 18 וראשית המאה ה 19 נשכח כמעט. גאוניותו 
וערך מפעלו חזרו והוכרו במלוא עצמתם רק בעקבות 
התערוכה הגדולה של יצירותיו בפירנצה לכבוד יום־הולדתו 
ה 500 ב 1886 . 

, 411211651 ^ . 3 ) ; 1886 ,.( 7 461 0#676 64 1 ) ¥11 , 3111001 ^ 041 .ן . 0 
. £1 ; 1887 , 1 ) 141 ) £7 414110 6 .( 1 41 676 <} 0 46116 110£0 ) 0£11 
; 1907 ,.( 7 , 0 ז < 0 ־ 00££1 . 3 > ; 1887 , ¥1746 71 \ . 11 764671 $. 0 י ־ £1 <ן 
. 4 114 * 1 ) 1 ? . 11 ) 11 י 111£ * 1 < 501111£ .? ; 1910 ,.כ 1 ,^ 861:1631 .£ 

0.1 ,• 11011 ) 83 ." 1 . 4 ^ ; 1922 2 ,. 03011 023 מגק 5 ("שפינתה כעבור 
300 שנים״, 1932 ), שנכתב בעיקר בשביל מומחים וכולל 
סקירה ביקורתית של הספרות על שפינתה מראשיתה. — 
ד.-ב' כתב גם ספרים ומאמרים בבעיות החינוך הדתי והמוסרי 
ברוח הקאתוליות, וכן חיבר אוטוביוגראפיה ( 1926 ). 



169 


דומיניקום גמדיסלינום — ד^מייניקנים 


170 


061 של אבן סינא, גבירול ובו׳אתיוס. הספר 311:3:6 :: 10 ס 1 ס 
06111111316 (״על אל־מות הנפש״) יונק מאבן סינא 1 בחיבור 
(״על האחדות״) ניתן להכיר בהשפעת גבירול. — ההשקפה 
המטאפיסית האישית, הניכרת בספרים אלה׳ היא מזיגה של 

4 

דעות מהזרמים האפלטוניים והנאו־אפלטוניים באיסלאם 
וביהדות עם דעות קרובות להן, שהיו רווחות בסכ 1 לאסטיקה 

הנוצרית הקדומה. 

01. 83611 . 0 ) ז 151€11€ [ 1 ז 1 (€$ ז 1115€11€ ? 711110$0 115 ) . 0 . 0 ,־ז€> 11 ח 
ן 0 ן) 5 50 , 111 ,. 0311101 365 > .: 1131 ־ 61 ) 111 . 5016111 0$ ?§תס 0 46 511 ) .ש .), 

1898; 1-. 1127 ) 10 ^ 4 ) 17 / 0 ץ״ 1715101 7 ,£) 111 ) 1 ז־ 4101 ד 
§€1€1%€€, 11, 7/8 5 < - 1116 65 ? 12 ? 4 ?{ 1 ) 7 , 10050 ^ . 4 ? ; 1922 ,.ן>ן 
€5 מס 111001 ) 1 ) ־ 7 7 ,. 1 ) 1 ; 1946 ,( £1 ( , 1115 ב 1 >מ.^- 1 ^) . 0 . 0 16 > 1$ > 1 ז 1 >ז 
1161 /4 1 ) 161 ) . 0 .( 7 10 ז 1 > 11 >€€ץ ., X^^), 1947; £. 011500, 7(1 
?1111050£ 1116 (114■ 1/10^611-, 371-380, 1947 3 ; 0. 5311:011 ־ , 

1121 1950 2 , 172/3 , 11 , $01€11€€ / 0 . 17151 1116 10 . 0714€1 ז ; 

?4. 411145 ? 3 6 [ 3 ת 6 בת £10 ) ? 114111 ) 1177 ) 4.11 ,עתז 6 ^ 1 .^ י 0 ." 1 ׳ - 
¥311101 . 1954 ,( 19-43 , 1 , 053 ־ 

ש. פ. 

דזמיניכןנים, מיסדר־נזירים שנוסד ע״י דומיניקוס (ע״ע) 
הקדוש! השם הרשמי — "מיסדר האחים־המטיפים" 

(!ד! 3601163:0:11 !? תז 11 • 3:1 ־ 1 ? 10 >: 0 — .?.?. 0 ). נוהגים לקבוע 
את שנת ייסוד המיסדר ל 1206 , שבה כינס דומיניקוס במנזר 
אשר בפרוי ( 001116 :?) שבצרפת מספר נזירות על מנת 
להרחיקן מסכנת המינות האלביגנזית; אולם ההכרה הרשמית 
מטעם האפיפיורות הרומית לא ניתנה למיסדר אלא על־ידי 
הונודיום 111 ב 1216 . מתחילת ייסוד מיסדרם היה תפקידם 
העיקרי של הדו׳ מלחמה נגד שיטות־המינות השונות והפצת 
רעיונות הנצרות, לשם הרמת קרנה של הדת הקאתולית 
וחיזוקה בלב המאמינים. הדו׳ ניהלו מלחמה מעשית נגד 
כיתוודהמינים בדרך של הטפות ופעולה תעמולתית, ומכאן 
שמם (בדרך היתולית דרשו בלאטינית את שמם הנגזר משם 
מייסדם כ 00110103065 ( 1 , ז״א "כלבי־האל"). תפקיד ציבורי 
ומעשי זה, שהיה משותף לכל התנועה הרפורמית הקאתולית 
בתחילת המאה ה 13 , הבדיל את מיסדר־הדו׳ מן הקודמים לו, 
שכן הרחיק את הנזירים במידה רבה מאורח־החיים של הת¬ 
בודדות והתבוננות, שהיה אפייני לנזירות של תחילת יה״ב. 
אמנם קיבלו הדו׳ עליהם את נדרי הנזירות ודרכי הסיגוף לפי 
הנוהג של אוגוסטינוס (ע״ע) הקדוש ואת עול העניות בדומה 
לפראנציסקנים, אולם את מינזריהם ייסדו בתוך הערים ובין 
הבריות, ושם מילאו את תפקידם המיסיונרי, בהקדישם חלק 
גדול מזמנם ללימוד, להוראה ולהטפה מעשית. התפתחותו 
הגדולה של מיסדר הדו' חלה בדורות שאחרי מות מייסדו: 
באותן שנים נתפזרו הדו׳ על פני כל אירופה, יסדו מספר 
רב של מינזרים חדשים (בסוף המאה ה 13 כבר מנה המיסדר 
למעלה מ 600 מינזרים ובהם עשרת אלפים נזירים) והיו לגורם 
מכריע בכל חיי הרוח של אירופה. סיבת הצלחתם נעוצה 
בעיקר בשני גורמים: א) במשמעת החזקה והצבאית־כמעט 
ששררה באירגון המיסדר והקיפה את כל חבריו, מן הדרגות 
הנמוכות עד לגנראל הכללי; ב) בריכוז מאמצים מיוחדים 
לכיבוש לב המלומדים וציבור אנשי־המחשבה של אותו הזמן. 
הדו׳ הקימו ליד כל מינזר בית־ספר, וליד המינזרים הגדולים 
הוסיפו כיתות לחינוך גבוה; נוסף על כך יסדו בערים 
הגדולות קאתדרות לתאולוגיה ולהוראת כתבי־הקודש, שהפכו 
ברבות הימים לקאתדדות הרשמיות והמוכרות של האוני- 
ברסיטות המקומיות. במכללות המפורסמות של פאריס, 
אוכספורד וערים רבות באיטליה וספרד היו קאתדרות אלה 
שמורות באופן קבוע לדו׳; עי״כ פחתה ממילא השפעתם 
של מתנגדיהם או מתחריהם על הלימוד הגבוה. בתקופה 


מאוחרת יותר הורו הדו׳ גם לשונות זרות (כגון יוונית, 
עברית וערבית), הדרושות להכרת מקורות הנצרות או 
להכשרת נזירים לפולמוס דתי ולפעולה מיסיונרית בקרב 
הבלתי־מאמינים. במאות ה 13 וה 14 היו חלק גדול מן המלו¬ 
מדים והוגי־הדעות הנוצריים דו׳, כגון אלברטוס (ע״ע) 
הגדול ותלמידו תומס, בעלי ה 50010136:11601081026 (מכלולי 
לימוד־הדת) הגדולות, ובתקופה מאוחרת יותר — התאולוגים 
פיסיקר וקילוורדבי, המיסטיקנים אקהרט, סויזו, טאולר 
והקדושה קאתרינה מסיינה. רבים היו הדו׳ המטיפים והאפו- 
לוגטים שנתפרסמו באירופה כולה, כגון רימונד דה פניפורט, 

4 • ז• * 

בעל ה 066:6:3113 (אוסף חוקים קאנוניים) וךימ 1 נד מארטיני, 
מחבר ה £1:161 11810 ? (פגלדהאמונה). הדו׳ קיבלו את שי¬ 
טות הסכולסטיקה (ע״ע) לפי שיטתו של חברם תומם (ע״ע) 
מאקוינו כתורה הפילוסופית הרשמית של המיסדר. מאז נעשו 
הדו׳ לבעלי-סמכות בכל עניני הדוגמאטיקה הנוצרית ובכל 
בעיה הדרכתית ועקרונית של אוצר המחשבה הקאתולית. 
מסורת זו של ממשיכי ה״תומיזם" (ע״ע) ושומרי "הפירוש 
הנכון" של בעיות תאולוגיות ופילוסופיות נתקבלה ע״י 
האפיפיורות הרומית, שבה משמשים הדו׳ עד היום כמורים 
ופוסקים רשמיים בכל הבעיות הנוגעות לאמונה. — גם 
במדעי-הטבע הצטיינו בתי־ספריהם של הדו׳; אך דווקא 
במקצוע זה גברה עליהם התחרות האסכולות הפראנציס?ןניות. 

בסוף המאה ה 14 נתרופפה השפעתם של הדו׳ במידה 
רבה: התאבנות הסכולסטיקה, הסימנים הראשונים להת¬ 
עוררות מחשבת העולם ההומניסטי, ובעיקר פילוגה של אירו¬ 
פה לגושים נפרדים בעלי גון לאומי במקום הרקע האחיד 
שבתרבות הנוצרית — הגבילו את ערך מפעלם התרבותי 
והחינוכי של הדו/ במאות ה 15 וה 16 התרכזה פעילותם של 
הדו׳ באירגון האינקוויזיציה ובניהולה, ואח״ב בפעולות 
מיסיונריות מעבר לים (בעיקר באימפריה הקולוניאלית 
הספרדית). הם הוסיפו להתפלמס עם זרמי המחשבה והדת 
החדשים (כך ניהלו מלחמה רעיונית באורואיזם [ע״ע אבג־ 

׳* י• 4 * 

רשדיים], ברפורמאציד. ובתורות הנאטוראליסטיות של 

הרנסאנס), אולם איבדו את המונופולין הרוחני על התרבות 

האירופית. מחשובי הדו׳ באותה תקופה היו ג׳ירולמו סוונרולה 

(ע״ע), החשמן תומסו דה ויו — איש מדינה ותאולוג, ובדתו־ 

* * 1 — 

לומאה לס _קםם, המטיף שהגן על זכויותיהם של האינדיאנים 
באימפריה הספרדית. — מיסדר הדו׳ הצטיין מראשיתו 
בשנאת-ישראל ובפעילות קנאית ואכזרית נגד היהודי* 
וביחוד נגד האנוסים. שונא־ישראל מובהק היה רימונד דה 
פדפודט (ר׳ לעיל); למיסדר השתייכו מקימי האינקוויזיציה 
בספרד, ובראשם טורקמדה (ע״ע), וכן רבים ממחבריהם של 

" ץ " ץ 

דברי פולמוס וגנאי נגד היהודים שבאותם הימים. 

בתקופת הקונטרארפורמאציה ולאחריה קיבלו הדו׳ תנופה 
חדשה וטיפוח מיוחד ע״י הכנסיה הרומית, שהשתמשה בהם, 
וכן במיסדר־הישועים הצעיר, במלחמתה הרעיונית נגד 
הרפורמאציה: בידם ניתן התפקיד של חיבור רשימת הספרים 
האסורים בקריאה למאמין, ועל-ידיהם נוסדו מוסדות חינוך 
חדשים להכשרת מורים לטיפול בבעיות הזמן החדש. אולם 
גם רמתם האינטלקטואלית וגם רמתם המוסרית של הדו׳ 
ירדה, לאחר שבמאתיים השנים הקודמות נטשו במידה 
רבה אותם חוקי העניות והענווה, שלפיהם נהגו בעת ייסוד 
המיסדר, והתערבו בצורה מופרזת בעניינים מדיניים וחילו¬ 
ניים. הקמת מיסדר הישועים, אשר השתמשו בשיטות־חינוך 
חדישות יותר והיו מתונים יותר בהטפתם — שהיתה אצלם 







171 


דומיניקנים — דומיניקנית, רפובליקה 


172 


קשורה בשיכנוע שכלי המעיטה את חשיבותם של הדר. 
מאז היו שני המיסדרים מתחרים זב״ז ואוייבים זל״ז במסגרת 
הכנסיה. דבר זה התבלט, למשל, בתולדות המיסיה הישועית 
בארצות המזרח הרחוק, אשר נגדה התקוממו הדר בטענה, 
שהישועים מוותרים לילידי הארצות הללו יתר על המידה 
בשמירת מנהגיהם האליליים. 

בתקופת האבסולוטיזם הנאור, ההשכלה, המהפכה הצר¬ 
פתית ולאחריה נשבר מיסדר הדר כליל. במקומות רבים 
נעלמו הדר לגמרי! מספר המינזרים והנזירים ירד פלאים! 
עליית הממשלות החילוניות לשלטון גררה אפילו חקיקת 
הוקיס לסגירת מינזריהם ולהחרמת רכושם לטובת המדינה. 
לעומת זה כבש המיסדר איזורים נרחבים בעולם החדש, 
ביחוד באמריקה הדרומית. בצרפת נעשה במאה ה 19 נסיון 
לחידוש המיסדר ע״י לקורדר (ע״ע), והטפותיו הביאו להת¬ 
עוררות דתית חזקה בכיוון של התאמת המסורת הנוצרית 
לרוח־הזמן. בעת החדשה היתה תרומתם של הדר לתרבות 
האירופית זעומה, וזאת בעיקר בשל דבקותם הדוגמתית 
בסכולסטיקה ובהשקפת-העולם התומיסטית, שמנעה מהם 
כל ויתור לזרמי־המחשבה החדשים ואף הניעה אותם להלחם 
בזרמים אלה! אולם הם פעלו רבות בחקר תולדות הכנסיה 
ותולדות יה״ב. היסטוריונים נודעים מבין הדר בזמן האחרון 
הם תיפלה (ע״ע) ומנדלנה (: 10111161 > 430 ן), וכן חשובות 
הקאתדרות לתאולוגיה נוצרית אשר במכללה הקאתולית של 
פריבורג בשוויץ, בלה סו׳שואר (■ 1011 ( 531110 03 ) שבבלגיה 
וב״אנגליקום" ברומא, שכולן נתונות בידי דר. אחרי 
מלחמת־העולם ח התחדש הניגוד בין הדר ובין הישועים 
בעניין ה״כמרים־הפועלים" שבצרפת: הפעם היו הישועים 
השמרנים, והדר מילאו תפקיד מהפכני (ע״ע סוציאליזם 
נוצרי). 

היום מאורגנים הדו׳ ב 33 גלילות (ש^סמ״יסזק), המקיפים 
את העולם כולו! לגלילות האלה צמודים 2 איגודים (-מסס 
01165 ) 81x821 ). כל גליל כולל לפחות 3 מעזרים! המיסדר 
מונה היום כ 8,500 נזירים, המפוזרים ב 400 מינזרים. הנהלת- 
המיסדד נמצאת ברומא! בראשה עומד גנראל, שלפנים היה 
נבחר לכל ימי חייו, מ 1862 ואילו — ל 12 שנה. 

כנהוג בשאר המיסדרים, צמוד למיסדר הדר כבר מתחילת 
קורותיו מיסדר דומה של נזירות, העוסקות בעיקר בפעולת 
הוראה ובעבודות סוציאליות. מיסדר זה מונה כ 5,500 נזירות 
ב 300 מעזרים ("מיסדר ב , ") וכ 40,000 "אחיות" ("מיסדר 
ג׳"). 

הדר מקיימים פעילות מיסיונרית בארצות הסקאנדינא- 
וויות הפרוטסטאנטיות באירופה, וכן בארצות המזרח התיכון 
והרחוק, בהודו המערבית ובאמריקה הדרומית ובאפריקה 
המרכזית (קונגו). — לבושם של הדר הוא גלימה לבנה עם 
מעיל שחור. 

; 1949 — 1896 , 1 ^^ 1 , 1115401160 .¥ .¥ . 0 261240 ( 4 * 1 / 0122 . 

36$ 101316 416 11€1: > 111340146 (165 1*10,11X6$ §6126* 01$ X ־ 401 < 
!■ 11011€1 נ 1 דח 14£1 . 1 ^ ; 1920 — 1903 , 111 ^\— 1 ,$־ 66116111 '(¥ ¥16x6$ 
;* 1907 . 11 , ¥1216126 . 04/1 ) 1 . 3 1 ( 6 £0110116 ־ # 1012£1 . 14 016 0x3611 
; 1914 ,?£ 1 * 1341 611, 4 1713404)4 01 1116 001)111x16011 ־ 801111110 .¥\ 

16$ ,ז 6 ץו 1.61110111 .? ; 1930 ,$* 017111x1601 ס 6. 866^65, 71x6 .ן 
$41111110 11 * 001 7116 , 111:11 ^* 14111131 ) . 11 . 0 ; 1924 , ¥166116441$ ¥1616$ 

. 1 ^ ; 1931 , 1360 — 1216 01361 01 11x6 000x11x16012 
013401106 1 ( 61231111 <} 2 ( €01 ,. 1 2217 ^ ; 1934 , 11111601126$ ( 001 06$ 

\\ . 5 , 116 ^ €0411011 7116010£16 36 01641012120116 ; 1948 2 ,.¥ . 0 

. 1 $ * ¥ 1616 $ ¥ 1661 x 61 

י. ב. ס. 


המיניכןנית, ךפו?ליכןה — 112 ג 10 ב 111 תס<מ ג 1113110 ק 110 — 
(לפנים סנטו ד ו מ י נ ג ו [ 01111080 ( 1 £0 מ 53 ]), 

מדינה בחלק המזרחי של האי היספניולה (ע״ע) שבאיי הודו־ 
המערבית! כוללת כ% משטח האי. השטח: 49,540 קמ״ר! 
האוכלוסיה: 2.54 מיליון ( 1956 ). 



החוו־ בקרבת טרוחיליו 


שטח הרפובליקה הררי מאד. רכס קורדילירה סיבאו 
( 011320 111 161-2 )זס 0 ), הנמשך מדרום־מזרח לצפודמערב, 
מהווה את חוט־השדרה של הארץ, ושיאו, פיקו טרוחיליו 
( 1110 ( 7111 100 ?, 3,170 מ׳), הוא הגבוה שבהרים באיי הודו־ 
המערבית. במקביל לגוש־הרים מרכזי וקדום זה נמשכים 
כמה רכסים, שנוצרו בזמן מאוחר יותר ע״י פעולות טקטו־ 
ניות! ביניהם מפרידים שקעים, כגון עמקי וגה ראל ( 623 /י 
11631 ) וסיבאו הפוריים והמאוכלסים בצפיפות, שהם מש¬ 
תרעים מצפונו של הרכס המרכזי. עמקים שונים, שנוצרו 
מדרומו, מצטרפים כמעט לחטיבה אחת, שבמרכזה יושבת 

ן 

עיר־הבירה סיודאד טרוחיליו. הארץ לוקה לעתים תכופות 
ברעידות־אדמה קשות. ההרים מיוערים בצפיפות (בעצי- 
מחט), אך חשובים יותר מבחינה כלכלית הם היערות באיזור 
הגשמים הטרופיים (בעמקים), המכילים מיני עצים יקרי- 
ערך לרוב, כגון עצי מאהאגוני והבנה, ארזים ועצי עפיצה 
וצביעה. הארץ שייכת לאיזור המשווני, ותנודות הטמפרא- 
טורה קטנות, בעיקר באיזורי החוף! הטמפראטורה הממוצעת 
בעיר-חבירה היא 25 0 . רוחות הפאסאטים הצפוניים־מזרחיים, 
המנשבים בקביעות (חוץ מבחדשי-החורף), מביאים משקעים 
בשפע, בעיקר במדרונוודההרים הצפוניים והמזרחיים, ומשום 
כך האקלים נוח גם ליוצאי-אירופה. חלקה הדרומי של הארץ 
יבש יותר, ובמקומות רבים הוא זקוק להשקאה מלאכותית. 
סופות מסוכנות (הוריקאנים), המתחוללות עפ״ר בשלהי 
הקיץ ובסתיו, גורמות במקרים רבים להרס רב, ולעתים 
משמידות גידולים חקלאיים למשך שנים. 

ה א ו כ ל ו ס י ה. כ 70% של האוכלוסיה הם מולאטים — 
בני־תערובת של כושים ולבנים (ספרדים)! שיעור הלבנים 
הוא כ 20% , שיעור הכושים כ 10% . עד לסוף המאה ה 19 
היתד, האוכלוסיה דלילה, אך בשני הדורות האחרונים גדלה 
מ 2 /! מיליון עד ג/יב מיליון. 

הלשון הרשמית של המדינה היא ספרדית. כנסיית־המדינה 
היא הכנסיה הקאתולית, אולם ניתן חופש גמור לשאר כל 
הדתות. הלימוד בבתי־הספר עד גיל 14 הוא לימוד חובה 
וחינם. לשם מלחמה בבערות הוקמו בדור האחרון אולפני- 
דחק מרובים, ושיעור האנאלפאביתים ירד מ 75% ב 1930 




173 


ממיניקגית, דפובליקה 


174 



נוף* הררי ברפובליקה הדומיניקנית 

ל 33% ב 1955 . האוניברסיטה׳ שנוסדה ב 1538 בסאנטו ד 1 ־ 
מינגו (שמה הקודם של עיר־הבירה), היא הקדומה שבאוני־ 
ברסיטות הקיימות בחצי־הכדור המערבי. — רובם של 
האוכלוסין יושבים בעיירות ובישובים מעיו־כפריים. העיר 
הגדולה היחידה היא עיר־הבירה סיודד טרוחיליו 
(ע״ע), השוכנת על החוף הדרומי. על אותו החוף נמצאים 
גם הנמלים סאדפדרו דה מאק 1 רי 0 ( 1$ ז 0 :> 12 \ 16 ) 0 ז 64 ? תב$) 
ובאראוגה ( 2 \ 21101 ז 82 ), המשמשים ליצוא־הסופר. בשטח 
ההררי שבצפון המדינה שוכנות: סאנטיאגו דה קאבאליריס 
( 21161-05 ^ 02 46 1:1220 מ 75,000,52 תושבים) — צומודדרכים 
חשובה — ולה וגה; על החוף הצפוני — פוארטו פלאטה 
( 1313 ? 11611:0 ?), הנמל השני בחשיבותו של המדינה. 

כלכלה ותחבורה. החקלאות והענפים הקשורים 
בה מעסיקים 80% של האוכלוסיה. הגידולים העיקריים 
לצריכה מקומית הם אורז, תירם, פולים, אזלקאדו ויוקה 
(שממנה טוחנים קמח); ליצוא — תנובת המטעים הטרופיים; 
קנה־סוכר, קפה, קאקאו, טבק, בננות ומיני פירות. התוצרת 
החקלאית העיקרית היא קנה־הסופר, שאותו מגדלים ומעב¬ 
דים על שטחי־מטעים נרחבים, שפותחו בעיקר בקרבת 
החוף, כדי לחסוך הוצאות־תעבורה. כ 75% של כל היבול 
מעובדים בידי שתי חברות זרות גדולות. שוויו של יצוא 
הסוכר מהווה כמחצית שוויו של היצוא הכללי; אחריו 
באים יצוא הקאקאו, הקפה, הטבק והבגנות. ניצול יעיל של 
העצים יקרי־הערך שביערות שבפנים־המדינה נמנע לפי 
שעה בגלל תנאי־התחבורה הגרועים. — ענף־התעשיה 
העיקרי הוא עיבוד הסוכר ומוצרי־הלווי שלו. קיימות גם 
תעשיות של סיגרים וסיגריות, כובעי-קש, עורות ונעליים. 


בדור האחרון הוקמו למעלה מ 2,000 מפעלי תעשיה זעירה. 
הארצות הקונות את התוצרת הדומיניקנית הן בעיקר 
אה״ב — המקבלת כמחצית היצוא (בעיקר קפה וקאקאו), 
אנגליה — הצרכנית העיקרית לסוכר, ואחריהן — ארצות- 
השפלה וקאנאדה. כ% מן היבוא באים מאה״ב וכוללים 
מכונות, כלי־רכב, טכסטילים, מוצרי ברזל ופלדה, וצרכי־מזון, 
המאזן המסחרי של הרפובליקה חיובי מזה שנים רבות. 


0 ח ר - ה ח ו ץ (במיליונים פסות־זהב) 

• • 


1955 

1952 

1950 

ד,שנים 

90 

96.7 

43.6 

יבוא 

110 

115.4 

86.9 

יצוא 


בכמה חלקים של המדינה אין התחבורה מפותחת 
עדיין אלא מעט. רשת מסילות־הברזל הממלכתית אינה 
כוללת אלא כ 280 ק״מ! מסילות־ברזל פרטיות, שאורך 
קוויהן עולה על 1,000 ק״מ, שייכות לחברות הגדולות למטעי 
סוכר ובננות ומשמשות לתעבורת המצרכים האלה בלבד. 
לצרכי תחבורה ממוכנת נסללו עד עתה כ 3,000 ק״מ של 
כבישים; אך באיזורים המרוחקים מן חישובים הגדולים 
עדיין משתמשים בקרונות־שוורים ובפרדות. 

חוקה. לפי החוקה, שניתנה ב 1942 ואושרה ב 1947 , 
נתונה הרשות המבצעת בידי הנשיא׳ הנבחר בבחירות ישי¬ 
רות למשך 5 שנים ושמותר לבחרו שנית. מוסדות הרשות 
המחוקקת הם הסנאט (המורכב מ 23 צירים — 22 כמספר 
הפרובינציות וציר אחד של מחוז סאנט( ד(מינג 1 ) ובית- 
הנבחרים, המורכב מ 52 צירים (ציר אחד ל 60,000 תושבים). 
על־סמך סמכויות מיוחדות שהוענקו לנשיא ב 1948 ו 1951 
הוא שולט למעשה שלטון בלתי־מוגבל. 

משפט. ב 1845 הונהגו ברפובליקה ספרי-החוקים הצר¬ 
פתיים. בהמשך הזמן הוכנסו בהם שינויים מסויימים ע״י 
חוקים דומיניקניים. כך, למשל, הונהגו ב 1924 הוראות 
מיוחדות בענייני אזרחות והחאזרחות. שלא כספר־החוקים 
הצרפתי לא הכיר החוק הדומיניקני — בהשפעת הכגסיה 
הקאתולית — מתחילה בגירושין, אולם אח״כ הונהגו אלה 
ע״י החוק מ 1897 . חוק מ 1928 היטיב את מצבו החוקי של 
הילד הלא־חוקי והרשה את החקירות על דבר אביו! נחקק 



שער העיר העתיקה של סיודאד-טרוחיליו (לפנים סאךדוסינגו) 

מימי קולומבוס 

























175 


דומיניקנית, רפובליקה 


176 


גם חוק חדש על הנישואין. ספר־החוקים למסחר, שנלקח 
גם הוא מצרפת, תוקז ע״י כמה תקנות ופורסם במהדורה 
חדשה ב 1924 . 

היסטוריה. האי, שנתגלה ב 1492 על-ידי קולומבוס 
ונקרא על-ידו בשם לה אספאניולה, היה נתון במשך 
200 שנה לשלטון הספרדי. על החוף הדרומי הוקם ב 1496 
הישוב האירופי הראשון בעולם החדש, העיר סאנטו דומינגו, 
שנע&תה במהרה לבירת האי, ועל־שמה נקרא האי כולו. 
הכובשים הספרדיים השמידו את אוכלוסיית הילידים הקא־ 
ריבים ויישבו את האי בעבדים כושים. לאחר שנכבשו 
מכסיקו ופרו העשירות, ירדה חשיבותו של האי, שמרבצי- 
הזהב שבו אפסו כעבור 20 שנה; נוסף על כך סבל מרעידות־ 
אדמה קשות ומפשיטות של שודדי-ים אנגליים, צרפתיים 
והולאנדיים. כל אלה גרמו להזנחת האי ע״י השליטים הספ¬ 
רדיים ולהתמעטות האוכלוסייה. במאות ה 16 — 18 היתד. כלכלת 
הארץ מבוססת בעיקר על עיבוד קנה־הסוכר, גידול טבק 
וגידול־בהמות בקנה־מידה גדול. 

עפ״י חוזודריסויק ( 1697 ) ויתרה ספרד לטובת צרפת 
על חלקו המערבי של האי, ומאז נוצר ניגוד חריף בין החלק 
"הספרדי" ובין החלק "הצרפתי"(ע״ע האיטי), ניגוד שהוסיף 
להתקיים גם אחרי ביטול השלטון הקולוניאלי. בחוזה־השלום 
של באזל ( 1795 ) סופח אף החלק המזרחי לצרפת. כשהתמרדו 
הכושים במערב בשלטון הצרפתי, פלשו המורדים ב 1801 גם 
לחלקו המזרחי של האי ובזזו אותו. אלפי בעלי־מטעים לבנים 
ברחו מן הארץ מפחד משטר־האימים. לזמן־מה אוחד האי כולו 
בשלטונם של הכושים. לאחר מרידה שפרצה ב 1808 גורשו 
הכושים של האיטי מן הארץ בעזרת כוחות־צבא בריטיים, 
וב 1809 שוב סופחה סאנטו דומינגו לכתר הספרדי. אולם 
השלטון הספרדי המחודש לא ארך! כבר ב 1821 הכריז 
נוניס דה קאסראס ( 03661-3$ 16 > 62 מ 0 א) על אי־תלותה של 
0 אנט 1 ' דומינגו בספרד ("הרפובליקה הראשונה") ושאף 
לאיחודה עם קולומביה־רבתי. תכנית זו לא בוצעה בגלל 
המלחמה בין סאנטו דומינגו ושכנתה האיטי. החלק המערבי 
של האי נופל, אמנם, בגדלו מן המזרחי, אך הוא עולה עליו 
בגודל האוכלוסיה, ופשיטות מן המערב אל המזרח חזרו 
ונשנו עד הזמן האחרון. ב 1822 שוב נכבש שטח הרפובליקה 
ע״י צבא כושי מהאיטי, ובעקבות כך באה תוספת דם כושי 
לאוכלוסיית הארץ! זמן־מה אף עודדו השלטונות החדשים 
הגירת כושים מאה״ב. ב 1844 הצליחו בני־הארץ לגרש את 
הכושים ההאיטיים! הוכרז על רפובליקה דו׳ עצמאית 
("הרפובליקה השניה"), ומאז קיימות באי שתי מדינות 
עצמאיות, שאינן תלויות זב״ז. עשרות־השנים הבאות היו 
שנות מלחמות־אזרחים בלתי־פוסקות, בשל התחרות בין 
בואנאונטורה באס ( 2 ^ 8 £* 111 ;ז 1 ! 811€03¥€ ) ופדר 1 סאנטאנה 
( 53111:3113 11-0 ) 6 ?) , שכל אחד מהם תבע' את הנשיאות 
לעצמו. ב 1861 מסר סאנטאנה שוב את השלטון לספרדים, 
אלא שהללו פרשו מן האי כעבור שנים מועטות ( 1865 ) 
בעקבות מרידה שפשטה בו. לאחר מותו של סאנטאנה נעשה 
באם לאישיות המנהיגה במדינה. הוא ניסה לשווא לזכות 

— ♦ 41 

בתמיכת אה״ב, שלה הציע את מפרץ־סאמאנה הנוח להקמת 
נמל. לאחר מותו ב 1884 נסתבכה הארץ במלהמות־דמים 
פנימיות חדשות׳ שהרסם להן קץ ע״י הנקזיא אוליסס ארו 
0 ע 11-631 \ 146 1711565 ), מולאט תקיף ששלט על הארץ שלטון- 
עריצים מ 1889 (בהפסקה קצרה) עד שנרצח ב 1899 ; בתקופת 


שלטונו סיבך את הארץ בחובות עצומים. יורשיו ניסו לשפר 
את מצבה הכספי של המדינה, אולם בימיהם פרצה מלחמת־ 
אזרחים חדשה, שגרמה לאנארכיה גמורה כמעט. אה״ב, 
שקיבלה על עצמה כבר ב 1905 את גביית המכסים הדומי- 
ניקניים לשם הבטחת ההון האמריקני שהולווה למדינה, 
כבשה ב 1916 את שטח הרפובליקה כיבוש צבאי, ע״פ פנייתו 
של הנעויא חימנם (. 110161162 ), שנואש מנסיונו לייצב את 
המצב הפנימי. בעקבות המימשל הצבאי האמריקני, שנמשך 
8 שנים, נשתפר במידת-מה מצב החינוך והתברואה, וכן 
נסללו כבישים חדשים! מבחינה כספית הועמדה המדינה 
בפיקוח של אה״ב. 

לאחר שעזבו כוחות הצבא האמריקני את הארץ ב 1924 
הוכרז על "הרפובליקה השלישית". אולם כשביקש הנשיא 
אוראסיו ואסקס ( 06$ ן> 35 ע 1101-3610 ), שנבחר ל 4 שנים, 
להציע את מועמדותו שנית, הודח ע״י הפיכה, וב 1930 נבחר 
לנשיא הגנראל רפאל ל. טרוחיליו(ע״ע) מולינה, והוא הוסיף 
לעמוד בראש המדינה עד 1952 (חוץ מבשנים 1938 — 1942 , 
שבהן כיהן כנשיא מועמד שהוצע על-ידו). נשיאותו של 
טרוחיליו היתד. רודנות עריצה, ואף מוכתמת ברציחת רבים 
ממתנגדיו, אולם היא הביאה שינוי גמור בדברי־ימי הרפובלי¬ 
קה הדר. בארץ׳ שבמשך יובל אחד עברו עליה כ 100 הפיכות 
ומלחמוודאזרחים, נשתרר סו״ס שלום פנימי. סכסוכי־הגבול 
עם האיטי, שנמשכו למעלה מ 100 שנה, יושבו על־ידי חוזים. 
חלה התקדמות ניכרת מבחינה כלכלית ותרבותית — ביהוד 
בשטח החינוך, שבו היתה הארץ מפגרת בהרבה אחרי שאר 
הרפובליקות האמריקניות —, וכן בשטח התברואה, החקלאות 
(ע״י מפעלי השקאה והנהגת שיטות־עבודה חדישות במקום 
השיטות הפרימיטיוויות שהיו נהוגות עד אז), התחבורה (ע״י 
סלילת כבישים), והשיכון והדיור (ע״י הקמת בתים בנויים 
מעץ, צמנט ולבנים במקום הסוכות המכוסות סכך של עלי- 
תמרים). עיר־הבירה סאנטו דומינגו, שנהרסה כמעט כליל 
על־ידי הוריקאן איום בספטמבר 1930 , נבנתה מחדש, הפכה 
לעיר-נמל מודרנית, ונקראה ( 1936 ) על שם הרודן. אולם 
זכות מיוחדת קנה לעצמו טרוחילל על־ידי הבראת המשק 
הכספי של הרפובליקה! תוך שנים מועטות הצליח לסלק את 
כל חובות־המדינה ועי״כ לשים קץ לתלותה במדינות־חוץ: 
הפיקוח העליון של אה״ב על המכסים הדומיניקניים בוטל 
ב 1941 ! במקום סניפי הבאנקים האמריקניים והקאנאדיים 
שהיו קיימים עד אז נוסד הבנק הדומיניקני הלאומי. החל 
ב 1947 הושווה פסו־הזהב הדומיניקני בערכו לדולאר האמ¬ 
ריקני. אולם המשטר הרודני נשאר בתקפו. ב 1952 הסתלק 
רפאל טתחיליו מן השלטון, אחרי הבטיחו את בחירת אחיו 
אקטור ( 1166101 ) ב. מולינה טרוחיליו לנעזיא־המדינה! הלה 
חזר ונבחר לתפקיד זד, ב 1957 . 

המושבה היהודית סוסואה ( $0503 ). ב 1938 
הצהיר טרוחיליו בוועידת אויאן (ע״ע), שהוא מוכן לקבל 
100,000 פליטים יהודים למדינתו. אגרו־ג׳וינט הקציב סכום 
ניכר לביצוע תכנית זו, ובאה״ב נוסדה לשם כך אגודה בשם 

( 00178/1 ) 5506131100 .^ 56111601601 110 נ 01 < 116£ 0001101630 . 

בחוזה שנחתם בין אירגון זה וממשלת הרפובליקה הדר 
הובטחו למתיישבים החדשים ולצאצאיהם זכות־אזרחות 
מלאה וחופש גמור בכל שטחי החיים התרבותיים והחברתיים. 
ב 1940 הוקם על החוף הצפוני של האי, בקרבת עיר־הנמל 
פוארטו פלאטה, המושב השיתופי סוסואה על שטח של 9,000 


177 


דומיניקנית, רפובליקה—דון 


178 


הקטאר, על קרקע שהיא — לדעת מומחים — אינה נוחה 
לעיבוד ודורשת מיתקני־השקאה ועמל רב כדי להפכה 
לאדמה פוריה. הפליטים העירוניים, שרובם באו מגרמניה 
ומאוסטריה, לא היו מסוגלים לעבודה קשה. מספר המתיישבים 
בסוסואה לא הגיע אף ל 500 , וגם מהם היגרו רבים במשך 
השנים הבאות לאה״ב. ב 1947 מנו תושבי סוסואה 338 נפש, 
מהם היו 126 חקלאים ו 212 ישבו בישוב השכן בטי (ץ 0 > 83 ), 
העירוני־למחצה! בתחילת 1956 ישבו במושב 181 נפש, 
ובבאטי — 15 . באיזוד־חבחירות, שלו שייכת סוסואה, נבחר 
אחד המתיישבים היהודים כציר לפארלאמנט. — בכל הרפוב¬ 
ליקה הדו׳ נמנו במפקד 1950 463 יהודים. 

;^ 1919 , 00171111100-1101110110 0140511071 0 ? , £11£2 ת 808 . £5 

- 110 0017121210072 20 ( י 7 : 078 ^ 1/2720 5 '' 1 ! 01 ( 41 י ¥01105 \ ׳ 61 ת 1 ז $111 
- 150121 ) ¥47150/10 \ , 1111£ ־ 0£1 7 ע\ ; 1928 , 1924 — 1844 110 ( 2221 } 
11250111 . 0521 ( 14 . 8 [ 024 8 01 012 ( 0/2524 2 ( 007101$0 , 22 10%11412£ ( 14 

8011101110121 14£00 ) 0 ? ; 1938 , 100 ? 220710 ? . 24 440211 , 01710100 { 

, 108111 : 111100 5 ^ 10 ^ 00 ־ £1 סב {*!) 110 ( £#141 ? 19017221220012 20 ( 1 172 ' 

0111/10 ,:ןת 3 ן 01 ? 13 \ ..\ 2 -ק 815110 . 0 ; 1942 ,( £1011 ו 351111 ^ 

50 5110 0014) 0128. ?£§01 ? 10702070 0( €241)0, 1110 0011211210011 
?0{)241)110 0128 410111, 1944; /. 1, 0 x 31*10 1,1231 1510 00 , 320 ־ 
1111171112080, 1946; 5. ]0247120)? 1014)078 1110 8141211§/21: 

/( 8107)/ 0 / 1/20 0017221220012 ?£#141)110 0728 115 ?00#10 , 1947 ; 

.* 1954 , 714/1110 ?' י 113 ת 3 א . 11 

ב. ד. ג. 

דומניקז (די ברטזאמא!) ונציאנו - ! 1 >) סנ״״סו״סס 

021200 ת 6 ז \ ( €0 ת 10101 ז 83 — (סמוך ל 1400 , ויני" 

ציאה [ 7 ] — 1461 , פירנצה), צייר איטלקי. על חייו לא ידוע 
אלא מעט מאד! ב 1438 שהד, בפרוג׳ה, ומשם הוזמן—כנראה 

ע״י קוזימו די מדיצ׳י — לפירנצה. מן היצירות הוודאיות 

** 

שלו נשתמרו רק מעטות, ובעלותו על יצירות רבות המיוח¬ 
סות לו שנויה במחלוקת. אולם בשעתו — וגם בקרב חוקרי- 
האמנות החדישים — היה דו׳ מוחזק לאחד ממפלסי-הדרך 

לאמנות החדשה של קסטניו ושל אוצ׳לו, ביחוד בגלל הפרם- 

— -י 

פקטיוה הקווית והפרופורציות הטבעיות של הגופים המתוא¬ 
רים בתמונותיו. שתי תמונות של מארונות — התמונות 
היחידות שעליהן חתום שמו של דו׳ — מלאות רוח פרישות 
מן העולם, שהיתה אפיינית לחוגי האצילים והנזירים בגותי- 
קח המאוחרת, אך הצבעים בחלקיהן הארדיכליים דמיוניים 
להפליא. יותר מאשר בתמונותיו הדתיות מתגלה דו׳ כצייר 
הרנסאנס בציורי דיוקנות, ביחוד בפרוטומות הגברים והגבי¬ 
רות המיוחסות לו במידה רבה של ודאות. אלו הן דיוקנות- 
פרופיל, מצויירים על לוחות־עץ בצבעי-טמפרה מבהיקים, וע״י 
קיצורם הפרספקטיווי של הגופים נוצר בהם רושם עז של 
עומק התמונה! הפרטים — הלבוש, התכשיטים, השיער — 
מתוארים בדיוק נאטוראליסטי רב, והפנים מביעים יוהרה 
ומרץ. 

. 0 ג ז\\ $0 ־ 131 ז $0111 ; 1898 . 8 . 0 י ־ 01 ן ¥3£1 \ . 0 . 14 

/ 0 00010#1710121 ( 1 7 410 , 13146 ^ מגע . 11 ; 1912 ,('ע 1/ X ) 
1128700 ./ , 1100110 0010 ? , 831011 . 1 \ ; 1934 ך \ ,§ 1212 ה 0 ? 11012012 
, 16 ־ 1 ^/ 1 ) . 16111 מ 00 ), הוא דומגיקו צמפירי — - 00 

1 ז 1£ ק 1 מ 23 1100 ז 6 בת — ( 1581 , בולוניה — 1641 , 

רומא), צייר איטלקי. דו׳ פעל מנעוריו ברומא. הצלחתו 
הגדולה עוררה קנאה׳ והוא נאלץ לברוח מפני שונאיו 
לעיר־מולדתו. האפיפיור גרגוריוס 7 \ x החזיר אותו לרומא 
ומינה אותו לאדריכל וצייר של הוואטיקאן. בשנים 1630/4 — 
1635/8 צייד בנאפולי. — ציוריו של דו׳ מצטיינים במבנה 
ברור, במונומנטאליות קלאסיציסטית ובקור ך_אל י םטי. את 


ציורי־הנוף החיה בסצנות היסטוריות או מיתולוגיות. 

* 4 

בשעתו נחשב כשני לגדלו רני (ע״ע) באמנות! בין מערי־ 

י• •• * 

ציו היד, גם גתה. בעיני בני־דודנו פג ערכו של אמן זה. 
ואין רואים בו היום אלא בעל־מלאכה חרוץ ללא דמיון 
רב, שהיה ממלא תפקידים שהוטלו עליו בפשטות ובאמונה 
ללא הבלטת אישיות חזקה. — החשובות בין יצירותיו הן 
הפרסקות ברומא (בגאלריית-פארנזה ובכנסיית סאן אנדראה 

¥ *• " ־־ ע 

דלה ואלה) ובנאפולי (בקאתדראלה). 

• י 

,. .£ 

לוגה, מ 1 ך י ם — ץגסמסס — ( 1859 , פאריס — 

1945 , שם), מחזאי צרפתי. דו׳ היה לפי מקצוע- 
לימודיו מהנדס, אך הקדיש עצמו כולו לספרות, ובשעתו — 
ביחוד סמוך ל 1900 — היה מוחזק אחד המחזאים העיקריים 
של צרפת החדישה! ב 1907 נבחר כחבר לאקאדמיה הצרפ¬ 
תית. לאמיתו של דבר ביזבז אוצרות כשרון ושאר־רוח על 
יצירות קלות מדי, שכבר הולכות ונשכחות. ראשית פירסומו 
היתד׳ בחיבור פזמונים לקאבאדט, מהם מבדחים ומהם ליריים 
ורגשניים. אחר־כד כבש את הבימה הפאריסית בשורה של 
קומדיות על חיי החברה של זמנו, המגזזגות בהצלחה אירוניה 
ורגש, צחוק ודמע, ומצטיינות בדו־שיח מבריק (מהן: 
״ליזיסטראטה״, 1892 , 2 1919 ! 15 מ 013 \׳ [״נאהבים״], 1895 ! 
1011601 1.6 [״הזרם״], 1898 ! 01311:1616 1.3 ["מערה־היער"], 
1900 ! ז 6 §ת 013 1/301:1:6 [״הסכנה האחרת״], 1902 ! 1.65 
60130611565 [״הצופות"], 1913 ! 1.3 6(13556 3 !'(10011X16 

[״ציד הגבר״], 1920 ). מחזהו היחיד שרקעו בעבר׳ 1.6 

1011616 \ 16 ׳ 01611386 (״חיי״בית של מולייר״), 1902 , הוא 

קומדיה בחרוזים, כתובה בסיגנון קלאסי מובהק, עדינה 

ולפעמים נוגעת ללב. — דו׳ חיבר גם מחזה במגמה ציונית, 

6111531601 ( 50 > 610111 ■! 1.6 (״שיבת ירושלים״), 1903 . 

,. 0 . 37 , 1101$ ז 6 ,\ 11 <£ . 11 ; 1926 ,.ס ./- 1 ■ 6 /> ,^ 610 ■!']' 

. 1932 ,)■ 114111 > 1 ז 0 : 61 . 0 . 117 , 831111116 .? ; 1928 

דוגו, 2 י ו״ ״קל 1 ד" פרנס ו א ד! — 018 ?ת 3 ז ז 16-1 ) 6-0311 ז! 16 ? 

0311000 — ( 1761 — 1840 ), היסטוריון ומדינאי 
צרפתי. דו׳ רכש לו השכלה רחבה, ומ 1780 עד המהפכה 
שימש מורה ומרצה בכמה מוסדות חינוך ומדע. עם פרוץ 
המהפכה הצטרף אליה בהתלהבות והפיץ את רעיונותיה 
במאמרים ותזכירים. ב 1792 נבחר לקונוונט! שם הצטרף 
לז׳ירונדיסטים, הצביע בעד הדחתו של המלך, אבל השיג 
על סמכותו של הקונוונט לדון אותו והסתייג מפסק־הדין 
שהוצא נגדו. ב 1793 נאסר, אולם עם הפיכת ה 9 בתרמידור 
שוחרר מבית־הסוהר, חזר לקונוונט והיה פעיל בו מאד, בין 
השאר בחיבור החוקה הדירקטוריאלית. בתקופת הדירקטו¬ 
ריון היה חבר מועצת ה 500 ויו״ר שלה. ב 1798 הוטל עליו 
לצאת לאיטליה ולחבר חוקה לרפובליקה הרומאית. בשובו 
לפאריס לא הצטרף לתכניות ההפיכה של סיים ובונאפארט, 
ואע״פ שהשתתף בתיכנון החוקה החדשה — לא השלים עם 
משטרו הרודני של הקונסול הראשון. אמנם נתמנה לחבר 
הטריבונאט, אבל הוצא ממנו ע״י נאפוליון בגלל השקפותיו 
הליבראליות. ב 1804 נתמנה למנהל הארכיון הממשלתי; 
בימי הרסטוראציה הודח מכהונה זו לזמן־מה. ב 1819 נתמנה 
לפרופסור להיסטוריה ב 06 מ 3 !? 16 ! 0011686 , ופירסומיו על 
דרכי המחקר ההיסטורי וביקורת המקורות עוררו תשומת-לב 
רבה. ספריו ומאמריו קובצו יחד ב 20 כרכים. 

16 $ €1 1/16 10 ץ ! $1 $116 111 106 ) 1 0 \ 1 . 17 -. 8 -.־!? 

- : 1 ־ 01 ?) . 0 י £ ז \ 8310£-6£11 30 > .־ 1 י־[~. 011 ; 1843 { . 0 16 ) ^.סססץ) 
$) 00011112617 ,־ £1 311171 } 1£11 ׳ . 4 !? ; 1846 ,( 111 , 3111$ ^^ 000101:11 311:5 ־ 1 

. 2 1-847 ,. 0 $147 116$ { 210 ! 1710£00$ 



177 


דומיניקנית, רפובליקה—דון 


178 


הקטאר, על קרקע שהיא — לדעת מומחים — אינה נוחה 
לעיבוד ודורשת מיתקני־השקאה ועמל רב כדי להפכה 
לאדמה פוריה. הפליטים העירוניים, שרובם באו מגרמניה 
ומאוסטריה, לא היו מסוגלים לעבודה קשה. מספר המתיישבים 
בסוסואה לא הגיע אף ל 500 , וגם מהם היגרו רבים במשך 
השנים הבאות לאה״ב. ב 1947 מנו תושבי סוסואה 338 נפש, 
מהם היו 126 חקלאים ו 212 ישבו בישוב השכן בטי(ץ 0 ז 83 ), 
העירוני־למחצה! בתחילת 1956 ישבו במושב 181 נפש, 
ובבאטי — 15 . באיזור־הבחירות, שלו שייכת סוסואה, נבחר 
אחד המתיישבים היהודים כציר לפארלאמנט. — בכל הרפוב¬ 
ליקה הדו׳ נמנו במפקד 1950 463 יהודים. 

; 1919 2 , 1 ) 171 ) 1111 ) £11£2, £0 014(51100 1)017111X160-11 ת 1106 

-)£ { 07 ) 401)01)1'5 1710 ($008: 1')16 £>01X11121 ( י ¥01105 \ 

- 15001 ( 20 ( ¥10150 \ , 110£ ־ 1 ש 0 .¥\ ; 1928 , 1924 — 1844 110 ( 1 

111 ) 1715 . 511 ) 10 . 8 {) 01 1 ) 008 ( 20/1514 ( £00850 , 14 § 1140 ^ 10 ( 11 

]01710100, 410111 14. £146(10 £100, 1938; £(]11§(€ 5(111(111(01 
10 1)2( £)01X2102000 £(£141)110 ('!'110 £1105 10£$ ^ 00 ־ X4X01100, 
^^5111021:011), 1942; 0. ^1. 815110 1 ) 0141 ,: 011301 ־ 131 ^ .^-ק ( 

50 1)1( £041) 008 £(§01 £1(001110( 0 / 0141)0, 1)1( 000X2101000 

£(£144)110 008 110111, 1944; /. 1, 0531 1510 £0 , 320 ־ 1.1231 10 ־ 
11140010080, 1946; 5. \^31^6 11 (§ 50011 ) 1 ( 1 008 ( 1014 $) 01400 [ ,ז : 

/{ 5100$ 0 / 1/1( £)010101000 £(£141)110 0128 115 £(0£1(, 1947 ; 

11. .^ 1954 , £01411110 ז 30113 א 

ב. ד. ג. 

חמניקו־ (די ברטזלומא 1 ) ונציאנו - !^) 100 ת 6 מ 0 1 ם 

021200 ת 6 ז \ ( €0 ת 10101 ז 83 — (סמוך ל 1400 , ויני" 

ציאה [ 7 ] — 1461 , פירנצה), צייר איטלקי. על חייו לא ידוע 
אלא מעט מאד! ב 1438 שהה בפרוג׳ה, ומשם הוזמן—כנראה 
ע״י קוזימו די מדיצ׳י — לפירנצה. מן היצירות הוודאיות 
שלו נשתמרו רק מעטות, ובעלותו על יצירות רבות המיוח¬ 
סות לו שגויה במחלוקת. אולם בשעתו — וגם בקרב חוקרי- 
האמנות החדישים — היה דו׳ מוחזק לאחד ממפלסי־הדרד 
לאמנות החדשה של קסטניו ושל אוצ׳לו, ביחוד בגלל הפרס¬ 

— — ץ 

פקטיוה הקווית והפרופורציות הטבעיות של הגופים המתוא¬ 
רים בתמונותיו. שתי תמונות של מאדונות — התמונות 
היחידות שעליהן חתום שמו של דו׳ — מלאות רוח פרישות 
מן העולם, שהיתר. אפיינית לחוגי האצילים והנזירים בגותי- 
קה המאוחרת, אך הצבעים בחלקיהן הארדיכליים דמיוניים 
להפליא. יותר מאשר בתמונותיו הדתיות מתגלה דו׳ כצייר 
הרנסאנס בציורי דיוקנות, ביחוד בפרוטומות הגברים והגבי¬ 
רות המיוחסות לו במידה רבה של ודאות. אלו הן דיוקנות- 
פרופיל, מצויירים על לוחות־עץ בצבעי־טמפרה מבהיקים, וע״י 
קיצורם הפרספקטיווי של הגופים נוצר בהם רושם עז של 
עומק התמונה! הפרטים — הלבוש, התכשיטים, השיער — 
מתוארים בדיוק נאטוראליסטי רב, והפנים מביעים יוהרה 

ומרץ. 

14. 0. \¥3£001 17 .(£ ג ז\\ $0 ־ $0110131 ; 1898 ,.£ . 8 .(£ ,־ . 

(17^.1 ז :€, X\13 ^ 30 ע . 11 ; 1912 ,( ז x46, 7 416 £)61/(10£02001 ס ] 
1101200 £0 0 ) 1080 ./ , 110 ) 140 £0010 , $31101 . 1 \ ; 1934 ,^\ ,§ 120 ה 
,סן־ו^'.!) , 17 .(£ , 0 ־ 0£0£31 .£ . 1 ^ ; 1935 ,. 17 . 0 ) ס 0 § 0510 ס 
1949 , 51 ) 0 ) 51 011511 ) 14011000 (£> , 3061 ־ 81 . 0 ; 1936 ,( 7 . 5 .א . 

00- — חמניקיבז ( 0 מ]\! 10 ״ 6 \מ 00 ), הוא דומגיקו צמפיי־י 

,1641 — 1 ז 16 ק 1 מ. 23 1100 ז 6 בת — ( 1581 , בולוניה 
רומא), צייר איטלקי. דו׳ פעל מנעוריו ברומא. הצלחתו 
הגדולה עוררה קנאה׳ והוא נאלץ לברוח מפני שונאיו 
החזיר אותו לרומא x\ 7 לעיר־מולדתו. האפיפיור גרגוריוס 
—1630/4 ומינה אותו לאדריכל וצייר של הוואטיקאן. בשנים 
1635/8 צייד בנאפולי. — ציוריו של דו׳ מצטיינים במבנה 
ברור, במונומנטאליות קלאסיציסטית ובקור ך_אל י םטי. את 


ציורי־הנוף החיה בסצנות היסטוריות או מיתולוגיות. 

בשעתו נחשב כשני לגוידו רני (ע״ע) באמנות! בין מערי־ 

י• •• * 

ציו היה גם גתה. בעיני בני־דורגו פג ערכו של אמן זה. 
ואין רואים בו היום אלא בעל־מלאכה חרוץ ללא דמיון 
רב, שהיה ממלא תפקידים שהוטלו עליו בפשטות ובאמונה 
ללא הבלטת אישיות חזקה. — החשובות בין יצירותיו הן 
הפרסקות ברומא (בגאלריית-פארנזח ובכנסיית סאן אנדראה 

דלה ואלה) ובנאפולי (בקאתדראלה). 

• י 

,.(£ / 0 )[ £1 , 801020101 ; 1825 ,.<£ / 0 5 \ 0 ס 1717 , 1,30600 . 0 
)!(£ ,ץ 0£55 ת 14£ -£<ן 0 ? .[ ; 1921 ,.(£ 11 , 3 ז־ 1 ש 5 .£ ; 1839 
. 8 194 ,) 00511 108500 01 .<£ / 0 5 § 10 < 014 סס 

חמר, פול - ״!״!!סס 111 !;? — ( 1857 — 1932 ), מדינאי 
•י• ¥ 

צרפתי. תחילה היה מורה. ב 1888 נבחר לראשונה 
כציר לבית־הנבחרים. בראשית הקאריירה הפוליטית שלו 
היד. ראדיקאלי, אולם בהדרגה עבר אל הרפובליקנים השמ¬ 
רנים. ב 1895/6 שימש שר-האוצר בממשלת בורז׳וא (ע״ע). 
ומ 1896 — 1902 — מושל בהודדסין! בתפקיד זה הצטיין 
כאדמיניסטראטור. עם שובו לצרפת שוב נבחר לבית־ 
הנבחרים, וב 1905 היה נשיאו. בבחירות לנשיאות־הרפובליקת 
ב 1906 נכשל כמועמד הימין. ב 1912 נבחר לסנאט. אחרי 
מלחמת-העולם 1 שוב היה שר־האוצר בממשלות שבראשותו 
של בריאן (ע״ע) ב 1921/2 וב 1925/6 ופעל הרבה לאיזון 
התקציב וייצוב המטבע. ב 1929 נבחר לנשיא־הסנאט, 
וב 1931 — לנשיא־חרפובליקד, (כמועמד־גגד לבריאן). חדשים 
מעטים לאחר שנבחר נרצח בידי מהגר רוסי, גורגולוב, 
שהיד, — כנראה — לא־שפוי בדעתו. 

חמת, 1003 [ — 6 ט 8 ״מ!נ 001 0351011 — ( 1863 — 1937 ), 

מדינאי צרפתי. דו׳ בא ממשפחת־כורמים פרוטס¬ 
טאנטית. לפי השכלתו ומקצועו היד. עורך־דין! הוא עבד 
בשירות המשפטי הקולוניאלי הצרפתי בהודו־סין ( 1892 — 
1898 ) ובאלג׳יריה ( 1893 ). אחרי שובו לצרפת נבחר ב 1893 
לאספה הלאומית כציר מטעם הראדיקאלים, וב 1910 — 
לסנאטור. מ 1902 עד מלחמת-העולם 1 היה חבר בכמה 
ממשלות של השמאל כשר המושבות׳ המסחר והחינוך, וכן 
היה שנים רבות יו״ר חברת תעלת־סואץ. ב 1917 נשלח 
לרוסיה, כדי לחזק את הברית אתה ולהשפיע על הממשלה 
הזמנית שלא לעשות שלום עם גרמניה. אחרי המלחמה 
תמך — כנשיא הסנאט — במדיניותו התקיפה של פואנקרה 
(ע״ע) לגבי גרמניה, וביחוד בשאלת כיבוש הדור. ב 1924 
נבחר — כפרוטסטאנט ראשון — לנשיא הרפובליקה. עם 
סיום תפקידו זה ב 1931 נתכוון לפרוש מן החיים הציבוריים 
ונתיישב באחוזתו בגאר. אולם ב 1934 , בשעת הזעזוע של 
המשטר בעקבות שערוריית סטאוויסקי, נקרא דו׳—כאישיות 
הנהנית מאימון ציבורי רחב — לעמוד בראש ממשלה של 
קואליציה לאומית, כדי לחסל את המשבר ולהרגיע את 
הרוחות. הוא שימש בתפקיד זה כ% שנה והצליח במידה 
מרובה במשימה שהוטלה עליו. את״כ חזר לחיים הפרטיים. 

דון(אס]/ — שמו העתיק טנאיס [ 7311315 ]), הנהר השלישי 
בארכו ברוסיה האירופית. מקורו באיזור מוסקווה 
ושפכו במפרץ־טאגאנרוג של הים האזובי. ארכו 1,970 ק״מ 
ואגךניקוזו 442,500 קמ״ר. בחלקו העליון זורם הדון דרומה 
בתוך מישור גלי פורה. לא הרחק ממקורו הוא מחובר עם 
ד,או ז קה, יובלה של הוולגה, על-ידי תעלודיפיפאן. בחלקו 




181 


182 


דונולו, שבתי בן אברהם — דונוסו קודמם, חואן, מרקם די ולדגמם 


דונולז׳ עבתי בן אברהם ( 913 , אוריד. [איטליה הדרו- 
מית] — אחרי 982 ), רופא ואסטרונום יהודי; 

ראשון בזמן לסופרים הרפואיים במערב. המקור היחיד כמעט 
לתולדות חייו של דו׳ הוא ההקדמה לספרו "חכמוני" (ר׳ 
להלן). היא פותחת בחרוזים, אשר ראשיהם מצטרפים 
כדלקמן: "שבתי בר אברהם חזק הוא דונולו הנולד מאורס 
חזק״. דר מספר, שבהיותו בן שתיכדעשרה, ב 925 , נתפס 
"על ידי חיל ישמעאלים" עם בני־משפחתו, אחרי שנהרגו 
ע״י הפושטים עשרה רבנים וראשי־הקהל. דו׳ נפדה ע״י יהודי 
אוטראנטו, ואילו הוריו וקרוביו הגלו לפאלרמו ואפריקה. 
הוא נשאר "בארצות אשר תחת הרומיים" ועסק ברפואה 
ואסטרונומיה "מספרי ישראל הקדמונים", ..."ספרי יון 
ומוקדו(ן) ככתבם ובלשונם ופרושם וגם מספרי בבל והודו". 
אח״כ מצא "גוי אחד חכם מבבל ושמו בגרש", אשר הדריכו 
ב״חכמת הכוכבים ומזלות". דו׳ נזכר גם בחולדות אחד 
הקדושים הנוצריים כ״איש משכיל מאד ומלומד במלאכת־ 
הרפואה". על קורות חייו המאוחרים ושנת־פטירתו אין 
למצוא עדות היסטורית נאמנה. מדבריו על עצמו נראה, 
שעסק ברפואה לכל הפחות ארבעים שנהן ומתאריך שהוא 
מציין: "בדור הזה של שנת ארבעת אלפים ושבע מאות 
וארבעים ושתים לבריאת עולם...״ — נראה, שב 982 עדיין 
היה בחיים. 

דו׳ וספרו "חכמוני" או "תחכמוני", כולל פירוש "נעשה 
אדם בצלמנו כדמותנו"(בד א, כו), מוזכרים ע״י רש״י(עיר׳ 
נ״ו, ע״א). את ההקדמה של ספר זה פירסם לראשונה א. גיגר 
ב 1840 ; הספר נדפס בחלקו לראשונה ב 1854 ובשלמותו 


י- 3 —ג-••-** 

1 מ ה<*ל סער ה*ץר 

<הי<סיכ*ר-זג 
ר.עי;ר*מכ ממןן 

ע 1 במ מר/עח 3 תכ 9 ג%ז ב 1 

1 , —י *׳כ——־ 

ימגגר בירייה לגמרו לגיע׳רד 
לך׳ון 11£1 בן:> £108 : $1 

;( 1868 , 51-112 , 42 ; 1867 , 124 ־ 80 , 40 ; 1867 , 65-91 
, 0660210216 . 16110 } 60 ( 111 5141 . 0 . 5 12 > 002112126/1/0 11 , 11 ן£:)$ג 0 .ם 
, 22 ן 11£ ) .<£ . 8 16 ) 111 ) 106 11/66 ) 10 ( 0 1/0 ,ז 11€ בכ 6111 א ; 1880 

, 164102216 \ / 004 61125 ( , 10 ^ 1€0£01 ־זי 1 . 14 ; 1891 ,( 213-218 

. 1944 , 223/4 , 171/2 , 148-152 

יה. ל. 

דזנזסו קזךטם, חואן, מךכן 0 די ולןגסם 11311 { 

¥31016£311135 11 > 1165 ן> 31 ת 1 , 65 ) 001 0011050 — 

( 1809 — 1853 ), פילוסוף־היסטוריה ומדינאי ספרדי. דו׳ פעל 
בשירות הדיפלומאטי של ארצו ועשה כציר-ספרד בארצות 
שונות. את הקאריירה הפוליטית שלו התחיל כליבראל, אך 
בהשפעתה העמוקה של מהפכת 1848 ובהשפעתם הספרותית 
של בונל (ע״ע) ודה מסטר (ע״ע) פנה עורף לרעיונות 

— •* 4 * 4 . 

הליבראליים והפך ללוחם קיצוני של התנועה הפוליטית- 
קאתולית בספרד. דעותיו מצאו בשעתן הד חזק באירופה, 
ביחוד בצרפת! השפעתו הרוחנית התחדשה בשנים שלפני 
מלחמת־העולם 11 . הביטוי העיקרי של מחשבותיו ניתן בספרו 
"מסה על הקאתוליות, הליבראליזם והסוציאליזם" ( 0 ץ $3 מ£ 

500131151110 61 ץ 613115010 ( 111 61 , 031:0110151110 61 501116 ), 

1851 . 

דו׳ ראה, שאירופה נתונה בתקופה מהפכנית, שבה 
הבחין שלושה שלבים, שכל אחד מהם מקביל לשלטונה של 
מטאפיסיקה מסויימת. א. דאיזם (ע״ע) — וכנגדו המונארכיה 
התחוקתיתז ב. פנתאיזם (ע״ע) — וכנגדו הרפובליקה! 
ג. אתאיזם (ע״ע) — וכנגדו ההתפוררות של כל שלטון 
וחורבן החברה. לדעתו של דו׳ כבר נתונה אירופה במעבר 
מן השלב השני אל השלישי. בהשגים הטכניים ראה דו׳ — 
בניגוד לחסידי הקידמה בדורו — לא התקדמות לקראת 
החירות והשיכלול המוסרי של האנושות אלא גורמים המס¬ 
כנים את שלום החברה והמחייבים ממשלה מרכזית חזקה. 





183 


דוגוסו קורטס, חואן, מרקם די ולדגמס—דון חואן 


184 


אך הבורגנות הליבראלית והפאדלאמנטאריזם אינם מסוגלים 
להקים שלטון חזק ולפתור את הבעיות החברתיות הנוצרות 
ע״י הטכניקה. גורל החברה נמסר לידי המהפכה או הרוד¬ 
נות — משמאל או מימין. "אילו יכולתי לבחור בין החופש 
ובין הרודנות — הייתי בוחר בחופש. אך חופש־בחירה זה 
כבר ניטל ממנו. אין לנו ברירה אלא בין רודנות של מרידה 
ורודנות של ממשלה — ובעל כרחי אני בוחר ברודנות של 
ממשלה, מכיוון שהיא מעיקה פחות ומביישת פחות. אין לנו 
ברירה אלא בין רודנות שתבוא מלמטה ורודנית שתבוא 
מלמעלה — ואני מעדיף רודנות שמלמעלה. אין לנו ברירה 
אלא בין רודנות־הפגיון ורודנות־הסיף — ואני מעדיף את 
רודנות־הסיף, כיוון שהיא אצילה יותר". 

דו׳ רואה את האנושות עומדת על סף המערכה המכרעת 
בין הקאתוליות ובין "הסוציאליזם" או האנרכיזם האתאיסטי. 
כנגד המאמינים בטובו הטבעי של האדם קובעת הפילוסופיה 
של דר, שהרע הוא המובן מאליו ושרק חסדי־האל יכולים 
להציל את האדם מדי פעם בפעם. אין האדם יכול לעמוד 
ברשות עצמו; האוטונומיה של האדם היא אשליה, מאחר 
שטבעו מלא ניגודים וסתירות. לכן החירות האמיתית אפשרית 
רק על-ידי הציות מרצון: "אני מציית, כדי שאהיה חפשי" 
(השו׳: "אין לך בן־חורין אלא מי שעוסק בתורה", אבות 
ר). בהיסטוריה מנצח תמיד הרע. האנושות דומה לספינה 

הנטרפת בסערת־הים, והיא נתונה בידי צוות מורד וגם 

• • 

צווח ורוקד, עד שכעסו של האל מטביע את הספינה בים. 
אין תקופה בהיסטוריה שאינה מסתיימת בקאטאסטרופה, 
החברה שרויה, איפוא, במצב מתמיד של מלחמה; לכן הכהן 
והחייל הם הסמלים של האדם. הכנסיה והצבא הם הנציגים 
האמיתיים של תרבות-אירופה. 

דו׳ היטיב לראות מראש כמה כיווני־התפתחות בהיסטוריה 
של אירופה במאה ה 20 — יותר מבני דורו הליבראלים 
והסוציאליסטים. בין השאר ניבא ב 1848 , שהמהפכה הסוציא¬ 
ליסטית הבאה תפרוץ בפטרבורג ולא בלונדון, ושהברית 
בין הסוציאליזם ובין הגזע הסלאווי תהיה המאורע המכריע 

של הדוד הבא. אולם לפסימיזם שלו לגבי האדם התנגדו 

• • 

לא דק הסוציאליסטים, אלא גם הקאתולים הליבראליים, אשר 
ראו בעמדתו חטא מבחינת הדוגמות של הכנסיה הקאתולית. 

ספריו של דו׳ יצאו בהוצאה חדשה ב 4 כרכים ב 1904 . 
הוצאה צרפתית בתרגומו של ל. דייו (ז 110 ״ 61 ׳\ ״ 1 ) ב 3 
כרכים כבר הופיעה ב 1858/9 . בגרמנית יצא ב 1933 : ז 06 
16 * 111 }ס 5 ס 1111 ל} 06501110111:5 . 1:211101 61116 , 0011:65 231 ז 5 ; מבחר 
כתביו בגרמנית, בשם 110 ז 11 ס< 1 זג 1 ז 1 ג £1 , יצא ב 1945 , מבחר 
מכתביו ונאומיו הפארלאמנטאריים — ב 1950 . 

; 1918 , 111 , £05 416167040x0$ ,סץ 013 ? ץ 6102 ת 0 ת 10 ^ 
£64671 ,. 0 . 0 ,. 1 ) 1 ; 1933 . 0 6 § 1471 [ 067 ,ןז 1 3111 ־ 50 111 .£ 

051:0 . 0 ; 1935 , 6764671 ( 47111111 . $$$11 . 6 }! 67 ; \\ 14714 

¥1115671 , 111 * £31 . 14 ; 1940 , 6 § 16010 !' 7 . 11 17171 ) 115171 ) 1 ) $1 ,. 0 . 0 
; 1943 ,)! £0141 . 4 171 1714671 ) 064 . 11105 !$ 416 : 0401016 . 11 
. 0 ; 1945 , 1710 ) 40617111 04151110 ' 61 כ! 11 £1 , 31 ־ 1 ־ 001 401 ) 0102 .£ 

; 1950 , 111011 ) 171167 $ 761 167 ! $4156 1771161170 ) 65 § 171 . 0 .פ י 501111111£ 

, 3 ־ 31 ^ 1 ׳< 2 ־ 1 ? .£ ; 1950 ,. 0 .<£ 41 1 ) $011116 011161671 ( £1 , 02 ־ 51131 .£ 
. 1955 ,(השוואה של דר עם ניצשה) 243 , 1711615 ) 1414771 

׳ש. ה. ב. 

הן חואן (ם 3 ! 1 ! מסס; ברוב הלשונות האירופיות 
מקובל המבטא דון ז׳ואן, באיט׳ דון ג׳ובאני), 

דמות אגדתית ממוצא ספרותי ספרדי, המשמשת בכל הלשו¬ 
נות סמל לטיפוס של הגבר המוכשר לכבוש לב הנשים 
והנהנה מפיתוין. 



מ. ס 5 פו;ט: הזמר ר׳אנררדה בתפלןיד דון חו-אי 

ד 


מוצא האגדה בספרד, ויש עדות על כך, שבסוויליה 
היתד. כבר במאה ה 16 מסורת על בן־בליעל ורודף־נשים 
בשם ד״ח, בן למשפחת טנור י ו האצילה, שרכשה לה 
תהילת-גבורה במלחמות נגד המאוירים. לפי אותה מסורת 
היה ד״ח זה מקורב למלך פדרו האכזרי ( 1350 — 1369 ). 
פסלו של האביר אוליואה ( 01102 ), שאותו רצח ד״ח 
אחרי שהתעלל בבתו חירלדה, בא אליו וגרר אותו לשאול. 
מוטיו זה חוזר כמעט בכל' עיבודיה הספרותיים של אגדת 
ד״ח. היצירה שהכניסה לראשונה את דמותו לספרות היא 
מחזהו של ט י ך ס ו (ע״ע) דה מ ו ל י ג ה 616 • 136101 ז 11 נ £1 1 
3 ־ 1631 ? 36 000713330 61 ץ 5671113 ("המתלוצץ מסוויליה 
והמוזמן מאבן״), שהופיע ב 1630 . המחזה הזה — שהוא 
נקודת־המוצא למאות חיבורים ספרותיים על המפתה 
מסוויליה — חדור פשטות טראגית ופאתוס דתי-מוסרי. ד״ח 
עוסק בפיתוי־נשים, לפעמים בצורה הקרובה לאונס, באיט¬ 
ליה ואח״כ בספרד; קרבנותיו הן בנות אבירים ודוכסים, אך 
גם בנות דייגים ואיכרים. הוא פולש לחדרה של דוניה אנה 
בתו של האביר גונסאלו דה אוליואה. במסווה חתנה; העלמה 
מזעיקה את אביה, וד״ח הורג אותו. אח״כ נתקל ד״ח בפסלו 
של גונסאלו באחת הכנסיות בסוויליה ומזמין אותו בלעג 
לסעודה בביתו. הפסל בא, סועד על שולחנו ומזמין אותו 
לביקוד־גומלין על קברו. ד״ח הכופר החצוף, שברוב יהירותו 
אינו נרתע בפני שום דבר שבעולם, מתייצב אצל המת, 
המודיע לו כי יום־דינו הגיע. לשווא מבקש ד״ח ארכה 
להתוודות ולחזור בתשובה; המת תופס את ידו תפיסת- 
עינוי, הגורפת עד לשד־עצמותיו; האדמה מתבקעת, וד״ח 
יורד שאולה. 

מחזהו של טירסו הגיע במהרה לאיטליה, ולהקות ה״קו־ 

מדיה דל ארטה"(ע״ע) מצאו עניין רב בדמותו של ד״ח. אחד 

•• ־־- •' 














185 


186 


דון חואן 


מעיבודיה הרבים של העלילה הוא ג:נ:ז 16 ק 11 > ס:זג 11 ז\מס 0 11 
("המוזמן מאבן") מאת צ׳יקונייני ( 1 מ 1 מ 01002 ), סמוך 
ל 1650 . צ׳יקונייני הכניס למחזה — ביהוד ע״י דמותו של 
מלווהדמשרת 1 של ד״ח — מתעלולי הקונדסים המוקיוניים 
המסרתיים של ה״קומדיה דל ארטה", וכך יצר את המעבר 
של הנושא מטראגדיה (טירם 1 ) אל הטראגיקומדיה (מ 1 לייר 
ומוצארט, ר׳ להלן). 

בעקבות הקומדיאנטים האיטלקיים, שהציגו מחזות על 
ד״ח בשפתם גם בפאריס, החלו מחברים צרפתיים לטפל 
באותו נושא. המעולה שביצירותיהם הוא מחזהו של מ ו - 
ל י ר (ע״ע) 6 ־ת 16 ? 16 > 651111 ? 16 011 תב 11 ( (!) 1 מב>ס ("דום 
חואן או הארוחה של אבן״), 1665 . מולייר הפך את ד״ח 
לאפיקורס וכופר־בעיקר, היודע להתחסד בשעת הצורך, ונתן 
צביון בורלסקי למעשי־הפיתוי של גיבורו תוך הרחבת 
תפקיד משרתו סגאנארל ז סופו הקודר של ד״ח נמצא סותר 
את האדרה הכללית של העלילה. בעקבות מחזהו של מולייר 
חיבר ל 1 רנצ 1 דה פ ונטה (ע״ע) ב 87 ד 1 את הליברטו 

י* • ■ן 4 *• ► ♦ 

ל״ד 1 ן ג׳ובאני" של מוצר ט (ע״ע). מולייר ומוצארטהם 
שנתנו לדמותו של ד״ח פירסום בכל אירופה והולידו מאות 
עיבודים ספרותיים ומוסיקאליים של נושא זה עד ימינו. 

מן היוצרים החשובים, שעיצבו את דמותו של ד״ח או 
השתמשו במוטיווים מאגדתו בדרכים שונות של הביטוי 
האמנותי: בדראמה — שדול (אנג/ 1676 ), פ. קורני 
(צרפ׳< 1677 ), סאמורה (ספר׳, 1714 ), ואן מאנטר (הול׳, 
1719 ), גולדוגי (איט׳, 1732 ), היברג (דנ ׳ , 1814 ), גראבה 
(גרמ׳, 1829 ), דימה־האב (צרפ ׳ , 1830 ) ,פושקין(רוס׳, 1830 ), 
סוריליה (ספר׳, 1844 ), א. ק. טולסטוי (רום׳, 1862 ), היזח 
(גרמ ׳ , 1884 ), ג׳. ב. שו(אנג׳, 1903 ), מונה־סילי(צרם׳, 1906 ), 
דה דניה (צדפ ׳ , 1908 ), לנורמאן (צרם׳, 1910 ), שטרנהים 
(גרמ ׳ , 1910 ), לוביץ׳־מילויש (צרפ׳ ׳ 1913 ), לסיח אוקראינקה 
(אוקר׳, 1913 ), גראו (ספר׳, 1913 ), טראקל (גרמ ׳ , 1914 ), 
אצ׳גאראי(ספר׳, 1920 ), א. רוסטאן(צרפ׳,' 1920 ), מונתרלאן 
(צרפ׳, 1957 )! בשירה — בירון (אנג׳, 1819 — 1824 ), 
מיסה (צרם/ 1840 ), אספרונסדה (ספר׳, 1840 ), לנאו (גרמ׳ ׳ 

4 • *• 1 ■ 1 ** ' ׳ 

1844 ), גובינו (צרפ< 1844 ), גרה ז׳ונקירו (פורט׳, 1874 ), 
קאמפואמור (ספר׳, 1887 ), א. גראף (איט׳, 1905 ), ד,אגל* 
שטאנגה (גרמ׳ ׳ 1948 )! בסיפור — א. ת. א. הופמאן 
(גרמ< 1814 ), באלזאק (צרפ ׳ , 1830 ), מרימה (צרפ׳, 1834 ), 
אלמקוויסט (שווד׳, 1840 ), בארבי ד׳אורויי (צרפ ׳ , 1874 ), 
רישפן(צרפ׳, 1896 ), שנאיך־קארולאת (גרמ׳, 1908 ), בונזלס 
(גרמ׳, 1920 ), אסוסין(ספר׳, 1922 ), לינקליטר (אמר׳, 1937 )! 
במוסיקה— פרסל (אנג׳, 1692 ), גלוק (גרמ ׳ ׳ 1759 ), ריגיני 
(איט׳, 1777 ), צ׳ימארוזה (איט׳, 1782 ), גאצאניגה (איט׳, 
1787 ), ר. שטראום (גרמ׳, 1887 ), ר. האן (צרפת׳, 1921 ). 

יוצר דמותו של ד״ח — טירסו — וכל אלה שטיפלו 
בנושא אחריו עד המאה ה 18 ראו כעיקר באפייו של ד״ח לא 
את מה שנקרא כיום ה דוג ז׳ ואניות, כלומר — ריבוי 
הרפתקאות־אהבה, כי אם את יחסו המרדני כלפי הדת 
והמוסר: משום יהירותו ומשום זלזולו בעולם־הבא פורק 
ד״ח את עול המוסר, והלקח המזעזע שבירידתו שאולה הוא 
העיקר באגדתו, אשר לה צביון קאתולי מובהק. לעומת זה 
התרשמה תקופת הרוקוקו (מוצארט) מחושניותו התוססת 
וחדוות־החיים המתגלמת בדמותו, ואילו הרומאנטיקה — החל 
מא. ת. א. הופמאן — גילתה בד״ח צד חדש חיובי: מעברו 


המתמיד מאשה לאשה נתפס כנובע מתוך שאיפה ("פאוס־ 
טית"), אידיאליסטית ואף ספיריטואליסטית, מתוך הכיסופים 
האינסופיים הרומאנטיים לאהבה השלמה, "האחרונה", זו 
שתעניק לו לבסוף את הסיפוק המוחלט, בין אם הסופר מגיח 
את ד״ח עד הסוף באי-יכלתו הטראגית למצוא את האשד. 
העילאית הנכספת (מרימה), ובין אם הוא מזכה את ד״ח שלו 
בסוף בחוויית־אהבד, אמיתית, שבה הוא מיטהר ונגאל (סורי- 
ליה). תפיסה רומאנטית זו, או תפיסה דומה לה, עדיין ניכרת 
גם בכמה סופרים של הדורות שאחרי הרומאנטיקה! אולם 
בדרדכלל שונה תפיסת דמותו של ד״ח במאת השנים האח¬ 
רונות הן מתפיסתו בגלגולה הראשון, הקאתולי, והן מתפיסתו 
בגלגולה השני, הרומאנטי: ריבוי הרפתקאות־האהבה מוסבר 
עתה למב כתוצאה מחולשה יסודית ונסתרת, ביולוגית ופסי¬ 
כולוגית, שבד״ח — אי־יכולת לאהוב אהבה אמיתית ועזה: 
הן המחזאים, המספרים והמשוררים, והן הפסיכולוגים, ביחוד 
מן האסכולה הפסיכואנאליטית (אוטו ראנק), רואים אח 
שורש ה״דונז׳ואניות" בתסביך־נחיתות של גבר לקוי 

בגברותו. 

לתפיסה פאראדופסאלית זו האומרת לגלות בד״ח — שהיה 
לכאורה, מבחינת הצלחותיו הארוטיות, גבר מובהק — מעין 
נשיות נסתרת׳ מקבילה הנטיה לראותו יותר באור של 
פאסיוויות מאשר באור של אקטיוויות: ד״ח מוצג לפע¬ 
מים — כבר ע״י בירון — לאו דווקא כמפתה וכובש, כי אם 
כנאהב, ואפילו נרדף, ע״י נשים רבות, אם משום יפיו או 

השפע הארוטי הנאצל ממנו, ואם משום ששמע הצלחותיו 

*• •1 

המרובות י מושך אליו את הנשים! מתפיסה פאסיווית זו של 
ד״ח הוציא ב ר נא רד ש ו אפקטים של אירוניה פארא- 

1 •4 44 

. דוכסאלית חדשה 

ד״ח בפילוסופיה. קירקגור (ע״ע) בחר בדמותו של 
ד״ח כאמצעי תיאור של אחת משלוש האפשרויות הניתנות 
לאדם, כדי לחיות את חייו: האסתטית, האתית, הדתית. ד״ח 
משמש דוגמה לחיים ה״אסתטיים", חיי התענוגות הרגעיים. 
האדם האסתטי הי באי-אמצעיות, בתגובה טבעיודרגעית 

♦ 4 4 י 

לסביבתו — הוא חי בהווה, בהנאה בלתי-אמצעית מן הרגע. 
בכוח־דמיון בלתי יגע הוא מחפש את המעניין בחיים והולך 

4 4 י 

את דרכו ללא התקשרות, ללא נאמנות וללא אחריות! הוא 
מפתה נשים — כי זה מעניין, אך בורח מפני הנישואים — 
שהם בעיני קידקגור סמל הייצוב הנפשי והעמדה המוס¬ 
רית. — בפרק הראשון של ספרו ״או — או" נותן קירקגור 
אנאליזה של "ד״ח" של מוצארט. הוא רואה בו התגלמות 
של הגאוניות החושנית, ואת ביטויה המוסיקאלי — כמייצג 
את הארוטיקה הנוצרית, שמקורה בתודעת הניגוד שבין בשר 
ורוח, בניגוד לארוטיקה היוונית השלמה עם עצמה. 

£. <16 51171006 81 11611 € 10 * $06 . 116110 . 0106 .ס , 67 ׳\\ 011 ־ ' 

0116 11111316(116, 1894; 2\. £371116111, 79. 0106., 1896; 80116 .ן , 

1)1?. (1. 1373$714712 3. 79. ].-51226 (2611:501111,11 . 1 §ת 6 ׳\ . 1 .־ . 
§65011., 1899); \£ 53.101 2\779 16 ) 2 ) 6713 (( 16 7.0 י 16510 ת . ]., 
1908; 0 . 0611<1371179 16 ) 16267136 7,0 י 0116 ׳\ 86 616 6 ו . 

1-11, 1911; 11. 7460^61, 790.? £). ].-?101116171 171 3. 7161261611 
016/1(11712, 1915; 11. 246 36 071211163 103 50/176 , 1631 ? 162 >ת 6 ת 
£1 €071613(130 36 ?1637(2 (£5111(1105 1116136 ־ 101 , 105 ־ 31 ־ ), 
1920; 0. 8.344362111 16 > .. 8 ; 1924 ,) 01 ) 063 -.[ . 79 016 ,£ת , 

79. ^ 111X0(6, 79. /. § 7.0 06163(171(1, 1926; 5. 06 2430 3113£3 ־ , 

79. /. 1(2 0 ץ 07 ) 5 7 316 , 1151611 .^ ; 1930 , 2 ) 2111 ) 11 [- 071 ס ] 

79. ]., 1939; 211661186 ץ 74 £6 ) 24227113712€ [הס 79 7.6 , 031111.15 1 ־ 

06 815£1560 . 01 ; 3 1943 ,./ . 79 ,ב 31161 ז 243 . 0 ;( 1942 , 6 ב 1 קץ , 

1^ 3033167 1 0. ].' (440 .( 1953 , 0110115 ־ 61 0 תז 

ח. פ. — ש. ה. ב. 


187 


דונטום, אליום 


דונטיסטים 


188 


רזנטום. א ל י וי 0 — 0011:11113 11113 ^ — (אמצע המאה ד, 4 
לסה״ג), מדקדק לאטיני. מחייו ידוע רק שלימד 
ברומא ושהיה מורו של הירונימום (ע״ע). דו׳ חיבר שני 
חיבורים בדקדוק לאטיני: י "הדקדוק הקטן" או ה״ראשוך׳ 
( 13 ת 1 זק ,ז 10 ! 1 מ 5 1 ז 3 ), העוסק — בצורת שאלות ותשובות — 
בשמונת חלקי־הדיבר! ״הדקדוק הגדול״ או ״השני״ ( 31-5 
13 >מ 1 ! 560 ,ז 310 במ) ב 3 חלקים — היסודות הדקדוקיים, כגון 
צליל, אות וכד: דיון מורחב בשמונת חלקי־הדיבר: טעויות 
בלשון וקישוטים פיוטיים. שני ספרי־הדקדוק של דר היתה 
להם השפעה עצומה בתקופתו וביה״ב, ושיטתם משפיעה 
עד היום בלימוד הלאטינית ושאר הלשונות בבתי־הספר. אין 
מחבר דקדוק לאטיני שהירבו לצטטו כמו דר, ואף נתחברו 
פירושים רבים לדבריו מימיו ועד המאה ה 10 . גם המתנגדים 
מתוך אמונה נוצרית צרופה למדעים החילוניים, וגם הדוגלים 
בגישה הומאניסטית יותר, היו מזכירים את ספרי־הדקדוק 
של דר. — דר חיבר גם פירוש לקומדיות של טרנטיום (ע״ע) 

ופירוש לורגיליוס (ע״ע) עם תולדות־חייו. — הוצאה חדישה 

* * 

של החיבורים הדקדוקיים: 131:1111 131101 ת 1 מ 3 ז 0 , 611 .)! . 9 
1864 , 1¥ ; הפירוש לטו־נטיוס יצא ב 1902 . 

, 7 .:זסח , 230 , 1 2 ,^ 11 ( 10105 ( 30 . 155 ) 0 / 0 . £7/37 , 175 ) 830 .£ .( 
; 1914 , 161-165 ,/^ 1 ,. 1.11 . 6171 ? .() . 1 ( 0050 ,; $011302 . 1 \ ; 1906 
, 832 § , 111101011605 ^ .() . 1.11 . 106111 . 4 . 1 ( 0050 , 5 נ 11 :) 1 ת 13 ^ 1 . 1 ^ 

. 1914 

דזבטיסטים, חסידי ד( 3 טוס (ר׳ להלן) — סיעה נוצרית 
פורשת, שקמה בצפון־אפריקה במאה ה 4 ונתקיימה 
עד לכיבוש האיסלאם במאה ה 7 . 

מוצא הדד ברדיפות הנוצרים בימי דיוקלטינוס (ע״ע) 

* •• • ן 

קיסר ( 303 — 305 ). נראה, שרבים נכנעו אז לצו הקיסר 
והקריבו קרבנות לכבודו, ורבים מן ההגמונים אף מסרו 
לרשוי 1 ת — על־פי דרישתן של אלו — את כתבי־הקודש 
הנוצריים. אחרי גמר הרדיפות פרצה שנאת הנאמנים — 
שעמדו בנסיון — כלפי משתפי־הפעולה עם השלטונות! 
הללו נקראו בפיהם 68 ז 0 :ז 361 זז ("מוסרים", "מסגירים", "בו¬ 
גדים"). לידי קרע גלוי הגיעו הדברים בקרת־חדשת ב 311 , 
כשהקיצונים בהנהגתו של ד 31 ט ו ם פסלו את ההגמון קקי- 
ליאנוס לכהונה בטענה שהיה מן "המוסרים". דונאטום עצמו 
נעשה ב 313 הגמונה של קרת־חדשת מטעם הפורשים. 

סיעת הדד היתד. מורכבת בעיקר מבני השכבות הנמו¬ 
כות של קרודחדשת ומבני נומידיה הברבריים. הללו ראו את 

* 4 4 • 

עצמם בלבד ככנסיה הנוצרית האמתית — "כנסיית המתים 
על קידוש־האמונה", שקמה מול "כנסיית־המוסרים". הערצה 
יתרה של הנהרגים על קידוש־האמונה ושנאה עזה לכנסיה 
הרשמית (הקאתולית) היו מסימניה המובהקים של הסיעה 
כל ימי קיומה. הגישה המחמירה של הדד בהבנת הנצרות 
עוררה בהם גם התנגדות לעולם החילוני ומכאן — גם 
למדינה, בין אם היא אלילית ובין אם היא נוצרית. הדד 
דגלו בדעה, שהטבילה הופכת את האדם ליצור חדש, ומכאן 
הסיקו, שאם נוצרי עזב את הדרך הנכונה (כקאתוליים) — 
הרי טבילתו לא תפסה, והוא צריך לטבול שנית. כשהושלטה 
הנצרות על מלכות-רומא בידי קונסטאנטינום קיסר, נוצר 
לגבי הדד מצב חדש. הקיסר כינס ב 313 אסיפה כנסייתית 
ליישוב הסיכסוך, שבה היו מיוצגים שני הצדדים. אסיפה זו 
קבעה, שקקיליאנוס חף מפשע, ויחד עם זה פקדה שבכל 
מקום שבו נתמנו שני הגמונים ע״י שני הצדדים — יש 
לציית לזה שהוקדש ראשונה ולהעביר את השני למשרה 


במקום אחר. אולם סידור זה לא נתקבל באפריקה, מאחר 
שהדד לא קיבלו עליהם את מרותו של קקיליאנום. אסיפה 
כנסייתית שניה, שכונסה ע״י קונסטאנטינוס ב 314 בארל 
(שבגאליה הדרומית), גינתה את הדד, אולם גם החלטה זו 
וגם נסיונותיו של הקיסר לחסל את הפילוג באמצעי־לחץ לא 
השפיעו. הרדיפות רק העמיקו את הקרע, מאחר שהדו" זיהו 
את רודפיהם הקאתוליים עם עובדי-האלילים שרדפו את 
הנצרות לפנים. ב 321 נאלץ קונסטאנטינוס להוציא צו סוב¬ 
לנות כלפי הדד ולמסור את דינם לשמים. כשתפסו הדד 
ב 330 בעיר קוגסטאנטינה כנסיה המיועדת לקאתולים, נאלץ 
הקיסר לבנות לקאתולים כנסיה אחרית. 

באותה תקופה הגיעה השפעת הדד עד רומא, והם אף 
העמידו בה הגמון משלהם! אך למקומות אחרים לא הצליחו 
לחדור. בסופו של דבר נצטמצמה תנועתם לאפריקה בלבד, 
ומשום כך התחילו לפתח אידאולוגיה מיוחדת לשם הצדקת 
קיום הפנסיה הנוצרית האמיתית בארץ אחת בלבד (השד 
האידאולוגיה הסטאליניסטית של "סוציאליזם בארץ אחת" 
אחרי כשלון תנועת "המהפכה העולמית"). החל מ 340 קמה 
בין הדד תנתר. טרוריסטית — ה 06111011€8 וז 0111 ז 01 ("סובבי- 
התאים", ז״א השוהים בסביבות היכלות קטנים של קדושים, 
שבהם מצאו את מחייתם). אנשי תנועה זו היו איכרים 
נומידיים, ובתנועתם היו גורמים סוציאליים משולבים בגד 
רמים דתיים. הם היו קנאים קיצוניים — שהתלהבותם הדתית 
מצאה לה לפעמים פורקן בשכרות נדדו ממקום למקום, 
לא הסתפקו בהערצת המתים על קידוש־האמונה, אלא שאפו 
בעצמם למות-קדושים וביקשו את מותם בהתקפות על נוצרים־ 
קאתוליים ועל עובדי-אלילים׳ ולפעמים היו מזהים התאבדות 
המונית ממש עם מות־קדושים. יחסם של הדד הרשמיים 
ל €1110116$ :> 1 ת 11 :>ז 01 היה דדפרצופי: בתקופות שלום ושלווה 
ביקשו את עזרת השלטונות נגדם, ובתקופות של רדיפות 
השתמשו בעזרתם תוך הסכמה מפורשת או בלתי־מפורשת. 

ב 346 פנה דונאטוס לקיסר קונסטאנם ודרש ממנו, שיכיר 
בו כבהגמונה היחידי של קרת־חדשת. תגובת הקיסר היתה 
חידוש רדיפות הדד. אחד ממנהיגיהם, ההגמון מרקולום, 
נהרג והפך לאחד מן הקדושים החשובים בעיני הדד! 
דונאטום עצמו נתפס והוגלה ומת בגלותו, ואסיפות כנסייתיות 
ברחבי אפריקה הכריזו על חידוש אחדות הכנסיה. אעפ״כ 
לא הצליחו הקאתולים לבער את הדלנאטיזם אלא מן העיר 
קרת־חדשת בלבד. הרדיפות הופסקו בימי הקיסר יולעוס 
(ע״ע) הכופר ( 361 — 363 )! הדד הגולים חזרו לארצם, 
והכנסיות שנלקחו מהם הוחזרו להם. אחרי מות יוליאנום 
נתחדשו רדיפות הדד. הטבילה השניה והפולחן הדונאטיסטי 
נאסרו, אולם פקודות אלו לא הוצאו לפועל, ושתי הכנסיות 
הוסיפו להתקיים זו בצד זו. ב 398 הצטרף ההגמון הדונא־ 
טיסטי הנומידי אופטטוס לגילדו, מורד במלכות־רומא באפ¬ 
ריקה. המרד דוכא, והקאתולים ניסו לחסל את הדונאטיזם 
בעזרת המלכות. ב 405 הכריז הקיסר הונוריוס על הדד, שאין 
הם פורשים מן הכנסיה, אלא מינים ( 101 :ס:נ:> 13 !)! לפיכך 
יש להחזיר את כל רכושם לכנסיה האמיתית, יש לאסור את 
פולחנם ולהגלות את כהניהם! רק עונש-מוות לא הוטל 
עליהם, מחמת החשש שמותם יעורר בחסידיהם התלהבות 
דתית יתירה. ב 411 נתכנסה בקרת-חדשת אסיפה כנסייתית, 
שהכריעה בגורלם של הדד. באסיפה זו נערך ביזמת 
הקאתולים ויכוח בין שתי הכנסיות, שהיה דומה ברוחו 



189 


דונטיסטים 


דונטלו 


190 


ובתוצאותיו לוויכוחי הכנסיה עם היהודים ביה״ב: הוויכוח 
סוכם בהכרזה, שההשתייכות לדונאטיזם נחשבת למעשה 
פלילי! כל הכהגים של הדו" הוגלו למקומות נידחים, וכל 
רכוש הכנסיה הדונאטיסטית עבר לידי הכנסיה הקאתולית. 
אעפ״ב הוסיפו שרידי הדד להתקיים באפריקה, ביהוד בין 

הברברים, וידיעות עליהם נשתמרו עד הכיבוש האיסלאמי. 

*• •י 

החלטות הקיסרים מזה ואוגוסטינוס (ע״ע) מזה פסקו, 
שהדד הם מינים! לאמיתו של דבר לא היו אלא פורשים, 
מבחינה חברתית ביטאה פרישתם את הניגודים שבין דלת- 
העם של קרת־חדשת והנומידים הכפריים מצד אחד ובין 
האזרחות העירונית מצד שני! מבחינה דתית היתד. פרישתם 
מחאה על החילוניות הגוברת והולכת של הכנסיה. מתוך 
קנאות דתית רצו הדד לחזור להשקפות הנוצריות של 
הכנסיה הקדומה. לדעתם — שיש לה על מה שתסמוך בדברי 
הברית החדשה — הכנסיה היא חבורת בחירי החסד האלוהי, 

וקרב תמידי נטוש בינה ובין הבוגדים והכוחות החילוניים 

1 

של המדינה! המצב הטבעי של הנוצרי הוא מצב של נרדף. 
מימי קין והבל יש מלחמה בין שתי העדות, והנוצרים — 
המיוצגים ע״י הגמונים מוסמכים — רשאים להשתמש בכוח, 
מה שאין כן ההגמונים הבוגדים, נציגי קלגסי הרשע. הדד 
חידשו, איפוא, את הדואליזם(ע״ע) של הטובים והרעים שבנצ¬ 
רות הקדומה, וממנו שאבו את האקטיוויזם שלהם. — דואליזם 
זה השפיע גם על אוגוסטינוס, שקיבל — לפי הודאת עצמו — 
הרבה מחיבוריו של הדו׳ המתון טירוניוס. אולם אוגוסטינום 
היה הלוחם הגדול נגד הדד, הן כפולמוסן והן כיוזם רדיפות: 
הוא טען שהדו" מינים הם ולא פורשים, שכן "המינות היא 
התפלגות ( 15013 ^ 8 ) שנשתרשה". הוא הצדיק את השימוש 
בלחץ נגד הדד, על סמך פרשנות מפוקפקת של דברי ישו 
(לוקאס י״ד, כ״ג), וכן בנימוק שהרדיפות, הכופות על המינים 
את השיבה לחיק הכנסיה, מצילות אותם מאשה של גיהנום. 
עמדתו של אוגוסטינום שימשה דוגמה וסיפקה בסיס אידיאו־ 
לוגי לרדיפות המינים ביה״ב. 

- 1 \ 0 .£ ; 1883 , 13 ) 00710113171 . 4 * 0 ( 1 < ־ 7 01161 \ ,ס 

. 14131 , 000630 ^ 1 .? ; 1890 , 007101131710 411 * 403310 £0 , 0116506 
.£ ; 1923 , 1913 , 7 1 \ ,ע 1 , 1071710 ) 0 * 04 116 ] 1£ ז{ 4 ' 1 46 . 1111 
, 50360 . 13 ; 1928 , 07710710 * 100 *^ 4 ' 71011 . 131 * 0 11 , 811011 211011 

י ־ ? ' 1950 , 3 ) 007101137711 . 4 . £03011 3 § 71 ) £711310121 . 2 714071 ) 1 }!* [ 1 
. 1952 , 011 * €1111 007101131 7 410 , 603 ז£ . 0 . 13 

ד. פ. 

ד 1 גטל 1 (דלנטל ך י בטי בדדי, המכונה דר) — 11 > מזגמסם 

01121:6110 ( 1 : 1386) — 861 : 1:1 821 x 11 , פירנצה — 

* • * • 

1466 , שם), פסל איטלקי, מגדולי אמני הרנסאנס וממחוללי 
תרבותו ההומאניסטית־אמנותית. 

דר היה בנו של גפץ־צמר, ויש סבורים שהראליזם של 
יצירותיו יסודו במוצאו החברתי. מ 1406 ואילך "לקח חלק 
בפיסולי-שיש בכנסיות שבעירו. בעבודותיו הראשונות עדיין 



רונאטלו: תבליט של פוטות מבימודהזמרים בדואומו בפירנצה 



רונאטלו: פסל נאטאמלאטה (בר 1 נזה) בפאדובה 

•ג 


ניכרת השפעת הגותיקה המאוחרת. בעבודותיו הבאות התגבר 

על היסודות החצרניים־סנטימנטאליים של אותו סיגנון, 

אולם בולטת בהן הנטיה האידיאליסטית־נאטוראליסטית של 

אותה תקופה. יצירות נעוריו הן: פסלי דוד הנער ( 1411 ), 

מארקום הקדוש ( 1411/2 ), יוחנן המטביל ( 1415 ), גאורגיוס 

הקדוש ( 1416 ). סמוך ל 1416 התחיל דר ביצירת פסלי־השיש 

של נביאים וקדושים בשביל מגדל-הפעמונים שבדואומו. 

לאחר מכן עבר לפיסול בעץ (הצלוב, 1420 — שבו ניכר 

לראשונה הכיוון הראליסטי) ובבר 1 נזה: בפסל־הברוגזה המו¬ 

נומנטאלי של לוד 1 ביקוס הקדוש( 1423 ) ניכרים האותות הרא¬ 

שונים של גישה "בארוקית", ואילו בפסל־הברונזה של יוחנן 

המטביל ( 1423 ) מתגלה ראליזם ציורי. הדמות האלגורית של 

״התקווה״ ( 8 :>ק 8 , 1428 ) נוצרה שוב בסיגנון אידיאליסטי, 

אולם גם בה מסתמנת הגישה ה״בארוקית". בתבליט־השיש 

״ריקודה של שלומית״ ( 1428 ) מושפע דר מנסיונותיו של 

ברונלסקי (ע״ע) להפוך את השטח לחלל מדומה על-ידי 
•• ** * 

תחבולות פרספקטימיות: הבעת־הפנים והתנועות ראליסטיות 
ביותר. מצבת־הקבר לאפיפיור יוהאנס ^^^ 1425/7) x ) עשויה 
שיש וברונזה, משולבת בשיטוחה למבנהו הארדיכלי של 
בניין הכנסיה, והוא הדין בשני תבליטי־השיש "מסירת 
מפתח־השמים לפטרוס״( 1428 ) ו״עליית מרים״ ( 1429 ). 

מ 1433 עד 1435 שהה דר ברומא. שם יצר ארון־קודש 
משיש בכנסיית־פטרוס, שבו צורפו יסודות קישוטיים, 
שמקורם בסיגנון התקופה העתיקה, לקומפוזיציה אחידה 
ומקורית, וכן "קבורת ישו", שדמויותיה מביעות רגש נסער. 

עם שובו לפירנצה ב 1435 השלים דר את פסלי-הנביאים 
שהתחיל בהם עוד ב 1416 ! בסדרה זו בולטות ביותר דמויו¬ 
תיהם של ירמיהו ושל חבקוק, רבות התנועה וההבעה. מעתה 

התחיל דר לעבוד בשביל קוזימו די מדיצ׳י. הפוטות 

9 •> *• 

(פרוטומות־הילדים) שלו, הרוקדות על רקע פסיפס־של־זהב, 
נראות בלהט הדיוניסי של תנועותיהן כעין יצירות־רנסאנם 
ברוח יוון העתיקה. 

באותה השנה יצר דר שתי יצירות, שלכאורה שונות הן 
זו מזו תכלית השינוי: תבליט גדול באבן-חול, "הבשורה 
למרים״ — שבו בולט הניגוד בין הדמויות של המלאך ושל 
מרים, ו״ריקודה של שלומית״ (בשיש) — שבו משולבות 






191 


דונטלו—דונין־בורקובסקי, סגזניסלאום, רוזן 


192 


הדמויות, המלאות תנועה דראמתית, ביסודות ארדיכליים 
חמוריפ. פסל-ד,ברונזה של דוד (סמוך ל 1440 ! תמונה: ע״ע 
איטליה, לוח י׳ [אחרי עמ ׳ 776 ]) יש בו משום מיזוג של 
שלמות פלאסטית עתיקה ושל עציבה ג 1 תית, האפיינית 
ליצירת־נעוריו של האמן. בשביל דלת הכנסיה ע״ש סאן־ 
לוי־נצו יצר דר עשרה תבליטים של זוגות קדושים מת¬ 
ווכחים — שוב ברוח הרנסאנס. 

ב 1443/4 פעל דר בפאדובה, ושם יצר את אחת הגדולות 
שבאנדרטות־הפרשים שבתולדות האמנות — זו של ד,קונ־ 
דוטירה גאטאמלאטה, המצויינת בשלמות פלאסטית וכובד" 

•** 4 •< 

ראש. בפיסולים כנסייתיים ותבליטי־מזבח שלו באותן שנים 
ניכרת זיקה ההולכת וגוברת לאמנות העתיקה, והם מצטיינים 
בדראמתיות ובראליזם. 

לאחר שובו לפירנצה ב 1456 יצר דר לפי הזמנת בית־ 

מדיצ׳י את פסל הברונזה "יהודית והולופרנס", שבו מצא 

*• * * 

פתרון גאוני לתיאור שתי דמויות מתנגשות זו בזו, אך 
מצורפות זו עם זו לאחדות פלאסטית! באותה יצירה 
לא זו בלבד שהקדים את אמנות הבארוק, אלא אף 
עבר אותה. לאחר מכן שוב יצר את דמותו של המטביל 
(בברונזה), שהיא אימפרסיוניסטית ממש בפירוק הציורי 
של שטחה. בפסל־העץ של "המגדלית" יצר דר דמות של 
בעלת־תשובה, הנובעת מחוויה עמוקה. יצירתו האחרונה 
היא "קבורודישו", שבה צורפו כל חוויות־חייו לאחדות 
מושלמת. 

דר נערץ ע״י מיכלאנג׳לו, רפאל ושאר גדולי הרנסאנס! 

•• — • • 

אולם במאה ה 18 וראשית המאה ה 19 נשכח כמעט. גאוניותו 
וערך מפעלו חזרו והוכרו במלוא עצמתם רק בעקבות 
התערוכה הגדולה של יצירותיו בפירנצה לכבוד יום־הולדתו 
ה 500 ב 1886 . 

, 051 ( 11131 ^ . 0 ; 1886 ,. 27 461 0£616 64 114 ?! , 33X73101001 > .ץ . 0 
- 0 ־ 801 . 1 ־ 1 ; 1887 , 2 ) $1 71711021 6 . 27 41 616 ?} 0 46116 21020 ) 21 )€ 
; 1907 ,. 27 , 6 ^ 0 ־ג 00££ . 0 ; 1887 , 612 \ 7/11 , 14 612611 * 1 $.(! ,־ 01 ק 
. 4 , 22417 ) 71 . 21 ) 11 י §ס 1:1 כ! 50£11 .£ ; 1910 ,. 27 י 1:0311% ־ 801 .£ 

27.1 ,־ 8361011 . 6 ? ; 1922 2 ,. 27 ,. 16 ; 1919 , 21110661210 ) 14 ^ 

; 1931 ,.ע , 001353011 .. 72 ; 1924 , 1151 ־ £1 1126 1114 ) 212 ) 141 1116 
5614101116 7116 ,־ 0016501101601 .£ ;* 1939 ,. 27 , £311601131111 . 14 
; 1943 ,. 27 , 0000111 .£ ; 1943 2 ,. 27 ,§ 1501 ח £13 .£ ; 1941 ,. 27 /ס 
. 1958 , 11 ־ 1 ,. 27 / 0 5611101416 7116 , 13115011 . 14 

ם. ש. 

— 00111 3 . 110 € 8 € 0 ־ 1 ? £ 11 : 011 .^ — 

• " • * 4 • " 

( 1513 , פירנצה — 1574 , מונסליצ׳ה [בקרבת פא¬ 

•* )• ♦♦ *־ י 

דובה]), איש־ספדות איטלקי. דו׳ היה נזיר ואח״ב כומר, 
וכן למד משפטים. מ 1540 ואילך חי חליפות בפירנצה 
ובוויניציאה, כמתרגם יצירות מן הספרות הקלאסית, כמחבר, 
כמו״ל וכמדפיס. מ 1555 ישב בעיר הקטנה מונסליצ׳ה כמת- 
בודד, זר לחברה ולאורח־חייה. — דר חיבר חרוזים, מכתבים 
וקומדיות, וכן הניח את היסוד לביבליוגראפיה איטלקית 
( 111106016 1.6 [״הספריות״], 51 — 1550 )! אולם ברשימתו 
מובאים ספרים שנכתבו באמת בצד חיבורים מדומים. חיבו¬ 
ריו העיקריים הם דיאלוגים מוסריים או היתוליים, מאמרים 
או בדיחות, סיפורים — מקוריים או מועתקים מאחרים —, 
דברי־הערכה על בעיות הזמן, הערות או רשימות משונות, 
עוקצניות, חריפות ומבדחות, בלי דרך רעיונית קבועה מראש. 
ספריו הם בחינת עיתונים־לפני־זמנם, כתובים בסיגנון עיתו¬ 
נאי, עצבני, מהיר ובלתי-מתוקן, קרוב לדיבור העממי והיומ¬ 
יומי, ומכאן הטעם החדיש שבהם. דר הגיע לפעמים אף 


לאינטואיצלת חדישות ובישר את המאות הבאות: בין השאר 

הביע את הדעה — בלי קשר לקופרניקוס — שפדור־הארץ 

מסתובב סביב לשמש, והיה מצדד במדינה סוציאליסטית 

כדוגמת החלום האוטופי של תומס מור (ע״ע). מתוך רמיזות 

בספריו ניכר, שהיה לו מגע עם יהודים, שמהם למד ואתם 

שוחח באופן ל!פשי ותוך יחס חיובי ביותר. — חיבורו 

העיקרי: האוסף 300011 ^ 1 1 ("אבני־השיש"), הוצ׳ חדשה 

1928 ! כתבים נבחרים של דר, הוצ׳ חדשה 1951 . 

; 1863 ,. 27 . 7 .£ 41 6 ז 0$6 46116 21020 ) 11 ) 6 6 1 ) 111 [ , £011£1 . 5 
. 27 . 7 ,£ , 011 ( 1 ־ 011101 .£ ; 1900 ,. 27 . 7 ,£ , 3§110x10 ־ם 0 ? . 0 
6 70611 ) . 27 . 7 .£ , 31:000 ) . 8 ; 1928 ,( 13 ^ 24111010 3 ׳\ 110 א) 

- 160 .. 7 ; 1945 ,( 1 , 126111261210 ) 7.411 2140 ) 1 6 06170 461 261111011 
. 2 8 4 19 ,( £00513 61 51:1161 ) . 27 461 2 ) 1261261 ) 141 1 ) 7 י 113110 § 1 רת 

י. ב. ס. 

דיגיבסקי, איסק (י?חק) — דמ 08 חמ 00 

1171136801015 — (נו׳ 1900 ), קומפוזיטור רוסי, 

יהודי. דו׳ הוא יליד אוקראינה! הוא למד בקונסחזאטוריון 
בחארקוב, שבו היה גם תלמידו של יוסף אחרון (ע״ע). 
במשך שנים רבות שימש מחבר מוסיקה ומנצח בתיאט¬ 
ראות של חארקוב, מוסקווה ולנינגראד. בזכות תרומתו 
למוסיקה הסובייטית הפופולארית הוענקו לו אותות־ 
הצטיינות, ובכללם התואר ״אמן־העם״. — יצירתו של דו׳ 
נתרכזה בעיקרה בתחום המוסיקה הבימתית הקלד, ובפיתוח 
השיר העממי ליחיד ולמקהלה. כן חיבר כמה אופרטות — 

י 4 י* 

תחום, שבו היה מראשוני היוצרים במוסיקה הסובייטית, 
ואף במד, יצירות במוסיקה קאמרית. אך עיקר פירסומו בא 
לו בזכות המוסיקה הקולנועית שהיבר. שידיו השונים (שירי- 
עמל, פזמונים ושירים ליריים), שהושרו בקומדיות מוסי¬ 
קאליות מוסרטות, נתפשטו ברחבי רוסית וזכו לפופולאריות 
מרובה, תודות למיזוג המיוחד במינו של היסודות המוסיקא- 
ליים של השיר העממי, הרוסי והאוקראיני, על נימתו הלירית־ 
האפית ברוח הרומאנס, עם סיגנון נוסח האופרטה. — דו׳ הוא 
גם הראשון שהכניס, בשנות ה 20 — 30 , למוסיקה הסובייטית 

את הג׳אז מתוך בסידן למזגו במלוס הרוסי. אך מחמת יחסם 

* #י 1 

העויין של החוגים השליטים ל״מוסיקה הבורגנית של 
המערב" נטש את הג׳אז. 

חניךבזךקז 5 םקי, סטניקלאים, חזן — -־־״! 513 

8101 ^\ 0 ] 01111111-8001 13115 — ( 1864 , לבוב — 1934 , 

מינכן), פילוסוף, תאולוג ופדאגוג קאתולי פולני־גרמני. 
ד׳־ב׳ היה ישועי מגיל 19 ! הוא למד פילוסופיה ותאולוגיה 
ופעל כמורד. ומדריד במוסדות־חינוך קאתוליים בהולאנד 
ובגרמניה. מ 1899 ואילך עסק במחקר שפינוזה (ע״ע)! הוא 
היה בקי ורגיל בספרות המאה ה 17 , עקב אחרי פל הקווים 
שנמשכו ממנה אל שפינוזה וביקש להבין את תורותיו על 
רקע תולדות חייו ויצירתו! בידידו ק. גבהרט (ע״ע) ראה 
בפילוסופיה של שפינתה ביטוי לתקופת־הבאר 1 ק. במאמציו 
להבין את נפשו של האיש שפינתה נעזר ד׳־ב׳ הרבה 
בהכשרתו הפדגוגית. יצירתו העיקרית היא החיבור הגדול 
״שפינתה״, ב 4 כרכים, 1910 — 1936 ! וכן יש לציין את ספרו 
הקטן 3110611 ] ] 1301101061111100100 ! 023 ם 1 ק 5 ("שפינתה כעבור 
300 שנים״, 1932 ), שנכתב בעיקר בשביל מומחים וכולל 
סקירה בילןרתית של הספרות על שפינתה מראשיתה. — 
ד.־ב׳ כתב גם ספרים ומאמרים בבעיות החינוך הדתי והמוסרי 
ברוח הקאתוליות, וכן חיבר אוטוביוגראפיה ( 1926 ). 



193 


דוניצמי, נאמנו—דונמה 


194 


ד 1 ניצטי ׳ 1 !אטנ 1 — 1797) — 0361300 00x11261:1:1 , ברגא' 
מ 1 — 1848 , שם), קומפוזיטור איטלקי. דו/ שהיה 
בן למשפחה עניה, התחיל בגיל 9 ללמוד בביה״ם למוסיקה 
שבעיר־מולדתו. כבן 14 חיבר יצירות לזמרה ולנגינת־כלים 
ועורר רושם רב באיכד 
פרוביזאציות שלו 
בפסנתר. הוא נשלח 
לבול 1 ניה לשם הש¬ 
תלמות בקומפוזיציה 
בהדרכת מאטאי, מי 
שהיה מורו של רו־ 
סיני (ע״ע). יצירתו 
של זה האחרון הש¬ 
פיעה השפעה מכרעת 
על דו׳ הצעיר, שסיגל 
לעצמו את סיגנונו. 
אפיינית לדו׳ היתה 
הקלות והמהירות 
בקומפוזיציה! על 
אחת הסימפוניות שלו 
כתוב: "נעשתה תוך 
שעה ורבע". מנעוריו נתן את דעתו בעיקר לתיאטרון ולאופ¬ 
רה. האופרות של דו׳ זכו להצלחה והוציאו לו מוניטין אף 
במרכזים המוסיקאליים בארצות אירופה האחרות. לשם פר¬ 
נסה עסק דו׳ גם בשטחי־מוסיקה אחרים! כך שימש מורה- 
לזמרה, מדריך, בימאי ומנצח. ב 1829 נתמנה למנהל מוסיקאלי 
באופרה של נאפולי, ובעיר זו נשתקע לאחר שנשא אשה. 
תוך התמרמרות על הקיצוצים שהוכנסו מטעם הצנזורה 
באחת האופרות שלו עזב ב 1839 את איטליה ועבר לפאריס, 
ושם פעל באופרה האיטלקית. משם היה עורך מסעות כמנצח 
לערים גדולות אחרות. ב 1842 נתמנה למנהל תזמורת־החצר 
בווינה. אולם כעבור זמן מועט חזר לפאריס, ושם כתב 
תוך 11 ימים את המוסיקה לאופרה האחרונה שלו "דון 
פאסקוואלה", הנחשבת עוד היום ליצירתו המצויינת ביותר. 
בשנת 48 לחייו נתגלו בו סימנים של מחלת־רוח בעקבות 
שיתוק מתקדם. הוא הוכנס למוסד ליד פאריס, אח״כ הועבר 
לעיר־מולדתו ושם מת. 

דו׳ היה המוצלח שבמחברי-האופרות בתקופה שבין רוסיני 
וורדי. אפייניות לסיגנונו הן מנגינות קלות — בנוסח האופ¬ 
רטה — ומלאות צלילים נאים באופרה הקומית, אריות שופעות 
ערגה ורבות רושם דראמאטי באופרה הרצינית, מיקצבים 
קלים וגמישים וצורות הארמוניה פשוטות בנוסח המקובל. 

רשימת יצירותיו כוללת כ 600 חיבורים: אוראטודיות, 
קאנטאטות, הימנונים, מיסה של רקויים — קינה על מות 
בליני — וכ 70 אופרות. מן האופרות שלו מועלות גם היום 
על הבימה האופרה הטראגית ־ 01001 ־ 03010161 011 011013 
( 1835 ) והאופרות הקומיות 130101:6 > : £11511 '! ("שיקוי־ 
האהבה״, 1832 ), : 163101601 40 £1116 03 ("בת״הגדוד", 
1840 ), וביחוד ״דון פאסקוואלה״ ( 1843 ). 

£. 01 1X011 £ 1 : 1 : 1 , ¥11(1 31 0. £)., 1864 ; £. 0 . ^£££1111, ¥6 

0^676 31 0.0., 1897 ; 01 110 ( 711 ! 116 § 110 ) 11 ) 0 ,.(£ ,£ כ 12111 £ 14 ^ .ב - 

§7(1^) 111 (11 1 61 . 0 , 16 ) €'( 110.1 € 06711 ¥6 ,. 1 ) 1 ; 1897 , 14,6 ן X^0$11x071 

36 1367§(17116, 1897 ; 0 . 2 ^ 2 ( 11111 , 0(11630§0 §67167(116 361 

1311360 00711X61X1(1710 31 1)67§(1010, 1936 ; 0. 00 0211110111, 

. 0 ; 1948 2 . 0 , 1 ת 11 ) 2 ^ 22 . 0 ; 1939 2 ,. 0 .€ 

. 1948 , 1 ) 01116 ) 70771 716110/16 . 0 31 1 ) 67 ^ 0 13 

אר. ר. 


ד 1 נמה (ביתר דיוק — תמה), כת מוסלמית־שבתאית (ע״ע 
שבתי צבי)! זה שמם בפי התורכים ( 60016 <£ = 

מהופך, מומר), ואילו הם קוראים לעצמם "מאמינים" (- 3 !א 
01103 ) או ״חברים״ ( 101 ז 6 נ ££31 ) ! היהודים קראו להם 
״מינים״, ובאדריאנופול — ״דגים קטנים״ (סזניקום = 

832301005 ). 

ראשיתה של כת־הדו׳ ב 250 משפחות של שבתאים מסלו¬ 
ניקי שהתאסלמו ב 1683 . ההמרה באה בעקבות המרתו של 
שבתאי צבי ושל כמה מתלמידיו, דוגמה שנראתה מחייבת 
לראשוני הדר. מתנגדי הדו׳ טוענים, שאותם אנשים קיוו להנ־ 
צל ע״י ההתאסלמות מתוצאות האשמתם בעברות מוסריות. 
במשך 240 שנה (עד 1923 ) ישבו בני הכת בסלוניקי בשתי 
שכונות מיוחדות כעדה לעצמה ותפסו עמדות חשובות 
בבנקאות, במסחר וברוכלות, ומהם שחדרו גם למשרות 
ממשלתיות. 

הדו׳ אסרה על בניה את החיתון הן עם המוסלמים והן 
עם היהודים. כשקמו פלגים בתוכה (ר׳ להלן), נמנעו מנישו¬ 
אין אף עם בני הדו׳ שאינם משלהם. לכן רבו בדו׳ נישואי 
קרובים, ובעטיים — תופעות פאתולוגיות שונות בבני הכת. 
מכל מקום לא צומצם ריבויים! באמצע המאה ה 18 כבר 
מנתה הכת כ 600 משפחות (כ 3,000 נפש)! בסוף המאה 
ד, 19 — למעלה מ 10,000 נפש, ובזמן היציאה מסלוניקי בעת 
גירוש האוכלוסיד, התורכית מיוון ב 1923 — 13,000 — 15,000 
נפש. קשה לקבוע את מספרם כעת, כי פזורים הם בערים 
שונות ובשכונות שונות ברחבי תורכיה. יש מעריכים את 
מספרם הכולל ב 10,000 נפש! הם בעצמם מעריכים את מס¬ 
פרם בקושטא בלבד באלף משפחות (כ 5,000 נפש). במצבם 
החברתי והתרבותי חלה תמורה בסוף המאה ה 19 , שעה 
שאמידים שביניהם החלו לשלוח בניהם לאוניברסיטאות של 
אירופה, והכת הקימה בתי״ס מודרניים. מבני הדו׳ יצאו 
רופאים, מהנדסים, עורכי־דין, וכד׳, וכן רבו קשריהם המסח¬ 
ריים עם אירופה, וכמה מהם נתעשרו. המשכילים החדשים 
האלה חרגו מתחומה של הכת! מהם שפנו לפעילות ציבורית 
כלל־תורכית ומהם שהיו פעילים בלשכות "הבונים החפ־ 
שיים" בתורכיה, ויש שנצטרפו לתנועת "התורכים הצעירים". 
אחדים לקחו חלק במהפכה התורכית הראשונה ב 1908 ובהדחת 
השולטאן עבדול־חמיד ב 1909 , ומהם היו בין מנהיגי המה¬ 
פכה. תמורה נוספת במעמדם ובגורלם חלה עם השתלטותה 
של יוון הנוצרית על סלוניקי ( 1912 )! אז החלו להגר 
מעירם, וב 1923 , עם חילופי-האוכלוסין בין יוון ותורכיה, 
נאלצו רובם ככולם, יחד עם כל האוכלוסיה המוסלמית, 
לעבור לתורכיה. עשיריהם התיישבו בערים הגדולות, 
וקהילות שבתאיות של הדו׳ קמו בקושטא, באיזמיר, באג- 
קארה, בברוסה ובקוניה. הבינוניים והעניים שבהם נפוצו 
בערים הקטנות בכל רחבי תורכיה האסייתית. מאז החל 
משבר בכת! העיתונות התורכית תקפה אותם בשל המים- 
תורין האופף את אמונתם! בהשיבם לקיטרוג, גילו לראשונה 
כמה ממסתרי הדת. אחדים מהדו׳ — בייחוד מכיתת ה״יעקו־ 
ביים״ (ר׳ להלן) — התבוללו והתחתנו עם שכניהם! אבל 
לפי השמועה עדיין מחזיקים הם במוסדות צדקה ועזרה 
הדדית משלהם, עכ״פ בקושטא. 

מתוך הידיעות וקטעי-הספרות שהגיעו אלינו עד היום 
קשה לעמוד על שרשיה ההיסטוריים והרעיוניים של הכת, 
שכן אין האינפורמאציה מלאה ולא תמיד היא מהימנה. ברי 
שהמחתרת הרעיונית והחברתית-דתית האפילה על חיי הדר. 



ג. דוניצטי 






195 


דונמדז—דוגן, פרדריל! דורג׳ 


196 


כלפי חוץ הופיעו בני הכת כמוסלמים לכל דבר, ביניהם לבין 
עצמם היו אדוקים באמונתם בשבתאי־צבי המשיח והיו 
מקיימים בסתר מנהגים ותפילות משלהם. במרוצת הזמן נת¬ 
פלגו לכיתות, שהיו ביניהן מחלוקות מכריעות לא רק במנהגי 
הדת אלא אף ביסודות האמונה. לגבי רובם הגדול של הדברים 
שתגיעו אלינו, הן בע״פ מפי בני הכת עצמם, והן מכתביהם 
ומהספרות הפולחנית שלהם, אין בטחון אם מתייחסים הם 
לדו׳ בכללה או שמא לאחת מכיתותיה בלבד. בשלהי המאה 
שעברה נודעו כמד, מתפילות בני־הדד! נמסר על 13 ימי־ 
חגיה של כת הדד, וכן נודעו 18 עיקרי־אמונה שהחזיקה בהם, 
וביניהם גם מצולת ומנהגים של ישראל (כגון: מילת חבנים 
ביום השמיני ואמירת מזמורי־תהלים כל יום). לאחר היציאה 
מסלוניקי, כאשר כבר החלו סודות הכת להיגלות ברבים, 
נרשם תיאור "חג־הכבש" של הדד, שחל בכ״ב באדר: 
עיקרו — סעודת־ערב חגיגית של שתי משפחות בחבורה! 
חלק מן החגיגה הוא כיבוי האורות והחלפת הנשים בין 
ראשי־המשפחות ללילה זה. הנולדים מיחסי־מין אלה נחשבים 
בדד לקדושים. נתפרסמו תפילות שונות של הדד בעברית, 
בארמית ובספרדית! בהן משתקפים ניגודים גדולים באשר 
למעמדו של שבתאי־צבי באמונת הדד, שיש מתפללים אליו 
כאל אלוהות, ויש חושבים אותו בן־אדם משיח־ה׳ בלבד. 

הפילוגים בדד נגרמו בשעתם בעיקר ע״י השאלה, מי 
הם יורשיו ונושאי משיחיותו של שבתאי־צבי לאחר מותו. 
מתוך כך צמחו שלוש בנות־כיתות בתוך הדר: 

א. ה״י ע ק ו ב י י ם", שנקראו ע״ש רבם יעקב קירידו 
(בתורכית: עבדאללה יעקוב), אחי יוכבד אשתו של ש״צ, 
ויורשו הרוחני לדעתם! הוא מת, לפי מסרתם, כעולה־רגל 
מוסלמי בדרכו למפה. היעקוביים הם הפלג הוותיק ביותר 
בדד, ולפי דבריהם עדיין תופסים הם את המקום הראשון 
בכת. הם היו מגדלים זקן, אך מגלחים שער־ראשם למשעי. 
בדרך־כלל מצטיינים היעק 1 ביים בקרבתם היתירה לתורכים, 
רבים מהם מדברים ביניהם תורכית, מהם יש גם משמשים 
כפקידים בממשלה. הם היו ידועים כמוכרי־טבק. בסלוניקי 
דרו בשכונה מרוחקת מזו של שתי הכיתות האחרות. העדה 
היעקוביית היתד, ידועה כעדת אמידים וקיימה תמיד קופות 
צדקה וגמילות־חסד לעניים. 

ב. ה״קאראקאשלאר" (=שחורי־הגבות) או "קוג־ 

יו זוס״ מאמינים בעותמאן בבא — לפי השמועה, עם־הארץ 
וחולה חולי־נופלים —, שהוא גילגולו של שבתאי־צבי המשיח 
האלוהי, ובברוך קוניו (=חוני 0 או ברוכיה רוסו, שהוא 
נביא־האמת של המשיח. הפילוג אירע ב 1690 , כשנהרו רוב 
בני הדד אחרי נבואתו של ברוכיה. בני כיתה זו גם הם 
מגדלים זקן, אך אינם מגלחים שער־ראשם. בתפילתם הם 
מזכירים בנשימה אחת את ש״צ ואת ברוכיה, שזכרו, לפי 
הנראה, נתערבב במסרתם עם זכרו של עותמאן באבא. 
כיום עוסקים כמה מבני כיתה זו במלאכה ובעבודה פשוטה, 
אולם רובם אמידים ובהם גם עורכי־דין, בנקאים, סוחרים, 
סוכני־מסחר, ומהם עשירים מופלגים. בכיתה זו קמו בכל 
דור מנהיגים "יורשי המשיח". אחרי עותמאן באבא עלה 
עבד א־רחמאן בנו, ואחריו דרויש אפנדי, שהיה לפי המסורת 
״מקובל״ ו״מחדש״. דרויש אפנדי פעל באמצע המאה ה 18 
בזמנו של יעקב פרנק (ע״ע). הוא הנהיג את שיתוף 
הנשים לכל בני־הכיתה, מנהג שאותו נימק מתוך פסקאות 
מעורפלות מן ה״זהר״ ומיתר ספרות הקבלה! עקבות תורתו 


עוד נראו ימים רבים בקרב הכיתה. עדיין לא הובהר, אם 
יש קשר רעיוני־דתי — או אפילו קשר היסטורי — בין 
המנהג הארעי של שיתוף הנשים בכיתת הקאראקאשלאר 
והטכס הנזכר של חילוף הנשים ב״ליל הכבש". באמצע 
המאה ה 19 עמד בראש הכיתה אמברג׳י, פיסח ועיוור, 
עריץ ושופך־דמים, שניהל את עדתו ביד קשה וכונה 

"תימור לגג". 

• •י * 

* • 

ג. ה״קאפאנג׳ילאר" (=בעלי־המאזניים) צצו מתוך 
פירוד בתוך ה״ק ו נ י 1 ז 1 ם" אחרי מותו של עותמאן בבא 
בשנות ה 20 למאה ה 18 . הכיתה רואה את עצמה כתנועת 
שיבח לשבתאות הצרופה מתוך דחיית קירידו מצד אחד ומתוך 
כפירה במשיחיותו של עותמאן באבא מצד שני. בני הכיתה, 
בניגוד לבני הכיתות הקודמות, מגולחי זקן ואינם מגלחים 
שער־ראשם. כיום הם מהווים חוג של משכילים! ביניהם 
מורים, רופאים, וטרינארים, מהנדסים, עורכי־דין ובעלי שאר 
אמגויות חפשיות! רבים מהם סוחרים, בעיקר באריגים 
ובסחורת סדקית. — שתי הכיתות שנפלגו מה״יעקוביים" היו 
דרות בסלוניקי בשכונה משותפת לשתיהן, ולמרות הפילוג 
ביניהן הן רואות עצמן קרובות זו לזו יותר מאשר 
ל״יעקוביים". 

בין היהודים לא התגבשה דעה אחידה לגבי מעמדם של 
בני הדו׳ כיהודים. מצד אחד היו שראו בהם גויים לכל דבר, 
שיינם יין־נסך. מצד שני היו שהראו נכונות בסתר לסייע 
להם בסיפוק צרכיהם הדתיים הקשורים ביהדות, כגון מילת 
ילדיהם. 

מכתביה של הדו׳ הופיעו: "סדר תפלות של ה,דונמה׳ 
מאיזמיר״ (ע״י ג. שלום [קרית ספר, י״ח, 298 — 312 , 394 — 
408 , י״ט, 58 — 64 ]) תש״א, תש״ב! "ספר שירות ותשבחות 
של השבתאים" (ע״י י. בן־צבי, בתרגומו של מ. אטיאס), 
תש״ח. 

צ. גרץ, די״י ח/ ציון ד/ 572 , תרנ״ח! א. דאנון, כת 
יהודודמושלמנית בארץ תוגרמא (ס ׳ השנה לב. סוקולוב 
154 ), תר״ם! ד. כהנא, תולדות המקובלים, השבתאים 
והחסידים, א/ 117 , 176 , תרע״ג! י. בן־צבי, סלוניקי 
היהודית, (התרן, גל' ל , ), תרע״ו! הנ״ל, לקוטים שבתאיים 
(ציון, ט, 142 ), תש״ד! הנ״ל, מקום קבורתו של ש״צ 
והעדה השבתאית באלבניה (ציון, י״ז), תשי״ב; הנ״ל, 
השבתאים בזמננו (מצדה, ז׳), תשי״ד! הנ״ל, הקדמה ל״ם׳ 
שירות ותשבחות״ (ד' לעיל)! הנ״ל, נדחי ישראל, 111 , 

125 , תשט״ז; י. ר. מלכו, חומר לתולדות ש״ץ והדונמים 
(רשומות, ר), תר״ץ; הנ״ל, ברוכיה רוסו(מחקרים ופעולות, 

ב'), תשי״ז! ש. רוזאנם, קורות היהודים בתורכיה ובארצות־ 
הקדם, ד/ 447 , תרצ״ב-תרצ״ה! ג. שלום, ברוכיד, ראש 
השבתאים בשאלוניקי (ציון, ר), תש״א! הנ״ל, הקדמה 
לסדר תפלות של ד,דנ' (ר ׳ לעיל)! . 1 > 0 , 2 ! 3 ז 0 . 17 
. 1 . 1 ; 1884 ,(^^^ $11101110111 (!110\\'1, XXX ה 1 5 $€016 

, 6 ת 13£321 ׳^ ^!זגמז^סס״!) 176171117 ( 0 . 017 06711710 $ 016 .! 86118 

הס 0110 17 ( 111171 ^- 0 1166 [ $0010 11170 י ת 10 ז 1 :ם ; 1888 ,( 206 , 188 
■ 00014 ^ 00 < 710141 , 02131116 . 4 . ; 1897 ,( 35 ן£א) 1110 [ 71111 
./! .$ , 1 צ 1 !.> 6 ק 10 ; 1$11 ז\■, תזג 1$1 ; 1935 , $604 0101 ( $0111 • 1141 1 ) ה 1110 

. 1944 , 646 , 10 הה 00 

י. ב. צ. 

תבן, פרדו יק 5 ׳ — 1 ז 3 ת 1 ז 00 6 §ז 060 — 

(נו׳ 1870 ), כימאי־פיסיקן בריטי, אירי. דו׳ 

היה תלמידם של רמזי (ע״ע), אוסטולד (ע״ע), וונ׳ט ה 1 ף 
(ע״ע). מ 1902 עד 1937 היה פרופסור לכימיה פיסיקאלית 
ולכימיה בליוורפול, דבלין ולונדון. עיקר מחקריו של דו׳ — 
בקינטיקה הכימית! ביחוד חקר את שיווי־המשקל של 
אלקטרוליט (ע״ע אלקטרוליזה) בשתי תמיסות המופרדות 
זו מזו ע״י מחיצה, שאחת מהן מחזיקה יונים החודרים דרך 



197 


דונן, פרדרידן ג׳ודג׳ — דונה סקוטוס, יוחנה 


198 


המחיצה, והשניה — חלקיקים שאינם חודרים דרכה, כגון 
פרוטאינים (ע״ע דיאליזה; קולואיד), דו׳ הוכיח — תחילה 
( 1911 ) בדרך האנאליזה התרמודינאמית ואחר־כך בדרך 
הניסוי שבמצב שיווי־המשקל אין תרכוזת האלקטרוליט 
שווה משני צדי המחיצה. בתמיסה מהולה שיווי-המשקל ניתן 
לתיאור ע״י המשוואה: 

! 0 __ 

202 ^ 02 ^ 

( x — כמות האלקטדוליט שעברה דרך המחיצה,! 0 — תר- 
כוזתו של האלקטרוליט בתמיסתו בתחילת ההעברה בדרך 
הפיעפוע, 0 2 — תרכוזת החלקיקים שאינם עוברים בתמים- 
תם). השבר 1 ^/ x הוא החלק מן האלקטרוליט שעבר בנוכחות 
התרכוזת 0 2 ; הוא קטן והולך ככל שגדולה 0 2 לעומת ! 0 . 

הפוטנציאל שמתהווה בין שני צדי המחיצה ("פוטנציאל¬ 

י י 

דו"׳) נתגלה כאחד הגורמים החשובים ביותר בחילוף החומר 
בין תוך־התא ובין סביבתו בתהליכים ביוכימיים. 

דוננט (או ך־׳אןננט), סר דלים — - 03 ! 51 

(:!ב 01131 ע.^ י 0 ) — ( 1606 — 1668 ), מחבר־ 

מחזות ומשורר אנגלי. דו׳ היה בנו של פונדקי באוכספורד, 
שלפונדקו היה שיקספיר מזדמן לעתים קרובות, ובשנות־חייו 
האחרונות אהב דו׳ לרמוז, שאביו האמיתי הוא שיקספיר. 
דו׳ למד באוניברסיטה באוכספורד, ולאחר מכן בא לחצר־ 
המלכות ונתחבב שם כמשורר וכמחבר משחקי־מסכות ומח¬ 
זות; ב 1638 נתמנה ל״משורר־המלכות". באותן שנים חיבר 
את הטראגיקומדיה $ז 6 ז\ 00 ! 121011101 ? 7116 ("הנאהבים 
האפלטוניים״) ואת קומדיית־ההווי £5 !/ע 1116 ("ליצני־ 
הדור"), שהיו ביטוי לסנסאציונאליזם הרומאנטי ששלט 
בדורו. דו׳ לקח חלק במלחמת־האזרחים בצד המלך וזכה 
לתואר־אצילות מידי צ׳ארלז 1 . לאחר תבוסתם של המלוכנים 
נתלווה לפמליה המלכותית שגלתה לצרפת. ב 1650 יצא דו׳ 
בשליחות המלוכנים לאמריקה, אולם בדרכו נתפס ונכלא 
במצודת לונדון. לאחר שחרורו ב 1654 התחיל מחבר טכסטים 
להצגות, שהיו מורכבים מדברי־דיקלום המתחלפים במוסיקה 
וזמרה; על הצגות כאלה לא חל האיסור שהטילו הפוריטא- 
נים על התיאטרון. החשובה שביצירותיו אלו היא 51626 שלז 
165 > 0 ו 1 ? 0£ ("מצור רודוס"), שיש רואים בה את האופרה 

האנגלית הראשונה, וגם את ראשיתו של ה״מחזה ההרואי״ — 

•+ 

סוג של דראמות שנתחבב על הקהל ביותר לאחר החזרת 

המלוכה. לאחר הרסטוראציה נתמנה דו׳ למנהל להקת¬ 

** י 

ק 1 מדיאנטים בחסותו של הדוכס מיורק ותרם הרבה לטיפוח 
שתי הצורות החדשות של האמנות הדראמתית באנגליה. 
בין האופרות שלו — עיבודי "מקבת" ו״הסערה" של שיקספיר 
(האחרון נכתב בשיתוף-פעולה עם דרידן [ע״ע]). 

,. 0 .' 11 ■ 511 ,; €0 ־ 1 שו 1 ; 3 א . 13 ; 1935 ,.ס .׳מ ■ 511 , 1 8 0 .( 1 ז 93 . 4 . 

. 1938 

ד. א. פ. 

— 1£ ] 12 ז 6 /יג 0 1656) — 013x165 , לונדון — 

י■ ^ 

* * 9 • # ♦ 

1714 , שם), סופר אנגלי בענייני כלכלה ומדיניות, 

בנו בכורו של סר וילים דו׳ (ע״ע). דו׳ למד באוכספורד, 
ואח״ב פעל בשירות המדינה; ב 1683 — 1688 היה ממונה על 
הבלו׳ ומ 1705 ועד מותו — המפקח הכללי על היבוא והיצוא. 
הוא נבחר לפארלאמנט 3 פעמים, היה טורי מובהק והתבלט 
בפולמוסו נגד הוויגים, בעיקר נגד מדיניותם המכוונת 
לצימצום הסחר עם צרפת, 


בענייני מסחר היו דעותיו בחינת תערובת של מרקנטי- 

♦♦ - • 

ליזם (ע״ע) ורעיונות ליבראליים. בתורת־הכסף הקדים 
את בני־דורו בהכרה, ש״הכסף ביסודו של דבר אינו אלא 
אמצעי־חישוב בעסקיהם של בני-אדם זה עם זה״, ושערכו — 
כשל כל דבר — נקבע ע״י "ביקושו או מחסורו", חשיבותו 
של דד בתורת-הכלכלה יסודה בשלושה השגים: (א) הוא 
היה מן הראשונים שהבחינו ביחסי־ד,גומלין שבין תופעות 
כלכליות וראו בכללן מערכת אורגאנית, שכל חלקיה תלויים 
זה בזה; (ב) הוא עסק בעבודת-מחקר מקורית בשטח 
תורת־הכסף, תורת הסחר הבינלאומי ותורודהפינאנסיס! 
(ג) הוא היה בין הראשונים שהבינו את תורת האריתמטיקה 
הפוליטית ותרמו לפיתוחה. תורה ז 1 , שנוסדה ונוסחה על-ידי 
סר דלים פטי (ע״ע), היתד, שיטה של חקירת עובדות — 
לאו דווקא מספריות —, שבמובנים מסויימים הקדימה את 
האקונומטריקה של ימינו(ע״ע כלכלה, תורת ה־). דו׳ עצמו 
הגדיר את האריתמטיקה הפוליטית הגדרה שנעשתה לקלא¬ 
סית: כ״מלאכת החשיבה על עניינים הכרוכים בניהול- 
המדינה על יסוד מספרים". 

כתבי דו׳ ב 5 כרכים יצאו ב 1771 . כתבים נוספים, שנתגלו 

בזמן האחרון, נתפרסמו ב 1942 . 

; 1913 ,.(£ . 01 30 11 € { 1110 ? 20 ? 000 .¥ 

. 1 ^ €11 . 3 111$ ! 1 ז £011 .£ 1£ )" £0111 £111 ־ ,.ס . 6/2 
; 1930 ,( 11 י 11€ )ו 01101 ; 161 בן 601 ג^ 1 . 3 > . 065011 . 2 .־ 8011 : 1 ) 1111511111$ 
, 210/1 , $15 !( 11011 £0011011110 /ס ץ״( 111$10 י ־ €1 :י 6 קרססב $03 .[ 

. 1954 

ש. רי. 

דו;ם טקוטוס, '!״הבס — 800x115 $תט 0 6$ מת 112 נ> 1 — 

( 1266 , מכסטון [סקוטלנד] — 1308 , קלן), פילוסוף 
ותאולוג נוצרי. בילדותו נכנס דר לאחד ממנזרי הפרנציס¬ 
קנים שבארצו. בשנת 1281 קיבל על עצמו את נדרי הכמורה, 
וכעבור זמן קצר הלך לאוכספורד על מנת ללמוד שם 
תאולוגיה ופילוסופיה. בין 1293 ל 1296 היה בפאריס, שם 
שמע את שעוריו של גמסלוו דה באלבואה; מפארים חזר 

לאוכספורד והיה בין תלמידיו של גולילמוס מואר (־ 01111161 

• ־— 

3 זז ¥3 \ 16 ! 115 מ 1 ). ב 1300 החל הוא עצמו להורות; כעבור 
שנתיים חזר לפאריס, ושם הוכתר בתואר של דוקטור לפילו¬ 
סופיה. גורש מצרפת במסיבות שלא הובררו (אולי בשל 
התנגדות מיסדת ליחסו המדיני של פיליפ היפה [ע״ע] 
לאפיפיורות הרומית); לאחר שובו לפאריס הוסמך לדוקטור 
לתאולוגיה ( 1305 ). ב 1307 נשלח לקלן ובעיר זו נפטר 
ב 1308 . 

דו׳ הוא גדול הוגי-הדעות של הסכולאסטיקה המאוחרת; 
בשל חריפותו ודקות הבחנותיו התאורטיות כונה ע״י בני- 
זמנו בשם 000x0! 5110x1118 (החכם החריף והשנון). 

בימי חייו הקצרים הספיק דו׳ לתרום להגות הפילוסופית 
בניין מחשבתי מושלם, שהוא מצד אחד גולת-הכותרת 
של השיטה הסכולאסטית, ומצד שני — תחילת הריסת הבניין 
המחשבתי האריסטוטלי, המשותף לעולם יה״ב ולעולם העתיק 
כאחד. עבודותיו העיקריות של דו׳ הן: ״עבודת אוכספורד״ — 

פירוש על ד, £136 ת 16 מ 56 (פסקי־דברים) של פטרום לומבר־ 

* * י* 

דוס? 3 :ן 3 :ד 01 ק 11€ (דיבים־וחשבונות פאייסאיים) 

ו £1£$ ;}€כ 0€1111 ס 2 ) £5 סס 1 :ז 8 ^ 011 (שדת), פרי פעילותו של דר 
בפאריס ? ס 1 ק 1 ס 10 ־ 1 ? 0 ו 111 ־ 1 ק 16 ) (המסכת על 

ההתחלה הראשונית), שהיא בעלת חשיבות סיסטמאטית 
רבה ביותר. יש מייחסים לדד גם את * 6 5 ג 3£1 ד>£־ 1 ? 




199 


דונם סל,!שוס, יוהגס 


200 


10 ק״ת 1 ז? ("מסכת על תחילת הדברים"), שהיא אולי פרי- 
נעורים של הפילוסוף. 

נימות רבות והשפעות שונות, מעין סיכום ההגות הסכו¬ 
לאסטית בכללותה, ניכרות בעבודתו של דד: מן המסורת 
הפראנציסקנית של מיסדרו — וביחוד משיטתו של בונונטורה 

(ע״ע) — קיבל השפעה אוגוסטינית ונאו־אפלטונית מובהקת׳ 

* י • 

אשר התבטאה בנטייתו לאמפיריזם ובקירבתו לתורות 
האינטואיציוניות < מן הפילוסופיה הערבירדיהודית קיבל את 
הוולונטריזם ואת רעיון צורניות החומר} באחרונה מצטרפות 
לבניינו המחשבתי כל הדרישות הביקרתיות של השיטה 
האריסטוטלית־תומיסטית׳ שהגיעה אז עם תומאם מאקווינו 
לשלטון מוחלט על מחשבת אירופה הנוצרית. בעיקר ניכר 
מאמצו של הוגזדדעות זה להתגבר על הניגודים והסתירות 
הפנימיים, הטמונים בתוך הנחותיה של הפילוסופיה הסכו¬ 
לאסטית, ולהביאם לידי יישוב} אולם נסיון זה הביא לתוצאות 
הפוכות דווקא, כי במסקנותיו הפילוסופיות של דד היה 
היסוד הראשון להריסת אותן ההנחות הסכולאסטיות עצמן. 

הפילוסופים הסכולאסטיים, שקדמו לדד, נסתבכו בבעיה 
יסודית אחת, והיא: איך נוכל להכיר את העולם שבו אנו חיים, 
כלומר, איך נוכל לעמוד על מציאות כל מה שסובב אותנו 
ולקבל ממציאות זו ידיעה "מדעית" בטוחה, בו בזמן שמציאות 
זו ניתנת רק להכרת החושים, שהיא אמפירית ומעורפלת? 
הקרובים יותר לשיטה האריסטוטלית־תומיסטית אמרו, שע״י 
הוצאת "הצורות" מן הכוח אל הפועל והפשטתן אנו בונים 
לעצמנו בניין של מושכלות — מערכת מדעית׳ שהיא ציור 
מדוייק של המציאות שמחוצה לנו} ההכרות המופשטות הן 
צילום אוביקטיווי של העולם שמחוצה לנו — מעין פנים 
אחרות של מטבע אחד. הנוטים לנאו־אפלטוניות אוגוסטינית 
אמרו, שבתוך עולם הפרטים מצויים מעין ניצוצות רוחניים 
( $60110216$ 2:1006$ :), שהם כאילו מזדהים — הודות להארה 
אלוהית — עם ההכרות המופשטות הטבועות בנפשנו מראש, 
וזהו המאפשר לנו הכרה בטוחה ומדעית של העולם. 

דד מתח ביקורת על שתי השיטות גם יחד. נגד התומיס־ 

טים טען, שהחומר אינו יכול להיות שלילי גרידא, בחינת 
אין; בהיותו "יש", מן הדין שיהיה בעל צורה איזדשהיא. 
החומר נמצא־בפועל, ולא ייתכן להוסיף לדבר שהוא בפועל 
את הצורות, שהן עצמן ההוצאה לפועל ( 20111211:2$ ) של 
החומר. מסקנתו היתה, שאין בפנימיות החומר דבר שמניע 
אותו להיות בפועל, וגם אין בו ניצוצות רוחניים או 
אידיאות שהונחו בו על-ידי האל, אלא הוא יכול לקבל כל 
צורה שהיא לפי רצונו החפשי של האל; לפיכך אין במורכב 
מחומר וצורה אותה האחדות, שאותה מניחים האריסטוטליים־ 
התומיסטים לגבי דבר, שהוא מצד אחד בכוח ומצד שני 
בפועל. בסופו של דבר נמצא שלא ייתכן מדע אמיתי ובטוח 
של המציאות שמחוצה לנו. 

דד מתח ביקורת גם על ההשקפה התומיסטית׳ שיש 
ביכלתנו להשיג את עולם השכלים הטהורים ואת מהות האל 
בדרך גזרה־שווה ( 20210812 ). לדעתו אין אנו יכולים לדבר 
על מהות האל אלא מתוך מה שיש ב״מהות" זו מן הדמיון 
למהותנו הצורנית ( £0101211$ 6$$60:12 ). אולם בדרך 
גזרה־שווה אפשר להשתמש רק כשאנו מכירים את שני 
הדברים גם יחד ומכניסים את שניהם למושג כולל אחד, 
המשותף לשניהם! לפיכך לא נוכל לעבור מ״מהות" בני- 
האדם ושאר הדברים המוחשים אל מהות שאינה מוכרת לנו 


מלכתחילה ושכל הכרתנו אותה אינה באה אלא לאחר שאגו 
מכירים אותם הדברים המוחשים עצמם. דר דוחה גם את 
ההסתמכות של האוגוסטיניים על שאיפה המביאה אותנו 
להתקרב לעולם הרוחני העליון. הנחות יסודיות אלו של דד 
סופן עלול להיות ספקנות והפרדה גמורה בין תחום הפילו¬ 
סופיה — המגיעה למסקנות שליליות לגבי הכרת האל והכרה 
מדעית של העולם הסובב אותנו, ובין התאולוגיה — שבה 
שולט רצון האל, ואין בה מקום אלא לאמונה הנובעת גם היא 
מפעולה רצונית. אולם מתוך ביקורת ההנחות האלו ניסה דד 
להקים בניין מחשבתי חיובי משלו. 

דד מוצא אחדות בין עולם-הרוח ובין עולם־המוחש — 
בכלליות האוניוורסאלית ובחד-המשמעות שבמושג 
ה״הוויה" ( 1:12 ז 6$$6-65$6 ). מושג זה, במשמעותו הרחבה 
ביותר, מובן אחד לו, בין אם נייחס אותו למקרים הפרטיים, 
או לכל עצם, או לצורות, או אף לאל עצמו. על כן אין כאן 
גזרה־שווה בין המהויות השונות, אלא "המהות עצמה" היא 
בעלת משמעות אחת ( 002 ׳ 11 מנ 1 ) גם לגבי היוצר וגם לגבי 
הנוצרים. מושג זה דומה מאד ל״עצם" ( 12 :מ 2 :$כ! $11 ) של 
שפינוזה (ע״ע): כשפינוזה סבור גם דר, שכל התופעות החוש¬ 
ניות והשכליות מופיעות כאפני־הוויה ( 011 ס 6$$6 1115 > 0 מ 1 ) אין- 
סופיים, אלא שבניגוד לשפינהת עדיין בנוי מושג זה בתורת 
דד על יסוד המציאות האובייקטיווית הממשית שמחוצה לנו, 
ואנו מגיעים אליו בדרך של הפשטה פורמאלית לפי השיטה 
הסכולאסטית המקובלת. 

על יסוד ראשוני ובלתי־מוגדר זה נבנה כל עולם החושים 
וההכרות: ההוויה הבלתי־מוגדרת, בהיותה סובייקטיווית 
ואובייקטיווית כאחת, מופיעה לעינינו כאוניוורסאלית, הודות 
לתהליך ההפשטה של תודעתנו! אך יחד עם זה היא גם 
פרטית וחושנית, כי בה כבר טמון היסוד גם של הפרטיות 
וגם של הכלליות, וכל הבחנה שאנו מבחינים במציאות זו 
נעשית על יסוד מה שתופסים חושינו ממושג־ההוויה עצמו 
( 6:61 :: 2 ק 2 £0101211$ 0110 מ 1$11 ( 1 ). דבר זה מתבטא בבירור 
בבעיית תארי־האל: כשאנו מייחסים לאל תארים (חכמה, 
צדק, רחמים וכד), אנו מבחינים בו מהויות שונות, ולדברי 
התומיסטים אין הבחנה זו אלא פרי שכלנו, שאם לא כן אנו 
נמצאים פוגעים במהות האחידה הראשונית והפשוטה של 
האל; אך אם אין להבחנה זו כל אמת במציאות — איך נוכל 
לאמר שהאל יודע, חכם וכד? דד אומר, שההבחנה נעשית 
״מצד הדבר״ ( 61 ! 21:6 ? 2 ), ז״א שהתארים השונים קיימים 
באמת במהותו האין־סופית של האל, ואין דבר זה פוגע כלל 
באחדות(} שכן על אף היותם דבר אחד, מביעים תארים אלה 
אפנים ($£: 121112 > 0 מ 1 ) שונים של מהות זו, שאין באפשרות 
שכלנו להשיגם כמות שהם. 

מן ההנחות האלה נבעו מסקנות רבות: לגבי תורת־ 
ההכרה — אין אנו יכולים להניח שהחומר הוא שנותן את 
״ההפרה האינדיווידואלית״ ( 1£1112:1001$ \ £11 ת 11 סנ 11 <ן 11101 זק), 
ז״א לא נוכל לאמר, שמה שמבדיל את ראובן משמעון הוא 
החומר, בהיותם שניהם משותפים במושג כולל "אדם", אלא 
אנו תופסים מיד את מהותו של כל פרט (ראובן, שמעון 
וכד) מתוך ״המהות הזהותית״ ( 11260061:2$ ) שבו. מושג 
ה 1126006112$ הומצא על-ידי דד כדי להביע את המיוחד 
והבלתי-חוזר שבכל פרט ופרט שבמציאות. הנחת ה 11260061015 
כמשהו שנתפס בצורה מיידית ע״י החושים וכמשהו נוסף 
על החומר והצורה והמורכב, הביאה אתה את המסקנה 



201 


דונם, סרןוטום יוהגס—דונץ, אגן ה 


202 


שהכרת החושים ה״אינטואיטיווית" קודמת להכרה "שכלית". 
הנחה זו פתחה את הדרך לנומינליזם (ע״ע) של א 1 קם 
(ע״ע) ולכל מחשבת האמפיריזם האנגלי, שראה את הכרת 
המקרים כקודמת להכרת המושגים הכוללים, שהם נוצרים 
דק לנוחיות הדיבור, אך חסרים כל מציאות הוויתית! זה 
היה הפרץ הראשון בבניין מערכת המושגים המופשטים 
והמאתמאטיים שבתורה האריסטוטלית. 

דו׳ עצמו לא הוציא מסקנות אלו מתורתו! במקומן בנה 
את התאוריה של "הדרגתיות הצורות" ( 0$ :ו 3 ז 1311 מז £0 ), 
שלפיה אין אנו מכירים מיד את הפרט בבירור, אלא דק 
בצורה מעורפלת: מן האינטואיציה המעורפלת מפיקים אנו 
את כל הדרגות השכליות השונות ( 311£3£68 מ״ £0 , אשר גם 
הן יסודן במציאות)! ז״א: מן האינטואיציה הראשונית 
ע 1 ברים אנו למין "אדם", וממנו לסוג רחב יותר (כגון "בעל- 
חי") עד המושגים הכוללים ביותר. 

לגבי תורת־הנפש — ולעולם לפי עקרון של הבחנה פור¬ 
מאלית ״מצד הדבר״ — מדגיש דו׳ את אחדותה של תורה 
זו: כוחות הנפש אינם סגולות אלא חלק מעצמותה ומהותה! 
ליד הנפש קיימת גם "צורת הגופניות" (- £1 - 01 קז 0 :> ג 1 ז 1 ז £0 
£3115 ), שאם לא כן היה גוף זה צריך להיעלם מעינינו מיד 
עם הפרד הנשמה ממנו. 

לגבי הבעיה הקוסמולוגית קיבל דו׳ את העקרון של 
צורניות החומר כפי שהובע ע״י אבן גבירול (ע״ע). החומר 
משותף גם למציאות החושנית וגם לכל המהויות הרוחניות! 
הוא נמצא בפועל, ופעולתיות זו— אם כי היא חלשה—אינה 
ניתנת לו ע״י הצורה: זו היא פעולת המציאות ( 1113 ! 15£6 ^ 
עצמה, ועליה מתווספות כל הצורות השונות בדרך של פירוט 
( 1£103£10 :> 6 ק 5 ) הגדל והולך. החומר מחוייב להיות בעל מהות 
עצמית איזדשהיא, מאחד שאין כל אפשרות שמ״אין" ב״כוח" 
ייווצר יש "בפועל", כפי שסברו התומיסטים. 

מסקנות אלו הדגישו למעשה את ההפרדה הגמורה שבין 
ההגות המחשבתית ובין העקרונות המוחזקים בדרך האמונה. 
לדעתו של דו׳ אין כל אפשרות לקבל את הוכחת מציאות 
האל בדרך התו׳מיסטית של התנועה והמניע הבלתי-מונע, כי 
הוכחה, היוצאת מן התוצאה אל הסיבה ומן המסובב אל הסובב, 
אינה הוכחה מספקת —, והוא הדין לגבי בעיות כגון הישארות 
הנפש ונצחיותה! כל הבעיות הללו הן אמיתות שבאמונה, 
והוכחותינו הן לכל היותר אפשריות, אך לא ודאיות. די׳ הר¬ 
גיש במיוחד בקרע שבין שני העולמות, ובמסקנות המעשיות 
של תורתו (ה 6111103 ) אפשר לראות זאת בבירור. בעולם 
המעשה והמוסר פועל, לפי דו׳, רצונו הבלתי־מוגבל והאין־ 
סופי של האל, אשר מרצונו ברא את כל הנבראות בלי כל 
הכרחיות הגיונית לבניין זה: בסתירה גלויה לכך הרי גם 
האדם, כמו האל שבראו, חפשי ברצונו. הרצון עדיף מן 
השכל! דו׳ קובע, שהשיפוט השכלי חסר כל יכולת קובעת 
לגבי מעשיו של האדם: אני יכול להודות שדבר אחד טוב 
מדבר אחר, ולבחור בכל זאת בדבר הגרוע. כל המצוות 
המעשיות שעל הנוצרי לקיים חסרות כל בסיס חוץ מרצונו 
של האל. מהכרה זו מתחייב, שכשמתרוקנות מצוות אלו 
מתכנן האמוני — הן נופלות ואובדות מחוסר כל מובן 
הגיוני. — דו׳ מדגיש את הצורך שבחופש הפרט וחוסר כל 
הכרחיות שבמעשיו! אך מצד השני נותן הוא לאל אפשרות 
לקבוע לפי רצונו הבלתי־מוגבל את כל המתרחש בעולם 
(תורת הפרדסטינאציה [ע״ע גזרה קדומה]). 


ההשפעה הגדולה של תורתו המחשבתית של דו׳ הורגשה 
ביהוד במאה ה 14 ! האסכולה הפראנציסקנית גברה במכללות 
רבות, ויש מתלמידיו של דו׳ שניסו להמתיק את המסקנות 
הנובעות משיטה זו והמסכנות את עיקרי־האמונה, אך יש גם 
שלא נרתעו ממסקנות אלו. תנופה חזקה מתורתו קיבלו גם 
הנטיה לאמפיריזם שבאסכולות הפראנציסקניות אשר באנ¬ 
גליה, וגם זרם המיסטיקנים הגרמנים! אך ביחוד — ובתקופה 
מאוחרת יותר — השפיע הוולונטאריזם האוגוסטיני שבתורתו 
של דו׳ במידה עצומה על כל ההגות של הרפורמאציה, אע״פ 

* 4 

שדו׳ עצמו נשאר בכל תורתו ודפוסיו המחשבתיים בתוך 
תחומה המובהק של המחשבה הסכולאסטית ומהווה דווקא 

את הפרי הבשל ביותר של הגות זו. 

כתביו: 1 — 11 ^ ליון, 1639 ! פאריס׳ 1891 — 1895 ! שגי 
.1950 , הכרכים הראשונים בהוצאה ביקרתית, ואטיקאן 

500601'£, 7410 1 11601. 4. 74. 8 ., 1900; ?. 1^10£05, 1400 
־ 111 ) 01 ./ 1 00/1011015 7 1405 ,. 101 ; 1906 ,. 8 . 74 . 4 § 01 § 0 ?/ 7105 סס 
[->€11 11. 1715500, 7/1 €01. 11. 7/71105. 701 1). 5., 1908; 1(1., 

/. 7). 8. 400101010 $111105. €1 1/1001., 1-11, 1930 2 ; 130*1- 

(10££0 8 .( 1 . 4 $510/100 01111111 4 76 . 11 ' $001001 77010 16 ( 7 ,ז ., 
1916; £3 110 /$ס 5 ס 111 /$ 1 ) 7 י 0 זק £00£ ,£ ; 1922 ,. 8 .( 7 ,ץ* 11 )ד 

411 781011/1€110€14% 74. 5 ., 1924; 13., £ 0 8 . 74 ^ 781001/101100 ׳ ., 
400101x0 411 ¥0060 111000710, 1933; 0. £. 5. £13 74 , 15 זז . 

1-11, 1927; 011. £311 0 , 765 0 8 .( 7 ./ 46 €5 ' 111 ) 1€711 ( 7717 ס ., 
1927; 19. 5031 1927 .( 7 . 0 41 $€715100 11 , 011221 ) 3 ־ ; 

131 £01:1001 .£ ; 1936 ,. 8 .( 7 . 4 170040/100 7410 ,} 510 ^\ 100 ת , 

7). 8.: 7€717471111 41 511141 5001101 (1920-1940), 1940; £. 
^1055001*, 88 .( 7 10/1 ) 7,1 07171071 \ 70 1 7$110/165 §€?! . 11 017405 } 1 ס 1 /ס ., 
1942; 011. £3110-30 £7400100 ,־ 01 ז\ז £6 .£-ב 01 בממז£ .\נ-§ת 1 'קק 
811711115 (0011001;. £1300150303 ¥11, 1), 1946; £. \¥01103 נ 

-!(!/ 4€10$ ( 1 1/16 171 7117104071 ' 7/10 700715007740711015 0.714 1/10X1 
7410 7/ 01x40000/1 1516/1 70 ,ן 11 '[ ¥0 ׳\מ 310 '[ 81 . 0 ; 1946 ,. 5 .( 7 / 0 5105 
700/1000/105 405 € ■ 10 1717X110 ס . 8 .( 7 , 311500 > .£ ; 1951 .( 7 . 4 

505 1 ) 1 17700411011071 8.1 . 74 ./ ,. 101 ; 1951 , 1165 ] 001110 -ס 010 ס 1151 / 
, 100 ז 1311 ^~ 1 מ 531 10 > .£ ; 1952 , $05140715 / 071407x107110105 

. 1954 ,. 8 .ס ./ 

י. ב. ס. 

ךונפ 1 רט ( 01-1 קד 61 -.י 3 ס), עיר על גדת המיסיסיפי, בדרום- 
מזרח מדינת איובה, אה״ב! 75,000 תושבים ( 1950 ). 

חשיבות מסחרית רבה נודעת לדו׳ כמשווקת ראשית של 
תבואות ושמן מן הסביבה החקלאית העשירה המקיפה את 
העיר. דו׳ קשורה קשרי-תחבורה ענפים (מסילות־ברזל 
ודרכי־מים) עם ערים גדולות אחרות. היא משמשת מרכז 
תעשייתי גדול למכונות חקלאיות (הגדול בעולם), לקטרים, 
מכונות־כביסה, פחי־אלומיניום (המפעל הגדול בעולם), למצ¬ 
למות, מלט, בגדי־גברים, שימורי־בשר ומוצרי־חלב. 

דו׳ נוסדה ב 1835 ע״י קולונל ג׳ורג׳ דוונפורט, מראשוני 
המתיישבים באותו איזור! ב 1851 קיבלה מעמד של עיר. 
ב 1853 הוקם בה הגשר הראשון על המיסיסיפי. 

דזנץ׳אגן לד (ר״ת [רוסית] דונבס :, 6300683 10 }> 1 ! 1161 ס 1 / 
30116300 ), איזור מכתודפחם ומרכז תעשייתי חשוב 
בברה״מ, על גדות המנץ, יובלו הימני של הדון (ע״ע), 
ברוסיה האירופית הדרומית. האגן מקיף את המחוזות 
סטאלינרוורושילובגרד ברפובליקה האוקראינית וחלק ממחוז 
ר 1 םטוב ברפובליקה הרוסית! שטחו כ 25,000 קמ״ר. מירבצי־ 
הפחם נמצאים ברצועה הנמשכת מצפון־מערב לדרום־מזרח, 
באורך של 375 ק״מ וברוחב של 160 ק״מ. במות הפחם באה״ד 
נאמדת ב 60 — 90 מיליארד טון — הכמות הגדולה ביותר 
באירופה. באיזור יש גם מכרות של חרסית׳ קאולין, מלח, 
גבס, וקצת כספית, עופרת ואבץ. התפתחותו התעשייתית 
היתה תוצאה של קשירת התפוקה המקומית של פחם עם 



203 


דונץ, אגן זז*—דונר, גאודג רפאל 


204 


אגן־ הדו נץ: 
מכרות ותעשיות 

# הפקת ברזל ופלדה 
+ יצור מכונות ועיבוד מתכות 
9 תעשיה כימית 
□ תעשיות סיליקאטים יקדרוח 
׳ 4 תחנות כוח־חשמל 



הבאת עפרוודברזל מאחור קריבוי־דוג 
הסמוך לו! אחר־כך התפתחה בו גם תעשיה 
קלה. היום התעשיה כוללת: פלדה, מכונות 
כבדות(קטרים, טראקטורים) וקלות, כימי־ 
קאלים. אה״ד מפיק כ 50% מהפחם ויותר 
משליש מהברזל והפלדה המופקים בברה״מ 
בכללה. באגן מצטופפות ערי־תעשיה: 3 
ערים (סטאלינו, מאקייבקה, ו 1 ר 1 שיל 1 ב* 
גראד) שאוכלוסייתן עולה על \ מיליון, עוד 
3 ערים של יותר מ 100,000 , ולפחות 8 ערים 
של 50 — 100 אלף תושבים כל אחת! באיזור 
גם רשת מסה״ב הצפופה ביותר במדינה. — 
חלקו המזרחי של האגן הוא גם איזור חקלאי 
עשיר, המגדל חיטה, חמניות וכותנה. 

ים. ש. 

היסטוריה. במאות ה 11 — 13 היה 
באה״ד הישוב ד ו נ •ין — היום תל סמוך 
. לחארקוב, שנערכו בו חפירות. האוכלוסיה 
של דוגץ היתה, כפי הנראה, קומאנית 
(פולובציח), אבל זמן־מה שימש הישוב 
עמדת־ספר רוסית על גבולה הדרומי־מזרחי 
של רוסיה של אז. דונץ נהרסה על־ידי 
הטאטארים ב 1239 , בעלותם על קיוב. מאז 
עד המחצית השניה של המאה ה 18 היה 
אה״ד שטח שומם, שדרכו, בעיקר, ערכו 
הטאטארים מן הקרים את פלישותיהם על 
רוסיה. לפי שלום־בלגראד, 1739 , סופח האיזור לרוסיה. 
פיתוח המכרות התחיל בשנות מלחמת־קרים ( 1853 — 1856 ), 
כשרוסיה היתד. מנותקת מהפחם האנגלי. ההתפתחות הת¬ 
עשייתית החלה סמוך ל 1870 עם הקמת מפעל־הפלדה הראשון, 
והיא הוחשה בסוף המאה ה 19 , כשנסללה רשת מסילות- 
הברזל בדרום־מזרח רוסיה האירופית. ב 1904 הוקם הסיג- 
דיקאט להפקת פחם ,ז^סתץמסקח, שהיה שייך ברובו להון 
צרפתי. ב 1913 סיפק האחור למעלה מ 87% מכל הפחם שנכרה 
ברוסיה. ממארס עד נובמבר 1918 היה האחור כבוש בידי 
הגרמנים. במלחמת־האזרחים הרוסית ( 1918 — 1920 ) התנהל 
מאבק משולש על אה״ד — בין הבולשוויקים, בין הלאומנים 
האוקראינים ובין צבא־דניקין "הלבן", והאיזור עבר כמה 
פעמים מיד אל יד. הצבא האדום מצא סעד רב בפועלי האחור 
במלחמתו ב״לבגים״: הוא כבש אותו כיבוש סופי בסתיו 1919 . 
בתקופת הנא״פ ( 1921 — 1929 ) חודש פיתוח תעשיית האחור. 
במלחמודהעולם 11 כבשו הגרמנים את אה״ד בסתיו 1941 , 
אחרי שהציפו הרוסים לפני נסיגתם את רוב המכרות והרסו 
את רוב מפעלי התעשיה. הגרמנים גורשו בקיץ 1943 ! 
האיזור שוקם במהירות ופותח מאז במידה רבה. 

א. אח. 

ךו^צט י ׳ ןךנרדז — 111 < 12 ! 1 <י\ 1 .( 1 11x10 .<־!־ 1501 — ( 1529 , 
פירנצה — 1606 , שם), כלכלן איטלקי. דו׳ היה 
סוחר ומלומד. בין השאר תירגם את כל כתבי טקיטוס, 
ותרגומו נמנה עם יצירוח־המופת של הספרות האיטלקית. 
ככלכלן היה בין הראשונים שהבינו את הקשר שבין הקף 
הכסף במחזור ובין רמת־המחירים, ואף הבחין בפונקציה של 
מהי ת ת מחזור־הכסף, בהתאם למה שנקרא לאחר דורות רבים 


בשם "תורת־הכמות של הכסף". על יסוד הבנה זו יכול היה 
להסביר את העליה הגדולה ברמת-המחירים שחלה במאה ה 16 
כתוצאה מזרימת הזהב מאמריקה. דו׳ צידד בטביעת־מטבעות 
חפשית ומתח ביקורת חריפה על השליטים, שהנמיכו את 
ערכו המתכתי של מטבעם תוך רדיפה אחר רווחי-שעה. 
הוא הטעים את חשיבותם של גורמי המחסור והערך 
הסובייקטיווי — או התועלת — בקביעת המחירים. — חיבו¬ 
ריו הראשיים: 1 נ 11 מ 3 :> 101 > 01213 ס ז \! ("הערה על החליפין", 
1582 ) ! 100£13 מ £113 ^ 6 מ £210 . 1 ("הרצאה על המטבע", 
1638 ). 

51711111 1111 ) 7 ) 1 ) 1167076 11116 )¥ / 0 ¥71607$ 716 7 . 11 . 1 ־ 1 

. 0 . 0 ; 1901 ,( 55 — 25 , 11 ,.[? 111 ? . 0 ס 5$ \ 2 .מס £0 

. 1920 ,.( 1 . 8 11 > 671 ) 66 1 ( 11711 ) 6 161 ) 1 ) 16071 3 ) 7 ,סז&סא 

ד 1 נר, $א 1 ךג רפאל — ־נ£ב 1 ב 001 £־ 0€01 — 

( 1693 — 1741 ), פסל אוסטרי. דו׳ נועד תחילה 
ללימוד תאולוגיה, אולם במהרה פגה לאמנות. אחרי שנות־ 
נדודים באיטליה הצפונית פעל בזלצבורג, פרסבורג, וינה 
וגורק. — דו׳ נחשב כאחד הפסלים החשובים של המאה 
ה 18 ! הוא היה הראשון בתחום האמנות הגרמנית שניסה 
להשתחרר מן הפאתוס התיאטראלי של הבארוק האיטלקי 
ולהגיע — בהשפעת האמנות הצרפתית — לידי צורות ברו¬ 
רות ומתונות יותר. כבר באמצע ימיו נעשה — כיחיד — 
ליוצר של סיגנון קלאסיציסטי, שלא היה עתיד להפוך 
לסיגנון התקופה אלא לאחר 30 שנים. 

כחומר לפיסולו שימשה לו — מלבד השיש — גם עופרת 
יצוקה. מיצירותיו החשובות: הפסלים בחדר־המדרגות של 
ארמון מיראבל שבזאלצבורג, פסל מארטינום הקדוש בדום 
בפרסבורג! יצירתו העיקרית: הבאר שבשוק החדש בווינה 





205 


דמר, גאורג רפאל — דונש פן תמים הבכלי 


206 



ג. ר. דונר: מארטינום הקרוש 

( 1737 — 1739 ). לעת זקנה יצר את "האבל על ישו" שבכנסיית 
המנזר בגורק. 

- 30 .)) 051:6 ,:ז^־ 1 ת 0 ^•- 26 :ז^ 7. 0., 1907; £. X1 ) ,ז 6 ץ 43 ^ 
-^ 00 ) 80 , 3 61 ) 8113/10116 16 ( 7 , 8015011:3 . 3 > ; 1920 ,\ 1511 > $1 \ 06 ז 
,־ 13131161151611101 ..£ ; 1929 ,.<£ .£ . 0 ,־נ 16 § 1 ? . 4 , ; 1927 , 76611 

. 1944 ,.ס .£ . 0 

פ. ש. 

דוגיט 3 ן לבךט (או לבר(א) ט, אלאבראט, גם אדונים 

הלוי [תרגום שמו הברברי, כאילו היה ספרדי — 

י• • * 

1116505 >] ; אמצע המאה ה 10 ), בלשן ומשורר עברי. משה 
אבן עזרא קורא לו "איש בגדאד לפי מקורו ואיש פאם לפי 
חינוכו". דו׳ היה בן משפחה מיוחסת, למד אצל רב סעדיה 
גאון בבגדאד, נקרא "נשיא" ו״גביר", והיה רב ודיין. בהיותו 
בן 30 כבר היה מורה מפורסם. יש להניח שחי זמן־מה 
בקורדובה. שנת־מותו אינה ידועה. 

דו׳ כבלשן. בקורדובה עבד אז מנחם בן סרוק (ע״ע), 
מזכירו של חסדאי אבן שפרוט, על מילונו "המחברות". דו׳ 
כתב נגדו ״תשובות״ חריפות והגישן לחסדאי (אחרי 958 ). 
לפי דבריו עירער על 200 נקודות! בטכסט שלפנינו יש רק 
160 סעיפים. 68 מהם כלולים בשיר "לדורש החכמות", 
שסעיפי־הפרוזה המקבילים מפרשים אותו — צורה שאולה 
מן הספרות המקצועית הערבית. הערות רבות של דו׳ דנות 
בפירושים העלולים, לפי דעתו, להטעות בענייני הלכה 
ואמונה! בחינה דתית זו אולי מסבירה את חריפות ההתקפה. 
אמנם הודח מנחם ממשרתו בהאשמת אפיקורסות או מינות, 
אך אין הוכחה לסברה, שדר גרם בכוונה לכד ושנהנה באיזו 
צורה ממפלת מנחם. עוד בחיי חסדאי יצאו נגד דו׳ שלושת 
תלמידי מנחם: אבן קפרון, יצחק אבן ג׳יקטילה (מורו של 
אבן ג׳נאח) ויהודה חיוג׳(ע״ע) ב״תשובות" המחקות בצורתן 
את שירו של דר: הם דנים ב 50 נקודות! תלמיד דר, יהודה 
בן ששת, ענה להם בתוקפנות באותה צורה. רש״י ידע על 
הפולמוס בין אסכולת מנחם ואסכולת דר׳ ומצטט את דו׳ 
כ 20 פעם. רבנו תם כתב "הכרעות" בין דעות דר ומנחם, 
ור׳ יוסף קמחי כתב נגדו הכרעות לטובת דר ב״ספר הגלוי". 


אע״פ שדר צדק ברוב השגותיו, אין שיטתו הדקדוקית 

עולה על זו של מנחם: שניהם דבקים בדקדוק המסורה, 

כלומר חושבים שיש שרשים בעלי אות אחת או שתי אותיות. 

במבוא לתשובות מונה דו׳ ראשי״פרקים של ספר־דקדוק 

עברי כפי שצריך הוא להיות, אך כנראה לא כתב ספר 

כזה. — לדר מיוחסות "תשובות על רב סעדיה גאון", אך 

חוקרים רבים מטילים ספק בבעלותו על ספר זה, שהוא 

כתוב בפרוזה ובסיגנון מלא ערביזמים, ויש בו הכרה ברורה 

שהשרשים הנחים הם בני שלוש אותיות. אך יש גם חושבים 

שדר כתב רשימות אלה בזקנותו, אולי בהשפעת חיוג׳, מייסד 

השיטה החדשה לכל הדעות, 

דו׳ כמשורר. רוב החוקרים מסכימים, שדו׳ הוא 

שהתאים את המשקלים הערביים לשירה העברית! בזה 

הניח את היסוד לצורתה של שירת יה״ב. לפי דבריו התחיל 

בזה עוד לפני מות רב סעדיה גאון ( 940 ). למרות התנגדות 

עקרונית מסויימת נתקבל החידוש מיד, אפילו ע״י תלמידי 

מנחם. אבן גבירול, בשיר־תהילה לר׳ יהודה הלוי, מדבר על 

דו׳ כעל גדול המשוררים עד הזמן ההוא. אולם רק מעטים 

משיריו נתגלו עד כה! רבים ידועים רק ע״י קטעים המצוט¬ 

טים בתוך ה״תשובות״. משירי־הקודש של דו׳ — הזמירה 

לשבת "דרור יקרא", וכן "דוי הסר" שנתקבל בברכת־המזון 

של סעודת הנישואין. שירי־החול שלו רובם ככולם שירי 

תהילה וידידות הם, כמנהג הזמן. מורגשת בהם נימה חזקה 

של הטפת מוסר, למשל נגד שתיית יין. מקטע־גניזה אנו 

למדים, שיש לייחס לדו׳ גם 10 חידות בחרוזים, שיוחסו 

קודם לאבן גבירול. — דו׳ ידע לכתוב גם בסיגנון הפיוט, 

כפי שמוכח ע״י שרידי קרובה ליום הספורים וקטעים אחרים. 

״תשובות״ דו׳ הוצאו לאור ע״י צ. פיליפו׳בסקי, 1855 ! 

שירי הוויכוח של תלמידי מנחם ודו׳ — ע״י ז. ג. שטרן, 

1870 ! ה״תשובות על רס״ג״ — ע״י ר. שרטר, 1866 ! קובץ 

שירי דו׳ הוצא לאור ע״י ד. כהנא בתרנ״ד וע״י נ. אלוני 

בתש״ז (והשו׳ א. מירסקי, קרית־ספר כ״ד, 16 — 19 , תש״ז)! 

שיר ופולמוס לדו׳ בן לברט (ד,וצ׳ מחברות לספרות), תש״ד. 

ח. בדודי, על המשקל הערבי(ס׳ היובל לקרויס, 117 ־ 126 ), 
תרצ״ח ד. ילין, להשגת תלמידי מנחם בן סרוק (שם, 127 ־ 
175 )* הב״ל, התאבקות דר בן ל׳ (ס׳ הזברון לא. גולאק 
ולש. קליין, 105 ), תש׳־׳ב* הב״ל, תולדות התפתחות הדקדוק 
העברי, 93-67 , תש״ה* נ. אלובי, דובש בן לברט, שירים, 
תש״ז * הב״ל, מלשונו של דר בן ל' (לשוננו ט״ו, 
172-161 ), תש״ז * הנ״ל, תורת המשקלים, תשי״ב * 

,. 3 ) 1 ; 1892 , 27 , 1 ( 11615567156110 /) 0 )^ 5 .) %66 / 16 ( 1 ,־ 4161 ) 133 . 7 ^ 

, 49 0 ^ 201 ) .£ .ב £11£131 . 14 ; 1926 , 26 , 5 ) 116 ? 0 )^ 

1116 10 6 ) 671 ) 6 [ £6 101 ) 6 (} 5 101111 £0015 פ״ נ 0113 ע״ע \ 3760 
; 389 , 7 ^ 14110 ) .£ . 17 .<£ 0713 \ 11 ) $0 .( 1 1617% ( 136710 01 316105 
, 202 ־ 1461 .( 1 ; 1930-1936-1938 ,( 505 , 12-13 ; 367 , 11 

, 1165 ) 81:0 3 ז < 1 ) 833 ) 0 ץ 5003 0£017151 €01156 ) 7 ) 0167711 ? 7/16 

, 36 0£ ן) £133165 175 . 17 . 0 7671 , 1016 ^ 7 .א ; 1943 ,( 26-46 
- 0771 ) 0 0713 ) 0701717710 616 )( £161 ,ץ) 51 ^ 0 ־ 1/161 .ם ; 1945 ,( 141 

. 1955 , 64 , 10715 ) 1710 

ה. רב. 

זיונע ןן תמים הב?לי — אדונים בן תמים! ערב׳ אבו 
סהל — סוף המאה ד, 9 , קירואן — אחרי 958 ), 

פילוסוף, תוכן, רופא, חוקר־הלשון ומפרש. ר׳ משה אבן 
עזרא מהלל את דו׳ כאחד הראשונים שעסקו בחקר הקירבה 
הלשונית של עברית, סורית וערבית ובהשוואתן, ביהוד 
בנוגע למוצא המלים! דו׳ ראה בעברית את הקדומה והצתה 









207 


דונש גן תטיס הבבלי—דוסטויבסקי, סיודור מיכילוביץ׳ 


208 


בכל הלשונות, שממנה נסתעפו שאר לשונות בני־קדם ("שי¬ 

רת ישראל" לרמב״ע, נ״ד). גם ר׳ אברהם אבן עזרא מזכירו 

בין "זקני לשון הקודש" הראשונים ומייחס לו "ספר מעורב 

מלשון עבר וערב" (הקדמה לס׳ "מאזני לשון־הקודש"). 

דבריו של דו׳ בדקדוק הלשון מובאים בפי מדקדקים, סופרים 

ופרשנים שונים. דו׳ היה שקוד על "ספר-יצירה" מנעוריו 

וחיבר עליו פירוש בערבית בדרך המחקר, מאחר שפירושו 

של רב סעדיה גאון לא הניח את דעתו. פירוש זה היה מפור¬ 

סם בשעתו, והוא הגיע לידינו בכמה תרגומים ועיבודים 

עברים (ע״י ר׳ משד, בן יוסף וע״י ר׳ נחום המערבי); מן 

המקור לא נשאר אלא שריד בלבד. בתוך פירושו של דו׳ 

מובאים דברים מתוך פירוש "ספר-יצירה" לר׳ יצחק הישראלי 

(ע״ע), ואפשר שדו׳ היה תלמידו (יש שטעו וזיהו את שני 

המחברים). דו׳ חיבר גם ספר בחכמת התכונה במצןת הח׳ליף 

מנצור איסמאעיל מקירואן(מת ב 953 ), ובו הובעה הסתייגות 

מסויימת מהאסטרולוגיה שהיתה מקובלת מאד בימים ההם. 

גם טפרים אחרים בחכמת החשבון וברפואה נזכרים בשמו; 

אבל שום ספר משלו לא נשמר עד ימינו. 

ספר יצירה... עם פרוש... אבו סהל דונש בן תמים (י״ל ע״י 
מנשה גרוסברג), תרס״ב: ש. א. פמננסקי, אנשי קירואן 
(זכרון לאברהם אליהו הרכבי, 192-190 ), תרס״ט;.. 1 

-ת €1 :ז$ ; 1844 , 117 , 1 ז 1£6 ז 111£61111 \ € $01% $1071 1 */' 1 * 811 01166 

, 116101166$ * $3 3.6$ €71 § 111 * $612 66 ( 1 ( 1 ה 81$6116 ז 01 חד!:> 5 
, 3671 * 1 [ 366 0116681116 26 [ 1$6  016 י . 10 ; 1893 , 395-397 

. 1902 , 72-73 

א. מ. ה. 

ר׳ ד 1 סא ןן הךכינס, מראשוני התנאים. הוא תפס עמדה 
חשובה בין החכמים עוד בזמן הבית והכריע במח¬ 
לוקות הלכתיות (משג׳ כתוב׳ י״ג, א׳—ב׳) נגד דעתו של 
ר׳ יוחנן בן־זכאי (ע״ע). ר׳ דו׳ האריך ימים אחר החורבן, 
עד לימי נשיאותו של רבן גמליאל השני (ע״ע) ביבנה ועד 
בכלל; הוא חלק על דעתו של הנשיא בשאלה הנוגעת 
לקידוש־החודש (משג׳ ר״ה ב׳, ח׳—ט׳), ואעפ״כ דרש לציית 
למעשה להכרעת בית־דינו של הנשיא (וע״ע לוח, הלוח 
העברי). בתקופת יבנה כבר היה זקן ביותר ולא יכול לבוא 
לבית־המדרש, אבל דעתו היתה חשובה ומכרעת בעיני 
חכמים, ויש שבאו במיוחד לביתו לשם שמיעת דעתו? עמדתו 
הכריעה לגבי קביעת הלכה כבית־הלל בשאלת צרת־הבת 
(יר׳ יבמ׳ א׳, ה״י [ג׳, א׳] ? בבלי יבמ׳ ט״ז, ע״א), לעומת 
זה היה אחיו הצעיר יונתן — שנודע בחריפותו — 
מתלמידי בית־שמאי (שם). במשנה מובאים משמו של ר׳ 
דו׳ דברים בהלכה, בעיקר בדיני טומאה וטהרה (עדיות ג׳, 
א׳—ה׳? אהלות ג׳, א׳! נגעים א׳, ד׳; טהרות ח׳, ח׳), ואף 
דברי הדרכה להנהגתו המוסרית של האדם (אבות ג/ י׳). 

תסזן, כך י םטו 5 ר — 5011 ^ 02 זס 1 !<ןס:ז 15 ז\ 01 — (גר 
1889 ), הוגה־דעות אנגלי קאתולי, חוקר תולדות 
התרבות הרוחנית והמדינית של אירופה. דר רואה את שרשה 
של כל תרבות — אף של העת שלפני הנצרות — בדת, 
שממנה היא שואבת רוח של קדושה וערובה לאמיתותה. 
הוא מפרש בחיבה יתרה את התהוותה של אירופה הנוצרית 
ואת איחודה ע״י הדת ביה״ב. לעומת זאת מבקר הוא קשות 
את תרבותה ואת תולדותיה של אירופה בעת החדשה בגלל 
התרחקותה מן הנצרות, ומגיע לשלילה של האמונה בקידמה. 
המשבר התרבותי והמדיני הקשה של ימינו — שמשנתו 
הפילוסופית־היסטורית מתיימרת להסבירו — הגבירה את 


השפעת ביקרתו ואת רושם קריאתו לחידוש "הסדר הנוצרי"; 
תרמה לכך אף אמנות 
הסיגנון והניסוח שלו. 
מ 1940 ואילך דו׳ 
פעיל בתנועת "חרב־ 
הרוח" ( 0£ 1 )ש 0 ׳*י 5 
!!•! 1 ס 5 ) — תנועה קא־ 
תולית להתחדשות 
רוחנית. — מספריו: 

- 8.6 1 ) 311 6 $ 5 ' 1 § 0 י 1 ? 

1181011 ("קידמה ודת", 
1929 ); 12£108 ל סן! , ! 
6 נ 01 זס£ 0£ ("התהוו¬ 
תה של אירופה", 
1932 ); 1 >ס 2 ס 10 § 8611 
16 ג 01181 ("דת ותר¬ 
בות", 1933 ); - 86 
8156 1116 1 ) 30 11£100 
- 0111 11 ז ¥6516 \ 0£ 

11116 (״הדת ועליית התרבות המערבית״, 1950 ); -• 01161 ( 1 
6 ק 0 ז £11 1102 > 20 ] 5 (״הבנת אירופה״, 1952 ); 31 ׳ 116% > 16 ל 
$ץ £553 (״מסות על יה״ב״, 1953 ); 1 > 1 ז ¥0 \ 0£ 10$ בת 02 ץ 0 
ץז 0 )$££(״הדינאמיקה של ההיסטוריה העולמית״, 1957 ). 

א. ע. ש. 

דוסטזלבסמי, פיודור מיכולוביץ׳ — - 0 . 300 x 0 
68010111 — ( 1821 , מוסקווה — 1881 , פטר- 
בורג), סופר רוסי, מגדולי ההוגים וחוקרי־הנפש בספרות 
העולמית. 

תולדות חייו. דו׳ היה השני לשבעת ילדיו של 
רופא בבית־חולים לדלת־העם במוסקווה, ממשפחה מהאצולה 
הבילורוסית, שנתרוששה במשך השנים. האב היה מחמיר, 
אד הוגן, ביחסו לילדיו; האם — בת סוחרים ממוסקווה — 
היתד, עדינה, בעלת דמיון ונטיה לאמנות. דו׳ למד בבית־ספר 
טוב, שבו הכיר יפה את הספרות הרוסית; הוא התלהב 
ל״היסטוריה של רוסיה״ מאת קו־מזין (ע״ע), ועוד יותר — 
לפושקין (ע״ע). 

בהיותו בן 16 נתייתם דו׳ מאמו, ואותה שנה עצמה הוכנס 
לבית־הספר הצבאי להנדסה בפטרבורג, שאווירתו, רוחו 
הצבאית ותכנית-לימודיו היו קשות עליו. הוא ביקש מפלט 
בספרי גתה, שילר והרומאנטיקנים הגרמניים והצרפתים, 
וכבר אז החל לחלום על עבודה ספרותית. באותו זמן 
נתמוטטו חיי משפחת דו׳: האב דו׳ זנח את עבודתו אחרי 
מות אשתו ועבר לגור באחוזתו הקטנה ; אפי 1 נשתנה, הוא 
נתן בכוס עינו, נהיה חשדן, כילי, אכזר וברוטאלי, לקח לו 
פילגש מן האיכרות הצמיתות, וסופו שנרצח ב 1839 על-ידי 
צמיתיו. ניכר, שרושם האסון על דו׳־הבן היה אדיר, וכעין 
הד לו נשמע ברומאן שלו "האחים קאראמאזוב"; יש אומרים, 
שאף התקף האפילפסיה (ר׳ להלן) הראשון פקד אותו עם 
הידיעה על רצח אביו. 

ב 1843 סיים דו׳ את חוק-לימודיו בבית־הספר הצבאי 
ונתמנה כפקיד במשרד-ההנדסה הצבאי בפטרבורג. העבודה 
הכבידה עליו! הוא לא קשר קשרים עם בני-אדם, חי חיי 
בדידות, עוני ומצוקה נפשית, והתעניין בספרות בלבד. כבר 



כריסטופר רוסוז 




209 


דוסטויכפקי,-סיודור מיכילוביץ׳ 


210 



פ. מ. דוסטויבסקי 


ב 1844 התפטר מהשירות הצבאי, והמהנדסות והצבאיות לא 
השאירו ביצירותיו אלא עקבות קלושים בלבד. הוא התוודע 
אל אישי הספרות והביקורת — גריגורוביץ׳(ע״ע), נקרסוב 

(ע״ע), טורגניב (ע״ע) ובילינסקי (ע״ע). ב 1846 סיים את 

♦ * • י * • ■ 

י* * 9 • 

כתיבת סיפורו הראשון 110/18 ; 66/13816 (״אנשים עניים״). 
הסיפור עשה רושם אדיר על ידידיו הסופרים והמבקרים, 
שהכריזו על מחברו כעל "ג 1 גול חדש". גם בציבור היתה 
הצלחת הסיפור רבה כל־כך, שדר הועמד מיד בשורת הסופרים 
המהוללים של רוסיה. בין 1846 ו 1849 פירסם דר עוד שורה 
של סיפורים, כולם באותה רוח של פילאנתרופיה וחדירה 
לנפשם של אנשים קטנים, עניי-עולם וענווי־עולם,• החשובים 
בהם הם: א 160888 ז ("דמות־משנה"), 3 אמ 033 צ ("בעלת־ 
הבית״), 8048 56/1816 (״לילות לבנים״), 013606 
16 ]!ןק 06 ("הלב החלש"), 80/1 > 3 ץ 4 / 3 683 > 3 33 > 1 גץ 4 
0831810 ק*("אשת־הזר והבעל מתחת למיטה"). אולם הללו 
הכזיבו את המבקרים ולא העלו את קרנו של דר בציבור. 
את הרומאן "ניטוצ׳קה ניזוואנובה" לא הספיק דר לסיים, 
בגלל מאורע קאטאסטרופאלי בחייו, שהפסיק את פעילותו 
הספרותית ל 10 שנים. 

ב 1848 החל דר לבקר בחוג המחתרת הסוציאליסטי־ 
אוטופיסטי של פטרשבסקי (ע״ע), שדגל בעיקר ברעיונו¬ 
תיהם של פוריה ופרודו׳ן * דר נמשך אחריהם בעיקר מתוך 
מניעים הומאניטאריים־פילאנתרופיים. ב 1849 , אחרי חיפוש־ 
משטרה, נאסרו כל חברי חוג פטראשבסקי, ביניהם דר ואחיו 
מיכאיל — גם הוא איש־ספרות, מתרגם ועורך —, שהיה 
קרוב לו מכל אחיו. מיכאיל שוחרר כעבור זמן קצר, ואילו 
פיודור דר נידון למוות יחד עם קבוצה שלמה של מהפכנים. 
יום 12 בדצמבר 1849 נקבע להוצאת פסק־הדין אל הפועל. 
באותו יום הוצאו הנידונים לכיכר־קסרקטין בפטרבורג, 


והרובים כוונו אליהם; אותו רגע עצמו הוכרז שדינם הומתק 
והומר בעבודת־פרך בסיביר. 4 שנים עברו על דר בבית־ 
הסוהר לעבודות־פרך חמורות באומסק, בין פושעים פליליים, 
רוצחים, גנבים, אנסים; נשללה'ממנו הזכות לקרוא כל 
ספר׳ פרט לאוואנגליון; הוא אף הוכרח להשתתף בביצוע 
ענשי־גוף בחבריו למאסר. בריאותו נתערערה, ופקדוהו 

התקפי אפילפסיה, שלא הרפו ממנו כל חייו. ב 1854 שוחרר 

*• *♦ •* •• 

דר מן המאסר ונשלח לעיר סמיפאלאטינסק לשרת כטוראי 
בצבא. ב 1856 , כשניתנה ע״י אלכסנדר 11 חנינה חלקית 
לנידונים פוליטיים, הועלה דר לדרגת קצין. ב 1857 נשא 
לאשה את מ. ד. איסאיבה, אלמנה ואם לבן — אשד, שחפנית, 
בעלת־חלומות והיסטרית; שני בני־הזוג לא זכו לשלום־בית. 
נישואים אומללים אלה, דמות אשה זו — וביחוד דמות 
בעלה הראשון, פקיד שיכור — משתקפים בכמה תיאורים 
ביצירותיו של דר לאחר מכן. — ב 1859 הורשה דר לחזור 
לרוסיה האירופית שמחוץ לשתי ערי־הבירה, אך כעבור זמן 
מועט קיבל רשיון לחזור לפטרבורג. אותה שנה פירסם 
את הסיפורים 008 88 > #3/1101111 ("חלום הדוד") ו 06/10 
ס 8 ס>! 01683843 ("הכפר סטפאנצ׳יקובו"). ב 1860 יסד יחד 
עם אחיו מיכאיל את כתב־העת 43 נ 6 ק 8 ("הזמן"), שזכה 
להצלחה מרובה, וב 1861 פירסם בו את הרומאן 
6/1688816 ק 0 >! 00 8 8816 (״חלכאים ונדכאים״)—האחרונה 
שביצירותיו הסנטימנטאליות־הומאניות־פילאנתרופיות —, 
ואת הספר המתאר את חיי הנידונים לעבודות־פרך: - 33 
3 מ 0 !/ 0 ת 80 דק 6 וג 83 830103 ("רשימות מבית־המוות"). 
היו אלו שנות הרפורמות של אלכסנדר 11 (ע״ע) וההתעוררות 
הליבראלית בציבוריות הרוסית. דר, שחזר מארץ־הגזרה, 
ש״קיבל יסורים בגלל רעיונות מהפכניים", נתקבל כגיבור 
וקדוש ע״י החוגים המתקדמים בפטרבורג. זכרו לו את חסד 
תיאור חיי־העניים בסיפוריו הראשונים; ה״רשימות מבית־ 
המוות" נתקבלו כמחאה נגד המשטר. אך במהרה נוכחו 
החוגים הללו לדעת שאינם אלא טועים: דר, שחזר מסיביר, 
היה לאחר. עשר השנים 1849 — 1859 , מהן חדשים אחדים 
של צפיה לפסק־דין של מוות, רגעים אחדים של עמידה 
על הגרדום מול פני המוות, שנות עבודת־הפרך והשירות 
הצבאי בסיביר, ואולי גם חליו — גרמו זעזוע עמוק בנפשו. 
הוא מאם בחזון ה,,קידמה" הראציונאליסטי ונהפך להיות 
מונארכיסטן, לאומני רוסי ונאמן הכנסיה הפראווסלאווית. 
עד מהרה נתאכזבו ממנו ה״מתקדמים", ובינו ובין רבים 

מידידיו לשעבר — כגון טורגניב — נוצר יחם של איבה. 

* *• •• 

האינטליגנציה הליבראלית התחילה לראות בו את "עמוד־ 
התווך של הראקציה". אולם גם יחס החוגים השמרניים 
והרשמיים אליו היה בחזקת ״כבדהו וחשדהו״, שכן חשו — 
בצדק — כי טמון בו חומר־נפץ המסוכן לכל מסגרת חברתית 
בעלת גושפנקה של שלטון קבוע. "הזמן" שימש בטאון 
ל״אנשי־הקרקע"( 8 > 1104868881 ), שהיו חדורים יחס חיובי 
ביותר לממלכתיות הרוסית בהתפתחותה ההיסטורית, כפי 
שתוארה ע״י קאראמזין, ומתחו ביקורת על "המערבניים", 
חסידי ה״אירופאיזאציה" של רוסיה, בשל חוסר קשרים 
וחיבה למציאות הרוסית. אך דר הסתייג גם מן הסלוו־ 
פילים, שראו במסורת הרוסית הקדם־פיוטרית מהרהורי־ 
לבם. "הזמן" הטיף לטישטוש הקרע בין המשכילים לבין 
המוני־העם הרוסיים, שבגרימתו ראה — בחמה לסלאוופי־ 
לים — את המשגה הגדול של פיוטר 1 . חילוקי־הדעות בין 




211 


דוסטויבסקי, פיודור מיכילוגיץ׳ 


212 


דר ובין כל השכבות והמגמות שברוסיה נמשכו עד סמוך 
לשגות־חייו האחרונות של דר. 

ב 1862 יצא דר למסעו הראשון לאירופה, לכאורה כדי 
לדרוש ברופאים, אך לאמיתו של דבר לשם בירור יחסו 
לרוסיה ולמערב. בז׳נווה נפגש עם חרצן (ע״ע), אך פגישה 
זו לא פייסה אותו עם תנועת־המהפכה. בתרבוודהמערב 
לא ראה בעיקר אלא את הכיעור־שבעוני של הרובעים 
הפרולטאריים בלונדון ואת הכיעור־שבעושר של הבורגנות 
הצרפתית בתקופת הקיסרות השניה. את רשמיו מאירופה, 
השליליים לחלוטין, פירסם בשובו בשם 0101 * 33111 006 ^ 30 
א 36303 ז 633 ח 8 ^ 11 ז 06 0 ("רשימות־חורף על רשמי- 
קיץ״), 1863 . אולם ככמה משוללי־המערב הגדולים בין 
נושאי התרבות הרוסית — כגוגול, טיוטצ׳ב, הרצו, גורקי — 
העדיף גם דר לחיות במערב, והוא חזר וביקר באירופה 
פעמים רבות. ב 1867 — 1871 חי בה ארבע שנים רצופות 
בברחו מפני נושיו (ר׳ להלן), ובשנות־חייו האחרונות ביקר 
במקומות־מרפא מערביים כמעט מדי קיץ בקיץ. 

ב 1862/3 , כשנטתה אשתו למות, נתקשרה לדר הניהי- 
ליסטית פולינה סוסלובה, בת 22 , אשה גאה, הפכפכה, 
שלטנית׳ שדמותה מופיעה בגילגולים שונים — אך דומים 
זה לזה — ברוב הרומאנים והסיפורים של דר בתקופתו 
האחרונה. בעקבות פרשה זו נסע דר ב 1863 בפעם השניה 
לאירופה, וסוסאבה ביקרה אותו בפאריס ובברלין! הקשר 
ביניהם נמשך כמה שנים ופצע את נפש שניהם פצעים קשים. 
ממסעו השני לאירופה חזר דר שבור, רצוץ וחולה. בינתיים 
נסגר "הזמן" ע״י הצנזורה בגלל מאמר על השאלה הפולנית 
(בקשר למדידת 1863 ), שאותו פירש השלטון — בטעות — 
כעויין לו. ע״י כך נגרם לאחים דר הפסד-ממון. לאחר שידולים 
הורשו להוציא ירחון חדש בשם 800x3 ("התקופה"), אך 
זה לא זכה להצלחה חמרית! ב״התקופה" פירסם דר את 
3 ־ 00/10031 03 33000101 ("רשימות מן המרתף") ואח 
11:1 ן; 0 >ז 0 ק\ 1 ("התנין"). 

ב 1864 מתו בזה אחר זה אשתו של דר ואחיו מיכאיל, 
ובראשית 1865 פסקה "התקופה" להופיע. דר נאלץ לקבל 
על עצמו את עול החובות של אחיו ושל הירחון, לפרנס 
את משפחת אחיו המנוח, ואף הוסיף לדאוג לבנרחורגו, 
שהיה לא-יוצלח. לחץ החובות העיק עליו בעבודתו הספ¬ 
רותית. הוא כתב בחפזון קדחתני, ומכתביו מלאים קובלנות, 
שאין לו פנאי ללטש את סיגנונו ו״לכתוב בנחת כמו הרוזן 

טולסטוי". שוב נסע לחו״ל, התחיל לשחק ברולטה בווים- 

* • • 

באדן, ותשוקודהמשחק השתלטה עליו. בהפסידו את כל מה 
שהיה לו, היה נ 1 דר בכל פעם למשוך ידו מן המשחק, 
אך חוזר ומפר את נדרו. אעפ״כ הצליח דר באותן שנים, 
כשמצב־רוחו ובריאותו ומצבו ההמרי היו בכל רע, לכתוב 
את 030333006 0 6077036336 קח ("החטא וענשו") 
ולפרסמו ב 1866 כרומאן־בהמשכים בכת״ע; הרומאן עשה 
רושם אדיר על הקהל. אותה שנה התחייב דר, כדי לפרוע 
חוב לאחד המו״לים, לסיים מהר עוד יצירה אחת — הסיפור 
ססקס^ ("קוביוסטוס"), שיש בו הרבה יסודות אוטוביר 
גראפיים! לשם כך הזמין כקצרנית את אנה גריגוריבנה 
סניטקינה, וב 1867 נשא אותה — שהיתה צעירה ממנו ב 25 
שנים — לאשה, ובהמלטו מנושיו נסע עמה לחו״ל ונשאר 
שם למעלה מ 4 שנים. בשויץ נולד באותה שנה בנו הראשון 
של דר, שמת בינקותו. אע״פ שעדיין היד. דר סובל מהתקפים 


תכופים, וכן לא עמד גם בפני פיתויי המשחק ברולטה, 
הל שיפור במצבו, ותקופה זו היתה פוריה מאד ביצירתו. 
אנה גריגורייבנה היתה אשה פיקחת וטובת-לב, שהבינה 
לסיבוכי־נפשו של בעלה הגאוני ונתנה לו חוף־מבטחים 
בחייו הפרטיים. ב 1869 ילדה לדר בת, וב 1871 — בן. באותן 
שנים כתב דר את ״אידיוט״ ( 1868 ) ואת סגץז* 8630010 
(״הבעל הנצחי״), 1870 , ועשה עבודת-הכנה חשובה ל״שדים" 
ול״האחים קאראמאזוב״. כן החל ב 1867 בכתיבת מאמרים 
ורשימות על נושאים חברתיים, פילוסופיים וספרותיים בשם 
00031633 אססססס!/("יומנו של סופר"), שהיו מתפרסמים 
באורח קבוע, תחילה באחד מכתבי־העת ואח״כ בצורת ירחון 
בפני עצמו. 

ב 1871 חזר דר עם אשתו וילדיו לפטרבורג. בזכות 
עזרתה, דאגתה ואהבתה השקטה של אנה גריגורייבנח נכנסו 
חייו למסלול קבוע. אשתו נטלה על עצמה את הנהלת משק- 
הבית ואת הטיפול בצד המסחרי של עבודתו. דר שוחרר 
מעול חובותיו ויכול להקדיש את כל זמנו לכתיבה שקטה — 
לא עוד "תחת איומי-מקל" ו״במהיוות של סוסי־דואד"! וכן 
זכה לקנות לו ידיד ותלמיד שהבין לרוחו ביותר: ולדימיר 
סולוביוב (ע״ע). — אולם יש לציין, שאשתו השניה, שמילאה 
תפקיד חיובי כזה בחייו, אינה תופסת מקום ביצירתו — 
בניגוד לאשתו הראשונה ולסוסלובה, שהרסו כמעט את חייו. 

ב 1871 פירסם דר את ״שדים״ ( 86001 ), ב 1875 — את 
״עול-הימים״ (אסזיססקז/ס!!), וב 1879/80 — את "האחים 
קאראמאזוב"( 1 ־ 33081 מ 3 ק 3 ) 1 3 ־ 371 ק 6 ). כבר ב 1878 נבחר 
לחבר באקאדמיה המלכותית. ב 1880 הוטל עליו לשאת נאום־ 
זכרון על פושקין בעצרת חגיגית במוסקווה, שנערכה בחנוכת 
אנדרטה של המשורר, ובנאום זה הביע דר את תמצית 
השקפת־עולמו. הוא הציג את פושקין כנביא לעמו ולאנושות 
כולד. וקבע לרוסיה את היעוד של הצלת אירופה בכוחו של 
האידיאל האנושי, הבא לידי ביטוי ביצירתו של פושקין 
(למשל, בדמותה של טאטיאנה שב״יווגיני אוגיגין״)! לפיכך 
דרש מן הרוסים להיות רוסים ולכבד את רוסיה, את עמה 
ואת מסרתה. את "גאולת אירופה ע״י רוסיה" לא תיאר 
ככיבוש" אלא כאיחוד המזרח והמערב, אירופה ואסיה, 
וכסינתזה בין היסוד הפרטי והיסוד החברתי שבאנושות. 
הנאום נתקבל על כל חוגי האינטליגנציה הרוסית בהתלהבות 
שלא היתד, דוגמתה ! אף טורגניב הושיט לדר יד לפיוס. דר 
מת חדשים מעטים לאחר מכן בגיל 60 . 

יצירתו. נהוג לחלק את יצירת דר לשלוש תקופות: 

א) 1846 — 1849 — מן "האנשים העניים" עד למאסרו(בתוספת 
"חלכאים ונדכאים", שנכתב לאחר המאסר, ואולי גם "הכפר 
סשפאנצ׳יקובו״)! ב) תקופת־מעבר, 1861 — 1863 — "הרשי¬ 
מות מן המרתף״ ו״רשימות מבית־המוות״! ג) 1866 — 
1880 — מן "החטא וענשו" עד "האחים קאראמאזוב". החלוקה 
הזאת מוצדקת על אף הסכמאטיות שבח. ברומאנים הגדולים, 
החל מן "החטא וענשו", נתגלה דר בכל מלוא־קומתו ומקו¬ 
ריותו כסופר וכהוגה. אולם כבר ביצירותיו הראשונות יש 
סימנים מובהקים כמעט לכל מעלותיו ומגרעותיו, המצויות 
גם בספריו האחרונים. 

בתקופה (א) מושפע דר מ״סיפורי-פטרבורג" של גוגול 
ובעיקר מן "המעיל" שלו: "כולנו יצאנו מבין קיפולי,המעיל׳ 
של גוגול״ היתד, מימרא שגורה על פיו(ע״ע גוגול, עמ ׳ 303 ). 
עולמו של "האדם הקטן", ביהוד הפקיד הפטרבורגי, הוא 




213 


דוסטויבסקי, פיודור מיכילוכיץ׳ 


214 


נושא מרבית סיפוריו הראשונים. אולם גם בתקופה מאוחרת 
הוסיפו ענייני פטרבורג והעיר פטרבורג עצמה ו״הפאנטאס- 
טיות״ שבה — שאותה גילה גוגול במטרופולין זו — לשמש 
רקע ליצירת דר. דר שייך ל״קו הפטרבורגי" בספרות 
הרוסית, המתאר את המעמד העירוני והבינוני, לעומת "הקו 
המוסקוואי״, שטולסטוי הוא נציגו העיקרי, וגיבוריו — בני 
המשפחות הגדולות של בעלי־אהוזה והאצולה הגבוהה. גם 
סממנים סיגנוניים של גוגול מצויים בכתבי דר בתקופה 
זו: הגרוטסקה (ב״דמות־משנה") ולשון־התיאורים המסומנת 
(ב״הלילות הלבנים"). ליטוש סימוני זה כמעט ונעלם כליל 
ברומאנים הגדולים המאוחרים שלו, שבהם שם דר את לבו 
כמעט אך ורק ללשון הדו־שיח. 

כן ניכרות בתקופה(א) בדר השפעת הרומאנטיקה הגרמ¬ 
נית והשפעת ז׳ורז׳ סנד (ע״ע), שדר היה מחסידיה הנלהבים, 
ו״עלובי־החיים" של רקטור הוגו(ע״ע), אך ביחוד השפעתו 
של דיקנז(ע״ע), הבולטת ביותר ב״חלכאים ונדכאים". היסוד 
הדיקנזי הוסיף ללוות את דר בכל מהלך יצירתו, גם לאחר 
שנשתחרר מתלותו ברוב הסופרים שהשפיעו עליו בתקופתו 
הראשונה: בכל ספריו מצויים תיאורי מצבים מלודראנד 
תיים ובניין־עלילה ״מותח״, המגלים את קרבתו לדיקנז. — 
תיאור העוני בסיפוריו הראשונים של דר ניתן, אמנם, להת¬ 
פרש כתיאור של נגע סוציאלי, אך דר עצמו איננו מדגיש את 
המומנט הזה, שכן אינו מתאר את הצד שכנגד — את חיי 
העשירים והשבעים. בתקופה האחרונה של יצירתו אין חיי 
העניים באים בעיקר אלא להביע את "מצב־האדם" עלי 
אדמות, את דרך היסורים, שהיא גם דרך ההיטהרות והקדושה. 
בסיפורי תקופה (א) כבר מופיעים כמה מן המוטיווים שאותם 
פיתח דר ביצירותיו הגדולות: האדם בירידתו חחמרית 
והמוסרית: בדידותו של אדם בעיר הגדולה, היותו בן־בלי- 
בית עלי אדמות! התפלגות האישיות! סבל הילדים. האנשים 
הקטנים של דר הם אומללים, מדוכאים, תמימים, אך לפעמים 
בעלי נשמות מורכבות! הם רגישים, חסרי-אונים, ויש 
שההשפלה העצמית מסיבה להם תענוג חולני. ב״חלכאים 
ונדכאים" דו׳ מתאר את חפץ הקרבן וההכנעה שבלב טהור, 
ואת היסורים שגורמים זה לזה אלה האוהבים זה את זה 
ביותר — הקו היסודי בתיאור האהבה ביצירת דר, ביחוד 
באהבת הגבר והאשה. פה כבר מסתמנים גם שני הקצוות 
של האופי הנשיי ביצירתו של דר: הכניעה וקבלת היסורים 
באהבה — מצד אחד! הגאוה ה״אינפרנאלית" והתאווה לגרום 

* 4 

יסורים לאוהב — מצד שני. 

שתי היצירות של ת ק ו פ ת - ה מ ע ב ר(ב) נושאות אופי 
• של ״קאתארסיס״, של מתן פורקן לנפש מתסביכים קשים — 
כפי שהעיד דר עצמו. ב״רשימות מבית־המוות" ביקש להש¬ 
תחרר מאימת הרשמים שקלט בסוהר סיביר, וביחוד להבהיר 
לעצמו ולזולתו את פרצופם הרוחני של בני ההמון הרוסי, 
כשהם מופיעים בדמויות פושעים ואסירים. בעיית הפשע 
כגילוי מעמקי־נפשו של האדם לא פסקה מכאן ואלך 
מלהעסיק את דר, והוא חזר אליה ביצירות העיקריות שלו. 
את ״רשימות מבית־המוות״ ציין ל. טולסטוי — מתנגדו 
הגדול של דר — כ״מושלמת ביותר בספרות הרוסית, לרבות 
פושקין״. — ב״רשימות מן המרתף" רצה דר, לדבריו, לפרוק 
את "כל הזוהמה שנצטברה" בנפשו בימי גסיסת אשתו 
ומסעו באירופה עם סוסלובה. ביצירה קטנת־הכמות הזאת 
משתלבות זו בזו הצגת הבעיות העומדות ברומו של עולם, 


הנובעות משאיפתו של האדם להכרה ולגאולה, עם ציניזם 
מוחלט׳ שמקורו בשלילת כל הערכים המקובלים. כאן מופיע 
דר כעצמאי ומקורי — אם כי קדמו לו מבחינות מסויימות 
שטירנר (ע״ע) ופו (ע״ע), שדר לא הכירם —, כחלוץ של 
ניהיליזם ניצ׳שאני — מצד אחד, ושל חיטוט במעמקי־הנפש 
במובנו של פרויד — מצד שגי. הדמות, שמגרונה מדבר דר 
ב״רשימות״, שואלת — כרבים לפניה: האמנם יש הגיון 
כלשהו בכך, ש״אדם לעמל יולד"? האם על האדם להכנע 
למציאות כמות־שהיא, משום שהיא חומה בצורה, או שמא 
עליו לנסות לשבור את החומה בראשו, אע״פ שהוא יודע 
שלא החומה תישבר אלא ראשו ? ב״רשימות" אין דר רואה 
מוצא כלשהו למצוקת אנוש: כי בעצם הימים, שבהם 
האמינו המשכילים באירופה — וביחוד תלמידיהם ברוסיה — 
בכוחם הגואל של המדע ושל השכל האנושי ובעתיד מזהיר 
של האנושות, מביע דו׳ את כפירתו בכל אלה. הדובר 
ב״רשימות״ הוא פאוסט ומפיסטו כאחד: הוא חוזה האהבה 

— 44 

למין האנושי, ויחד עם זה יצור אנוכי, קטנוני, חשדן, מלא 
לעג לכל נעלה, הדן כל תופעה בחיים לכף־חובה! הוא מלא 
בוז למין האנושי, ואף לעצמו, מתוך אהבה עצמית שהוש¬ 
פלה ! אין הוא שואף לאושר — "כוס-תה יקרה לו מאשרר, 
של האנושות כולה״ אלא להיות עריץ ולהפגין עליונות. 

ה״רשימות מן המרתף" זכו לתשומת-לב מיוחדת בספרות 
האירופית של דורנו. החיטוט בנפש האדם, במקור רשעותו 
ורגשי-נחיתותו, מציין את אורח התיאור הפסיכולוגי של 
דו׳ גם ביצירותיו המאוחרות יותר, אלא שבהן הוא פותח 
גם שערי־תקווה. 

פסגת יצירתו של דו׳ הושגה בתקופה (ג), ב 5 הרו¬ 
מאנים הגדולים: "החטא וענשו", "אידיוט", "שדים", "עול- 
ימים", "האחים קאראמאזוב". יצירה זו ניתנת לסיכום בדברי 
דו׳ עצמו: "כאן, עלי־אדמות׳ נלחמים האלוהים והשטן, 
ושדה־הקרב הוא לבו של האדם״! האנתרופולוגיה והפסיכו¬ 
לוגיה מקבלות משמעות דתית. שאלת האמונה והכפירה 
עומדת במרכז הרומאנים האלה, אלא שבשביל דו׳ לא היתד, 
האמונה אלא הנצרות, והנצרות לא היתד, אלא הפראווסלא- 
וויות. שלוש עובדות מרכזיות בחייו משתקפות ברומאנים 
האחרונים: ( 1 ) מחלתו — כמה מגיבוריו(קירילוב, מישקין, 
סמרדיאקוב) הם נכפים, והאדם החולה מתואר כעומד על 
הגבול בין התופת ובין העדן! ( 2 ) מעמדו אל פני ההוצאה 
להורג — עליה הוא מדבר ב״אידלט״!( 3 ) העובדה שבמשך 
שנות־מאסרו קרא רק ספר אחד—את הברית החדשה. השפעת 
האוואנגליון ומושגי הנצרות וסמליה ניכרת ברומאנים אלה 
בכל. כמה מאישיהם (מאקאר דולגורוקוב ["עול־ימים"], 
מישקין ["אידיוט"], אליושה וזוסימה ["האחים קאראמא- 
זוב"]) מעוצבים כדמויות של קדושים! מישקין ואליושה 
נראים כהתגלמויות של ישו הנוצרי. אף הנשים, המקבלות 
עליהן יסורים מאהבה או למען הזולת (סוניה ["החטא 
וענשו"], סופיה ["עול־ימים"]), הן דמויות של קדושות. 
לעומת אלד, ניצבת דמות השטן בהתגלמויות שונות (סטאוד 
רוגין [״שדים״], רוגוז׳ין [״אידיוט״]). — המשוכללת 
שביצירות אלו, הן מבחינת הצגת הרעיון המרכזי והן מבחינת 
המבנה והביצוע, היא "החטא וענשו". בראסקולניקוב ניסה 
דו׳ להוכיח בכוח רב, כיצד הכפירה מביאה את האדם בהכרח 
לידי המסקנה: "הכל מותר" (מסקנה זו מנוסחת בפירוש 
ב״האחים קאראמאזוב״)! יחד עם זה מתגלית בראסקול- 







215 


דוסטויבסקי, פיודור מיכילוביץ׳ 


216 


גיק 1 ב אפשרות התעלות ד״רוצח־מטעמי־שוד לדרגת קדוש. 
סוגיה — המעוצבת בדמות מרים המגדלית הפרוצה מהאוואג־ 
גליון — המוכרת את גופה בדשות־הרבים כדי לספק מזונות 
לאמה החורגת ולילדיה ויי״ש לאביה, צדקת גמורה היא; אך 
דו׳ אינו דן לכף־חובה אף את אביה השיכור, שגרם להרס 
משפחתו ולהפיכת בתו לזונה. סלחנות אוואנגלית והצדקה 
ניצ׳שאנית של החטא כרוכות כאן זו בזד, וניכר שהן מבטאות 
שתי מגמות שנאבקו בנפשו של דו׳ עצמו. ברומאנים מאותה 
תקופה ניכרת גם השפעה רבה על ס׳ איוב. 

התגלמויות של "האדם העליון׳/ הרואה את עצמו כמי 
שאין החוק האלוהי ״לא תרצח״ — ואף שום חוק אחר — חל 
עליו, הם גם המהפכנים ב״שדים״; ורעיון זה הוא המביא גם 
את סמרדיאקוב ב״האחים קאראמאזוב" למעשה רצח אביו. 
"שדים" היא התקפתו הגדולה של דו׳ על כל זרמי הקידמה, 
הדןפשיות וההשכלה ברוסיה של ימיו. הליבראלים המערב- 
ניים — וביניהם במסווה שקוף טורגדב — מתוארים בצורה 
קאריקאטורית כבטלנים ושוטים מנותקים מן המציאות; 
ואילו המהפכנים־הסוציאליסטים, הניהיליסטים, מתוארים 
בקווי זוועה אפוקאליפטית. הרומאן נכתב תחת רושם משפט 
נצ׳יב (ע״ע ניהיליזם). דו׳ ראה את החטא הקדמון של 
הנוער הניהיליסטי הרוסי במגמתו לגאול ולהיגאל בעזרת 
השכל, החומד והכוח — במקום האמונה, האהבה והכניעה! 
מגמה זו — לא זו בלבד שהיא מעכבת את הגאולה, אלא 
עשויה היא להחריב את העולם. בניגוד לשוללי הסוציאליזם 
מבין הליבראלים במערב, שלא ראו בתנועה זו אלא אוטופיה 
הומאנית בלבד שאינה ניתנת להגשמה, ראה בה דו׳ סכנה 
מציאותית — שיטת עבדות לאדם, העשויה להתגשם, אם 
יוסיפו הליבראלים לתמוך בה מתוך אי־הבנה ואם ימשיכו 
השלטונות באי־יעילות מלחמתם נגדה מחמת שאננות ובט¬ 
לנות. מכמה בחינות צפה דו׳ ב״שדים" מראש את חורבן 
האדם ע״י הבולש וויזם. 

יצירתו הגדולה ביותר של דו׳ — הן מבחינת הקפה 
והן מבחינת תנופתה הרעיונית, אך לא מבחינת אמנות 
הביצוע — היא "האחים קאראמאזוב". רומאן זה נועד להיות 
החלק הראשון של טרילוגיה, שלא נכתבה; אולם חוא 
יצירה מוגמרת בפני עצמה. זהו ויכוח גדול בין הנצרות 
ובין האתאיזם, ואף ויכוח תוך־נוצרי, על רקע התגלמויות 
שונות של הנפש הדוסית. כל אחד מן הגיבורים מסמל אחד 
מפניה של רוסיה. קאראמאזוב־האב מסמל את השלילה 
שברוסיה — תוצאה מחדירת השפעה אירופית לתוך הפרי- 
מיטיוויות של הפרובינציה הרוסית: באפיו משמשות בעיר- 
בוביה ספקנות וולטריאנית צינית ותאוותנות של איכר רודף- 
זימה ודודף־יין. דימיטרי מסמל את כוחוודבראשית של 
רוסיה בפראותם הבלתי־מרוסנת; לכאורה אף הוא נטול כל 
יסוד מוסרי וכל מטרה בחיים, פרט למילוי תאוותיו, אלא 
שהוא מסוגל לתשובה הגדולה הגואלת. הדמות המעניינת 
ביותר היא איוואן, המסמל את רוסיה שלאחר פיוטי, שעיכלה 
את תרבות המערב: בפיו של איוואן שם דו׳ את הדעות 
וההירהורים המפיסטופליים, שניקרו בו בעצמו. איוואן מנו¬ 
תק לא מקרקע־רוסיה בלבה אלא מכל מגע נפשי בלתי- 
אמצעי עם האדם ועם החיים, שאינם בשבילו אלא נושא 
לניתוח שכלתני; הוא האדם ללא אלוהים. איוואן שונא את 
דימיטרי, כשם שאירופה שונאת את חסיד.; ואילו דימיטרי 
אוהב את איוואן, כשם שרוסיה אוהבת את אירופה האח 


השלישי, אליושה, מסמל את רוסיה שלפני פיוטר, את הנפש 
הדוסית המזוקקת בנצרות; לא במקרה הוא נושא את שמו 
של הנסיך אלכסי(ע״ע), בנו של פיוטר, שהתנגד לרפורמות 
של אביו ונעשה קרבנן. ב״קאראמאזוב" יצר דו׳ גם דמות 
אשה׳ שאין לה מקבילה בכל ספריו — גרושנקה, אשה שכולה 
חיות וחושנות, רשע וטוב-לב בעת ובעונה אחת, חטא וקדושה 
גם יחד. — ב״האחים קאראמאזוב" נתן דו׳ את סיכום דעותיו 
על הנצרות ומציג אותה בפנים כפולות: פראו 1 סלאוויות מול 
קאתוליות. הראשונה — נצדות־בראשית, אוואנגלית, המיו¬ 
צגת ע״י ה״זקן״ זוסימה; השניה — הנצרות בהתנוונותה 
ההיסטורית, המיוצגת ע״י הדמות הדמיונית של האינקוויזי- 
טור הגדול. הפראווסלאוויות שומרת על מהותה הרוחנית- 
מיסטית של הנצרות, המתגלמת בנפש האדם ובמעשי־הקרבה 
שלו, והיא גאולת האדם; הכנסיה הקאתולית היא, לדעת 
דו׳, סמרנות ושכלתנות שחדרו לתוך הנצרות עצמה — הת¬ 
גלמות הנצרות באירגון ובשלטון מתוך דאגה לתועלת 
האדם, שסופה דיקטאטורה עלי־אדמות. באופן פאראדוכסאלי 
דרש דו' סמוכין בין הכנסיה הקאתולית ובין הפוזיטיוויזם 
הכפרני המערבי ("האינקוויזיטור הגדול אינו מאמין באלו¬ 
הים"); שניהם עשויים להביא כליה על הפרט ועל החברה. 
אין גאולה לאדם משלטון החומר — שהוא שלטון השטן — 
אלא בקבלת יסורים מאהבה. העם הרוסי, לפי השקפת דו׳, 
הוא העם רב־היסורים, הוא "גוף־ישו" המכפר על עוון 
העולם — הוא העם בעל הייעוד. — נתעלם מדו׳ באדיקותו 
הפראווסלאווית ולאומניותו הדוסית, שלמעשה מתגלית 
הפראווסלאוויות הרוסית אף היא באינקוויזיטור הגדול, ורבים 
הכירו בזה האחרון את ידידו האישי של דו׳ בסוף ימיו — את 
פובדונוסצב (ע״ע), ראש הראקציה הכנסייתית־לאומנית- 

ו• * •י 

ממלכתית הרוסית בדור שלפני נפילת המשטר הצארי. 

דו׳ כסופר וכהוגה־דעות. בשעתו נחשב דו׳ 
בראש וראשונה כסופר־פסיכולוג. אך חוא עצמו מיחד. נגד 
דעה זו וטען שאינו אלא "ראליסטן במובנה הנעלה של 
המלה". אולם הראליזם לפי פירושו הוא תיאור תנועות־סתר 
של הנפש, ונפש־האדם אינה אלא האספקלריה, אשר בה 
משתקף האור־הצל של עולם החומד והרוח. לפיכך משמשים 
ספריו עד היום חומר-עיון לאנשי ספרות, לפילוסופים 
ולתאולוגים גם יחד. 

קשה להפריד בין דו׳ הסופר ובין דו׳ הוגה־הדעות. 
מבחינת עיבוד הצורה, הפלאסטיות והבהירות לא הגיע דו׳ 
לדרגת המספרים האירופיים הגדולים של המאה ה 19 , אבל 
הוא עולה עליהם בעושר התוכן, באומץ המחשבה ובניתוח 
המעמיק, שמעטים דוגמתו בספרות העולמית. מקוריותו 
מתגלית בחדירה לנפש הפרט. לפי דו׳ אין האדם מגיע 
לאשרו אלא בדרך יסורים. דו׳ היה חדור שנאה לתועלתיות, 
לחיים מתוכננים במחשבה תחילה. את אנשי־המעשה תיאר 
בלעג — מהם טיפשים ומהם נבלים. כנביאי ישראל וכסוק- 
ראטם בשעתם, לא שם דו׳ את דעתו לטבע אלא דרך־אגב; 
לנגד עיניו היה אך ודק האדם על הבעיות המזעזעות של 
מעמקי-נפשו — ובזה נבדל הבדל יסודי מטולסטוי (ע״ע). 

הוגי־דעות ומבקרים, כגון מרז׳קובסקי(ע״ע) וורסייב (ע״ע) 

• י . י ■ •*י ♦י 

ברוסיה ותומס מן(ע״ע) בגרמניה, העמידו זה לעומת זה את 
שני גדולי הסיפור הרוסי: את ל. טולסטוי האפוליני, ההלני, 
הנוצרי במשמעות כיתתית-ראציונאליסטית ופוריטאנית 
לעומת דו׳ הדיוניסי(ע״ע דיוניסום), "היהודי" (באופן פארא* 


217 


דוסטויבסקי, פיודור מיכילוביץ׳ 


218 


מפסאלי), הנוצרי במשמעות כנסייתית־מיסטית וסימבולית. 
אולם שניהם היו חדורי יחם שלילי למערב ולמשכילים. שניהם 
דגלו בפולחן "האדם הקטן". שניהם העלו בעיית "אל תדון 
את תברר": טול סמוי ב״תחיה", ודד בעיקר ב״אחים קאראמא- 
זוב" גיבורו של שניהם היה האדם. הפונה עורף לחברה 
והולך "המדברה", למנזר: "אבא סרגי" לטולסטוי, "הזקן 
זוסימה" לדר. 

בדעותיו החברתיות לא היה דר מקורי! בעצם היה 
תלמיד הוגי־הדעות הראקציוניים הצרפתיים שלאחר המהפכה 
והרומאנטיקנים הגרמניים׳ ואת דעותיהם קיבל מכלי שני של 
הסלאוופילים. הפובליציסטיקה של דר — תחילה בשבועון 
הראקציוני "האזרח"(זזזזמבגאגגק'!) ואח״כ ב״יומן־הסופר" 
שלו עצמו — היתד. פופולאריזאציה של הדעות השוללות את 
רעיונות ההשכלה, הקידמה והחירות של המערב והמאדירות 
את הקיסרו־פאפיזם הביזאנטי־רוסי. דר פסל את החופש 
המדיני בטענה, שהבורגנים והמשכילים ינצלו חופש זה לשם 
השתלטות על ״העם״! ליבראליזם, דמוקראטיה ופארלאמנ- 
טאריזם לא היו בעיניו אלא שלטון הכסף והדמאגוגיה. הוא 
פסל כל שיטה המתיימרת לתקן את האדם ולהיטיב לו ע״י 
תיקונים חברתיים. לעומתה העמיד את שלטון־היחיד המסרתי 
הרוסי, שהוא שלטון "אבהי", מחוסר פניות מפלגתיות 
ומעמדיות: המלוכה הרוסית היא "תופעה דתית, מיסתורית, 
משיחית, שהמערביים אינם מבינים אותה". הפראמסלאוויות 
ברוסיה הפכה כתר־מלכות לכתר־כהונה, ואילו באירופה 
נסתלפה הנצרות ע״י הקאתוליות, שהפכה כתר־כהונה לכתר- 
מלכות. בכל חיי המערב לא ראה דר אלא שחיתות, בורגנות, 
קרתנות זעירה, צימצום־הרוח וריקנות־הנפש. הוא שנא את 
צרפת — הן בשל קאתוליותה והן בשל רפובליקניותה! את 
אנגליה — סמל החנוונות השלטת! את הפולנים — שלקו 
"בקאתוליות, בישועיות ובאריסטוקראטיה". זמן־מה העריץ 
את ביסמארק, אך אח״כ בחל גם בפרוסיאניזם הנוקשה, 
בטכניקה ובקרתנות של גרמניה החדשה. דר היה תועמלן 
לשאיפות הסלאוופילים לסיפוחה של קושטא לרוסיה, ולכן 
הטיף למלחמה עם תורכיה, ומתוך כך הגיע לשיר שיר־ 
מזמור למלחמה בכלל, שהיא מעין ניתוח מבריא ביחסים בין 
העמים ומלכדת את האומה. אחרי אכזבת קוגגרס־ברלין יעץ 
לעמו לפנות עורף לאירופה לחלוטין, ואף "לאחים הסלא- 
וויים" כפויי־הטובה ל״אחיהם הבכור", הוא רוסיה, ולהשקיע 
את כל כוחו ומרצו של העם הרוסי בקרקע-הבתולה של 
המרחב האסייתי. מתוך דחיית הציוויליזאציה המערבית הגה 
דר כל ימיו חיבה למזרח, אף הלא-נוצרי! הוא הירבה לקרוא 
בקוראן ותיאר באהדה טיפוסים קאווקאזיים, ואף תורכיים. 

אישיותו של דר. דר היה אדם חולני בגוף ובנפש. 

האפילפסיה דבקה בו מנעוריו והחמירה אחרי שנות מאסרו 

*♦•יי י 

בסיביר! הוא תיאר את התקפיה מתוך מומחיות (ב״אידיוט"). 
מלבד זה סבל רוב ימיו ממיחושים שונים, אורגאניים ונורו־ 
טיים. באפיו התלכדו גילויי שגב וגילויי קטנוניות אנושית: 
תכונות נביא וקדוש, אהבת אלוהים ואהבת הבריות וחמלה רבה 
לכל נפש מעונה, ואפילו לפושע — מזה, ורוע־לב, קנאה, 
תאווודבשרים, ואפילו רשעות ממש — מזה. אישיותו היתד, 
שסועה, והתנהגותו נתונה להשפעות דחפים מתחלפים. 
"גינוניו היו נשיים, פתאומיים וארעיים... הוא נמשך לנבלות 
והיה מתגאה בה" (נ. סטראחוב, מי שהיה ידידו של דר, 
במכתב אל ל. טולסטוי). גם ביצירתו ובהגותו מתגלית, בצד 


ניתוח נוקב ואכזרי של בעיות הטוב והרע — נטיה "לסנטי־ 
מנטאליות מתקתקה והזיות הומאניות... דר ויצירתו מוכיחים, 
שבאדם יכולים עילאות וכל מיני שפלות לשמש בעירבוביה" 
(הנ״ל). 

דר והיהודים. צדקת משפטו של סטראחוב מתגלית 
ביותר ביחסו של דר ליהודים. אהבת־האדם המהוללת שלו, 
כשרו ומגמתו לחשוף את ה״אנושי", ואף את "האלוהי", בכל 
נפש — כל אלה לא היה כוחם יפה לגבי היהודים. כרוב 
הגדולים בסופרי רוסיה היה גם דר אנטישמי מובהק, ולא זו 
בלבד אלא ששנאת־ישראל היתה חלק בלתי־נפרד מהשקפת* 
עולמו, והיא באה לידי ביטוי הן בסיפוריו והן במאמריו. בדר 
נתמזגו: מסורת־האיבה ליהודים, המושרשת בעם הרוסי! 
הלאומנות הרוסית החדישה של ימיו, שפנתה נגד כל העמים 
הזרים בתחומי רוסיה, ש״דתיהם שונות"! הניגוד הדתי 
העמוק של הנצרות ליהדות. יהודים רבים מופיעים בסיפוריו 
של דר, כולם טיפוסים שליליים — מסוכנים ונלעגים כאחד: 
הם חלשים ופחדנים עלובים, אך יחד עם זה חצופים, ערמו¬ 
מיים׳ הגפים, בוגדנים, נוטים לפשע, וביחוד — לניצול 
זולתם ולעסקי-ריבית. גם בדתיותם ובתפילתם של יהודים 
אין דר רואה אלא צדדים מגוחכים ודוחים! הוא אף אינו 
נמנע מלרמז על עלילות יה״ב כלפי היהודים כעל עובדות 
(חילול האיקונין של אם־האלוהים [ליאמשין ב"שדים"]). 
לעומת זה נמנע ההוגה הדתי דר מרוב איבה אף מלהסתכל 
יפה בתופעות החיים הדתיים היהודיים הגלויות לעין, והוא 
נכשל בטעות של זיל-קרי־בי-רב — בתיאור יהודי מניח 
תפילין בשבת (איסי פומיץ׳ ב״רשימות מבית־המוות"). 
לעולם אין דר משתמש בשם "יהודי" או "יהודים" סתם, אלא 
תמיד בשמות הגנאי והפיחות המקובלים ליהודים בלשון 

הרוסית (־ 101,30 < , 101310131 < , 1013:11111101 < , 101.3101 < , 1 ג 1 ממא< 

— ועוד).—בפובליציסטיקה שלו דר מתריע על היהו¬ 
דים כעל סכנה לרוסיה ולעמה, מבחינה כלכלית, מדינית ורוח¬ 

נית; הוא מציג את היהודים כרודפים ואת העם הרוסי כנרדף, 
וטוען שבעם הרוסי אין כלל ״שנאה מוקדמת, אפריורית — 
דתית או אחרת — ליהודי״: היהודים הם השונאים את העם 
הרוסי, וחוקי-האפליה נגדם והגבלת זכויותיהם אינם אלא 
אמצעי־הגנה הכרחיים נגד התוקפנות היהודית. כל ליבראלי- 
זאציה של המשטר תביא לידי כך, ש״יהודונים בהמוניהם 
יעטו על רוסיה וישתו את דם העם! נסו לומר מלה 
(נגד השתלטות היהודים על הכלכלה) — ומיד תקום צעקה 
על הפרת עקרון החופש הכלכלי והשיוויון האזרחי". כאויב 
מבחינה רוחנית ולאומית־ממלכתית רואה דר — לכאורה — 
רק את היהודי המתבולל, נציג הכפירה והקוסמופוליטיות 
הליבראלית, השולטות באירופה: "איזה יהודי משכיל-עילאי, 
מאלה הכופרים באלוהים", הוא החוליה המקשרת את היהודי 
הדתי הקנאי והמוכס עם הלורד ביקונספילד "לבית ד׳ישראל" 
(כך!), שאת מדיניותו האנטי-רוסית דר תולה במוצאו כ״יהו* 
דון(ז׳יד) ספרדי... שניהל את המדיניות השמרנית האנגלית 
בחלקה מנקודת־מבט היהודון". רק בשל תוקף הרעיון היהודי 
בעולם נפתרה השאלה הסלאווית(בקונגרס-ברלין) לא לטובת 
הסלאווים, אלא לטובת התורכים. לפעמים דר מעמיר פנים, 
כאילו הוא מבדיל בין היהודים המשכילים, שמחוסר שרשיות 
תרבותית הם מסייעים למהפכה, ובין היהדות כתרבות 
עתיקה, שאמונתה ודבקותה באלוהיה הן מן הנכסים של 
האנושות כולה. בחליפת־מכתבים עם כמה יהודים או מומרים 






219 


דוסטויכסקי, סיודור מיכילוגיץ׳ 


220 


(כגון אורי קובנר [ע״ע]), שפנו אליו בקשר ליחסו ליהודים, 
הוא מדגיש את הערכת נאמנותם של היהודים לדתם ואת 
התפעלותו מסוד קיומם — אלא שגם מתוך שבחם זה הוא 
בא לידי גנותם: "ארבעים מאות שנות־קיום מוכיחות, שגזע 
זה מחונן בכוח־חיים חזק מאד, שלא יכול היה במשך ההיס¬ 
טוריה שלהם שלא ליצור כל מיגים של מדינה בתוך מדינה". 
כדרך האנטישמיים מאשים דו׳ את היהודים משתי בחינות 
מנוגדות זו לזו: את המתבוללים — בגלל התבוללותם, ואת 
הנאמנים לעמם ולדתם — בגלל סירובם להתבולל. 

זולם שנאת־ישראל של דו׳ היא עמוקה וכבדודמשקל 
מזו של האנטישמיות השיגרתית: אין היא שנאת הלא- 
יהודי ליהודי בלבד, אלא — מדעתו או שלא מדעתו של 
בעליה — ביטוי לטנאת הנצרות ליהדות. דו׳ רואה את 

עם־ישראל, את תולדותיו ואת מעמדו בעולם, כפנומן דתי, 

*• ♦ • 

שתכנו הדתי אינו מתבטל לעולם: עם־ישראל הוא' מטבע 
ברייתו העם הדתי, ודו׳ טוען — בלי להרגיש בסתירה שהוא 
סותר את עצמו — ש״אין יהודי ללא מושג האלוהים... אינני 
מאמין במציאות יהודים משכילים כופרים". מכאן מקבלת 
האנטישמיות של דו׳ ממד נוסף — היא נעשית מלחמת 
אלוהי־הנצרות באלוהי־ישראל. בניגוד לשיגרה הליבראלית 
הרווחת, לא גרם דו׳ שיתוף רעיוני־דתי יהודי־נוצרי, אלא — 
בדומה לגתה (ע״ע, עט׳ 756 ) — חש בניגוד התהומי שבין 
היהדות והנצרות. בשביל גתה הפגני לא היה בכך אלא משום 
קביעת עובדה, ואילו בשביל דו׳ היה ביהדות, המוסיפה 
להתקיים, משום פגיעה קשה בנצרות, שזכות קיומה אינה 
אלא בטענתה שהיא באה במקום היהדות ומבטלת אותה. 
לפיכך נעשו לו היהודים ע״י עצם קיומם לאויבי הנצרות. — 
אין ספק, שגישתו של דו׳ ליהודים השפיעה על הקו האנטי¬ 
שמי הרשמי ברוסיה בשנות ה 80 ואחריהן (וע״ע פובדו- 
נוסצב). 

ה שפעת דו׳. ברוסיה הורגשה השפעת דו׳ אחר מותו 
יותר מבימי־חייו והיתה ניכרת יותר בהגות מאשר בספרות. 
חותמו של דו׳ טבוע בזרמים שונים של המחשבה הרוסית, 
מימי ו. סולוביוב (ע״ע) עד המהפכה הבולשוויסטית, וגם 
אחריה בחוגי האמיגראציה. הדעות החברתיות של דו׳ ושל 
״אנשי־הקרקע״ (ר׳ לעיל, עמ׳ 210 ) הדריכו את הראקציה 
המדינית הרוסית מ 1881 עד 1904 . מיורשי מחשבתו ומפרשי 
השקפותיו בפילוסופיה, באמונה ובמוסר היו רוזנוב, לוסקי, 
ברדייב (ע״ע), שסטוב (ע״ע)? זה האחרון גילה את הצד- 
השווה בדו׳ ובקירקגור (ע״ע). הביקורת הספרותית ברוסיה 
הסובייטית עדיין עסקה בדו׳ בשנות ה 20 וראשית שנות 
ה 30 , וכן עדיין היתד, ניכרת השפעתו כאמן ומעצב־דמויות 
בכמה רומאנים של אותה תקופה. אולם עם ה״טיהור" 
הרוחני שנערך בידי ז׳דאנוב והשלטת "הראליזם הסוציא¬ 
ליסטי" בכוח השלטון, נתעלמו מדו׳ או ביטלוהו כאיש 
הראקציה וכפסימיסטן מסוכן. גם בשנות ה״הפשרה" שאחרי 
מות סטאלין, כששוב "נזכרו" בדו׳ כסופר רוסי גדול, מוסיפה 
לשלוט המגמה למיעוט דמותו. 

באירופה המערבית עומו לב לדו׳ עוד במאה ה 19 . ניצ׳שה 

4 * 

(ע״ע) נתלהב לניתוחיו הפסיכולוגיים של דר, ובגרמניה 
הוצמד שמו של דו׳ לשם ניצ׳שה תכופות. לאור האכזבה 
מערכי הציוויליזאציה של המאה ה 19 , שאחזה את אירופה — 
וביחוד את גרמניה — לאחר מלחמת־העולם 1 , נמצאה יצי¬ 
רתו של דו׳ במרכז ההתעניינות. המתנבאים ל״שקיעת 


המערב" היו קרובים לרוחו. שפנגלר (ע״ע) ראה בדו׳ את 
הביטוי המושלם הראשון של "התרבות הרוסית", העומדת 
לרשת את "התרבות הפאוסטית" של המערב. הרוח הדינא¬ 
מית הסוערת, הסובייקטיוויזם, הביקורת של הציוויליזאציה 
הטכנית ושל הראציונאליזם והאידיאליזם, הפסימיזם, ואף 
החזון של דו׳ התאימו ללבטי האינטלקטואלים בדור שבין 
שתי מלחמות־העולם. עדיין קשה לחרוץ משפט, מהו ערכו 
של דו׳ ומה מהשפעתו הוא בר-קיימא בחיי־הדוח של האנו¬ 
שות בתקופה היסטורית זו. 

בימינו רבה השפעת דו׳ בעיקר בצרפת. אנדרה ז׳יד 
(ע״ע) לא זו בלבד שכתב ספר עליו, אלא גם הלך בדרכיו 

ביצירותיו. האכסיסטנציאליסטים, וביחוד אלבר קמי (ע״ע), 

•• • •• ־** — ■ 

רואים בדר את אבי ספרות האכסיסטנציאליזם (ע״ע), והם 
קוראים בהעלם אחד את שלושת השמות: קירקגור, דד, 
קפקה (ע״ע). הפסיכואנאליזה הירבתה אף היא לעסוק בדר, 
ופרויד (ע״ע) עצמו הקדיש לו תטומת־לב רבה. 

בספרות העברית ראה ברנד (ע״ע) את עצמו כתלמידו 

** •• 

של דו׳. 

כל כתבי דר יצאו ב 14 כרכים ב 1882 — 1883 ! ב 14 
כרכים ב 1906 ? ב 23 כרכים ב 1911 — 1918 ? ב 16 כרכים 
ב 1925 — 1930 . לאחר תאריך זה לא נדפסו כתבי דו׳ ברוסיה 
הסובייטית במשך שנים רבות? בשנים האחרונות שוב 
החלו להופיע מהדורות של כתבים נבחרים. 

הרומאנים הגדולים של דו׳ ורוב סיפוריו, וכן חלקים 
מכתביו הפובליציסטיים, תורגמו לרוב הלשונות התרבותיות. 
בעברית מצויים: רשימות מבית־המוות, תרע״ב ? החטא 
וענשו, 1924 ? האחים קרמזוב, 1921 — 1929 , 1949 ? חלכאים 
ונדכאים, 1929 ? אידיוט, 1929 ? שדים, 1930 ? לילות לבנים, 
1946 ? ניטוצ׳קה ניזבנובה, 1947 ? וכמה מן היצירות הקטנות 
של דר. 

הספרות על דו׳ — הביוגראפית, הספרותית־ביקרתית 
והפסיכולוגית ופילוסופית — ברוסית ובלשונות אחרות היא 
עצומה. 

ביבליוגראפיה נבחרת 

רו־סית: . 9 [ . 0 0 008024118381151 8 ,פס^קז׳ס . 9 . 9 
11 8388 ) 1 < 0 ת 6 ,.# , 8868 ס 1 ;ס 0 .£ . 8 ; 1883 , 024 ־# 

-) 68 נן #16 . 2 ).# ; 1891 , 6 / 1 8 800 x 8 ז׳מ #6 
, 1 ( 0801 ( 88 , 11 #., 1899, 1903 3 . 71. 1960x08 

£?. 11 9880 3 ז 683 ' 7161 , 90331108 . 8 . 8 ; 1903 , 6 ש 
86811311 ) 1111 1 024 ) 181 נ X0 £) 6, 1906 2 ; 8. 36^18801(88, 

{<£8X88. 1(0^611X31)1111 1( 0041111611115114 1— 1\*, 

1907; 80^8111010111, ^43 ק ^X80 1<3{ ־ 324330 כ 

88^, 1910; 8. 9831108, #., 1912, 1922: 11 . 0. 
0002438 קח , X8086 ק ^x80 #-00, 1—11, 1921 — 1928; 

מ 8388 >*< ,סעג־סתס x1937 2 , 0 ת־# . 9 [ .< 3 ^ 718 {ק ; 

14 • 861923 , 0 י 1 -# 3886 ; 1 ק 00036 ק 98 [ , £868 ק ; 

0 !9. #• (0 :(קובץ x3x811 8 *^ 6 11 — 1 , 1 < 1 ח. 113 ק , 
1923; 9. #00x06801(351 (# 8688111 ,(אלמנתו של דר (, 

1923; 68 ־ 0 ) 001 . 9 ; 1928 2 , 60000248838851 , 6 ) 8 ־ 
008 , 0.^1.#., 1924; 0 #0 ) 1 מ 8 קס 06 . 01 ־ x 3 x 611 , 
1929; 8. 8619 : 1930 , 1 , 1013118 < 118351 >!< , 60368 ק . 

18 ^ז.) 13308101116 * 3 ק 3 ) 1 0 , 88 ) 81 ק 0 ״ X63 ק X0 ק)ו- 80 קץ - 
X886^^(86 0X3X811, 1937); #. 33003801(1111, 90 ק - 
?88 8^63.21833808 0 ת-# 08 ,£ 151 ז\ 3 1 8 ^ 6310110888 ק , 

1947; 8. 8. 811,00888 ) 631 <ץ 8 מ? 0 כן 11 , 08 סמ 4 *(ן ^ 

0£68 8 X804 ק ^^X86 #11 .# , 1111 ) 9.710001 ; 1948 , 0 ת־ 
600 x 11 0 (ן x113801(06 2481953 , 00088243886 ק . 

0, 3011 ( 165 , גרמנית: - 1 ¥611 016 ,:} 1111 :> 53115 . 3 ; 1889 ,.ס 
(111$611(11144115 ) .ס י 6031$00 .ז\ . 141 ; 1893 , 70151015 . 74 1£ ך 

?'611^1656 £}-$0/261161441471 ) 86 0.5 ,קז 0 ] 3 א .? ; 1921 , 1£ ז) 11 ז ^ 

/. 6. £6£67116615 ) 0 י 2€1 ז 6 א . 10 ; 1924 , 156 '(}! ? $£141114 11£6 ז 
066671 0.5, 1925; ^136 ז 0 ־מ 61 ^ 1 .[ ; 1926 2 ,. 0 , 012 ב 1 ז 11 ג {£, 

0 ., ( 1 . 01 ( 111 (1928 , 1651471 % •??>/ 1 )/ 1 . 1 ) . 11 . 0 , 1 ) 60 ־ 1 ? . 3 ; 1926 ,'(׳ ; 

31 . 0761 15161510•: 8(112(16, 016\61%5, 0., 1929 ; 





221 


דוסטויבסקי, פיודור מיכילוכיץ׳ — דום פסום, ג׳ון רודריגו 


222 


14 3 06 , 11111 ) 01137 . 11 ; 1931 , 61113714 * 1 ) 061 171 . 0 , 11131111 ק 1 מ / 
51671*611 11, (1. 011111[)?, 1933; 1(1., 11611 £10$? 06*1(111611 172 
0,* 1¥67\, 1947; £. 1 קד 11 < 1 ;" 1935 ,. 0 , 5011 ץ 0 מז 1611 ׳ , 
01-61 0(1*161-: 0.$ 716!671?*)?611010£16, 1946; 01£61101101 * 8 . 1 ׳ , 

1\ 50 0., 1947; £6. \{340110 ?) 671 ** 013 17111 — . 0 י תת 
5111(11011), 1948; 2. ?43117103 ( 1952 . £5011 ) 0 ,(לאטווית ; 

£. 5!1950 ,£ 72 ) 23111 ! 0 * ¥611371 ! . 11 1311 ( 6 * ¥611 \ *. 0 ,תטקס ; 

11. £311*6, 016 ?12110*0^1216 0.*, 1950; /. ?430*1, 0. 11. 
1172*6)-6 2,611 , 1953; }. 60111*00, 067 1772 £671311*71111*-064312!{6 
11. (1 . 061?671*$1111 1957 ,*. 0 116 /(}ס*ס . 

.4. ]113705, 0., 1912; 5. ?0756)', 03 616 61 ¥06116)6 : צרפתית 
(16 0., 1918; ^ 16 ) 616 03 ,(בתו של דך) ץ 10¥56 ס* 5 סס ססח־ט 
0. £37 *3 !1116, 1920; 0100, 0., 1923, 1948 11 ; ). 243 ־ 

(131110, 06 01171*113111*1716 (16 0., 1939; 14. 1940 ,. 0 ,* 3 [ £70 ׳ . 

]. ?4. ?001 אנגלית: . 0 ,מ 1 ז^ 1 .[ ; צ 1923 , 1919 ,. 0 . 0 , 17 ־ 

371(1 111* €76311011, 1920; £. 14. 031811 .ן .£ ; 1931 ,. 0 ,־ 1 ־ X1 - 
01005, 0.: 0116 51 31^111 £ 0! 3 5 י 7 ׳\\ 0 ? . 0 .[ ; 1940 , 1 * 0106611 ־ , 

0., 1946; 14. 140110, 0. (?706 , 105 ק 00 ? 1 ) 30 5 * £0 קס . ¥), 
1946; ¥. 1\'3110\ 6 [ 01 £16 73 0 1116 1 ) 312 10172 ) 0766 :. 0 ,־׳ , 
1957; 0. ¥711500, 7116 0111*1467, 156-198, 1957; ¥. 30611 ־ 

1 . 1958 , 1846-1956 172 * 0711101 7 ( 0116737 1311 ** 011 111 . 0 , 0 ־ 

א. אח. 

00550 00551 ( דךזי, ד 1 םו (ג׳ובני די ניקולו לוטרו 

( 8111610 1100010 ) 1 11 ) 311111 ע 010 ) — ( 1479 [מקום 
מולדתו אינו ידוע], — 1542 , פרארה), צייר איטלקי. רוב 
ימי־חייו עבד דר יחד עם אחיו באטיסטה ל ו ט ר ו 
( 1474 — 1548 ), גם הוא צייר חשוב, אם כי נופל מאחיו; בין 
שניהם אירעו סיכסוכים לרוב, ואעפ״ב היתה שותפותם 
פ 1 ריה. מסתבר שבאטיסטה עשה לרוב בר 1 מא, ואילו דר — 
בוויניציאה. עד היום קשה להפריד בבירור את יצירתו של דר 
מזו־ של אחיו, ואף להגדיר את הקפה. מכל־מקום מתמזגים 
בתמונות המיוחסות לו המונומנטאליות של האסכולה הרלמית 
ועשרה הציורי של האסכולה הוויניציאנית. בעיקר נתגלה 
כוח־יצירתו של דר בתמונות־הנוף המלאות רוח שירה, שבהן 
מופיע עולם־הקסמים של ידידו אריוסטו (ע״ע). הוא הירבה 
לצייר בבני־גונים, במיתארים מתמוגגים באור ובאוויר 
ובצללים־למחצה; צבעיו חמים ומזהירים, הכל ברוחה של 
האמנות של איטליה הצפונית באותה תקופה, בתוספת 

השפעת־מה מצד אמני ארצות־השפלה. 
דר צייר את דיוקנו של אריוסטו והכין רישומים 
ל״אורלאגדו המשתולל" שלו. הדיוקנות שצייר מלאים כוח- 
הבעה רב בעיצובם הציורי; בהתאם לרוח הזמן הבעת־הפנים 



ד,ייסר דים': הפיה מליסה 


היא קרה ופאתטית כאחת. הוא צייר גם תמונות על נושאים 
דתיים ומראות מן התנ״ך, וכן כמה תמונות אלגוריות, אך 
מן האחרונות יש שמיוחסות לאחיו. — שני האחים עבדו 
בעיקר בשביל דופסי־פראדה; מתמונות־הקיר שציירו בשבילם 
לא שרדו אלא מעטות. 

אולם עצם כוחו האמנותי של דר בא לידי ביטוי בתמונות 
על נושאים מאגיים, כגון תמונודהיער, המתארת תיאור נפלא 
את קירקי (אלצ׳ינה) הקוסמת עם עפריה, וכן תמונת "הפיה 

מליסה", היושבת'ביער לבושה לבוש מזרחי (כפי שהיה 

י• " 1 

מצטייר לאירופים) ובצדה כלב. דר היה מטבעו מספר־אגדות, 
שכשרונו עמד לו להפוך את סיפוריו לציורים. 

64 , 1071 (} 614 * , 111071 (} 6606161211 £ 111 46 ¥216 16 06 , ¥35371 . 0 
4116 1 , 1 ־ 111 * ¥011 .ס ;־ 1906 , 96 ,¥ ,( 41130051 ? . 1 ) 0 ) 3731211611071 
־ 101 ) 400 ? . 14 ; 1911 ,. 0 . 0 , ז 21 £ 0 ת 3 ^\ 2 . 0 .¥\ ; 1893 , 2 ** 00 
11311371 1407111 , £1001 . 0 ; 1913 ,. 0 467 ) 10671 * 03 , 5060 

. 1929 , 176667110 })' 0111 1116 [ 0 31711111£ ? 

פ. ש. 

דזם 102 * 0 , ג , ) , [ רולריגו— 35505 ? 005 0 § 1 :!€^ 110 מב 101 — 

(נר 1896 , שיקאגו), סופר אמריקני, ממוצא פור¬ 

טוגזי. ד״פ למד באוניברסיטה של הארווארד, וב 1916 סייר 

• * 

את ספרד לשם התבוננות באדריכלות ובאמנות. במלחמת־ 
העולם 1 שירת בצרפת, וחוויה זו עשתה אותו למבקר 
חריף של החברה והמשטר השליט. הצלחתו הספרותית 
הראשונה באה לו עם הרומאן 5013161:8 11006 ־ 1 ׳ ("שלושה 
חיילים״), 1921 , שעשה רושם ע״י התיאור הריאליסטי של 
ההווי והמעמד של החייל האמריקני. ב ז 5£6 מבז 7 " 1112113 ז 12 \ 
(״המעבר למנהטן״), 1925 , ניסה ד״פ לראשונה לפתח טכניקה 
חדשה של כתיבת-רומאנים, שהיה בה משהו גם מן האפס־ 
פרסיוניזם (ע״ע) הגרמני וגם מספרות "זרם־התודעה" של 
גימז ג׳ויס (ע״ע) ושל וירג׳יניה חילף (ע״ע); חידושו היה — 
הפסקת סיפור־העלילה מפרק לפרק ע״י כותרות־עיתונים 
(לקוחות מן המציאות), זמרים פופולאריים ורשימות קצרות 
על דמויות היסטוריות ידועות,— כדי לעורר בקורא תחושה 
חיה של התקופה והרקע החברתי שעליו מתרקם הסיפור. 
את הסימון הזה, המכונה לפעמים "אפיקה פאנוראמית", 
שיכלל ד״פ ב 3 רומאנים — 21-31161 ? 3 ת 42 7116 ("קדהרוחב 
4217 ״, 1930 ); ״ 1919 ״ ( 1932 ); ץ 6 ת 30 י 1 818 7116 ("ההון 
הגדול״, 1936 ) —, שצירף אותם אח״ב יחד לטרילוגיה בשם 
הכולל ". 5.3 .ס* 1 (מהדורה חדשה 1942 ). זהו נסיון לתאר 
את התפתחותה של החברה התעשיינית־קאפיטאליסטית 
האמריקנית מראשית המאה ה 20 עד המשבר הכלכלי הגדול 
של 1929 , את אזלת־ידו של הפרט המשולב בחברה זו ואת 
הישחתו ע״י שחיתותה. באותה תקופה חיבר ד״פ גם מחזות 
ריאליסטיים, שהועלו על הבימה האמריקנית. ביקרתו החב¬ 
רתית החמורה נראתה המקרבת אותו לקומוניזם, אולם ד״פ 
מעולם לא היה קומוניסט. ברומאן 8 חט ¥0 3 0£ 65 ז 111 מ 6 ׳\ 3 ^ 
מ 33 ? (״הרפתקותיו של צעיר״, 1939 ) תיאר את הטראגדיה 
של קומוניסט אידיאליסטי, שנעשה קרבן התככים של המפ¬ 
לגה. בהשפעת המאורעות ברוסיה הסובייטית ובאירופה 
בשנות ה 30 מצד אחד ופעולתו של הנשיא רוזוולט באה״ב 
מצד שני, שינה ד״פ את עמדתו והכיר בערבי הדמוקראטיה 
האמריקנית כמגן מפני העריצות הקומוניסטית והפאשיסטית־ 
נאצית כאחד. ביטוי לכך נתן מראשית מלחמת־העולם 11 
במסות פוליטיות־חברתיות — מ 0 51203 ¥6 \ 3 מ 011 ז 0 7116 
(״הקרקע שעליה אנו עומדים״, 1941 ) ; ״ 1116 1513110 0£ 51316 
(״מצב האומה״, 1944 ) ; 15 ! 861016 1 :> 6 ק 08 ז? 786 ("הסיכוי 







223 


דוס פסום, ג׳ון רודריגו—דוסינדז 


224 


שלפנינו ,, ■/ 1950 ) ן 13$ מ 7110 0£ 1 מ 163 ־ 1 1 ) 311 1 ) 1 .ש 11 1116 
€££0:5011 ! (״מוחו ולבו של תומם ג׳פרסוך, 1954 ) וכן 
ברומאנים — 1€ ז 0 ז€נ 1 !םג 1 ז> 1 (״מספר 1 ״ [ז״א ״אני״], 1943 ) 1 
065180 €31 ז 0 16 ־ 11 (״המזימה הגדולה״, 1948 ) 1 1 ! 0105€ 
ץעמגזסס (״ארץ־הבחירה״, 1951 ) 1 רומאנים אלה מוצלחים 
פחות מקודמיהם. — ד״פ כתב גם ספרי-מסע ושני קבצי' 
שירים. 

, 01150 א .^\\ ; 1926 , 61 ^ £ 10X3 ה 10110 !ח $10 $'\ 1 . 0 ./ , 1$ ^ £0 . 8 

'ז 6€ דה 0113 .[ ; 1931 ,.£ . 0 ,/ . 11 § 11111 }! 1€ ע £1111 1116101136116 016 
- 87 , 01131$ 111 11161$ , 001511130 . 14 ; 1939 . 0 ./ , 1310 

. 1942 , 140 

מ. 

011 ^ 100$ — — ( 1793 — 1863 ), אמיר של 

אפגאניסטאן (מ 1826 ), מייסד שושלת בארכזאי 
השולטת בארץ זו עד היום. דד היה הבן העשרים מבין 21 בניו 
של פאיגדה ח׳אן, שהיה רב השפעה במדינה. לאחר שהומת 

*- • * ץ 

אביו נתחנך דו׳ אצל אחיו הבכור פתח ח׳אן, אחד מעוזריו 
העיקריים של מחמוד שאה משושלת דראני. הריגתו של 
פתח ע״י אחד מבני מחמוד ב 1818 קוממה את האוכלוסיה 
נגד השאה, ודו׳ אסף צבא גדול וניצח אותו. ממלכתו של 
מחמוד שאה נחלקה בין המורדים, ודו׳ קיבל את גזני! 
ב 1826 כבש גם את כאבול. חלקי הממלכה שבצפון־הודו 
נכבשו, אמנם, בידי הסיקהים! אך הממלכה המצומצמת 
נתחזקה מאד בשלטונו התקיף והנבון של דו׳. ב 1834 ניסה 
שג׳אע אלמלד משושלת דראני המודחת להחזיר לעצמו 
את קנז־האר בעזרת הבריטים. כאשר ביקש דו׳ להעזר 
כנגדו ברוסים, חדר צבא בריטי לאפגאניסטאן, כבש את 
קנדהאר ואת כאבול והמליך שם את שוג׳אע אלמולך. 
דו׳ ברח תחילה לבוכארה ( 1839 ), אולם אח״כ חזר והסגיר 
את עצמו בידי הבריטים והוחזק שבוי בכאלכתה. לאחר 
פינוי אפגאניסטאן ע״י הבריטים הורשה דו׳ לחזור לכאבול 
( 1842 ), ולאחר שנרצח שוג׳אע אלמולך — חזר והומלך שם. 
תחילה ניסה דו׳ לשוב ולכבוש את חלקי הודו הצפונית 
שאבדו לארצו, ושוב נתקל בהתנגדות הבריטים. כשנוכח 
דו׳ לדעת שאין סיכויים להחזיר את פשאוואר ואת קאשמיר, 
פנה להגנת ממלכתו מפגי הפרסים, שאיימו על צפונה 
ומערבה. ב 1851 כבש את בלח׳ וב 1855 את קנדהאר. באותה 
שנה כרת ברית עם אנגליה מפגי סכנת הפרסים! אחרי 

כיבוש הראת בידי אלה האחרונים ב 1856 נתחדשה הברית. 

• • 

נאמנותו של דו׳ לאנגליה, גם בזמן המרד ההודי ב 1857 , 

הניעה את האנגלים לתת לו את עזרתם, וב 1863 הצליח 

לכבוש את הראת אחרי מצור ממושך. הוא מת ימים מעטים 

אחרי נצחונו. — דו׳ היה שליט רב־־כשרון ורכש לו את לב 

עמו! המלוכה נתונה בידי צאצאיו עד היום (וע״ע אפגניסטן, 

עמ׳ 113 ). 

£110. 151., 5. ¥. 0. 14011311 £31, £*7^ 79. 

1876; 0 016 ,־ 3££1 ז\\ב 501 .ן x10/161(114X8 ^8110X1310X3 01$ 
51001 11. 361X6 %101$011€11$10(11116!1611 £62161114X8611, 1932. 

מ. פ. 

ווסתאי, ד 001 ?א 1 ם — ;! 001980 ^ , 0$ ־ 000 )^ — (המאה 
• *•* 

ה 1 לסה״נז), מייסד כת שומרונית, שעליו מצויות 
ידיעות שונות וסותרות במקורות יהודיים, שומרוניים, 
נוצריים וערביים. לפי המסורת היהודית האגדית (פדר״א 
ל״ח! תנח׳ וישב ב׳) היה דו׳ מחכמי-ישראל, מגולי עשרת- 
השבטים, שהביאו לשומרונים לראשונה את התורה (על־סמך 


מל״ב יז, כז—כח). נראה, שנכונה המסורת של אבות־הכנסיה 
הנוצריים, הקובעת את זמנו של דו׳ בימי השליחים בתקופת 
ראשית הנצרות, אך אין לדעת אם יש ממש בסיפורים על 
קשריו עם שמעון מגוס (ע״ע), אשר דחק את רגליו ופיתה 
את אשתו. לפי מסורת נוצרית אחרת היה דו׳ יהודי שעבר 
לשומרונים. לפעמים הוא נזכר כמייסד הצדוקיות ביהדות, 
אך ברור שזוהי טעות, שמקורה בגישות מסויימות משותפות 
לצדוקים ולשומרוגים. מכל החומר על דו׳ נובע בוודאות 
רק שדו׳ הופיע כמשיח השומרונים, ובזה גרם להיווצרות 
כת, שהוסיפה להתקיים אחריו ושחסידיה האמינו שדו׳ לא 
מת. בידי אנשי כת זו התהלכו ספרים על שם דו׳ — מהם 
נוסחאות "מתוקנות" של כתבי־הקודש של השומרונים, ומהם 

חיבורים עצמאיים! ספרים אלה לא הגיעו לידינו, ואין 
לדעת מה היה תכנם ואם דו׳ חיברם באמת. בספריית הגנוס־ 
טיקנים (ע״ע גנוסיס), שנתגלתה לאחרונה במצרים, נמצא 
חיבור בלשון הקופטית בשם "גילוי שלוש מצבות שת ע״י 
דו׳"! החיבור טרם פורסם.— הלכות הכת הצטיינו בחומרתן: 
חסידי דו , לא יצאו ממקומם בשבת, והיו שגזרו על עצמם 
לא לישא אשה. 

חסידי דו׳ היו אף באלכסנדריה של מצרים! שם התנהל 
במאה ה 5 ריב ביניהם ובין שאר העדה השומרונית. בשכם 
היה לחסידי דו׳ בית־כנסת עוד במאה ה 9 . מאז נעלמו! 
במקורות שומרוניים וערביים מאוחרים הם נזכרים כדבר 

שבעבר. 

* 

מ. י. בךגריון, צפונות ואגדות, א/ 203-199 , חרפ״ד* . 1 

; 1907 ,.ן> 5 253 , 0/16 $ 01 x 0111011 $ עזסבתס^תס!^ 

.£ ;( 1909 ,^ 1 .^ 2 ) 061 633103 0(1. 0061? (1. 501x01110x61 
,.!)$ 410 , 11 , 01$£114X8 11 • ^1*}41*§6 (1. 0111316X111X1$ ,־ 01 ^ 10 ^ 

,.!>$ 197 , 16 ) 561 . 1 ) 114 0 ## 16 }! 6 ג ! ה 14 01 x 6 ,£־ 01 נ 21 מ 01 .£ ; 19 21 
.£ £\ .£ ; 1923 ,.! 50 66 , 7720 501 x 01110 x 3 ,׳ 035101 . 1 ^ ; 1929 
- 00 £ ; 1957 , 0 , 511 x 00 , 0 . 0 x 11 1116 055 ( 28.0 1 X 3 ס ¥ 115 \ 
, 1958 , 206/7 , $ 1 € <( £ 8 ' 3 146 $ ^ 0550 , 063 11616 $ 3 , 6 $ 0 x 0311 ־ 1 

ד. פ. 

דו־פינד! (€ת 11 (קג 31 ם), פרובינציה היסטורית של מלכות צר¬ 
פת, המתאימה בערך לדפארטמנטים איזר(€- 15€1 ), 

דרום ( 01-6016 ) ואלפים־עיליים ( 65 ^ 1 ^ 1€5 ג 931 ) של היום! 
מרכזה — העיר ג ך נוב ל (ע״ע). 

בתקופה העתיקה היתר. דו׳ נכללת בתוך "גאליה נארבו- 

ננסים" הרומית ומיתה מיושבת אוכלוסיה מעורבת, גאלו¬ 

• • 

רומית, בעלת תרבות גבוהה. במאה ה 5 נכבש האיזור כולו 
בידי שבטים טוטוניים, בעיקר מבני הבורגונדים, ונעשה 
לחלק של מלכות בורגונדיה. ב 534 עבר, עם יתר חלקי 
הממלכה, לידי הפראנקים ובידם נשאר עד שנתפלגה ממלכת 
הקארולינגים במאה ה 9 למלכויות קטנות, שאז הפכה דו׳ 
לחלק של "מלכות אךל" או "מלכות בורגונדיה", שבאה 
תחת עליונות קיסרי גרמניה ( 1032 ). במאה ה 11 — 12 קמו 
בדו׳ רוזני העיר וין ( 160116 ^) כשושלת עצמאית. גיגו 
( 011180 ) 1¥ מופיע כראשון (ב 1110 ) שהשתמש בשם "דול¬ 
פין", וברבות הימים נקרא מחודשלטונו בשם דר (ע״ע 
דופן). במאות ה 12 — 13 התרחבה והתחזקה דו׳ כנסיבות עצ¬ 
מאית מתוך מאבק מתמיד עם נסיכי סאוויה שכנתה. תחילה 
הכירו רוזני דו׳ בריבונותם הפאודאלית של קיסרי גרמניה 
על מחוזם, אך למעשה היתה דו׳ קשורה כבר מן המאה 
ה 13 לצרפת בגלל מצבה הגאוגראפי והרכבה האתני. ב 1349 
הוריש רוזן־דו׳ את רוזגותו למלך צרפת, ועי״ב נצמד האיזור 



225 


דופיכה — דופן 


226 



לכתר הצרפתי, תוך שמירה על עצמאות 
אדמיניסטראטיווית והעברת התואר "דופן" 
ליורש־העצר הצרפתי. הד 1 פן לואי (מי 
שהיה עתיד להיות המלך לואי מס בן 
שארל ¥11 נשלח ע״י אביו לדו׳ על מנת 
למשול בשמו ולהחליש את כוח הפאודאלים 
המקומיים. דופן זה התכוון לתת תוכן 
ממשי לתארו, התיישב בגדנובל ובהסכמת 

^ * "ן • 

אביו יסד פארלאמנט מקומי. זה היה השלב 

האחרון בקיום עצמאות מסויימת של דו׳, 

שסופחה סופית אל הכתר הצרפתי בשנת 

1456 . — מסביב לפארלאמנט המחוזי של 

דו׳ התרגשה אחת התסיסות המהפכניות 

הראשונות ערב המהפכה הצרפתית, כאשר 

התכנס ב 1788 כינום־מחאה של פארלאמנט 

זה, כדי להפגין נגד נסיון המלך לשלול 

מן הפארלאמנטים המחוזיים את הזכות 

לרישום חוקים וכדי לתבוע את כינוס 

אסיפת המעמדות הכלליים. — השם דו׳ 

נעלם מן המפה הפוליטית של צרפת ב 1790 , עם הקמת 

המחוזות המינהליים החדשים — הדפרטמנטים. 
— ■ * 

וע״ע דופן. 

]. ]. 0111££1 ¥101206 1 ) 1 1 ) . 0 ) 11 ) ■ €14121011 ז 10 36 111340116 ,^( 6 ־ , 
1868; . 016 76 ¥4611 16 > 114143 ^ 0044 163 3441 2¥ 04106 , 683556 ת - 
11013, 1875; 0. 0116 0 € 14 1788 36 166014414014 00 , 3¥35 ם ., 
1888; ?1 361 111 ) € 1 411€ § 0014 06 , 11011101111116 ־ X3 (163 111013 
0044§!1414 61 0. (811)1. <16 ?£0016 0165 01131 1893 , 165 ־ ); ?. 

860 114 > 412€3 § 011 063 ,' 161 ( 131116 ^ 0 016 .ס ; 1922 ,.ס 06 ,: 61 ־ 
0044(111411 3,6 ¥461411043, 1925; ]. 8. ]^101 110114 044 . 0 06 , 61 ־ 

(2(41030x01 (81411, 36 1'4.603, 06 1 ( 2111 11016, 1943/47, 317— 

,: ¥31113111 .? ; 1946 ,. 0 344 111310116 ,־ 61:01111611161 ^ 1 . 0 ;( 340 
11163 § 011 363 ) 011204363 § 441 ) 3 0011111411110,14163 363 63 ) 14061 063 
.£ם 00 ) 1349-1949 ,,ס 314 01 ' 3 04616 06 ; 1951 ,( 1355 044 
- £6 מ 06 ¥16 0111 11£6 ת 00 16 ־ 31 ק 49 ־ 8 194 611 15665 מ £3 ־ 01 .: 11151 
. 1951 ,( 3006 ־ 81 13 3 .(£ 0111 : 311301161116111 ־ 1 0111 6 ־ 11311 

י. טו. 

הפלר, (יריםט.ין י 1 הן — ־ 1€1 קק 00 10113118 0111:151:138 — 

( 1803 , זלצגורג — 1853 ׳ ויניציאה), פיסיקן אוסטרי. 

דו׳ נתחנך בווינה. אחרי שעסק כ 13 שנים בהוראה בפראג 

נתמנה ב 1848 לפרופסור לגא 1 מטריה מעעזית בפוליטכניון 

¥ ¥ 

בווינה וב 1851 לפרופסור לפיסיקה באוניברסיטת וינה.' 

א פ ק ט ־ ד ו׳: ב 1842 פירסם דו׳ את המאמר "על האור 
הצבעוני' של הכוכבים הכפולים ושל מזלות אחדים״ (• 01,61 

־ 61 ־ 161 ) 211 ־ 6101261 . 11 116 ז 6 :! 61$ קק 30 ז 161 > ; 016111 126 ( 1 ־ £31 13$ > 

06 ־ 11 :ז 06$ ). הוא דן בשינויי צבעו של גוף מקרין, הנע בכיוון 



אפקט־דופלר: ג — אורך הגל המקורי; 

'.ג — אורך הגל הנקלט; 

5 = 0 — ג 


אל הצופה או ממנו והלאה, והסביר, שתדירות האור הנקלט 
ממקור נע גדולה או קטנה מן התדירות של האור הנקלט 
ממקור נח, בהתאם להתקרבותם של המקור והקולט זה לזה 
או להתרחקותם זה מזה (אפקט־דו׳ ארכי). דו׳ צפה מראש 
תופעות בתחום האקוסטיקה והאופטיקה (ע״ע אקוסטיקה, 
עמ׳ 565 ; גל, גלים, עמ׳ 734 ), המתחייבות מן העקרון 
הזה — שינויים בגובה־הטון או בצבע. את אפקט־דו׳ בגלי־ 


נוף בדפארטמנט א 5 פים־עיליים ( 65 ק 1 \נ־ 1431865 ) 

הקול מצא ב 1845 ביס־בלוט ( 831101 $ץ 80 ), שאימת באופן 
ניסויי גם את ערפו הכמותי לפי הנוסחה של דו׳: 


1 



¥ 


(׳£ — התדירות הנקלטת, £ — תדירות המקור, — מהירות 
הקול באויר נח, 6 ־׳\ — מהירות המקור). ב 1848 הצביע פיזז* 
(ע״ע) על האפשרות של בדיקה אופטית של אפקט־דר ע" י 
השוואת הספקטרונים של כוכב נע ושל מקור־אור נח על־פני 
הארץ. אולם'רק כעבור 20 שנה אושר הדבר ע״י דלים הגינס 
( ££1128105 מ ¥111131 \). הוכחה נוספת לאפקט־דו׳ ניתנה 
ב 1871 ע״י מדידה ספקטרוסקופית של אוד השמש הסובבת 
על צירה: נמצאה העתקה קלה אל האדום בקווים ספקטרא־ 
ליים של האור הבא מן השוליים העולים בהשוואה לאלה 
שמאור השוליים היורדים. משיעור העתקה זו(כ^"!/ 1 ) ניתן 
לחשב את מחידות הסיבוב, וןנרכה התאים למהירות שחושבה 
על־סמך הסתכלות בתנועת כתמי־השמש. כוחו של אפקט־ 
דו׳ באסטרונומיה (ע״ע, עמ׳ 803 ) גדול; בין השאר הביא 
לידי גילוי כוכבים כפולים, שהמשקפת הגדולה ביותר לא 
הצליחה להפריד ביניהם. מהופעתם המחזורית של קווים 
ספקטראליים כפולים באורם הוסקו מסלוליהם ומהירויו־ 
תיהם; וכן שימש פירוש "ההעתקה אל האדום" של קווי־ 
הספקטרום באור הכוכבים יסוד להשערה על־דבר העולם 
המתפשט (ע״ע אסטרונומיה, עמ ׳ 806 ). מדידת המהירות 
הראדיאלית של הכוכבים ע״פ אפקט־דו׳ היא שיטה מקובלת 
היום. — ב 1905 גילה ומדד י. שטרק (ע״ע) את אפקט־דו׳ 
גם באור קרני־תעלה, שבו המקור והקולט אינם נעים בכיוון 
קו־חיבורם, אלא בכיוון ניצב לו (אפקט־דו׳ רחבי). מימצא 
זה הוא בהתאם לדרישת תורת היחסות (ע״ע) המצומצמת. 

. 1942 ,( 30 . ¥15$ יז 3111 א) . 0 .ן . 011 , 160116 .£ . 13 

מ. י, 

ד 1 ?| ( 10 ו 1 נן 0311 ), תארו של יורש־העצר הצרפתי מאמצע 

המאה ה 14 ואילך. לפני כן היד, מונח זה בחינת 

תואר פאודאלי המיוחד לבית רוזני העיר וין ( ¥16006 ). 

* • ••• * 

התואר מופיע לראשונה במקורות ב 1110 . יתכן שמלה זו, 













227 


דופן—דוקטור 


228 


שפירושה "דולפין", היתר, תחילה כינוי־משפחה, ובמרוצת 
הזמן הפכה לתואר. עם הופעתה החל מופיע גם צלם הדולפין 
כסמל המשפחה, ויש סבורים, שמסורת סמל־הדולפין היא 
בעלת שרשים עתיקים ועמוקים יותר באותו המחוז עצמו, 
שנקרא במרוצת הזמן מפינה (ע״ע), והיא נעוצה בסימבו¬ 
ליקה של הנצרות הקדומה ואף בשרידי זכרונות של המיתו¬ 

לוגיה הקלאסית שנותרו באיזור. הרוזן האחרון של וין, אנבר 

•י• 9 ■ יי 

(:!- 61 נ 1 בת 1111 ) 11 , הבטיח ב 1343 — תמורת תשלום — את זכות־ 
הירושה בארצו, אם לא יוולד לו בן, למלך פילים ¥1 למען 
נכד־המלך, בתנאי שהמלך עצמו או יורש־העצר ישא להלן 
את תואר הדו , . מימי שארל 1 ע ואילך נשאו רוב יורשי־העצר 
הצרפתיים את התואר דר, ומסורת זו נמשכה עד למהפכה 
הצרפתית! אף כשחזרו הבורמנים למלכות אחרי נפילת 
נאפוליון נשא בנו של שארל צ את התואר הזה. אחרי הדחת 
שארל צ במהפכת 1830 נשללה מן הדו׳ האחרון זכות- 
הירושה, והתואר נתבטל. 

בפקודת לואי ' 7 \^ X הוצאה לאור מהדורה מיוחדת של 
הקלאסיקנים היווניים והרומיים ( 64 כרכים) לשימוש יורש־ 
העצר (" 111111 ^ 061 ומט 30111$ "), שבה הושמטו כל המקומות 
ה״עדינים", שנחשבו כעלולים לסכן את תומת התלמיד. מכאן 
נעשה הביטוי "לשימוש הדר" כינוי-לעג ל״ריכוכים" או 
"תיקונים" המבוצעים ביצירות ספרותיות ואמנותיות מטעמי 

איסתניסיות מוסרית או אסתטית. 

•* 

וע״ע דופינה. 

י. טו. 

ד^צ , 1 ך י בואזניגסניה - 3 נ 5££1 תנב 11131101 :> 10 ^ 011 — 

4 * י * 

( 1260 , סיינה — 1319 , שם), צייר איטלקי. כבן 20 
עבר לפירנצה, ושם צייר תמונת־מזבח גדולה בשביל כנסיה. 
אחרי 1290 ישב, כנראה, שוב בסיינה. בינו ובין שלטונות 
עירו נפלו סיכסוכים רבים; אעפ״ב פעל בכמה ועדות 
לאמנות וקיבל הזמנות לציורים. בשל אורח־חייו הפרוע היה 
דר מסובך בחובות תמיד, ולאחר מותו סירבו אלמנתו ובניו 
לקבל את ירושתו. 

בתקופה המוקדמת של אמנותו היה דר נתון כולו 
להשפעת האסכולה האיטלקית־ביזאנטית של ה״מצ׳נטו" 
(אסכולת סיינה); אח״כ ניכרת ביצירתו השפעתה של 
האסכולה הפלורנטינית, שבה הובלט היסוד הדראמתי. 
תקופת־שלמותו של דר מיוצגת ע״י התמונה "המאדונה 
בתפארתה" (היום במוזיאון הדואומז שבסיינה). יצירה זו, 
שהובאה בשעתה לקאתדראלה לקול תרועודהעם, מורכבת 
מתמונה מרכזית, שבה מתוארת המאדונה בקרב מלאכים 
וקדושים, הסוגדים לה! מסביב לתמונה המרכזית — בתוך 
מסגר 1 ת־עץ נפרדות — מופיעים דמויות קדושים ותיאורים 
מחיי ישו. — ביצירתו מתגלה דר כאחד ממבשרי הציור 
המסאנסי בעיר־מולדתו. הקומפוזיציה של תמונותיו מבוצעת 
כולה ברוח המסורת הביזאנטית, אולם בביצוע הפרטים 
ניכרים לראשונה נסיונות ליצור חלל־לעומק לתמונות, 
לפסל את הדמויות באמצעות צללים אפורים ולשוות לפנים 
ולתנועות־הגוף אופי ריאליסטי. הצירוף של אותן התחלות 
הריאליזם למסורת הביזאנטית ראוי לכינוי "הגותיקה האי¬ 
טלקית". — בניגוד לאמנותם המונומנטאלית של בני־דורו 
שבפירנצה וברומא, היתד, יצירתו יכל דר לירית בכיוונה, 
נרגשת בצד הסיפורי שבה ולוהטת בגוניה. על אף אפין 
האידיאלי של תמונותיו שוררת בתיאוריו הסיפוריים דווקא 


התרגשות, המשמשת אספקלריה לאפיו האישי שלו, עד כמה 
שהוא ידוע לנו מן התעודות (תמונה: ע״ע אמנות, לוח מול 
עט׳ 48 ). 

11 > $170 ס 31 , 10013 ^ £<£ . 0 ; 1911 ,. 3 / 7 .(£ ,:ו ¥£1££1 \ . 3 [ . 0 
י £[: 1 ג 1 ^ 1 מבז\ . 11 ; 1912 , 1 ) $01101 1 ) $11 1 ) 1611 ) 6 . 19 71 €76 < 0$ 
; 1920 ,.( 1 10 ) * 0 0110 ( 0 10 ) 10 ־ 1 ? 1$ )-(ס 10 ( 100 ' 1 ■ $10 300/1070/10$ 

, 11 , 211111112 > 3 / 0 50/1001$ 1 ( 1 ). 11 ) 11 1110 01 €711 £10 ס 001 0 ( 1 ,. 1 ) 1 
£0016$ 0$ ■ 70171/61 ?$ 10$ 0$ . 19 , 0/7110 0/171 י * $01111£1 . 0 ; 1924 
) 71 1101/017$ $// 707/1 ( 3 30$ , 11001111 \ 2 י 0 .? ; 1929 , 2110 ) 70$0 10 ) 

X1^ 011 \1110 $10010, 19 3 5; 10., 3'0710 1101/0110, 1, 1950 ;> ; 

. 1951 . 0 , 11 >תבז 8 . 0 

פ. ש. 

דיקט׳ ביה״ב — המטבע המוטבע והמופץ ע״י מושל־מדינה, 
בעל סמכות עצמאית, בדרגת דוכס (יש גם 
פירושים אחרים למוצא המונח). תחילה ניתן השם דר 
למטבעות־כסף, שהוצאו באמצע המאה ה 12 באיטליה הדרו־ 



דוקאט ויניציאני של הדוג׳ה מארינו פאליירי (המאה ה 14 > 

מית על־ידי רוג׳רו דוכם־פוליה, ואחר־כך למטבעות ד 1 מימ 
שהוטבעו ב 1202 ע״י הדוג׳ה של ויניציאה. במחצית השניה 
של המאה ה 13 , כשהתחילו מדינות־המערב לחזור לטביעת 
מטבעות־זהב, נתנו הוויניציאנים את השם דר למטבע־זהב 
של 3.537 ג/ כמשקל הזהוב הפלורנטיני; הוא נקרא גם 
בשם צקינו ( 2600111110 ). בשל טיבו המעולה שימש הדר 
דגם למטבעות־זהב, בעלי אותו המשקל וההרכב, במדינות- 
איטליה השונות ובארצות אחרות באירופה. הדר היה 
מטבע־זהב רשמי בוויניציאה עד סוף קיום הרפובליקה 
( 1797 ). דו" הוטבעו גם בהונגריה (כבר מ 1325 ), בגרמניה 
(מ 1559 ) ובהולאנד (מ 1586 ). בגרמניה לא בוטל הדר אלא 
ב 1857 ע״פ הסכם בברית־המכס הגרמנית. הדר ההולאנדי, 
שטביעתו נמשכה עד המאה ה 20 , היה קל יותר ( 3.44 — 3.49 
ג , ), ובמתכונתו נטבעו מטבעות בפולניה (זלוטי=זהוב) 
וברוסיה (צ ׳ רוונץ=זהוב). 

שפע הכסף, שבא ממכרות אמריקה הלאטינית, הביא 
במאה ה 16 לריבוי טביעת מטבעות ממתכת זו בארצות 
מערב-אירופה. בשל ;דלו נקרא מטבע זה ״דוקטוך (- 611103 
6 ת 10 ), ז״א דר גדול! הוא היה נפוץ בעיקר במדינות 
האיטלקיות במאות ה 16 — 17 . משקלו של הדוקאטון המקורי, 
מטביעת ויניציאה ב 1563 , היה 32.896 ג , , אולם לבסוף 
הופחת עד 29.40 ג , . 

מ. א. י. 

דזכןט 1 ר (• 6100101 ), תואר הבא מלאטינית, ופירושו: מורה, 
מלומד. בתקופה העתיקה וגם ביה״ב הראשונים היה 
תואר זה ציון כבוד והוקרה לאיש הידוע כמלומד והבקי 
בעיקר במשפט. בהוראה זו הוא מופיע במס־רת הלימודית 
של הכנסיה הקאתולית (ר׳ להלן), ומבחינות רבות אפשר 
למצוא לו דמיון לתואר "רב" או "רבי" (ע״ע), ז״א בקי 
ומלומד בעניני הלכה וחוק, שבמסורת היהודית. 

בראשית ייסוד האוניברסיטות (במאות ה 11 — 12 ) לא 

נבדל תואר זה מן התואר מגיסטר (:ו 6 ז 1$ § 13 ^ן, מורה), והוא 

* : ♦.י 


229 


230 


דוקטור — דוקטרינרים 


ניתן לרוב למי "שהורה בפועל" או מי ש״הוסמד להוראה". 
בהתגבש אירגוני המורים והתלמידים, המהווים את ה״אוני־ 
ברסיטה" עצמה, הורגש הצורך ע״י הראשונים להתארגן 
בקורפוראציה מקצועית: עי״ב הפך התואר דו׳ לדרגה 
אקאדמאית, בעלת תוקף חוקי, המשווה את מעמדו של 
הזוכה לה לדרגת בוחניו והמקנה לו את הזכות והרשות 
להורות. המועמד לתואר דו׳ היה חייב לעמוד בשתי בחינות 
סופיות — אחת בפגי חוג מוריו המצומצם, והשניה בפני קהל 
גדול בכנסיית־העיר. הוא היה מרצה על תוצאות מחקריו, 
שבהן הביא חידושים לגבי קודמיו או הציע מסקנות מדעיות 
המביאות להשקפות חדשות. תואר דו׳ מופיע בראשיתו בין 
לומדי משפטים; מהמאה ה 13 ואילך הוכתרו בו גם הבקיאים 
בתאולוגיה, בפילוסופיה, ברפואה ועוד. בעת החדשה וגם 
בימינו נשתמר התואר דו׳ כדרגה אקאדמאית, הנקנית 
במוהדות־הוראה גבוהים והמכתירה את סיום תקופת הלימו¬ 
דים בכל המקצועות, אולם מובנו המקורי לא נשתמר אלא 
מבחינה חיצונית ופורמאלית בלבד. בארצות אירופה הלאטי- 
נית והגרמנית הפך למעשה לתעודה ממשלתית, שאינה מקנה 
עדיין את הרשות להודות, בעוד שבארצות האנגלו־סאכסיות 
שמר במידה גדולה יותר על טעמו המקורי, כציון המועמדים 
והמוכשרים למחקר המדעי (פרטים נוספים ע״ע אוני¬ 
ו ר ם י ט ה). — יש שהתואר "דו"׳ ניתן מטעם מוסד אקאדמי 
גם כתואר־כבוד גרידא ג״סמס!־! ז 01001:0 ) לאנשים, 

שתךמו להתקדמות המדינה או החברה במעשיהם, בלי 
שתכלול הענקתו הערכה והוקרה מדעית־מקצועית. 

למרות ההגבלות והאיסורים שחלו על ביקורם של היהו¬ 
דים באוניברסיטאות ביה״ב ועד המאה ה 19 , הוכתרו לעתים 
אף הם בתואר דו׳, בעיקר ברפואה (בתקופת ההומאניזם 
והרנסאנס האיטלקי — גם בפילוסופיה ובמדעים אחרים). 
במאות ה 17 — 18 יצאה קבוצה של "דוקטורים" יהודים 
מהאוניברסיטה של פאדובה, שבה למד תמיד מספר קטן, 
אך קבוע, של יהודים. 

הדו״ של ה כ ג ם י ה ( €00165136 65 ש 0 :ז:>ס 1 > — חכמי- 
הכנסיה): כך נקראו ע״י הכנסיה הנוצרית אלה מבין חכמיה 
המפורסמים ביותר, אשר הצטיינו במיוחד בחקירתם העיונית 
בענייני האמונה והמחשבה הדתית. ״חכמי־הכנסיה״ — 
בניגוד ל״קדושים" או לאלה שמתו על קידוש־השם (-ש 13 \ 
6$ זץש) — מוגדרים בידיעה העיונית, בעומק החשיבה ובנא¬ 
מנות האורתודוכסית לד 1 גמאטיקה של הכנסיה, ולאו־דווקא 
בחיי מעשה וקדושה. ביח״ב כונו בכינוי זה שמונה מבין 
ה״אבות הראשונים" (ע״ע אבות הכנסיה). מן המאה ה 16 
ואילך ניתן תואר זה גם למלומדים, אשר משנתם זכתה 
לסמכות מיוחדת והפכה לדשמית בקרב הכנסיה (כגון תו^ס 
מאקווינו ובונונטורה הקדוש). תואר זה הפך למעשה לדרגה 
"ליטורגית", המחייבת הכרזה והצהרה רשמית מטעם האפי¬ 
פיור והמזכה את ה״דו׳״ בפולחן מיוחד, בדומה לקדושים. — 
בתקופת פריחת התאולוגיה הסכולאסטית צורף לתואר דו׳ 
בכמה מקרים כינוי המציין את טיב דעותיו, את דרך־מחקרו, 
ולפעמים אף את שבחו סתם, של המלומד. בך, למשל, מכונה 
תומאס מאקוויגו — 5 ט 6110 :§ 1 ז 3 זסזסס!) (החכם הדומה 
למלאך), דונם סקוטוס — 511131:1115 ש 0 ;! 300 (החכם השנון), 
אלברטוס הגדול — 53115 ז 6 ׳\ 1 חב 1 0100101 (החכם הכולל), 
בונאוונטורה הקדוש — 5 ט 1110 ק 3 ז 56 *) 3001 (החכם הדומה 
לשרף), אלכסנדר מהילז — 3131115 § 3 ז 6£ שז 1 ■! 01001:0 (החכם 


שאין להפריכו), רוג׳ר ביקון — 3131115 ז 1 מ! 106101 > (החכם 
המופלא). 

, 1 ) ז€ז 1 {€. 1 . 11 016 , 615101 ? .ז 5 ! 

, 111 ־ 00101 ; 1922 ,( 37-57 , 103 .ת 115€11 צוז 0113 . 116010£ ד) 

11 ) 1116 ? {(?!ס דו) 1111 ) 1 ) 111 ) €1 )^ 11 ^€^ 1 ) 1111 ( $11 1111$ 

.( 1950 , 30111 ? 10 )־ 10031 .מ 01 סזסתס 111 $001:1:1 ) €010 X^X )$ 

י. נ ס. 

ד 1 כןטיזם (מיוד 60x81 , "נדמה"), מינות נוצרית, הטוענת 
שלישו לא היה לא גוף ולא טבע־האדם, אלא רק 
נראה היה כאדם. הדו׳ לא היה תורתה של כת־מינים מסויימת, 
אלא נטיח הנובעת משתי הנחות־יסוד של המיתום הנוצרי: 
א) ישו היה אדם ויחד עם זה אל! ב) אעפ״י שהיה אל 
חל עליו המוות. מכאן נוצרה הנטיה "לשחרר" את ישו מן 
התכונות האנושיות ולפתור בכך את הפאראדוכס של המיתוס 
הנוצרי! אולם בעצם הדו׳ הורם את המשמעות המקורית של 
המיתוס הזה. 

כבר בברית החדשה נמצאים רמזים נגד הדר, כגון: "מת¬ 
עים רבים באו לעולם, אשד אינם מודים בישו המשיח כי בא 
בבשר״ (אגרת יוחנן ב׳, 7 ). אולם מצד שני מצויה בברית 
החדשה הדעה שה״בשר" הוא תחום החטא, וגישה זו קיבלה 
סיוע נוסף מן הדואליזם (ע״ע) של רוח—חומר, הנמצא בכמה 
שיטות של ההגות היוונית. בעלי ההשקפה שהגוף החמרי 
הוא יסוד החטא ותחומו של השטן, לא יכלו לקבל את 
הדעה שלישו הטהור היה גוף. ביחוד דגלו הרוב המכריע 
של חסידי הגנוסיס (ע״ע) בדר, ועכ״פ ניסו למצוא פתרונות 
אחרים כדי להפריד בין המשיח הטהור לגופו. הדו׳ משתקף 
בכמה מן הספרים החיצוניים של הנצרות, המושפעים מן 
הגנוסיס. מאותו הטעם מגלה גם שיטתו של מרקיון (ע״ע) 
נטיות דוקטיסטיות מובהקות, ואין צריך לומר, שחסידי מאני 
(ע״ע) הסבירו את המיתוס הנוצרי על ישו הסבר דוקטיסטי. 
גם מינויות נוצריות של יה״ב, שהמשיכו את רעיונות הגנום־ 
טיקנים והמאניכאים, כגון האלביגנזים (ע״ע), הפאוליקינים 
(ע״ע) והבוגומילים (ע״ע), דגלו בדר. גם דעתו של מוחמד 
על מותו של ישו היא דעה דוקטיסטית. — מאחר שמסקנת 
הדו׳ עשויה להתעורר מתוך הניגוד בין הטבע האנושי ובין 
הטבע האלהי של ישו ומתוך הפאראדוכס של "האל המת". 
קמות נטיות דוקטיסטיות גם בזרמים נוצריים שונים בתקופה 
החדישה, ללא זיקה לדו׳ הגנוסטי ויורשיו. — תופעות מקבי¬ 
לות לדו׳ ישנן גם בבודהיזם! חסידי המאהאיאנה הם 
מקטיסטים פחות או יותר לגבי בודהא (ע״ע). 

,;: 0.10 ־ 1,11 ־{ . 4 . ; 1835 ,!: 01 ה 0 ) 111111 ) 1111 ) ) 01 ,זט 83 .זנ! 0 ■־ 1 

,׳- 0130 נ 1 ! 0 , 4 ; 1909-1910 , ■ 101 > 1 {)> 1 ( 1 ז 11 ). 1 

. 1925 < 11 )) 1 ץ 11 )))) 1 ז 011011 [ ' 1 ) 1 > /) £11 ) 0 11 )>)'() >! 0 

ד. פ. 

ך 1 קטר י ג:ר י ם ( 65 ש 31 ו] 1 ש:ז 100 >, מלאט' 3 ח 1 ־!ז 0100 — תורה, 
הודאה), זרם במחנה הרויאליסטים המתונים בצרפת 
בתקופת הו־סטוראציה של הבורבונים ב 1815 — 1830 . הדו" 
הושפעו במידה רבה מן המחשבה המדינית של אנגליה שבסוף 
המאה ה 18 וראשית המאה ה 19 . הם התנגדו גם לעקרון 
המלוכה בחסד־האל וגם לעקרון ריבונות־העם, ישאפו להנהיג 
בצרפת מונארכיה קונסטיטוציונית, שבה ישמש ליד המלך 
גם פארלאמנט, בעל סמכות מיעצת בעיקר, שייבחר ע״י חוג 
מצומצם של בוחרים. במשטר זה ראו ערובה לשלטון החוק 
והצדק, וכן לשמירת זכויות־היסוד של האזרח: חופש הדיבור, 
ח 1 פש הפארלאמנט ואי־תלותם של השופטים,־ הדו" הדגישו 









231 


דוקטריכרים — דו־קרב 


232 


את הצד המוסרי שבמדיניות. קבוצה זו התבלטה יותר 
באישיה — שעמם נמנו אחדים מהוגי־הדעות הצרפתיים 
בתקופה ההיא, כגון מן דה בירן (ע״ע) ורואיה־קולר 
(ע״ע) — מאשר באחדות דעותיה וגיבושה הרעיוני', וכוחה 
האירגוני היה קטן מלהקים מפלגה פעילה ומקיפה. הדו" נהנו 
מתמיכתו של לואי ¥111 צ, אשר הסתייג מקיצוניותו של 
הימין בפארלאמנט הצרפתי בימיו; לעומת זה התנגד להם 
שארל צ. אחרי ההפיכה של יולי 1830 ובימי המונארכיה 

האורלאנית נתמזגו חדו" עם חוגים שמרניים־מתונים אחרים, 

* • ־— 

ונציגם גיז 1 (ע״ע) שלט בצרפת מ 1840 עד הפיכת 1848 . 

בפובליציסטיקה קיבל השם דו" טעם־לפגם, ככינוי לחו¬ 
גים או זרמים הנתפסים לשיטה רעיונית מופשטת, המנותקת 
מן המציאות. 

¥0$ ; 1921 , 111011 )? 111 ) 116$1 ¥0 ,¥:ז 1£ שגב 01 ./ 

1400$ $011110(110$ 40 1(1 ¥7 07100, 1932; 0. ££1X101x1, ¥0)/0?~ 
€011(114, 1933; ]. ?. ?011110(11 7!10112111 111 ¥?<11100, 

1942. 

מ, זי. 

ףקלי 1 ן״״^), דמות במיתולוגיה היוונית — "נח 
היווני". דו׳ היה בנו של פרומתוס (ע״ע) ובעלה 
של פירה ( 0 ^ 110 "אדמדמת־השער"), בתם של דודו אפי־ 
מתוס ושל פנדורה (ע״ע). כשביקש זום להשמיד את בגי־ 

י* ■ל• •ץ "* 

האדם — שירדו מ״דור־הזהב" ל״דור־הכסף", וממנו ל.,דור־ 
הנחושת״ — בשל חטאיהם ע״י הבאת מבול על הארץ, ניצלו 
רק שני צדיקים — דר ואשתו (לפי מסורות אחרות ניצלו 
גם אחרים). בעצת פדומתוס עשו שניהם תיבה וחסו בה 
בבוא המים. תשעה ימים ותשעה לילות צפה התיבה על 
פני הים שנוצר בעקבות המבול, ואח״כ עמדה ביבשה (לפי 
המסורת הרווחת ביותר — ליד הר־פרנסוס בחבל-פוקיס). 
דר ואשתו יצאו מן התיבה והקריבו קרבנות לזום. הלה 

שלה אליהם את הרמס, שהבטיח להם בשם שולחו למלא 

* • 

את בקשודלבם. דר ביקש לו חברים, וזויס ציווה לו ולפירה 
להשליך אבנים מעל ראשיהם; אבניו של דר היו לאנשים, 
אבניה של פירה — לנשים. אגדה זו יש בה משום לשון* 
נופל־על־לשון (בדומה לגזירת ״אדם״ מ״אדמה״): 
? 1 >£* - אבן, ;־ 16 .* - עם. הדמיון שבין סיפור זה, בין סיפור 
המבול בעלילת גלגמש (ע״ע) ובין הסיפור המקראי, אך גם 
ההבדלים שבין הסיפורים הללו — בולטים. — אתידיוס 

(מטאמורפוסות, 1 , 350 ואילך) מקשר את פרשת דר ופירה 

• • 

לאוראקול של האלה תמיס (הוא האודאקול של דלפוי 
שלאחר מכן). 

דר אחר הוא בנו של מינוס מלך כרתים ואחיה של 

אריאדנה; הוא היה ידידו של תטוס ולקח חלק בציד הקלדוני 

יחד עם מלאגרום ואחרים. דר זה הוא אבי הלן (עןו,?.<£״), 

• 1 • • 

•י *י • * 

שעל שמו נקראים היוונים (ההלנים). 

. 10171 114 ) 1 . 2110011 . 1 > 071 )! 411$ 1111111. ¥0X1 י ־ 5011€1 ס 11 . 14 
40 0110 ה ה 10110 (¥ , 31 דת 1 ז 0 .? ;,¥ . 5 , 1884-1937 , 10 § 111010 !( $1 
,$£'\ 3 ־ 01 . 11 ;.¥ , 5 . 1951 , 0111111110 ■ 1 01 1110 ) €0 1 § 10 § 111010 §}^ 1 ) 1 

. 1955 138 , 1 , 1$ (^ 11 \ 00 ?€ ¥110 

מ. דג 

חקם (;*"גט 50 ־), משפחה ביזאנטית רמת־יחס. שהעמידה 
כמה קיסרים, שרי־צבא ומדינאים. מבניה: המצביא 
א נד ר וניקו ם דר, שלחם במלכות הקיסר מיכאל 111 
( 842 — 867 ) נגד הפאוליקינים על הגבול המזרחי של 
הממלכה. — ק ו נ ס ט א נ ט י נ ו ס דר היה אפיטרופסו של 
הקיסר קונסטאנטינוס ¥11 בילדותו; הוא ניסה לכבוש לעצמו 


את כסא־־הקיסרות, אך נכשל והוצא להורג עם רבים מבני- 
משפחתו. — ק ו נ ם ט א נ ט י נ ו ס צ דר היה קיסר ב 1057 — 
1059 ; הוא הצטיין בכשרון מעולה בהנהלת־הכספים ושיפר 
את מצבה של המדינה בשטח זה׳ ובימיו התחיל משטר 
הביורוקראטיה הבירתית. אחיו יוה אנס דר היה אף 
הוא רב־כשרונות וזכה לתואר "קיסר", אך לא למלוכה 
בפועל. — בנו של יוהאנס, הנסיך אנדרוניקוס דר, 
מוחזק אחראי — כבוגד או כמוג-לב — למפלה הניצחת של 
הביזאנטים בקרב מאנזיקרט נגד הסלג׳וקים ( 1071 ). בנו 

ץ •י 

מיכאל ¥11 היה קיסר אחרי מפלה זו ( 1071 — 1078 ), אך 
לבסוף נאלץ לוותר על המלוכה. — א י ך י ג י דר, נכדתו 
של אנדרוניקוס הבוגד, היתד, אשתו של אלפסיום 1 , מייסדה 
של שושלת הקומננים. — כמה שליטים יווניים באפירום, 

י * 41 ♦י 

בניקאיה ובתסאליה במאה ה 13 הוסיפו על שמם את הכינוי 
דר, שנחשב למכובד ביותר. — היסטוריון ביזאנטי חשוב 

הוא יוה נ ס דר, שחי במאה ה 15 , שירת את הג׳נובזים 

•* • • 

וכתב את תולדות התקופה 1341 — 1462 , ז״א מהופעת התור¬ 
כים באירופה עד אחרי כיבוש קושטא. — בימי התורכים 
ישבו בני משפחת-דר בין שאר צאצאי המשפחות הביזאנ־ 
טיות רמות־היחס בשכונת־היוונים פאנאר. — ג א ו ר ג י ו ס 
וקונסטאנטינוס דו׳ היו מושלים (הוספודארים) 
בחסות השולטאן בנסיכויות-הדאנובה במחצית השניה של 
המאה ה 17 ותחילת המאה ה 18 ! שניהם זכורים לרעד, כרודפי־ 
בצע וסוחטי-מסים. — המדינאי הרומני הליבראלי יון דוקה, 
שלחם בשנות ה 20 — 30 של מאד, זו בתנועה הפאשיסטית 

בארצו והגן על זכויות היהודים, היה מצאצאי משפחת-דר; 

* 

הוא נרצח ב 1933 בירי אנשי "משמר־הברזל". 
וע״ע ביזנטיון, היסטוריה; רומניה. 

1 ) 11 ) $10712171 $011 10 ) 0111111 %§({ $106 11 § 4%1 10 ) 111111 ) ¥0 .£§ וז 03 11 ( 1 , 0 
- 11111 ־ ¥ 1 ! .? ; 1860 160 ,. 01 ? € 017 $ 10 , 1111710 111 ) 1 ) 0 ) 01 ? 1111$0 

. 7 2 189 ,. 30514 ,?) 011 ? ¥110 .%<{?! . 4 . 1 ! € 0$0 י ־ 1011 £ 1 ) 13 

ח. ק. ב, 

הקם, יהוךה ליב (לאופולד) ( 1810 , פרסבורג — 1891 , 

' וינה), חוקר בחכמת-ישראל. דו׳ היה מתלמידיהם 
של ר׳ משה סופר (ע״ע) ושל ר׳ חיים יוסף פאלאק, מפרש 
ס׳ "עקדת יצחק", ווה האחרון הוא שהכניסו גם ללימודי- 
החול. דר, שהירבה לנדוד, ביקר ברוב הספריות החשובות 
של אירופה וחקר את אספי כה״י העבריים. מחקריו דנים 
בשטחים שונים של הספרות והלשון: ספרות האגדה, פרשנות 
המקרא, השירה והמחשבה של יה״ב, דקדוק ומסורה, פת¬ 
גמים שבספרות התלמודית והרבנית. הוא תירגם את רש״י 
על התורה לגרמנית, ותרגום זה הופיע עם הסכמתו של 
ר׳ משה ס 1 פר (ך 61101 :זג €111 ? 1211111 ב! 50 ג^ י פראג 1833 — 1838 ׳ 
5 כרכים). מחקרים שונים הקדיש לשירתו של אבן גבירול 
ושל משה אבן עזרא. — דו׳ כתב אוטוביוגראפיה (הופיעה 
ב ( 01 ). 1892 ). 

. 1891 ,( 69-71 , 1 , 138 ) .( 1 . 1 ,״ 26101 

דרקו־ב ( 31161 . מלאט׳ 3110 — שניים), מלחמת-שניים, 
קרב בין שני יריבים, עפ״ר בנשק (חם או קר) ביד, 

לפעמים גם באמצעים אחרים, במקום ובמועד שהוסכם עליהם 
מראש, וכתוצאה מדרישה־הזמנה של אחד הצדדים. הסכם זה 
מייחד את הדו׳ מקרב מקרי בין שגי יריבים (השר דוד וגלית 
[שמ״א יז]; מנלאוס ופאריס [איליאס ג׳, 38 ואילך]). 

כמוסד חברתי מוכר ע״י החברה משמש הדר באחת הצו¬ 
רות המרובות של דיו־שמים (ע״ע), והוא רגיל אצל שבטים 





233 


דז״קרב 


23 4 



דדקרב של אבירים ביו שני טחנות: מימי;—סרקנים, משמאל—נוצרים 

7 7 ד 

מיניאטורה מז המאה ה 13 ( 1 ו! 32 ן\ 011 ־ 031 3 ; 1 '׳\, ספריית סאניוט־גאל;) 


קמאיים רבים. בין שבטי האינדיאנים בדרום־אמריקד, (בוטו־ 
קודו ואחרים) אין היריבים משתמשים בנשק כלל, והדף 
מתנהל בדרך ההיאבקות; בין ילידי אוסטראליה, וכן בין 
צועני רוסיה, נהוגה צורת הכאה הדדית לסירוגין. ברוב 
החברות מתכוונים היריבים להריגה, אך יש גם שבטים 
אינדיאניים בצפון־אמריקה׳ שבהם מוכרז כמנצח הפוצע את 
יריבו. בין האסקימואים בגרנלאנד נהוג דו׳ בצורת התחרות 
על חיבור שירים, שבהם מושם היריב ללעג ולקלס: חוות* 
דעתם של המאזינים לתחרות זו קובעת את המנצח. 

בעולם היווני־רומי לא קיבל הדו׳ גושפנקה משפטית- 
חברתית, אם כי היה נהוג בחוגים מסויימים, בעיקר במסגרת 
טקסי־פולחן; הרומאים ראו בו מוסד ברברי. לעומת זה היה 
הדו׳ נפוץ בין שבטי הגרמנים, הקלטים והפראנקים מתחילת 
יה״ב. חוקי הטוטונים פטרו רק נשים וילדים, חולים, 
בעלי־מום וזקנים למעלה מגיל 60 מחובת ההיענות להזמנת 
דו׳. לפי מסורת יה״ב נתן גונדאבאלד מלך־הבורגונדים 
ב 501 את ההכרה הראשונה לדו׳ כדרך הכרעה במקום שבית־ 
דין של מטה אינו יכול להוציא פסק־דין. 

מן המאה ה 9 ואילך נלחמה הכנסיה בדו׳ ושללה את 
השימוש בו כבאמצעי־הכרעה משפטי(הוועידה בוואלנסיה 
ב 855 ; איסור האפיפיור סטפאנום ¥1 ב 887 ) ; היא הצליחה 

4 4 

לבטלו רשמית באיסלאנד ( 1006 ) ובנורווגיה ( 1012 ). אולם 
ברובה של אירופה הוסיף הדו' להתקיים כמוסד חברתי 
מאושר, ואף נתפתחו סביבו חוקות מיוחדות, ביניהן חוקת 
גוטפריד מבויון לשימוש הצלבנים. אף אנשי־כמורה השתתפו 
בדו", וניקולאוס דה לירה (ע״ע) ראה במלחמת דוד וגלית 
גושפנקה אלהית להתר השימוש בדר. 

עד המאה ה 16 היה הדו׳ נפוץ באירופה, ביחוד בחצרות 
צרפת ואנגליה ובחוגי האצולה והצבא שם, כדרך הכרעה 
משפטית. ב 1528 החליטו מלכי ספרד וצרפת לערוך דו׳ 
ביניהם לשם יישוב סיכסוך בעניין פגיעה בכבוד שאירעה 


בין שניהם. אע״פ שהחלטה זו לא הוצאה לפועל, נתפשט 
מאז מנהג הדו׳ באירופה כמוסד חברתי גם מחוץ לתחומי 
הבירור המשפטי: בחוגי החצר, האצולה והחברה הגבוהה 
נעשה מקובל, שמי שראה את עצמו נפגע ונעלב זכאי היה 
לתבוע לדו׳ את מי שראה בו את עולבו ופוגע בכבודו. בלחץ 
דעת־הקהל נעשתה ההזמנה למתן "סיפוק לכבוד" ע״י דו׳ 
חובה על כל מי שנפגע — או נראה כנפגע — בכבודו מבחי¬ 
נת יחסיו החברתיים, והמוזמן לדו׳ חייב היה להיענות 
לדרישה זו. הערכת כבודו, אומץ־לבו ומעמדו החברתי של 
״קאוואליר״ נעשתה תלויה — בין השאר — במספר הדו" 
שבהם השתתף כתובע או כנענה לתביעה; ההימנעות מהז¬ 
מנת מעליב — אמיתי או מדומה — לדו׳ או הסירוב להיענות 
להזמנה כזאת נידונו כהתנהגות בזויה וכעדות למורך־לב. 
החרמות והאיסורים התכופים שהטילה הכנסיה על שפיכות- 
דמים מוסכמת זו (בתקיפות מיוחדת נוסח האיסור בוועידת- 
טךנט ב 1549 ) לא הצליחו לעקור את מנהג הדו׳. את מספר 
הדו״ שנערכו ב 400 השנים האחרונות מעריכים במאות- 
אלפים, ורבבות מבני־האצולה נהרגו בהם, ביחוד בצרפת; 
ב 13 שנות מלכותו של אנרי 1¥ בלבד נהרגו לפחות 4,000 
איש בדו". 

אחרי המהפכה הצרפתית, עם עליית קרנה ומעמדה החב¬ 
רתי של הבורגנות בכל ארצות המערב, התפשט נוהג הדד 
גם בחוגים השליטים החדשים, שראו את עצמם כממשיכי 
מסורת המנהיגות הצבאית־אצילית או כקובעי הדמות 
המדינית־חברתית החדישה של הציבור: "נוער־הזהב" של 
בני־עשירים, מדינאים, עיתונאים, סופרים, אמנים. במאה 
ה 19 רבו הדו" בכל ארצות התרבות המערבית בשכבות 
שתבעו לעצמן מעמד של אריסטוקראטיה חברתית. שכבות 
אלו — הבורגנות הגבוהה, חוגי המשכילים, יחד עם הקצונה 
והאצולה הוותיקה — יצרו לעצמן "חוקת־כבוד" מיוחדת 
לשם הבדלה בינן ובין המעמדות הנחותים; חוקה זו הטילה 
חובה של נכונות מתמידה להסתכנות עצמית ע״י דו׳ כמחיר 
הזכות של השתייכות לחברת "המכובדים" ו״המיוחסים". 
בחברה זו נערכו דו" רבים בשל פגיעות אישיות, ביחוד על 
רקע של עסקי־נשים וקנאודגבר, אך גם בעקבות פולמוסים 
ספרותיים או מדיניים־מפלגתיים. ביחוד היתה ההשפעה 
הפסיכולוגית של מלחמות מרבה דו", תחילה בשכבת הקצי¬ 
נים ואח״כ גם בשכבות אחרות המנסות לחקותה. כך, למשל, 
רבו הדו" בין קצינים צרפתיים ואנגליים אחרי קונגרס- 
וינה ( 1815 ). 

הדו׳ הקשור בדין־שמים ביה״ב היה אכזרי ביותר; הוא 
התנהל כקרב לחיים ולמוות, שאחד המשתתפים בו היה 
נהרג תמיד, ולפעמים היו נהרגים אף שניהם. בדו׳ החדיש, 
הקשור בשמירת הכבוד ובתביעת סיפוק על עלבון׳ בלט 
יותר הצד הטקסי־פורמאלי. במאה ה 19 היה הדו׳ מסתיים 
עפ״ד עם פציעת אחד המשתתפים, ולפעמים אף לפני כן: 
או לאחר ששני הצדדים לא נפגעו בירית הראשונה, או ע״י 
פיוס והשלמה לפני התחלת הקרב — לאחר ששני הצדדים 
"הצילו את כבודם" ע״י גילוי נכונותם לדו׳ והופעתם בשדה 
הדר. אעפ״כ לא חסרו גם מקרים של תוצאות חמורות, הן 
בגלל איבת-ממש עמוקה בין שני היריבים והן בגלל פגיעות 
שלא-במתכוון. סטאטיסטיקה שנערכה באנגליה במאה ה 19 
על כמה מאות מקרים של דו׳ העלתה, שאחוז הפציעות 
הרציניות בהם הגיע ל 16% ואחוז המיתות — ל 7% . 









235 


דו־קרב 


236 



דו־קרב ביו סטודנטים בנטינגז ( 1808 ) 

עד תחילת המאה ה 19 התנהלו דו" עפ״ר בסוף. דבר זה 
הקנה יתרון רב לבעלי כושר גופני ולאמני הסיוף, שהיו 
מטילים חתיתם בחברה. עם שיכלול כלי־היריה הזעירים 
המדוייקים התפשט הנוהג של דו׳ באקדחים׳ שבו סיכויי 
שני הצדדים מותנים פחות בהכשרתם האישית. במאה ה 19 
התפתח ענף מיוחד של תעשיית־הנשק — ייצור "אקדחי־דו׳" 
אלגאנטיים, ותיק של זוג אקדחי־דו׳ היה כלול בציודו האישי 
של כל "ג׳נטלמן" או "קאוואליר". בארצות שונות אף נערכו 
והועלו על הכתב תקנונים מפורטים לדו/ שנעשו חלק 
מנימוסי החברה וגינוניה המקובלים. 

בדו" השתתפו כמה מן האישים החשובים בחיי המדיניות 
והרוח בתקופה החדישה: בצרפת — דימה-האב, תייר, לא- 
מארטין, רושפור (הראשון והאחרון היוידואלאנטים מפור¬ 
סמים) ; באנגליה — המחזאי שרידן, המדינאים פוכס, פיט 
הצעיר, קנינג, קאסלרי, וכן הדוכס מוולינגטון; באה״ב — 
אלכסנדר המילטון (שנהרג בדו׳ עם סגן־הנשיא אהרון בר) 
ואנדרו ג׳קסון. מגדולי היוצרים, שנקטפו באיבם בדו", היו: 
גאון־המאתמאטיקה הצרפתי גאלואה (בן 21 ) ; גדולי השירה 
הרוסית פושקין(בן 37 ) ולרמונטוב (בן 27 ). 

בגרמניה היה הדו׳ נפוץ מאד בציבור־הסטודנטים הפריע 
במאה ה 17 , ששאף להידמות בהליכותיו לאנשי־הצבא. הנוהג 
בוטל — או עכ״פ צומצם מאד — במאה ה 18 ע״י השלטון 
האבסולוטיסטי מצד אחד וע״י הלד־הרוח ההשכלתי־הומא־ 
ניסטי מצד שני. אולם נוהג הדו׳ חודש בשנות ה 30 של 
המאה ה 19 באגודות־הסטודנטים כביטוי לתנועה הרומאנטית־ 
לאומנית ונעשה אחת התופעות הבולטות בחיים האקאד־ 
מאיים הציבוריים באוניברסיטאות הגרמניות. חבר-האגודה 
חייב היה להוכיח את אומץ־לבו ע״י דד, וההשתתפות בדו׳ 
נחשבה לא רק לחובת־כבוד אלא אף לזכות מיוחדת, שנמנעה 
מנחותי־דרגה, וביחוד מיהודים (ר׳ להלן). אמנם הדו" 
הסטודנטיים התנהלו לפי תקנון מיוחד ומתוך אמצעי־זהירות 
שמנעו בדרך־כלל פציעות רציניות, ומקרי־מוות היו נדירים 
ביותר: אולם הצלקות בפנים נחשבו כסימן לגברות 
אישית ולאומית וקבעו במידה רבה את מעמדו החברתי של 
האקאדמאי. 

החוק והמימשל במדינות שנשתחררו מן המשטר הפאו־ 
דאלי וממסרתו לחמו נגד מנהג הדר. פתח במלחמה זו כבר 
רישליה (ע״ע), הן בגלל איבוד־הנפשות הכרוך במנהג 
נפסד זה (אחיו של החשמן נהרג בדד), והן בגלל הזילזול 
במשפט־המדינה ובדין־המלכות שבא לידי ביטוי בדו", שבהם 
היו אנשי־האצולה עושים דין לעצמם. רישליה הטיל איסור 


חמור על דו" וענשים כבדים על המשתתפים בהם, ולא נמנע 
מלהוציא להורג אצילים חשובים שעברו על איסור זה. אולם 
מכת הדו" חזרה ונתפשטה בצרפת אחרי מותו של רישליה, 
ובשנות ילדותו של לואי שוב נהרגו בדו״ כ 4,000 איש. 
השלטון האבסולוטיסטי במחצית השניה של המאה ה 17 
ובמאה ה 18 בצרפת ובשאר הארצות השתדל בדרך־כלל 
לרסן את הדד. המשפט המודרני ברוב ארצות אירופה 
והעולם העמיד את הדו׳ מחוץ לגדר החוק; המשתתפים 
בדד — לא רק כלוחמים אלא אף כשופטים, כעדים או 
כצופים — צפויים לאישום ולענשים על עקיפת משפט המדי¬ 
נה ועל גרימת נזקי-גוף, לפעמים עד כדי אישום בהריגה; 
אולם עפ״ר אין ההריגה בדו׳ מוחזקת רצח. יותר מאשר 
בשאר שכבות האוכלוסיה נתקיים הדו׳ בקצונה הצבאית עד 
הדורות האחרונים; בצבא הגרמני הקיסרי ובצבא הרוסי 
הצארי אף היתד■ מוטלת חובה מפורשת על קצין להגן על 
כבודו ע״י דד, וכל מי שלא נשמע ל״חובת־כבוד" זו פוטר 
מן הצבא. 

האיסור הרשמי המוטל היום על הדו׳ בכל מדינה נאורה 
לא הצליח, אמנם, לשרש את המנהג לחלוטין, אך צימצמו 
מאד ועשאו למקרה נדיר, בפרט לאחר שהדו׳ איבד ברוב 
החברות גם את ההכרה החברתית בהשפעת הלכי־הרוח המת¬ 
קדמים והדמוקראטיים: הדו׳ נראה כמנהג ברברי וכשריד 
מן ההווי של משטר אריסטוקראטי-פאודאלי וממושגי־הכבוד 
הראקציוניים שלו. היום עוד נערכים דו" בודדים בארצות 
רומאניות, שבהן מסורת־״הכבוד" מושרשת ביותר, וביחוד 
במדינות הדרום־אמריקניות. 

לעניין הדו' בציבור האקאדמאי הגרמני היתד, בחינה 
יהודית מיוחדת. אגודות־הסטודנטים חיו מרכזי האנטי¬ 
שמיות האקאדמאית־חברתית בגרמניה ברבע האחרון של 
המאה ה 19 ; סירובן לקבל יהודים כחברים או לתת ליהודים 
"סיפוק של כבוד" בדרך הדו׳ הורגש ע״י ציבור המשכילים 
היהודים המתבוללים כעלבון צורב ביותר. עניין זה גרם 
לתסיסה בין הסטודנטים היהודים ולייסוד אגודות־סטודנטים 
יהודיות (הראשונה נוסדה בברסלאו ב 1886 ), שקיבלו עליהן 
להוכיח ע״י דו" שערכו בין חבריהן ש״הסטודנט הגרמני 
ממוצא יהודי" שווה בערכו ובתכונותיו לחברו הנוצרי. 
גם כשנוסדו אגודות־הסטודנטים היהודיות הלאומיות (תחילה 
ב 1895 ), קיבלו הללו את גינוני אגודות־הסטודנטים הגרמ¬ 
ניות, והדו׳ בכללם — כדי לטפח את "רגש הכבוד העצמי 
היהודי". רק כשהתפתחה הציונות הסטודנטית ואגודותיה 
נתמזגו ב 1914 באירגון הוחלט — מתוך שיבה לרוח 

היהדות — לבטל את עקרון "הסיפוק ללא תנאי" ואת הדו׳. 

באגדות של עמים שונים, וביחוד של עמי־הצפון, וכן 
בשירי-עם אפיים, בשירי-עלילה, בסיפורי-אבירות וברומאנ- 
סות ובבאלאדות של יה״ב רווחים מאד מוטיווי הדו׳. ביניהם 
שכיחים ביותר: דו׳-בין אב ובנו או בין בני-ידידים, מבלי 
שידעו היריבים על קרבתם או על ידידות הוריהם; דו׳ 
בין הגיבור המחזר אחרי הנסיכה ובין המפלץ השומר עליה, 
או אף בין הגיבור ובין הנסיכה; אי־היענות להזמנת דו׳, 
הנחשבת לעבירה על טאבו חמור והגוררת אחריה עונש 
מן השמים; דו׳ מאגי, שהוא קרב של היפוכים (טראנס- 
פורמאציות) בין שני קוסמים, עפ״ר בין קוסם ותיק ובין 
תלמידו — הלה מתגלגל בסוף הדו׳ בצורה המאפשרת לו 
לגבור על צורת רבו (כגון: שועל טורף תרנגולת וכיו״ב). 












237 


238 


דו־קרב • 

במיתולו׳גיות של עמים קמאיים נפוץ מוטיו הדו׳ בין אל 
האור והשמים ובין אל החושך או דרקון האוקיינוס והתהום. 

ר. פטאי, מדע האדם, 242-241 , תש״ח! - 011801 £ נ> 
; 1835/7 , 1-11 , 1710166176$ 61 11761611$ ) $. 1 16$ > . 11151 י €111 ! 1£1 ק 
-ח 61 )$ ; 1836 ,. 1 16 • $117 11 ) £55 , 3 )־ 01131:6311¥11131 16 ) 6 )דת 00 

, 346115011 . 3 > ; 1868 , 1-11 , 011611117£ / 0 11766 ) 80177 7116 , 2 ) 1116 
. 0 . 1 76 < ת 11 ) 3 ץ 1 7 ״ץ 16 ץט: 1 ת 31 ) 6 ׳ 1 . 0 ; 1890 , 71 ) €017717 ץ<£ 611 ד 71 
/ 0 ץ 2$/1 ) £6 8117110 , 3111111111 . 0 ; 1892 , 6$ §! 16$ 21766$ ) 6 ) 

7 €176711 £ (7171 011611117£, 1896; }. 06111, 1 1116111 177061(711 
161 $66010 X1X, 1899; 1(1., 1 1116111 66161761, 1928 2 ;2\. 3311(100, 
7116 5177061 (7171 1176 €611117616$, 1901; 0. £. 06¥1 - ]. 06111, 

, £ 1166 . 11 . 0 , 11 ת 3 ומק 016 . 1 \ ; 1903 , 1116110 161 2 ) 271 ) 110£6 ( 811 
3061 34611500 . 0 ; 1908 ,{ 7 } 2117 )}/ 21661 066 ,ז![*!? . 33 ; 1904 
- 011 . 0 ; 1912 ,( 114-117 ,¥ ,£*£) £ 011611111 ,ץ 3 ז 0 . 13 . 0 
, ¥31115 \ . 0 .¥\ ; 1920 ,. 1 16 61 17017116116 ' 1 £ 01171 £6 , 11015 
011611767 £ ,\ 50 1 קדת 310 ד .) 5 ; 1931 (. 13 268 ,¥ , £58 ) 011611117 £ 
, 34731 , 03 335 , 32 333 , 6 ־ 111 ) 3 ) 6 ) 01 '>! £01 03 ^> 10 101:13 ^) 

. 1955-1958 ,( ¥351 

ד. נ. 

1 י 1 ר, גילי "דור" הוא ביסודו מושג ביולוגי, המתייחס 
לחילופי האוכלוסיה בתוך חברה מתוך התהליך 
הטבעי של לידות ומיתות. לתופעה ביולוגית זו ניתנה בכל 
חברה משמעות תרבותית והגדרה חברתית על סמך חלוקת* 
העבודה לפי הגיל. ההגדרה החברתית של דורות שונים 
היא, בדרך־כלל, הגדרה של הבדלי גילים. 

חלוקת־עבודה לפי גילים קיימת בכל החברות. בכל חברה 
וחברה מחולקת האוכלוסיה לפי גילים שונים, כגון: ילדות, 
התבגרות, בגרות, זיקנה וכיו״ב, ולכל גיל וגיל אורח־חיים 
משלו. השייכים לגיל מסויים מצווים על דרכי־התנהגות 
משלהם ועל מילוי תפקידים חברתיים ותרבותיים מיוחדים 
להם, שהם מבדילים אותם מהגילים האחרים. לא כל 
החברות מבדילות בין אותם גילים עצמם, אולם לכל הגדרה 
של גילים כמה תכונות יסודיות המשותפות לכל החברות: 
( 1 ) הגדרת הגיל עניינה — תיאור של מכלול האישיות, של 
דמות־אדם שלמה ולא רק של תכונות מוגבלות. דמות הלוחם 
המבוגר האמיץ, דמות ראש־בית־האב הזקן, השולט בביתו 
ומנחה את דרכי משפחתו — דמויות אלו ודומיהן אינן ציוני 
תיפקודים מסויימים או הכשרות מסויימות, כי אם יש בהן 
כדי להבליט דמות אדם שלמה. ( 2 ) אין הגדרה של גיל אחד 
עומדת ברשות עצמה — היא מתייחסת תמיד אל הגדרות 
של גילים אחרים: תכונותיו של הילד מתייחמות אל אלה 
של המתבגר, אשר הילד עתיד להתפתח לקראתן; תכונות 
המתבגר קשורות לאלה של המבוגר, וכיו״ב. יש תרבויות, 
שבהן רואים את תכונותיו של הילד (או המתבגר) כמנוגדות 
לאלה של המבוגר, ואילו בתרבויות אחרות רואים את תכונות 
הילד והמתבגר כמגלמות בתוכן את תכונותיו של המבוגר. 
בחברות הגורסות העדר של המשכיות ביחסים בין הגילים 
מצריך המעבר התקין מגיל אחד למשנהו פעולה חינוכית 
מיוחדת, אשר משמעותה — העברת המורשה החברתית 
והתרבותית מדור לדור. תהליך זה של לימוד והזדהות 
מובלעים בו בהכרח הבדלי הגילים שבין האנשים. הגדרת 
ההבדלים בין הגילים לעולם תרבותית היא ולא ביולוגית 
בלבד: עמדת הסמכות של המבוגרים מוצדקת ע״י יתרונם 
מבחינת נסיונם החברתי וידיעתם והבנתם של עניינים חב¬ 
רתיים ותרבותיים. ההדגשה הרבה של ההבדלים בין גילים 
שונים, המצויה בכל חברה, נובעת מתוך הצרכים היסודיים 
של תהליך הסוציאליזאציה, ומגמתה הבולטת — להקל על 
העברת המורשה החברתית והתרבותית ולתת הצדקה להוראה 
וללימוד. 


דור, גיל 

בחברות שונות זוכים המרות השונים לא רק להגדרה 
חברתית־תרבותית, אלא גם לאירגון חברתי משלהם. בכל 
מקום קיים מעין אירגון כזה בתוך היחידה המשפחתית. 
מעבר ליחידה זו לובש אירגון הדורות בשבטים פרימיטי־ 
וויים שונים— בעיקר אפריקנים, כגון הגלה (ע״ע), הקיקויו, 
המסאי, הננדי והקרובים להם — צורה של אירגון החברה 
בקבוצות־גיל, שביניהן מתחלקים עיקר התפקידים 
הכלכליים, הפוליטיים והריטואליים. 

ק ב ו צ ו ת - ה ג י ל מאורגנות בשורה של מערכות׳ שהן 
אחידות לגבי החברה כולה (כפר, שבט, ממלכה, או אחד 
מחלקיהם המקומיים). הכניסה לתוך המערכת, ע״י יצירת 
קבוצה חדשה, מבוססת על הקריטריון השייוכי של גיל 
כרונולוגי, והיא חובה על כל אחד מבני־החברה המגיע 
לאותו שלב. המערכת מאורגנת בקבוצות של בני גיל אחד 
מהשבט כולו, או בקבוצות מקבילות מתוך סקטורים טריטו¬ 
ריאליים שונים, החותכות את תחומי הקבוצות המיוסדות 
על קירבה או מקום־מושב, כגון משפחה או יחידות־מוצא; 
מעברו של היחיד מסטאטוס לסטאטוס או מדרגה לךרגה 
מתרחש על-ידי שינוי הסטאטוס של כל המערכת, והוא 
מעבר־חובה אוטומאטי. יצירת מערכת־גיל חדשה קשורה 
קשר הדוק בטקסי ההתבגרות (ע״ע) ובהכנסתו של היחיד 
לכלל בגרות בשבט, אף שאינה זהה עמם בהכרח — שכן 
בשעת יצירת מערכת־גיל חדשה נערך תמיד טקס קיבוצי 
מיוחד —, והיא תנאי יסודי להשגת סטאטוס חברתי מלא 
של אדם מבוגר. השיטה של מערכות־גיל נוטה לסדר את 
האוכלוסיה שכבות־שכבות לפי סדר־הגילים. מעמדו של 
היחיד בתוך המערכת הוא סימן חשוב של הסטאטוס החברתי 
שלו, ובמידת־מה השיטה מכוונת את התנהגותו כלפי שאר 
בני־החברה. היחסים בין בני גיל אחד, ובמקרים מסויימים 
גם בין בני קבוצות־גיל שונות, אינם יחסים של התחייבויות 
לפי חוזה, שאדם מתחייב לבצען מרצונו, ושהם פוסקים עם 
מילוין: הם מקיפים הרבה יותר וכוללים חובות כלליות 
ומתמידות של שיתוף־פעולה, אחדות, עזרה הדדית וכר; 
מבחינה זו הם דומים ביותר לאיחוד משפחתי או לקבוצה 
המבוססת על יחסי־קירבה. אולם השיטה של קבוצות־הגיל 
שונה במיבנה מקבוצות של משפחה וקירבה (או מ 1 צא) 

ד 7 

מכמה בחינות: (א) קני־המידה של החברות הם אוניוורסא־ 
ליסטיים! הם חלים על כל הגברים שבחברה וחותכים את 
תחומיהן של קבוצות אחרות. (ב) תחומי־הפעולה של 
מערכות־גיל ושל קבוצות־קירבה שונים זה מזה ולפעמים 
אף מנוגדים זה לזה; למשל: יש שאסור לחברי קבוצת 
"לוחמים" לישא אשה, ויש שהמטופלים בגידול משפחה חד¬ 
לים מלהשתתף השתתפות פעילה בקבוצת־הגיל. (ג) הכניסה 
לקבוצת־גיל גוררת אחריה תמיד יציאה מהמשפחה והש¬ 
תחררות מסמכותה. (ד) המשפחה היא קבוצה המחייבת 
שיתוף בין חבריה בני הגילים השונים, ואילו בקבוצות־הגיל 
מודגש הגיל הכללי של החברים. כל אימת שקבוצות־גיל 
פועלות במשותף, מוטלים עליהן תפקידים שונים, שהם 
חשובים לקיום הסדר החברתי בכללו. 

מערכות־גיל בנויות לפי קריטריונים ועקרונות שהם שונים 
מאלה שלפיהם בנויות קבוצות־משפחה או קבוצות־מוצא. 
השיטה של מערכות־גיל מופיעה ופועלת באותן חברות, 
שבהן אין חלוקת התפקידים נקבעת לחלוטין ע״י חברות 

בקבוצות־קירבה, ושבהן נשארו כמה תפקידים אינטגראטיוויים 

* 






243 


דוראן 


244 


אלה אינם, לשיטתו, אקדמות פילוסופיות המשמשות יסוד 
לאמונה, אלא הם קובעים את תחומיה של האמונה, וגם 
המחשבה הפילוסופית חייבת להשאר במסגרתם. — דעתו של 
הרשב״ץ על שלושת העיקרים, נתקבלה אח״כ ע״י ר׳ יוסף 
אלבו (ע״ע) בס׳ העיקרים. 

הרשב״ץ כאיש־מדע. ספרו "מגן אבות" אינו קונטרס 
פילוסופי בלבד, אלא מעין חיבור אנציקלופדי, שכלולים בו 
דברי פיסיולוגיה, פאתולוגיה של בני־אדם ובעלי־חיים, 
פסיכולוגיה, מדעי־הטבע׳ פונטיקה ועוד. אפשר שבחיבורו 

ז♦ 9 

נתכוון הרשב״ץ לכתוב ספר שישמש מקור ידיעה והשכלה 
ליהודי אפריקה הצפונית. אף בתשובותיו הוא עוסק לא 
בעניני דת והלכה בלבד אלא גם בפילוסופיה ובקבלה, ואף 
בענייני דקדוק, בלשנות ופרשנות, תולדות הספרות, מאת־ 
מאטיקה ואסטרונומיה. בכל השטחים האלה מתגלית שליטתו 
המלאה במדע ובמחקר של תקופתו, — מיוחדת לרשב״ץ היא 
התעניינותו בזמרה מבהינת קירבתה ללשון ולדיבור ("מגן 
אבות״, נ״ה, ע״ב — נ״ו, ע״א). הוא רואה את ניגון המקרא 
כמוסיקה היהודית האמיתית והוותיקה בניגוד ללחני הפיוטים. 
ביאורו למערכת טעמי־המקרא לפי נוסח-טבריה חשוב מבחי¬ 
נה היסטורית כעדות לקיומו של זרם עממי חזק, אשר 
התנגד לקבלת טעמי־טבריה והוסיף לקרוא לפי המסורה 
הבבלית. באחת מתשובותיו מזכיר הרשב״ץ אחת מאגרו- 
תיו — ״תקוו החזנים״ המוקדשת לזמרת ביהכ״נ. כמו־כן 
תיאר בדיוק רב את מבטא העברית בקאטאלוניה ובספרד, 
תוך השוואה למבטא הנהוג בצפוךאפריקה (שם, נ״ג ואילך). 

ה ר ש ב " ץ כמקובל. רשב״ץ היה מחסידיה הנלהבים 
של הקבלה, שהוא מפליג בשבחה. בחיבוריו הוא מרבה 
להביא את דברי "המקובלים", או "בעלי־הספירה", או "בעלי- 
הקבלה" או "חכמי־הקבלה". כשהוא מביא את דברי ס׳ הזוהר 
הוא מוסיף לרוב "לרשב״י ז״ל". בתשובותיו הוא מביא 
גימטריות, נוטריקונים וצירופי-אותיות, ואף מרכיב חדשים 
בעצמו. 

הרש ב"ץ בפולמוסן דתי. הרשב״ץ התווכח עם 
הקראים ופירושיהם והטעים את חשיבותה של התורה־שבעל־ 
פה להבנת התורה־שבכתב ולקיום המצוות. — הוא היה בקי 
בספרות הנוצרית, שלדעתו צריכים אנו ללמדה על מנת 
לסתרה ("מגן אבות" ב/ י״ד), והתווכח גם עם חכמי הדת 
הנוצרית ("קשת ומגן"). הוא מביא את דברי הרס״ג, ס׳ 
הכוזרי, הוויכוח של ר׳ יחיאל מפאריס והוויכוח של הרמב״ן; 
אולם אין זכר בכתביו ל״ביטול עיקרי הנוצרים" של ר׳ חסדאי 
קרשקש ולחיבורים הוויכוחיים של פרופיט דוראן (ע״ע). 
לא ז( בלבד שהוא סותר את התקפות הנוצרים אלא אף 
עובר להתקפות־שכנגד. הוא מוכיח שישו ותלמידיו עצמם 
היו מקפידים בקיום המצוות, ושמיתתו של ישו לא באה 
משום זילזול בתורה אלא משום שאמר שהוא "בן אלדים 
ומשיח". הרשב״ץ מגלה כמה סתירות בדבר מוצאו של ישו, 
בדבר טענתו שהוא המשיח ובדבר טענת הנוצרים, שהתורה 
נתבטלה ע״י האוואנגללן. הוא מעיר על תרגום היירונימוס, 
שיש בו טעויות וסילופים לרוב, וכן הוא מונה 21 מקרים, 
שבהם הביאו ישו ותלמידיו פסוקים מן התורה שלא כלשו¬ 
נם. — בוויכוח נגד המוסלמים מנסה הרשב״ץ להוכיח 
שהקוראן לא ניתן מן השמים ומביא כהוכחה לכך את ריבוי 
הסתירות שבו, את הקטעים המרובים שאין להבינם כלל, 
ואת תפיסתו החושנית של חיי העוה״ב. לדעתו הטוב 
שבקוראן שאול מן המדרש. 


הרשב״ץ חיבר הרבה פיוטים, קינות, סליחות ותחינות, 
שרק מקצתן נדפסו, וכן גם פירושים לפיוטי קדמונים, 
מהם — פירוש על האזהרות של ר׳ שלמה אבן גבירול, אחד 
החיבורים החשובים על מניין המצוות. 

חיבוריו העיקריים של ה ר ש ב " ץ. ם׳ התשב״ץ 
(ר״ת: תשובות שמעון בן צמח), ג׳ חלקים (עם ס׳ "חוט 
המשולש״ [שו״ת של 3 רבנים — הראשון שבהם ר׳ שלמה בר׳ 
צמח דוראן, דור ששי לרשב״ץ]), אמשטרדם תצ״ח—תק״א, 
לבוב תרנ״א. — ״מגן אבות״, ד׳ חלקים: א׳—ג׳ (בהשמטת 
ב׳, פ״ד, המכוון נגד הנצרות), ליוורנו תקמ״ה; ד׳ — פירוש 
על מם׳ אבות, הידוע עפ״ר כ״מגן אבות״ סתם —, ליוורנו 
תקכ״ג, ליפציג תרט״ו, וינה תרכ״ד. — "יבין שמועה", על 
הלב׳ שו״ב וטרפות, ד,לכ׳ פסח׳ פי׳ ההגדה׳ בעניין המולדות, 
ועוד — (עם ם׳ תקוו סופרים לרשב״ש), ליוורנו תק״ד. — 
״קשת ומגן״, תשובות נגד הנוצרים והישמעאלים — (עם ס׳ 
"מלחמת מצוה" לרשב״ש), ליוורנו תקכ״ג; בשם "סתירת 
אמונת הנוצרים" (בם׳ "מלחמת חובה"), קושטא ת״ע; 
י. ד. אייזנשטיין, אוצר ויכוחים, 118 , תרפ״ח. — ספר 
ההשגחה״, הנקרא ״אוהב משפט״, פי׳ על איוב — ויניציאה 
ש״ן; ״קהלת משה״, אמשטרדם תפ״ד—תפ״ז. — "זוהר 
הרקיע״, פי׳ על אזהרות של רשב״ג — קושטא רע״ה, לבוב 
תרי״ח, וילנה תרל״ט. 

ר׳ שלמה בן שמעון (רשב״ש; בערך 1400 , אל- 
ג׳יר — 1467 , שם), רב, פוסק׳ חכם תלמודי, מחבר ובעל- 
ויכוח. ר״ש היה בן הרשב״ץ ולמד, כנראה, מפי אביו. הוא 
היה בקי לא רק בלימודי היהדות אלא גם במדעי־הטבע, 
ברפואה ובפילוסופיה. תשובותיו מעידות שנצטרף לבית־הדין 
של אביו כבר בצעירותו; אחדות מהן נכתבו בחיי אביו. 
אחד מפסקי-ההלכה שפסק לשיטתו המחמירה זכה לאחר 
מעשה להסכמת אביו, ועל פיו נהגה אח״כ הקהילה כולה. 
גם ספר־הויכוח שלו, "מלחמת מצווה", נכתב ע״פ דרישת 
אביו( 1438 ). ר״ש סותר בו את ההתקפות של המומר יהושע 
הלורקי על התלמוד, וביחוד את העלילה שהתלמוד פותח 
פתח לזימה; הוא אף עובר להתקפת־נגד וקובע שהכמרים 
והנזירים הנוצרים הם השטופים במעשה־זימה. אחר ההגנה 
על ההלכה שבתלמוד דן ר״ש באגדות, שאותן התקיף 
הלורקי, ובעקבות ר ׳ יחיאל מפאריס והרמב״ן בוויכוחיהם 
הוא קובע שאין לאגדה כוח מחייב. 

לאחר מות אביו נתמנה הרשב״ש לרבה של אלג׳יר, 
וכנראה היה אף ראש־ישיבה. שמו היה מכובד ביותר לדורות 
בקרב יהודי אפריקה, יחד עם שם הרשב״ץ אביו. תשובותיו 
עוסקות לא רק בענייני הלכה אלא אף באמונות ודעות 
ובכמה בעיות פילוסופיות, ולפעמים גם בפירושים לפסוקים 
במקרא ולקטעי־תלמוד שונים. ב״ענין אתונו של בלעם ׳ 
והאבק איש עם יעקב וג׳ אנשים נצבים וכו׳ — אם היו כל 
זה בחלום או בהקיץ״, הוא מחליט — בניגוד לרמב״ם ומתוך 
הסתמכות על הרמב״ן — "שהכל היו בהקיץ..., וזאת היא 
הדעת הראוי להאמין בו וללכת בנתיבה". כן מתח ביקורת 
חריפה על המתפלספים, שלדבריהם השגת המושכלות מביאה 
את שלמות הנפש, וש״העליה לא״י לא מעלה ולא מוריד". 
לדעתו של ר״ש, "המושכלות כולם הם סובבים על קוטב 
אחד, והוא יס 1 ד כלל החכמות ועמודם, והיא האמונה בש״י 
במציאותו ואחדותו... והחלק השני תלוי במעשים, והיא 
עשית המצוות..." את העליה לא״י ראה כמצווה גדולה, ומה 
גם "שהרבה מצוות נצטוו ישראל בארץ מה שלא נצטוו 










245 


דוראן— דוראן, פרופים 


246 


בחו״ל״. בעניין הקבלה העיד על עצמו: "ואני איני מאנשיה׳/ 
והטיח דברים כלפי תורת עשר הספירות. תשובה מיוחדת 
חיבר בתור "מאמר על האנוסים". 

חיבוריו: ( 1 ) שו״ת, ליוו׳רגר תק״ב. ( 2 ) מלחמת מצוה: 

(א) קשת ומגן, ליווינו תקכ״ג: (ב) לייפציג תרט״ז, לבוב 
תרי״ז: (ג) אוצר ויכוחים לי. ד. אייזנשטיין, תרפ״ח, 134 
ואילך. ( 3 ) תיקון סופרים על דיני שטרות, ליווינו תק״ד 
(נדפס עם ״יבין שמועה״ של הרשב״ץ). ( 4 ) קינה בשם 
"שמים לבשו קדרות". 

ר׳ צמח בן שלמה (המאה ה 15 , אלג׳יר), בנו השני 

של הרשב״ש ונכד הרשב״ץ. ר״צ שימש דיין באלג׳יר יחד עם 

אחיו ר׳ אהרן ור׳ שמעון, ומסתבר שהיה הפעיל והמלומד 

שבשלשתם. נוסף על גדלות( בתורה היו לר״צ ידיעות 

ברפואה והשכלה פילוסופית, וכן היה בקי בקבלה, שיחסו 

אליה היה חיובי. אולם ר״צ לא ראה את ערכן של שבע 

החכמות אלא בכך, "שבהם ילמד ליראה את ד׳ ולאהבה אותו, 

והאהבה והיראה מביאים לידי מעשה המצוות, והמעשה הזה 

הוא שלמות הנפש"; לדעתו לא חיבר הרמב״ם את מורה ועבר 

כים אלא "כדי שנדע מה להשיב איזה אפיקורוס או פילוסוף 

שאינו מאמין בתורה", "להסיר הספקות מלבות של אותם 

בני־אדם שהתעסקו בפילוסופיה ונטו מדרך אמת" ("יכין 

ובועז", א/ קל״ד; ר׳ גם בתשובות הרשב״ש, סי׳ ג׳). דר 

עסק גם בבעיית האנוסים, שחשב אותם ליהודים מבחינה 

דתית. — תשובותיו מהתת את החלק הראשון של קובץ 

"יכין ובועז", לתורנו תקמ״ב; את מקצתן מביא ר׳ יוסף קארו. 

חיד״א, שם הגדולים, ערכים: יכין ובועז, דלב״ג, רשב״ץ,' 
רשכ״ש; דוד קונפורמי, קורא הדורות, כ״ה-כ״ז, תד״ו, 
תש״ה; א. ה. ווייס, דור דור ודורשיו, ה׳, 202-189 , 
תדפ״ד 7 ! ח. מיכל, אור החיים, 572 , 601 , תרנ״א! ש. מ. 
חאנעם, תולדות הפוסקים, 277-274 , תש״ו! ח. ילון, שבילי 
המבטאים (קונטרסים, ב׳), תרצ״ט!., 7 ־״;> •׳״ 2 , 211112 ״ 1 
. 4 , 1 ! $6 06 -. 7,11 ,. 1 ) 1 ; 1845 , 523 , 519 , 464 , 435 ,. 1.11 . 11 
< 77 ?! 78 , 13111115 . 14 ; 1865 , 46 , 521 , 70646 . 1% ) 11 ^$ 

4611 711 , £311111131111 .ם ; 1867 ,(ז\ 0 נ* [ ^ 060 

׳: 01111 .{ ; 1897 ,( ££1 . 1 ) 161 ) 70  10 ) 1.1 ,״ 0618 
; 1865 , 04 [£ 1 ! 14.0,0,36 , £01111 .ן - ./ ; 1840 , 101 

; 1869 , 3111411$ 00 0 ? 1 ( 1 0171 ( 11 (£ 71 ? 10 [ £70 6 ( 1 ,מת 011€1113 ־ 01 . 5 
- 67 ? 1 ז£ . 1 ) 1 ; 1929 , 799 , 1 ( 01716 ק 5 . 6/17 1171 174611 [ 016 ,• 8361 
; 1936 , 2 , 40 ) 6/11 / ? 6 ( 561161 . 4 ... $11611617 67 ( 111 ? 61 § 3116111317 
1 ( 01 <) 5 546416701 111 ( 7611 ( 1161 [ס 1 זס 1 ? 114,71610 זס £7 16 !£ , €11 ג 1 זג 0 . 1 

. 1954 ,( 1 , 53 ס־ 101 [ 31 ז \- 11113$ ^ 3 6 ( €113 ון 101 ־ 1 ) 

יע. ל. / א. ג—ל / ח. אב. 

ייוייו (סמ^תסם). ( 1 ) נהר בדווס-מערב צרפת. ארכ 1 
כ 470 ק״מ ושטח גליל-מימיו כ 24,000 קמ״ר. מקורו 

בהרי אוורן (ע״ע) של המאסיו המרכזי בגובה 1,700 מ׳. 

... י 

תהילה הוא זורם דרומה־מערבה בזרם עז בגאיות עמוקים 
ותלולים של רמת־המאסיו! חלקו זה העליון מנוצל ליצירת 

כוח הידרואלקטרי. אח״כ הוא יוצא מן הרמה, פונה מערבה, 

* * * • 

ועמקו מתרחב! הוא קולט משמאלו את יובלו סר ( 6 ^ 0 ). 
בעברו דרך מחוז־דו׳ (ר׳ להלן [ 2 ]) נשפכים אליו מימינו 

הוזר ( 0 ז 620 ׳\), המפורסם במערות הפרהיסטוריות שבסלעי־ 

* * י * • 1 

הגיר שעל גדותיו, והאיל ( 1516 ). בחלקו התחתון משמש 
הדר עורק-תחבורה חשוב. כ 5 ד ק״מ לפני שפכו למפרץ־ 
ביסקאיה (ליד בורדו [ע״ע]) הוא מתחבר עם הגרון (ע״ע) 
ויוצר את המשפד של הז׳ירונד (ע״ע). 










249 


דורדון 


דורה 


250 


( 2 ) דפארטמנט בדרום־־מערב צרפת. שטחו 9,224 קמ״ר; 
378,000 תושבים ( 1954 ). דר היא ארץ־גבעות, שופעת 
מצפון־מזרח לדרום־מערב ומבותרת ע״י נהרות ונתלים 
רבים. בחלק המזרחי של הדפארטמנט נמצאים המורדות 
המערביים של המאסיו המרכזי! פסגות הגבעות מגיעות 
כאן עד לגובה של 400 מ/ הנהר דד עובר לרוחב דרומה 
של דר ויובליו מנקזים את הדפארטמנט. האקלים נוח, 
ימי־ממוזג! גשמים יורדים בשפע בכל עונות השנה! הטפד 
פראטורה הממוצעת של החודש הקר ביותר (יאנואר) — 
״ 5 , של החודש החם ביותר (יולי) — ״ 19 . אדמת דר פוריה 
מאד, והחקלאות היא עיקר כלכלתה. כשליש השטח, בעיקר 
במערב ובדרום, נמצא בעיבוד! מגדלים חיטה, שעורה, תירם, 
תפו״א, סלק־סופר, טבק, ירקות, פירות! כרמים מצויים 
בעיקר בסביבת העיר ברז׳רק ( 30 ז 26 ז 86 ). שאר השטח 
מכוסה ברובו יערות וכרי־מרעה. גידול בקר, צאן, חזי¬ 
רים ועופות הוא ענף חשוב במשק החקלאי. גם ייצורו 
התעשייתי של הדפארטמנט מושתת בעיקר על החקלאות: 
שימורי-מזון, יין, ייךתפוחים ושזיפים, מוצרי-חלב. במקומות 
אחדים בדו׳ כורים פחם*חום, וכן התפתחה בה בממדים 
מצומצמים תעשיית ברזל ופלדה, מלט, חרסינה ועץ. — 
עיר״המחוז: פריגח (^ 1161 ז 4 ז*>?). 

י פ. ש. 

דיורדרנט (:ז 011 :ח 1 ״ 0 ס), עיר בהולאנד, במחוז הולאנד 

* ♦ # 4 4 

הדרומית! 77,000 תושבים ( 1956 ). העיר יושבת 
בדלתת הרינום, דרומית־מזרחית לרוטרדאם! היא עיר־נמל, 
מרכז מסחר ותעשיה, צומת תעלות, מס״ב ודרכים. המסחר 
העיקרי של דו׳ הוא סחר־עצים. תעשייתה — מנסרות 
ותעשיית מוצרי־עץ, מספנות, תעשיית מכונות ומנועים 
חשמליים, דשנים חנקניים, סוכר ועיבוד־שמנים. — בעיר 
העתיקה עוברות תעלות רבות, שמקצתן הותקנו בהן מעגנים 
פנימיים. מצויים בד, בניינים, שערים ואספי־אמנות מן המאות 
ה 15 — 18 וכנסיה גותית מן המאה ה 14 , המצטיינת במגדלה 
הגבוה והנטוי. 

דו׳ נוסדה בראשית המאה ה 11 וזכתה למעמד של עיר 
ב 1220 . היא נמנתה עם ערי ההנזה(ע״ע), וסמוך ל 1400 היתה 
עיר־הנמל החשובה ביותר והעיר הגדולה ביותר בהולאנד; 
רק אח״כ השיגה ועברה אותה רוטרדאם. דו׳ היתה אחד 

המרכזים הראשונים של תנועת הרפורמאציה בהולאנד. 

• • 

ב 1572 היתה מרכז תנועת המרד נגד הספרדים.ב 1618 — 1619 
נערכה בה ועידה כללית של הכנסיות הפרוטסטאנטיות 
בהולאנד, שדנה על תורת ארמיניוס (ע״ע). 

. 1932/3 ,. 0 ת 3 זך ,, 1 .[ 



דורדרכט 
• • 

* 


דור 1 ה (מ 811111 ז 80 או . 8 ח 080 ין 0 ־ 1 [ 1 נ 1 \.) ׳ סוג של צמחים 
ממשפחת הדגניים (ע״ע). זהו עשב המגיע לפעמים 
לגובה של 4 מ׳! תפרחתו מכבד, ובה מסודרות השבליות 
בזוגות או בשלישיות, ובכל קבוצה כזו שבלית אחת יושבת 
ופוריה (אנדרוגינית),והאח¬ 
רות נישאות על עקצים ומכי¬ 
לות מוצים ריקים או פרח 
אבקני בלבד. הגלומות קשות, 
אך המוצים דקים וקרומיים. 

לדו׳ מערכת־שרשים רח¬ 
בת ומעמיקה. שטח־עליה קטן 

7 7 

באופן יחסי, ובזמן יובש נס¬ 
גר הטרף ע״י התקפלותו לאו¬ 
רך העורק האמצעי. מסיבות 
אלו עמידה הדר מאד לתנאי- 
יובש, והרי היא גידול המת¬ 
אים ביותר לאיזורים שחונים 
או שחונים למחצה, שגשמי- 
הקיץ בהם מועטים או שאין 
בהם גשמי־קיץ כלל. 

הדו׳ היא מן החשובים 
בצמחי־התרבות — גרגר- 
המזון השלישי בחשיבותו 
העולמית (אחרי החיטה וה¬ 
אורז). ההרכב הכימי הממו¬ 
צע של גרגר־הדו׳ (ב% 
של החומר היבש): עמילן 
וסוכר — 81 , תאית — 2 , 
חלבון — 11 , שומן — 4 , 
חומר מינראלי — 2 . — גידול הדו׳ נפוץ בארצות טרופיות 
ותת־טרופיות — באפריקה, הודו, מדינות־הדרום של אה״ב, 
וגם בסין הצפונית ומאנצ׳וריה (ע״ע אפריקה, עמ׳ 324 , מפה). 

גידול הדו׳ בעולם ( 1954 ) 


\ השטח ! היבול | 

!_(ב 1,000 דונם)](ב 1,000 טונות)] ק״ג/דונם ! 


129 

40 

; 300 | . 

אירופה . . 

76 

20,310 

! 268,300 ! . . 

אסיה . . . 

(53 

9,238 

175,860 . . 

(מזה הודו . 

72 

7,600 

105,000 ! , . 

! אפריקה . . 

119 

5,830 

. . 000 ׳ 49 ! 

! אמריקה . . 

(119 

5,489 

45,400 [ . . 

1 (מזה אה״ב . 

138 

י 

100 

. .ן 700 

| אוקיאניה . 

1 

80 

33,800 

424,000 1 

1 

ס״ה* 


י חוץ מברה״מ 


המין הנפוץ ביותר הוא הדו׳ התרבותית או הפשוטה 
(£שג§ 1 ט׳\. 8 ), שהיא חד־שנתית, גבעולה עבה למדי, וגרגריה 
גדולים ובולטים מהגלומות. מבחינים במין זה 3 קבוצות של 
זנים בהתאם למטרת הגידול: (א) דו׳ לגרעינים, קבוצת 
הזנים הגדולה והנפוצה ביותר — המכבד צפוף מאד והגר¬ 
עינים גדולים. לקבוצה זו משתייכת, ביו השאר, ה״דו׳ 
הלבנה" הגבוהה, אשר אותה זורעים הערבים במזרח הקרוב. 
באה״ב טופחו זנים ננסיים המתאימים לקצירה בקומבין. את 
הזן דורת־הכאפירים, שמוצאו מאפריקה הדרומית, מרבים 
לגדל בארצות טרופיות ותת־טרופיות, בעיקר כתבואת־סתיו 
למספוא. — (ב) דו׳ מתוקה — המכבד מרווח והגרגרים 
קטנים יותר וכהים! לבת הגבעול עשירה במיץ, המכיל 



הדורה התרבותית (או הפשוטה) 
(ןן 111 ב 1 ^ז 50 ,מס^סקסז^^) 

א. הצמח; ב. הפרח (שב?ית) 








251 


דודה — דודה*אורופום 


252 



קציר דורה בקנטקי (אה״ב) 

18% — 10 סוכרים, שניתנים להפקה בצורת סירופ. — (ג) דו׳ 
למטאטאים — ענפי המכבד ארוכים מאד, קשים וגמישים, 
ומשמשים להכנת מטאטאים, ע״פ רוב בתעשיית־בית של 
עיוורים. 

הדו׳ ה ס ו ד א נ י ת ( 5.511431161156 ), או "חציר סודא־ 

ני׳/ הנזרעת למרעה ולשחת, היא צמח חד־שנתי, שגבעולו 
דק מזה של הדו׳ התרבותית, עליו צרים׳ מכבדו מרווח, 
וגרגריו עטופים גלומות. 

דורת ארם־צובא ( 611$6 ק 11316 . 8 ) היא עשב-רע 
ממאיר, הנפוץ בכל אמור הים־התיכון. הצמח דומה מאד לדו׳ 
הסודאנית, אך הוא רב־שנתי ובעל קני-שורש זוחלים; מסיבה 
זו קשה מאד להדבירו. באה״ב משמש צמח זה כגידול־מרעה 
תרבותי (תמ׳: ע״ע דגניים, עמ׳ 963 ). 

כל מיני הדו׳ מכילים גליקוזיד, המשחרר חומצה הידרו* 
ציאנית בהתפרקותו. לכן קיימת בתנאים מסויימים סכנת 
הרעלה לבהמות הרועות בצמח זה. 

במשק העברי בישראל נזרעת הדו׳ כגידול־בעל קיצי. 
בגלל עמידותה ליובש אפשר לגדלה גם באיזורים שכמות- 
המשקעים בהם אינה עולה על 300 מ״מ. דו׳ תרבותית לגר־ 
עינים מן הזנים האמריקניים קצרי־הגבעול נזרעת בשטחים 
נרחבים; זני דו׳ מתוקה נזרעים בעמק־יזרעאל המזרחי 
לתחמיץ; דו׳ סודאנית נזרעת למרעה קיצי ולשחת. הסתויון, 
הבא לשפר את האספקה הירוקה בתקופת־המעבר הקשה 
בראשית החורף, שייך לזן דורת־הפאפירים. בשנת תשי״ד 
היה שטח שדות הדו׳ במשק העברי כ 250,000 דונם. היבול 
הרגיל הוא כ 150 ק״ג לדונם, אך במשקים אחדים הושגו 
יבולי־שיא של 350 — 450 ק״ג לדונם. גרגרי־הדו׳ משמשים 
בישראל להזנת עופות־הלול. 

מחלה המצויה בגידולי דו׳ בא״י היא "פחמון־הדו׳" ז היא 
נגרמת ע״י הפטריה 8111 ־ 501 5011306101:11663 , ואפשר להדבירה 
בנקל ע״י חיטוי הזרעים. זחלי העש 113 מ $653 נוברים בגב¬ 
עול , הדו׳ הצעירה וגורמים נזקים ניכרים; רימות הזבוב 
180113 ־ 7211161 מכרסמות את קדקוד־הצמיחה של הנבטים 
הצעירים וגורמות למותם. הדברת שני מזיקים אלה קשה 


ונזקם רב. הציפרים גורמות לנזקים רבים לגרגרים בהבשלתם, 
זמן־מה לפני הקציר. 

תולדות הגידול. מוצאה של הדר, כנראה, מאפרי¬ 
קה: לפי דעה אחרת — מהודו. היא היתה ידועה כגידול 
תרבותי ונפוצה באיזורים נרחבים באסיה ואפריקה מתקופה 
קדומה מאד. תבליטים שנמצאו בחרבות נינוה, בארמון 
סנחריב (סמוך ל 700 לפסה״ג), מראים את הדו׳ באופן ברור. 
באירופה לא נפוץ גידולה בקנה־מידה נרחב. לאמריקה 
הוכנסה סמוך ל 1870 , ולאחר טיפוח זנים המותאמים לקציר 
בקומבין הורחבו מאד שטחי גידולה באה״ב. — הערבים 
בא״י גידלו זן מקומי, שגרגריו לבנים ושאינו מתאים לקציר 
בקומבין בגלל קומתו הגבוהה ובגלל שפרטיו מבשילים 
בזמנים שונים. הרחבת שטחי הדו׳ במשק העברי בשנים 
האחרונות באה לאחר שהובאו מאה״ב זנים משובחים, המות¬ 
אמים לקציר ממוכן. 

י. ארנון, ההלכה והמעשה בגידולי השדה, תשט״ז! ,ז 6 ג 1 ז^ 

1146 10 171170444611071 ,־ 14001:01 . 74 .! ; 1934 , 16 ) 21141146 ) €7 ? 772 
-? €111111 116 י! , 11011 ^ 500 .( 1 .{ ; 1936 , 3 § €70 / 0 /( 214 ) 801 

, 110118 ^ $10 . 0 , ¥1112111 . 4 ? . 11 ; 1936 , 14171 § 07 $ 01 * 166 )# 1164 ) 

/ 0 1111011 ( 131611 ( 1 64114 /(" 1413707 , 10£111071 [ 1467111 , 1 : 111 ־ 431 ? . 74 
211121 1111 ־ 431 ? . 74 .[ ; 1936 , 41167163 )/ 1 1144171 §" 01 5 €0171171071 
, 70414611014 ? ? 070 1614 ? / 0 163 § 717464 ? , 11 ־ 7.00031 . 74 .¥\ 
- 74 § 1 / 1601 § 7 70 / 0 \ 00 < 141 ז 1161 7 . , 74350110121 . 8 . 0 ; 1949 
1714 ) 004 ? /ס 00 % ( 271 ) ¥ 6 ,.ס . 44 . 1 ,. 0 .? ; 1949 , 644111476 

71 §7161411447(21 $ 1 ( 21131163 , 1X5 1955. 

א. מ. 

דורה״אורזפזם (יוד 07105 ^ 131 !>*; לאט' 

1 *•* 

115 ( 01 ־ 11 !£), עיר עתיקה בסוריה הצפונית־מזרחית, 

על גדות הפרת! היום — חורבות א־צאלחיה. ב 1921 נתגלו 

—* • 

שם במקרה תמונות משוחות בצבע על קיר, וברסטד (ע״ע) 
הספיק להעתיקן ולפרסמן: סיגנון הציורים עורר עניין 
רב, ומאז נחקר האתר הרבה, ביהוד ב 1928 — 1937 על-ידי 
משלחת של האוניברסיטה של ייל והאקאדמיה הצרפתית 
בהנהלתו של מ. ר 01 ט 1 בצב (ע״ע). שטחים נרחבים של 
העיר נחשפו. המימצאים הם בעלי חשיבות רבה ביותר 
להכרת התרבות באיזור־הספר הרומי־איראני בתקופת 
הקיסרות הרומית; בדו׳ נתגלתה אמנות יהודית של אותה 
תקופה, אשר על מציאותה לא היה ידוע כלום. מחמת 
אקלימה היבש נשתמרו בדו׳ קירות בגובה רב, מהם משוחים 
בצבע, בציורי גראפיטו ודיפינטי, וכן חפצי־עץ וכתבים 
על־גבי פאפירוס וקלף בכמויות גדולות; אופן חורבנה של 
העיר (ר׳ להלן) סייע גם הוא לשימור השרידים. 

תולדות העיר. השם דו׳ מקורו בבלי, וכנראה כבר 
היתה קיימת במקום זה עיר אשורית. אולם מייסדה־בפועל 
של העיר הידועה לנו היה — סמוך ל 300 לפסה״נ — נילןנור, 

נציבו של סלוקוס 1 , אשר על־שם עיר־מולדתו המקדמית 

•י •י 

נתווסף לדו׳ השם אורופוס. העיר היתה בנויה לפי התכנית 
של הערים ההלניסטיות: חומת־מגן, ובה 4 שערים; הקרא 
על סלע נישא מעל לפרת; אגורה (רחבה ציבורית) במרכז; 
רחובות מצטלבים. בעיר הוקמו מקדשים לאלים האולימפיים. 
תושבי העיר היו מתיישבים מקדמים, שהיו מאורגנים כדוגמת 
הפוליס היוונית ונהנו משלטון עצמי. ב 141 לפסה״נ נכבשה 
דר ע״י הפרתים, אשר הקימו בה ארמון; אולם התושבים 
היוונים והמתיומים נשארו במקום, והעיר שמרה על האוטונו¬ 
מיה שלה, אלא שלחייה חדרו השפעות מזרחיות: ליד היכל- 

ארטמיס, שחודש ב 33/2 לפסה״ג בסיגנון מזרחי, נוספו היכלי 

* • 

עתרעתה, הדד ותמוז. בימי השלטון הפרתי פרחה דו׳ 




































253 


דדרה־ארררפוס 


254 



חורבות דו-רה־או-רופום אחרי החפירות של 1928 — 1937 . תצלום מז האויר 
(מצילומי המשלחת הארכאולוגית הצרפתית בבירות) 

כתחנודמעבר ותחנת־מכם לאורחות אשר עברו מתדמ 1 ר זו גם מקדשי האלים ההלניסטיים־סינקרטיסטיים. לכל 

• • # יי 

בדרך הקצרה לעבר המדבר. הבניינים הפרטיים המפוארים בנייני־הקודש האלה תכנית של עזרה, שאליה נכנסים דרך 

(ביניהם בתי־מרחץ), וכן שוק גדול, מעידים על עליה שער־פאר! היא מוקפת לשכ 1 ת, במרכזה מזבח, ובצד אחד ניצב 

כלכלית בתקופה זו, ואילו הזנחת הביצורים מעידה על שלווה היכל של פסל האל או פסלי האלים. לכמה מהמקדשים הללו 

מדינית. השפעת התדמורים ניכרת בהקמת היכל לאלים בעל מצורף גם אגף קדמי, בצורת אמפיתיאטרון קטן, למשתתפי 

וארצו (ב 32 לפסה״ג). המצב השתנה במאה ה 2 לסה״ג! הפולחן. גם בניין ארמון־המושל נשתנה בתקופה מאוחרת 

טריינוס קיסר לכד את דר במסעו למס 1 פ 1 טאמיה, אולם יותר מהצורה היוונית, ובחלקו המרכזי נכללו שלושה ליווא־ 

אדריינוס פינה את העיר ב 117 ! הרומאים חזרו וכבשו אותה נים (עזרות) גדולים, שהם אפינים לסיגנון הפרתי. מיוחדות 

ב 162 . מאז שימשה דר מבצר־גבול רומי על הפרת! כל במינן היו מערכות החנויות והח׳אנים (ה״שוק") שבמרכז־ 

צפון־העיר הפך למחנדדצבא, ובו בניין־מפקדה מפואר ובתי־ העיר, שנערכו לאורך שני צדי הרחוב ולפניהם שדרות־ 

מגורים לקצינים ולחיילים! בין החיילים היו גדודי קשתים עמודים, או מסביב לחצרות שנתקשרו זו עם זו. בתי־ 

תדמוריים ופרשים מארצות שונות. ב 168 הוקמו היכל המגורים היו בנויים סביב לחצרות, שמהן היתד. כניסה ישירה 

למיתו־ס (אשר חודש ב 211 ), וכן היכל ליופיטר דוליכנוס. לחדרים; ניתן להבחין בחדרים מיוחדים לנשים! בחצר נמצא 

מבחינה כלכלית כבר חלה בתקופה זו ירידה בחיי דר מחמת ב 1 ר־שופכין או נמצאו בתי־שימוש ואמבטיות מותקנים היטב! 

ניתוקה מדרכי־המדבר ומקשריה עם המזרח. העיר נפלה פעם הגגות היו שטוחים (לטיפוס זה של בית נמצאות הקבלות 

בידי הפרסים ב 238 , ובין 256 ו 260 חזרו וצרו עליה מחדש. בבבל). — בתקופת הכיבוש הרומי השני, כשנהפך הר(בע 

בזמן המצור נשפכה סוללה אל פני החומה מן החוץ, ואילו הצפוני של העיר למחנה חיל־המצב (ר׳ לעיל), היה — 

הנצורים שפכו אדמה מבפנים לחיזוק החומה וכיסו את קירות כנראה — מקדש ארטמיס ננאיה, מרכז הפולחן הראשי של 

הבניינים הסמוכים לחומה עד לגובה רב. בגלל זה ניצלו העיר, גם למרכז הנהלת־העיר האזרחית. 

הללו מהרס, כשנכבשה דר ונחרבה! מאז נשארה בחורבנה. מרובים ביותר ומיוחדים במינם בדר הם שרידי אמנות: 

ארכאולוגיה. רובה של העיר שנחשפה בחפירות ציורי־קיר — ביחוד על־גבי קירות המקדשים —, תבליטים, 

הוא מזמן הכיבוש הפרתי, עם תוספות ושינויים שנעשו בה פסלים, מצבות משוחות־צבע, חריתות־קיר וכד׳. אנו למדים 

בתקופת השלטון הרומי. כבר מן המאה ה 1 לפסה״נ ניכרת מהם על אופי התלבושת של תושבי־דר, שהיא תערובת 

השפעה מזרחית של יסודות איראניים, אנאטוליים, שמיים, יסודות יווניים, איראניים, שמיים, ולבסוף גם רומיים! וכן 

וביחוד תדמוריים, על צורת־הבניין ההלניסטית המקורית. משתקף בהם האופי הכללי של תרבות העיר ודתותיה, 

ארמון החקרא ובית־המושל עדיין בנויים בסיגנון יווני, אך שבהן מתמזגים יסודות שמיים, עילמיים, איראניים, רומיים־ 

לא כן בתי־המגורים הפרטיים. היכלי האלים המזרחיים הם צבאיים וכר. דת דר במאה ה 1 לסה״ג מגלה נטיות להג(־ 

בעלי צורך. מזרחית מובהקת, ובמאה ה 1 לסה״ג נבנו בצורה תאיזם ולסינקרטיזם! אלו׳ת־הטבע השונות מתמזגות לדמות 

•* 












255 


דורה־אורופום 


256 



ה"היכל" (גומחה המכוונת כלפי ירושלים) בקיר המערבי של ביהכ״נ 
מעל ל גומחה (מיס י ז לשמאל) — עקדת־ יצחק, תבנית המקדש(?), לולב, אתרוג למנורה 
מימין — שמואל מושח את דוד למלך, משמאל — אחשורוש ואסתר 
(מתוך 56 ^ 1 , 1 .ק .ן!ףג . 1 ־ 116001 , 0$ ק 0 ז £11 - 3 זבן 0 $בו 10 ;זג¥'^^ x £) 
















257 


דורה־אורופוס 


258 


ארטמיס אחת בעלת כינויים שונים, והשם "זוס" מאחד אלי- 
שמים שונים. גם אמנות דר עצמה, המציגה מחזות של 
קרבן, תפילה, ציד, סעודות וכר, היתד, פרי השפעות שונות. 
היא נסמכת במשהו על האמנות היוונית, אך גוברת בה 
השפעת התחיה של רוח־המזרח; לסוף משקפת היצירה 
מסוידת דתית סיגנונית מיוהדת, שהיתה מגובשת כבר במאה 
ה 1 לסה״ג. 

כנסיה נוצרית קטנה נחשפה בדר מתחת לסוללת 
חומת־העיד הצפונית. היא הוקמה סמוך ל 232 ע״י התקנת 
כמה בתים פרטיים, המסתירים אותה מעיני הציבור. תכני¬ 
תה — אולם ארוך עם במה, וחצר שממנה נכנסים לליוואן 
ולהיכל־הטבילה. בריכת־הטבילה מכוסה כיפת־עמודים משוחה 
צבעי־קישוט בהירים, ועל קירה האחורי ציור של דמויות 
אדם, חוה והנחש, ומעליהם — הרועה הטוב, ז״א: סמלי החטא 
והגאולה. על קירות אותו החדר — ציורי מחזות מסיפורי 
הברית החדשה, וכן מעשה דוד וגלית. סיגנונם של ציורים 
אלה הוא יווני־רומי מובהק ושונה בתכלית מהסיגנון המסו־ 
פוטאמי של שאר ציורי דר. 

בית־הקברות של דר השתרע מצפון לעיר, ושטחו כשטח 
העיר כולה. הגופות הוטמנו במערות חצובות בסלע ובמגדלים 
בעלי כמה קומות; תאי-הגופות שבמגדלים היו פתוחים 
כלפי חוץ, ובפנים נמצאו מדרגות שהובילו לראש המגדל. 

ב י ת ־ ה כ נ ס ת. ביהכ״ג של דר הוא המימצא הארכאו- 

י * 

לוגי המעניין והחשוב ביותר באתר זה. הוא עמד ליד 
הח 1 מה המערבית של העיר ונחשף ב 1932/3 מתחת לאדמה 
שנשפכה בשעת המצור האחרון לחיזוק החומה; האדמה 
כיסתה את קירותיו והצילה את הציורים שעליהם. כשפורקו 
הקירות — שהועברו לדמשק והוקמו שם מחדש במוזיאון — 
נתגלו מתחת לבניין זה שרידי ביכ״נ אחר שקדם לו: ביכ״נ 
זה היה קטן וצנוע יותר; נכנסו אליו מצד החומה דרך 
מסדרון צר אל חצר קטורה מוקפת סטיווים משני צדדים. 
אולם־ד,תפילה היה 10.85 על 4.60 מ׳! בקירו המערבי היתד, 
גומחה (ששימשה לארודקודש?); מסביב לאולם נמשך ספסל. 
לאולם שגי פתחים, אשר אחד מהם שימש, אולי, לכניסת 
הנשים (אין סימנים בדר לעזרת־נשים מיוחדת), קירות 
הבניין היו מעוטרים בדגמים הנדסיים ובציורי פרחים 
ופירות. בפינת החצר היתד, בריכה, ולידה חדר גדול ובתוכו 
ספסלים (בית-מדרשז). 

ביהכ״נ השני, העליון, הושלם ב 244/5 , לפי כתובת ארמית 
שנתגלתה בו. הכניסה לבניין זה היתה מהרחוב, הרחק 
מהחומה! היא נסתרת, ולאולם-ד,תפילה אין מגיעים אלא 
דרך מעברים שונים. חצר ביהכ״ג הורחבה והוקפה סטיווים 
משלושה צדדים; גם אולמ-התפילה הוגדל (עד 7.68x13.65 
מ , ). הספסלים הועברו לכל אורך קירותיו; ליד הגומחה 
הוקמה בימה, שאליה עלו במדרגות. לפי כתובת יוונית בנה 
ביכ״נ זה שמואל בן אידי "זקן־היהודים", ולידו סייעו כמה 
אישים מבני־העדה. 

קירות ביהכ״נ השני בדר היו מכוסים ציורים משוחים 
בצבע. מהם נשתמרו כמעט כל הציורים בקיר המערבי 
(הפונה לירושלים — שהוא החשוב ביותר), כמחצית הציו¬ 
רים בקירות הדרומי והצפוני והפס התחתון בקיר המזרחי. 
הציורים מחולקים לשלושה פסים, זה מעל זה, פרט לציורים 
שמעל לגומחה (ד,"ד,יכל") שבמרכז הקיר המערבי. תוכן 
הציורים — מחזות מסיפורי התורה (מעשי האבות, חיי משה), 


נביאים ראשונים (שמואל, דוד ושלמה, אליהו הנביא), נבי¬ 
אים אחרונים (חזונות יחזקאל) ומגילת־אסתר. תכנם ומשמ¬ 
עותם של רוב הציורים גלויים וברורים; רק אחדים מהם 
ניתנים לפירושים שונים, שלגביהם דעות החוקרים חלוקות. 

בציורים אלה ניכרת ידם של שני אמנים לפחות. האחד, 
שהיה מושפע מהאמנות ההלניסטית, תיאר את אישי־המקרא 
הגדולים (כגון משה, יעקב, יוסף וכר) בדמות אזרחים 
רומיים לבושי טוניקה וטוגד״ ואת מחנה ישראל — כחיילים 
רומיים; השני נטה לאמנות הפרסית ותיאר את דמויותיו 
בצורת פרשים בלבוש פרתי (כך מתוארים מרדכי, יחזקאל 
הנביא, בני אהרן, ישראל הנלחמים בפלשתים וכר). דמויות 
הנשים (כגון אסתר המלכה [תמ׳: ע״ע אחשורוש], בודפרעה 
וכר) הן לפי דוגמת אלות-הערים (טיכי) ההלניסטיות. מבחי¬ 
נה אמנותית מצטיינות בעוזן התמונות הדמיוניות, כגון חזון 
העצמות היבשות, המתארת את יחזקאל הנביא בשלושה 
מצבים בתמונה אחת ואת נשמות המתים בדמות פסיכות 
יווניות בעלות כנפי־פרפרים (תמונות: ע״ע אחרית-הימים, 
עט׳ 443/4 , 453,448 ). בתיאורי דר רב מאד החומר האגדתי, 
שבחלקו הוא שאוב, כנראה, ממדרשים שאבדו, כגון תיאור 
נס מי־מריבה, שבו מוזרמים המים בתעלות אל כל אחד מ 12 
האהלים המסמלים את מחנות השבטים. כסא־שלמה, וכן קרבן 
נביאי־הבעל בהר־חכרמל, מתוארים בהתאם לאגדות מדר¬ 
שיות על נושאים אלה! לפיכך מופיעים בהם פרטים שאינם 
נמצאים במקרא עצמו׳ כגון חיאל במזבח נביאי־הבעל, 
שהכישו נחש (השר ילק״ש, מל״א יח, כה [רי״ד]). הבניינים 
המתוארים בציורי דר בנויים עפ״ר בסיגנון ההלניסטי; אולם 
בכמה פרטים ניכרת מסורת יהודית, כגון בתיאור ארון- 
הברית במדבר כמרכבה על גלגלים (דוגמת התבליט בכפר־ 
נחום), בבגדי אהרן הכהן הגדול ועוד. — מבחינה היסטורית־ 
תרבותית והיסטוריודדתית חשובה העובדה, כי במאה ה 3 לא 
חששה עדה ישראלית בגולה לקשט את קירות ביהכ״ג בציורי 
דמויות־אדם — דמויות גיבורי־המקרא (דבר זה נמצא, אמנם, 
גם בעיטורי בתי-הכנסת בגליל). אולם תגלית דר חשובה 
ביותר מבחינת תולדות האמנות: עד לתגלית זו היה אותו 
סיגנון אמנותי — יהודי־הלניסטי — ידוע רק מציורי הנוצרים 
הקדומים בקאטאקומבות שברומא; עתה נמצא מקור יהודי 
לאמנות זו. ציורי דר מעניינים כתערובת של השפעות מזר¬ 
חיות ומערביות, פרסיות והלניסטיות (כגון הלבוש ההלניסטי 
והעציבה החזיתית של כל הדמויות), המקדימה במאות 
בשנים את אותו המיזוג שהיה טיפוסי לאמנות הביזאנטית. 
ציורי ביהכ״ג בדר ממחישים לנו נקודת־מוקד לאמנות 
העתיקה, שבה מצטלבות השפעות העבר עם התפתחויות 
לעתיד-לבוא. וע״ע אמנות, לוח מול עט׳ 64 . 

ש. ליברמן, מדרשי תימן, ודש; מ. שנייד, ציורי בית־ 
הכנסת בד״א, תש״ו; א. ל. סוקניק, בית־הכנסת של ד״א 
וציוריו, תש ״ז * ,. 13 -. 0 616 11165 * 01 ( £65 ,;זחסדוז! 01 .£ .? 

110115 *) 111 ) 61 311.) , 7/16 12x6 ) !!ס^זעס^סא ; 1926 , 1922/3 
ז 6 ) מס 5 ז 03 ? . 8 . 11 ; 1929-1956 , ¥111 - 1 5 )ז 0 ק £6 ,.£-. 0 11 > 

; 1936 ,.( 1 07 £116 1£0 ) 72 <\ 5 116 ! 071 1 ו 6£0 \ 1 7 (ז 1 ) 611777271 ' £7 ,(. 31 
,.£ .<£ 6 ) 720£0£1 ץ 5 . 3 £765/672 . 1 ) . 111 7 ,ח 51£1 ח £1116 ." 7 

14651111 גג 0 ; 1938 ,$}?!/ 17$ 1 ) 0,71 .(£ , 712,60 י 0510 .מ ; 1937 
; 1939 ,.£~. 0 3,6 £116 $£720£0 1 ) 1 16 ) 65 ז £6177111 £65 ,ת 15$0 ח 8 6111 
; 1940 ,.£ . 0 36 5£770£0£116 10 36 011136 ,ח 50 ז 63 ? .? . 13 
/ 0 £5 ( 70177177 5/16 777 7/167716 11655207226 7/76 ,* 150111111:2:61 ^ . 8 
- £717672307-5561 !£ 076 ,ז 0 ץ 40 ? ״ 8 ; 1948 , 5 £720£0£116 .., 1924; ]. ¥31x0^-831556, 0 . 0 . 1-11 י , 
1929/30; 8. 0610x1x16, 0. 0., 1930; 13. 06813110, 6 * £1 ס 

(16 (1? 0., 1931; 1^1, 8056, 0. £)., 1946. 

פ. ש. 

הרהם, ע״ע דרם. 

: ד 

תרו (פורט׳ 0 זג 001 , ספרד' סשסטם [דורו])׳ אחד הנהרות 
הגדולים בחצי-האי האיברי. ארכו כ 780 ק״מ, 
גליל-מימיו כ 98,000 קמ״ר. מקורו לרגלי הרי בורגוס! הוא 
זורם תחילה דרומה־מזרחה, אד ביו הערים סוריה ואל 05 אן 
הוא פוגה בברך חדה מערבה! הוא מנקז את רמת קאסטיליה 
הישנה. בחלקו התיכון מהווה הדר לאורך 120 ק״מ את 
הגבול בין ספרד לפורטוגאל. בחלק זה יורד הנהר מן הרמה 
לעבר שפלת מערב־פורטוגאל בגאיות צרים ועמוקים ויוצר 
אשדות. משום כך, וכן בגלל התנודות בגובה־המים באפיקו. 





$ 9 $ 






₪₪₪ 


פיתול הדורו העילי בהרי קאסטיליה הישגה 






261 


דורו—דורי(דופטרובסקי), יעקב 


262 


ערפו של הנהר כעורק־תחבורה מועט; גם בחלקו התחתון 
מהלכות בו ספינות קטנות בלבד בגלל השרטונות שבשפכו. 
הדו׳ נשפך לאוקיינוס האטלאנטי, בשפך רחב ורדוד, מדרום 
לאופורטו. הנהר מקבל את מרבית מימיו מהרי־־קאנטאבריה, 
המשופעים בגשמים כל ימות השנה, וכן מהרי־גוואדאראמה. 
מימי הנהר מנוצלים להשקאת שטחים מצומצמים משני 
עבריו, בעיקר בחלקו העליון והתיכון, וכן ליצירת כוח 
הידרואלקטרי. עמק־הנהר התחתי מפורסם בכרמיו, שמהם 
מופק יין־פורט. 

הרז^נקו, פיזטר חרזפי? ;י ץ׳ —ח 6 ש 0 ק 10 /.ג .ח 

סא - ( 1627 — 1698 ), מדינאי אוקראיני. בימי 
ב. חמלניצקי(ע״ע) מילא דו׳ שליחויות דיפלומאטיות. אח״כ 

נתמנה ל״יסאול גנראלי״ (סגן־הטמאן), ולבסוף — בעזרת 

יי י־ /* 

שליטי קרים — לחטמאן של מערב־אוקראינה ( 1665 — 1676 ), 

שנמצאה בפיקוח פולין. דו׳ שאף להקמת אוקראינה מאוחדת 

ועצמאית ; הוא נלחם בפולנים על הגדה הימנית של הדניפר 

וגם ניסה — ללא הצלחה — לפלוש לגדתו השמאלית של 

הנהר, שהיה בידי מוסקווה. כדי להשתחרר מפולין וממוס־ 

קווה גם יחד תיכנן דר ברית עם תורכיה, ובהשפעתו הכירה 

ב 1669 המועצה של הקוזאקים שמימין־הדניפר במרותו של 

השולטאן תמורת הבטחת אוטונומיה, שיחדור ממיסים ואישור 

משרת ההטמאן בידי דר וצאצאיו. החוזה הזה עם תורכיה 

לא היה לרצון המון העם האוקראיני הנוצרי. אך בעזרת 

הטאטארים והתורכים חיכה דו׳ ב 1671 את ההטמאן־מטעם- 

פולין במערב אוקראינה והגיע ב 1672 עד לבוב. בחוזה 

בוצ׳אץ׳ נאלצה פולין לוותר על זכויותיה באוקראינה לטובת 

תורכיה. אולם ב 1674 פלש למערב־אוקראינה ההטמאן של 

מזרדדאוקראינה, ובעזרת צבא מוסקווה שם מצור על צ׳יהי־ 

רין, שבה ישב דר. ב 1676 נכנע דר למוסקווה; הוא הוגלה 

מאוקראינה, ולאחר שהשלים עם הצאר נתמנה ב 1679 למושל 

ויאטקה שבאוראל, והוענקו לו קרקעות ואיכרים צמיתים. — 

המלחמות בימי דר הישמו את מערב־אוקראינה. 

- 33 11 ! 01 מ>!< 10 410 ^ 0X0 מ £ ^ 60 !׳ 0051111,1 ^ 0X 
. 9 . 11 ; 1885 — 1879 ד ^^^ X^—X ,ממסססי! 011 מ 33 מ 

- 1100 11 ממ(}) 3 נך 101101 ג 114601010 ק 08, 0X0 ק 13 ג £0070 
־ 13 * 1 , 1 * 1 ^ 1680 ; 10£33 ג . 11 . 3 ; 1882 י מ 11 מ 83 ס^ 0 ^ 

. 1908 , 1 י >! 11 מ 0£00/108 ק ממ^סממסססקס^ 

א. אח. 

חחתיאה (*ש&נמסם), מקד 1 ש 1 ת הכנסיה הנוצרית, נהרגה 
ב 304 , בתקופת גזירות דיוקלטיאנוס. לפי האגדה 
היתד, דר בתולה נוצרית מקיסריה שבקאפאדוקיה, שסירבה 
לבגוד ביראתה, בהצהירה שהיא ארוסתו של ישו ושאחרי 
מותה על קידוש יראתה תבוא לגן מלא תפוחים ושושנים. 
כשהוצאה להורג, לעג לה איש — ותאופילום שמו — 
וביקש ממנה שתשלח לו אחרי מותה פירות ושושנים 
מהגן השמימי. זמדמה אחרי מותה הביא ילד קטן לתאופילוס 
סל, ובו התפוחים והשושנים שנשלחו ע״י דו׳ מגן־עדן של 
מעלה. תאופילוס נבעת, היה לנוצרי ומת אף הוא על קידוש 
יראתו. על־סמך אגדה זו נעשתה דו׳ לפטרונית של הגננים, 
וביום זכרה ( 6 בפברואר) מברכים כל שנה על פירות 
ופרחים. — את זכרה של דו׳ כיבדו מאד בגרמניה, ודמותה 
מופיעה הרבה באמנות הגרמנית של המאות ד, 15 —ה 16 . 
אגדתה שימשה נושא למחזה עממי צ׳כי מפורסם, וכן לאחת 

מ״שבע הלגנדות" של גוטפריד קלר (ע״ע). 

י* ■** ** 


דזךטמונד (!סתטמדתסס), עיר ומרכז תעשייתי בגרמניה, 
• • ♦ 

במדינת רינוס הצפוני־וסטפאליה, בחלקו המזרחי 

—־ ** • 

של חבל הדור, על נהר אמשר (מ< 501 מ £1 ), יובלו של הרינוס. 

*• • 4 

שטחה 271 קמ״ר; 620,000 תושבים ( 1956 ). גרעינה של 
העיר — ״העיר העתיקה״ — מוקף שדרות רחבות, שהותקנו 
אחרי סתירת חומתה של העיר באמצע המאה ה 19 . בעיר 
העתיקה נמצאים בית־העיריה מן המאה ה 13 , כנסיות מן 
המאות ד, 12 —ה 15 , בית־הגילדות מן המאה ה 15 — שכולם 
ניזוקו קשה במלחמת־העולם 11 . 

בתחום העיר נמצאים 14 מכרות־פחם, והם משמשים יסח־ 
לתעשיית הברזל והפלדה, שמפעליה בדו׳ הם מן הגדולים 
ביותר בגרמניה ובכל אירופה המערבית. משאר תעשיותיה 
של דו׳ חשוב ביחוד מבשל־הבירה. דו׳ קשורה ע״י תעלות 
עם הים הצפוני (תעלת דו׳־אמס [ע״ע גרמניה, עמ׳ 402 ]) 
מאז 1899 ועם מערכת־המים של הרינוס מאז 1916 ; היא 
נעשתה נמל תודיבשתי גדול, שעוברות בו כ ג / 4 1 מיליון טונות 
סחורות בשנה; עיקר היבוא — בצרי־מתכת, עצים ותבואה, 
עיקר היצוא — פחם. — בדו׳ מרוכזים מוסדות מדעיים, 
שתחום מחקרם קשור לטכניקה ולתעשיה, כגון החברה 
לטכניקה של הפחם, המכון לבדיקת־חמרים, מכון מאכס 
פלאנק לפיסיולוגיה של העבודה. — אצטדיון ענקי ואולם־ 
ספורט מן הגדולים באירופה עשו את דו׳ למרכז חיי הספורט 
בגרמניה המערבית. 

דו׳ התפתחה מסביב למצודה של מלכי גרמניה וקיסריה, 
ששמרה על דרך התנועה בין הרינום וההר; הישוב נזכר 
לראשונה ב 899 . במשך המאה ה 13 השיגה דו׳ זכויות של עיר 

חפשית ונעשתה חברה בהנזה (ע״ע). סחר הצמר מברחה 

) 1 • 

(ע״ע) לים הבאלטי עבר דרך דר. סכסוכים עם הארכי¬ 

הגמונים של קלן ועם רוזני מארק בסוף המאה ה 14 החלישו 

את כוחה של העיר, ומלחמת 30 השנה במאה ה 17 עירערה 

כמעט כליל את מעמדה הכלכלי. ב 1802 הפסידה דו׳ את 

עצמאותה (ע״ע גרמניה, עמ ׳ 444 ), וב 1815 סופחה לפרוסיה; 

באותה שעד, היתה עיירה בת 4,800 תושבים. עלייתה המהירה 

התחילה באמצע המאה ה 19 בעקבות ניצול הפחם והתיעוש. 

מספר תושביה היה ב 1871 : 60,000 , ב 1900 : 145,000 , ערב 

מלחמודהעולם 1 : 270,000 , ב 1925 : 320,000 . ב 1928 סופחו 

לדר העיר השכנה חרדה (^ז 906 ) וכמה ישובים תעשייניים 

סמוכים אחרים, ואוכלוסיית־העיר עלתה ל 535,000 . במלחמת־ 

העולם 11 נפגעו כ 40% מבנייני העיר ע״י הפצצות מן האויר, 

וחלק גדול ממפעלי־התעשיה נהרס כליל; מספר התושבים 

ירד ל 430,000 . אחרי המלחמה שוקמה התעשיה והאוכלוסיה 

גדלה שוב, ביחוד בגלל זרם הפליטים ממזרח־גרמניה, 

המהווים היום כ 18% של התושבים. 

.ע .£ ; 1937 ,.(£ 112 4122 ) 51631 . 11 , 1101153 .£ 

. 00508 . 2 .: 8011 : 1 ) . 0 ) 13 ) 51 2 2117 15121316/2 16 ( 1 , 1 ) 10161401 ^ 
. 0636/2 , . 11 ; 1948 ,( 5-97 , 48 : 3£50113£1 ז 0 , 8 .ס 5 .ס 

< 0 ע 3 ־ 1 §[ 4461 . 14 ; 1956 2 ,. 0 131 ) 1123631 ) 11 . 11 - 616 / 13 // 1161612 . 3 

. 1951 , 131 ) €131 €11  י 101 ז 06 611 1 § 00 / , 311 ^ 1 . 4 ? ., 1 
1 ) 1111 11 ) 1 ) 31011 , 16111 ? 411 01 * $1 1 6 0 ^ 100 ) [ י £ 10 § ח \ 2 , 5 11 ) 

. 1930 , 1200 € 1 ? 1 1 ) ? 11 ) 111 ) 11 161 ^ 1 )' 1 $ 1001 ז . 0 

א נ ד!ך א ה ד ד — .ס — ( 1466 — 1560 ) פעל 

בצעירותי כאיש-צבא בשירות האפיפלה ואח״כ כמצביא- 













265 דודיה - 

שכיר בשירות דוכס-אורבינו. הוא סייר בא״י ובשאר ארצות 
המזרח התיכון, והכיר מקרוב את הכוח הצבאי של התורכים. 
ב 1503 חזר לג׳נובה וקנה לעצמו שם כאדמיראל מעולה 
במסעות נגד אניוודהמלחמה התורכיות, שהפריעו את סחרה 
הימי של הרפובליקה, ובהדברת מרד בקורסיקה. 

דו׳ הפעיל את נסיונו המדיני והצבאי הרב לשם הטלת 
שלטונו האישי על ג׳נובה. הוא הטיל את כוחה הימי ואת 
עמדתה האסטרטגית של ג׳נובה לתוך המשחק המדיני, שבו 
התמודדו על אדמת איטליה שתי המעצמות הגדולות— צרפת 
וספרד, ותמורת זה השיג את השלטון על העיד. ב 1512/3 
הצליח לשחרר את העיר מיד הצרפתים; אח״כ כרת עמם 
ברית, וב 1522 נעשה בעצמו למצביא בשירות פרנסואה 1 
(ע״ע), והצי של ג׳נובה, בפיקודו של דד, הביא תועלת רבה 
לצרפתים. אחרי גמר התקשרותו עם המלך הצרפתי עבר 
דו׳ ב 1528 למחנה הספרדים. עי״כ הועמד לרשותו של 
קרל ¥ (ע״ע) צי מעולה, שאיפשר לו את השליטה על הים 
התיכון. לעצמו השיג דו׳ את הבטחת שלטונו האישי על 
ג׳נובה, שבה הפך את המשטר הדמוקראטי לאוליגארכי, 
בבטלו את החוק שאסר על בני המשפחות האצילות להבחר 
למשרות הגבוהות של המדינה. בהפיכה של 1528 השיג דו׳ 
ממלך ספרד גם את הכרת עצמאותה של ג׳נובה בחסותה 
של ספרד. דו׳ הזקן נעשה לגדול האדמיראלים של ספרד 
וניהל קרבות רבים נגד הצי הצרפתי ונגד בעלי־בריתה של 
צדפת — התורכים. הוא השתתף בכיבוש תוניס ב 1535 
והציל את הצי הספרדי מכליון ליד חופי אלג׳יריה ב 1541 . 
קארל ¥ מינה אותו לדוככדמלפי, ותואר זה עבר בירושה 
במשפחת־דד. 

ב 1547 קשרו בני משפחת פיסקי, ראשי האופוזיציה 
האצילית, קשר נגד דד, ואף הרגו את נכדו האהוב עליו, 
ג׳אנטיגו. אולם הקשר לא הצליח, ודו׳ התנקם ביריביו 
באכזריות. בסוף ימיו העביר דו׳ את השלטון לידי נכדו 
ג׳אן אנדראה דו׳ (ר׳ לעיל, עמ ׳ 264 ). — דד מופיע בכל 
מעשיו כנסיך טיפוסי של תקופת הרנסאנס, אם כי יש לזקוף 
לזכותו את השכנת השקט הפנימי בעיר והנחת היסוד להכרה 
אזרחית בה. הוא גם ידע ליפות את ג׳נובה בעזרת ארדיכלים 
מעולים, שבנו לו הווילות והקימו בניינים ציבוריים רבים. 

,ז 1 ז 0 י 1 .£ ; 1874 3 , 0 1-11 , 4 41 ¥113 , 011£13221 .ס .£ 

.׳\ .א ; 1887 ,? $1601 4¥1 311 00340111670 11 )' 317111 1171 ,.<£ , 4 

0x1131110^3, 4. £).: £111 £76117614167 1171(1 £14(1, 1926 2 ; £1- 

5001313 43113 4111 ;.ן>$ 136 , 1926 , 113113113 $107103 3 ) 13 ( 1 

־ 47 ״ ' 4011 1$$3120-0671011€$1 0001117101111 : 510713 41 £1%147€ 

.(. 3 . 8 ) 11 ^ ,' 5117737103$ 41 0111310 

דראמה: £16300 . 4 $0411007113% 07 ¥ 010 $01111101% .־ £1 

. 1782 , 0071113 

י. ב. ס. 

ד 1 ךים (? 0 6 ס 41 ), אחד משבטי יוון. הדו׳ פלשו ליוון מהצפון 
במאה ה 11 לפסה״ג ונדדו בה ככובשים עד שהגיעו 
לפלופונסוס. מסתבר, שהם עקרו ממקום־מושבם הקודם בלחץ 
השבטים האיליריים. מימצאים ארכאולוגיים אישרו את 
נכונות המסורת היוונית, שפלישת הדד היתד, מאורע ולא 
תהליך ממושך. הומרוס (ע״ע) עדיין אינו מזכיר מאורע זה, 
והעדות הספרותית הקדומה ביותר לכיבוש הדורי מצויה אצל 
טירטיום(ע״ע), במאה ה 7 לפסה״ג. המסורת קשרה את פלישת 
הדו׳ עם חזרתם של צאצאי הרקלס (ע״ע) למולדתם. לפי 
מסורת זו שכנו הדו׳ תחילה בתסליה, ובדרכם דרומה נהדפו 
ע״י התושבים הקדומים של תבי שביוון המרכזית, אך פלג 


דורינט 266 

מהם נשאר בסביבות ההרים פרנסוס ואטה! חבל-ארץ זה 
נקרא עוד בתקופה הקלאסית בשם דודים. הזרם העיקרי 
של הדו׳ פנה ליוון הדרומית, כבש את מזרחו ודרומו של 
הפלופונסוס — קורינתוס, ארגוליס, לקוניה, מסניה — והת- 

/י ץ ־- ♦י /י 

יישב שם. פלגים אחדים של הדו׳ עברו את הים, חדרו 
לכרתים והשתלטו על האיים הקטנים מלוס ותירה. בעמק 

הנהר אורוטס נוסדה העיר ספרטה (ע״ע), ותושבי המחוז 

•* ־״ * *■ 

הזה הפכו לנתיניהם של הכובשים הדד. גם בכרתים היו 
הדו׳ המעמד השליט; לעומת זה נתמזגו במקומות אחרים 
(ארגוס, איגינה, קורינתוס) עם האוכלוסיה המקומית ולא 
יצרו מעמד מיוחד בעל זכויות־יתר. הדד ייסדו בפלופונסוס 
גם ישובים חדשים: סיקיון, פליאס, מגרה. כתוצאה מהכי¬ 
בוש נחרבו מרכזי התרבות הקדומה בארגוליס ובכרתים; 
מיקני (ע״ע) וטירינם (ע״ע) נהרסו, כנראה, בזמן הפלישה. 
בעקבות הכיבוש התגבשה חלוקת הלשון היוונית לניבים, 
אשר התמידה גם בתקופה הקלאסית (ע״ע יונית, לשון). — 
הדד הביאו אתם אח השימוש בברזל, ובכוחו הגיעו לנצחונו־ 
תיהם וכיבושיהם; אעפ״כ היו בדרך־כלל בעלי תרבות נמוכה 
מזו־ של קודמיהם, ופלישתם עיכבה את התפתחותה התרבותית 
של יוון לדורות רבים. ברם, בתקופות הארכאית והקלאסית 
תרמו הדד לפיתוח האמנות והשירה הכורית; מוצאה הדורי 
של שירה זו הטביע את חותמו בשפת החלקים הכוריים 
בדראמה היוונית. חלקם של הדו׳ בעיצובו של העולם היווני 
ובתולדותיו בא לידי ביטוי בעיקר בספארטה ובאירגונה 
הממלכתי והחברתי. 

הדו׳ התיישבו גם באיי הים האגאי ועל חופה של אסיה 
הקטנה, דרומית מאיזור ההתיישבות של בני השבט היוני. 
יוצאי ארגוליס ייסדו את הליקרנסוס (סמוך לשנת 1000 
לפסה״נ); כמו כן נוסדו מושבות דוריות באיים קוס, רודוס 
וקפריסין. יוצאי מגארה וקורינתוס לקחו חלק פעיל ביישוב 
סיקיליה: הקורינתים ייסדו את סירקוסי (ע״ע); באמצע 
המאה ה 7 לפסה״נ נוסדה אקרי וסמוך ל 600 לפסה״ג—קמרינה. 

הניגודים בין הדד ליונים מבחינת התרבות, ההווי והאיר- 
גון הממלכתי-חברתי היו ניכרים כבר בתקופת ההתיישבות 
והחריפו אחרי מלחמות הפרסים. הברית הלאקדימונית ברא¬ 
שותה של ספארטה היתד, בעיקרה איגוד הערים והמדינות 
הדוריות, שמולה קמה הברית האטית־דלית׳ איגוד של ערים 
יוניות רובן ככולן, תחת מנהיגותה של אתונה. 
וע״ע יון, היסטוריה. 

על הסיגנון הדורי ע״ע יון׳ אמנות; מוסיקה. 

0 ; 7 ־ 4 ) .¥\ ; ־ 1844 , 1-11 ,■ €1 -ו 0 ס •) 1 ( 1 .ס 

־ 37 3 ) 5$37 41 510713 , 0£1 ז 3 ? .£ ; 1907 ,? 0071371$ 1110 10070 
; 1920 , 1¥3714671111% 407130116 016 , 1 ־ £10111301 . 1 \ ; 1917 . 1 , 03103 
, 031 ^$ . 0 ; 1930 ,?$) 07661 1116 16676 ¥110 \ , 05 ־ 1 ^ £4 .£ ,ן 

1'116 0071311 $ 171 4701136010 %)), 1934; ¥. ^1111001% 016 40 - 
7130116 1 ¥ 3714671111 % (£110, XX¥^^), 1934. 

ב. ל. 

ךןךי$ט(או דפךי^ט, 0671-1601 ), משפחת־שחקנים גרמנית. 

הגדול והמפורסם בבניה — ל ו ד ו י ג דד ( 1784 , 

ברלין — 1832 , שם). הוא היה בנו של סוחר־משי ממוצא 
היגנוטי ונועד למסחר, אולם כבר מנעוריו נמשך לתיאטרון. 
את הצלחתו הראשונה רכש בתיאטרון של גרה (מ 1804 
ואילך) בתפקידים של אופי, ביחוד אלה שבהם נמזגה מידה 
של שטניות. מ 1809 עד 1814 הופיע בברסלאו והתבלט 
במחזות של שיקספיר. שם נפגש עם איפלנד (ע״ע), שהכיר 








267 


דודינט — דורם 


268 



את כשרונו וראה בו את יורש אמנותו. 
ע״פ המלצתו הגיע דו׳ לתיאטרון־החצר 
בברלין? שם פיתח במשך 17 שנים את 
אמנות־משחקו והציג את יצירות־המופת 
של הספרות הדדאמתית. הוא גילם את 
דמויות הגיבורים הראשיים בכוח־הבעה 
עז ובמשחק מעמיק וח 1 דה ששימש מופת 
לדורות הבאים. גופו הצנום, פניו החיוורים 
ועיניו הלוהטות הביעו את כל הגונים של 
הנדיר, המחריד, המבעית, המוזר והמגוחך. 
אישיותו הלוהטת והדמונית לא ידעה רסן 
גם בחיים הפרטיים? שתייגותו גרמה למותו 
המוקדם. — דו׳ היה ידידו של א. ת. א. 
הופמן(ע״ע) והושפע ממנו במידה מרובה? 
שני הידידים היו מרכזו של חוג ספרותי- 
אמנותי בברלין. — על אמנותו של דו׳ נכתב 
הרבה, ודמותו שימשה גם נושא ספרותי. 

רבים מבני משפחת דו׳, בני־אחיו של לודויג דו׳ ובני¬ 
הם, היו שחקנים מהוללים על הבימה הגרמנית, בימאים 
ומנהלי תיאטרונים במאה ה 19 ובראשית המאה ה 20 . אד ו¬ 
ארד דו׳ ( 1801 — 1877 ), דודנו של לודוויג דו׳, התבלט 
גם כסופר, וחיבורו ־ 101 ק 8 ג 1 גו 501 •!€!) 

("תולדות אמנות־הבימה הגרמנית"), 1929 3 , זכה להו¬ 
קרה עד ימינו. 

3 ז. £3140 ־ ? 11£ זזו 1 ;> 35 > 001 . 1 ! ; 1829 , 1671 ^ 1 171 .ס ,מ 1 ^ש£ .£ 

; 1926 ,. 0 1£ /> 1,1431 ,ממ 3 בת£^ , 0 ; 1921 י 771 ? 0 ^€ז 1071 ז 8311 $.(£ 
€71 ג 1,01 . 3 * 4.14 . 2 ; 1932 ,$.<£ ,< 1 ג 8 .! 

3 ? 1 ) 13314 ,; £€1011012 ; 1938 ,$. 0 . 14 11110.713$ , ? 1€16 ^ 111$ ) 1 ! 30 

. 1949 , 3011014$ . 31 . 3 06$01710111€ $. 0 

ג. ק. גד. 

דוךנוב 1 (ססססקץ]/) — משפחת־אצולה רוסית, שהעמידה 
פקידים ואדמיניסטראטורים מסוף המאה ה 16 ואילך, 

שנים מבניה היו מדינאים חשובים בדור האחרון לשלטון 
הצארי. 1 ) איון נ י ק ו ל י ב י ץ׳ דו׳ ( 1830 — 1903 ) — 
סגדמיניסטר לענייגי־פנים 1882 — 1889 , מיניסטר לענייני- 
פנים 1889 — 1895 , יו״ר ועד־המיניסטרים 1895 — 1903 . הוא 
נקט קו מדיני ראקציוני ברוח אדוניו אלכסנדר 111 (ע״ע)? 
צימצם את סמכויות מוסדות ההנהלה העצמית האחורית 
("זמסטבו") וחיזק בקרבם את נציגות האצולה על חשבון נצי¬ 
גות האיכרים, וכן הגדיל את נציגות בעלי־הבתים והסוחרים 
העשירים בעיריות. 2 ) פיוטר ניקוליביץ׳ דו׳ ( 1844 — 
1915 ) — היה נציג הכיוון הראקציוני הקיצוני בביורו־ 
קראטיה השלטונית. מ 1884 עד 1893 היה ראש־המשטרה, 
מ 1900 עד 1905 — סגן־מיניסטר לענייני־פנים, ובעיצומה 
של תנועת המהפכה ב 1905 — מיניסטר לענייני-פנים בממ¬ 
שלתו של ויטה (ע״ע). בתפקיד זה פעל דו׳ ביד חזקה לדיכוי 
התנועה המהפכנית? לאחר מעשה הביע ויטה את חרטתו 
על מינויו של דר. מ 1906 ואילך היה דר חבר המועצה 
הממלכתית (הבית העליון הרוסי), ושם עמד בראש הסיעה 
הימנית הקיצונית, שהתנגדה אפילו לתיקונים השמרניים- 
מתונים של ראש־הממשלה סטוליפין(ע״ע). לעומת זה גילה 
דר תבונה רבה וראיית־נולד מפתיעה בענייני־חוץ. הוא הת¬ 
נגד לכל הרפתקנות במדיניות-חוץ (מגמת "שיחדור" העמים 
הסלאוויים שבאוסטריה־ד,ונגדיה ? כיבוש קושטא) ולברית 
הצבאית בין רוסיה ובין מעצמות־המערב, הטעים את 


דורס 

האינטרסים המשותפים של רוסיה וגרמניה והתרה באביב 
1914 בצאר מפני התוצאות של כניסה למלחמה נגד 
גרמניה, שתסתיים במפלת רוסיה, באנארכיה ובנפילת בית- 
המלוכה. 

א. את. 

ך ורם ( 10$ זט 0 , איט׳ דורצ 1 [ 01113220 ]), עיר״הנמל 
הראשית של אלבניה (ע״ע) ? כ 16,000 תוש¬ 
בים ( 1955 ). העיר בנויה על לשודיבשה ושוכנת על המפרץ 
הנקרא על שמה, על החוף המזרחי של הים האדריאטי, 
ומסילת־ברזל מקשרת אותה עם טירנה. בעיר נמצאים מפעלי־ 
תעשיה אחדים לייצור מלח (ממי המלחות שבסביבתה), סבון, 
טבק וסיגריות, טחנות לקמח־סולת, תחנה חשמלית, מספנה. 
דר מייצאת שמן־זית, עצים, עורות, טבק. 

דר היא עיר עתיקה, שעברו עליה הרבה גילגולים בהיס¬ 
טוריה. העיר העליונה היא א פ י ד מ נ ו ם היוונית, שנוסדה 

ו* * *י־ • 

ב 627 לפסה״נ כמושבת קורקירה וקורינתוס? העיר התחתונה 
היתד, אילירית. ב 229 לפסה״ג השתלטו עליה הרומאים, 
כנקודת-היאחזותם הראשונה בבאלקאן. הם צירפו את שני 
הישובים יהד לעיר אחת בשם (האילירי) דירכיום 
(מ 1 ט 1130111 זזץ 0 ) והעניקו לה זכויות של עיר חפשית בעלת־ 
בריתה של רומא. היא היתה תחנת המוצא לדרך אשר חצתה 
את הבאלקאן והגיעה עד ביזאנטיון, ומכאן נבעה חשיבותה 
לתחבורה ולמסחר. ב 48 לפסה״נ התחולל בדו׳ קרב גדול בין 
יוליוס קיסר ובין פומפיוס. אוגוסטום יישב בדר אזרחים 
איטאליים, והעיר הושוותה בזכויותיה לערים האיטאליות. 
עם חלוקת מלכות־רומא נפלה דו׳ בחלקה של הקיסרות 
המזדהית. ב 481 נכבשה בידי תאודוריך מלך האוסטדוגותים. 
בימי יוסטיניאנום חזרה לידיהם של הביזאנטים, ואלה החזיקו 
בה עד המאה ד, 11 . מכאן ועד סוף יד,"ב התמודדו על 
השלטון עליה שליטים באלקאניים ומדינוודערים ושושלות 
איטלקיות, ששאפו להרחיב את שלטונן על חופי הים-התיכון 
המזרחי. ב 1082 נכבשה העיר ע״י רוברט הנורמאני מלך 
סיציליה, אך כבר ב 1085 חזרה לרשות ביזאנטיון. ב 1205 
קיבלו הוויניציאנים את דר לידיהם, וב 1257 עברה לרשותו 

של מאנפרדו מלך־סיציליה. ב 1268 קיבל שארל מאנז׳ו מלך־ 

* *• 4 ' 

נאפולי את העיר כירושה פאודאלית. אחריו משלו בה להלכה 
נסיכים ממלכות־נאפולי, ממקורבי בית־אנז׳ו, ולמעשה — 







269 


דורס 


דורסים 


270 


נסיכים מקומיים, אלבאניים וסלאוויים. ישובה של דר באותה 
התקופה היה מעורב — סלאווים, אלבאנים, יוונים, איטלקים, 
ואף יהודים,׳ העיר הגיעה לשיגשוג רב, הקף סחרה — 
שעיקרו היה מהירת מלח — התרחב, היא בוצרה היטב, 
ועלה בה מעמד של בעלי־הון מקומיים. ב 1392 שוב נמסרה 
לרשות הוויניציאנים, ששיבצו אותה לתחום־השיפוט של 
החוף הדאלמאטי שהיה בידיהם. ב 1501 נלכדה ע״י התורכים, 
ואלה החזיקו בה עד מלחמת־הבאלקאן במאה ה 20 . בתקופת 
השלטון התורכי הלכה ופחתה חשיבותה, עד שהפכה לעיירה 
עלובה. כשהוקמה ב 1913 מדינה אלבאנית עצמאית, שימשה 
לה דר עיר־הבירה עד 1921 . בשנות ה 30 , במלכות המלך זוגו, 
הוקם בדר נמל מודרני. במלחמת־העולם 11 , כשהיתה אלבא־ 
ניה תפוסה בידי האיטלקים, ואחריהם בידי הגרמנים, הופגזה 
דר קשות ע״י הצי הבריטי. 

היהודים בדר. יש סברה, שיהודים נמצאו בדר עוד 
בסוף ימי הקיסרות הרומית. ביה״ב נזכרת קהילת דר 
לראשונה ב 1204 , באחת מתשובותיו של ר׳ ישעיהו מטראני 
הזקן. ב 1322 מצא נוסע אנגלי בדר קהילה יהודית. בתעודות 
הרשמיות של אותו הדור נזכרים ב 1368 פרנס־הקהילה 
(" 0122151:61• ! 11 ( 125 x 6 '*), שותפיו בעסקי־מסחר וסופר־הקהי־ 
לה. הסוחרים היהודיים היו קשורים עם סוחרים איטלקיים 
באמצעות סוכנים בראגוזה, וכן עם סוחרים סרביים! עיסוקם 
היה ביצוא מלח וביבוא אריגים. לאחר שחזרה דר ב 1392 
להיות מושבה ויניציאנית, פנו נציגי היהודים לסנאט של 
ויניציאה בבקשה שישחררו את הקהילה — ולו במקצת — 
מתשלום מם־היהודים השגתי, שהגיע ל 16 אמות של קטיפה 
משובחת (או בגדים תפורים ממנה), נוסף על סכום־כסף 
במזומנים. על מספרם ועל מצבם של היהודים בדר אחרי 
הכיבוש התורכי ב 1501 אין אנו יודעים כמעט כלום. ב 1939 

נתיישבו בדר כ 40 משפחות מפליטי וינה. 

- 1 ־ 111 . 0 ; 1914 , 85 ,. 66 * 06 . 143 ן-. 11 ז 1 ) 6$% . 2 , 311$ ־ 1 .£ .$ 

- 1131 "! .¥ .£) .<£ 131 ) $1 . 3 ץ ?/ 1 . 11 €§ 2 ) 0 16 <£ 

׳ 11 ־ 861 . 1 ? ; 1916 ,( 152-167 , 1 ,. 5011 ־ 01 ? . 1 ז 3163 ־.־ 11111 <ץ 02 ס! 

.( 17/18.4.1934 ,. 81111 ^ 0311 .^ 1 ) 1 ) 1711 ) 416 117 *( 614 [ , 51:0111 

ח. ק. ב. 

ד 1 ךםט דורסטשיר (: 861 ־ 001 או 861:81111:6 ־ 01 ( 1 ), מחוז 
* * * י • * 

בדרום־מערב אנגליה, על חוף מיצר לה־מאנש. 

השטח 2,520 קמ״ר! 291,000 תושבים ( 1951 ). שני טורי 

גבעות של סלעי־גיר — הדאונז( 5 מ׳* 0 ם) 
— נמשכים לכל רחבו ש״ל המחוז, בכיוון 
כללי ממזרח למערב! הנקודה הגבוהה 
ביותר — 278 מ/ בין שני טורי־הגבעות, 
הנפגשים סמור לגבול המערבי של דר, 
משתרעת שפלה, התופסת כמחצית שטחו 
של המחוז! מצפון לדארבז — איזור של 
גבעות נמוכות עם עמקים רחבים. מבח־נה 
אקלימית דר היא אחד האיזורים הנוחים 
ביותר בבריטניה! הטמפראטורה הממוצעת 
של החודש הקר ביותר (ינואר) היא 5.8 0 , 
של החודש החם ביותר (יולי) — 16 0 . 
גשמים יורדים בשפע בכל עונות השנה.— 
כ 15% מהשטח מעובדים! מגדלים שיבולת־ 
שועל, חיטה, שעורה, מספוא, ירקות, פירות 
(בעיקר תפוחים). קרוב ל 60% מהשטח 
הם כרי־מרעה! גידול בקר, כבשים וחזירים 


הוא הענף העיקרי של המשק החקלאי. דר מייצאת כמויות 
גדולות של חלב ומוצרי־חלב ללונדון וסביבותיה. — התעשיה 
מועטה! מייצרים כלי־חרסינה, מוצרי עור ומשי׳ שימורי־ 
מזונות, נייר, מלט. בחצי־האי פרבק 10 :> 6 נ 1 זמ?), בדרום־ 
מזרח דר, חוצבים שיש לבן, שממנו נבנו רבות מהכנסיות 
המפורסמות באנגליה. עיר־המחוז — דורצ׳סטר (-•! 00 
ז£: 651 ב 01 )ן הערים החשובות: הנמלים פול ( 0016 ?), 83,000 
תושבים — מספנ 1 ת ובניידאנלת, יוימאות (ך!:ז 011 ךתץ 6 ^\), 
37,000 תושבים. 

; 1936 ,.<£ , 3511 ?< . 7 ; 1908 ,.<£ : 11 ,$״? 10 * 111 0014111$ 2 ) ¥1610x1 
56 > ; 1940 , 243-292 , 88 .)ק , 6$ ( $17x1 ,ה 21 ) 1 ד? 3 01 1113 ) 0 

. 1947 ,.(£ 

י פ. ש. 

ד 1 ךםים, עופות ( 216001(01-1x165 ?), סידרה של עופות, 
* 

שכולם ניזונים מבע״ח אחרים — הם צדים אותם 
חיים או אוכלים את נבלותיהם! רק מינים מעטים אוכלים 
גם מזון צמחי. הדר׳ צדים גם בע״ח, שהם גדולים ביחס 
לעצמם, והם מסוגלים להתגבר עליהם הודות לשיכלולים 
פיסיים ולפעילות אינסטינקטיווית, שהם מותאמים במיוחד 
לצודד זה ואפיינים לסידרה זו. סימנם המובהק של הדר׳ — 
הרגליים, שהן חזקות מאד ומזויינות בציפרניים גדולות 
וחדות, ביחוד באצבע הראשונה והשניה! כשהדו׳ תופס את 
טרפו ברגליו, ציפרני שתי האצבעות הללו פועלות זו 
כנגד זו כעין צבת. הטורף דורם את הטרף תחת רגליו, 
ואם הקרבן לא נהרג בלחץ הרגליים ופציעות הציפרניים — 
הוא הורגו במקור, שהוא נשקו השני. המקור הוא חד 
וחזק, והחרטום העליון כפוף באנקול מעל לתחתון. — הסיד־ 
רה כוללת מינים קטנים (מיני הבזים ^ 161 ו 01 ז 416 <ן ו- 011 ? 
^ 61 ״ 1 משקלם רק כ 80 ג׳), בינוניים וגדולים (קונדורים 
מגיעים למשקל 10 — 12 ק״ג). כל הדו" הם מעופפים טובים! 
המינים הקטנים — מעופפי ריפרוף וחתירה, המינים הבינו¬ 
ניים — מעופפי חתירה ודאיה, המינים הגדולים דואים. 
רוב הדו" מחפשים את טרפם כשהם פורחים באויר ומתנפלים 
על הטרף שהם רואים אותו על פני־האדמה! מיעוטם צדים 
טרף באויר, ומינים אלה עפ״ר אינם מסוגלים לצוד טרף 
על פני האדמה מחמת מהירות־תעופתם הגדולה. רק 
מינים מעטים מאד, כגון הנצים, מסוגלים לציד גם באויר 



טפרץ הטו בחוף רורסט 








271 


דורסים — דזה (דה ויגו), לואי־שרל־אנגזואן 


272 


וגם על פני האדמה, אלא שלגבי חרקים כבדי־מעוח העניין 
שונה : דיות ובזים אחדים, הצדים כרגיל טרף דק על פני 
האדמה, יכולים לצוד את הארבה כבד-המעוף. גם תוך 
תעופה. צורת הכנפיים ודרד־התעופה של כל מין מותאמות 
לאורח־חייו: כשוכן־יערות, הזקוק לכושר־תימרון בתעופתו 



רג 5 ומקור של עור דורס טיפוסי (העקב המצוי) 

* * 


ברדפו אחרי טרפו! או כתופס ציפרים בחלל־האויר החפשי, 
שעיקר הכשרתו — תעופה מהירה מאד׳ בלי להיות מסוגל 
לפניות מהירות ! כאוכל־נבלות, שצריך להיות דואה מצויין 
ומסוגל לעבור מרחקים גדולים, ללא מאמץ, בחיפוש אחרי 
פגרים המוטלים בשטח. גם צורות הרגליים, האצבעות, 
הציפרניים והזקור מותאמות לדרך התזונה — כאוכלי־ 
חרקים, אוכלי־ציפרים, אוכלי יונקים גדולים־ביחם, אוכלי- 
נחשים, אוכלי־דגים. לאוכלי־הנבלות המובהקים, שאינם 
תופסים טרף ברגליהם ואינם סוחבים אותו ברגליהם כשאר 
הדד, ציפרניים קהות, אבל ©קורים חזקים ביותר. יש דד 
אוכלי־צרעים, שחופרים ברגליהם באדמה כדי לגלות קנים 
של דבורים וצרעים, שאת זחליהם הם אוכלים — להם ציפר* 
ניים ארוכות, קהות וכפופות פחות מאשר לשאר הדד, וגם 
מקורם חלש. — לדד זפק, שהם ממלאים אותו מזון בשעת 
האכילה לאחר מילוי הקיבה. אוכלי־נבלות שרעבו מסוגלים 
להכניס לזפקם בשר עד לשליש משקל־גופם, ואח״כ אין 
הם מסוגלים לעוף במשך כמה שעות עד שחלק מן המזון 
נעכל. קיבת הדד מעכלת גם עצמות, אולם שערות ונוצות 
מוקאות בצורת גושים. 

ברוב הדד הזכר קטן מן הנקבה, במינים רבים — במידה 
ניכרת! רק באוכלי־הנבלות אין הבדל כזה, ולפעמים הזכר 
במינים אלה אפילו גדול מן הנקבה. כל הדד מונוגאמיים. 
רובם בונים קנים מענפים וזרדים על עצים או צוקים או 
בנקיקי־סלעים ומרפדים אותם בעשבים או בענפים ירוקים, 
שהם מחליפים אותם מדי פעם בפעם כשהגחלים מלכלכים 
אותם! הזדונים מקננים על פני האדמה או בסוף! הבזים 
והנשרים האמריקניים אינם בונים קן כלל, אלא מטילים 
את ביציהם במערות או בנקיקי־סלעים או בקנים עזובים 
של עופות אחרים. מספר הביצים 1 — 6 ! זמן הדגירה 
28 — 55 יום. במינים הטורפים טרף חי הדגירה נעשית 
ע״י הנקבה בלבד, ואילו הזכר בתקופת הדגירה וגם לאחר 
בקיעת הגוזלים מביא לקן טרף, אשר הנקבה דורסתו 
ברגליה, קורעת במקורה חתיכות קטנות ממנו ומגישה 
אותן לגוזלים. האם גם מחממת את הגוזלים הקטנים, שהם 
מכוסים תחילה פלומה דקה! בגיל שבוע עד 3 שבועות 
מופיע לבוש־פלומה שני, צפוף יותר, שמתקיים במשך כל 
ימי חיי העוף מתחת לנוצות כלבוש תחתון חם. כשהגוזלים 
אינם זקוקים עוד לחימום מתמיד מצד האם, יוצאים שני 
ההורים לציד כדי לספק את תצרוכת־המזון של הגחלים 


ההולכים וגדלים. בגיל של חודש עד 3 חדשים יכולים הדד 
הצעירים לעוף ולעזוב את הקן, אבל במינים רבים ממשי¬ 
כים ההורים לטפל בילדיהם גם אח״כ. באוכלי־הנבלות 
משתתפים הזכר והנקבה בדגירה, ושניהם מאכילים את הגוזל 
או את הגוזלים, עפ״ר ע״י הקאה של בשר מעוכל באיפן 
חלקי מן הקיבה או מן הזפק. בקונדורים התפתחות הגוזלים 
אטית ביותר! הם נשארים בקן עד 5 חדשים וההורים מוסי¬ 
פים לטפל בגוזל עוד זמן רב אח״כ. מינים קטנים של דד 
מגיעים להתבגרות מינית בגיל של שנה, ברוב המינים ההת¬ 
בגרות חלה רק בגיל 2 — 3 שנים, ובמינים הגדולים — בגיל 
4 — 6 שניב), 

סדרת הדד כוללת כ 270 מינים בשתי בנות-סדרה: 
הנשרים האמריקניים ( 36 }: 1131 :ז 03 )! הדורסים 
(במובן המצומצם) או ה ת ח מ סיים ( 3100065 ?). לבת- 
הסדרה האחרונה על משפחותיה שייכים — בין השאר — 
הבז (ע״ע), הנץ (ע״ע), העקב (ע״ע), הדיה (ע״ע), 
ח וי א י ארוך־הרגליים, סוגי העיט (ע״ע) וסוגי 
הגשר (ע״ע) של העולם הישן. 

ה. מ. 


ךול£ ז (א[ ל!"• — 05 מז 3 .מ 06115 116 030 ( — 

( 1830 — 1896 ), משורר פורטוגזי. דר למד משפטים 
מ 1849 עד 1859 באוניברסיטה של קואימברה! שם התיידד 
עם קנטל (ע״ע) והשתייך לחוג שוחרי הקידמה, המכונה 
"דור קואימברה" (ע״ע פורטוגל, ספרות). אח״כ התמסר 
כולו לשירה וחי כל ימיו בדחקות, בפרנסו את עצמו ואת 
משפחתו בצימצום רב מעבודות מקריות ואף ממלאכה. 
ב 1868 נבחר לציר בית־הנבחרים, אך התפטר כעבור זמן 
קצר בגלל אדישותו כלפי העולם המקיף אותו. — דר הוא 
אחד מגדולי הליריקנים הפורטוגזים בשל ההרמוניה הנהדרת, 
שפע התמונות, עדינות הרגש והחמימות האנושית, המציינים 
את שיריו — שהם פשוטים ועם זה מלוטשים מאד. הנושאים 
העיקריים של יןבצי־שיריו — 0 קמ! 03 010 10065 ? ("פרחי־ 
שדה״, 1868 ), 501135 611135 ? (״עלים שנשדד, 1876 ) ועוד — 
הם פולחן האשד. והאהבה המיסטית. יחד עם זה מהווה שירתו 
את המעבר מהולמאנטיקה אל הראליזם, והוא נחשב לאבי 
השירה המודרנית של ארצו. — הוצאות שיריו: ,.ס 16 . .! 

16 ) ־ 101 ח\/ 16 > 0 ־ 1 '\ 1.1 ! 1892 , 16£35 ק 0001 1111035 065135 ? 


1930 ,.ס 16 > 

1 )? 11111 ? 111€ 1 ) 1 ז 1$ ) 21 > 1 > 1 ־ 23 >מ־;*^ 20 מ 43 י 3£3 ־ 81 \ד 

.£ג 11 ־ 01 ? ת 1 . 1 ) 3111 ) .(/ *£ ,/ , 14011 . 0 .? ; 1892 , 5-95 , 11 

.( 1914 ,. 131 


ךזה <ךה ועי), לואי־׳שרל־א^טואן — -ז 3 ן 0111$-0 ע 

(\ 011 ״ץ') ז \ 10 >) 1 6 מ £01 ת.\ 1 ־ 165 — ( 1768 — 


1800 ), מצביא צרפתי. דזה היה בן אצילים, חונך באקדמיה 
צבאית ושירת כקצין בחיל־הרגלים המלכותי. אעפ״כ הצטרף 
בהתלהבות למהפכה, אך מחה נגד הדחת המלך, ואף נכלא 
בגלל זה לזמן־מה. ב 1793 , לאחר שנתמנה גנראל־של- 
בריגאדה בגיל 25 , נשלח ע״י קארנו לחזית־הרינוס והצטיין 
בקרבות רבים, ביהוד במערכה של 1796/7 , שבה נלחם 
נגד האוסטרים כגנראל־של־דיוויזיה בפיקודו של מורג אח״כ 
הועבר לחזית־איטליה, ומאז נמנה עם קציניו של בינאפארט. 
הוא ליווה אותו במסעו למצרים ב 1798 , הצטיין בקרב ליד 
הפיראמידות, ניהל את הפעולות לכיבוש מצדים העילית 
עד גבול הסודאן, נתמנה למושל צבאי בשטח הכיבוש וזבה 









273 


דזה (דה ויכו), לואי־שרל־אנטואן—דזידריו דה פטינינו 


274 


בפי הילידים לכינוי "השולטאן הצדיק". בדרכו חזרה לצרפת 
ב 1800 נשבה ע״י האנגלים׳ אך שוחרר אחרי זמן מועט. הוא 
הצטרף אל צבא נאפוליון במסעו השני באיטליה. בראש 
חשיבה של 6,000 איש נשלח בדרך לג׳נובה, בשעה שנאפוללן 
עצמו הסתבך בקרב עם האוסטרים ליד מארנגו. לשמע רעם־ 
התותחים במרחק, נע דזה על דעת עצמו לאותו כיוון, והגיע 
בעוד מועד ל ש דודה ק ר ב, כשמצבו של נאפוליון היה בכל רע. 
התקפתו של דזה בשעות שלאחה״צ הביאה לידי מפנה בקרב 
והפכה את תבוסת הצרפתים לנצחון מכריע * אך דזה עצמו 
נהרג בעמדו בראש חייליו המסתערים. נאפוליון. שקינא בו, 
לא הזכיר את שמו בהודעת הנצחון, אולם אח״כ הקים לו 
פסל-זכרון בפאריס. 

וע״ע מרנג ו, קרב־. 

. 0 .£ 11 ) 067167 £6 , 140115 10 ) 0 *וח 00 

?*#*ס , 1101 ^ 01111 ; 1901 ,.<£ י תץ 92 16 > . 14 ; 0 1852 . 71 

16 ,.( 1 , 8211201 ; 1919 ,^\ 1 , 011111071 ' £61 1 ) 1 16 ) ^ 21 > 267167 

. 1954 ,' 11816 [ 171 ) $1111 " 

י. סו. 

ו־זונגוץה (מונגול׳ דזון - שמאל, גר - יד), אגן בצפונו 
של מחוז סינקיאנג שבצפון־מערב סין רבתי. שטחו 
כ% מיליון קמ״ר; הוא גובל במערב ובצפון ברפובליקה 
הסובייטית קאזאכסטאן ובמזרח — ברפובליקה העממית המונ¬ 
גולית. האגן מוקף הרים רמים: בצפון וצפון־מזרח — אלטי, 
במערב — אלא־טאו, בדרום ובדרום־מזרח — טין־שאן ושלו־ 
חתו קרליק־טאג. יש כוללים בתחום השטח הקרוי דז׳ גם 
אגנים קטנים סמוכים, כגון טורפאן(בדרום) ואילי(במזרח). 
בשוליו יש לאגן דז׳ אופי של ארץ־גבעות; הגבעות הן ערי־ 
מות ענקיות של סחף נהרות וקרחונים. מרכזו של האגן הוא 
בחלקו מישור מדברי מבותר ובחלקו מדבר־חולות. נהרות, 
היורדים מההרים הרמים המקיפים את האגן, יוצרים בשולי 
האגן שטחי ביצות נרחבים וימות מתוקות ומלוחות. 

האקלים הוא יבשתי־קיצוני ושחון. הבדלי־הטמפרטורה 
בין היום והלילה מגיעים עד 34 0 , וההבדל בין הטמפרטורה 
הממוצעת של החודש החם ביותר והחודש הקר ביותר הוא 
כ 45 0 . כמות המשקעים קטנה מאד. פרט לעמקי־הנהרות 
ולרגלי ההרים, במקומות שבהם מסכים מעיינות, נושא אגן 
דז׳ אופי של ערבת־מדבר. החקלאות אפשרית רק בשדות־ 
שלחין, ובעיקר בצפון האגן, שבו מרובים המעיינות יהנהרות. 

איזור זה שימש במשך אלפי שנים ארץ־מעבר לעמים 
ולשבטים שנדדו מערבה ולשיירות־מסחר. מן המעברית 
שבהרים המקיפים את דד נודעת חשיבות היסטורית מיוחדת 
ל״שער־דז׳״ — עמק שארכו כ 70 ק״מ ורחבו כ 10 ק״מ, בהרי 
אלאטאו, המחבר את דז׳ עם ערבות קאזאכסטאן בכיוון 
לאירופה. — בדד מצויים מקורות־נפט — שלא נוצלו עד 
עתה אלא מעט, וכן מרבצי פחם, זהב, מתכות לא־ברזליות 
ומחצבים אחרים. 

האוכלוסיה נאמדת ב 2 מיליונים, והיא בליל שבטים 
ועמים שונים, מונגוליים ותורכיים — טונגאנים, אויגורים, 
מונגולים, קירגיזים, קאזאכים ומתיישבים סיניים. התושבים 
מרוכזים ברובם בשולי האגן לרגלי ההרים. הם מגדלים 
דגנים, כותנה ופירות. חלק גדול מהאוכלוסיה של דז׳ הם 
נוודים, העוסקים בגידול סוסים, בקר, צאן וגמלים. מוצרי 
תעשיית־הבית כוללים אריגים, שטיחים, מוצרי־עור, כלי־ 
חרס וכר. התושבים ברובם הגדול מוסלמים. — העיר 


, הראשית טיהור, ( 3 ^ 7111 ; רום׳אורומצ׳י),כ 180,000 תושבים 
יושבת בדרום האגן ומשמשת לו מרכז אדמיניסטראטיווי 

ומסחרי. 

רז׳ היתה לפנים מלכות מונגולית, ושמה המקובל באירו¬ 
פה ניתן לה מנסיכות (ח׳אנות) אוירוטית, שנוסדה שם 
במאה ה 17 (צבאה תפס מקום באגף השמאלי של המערך 
הקרבי של הצבא המונגולי — ומכאן שמה). ב 1759 נכבשה 
דז׳ בידי הסינים, וב 1864 — 1866 נחרבה בימי מרידת הטוב־ 
גאנים נגד המשטר הסיני. ב 1884 סופחה למחוז סינקיאנג, 
שהוקם באותם הימים. ב 1949 נכבשה ע״י צבאות סין הקומו¬ 
ניסטית. — החל מ 1876 נחקר האיזור כמה פעמים ע״י 

נוסעים וגאוגראפים רוסיים. 
14. 14. 86.110x3308, 046 מ>ס 10 ז 33 ) 1111 ק 3 ־זמץאי 2 1 ס 1 נן 

, 368 ז(נן 06 .א . 8 ; 1868 , 0 \ 1 , 0-83 .נך 601 ־ז .אססץ? 

1940 2 — 1932 , 11 — 1 , 113 (} 3 ז 11 ץ* 3 351 ( 41 ז 3111 נ)יו 10 ז ; 

?4. 0 £70711167 , 1712 ) 1 ^ $171 :■ 71$10 10 !( 1 )/ 11611 ) 0 ,י 5 ת 1 ז 0 ^[ ..מ / 

1116 0/11!16$6 £(17 \¥6$1. 1944; 1^1. 3. 11681108, - 6 יךץק 
2 1947 11 10 מנן 3 י 1 ש 3 >! 6 6 מ 8 ז׳ 60 ש ; 

0, 1^2 2 > 2 ! 17 ) 1 )/ $171 : 1 ) $1 71 { 0 £1001 , 0 ׳ 01 וז 111 ן x3 1^6 1717167 
71 $ 10.71 £70711167 0/ 01171(1 (171(1 £11 $$1(1, 1950. 

.0 . ק 

— 0 6 513 6 לה 0 ^ — ס 1 8 1130 ״ 5£ 33 0 ״ 

( 1428 — 1464 ), פסל איטלקי מן הרנסאנס המוק¬ 
דם. — דז׳ היה בן למשפחת סתתים ואף חבר בגילדה שלהם. 
הוא היה מתלמידיו של מנטלו (ע״ע), ואף מעוזריו — לפי 
חרי — בפיסולו את "דוד". מקום פעולתו של דד היה פירנצה. 
אמנותו מצויינת בעדינות לירית בעלת יופי חינני־פלאסטי. 



דזירריו דה סטיניאנו: פרוטומה של נברת 
♦.״ י , ",־י 

הוא היה יוצרו של סיגמן חדש בתקופתו, שנעלם שוב עם 
הופעת הנאטוראליזם של א. פוליואולו וורוקיו. שתי יצירו¬ 
תיו הראשיות הן: מצבת־הזכרון לקארלו מרצופיני בכנסיית 
סאנטה קרוצ׳ה והיכל־השיש בכנסיית סאן אמצו; וכן פיסל 
פרוטומות, שבהן תיאר דיוקנות של נשים צעיאת, של 
עלמים וילדים בדמויות המביעות חן יחד עם חשיבות וכבוד. 
דד נמנה עם יוצרי אותה התכונה האמנותית של ראשית- 

הרנסאנס, שהיא ידועה במיוחד באסתטיקה (ע״ע) בשם 

יי י* 

"י 1 פי". 

; 1911 , 6 ) 11$$0.71 ) £671 . 3 11167 ) 11 /) £11 £107671117167 , 0 ^ 80 

, 11-111 , 71176 ק $6111 / 0 <( 1$107 /£ 1/16 / 0 $111316$ ,ץ 1 ) 0 תת 0 .> 1 . 01 

. 1942 1 ) 3 . 0 .^ 01 ל 1 ת 12 י־ 1 .£ ; 1928 



275 


דז׳גב, פמי־ון איונוס־ץ׳ — דזרז׳ינפקי, פליכס אדמונדוביץ׳ 


276 


־ דןנב, ם?ןי 1 ן אץנזבי־ץ׳- 68 ^ 0 .11 - ( 11605 ?]- 
1672 [?]), תייר, ימאי וכובש רוסי. דז׳ שירת כקוזאק 
בסיביר המערבית. ב 1638 עבר ליאקוטסק בסיביר המזרחית 
ושירת שם במשך 20 שנה. הוא סייר בדרכי־המים את איזור 
היערות והטונדרות של צפון־מזרח סיביר לצרכי הציידים 
והדייגים וכבש את האחור לשלטון הרוסי. ב 1643 הגיע 
במורד האינדירקה עד לשפכה אל ים־הקרח הצפוני ושט 
לאורך החוף מזרחה עד שפך הקולימה. ב 1648 יצא למסע 
גדול בראש■ משלחת של 25 איש ב 6 סירות, שט משפך 
הקולימה מזרחה והגיע למיצר המפריד בין אסיה ובין 
אמריקה. בדרך אבדו 3 סירות ונספו 13 מאנשיו? עם יתרם 
הקיף דז׳ את הזווית הצפונית־מזרחית של סיביר, פנה דרומה 
והגיע עד שפך האנאדיר, עלה בנהר זה והקים על גדותיו 
את תחנת אנאדירסקי-אוסטרוג ? משם חזר בדרך היבשה 
ליאקוטסק. דז׳ עצמו לא עמד על ערך תגליתו הגאוגראפית, 
שעליה שלח הודעה לשלטונות במוסקווה! כעבור 80 שנה 
נקרא המיצר על שם בריגג (ע״ע), שלא ידע על דז׳ קודמו. 
רק ב 1898 הוסב שם הקצה הצפוני-מזרחי של סיביר ל״כף- 
דז׳". דז׳ עשה עוד כמה סיורים לאורך הנהרות הגדולים 
של סיביר הצפוניודמזרחית. ב 1671 ביקר במוסקווח. 

~[ןי" 3 , [י''(" 1 " — 06531:31165 1 ) 01131 — ( 1593 , ליון — 
1661 , שם), מאתמאטיקן צרפתי. דז׳ היה ארדיכל 
ומהנדס, ובמצור לה רושל ( 1628 ) פעל כמהנדס צבאי. 
מ 1626 ואילך ישב בפאריס והשתייך לחוג המלומדים, שממנו 
התפתחה אח״כ האקאדמיה למדעים. חבריו וידידיו במשך 
שנים רבות היו דקרט (ע״ע) ומרסן(ע״ע); גם פסקל(ע״ע) 
בא במגע עם דד והושפע ממנו כמאתמאטיקן. סמוך ל 1650 
חזר דז׳ לעיר־מולדתו ושם חי את שנותיו האחרונות. — 

גדולתו של דז׳ בהנחת היסוד ל ג א ו מ ט ר י ה ה פ ר 1 י ק ־ 

•* ■ 

ט י ו י ת (ע״ע ? וע״ע ג א ו מ ט ר י ה סינתטית), שאליה 

*. י 

הגיע מדיונו בבעיות ה פ ר ס פ ק ט י ו ו ה. ספרו על הפר¬ 

•• *• * 

ספקטיווה הופיע ב 1636 ; נספח לספר זה מכיל את המשפט 





המפורסם על משולשים, הנקרא על שמו של דז׳ (ר׳ 
להלן). עולה עוד עליו בחשיבותו הספר 601 ( 10 ? 0011100 ־ 81 

0006 סטי !) 65 ־ 600001 : 1 ־ 1 165 ) 60160 £ 5 ס 6 ז \ 6 311 % 111611116 1106 ?) 

30 !ק 10 ! 60 ׳\ג ("טיוטה לתכנית לחקירת הקורות בהיפגש 
חרוט ומישור״), שהופיע ב 1639 . ספר זה נפסל בעיני בני¬ 
דויו בגלל ליקויים פורמאליים שבדרך הרצאתו של דד, אך 


בעיקר בגלל חידושו — שלא נתקבל על דעתם: ביטול 
ההבדלה בין ישרים נחתכים ומקבילים, שהיתה מקובלת 
מהגאומטריה היוונית ושדד ביטלה ע״י יצירת המושג של 
״נקודה לא־אמיתית״ — מושג האפייני לגאומטריה הפרוייק־ 
טיווית. במשך 200 שנה נשכח דד לגמרי. רק במקרה נזדמן 
ב 1845 טופס של ה 0 ס 0111 ס־! 8 למ. של ( 0135165 . 1 \), והוא 
ופונסלה (ע״ע) ובריאנשון(ע״ע) פירסמו את שמו ברבים. 

משפט־דד הוא הראשון (בזמן ובמעלה) מבין משפטיה 
הקלאסיים של הגאומטריה הפרוייקטיווית, מלבד משפטים 
אחדים של פאפוס היווני (אך ייתכן, שהמשפט הנקרא עתה 
על־שם דד כבר היה ידוע לפאפום — ואולי אף לאוקלידם): 
נניח ששני משולשים (ר׳ ציור) !כ)!?!?/ ו ־ 8 2 0 ־ ^, החלים 
במישורים שונים או במישור אחד, נמצאים במצב 
שהישרים המקשרים קדקדים מותאמים — הישרים 
0 = 2 ^ 31 ?= 832 , • 1 = 002 — נחתכים בנקודה אחת 5 ; 
משפט־דד טוען, שזוגות הצלעות המותאמות — !!־!ס!?. 

3 2 ~־־ 58 2 02 1 ל 1 = 1 -^! 0 < 2 ^[~' 2 ^ 021 , 1 ')~ 1 ? 1 -^-י 2 ־? — 1 2 8 2 ^ 

נחתכים בשלוש נקודות ?, 0 , 3 החלות בישר אחד. 

מותר להפוך משפט זה, שהרי היפוכו אינו אלא המשפט 
הדואלי לו (ע״ע גאומטריה פרדקטידת). מקרה פרוט נקבל 
אם הישרים, המקשרים קדקדים מתאימים, מקבילים הם, 
כלומר "נחתכים בנקודה לא־אמיתית". 

הוכחת המשפט קלה מאד במרחב התלת־ממדי (אם 
המשולשים חלים במישורים שונים)? אך הוכחתו במישור 
(אם הם חלים במישור אחד) קשה יותר, והיא נזקקת — אם 
אינה יוצאת לתוך המרחב התלודממדי — לתורת הדמיון 
(ע״ע), שהיא מחוץ לתחום הגאומטריה הפרוייקטיוית. המפתח 
להבנת עובדה מפתעת זו, שלפיה מקומה "הטבעי" של 
הוכחת משפט דו־ממדי הוא המרחב התלת־ממדי, ניתן ב 1899 
ע״י הילברט (ע״ע), שהראה את תפקיד משפטו של דד 
בבעיה של הרחבת מישור למרחב של שלושה ממדים או יותר 
(ע״ע גאומטריה רב־ממדית). 

, 9 ג : זק 5011 ) .ע . 0 071 0 / 6 ^ 1 4 ,.־ 1 [ , 5 מ 1 ׳\ 1 . 1 ^ .¥\ 

..מ . 66 ) .( 1 . 0 16 ) 1114116 ) 11126771 ) 771 76 < € 6111 ^ 1 ; 1943 ,( 33-48 

. 1951 ,(מנ&ג״ל 

א. ה. פ. 


ןץךז'ץםק (>ז 0 }ןמ>מק 136 /), עיר־תעשיה בברה״מ, בחבל 
גורקי של הרפובליקה הסובייטית הרוסית. העיר 
יושבת על הגדה השמאלית של האוקה, כ 35 ק״מ ממקום 
חיבורה עם הוולגה, והיא מחוברת ע״י נתיבי־מים וע״י מס״ב 
וכבישים עם גורקי (ע״ע) ועם מוסקבה. עד מהפכת 1917 
היה שם מקום־קיט, וזמן־מה אח״כ — ישוב־עובדים. מ 1929 
ואילך, עם התחלת תקופת תכניות־החומש לפיתוח תעשייתי, 
פותחה דד למרכז־תעשיה גדול וחשוב. התעשיה כוללת 
ייצור דשנים כימיים וכימיקאלים אחרים, מוצרי ברזל ופלדה 
מכונות, מכוניות, חמרי־בניין, חבלים ומוצרי־מזון. 

מספר התושבים עלה מ 9,000 ב 1926 ל 103,000 ב 1939 
ו 147,000 ב 1956 . 


חח׳ינסקי, פליכס אז־מונדזבי־ץ׳ - ק 36 ג . 9 .ס> 

• * * * ^ י י •־ י 

וזמאסמזזאג — ( 1877 — 1926 ), מראשי השלטון 
הסובייטי בשעתו. דד בא ממשפחת אצילים ובעלי־אחוזה 
פולניים מסביבות וילנה? מנעוריו השתייך לתנועה המהפכ¬ 
נית. ב 1897 נאסר דד ע״י השלטון הרוסי הצארי, ומאז 


277 


דזרז׳ינסקי, פליכס אדמונדוביץ׳ —דחן 


278 


נאמר עוד פעמים אחדות, בהצליחו לברוח כל פעם, עד 
שנאסר ב 1912 ולא שוחרר אלא עם נצחון המהפכה במארס 
1917 . דז׳ היה מראשי המפלגה הס״ד של פולין וליטה, 
שהתנגדה לעצמאות פולין, שהיתה עשויה — לדעתה — 
לגרום לניתוק התעשיה הפולנית מהשוק הרוסי הגדול. דז׳ 
היה מתבולל עקבי, וביזמתו החליטה המפלגה הס״ד של 
פולין וליטה בוועידתה בברלין ב 1903 להצטרף למפלגת 
ס״ד הרוסית. דז׳ השתתף במהפכה הרוסית של 1905 , וב 1917 
היה מראשי המפלגה הבולשוויסטית במוסקמה. מיד עם 
היווסד המשטרה הסובייטית הפוליטית (ע״ע צ׳לוה) ב 7 
בדצמבר 1917 , הועמד דז׳ בראשה, ואז התגלה אפיו כאדם 
קנאי, ממעט בדיבור ומחוסר רגשות הומאניים. דז׳ היה 
מנאמניו של לנין, אך סטה ממנו בזמן המו״מ על השלום 
בברסט־ליטובסק ב 1918 . דז׳ הצטיין בדיכוי אכזרי של מרד 
הסוציאל־רבולוציונרים השמאליים (יולי 1918 ), וכן היה 

אחראי ל״טרור האדום״ אחר ההתנקשות בחיי לנין ( 30 

•• י 

באוגוסט 1918 ), כשאלפי אנשים הוצאו להורג ללא דין ודיין. 
בשבתו בפרם, ערך דז׳ בסוף 1918 טיהור אכזרי בעורף 
החזית המזרחית של מלחמת־האזרחים. בימי המלחמה עם 
פולין ב 1920 שימש דז׳ בראשונה "מדריך פוליטי" בחזית 
אוקראינה. עם התקרב הצבא האדום לווארשה ולבוב בקיץ 
1920 , הוקמה על-ידי הפולשים בביאליסטוק ממשלה קומו¬ 
ניסטית פולנית, בשם "הוועדה הרבולוציונרית הזמנית 
הפולנית", שדד היה מראשיה. ממשלה זו נתבטלה בעקבות 
מפלת הצבא האדום. ב 1921 נתמנה דד ל״קומיסאר העממי 
למסילות־ברזל", והוטל עליו לחדש ביד חזקה את תנועת 
הרכבות. ב 1924 הועמד בראש "המועצה העליונה של המשק 
העממי״. — דד לא היה אחראי לכיוון המדיני של השלטון 
הסובייטי, אלא שימש עושה־דברו של לנין. לאחר מותו 
של דד הוכלל ע״י סטאלין ברשימת "הנאמנים". על שמו 
נקראו כמה ישובים באיזורים שונים של ברה״מ, ואף בפולין 
הקומוניסטית. 

א. אח. 




דיה[/שם כולל למיני 
גידולי־תרבות 
בעלי גרגרים קטנים, 
המשתייכים לשני שב¬ 
טים ממשפחת הדג־ 
ניים (ע״ע). הם נזר¬ 
עים לשם איסוף גר¬ 
גריהם או לשם קציר 
כמספוא ירוק. 

מיני הדו׳ הם צמחי־ 
תרבות עתיקים, המ¬ 
גודלים מן התקופה 
הקדם־היסטורית ואי¬ 
לך. הדו׳ משמש גם 
היום מזון חשוב, בי¬ 
הוד לעמים הפרימי־ 
טיוויים באפריקה וב¬ 
מזרח הרחוק. מגרגרי־ 
הדר מכינים דייסות 
ומרקים, או שטוחנים 
אותם ומערבבים או¬ 
תם בקמח לאפייודלחם. באירופה ובאה״ב משמשים גרגרי 



טחינת דוחן (זיפנוצה כחלחלה או זיסנוצת־ 
הסוף) באפריקה המשוונית הצרפתית 



דוחז וזיפז 

א. ה ר וחן התרבותי מ 10111 מ 3 ?); 

ב. הפרח (שבלית); נ. הפרי (נרגיר); ד. הזיפז 
האיטלקי ( 1121103 * 11 ^ 56 ): תפרחת דמויית־שבולת, 

קנה ועלה; ה. הפרח (שבלית) 

הדר בעיקר כמזון לעופות ובהמות, וכן מגדלים שם את 
הדר למספוא ירוק ולשחת. 

מיני הדר הם גידולי-קיץ, הנפוצים בעיקר באיזורים 
טרופיים, שבהם הטמפראטורה גבוהה ותקופת־הגשמים קצרה, 
כגון האיזורים השחונימ-למחצה בהודו ובמרכדאפריקה. הם 
מתאימים לגידול בתנאים אלה בגלל תקופת־גידולם הקצרה. 
שטח־גידולם בא״י מצומצם. 


גידול הדוחן בעולם ( 1954 ) 


היבול 

(ב 1,000 טונות) | ק״ג/דונם 

השטח 

(ב 1,000 דונם) 


95 

110 

1,200 

אירופה . . 

65 

20,070 

308,500 

אסיה . . 

(42 

7,882 

189,300 

(מזה הודו 

56 

5,000 

90,000 

אפריקה . . 

88 

120 

1,400 

אמריקה 

— 


200 

אוקיאניה . 

63 

25,400 

402,000 

ס״ה * 


• בלי ברית־המועצות. 


המינים העיקריים של הדר. א) שבט הדסניים 
( 3010636 ?); סימניו העיקריים — גלומות דקות וקרומלת, 
מוצי הפרח הפורה קשים וגלדניים. ( 1 ) הדר התרבותי 
( 11111130011111 ת! 1111011 .?) — התפרחת בצורת מכבד גדול 
ומרווח! הגרגרים ברובם נשארים עטופים במוציהם אחרי 
הדיש. מין זה היה גידול תרבותי במצרים ובאירופה הים- 
תיכונית מימי-קדם. היום מגדלים אותו בעיקר בברה״מ, בסין 
ובמאנצ׳וריה, בבאלקאן, באה״ב. — ( 2 ) זיפו איטלקי 
( 1131103 ג 1 זג 501 ) — התפרחת דמויית שיבולת גלילית, 
בבסיס כל שיבלית דור של זיפים ארוכים! הגרגרים נשארים 

;ז 

עטופים במוציהם אחרי הדיש. מין זה משמש צמח־מזון עתיק 




279 


1 


דחן—דטורה 


280 


וחשוב בסין, מאנצ׳וריה והודו. — ( 3 ) זיפנוצה סופני ת 
או דו׳־הפנינים ( 165 ) 1101 קץ) 000 ) 600156 ?) — התפרחת 
שיבולת גלילית מארכת ודקה, בבסיס כל שיבלית דור של 

) *ז 

זיפים קצרים; הגרגרים אפורים־כחלחלים ומשתחררים ממ 1 ־ 
ציהם עם ההבשלה (תמ , : ע״ע דגניים, עט׳ 961 ). — ( 4 ) דח־ 
נית יאפאנית ( 63 :) 3 זמ 6 נמט £0 03 [ל[ 06 מ 1 <( £6 ) — התפרחת 
מכבד בעל ענפים דמויי־שיבולת; צמח־מזון נפוץ במזרח 
הרחוק, ביהוד ביאפאן. — ב) שבט הכלוריסיים (-" 10 ו 0 
01636 ): הדו׳ המאוצבע (ע״ע דגניים, עמ ׳ 966 ). 

יחזקאל (ד, ט) אכל דד כתערובת בתוך לחם־עוני. 
במשגה (שבי׳ ב׳, ז׳) נמנה הדר עם גידולי־קיץ המשרישים 
לפני ר״ה. לפי ההלכה אין הדו׳ נחשב לדגן(ברכ׳ ל״ז, ע״א); 
לפיכך פודדר אינה נחשבת לחם (ט״ז ס״ק י״א; מג״א ס״ק 
י״ב), אין מברכים עליה ברכת המוציא אלא בורא מיני 
מזונות או שהכל, אין היא חייבת בחלה (מנח׳ ע׳, ע״ב), ואין 
עוברים עליה משום חמץ בפסח (רמב״ם, חמץ ומצה ה׳, א׳). 

י. ארנון, ההלכה והמעשה בגידולי שדה, תשט״ז; .א . 0 

//#גמ 5 ? 711 .תס; 161 ז 03 . 41 . 4 ? ; 1903 ,?? 17/7/1 ) , 8311 

..א . 1:1 ; 1941 ,€$ז 11 ~ 1 0.6 ,* 1461 ( ן רת 15.3 .£ - ת 146111311 ; 1916 

. 1948 ח 111 ז 0 , 11 80 11 ¥\ 

א. מ. 

דט׳ מיקל מ. ס• — )) 00 . 5 . 4 * 1 1011361 ^; בעצם: מדהו 
סודן דטה — 03113 5110130 13011111  010015 \׳. (״אהבותיה של ראגונד״, 1742 ), עם 
המלחין מורה ( 4011161 !!). דט׳ היה הצרפתי הראשון שתירגם 
מחזות של שיקספיר לצרפתית! אולם תרגומיו לא זכו 
לעלות על הבימה. — כל כתביו של דט׳ הופיעו, ב 5 כרכים, 
ב 1755 ! מבחר חדיש של מחזותיו — ב 1884 . 

$6$ 61 . 0 ,־!סמלספ ; 1755 ,. 0 €%> ?§ £10 ־ ,£־ 1 ס 16 ־ 41611 . י 0 . 8 .[ 

. , 0 6 * 1 ,. 10 ; 1906 

,?סת&ז*! 671 ,• £01 ־ 01 ק 005 8316 ;( 1929 ,.בתס 1 ק 01 

. 1920 , 6 זס £%1 >' 1 €1 1716 ( 017 ^' 1 ,. 0 . 1 * 1 .ן/ , / י 105$ חג 1 ד 1 1 ; 1907 

ךט?ןט 1 ר, גלאי, בטכניקה האלחוטית — ( 1 ) מכשיר לגילוי 
גלים אלקטרו־מאגנטיים, וגם ( 2 ) מכשיר לברירת 
גלים בעלי תדירות נמוכה מתוך חבורת גלים בעלי תדירויות 
גבוהות (דמודולטור — ממצה־אפנון). 

( 1 ) הדט׳ הראשון הומצא ע״י ברנלי (ץ 16 מ 813 ) בסוף 
המאה ה 19 . הוא מורכב משפופרת־זכוכית מלאה נסורת־ 
מתכת! לתוך הנסורת בולטות שתי אלקטרודות, שהן חלק 
של מעגל-זרם. ההתנגדות הגבוהה של הנסורת עוצרת את 
הזרם לחלוטין, אולם כשהשפופרת נפגעת ע״י גלים אלקטרד 
מאגנטיים נלכדים קרטי־הנסורת יחד, והתנגדותם פוחתת 
עד כדי הפעלת מעגל־הזרם! מחוג, פטיש או פעמון וכד׳ 
מורים על קליטת הגל. זעזוע מכאני מבטל את הליכוד 
ומכשיר את השפופרת לקליטה נוספת. מכשיר זה (- 00116161 ) 
יכול לשמש רק לקליטה ראדיו-טלגראפית. — בין הדט" 
הראשונים היה גם ה ד ט׳ ה מ א ג נ ט י, שפותח ע״י מרקוני 
(ע״ע) ורתרפורד (ע״ע): קליטת הגל משנה את המצב 
המאגנטי של חוט־פלדה, הנע בין ג!טבי אלקטרדמאגנט, 
ומפעילה עי״כ סימנים אקוסטיים בהתאם לאות הנקלט בתוך 
טלפון, המחובר לאלהטרומאגנט. 

( 2 ) כדט" הפועלים כמפרידי אותות מסויימים מתוך 
תערובת של גלים אלקטרומאגנטיים משמשים: דיודות־ 
גביש ודיודות-שפופרת. צורת גל-שידור המאופנן איפנון- 
מעורעת מתוארת בציור 1 (גל א). גל זה מורכב מגל 
"נושא" (. 61 ;.״, £ 08 ) בעל תדירות גבוהה מאד, המשנה את 
עצמתו (המשרעת שלו) בהתאם לצורתו ותדירותו של גל 
,*מאפנן"( 310 גז 0 £), שהוא מכיל את ה״תוכך שרוצים לשדר 
(צליל, דיבור וכיו״ב)! ד,"תוכן" הוא, בדרר־כלל, גל בעל 
תדירות נמוכה מאד. מבחינה טכנית נוח ויעיל יותר לשדר 
גלים בתדירויות גבוהות! לכן מרכיבים בצד השידור את 
גל-התוכן על הגל-הנושא ע״י איפנון מתאים. פעולת הדט׳ 
נעשית ע״י יישור גל־השידור וסינון הגל המיושר או ע״י 
שימוש בתופעת הפעימות. דט" כאלה הם הנפוצים ביותר. 
מעגל טיפוסי של דט , מסוג זה נתון בציור 2 . כמיישר ס 
יכולות לשמש דיודת־גביש או דיודת־שפופרת. גל־השידור 


(ציור 1 , גל א) המיושר הופך לגל בעל פעימות שמשרעתן 
משתנית (ציור 1 , גל ב־ 1 ). 



ציור 1 

המעגל 0 — 11 מוציא מתוך גל־הפעימות הזה את הממוצע 
(ציור 1 , גל ב, 1 — 2 ), הנהפך לאחר סינון מתאים לגל ג 
(ציור 2 ). את הרכיב הישר ( 0 .^£) של הגל ג מורידים 
בעזרת קבל-החיסום ס 0 או בעזרת הטראנספורמאטור £ 
(ציור 2 ו 3 )! הגל ד, המתקבל בסוף, הוא גל־התוכן. פעולתו 

גל 

ב-ו■■". גל 



ציור 2 

של דט׳־הגביש מבוססת על האנאיזוטרופיות החשמלית 
של גבישים (ע״ע גביש, עמ ׳ 231 , 238 — 239 ), ביהוד של 
גבישים קטביים. פעולה זו נתגלתה ונוצלה לראשונה 
ב 1901 על-ידי ק. פ. בראון (ע״ע)! היא הוסברה אחר־כך 
מבחינה תאורטית ע״י ו. שוטקי (׳ל 10 :ז: 1 ס! 561 .¥\). הגבישים 
הטובים ביותר למטרה זו הם גבישים של מוליכים־למחצה, 
כגון גרמניום (ע״ע), גלנה (ע״ע), צורן (ע״ע), תחמוצת־ 
הנחושת. בזמן האחרון מרבים להשתמש בדט׳־הגביש ביהוד 
בו־דר (ע״ע) ובטלויזיה (ע״ע), ואילו שימושו בקשר האל¬ 
חוטי ובשידור נדחה ע״י דיוח־דהשפופרת (ע״ע אלקטרו- 



283 


דטקטור, גלאי — דמדגנטים 


284 


ניקה, ענד 811 — 813 ). דט׳ של מתח־הקדם טיפוסי, הקרוי 
גם ד ט׳־ ט ר ילד ה, מתואר בציור 3 . הטריודה מוסיפה 
הגברה במעגל האנודי לגל המיושר והמגולה במעגל הסריג. 


.- גל ב- 2 



ב- 1 

גל א 



ציור 3 

השימוש ברט" כיום נרחב ביותר. באלקטרוניקה 
הכללית משמש "הדט׳ לגלים מתקדמים" למדידת עצמת 
השדה החשמלי כפונקציה של המרחק לאורך "מדריך־גל"; 
הדט׳ לקרניים אינפרדדאדומות מגלה את מציאותן ימודד 
את עצמתן של קרניים אלו. בראדיו הדט׳ משמש חלק 
של מעגל אלקטרוני, המגלה את קליטתו ואת תכנו של 
גל־השידור, וכן הוא משמש כגלאי לגילוי התוכן של גלי- 
שידוד המאופננים איפנון־משרעת או איפנון־תדירות או 
־פאזה, ובמעגלי־גלים אולטרא־קצרים — כ״דט׳-המנה": 
בטלגראפיה מרבים להשתמש בדט׳-הפעימות לקליטת 
אותות-מורס. אם שפופרת הדט׳ מייצרת בעצמה את התדי¬ 
רות המקומית, קרוי מעגל זה דט׳־אוטודינה. 

בטכניקה הצבאית משמש הדט׳ לגילוי מוקשים 
מתכתיים הטמונים באדמה. למטרה זו הוא מורכב ממשדר 
נייד, הניזון מסוללה; ביד מוחזק ראש־הגישוש, שדרכו 
משדרים לתוך האדמה גל בתדירות גבוהה. גל זה משרה 
בתוך כל גוף מתכתי, שהוא פוגש בדרכו, זרמי־מערבולת, 
שהם מצדם גורמים להשמעת צליל מסויים בתוך המכשיר. 
טכניקה זו משמשת גם לחקירות בגא ופיסיקה (ע״ע׳ 
עט׳ 157 ). ברדר (ע״ע) מגלה הדט׳ עצמים מחזירי גלים 
אלקטרומאגנטיים ואח מקומם המדוייק ע״י גילוי התוכן של 
הגלים המוחזרים. 

; 1948 ,$' 161 { 8 . 6€11 101% ־ 11110 . 011 ־י ץ £׳ 1 ׳ 01 ז . 0 . 1 ־ 1 

. 2 1952 ,ה 6 ' £ 6/11 011116 , 4 £ > 4 £ 11 \ . 1 .) , 11 

י. פז 

דטר 11 ט י ם ($ז 1 ־ 861 ז 6 :ו 36 , מלאט׳ 361:61860 — אני מנגב, 
מנקה), תרכובות כימיות פעילות־שטח, הפועלות 
כחמרי ניקוי וכביסה. כל הסבונים, האמולגטורים, החמרים 
המרטיבים והחמרים המהדירים — כולם דט" הם, במובן 
הרחב של המונח. אולם נהוג לייחד את השם לחמרים סינ¬ 
תטיים, שהוכנו בזמן האחרון כתחליפים יעילים ומשובחים 
ביותר לסבון (ע״ע), בגלל שני חסרונות בולטים של 
חומר־ניקוי ותיק זה: 1 ) יצירת מלחים בלתי־מסיסים עם 
סידן ומאגנזיום — המפריעה את השימוש בסבון במים קשים; 
2 ) אי־יציבות הסבון בפני חומצות. הדט" נקיים משני 
ליקויים אלה. 

פעולת הדט״ היא הרחקת חומר זר — מוצק בצורת 
גרגירי־אבקה, נוזל בצורת טיפות או מריחה —, הדבק כלב¬ 

י זו ♦י 

לוך בעצם מוצק שיש לנקותו. פעולה זו מושתתת על גורמים 
פיסיקו־כימיים מיוחדים, המתבטאים בהשפעתם על תכונות 
ש ט ח - ה פ נ י ם (ע״ע). דט" בעלי כושר של פעילות־השטח 


מנמיכים במידה עצומה את מתח־הפנים של התמימות שבהן 
הם שרויים כמומסים. השפעה זו ניערת לפעמים כבר במיהול 
של 1:10,000 ; סיבתה — ספיחת המולקולות או היונים של 
החומר פעיל־השטח בשטח־הפנים של התמיסה. בתמיסות 
רגילות אין בדרך־כלל כיווניות מסויימת במצב המולקולות 
בשכבה הגבולית של החומר המומס, ואילו בתמיסות של 
המרים פעילי־השטח שכבה זו רוכשת לפעמים כיווניות 
מובהקת. נוסף על כך המולקולות או היונים של החמרים 
פעילי־השטח בתמיסה ניתנים לאסוציאציה, היוצרת מ יצל ו ת 
קולואידיות (ע״ע קולואידים) מסודרות, והללו מסוגלות 
ליצור מעטפה מסביב למולקולות של חמרים אורגאניים 
שוגים, לא־מסיסים במים. משום כך הרבה המרים לא־מסיסים 
במים מסוגלים להתמוסס במצע מימי, המכיל חומר פעיל- 
השטח; במקרים אלה מייחסים לחומר זה כושר הכשרת־ 
המסה או ם ולו ב יל יז א צ יה. ההשפעה על מתח־הפנים 


והסולוביליזאציה הם 
המכאניזמים של פעו¬ 
לת הניקוי של הדט": 
( 1 ) הדט׳ משפר את 
כושר־ההרטבה של 
המים ומחליש עי״כ 
את הקשר בין החומר 
הזר (הלכלוך) ובין 
השטח העומד להתנ¬ 
קות; ( 2 ) המעטפות 
שתמיסת הדט׳ יוצרת 
מסביב לגרגירים או 
לטיפות של הלכלוך 
מונעות את הצטב¬ 
רותו של זה האחרון 
לגוש או לשכבה רצי* 











י■-•׳ -י ,, 




::;־נ'• 




־ ־. • , 


:׳י!^ ך: ■׳•י■. 


פה, וע״י כך נגרמת 
אמולסיפיקאציה 
(= יצירת תחליב) של 
הלכלוך (ציור 1 ); 
( 3 ) הדט׳ יוצר קצף 
במצע — כשזה ניתן 
לבחישה או לטיל- 
טול —, והשטחים ה¬ 
נרחבים של בועות- 
הקצף מסייעים לספי- 
חת הלכלוך. 

מבחינה כימית ה־ 

דט״ — בדומה לסבון 
אסימטריות ביותר לגבי 


ציור 1 

שכבת־שומז ע 5 *פני סיב מתכדרת קטיפות 
בהשפעת תמיסת־דט׳ וניתקת טעק פני 
הסיב 

— הם המרים שהמולקולות שלהם 
חיויוח-המסיסות והערכות השארי- 




תית או ה ק ט ב י ו ת. חלק אחד של המולקולה הוא שייר 
פחמימני גדול, ע״פ רוב אליפאטי או ארומאטי מותמר 
באלקיל — הקבוצה ה ה י ד ר ו פ ו ב י ת (או האולאופילית) 
של הדט/ שהיא נדחית מפני המים. חלק שני של המולקולה 
הוא קבוצה מסיסד, במים ובעלת קטביות בולטת — הקבוצה 
ה ה י ד ר ו פ י ל י ת (או קבוצת־הסולוביליזאציה), שהיא נמ¬ 


שכת למים; עפ״ר — אך לא תמיד — היא ימוגנית. קבוצות- 
סולוביליזאציה מובהקות הן: 

00011 - , 3 \ 50.1 - י מ ג 050 - ,* ■- 4 0 מ ג 0 ) - . 




285 


דטרגנטים 


286 


בשכבה הגבולית שבשטח־המגע בין הגוף המתנקה ובין תמי¬ 
סת הדט׳ מולקולות הדט׳ מסתדרות כשקצן ההידרופילי 
נעוץ במים וקצן ההידרופיבי מכוון מן המים החוצה, אל 
החומד הזר (ציור 2 ). 



ציור 2 . 

שטח־הגבול מיז היש ומן וביז התמיסה המימית עגל הדם׳ ע 5 ־פני סיב 


לצרכי ניקוי בדט , ׳ משתמשים עפ״ר בתמיסות המכילות 
1.0% — 0,05 דט׳ פעיל, כשמשקל נוזל־השטיפה גדול פי 2 
עד פי 100 ממשקל החומר המועקה. הניקוי מבוצע עפ״ר 
בטמפראטורות שבין טמפראטורת-החדר ובין ״ 80 , אך יש 
אריגים שעומדים יפה גם בטיפול בתמיסות רותחות של 
הדט׳. 

הדט׳ הסינתטי הראשון, שפותח בשלהי המאה ה 19 , היה 
״השמן האדום התורכי״ — מוצר של הפעלת חומצה גפרי־ 

תנית מעשנת על שמן־קיק. מרכיבה העיקרי — המלח 

* 


׳ ב>^ $0 3 1 . 0 

הנתרני של גליצריל־טריריצינואיל־סולפאט ( 1 ) ; זהו חומר 
מרטיב יעיל, אולם אינו חומר־גיקוי טוב. רק סמוך ל 1930 
הופיעו בשוק הדט" הראשונים ממש. מבחינה כימית הם 
מתחלקים ל 4 קבוצות: 

א) חמרים פעילי־שטח אנלגיים, שהם — בדומה לסבון — 
מלחים נתרניים (לפעמים אשלגניים) של חומצות אורגאניות 
גבה־מולקולאריות סינתטיות, כגון סולפונאטים ( 11 ) או 
אכ.־רים סולפאטיים ( 111 ) ( 8 = ראדיקאל אורגאני). לסוג 
זה שייכים המוצרים המסחריים דיופונול ואוירול, שהם 

8.0.30 3 80 40 ! 0 3 י־ ח 

. 11 .ב 

תערובת של סולפאטים של כהלים גבוהים — לאורילי, פאל־ 
מיטילי, סטארילי, אולאילי! כהלים אלה מתקבלים מחיזור 
(הידרוגנאציה) של חומצות־שומן. — נוקונול (ז\ 1 ), נקאל, 
אלקאנול — הם תולדות סולפוניות של מוצרי האלקילאציה 
של בנזול או של נאפתאלין,• המוצרים היעילים ביותר הם 
בעלי שרשרת אלקילית של 0 18 — 14 כ> = 11 . חמרי־הגלם 
להכנת דט״ מסוג הנוקונול נלקחים מן הנפט: המקטע הקרו־ 
סיני (נקודת־רתיחה ״ 300 — 200 ) עובר כלורינאציה, ואחר 
כך — דחיסה עם בנזרל או נאפתאלין בראקציית פרידל־ 
קראפטם (ע״ע בנזול); הגרעין הארומאטי עובר סולפונא־ 
ציה ע״י חומצה ןפריתנית מעשנת, ותרכובת־סולפו המת־ 




ח. 0.00 . ו־וס 
2 1 

1.0.00.8 ־ 01 .) 
1 

ח. 00 .ס 08 
2 


קבלת נסתרת ע״י סודה. — סיגתכם ( 116% ;ן״ץ 5 ) ף\) הוא 

• • 

אסטר סולפאטי של מונוגליצריד של חומצה שומנית, המת- 

ד ד 7 

קבל ע״י חימום של שמן טבעי (טרי־גליצריד) עם עודף של 
גליצרין. 


08 2 .0.00(08 2 ).08 3 
2, 013.08 
08 .0.30 80 

3 י £ 

ב) המרים פעילי־שטח קאטיוניים מן הטיפוס 1 ע. כאן 
רק הקבוצה 11 חייבת להיות שרשרת ארוכה, ואילו 3 , נ 1 ו 0 
אינם פוגמים בפעילות גם כשהם שרשרות קצרות; צ הוא 
האלוגו או סולפאט. לסוג זה שייכים החמרים מטיפוס 
הזפיראן ( 1 ך\), חמרי־דחיסה בין דימתיל־אלקיל־אמין 

ובנזיל כלורידי; חמרים אלה הם גם אנטיספטיים. 

יי • 

• י י* 



ג) דט" לא־יוניים מן הטיפוס שבהם ההידרוכסיל 

י • * 

משמש כקבוצה מושכת־מים. לסוג זה שייכים תוצרי הדחיסה 
בין אתרים פולי־אובסימתילניים ואלקיל־פנולים, הנקראים 
איגפליאו פרגל. מספר'קבוצות האתילדאתר (מ), הדרוש 
לשים קבלת דט" יעילים, תלוי במשקל המולקולארי ובמבנה 
של הקבוצה ההידרופובית של המולקולה? למשל: כאשר 
11.011 הוא הפסיל־פנול, מ יכול להיות קטן מאשר במקרה 

44 ♦ 44 

שבו 1 ־ 8.01 הוא כוהל אוקטאדצילי. 

44 

4 


08 . ״ (״ 8 ,. 0 . 0 ) 08 2 . ־ 0.08 . 8 . 1211 


ד) דט" שבהם הקבוצה החומצית חסומה ואינה מסוגלת 
ליצור מלחים; חמרים אלה מסיסותם במים מועטת, ולשם 
הגדלתה מכניסים בהם קבוצה הידרופילית. כאלה הם, למשל, 
מיני האיגפון 00 ). חמרים אלה משמשים בעיקר כאמולגא- 
טורים — חמרי הרטבה והקצפה. 

80 $0 3 . 88.08 2 .08 2 • 00 . ( 08 2 ) 08 = 08 ? ( 08 2 ) 08 3 .: 12 
סאורין ח" א^לאית 

הקשר בין טיבו הכימי של דט׳ מסויים ובין יעילות 
פעולתו עדיין אינו ידוע כל־צרכו; כמו־כן לא תמיד ניתן 
להסביר, מדוע דט׳ מסויים יעיל כחומר־הרטבה, אך אינו 
משמש חומר־ניקוי טוב. מקובלות בדיקות סטאנדארטלת 
לקביעת טיבו של דט׳:( 1 ) בדיקת פעולת שטח־הפנים (ע״ע) 
בשיטת הטבעת, ז״א — מדידת הכוח (במשקלות) הדרוש 
להרחקת טבעת בעלת קוטר נתון, שהושמה על פני הנוזל: 

(ץ נקבע במ 01 /תע 1 ), ? הוא הלחץ הדרוש, 8 — ראדיוכד 






287 


דטרגנטים — דטרויט 


288 


הטבעת) ! ( 2 ) בדיקת כושר־ההרטבה — טבילת משקל 
מסויים של אגד חוטי־כותנה בנחל וקביעת הזמן הדרוש 
להרטבתם השלמה! ( 3 ) בדיקת פעולת־הניקוי לגבי לכלוך 
סטאנדארטי — טובלים פיסת־בד בתמיסת 1 4 ב>ב>, המכילה 
שמן מינראלי ופיח, ולאחר ההספגה בודקים את פעולת 
הניקוי של הדט׳ ב ל נ ד ר ו מ ט ר: זהו תרמוסטאט הבנוי 
ממספר תאים, שבהם מוכנס האריג המלוכלך יחד עם כמות 
מסויימת של הדט׳ (בתמיסה של 0.1% ); לאחר עירבוב 
מכאני נקבעת דרגת הניקוי בפוטומטר לפי בהירות האריג 
המנוקד■ בהשוואה למצבו הקודם; ( 4 ) קביעת אחוז הדט־ 
בתמיסה הנתונה לפי כמות־החומר המסיסה בכוהל!( 5 ) קבי¬ 
עת צמיגות תמיסת־הדט'; ( 6 ) מדידת גובה הקצף; ( 7 ) 
בדיקת קרישת הדט׳ בטמפרטורות שונות. 

הדט" יעילים כחמרי־ניקוי בתמיסה, במקרים שבהם הסבון 
אינו יעיל גם במים רכים, למשל: לגבי שמני־סיכה. דט" 
רבים פעילים גם כחמרים באקטריצידיים ואנטיספטיים. הם 
נכללים כמרכיבים באבקות־ניקוי בתעשייודהטפסטיל, וערכם 
רב בצביעה כמחדירי-צבעים וכמחזיקי־צבעים, וכן כמחזיקי 
ציפוי-אספאלט על כבישים; ב תעשיה הקוסמטית — בקרמים, 
שאמפונים ותכשירים אחרים! בתעשיית המתכות! כתוספת 
למזונות, ועוד. — הייצור העולמי של דט" שווה היום בהקפו 
לזה של הסבון. 

€< 67 21 ^ ,ו 01 ־ 8£1 .ן-ץ־דג>ק .¥\ .ן- 31£2 ^\ $011 . 1 * 1 

1-11, 1949, 1958; ?. 0. ? *101x188611 -^0■ 

011£011€0 ־ 161 ח 1 |: 01 '£[־ £11 ; 1949 , € 1 € 7 £€ 7113 <¥ , 1716 ) $ 0 £ 1£5 ,ת , ¥>. 
(£0<:1 * 1 . 31 ; 1949 ,( 938-960 , 1¥ ,. £6111101 ? . 1 ז 1£1 * 0 0£ . 1 :>ץ 
801 1 ) 126 ) ¥1 16 {¥ י מ 17£ ]> 1 ./¥ ; 1950 , ££ 710 $ £ 1 £ 1 <¥ י £2 ־ 21 ^\ב - 
171 € 711 ( 11 * 0/ ¥>£ 1 € 7 £€ 71 £$ , 1950; ]. \¥. ^10011[011€0 110 1 € ! $$111 ,מ 
¥>£ 1 £?££ 711 $, 1950; 4011011 $ 1££ >{ $147 , 001116 . 8 ~* 101111£ \ י . 14 .ן , 
1951; >1 £. ^<43 4011072 £ 767 ££ 711 <¥ ,מ 50 מ£ז\ 8£6 . 3 > .ם־בח 
(¥ 126£(1170147 %11, 25—32) 1726 ) € 107 ££ 711 $ <¥ , €1 ק 11 ? .א ; 1953 י 
16010 ¥ 126 $ !¥0^4 (01500¥£1 ז(־ X¥^, 102-105), 1956; ?. 

8. ?11 . 1957 , £ 167 £€ 121 $ <¥ $$721116110 ,^ 1£ ק 

ד. אט. 

דטרויט (!!סז^ם), עיר באה״ב, במדינת מישיגן, העיר 
הגדולה שבמדינה זו והחמישית (או הרביעית) בגדלה 
באה״ב. 1,910,000 תושבים ( 1957 ); בדט׳־רבתי ("השטח 
המטרופוליטאני״) — כ 4 * 3 מיליון תושבים ( 1956 ). דט׳ 
משתרעת כ 30 ק״מ לאורך הגדה המערבית של נהר־דט׳, 

המחבר את ימת סנט־קלר עם ימח־אירי. על הגדה שממולה 

•יי י* י•* 

יושבת העיר וינדזור שבמדינת אונטריו, קאנאדה; שתי 
הערים מחוברות על-ידי שתי מנהרות העוברות בקרקע 

הנהר. 

חשיבותה של דט׳ נובעת ממצבה הגאוגראפי — כצומת 
דרכי מים ויבשה, במרכז אחור הימות הגדולות, בתהום 
מכרות ברזל ופחם ואחורי הישוב הצפוף של אה״ב וקאנאדה. 
נמלה של דט׳ נמצא על נתיב־המים ההומה ביותר בעולם; 
הוא אחד הנמלים הגדולים והעמוסים ביותר של אה״ב. הספי¬ 
נות העוגנות בו או החולפות על-פניו במסען דרך נהר־דט׳ 
מובילות מטען — בעיקר בצרי־ברזל ותבואות — בשיעור 

העולה על 100 מיליון טונות בשנה. 

דט׳ היא מרכז תעשייתי עצום, וביחוד המרכז העולמי 
לבניית מכוניות ומטוסים. כבר במחצית השניה של המאה 
ה 19 התחילה דט׳ להתפתח כמרכז לייצור קטרים וקרונות. 
תעשיית המכוניות התרכזה מתחילתה (מ 1899 ואילך) בדט׳, 
שבה נמצאו המוני פועלים מומחים לתעשיה זו. בדט׳ נמצאים 



איזור־העסקים בדטרויט (צילום־אויר). 
מעבר מהר-דטרוים — ויגדזור שבקאנארה 


ההנהלה וגדולי המפעלים של ג׳נרל מוטורס (ע״ע), מפעלי 

*• י* 

פורד (ע״ע) ומפעלי קריזלר, והחיים הכלכליים של כל 
האחור מבוססים על תעשיית המכוניות, שבה מועסקים כ 4 * 
מיליון עובדים! למעלה ממחצית המכוניות המיוצרות באה״ב 
מוצאן מדט׳. אותם המפעלים מייצרים גם טאנקים, זחלים, 
טדאקטורים, וכן מטוסים אזרחיים וצבאיים וחלקי-מטוסים. 
ענפי-תעשיה אחרים הם: בניין ספינות, קרונות־רכבת, מכו¬ 
נות שונות וציוד תעשייתי, הפקת מוצרי פלדה ואלומיניום, 

מנועים חשמליים, מכשירי חשמל, ראדיו וטלווחיה, כימיקא־ 

• • • ♦ 

* • 

לים, צמיגים, רהיטים, בגדים, שימורי־בשר ומצרכי־מזון 
אחרים; בעיר נמצאים גם בתי־זיקוק לנפט. 

בניין העיר תוכנן מראש, אולם מחמת קצב גידולה הת¬ 
פשטה מעבר לגבולות התיכנון. בשלהי המאה ה 19 ותחילת 
המאה ה 20 נמשכו לדט׳ המוני מהגרים מאירופה, גרמנים 
וסקאנדינאווים, ואח״כ ביהוד בני מזרח־אירופה — אוקראי¬ 
נים, פולנים, צ׳כים, יוגוסלאווים, שנקלטו כפועלים בתעשיה 
המתרחבת. עם צימצום ההגירה מאירופה פנה לדט׳ זרם של 
הגירה פנימית מן השכבות המדולדלות של מדינות־הדרום 
הנחשלות, לבנים וכושים; מספרם של אלה האחרונים בדט׳ 
הוא כ 475,000 . — בדט׳ 2 אוניברסיטאות: עירונית־כללית 
וקאתולית, טכניון, ספריה ציבורית גדולה, מכון ומוזיאון 
לאמנות. 

הישוב האירופי במקום נוסד ע״י קבוצת צרפתים מקאנא־ 

דה ב 1701 , שהקימו את "מצודת פונשאךטרן די דטרואה" 
(:ז 01 ז:ז 06 111 > מ 1 ג־ 1 ;)זגן £01 ת 0 ? £ז 0 ?) [צרפ ׳ 01£ ז 161 > = מיצר]. 
במלחמת שבע השנים עבר כל האחור לידי הבריטים. בשעת 
תחימת הגבול בין אה״ב ובין קאנאדה ב 1795 עברה דט׳ לידי 
אה״ב. במלחמת 1812/3 היתה זמן־מה כבושה בידי הבריטים. 
ב 1824 הוענק לה מעמד של עיר. בתקופה 1805 — 1847 היתה 
בירת הטריטוריה(אח״כ המדינה) מישיגן. גידולה המהיר החל 
במחצית השניה של המאה ה 19 עם פיתוח רשת התחבורה 
הימית והיבשתית באחור ועם תיעושו והוחש ע״י פיתוח 
תעשיית המכוניות. ב 1870 מנתה האוכלוסיה 80,000 נפש, 
ב 1900 — 286,000 , ב 1930 — 1.57 מיליון. 

,, 161 ; 1889 , ££212 111 ) 162 61716 . 0 / 0 6614107 $ 2 £ (¥ 1 x 161 % ־ 31 ? . 3 
; 1926 ,.<¥ / 0 $ 107 $ , 1912 ; 0 . 8 , 03 x 1111 ,.(¥ {ס 872216272 £ ¥626 

. 1940 , 011$ 272720 )ה 0$ :.(¥ , 1 ) 01111 ? 

י פ. ש. 







289 


דטרויט—דטרמינייזם 


290 


היהודים הראשונים הגיעו לדט׳ מדרום־גרמניה באמ¬ 
צע המאה ה 19 . ב 1850 נוסד ביהכ״ג הראשון! כשקיבל 

זה ב 1861 את המנהג הרפורמי, פרשו חברים רבים וייסדו 

♦♦ 

ביכ״ג חרדי. שני בתי־כנסיות ותיקים אלה מקיימים עד היום 
מרכזי־חינוך למבוגרים. חבר מוסדות־צדקה יהודיים הוקם 
ב 1899 והורחב לאירגון־סעד מקיף ב 1926 . ב 1955 נאמד 
מספר היהודים בדט׳ ב 72,000 , ולהם יותר מ 50 בתי־כנסיות. 
יש בדט׳ הרבה בתי־ספר יהודיים, ואף אירגון של בתי־ספר 
עבריים! קיימת שם גם ישיבה. 

ךטרמיניזם (מלאט׳ 6 ז 3 מ 1 מת€:ז:> 4 קבוע), במשמעותו 
הכללית — התורה, שכל הנמצא — ובעיקר כל 
המתארע — נקבע קביעה חד־משמעותית בתוך מערכת- 
יחסים כללית. כתורה פילוסופית הדט׳ נבדל מן הפטליזם 
(ע״ע), שהוא דרך־חשיבה מיתית או דתית (ע״ע גורל! 
גזרה קדומה). הנחת־היסוד של הדט׳ — שכל יש הוא 
"ק ב ו ע" — אינה אומרת כלום על אופן הקביעה, ובהתאם 
לכך אפשר להבחין בין סוגים שונים של דט׳. מעיקרא אין 
הדט׳ פוסק, אם תיתכן קביעה פרטית של עצמים ואירועים, 
או רק קביעה ע״פ חוקים כלליים, שגם בה ניתן להבחין בין 
סוגים שונים של קביעת ההוויה וההתהוות. השיטות הידועות 
ביותר הן שני סוגיו של ה ד ט׳ הקוסמולוגי: 

הסיבתי־מכאניסטי והטלאולוגי (תכליתי)! 

י* •* •י* ׳ ' 

סוג אחר של דט׳ הוא הפאנלוגיזם של הגל (ע״ע) * אף 
הדט׳ הפאנתאיסטי של שפינתה (ע״ע) מורה קביעה מוח¬ 
לטת של כל סוגי הנמצא ע״פ התבונה. — דט׳ סתם הוא 
עפ״ר הדט׳ הסיבתי. 

בניגוד לסוגי הדט׳, המניחים קביעת הכל ע״פ חוקים 

כלליים, טוען האינדטרמיניזם, שיש עובדות חסרות 

* * 

קביעה — אירועים שאינם נקבעים אלא במקצת או שאינם 
נקבעים כלל ע״י חוקים כלליים, כלומר אירועים "מקריים" 
(אינדטרמיניזם זה נקרא, לפי הצעת פירם [ע״ע], "טיכיזם" 
[מיוד מ%ז, מקרה]), או מעשי-יצירה חפשיים (של אלוהים 
ואדם), או אלו בצד אלו. 

הדט' הוא בראש ובראשונה אחת מתורות־היסוד של 
הקוסמולוגיה הפילוסופית. אולם הבעיה, אם תורה זו כוחה 
יפה ללא צימצום מכל הבחינות, והוויכוח המתמיד בין הדט׳ 
והאינדטרמיניזם מוסבים בעיקר על כוחו של הדט׳ כלפי 
האדם. השאלה הנשאלת כאן היא: אם אפשר ואם מוצדק 
להניח חוקיות כללית באנתרופולוגיה — הנחה, שלכללה 
נכנם אף הדט׳ הסוציולוגי (ר׳ להלן, עמ׳ 297 ). הבעיה 
המכרעת היא מכלול השאלות, אם וכיצד יכול האדם להיות 
חפשי במעשיו בכלל ובפעילותו היוצרת, ואם ניתן לו 
חופש פנימי בחשיבתו, וביחוד — ברצייתו (ע״ע בחירה, 
עמ' 149 — 150 ). פתרונות לבעיה זו מבקשות הפילוסופיה 
הביקרתית, האונטולוגיה, הפנומנולוגיה של הדוח והאתיקה. 

ץ •ו *, * 

א. הדט׳ בפילוסופיית־ ה טבע (ה ד ט׳ הקוס¬ 
מולוגי). התורה הראשונה של דט׳ מוחלט, שנמסרה לנו 
בפילוסופיה האירופית, היא השקפה פיסיקאלית, סיבתית־ 
מכאניסטית — שהיא קיימת עד עתה ושחשיבותה גדלה 

עם התפתחות מדעי-הטבע בעת החדשה. דמוקריטוס 

• # * 

(ע״ע) ניסח את הדט׳ באמרו: "שום דבר איננו קורה 
באקראי, אלא הכל קורה מתוך סיבה הכרחית". אפלטון 
אומד על עולם המתהווה (שמעבר לו מתרומם עולם ההוויה 
האמיתית): "הכרחי הוא שכל מה שמתהווה מתהווה ע״י 
סיבה"("פילבוס"). הסט ואה הדגישה את הקשר הסיבתי 


החמור בין הדברים! לדעתה, כל מקרה אינו אלא מדומה! 
הלוגוס (ע״ע) שולט בעולם שלטון מוחלט. אולם כבר בזמן 
הקדום נשמעות גם טענות ספקניות נגד הנחת השלטון 
הבלתי־מוגבל של חוק-הסי 3 תיות! אפיקורוס (ע״ע) יחם 
משקל מכריע בתמונת־עולמו למקרה. 

ביה״ב ניסח ה ר מ ב" ם את הדט׳ ברוחו של א ר י ס¬ 
ט ו: "כל מה שיצא מן הכוח אל הפועל מוציאו זולתו והוא 
חוץ ממנו בהכרח" (מו״נ, חלק ב׳, הקדמות). תומם 
מאקווינו נתן לחוק־הסיבתיות 3 ניסוחים: "כל מה 
שמתהווה, סיבתו עמו"! "כל מה שמתנועע, מתנועע ע״י 
זולתו"! "כל מה שיוצא מן הכוח אל הפועל, אינו יוצא אלא 
ע״י משהו ממשי בפועל". את הסיבה הגדיר תומאס כ״משהו, 
שמשהו אחר בא אחריו בהכרח". בדרך־כלל נבלעה ביה״ב 
הבעיה הפילוסופית של הדט׳-אינדטרמיניזם בבעיות התאו־ 
לוגיות של הידיעה והבהירה (ע״ע), ההשגחה 
(ע״ע) והגזרה הקדומה (ע״ע). רוב הוגי־הדעות 
של היהדות היו אינדטדמיניסטים לגבי האדם והכרעתו 
הדתית והמוסרית! יוצא מכלל זה ר׳ חסדאי קרשקש (ע״ע). 
ההוגים הנוצריים הגדולים של יה״ב החזיקו גם הם בחופש־ 
רצונו של האדם, ואילו רוב ההוגים של האיסלאם נטו אל 
הדט/ ואפילו אל הפאטאליזם. 

עם הוגי-הדעות הגדולים של העת החדשה, שבתורתם 
מצוי עקרון הדט׳, נמנים: פ. ביקון, גאלילאי, הובז, שפי¬ 
נתה, ליבניץ (בהדגשת הדט׳ הטלאולוגי כגזרת האל), 
ניוטון, יום (אע״פ שהוא חולק על ההכרח והחוקיות שבסיב- 
תיות), ובדור האחרון — ברנטאנו, וכן נציגי תפיסות- 
העולם הפוזיטיוויסטית (א. קונט [בהסתייגות מסויימת]), 
הדארוויניסטית והמארכסיסטית, שפיתחו אמנם בעיקר 
את הדט׳ האו 1 לוציוניסטי והסוציולוגי. חשיבות מיוחדת 
נודעה לדט׳ כשנתקבל כבסים של מדע־הטבע החדש. 
ך ק א ר ט מנה את חוק הסיבתיות בין "האמיתות הנצחיות", 
כלומר: האמיתות הראציונאליות, ה״אפריוריות", הלא- 
נסיוניות! אך לדעתו אין חוק זה חל על רצונו של האדם. 
ש פ י נ ו ז ה ניסח את החוק: "מן ההכרח ליחס לכל דבר 
סיבה או טעם, מפני מה הוא קיים או מפני מה אינו קיים" 
(״תורת המידות״, א/ משפט 11 , הוכחה 2 ). עקרון הדט׳ 
במשנת שפינוזה הוא ביטוי של שכלתנות, אשר לפיה הכל — 
לרבות הרציה — מתחייב מהטבע האלוהי, בשם שמתחייב 
מטבע המשולש שסכום זוויותיו שווה לשתי זוויות ישרות! 
ממושג הסיבה אפשר לגזור את מושג התולדה באופן הגיוני 
טהור. אעפ״ב מורה שפינוזה — בדומה לסטואה —, שהאדם 
חפשי מבחינה מוסרית במידה ששכלו הוא הכוח השולט בו, 
כל׳: במידה שהוא מבין את ההכרחיות שבטבעו וקובע את 

רצייתו על פיה. — על קאנט, פיכטה, שופנהאואר — 

* • * * 

ר׳ להלן, ב. 

הניסוח הידוע ביותר של התפיסה הדטרמיניסטית הוא 
משל לפ_לס (ע״ע). הוא העלה את דמותו של דוח מקיף, 
בעל ידיעה שלמה על מצב העולם ברגע מסויים, שיודע 
יחד עם זה את כל הכוחות הפועלים בטבע ואת המשוואות 
הפיסיקאליות, שעל-פיהן הם פועלים. בעזרת "נוסחת- 
העולם" הזאת יכול הרוח הזה לחשב כל אירוע, את תנועות 
גרמי-השמים ואת תנועות האטומים: כל דבר ודאי לו! 
העתיד והעבר פתוחים לפניו. — שכלו של האדם מתקרב 
לדרגת הרוח הזה בשטח האסטרונומיה. 

במטאפיסיקה של סוף המאה ה 19 קמו אסכולות שונות, 


291 


דטרמיניזם 


292 


אשר נלחמו נגד הדט׳. נגד הצפת הדור בהלכי־רוח מכא- 
ניסטיים־דטרמיניסטיים, שפעלו את פעולתם גם מחוץ 
לפיסיקה — בתורת־הנפש, בהיסטוריה, בתורת־החברה 
התקוממו בגרמניה פילוסופים וולונטאריסטיים וגאו־ 

אידיאליסטיים, כגון אדוארד פון הרטמן, אויקן ואחרים. 

** ־־* • • 

דחיפה חזקה בכיוון של מטאפיסיקה של החירות', שתפיסתה 
קשורה בהתנגדות לדט׳, ניתנה ע״י הפילוסופיה הצרפתית 
בסוף המאה ה 19 ; בשיטותיהם של לשליה ( 1,2011€11£1 ), 
מוביה (־נ^טסמ^ן) ואחרים עמדה במרכז הצגת הממשות 
היסודית של החירות. בו טרו (ע״ע) וברגסון (ע״ע) 
פיתחו, מתוך ויכוח מתמיד עם מדעי־הטבע של דורם, מטא¬ 
פיסיקה כללית של החירות בהוראת חוסר־קביעות ("קוד 
טינגנציה") ושל הפעילות היוצרת והמתקדמת שבטבע, 
אשר פסגתה היא חירות רצונו של האדם! המכאניזם. הן 
בטבע והן בעולם התודעה, מתגלה לדעתם מבחינה מטאפי¬ 
סית כתופעה משנית. במשנתו של ברגסון נודעת חשיבות 
מיוחדת לזיקה שבין עקרון החירות ובעיית הזמן — מזה, 
ולדחיה הראדיקאלית האנטי־ראציונאליסטית של כ ל צורה 
של קביעה־מראש — מזה. 

עד כאן לא התנהל הפולמוס בדבר הדט׳ בעיקרו אלא 
מבחינת בעיות של תורת־ההכרה או של האנתרופולוגיה 
הפילוסופית: העירעור על הדט׳ הסיבתי של מדע-הטבע בא 
בתולדות המחשבה בעיקר משיקולים שמתחום הדת ותורת- 
המידות, שרבים מן הדוברים בשמן ראו צורך להגן על 
חופש-הרצון נגד התקפות הדט׳ הסיבתי עליו(ע״ע בחירה). 
גישות תאולוגיות או מוסריות מסויימות טענו, שאם אין 
לאדם החופש לציית למצוות האל או לצווי המוסר, או 
להפר אותם׳ אין לאלה שום משמעות ואין טעם בשכר 
ועונש ובהערכה מוסרית של מעשי האדם. בדור האחרון 
לבש הוויכוח על הדט׳ צורה חדשה מחמת ספקות הבאים 
מן המדע הניסויי עצמו, לאחר שבמסגרת מכאניקת 
הקוואנטים נעשה מושג הדט׳ החד־משמעותי מפוקפק, 
ניטשטשו הגבולות בין ם ב תיו ת (ע״ע) והסתברות 
(ע״ע) ונוצרו מושגים ברפיפות־ ה קביעה ו כ ק ו מ ־ 
פלמנטריות (ע״ע אטום, ענד 497/8 ; בור, עמ ׳ 954 ). 
מעירעור המושג הקלאסי של הדט׳ במדעי־הטבע, מחמת 
הקשיים הלוגייס-מאתמאטיים שנתעוררו בהם בהגדרת הסיב¬ 
תיות׳ יש שמסיקים מסקנות לגבי הדט' הפילוסופי, ויש 
שמגלים במשבר זה אפילו הסבר נאטוראליסטי לחופש־הרצון. 
אולם ספק רב הוא אם ניתן להקיש מן הבעיות המקצועיות 
של הפיסיקה על הבעיות של הפילוסופיה והאנתרופולוגיה 
הפילוסופית. 

בניגוד לדט׳ הסיבתי לא היו תורות של ה ד ט׳ ה ט ל¬ 
א ו ל ו ג י (ר׳ להלן, ג) רווחות במדע־הטבע החדיש, פרט 
לביולוגיה. הוויטאליזם של המאה ה 18 ותחילת המאה ה 19 

והנאו־ויטאליזם של סוף המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20 

* 

היו מושתתים על הנחת קביעה תכליתית של תהליכים 
פיסיולוגיים והתפתחותיים (ע״ע חיים), ובדור האחרון — 
בעיקר בעקבות התפתחות חאמבריולוגיה הניסויית — קמו 
בביולוגיה העיונית גם בין שוללי הוויטאליזם זרמים 
("הוליסטיים", "אורגאניסמיים" וכר) המרבים להשתמש 
בקאטגוריות תכליתיות — גלויות או מוסוות — לשם 
תיאורה והסברתה של מכאניקת־ההחפתחות (ע״ע אורגניזם: 

אינדוקציה [ 2 ]; התפתחות: אונטוגנזה). 

> ♦ 


ב. ה ד ט׳ ובעיית החופש בפילוסופיה 
הבי?ןרתית ובאידיאליזם של המעשה. בעק¬ 
בות מייסדי מדע-הטבע דגלו רוב הפילוסופים של המאות 
ה 17 — 18 — לרבות אלה שעסקו במחקר הסובייקט, וביחוד 
בכושר־הכרתו — באמונת־התבונה בדט׳ הסיבתי־מכאניסטי, 
מאחר שהאמינו בחוקיות ובהכרחיות הגיוניות-מאתמאטיות 
בטבע בכלל. נגד הדט׳ כיסוד המדע הרים ך י וי ד יום 
(ע״ע) את קולו. הוא טען, שהכרחיות לוגית־מאתמאטית 
קיימת רק בקשרי המושגים, ושאין אנו תופסים בעזרתם 
קשרי עצמים או יחסים ממשיים שבטבע: היחס הסיבתי 
נמצא מחוץ לגדר המאתמאטיקה, ואין לנו שום ודאות 
שנוכל לתפוס את המאורעות הממשיים באמצעות המאתמא- 
טיקה. אין חוק־הסיבתיות אלא הרגל של חשיבתנו, כלומר: 
הכרח פסיכולוגי, שלפיו מקשרת חשיבתנו אירוע אחד עם 
אירוע שני הבא אחריו. יום ראה את תורת הדט׳ הסיבתי 
כאמונה הנובעת מאותו הרגל־חשיבה; הוא הכיר, אמנם, 
שאין ביכלתנו להשתחרר מן האמונה בסיבתיות — ומבחינה 
זו ניתן לומר עליו שקיבל את תורת הדט׳, אולם הוא שלל 
ממנו תוקף הכרחי־אובייקטימי, מאחר שבאמונתנו בתוקף 
זה אנו עוברים את גבולות ההכרה. ספקנותו זו של יום 
חתרה תחת הדט׳ ותחת יסודות המדע בכללם, ותחת המטא¬ 
פיסיקה כמדע בפרט. 

אולם ספקנות זו מצידה היתה מושתתת על העובדה 
ההיסטורית, שעד אז נמנה הדט׳ — באמונתם של הפילוסופים 
ושל חוקרי־הטבע — עם העקרונות של מטאפיסיקה שהיתה 
דוג מ ת י ת בעיקרה (ע״ע דוגמטיזם ובקרת), למרות הספק 
שממנו יצא דקארט. לאמיתו של דבר לא היה הדט׳ נוהג 
אלא בתורת משפט קדום, מאחר שלא הוצדק ע״י חקירה 
בי?!רתית של יסודותיו ושל גבולות־תקפו ההכרחיים. 
חקירה זו נתאפשרה רק ע״י ה״מהפכה" שחולל קנט (ע״ע) 
ושהביאה אוחו להצדקת דרכו של המדע בפני התקפותיו 
של יום. הדוגמאטיזם הניח — כדבר מובן מאליו — שהכרתנו 
מכוונת לסי הדברים, ושהחוקים שהכרחיותם נתפסת אפריורי 
(ע״ע) הם חוקי־היסוד של הדברים; בין השאר ראתה 
המטאפיסיקה הדוגמתית בדט׳ חוק־תבונה כזה, הקיים בעולם 
הדברים־כשהם־לעצמם. קאנט אישר את ניתוחו ואת מסקנתו 
השלילית של יום: תפיסת־יסוד דוגמתית זו של הכרתנו 
אינה ניתנת להוכחה ואי־אפשר להוכיחה כלל — אין הכרתנו 
מעתיקה את הדברים־כשהם־לעצמם, ולכו אין לנו כל ידיעה 
בדבר שליטתו של הדט׳ לגביהם. אולם לאחר שקאנט הפך את 
תפיסת-היסוד של ההכרה והורה, שאנו יכולים להכיר את הדב¬ 
רים רק באשר הם מכוונים ע״י תנאי אפשרות הכרתנו, — קבע 
שהנחת הדט׳ הכרחית היא לגבי "הנסיון האפשרי": אנו 

"מכתיבים לטבע" את חוקי־שכלנו ה״טראנסצנדנטאליים", 

% * 

וביניהם את עקרון הדט׳ הסיבתי, לשם אפשרות הנסיון, 
ולחוקים אלה משתעבד כל דבר המסוגל להיות בתחום 
נסיוננו והמשתייך לעולם "התופעות", שבהן עוסק המדע, 
ואילו מה שאינו משתעבד לו — לעולם לא יוכל להיות 
בשבילנו בגדר נסיון. שכלנו מטיל על טיבו הפורמאלי של 
הטבע כעולס-התופעות את חוק־הסיבתיות, ותקפו ההכרחי 
נוהג בתופעות; אנו יכולים להיות בטוחים מראש, שבתוך 
כל נסיון — שאותו אין אנו בונים אלא על־סמך חוק- 
הסיבתיות — ישלוט הדט׳. לפיכך אין הסיבתיות קאטגוריה 
של ה ח ש י ב ה בלבד אלא נעשית קאטגוריה של ההכרה — 









293 


דטרמיניזם 


294 


קאטגוריה של "ד, ט ב ע" המוכר לנו. אולם ביקורת־התבונה 
אינה מתירה לייחס את תקפו של הדט׳ גם לעולמם של הדב־ 
רים-כשהם-לעצמם, שאותו אין אנו יכולים להכיר; לפיכך אנו 
רשאים לראותו כבלתי־משועבד לדט/ ע״י תבונתנו מכירים 
אנו את עצמנו כאיברים של אותו העולם, ואנו יודעים 
שאנו חפשים בתודעת הצו הקאטגורי. תורת-המידות יכולה 
לדחות את הדט׳: האדם משועבד לדט׳ רק באשר הוא תו¬ 
פעה — רצוננו כתופעה, למשל כאובייקט לחקירה אמפירית־ 
פסיכולוגית או סוציולוגית, כפוף לחוק סיבתיות־הטבע, כשם 
שכפופות לו התופעות בכללן, אך החופש ניתן לנו כעובדה 
של התודעה העצמית המוסרית הטהורה. אין סתירה בין 
שלטון מוחלט של הדט׳ בעולם התושני-תופעתי ובין "סיב¬ 
תיות ע״י חירות" בעולם הדבדים־כשהמ-לעצמם. בכוח 
תבונתו הטהורה נעשה האדם — בחינת דבר־כשהוא־לעצמו 
(ע״ע) — חפשי ואחראי למעשיו, אע״פ שבחינת תופעה 
הוא משועבד לדט׳. 

קאנט פתר את בעיית הדט׳ במדע ובתורת־המידות ע״י 
חלוקת ההכרח והחירות בין שני עולמות שונים — תופעות 
ודבר־כשהוא-לעצמו. פילוסופים אידיאליסטיים מבין ממשיכיו 
של קאנט חיפשו פתרון אחר, שלא הסתמך על עולם בלתי- 
ידוע לנו של "דברים-כשהם-לעצמם". פיכטה (ע״ע) ייחס 
לדט' תוקף כללי ובלעדי לגבי העצמים, אך הורה כי העולם 

האובייקטיווי של העצמים אינו אלא הטל (פרויקציה) של 

י •* •• *• י 

האני, ומשום כך אין האני כפוף לדט׳. עולם העצמים, 
שבתוכו האדם הוא דבר בין הדברים וכפוף לדט׳ כמו כל 
האובייקטים, נתון בידי האני כ״חומר־חובה", כדי שיוכל 
האני למלא את חובתו המוסרית. חובה זו דורשת מן האדם 
שיתרומם מעל העולם הנתון לו ויהיה סובייקט ("אני") 
חפשי, אוטונומי ואדון ל״חומר". אמנם נוח לו לאדם להיות 
עצם בין העצמים, שכל צעד מצעדיו נקבע: "קל להביא 
את רוב בני־האדם שיראי עצמם כגוש-לבה בירח ולא שיראו 
עצמם כ,אני ׳ ״. האני הוא חפשי, והחופש פירושו — מאמץ 
מוסרי גדול. נמצא: הניגוד בין תורודהדט׳ הדוגמתית 
ומתנגדיה אינו ניגוד עיוני בין שתי השקפות, אלא נוגע 
בצו המוסרי, האומד: המז חפשי! — ניתן, אולי, לגלות 
מעין קירבה של ז/־פ. סרטר (ע״ע) לתורתו זו של פיכטה 

(ע״ע אכסיסטנציליזם, עמ׳ 289 ; דבר כשהוא-לעצמו, עמ׳ 

** י ■ 

879 ) ; אלא שפיכטה לוחם נגד הרגשה של חוסר־אונים פא- 
טאליסטי, ואילו סארטר לוחם נגד הנחת מהות קבועה־מראש 
של האדם ונגד טיפוס של איש-מכונה בלתי-יוצר, המתגלם 
בטיפוס בורגני-שיגרתי, שכנגדו הוא מציג את האדם החפשי. 

שופנהאואר (ע״ע) — שקיבל מפיכטה ופירש את 
קאנט לפי דרכו — ראה את העולם כ״רציה" ו״דימוי", והורה: 
בעולם כדימוי, הנבנה ע״י הרצון באמצעות הקאטגוריות 
של החלל, הזמן והסיבתיות, שולט הדט׳ שלטון מוחלט 
וחמור; אך שלטונו אינו חל על הרצון במובנו המטא¬ 
פיסי. — תורתו של שופנהאואר על הרצון השפיעה השפעה 
מרובה על השיטות המטאפיסיות שהתקוממו בסוף המאה 
ה 19 נגד הדט׳(ר׳ לעיל, עמ' 291 ). — הנאו־קאנטיאגיות 
קרובה לקאנט ולפיכטה. לפי ה. כ ה ן (ע״ע) הדט׳ הסיבתי 
שולט בעולם־המציאות, ואילו בעולפ-החיובים שולטת 
חוקיות-התבונה של החירות. 

ג. ה ד ט' ה ט ל א 1 ל ו ג י. בצד הדט׳ הסיבתי המוחלט 
לגבי הטבע, שהוא עולם התופעות, פיתח קאנט (בעיקר 


ב״ביקורת כוח־השיפוט") תורה של תכליתיות או "ט ל א ו¬ 
להגיה" (ע״ע). תורה זו אינה טוענת להיות הכרה, אלא 
דרך־חשיבה על העולם בכלל, ובמיוחד על החיים ועל מעשי 
בני-אדם ומגמותיהם, והיא באה לידי השלמתה בתאולוגיה 
מוסרית כתורה של אמונודהתבונה. הטלאולוגיה של קאנט 
היא תפיסה מטאפיסיודפאנלוגיסטית, האומרת שכל הנמצא 
מוטל עליו החוק העליון של קביעה מצד התבונה האלוהית 
ע״י תכליתה הסופית של היצירה — היא תחיקת־התבונה 
האוטונומית של האדם הדומה לאלוהים. דרך־הסתכלות 
טלאולוגית מעין זו אנו מוצאים — בדפוסים שונים — 

4 * 

בשיטות רבות של הפילוסופיה האירופית מהתחלותיה ועד 
ימינו; אולם רוב התורות הללו טענו להיות הכרה מטא¬ 
פיסית של העולם. כאלו היו התורות של אגאכסאגורס, 

הראקליטוס, אפלטון, אריסטו ושל הסטואה, האונטולוגיה 

♦* 

והתאולוגיה התומיסטית, השיטות המטאפיסיות של ליבניץ 
ושל הגל. ארים ט ו היה הראשון, שפיתח השקפת־עולם 
כזו לשיטה מקיפה (ע״ע אריסטוטלם, עמ׳ 843 — 846 ), המס¬ 
תעפת לכמה מדעים עיוניים, שהחשוב שבהם — הביולוגיה 
העיונית, וכן למדעים פילוסופיים, שהיסודי שבהם — האונ¬ 
טולוגיה. תמונת־עולמו של אריסטו מסתכמת בתאולוגיה 

מטאפיסית, שעיקרה — דט׳ אונטו־תאולוגי, טלאולוגי: 

•• * 1 

ה״תגועה", שהיא מכלול כל האירועים בעולם, נקבעת ע״י 
האל, באשר הוא מגמתה ותכליתה; לשון אחרת: העולם 
שואף אל האלוהות ונע מן החומר אל הצורה הטהורה. 
ההוויה עשויה דרגות, שכל אחת מהן משמשת חומר לגבוהה 
ממנה, שהיא סיבתה הצורנית; העולם הוא אורגניזם 
(ע״ע, עמ ׳ 223 ). ביה״ב לבש דט׳ מטאפיסי זה משמעות 
דתית (ע״ע משה בן מימון; תומם מאקוינו). משנעשה האל 
לא רק הסיבה הצורנית והתכליתית העליונה אלא גם סיבה 
ראשונה לקיום העולם, פסק הדט׳ במערכת דרגות-המציאות 
מלהיות בעל תוקף מוחלט ונעשה יחסי ומוגבל: האל הוא 
אדון לו. 

ד. מעמד ה ד ט׳ מבחינת תודת-ההכרה. אחרי 
השגותיו של יום ותשובותיו של קאנט עליהן נתערערה 
תפיסת פילוסופיית-הטבע הקלאסית, שחשבה את חוק- 
הסיבתיות ל״אמת נצחית" של המציאות. הדט׳ נעשה הנחה 
של תורת־ההכרה — מסגרת כללית שנועדה להיות ממולאה 
ע״י נתוני הנסיון. בחקירתנו המדעית משתזרות הנחותינו 
הוזפשיות, הספונטאניות, והעובד 1 ת הניתנות, ואנו מחוייבים 
מדי פעם בפעם לשנות את הנחותינו, כשהמסגרת שהצבנו 
אינה עשויה עוד לאפשר את סידור העובדות. מתוך תפיסה 
מסויימת — וכנראה מוטעית — של תורת קאנט על חוקי- 
היסוד נחשב אף חוק־הסיבתיות (ולא דק ניסוחו המכאניסטי 
של החוק!) כזקוק לאישור או תיקון ע״פ הנסיון. ולכן נת¬ 
עוררה השאלה — שנעשתה אקטואלית בעקבות ההתפתחות 
האחרונה של המדע עצמו (ר׳ לעיל׳ עמ׳ 291 ) —: האם 
הדט' והאינדטרמיניזם הם ניגודים קיצוניים, שאין מעבד 
ביניהם ? האם אפשר לענות על בעיית ההקשר הסיבתי בין 
חלקי העולם רק ב״הן" או ב״לאו", או שמא קיימת, בצידה 
של הסיבתיות החמורה, הקלאסית, גם סיבתיות רופפת 
יותר? שמא ישנן דרגות של ההכרח, ושמא ההכרח 
המכאני, המצוי בעולם הגופים לפי תורת המכאניקה הקלא¬ 
סית׳ אינו אלא האפשרות הקיצונית, שבצידה קיימות אפ¬ 
שרויות אחרות? האדם המודרני, אשר חונך לחשוב בקא־ 












295 


דטרמיניזם 


296 


טגוריות של מדע־הטבע הקלאסי, רואה את הדט׳ החמור 
כמובן מאליו, והדרישה להסתפק בדט׳ רופף מחייבת אותו 
להתגבר על הרגלי־חשיבה חזקים הפועלים בו, דט׳ חמור זה 
ככלל המקיף את המציאות כולה לא היה מובן מאליו 
בעת העתיקה וביה״ב, וההשקפה שהדט׳ הסיבתי אינו הדט׳ 
היחיד, אלא שעל־ידו אפשריים סיגים אחדים של דט/ שוב 
מיוצגת בפילוסופיה החדישה. 

ה. תורת הדמות בדט׳ — דט׳ והרצון החפשי. כבר 
בוטרו(ר׳ לעיל, עמ ׳ 291 ) הורה בשעתו, שכשם שיש רמות 
שונות של המציאות, שאינן מתחייבות ז 1 מזי ואינן משתל¬ 
שלות זו מזו בהכרח מכאני, אלא מתוך תהליך של יצירה 
חפשית — כך יש גם רמות שונות של חוקים. כל רמה של 
חוקים קובעת את השכבה המתאימה לה של המציאות, אך 
היא מניחה מקום לקביעה נוספת ע״י רמה גבוהה 
יותר של חוקים. במובן זה נמצאים חוקי המציאות הפסיכו¬ 
לוגית מעל לחוקי המציאות הביולוגית, והללו — מעל 
לחוקי המציאות הפיסיקו־כימית, והמציאות כולה אינה 
ניתנת להבנה, ואף לא לתיאור, בקאטגוריות של חוקים 
סיבתיים בלבד. — במשנתו של ה ו ם ד ל (ע״ע) תופס מקום 
נכבד מושג התחומים השונים של היש: התודעה הטהורה 

("הטראנסצנדנטאלית") היא היסוד המוחלט של הכרת 

י* 

עצמה והכרת כל יש אחר; לפיכך מיוחסת עדיפות 
מוחלטת ליש הרוחני מכל יש אחר. מתוך הפלגתו האידיא¬ 
ליסטית בבי?ןרתיות של קאנט מגיע הוסרל לידי מסקנה, 
שלא תיתכן כפיפות הפעילות הרוחנית לדט׳־הטבע המכא־ 
ניסטי — וזאת לא דק מבחינת נסיבותיה בכל מקרה ומקרה 
אלא מבחינת עצם מעלת־היש המוחלטת שלה. 

נ. הרטמן(ע״ע), המושפע מן הפנו׳מנו׳לוגיה של הוסרל, 
פיתח באופן שיטתי תורה של שכבות־היש, שהיא קרובה 
לזו של בוטרו. העולם בנוי שכבות־שכבות, הרבודות זו מעל 
זו: שכבה אנאורגאנית, אורגאנית, נפשית, רוחנית — כל 
אחת והקאטגוריות שלה. השכבה העילאית כוללת קאטגוד־ 
יות רבות משל הירודות ממנה, אולם הקאטגוריות המיוחדות 
לה מתנוססות מעליהן; אמנם הקאטגוריות העילאיות 
נישאות על הקאטגוריות של השכבות הירודות ותלויות 
בהן, אולם הן רבות־תוכן יותר, ומבחינת החידוש שבהן — 
הן חפשיות ואוטונומיות לגבי הירודות. ברוח זו הארטמאן 
מסביר אף את היחס שבין הקביעה הסיבתית ובין ההכרעה 
המוסרית החפשית. שלא כקאנט, שייחד לדט׳ שלטון בעולם־ 
התופעות, ולחירות — בעולם הדברים-כשהם־לעצמם, אין 
הארטמאן מבחין בין שני עולמות, אלא בין שתי שכבות 
של החוקיות — שני סוגים של הדט׳ בתוך העולם האחד, 
עולמו של האדם. שני הטיפוסים של הדט׳ — הסיבתי והעל- 
סיבתי — רבודים זה מעל זה, והדט׳ הסיבתי נתון לקבלת 
קביעות נוספות מן הדט׳ העילאי. לשון אחרת: חופש־הרצון 
של האדם אינו ביטוי לאינדטרמיניזם אלא לדט׳ מסוג גבוה 

• 4 4 • 

יותר. הדט׳ הסיבתי שולט בטבע שלטון מוחלט — ובזה 
מסתייג הארטמאן מרעיון ״הקונטינגנצידד של בוטרו 
וחופש־הדצון אינו הורס אותו אלא' נותן לו מפנה חדש. 
רצונו של האדם קבוע קביעות סיבתיות, ואעפ״כ הוא חפשי 
מבחינת קבלתו — מעבר לקביעה הסיבתית ומעליה — 
תוספת של קביעה, שלא היתה כלולה בגורמים סיבתיים: 
קביעה ע״י חוקי־המוסר. לדעת הארטמאן היו השגיאה 
והחד-צדדיות של הדט׳ הסיבתי בזה, שהוא עשה את הסיב¬ 
תיות, שהיא קאטגוריה של הטבע, לקאטגוריה כללית 


של העולם כולו, והביא ע״י כך לידי "נאטוראליזם" 
בתורת־המידות. שגיאתו של הדט׳ הסיבתי לא היתה 
בזה שהוא דרש קביעה כוללת של העובדות, אלא ב״שלטוף 
היחיד, המוניסטי, של טיפוס אחד ויחיד של הדט׳". אפשרות 

חירות־הרצון אינה מותנית באינדטרמיניזם, המבטל את 

** 

דרישת הקביעות ונותן עי״כ מקום למקרה, אלא בדט׳ עילאי, 
המחזיק בדרישת הקביעות, אע״פ שקביעות זו איננה סיבתית 
דווקא. האדם משועבד לדט׳ כפול: "כיצור הטבע הוא קבוע 
קביעה סיבתית אפילו בנטיותיו ובדחיותיו; אולם באשר 
הוא אישיות, הרי הוא הנושא של דט׳ אחר, אשר מוצאו מן 
הממלכה האידיאלית של הערכים״. — "הארטמאן דוחה את 

הדט׳ הטלאולוגי, בהשתמשו בטענה של קאנט: הטלאו־ 

** 

לוגיה מוצדקת, אמנם, כמתודה של החשיבה, אך אין בה 
משום הכרת קשר-הקביעה שבין סיבה ומסובב. אין הארטמאן 
שולל מציאות של תכליתיות, ביהוד בחיים האורגאניים, אך 
הוא מטיל על המחקר המדעי לברר את גורמיה: יש לתהליכי- 
החיים תכליתיות, אלא שזו עצמה נקבעת ע״י חוקיות 
וסיבתיות המיוחדות לחיים. בזה הארטמאן מתקרב לזרם 
ה״אורגאניסמי" בביולוגיה העיונית החדישה. 

ו. דט׳ כללי ופרטי. עם התקדמות המדע, המש¬ 
תדל לגלות את החוקים המדוייקים של הדט׳, הולכת 
ומתבלטת העובדה, שהאירוע הפרטי בכל תחומי המצי¬ 
אות הממשית — מן המקרים בעולם חייו של האדם ועד 
למסלולי האלקטרונים באטום הבודד — אינו ניתן לחישוב 
בטוח ומדוייק על סמך חוקים כלליים. הוגי-דעות חדישים 
מדגישים, שבקביעת אירוע מסויים יש חלק למספר רב — 
לפעמים למספר שאינו ניתן לסקירה — של גורמים פועלים, 
מהם פיסיקאליים ומהם אחדים; בזה מתערער ממילא 
היסוד לתפיסה המכאניסטית של הדט׳ ברוחו של לאפלאם 
(ר׳ לעיל, עמ ׳ 290 ). הדט׳ הסיבתי הקפדני של מדע־הטבע 
הקלאסי מקורו בעובדה, שברוב המקרים אין המחקר מעוניין 
אלא בהכרת אחד הגורמים הפעילים בלבד, כגון בהכרת 
חוק-הגראוויטאציה לגבי האבן הנופלת. בדרך־כלל אין 
המדע, ובכלל זה גם הביולוגיה, צריך להגיע להכרה מלאה 
של הקביעה הפרטיח־אישית כדי לנסח את "חוקיו", ולפיכך 
אין הוא נוהג לעורר את הבעיה של קביעה זו. אולם מבחינת 
האדם, גורלו, הכרעתו ומעשיו — הקביעה הפרטית־אישית 
היא המעניינת, וספק אם ניתן לתפוס אותה בקאטגוריות 
של הדט׳ של המדע. 

וע״ע: אורגניזם; בחירה; גורל; גזרה קדומה; הסתב¬ 

רות, השגחה; חיים; טבע! טלאולוגיה; מקרה; סבה; 

י • , ** * ■ 

סבתיות? תכלית. 

מן הספרות החדשה על הבעיה הפילוסופית של הדט׳: 

מ. ברוד, אקדמות לחירות (קובץ ,,הגות'/ תש״ד)ן ש. זז. 
ברגמן, מבוא לתורת ההגיון, פרק ה/ ס׳ ז/ ט״ו-י״ז, 
חשי״ד; י. י, גוטמן, דת ומדע, 168-149 , תשט״ח 

;* 1930 , 1901 , 0116115 1¥ . 3 0771071010£26 ח 110 ? ,־! 0£ ס £3 ק . 4 . 
, 1 ^ 10 ; 1923 2 , 1904 , ¥1116715 \ 76112671 , 3 )/ 02/21 ,מי 1£ ! 00 . 9 
- 1116715 ¥\ 07 ( 01 י 3 ת 3 כ 1 ! 0€ ס ¥1 \ .¥\ ; 1908 , ¥1116 \ 7616 / 007 
,־! 8£ ) 0050126$ . 3 !! 71 § $0 מו 2# י . 10 ; 1923 4 , 1904 , 70111011 ! 
. 1 * 9115561 .£ ; 1909 י (. 05 ! 10 כ 1 . 4 .* 000£1 . 111 . 0 

2 ( 9 [ , $01151121112011 ! . 2 £071 1111167$110112171 120120771671010£156/16 ? 

, 3 1 ( 7011107 ? 00.5 , 11 ;> 365 }< 4 . 13 ;( 1952 ,¥! י 0 >ןז ¥6 \ . 5 ^ 6 ) 
;* 1949 , 1926 ,)/ 2 / 21 ? , 1131-111130 .א ; 1920 2 , 1917 , 761 / 2011 ? 

- 0100 ־ 1 .. 10 ; 1949 2 , 1940 , 2 ) 1¥6 7001072 . 3 011 ( 421/1 007 ,. 10 
,< 211 ? 7 ! 7 ?! 1£02150 005 , 0 ? 43€55 .[ ; 1951 , 671 ) 6711 <¥ 10£250/165 
- 1 ) $2071 ./ 2 ¥210115771115 .ס 0115011101 .¥ ,ת 51£1 ז 10 ס ¥1 \ . 43 ; 1928 
/([ 1 ( 15,07 067 , £10300 ־ 801 . 43 ; 1928 , 226 ( 07107 ) 1 ס)/ 672 <¥ ./) 2 ) 11711 ? 
.€§ 0 4.3 . 1 ; 1929 ,) $11 ץ 1 /¥ £5260 11 ) 2 [ . 3 112 1£#11$01£6561% . 1 ) 11771 
7/16 , 100 ^ 2010 ) . 13 ; 9 192 , 501 ) $0/2261 015 €7/2760/1671 ¥ 

¥ 111672$ \ . 3 56 '{ 001 4 , 6 :> 41 . 4 ? ; 1932 , $1012 / ס 76630772 ? 













297 


דטרמיניזם 


298 


( 1 - 111 ( 16 . ( 1 . 61010 £. ,\( 601 ($ 01 ־ 035511 .£ ; 1935 ,( 71 ,. 01 : 6 נמ , 

£). 11 . 171 (/ 61671711711577111 $ 117 1 {. 1710 ( 1 . ?/ 1 )/ 51\ 1 1937 ; 646 ' 
13506, 1/3131 )>5 6 11 . 0 ., 1938 ; 61 . ? 131101 (, £). 74 ,. 1716 / 61677711 ' 

7115171115 , 1938 ; 1 531 \ 11€ { 80 . 1 ) 0 1116715 / 161/1611 ?\ , 0005 . 1 ־ ? 

016 1/0 2 9 193 ,. 0 ./) 1176671 11€ } 6 07156 )} 172 . 4 ) 12 111611166 ) 6 $ מ ; £-?. 
$ 3 (( 1 7161 16 61 1/6176 , 0 ׳ X 711 , 1943 ,' £• 306 ( 6(11 15 1¥/231 י ) 0 ־§מ 

1 . 116 ?, £1945 , 6716 ? 111 61 . 0 , 6 ) 00050 .£ ; 1944 , 110 §ס 11 ק ; ?. 
0055311011949 , 7 . 3 } £3 , 7 }) 11 )/ 1 ./) 171 £16 1616010 ' 016 ,־ ; 

£. ¥. 601 1949 , 1 , 1 ) 11 ?}) ¥61 \ 1010£156116 ?} 0615 ,ץ 14 מ 1313 ־ ; ?. 
? 1000 ( 11670155 .? ; 1949 , 1 , 0101116 ' 1 1 ) 1 16 > 1116 111050$ }? ,־ , 
{*1(171 5 0766(10771, 119 5< ע 6716 § 00111171 י 506 )! 00 ) 1 .£ ; 1950 ,.ן 
01103550 .{ . 0 ; 1951 ,( 17 , £16105 . 3 . 011£ ? 0£ . 01 ז < 0 מ£) , 

1/(111176, 81111(1 311(1 063111, 11 , 1951 ; ?706. 0} 1116 X111^ 
1711677131. 003£7. 0 / ?{11106., 71 , 1953 ; 11 }. 110 x 6611 , 

,־ 6401111101 .£ ; 1953 , 7 ־~ 17 . ק 1£3 , 8/31117 ./) . 11 816715611 067 
׳ 10 ) 31 61 . 0 , 05 ז {) 6 מ 70 .? ; 5 7 195 , 1950 , 67 $ 0711131157116 ? 6 ? 
. 1957 , ¥ 111 \ 1/16 / 0 7661 / 0771 ? 0/16 ,־ 101 ) £3 .\ ; 1956 , 12077126 

ש. ה. ב. —א. ע. ש. 

דטרמיניזם ס 1 צ י 1 ל ו ג י — שיטות במדע-החברד., 
המנסות להסביר את התופעות החברתיות המתחייבות באופן 
חוקי מג 1 רם אחד — בלעדי או עיקרי — המעצב את דמותן. 
לפי אסכולות הדט׳ הסוציולוגי קובע גורם כזה את מהותה של 
החברה האנושית, ובעיקר את ההבדלים בין חברות שונות. 
התופעות החברתיות, המוסדות החברתיים השונים נתפסים 
בעיקר כפעולות של גורם מסויים או כתגובות עליו. 

סוג אחד של אסכולות דטרמיניסטיות מנסה להסביר את 
התופעות החברתיות השונות על־ידי גורמים בלתי* 
חברתיים — גורמים הנתונים מחוץ לחיים החברתיים 
ואינם מושפעים על־ידיהם, כגון הגורם הגאוגראפי והגורם 
הביולוגי. סוג שני מנסה לגלות בין המוסדות או הגורמים 
החברתיים השונים גורם אחד, שהוא הקובע ומשפיע 
השפעה גמורה על התופעות האחרות. 

( 1 ) לפי האסכולות "הנאטוראליסטיות" ניתן להסביר 
את התפתחותן של תופעות חברתיות כתגובה של החברה — 
בין אם בצורה ישירה ובין אם בצורה עקיפה — על התנאים 
הגאוגראפיים או הנתונים הביולוגיים השונים, ולא מתוך 
כוחותיה הפנימיים של אותה חברה עצמה. האסכולה הגאו־ 
גראפית מייחסת השפעה מכרעת לגורמים גאוגראפיים: 
א) מבנה השטח וחלוקתו (שטח הררי או מישורי, ימים 
ונהרות וכר)! ב) תנאים אקלימיים שונים, האסכולות הגאו- 
גראפיות השונות קבעו כללים שונים ומציאולת שונות של 
קשר הדוק בין התופעות החברתיות והגאוגראפיות. היו 
שקבעו דט׳ נוקשה, והיו נוקשים פחות, אשר גרסו רק 
השפעה עקיפה של גורמים אלה. האסכולות הגאוגראפיות 
העיקריות התפתחו בעיקר באמצע המאה ה 19 , והן קשורות 
ביהוד בשמותיהם של ברנטס ( 110:4$ ז 8 ) בצרפת, פון מיר 
(זץ 3 ^[ סס?) ום. רצל (ע״ע) בגרמניה וה. ת. בקל (ע״ע) 
באנגליה! במאה ה 20 היה הנציג העיקרי של י אסכולות 
אלה האמריקני הנטינגדון ( 11101108000 ) . 0 ). 

הכיוון הדטרמיניסטי־ביולוגי כולל אסכולות גזעיות 
שונות ואסכולות "דארוויניסטיויד. האסכולות האנתרופו* 
גזעיות גורסות, שהתכונות החברתיות השונות — ובמיוחד 
הכושר התרבותי של עמים שוגים ותרבויות שונות—נקבעות 
ע״י המורשה הגזעית שלהם וכמעט אינן ניתנות לשינוי(ע״ע 
גזע, עט׳ 575/6 ). הנציגים העיקריים של אסכולות אלו היו 

גובינו (ע״ע) וד. סט. צ׳ימברלן(ע״ע). בעקבות ההתפתחות 

י• 

בגנטיקה בסוף המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20 קמה גם 
אסכולה דטרמיניסטית גנטית, אשר ניסתה למדוד את התכו¬ 

נות הגזעיות בשיטות אנתרופומטריות שונות (וע״ע א. גול¬ 

ל 

טון! ק. פירסון). 


האסכולות הדארווינימטיות בסוציולוגיה ניסו 
להסביר את תהליכי העליה והירידה של תרבויות כביטויים 
למכאניזם של הברירה הטבעית נוסח דארווין. כתהליך כזה 
של ברירה טבעית בתוך החיים החברתיים נראתה, למשל, 
המלחמה, אשר הנצחון בה משמש ערובה להישארות החברות 
היעילות ביותר מבחינת כושר הקיום. בתוך אסכולה זו היה 
זרם־משנה, אשר ניסה להסביר גם את התהוות ההבדלים בין 
שכבות שונות בתוך אותה חברה (מעמדות) ע״י תהליכים 
של ברירה טבעית דומה! זרם זה היה קרוב לזרם האנתרופו־ 

מטרי(ר׳ לעיל). מנציגיה החשובים של הגישה הדאדוויניס- 

י♦ 

טית בסוציולוגיה — י. נוביקוב (?©);?סא .!) ול. גומפ־ 
לוביץ׳ (ע״ע). 

האסכולות הפסיכולוגיות שבדט׳ הסוציולוגי, ביהוד 
זו שמיסודו של ג. טרד (ע״ע), ניסו להעמיד את כל החיים 
החברתיים על עקרון החקוי (ע״ע). 

( 2 ) החשובות בין האסכולות הדטרמינסטיות המייחסות 
חשיבות מכרעת לגורמים חברתיים הן: האסכולה הסו־ 

צ י ו ל ו ג י ס ט י ת מיסודו של א. דירקם (ע״ע) והאסכולה 

• *י , 

המארכסיסטית, אשר פיתחה אח המטר יל יזם 

^ • • י* 

ההיסטורי (ע״ע). 

הנימוקים העיקריים להשגות על האסכולות הדטרמיניס* 
טיות הנאטויראליסטיות הן: א) האוטונומיה של חיי־החברה 
וחוקיותם הפנימית! ב) ההבדלים והגונים השונים בחיים 
החברתיים והתרבותיים בתוך החברה האנושית, שהם מרובים 
מכל השיניים האקלימיים והביולוגיים שאליהם אפשר לייחס 
אותם! ג) בתוך גבולות מסויימים החברה האנושית מעבדת 
את הנתונים הטבעיים השונים למיניהם באפנים שונים. 
דוגמות לרוב מעידות, שהתנאים האקלימיים אין ביכלתם 
לקיים הבדלים חברתיים־תרבותיים, ולעומת זה — הביאו 
שינויים טבניים־תרבוחיים אף לידי שינויים מסויימים בתוך 
"הסביבה הטבעית". המהפכה התעשייתית באנגליה, למשל, 
לא נתחוללה בכוח שינויים בטבע ובאקלים, כי אם בכוח 
שינויים טכניים־חברתיים, אשר הביאו לניצול של נתונים 
טבעיים שונים שלא נוצלו ולא עובדו קודם לכן. 

רוב פעולות האדם אין להן שום קביעות ביולוגית וחורש־ 
תית, אלא הן באות כתוצאה של החינוך בחברה. אמנם 
פעולותיו החברתיות והתנהגותו של האדם מותנות בפוטנ¬ 
ציאל הביולוגי שלו — בכשרונות הטבועים בו מלידה, אך 
הפעלתם של כשרונות אלה תלויה בחינוכו ובמסגרתו החב¬ 
רתית, וחינוך זה הוא הקובע את דמותם־בפועל של אותם 
נתונים ביולוגיים. למשל: אדם בעל כשרון של חשיבה 
מופשטת מסוגל להיהפך למאתמאטיקן גדול בחברה המודר¬ 
נית, המושתתת על טיפוח המדע, ואילו בחברה אחרת הוא 
יכול, אולי, להיות למנהיג דתי גדול. התנאים הטבעיים 
למיניהם קובעים גבולות כלליים לאפשרויות השינוי 
והפעולה החברתיים והתרבותיים! אולם בתוך גבולות אלה 
פועלת החוקיות הפנימית של חברה ותרבות, והיא שקובעת 
גם את קצב השינויים למיניהם. 

עיקר הביקורת על אסכולות הדט׳ הסוציולוגי היא, שאין 
הן תופסות במלוא-המידה את מבנה החברה האנושית ואת 
האוטונומיה של חלקיה השוגים. 

וע״ע דרויניזם: דרויניזם חברתי. 

פ. גינסבדג, ראשי־פדקים בסוציולוגיה, תשי״א! - 50 .ק 

. 1927 , 77/ 607/65 5061010£1631 '^ 0737 ? €07116711 ,מ 061 ) 

ש. ג, א. 












299 


דגירמינננזה (קוצב) 


300 


ךטרמינ^טה (קוצב)/ ביטוי אלגברי, הקשור למערכת 
של מספרים או איברים המסודרים בריבוע. הדט׳ 

הומצאה בחיפוש אתרי נוסחה לפתרון משוואות קוויות (מן 
המעלה הראשונה). משתי משוואות בשני נעלמים: 

( 1 ) ג 0 = ץ 1 < 1 + * 1 *. ( 2 ) , 0 = ' 5 ־ ל + 3 2 % 

מחלצים את המשתנה ץ ע״י הכפלתה של; 1 ) ב,ל ושל ( 2 ) 
ב; 6 וע״י צירופן של שתי המשוואות, הנותן: 

( 3 ) !( 0,1 - ־ נ 1 ! 0 = צ( ( < 8 8 1 -.:ל!*). 

תהליך דומה לזה לגבי * נותן: 

( 4 ) 01 ־ 3 ־ - 2 < 1 ! 3 ). 


בשני המקרים מופיע כמקדם של *ון הביטוי!ל^פ - 2 ל, 3 — 
ה״דט׳ מסדר שני״! נוהגים לסמנה ע״י סידור 4 האיברים 
!<־, !י*. <*, ־ ל בריבוע, באותו הסדר שבו הם מופיעים 
במערכת המשוואות, וע״י זקיפת שני קווים משני צדי 
הריבוע: 


(5) 


!ל , 3 


2 ם 


32^1 


בפתרון של 3 משוואות ב 3 נעלמים: 

( 6 ) 4 ל = 4 * 3 3 +ץ' ־ 1, 2, 3) 3^x4-3 

מופיעה ה ״ד ט׳ מ ס ד ר 3 ״ : 


(1 = 


(י) 


8/ 


3 


־ 1 ״ 3 ^ 3 1 1 3 2 2 3 ] 3 

3 !**"** 1 {יג ־־־ ^ 2 3 ^ 8 2 1 3 _ 1 ׳ ^. 2 ^ 1 .*׳ — ! 3 ^ 3 2 3 1 


2 ^ 3$ ן 3 


*1 3 2 3 


בדרך־כלל: הדט׳ מסדר ״, התלויה ב איברים, מסומנת 


של פונקציות גזירות ( ם * ,״. ,!*)!* ב " משתנים, שנוהגים 
לסמנה: 

( 2,0 ^ ^ס/ ,... ■ 1 /)^ _ 6/1 

(ס* ,!*) 1 ! 6x1 

ושהתאפסותה בתחום הוא תנאי לתלות אלגברית של הפונק¬ 
ציות הנידונות! דט׳ זו מופיעה גם בקשר לשינוי משתנים 
של אינטגראלים כפולים, וכן בפרקים שונים של הגאומטריה 
הדיפרנציאלית וחאלגברית. הדט׳ של גריאם ( 01:311301 ) 

במרחבים קוויים ובמרחבי־הילברט והדט׳ של ורונסקי של 

•* • * 

משוואות דיפרנציאליות הן תנאים לאי־תלות קווית של 
פונקציות. מושג הדט" הורחב לדט" אין־סופיות (לראשונה 
ע״י ג. היל) בקשר למשוואות אינטגדאליות—"דטדמינאנטות 

של סרדהולם". לעומת זה לא נמצאו שימושים למושג הדט׳ 

• * ♦ 8 

המורחב לממדים העולים על שנים, כגון דט , של קוביה — 
התלויה ב יס מספרים. — בגאומטדיה האנאליטית משמשת 
הדט' מכשיר חשוב ביותר! בין השאר ניתן נפח המקבילון 
בעזרת דט׳. במסגרת הגישה החדישה למרחבים הקודים 
מופיעה הדט׳(כהכללת הנפח) כפונקציה של וקטורים במרחב 
של ת ממדים. השורות של הריבוע הן ס הווקטורים שבהם 
תלויה הדט׳, והדט , מוגדרת כפונקציה(היחידה!) של ס וקטר 
רים המקיימת את תנאי ההומוגניות והאלטרנטיוויות (להלן 
[א] ו [ב]) והשווה ל 1 לגבי וקטורי הבסיס, שהם השורות: 
.( 0 ... 100 ) ,( 0 ... 010 ) ,... ,( 1 .., 000 ) 

בל ל-קרמר: למערכת משוואות קוויות 

( 11 ) 1 ( 1 = מ * נ ״ 3 + ... + 331 X 3 4 - 3 , 1 X 2 ( מ ,..., 2 , 1 = 1 ), 

אשר הדט׳ של מקדמיה 



ס = 


.... די* | 

! 2 * 2 מ 2 ס ן 

' ך[ ****** ס 


! מ מ מ " 

ו <* י* ז מ 

ן 11 * י 


או בקיצור: ( 9 ) 


ס = 


1( 


3 


ב ( 9 ) מסמן ג את השורה ו : 15 — את העמוד, שבהם נמצא 
האיבר 1 *• 


הדט׳ הופיעה לראשונה במכתב של ליבניץ לידידו ל׳או־ 
פיטל ( 1131 ק 16 ־ 1 ע) ב 1693 . היא נשכחה, עד שהומצאה 
מחדש ע״י קרמר ( 1750 ), שמצא אף את הנוסחה לפתרון 
משוואות קוויות. הצרפתי ונדרמוגד היה הראשון ( 1771 ) 
שטיפל בדט׳ כמושג מאתמאטי עצמאי, שאינו קשור בפתרון 
משוואות קוויות דווקא, והביסוס המדוייק לדט׳ ניתן רק 
ב 1812 ע״י קושי. הסימון המקובל היום לדט׳ הונהג בספרות 
המאתמאטית ע״י קילי ( 1841 ). פתרון משוואות קוויות 
מספריות ע״י דט׳ דורש מספר רב של פעולות־חשבון (ר׳ 
להלן)! לפיכך נדחתה היום שיטה זו בטיפול בבעיות 
שימושיות מפני שיטות אחרות, כגון שיטות קירוב וחילוץ 
הדרגתי. לעומת זה נפוץ מאד השימוש בדט׳ בבעיות עיוניות, 
והיא משמשת מכשיר יעיל מאד להבעת תנאים מאתמאטיים 
בכל ענפי המאתמאטיקה. 

נוסף על נוסחת הפתרון של משוואות קוויות מופיעה חדט׳ 
בפרקים שונים של תורת־המספרים והאלגברה, כגון בתורת 
הממריצות והחילוץ. הצורח הנפוצה ביותר של הרזולטנטה 
והז־יסקרימיננטה (הבוחן) של משוואות אלגבריות היא 
הצגתן כדט" חשיבות מיוחדת יש באלגברה לדט" הסי¬ 

מטריות והאנטי־סימטריות ולדט״ של ואבדרמונד. — באנאלי¬ 

/* 

זה המאתמאטית מופיעה הדט׳ היעק 1 בינית (ע״ש ק. יעקובי) 


ס 


ר 3 


,0^ 


יש פתרון אחד ויחיד, שהוא ניתן בנוסחה 

( 5 ס הוא דט׳ המתקבלת מ פ ע״י החלפת העמוד הג, המכיל 
את מקדמי המשתנה 4 *, בעמוד המכיל את האיברים ג < 1 •• 
השו׳ המקרה ( 1 )—( 2 ), שבו 2 = מ • 

הגדרת ה ד ט׳. מתוך ־ פ האיברים * 3 של הריבוע ם 
(בסימון דלעיל) ניתן לבנות ׳. 0 = 0 ־ ...• 2 • ג מכפלות של ם 
איברים, אשר בכל אחת מהן משתתף איבר יחיד מכל 
שורה ומכל עמוד. הצורה הכללית של מכפלה כזו היא 


(!) ־־("!,...,־*,!י) הם ם המספרים מ 1 עד ם, מסודרים בכל סדר 

אפשרי, כלומר — (!) היא תמורה של המספרים (ם,.., 1,2 ). 

כל תמורה מתקבלת מן המספרים 1 עד ס, המסודרים בסדר 

טבעי, ע״י החלפה הדרגתית של שני מספרים בלבד בכל פעם. 

אם מספר הפעמים הדרוש להשגת התמורה ( 1 ) הוא זוגי 
* 

(״תמורה זוגית״), ניתן הסימן + למכפלה !* 3 • ..״[ 31 ; 
אם מספר הצעדים הדרושים הוא אי־זוגי("תמורה אי־זוגית"), 
ניתן למכפלה הסימן הסכום האלגברי של כל הביטויים 
המתקבלים לפי כלל זה הוא הדט׳ מסדר ס (השו׳( 6 ) — ( 7 )׳ 
הדט׳ מסדר 3 ). זוגיותה או אי-זוגיותה של תמורה אינה 
תלויה בדרך שבה מגיעים אליה! מחצית התמורות הן 
זוגיות ומחציתן אי־זוגיות. מספר המחוברים בדט׳ הולך 
וגדל עם הסדר *. בדט׳ מסדר 5 יש 120 מחוברים, בדט׳ מסדר 
6 — 720 . מספר פעולות־החשבון הדרושות לחישוב דט׳מסדר 
5 (לפי ההגדרה) הוא 4,319 . ערך ה ד ט׳ הוא הביטוי או 










301 


דטרמיננטדו (קוצב)—דיאדוכים 


302 


המספר המתקבל אחרי הצבת מספרים או איברים אחרים 
במקום האיברים ^ 3 • 

תכונות: א) הומוגניות — הכפלת שורה אחת (או 
עמוד אחד) בגורם משותף מכפילה את ערך הדט' באותו 
גורם. ב) אלטרנטיוויות — החלפת מקומן של שתי שורות 
(או מקומם של שני עמודים) משנה את סימן הדט׳. מכאן: 
ג) דט׳ שבה שתי שורות שוות (שני עמודים שווים) שווה 
לאפם. ד) דט׳ המכילה שורה (או עמוד) של אפסים היא אפם. 
ר.) צירוף שורה של דט׳ לשורה אחרת של אותה דט׳ אינו 
משנה את ערך הדט׳; והוא הדין לגבי עמודים. ו) סיבוב 
של דט׳ סביב האלכסון הראשי׳ הגורר הפיכת שורות לעמודים 
ועמודים לשורות, אינו משנה את ערך הדט׳. ז) מכפלה של 
שתי דט" מסדר ם אפשר לחשבה כדט׳ חדשה מסדר "י אשר 
איבריה מתקבלים משורותיה ועמודיה של הדט׳ של המכפלה. 
ח) פיתוח לפי שורה (או עמוד) — בין הדט׳ ס ובין הדט׳ 
*ט מסדר 1 -״ המתקבל מם ע״י מחיקת השורה ד, 1 והעמוד 
ה קיימים לגבי כל 1 היחסים 


( 12 ) 


+ ׳( 1 -) + ...+ 2 1 ם 8 8 1 צ+ 1 ( 1 —) - 4 *,ס 1 ,.־' + *( 1 -) 
-)+״.+ 2 ^־ ־ + י 1 י(! ־)+! ס|, 11 3 + * ! ן 1 -) 


¬ הדט" 1 ^ס נקראות בשם מינורים מסדר 1 -״; כל דט׳ המת 
קבלת מ ס ע״י מחיקת מספר שווה של שורות ועמודים נקראת 
בשם מינור. הנוסחה האחרונה מאפשרת חישוב דט׳ מסדר ם 
בעזרת שורה נתונה וכל המינורים מסדר 1 -ם המתקבלים 
ע״י מחיקת שורה זו וכל אחד מעמודי הדט/ פיתוח-לאפלאס 
של דט׳ מכליל תוצאה־ זו למספר גדול יותר של שורות. 
תכונות הדט׳ (ד), (ה) ו(ח) פותחות פתח לחישוב דט" 

מספריות בדרך קלה. 

0. £0^316^51^1, 010616777117137216711/16071£ 416 171 171171% ! 11 /ח , 
1909, 1948 3 ; 111 17113 ) 171171 06167 / 0 ץ 7/1607 116 ' 7 ,־ 4011 ^ \ד 
14131071631 07467 0/ 0611610^7716721, 1-1¥ ״ 1 .¥\ ; 1923 ג 
?€1 76 }/ : 73 ( 61 § 41 . ,*נ 3 ז־ x^00^ 0/ 0.17166$ 4 { , 17113 ) 06767777171 ־ 

(1114 011(147(1116 ¥07171$, 1941 ; . 4 . 0 . 06167111177(17113 

61714 (1171663, 1949 6 . 


ש. א, ע. 


דאגנחה (יוד 0015 )^ 51 , הבדלה), ברפואה — סכום 
הידיעות המביאות להכרת מהותה של מחלה או 
של מצב מיוחד במהלכה (ע״ע אבחנה). מקובל להניח, כי 
הדי׳ מהווה את השלב הראשון בגישה הרפואית, שהרי על 
יסודה קובעים את הטיפול ומכאן מגיעים ל פ ר ו ג נ ו ז ה, 
שהיא מושתתת על הדי׳ ועל התגובה לטיפול. לאמיתו של 
דבר אין הפרדה ז 1 אלא דידאקטית וטכנית, ובימינו נעשית 
החשיבה הרפואית יותר ויותר כוללת (הוליסטית) וסינתטית. 
השפעת חדי׳ על הטיפול מובנת מאליה, אבל מאידך גיסא 
נתמכת הדי׳ עצמה ע״י שני השלבים הבאים אחריה — 
הטיפול והפרוגנ 1 זה. באותה מידה שהסיכויים הטיפוליים 
משתפרים, גדל הערך וגוברת הנחיצות של די׳ מעמיקה 
ומדוקדקת יותר. כך, למשל, נשתפרה הדי׳ במחלות הרומא־ 
טיות מזמן שהונהג הטיפול בקורטיזון וא. ק. ט. ה. ז האיבחון 
של מחלוודהמוח נעשה יעיל יותר מזמן שלמדו לסלק את 
הליקויים׳ ביחוד את הגידולים למיניהם, בניתוחים מוצלחים. 
אף הפרוגנוזה השפיעה על האיבחון: מצד אחד למדו לוותר 
על איבחון מסובך במחלות העלולות להתרפא מעצמן, ומצד 
שני דירבנה אפשרותם של סיכויים טובים יותר את שיכלולה 
של הדי׳. למשל: האיבחון ע״י צינתור־הלב התפתח בעק¬ 
בות הסיכויים שנפתחו עם כירורגיית־הלב החדישה. 


ברפואה היוונית העתיקה לא תפסה הדי׳ מקום נרחב. 
בכתבי היפוקרטס (ע״ע) אין כמעט זכר לדי' של מחלות 

בודדות, ומדובר בהם על תסמונות (סינדרומים) בלבד: 

י • 

הרופא היווני היה מעוניין בראש וראשונה בפרוגנוזה: "מי 
יחיה ומי ימות", והזניח במכוון את הדי׳, שאף לא יכלה 
להיות מדוייקת במצב הרפואה של ימיו. רק עם התפתחותן 
של האנטומיה (ע״ע) ברנסאנס, של הפיסיולוגיה במאה ה 19 
והבאקטדיולוגיה בסוף המאה ההיא, וכן של שיטת ההוראה 
על-יד מיטת-החולה (ע״ע בורהוה), ניתן היסוד למעמדה 
הנכבד של הדי׳ בימינו. 

אף הדי' החדישה עברה כמד, גילגולים. בפרום המאה 

ה 20 שלטה הדי׳ האנאטומית; אח״כ הודגש באבחנה יותר 

המצב התיפקודי, הדי׳ כשלעצמה אינה אומרת הכל, ויש 

עוד לדון, אם אותה מחלה עצמה מופיעה בצורה קלה או 

קשה, ויש שחולי קל שקול כנגד חולי קשה — אם הוא מופיע 

בצורה רצינית יותר. הגישה הכוללת לכל שלושת השלבים 

האלה — האנאטומי, הפיסיולוגי ובחינת צורת המחלה — 

והשיפוט הנכון לגבי המימצאים, מהותם ועצמתם מקנים לדי׳ 

את ערכה ברפואה של זמננו. 

11 . £ 0011 , 016 (17x1116!16 01(1^72036; 86 173% 3. /<£111717713 4. 
3727116/1 £71 0671 !{£723, 1920 2 . 

י!?. ל. 

ךיאחכים (יוו׳ 81050x01 = "התופסים מקומו של אחר", 
ז״א היורשים), השם שניתן בהיסטוריה לשריו 
ומצביאיו של אלכסנדר מוקדון (ע״ע), שחילקו 
ביניהם את העולם ההלניסטי אחרי מותו. כ״תקופת-הדי׳" 
מציינים את השנים שממותו של אלכסנדר עד להתגבשותן 
של הממלכות והשושלות החדשות ( 323 — 280 לפסה״ג), והיא 
מתחלקת לשני פרקים: עד 301 — תקופת המאבק על 
השלטון העליון, ומ 301 ואילך — מאבקים בין היורשים 
וגיבוש הממלכות החדשות. 

אלכסנדר מת מיתה חטופה בבבל ולא הניח אחריו יורשים 
הראויים לשלטון. להלכה הוכרזו כ״מלכים" בנו, שנולד 
כחדשיים אחרי מותו, ואחיו פיליפום ארידאי 01 , איש 
תם וחולה. למעשה עבר השלטון לידי השרים המוקד(־ 
ניים. המכובדים ביניהם היו א נ ט י פ ט ר 1 ס (ע״ע), ק ר א- 

טרום ופדדיקס (ע״ע). אנטיפאטרום לא השתתף 

•% י— ^ 

בכיבוש אסיה והיה ממונה על מוקדון ויוון כל זמן שעשה 
אלכסנדר במזרח. קראטרוס היה מבני-לווייתו של אלכסנדר, 
אך נשלח על־ידו ליוון זמן קצר לפני מותו, ובשעת מות 
אלכסנדר נמצא בדרך. השלטון בפועל בתחום הכיבוש התרכז, 
איפוא, בידי פרדיקאס, שראה את עצמו כעוצר־המדינה ואת 
תפקידו הראשון — לשמור על שלמות הממלכה של אלכסנדר 
ועל אידגונה הפנימי. הוא המשיך בכיבוש המובלעות הבלתי־ 
תלויות שנשתיירו בתחום הממלכה (בעיקר באסיה הקטנה) 
ומסר את חלקי הממלכה (הפחוות הפרסיות לשעבר) לידי 
שרים מוקדוניים; בחלוקה ראשונה זו של הפחוות קיבלו — 
בין השאר — ת ל מ י (פטולמאיוס, ע״ע) את מצרים, א נ * 
טיגונוס מונופתלמוס (ע״ע) את פריגיה וליסימכוס (ע״ע) 
את תראקיה. השרים ראו את עצמם מיד כמושלים בכיפה, ואת 
פחוותיהם — כחלקם בירושת אלכסנדר. פרדיקאס, שהגן 
בכוח על אחדות המדינה נגד שאיפותיהם הבדלניות, 
נחשד שהוא שואף לכתר־המלכות, ואנטיפאטרוס וקראט־ 
דוס — לאחר שדיכאו ב 323 — 321 את מרד היוונים נגד 


303 


דיאמבים 


304 


ממלכות הךיאדוכים 
בשנת 301 לפנס״ה 




1 

111111111 



ז;;:££;:(:£ץ{ג£:ן 1 ; 


ן 

1 



ממלכת תלמי 
ממלכת ליסימכוס 



מוקיון(ע״ע יון, היסטוריה) — יצאו לאסיה הקטנה למלחמה 

על פרדיקאס. הלה שלח נגדם את עוזרו אומנם (ע״ע) 

•• יי 

היווני, אשר — למרות היותו הלא־מוקדוני היחיד בין 
הדי׳ — תמך באחדות ממלכתו של אלכסנדר! פרדיקאם 
עצמו פנה נגד תלמי שליט מצרים. בקרב בין אומנם 
וקראטרוס נפל האחרון חלל. אולם פרדיקאס לא הצליח 
במלחמתו בתלמי ונעצר על גדות הנילוס׳ ושם נהרג בידי 
קציגיו שקשרו קשר נגדו — כנראה ביזמת סוכני תלמי 
( 321 ). 

אחרי מות פרדיקאם נבחר אנטיפאטרוס לעוצר־המדינה, 

והפחוות נתחלקו מחדש! בחלוקה זו נתמנה סלוקוס (ע״ע), 

י •* * • 

שלקח חלק פעיל ברצח פרדיקאס, למושל בבל. אנטיפאטרוס, 
שהיה מוקדוני צר־אופק ולא התעניין באסיה, חזר למוקדון 
בקחתו עמו את שני ה״מלכים". עי״כ השתחררו הפחוות לגמרי 
מפיקוח מצד השלטון המרכזי. תלמי, שכבר תפס את קירני 
לפני כן, השתמש בשעודכושר זו כדי לצרף לתחום־שלטונו 
גם את א״י וסוריה הדרומית. אנטיגונוס קיבל על עצמו את 
המשכת המלחמה באומנס והרחיב את שלטונו על כל אסיה 
הקטנה. 

ב 319 מת אגטיפאטרום! לפני מותו מינה לעוצר־ 

המדינה את פוליפרכון, אדם ללא כל סמכות בין 

** * 

המוקדונים, למורת־רוחם של כל השרים. קסנדרום (ע״ע), 
בנו של אנטיפאטרום, אסר מלחמה על פוליפרכון באירופה, 

ואנטיגונום יצא נגדו באסיה. פוליפרכון פנה לאומנס ומינה 

** ■* •י 

אותו מטעם ה״מלכים" לשר־צבא ראשי באסיה. בידי אומנם 
עלה לאסוף צבא רב, ביניהם את מבחר חייליו הוותיקים של 
אלכסנדר, שאותם העמיד פוליפרכון לרשותו! אולם לאומנם 
היווני היתד. אורבת תמיד סכנת בגידה מצד המוקדמים. הקרב 
הראשון בינו ובין אגטיגמוס בקרבת אספהאן (פרם) נגמר 
ללא תוצאות ( 317 ) ! בקרב השני (לא הרחק משושן) בגדו 
בו המוקדמים ומסרוהו לידי אנטיגונום, שהוציאו להורג 


( 316 ). שני הקרבות האלה חשובים בהיסטוריה הצבאית 
מבחינת החידושים הטאקטיים של שני הצדדים, ביהוד 
השימוש בפילי־קרב. במתים נסתיימה גם המלחמה באירופה 
בין פוליפדכון וקאסאנדרוס בנצחונו של זה האחרון! 
לידיו נפלו אתונה ועמדוודמפתח אחרות ביוון, ולבסוף גם 
מוקדון עצמה. במשך מלחמה זו נרצח ה״מלך" פיליפום 
ארידאיוס בפקודת אמו — שהיא גם אמו של אלכסנדר 
הגדול — אולימפיאס, והיא עצמה הוצאה להורג ע״י קאסאנ־ 
דרוס ( 316 ). ממשפחת אלכסנדר נותר רק בנו הקטן! 
קאסאנדרוס הכריז על עצמו כעל אפוטרופוס המלד־הילד 
ולמעשה החזיק אותו בידיו כשבוי! לבסוף רצח אותו — 
יחד עם אמו רופסאנה — ב 310 . 

ב 7 שנות־מלחמה אלו כבר נהרסה למעשה אחדות הממ¬ 
לכה הכבירה! ברם, רעיון האחדות עוד לא עבר מן העולם, 
ואנטיגונוס, הזקן והחזק בין הדי", לקח על עצמו להחיותו 
שוב, יחד עם בנו דמטריוס פוליורקטס (ע״ע). אנטיגונום 

ראה את עצמו כעוצר־המדינה! אחרי נצחונו על אומנם נפלו 

% > 

לידו כל ארצות המזרח! דמטריוס הופיע כיורש־עצר. סלו־ 

•• 

קום, פחת בבל, ברח מארצו ומצא מקלט בחצרו של תלמי 
במצרים! בינו ובין תלמי, קאסאנדרוס וליסימאכיס נכרתה 
ברית, וכך הוקמה קואליציה רחבה נגד אנטיגונוס ודמטריום. 
המלחמה, שפרצה ב 315 , נמשכה — בהפסקות קלות — כ 15 
שנה. בראשונה היתה יד אנטיגונוס על העליונה! אולם 
ב 312 הוכה דמטריוס בסביבות ע ז ה ע״י תלמי וסלוקוס. 
תלמי חזר ונסוג למצרים מחשש של פגישה פנים אל פנים 
עם אנטיגונוס! אולם סלוקוס — בראש גדוד קטן שקיבל 
מתלמי — הצליח להגיע לבבל ולהקים מחדש את שלטונו 
במזרח. אנטיגונוס ודמטריום גיבשו את שלטונם בסוריה 
וברובה של אסיה הקטנה וניהלו משם מלחמה ב 3 חזיתות — 
נגד קאסאנדרוס וליסימאכוס במערב, סלוקוס במזרח ותלמי 
בדרום. ב 311 עשה אנטיגונוס שביתת־נשק עם מתנגדיו 



















305 


דיאדוכים 


306 



במערב כדי להשמיד את סלוקוס, אולם הדבר לא עלד. בידו. 
ב 307 נתחדשה המלחמה באירופה! דמטריוס תפס את אתונה, 
ושנה לאחר מכן כבש את האי קפריסין מידי תלמי. אחרי 
נצחונות אלה שם אנטיגוגוס את כתר־המלכות על ראשו 
( 306 ) ! בזה הכריז בגלוי, שנוסדה שושלת־מלכים חדשה 
הטוענת למימשל בכל גבולותיה של ממלכת אלכסנדר. מיד 
אחרי זה ביקש אגטיגונוס לפלוש למצרים בדרך היבשה 
ובדרך הים, אולם הצי שלו, שבראשו עמד דמטריוס, נטרף 
בסערה על־יד רפיח, ואנטיגונוס נסוג עם צבאו חזרה לסוריה. 
תלמי המנצח שם את כתר מלכוודמצרים על ראשו: בזה 
הוכח, שגם חלק מן האימפריה של אלכסנדר היה בכוחו 
להתארגן כממלכה בפני עצמה. מיד עשו גם קאסאנדרוס 
וליסימאכוס כמוהו ( 305 ), וכך הושלם תהליך ההתפוררות 
של האימפריה של אלכסנדר, ומהריסותיה קמו חמש מדינות, 
אשר מרכזיהן היו מוקדון, תראקיה, מצרים, סוריה, בבל. 
אולם מדינות אלו עוד לא הגיעו לידי הכרה הדדית, וגבולו¬ 
תיהן עוד לא היו קבועים. 

אנטיגוגוס המשיך במאמציו לכיבוש יוון ודרכי-המסחר 
בים התיכון, בנצלו את ההפוגה בחזיתו המזרחית בעקבות 
הסתבכות סלוקוס במלחמות באיראן המזרחית ובהודו. 
דמטריוס שם מצור על הנמל העשיר רודוס ( 305 ), אך 
למרות מבצעיו המזהירים במלחמה זו לא הצליח לשבור את 
ההגנה של תושבי האי וסיים את המלחמה בפשרה. מוצלחות 
יותר היו פעולותיו ביוון! אולם כאשר התכונן למלחמה 
מכרעת נגד קאסאנדרוס, קרא לו אנטיגונוס לשוב לאסיה, כי 
בינתיים חזרה ונתארגנה שם קואליציה רחבה נגדו. תלמי 
חזר ותפס את ארץ־ישראל, וליסימאכום עבר את מיצרי־הים 
ופלש לאסיה הקטנה! אך אויבו החזק ביותר של אנטיגונוס 
היה סלוקום, שסיים את מלחמתו בהודו אחרי שרכש שם 
מספר עצום של פילי-מלחמה (לפי המקורות — 500 פילים). 
צבאות בעלי-הברית נועדו להיפגש באסיה הקטנה! אולם 


תלמי נטש ברגע האחרון את המערכה וחזר מצרימה, משהגי¬ 
עה אליו שמועת־שווא שאנטיגונוס מתכונן להתקיף את ארץ- 
ישראל. הוא לא השתתף, איפוא, במערכה האחרונה, והקרב 
המכריע על־יד א י פ ם ו ס ( 301 ) נערך בלעדיו. קרב זה היה 
מבחינת תוצאותיו אחד המאורעות המכריעים בהיסטוריה 
העתיקה, ומבחינת הקפו וממדיו — הקרב הגדול ביותר 
בתולדות העולם היווני וההלניסטי. השתתפו בו כ 150,000 
לוחמים משני הצדדים. צבאם של אנטיגונוס ודמטריוס מנה 
70,000 רגלים ו 10,000 פרשים, עם 75 פילים! צבאותיהם 
המאוחדים של סלוקוס וליסימאכוס מנו כ 64,000 רגלים 
ו 10,500 פרשים, עם 480 פילים (יש מן ההיסטוריונים החדי¬ 
שים הרואים מספר זה כמופרז). שני גורמים הכריעו את 
הקרב לטובת בעלי-הברית: שגיאתו הטאקטית של דמטריוס, 
שהתקיף בראש פרשיו את אחד האגפים של האויב והכה 
אותו, אך ברדפו אחריו התרחק משדה־הקרב העיקרי עד 
כדי ניתוק הקשר בין מחנה פרשיו ובין מחנה־הרגלים שלחם 
בפיקוד אביו! פיליו של סלוקוס חדרו לתוך הרווח שנוצר 
בין שני המחנות ומנעו את איחודם. דמטריוס הצליח להימלט, 
אבל אנטיגונוס אביו נפל בשדודהמערכה. ממלכתו של 
אנטיגונוס נתחלקה בין המנצחים: ליסימאכום קיבל את 
אסיה הקטנה המערבית, סלוקוס את סוריה, ואחיו של קאסאנ* 
דרום את החוף הדרומי של אסיה הקטנה. תלמי נמחק מרשי¬ 
מת הזוכים, אולם הוא הוסיף להחזיק בא״י, אע״פ שסלוקוס 
לא הכיר בשלטונו בה. המצב הפוליטי שנתהווה בסוריה 
הדרומית נשאר מעורפל, והארץ היתד, לסלע־מחלוקת בין 
התלמיים והסלוקיים במשך דורות רבים. 

בחלק השני של תקופת הדי׳ ( 301 — 280 ) רבתה הבניה 
על המלחמה. 4 ממלכות הלניסטיות — של קאסאנדרוס, 
ליםימאכ 1 ס, סלוקוס ותלמי — עמדו עתה על תילן, ומושליהן 
פעלו במרץ לשיגשוגן הפוליטי והכלכלי. סלוקוס, ששלט 
על רובה של אסיה, היה החזק בין הדי/ ומיראתו כרתו תלמי 



307 דיאדופים 

וליסימאכום ברית ביניהם, וליסימאכוס נשא את בת תלמי 
לאשה. אז לקח לו סלרקום את בת דמטריום לאשת, ועי״ב 
הוחזר דמטריוס עצמו, שנשאר אחרי קרב־איפסוס מלך ללא 
מלבות, לחיים הפוליטיים. ב 297 מת קאסאנדרוס: בניו היו 
חלשים, וכסא־המלבות במוקדון החל עובר מיד ליד. בשנות 
293 — 287 החזיק דמטריוס במלוכה במוקדון; אולם הוא לא 
הסתפק בכך ותיבנן את כיבוש המזרח, והקים למטרה זו 
צבא אדיר. עוד לפני שהספיק לעבור לאסיה, פרץ מרד נגדו, 
שנתמך ע״י ליסימאכום וע״י פירוס (ע״ע) מלך אפירוס, וזה 
האחרון הוכרז מלך־מוקדון תחתיו. אעפ״ב עבר דמטריוס 
בראש צבא קטן לאסיה, אולם שם נפל בידי סלוקוס ומת 
בשבי ( 283 ). פירוס לא התמיד בשלטונו במוקדון ועזב את 
הארץ כדי לנסות את כוחו במלחמות בסיציליה ובאיטליה 
נגד רומא. אז ריכז ליסימאכום בידיו את השלטון במוקדון 
ובעמדוודהמפתח ביוון! אך ממלכתו, המצורפת משטחים 
נרחבים באירופה ובאסיה, לא האריכה ימים. ב 281 פרצה 
מלחמה בינו ובין סלוקוס, וליסימאכוס נפל בשדה־הקרב 
בקורופדיון בארץ לודיה ( 281 ), והחלק האסייתי של ממלכתו 
סופח למלכותו של סלוקוס. הלה ביקש לבקר גם במוקדון 
ארץ־מולדתו, שיצא ממנה 54 שנים לפני כן, אולם ברגע 
שדרכה רגלו על אדמת אירופה קם עליו אחד מבני-חצרו — 
בן מודח של תלמי — והרגו ( 280 ) ! את מלכותו ירש בנו 
אנטיוכום 1 , עוד לפני כן ( 283 ) מת תלמי, ובסא-המלכות 
במצרים עבר לבנו, תלמי פילאדלפום. במוקדון עצמה — 
לאחר תקופה קצרה של מהומות — חזרה והתבססה שושלת- 
אנטיגונוס ע״י בנו של דמטריוס, אנטיגונוס גונאטאס. בסופו 
של דבר נמצא העולם ההלניסטי מחולק בין 3 מעצמות גדו¬ 
לות: מ ו ק ד ו ן, עם יוון שבחסותה, בשלטון האנטיגוניים! 
סוריה, עם רובה של אסיה עד גבול הודו, בשלטונם של 
הסלוקיים! מצרים, עם קירני, א״י ודרום־סוריה, קפריסין 
ורצועודחוף בדרום אסיה הקטנה, בשלטונם של התלמיים. 
מלבדו התקיימו עוד כמה מדינות קטנות ועדים חפשיות 
בתחום האגאי ובאסיה הקטנה הצפונית. 

רב היה תפקידם של הדי" בהיסטוריה: הם הרסו את 
הממלכה שנוסדה ע״י אלכסנדר, אבל הקימו על הריסותיה 
סדר פוליטי חדש, שהתמיד בקיומו במשך דורות רבים עד 

כיבוש ארצות המזרח הקרוב בידי הרומאים. 

מקורות: דיודורוס, ספרים י״ח-ב׳; פלוטארבוס, חיי אומנם 
ודמטריוס. 

; ־ 1877/8 , 11-111 , 1111 <, 1115 ) 11 ) 1-1 . 1 > ,״ש,!■״״(! .ס .! 

8. 0646/1. 3. §7160/1 . 14.713. 171(4/^63071. 34(4(44671, 1, 

190 $<}<}., 1893; £^6x. 3. 07. 11. 3. 1)1(4300/1671, 

, 11 , 34674 ) £614 161167114414011671 / . 3 . 064011 .ן ; 1925 

,.{>!>$ 461 י ך\ ,. ¥1144 . 4110 . 171167 ) 0 ,״^יד .¥\ .¥\ ף 1926 
¥0713 [ \ 0766 4116 /ס ץ 114107 ? £ , 7 ־ 031 .]¥ 75 , ¥11 

. 0640/1 , 51€01 ז 11 ג£ .¥ ; 1951 2 , 64 ־ 1 ,. 0 . 8 146 40 323 170771 

. 1 1952 , £14674117714 . 716011-76111 § . 3 

א. צ/ 

ךיאטה (מיוו׳ 81011 : 01 , אורח־חיים), במובן הרחב — משטר־ 
הזנה של בע״ח בהתאם לצרכיו הפיסיולוגיים! במובן 
המצומצם המקובל יותר — משטר־הזנה מיוחד לאדם לשם 
ריפוי מחלה או לשם מניעתה: התאמת הרכב המזון למצב 
המיוחד, הנוצר בגופו של האדם עקב מחלתו. 

הסטיות העיקריות ממצב־בריאות תקין, המחייבות שינויים 
בהרכב המזונות, הן: מחסור או עודף של אבות־מזון 
מסויימים! הפרעות בפעולותיו של אחד האיברים הפנימיים! 
שינויים בחילוף־החמרים. בהתאם לכך מוכנסים שינויים 
בתזונה: הוספה או הפחתה של אבות־מזון מסויימים! החלפת 


- דיאטה 308 

מזונות מסויימים במזונות אחרים! שינויים בצורת ההכנה 
של מזונות (למשל: די׳ רכה, די׳ נוזלית). 

תורת־התזונה קובעת את איכותם וכמותם של המזונות 
הדרושים לאדם בריא לשם קיומו והתפתחותו. גם די׳ לאדם 
חולה צריכה לספק צרכים אלה, וזהו העקרון היסודי של 
תורת־הדי׳ החדשה: כלכלה מאוזנת היא נקודת־המ 1 צא של 
בל די׳. 

דוגמאות של כמה די״ יסודיות ואפייניות: 

1 . דיאטת־רזון. מטרתה לספק לאדם קאלוריות 
פחות מהתצרוכת הרגילה, ועי״ב להכריח את הגוף להשתמש 
במלאי השומן חמיותר — לשון אחרת: לרזות. מידת ההגבלה 
של כמות הקאלוריות נקבעת ע״י הרופא בהתאם למצבו 
של החולה ולמסיבות המחלה. די׳ זו מבוססת על העקרונות 
האלה: א) הגבלת חמרי-מזון עשירים בקאלוריות, כגון 
שומנים, ממתקים, דייסות, לחם! ב) הספקת חמרי־מזון 
בעלי נפח גדול וכמות־קאלוריות מועטת (ירקות, פירות)! 
ג) הספקה מוגברת של מזונות חלבוניים בעלי ערך משביע 
גבוה ויחד עם זה — בעלי פעולה ספציפיודדינאמית חזקה 
(בשר רזה, דגים, גבינה רזה): ד) הבטחת כמות מספקת 
של ויטאמינים ומינראלים. אין כל צורך בהגבלת נוזלים, 
בתנאי שלא יכילו חמרים מזינים. 

ע״פ עקרונות אלה אפשר לבנות דיאטת־חון בצורות 
שונות; מומחיותו של הדיאטטיקן משתקפת בכך, שהחולה — 
למרות הקיצוץ במזונות — אינו חש רעב ומחסור באוכל. 
השמטה שיטתית של ארוחות מסויימות (למשל — ארוחות- 
ערב) אינה מביאה כל תועלת. 

2 . די׳ דלת־נתרן. הנתרן שבמזון נמצא בעיקר 
(קרוב ל 40% ) במלח־הבישול, ולכן יש צורך להגביל את 
השימוש במלח או להימנע ממנו לגמרי. זוהי די׳ המקשה 
על החולה, מאחד שחוסר מלח משווה למזון טעם תפל. 
ע״י שימוש בתבלינים אחרים וע״י בחירה מתאימה של 
מאכלים ושל צורת הכנתם אפשר להתגבר במידה רבה על 
קושי זה, באופן שהמחסור במלח לא יורגש במיוחד. בדי" 
חמורות מסוג זה יש צורך להגביל גם מזונות המכלים 
מטבעם כמות ניכרת של נתרן, כגון חלב, סלק, תרד, גזר. 
מיצרכים מוכנים רבים, כגון: לחם ומיני־מאפה אחרים, וכן 
שימורים, מכילים אף הם כמות ניכרת של מלח או של נתרן 
בצורה אחרת — ויש להיזהר בשימושם. 

די׳ זו נועדה לשימוש בדרגות מסויימות של מחלות הלב׳ 
בלי־הדם, הכליות והכבד. 

3 . די׳ ל חול י־ סב ר ת. למרות השימוש באינסולין, 
עדיין הדי׳ היא שיטת־הריפוי העיקרית ב סכר ת (ע״ע). 
הרופא קובע — בהתחשב עם מצבו של החולד. וכמות האינ¬ 
סולין שהוא מקבל — את הכמויות המותרות של פחמימות, 
חלבונים ושומנים, והחולה מקבל הוראות מדוייקות, מה הן 
כמויות־המזונות המותרות לו. בעיקר מוגבלים חמרים המכי¬ 
לים פחמימות, כגון לחם, דייסות, פירות! סופר וממתקים 
למיניהם אסורים בהחלט: הכמויות של מזונות חלבוניים 
ושומניים מותאמות לזו של פחמימות. בגבולות הכמויות 
המותרות קיימת אפשרות של גיוון הדי׳ בהתאם להרגלי- 
האוכל של החולה ומצבו הכלכלי. לעזרתו של החולה הורכבו 
טבלות המלמדות, בצורה פשוטה ומובנת, איך להחליף מזון 
מסויים במזון אקוויוואלנטי. 

4 . די' לחולי כיב עיכולי. המטרה העיקרית בדי׳ 

זו היא שלא לגרות את פעולות הקיבה ע״י מאכלים גסים, 










309 


דיאטה — דיאלוג 


310 


חריפים וחמוצים, אלא לספק המרים, המגבילים את הפרשת 
מיץ־חקיבה והסותרים את החומצה שבו. המאכלים הרצויים — 
לפי סדר עדיפותם — חם: חלב, שמנת מתוקה, דייסות, 
חמאה, ביצים, צנימים, גבינה רכה, ירקות עדינים ומבושלים, 
פירות מבושלים, בער ודגים. החמרים האסורים הם ירקות 
ופירות חיים, מאכלים חריפים, חמוצים, מטוגנים ושמנים, 
מרק־בשר ותמציות־בשר, שימורי בשר ודגים, ממתקים. די׳ 
ז 1 , אם היא נמשכת זמן רב, עלולה להביא למחסור בוויטא־ 
מין 0 ; לפיכך מספקים את זה האחרון בצורת מיץ־עגבניות 
או מיץ פרי־הדר. חולי כיב חייבים לאכול ארוחות קטנות 
לעתים קרובות.— שיטת ריפוי מקובלת במחלה זו היא שיטת 
סיפי (ץקס 51 ): האכלת החולה בחלב מעורב בשמנת, כל 
שעתיים במשך ימים מספר, ואח״כ הוספה הדרגתית של 
מאכלים מותרים לפי סדר עדיפותם. 

די׳ במחלות אחרות של מערכת-העיפול מבוססת אף היא 
על העקרון של די׳ רכה, עדינה ובלתי־מגרה, חסרת ירקות 
ופירות חיים, המרים גסים, חריפים ושמנים. את פרטי הדי׳ 
קובעים חומרת המחלה ומקומה! למשל: במחלות של המעי 
הגם הדי׳ מוגבלת בחלב ועשירה בחלבונים, ויטאמינים 
ומינראלים, ואילו במחלות־כבד הדי׳ מוגבלת בשומנים 
ועשירה במיוחד בפחמימות וחלבונים. — בכל המחלות של 
מערכודהעיכול חשוב המעבר ההדרגתי מדי׳ חמורה לדי׳ 
חפשית יותר. 

נוסף על ארבע הדי" הללו, שהן הנפוצות ביותר, קיימות 
די" ספציפיות בשביל מחלות מסויימות, כגון מחלות־מחסור 
(מחסור בוויטאמינים, מינראלים, חלבונים). 

הדיאטטיקה (תורת־הדי׳) החדישה אינה מסתפקת 
בקביעת הדי/ הכנת המזונות וצורת הגשתם. בהזנת החולה 
כרוכות בעיות שונות, שקביעת הדי׳ אינה אלא אחת מהן. 
קיימים גורמים כלכליים, חברתיים, עדתיים ופסיכולוגיים, 
שיש להתחשב בהם כדי להצליח בריפוי, הדיאטטיקה נעשתה 
חלק בלתי־נפרד של מדע־הרפואה המודרני. מימצאים רפו¬ 
איים משמשים יסוד לקביעת סוג הדי׳ ופרטיה, ומחקרים 
דיאטטיים נכללים לאחרונה במחקרים הרפואיים במידה 
גדלה והולכת. 

בגלל הדרישות הספציפיות והמגוונות של הדיאטטיקה 
החדישה נוצר הצורר בהכשרה מקצועית מיוחדת בשדה 
זה: נוצר מקצוע נפרד וחדש של דיאטטיקנית, שמתפקידה 
לעסוק בדי׳ ובכל הקשור בה בבתי־חולים, בתי־הבראה 
ומוסדות דומים. 

בארצות רבות קיימים מוסדות־לימוד, שמתפקידם להכ¬ 
שיר דיאטטיקניות בדרגות שונות עד לדרגות אקאדמיות, 
וכן נוסדו אגודות מקצועיות ארציות ואירגון בינלאומי 
לדיאטטיקה. גם בישראל קיימות אפשרויות להכשרה 
במקצוע זה. 

וע״ע תזונה. 

י. ק. גוגנהיים, תורת התזונה, חלק ג׳ ונספחים ג/ ד/ 1954 ; 

/(? 1 ) 0161 $1046171 . 500 ^ 10 ) 1 ) 471 . 1 ^ .£ - 31131115 ־ 481 . 4 < 

- 11 ' 1 ) 0171 י 0 ־ 1 ־ 101 ק 0111 ? . 0 - 1015011 ? . 4 , ;^ 1940 , 111716111 )£?' 1 

016 ן \ 21611 ) 01 י £0 ק 14011 . 47 ; 1948 ,^ 216111 ) 01 . 11 £3161176 ( 7111 

0?71<211?1412§ 4. 0€31111 (1611 11. 0.7(211\611 , 1950 5 ; ,411101*. ?40(1. 

.4.5500., 0(17141200\ 0 / $114172110 71, 1951: 0. 1 ) 0 ,* 1101 ־ 1111 ׳ x4- 

600 /( 0/ 0161 71161(1$), 1952; 3. *401,03101% $111*1121071 

(111(1 0161 111 06(11111 (211(1 0136(226, 1952 6 ; \1. <3. 47011!, 

. 011011 ־ 111 ^ . 14 - ■ 1101 ־ 831 . 4 ? - ז 0 קסס 0 .£ ; 1955 2 ,( 1$ ) 1167 ' 016101 

. 2 לד 19 . 2362 ) 0136 1 ) 271 ) 11111 ) 06 , 111071 ־ 01411 

דח. פ. 


דאטו־מיות, ע״ע צורנייות. 

י ־ * זן. 

ד י $$ט 1 כ 1 י כ£ ( 011111:0 ^ 1 ^) א 1 (• 11111 ^ 10501 ^), סלע" 

* • נ 

משקע המורכב בעיקר מקליפות דקיקות של צו¬ 
רניות (ע״ע) מיקרוסקופיות, בשיעור של 3 מיליון קליפות 
ל 1 סמ״ק. הדי׳ מופיע כחומר אבקתי (אדמודצורנלת) או 
כסלע מלוכד. זהו חומר רך וקל: קשיותו 1 — 1 / 2 !, ומשקלו 
הסגולי במצב יבש אינו אלא 0.13 , וזה בגלל מילוי הקליפות 
העדינות באויר. מאותה סיבה עצמה מצטיין חדי׳ במובילות 
תרמית נמוכה מאד. נקודת־ההיתוך של הדי׳ היא בין ס 1,610 
ל ס 1,750 . די׳ נקי הוא לבן, אך לרוב צבעו חום, אדמדם או 
צהוב מחמת תוספת של תחמוצוידברזל. הדי׳ מכיל כ 80% 
סיליקה ועפ״ר כמויות קטנות של אלומינה ותחמוצות של 
ברזל, סידן, מאגנזיום ואשלגן, וכן כ 10% — 5 מים. 

די" הם משקעים של מים קרים, חן מתוקים והן מי־ים. 
אדמת־צורניות מן הפליסטוקן מכסה שטחים נרחבים מאד 
של קרקעית האוקיינוס השקט באיזור הארקטי והאנטארקטי. 
די" יבשתיים מאובנים ידועים מן הטריאס ואילך, אך עיקרם 
הוא מן השלישון. ברוב המקומות מופיע הדי׳ בסידרת 
הסלעים בשכבות בעובי של כמה מטרים בלבד, בסירוגין 
עם סלעי־משקע אחרים, אך במקומות אחדים, כגון קאלי־ 

פורניה, מצויות שכבות־די׳ שעביין מגיע עד כדי 900 מ׳. 

1 

לדי׳ שימושים טכניים ותעשייתיים מרובים, ביהוד: 

1 ) כחומר מסנן — המספח חמרי־זוהמה — לניקוי נוזלים 
(תעשיית סופר, משקאות, שמנים, נפט, הכשרת מי־שתיה 
וכד׳); 2 ) כחומר־בידוד תרמי ואקוסטי; 3 ) כחומר־מילוי 
בתעשיית צבעים, המרים פלאסטיים, גומי, נייר, תקליטים, 
דשנים ומוצרים פארמאצוטיים; 4 ) כחומר־ספיגה לנוזלים 
שונים, כגון חמרי־נפץ (ע״ע דינמיט). די׳ מסוגל לספוג מים 
בשיעור 200% של משקלו בלי להתפרק. 

די" מופקים בארצות רבות. היצרן העיקרי הוא אה״ב, 
המפיקות כ 300,000 טון בשנה, בעיקר בקאליפורניה. 

י. ב. 

ךיאלוג (יוו׳; 0 ׳,י- 0 .?*ז 1 § = דו־שיח), שיחה בין שניים או 
יותר, שבה מכוונים דברי הצד האחד לקבל תשובה 
מן הצד האחר, ואף מקבלים אותה, וחוזר חלילה. מכאן, 
שהדי׳ הוא תהליך של חשיבה משותפת, וזו כרוכה בהבנה 
הדדית, הבאה לידי ביטוי בדרך של הסכמה או בדרך של 
התנגדות מנומקת. שיחה ללא הבנה הדדית אמיתית אינה 
ראויה להיקרא בשם די׳. תיתכן צורת ויכוח, שבה מביעים 
המתווכחים את דעותיהם, הסותרות זו את זו, וכל אחד 
מהם תוקף את השקפתו של האחר בכל האמצעים, בלי 
שיבין שום צד את העיקר בחשיבתו של הצד־שכנגדו. לא 
כן הדי׳, שהוא בחינת חשיבה משותפת, המונעת ע״י בעיות 
משותפות, שבירורן — ואם אפשר אף פתרונן — הוא המניע 
המשותף והמגמה המשותפת לבני־השיחה. שיתוף־פעולה 
רציני כזה מצוי בעיקר בשיחה הפילוסופית. לפי יספרם 
(ע״ע), "הוויכוח הפילוסופי האמיתי" הוא התפלספות־ 
במשותף, שבה האנשים באים במגע זה עם זה בהווייתם 
ללא הסתגרות, באמצעי תכנו של הוויכוח. אעפ״כ יאספרם 
מטיל ספק בדי׳ — ואפילו בדי׳ האפלטוני — כ״צורת- 
התמסורת האדקוואטית של ההתפלספות", וצורת הדי׳ של 
חיבורי ג׳ורדנו ברונו, שלינג ואחרים נראית לו "מלאכותית" 
לגמרי (ר׳ להלן). 


311 


דיאלוג — דיאלוגית, פילוסופיה 


312 


מכל־מקום באד. "ההתפלספות־במשותף" לידי ביטוי בבהי¬ 
רות מובהקת בשיחותיו של סוקראטס, כפי שנמסרו או נוסחו 
ע״י אפלטון, וכן בשיחותיו של אפלטון עצמו (חשו׳ "אגרתו 
השביעית"), וביחוד בדי׳ שלו עם ידידו הצעיר דיון (ע״ע 
דיוניסיוס) בחצר סיראקוסי. הדי" הספרותיים של אפלטון, 
ביהוד הראשונים שבהם (כגון "פרוטאגוראס", "אפולוגיה", 
"קריטוך, "גורגיאס"), וכן "המשתה" וכמה מן הדי" האחרו¬ 
נים, הם יצירות המייצגות די" אמיתיים, והם מבטאים 
את טיב שיחו של סוקראטס ואת השפעת דבריו על הצעירים 
שביקשו את קירבתו. כתבים אלה, המפתחים לעיני הקורא 
את פעולת ההתפלספות האמיתית, יש בהם, מבחינת תולדות- 
הספרות, משום שיא לצורת הדי׳ כסוג ספרותי. אף אריסטו 
כתב די", ומכל כתביו היו אלה דווקא שהביאם הוא עצמו 
לידי פירסום! גם די״ אלה — שהלכו לאיבוד — נחשבו 
בשעתם ליצירות־מופת. 

הדי׳ הספרותי כבר היה מצוי בימים ההם מזה דורות רבים 
בתחום התרבות העתיקה שממזרח הים התיכון עד הודו! 
בספרות היוונית נקבע לו תפקיד חשוב כבר בדראמה. אולם 
הפיכת הדי׳ לסוג חשוב בפני עצמו בספרות־ 
הפרוזה היתד, תוצאה משיחותיו של סוקראטס. תלמי¬ 
דיו—ולא רק אפלטון לבדו—עשו את הדי׳ לצורה העיקרית 
של הספר הפילוסופי. 

בין החיבורים שנכתבו בצורת די׳ מחוץ לתחומה של 
הספרות היוונית־הרומית החשוב ביותר הוא ספר איוב, 
הספר "הפילוסופי" ביותר שבכל ספרי־המקרא, שהוא קרוב 
לוויכוחי־הבעיות היווניים. השקלא־וטריא התלמודית וספרות 
השאלות־ותשובות הן דיאלוגיות מבחינת מהותן. ממסרתה 
של ספרות זו, יחד עם המסורת האפלטונית, נוצר אותו הסוג 
של די׳, שהוא אפייני ליה״ב — הדי׳ הלימודי הפילוסופי- 
תאולוגי, שדוגמתו המובהקת הוא ם׳ "הכוזרי" של ר׳ יהודה 
הלוי. 

אולם תחומן העיקרי של תולדות הדי׳ נשארה ספרות- 
הפרוזה החילונית. שונה תכלית השינוי מן הדי׳ האפלטוני 
הוא הדי׳ של הסאטיריקן לוקינוס (ע״ע). אך לרוב הסופרים 
שכתבו בצורה הדיאלוגית בתקופה העתיקה משמש כמופת 
אפלטון, לעתים אף כסנופון! כך, למשל, לקיקרו בהרצאתו 
הדיאלוגית על חכמת־החיים. בתקופה העתיקה המאוחרת 
הפך הדי׳ לצורה מקובלת של הספרות הפילוסופית עד כדי 
כך, שאף אותם מכתבי סנקה, שלא נכתבו בצורת דו־שיח 
דווקא, נקראו בשם די". כיצירת־מופת כתובה בצורת די׳ 
בולט בספרות הרומית המאוחרת 11$ נ 11 ז 3:0 ז 0 016 115 § 10 ג 01 
(״הדי׳ על הנואמים״), שנתחבר — כפי הנראה — על-ידי 
טקיטוס. פלוטרכוס, שכתב את מרבית חיבוריו הפילוסופיים 
בצורת די", מעיד על עצמו בבירור ובפירוש כעל ממשיכה 
של המסורת האפלטונית. רוח קלאסית מנשבת גם בראשון 

הד״ של ניצוח נוצרי — "אוקטאוויוס", מאת מינוציוס פליכם. 

•• • 

בספרות הרנסאנס, שבה נתגברה שוב השפעתו של אפ¬ 
לטון, תופס הדי׳ — בעיקר הדי׳ הפילוסופי, המדעי והמדיני — 
מקום חשוב. ניקולאום מקיזה (ע״ע) כתב כמה די" בלאטי- 
נית! בחשוב שבהם נתפסת הדמות הראשית, ההדיוט 
( 110£3 > 1 ), לפי דוגמת סוקראטס. זמן מועט לאחר מכן מצאה 
האפלטוניות התסאנסית את ביטויה המושלם ב״ויכוח על 
האהבה" של יהודה אברבנאל (ע״ע), שבו מפותח רעיון 
האהבה כיסוד קוסמי בשיחות בין "פילון" ו״סופיה" ב. קס- 


טיליונה (ע״ע) הביא ב״קורטג׳אנו" שלו את האידיאל של 
אביר־הרנסאנס לידי תיאור בצורת די׳. — ה״שיחות" 
( 0011031113 ) של ארסמוס (ע״ע) רובן תיאורי-מידות סאטי¬ 
ריים, שבהם הוא ז&ם ללעג בעיקר את חיי־הנזירים. תומם 
מודוס (ע״ע) כתב את הדי׳ הגדול "אוטופיה" בהשפעה 
ניכרת של "מדינת" אפלטון ובמגמה הקרובה לזו של אפל¬ 
טון — להשפיע על השליט כמחנך פילוסופי. 

בסוף תקופת הרנסאנס נכתבו הדי" של ג׳ורתו ברונו 
(ע״ע), שבהם נתן ביטוי לפילוסופיית־הטבע הפאנתאיסטית 
שלו ולתפיסה קוסמותאולוגית של האנושות. ראשיתה של 

ספרות המדע החדיש הם הדי" של ג ל י ל א י (ע״ע), שבהם 

■•־* • • 

הוסברה המתודה של המדע, הובאו ההוכחות לתורה ההלל־ 

צנטרית והונחו היסודות של המכאניקה. אולם הצורה הדיא- 

€ ♦ 

לוגית לא יכלה להתקבל כצורת ההרצאה וההסברה של 
המדעים. 

לעומת זה בחרו אף במאות האחרונות פילוסופים והוגי־ 
דעות לעתים קרובות בדי׳ כצורת־הרצאה של השקפות־עולם 
ושל תורות פילוסופיות, למשל ליבניץ, פגלון, ברקלי, יום, 
שלינג, רנאן. מחברים שהציגו אישים היסטוריים בדי" 
מדומים הם גובינו(ע״ע) ב״הרנסאנס" ולנדור (ע״ע). בדור 
האחרון מציינים עומק המחשבה וליטוש הצורה את הדי" של 
פול ולרי(ע״ע), "הנפש והריקוד" ו״אופלינוס". אחד הספרים 
החשובים של מ. בובר (ע״ע), "דניאל, שיחות על ההגשמה", 
1913 , כתוב בצורת די׳. 

, הס [ 10 ? ,־ £1 1 ) 10(1 ] 3 x 1 ־ 1 ? .? ; 1895 , 1-11 ,.(£ , 2 £ 1 ־ 1411 

,■ £ 111.50 . 111 ) . 0 ; 1957 2 , 11 , 1954 2 , 12 , 8 , 6 .ק £3 , 1 
. 1957 ,( 928-955 , 111 י ךת 1 : 11 ו £ 1 : 151 ־ 1 ב 01 .ט £אל 1 ;) 11 \^ .£ 

א. ע. ש. 

ךיאלונית, פילוסופיה, תנועה מודרנית בפילוסופיה 
ובתאולוגיה האירופית. האפייני לפיה״ד אינו הצורה 
של הדיאלוג (ע״ע), אלא המחשבה עליו. עניינה של 
פילוסופיה זו להוכיח, שהטעם האנושי האמיתי של חיינו 
ומחשבתנו מחייב אותם להיות "דיאלוגיים". הפיה״ד חוזרת 
אל תפיסת תפקידה של הפילוסופיה כהגות למען החיים. 
מבחינה זו היא קרובה ביותר לשתי תנועות חדישות אחרות 
בעולכדהרוח — לפילוסופיה החיים (ע״ע) על 
כיווניה ולאכסיסטנציאליזם (ע״ע). 

מגמתה של התנועה הדיאלוגית המודרנית אינה בעיקרה 
פילוסופית־פדגוגית־פוליטית, כפי שהיתה זו של הדיאלוג 
האפלטוני, אלא עיקר עניינה הוא יחסו של היחיד 
לזולתו ולאלהים. לתנועה זו מתחילתה ניתן דחף ע״י התחיה 
של האמונה הדתית. היא מרבה להסתמך על המקורות 
הדתיים של היהדות והנצרות. נציגיה היהודיים של הפיה״ד 
מבקשים סמוכים לשיטתם בחוויית התפילה היהודית, שהם 
מפרשים אותה כ״שיח״ עם האל (חשו׳, למשל, תה׳ קב, א! 
שם קמה, ה, ועוד), בשיחות שבספר איוב ובדיאלוגים 
האישיים שבין האל ובין נביאיו ובחיריו. מ. בובר (ר׳ להלן) 
רואה את הגותו מושפעת גם מ״הדיאלוג החסידי עם אלהים". 

מגילוייה הראשונים של הפיה״ד — רשימותיו היומניות 
המונולוגלת של סרן קירקגור (ע״ע) מ 1835/7 , שבהן גלומים 

גם ניצני האכסיסטנציאליזם. לקירקגור היה עניין בחיים 

* * • • 

דיאלוגיים עם אלהים, והוא עצמו ניתח את היחס שבין 
כוונתו היסודית — הנוצרית — הזאת לבין חשיבתו של 
סוקראטה. לודויג פויארבך (ע״ע) היה גם הוא מסוללי-הדרך 




313 


דיאלוגית, פילוסופיה — דיאליזה 


314 


לפיה״ד המודרנית. אמנם, בניגוד קיצוני לקירקגור, הובילה 
דרכו של פויארבאך מן הדת, שאיבדה בעיניו את טעמה, למא- 

טריאליזם אתאיסטי. אך הצד השווה בשניהם — העמידה על 

•י — • 1 י 
• * 

המשמעות האמיתית של החיים, שהם דיאלוגיים, — וזה 
בניגוד לעניין התאורטי בלבד, שהוא העניין שמוצאות בחיים 
ובעולם השיטות ה״מונולוגיות" (ר׳ להלן) של ההוגים האי- 
ריאליסטיים הגדולים שקדמו להם, ובניגוד לעניין האגואיסטי 
והמאטריאלי גרידא של הבורגנות העולה של זמנם. 

שלושת הכיוונים האלה — פילוסופיית־החיים, פילוסר 
פיית־האכסיסטנציה והפיה״ד — היו במאה ה 20 לזרמים 
חזקים ורחבים של החשיבה. תחילה הגיעו להשפעה באירופה. 
התקופה העיקרית של התפתחותה ותפוצתה של הפיה״ד היו 
השנים שאחרי מלחמת־העולם 1 , ומרכזה היה גרמניה ! לאחר 
מכן התפשטה השפעתה גם לתחום דוברי אנגלית ועברית. 
גם בצרפת התפתחה, בדומה לתולדותיה בגרמניה, יחד עם 
שני הזרמים האחרים המקבילים לה. בכל מקום התקוממו 
שלושת הזרמים יחד נגד תפיסות־היסוד בתורוודההכרה של 
האסכולות האקדמיות, ובייחוד של האידיאליזם החדש. "האני 
המונולוג , אינו אלא אי־הבנה, שאליה התנפצה — ואליה 
מוכרחה היתד. להתנפץ — כל הפילוסופיה של האני! האני 
קיומו בדיאלוג" (פ. אבנר). בדברים אלה מותקפת תפיסת 
האני כ״סובייקט" גרידא, שפעולתו היא בהכרת אובייקטים. 
הפילוסופים הנתונים לסובייקטיוויזם מדומה זה תופסים 
למעשה את האדם עצמו — באשר הוא יותר מסובייקט 
של ההכרה — כאובייקט. נמצא, שתפיסה זו היא בעצם 
אובייקטיוויזם קיצוני, ובמקום שהיא שוררת אפילו בראיית 
הורתו של האדם וחייהם המשותפים של בני־האדם — 
שם אין קיום אפשרי לדיאלוג. אובייקט הריהו ״סתם־דבר״ ! 
וב״עולם של סתם־דברים", שבו אני חי כסובייקט מכיר 
גרידא או שאליו אני קשור ביחסים ענייניים בלבד, לא יהא 
דיאלוג. בדיאלוג יש משום דיבור ושמיעה! הדיאלוג הוא 
יחם של "אני ואתה". 

להתקוממות זו נגד החיים ב״עולם של סתם־דברים", 

שאינם מביעים כלום, נתן ר. מ. רילקה (ע״ע) ביטוי נוקב 

♦ • 

בשירה, ואילו מ. בובר (ע״ע) נתן לה ניסוח פילוסופי בספרו 
״אני ואתה״( 1923 ) ! בקובץ של כתביו על הדיאלוג( 1954 ) 
הציג בובר בנספח, מתוך עמדה בי?!רתית, את תולדות 
ההכרה של "יחס־היסוד של אני־ואתה", לרבות חלקו הוא 
בהכרה זו. 


"מלת־היסוד אני־ואתה" בניגודה למלת־היסוד של האוב־ 
ייקטיוויזאציה ״אני וסתם־הוא״ ( £5 ) — ז״א לעולם של 
סתם־דברים —, נתקבלה ע״י כמה מבני־דורו של בובר 
כביטוי המתאים של מחשבתם הם ונעשתה לאחד הרעיונות 
המרכזיים של משנותיהם. אולם התנועה הדיאלוגית של 
המאה ה 20 ניכרת גם בכמה כתבים שנכתבו ללא קשר עם 
בובר, ואף לפניו. הפיה״ד באה לידי ביטוי בתחומים רבים 
של חיי־הרוח: בין מייצגיה — פילוסופים ופדגוגים, כגון 
גריזבך (ע״ע)! אכסיסטנציאליסטים כגון ק. יספרם 
(ע״ע) וג. מרסל (ע״ע)! תאולוגים פרוטסטאנטיים, 
כגון ק. הים ( 116101 ..£), ג׳. ה. אולדם ( 011113111 . 11 .!) ! 
תאולוגים קאתוליים, כגון רוימנו גוךדיני (ע״ע)! בספרות- 
העיון העברית בישראל היא מיוצגת ע״י ש. ה. ברגמן(ע״ע). 
| הוגים רבים, ביחוד רוב התאולוגים, מקשרים את ההערכה 
העקרונית של הדיאלוג עם פילוסופיה של הלשון ותאולוגיה 


של הדיבור והמאמר (ה״דבר") האלוהי והאנושי, ואף מסבי¬ 
רים את הערכתם מתוך קישור זה. כאלה הם פרנץ רו־זנצדיג 

(ע״ע), הקאתולי פרדינאנד אבנר ואישי התאולוגיה הדיאלק־ 

* * • * - • ■ ■ 

טית (ע״ע דיאלקטית, תאולוגיה) הפרוטסטאנטית: ק. ברת 
(ע״ע), א. ברונר (ע״ע), פ. גוגרטן (ע״ע). ברוב התורות 
הללו משולבים יחד ה״דבר״ והאהבה — ה״דבר" כבחינה 
האובייקטיווית והאהבה כבחינה הסובייקטיווית של היחס 
בין האני והאתה. לעומת זה התנגד אלפרד דלפ (ע״ע) — 
כקאתולי תומיסטי — לעשיית עקרון הדיאלוג לעיקרון מטא¬ 
פיסי בעל תוקף אוניוורסאלי והיחס ״אני־ואתה״ — לדרך 
היחידה לדעת־אלוהים: לכך משמש לנו בראש ובראשונה 

גם כוחה של המחשבה הפילוסופית הטבעית. דלפ הדגיש 

* • 

את המרחק האין־סופי של האל ממנו עם כל קרבתו אלינו 
בדיאלוג! אולם בימיו האחרונים, בהגיונותיו על אמרי- 
תפילה, נתן ביטוי עז לגישת הפיה״ד. 

בטאונה של תנועת הפיה״ד בשנות 1926 — 1930 היה 
כה״ע • 631111 •!.£ 16 ( 1 , שי״ל בעריכת מ. בובר, י. ויטיג, ו. פון 
ויצזקר. 

ש. ה. ברגמן, הפילוסופיה והדת, תשי״ג! הנ״ל, הפיה״ד 

מקירקגור עד בדבר, תשי״ז ; ! 33671 067 .£ 

- 61311 § . 8 . 14 18073 003 י ־ £61101 .£ ; 1921 ,§ 1 ז 8716514 ./ 6 
,■ €1 < £111 . 1 ^ ; 1935 , £16116 . 11 18073 ,. 1 ) 1 ; 1921 , 11611 ) 1160111 671 § 
- 7171 ? 156/16 § 6/1010 . 1 ) .( 111 1/1611 ( 36/1 016 ,. 1 ) 1 ; 1923 , 016 . 14 16/1 
; 1931 ,/ 180716 3/16 01161 61 ז 70 \ 7/16 ,ז 6 תת 11 ז£ .£ ; 1954 ,ק 21 
- 7/111030 , 5 ־ 61 ק 25 [ ; 1931 , 611 }/! 067 . 14 01014/16 

,§ 71661111 13 £1/6 7601 , 1112111 ) 01 . 14 .{ ; 1932 , 111 , 11 , 7/116 
. 5 . 1 ^ ; 1949 , 111 ־ 1 , 61116101-3 § 06 . 11 0/11433 ,ק 01 ( 1 . 8 ; 1942 

, 146 § 010/0 / 0 £1/6 3/16 01161 ' 811/161 3111 '{ 7161 ,תמ 11112 ) 1£ ־ £1 

1955; £. £1011 8x1536112 1171 01014/1611 - 61145 00/{14711671 - 

3671, 8716/611 14. 7 '0§611146/16711 307671 8067\6 §0076/3, 19 5 6; 

031011 }! 8.071171114111 ./ 6 . 7/11105 . 61 . 14 675 < 05£ [ . 8 , 11 מ £211£1112 .£ 

. 1957 ,( 193-284 ,{קק\ 80£1 .£ . 06 ] 1 זג£) 

א. ע. ש. 


מחיצה 


דיאליזה (ירו׳ 2/1811 ס 81 , הפרד), שיטה להרחיק מתמיסה 

• ־ * ץ ׳ ■ י •• י 

מימית של קולואידים (ע״ע) חלקיקים, שאין 
חמסתם קולואידית אלא אלקטרוליטית (מלחים, בסיסים, 

חומצות) או מולקו־ 

*• * 

לארית לא-רב־פולי- 
מרית (כגון סוכרים, 
כהלים וכד , ). שיטה 
זו נמצאה ע״י תומם 
גו־יאם (ע״ע) ונחקרה 
ע״י דונן(ע״ע) ואח¬ 
רים. היא מיוסדת על 
מציאות קרומים חדי- 

רים־למחצה (סמיפר־ 

•• * • 

מאביליים, ע״ע אום־ ריאליזח (חצי־סבמתי) 


מים 



מיס 


מוזה) טבעיים בעולם 

החי(שלפוחית, מעיים) או מלאכותיים (כגון גיטרו־צלולוזה, 

אצטיל־צלולוזה, ועוד). הם חדירים למולקולות פשוטות או 

— ♦י • • 

ליונים פשוטים, אבל לא לחלקיקים רב־פולימריים גדולים 
מאד, כגון קולואידים שונים שבסולים. לפיכך כלי העשוי 
מקרום סמיפרמאבילי יכול לשמש חדר־די/ ויחד.עם מיכל 
של מים נכנסים ויוצאים הוא עושה תא של די׳(ציור)! המלח 
שבתמיסת־הסול חודר דרך הקרום מחמת הפעפוע ויוצא אל 
המים הזורמים! לא כן חלקיקי הסול. אילו היו המים עומדים, 
היתד. חלוקת המלח בין הסול ובין המים שמחוץ לקרום 

מגיעה עד מהרה לידי שיווי-משקל קבוע (ע״ע דו:ן)! החלפת 

1 ** 













315 


דיאליזה — דיאלקטיקה 


316 


המים מתיקה את שיוזי־חמשקל בלי־הרף לצד אחה עד 
שלמעשה כל המלח שבחדר הסול יוצא ונשטף. — מהירות 
הדי׳ תלויה בטיב הקרום, ביחס שבין שטדדהקרום לנפח- 
הסול, בטמפראטורה ובהפרש התרכוזת של האלקטרוליט 
(מלח) שבין שני צדי הקרום; היא גדולה לפי גדלם של 
שיעורים אלה. — לשם החשת תהליך הדי׳ אפשר להכניס 
מתח חשמלי (זוג אלקטרודות) במיכל־המים, שנהפך ע״י כך 
לתא אלקטרוליטי (ע״ע אלקטרוליזה). שיטה זו נקראת 
אלקטרדדיאליזה. — הדי׳ משמשת להפקת סולים נקיים 
(כגון לצרכי ריפוי) או לצרכים אנאליטיים מדעיים (חקירת 
קולואידים) או שימושיים (כגון בדיקת־דם). 

מ. ה. ב. 

ךיא^כןט 1 ל 1 גיה (מיוד ? 8111 X 8 x 10 , ניב, להג), חקר ניביה 
השוגים של לשון מסויימת. הגדרת נועוא המחקר 
הדיאלקטולוגי כרוכה בתחימת הגבול שבין המושגים "ניב" 
ו״לשוך. לפי ההשקפה המקובלת, ה״לשוף היא יחידה תר¬ 
בותית, המשמשת כלי ביטוי והבעה רשמי במדינה או גם 
על פני שטח שלעתים אינו מצטמצם בגבול מדינה אחת 
(כגון הלשון האנגלית, הגרמנית או הספרדית), ואילו 
ה״ניבים" הן העופות המדוברות (ולעתים אף הנכתבות) 
באיזורים השונים של אותו השטח עצמו, ובלבד שיהיו נמנות 
על קבוצה לשונית אחת מבחינת מוצאן, אע״פ שהן יכולות 
להיות נבדלות זו מזו במידה ניכרת, ואף להתקרב (בשטחי- 
הגבולין) ללשונות אחרות (כגון ניבי הפרובאנסאלית והאי¬ 
טלקית, המדוברים משני עבדי הגבול הבין־לאומי שבין צרפת 
ואיטליה). בעקבות תמורות מדיניות מסויימות, כגון הקמת 
מדינות עצמאיות חדשות, עשויים ניבים להפוך ללשונות 
(כשם שקרה הדבר בהולאנד, בנורווגיה, במאקדוניה); וכן 
עלולות לשונות לרדת לדרגת ניבים עם אבדן העצמאות 
המדינית (כשם שקרה בקאטאלוניה). 

לפי מגמותיה נחלקת הדי׳ לשני סוגים: 1 ) הדי׳ האנא¬ 
לי טית, המבקשת לקבוע את מציאותן של תופעות לשוניות 
מסויימות בניבים השונים ואת חלוקתן לפי האיזורים. התו¬ 
פעות החוזרות בנקודות שונות באיזור אחד או באיזורים 
שונים נקראות איסוגלוסות (יוו׳ . 00 ס$)%ך — לשון)* תופעות 

שונות זו מזו קרויות הטרוגלוסות. הדי׳ האנאליטית עשויה 

• • ♦ • 

■ • 

להבהיר את הגורמים ההיסטוריים, החברתיים והתרבותיים, 
שפעלו בעיצוב דמותם של הניבים השונים. — 2 ) הדי׳ 
הסינתטית, המבקשת לקבוע את דמותו הכללית של כל 
ניב כשהוא לעצמו או את דמותה של קבוצת ניבים (די׳ 
משווה). הדי׳ הסינתטית בכלל נחלקת לדי׳ מתארת 
גרידא ולדי׳ היסטורית, המכוונת לעקוב אחרי התפתחות 
הניבים במשך הדורות ולציין את הגורמים שפעלו בה. 

ע״י צירוף כל המגמות הללו ניתן לקבוע׳ אם הניבים 
השונים שימשו בחלקם נקודת־מוצא ללשון הלאומית (הספ¬ 
רותית), ובאיזו מידה שימשו לה נקודת־מוצא, או אם נתהוו 
בדרך פיצולה או אף גיוונה של לשון אחידה. 

שיטות המחקר הדיאלקטולוגי שונות הן לפי המגמות. 

הדי׳ האנאליטית משתמשת בשיטת משאל־אובלוסין בעזרת 
שאלונים או טכסטים, הערוכים מראש בכוונה לכלול את 
כלי התופעות, שמציאותן וחלוקתן עומדות לחקירה. תוצאות 
המחקר נרשמות בצורת מפות גאוגראפיות, שבהן מצויינות 
האיסוגלוסות וההטרוגלוסות השונות. הדי׳ הסינתטית מבו¬ 
ססת על שמיעת שיחות, סיפורים, שירים וכיו״ב מפי 
האוכלוסין ורישומם בכתב או הקלטתם בפונוגראף או בסר¬ 


טים מאגנטיים (ע״ע גרמופון). לשם דיוק במסירת כל פרטי 
ההגיה וההטעמה בכתב משתמשים החוקרים בשעת הרישום 
בשיטות־כתב מיוהדות, מהן המומצאות לצורך השעה ומהן 
המקובלות באסכולות מסויימות, כגון באסכולות המזרחנים 
הצרפתיים והסובייטיים; ברוב הארצות נהוגה היום שיטת 

הכתב הפתטי הבין־לאומי (ע״ע פונטיקה). 

.987—984 וע״ע בלשנות, עמ׳ 

5100113£161 6, 1^0 52-56 ) 111 . 0115 , 1£140£6 ז ), X^X, XX¥^^, 
1933; ]. 0111101 10 36 146 ן 21 6 £141$ 1117 $. 4.110 ,: £61110111 .£ ־־ 011 ־ 
£001706, 1— £11 (£31 0614130/16 , 060 ־ 1 ז\\ .£ ; 1902-1912 ,( 16 נ 
0 £16 1010 ^/ 1016 ־ , ^-XXX\ 00/7 ז£$ 0614230/760 ,. 16 ; 1908 ,^ 1 ^ ז - 
0110$, 1-\ 0081 קו £01 , 8386008 \/, . 14 ; 1926-1932 ,ד 
/11181'81101'. !' 1922 ,םסקס^סס .> 001 ץכן 1111 ([)^קססס ; 

61 .; 008 ^£ מ 8 ק 10 ׳ 80 11 113 נ|) 3 ([־! 60 ' 1 .' 81101 '! 71118 י , 6 > 1 <- 0 י 
11113 $$ 13617 $ $£ 100110110 $ ,־ 3$$61 ״ם £5 ־ £61 . 0 ; 1952 , 8 > 3811 מ 
£ 010327170 $, 1915; £. }36£1 $ 00170110 $ . 14 - $£00011 , 06 [ .[ - ־§־ 
11011611 $ 14 . 3 . $ 143 $ 0111061 %, 1-^111, 192810 ־ 05031 ? . 3 ; 1940 ־ , 
41103141 1112 £ 141$110 101 ) 1012 , 114 ; 1942 ־ 1938 ,(. 1 ^ $11 ) 11 ־ . 

£.01 1939 , 1 - 1 ¥ , 72£10113 .£־ 14610 01 4110$ £2413110 ה 13 , 31 : 11 ־ - 
1943. 

א. גדל 


דיאלקטי, מטריאליזם: ע״ע מטריאליזם היסטורי; 

• *ז 4 * 4 • • 

מרכס, קרל. 

• 4 " • 


ויאלקטיכןה (יון׳ ףי 1 ג 1 זא 8 ^ 810 , מ 1 >> 608 ץ 8 גג> 51 — שוחח), 
מונח פילוסופי, שנוצר בידי אפלטון (ע״ע) כדי 
לציין בו את המתודה של השיחה המתנהלת לפי כללי 
הנכונות והמגלה את האמת. הדיאלקטיקן, לדעת אפלטון, 
מסוגל לבחון את השיחות היומיומיות ולהוציא מהן את 
התוכן האמיתי (והשקרי). מושג זה של די׳ עבר לו 
לאפלטון מסוק ר טס (ע״ע), שהוא מצדו הושפע מן 
הסופיסטים (ע״ע). מקורותיו של סוקראטס במלאכת 
הדי׳, הרחוקים יותר בזמן, הם: ז ב ו ן (ע״ע), שהתכוון 
להוכיח — דרך הבלטת הסתירות ללא־יישוב שבין הלשון 
והממשות — את אחדותה המוחלטת של הישות ואת אפיה 
המטעה של כל הכרה המתבססת על החושים; ובמובן מנוגד 
לגמרי — הרקליטום (ע״ע), שראה את היסוד הראשון 
של כל ממשות בסתירה ובמאבק. 

בצורה כזאת נעשית הדי׳ של אפלטון, במשמעותה 
הראשונה, מתודה לטיהור השיחה ולעשייתה מתלכדת ונכונה 
לפי כללי האמת הצורנית. אולם כבר אצל אפלטון מופיע 
המונח גם במשמעות שונה מן הראשונה: במקום לסלק את 
הסתירות מן השיחה, מגלה הדי׳ את הסתירות בממשות, 
שאין השיחה רשאית להתעלם מהן. בדרך זו מתברר 
לאפלטון, שההתהוות עצמה אינה אלא הדי׳: הדבר המתהווה 
הריהו ק י י ם — שאם לא כן לא יכול היה להיות מתהווה —, 
והוא גם איננו, משום שהדבר הנמצא בתהליך של 
השתנות לעולם איננו הוא עצמו, כלומר: איננו זהה עם 
עצמו בתוך הזמן. כך מצטרפת הדי׳ האוב ןקט י ווי ת 
(מפרי השראתו של הראקליטוס) לדי׳ הסובייקט , ווי ת 
(מיסודם של סוקראטם, הסופיסטים הנון). בקשר עם תורתו 
על האידיאות מפתח אפלטון את הדי׳ כאמנות הניתוח של 
האידיאות ושל יחסן אל האידיאה של הטוב (מדינה, ז׳). 

אצל אריסטו (ע״ע) מכריעה משמעותו הסובייקטיווית 
(המתודולוגית) של המונח. אין זאת אומרת, שאריסטו איננו 
מכיר את המשמעות האובייקטיווית של הדי׳ או שהוא 
דוחה אותה, אלא שהוא מייחד את המונח לציון הכללים 
המדריכים את השיחה בלבד. כללים אלה הכרחיים הם לשם 
גילוי האמת בדרך סילוק הטעויות וההטעיות; אולם המתודה 
הדיאלקטית שונה תכלית שינוי מזו של הדיון המדעי, הנעשה 


317 


דיאלקטיקה 


318 


על יסוד הכללים, שאותם מנתחת ומתארת ה.סיל וגי ס¬ 
ט י ק ה (ע״ע לוגיקה). 

השפעתו של אריסטו גרמה, שביה״ב ראו החכמים — חוץ 
מיוצאים מועטים מן הכלל (כגון אבלר) — את הדי׳ כמכשיר 
טכ#י של השיחה. תפקידה של הדי׳ באותה תקופה נקבע 
ע״י חשיבותם של הוויכוחים הפורמאליים בשיטת ההוראה 
האסכולסטית, אך שיטה זו לא נכנסה לכלל הפילוסופיה או 
המדע העיוני, מאחר שלא התייחסה אלא ללשון בלבד, ולא 
הגיעה במישרין לישות ולממשות. 

כך קרה, שהפילוסופיה המודרנית בתחילתה (פרנסים 
ביקון ודקרט) בזה לדי׳. פילוסופיה זו, שדנה לשלילה כל 
שנחשב בעיניה כשימוש במלים ריקות בלבד, דחתה גם 
את הדי׳, שבה לא ראתה אלא מ׳&חק ללא ערך כלשהו. לפי 
השקפה זו חייבים המדעים והפילוסופיה להימנע משימוש 
במלים גרידא, ולפנות אל אשר ישנו ממש; האמת מגלה 
את הממשות רק להסתכלות ולנסיון, אך לא להרהורים על 
המונחים ולא לחיפושי השיחה המלוכדת באופן צורני. 

להשקפה זו על מהות הדי׳, האפיינית לתקופת ראשיתה 
של הפילוסופיה המודרנית, מנוגד שימוש שני במונח, 
שאפשר לקרוא לו שימוש של זמננו אנו — והוא מהווה 
מקור למשמעויות השונות המיוחסות לדי׳ בימינו. השינוי 
המכריע במשמעות המונח חל במשנתו של קנט (ע״ע). 
לאמיתו של דבר נועד למונח די׳ אצל קאנט תחילה ערך 
שלילי או — לפחות — מפוקפק: היא אינה אלא המדע 
של מראית־העין בלבד. אך המדע של מראית־העין אף הוא 
מדע, ומראית־העין האמורה כאן איננה פרי של טעות, וגם 
לא פרי של כוונה רעה, אלא נובעת ממהותה של התבונה 
ע 2 ןמה: שכן, לדעתו של קאנט, אין המדע, במובנה המדוייק 
של המלה, מסוגל להקיף את כל הממשות, אלא נשאר 
מוגבל באופן מהותי; אולם תבונה זו, המוגבלת בשימושה 


המדעי, טבועה בה מגמה הדוחפת אותה לעבור את הגבולות 
האלה, ומגמה זו היא עובדה שהפילוסופיה אינה מסוגלת 
לסלקה. זאת ועוד: גבולותיה של הידיעה המדעית אינם 
מתגלים אלא למי שחוזה ידיעה כוללת ושלמה, למי שמתכוון 
לא למוש ג ה של האחדות הגמורה, כי אם לאידיאה 
שלה. מכאן נמצאת הצדקה למגמתה זו של התבונה: 
הטעות מופיעה, כשהתבונה מחליפה את המושג המדעי 


באידיאה המכוונת. אותה האידיאה של האחדות, שאי 
אפשר בלעדיה בשטח העיון וההכרה, נודעת לה חשיבות 
גדולה עוד יותר בשטח המוסר: האידיאות של החירות, 
של הישארות־הנפש ושל עולם המתואם לחוק המוסרי, 
הכרחיות הן לשם הבנת המוסר, אך הן מובילות לסתירות 
שאין ליישבן בשעה שהן מוחלפות במושגים, המתיימרים 
להציע הכרות עובדתיות. כך הופכת הדי׳, בסופו של דבר, 
לחלק חיובי בשיטתו הפילוסופית של קאנט: היא מתארת את 
טבעה של התבונה האנושית, שהיא אמנם מוגבלת, אך 
אין היא יכולה לוותר בשום פנים על האידיאות של האחדות 
והכלות. הדי׳ חייבת, איפוא, לשחרר את הסובייקט החושב, 
שגבולות יכלתו נעלמו ממנו, מטעויותיו, אולם כשהיא 


מןתייחסת אל מבנהו של הסובייקט עצמו — הריהי מדע 
פילוסופי אובייקטיווי. 


תפיסת הדי׳ אצל קאנט מכניסה לשיטתו פאראדוכס, 
שהוא עצמו לא יכול היה לסלקו: האמת המוחלטת והישות 
כשהיא לעצמה אינן ניתנות לתפיסתו של האדם, ובכל זאת 
לא תיתכן כל הכרה, אפילו בגבולותיה של המחשבה האנו¬ 


שית המצומצמת, אלא כמחשבה המכוונת תמיד למה שאין 
היא יכולה להשיג לעולם. הגל (ע״ע) הוא שקיבל על 
עצמו לחרוג מגבולות אותו ניגוד שבין הסופי והאין־סופי, בין 
הידיעה והאמונה (שפירושה אצל קאנט בתחום המוסר: 
הבטחון, כי אמנם אפשר להתקרב אל האידיאה יותר ויותר). 
הממשות הופכת אצל הגל אחדות וסתירה גם יחד — אחדות 
של סתירות, שד,עמוקה שבכולן היא הסתירה המנגדת והמא־ 
חדת את המחשבה עם האובייקט הנחשב על-ידה. בזה פוסקת 
הדי׳ מלהיות מתודה בלבד: אין היא משמשת עוד לבניין 
שיחות מחוסרוודסתירה, אין היא מיועדת עוד להפריד בין 
תחום מראית־העין ובין האמת הבדוקה של המדעים, אלא 
נעשית תנועתה של הממשות עצמה. בדרך הסתירות, 
המתיישבות תדיר והמתחדשות תדיר על רמות אחרות 
תזה־אנטיתזה-סינתזדדאנטיתזה...׳ וחוזר חלילה), מתקדמת ) 

■ * • ■ - 44 

התנועה הדיאלקטית לקראת אחדות ההשקפה, המגיעה 
בסופו של דבר — בתפסה את הסתירות בכלותן המסודרת, 
כלומר: בהיסטוריה שלהן — אל יישוב הניגוד שבין 
המחשבה והממשות. הדי׳, לפי הגל, איגד, לכתחילה ידיעה 
עיונית, אלא מקורה במאבקם ההיסטורי של האנשים זה 
עם זה ועם הטבע החיצון, — אותו מאבק כפול, שבו מבקש 
האדם סיפוק ליצרו להשתלט על אחרים ולכפות את רצונו 
על הטבע. תוך מאבק ותוך עבודה מפתח האדם מחשבה, 
שהיא מקיפה יותר ויותר את הממשות, שאותה משנה הוא 
עצמו ללא הרף. כך מגשימה תנועה דיאלקטית זו את התבונה 
בתוך ההיסטוריה: הפילוסופיה׳ החיה בתוך ההיסטוריה והחיה 
את ההיסטוריה, אינה אלא הפיכתה של היסטוריה זו למודעת. 
השימוש במונח די׳ במחשבה הפילוסופית של ימינו — 
עדיין שולטת עליו הגותו של הגל (לפחות בכל אותן שיטות 
הטוענות שהן דיאלקטיות). הפירושים המודרניים השונים 
למשנתו זו של הגל — עם כל הניגודים שביניהם (ע״ע 

מטריאליזם דיאלקטי! אכסיסטנציאליזם) — כולם תופסים 

-— •• * י• 

את הממשות כ״בעלת סתירות", כמתהווה וכהיסטורית במהו¬ 
תה, ובכך מסתייגים הם הסתייגות ברורה מן הגישות 
ה״נצחניות" ("אטרנאליסטיות"), המעמידות את ההתהוות 

♦ 4 • • • 

. על הבלתי־משתנה 

בצד שימוש פילוסופי־סגולי זה במונח די׳ מצוי בימינו 
גם שימוש אחר, שהוא שריד של המשמעות שניתנה למלה 
בראשיתה של המחשבה המודרנית: כציון לטכניקה של 
ויכוח, עפ״ר בטעם של גנאי, כלומר: טכניקה של ויכוח 

המתנהל בערמה ובכוונה להכשיל. 
וע״ע לוגוס; ד,ו י ה; גונסת. 

־ 1111 ( 1 .£ ; 1840 , 22472£612 ( 723675146 ( 1 . 0£ ? י £־ 1€1£116111 ) £11 ־הר .}/ ■ 

1 316 767 ( 0 , 1:11121111 ־ £121 .ז\ . £0 ; 1865 ,. 0 16 ( 03247116 (? ,£מ 1 ־ 
31016 ){3156)16 15163)1036, 1910; £. £1 1 ) 3,1 * 161 ) £ 717161 ? 005 , 211 £ ־ - 
16){3. $)>711)16613 11. 316 0.0713156)16 ?)2!1050£)226, 1911; ?. 1401 ־ 
11121111, 016 (171111)161166)16 $1711 ){1117 366 ?611711663661716, 1914; 

8. 011920 , 1270 (} 607266110 361 1 ) 6616712 007726 0£160 ? י 00£ ־ *; 

1410. 1131:111121111, 071171327( £6 6. 13630£ )2}/51){ 3. ?7){6717137116, 
1914; \1. £082000, $30710. 36110 3., 1922 ; 0. 0£11 0 ? , 1£ מ 
711077720 36110 3101631160 )16£6110710, 1923; }, 001111, 7)160716 
367 0., 1923; 5. \121 116 (( 1110601 (? , 3 171 672 }( 0671 . 3 }( 01016 , 0£ ״ 

3. 06£671(1)073 (£0£08 י X 010166326 ,־ £1 41111 .{ £\ ; 1926 ,(¥ י , 
1928; ?. ¥71181, 0. 365 0615365, 192 8; 41. £1£6£11, 06151 

£ 71 ) 11 }( 16 ( 0.71111 . 2 $31131671 , £11 2:01 : 5 .{ ; 1929 ,.ס 367 3613 ? . 10 
0.1 "\\ 1£ ע£.? .: 1131 ־ £€1 111 ,״ 0101663160 " ; 193 1 2 ,.ס . £103071 . 3 
מופיע החל נז 1947 . נדאמרים) £§ 1 ) 1£ ׳ 1 \ס 0£101 ץב 1 ק 1111050 ? 111£ 
־ £0111 .? ; 1947 ,. 3 10 36 01530176 ,־ 101 ) 3211 .? ;(בשלוש שפות 

. 2 71 £ ) 11 }( 16 ( £ 71311 5 ' 103071 ? , 11065 ־ £ 1£61 . 8 ; 1948 ,. 3 0 ? , 1110 ן ) 

. 3 076712671 .) 1 472£ ) 8636243 . 3 1767 ( 1 , 0211$$ .]£ ; 1949 ,.ס 
,( ¥1 ,. 806 ־ £01 . 6110$ ? .£ . 2$ ) . 21105 (? . 3 171 £5 717121 ? . 3 \ 3101 

. 1951 
א. י. 


319 דיאלקטית, תאולוגיה - 

דיאלקטית, £1 א 1 ל 1 גיה, זרם בתאולוגיה הפרוטסטאנטית 
אחרי מלחמת־העולם 1 . בראש האסכולה עומד קרל 
ברת (ע״ע); בטאונה, שהופיע 1922 — 1933 , היה 13€11€11 ^ 2 
״ 26116 160 > ("בין־העתים"). 

התנועה הדוגלת בתה״ד היא ביטוי למשבר האדם 
המודרני ותגובה על הדתיות הפרוטסטאנטית הליבראלית 
ולהלכי־הרוח של המאה ה 19 , שמקורם העיקרי היה בתנועת 
ההשכלה. הלכי־רוח אלה ראו בדת עניין ה״מתקבל על 
הדעת״, ובמרכז עיוניהם עמד האדם, — אדם שנצטייר 
בדמות חבר בחברה האנושית המתפתחת והמתקדמת (ע״ע 
אנתרופוצנטריות). דתיות ליבראלית זו כרתה ברית עם 
התרבות והמדע. 

התד״״ד — הטוענת שהיא אינה שיטה תאולוגית, אלא 
גישה לבעיות הדת והאמונה — מעמידה מול הגישה הליברא¬ 

לית הזאת גישה תאוצנטרית בלבוש נוצרי. בארת מכיר רק 

•• ♦י 

בקיומה של דרך 'מן האל אל האדם ולא בקיומה של דרך 
בכיווון ההפוך, ולכן הוא דוחה את האפשרות של התאולוגיה 
הטבעית: לדעתו אין האדם יכול להקיש מן העולם האנושי 
על האל — אינו יכול ללמוד "הקבלה מן היקום"( 210212 מ 3 
611418 ) על דרכי האל; רק ״הקבלת האמונה״ ( 211310213 
£1361 ) היא הדרך היחידה לדעת את האל. גם שאר חסידי 
התה״ד דוגלים בעיקרה של תורה זו, אך יש ביניהם הממתי־ 
קים את הדין (כגון א. ברונר [ע״ע] ופ. גוגרטן [ע״ע]) 
ונותנים בהשקפת־עולמם מקום מסויים לתאולוגיה הטבעית, 
שהיא אפיינית לשיטה הקאתולית, מה שעורר את התנגדותו 
של בארת. לפי התה״ד האדם הוא שפל ומחוסר־ישע, אך 
דווקא ריחוקו מן האל מושך אליו את החסד האלוהי. כלי 
החסד הוא ישו, אל בורא עולם שהפך אדם ומת מיתת־כפדה 
וקם לתחיה ( 01:11615 1116010212 , התאולוגיה של הצלב). 

התה״ד טוענת, שהיא חוזרת לגישתם של פאולום ושל 
לותר וקאלןין. אך הבלטתה של שפלות האדם וחוסר הגישה 
שלו אל העולם האלוהי קשורה קשר סיבתי גם במשבר של 
האדם המודרני; משבר זה אינו נתפס כמקרה חולף או 
כמצב יוצא־מן־הכלל, אלא כמצב הטבעי הקיים תמיד. מבחינת 
התה״ד, המתיימרת לתפוס את העולם מבחינת האל, כביכול, 
אין בעיית התאודיקיה (המשפט עם האל, כגון ם׳ איוב 
או ירט׳ יב, א וגר) קיימת כלל. מבחינה דתית זכותה 
הגדולה של גישה זו שהיא מתרכזת בתחום הדתי ממש 
ומבדילה בין הדת מצד אחד, ובין המוסר, המדעים, התרבות 
והפילוסופיה מצד שגי. עמדה זו נתאפשרה עי״כ, שתחומים 
אלה הפכו היום לאוטארקיים: האדם הדתי המודרני אינו 
מגיע דרכם להבנת האל ואינו מסוגל כיום לגשת לבעיות 
האמיתיות׳ שמקורן ביחסים שבין הדת ובין תחומי העיון 
והמעשה האחרים. 

התה״ד תפסה תחילה את היחסים בין האל והאדם כיחסים 
הדיאלקטיים: כשהאדם בךתמותה מדבר על האל האין־ 
סופי — ה״לאו״ הוא, לאמיתו של דבר, ״הן״; משפטו של 
האל הוא החסד, פסק־דינו לחובה הוא מחילת עוונות, המוות 
הוא החיים, גיהינום הוא השמים, האל הנורא הוא האב 
האוהב, והצלוב הוא גם זה אשר קם לתחיה. 

דיאלקטיקה זו היתד, נחלת התה״ד בשלבה הראשון, 
ובמתודה זו התייחסו חסידיה גם למושג הכנסיה. ברם, במשך 
הזמן פיתחו והבליטו בארת וחסידיו עקרון אחר של תודתם: 
אמיתות "דבר־אל" המשתקף בכתבי־הקודש. הבלטת עקרון 


דיאם, פיר (מורים־מרי) 320 

זה גררה יחם חיובי יותר אל הכנסיד, במובנה המוסדי: 
התנועה הפכה, איפוא, לתנועה שמרנית או שמרנית־למחצה, 
והיא אף דוחה את השם "תאולוגיה דיאלקטית". 

מבחינת תולדות המחשבה הדתית מהווה התה״ד המשך 
של הזרמים האנטי־ראציונאלסטיים והאנטי־ליבראליים של 
המאה ה 19 , המשתקפים ברומאנטיקה (שלדתיותה הפני¬ 
מית — הקשורה בסובייקט — מתנגדים בארת וחסידיו) 

ובכתבי קירקגוד (ע״ע). יחם מיוחד קיים בין התה״ד ובין 

•• 

האכסיסטנציאליזם (ע״ע): בארת וחסידיו דיברו מאז ומת¬ 

•• • 

מיד על המצב האכסיסטנציאלי של האדם, וכוונתם מבחינה 
מסויימת לאותה התלישות של האדם, שעליה מדברים חסידי 
האכסיסטנציאליזם. למרות קירבה זו (המותנית הן במשבר 
המודרני, שהוא מקורן של שתי התנועות גם יחד, והן בהשק¬ 
פות פאוליניות מסויימות, שהן גם נחלתם של כמה אכסיס־ 
טנציאליסטים) דוחים חסידי התה״ד את האכסיסטנציאליזם 
כהשקפת-עולם. יוצא-דופן הוא ר. בולטמן (ע״ע), שהתרחק 

מן התה״ד והפך חסיד האכסיסטנציאליזם של היתר (ע״ע), 

• * 

ומתוך עמדתו החדשה הגיע לדרישה של הסרת המיתום 
( 2 מ 11 ז 11101021516 ץ!ז 11 ב £1 ) מן הנצרות. במחלוקת שפרצה 
בעקבות דרישה זו התנגד לה בארת בחריפות, ואילו גוגארטן 
עומד לצידו של בולטמאן. 

התה״ד, המבדילה בין התחומים השייכים לדת ובין 
תחומים אחרים, המדגישה את מקומו המרכזי של האל 
ומעמידה בזה את הדת על בסיס של אובייקטיוויות, — מהווה 
משקל־כנגד לזרמים הפסיכולוגיים של הבנת הדת. אע״פ 
שאין היא שיטה סיסטמתית, פתחה פתח להתהוות תאולוגיה 
מודרנית. — למרות היותה תנועה נוצרית מובהקת קיימת 
גם קירבה בינה ובין זרם אנטי-ליבראלי שבקרב היהדות 
(למשל: ויל הרברג וישעיהו ליבוביץ). 

,. 1 ) 1 ; 1924 , 16 ^ 7/26010 . 7 . 11 001165 1 זנ>¥\ 15 ) 0 , 111 ־ 831 
- 11110 ? ,קקג £1 . 4 ^ ; 1934 ,׳ 3111111161 . 7 171 ) 1 ) 7121100 : 6112 ^ 1 
,( 11 ,. 015011 ? . £1105 ק £ . 21 ) , 16 § 7116010 . 2 ) 2161 ) 71 . 11 50$/116 
. 0 ; 1951 , 111/1 ) 7 111 ) 7 ,־ 8311113531 .ע 5 ־ 111 . 14 ; 1947 
,§־ 01 כ 1 ־ 1401 ¥111 \ ; 1951 , 11-1/1 ) 3 111 ) 7 61 ( 1 1761256/1 . 11 0011 , 011 ־ 1 § 

י. ליבוביץ, תורה ומצוות ; 112, 1951 )/ 10766721 ^ 127 !) 115172 ) 117 ן 
בזמן וזזה, 1954 . 

ד. פ. 

ךייאם, €־ת 16 ? 

' 16111 ( 011 — ( 1861 — 1916 ), פיסיקן ופילוסוף צרפתי. 

מ 1886 ואילך לימד מדעי־הטבע ברן, ומ 1895 היה פרופסור 
בבורדו. תחום־מחקרו העיקרי בפיסיקה היה התרמודינאמיקה 
ושימושה בכימיה. מתוך התעמקות בעקרון התרמודיגאמי 
השני (עקרון האנטרופיה [ע״ע]) הגיע לשלילת המושג של 
האנרגיה האחת והכוללת וקיבל את הצורות השונות של 
האנרגיה כנתונים ראשוניים ויסודיים. די׳ הרבה לעסוק 
בחקירת תולדות תמונת־חעולם של המדע, ביהוד במעבר 
מתמוגת־העולם של האסכולאסטיקה לזו של המדע החדיש! 

דמות מרכזית במעבר זה היה לו לאונרדו דה וינצ׳י. די׳ 

• • ** —י • • 

תרם גם תרומה מקורית חשובה לפילוסופיה של המדע. 
בהמשך לעיונו של א. פואנקרה(ע״ע) ומתוך העמקה והרחבה 
של גישתו העמיד את השאלה על משמעותה של התיאוריה 
הפיסיקאלית ועל תפקידה במחקר הפיסיקאלי. על שאלה זו 
ניתנו, לפי די/ בעיקר שתי תשובות: 1 ) על התיאוריה 
להסביר מכלול של חוקים שנתגלו ע״י הנסיון! 2 ) התיאו¬ 
ריה הפיסיקאלית היא מערכת מופשטת, המכוונת לסכם 
ולסדר באופן הגיוני מכלול של חוקים נסיוניים, בלי 


321 


דיאם, פיר (מוריס־מרי) — דיאמל, ז׳ורז׳ 


322 


להתיימר שהיא מסבירה אותם. די׳ דוחה את התפיסה 
הראשונה: אילו היתד, מטרתה של התיאוריה להסביר 
את החוקים הנסיוניים, היתה הפיסיקה משועבדת למטא¬ 
פיסיקה על-ידי הנחה-לכתחילה, שקיימת מאחורי התופעות 
החושניות הניתנות לנו ממשות שונה מן התופעות הללו. 
אולם אין לתיאוריה הפיסיקאלית שום זכות להניח הנחות 
מטאפיסיות כאלו. תפקידה של התיאוריה הפיסיקאלית הוא 
לתרגם את התופעות, הניתנות לחושים, לסמלים. לשם 
כך בוחר החוקר את הפשוטות בין התופעות הניתנות 
לחושים, ועל־ידי מתודות־מדידה מתאימות הוא מתאם 
לאיכויות פשוטות אלו סמלים מאתמאטיים, מספרים, גדלים. 
אין לסמלים האלה יחם טבעי אל האיכויות המיוצגות 
על־ידיהם, אלא הם מותאמים להן, כשם שכל סימן מותאם 
למסומן על-ידיו על־פי הסכם; במובן זה מתאים לכל מצב 

של האיכויות הפיסיקאליות ערך מסויים של הסמל חמאת¬ 

•♦ 

מאטי המייצג אותו, ולהפך. תרגום מאתמאטי זה מאפשר 
הוצאת מסקנות, המתאמתות בתופעות. אך עם ה״תרגום" 
מופיע גורם שאינו מיוסד על עובדות. נמצא, שהתיאוריה 
אינה יכולה להיות מושתתת על העובדות הניתנות כשהן- 
לעצמן, לא בהתחלתה — כשהפיסיקן בונה גשר הסכמי 
בין עובדות ובין סמלים —, ולא בסופה — כשהחוקר מתרגם 
את שפת הסמלים חזרה לשפת החוויות החושניות. ביסודו 
של תרגום זה מן העובדות אל הסמלים ומן הסמלים אל 
העובדות מונח "מלון" שרירותי, הניתן ע״י מתודות־המדידה. 
אך לעולם אין שוויון בין שתי המערכות הצמודות זו לזו 
ע״י התרגום. תמיד נשארת תהום בין העובדות־שבנסיון 
ובין ייצוגן הסמלי-מאתמאטי. הסמל העיוני, המספר, הוא חד* 
משמעי ומדוייק; העובדה החושנית לעולם מטושטשת היא. 
מכאן, שכנגד כל עובדה מסויימת קיימת אין־סופיות של 
תיאוריות, היכולות לשמש לה תרגום. הפיסיקן בוחר בין 
האפשרויות, ובחירתו חפשית במידה רבה. לפיכך אין 
לומר על התיאוריה הפיסיקאלית שהיא "אמיתית" או "לא־ 
אמיתית", אלא רק שהיא מתקרבת לאמת. "חוקי הפיסיקה 
לעולם ארעיים הם; בין החוקים והמציאות קיימת מלחמת- 
תמיד. לכל חוק שנקבע תתנגד המציאות במוקדם או במאוחר 
ע״י עובדותיה. המדע יתקן, ישנה או יסבך את החוק הנדחה 
מחמת המציאות, עד שגם היוצא־מן־הכלל שנתגלה ימצא 
את מקומו בתוך הכלל של החוק החדש. מלחמת־תדיר זו בין 
המציאות ובין החוק מכוונת את ההתקדמות במדעי־הטבע. 

בהתאם לכך הגיע די׳ לניסוח סופי זה: "תיאוריה פיסי¬ 
קאלית אינה הסברה; היא מערכת של משפטים מאתמאטיים, 
אשר מגמתם לייצג, בפשטות ובדיוק האפשריים, מכלול של 
חוקים ניסויים". די׳ סבר, שאפשר להניח כבסיס של מערכות- 
ייצוג אלו היפותזות שרירותיות, בתנאי שהן חפות מסתירה, 
אך הוא הוסיף: "במידה שהתיאוריה משתכללת, אנו מר¬ 
גישים, שהסדר ההגיוני, שבו היא מסדרת את החוקים 
הניסויים, משקף סדר א ו נ ט ו ל ו ג י, ,ישותי"׳. עם התקדמות 
החקירה מצטמצם החופש של הבחירה בין תיאוריות שונות. 
אך "לעולם לא יתיימר הפיסיקן שתפס את הממשות על־ידי 

תיאוריה פיסיקאלית; הוא רואה בה דגם (מודל) אנאליטי 

• * ** • • 

או גאומטרי, המועיל והפורה לייצוג'ארעי של התופעות; 
אין הפיסיקן מאמין עוד, שההסכמה של תיאוריה כלשהי 
עם הנסיון מוכיחה שהתיאוריה מבטאת את הממשות של 
הדברים". 


מכאן גם מסקנותיו של די' בפולמוסו עם השקפודהעולם 
החמרנית, הטוענת להתבססותה על המדע. בפולמוס זה 
לא יחם די׳ ערך להחלפת החומר כיסוד־עולם ב״אנרגיה" 
או ב״אתר" וכד׳, אלא ראה את הדרך להתגברות על 
החמדנות בהבהרה הביקרתית של מתודת־הפיסיקה בכלל, 
המראה שהתיאוריה הפייסיקאלית עוסקת רק בסמלים ושאין 
היא יכולה ללמד משהו על הרכבו הממשי של העולם. 
"ההיפותזה, שכל התופעות הטבעיות יכולות להסתבר באופן 
מכאני, אינה אמיתית ואינה לא־אמיתית; היא מחוסרת 
כל מובן". 

די׳ היה קאתולי מאמין! במהדורה השניה של ספרו 
העיקרי(ר׳ להלן) כלל פרק בשם "פיסיקה של איש מאמין". 

מחיבוריו, בפיסיקה: "תרמוכימיה", 1897 ; 6 ן 31 ז 7 

13 801 1£6 > £00 11€ ן:> 1 ות 0111 306 > 016611301 56 > 61601601311:6 

6 ס 3 > 1 מז 3 סץ 11061 דנ 1116 ("מחקר יסודי במכאניקה כימית על- 

יסוד התרמודינאמיקה״), 1 —¥!, 1897/9 ; -• 16061 > 3116 ז 7 
•• 

£6061:316 306 > 3011 םץ£> 1161-010 ] 16 > 011 3116 ) £1 ("מחקר באנר־ 

גטיקה או בתרמודיגאמיקה הכללית״), 1 — 1911,11 . — בהיס־ 

4 * ^ 

ט 1 ריה ובפיל 1 ס 1 פיה של המדע: 3110 > 51 ץב 31 ן 1£ ־ £01 ב[ 1 2 ? 
(״מתיאוריה הפיסיקאליות״), 1906 , 2 1914 * "לא 1 נארד 1 דה 
וינצ׳י", 1906 , 1911 , 1913 ; - 915 :£ 1 ) 011 מ 1 111 ) £דב £1 :ן 5 ^ 5 €? 

:> £1:111 ק 00 2 121011 ? 10 ) £5 ג 1 ] 1£ § 1010 מ £05 011-111£5 ס 6 1£5 ) £* 1011 

("מערדהעולם: תולדות התורות הקוסמולוגיות מאפלט 1 ן 

עד קופרגיקוס״), 7 כרכים (לא הושלם), 1913 — 1956 . 

ש. ה. ברגמן, מבוא לתורת ההכרה, ת״ש; £3 
£^> ;)£ .$ץ 11 ק 3 ;ז 16 ^ . 7 \£?) . 0 36 

. 3 116 /<} 0 * 1110 /? ,• £1 ־ 5511 ג 0 .£ ; 1904 ,(^^ 21€, X ־ 01 ^ 1 
16771 < 01 ז? 7116 , 1± ; 1929 ,£ 478 ,.£ 25 , 111 , 171611 ז ¥0 113011617 
; 1932 ,. 0 .? ,:) £1 ג 1 גמג 141 .? ; 1950 , 111-114 , 163%6 < £11011 { 01 

- מ £7 ,(בת! של ך ד׳ ) 116111 ט 0 -£־ 1 ־ 1£1 ? 

. 111108 ? . 1 ! . 2 ־ 81 ) 0411160 $11$ ז 6 < 1 .<£ י $81 ג§.^ .ן ; 1936 ,.<£ 

. 1957 ,( 237-248 , 7111 ,. 801 

ש. ה. ב. 

ליאמל, (׳ 1 ־.^ — 130161 ( 00 0601-068 — (נו׳ 1884 , 

• • 

פאריס), סופר צרפתי. אביו של די׳ היה רופא, ואף 
הוא עצמו למד רפואה ופעל שנים רבות במקצוע זה, שהש¬ 
פעתו ניכרת בכל 
כיוונו כהוגה־דעות 
וכסופר. כבר בנעוריו 
החל גם ביצירתו 
הספרותית. ב 1906 — 
1907 השתייך לקבו¬ 
צת צעירים, שיסדו 
מעין "קיבוץ" בקרטי 
( 061611 ) לשם שי¬ 
תוף בחיים ובהגות. 
זמן־מה הזדהה די׳ 
עם מגמות האסכולה 
הספרותית של ה- 3 ת 0 

1£ מ 11111115 ("אחדות 

הרוח") מיסודו של 
ז׳יל רומן (ע״ע). 
תחילה קנה לו די׳ 
שם כמשורר וכמחזאי, 
ורק אח״כ מצא את 

יעודו ברומאן. במל- !׳ 1 ר;׳ ריאמל 






323 


דיאמל, ז׳ורז' — דיאנה 


324 


חמת־העולם 1 שירת כרופא מתנדב בקו־החזית, ולחרריג׳תיר 
נתן ביטוי בהגות ובסיפור. בתקופה שבין שתי המלחמות 
כתב: מסות על בעלת חברתיות־תרבותיות! תיאורי־מסעות, 
שאף בהם העיקר הוא הרקע התרבותי של הארצות שביקר! 
סיפורים וטובי הרומאנים שלו. ב 1935 נבחר לאקדמיה הצר¬ 
פתית. בזמן מלחמת־העולם 11 הצטרף ל״וועדת הסופרים 
הלאומית" המחתרתית, שמגמתה היתה לטהר את הספרות 
מן הבגידה והבוגדים במולדת ובחירות! אולם הוא פרש ממנה 
בשעה שנוכח — אחרי השיחרור — שהיא הפכה למכשיר 
פוליטי של הקומוניזם. ב 1944 נבחר גם למזכירה הקבוע של 
האקדמיה הצרפתית, אך התפטר ב 1946 , בראותו שכוחות 
האקדמיה לא חודשו ע״י הזרמת דם צעיר. 

הקו המנחה את יצירתו של די׳ הוא ה ה ו מ א נ י ז ם, 
אהבת האדם, הבנה לנפשו ולנפתולי שני יצריו. שיריו 
של די׳ כתובים ב״חרוזים חפשיים". הם מביעים אמונה עזה 
באנושות, והם מוסיקאליים מאד! די׳ עצמו קרוב כל ימיו 
למוסיקה. הוא חיבר גם ספר על תורת השירה: "רשימות 
על הטכניקה הפיוטית״ (- 006 114 ^ 1:601101 13 • 3111 65 ! 0 א 
110506 ), 1910 , 1925 2 . יצירותיו ההגותיות והסיפוריות, המשק¬ 
פות את ההעמקה של אישיותו והגותו בעקבות החוויה 
המלחמתית וראיית גבורתו וסבלו של האדם בה, הן: 53 
8 !ץ 1 ! 013 016$ 6 !׳\ (״חיי הקדושים־המעונים״), 1917 , ו־- 01 
111831100 ׳! (״ציוויליזאציה״), 1918 , שזכתה בפרס גונקור 
(ע״ע). החשובות שבמ 0 ותיו 0100016 0111 0085655100 53 
(״הבעלות על העולם״), 1919 ! -ט! 16 01308 5011-611608 
010116 ("שיחות בתוך ההמולה" ), 1919 * 61 113111$1116 ז 111 ! י ? 
16 ג 1 ס 10 ס 3 ' 1 (״ההומאניזם והאוטומאט״), 1933 . מתיאורי- 
מסעותיו: 05000 !\ 016 326 ץ 0 ׳\ 1,6 ("הנסיעה למוסקווה"), 
1927 ! 5501006 016 001011316 301116 !§ס 6 ס ("גאוגדאפיה 
לבבית של אירופה״), 1932 — על ארצות־אירופה הקטנות! 
£01016 16 ׳,י 13 016 506065 (״מחזות מחיי העתיד״), 1931 — 
על אה״ב. שיאי יצירתו ברומאן הם שתי הסדרות: 
10 ׳ 83131 016 65 ! 0 ! 60 ׳! 3 ! 6 ¥16 ("חייו וקורותיו של 
סאלאון״, ב 5 חלקים, 1920 — 1932 , ביהוד החלק הראשון — 
0110011 016 655100 ) 000 53 ("וידוי של חצות" [תרג׳ 
עברי ע״י א. ל. יעקובובי׳ן, תש״א]) 1 0165 506 ) 0111001 
! 3505016 ? (״דבדי-הימים לבני־פאסקיה״), 10 חלקים, 1933 — 
1945 — אפוס של חיי משפחתו במסווה שקוף של שם- 
משפחה בדוי, שנעשה תעודה גדולה להווייתה ולתרבותה 
של משפחה צרפתית מן הבורגנות המשכילה בדודנו. — 
בדמות אישיות יהודית רגשנית ונעלה, המופיעה ב״פאסקיה", 
וכן רשמים נלהבים מסיור בישראל — 016 ) 016 , 181361 
1601 ! 0 י 1 (״ישראל — מפתח המזרח התיכון״), 1957 — נתן 
די׳ ביטוי להבנתו ולאהדתו ליהודים. — די׳ פירסם זכרונות: 
6011610116 ! 13 016 60105 ! 56 (״עת החיפוש״), 1947 ! - 50 
16 ׳! 013 ! 30 011616 (״אורות על חיי״), ב 4 כרכים, 1950 . 

־ 5311 . 0 ; 1920 , 76 ( 06777 ? 61 11017117X6 ? ,.ס . 0 , 01151:310 ״ 1 
365 1216 ?) 70 § 170 ( 11 ? , ¥€11116 .£ . 0 ; 1948 2 , 1925 ,.ס . 0 , 10111 
67166 ^ 17116111 ? 071 . 0 . 0 י 1¥€ ז 11€ ? .£ ; 1925 ,.ס 36 65 ^ 70 ( 0777 
; 1930 , 76 * £111 ) 5071 ,. 0 . 0 , 55160115£ ט 14 .? ; 1925 , 606117 311 
י ¥611511 \ .£ ; 1935 , 76 ( 1 ) 061 ? 61 11107717716 ,.ס . 0 , 0117 .£ 
, 1 ג €41 ן 861 . 0 ; 1937 , 0.5 . 0 6 \ 67 ? 1 57111171 . 71 116715611 , 611 ^ 1 
, 11765 ) 117167 £111365 , 3115015 ^ 1 .. 4 ; 8 193 , €767611 36 6 ^ 0 ( 171 .^ ? 1 
6015 ^ 0717 ( 1 16 071 . 0 . 0 , 5101011 . 0 .? ; 1947 , 112 ־ 65 , 11 

. 1948 , 6 ( 50.717 

מ. ק. 


ךיאן מפו אט יה, דוכסית מו-ל;טינואה — 36 > 013.116 

¥ 316111 : 11101 $ 16 ) £ 55 £ ב [:> 411 ,$; 011161 ? — ( 1499 — 

1566 ), פילגשו של אנרי ) 1 (ע״ע) מלך־צרפת. די׳ היתד, בת 
לבית רוזני סן־ואליה (! ¥31116 ! 5310 )! בת 16 נישאה 
לרוזן נורמאנדי. ב 1531 נתאלמנה, וב 1536 — בהיותה בת 
37 — היתד, לפילגשו של יודש־העצר אנדי, בנו של פת־ 
סואה 1 . מאז שלטה על לבו של אנרי, שהיה נתון להשפעתה 
המתמדת גם כשהיה למלך, ואהב אותה עד יום־מותו, על אף 
היותה גדולה ממנו ב 18 שנה. די׳ ניצלה אהבה זו כבר 
בחיי פראנסואה 1 כדי להשיג מן המלך נכסים וכבוד בשביל 
עצמה ובשביל ידידיה ומקורביה, וכן השתמשה בדמותו 
ובמעמדו של אנרי כדי לארגן בחצר מפלגה קאתולית 
קנאית, שנטתה לשלום עם ספרד — בניגוד לקו המדיני של 
פראנסואה. כשמלך אנרי ב 1547 — העמיד את די׳ במרכז 
חיי־החצר, העניק לה את דוכסות ואלנטינואה ומסר לה 
ולאנשי־שלומה השפעה מכרעת בעניינים מדיניים. די׳ צידדה 
במדיניותם של בני גיז(ע״ע) במועצודהמלך ולחמה בקנאות 
נגד ההוגנוטים. מבחינת מעמדה בחצר והשפעתה על המלך 
היתד, די׳ יריבתה של המלכה קתרינה (ע״ע) לבית־מדיצ׳י. 
קנאתה של קאתרינה הביאה להרחקתה של די׳ מיד לאחר 
מות אנרי ב 1559 ! היא אף חוייבה בהחזרת חלק מן הרכוש 
ואבני־החן שניתנו לה ע״י אנרי. 

די׳ תמכה באמנים וכמשוררים והטביעה את חותמה בחיי 
המרכז הצרפתי של תרבות הרנסאנס, שנוצר בחצר מלכי־ 
צרפת! המשוררים הנציחוה ביצירותיהם והיללו את יפיה, 
והאמנים פיארו ושיכללו את ארמונותיה. 

011 0715 ? 11 5 ס 1 ק 51 זג 011 .? ; 1900 36 . 0 17716 ( 1 , 14017 . £4 

36 . 0 , £51311£€5 . 11 ? ־, 1935 , 611075507166 ? 10 36 5 ? 6771 ) 

. 1955 

י. ב. ס. 

!יאנה ( 01303 , מן השורש — •■ 0110 , זוהר, — "המזהירה"), 
אלוהות איטאלית, בעיקר אלת הפריון והלידה. החל 
מן המאה ד, 5 לפסה״ג — ואולי כבר לפני זה — זוהתה עם 
ארטמים (ע״ע), כנראה בהשפעת המושבות היווניות 



דיאנה: תבליט איטאלי לןדמוז 
(קאפואה, המוזיאון הקאמפאני) 











325 


דיאנה 


326 


שבדדום־איטליה, ובפרט קומי. היסודות האיטאליים והיווניים 
שבדמותה שימשו מכאן ואילך בערבוביה במיתוס ובפולחן, 
וגם באמנות. אעפ״כ ניתן לחשוף את קווי־דמותה האיטאלית־ 
המקורית, שהיתח פרימיטיווית וברברית. מקדש קדום שלה, 
שעדיין אין בו מרישומי הסיגנון היווני, נחשף ב 1927 מדרום 
לרומא; במקדש קדום אחר, על הר טיפטה ( 71£313 ) בקירבת 
קאפואה, היא מתוארת בדמות ציידת (לפי דוגמת ארטמיס 
היוונית), וכן בדמות פרשת, שלרגליה רועה אווז — רמז 
לזיקתה לשאול (המסומלת בסוס) ולפדיון (המסומל באווז). 
המפורסם שבמקדשיה נמצא בהרי׳אלבאניה בקירבת אריקיה 
( 013 ״.^)׳ ביער (־שדתסס) על גדת אגם־נמי ( 11 זז:>א — 
המכונה "ראי־די׳", מכאן — 515 ו 61 ז 0 ות£ ז א .<£, "די׳־של־ 
היער"). די׳־של־היער היתה מוחזקת זהה עם ארטמיס 
הטאורית, שפסלה הובא לאריקיה על־ידי אורסטס (ע״ע), 
ובפולחנה נשתמר זכר למנהג־הדמים המיוחם לארטמיס 
הטאורית — המנהג להקריב על מזבחה כל נכרי המזדמן 

לתחומה. עד תקופת הקיסרות כיהן בנמי ״מלר־היער״(^ 1 

• * 

515 מ 6 ז 10 מ 6 א), שתמיד היה עבד בורח שהצליח להרוג 
את קודמו בדדקרב, לאחר שקטף ענף בחורשת־הקודש 
(וע״ע דבקון). 

די׳־של־נמי היתה — בדומה לארטמים — בתולה ציידת, 
ותוארה באמנות לעתים קרובות בסיגנון יווני, כנערה אוחזת 
חץ וקשת, ועמה עפרה או חית־שדה אחרת. לפעמים היא 
מתוארת כבעלת קרניים קטנות בצורת סהרון — סמל 
הלבנה, שדי׳ היתה אלוהותה, ועל מטבעות היא מופיעה 
לפעמים כ״נושאודהאור״ ( 1.11016:13 ), רכובה על סוס ובידה 
אבוקה, שהיא מסמליהן המובהקים של "אלות־הפריון" — 
כנראה, בגלל תחושת הקשר בין האור ובין הלידה והחיים. 
אולם האבוקה היא — ברוח ההשקפה הרומית — גם סמל 



דיאנה: פס^ מ! התקופה העתיקה המאוחרת 
(המוזיאון הקאפיטחליגי) 



טיציאז: דיאנה ואקטיאח 

לחיי־הבית, והאלה אף נקראה בנמי בשם וסטה (ע״ע), 
ובמקדשה שם היה בניין עגול שבו הוחזקה אש־תמיד — כמו 
ברומא, וכן נמצאו בנמי פסלובי־חרס של וסטאליות. תפקיד 
רומי מובהק נודע לדי׳ אף בהיותה פטרונית הברית הלאטי* 
נית, שמרכזה היה באריקיה לאחר חורבנה של אלבדדלונגה. 
די׳ נעבדה כאלת־הברית גם במקדש שהוקם לה על הגבעה 
האונטעית ברומא — לפי המסורת ע״י המלך סרוויוס 
טוליוס, ויום היווסדו, ה 13 באוגוסט, הוחג בכל שנה כחגה של 
די׳. הפסל שבמקדש זה היה דומה לפסל ארטמיס של 
אפסוס (תמונה: ע״ע דבורים, עמ׳ 847 ). 

בנמי נעבדו, בצדה של די׳, הנימפה אגריה (ע״ע), 
שנחשבה כעומדת לנשים בשעת לידתן, וכן הגבור וירביוס, 
שזוהה אח״כ עם היפוליטוס בן תסום (ע״ע), שנגרר עד 
מוות ע״י סוסיו והוקם לתחיה ע״י אסקלפיוס (ע״ע)! משום 
כך נאסרו הסוסים בכניסה למקדש שבאריקיה. 

אוגוסטוס קיסר חש בזיקה מיוחדת לאפ 1 ל 1 ודי׳ והכניס את 
פסליהם — יחד עם זה של אמם לאטונה (= לטו> — למקדש 

4 • 

4 

שהקים על הגבעה הפאלאטינית; וכן מופיעה די׳ — בצדו 
של אפולו, רכובה על צביה ובידה אבוקה — על תמונת־ 
התבליט של השריון בפסל אוגוסטוס (שבוואטיקאן). הפולחן 
הקיסרי של די׳ גבר שוב בימי ספטימיוס סורוס במאה 
ה 3 לסה״נ. אולם באותה תקופה, כשניתן לדמויות האלים 
היווניים־רומיים צביון מזרחי, נעשתה די׳ לאם האלים 
ולאלת־השמים: במטבעות שנטבעו אז באסיה הקטנה היא 
מתוארת כשסביב לראשה קרני־אור! לעתים קרובות (בעיקר 
בגמות) מופיעים בצדה הכוכב והסהר, המסמלים את שלטונה 
העולמי! דמותה נוטה להתמזג עם דמויותיהן של שאד 
אלות קוסמיות־מיסטיות (כגון אימים, קורי, הקטי, נמסים); 
בתורת אלת־הלבנה נעשית היא שותפת לפולחנו של אל־ 
השמש בגילוייו השונים. בקשר לאותן אלוהויות, שהיו 
מקובלות בצבא הרומי בתקופה הקיסרית המאוחרת, נודעה 
ונתפרסמה די׳ בכל הפרובינציות של הקיסרות הרומית: כך, 
למשל, מופיעה היא על מצבת יופיטר שבמגנצה, ואילו בגרש 
שבעה״י הוקם לה מקדש. לעתים קרובות נטמעה בין אלות 
מקומיות, אך יחד עם זה הוסיפו להתקיים מקדשי ארטמיס־ 
די׳ הקדומים שביוון וברומא, עד שהוטמעה דמותה — כזו 

















327 


דיאנה — דיאם דה לה פניה 


328 


של שאר האלים העתיקים — בהדרגה בנצרות, שהלבישה 
את פולחנה צורת פולחן אם־ישו, ה״בתולה יולדת־האל". 

באמנות הרנסאנס, הבארוק והרוקוקו תוארה די׳ הרבה, 
וביחוד בדמות הנערה־הציידת על רקע של נוף יערי. 

וע״ע אד ט מי ס. 

*• 

• 

. £1355 . 5 ) . 1 :>ע:>*!£' 8.631 , 3 ^ 447550 -ץ 3111 ?) .<£ , 3 ¥\ $50 1 ^ 44 . 0 
. 4 £1111115 . 11 1011 § £611 , £6 :> 1 ת־ 4 7 61 \ .£ ; 1903 ,( 4 71 ,.: 1 ־ 401:61 

017671 1171 ׳ 067761 07160 / 1156/16 י ך 1 ! 61 ך 1 :ז 741 .£ ; 1912 , 11 , £671207 
; 1931 , 1-11 , 65011101116 ^ 5 ( 107 ^ £611 £ 6112150/26 ,. 10 ; 1930 , £0171 
, £10600 . £1 ; 1934 , 471010 { 0 € 1111 $ ?) 772 ,מ 00 ז 00 .£ . 4 . 
,־ £13261 . 0 £ ; 1946 , 0611117 .?> 071461 ' 065101111 : 1617115 •; 4 ^ 

־ ד 1951 , 1 . 011 , 1 , 2 /^ 8011 1611 ) 001 7726 

מ. רו.— פ. פ, כ. 


ךיאדם, תרכובות כימיות אורגאניות, המחזיקות במולקולה 
שלהן שני קשרים כפולים בין אטומי־פחמן'(ע״ע 
אולפינים ופוליאנים? איזופרן). חשיבות טכנולוגית מיוחדת 
נודעת לדי׳ בעלי קשרים כפולים צמודים, מפני יעילותם 
להרכבתם של חמרים מלאכותיים שונים, ביניהם חמרים 
פלאסטיים, וכן אינסקטיצידים (ע״ע) טובים. די׳ צמודים 
מתחברים בקלות יתירה לתרכובות בעלות קשר כפול, כגון 
כינון (ע״ע), אצטילן (ע״ע), וכד׳. ראקציה זו נחקרה יפה 

ושוכללה באופן שיטתי("ס י נ ח ז ה ד י א נ י ת") בידי אוטו 

יי 

דילם (ע״ע) וקורט אלדד ( 1929 ). בהרכבה שממין זה 
פועלים תמיד שני צדדים: האחד הוא "הדיאני", כגון בוטא־ 
דיאן( 1 ), והשני ה״פילודיאני״, כגון חומצה מאלאינית ( 11 ); 
קשרים כפולים נפתחים ומוזזים: 



כל הסינתזות שממין זה הן אכסותרמיות, וכמות החום 
היוצא היא מסדר־הגודל של 000 ( 17 קאלוריות; הן נעשות 
בקלות, בלי עזרת קאטאליזאטור. חשיבות טכנית מיוחדת 
נודעת לתולדות הסינתזות של די׳ שונים עם חומצה מאלאי־ 
נית; אך גם חמרים טבעיים שונים המחזיקים קשרים 
כפולים, וכן אנתרצן (ע״ע), משמשים כפילודיאנים בסינתזה 
של חמרים מלאכותיים מסוג זה. 

מ. ה. ב. 


ךיא 0 , פזיךפירי! , — 0112 10 ז £1 ז 0 ? — ( 1830 — 1915 ), 
גנראל ומדינאי מכסיקני. די׳ היה ממוצא אינדיאני 
מצד אמו. תחילה נועד לכמורה, אולם בהשפעתו של חוארס 
(ע״ע) פנה ללימוד משפטים ונעשה עו״ד. בימי מלחמת־ 
האזרחים ( 1858 — 1861 ) נתגלו בו כשדוגות־פיקוד מעולים, 
ובמהרה נעשה למוכשר שבמצביאי חואו־ס. הוא לקח חלק 
במסעות נגד הצרפתים ונגד הקיסר מאכסימיליאן ( 1863 — 
1867 ) בראש הצבא הרפובליקני, וב 1867 כבש את עיר־ 
הבירה. ב 1867 , ושוב ב 1871 , הציע את מועמדותו בבחירות־ 
הנשיא כנגד חוארס, אולם נכשל ולא נבחר לנשיא אלא 
ב 1877 , לאחר שתפס ע״י חייליו הנאמנים את מכסיקו העיר 
והדיח את יורשו של חוארס, סבאסטיאן לרדו. ב 1884 נבחר 
שנית, ומאז עמד בראש המדינה במשך 27 שנים על סמך 


בחירות מעושות, שחזרו 6 פעמים. די׳ שלט שלטון רודני, 
לפעמים תוך שימוש אכזרי בכוח, והביטוי ״סבת״&זסק 61 ״ 
("פורפיריות") נעשה בארצו שם נרדף לרודנות. אולם יחד 
עם זה הביאה ממשלתו גם ברכה רבה למכסיקו: ביחוד 
הצליח להשליט ביד חזקה סדר ושלום בפנים המדינה — לאחר 
ששרר שם מצב של 
אנארכיה במשך עשרות 
שנים —, ואף לשמור על 
עצמאותה הלאומית. די׳ 
המשיך במדיניות ההפר¬ 
דה בין המדינה והכנסיה, 
שאותה הנהיג חוארס, אך 
יחד עם זה עלה בידו 
לעשות שלום עם הכנסיה 
ע״י ריכוך הקו האנטי- 
קלריקאלי החריף של 
קודמו וביטול כמה גז¬ 
רות שהיו מכוונות נ גד פ; רפי רי 1 דיאס 

הכנסיה; בצעדיו אלה הושפע, בין השאר, מאשתו השניה, 
שהיתה קאתולית אדוקה. די׳ הקים לעצמו קבוצת יועצים 
מבין אנשי מדע ורוח, רובם מחסידי קונט (ע״ע) והפ 1 זי־ 
טיוויזם שלו, ובהדרכתם הנהיג כמה תיקונים בחינוך 
(בעזרתו של חוסטו סירה [ 3 זז $16 11510 (]), וביחוד בכלכלת 
המדינה. הוא משך למכסיקו הון מחו״ל — בעיקר מאה״ב —, 
ושר־הכספימ שלו ליסנטור (:!ב 01 :ז 1311 זת 01 ) הצליח לשפר 
את מצבו של האוצר. רשת של מסילות־ברזל ושל קווי* 
טלגראף פותחה בארץ, ועל-ידי ניצולם של אוצרות־הטבע 
המרובים — בעיקר שדות־הנפט — הושג עויגעורג כלכלי 
מהיר! אולם דבר זה הושג במחיר השלטת ההון הזר 
על משק המדינה. די׳ היה מעוניין בפיתוח הכלכלי מבחינת 
האינטרסים של האוצר ושל השלטון בלבד, ואילו למצבם 
של המוני העם לא נתן דעתו כלל. מהשיגשוג לא נהנתה 
אלא שכבה דקה של בעלי-אחוזות ובעלי־הון, ואילו האיכ¬ 
רים — רובם אינדיאנים — היו נתונים לניצול ולדילדול 
קשה. מספר האיכרים המנושלים מן הקרקע הלך ונתרבה, 
וכנגדם נוצר פח׳לטאריון עירוני. ההתנגדות לדי׳ הלכה 
וגדלה. כשנבחר שוב לנשיא־המדינה ב 1910 , פרצה מהפכה 
מדינית וחברתית, שבראשה עמד המועמד־שכנגדו, הליבראלי 
פ ר א נ ם י ס ק ו מ א ך ר ו. די' הזקן נאלץ להתפטר ב 1911 , 
ברח לאירופה ומת בפאריס. 

וע״ע מכסיקו, היסטוריה. 

; 1917 ,. 0 , 130037 ־ 1 .ס ; 1912 ,.<£ .? 66 146/100 £7 , 3651:0 

,. 0 .£ 16 ) 1160 ) 0 1 ( 002672 < £161 , 3$ ץ 8.0 ./ ץ 0 }} 1 ך 1 7 3.1 ' 62 י{ £0 .£ 

- 473 . 0 £ ; 1932 , 0/ $*16x100 ״{ 101010 ( 1 :.(£ .? , £6315 . 0 ; 1921 

- 1941 , 1-11 , 1772612 ^ 76 17 ) 1 66 161510110 , 17157710 ^ 07 ((■ /£ , 13065 

- $467710 :.ס . 8 6126701 § 461 470/1160 > ,סמ 6 ־ך 032 . 74 ; 1948 

. 1947-1953 , 471 ^- 1 , 40011771612105 2 ( 7105 

ב. ד. ג. 

דיאם דה לה ?דה, נרסים ויךז׳יל - 01556 ז 3 א 

683 ? 13 ' 30 0132 £116 — ( 1807 — 1876 ), צייר 
צרפתי. די׳ היה ממוצא ספרדי. בנעוריו עבד כשוליה בבית- 
דפוס! אח״כ נכנס לבית־חרושת לחדסינה בפאריס ועסק 
שם כצייר על גבי חרסינה! יחד עם זח למד ציור מאקאדמי- 
קנים שונים, לבסוף הכיר את תאודור רוסו (ע״ע), ראש 
אסכולת ברביזון (ע״ע)! מעתה נעשה לצייר נלהב של יער 






329 


דיאם דה לה פניה — דיאקדכוס 


330 


פונטנבלו. די׳ היה קשור כולו לאסכולה הרומאנטית: את 
היער איכלס בדמויות מיתולוגיות ואלגוריות; כן אהב 
לצייר תמונות־הווי של נאהבים, של צוענים, של רוחצים, 
ואף — בהתאם לאפנה המזרחית של דורו — קבוצות של 



דיאס דה לה פניה: יער 

ערביים או נשים תורכיות. אולם הנושא העיקרי בתמונותיו 
הוא — דימדומי היער, על הסלעים, הנחלים, המיפלשים 
וסוכות חוטבי־העצים שבו. מימשחו של די׳ בציק; בהשפעת 
שפע הגונים, שראה ביער־פונטנבלו, הרכיב את תמונותיו 
מכתמי־צבעים רחבים ובהירים, שמאחוריהם מבהיקה לעתים 
תכלת־השמים העמוקה. אותה טכניקה חפשית מעמידה את 
די׳ בין קודמי האימפרסיוניסטים, והללו אף העריכו את 
יצירותיו מאד. 

. 0 .( 1 ; 1890 , 071 ^. 80611 /ס 0171166 $ ? 0/16 ,: 8101101 88 . 1 
- 80 . 0 ; 1891 , ¥ 0 , 171161 $ 01 56/1001 011 ^ 806/01 0/16 , 111001500 
. 1955 , 111 ,. 616 16116$ ) $6141 , 6171166 $ <) 6/6 01611071110166 , 06211 

־ 021 01 ^ 0132 1131 ־ 601 

* י * • י י 

511110 — (בערך 1498 — 1580 ), חייל וכרוניסטן 
ספרדי. די׳ השתתף ב 1514 — 1517 במסעות לאמריקה, 
ב 1519 — 1521 היה בצבאו של קורטם (ע״ע) בכיבושה של 
מכסיקו, וב 1524 — 1526 השתתף בכיבוש הונדוראס. אח״כ 
קיבל די׳ אחוזה ותפקיד מינהלי בגוטמלה (ע״ע), ושם חיבר 
בימי זקנתו את ספרו 111512 !> 1 ז 00 12 16 > 12 ז 0 :ז 21115 ־ 6:32361 ^ 
£50262 2 ׳\ 6 ג 1 א 1612 > ("תולדות אמיתיות של כיבוש ספרד 
החדשה"). הספר לא נדפס אלא כ 50 שנה אחרי מותו; הוא 
יצא גם בהוצאות חדשות ( 1941,1928 ), תורגם לכמה שפות 
ומשמש מקור חשוב לתולדות הכיבוש הספרדי. 

-§ 1 . 8 ; 1915 ,. 0 61 /) . 0 . 8 , 38301 ־ 01 00001 £ 83010 ס . 8 . 8 
. 84 ; 1941 ,. 67 6/61 . 0 . 8 616 6$111310 01 111611611 ) 111160 , 10513 

. 1946 161 ) . 0 . 8 , 000 ־ 1 ־ 031 

ךיאסטר 1 פיה (יוו׳ 1 יז>ס 9 ז 0 ג> 51 >, עיקום), כלל התמורות 
• • ■ 

במבנה פני כדור־הארץ, הנגרמות ע״י קימוט, 

שבירה (העתקים) וע״י הרמה או שקיעה של יבשות או של 
מפלסי־ימים. קימוט השכבות, הגורם בעיקר לבניית הרים, 
הוא תוצאה של האורוגנזה (ע״ע); תנועות גושי קרום־ 

״.״ יד ז־ 

הארץ מחמת שבירה והעתקה נכללות לפעמים במושג 
טפ ר ו גב ז ד. ( 6116515 § 0 ־ 12£1 , בניית לוחות או מישורים); 
תנועות הרמה או שקיעה בעלות הקף נרחב מאד, המתייחסות 
ליבשות שלמות, נקראות אפירוגנזה (ע״ע), והן קרובות 

לתנועות האיזוסטזה (ע״ע) ולתמורות אוסטטיות (ע״ע). 

* • 


תמורות דיאסטרופיות מכל הטיפוסים מביאות לידי שינוי 
האופי של ־תהליכים גאולוגיים שונים ולהפסקת רציפותם, 
כגון: הגברת תהליכי הסחיפה (ע״ע), שינויי אופי ושינויי 
קצב בתהליך ה ר בידה, או המרת הרבידה בשטח מסויים 
בסחיפה או הסחיפה ברבידה. במקרה האחרון נפסקת רצי¬ 
פות השכבות: נוצר ח ס ר של משקעים ונגרמת אי־התאמה 
במצב השכבות העליונות ביחס לתחתונות; עפ״ר שונה 
האופי הליתולוגי של השכבות משני עברי שטח אי־ההתאמה. 
כשאי־ההתאמה נגרמת ע״י תמורות אורוגניות נמצאת זווית־ 
הצניחה (הנטיה) של השכבות העליונות קטנה מזו של 
התחתונות. — התמורות הדיאסטרופיות למיניהן קובעות 
את הדמות המורפולוגית של פני-הארץ. 

ךיאק 1 נום (יוו׳ ?ס\ 0 >״> 61 , בברית החדשה — משרת, שמש; 

אנג׳ 36200:1 , צרפ׳ 11201-6 >), תארו של הממונה 
על חלוקת הצדקה, הנדבות והעזרה לנצרכים בחברה הנו¬ 
צרית הקדומה. המסורת הנוצרית מייחסת את יסוד תפקיד 
זה לשליחי ישו, אשר הטילו על "שבעה אנשים מלאי חכמה 
ורוח־הקודש" את תפקיד התמיכה באלמנות, ביתומים ובנצ• 
רכים (מעשי השליחים ף, א׳—ו׳). יחד עם תפקיד חברתי 
זה היה לדי׳ חלק בפולחן חדתי של החברה הנוצרית: הדי/ 
כמו הכומר וההגמון, משתייך עד היום ל״דרגות־הכהונה 
העליונות״. מן המחצית השניה של המאה ה 3 ואילך ניתן 
שם זה לראשי מוסדות־הצדקה הציבוריים בקהילות הנוצריות 
בכל ערי הקיסרות. יחד עם ניהול קופות־חצדקה הוטלה על 
הדי׳ האחריות לכנסיה של האחור או של הרובע שעליו 
הופקד. מוסדות־צדקה ובראשם די" נמצאו בעיקר במצרים, 
בא״י, בסוריה ובביזאנטיון. לפי הדוגמה המזרחית נתפתחו, 
בין שלהי המאה ה 7 ובין המאה ה 9 , משרות די" במערב, 
ביחוד ברומא ובאיזורי־איטליה שהיו תחת השיפוט הביזאנטי. 
הדי״ (שלפעמים נקראו גם 21-011131200111 = "די" ראשיים") 
נעשו מראשי האדמיניסטראציה של הכנסיה הרומית ומעו- 
זריו הראשיים של האפיפיור. בין המאה ה 9 וה 11 ניטלה 
מתפקידו של הדי׳ המשמעות של ממונה על הצדקה ובטל 
המוסד הקשור בו. התואר די׳ מופיע שוב במחצית השניה 
של המאה ה 11 כתואר־כבוד, הניתן ל 18 חשמנים, הממונים 
על אותן כנסיות ברומא, שהיו לפנים חלק של מוסדות־ 
הצדקה או איזורי־הצדקה; חשמנים אלה היו בעלי חשיבות 
מדינית גדולה בחצר האפיפיורית ואף נמנו בין בוחרי 
האפיפיור. — היום נשאר לדי׳ למעשה רק תפקיד הפולחן: 
עפ״ד הוא איש צעיר, המיועד להיות כומר ועוזר בשעת 
הפולחן בפעולות הליטורגיות וכד׳. בשל תפקידים אלה 
הוא כפוף לחוק הכנסייתי, המסדיר את הנדרים שעליו 
לקבל, את דרך קבלת הקדשתו מידי ההגמון ואת החובות 
והזכויות הקשורות בתפקידו. 

בקהילות הנוצריות הראשוניות ניתן התואר דיאקונלת 
( 31200015526 ) גם לנשים צדקניות, שעסקו בפעולת עזרה 
לחולים, צדקה ופולחן; ברבות הימים הפך תפקידן למוסד 
קבוע, שחזר ונעלם — יחד עם התואר הקשור בו — בהתגבש 
המבנה האירגוני של הכנסיה (וע״ע דיאקוניסות). 

, 10 §זט] 81 40 > 01 . 61 ־ 081 . 0 8601 ־ 1 ^ 8 > . 101:1011 ( 1 ) . 0 , 1 ) 0 ־ 000101 . 14 
614,116 3,11 1116$ § 061 , 00080500 . 8 ; 1921 ,( 738-746 188 
. 010800 ) . 0 , 1 ־ 301 ^ 8011 5 ץ 130 ס . 8 ; 1925 5 , 378 — 372 , 6/16611671 
6310 ) 87161610 ; 1949 ,( 1198-1206 ," 17 ,. 03000 08 ־ 01 10 ) 
. 1950 , 1545 — 1520 8 \ 1 : 01300013 — 0130000 .ז\ . 5 , 0 01101160 

י. ב. ס. 





331 


דיאלןוניסות — דיארפפיר 


332 


1 י אק 1 נ י ם 1 ת (גדמ ׳ 11 ש 13110111$5 ( 1 ; וע״ע דיאקונוס), מיסדר־ 
נשים לותראגי, גרמני מיסודו, שמטרתו להכשיר 
ולהפעיל גערות ואלמנות בגיל 18 — 36 לכל סוגי עבודת- 
סעד (עזרה סוציאלית, טיפול בחולים ובעבריינים צעירים, 
חינוך ילדים ונערות מתבגרות) ולספק להן ביטוח לעת 
מחלה וזקנה. הדי" יושבות ב״בתי־אמהות" משותפים, שלהם 
מסונפים במקומות רבים בתי-ספר לאחיות, בתי־חולים, בתי- 
מדרש לגננות ומוסדות־חינוך. הדי" לובשות תלבושת מיו¬ 
חדת; הן רשאיות לעזוב את "בתי־האמהות" בכל עת, 
ואף להינשא אחר־כך. לראשונה נוסד בית-די״ ב 1836 
בקיזרסורת בחבל־הרינוס ע״י תאודור פלידנר (־ 1 שש 11 ? . 111 
161 !).' "אגודת־הדיאקוניה" לתמיכה במוסדות הדי" נוסדה 
ב 1894 בברלין. ב 1916 נוסד "האיגוד הקיזרסורתי לבתי- 
האמהות של הדי" הגרמניות", המוציא ירחון משלו; לאחר 
מכן נוסדו בגרמניה גם איגודים אחרים מעין זה. ב 1928 כלל 
האיגוד 66 ״בתי־אמהות״(ובהם 23,440 אחיות ו 2,587 אחיות- 
עזר) בגרמניה, ו 41 ״בתי־אמהות״ (ובהם 6,500 אחיות) 
באוצות־חוץ. ב 1933 הגיע מספר הדי״ בגרמניה ל 46,000 . 
ב 1947 נוסד בברלין־שפאנדאו בי״ס גבוה לדי״. — ב 1851 
באו לירושלים 4 די" בהנהגתו של ת. פלידנר ויסדו שם 
מוסד־חינוך לילדות! המוסד, שנתרחב והועבר לבניין החדש 
בעיר החדשה ב 1868 , נקרא בשם "טליתא קומי" (ע״פ מר- 
קום, ה/ מ״א; לוקאס ח/ נ״ד); מוסד זה נסגר בימי מלחמת- 
העולם 11 . כן נוסד בירושלים ב 1894 ביה״ח הגרמני של חדי", 
שהפך אחרי קום המדינה לביה״ח ע״ש זיו. 

מסוף המאה ה 19 ואילך נוסדו איגודים דומים גם באום- 
׳טריה, בשוויץ׳ והחל ב 1920 אף באנגליה, ששם נסמכות 
הדי" ע״י ההגמונים. 

, 341 , 339 , 337 , 61 ( 311 467 £87146 1772 671 ( 5161 ^/ 01 £ ,: 83110 

; 1911 3 , 1-111 07216 ^/ 028 116116 ( 117611 016 ,־ 01 ; 5011301 . 711 ; 1903 2 

0. 0105501300, 067 ' £ 1 ) 8728612 * 6/26 0281 ( 0722556721)666272 , 1919; 

018 /( 07215 $€ 72165 € 1 ) 146 / 1 , 1927; £4. 001631x11, 1 / 11 . £ 11641167 , 

1937; ?4. 801131x11, 56 / 28 ) 6516772 /> 6721 / 11 . 018 /^ 07216 , 1951. 

מ. 

ךיאךבכיר (־! 1 ^גנ 1 ז 3 ׳< 1 ( 1 ,:ס 61 נ 1 ז 013 ["ארץ בכר", ע״ש 
הח׳ליף אבו בכר]), עיר בדרום־מזרח תורכיה' 1 
63,000 תושבים ( 1955 ).'העיר יושבת על הגדה הימנית 
של החדקל וחולשת על מעבר נוח על הנהר בדרך המחברת 
את שפלת ארם־נהריים עם אנאטוליה. די׳ היא גם היום 
צומת־תחבורה חשוב: היא גבול אפשרות השיט בחדקל, 
והיא מחוברת במסילודברזל עם אנקרה ובכבישים עם 
עיראק, עם סוריה ועם איזורים שונים בתורכיה הדרומית 
והמזרחית. — אקלימה יבשתי־קיצוני: הקיץ חם מאד, 
החורף קשה אך קצר; כמות־המשקעים הממוצעת היא 350 
מ״מ. — די׳ יושבת במרכז איזור חקלאי פורח, שאדמתו 
בזלתית דשנה ושמסתייע במידה רבה בהשקאה. העיר 
מוקפת גנים; בתוכה ולרגלי ההרים בסביבתה נובעים מעיי¬ 
נות׳ שמימיהם מובאים באמות־מים. סביבת העיר מפורסמת 
בפירותיה, ביחוד באבטיחיה המתוקים. 

העיר מוקפת חומה עתיקה של אבני־בזלת (שנשתמרה 
בחלקה). בנייניה עפ״ר בני קומה אחת, בנויים אבנים או 
אבנים בצירוף לבני־חומר; הרחובות צרים, רובם בלתי- 
מרוצפים. בעיר מפותחת מלאכת־מחשבת: פיתוחי זהב 
וכסף, עיבוד עורות וייצור חוטי־משי. היא משמשת גם מרכז 
ליצוא עפרות־נחושת, המופקות ממכרות שמצפון־מערב לעיר 


האוכלוסיה היא כורדית־תורכית מעורבת. 
היסטוריה. בעת העתיקה נקראה העיר אמיד בסורית, 
והיא אמיה הנזכרת ע״י פטולמאיוס (¥, 10,18 ); 

מכאן שמה קארא־אמיד (״אמיד השחורה״ — ע״ש אבני־ 
הבזלת שמהן בנויים בתיה) בתורכית לפנים. ב 230 נוסדה 



ריאחיניר ( 5 אנוראמה; 

בה קולוניה רומית בשם אמידה ( 3 !> 11 מ\׳), ששימשה מצודת* 
ספר רומית וביזאנטית בתקופת המלחמות עם הפרסים במאות 
ה 6-3 . קונסטאנטיוס 11 (במאה ה 4 ) הפך אותה למבצר־ 
עוז: הביצורים והמצודה, שנבנו על־ידיו ושקיימים עד היום, 
חוזקו ע״י יוסטיניאנוס. את העיר תיאר אמיאנוס מארקלינוס 
( 11 ד\צ, 1,9 ), שהיה בה בעת המצור ששם עליה שאפור 11 
ב 359 ושנסתיים בכיבושה ע״י הפרסים. העיר נכבשה שנית 
ע״י כבאד ב 502 . 

אמידה נכבשה ע״י הערבים ב 640 , והאיזור נקרא די׳ 

ע״ש השבט בכר אבן ואיל, שהתיישב שם; על העיר 
עצמה לא הועבר השם די׳ אלא בימי התורכים. תחילה 
היתד, העיר כפופה לשלטון המרכזי של הח׳ליפים, ומשעת 
התפוררות הח׳ליפות בתחילת המאה ה 10 עברה לשלטונן 
של השושלות השונות שהשתלטו בזו אחר זו על ארם־ 
נהריים או על חלקים ממנה. מן הכובשים הללו היו: 
החמדאנים ( 934 ), צלאח אל־דין ( 1183 ), השאה הצפוי 
איסמאעיל (סמוך ל 1505 ) ולסוף השולטאן העותמאני 
סלים 1 ( 1515 ). 

יהודים בדי׳ נזכרים כבר במאה ה 5 , ואח״כ ע״י בנימין 
מטודלה במאה ה 12 , ובעת החדשה — לראשונה במאה ה 18 . 
בנימין השני (ע״ע) במחצית הראשונה של המאה ה 19 מצא 
בעיר 250 משפחות יהודיות, שהתגוררו בשכונה מיוחדת. 
לדבריו היו לרבים מבני העדה ידיעות ביהדות; אולם בדוד 
כלל היו יהודי די׳ מוחזקים בורים גמורים. מן המחצית השניה 
של המאה ה 19 הגיעו אלינו ידיעות על סבלם של יהודי 
העיר מחמת נגישות ג 1 בי־ד,מםים והתעללות שכניהם הכור¬ 
דים• גם הנוצרים האורתודוכסים והארמנים היו מציקים 
להם. מחמת המהומות ששררו בסביבה בתחילת המאה ה 20 
נאלצו הרוכלים היהודים לנדוד למרחקים. מספר יהודי די׳ 

היה ב 1873 כ 200 , ב 1906 — כ 505 וב 1943 — כ 380 . 

י. בנימין, מסעי ישראל (תרגום עברי), 19 , תרי״ט ; ילקוט 
המזרח התיכון, א/ חוב׳ 6 , 16 , 1949 \ 06611726 , 01819011 .£ 

871 (/ £811 01 1/26 £0772872 £ 172 {) 116 , 1, 011. XX, 0; £110- 

1311111', £ 62561 ) 636 / 17611)14718 7 ). 4781 ) 1671 , 11, 324, 1772; 81111. 

(10 1' ¥30 . 4 ^ ; 13 , 1874 ,. 1613 ; 61 , 1873 ,. 1¥ ס ז 0 .־ 151 . 11 \נ 
801x8001, 47722 (/ 8 : 1481672811{)0117 1 ' 6 $ 1878$/116 61 /'/! 510276 !י 
77211511117187265  070 . 0 / 0 1 ££$ )!( 0 ; 1 ?) 772 , £ 3 ¥£ 11516111 . 0 .£ 

02 $1 $1 1171116 $ $'.( 1 . 8 י 2 *נ ¥3 \ 8011 .£ ; 1900 י ( £¥1 .{ .•! 0€0£ ) 

$' 0$6 ? 811 , 01011 . 11 . 8 ;( 1912 ,. 801 01 .[ 80111:11 ) 

.§ $07114 16 ( 1 , £$1:2££ ־ז? .£ ; 1935 , 1 ) 710 ^ 5011111 01 ^ 67 סס 1$0 ( 8 

. 1936 , 67 \ 87113,60 

ך י או 1 ךמ י ד 7 ( 113 דת 0 ג 1131:1 ), מי ו ו '; 610 — דרך, 80 § — 
חום), שימוש ריפויי בזרם־חילופין בעל תדירות 
נמוכה או גבוהה לשם יצירת טמפראטורות גבוהות בתוך 
הרקמות. — פעולת החום של זרמים בעלי תדירות גבוהה 
נגלתה ע״י טסלה (ע״ע) ב 1891 . ב 1892 חקר ד׳ארס 1 נול 
( 31 /י 8011 :¥/י 4 .¥) את השפעת הזרמים האלה בתדירויות 
גבוהות מ 10,000 בשניה על גוף־האדם. ב 1907 טבע נגלשמיט 
(:> 113 ת 15011 ש§ 3 זי 1 ) את השם די׳. החל מ 1925 הוכנס לשי¬ 
מוש — ע״י שרשבסקי באה״ב ושליפהקה ( 6 ^ 3 ב 1 ק 5011116 ) 
בגרמניה — הטיפול ע״י גלים קצרים. אחרי מלחמודהעולם 11 
נבדקו ופותחו כאמצעי ריפויי "קרני־ראדאר", שהן תנודות 
אלקטרומאגנטיות. קרוזן ואו־סבו־רן הגיעו ב 1947 לתדירויות 
מסדר־הגודל' של מיליון בשניה, ז״א לאורך־גל של 300 מ/ 
ואח״כ הגבירו את התדירות עד כדי 50 מיליון ויותר והשיגו 
גלים קצרים שארכם מ 6 מ׳ ולמטה. היום מבחינים בין די' 
של גלים ארוכים, של גלים קצרים ושל גלי־מיקרו. 

בדי׳ של גלים ארוכים משתמשים באלקטרודות מתכתיות 
מצורות שונות, המושמות ישר על העור. לזרם בעל התדירות 

ד 

הנמוכה יש פעולת־גירוי חזקה על שרירים ועצבים בעקבות 
נדידת־היונים הנגרמת באורגאניזם בתורת אלקטרוליט. בדפ¬ 
נות התאים נוצרים ריכוזים ודילדולים, ושינויי הריכוז הם 
הפועלים כגירוי. בגלים קצרים האלקטרודות נתונות בין שתי 
שכבות־גומי והן מונחות על העור המכוסה של החולה. מאחר 
שאין היונים יכולים לציית לחילוף המהיר בתדירויות הגבו¬ 
הות׳ אין טיפול זה קשור בהרגשת גירוי. בדי׳ של גלי-מיקרו 
מוקרן החולה ע״י צרור-גלים מכוון למקום מוגדר, שבו 
נגרמת עי״כ החשת זרימת הדם. 

שלא כחימום הרגיל, שממנו נהנה בעיקר העור, מופנה 
החימום ע״י די׳ לתוך עומק הרקמות. הוראות הטיפול הן: 


דלקת מוגלתית, ביהוד סימטת האף והפנים, מחלות הפרקים 
ומעטיהם, דלקת העצבים, ובמידה מסויימת גם מחלות איב¬ 
רים פנימיים. 

צורה מיוחדת של הדי׳ היא שימושה הכירורגי: אלק¬ 
טרודה בצורת מחט, חוד או סכין חותכת את הרקמה ע״י הזרם 
שהורס אותן. בייבוש חשמלי הרקמה נהרסת ע״י ייבוש 
התאים הנפגעים והצטמקותם, והטיפול אינו משאיר אלא 
צלקות קטנות שאין בהן משום ניוול; משתמשים בשיטה 
זו להרחקת גידולים לא-נרחבים בעור. בהקרשה החשמלית 
התאים נשרפים, וגם בטיפול זה הצלקת מצומצמת. החיתוך 

החשמלי היא שיטה כירורגית ממש, שיתרונה במניעת דמם 

•* • • 

(ע״ע); היא הונהגה ב 1926 בהצלחה לשם ניתוחים במוח. 

. 0 1 ) 311 ץ ££11 .]£ ; 1928 , 1116717116 ) 01 016 , 1£ ב 501 ־ 31 ^\ס£ .[ 

.[ . 9 3 >ג 1 ג 0£ ־ 01 נ 051 .£ . 8 ; 1932 , £67$ ? $14 ס 017 816 

. 1944 , ^ 1$ ) 816017011167 / 0 860117110 י :ז £3 ן 1 ף 1 ת 1101 

יה. ל. 

דיבואה, גי 1 ם — 01111018 011111301116 — ( 1656 — 1723 ), 
מדינאי צרפתי. די' היה בן לרופא־רוקח ונתחנך 
לכהונה. ב 1683 נתמנה למורה לפיליפ דוכם־שארטר, מי 
שהיה עתיד להיות אח״כ דוכם־אורלאן ועוצר המלוכה, 
ומ 1701 היה מזכירו. ב 1715 מינה אותו העוצר לחבר במועצת־ 
המדינה ושנתיים אח״כ לשר־החוץ. די׳ עשה את הסידורים 
שנקבעו בחוזה־אוטרכט כקו למדיניותו, שהביאה להשגת 
הבנה עם בריטניה ולחתימת ה״ברית המשולשת" בין צרפת, 
בריטניה והולאנד ( 1717 ), לשם הבטחת מעמדו של אורלאן 
בצרפת נגד מזימות פליפה ¥ מלך ספרד ומעמדו של ג׳ורג׳ 1 
ההאנוברי באנגליה'נגד מזימות בית־סטיוארט. מדיניות זו 
הבטיחה את השלום באירופה במשך 16 שנה ואיפשרה את 
שיקומה של צרפת מפצעי מלחמת הירושה הספרדית. ב 1718 
הפעיל די׳ צבא נגד ספרד, כשניסתה זו — בהנהגת אלב־ 
רוני (ע״ע) — להפר את שלום־אוטרכט, ואלברוני הודח. 
מיד אח״כ חידש די׳ את הידידות עם ספרד ב״הסכם־משפחה" 
( 1721 ), שלפיו שודכו מלך־צרפת לבת פליפה ¥ ובת אורלאן 
ליורש־העצר הספרדי. במאבק הפנימי בכנסיה הקאתולית 
בצרפת מילא די׳ את דרישת האפיפיור ופתח בפעולות־דיכוי 

נגד הז׳נסניסטים (ע״ע); תמורת זה הוענק לו ב 1721 תואר 

— • * 

השמן. ב 1722 נתמנה די׳ לראש־הממשלה ונשאר בתפקידו 
זה גם לאחר עליית לואי ¥ X לשלטון; זמן מועט לאחר 
מכן מת. 

עד סוף המאה ה 19 רווחה בין ההיסטוריונים בצרפת 
הערכה שלילית של אישיותו ומדיניותו של די׳ — במידה 
רבה בשל העובדה, שדמותו הונצחה דווקא ע״י אויביו בני־ 
האצולה, שראו בו נחות־דרגה שעלה לגדולה. ההערכה 
נשתנתה לטובה בעקבות חתימת "ההסכמה הלבבית" בין 
צרפת לבריטניה ב 1904 , שיצרה הבנה גם למדיניותו של 
די׳ במאה ה 18 . 

; 1891 , 11$ )!§ה 4 16$ 61 . 0 6 ( 1 ( 41 ) 8 , 76£6711 86 ,־ £1 ב 71£$£1 \ .£ 

.£ ; 1901 , $176 } 771171 $ 76171167 61 11 ) 1171 ) 0047 ,.ס , £1131x1 .£ 
6 ( 111 ) 8 16 ) 116 ן) $01111 1 ) 1 61 6111 § 86 114 ) $60761 86 , ££015 ־! £011 

. 1909 ,. 0 

מ. זי. 

די בואה־רימיון, אמיל — 61 ב 101 מ־ ל ס 0 18-1 ש 11011 מז£ — 

( 1818 , ברלין— 1896 , שם), פיסיולוג גרמני, ממוצא 

הוגנו-טי. די׳ היה תלמידו של יוהנס מילר (ע״ע), ומ 1840 — 

• • 







335 


די בואה־רימון, אמיל— די בלה, ז׳ואקן 


336 


עוזרו: 18581 ירש את הקתדרה של מורו. מפעל־חייו הוא 
מחקר הפיסיולוגיה של העצבים והשרירים, וביחוד של התו¬ 
פעות החשמליות של החיים; בזה בעשה לאחד מאבות הביו- 
פיסיקה. מתצפיותיו וניסוייו — שבוצעו במכשירים שהוא 
המציאם והנהיגם במחקר הפיסיולוגי — הסיק את המסקנה, 
שרקמות העצבים והש¬ 
רירים מורכבות מ״מול- 
קולות חשמליות", שפ¬ 
עילותן משתקפת בתופ¬ 
עות הפיסיולוגיות ברק¬ 
מות אלו. השקפה זו 
נדחתה אח״כ מפני ההכ¬ 
רה, שהתהליכים החש¬ 
מליים אינם קיימים באי¬ 
ברים הנחים ושאין הם 
מתחוללים אלא בעקבות 
הפעולה: אעפ״כ שימשה 
תורתו של די׳ בשעתה 
אמצעי-עזר חשוב לפיתוח 
המחקר, ותצפיותיו הנכו¬ 
נות שימשו נקודות־מוצא 

למק צוע החדש ש ל הא - אטייל די בואה־ריטח 

לקטרו־פיסיולוגיה. בין השאר גילה די/ שרק שינוי בצפיפות 
הזרם החשמלי — ולא ערכו המוחלט של זרם זה ברגע 
מסויים — פועל כגירוי בשריר או במרכז המוטורי שלו: וכן 
הוכיח, שכל סעילות-שרירים מלווה תמורות חשמליות 
ושבהתכווצות השריר נוצרת חומצה, ואילו רקמת השריר 
הנח — ניטראלית או בסיסית במקצת. 

די׳ הירבה לעסוק בבעיות חשקפת־עולם והפילוסופיה של 
המדע. הוא ייצג כיוון מאטריאליסטי בתפיסת החיים והסתייג 
מכל מטאפיסיקה. יחד עם זה תחם תחומים ברורים למתודה 
המדעית והוציא מכללה — ועם זה, לפי דעתו, מכלל 
ההכרה — את כל הבעיות המטאפיסיות, כגון מהות החיים, 
העצם, הבחירה החפשית וכר, שלגביהן הכריז בנאום ( 1872 ), 
שעשה בשעתו רושם רב: "אין אנו יודעים ולא נדע" 

( 118 וו 11 ( 31 ־ 01 ח^ 1 61 11$ חז!; 1101 ^ 1 ). — מכתביו: ' 111301 . 8 ז 1111£6 
121£3£ ז £16££ 116 :) 18 ז 116 ("מחקרים בחשמל של בעה״ח"), 
1 — 11 , 1848 — 1860 , 1884 2 ; ־ 1115 ■^ . 31126111 . 2 . 13.001 ־ 131 .^ . 068 
אל $1 ץ 11 קת 6 עז 6 א .!! £61 ("מאמרים מקובצים בפיסיקה הכללית 
של השרירים והעצבים״), 1 — 11 , 1875/7 : 01:6112611 ± . 013 
6:18 תת £6 ־ 13£111-61 < . 3 (״על גבולות הכרת הטבע״), 1 — 11 , 
1872 ; 31$61 ז 611 ז \\ $1613611 16 <£ (״שבע חידות העולם״), 1882 . 

; 1897 ,( 1 ¥ , ס ־ וטזגא ) . 8 -. 8 .( 8 . 8 , ת $ 0 ' 1 £ 1 ) תג 5 . 6 .ן 

.( 8 ; 1898 ,.. 8 '. 8 .( 1 . 8 2111 > 6 3 6 ?* 111 111 0 6306 י 1 נ.ת . 1113 § 1 ו £ 

- £015 ״ס £ 5 ££ 11 £ . 11 31 ב 1 ז £ 05£0 .{ . 5 £ ׳ 111 ) 863671 *. 8 -. 8 

. 1922 ,. 8 -. 8 .< 8 . 8 , 311 ^ 11 ־ £01 . 1 ? ; 1912 י ( 1 ) 1011 תץ ££ 

י. ל. 


דיביץ/ איון איונזביץ׳ — וימזוג . 11 ^ [בעצם: 

ן 501 ;ן 01€151 05 ^ 11 ] — ( 1785 — 1831 ), מצביא 

רוסי ממוצא גרמני. די׳ נולד בשלזיה ונתחנך בבית- 
ספר לקצינים בברלין; ב 1801 עבר'לשרת בצבא הרוסי. 
הוא הצטיין כקצין במלחמות נגד נאפוליון ב 1805 , 1806/7 
ו 1812 . בזמן נסיגת הצרפתים מרוסיה פיקד על חטיבה בחזית 
הצפונית, ובהגיעו לגבול פרוסיה עשה בטאורוגן חוזה עם 
הרוזן יורק, מפקד החטיבה הפרוסית בצבאו של נאפוליון, 


והצבא הפרוסי הוכרז ניטראלי; בזה הוכשרה הקרקע להצ¬ 
טרפות פרוסיה למלחמה נגד נאפוליון. די׳ מילא תפקי¬ 
דים חשובים במסעות־המלחמה של 1813/4 ואח״כ בקונגרס- 
וינה כשלישו של אלכסנדר 1 . הוא נעשה נאמנו האישי ואיש־ 
ם 1 דו של קיסר זה, ואחריו גם של ניקולאי 1 . ב 1825 היה די׳ 
בין מדכאי מרד הדקבריסטים (ע״ע). הוא קיבל תואר רוזן 
ונתמנה לפלדמארשאל. בשלב האחרון של המלחמה נגד 
תורכיה ב 1828/9 היה די׳ המפקד העליון של הצבא הרוסי, 
ובפיקודו בוצע מעבר הרי־הבאלקאן שהכריע במלחמה. השג 
זה רכש לו את תואר־הכבוד "זאבאלקאנסקי" (-א 3 א^ 3363 
1 ) 0101 = "שמעבר־לבאלקאן"). כשפרץ המרד הפולני ב 1831 , 
הועמד די׳ בראש הצבא הרוסי וניצח את הפולנים בקרב- 

ד 

אוסטרולנקה; אולם הוא מת לפתע במגפת־חולירע לפני 
סיום הפעולות הצבאיות. 

1 <י ?ללי, ?'! 1 אקן — ץ 66113 011 03011103 ( — ( 1522 , לירה 
[ 1.11-6 ], על־יד אנז׳ה — 1560 , פאריס), משורר 
צרפתי. ד״ב היה בן למשפחת אצילים זעירים; הוא למד 
משפטים בפואטיה ( 1545 ), ואחר־כד ספרות יוונית ורומית 
בפאריס. שם נתקשר ד״ב בקבוצת חברים צעירים, שהיו 
מאוחדים עמו בשאיפה לחדש את פני הספרות הצרפתית: 
זו ודתה קבוצת ה״פליידה" (ע״ע), אשר במאניפסט שלה 
( 1549 ) הסביר ד״ב, שהצרפתית עשויה להפיק שירה בעלת 
רמה עליונה, בתנאי שהמשוררים יטשו את המסורת של 
יה״ב ויקחו להם לדוגמה את השירה היוונית והרומית. 
באותה שנה התחיל ד״ב עצמו לפרסם את שיריו 511311£6 >מ 01 
6 ׳\ £011 > 210116 13 3 6£$ מת $0 (״ 50 סונטות לשבח אוליב", 
דמות אידיאלית של האהובה, מושפעת הרבה מפטרארקה). 
מאז נהנה מחסותה של המלכה מרגריט מנאווארה, אחות 
פראנסואה 1 . בעקבות מחלה קשה נעשתה השראתו של ד״ב 

אלגית יותר. ב 1553 נסע בשליחות דיפלומאטית לרומא; 

1 • " ♦ 

שם כתב את הסונטות 361101116 3£1116$ > £1 מ 4 - £68 ("עתיקות 
רומא") ולמד גם מן המשוררים הלאטיניים של אותה תקופה 
לטבוע מטבעות״שירה זעירות (" 51168 > 11$£1 ז 6112 [** ["מש¬ 
חקי הכפר״], 1557 ). אך באותו זמן נמאסו עליו תפקידו וגם 
תככי החצר ושחיתותה, ופרי הלך־רוח זה היו השירים 
המהווים את גולת-הכותרת של יצירתו, ״ £6£16£$ £6$ ״ 
(,,הגעגועים״, יצאו לאור ב 1558 אחרי שובו לצרפת). בפא¬ 
ריס כתב עוד, בין השאר: ״ 06111313 ?*' (שירים בלאטינית 
לכבוד מטרונה שהתאהב בה ברומא) והסאטירה 0616 ? £6 ״ 
"ת £183 ז 11 ס 0 ("המשורר־החצרך). דאגות, חדשות ומחלה 
תקפו עליו, והוא מת בדמי־ימיו. 

ד״ב היה משורר בעל לב רך ושאר־רוח. מדרגת חרוזיו 

הראשונים, שהיו בחינת תרגילי־שירה ולרוב תרגומים 

וחיקויים, עלה, לאחר מסעו לרומא, לשיא של כנות בהבעת 

הגעגועים למולדת, האכזבה מן הכבוד, הכאב המגקר. מלאכת־ 

שירתו נעשית בקפדנות ובפשטות כאחת, ושיריו מלאים 

חן דופי שבצניעות. — המהדורה הראשונה של כל כתביו 

יצאה לאור ב 1568 , ואחריה יצאו מהדורות רבות עד ימינו: 

מהדורה חדשה (ע״י ה. שאמאר) ב 6 כרכים, 1908 — 1931 . 

, 81610.36 2 ) 1 36 6 ? 01 2 * 131 ,. 1 ) 1 ; 1900 ,. 8 3.14 ./ . 11 

; 1923 , 6 \ 37181 . 3 . 11 . 8 11 ( 1 , £002 ; 1939-1940 , 1 - 1 ¥ 

, 101 ££ סג 5 .£ .¥ ; 1930 ,. 8 11 ( 1 36 * 61 ז 86% * 86 , ץ 11£ ^ ¥1 . 1 

. 1951 , 6 ? 061412 ' 1 61 81101711116 ,. 8 11 ( 1 

מ. ק. 







337 


דיבליוס, אוטו 


די כרי, רוזנת 


338 


אוט 1 — 018611115 011:0 — (נר 1880 , ברלין), 

* * 

איש־כנסיה פרוטסטאנטי גרמני. די׳ כיהן מ 1907 
ואילך ככומר, תחילה בערי־שדה ומ 1915 בברלין, וב 1925 
נתמנה למפקח הכללי של הכנסיה הפרוטסטאנטית במחוז 
בראנדנבורג. עם עליית הנאצים לשלטון ב 1933 הורה די׳ 
באיגרת פנימית לכמרים שבמחוזו לנקוט בעמדה, שהאוואג־ 
גליו־ן דורש אהבה ולא שנאה, מלכות־שמים ולא לאומניות, 
ושהוא נעלה מכל אידיאלים אנושיים. השלטונות פקדו על 
סילוקו מכהונתו* די׳ הגיב על כך במכתב, שבו הודה 
בזכותה של המדינה לפטר אותו רק ממילוי התפקידים 
המינהליים הכרוכים במשרתו, ואילו התפקידים הכהונתיים 
נשארו לדבריו "חובותי כלפי שמים", והוא נוהג לפי כה״ק 
ו״חייב לשמוע בקול האלוהים יותר מבקול האדם". די׳ 
הוסיף לפעול במסגרת "כנסיית־הנאמנים" ( 61186 ״ 60 .אל 86 
116 :>:״£), וב 1937 הודיע במכתב גלוי לשר־הכנסיות של 
הריך — בין שאר דבריו על עצמאותה של הכנסיה כלפי 
המדינה —, שלא ייתכן לאסור על הכנסיה להודיע "שישו 
ופאולוס היו יהודים ושהישועה באה מן היהודים". די׳ הועמד 
לדין בעוון "התקפות זדוניות" על המדינה, אולם זוכה* 
אח״כ נאסר עוד כמה פעמים. אחרי נפילת הנאצים 
ב 1945 נתמנה די׳ להגמון־המחוז של ברלין, וב 1949 לידר 
מועצת הכנסיות האוואנגליות בגרמניה * הוא נמנה עם חברי 
המועצה העולמית של הכנסיות (הלא־קאתוליות). 

רוב הספרים שחיבר די׳ הם דרשות ספרותיות או כתבי־ 
פולמוס למען הדת, הכתובים לצרכי־השעה. בספרו 016 
£116116 86086 ־ 61 ׳!! (״הכנסיה המתהווה״, 1938 , 1951 5 ) הוא 
מציג את "מעשי השליחים" כסיפור על העדה הלוחמת 
והמנצחת — סיפור שכוחו יפה לגבי ימינו. משאר כתביו: 
61:11 ־ 3231 ^ 1 3115 65115 ( מס , !: 16111 ־ 861 ("הסיפור על ישו מנצרת", 
1938 )* 6 § 13611£01 י 1 ־ 861 00 '! : 86116111 £111 .־ 1111861 ( 016 
116111:6 83111315008 ("התלמידים. סיפור על הליכה בעקבות 
ישו בימים ההם ובימינו אנו״, 1940 )! 865 016112611 016 
5133165 (״גבולות המדינה״, 1949 )* 866111 6161260 !תסיע 
(״על המשפט הנצחי״, 1950 ). 

. 1950 , 817171 .>! 1771 17:76116 . 1 ־ 1 

א. ע. ש. 

דיבליום, מרטין — £11118 נ 011 1:111 ־ 121 ^ — ( 1883 — 1947 ), 
תא 1 ל 1 ג פרוטסטאנטי גרמני, מחוקרי הנצרות הקדומה. 

די׳ היה תלמידם של אדולף הרנק (ע״ע) והרמן גונקל (ע״ע). 

יי *,* ~ •• 

מ 1915 ועד מותו שימש פרופסור לתאולוגיה של הברית 
החדשה בהידלברג. בהשפעת שיטתו של גונקל בחקר המקרא 
ייסד די׳—יחד עם בולטמן(ע״ע) ואחרים — אותה שיטה של 
פירוש היסטורי וספרותי לברית החדשה, שאת שמה קבע 
בספרו £630861111015 865 £010126561116111:6 גיס ("תולדות 
הצורות של האוואנגליוף, 1919 , 2 1933 ). די׳ הורה, שאת 
הפירוש ההיסטורי לארראנגליון יש להתחיל בפירוק הטכסט 
הכולל ובהבחנת חלקיו המרכיבים לפי צ ו ר ו ת י ה ם; עי״כ 
יינתן לברר את דרכי־המסורת, החל מן הסיפורים, המשלים 
והדרשות הראשונים, שנאמרו בע״פ. מתוך ניתוח כזה של 
החומר שבאוואנגליונים הגיע די׳ להכרת שכבה קדומה 
ביותר של מסורות על ישו, שנקבעו בשנים 30 — 70 בשיתוף 
עם עדי־ראיה, כמעט ללא זיקה להשפעות שמחוץ לנצרות. 
די׳ ייחם חשיבות ראשונה במעלה להבנה נכונה של 
כוונת המחבר, כפי שהיא באה לידי ביטוי בטכסט. דוגמה 


מעולה לשיטת־מחקר זו היא מסתו - 60 ז.\ 86011 £! 31 3111115 ? 
§ 3 ק (״פאולום באראופגוס", 1939 ). כתביו ההיסטוריים של 
די׳ תרמו תרומה חשובה לחקר תולדות הרוה והספרות 
של הנצרות הקדומה, שאותן הציג בקשריהן לעולם התרבות 
היהודית והאלילית, שבו קמה הבשורה הנוצרית. — על־ידי 
פירושם המדעי המובהק של הטכסטים ביקש די׳ לשרת את 
עניין האמונה. את זאת הדגיש בחיבורו ? 1116010216 ־ ג! ¥02 \ 
(״תאולוגיה לשם מה?״, 1941 ), שבו עמד על זכותם של 
האמונה ושל המדע התאולוגי לעצמאות לעומת מדיניות 
החינוך הנאציונאל־סוציאליסטית. 

משאר כתביו ראויים לציון: 3111665 ( £386 016 ("ארון 
ה'", 1906 )* 3111115 ? 051615 ק 4 , 865 16£6 ־ 81 016 ("אגרות 
פאולוס השליח״, 1 — 111 , 1911 — 1913 )* -־!ט . 8 065611161116 
־״ £116131:1 6111131:11611611 ("תולדות הספרות של הנצרות 
הקדומה״, 1926 )* 65115 ( (״ישו״, 2 1949 )! 3111115 ? ( 1951 )* 
06561116111:6 8 ״״ 3£1 ! 1$01 ס 8 (״בשורה והיסטוריה״, 1 — 11 , 
1953 , 1956 ). 

; 1933 " 13111011 ) 77 00$$61 1116 / 0 701771811071 7116 ז ' 7 101 { 3 ' 7 ' 4 \ 
- 171 ) 81411111 146 [) ) 8 6118718 ( 11 ( 7 1118 ^ 78 ^ 8111170 י ת £$ ב 1£1 ־ 11 > 1 ־ £1 . 4 , 
. 11£01 יד ) 7116010 £ 81 $ .( 1 . 34 י 1111£1 מ £0 . 0 ; 1944 , 7118718 

, 1949 ,( 129-140 , 74 .§) 2 ־.״£ 

א. ע. ש. 

ד 2 ל י ׳ 3 ל( י ׳ ר 1 זנת — , 86611 6 מ 6311 (- 16 ז £83 

8311:7 011 60011:6556 — ( 1746 — 1793 ), פילגשו 
של לואי צצ (ע״ע) מלך־צרפת. ד״ב היתד, בתה של אשה 
מפשוטי״העם! אביה אינו ידוע. מילדותה הצטיינה מפיה* 
בנעוריה עבדה ככובענית בחנות בפאריס ונתפתתה לזנות, 
עד שנעשתה פילגשו של הרוזן 
די בארי, אדם מושחת ובעל עס¬ 
קים מפוקפקים. ב 1768 נעשתה 
בתיווכו פילגשו של המלך * כדי 
לזכות בתואר-אצילות הושאה 
לאחיו של די באדי. השפעתה 
על לואי ־עצ היתה רבה מאד * 
מעמדה בחצר־המלוכה היה כמעט 
כשל מלכה חוקית, ושרי־המלו- 
כה — ואף בני בית־המלוכה, 
ששנאוה בתכלית — החניפו לה. 
המלך העניק לה כספים עצומים, 
תכשיטים יקרים, ארמונות וא¬ 
חוזות. אע״פ שלא היתד, מעוג־ 
יינת בשלטון, הפכה לגורם 
מדיני בגלל תככי־החצר שהיתה 
מעורבת בהם. ביזמתה הודח מהשלטון שואזל (ע״ע) ולשר־ 
החוץ נתמנה ד׳אגיץ, מידידיה הקרובים. אחרי מותו של 
לואי ־עצ הורחקה ד״ב מן החצר והתיישבה באחת. מטיתתיה* 
בשל נדיבותה נתחבבה על האיכרים בסביבתה. עם פרוץ 
המהפכה נסעה פעמים אחדות לאנגליה — כנראה כדי לבטח 
או למכור את תכשיטיה. בשובה מאחת הנסיעות נאסרה 
"זונת־המלך לשעבר", הועמדה לפני בית־דין המהפכה על 
פעולה נגד הרפובליקה, הורשעה והוצאה להורג. עד הרגע 
האחרון התחננה על חייה, ואף התנגדה לתליין בכוח. 

, 11:01 ׳ 47 . 011 ; 1933 , 1880 ,. 8 .( 7 78 ,:(־ 301100111 ) 86 .{ €1 .£ 

7/16 , 1115 ^ 0011 . 11 ; 1882/84 , 111 ־ 1 ,.ם 4 /1716 16 ) 81710116 
78 , ££111 מ 01:00 4 , ,( ; 1896 ,. 8 .( 7 141116 / 0 717116 $ 8114 6 ) 71 
-: £ 11 ?£ .£ ; 1937 , 17726 ^ 76 €71 8710 ' 1 46 171 / 16 61 . 8 .( 7 6011116$$6 
. 1948 ,. 73 341716 ,• 3€11£1 דב 111 ו 1 :) 8 .ע ..£ ; 1938 ,. 8 . 0 ./ י ־ 11£1 



הרוזנת די בארי 





339 


דיג 


340 


דיג, ציד או איסוף של בע״ח וצמחים ממקווי־מים; אחד 

הענפים חגדולים של אספקת־המזון(ובמידת־מה — 

גם אספקת צרכים שימושיים אחרים) בחברה האנושית. 

הדיג העולמי מנצל קבוצות שונות של בע״ח: ספוגים; 

נבוביים (אלמוגים); קווצי־עור (מלפפוני-ים, קיפודי־ים); 

תולעים נימיות; רכיכות (דיונונים, צדפות, תמנונים); סר¬ 

טנים (פנונים, מעשירי־רגליים); עגולי־הפה (צמדים); כרי־ 

שיים (כרישים, תריסניות); דגים; דו־חיים (צפרדעים); 

זוחלים (צבים, אליגטורים); יונקים (כלבי־ים, דולפינים, 

לווייתנים). מן הצמחים מופקות מן הימים בעיקר האצות — 

האדומיות׳ תחומיות, ובמידה מצומצמת יותר — הירוקיות. 

מבין הצמחים העילאים נאספת בדיג השרוכית הימית (עשב־ 

הים 0131103 205161-3 ) שמן הגהרוניתיים. 

* 

הדגים תופסים מקום בראש הדיג בכל העולם. ב 1953 
נאמדה התפוקה העולמית ב 28 מיליון טונות מטריות; מהם 
נידוגו 86% בימים, והשאר באגמי מים מתוקים ובנהרות. 
כמות־הדיג של הכרישים והתריסניות הגיעה ל 0.5 מיליון ט׳ 

מטריות, זו של הרכיכות ל 2.5 מיליון וזו של הסרטנים 

♦ ♦ 

ל 0.85 מיליון טוגות (לוח 1 — 3 ). — אף לציד לווייתנים 

לוח 1 


שלל־הדיג בעולם לפי קבוצות־מינים 

( 1953 ) 


מיליון טונות ! 
מטריות 

1 

קבוצות־מינים 

3.0 

דגי מים מתוקים . . . . 

0.6 

סלמובים, טרוטות . . . 

0.8 

דמויי-סנדל. 

4.0 

סוגי־בקלה. 

6.5 

טריתות (מליחים) .... 

1.8 

טונוס, קוליאסים . . . . 

5.5 

דגי־גרם ימיים שונים , . 

0.5 

כרישים ותריסניות . . . 

0.8 

סרטנים. 

2.5 

רכיכות. 

1.1 

אחרים. 

27.1 

ס״ח 

1 


לוח 2 


שלל־הדיג בעולם לפי איזורים ( 1953 ) 


מיליון טובות ! 
מטריות ! 


1 

איזורי הדיג הימי 

! 1.1 

האיזור הארקטי. 

17.7 

האיזור הממוזג בחצי־הכדור הצפוני . . 

4.0 

האיזור הטרופי. 

1.3 

האיזור הממוזג בחצי־הכדור הדרומי . . 

— 

האיזור האנטארקטי. 


איזורי הדיג במים מתוקים 

| 0.1 

אירופה. 

1 2.0 

אסיה. 

0.2 

אפריקה. 

0.1 

אמריקה הצפונית. 

0.1 

אמריקה הדרומית. 

— 

אוקיאניה . . 

! 0.5 

ברה״מ . 

27.1 

ס״ה 


לוח 3 


שלל־הדיג בעולם לפי היבשות ( 1953 ) 


מיליון טוגות 
מטריות 1 

היבשת 

7.16 

אירופה. 

11.73 

אסיה. 

1.54 

אפריקה. 

3.45 

אמריקה הצפונית . . . . 

0.59 

אמריקה הדרומית . . . 

0.10 

1 אוקיאניה. 

2.50 

ברד,״מ. 

27.07 

ס "ה 


נודע מקום חשוב בדיג העולמי; בעונות־הציד שט 1937 עד 
1953 ניצודו בממוצע כ 45,000 לווייתנים בשנה. 

התפוקה השנתית של אצות ימיות עלתה ב 1953 על 
315,000 טונות מטריות (לפי משקלן ביבשה). מזה הפיקה 
יאפאן בלבד 304,000 טונות מטריות; לפני מלחמת־העולם 11 
הגיעה התפוקה היאפאנית השנתית כמעט ל 450,000 טונות 
מטריות. 

קשה להשיג ידיעות מדוייקות על ערכו של שלל־הדיג 
בארצות השונות, וכל המספרים הם בהכרח בחינת אומדן 
גלמי. 0 ז פקי־הדגים העיקריים בעולם, מבין הארצות שלגביהן 
יש נתונים סטאטיסטיים, הן: יאפאן, אה״ב, נורווגיה, ברי¬ 
טניה, קאנאדח, ולפי אומדן — ברה״ט וסין. שבע ארצות 
אלו מספקות כ 60% מכלל הידוג בעולם. ב 1952 נאמד ערכם 
הכללי של הדגים ושאר קבוצות בעלי־החיים והצמחים שנדלו 
בימים ובמים המתוקים(חוץ מלווייתנים) ב 2 מיליארד דולאר 


לוח 4 

שלל-הדיג לפי ארצות ב 1953 
(ב 1000 טובות) 


208 

איטליה. 

415 

איסלאבד . 

19 

אירלנד . 

222 

אנגולה.. . 

650 

אפריקה הדרומית .... 

80 

ארגנטינה. 

2,350 

אה״ב. 

! 74 

בלגיה. 

230 ן 

בראזיל . 

1,120 

בריטניה . 

1 740 

גרמניה המערבית .... 

343 

דנמארק . 

343 

הולאבד . 

36 

הובג־קוגג. 

4,577 

יאפאן. 

46 

יוון. 

180 

מאלאיח. 

128 

מארוקו ....... 

1,506 

נורווגיה. 

640 

ספרד. 

89 

פרארנה (איים). 

392 

פורטוגאל. 

306 

פיליפינים. 

62 

פיגלאנד. 

107 

צ׳ילה. 

! 520 

צרפת. 

970 

קאנאדה . 

50 

קונגו . 

196 

שוודיה. 

| 170 

תאילנד. 

103 

תורכיה . 


הידוג בברה״מ ובסין באמד ב 2 מיליון טון 
בכל אחת מהן. 























341 


דיג 


342 


לוח 5 

ערך שלל־חדיג לפי ארצות ( 1952 ) 


(באלפי דולאר של אה״ב) 


13,754 

אוסטראליה. 

51,003 

1 איטליה. 

3,099 

אירלנד . 

4,449 

! אפריקה הדרומית . . . 

359,477 

אה״ב. 

10,100 

בלגיה. 

129,2,40 

! בריטניה . 

45,686 

! גרמניה המערבית . . . 

29,247 

דנמארק . 

23,452 

הולאנד . 

6,741 

ה 1 נג־ק 1 נג. 

1,506 

זאנזיבאר. 

1,620 

יוגוסלאוויה. 

667,640 

יאפאן . 

17,629 

ישראל. 

409 

: מאלטה . 

83,835 

מאלאיה. 

9,958 

מארוקו־. 

73,051 

בו־ררוגיה. 

4,600 

נידזילנד. 

78,242 

1 ספרד . 

35,659 

1 פורטוגאל. 

149,046 

פיליפינים . 

4,968 

צ׳ילה. 

116,817 

צרפת . . . . . . 

87,342 

ן קאנאדה . 

23,568 

; שוודיה. 

3,417 

; תוניסיה. 

1 


בכל ארצות־העולם. קרוב למחצית הסכום הזה נופל בחלקה 
של אסיה, ושניה לה במעלה — אירופה (לוח 4 ). מפות: ע״ע 
אירופה, עמ ׳ 129 (למטה); אסיה, עט׳ 907 , ה׳! אפריקה, עמ ׳ 
325 , ב׳. 

את טיפוסי הדיג הימי ניתן לחלק ל 5 קבוצות: 
דמרסאלי! פלאגי; אנאדרומי! תרבותי; מיוחד. 

הדיג ה ד מ ר ם א ל י מנצל את או׳כלוסיית השכבה 
התחתונה של מימי העולם, בעיקר לאורך מסד־היבשת, 
במים שעמקם מגיע ל 200 מ׳ ובמקרים נדירים — ל 400 מ/ 
במידה מצומצמת נהוג טיפוס־דיג זה גם לאורך שפות 
מסד־היבשת, במים העמוקים יותר של מדרון־היבשת. ב 1953 
נדוגו בדיג דמרסאלי בכל ארצות-העולם 10.3 מיליון טונות 
מטריות דגים! מהם — 39% ממשפחת הבקלה, 8% מקבוצת 
דמויי־הסנדל, והשאר ממשפחות־דגים רבות ושונות. רובם 
של הכרישים, התריסניות והסרטנים נידוגים בעיקר בדיג 
דמרסאלי. 

הדיג ה פ ל א ג י מנצל את אוכלוסיית השכבה העליונה 
של מימי העולם, הן במסד-היבשת ובמדרונות היבשתיים, 
והן מעל לתהומות שבלב הים. ב 1953 הגיעה כמות הדיג 
הפלאגי בעולם ל 8.3 מיליון טונות מטריות דגים; מהם — 
78% מן המליחים (הטריתות) וקרוביהם ו 22% מן הטונוס 
ודמויי־הקוליאס. 

הדיג ה א נ א ד ר ו מ י מצטמצם בנתיבים שבהם נכנסים 
דגי-הים לנהרות. בנתיבים אלה נידוגו ב 1953 0.6 מיליון 
טונות מטריות דגים, רובם ממיני הסלמון. 

הדיג התרבותי(ר׳ להלן, עט׳ 356 ואילך) נפוץ בארצות 
רבות בצורות שונות. בין דגי־התרבות, המגודלים בבריכות, 
קובע לעצמו מקום בראש הקרפיון. שגידולו נפוץ באירופה, 
במזרח הקרוב ובמזרח הרחוק. מלבד זה מגדלים בבריכות 


מינים רבים של דמויי־קארפיון, בעיקר באסיה; את דג־החלב 
( 0113:105 01131105 ); את הקיפון גדל־הראש ושאר מיני קיפו־ 
ניים; את האמנוניים, בעיקר הסוג אמנון( 13 ק 113 ז) 1 רכיכות 
מגודלות בצפון־אמריקה, באירופה ובאסיה; מינים שונים של 
צדפות ( 10103 §:[׳! 01-258051:1-63 ) — על חוף האוקיינוס האט¬ 

לאנטי של אירופה; 16115612131611053 ) 0511-63 ו 6:0115£1 ( 12£ . 0 

(יאפאן) — בכל היבשות הללו לצרכי-מאכל, וביאפאן — 
במיוחד לשם פניניהן. באירופה מגדלים את הצדפה הנאכלת 
60111115 11118 :^. תרבות האצות מיוחדת בעיקרה ליאפאן, 
ששם מגדלים את האצה האדומה ( 2 ־ 1216061 ץ 11 קז 0 ?) לצרכי 
מאכל, וב 1944 הגיעו שטחי-גידולה ל 50,000 דונאם. את 
הספוג מגדלים בהצלחה באיי־באהימה ובהונדוראס הבריטית. 

הדיג המיוחד כולל טיפוסים רבים ושונים, כגון: ציד 
לווייתנים וכלבי-ים; דליית ספוגים, קונכיות־פנינים ופנינים 
מצדפת־הפנינים; איסוף אלמוגים ואצות. הלווייתנים ניצו¬ 
דים בכל הימים, אך מרביתם — ב 1952/3 יותר משני-שלישים 
מן הציד הכללי — נלכדים באנטארקטיקה. בעיקר ניצודים 
הסוגים: הלוויתן הכחול( 1:6:201050111115 <ן 0 ס 82126 ), לוויתן- 
הסנפירים ( 52105 ץ 8 ק . 8 ); הלוויתן הצפוני ( 0:63115 ( 8.1 ); 
המינים 0001053 6:3 :זק 3 § 16 ! 1 ו 100 ) 03:0 : 6 :! 56 ׳\ 8 ?. כלבי״הים 

ניצודים במידה נרחבת משני עברי חלקו הצפוני של האוק¬ 
יינוס השקט, באיי-פריבילוב, איי-קומאנדר, אי-רובן ובקורי- 
לים; כאן ניצודים בעיקר כלבי-ים מהסוג 03110:1110115 בשל 
פרוותם. במידה מצומצמת יותר נוהג ציד כלבי־הים במימי 
גרנלנד, ניו־פאונדלנד ולאבראמר, באי יאן מאיאן ובנובאיה 

י ^ - ׳ ן" 

זמלןה, וכן בים הלבן ובים הכספי; כאן ניצודים כלבי־ים 
לשם תפוקת שמן ועורות. הסוגים החשובים הם: 11002 ? 

1103 ) 060130 :§; 11111103 '! 11003 ?; 0:151313 0:2 ו 1 ק £0 ׳\ 0 ; 

103 (; 035 11003 ?. 

דליית-הספוג מפותחת ביותר במפרץ־מכסיקו, בקרבת 
איי באהימה, בקובה ובפלורידה, וכן במזרח הים התיכון. 
טובי הסוגים הגדלים במפרץ-מכסיקו לצרכי מסחר הם: 
הספוג הצמרי ( 1301106 13 § 00 נ 1051 קק 11 ?); הספוג הצהוב 

( 83:82:3 13 §ס 0 ק 8 ); ספוג־הקטיפה (- 35 :§ 00£13 ק 105 נ 1 ק 11 ־ 1 
102 <£ץ 5 ). 

דליית־הפנינים נוהגת באיזורים שונים — במפרץ הפרסי, 
בים-סוף, בצילון, ונזואלה, חופי האוקיינוס השקט של פאנאמה 
ושל מכסיקו, וכן' של אוסטראליה והפיליפינים. הפנינים 
המשובחות ביותר מצויות בצדפות מסוג 3:1:1£6:3 §: 13 \ י 
אולם יש למצוא פנינים מאיכויות שונות כמעט בכל סוגי- 
הרכיכות החיים במים מתוקים או מלוחים, שבהם ניכרת 
ביחוד שכבת־הצדף המבריקה. עפ״ר הפנינים אינן אלא 
מוצרי-לוואי לדליית קונכיות־הפנינים. 

דליית האלמוגים רבי־הערך נוהגת בקרבת יאפאן ולאורך 
חוף הים התיכון של אלג׳יריה ותוניסיה. עיקר שימושם הוא 
לתכשיטים ולקישוטים. — דליית־חאצות מפותחת ביותר 
ביאפאן, ששם מלקטים סוגים מרובים לצרכי מאכל ותעשיה. 
בקאנאדה, באה״ב ובצפון־אירופה מלקטים ומעבדים את 
האצה 0:1511115 0001:118 08 . לאורך החוף האטלאנטי של 
אה״ב נדלות כמויות גדולות של 1£6:3 :ץק 18 :ץ 120:00 \ 
לצרכי-תעשיה. 

שיטות־הדיג. הציוד ללכידת אוכלוסי-הים או ללקיטתם 
מגוון ביותר, החל בחניתות פשוטות וכלה באניות משוכללות 
ביותר של ציידי-הלוויתנים, שהן מעין בתי־חרושת צפים. 














343 


דיג 


344 


כלי־דיג פרימיטיוויים 



1 .— 3 . קרסים פשוטים (״סהרונים״) מז הפאלאוליתיקון: 1 , 2 — צור, 3 — עצם או קח; 4 . קרם פשוט עשוי 
קוץ; 5 .— 6 . קרסים כפויים מז הנאוליתיקוז (סקאנדינאוויה): 5 — צור, 6 — עצם; 7 . קרם פולינזי עשוי עצם 
או צדחפנינה; 8 . חכת־לולאה צ׳וקצ׳ית (צפודמזרח סיביר) ללכידת דגים קטנים; 9 . מלקחיים סיניים לאחיזת 

דגים; 10 . מלקחיים סיניים ובקצותיהם רשתות. 

ניתן לחלק את ציוד־הדיג ל 6 טיפוסים כלליים: ציוד כידוני! הים, מאפשרת לדוג מינים, המוצאים את מזונם על קרקע־ 

חכה! רשתות! מלכודות! רשתות־עמידה! ציוד מיוחד. הים, כגון הבקלה ודגי־הקרקע השטוחים, וכן משתמשים 

הציוד הכידוני משמש לנעיצת מטות מחודדים במערכת זו במים האמצעיים לציד הטונוס! חכות שבהן 

בבעה״ח המצויים בימים. הכלי הוא חנית פשוטה, המקובלת נעוץ פתיון חי או חכות הנתונות בפתיובות מלאכותיים 

בקרב שבטים פרימיטיוויים, או צלצל משוכלל ביותר לציד ושנגרדות במים, יעילות ביותר לציד דגים ממשפחת הסל מון 

דגי־החרב או הטונוס. לציד־הלווייתנים משמש צלצל שבראשו והטונוס. 

נתון חומר־נפץ, המתנפץ בתוך גוף החיה הניצודה. בזמן הרשתות האמורות כאן הן רשתות הרודפות אחרי 
האחרון ניסו להנהיג הארפון חשמלי, המחשמל את הלוויתן. קבוצה של דגים או בע״ח אחרים המצויים במים, והמחזיקות 

צ יוד ־הה כה כולל מינים שונים, החל בחוט פשוט בהם בלי ללכדם בעיני־הרשת המבודדות. רשתות מסוג זה 

הנמשך ־ביד, שלקצהו מחוברת חכה, וכלה במערכת ״החוט הן: החרם! רשת־הטבעות! מכמורת־הפשקים! כלי־גורף. 

י״ •* ־■ ץ 

הארוך", שבה מחובר מספר רב של חכות נושאות־פיתיון בחרם משתמשים כדי להקיף דגים בקרבת החוף, על־פני 

לאורך החוט הראשי, המונח במאוזן על קרקע־הים או בעומק קרקע־ים חלקה, המאפשרת למשוך את הרשת לחוף בלי 

שנבחר מראש. מערכת החוטים הארוכים, המונחת על קרקע־ שתיקרע. רשת־הטבעות משמשת כדי לכתר להקות־דגים 


כלי־דיג חדישים 



1 . מקל־חכה עשוי חלקים; 2 . פתיח דמוי־כר; 3 . חכת־קרסים שעליה מושחל דג; 4 . קשר מגולל לחכה; 5 . קרס בעל 
קצה שטוח; 6 . קשרים; 7 . פתיח דמוי-חרק; 8 . רשת־הרמה; 9 . כפרשת; 10 . חכה לצלופחים וזאבי־ים; 

11 . טלכודת־דגים. 
















345 


דיג 


346 



דיג ברשת־טבעות 


בים! לאחר מכן חלקה התחתון של הרשת נסגר בצורת כים. 
זוהי הדרך תרגילה לציד סרדינים, מליחים, קוליאסים וטונוס. 
מכמורת־הפשקים היא רשת גדולה, שבמרכזה נתון שק 
עמוק! משני קצותיה נתון מזה ומזה לוח מלבני׳ שאליו 
קשורים חוטי־המשיכה. החוטים מחוברים לגלגלת הנתונה 
בסירה ! זו מסיעה את המכמורת על פני קרקע־הים. הלוחות 
משמשים לפתוח את המכמורת ולהחזיק אותה בקרבת 
קרקע־הים. בדרך זו נעשה מרבית הדיג הדמרסאלי. — כלי־ 
גורף הוא שק עשוי רשת־מתכת, שפתחו' מסגרת מלבנית 
של מתכת. אף הוא נגרר על פני קרקע־הים עם תנועת 
הסירה, ומשמש בדרך־כלל לאיסוף רכיכות. 

מלכודות לדגים מסוגים שונים נמצאות בשימוש — 

החל ברשת־עצירה פשוטה, החוסמת את מוצאו הצר של 
גוף־מים המבודד כמעט ומונעת להקות־דגים מלחזור לים, 
וכלה במיתקני־רשתות מסובכים, המסודרים בצורה היוצרת 
מכלאות לדגים שנכנסו בהם. פותחו גם סוגים שונים של 
מלכודות מיוחדות ללכידת סרטנים, תמנונים וצלופחים. — 
רשתות־עמידה דומות במראהן לרשתות, אך הן נועדות 
ללכוד דגים או בע״ח אחרים, המצויים במים, בעיני הרשת. 

טיפוסים שונים של ציוד־דיג מיוחד מצויים בכל 
רחבי־העולם. ציוד־צלילה (ע״ע אמודאות) דרוש לדליית 
ספוגים, פנינים וקונכיות־צדף ואלמוגים. באוקיינוס השקט 
בקרבת חופי אמריקה משתמשים במכונה מיוחדת לקצירת 
האצה 2 זש 1£ זץק 5 נ:ז 8 ץ 0€ ־נ 30 !^. בישראל נהוג דיג חשמלי 
בחולה ובנחלים שבקרבת חוף הים. הדגים נמשכים לאלק־ 
טרודה החיובית של גנראטור של זרם ישיר ונאספים ברשת 
או במכמורת. 

שיטות הדיג במים מתוקים אינן שונות בהרבה 
משיטות הדיג בים, ביחוד מן הדיג החופי והדיג במים 
עליונים. בגלל העומק המועט ומבנה הקרקע אין משתמשים 



דיג במכמורת־הפ^קים 


ברשת־מכמורת, אלא ברשת־עמידה, רשת־ראי, רשחדטבעות, 
חרם, קלע, רשת־הרמה, מלכודות וכד׳. גם דיג־חכות מקובל 

* 4 • ♦ * ׳' 

מאד, אולם הוא נושא עפ״ר אופי של דיג־ספורט (ר׳ להלן). 
באירופה ובמזרח אמריקה הצפונית חשיבות רבה לדיג 
הצלופחים, הנתפסים בעזרת מלכודות מחוטי־ברזל, העשויות 
בצורת גליל בעל פתח קוני. שיטות־דיג רבות מכוונות לציד 
סלמונים, הנודדים לאורך הנהרות, עם הזרם או נגד הזרם, 
בקשר למחזור רבייתם! לרוחב הנהרות מוקמים סכרים 
לחסימת דרך נדידתם, ועי״כ נוצר הצורך לבנות דרכי־מעבר 
מיוחדים לדגים. באגמי אפריקה ואסיה ניצודים דגים רבים 
ממשפחות הקרפיונים, השפמנונים והאמנונים. — וע״ע 
א ר ץ * י ש ר א ל, עמ ׳ 883/4 , תמונה. 

הדיג נעשה באמצעות כ ל י ־ ש י ט שונים, הכל לפי מיני 
הדגים השונים ולפי מקומות הימצאם. ספינות־מכמורת, 
מצויידות במנוע חזק, מותקנות לדיג דגי־קרקע! הן גוררות 
רשודמכמורת, המגיעה עד קרקע־הים ולוכדת את הדגים 
בהיגררה. ספינות־מכמורת הפועלות בקרבת החוף ארכן 
16 — 20 מ׳! בשטחי דיג מרוחקים פועלות ספינות גדולות, 
המגיעות עד לאורך של 80 מ׳ ויותר. רשת־המכמורת קשורה 
לספינה באמצעות כבלי־פלדה ונאספת לספינה בעזרת מנו׳ף 



מ 5 כודת ?דיג־נהרות 


מכאני חזק. בבריטניה נמצאות בשימוש רשתות צפות, 
המיועדות לדיג המליח והמופעלות מעל ספינות שארכן 18 — 
35 מ/ באה״ב, ביאפאן, בנורווגיה ובכמה ארצות אחרות 
נודעת חשיבות רבה לכלי־שיט המפעילים רשתות־הקפה 
ללכידת דגים של מים עליונים, כגון טרית, קוליאס, טונוס 
ועוד (וע״ע איסלנד, עט׳ 46 , תמונה! א״י, עמ ׳ 881/2 , 
תמונה). הספינה מצויירת במערכת של מנופים ובשולחן 
מסתובב, המאפשרים לסגור ולאסוף את הרשת הגדולה, 
המגיעה לפעמים לאורך של 200 מ׳. בים הפתוח ובמרחק רב 
מן החוף פועלות ספינות־טונה, שארכן 22 — 40 מ׳. כל ספינה 
מצויידת במיכלים מיוחדים, שבהם מוחזקים דגים קטנים 
המשמשים פתיון לדגי־טונוס! הללו נתפסים בעזרת חכה 
וחוט המחוברים למקל או לשני מקלות. רוב ספינות־הדיג 
החדישות מצויירות במכשירי־ראדיו, במד־עומק הדי ובמחסן־ 
דגים עם קירור חשמלי. אניות־הדיג הגדולות ביותר הן 
״אניות ב י ת ־ ח ר ו ש ת״, שנפחן מגיע לאלפי טונות! 
הן מאפשרות לדוג דגים במרחק רב מהחוף, להקפיא את 
המוצר ולהכין שימורי־דגים, שמךדגים וקמח־דגים. אניות 
בית־חרושת לציד לווייתנים מספקות גם דלק לספינות־הציד, 
ויש שהן נושאות מטוס לגילוי להקות. 

השימוש בשלל'ה די ג. לשלל הדיג שימוש נרחב 
בחיינו היום־יומיים. מכל הדגים, הכרישים והתריסניות, 




347 


דיג 


348 


ניצול אוצרות־הים 

ן־ן— 14 - ציד לייתנים 


דליית ספוגים 

©# דליית פנינים 

פליגוד זמינים שונים) 

למלפפון'ים נאכל 

4 ציד כלבי־ ים 

0 צדפה 




71 ■ 


ד 


- 

..^;;:!*־־:!;־ען־, ■ — 

טו■■■ 



עטי 8 


*זו׳ 

.... ..._ 4 ט 

^;!:!־:::!::::;:!:::::!:;!:::]!!!::טו 






,"^!טיא^״טי־ ז ", 
! $ 81 ! 


־ ־ ל/עי 



־ 601 

; %~יון 


ז %8 > 

״י ^ו^י. _ 


גטד 1 


#83 




טי( 








.^ 42 

י;^• 



וב:ב־בר.ש. 180 



ר• א ו ק •ג ן ם 



■9 

;ד/י > — 

־־ גרז 

7 

%:\ 


ז־< ד! ו ד 


'$1^- 


?ס* * 

ס* 


גר 



ע ג׳^ 


ג> 


<׳ 


סי 




120 



:ק 




60 




3: 


^־־^ץ 


• 0 


י־ 3 י 0 

ק 

11-^————-- 


ב* 



־# 



|||||||| 1 דיג כתרסיס יבמסד׳ימיס 

דיג ביס הפתוי׳ 

א״ אנשובי בי-כקלח < 5 !) €0 < 1 {■ 6 1161 
י ^ 5 בקלה־גדוס ד^רגי משה ייבנו ח־חירקן 

טו ־מונים טי=מרית גמליח> 

ט= מרית ג 5 אזזמז<^ 5 נ*^ת 00 ) 

72 1 = 0 ^ 101£ ק £€1£$ ח 0 -ו! 1£1 ? ג מדגי משה רבנו) 

0 = מש פחת גדום < בקלה > 

11 = סלמון(סרוסהתומה) 0 ■־ סריינה אמיתית 
$7 = עקרב־היס הנורווגי 

ק=קי?;ם 


הסרטנים והרכיכות שנידוגו ב 1952 , נצרכו חיים 41% , 4% 
הוקפאו, 26% הומלחו, יובשו או נכבשו, 7% הושמו בקופסות־ 
שימורים, 15% עובדו למאכל בהמות ועופות, ו 7% עובדו 
לצרכי־תעשיה שונים, כגון לדבק (ע״ע). בעונת 1952/3 
הופקו 381,300 טונות מטריות של שמן־לוויתנים ו 47,500 
טונות מטריות של שמן־ספרמה לצרכי מאכל ותעשיה, וכן 
יוצרו 32,000 טונות מטריות של קמח מבשר־לוויתנים למאכל 
לבהמות ועופות ולצרכי דישון. קציר־האצות ביאפאן, באה״ב, 
בקאגאדה ובאירופה הצפונית מספק המרים, המשמשים 
לייצור ולאמולסיה במוצרי־מזון ולמטרות שונות בתעשיה 

הפארמאצוטית ובענפי־תעשיה אחרים. ציד כלבי־הים מספק 

•• *♦ י 

פרוות עדינות, עורות ושמני־תעשיה. ספוגים נמכרים 
לשימוש כירורגי, לצרכי רחיצה ולצרכים מיוחדים. פנינים, 
צדף ואלמוגים מעובדים לתכשיטים ולקישוטים; צדף מעובד 
אף לכפתורים בעלי איכות משובחה. 

הדיג כספורט מקובל מאד בארצות רבות בעולם. 
באה״ב בלבד רשומים 15 מיליון אנשים כדייגים־חובבים, 
המוציאים על ציודם ועל פעולת הדיג יותר ממיליארד דולאר 
לשנה; את שללם השנתי מעריכים ב 200 אלף טונות דגי־ים 
ובכמות גדולה מזו של דגי מים מתוקים. דיג־החכה הוא 
השיטה המקובלת ביותר בין הדייגים־החובבים. מערכת־החכה 
עשויה קרם, חוט ומקל! על הקרם שמים פתיון, כגון דג, 
תולעת או רכיכה, או גם פתיון מלאכותי, העשוי למשוך 
אחריו את הדג. דיג־הספורט באיזורי מים מתוקים מגיע 
לפעמים לממדים המחייבים הסדר מיוחד של אספקת מלאי 
מתאים של דגים. האיכלוס־מחדש נעשה ע״י גידול טרוטה 
ואוקונוסים בתרבית, שהם מועברים אח״כ לנהרות ולאגמים 
שבהם מתנהל דיג־הספורט. — בים ובאגמים נהוגה גרירת 
החכות מאחורי כלי־שיט. מבחינים בין גרירה על פני המים 
ובין גרירה בעומק. מהירות הגרירה היא בין 1 ל 10 קשר, 
בהתאם למיני הדגים. שיטת הגרירה בים מיועדת לתפיסת 


דגים גדולים, כגון דג־המפרש, דג־החרב, דגי־הטונה, ועוד. 

0 

בדיג זה רצוי להשתמש בכסא־דיג מיוחד, המעניק שליטה 
טובה על התנועות בזמן שליית הדג. 

בתקופה האחרונה מקובל מאד הדיג התת־מימי בעזרת 
צלצל או רובה תת־מימי. הספורט הזה התפתח בארצות הים־ 
התיכון, אולם היום הוא נפוץ מאד בעיקר בארצות האנגלו־ 
סאכסיות. באה״ב מגיע מספר הציידים התת־מימיים ל 4 
מיליון. דיג־הספורט התת־מימי מבוצע ע״י צלילה חפשית! 
מסכה או משקפיים מכסים את העיניים ומאפשרים להשקיף 
על הנעשה במים. בדרך־כלל משתמשים גם בצינור קצר, 
הנותן את השהות לנשום אויר כשהראש שקוע במים. ע״י 
שימוש באויר דחום או בחמצן אפשר להאריך את השהיה 
מתחת לפני המים עד % שעה ואף יותר. בציד תת־מימי 
מסתכן הצולל בהתקפה מצד דגים טורפים גדולים, וכן נדרש 
מאמץ פיסי רב לשם צלילה לעומק ופגיעה בדג. ציידים 
מנוסים מעלים לפעמים דגים ממשפחת האוקונוסים שמשקלם 
15 ק״ג ויותר. 

שמירה על הדיג ותחוקת־הדיג. ניצול אוצרות המים 
הולך וגובר בד בבד עם ההתרבות המהירה של אוכלוסיית 
העולם. בשנים האחרונות הוכר, שאוצרות־הים מוגבלים 
ושלשם השגת תפוקה מאכסימאלית בכל שנה יש להימנע 
מהפרזה בדיג או בדליה. הביולוגיה החדישה של הדיג מנסה 
לווסת את הדיג בכיוון זה על סמך חקר מדעי של אוכלוסיית 
הצמחים ובעה״ח שבים. על יסוד מחקרים כאלה הוצאו 
ע״י מוסדות ממשלתיים שונים חוקים להגנה על אוכלוסיית־ 
הים. בארצות רבות נאסר השימוש בציוד העשוי להשמיד 
את אוכלוסיית המים, וכן ציד דגים, רכיכות, סרטנים וספוגים 
קטנים שלא הגיעו לבגרותם. יש שאיזורים מסוימים נחסמים 
בפני הדיג בעתת הרביד. ובתקופות שבהן מרוכזים בהם 
דגים צעירים. 

בחלקי־עולם רבים הושג שיתוף־פעולה בין־לאומי בחקר 






















349 


דיג 


350 


אוכלוסיית־המים ובשמירה עליה באיזורים 
מסויימים. חקר־דיג משותף מבוצע במזרח 
האוקיינוס האטלאנטי ע״י המועצה הבין־ 
לאומית לחקר הים ובמערב האוקיינוס 
האטלאנטי ע״י המועצה הצפון־אמריקנית 
לחקר הדיג. מועצות כגון אלו מצויות גם 
באיזור הים התיכון ובאוקיינוסים ההודי 
והשקט. 

אוצרות־ים מיוחדים נשמרים ע״י הס¬ 
כמים מיוחדים. כך ניצלו מכליה כלבי־הים 
ספקי־הפרוות שבאיי־פריבילוב ע״י חוזה 
מיוחד שנחתם ב 1911 בין יאפאן, אה״ב, 
קאנאדה ורוסיה, שבו נאסרו שיטות־השמד 
של הציד הפלאגי של כלבי־הים. ההסכם 
הבינלאומי על דיג הליבוט באוקיינוס 
השקט, שנחתם ב 1923 בין קאנאדה ואה״ב, 
גרם לשיקום ענף־הדיג הזה. דומים להס¬ 
כמים אלה הם: ההסכם הבאלטי! הסכם 



דיג־הים של סקאגראק — קאטגאט — בלט; 


דיג המנהידז (ת 6 [) 3 ו 1 ת 6 ^ן, ממיני הטריתות! בדלאור, בחור האטלאנטי של אה״ב. 

החעת נמ<שית מן הים 


ההסכם הבידלאומי על דיג־סלמון! ההסכם 
הבין־לאומי על ציד-הלוויתנים! ההסכם הבין־אמריקני על 
דיג הטונוס במים הטרופיים! ההסכם הבין־לאומי על הדיג 
באוקיינוס האטלאנטי הצפוני-מערבי! ההסכם הבין־לאומיעל 
הדיג באוקיינוס השקט הצפוני! החלטות הוועדה המתמדת 
לניצול אוצרות-הים בדרום האוקיינוס השקט ולשמירה עליהם. 

על הדיג בישראל ע״ע ארץ־ישראל, עמ׳ 881 — 885 . 

עלון מקצועי לדייגים, ירחון, 19549 ואילך, , 61 ^ 9 . 4 . 1 * 

.[ ; 1912 ,$' 701161 1 ) 171 ) 7066511065 '( 71161 : 715/160165 $66 
. 1 ד .ן ; 1912 , 111 ) 006 1/16 / 0 671 / 15 ( 7 7/16 ,:!־ 01 ( 11 .[ 

7/16 , 135 ( 011 . 9 ./¥ ; 1920 , 715/16016$ 1 ) 56 7/16 , 60£1115 [ 

1116 /ס 61 $ 116 ) 171 ,ז 11 § 1 ־ 1 ^ג .^ 1 . 8 ; 1922 , 1 ( 101411510 1 ( 715/160 
.( 7/0141 ,:נ 1316 ׳\ן . 13 . 13 — 601011 ( 1 ..מ ; 1923 , 713/160163 $' ¥ 0014 \ 

,. 1 ) 1 ; 1930 — 1924 ,¥— 1 , 15 ) (] 16161100 ) 141 810101601 #$ 6 / 1£061 . 4 
. 1 ^ ; 1935 ״ 1928 ,^ 1 , 0 , 5 ] 7100461100 $ 66 / 156/16061 . 4 .(/ 71014 
,־ 11361 ; 011 ^ .£ ;" 1925 , 016 ) 7156/11114115 . 11 7150 / 1110.71461 ,• 5131111161 
, ) 06%€011660 . 11 £ 601/1611 211 )£ 60 7 101 7156/1 2001 > ) 766/1 65 ( 7 
; 1928 , 1 ) $6 1/16 / 0 $6167166 ,מ 116 ^ .[ .£-־ 161 ^ £0 . 13 . 0 ; 1927 
, 3113.111 ־ 01 . 1 ^ ; 1942 , 16001 ( 7001 £ 0660 / 15 / 1101 7/16 , £1155611 . 8 .£ 
- 7156 / 17,001560616 . 4 . 7/0147 , ¥1116 \ . 0 ; 1949 2 , 6 ) 1 ) 0 715/1 7/16 
- 700 101716 ) 171 , £611100 . 9 . 0 ^ 1 .(—* 655161 ז 1 י .£ ; 1949 , 01101 % 
- 61 ^£ . 13 . 13 — £0011561611 . 0 . 0 ; 1951 2 , €01010016066 / 3 > 414615 
, 71465 1/16 11764 ( 860 ,: 661 ־ 511 . 11 ? ; 53 19 , $ 6161166 1 ( 715/160 ,: 1 ־ 1131 
.£ .? . 0 ; 6 5 19 , 715/160163 $66 170014 י 311 §־ 301 ג .£ ; 1955 
; 1958 ,) 566-70011 6014 11011001 ) 8 6 / 7101 % ) € 11 ,־ 631 ת 111 .£'־ 1 ם £3110 
. 1958 , $66 1/16 } 0 7650110665 716111 % י 3 ־ 31 £ 01 ^\ .£ 

אל. פ.—א. ב. ט. 

ביחסים הבין־לאומיים נעשה הדיג גורם שחשיבותו 
הולכת וגדלה. כבר ביה״ב היה הדיג לעמים יורדי-ים, כגון 
האנגלים וההולאנדים, בחינת נכס כלכלי-לאומי, ועמים 
אלה נקטו צעדים להגנה עליו, שבעקבותיהם עלו בעיות 
הדיג על הרמה הבידלאומית. במשך הזמן גדל והתרחב הקפן 
של בעיות אלו. הדיג — הן של דגים, והן של צדפים, פנינים 
ואלמונים — נעשה נושא לתביעות ולתביעות־שכנגד וגורם 
ליצירת מתיחות ולהתלקחות סיכסוכים בין עמים. מרחבי 
הים הגדול נעשו מעין שטחי־מריבה, שעליהם מתנהל מאבק 
עז באמצעים שונים, כגון מו״מ דיפלומאטי, כינוסים וועידות, 
מעשי חקיקה פנימית, התדיינות בפני ערכאות בין־לאומיות. 
המאבק מתנהל גם באמצעים כלכליים מובהקים ומתבטא 
בהתחרות, הרותמת לשירותה את חידושי המדע והטכניקה 
ושאר גורמי העצמה הכלכלית. המאבק החריף משעה שהוכר, 
כי ניצולם הפרוע או המופרז של שדות־הדיג ע״י ציי־דיג 


גדולים, המצויירים בכלים משוכללים והמשתמשים בשיטות 
חדישות, עשוי ברבות הימים לגרום לחיסולם — או לפחות 
לדילדולם הניכר — של מקורות־האספקה של מזון חשוב זה. 
עמים רבים, וביחוד המפגרים מבחינת הפיתוח הכלכלי 
והחוששים למחסור בחמרי-מזון בעתיד, החלו לדרוש להפעיל 
זכות־יחיד בניצול או בפיקוח לגבי שדות־דיג הסמוכים 
לשטחיהם, ולא רק במימי-החוף אלא אף מחוצה להם. לעומתם 
עלתה תביעתם המקבילה של עמים אחרים לזכות דיג חפשי 
ושווה לכולם במרחבי הים הגדול ולערובות ממשיות בפני 
מונופוליזאציה והפליה. 

התנגשות האינטרסים הכלכליים בשדה הדיג מתבטאת 
גם בחילוקי־דעות מן הבחינה המשפטית העקרונית, וזה 
בקשר לבעיות הנובעות מעקרון חופש-הימים. הדיון 
בבעיה זו נמשך מימי הוויכוח בין המשפטנים ההולאנדים 
(גרוטיוס [ע״ע] וחבריו) והאנגלים (סלדו [ע״ע] ואחרים) 
במאה ה 17 ועד היום. 

עם ההודאה בעקרון חופש־הימים, ובזיקה לבעיות הדיג, 
הוכרה זכותן של מדינות ימיות לרכוש שליטה מלאה על 
מימי־החופים שלהן וליחד לעצמן ולאזרחיהן את ניצול 
מקורות־העושר שבהם, לרבות הדיג. אך הכרה זו לא היתה 
מלווה קביעה מוסמכת ומחייבת בדבר רחבת של רצועת 
מימי־החוף! הכלל של שלושה מילין ימיים לא זכה מעולם 
להכרה אוניוורסאלית! רבים המערערים עליו והמעלים 
תביעות לארבעה, לששה, לשנים־עשר, לעשרות ואף למאות 
מילין. נסיון להכריע במחלוקת זו נעשה ב 1930 בחסותו של 
חבר־הלאומים, אד נסיון זה לא עלה יפה. בשנים שלאחר 
מלחמת־העולם 11 החל האו״מ — ע״י ועדתו למשפט הבין- 
לאומי — בנסיון לקודיפיקאציה של משפנרהים בכללו, 
לרבות יחסי־הדיג. במסגרת הפעולה הזאת נתכנסה ב 1955 
ברומא ועידה טכנית בין־לאומית לבעיות השמירה על אוצר 
החי בים, שבה השתתפו למעלה מ 50 מדינות, ביניהן ישראל. 
גם בוועידה זו בלטו בבירור ניגודים והבדלי-גישות בשטח 
המדיני, הכלכלי והחברתי גם יחד. 

ניגודים אלה שוב באו לידי ביטוי נמרץ בוועידת ז׳נווה 
למשפט־הים ( 1958 ), שבדיוגיה תפסו בעיות הדיג מקום 







351 


דיג 


352 


מרכזי■ בשאלת הרוחב של מימי־החופים לא הצליחה אף 
הוועידה הזאת לנסח כלל מוסכם, אך בשאלת הדיג בים הפתוח 
והשמידה על אוצר־החי בים עלה בידה לנסח אמנה, שיש בה 
כדי איזון מסויים של האינטרסים השונים. היא קובעת, שלכל 
מדינה הזכות לכך שאזרחיה — ז״א כלי־השיט הנושאים את 
דגלה — יעסקו בדיג בים הפתוח, תוך כפיפות להתחייבויות 
בין המדינות, לאינטרסים ולזכויות של מדינת־החוף ולהו¬ 
ראות לשמירה על אוצר־החי בים. כל סיכסוך בין המדינות 
בנוגע להפעלתו של הסדר זה יימסר להכרעה לוועדה מיוחדת, 
והאמנה מונה כללים ומבחנים להכרעה בסיכסוכים כאלה. 

' €1 165 ) € 15/16 11 ) € 00,51 / 0 7 ) 0166170 )? , 3 > 11 £ 1 $£ 11££1 . 3 

1701101101 ) 11716 , 1 >־ 31 ת 0 ^ 1 .€ .€ ; 1942 , €010 1701101701 ) 17716 

.^ 1 .[ —מס:ז£ת 1 ז־ 01 !ל ., 1 ; 4 194 , 765 ) €15/76 / 0 8.6£141011017 

1 ) 017 17 ) 0 / 716 )€ 011017 0 ) €01756 /() € 15/16 1701101701 ) 17716 ,:* £351 

; 1955 ,( 10/1-4 . 4 . 88 > . 11 ^ 0 .א!. 0 ) 80111110175 

. 1956 ,( 71/3159 ) 9 .סא . 1 קק 311 5 £ 581011 11111 ;. 55 ^ .מ 0£ 

י. ב.־מ. 

תולדות הדיג. האדם הפאלאוליתי עסק בדיג באמ¬ 
צעים פרימיטיוויים ע״י בניית מחסומים ומלכודות בנהרות 
ובאגמים, או ע״י ציד ישיר בעזרת מכת אבן או זריקת צלצל! 
אבני־צור בצורת סהרונים שימשו קרסים לחכות. בתקופת- 
האבן התיכונית מופיעים קרסים וצלצלים עשויים עצם. בתקו¬ 
פה הנאוליתית למד האדם להשתמש ברשת עשויה חוטי פשתן 

או כותנה. כנראה היתה הרשת בנויה בצורת חרם! בתור 

** 

משקלות שימשו אבנים קשורות לשנץ או מנוקבות. במצרים 
העתיקה היו נהוגות שיטות שונות של דיג, בעיקר בנהרות 
ובאגמים, והן מתוארות בפרוטרוט בציורי-קיר רבים. דיג- 
החרם מן האלף ה 2 לפסה״ג לא היה שונה בהרבה מן השיטה 
הנהוגה היום במזרח הים־התיכון: גזרי-עץ מנוקבים שימשו 
בתור מצופים, והחבל התחתון היה מצוייד במשקלות עדויות 
עופרת! הרשת הארוכה היתה נגררת ע״י אנשים העומדים 
על החוף ומושכים בחבלי-גרירה. מאותה תקופה מתוארות 
גם מלכודות עדויות דשת או קלועות מגומא, בעלות צורות 
שונות וגדלים שונים. לפשוטות שבהן היתד. צורת סל בעל 

7 

פתח גלילי! אחרות נבנו כקיר רשתי. הסוגר על קטע של 
הנהר או האגם. דיג־חכות היה נהוג גם כספורט. מצויים 
גם ציורים המתארים דיג בעזרת צלצל, המבוצע ע״י אצילים 
מצריים. גם הקלע (רשת-הזריקה) היה נהוג במצרים, ויש 
להניח שמשם הועבר לשאר ארצות ד.ים-התיכון, שבהן הוא 
נהוג עד היום. וע״ע אמנות, עט׳ 30 , תמונה. 

ביוון וברומא היה הדיג מפותח מאד! בספרות נשמדו 
לנו תיאורים של דיג טונוס ושל גידול דגי-ים בבריכות. — 
עמי צפון־אירופה דגו דגים לא רק בנהרות ובאגמים אלא 
גם לאורך חופי-ים העשירים בדגה. סולינום ( 240 לסה״ב) 
כותב, שהפיקטים והסקוטים חיים בעיקר 
מהדיג. דיג המליחים בים הצפוני ידוע מן 
המאה ה 12 ואילך. במאה ה 14 הופיעה 
באנגליה רשת־מכמורת פשוטה, אשר הת¬ 
פתחה מגודף של צדפות נאכלות. בתקופה 
החדשה לא היה דיג־המכמרות מוגבל עוד 
לשפכי-הנהרות אלא כבש לו שטחים חד¬ 
שים בים הצפוני ובים הבאלטי. עם המצאת 
מכונת־הקיטור נעשו מיד נסיונות להשתמש 
בכוח־הקיטור לשם הנצת ספינות-מכמורת, 
ובסוף המאה ה 19 כבר היו באנגליה 1,104 



תיאור של דיג בקיר של מצבת־קבר (מצטבה) מן הממלכה 

העתיקה במצרים 

ספינות־דיג מונעות בעזרת הקיטור לעומת 925 ספינות־ 
מפרשים. התפתחות דומה לכך חלה בארצות אחרות של 
מערב-אירופה וצפון־אמריקה. באמריקה נודעת חשיבות רבה 
לדיג בעזרת רשת-הקפה, שהתפתחה בקאליפורניה מרשת- 
ההקפה האיטלקית, הלאמפארה ( 2 ז 3 קבתג!)! היא משמשת 
לדיג במים עליונים ותופסת דגים כגון סרדינים. קוליאסים 
ודומיהם. א. ב. ט. 

הערך התזונתי של דגים. החלק הנאכל מגוף 
הדגים עיקרו השרירים. הוא מהווה כ 50% — 40 ממשקל 
גופם! השאר (עצמות, עור, סנפיר וקשקשים) הוא פסולת. 
החלק הנאכל מהדגים אינו קטן מזה של בקד או של עופות 
(למשל: רק 42% מהמשקל החי של הבקר משמש לאכילה). 

ההרכב הכימי של החלק הנאכל שבדגים איננו אחיד 
והוא תלוי בסוג הדגים, גילם ועונת גידולם. בדרך־כלל מכיל 
״בשר״־דגים 85% — 70 מים, אך הערכים הקיצוניים הם 
53% ו 90% . תכולת החלבון היא 20% — 14 . תכולת השומן 
ותכולת המים נמצאות בדגים ביחס הפוך זו לזו, כי הרקמות 
השומניות מכילות מים הרבה פחות מאשר הרקמות החלבו- 
ניות. רוב סוגי הדגים מכילים פחות מ 3% שומן, אולם יש 
קבוצות של דגים שמנים, שבהם אחוז השומן מגיע עד 22% . 
תכולת הפחמימות (גליקוגן) בדגים מועטת — 0.85% — 0 . 
תכולת האפר (מינראלים) היא 1.5% — 1 . 100 ג׳ של החלק 
הנאכל של דגים מספקים בדרך־כלל 100 — 200 קאלוריות 
(בדומה לרוב סוגי הבשר), ודגים שמנים — אפילו 300 
קאלוריות. 

דגים מהווים מקור לחלבון משובח. ערכו הביולוגי של 
חלבון־הדגים עולה אפילו על זה של חלבון בשר־בהמות, 
כי חלבון־הדגים עשיר מאד בחומצות־אמינו הכרחיות (ע״ע 
אמיניות, חמצות, עט׳ 973 ), ובשר-דגים דל יותר ברקמת- 
חיבור מאשר בשר־בהמות. שומן־הדגים משמש מקור עשיר 



דיג אשורי. דיינים רכובים על נאדות נפוחים השטים במים 
תבליט מארמונו של סנחריב 









353 


דיג 


354 


לאנרגיה במזון בני־אדם ומשפיע לטובה על טעם הדגים. 
שומן־הדגים רך ונוזלי יותר מזה של בהמות כתוצאה מריבוי 
קשרים בלתי־רוויים בשומן־הדגים. השומן של דגי־הים 
עשיר יותר בחומצות שומניות בלתי־רווי 1 ת משומנם של דגי* 
האגמים. הדגים מספקים כמויות ניכרות של מינראלים למזון, 
וביחוד של זרחן ומאגנזיום, ודגי־הים הם המקור העשיר 
ביותר ליוד ולפלואור להזנת בני־אדם. 

הכבד של סוגים מסויימים של דגי־ים מכיל כמויות 
גדולות מאד של ויטאמיני . 6 ו ם, אע״פ ששומן גוף־הדג 
מכיל רק כמויות זעירות מהם. הכבד של דגים מסויימים הוא 
המקור העשיר ביותר לוויטאמינים אלה בהזנת בני־אדם 
ובהמות־המשק. תכולת הוויטאמינים של קבוצת* 8 בבשר 
דגים ובבשר בהמות שווה בערך. בשר־דגים נוטה לקילקול 
יותר מאשר בשר־בהמות, כי החידקים מתקיפים ביתר קלות 
מרכיבים מסויימים האפיניים לדגים, כגון שומנים לא־רוויים 
ותרכובוודחנקן לא־חלבוניות. לכן נודעת חשיבות כלכלית 
מיוחדת לשיטות לשימור הדגים ע״י הקפאה, המלחה, עישון 
וכד׳. 

וע״ע בשר. 

לוח 6 


ההרכב הממוצע של כמה דגי־מאכל 


קאלוריות 
100 ג׳ 

שדמן 

(%) 

חלבון 

(%) 


78 

0.5 

18.1 

בקלה . 

82 

0.9 

18.0 

פילה . 

143 

7.1 

19.0 

טרית. 

273 

18.1 

16.7 ) 

121 

4.0 

20.5 

אפז. 

118 

3.5 

21.1 

טתטה ..... 

200 

12.3 

20.6 

סלמ 1 ן. 

317 

27.8 

14.5 

צל 1 פח. 


* לפי ההכנה. 

1 ) 311 06011115117 1110 , 30065 [ . 8 . 1 \) $1511 , ץ 1 ן 31 : ז $ .£ . 1 \ 

.[ ; 1951 ,( 11 , 111015 ) 10 ? 1 ) 00 ? 1 ) 311 1 ) 00 ? 0 £ ז<^ס 1 סתב 001 ז 
1 ) 00 ? , 15 זז 10 ^ 1 .א .״ר 1 ) 211 11 :ז 1 חת 3 ' 821€ . 0 .£) 11 * ¥1 ,מזס/יס? 

,)־ 8121101 . 0 .?) 1 ) ¥00 864 י 11 ז 2 ^ .£ . 1 ? ; 1952 ,( $0101100 

, 0 ^ £0 . 1 ׳^ . 8 ; 1955 ,(€ ז 10111111 ־ 1 §\ 7 1 ) 30 1 ) 00 ? 0 £ . 16 ) 1311 ? 

60 ? , 0 ׳\\ 0 ז 8 .£ £\) 17 * ¥1 / 0 111011 * 0 ^ €0171 01 17110 10011 € <¥ ¥116 

. 1957 ,( 1 , 1511 ? 0 £ ץ § 6751010 ? 

א. בו. 

הדיג באמונה ובפולקלור. לדייגי כל העולם, 

ללא הבדלי דת ורמת־התרבות, יש אמונות ומנהגים מיוחדים. 
מכיוון שבטחונו האישי של הדייג והצלחתו תלויים בתהפו¬ 
כות הים מלא־הסכנות, פוחדים רוב העמים הפרימיטיוויים 
מן הים וחושבים אותו לאלוהות או עכ״פ למושבן של רוחות 
טובות ורעות. מהם יש סבורים, שהדגים הם בעלי נפש 
ורגשות, ושיש להתחשב בהם ולכבדם. משום כך צריך הדייג 
להיזהר בהתנהגותו ולחשב היטב את דרכיו, לפייס את 
הרוחות המזיקות ולזכות בתמיכתן של הרוחות הטובות. 
מכאן תפקידו של הכישוף בדיג הפרימיטיווי. עד ימינו נוטים 
הדייגים לזקוף כשלון בדיג על "עין־הרע", מזל רע וכד׳. 

בכל שלבי עבודתו מלווה הדיג מערכת שלמה של מנהגים 
ואמונות: "סימנים" טובים ורעים, השבעות, סגולות, וכד׳. 
עוד היום אפשר למצוא במנהגים הכרוכים בדיג את שיירי 
האמונות של העמים הפרימיטיוויים. ראשיתה של עונת 
הדיג מלווה טקסים פולחנים. בסנגאל מקריבים לפני העונה 


מנחות לאלוהי־הים; אם התאחרה העונה בקולמביה הברי¬ 
טית, עושה המכשף דמות של דג ושם אותה במים בכיוון 
המיוחל; אצל האינדיאנים משבט יורון מצוי בעל־תפלה 
מיוחד, הקורא לדגים ומזכיר להם את ידידותם; בקאלי־ 
פורניה רוקדים האינדיאנים לסלמון; ואילו בארצות הקאתר 
ליות נפתחת העונה בטקס דתי ובברכת הכומר. 

לכבוד מיוחד זוכה הדג הראשון שניצוד, שהוא קודש 
לאלוהות או לכוהן(והשו׳ בכורים [ע״ע]). האינדיאגים בקו־ 
למביה הבריטית מכבדים אותו בתואר "מנהיג"; המאורים 
זורקים את הדג הראשון חזרה הימה, כדי שיספר לבני־מינו 
על היחס הטוב כלפיו ויפייסם ע״י כך. במקומות רבים באי¬ 
רופה נהוג להחזיר לים כמה דגים מן השלל כקרבן לאל־הים. 

רבים המנהגים להבטחת הצלחה בדיג. בכפרים הסקוטיים 
נהוג, שאשת הדייג זורקת מטאטא אחרי בעלה היוצא לרא¬ 
שונה לים. באסטוניה סבורים, שמריבה משפחתית משמשת 
סגולה למזל־טוב, וכל מכה שקולה כנגד שלושה דגים; רבים 
מתושבי אירופה המערבית יורקים לשם מזל־טוב על החכה, 
ואילו בסקוטלנד ובגרמניה נחשבת כסגולה יריקה על הכי¬ 
ריים. אסור לברך את הדייג היוצא לדיג בברכת שלל 
מוצלח; כן אין לשאול, ברדתו לסירה, לאן פניו מועדות. 
פגישת אשה בדרך להפלגה נחשבת לסימן רע, ובהברידים 
שולחים הדייגים היורדים לסירות שליח מיוחד ש״יבטיח" 
את הדרך לפניהם. בכמה ארצות מפנה האשה את גבה 
בראותה דייג יורד לים. במרחבי־תרבות רבים ידועים מחו¬ 
לות פולחניים לפני היציאה לים או אחרי הבאת השלל. 
המחוללים מחקים את תנועות הדג במים ובתום הריקוד את 
אזלת כוחותיו — מאגיה סימפאתטית, שנועדה להקל על 
הדייגים את מלאכתם. 

רבים הסייגים ואיסורי-הטאבו להתנהגות בים. השריקה 
מביאה מזל-רע. הדייג. התורכי אינו משתמש במלח בסירה. 
הערבי לא ידרוך בנעליים על סירתו, וכלל נקוט בידיו, שאין 
מכניסים לסירות־דיג אנשי־דת, חתולים ושפנים. בכמה מקו¬ 
מות באנגליה ובסקוטלנד נזהרים שלא לגעת בברזל בשעת 
הדיג ושלא להזכיר שמות של דגים מסויימים אלא על דרך 
הרמז, ודומים לכך מנהגי מאלאיה. הדייג היוגוסלאווי לא 
יעריך את השלל לפני תום העבודה. 

אם נפגע מזל הדייגים ב״עין־הרע" והשלל ירד, ידועים 
בכל מקום אמצעים שונים לביטול הגזירה. במארוקו שוחטים 
תיש וזורקים את נבלתו לים; בלוב מביאים אשה מן הרחוב 
שתטיל מימיה על חרטום הסירה; בסקוטלנד שורפים רשת 
כקרבן לרוח הרעה, וכד׳. 

מנהגים מיוחדים קשורים בחנוכת רשת חדשה: בקאל- 
דוניה החדשה—ע״י שיקוי שהוכן ע״י הכהן, בצפון־צרפת — 
ע״י שפיכת יי״ש, בארצות ערב — ע״י חלוקת נדבות לעניים. 
בארצות הקאתוליות נוהגים לקדש סירה חדשה ע״י הכומר, 
ואם לא קודשה לא יימצא לה צוות. בארצות הפרוטסטאנ¬ 
טיות נחנכת הסירה בבקבוק משקה. הדייגים הערביים שוח¬ 
טים כבש על חרטום הסירה ומגידים דמו לים. 

הדייגים בדרך־כלל אדוקים בדתם. אצל הקאתולים מת¬ 
בטא הדבר בעליה-לרגל לכנסיות ומנזרים, אצל הפרוטס־ 
טאנטים — בעצרות תפלה ושירה. הדייגים הנוצרים מרבים 
בתפילות לפטרוניהם השונים, במיוחד פטרום הקדוש, שהיה 
דייג בים־כנרת. דייגים רבים נוהגים להצטלב ולהתפלל לפני 
פרישת הרשתות; הדייגים הסקוטיים אף אומרים פרקי- 






355 


דיג 


356 


תחלים מיוחדים. הערבים מזכירים בזמן פרישת הרשת 
את שמו של מוחמד. דייגי הכנרת הערביים היו נוהגים 
להזכיר את שמו של השיח׳ הקדוש עלי, שלפי המסורת 
היה דייג. 

בסיפורי עמים השוכנים על חוף ימים והמתפרנסים מדיג 
שכיחות מעשיות על דגים מאגיים ופלאיים (ע״ע דג), וכן 
על מכשירי-דיג מאגיים, אשר הדגה נמשכת אליהם. דיג 
בשדה זרוע, ברחוב, דרך ארובת הבית וכיו״ב שכיח בסיפורי־ 
כסילים. גם דיג של בעל־חי באמצעות זנבו שייך למחזור- 
סיפורים זה. בסיפור-עם נודע, שתפוצתו אוניוורסאלית, 
ממלא דג אסיר־תודה את כל בקשותיו של הדייג, עד 
שבגלל דרישותיה המופרזות של אשתו הולך כל האושר 
לאיבוד. בסיפורים רבים מופיע דייג כגיבור המציל תינוק, 
שהופקד או שולח על־פני המים בידי הוריו האכזריים, והוא 

מגדלו בביתו ומחנכו. 

הדיג ביהדות. בתקופה העתיקה שימש הדיג מקור 
חשוב לפרנסה וגורם כלכלי נכבד בא״י ובבבל כאחד. במקרא 
נזכר שער־הדגים" שבירושלים (צפנ ׳ א, א! נחמ׳ ג, ג! 
דהי״ב לג, יד), שנקרא — בוודאי — ע״ש שוק־דגים שבסמוך 
לו; במפורש מדובר על צורים מוכרי-דגים בירושלים (נחמ׳ 
יג, טז). ריבוי ההלכות והאגדות על דיג ודייגים בשני התל¬ 
מודים ובמדרשים מעיד על התעסקות רבה בדיג בתקופת 
הבית השני והתלמוד, וכן ניכר מסיפורי הברית החדשה! 
ראשוני תלמידי ישו היו דייגים בכנרת. גם בכתבי יוסף 
בן מתתיהו נזכרים כמה פעמים דייגים יהודים וצי של 
ספינות־דיג בכנרת. ביפו נמצאה כתובת יוונית (מן המאה 
ה 2 לסה״ג) על משפחה או אגודה של דייגים יהודים. 

בתנ״ך נזכרים הרבה מכשירי־דיג: חכה (ישע' יט, ח), 
מכמורת (שם! חבק׳ א, טו), מצודה (קה׳ ט, יב), חרם (יחז׳ 
כו, ה), צלצל (איוב מ, לא), צנה וסירת־דוגה (עמוס ד, ב)! 
רשת, האמורה הרבה בתנ״ך, מופיעה רק פעם אחת כמכשיר 
לציד חי ימי (יחד לב, ג). בתלמודים נזכרים החכה וסוגים 
שונים של מצודות וחרמים (עקון [מיוד ?ס״^־ס], משג׳ 
כלים כ״ג, ה׳! כפיפה, תו 0 פ׳ מכשיר׳ ג׳, י״ב! פיתום [מיוד 
? 190 *], יר׳ שבת י״ג, ה'! לחי, ק 1 קרי ואוהדי׳ בבלי שבת י״ח, 
ע״א, גט׳ ם׳—ס״א, מ״ק י״א, ע״א! חרמי־ (=דייגי) טבריה, 
יר׳ פס׳ ד׳, א׳), וכן מיתקני־דיג שונים (למשל: מצודת- 
הסכרים, משג׳ כלים שם), שמהם ניתן ללמוד גם על דרכי 
הדיג בשעתם (למשל: קיד׳ ע״ב, עמ' א׳! ב״מ י״ב, ע״ב). 
במדרש נזכרת התקנת הרשתות בידי הדייגים (תנה׳ וילך 
ב׳). נמצא גם מטבע שעליו מצוייר דיג בים־כנרת. לפי 
המסורת האגדית של "צוואות־השבטים" היה זבולון, "השוכן 
לחוף ימים", הדייג הראשון, ובפיו מושם גם תיאור פעולתו 

(צוואת זבולון ה׳, ה׳—ו׳, ח׳). 

הדיג בהלכה. כבר בעשר תקנות־ההתנחלות הקדומות 
("תנאי יהושע בן נון") נכלל מתן רשות־דיג לכל השבטים 
בכנרת, אע״פ שזו כולה שייכת לתחומו של שבט־נפתלי: 
״מחכין (רש״י: מטילין חכה לצוד דגים) בימה של טבריא, 
ובלבד שלא יפרום קלע ויעמיד את הספינה" (ב״ק פ״א, 
עט׳ א׳—ב׳). דגים במימיהם הם הפקר, וכל הצד אותם ראשון 
זוכה בהם*. מן התורה חל דין זה אפילו על דגים במצודה 
שעודנה בתוך המים, אלא "מפני דרכי שלום" תיקנו שיהיו 
שייכים לבעל המצודה (משג׳ גט׳ ה׳, ח׳). הוראות מפורטות 
ניתנות לגבי איסור דיג בשבת וביו״ט, שחל גם על פרישת 


מצודות בערב־שבת לשם ציד בשבת, וכן לגבי תנאי הדיג 
בחול־המועד (משג׳ ביצה ג׳, א׳—ב׳! יר׳ פס׳ ד׳, א׳! בבלי 

שבת י״ז, ע״ב: יומא פ״ד, ע״ב; מו״ק י״א, ע״א). 

מ. שובה, כתובת יונית־יהודית על משפחת דייגים ביפו 
(ס , היובל לש. קרוים, 86-80 ), תרצ״ז!; 1897 , 16 , 11 קנ, 8£1 

1617 ) 14 [ . 3 12 £1 816726122126/21 . 11 2778 )[ 7 156/2 , 1 )£#[ ,ז 26 מ 131 ג .!ג 
- 7 6211621131 , 311$$ ־ 143 . 8 ; 1909 ,( 43 [^ 10 ^) 2.611 . 11117 ) 1 . 3 117 
- 714166 , 11 $ 011 ^ .¥ .? ; 1911 145 , 11 , 466116010816 16 [ 50 

, 5011 ? 1410111 . 5 - 11€ ־ 431 .. 4 ; 1920 , 5 !( 2 )¥\ 71421128 1 ) 117 ) 112617 
, 111311 ^ 816 ! ; 1928 , 555 .סא , 216 ) 701/4 416 / 0 65 ^ 7 7/16 

- 136 , 1 ) 10721 <{ 117 ) 8 112 6164 [ 416 / 0 71/6 11 ) 486161111146 7116 
, ¥1 , 30 . 5111262 ) 8 117 31116 . 11 4612611 , 1101311 >(! , 0 ; 1932 , 140 
^ 0161201706 114 ). 3162113 7 116 , 3 £ 0311 ^- 111111 ? ; 1939 , 343-370 
; 1949 391 , 1 , 7686123 62123 1 ( 420108 < , 1066 }[ 701 / 0 

, 8 74 / 1112 . 5 1 ) 111 , 80148/1 0013612 7/26 ,־ 3261 ־ 14 . 0 .[ 

, 111466 ) 71166 - \[ 70 [ס 7236.6 {-[ 7104 , 5011 ^ 1410111 , 5 ; 1951 2 

. 1955-1958 , 715/11118 . 5 

מ. נ.-*ד, נ. 

ג י ד ו ל ־ ד ג י ם ( 11111€ ג 150101 < 1 ), במובן הרחב — כל 
השיטות ( 1 ) לאיכלום מקווי־מים במיני דגים המועברים 
מאיזורים אחרים, ו( 2 ) להמרצת גדילתם של דגי-מאכל 
ובע״ח אחרים בנהרות, אגמים ובבריכות! במובן הצר — 
( 3 ) גידול אוכל 1 סיית־דגים במקווה־מים סגור בתנאים 
מלאכותיים. 

דגי־משה־רבנו הועברו מהמים המזרחיים של הים הצפוני 
אל איזור־הדיג שבתחום סף־דוגר ^ 0088 וקנו 

להם שביתה בחלק זה של הים. את אוכלוסיית הצלופחים 
שבנהרות גרמניה הצפונית מעשירים ע״י העברת מיללני 
צלופחים צעירים מנהרות בריטניה המשתפכים אל האוקיי¬ 
נוס האטלאנטי, וכן אוכלסו בדרך זו לאגונות ע״י צלופחים 
צעירים שנלכדו בפיורדים של דנמארק. באמריקה הצפונית 
אוכלסו מימי חוף האוקיינוס השקט בדגי־שמש ע״י העברת 
ביצי דגים שחיו במימי החוף האטלאנטי, ואף נהרות ניו־ 
זילנד אוכלסו בטרוטות שביציהן הובאו מן המים האטלאג- 
טיים. נסיונות להמריץ את התפתחות הדגה באגמים ונהרות 
ע״י טיפול מתאים במים לא הוכתרו בהצלחה אלא במקרים 
מעטים, כגון באגם בסקוטלנד ע״י הוספת מלחים. 

אולם עיקרו של גידול־דגים היום הוא גידולם במים 
מתוקים בבריכות. גידול־דגים במקווה-מים סגור מתאפשר 
ע״י הסדר מלאכותי של גורמים הקובעים את מהלך הגידול 
של אוכלוסיית הדגים. בכל מקרה ומקרה יש לבחור את 
המינים המתאימים ביותר לגידול בתנאים הנתונים! להת¬ 
קין בריכות הניתנות לריקון ולייבוש! להזרים מים שהרכבם 
רצוי מבחינת הגידול! לדאוג לזיבול ולדישון של הבריכה, 



הווה ?גידוידדגים באפריקה הדרומית. סונים עונים של בריכות־גידול 





357 


דיג 


358 


ולעתים קרובות — לאספקת מזון קבוע לדגים? למנוע 
התפשטות מחלות. 

מיני הדגים שמרבים לגדלם בבריכות היום הם ק ר פ י ו־ 
נים׳ ם ל מ ו נ י ם (טרוטה וכר) ו ד ג י ־ ש מ ש. 

הרכב המזין שיש לספקו במי הבריכה תלוי במבנה 
שרשרות־המזון במים ובביולוגיה הכללית של האורגניזמים 
השונים החיים בהם. יוצרי־המזון הראשוניים הם:( 1 ) הפיטו־ 
פלאנקטין — באגמים רחבים ועמוקים,( 2 ) צמחים מפותחים 
יותר הצמודים לקרקע — במים רדודים, באגמים שטוחים 
או קטנים. ש ר ש ר ת ־ מ ז ו ן בנויה כמתואר בסכמה: 


פיטופלאנקטון —> זואופלאנקטון דגים קטנים 

צמחיה חסדי־חוליות ^ חסרי־חוליות \ 

צמודה לקרקע אוכלי־צמחים טורפים 


דגים גדולים, 
טורפים 


הפיטופלאנקטון או הצמחיה הקשורה לקרקע יוצרים 
פחמימות, חלבונים וכר, המשמשים מזון לזואופלאנקטון 
או לבע״ח חסרי־חוליות (אוכלי־צמחים); הללו נאכלים ע״י 
מיני דגים קטנים, ואלה האחרונים משמשים מזון לדגים 
גדולים, טורפים. 

הדגים אינם מסוגלים לנצל כתוספת לחומר גופם יותר 
מאשר 1/7 מחומר הצמחיה הגדלה בבריכות. בעיה מכרעת 
לגבי הגידול המלאכותי היא מציאת מזון המגדיל את משקל 
הדג וגורם לגידולו עוד בראשית שרשרודהמזון. בעיה 
חשובה אחרת היא אספקת המלחים וקביעת כמותם או ריכוזם 
במי הבריכה. האספקה הקבועה של חמרי־המזון והמלחים 
מושפעת מטיב הקרקע המהווה את קרקעית־הבריכה — 
ממידת ספיגת חמרי־המזון והמלחים ע״י הקרקע ופליטתם 
ממנה. קרקע עשויה טין, וביחוד טין שחור, היא 
המשובחת, כי היא סופגת חמרים המוכנסים למים וחוזרת 
ופולטת אותם אח״כ לאט־לאט במשך זמן רב. קרקע של 
חול או כבול אינה אוגרת את חמרי־המזון באותה 
מידה, ומלחים שהוספו למי הבריכה עלולים להישטף מן 
הקרקע לפני שיהיו הצמחים מסוגלים לנצלם. קרקע של 
חול, חצץ או חומר ניתנת לשיפור — בדומה לאדמה 
מעובדת — ע״י הוספת זבלים או בוץ של מי־שופכין. קרקע־ 
כבול עשירה בחמרים אורגאניים שלא התפרקו מחמת 
מחסור בסיד ו 1 *ק נמוך; אפשר לשפרה ע״י הוספת סיד. 

החמרים שיש להוסיפם לבריכה לשם הגדלת פוריותה 
כוללים: א) חמרים המשמשים מזון ישיר לדגים — הכל 
בהתאם למינים. ב) דשנים כימיים המכילים זרחן, אש¬ 
לגן וחנקן; בתנאים של חומציות הקרקע יש להוסיף 
סיד לשם ניטרול (ר׳ לעיל). ג) זבלים אורגאניים — ביחוד 
בתנאים של קרקע אנורגאנית. 

דרכי הגידול. יש מתחילים את הגידול בביצים 
מופרות. הללו מונחות בשוקת שבה מוזרמים המים או 
בבריכות־הטלה קטנות; מהביצים בוקעים דגיגים, שנשארים 
שם עד שמתרוקן שק־החלמון שלהם; אח״כ הם מועברים 
לבריכות גידול או אימון רחבות, ובהן הם מוחזקים עד גיל 
של שנה, שנתיים או שלוש. יש מתחילים את הגידול בהפריה 
מלאכותית: לוחצים על בטנה של נקבת־דג כשביציה בשלות, 
ומפתח־המין נופלות הביצים לתוך מיתקן מלא מים; על 
הביצים מפזרים תאי־זרע של הזכר. 

לדוגמה ניתנת בלוח 6 חלוקת־השטח במשק־מים של 
400 דונם. 


לוח 6 


עומק 
בס״מ ן 

גודל 

הבריכה 

הבודדת 

השטח 

הכללי 

(בדונמים) 

סוג הבריכה 

60 — 30 

% 

*/2 

להטלה . 

100 — 50 

1 

20 

לשנה ראשונה . . . 

200 — 40 

12 

360 

לאימון העיקרי . . 

1 250 —180 

2 

20 

בריכה הרפית . . . 


תוצאות הגידול בתנאים אופטימאליים מובאות בלוח 7 . 


לוה 7 


תמותת 
הדגים 
במשך 
עוגת־ 
הגידול(%) 

תוספת־ 

המשקל 

במשך 

העונה 

(ג׳) 

המשקל 

בהתחלת 

עונת־ 

הגידול 

(ג׳) 

גיל 

(שנים) 

מיו 

10 

192 

32 

1 

קרפיון . . 

5—2 

512 

224 

2 


20 

32 

4 

1 

תיכלון . . 

5—2 

96 

32 

2 


5—2 

80 

32 

1 

טרוטה . , 


יחידת־שטח של בריכת־מים יכולה לספק כמות מזון 
חלבוני השווה לזו המיוצרת בחקלאות ע״י אותה יחידת־ 
שטח של אדמת־בעל. בארצות טרופיות וסובטרופיות מגיעים 
ליבולים גדולים יותר מאשר באיזורים הממוזגים (לוח 8 ). 

לוח 8 


יבול דגים בבריכות 
בק״ג לדונם לשנה 


מאכסימום 

■ 

ממוצע 

מינימום 

ארץ 

80 

20 

2.5 

גרמניה .... 

140 

37 

23.5 

יוגוסלאוויה . . . 

800 

100 

25 

אינדונזיה .... 

500 

165 

45 

ישראל . 

930 

200 

60 

קונגו הבלגית . . . 

38 

17 

4 

אה״ב. 


צמחיית־המים היא גורם מפריע לגבי גידול דגים; לשם 
הדברתה משתמשים באמצעים כימיים קוטלי עשבים שוטים, 

כגון חומצת ״ 2,4-0 ״ (חח , ה 4,2 ־דיכלורופנוכסי־אצטית), 

* • 

שהשפעתה באה לידי ביטוי 1 — 4 שבועות אחרי הפעלתה. 

גידול־דגים בעולם. בארצות רבות באירופה 
המרכזית והמזרחית מגדלים בעיקר את הקרפיון 
בבריכות הבנויות באיזורי־מישור או בעמקים שאינם צפויים 
לסכנת שטפונות. גודל הבריכה 10 — 50 דונם ועמקה 1 — 5 
מ׳; נפח המים המחושב לגידול דג עד לגודל המסחרי הוא 
5 — 6 מ״ק. המים זורמים בקיצוב דרך כניסה מיוחדת 
ויוצאים בקצה העמוק של הבריכה דרך צינור־יציאה. עונת 
ההטלה היא בסוף חודש מאי, כשטמפראטורת המים היא 
כ ס 20 . עד חדשי הסתיו של השנה הראשונה הדגיגים מגיעים 
למשקל של 50 ג/ בסוף שנת־הגידול השניה — ל 500 ג/ 
ובסיום השנה השלישית — ל 1.5 ק״ג, — בצרפת מקובל 
לגדל קרפיונים יחד עם תיכלונים וזאבי־מים. 

באירופה המערבית ובאמריקה הצפונית 
מקובל גידול הטרוטה למאכל ולאיכלוס מי נהרות ואגמים. 
תחילה גידלו את הטרוטה החומה ילידת אירופה, שעונת 
הטלתה (אוקטובר־יאנואר) אינה נוחה ביותר; אח״כ הוחל 
בגידול הטרוטה הקשתית מאמריקה הצפונית. הטרוטד, אינה 











359 


דיג — דיגי, לאון 


360 


סובלת חום שלמעלה מ ס 20 , והיא זקוקה למים זורמים 
עשירים בחמצן. עומק הבריכה צריך להיות גדול, לא פחות 
מ 1.3 מ/ את ביצי־הטרוטה המופרות באופן מלאכותי מדגי¬ 
רים במדגרות — ארגזים בעלי צורה מיוחדת — בשטח 
פתוח או במקום סגור! זרם־המים שוטף את הביצים מלמטה 
(שיטה קאליפורנית) או עובר לאורך הארגז ושוטף את 
הביצים מלמעלה. מאכילים את הדגים במזון מלאכותי 
שעיקרו חלבונים: טחול, כבד, מוח, גבינה לבנה או קמח־ 
דגים. בתנאי־הזנה טובים הדגים מגיעים למשקל של 200 
ג׳ אחרי 15 — 18 חודש. 

באה״ב מרבים לגדל דגים ממשפחת דגי-השמש. בדרום 
מתקבלים יבולים טובים מגידול המין 0$ ־ 1111 :> 0 ז:>ג 1 ת 1$ מו 0 ס^ 1 , 
המתרבה מהר וניזון מבע״ח זעירים, ואילו הוא עצמו משמש 
מזון למין הגדול $^ 101 ז 11 ג$ 0 זס 9 . נוהגים לאכלס דונם 
בריכה ב 200 — 250 דגיגי לפומיס עם 25 דגי־הורו. מדשנים 
את הבריכה באביב, בקיץ ובסתיו, בהפסקות של שבוע עד 
10 ימים, ב 200 ק״ג לכל דונם! הרכב הדשן (£—?—א): 
חנקן מסיס 8% , זרחן 8% , אשלגן 4% . 

בסין נוהגים לגדל את הקרפיון יחד עם דגים אחרים 
ממשפחת הקרפיונים. לשם ניצול מאכסימאלי של שטח 
הבריכה מאכלסים את הבריכה במינים שונים של דגים, 
הניזונים ממיני־מזון שונים! באיזורי גידול תולעת־המשי 
מזינים את הדגים בחמרים האורגאניים ששרדו מהתולעת. 
נפח המים המקובל בסין לגידול דג אחד עד לגודל המסחרי 
אינו אלא 1.3 — 3.3 מ״ק. 

בהונג־קונג מגדלים דגי-ים, כגון קיפונים, בבריכות של 
מים מלוחים־למחצה ומאכלסים דונם של בריכה ב 3,000 
דגיגים. אחרי 3 — 4 חדשי גידול מבררים את הדגים אחת 
לכל כמה ימים: את הגדולים ( 150 ג׳ ומעלה) — לשוק, 
ואת הצעירים — להמשך הגידול. — מעריכים את השטח 
הכללי של הבריכות בסין ב 2 מיליון דונם! היבול הממוצע 
הוא כ 200 ק״ג דגים לדונם לשנה. 

בקונגו הבלגית ו ב א י ג ד ו נ ז י ה התחילו לגדל 
בזמן האחרון מיני אמנונים, שמכמה מהם משיגים יבולים 
טובים ביותר. 

על גידול־דגים בבריכות בישראל, ע״ע ארץ־ישראל, 

עט׳ 885/6 . ב 1956 הגיע מספר משקי־הדגים בארץ ל 97 , 
שטח הבריכות — ל 36,700 דונם, שללם — ל 6,700 טון 
(הממוצע: 182 טון לדונם), הפדיון — ל 9.03 מיליון ל״י. 

היסטוריה. גידול־הדגים ידוע לבני-אדם מימי-קדם. 
כבר לפני יותר מ 3,000 שנה גידלו בסין קרפיונים ודגי־זהב 
בבריכות, וכן השתמשו במים מלוחים־למחצה לשם גידול 
דגי־ים מתאימים, כגון קיפונים. שליטים רבים של סין דאגו 
לפיתוח הענף ע״י קביעת מדריכים ופקחים. ספר מצויין 
על גידול־דגים חובר ב 475 לפסה״ג ע״י פאואו לאי (סס? 
31 ?). המצרים הקדמונים גידלו דגים בבריכות לאורך היאור! 
מהם, כנראה, למדו היוונים לגדל דגים בארצם, ואף העבירו 
את אמנות הגידול לסיציליה. במלכות־רומא גודלו לא רק 
קרפיונים אלא גם דגי־ים אחדים, כגון המולית האדומה. 
ביה״ב היו המגזרים מרכזים של גידול־דגים. את ראשית 
השימוש בשיטת ההפריה המלאכותית מייחסים לנזיר 
הספרדי דום פינצ׳ון( 100 ) 100 ? מ! 00 ) ב 1420 , אולם התיאור 
הראשון של השיטה לא ניתן אלא ע״י החייל הפרוסי ם. ל. 
יעקובס ( 300115 ; .? . 3 ), אשר הצליח ב 1763 לגדל דגיגים 


מביצי־טרוטה המופרות באופן מלאכותי. גרמניה שימשה 
ביה״ב — ומוסיפה לשמש — מרכז חשוב של גידול 
הקרפיונים. יש רשימות מ 1399 , המזכירות את בריבות- 
הדגים בפרוסיה. לאיי־בריטניה הועבר הקרפיון בסוף דמאה 
,1560 ה 15 והתפשט שם בנהרות! ומשם הגיע לדנמארק ב 
לפטרבורג — ב 1729 . לאה״ב הועבר הקרפיון במחצית השניה 
של המאה ה 19 , והיום הוא מצוי כדג־בר באמורים רבים של 
אמריקה. גידול הטרוטה התפשט במאות ה 19 — 20 בעיקר 

באירופה המערבית ובאמריקה הצפונית. 

1956 א. ישוב, התחנה לחקר המדגה בדוד: דו״דז לשנת 
(במדגה, 9 ), 1957 ! משרד החקלאות, המחלקה לדיג, הדיג 

בישראל בשנת 1956 , 1957 ? - $6/1 !? . 11 $6/76 !? , 0 ^־ 1 ס!ת' .£ 

!1(1111111%, 1927 2 ; ?. ¥ 0 £ 01 , 36)17}?. 3. ?1 ) ז X1$ 3. ?616)2- 
116$ ($!? 0113 ? ( 0 03011 § 0 ק 70 ? , 130165 . 0 £¥ ; 1928 , 1 ^ 10 ( 1$6 ז 1 ט 
1056 .סא . 00 ( 1 105 ־ £15£61 0£ ,־ 8111 , 00 ־ 00010101 .:ונןסס ), 
1929 ; 1810000 . 1 ) .ג 11 ;) 0 ]£) ,£חד 10£1 \ , 1 ־ - 
£15011£1:01 ¥£11101001 ל! . 2 >-מ 1303 ^ ."ל .ז* ; 1934 ,( 17 , 3$ ( 01 ־ . 

¥[01 1 ( 76$ ? / 0 7031163012 ? 26 (? , 6110£100 ־ 701 \ . 8 .£-־ 60101 ־ - 
14/0167 ?!$11 $12 !? 01 ( 1 )? , ¥10011030 .£ . 0 ; 1942 , 003 ? 07 ן 
?0173$ 0113 ?!'1617 ¥/ 0120%61226 מ £110£11 . 8 . 3 ) ; 1945 , 11 ז £, 

? 1$/1 ? ( 1)171111 £ !12 1116 !$113316 30 $ 1 (¥13101748 , 161 , 0 ־ ), 
1948; \¥. £0011, 1949; 77. 50£3{ י 5 ט 013 ־ 01 נ 

01111131 !$$ 3 . ? <7/67/ 10171 $()1 (1 //, 1949; 0. ¥. 8 ז 50£01 תטס :- 
\7. £\0 -־ 51:01 ט 80£ . 71 ./ 7 ; 1953 , $6162166 2 { 1$/267 ? , 1 ־ 1131 ־ 61 ׳ . 

£. £ 0510^00 - 0 . £. ?. 0011105 , ? 1$)2 ? 07171112 % 0113 1130123 
? 1 $! 1€7 0 \/£) 31316311 16716 $ !$!? 30 ? ; 1954 , 6121 0110 % 6172 4 ( ץ , 
¥11-7111), 1954-1955; \7. 7/00701 211771 ( 6171616 ( ? 07 44 ,־ - 
$ 6/703 ( 1)10 81 8 ; 1955 ,( 45-68 , 94 .סא , 01 ־ 0006501101 ת . ¥. 

£10, 011176 $6 5 301110 ?- 1060 ) 112% }! 5106 0723 ? { 0 $16172$ ץ 

£151101:105 0010011, £./70., 113-125), 1955. 

. א. ב. ט 

( 135 — 1 !ו 1 י! 00 1 ת 3 ק 03$ , המכונה גספר פוסן 
או ל ה ג ם ם ר — 6 זק$ב 00 6 ? — ( 1615 , רומא— 

1675 , שם), צייר ורשם צרפתי. הוריו היו צרפתים אמידים 
שנשתקעו ברומא! הוא היה תלמידם של ניקולה פוסן(ע״ע) 

ד 

(וגיסו של זה) ושל קלוד לוה (ע״ע). די׳ לא נשא אשד, 
וחי ברומא כל ימיו. הנושא העיקרי של יצירתו הוא הנוף 

הטבעי, המתואר מעברים שונים ובמצבי־תאורה שונים. גם 

* ■ 

את תמונות־הקודש לכנסיות שהתמנו אצלו צייר בעיקר 
כתמונות־נוף, שבהן דמויות־האדם טפלות לגבי עולם־ההרים. 
מקובל למנות את די׳ עם הקלאסיציסטים — אולם לא 
בצדק. בתמונותיו מופיעים בניינים עתיקים לעתים רחוקות 
בלבד, ומראות מעולם המיתולוגיה העתיקה מתוארים אצלו 
תמיד כתוספות בדמויות קטנות. יצירתו סובבת על ציד 
הרקע הנשגב של ההרים האלבאניים והסאביניים שעל־יד 
רומא, על יערותיהם — שאותם הוא מגבש בשטחים גדולים, 
שביניהם מתגלים שמים מכסיפים־תכולים —, על נחליהם, 
אשדותיהם וגיאיותיהם השוממים! וכן אהב את מראות זריחת 
החמה ושקיעתה וימי גשמים וסערות על ענניהם האפורים. 

משום כך ראוי לתאר את אמנותו כרומאנטית. 

0. £3 2$0%€ ( 0 ? 311 . 111$ ) 7 ? 36016 ? 36 .)$!}? , 81100 .£- 0 סס , 
1901; £. ¥£3£00, ?0.1 ,£״נ 0 כ 001$1001 .£! ; 1928 , $$111 11 ס ). 

(!6. £. £. 1$ ( 20 ( 3$6 ה 30 136016 16 ( 1 ,. 10 ; 1923 ,( 1 . 1$5 ז \\: 0$1 ט - 
127016761, 177 ££., 1923. 

1 — ( 1859 — 1928 ), משפטן x011 £> 11 £ 1111 : — דגי, לא 1 ן 
1883 צרפתי, הוגזדדעות בשטח מדעי־המדינה. מ 
פרופסור בקאן, מ 1886 בבורדו. די׳ הוא אבי הזרם חפוזיטי- 
וויסטי-חברתי בפילוסופיה המשפטית. מגמתו היתה להגיע 
לשיטה של פילוסופיה משפטית ולתא 1 ריה של המדינה, 
המבוססות על אמפיריות, בלי כל הנחות מטאפיסיות. את 
הבסיס לכך ראה בתפיסה אובייקטיווית של המשפט — כסך 


361 


דיגי, לאון—דיגיטליס 


362 


הכללים שהם יוצאים מהיחסים החברתיים של בני־האדם, 
ושהצורך בהם׳ ואף תכנם, נקבעים ע״פ אותם יחסים. הנסיון 
האנושי מוכיח, איפוא, שקיום המשפט קדם לקיום המדינה, 
ולא להפך (כטענת רבים). די׳ התנגד לאינדיווידואליזם 
ולמדינה הכל־יכולה כאחד! הוא שאף להעמיד במקום 
הסולידאריות הממלכתית ביחסי בני־חאדם את הסולידאריות 
החברתית. יצירתו החשובה והמושלמת ביותר היא 6 :ז 31 זיך 
011511111110111161 :> 11011 > 16 ) ("מחקר במשפט חוק־המדינה", 
1911 , 3 1928/30 ). משאר כתביו: 61 § 16 ? £61 ח 3 >ז, 11011356311 
( 1918 ). 

.¥ .¥\ ; 1919 ,. 0 10 ) 1$ ) 1110 01 <] 1007101$ 701$ ,ו 01 !.)־ £1 / . 4 . 
י 4 >־ 1 גח 1400 ; 1928 , 7011110$ 111 700011 11201110 ^ 2 ) 70 7/20 , £11101 

: 0/1011 0/11 1$ ? 1/100/1010 :\ 0010 ,תמגרת £15£0 .ר 01 ; 1929 ,.< 7 . 7 
<£:>) 1 ׳\ £0 זג^ .£ . 1 ^ ; 1930 ,( 100 י . 1105 ו 1 ק " £0¥ ) 21101011 ) £1 01 . 0 
011100 0 ' 71 7110 נ 00€ ;ז 5 .[ ; 1933 ,.( 7 0/0 210 ) $001 0/00111110 1 ) 7 

. 17 ־ 19 ,.ן:> 3 >$ 343 , 71110 / 9 > 71111011012 / 01120 

( 018113115 ), השם הבוטאני של האצבעוניח 
(ע״ע). שימוש השם בפארמאקולוגיה וברפואה 
כולל את הגליקוזידים (ע״ע) הסגוליים שבכמה מצמחי 
סוג זה, ובמובן רחב יותר — גם את הגליקוזידים הדומים 
להם שבכמה קבוצוודצמחים אחרות. הצד השווה שבהם — 
מבנה כימי מיוחד ופעילות נמרצת על שריר הלב! פעילות 
זו עושה אותם לסמי־מרפא חשובים ביותר — מזה, ולרעלים 
עזים — מזה. המקורות העיקריים להפקת סמרי־די׳ הם מיני 
האצבעונית 63 ע 11 ק-! 11 ק.ס ו 130313 .ס, מיני סטרופנתוס (מן 
ההרדופיים) ומיני בן־חצב (מן השושניים) (ציור 1 ). 

בן־חצב כבר נזכר בפאפירוס־אברם הרפואי שממצרים 
של המאה ה 16 לפסח״ג. תכשירים מצמחי־סטרופאנתוס נמצ¬ 
אים בשימוש בשבטים פרימיטיוויים באחור הטרופי כרעלי־ 
חיצים. אולם במקורות של הרפואה היוונית אין האצבעונית 



ציור 1 . 

אצבעוגית ארגמנית ( 1 !£־ז 11 ק* 111 ק . 19 ) 

ציור מסנור־הצמחים של ג׳וז ג׳ררד ( 1597 ) 

* 


נזכרת. היא תוארה ראשונה תיאור מדעי ע״י לאונרד פוקס 

• • י 

(ע״ע בוטניקה, עמ׳ 744 ) ב 1542 ! הוא אף קבע את שמו של 
הצמח. עד סוף המאה ה 18 לא הופר ערכו הסגולי במחלות־ 
לב, ואילו ברפואה העממית היו משתמשים בו — בלי ידיעת 
סגולותיו — בכל מיני מחלות, מאפילפסיה עד פצעי־עור. 
הנהגת השימוש בדי׳ ברפואה המדעית היא השגו הגדול של 
ו. ויתרינג (ע״ע). הוא שם לב לטיפול שהיתה זקנה כפרית 
מטפלת בחולי בצקת (ע״ע) בתרופה סודית, שהיתה 
מורכבת מעשבים שונים. בין אלה הבחין ויתרינג את עלי 
האצבעונית כגורם הפעיל. אחרי בדיקות וניסויים במשך' 10 
שנים פירסם ב 1785 את תצפיותיו ואת מסקנותיו על השפעתו 
הריפויית של הדי׳ על חבצקת! הוא קבע, שלחומר זה "יש 
פעולה על תנועת־הלב, שכמוה לא נראתה עד כה בשום 
תרופה אחרת". ב 1799 הוכיח פריה (ז 16 :ת 6 ?), שהגברת 

*.־ 7 

ההשתנה בחולי־הבצקת ע״י די׳ אינה אלא תופעה משנית 
ותוצאה מפעולתו העיקרית של סם זה, שהיא השפעתו 
הישירה על מצבו ופעילותו של שריר־הלב. מאז נעשתה 
הדי׳ התרופה המקובלת ביותר ברפואה לטיפול במקרים של 
אי־ספיקת הלב. תכשירי־די׳ רבים ושונים הוכנו ממיני אצבעו־ 
נית, ואח״כ גם מצמחים אחרים! הסיכום השיטתי הראשון 

של החומר הניסויי והקליני על הדי׳ ניתן ע״י שמידברג 

׳ • ** •• 

( 8 ז 6 נ 161 > 116 ת 11 :>$) ב 1885 , במלאת 100 שנה לתגליתו של 

ויתדינג. בדורות האחרונים הובהרו היסודות הפיסיולוגיים- 

פארמאקולוגיים של פעולת דומדי-הדי׳ — מצד אחד, ומהותם 

הכימית — מצד שני. אחרי שחוכר האופי הסטרואידי של 

האגליקונים של דןמרי־הדי׳ (ע״י וינדאום [ע״ע] ואחרים) 

נחקר המבנה של האגליקונים ושל הסוכרים כאחד, ביחוד 

ע״י קיליאני ( 111301 .>?), שטול ( 51011 ..^) וטששה (. 11 

• • • * • 

6 ו 6501 ו 7501 ) בגרמניה, ג׳יקובז( 4.1300135 , .¥\) ואלדדפילד 
( 1 > £161 ז £1016 . 0 . 11 ) באמריקה בשנות ה 20 — 30 . 

כל חמרי־הדי׳ הם גליקוזידים של סכרים (ע״ע) מורכבים, 
שבין אבני-בניינם מופיעים — בצד סוכרים פשוטים מצויים, 
כגון גלוקוזה וראממזה — סוכרים נדירים מיוחדים, שאינם 
מצויים בטבע אלא בתרכובות אלו בלבד: הללו הם סוכרי־ 
דסאוכסי של הכסוזות או אתרים (ע״ע) מתיליים שלהם 

4 • • 4 4 * 4 4 * •+ •# 

(ציור 2 ). האגליקונים של גליקוזידי־די׳ נקראים ג נ י נ י ם: 
הם שייכים לקבוצת הסטרואידים (ע״ע), ובכולם קשור 
הגרעין הסטרואידי לטבעת לאקטיבית לא־רוויה (ציוד 3 ). 
לפעמים מאוסטר הסופר בחומצת-חומץ, שניתן להרחיקה ע״י 
סיבון בסיסי עדין ; הידרוליזה חומצית נמרצת הופכת את 
הגליקוזיד כולו לתערובת של הגבין והסוברים הפשוטים 


0^40 

! 

0^ 2 

1 

ו־וס—ס—ן־ו 

! 

)־) 0 — 0 — 1-1 
1 

013 — 0 — 14 

! 

3 א 0 

דיגיט 1 פסוזה, 
6,2 ־ידם א 1 פסי־ 
סיאלוזה, 


ציור 2 . 

אחדים מסופרי־ריגיטאלים 
40 ^ 0 


( 4 — 0 - 01-1 

1 

014 . 0 — 0-14 

ן 

0 - 14 — 140 

1 

4 ( 0 — 0 — 14 
1 

? 014 

דיגיטאלחה, 

3 ־מתיל־פ־פו?!ווה, 

׳י• 

3 ־מתיל־ 0 ־דסאוכסי' 

ס־גאלאקסוזה 


0140 

1 

!4— 0 — 00143 

ן 

14 - 0-014 

1 

014 — 0 ־— 14 
1 ' 

^ 0 

צימאר 1 זה, 

3 *מתיל־דיגיטופסחהי 





363 


דיגיטליס—דיגילב, סרגי פולוכיץ 


364 


שהיו בלולים במבנה המולקולה; אנזימים, המצויים ברקמות 
אותם הצמחים, מבצעים הידרוליזה חלקית, שבה ניתקים 
מן המולקולה חלק מן השיירים הסופרים ומשתייר גליקוזיד 
מקוצץ בחלקו (ציור 4 ). ציוד 5 מסכם את פרשת הפירוקים 
של אחד מגליקוזידי־די׳ שמ 130313 .ם. 


19 



הגניגים השונים נבדלים זה מזה בסיב הקבוצה 11 ( 093 או 090 ), 
במציאותן של קבוצות־הידרובסיל נוספות (ב 12 , 14 , 16 ), בקשרים 

כפולים בגרעין הםטר 1 אידי, ובסטראואיזומריה €13 ־ 5 ג 3.1 ז 1 . 

ייי:־ 


חומצת״חרמץ 


1 

1 

1 

ו 

ו 

אגליקת — 1 
* 

ו 

1 

1 

1 



ס- 


זםוכרי־דסאובסי)* 
*• י • י* 

י ז • 


גגלוקוזה ) ץ 



ציור 4 . 

סכמה של מולקולת גליקוזיד־די׳ (דיגילאניד) 

א. פירוק אנזימתי; ב. פירוק בסיסי; ח. פירוק חומצי 

1 ־ 0001 3 י־ 0 ־+ 4018 ^* 0 ־*-~- 76019 ^ 049 

(מצוי דיגילאניר £ 

באצבעמית־הארנבזן) 

אנזים 

864013 ( 04 + 0681206 

דעינזוכסין גלוקוזה 

חומצת 

/ י 

02383404 + , 068,20 3 

דיניטלכסיצני! דמיטדכסוזה 

ציור 5 . 

סכמה של פירוק דיגילאניד ^ 

דומרי־הדי׳ מגבירים את כוח־החתכווצות של שריר־הלב 
ומסדירים את מהירות הדופק ואת קצבו. בניסוי הפיסיולוגי־ 
פארמאקולוגי ניתן להמחיש פעולה זו בלב המבודד של 
הצפרדע או של היונק או בתכשירי לב־ריאה, ואפילו בסרטי־ 
רקמה משריר־הלב. בצורה בולטת ביותר ניכרת פעולה זו 
בתצפיות קליניות במקרים של אי־ספיקת הלב, וביחוד כשהם 
מלווים החשת הדפיקות ואי־סדירות הקצב. בעקבות הגברת 
ההתכווצות מתרוקן חדר־הלב ביתר יעילות ומתאפשרת 
הטבה במילוי הדיאסטולי; עי״כ מתחסל גודש־הדם בצד 
הוורידי של המחזור, כי הדם שנעצר בריאות, בכבד, בגפיים 
וכד יכול שוב לזרום ביעילות לכיוון הלב וממנו הלאה לצד 
העורקי של המחזור. החולה משתחרר מחוסר־הנשימה ומלחץ 
הכבד המוגדל! גם הצריכה המוגברת של חמצן פוחתת עם 
פעולת הדי , . במקרים של פירפור־הפדוזדור מוחזר קצב 
הדפיקות התקין ע״י הארכת זמן־ההפסקה בין התכווצות 


להתכווצות והאטת הובלת הגירוי, וכן מוסדרות גם צורות 

אחרות של אי־סדירות הקצב. 
פעולה בולטת ביותר של הדי׳ במקרים של חולשת־ 
המחזור היא הגברת ההשתנה ושיחרור הגוף מן המים שנקוו 
ברקמותיו (ע״ע בצקת); פעולה זו אף היתר. הראשונה 
שתוארה ע״י ויתרינג (ר׳ לעיל). הגדלת הנפח היומי של 
השתן וההפחתה במשקל הגוף מיום ליום הם קני־המידה 
המהימנים ביותר לקביעת הצלחת הטיפול בדי׳ ולהטבת מצב 
החולה. אולם אין הדי׳ יכולה להיחשב כמשתן יעיל כשלעצמו, 
וריבוי השתן במהלך הטיפול בדי , אינו אלא תוצאה מהגברת 
כוח־הלב. במקרים של היקוות־מים מסיבות שאין להן קשר 
לאי־ספיקת הלב, אין הדי׳ מרבה את כמות ההפרשה. 
כל חמרי־הדי׳ הם רעלים מסוכנים, שמנות מופרזות מהם 
מגבירות את המתח של שריר־הלב עד כדי גרימת שיתוק 
סיסטולי ומוות. המנה הממיתה של חמרי־הדי׳ השונים היא 
בשיעור של 0.2 — 0.4 מ״ג לכל ק״ג ממשקל־הגוף בניסוי 
בחתול או של 2 >! 8 — 2.5 לכל ג׳ ממשקל־הגוף בניסוי 
בצפרדע. גם כשדי׳ ניתן במנוח תקינות במשך זמן ממושך 
הוא עלול להצטבר בגוף ולהביאו לידי סיכון. לפיכך טעון 
הטיפול פיקוח והשגחה רפואיים קפדניים, והתכשירים עצמם 
טעונים בדיקה מדוקדקת של עצמת פעולתם. לפנים היו 
התכשירים המקובלים אבקות של עלי־אצבעונית מיובשים 
וטחונים ( 01211:311$ 0113 ?), שלגביהן היתד. קיימת סטאנ־ 
דארדיזאציה בין־לאומית ונקבעה יחידה המתאימה ל 0.1 ג׳ 
של חומר גלמי זה. מאחר שעצמת־הפעולד, משתנה לפי מקום 
גידולו של הצמח, עונת היבול וכד, עוברים התכשירים קביעה 
ביולוגית של פעולתם על לב הצפרדע, החתול או היונה. 
בטיפול ד.ריפויי ניתן הדי׳ בצורת תמציות בכמויות יומיות 
10 המקבילות ל 0.3 — 0.5 ג׳ של החומר במשך שבוע עד 
ימים — בס״ה כ 2 — 3 ג , , שהם כ 0.033 ג׳ לכל ק״ג של 
משקל־הגוף. צורה אחרת של אותו הטיפול היא בפתילות. 
היום נמצאים בשימוש תכשירים רבים של הגליקוזידים 
המנוקים, הניתנים בצורת גלולות. פעולת הדי׳ מתחילה 
להתגלות אחרי שעות אחדות, ובדרך־כלל היא ניכרת מאד 
תוך ימים אחדים! במקרים המוצלחים נמשכת ההטבה 

שהושגה בטיפול חדשים רבים. 

בדור האחרון הוכנו ממיני־סטרופאנתום חמרי־די , (סטרו־ 
פאנתין, אואבאין) נקיים, עזי־פעולד, ביותר, המתמוססים 
יפה במים. תם ניתנים בזריקה תוך־ורידית במקרים חריפים 
של חולשת־הלב, כשנדרשת פעולת מידית. המגה הניתנת היא 
בשיעור 0.2 — 0.6 מ״ג. המנה הממיתה של המרים מסוכנים 
אלה היא כ 0.12 מ״ג לק״ג משקל גוף־החתול או כ 42 ן 0.5 לג׳ 

משקל גוף־הצפרדע. 

0. 5011 6 . 476/1 ,£- £1 נ 64 ^> 1 ךת x?. ?01/1. 7/107717. 16, 162, 1883; 

^4. £0 \\171170 016 , 4 > 1£ ז£גז£ ; 1923 , 16 [ 1 § 611 { 7 01€ , 1 ז 1 ז ,- 

0671036 $170?/107731773/7€70?16 (01. 2\?0]65 ,. 3 > 16 ׳\ . 1111 ;>! . 1 .ך ), 
1923; 1(3., $170?/10711177-7/7670?16 011511111£ .[ ; 1933 י > 

7/76 4611077 0717/ 1136 0 / /}., 1925; 11. 0. £1<3 £€116771 , 3 > £1£1 ז . 
7/60. 17, 187, 1935; 111., 46/0. 377 €07? 0/1^ (17 016 €/16 717. 1, 

147, 1945; £. £<3605, 7)76 7). ? 6 / 207 } 6 / 13171 £, 1933; 1^. ^6650, 

7)., 1936; 24. 81:011, 7/26 €076/106 01 3 ) 001 . 9 ; 7 193 , 60316/63 ץ 
££ 31 ., 4 1 ^ 161/107 0 / 5 300330 3 > מ 2 . 3001 ר 113.7 11 ? .[) .< 7 / 0 ץ 
0 ? /ס ץ $307 7/36 , 611 ? . 9 ; 1942 ,( 196 ,.*) 91 ׳ .קא£ x- 
§1006 ( 81111. 016^1306 *6x1. £18?., 59), 1957. 

יה. ל. ־ י. ל. 

דיגילב, סרגי פולזביץ׳ — 68 תמ- 31 ן/. 0.11 — ( 1872 , 

פרם [רוסיה] — 1929 , ויניציאה), מדריך ומנהל 
של הבאלט הרוסי. די׳ למד משפטים באוניברסיטה של 




365 


דיגילג, סרגי פולוביץ—די גקלן, ברטרן 


366 


פטרבורג, אך שאף להיות מלחין ולמד קומפוזיציה 1 יחד עם 
זה עסק בציור ובספרות והיה מעורכי כתב־העת -סח 

("עולם־האמגות"), בטאון של התנועה האמנותית 
הצעירה ברוסיה. מ 1898 החל די' לארגן הופעות של אמני 
המוסיקה והריקוד הרוסיים ותערוכות־ציור. ב 1907 בחר את 
הרקדנים המעולים שבדורו, ליכדם ללהקת־באלט שהגיעה 
לדרגה אמנותית גבוהה ביותר, ובראשה יצא למערב־אירופה. 
שם אירגן גם קונצרטים והצגות־אופרה מיצירותיהם של 
הקומפוזיטורים הרוסים הגדולים. מפעל־חייו היה החיאתו 
של הבאלט הרוסי ועיצובו בצורתו המודרנית, שבה ניסה 
לאחד את כל האמנויות: הריקוד, המוסיקה, הציור, המשחק 
והתאורה — לחטיבה אמנותית אחת ושלימה. בימתו של די׳ 
נעשתה ל״מעבדה" של הזרמים המודרנים באמנות. לבאלט 
מיסודו של די׳ יצא שם בעולם כולו? די׳ עצמו חי ופעל 
בתקופה האחרונה של חייו בעיקר בצרפת. השגיו הגדולים 
ביותר היו ההצגות: "שהרזאדה" של רימסקי־קורסאקוב, 

"מחולות הפולובצים" של בורודין, "הסילפידות" של ש 1 פן, 

♦ י + • 

"ציפוד־האש" של סטראווינסקי. די׳ שיתף ציידים מעולים 
(באקסט, פיקאסי, מאטים, רואי) בהכנת התפאורות ואת 
טובי הקומפוזיטורים החדישים, ביניהם סטרוינסקי(ע״ע) — 
שיצירותיו הראשונות נועדו מלכתחילה לבאלט של די׳ —, 

דביסי (ע״ע), רול (ע״ע) ואחרים; ר. שטראוס (ע״ע) חיבר 

*• • ״- •• -י ' 

את המוסיקה לבאלט "אגדת יוסף במצרים", שהופמנסתל 
(ע״ע) כתב לה את הטכסט. 

/ 0 ^ $707 : 1929 — 1921 501167 514551072 ׳ 7716 ,:ז 01 קס* 1 ? . 4 ^ 
. 1955 ,. 19 /ס $607612 171 , 8110810 6 ־ 810831 ; 1931 , 6 ^ 77014 0/5 

ג. ק. גר. 

ךיןניס אכןויטס, בסיליזם (;ןז 6¥ ץ 1 ^ ; 3001X610 

4x61x0$ -*), כינויו של גיבור האפים הביזאנטי 
הלאומי, הנקרא על־שמו: דיגניס = "ילוד־כלאיים", משום 
שהגיבור נולד לאב מוסלמי ולאם יווניה: אקריטס (מ 4x00 
גבול) = "איש־הגבול". הרקע ההיסטורי לאגדת די׳ הם 
הקרבות המתמידים שניהלו ה״אקריטים" — ז״א חיילי־ 
הספר — הביזאנטיים במזרחה של הממלכה נגד הכופרים 
והיאפלאטים (מתמרדים־שודדים). — האפים המקורי הלך 
לאיבוד ולא נשתמרו ממנו אלא עיבודים מאוחרים. מקום 
העלילות הוא קפדיקיה וגבול־הפרת, וזמנן — בערד אמצע 
המאה ה 10 . לפי האגדה היה די׳ בנם של אמיר סורי שנתנצר 
ונשא לאשה את בתו של אנדריניקוס דוקס (ע״ע). השירים 
האפיים מספרים את פרשות גבורתו של די׳ במלחמותיו 
באפלאטים ואהביו עם אודיקיה היפה — אף היא מבית- 
דוקאם. — הקטעים הראשונים מאפים זה נתגלו בסוף המאה 
ה 19 בכ״י מן המאה ה 16 , ואח״כ נתגלו עוד כ״י מן המאות 
ה 14 — 16 ; בס״ה נמצאו כ 5,000 שורות מן היצירה כולה. 
אמיתותם של כתבים אלה אינה מוטלת בספק, מאחד שכבר 
לפני זה היו ידועים שירי-עם יווניים על אותם נושאים, 
ייש להניח שהיו אלה אגדות עתיקות שנשתמרו בפי העם. 

; 1916 , 1-70 , 67716 ^ 1710 146 ן) 760 § . 1/7 10 5117 € 1 ) 12111 ,:* 00 * 01 ? . 1 ־ 1 
1.0 , 110£ ס 53 ס 1 ? . 2 ) . 0 ; 4.1926 ^. 0 ' * 5 ןו £8 ^ 10 <$ט׳£. 2 
1.65 , 0 ז 01:0£01 . 11 ,* 1927 ,. 0 $111$ 07161612726 7€<10011071 5X4.7 
,( 346 ־ 327 , 7 2301100 ^ 8 ) . 71 . 0 16 ) 5 146 ^) 11157071 5007665 
, 71 . 1618 ) . 61 . 0 16 > 1016 ) 10 61 6014 ( 701721 1.6 ,. 1 ) 1 ; 1929/30 
16 ) 1465 ^ 11157071 15 ) 1072 165 , 10012 ) 44 .א ; 1931 ,( 516 ־ 509 
- 98 1 . 2. 7.7. 5011. XX^X ץ 8 ) . 61 . 19 16 > 2,07271726 ^( 1 66 ([ 6$0 * 1 

. 1929/30 ,( 227 

ח. ק. ב. 


די ג׳קזמו, סלנטזךה — 0 בת 0 נ> 013 1 ( 1 531 — 

( 1860 , נאפילי — 1934 , שם), משורר וסופר איטלקי, 

משוררה של העיר נאפילי ושל עמה. בצעירותו התחיל ד״ג׳ 
ללמוד רפואה, אך במהרה פנה עודף למקצוע זה והקדיש את 
עצמו לספרות ולשירה. תחילה פירסם בעיתונות הנאפילי־ 
טנית רשימות ספרותיות ושירים קצרים בדיאלקט הנאפו* 
ליטני, וכן עסק גם בחקר תולדות עירו, בעיקר מבחינת 
הכרת הפולקלור וההווי העממי במאות ה 17 — 18 . בסונטות 
ובשירים השתדל להנציח את כל גילויי עירו, את נופה, את 
אופי תושביה ואת מזגם העליז והרגשי; אחדים משיריו 
הותאמו למוסיקה עממית נאפוליטאנית. בשיריו, בסיפוריו 
ובמחזותיו המתארים את עוני העיר, את עמה הדל והרעב 
ואת הטראגדיות המתרחשות בין תושביה מחמת בורות ואב¬ 
טלה — קרוב ד״ג׳ לזרם ה״וריסטי", אך מעורב בו גם ניב 
של התנועה ה״דקאדנטית", כי ציורו שופע עצבון ורגשות־ 
רחמים, המעניקים לו גון לירי עדין. 

172 1/011511611167 01110111561167 ^ 710 6172 ,. 0 . 19 . 6 ,־ 7658101 . 8 
16110 ) 161167011170 1.0 , 000 * 01 . 8 ; 1908 , 114511 ][ . 11 1 ) 511 , 11/071 
$06510 1.0 ,■ 1101 ^ 111 ׳ . 44 ; 1929 3 , 73-100 , 111 , 170110 71110140 
; 1945 ,.?) . 19 . 5 , 811550 .. 1 ; 1930 , 01610720 ^ 120 9101677016 > 
- 1.176 1910166701 0117072 ק 2/60 1 ) 072 . 0 . 19 . 5 . 41306100 . 0 . 8 

. 1951 , 7071476 

ך י גקלן, ברטו־ן — 0116501111 011 1 > 211 ז; 1 ז 86 — ( 1320 — 
1380 ), מצביא צרפתי במלחמת מאת השנה. די״ג 

חיה בן למשפחת אצילים ברטונית; כבר בצעירותו נתבלטו 

• • 

כשרונותיו הצבאיים. בתחילת ההתגוששות בין אנגליה 
וצרפת העמיד את עצמו בראש קבוצת לוחמים בלתי־סדירים, 

והחל להתבלט במלחמת־הגריליה המתמדת, שהתנהלה בין 

* • 

אנגלים וצרפתים על אדמת צרפת; פעולותיו הצבאיות 
הראשונות היו מכוונות בעיקר להנאתו הפרטית כנסיך פאו־ 
דאלי. אח״ב לחם בשירותו של שארל מבלואה נגד סימון דה 
מונפור, בעל־בריתם של האנגלים, ובעקבות הצלחותיו 
בפעולות אלו נתקבל לשירותו של המלך ז׳ן 11 . ב 1356 
הצליח להכניס תגבורת ומזון לתוך העיר רן, שהיתר, נתונה 
במצור האנגלים, ומעשה נועז זה פירסם את שמו. זמן־מה 
ניהל די״ג מלחמת־הטרדה במחוזות נורמנדיה וברטן, לעיתים 
נגד האנגלים, אך בעיקר נגד קבוצות־השכירים שפשטו 
על מחוזות אלה לשם שוד והרס. עלייתו הגדולה בחצר 
המלכות הצרפתית החלה ב 1364 כאשר ניהל את הפעולות 
הצבאיות של שארל ■ע, בנו של ז׳אן 11 , במלחמה על ירושת 
דוכסות בורגונדיה. די״ג זכה לנצחונות חשובים ואיפשר את 
הכתרתו של המלך הצעיר ברנס; בעבור זה הוענק לו התואר 
של מארשאל־נודמנדיה. אולם חדשים מועטים לאחר מכן 
נפל בשבי בקרב ליד אורה (ץגתג 441 ), אך נפדה ע״י המלך 
שארל. ב 1365 'ערך מסע־מלחמה נגד פדרו (ע״ע) האכזר, 
מלך־קאסטיליה, ובהזדמנות זו הצליח לגייס מסביב לדגל־ 
המלך את רוב השכירים הנודדים ולהרחיקם עי״ב מאדמת 
צרפת. המלחמה עצמה, שבה באו לעזרתו של פדרו צבאותיו 
של "הנסיך השחור" (ע״ע אדוורד׳ הנסיך השחור) האנגלי, 
היתה רבת תמורות. פעם אף נלקח די״ג שוב בשבי, ושיח־ 
דורו עלה לשארל במאה־אלף דובלונים זהב; אך ב 1369 
הביס די״ג את פדרו סופית. ב 1370 נתמנה לקונטאבל של 
צרפת. בין 1370 ל 1377 הביא די״ג שיפור יסודי במצבה 
האסטרטגי והמדיני של צרפת ע״י ביעור חיל־המצב האנגלי 
שנשאר במדינה, והודות למסעותיו חזרו שטחים נרחבים 






367 


די גר,לן, ברט רן—דידימה 


368 



דידו מארחת את אגאס. 
מיניאטורה מכ״י מז המאה ה 5 5 סה״נ 


במערב־צרפת סופית לבעלותו של בית־ולואה. — די״ג היה 
האישיות הצבאית הבולטת ביותר שקמה לצרפת בימי 
שארל ע. שמע פעולותיו המלחמתיות ועלילוודהגבורה 
שנרקמו מסביב לדמותו תרמו הרבה ליצירת התודעה הלאו¬ 
מית הצרפתית ולתמיכה העממית במלוכה וסללו את הדרך 
■ לפעולתה של דן ד׳ארק ולתנועה לשחרור הלאומי של צרפת, 
שקמה כמה עשרות שנים אחרי מותו. 

, 4 ־ 51:04631 . 7 .£ ; 1896 3 ,. 0 11 ( 8.1 16 > €׳[ 13101 }-! , £110€ . 5 
,( 00130110:03 . 8 ; 1897 , 17166 ) 87 { 0 1£ ג 007137631 ,. 0 033 . 8 
. 8 ,תץ־זס 0 . 5 . 4 ? ; 1909-1931 ,¥— 1 , 17 37163 ) 1 { 0 16 > 41310176 ! 

.ש 80 ) , 76613736137 ? . 0 ,:? 1117100 ^-ת 1£11 ד 10111 . 1 ; 1934 ,. 0 013 
- 1 > 1£111 ז 870 ,. 1 ) 1 ; 38 — 1937 ,( 39 , 1 . 011005 ז £0 ב 001 ) 0 5 ־ 00111 405 
.£ ; 1938 ,( 48 , £0 \ז.־מ 0 ץ 40 ^ £6 ) . 0 013 16 > 1176 ) 7711111 1116 

. 1945 , 6111$ €6111 76 > 136776 § 1 ) 8 ,ץס־ו־וסי! 

י. ב. ס. 

וירז [או אליסה או אליסח - 10 > 1 ס; [ ז ] 52 ״ £1 - 

המייסדת האגדית של קרת־חדשת. מוצא האגדה, 

כנראה, פיניקי! יש משערים, שמעיקרו היה 
שם די׳ מכינויי אלת־האהבה עשתורת. לפי 
האגדה היתד, די׳ בתו של מוט 1 ן (או בלום 
[בל]) מלך צור, ונישאה לדודה סיכרבס 
(=זכר־בעלן) או סיכיוס. לאחר שנרצח 
בעלה בידי אחיה פיגמליון מלך צור, ברחה 
די' בלוויית כמה מבני־עירה והגיעה — 
דרך קפריסין — לצפון־אפריקה. שם קנתה 
מן המלך י_רב 0 שטח־אדמה, "שניתן לכסו¬ 
תו בעור של שור אחד"! את העור חתכה 
לרצועות ארוכות וצרות והקיפה בהן את 
שטח המצודה(בורסה, * 0 ^ = עור), שס¬ 
ביבה קמה העיר קרת־חדשת. אולם לאחד 
שתבע ממנה _ירבס תוך איומים שתינשא 
לו, הציתה את עצמה ומתה על המוקד. 

אגדת די׳ נזכרת לראשונה בכתבי טימ- 
יוס (סמוך ל 300 לפסה״נ); אולם היא נת¬ 
פרסמה ביותר בצורה ששיווה לה ורגיליוס 

ס 

(ע״ע) באנאיס, אולי בעקבות ניוויוס(- 36 א 


15 ! 1 ׳\). לפי גירסת ורגיליוס שלחה די׳ יד בנפשה לא כאלמנה 

שומרת אמונים לבעלה הנרצח, אלא — ברוח הארוטיקה ההל־ 

♦ * • ♦ 

ניסטית — כאהובתו העזובה של אנאס (ע״ע), שנקלע לקרת־ 
חדשת בדרך נדודיו ונתקבל בביתה. לפי גירסת ורו (עפ״י 

סדוויוס) נתאהבה באנאם לא די׳, אלא אחותה אנא (חנה). 

י♦ 

מות די׳ שימש במאות 17 — 18 נושא לדראמות ולאופתת; 
.(1689) המפורסמת שבהן היא ״ €0625 .^ 1 ) 20 10 > 1 ס ״ לפךסל 

0. ]^401120!80 ) . 0 ,. 1 ) 1 ; 1879 , 1 , 67 § 1 ) 171/1 )£! .}> . 063611 ,־ - 
$011015 ; 1884 ,( 1 . 01 ב 11 ץ 1 א .וחס־נ . 11 . 10011 ־ 11 ) . 1 ) 5 י ־ . 

05611, !113*. (37161671716 (16 8 > <4171 (1914 , 1 , 14074 113 > 116 ן ; 

14. 0055311, 1/67 §11 13. {£<371/1(3§0 (140116 ; 1914 ,( 49 , 010$ ־ ., 

0. 13. 717171(1 (11314., 52), 1917; !. £.0^3151(1, 06 0140716 
§73366(1 (31 8(311 <1(1, 1929; 14. 0 1133 י 161 ) 14 461 . 0 , 013011 ־ 01 קק 
(841010. ^411$. 1939, 206, 0.); 14. }. 8050, 0. (101 . 130413 ־ 
0700£ ^4 . 1950 4 ,( 308 ,. 14101 ץ 

מ. דו. 

ךיךימה ( !״ן״ 418 ) , מקום אורקולום של אפולון פילסיוס 
באסיה הקטנה, דרומית למילטוס. המקדש העתיק — 
הדידיסיון — נחרב ב 494 לפסה״נ בימי מרידת היוונים נגד 
דריוש 1 מלך פרם. ב 333 לפסה״נ החליטו בני מילטוס להקים 
את הדידימיון מחדש כגדול המקדשים בעולם היווני. המקדש 
109 מ׳; גופו של הבניין היה מוקף x51 נבנה על שטח של 
שורה כפולה של 108 עמודים, ש; בהם הגיע ל 19.70 מ׳, וגג- 
העזרה היה נשען על 12 עמודים נוספים! מסביב לאכסדרה 
כולה היו 7 מדרגות גבוהות. בחלקו הקדמי של המקדש, 
המוגבה במקצת, היתה הלשכה שבה נרשמו דברי האורקולום! 
משמאלו ומימינו* ירדו מסדרונות ארוכים מכוסים בקמרוגות־ 
שיש לחצר — מעין גינה, שארכה הגיע ל 58 מ׳! שם נמצא, על¬ 
יז¬ מעיין, עץ־חדפנה, שבצלו נזדווג — לפי האגדה — זוס עם 
לטו. מאחריו היתה קאפלה יונית, ובה פסל־ברונזה של אפולון 
פילסיום. בניית המקדש נ הקדמה לאט, נמשכה דורות רבים 
והופסקה מפעם לפעם! לבסוף לא נשלם הבניין. — שרידי 
הבניין נחשפו בתפירות שנערכו במקום מ 1900 ואילך. 

8. 143115501111101 014 413 61 341161 16 > €[ 111 3101 ' 1 3137 76 > 8111 ,־ )/- 
17161011 . , 1902 4 . 13 8631 16 ! 71136 16116 ! 371 )£ 13 ) 0 ,§ 20 ־ 1401 .£ ,־ . 
0131116§67146 1>071 0 ., 1905; £13. \710£306, 6. 13 . 7. 341161- 
£x = 
״בעל מעי־נחושת״, או ? 00 ׳ 0 .< 0 ,>.*$ 8 = "שוכח ספרים" 
[שחיבר בעצמו]). די' לא חידש הרבה במחקריו, אך בקומי 
פילאציות שלו נשתמר הרבה ממיטב המחקר האלכסנדרוני 
שלפניו, ששימש חומד חשוב למדקדקים ולחוקרי־ספרות 
מאוחרים יותר. חיבוריו של די׳ כוללים: ביקורת הטכסט 
של ה 1 מרוס! פירושים ליצירותיהם של רבים מגדולי המשור¬ 
רים והסופרים הקלאסיים! מחקרים מלונאיים ולשוניים, 
בעיקר בלשון הטראגדיה והקומדיה! מחקרים בתולדות 
הספרות, בעיקר בפיוט הלירי היווני. — מחיבוריו של די׳ 
נשתמרו קטעים בלבד! הם הוצאו לאור ב 1854 (, 11 ) 11 ( $0111 

1 ' 0 :!ח 0113100 1 דמץ[) 01 ). קטעים מפירושו של די' 

לנאומי דמוסתנם הוצאו לאור ב 1904 ע״י .^- 01613 . 13 

׳.׳ 

1 * $011111131 . 

ך י ךכי (וי^ס^, יוו׳ — תורה), אחד החיבורים הנוצריים 
הקדומים ביותר, מסוף המאה ה 1 או תחילת המאה 
ה 2 , ששמו המלא הוא "תורת י״ב השליחים". לפנים היה 
חיבור זה ידוע דק ממובאות בכתבי מחברים נוצריים קדומים. 
אך כולו נתגלה בסוף המאה ה 19 בקושטא באחד מכתבי* 
היד שהובאו מספריית הקבר הקדוש בירושלים! הוא הוצא 
לאור לראשונה ב 1883 . החיבור מורכב משני חלקים: פרקים 
א׳—ו׳ הם בעיקרם חיבור יהודי על "שתי הדרכים", שבו 
נכלל רק קטע נוצרי קצר (א/ ג׳—ר)! פרקים ז׳—ט״ז דנים 
בענייני הפולחן הנוצרי ואירגון הקהילות הנוצריות. 

בחיבור היהודי "שתי דרכים" כבר השתמש מחבר 
איגרת ברנבא (ע״ע)! תרגום לאטיני (מיוונית) של חיבור 
זה נשתמר בכ״י (מינכן) והוצא לאור ב 1900 . החיבור נותן 
הודאות להתנהגות מוסרית ע״פ תורת שתי הדרכים, דרך- 
החיים ודרך־המוות: "שתי דרכים יש בתבל, דרך החיים 
והמוות, האור והחושך, ועליהן ממונים שני מלאכים, מלאך 
הצדק ומלאך העוול, והבדל רב יש בין שתי הדרכים". קירבה 
בולטת קיימת בין חיבור זה ובין הפרק התאולוגי של מגילת- 
הסרכים (ג׳, 13 — ד׳, 14 ) של כת מדבר־יהודה, הבנוי אף 
הוא על הדואליזם (ע״ע) של טוב ורע. המחבר של "שתי 
הדרכים" משתמש ברשימות של המידות הטובות והרעות 
הנמצאות במגילת־הסרכים, ביהוד במה שנוגע לדרך־המוות, 
ואילו את הדיון בדרך־החיים הוא עורך מתוך השקפת־עולם 
מוסרית משלו. לעומת זה אין בעל החיבור שבדי׳ מקבל מכת 
מדבר־יהודה את תורת הגזרה הקדומה (ע״ע) שלה. מגילת- 
הסרכים רואה את רוחות האור והחושך ככלי הגזירה האלו¬ 
הית, ואילו מחבר ״שתי הדרכים״ מטיף לקוראיו — ברוח של 
דב׳ ל, טו — לבחור בדרך החיים. בקירבתו לדואליזם של 
כת מדבר־יהודה ובריתוקו מתורת הגזירה הקדומה שלה 
דומה מחבר "שתי הדרכים" למחבר של הספר החיצון 
״צוואות השבטים״ (ר׳ שם צוואת אשר)! גם התורות המר 
מריות דומות הן בשני החיבורים האלה. 

החלק הנוצרי של הדי׳ כולל: 1 ) דיון בטבילה 
(פרק ז׳) ובצום (ח׳) ואת תפלת ״אבינו שבשמים״ (שם)! 
2 ) ברכות של סעודת-הקודש הנוצרית (ט׳—י׳)! 3 ) דיון 
באירגון הקהילה הנוצרית (י״א—ט״ז). זהו מקור חשוב להפ¬ 
רת החיים הנוצריים בתוך הקהילות של הכנסיה הקדומה. 


הדי׳ היא במקרים רבים העדות הראשונה לעניינים פולחניים 
ואירגוניים של הנצרות, ולפעמים נשתמרו בה ידיעות על 
סידורים שנשתנו אח״כ במשך הדורות ואינם ידועים לנו עוד 
משום מקור אחר. הדי׳ מכירה, למשל, מלבד הגמונים ודיא- 
קונים גם שליחים ונביאים, המקבלים מן הקהילה תרומה 
מכל תוצרת חקלאית — "כי הם כהניכם הגדולים", על 
הנביאים לנדוד ממקום למקום, ואם הנביא שוהה בקהילה 
שלושה ימים — הרי הוא נביא־שקר, וכן אם הוא דורש כסף: 
נביא ומורה חייבים להתפרנס מיגיע־כפם. על הנוצרים לצום 
ביום רביעי וששי, ולא—כיהודים—ביום שני וחמישי. בנוסח 
הברכות שלפני סעודודהקודש ואחריה שבדי׳ בולטת השפעה 
יהודית. טופם־ברכות זה הוא עיבוד נוצרי של המטבע 
שטבעו חכמים בברכת־המזון. גם בכמה עניינים אחרים יכו¬ 
לה הדי׳ לשמש עדות בעקיפין למצב ההלכה בימי הבית. 
וע״ע דיךס_קליות. 

ג. אלון, ההלכה שבתורת י״ב השליחים (מחקרים בתולדות 
ישראל, א', 274 ־ 294 ), תשי״ז! ^ 1 > €ז 1 /). 1 . 011 ג״זג 11 

. 3 6/166 ^ 1 016 , 1 ק 0 .ת£ . 11 ; 1884 , 03161 ^ / 67 ^: 2 
; 1924 , 1 , ¥3166 11 £ 1 ( 051011$6 ק$ 016 ,ז£ ? <גךת 1111 ־ 81 .£ ; 1920 , 161 
י ז 115€ ג £1 .ו 1 ? ; 1938 ,. 0 1116 01 7743316 7116 ,£ 

( 0 ( 3 .) 00611111(1 31403661171 0{>0$1010X141*1, 1940 ; }. 8 . 

1)1116 3 11116 )'( 11 )'€$ 61 3061 ) 16 ) 636 $ 314 07)1461 36 01361 [)- 

11616 ' (£ 67 . 8101 . 59 , 219 - 238 ), 1952 ; 10 ., £>., 1957 . 

ד. ס. 

ך.יךלזם — 9 ס,ג 1501 *)^(= ״רב־אמנויות״) —, במיתולוגיה 
היוונית: דמות האמן הכולל — פסל, ארדיכל וממציא 
מוכניות-פלאים. לדברי כל המקורות היה מצאצאי בית- 
המלכות באתונה. תחילה פעל די׳ בעירו! בן־אחיו טלוס(נ״א 

פרדיכם), שהיה תלמידו, עורר את קנאתו ע״י שהמציא את 

♦ • 

המשור (או את המחוגה או את האבניים), ודי׳ רצח אותו. 
לאחר שהורשע בדין ע״י האראופגוס ברח לכרתים, ושם 



ריראלוס ואיקארוס. תבליט (וילה אלבאני, רומא) 














371 


דידלום — דידקטיקה 


372 


נתקבל ע״י המלך מינוס (ע״ע) ונכנס לשירותו כארדיכל 
ופסל. כשנפלה בלב המלכה פסיפאי תשוקה לפר שנשלח 
ע״י פוסידון, עשה די׳ בשבילה צורת פרה, שבה נתחבאה 
המלכה, והפר — שנתפתה ע״י דמיון הצורה — הוליד ממנה 
את מינוטורוס, שחציו אדם, וחציו — שור. אחר־כך בנה 
די׳ בשביל המלך מבוך (לבירינתום [ע״ע], ובו שיכנו את 
מינוטורוס. כן הכין די׳ חפצי-אמנות בשביל אדיאדנה (ע״ע) 
בת־המלך, ואף נתן לה את פקעת־החוטים, שבעזרתה הוציאה 
את תסוס (ע״ע) מן המבוך. המלך ביקש לכלאו בגלל מעשה 
זה, או — לפי אגדה אחרת — בגלל עזרתו לפאסיפאי, אולם 
די׳ הכין כנפיים והדביקו בשעווה בגופו ובגוף איקרוס 
( 0$ ? ג>* 1 ") בנו, ובדרך זו ברחו שניהם מכרתים. אולם 
איקארוס לא שמע לאזהרת אביו והתקרב במעופו לשמש! 
השעווה שבכנפיו נמסה, והוא נפל לתוך הים, הנקרא מאז 
על שמו. די׳ עצמו הגיע בשלום לקומי שבדרום־איטליה. 
מינוס רדף אחריו וגילה אותו בבית קוקלוס מלך־קמיקוס 
(אקראגאם, אגריגנטום) בסיקיליה, אולם בנות־המלך המיתו 
את מינוס באמבט. לאות תודה למארחו הקים די׳ כמה בניינים 
נאים בסיקיליה. — תיאור מפורסם של בריחתו של די׳ 
מכרתים ומות בנו נמצא ב״תמורות" וב״אמנוודהאהבה" 
של אודדיוס (ע״ע). מעשי די׳ עם פאסיפאי ועם איקארוס 
תוארו הרבה באמנות העתיקה, למשל בתמונות־הקיר 
שבפומפיי. תמונה על נפילת איקארוס נעשתה על־ידי 

פ. ברחל (ע״ע). 

יי• +• ' 

• • 

. 761x1 .ס . 1007 ־ £1 . 6 . 0. (£115£. £0x17011 י :נס $011 ס 11 

. 11 . 0 .ס 5826 016 , 1 :> 77011311 .? ; 1884-1937 ,( 1:11010£10 ץ 4 ^ 

. 0 ; 1931 , 11 , 7/16$81$ 1 ) 871 . 0 ,־ 7411101 ; 1902 , 870$ \ 1 

. 1935 ,.ףן>יו 77 , 1 , 11€ ן) 76€ § . 887611601 > 1, 87)1x61 >־נג 10 ? 

מ. רו. 

ךיך?זקליות, 1 ) ביוון העתיקה — ע״ע יון, תיאטרון. 

2 ) בנצרות הקדומה — "תורות השליחים" (- 01013 
1 מ 1 ת 0$1010 ת 3 503113 ), חיבור מן המאה ה 3 לסה״נ, שמוצאו, 
כנראה, מסוריה או מעבר־הירדן. מן המקור היווני, וכן 
מתרגומו ללאטינית, לא נשתמרו אלא שרידים, אולם החיבור 
נשתמר בשלמותו בתרגום סורי (פורסם לראשונה ב 1854 ). 
צורת החיבור היא שיחתם של 12 שליחי ישו בשעת כינוסם 
בירושלים (מעשי־השליחים ט״ו, כ״ג) בענייני אירגוו הכני 
סיה ותורותיה. בין השאר מזהיר המחבר את הנוצרים מפני 
השפעות היהדות והנצרות־היהודית! הוא טוען, שמצתת 
התורה — שאינן אלא כבלים שהוטלו על עם ישראל קשת־ 
העורף אחרי חטא העגל — בוטלו ע״י ישו, פרט לעשרת־ 
הדברות, "העול הנעים". אעפ״כ ניכר, שהמחבר עצמו הושפע 
מן הנצרות־היהודית, ובחיבור נמצאות מסורות יהודיות 
רבות. 

חיבור יווני נוצרי מסוף המאה ה 3 או מן ה 4 , "תקנות 
השליחים״ ( 6$ םס 1 ז 51113 מס 0 081:011036 . 61 608511111110716$ 8$0$10 - 

- 3115 * 11 ) $1010711771 8$0 .ס ׳( 031111 7411£11 . 11 ; 1905 , 11686 
; 1935 , 11 /^ 01 8.12/11 ,ב 011£1 בנ 40 > 000 . 11 .£ ; 1929 ,( 131:011 

,( 345 , 80 £ ז \\ 710 ) 61 ?! 06 . 1 ) 11 ן .% 711156/16$ ^ 5111 ,־ 311101 ק 5 . 41 
. 1610 ) 616$ ( 61 ^ 6/171 ^ 6/11 .^ . 1 ) 11071 \ 1 /) 8686 67516 016 ,. 10 ; 1936 

. 1937 ,( 71-76 , 81 

ד. פ. 


דדקום פיתם — ( 115 ־ 11 ?) 115 ב{־ 1 *וץ? 43011$ > 1 כ 1 — ( 1517 , 
אוורה [פורטוגאל] — 1595 , דוברובניק), שמו 
הספרותי של ישעיהו כהן, הומאניסט יהודי, שנקרא 

גם 611515 ־ £1301 30013115 [ ו 1$ ! 1 '\ 13 ? 30013115 [ . די' היה מבניהם 

של אנוסי פורטוגאל! בנעוריו נשתקע בספרד, למד באוניבר¬ 
סיטה של סאלאמאנקה ונסמך לדוקטור, ואחר־כך עבר 
לפלאנדריה. שם נפגש עם אמטוס לוזיטנוס (ע״ע)! הוא נסע 
עמו לאיטליה, ומתוך השאיפה לחזור בגלוי ליהדות פנה 
משם לקושטא! לבסוף בא להשתקע בדוברובניק (ראגוזה), 
בה שוב נפגש עם אמאטוס. בדוברובניק פירסם די׳ כמה 
קבצי־שירים בלאטינית, שלתכנם ולצורתם נודע ערך רב. 

יש אומרים שהורה בליצאום של העיר, אולם דבר זה לא 

• • 

הוכח! לעומת זה יתכן שעסק בהוראה פרטית, בעיקר 
במשפחות יהודיות. מלבד זה עסק בעסקי־מסחר זעירים ואף 
בהלוואת־כספים. על שמו העברי האמיתי מעידות התעודות 
שבארכיון־העיר! וכן נשתמרה צוואתו, שנכתבה בגטו 
דוברובניק. די׳ נקבר בבית־העלמין הישן שמחוץ לחומות- 
העיר. 

- 1 ) 7 . 11 / 0 ( 1 1 ( 1(1 11111 X 1 ,־| 1€ ] 661 $, 1934 ; 
£..? 012 : 011 :, 071111(/21126 $)>$ 1 . 88 ( 1 ., 1947 ; ?. X . £§£01 $< 101401 ־ , 
] 112671(1 [? 11(11171 2 , 1950 ; 1952 8 ,. 0 . 0711 ,: 11 > ז 0 ׳\ גו $01 .ר 1 ״ך . 


373 


דידקטית, שירה 


374 


ךיךכןטית, שירה/ (מיוד ? 6 * 1 זא 1 > 818 , "לימודי"), שירה 
"לימודית", כלומר שירה העשויה להרחיב את 

הדעת. 

מסורת קדומה ביותר (בוודאי כבר מתקופה קדם־היס־ 
טורית) היא לערוך את הידיעות שהיה רצוי למסור מדור 
לדור בצורת שירים, כדי להקל על שינונו בע״פ! וכן נהגו 
כמה עמים, במערב כבמזרח, בראשית ספרותם, ונוהגים 
עמים פרימיטיוויים, חסרי־כתב, עוד היום. אולם במשך 
הזמן נודע לשה״ד, נוסף על תועלתה לגבי השינון, גם ערך 
אסתטי — ביהוד משום החן אשר לתיאורים פיוטיים של 

ץ י 

הטבע, המלאכות ודרכי־החיים ולהירהורים על אלה —, 
ומכאן קיום מתמיד של ספרות דידאקטית מסועפת, על 
נושאים שונים מאד, כסוג ספרותי מיוחד, לרוב בצורת 
שירות ארוכות, בדומה לשירות האפיות. ש״ד היתד. מרובה 
ומכובדת ביהוד בתקופה העתיקה הקלאסית, אך מצויה 
למדי גם ביה״ב ובעת החדשה! אולם בתקופה החדישה 
פחתה והלכה הזיקה לה מאד, שהרי האסתטיקה המודרנית 
שוללת את זכוודקיומה של שירה הנובעת רק מן השכל 
ולא מן הרגש, ושכל תכליתה היא ההוראה. 

בין היוונים היה הסיודוס (ע״ע) הראשון שכתב 
ש״ד — אם נתעלם מכמה קטעים בשירי ה 1 מרוס, המכילים 
תיאורי־לחימה! שירתו הגדולה של הסיודוס, "המעשים 
והימים", עוסקת בעבודת יום־יום בשדה. פרמנידס (ע״ע) 
ואמפדוקלס (ע״ע) כתבו את יצירותיהם הפי־לוסופיות בצורת 

ש״ד. לעניין מיוחד זכה סוג זה של ספרות בתקופה ההלניס־ 

• • ♦י 

טית, שבה נתפתח בכתבי המלומדים־המשוררים של אלכסנ¬ 

דריה. ארטוס (ע״ע) חיבר שיר על האסטרונומיה. נומניוס 

— ־~ • • 

(בערך 250 לפסה״ג) כתב שירים על מלאכת־הבישול ועל 
הך/יג, אולם יצירותיו לא נשתמרו. בן־דורו ניקאנדרום חיבר, 
בין השאר, שירים על עבודת־האדמה, על בעלי־חיים מזיקים 
ועל סמים וסמים־שכנגד. אפולומרוס (ע״ע) מאתונה חיבר 
את ספרי־ההיסטוריה שלו במשקל־השירה הנהוג בקומדיות. 
הרקלידס מפונטוס (אמצע המאה ה 1 לסה״נ) כתב שירים 
לימודיים על בעיות דקדוקיות! ז־מוקראטס בן־דורו — 
?ןבצי מתכונים לבישול בשירים! ועוד. 

אף הרומאים עסקו בש״ד לא פחות מן היוונים. 
היסטוריה בצורת שירה אפית חיבר ניויוס (ע״ע). קוינטוס 
אניום (ע״ע), "אבי השירה הלאטינית", חיבר אפום גדול 

על תולדות רומא מימי אנאם עד ימיו הוא, וכן יצירות 

•• •• 9 

דידאקטיות בענייני פילוסופיית־הטבע, גאסטרונומיה, ועוד. 

ל ו קר ט יו ם (ע״ע) הוא בעל השיר הלימודי "על טבע 
׳ 1 * 

הדברים״, שנשתמר ברובו הגדול (כ 7,400 שורות) ושחשי¬ 
בותו רבה מאד בשבילנו כהרצאה שיטתית של תמונת- 
העולם האפיקורית! בין השאר מתוארת בו תורת־האטום 
העתיקה. ורגיליוס (ע״ע) כתב שירים על עבודת- 
האדמה, חורט יום (ע״ע) — על תורת־השיר! מבחינה 
מסויימת ניתן לראות כש״ד גם את "אמנות־האהבה" ל או¬ 
ויר י ום (ע״ע), שחיבר גם לוח־חגים בחרוזים. באותה 
התקופה חיבר פ דרוס (ע״ע) את משליו המפורסמים. 
זמן מועט לאחר מכן חיברו מניליוס את שירו על האסטרו¬ 
נומיה ו ק ו ל ו מ ל ה שיר על החקלאות, ביהוד על הגננות. 
אחריהם המשיכו כמה משוררים פחותי-ערך את מסורת 
השודד עד ליה״ב! בין המאוחרים היו אוסוניוס (ע״ע), 
בעל התיאור השירי של הנהר מוזל וגדותיו, וטרנטינום 


מאורוס (המאה ה 3 ), בעל ש״ד בת 3,000 שורות על מלאכת־ 

השיר. 

\¥. 101 ־ 1161 ^ . 012155 . 1 > .:>ת 116211€ , ¥3 \ ¥1550 \-ץ 21111 ? ) 011 ־ :. X^^, 

1842 $1}.), 1912; ?. 1^11131261•-}. 061142€11~£. 21613 70611 י ו 1 :תג - 

^^X. (1. !{16153. 4116*1., 1914 8 ; 7!16 0x10*61 €1(15$. 1)101107)61*^, 
277 / 8 , 1949 ; 14 . }. 11056 , 4 44 6111611?00\ 0 / 0*06\ 1.1(0*61(11*6, 
1951 4 . 

מ. דו. 

בימי* , ה ביניים ובעת החדשה. השה״ד תופסת 
מקום נכבד בשירת־יה״ב, שלא הבחינה בדרך־כלל בהבדל 

בין התפקיד האסתטי והתועלתי (המוסרי-לימודי) של 

* ** ♦* 

השירה! על המשורר הוטל גם להועיל לקוראו וגם לשעשע 
אותו. מכאן, שההבדלה בין ש״ד ובין שירה טהורה בשירת 
יה״ב נעוצה לפעמים בקנה־המידה שלנו ללא בגישת אותם 
הדורות עצמם. 

עיקר השודד היה מרוכז בשירה ה״למדנית״ — הלא- 
טינית וה״לועזית" הקרובה לתרבות הלאטינית. בסוף 
התקופה העתיקה ניסו המשוררים הנוצריים להתחרות 

בשירה האלילית וחיברו אפוסים לאטיניים על סמך כתבי- 
הקודש (ע״ע ארטור). תפקיד דידאקטי בולט היה לשני 
האפוסים מן העולם הטוט 1 ני מן המאה ה 9 : הליאנד — 
בגרמניודתחתית (סאכסית) העתיקה —, המתאר את חיי ישו 
על סמך האוואנגליונים, והעיבוד האנגלדסאכסי האפי של 
ספר בראשית (שנשתמר רק בשרידים). 

בספרות יה״ב היו רגילים טישטוש גבולות בין שירה 
לפרוזה והעברת חיבורים למדניים מפרוזה לצורה מחורזת. 

המשורר הלאטיני, הגאלי-איטלקי, מגנום פליכס אנודיוס 

* — >> *,י 

( 11115 ) £0110 \. 011 ' 1 13£00$ ^, 474 — 521 ), כשעמד לחבר את 
הרצאת האידיאל החינוכי שלי 135031£3 ) 11 ) 3:360651$ ? 
("הרצאה דידאקטית"), פיקפק, אם עליו לכתוב בשירה או 
בפרוזה — ולבסוף החליט להשתמש בשני סוגי־כתיבה אלה 
גם יחד. באותו הסוג של מזיגת פרוזה ושירה השתמש גם 
ב ו א ת י ו ס (ע״ע) בחיבורו הפילוסופי "על נחמת הפילו¬ 
סופיה". איזידור מסביליה (ע״ע), מחבר האנציקלופדיה 
הראשונה של יה״ב, חיבר גם שיר, שבו תיאר את תוכן 
ספרייתו. על האנציקלופדיה של איזידור מתבססים שיריו 
של הנזיר הצרפתי תאודופריד ( 1 ) 10£:1 ) 1160 ־ד, המאה ה 7 ) : 
שיר אלף־ביתי 1 () 00 ת! 3613111105 צ $6 06 ("על שש תקופות* 
העולם״), שתכנו — סקירת תולדות האנושות מבריאת- 
העולם עד צליבתו של ישו, ו $1 : 6 ז\ 001 6 () 61 513 .\! 06 
013 ! 11 ) 0100 ("על אסיה ועל גלגל כל העולם"), הכולל את 
תיאור העולם. 

גם שירו של הנזיר הגרמני ולפריד סטרבו (מת 849 ), 
101-1:01-0:0 ) 001101:3 06 ("על הגננות"), הוא ביסודו עיבוד 
של מקורות ספרותיים, ביהוד של ספרו של קולומלה (ר׳ 
לעיל). אולם יחד עם זה השיר הוא יצירה פיוטית עצמאית 
ואמיתית! המשורר מתאר את הפרחים ואת הצמחים של 
גן־המנזר ומסביר את תכונותיהם הרפואיות, את מובנם 

האלגורי ואת קשריהם למיתולוגיה העתיקה. שיר זה הוא 

— • • 

אחת היצירות המצויינות של התחיה הקארולינגית. 

השירה המתארת, שהיא עוסקת בעיקר ביפיו של 
הטבע, פרחה בלאטינית ובלשונות אחרות עד המאה ה 18 , 
בהמשיכה את הקו הנמשך מאוסוניוס (ר׳ לעיל) ואילך. 

שירי־תיאור לא נתחברו לשם תועלת הקורא, אולם 
שירים דידאקטיים אחרים באו בכוונה ברורה להשכיל 









375 


דידקטית, שירה 


376 


או להועיל. החיבור 5 £16x1)3x11x0 ג 1 < 311£ \ 06 ("על כוחות 
הצמחים״! המאה ה 10 [?]) הפיץ בהכסאמטרים את השגי 
המדע של אסכולת הרפואה של סאלרנו. חיבורו של מרב 1 ד 
מרן ( 116111165 ) (המאה ה 11 ), 131101 ס 13 : 61 ( 1.11 ("ספר 
האבנים"), מתאר כ 60 מיני אבנים ותכונותיהן הטבעיות 
והמאגיות המיוחדות. השיר 105 1x1631011136 ? ("פרח הרפו־ 
אה״! המאה ה 12 [?]), מסר לקוראיו המרובים ידיעות 
רפואיות. באותה מאה חיבר המשורר האיטלקי פיטרו 
דה אב 1 לי ( 110 !?£ 36 61x115 ?) שיר לאטיני על מרחצאות 
פוצואולי ( 06 ?3111615 ?11x60131115 ), שהוא גם חיבור להו¬ 

עיל וגם שירה מתארת. 

בעקבות שירו של הוראטיוס "על אמנות השירה" (ר׳ 
לעיל) נוצרו החיבורים השיריים על ע נ י י נ י * ס פ ר ו ת, 
כגון חיבורו של מתיה מואנדום ( ¥6036016 36 133x111611 , 
1185 בערר), 113 ס 61$1£1031 , \ ("מלאכת־החרוזים"), 

הכתוב רובו בפרוזה ומקצתו — בחרוזים. החיבור השירי של 
אברר דה בתין ( 3 36 66 x 1111116 ־ 6x1131 ??. סוף המאה ה 12 ), 
6x36015111115 ("חכמת יוונית") נותן בין השאר אינפורמא¬ 
ציה על סוגי קישוטים שיריים ועל הדקדוק. בן־זמנו ובן- 

ארצו (צרפת), אלכסנדר דה וילה דאי ( 36 ! 16x3036 ^ 

•• י* ♦ 

061 ¥1113 ), חיבר בשביל תלמידיו דקדוק בחרוזים בשם 
11001x111316 . האנגלי ג׳פרי מוינסוף ( ¥10$30£ 0£ ץ 6 ! 060££ ) 
חיבר בצורת שיר את ״אמנות־הפיוט החדשה״ ( 061113 ? 
3 ׳\ 0 ס; סמוך ל 1210 ), המלמדת איד לחבר שירים טובים. 
שיר זה השפיע אף על השירה הלא־לאטינית של יה״ב, 
וג׳פרי נזכר ע״י צ׳וסר (ע״ע). 

לדעת אנשי יה״ב ניתן לחבר בצורה שירית אף חיבורים 
אנציקלופדיים. לסוג זה שייכים החיבורים השיריים 

הלאטיניים י. 1601136 ק 53 31131136 11$ ( 1311311 06 ("שבחי 
החכמה האלהית") לאלכסנדר נקם (ו״ 3 ? 60 א ¥16x30361 ,, 
המאה ה 12 ), הפותח בבריאת־העולם וכולל בין השאר פרקים 
גאוגראפיים, דיון באבנים יקרות, בצמחי־רפואה ובבע״ח 

ובשבע האמנויות החפשיות! חיבורו של גודפריד מוויטרבו, 

* ■ * 

311x116011 ?, שבחלקו עוסק בפילוסופיה, ובחלקו בהיסטוריה, 
וכתוב במזיגה של שירה ופרוזה. בין החיבורים האנציק- 
לופדיים השיריים שנכתבו בלשונות המדוברות המפורסם 
הוא 1650x6x10 ' ("האוצר הקטן") האיטלקי לברונטו לטיני 
(ע״ע). 

ביה״ב נהגו להלביש בלבוש שירי גם את ההגות 
הפילוסופית. שירו של פרודנטיוס (ע״ע), מאחרוני 
סופרי העת העתיקה, 13 ? 30 בת 0£10 ץ 5 ? ("מלחמת הנפש") 
ושירי אלן מליל (ע״ע) הם שירים אפיים־פילוסופיים בעלי 
עלילה אלגורית. — יש ומשייכים לשה״ד גם את מ ש ל י¬ 
ה ש ו ע ל י ם, שחוברו ביה״ב—לפעמים בעקבות פדרוס (ר׳ 
לעיל) — הן בלשונות העמים והן בלאטינית. בין החיבורים 
הלאטיניים מסוג זה המפורסם הוא ¥36112x1111115 — שיר 
אפי, הכולל סיפורי זאב ושועל, שחובר ע״י נמדד מגנט 
(סמוך ל 1148 ). בסוף יה״ב נפוץ בכל אירופה המערבית 
סיפור רינקודשועל (ע״ע גרמנית, ספרות, עט׳ 559 — 560 ). 

בהשפעת חיי־החצר התחילה במאה ה 12 לפרוח גם 
השירה בלשונות העמים המדוברות. חברת החצר 
פיתחה את כללי האהבה המתורבתת, שהסתמכו, בין השאר, 
על "אמנות האהבה" לאווידיוס (ע״ע). כרטין דה טרואה 
(המאה ה 12 ) תירגם שיר זה לצרפתית, אך התרגום אבד. 


השירים העיוניים של יה״ב בענייני־אהבה בלשונות העמים, 
כתובים בדרד־כלל, כמו השירים הפילוסופיים, בסגנון 
אלגורי. המפורסם בין אלה הוא £056 13 36 £0x0311 ("רומאן 
השושנה"). 

"הקומדיה האל הי ת" של דנטה (ע״ע), אע״פ 
שאינה ש״ד במובן המצומצם, מאחדת בתוכה את כל 
ההשגים החשובים של השה״ד של יה״ב, שסללה למשורר 
זה את הדרך להבעת תוכן עיוני בצודה שירית. 

בימי ההומאניזם פרחה השה״ד, הן בלאטינית והן בלשון 
המדוברת, ביחוד באיטליה. רבם הנערץ של משוררי התקופה 
ההיא היה ורגיליוס (ע״ע), ובעקבותיו הלך לואיג׳י אלמני 
(ע״ע), שחיבר את המפורסם שבשירים הדידאקטיים של 
איטליה באותה תקופה — 6 סס 321 י\ 111 ס 0 £3 ("עבודת־ 
האדמה״, 1546 ). פרקוסטורו (ע״ע) נתן תיאור שירי (בלא- 
טינית) של העגבת. בגרמניה פרחה השה״ד ברוח ההומאניזם 
המאוחר בחוגו של סרטין אופיץ (ע״ע), העומד בראשית 
הספרות הגרמנית החדשה. 

תקופות הבארוק וההשכלה היו תקופת פריחה של 

השה״ד, ביחוד בזכות תנועת ההשכלה, שלדעתה נודע 

לשירה בכלל תפקיד השכלתי: השה״ד היתה, לדעת אנשי 

הזרם ההוא, כלי נאה להפצת רעיונות מועילים. "אמנות־ 

הפיוט״ ( 116 !> 0611 ק 3x1 ׳£) ל בו אל ו (ע״ע), שסיכמה 

בחרוזים אלכסנדריניים את תורת הספרות של האסכולה 

הקלאסיציסטית, היתה מן החיבורים שהטביעו את חותמם 

בספרות האירופית. גם אישים אחרים בצרפת עסקו אז בשה״ד 

בנושאים עיוניים, כגון רסין הבן בשירו על הדת ( £3 

£6112100 ), וכן וולטר (ע״ע) בשירו 605 ׳\ 60 0150011x5 

110011116 ? ! 511 ("דיון בחרוזים על האדם"). המפורסם בין 

משוררי השה״ד בצרפת היה ז׳ק דליל (ע״ע), מחבר השיר 

26$ ב$ץ 3 <ן 16$ ■ 61111 <£דח 6 ' 3 1 ז\ 7 *£ 011 £65 13x310$ ("הגנים או 

האמנות ליפות את הנופים״, 1782 ). בש״ד עסקו גם משוררי 

ההשכלה בשאר הארצות, כגון פ ו פ (ע״ע) באנגליה בשירו 

0x1101801 סס ץ £$$3 ("מסה על הביקורת") וכריסטוף או¬ 

גוסט טידגה בגרמניה בשירו על האל־מוות בשם 0x3013 , 
• * ♦ 

שהיה מפורסם מאד בשעתו. 

המאה ה 18 היתד, גם עת פריחת השירה המתארת, שאליה 
שייכים מבחינה מסויימת השירים הדידאקטיים של ז׳אק 
דליל (ר׳ לעיל), וביחוד קובץ שירים בשם "הנאה בעולם- 
הזה מאלוהים״ ( 00x1 ס! 113150116$ ¥6x2011260 ) מאת 
הגרמני ב. ה. ברוקס ( 1680 — 1747 ). השירים המתארים 
המפורסמים ביותר בתקופה ההיא היו 60 נ! 1 \! 016 ("האל¬ 
פים") לאלברכט פון הלר (ע״ע) ו 863500$ 6 ?¥ ("עונות- 
השנה) לג׳ימז תומסון (ע״ע): שיר זה זכה לחיקויים 
ועיבודים בלשונות רבות, ואחד מהם משמש טכסט לאורא־ 
טוריה "עונות־השנה" של הידן (ע״ע). 

אפנת השה״ד עברה מן העולם במאה ה 19 , בהשפעת 
חסידי הרומאנטיקה והבאים אחריהם, שדגלו בהפרדה בין 
ערכי־השירה הפיוטיים ובין הערכים התועלתיים־לימודיים. 
פרשת השירה המתארת תמה בעקבות פולמוסו הפיקח של 
המשורר הצרפתי מ. ז. שניה ( 1764 — 1811 ), וביחוד בעקבות 
חיבורו של לסינג (ע״ע) "לאוקואוך, שבו הציב גבול בין 
השירה והציור והראה את מגרעות השירה המתארת. רק 
בדור האחרון מסתמנת תחיית השה״ד בברה״מ, וכן בגרמניה 
המזרחית על־ידי ב. ברכט (ע״ע), בהתאם לאסתטיקה 


377 


דידקטית, שירה — דידדו, דני 


378 


המארכסיסטית, שאינה מכירה בערכים אסתטיים הנבדלים 

מן האידיאולוגיה. 

£. 110, 0611(1 £06*18 41(18*0(1116 <1 £606£108 46§11 11411(141, 

1809; 11. £01^313 תג*־ £01 .£ ; 1909 2 ,^ 4,0/16410/111171 016 , 1 ־ , 

171 4.7-0(141(1, 1909; £. ; 1923 2 , ¥1 ,\ 1/164 * 40 ,־ ¥1501301 .££׳ 

411 7001101110$ ! 061$ 06$ , 1 גזג£ .£ X110 01 411 X111^ $10010, 

1924; \¥. ¥011*0001, ¥04 8600/^0* 171$ 1406406, 1944; 0. 

. 1947 , 0410/7$ § 1,6/16 ¥0771 י ־ 0101 ** 1 ק 5 

ד. פ. 

השודד בספרות הערבית ענפה מאד. בתקופת 
פריחתה של התרבות הערבית ביה״ב היתד. מלאכת־השיר 
חלק בלתי־נפרד מההשכלה הגבוהה, ולמעשה ידע כל מלומד 
להרצות את תורתו גם בצורה "פיוטית". אין נושא ונושא- 
משנה מדעי שלא זכה גם לעיבוד פיוטי, מכללי קריאת 
הקוראן בציבור עד לפרטי חוקי־הירושה במדעים הדתיים, 
מכללי תורת־ההגיון עד סודות האלכימיה במדעים החילו¬ 
ניים. השירים מסוג ספרותי זה ידועים בשם "ארג׳וזה"(שיר 
דידאקטי במשקל רג׳ז) ו״מנזומה" (סתם שיר דידאקטי). 
יש ביניהם מפורסמים, כגון "אלפיה" של המדקדק אבן מאלך 
(מת 1274 ), שדנה בכללי התחביר ושזכתה לספרות שלמה 
של פירושים מקיפים ! אותו מחבר כתב גם שירים מיוחדים 
על השרשים המשולשים, על פעלי ל״ו ול״י ועל השמות 
ממין נקבה. אבן סינא (ע״ע) חיבר את "אלקצידה אלנפסיה" 
(השיר על הנפש), וכן שירים על תורת־ההגיון ועל שמירת 
הבריאות. האצטגנין המפורסם אבן אבי אלךג׳אל (במחצית 
הראשונה של המאה ה 11 ) הפיץ את תורותיו באסטרולוגיה 
גם בצורת "ארג׳הה". 

תופעה לא־נדירה באיסלאם היא גם עיבוד שירי של 
חיבור פרוזאי הכתוב בידי מחבר אחר. למשל, ספרו של 
אלחרירי (ע״ע) "פנינת האמודאי בדבר שגיאות־לשון של 
המשכילים" עובד בצורת שיר ע״י אלוראק אלמצרי (מת 
1296 ). מצד שני נכתבו גם פירושים' בפרוזה על שירים 
דידאקטיים. אחד השירים הנפוצים ביותר על תורת האל¬ 
כימיה׳ "שד׳ור אלד׳הב" ("מרגליות הזהב") של אבן אךפע 
ראסה (מת 1197 ), זכה לפירוש מפורסם של אלג׳לדכי (מת 
1342 ) ; ואילו האלכימאי אבן אמיל אלתמימי (המאה ה 10 ) 
חיבר בעצמו את הפירוש "אלמא אלורקי" ("מי הכסף") 
על שידו "ךסאלת אלשמס אלא אלהלאל" ("אגרת השמש 
אל הירח המתחדש"). 

ביתר שפות האיסלאם השה״ד מפותחת פחות בשטח 
המדעים ויותר בשטחי המסתורין והמוסר. מן השירים 
הדידאקטיים בענייני מדע בלשון הפרסית ייזכר "רושנאי 
נאמה"("ספר הזוהר") של נאצר ח׳סרו(המאה ה 11 ). 

,. 01101 ? .חגז 1 . 1 ) .־! 1 ) 1111 ־ 01 ) 1416681116 ס 011 * 1 * 2407$£06 , £0 *£ . 14 

. 4 . 0/1 * €0 ,חתגרחן 0£0 ס־ £1 . 0 ; 1896-1904 ,( 212-368 , 11 

. 2 1937-1944 ,¥ , 116 * 141068 . 868/7 

מ. פ. 

השירה העברית הדידאקטית היא קדומה 
וסוגיה שונים: שירי מוסר, שירי דינים והלכה, שירי דקדוק 
ומלאכת־השיר, שירי רפואה, שירי זכרון ושידי משחק. הדב¬ 
רים נכתבו בדרך שיר, כדי שיעשו רושם, ייכנסו ללב וייזכרו 
יפה. ספר משלי הוא אוסף שירים דידאקטיים, וכמו כן 
ספר בן־סירא. לסוג זה שייכים גם ספד "מוסר 
השכל" לרב האיי גאון ו "ש י ר הקערה" לד׳ יהוסף 
האזובי (ברלין תר״כ), וכד׳. ה" א זהר י ת", פיוטים על 
תרי״ג מצוות לשבועות, כגון "אתה הנחלת תורה 


לעמך״ (דודסון, אוצר השירה והפיוט, 8788 ), וכן 
ה "א ז ה ר ו ת" של רב סעדיה גאון, ר׳ שלמה אבן גבירול 
ואחרים שייכות לסוג שירי הדינים וההלכות. לסוג זה שייכים 
גם השירים "אוכל בשרים אל תהי שוכח", על 
איסורי חלב, לר׳ בנימין אספינוזא (דודסון, 1818 ), ספר 
"שוחטי הילדים", על הלכות שחיטה, לר׳ ישראל 
נג׳ארה (אמשטרדאם תע״ח! הספר נקרא כך משום שדיני 
השחיטה בשיר זה הם קלים ביותר עד שגם ילדים יכולים 
ללמוד אותם), וכיו״ב. שירי לימוד הדקדוק ומלאכודהשיר 
הם מרובים, ומהם: ס׳ ״דקדוקי הטעמים״, שנתחבר — או 
נערך — בידי אהרן בן משה בן אשר בסוף המאה ה 9 בפרוזה 
מחורזת ומכיל כללים להגיה ולשינויים ההגאיים בצורות 
הנטיה ! ה״ענק", על יסודי תורת הדקדוק, לד׳ שלמה אבן 
גבירול (דודסון, 8937 ) 5 השיר "אזור חלק אומץ", על כללי 
קמץ קטן, למרדכי ב״ר הלל (דודסון, 2194 ), והשיר "שמע 
אתה בני יקיר", על מלאכודהשיר, לר׳ מנחם תמר 
(דודסון, 1663 ). ספר "רפואת הגוויה" לר׳ יהודה 
אלחריזי(שאלוניקי שנ״ג, ונדפס הרבה פעמים) שייך לשירי 
לימוד הרפואה והנהגת האדם בהלכות בריאות. משירי 
הזכרון: "בראש התולדות אברם ראה", סימנים 
לסדר פרשיות התורה, לר׳ יששכר סוטאן מערבי (דודסון, 
1359 ) 1 "ברך לפאה ועל דמאי וכלאים", סימנים 
לסדר שמות מסכתות התלמוד, לר׳ אברהם סמרה (דודסון, 
1722 ). משירי המשחק: השירים על משחק האישקוקי 
(שחמט) — "אשורר שיר במלחמה ערוכה" 
לראב״ע (דודסון, 7863 ); "מלכים נפגשו אחד 
לאחד״ לאנונימוס (דודסון, 1757 ), ועוד! שיר על משחק- 
הקלפים לעמנואל פרנשיש. כל השירים על משחקי האישקוקי 
נאספו ע״י שטיינשניידר במחברתו 111360 300 161 ( 13011 ( 50 
(ברלין 1873 ). — שירים לימודיים היו מקובלים באיטליה עד 
המאה ה 18 . 

ענפים ספרותיים קרובים לשה״ד, אך נבדלים ממנה, הם 
המשל (ע״ע) והשירה האלגורית! שניהם היו 
רווחים מאד בספרות העברית ביה״ב, ואף אח״כ עד המאה 
ה 19 . 

וע״ע עברית, ספרות. 

א. מ. ה. 

דיורו, ךנ י — ; 0136001 061115 — ( 1713 , לאנגר [-ת 1.3 
65 ז 2 ] — 1784 , פאריס), הוגה־דעות וסופר צרפתי, 

מראשי האנציקלופדיסטים (ע״ע). די׳ היה בן בעל־מלאכה 
אמיד! רצון ההורים היה שדי׳ יהיה כומר, והוא נשלח 

לקולז׳ ישועי בפאריס, שהעניק לו השכלה קלאסית רחבה. 

* • 

אולם עד מהרה נטש די׳ את האמונה ועמה — את הקולר, 
וכמה שנים חי בעוני, שקוע בלימודים פילוסופיים מקיפים 
ומתפרנס בצימצום משיעורים ומתדגומים (ביחוד מאנגלית). 
ב 1744 נשא צעירה עניה לאשה. באותן שנים נעשה מבאי 
טרקלינה הפילוסופי של המארקיזה ד׳אפינה (ע״ע), ושם 
הכיר את רוב אנשי־הרוח, שהיו במרוצת הזמן לשותפיו 
במפעל האנציקלופדיה. חיבוריו הראשונים של די׳ הם: 
1 ! 1 ז 6 ׳\ 6113 6 ! 1 ז 16 מ 16 ! 511 115331 ("מסה על הזכות והמעלות 
הטובות״, 1745 )! 1165 {> 111 <ן 1111050 ק 605665 ? ("הירהורים פילו¬ 
סופיים", 1746 )! 116 [ 110 נ} 500 311 311665 1.65 ("טיוליו של 
הספקן״, 1747 ) ! 1031501015 011% ; 1 ג) 065 ("התכשיטים מגלי 
הסודות״, 1748 — רומאן סאטירי, מתובל בדברי־זימה, 


379 


דידרו, דני 


380 



דני דידרו 


המתאר ומבקר את חיי־החברה בצרפת במסווה של שיחות 
הגבירות והפילגשים בבית־הנשים של שולטאן מזרחי, כלומר 
לואי וחמישה "מאמרים ( 1360101165 ) על נושאים 

מאתמאטיים שונים״( 1748 ). הקו־המנחה בכל היצירות הללו 
הוא העקרון: "הספקנות היא הצעד הראשון לקראת האמת"! 
עם הופעתן החלו הישועיים מיד להתריע על די׳ כעל איש 
מסוכן לדת הנוצרית, וה״הירהורים" אף נידונו לשרפה מיד 
להופעתם. 

ב 1745 הוזמן די׳ ע״י מו״ל פאריסאי לתרגם את ה״ציקא־ 
פדיה״ האנגלית של צ׳ימברס (ע״ע אנציקלופדיה, עמ׳ 635 ), 
אך די׳ שיכנע את המו״ל ליצור תהתה אנציקלופדיה מונו¬ 
מנטאלית משלו, אשר ערכיה יהיו מעמיקים ומקיפים יותר 
וכתובים ללא משוא־פנים, בעיקר בשטחי ההגות והדת. הוא 
קירב מיד לרעיונו סגל של אנשי־רוח: ד׳אלנבר (ע״ע), 
מונטסקיה (ע״ע), וולטר (ע״ע), רוסו (ע״ע), ביפון (ע״ע), 
הולבך (ע״ע), הלוטיוס (ע״ע) ואחרים. תוך כדי עבודות־ 
ההכנה נעצר די' ונכלא ב 1749 במצודת ונסן בגלל ספרו 
608168 ז 31 165 • 8111 £6:116 ("איגרת על העיוורים"), המגלה 
במקצת את כפירתו בענייני הדת. אחרי 4 חדשים שוחרר 
ונרתם בכל כוחו ומרצו לעבודה המייגעת של חיבור הערכים 
החשובים ביותר באנציקלופדיה, עריכת המאמרים שנכתבו 
ע״י שותפיו, הכנת התרשימים המלווים את הערכים, הגהות 
המאמרים בבית־הדפוס. הכרך הראשון הופיע ב 1751 , האחרון 
(י״ז) — ב 1765 ! האחרון מ 4 כרכי־התמונות — ב 1772 (ע״ע 
אנציקלופדיה, עמ׳ 636 ). זה היה מפעל ענקי, גיבוש רעיונד 
תיה של פילוסופיית־״ההשכלה" והתקפה אדירה על משטר 
הפאודאליזם, המלוכה ושלטון הכנסיה. די' לא זו בלבד שהיה 
העורך ומחבר מאמרים בפילוסופיה ותרבות, אלא לצרכי 
האנציקלופדיה אף התמחה בשטחים מדעיים וטכניים רבים, 
שעליהם לא היה לו מושג קודם לכן, ותרם מאמרים מעולים 
בתחומי המכוגאות, הטכניקה, התעשיה ותורת־החברה. 

האנציקלופדיה עודרה התנגדות חריפה מצר השליטים, 


וכבר ב 1758 הוטל עליה איסור, ומאז נאלצה להופיע באורח 
בלתי־חוקי. רבים מחבריו של די׳ נטשו את המערכה ועזבו 
את די׳ לנפשו, כשהיצירה הבלתי־גמורה בידו. אולם די׳ 
לא אמר נואש; במשך 30 שנה עמל ביצירת האנציקלופדיה, 
אשר הביאה למו״לים עושר רב, ולו לעצמו — מצוקה ורדי¬ 
פות, ותהילה רק בדורות הבאים. 

באותן השנים מצא די׳ עוד כוח ופנאי לחבר כמד. יצירות 
ספרותיות חשובות: הרומאנים הפילוסופיים 16 51165 ) 130 
£31311516 (״ז׳אק הפאטאליסטן״), 6118161156 ! 1.3 ("הנזירה"), 
€£11 ן 11 ג£ * 1 (״ בן אחיו של ראמו"; תורגם ע״י 

גתה לגרמנית, תורגם לעברית ע״י מ. לוין [ 1943 ])< המסות 

• 

ההיסטוריות ת 31 ז 6 ז\ 008011 י 3 011110106 ק 36 65 נ[ 01 ס 1 !?("עק¬ 
רונות מדיניים של שליט״); 36 65 מ £68 165 ! 511 £5531 
£16100 36 61 0131136 ("מסה על שלטונם של קלאודיוס 
ונירון"), ומחזות אחדים. 

בשנים ממחזותיו: 03111161 £115 £6 ("הבן שלא מן הני¬ 
שואים", 1757 ) ו £3101116 36 6 ! 6 ק £6 ("אבי המשפחה", 
1758 ), פילס די׳ דרכים חדשות לתיאטרון העולמי! הוא יצר 
את הטיפוס של ר. 15 ס 186 ס 0 נ 3130161 — מחזות בעלי מתח 
דראמתי ואף טראגי, שגיבוריהם הם אזרחים פשוטים ועלילו¬ 
תיהם נובעות מסיבוכים יום־יומיים. יצירות אלו מבשרות 
במידת־מה את הדראמה והרומאן הנאטוראליסטיים של המאה 
ה 19 . בשעתן לא השפיעו ביותר בצרפת, אולם השפעה מידית 
היתה להן בגרמניה, למשל על לסינג ועל שילר הצעיר. די' 
חיבר גם קומדיה טובה, ? 016011301 £51-11 ? £00 £51-11 
(״הטוב הוא אם רע?״), ומסה חשובה 06816 ס 13 ! 80 01500015 
506 ) 31301311 (״נאום על השירה הדראמאתית״, 1758 ). 

ב 1764 הוזמן די׳ ע״י פ. מ. גרים (ע״ע) לכתוב מאמר 
על תערוכות הציורים בפאריס! הוא חיבר ספר שלם, גדוש 
רעיונות בשטח האמנויות הפלאסטיות: -מ! 6 ק 13 ! 50 £5531 
016 ! (״מסה על הציור״, 1765 ). במשך 3 שנים הוסיף לשלוח 
לגרים מאמרי-ביקורת ומאמרים עיוניים על האמנות, שהופי¬ 
עו לאחר מכן במקובץ בשם 531005 365 131510116 ("תולדות 
טרקליני־התערוכות״)! בזכות חיבורים אלה יש לראות את 
די׳ כמבקר־האמנות הראשון בצרפת. חשיבות לגבי תולדות 
האסתטיקה יש גם למסתו 000163160 16 ! 50 31330x6 ? ("חי¬ 
דוש תמוה על השחקן"), שבו הוא מסביר שאין שחקן מגיע 
למשחק מושלם אלא אחרי שהפך את רגשו לדבר של שיקול 
שכלי קריר. 

באמונות ודעות פסח די׳ על שתי הסעפים בין דאיזם 
קלוש ובין אתאיזם ברור, אך בעיקרה היתה משנתו הומאניזם 
מאטריאליסטי־מדעי. בגישתו המדעית׳ בשאיפתו לבסס את 
השקפת-עולמו על מסקנות הפיסיקה והביולוגיה, נראה די׳ 
מודרני יותר מחבריו, אשר המאטריאליזם שלהם לא היה 
בעיקר אלא פרי הלכי־רוח ושיקולי-דעת. — כאיש היה די׳ 
נדיב־לב, דואג למשפחתו ולידידיו, מצניע לכת, ללא שנאה 
וקנאה, עני ושמח בחלקו. הוא עזר לכמה מחבריו ביצירו¬ 
תיהם הספרותיות, ועל כך לא תבע זכויות לעצמו: "אין 
גוזלים ממני את חיי״, נהג לומר, — "אני נותן אותם!". 
כאשר עמד להשיא את בתו, לא היתה הפרוטה מצויה בכיסו, 
ומשום כך החליט להציע את ספרייתו למכירה. כשנודע 
הדבר ליקאטרינה 11 קיסרית־רוסיה, שנהגה להעמיד פנים 
של שוחרת השכלה ומוקירת אנשי־רוח, קנתה אותה בתנאי 
שהספרים יישארו בידי די׳ כל ימי־חייו והוא יקבל ממנה 



381 


דידרו, דני — דיו 


382 


שכר־ספרן. בשנת 1773 נסע די׳ לרוסיה ■׳יעל מנת להודות 
אישית לקיסרית. למרות הפצרותיה שישאר בחצרה, חזר 
ב 1774 לצרפת. שם המשיך בפעילותו הספרותית, והפך 
למרכז ההתעניינות של הדור הצעיר. במותו הניח אחריו 
כ 40 כרכים של חיבורים שטרם נדפסו בחייו. חשיבות רבה 
נודעת גם לאלפי מכתביו שכתב לאנשי רוח בכל רחבי- 
אירופה. — די׳ היה אחד הסופרים הגדולים והרב־גוניים 
ביותר של המאה ה 18 $ רוס 1 ראה בו את אפלטון של העת 
החדשה. יצירותיו של די׳ מבשרות את המהפכה הצרפתית 
משלוש בחינות: המדינית, הספרותית והפילוסופית. 

ההוצאה השלמה של כתבי די׳ ב 20 כרכים הופיעה 
ב 1875 — 1879 ; אוסף חדיש של יצירותיו הנבחרות יצא 
ב 1935 . אוסף מכתבים, שלא היו ידועים עד אז, הופיע ב 1938 , 
והשלמות לכל כתביו ב 1951 . 

0 ז 1 ס? 36 63 ? 101 ס %6 \ ,(בתו של די') 06001 ^ 4 16 ) 4010 ^ 

,.(! . 0 , 6 ?€? $01 7 36 0£€ 3 ?< 0111 16 $ ) 61 1€ < 1 10 36 €? 1113101 ' 1 
; 1886 , 1-11 , 6 } 1 ? ¥6 \ . 11 . 60 ( £61 0.3 , 2 ת 3 *!.> 1 ח 50 ס 11 10 ; 1786 
,ת 0 מ§ 00111 . 74 ; 1894 ,. 3€5 , 016 30 ,.ס 
0 03 .<£ , 11 ־ 0 .£ .. 8 ; 1906 ,. 0 .<£ ,־ 01 ס$<> 3 .£ ; 1902 ,. 0 

£€3 , 1116 > 1 ת־ 1401 .? ; 1913 , 111 § 7011 ! 7 113/1 § 1 ז£ /ס 16 ? 013€1 
- 6 ^ £06 1116 003 .<£ ,ע 10140 ^ 1 .( ; 1923 ,.(£ 36 0163 ? 0 ס 1 13663 
, 6316 ? 610 ע £06 ' 1 63 .<£ , 3$ ־ 01 £6 .[ ; 2 1923 , 1-11 , 11313 ) 10$6 
1110 ( $ 0 ? 70 ■.( 1 . 3 €016 1 ( 01 ?? . 11 , 1003 § , 11 תג 1 מ £ ס 10 <£ . 14 ; 1928 
' £110 .[ ; 1937 ,.<£ ,: 011101 . 14 ; 1932 ,.<£ , 837111011 .£ ; 1931 
.ת ; 1938 ,.<£ , £00 .[ ; 1938 ,.( 1 36 00013006 ? 114 { 17 , 0135 
3 6 716 , 81117 ; 1941 , 6 ? 06110 7 €1 1001016 ( 7 ,.<£ ,: 107001 ^ 1 

,? 116 ? 1111030 ? 011163 ( £011 ? 11 ? , 0700£07 . 0 .£ ; 1943 ,.ס 
.<£ ? 314 £33013 , 802000 ./ ; 1957 ,.<£ , 11500 ^ 4 . 4 ^ . 74 ; 1955 

. 1957 , £011411116 ' 1 61 

מ. ל. - ח. ס. 

ריה סוג של עופות טורפים ממשפחת הדורסים 

(ע״ע); כולל כ 70 מינים. לדי" רגליים קצרות בעלות 
אצבעות קצרות, כנפיים ארוכות וזנב ארוך וממוזלג. הן 
בעאת מעוף־דאיה מובהק, ואפשר להכירן בנקל בתעופתן 
ע״פ הצורה האפיינית של כנפיהן וזנבן. הדי" נפוצות בכל 
חלקי העולם. מזונו — בעלי־חיים קטנים, ביחוד עכברים 
וצפרדעים, וכן דגים מתים, שאותם הן מרימות מעל פני 
המים או מן החוף, ובשר נבלות. הן מקננות בעצים גבוהים, 
לעתים רחוקות בצוקים, במקרים מיוחדים בשיחים או 
בקני־סוף באגמים ובביצות, ובונות קן מורדים, מרופד בצמר, 
שעד וסמרטוטים. הן מטילות כרגיל 3 ביצים, שצבען לבן 
או לבן־ידקרק ובהן כתמים חומים מועטים. 

הדיה השחומה ($מבז 18 מז. 4 *.) מצויה גם בא״י, בעיקר 
בשפלות, ודוגרת בא¬ 
ביב על עצים גבוהים, 
לפעמים על צוקים 
(כרמל,חוף־הים).אר¬ 
פה כ 55 0 ״מ, משקלה 
800 — 900 ג׳. צבעה 
חום־שחרחר מפוספס, 
הראש אפור, קשתית* 
העין אפורה-לבנה, 
הרגליים צהובות, ה¬ 
מקור שחור. הדי" 
הדוגרות בא״י הן, 
כנראה, יציבות בה, 
אבל בחורף מתווס¬ 
פות עליהן רבות 


שבאות מן הצפון כדי לבלות את החורף כאן. הדיה 
נוטה לחיות בקירבת ישובי־אדם; במקומות שהיא מוגנת 
ע״י החוק מפני ציד, כגון בשוויץ או בתורכיה, היא נראית 
גם בערים דוגרת על עצים ברחובות־העיר מעל לראשיהם 
של העובריבדושבים. נדידת הדי" צפונה נראית בא״י יפה 
באביב בבקעודהידדן ובערבה, וביחוד באילת. 

הדיה החומה ( 8 ג 1 א 1 מ! . 14 ) גדולה מן השחומה: 
ארכה כ 60 0 ״מ, ומשקלה ק״ג אחד בקירוב; מיזלוג זנבה 
בולט יותר, והיא גם ססגונית יותר: צבעה חום־אדמדם 
מפוספס, ראשה אפור־לבנבן, וכתמים לבנים בולטים מצדן 
התחתון של אברות־היד. מבחינת אורח־חייהם אין הבדל בין 
שני המינים. הדיח החומה היתה לפנים נפוצה מאד באירופה, 
אך הושמדה ברובה, ורק בשנים האחרונות, משזכתה להגנה 
מיוחדת, היא חוזרת להיות שכיחה יותר ברוב הארצות. 
פרטים בודדים מופיעים בחורף בא״י. 

הדיה נמנית בתורה עם העופות הדורסים הטמאים (דב׳ 

יד, יג; ויק׳ יא, יד: דאה); וכן היא נזכרת במקרא עם 
עופות־המדבר (ישע׳ לד, טו). חז״ל מזהים את הדיה, הדאה, 
האיד, והראה שבתורה (שם שם) כעוף אחד (חולין ס״ג). 

י.. מ, 

ךי 1 / תמיסה או תרחיף של חומר צובע בתוך מצע נוזלי 
או נוזלי־למחצה, המשמשים לכתיבה או להדפסה. 

התהוות רישומי-דיו יציבים על-פני הנייר (או כל מצע אחר) 
נגרמת ע״י הידבקות החלקיקים המוצקים, השחורים או 
הצבעוניים, בשטח פני המצע אחרי התייבשות הדיו. חלקי¬ 
קים מוצקים אלה קיימים בדיו מלכתחילה או מתהווים בה 
כמשקע מחמת המגע בנייר ובאויר. 

הדיו נזכרת לראשונה בתעודות סמוך ל 2500 לפסה״נ. 
הסינים והמצרים הקדמונים היו מייצרים אותה מפיח שחוק 
מעורב בדבק או בשרף טבעי; היא נוצקה למקלות יבשים, 
שהורטבו לפני השימוש. כדיו־צבעונין(עפ״ר אדומה) שימשו 
בימי-קדם תמציות צבעוניות של צמחים או בע״ח, כגון 
אליזרין (ע״ע), מיץ חלזון הארגמן (ע״ע) ומיץ הדיונון 
(ע״ע), וכן המרים מינראליים, כגון מיניום. גם הדיו העשויה 
מלח״ברזל ועפצים כבר היתד, ידועה בתקופות קדומות — 
לפחות מן המאה ה 3 לפסה״נ ואילך. במקורות היהודיים 
נזכרת הדיו לראשונה בס׳ ירמיהו (לו, יט), ומאוחר יותר — 
במשנה (שבת ח׳, ג׳; אבות ד׳, כ׳)! במשנה־תורה לרמב״ם 
נתון אף מתכון מסרתי להכנת דיו (ד,לכ׳ תפילין א׳, ד׳). 

9 תכונים שונים לדיו, הערוכים כולם לפי עקרונות שווים, 
נקבעו בדרך אמפירית ביה״ב ובראשית הזמן החדש.— המונ¬ 
חים לדיו בלשונות הרומאניות, וגם באנגלית (למשל: 
צרפ׳ 6 ־ 6001 , אנג׳ אלת 1 ), מקורם בלאט׳ וזז 03118111 ת 6 = הציפוי 
הצבעוני של לבנים; המונח הגרמני 711116 נגזר מלאט׳ 
0 ־ 1 ^ 1111 = צבע. 

ד 

הצד השווה בכל סוגי־הדיו הישנים—שהם היו מלכתחילה 
תרחיפים של חמרים מוצקים בנוזל. הדיו החדישה היא בדרך־ 
כלל תמיסה צלולה, המפיקה מתוכה את המשקע — ולפעמים 
אף את עיקר הצבע — רק אחרי הכתיבה. דיו מתאימה 
לכתיבה צריכה לספק את הדרישות הבאות: 1 ) יצירת קווים 
דקים וחטובים, ז״א, אי־פיזור בתוך הנייר או על-פניו; 

2 ) צמיגות מתאימה, המונעת הידבקות בקצה ציפורן־חעט; 

3 ) אינרטיות כימית כלפי החומר שממנו מיוצרים חלקי־העט; 



דיה שחומה 







383 


דיי 


384 


4 ) ההתייבשות מהירה! 5 ) אחרי התייבשותה — יציבות 
בפני מים, אור׳ אויר וכימיקאלים. 

דיו־כתיבה. 1 ) דיו־כתיבה רגילה — עיקרה 
ב ר ז ל * ע פ צ י ם. העפצים(או סמרי־בורסי אחרים) מספקים 
טנין (ע״ע) או את מרכיבו, החומצה הגאלית; הברזל הוא 
מלח היוו הדדערכי ( ++ 6 ?). שני החמרים נותנים במים 
תמיסת צלולה, שהיא פחלחלודבתירה או כמעט חסרת־צבע ! 
לתמיסה זו מוסיפים: א) קצת חומצה, מלחית או גפרי* 
תנית — לשם מניעת התחמצנות ■*־ 1 ־ש? ל +++ 6 ?! ב) חומר- 
חיטוי! ג) חומר־עיבוי — לשם הקניית הצמיגות הרצויה. 
הכתוב בדיו זו על־גבי הנייר משחיר רק לאחר זמדמה, 
בעקבות סתירת החומציות של הדיו ע״י האלומיגה או 
הסיד שבנייר, וכתוצאה מכך — חימצון מלח־הברזל באויר 
והתהוות ברזל תלת־ערכי, היוצר עם חומר־העפצים תרכובת 
קומפלפסית, שהוא חומר־צבע כחול-כהה או שחור, לא־מסים 
במים ויציב. כשרצויה הופעה מיידית של כתב כהה-צבע 

• 4 4 

על הנייר, מוסיפים לדיו חומר־צבע חומצי מסים (כגון 
כחול-אנילין או נתרן אינדיגו־סילפונאטי). — כחומר ליצירת 
דיו, ז״א להתהוות הקומפלכסים השחורים עם +++ ש? י 
מסוגלות לשמש רק תרכובות המכילות 3 הידרוכסילים 
שכנים בטבעת ארומאטית או 2 הידרופסילים וקבוצת- 
קארבוכסיל במצב־אורתו! החומצה הגאלית היא דוגמה 
מובהקת לחומר כזה. פרטי המבנה הכימי של קומפלכסים 
אלה עדיין לא הובהרו במלואם. — לשם הכנת ליטר של 
דיו רגילה מערבבים 600 סמ״ע מתמיסה מימית של 10% 
טאנין עם תמיסה של 5 ג׳ ברזל גפריתגי ( 0 ג מ 0 4 .7 § 6 ?) 
ב 400 סמ״ע מים, מחומצים ע״י קצת חומצה ?פריתנית או 
מלחית! מרתיחים 10 — 15 דקות ומוסיפים 30 ג׳ סוכר 
(לעיבוי), 1 ג׳ פנול (לחיטוי) ו 10 ג׳ כחול־אנילין 18 . 
התהליך מבוצע בדוודים גדולים! לאחר השהיה מפרידים את 
הנוזל מן השארית המוצקה ע״י דקאנטאציה או סינון. המילוי 
בבקבוקים נעשה ע״י מכונות א 1 ט 1 מאטיות. לבחירת הציוד 
המתאים יש חשיבות רבה בייצור הדיו בגלל האופי המאכל 
שלה! מקובל ציוד מעץ, מקראמיקה, מפלדת כרום וניקל 
וכד/ הכתוב בדיו של ברזל־עפצים הוא יציב מאד ומתקיים 
לדורות. לפי הנוהג הבין־לאומי אין חותמים על חוזים 
מדיניים אלא בדיו זו. 

2 ) דיו עץ* ה כחול — תמצית של עץ־הכחול הטרופי 
( 1011 ץ 1£1£0% משג! 8 ) בתמיסת־סודה, בתוספת מלח כרומאטי 
כחומר־חימצון המייצב את ההשחרה. — א ב ק ת * ד י ו — 
תמצית מיובשת של עץ־הכחול׳ עם 1% אשלגן דו־כרומאטי 
ו 10% אינדיגו-קארמין! מכינים תמיסת 4% מאבקה זו במים 
מזוקקים. 

3 ) דיו־צבעונין — תמיסות מימיות של 2% — 1 
חמרי־צבע (עפ״ר צבעי־אנילין), עם חומריעיבוי (למשל: 
4% * גומי־ערבי) וחומר־חיטוי ( 10 % /י חומצה סאליצילית 
או בנזואית): לדיו אדומה — איאוזין, רודאמין או דיאמאנט־ 
פוכסין! לדיו כחולה — כחול־מתילן או כחול פרוסי! לדיו 

נ י י • .!* 

ירוקה — ירוק־מאלאכיט, וכר. חסרונן של דיואות אלו — 
אי־יציבותן בפני מים. 

4 ) דיו־להעתקה — דומה בטיב מרכיביה לדיו 
רגילה, אך מרוכזת ממנה. ד י ו ־ די ע ת ק ה רגילה, המאפ¬ 
שרת הכנת העתק אחד או העתקים אחדים ע״י לחץ, מכילה — 
נוסף על ברזל-העפצים או על חמרי־הצבע — עוד חומר 


סמיך והיגרוסקופי, כגון סירופ או גליצרול, לשם מניעת 
התייבשות מהירה מדי. דיו־הקטוגראף — מרוכזת 
פי 10 מדיו־צבעונין רגילה ומכילה גליצרול, 20% — 10 כוהל 
וחומצה חלשה למניעת שקיעת חומר־הצבע לפני השימוש! 
בגלל ההתאידות המהירה של הכוהל מוחש ייבוש הכתב. 

מיני־הדיו השונים עוברים בדיקות לפי תקנים מקובלים, 

הן לקביעת אחוזי המרכיבים והן לקביעת האיכות. למשל, 
לשם בדיקת סגולות־הכתיבה מטפטפים את הדל מפיפטה על־ 
גבי נייר בזווית של 45 0 : בודקים את הצבע, את גודל הכתב, 
את צורתו ואת מידת חדירתו לעומק הנייר, ובוחנים את 
יציבותו ע״י השריית הכתב במשך 8 ימים במים, בכוהל של 
5% , בכוהל של 80% ובאויר. 

5 ) דיו כימית. צורתה המקובלת ביותר — תמיסת 
גומי־ערבי עם מלודכסף, שחיזורו נותן את הגון השחור של 
כסף מתכתי קולואידי. סוגים מיוחדים של דיו כימית נועדו 
לכתיבה על גבי מתכת! למשל, על־גבי ברזל או אבץ — 
תמיסה של נחושת גפריתנית, חומצת-חומץ וגומי-ערבי 
במים: המצע המתכתי ( 6 ? או ״ 2 ) מפיק מדיו זו נחושת. 
לכתיבה על-גבי זכוכית משמשת תמיסת גומי־ערבי עם 
חומצה הידר 1 פלואורית בתוספת חומר־צבע המסוגל לעמוד 
בפני החומצה: החומצה ההידרופלואורית מאכלת את הזכו¬ 
כית (ע״ע פלואור), והצבע נקלט בחריצים. 

6 ) דיו-שירטוט (דיות, טוש) — פיח מפוזר בתמיסת 
דבק (ע״ע)! לשם הפגת הריח מקובל להוסיף קצת קאמפור. 
לשם ייצוב הכתב בפני מים מוסיפים שלכה מומסת בכוהל 
או בממס אורגאני אחר. דוגמה להכנת דיות: מחממים 
1,250 ג׳ שלאכה ב 4 ) 7 ליטר מים תוך הוספת 600 ג׳ בוראכם! 
מסננים ומוסיפים 500 ג' פיח וכותשים! אח״כ מוסיפים 
משהו מתמיסת כ 1 הל־מושק. מדיות נדרש שתתן על הנייר 
קו שחור סמיך, שהוא ניתן לשטיפה בשעת הכתיבה, אך 
נעשה יציב כלפי מים לאחר התייבשותו. 

7 ) ד י ו - ם י מ ו ן לאריגים — צריכה להיות עמידה בפני 
דטרגנטים וחמרי-הלבנה. הרכב מקובל: 3 חלקים אנילין- 

44 44 4 * 

כלורידי, 2 חלקים נחושת גפריתנית, 1 חלק דכסטרין — 

' 4 . 4 

במים. 

8 ) ד י ו ־ ם ת ר י ם — מורכבת מתמימות שונות חסרות־ 
צבע, שרישומיהן על־גבי הנייר מקבלים צבע בהשפעת חום 
או ראגנטים כימיים מסויימים. תמיסות מימיות של קובאלט 
כלורידי מכילות את היון +++ 6 ( 2 0 ^)ס 0 הוורוד־חיוור, 
שצבעו אינו ניכר כלל בשכבה דקה של תמיסה מהולה! 
כשמחממים את הכתב מתנדפים המים מן הקזימפלפס ונוצר 
קובאלט כלורידי אלמימי, שהוא כחול־כהה. תמיסת מי־ 
עפצים חסרת־צבע משחירה על־גבי הנייר בבואה במגע 
בתמיסת מלח ברזלי! והוא־הדין בתמיסת מלח־עופרת 
בהשפעת גאז־ 2 5 מ. 

ייצור דידכתיבה הוא ענף בפני עצמו בתעשיה הכימית, 

ענף מצומצם בהקפו, אבל עשיר בשיטות־עיבוד, שרובן 
נלמדו מן הנסיון, ופרטים דבים מהן נשמרים בסוד ע״י 
היצרנים השונים. סטיות קלות מן התקן של חמרי־הגלם 
או שינויים כלשהם בדרכי־ההכנה משנים בהרבה את טיב 
המוצר. ביחוד תהליך העיבוד של דיות דורש מומחיות 
רבה. — כסחורה משתייכת הדיו למוצרים אשר ההוצאות 
לצרכי בית־קיבולם (הבקבוקים), אריזתם ומשלוחם מכריעות 
בקביעת מחירם בשוק. 




385 


386 


דיו — דיואי, ג׳ון 


ד י 1 * ה ד פ ס ה (צבע־הדפסה). סוגי דיו־דפוס הם בדרך- 
כלל תרחיפים של המרים צבעוניים (פיגמנטים) בתוך מצע 
שומני לא־מימי, נוזל או נוזל למחצה. שיטות־ההדפסה וצרכי 
הייבוש הם הקובעים את טיב המצע ואת יחסי־הכמויות בין 
הפיגמנט והנוזל. הייבוש לאחר הדפום מושג ב 3 דרכים: 
א) ספיגת הנוזל בתוך מצע־הדפוס; ב) חימצון הנוזל באויר 
עם יצירת קרום קשה; ג) איוד הנוזל הנדיף בחום. כפיגמנטים 
משמשים: פיח — המתקבל מהתפחמות של גאז טבעי; 
תחמוצות או סולפידים מתכתיים, כגון 5 מ 2 ; לכות — שעי¬ 
קרן תרכובות קומפלכסיות של אבץ או באריום עם צבעי־אזו. 
השמנים הם ממוצאי צמחי או מינראלי או תערובות של שמן 
ושרף; משתמשים בשומנים "רכים", ז״א לא־רוויים, שהם 
נוטים להקשיה ולהתייבשות מחמת חימצון באויר, כגון 
שמן־פשתן, שמן־קיק וכד/ בשלכה, וכן בשרפים פולימריים 
סינתטיים, כגון אלה המתקבלים מאלמימה פתאלית. אחת 
משיטות־ההכנה של דיואות אלו היא עירוב השמן והפיגמנט 
ועירבובם יחד ע״י העברת התערובת בטחנת־גלילים! בגמר 
הפעולה מרחיקים את המשחה הנוצרת בסכין. לפי שיטה 
אחרת מערבבים את הפיגמנט תחילה במים, אח״כ מעבירים 
את העוגה לתוך תמיסה מרוכזת של המצע הלא־מימי, ולבסוף 
מרחיקים את המים. 

דיו לדפוס־בלט, כגון ד י ו ־ ע י ת ו נ י ם, מורכבת מפיח 

ו • 

( 15% ), כחול פרוסי ( 10% ) ושמן מינראלי סמיך; די ו¬ 
ספרים מכילה גם תערובת של אולאטים של קובאלט, 
עופרת ומאנגאן, המשמשת קאטאליזאטור לחימצון, וכתוצאה 
מזה — גם לייבוש, וכן חמרי-צבע נוספים. ד י ו - א נ י ל י ן 

טיפוסית מכילה, למשל, 110 ג' צבע־אנילין ו 180 ג׳ שלאכה 

* ■ 

בליטר כוהל. די 1 לית 1 גראפית מכילה אחוז גבוה ביותר 
של פיגמנט. ד י ו ־ ת מ ו נ ו ת היא תרחיף של פיגמנט בתמי¬ 
סת שרף־כוהל; תערובת של פיגמנט ושרף בשיעור של 1:1 
נותנת דיו מבריקה, בשיעור של 2:1 — דיו עמומה. — "ד י ו 
שוקעת בהשפעת קיטור" מורכבת מפיגמנט מומס 
בתמיסת שרף בנוזל כהלי (כ 1 הל או גליקול): כשרף 
משמשים מוצרים מאלמימה מאלאית וקולופוניום; השרף 
והצבע שוקעים, כשהכוהל המתרווה במים — מחמת רטיבות־ 
האויר או בהשפעת קיט 1 ר — מחלחל לנייר. — "דיו 
שוקעת בהשפעת חום" מורכבת מפיגמנט ומשרף 
סינתטי (כגון פולי־ויניל־כלוריד) ומרכך (כגון טריקרזיל- 
פ 1 םפאט), מומסים בממס נדיף המתאייד בחום. 

ד י ו ־ ח ו ת מ ו ת מכילה בדרך-כלל ריכוז גבוה מאד של 
פיגמנט עם אולאין׳ שמן־קיק או שמךפשתן. דיו לסרטי 
מ כ ו נ ו ת - כ ת י ב ה גם היא מרוכזת מאד ומכילה שמנים 
מוצקים, שמנים מינראליים בהירים, פאראפין או צרזין. 

,־ £0111101 . 5 ; 1904 , 112% / 0 €61x1141163 ץ 7011 , 31110 ^־ 031 . 14 . 0 
- 7/07161 ,-( $6/21611 , 305 >ן 1 \ 2 .£ ; ד 1922 , 111012 ) 11% <{ 1 )[ 71121612 

. 11 ■ . 1 ^ £110 5 ת 311 מ 17111 ) 11. 6X1X^616 711x1612, 1922 3 ; 711X16 
./) 111011 ) 11% (/ 761 0x6 ,־ £001101 . 0 ; 8 1932 ,( 10 . 0110111 . ££01111 
, 1 1113 111011 ^ 0 ^ 711x16, 1934; 0. /*.. ^111:011011, 112%3: 7/1611 €017X 

^4111214^(1611416, 1937 4 1(1., 172% (! , !1 קנ!\ 2 01 .* 10 <£ ^סקזסו . 
0110111. \1940 , 112%3 , 5 ־ 73101 ^ .£ . 0 ; 1943 ,( 485-494 ,ד ; 

\\£ 8. £1115, 711111111% \12%3, 1940; ^4. \^ 712121112% , 1£0 ס 
(11X61 711/20 112%3, 1940; 11. 8. 0350 01101 ) 111% 17111111% י ץ X1. 

111(111511". 58, 246), 1946; 111 ., 17121112% 111% (£:1^-011111131•, 

1951 .( 870-877 , 7 . £0011001 * .רח 0 ו 01 0£ - 01 ע 0 מ£ 

ד. אט. 

לי!, ^ 0 ^ 0 ק^יא^ם — 111115 ; 000001 010 03551115 — 

(המאות ה 2 — 3 לסד,"נ), היסטוריון ומדינאי רומי. 

דיו היה יליד ני_?ןיה שבביתיניה והשתייך לעולם ההלניסטי 


של האימפריה הרומית; כתב בשפה היוונית. הוא מילא 
משרות אדמיניסטראטיוויות חשובות בתקופת שלטונם של 
קומודוס, ספטימיוס מודוס וסורום אלכסנדר; בין השאר 
היה—בזה אחר זה — מושל הפרובינציות אפריקה, דלמטיה 
ופנוניה־עילית, וכן קונסול (ב 229 ). דיו כתב ביוגראפיה של 
ההיסטוריון אריאנוס וספר על חלומות. יצירתו החשובה 
ביותר היא ״היסטוריה של רומא״, מייסוד העיר עד 229 
לסה״נ, ב 80 ספרים. החיבור מתחלק ל 3 חלקים גדולים: 
1 ) תקופת הרפובליקה; 2 ) ממותו של יוליום קיסר עד מותו 
של מרקוס אורליוס ( 44 לפסה״נ — 180 לסה״ג); 3 ) תולדות 
רומא בשנים 180 — 229 לסה״נ. הספרים 36 — 54 ( 68 — 10 
לפסה״נ) הגיעו לידינו בשלמותם, 55 — 60 בצורה מקוצרת, 
17 ו 79 — 80 בחלקם; מספרים אחרים נשתמרו קטעים, וכן 
מצוי תקציר של הספרים 1 — 21 ו 44 — 80 מידי סופרים 
ביזאנטיים ביה״ב. 

תיאור המאורעות בחיבורו של דיו הוא אנליסטי — לפי 
סדר השנים, אם כי לפעמים סוטה המחבר מסדר זה מתוך 
התחשבות בצורך השלמת התיאור של נושא מסויים. דיו 
השתמש כמקורות ביצירותיהם של פוליביוס (ע״ע), ליויום 
(ע״ע) והיסטוריונים אחרים. בסימונו ניכרת השפעת תוקי- 
דידס (ע״ע); בדומה לו הוא משלב בתיאור המאורעות 

* 9 

נאומים ארוכים. בתיאורי מאורעות דראמתיים ודמויות אישים 
מתבלט כשרונו הספרותי. 

ב. ל. 

היהודים נזכרים בחיבורו של דיו פעמים רבות. הוא 
מתאר את אמונתם, את שמירת השבת ואת בית־המקדש ומציין 
לשבח את כושר עמידתם על ייחודם הלאומי והדתי (ל״ז, 
5,16 — 3,17 ) ; הוא מזכיר את עלייתו של הורדוס (מ״ט, 

29 ), את גירוש היהודים מרומא ע״י טיבריוס (נ״ז, 18 , 5 ), 

• • 

את יחסו של קלאודיוס ליהודי־רומא ( 0 ; , 6 , 6 ), את גביית 
מס-היהודים בידי דומיטיאנוס (ס״ו, 7 , 2 ) ואח המתתו של 
פלאוויוס קלמנם וגירוש אשתו דומיטילה ע״י קיסר זה בעוון 
התייחדותם (ס״ז, 14 ). אולם חשיבות מיוחדת נודעת לחומר 
שדל מספק לידיעת המאורעות ההיסטוריים הגדולים של 
תולדות־ישראל המשולבים בהיסטוריה של רומא — המרד 
הגדול והחורבן (ר״ה, 4 — 7 ) ; מרד יהודי קירני וקפריסין 
בימי טריינוס (ס״ח, 32 ), שלגביו דיו כשמש לנו מקור 
עיקרי; מרד בר־כוכבא (ס״א, 12 — 14 ). בדרך־כלל כותב 
דיו על היהודים והיהדות במידת הא 1 בייקטיוויות האפשרית 
מצד סופר יווני־רומי. רק תיאור מרדם של יהודי-הגולה 
בימי טריינוס נכתב מתוך איבה גלויה ליהודים ומייחס להם 
מעשי-אכזריות דמיוניים. אולם יש לציין, שתיאור זה שייך 
לאותו חלק של החיבור, שלא הגיע לידינו אלא בצורת עיבוד 
וקיצור בידי הסופר הביזאנטי כסיפילינום (מן המאה ה 11 ). 

הוצאות מדעיות: — 1895 ) ^— 1 , 111 ב׳\ 801556 .!{? . 4 \ן 
.( 1928 — 1890 ) .[ ;( 1930 

. £1355 . 1 ) . 01 *< 0 מ £0310 , 3 ז \ץ 1550 ^-ץ 1 נ 31 ?) .( 1 , 2 *זס\ 80£ .£ 

. 1899 ,( 1722 — 1684 ,. 111 .£ז 10 !\/ 

ךיואי׳ ג׳ 1 ן — ץ 0 ^ 6 ם מו 101 — ( 1859 , ברלינגטון 
[ורמונט] — 1952 , ניו־יורק), פילוסוף, פדגוג 
והוגה־דעות דמוקראטי־ראדיקאלי אמריקני. די' היה בן חקל¬ 
אים ; הוא למד פילוסופיה באוניברסיטה של ורמונט, ואח״כ 
באוניברסיטת ג׳ונז הופקינז בבולטימור. מ 1888 הורה פילו* 

לוסופיה באוניברסיטה של מינסוטה׳ ואח״כ בזו של מישיגן; 

*.* ׳,׳ 


387 


דיואי, ג׳ץ 


388 


מ 1894 עד 1904 שימש 
פרופסור בשיקאגו, ומ־ 
1904 עד 1931 באוניבר¬ 
סיטת קולמביה בניו- 
יורק. בשיקאגו ניהל גם 
את ביה״ס לחינוך, ובאו¬ 
תן שנים התחיל לפעול 
למען תיקון החינוך להל¬ 
כה ולמעשה! בין השאר 
ייסד ליד האוניברסיטה 
בית־ספר יסודי לדוגמה. 
לאחר מלחמת־העולם 1 
ערך די׳ סידרת הרצאות 
באוניברסיטה של טוקיו, 
וכן הרצה במשך שנתיים 
באוניברסיטה של פקינג. 
ע״פ הזמנת הממשלה התורכית ערך תכנית לאירגון חדש 
של בה״ם בתורכיה. 

בהשפעת ג׳. ם. מורים (ע״ע) גטה די׳ תחילה לדעות 
הפילוסופים הגרמנים הקלאסיים, בעיקר לתורתו של הגל, 
אולם לאחר מכן התנגד להן. הוא נתפס להעברת מושגי הדאר־ 
וויניזם לתחום מדעי הרוח והחברה והושפע השפעה מרובה 
מוילים ג׳ימז(ע״ע); בצדו של זה האחרון נעשה די׳ לדוברו 
העיקרי של ה פ ך ג מ ט י ז ם (ע״ע) באה״ב. די׳ ייצג בתוקף 
את הכיוון האמפיריסטי, הנאטוראליסטי והאנטימטאפיסי של 
הפדאגמאטיזם בכל התחומים, מתורת־ההגיון — שבה הונהגה 
שיטת־חשיבה זו לראשונה ע״י צ׳. ס. פירם (ע״ע) — עד לכל 
הבעיות החשובות של עיצוב־החיים בביה״ס ובחברה. 

נקודת־מבטו היסודית של די׳ היא ביולוגית־סוציולוגית; 

הוא רואה את האדם בתוך סביבתו ובתהליך תמידי של 
התפתחות. למשנתו העדיף לקרוא בשם "אינסטרומנטאליזם" 

("מכשיריות"), או גם "אכספרימנטאליזם". די׳ רואה בשכל 

•* •• • • 

את המכשיר שבו מתגבר האדם על מצבי-חיים פרובלמא־ 
טייס (והשד "חובות הלבבות" לר׳ בחיי אבן פקודה [ע״ע]). 
לדעתו משמשות רק הבעיות המציאותיות מניע רציני 
לפעולת החשיבה, וזו מצדה קובעת את התנהגותו של האדם: 
רעיונות הם תכניות. הנסיון, ההולך ומתרחב בדרך הניסוי, 
מכשיר אותנו להבין את העולם המשתנה שבו אנו חיים, 
להכיר את מבנהו ואת התפתחותו לעתיד לבוא ואף לשנותו. 
המדע הוא הפונקציה הכוללת והפעילה של יחסי־הגומלין 
שבינינו ובין עולמנו. יחס זה משמש מקור לבעיותינו, ופתרונן 
הוא בחינת קידמה פראגמאטית. ההכרה עצמה היא תהליך של 
פעולה בתוך מציאות החיים, שהיא ניתנת לשינוי מתמיד. 

די׳ מדגיש את האתוס שבהכרה הנסיונית, ובפרט בעבודה 
המדעית: את שאיפתה המתמדת להפוך מצבים פרובלמא- 
טייס ובלתי־ברורים למצבים, שתהא לאדם שליטה עליהם. 
אף מבחינה מוסרית החיים הם תהליך של פעילות, שבו אנו 
משנים את מצבנו — הפרטי ובעיקר החברתי־המשותף — 
ואת עצמנו. התהליך המתמיד של השתלמות או של הש¬ 
תכללות הוא כשהוא־לעצמו המטרה. איזהו טוב ? — ההולך 
ונעשה טוב יותר. — על״אף האמפיריזם שלו משתדל די׳ 
לשמור על כוחם של האידיאלים המוסריים. בתורת־המידות — 
כמו בפילוסופיה בכלל — הוא נלחם נגד הריחוק מן החיים 
והעולם, בגד הדואליזם (ע״ע) של הפרדה מטאפיסית בין 


היצירה והפעולה ובין האידיאלים. את אלה האחרונים משתדל 
הוא לבסס על חיי האדם, שנגד עיניו מופיעים האידיאלים 
כמגמת פעולתו: "את האידיאלים המוסריים יש להוריד אל 

האדמה״ (ס* 11 ^ 30 > * 011211 ־ 31 ! 136 : 01151 ־ 1 1631$ ) 1 31 ז 10 \ " 

יי 1:11 ־ €31 ). 

כשם שהפראגמאטיזם ופילוסופיית-החיים קרובים זה לזה, 

כן מצוי במשנתו של די׳ אף הניתוח הפילוסופי המודרני 

של האכסיסטנציה, למשל בבחינה שהוא בוחן את הקשרים 

•• • • • 

ה״אכסיסטנציאליים" שבין הערכה, שאיפה וצורך. די׳ מדגיש 
את חשיבות הצרכים (האינטרסים) של הפרט ושל הקבוצות 
החברתיות, הן בהתפתחות בעיותיה של פילוסופיית המידות 
וההערכה, האנתרופולוגיה, הפסיכולוגיה ותורת-החינוך, והן 
בהתבוננות ההיסטורית בחיי־החברה. כאן משמשת ראיית 
גורם־האינטרס נקודת־ראות סוציולוגית־מאטריאליסטית, 
בעיקר להסברת הליבראליזם הקאפיטאליסטי, להבנת הפי¬ 
לוסופיה האינדיווידואליסטית שלו מתוך מצב־התהוותו, 
ולהבנה של הפיכתו לעמדה שמרנית ושל המשבר הקשה, 
העובר עליו היום עם קום המשטרים הדיקטאטוריים. כנגד 
כל ייצוב של אינטרסים קבוצתיים מעמיד די׳ את נקודת- 
המבט של שינוי חברתי מתמיד! מאחר ששינוי זה חל מכל־ 
מקום, מוטב שתוסת ותנהל אותו סמכות מאורגנת ע״י 
החברה, שתדע לשמור על חופש־הפרט. דוגמה ממשית 
לצירוף זה של סמכות (כלומר — משמעת שבתיכנון) ושל 
חופש ודינאמיקה־שבהתפתחות רואה די׳ בשיתוף־הפעולה 
בין המשכילים במדע, משא־נפשו הוא ששיתוף־פעולה חפשי 
זה יוסיף להתפתח ושיהא רישומו בחיי־החברה ניכר ככל 
האפשר. אף אירגון הדמוקרטיה הפעילה בחינוך היה חלק 
של פעולתו למען הגשמת אותו האידיאל. 

בתורת־החינוך של די׳ נחשב הילד כאדם ממש: לא רק 
כאדם בהתהוותו, חבר־לעתיד בחברה שלקראתה הוא מתחנך, 
אלא גם חבר בחברה שבה הוא חי בהווה. תורת־החינוך של די׳ 
חדורה לכל פרטיה ע״י השקפתו על הדמו׳קראטיה כאורח- 
חיים וכעקרון־פעולה חי ( 1011011 ׳. 0£ 10 ק 01 ת 1 זק 2 ב 11 ז\ 11 2 ). 
החינוך המתקדם, מיסודם של די' ושל תלמידיו ועוזריו — 
בעיקר ו. ה. קילפטריק — זכה להשפעה רבה באה״ב. הוא 
מושתת על העקרונות הבאים: ביה״ס צריך שיהא "מוסד 
חברתי חיוני״ ( 1051111111011 $00121 21 :ז 1 ׳\ 2 ), שלא ישמש 
הכנה לחיים בלבד, אלא ייהפך בעצמו לחיים מעשיים וחבר¬ 
תיים; הערנות והכוחות אינם מתפתחים אלא ע״י שימושם 
הפעיל בחיים; החינוך צריך שיטפל בבעיות חיוניות בעולמו 
של הילד ושל המבוגר; התלמידים לומדים, בהדרכת המורה, 
להיות אזרחים ע״י מילוי חובות ותפקידים אחראים של 
אזרחים בקבוצה החברתית שבתוכה הם חיים: בכיתה, 
בכינוס ובמגרש־המשחקים (וע״ע אה״ב: החינוך, עמ׳ 103 ). 

די׳ נלחם לרעיונותיו עד זקנתו המופלגת בפעילות ובמרץ 
רב, והשפעתו היתה גדולה וממריצה במשך כשני דודות. 
אמנם משנתו — יותר משהיא פילוסופית במובנה המדוייק 
היא אידיאולוגיה מדעית מודרנית; אולם במובן זה היא יצירה 
חשובה ופורה. די׳ היה היוזם של רפורמה פדגוגית, ומבחינת 
כל סגולותיו היה איש־המעשה — נציג בולט של רוח אמרי¬ 
קה במחצית הראשונה של המאה ה 20 . — בשנים האחרונות 
הוטל דופי מבחינה פוליטית בראדיקאליזם שלו, ותלמידיו 
נאלצו להגן על תורתו מפני החשדות שטפלו עליהם. 

על האסתטיקה של די׳ ע״ע אסתטיקה. עמ׳ 96 . 



נ׳וז ד י ואי 








389 


דיואי, ג׳ון—דיואן 


390 


מספריו: 01663 63280816 ? (עברית: "אני מאמין 

בחינוך״׳ 1946 )< 1897 ; 5001617 303 5011001 ?ב! , ! ("בי ה" ס 

והחברה״), 1899 ; £111105 (״תורת חמידות״), 1908 ; - £311 

5 ץ £552 0330021 (״מסות בחינוך״) 1910 ! - 5 111 £x ץ £553 

£0£10 !^מסבת״סק (״מסות בלוגיקה ניסויית״), 1916 ; ׳ 110 

ץ 11 ק 1111080 ? מ 10111 :ו 10 ו־ם 18 ! 00 (״שיקום הפילוסופיה״), 1920 ; 

;: 100 ) 000 3001 £־ 111 :ן £111111311£13 ("טבע האדם והתנהגותו"), 

1922 ; £ז 11 ; 31 א 1 ) 20 £:> €1:1611 <£%£ (״נסיון וטבע״), 1925 ; 11£ ד 

?* 313111 * 0 ־ £01 00051 (״ביקוש הוודאות״), 1929 ; ץ 11 ־! 0 ^ס\נ 

0 §ת 3 !! 0 500131 3:16 (״סמכות ושינוי הברתי״), 1936 ; 

^:: 01 ^ 10 0£ ^־:ססן{^ 10,1110 § 0 ׳ 1 ("לוגיקה, תורת הבחינה"), 

1938 ; 10031100 )£ 1 ) 30 (״נסיון וחינוך״), 1938 ; 

! 101 * 31113 ^ 0£ $זס 10 \ד (״תורת ההערכה״), 1939 ; 0001001 ־ £1 

0 ־ 3011:01 ) 3001 (״חירות ותרבות״), 1939 ; 0£ 15 ת 10 כ 01 ז? 

(״בעיות בני-אדם"), 1946 . 

ש. מ. בלומנפילד, משנת די' והחינוך העברי, תש״א; 

ג. חורגין, הפילוסופיה של ג׳. די׳ (בצרון, כ״ב), תש״י; 

א. ע. שפיר, פילוסופיה וחינוך: פרגמטחם (אנציקלופדיה 
חינוכית, א')/ 1958 ן 6 £6116 11116112 ; 1934 ,.<£ ./ , 01611131111 ? .¥\ 

.{ ־<נ 1 . 06 ) $0$12$ 11210 ? 3 '.<£ ./ : ¥0713 [ 51036712 1116 212 
— 76$ ,$״ 11676$ ,. 16 ; 1939 ,.(£ ./ ,אל 1400 .$ ; 1939 ,(־ £31:1161 
, 1113 ) 56161166 / 0 1167 11110$0£ < ז .'.<£ ./ ; 1953 , 510 , 16$ ) 0011$£17 
./ / 0 £12110$0£11$ £116 ; 1950 ,(^ 13001 . 5 . 06 ) £76630111 

. 0 .£ ; 1951 2 ,(קק 11 נ 801 .? . 06 ) . 9 , 

51611207$ 1116 £0 : 112 ) 51 / 0 111176 ) 151 1116 1113 ) 111011 ) £3116 ,'< £356 
; 1955 ,.(£ .// 0 22113171 ! 511 £126 ,־ 05501 ־ 01 .£[ .? ; 1952 ,.<£ ./ / 0 
. 06 ) 13112012 ) £7 . 7112267 1126 10 12012 ) 0 012171111 $:£! :.(£ ./ 

13 <£ ./ / 0 212012$ ) £021123 ,־ 01 ^ £31 . 0 ; 1955 י ( 61113.11 ־ £1 . 1 

. 1955 , £12607$ 11 ) 111012 ) £ 3146 

א. ע. ש. 

1 ^^'* — ץ 0 ^\ 00 ( 0550111 .£ £0015 ) 1 ס\ 101 א! — 

• * • 

( 1851 — 1931 ), ספרן אמריקני, מפתח מדע הספרנות, 

ממציא השיטה העירונית למיון הספרים. די׳ למד באמהרסט 
קולג׳ (מם.), וכבר בתקופת לימודיו היה מנהל־בפועל של 
ספריית הקולג׳ והתחיל בפעילותו לקראת שיפור אירגון 
הספריות. ב 1876 הופיע ספרו 601 ( 5118 2113 1023011 ) 012551 

^^13^X £01 0212108111118 2113 ,\1121181118 316 800105 2113 

ץ! 2 ! £18 2 0£ 81615 קת 21 ? ("מיון ומפתח־עניינים לקיטלוגם 
ולסידודם של ספרים וחוברות בספריה"). די יסד את 
התאחדות הספריות האמריקניות והתחיל להוציא לאור 
את כה״ע 101111121 £ 181 : 217 . מ 1883 עד 1888 היה מנהל 
הספריד. של אוניברסיטת קולמביה, וכן פרופסור למדעי 
הספרנות (ץמ 01 מ £00 £ 181217 ) באותה אוניברסיטה. בתקופה 
זו יסד די׳ את ביה״ס לספרנים של מדינת ניו־יורק. בשל 
סירוב שלטונות האוניברסיטה להרשות לנשים ללמוד באותו 
בי״ס, התפטר די׳ ב 1888 , העביר את המוסד לאלבני וניהלו , 
שם עד 1906 . ב 1889 נתמנה מנהל ספריית מדינת ניו־יורק, 
וב 1904 — מנהל כללי של ספריות המדינה. מלבד זה היה 
פעיל במוסדות חינוכיים שונים. 

שיטתו העשרונית של די׳ נתקבלה בספריות רבות גם 
מחוץ לאה״ב, בין השאר — בישראל. הספרות בכללותה 
מחולקת ל 10 חוגים, שכל אחד מהם מקבל את אחד המספרים 
מס עד 9 , והם: ספרים כלליים, פילוסופיה, דת, סוציולוגיה, 
בלשנות, מדע טהור, מדע שימושי, אמנות, ספרות, היסטוריה. 
חלוקת־משנה ראשונה נעשית ע״י תוספת הספרות מסס עד 
99 לעשר הספרות האלו, שהן עצמן משמשות לסימון המאות. 
למשל: ההיסטוריה מחולקת להיסטוריה כללית ( 900 — 909 ), 


גאוגראפיה ( 910 — 919 ), ביוגראפיה ( 920 — 929 ), היסטוריה 
עתיקה ( 930 — 939 ) וכד. כל חלוקה נוספת נעשית ע״י תוספת 
מספרים עשרוניים אחרי נקודה, למשל: 922 כוללת ביוגרא¬ 
פיות של אנשי־דת, 922.2 — של אנשי־דת קאתוליים, 
922.21 — של אפיפיורים! 922.9 — של לא־נוצרים, 
922.96 — של יהודים, 922.97 — של מוסלמים. ברוד, שאפשר 
להרחיב את העשרונים לצד ימין לפי הצורך! על כן נתונה 
שיטה זו לפיתוח בשביל ספריות שאינן בנויות לפי המתכונת 
של הספריות הכלליות בארה״ב, ואף בשביל ספריות מקצו¬ 
עיות. — הספר המפרט את השיטה נקרא (החל ממהדורתו 
השניה, 1885 ) 36x ת^ 6 ז\ 861211 2113 מ 012551£102110 060111121 

("מפתח עשרוני למיון וליחוס"). 

בעקבות שיטתו של די׳ נוהגים היום לסמן סימון עשרוני 
גם את הסעיפים וסעיפי־המשנה שבספרים ובמאמרים מדעיים. 

מלבד בבעיות הספרנות עסק די׳ בעיקר בשני עניינים: 
בהנהגת השיטה המטרית באמריקה ובהמצאת כתיב אנגלי 

04 * 

פשוט יותר, המותאם להגיד..■ את שמו שלו כתב 001 ; אלא 

שהבאנקים סירבו לקבל צ׳קים חתומים בכתיב זה. 

* 

ח. וליש, המיון העשרוני האוניברסלי (״מדע״, ג/ מס , 1 ), 
תשי״ח; . 1944 ,.ס ./ו,■ו 10 > 1 > 1 .׳׳ 1 ; 1932 ,.ס .זו, , 6 ^ 03 .ס 

מ. פ. 

1 י ^ 1 (ילגיס), מונח מתחום האדמיניסטראציה והספרות 
בארצות התרבות האיסלאמית: המלה מופיעה 
בהיסטוריוגראפיה הערבית מזמן הכיבושים, ומשרשה "דת" 
נגזר פועל ערבי במובן "כנס חומר בכתב"! אחד מספרי 
ההלכה הנכבדים נקרא ״מדונה״. — מקור המלה, כנראה׳ 
פרסי׳ אד האטימולוגיה שלד, אינה ברורה. 

בימי הח׳ליפים הראשונים היה הדי׳ פינקס הערבים, שהיו 
זכאים לקבל קצבות מהכספים שזרמו לאוצר-המדינה עקב 
הכיבושים. שימוש המלה הורחב לציון משרדי־ממשלה הקשו¬ 
רים בעניינים פיסקאליים, ואח״ב גם מעבר לזה. מימי בני־ 
אומיה ידועים: די׳ אלג׳נד (הצבא) — לרישום אנשי- 
הצבא! די׳ אלח׳ראג׳ — לגביה ולניהול של מסי־ד,מדינה! 
די׳ אלרסאיל — הקורספונדנציה! די׳ אלח׳אתם — משרד¬ 
החותם, שבו היו משאירים העתקים ממכתבי הח׳ליף; די׳ 
אלבריד — הדואר. תחילה נהגו בדי" הלשונות הרשמיות 
שמלפני הכיבוש — פרסית בעיראק ויוונית במצרים ובסו¬ 
ריה! בימי עבד אלמלך ( 658 — 705 ) הונהגה בדי" השפה 
הערבית. 

בימי העבאסים חלו בזמנים שונים שינויים בצורות האד¬ 
מיניסטראציה, בוטלו די" ישנים והונהגו חדשים, כג 1 ן די' 
אלאזמה — מוסד־ביקודת על חשבונות הממונים על הכנסות 
המדינה והוצאותיה! די׳ אלנזר פי אלמזאלם — בי״ד 
לעירעורים. משרז״הקורספונדנציה נקרא בזמן מאוחד יותר 
די׳ אלאנשא. התפתחות המונח הביאה, איפוא, מהכתובים — 
למשרד המנהל את הכתובים, ואפילו לגוף האנשים המנהלים 
את המשרד. 

בתורכיה העותמאנית היה פירוש המלה די' — אסיפה 

רשמית, שנתכנסה בארמון השולטאן בראשותו של הוזיר 

• * 

הגדול, וכן נקראו בשם זה גם קבלות־הפנים הפומביות של 
שגרירים, מגישי־בקשות וכיו״ב. בתקופות מסויימות היו די" 
כאלה גם בכמה מחוזות ומד,לו ע״י מושל־המחוז. מהדי׳ 
העותמאני נובע, בנראה, השימוש במלת די׳ בלשונות האירו¬ 
פיות לציון ספה, על־שם הספות הארוכות שהיו מוצבות 


391 


דיואן—דיוגנס מאוינואנדה 


392 


לאורך הקיר בחדרי־קבלה כאלה. — בתורכית — ואף 
בערבית — חדישה משתמשים במלה זו לציון לשכה, כגון 
לשכת־המלך, לשכת נשיא-הדפובליקה. 

"רשימה כתובה" מסוג אחר מהווה קובץ שירים של 
משורר אחד או של משוררים אחדים, הנקרא כרגיל אף 
הוא די׳. 

, £65 3 7113316 ( 116 * 171 1 <}<(§£ ( 0 /( 07 * 1315 . 71 , 0016 ?- £300 . 31 
; 1949 ,ה 10 * 1 ) 7 * 17111115 33 ( 3701 , 11153101 ? • 3 > . 5 ; 1936 

.* $65 ! 16 ( 1 0113 ע* $0616 7 51017116 , 00 ^ 130 . 01611-14 .ג . 14 

. 1950-1957 , 1 

ח. י. כ. 

ךי^אר/ סר 5 ן /י מ? — ־ 31 ^ 00 05 בת 3 ן (ז 51 ) — ( 1842 — 
♦ • 

1923 ), כימאי בריטי ממוצא סקוטי. שימש פרופסור 
למדע ניסויי בקימבריג׳ ואח״כ פרופסור לכימיה בלונדון. 
ב 1904 הוענק לו מעמד אצילות. — בכימיה אורגאנית עבד 
די׳ בחקר חמרי־נפץ! יחד עם פ. א. אבל (ע״ע) המציא 
את הקורדיט. אולם את עיקר מקומו קנה לו בחקר הגאזים 
ומצב החומר בטמפראטורות נמוכות מאד. ב 1891 בנה מכונה 
להפקת חמצן נוזל בשיעורים ניכרים, ובייחוד פתר את 
בעיית שימורם של נוזלים מפני השפעת הטמפראטורה ע״י 
המצאת הכלי עטוף־הריק, שנקרא על שמו (ע״ע תרמוס). 
שנים מועטות לאחר כך עלה בידו להפיק מימן נוזל ( 1898 ) 
ומוצק ( 1899 ) בדרך פעולת ג׳אול־תומסון(ע״ע ג׳אול; גז, עט׳ 
544/5 ! נוזל). בחקר תכונותיו של החומר בטמפראטורות 
נמוכות גילה את התכונות המאגנטיות של חמצן ושל אוזון 
נוזל! וכן הוכיח, שחמרים רבים (כגון נוצות וקליפת־ביצים) 

נעשים פוספורסצנטיים בטמפראטורה של האויר הנוזל. כיוצא 

** י • 

בו חקר את כוח ספיחתו של פחמן־שריפה בטמפראטורה נמו¬ 
כה ועשאו יסוד לשיטת הפקה של ריק מופלג ושל אנאליזה של 
גאזים. ב 1910 הצליח לקבוע את מידת יצירת ההליום מתח־ 
מלח־ראדיום. — מאמריו נאספו והוצאו בשני כרכים ב 1927 . 

. 1924 , 1842-1923 ,. 0 ./ .£ח 0 -״ 5 וחז 4 .£ . 11 

דיוגנטום (; 0 ;זףי\ץ 16 צ!), אגרת א ל — חיבור אפולוגטי 

• ; 7 י • י י • ** י• — • • 

נוצרי מן המאה ד, 2 או ה 3 . הוא כתוב בצורת 
דברי־תשובה על שאלותיו של די׳ על מהות הנצרות. הנצרות 
היא "אומה חדשה", השונה גם מן היוונים הסוגדים לאלילי 
כסף וזהב מעשי ידי אדם, וגם מן היהודים בעלי האמונות 
הטפלות, שהם מקריבים קרבנות לעושה שמים וארץ (פרט 
זה מגלה חוסר ידיעת המחבר על היהדות של זמנו) ושמצוו־ 
תיהם המעשיות סותרות את ההבנה הנכונה של רצון האל, 
שהרי איך אפשר לקבל או לאסור חלק מן הדברים שברא 
האל לצויד האדם ? 

האגרת מתארת את מעמד הנוצרים בעולם כגרים בכל 
ארצות מושבותיהם, אע״פ שהם אזרחים, ולא שפה ולא 
אורח־החיים אינם מבדילים אותם משאר בני־אדם. היא 
משווה את מקומם בעולם למקום הנפש בגוף האדם, שהיא 
ממלאה את כל איברי-הגוף אך איננה חלק ממנו. כשם 
שהנפש מקיימת את הגוף, כן מקיימים הנוצרים את העולם. 
בהמשך האיגרת מדובר בין השאר על ביאתו של ישו לעולם 
ועל טעויות הפילוסופים. סוף האיגרת אבד. — האיגרת 
נשתמרה בכ״י יחיד בשטראסבורג, וזה נשרף ב 1870 בשעת 
המצור על העיר. האיגרת כתובה בשפה נאה! אע״פ שאינה 
כוללת ידיעות היסטוריות מעניינות, ערכה בכמה הגדרות 
מקוריות על מקומם של הנוצרים בעולם בתקופה שלפני 


?311-65 : תפיסת השלטון ע״י הנצרות. הוצאה חדישה 
.3 1 ) 6 ) 05£01161 ק . ?. X. ?11111( , 1, 390—411) 

( 117 * 670 * 01 ה 16 ( 116 * 715 1 ( 6 * 01 367 010£16 ה 0170 016 ,^ 030 ־ 1431 £׳ , 

1, 513-5, 1897; £. 1460 7 \ 3$0 16 ( 116 * 017160 * 65 * 611 0 ( , 0 > 001 ח )/- 
$) 1611 , 619-623, 1924. 

3 דיוגגס לארטיוס — ; 10 זו) 18 )\ 1 ;ןד\ 1678 ^ — (המאה ה 
לסה״נ), סופר יווני, מחברו של ספר על חייהם ועל 
דעותיהם של הפילוסופים מן האסכולות השונות. על חייו 
ועל אישיותו של די׳ אין לנו ידיעות. ספרו הוא החיבור 
החשוב ביותר על תולדות הפילוסופים שהגיע אלינו מהתקו¬ 
פה העתיקה, וכלול בו חומר דב־ערך, למשל: כתבים של 
אפיקורוס, שהם מרבית כתביו של אותו פילוסוף שנשתמרו. 
נראה, שדי׳ נזקק הן לחיבורים מקוריים של הפילוסופים, 
והן לספרי מחברים שקדמו לו, שעסקו בתולדות הפילוסופים! 
לפרקים השתמש גם בחומר של הדוכסוגרפים (ע״ע), 
שבסופו של דבר מקורו הוא תאופרסטוס (ע״ע). קיימים 
הקבלים מעניינים בין מקומות מסויימים שבספרו של די׳ 
ובין ידיעות על פילוסופים הנמצאות בכתביו של הסופר 

הנוצרי קלמנס (ע״ע) מאלכסנדריה. 

14. 01015, 00x0£70$)11 £ 1 ( 1661 , 161 52 זז 3 ^\ 5011 .£ ; 1879 ,.ן>ף , 

0. 0 (?301 >'-^1550^3, 140311 ,.ד 01 ז 1 ^ . 1355 ;! . 11 . 01 ץ 0 מ£־ X5 
738-763); 001 115 ( 111610111 ) . 0 . 0 11530171 ( 131 ^) 06 , 0110 ־ , 

1899; £! 1161 ( 1 ' 1 ( 16 ) 11 116 ( $10£70$ . 10171 -. £116611 016 , £00 .־ ' 
11161 (1715611611 $07111, 35 5^0)., 1901; 0. 0., 1,1665 0 / 
01111116111 $)11)050$)1675 (0 . 1950 ,( 5 .^ 14101 . 0 . 14 ז \ 6 . 3051 ־ 

ךי 1 גנס מא 1 ינ 1 אנךד! (המאה ד, 2 לסה״נ (?]), פילוסוף 

* ! * 

אפיקורי. על קיומו לא נודע אלא בעקבות מימצא 
ארכאולוגי ב 1884 , כשנתגלו קטעים מכתובת ארוכה, בהקף 
של ספר, שחיבר די׳ וחרת אותה באבני אכסדרה בכיכר המרכ¬ 
זית שבעיר־מגוריו אוינואנדה 800 ׳״ 0 ס-״סי) שבדרום־מערב 
אסיה הקטנה. בכתובת זו מופיע די׳ כחסיד תורתו של אפי¬ 
קורוס (ע״ע). הוא מכריז, שעל הפילוסופיה לשחרר את 
האדם מן הפחד מפני האלים, וכן מן הפחד מפני המוות, 
המכאוב והצער. היא צריכה לקצץ בתאוות העוברות את 
המידה הטבעית, לשים קץ להערכות המוטעות של הדברים 
ולהביא לידי אטרכסיה (ע״ע). די׳ מסכם את השקפות 
אפיקורוס בתחום הפיסיקה, תורת־ההכרה והאתיקה ומתפל¬ 
מס בחריפות נגד שיטות פילוסופיות אחרות. הוא תוקף את 
סוקראטס על שראה את מחקר־הטבע כחסר־ערך! וכן את 
אריסטו, שלו הוא מייחם — בטעות — את הדעה הסקפטית, 
שידיעה ודאית של הדברים נמנעת בגלל מהירות זרימ¬ 
תם, — דעה שהיא, לאמיתו של דבר, מושפעת מתורתו 
של הרקליטוס (ע״ע). את אמפדוקלס (ע״ע) הוא מבקר 

יו * * •• 

בגלל אמונתו בגלגול־נשמות (ע״ע). הוא פוסל את הסטואי¬ 
קנים בגלל אמונתם בניחוש־עתיז־ות ובהשארת־הנפש, ואינו 
נמנע אפילו מביקורת על דמוקריטוס (ע״ע) בגלל נקודות 
מסוייימות שבתורתו. במכתב מיוחד, הכלול בכתובת, הוא 
מרצה את ההשקפה שמספר העולמות הקיימים הוא אין־סופי. 
די׳ רואה את עצמו כאזרח-העולם, שכן "כל העולם הוא 
מולדת אחת וכל הארץ בית משותף לכל"! "אפילו אלה 

שעדיין לא נולדו שייכים אלינו". 
לכתובת די׳ נודעת חשיבות רבה, הן כמבהירה את תורתו 
של אפיקורוס בנקודות אחדות, והן כעדות לחיוניותה של 

.2 התורה הזאת במאה ה 

£1. 115000?, £$!){1170156)16 861171)1611 011) 816111 (1111010. ^40- 
50001 47, 414 5 <06110 15 ה 010£6 , 1111301 ^ .ץ ; 1892 ,(.{)ן - 
(1113611515 £70£171671*0 , 1907; £. ?1£0 $67 616 * 0/171510 ,ס 0 ס - 
31110 6 1(1 )07171021101} 0 )3050)160. 31 0$161170, 1, 1 5^., 1936. 

. ש. ם 












393 


דיוגנם מאפולוניד! — דיוגנם מפינופי 


394 


ךי 1 גנם מאפ 1 ל 1 ניה (המאה ה 5 לפסה״ג), פילוסוף יווני. 

• * * 

די׳ היה ידוע מאד באתונה, ויתכן שבמשך תקופה 
מסויימת גר שם. הוא כתב ספר בשם "על הטבע" (! 6 0 ח 
;׳ 0080 <*>׳, שממנו נשתמרו קטעים אחדים. 

תורתו נראית מבחינה מסויימת כהמשך לשיטתו הפילן־ 
ס 1 פית של אנכסימנס (ע״ע) בדבר האדר האין־סופי והנצחי 
כיסוד הראשון, שכתוצאה מהשתנויות החלות בו—התעבותו 
או דילולו — מתהווים שאר כל הנמצאים. האויר הוא האל 
הנמצא בכל מקום והמושל בכל; גם נפשות בעלי־החיים 
אינן אלא אויר, שהוא חם יותר מהאויר שבחוץ, אך קר 
יותר מהאויר הנמצא בקרבת השמש. מסתבר, שבחזרה זו 
לפילוסופיית־הטבע המילטית יש משום תגובה שלילית על 
הדואליזם של אנכסגורס (ע״ע), בן־דורו של די׳. בניגוד 
לאנאכסאגורס, אין די׳ מקבל את ה״שכל" כישות בפני עצמה, 
אלא מייחס לאדר הכרה שכלית. לפיכך אפשר לראותו 
כהילוזואיסט, הרואה את החיים כתכונה יסודית של החומר. 

יש רגליים לסברה, שדי׳ הציע הסברים טלאולוגיים לתו־ 

•* •• •* 

פעות טבעיות שונות, ואולי במיוחד לתופעות שבתחום 
הביולוגי, שבו היה לו עניין רב. ייתכן שהסברים אלו השפיעו 
על ההשקפות המיוחסות לסוקראטס ע״י כסנופון, ואולי גם 
על השקפות מסויימות של אריסטו, ובעקיפין גם על הפילו¬ 
סופיה הסטואית. דעות מסויימות שאותן שם אריסטופנס 
(ע״ע) ב״עננים" בפי סוקראטס, מקורן בתורתו של די׳. 

; 1886 ,( 350-363 , 41 0056010 ? . 1111610 ) . 1 / .ס . 0 ,נן־ 01 ] 3 א .? 
; 1887 ,( 1-14 , 42 . 10 כ 11 ) . 4 ^ .( 1 . 0 . 11 3 ס< 1 ^ 7 ) 06111 , 01615 
; 1922 ,.? 1 416 , 1 , 66 ) 6£1111 ) 7 06301 \ . 3 > €1110 £711 £1 ■*¥ 016 ,. 10 
' 2111 ,• 61161 ? 7 . ז \\ ; 1908/9 1-11 ,.*/ .ס .ס , 3056 * 1 ^ .£ 
- £10111016 11 ( 1 £ 0.01111111 610 ( £771161 15 1616010£11011671 . 1 > . 061011 

576111177 £ . £63011101711 -. 1111 ? 016 ,׳ 011161 . £1 ; 1925 18 , 163 

ץ 7176010£ 7176 י ז 63£6 | .¥\ ; 1941 ,( 76 11165 ־ 1061 ) . 74 . 6 . 0 . 3 
. 1947 ..ן>ך> 5 164 , 603 ן 1 (ןס 3 ס ¥1111 ) 06661 1 ( £001 7116 {ס 

ש. פ. 

ךי 1 ^נם מפ״נזפי (המאה ה 4 לפסה״ג), פילוסוף יווני, 
המפורסם בין הפילוסופים הקיניקנים (ע״ע) בגלל 
הסיפורים הרבים שרווחו עליו והפתגמים שיוחסו לו. 



דיוגנם בחביתו וא 5 כסנדר מוקדח 
(תב 5 יט עתיק, וי 5 ה א 5 באני, רומא) 


סיפורים אלו, שבהם די׳ מופיע כטיפוס־אב אידיאלי של 
הפילוסוף המממש באישיותו את החזרה לחיים הטבעיים 
וסותר בגלל יזה את יסודות חיי־התרבות היווניים, מקשים 
על חקירת חייו. מסופר עליו, שהוא גורש מעיר־מולדתו, 
שהיה באתונה תלמידו של אנטיסתנס (ע״ע), ושנמכר כעבד 

— - • 4 

לפסניאדס מקורינתוס. לפי מסורת אחת חיבר די׳ כמה 
ספרים, ואילו לפי מסורת אחרת לא כתב אף ספר אחד. 

קשה מאד לקבוע בוודאות את חידושיו הרעיוניים של 
די׳, אך מסתבר שאחד מהם היה ראיית עצמו כאזרח־העולם. 
השקפתו זו מסבירה את הערתו של פלוטארכוס, שאלכסנדר 
מוקדון הגשים את תורתם של הקיניקנים ע״י ייסוד ממלכתו. 
כן נראה, שתורתו של די׳ על השותפות בנשים ובילדים אינה 
עולה בד בבד עם תורתו של אנטיסתנס, שאותו ביקר די׳ 
גם מבחינה אישית, בהאשימו אותו בנטיה לתפנוקים. לפי 
המקורות העתיקים, המוסרים אולי גם דעות מאוחרות יותר, 
שלל די׳ — מתוך דבקות קיצונית ב״חיים טבעיים״ — את 
הנהגים התרבותיים והדתיים, כגון טכסי־קבורה, ואפילו את 
איסור אכילת בשר־אדם, בהסתמכו על ההתנהגות של בעלי־ 
החיים למיניהם ושל העמים חלא־יווניים. כמו כן שלל את 
המדעים; יחד עם זה נמסר, שהוא ראה את השכל כאל 
הנמצא באדם, ואת הפילוסוף — כרופא־הנפשות. 

מסתבר, שדי׳ המציא או פיתח בהרבה את הפרישות 
הקינית, שיסודה אינו בשנאה לגוף, אלא ברצון לאמן את 
האדם באורח־חיים קשת כדי לשחררו מתלותו בדברים 
הנראים לקיניקן כמותרות. לפי מעשיות רבות שנמסרו עליו 
הרחיק לכת בהדגמת חוסר־הבושה — מאחר שגם הבושה 
לא היתה בעיניו אלא מן המוסכמות המלאכותיות. רווחו 
סיפורים על התנצחויותיו עם אפלטון ועל פגישתו עם 
אלכסנדר מוקדון. — הטראגדיות והמכתבים שיוחסו לו 
אינם משלו. — המקור החשוב ביותר על אודות די׳ הוא 

דיוגנס לארטיוס (ע״ע). 

• * 

• • 

די׳ הוא אחד הפילוסופים היווניים הידועים לאיסלאם 
וליהדות. אלפראבי מזכיר אותו כראש אסכולת ה״כלביים". 
בספרו "מוסרי־הפילוסיפים" מקדיש חנין אבן אסחאק פרק 

• — י 4 

אחד לפתגמיו של די׳, ומשם מצאו אחדים את דרכם לספרות 
היהודית של יה״ב, למשל לס׳ "תיקון מידות הנפש" לר׳ 
שלמה אבן גבירול ול״שירת ישראל" לר׳ משה אבן עזרא. 
אלשהרסתאני, מחבר "ס׳ הכתות והאסכולות", מקדיש אף 
הוא לדי׳ פרק אחד, שבו הוא מספר עליו אנקדוטות טיפו¬ 
סיות, שהן ידועות בחלקן מהספרות היוונית. בספרות 
האיסלאמית עורבבה דמותו של די׳ בזו של סוקראטס; 
למשל, דווקא הסיפור הידוע על החבית, ששימשה מושב לדי', 
מכוון באיסלאם לסוקראטס. 
וע״ע קיניקבים. 

. 1 ) 1776 ק 30 ס ¥1711 . 1 ) . 1 ) 0 01 ^ 7711 <(£ . 1 > .( 7 , 061010 £ .¥\ .) 1 
; 1851 ,( 277 ־ 251 , 1 ,. 46113001 . 065 ) 3 £17 £101 67 ! ¥00 . £016011 
8630065 ) 1€ ![ 721£ '( 0 £ ' 1 71 67 116 ן 3000£171£ 616 1 ) 7 , 116 ן.) 6 ^ 06 . 011 
, 1887 , 06$ ן> 0110 ? ) 6 3165 ־ 001 ? . 501 065 . 4030 י 1 06 \ 30 ׳\ 3 ־ 11 61 
. 3 £1113 . 663 ( 01 .( 10111 ) 16 ( 1 ,־ 816105011061061 . 1 ׳\ ;( 199-221 
- 01101167117117063110111117 , 112 ־ 1 ? .׳\ .£! ; 1893 ,( 31 ) 7 , 8 ,. 0616011 
- £11 01 ) 7 011111 17011 ) 1 , 4003105 .- 31 10 * 53 ; 5 1926 .' 1 .( 1 2311 ' £617 

; 1938 ,. 5 .׳£ - 12 , 6 ־ 1 ׳{ 53 .? ; 1935 ,( 74 , 1301161 : 6 !) . 30 ־ 11 ) 13161£1671 > 

ם׳ מוסרי הפילוסופים לחבין אבן־ ; 1938 ,. 5 01 .ס , 300 ־ 1 ־ 61 ? . 5 
אסחאק (ח״ב, א/ ר; תדג׳ גרמני [ 1896 ]: 87 , 121 ); מ. 
פלסבר, ליקוטים לספר "מוסרי הפילוסופים" מאת הנין אבן 
אסחאק ולתרגומו העברי (תרביץ כ״ד, 60 )׳ תשט״ו. 

ש. ם. — מ. פ. 

















395 


דיודוטוס טייפון—דמי, סר המפרי 


396 


י י 1 י 1 ט 1 ם טרי©![ — '\נ 6 ון>(ןנ)? ? 16801 : 0 ^ — (מת 138 

לפסה״ג), מצביא ומלך סודי הלניסטי. די׳ שירת 

•י י י • 

תחת דמטריום 1 ועבר לצד אלכסנדר' באלאם. בקום על 

44 •• 

באלאם דמטריום 11 ( 147 ), ברח די׳ לירכתי סוריה המדב¬ 
ריים, ליכד מסביב לו מורדים בדמטריום, תפס את אנטיוכוס 
הצעיר בן באלאס והופיע בתור אפיטרופסו של יורש־הכתר 
הלגיטימי. לאחר שהכה את דמטריוס ( 146/5 ), השתלט על 
אנטיוכיה והמליך את אנטיוכום ( ¥1 ) ! הוא רכש את תמי¬ 
כתו של יונתן החשמונאי, ומינה את אחיו שמעון למפקד 
של איזור־החוף בין סולמה־של־צור ועזה. את פעולתם למען 
די' ניצלו החשמונאים בעיקר לטובת העניין היהודי, וב 141 
כבשו גם את החקרא הירושלמית. אולם ב 140 , אחרי נצחונות 
על דמטריוס, לכד די׳ את יונתן בערמה, ולאחר זמן הוציא 
אותו להורג. ב 142/141 רצח די׳ ז את אנטיוכוס הצעיר 
ומלך במקומו. ב 138 נחת אנטיוכוס ¥11 , אחיו של דמטריוס, 
על חוף סוריה ומשך לצדו את מרבית האוכלוסיה! אחרי 
מאבק ממושך הוכח די׳, ברח לאפמאה, ושם שלח יד בנפשו. 

-:׳ ז 

מקורות: חשמונאים א/ י״א, ל״ט, נ״ז—נ״ט! שם י״ב, 

מ״א—נ״ג! שם י״ג, י״ב—כ״ד; יוסף בן מתתיהו, קדמו¬ 
ניות י״ג׳ קי״ד, קל״א, קמ״ה, קפ״ז ; 68 ״■ 11 ( 8 ,;> 11 חב 1 קק\, 

. 11 <},■[ , 1,15111 5 ; 1 ,ד\ 115110115, XXX ן ; , 115 * 010801 

. 782 ,^ ז ע 668, X ,־׳\^ X ״■^ 0€0 , 2110 * 511 ; 55 , 52 
. 1913 , 50/6110/7/6$ 165 > €' 1151011 [ , 01 * 80111:116-1,60161 

ךיוד 1 רום (;>ס 0 גס ¥68 /) מסיקיליה והמאה ה 1 לפסה״ג), 
היסטוריון יווני. די׳ סייר שנים רבות בארצות אירו¬ 
פה ואסיה, ומסעות אלה שימשו לו הכנה לכתיבת היסטוריה 
עולמית, "ביבליותקי" (ןו*ן. 8 ס 1 .< 810 ), ב 40 ספרים. 6 הספ¬ 
רים הראשונים ( 1 — 5 נשתמרו כולם, מ 6 נשתיירו קטעים) 
מתארים את התקופה שקדמה למלחמת טרויה — תולדות 
מצרים, ארם־נהריים, הודו, ערב, סקיתיה ויוון! הספרים 
7 — 17 (נשתמרו בשלמות) — את תולדות העולם עד מותו 
של אלכסנדר הגדול! הספרים 18 — 40 (רק 18 — 20 נשתמרו, 
מיתר הספרים נשתיירו קטעים) — את ההיסטוריה מתקופת 
הדיאדוכים עד המלחמות הגאליות של יוליוס קיסר (עד 54 
לפסה״נ). 

מקורותיו של די׳ היו חיבוריהם של היסטוריונים שקדמו 
לו, ביחוד אפורוס (ע״ע). די׳ לא השתמש בתעודות מקוריות, 
לא הצטיין בגישה במןרתית, ולא גיבש השקפה כללית על 
מניעים וסיבות של מאורעות היסטוריים. ערכו כהיסטוריון 
תלוי, איפוא, במהימנות מקורותיו ובנאמנותו להם. מאחר 
שלפעמים הוא מעתיק קטעים שלמים של היסטוריונים חשו¬ 
בים שקדמו לו, שכתביהם לא נשתמרו, יש לחלקים של 
חיבורו ערך היסטורי לא־מבוטל. — הוצאה חדישה של 
ההיסטוריה של די׳: - 1 ? .!ת׳ . 0 — ¥0261 .?—£* 0101 מ 01 "! 

. 1906 — 1888 ,־ 5011€1 

. £1355 . 1 > . 01 ץ 10 ז£־ 11031 , ¥3 \ 0 צ 15 ^-ע 3111 ?) ,.<£ , 2 ?ז ¥3 \ 41 > 5 ״£ 
, 0$ ז £$110 ־ 7 116 י ז 0 נ 1 ז 83 .£ . 0 : 1903 ,( 2669 , 5 . 11 ^ 

.( 1935 ) 

ו י ג י #1 - €1 ג 1 ג 11€ § 1 ^ €111 *— (נו׳ 

י 4 • . ׳ 

1901 , שיקאגו), ביוכימאי אמריקני. ד״ו שימש 
מ 1932 פרופסור ומנהל המחלקה לביוכימיה באוניברסיטת 
ג׳ורג׳ ואשינגטון, ומ 1938 הוא מכהן בתפקיד זה באוניבר¬ 
סיטת קודנל בניו-יורק. תחום מחקריו — פרוטאינים, ויטא- 
מינים, הורמונים. השגו הגדול — הבידוד, הכרת המבנה 
והסינתזה של שני ההורמונים של האונה האחורית של 
ההיפופיזה: האוכסיטוצין והוואז 1 פרםין ( 1952 — 1954 ). על 


השג זה, שהוגדר כ״מבצע היסטורי בביוכימיה", הוענק לו 
ב 1955 פרם־נובל לכימיה. 

וע״ע הורמונים! היפופיזה. 


דיוטרום — 115 * 0610131 — (מת 40 לפסה״נ), שליט גלטיה 
(ע״ע). די׳ היה בעל השכלה יוונית! הוא היה בעל- 
ברית נאמן לרומא בזמן המלחמה השלישית נגד מיתרידטס 
(ע״ע), ובשכר זה קיבל מפומפיוס שטחים נרחבים באסיה 
הקטנה המזרחית, וכן זכה לתואר של מלך. די׳ החזיק צבא 
של שני לגיונות מאומנים וחמושים לפי המתכונת הרומית. 
במלחמת־האזרחים הרומית הלך תחילה אחרי פומפיוס, אולם 
אח״ב עבר לצדו של יוליוס קיסר, אשד אישר אותו במלכותו. 
רק האיזורים שכבש מחוץ לגאלטאיה הופקעו ממנו ונמסרו 
לידי מיתרידאטם מלך פרגמ 1 ן. ב 46/5 הועמד די׳ לדין ברומא 
באשמת נטיות לפומפיוס וקשירת קשר נגד חייו של קיסר! 
לימד עליו סנגוריה קיקרו (ע״ע). אחרי רצח קיסר שוב 
כבש די׳ את נחלת מיתרידאטס שנפטר בינתיים, והחזיק 
בה תמורת תשלום לאנטוניוס. במלחמת־האזרחים בין רוצחי- 
קיסר והטריאומווירים עזר די׳ תחילה לברוטוס! אך בקךב־ 
פיליפי עברה חטיבתו לצד הטריאומווירים, ועי״ב הצליח 
די׳ לשמור על ממלכתו עד שמת בזקנה מופלגת. אחד מלגיו־ 
נותיו נשתלב אח״כ בצבא הרומי של אוגוסטוס בתור 
1303 ־ 0610161 11 ^ — בתור שליט הצטיין די׳ כמארגן 
המינהל של גאלאטיה ומפתח החקלאות, בעיקר בענף גידול- 
הבקר. — קברי משפחתו נתגלו בקאראלאר. 

; 1907 2 ,־ 216 7 > 081 111 $€ 11 € 11 ) 1 $ 1 ) € 111 , ¥3 . 7 > . 111 ^ 06 י ת 311€11 :}§ .£ 

, 182 , 11 1 )ץ 81 י 1 § 10 ה£ 6 < 1 1 > 1 ( 10£ ס 6 \י( 1 / , 111 ־ 131 ' £ז 711 

, 1 ,' 11111101 ;;; ה 2 > 2 ה 0 .# , 1£ § 23 ^ . 0 ׳, 1934 , 308 

. 1950 


1 י 1 יי / סר הכ 1 פך י — ץ* 1 ו 1 קרב 1 111 ־ 1 * 511 — ( 1778 , 

פנזנס [ 6023006 ?, קורנוול] — 1829 , ז׳נווה), 

4 • • 4 ■* י 4 * 4 ♦ 

כימאי בריטי, ממבססי הכימיה במאה ה 19 . הוריו של די׳ 
היו מפשוטי־העם! הוא עצמו לא למד אלא בבי״ס יסודי 


בלבד, ואת רוב השכלתו 
רכש לו ע״י לימוד מע¬ 
צמו. בעיקר אחרי מות 
אביו ( 1794 ), כשהיה 
שוליה של רוקדרכירורג 
בעיירת־מולדתו. מ 1797 
ואילך התחיל להתעניין 
בכימיה ועשה ניסויים 
ובדיקות באמצעות מכשי¬ 
רים פרימיטיוויים שהכין 
לעצמו. ב 1798 מינה או¬ 
תו הרופא והכימאי תומס 



בדוז ( 860101065 . 11 ?׳) 


סר המפרי דיוי 


למפקח על מעבדת־מחקר בבריסשול. כאן גילה — בין 
השאר — את הפעולה המשכרת והמדהימה של החנקן התת־ 
חמצני — "גאז־הצחוק" (ע״ע אנסתסיה! חנקן)—,וע״י תג¬ 
לית זו וכמה המצאות כימיות אחרות שהמציא נתפרסם שמו. 
ב 1801 הוזמן להורות כימיה במכון המלכותי בלונדון, ומ 1802 
עד 1812 היה פרופסור שם. מחמת החידושים שהעלה בשנים 
אלו יצא שמו בכל העולם! בשעת פרישתו מן המכון הוענק 
לו מטעם המלך תואר-אצילות, ולמרות מצב־המלחמה שהיה 
קיים באותה שעה בין אנגליה לצרפת ניתן לו ב 1813 לבקר 



397 


דירי, סר המפרי _ דיויד 


398 


בפאריס, ושם נתמנה לחבר באקדמיה למדעים. אחרי שובו 
לאנגליה המשיך די׳ — שנשא בינתיים לאשה אלמנה 
צעירה, יורשת עשירה — בעבודתו המדעית כחוקר עצמאי. 
ב 1818 ניתן לו תואר ברונט, ומ 1820 עד 1826 היה נשיא 
החברה המלכותית. בשנותיו האחרונות היה ידוע־חולי 
ובילה רוב זמנו בשוויץ, ושם אף מת. — נוסף על פעילותו 
המדעית־מחקרית מצא די׳ כל ימיו ענין רב בספרות ובהגות. 
הוא חיבר שירים, ובאחרית־ימיו — אף מאמרים בעיון פילו¬ 
סופי ומוסרי. 

כחוקר הגדיל די׳ לעשות הן במדע הטהור והן במדע השי¬ 
מושי. בראשית פעולתו במכון המלכותי העסיק אותו משרד 
החקלאות בבעיות חקלאיות, ודי׳ היה מן הראשונים שפיתחו 
את מקצוע הכימיה החקלאית! ספרו - 0111 ״§.^ 0£ 5 :ז 1611 ז £161 
ץז 151 מן 6 ן 0 1 גשט:ז (״יסודות הכימיה החקלאית״, 1813 ) היה 
החיבור החשוב ביותר בתחום זה עד לחיבוריו של ליביג 
(ע״ע). אולם השגיו הגדולים ביותר של די׳ היו בהפעלת 
הזרם הגאלוואני על תמיסות של מלחים, חומצות ובסיסים, 
מ 1800 ואילך. הוא הוכיח, שמים נקיים לגמרי מתפרדים 
בכוח הזרם החשמלי למימן ולחמצן בלבד, אם ההתפרדות 
נעשית בריק, ואילו בנוכחות אויר (חמצן) נוצרת ליד 
האנודה גם חומצה חנקנית, וליד הקאתודה — אמוניה. די׳ 
תיאר את האלקטרוליזה (ע״ע) של מלחים שונים, והסיק מן 
הניסויים האלה על טיב מקורו של הזרם הגאלוואני, על טיבו 
של מבנה החומר ושל הקשר הכימי. ב 1807 הצליח להפריד 
את האלקלי (ע״ע) ליסודותיו הכימיים, וכך גילה ותיאר את 
המתכות האלקליות (ע״ע) נתרן ואשלגן! ב 1808 הפריד 
בשיטתו גם את העפרות האלקאליות וגילה את המתכות 
האלקליות־עפרתיות (ע״ע) סידן, סטרונטיום ובאריום ואת 
המגנזיום. 

מחקריו המוצלחים בשנים הסמוכות היו בפרשת הכלור 
(ע״ע) והחמצה המלחית (ע״ע). ב 1810 הוכיח די׳, שהחומר 
שהיה מוחזק תרכובת חמצנית — חומצה "אוכסימוריא- 
טית"— אינו אלא יסוד כימי (כלור), וש״החומצה המוריא- 
טית" אינה מחזיקה חמצן, אלא כלור ומימן בלבד (החומצה 
המלחית)! וכן גילה וחקר בזמן ההוא את שני הכלורידים 
של הזרחן. ב 1813 עסק גם בחומצה הפלואורידית והביא 
ראיות ניסוייות, שהיא בנויה ע״פ מתכונת החומצה המלחית 
ומכילה יסוד חדש, שתכונותיו דומות לשל כלור, אבל לא 
עלה בידו להפריד את הפלואור (ע״ע) עצמו. ב 1814 תיאר 
את תכונותיו של היסוד החדש שנתגלה אז בפאריס, ויחד 
עם גי-ליסק (ע״ע) הכיר את טבעו האלמנטארי ואת דמיונו 
הכימי לכלור, אבל גם את התכונות המבדילות ביניהם: זה 
היה היוד (ע״ע). באותה שנה חקר די׳ את היהלום והוכיח, 
ששריפתו בחמצן מפיקה חומצה פחמנית בלבד, ומכאן — 
שיסוד הפחמן קיים בשתי צורות (ע״ע אלוטרופיה). 

בעקבות תאונות־התפוצצויות, שאירעו במכרות־פחם 
ושנגרמו מחמת פליטת מתן (ע״ע) מגושי־הפחם בעומק 
גדול, נחלק די׳ לעזרת התיעשיה בדרכי החקירה וההמצאה, 
ולאחר שבדק את תכונותיהן הפיסיקאליות והכימיות של 
הלהבה והעדיפה וההתפוצצות בנה ב 1815 את פנס¬ 
ה ב ט ח ו ן, הנקרא על שמו עד היום. עיקרו — פנס שבו 
הלהבה מוקפת רשת־מתכת! כל גאז דליק שבפנים רשת זו 
נשרף שם ומסייע להגברת הלהבה, אבל אין שריפתו יכולה 
לעבור את גבול הרשת, מפני שהמתכת בולעת את החום 


£ :,".ד••;:...: ז 

י! ״•׳־. ■.׳-־.״. •י ק/יינ;::■! י. ■׳־׳ י.■; ■׳.■ 



הרגמים הראשונים של פנס-הבטחוז וחלקיו 

ומונעת את חימום הסביבה הסמוכה, עד שאין הגאז שמחה 
לרשת מספיק להידלק. בשינוי הלהבה הכורה מכיר את 
מציאותם של גאזים נפיצים בסביבה. די׳ ראה בהמצאתו 
עניין של פיקוח־נפש וסירב להוציא פאטנט עליה, אלא 
מסרה חינם לשימוש ביד הזקוקים לה. המצאתו של פנם־די׳ 
הביאה ברכה רבה לתעשיה ולבריות, אבל גם הרבה רוגז 
לדי׳, משום שקצת בעלי־המכרות טענו, שלא לדי׳ אלא 
לסטיונסון(ע״ע) זכות־ההמצאה. כנגד זה העשירוהו חקירו¬ 
תיו בעניין פנם־הבטחון בידיעות בטבע הלהבה (ע״ע) ושרי־ 
פת גאזים. אגב מעשה הרגיש, שתערובת של גאזים דליקים 
עם אויר באה לידי התאגדות כימית שלא בנוכחות להבה, 
אלא מחמת נגיעה בחוט־פלאטינה חם, ומפני חום הפעולה 
הכימית החוט חוזר ומתלהט ומפרנס את השריפה. די׳ 
הדגיש, שתכונה זו מיוחדת לפלאטינה ולפאלאדיום, וכך 
מצא — שלא מדעת — את התופעה הראשונה של ה ק ט¬ 
ל יז ה (ע״ע). — למרות שקיעת בריאותו והתשת כוחותיו 
בפרק האחרון של חייו, פתח די׳ אז בשורת מחקרים באלק- 
טרומגנטיות (ע״ע) בהשפעת תגליתו היסודית של ארסטד 

- • 4 • י! 4 • 

(ע״ע). הוא מצא את שינוי צורתה של הקשת החשמלית 
בהשפעת מאגנט נח ואת סיבובה בהשפעת מאגנט נע, וכן 
תופעות אלקטרומאגנטיות אחרות, שנועדו להיות מעין הקד¬ 
מה למחקריו של תלמידו ועוזרו הגדול פרדי (ע״ע). 

כל כתביו של די׳ י״ל (ע״י אחיו ד״ר ג׳. דיווי) ב 9 כרכים 
ב 1839 — 1840 ! כרך־השלמה — ב 1858 . 

3 ז 611101 ^ ,ץז\ 03 .{ ; 1836 ,.££־ 01 . 0 .{ ; 1929 ,( 1 י ־!€;> 11 רח 0110 
1111313 ^ 501 . 8111 י ־ 01 ך ¥1:1 \סז 0 . 0 ; 1930 ,.(£ . 11 ' 511 / 0 11101113 

, 011113 ^' 801 . 11 . 0 , 311011:1 ־ 1 ? .¥\ ; 1935 , 1 ,/(־ 072/7/1 19111 1/10 / 0 

. 1954 ,.<£ . 11 , ££1101311 .ץ ; 1948 

מ. ה. ב. 

ךיויד, שמם של שני מלכי־סקוטלנד. 

( 1 ) די׳ 1 (נו׳ 1084 ), מלך 1124 — 1153 . הוא כבש 
את הכתר הסקוטי מידי דונלדבין, ראש הקלטים, בעזרת 
הנרי 1 מלך אנגליה׳ אשר בארצו בילה די׳ תקופת־גלות ולו 
נתן הצהרת־אמונים פאודאלית. די׳ הגביר בארצו את 
השפעת התרבות והמשטר החברתי האנגלדנורמאני על המסו¬ 

רת הקלטית המקומית: הגדיל את סמכויותיהן של קבוצות¬ 

* • 

האצילים שהלכו ונוצרו בארץ, חיזק והעשיר את הכמורה, 
ובדרך־כלל הנהיג בסקוטלנד את מבנה-החברה הפאודאלי, 
בניגוד למבנה המשפחתי־שבטי הקדמון! גם החוק, דרכי־ 



399 


דיויד— דיויס, ג׳פרסון 


400 


השיפוט וסדרי חצר־המלך ומועצתו הותאמו לנוהג האנגלי־ 
נורמאני. — כמקורב למשפחת מלכי־אנגליה מצד אשתו, 
ירש די׳ אחוזות רבות בארץ זו ! ע״י תביעותיו הסתכסך עם 
סטיוון מלך אנגליה, יורשו של הנרי 1 , ולשם הגנה על 
זכויותיו פלש לארצו ב 1138 , אולם נוצח ונסוג לתוך 
סקוטלנד, ותביעותיו לגבי אחוזות חותנו לא נתמלאו אלא 
בחלקן. — די׳ הוא המלך הראשון של סקוטלנד שהוא דמות 
היסטורית מובהקת, ללא עירפולי־האגדה שהיו אפיניים 
לתולדות ארץ זו עד ימיו. 

( 2 ) די׳ 11 (נו׳ 1324 ), מלך 1329 — 1371 , בנו של מברט 
ברום (ע״ע), הומלך בעודו ילד ב 1329 , מיד לאחר מות 
אביו, והוכתר ב 1331 . העוצרים ששלטו בשמו בילדותו נוצחו 
ע״י אדוורד בליול, שהשתלט על הכתר הסקוטי בעזרת 
האנגלים, והמפלגה הלאומית ונאמני די׳ היו נתונים במצב 
קשה: על מנת להציל את חיי המלך — הערובה העיקרית 
להמשכת מסורת העצמאות שהחלה עם אביו — שלחוהו 
לצרפת, בעלת־בריתם במלחמה נגד האנגלים. כשגברה 
בסקוטלנד יד המתנגדים לאיחוד עם אנגליה, חזר די׳ ב 1341 
לארצו, וכשפרצה המלחמה בין אדוורד 111 והצרפתים פלש 
לאנגליה כדי לבוא לעזרת הצרפתים. הוא נוצח ונשבה 
בקרב ליד נווילז קרום ( 0055 5 י 4116 ! 6 א) ב 1346 . שביו, 

ז* ? : - 

שארך עד 1357 , הפך לבעיה מדינית קשה לגבי הסקוטים, 

ושיחרורו עלה להם במחיר עצום. בעת שביו גילו האנגלים 

* 

יחם טוב כלפיו והפכוהו לתומך האיחוד עם אנגליה. תמיכה 
זו היתה לעקרון קבוע במדיניותו של די׳ לאחר שחזר 
לסקוטלנד, והוא אף הציע להוריש את כסאו לאחד מנסיכי 
בית־המלוכה האנגלי ולפתור עי״כ את בעיית תשלום פדיונו 
ואת בעיית האיחוד. מועצודהאצילים דחתה הצעה זו. בהיותו 
חעזוך בנים זכרים ניתן כתרו לנכדו, רוברט, מייסדה של 
שושלת מלכי בית סטיוארט (ע״ע). — בכל מעשיו הופיע די׳ 
כמלך חלש ורחוק מאד מכשרונותיו המדיניים והצבאיים 
של אביו. 

, €021€ ;>[ 430 ^ .(£ ; 1920 , 1174 ) $€011 / 0 /(׳! $10 ; 71 , ץז ־ 01 ? . 5 . 0 

< €021€ > 4301 \[ ; 1930 , 40171 § 74111 0111616111 7/16 : 1174 ) $€04 

. 0 .£ . 11 ; 1 1954 .( 7 ,. 10 ; 1940 , 1174 ) 5 €011 / 0 40117 § 14111 7 76 
. 1955 , 111017$ ) 7.01 111 ) 5 0010-1401171 / 0 ?(' $101 7/16 

י. ב. ס. 

דיויד ה 5 [ד 1 ש (מת 601 [ד]), פטרונה של וילז. הידיעות 
ההיסטוריות עליו קלושות מאד. סיפור־חייו הקדום 
ביותר, שהגיע לידנו ושבו כבר מרובים הפרטים האגדיים, אינו 
אלא מן המאה ה 11 . מסופר, שדי׳ היה בנם של אציל ונזירה, 
הפיץ נצרות בבריטניה ויסד 12 מנזרים. הוא בא לירושלים, 
שם הוקדש להגמון וחזר בתפקיד זה לוילז וישב ראש בכמה 

אסיפות כנסייתיות! בין השאר נלחם במינות הפלאגיאנית 

• • 

(ע״ע פלגיוס). לפי האגדה חי 147 שנים. ב 966 הועברה 
גופתו לגלסטונברי (ץז 0 נ 001 ! 0135 ), וקברו נעשה מקום 
לעליה־לרגל לצליינים. ע״פ בקשת המלך הנרי 1 הכריז 
עליו האפיפיור קאליכסטום 11 ב 1120 כעל קדוש. 

,ץ 1£€00€ .? .! ; 1923 ,.( 7 . 51 / 0 6 { 71 י 305 יע£־- 346 ^\ .ז\\ 
י .] 0 ך> 5 178 , 1114 ) 1 '( 1 / 0 /('י 771$10 /( 1 ( 7 ) 7 1116 / 0 06$ ' $0111 7/10 

. 1929 

— ו 1501 > 1 עד>ס 101111 — ( 1857 — 1909 ), סופר 
בריטי. די׳ נולד ונתחנך בסקוטלנד; שם אף שימש 
מורה וכתב מחזות. הוא התמרד בקאלוויניזם של סביבתו, 


נעשה אתאיסט לוחם, עזב את סקוטלנד, וב 1889 בא להשתקע 
בלונדון. בין 1893 ל 1905 פירסם את מיטב שיריו בכמה 
קבצים, וכן חיבר רומאנים ומחזות ספרותיים. כתביו מקוריים 
ביותר, אך מבחינה אמנותית חסרים עיבוד מוגמר. די׳ 
נמנה עם ראשוני האנגלים שהושפעו מניצשה ! הוא 
נתפס לכמה מהלכי־הרוח הדקאמטיים של "סוף־המאה", 
ולסוף נעשה שופרו של האימפריאליזם הבריטי. יש משיריו 
שבהם באה לידי ביטוי סובייקטיוויות חולנית ואנוכיות 
מופרזת, כשהמשורר מזהה את עצמו עם "האלהים" מזה ועם 
״האנרגיה״ — מזה. ב 1901 התחיל לכתוב סידרה של "צוו¬ 
אות" פילוסופיות, שהן חסרות מבנה מסודר ומגלות פסימיות 
הולכת וגדלה. בסוף ימיו גברו עליו דכדוכי העניות והמחלה, 
ונראה ששלח יד בנפשו. — מכתביו: קבצי שירים — 
£001081165 6££ ז 8 £1661 (על רחוב העיתונאים בלונדון), 
1893 , = 1909 ; 80025 304 8311345 ("באלאדות וזמרים"), 
1895 ! 8311345 ׳!! 6 א (״באלאדות חדשות״), 1897 ! 7116 
06015 ? • 011161 304 831134 ! £35 ("הבאלאדה האחרונה ושי¬ 
רים אחרים״), 1899 ! 06015 ? 56166164 ("שירים נבחרים"), 
1905 . הטרילוגיה הלא־גמורה 13010100 ^ 304 004 ("אלהים 
וממון״), 1907/8 . 

7310 ) 146 141 $ / 0 711017 ) 761 €!{ 1 / 0 /( $1114 :. 0 ./ , 10011130 ? , 43 

£6$ 61311 § $6111 . 11 .( 7 ./ , 012014 ? .ז\ . 0 ; 1916 ,/(' 0611 ? 141$ 

, 305 ״\£ . 1 . 6 ; 1928 , 74161%$€/16$ 117$$ [ח 71 . 4 ׳ 1111161 4611 י 761 \ 

11 " ¥10461 , 1655 טס 171 .? ; 1933 ,.* 6 19111 1/16 117 0617 7 ? . 1 § 717 

. 1934 , 1 ) 1171 ) 1 ( 7 06116 ? 

דיוים/ — 03145 1080 — ( 1550 [?]— 1605 ), ספן 

אנגלי. בשנים 1585 — 1588 ערך די׳ 3 מסעות במט¬ 
רה לגלות מעבר לסין מצפון ליבשת־אמריקה. הוא הקיף את 
החלק הדרומי של גרנלאנד, ובמסעו השישי הפליג לאורך 
החוף המערבי של גרנלאנד עד ״ 73 רוחב צפוני. הוא גילה 
את המיצד המחבר את האוקיינוס האטלאנטי עם מפרץ- 
בפין, מיצר הנקרא על שמו. ב 1592 פנה דרומה בכיוון 
למיצר-מאגלאן וגילה את איי־פוקלנד. אחרי 1598 הפליג 
די׳ בשליחות הולאנדית ואנגלית לאיי הודי המזרחית ונהרג 
ב 1605 ע״י שודדי-ים יאפאניים בקרבת חופי סומאטרה. 

דיויס/ 3 י 15 ^ 10 [ — 03145 ס 50 ז 6 " 16£1 — ( 1808 — 1889 ), 
מדינאי ואיש־צבא אמריקני, נשיא הקונפדראציה 
של מדינות הדרום ב 1861 — 1865 . די׳ חיה בן למשפחת בעלי- 
מטעים מג׳ורג׳ה וקנטקי ובילדותו הגיע עם הוריו למיסיסיפי. 
הוא למד באקדמיה הצבאית בוסט פוינט ושירת מ 1828 עד 
1835 כקצין בצבא! אח״כ עזב את השירות הפעיל וחזר 
לאחוזתו לאחר מחלה קשה, שממנה לא התרפא כליל כל 
ימיו. אעפ״כ חזר והשתתף בהצטיינות במלחמה נגד מכסיקו 
כקולונל של גדוד־מתנדבים ממיסיסיפי בפיקודו של חותנו 
ז. טילור (ע״ע). ב 1845 נבחר כציר לביודהנבחרים וב 1847 
לסנאט, ובימי נשיאותו של פירס (ע״ע) שימש שר־הבטחון 
( 1854 — 1857 ), ולאחר מכן חזר וייצג את מדינתו בסנאט. 
בקונגרס היה די׳ מנהיגם של אנשי־הדרום הקיצוניים, כחסיד 
הסמכויות הריבוניות של מדינוודהברית וכמצדד במשטר 
העבדות! הוא התנגד בתקיפות גם למדיניות הפשרה של 
א. ס. דגלס (ע״ע! וע״ע אה״ב, היסטוריה, עמ׳ 175 ). אמנם 
עם החרפת הסכסוך, וגם אחר בחירתו של לינקולן לנשיא 
( 1860 ), התנגד די׳ תחילה לניתוק הקשרים עם הצפון׳ אולם 
לבסוף הצטרף לפורשים. הוא שאף לשרת כמפקד בצבא 








401 


דיומז־פ 


402 


דמים, ג׳פדפדן 


הדרום, אולם במקום זה נבחר לנעויא הקמפדראציה, ומקום־ 
מושבו נקבע בריצ׳מונד. גם כנשיא התעניין בעיקר בענייני 
צבא, ואף התערב תכופות בניהול המלחמה, דבר שגרם לסיב־ 
סוכים בינו ובין קונגרס הקונפדראציה ומפקדי־הצבא. די׳ 
היה עקשן ואוהב־עוררה, לא התחשב בדעת חבריו — פרט 
לגנראל לי(ע״ע) —, ולא ידע לעורר התלהבות גם בתומכיו. 
אחרי נפילת ריצ׳ממד וכניעתו של לי באפריל 1865 נמלט 
די׳ דרומה בתקווה שיוכל להמשיך במערכה! הוא נתפס 
והוחזק במאסר במשך שנתיים, תחילה בתנאים קשים מאד, 
בתור מורד־בוגד. ב 1867 שוחרר בלי שהועמד לדין וב 1868 
ניחן. את שנותיו האחרונות חי בעניות! הוא כתב ספרים, 
שבהם השתדל להגן על מדיניותו: 0£ 311 ? 1 ) 30 111011156 

')־ 1115101 ; 1 ־ 51101 ! 1881 . 111110111 ־ 00001 0 ![:ז 0 () 0 ') 0011 1116 

1890 , 53 ) 1 ־ 161 ־ 40 . 0£ 5111105 1110 ־ 161 ) 01110 ') 1116 0£ . 

, 1-11 ס ,.ס ./ ,(אלמנתו של די׳) .ם .( . 941-5 

,.(£ ./ ,״ 110 ־ 001 . 0 ; 1907 ,. 0 ./ , 1 ) 1 ) 00 .£ ; 1890/1 

, 50141/1 7/16 / 0 16711 ) ¥7651 ,.(¥ ./ , 1€ ) 0 ־ 1 ג €1 .אל:>£ .{ . 14 ; 1918 
,׳( 0 ־ £11 .א .? ; 1929 , ¥4111 /) 4171 8.156 1115 ,.<¥ ./ ; 1923 

; 1944 , €0/717161 15 }/ 1 ) 071 .ס ./ , 1014 ־ 311 ? ; 1937 ,.<£ ./ 

,£ 1 ) 0 ־ 1 :} 5 , 14 ; 1946 , 86/76111011 171 1€727 (ז 1 '( 6 ק%¥ ,ץ 41 ^ 00 . 0 

. 1955 ,.<£ ./ 

מ. זי, 

1 י ל.ל 0 הנ^י — 105 ^ 0 ץ:נ 1:4€11 במ 12 [ ¥11 \ — 

* • * • 

( 1870 — 1940 ), סופר אנגלי-ולשי. בצעירותו היה 

• • 

די׳ רוכל ופושט־יד נודד באנגליה ובאמריקה! את השנים 
הללו תיאר אח״כ בספר אוטוביוגראפי, אשר ג׳. ב. שו(ע״ע) 
הקדים לו מבוא ( 1908 ). גם על קובץ־שיריו הראשון ( 1905 ) 
המליץ ש 1 , שעורר עליו את תשומת־לב הציבור. די׳ הירבה 
לכתוב בפרוזה ובשירים, בעיקר על נ(שאים הקשורים בטבע, 
בהסתכלות בו ובהתרשמות ממנו. מבחינה זו, וכן מבחינת 
דגשי החמלה והרחמים על סבלות העניים הבאים לידי ביטוי 
בכתביו, יש שדימו אותו לבליק (ע״ע) ולוורדזוורת (ע״ע). 
הליריקה של די׳ מצטיינת בפשטות הרגש הבלתי־אמצעי, 
אך לעתים נתפס הוא לסתם חריזה קלה. 

. 1913 ,. 0 . 1 ■ 1 .׳ 11 , 1401111 . 7 

ד י ו י ם/ וילים מ 1 ר י ם — 15 ז\ 03 15 זז 40 ^ 1 )ח 11113 )\\ — 
>* * ״ • ,*• • 

( 1850 , פילדלפיה — 1934 , פסדינה [קליפורניה]), 

גאוגראף וגאולוג אמריקני. די׳ שימש מ 1877 עד 1912 מרצה 
ואח״כ פרופסור לגאוגראפיה פיסית באוניברסיטת הארוורד 
ורכש לו שם בין־לאומי במקצועו. הוא סידר וקישר את 
הידיעות וההנחות השונות, הבאות להסביר את התהוות 
הצורות החיצוניות השונות על פני היבשה ואת תהליך 
התפתחותו של הנוף, ויצר מהן מדע מגשר בין הגאוגרפיה 
והגאואגיה — את הגא ומורפולוגיה (ע״ע! וע״ע גאו- 
אגיה, עמ׳ 100 ). די׳ התפרסם בעיקר בתורתו על "מחזור 
האאסיה", הבאה להסביר את התפתחות הצורות השונות 
והגבהים השונים על פני כדור־הארץ כתהליך, שסופו צורת 
המישור הענק — הפיניפלין( 13111 ס 6 מ 6 ק), מושג שנקבע ע״י 
די׳ בגאומורפואגיה. הוא ראה בצורות השונות של הנוף 
תוצאה של התפתחות אטית וארוכה וקבע כמה שלבים 
אפיינים לתהליך זה. אם כי נמצאו חולקים על כמה מהנחו* 
תיו של די׳, נתקבלה שיטתו וגרמה למהפכה בלימוד הגאו־ 
גדאפיה הפיסית בכל העולם. — די׳ פירסם כ 400 ספרים 
ומאמרים בבעיות של הגאוגראפיה הפיסית והגאומורפואגיה. 


מספריו החשובים: -!צ׳לב[? ; 1894 ,'\ 0108 ־ 101601 \ )לזב 1611£ מ £16 

- 510 ץ 11 ? ; 1909 , 155530,5 111031  .( 1 , 0 110 ) 411£5 \ £1 .¥\ . 6 ; 1922 ,. 04 .<£ , 3115015 ־ £1 .£ 

. 1928 ,( 138 ־ 101 , 310000 ) 0 £ 41551011 < 

ש. פ. 

ךיוינון־הפיךה או ש,יטן ( 211111115 א), סוג בע״ח ממחלקת 
הדיונונים (ע״ע), הכולל 2 — 4 מינים. הוא חשוב 
בזואולוגיה כשריד היחיד של הקבוצה הגדולה של הדיונונים 
הארבעודזימיים, שצורותיה היו נפוצות מן האורדוביקון 
ואילך במשך התקופה הארוכה ביותר בתולדות החי עלי 
אדמות, ושממנה ידועים לנו כ 2,000 מינים מאובנים. דה״ס 
התפתח מצורות עתיקות בעלות שלד הנוטה ללוליינות, כגון 
השלד העקום של 25 ז 06 ס;ז- 1 ׳<ס י שנכרך סביב עצמו עד שנת¬ 
הווה השלד הלולייני המושלם של דה״ס. 

דה״ס דומה מאד לאמוגיטים (ע״ע) בצורתו. שלדו הוא 
קונכיה, עשויה חדרימ-חדרים — קובות גיריות — בצורה 
לוליינית במישור אחד! הקובה הקדמית היא קרומית (באמו־ 
ניטים היא גירית)! מחיצות חוצות את הקובות באלכסון. 
כל קובה מייצגת שלב־התפתחות בחיי בעה״ח. הלה שוכן 
בקובה הקדמית הגדולה, האחרונה להתהוות! הקובות האח¬ 

רות, הישנות, מלאות תערובת גאזי־אויר — מבנה המקל 

י• .>* 

על בעה״ח לעלות על פני המים. התפתחות זו נמשכת עד 
ליצירת הקובה ה 36 . מגופו של בעה״ח, השוכן בקובה זו, 
מתמשך כעין מיתר־סיפון ($ג 1111 :>חג 1 ו 1 ק $1 ), העובר במרכזה 
של כל מחיצודקובה ונוקב אותה (באמוניטים הסיפון עובר 
בצדי המחיצות). הסיפון מכיל צינורות־דם, והוא מפריש, 
כנראה, גאזים אל תוך הקובות ומווסת עי״כ את לחץ־ 
הגאזים בהן. בדרך זו מסוגל בעה״ח לשנות את כמות 
האויר בשלד ולצוף או לשקוע כרצונו. סימן מבדיל נוסף 
בין דה״ס ובין האמוניטים הוא בתפרים של השלד, שהם 
בדה״ס פשוטים וחסרי קיפולים. 

בניגוד לעיניהם של שאר הדיונונים עין דה״ס פשוטה: 

שקע אקטודרמאלי פתוח, חסר עדשה, ושטח הרשתית שטוף 

• • *• 

במי־ים. מיעוט התפתחות העין מתאים לאורח־חייו של דה״ס, 
שהוא לילי. הגלימה בדה״ס דקה וצמודה לשלד, ואינה 
משמשת מכשיר־נשימה ואף לא איבר־תנועה. דה״ס חי 
במעמקים, שוחה בקרבת קרקעית־הים או זוחל על פני 


הסלעים בעזרת הזרועות, בדומה לתמנון. בשחיה תנועותיו 

.. % 



דיונון־הסירה 

א. בעה״ח בהונכייתו; כ. התך 



405 


דיונון־הסירה — דיונונים 


406 


העדינות מבוצעות ע״י התכווצות שרירי־המשפך בלבד, 
תנועותיו החזקות — כנראה ע״י התכנסות פתאומית של כל 
הגוף אל תוך הקונכיה והדיפת המים החוצה דרך חלל־ 
הגלימה. 

מספר הזרועות גדול מאד — כ 60 — 90 ; הן חסרות כפתורי־ 
מציצה, מסוגלות להתקפל פנימה ולהידבק לגופים מוצקים. 
הזרועות מתחלקות לקבוצות: מסביב לפה — 4 של 12 — 14 , 
מסביב לזימים — 2 של 17 , 2 זרועות מקיפות את הראש 
ושתי זרועות קטנות נמצאות בכל צד של העין. 

המין 111118 <ע 1 ז 01 <ע.ןי 1 , החי ליד החופים הטרופיים של האו¬ 
קיינוס השקט הדרומי ושל האוקיינוס ההודי עד עומק של 
650 מ/ הוא הידוע ביותר. ארכו 18 0 ״מ, ורוחב שלדו מגיע 
עד 25 0 ״מ. הוא ניזון מסרטנים ובע״ח ימיים קטנים אחרים 
ונמצא תמיד בחבורה. הוא נאכל ע״י הילידים באיים הטרו¬ 
פיים. — המין 13 גת 1 ס 5 י שארכו כמה ס״מ, הוא בעל 

איבר־הארה בחלק האחורי של גופו. 

, 1902 , 11111111$ )^־ /( 1 ז 2 >€? 1€ ! 1 / 0 $ז 111510 ,^ 111 ^ 

מ. ט. 

ךי 1 נובים ( 0013 כ 101 בר 1 ק 00 י מירר ןז,ג 01 ק> 6 * י ראש, ו;>י 01 מ 
* 

רגל — ר א ש - ר ג ל י י ם), מחלקת בע״ח חסרי- 
חוליות ממערכת הרכיכות (ע״ע), החיים בכל הימים הטרו¬ 
פיים והממוזגים. המחלקה כוללת בהווה כ 400 מינים. היא 
היתד. מפותחת ועשירה מאד בפאלאחואיקון ובמסוזואיקון, 
ומספר המאובנים המשתייכים לה מגיע ל 10.000 . 

סימניהם המיוחדים של הדי״ בין הרכיכות: ( 1 ) החלק 
הקדמי של גופם, "הרגל" של החלזון (ע״ע), הפך למשפך 
( 1100 ( 54 ) — מכאן גם השם 13 > 0 ס 0 מ 110 ק 81 ("משפך־רג־ 
ליים״); ( 2 ) לרובם בלוטות־דיו — מכאן שמם העברי די". 
( 3 ) כולם טורפים, מצויידים בזרועות־ציה שגם חן גילגולי־ 
דגל — מכאן שמם "ראש־רגליים". 

הקבוצה כוללת בע״ח קטנים וגדולים. אורך המינים השו¬ 
נים של הסוג 101120 — מ 2.5 0 ״מ עד 80 ם״מ: של מיני 
הסוג 1105513 — עד 7.5 0 ״מ; של די׳־הרוקחים — עד 30 ס״מ. 
141115 :> 1111 :ת\׳., החי במי ניו־פאונדלנד, מגיע לאורך של 16.5 
מ׳ — יותר מזה של גדולי הכרישים — ולרוחב של 3.6 מ/ 
ומשקלו מגיע ליותר מ 5 /< ממשקלו של הגדול שבלוויתנים. 

הזרועות. הבלמניטים (ע״ע) שמן המסוזואיקון היו, 
כנראה, בעלי 6 זרועות, שהסתיימו בווים 'חדים. בצורות 
הקיימות — 8 ו 10 זרועות, מהן 2 ארוכות יותר (מכאן 
החלוקה הסיסטמטית; ר׳ להלן, עט׳ 409 ). כפתורי־מציצה 
מכסים את הזרועות הקצרות; בשתים הארוכות הם נמצאים 
רק בקצותיהן המורחבים. בדי׳־הרוקחים ובלוליגו כפתורי־ 
המציצה מצויירים בעקצים ומוקפים טבעות קרניות. בתמנונים 
ובשיטן הנייד בפתורי־המציצה שטוחים וחסרי טבעות 
קרניות. בכמה מינים נמצאים בזרועות 
הארוכות במקום כפתורי־־המציצה ווים 
חדים מאד, הדומים לציפרני-חתול. 
הזרועות בבסיסן מחוברות ע״י קרוס* 
שחיה, שהוא מפותח ביותר בתמנונים. 

העור. בדרמיס מצויים תאי-כרו- 
מאטופורים (ע״ע דג, עמ ׳ 910 ; דו- 
חיים׳ עמ׳ 112/3 ), בעלי גרגירי-פיגמגט 
אדומים־צהובים או צהובים, שחורים 
וחומים, והם הקובעים את צבעי הדי׳. 
בעקבות גירויים מן החוץ ניתן הצבע 


לשינויים מהירים מאד ודב־גוניים ביותר, מקומיים או מת¬ 
פשטים על כל שטח פני־הגוף. התא הכרומאטופורי עשוי 
שק כדורי גמיש, ואליו מחוברים 4 — 24 סיבים מקרינים, 
הפועלים בשעת גירוי כסיבי־שריר חלקים. התכווצותם 
גוררת אחריה התפשטות שק־הפיגמנט על פני שטח גדול 
יותר, ז״א השחרת הסביבה; בעקבות הרפיית הסיבים חוזר 
השק לשטחו הצר הקודם וסביבתו מחווירה. חילופי הצבע 
בדי" מצטיינים במהירותם. הכרומאטויפורים פועלים בהש¬ 
פעה הורמונאלית, המכוונת ע״י מרכזים עצביים במוח 
התיכון. לעתים קרובות ניכרת בדי" התאמת הצבע לרקע 
הסביבה. 

השלד. במאובני הבלמניטים (ע״ע) ניכרים יפה 

•• •• 

חלקי שלד חיצון אפייני. בדי" החיים הצטמצם השלד ברוב 
חלקיו, בדי׳ הרוקחים התנוון החרטום לגמרי והפך לעוקץ; 
קונוס־המחיצות מנוון והדופן עשויה לוחיות מידניות בצורת 
חצאי-עיגולים גלוגיים. בסוגים 1.01180 ו 1115 :ו £11 :ו 10 ק 56 
נשארה רק הדופן כעין ״נוצה״ קרנית שקועה בתוך הגלימה! 
116x0 הדופן צרה ומסתיימת בצורת קונוס! בתמנונים חסר 
השלד למעשה. 

התנועה. הדי" נעים בהתאם לעקרון הסילון. הגלימה 
(ר׳ להלן) נסגרת בבסיסה, והמים נדחפים בכוח החוצה דרך 
המשפך. הגוף נדחף אחורה או קדימה, כשהמשפך מכוון 
כלפי הזרועות או כפוף למטה; כיוון המשפך הפוך לכיוון 
ההתקדמות. הזרועות חותרות במים ומסייעות לתנועה; 
צימצום השלד ללוחית קלה מקל על תנועת הגוף. התמנונים 
וכמה ממיני לוליגו מסוגלים לזחול על זרועותיהם. שלא 
כבע״ח דו־צדדיים, שהם מארבים בכיוון קדם־אחור, ציר- 
האורך של הדי" הוא בכיוון'חגב-הגחון; די׳-הרוקחים שוחה 
כששטח־בטנו מופנה קדימה, שטח־גבו — אחורה, חלקו 
הקדמי — למעלה׳ והאחורי — למטה. 

הנשימה. איברי־הנשימה של הדי״ הם זוג או 2 זוגות 
של זימים (ר׳ להלן המיון, עט׳ 409 ). השטח לפעולת 
חילוף־הגאזים מוגדל ע״י הזרמת המים באמצעות תנועותיה 
העדינות והקצביות של הגלימה. זהו איבר בעל שרירים 
עבים, טבעתיים וארכיים. בהתכווצות שרירי-האורך מתרו¬ 
ממת דופן הגלימה ומתרחב חללה, ומים נשאבים פנימה; 
בהתכווצות שרירי-הרוחב מצטמצם החלל, והמים מוזרמים 
החוצה דרך המשפך. עי״כ הופכת הגלימה לאיבר־עזר בנשי¬ 
מה. כשהדי׳ מותקף או מגורה, מתכווצים השרירים התכווצות 
נמרצת עוויתית — המים נדחפים בכוח רב החוצה, והדי׳ 
נדחף אחורה. 

מחזור־ הד ם. מערכת כלי-הדם בדי" כמעט סגורה. 

היא מורכבת מ 2 פרוזדורים (בדי׳־הסירה מ 4 ) בצדי הגוף, 
שהם המקבלים את הדם מהזימים, ומחדר אמצעי, שממנו 


הכליה 


הושט 


ה״ 0 י ח 


גי 5 ני . 5 ״ ת 1 ״-י, 5 ־־>' ן י 



זרוע*הצי ז 


ציור 1 . 

המבנה הפנימי ש? דיונון ( £011£0 ) (סכמתי־למחצה! 
המראה לאחר הסרת הזרועות ודופדהגוף שמצד שמאל 


407 


דיונונים 


408 



ציור 2 . 

דיונו־דהרוקחים, לאחר פתיהת ה 5 ?־הג?ימה. 

1 . זרועות; 2 . הפה; 2 . המיטפד; 4 . הגפ י ר ים; 5 . הגלימה; 

6 . זימים; ז. כיס־הדיו 

יוצאים עורק קדמי ועורק אחורי, מובילי דם מחומצן. דם 
ורידי חוזר ללב מהראש ע״י הווריד הנבוב, המתפצל לשני 
ורידים זימיים; הללו מתרחבים בבסיס הזימים ויוצרים כעין 
"לבבות זימיים" המסוגלים להתכווץ ולהתמתח, והם שואבים 
את הדם לתוך הזימים ("לבבות" אלה אינם מצויים בשאר 
הרכיכות). רשת צינורות־הדם בדי" מסועפת מאד. 

מ ע ר כ ת ־ ה ע י כ ו ל. עיקר מזונם של הדי״ — סרטנים. 
דגים קטנים ורכיכות קטנות, שהדי" אורבים להם בין הסלעים 
או הצמחים על קרקע־הים. זרועות־הציד תופסות את הטרף 
ומעבירות אותו ללוע השרירי הגדול, שבפתחו לסתות 
עשויות שיני־כיטין קשות. השיניים והמגרדת של הלשון 
מרסקות ומפוררות את הטרף. בתוך הלוע מצויים שני זוגות 
של בלוטות־ר 1 ק: בלוטות למיץ־עיכול ובלוטות לרעל 
המשתק את הטרף. המזון עובר דרך הוושט לקיבה שרירית 
לא־בלוטית, שבה הוא מתערב' עם ההפרשה הבאה מבלוטת־ 
העיכול, ומשם — לשק־עור לולייני (מעי גס). בשק מנגנון 
ריסים העשוי להפריד בין החלקים הגסים לנוזל המזון. 
בלוטת־העיכול הגדולה מורכבת משתי אונות: "כבד" ו״פאנ־ 
קראם". המזון בכללו נספג בצינור־העיכול ואינו עובר 
ב״כבד", שלא כברוב חסרי־החוליות. ה״כבד" הוא איבר- 
התשמורת העיקרי למזון המגיע אליו דרך הדם הזורם. 

כאיברי־הפרשה משמשות שתי כליות־נפרידיות, 
הנפתחות סמוך לפי־הטבעת. מיוחד לדי״ הוא כ י ס־ הדיו — 
בחלקו בלוטה המפרישה את הנוזל השחור ובחלקו בית- 
קיבול לנוזל. הוא נפתח בשק־העור סמוך לפי הטבעת, והנוזל 
מוזרם החוצה דרך חלל הגלימה יהמשפך. הדיו הוא תרחיף 
של גרגירי הפיגמנט מלאנין, הנוצר ע״י חימצון הטיתזין 
וה״דופה" (ע״ע אלקפטונוריה) בהשפעת האנזים טירוזי־ 
נאזה. הדיו בחולה־שחורה בדי׳-הרוקחים, חומה בלוליגו 
ושחורה לגמרי בתמנונים. כשדי' נתקף, הוא משחיר ומפריש 
את הדיו, המעכירה ומשחירה את המים סביבו ומשמשת 
מעין "מםך־עשן" העוצר את המתקיף. החיה הנתקפת מחליפה 
בינתיים את צבעה, עפ״ר לגון שקוף, ונעה בכיוון אחר. 

מערכת-העצבים בדי" מפותחת מאד. בניגוד לשאר 
חסרי-החוליות הירודים אין היא בנויה מגאנגליונים המפוז¬ 
רים בכל הגוף־ אלא רוב הגאנגליונים מרוכזים בגוש אחד — 


כעין מוח, המקיף את איזור הוושט ומונח בין העיניים. 
״מוח״ זד, אף מוקף מעין ״גולגולת״ — קופסית עשויה רקמה 
הדומה מאד לחסחום של החוליתיים! היא משמשת גם תמיכה 
לסנפירים ולזרועות. מבחינים במוח 3 גאנגליונים זוגיים: 
( 1 ) גאנגליון מוחי, ( 2 ) גאנגליון־הרגל, ( 3 ) גאנגליון- 
הקרביים. מ( 1 ) יוצאים עצבים המסדירים את פעולות האכילה, 
השהיה והזחילה, וכן נמצאים בו שני איזורים גדולים, שגי־ 
רוים החשמלי אינו גורר שום תגובה מוטורית — ואילו 
נטילתם מן הדי" אינה מבטלת שום תגובה רפלקטורית, אך 
משנה משהו בהתנהגות הכללית של האורגאניזם מבחינת 
הספונטאניות של התנועה — בדומה לפונקציה של "המרכזים 
השניוניים" ו״האיזורים האילמים" שבקליפת־המוח בבע״ח 
עילאים, שמוחזקים מרכזים של תהליכים פסיכיים.( 2 ) מפעיל 
את הזרועות ואת המשפך! ( 3 ) מספק עיצבוב לאיברים 
הפנימיים ולגלימה. — לדי" מערכת רפלכסים מפותחת מאד, 
וגם מבחינה זו הם דומים לחוליתיים. זרועות קטועות של 
די" ממשיכות בתגובות רפלקטוריות תכליתיות ומושלמות 
(כגון ההקטוקוטילוס, ר׳ להלן), בדומה להתנהגותם של 
צפרדע נטולת־ראש או של זנב־הצלופח. 

הגלימה מורכבת מ 20 קבוצות של סיבי־שרירים, שכל 
אחת מהן מעוצבבת ע״י סיב אחד, המגיע מן הגאנגליון ( 3 ) . 
הגלימה עשירה ברשת־עצבים, ובה נמצאים סיבי-עצבים 
ענקיים — מן העבים ביותר הידועים לנו בעולם־החיים — 
שעבןם מגיע עד 1 מ״מ. לכל אחת משתי הפונקציות של 

הגלימה — הנשימה והשהיה — יש מרכז עצבי בשביל הרפ¬ 

*• 

לפסים להכנסת המים או להוצאתם! שניהם כפופים למרכז 

י 4 

גבוה מהם, המסוגל לשנות, לפי הצורך, את תנועות־הנשימה 
לתנועות־שחיה (ר , לעיל, עמ , 406 ). 

א י ב ר י־ה ח ו ש י ם. עיני הדי"(פרט לדי׳-הסירה [ע״ע] 
הפדימיטיווי) גדולות, והן דומות במבנן באופן מפתיע לעיני 
חוליתיים, כגון האדם! יש בהן קרנית, קשתית עם אישון, 
עדשה, רשתית. דמיון זה מפתיע ביותר נוכח השוני שבהת¬ 
פתחות עיני הדי" ועיני החוליתיים מבחינת מוצא חלקיהן. 
עין הדי׳ מתפתחת כולה משקע אקטודרמאלי: הריפוד 
הפנימי של השקע יוצר את הרשתית, והחלל מתמלא זגוגית, 
שבחלקה הקדמי נוצרת עדשה. העין הנחה מכוונת לראית־ 
רוחק, והתכווצות שרירי-העטרה מגדילה את לחץ הזגוגית, 
דוחפת את העדשה קדימה ומכוונת את העין לעצמים הקרו¬ 
בים. כמות־האור החודרת לעין מווסתת ע״י רפלכס־האישון. 
בניגוד לעין־החוליתיים, שבה האור צריך לעבור תחילה דרך 
המבנה העצבי של הרשתית כדי לפגוע בתאים הרגישים 
לאור, הקנים והמדוכים, — אין הקנים והמדוכים בעידהדי׳ 
נמצאים מאחורי הנורונים של העין, אלא מקבלים את האור 
במישרין. מכאניזם גירוי הקנים בדי׳ דומה אף הוא לזה 
שבעין־האדם ופועל על רקע של ראקציה פוטוכימית ברטינין. 

לדי" איבר שיווי־משקל בצורת סטאטוציסטים, הנמצאים 
יחד עם העיניים בקופסית־הראש. מאחורי העיניים 2 גומות 
מרופדות קרום־חיפוי ריסני, והן מוחזקות איברי חוש כימי. 

הרביה. המינים נפרדים! לכל אחד מהם בלוטה מינית 
בחלקה העליון של הגלימה. בכמה קבוצות של די" בולטת 
דופרצופיות מינית! בשיטן-הנייר הנקבה גדולה מן הזכר עד 
פי 20 . ההפראה מבוצעת ברוב הדי" ע״י אחת מן הזרועות, 
ההקטוקוטילוס ( 8 ט 1 ץ! 000 ] 60 ו 1 ), שנעשית כלי להעברת תאי־ 
הזרע—ע״י ספרמאטופורים המונחים בסביבת הפה או בחלל- 



409 


דיונונים 


410 


הגלימה — לנקבה. בסוגים 11110116x15 ? ו 80031113 !\, הזרוע 
הנושאת את הספרמאטופורים ניתקת כולה מגוף הזכר ונכנסת 
לחלל הגלימה של הנקבה! לפיכך תיארוה חוקרים ראשונים, 
שלא הבחינו במוצאה, כתולעת טפילית. — יצירת ההקטו־ 
קוטילוס בזכר מותנית בגורם הורמונאלי, והיא נמנעת 

ז 4 

בזכר מסורס. 

מיון. הדי" מתחלקת ל 2 סדרות: 

א. ארבעת־זימיים ( 111313 :>ת 1-3 < 31 ז 61 ד) — סימניהם: 
שלד חיצון מפותח! 2 זוגות של זימים ושל איברי־הפרשה! 
זרועות מרובות מאד חסרות כפתורי־מציצה; עיניים פשוטות 
חסרות עדשה! משפך דו־אונתי! אין בלוטת־דל. לסידרה זו 
שייכות 2 קבוצות: 1 ) א מ ו נ י ט י ם (ע״ע) — הידועים לנו 
כמאובנים בלבד! 2 ) ש י ט נ י י ם ( 31111101463 א) — שמהם 
ידועים לנו כ 2,000 מינים מאובנים מן הסילור עד הקרטיקון, 
כגון האורתוקרם (ע״ע) ו 6135 :> 40 ס£ (מן האורדוביקון), 
ששלדו — הגדול ביותר בין חסרי־החוליות — הגיע לאורך 
של 4.5 מ׳! סוג אחד בלבד — דיונון־הסירה (ע״ע) — 
קיים היום. 

ב. דו־זימיים ( 01111306111313 ) — מופיעים מן הטריאס 
ואילך, ועליהם נמנה הרוב המכריע של הדי" הקיימים 
בהווה. סימניהם: שלד פנימי בשלבים שונים של צימצום, 
עטוף גלימה! זוג אחד של זימים ושל איברי־הפרשה! 8 או 
10 זרועות, מצויירות בכפתורי־מציצה; משפך בצורת צינור! 
עיניים משוכללות בעלות עדשה! בלוטת־דיו. שתי קבוצות 
בסידרה זו — ( 1 ) בעלי 10 זרועות ( 3 !! 0 ק 0603 ); 
( 2 ) בעלי 8 זרועות ( 043 ק 13 :־ 0 ). 

ל( 1 ) משתייכים הבלמניטים (ע״ע) המאובנים מן 
המסוזואיקון, שמהם התפתחו 3 שבטים קיימים. 1011163 <ן 56 
(דמויי־ספיה) הם "דגי־הדיו" במובן המצומצם של המונח. בין 
זרועותיהם מצוי זוג אחד של זרועות ארוכות, הנתונות 
מקופלות בתוך כיסים בשעת מנוחה! עיניהם בעלות 
קרנית. — הסוג 13 ק 86 מונה כ 100 מינים. ד י׳ ־ ה ר ו ק ח י ם 
( 311$ ס 1 :> 0££1 3 !ק 56 ) הוא "דג־הדיו" הטיפוסי, הידוע ביותר 
כשוכן המים הרדודים ליד חופי האיזורים הממוזגים! 
שלדו הפנימי הוא לוח גירני, שלד חיצוני נעדר. — 
43 ! 5 ק 0 § 06 הם בעלי עיניים חסרות קרנית, שלשכתם הקד* 
מית פתוחה! זרועות־הציד שלהם שוות כולן! השלד הפנימי 
הצטמצם לחרב קרנית. הם שחיינים מצויינים, החיים במעמקי־ 
הימים, ורבים מהם הם בעלי איברי־הארה בזרועות, בגלימה 
ומסביב לעיניים! אחדים מהם מצטיינים בשלל צבעיהם. על 
קבוצה זו נדנים, בין השאר: 111161111115 :!!^ הענקי(ר׳ לעיל, 



ציור 3 . 

דיונודהרוקחים 

׳שחיה בעזרת תגועזת ג?יות של הסנפיר המקיף את גופו 


עם׳ 405 ); 140161111115 ^ 6 ?, שגופו מכוסה קשקשים כעין זוחל! 
01101314116111111$ , השקוף לגמרי. — מן השבט $143 ק 0 ׳ל 4 ון 
הוא הסוג 0 § £011 י שמיניו נפוצים מאד ליד החופים בכל 
הימים. 

ל( 2 ) שייכים כ 660 מינים, בין השאר -- התמנון (ע״ע) 

ד 

והסוג 2003013 !.^ (ע״ש הספינה המפורסמת במיתולוגיה 
היוונית)! זה האחרון מכונה גם "שיטן־הנייר" (! 6 ק 3 ? 
030111115 ) בגלל העדינות והדקות של שלדו. שתיים מ 5 
זרועותיה של הנקבה, שארכה מגיע ל 20 ס״מ, מפיקות מקרבן 



ציור 4 . 

שיטז־הנייר ( £0 ־! 3 3 ;ז 311 ב £01 ־ 1 \ 1 ) 

א. נקבה, עם ביודקיבול לביצים; ב. זכר, עם הקטוקוטי 5 ום ׳ש 5 וה 
החוצה; ג. זכר צעיר, עם הקטוקוטילום סגור ומקופל פנימה. 
יהס־הגורל בין (א) ובין (ב) הוא האמיתי; (ג) מוגדל מאד 

שלד חיצון רחב כעין דיסקוס, לולייני, כעין שלד החלזונות — 
אלא שזה האחרון נוצר מן הגלימה. השלד המוזר הזה של 
שיטן־הנייר משמש בית־קיבול לביצים, שמאוחסנות בו עד 
להבקעתן. הזכר, שגדלו אינו אלא כ 2.5 ס״מ, מבצע את 
ההפראה ע״י הקטוקוטילוס המנותק מגופו (ר׳ לעיל, עמ׳ 
408/9 ). סוג זה כולל 12 מינים, ביניהם — 20 ! 3 המצוי 
באוקיינוס האטלאנטי. 

בדו־זימיים ניתן להבחין בין 2 צורות־חיים: ( 1 ) מינים 
פלאגיים (כגון לוליגו) — שגופם מארך, סנפיריהם מפיתחים, 

ז 

והם שקופים בצבעם. הם שחיינים טובים, ובמקרים אחדים 
תנופת שחייתם מוציאה אותם מן המים — בדומה לדגים 
מעופפים (ע״ע). ( 2 ) מינים החיים על פני קרקעית־המים 
ותקועים כמעט במקומם — מבנה גופם קצר, וזרועותיהם 
הרחבות יותר משמשות גם לזחילה. עם אלה נמנה התמנון, 
המתחבא בין סלעים ומחכה לטרפו בלילות! גם 13 ק $6 
ו 1013 ק 86 , למרות כושר* תנועתם המפותח, מבלים רוב זמנם 
במנוחה, שקועים־למחצה בחול. הצורה הקבועה ביותר 
במקומה הוא 0105111016011115 — בעל סימטריה ראדיאלית 
כעין כוכב־ים, שהוא נצמד בזרועותיו כעין דיסקוס גדול 
לסלעים. 

די" נאכלים ע״י לויתנים, כלבי־ים ודגים טורפים גדולים. 

הם משמשים מאכל־אדם בארצות הים התיכון, האוקיינוס 
ההודי, המזרח הרחוק ואיי האוקיינוס השקט. בדיג, ביחוד 
בדיג־הבקלה, משמשים די" קטנים כפתיון. מן הדיו של 
הדי" מכינים צבע־ציירים משובח, חום־כהה או שחור (צבע* 
ספיח). — מבנם והתנהגותם של הדי", הנראים מוזרים 



411 דיונונים—דיוניסוס 412 


ומשונים, גרמו לריבוי אגדות ואמונות תפלות עליהם, ביחוד 
על התמנון(ע״ע) הענקי. חלקי גופם של די" שימשו אמצעים 
מאגיים וסמי־מרפא (זכר לכך נשמר בשם די׳־הרוקחים). מן 
השלד היו מכינים תכשיטים, ספלי־שתיה וכד׳. היום מכינים 
מן החומר הגירני הקשה הזה לאחר טחינתו אבקת־שיניים 
ואבקות־לטש. 

יש , סוברים, שה״חלזוך — ש״דמו" משמש לפי ההלכה 
מקור להפקת התכלת לציצית (מנח׳ מ״ד, ע״א; רמב״ם, 
הלב׳ ציצית, ב׳, ב׳) — הוא די׳־הרוקחים! אולם דעה זו 
אינה נראית מבוססת כל צרכה. 

התיאור המדעי הראשון של הדי" ניתן ע״י א ר י ס ט ו, 
ופרק זה במחקריו הביולוגיים — וביחוד תיאור רבייתם, 
ביציהם והתפתחותם של הדי"—הוא מהשגיו המדעיים הנאים 

ביותר. אריסטו מבחין במכאניזם המיוחד של הזיווג המיני 

• • 

בדי״ באמצעות ההקטוקוטילוס (ר׳ לעיל, עמ׳ 408/9 ) ; אולם 
תיאורו זה נשכח לגמרי, ורק לאחר שהעובדות הנכונות חזרו 
ונתגלו ב 1852 (ע״י ה. מילר) נמצא שאריסטו הקדים את 
המחקר החדיש ב 2,200 שנה. אריסטו אף הבדיל בין קבוצת 
הדי" ובין שאר הרכיכות וחיות־ים אחרות וקבע לדי" מקום 
בפני עצמו במסגרת מערכת־החיים שלו(ע״ע ביולוגיה, עמ׳ 
319/20 ). ציור מצויין של גוש ביצי די׳־הרוקחים, הנראה 
כאשכול־ענבים, ניתן במאה ה 16 ע״י רונדלה. ניתוחים ראשו¬ 
נים בדי" בוצעו במאה ה 17 ע״י מ. א. טורינו(ע״ע), ואחריו 
ע״י פ. רדי (ע״ע) ומ. ליסטר (ע״ע), שהניחו את היסוד 
לאנאטומיה המשווה של קבוצת בע״ח זו. תצפיות מיקרוס¬ 
קופיות ראשונות באיברים של די" עשה סומדדם (ע״ע). 
המחקר החדיש של הדי׳ התחיל עם קיויה (ע״ע), שקבע 
שמות לקבוצות רבות מהם, שהם מקובלים עד היום, ותיאר 
אותן תיאור מורפולוגי. הסיסטמאטיקה של הדי" נקבעה ע״י 
ה. בלנויל( 1116 ^ 81210 .מ; 1770 — 1850 ), וביחיד ע״י אורביני 
(ע״ע), ר. אואן (ע״ע) תרם הרבה להבנת המורפולוגיה של 
קבוצה זו, וקליקר (ע״ע) נחשב כמייסד המחקר האמבריולוגי 
שלה. משלחת "צ׳לנג׳ר" המפורסמת (ע״ע ביולוגיה, עמ ׳ 
343 ) הרחיבה בהרבה את ידיעותינו על הדי". 

אחת מטעויותיו של אריסטו בתחום מחקר הדי" היתד. 
רבת-תוצאות בתולדות הביולוגיה. הוא תיאר את השלד 
החיצון והדק של שיטן־הנייר (ר׳ לעיל, עמ ׳ 410 ), הנמתח 
בין 2 מזרועותיו, כעין מפרש שמשמש לחיה לשיט על־פני 
המים, בשעה ששאר זרועותיה פועלות 
כמשוטים. תפיסה זו היתד, מקובלת בין 
חוקרי החי במשך 2,000 שנה, ובלון(ע״ע) 
אף צייר את שיטן־הנייר בהתאם לתיאורו 
של אריסטו. מבנהו האמיתי של בע״ח 
זה ומשמעות שלדו לא הובנו הבנה נכונה 
אלא במאה ד, 19 . 

בשנים האחרונות נעשו די" חיות־ 
נסיון מקובלות מאד במחקרים בנורו־ 
פיסיולוגיה ופסיכו־פיסיולוגיה בגלל הרמה 
הגבוהה של התפתחות מערכת־עצביהם, 
וביחוד בגלל הדמיון המפתיע שבין המבנה 
והתיפקוד של עיניהם ושל עיני החולי־ 
תיים, ובכללם האדם. מניסויים בדי" ניתן 

ללמוד הרבה במכאגיזמי הרפלכסים ותלו¬ 

*♦* ♦י י • 

תם במנגנוני המוח; כן נעשו נסיונות 


להציג את התנהגות הדי" במסיבות ניסוייות שונות כמודלים 

לתהליכי זכירה ולמידה. 

וע״ע תמנון. 

1 

£. 1.^ ג. ח. לינר, מאמר פתיל תכלת, תרמ״וז; ,חב 501 ץ 
016 2.0010816 365 !' 01171113 ,, 283/4, 1858; £. £101£ ץ , 

! 6/1071 011 1/26 06 / 1 / 1010/1030 ( ז 0 ק£.א $ י "• 011311£11££1 ״ !$, 

20010£ € 6 / 1 / 2010/103672 016 , 011311 . 0 ; 1886 ,ץ , 
1-11, 1910-1915; \¥. 11913 , 56 / 26 ^ 1721672 ! ,־ £1 ׳<£^ . 11 ־ ; 

.4. 1^££, 016 06/1/2010/103671 171 !011120 12. !1070 3. 001^65 6. 
!160/161, 1-11, 1921-1923; ]. 1 €6/1/2010/1030 , 111616 ־ (\¥. 

£12001 . 4 .נ 41 ת 143 , £1181131 > 1 נ ., X), 1926; 0. 14. ¥018£11 ק 1 ז , 
56 / 110 , 1939; 14. 13. 0011:, 3 / 30/11166 00107012012 212 3 . 72277201 $, 

01/267 0723 § 60712272 ! ,־ ¥01111£ . 2 - 53114£85 .£! .£ ; 1940 
. 101180 ) 56/110 / 0 0612167 $ 7676072 $ ! 267 /^ 1/1 1/26 / 0 7172611072 $ ! 
5/2076 1/26 012 6 [ 13 , 1 ז 4150 \\ .? .( 1 ; 1940 ,( 13 . 5101 ץ 11 ק 0 ז £11 א 
- 0815 ? . 4 ^ .£- 34311£ ־ד! 30 .. 4 .£ ; 1951 , 560 5/2011076 0123 
- 587 , 1726€716117010 26 /! ,$־ 531104£1 .¥ . 1 ־ £35811301 . 5 .£ .£ 

1/26 / 0 112830772 ! 7 326 ,£ת £3 .¥\ .£ ; 1958 3 , 1956 , 605 
56/120 - 2$/2 !- 0211116 2€ /! י 018 :>'{ 30 . 3 . 3 ; 1957 , 0610/111$ 
0012$ ,$ח 13 !ת £1 ׳\ 4£11 ! . 3 ; 1958 ,( 25 י ץ 31010£ ז\\£א ח 1£111 !£?) 

. 1958 , 17207112$ 7720715176$ 36$ 6 § $1110 16 

מ. ט. 

ךי 1 נים 1 ם (; 00 ^- 416 ), אל ההתלהבות והיין בדת יוון. 
הוא נקרא גם בקכוס (; 0 ^< 801 ), וזה שמו 

הרגיל בפי הרומאים, שזיהו אותו עם האל הרומי ליבר 

• • 

(מ 6 נ 811 ). השם די׳ קשור מבחינה לשונית בשמו של זוס 
(ע״ע), ״אביו של די״׳, — מצד אחד, ובשם עיר־מולדתו 
האגדית של האל, ניסה — מצד שני; בדבר זיהויה של 
ניסה נחלקו דעות הקדמונים. 

בפאנתאון היווני תופס די׳ מקום מיוחד, וצורה מיוחדת 

♦♦ 

היתה גם לפולחן האל, המעניק התלהבות הגובלת בשגעון 
והמתפרצת באורגיות שנערכו לכבודו. בתקופה הקדומה 
הביאה ההתלהבות שבפולחן־די׳ את המשתתפים למעשים 
זרים ופראיים, כגון זלילת בשר נא, וכנראה אף לקרבנות־ 
אדם, בדרך־כלל ע״י קריעה. בחגיגות די׳ השתתפו ביהוד 
חבורות של נשים — מינאדות (? 0188 ׳ו״ז^, משתגעות) —, 
ששוטטו בהרים וביערות ומרוב התלהבות ודבקות לא חשו 
בפצעים ולא בכוויות-אש; הן קרעו לגזרים חיות, ואף בני- 
אדם. בהתלהבות היתד, כרוכה שתיית יין לשכרה, ומכאן היה 
די׳ לאלוהי-היין, שייחסו לו את הפצת נטיעת הגפן בעולם. 
יותר מכל האלים היה די׳ קשור בטבע הפורה וד,משגשג. את 
פוריות הטבע ואת ההשתוללות בעקבות ההתלהבות והשכרון 
סימלה פמלייתו, המורכבת מאלים־למחצה — סטירים (ע״ע) 
והזקן השיכור סילנוס. בתהלוכות לכבוד די׳ החזיקו מייצגי 



ציור 5 . 

ציור דמיוני־ 5 םחצה של שיטז־הגייר ? 2 י ב?ון ( 1551 ) 



413 


דיוניסוס 


414 



דיוניסום. פס 5 ־שיש מקימי (סמור 1005 5 סה״נ) 


האל וחסידיו בידיהם תירסוס (; 0 ס 5 9 י 3 י) — מקל ועליו עלי־ 
גפן — וקיסוס, שהוא סמל הפוריות; האל עצמו הופיע 
לפעמים בצורת שור, — בתקופה הקלאסית רוסן פולחן־די׳ 
במקצת, אע״פ שהעובדים אותו לא שכחו את אפיו האורגי־ 
אפטי של האל. בכמה ערים יווניות קמה התנגדות לפולחן־די׳ 
הפרוע! ברומא אסר הסנאט ב 186 לפסה״נ את האורגיות 
של די׳. שרידי הפולחן האורגיאסטי של די׳ נשתמרו גם 
ביוון הקלאסית! אחת לשנתיים בחדשי־החורף נערכה במרו¬ 
מי הפארנאסוס שעל־יד דלפוי (ע״ע) חגיגת הנשים "המש־ 
הגעות״. חגי האל תפסו מקום נכבד בלוח־החגים! הטרגדיה 
(ע״ע) האטית התפתחה מן ההצגות באחד החגים האלה. 

רובם של המיתוסים על די׳ מתפרשים כמתן ביטוי 
סיפורי לתכנו האורגיאסטי של פולחן האל. לפי האגדה 
נולד די׳ מזיווגם של זום וסמלי (ף^ 26 ), שהיא מתוארת 
כבת־תמותה — בת קדמוס, מלד־תבי הראשון! אך שמה 

אינו, כנראה, אלא צורה יוונית של השם זמלו, אלת־האדמה 

•* 

הפריגית (השו׳ רוס׳ 3 ה 1 ג 36 =אדמה). אהבת זום לסמלי 
עוררה את קנאת הרה, שהסיתה את סמלי לדרוש מזום 

7 ! •% 

שיתגלה לפניה בכל הדר גאון עוזו האלוהי. מתוך כך נהרגה 


סמלי המעוברת ע״י ברקיו של זום, אולם זום הציל את הוולד 
והכניסו לתוך שוקו, ומשם נולד די׳. בסיפורים על נעוריו 
של די׳ ועל עלילותיו מרובים המוטיווים של שגעון וטירוף 
המביאים לשפיכות־דמים, וכן שמות ממוצא אסייתי־שמי. 
מפורסם הוא הסיפור על פנתוס (?":!סי״ח) מלך תבי, בן 
אחוודאמו של די/ סיפור שעליו בנויה הטרגדיה "בקכי" 
("חסידות־באקכוס") של אוריפידס (ע״ע). פגתוס התנגד 
להנהגת פולחן־די׳ בתבי, אך נשי עירו הלכו להשתולל 
ולרקוד בהרים לכבוד האל. האל עצמו נתגלה למלך בצורת 
כוהן־האל והסית אותו לילך בלבוש־אשה ולרגל את הנשים, 
אך אלו — ובראשן אם המלך — גילוהו וקרעוהו לגזרים 
בשגעון ההתלהבות. יש עוד כמה סיפורים על מקרי התנגדות 
לפולחן־די׳ ועל מאורעות טירוף וזוועה שאירעו בעקבות 
התנגדות זו. — המיתום של די׳ נתקשר גם במיתיס של 
אריאדנה (ע״ע). 

חשיבות מיוחדת נודעת לדי׳ במיתוס של האורפיקנים 

(ע״ע אורפוס). לפי מיתוס זה הרגו הטיטנים (ע״ע) את 

•+ י 

די׳ הילד, קרעו אותו לגזרים ואכלוהו. אתני הצילה את לבו 

של הילד והביאה אותו לזוס! הלה אכל את הלב, וממנו 

* • 

נולד די' חדש, הוא בנה של סמלי! הטיטאנים נהרגו ע״י 

ברקי זוס, ומאפרם נוצר האדם, שבו מעורבים היסוד 

• י ^ ■ 

הטיטאני־סמרי הרע והיסוד הדיזניסי הרוחני(ע״ע דואליזם). 
תנועת האורפיקנים קמה לתחיה בתקופה ההלניסטית, ובקר¬ 
בה נוצרו, כנראה, אז המיסטריות (ע״ע) של די׳, שנפוצו 
בעולם ההלניסטי! תיאור המיסטריות של די׳ נשתמר בשורת 

94 44 

תמונות נהדרות בבית אחד בפומפיי (ע״ע). 

זמן רב שלטה בין החוקרים הדעה, שדי׳ "הברברי" 

לא היה מיסודו אל יווני, אלא פריגי או תראקי, ישפולחנו 
חדר ליוון מתראקיה בתקופה מאוחרת למדי. אולם מקומות- 
העלילה של אגדוודדי׳ — תבי, ארגוס, אורחומנוס — היו 

מרכזים של התרבות היוונית־המיקנית הקדומה, ומכאן אפשר 

1 ♦ 

היה להסיק, שדי׳ היה מקובל על היוונים כבר בתקופת- 
הראשית שלהם! עובדה זו אושרה בשנים האחרונות, אחרי 
פיענוח הכתב המיקגי-כרתי, כשבכתובת אחת מן המאה ה 13 
לפסה״נ נמצא השם 0 [- 50 -ב 1 ת- 0 ז ,י\- 011 (— 0010 גיע 0 י\^). נר¬ 
אה, איפוא, שדי׳ היה אל יווני מקורי, אע״פ שהוא — בדומה 
לכמה אלים אחרים — אינו משתייך מטבעו לקבוצת האלים 
האולימפיים. האגדות על התנגדותם של שליטי ערים יווניות 
לפולחן האל אינן זכר למאבק ההלניות נגד "אל זר", ואינן 
באות אלא להעיד על התנגדות השכבות העליונות של 
החברה להשתוללות ההמונית ולפריקת עול המוסר הכרוכות 
בעבודת די׳. די׳ הוא דמות מורכבת, שספגה לתוכה השפעות 
שונות — מכרתים, מתראקיה ומפריגיה, שמשם בא, כנראה, 
השם באקכוס. אוריפידס מכיר סיפור, שהאל כבש את כל 
המזרח! בתקופה ההלניסטית נתרחבו הסיפורים על כיבושי 



דיוניסוס ואריארנה עם פמליית מיגאדות וכאמירים. 
תבליט על אגרטל הלניסטי-רוטי מז המאה ה 1 לפסה״ג 

ד ? 













415 


דיוניסוס—דיוניסיוס 


416 



דיוכיסום ופמלייתו בביתו של אייןאריוס 
(מ 4 המסכות שמתחת לשולחנם של המארחים ניכר שמכניס־האורחים 

הוא משורר־מחזאי) 

תבליט־שיש הלניסטי מז המאה ה 3 או ה 2 לפסה״ב 

די׳ במזרח — עד הודו — בהשפעת הרושם של כיבושי 
אלכסנדר מוקדון. 

השוללים את מקוריותו היוונית של האל די׳ טענו, 
שהאופי היווני ההארמו׳ני והשקול עומד בניגוד לאפיו האנתו־ 
סיאסטי של די׳. את תחושת הניגוד הזה העמיק ניצ׳שה 
(ע״ע), שהעמידו על ניגוד עקרוני בין דת־אפולון ובין דת־ 
די׳: בין "האפוליני" — השלווה של המראית היפה, ובין 
״הדיוניסי״ — הדחף הרצוני, הבורא עולמות ומחריבם 1 אלא 
שניצ׳שה ראה בזה ניגוד הקיים בתוך עולמו של האדם בכלל. 
החלוקה הזאת — שנעשתה מקובלת מאד בהגות ובספרות 
המודרנית — מבטאה את השקפת־עולמו של ניצ׳שה, אך 
אינה מבוססת על המציאות ההיסטורית׳ שבה לא היו היסו¬ 
דות האפוליניים והדיוניסיים בדת־יווו מנוגדים זה לזה, אלא 
משולבים זה בזה! די׳ תפס מקום חשוב בפולחן בדלפוי 
דווקא, מקום המקדש והאוראקולום של אפולון. 

אם נשתמש בקאטגוריות של ניצ׳שה — הרי דת־ישראל 
בוודאי אינה "אפולינית", אלא יש בה קווים "דיוניסיים" 
ברורים. מבחינה זו מעניין ריבוי המגע ביו עם־ישראל וא״י 
ובין די׳ ופולחנו במפגש ההיסטורי בין היהדות ובין העולם 
ההלניסטי, וכן במקורות הספרותיים של התקופה העתיקה 
המאוחרת. בימי גזירת אנטיוכום הוכרחו היהודים להתקשט 
בקיסוס ולהשתתף בחגיגות די׳(חשמונאים ב׳, ו׳—ז׳)! די׳ 
מופיע על מטבעות העיר האלילית שהוקמה על חרבות 
ירושלים אחרי מרד בר־כוכבא, וכן על מטבעות העיר קיסריה. 
סופרים הלניסטיים זיהו את ניסה, מקום מולדתו של די׳, 
עם בית־שאן! היה אף ר 1 וח סיפור, שלפיו נוסדה העיר ע״י 
האל, שקבר שם את אומנתו. יחסם של אנשי בית־שאן 
האליליים אל היהודים היה טוב החל ממרד החשמונאים ועד 
המרד הגדול נגד רומא! אולי אפשר לזקוף על חשבונם את 
הזיהוי של אלוהי־ישראל עם די׳, הנזכר הן בדברי פלוטרכוס 
(ע״ע) והן בדברי טקיטום (ע״ע). אסמכתא לזיהוי זה ראו 
בחג־הסוכות, וביחוד בלולב — שאותו זיהו עם התירסוס 
(ר׳ לעיל), וכן בגפן־הזהב שבבית־המקדש. מצד שני ייתכן, 
שהצורה הקדומה של עלילת־הדם (ע״ע), שלפיה "תופסים 
היהודים אחת לשבע שנים נכרי ומקריבים אותו מתוך קריעת 
בעורו קרעים־קרעים", הומצאה על־סמך קריעת קרבנות־ 
האדם בפולחן הקדמון של די׳. 

באמנות היוונית בתקופתה הקדומה מוצג די׳ עפ״ר כגבר 
מזוקן עטוף גלימה ארוכה, ומפראכסיטלס ואילך — כעלם 
ערום המחזיק בתידסוס. 


וע״ע ב כ כ נ ל י ם וציור שם. ראה גם את הציור בכרך 
ט׳, עמ׳ 557/8 . 

ד. פלוסר, עלילת הדם (ספר יוחנן לוי, 104 ), תש״ט! 

172 ,£ 872110101 / 11171 $ . 21 £ 71 / 072$0 ,^ 1116600 . 0 

- 270 /' 7 ) 131 1412145 }/-. 0 .£ 071 § ! 7 ) 80220/21 ,קק 3 .מ .£ ; 1869 , 1 ) 1110 .£ 

.ס ; 1923 , 1 ) £ 10711510.0 £10710 £011 , £2023111 . 0 ; 1882 , 1071 )/ 
1 ) 0 ( 1 ) £171 1 ) 072 75100 ( 01072 171 1105 ) 8111 : 05 ) 110 ) £071 י ן] 1 .> 1011 ) £1 
,£מ 0 דת 011 .£ ; 1925 10 , 11 , 5 $ 0 / 20 ? , 10 ) 11011 .£ ; 1924 , €71115 

;* 1929 , 07720112 ) 0$071157720 <־ ) 10 £ 0715 0105 ) 7012 ) 0 10725 § 7011 005 

.£ . 0050/2 , 118500 ** י ק ; 1939 2 , 0 1933 , 0 * 01 .£ . 7 \\ 

, 15 > 1 ) 0 ( 1 .£ .£ ; 1941 , 578-583 , 1 , $1072 £011 . $7200/1 

, $1/1010$$ /\ \ 0700 , 11050 .{ . 14 ; 1944 , 8000/200 : 1£05 ^ 2 ״ £147 
, 8000/1115 £0 011110 10 :. 0 , 0 ־ 0311111211 ] . 14 ; 1950 , 149-157 
// €700 / 0 5214£$ 2/10 20 01720720 § 87010 , ת 150 זז 143 .ן ; 1951 
5 // €700 7/20 , 0 ״ו 1 זט 0 . 0 . £1 £\\ ; 1955 , 359-453 , £012$2072 
1 ) 13 ־ 01 . ץ - 5 ׳<־ 1 ; ט ¥01 ; 1955 , 145-182 , €0£5 2/1017 £ת 0 

. 1956 , 127 ,// €700 00710071 172 00014.77107125 

ד, פ. 

די 1 ניםי 1 ם(;־ 1010 ׳ 4101 ), שמם של שני שליטים של סירקוסי 
(ע״ע), אב ובנו. 

1 ) די׳ 1 ( 430 [?]— 367 לפסה״נ), הגיע כבר בגיל צעיר 
לדרגת מצביא של עיר־מולדתו במלחמתה בקרת־חדשת. 
ב 405 'תפס את השלטון בידו ונעשה טיראנום של סיראקוסי. 
ב 404 סיים את המלחמה עם קרת־חדשת ע״י חוזה, שבו 
חולקה סיציליה בינה ובינו. די׳ ביסס את שלטונו הרודני 
בסיראקוסי בעזרת הספארטנים, וב 397 — 392 חידש את 
המלחמה בקרת־חדשת לשם כיבוש סיציליה כולה. אחרי 
מאבק רב חליפות ותמורות בים וביבשה ואחרי הגנה מוצלחת 
על סיראקוסי עצמה, שהובאה במצור ע״י הקרת־חדשתיים, 
השתלט די׳ על כל מזרחו ומרכזו של האי, אך לא הצליח 
להדוף את הקרת־חדשתאים מחלקו המערבי. אח״כ פנה נגד 
הערים היווניות האחרות שבסיציליה ובדרום־איטליה ובעלי־ 
בריתן מבין העממים האיטלקיים, מתוך מגמה להקים ממלכה 
מאוחדת בתחום "יוון הגדולה". הוא ניצח את צבאותיהן של 
סיבארים וקר 1 ט 1 ן, הרס את רגלן, וייסד מושבות חדשות 
באיטליה המרכזית והצפונית, ביניהן — אךריה, על שפך 
הפו, ואנקונה. המלחמה בקרת־חדשת נתחדשה ב 383 , ושוב 
זמן מועט לפני מותו, אולם בשני המקרים הללו לחם 
די׳ ללא הצלחה. אע״פ שלא ביצע את משימתו — גירוש בני 
קרת־חדשת מסיציליה —, הצליח די׳ להקים מדינה, שהיתה 
לזמן־מה לכוח הראשון במעלה בעולם היווני. זו אף היתד, 
מדינה מסוג שלא היה ידוע ביוון: לא מדינת־עיר או ברית־ 
ערים, אלא מעצמה טריטוריאלית אדירה, שהקדימה ביותר 
מיובל־שנים את הממלכות ההלניסטיות במזרח, כשם שדי׳ 
עצמו דומה יותר לדיאדוכים (ע״ע) מאשר לטיראנים 
שלפניו. — די׳ הרחיב, ביצר ושיכלל את סיראקוסי ועשה 
אותה לעיר הגדולה והמפוארת ביותר באיזור הים התיכון. 
הוא היה פטרון של אמנים, משוררים והוגים! בין השאר 
הזמין את אפלטון (ע״ע) לחצרו, וכן חיבר בעצמו טרגדיה, 
שהוצגה באתונה וזכתה לפרס ראשון — כנראה מטעמים 
פוליטיים. 

2 ) די׳ 11 ( 396 — 337 [?] לפסה״ג), בנו של ( 1 ), ירש את 
השלטון על סיראקוסי אחרי מות אביו, אך — שלא כמוהו — 
היה חלוש־האופי והפכפך. הוא לא הוסיף להלחם בקרת־ 
חדשת, אך בדרך־כלל המשיך במדיניות־החוץ של ( 1 ) — 
ברית צבאית עם ספארטה והתבססות באיטליה ע״י ייסוד 
ערים חדשות. במדיניוודהפנים קיים את רודנותו בהסתמכו 
על צבא־שכירים משלו. די׳ התעניין הרבה בספרות ואירח 
בחצרו סופרים ופילוסופים. ההיסטוריון פיליסטוס היה 











417 


דיוניסיז־פ—דיוניסיוס איש האראופגוס 


418 


מעוזריו הראשיים. — השפעה רבה על די׳ היתד. לגיסו דיון 

(ע©; 4 , 354 — 310 לפסה״ב)׳ שהיה מחסידיו הנלהבים של 

אפלטון ושאף להפוך את סיראקוסי למדינה האידיאלית ברוחו 

של רבו. לעי הצעתו של דיון הזמין די׳ את אפלטון ב 366 

לחצרו להיות לו מורה ומדריך. אולם כבר אחרי חדשים 

אחדים נפל סיכסוך בין הטיראנוס ובין הפילוסוף, ואפלטון 

נאלץ לעזוב את חצרו של די/ ביקורו השני של אפלטון 

בסיראקוסי ב 361 נסתיים בקרע גמור בינו ובין די , . גם דיון 

עזב את סיראקוסי ובילה כמה שנים ביוון בקשר הדוק עם 

האקדמיה של אפלטון. ב 357 חזר דיון בראש גדוד של 800 

איש לסיציליה, עורר מרד נגד די׳ השנוא על העם והצליח 

לגרש אותו מסיראקוסי ולעמוד בראש העיר. אולם די׳ החזיק 

מעמד בלוקרוי שבאיטליה הדרומית, ומשם חזר והתקיף את 

דיון. הלה לא הצליח לבסס את מעמדו בסיראקוסי, מאחר 

שחסרו לו התכונות של מנהיג תנועה עממית, ויהירותו 

האריסטוקראטית הרחיקה ממנו את ההמונים. הוא, אמנם, 

הצליח להציל את סיראקוסי בשנית מפני התקפתו של די׳, 

אך ההתנגדות לו לא נפסקה. אחרי נסיון להקים בעיר 

משטר ברוחו של אפלטון, הפך למעשה דיון עצמו לטיראנוס, 

וב 354 נרצח ביזמתו של קאליפוס, אף הוא מתלמידי אפל¬ 

טון. — אחרי מותו נמשכו בסיראקוסי המהומות, וכתוצאה 

מהן הצליח די׳ ב 346 לחזור ולהשתלט על העיר. מתנגדיו 

פנו לעזרת קורינתום, אשר שלחה לסיראקוסי את טימולא 1 ן 

(ע״ע). ב 344 נאלץ די׳ להכנע; הוא הובא לקורינתוס, ושם 

חי עוד כמה שנים. 

וע״ע אפלטון; סיציליה; סירקוסי. 

.מ ; 1927 ,.? 1 108 י ד\ .%$%?} . 4716 . 10 י ז\־!ט 8 . 6 . 1 

; 1934 , 1071 ( 1 , 3 ^ 1 ^ 50 .ע .מ ; 212 י 1 ע , 111 ז £0 *> £13 
,. £1 268 , 14 ז ¥0 \ \ 66 ? 0 1116 / 0 ^ $10 !ח 4 ,ז 18111€ ג^ 7 .1 \\ .^ 1.1 ^ 
. £1151 ) 11$ \ 1 >ז^$ .ס ./ . 0 . 11 1101% ) 1 ? י ץ€^ 0116 ז 51 ; 1936 

. 1952 ,( 173 .־ 215061 

ב. ל. 

1 יי 11 י 0 י 01 ( 1 י);ד 1 ץ 1 )^ 60 ^ י ? 010 ע׳\ 10 צ/), 

* י * • * 

לפי מעשי־השליחים (י״ז, ל״ד) — אתונאי נשוא־ 

פנים שהתנצר בהשפעת הטפתו של פאולום. לפי אוזביוס 

״~ *־ • * * * 

היה די׳ ההגמון הראשון של אתונה, ולפי מסורת הכנסיה 
מת באותה העיר מות־קדושים. לעומת זה היו ביה״ב שזיהו 
אותו עם דיוניסיוס הקדוש (ע״ע), פטרונה של צרפת, שחי 
במאה ה 3 . — לדי׳ מיוחם אוסף של כתבים, שהיתה לו 
השפעה רבה על התפתחות התאולוגיה והמיסטיקה בנצרות. 
כתבים אלה נזכרים לראשונה במאה ה 6 , ואז הובעו ספקות 
באמיתותם; אולם ממחצית המאה ה 7 ואילך נתקבלו על־ידי 
הכנסיה כבעלי סמכות גדולה. הספקות לגביהם נתחדשו 
במאה ה 15 (ע״ע ניקולאוס מקוזה ולורנטיוס ולה), והמחקר 
החדיש הבחין שהם מושפעים במידה מכרעת מן הפילוסופיה 
הנאו־אפלטונית, ביחוד מפרוקלוס (ע״ע), ולפיכך אין להק¬ 
דים את זמן חיבורם למאה ה 5 . אך עדיין לא הושגה אחדות- 
דעות לגבי בעיית זהותו וזמנו של מחברם. 

תורת האלוהות, המוצאת את ביטויה בכתבי האוסף 
הדיוניסי, בנויה על ההנחה היסודית, שאין האל ניתן בשום 
פנים להשגתו של האדם. רק הוא עצמו יודע את עצמו, ואילו 
האדם אינו יכול לעלות בשלבים השונים של העליה המקרבת 
אותו לאלוהות אלא בעזרת כתבי-הקודש. אך כתבי־הקודש 
דיברו בלשון בני-אדם, ומכאן השמות השונים שהם קוראים 
לאלוהות והתארים הרבים שהם מייחסים לה. בשלב נמוך של 


האמונה שמות ותארים אלה נתפסים פשוטם כמשמעם — 
"התאואגיה החיובית". בשלב גבוה יותר מוכר, שאין לדבר 
על האל אלא באמצעות שלילות — "התאולוגיה השלילית", 
שגם פרוקלוס הגה אותה. שלילה זו היא קיצונית, והיא 
מרחיקה מן האל כל הגדרה ע״י קאטגוריה מתחום ההכרה 
וההשגה האנושית. ברם יש עוד "תאולוגיה עליונה", אשר 
לפיה ראוי האל לכל השמות המיוחסים לו בכתבי־הקודש, 
אבל לפי משמעות של כל אחד מהם שהיא נעלה מההשגה 
האנושית. השלב העליון, אשר אליו יכול להגיע האדם, הוא 
הערפל שלתוכו נכנס משה. הנכנס לתוכו שוקע בעלטת האי- 
ידיעה, עוצם את עיניו בפני כל ההשגות של הידיעה, אינו 
שייך לא לעצמו ולא לאחר, מתאחד בחלקו הטוב ביותר עם 
הבלתי ניתן לידיעה, ויודע ע״י עצם אי־ידיעתו באופן 
הנעלה מהשכל. 

למרות השלילות הקיצוניות שבה, מתקרבת תפיסת האל 
בכתבים הדיוניסיים לתפיסת ה״טוב" כעקרון עליון בתורה 
אפלטון והאפלטוניקנים. האל, שהוא ה״טוב", משפיע את 
קרניו על כל היקום — בדומה לשמש — ללא מחשבה וללא 
רצון, ושפע זה מקיים את העצמים המשכילים והמושכלים 
שאינם ניתנים להשתנות: השפע הוא עצם קיומם. העצמים 
העליונים אינם שווים זה לזה בדרגותיהם. הם מהווים 
היירארכיה שמימית או היירארכיה של המלאכים, בת תשע 
דרגות, שהן מחולקות לשלוש שלישיות; כל דרגה מעבירה 
את השפע לדרגה הנמוכה ממנה. כנגד ההיירארכיה הזאת 
קיימת ההיירארכיה של הכנסיה, שהיא ד 1 מה לראשונה, 
אע״פ שהמשתייכים לה הם בשר־ודם; מכאן המשמעות 
הסמלית של טקסי הכנסיה. — האל הוא גם החשק (?";ס?), 
מונח שהמחבר — כנראה — מעדיפו על המונח אהבה 
ןי״״דס). החשק הוא אקסטאזה, המוציאה מצד אחד את 
האל מעצמותו בכיוון אל הנבראים, ומצד שני את הנבראים 
מעצמותם לקראת תכליתם הסופית, שאין היא אלא ההת¬ 
אחדות עם האל, ההאלהה. 

הרע אינו אלא הלא־יש או האין, ואין הוא מסוגל לפעול 
אלא מכוח הטוב המעורב בו. ההשגחה האלוהית משתמשת 
בו לתכלית טובה. המעשים הרעים אינם אלא פרי חולשה. 
אפילו הרוחות הרעים — באשר יש להם חלק ביש — יש 
להם גם חלק בטוב. הרע שבהם נובע מפגימת שלמותם 
הראשונית. 

הכתבים מן האוסף הדלניסי השפיעו השפעה עצומה על 
הנצרות הביזאנטית ועל המחשבה המיסטית של המזרח 
האורתודוכסי. בנצרות המערבית החלה השפעתם להיות 
ניכרת מ 827 ואילך, כשהביאה משלחת ביזאנטית לקיסר 
לודוביקוס החסיד — בין השאר — כ״י של האוסף (שעודנו 
בנמצא). עד 835 תורגמו כל הכתבים ללאטינית תרגום 
משובש. כ 25 שנה אח״כ חזר יוהנס סקוטוס אריוגנה (ע״ע) 
ותירגם אותו כה״י ללאטינית. תורתו של יוהאנס אריוגנה 
חדורה כולה רעיונות דיוניסיים. מן ההוגים המערביים 
ביה״ב שעסקו באוסף הדיוניסי והושפעו ממנו היו אלברטוס 
הגדול, תומאס מאקווינו, רוברטוס גרוסטסט, ניקולאוס 
מקוזה! גם כמיסטיקן אקהארט ניכרת השפעת המושגים 
והתפיסות של הכתבים הללו. — האוסף נדפס כולו במסגרת 
£13603 010£13 ־נ 3£ ? של 

. 41 0416116 01 $ 10 $ }{ ס 7 ? , 0011 ^ 1 . £1 ; 1861 ,. 4 ^ . 1 ) . 0 י ז 1 € ק ££1 

;( 1895 , 10£11$ ס 1111 ?) ה 80$6 0741 ס 61176 ? . 1 ) מין , 10-0 ) $€11 ? 

111$ ז 110711$7 ) 611$1 א־ .ע £671 11411 ] $6171 €1% 86X16 מין . 10-0 ) $£14 ? ,. 1 ) 1 




419 


דיוניסיוס איש האראופגוס—דיוניסיוס התרנןי 


420 


; 1895 ,.( ¥$2113.0-1 ,־ 1 ץ 13 מ 1£1 :! 5 .[ ; 1900 , 106$€11 $4274214 ?£! . 14 
- £471 1372 . 14 .£ . $21430-0 ? . 3 00412$16/472 012 , 66142 ^ . 14 
,. 0 ,־! 1116 ) 1 \ .? . 1 ־ 1 ; 1908 , 14111 })£ .< 1 7/107710$ { 014 § 1411731114 
071010£12$ 32$ 71044071 70 , £055101 ; 1918 , 1044710$ ? , 10$ }/ 70 ? 

411 .־ 40011 6 £ .־ 111£61 . 11151 ?) .£? . #$21430-0 12 2/1224 

10 3071$ 041412 § 142 12 § 4112010 70 ,. 14 ;( 1930 
,. 111601 61 . £ 1105 ק 501611065 465 .^ 6 ?) .£? . 0 32 302474712 
, £81 ץקז׳ 808:116 מ , דמ 33 מ 8 , 11 מ> 1 :> 108 ; 0 ק< 1 > . 6 ." 1 ;( 1932 
- 1932 , 1-11 , $1271712$ ? 31071 £41432$ ,:{ £ 61 ? . 4 > ; 1933 , 95-117 
- #$21430 12 ; 2/122 142 }) $41 ? 711 427121772 70 , 116011 ? . 0 . 14 ; 1937 
- 0311116 10465 -?) 142 }) #0471$44 470314100 10 3011$ 24 .£? . 0 

.( 1938 , 1113106$ 

ש. פ. 

ךיזניסי 1 ם ל> 3 ד 1 ל (מת ב 264 ), מאבות הכנסיה הנוצרית 
ומקדושיה׳ תלמידו של אוריגנס (ע״ע). ב 231/2 נת¬ 

מנה די' לראש "ביודהספר הקטכשי" הנוצרי שבאלכסנדריה, 

— י^י • • 

וב 247/8 — להגמונה של עיר זו. ב 250 , בזמן רדיפות 
הנוצרים ע״י הקיסר דקיוס (ע״ע), נאסר זמנית. ב 257 , 
כשנתחדשו הרדיפות בשלטונו של הקיסר ולריאנוס, הוגלה 
מאלכסנדריה לשלוש שנים. 

מדי׳ נשתמרו מספר מכתבים, וכן קטעים — בעיקר בחיבו¬ 
ריו של אוזביוס — מכתביו: 6 9 1 ד 1 ("על הטבע"), 

שבו התפלמס נגד תורת האטומיסטים היווניים,• 61 * 11 
׳ץ 110 .< 8 ץץ*> 1 ז 6 ("על ההבטחות"), שבו התקיף את התורות 
הכיליאסטיות, שייחסו למלכותו העתידה של ישו אופי ארצי 
וגשמי, ואילו די' נתן פירוש רוחני להבטחות כתבי־הקודש 
לגבי העתידות; חיבורים שבהם התנגד די׳ לדעות שהחומר 
קדמון ושישו הוא יצור שיש לו התחלה בזמן. 

די׳ ירש את שיטתו האכסגטית מאוריגנס, ועל בך מעידים 

•י •* ** " 

דבריו בחיבור "על ההבטחות", שבהם הוא מוכיח שאין 
יוחנן מחבר ספר־החזון זהה עם יוחנן בעל האוואנגליון. 

, 11111011 ( 1 . 7 ; 1345 ־ 1232 ,£ , 070220 047010£10 ? , 116 § 41 ? 

0. 327 070$$2, 1867; 0. 1,. ?61106, 724427$ 0713 04/427 ?2- 
1120111$ 0/ 0., 1904; £ 0111 £12 ' 3 $? 0274 , 61 ־ X0143712, 1910. 

ךי 1 ניםיום ~ע;' — *סס";^:! 81115 ^ 01011 — (המחצית 
הראשונה של המאה ה 6 ), גזיר ומלומד נוצרי. די׳ 

בא לרומא מארץ "סקיתיה" וישב ברומא רוב ימיו. הוא 
אסף וערך את ההחלטות והחוקים הכנסייתיים שנקבעו 
בוועידות־הכנסיה שקדמו לזמנו (עם תרגום התעודות היוו¬ 
ניות ללאטינית) והוסיף עליהם את פסקי־ההלבות (דקרטא־ 
לים) של אפיפיורי המאות ה 4 — 5 . "ה אוסף ה ד י ו נ י ם י" 
נעשה יסוד לספר־החוקים הכנסייתי של כל ארצות המערב 
ומספרי־החוק היסודיים של הקיסרות הרומית הקדושה 
ביה״ב. די׳ אף תירגם מיוונית ללאטינית חיבורי אבות- 
הכנסיה המזרחיים וכמה ספרים על חיי־הקדושים; תרגומיו 
השפיעו השפעה רבה על התפתחות המחשבה הספרותית 
במערב. — די׳ הוא שהנהיג את ספירודהשנים ע״פ שנת 
לידתו של ישו ואת קביעת הפסחא, שנשארה בתקפה עד 
לרפורמה הגרגוריאנית של הלוח (ע״ע). 

^11£116, ?047010 £10 1041740, 1^£\41; 0. 10 2 5414.31214 , 115011 ־ . 

2/171 $47-77114421014. 0 117071010§12 , 1938; ?110116-£4314111, 7/1$- 
40172 32 72§11 $2, 1^, 1940. 

— דיוניסייס הפןד 1 ש (צרם׳ 100015 מ 531 ), לפי המסורת 
הגמונה הראשון של פאריס, קדושה־פטרונה של 
צרפת. לדברי גרגורירס מטור (ע״ע) נשלח די׳ עם חבריו 
11 בימי דקיום קיטר (סמוך ל 250 ) ע״י האפיפיור סיכסטוס 
לצרפת כדי להפיץ שם את הנצרות; הוא נעשה הגמון של 
פאריס ונהרג שם על קידוש אמונתו. ב 626 נקברו שרידי 
גופו בכנסיית מנזר בנדיקטיני, שנוסד שנה לפני כן מצפון 


לפאריס ונקרא עד היום על שמו ( 15 מ 0 ( 1-1 מ 521 ). בתקופה 
מאוחרת יותר הקדימו סופרי הכנסיה את פעולת הקדוש ואת 
מותו לסוף המאה ה 1 לסה״נ, לימי האפיפיור קלמנס, וסיפרו 
51005) שהוא נהרג, יחד עם חבריו, על גבעת 

1 ז 01 ־ 1 ץ 1 ז 3 ^, הר הנהרגים על קידוש הנצרות), הכלולה היום 
בתחום העיר פאריס. לפי האגדה לקח די' את ראשו הכרות 
בידיו והלך ברגליו למקום קבורתו, הוא המקום שעליו 
הוקמה אחר־כך הפנסיה על שמו. אין עדות לאגדה זו לפני 
המאה ה 9 ! באותה תקופה החל גם הזיהוי המוטעה של די׳ 
זה עם די׳ איש־האראופגוס (ע״ע). — קבר די׳ היה עד ימי 
המהפכה מקדש נוצרי-לאומי של צרפת, ושמו של הקדוש 
נזכר ביה״ב בסיסמת-הקו־ב של האבירים הצרפתיים. באגדת 
די׳ קשור גם דגלה של צרפת ביה״ב — האוריפלם (ע״ע 

.(941 ' דגל, עט 

וע״ע סן־דני. 

• ¥ * • 

£ £ 

£ 143^61, 72$ 071 §1712$ 32 501114-0., 1890; £1. ?430111115, 

06$2/4. 3. 1042111. 134. 3. 1442101427$, 1, 325-6, 1911; 

14. 1)616113 ¥6, 72$ 074§1122$ 311 211142 32$ 714074?7$, 358 $0}< ן ., 
1933. 

£>10110314111151 51115 ץ ^X1115 (1)10 — דיוניסיום ד>פןךתוםי 
׳.י\ 11 ש'^ 1 מ 2 ע 5105 ץמ) — ( 1402 — 1471 , רורמונד), 

0001:01 נזיר, תאולוג ומיסטיקן נוצרי פלאמי, המכונה ־אס ־ 
5130005 ("החכם בעל־הדבקות"). בילדותו היה די׳ רועה; 
כבר בגיל רך נמשך אחדי הזיות מיסטיות ונתקבל לביה״ס 

של הבנדיקטינים בעיירת־מולדתו. אח״ב למד את הפילו¬ 

•* # • 

סופיה הסכולאסטית בקלן. כבן 21 הסתגר במנזר הקארתוטיים 
שברורמונד, שאותו לא עזב כמעט עד מותו ובו כתב את 
1913—1896 חיבוריו המרובים (יצאו לאור ב 43 כרכים ב 
ו 1935 ). ביסודם אין חיבורים אלה אלא בחינת חזרה שיגר־ 
תית על עמדותיה המחשבתיות והדוגמתיות ועל מסקנותיה 
התאולוגיות של הכנסיה ועל פירושי כתבי־הקודש בהתאם 
למסורת הפרשנית־ספרותית שהיתה נהוגה ביה״ב. אולם די׳ 
ניסה להחיות את המחשבה הסכולאסטית ע״י הוספת יסודות 
ומסקנות השאולים מן המסורת הנאדאפלטונית (דיוניסיוס 
איש־האראופגום[ ע״ע]) מצד אחד, ומן המיסטיקה של המאה 
ה 14 (רויסברוק [ע״ע]) מצד שני. בהשקפת־עולמו של די׳ 
מופיעים גם העיון העוכלי וגם ההזיה המיסטית — המה&גת 
בדרך המעעוים הטובים — כדרכים להכרת מהות האל. — 
באחד מספריו מקדיש די׳ פרק לוויכוח עם היהודים והיהדות; 
הוא משתמש בטענות שהיו רווחות בוויכוחים כאלה ביה״ב 
ומושתתות בעיקר על פירוש פסוקים מן המקרא ברוח 
נוצרית; נראה, שרוב דבריו לקוחים מספרי ניקולאוס דה 

לירה (ע״ע). 

4.. £1011£61, 0. 12 0/4074721 1896; 14. £61561:, 0. 3. !£07- 
*014$27$ 727214 11. #030§ ־ 11 ^ £00 .£ ; 1904 , 52/171/4214 £1$2/12 ס 
?01111111£, 02012 ,£- 4 \\£ .£ ; 1904 , 27 \ 010$41 50/4 124242 ץ 
£14$0/40141414§614 3. !£074011$27$ 0. 37. 3. 2371347 0730 111 
54004 11. 1037232, 1936; 14. ?0111611, 012 £7/{2141440 41$12372 ז . 

3. {£074011327$, 1941; $. 41X161 0 ? 32$ 5#17144401142 70 , 5 ־ ?$- 
80 $, 70-75, 1948; 41. 5106160, 0 . 12 03074721 *246 .:! 10 ( 1 ) ־ 

5 . 1954 ,( 430-449 , 111311£6 ת 1 ק 

י. ב. ס. 

דיוניסיזם התרקי — ! 36 ) 0 — (המחצית 
השניה של המאה ה 2 לפסה״נ; נו׳ 166 [?]), מדקדק 
יווני. די׳ היה בן לאב תראקי ותלמידו של אריסטרכוס 
מסמותרקי (ע״ע); הוא חי תחילה באלכסנדריה, אחר־כך 
ברודוס, עבר לרומא והורד, שם. די׳ הוא בעל הסיכום 
השיטתי הראשון של תורת הלשון היוונית (שאינו כולל את 


421 ריוניסיוס דזתרלוי - 

התחביר), המכונה "מלאכת־הדקדוק" (ןז* 1 ז-ס^ס 0 ץ וי׳י^ד* 
לאט׳ 31103 מ 11 מ 3 ז 8 $ז 3 ). את הדקדוק הוא מגדיר כ״מכלול 
הידיעות המעליות של מה שמשמש בדרד־כלל בלשונם של 
המשוררים ומחברי־הפרוזה"; בזה הוא מוציא מתחום מקצוע- 
הדקדוק כל ידיעה על הלשון המדוברת (וכנראה גם על זו 
של הנואמים, שחקירתה כלולה ברטוריקה [ע״ע]). ספרו של 
די׳ נעשה היס 1 ד המוצק, שעליו נבנו מצד אחד דקדוקם של 
הרומאים, ובתיווכם של אלה — המתודה והסיווג הדקדוקיים 
של העמים האירופיים, ומצד שני — לאחר שניתרגם לסודית 
במאה ה 6 — אף הדקדוק הסורי, ובעקבותיו במידודמה גם 
הערבי והעברי. 

ספרו של די׳ יצא לא 1 ר ע״י ג. אוליג (״ 1111 ט . 0 ) 

ב 1884 . 

וע״ע בלשנות; דקדוק. 

; 1852-1853 ,( 11 ד\- 1 ד\ 11110108118 ?) . 771 .ס , 8011111111 
< (^^'׳ו 0. '171. (110111108 XXX ,££ז 10 ) 1611011 ^- 112 ז 011 מ 1 ג 11 ׳\\ .׳ 1 . 11 
. 1903 ,(\ ,£? ,ז\\-?) . 7/1 .ס , 001111 ., 1 ; 1902 

דיזניסיום מהליכןךגםיום (המאה ה 1 לפסה״ג), חוקר- 
עתיקות ומבקר ספרותי יווני. די׳ היה בן אסיה 
הקטנה; סמוך לשנת 30 לפסה״נ עבר לרומא, ושם נשאר 
22 שנה והתמסר בעיקר לחקירה, להוראה, ולחיבור כתביו. 
חיבוריו מתחלקים לביקורת ספרותית ולעבודה הי 0 ט 1 רית 
מקיפה. כתביו על הנואמים היווניים הגדולים מספקים לנו 
חומר חשוב להכרת דמוסתנס (ע״ע) ולהכרת חיי אריסטו 

4 • • 4 

(ע״ע). די׳ עסק הרבה בבעיות סיגנון השירה והפרוזה, 
בחקירת קני־המידה של הסיגנון והשימוש במלים, כשהוא 
מלווה את הרצאת־דבריו בניתוח יצירותיהם של סופרים 
שונים; וכן הוא נותן תיאור ההגיה היוונית בזמנו. תיאורים 
דומים ביותר לזה מצויים ב״מאמר על התנועות" לרב 
סעדיה גאון (ע״ע), וכן ב״כתבא דצמחא" של בר־עבריא 
(ע״ע), ולא מן הנמנע ששניהם שאבו — במישרין או 
בעקיפין (באמצעות דברי דיוניסיוס התרקי [ע״ע]) — 
מכתבי די׳. 

חיבורו העיקרי של די/ 101 /' 0 .! 110 >./ 110 [!*!*)?!ס?׳ ("קדמו¬ 
ניות רומא״), כולל 20 ספרי־היסטוריה, שמהם נשמרו הספרים 
א׳—י׳ וחלק מספר י״א, מיתרם קיימות מובאות בלבד. 
החיבור כולל את תולדות רומא החל ביסוד העיר וכלה 
בפרוץ המלחמות הפוניות ( 264 לפסה״נ). מטרתו היא להוכיח 
שמוצאם של הרומאים הוא מן היוונים, וששלטון רומא אינו 

פוגע בתרבות היוונית. בחיבור זה שולטת המגמה הרטורית, 

• • 

אם כי די׳ שואב ממקורות מרובים, ומתעניין ביחוד בהת¬ 
פתחות חוקת המדינה הרומית וכן בשאלות כרונולוגיות. 
למרות חריפות כשרונו בביקורת ההשוואתית בעודה הספרות 
אין די׳ מצטיין בחוש־אבחנה כלפי מקורותיו או בהבנת 
חוקת רומא מן הצד המשפטי, וכן הוא מרבה באנאכרוניזמים, 
אעפ״ב הוא משמש בשבילנו — בצד ליויום (ע״ע) — המקור 
החשוב ביותר לתולדות הרפובליקה, מאחר ששמר על חומר 

רב אשר בלעדיו היה נעלם. — כל כתביו הו״ל ע״י ד. ריסקה 

■ י) 

(;״ 116151 .ם) ב 1777-1774 ; הוצאה חדישה של ה״קדמוניות" 
(ע״י ק. יעקבי [ץלססג!. 0 ]) — 1885 — 1925 . 

, £644673 1 ( 17 ) £1467 66 ?\ 11 1/16 ־..// /ס .<£ , 1*. £0061x5 ./י\ 
,ז £2£6 . 1 ^ ; 1910 , 03141071 ^ 00171 (׳ £14670 071 17 .<£ ,. 1 ) 1 ; 1901 

0. 61' 11 .: £330 314? 161 01416} 146 111167076 0/162: 163 €7603. 
1902; £. £0501 14611671 ^ . 11 ־ £11116111111 £ ,§־ 061 ב X147136 2. 70771. 
0636/1., 157 11., 1921; ]. "9^. ^.:£1115, £146761?9 07141613771 

1766241363 !( £1467617 1/16 י ז 0 ת ח 7.130 , 5 ; 1934 , 11 ,( 14 ) 1 ן 471416 / 171 

. 1939 ,. 14 /ס .ם / 0 

ש. אס. 


דיוסקדרידס, פדניוס 422 

דיונייס^ס פריאגטם — 5 ותדףץוי^£!! ? 10 ס 3 וד 10 ^ — 

■ ♦ * • 

(המחצית הראשונה של המאה ה 2 לסה״ג), סופר יווני 
מאלכסנדריה, חיבר בימי אדריינוס קיסר את "תיאור היישוב" 

( 01$ ןי 7 (ז 8£1 זנ ?ף־^ט 0 .׳נ 01 ) ב 1,187 טורים הכסאמטדיים. את 

* • ** 

החומר לחיבור זה שאב בעיקר מפוסידוניוס (ע״ע). ספרו 
של די' היה מקובל ביותר ברומא ובביזאנטיון כספר־לימוד 
לגאוגראפיה, ובעיבודו הלאטיני בידי אוויאנום (המאה ה 6 ) 
עם פירושו של אוסטתיוס (ע״ע) מילא תפקיד זה ביה״ב גם 
בארצות־המערב. 

הוצאה מדעית. 0 ח 11 זז £01 בז 0 נו 1 ק 3 ־ 1 § 0€0 ,־ 101161 ^ . 0 

. 1861 , 11 , 5 שז 

1 י 01 ק 1 ר זי 1 י 0 ^ פ 1 ^ י 01 — 5 ף £16 י\ 100%0 ^ 105 ^ 118661 — 
(המאה ה 1 לסה״ג), רופא יווני, מאבות הבוטאניקה 
הרפואית. די׳ נולד באנאזרבה שעל־יד טארסוס בקיליקיה 
ושימש רופא צבאי של הקיסרים נירון ואספסיינוס. מפעלו 
העיקרי הוא חיבורו על הצמחים הרפואיים ■זט 1 $ןו.<( 0 11 *ח 
(לאט׳ 0164103 3 ת 316 מ 1 06 — ״על חמרי־רפואה״)— 
אנציקלופדיה בוטאנית, הכוללת תיאורים של 600 צמחים 
ושימושם ברפואה; נזכרים בה נם בע״ח ומחצבים שונים. 
הספר מצטיין בשיטתיות הסידור ובתיאור מדוייק לזיהוי 
בוטאני; במשך 1,500 שנה נחשב כיצירה החשובה ביותר 
במקצועו. הוא נשתמר במקורו היווני ובתרגומים ללאטינית 
ולערבית; חכמי יה״ב והרנסאנס חיברו פירושים עליו, 
שהחשובים שבהם הם אלה של אמטוס (ע״ע) לוזיטנוס ושל 
מתיאולוס (ויניציאה 1550 ). 

די׳ תופס מקום מכובד ביותר בתולדות הציור הבוטאני. 

בין כה״י המצויים מחיבור זה חשוב ביותר בתולדות האיקונו־ 
גראפיה הבוטאנית כה״י של קושטא מ 512 . גם ההוצאות 



<ענךן ( 716410 1513 .£) 

ציור מבה׳'י של חיבורו של דיוסקורידס 
(הושטא 512 , , 111113036 10136 ה\/ ^) 00 ) 

השם מצוייז ביוונית (למעלה ולממה), בערבית (מימין), וגם בעברית 
(באותיות המנות למעה): "ארסמישיאה אחרת" 





423 


דיופקורידס, פדניוס 


דיופנטוס 


424 


הקדומות של די׳ מלווות ציורים מרובים, בעיקר זו של 
מתיאולוס. 

בספרו של די׳ נזכרת כמה פעמים ארץ־ישראל, שהוא 
קורא לה יהודה. על הבשם (ע״ע בשמיים), למשל, נאמד כי 

9 • 

הוא "צומח רק בארץ־יהודה בבקעה עמוקה... במקום הזה 
נמכר הסטאטמוס ממנו במחיר הכפול של משקלו בכסף... 

מפטראם מביאים חמרים כדי לזייף את הפרי״. נזכרים עוד: 

♦* 

״אבן־יהודה״ — מחצב לטיפול באבני־כליות, "עשב־יהודה", 
והביטומן (אספאלט) של יהודה. 

די׳ בספרות הרפואית היהודית. עקבות חי¬ 
בורו של די׳ ניכרים, כנראה, בספר אסף (ע״ע) הרופא. במאה 
ה 10 חיבר ר׳ חסדאי אבן שפרוט תרגום חדש של די׳ 
מיוונית לערבית בעזרת כומר יווני. די׳ נזכר פעמים רבות 
בספרות הרפואית העברית של יה״ב. ב״ספר הנסיונות" 
על תרופות, המיוחס לר׳ אברהם אבן עזרא, מתחיל כמעט 
כל פרק במלים: אמר דיושקורידם. 

וע״ע בוטניקה, עמ׳ 743 , והציור שם. 
הוצאה מדעית חדישה של חיבורו של די׳ במקורו היווני 
נערכה ב 1906 — 1914 (ע״ע מ. ולמאן). כ״י-קושטא ( 512 ) 
(ר׳ לעיל) יצא לאור ב 1906 ובו תצלומים נהדרים. 

, 56161166, 11 / 0 1 ) 1161110 0114 . 11151 1/16 מ/ 51114165 ,־ 01 §ת $1 . 011 
; 921 [ , £01726 111 164161116 ׳^ 0166 ,£*ט 116 ^ . 0 .״ר ; 1921 
■- 01111 .ז 10 : 1922 ,. 11464 . 4 . 065611 . 4 .? 711141 , 511011 ) $11 50 

, 1934 ,.( 7 / 0 31 ( 14611 \/ 0166 7/16 ,־ 1101 ) 

יה. ל. 

דיו^קורים (יהי' לאט , 1 ז $011 ס 1 ס, ז״א "בבי 

זוס"), במיתולוגיה היוונית והרומית שני אחים- 
תאומים, קאסטור ( 6 מ>זוז>״} 1 , ז 0 ז 035 ) ופולידוקס (- 110X11 
9 ( 8615x1 ) או פולוכס 0 ״ 111 ס?), בני לדה — ספק מבעלה 
טינדאראום, ספק מזוס, שבא עליה בדמות ברבור! לפי 
גירסה אחת היה קאסטור ילוד־אנוש ופולידוקס ילוד-האל. 
עכ״פ היו הדי׳ אחיה או אחיה-חורגיה של הלני. שניהם 

•• 4 • >* 

היו מהוללים כלוחמים: קאסטור בעיקר כפרש, פולידוקס — 
באגרופן. המפורסמות שבעלילות־גבורתם: חלקם במסע 
הארגונאוטים (ע״ע) והצלת הלני אחותם שנשדדה ע״י 

תסוס. — באמונה העממית נצטיירו הדי׳ רכובים על סוסים 

* ♦ 

לבנים ומופיעים כמושיעים בעת צרה, בעיקר בקרב, אך גם 
לנטרפים בלב־ים, וכן לחולים! מכאן גם כינויים "המו¬ 
שיעים" (באתונה — "השליטים"). פולחנם היה בעיקרו 
בלאקוניה (ספארטה), אך היה נפוץ גם במסניה, באטיקה 
ובתבי, מיוון עבר פולחן הדי׳ לערים היווניות שבדרום־ 
איטליה, ומשם הגיע לר 1 מא. כבר ב 484 לפסה״ג הוקם להם 
מקדש ברומא, שנעשה אח״כ מרכז הפורום. לפי ההיסטו¬ 



ריוגראפיה הרומית האגדית הופיעו הדי׳ בקרב שליד אגם- 
ךגילוס ( 499 או 496 לפסה״ג) והכריעו לטובת הרומאים! 
מסתבר, שהגרעין ההיסטורי שבאגדה זו הוא העזרה שניתנה 
בקרב זה לרומאים ע״י פרשים־שכירים יוונים. ברומא היו 
הדי׳ (או ה״קאסטורים״) מוחזקים פטרוני הפרשים! באוס־ 
טיה העריצו אותם גם כמושיעים ליורדי־הים. היו שזיהו או¬ 
תם עם אלים שבאו מן המזרח, עם הקאבירים, הקורטים או 
הקוריבאנטים, משרתיה של "האם הגדולה" של אסיה הקט¬ 
נה ! מזל תאומים נקרא ע״ש הדי/ ולפעמים אף זוהה עמם. 
אף הנצרות הקדומה לא הצליחה לדחוק את פולחן הדי׳, 
שנמשך בצורת פולחן זוג השליחים יוחנן ופיליפום. 

התיאור הראשון של הדי׳ באמנות, שהגיע לידינו, נמצא 

במטופות שבבית־האוצר של בני־סיקיאון בדלפוי (ע״ע). 

• • 

ידועים ביותר הם שני הפסלים הגדולים, שעמדו לפנים 
במקדשם ברומא ושנשתמרו עד היום. הדי׳ מתוארים הרבה 
בתבליטים ובציורי אגרטלים. 

; 1883 , 110.116 611 ^ 70111 61 15101 ) 0 46 611116 76 , 1 ־ 4.11301 . . 1 ׳^ 

7116 ,<>״ז 163 10 ; 1905 ,(¥ י ££ .( 7 , 80610 .£ 

71610-611115 \ 0166 , 0611 ־ £31 . 11 .£ ; 1906 , 7161115 /( 71601/6111 
, 4311101111 ,£ ; 1920/1 ,.^ 5 175 ,ץ 11717710110111 01 14605 0114 
765 ,' 1101 [:ןט 0 ק 3 ו 1 נ) . 0 ; 1930 , £0171 011612 1111 001161 . 01166/1 
^ 0166 7/16 , 013065 10 ; 1935 , 466556 11116 ' 4 5611466 011 .ס 

. 1955 ,.!*> 245 , 1 , 11/15 ( 4 ( 

מ. רו. 

ךי 1 פנט 1 ס — ;> 0 זו׳״ 0 ק ) £16 - (המאה ה 3 לסה״נ, אלכסנ¬ 
דריה), מאתמאטיקן יווני. שלא כגדולי תקופת הזוהר 
של המאתמאטיקה היוונית (במאות ה 4 — 3 לפסה״ב) עסק די׳ 
בייחוד בתורת־המספרים ובאלגברה. ספרו העיקרי — "ארית¬ 
מטיקה", שמ 13 חלקיו הגיעו אלינו רק 7 — דן במשוואות 
מהמעלות הראשונה והשניה, בעלות נעלם אחד או כמה נעל¬ 
מים. מערכות של משוואות בעלות יותר מנעלם אחד, שבהן 
מספר הנעלמים גדול ממספר המשוואות ולכן מספר שרשיהן 
הוא אין־סופי, נקראות עד היום בשם "משוואות דיו־ 
פאנטיות". למשל: 0 =ץג 1 +צג היא משוואה דיופאנטית 
קווית "בלתי־קבועה"! 1 = 2 ץ 0 --\ (משוואת־פל) — משוואה 
דיופאנטית ריבועית "בלתי״קבועה". אולם 'במאתמאטיקה 
החדישה מכוון הדיון במשוואות דיופאנטיות עפ״ר לשדשים 
השלמים בלבד, ואילו די׳ עצמו הסתפק במציאת השרשים 
הראציונאליים. 

פירוש על ספרו של די׳, שנתחבר ע״י היפטיה (ע״ע) 
מאלכסנדריה, הלך לאיבוד. — די׳ היה האחרון למאתמא- 
טיקנים החשובים של העולם הקלאסי. הראשון שהתקדם 
אחריו מעבר לאריתמטיקה שלו היה הה 1 די בו־המנופטה 
(במאה ה 7 )! ההודים פיתחו גם את הסימבוליקה הארית¬ 

מטית, שמקורה בדי׳. — ספרו של די׳ תורגם לערבית במאה 
ה 10 . ב 1621 נדפס הספר ביוונית, עם תרגום לאטיני והערות 
מאת החוקר הצרפתי א. ג/ באשה 160 ) 830 .ס .ס — שחיבר 
את הספר הראשון על שעשועים מאתמאטיים, בעיקר על 
יסוד משוואות דיופאנטלת). בשולי טופס של הוצאה זו של 
די׳ רשם פרמה (ע״ע) רבות מתגליותיו, שלא פירסמן בחייו, 
ובצורה זו הגיעו לידינו. 

, 416x0714110 /ס .( 7 , 146361 . 0 17 ׳ ; 1890 ,.( 1 י 616161111 ^\\ . 0 
.( 1 10 ; 1910 2 , 6710 ^ 41 (/ 0166 / 9 . •( 7/15101 1/16 111 1 ( 51114 0 

.־ 01 ( 13 ת £0 * 1311 ; 1915 , 1515 ( 41101 10/7/101111116 ( 1 , 0311111011361 
י $£ 0 . 011 ׳ ; 1935 י (\£ , 36101113603 ^ 1 ) £1161146 61 10/7/137116 ( 1 
€111 36 £ 11 * 43 א . 11 . 060 ^£) 01 616/11471£671 10/5/13711156/ 1 6 ( 7 י מ 01 ( 

. 1938 ,( 4 53011 , 5 י 6 ז 2£01316 ו 61 ־ 01 1111:01 . 11 

א. ה. פ. 


פסלי־׳&י׳ע של הדיוכלוורים ( 4 0 ' נבהם) סן השאה ה 1 5 סה״נ, רוהא 







425 


דיוקלמיגיס 


426 


דיוסלטינום, גיוס אורליים ולריים — 031115 

<ן•• < ■ ׳ • — •• • ~ ׳,׳* 

131111$ !•] 1001 ( 1 1115 ז 316 ^\ 1111$ — ( 243 — 313 [או 

316 ] לסד,"נ), קיסר רומא בשנים 284 — 305 , מחדשה־בפועל 
ומארגנה של הקיסרות המאי״רת. די׳ היה בן איליריה 
(דאלמאטיה) ומוצאו 
מפשוטי־העם! שמו 

היה תחילה דיוקלס. 

. •* 

בשירות בצבא צלה 
מהר עד לדרגות 
הפיקודיות הגבוהית. 
ב 283 היה מפקד 
שומרי־ראשו של 
קרום קיסר. קארום 
נספה במזרח במסע- 
מלחמה נגד הפרסים, 
ומשני בניו שירשו 

ז¬ 

את השלטון נרצח 

האחד - נומריאנום - 

י> ♦ 

בידי אריים אפר, 
מפקד הפרטוריאנים. דיוי! 5 טיאג 1 ס 

שנתכוןן ! ^ תפוס את (המוזיאיז היזאפיטו 5 מי, רומא) 

השלטון. אולם במחנה הלגיונות בכאלקדין נבחר במקומו די/ 
שמעשהו הראשון היה להרוג את אפר במו ידיו. בין די׳ ובין 
בנו השני של קארום — קארינום —, שליט המערב, פרצה 
מלחמה, שנסתיימה מהר ברציחתו של קארינום בידי אחד 
מאנשיו. די׳ הוכר כקיסר ע״י צבאות שני הצדדים! הוא השכיל 
להשלים עם מתנגדיו ולמשוך אותם לצדו ע״י מתן חנינה 
והענקת משרות. ד , הצליח להגיע לשלום־קבע בפנים המדי¬ 
נה אחרי 50 שנות האנארכיה, שנגרמה ע״י מרידות חוזרות 
ונשנות של חיילים, מיגורם של שליטים ותפיסות השלטון 
ע״י מתמרדים. באותן 50 השנים נתחלפו בשלטון המרכזי 
(מלבד אוזורפאטורים איזוריים) 18 קיסרים, שכולם — 
פרט לאחד — נספו ע״י רציחה או נפלו בקרב, ואילו די׳ 
החזיק בשלטון 21 שנה ופרש ממנו בשלום ומרצונו. נוסף 
על חיסול האנארכיה הפנימית הוטל על די׳ להתגבר על 
הסכנות מן החוץ מחמת ההסתערות הבלתי־פוסקת של שבטי- 
הברברים על כל גבולותיה האירופיים של המדינה והמלחמה 
עם הפרסים על גבולה המזרחי. 

מתוך מגמה למנוע מדידות שדי־צבא שואפי־שלטון, 
להבטיח העברת־שלטון מסודרת ולהקל על ניהול האימפריה 
הרחבה ועל הגנת גבולותיה הארוכים — יזם די׳ את חלוקת 
תפקיד הקיסר. תחלה מינה את חברו־לנשק מכסימיאניס 
לקיסר בצדו והפקיד אותו על מערב האימפריה, ואילו די׳ 
עצמו נשאר במזרח! מ 286 אף נשא מאכסימיאנום את התואר 
"אוגוסטוס", כדי׳ עצמו, אלא שלשמו של די׳ הוסף הכינוי 
״חיובי״ ( 1071115 , ״בן־יופיטר״) ולשמו של מאכסימיאנוס — 
הכינוי "ההרקילי" ( £461x1111115 ) — לרמז שדרגתו של הרא¬ 
שון עלתה על זו של האחרון. ב 293 הורחבה חלוקה זו עד 

כדי יצירת ט ט ר א ר כ י ה (שלטון־ארבעה): שני האיגום־ 

•* • —י 

טים אימצו להם מבין טובי שרי־צבאותיהם שני סגנים, 
שנקראו ״קיסרים״ ( 036531:65 ) ונועדו להיות יורשיהם, 
והפקידום על חלקים מסויימים מתחומי-שלטונם! הוסכם, 
ששני האיגוסטים, בהגיעם לזקנה, יתפטרו וימסרו את מקו¬ 
מותיהם ותאריהם לשני ה״קיסרים״, אשר יאמצו להם — 


כאוגיסטים חדשים — שני "קיסרים", וחוזר חלילה. ה״קיסר" 
של די׳ היה גלרייס (ע״ע), ה״קיסר״ של מאכסימיאנום — 
קינסטנטייס כלוריס (ע״ע). שני האויגוסטים ושני הקיסרים 
באו בקשרי־חיתון זה עם זה והיו מוחזקים משפחה אחת 

של חיוביים וההרקוליים; הם שיתפו פעולה מתוך הסכמה 

•• 

הדדית כל ימי שלטונו של די׳, שחיה מוכר כאוגוסטוס 
בכיר. הממלכה כולה נשארה שלמות אחת מבחינה פוליטית, 
אולם לצרכי מינהל והגנה נחלקה ל 4 חלקים: די׳ נטל 
לעצמו את המזרח — אסיה ומצרים, ובירתו היתד, בניקו־ 
מדיה! גאלריוס — את הבאלקאן עם איליריה ואיזור הדא־ 
נובה התיכון׳ עם עיר־הבירה סירמיום! מאכסימיאנוס — 
את איטליה עם רטיה ואיזור הדאנובה העילית, את ספרד 
ואת אפריקה הצפונית, ומושבו היה במדיולאנים (מילאנו); 
קונסטאנטיוס — את גאליה ואת גרמניה עד הרינוס ואת 

בריטניה, והוא ישב באוגוסטה טרורודום (טריר). כל אחד 

י— ?•*י 

מארבעת השליטים לחם באיזורו נגד האויבים הפנימיים 

והחיצונים, ובשעת הצורך באו איש לעזרת רעהו. הפרובינ¬ 
ציות ההיסטוריות מימי הרפובליקה והקיסרות הקדומה 
בוטלו; הממלכה כולה חולקה ל 101 פרובינציות קטנות, 
מאוגדות ב 12 דיוקסות (; 01 ( 3101x1 ): מזרח, אסיה, פונטוס; 
תדאקיה, מואסיה, פאנוניה! איטליה, אפריקה, היספניה! 
ויינה (גאליה הדרומית), גאליה, בריטניה! העיר רומא 
וסביבתה חיו דיוקסה בפני־עצמה. 

האויב החיצון המסוכן ביותר, שבו לחם די׳ — תחילה 

לבדו ואח״כ יחד עם סגנו היתה מלכות פרם. ב 287 

סיים די׳ את המלחמה, שבה התחיל קארוס, בשלום של 

פשרה, שקבע את גבולות הקיסרות על הפרת העילי. ב 297/8 

נתחדשה המלחמה עם נארסאהי (נארסס) מלך פרם; אחרי 

מאבק קשה, רב חליפות ותמורות, גבר גאלריום והגיע עד 

קטסיפון. די׳ הסכים לשלום בתנאים מתונים למדי: גבול 
• • 

האימפריה נקבע על החידקל העילי, וארמניה ואיבריה 

י — 4 4 

(קאווקאז הדרומי) הועמדו תחת חסות רומא. בין שתי 
המלחמות נגד הפרסים לחם די׳ יחד עם מאכסימיאנוס על 
הדאנובה התיכונה ברטיה וגירש את הסארמאטים מגבולות 
הקיסרות ( 288 ). מן המרידות המרובות במזרח מלכות־רימא, 
שדי" התגבר על כולן, היתד, החמורה ביותר זו שבמצרים 
( 294/5 ) בהנהגתו של אכילים, שהכריז על עצמו כקיסר 
מקומי. די׳ הכריע אותו אחרי מלחמה קשה ואחרי שצר על 
אלכסנדריה 7 חדשים. אח״כ שהה די׳ כמה שנים במצרים, 
אירגן פרובינציה חשובה זו מחדש וחיזק את בטחונה ע״י 
מלחמות מוצלחות נגד שכניה הערבים במזרח והניבים 
בדרום ( 298 ). — מאכסימיאנוס דיכא תחילה את מרד 
הבאגאודים בגאליה — כנופיות של איכרים קלטיים שהוד 

#4 

קוממו נגד בעלי־האחוזות והשלטון הרומי ( 284/5 ), ואח״כ 
הדף במלחמות רבות את השבטים הטוטיניים השונים, שפרצו 
את גבולות הרינוס והדאנובה וחדרו לתחום מלכות־רומא — 
את הפראנקים בצפון, את הבורגינדים, האלמאנים וו־,הדילים 
על הדינים התיכון והעילי, את הגותים, המארקימאנים 

והסובים על הדאניבה העילית ( 294/5,292-287 ). את ד,פראג־ 

* י* 

קים השבויים יישב מאכסימיאנוס בהמוניהם בתחום הרומי 
על הגדה השמאלית של הדינים העילי — דבר שהיו לו תוצאות 
חמורות בתקופה מאוחרת יותר. ב 290 וב 298 דיכא מאכסימי־ 
אניס התקוממויות של ד,מאורים באפריקה הצפונית־מערבית 
שתקפו אף את אספאמיה הדרומית. אולם האויב הפנימי 









427 


דיו?,למינוס 


428 



הקשה ביותר במערב היה קאראוטיוס, מפקד הצי הרומי כים ולאזרחים, ועדיין נתקיימו צורותיו החיצוניות של משטר 

הצפוני, שהתמרד ב 287 , השתלט על בריטניה והקים בה הרפובליקה. די׳ ביטל את הפיקציה הזאת והופיע בגלוי 

קיסרות נפרדת. במשך כמה שנים נאלץ מאכסימיאנוס כמושל־בכיפה — כ״אדון" ואף כ״אלוה" ( 0146118 111115 \מ 40 ), 

להשלים עם פרישה זו מן האימפריה. קאראוסיוס נרצח ב 293 דוגמת השליטים המזרחיים (עד ימיו לא הוענקה מעלת 

ע״י עוזרו אלקטוס, שתפס את מקומו. רק 2972 הצליח אלוהות לקיסרים אלא אחרי מותם). שלטונו של הקיסר 

קונסטאנטיוס, סגנו של מאכסימיאנוס, לחזור ולכבוש את נעשה מוחלט, ולעומתו בטלו כל זכויות האזרח ועצם מעמד 

בריטניה ולהחזירה למרות השלטון המרכזי. אזרחי־רומא ( 68 ז\ 01 ), שממנו היו נהנים כל תושבי המדינה 

בשורת מלחמות ז( הוחזרו גבולות מלכות־רומא לקדמותם. החפשיים (מ 212 ואילך)! לגבי הקיסר מעתה נעשו בולם נתי- 

ב 303 הגיע די׳ לעיר רומא, שממנה נעדר שנים רבות. הוא נים ( 1 :>:> 16 י 5111 ). עובדה זו באה לידי ביטוי בתמורה הגמורה 

חגג בה את חגיגת שנת־העשרים למלכותו וערך — יחד עם שחלה בהליכותיו החיצוניות של הקיסר: בחצרו של די׳ 

מאכסימיאנום — טריומפוס מפואר לאות שהשקט הוחזר הונהגו טקס חמור וגינוני מלכות בדומה למקובלים בחצר 

לממלכה כולה אחרי עשרות־שנים של מלחמות־חוץ המלכים הסאסאניים (אמנם כבר אורלינוס [ע״ע] החל 

ומלחמות־אזרחים. בסידורים אלה, אלא שפרובוס [ע״ע] חזר וביטלם)! 

שלטונו של די׳ מציין מפנה לא רק באירגונה של מלכות* הסימן המובהק ביותר לכך היה הנהגת חובת ההשתחוויה, 

רומא אלא גם במהות הממשלה בה — את המעבר הסופי מן שחלה אפילו על הפקידים הגבוהים ביותר. הפקידים כולם 

הפרינקיפט אל ה ד ו מ י נ ט. אמנם הדיארכיה של אוגוסטוס היו פקידי הקיסר! המשרות והכהונות ממסורת הרפובליקה 

(ע״ע), שהיתה מושתתת על חלוקת הסמכויות בין הקיסר בטלו ברובן. די׳ הפריד לגמרי בין התפקידים האזרחיים 

ובין הסנאט, כבר התחילה לשנות את אפיה במשך המאות והצבאיים. הפקידים שובצו כולם, לפי דירוג קפדני של 

ה 1 — 2 לסה״נ בכיוון הגדלת השפעתו של הקיסר ע״ח השפע־ סמכויותיהם ותאריהם, במערך מסובך של מנגנון ביורוקראטי 

תו של הסנאט. התפתחות זו הוחשה בתקופת האנארכיה של עצום, שהיה מסוגל לפעול רק לפי רצונו של הקיסר. גם 

המאה ה 3 , כשעלו על כסא הקיסרים אנשים משפל־המדרגה ההיירארכיה הצבאית היתה מורכבת ומוסבכת מאד. אולם 

מקרב אנשי־הצבא המקצועיים, שהיו רחוקים לגמרי מחוגי די׳ חיזק את הצבא בהרבה, הן ע״י הגדלתו והן ע״י שינוי 

האריסטוקראטיה הסנאטורית ברומא! הסנאט אף לא היה מבנהו! בצד החלוקה המסרתית של הלגיונות, הקבועים 

'.י 1 1 

גורם בעל חשיבות להגנת המדינה, שהפכה לתפקיד העיקרי באיזורי־ספר מסויימים, שבהם חיו החיילים עם משפחו* 

של השלטון במציאות האיומה של הדורות ההם — תפקיד תיהם — הוקם חיל נייד גדול, שהקיסר יכול להעבירו בנקל 

שהיה מוטל כולו על הקיסר כמפקד הצבא. אעפ״כ לא היה ממקום למקום לפי הצורך. 

הקיסר להלכה אלא הפרינקפס, ז״א הראשון לסנאטורים המנגנון המינהלי והצבאי העצום שהנהיג די׳ דרש לשם 

• • •* * 











429 


דיור,למינוס 


430 


קיומו שיטת־מסים קשה, שרושש־ את האוכלוסיה (ארנונה 
[ע״ע], מס־גולגולת). איטליה, שהיתר. לפנים משוחררת 
מתשלום מסים, הועמדה בדרגה אחת עם הפרובינציות. כדי 
להשיג את הסכומים שהועמסו על האוכלוסין, הונהג פיקוה 
על עיסוקם; הוטל איסור לעבור ממקצועות מסויימים למק¬ 
צועות אחרים. התוצאה של השיטה הפיסקאלית מיסודו של די׳ 
היתד, — בדורות שאחריו — שעבוד כלכלי גמור של תושבי 
הערים, חיסול מעמד האיכרים החפשיים ויצירת המוני פו¬ 
עלים חקלאיים עניים, תלויים בבעלי הקרקעות (ע״ע רומא, 
היסטוריה). — מערכת־המסים המעיקה החלישה את כוחה 
הכלכלי של האוכלוסיה וגרמה להחרפת המשבר הכלכלי 
והסוציאלי הכרוני של מלכות־רומא, שכבר היה ניכר לפני 
ימי די/ הרעת טיב המטבע גרמה לירידתו של ערד־הכסף 
ולעליית המחירים. כדי לשים קץ לקשייה הכספיים של 
המדינה, עשה די׳ את 

יייעייוא 


הנסיון הראשון לא- 
טאטיזם בקנה־מידה 
גדול: בפקודה מ 301 
"על מחירי הסחורות" 
הונהגו מחירים קבו¬ 
עים למיצרכים שו¬ 
נים — תבואות, יין, 
שמן, בשר, פיר 1 ת, 
עורות, אריגים, עצים 
וכו׳ וכן הגבלות 
על שכר־העבודה וה¬ 
משכורות לבעלי מק¬ 
צועות שונים, מפו¬ 
עלים שחורים עד 
עורכי־דין* העוברים 




וד־׳י^וי 



מטבע־זהב של ריוקלטיאנוס 


על פקודה זו נקנסו בגירוש או אף במיתה (קטעים גדולים 
מהעתקים לאטיניים ויווניים של פקודה מפורסמת זו נמצאו 
במאות ה 18 — 19 באתרים ארכאולוגיים שונים במצרים, 
באסיה הקטנה וביוון). נסיון אטאטיסטי זה להסדיר את חיי 
הכלכלה ע״י צו שלטוני נכשל כשלון גמור! הוא לא גרם 
אלא להיעלמותן של סחורות מסויימות מן השוק וליצירת 
שוק שחור. מוצלח יותר היה נסיונו של די׳ להעמיד את 
המטבע על בסיס חדש ע״י טביעת מטבעות זהב וכסף בעלות 
ערך מלא. 


למרות השינויים המהפכניים שהכניס די׳ במשטר המדיני 
והכלכלי של ר 1 מא נשאר מבחינה רוחנית דבק במסורת 
התרבותית הקדומה. אע״פ שביטל את מעמדה של העיר 
ר 1 מא כבירת הממלכה בפועל, השתדל לקיים את מעמדה 
כמרכז סמלי. לפיכך הירבה לשכלל את העיר ע״י בניינים 
ציבוריים (מקדשים, קירקסאות, מרחצים) עצומים ומפוארים* 
שרידים ממרחץ־די׳ הגדול נתקיימו עד ימינו. מתוך דבקותו 
במסורת הרומית אף התנגד די׳ בחריפות להשפעות הדתיות 
שבאו מן המזרח, ובכללן הנצרות. אמנם כל זמן שהיה הקיסר 
עסוק במלחמותיו נגד האויבים הפנימיים והחיצונים, התייחס 
לאמונה החדשה במידה רבה של סובלנות. אולם בשנים 
האחרונות למלכותו נשתנה יחסו — כנראה, מצד אחד, 
בהשפעת גלריוס (ע״ע) ומצד שני בעקבות מעשי־מרי מצד 
הנוצרים. ב 303 הוצא צו ראשון נגד הנוצרים, ואחריו באו 
עוד 3 צווים, שהטילו עליהם חומרות נוספות, ביחוד את חובת 


הקטרת קטורת או נסיכת נסך לאלים הרשמיים של המדינה 
ועונש־מוות על העבריינים. כתוצאה מצווים אלה נרדפו 
הנוצרים ברחבי הקיסרות, והיו אף שהוצאו להורג. המסורת 
של הכגסיה הנוצרית רואה בגזירות די׳ את המבחן האחרון 
והעליון של הכנסיה לפני נצחונה בדור שאחרי די׳, והיא 
מפריזה מאד בסיפורה על הקף הרדיפות ומספר הקרבנות. 
למעשה נחלשו מעשי־העונש נגד הנוצרים כבר זמן קצר 
לאחר פירסום הפקודות. במערב בוטלו הגזרות כבר ב 306 , 
במזרח נשארו בתקפן עד 311 . 

די׳ קיים באמונה את כללי החוקה החדשה שהנהיג, 
וב 305 — בהיותו כבן 60 — התפטר יחד עם מאכסימיאנוס 
מן השלטון, שהועבר לידי שני סגניהם. די׳ פרש למולדתו 
הדאלמאטית, לארמון גדול שבנה לו בסל ת ה (היום ספליט) 
ושחרבותיו נתקיימו עד היום, וחי שם חיי-שלווה של יבעל- 
אחוזות עשיר. מיד אחרי פרישתו החל מאבק על השלטון 
בין יורשיו, אך די׳ נמנע מלהתערב בו בפועל. רק ב 308 
השתתף — לפי בקשת הצדדים הלוחמים — בהתייעצות 
בקארנוטום, שבה ניסה לתווך ולפשר ביניהם, אך ללא 
הצלחה. הוא דחה את הרעיון לחזור ולתפוס את השלטון, 
ולמאבסימיאנוס, שהציע לו זאת, ענה: "אילו ראית את 
הירקות שאני מגדל בגני, לא היית מציע לי כדבר הזה". 
בשעת מותו כבר היתה הקיסרות מחולקת בין קונסטאנטינוס 
ובין ליקיניוס. 

די׳ והיהודים. די׳ נזכר כמה פעמים במקורות 
התלמודיים והמדרשיים. הסיפורים עליו מכילים הרבה יסודות 
אגדתיים, אבל טמון בהם גרעין היסטורי. הסיפור מזכיר, 
שדי׳ היה מפחותי־העם ("רועה־חזיריס") ועלה לגדולה, והוא 
מביא אותו במגע עם יהודים בטבריה בילדותו, ואח״כ 
שוב — בהיותו קיסר — עם ר׳ יהודה נשיאה באותה העיר 
(יר׳ תרומ׳ ח׳, ד׳* ב״ר ס״ג). שהותו של די׳ בטבריה 
בשעת מסע־מלחמתו נגד הפרסים (ר׳ לעיל) היא עובדה, 
וייתכן שהיו קשרים מסויימים בינו ובין חכמי-ישראל. יחסו 
של די׳ אל היהודים היה נוח מיחסו אל הנוצרים * בפקודה 
בדבר הטלת חובת הנסך לאלים על אזרחי המדינה (פקודה 
שהתלמוד מזכירה בפירוש [יר׳ ע״ז ה׳, ד׳]) הוצאו היהו¬ 
דים — אך לא השומרונים — מכלל חובה זו. גרמה לכך 
העובדה, שהיהדות היתה דת מוכרת מטעם השלטון הרומי 
בעבר ( 1101:1 1:611810 ) ולא נחשבה — כנצרות — לכת 
הגורמת לשינויים בנהגים דתיים מקובלים. — הד למדיניות 
הפיסקאלית הקשה של די׳ נשתמר בסיפור על המסים הכבדים 



ארמונו של דיוקלטיאנוס בספלים 






















431 


דיוקלטינום — דיור 


432 


שהוטלו על בני־פמייס (שם שביע׳ 
ט/ ב׳); מצד שני יודע התלמוד 
על מפעל־השקאה גדול שבוצע ע״י 
די׳ בסוריה (שם כלאים ט/ ד׳) ועל 
שוק שבנה בצור והקדישו להרקולס 
(או להרקוליוס = מאכסימיאנוס) 
(שם ע״ז א/ ד׳). נראה הדבר, 
שבדרך־כלל היה די׳ מקובל על 
חכמי־ישראל; מסופר, שהאמורא ר׳ 
חייא בר אבא דרך על קברים כדי 
לקבל פניו של די׳ בצור (שם ברב׳ 
ג׳, א׳). 

€ $€111 . 14 . 0 £81366 , 61155 ־ 1 ? .?' 

3,6 111 ) 126 , 3116 ק £6 .[ ; 1869 , 2.611 

1118X111114111 , 1886; 1". >40111111' 

560 — 14 . ?1111 8 ,־ 01161 ־ X1111 8110,1' ־ // 

3. 14110210£61 י ז\\ ; 1893 ,.ס *, 

016 1)106161. $1881$1'6]0 1899 , 111 ז ; 

?. 44131 36 $661411011 ' 161 } 28 , 11 ־ 

0 ., 1908 3 . 063611 ,; 56601 . 0 ;־ . 
1 ) 11 ( 61'£811 £3 3 . 8111 : !{611 12611, 1 , 
1925 4 ; 5*346, 1 ) 61 ׳ 61 ) 011111 ? ׳ 

1 ). 14. 3 . 261x16 £60336 011613(611- 

661 "} 01 £1411 £, 1926; ?4. £ 08 * 0 ^' 
* 2614 , 61 506181 8113 £ 6011 . 131 $(. 

, 11 ג . 011 , 166 <} 111 £ £ 0111811 1116 01 

- 81 <}$ . 3 . 063611 , 51:610 .£ ; 1926 
־ £05 .^\ ; 1928 , 1 , £ 616 / 26 $ .( 6017 
$ 66$ ! 28 . 3 )! 01111 (}) 0 $ ' 2111 , 5110 
2 ,£* , ז ^־?) . 0 ,. 14 ; 1942 ,.ס 
, 00 * $65 ; 1948 ,( ¥11 , 61116 ? 

. 1946 , 61116 ' 81 " 1 611 18 61 . 0 

א. ש. 

דיור, תנאי המגורים הרגילים של 
האוכלוסיה. דירה מציינת 
חלל או כמה חללים המיועדים 
למשכן המשפחה והמשמשים לתפ¬ 
קידים הבאים: הגנה מפני פגעי- 
הטבע, הכנת אוכל וכלכלת המש¬ 
פחה׳ טיפול בילדים וחינוכם, מילוי 
צרכים היגייניים, בילוי ופעילות 
תרבותית וחברתית, שמירת חפצים, 
כביסה וכר, כלומר — תפקידים 
שהמשפחה זקוקה להם בהתהוותה, 
בהתפתחותה ובקיומה, בהתאם לת¬ 
נאיה הכלכליים ורמת התפתחותה 
הטכנית והתרבותית של החברה 
ובהתאם לאקלים של המקום. 

בית הוא מבנה המכיל דירה 
או כמה דירות, ובמובנו הרחב 
יותר — גם בניין שאינו מיועד 
למגורים. לפי מספר הדירות בבית 
מבדילים בין בית חד־משפחתי, דו- 




א. מנאח׳ה (תיטז); 
ד. מיקונוס <ירוז); 


ציור 1 . צורות־דיור במקומות שונים 
ב. ליו-בליאנה (יוגוסלאוויה); ג. מאלינקס (אפריקה המערבית); 
ה. סמריהיסאר (תורכיה); ו. לונדוז (אנגליה); ז. אמין (צרפת); 


ה. האנגצ׳או- (סיז). 


משפחתי אד רבדמשפחתי. 

מגילת זכויות־האדם מטעם או״מ מ 1948 קובעת זכותו 
של כל אדם לדירה משלו. 

המבנה ההברתי, המדיני והכלכלי של כל תקופה ורמתה 
הטכנית קבעו את צורת־הדי׳ האפיינית (ציור 1 ). 
( 1 ) התקופה הקדם־היסטורית. בתקופת־האבן 


הקדומה ביקש לו האדם מחסה מפני השמש, הרוח, הגשם 
והקור במערות. די״ כאלה קיימים אף בימינו — באמריקה 
המרכזית, באפריקה הצפונית, ואפילו באירופה הדרומית. 
כשלא יכלו עוד "דירות טבעיות" אלו לשכן את כל 
האוכלוסיה, הוחל בהקמת מחסה מחוץ למערה, ואותו הקים 
האדם בכל מקום מחמדים שעמדו לרשותו. המימצאים 










433 


דיור 


434 


הארכאולוגיים מגלים לנו את יסודות 
המיבנים ששימשו לדי׳ והם מאפשרים לנו 
לשחזר את מיתארם. מבנה־הדי׳ המעוגל 
הוא הקדום ביותר! הקימו אותו מיריעות 
עור או שיער או מענפים או קנים, כשהוא 
נתמך על־ידי קורות־עץ, שלמענן נחפרו 
באדמה חורים עגולים. די׳ מסוג זה 
מייחסים אל ׳חברת הציידים הנודדים, 
שמיתה מקימה אותו בכל מקום מחדש, 
ודוגמה לו נמצאה בגאגארינו (על נהר־ 
דון) ברוסיה בצורת בור מעוגל, ששטחו 
45x5.5 מ׳, והוא חפור באדמה בעומק 
2 ץ\ מ׳! בתוכו ולאורך דפנותיו נמצאו 
עצמות גדולות וסטי ממותה, ששימשו — 
כפי הנראה — לתמיכת הגג. 



ציור 3 . שיחזור ש 5 בתי־כלמסאות קדם־היסטוריים באגם 

בקרקעית־האגם ועליהם הקימו את הדי׳ ואת הנספחות 


בתקופת־האבן החדשה מתגלה טיפוס־די׳ חדש — ביקתה, מקורות־עץ (ציור 3 ). — גם בימינו בונים עמים פרימיטיוויים 


שמחציתה היתד, חפורה בקרקע, ועליה הקימו סוכה מענפים לפעמים את דיוריהם־סוכותיהם בכותרות־עצים לשם הבטחה 


או מקנים טוחים טיח! הגג נתמך ע״י גזעי־עץ, ולמענם נגד התקפה. 


נחפרו באדמה חורים מסביב לביקתה! הכניסה היתד, בכבש 


מ. שט 


חפור באדמה. על רצפת־טיט היו כיריים חפורות בעומק מעט 
באדמה ומרוצפות אבנים או בנויות על הרצפה מאבנים 
ומטיט מעורב בחרסים ואבנים קטנות. בקירבת הביקתה 
היו בנויות הנספחות (ציור 2 ). — בתקופה הכאלקוליתית 
ובתקדפת־הברונזה מתגלה טיפוס די׳ בנוי עץ, שקצותיו 
מרובעים או מעוגלים, בעל שני חדרים ופרוזדור. הכניסה 
היתר, דרך הפרוזדור! הקירות היו מקורות־עץ או מענפים 
טוחים טיח וקורות־עץ תמכו בגג־הגמאן. אחד החדרים 
שימש חדר־מגורים, ובו היו כיריים או תנור לאפיה! באחד 
החדרים נמצא מוגבה רחב למדי שיכול היה לשמש לשינה. 
על־יד הדי׳ היה שטח גדור של חצר׳ ובה בנויות הנספחות. 
מקומות־מגורים אלה היו בנויים בתים־בתים בלא סדר מיוחד 


( 2 ) הדי׳ הפרי מי ט י ווי. צורות הדי׳ המקובלות 
אצל הפרימיטיווים אמות לדירות מתקופות קדומות ביותר, 
הידועות לנו בעיקר מציורי־סלע. דירות הפרימיטיווים מכי¬ 
לות עפ״ר חלל אחד, המשמש למגורים, לשינה, לבישול, 
ועוד. צורות הדי׳ הנהוגות אצלם עד היום הן: המערה — 
למשל באפריקה הצפונית ובאמריקה הצפונית (ציור 4 )! 
הסוכה העשויה ענפים ועלי־עצים — באפריקה המרכ¬ 
זית׳ אסיה ואוסטרליה! הסככה המגינה מפני הרוח 
והשמש בלבד והעשויה עלים וענפים אף היא — למשל 
בפיליפינים או באיי אנדמן (ע״ע, תמונה)! האוהל — 
ברוב חלקי תבל! האיגלו (אוהל־השלג) — באיזור 



הניכר לעין. — על ח(פי אגמים בקרבת ביצות מתגלה טיפוס- 
די׳ אחר — בנוי על כלונסאות מגזעי־עץ, שאותם תקעו 


ציור 2 . שיחזור של בקתה וחצר מתקופת־האבז החדשה בבריטניה 


ציור 4 . מערוודמגורים עתיקות בנידמנסיקו 















435 


דיור 


436 


הארקטי. מעריכים, כי 125 מיליון תושבי אפריקה וכ 100 — 
150 מיליון תושבי אסיה, וכן תושבי איים רבים באוקיינוס 
השקט ושבטים שונים באמריקה המרכזית והדרומית, דרים 
בתגאי־די׳ פרימיטיוויים אלה. לדירותיהם של הפרימיטיווים 
צורות ושמות מקומיים שונים, למשל: ״יורט״ — אהלי 
הנוודים במדבר גובי באסיה המרכזית < ״קבין״ ( 03610 ) — 
סוכות־העץ, שבהן דרים הכושים באיזורים הדרומיים 
של אה״ב. 

הפרימיטיווים בונים את דירותיהם תמיד מהמרים טבעיים 
ומקומיים, כגון טיט, חומר (טין), קנים, עשבים, עורות. 
שלחים, גושי-שלג וכד. צורת המבנים נקבעת באופן ניכר 
ע״י תכונות החומר. הגגות עשויים לעתים סכר. 

מבנה דירתם של הנוודים מותאם לפירוק ולהקמה מהירה 
מחדש, לפעמים תוך חצי־שעה. ישנם שבטים בפיליפינים 
ובמאלאיה החונים במקום אחד לא יותר מלילה אחד. מקוב¬ 
לות בעיקר שתי צורות של מבנים — עגולות ומלבניות — 
ומשתיהן נחשבת הצורה העגולה לקדומה יותר. 

האוהל (תמ׳: ע״ע אוומבו; אמריקה, עמ ׳ 166 ) הוא 
מבנה קל, המשמש קורת־גג והניתן לפירוק והקמה מחדש 
במקום אחר. לעתים משמש האוהל כדירת־קיץ בלבד נוסף 
על דירה קבועה לימי-החורף. האוהל עשוי חמרים גמישים 
(עורות, שלחים, אריג משער־עזים, מחצלות) הנתמכים ע״י 
עמודים או סמוכות מעץ. צורה נפוצה של אוהל היא זו 
המזכירה את האות (למשל באסיה הצפונית). מבנה־אוהל 
זה עשוי עפ״ר משלוש סמוכות בצורת חצובה. האוהל באסיה 
המרכזית עגול, למשל היורט במדבר גובי! מבנה הקירות 
הוא רשת עשויה ענפי עצים, והגג עשוי קורות־עץ בצורת 
כיפה שטוחה מכוסה אריג-לבד. בפנים מקושטים הקירות 
בשטיחים או — אצל הקירגיזים — במחצלות (ציור 5 ) ; גובה 
הקירות 2 — 3 מ׳, קוטר האוהל 8 מ׳ בערך. האוהל הבדוי 
(במזרח התיכון ובאפריקה הצפונית) צורתו מלבנית, והוא 
בנוי מעמודים וקורות־עץ ומאריגים (תמ ׳ : ע״ע בדוים, 
עמ ׳ 625 ). 

הסוכה (תמונות: מבנים עגולים — ע״ע אוגנדה, עמ ׳ 
663/4 ; אוד* עט׳ 715 ; גינאה, עמ ׳ 689 — 691 ; מבנים מרוב¬ 
עים — ע״ע אוקיאניה, עמ׳ 141/2 [גג־גמאן]; אינדונזיה, 
עמ ׳ 884 , 887/8 ; בתי-כלונסאות — ע״ע ברזיל, עמ׳ 591/2 ; 
וכן ר׳ ציור 1 ג׳ [לעיל, עמ׳ 431/2 ]) משמשת דירה צנועה 
בת חלל אחד. יוצאת דופן היא הסוכה אצל שבטים שונים 



ציור 5 . אוהל קירניזי 



ציור 6 . סוכות־כיפות בסביבת חלב 

_ • י 

בקולומביה הבריטית, בורנאו, גינאה החדשה. אצלם מקוב¬ 
לות סוכות־מגורים גדולות מאד, שבהן דרות עשרות משפחות 
בתאים המובדלים על ידי מחצלות בלבד (תמ ׳ : ע״ע דקים). 
לעתים נבנות הסוכות בתוך כותרות־עצים או עי כלונ¬ 
סאות — כאמצעי בטחון מפני התקפה או שטפון. הגישה 
לסוכות המוגבהות היא בעזרת סולמות פשוטים, שהם מוס¬ 
רים כשנשקפת סכנת־התנפלות. באיים הפולינזיים מגיע 
גובה הכלונסאות ל 5 — 10 מ , . סוכות עגולות מקובלות, למשל, 
באיניאס על יד סומטרה ובאי סמואה. בגינאה החדשה נמצא 
כפר, שכל תושביו דרים בסוכות על כלונסאות בתוך אגם. 
מעניינות בצורתן הן הסוכות הבנויות חומר, שהן בעלות 
כיפות פאראבוליות מוגבהות, המקובלות בכפרים סוריים 
בסביבות חלב (ציור 6 ). 

האיגלו הוא מבנה הדיור של האסקימואים (תמ׳: ע״ע 
אסקימואים, עמ׳ 67/8 ; אמריקה, עמ ׳ 149 ; ארקטים,עמ׳ 302 ). 
הוא עשוי גושי שלג או קרח ומכיל חלל אחד. צורתו בדרך 
כלל עגולה! באלאסקה מקובלת צורה מרובעת. האסקימו של 
גרנלנד אינו דר עוד באיגלו, אלא בבתי-עץ, והאיגלו משמש 
לו מחסה ארעי בעת נסיעות, היות והקמתו קלה ומהירה 
ועמידתו במזג־האויר הארקטי טובה אף בסופות־שלג קשות. 
ציודו הפנימי של האיגלו כולל יצועים לשינה בנויים מגושי־ 
שלג ומכוסים פרוות. היצועים והמנורה נמצאים במקום 
קבוע בהתאם למסורת. לאיגלו פתח אחד, הנסגר ע״י גוש- 
שלג או וילון־עור. הגג עשוי גושי־שלג בצורת כיפה. 
איגלו אחד משמש לפעמים דירה לשתי משפחות, כל אחת 
בצד אחר של הכניסה. ליד האיגלו חופרים בשלג מקום- 
מחסה לכלבים ולמכשירים, וכן מחסני־מזון. בסוף החורף 
נמס האיגלו, והאסקימו עובר לדור באוהל עשוי שלחים, 
הנתמכים ע״י שלוש סמוכות (תמ ׳ : ע״ע אסקימואים,עמ ׳ 70 ). 

תמונות נוספות של מדורים פרימיטיוויים: ר׳ כרך ב/ 

עמ ׳ 147/8 ; ד/ עמ ׳ 913/4 ; ה/ עמ ׳ 414 , 418 , 420 ; ז׳, 
עט׳ 815 ; ט/ עמ ׳ 215/6 , 587/8 ; י/ עמ ׳ 364 , 689/90 , 

691 , 698 . 

; 194 6 , 1 ) 13 ) 0 1 ) 1611 ) 116 ) 1 ) 10101, €031(1113101(16 ((1X10 ־ 05 .£ 

צ!י 0 ז\\ 70 1 ) 30 § 9011510 .א . 11 , 0$103 ) 1 1116 171 171£ ' 110115 

. 6/1952 סא 10 ^ 6019 , 900105 ? 001101:17 

י. אי. 

( 3 ) המזרח הקדמון ועולם־המקרא. תנאי 
הדי׳ בימי־קדם — כבכל התקופות — תלויים בשני גורמים: 
המגורים והריהוט. החפירות הארכאולוגיות, אע״פ שהתרכזו 
בעיקר בגילוי ההיכלות, הארמונות ושאר הבניינים הציבו¬ 
ריים, חשפו גם מספר ניכר של בתים פרטיים, ואפילו בתי 










































































437 


דיור 


438 


דלת־העם — במצרים, בבבל ובארץ־כנען; גם המקרא יכול 
לשמש מקור חשוב לידיעת תנאי־הדי׳ בארץ־ישראל. הריהוט 
העתיק היה ברובו עשוי ממתכת, מעץ ומאריגים, ופרט 
למצרים לא נשתמרו החמרים הללו; רק במקרים מועטים 
נמצאו מדפות או גומחות בנויים, וכן מיתקני רחיצה ואספקת־ 
מים. ידיעותינו בריהוט העתיק נובעות בעיקר מתיאורים 
בציורים ותבליטים שנתגלו במצרים, בבבל ובאשור, בסוריה 
ובכנען, וכן מן הספרות המקראית. תנאי־הדי׳ — שטח המגו¬ 
רים, גודל החדרים, תנאי ההארה, החימום, אספקת־המים, 
הביוב ושטח הגינה שמסביב לבתים — כל אלה משתנים, 
הן לפי השכבות החברתיות השונות והן לפי תנאים כלליים, 
כגון די׳ בצפיפות בערים בצורות, או די׳ בערי־פרזות או 
בכפרים ואחוזות. 

מושג ברור על תנאי הדי׳ במצרים מתקבל רק מתקופת 
הממלכה התיכונה, ביחוד מגילויי כאהון (המאה ה 19 
לפסה״ג), ששם בולט הניגוד בין בתי־הפועלים הסטנים 
והצפופים ובין בתי הפקידים החשובים, התופסים כל אחד 
שטח גדול פי 20 — 50 מזה של בית־פועלים. בכל הבתים 
המצריים בולט העניין בהגדלת השטח המוצל וביצירח רוח־ 
פרצים — דברים המובנים בתנאי האקלים שם. בבתי העשירים 
חצרות ובצדן הדרומי סטואות; חדרי הגברים היו נפרדים 
מבית־הנשים, וכל אחד מהחלקים האלה היה בנוי סביב חצר 
נפרדת. גם בחרבות תל אל-עמארנה שמתקופת הממלכה החד¬ 
שה ניכרים טיפוסי הבית העשיר והבית העני(ציור 7 ). בכל 
הבתים ניכרת הדאגה להסתיר את פנים־הבית מעיני המסתכל. 
בבתי העניים חדר־המגורים. שגגו נשען על עמוד. הוא מרכז 
הבית (באחד מבתי העניים נמצא גם חדר־אמבטיה). בתי 
העשירים מגיעים לפעמים לשטח כולל של אלפי ממ״ר! בית 
כזה כולל גם אורוות, חדרי־מגורים למשרתים עם מאפיה(מצד 



ציור ז. תבגיודעץ של בית (ובו 3 ד 5 תות*הזזה), אסם־תבואה וחצר 

(מתקופת הממלכה התיכונה*. 

בחצר— אשה לשה בצק (רק ראשה נראה מעל למחיצה); על מרפסת־ 

הגג — בעל־הבית 



ציור 8 . בית מגורים בעמארנה מז המאה ה 15 (שיחזור*. 

העצמים ההרוטיים שלפני הכתים הם ממגורורדתבואה 

דרום — כדי לשמור את בית הגביר מריחה) ואסמים. חדרי־ 
המגורים של בעל־הבית ומשפחתו כוללים חדרי־קבלה, הנש¬ 
ענים על עמודי-עץ משוחים בצבע אדום. טורי מדרגות מובילים 
לגג או לקומה העליונה. בצד דרום־מערב בנוי חדד־השינה 
של אדון־הבית (ובו גומחה, שבה עמדה מיטתו); מזרחית 
ממנו — חדרי הנשים והילדים. בין שני אלה היו שני חדרי־ 
אמבטיה ובתי־שימוש. צפונית לבית השתרע הגן, שאליו 
הוביל שער מיוחד! בגן עמד היכל קטן. מעל לגג־הבית 
היו קירות משופעים פנימה לשם החדרת רוחות קרירות 
לחצר הבית. הבתים היו מסויידים מבחוץ, ומסביב לדלתות 
ולחלונות היו מסגרות צבעוניות. על מזוזות הדלת נכתבו 
שמות הגרים בו וגם תאריהם, וכן תפילות לאלים. קירות 
החדרים היו משוחים בצבעים שונים ומקושטים בציורי 
פרחים וכר; לחלונות היתה שבכה של עץ. חלונות חדרי- 
הגשים היו סגורים בלוחות-עץ ובתחתיתם אשנב קטן 
(ציור 8 ). — ריהוט הבתים המצריים הצטיין בפשטותו 
וביעילות צורותיו. הרהיט הקדום ביותר ולפעמים היחיד 
היתה המיטה — חתיכת־אריג שנמתחה במסגרת עצים, המונ¬ 
חים על רגליים דמויות רגלי־אריה; בבתי העשירים היה עץ- 
המיטה מוזהב. לרגלי המיטה היה לוח ועליו סמלים או דמויות 
של אלים שהגנו על הישן. על המיטה נערמו כרים גבוהים, 
עד שלפעמים היה צורך בהדום כדי לעלות עליה. ראשו של 
הישן היה מונח על קרש־עץ קעור שעמד על כן. לכסא 
המצרי היתה צורת הדום או כורסה בעלת משענת, מעוטרת 
בגילופים שונים. עד ימי הממלכה החדשה השתמשו בכסאות 
רק העשירים והאצילים! מאז נעשתה הישיבה על כסא 
למנהג כללי. שולחנות לא היו ידועים במצרים, פרט ללוחות־ 
אבן על כן נמוך, שעליהם היו שמים את המאכלים בשעת 
הסעודה! אחרי שהנהיגו את השימוש בכסאות, הוגבה 
השולחן. במקום ארוגות השתמשו המצרים בארגזי־עץ, בעלי 
מכסה מעוגל, מגולפים ומוזהבים. לריהוט הבית המצרי הש¬ 
תייכו עוד מחצלות ווילונים. בחדרים עמדו בחורף קערות 
ובהן גחלים, ובקיץ — כדים מלאים מים קרים. החדרים היו 
מוארים בלילה בנרות־חרס, שעמדו על כנים גבוהים ( 1 — 
2 / ג 1 מ׳). 

צורת הבית הבבלי היתד, מושפעת מהחמרים שעמדו 
לרשות הבונים. בבבל הדרומית בנו העניים את בתיהם 
מג(מא, הצומח בביצות הפרת! הגומא שימש גם לעשיית 
רהיטים קלים. אולם כבר בתקופה קדומה מאד החלו לבנות 
בתים מלבנים מיובשות בשמש. ואח״כ מלבנים שרופות. בין 
הלבנים הונחו שכבות של חמר ומחצלות, ובפנים הקירות 












439 


דיור 


440 


העבים הוכנסו צינורות לביוב ולאיוורור. בפנים היו הקירות 
משוחים בטיט ובצבעים שונים; בתקופה מאוחרת יותר 
השתמשו בלבנים מזוגגות. הרצפה בבתים היתה רצפת אדמה 
כבושה; עליה הניחו שטיחים בדגמים הנדסיים שונים וצי¬ 
ציות בקצוותיהם. רצפת חדרי־האמבטיה היתד, מכוסה חמר; 
בתי-השימוש היו מרוצפים אבן. שיטת הביוב היתה מושלמת 
מאה וביובים היו מצויים גם בבתי עניים. חלונות לא נמצאו 
בבתים הבבליים, ובמקומם באו פתחים בין העמודים שנשאו 
את הגג. הגג היה שטוח ומכוסה שכבת־אדמה עבה כהגנה 
מפני חום־הקיץ הלוהט. רוב הבתים הבבליים היו בני קומה 
אחת, פרט לערים גדולות, כמו בבל־רבתי עצמה (ציור: 
ע״ע בבל, עמ ׳ 536 ). הבתים הפרטיים היו בנויים סביב 
חצר, אשר בצדה הדרומי היה חדר־המגורים העיקרי. פרוזדור 
קטן הפריד בין החצר והרחוב, ובו היו המדרגות לגג. חדר- 
המגורים היה פתוח לרחבו לרוחות הצפון. בבתי העשירים 
היו שלוש חצרות — אחת ציבורית, אחת לבעל-הבית ואחת 
לנשים; גם באשור נהגו לפי תכנית זו. דלתות־הבתים היו 
מעץ ונחשבו לחלק מן הריהוט — הדייר לקח את הדלת 
עמו בצאתו את הבית. הריהוט עצמו היה פשוט וכלל בעיקר 
מיטה וכסא. מתוך רשימות הנדוניות אנו למדים, כי בבית 
רגיל היו מיטה אחת או שתים, 5 כסאות, הדום ולוח־שולחן; 
הגברים הבבליים אכלו בהסבה׳ הנשים בישיבה. הארגזים 
נעעוו מטין, ובבתי העניים ישבו גם על מדפי־טין. שאר 
הכלים כללו ריחיים, קדרות־נחושת, קערות לפחם, קערות 
ונרות. הרהיטים היו מעוטרים בצנע, ורק בתקופה האשורית 
מוצאים כסאות ברגליים דמויוודאשכולות. גינות נמצאו 
רק בבתי העשירים (ציורים 9 , 10 ). 



ציור 9 . פנים שר בית באור־כשדיס 
(שיחזור על־סמך מימצאי החפירות) 



ציור סו. שרירי בתים בחפירות אור־בשדים 
(מתקופת שושלת אור השלישית) 



ציור 11 . שרידי־בית מתקופת הבית הראשון 
ותל ביודמרססו 

כנען וישראל. אבות האומה הישראלית היו נודדים 
ודרו באהלים. רהיטיהם היו, איפוא, מן הפשוטים ביותר: הם 
ישנו על שטיחים, על מחצלות או על עורות ואכלו על שולחן* 
עור פרוש על הרצפה. אחרי ההתנחלות עברו בני־ישראל 
לישיבה בבתים, אשר נבנו מאבני־גוויל או מלבנים על יסוד 
של אבני-גזית. תכנית הבתים היתה משני טיפוסים: או 
חדרים מסודרים מסביב לחצר; או בית בנוי ברוחב, כשהחדר 
העיקרי נמצא במרכזו, ולפניו פרוזדור (ציור 11 ). החדרים 
היו בדרך־כלל קטנים — עד 5 מ׳ באורך. בחדר העיקרי 
נמצאו התנור או הכיריים שהיו קבועים ברצפה, ולפעמים גם 
גומחה ששימשה לשמירת חפצים ומאכלים. חלונות על 
אשנביהם נמצאו רק בבתי עשירים, ועפ״ר בקומה העליונה 
בלבד. לקירוי השתמשו בקורות־עץ (שקמה או אשל), ועליהן 
נערמו כמה שכבות־טיט. התורה קובעת חובת בניין מעקה 
מסביב לגג (דב׳ כב׳ ח). עליות נבנו על הגגות בבתי 
העשירים (שום׳ ג, כ). פתחי הבתים היו נמוכים (השר משלי 
יז, יט); הדלתות היו מעץ והסתובבו באמצעות ציר בפ 1 תות 
(שם כו, יד; מל״א ז, נ). הקירות היו לפעמים משוחים 
בששר ( י רמ׳ כב, יד), אולם עפ״ר כוסו בטיח תפל (יחז׳ יג, 
י—טו) או בעפר (חול ומים — ויק׳ יד, מא). בבתים הפרטיים 
היתה הרצפה עשויה טין, בבתי העשירים — לוחות־אבן. 
הריהוט כלל כרגיל ארבעה חפצים: מיטה, שולחן, כסא 
ומנורה (לפי מל״ב ד, י). המיטה היתה לפעמים בנדה כמדף, 
ולפעמים ניתנת לטילטול (שמ״א יט, טו); בבתי העשירים 





































441 


דיור 


442 


ציפו את המיטות בשנהב (עמום ו, ד). המיטה שימשזז גם 

במושב לאוכלים (שמ״א כה, כג). בימי השופטים היתה 

המיטה מצויה בבתי העשירים בלבד; בימי המלוכה היא 

מופיעה גם בכל בית־אמידים (מל״ב ד, י). בני־ישראל אכלו 

בישיבה והיו זקוקים לשולחנות. לישיבה השתמשו בהדום, 

בכסא פשוט ובכסא־מלכים (יחד עם הדום); בארונו של 

אחירם מלך גבל ובאחד משנהבי מגידו כסא כזה מתואר 

ככורסה בעלת משענת, מעוטרת בכרובים משני הצדדים. 

ההארה בלילה באה ממנורות (מל״ב ד, י) או מ״נרות" 

(כלי־חרס ממולאים שמן, צפג׳ א, יב)! במנורה בער הפתיל 

("פשתה", ישעי׳ מב, ג), שצף בשמן. בחורף הכניסו לחדרים 

גם את האח (ירמ׳ לו, כב), ובה גחלים. מלבד הרהיטים נמצאו 

בבית כלים שונים לשמירת המאכלים, לבישולם ולהגשתם 

(צלחות, קערות, צפחות, צנצנות, ספלים, תנורים וכיריים). 

* €185 ^ . 6 ; 1894 , 135-148 , 1010£10 ) 0/1 40 . 810/00 
, 275-281 , 257 , 245-9 , 1 , 01001 ^** 4 . 11 10011001 <( #• י 

תכנית־בתים גדולה יותר במסגרת של אי מרובע! החדרים 
מקיפים את החצר! הכניסה למגארון היא ממול לדלת החי¬ 
צונית, דרך סטיו, המורכבת משתי אומנות צדדיות וביניהן 
שני עמודים. בדלוס (ע״ע, ציור) הבתים בנויים בקבוצות 
בלתי-סדירות, והחצר הפריסטילית מצויה לרוב. הבניינים 
נבנו מאבנים, ורצפות-פסיפס עשירות היו מצויות בהם לרוב. 

הבתים שנבנו בתקופת בית-תלמי בבית־ירח בא״י 
היו מורכבים מחדרים מרובעים בנויים מסביב לחצרות, 
בסיגנון שהוא מזרחי יותר משהוא הלניסטי. קירותיהם היו 
עשויים לבנים על אדגי-אבנים, ולא היתה בהם קומה שניה! 
חלונותיהם היו מלבניים! כתלי החדרים היו טוחים וצבועים. 
בתים דומים לאלה במקצת נתגלו בסבסטי (שומרון). 
אף הבתים שנבנו בתקופה הסלוקית במראשח היו צפופים 
ומורכבים מחדרים מרובעים — לעתים רצופים באבנים —, 
הבנויים מסביב לקטורות (חצרות פתוחות). בתי־האבן, שנבנו 
בתקופה ההלניסטית בבית־צור, היו בחינת חדרים בנויים 
ללא תכנית ניכרת, וחצרות לא היו מצויות בהם אלא לעתים 
רחוקות. בבית־מגורים מתקופת-החשמונאים הר־ייחרת (בתל 
אל־ג׳דידד.) הגוש המיוחד לגברים הוא בית פריסטילי ובו 

• • 1 ו 

עזרה קדמית, ואילו הגוש המיוחד לנשים מורכב מחדרים 
הבנויים מסביב לקטורה קטנה. — במצדה נמצאו בתי- 
מגורים גדולים, מורכבים מסדרות של אולמים וחדרים 
בנויים מסביב לחצרות, ואילו בתי־מגוריו הפרטיים של 
הורדוס שם — ניכר בהם סיגנון הלניסטי יותר, שכן היתה 
בהם חצר־פריסטילון, וקירותיה היו מקושטים טיח מצוייר. 

בראשית התקופה הנאוליתית באיטליה מצויים גם 
בתים עגולים (או אליפטיים) וגם בתים מלבניים, וכן גגות* 
גמלון. בתקופת־הברזל הקדומה בולטת הצורה המלבנית! 
וכן נמצא בניין מעין מגארון מן המאה ה 10 לפסה״נ. אגר¬ 
טלים בצורת בתים מאיטליה המרכזית מעידים על בניין 
בתים קטנים ועגולים, שגגותיהם עשויים חרוטים או כיפות! 
זכר לתכנית זו נשתמר בבניין מקדש־וסטה שברומא. 
במרזבוטו נחשפו בתים עירוניים אטרוסקיים, סדורים באיים 
בשטח 35x160 מ/ מורכבים מחדרים מרובעים, בנויים 
בקבוצות לא-סדירות, שהיו נכנסים אליהם דרך מסדרונות 
צרים! גגותיהם היו מצופים רעפים, יסודותיהם בנויים מאבן 
וקירותיהם — מטין, כנראה, במסגרת-קרשים! הגגות עפ״ר 

גגות־גמלון. — בתקופה מאוחרת יותר 
מופיע ה א ט ר י ו ם, צורת־הדי׳ האפיינית 
לאיטליה ד. רומית. זה היה חדר, המכיל 
את האח המרכזית של הבית, ומעליו ארובה 
מרובעת לעשן! ארובה כזו מתאימה לצורת 
גג־הקמט. בית־האטריום האיטלקי, כפי 
שנתפתח במאות ה 4 וה 3 , היתד. בו כניסה 
רחבה שהובילה לאטריום, שמשני צדדיו 
היו חדרי־שינה ( 101113 < 11 ז 0 ) ושתי אכסדרות 
צדדיות ( 3136 , "אגפים"). מאחורי האטריום 
היה חדרו של בעל־הבית ( 11111101 ( 131 ), 

ומצדדיו שאר החדרים! המטבח ובית- 
הכסא נמצאו כרגיל בחדר קטן בתוך הגן 
שמאחרי הבית. לאחר-מכן(בפומפיי [ציור 
13 ]) הוסיפו חדרי־שינה קטנים מימינה 
ומשמאלה של הכניסה, אלא שהללו הפכו 
בסופו של דבר לחנויות, ומשום כך הורחב 



ציור 12 . מחפירות אולינתוס !שרידים של חדר־אמבטיה ומטבח; משמאל—המסדרון) 
(מתוך: 1111115 | 1 10 011115 [ ^ 11 , 11 , 11115 ) 11 ץ 01 31 10115 ) 3 צ 03 צ£ , 1115011 ( 1101 • 0 

6 ז 0 ות 83111 , 655 ז? (כרשות המו״ל]) 

















445 


דיור 


446 



ציור 13 . האטריו-ם בבית מנאנדרום בפומפיי 

האטריום כדי לאפשר הקמת חדרי-שינה נוספים משני צדדיו! 
דבר זה הצריך הקמת עמודים מסביב למעשנה ולבריכה 
שמתחתיה, כדי שיוכלו לשאת את עומס הגג המוגדל! עי״כ 
הפך האטריום לחצר ששוב לא היתד. עשויה לשמש חדר- 
מגורים, וגם האח שבה נתבטלה. בתקופה מאוחרת יותר 
הוסיפו חצרות-פריסטילון ובהו גינות, לפי הדוגמה היוונית, 
ומסביב להן חדרים (חדר־אוכל, מטבח ומחסנים), מאחורי 
הטבלינום או בצד הבית, וכן הקימו קומה שניה, ובה חלונות 
ואכסדרות הפונים לרחוב. בשלב האחרון של ההתפתחות 
הפכו את הטאבלינום למסדרון והתחילו מוותרים על האט־ 
ריום. מן המאה ה 1 לפסה״ג ואילך התחילו מצפים את פני 
הקירות בפנים בטיח (עפ״ר צבוע במשוחים) ומרצפים את 
הרצפות ריצופי־פסיפם או רבדי־שיש. 

הארמונות האוגוסטאיים ברומא היו גושי־חדרים גדולים 
מסביב לפריסטילים בסיגנון הלניסטי. הרחבת הבניין נעשתה 
ע״י הוספת חצרות! שיכלול נוסף הושג בעזרת הטכניקה של 
שימוש במלט ובטון, המיוחדת לרומא, שאיפשרה הקמת קמ¬ 
רונות וקירות חמוקים בממדים גדולים, וכן ע״י התפתחות 
הבסיליקה (ע״ע), המחולקת לאולם־התווך ולסיטראות, ואול¬ 
מים גדולים המחולקים לגומחות ע״י עמודים, קירות־משנה 
אלכסוניים ואומנות! ביחוד נפוצו באותם ימים אולמות 
עגולים ואפסיסים. מיוחדים לרומא היו פיתוח הבניה מלבנים, 
השימוש במסדרונות ותיכנון מעונות גדולים וארמונות־שדה 
בצורת גושים מארכים, שחזיתותיהם היו מן הצד הארוך, 
כגון בשרידי "בית־הזהב" של נירון. ארמון הפלויים על הגבעה 
הפלטינית היה בחינת גוש מרובע מוקף שדרות־עמודים. 

במזרח, וגם ביוון וברומא המוקדמת, נועד בדרך־כלל לכל 
משפחה בית־די' משלה, גם כשצפיפות־הבניה היתה גדולה 
והבתים נצמדו לפעמים זה לזה. ברומא הקיסרית גרמו 
צפיפות האוכלוסיה שבעיר והתייקרות הקרקע להקמת 
בניינים לדירות שכורות, הבנויים בצורת שורות כפולות 
וארוכות של יחידות־די׳ מרובות־הקומות (תמ׳ז ע״ע ארכ¬ 
אולוגיה, עמ ׳ 895 ). לפעמים היתה בחזית הבניין שורה 
של חנויות, והדירות היו מאחריהן או למעלה מהן, או 
שהחנויות והדירות נבנו עורף מול עורף, או ששורות 
החנויות היו פונות לרחבה מרכזית (אוסטיה). בתקופה 
הקיסרית נבנו הבניינים האלה מבטון מצופה לבנים! כרגיל 
נבנו בקומה השלישית גזוזטרות, ובכל הקומות נקרעו חלונות 
מלבניים גדולים. אוגוסטוס הגביל את גובה הבתים האלה 
לסד רגל (רומית) וטריינוס — ל 60 רגל. מעריכים, שהמוני 
תושבי־רומא הצטופפו ב 50,000 בתי־דירה בני 5 — 7 קומות, 


לעומת 2,000 בתים בודדים בלבד של המעמד העליון. — 
בתעודות מקוש ט א הביזאנטית נזכרים בניינים בני 10 
קומות (בגובה 100 רגל רומית). 

הדי׳ הרומי בצורת תכנית החצר הפריסטילית נתפשט 
לדרום־צרפת, לדרום־רוסיה ולצפון־אפריקה. אולם בארצות 
הקיסרות הרומית רווחו גם בניינים מטיפוס מקומי יותר (ציור 
14 ). באפריקה שרדו (מן המאה ה 3 ) דירות, שהיו מורכבות 
מחדרים מקומרים המוארים דרך חלון בתקרה! בסוריה (מן 
התקופה הביזאנטית הקדומה) — בתים בשתי קומות, שבכל 
אחת מהן היתד, שדרודעמודים מצד אחד של הבניין, ובקצה 
האחר היו מדרגות פנימיות. מקצת הבתים הללו הכילו עד 
16 חדרים. בתי־המגורים בדורה אורופוס (ע״ע), מן התקופה 
הפרתית, היו סדורים באיים מלבניים מורכבים מחדרים 
מסביב לחצר, שנפתחה לרחוב! היו בהם מדורות מיוחדים 
לגברים ולנשים, וכן חדרי־מחסנים, אורוות ובתי-כסא משוכ¬ 
ללים ביותר. הגגות היו שטוחים! בחצר היה בור-שופכין 
מרכזי. בחלונות היו קבועות שמשות של זכוכית או של 
נציץ, הקירות היו טוחים ולפעמים מצויירים בפרסקות. 
הבניינים היו בנויים אבני־שפך או לבנים גסות וטיט. — 
באירופה הצפונית־מערבית היו בתי־המגורים הצנועים יותר 
בעיר ובכפר בנויים בצורת מלבן פשוט ומארך, שקצהו הצר 
היה פונה לרחוב. בערים הוסיפו בצד הבית מסדרון המוביל 
לסדרת־חדרים, וכן הוסיפו גם אגפים, ולאחר מכן צד רביעי, 
עד שנוצרו חצרות פנימיות מוקפות מסדרון או מרפסת. 
בפרובינציות האלה היתד. מקובלת הסקה ע״י ההיפוקאוסטים 
במרחצאות־זעה פרטיים. הקירות נבנו מאבן, כשנדבכי הקשר 
והפינות שבהם מורכבים מלבנים! לעתים קרובות נבנתה 
הקומה העליונה מקרשים למחצה, עם גגות־רעפים משופעים. 
מעוניות־שדה היו עפ״ר מורכבים משורת חדרים, ולפניה 
מסדרון! אף באלה הוסיפו לאחר־מכן אגפים כדי להקיף את 
החצר (ציור 15 ). הגרעין המקורי של אותו סוג הבניינים 
היה בניין בצורת באסיליקה, שבה היו הסיטראות 
מופרדות מאולם־התווך ע״י עמודי־עץ — תכנית שמקורה 
בתקופת־הברזל הקדומה באירופה הצפונית. 



ציור 14 . בית יהודי מז התקופה הרומית (גרה שבמ?ן) 

ז־"•" 

(מתור: 5 ^ 8001 ב £1 ! 110€1 :> 5 , 1$ ־!.^ ז ^£זנ 1461 :ז 01£0 ב 1 ^ י £:נ€כ 11€1£6111 
.* 1 ־ ¥01 ,. 1110 [ברשות המו"?]) 










447 


דיור 


448 


מקצת השינויים שחלו באדריכלות הרומית בסוף התקופה 
הקיסרית נראים בארמון דיוקלטינוס (ע״ע, תמ ׳ עט׳ 430 ) 
בסאלונה (ספליט), שהיה מוקף כולו חומה בצודה. בחומה היו 
תאים למחסנים ולצרכי חיל־המצב? השטח כלל גינה וחדרי- 
משרתים, מקדש ומו 10 לא 1 ן. עיקר הארמון — גוש מלבני בשתי 
קומות — נמצא לאורך החומה, וחזיתו — שלפניה היתה 
אכסדרה גדולה — פנתה לחוף הים. לארמון היו נכנסים דרך 
פרוזדור עגול מכוסה כיפה, ומשם — לאולם גדול, שלצידיו 
היו חדרי־קבלה, חדרי־דירה ומרחצאות. 

הדי׳ ה ביזאנטי טרם נחקר די צרבו? בולטים בו 
הנטיה לבניה באבן כבדה, צפיפות מרובה בערים מטעמי 



צייר 15 . ויחזור של יימד, (בית־מיעק) רימית 
׳?!נחשפה במאי״יז (מחוז הרינום, גרמניה) 

בטחון, התקרות המקומרות, הקשתות הפנימיות לחיזוקן 
של אלה, וכן הגגות השטוחים ! אלה האחרונים היו מצויים 
בעיקר בבתי־מגורים מבודדים ומבוצרים בעודה. 

בבתי־אבן בערי הנגב מצויות גם חצרות מרובעות, 
מוקפות חדרים בשתי־קומות, ו ב לוב גם סדרות־חדרים 
מקוממת המחוזקות מבחוץ בפני רעידות-אדמה ע״י חלק¬ 
לקות בנויות אבן כבדה. בנגב נבנו הבתים כרגיל מטין 
ומאבני-שפך וצופו מבחוץ ומבפנים גושים מרובעים! רצפות 

הקומות העליונות נבנו כולן מאבן. 

מ. אבי־יונה, ש. יבין, קדמוניות ארצנו, 124 ואילך, 1956/7 ; 

1163 ] £7666 132363 ן)/ 33 ז 2 ) 363 1176 ) 0363307273 , 83#110 -£־ 6111661 ־ 031 
; 1892 ,( 0111115 ( 1 . 5 ) .) 0 ^ 5 337 , 111 , 117163 ) 70771 63 

.ץ . 5 ) .ףן) 5 961 ! 4 . , 1 ; 1912 ,( 13115 ־ 1 ^ . 5 ) .^ 5 2523 , 2 , 1 ש 
.ז\. 5 ) .| 0 ן> 5 225 , 711 :זמ 161116 קקט$ , 1914 ,( 13115 ־ 1 01111501165 ? 
, 713/1143 ( 01 13 ) 1110715 ) ? 2 >£*£ ,ב 013111$01 ? .ס ; 1950 ,( 93115 

7111 , 1938 , X 1 ^, 1946 ; < 3 . ? 0506 , 8141161111■ 3,6 607763^072 30,1166 
)2611671^346, 1947 / 8 ; 0 . 5 . 11066115011 , )1(1713- 

; 1949 ,. ףן ) 5 354 , 76 ) 1116631 ( £76 171 ) 80771 ־ 1723 ) \ 766 {> / 0 \ 00 (\ 

0 . ^ 16 ^ 35 , 8/16 0766\ 1303136, 1951 ; 0 . ?16560 61 : 31 ,, 

870)1, 8/16 81731 30 51x3/2 013163, 1 — 111 , 1950 — 52 , 

ש. אפ. 

( 6 ) מתקופת ימי־הביניים טתחילה התפתחותו הרצופה 
של בית־הדי׳ המקובל היום. במאות ה 11 — 12 התחיל, 
בעקבות התפתחות כלכלית׳ שגשוג וגידול מהיר של הערים 
באירופה. לפי המבנה החברתי של תקופה זו נועד לכל אזרח 
בית משלו למגורי משפחתו ועובדיו ולניהול עסקו. מספר 
הבתים ששימשו למגורים בלבד היה קטן, והם נועדו לפו¬ 
עלים׳ לחיילים או לזקנים. תכנית הבית העירוני מתקופה זו 
עדיין מושפעת מהבית הכפרי. שער־הכניסה רחב, לפי מידות 
עגלה עמוסה! בחזית בולט הגמלון ד,אפייני. בקומת הקרקע 
נמצא, בדרך־כלל, בית־המלאכה או החנות והמטבח, ומכאן 
מובילות מדרגות תלולות לחדר־המגורים שבקומה הראשונה. 
לידו נמצאים חדרי־השינה של בני־המשפחה, ובקומה העל- 



ציור 16 . אונפבורג, בתים מיה״ב 


יונה חדרי־השינה של העובדים ומחסנים. בין הבתים נשמרו 
רווחים קטנים, ובתמונה הכללית של הרחוב מודגשת הופעתם 
האינדיווידואלית ע״י הגמלונים (ציור 16 ). רק בהשפעת 
הרנסאנס האיטלקי עברו לבניה רצופה, ללא רווחים בין 
הבתים, וליצירת חלל-הרחוב האחיד, שרשמו עוד הודגש ע״י 
הברכובים האפקיים. מבחינת הנוחות כבר עמד בית־המגו- 
דים של המאה ה 12 או ה 13 על רמה גבוהה באופן יחסי, 
ורק כעבור 500 שנה חלה התקדמות חשובה מבחינה זו. 
בחצרות הבתים נמצאו בארות־מים ובתי־שימוש (תמונות 
נוספות: ע״ע ברצלונה, עט׳ 914 ! גוסלר, עמ׳ 458 ! גילדות, 
עמ ׳ 667/8 < גנט, עט׳ 60 ). 



ציור 17 . פאלאצו רוצ׳לאי, פירנצה 

♦* * 

(בית־מגלרים מז הרנסאנס) 


באיטליה הצפונית התפתח בתקופה זו הפלצו (הארמון) 
העירוני עם חצר פנימית (ציור 17 ). גם כאן לא שימשה 
קומת־הקרקע למגורים, בעיקר מסיבות בטחון. במאה 
ה 15 החלה התפתחות להגדלת הנוחות והפרטיות בבתי- 
המגורים. החדרים הגדולים, שחימומם בחורף היה קשה, 
חולקו למספר חדרים קטנים, שתפקידם הוגדר כחדר־אוכל, 



























449 


דיור 


450 


חדר לקבלת־אורחים וכד/ — חמרי־הבניין היו תחילה עץ 
ואבן. אף בבתי־עץ נבנה עפ״ר חדר אחד מאבן, ובו הותקנה 
אח להסקה בחורף. החל מהמאה ה 13 עוברים יותר ויותר 
לבניה באבן ובלבנים. 

בית־המגודים היהודי בגטו ביה״ב אינו שונה מהבית 
המקובל בתקופה זו. לא היו בנאים יהודים, ומהמאה ה 14 
נבנו בתי־הדירות בשביל יהודים ע״י העיריות; לכל משפחה 
הושכר שטח מינימאלי בלבד. הגבלות בערים שונות (למשל 
בפראנקפורט) קבעו, שבבתים יהודיים אין לעשות חלונות 
שמהם אפשר להשקיף לתוך חצרות בתי הנוצרים. עד למאה 
ה 14 נאסר על יהודים לסח(ר בבתיהם, והיה עליהם לנהל 
את עסקיהם בשוק העיר(ני! הבתים שימשו להם מחסני- 
סחורות בלבד, והיו אף הגבלות לגבי גודל המחסנים (תמ ׳ : 
ע״ע אבולעפיה, עמ ׳ 103 ! אהרן מלינקולן! ארדיכלות 
יהודית, עט׳ 759/60 ). 

( 7 ) מן הרנסאנס עד המאה ה 19 . תשומת־הלב 
בתיכנון, שקודם נודעה לכנסיה או לארמון בלבד, ניתנה 
לבית־המגורים לראשונה ברנסאנס. אמנם הפאלאצו או 
הווילה האיטלקיים נועדו לחלק קטן של האוכלוסיה בלבד, 
אך עקרונות תיכנונם השפיעו על כל אירופה, ושיטת חיבור 
החדרים ע״י דלתות נתקבלה גם בתכניות של דירות קטנות 
יותר. השפעת הרנסאנס האיטלקי מתבלטת בעיקר בעיצוב 
דמות החזית, המבוסס על חוקי הסימטריה והארכיטקטורה 
הקלאסית. 

חיזוק השלטון האבסולוטי המרכזי באירופה התבטא גם 
בתיכנון בתי־המגורים. ע״י צווים נקבעו לבתי־המגורים של 
התושבים חזיתות אחידות מתוך כוונה לשוות לרחובות 
העיר אופי רפרזנטאטיווי, לפעמים ללא התחשבות בתנאי-די׳ 
טובים! נוחות הדיירים הוקרבה למען דמותם החיצונית של 
הבית והרחוב. בערים החדשות או באיזורי־הרחבד. של ערים 
קיימות נמסרו המגרשים חינם תמורת התחייבות לבנות 
בהתאם לתכנית אחידה שנקבעה ע״י השליט. ערך הקרקע 
בעיר היה אז קטן מזה של קרקע חקלאית, ויחס זה השתנה 
בתקופה מאוחרת יותר עם העמסת הוצאות סלילת הדרכים 
על המגרשים הסמוכים. רוב בתי העיר היו עדיין בתי* 
המגורים המשפחתיים של בעלי-מלאכה ובעלי־עסקים, אבל 
היו גם בתים בני מספר דירות להשכרה למשפחות פקידי 
השליט. 

מהמחצית השניה של המאה ה 17 מורגשת בתיכנון בתי* 
מגורים ההשפעה הצרפתית, שהתבטאה בשאיפה לסימטריה 
מוחלטת. בית־המגורים מחולק לשני חלקים: הבניין הראשי, 
המשמש למגורים ונבדל מהרחוב ע״י חצר קדמית (חצר־ 
הכבוד), שהיא סגורה מצד הרחוב ע״י גדר בצורת סורג* 
ברזל ומשני צדיה ע״י בנייני־עזר (מטבח, מחסנים, אורוות 
וכר). צורה זו של בית־המגורים המונומנטאלי הועברה גם 
לאמריקה. בסוף המאה ה 18 , עם התפתחות בית־המגורים 
של בעלי־האחוזות העשירים, נעשית אנגליה לדוגמה ליתר 
ארצות־העולם (ציור 18 ). מעמדה זה התחזק עוד יותר 
עם התפתחות ההנדסה הסאניטארית (אספקת־מים וביוב), 
שהתחילה שם במאה ה 19 . 

גם במשך התקופה הזאת נאלצו היהודים לגור ברבעיהם 
הסגורים, והגבלות הרכוש והבניה שחלו עליהם גרמו שם 
לצפיפות גדולה, ולעתים קרובות דרו מספר משפחות בבית 
שנבנה בשביל משפחה אחת (תמ׳ז ע״ע גט(, עט׳ 595 , 



ציור 18 . ביודמגורים של משפחה עשירה באנגליה מסוף המאה ה 18 

596 , 598 , 601 ). רק בתחילת המאה ה 19 הורשו היהודים 
להתיישב גם מחוץ לשטחים המוגבלים. 

( 8 ) המאה ה 19 . שלושה גורמים, הקשורים בהתפתחות 
התעשיה, השפיעו על התפתחות הדי׳ במחצית הראשונה 
של המאה ה 19 : א) מקורות־פרנסה חדשים בערים! ב) גידול 
הא(כל(סיה (בד בבד עם התפתחות ההיגיינה והרפואה)! 
ג) גידול מעמד־הפועלים ועליית המעמד הבינ 1 ני. 

עם התחלת נהירת הכפריים כפועלים למרכזי־התעשיה 
החדשים באנגליה, בלגיה וצרפת הופיעה לראשונה מצוקת¬ 
ה ד י ו ר המודרנית. כך, למשל, היו בעיר ננט בבלגיה ב 1796 
מבין 54,000 תושבים כ 1,000 פועלים, ואילו בנ 1817 עלה 
מספרם ל 16,000 . מ 1800 עד 1831 נוספו באנגליה מיליון בתי- 
מגורים — תוספת של 50% . התקופה מ 1800 עד 1840 מהווה 
את השלב הראשון בהתפתחות החדשה לקראת יצירת טיפוס 
הדירה הקטנה. הבית חדל לשמש בתפקידו הכפול — למגו¬ 
רים ולעסק או בית־מלאכה: לפועלים העובדים בבית־החרו־ 
שת דרוש מקום־־מגורים בלבד. לעומת זה הביא פיתוח 
התעשיה לריבוי חנויות להשכרה ברחובות הראשיים של 
הערים. נהירת הפועלים לערים גרמה לבניה ספקולאטיווית 
ולניצול מוגזם של הקרקע. בהעדר תכנית כללית לפיתוח 
העיר היו בונים על כל שטח פנוי, ללא התחשבות בתוצאות. 
בתי־די׳ קיימים הותאמו לצרכים החדשים ע״י חלוקתם 
למספר דירות קטנות (ר׳ לעיל, ציור 1 ,ו). תנאי־הדי׳ הגרו¬ 
עים והצפיפות המופרזת (תמ ׳ : ע״ע גרפיקה, עמ ׳ 666 ), 
סייעו להתפשטות מגפות, למשל לחולירע שפרצה באנגליה 
ב 1830 — 1832 . אסון זה עורר תשומת־לב לבעיית תנאי- 
הדי׳ של הפועלים. בעקבות חקירותיה של ועדה פאר־ 
לאמנטרית, שנתמנתה ב 1844 , אושר ב 1851 חוק־ ה ד י׳ 
הראשון, הכולל בעיקר תקנות סאניטאריות, שמכאן ואילך 
נעשו לכלל בעולם כולו. — מבחינת עיצוב דמות חזית־ 
הבתים במחצית השניה של המאה ה 19 שוב נעשתה צרפת 
לקובעת! פעולות הבניה הנרחבות בעת שלטונו של נאפ(- 
ליון 111 , בעיקר שיקום מרכזה של פאריס, שימשו דוגמה 
בתקופה זו (ציור 19 ). 

במאה ה 19 עבר על ביודהמגורים השינוי המכריע ביותר 
מאז יה״ב. שטח הדירה הצטמצם, למרות שמספר החדרים 
בעלי תפקיד מוגדר גדל. עליית מחיר הקרקע העירונית 
כתוצאה מגידול הערים והעמסת הוצאות הפיתוח והשירותים 





451 


דיוד 


452 



ציור ( 1 ג. בתי-דירות מהמאה ד ! 10 : פאריס, דח׳ רימ 5 י 

הסאניטאריים והטכניים(מים, ביוב, תאורה) על בעלי־הקרקע 
גרמו להגברת צפיפות הדי׳. במקום בית־המגורים החד־ 
משפחתי התחילו בונים בתי־מגורים רב־משפהתיים (תמ ׳ 
ע״ע בריטון). בדורות האחרונים הבית החד־משפחתי עובר 
ממרכדהעיר לשטחים זולים יותר בקצותיה, וכך קמים הפר¬ 
ברים, האפייניים לכרכים המודרניים, עם בתיהם הקטנים 
הבנויים על מגרשים מינימאליים. עם התפתחות כלי־הרכב 
במאה ה 20 גבר תהליך עזיבת העיר הצפופה. רמת הנוחות 
של הדירות גדלה ללא־תקדים, הודות לשירותים הטכניים 
החדשים ולשיפורים בתיכנון. רווח השימוש בפרוזדורים 
קטנים, המבטלים את הכרח המעבר דרך החדרים ומגדילים 
עי״כ את רגש הפרטיות של הדיירים. 

( 9 ) המאה חס 2 . בסוף חמאה ה 19 באה הקלה במצר 
קת הדי׳ העממי בעיקר כתוצאה מפעולתן של חברות־שיבון 
שיתופיות. מצוקת הדי׳ החריפה שוב עם ההפסקה הכללית 
של בניית בתי־מגורים במשך מלחמת־העולם 1 , אחרי המל¬ 
חמה הוציאו מדינות רבות את החוקים הראשונים להגנת 
הדיר (ע״ע דירות). לפי חוק־השיכון מ 1919 התחייבה הממ¬ 
שלה הבריטית לשאת באופן חלקי בהוצאות הבניה של בתי 
מגורים לתושבים מעוטי־היכולת. התקדמות חשובה הושגה 
בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם. לראשונה הודגשה בתיכי 
נון דירות התכליתיות, וכתוצאה מזה הוחל בביטול החדרים 
המיותרים, שתפקידם היה רפרזנטאטיווי בעיקרו — הטרקלין, 
חדר־האוכל המפואר, חדר־המשחקים וכד׳. תשומודלב מיו¬ 
חדת ניתנה לשאלות היגייניות בתיכנון — להכוונת הבתים 
לשמש ולאיוורור המפולש של הדירה. חדר־האמבטיח נכלל 
עתה גם בתכנית הדירה הקטנה. תיכנון הדירה הקטנה 
למעוטי־היכולת בהתאם לדרישות פונקציונאליות והיגייניות 



ציור 20 . ביודמגורים פרטי, מאת לה קלרביזיה 


נעשה לנושא המרכזי באדריכלות של תקופה זו*. לה קורביזיה 
(ע״ע) הגדיר את השקפת זמנו בסיסמה — "הבית הוא מכונה 
לדיור״ (ציור 20 ). 

על התהוות הדירה בת־זמננו השפיעו שלושה גורמים 
שונים: 

א. הגורם הטכנולוגי — חמדי־הבניה החדשים 
(בטון וברזל) גררו שיטות בניה וקונסטרוקציה חדשות. הקיר 
חדל לשמש חלק קונסטרוקטיווי ונעשה למילוי של שלד 
בטון או ברזל. מעתה אפשר לבנות בתים מעל קומות־עמודים, 
בעלי גג שטוח ומחיצות נעות וחלונות לכל רחבו או גבהו 
של הבית. — ב. הגורם החברתי — אפשרויות תעסוקה 
חדשות גרמו לעזיבת עבודת משק־הבית. בהעדר עוזרות- 
בית הוכנס לדידה ציוד טכני לבישול, לכביסה או להסקה, 
שהקל את עבודת עקרת-הבית. שטת־הדירות של המעמד 
הבינוני הצטמצם אף הוא, בגלל ריבוי ההוצאות לציוד הבית 
במכשירים החדשים ולהחזקתם. גם העברת הפעילות החב- 
רתית־תרבותית מהבית אל מקומות־הבידור החדשים השפיעה 
על צימצום השטחים בדירה. — ג. הגורם הפסיכו¬ 
לוגי— הקטנת שטח הדירה דחפה לחיפוש דרכים להגדלת 
הרושם של החללים הקטנים באמצעים תיכנוניים — ע״י 
הדגשת הקשר בין הדירה והגן באמצעות חלונות גדולים 
וצירוף חללים קטנים ליחידה גדולה יותר ע״י מניעת 
מחיצות. באמצעים אלה השתמשו עוד קודם לכן בבית 
היאפאני (ר , ציור 24 ). 

תפקידי הדי׳ של המשפחה בת־זמננו כוללים את הפונק¬ 
ציות העיקריות, שלא נשתנו במשך הדורות: שינה, הכנת 
ארוחות, אוכל, עבודה, פעילות חברתית, מנוחה, רחצה, 
כביסה. בעיות חדשות נוצרו לגבי האיחסון בגלל ריבוי 
חפצי־הבית, בגדים, ספרים וכר, והמכשירים החדישים — 
מקרר, מכונת־כביסה, כיריים של גאז או של חשמל, מכשיר 
לסילוק אשפה וכר. לאחר מלחמת־העולם 11 גברה הדרישה 
לציוד מסוג זה, ונבנו גם בתים שיש בהם שירותים ומוסדות 
משותפים (מסעדה, מעון־ילדים, מכבסה, מיתקן־הסקה וכר), 
המשחררים את עקרת־הבית מרוב דאגותיה היומיומיות 
(ציור 21 ). 

הפסקת הבניה מחמת גיוס פועלי־הבניין ומחסור בחמרים 
במשך מלחמת־העולם 11 וההרס שנגרם כתוצאה ממנה הביאו 
שוב להחרפת מצוקת הדי׳. להקלת המצב היתה דרושה עזרה 
כספית גדולה, שניתנה ברוב המדינות ע״י ממשלותיהן במיש־ 



ציור 21 . ב י ודד י רות בעל 337 דירות; בבניין — חנויות, מסעדה, 

סניף־דואר, מבבסח ושירותים אחרים 

(לה קו רבי ז י ה, מארס י 1052 ) 

* • 

















































453 


דיור 


454 



ציוד 22 . חצר פנימית של בית ערבי (תוניס) 

רין בצורת הלוואות למשתכנים, או באמצעותם של חברות 
ומוסדות-שיכון שנהנו מתמיכה ממשלתית. 

בארצות שבהן טרם החל תהליך התיעוש מתקיימות 
צורות הדי׳ לפי המתכונת הישנה. מקובל ביותר הוא טיפוס 
הבית הבנוי סביב חצר־די׳ פנימית, שהוא האפייני לארצות 
המזרח התיכון והרחוק (ציור 22 ! וע״ע אסלאמית, 
אמנות, עמ׳ 27 ). גם הבית המזרחי המפואר מתוכנן לפי 
עיקרון זה. החצר מוקפת ארקאדות ומרוצפת שיש, ובמרכזה 
נמצאת מזרקת־מים דקזדאטיווית. מסוף המאה ה 19 התחילו 
לכסות גם את החצר בתקרה — יחד עם שאר חלקי הבית, 
והיא הפכה לחדד המרכזי של הבניין, למשל בארץ־ישראל 
(הבית הערבי העירוני), במצרים או בתורכיה. דרישות 
הדי׳ כאן מושפעות בעיקר משני גורמים: הגורם החברתי 
והאקלים. מעמד האשה בארצות־המזרח גורם לחלוקת הבית 


לשני חלקים — החלק הפנימי המיועד למשפחה והחלק 
המיועד לקבלת אורחים. תנאי האקלים החם גורמים להחלפת 
השימוש בחדרים לפי העונה או לפי שעות־היום. אין חלוקה 
קבועה לחדרי־שינה, חדרי־מגורים, חדר־אוכל וכו׳; השימוש 
מתחלף — חדר מסויים יכול לשמש בעונת החורף במשך 
שעות־היום למגורים ולאוכל, ובשעות הלילה — לשינה. 
בקיץ ישנים על מרפסת־הגג, ואת השעות החמות ביותר של 
היום מבלים בחדר מיוחד במרתף (למשל בעיראק). בבית- 
דירות בן כמה קומות משתדלים לתת לכל דירה אח הרגשת 
הבידוד המאפיינת את הבית החד־משפחתי. — זה הוא גם 
אפיו של הבית היהודי (והנוצרי) בארצות האיסלאם (ציור 
23 ), אלא שכאן חלק הבית המיועד לקבלת אורחים פתוח גם 
לאשה. 

ביודהמגורים במזרח -ה רחוק מותאם לתנאים האק¬ 
לימיים, החברתיים והדתיים המיוחדים של האחור. האקלים 
החם והלח בחדשי־הקיץ גדם ביאפאן להתקנת פתחים 
רחבים בקירות החיצוניים של הבית לשם הגברת האיוורור׳ 
ובהודו — להגבהת בית-הדיור על כלונסאות ולהתקנת 
מרפסות בבית-המגורים העירוני מרובה־הקומות. גורמים 
חברתיים השפיעו על חלוקת הבית לשני חלקים — לגברים 
ולנשים (למשל בהודו)׳ או על גדלו — למשל בסין, שבה 
יחידת־הדי׳ מאכסנת לפעמים כמה דורות של המשפחה, היו¬ 
שבים בביתנים בתוך חצרות נפרדות. סיבות דתיות קבעו את 
מקומו של המטבח בבית ההודי. — עם בואם של האירופיים 
לארצות אלה החל חלק מן התושבים לסגל לעצמו מנהגי דיור 
זרים, העומדים בניגוד לתנאי האקלים המקומי. 

את בית־המגורים במזרח הרחוק מאפיינת גישה דקוראטי־ 
ווית ומורכבת בתיכנונו החיצון(ר׳ לעיל, ציור 1 , ח), אך לא 





|ו||ן 




















:■■ך". 


!ד 


* !׳•-""ל 

•י. 












וו 

# 1111 ! 


■ : 




י־י^ווו 




ג•-..::־ - ע- 




ציור 23 רחוב היהודים במדנח (דרום־תוניסיד,) 
















455 


דיור 


456 



ציור 24 . בית יאפאני מסור המאה ה 16 

מבחינת המבנה של הבית. יוצא־דופן הוא הבית היאפאבי 
(ציור 24 ) המצטיין בתיכנונו התכליתי, ששימש גם השראה 
למעצבי הבית בן זמננו, הדוגלים בתכליתיות: גודל הפתחים 
בחזית־הבית, משקיות בתיכנון הקשורה לגמישות התכנית, 
רהיטים בנויים בקירות, מידות אחידות לחלקי־בניין. — 
חמרי־הבניין המקובלים במזרח הרחוק הם העץ או הבמבוק, 
באיזורים אחדים גם הלבנים. מסימני הבית היאפאני והסי¬ 
ני — הקשר ההדוק בין הבית ובין הגן, המשלימים זה את 
זה בקומפוזיציה. 

סיווג בתי-מגורים. את בתי-המגורים אפשר לחלק לפי 
נקודות־ראות שונות: א. לפי מספר הדירות — בית חד- 
משפחתי, דו-משפחתי או רב-משפחתי! ב. לפי מספר הקו¬ 
מות — בתי־מגורים בני קומה אחת, מעוטי-קומות ורבי- 
קומות (מעל לארבע קומות, ובהם מעליות)! ג. לפי תיכנון 
הדירות — בית-מגורים ובו דירה (או דירות) במיפלם 
אחד או בשני מיפלסים, ז״א קומודדיור וקומת־שינה! ד. 
לפי הסביבה — בית־מגורים עירוני, פרברי, כפרי, קיבוצי 
וכו׳! ה. לפי שיטת-הבניה — בתים בנויים בשיטות המקו¬ 
בלות ובתים מוכנים — ״טרומיים״! ו. לפי הבעלות — בית- 
מגורים להשכרה, בית משותף, בית פרטי לשימוש עצמי 
בלבד וכו׳ > ז. לפי צירוף הדירות או הקשר אליהן — בית 
בודד, כפול, ארבע-משפחתי, טורי, בתים שבהם חדר-מדרגות 
מאפשר גישה לדירות, או בתים שבהם פרוזדורי-גישה לאורך 
הדירות! ח. לפי סוג הדיירים או מקצועם — בתים שבהם 
דירות למשפחות בלי ילדים, לזקנים, או בתי-רופאים, בתי־ 
ציירים וכו׳ ן ט. גם התנאים הגאוגראפיים, הטופוגראפיים 
והאקלימיים עשוים לקבוע סוגים שונים. 

הצורות השונות של בית־המגורים בן־זמננו נובעות בחלקן 
ממנהגי־די׳ שונים׳ אך לעתים הן גם תוצאות נסיונות שונים 
לפתרון אותה הבעיה. 

ב י ת - ד י ר ו ת הוא בית המכיל שלוש דירות או יותר, 

כל אחת מיועדת למשק-בית נפרד. סוג זה של בית-מגורים 
כבר היה ידוע ברומא העתיקה (ר׳ לעיל, עט׳ 446 ). במאה 
ה 16 התפתח באירופה סוג זה של בית־מגורים, המאפשר 
צפיפוודדיור גדולה, בעיקר בערים המוקפות חומה! באנגליה 
לא היה רווח לפני 1850 . בתים של דירות רבות נבנו ביבשת- 
אירופה במחצית השניה של המאה ה 19 ! לשיכונם של 
ההמונים שזרמו למרכזי־התעשיה הקימו בתי-דירות בני 
5 — 8 קומות. בתים אלה, שנבנו ללא שירותים סאניטאריים 


מספיקים וללא תשומת־לב לדרישות היגייניות של איוורור 
או הכוונה לשמש, מהווים היום את האמורים העירוניים 
הנחשלים ביותר. 

שיפור רב חל בתיכנון בתי־דירות אחרי מלחמת־העולם 1 , 
בעיקר בגלל העברת היזמה מבונים פרטיים לחברות־שיכון 
ציבוריות, שהיו נתונות לפיקוח ממשלתי. בהשפעת השירותים 
הטכניים החדשים שנכללו בדירות משתנה תיכנונן! מחירם 
הגבוה של השירותים גרם להקטנת שטח הדירות, מה שהיה 
מחייב תיכנון יעיל ותכליתי ביותר. שיטות־הבניה החדשות 
השפיעו גם הן ונתנו חופש רב יותר למתכנן בסידור הדירה. 

בעיה מיוחדת מהווה ב י ת ־ ה ד י׳ ר ב - ה ק ו מ ו ת. 
צורת בניה זו התפתחה באה״ב בסוף המאה ה 19 לבנייני- 
משרדים. מסימניה — קשר־מעליות בין הקומות, ומבחינת 
המבנה — שלד של פלדה או בטון מזויין וקירות־מילוי 
קלים. שימושם של "מגרדי־השחקים" לדי' היה בעבר מוגבל 
לבתי-מלון, ורק אחרי מלחמת־העולם 1 נבנו בתי־דירות רבי־ 
קומות, כאשר דרש מחיר-הקרקע הגבוה ניצול אינטנסיווי 
של השטח. בין אנשי־המקצוע יש מתנגדים לצורת־די׳ זו, 
בעיקר מסיבות חברתיות (חינוך ילדים), פסיכולוגיות (ני¬ 
תוק מהטבע) וכלכליות (הוצאות ההחזקה של השירותים). 
צורת-די׳ זו מקובלת היום, מלבד באה״ב, גם בכרכים הגדו¬ 
לים של אמריקה הדרומית, וכן בשוודיה, הולאנד, בריטניה. 
מספר הקומות בבתי־דירות אלה הוא בין 7 ל 14 . 

ת י כ נ ו ן הדירה. התפתחות הדירה מראשיתה — 
עיקרה חלוקה של החללים לפי תפקידם. תחילה היה מיועד 
לכל תפקידי הדי׳ חלל אחד בלבד — מצב הקיים עוד 
היום בבתים כפריים פשוטים. עם עליית חרמה התרבו¬ 
תית, הכלכלית והחברתית גדל מספר החדרים, ותהליך זה 
הגיע לשיאו בסוף המאה ה 19 . שינוי התנאים הכלכליים 
והטכניים בהתחלת המאה ה 20 הביא עמו את המגמה לאיחוד 
תפקידים שונים בחלל אחד. היום משמש לעתים קרובות חדר 
אחד למנוחה, לאוכל, לפעילות חברתית, לעיון וקריאה וכד! 
במטבח מוצאים את המקרר, את מכונת-הבביסה, שולחו־ 
אוכל וכד. 

הגורמים המשפיעים על תיכנון הדירה: א. תכנית הדירה 
תלויה בגודל המשפחה ובמצבה הכלכלי, בסוג הבית (חד- 
משפחתי או רב־משפחתי), במקומו וסביבתו ובמנהגי הדי׳ 
של הדיירים או במקצועם! ב. האקלים משפיע על הכוונת 
החדרים לשמש ולרוח ועל הקשר ביניהם, על עיצוב סביבת 
הבית ועל ריהוטו וסידורו הפנימי! ג. התנאים הטבעיים — 
הטופוגראפית והנוף — משפיעים על איתור הבית, על 
הפתחים ועוד! ד. סביבת הבית, גודל המגרש וצורתו והקשר 
לרחוב עשויים אף הם להשפיע על התכנית! ה. חמרי־הבניין 
ושיטת הבניה משפיעים על המפתחים הקונסטרוקטיוויים, 
על גודל הפתחים והחללים ועל חופש המתכנן בעריכת 
התכנית. 

בעיית התיכנון מורכבת מאד. על הארדיכל למצוא פתרון 
לכל הדרישות הנובעות מהתכנית ומשאר הגורמים וגם 
לצורה החיצונית של הבית ולשילובו בסביבה (ציור 25 , 
וכן ע״ע ארץ־ישראל, עט׳ 1117/8 [למטה]). בבניה העממית 
צריך הפתרון להיות גם כלכלי במובן הניצול הטוב ביותר 
של השטחים לתפקידי־הדי' השונים ושל חמרי־הבניין ושי¬ 
טות הבניה המתאימים. 

שיטות-בניה חדשות. אפשר להבדיל בין שלוש 
שיטות־בניה עיקריות בהקמת שיכונים: א. השיטה המסרתית 








457 


דיור 


458 



ציור 5 צ. בית־סגוריס !ן? הר־הכדם? (ארד' א. מנ 0 פ 5 ד, 1956 ) 


של בניית בתים בודדים בידי בעלי־מקצוע שונים! ב. הקמת 
קבוצות של בתים שווים באמצעות מכונות ושימוש בתה¬ 
ליכים תעשייתיים בייצור חלקי־בניין (דלתות, חלונות 
וכר)! ג. ייצור תעשייתי של בתים בבתי־חרושת והקמתם 
במקום הבניין מחלקים טרומיים תוך שעות-מספר. 

שיטת הייצור התעשייתי התחילה במאה ה 19 בבניית 
בתי-עץ עם חיתוך העצים שמהם הקימו את שלדי־הבתים. 
לאחד מכן הכינו קידות שלמים בבתי־חרושת. לפני מלחמת- 
העולם 1 הוחל בהכנת חלקי־בתים מבטון טרומי, ולפני 
מלחמת העולם 11 — גם ממתכת (ברזל, אלומיניום). שיטות 
אלו התפתחו בעיקר בארצות שתעשיותיהן מפותחות מאד 
(אה״ב, ברה״מ, אנגליה, צרפת). עם התפתחות התעשיה 
במשך מלחמודהעולם 11 באה״ב והרחקתה מהערים הקיימות 
העתיקו כ 8 מיליון תושבים את דירותיהם! התפתחה גם 
צורת-די׳ חדשה — בקרונות קשורים למכוניות. 

ב י ת ־ ה מ ג ו ר י ם והשכונה. תיכנון הבית וסביבתו, 
הכוונת הבתים וצפיפותם — קובעים במידה רבה את שביעוד 
רצונם ואת יחסי־השכנות של הדיירים ומשפיעים גם על תנאי 
האקלים המקומיים. הגידול המהיר של הערים במאות 
ה 19 — 20 גרם להזנחת תיכנוגם של איזורי־המגורים ולחוסר 
דאגה לשטחים מתאימים ומספיקים למוסדות ושירותים ציבו¬ 
ריים ולנופש. היחס בין הרחוב והבית היה נתון לשינויים 
בתקופות שונות, בעיקר בהשפעת גורמים בטחוניים וחבר¬ 
תיים. מאז הופעתם של כלי-הרכב הממוכנים ברחוב נעשתה 
רשת הרחובות המקובלת למסוכנת ובלתי־מתאימה לדרישות 
התעבורה. 

שכונת-מגורים מתוכננת צריכה לספק את המוסדות 
והשירותים הדרושים בחיי יום־יום של האוכלוסיה: ביהדספר 
יסודי, גן־ילדים, מגרש־משחקים, גן ציבורי, מרכז קניות, 
בית־כנסת (או כנסיה), בית-עם, צרכניות וכד׳. הגישה מבתי 
המגורים לכל השירותים האלה צריכה להיות נוחה וקצרה, 
ללא צורך בחציית דרכי תנועה סואנת. בחלוקה נכונה 
של הקרקע לשימושים השונים בשכונה — לדיור, לדרכים, 
למוסדות ושירותים צבוריים — תלדה משקיות הפיתוח 
בהוצאות הראשונות ובהחזקה. 

לפי עקרונות אלה נבנו איזורי־המגורים בערים החדשות 
ובאיזורי־ההרחבה של הערים הקיימות בישראל ובחו״ל! 
בישראל — בערים החדשות: קרית־שמונה, מגדל־אשקלון, 


באר־שבע, ובאיזורי ההרחבה של כל הערים הקיימות! 
בחר׳ל — בערים החדשות: באנגליה (סביב לונדון), בקאנא- 
דה (קיטימט), בשוודיה (ואלינגבי), בפולין (נובה הוטה), 
באה״ב (פארק פ 1 ךסט), בבראזיל, בהודו, בוונזואלה ועוד. גם 
בשיקום איזורי־המגורים בערים שנחרבו במלחמת־העולם 11 
הוכנסו שיפורים לפי עקרונות אלה לתיקון תנאי־הדי׳ והשי¬ 
רותים הציבוריים, למשל ברוטרדאם, ארנהם, וארשה, לה 
האוור, דיסלדורף, האמבורג, פראנקפורט, ברלין ועוד. 

מימון הדיור. מחיר הדירה בת־זמננו עולה על יכלתם 
הכספית של רוב האוכלוסין. קביעות המבנה מאפשרת, 
אמנם, לשלם הלוואות במשך תקופה ארוכה (עד 30 שנה), 
בתנאי שלא יחול שינוי בעדך־הכסף או בגובה־הריבית המקו¬ 
בל. בעיית מימון הדי׳ היא חיפוש פתרון לכיסוי ההפרש 
הקיים בין מחיר הדירה ובין הסכום שביכלתו של הדייר־ 
בעתיד לשלם בעזרת המשכנתא הראשונה. 

בסוף המאה ה 19 התארגנו חברות השיכון השיתופיות 
הראשונות (ב 1870 בגרמניה וב 1873 באוסטריה). הלוואות 
ממשלתיות לשיכון ניתנו לראשונה בהולאנד ( 1901 ) ובאיט¬ 
ליה ( 1908 ). אחרי מלחמת-העולם 1 התחייבו ממשלות רוב 
הארצות שהשתתפו במלחמה לעזרה כספית לחברות־שיכון 
ציבוריות, לרשויות מקומיות ולאנשים בודדים, בתנאי שיבנו 
בתים בגודל מסויים ובתבנית מסויימת ויתחייבו להחזיק בהם 
ולא לשנותם. 

בארץ־ישראל התארגנה חברת־השיכון השיתופית הרא¬ 
שונה ב 1920 . ממשלת-המאנדאט השתתפה רק במימון דירות 
לחיילים משוחררים אחרי מלחמת־העולם 11 . מאז קום מדינת 
ישראל קיבלה הממשלה על עצמה את הדאגה לשיכון העולים 
וחלק גדול של האוכלוסיה הוותיקה. השקעת הממשלה 
במפעלי־שיכון ציבוריים בארבע שנות־התקציב 1,4.1949 עד 
31.3.1954 הסתכמה ב 116 מיליון ל״י! מזה: 


14% 

שיכון ארעי. 

28% 

שיכון בהתיישבות . . . 

38% 

שיכון עולים. 

10% 

שיכון עממי. 


שכון ותיקים, עובדי-מדינה, . 

10% 

אנשי צבא-הקבע וכו׳ . . 


הדי׳ בישראל. לפגי קום המדינה היו תנאי־הדי׳ 
קשים כבכל ארץ של עליה. צפיפות־הדי׳ היתד, בין הגבוהות 
בעולם, וחלק גדול של האוכלוסין דרו בדירות שכורות של 
חדר אחד׳ או שתי משפחות דרו בדירה אחת בת שני חדרים. 
שכר־הדירה היה גבוה באופן יחסי — 30% — 25 משבר־ 
העבודה הממוצע. 75% מן הישוב העברי דרו בעדים, 65% — 
בשלוש הערים הגדולות. בתל-אביב ב 1943/44 דרו כמחצית 
התושבים בצפיפות של יותר משלוש נפשות לחדר, כשליש — 
בצפיפות של שתי נפשות לחדר ורק מיעוט קטן בצפיפות 
שלא עלתה על נפש וחצי לחדר. בסוף 1955 מסתבר, שלא 
יותר משליש האוכלוסיה היהודית במדינה זכה לדי׳ בתנאי- 
צפיפות של לא יותר משתי נפשות לחדר! השאר דרים 
בתנאי-צפיפות ירודים יותר. תנאי-הדי׳ של העולים החדשים 
גרועים משל הוותיקים. מספר הנפשות הממוצע לחדר מגיע 
בישראל ל 2.3 , לעומת 0.7 בבלגיה ובשוויץ, 0.8 בבריטניה, 
0.9 בהולאנד, 0.95 בצרפת ו 1.25 באיטליה. 

הדירה האפיינית בישראל צנועה היא — בת 2 — 3 חדרים! 
בערים רזיוחת צורת בית־הדירות בן 3 קומות, המכיל 6 — 8 














459 


דיור 


460 



ציור 26 . שיכוז־עולים בבת־יכו, 1949 

דירות (ציור: ע״ע ארץ־ישראל, עמ ׳ 1117/8 [למעלה]). 
תיכנון חסכוני דואג בעיקר לקשר הגיוני כין החדרים והשי¬ 
רותים ולניצול האפשרויות של איוותר מפולש. עד סמוך 
ל 1925 התבססה תכנית־הדירה על הדוגמה של הבית הערבי 
— חדר מרכזי גדול מאוורר היטב, שאליו קשורים משני 
צדיו יתר החדרים והשיתתים. עם עלייתם של מתכננים 
מאירופה חל שנוי בגישה, וב 1930 — 1940 הודגשה בתיכנון 
הדירות הפניית כל החדרים לכיוון הרוח, ואח״כ גם הכוונת 
הבית לדרום או לצפון, לשם מניעת קריגת־השמש על 
חזית החדרים בחדשים החמים של השנה. 

צפיפות־הדי , החמורה הכבידה על קליטת העליה החמד 
נית שהתחילה עם קום המדינה. הפעולה המתוכננת לפתרון 
בעיית השיכון היתד, משולבת ומורכבת משלושה שלבים: 
א) בתי-עולים או מחנות עולים, שבהם רוכזו רוב העולים 
תחילה! ב) מעברות ז ג) שיכודקבע. פעולת הקליטה כללה 
קודם־כל הבטחת קורת־גג בצורת דיור ארעי (ציור 26 ). 
לצרכי די׳-הקבע הראשץ נוצל הרכוש הנטוש, שבו הותקנו 
עד סוף 1949 42,500 יחידות-די׳. לאחר ניצול אפשרות זו 
הוקמו שכונות-צריפים ליד ערים, מושבות או קיבוצים גדו¬ 
לים. מצריפוני-עץ עברו להקמת מבנים מגושי־בטון ובלוקים, 
עשויים מהמרים מקומיים. בינואר 1950 הוקמה המעברה 
הראשונה, ובאותה שנה הוקמו עוד מעברות רבות לשם 
חיסול מחנות־העולים והעברת העולים לחיים פרודוק- 
טיוויים. המעברה נחשבת עוד כיום ( 1958 ) לדי׳ ארעי, 
ותפקידה לשלב הבטחת ק 1 רת־גג ותעסוקה. מקומה נקבע 
ליד מקורות-תעסוקה ובסביבת המקום המיועד לשיכון־קבע 
של תושביה, 

בסוף 1951 נמצאו בארץ יותר מ% מיליון נפש דרי 
שיכון ארעי — מהם כ 10% במחנות-עולים, כ 20% במחנות 
עבודה ומעבד וב 70% במעבדות. בראשית 1957 נשארו עוד 
4,600 משפחות במעברות, ועוד כ 19,000 משפחוודעולים 
התגוררו בצריפונים ובמבנים של מחנות־צבא ממלחמת- 
העולם 11 — ס״ה יותר ממאה אלף נפש, המצפים עדיין 
לפתרון בעיית די׳־הקבע שלהם. 

בשיכון -קבע לעולים טיפלו מחלקת־הקליטה של 
הסוכנות היהודית, החברה הלאומית לשיכון עולים "עמידר", 
חברות־שיכון ציבוריות, אגף־השיכון של משרד־העבודה 
הממשלתי. הדירות שהוקמו ע״י ״עמידר״ ב 1948/9 היו 
קטנות מאד: שטח של 24 מ״ר, שכלל חדר־מגורים, מטבח 
קטן, פרוזדור ומקלחת עם בית־כסא. אחר-בך הוגדל 


שטח הדירה בשיכוני־עולים ל 28 — 32 מ״ר. השנים 1950 — 
1952 הצטיינו בהקף־בניה רחב. מ 1952 צומצם הקף הבניה 
הכללי ואתו הצטמצמה גם בניית שיכוני-עולים. אולם טיב 
הבניה שופר, ושטח הדירה המינימאלית הוגדל ל 38 — 42 מ״ר 
בבתים בני קימה אחת ול 42 — 48 מ״ר בבתים בני שתי קומות. 
מספד הדירות שנבנו במימון ממשלתי כשיכון־קבע לעולים 
מ 1949 עד 1956/7 מסתכם ב 96,000 . 

מפעלי־השיכון הציבוריים פועלים בעזרה ממשל¬ 
תית לפתרון בעיות־די׳ של תושבים, שלגביהם יש למדינה 
התחייבויות מסויימות, כגון: עובדי־המדינה, אנשי צבא- 
הקבע, שוטרים, מומחים׳ עובדים חיוניים באיזורי־פיתוח 
ותושבים ותיקים שבעיית שיכונם טרם נפתרה (ציור 27 ). 

מפעל שיכון־הוותיקים ע״י הסתדרות העובדים הכללית 
בוצע בעזרת הממשלה והקיף 10,000 דירות קטנות — 54 
מ״ר, ובכלל זה שירותים׳ מקלחת ומרפסת חיצונית! אירגו- 
נים ציבוריים אחרים הקימו כ 2,000 דירות כאלו. בשיכון- 
הוותיקים בהתיישבות העובדת נבנו דירות ששטחן היה 
28 מ״ר ושכללו חדר וחצי. 

"השיפון העממי" הממשלתי מתבסס על מימון עצמי של 
המשתכנים ומשכנתא ראשונה של הממשלה ושל החברות 
המבצעות! הוא מכוון לבניית דירות בנות 2 — 2% חדרים 
בשטח כללי של 64 — 70 מ״ד. למפעל זה נרשמו 35,000 
מועמדים, שצפיפות-הדי׳ הממוצעת בשיכונם הקודם היתה 
שלוש נפשות לחדר. עד סוף 1956 הוקמו במסגרת המפעל 
14,200 דירות. 

לנכים ולמשפחות שכולות הוקצבו 5% מהדירות שנבנו 
במסגרת שיכון־הוותיקים, שיכון־העולים והשיכון העממי, וכן 
שופצו בשבילם 4,500 יחידות־די׳ מנכסי-הנפקדים. בשביל 
אנשי צבא-הקבע הוקמו דידות בנות 2% — 3 חדרים בשטח של 
67 — 91 מ״ר. נבנו דירות לעובדי־המדינה שנאלצו להעתיק 
את מגוריהם לירושלים, וכן לשוטרים ולפועלים מקצועיים 
באיזורי-פיתוח. 

מ 1955 מכינה הממשלה מפעל חסכון לבניין, 
המבוסס על מימון עצמי של המשתכנים על־יסוד חסכון 
במשך תקופה ארוכה! חלקו של המשתכן במימון הדירה 
הוא כ 60% , ו%—% של מחיר הדירה מובטח ע״י משכנתא 
מאמצעי המדינה והלוואה של חברות-השיכון. למפעל זה 
כבר נרשמו כ 20,000 משפתות. 

סיכום הבניה בישראל ב 1949 — 1956 . בתקופה זו 
נבנו: 

מספד הדירות 

דירות עולים בערים. 80,000 

בהתיישבות(קיבוצים, קבוצות, מושבים) . . . 44,000 

במפעלי-שיכון ציבוריים (שיכון־ותיקים, שיכון עממי, 
שיכוני־עובדים ובר). 33,000 

ס״ד, בעזרת מימון ממשלתי 157,000 
בניה פרטית.. 55,000 

כססס, 800 נפשות קיבלו שיכון בדירות־קבע אלה. מבחינה 
יחסית עולה הקף מפעל השיכון במדינת ישראל בשנים 
האחרונות על כל מה שנעשה בשטח זה במדינות אחרות, 
והסקר של המוסד הסטאטיסטי של או״מ ( 1955 ) יוכיח 
(באותה שנה נבנו בישראל כ 20,000 דירות במימון ממשלתי 
וכ 4,000 במימון פרטי): 








461 


דיור 


462 



ציוד 27 . ׳טיכון בצפון ת 5 ־אביב (ארד׳ רכטר, זרחי ורכטס 

* • 


בניית דירות 
ב 1955 * 

הארץ 

1.7 

יוגוסלאוויה . . . \ 

4.6 

איטליה. 

5.4 

דבמארק . 

6.0 

אוסטריה. 

7.0 

ברד,״ 8 . 

7.7 

שוויץ. 

7.8 

שוודיה. 

7.9 

פינלאנד. 

**9.4 

פ 1 לין. 

10.9 

גרמניה הנלערבית . . . 

14.1 

ישראל. 


* מספר הדירות לבל 1,000 תושבים. *״ חדרים. 

לעומת זה קטנה הדירה הממוצעת בישראל, ביחוד 
בשיכוני־עולים ובהתיישבות העובדת, בהשוואה לז 1 של 
ארצות אחרות, ובהתאם לכד גדולה צפיפות־הדי׳. הדירה 
הממוצעת של התושבים הוותיקים בישראל היא בת 2 חדרים, 
של העולים החדשים — בת 2 ץ 1 חדר (תמ׳ו ע״ע ארץ־ישראל, 
עמ ׳ 937/8 , 941/2 )* מספר־החדרים בממוצע בדירה בצרפת 
הוא 3.6 , בבריטניה — 4.6 , בהולאנד ובשוויץ — 4.8 . 

בהתפתחותו של הבית הכפרי בעולם מופיעים שני 
סוגי די׳: בית המאחד תחת גג אחד את כל התפקידים, 
ז״א המשמש למגורים, לבעלי־חיים, לאיחסון התוצרת החק¬ 
לאית, כלי־העבודה וכר (ציור 28 * וע״ע אוקראינה, ענד 
165/6 * אבר, עמ׳ 315/6 )* די׳ שבו נועד לבל תפקיד בניין 
נפרד (ציוד 29 * וע״ע אכר, עמ׳ 313 ). משני הסוגים האלה 
התפתח במרוצת הזמן הבית הכפרי המקובל בצורת חצר 
מוקפת בניינים. בחלק המשמש למגורים מהווים המטבח 
וחדר-הדי׳ חלל אחד, שבמרכזו עפ״ר נמצאים אח או תנור- 
חימום. 



ציור 28 . פנים של כיודאפר בצפוז־מערב גרמניה 


לבית־המגורים הכפרי היהודי בישראל חסרה המסורת 
בת־הדורות וההתפתחות הממושכת בבניה ובחיי המשפמות 
הדרות בו, שעיצבו את דמות הבית הכפרי בארצות אחרות * 
גם הבית הכפרי הערבי עולה על הבית היהודי בהתאמתו 
לנוף, לאקלים ולתנאי־המקום. תכנית הבית הכפרי היהודי 
בישראל מצומצמת בגלל הגבלות התקציב. צורתו — בית 
בודד׳ חד־משפחתי, מלבני פשוט, עפ״ר בעל גג-רעפים לשם 
התאמתו לנוף. תכניתו כוללת חדר־די׳ קשור למטבח, שגי 
חדרי־שינה, מרפסת ושירותים הכלולים בבניין. — על בית• 
המגורים בקיבוץ מוטל לספק רק חלק מצרכי־הדי׳ ד,אפיי־ 
ניים למשפחה העירונית או הכפרית, מאחר שהטיפול בילדים. 
הכנת האוכל, כביסה ושמירת בגדי־עבודה, פעילות תר¬ 
בותית וחברתית — כל אלה נעשים מחוץ לבית־המגורים * 



ציור 29 . חמת־אכר סקאנדינאמית 

גם מקום־עבודתה של האשד, אינו בבית־ד,מגורים. בשלבים 
הראשונים של הבניה הקיבוצית לא היה בית־המגורים 
אלא אוהל, ששימש ללינה בלבד. השלב השני בהת¬ 
פתחות הדירה הקיבוצית היה הצריף. עם התבסס הקיבוץ 
במשקו הוחל בבניה מבטון ולבנים. תכנית הבתים הרא¬ 
שונים לא נבדלה מזו של הצריפים — צירוף של 4 — 8 
חדרים (״רכבת״) ולפניהם מרפסת המשמשת למעבר בלבד * 
טיפוס זה של בית־מגודים היה אפייני לקיבוצים עד סוף 
מלחמת-העולם 11 . בינתיים השתנתה ההשקפה על חייו 



ציור 80 . בתי־מגורים בקיבוץ 

הפרטיים של חבר־הקולקטיו, ובית־המגורים בקיבוץ חדל 
לשמש מקום־ליגה בלבד ונעשה גם מקום למנוחה, לשמירת 
החפצים האישיים, למיפגש ועיסוק עם הילדים, לבילוי 
שעות־הפנאי, לעיון ולקריאה. הדרישה לפרטיות ולנוחות 
מאפיינת את ההתפתחות החדשה (ציור 30 ). 

הבית הערבי בא״י. הצורה ד,פרימיטיווית ביותר 
של בית פלאח בכפר הוא בית בן חדר אחד בלבד, בנוי 
מלבני־חדסית מיובשות ומכוסה גג שטוח מעץ וחרסית. 
בסביבה הררית הבית בנוי מאבן ומקומר קמרון. בית זה 
מיועד גם לבעלי־חיים, ועפ״ר רצפת הבית מחולקת על-ידי 
2 — 3 מדרגות לחלק נמוך יותר, המיועד להחזקת הבהמות 
וד,תרנגולות, ולחלק מוגבה המשמש דירה לבני-המשפחה. 
הפרדה מושלמת יותר בין שני תפקידיו של הבית קיימת 
בטיפוס של חדר בעל יציע: חלקו התחתון של החדר 
משמש רפת ולול, וממנו עולים במחלך־מדרגות או בסולם 
























463 


דיור—דיורי־מ 


464 


לחלק העליון המיועד למגורים. כמעקה ליציע משמשים 
כלים מיוחדים, עשויים חרס, לאיחסון תבואה ופירות, שהם 
עיקר הריהוט בבית. — למשפחות גדולות או אמידות יותר 
בית בן חדרים אחדים, המסודרים בצורת ד או ח מסביב 
לחצר פנימית,• לפעמים מקיפים החדרים את החצר מכל 
עבריה. לחצר מיסה יחידה בצורת פרוזדור, וסידורו מונע 
תמיד את האפשרות לראות מן החוץ את הנעשה בפנים* 
הבית. סמוך לכניסה נמצא חדר־האורחים, וגם סידורו מונע 
פגישת האורחים עם נשי־הבית. החדרים נפתחים אל החצר, 
ובדדך־כלל אין פתחים בקירות החיצונים או במחיצות שבין 
החדרים. החצר משמשת מקום־בישול, מקוכדלינה (בקיץ) 
ומרבץ לבהמות, לפעמים החצר מחולקת לחצר־דיור ולחצר- 
משק, ולכל חלק כניסה נפרדת. מבחינה ארכיטקטונית 
אפייניים ביותר הם הכיפות והקמרונות, שצורתם היא פונקציה 
של השימוש באבנים מקומיות כחומר־בניין לשם גישור מפת¬ 
חים• שלא כגג השטוח, המתחמם בכל שעות זריחתה של 
השמש, מ 1 נעת הכיפה המעוגלת את פגיעת קרני השמש 
לפחות בחלק משטחה. 

בבית־המגורים העירוני הפכה החצר הפנימית, המוקפת 
חדרים, לחדר מרכזי מקורה גג, שאליו נפתחים כל יתר 
החדרים (ר׳ לעיל, עמ׳ 454 )! לפעמים מוגבה גג החדר 
המרכזי מעל לגגות של החדרים הסובבים לשם שיפור 
איוורורו. סוג בית זה שימש דוגמה גם לבניה היהודית 

בא״י עד תקופת העליה השלישית. 

מחקרים — עבודות המוסד לחקר הבניה והטכניקה, תש״ג! 
עתון אגודת האינג׳נרים והארביטקטים, א׳, מם׳ א׳-ב׳! ט/ 

מם׳ א/• י״א, מם׳ ב׳! י״ב׳ מם , ד׳! י״ג, מס׳ ג׳-ה׳! ח. דרין, 
שיכון וקליטה בישראל, תשי״ד< ד. זבלבסקי, שיכון עולים 

!י^לאל, תשי״ל ׳, , 1 ) 11 [> 8#£ 111 0/112/1014$ ¥\ 0$ ( 8 ,־ 11611161 
; 1912 , 010$11120 ? 111 111$ ) 12/2 01467 8 0$ ( 1 ,־ 3£61 ( ; 1910 

, 10111115 ? . ^ 3 ; 1922 , 6$671 ס 18 0/1121112£$1 390$ ז : 11 > 3 :}$־ 61 < £1 ..מ 
, £1610 ! ; 1929 , $10,3,16 €71 1 ( 15 0 * 61 [ 367 713671$16311411£611 [ 

$116 86$136711101 ,ץ 0 [ 0¥6 ? .( 1 ; 1934 , 81111017111161111011$ 0$ ( 1 
; 1946 , 33014$6$ $' 8 0111077070 , 4£6 > 13 ^ ./ ; 1946 , 8101111211£ 
, 1:00 ^ 10 ^ 3 ? ; 1947 , 70£6 [ 86/1014$1471£$ 016 ,־ 1131061 ..מ 

1 ז 6 [ 871114/67 ,£־ 861131 .. 8 ; 1949 , 814113$ 13/0113 136 330141 
81412611012$ 003 807111 , 11301110 .¥ ; 1951 , 0141611 ? 13/011111 1/012 
7116 , 030330 .¥ ; 1952 , 476311661147€ / ^ 06711147 20111 1116 / 0 
- 03 . 5 > ; 1933 , 1932 ?ס?!) 3301136 44706 016511716 ? 

, $££31 .^ ; 1952 , 137061 { 0 80113 1116 £ 0330 , 86311113x12 
36 601$ ^ 0$ 86 $ , 0111115 ( 1 -( ; 1953 , 812137012 711 6111 0123 81017X6 
, 13 ) ¥05111 .'ל ; 1954 , 1'076)1116611476 £0!11410476 3012$ 16 17X01236 

. 4 5 19 , 1801112/10143 . 0£071 ן 0$ ( 1 

י. אי. 

בית־המגורים בדת ובפולקלור. בקרב העמים 
הפרימיטיוויים והקדומים קשור בית-המגורים קשר הדוק 
בחיי המשפחה ובחיי הפרט (הכפריים הערביים של א״י 
מכנים את דירתם "שקיקתי"— "אחותי"). משום כך נחשב 
הבית כעומד תחת חסותם של אלים או רוחות מיוחדים 
(וע״ע דמונולוגיה, עמ׳ 757 ) . באינדונזיה ובהודדסין נזהרים 
מלבנות בתים מעצים מסויימים או מעצים שנפגמו, שכן 
דבר זה נחשב סימן רע לבוני־הבית. בשעת הנחת היסודות 
לבניין הבית או בשעת גמר בניינו עורכים טקסים מיוחדים 
או מקריבים קרבנות (בהודו־סין, באינדונזיה ובמזרח הק¬ 
רוב), ובדומה לכך — כשנכנסים לדירה חדשה. בשעת הבניה 
נזהרים שלא יפול על הבית צלו של אדם (במזרח הקרוב, 
בארצות הבאלקאן), וכן יש נזהרים מחיי-אישות באותם 
ימים (דרום־אפריקה). — בהודו־סין ובאינדונזיה אין בונים 
בתי-קומות, מחשש שמא ידרכו דרי הקומה העליונה על 
ראשם של דרי הקומה התחתונה. בארצות רבות מקימים 


בבית בניין מיוחד או ארון לפולחן האלים והרוחות השומרים 
על הבית (מצרים, יוון ורומא העתיקות, וכן במערב־אפריקח, 
במלאנזיה, בארצות הבודהיזם והשינטואיזם בימינו). כמו כן 
נפוץ בכל ארצות העולם המנהג לשמור על הבית משדים 
ומזיקים ע״י תליית סגולות וקמיעות, בעיקר על הדלת (ע״ע). 

,( 00565 ^ 1 , 01156 ^ 1 :^ 106 ) 8011£/1 0013612 8/16 ,־ 3261 ־ 1 ? .ס .{ 

1951 2 ; 81X6^610^63x0 0 / 8611 £1011 01x3 81/1163 (10(16X1 

. 1951 ($§ 10 !} 6 ז*\ 0 

1 " (איט' צלם' 111 €\ 15$011 ; 1 :נ£¥נ 1 ) 

[שעשוע, בידור]), יצירה מוסיקאלית, שנועדה לבידור 
ושעשוע ושנכתבה מעיקרה ללא זיקה לצורות המקובלות. 
הדי׳ נתפתח במאה ה 18 מתוך הסרטה (ע״ע). בדרך־כלל הוא 
מכיל חלקים אחדים—עפ״ר ריקודים וקטעי-טמפו, לכלי־מיתר 
וכלי-נשיפה —, שמספרם אינו קבוע ושלרוב אינם יוצאים 
מגדר הסולם הראשי. צורת הדי׳ אינה מוגדרת די-צרכה! 
בשם זה נקראו חליפות גם הקאסאציה, הפארטיטח, הסרנאדה, 
הנוטורנו, ואפילו סונאטות (הידן). הדי׳ היה בעל חשיבות 
מיוחדת במוסיקה הקךם-קלאסית והקלאסית של וינה והגיע 
לשיאו ביצירות מויצארט ("מוסיקת-לילה זעירה"), ואף 
בטהובן הוסיף לטפח את סיגנון הדי׳ בסרנאדות 8 .סס 
ו' 25 .קס, וכן בשישית ובשביעיה שלו. חשיבות מיוחדת נודעת 
ל״דיורטיסמאן בסיגנון הונגארי, 54 .קס" לשוברט. בתקופת 
הרומאנטיקה התפתח הדי׳ ליצירות-סולו בעלות תכנים שונים 
(שופן), וגם לעיבודים סימפוניים לתזמורת (צ׳איקובסקי, 
בראמס׳ הוגו וולף). גם במוסיקה החדישה מצויה צורת 
הדי׳ (דביסי, סטראווינסקי, הינדמית). — במבנה הפוגה 
(ע״ע) י מהווה הדי׳ נגינת־ביניים חפשית — בלתי כפופה 
לנושא —, שאף היא פוליפונית ושתפקידה להביא שיחדור- 
מה מן המבנה המחזורי הפורמאליסטי הטהור. — ל א ו פ ר ה 

* • 9 

נכנס הדי׳ מן המאות ה 17 — 18 בתור תוספת־באלט והתפתח 
גם לריקודי-קבוצה או ריקודי-סולו עצמאיים משעשעים 
וחסרי-תוכן. 

036/1/1 [ ,־ 61 ^ 10 ־ 0611 .£! ; 1931 , 1335, 7414$14/171111 £${)70X13 ־ 1 . 11 
.£ ; 1951 , $6767103611 431155^3101, 330X071 $ ־ 1 ; 1947 , 2311 ( 330 
. 1952 , 1£ 112 3. 17111 $1/^011$6/16 80777161x16/276 ז 11/1714 [,ה 81 , 11312 

ליוריט, קבוצת סלעים מאגמתיים בעלי מבנה גראניטי, 
שבהרכבם משתתפים מינראלים רבים: בהירים — 

שעיקרם פצלות־שדה (ע״ע), ביהוד פלאגיוקלאז, ועפ״ר גם 
קורצה (ע״ע), וכהים — עפ״ר הורנבלנדה (ע״ע אמפיבולים), 
ולפעמים ביוטיט (ע״ע נציץ), אוגיט (ע״ע) או היפרסתן 
(ע״ע פירוכסן). בהתאם לטיב המינראלים הצבעוניים גוני 

* 9 • 

הדי׳ הם אפור־בהיר עד אפור־כהה, או גם ירוק. ההרכב 
הכימי של סלע דיוריטי טיפוסי הוא (ב%): 5102 כ 56 , 

1 2 0 3 ^ כ 17 , 030 כ 7 , ברזל חמצני ( ++ 6 ? ו +++ £?) כ 7 , 
0 § 4 < כ 4 , 7320 < ו £ 2 0 כ 6 , כמויות קטנות של 7102 , 
0 מ 1 \ ־ 3 0 2 ?; בדיוריטי-קווארצה מגיע 510 2 עד 62% , ואילי 
אחוזי הברזל, הסיד, המאגנזיה והאלקאלי נמוכים יותר. 

י 4 

הדי" מופיעים בצורת ריקים, סרנים, או בשולי אינטרו- 
זיות גדולות של גראניטים. הדי" של דייקים הם לפעמים 
בעלי מבנה פורפיריטי מובהק. דיוריטי־הקווארצה מופיעים 
לפעמים בבאתוליתים עצמיים נרחבים! הגדול שבהם הוא 
הבאתולית של אלאסקה הדרומית, שהוא חשוף על פני שטח 
של 12,000 קמ״ר. סלעי-געש המקבילים לדי" במבנם המיג- 







465 


דיורים — דיז׳ון 


466 


ראלוגי ובהרכבם הכימי נקראים אנדזיט; המקבילים לדי׳- 
הקווארצה — דציט. 

בא״י מופיעים סלעים דיוריטיים בצורת מאסיווים קטנים 
ודייקים ביו הסלעים הקדם־קאמבריים של איזורי תמנע 
ואילת. 

ךיז' 1 ן ( 011 ( 1 <£), עיר בצרפת, במזרח מרכז-המדינה, בירת 
הדפארטמאן קוט ד׳אור (ז 0 י 1 > 061:6 = "מדרון- 
הזהב״, ע״ש הכרמים שבמורדות הגבעות החולשות על העיר); 
113,000 תושבים ( 1954 ). העיר שוכנת על שני נחלים, 
המשתפכים לסון. היא צומת־דרכים חשוב, שבו עוברים 
כבישים ומסילות־ברזל מפארים ומצפוךצרפת לליון ולחוף 
ים התיכון, וכן מפארים לשוויץ ולאיטליה; תעלת־בורגונדיה 
( 8001:80806 16 > 03031 ), המחברת את חסון אל הסן, חוצה 
את די׳. — ד י/ היא עיר של תעשיה קלה, בעיקר של מפעלי 
צרכי־מזון מהייצור החקלאי העשיר של סביבתה — יינות, 
קמח, חומץ, חרדל, עוגות־דבש, שמנים, תוצרי-סוכר —, וכן 
של סדינים ולבנים, עורות, כלי־מטבח, כלי־עבודה, מכוניות, 
רהיטים, זכוכית וטבק. — די׳ היא מרכז תרבותי ותיק! 
קיימת בה אוניברסיטה (מ 1722 ) ובה 2,800 תלמידים, וכן 
מרובים בה בתי הוצאות־ספרים ובתי-דפוס טובים. 

העיר עשירה מאד בעתיקות מיה״ב ומתקופת הרנסאנס: 
כנסיות רומאניות וגותלת מן המאות ה 11 — 14 , שבחלקן 
הפכו בתי־נכות; כנסיית סן־מישל, הנחשבת כאחת היצירות 
המושלמות של הרנסאנס הצרפתי, מקושטת בעבודות־פיסול 
של האמן הדיז׳וני איג סאמבן ( 5301810 908068 ); בתים 
עתיקים טיפוסיים של האצילים והאזרחים! ארמון הדוכסים 
ואסיפת-המעמדות. ליד העיר — שרידי מנזר־שאנמול של 
הקארתוסיים ( 0101 ( 0113011 16 > 86 ס 6 ־ £1 מ 083 ) — בניין מפואר 
מן המאה ה 14 , שרובו נהרס בימי המהפכה; נשתמרו בו 
פסלים של אישי־המקרא, מעשי־ידי קלאום סלוטר (ע״ע) 

ותלמידיו. בדי׳ גם גן ציבורי הדור, שתוכנן ע״י לה-נוטר 

* * < 

(ע״ע), וגן־צמחים עשיר. 

היסטוריה. די׳ היא דיוויו ( 10 י\ 01 ) הגאלו-רומית, 
הידועה מן המאה ה 2 לסת״ג ואילך. בתקופת פלישת השבטים 
הטוטוניים(המאות ה 6-5 ) הפכה די׳ לבירתה של ממלכת הבור- 
גונדים, שנכבשה ב 534 ע״י הפראנקים. העיר גדלה והתפתחה 
בתקופת המדובינגים והקארולינגים. מושלה מטעם מלכי- 
הפראנקים, 'שנשא תחילה את התואר רוזן, נתמנה אח״כ — 
בשל חשיבותה של די׳ — לדוכס. ב 1015 הפכה די׳ לבירת 
דוכסות בורגונדיה (ע״ע), ובזה החלה תקופת פארה ושיג- 
שוגה. חיים אזרחים ערים התפתחו בה; ב 1183 — 1187 קיבלה 
זכויות של עיר חפשית, המנוהלת בצורה דמוקראטית על־ידי 
ראש־העיר ומועצה מבין האזרחים. בימי הדוכסים לבית 
ואלואה ( 1363 — 1477 ) היתה די׳ למרכז תרבותי ואמנותי 
חשוב; נוצר בה הווי מיוחד, שהתרכז סביב חצר הדוכס. 
עם נפילת דוכסות בורגוגדיה סופחה די׳ לכתר הצרפתי 
( 1477 ). מאז ירדה העיר מחשיבותה המדינית, אד הצליחה 
לשמור זמן רב על מסורת תרבותית עצמאית מסויימת. במשך 
המלחמות בין צרפת לבין ביודהאבסבורג שמו הגרמנים 
והשוויצים ב 1513 מצור על די׳, אך לא הצליחו ללכדה. 
בימי מלחמות־הדת בצרפת קמה גם בדי׳ קבוצה של הוגנוטים 
מבין בעלי־המלאכה, אולם הם הונסו ב 1563 , ומאז היתד, יד 
הקאתולים בדי׳ על העליונה, והעיר אף היתה אחד ממעוזי 
ה״ליגה״.—במאה ה 18 פרחו החיים החברותיים בדי׳, הסאלו־ 



ריז׳וז: כנסיית סן־מישל 

ו * 


נים שנפתחו בה חיקו את אפנת פאריס, והאקאדמיה שלה 

תפסה מקום נכבד בחיי־הרוח בצרפת. אקאדמיה זו היא 

שהכריזה על אותה תחרות ספרותית־פילוסופית (בדבר הש¬ 

פעת התרבות על המוסר), שבה זכה ז׳.־ז׳. רוסו(ע״ע) לפרס 

ושהוציאה את שמו בעולם. — במאה ה 19 היתד, די׳ מבצר 

חשוב, ששמר על מבואות הרי־היורה! ב 1870/1 לחמו עליה 

הגרמנים והצרפתים. — העיר מנתה ב 1850 32,000 תושבים, 

ב 1890 — 60,000 , ב 1926 — 85,000 . 

, 52 ג 0121 מ 101 .> 1 . 4 . ; 1897 ,$£§ 0 16$ $ץ£< 01 ? 1 0 .<£ י 011£ כ 01131 . 13 
; 1927 < 01117£ ? 8 ' €1 .( 1 ,. 13 ; 1924 2 16 ) €ז $101 }# 

; 1928 5 , 1£ ז^ 0 ^ז 8011 16 ) , 0311 x 10110 .ן - 0110 £ > י 

שיישארו על אדמותיו, אך "יעסקו במסחר מתוך הגינות, בלי 
ריבית וביגיע־כפיים״ — בהתאם למגמות של "תיקון היהו¬ 
דים", שרווחו גם באנגליה ערב הגירוש. אלמנתו של רובר 











467 


דיז׳ון — דיזנגוף, מאיר 


468 


גירשה את יהודי די׳ עם כל היהודים מצרפת שנד, אחרי 
מותו ( 1306 ). בשעת גירושם נמצאו להם נכסים דניידי 
ודלא־ניידי — ביניהם 22 בתים — בש 1 וי 33,295 ליברות, 
וכולם הוחרמו. ב 1315 הורשו היהודים לחזור לדי/ ואף 
הושב להם חלק מן החובות שהוחרמו מהם. הוענקו להם 
מחדש זכויות, שכללו רשות שיפוט פנימי לבתי-הדין של 
הרבנים ( 1384 ), ברם ב 1394 גורשו ם 1 פית, אחרי עלילת- 
דם. — בדי׳ חי החכם שמחה חזן, תלמידו של ר׳ יחיאל 
מפארים ( 1260 ), וכן ידועים רופאים יהודים בדי/ ביניהם 
אחד שהיה רופאו הפרטי של הדוכס. 

ב 1724 הותר לסוחר יהודי מבורדו לסחור בעיר חודש 
אחד בכל עונה, אך החלטה זאת בוטלה כמנוגדת לחוק. 
רק אחרי המהפכה התחילו מגיעים לדי׳ יהודים מאלזאם, 
וב 1803 מנתח הקהילה כ 30 משפחות! היו בה בית־כנסת 
ושלושה מורים שלימדו בביתם לימודי קודש וחול. מספר 
היהודים גדל והלך, ובית־הכנסת הרחיב את בניינו ( 1829 , 
1841 ). אחרי סיפוחה של אלזאם לגרמניה נהרו משם משפ¬ 
חות רבות לדי/ ומספר היהודים גדל מ 100 משפחות ב 1869 
ל 550 נפש ב 1879 . אז הוקם בית־כנסת מפואר על מגרש 
עירוני שנמסר חינם. בראשית המאה ה 20 ירד מספר היהודים 
בדי׳ ל 400 נפש. בימי הכיבוש הגרמני ( 1940 — 1944 ) הוצאו 
100 חברי־הקהילה למחנות־ההשמדה. 

464 *? 065 , 1 >מב 1115 ^ ;.ך>!> 5 151 , 1 ) 1410 ) 11 [ 1 ) 04111 , 05$ ־ 01 . 11 
- 60771 14 14 . 1 * 701166 ? ,ב 1 נמ 13 < 1 ת 6 ומ 016 ; 1874 ,.{)!)$ 71 ,.(£ 36 
- 111 $ 1716 ? 4 060$7 , 8 ־ 861 . 11 ; 1879 ,. 0 16 ) 1461116 * 1 172141241416 
- 0017117114 * 16 ) 01401141 [) . 0 :** 4 ) 1412 [ 1716 * 141 ) 4 * 1 16 > 6 ) 101-141 

. 1954 ,( 109 ,¥ ,* 1241416 

מ. ק, 

דיזל, רודולף — 16501 <£ 301£ > £11 — ( 1858 , פאריס — 1913 
[טבע בתעלת לודמאנש]), מהנדם־מכונות גרמני! 

ממציא המנוע הנקרא על־שמו. די׳ נתחנך בפאריס ואוגם־ 
בורג ולמד מהנדסות 
בביה״ם הגבוה לטכ¬ 
ניקה במינכן. אח״כ 
היה עוזרו של קרל 
פון לינדה (ע״ע), 
שאתו עבד בפיתוח 
מכונות־קירור במינ¬ 
כן, פאריס וברלין. 
בשנות ה 90 התחיל 
לעסוק בתיקון מבנה 
המנוע בעל שרפה 
פנימית, והצליח ב־ 
1892 להוציא פאטנט 
על השגו. ב 1893 פיר- 
סם את ספרר 

רו-דולף דיזל 

11011 ^ 11 ־ 1511 ^ 0 .>! 1 ) 1111 

5 ־ 01110101 במ־!£¥\ 11£0 סתס 311 ־ 1 65 מ 01 , 1 מ 1895 ואילך התמסר 
כולו לשיפור המצאתו. אחרי התלבטויות ואכזבות מרובות 
(בהתפוצצות אחד המודלים שלו נהרג כמעט) הצליח ב 1897 

לבנות — בשיתוף עם ביהח״ר למכונות אוגסבורג־נירנבדג 

־* * ♦ • י • 

(. ז \ 1 .. 4 >. 1 \.) וקרופ׳ אסן — את המנוע המשוכלל הראשון, בעל 
25 כוחות־סוס. המכונה הוצגה בתערוכה במינכן ב 1898 . 
זכויות ניצול הפאטנט באה״ב ובקאנאדה נמכרו לא. בוש 
במיליון מארק. די׳ ייסד ביח״ר באוגסבורג והמשיך בעבודתו 


למען שיכלול ההמצאה ע״פ עקרונות תהליך־המעגל של קרנו 
(ע״ע). הושגה יעילות־חום (נצילות) העולה על זו של 
מנ 1 עי-קיטוד פי־שניים. 

שנותיו האחרונות של די׳ היו מופרעות ע״י תסבוכות 
ומאבקים על זכויות ופאטנטים, שהביאו אותו לידי איבוד 
עצמו לדעת. 

וע״ע מנוע. 

1. 1x1111131111, ?. 0 , 4113 . 3 * 4117164*161 4113 \¥ 4111 , 1938; 

* 61126 * \ 61 * 34 11113 .פ , 3 , 67207 416711 ? < ־ 30111061 ? 

* 34 ,\ 61 * 34 , 617 * 1672 ^ 361 ,.פ , 016561 .£ ; 1943 ,* 612 ?[ 6 ? 

. 1949 10 ,-[ 4 *^ 867416 

ג. ל. 

ךיזו;גוף, מאיר ( 1861 , אקימובצי [בסאראביה] — 1936 , 
תל־אביב), עסקן ציוני, מייסדה־בפועל .וראשה 
הראשון של תל-אביב. די׳ היה בנו של מנהל־משקים, חסיד־ 
סאדיגורה וגם משכיל! אמו היתד, ממשפחת רבנים. כשעברו 
הוריו לגור בקישינב, 
רכש שם תעודת־ 
בגרות של ביה״ס. 
ב 1882 שירת די׳ בצ¬ 
בא בז׳יטומיר. ב 1885 
ישב במאסר באודסה 
במשך 8 חדשים, 
באשמת השתייכותו 
לאירגון המהפכני ה¬ 
רוסי "חירות־העם". 
ב 1886 יסד די׳ בקי־ 
שינב אגודה של 
״חובבי ציון׳/ וב 1887 
השתתף בוועידת "הו־ 
בבי־ציון" בדרוסק- 
ניקי והרצה על חינוך 
הנוער. אח״כ למד 
בפאריס כימיה והש¬ 
תלם בליון בתעשיית־ 
זכוכית. ב 1891 חזר לרוסיה, ב 1892 הצטרף ל״בני משה"(ע״ע) 
ועלה לא״י. שם הקים, לפי יזמת הבארון רוטשילד ובאמצעיו, 
ביח״ר לזכוכית בטנטורה (דאר) ליד זכרון־יעקב, שניהלו עד 
סגירתו ב 1894 . באותו הזמן הקים די/ יחד עם אהרן איזנברג, 
את אירגון הפועלים הראשון בא״י, ״הארץ והעבודה״. מ 1897 
עד 1905 חי די׳ באודסה, התעסק במסחר והיד, חבר ועד 
חובבי־ציור וחבר הוועדה הלאומית, שלחמה במגמת ההת¬ 
בוללות של "חברת מפיצי ההשכלה". די׳ היה ציר בקונגרסים 
ציוניים אחדים, ובקונגרס חששי נמנה עם "אומרי־לאו" 
בשאלת אוגאנדה. ב 1904 יסד את חברת "גאולה" לרכישת 
קרקעות וסידור השקאה בא״י וב 1905 חזר לארץ וייסד את 
החברה "מ. דיזנגוף ושות"/ חברה לסוכנות, העוסקת ביבוא 
וביצוא, בפיתוח הארץ ובספנות. ב 1909 היה די׳ בין מייסדי 
השכונה היהודית החדשה ליד יפו "אחוזת-בית", שממנה 
התפתחה תל-אביב. ב 1911 נבחר לראש הוועד של ת״א ועמד 
בראש הנהלת תל-אביב עד מותו, בראשונה כראש ועד- 
השכונה ואח״כ כראש־העיריד, (פרט לשנים 1925 — 1928 ). 
אחר ההפיכה של ״התורכים הצעירים״ ב 1908 היה די׳ מחברי 
״הוועד המדיני של יהודי א״י״. בראשית מלחמת־העולם 1 
אירגן אח "הוועד להקלת המשבר" ופעל להגנת הישוב 




מאיר דיזנג 1 ח 











469 


דיזכגדף*, מאיר — דיטון 


470 


מפני רדיפות ג׳מאל פחה. די׳ קיבל (יחד עם י. א. שלוש) 
מהממשלה התורכית את הקבלנות לסלילת הכביש עזה— 
לטרון; אמנם גרם דבר זה להפסדים כספיים, אבל מאות 
צעירים יהודים ניצלו בדרך זו מגיוס לצבא התורכי. בזמן 
גירוש־יפו, ב 1917 , עמד די׳ בראש ועד־ההגירה ומילא תפקיד 
של "ראש־הגולה" בחיפה ואח״כ בדמשק. בסוף 1918 חזר 
די׳ לתל־אביב. ב 1919 השתתף בייסוד ההסתדרות ״האזרח״ — 
הנסיון הראשון של מפלגה אזרחית בישוב. ב 1926 היה די׳ 
סגן יו״ר עיריית יפו (הערבית). ב 1927 — 1929 היה חבר 
ההנהלה הציונית ומנהל המחלקה למסחר ותעשיה בה. אחרי 
מות אחד־העם היה די׳ ממייסדי "בית אחד-העם" בתל־אביב 
וחבר הנהלתו. די היה פעיל באגודת בני־ברית, באגודה למען 
חבר־הלאומים, נשיא יריד המזרח מטעם חברת "מסחר 
ותעשיה". פנייתו הגאה של די׳ לנציב העליון הבריטי ווקופ 
בקשר למאורעות 1936 עשתה רושם על הישוב היהודי ועל 
הפקידות הבריטית. די׳ ציווה את רכושו לחברת מוזיאון 
תל־אביב. 

בתור ראש העיר היהודית הגדולה הראשונה גילה די׳ 
כשרון מינהלי רב. באישיותו בלטו תכונות המעשיות, 
העממיות, הפשטות והאופטימיות. 

מפירסומי די': מכתבים מרוסיה ומאמרים אחרים (בקובץ 
״דאס הייליגע לאנד״, ז׳יטומיר 1891 ); "הקנין והעבודה" 
(בקובץ ״מירושלים״ בעריכת ז. יעבץ, 1891/2 ): לזכר צינה 
דיזנגוף (צוואה רוחנית), תרצ״א: עם ת״א בגולה, 1931 ; 
פיתוח ת״א, 1932 : שני סיפורים קטנים, 1934 ; לידידי 
מנוער, 1936 . 

א. אח. 

ךי|גךרוק, ?בי ( 1890 ׳ סטךי [גאליציה] — 1940 , סינסי- 
נטי), סופר פילוסופי יהודי. די׳ למד בבית־המדרש 
לרבנים ובאוניברסיטה של וינה. בשנים 1928 — 1930 שימש 
מרצה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים, 
ומאז ועד מותו — פרופסור לאותו מקצוע במ 10 מס 
0011626 בסינסינטי. די׳ כתב מחקרים על אפלטון יעל 
הרמב״ם, וכן הרהורים פילוסופיים משלו: אך ביחוד נתפרסם 
על־ידי תרגומיו העבריים לדיאלוגים של אפלטון: "פידרוס" 
(תרפ״ג — התרגום הראשון מכתבי אפלטון שהופיע בעב¬ 
רית); "גורגיאם" (תרפ״ט); "המדינה" (תרצ״ו). יחד עם 
ג. שופמן ערך די׳ את הקובץ "גבולות" (תרפ״א). מחקריו 
של די׳, ביחוד אלה על הרמב״ם, מצטיינים בחריפות מרובה 
ומעוררים את הקורא להעמקה בנושאים הנדונים, אלא 
שחריפות זו עצמה היא שהכשילה את די׳ במידה רבה 
בפלפולי־סרק שאין להם על מה שיסמכו. — קובץ מאמרים 
פילוסופיים של די׳: "מן השפה ולפנים", תרצ״ד. 

י. פיכמן, צ. די׳(״מאזנים״, י״א, 441-439 ), תש״א; פ. לחובר, 
שירה ומחשבה, 181-164 , תשי״ג. 

1 י ? 3 י, וולטר אליאס — ץ 0 ח 015 £1138 ־ 61 } ¥31 \ — (נר 
* • ♦ י • 

1901 , שיקאגו), אמן־סרט אמריקני, ממציאו ומפתהו 
של הסרט המצוייר. די' גדל בחווה חקלאית ומילדותו התבונן 
באורח־חייהם של בע״ח וחיבב אותם. אחרי הופעות כחק ז ין 

בוואריטה ושירות כנהג־אמבולאנס בחזית־צרפת ב 1917 למד, 

+ • * ■ 

אחרי מלחמת־העולם 1 , רישום בשיעורי־ערב באקאדמיה 
לאמנות בשיקאגו ועסק בציורי־פירסומת וקאריקאטורות. 
ב 1923 בא להוליווד כצלם, ולאחר זמן קצר עשה נסיונות 
ראשונים להפקת סוג חדש של סרטים, שדמויותיהם הרא¬ 


שיות — עפ״ר דמויות של בע״ח דמיוניים גרוטסקיים — הן 
מצויירות ועלילותיהן מלווות צלילים מוסיקאליים מבדחים, 
לפירסום רב ביותר ולהצלחה בכל רחבי העולם זכתה דמותו 
של "מיקי-עאוז" — היצור הערום ורב־התחבולות, היודע 
להיחלץ מכל מיני הרפתקאות, עם ענקים, עם גמדים, עם 



חגיגת מם־הולדת (מסרט של וו 5 ט דחני) 


חיות טורפות, עם רשעי־אדם וכד׳: הקטן והחלש מתגבר 

בזריזותו ופיקחותו על הגדולים והחזקים המגושמים. די׳ 

התחיל בהפקת סרטי מיקי-מאוז ב 1928 , ומ 1932 ואלך הוא 

מייצרם בצבעים. יצירה מיוחדת במינה של די׳ הוא הסרט 

״פאנטאסיה״ ( 1940 ), שבו ניסה להמחיש מוסיקה באופן 

חזותי ע״י חילופי שלל־צבעים וצורות אבסטראקטיות. — די׳ 

זכה לפרסים ולתארים אקאדמיים כאות־הוקרה לערכן האמ¬ 

נות , של יצירותיו. הוא הקים בברבנק (קאליפורניה) אולפן 

גדול, שבו מועסקים מאות אמנים וטכנאים בהכנת סרטיו: 

להפקת סרטון מיקי־מאוז אחד נדרשים כ 10 אלפים רישו¬ 

מים. — די׳ הפיק גם כמה סרטים של דמויות חיות (העופר 

״במבי״, 1939 ) וצילומי־טבע, ביניהם הסרט הנהדר "החי 
* ■ 

■ 

במדבר״ ( 1953 ) וכן סרטים, שבהם מופיעים אנשים חיים 
בצד היצורים המצויירים. 

־ 411161 < ׳{ 15116 ( 1 13113 ס ; 1944 ,. 0 .?ז / 0 ? 711 , 1 ) 161 ? .ם •א 

. 1958 ,.ס .׳מ ,(בתו של האמן) 

ג. ק. גר. 

דיט 1 ן ( 0371011 ), עיר במדינת אוהיו באה״ב, על נהר 
מיאמי; 244,000 תושבים ( 1950 ). די׳ היא עיר- 
תעשיה, צומת־תחבורה ומרכז מסחרי ואדמיניסטראטיווי 
לאיזור החקלאי הפורה של דרום־מערב אוהיו. בעיר הת¬ 
פתחה תעשיה קלה ענפה: ייצור מכונות ומכשירים עדינים 
(מכונות־חישוב), מקררים חשמליים, מנועים חשמליים, 
מכשירים למיזוג אויר, חלקי מטוסים ומכוניות, מוצרי- 
גומי, נייר ומוצרי־מזון. — די׳ היא מושב של אוניבר¬ 
סיטה (נוסדה ב 1850 ), וכן נמצא בה מרכז חשוב למחקר 
אוירונאוטי ולפיתוח אמצעי־תעופה של ממשלת אה״ב ובסיס 
של חיל־האויר. בקרבת די׳ יש מכון לחקר האטום. — העיר 
נוסדה בסוף המאה ה 18 , אולם התפתחותה העיקרית באה 
מהרבע האחרון של המאה ה 19 ואילך; ב 1860 מנתה אוכלו¬ 
סייתה רק כ 20,000 נפש. 

יהודים ראשונים באו לדי׳ באמצע המאה ה 19 . בית- 
הכנסת הראשון נוסד ב 1850 . היום יושבים בדי׳ כ 5,500 
יהודים, ולהם 4 בתי־כנסת. בעיר קיימים גם מרכז ציבורי 
יהודי ומוסדות־צדקה מאוחדים. 





471 


דיטרושה — דיטרפדורף 


472 


ךיטר #1 ה, ךנד< ז׳ 1 אכןן א;רי -- 960 ־ 11606-102011101 

; 001:0001161 01 — ( 1776 — 1847 ), ביולוג צרפתי. די׳ 

למד רפואה והיה תחילה רופא צבאי ומנהל בי״ח צרפתי 

בבורקס בתקופת המלחמות הנאפוליוניות בספרד. אח״ב 

פרש למחקר הביולוגי בלבד; ב 1831 נבחר כחבר לאקאד־ 

מיה. — די' היה מחלוצי הביולוגיה החדישה, הן באנאטומיה 

והן בפיסיולוגיה של הצומח ושל החי. הוא היה מן הרא¬ 

שונים — ואולי הראשון — שעמד על המבנה התאי של 

הרקמות ( 1824 ), והקדים בזה את שון (ע״ע) ואת שלידן 

(ע״ע). הוא תרם תרומה חשובה לביעור התפיסות הוויטא- 

ליסטיות מהסברת תופעות־החיים ולהחלפתן בעקרונות 

פיסיקאליים. בתצפיותיו על חדירת המרים מומסים דרך 

מחיצות ( 1826 ) הניח את היסוד להכרת האום מוזה 

(ע״ע) — מונח שהוא טבע אותו — ולהבנת קליטת דומרי- 

המזון בתאים. ב 1832 גילה די' את הפיוניות בעלים ואת 

תפקידן כדרבי־חיבור בין החללים התוך־עליים ובין האויר 

החיצון — ראשית הכרת נשימת הצמחים. די׳ קבע ב 1837 

שהטמעת דו־תחמוצת הפחמן מן האטמוספירה אינה מתר¬ 

חשת אלא בצמחים ירוקים בלבד — עובדת־היסוד של 

הפוטוסינתזה (ע״ע). 
•• 

ך י טר י ןל ( 8600 0 ס׳\ 016001011 ), דמות מרכזית 

בעלילות־הגיבורים הגרמניות ביה״ב. דמות זו 
ושמה מושתתים על אישיותו של ת א ודור י ק הגדול 
( 471 — 526 ) מלד האוסטרוגותים (ע״ע גותים, עמ׳ 518 ), 
שמושבו היה ב ו רונה. גרעינה המקורי של אגדת־די׳ היה, 
כנראה, כדלקמן: די׳ גורש ממלכותו ע״י אודואקר (שנתחלף 
לאחד מכן במסורת האגדית בארמאנריד מלך המתיס), ניסה 
להחזיר לעצמו את מלכותו בקרב גדול (״ 8.28608011120110 **, 
כלומר: "קרב-ראונה"), אולם נחל תבוסה וברח להונגאריה, 
לחצרו של אטצל מלך החונים (הוא אטילה); שם עשה 30 

שנה, ולאחר מכן חזר ל״ברן" והשיב לעצמו את מלכותו 

י' 

בדרכי שלום. במשך הזמן הלך ונתרחב גרעין האגדה, בעיקר 

ע״י צירופה לאגדת הניבלונגים (ע״ע) הבורגונדית, תוספת 

• * 

דמויות היסטוריות ואגדיות ושילוב של מוטיווים מעולם 
הז־מונולוגיה (ענקים, גמדים, דרקונים, ועוד): תוך כדי כך 
הפך די׳ יותר ויותר לסמל האביר הנוצרי האידיאלי. בצורתה 
המורחבת והמורכבת הזאת גרמה אגדת די' ליצירת מחזור 
גדול של אפוסים במאה ה 13 , ביחוד בדרום הגרמני, בבאווא־ 
ריה ובאוסטריה; האפוס העיקרי הוא 8600 0 ס׳\ 80011 02$ 
(״ספר ברן״) של הינריך דר פוגלר (סמוך ל 1280 ) 
ב 10,000 חרוזים. האגדה זכתה גם לעיבוד נורווגי-איסלאנדי 
( 711101061:55282 , סמוך ל 1260 ). גם בספרות הגרמנית החד¬ 
שה נתחברו הרבה אפוסים, דראמות ורומאנים על די', או 
נוצלו מוטיווים מאגדתו. פרידריך הבל (ע״ע) עשה את די׳ 
לאהד מגיבורי טרילוגיית "הניבלונגים" שלו ולמגלמו של 
הנושא הרעיוני של יצירה זו — שקיעת העולם האלילי מפני 
הנצרות ומוסרה. 

. 6 ; 1910 ,.<£ . 14 £1710,71011 171 ?£ . 14 671 ^ 2 ) 5 16 (£ , £067 . 0 ,מ 
30 ? . 13 ; 1912 ,? 172 3. 7161167671 3150)1. £1167(1X11 .ע , 41131167 . 

14. 56171 §0.££11\?£15, 1917; [171(:2£(:]<, £>£14X50116 .(£ ,״ 21 
0££ £715 613 (£ . 171 ) 067171 ,־ 1 ? 1 ) £1 תו 501 . 1 ? ; 1922 , 1 , 6 § 1361361150 

1 , 1928; '?11. $!:£(: 116 , £>(15 £01>£7150111(10)!{§,£310)11, 3(15 81401, 

17071 86771 14. 3. £71X1016 )(11471 £ 3. 0.50££, 1939. 

ח. פ. 


ךיקזךיך, מרל;ה — 016001011 111201606 [בעצם: מריה 
מגרלנה פון לוש — ססע 8128821602 812012 
00508 ] — ( 1964 , ברלין), שחקנית תיאטרון וקולנוע גרמ- 
נית-אמריקנית. — די' היא בת למשפחת-אצולה פרוסית; 


היא היתד, תלמידה 
מצטיינת של מכם 
רינהרט (ע״ע), ומי 
1922 שיחקה בתיאט¬ 
רון שלו בברלין, וכן 
בסרטים אילמים. 
לפירסום הגיעה ב־ 
1930 בסרט המדבר 
"המלאך הכחול", שבו 
הציגה נערה מוש¬ 


חתת, מגרה ומפתה. 
בעקבות הצלחתה ה¬ 

עצומה הוזמנה להולי¬ 
ווד ונעשתה עד מהרה 
לכוכב־קולנוע פופו¬ 


לארי ביותר, ביהוד 
בתפקידי נשי־תעלו־ 


טארלנה דיטריך בסרט "ונוס הנ 5 ונדית" 

( 1932 ) 

לים וומפים. קולה העמוק וגינוני הציניות, שבהם היא שרה 
את שיריה, יחד עם הופעתה ומשחקה המפתה והמקסים, היו 
לאפנה במשך דור שלם וחוקו על-ידי שחקניות רבות, אבל 
לא הושגו. בימי שלטון הנאצים נדרשה די׳ על־ידם לשוב 
לגרמניה; תשובתה השלילית לשר־התעמולה גבלס (ע״ע) 
עשתה רושם רב. ב 1937 רכשה די׳ את הנתינות האמריקנית, 
ובימי מלחמת-העולם 11 הופיעה במחנות צבא־הברית באי¬ 
רופה ! גם אחרי המלחמה הוסיפה להחרים את גרמניה ואת 
כל מה שמופק בה, לרבות תעשיית־הסרטים. די׳ שמרה על 
רעננותה עד היום, וגם בשנים האחרונות היא מופיעה בהצ¬ 
לחה בסרטים צרפתיים, אמריקניים ואנגליים. סרטיה הישנים 
מוצגים עוד היום, ותקליטי שיריה הוכנסו לספריות המוסי¬ 
קאליות ולתכניות הראדיו. ג. ק. גר. 



דיטרסדזךף, ר ) ךל דיטרם פזו — תסע 5 ' 0111£1 1 ־ 031 
£סס 88 ס 1006 ס — ( 1739 — 1799 ), כנר וקומפוזיטור 
אוסטרי. כבר בילדותו התבלט די׳ בכשרונו המוסיקאלי, וכבן 
12 נלקח לחצרו של אחד הנסיכים הגרמניים, שתמך בו 
ובהשתלמותו. ב 1761 קיבל די׳ משרה בתזמורת אופרת־ 
החצר בודנה. הוא נלווה לגלוק (ע״ע) בביקור באיטליה, 
ובבולוניה זכה לתשואות הקהל בשל נגינתו הווירטואוזית 
בכינור. אח״כ היד, מנצח על התזמורת בחצר ההגמון בפרס־ 
בורג שבהונגאריה. כאן פיתח לראשונה את כשרונו לקומפו¬ 
זיציה ולאירגון: הוא הרחיב את התזמורת ל 34 נגנים, 
פתח תיאטרון קטן וכתב יצירות במוסיקה תזמרתית וקא- 
מרית, קאנטאטות, אוראטוריות — שהוצגו על הבימה —, 
וכן את האופרות הראשונות שלו. משם עבר לשירות ההגמון 
הרוזן שאפגוץ׳ בברסלאו ופעל במשרה זו 26 שנים. אף כאן 
אירגן מיד תיאטרון, שבשבילו כתב אופרות קומיות מרובות. 
ב 1770 זכה לעיטור מטעם האפיפיור, וב 1773 נתקבל למעמד־ 
האצולה. באותה תקופה הוסיף לחבר אוראטוריות על 
נושאים מקראיים וכן כתב את האופרה "הרופא והרוקח", 
שהיא מוצגת עד היום, ובשעתה לא נפלה הצלחתה מזו של 
״חתונת פיגארו״ של מוצארט. די׳ חיבר 12 סימפוניות (מבוס־ 








473 


דיטרסדורן!—דיל 


474 


סות על ה״מטאמורפוסות" של אווידיום) ואופרות גרמניות 

*.י • 

ואיטלקיות. הוא קשר קשרי-ידידות הדוקים עם ל.יךן, 
ובתיווכו* של זה הוצגו יצירותיו אף גהונגאריה. ב 1789 נסע 
די׳ לברלין וכתב שם בשביל המלך פרידריך וילהלם 11 — 
שהוא עצמו היה מנגן בצ׳לו — כמה יצירות למוסיקה 
קאמרית. מיצירות זקנתו — האופרה הקומית "נשי־וינדזור 
העליזות". בסוף ימיו כתב אוטוביוגראפיה (- 61 ז 6$011 נ 6351 ל 86 
1940 ,[ 80615 . 8 .׳! . 1352 ] 8332 ), שאת הכתבתה — כשהוא 
משותק — סיים יומיים לפני מותו. 

חשיבותו של די׳ כקומפוזיטור מבוססת בעיקר על עיצוב 
צורתה של האופרה הגרמנית. בסיגנונו נמנע מסיבוכים 
קונטראפונקטיים! בתיזמור ובטיפול בצורת הסונאטה הלך 
בעקבות הסיגנון המאנהימי של תקופת שטאמיץ (וע״ע גר¬ 
מנית, מוסיקה, עמ׳ 596 ). די׳ כתב הרבה ומהר, אך היה 
מחוסר ביקורת עצמית, ומיצירותיו המרובות לא האריכו 
ימים אלא מועטות בלבד. 

11$ ) .( 1 .£ ; 1900 , 1 ) 111 ) 1 [׳< ס 1 ) 5 ׳ 1110 ( 1 005 * £1 . 0 

, $. 0 016 . 0 ; 1914 , 11$1 זס<} 0171 } 11 ד 0$€1 

. 1952 , 1 ז 1 )!( 1 ) 11 161 ) 1 ! 10 ^ י ^ 01 מ 3 | . 14 ; 1927 

י. טל 

דיינארד, אפרום ( 1846 , סאסמאקן [קורלאנד] — 1930 , 

י • • • *\ 

ניו־יורק), סופר־נוסע וביבליוגראף עברי. די׳ קיבל 
חינוך מסרתי ולמד לשון וספר. הוא הירבה בנסיעות, ובין 
השאר נסע 4 פעמים לארצות המזרח התיכון, וכן ישב כמה 
שנים בקרים! שם עזר לאברהם פירקוביץ (ע״ע) בעבודתו 
ברישום כ״י. •אח״כ פתח חנות של ספרים באודסה. די׳ היה 
עסקן ערני בענייני־ציבור יהודיים, וכבר ב 1880 נשלח לא״י 
כדי לבדוק שם את האפשרויות של התיישבות חקלאית. לאחר 
מכן נשלח ע״י חברת כי״ח לברודי, כדי לנהל משם את ההגירה 
מרוסיה לאמריקה, וחיה זמן־מה גם מנהל לשכת־ההגירה 
באודסה. ב 1888 היגר בעצמו לאמריקה! שם עסק במכירת 
כ״י וספרים עתיקים, שרכש בנסיעותיו באירופה ובארצות- 
המזרח, וכן הוציא לאור כמה ספרים. בשנות 1912 — 1914 
רכשה ספריית־הקונגרם — בתרומת הנדבן יעקב שיח 
(ע״ע) — אלפי ספרים מדי׳. בשנות מלחמת־העולם 1 ישב 
די׳ בא״י, אולם אח״כ חזר לאמריקה. — די׳ היה עסקן תקיף 
מטבעו ולא סבל דעות המתנגדות לדבריו! לכן נודע כאיש 
ריב ומדון. הוא עשה נפשות לרעיון ישוב א״י, אבל התנגד 
לציונות המדינית ולחם נגדה, וכן לחם עד לימי זקנתו גם 
בחסידות וגם ברפורמה. 

4 * 

מחיבוריו: "תולדות אבן רש״ף" (ביוגרפיה של אברהם 
פירקוביץ), תרל״ב! "משא קרים"(על חיי היהודים בקרים), 
תרל״ח! ״מלחמת קרים״, תדל״ט! "מסע בחצי ארץ הקרים", 
תרמ״א! "מסע בארץ הקדם", תרמ״ג! "מסע באירופא", 
תרמ״ה! "עתיקות יהודה" (רשימת ספרים יקרי־המציאות 
שנדפסו אחרי ר״ס), תרע״ה! "שבלים בודדות" (אוסף 
תעודות ושירים ע״פ דפים בודדים וכ״י), תרע״ה! "קהלת 
אמריקה" (רשימת הספרים העברים שנדפסו באמריקה, 
תצ״ה—תרפ״ו), תרפ״ו! "מלחמה לה׳ בעמלק"(נגד אתרוגי- 
קורפו), תרנ״ב, ועוד ספרי־פולמוס מרובים. ב 1889 הוציא 
לאור שבועון עברי בשם "הלאומי" (מכתב־עתי לעבודת־ 

האדמה), וב 1891 — שבועון ביידית בשם "דער פאטריאט". 

ו. צייטלין, קרית ספר, 64 , 1891 — 1894 ! מ. זיוו, אפרים 

דיינארד וספריו באמריקה, תרס״א! ז. רייזען, לעקסיקאן 

פון דער יידישער ליטעראטור, 1 , 687-686 , 1926 . 

א. מ. ה. 



או. ריבם: הורי הצייר 

ךיכם, א 1 ט 1 — צ!ם ס״ס — (נו׳ 1891 ), צייר גרמני. די׳ 
הוא בדפועלים! למד באקאדמיה לאמנות בדרזדן, 

וב 1927 נתמנה בה לפרופסור. די׳ היה הנציג הבולט ביותר 
של זרם ״הראליזם החדש״ (; 53.6111161115.611 816116 ) באמנות 
הגרמנית בשנות ה 20 . הוא נתפרסם ביותר בסידרת תמונות, 
המתארות באכזריות ללא רחמים את מלחמודהחפירות 
במלחמת־העולם 1 ואת זוועת "מות־הגיבורים". ע״י תערובת 
זו של האנושי והאכזרי נעשה ליורשה של מסורת האמנות 
הגרמנית של המאה ה 15 (ע״ע גרמנית, אמנות, עמ׳ 586/7 ). 
די׳ קרוב לאמנים הקדומים אף בטכניקת־הציוד שלו, שבה 
מתמזגים דיוק רב של מיתווה ועושר־הניגודים שבגונים. 
גילויי ההתנוונות החברתית בשנות האינפלאציה ( 1919 — 
1923 ) סיפקו נושאים נוספים לראליזם שלו: בתי־שעשועים 
של לילה, זונות, אלמנות עזובות, וכיו״ב. אח״כ פגה לציור 
דיוקנות — של משוררים בני־זמנו ושל בני־משפחתו, בעיקר 
הילדים. ב 1933 נאסר עליו מטעם השלטון הנאצי להורות 
ולהציג את יצירותיו. ב 1939 צייר את "לוט ובנותיו", כשדרז* 
דן מתוארת כסדום העולה באש! בעקבות כך נאסר. ב 1950 
שוב נתמנה לפרופסור באקאדמיה לאמנות בדיםיידורף. 
בשנים האחרונות הוא עוסק בציור דיוקנות ותמונות־נוף, 
וגם תמונות דתיות, בסיגנון ציורי־חפשי, המושפע מן האכס¬ 
פרסיוניזם הגרמני ומן הפוביזם הצרפתי. 

. 065011 ) . 0 . 0 ,.ז 1 > 1 ו״ 1 ) 80 .? .? ; 1924 ,. 0 . 0 , 11 ) 3 ז 01£ ׳\\ .¥\ 
, £21 ־ 01 קק ¥11 \ 411501101 ^ £151:1105 3 ) 51:5 ; 1952 י ( 01 ־ 12101 ו 1 . 3 ) 0 דמ . 1 > 

. 1957 , 110£ ) 11 )\ 1£$ ז 111$$161111 / .<£ . 0 

פ. ש. 

דיל, סר ה נר י הלט — 92116:0216 816317 ז 81 — (נו׳ 
^ ״ י* • י " 

1875 , לונדון), פארמאקולוג אנגלי. דיל למד רפואה 
בקימבריג׳ ובלונדון ועסק במחקר רפואי, תחילה בבי״ח 
ואח״כ כמנהל מעבדות־המחקר של חברת ולקום (- 611 /ע 
00316 )! מ 1928 עד 1942 היה מנהל המכון הלאומי למחקר 
רפואי בלונדון. מחקריו בשדה הפיסיולוגיה, הפארמאקולו־ 
גיה, הביוכימיה, הפאתולוגיה והריפוי ע״י הורמונים היקנו 
לו פירסום עולמי. הוא זכה לכיבודים רבים! ב 1932 הוענק 
לו תואר־אצילות׳ וב 1936 — יחד עם אוטו לוי(ר׳ להלן) — 
פרם־נובל לרפואה ופיסיולוגיה! מ 1940 עד 1945 היה נשיא 
החברה המלכותית. 




475 


דיל — דילים 


476 


השגיו הגדולים של 
דיל הם תגליותיו 
במכאניזם הכימי של 
העברת הגירוי העצ¬ 
בי בסינאפסות של 
מערכת־העצבים וב¬ 
מעברים בין העצבים 
ובין השרירים. ב 1914 
גילה את הפעילות 

הכפולה של האצטיל- 

•י* 

כולין (ע״ע) — זו 
שמעין המוסקארין וזו 
שמעין הניקוטין, וב- 
1929 בידד לראשונה 
את האצטיל־כולין 
מרקמת בע״ח. דיל 
סר הנהי הלט דיל הוא אבי הכרת החלו¬ 

קה של מערכת־העצ־ 

בים האוטונומית מבחינה פונקציונאלית־ביוכימית — לעצ¬ 
בים כולינרגיים ולעצבים אדרנרגיים ( 1934 ), הכרה שירשה 
את מקום ההבדלה המסרתית לפי נתונים אנאטומיים 
בין הסימפאתיקוס ובין הפאראסימפאתיקוס; הוא הגיע 
לכך על־ידי ההוכחה, שקצוות הסימפאתיקוס, המפעילים 
את בלוטות־הזעה, מפרישים אצטיל־כולין ולא אדרנלין 

(ע״ע). דיל הירבה לחקור את האנזים כוליו־אסטראזה, 

4 י •• •• 

וב 1938 גילה גם את המכאניזם האנזימתי של יצירת אצטיל־ 
כולין מכולין בסינאפסות בהשפעת הגירוי העצבי. הוא אף 
גילה את הופעתו של אצטיל־כולין בטסיות המוטוריות הסו¬ 
פיות של מערכת־העצבים המרכזית ואת פעולתו בהעברת 
הגירוי לשרירי־התנועה, וכן הביא ראיות לתיפקוד האצטיל- 
כולין בסינאפסות של מערכת־העצבים המרכזית. מחקריו 
של דיל בכל התחומים האלה משתלבים במחקריו של אוטו 
לוי(ע״ע), ושני החוקרים היו קשורים כל ימיהם קשרי ידידות 
וחברות. — משאר פעולותיו של דיל נודעת חשיבות רבה 
למחקריו בהיסטמין (ע״ע) ובתמרים אנטי-היסטאמי- 
ניים. — מבחר ממאמריו המרובים בכתבי-עת מדעיים יצא 
במקובץ ב 1953 (ץ 8 ס 8101 ץנ 1 ? ת! 11065 :וח 6 ז\ 4 \׳ ["עלילות 
בפיסיולוגיה״])! הוא פירסם גם זכרונות (ב 11 ז!ט 1 ג 1 ^ 
״ 01631110 [״לקט-סתו״], 1954 ). 

וע״ע עצבים. 

י. ל. 

דילים, פרדויק — 0611115 164611014 ? — ( 1862 — 1934 ), 
קומפוזיטור אנגלי. אביו של די׳ היה סוחר־צמר 
גרמני, שנתאזרח באנגליה ב 1850 * פרדריק, שהיה הרביעי 
מ 14 הילדים שנולדו להוריו, עדיין נקרא בנעוריו פריץ. 
כבר בילדותו נתגלה כשרונו המוסיקלי, אולם אביו׳ לאחר 
שדאג לחינוך מעולה של בנו, הכניס אותו — עם סיום חוק 
לימודיו בביה״ס — לבית־מסחרו. בקשר לעסקי אביו ערך 
הצעיר מסעות לצרפת, גרמניה וסקאנדינאוויה; לסוף עזב 
את בית־אביו ובא להשתקע כפרדסן בפלורידה ( 1884 — 
1886 ). אולם דבר זה לא שימש לדי׳ אלא תירוץ לעסוק 
בלימודי המוסיקה ללא הפרעה מצד אביו: במקום לעסוק 
במטעי עצי״הדר למד מוסיקה בשקידה רבה ונעשה מורה 



// 


מווו@מו|!ו 

*.׳ ־:׳.-ד-־.. ־ 


למוסיקה, "משורר 
באחד מבתי-הכנסיות 
ואורגאניסט בג׳קסונ- 
וויל. לאחר שנתרושש 
משקו לחלוטין, הס¬ 
כים סו״ס אביו לספק 
בידו ללמוד מוסיקה 
בליפציג במשך שנ¬ 
תיים ( 1886 — 1888 ). 


שם קיבל די׳ השראה 
ממורים מצויינים 
ומהכרות עם גריג 

* 4 •* * 

(ע״ע), צ׳יקובסקי 
(ע״ע), בחוני(ע״ע). 
מ 1888 עד 1896 חי 
בפאריס; על חוג פ. ייל;.ס 

ידידיו נמנו אמנים 

וסופרים, בין השאר — גוגן וסטרינדברג. ב 1897 נשא די׳ 

לאשה את הציירת ילקה רוזן. 

* < * * ♦ 

יצירותיו הראשונות של די׳, שיצאו בדפוס ובוצעו אח״כ 

בציבור באנגליה ובגרמניה, היו: ה״לגנדה" לכינור ולתז־ 

• • 

מורת ( 1892 ); הפאנטאזיה־הפתיחה 4 ת 3 1116131115 060 " 
״ץ 3 ^ 30 ? (״מעבר לגבעות, למרחקים״), 1893 ; הקונצ׳רטו 
לפסנתר בדו־מינור ( 1897 ). ב 1899 רכש לו די׳ בית־אחוזה 



בכפר הקטן גרה־סיר־לואן ( 1,01118 ־ 5110 -. 0062 ) בצרפת המר¬ 
כזית; שם חי עם אשתו עד סוף ימיו, ושם חיבר את 
יצירותיו הראשיות, שבוצעו תחילה בגרמניה בניצוחם של 
גדולי המנצחים: שירות־המקהלה " 1113 :) 313 < 1 ק\!" ־ 863 * 
״ 4016 (סחף־הים), 116 ? 0£ 5 צ 43 \! ("מיסת החיים", ע״פ 
״זרתושתרא״ של ניצשה), והאופרות " 03083 .?", "רומאו 

* 4 * 

ויוליד, בכפר״, ״פנימור״, ״גרדה״. ב 1907 בוצעה בפסטיוואל־ 
הקומפוזיטורים בבאזל שירתו הסימפונית " 310 ? 20188 " 
("היריד בבריג"). ב 1909 ניצח תומס ביצ׳ם על "מיסת־החיים" 
בלונדון, ומאז יצא שם יצירתו של די׳ באנגליה. בימי 
מלחמת־העולם 1 נסעו די׳ ואשתו לאנגליה, אך ב 1918 חזרו 
לצרפת. יצירותיו החשובות של די׳ אחרי המלחמה הן בעיקר 
הקונצ׳רטות לכינור ולצ׳לו. ב 1924 נתגלו בדי׳ לראשונה 
סימני מחלה קשה, שהביאה לידי שיתוקו וסינוורו הגמור, אך 
לא שברה את רוח־יצירתו: מ 1928 ואילו עוד הכתיב 
הקומפוזיטור העיוור למזכירו ועוזרו יצירות רבות. ב 1929 
נתכבד בתואר־כבוד מטעם המלך בבריטניה. באותה השנה 
נערך בלונדון פסטיוואל לכבודו בניצוחו של תומם ביצ׳ם, 
ודי׳ היה נוכח בכל 6 הקונצרטים כשהוא שוכב בכורסת־ 
חולים. 


סיגנמו של די׳ טבוע בחותם הרומאנטיקה הגרמנית 
המאוחרת. הוא פנה עורף לצורה הקלאסית; על הקאדנצות 
הוא מעדיף לרוב מהלכים כרומאטיים והאדמוניות מקדימות, 
ללא כבלים קונטראפונקטיים. האמצעים החביבים עליו ביותר 
בפיתוח־הנושאים הם צורת הוואריאציה החפשית והסילסול 

הראפסודי של המלודיקה, הדומה עפ״ר לזו של שירי־עם. 

* • 

•י 

6 ־ 001 ; 1928 ,.<£ .¥ . 1 ־ 1 . 11 ; 1907 ,.<£ י ק 10 ! 0 . 1 \ 

.£ ; 1935 , 0112€7 '/ 8 /( 771 / 0 €1710716$ ג . 0 .? , 0611115 

,( 165611111£ ־ 1 . 11 ?) :ו 01 ס 1 ע ¥6 \ .? ; 1937 , 111171 1 1$ ) . 0 

. 1952 ,.ס 

י. טל 







477 


דילמה — דילס, אוטו 


478 


דילמה ( 13 ת 1 ת 1116 >; יור 81 = שניים, 1 >^>!ןו.ג = הנחה), 
בתורת־ההגיון — הצורה הפשוטה ביותר של ההסקים 
ה״למאטיים". הלמה בנויה באופן שההקדמה הגדולה היא 
קשר של משפטי־תנאי אחדים! ההקדמה הקטנה, בצורת 
"א 1 ־א 1 " (צורה "דיסיונקטיווית"), מחייבת את התנאים 
של משפטי־התנאי או שוללת את המותנים של משפטי- 
התנאי. מכאן יוצא, במקרה הראשון, חיוב המותנה, ובמקרה 
האחרון — ביטול התנאי. הלמה מאחדת, איפוא, את משפט- 
התנאי עם המשפט "המחלק"("או־או"). לפי מספר משפטי- 
התנאי, המקושרים בהקדמה הגדולה, מבחינים די׳, טרילמח, 
וכף, או אף ״פולילמה״ — כשמספר משפטי־התנאי המקוש¬ 
רים הוא למעלה משלושה. בתורת־ההגיון של התלמוד 
מתאימה ביותר ללמה הצורה הנקראת: "ממה נפשך?". הדי׳ 
היא "בונה", כשהיא מביאה לידי מסקנה חיובית! היא 
״ה 1 ר ס ת", כשהיא מביאה לידי מסקנה שלילית. 

א. הסכמה של הדי׳ הבונה: 

* • 

אם ק — הרי{ 1 ; ואם ! — הרי 15 

נכון הוא או ק או ז _ 

לכן: 5 > 

משני משפטים מתנים — ק, ז —, שכל אחד מהם מביא 
לידי אותה מסקנה ן>, ומן הה 1 כחה כי עכ״פ אחד משני 
המשפטים האלה מתקיים, מתחייב שעכ״פ קיים המותנה. 
בשימוש בצורה זו של ההסק בוויכוח, ניתנת ליריב האפש¬ 
רות לבחור לעצמו אחדי משני תנאים: בין כך ובין כך 
הוא חייב להודות במסקנה אחת, היוצאת משני המשפטים 
המתנים כאחד. 

ב. הסכמה של הדי׳ ההורסת: 

*י 

אם ק — הדי ן>; ואם ק — הרי ז 

נכון הוא א 1 לא־!} א 1 לא-? 

לכן: לא־ת 

משני משפטים מתנים, ששניהם תלויים באותו התנאי ק 
ומראים שתי מסקנות — 3 >, •! — שאותו התנאי מביא אתו, 
ומן ההוכחה שעכ״ם אחת משתי המסקנות האלו אינה מת¬ 
קיימת, מתחייב שגם התנאי אינ 1 מתקיים: שהרי אם 
המותנה אינו קיים, גם התנאי אינו קיים. 

הדי׳, הן בצורתה הבונה והן בצורתה ההורסת, אינה 
נכונה אלא במקרה שהדיסיונקציה(או-או) שבהקדמה הקטנה 
ממצה את כל האפשרויות. אם המתווכח מצליח להראות, 
שיריבו השמיט אפשרות אחת ושהדיסיונקציה שלו אינה 
שלמה — הצליח "להמלט מקרני הדי"׳! "אחיזה בקרני הדי"׳ 

היא ההודאה באלטרנאטיווה של היריב יחד עם דחיית 

* • 

התוצאות שהוציא ממנה. פעמים רבות מנסה היריב לדחות 
את הדי׳ על ידי די׳ אחרת — ״הדדית״ —, המוכיחה, מתוך 
אותם תנאים, מסקנות מהופכות. דוגמא של די" הדדיות: 
מצד אחד — "אם אנו מוכרים לחו״ל, אנו שולחים נכסים 
אל מחוץ לארצנו! אם אנו קונים מאנשי חו״ל, אנו שולחים 
כסף, שגם הוא נכס, אל מחוץ לארצנו! לכן — בין אם אנו 
קונים מחו״ל ובין אם אנו מוכרים לתו״ל — אנו מפסידים 
נכסים״. מצד שני — "אם אנו מוכרים לאנשי חו״ל, אנו 
מכניסים כסף אל הארץ! ואם אנו קונים מחו״ל, אנו מכניסים 
נכסים אל הארץ! לכן — בין אם אנו קונים מחו״ל ובין אם 
אנו מוכרים לחו״ל — אנו מכניסים נכסים". 

מפורסמות הן בתולדות תורת-ההגיון די" מטעות, כגון 
זו "של התנין": תנין גזל מאם את ילדה והבטיח לה להחזירו 


לה, אם תשיב כהלכה על שאלתו: "האם אחזיר לך את 
ילדך?". האם באימתה ענתה: "לא תחזיר לי את הילד". 
ענה התנין: ״או שדיברת את האמת או ששיקרת — בין 
כך ובין כך איני יכול להחזיר לך את הילד. אם אמרת אמת, 
איני יכול להחזיר לך את הילד, שכן האמת נותנת! ואם 
אמרת שקר, איני יכול להחזירו, שהרי לא קיימת את התנאי 
שהתנינו והשיבות תשובה שלא כהלכה. לכן לא אחזיר לך 
את הילד בשום פנים". ענתה האם: "אתה תחזיר לי את 
הילד על־כל־פנים! שהרי אם אמרתי אמת, מחוייב אתה 
להחזירו לי, שכך התנינו בינינו! ואם אמרתי שקר, הרי 
האמת היא הפך אמירתי, כלומר — אקבל את הילד. לכן 
אקבלו על־כל־פנים". המטעה בדי׳ זו הוא, שגם האם וגם 
התנין מעמידים את עצמם פעם על הבסיס של התנאי 
שביניהם, ופעם על הדברים שנאמרו. 

בשימוש רחב ורופף בשפת־חולין של חיי יום־יום מציין 
המונח די׳ את קשי הבחירה בין שתי אפשרויות. 
וע״ע ה ג י וין! הסק. 

ש. ה. ברגמן, מבוא לתורת ההגיון, 345-341 , תשי״ג* 

- 107 , £10 0 ,^ 1 10 11011 €* 31 ס ז 11 ?\ 03,6111 ^־ 4 < §ן 11 כ 1 נ 1 ש $1 . 5 .^ 1 

. 1945 , 108 

ש. ה. ב. 

ל י ל 15 ]/ $^ 00 — 01111113.1111 — ( 1823 — 1894 ), 

• י • 

מזרחן ותאולוג פרוטסטאנטי גרמני. די׳ היה פרו¬ 

פסור לפילולוגיה מזרחית בקיל (מ 1860 ) ופרופסור למחקר 

המקרא בגיסן (מ 1864 ) ובברלין (מ 1869 ). הוא היה מתל¬ 

מידיו הנאמנים של אולד(ע״ע) והלך בעקבותיו גם בבלשנות 

השמית וגם בפרשנות המקרא. די׳ חידש את פני הפילולוגיה 

החבשית, בעיקר על־ידי חיבור ס׳ הדקדוק . 1 > 11£ :> 3 מזמ 31 ז 0 

3011£ זק 5 .ק 10 * 3 ( 1857 ! 1899 2 [בעריכת ק. בצולד, ע״ע]) 

והמילון הגדול 3611110111036 110£036 1865) 1,6x1000 ), וכן 

על״ידי הוצאת 361111011103 311113 מז 0 ן 0111:6$ ( 1866 ) וטכסטים 

בחבשית, ביניהם: ס׳ חנוך ( 1851 ), החלק הראשון של 

המקרא החבשי ( 1853/5 ), ס׳ היובלים ( 1859 ), ם' מלכים 

( 1861 , 1871 ) ועליית ישעיהו( 1877 ). — די׳ חיבר פירושים 

לכמה מספרי־המקרא! הידועים שבהם הם פירושיו לבראשית 

( 1893 6 ) ולשמות־ויקרא ( 1897 3 ). בגישתו למקרא נתמזגו 

אמונה דתית עמוקה ושיטת הביקורת. הוא קיבל את תורת־ 

המקורות, אך — בניגוד לולהאוזן (ע״ע) — הגיע למסקנה 

ש״המקור ק" קדם בהרבה לגלות־בבל. 

.£$€:) 0 ־!ק . 10 . 0 ,. 10 ; 1895 ,. 0 

.(כולל ביבליוגראפיה) 1898 ,( 662 ,^ 1 ,£נ*€ת £1 . 1 ! . 111001 ־ 

דילם, אוטו פאול הרמן — 06111131111 3111 ? 013:0 
01615 — ( 1876 , האמבורג — 1954 , קיל), כימאי 
גרמני. די׳ היה תלמידו של אמיל פישר (ע״ע)! הוא היה 
פרופסור לכימיה בברלין, ומ 1916 — בקיל. די׳ מצא ב 1906 
את תת־תחמוצת הפחמן, 2 ס 0 3 (ע״ע מלוגית, חמצה! פחמן), 
ואת הדהידרוגנאציה של תרכובות אורגאניות בעזרת סלן 

•* *ו 4 ו •# 

(ע״ע)! שיטה זו היתד. לתועלת גדולה בחקירת הסטרולים 
(ע״ע), שדי׳ עסק בה. אולם השגו החשוב ביותר הוא 

פיתוח הסינתזה הדיאנית (ע״ע דיאנים), ובעד חידושיו 

■ * * ♦ • 

בתחום זה קיבל (יחד עם תלמידו קורט אלךר) את פרס- 
נובל לכימיה לשנת 1950 . ספר־הלימוד שלו 8 חט £11110 ס £1 
16 מז 6 ו 01 6 ו 1501 מ 3 ;§זס 116 > ס! ("מבוא לכימיה האורגאנית", 
1907 ) זכה למהדורות רבות ( 1950 14 ). 


479 


דילם, הרמן—דילתי, וילהלם 


480 


1 י ל 0 / 10 *?£[ — 01015 16111121111 ־ 1 — ( 1848 — 1922 ), פילו¬ 
לוג קלאסי גרמני; מ 1882 ואילך שימש פרופסור 
בברלין. מפעלו העיקרי של די׳ הוא הוצאת "קטעי הקדם־ 
סוקראטיקנים, ביוונית ובגרמנית"; המהדורה הראשונה יצאה 
ב 1903 , ומאז הופיעו ומוסיפות להופיע — גם אחרי מותו 
של די׳ — מהדורות מורחבות, מלווות מנגנון ביקרתי, הערות, 
מילון ומפתח״שמות ומראי־מקומות! המהדורה השישית יצאה 
ב 1951/2 . ספר זה הוא הוצאה שלמה וביקרתית של הטכסטים 
כפי שנמסרו, בתוספת חומר ביוגראפי ודוכסוגראפי (ע״ע 
דופסוגרפים), ומשמש עד היום בסים מדעי לכל מחקר — 

פילולוגי ופילוסופי — של הוגי־הדעות הקדם־סוקראטיים. 

♦ — 

משאר כתבי די׳: 2601 !ס 111 ^^ 1929 2 ,1879 ,00x08 ; 
פירוש סימפליקיוס ל״פיסיקה״ של אריסטו, 1895-1882,11-1 ; 

״ 1111 [ 101 ר 1 \-. . 110011 " 2111110011 . 4 111011 '! 15011 ) 111 ;[ 1 016 

("כתבי־היד של הרופאים העתיקים, המחלקה היוונית", 
1 — 11 ), 1905/6 ; ; 00111111 ' 1 11:115:6 ז\ז ("הטכניקה העתיקה"), 
1914 , 1924 3 ! הוצאה ביקרתית של כתבי לוקרטיום עם 

■ן י • • 

תרגום גרמני, 1 — 11 , 1923/4 . 

. 1927 ,/•" 06 ? 7 001-1 .״ .ס .זז י תזש 2 .ס 

ריללן/ סר צ/ללן ' £23 11 (־ 71 — 111 זס 0 \ 1 [ ¥01 \ 01121165 311 
011116 — ( 1843 — 1911 ), עיתונאי ומדינאי אנגלי. 

די׳ למד משפטים! ב 1866/7 ערך נסיעה סביב העולם, שבה 
ביקר ביקורים ממושכים בעיקר את המושבות הבריטיות — 
קאנאדה, אוסטראליה, ניו־זילנד. את רשמיו והשקפותיו סיכם 
בספרו £111:2111 ■ 621:61 ־ 01 (״בריטניה המורחבת״, 1868 , 
1890 2 ), שעשה בשעתו רושם רב ותרם לביסוסו הרעיוני 
של האימפריאליזם הבריטי החדיש; שם הספר נעשה סיסמה 
מדינית. בדי׳ נתמזגו חזון האימפריה העולמית של בריטניה 
ובנותיה עם שאיפות הומאניטאריות ועמדה פוליטית־חברתית 
מתקדמת. הוא היה ממנהיגי האגף השמאלי, הראדיקאלי, של 
המפלגה הליבראלית ונטה לרפובליקניות, אך שלל מהפכ¬ 
נות. מ 1868 היה חבר־הפארלאמנט, ובממשלת גלדסטון 
(ע״ע) ב 1880 — 1885 היה תחילה סגן־מיניסטר לענייני־חוץ 
ואח״כ יו״ר המשרד למינהל מוניציפאלי. הוא פעל הרבה 
לשיפור תנאי־העבודה של הפועלים, לחיזוק האגודות המק¬ 
צועיות, וכן בענייני שיכון ודיור של ההמונים. הקאריירה 
המדינית המזהירה שלו נפסקה לפתע, כשנמצא מעורב 
במשפט־גירושין והואשם בניאוף ( 1886 ). בסוף ימיו היו 
אהדתו ותמיכתו נתונות לתנועת־העבודה, אע״פ שלא הצטרף 
לה כחבר. — במדיניות־חוץ היה מחסידיה של הרפובליקה 
השלישית בצרפת, שבה ביקר תכופות, ומידידיו של 
גמבטה (ע״ע). 

, 1-11 ,.<£ . 011 ז 51 / 0 13/0 . 101 . 0 — ת 11 י {' 0 \ 0 . 5 

. 1958 ,. 0 . 011 ■ 511 , 162101115 . 8 ; 1917 

!ילתי, יילךזלם — ? 011416 ¥111161111 ^ — ( 1833 — 1911 ), 
פילוסוף גרמני. די׳ למד באוניברסיטת ברלין 
פילוסופיה ומדעי־רוח אחרים. מ 1866 ואילך שימש כפרופסור 
לפילוסופיה בבאזל, קיל, ברסלאו, ומ 1882 — בברלין. בתקו¬ 
פה האחרונה של חייו גדלה השפעתו — על־ידי אישיותו, 
הרצאותיו ומחקריו — בחוגי פילוסופים, פסיכולוגים, פדגו¬ 
גים׳ סוציולוגים, היסטוריונים, סופרים ומשוררים. הוא הקים 
אסכולה, שהמשיכה בדרכו אחריו. 

כבר בצעירותו הושפע די׳ הרבה משליארמכר (ע״ע), 
ולמחקר חייו ומשנתו התמסר כל ימיו. אח״כ ד,ירבה להת¬ 


עסק בכתבי הגל (ע״ע) ד,צ- 

* •* * ■ 

עיר. מפעלו המקורי של די׳ 
מתחיל עם הופעת ספרו 
"מבוא למדעי-הרוח" (חלק 
א׳, 1883 ), שבו ניסה לברר 
מבחינה פילוסופית את הנו¬ 
שא ואת השיטות של מדעי¬ 
, הרוח הנסיוניים. הוא נקט 
עמדה נגד הפוזיטיוויזם 
המושפע ממדעי־הטבע (בי¬ 
הוד נגד קונט [ע״ע] ומיל 
[ע״ע]) והטעים את יחודם 
של מדעי־הרוח מבחינת 
הגישה והמתודה שלהם. במחשבתו של די׳ נקבע מקום 
חשוב ל ה י ם ט ו ר י ז ם (ע״ע), הסוקר את כל שטחי החיים 
בהתפתחותם ומחפש את מובנם בהשתלשלותם ההיסטורית. 
אולם די׳ תפס את האישים והתקופות ההיסטוריים ואת 
יצירות-רוחם לא רק מבחינה היסטורית, אלא יחד עם 
ההסתכלות ב״התפתחותם החיה" ראה אותם גם כ״צורה 
טבועה": "כשם שהביט גתה על גילגולי הצמחים, 
כך הסתכל די׳ בגילגולי הצורות הרוחניות ( 11056 | • 

של ה״חוויה״ הפועמת והמקוריות הרוחנית — בניגוד לנימו¬ 
סים ולהשקפות המוסמכים, המקובלים והקפואים של תרבות 
זמנו — יצרה את האווירה לפגישה של פילוסופיית־החיים 
של אסכולת די׳ עם תנועת הנער (ע״ע), שבה שיתפו פעולה 
מ. בובר (ע״ע), שהיה תלמידם של די׳ ושל זימל, ופילו־ 

• 4 

סופים של החינוך, כגון א. שפרנגר. 

אסכולה זו קמה בתוך הזרם הרחב של "פילוסופיית־ 
החיים" ככיוון מיוחד המתרכז באדם, בחייו וביצירתו הנפ¬ 
שיים והרוחניים, תוך חקירת מבניהם והמוטיווים שבהם. 



/ 


481 


דילו*י, וילהלם— דימה 


אסכולה זו מתבוננת ביצירות, שבהן מביא האדם לידי ביטויי 
את בעיותיו ואת פתרונותיהן (יצירות אמנותיות ונידב), 
וכן מקיפה היא את התופעות האובייקטיוויות שבחיי אדם 
בצורתן הכללית — ההיסטורית. כך הפכה הפילוסופיה הזאת 
לאנתרופולוגיה. 

מאישי האסכולה של די״. 1 ) ב. גרוטהויזן (ע״ע). 
2 )גאורגמיש — 415011 * .ס — (נו׳ 1878 ), יהודי מומר, 
חתנו של די/ פרופסור בגטינגן מ 1920 עד 1937 , סולק ע״י 
הנאצים וחזר לכהונתו ב 1946/48 . עסק בתולדות האוטוביו־ 
גראפיה כ״צורה העליונה והמאלפת ביותר שבה מוצגת 

לפנינו הבנת החיים" ובביסוסם של מדעי־־הרוח ע״י ההרנד 

♦ • * • 

נויטיקה וע״י חקר הגיון־החיים ברוחו של די/ 3 ) הרמן 
נול — $10111 * . 9 — (נו׳ 1879 ), מ 1920 עד 1949 פרופסור 
בגטינגן, הודח ממגרתו בימי שלטון הנאצים. ביצירתו הספ¬ 
רותית ובפעולתו החינוכית פיתח תפיסה סוקראטית־אפלטו* 
נית של איחוד הפילוסופיה והפדגוגית, ברוחו של די/ שראה 
את הפדגוגיה כ״תורת עיצוב דמותו של האדם, שהיא שיאה 
ומגמתה' של כל פילוסופיה אמיתית". אחרי נפילת הנאצים 
הציג ה. נול—יחד עם חברו א. פ. גיולנו (^ 8011110 . 8 . 0 ) — 
את הסיסמה ללמד את החיים, את "המוסריות חפשוטה, 
להחיות את ההומאניות בקרב העם ולחזק את הבטחון בכוח 
הרוח שאין בו אלימות". 

כתביו המקובצים שלדי׳( 1 — 11 ^ הופיעו ב 1914 — 1958 . 
מכתבי ג. מיש : - 0 ב 1121110111£1 ? 1 . 11 1€ ב[ק 11050 ב 1 ק €115 <£^ 1 
1111 1€ ו 1 ק 3 ־ 10£1 < 0£ :} 411 . . 1 > £} 11 :> 0£$0111 ן 1931 2 10£1€ 5 
י 111€ כ[ 11110$0 ? . 1 > 111 * 061 ; 1955 2 — 1949 , 1¥ — 1 , 1111 x 1 

. 1950 2 

0113 מכתבי ה. בול: 016 *, 1949 4 , £$31 !:>}! 501 . 11 ז€:ו: 315 ז 

$11111011£ 01:1111<161£11111£ . 6 111 1111£ ז £1111 מ £1 £111€ . 1111£ ־ £3111 ־ , 

1949 3 1311 30 311$ 13£0£11£ > 3 ? ן x611, 1949. 

£. 5 3 160116 ! 7 0.5 , 0136 ־ 1 § £21141 .£ ; 1912 ,. 0 ,' €1 § 11 ג־ 1 ק . 

061516514115561256!1(111611 ()2111 י ;§ 010 מ 6 מ 31121101 | . 11 . 11110$ ? .£ . 13 ־ 

0 1412£6 ן ז 6 ( 1 ,ץ 0 נ 1 ז 11 ( 1 ־ 1 ( 4150 ^ 3 ־ 0131 ; 1929 י (\£ ,.§ $0£ ־ 1 ס £ ., 
1933; [.101 116 > . 14 . 0 , 51:611261 .( ; 1933 ,. 0 .¥\ י ןז 0 כ 

{1614156}16 ?!111050$!116 (!. 06^61X16(111 (£2111:111 ? . 065611$011 ־ - 
105. ¥0 06 . 11 - 06116115 ¥0111 , 1 ( 1150 ^ 1 . 0 ; 1934 ,( 33 , 2£6 ־ 1 :זז - 
(1(171\612\1615 ¥/. 0.5, 1947; £4. 14 111050 !? ׳ 7726 , 0$ § 3 >ס ^ 

01 \¥. 412 2£ ? 1124 !*!{ 1 ז 01 01116 ,.ס ,¥\ £011110 .£ . 0 ; 1952 ,.ס 
561126 0!111050 . 2 1955 , 116 !ק 

א. ע. ש. 

ךי^וה ( 011013$ ), שני סופרים צרפתיים, אב ובנו. 
,4.10x30410 1 ) אלכסנדר די' (האב) — .ס 
010 <ן — ( 1802 — 1870 ), היה בנו של הגגראל אלכסנדר די׳ 
( 1762 — 1806 ), שהצטיין במלחמות המהפכה ובמסעותיו 
הראשונים של נאפוליון. אבי הגנראל היה המארקיז דאווי 
דה לה פאיטרי ( 83111010110 13 40 > ץז! 03 ), ואמו — בת* 
עבדים כושית בשם די׳! בקלסתר-פניו של נכדם די׳ עדיין 
היתד. תורשה כושית זו ניכרת מאד. די׳ קיבל חינוך תיכוני 
מצומצם בלבד וב 1823 מצא לו פרנסה כלבלר במשרד הדוכס 
מאורלאן. אד הקדיש את מרצו ליצירה ספרותית (שירים, 
סיפורים ומחזות מבדחים קטנים) וזכה להצלחה בשל שני 
מחזות היסטוריים:! 0011 $3 14001111101 (״אנרי 111 וחצרו") 
ו 0111511110 (על מלכת שוודיה), שהוצגו ב 1829/30 ! היו 
אלה מניצני הדראמה הרומאנטית, על כל ברק ההיסטוריה 
ותסיסת־הרגשות שבה. עי״כ יכול די׳ להשתחרר מכבלי 
הפקידות ונכנס לחיי-הרפתקאות, שהיו אהובים עליו ושגופו 
החסון היה מסוגל לשאתם. הוא היה רודף־נשים ללא שובע׳ 


482 


ומייחסים לו מאוח 
אהובות ופילגשים. 
את הדפתקאותיו תי¬ 
אר בצורה מרתקת 
ומבדחת — אך ע״פ 
רוב לא כהוויתן — 
ב 22 כרכי זכרונותיו 
( 1854 ).במהפכת 1830 
פעל די׳ ברחבי צרפת 
כלוחם, כמפקד וכש¬ 
ליח השלטון החדש׳ 
אך עמדתו הליברא¬ 
לית וחוצפתו בהפ¬ 
גנת רעיונותיו הב¬ 
אישו את ריחו בעיני 
המלך לואי-פיליפ, 



דימה האב (ליתוגראפיה, 1829 ) 

ז 


מעבידו לשעבר, 
והפרשה הפוליטית 
בחייו נסתיימה מהר. אולם בינתיים עלתה תהילתו עקב 
הצגת הדראמה הרומאנטית המובהקת ץמ 10 מ^ ( 1831 ). 
אחריה באה שורה ארוכה של מחזות על נושאים היסטוריים, 


ביניהם: 3110 <ע 8003 ת 0100 נן 3 א ( 1831 ), ¥11 01131108 ( 1831 ), 

! 14031 (על השחקן האנגלי הנודע, 1836 ), ורבים אחרים. 
בהקדמות שכתב לכמה ממחזותיו הסביר די׳ את דעותיו על 
התיאטרון. די׳ הצטיין בקלות נפלאה בכתיבה! יצירות 
רבות כתב תוך ימים ספורים כדי לסלק חובות, שבהם היה 
שוקע מפעם לפעם. אעפ״ב אין להסביר את פוריותו המדהימה 
אלא בהעסקת עוזרים רבים שהכינו לו את החומר, ואילו 
הוא עצמו הכנים בו את ברק מזגו התוסס, את רוחו העליזה 
ואת חוש החיות שלו. 


ב 1832 ׳ אחרי שנפגע בחולירע, נאלץ די׳ לצאת מפארים, 
ומאז ערך נסיעות בצרפת, ברחבי אירופה ובצפון־אפריקה, 
שעליהן כתב ״רשמי מסעות״ ( 320 ץ 0 ע 40 105510115 ק 1 ז 11 , 
36 כר׳), מלאים פרשיות מבדחות ומעניינות! ביניהם — 
51031 30 0015 ; 21111120 ) (״שבועיים במדבר סיני״), 1839 
(לאמיתו של דבר — לא היה בסיני כלל). 

לשיא ההצלחה והפירסום הגיע די׳ ברומאנים ההיסטוריים 
שחיבר עם צוות עוזריו, ובראשם אוגיסט מקד. ( 020510 ^ 
433001 *, 1813 — 1888 ). במשך 30 שנה הופיעו כ 300 כרכי 
רומאנים וסיפורים בשמו של די׳. יש מייחסים למקה ולאח¬ 
רים את עיקר היצירות, ולדי׳ רק את החתימה. אולם — על 
אף כתבי-פלסתר ותביעות משפטיות מצד אחדים מעוזריו — 
מסתבר, שרק את המלאכה הטכנית עשו העוזרים, ואילו 
התן והקסם באו מידי די׳ עצמו. המפורסמים והטובים 
שבחיבורים אלה הם: 500131105 ) 0005 ! 1101$ 1.0$ ("שלושת 
המוסקטרים״), 1844 , והמשכו 0$ !ק 3 30$ ¥1021 ("מקץ 
עשרים שנה״), 1845 — סיפורים מתקופת החשמנים רישליה 
ומאזארן וראשית מלכות לואי 1¥ צ; - 40010 * 10 ! 000110 80 
011510 (״הרוזן ממונטזדכריסטו״), 1844/5 — רומאן תככים, 
מזימות, יצרים והרפתקאות מתקופת הרסטוראציה. 15330 
033004001 הוא סיפור על גילגולו של "היהודי הנצחי" 
בצרפת המודרנית, כתוב בהתחרות עם "היהודי הנודד" של 
סי (ע״ע). 

די׳ הרוויח הון־תועפות משכר־סופרים, ובעיקר מהעתונים 


483 


דימה, אלפסנדר 


484 


שפירסמו יום־יום את המשכי סיפוריו. ב 1847/8 אף ניהל 
בפאריס את "התיאטרון ההיסטורי", שהציג במיוחד עיבודים 
של הרומאנים שלו. אולם מהפכת 1848 עירערה את מעמדו. 
—1860) הוא היגר לבריסל ( 1851 — 1854 ) ואחר־כך לנאפולי 
1864 ). באותה תקופה המשיך לכתוב זכרונות, סיפורים 
ותקצירי־היסטוריה, אולם השראתו ודמיונו התרופפו עם 
הזקנה, ואף חינו ירד בעיני קהל־הקוראים. אחרי ביזבוז 
כשרונו׳ הונו העצום ועצם חייו — די׳ לא זכה כל ימיו לישב 
בשקט ולא הגיע לחיי־משפחה — בילה את שנותיו האחרו¬ 
נות׳ כשהוא נתמך ע״י בנו אלכסנדר די׳(ר׳ להלן), בחווילה 

בקרבת חוף לה־מאנש. 

במחזות וברומאנים שלו ניצל די׳ את ההיסטוריה לצרכיו, 
ושינה והמציא כאוות־נפשו. אולם הוא עורר בהמוני קוראיו 
ברוב לשונות־העולם גישה וחיבה לנושאים שטיפל בהם. לפי 
דברי עצמו לא היתד, מגמתו להורות או לחנך, אלא לעניין 
ולשעשע — ובזה הצליח במידה שאין למעלה הימנה. בחייו, 
ביהוד בראשית הופעתו, זכה לתהילה רבה בצרפת, ואף 
מחוצה לה; עשרות מסיפוריו תורגמו לרוב הלשונות התר¬ 
בותיות. היום אין הוא נחשב כאחד מסופרי-המופת של ארצו, 
אלא כסופר עממי מצויץ בלבד. אחדים מרומאניו עדיין 
מושכים קוראים לאין־שיעור בכל העולם, ועכ״פ מבין 

בני־הנוער. 

1.6 בעברית הופיעו, בין השאר: ״גשר השטן״ (זמסנן 
1/11001016 20) 313616 ! 611 ), 1935 ; ״האדם במסכת־הבחל״ 
ז £6 36 106 ) 0135 ), 1938 ; "הרוזן ממונטה־קריסטו", תרצ״ה, 
תשט״ו; "שלושת המוסקטרים", תש״י! "מקץ עשרים שנה", 
,(1.65 (21131-30£6<10(1) תשי״ג; ״עלילות צ׳יקוט הליצן״ 

תשט״ו. 

06011611 7676 $ ( /{/ £61 1416/161 . 414 ? ? $011 7121401716 , צ , 

2856; 7311111, /). 11 ) 271 6 ( £1 , 4 [ 3 ־ £11:2£01 .? ; 1871 ,.(־ 

24267111176$ 0) 71. 0., 1 $011 61 . 0 . 4 , 011061 . 011 ; 1873 , 11 ־ 
06141 ) 76 , 1884; 44. £>1326 616 £>111 16771 $$ $071 , 216 32 ,. 0 . 71 , 7 ־ , 

$071 0611276 , 1885; 0 . 101 11 61116 ]£ . 2 06$$72611 £171 י 6165 ר.ך . 

71. 0. $676 (1 י ;זזג¥\מ 6 § 06 16 נ XX\ י 1£01 ־ 31 ? . 14 ; 1895 ,(^^ ז 
£6 ־ 1 ־ 111 ק 5 . 41 ; 1901 ,.ס .] 7 ,. 1 ) 1 ; 1899 ,. 0 . 71 * 4 0727716 ־ , 

£1)6 2714 17 ?11171 §3 0 1 79• $£? € > 1902; 41. £60011116, 

71. 01310176 , 810100 . 0 ; 1903 , 6611676$ $6$ , 171117716 616 $2 ,.ס 
4*11716 001121)07211071: 71. 0. 61 4. £12(^1161, 1919; ]. £1X035 ־ 

1)111 04$ , £664 .£ ; 1928 , $676 . 0 .. 71 ' 4 616 £2 , 00 :) 6 ץנ 
2714671712 )(!!> (£0116011 () 1131£6 7 !ז^ו ־ x0, XXX\4) > 1928; 

0!1953 ,. 0 . 71 , 031113.661 .£ ; 1947 ,. 0 . 71 ,ץ 16 :!ס 6 קץ 3 ו ; 

41. 00031 10 7024 7116 , 00061030 .£ .{ ; 1955 ,. 0 . 71 ,!)־ 

(1 101116 €71310 , 1956; /\130 ^[ 6 ז!) 1 ז X015, £ 6 $ 1701 $ 0 ( 41712 $, 

1957. 

מ. ק, 

2 ) אלכסנדר ד י/ (הבן) — £115 .( 1 ,€־ 1011 ! 3 ^\ 2 — 
( 1824 — 1895 ), סופר צרפתי, בן שלא־מדהנישואין של 
אלכסנדר די׳ האב(ר׳ לעיל). די׳ גדל ללא בית־הורים מסודר, 
אע״פ שאביו דאג לו ולחינוכו. בגיל צעיר התחיל לכתוב 
שירים ורומאנים, אך באפיו ובכשרונו היה שונה מאביו 
לחלוטין. די׳-הבן לא היה מחונן בכושר המצאת עלילות 
מרתקות ולא נמשך אחרי הדמיון ותיאורי-הרפתקות. הוא 
לא מצא את דרכו בספרות אלא כשניגש לתאר תאור 
ריאליסטי את החברה בת־זמנו, וביחוד את מה שקרא בעצמו 
36011-010036 16 ("החברה הגבוהה־למחצה", ז״א חוגי המנצ¬ 
לים את החברה הגבוהה, שלה הם משתעבדים לכאורה — 
עולם הטפילות והזנות). הרומאן הראשון שלו מסוג זה, שזכה 
להצלחה מרובה, היה 020161125 צ 20 02016 1.2 ("גברת- 
הקאמליות"), 1848 , על זונה המתקשרת באהבה כנה לגבר, 


אלא שעברה דוחה 

7 ;־־ 

ממנה את מאהבה, 
המבין רק לאחר מותה 
שהיא אהבתו באמת. 
המחזה שעיבד די׳ 
(1852) ע״פ רומאן זה 
הוא המפורסם בכל 
חיבוריו, ונוהגים לר¬ 
אות בו את התחלתה 
של תקופת הראליזם 
על הבימה. דומים לו 
5 ץ 0 36 01306 (רו¬ 
מאן, 1851 : הומחז 
1.6 06011-1 (1853 ב 
10036 ^ ( 1855 ). די׳ 
נמשך יותר ויותר 
לתיאטרון הרעיוני, המשתמש בצורת המחזה להבעת הש¬ 
קפות ותכניות בדבר המציאות החברתית והתרבותית. לבסוף 
גבר לחלוטין במחזותיו הרעיון על העלילה, ודי׳ הוציא מעטו 
03 : כעין דרשות־מוסר מומחזות. מסוג זה הם מחזותיו 
06 ?115 218601 ' 3 011651100 (״בעיית הכסף״), 1857 ; 61 ז 11 ז 2 ת 
065 13665 36 14016 3.0- ! 1858 ,( ״הבן שלא-מן־הנישואין״ ) 
03 ?601016 !1867 ,( ץ 3 •!? (״רעיונותיה של הגברת א 1 ברי״ 
012036 36 (״אשתו של קלוד״), 1873 , שמופיע בו גם 
הרעיון הציוני! 30861-6 ז!£/ 1 (״הנכריה״), 1876 ! ועוד. די׳ 
נזף בחברה הבורגנית על התנוונותה המוסרית, ביהוד 
מבחינת יחסה לנישואין. הוא דרש שהנישואין יהיו מבוססים 
על אהבה ולא על עסקים, שבחורה שנתפתתה וילדה לא 
תיפסל בשל כך מן הנישואין׳ ושלא יבוזו לולד על חטא 
הוריו; את הניאוף ראה כפשע לא-ייסלח, אך דרש לאפשר 
את הפרדת הזוג החי ללא שלום־בית ע״י גירושין. מחזותיו 
האחרונים — שכמה מהם מסתיימים במעמד בבית־דין — 
דומים יותר לתעמולה חברתית או סוציאלית מאשר ליצירות 
ספרותיות, אך אינם חסרים מתח דראמתי ולא מימרות 
קולעות. די׳ כתב גם רומאן על מקרה של רציחת נואפת 
0'^££31 על־ידי בעלה בצורת כתב־סניגוריה לבית־דין: 6 ז 
01601606630 (״פרשת קלמאנסו״), 1866 , וכן חוברות פובלי- 
ציסטיות על העניינים הקרובים ללבו, כגון בעיית הגירושין 
וחקירת האבהות. ב 1874 נבחר די׳ לאקדמיה הצרפתית — 

שלא כאביו, שלא נתקבל בה. 
מחזותיו של די׳ נראים היום מלאכותיים ותוקפניים 
ללא־צורך, אך בזמנם מילאו תפקיד חברתי ממדרגה ראשונה 
והשפיעו גם על התפתחות הספרות הדראמתית! הם שהפנו 
את איבסן אל המחזה הסוציאלי. על "גברת-הקאמללת" 
מבוססת האופרה 1312 ׳\ 2 ז? 03 של ורדי ( 1853 ). — הוצאה 
.1923 חדשה של כל מחזותיו, ב 10 כרכים, הופיעה ב 

]. 0131 1 \ 243 ; 1883 , 11 $ ( . 0 , 6116 ־ X0?(! 311 , £ 11146 $ 1111672176 $... 
116 ^ £6 31146 ־ 01 ) 4$ ( .ס XX^^^, 481-512), 1902; £. *4. 
£ 1061 , £ 6 $ 1466 $ $ 001216 $ 4271 $ 16 11162176 4 * 71 . 0. ) 11 $, 1912 
£. 5611116 ? 6 , £2 77107216 46 £). ) 11 $, 1921; ?. £3017, £6 
1)162176 4 * 71 . £>. ) 11 $, 1929; 44. £70X1061:, £2 027716 21 /.* ־ 
€ 27261 : 2 $, 1930; 0 . 011601 61 11 $ ( . 0 46 11162176 £6 י 11111 §־ 

12 $061616 601116711 $072176 , 1931; 16., £ 6 $ 70771271 $ 46 0 . 

41$, 1935; 44. 8, 8011\\1932 , 07277121131 , 41$ .(£ . 71 , 2 ש 3 ׳ ; 

£. .4. 437101 י 710 י' 1 .\/ . 3 > . £4 ; 1937 , 11$ ( . 0 (ס 71162176 7/16 י ־ 

71. 0. ) 11 $, 1939; 1957 , 0117712$ 1701$ £6$ , 43111 - 015 ? €־![.) ס . 



מ. ק. - ח. ס. 











485 דימה, ז׳ו־בטיסט־אנדדה 

ו" י 0 ל 1 / 1 ׳ [" 535 י 530 ' 38 " 1 * 1 ) — 0 ז!_> 11 ־ 1 ] 15 זק 3 13 - ך 1 ה 10 

י • • * *♦ 

000135 — ( 1800 — 1884 ), כימאי צרפתי. די׳ למד 
תחילה רוקחות ואח״כ כימיה. מ 1821 הורה בביה״ם הפולי־ 

טכני בפאריס; ב 1832 ייסד את "ביה״ס המרכזי לאמנות 

י • • 

ולחרושת" ונתמנה פרופסור לכימיה בסורבון. אחרי מהפכת 
1848 פנה לעסקנות ציבורית־מדינית ונטש את רוב תפקידיו 
האקדמיים. ב 1849 היה חבר האסיפה המחוקקת וב 1850/1 שר 
החקלאות והמסחר. בתקופת הקיסרות השניה היה סנאטור, 
יו״ר המועצה העירונית של פאריס וסגן נע 1 יא המועצה 
העליונה להעוכלת־העם. בזקנתו נתמנה למזכיר קבוע של 
האקדמיה למדעים, וכן היה חבר האקדמיה הצרפתית. 

די , היח מחשובי הכימאים בזמנו. מבחינת הכימיה הכללית 
חשובה השיטה שמצא ( 1826 ) לקביעת צפיפות־האדים של 
חמרים קשי־נידוף, שפתחה דרכים חדשות לקביעת המשקל 
המולקולארי על סמך משפט אווגדרו (ע״ע), וכן שיטתו 
האנאליטית לקביעת שיעור החנקן בתרכובות. הוא חיה 
ממבססיה של הכימיה האורגאנית הקלאסית ע״י מחקריו על 
הכוהל האמילי, על האתרים׳ השמנים האתריים, האינדיגו 
והאלקאלואידים. מבחינה עיונית והיסטורית היתה חשיבות 
גדולה לתורת־הטיפוסים שלו(ע״ע כימיה), שבה הראה, שכל 
אטום של מימן בתרכובת אורגאנית ניתן להמירו באטום 
של האלו;ן או בקבוצה של אטומים חד־ערכית (שורשון) 
בלא שינוי תכונותיו של טיפוכדהתרכובת. די׳ הוכיח את 
דעתו ב״טיפום״ של חומצת־החומץ, שהפכה( 1839 ) לחומצת- 
חומץ טריכלורית ( 1 ? 1 3 .000 כ 0 ). משנת הטיפוסים מיסודו 
של די׳ דחקה בשעתה את תורת הקשר הכימי של ברצליוס 
(ע״ע) מתחום הכימיה האורגאנית. — מכתביו: 6 ;) 31 זי 1 
; 1845 — 1828 , ¥111 — 1 , 3115 * 30 3066 ) 11 נןק 3 01110116 16 > 
1837 , 1116 ) 01111111 16 ו 1 ק 1111050 ק 13 ־] 511 005 ?£?. מ. ה. ב. 

ךימ 1 ב, א 1 סיפ— 108 * 1  1 ׳( 4 .>! 

ב. גארין, געשיכטע פון אידישען טעאטער, 1918 < קריטי- 
קום, א. ד. (ירחון "צוקונפט", 1920 ). 


• דימוריה, שדל פרנפואד! 486 

די מוריה, ג׳וו־ג׳ (פלמלה בסון) — 31016113 ?) 060126 
: 161 ־ 14301 00 ( 8115500 — ( 1834 — 1896 ), צייר וסופר 
בריטי. ד״מ היה מצאצאי מהגרים צרפתיים שנמלטו לאנגליה 
בימי המהפכה. הוא עצמו נולד בפאריס, וימי-ילדותו 
עברו עליו בצרפת; את התקופה הזאת בחייו תיאר אח״כ 
בר 1 מאן הראשון שלו 0 ס 5 ז 6 נ 1 < 11 ■ 6161 ? ( 1892 ). ב 1851 נסע 
ללונדון כדי ללמוד כימיה, אך כעבור 5 שנים חזר לפאריס 
ושם התמסר ללימודי האמנות. האוירה הבוהמית והקוסמו¬ 
פוליטית של הרובע ה״לאטיני", שבו היה דר, ממלאה את 
המפורסם שבדומאנים שלו׳ עלג״ז ( 1894 ) — סיפור על 
נערה המשמשת דוגמנית לציירים ונעשית לזמרת מחוללת 
בהשפעתו ההיפנוטית של מוסיקאי יהודי הונגארי בשם 
סונגאלי. — ב 1860 חזר ד״מ ללונדון והתחיל מצייר "קאר־ 
טונים״ — ציורים סאטיריים — על חיי הבורגנות הגבוהה 
והבינונית בשביל הירחון החיתולי 00011 ?, וב 1865 נצטרף 
לחבר־עובדיו הקבוע. על סמך נסיונו בעבודה זו חיבר 
6 ז״ 53 131 ־ 16101 ? 506131 ("סאטירה חברתית בציורים"), 
1898 . כצייר עסק גם באילוסטראציות לרומאנים — של עצמו 
ושל אחרים. ב 1897 , אחרי מותו, הופיע הרומאן -־ 431 ? 1116 
1130 ("בן־מאדים"), העשיר בחומר אוטוביוגדאפי. שלושת 
הרומאנים שחיבר ד״מ — ואף ציירם בעצמו — נראים בעיני 

הקורא בן־זמננו כסנטימנטאליים ומלודראמתיים, אלא שהם 

•• •* 

מעניינים מבחינת נטייתו של ד״מ לנושאים הדנים בטלפא־ 
תיה, בהיפנוזה ובגילויים נפשיים מוזרים אחרים. — נכדתו 
של ד״מ היא הסופרת ך פ נ י ( 1106 ^ 03 ) ד " מ. 

־, 1913 , 1$ ז 1 ) 1 י 71€101 \ ר 1116 / 0 1$1 ז 50411 € 711 ,./׳׳ 3 014 י 1 :> 0 ס 7 \ . 1 ^ . 1 /ל 
. 1937 ,$' 114,1161 ). 7 !! 014 ?) 772 ,־ 101 ־ 1111 ^ 1 011 .ס 

דימ^ריד!/ ^ 1 רל פרנסואה — ־#!ס 13 כ 9 ב 21 *ד 1651 * 0113.1 

• ן 4 ■ ״ * * • י• • • ד *■ 

י • ♦ * * • 

162 ־ 01001 — ( 1739 — 1823 ), איש־צבא ומדינאי 
צרפתי. די׳ היה בן למשפחת קצינים ושירת בצבא מנעוריו. 
ב 1778 נתמנה למפקד שרבוד ופעל שם במשך 10 שנים 
לשיפור מינהל הצי; ב 1791 הגיע לדרגת מפקד־דיוויזיה. 
די׳ גילה אהדה למהפכה; תחילה תמך במירבו(ע״ע), ואח״כ 
קשר קשרים עם הז׳ירונדיסטים. במארס 1792 נתמנה למינים־ 
טר־החוץ בממשלת הז׳ירונדיסטים, ובתפקידו זה הציע את 
הכרזת המלחמה על אוסטריה. אחרי הפלת המלוכה ב 10 
באוגוסט 1792 העמיד את עצמו לרשות השלטון המהפכני. 
חוא נתמנה למפקד עליון בחזית־חצפון וניהל ב 20 בספטמבר, 
יחד עם קלרמן (ע״ע), את קדב־ואלמי, שבעקבותיו נסוגו 

*. *• — * ץ 

הפרוסים י מתחום צרפת. בנובמבר פלש די׳ לבלגיה, ניצח 
בקרב־ז׳מאפ — הנצחון הגדול הראשון של צבא־המהפכה על 
צבאות אירופה הישנה — והשתלט על דוב הארץ. אולם עם 
הגברת השפעתם של היעקובינים בפאריס גברו החיכוכים 
בין הממשלה ובין די׳, אשר סירב לקבל את מרותו של 
הקונונט ולהגשים את מדיניות־חכיבוש שלו. די׳ אף איים 
לעלות עם צבאו על פאריס, כדי לגרש את היעקובינים 
ולהקים עוצרות כצעד מכין להחזרת המלוכה. בינתיים נוצח 
צבאו בקו־ב-נרווינדן( 18.3.1793 ), ובעקבות מפלה זו התמרד 
די׳ בגלוי בקונונט ופתח במו״מ עם האוסטרים כדי לזכות 
בתמיכתם. אולם הוא לא הצליח למשוך את חייליו אחריו, 
וכשהוכרז כבוגד ע״י הקונוונט נטש את צבאו ועבר לצד 
האוסטרים (אפריל 1793 ). כך נסתיים בכשלוו הנסיון הרא¬ 
שון להקמת דיקטאטורה צבאית לחיסול המהפכה. עם בגידתו 
נסתיימה הקאריירה המדינית של די׳. הוא התיישב באנגליה, 
ובתזכירים מרובים אל נלסון ואל רבי השלטון הירבה לעוץ 


487 


דימודיה, שרל פרנסואה — דימיטרי רונסקוי 


488 


עצות בדבר ניהול המלחמה נגד צרפת. נסיונו להתפייס 
עס נאפוליון עלה בתוהו. גם אחרי הרסטוראציה לא חזר די׳ 
לצרפת, והוא מת בגלותו. 

; 1879 , 1-11 ,.(£ . 3 003 י $1£1 ז\\ 80£11$13 . 1 ^ 

- 1886 ,¥-! , £67/011311071 10 36 63 זז %14,6 £6$ ,: 11£1 ן>גוב 01 
,.(£ 30 7-0771011 £6 ,־ ££1 מ 1 ו 1 :> £1$ /¥ . 14 ; 1914 ,.(£ י . 16 ; 1891 
-$ץ 80 €1-367/0711 16$ 3.071$ .(£ , £2 ־!£^ .^- 12015 קץ 011 .£ ; 1890 
£6 ,£־ £11 מ^<זמ 821 £^> £1 §ת 0 ? ; 1912 , 1-11 , 116713 ( 0741716 803 
£76716/1 16 ( 3 0$ £60367-3 ,תס 5 קומ 0 ו 4 ד . 1 ^ .( ; 1914 ,.(£ £6716701 

1929 , 861/01117:071 

י. טד. 

ךימזךפיה, ( 1 ) בביולוגיה — ע״ע מ י ן,* פ ו ל י מ ו ר פ ן ה. 

( 2 ) בכימיה, קריסטאלוגראפיה, מינראלוגיה ופטרו- 
גדאפיה — ע״ע אלוטרופיה! פולימורפיה. 

־ 1 * : * ד 

רב זיי£י/ אמורא בבלי בדור השלישי והרביעי, שהעביר 
הרבה מאמרים משל חכמי א״י לישיבות בבל. בא״י 
נשא ונתן עם ר׳ ירמיה ובבבל עם רב נחמן׳ עם רב יוסף 
ועם אביי. על פיו שגור מאד הביטוי "אמרי במערבא" 
(=אומרים בא״י, ר׳ עיר׳ ג/ ע״א,• סוכה י׳, ע״א, ועוד). 
התלמוד הבבלי מוסר לעתים קרובות שמועות מפיו, שהביא 
אתו בבואו לבבל: "כי אתא רב דימי אמר..." (ר׳, למשל, 
במקורות הנ״ל). מסתבר, שיש לזהותו עם ר׳ אבדומה (או 
אבדימי) נחיתה(=יודד־בבלז), הנזכר כמה פעמים בירושלמי 
(שבת פ״ח ה״א [י״א, ע״ב] ! עיר׳ פ״א, ה״ו [י״ט, ע״ב], 
ועוד). רב די׳ נזכר לעתים קרובות בתלמוד בבלי יחד עם 
רבין, שנחשב אף הוא לאחד מה״נחותי"(חול׳ קכ״ד, ע״א). 
יש סבורים, שתפקידו הראשי מטעם ישיבת־פומבדיתא היה 
להביא לישיבה מאמרים מחכמי א״י. — יש עוד אמוראים 
אחרים הנקראים באותו השם, אך הם נזכרים בתלמוד בבלי 
רק לעתים רחוקות, וידיעותינו עליהם מועטות. 

ךימיטרוב,גא)ירגימיכ.יל 1 ביץ׳—מסקזמזגמג . 1 /ג \ 1 

4 7 * * * # * י 

( 1882 , ראדומיר — 1949 , מוסקווה), מנהיג קומו¬ 
ניסטי בולגארי. די׳ היה לפי מקצועו פועל־דפוס, וכבר 
בנעוריו הצטרף לתנועה הסוציאליסטית. עם פילוג המפלגה 
הס״ד הבולגארית ב 1902 נעשה די׳ מראשי האגף השמאלי, 
שהפך ב 1919 למפלגה הקומוניסטית הבולגארית. מ 1913 
עד 1923 היה די׳ ציר הפארלאמנט הבולגארי. בתקופת 
מלחמודהעולם 1 נאסר בגלל תעמולה אנטי־מלתמתית. לאחר 
נפילת ממשלת מפלגת־האיכרים של א. סטאמבוליסקי( 1923 ) 
ניסו הקומוניסטים בהנהגתו של די׳ לערוך הפיכה, אולם 
ניסיון זה נכשל (ע״ע בולגריה, עט׳ 795 ). ב 1925 אירגן די׳ 
את פיצוץ הקאתדראלה בסופיה. אח״כ יצא לגולה ופעל 
מטעם הקומינטרן במוסקווה, וינה וברלין. ב 1933 היה בין 
הנאשמים במשפט הצתת הריכסטאג! הופעתו במשפט היתה 
אמיצה וגאה, והוא זוכה, אולם לא שוחרר אלא בהשתדלות 
הממשלה הסובייטית, שהעניקה לו את אזרחות ברה״מ (אך 
יש רגליים לסברה, שדי׳ ידע מראש על קיום הסכם חשאי 
בין הנאצים ובין הסובייטים, שהנאשמים הקומוניסטיים יזו¬ 
כו). די׳ חזר לרוסיה, פירסם זכרונות ורשימות על המשפט, 
ומ 1935 פעל כמזכיר הקומינטרן עד לביטולו של זה ב 1943 . 
אחרי כיבוש בולגאריה בידי הצבא הסובייטי פעל די׳ במו¬ 
לדתו למען הפיכתה ל״דמוקראטיה עממית״. ב 1946 היה 
לראש הממשלה הקומוניסטית הפולגארית והטיל על הארץ 
משטר־אימים בליווי "משפטי-טיהור" בנוסח מוסקווה. ביאנו- 


אר 1948 כרת די׳ בשם בולגאריה ברית עם טיטו (ע״ע), 
שליטה הקומוניסטי של יוגוסלאוויה, לשם הקמת פדראציה 
באלקאנית, אולם התכנית לא יצאה לפועל בשל התנגדותה 
של מוסקווה. ביוני 1948 , כשחל הקרע בין טיטו לסטאלין, 
לא הצטרף די׳ לטיטו, אך ייתכן שבסתר נהה אחריו, ועכ״פ 
נראה שאיבד את אמונו של סטאלין. כעבור זמן־מה הוזמן 
למוסקווה ושם מת במסיבות מעורפלות. 

; 1938 ,(״הספר החנם״ נגד הנאצים) • 001111 ,') 111-2 ז 00 .ס 
007/67717716713$ ; 1949 < 0683 ' 131 ; 5 . 0 

£031 16 ( 1 ,מ ¥2£50 ג־מס 8£1 .¥\ . 11 ; 1949 , 6 < £1170£ 071111/0 ( 1 / 0 
,. 0 . 0 ; 1952 ♦ £1 , 03.8063 .£ ; 1950 , €1/011331071 .£ 6071 ^ £1470 

- 1711171 ( 411$2€10 ,€ 8716$ , 1477267136 ^ 0 ( 1 : 70736$$ ^ 70713 ({ 1$30£3 ( £616 

3 ז 0 10 ^ 3 מ 0 מח 0 :ד 16 / , 08 ק־דמ^ג/ . 0 . 2 1953 , £671 

. 1953 , 1949 — 1882 3 ־ד 3 מ 08 מג 1 ס*ר. 680 ק מ 

א. אח. 

רימיפזר £11 וד (זזפנןחפסקזחזג!![/), עיר־תעשיה חדשה 
בבולגריה (ע״ע), שהוקמה ב 1947 במסגרת תכנית- 
החומש הראשונה של בולגאריה הקומוניסטית. די׳ יושבת 
על המאריצה, במרכז איזור של מכרות־ליגניט. העיר 
תוכננה כמרכז לאספקת־כוח ולתעשיה כבדה למדינה! הוקמה 
בה תחנת־כוח גדולה, מפעלים לייצור דשנים כימיים, 
צמנט ובטון וכר. די׳ מתפתחת במהירות, וב 1955 כבר נאמדה 
אוכלוסייתה ב 60,000 נפש. 

ךימי^רי ד 11 ;םק 1 י(=הדוני) — מסאסתסג ממקזמגגמג— 
נסיך־גדול של רוסיה ( 1350 — 1389 ). די׳ ירש 
בילדותו את נסיכות מוסקווה מאביו איוואן 11 "האדום". 
בהשתדלות המיטרופוליט והבויאדים של מוסקווה הוענק לו 
מטעם הח׳אן הטאטארי מעמד של נסיך-גדול, ז״א ראש 
נסיכי רוסיה הכפופים ל״אורדת־הזהב". כבד בגיל צעיר נהג 
די׳ את נסיכותו במרץ ובתבונה. ב 1363 כבש את ולאדימיר, 
אבל השאיר את בירתו במוסקווה, שנעשתה עי״כ המרכז 
המדיני של רוסיה! ב 1367 הקיף את הקרמל של מוסקווה 
חומת־אבנים. המצודה החדשה עמדה פעמיים ( 1368 , 1370 ) 
בהצלחה במצור ששם עליה אולגרד (ע״ע) נסיך־ליטא. די׳ 
סיפח שטחים נרחבים של נסיכויות רוסיה הצפונית־מזרחית 
לתחום שלטונה של מוסקווה, וב 1375 אילץ את נסיך טור, 

4 ♦ 

מתחרם של נסיכי־מוסקווה על הראשות בין נסיכי־רוסיה, 
לכרות עמו ברית ולהכיר במרותו. די׳ היה השליט הרוסי 
הראשון שהעז להמרות בגלוי את פי שליטי אורדת־הזהב, 
וכשהתכונן הח׳אן מאמאי לעלות עם חילו על מוסקווה, 
אירגן די׳ נגדו ברית של רוב הנסיכויות הרוסיות ויצא 
לקראתו בראש צבא רוסי מאוחד. הקרב התחולל ב 1380 
בשדה־קוליקובו (ס 8 ס> 111 ^ 7 > 0 על גדות הדון העילי! 
די׳ הצטיין כמצביא וכלוחם אמיץ (הוא עצמו נפצע בקרב) 
וזכה לנצחון מכריע. לפי דברי הכרוניקות מנה הצבא הרוסי 
150,000 איש, וצבא הטאטארים עוד יותר מזה, וכמחצית 
הלוחמים משני הצדדים נהרגו או נפצעו. מספרים אלה 
נראים מוגזמים, אך אין ספק שקרב־קוליקובו היה מן 
המאורעות הצבאיים הגדולים של יה״ב. אולם כבר ב 1382 
חידש הח׳אן טוכטאמיש, יורשו של מאמאי, בשליחותו של 
תימור לבג (ע״ע), את המסע על מוסקווה עם צבא טאטארי 
גדול, כבש את העיר והחריבה. די׳, שנסוג לוולאדימיר, 
נאלץ לחזור ולקבל עליו את חסות אורדת־הזהב. אולם הוא 
שמר על שלטונו בכל תחומי כיבושיו ברוסיה והצליח 
להוריש אותו — יחד עם עמדת הנסיך־הגדול — לבנדבכורו, 






489 


דימיטרי דונ&קוי—דימיטרי הכוזב 


490 


לאחר שביטל את זכויות־הירושה המסרתיות של קרובי 
הנסיך. בזה הניח את היסוד לשלטון־היחיד בשושלת נסיכי- 
מוסקווה. 

למפעלו של די/ וביחוד לנצחונו בקרליקובו ("טבח־ 
מאמאי"), נודע ערך מוסרי רב, שנעשה גורם היסטורי. 

בקרב זה התלכדו נסיכי רוסיה בפעם הראשונה למטרה 

1 

לאומית אחת, ובו הוכח שניתן להכות את הטאטארים! וכן 
עשו אז ראשי הכנסיה הפראווסלאווית יד אחת עם השליטים 
החילוניים של רוסיה. די׳ — שכינויו ניתן לו מנצחונו על 
גדות הדון — נעשה בזכרון העם הרוסי דמות של גיבור 
לאומי ושליט חסיד. 

־ 0 מ 10 ג 8 מ 8 ק 8070 .!/ , 08 ק 3 *ג 0010 >! . 0 

86 *[ 8 ׳ 1 ; 86 , 8 ו 1 >} 0 כןמ 1 ;מ 1 * 36 > 91 .א ; 1872 , 0 ם 85 (|) 2 כך 1 

.>! . 0 ; 1889 , 1 , 08 ץ 0 מ 80 ק 0686 88388 >! 188816 ; 6 ^ץ 

1113^6883x0, 00860711 0 1^13^^680^ 0060818,6, 

- 68 ק 8 00780 ץ*נ 0 מ 8068806 , 08 >! 0 ק 07 ; 1906 

. 1949 , 08 ץ? 868 

א. אח. 

ךימיטרי הכוזב (מחק 1 ח^. 1 ׳ 1 ג 6 >ז< 1 /), שם שניתן לשלושה 
הרפתקנים, שהתנשאו לשלוט ברוסיה בדמותו של 
הנסיך דימיטרי בן איון ז\ 1 האלם (ע״ע) ב״תקופת־המהומה" 
ב 1605 — 1612 . 

הנסיך דימיטרי איוואנוביץ׳ ( 1582 — 1591 ) 

היה בן־זקונל של איוואן האלם מאשתו החמישית מאריה 
לבית נאגי. לאחר מות איוואן ב 1584 הוגלה די/ לפי פקודת 
העוצר בורים (ע״ע) גודונוב, יחד עם אמו ומשפחתה לעיר 
אוגליץ/ ושם נספה בגיל 9 , כנראה — ברציחה. ועדת־חקירה, 
שמונתה ע״י בורים ושבראשה עמד וסילי שויסקי (ע״ע), 
פסקה שהנסיך היה קרבן לתאונה. מבני משפחת נאגי 
ומתושבי אוגליץ , , שטענו טענת רצח, הוצאו אחדים להורג 
ואחרים הוגלו לסיביר. אולם בעם נתפשטה הדעה — שמצאה 
לה מיד ביטוי בכרוניקות —, שבורים אירגן את הרצח, כדי 
לסלק את האחרון לבני שושלת־המלוכה ולפנות את הדרך 
לתפיסת כסא־המלוכה ע״י עצמו. דעה זו יצרה את הרקע 
להופעת הטוענים לזהות עם די׳ — שלפי דבריהם לא נרצח 
אלא נמלט (ר' להלן). ב 1607 , בימי מלכותו של ואסילי 
שויסקי, שהיה מעוניין לבטל טענות אלו, נקבע שדי׳ נרצח, 
והוא אף הוכרז למעונה וקדוש־הכנסיה והובא לקבורת- 
הצארים במוסקווה. — בין ההיסטוריונים יש מקבלים את 
הגירסה, שדי׳ נרצח לפי פקודתו של בורים! על דעה זו 
מבוססת גם הדראמה של פושקין (ע״ע) "בורים גודונוב". 
אולם כמה היסטוריונים חדישים סבורים, שבורים היה חף 
מפשע זה. 

( 1 ) די׳ (הכוזב) 1 , צאר־רוסיה ( 1605 — 1606 ), הופיע 
בפולין ב 1603 . בדבר אישיותו ומוצאו חלוקות דעות ההיס¬ 
טוריונים עד היום, אולם — פרט ליוצאי־דופן — אין מקבלים 
את טענתו (וטענת מצדדיו בשעתו) שהוא היה הנסיך די׳ 
שנמלט! אך לא הוברר, אם היה רמאי־מדעת או אם שוכנע 
ע״י אחרים באמיתת טענתו. לפי הגירסה הרשמית מימי 
הצארים בורים גודונוב וואסילי שויסקי וראשוני בני־ 
רומאנוב, היה די׳ זה הנזיר הצעיר גריגורי או יורי אוטרפיב, 
שנמלט ב 1601 ממג זר במוסקווה לפולין ושם קיבל 'את 
הקאתוליות. די׳ מצא לו תומכים בין שליטי פולין, שראו בו 
כלי־שרת במדיניותם כלפי מוסקווה, וכן בין הישועים רבי- 
ההשפעה בפולין, שקיוו להשליש על־ידיו את הקאתוליות 


במוסקווה. פטרונו העיקרי של די׳ בפולין היה הוויוודה של 
סאנדומיז׳ מנישק, שהשיא לו אחר־כך את בתו' מארינה. 
במוסקמה עצמה נתמך די׳ ע״י חוגי בויארים מיוחסים, 
שהתנגדו לצאר בורים כלנחות־דרגה שמלך, וכן ע״י ההמון, 
שדבק בזכר שושלת־ריוריק. ב 1604 חצה די' את הגבול 
הפולני־רוסי בראש צבא מורכב ממתנדבים והרפתקנים, 
קוזאקים ופליטים פוליטיים ממוסקווה. פעולות־האיבה הת¬ 
נהלו במשך כמה חדשים ללא הכרעה, אולם באביב 1605 , 
לאחר מותו הפתאומי של הצאר בורים, עבר הצבא הרוסי 
לצדו של די׳. הלה נכנם למוסקווה ונתקבל שם בתרועות! 
מאריה, אלמנתו של איוואן האיום ואמו של הנסיך די/ 
שהיתה עוד בחיים, הכירה בו כבבנה. די׳ הוכתר לצאר! 
פיודור 11 , בנו ויורשו של בורים, נרצח יחד עם אמו! את 

אחותו כסניה, בת בורים, אנס די/ ואח״כ כלא אותה במנזר. 

• ¥ ♦ 

בתור צאר גילה די׳ מידה רבה של כשרון ויעילות. הוא 
ניסה להנהיג תיקונים בשיטת המינהל ברוח המערב, להקל 
את מצב האיפדים־הצמיתים, תיכנן ברית המדינות הנוצריות 
של אירופה המזרחית והמרכזית נגד תורכיה, ואף גילה 
סובלנות דתית — דבר שהיה בו מן החידוש ברוסיה. הבויא־ 
רים, ובראשם ואסילי שויסקי, שחששו להגדלת כוח שלטונו, 
החלו להסית את העם נגדו והפריחו את הידיעה שאין הוא 
אלא רמאי, וביחוד עוררו את ההמון נגד הפולנים־הקאתוליים, 
מקורביו של הצאר. כשהגיעה מארינה למוסקווה לעריכת 
כלולותיה עם די׳ בלוויית פמליה של שרים ואנשי־צבא 
פולנים, שהתנהגו בגסות ובבוז כלפי הרוסים — פרצו מהומות, 
שאותן ניצלו הקושרים כדי לרצוח את די׳ כ % שנה לאחר 
המלכתו. — די׳ מופיע ב״בוריס גודונוב" של פושקין (ר׳ 
לעיל), והוא גיבורן של שתי דראמות אדירות (ששתיהן לא 

הושלמו) של פ. שילר ושל פ. הבל. 

י• ** 

( 2 ) די׳ (הכוזב) ח׳ המכונה "הגנב [ז״א הרמאי] 
מטושינו"(ק 80 !!!!)!סממשץז), הופיע ב 1607 בסטארודוב, 
על גבול פולין־רוסיה, וטען שהוא־הוא ( 1 ), שנמלט מן המת¬ 
נקשים בו. גם בדבר זהותו של ( 2 ) לא הושגה ודאות! יש 
סברה שהיה יהודי משומד. מסביב לדי׳ זה נתלקטו קוזאקים 
ואספסוף מדרום־מערב מלכות־רוסיה, וכן כמה אצילים פו¬ 
לנים. באביב 1608 התקדם די׳ בכיוון למוסקווה, חיכה בדרכו 
חטיבת־צבא שנשלחה נגדו ע״י הצאר ואסילי שויסקי, הגיע 
עד לכפר טושינו(מכאן כינויו) שבקרבת הבירה, התבצר בו 
ושם מצור על מוסקווה, שנמשך כ 1 1 / 2 שנה. מאדינה מנישק, 
אלמנתו של ( 1 ), הכירה בו כבבעלה הראשון. די׳ הטיל 
את מרותו על כמה ערים ועל שטחים נרחבים בצפון המדינה. 
מפעולותיו השלטוניות חשוב מינויו של פילארט רומאנוב 
לאפטריארך — הוא פילארט אבי מיכאיל, שהיה לאחר מכן 
הראשון לשושלת־רומאנוב. במלחמת־האזרחים ברוסיה הת¬ 
ערבו קארל מלך־שוודיה ה׳יגמונט 111 מלך־פולין! 
האחרון, ששאף להמליך את בגו על רוסיה, פגה נגד די׳. 
מחנהו של די' בטושינו החל להתפורר, והוא עצמו ניגף ונמלט 
לקאלוגה, אולם חידש משם את ההתקפה על מוסקווה בעזרת 
קוזאקי־הדון, טאטארים ואספסוף מחבל הוולגה התחתית. 
תוך כדי הפעולות הללו נרצח בידי אחד מאנשיו ב 1610 . 

( 3 ) די׳(הכוזב) 111 הופיע ב 1611 באימאנגורוד שעל 
הגבול הרוסי־אסטוני! סבורים, שהוא היה כומר בשם סי- 
דורקה. הוא נתמך ע״י כנופיות קוזאקים־שודדים, שפעלו 
בסביבות מוסקווה, וכן ע״י אזרחי העיר פסקוב, שהכירו נו 


491 


דימיטרי הכוזב—דין, משה 


492 


כבצאר ב 1612 . אחרי זמן־מה נאלץ לברוח מפסקוב, נתפס 

והוצא להורג במוסקווה. 

9. 3 0 16111111808 ג 6 נן 008 08:333111151 , 108 /ז 5 ק^ג • 

0308 ק 3 זג 140070 . 14 ; 1834 — 1831 ,*\— 1 , 6 ; 40383111 ג , 

14x0 681/1 1 .5111 ס; 0 ז 1 < 4 . 8810 ק 6 מ x1:) 161 ? . 0 ; 1864 ,? 11 זז •- 
110£, 1\01>1€ €1 £>., 1878; 14. ?3016111115. 1)013€11 !}( ־ ? £>., 

1904; ?)10011351 80686/1110 16011351 <מק 0 ז X683, ^111, 

1939 2 ; 0. 0,13 •יגי x0808, 08680 80 מ 11 ק x 001111 
0^x81, 1937. 

א. אח. 

ךימי?זריביץ'׳ ךרגוטין - - 116 ק'דמוו 111 !/ 11 מז־ץ? 3 ק 1 / 

ש 81 — ( 1876 — 1917 ), איש־צבא ומנהיג לאומני 
סרבי׳ המכונה "אפים". די׳ היה ראש הקצינים־הקושרים, 
שרצחו ב 1903 את המלך אלכסנדר אוברנוביץ׳ (ע״ע, עט׳ 
636 ) ואת דראגה אשתו והעלו את בית קאראגאורגיביץ׳ על 
כסא־המלוכה. אח״ב היה די׳ מורה באקאדמיה הצבאית המר¬ 
בית• הוא היה חבר האירגון הרשמי־למחצה "הגנת העם", 
שהטיף לסרביה־רבתי ולאיחוד הסלאווים הדרומיים. כשנראה 
אירגון זה בעיני די׳ — הקיצוני והקנאי — פושר מדי, 
יסד ב 1911 את אירגון־המחתרת "איחוד או מוות", שנודע 
בכינויו "היד השחורה"! האירגון החדש היה מורכב בעיקר 
מקצינים ומנועה ותכניתו היתד. — השגת המטרות של 
"הגנת העם" ללא ברירה באמצעים, לרבות דרך הטרור, 
המרידה והמלחמה. האירגון, ודי׳ עצמו, פעלו במלחמת 
הקומיטג׳ים (ע״ע) במקדוניה נגד השלטון התורכי וניהלו 
תעמולה אירדנטיסטית נגד שלטון אוסטרו־הונגאריה בבוס¬ 
ניה והרצגובינה. די׳ אירגן את רצח הארכידוכם פרנץ- 
פרדיננד (ע״ע) בסאראיבו ב 28 ביוני 1914 , המאורע שממנו 
נתלקחה מלחמודהעולם 1 . במשך המלחמה פרצו ניגודים 
חריפים בין די׳ וחסידיו ובין הממשלה הסרבית בראשותו 
של נ. פאשיץ׳, בעיקר בגלל הקו המדיני שיש לנקוט כלפי 
המקדונים ובולגאריה. בדצמבר 1916 נאסרו די׳ ומקורביו 
בסאלוניקי — מושב הממשלה המרבית הגולה — והואשמו 
בבגידה ובאירגון קשר על חייו של יורש־העצר אלכסנדר. 
ביוני 1917 הוצא די׳ להורג. שלטונו של טיטו חזר וטיהר 
את שמו ב 1954 . — די׳ היה אדם נועז, פיקח, בעל מרץ ורב- 

פעלים, אך חסר מעצורים מצפוניים. 

6 ? , 10 ^ 100 § £0 • 1 ^ ; 1927 ,ס! 11€1 >ז, $0 , 1 זס ¥315 \-תס 801 .¥\ 
.; 1928 1€1 ז 0010 6 ? ,. 1 ) 1 ; 1927 , 11€ } 50.101110 16 ) 006$ ז? 

.]/י? ; 1942 , 071 ?#? ץ 6 ז 0 / 4777 ) ? 17711 )? ^ 5/00 י ¥051 \ ..מ 

. 0 1955 ) 111 ? , 0¥10 ס 

א. אח. 

דיימ[/ א 1 ^ת 1 נ י 1 [ — 01011108 ץס 110 :)מ\/ — ( 1593 — 

1645 ), אדמיראל ומדינאי הולאנדי, ממניחי-היסוד 
של השלטון הקולו¬ 
ניאלי ההולאנדי ב¬ 
מזרח הרחוק. בצעי¬ 
רותו קיבל ו״ד הכ¬ 
שרה מסחרית, אולם 
לאחר שנכשל בעס¬ 
קים באמסטרדאם היה 
ליורד־ים וב 1618 הי¬ 
גר להודו. במהרה 
נתעלה ממשרת פקיד 
נמוך למנהל הכללי 
של המסחר הד,ו־ 
לאנדי בדרום־מזרח 
אסיה׳ ואף זכה לתואר 



אנתוני ואז דימן 
י♦ 


אדמירל. ב 1631 חזר להולאנד. ב 1636 נתמנה למושל כללי 
של מושבות הולאנד ותחנות-הסחר שלה באיי הודו המזרחית 
ובמדינות הסמוכות, ותפקיד זה מילא עד יום מותו. בשנות 
שלטונו התרחב מאד הסחר ההולאנדי במזרח הרחוק והביא 
שיגשוג רב להולאנד. ב 1641 כבש ו״ד את מושבות הפורטו¬ 

גזים בצילון ובמאלאיה. ביזמתו חילקו ביניהן הולאנד ופור־ 

•* •• * י 

טוגאל את הסחר בקינמון, ואילו להולאנדים הבטיח ו״ד את 
המונופול בסחר הפילפל. ו״ד פיתח קשרי־מסחר בין הו- 
לאנד ובין הודדסין, סין ויאפאן. ביזמתו ובאידגונו נערכו 
כמה מסעות-תגלית. לפי הוראותיו חקר אבל טסמן את חופי 
אוסטראליה, ובמסע זה גילה את האי, שנקרא תחילה בשם 
א ר ץ ־ ו ״ ד וששמו הוסב אח״כ לטאסמאניה ע״ש מגלהו. — 
ביזמתו של ו״ד חוברה ב 1642 חוקת בטויה, ששימשה כ 200 
שנה בסים לחוק באיי הודו ההולאנדית. 


ךיימ^טט.'[. ש?ןע 1 ן - שזסז־שמשגמ]/ . 0 — ( 1886 , סבז׳ 
[בילורוסיה] — 1937 [?]), עסקן קומוניסטי יהודי. 

די׳ היה בנו י של רוכל בכפרים! למד בישיבת ליובאוויץ׳, 
ובגיל 18 נסמך לרבנות בווילנה ע״י ר׳ חיים עוזר גרודזנסקי 
(ע״ע). בנעוריו סבל מחסור ונתמך ע״י בן־עירו הסופר 
העברי שמואל צ׳רנוביץ ("ספוג"). באותן שנים נספח די׳ 
לכיוון הבולשוויסטי של הס״ד הרוסית וניהל תעמולה נגד 
ה״בונד״. ב 1906 — 1910 נאסר פעמים אחדות, הוגלה לסיביר 
וברח לפאריס. ב 1917 חזר לרוסיה, ובראשית השלטון 
הסובייטי היה לסגנו של סטאלין, ששימש אז קומיסאר 
לענייני הלאומים בממשלתו של לנין! די׳ נעשה מנהל 
הקומיסאריון לעניינים היהודיים. מ 1918 ואילך ערך את 
העתון היידי "דער אמת", שכתיב־שמו הוחלף אח״כ ל״דער 
עמעם". העתון שימש את צרכיה התעמולתיים של המפלגה 
הקומוניסטית, בעיקר נגד הציונים וה״בונד״. ב 1919 היה 
די׳ הקומיסאר לתזונה ולעבודה בממשלת הרפובליקה הסוב¬ 
ייטית ליטא־בילורוסיה, שהתקיימה זמן מועט בלבד. אחרי 
מלחמת־האזרחים, עם קום היבסקציה (ע״ע), עזב די׳ לזמן- 
מה את העניינים היהודיים ומילא תפקידים ממשלתיים שונים 
בפנים־רוסיה! בין השאר חיה קומיסאר לענייגי־חינוך 
בתורכסטאן וראש המינהל לחינוך פוליטי באוקראינה. 
לפעילות בענייני היהודים הוחזר בתחילת ההתיישבות 


היהודית בבירוביג׳ן (ע״ע), שבה מילא תפקיד בולט. די׳ 
הוצא להורג, כפי הנראה ב 1937 , בזמן ה״טיהור" שערך 
סטאלין בבולשוויקים הוותיקים. שמו של די' איננו נזכר 
עוד במהדורה החדשה של "האנציקלופדיה הסובייטית 
הגדולה". 


דין, משה (נו׳ 1915 , דגניה), איש־צבא ישראלי. דין הוא 
בנו של שמואל דין, ממייסדיה של דגניה (ע״ע), 

ואח״כ של נהלל (ע״ע). משה דין התחנך בנהלל ומנעוריו 
השתייך לאירגון ה״הגנה״. בתקופת המאורעות של 1936 — 
1939 התגייס תחילה לנוטרות, פעל יחד עם יחידת-צבא 
בריטית בעמק-יזרעאל, והתמנה לדרגה של סארג׳נט. במשך 
המאורעות הצטרף ל״נודדת", כוח־המחץ הנייד הראשון של 
ה״הגנה"! שם נפגש עם וינגיט (ע״ע) ולקח חלק בפעולות 
שביצע מפקד זה. ב 1940 נאסר דין עם מרבית החניכים 
והמדריכים בקורם אילגאלי למפקדי ה״הגנה" ונכלא עם 
חבריו ע״י השלטונות הבריטיים בבית־הסוהר של עכו למשך 
שנתיים. עם שיחרורו ב 1941 הצטרף מיד ליחידות הראשונות 
של הפלמ״ח, אשר הוקמו באותה העת. ב 1941 מילאה 



493 


דין, משה — דינגלר, הוגו 


494 


קבוצתו תפקידים של סיור ושל משמרת קדמית לצבאות 
בעלות־הברית שפלשו לסוריה של וישי. דין נפצע בקרב 
ואיבד עין אחת. אחר החלמתו ושיחרורו מן השירות הבריטי 
חזר לנהלל לעבודה חקלאית. 

בימי המאבק בין הישוב ובין השלטון הבריטי ב 1947 
גויס דין מחדש לשירות הפעיל ב״הגנה" ועשה במיוחד 
לחיול ולאימון מוגבר של בני־המושבים. במלחמת־הקוממיות 
שימש במאי 1948 כאחד המפקדים בגיזרת דגניה. כשאורגנה 
בימי ההפוגה הראשונה החטיבה המשוריינת הראשונה של 
צה״ל, נתמנה דין למפקד של גדוד־קומאנדו ממוכן. בראש 
יחידה זו נטל חלק במבצע "דני" וכבש את לוד. אחר־כך 
הועבר הגדוד לחזית הדרום והשתתף בפעולות נגד הצבא 
המצרי. בראשית 1949 התמנה דין למפקד חטיבת "עציוני" 
בירושלים בדרגת סגן־אלוף וניהל את הקרבות האחרונים 
בסביבת העיר. ב 1950 התמנה לאלוף פיקוד הדרום: ב 1951 
עמד בראש פיקוד הצפון. ב 1952 התמנה לראש אגף המטה 
הכללי במטכ״ל, ומ 1953 עד ראשית 1958 היה דמטכ״ל. 
בתפקידו זה הקדיש מאמץ מיוחד להגברת יכולת התימרון 
של הצבא: בין השאר פיתח בשקידה רבה את חיל־הצנחנים, 
גיסות־השריון וחיל־האויר. דין עמד בראש צה״ל בתקופה 
של פעילות מוגברת: מיבצעי־התגמול ב 1954 — 1956 
ומערכת־סיני בסתו 1956 , שהוציאה לו שם בעולם. 

יש. ב. 

ך י ^ 12 ( 0111120 £2011112115 021115 או 1221 זז ¥2 \), כלב־בר 

אוסטראלי, היונק העילאי היחיד שנמצא ביבשת 
זו לפני בוא המהגרים האירופיים: אינו נמצא בטאסמאניה 
ובניו־זילנד, אע״פ שעולם־החי של האיים האלה דומה בדרך- 
כלל לזה של אוסטראליה. גדלו של הדי׳ בין התן והזאב: 
רגליו ארוכות ביחס. צבעו חום־אדמדם עד צהבהב, פסים 
לבנים עוברים בחלק גופו התחתון, בקצה זנבו וברגליו 
(תמונה: ע״ע אוסטרליה, עמ׳ 1006 ). — הדי׳ הוא בע״ח 
לילי, החי במישורים וביערות הפתוחים. ההמלטה נעשית 
במאורה בקרקע או במחילות בתוך סלעים או בתוך עצים: 
מספר הגורים 4 — 8 . 

הדי׳ נוהג לצאת לטרף יחידי או בזוגות, ולעתים רחוקות 
בחבורות של 5 — 6 : הוא מתנפל על קנגורו, חיות־כים אחרות, 
עדרי-צאן וכו׳ ונעשה סכנה חמורה למשק הכבשים והעופות. 
כנגד זה הוא גם מועיל לחקלאות כמשמיד הארנב, שהפך 
למכת־מדינה באוסטראליה (ע״ע ארנבת, עמ׳ 1002/3 ). 

בבוא האירופיים לאוסטראליה היה הדי׳ חית־בר: אחר-כך 
נוצרו בני־כלאיים של הדי׳ וכלבי־בית שהובאו מאירופה. 
האוסטראלים מבייתים די" צעירים, שמשמשים להם אח״כ 
לעזר בציד בע״ח: אופוסום, לטאות, נחשים וכו׳. 

בבעיות מוצאו ושייכותו הזואולוגית של הדי׳ רבו 
חילוקי-הדעות. היו שטענו, שהדי׳ הוא בע״ח מקומי, 
אחד מהיונקים הקדמונים של אוסטראליה, ואולי אף אחד 
מאבות כלב־הבית: אחרים סברו, שהוא כלנדבר או כלב־בית, 
שנדד לבדו או כבךלוויתו של האדם הקדמון והגיע לאוס־ 

טראליה בדרך היבשתית, שחיברה לפנים את גינאה החדשה 

* • • 

עם אוסטראליה, או בדרך הים, או הובא מאסיה'ע״י נוסעים 
הולאנדיים או מאלאיים. היום נראה הדבר, שהדי׳ בע״ח 
ותיק באוסטראליה, מאחר שמאובנים של די׳ נמצאו יחד 

עם עצמות של חיות-כיס ענקיות מן הפליסטוקן: מסתבר 

י 1 • • •• ■ 

שהוא בא לשם בעבר הרחוק יחד עם האדם הקדמון דרך 


הים, ושאח״ב נתרופף הקשר בינו ובין האדם, והוא הפך 
לפרא. מבחינת זהותו הזואולוגית הדי׳ מוכר כמין 
של כלב מהסוג 02015 , קרוב ביותר לזאב הצפוני מבחינת 
מבנה הגולגולת וקרוב לאבות הזאב מבחינת מבנה שיניו. 
אין בו סימני קירבה לתן: הוא שקט, אינו צורח ומיילל 
כסימן להתחלת הציד, והפרשותיו חסרות ריחות מזיקים. 

. 1923 111 * 501 / 0 ) 711 ' , 101105 .׳\\ .? 

מ. ט. 

ךייננלר/ ד 1 וג 1 — ז 10216 ס 101020 — ( 1881 — 1954 ), פילו¬ 

סוף גרמני, די׳ היה פרופסור באוניברסיטת מינכן 

ובביה״ס הטכני הגבוה בדארמשטאט. הוא עסק בעיקר 
בבעיית ביסוסם של מדעי־הטבע והמאתמאטיקח מבחינת 
תורת־ההכרה ותרם 
תרומה מקורית למח¬ 
קר זה כמתנגד חריף 
ועקשני ליסודות הפי¬ 
סיקה החדישה. די׳ 
טען נגדה, שהיא חס¬ 
רה בטחון מתודי וחד- 
משמעות. הוא דחה 
את התפיסה הרווחת, 
שלשם ביטוי הנית¬ 
נים הניסויים רשאי 
הפיסיקן לבחור לו 
את חפורמאליזם המא־ 
תמאטי הנוח לו ביו¬ 
תר, למשל את הגאו־ 

. . הו-ג 1 רינגלר 

מטריה הלא־אוקלי־ 

דית. די׳ הטעים את ההבדל היסודי שבין צורות נוחות 
לחשבון ובין צורות בעלות תוקף ישותי. משמעות .ישותית 
מייחס די׳ לגאומטריה ולמכאניקה הקלאסית בלבד, ואילו 
הגאומטריה הלא-אוקלידית והמכאניקה הלא־ניוטונית חס¬ 
רות בעיניו משמעות זו: לפיכך אין הוא רואה בשימוש 
בגאומטריה הלא-אוקלידית בפיסיקה אלא "אונטוליגיזאציה 
של צורות". 

את טענתו זו מבסס די׳ מבחינה מעשית ע״י הטעמת 
הקשר ההכרחי שבין תוצאות המדידה ובין הכנת מכשירי־ 
המדידה. המכשירים הפיסיקאליים שאנו בונים הם מימושים 
מלאכותיים של הגאומטריה האוקלידית, ולפיכך שקועה 
הגאומטריה האוקלידית מראש במכשירים הפיסיקאליים. 
מכאן יוצא, לפי די׳, שהאופי האוקלידי של החלל קבוע 
לפני כל ניסוי, ושום מסקנה ניסויית אינה יכולה להוכיח 
את האי־אוקלידיות של החלל, כי הניסוי מתבצע בעזרת 
מכשירים אוקלידיים ("נקודת־מבט אופראטיווית"). 

מבחינה עיונית דורש די׳ לשם הכרעה בדבר הגאומטריה 
והמכאניקה הזכאיות לתבוע לעצמן תוקף ממשי — ניתוח 
מבחינת תורת־ההכרה של המהות של הניסוי, ניתוח הקודם 
בהכרח לכל ניסוי והמהווה "מדע־ראשית", המבסס את האכס¬ 
יומות העליונות של המחקר. לפי די׳ מראה מדע-ראשית זה, 
שהתוקף הכללי של האכסיומות יסודו ברצוננו למלא את 
כל התנאים הדרושים לשם השגת מדע בטוח, הדורש מושגים 
חד-משמעותיים. מושגים מדוייקים כאלה ניתנים לנו רק 
בבחינת "אידיאות" (למשל: האידיאה של הנקודה הטהו¬ 
רה) — יצירות חפשיות שלנו, שאינן שאולות מן הממשות. 




495 


דינגלר, הוגו—דינואה, ז׳ן 


496 


: אידיאות אלו משמשות יסוד לארבעה ״מדעים אידיאליים״ 
אריתמטיקה, אנאליזה, גאומטריה, קינמאטיקה (מכאניקה), 
שאינם מכילים אלא משפטים מובנים מאליהם. את המדעים 
האלה אנו מניחים ביסודה של הממשות, וע״י תהליך של 
מיצוי אנו מתאימים את זו יותר ויותר ליצירות אידיאליות- 
חפשיות שלגו. אנו חפשיים בהנחת החוקים הפיסיקאליים 
ובוחרים מלכתחילה ע״י הסכם בבסיס ח־חד־משמעותי והפשוט 
ביותר, שעליו אנו ממשיכים לבנות, בהוסיפנו על ההנחות 
הראשונות ובהשלימנו אותן במידת הצורך. את "האידיאות" 
אנו ממחישים ע״י יצירה מלאכותית של עצמים ממשיים 
המגשימים את המדע האידיאלי. דוגמה לכך הם מכשירי- 

המדידה הפיסיקאליים האוקלידיים שלנו. 
בתפיסתו, שהאכסיומות היסודיות של הגא 1 מטריה והפי¬ 
סיקה קבועות אפריורי (ע״ע) לפני כל ניסיון, קרוב די׳ 
לקאנט, והוא מוציא מכאן מסקנות דומות לתורתו של קאנט 
על הדבר־כשהוא־לעצמו (ע״ע). התוקף הממשי, שאותו גזר 
מתוך דרישת החד-משמעות, הוא תוקף בתוך המדע, 
ולא נאמר בו שום דבר על העולם שמחוץ למסגרת המדע. 
,(035 די׳ קורא לו ״עולם שלא חלו בו ידיים״( 16 ־ 1 ו 111 ז 6 נ 1 מס 
והוא מתאים לדבר-כשהוא-לעצמו. אסור לערבב עולם זה 
בתמונת־העולם של מדעי-הטבע? הוא אירצלנאלי, ודי׳ מדגיש 
שאפשר להוכיח הוכחה מדעית שאיראצלנאלי כזה קיים. 
065317!(161 האדם שרוי ב״כוליות-הדברים" (- 06260 ־ 
16 ) 51:30 ) אי־ראצלנאלית. הרוצה להיות מאושר, חייב לחיות 
בשלום עם "כוליות־הדברים", שהיא תופסת במשנתו של די׳ 
את המקום שאלוהים תופס בדתות. — די׳ רואה את האפ¬ 
שרות היחידה לביסוסה של תורת־מידות ראציונאלית בבחירת 
תכלית עליונה אחת, שממנה נגזרים תפקידיו של האדם 

וההערכה המוסרית של כל הדברים. 
בחיבוריו טיפל די/ בין השאר, גם ביהדות, ואף כתב 
עליה ספר מיוחד. כשהוא משווה את היהדות עם היוונות 
הוא עומד על "העצמה של חוויית־אלוהים אצל היהודים ועל 
זכות־הקדימה של המוסרי אצלם, דבר שאין כדוגמתו אצל 

שום אומה אחרת". 

016 01 מספריו של די׳: ס 110$ תוך 111 :זב 5 ' 1 . 1 ) ח 6 § 313 >תס־ 
[)111(..', 1913; 016 101111.115611111111 ־ 1 '-) 7 \ £1116 . 1611 ) 11 ן . 1 ) ־ [; 
25(0501160 £61121011 111111 1#1$561150113£1, 1919; 01(11111' 
13§60 <161 1 ת 10£6 ו£־נ 6 מז 86 11156116 ־ 15.1 ;( 1919,1921 ) 5110 ־( ב 1 י 

211156111 , 1 ו 61 ח־ 11 ־! 6 ק 10 035 ; 1921 , £6131011:315111601-16 ־ 
^6560 11. 561116 065011161116 (1928); 061 211530111160- 
1)1060 . 1 ) 60 § 313 ) 00 ז 0 016 ; 1931 2 ,:) 15561150113£ ז \\ . 3 > 11011 ־ - 
0161:11100115160 . 11 81006 1111 1 ־ 1611 ) 130 [ 035 ; 1933 , 16 ־ 
216165, 1935; £61111)0011 11. 6X310160 !'01¥155611 ) 1311160131 ) 1 ־ ' 
50113£1, 1944; 035 0611113 ¥5 [)1100316 ) 1113 . 11 . 11 1 ־ 1611 ( 01 ־ 
(013051113161: 065^)13 ) 0361110 . 3 ) 155 ־ 31 ) 0100 ;( 1948 , 30116 ־ . 
?1161101160 ־ 11 ' ז \\ . 3 > 6111 £ 1 .' 6 ־ 1 ^ ־ 2 16 016 ;( 1949 ) 116 ־ 1 (:[ 111050 ־ , 
1955. 

1132^, 21 ! ! ש. ה. ברגמן, מבוא לתורת ההכרה, ת״ש 

11. 0.'1 3611*71(7 (1(5 3011771 \;10/1(7(15 (.4111). 8. ?81105, 

1928); ?. 50116616, 11. 0.'1 (7/111 1933 , 71% ) 51/51 1 ) 1 /) 7/111 ) 10 ס ( 

14. 1¥011 1 1 ) 7 ) 710/1 ) 5 ^ 111111 ) 0 15 ) 0 י £־ 501 נ x1 11 . 0 , 1934; 

4 (. ( 61 701111 ) 0 ) 11 . 1 ) . 11 ") 11111050/7111 ) 11 ) 1110115 ) 51 ״ 0:1 , 1 ) 2 ־ - 
(1577111! (20115081 41 ; ( 4411/2 808335 ־ 01 ? . £181108 .£ .־ . 

301 £ 71171 £ 1471 % )< 11 < 17 ) 0 . 11 }!; 11 ) 711 ) 311 ־ . 2 7 ) 11711 ) 3 0/1 ■ 11 ,־ 

. 1955/56 ,( 47 , 33151114103 .א) 

ש. ה. ב. 


דינה, בתו של יעקב אבינו, שנולדה לו מלאה אשתו אחר 
בנה הששי(ברא׳ ל, כא). בתורה נשתמר סיפור אחד 
מחייה (שם לד) — שבזמן שהותה של משפחת יעקב בסבי¬ 

בות העיר שכם נאנסה די׳ ע״י "שכם בן חמור החוי נשיא 

* 

הארץ", ובני יעקב, שמעון ולוי, גאלו את כבוד אחותם בערי¬ 
כת טבח בכל הגברים בעיר וש 1 ד נשיהם וטפם וכל רכושם. 

מסיפור התורה משתקפות הערכות מנוגדות למעשה הנק¬ 
מה של שמעון ולד. מצד אחד מובעת בו התנגדותו החריפה 
של יעקב למעשה בניו(שם שם, ל), התנגדות שאמנם אינה 
מנומקת לכתחילה מבחינה מוסרית אלא רק מתוך חשש 
לתוצאות, אלא שיעקב חוזר על הבעת שאט־נפשו אפילו 
בשעת מיתתו, גם לאחר שחששות אלה לא נתאמתו (שם 
מט, ה—ז). אבל מצד שגי מעורר הסיום הנמרץ של הסיפור 
("הכזונה יעשה את אחותנומ" [שם לה לא]) אח הקורא 
להבנת מעשה הנקמה, ואפילו להזדהות עמו. הערכות מנוג¬ 
דות אלו מוצאות את ביטויין גס במסורת המאוחרת (יהודית 
ט, ב—ד! ב״ר פ'ז ילק״ש קל״ד), וכן בשירה ובספרות 
הפובליציסטית של זמננו (ר׳ למשל, ש. טשדגיחובסקי, 
"פרשת דינה" [בקובץ "ראי אדמה"], ת״ש; י. ליבוביץ, "לאחר 
קיביה״ [בקובץ ״תורה ומצוות בזמן הזה״, ע׳ 171 ], תשי״ד). 

מעשה די׳ מעורר את המחשבה גם על הגרעין ההיסטורי 
הגנוז בו. שמעון ולוי הם שני השבטים שלא זבו בימי 
יהושע לנחלה משלהם וגם אינם נזכרים בשירת דבורה, 
ואילו דווקא במעשה די׳ שמתקופת האבות הם נחשבים ללו¬ 
חמים ולכובשים. השערה רווחת היא, שסיפור די׳ נשתייר 
ממסורת היסטורית קדומה — שבבר נשכחה ממנו —, שלפיד. 
חלה ראשית כיבוש הארץ כבר בימי האבות ושחלק מן העם 
כבר נאחז בארץ בתקופה זו (והשו׳ דברי יעקב: ברא׳ 
מה, כב). ההשערה על קיומה של מסורת זו, ואולי גם על 
נאמנותה ההיסטורית, מתחזקת ע״י העובדה, שבבל פרשי 3 ת 
הכיבוש שבמקרא — מס׳ יהושע ועד ס׳ שמואל — לא 
נשתמר כל זכר מכיבוש ארץ שומרון, שמרכזה שכם, 
ושלפי הסיפור המקראי באו שמה בני ישראל בימי יהושע 
כמי שבא אל נחלתו(יהו׳ ח, ל ואילך). 

המקרא אינו מספד כלום על חייה של די׳ אחד המעשה 
ולא על משפחות שהתייחסו עליה, אע״פ שהוא מונה אותה 
בין יורדי-מצרים (ברא׳ מו, טו). האגדה המדרשית משלימה 
את החסר בדרבים שונות. לפי אגדה אחת נישאה די׳ לשמעון 
דלדה לו את "שאול בן הכנענית" (ב״ר שם [השר ברא׳ 
מו, י])? לפי אגדה אחרת נישאה לאיוב (שם שם). לפי 
סיפור אחר הרתה לשכם, ונולדה ממנה אסנת, אשתו של 
יוסף ואמם של אפרים ומנשה (ילק״ש שם> אגדה זו שימשה 
מקור לשירו הנ״ל של ש. טשרניחובסקי). 

הדרשנים בישראל הרבו לנצל את סיפור די׳ באסמכתא 
להשקפה, שאין ראוי לאשה להיות רגילה לצאת מן הבית 
(ר׳ בייחוד תנח׳ וישלח). 
וע״ע יעקב? שכם. 

ש. ייבין, (מערכות, כ״ו-כ״ז, 60 , 62 ), תש״ה! ב. מייזלר, 
(ידיעות החברה לחקירת א״י ועתיקותיה, 84 ), תש״ין 

1771 1171611 ) 7171 6 071 $? ¥6 1671 { 161111 £ 6 ) 137 16 ( 1 .ד 

. 1928 , 10 , 1171% ( £61 1171611 ) ^ $6116 £6 771 61 71$6 771111 167 ) 111771671 ) 11 

יע. ל. 

דינואה, דן — 01111015 המכונה "הממזר מא 1 ר" 

לאן״ [" 16305 ־ 01 '!) !)־ 83131 16 ״], ( 41403 — 1468 ), 

מצביא ומדינאי צרפתי. די׳ היה בנרשמחוץ־לנישואין(מכאן 







497 דינואדז, ז׳ן 

כינויו) של לואי לבית־אורלאן, ענף מבית־המלוכה הצרפתי. 
מ 1421 שירת בצבאו של הדופן שארל — לאחר מכן המלך 
שארל 1 ד\. לדי׳ היה חלק מרכזי במאורעות הצבאיים 
בתקופה האחרונה של מלחמת מאת־השנים, שהביאו לשיחרור 
אדמת צרפת מן הכיבוש האנגלי. ב 1428 — 1429 הגן על 
אורלאן הנצורה, ולאחר שהגיעה ז׳ן ד׳ארק (ע״ע) לעיר — 
פעל יחד אתה והיה אחד מחסידיה ותומכיה עד לנפילתה 
בשבי. די׳ הוסיף להכות באנגלים גם אחרי מותה של הבתולה 
מאורלאן, ואחרי שורה של נצחונות שיחרר את פאריס 
ב 1436 . ב 1439 נתמנה ע״י המלך לראזן מדי׳. כשניסה 
שארל 1 ך\ להגביל את כוחה של האצולה הפאודאלית, 
השתתף די׳ בקשר ה״פראגרי" נגד המלך, אולם אחרי כשלון 
המרד התפייס עם המלך, חזר לשירותו והמשיך בפעולות 
הצבאיות נגד האנגלים. בשנות 1449 — 1451 החזיר לשלטונו 
של מלך-צרפת את נורמאנדיה ואת גיין. — די׳ השתתף באופן 
פעיל גם במדיניות החוץ והפנים, ובין השאר ניהל מטעם 
המלך את המו״מ על שביתת־נשק עם האנגלים ועל הסכמים 
עם בורגונדיה, עם סאוויה ועם האפיפיורות. שארל 1 ד\ 
העניק לו הכנסות, נכסים ותארי-כבוד רבים. — ב 1461 , עם 
עליית לואי ^ x על כסא־המלכות, הורחק די׳ — יחד עם 
שאד יועציו של שארל 11 ׳\ — מעמדות־המפתח של השלטון. 
לפיכך חזר והשתתף בקשר של הפאודאלים נגד המלוכה, 
אולם לאחר ששני הצדדים השלימו ביניהם — במידה רבה 
הודות לפעילותו הדיפלומאטית של די׳ — מיהר גם זה 
האחרון להשלים עם המלך. בשנות־חייו האחרונות הוחזרו 
לדי׳ מקומו והשפעתו במועצת־המלך, ואף הוענקו לו זכויות 
פאודאליות נוספות. 

. 1943 , 171$ ) 0716 ' 3 116473 ) 8 16 ,. 0 .^ 1 

י. ב. ס. 

ךינואיה דה סגיונזק, אנדרה — 30 > ־ 1 ^ 011110 

86800230 — (נו , 1884 ), צייר, רשם ופתדדחרט 
צרפתי. די׳ הוא בעל סיגנון ציורי עצמאי ומקורי. בציורי 
הנוף והדומם שלו בולטת הבעה חזקה, המושגת ע״י שימוש 
במימשח עבה ובצבעים חמים, ואפילו לוהטים. הדאליזם של 
611£5 ז\נ 81 1,65 (״השתיינים״), 1910 , ושל - 30 ? 16 ) 3105 ? 1.65 
£31516 (״מיני־מאפה״)׳ 1913 , רחוק מן הזרמים הקיצוניים 
באמנות של זמנו, אולם ב״ונוס ממדיצ׳י״ ( 1912 ) ניכרת 
השפעה קוביסטית קלה. בציוריו המאוחרים יותר של די׳ 
ניכרת ביהוד השפעתו של ס זן (ע״ע). רישומיו של די׳ 
מצטיינים בעדינותם. הוא צייר גם תפאורות ותלבושות 
בשביל התיאטרון, הכין תחריטים על נושאים של ספורט 
וריקודים, וכן אילוסטראציות רבות לספרים. בשנים 1919 — 
1924 צייר סדרת תמונות־עירום, ואח״ב את הסידרה "הנוף 
בפרובאנס״ — מיטב יצירתו, שבגללה זכה לפירסום רב. — 
הביקורת האמנותית מדמה את אמנותו של די׳ לזו של דומיה 
(ע״ע) ושל קורו (ע״ע). 

; 1941 2 ,. 5 . 4 . 0 . 4 ,*סרתג! .? ; 1928 ,. 5 ./> . 0 , 01100116 .[ 

. 1951 ,. 5 . 3 .( 1 —נ 110£6 . 0 

דיג 1 ב, צבי היך# ( 1832 , סלוצק [בילורוסיה] — 1877 , 

לונדון), "המגיד מסלוצק", דרשן ומטיף! המגיד 
הראשון ברוסיה שדרש ביידית עממית ולא בלשון התורנית 
של המגידים המסרתיים. די׳ נחשב בזמנו ל״דרשן־ההשכלה"! 
הוא הטיף לשילוב של תורה והשכלה, הוכיח את בני־עמו על 
התרחקותם ממלאכת־כפיים והדגיש את ההכרח בתיקון החינוך 


דינוסאורים 498 

(כלומר: ביטול ה״חדר" ולימוד בבת״ס ממשלתיים). די׳ נת¬ 
פרסם בישרו האישי! בדבריו בציבור לא נשא פנים, אף לא 
פני המשכילים, שראה עצמו קרוב להם. עמדתו זו ובי י קרתו 
על מנהיגי הדור הישן עוררו עליו את התנגדותם של חוגים 
רחבים, וביחוד את רגזם של החרדים, ובמקומות רבים נסגרו 
בפניו שערי בית־המדרש. זמן־מה פעל די׳ ברחבי רוסיה 
מטעם "חברת מרבי-השכלה בישראל". סופרי ההשכלה (ביני¬ 
הם יל״ג) תמכו בו והחליפו עמו מכתבים. הרדיפות המת¬ 
מידות של מתנגדיו אילצוהו לעזוב את רוסיה. ב 1874 עבר 
ללונדון, ושם המשיך בתפקידו כמטיף בקהילת יוצאי רוסיה־ 
פולין "עין יעקב". בלונדון יסד בי״ס עברי והתקרב לחוגי 
החרדים. — דרוש אחד של די׳ בשם "כבוד מלכים" נדפס 
ב 1869 . 

י. רוזנטאהל, תולדות חברת מרבי השכלה בישראל בארץ 

רוסיא משנת תרנ״ד-תרמ״ו, א', 69/70 , ג׳, 207/8 , 1885 ! 

י. ל. גורדון, אגרות יל״ג, סי׳ 60 , 62 ׳ 77 , 79 , 97 , 98 , 101 ■ 

111 , 1894 ! י. ה. ליפשיץ, זכרון יעקב, ב׳, 64-62 , 194 , 

1927 ! ש. י. ה. גליקסברג, הדרשה בישראל, עט׳ תכ״ז, ת״ש; 

, 1 ) 171 ) $011714 671361$ 8 1 ) 30 ) 7 <£ 6 13 1 ) 81131011160 , 26111111 

-$^ 1371471 ^ 4414 . 3 . 1 ( 06$0 , 1/1 ) 11 )}! 1$ ) 13 י 461$1 ן .{ ; 1891 , 63 

. 1919 , 174 , 1713 ) 1314$$1 171 143671 / . 3 1471167 €466£1471% ?! 

י. הו. 

דינוסאוו־ים ( 13 ז 105311 ! 1 ם, מיוף ; 6 ז״ 88 , איום, 

לטאה: "לטאי-אימים"), שתי סדרות של זוחלים 
(ע״ע) קדמונים׳ הידועים לגו ממאובנים מן הטריאס, היורה 
והקרטיקון! הם הטביעו את חותמם בעולם־החי בתקופות 
הללי ונעלמו כליל לפני התחלת הקנוזואיקון. לקבוצת הדי" 
השתייכו בע״ח קטנים וגדולים — מגודל של חתול עד 
לממדים שאליהם לא הגיעה שום חית-יבשה אחרת בתולדות 
החיים: יצורים שאורך גופם היה כמעט 30 מ׳ ומשקלם — 
אולי — 40 טונות. את שם הקבוצה כולה טבע ר. אואן(ע״ע) 
ב 1842 בגלל ענקים אלה. 

עצמותיהם של הדי" היו, כנראה, בחלקן חלולות. מיצוקי 
כפות־רגליהם הענקיות, שנמצאו בשכבות אבן־חול או אבן- 
טין במקומות שוגים, ניכר שהיו לרגליהם 3 אצבעות קדמיות 
ואצבע אחת אחורית (ציור 1 ). בשני הסימנים הללו דומים 
הדי" לעופות. נמצאו גם ביצים של כמה סוגים, ומכאן 
שלפחות חלק מהם היו מטילי־ביצים. ידועים גם רישומי 
עורם המכוסה קשקשים. רוב הדי", ובכללם כל הטיפוסים 
הקדמונים שבהם, היו הולכים על שתיים, ובהתאם לכך היו 
רגליהם האחוריות גדולות וחזקות בהרבה מן הקדמיות! 
במצב־עמידה יכולה היתה החיה להסתייע גם בזנבה החזק. 
הגפיים הקדמיות שימשו כידיים לתפיסת הטרף (בטורפים) 
או להרכנת ענפי-עצים ועקירת שיחים (באוכלי-עשב). בין 
הטיפוסים המאוחרים נמצאו שחזרו להיות הולכי-על-ארבע.— 
הדי״ היו קטני־מוח ביותר! למשל: $<ןס: 3 ז 106 ז 1 / בן כ 10 
טונות, היה בעל מוח שמשקלו לא הגיע ל 1 ק״ג, ז״א לפחות 
מ 0.01% ממשקל־גופו! 11$ ־ 6£053111 :$ הגיע לאורך של 5 מ׳, 
ומשקל מוחו לא היה אלא 75 ג׳. לעומת זה היה חוט־השדרה 
בדי" מורחב באיזור העצה ויוצר שם מעין "מוח־עצה" משני 

ץ •• ■ן ״ * י ♦ 

להסדרת פעולתן של הגפיים האחוריות. 

קבוצת הדי" היתד. מרובת מינים ורבת־גונים מבחינת 
הטיפוסים ואורח־החיים: מהם קלי־תנועה ודקי־גו ומהם 
מסורבלים וכבדי־תנועה! מהם בעלי־שריון ומהם חשופי- 
עור! מהם בעלי קרניים או ציפרניים או שיניים חזקות 







499 


דינוסאורים 


500 



ציור 1 . עקבות רינוסאורים בטי! מאובן (בט 3 םאם! 

וגדולות — וכנגדם מחוסרי כלי התקפה ומגן; טורפים 
ואוכלי-עשב. ראשוני הדי״ היו שוכני־יבשה מובהקים! טי¬ 
פוסים מאוחרים יותר הפכו בחלקם לשוכני גדות, ליד חופי 
ימות וימים, ואחדים היו טובלים בביצות, אולם לא חלה בהם 
הסתגלות לחיי־מים ממש. 

מבחינה סיסטמתית מצטרפים כל הדי" לתת־מחלקה מיו¬ 
חדת של הזוחלים — 13 > 51 ג 013£ , שסימנה המובהק: גולגולת 
מפורצת ע״י 2 פתחי־רקה, וביניהם 2 קשתות־עול (לעומת 
שאר הזוחלים, שהם חסרי פתח־רקה או בעלי פתח-רקה אחד 
בלבד). תת־מחלקה זו כללה 2 סדרות: ( 1 ) 831111501113 — 
״בעלי אגדירכיים של לטאים״, קרובים לתנינים! ( 2 ) -ש ס 
111111501113 ! — "בעלי אגן־ירכיים של ציפרים", קרובים 
לעופות. ב( 1 ) האגן הוא.תלת־קרני, ב( 2 ) — ארבע-קרני: 
בשניהם המכתש מוקף 3 עצמות — עצם־הכסל למעלה, 
עצם־החיק למטה קדימה, עצם השת למטה אחורה! אלא 
שב( 2 ) עצבדהחיק נוטה אחורנית במקביל לעצם־השת (כמו 
בעופות), ולחיזוק המבנה ולהרמת הקרביים התפתחה עצם 
נוספת, המכוונת קדימה בבסיס־החיק והמשווה לאגן את 
הצורה הארבע-קרנית. ב( 1 ) השיניים קבועות בשפת 
הלסת כולה, ובסוגים מסויימים חסרות השיניים האחוריות! 
ב( 2 ) נעלמו השיניים הקדמיות, ובמקומן הופיע כעין מקור 
קרני, המסתייע בעצם בולטת של הלסת התחתונה — העצם 
הקדם־שינית. 

מוצאם של הדי", כנראה, מבני סידרת 1011£13 ) 11600 ז, 
טורפים הולכי־על-שתים, שגולגלתם בעלת 2 פתחי־רקה 
שייכת לטיפוס דיאפסידי פרימיטיווי יותר. מן הדי" האמי¬ 
תיים הופיעו ה 8301-1501113 ( 1 ) תחילה, וה 111501113 :! 11 !ז 0 ( 2 ) 


אחריהם. סידרת ( 1 ) כוללת 2 סידרות־משנה: ( 1 א) - 830 
13 >סקס 0 — צמחונים, ( 1 ב) 3 !:> 0 ק 711000 — טורפים. ( 1 א) 
ידועים מן הטריאס העליון ואילך! בקבוצה זו נכללים טיפו¬ 
סים ענקיים, שעלו בממדים ובמשקל על כל בעה״ח היבש¬ 
תיים לפניהם ואחריהם. די״ אלה חזרו להליכה־על־ארבע! 
כובד גופם העצום חיב פיתוח גם של הרגליים הקדמיות 
לאיזון בשעת ההליכה. אולם ברובם נשארו הרגליים האחו¬ 
ריות גדולות, עבות וחזקות מן הקדמיות! יוצא מכלל זה 
ה 80301110530005 הענקי (מן היורה של אמריקה הצפונית 
ודרום־אפריקה), שמשקלו היה 40 — 50 טונות ושבו התפתחו 
הרגליים הקדמיות יותר מן האחוריות. ( 1 א) היו בעלי ראש 
קטן וצוואר וזנב ארוכים. למרות עצמתם הגופנית היו חסרי 
הגנה מפני טורפים מחמת חולשת מערכת־שיניהם. להקלת 
הרמתו של גופם הכבד סייעו החוליות החלולות בעמוד־ 
השדרה, ששקי-האויר שבהן היו מחוברים לריאות — בדומה 
למה שמצוי בעופות. אעפ״כ לא יכלו בעלי־גוף אלה לחיות 
אלא בביצות ועל גדות ימות׳ כשמשא כובד־גופם הוקל עליהם 
ע״י טבילת רוב הגוף במים. הם פיתחו אורח-חיים אמפיבי 
ונשמו כשקצה־ראשם, בעל נחיריים גדולים בין העיניים, בלט 
מעל פני המים. הם היו אוכלי עשב, שיחים, ענפי-עצים וצמחי- 
מים, ומסתבר שאכלו כ 300 ק״ג ביום לשם סיפוק צרכיהם. — 
מענקי ( 1 א): ד י פ ל ו ד ו ק ו ם ( 100005 > 10 ק 1 כ 1 ), מן היורה 
של אמריקה הצפונית, שארכו מקדקדו עד קצה־זנבו הגיע 
כמעט ל 30 מ׳ ומשקלו— ל 25 — 30 טונות. ברונטוסאורום 
( 800010530005 ) (ציורים 7,2 ), מן היורה העליון של אמרי¬ 
קה הצפונית, ארכו היה כ 25 מ׳ מקצה-ראשו עד קצה-זנבו, 
ומעריכים את משקלו ב 40 טונות! הוא היה בעל 4 רגליים 
דמויות עמודים עבים, כשהאחוריות גבוהות בהרבה מן הקד¬ 
מיות, ומרכז־הכובד של הגוף היה מונח עליהן! כפות־הרגליים 
קצרות ורחבות, הקדמיות מזויינות בציפורן אחת כפופה, 
האחוריות בעלות 3 ציפרניים. הראש קטן מאד ביחס לגוף 



ציור 2 . שלרי רינוסאורים: משמאל — ברונטוסאורוט, מימח — 
אלוטאורו-ם הטורה (המוזיאון האמריקני לידיעת הטבע).■ 
שיחזורים ע״פ מאובנים ועקבות 







501 


דינוסאורים 


502 


הענקי, והוא נישא על צוואר ארוך ורחב. הזנב ארוך, כבד 
וחזק וקצהו כעין שוט. 

ה&סקס-מגת׳( 1 ב) הופיעו בעקבות הקבוצה( 1 א), ומאוב- 
ניהם מצויים ביורה ובקרטיקון. מהם טיפוסים, כגון - 006111 
105311113 , שלא היו גדולים מ 1 מ׳ — בעלי מבנה קל ורגליים 
אחוריות ארוכות ודקות ומהירי תנועה; מהם די" דמויי־יענים, 
כגון ה 5 ט 1 ת 11£11101111 ז 51 וה 0111111101111111115 (ציור 5 ) של אמ¬ 
ריקה הצפונית. גם אלה היו קלי־תנועה בשל רגליהם האחו¬ 
ריות הארוכות! הגפיים הקדמיות שימשו להם לאחיזה! 
צווארם היה ארוך וראשם קטן! חסרו להם כל השיניים, ובמקו¬ 
מן היה להם מקור קרני. מסתבר, שניזונו מזלילת ביצים 
מקיני די" אחרים! גולגולות של דמויי-יענים אלה נמצאו בקיני 
ביצים מאובנות של מינים אחרים. — הקבוצה 13 ש 10$311 ״ 03 
כוללת את הטורפים האיומים ביותר הידועים לנו. אלוסאו- 
רום ($בתט 53 ס 11 .\ 0 (ציור 2 ) הוא ענק מן היורה של אמריקה 
הצפונית, שגולגלתו גדולה מאד, שיניו רחבות וחדות ולס¬ 
תותיו עמוקות וארוכות! סידור העצמות בגולגולת מאפשר 
תנועה בין עצם־הקדקוד ועצם-המצח, ועי״כ — בליעת כמויות 
גדולות של בשר —, בדומה למצוי היום בנחשים. טירנוסאו־ 
רום ( 5 טזט 11053 מ 3 שץ 7 ) (ציור 6 ), מן הקרטיקון של אמריקה 
הצפונית׳ גבהו עד כדי 6 מ׳ ואורך גולגלתו עד כדי 1 % מ׳! 
למין .ז שיניים שארכן מגיע עד כדי 20 ם״מ. — לסוג 
0613105311111$ שייך המין 13516011115 ! . 0 , שלו אפיינית קרן 
קטנה על עצמות־האף! 3 גלילי כף־רגלו נוטים להתלכד 
לעצם אתת — בדומה להתפתחות המצויה בעופות. 

סידרת 011111111561113 ( 2 ) צעירה מן הסידרה ( 1 )! נציגיה 
היו נדירים בטריאם, ולא נמצאו בשפע אלא ביורה ובקרטי- 
קוו. בגדלם לא הגיעו בני סידרה זו לממדי הדי" מסידרה 
( 1 )! אולם מצויה ב( 2 ) רב־גוניות של טיפוסים. כולם היו 
צמחוניים, ודבר זה התבטא בשינויים אפייניים במערכת- 
השיניים ובלסת התחתונה (ר׳ לעיל, עמ ׳ 499 ), וכן נתווספו 
להם אמצעי־הגנה משוכללים — שריון, קרניים. רבים 
מה 011111111561113 נשארו הולכי־על־שתים, אולם רגליהם הקד¬ 
מיות לא נצטמצמו במידה שנצטמצמו רגלי הדי" הטורפים 
מן ד, 0113 ס 111610 ׳. בקרטיקון חזרו בעלי־השריון ובעלי- 
הקרניים להליכה־על-ארבע. 

את הסדרה ( 2 ) מחלקים ל 4 קבוצות: 2 א) בעלי מקור¬ 
אות — 0113 נ 111110£ !!ס! 2 ב— 2 ג) בעלי־שריון — - $16205311 
13 ! ו 11167105311113 \ 1 ! 2 ד) בעלי־קרן — 1513 } 310 ! 06 . 

( 2 א) הם טיפוסים צמחוניים פרימיטיוויים, הולכי־על- 
שתיים, בעלי מקור ושיניים אחוריות שטוחות ורחבות, 
מותאמות לשחיקת מזון צמחי! מספר שיניהם הגיע לפעמים 
ל 1,500 — 2,000 . ברגליהם קרומי־שחיה! זנבם הארוך שימש 
גם הוא לשחיה. בע״ח אלה חיו בביצות טובעניות או ליד 
גדותיהן, ובליטות רבות מעל לפתחי-נחיריהם החיצוניים 
שימשו, כנראה, איברי־עזר לנשימה — מעין חדרים למאגר- 
אויר! סידור זה איפשר לחיות אלו לשהות במים כשראשן 
בולט החוצה. ה 11011011 <ע 5110 קץ* 1 מהקרטיקון התחתון באירו¬ 
פה, הנחשב לפרימיטיווי שבקבוצה זו, לא הגיע בגדלו ל 90 
ס״מ והיה נוהג לשכון בעצים בדומה לקנגורו האוסטראלי. 
ד. 5 ט 1 ט 1053 ק 1 ז 031 מן היורה וראשית הקרטיקון באירופה 
ובצפון־אמריקה גדלו היה מ 2.5 עד 6 מ׳. בשכבות של הקרטי־ 
קוו התחתון של בלגיה נמצאו עשרות שלדים של האיגואנו- 
דון(ע״ע). קרוב לו הוא הטראכודון(״ 1136110110 ׳) (ציור 5 ), 


מן הקרטיקון העליון באמריקה הצפונית. — בקרטיקון העליון 
היו טיפוסים מקבוצה ( 2 א) בעלי תפוצה עולמית. 

בני קבוצת ( 2 ב) היו הולכי-על-ארבע, בעלי רגליים קד־ 
מיות קצרות. הסטגוסאורוס ( $162053111115 ) (ציור 3 ), שגדלו 
כ 6 מ׳, מצוי בשכבות היורה באמריקה הצפונית, באירופה 
ובאפריקה! שריונו היה עשוי שני טורים של לוחות־עצם דמויי 
משולש לאורך גבו מן הראש עד הזנב. הזנב עצמו היה מזויין 
בארבעה דרבנות עצומים. — בני קבוצת ( 2 ג) דומים לצבים 
בשריונם. ראשם היה מוגן ע״י לוחות גרמיים, וכן היו להם 
דרבנות בצדי הרגליים להגנה ("זוחלים דמויי טאנקים"! ציור 
5 ). הם הופיעו בקרטיקון אחרי( 2 ב)! יש בהם כמה סימני אנא¬ 
לוגיה לגליפטרדו־ן(ע״ע) המשוריין של ראשית הקנוזואיקון. 

בני קבוצת ( 2 ד), הולכי־על־ארבע, הופיעו בקרטיקון 
המאוחר. סימניהם האפיינים: מצד אחד — ראש גדול, כ 4 * 
מאורך הגוף, שגדלו בא ממציאות בליטה משוננת, עשויה 
מהתרחבות עצמות הקדקוד והצדעים ונמשכת אחורה, כעין 
צווארון מעל הצוואר! מצד שני — קרניים. מהם נחשבים 
כפרימיטיוויים בני הסוג פרוטוצרטופס ( 5 ק 310 ! 101066 ?), 
אשר שלדיהם וביציהם הלא־מבוקעות נגלו בשכבות קרטי- 
קון של מונגוליה! היו אלה חיות קטנות ביחס, אשר 
ראשיהן היו מצופים ציפוי-עצם כבד ופיהן היה עשוי דמות 
מקור. אחריהן הופיע המונוקליוס ( 10110611115 ^), בעל קרן 
אחת שארכה 5 מ/ הסוג טריצרטופס ( 5 קס 31 ! 106 ! 1 ) (ציור 
4 ), מן הקרטיקון של אמריקה הצפונית, הגדיל במידה מרובה 
את זיון ראשו וצווארו והוסיף עליו שתי קרניים ארוכות מעל 
לעיניים וקרן קצרה, אולם חזקה, מעל לאפו. מסתבר, 
שהגנה משוכללת זו היתד, מכוונת כלפי טורפים מסוגו 
של טיראנוסאורוס (ר׳ לעיל). 

הופעתם, קיומם והיעלמותם של הדי" מעוררים שורה של 
בעיות בהכרת תולדות החיים וגורמי ההתפתחות. מסתבר, 
שאבות הדי" היו בעיקר שוכני־מים, אשר הסתגלו בהדרגה 
לחיי היבשה, בהישארם תמיד קשורים במידה מסויימת למים. 
הדי" ברובם השתחררו לגמרי מתלות זו והפכו לחיות־יבשה 
ממש. אולם הדי" לא יכלו להתקיים אלא בשטחים מכוסים 
צמחיה עשירה מאד ומהירת־צמיחה, שהיו מסוגלים לספק 
בתדירות את כמויות־המזון העצומות שנדרשו לגופם הענקי. 
צמחיה עשירה כזאת אינה יכולה להתפתח אלא באקלים לח 
וחם, כלומר — באקלים טרופי. אקלים כזה היה רצוי לדי" 
גם כבע״ח בעלי דם ״קר״, כלומר — בע״ח שמידת חומם 
תלויה בעיקר בחום הסביבה. 

במשך כמה עשרות מיליוני שנים היו הדי" שליטי עולם- 
החי עלי אדמות, ובתקופת פריחתם היתד, תפוצתם רחבה 
מאד. רוב מאובניהם הידועים לנו נמצאו באמריקה הצפונית, 
ורבים באירופה ובאפריקה! רק באסיה שרידיהם נדירים 
ביותר. סיבת עובדה זו לא הובררה כל צרכה. מסתבר, שמוקד 
התפתחותם של הדי" היה בשטח המוצף היום במי האוקיינוס 
האטלאנטי הצפוני, ומשם התפשטו לכל צד. אולם התופעה 
המפליאה ביותר, שלא נמצאה לה הסברה מניחה את הדעת, 
היא הכחדתה הפתאומית והמלאה של כל הקבוצה האדירה 
הזאת בסוף המסהואיקון — אחת המהפכות הגדולות בתול- 
דות־החיים, הדומה להעלמותם של האמוניטים (ע״ע) בסוף 
הפאלאוזואיקון. יש משערים, שגורמים אקלימיים וטופוגרא־ 
פיים הכריעו בכך: שינוי תנאי האקלים לרעה — חדירת 
קור לאיזורים החמים, הפחתת לחות האויר וכו׳ בפרוס 






ר• די* 37 ר>^: ל. ״ 


: *:י : 8£ §§$§< 
■־: :־*^ 3 






5 £$£ מ 5 $$ §? 

.'/;.'•.. 7 ׳ , .;^ ז ו./י.'./׳ 


־■■■ ./־'־■'יי■י ־::';־.־. :י/'־ יי. ■י■ ־׳. ■'■' 

" /.-*י־ 

:.<*.יל.־זי.־.־־>< 7 •■.-.■ •י. •■.־:•.י. ׳,>־ 








838^ 


דינוסאורים 


!* 


• •.••.־ר•./־.•.•.•.•׳׳.£•. 




9₪£ 


ציור 7 . 

ציורים 3 — 7 . שיחזורי דינוסאורים (המוזיאון ?יריעת הטבע, שיקאגו). 

3 . סטגוסאורוס; 4 . טריצראטופם; 5 . מימין — טראכ 1 דונים, משמאלפאלאוסקינקום ( 5 ט 0 ת 313€05€1 ?) 

•• י * • 7 

משוריין, ע? הרקע — אורניתומימוסים ( 5 ג 11 ז 11 מ 01 ב 1 :ז 1 מז 0 ) דמויי־י^ז; 6 . טיראנוסאורום; 


7 . ברונטוסאורום 


























505 דינוסאוחים י 

הקנוזואיקון — גרמו לצימצום חצמחיה ולהאטת התחדשות 
היערות׳ שהדי" היו מבערים אותם בזלילתם, וכך נכרת מזון 
מפי הענקים! החרפת החילופים בין חום־היום וצינת־הלילה, 
או בין הקיץ והחורף, פגעה קשה בדי", שלא היו מסוגלים 
לייצב את הטמפראטורה של גופם, ומחמת גדלם גם לא יכלו 
למצוא להם מקלט בין רגבי־עפר או בסדקי־סלעים, כדרך 
הלטאות והנחשים בימינו! שינויים לא־רצויים אלו של 
תנאי האקלים עירערו בוודאי את כושר התנגדותם של 
הדי" למזיקים שונים מחוללי מגפות. נוסף על כך התרוממו 
בסוף הקרטיקון יבשות, החלה תקופת התהוות מערכות־הרים 

ונעלמו הביצות, תחומי־מחייתם של הדי". 
העלמותם הפתאומית של הדי" פינתה את השטח והכשירה 
את התנאים להתפתחותם והתעצמותם של יורשיהם, היונקים, 
אשר השתלטו על היבשות עם ראשית הקנוזואיקון. אך יש 
הופכים את הקשר הסיבתי בין שתי התופעות הללו: לפי 
דעה זו עליית היונקים היא שגרמה להכחדת הדי", שהיו 
מטילים ביציהם ומניחים אותן ללא שמירה — והיונקים היו 

אוכלים אותן. 

11. 0\¥60, 3 8/15107)1 1849 , 1-1¥ , ¥0£1305 ¥05511 /ס - 

1884; ?. 11116116 , 0/?. 3 . 1906 , 105 ?' 7 . 0.115507€1470£ . 3 .ס ; 

10., 010 0. 3. 01470£. 7¥6£111 055116 / 16 ( 7 ,. 10 ; 1907/8 , 10,5 ז - 

073121412£ 8014x250/220, 1 8014 10 ( 1 ,. 10 ; 1932 , 11 ־ x10x44)011 14. 

1/1X0 £€50/110/111 . 2,1450X1111011■ /2012 £0, 1952; \¥. 0. $ י ז\\ 121016 /ו 

¥>., 1915; 0. ^061, 1)10 8101711710 3. 181 1919 , 0111070 ( 1 ז ; 

\¥. £. §!¥111(011, 13011510X5 0/ ?71'1710001 00)5, 1931; 10., 

7/10 0 ., 1934; 0. £111111, 7)10 /05511011 ¥.€£1111011, 1937; 

- ¥07 ,־ £00261 . 8 ; 1945 ,^/ 800 .( 7 7/20 ,: 1 ־ 001861 . 14 .£ 

10 / 0 x 010 ¥0100121010£^, 1945 2 . 

מ. א. 

דינור (דינבוךג), בן־ציו־ן (נו׳ 1884 , חאררל [אוקראי¬ 
נה]), היסטוריון, מחנך ועסקן ציבורי ישראלי. 

די׳ למד בישיבות ליטא, באוניברסיטת ברן ובמכון הגבוה 
ללימודי היהדות בברלין. עד המהפכה הבולשוויסטית עסק 
בהוראה במוסדות יהודיים לחינוך מורים ולחינוך גבוה 
ברוסיה. מראשית פעולתו הציבורית הוא חבר בתנועת הפו¬ 
עלים היהודים ופעיל בציונות. די׳ עלה לא״י ב 1921 , ומ 1923 
עד 1948 היה פעיל בביה״מ למורים בירושלים, תחילה כמורה 
ואח״כ כמנהל המוסד. ב 1936 נתמנה למרצה לתולדות ישראל 
בעת החדשה באוניברסיטה העברית, וב 1948 — לפרופסור. 
די׳ הוא מן היוזמים והעורכים של "ציון" (השנתון והדבעון) 
ושל מפעלי הכינוס והתיאור ההיסטוריוגראפי "ם׳ היישוב", 
״ם׳ הציונות״ ו״תולדות ההגנה״. — די׳ היה חבר הכנסת 
הראשונה של מדינת ישראל מטעם מפלגת פועלי א״י, 
ומ 1951 עד 1955 היה שר החינוך והתרבות בממשלת יש¬ 
ראל! בימי כהונתו נחקק חוק החינוך הממלכתי, תשי״ג, 
ששם קץ למשטר ״הזרמים״ בחינוך. מ 1953 עד 1959 עמד די׳ 
בראש מוסד "יד ושם". 

כהיסטוריון די׳ מבטא בספריו ובמאמריו את הגישה הציו¬ 
נית להבנת דברי ימי ישראל. במרכז מחקריו ההיסטוריים 
עומד הגורם, שהוא המאחד את תולדות העם בכל גלויותיו 
ובפיזורו בין העמים והוא גם הקובע את חליפות התקופות 
ואת צביונן: היטלטלות הנפש היהודית והאירגון היהודי בין 
ביסוס בגולה ובין משיכה לגאולה, וא״י כמוקד ומרכז לתסי¬ 
סה המתמדת הזאת. בין השאר העלה די׳ במחקריו את הערך 
הלאומי של הישוב היהודי בא״י מן החורבן עד ימי השלטון 
הערבי. בהיסטוריוגראפיה של התקופה החדשה הוא מעלה 
את החשיבות שבחקר האידיאולוגיה החברתית של החסידות 
ושל חיבת־ציון. — די׳ סבור, שלשון המקורות היא הטובה 


דינזון, יעקב 506 

למסירת דבר העבר! לפיכך ספריו המסכמים (כגון "ישראל 
בארצו" ו״ישראל בגולה") כתובים פסוקי המקורות, שסידר 
דם — יחד עם המבואות וההערות של די׳ — מלכדים אותם 

למקשה סיפורית אחת. די׳ עוסק הרבה בשאלת הפריודיזאציה 

* • • 

של תולדות ישראל, בייחוד במעבד מיה״ב לעת החדשה! הוא 
קבע את שנת 1700 — שנת העליה הגדולה לא״י — כראשית 
העת החדשה בהיסטוריה הישראלית. 

רשימת כתביו של די׳: עד תש״ח — ע״י י. שוחטמן, 
״ירושלים״, ד׳, 427 — 447 , תש״ט! תש״ט—תשי״ד — ע״י ד. 
כהן, ״ציון״, י״ח, 169 — 199 , תשט״ו. כרך א׳ של כתביו ההיס¬ 
טוריים המקובצים "במפנה הדורות" יצא בתשט״ו, כרך א׳ 
של זכרונותיו — ״בעולם ששקע״ — בתשי״ט. 

קובץ של דברי-הערכה על די׳ יצא ליובל־הסד שלו 
בתשי״ד. 

ח. ה. ב־ש. 

דינוךי אבי חניפה אךזמד אבן ד־אוד אל־ 

(מת ב 895 ), מלומד איסלאמי ממוצא איראני. על 
חייו ידוע רק מעט, אע״פ שזכה לפירסום רב כבר בזמן 
מוקדם למדי. די׳ נולד, כנראה, בדינור בעיראק הפרסית, ושם 
חי דוב ימיו. הוא היה בקי במקצועות רבים — היסטוריה, 
בוטאניקה, אסטרונומיה, מאתמאטיקה, בלשנות —, והניח 
אחריו יצירות כמעט בכל השטחים שעסק בהם. בגלל למד¬ 
נותו הרב-גונית הישוו אותו לאל-ג׳אחז (ע״ע). הבלגראפים 
מונים את השמות של 20 מיצירותיו, אולם רק שתיים מהן 
נשתמרו בשלימותן, ועוד אחת בחלקה. לידינו הגיע ספר 
היסטורי בשם "אלאח׳באר אלטואל" ("הידיעות המסרתיות 

— . — * — ♦ • ץ 

הארוכות״ — מצוי גם בהוצאה אירופית) — סיפור תולדות- 
העולם לפי מבחר מסויים, תוך הבלטת ההיסטוריה הפרסית. 
בחלק הראשון מובאת סקירה סינכרונית של ההיסטוריה 
המקראית, הפרסית והערבית מלפני' האיסלאם. זוהי, כנראה, 
היצירה הערבית הראשונה מסוג ספרותי זה, שלאחד מכן זכה 
לטיפול רב מצד היסטוריוגראפים ערבים. 

המפורסמת שביצירותיו של די׳ היא "כתאב אלנבאת" 
("ספר הצמחים"). ספר זה לא היה ידוע עד לפני זמן מועט 
אלא ממובאות רבות ביצירות מאוחרות יותר, אולם לפני 
שנים אחדות נתגלו חלקים שלמים ממנו. הספר מורכב 
מחלק כללי, הדן בעיקר במיון הצומח מבחינות שונות, 
וממילון של מונחים בוטאניים — שמות צמחים, חלקיהם, 
פירותיהם וכו׳ —, המכיל גם תיאורים מפורטים למדי של 
העצמים הנדונים. מיצירה זו שאבו המילונאים הערביים 
שאחריו את רוב הנתונים המתאימים. 

- ז \ 0111 .¥ . 60 ) 01 ( 01-1114 07 (/ 01-0/2 ( 171101 ,.( 03-1 11011110 14 ( 31 

* * * • 

' 21:011 ־ 1 ^ 1 . 1 ־ £21 . 1 ( 111 (}) 1211165 6( 1^106X ־ ¥21 , 61306 ־ 1 ? ,( £28$ 

- 03 0 ^ 810121 3/114 / 0 8101215 / 0 ^ 800 7/20 ; 1912 

* 

1)112014)0X1 (60. 8. £61¥11 2 , 037 , 6111131111 ^ 001 ־ 81 ; 1953 ,(ת , 
127-28; 31 187; £1 8. 01-0. ; 061£61 0 , 111111 £־־ x14123x155 

307 1X012150/2012 8/111010£10, 11, 11106.\; £ 8115 3 , £056111:1121 ״ - 
107)) 0/ 1314511172 //1510X10£70£/2) , ^06 ת X 143 ( 0044 .(/ . 3 . 8 י , 
1952; £. £0 0 ,£ק x10125, ¥11, 146 

. ל. קר 

,1919 — [ ךינזץ, יע־^ב ( 1856 , נובי זגור [פלך קובנה 
וארשה), סופר יידי. די׳ נתחנך חינוך מסרתי! 

עוד בצעירותו התקרב להשכלה והתחיל לפרסם מכתבים 
ומאמרים בעברית. הרומאן הראשון של די׳ ביידית, "בעוון 
אבות״ ( 1876 ), נאסר ע״י הצנזורה הצארית. הרומאן השני, 
הנאהבים והנעימים אדער דער שווארצער יונגערמאנטשיק" " 




507 


דינזוץ, יעקב—דינמומטר 


508 


( 1877 ), הפך במהרה 
לספר אהוב ביותר 
על קוראי־יידית וזכה 
למהדורות רבות. ב¬ 
ספר( זה, וכן ברו¬ 
מאנים "אבן נגף" 
( 1890 ) ו״הרשלי" 
( 1891 ), מתוארים חיי 
יום־יום של היהודים 
בזמנו תוך רגשנית 
יתירה והטפת מוסר 
והשכלה. די׳ נחשב 
ליוצרו של. הרומאן 
הסנטימנטאלי ביידית. הוא פירסם גם סיפורים קצרים ועסק 
בתרגומים ליידית מהספרות המדעית הפופולארית; בין 
השאר תירגם את הנוסח העממי של תולדות היהודים 
לגרץ. — מאמצע שנות ה 80 ישב בווארשה והיה מידידיו 
הקרובים של י. ל. פרץ (ע״ע) ומעוזריו בפעילותו הספרו¬ 
תית והציבורית. 

ז. רייזען, לעקסיקאן, א׳, 710-699 , 1926 . 

ךעי# — ( 06015 ) 011112 — ( 1261 — 1325 ), מלך פורטו- 
גאל. דג׳ מלך ב 1279 בגיל 18 . הוא היה מלך- 
למופת, שזכה לכינוי "אבי-העם" ו״המלד החקלאי" (-ז\ 03 
בגלל שקידתו על פיתוח החקלאות, הייעור והמכרות, 

וכן על חקיקה צודקת ועל ריסון רדיפת־הבצע מצד הכמורה 
והאצולה. הוא הסדיר את יחסי ארצו עם האפיפיורות, ובשעת 
חיסול מיסדר הטמפלארים נתן לחלק מחבריו, עם רכושם 
העצום, מקלט בפורטוגאל — לתועלתה הכלכלית של המדינה. 
דג׳ היה שוחר מדע, ספרות ושידה. ב 1290 יסד בליסבון אוני¬ 
ברסיטה חשובה (שעברה ב 1309 לקואימברה), יזם תרגומים 
מערבית, מלאטינית ומקאסטיליאנית לפורטוגזית, וכן פעל 
להחלפת הלאטינית בפורטוגזית בשימוש המשפטי. בכל 

מעשיו לטובת ארצו ועמו היתה עזר-כנגדו אשתו איזבלה 

■*— • • 

מאראגון, שזכתה אח״כ למעמד של אחת הקדושות של 
הכנסיה. — ת׳ ריכז בחצרו משוררים רבים, והיה בעצמו 
משודר מוכשר — מן הטרובאדורים הפורטוגזיים החשובים. 
נשתמרו ממנו 138 שירים, כמעט כולם שירי־אהבה. אמנם 
שירתו אינה מקורית, אבל היא מצטיינת בליטוש הסיגנון 
ובעדינות הרגש, ביחוד בשירים שאותם שם בפי נשים ונע¬ 
רות. — מ׳ ניהל רק מלחמת־חוץ אחת — נגד פרנאנדו מלך- 
קאסטיליה ( 1295/7 ), שתבע חלק מארצו. בתוך ארצו נאלץ 
דנ ׳ לדכא שתי מרידות של מקורביו: של אחידהחורג אל- 
פונסו, שתבע את הכתר לעצמו ( 1287 ), ולעת זקנתו — של 
בנדבכורו אלפונסו ( 1323 ), שקינא באהבת ת׳ לבנו-ממזרו 

אלפונסו סאנצ׳ס, שהיה אף הוא משורר כאביו. 

* 

י ג 111 ? £!> . 11 ; 1894 ,. 0 0111%$ ^ 1 . 1 ) . 11 .{ 1 

0012 י 1 תך 7 §£! 01 ? . 5 ; 19 07 , 11 ־ 1 ,. 0 00171 10 ) 170122€£1 /€ 

. 1927 " 0,3,117,10111 ? 1 €011 0 * 42££2 ,. 0 

ח. פ. 

דינמז, ע״ע גנרטזר. 
• י■ 

* • 

ךינמזמטר (מיוד כוח), בפיסיקה שימושית — 

* * 

מיתקן למדידת כוחות בשיטה סטאטית. צורתו 
הרווחת ביותר היא זו של הפלס הקפיצי. התארכותו של 


הקפיץ פרופורציונית לכוח הגורם את ההתארכות (חוק־הוק 
[ 000116 ]): = 0 ס = ״קבוע־הקפיץ״). לשם הכשרת 

הקפיץ למדידת כוחות (כיול הקפיץ) מהדקים מחוג בקצהו 
התחתון (ציור 1 ) ושמים מאחוריו רצועת פליז. על הקפיץ 
תולים משקולות שונות ( 100 . 200 וכד ג׳-כוח), מודדים 
את התארכותו הנגרמת על-ידי המשקולות וחורטים על 
הפליז קווים עם מספרים במקומות המקבילים למעמד המחוג 
בשעת ההעמסה בס, 100 , 200 וכד ג׳-כוח. את המרחקים 
בין 0 ל 100 , בין 100 ל 200 וכד מחלקים ל 10 חלקים שווים, 
שכל אחד מהם מייצג את תוספת ההתאדכות מחמת תוספת 
עומס של 10 ג׳־כוח. בהפעלת כוח כלשהו על הקפיץ ניתן 
לקרוא את שיעורו על הסקאלה עד דיוק של 10 ג׳-כוח, ואף 



ציור 2 . 

לאמוד עשיריות של המרחק בין שני קווים, כלומר — יחידות 
של ג׳-כוח. — די" לצרכים שימושיים, כגון שקילת מזונות 
במטבח או כביסה וכיו״ב, ר׳ בציור 2 . 

יש הבדלים קטנים (למעשה לא יותר מאלפיות אחדות של 
1 ג׳־כוח) בין המשקלים הנמדדים באותו הדי' לגבי אותו 
הגוף התלוי עליו במקומות שונים על-פני כדור־הארץ, 
בהתאם לרוחב הגאוגראפי, וזה מחמת סטיית צורת הארץ 
מן הצורה הכדורית המושלמת (פחיסות־הקטבים, ע״ע ארץ, 
עט' 1049/50 ). מידת ההתארכות של הדי׳ ע״י עומס של גוף 
מסויים משתנית גם בהתאם לגובה מעל פני-האדמה, מחמת 
הפחתת הגרויטציה (ע״ע) עם הגדלת המרחק ממרכז כדור- 
הארץ. כיחידת־הכוח (ק״ג־כוח) מוגדרת המשיכה שהארץ 
מושכת אליה את הקילוגראם הסטאנדארטי (גוש פלטינה- 
אירידיום הנשמר במכון התקנים שבסוור ליד פאריס) ברוחב 
גאוגראפי של 45 0 וברמת־הים. 

בטכניקה משתמשים בדי' הקפיצי, למשל לקביעת 
ההתנגדות של רכבות למשיכת הקטר. הכוח הדרוש כדי 
למשוך את הרכבת נמדד ע״י התארכות קפיץ, שאליו קשור 
עפרון, הרושם בזמן הנסיעה את שיעוד הכוח על גבי תוף 
מסתובב. בעזרת מיתקן מיוחד (אינטגרטור) ניתן למצוא 
מיד את העבודה שנעשתה במשך הנסיעה. 










509 


דינמומטר — דינמיקה 


510 


בהנדסה נקרא בשם די׳ מכשיר־עזר לקביעת ההספק 
של הציד המסתובב במכ 1 נה או במנוע. הדי׳ ע״ש פר 1 ני 
(ץת 0 ז?) מת 1 אר בציור 3 : לשם מדידת הספקו של הציר 



ציור 3 . 


המסתובב בכיוון המסומן, הוא נצבט בין שני גושי-עץ 8 , 
שאחד מהם מארד בצורת זרוע היכולה לשאת משקולות. 
מחמת החיכוך בציר געה הזרוע למעלה, אם אין היא 
מועמסת במידה מספיקה. העומס ¥\ מאזן את החיכוך, 
כלומר — מניח את הזרוע במנוחה במצב אפקי. אם ^ 
הוא מ 1 מנט־ד,ע 1 מס ומשקל־הזרוע יחד לגבי ציר הסיבוב, 
וא — מספר סיבובי הציר בדקה, נקבע ההספק 11 (בכוח* 
סוס) ע״פ הנוסחה: 

יי;ה 1.2 ו 1 

—- = ־ 14 

4500 

לשם מדידת ההספק של מכונה בעלת מהירות־סיבוב 
גדולה משתמשים בדי׳ חשמלי. החלק המסתובב מניע את 
ה״רוטור" במין של "גנרטור" (ע״ע); ה״סטטור", שדרך 
ליפופיו זורם זרם חשמלי, ניתן גם הוא לסיבוב על ציר 
המתלכד עם זה של הרוטור. בשעת הסיבוב של הרוטור 
נוצרים בו, בהשפעת השדה המאגנטי של הסטאטור, זרמי* 
מערבולת, שפעולתם מכוונת להאט את מהירות סיבובו, 
כנגדם פועלים כוחות־תגובה מהרוטור על הסטאטור, המסו¬ 
בבים אותו באותה מגמה כמו הרוטור. ע״י מדידת המומנט 
הדרוש כדי להניח את הסטאטור במנוחה, קובעים את 
הספק המכונה. 

- 8318011 . 0 . 11 ; 1915 , 107710771€1€73 זץ 0 .{ . 8 

.¥\ ; 1923 , 11 , €31171$ ד 11 ) 17110 ) €011 ^ , 16 >ע]£ .( 

^ $ 171€5 1171 11511071 ( €07711 € 7710.1 711 [ 1 ) 5 $€€ 171 / 0 7 € 37171 $ 1€ ! 7 

. 1944 3 

מ. לי. 

דינמיט, ע״ע חמרי־נפץ. 

ד י נמ י ר[ד, (מיור ? 1 ^ 01 ^- 86 , כוח). 

1 ) בפיסיקה — ע״ע מכניקה. 

יי * 

2 ) ב ס ו צ י ו ל ו ג י ה: די׳ קבוצתית — ע״ע קבוצה. 

3 ) ב מ ו ס י ק ה — גיוון עצמת הצלילים לשם השגת 
הבעה מסויימת בביצוע. הדי׳ הכמותית באה לידי 
ביטוי, למשל, בזמרת קאנון, כשנפח־הצלילים הולך וגדל עם 
כניסת קולות נוספים. הדי' האיכותית מושגת ע״י 
שינוי בעצמת הצלילים הבודדים או בעצמת פסוקים מוסי־ 

7 ־ו 

קאליים מסויימים, והיא משמשת הן כאמצעי-עזר מכוון 
למערך הכללי של מבנה היצירה המוסיקאלית, והן כאמצעי־ 
ביטוי סובייקטיווי לדיקלום נרגש. — הדי׳ כחומר־בניין 
אלמנטארי בקומפוזיציה היתד, מצויה זמן רב לפני שנתפתחו 
סימנים מיוחדים לה בכתב־התווים. כבר בחלוקת־התפקידים 
הקדומה בין ה״חזן״ והמקהלה (ע״ע אנטיפוניה; גרגורעית, 
זמרה) היה פועל הניגוד הדינאמי. גם במוסיקה הרב־קולית 
של תקופת הרנסאנס עמדו קבוצוודקולות גדולות וקטנות 


אלו כנגד אלו, כשהרושם של נפח־הצלילים ניתן לשינוי 
נוסף ע״י החלוקה לרגיסטרים גבוהים ונמוכים — שהרי 
הצלילים הגבוהים נשמעים ביתר חוזק מאשר הצלילים 
הנמוכים. 

המונחים הדינאמיים 10 ז 13 ס (=חרישי) ו 16 -! £0 (=חזק) 
הונהגו לראשונה ע״י ג׳ובגי גבריאלי (ע״ע), וביצירות 
לאורגנון ע״י אדריאנו באגקיירי ( 1567 — 1634 ). גאבריאלי 
כבר מילא את הניגודים הדינאמיים תוכן רעיוגי-מוסיקאלי. 
באמנות הזמרה נתפתחה מערכת עשירה של דירוג דינאמי, 
שסייעה בהבעת רגשות נסערים. מרסן (ע״ע) קבע בחיבורו 
התאורטי על ההארמוניה הכללית 8 דרגות־חוזק לצלילי 
הזמרה, במקביל ל 8 דרגות שבסולם האוקטאווה! וכן קמה 
אמנות מפותחת ביותר של צירופי שינויים דינאמיים, ברוח 
האופרה הבארוקית עמוסת־הרגשות. 

במוסיקה ד,כליית של הבארוק, שנשתחררה מן הזיקה 
למלל ונעשתה ללשון בפגי עצמה ועי״כ הפכה את המבנה 
הצורני של הקומפוזיציה לבעיית־היסוד, היתד, הדי׳ לעזר 
רב, בהדגישה את הניגודים בין הקבוצות השונות (ב״קונצ׳ר־ 
טו גרוסו"), שמתסון (ע״ע) השווה אותם "לאור־וצל 
שבציור". בימי באך היו קיימים, איפוא, זה בצד זה, שני 
אידיאלים של גיוונים דינאמיים: אחד בשטח אמנות־הזמרה 
ואחד בשטח המוסיקה ד,כליית. 

עם התפתחות המוסיקה לצורות הסונאטה והסימפוניה 
של הקלאסיקנים הועמדה אף הדי׳ — בסערת תקופות- 
המעבר — בפני משימות חדשות. במקום החלוקה לקבוצות 
הושם עתה הדגש בז׳סטה האוראטורית אף במוסיקה 
כליית־גרידא. חזקם וחולשתם של הצלילים התחילו משמשים, 
בין השאר, כנושאי הביצוע. אותו טיפוס חדש גדם לדינא- 
מיקת־ההתחזקות או דינאמיקודהעקומים רבת־ההבעה של 
הסימפוניקנים מן האסכולה המאגהימית (ע״ע גרמנית, מו¬ 
סיקה, עמ׳ 596 ) ; מעתה צוייגה בכתב־התווים הגברת 
עצמת הצלילים והחלשתה ( 10 > 1 ז 06 ל 6 ז 0 = הלוך־וגבור, 
10 ) £11 50 £* 6501 3 ) = הלוך־ורפה) על־ידי סימני־זווית < >• 
הנטיה הדראמתית שבמוסיקה החדשה הזאת באה לידי ביטוי 
הן בעקומים דינאמיים והן בניגודים דינאמיים פתאומיים 
ומפתיעים. הידן ומוצארט לא סיגלו לעצמם את הסיגנון 
המאגהימי אלא בתנאים מסויימים, ואילו ביצירות בטהובן 
נעשתה הדי׳ לאספקלריה של מגמה אמנותית כבירה. הפא־ 
ת(ם הדוחף שלו יצר את הצליל המוגבר הבודד ( 0 זג 2 ז 5£0 ) 
וגיווגים דינאמיים של פסוקי מבוא וסיום — טכניקה שעיצבה 
את מושג דינאמיקת־ד,כוחות. 

המוסיקה של התקופה הרומאנטית והתקופה החדישה 
הביאה את דרגות הדי׳ עד לגבול הקיצוני של המוחש! ערכי־ 
ההפלגה (סס י 10 מ 1551 מ 12 ס [=חרש־חרש]; ££ , 10 ס 11531 ז £0 
[=חזק מאד]) הועלו לפעמים' עד לדרגות־הפרזה, כגון 
ססססק. לעומת זה מצויה אצל ברוקנר דינאמיקת־עקומים 
רחבת־תנופה, שאינה מצטמצמת בפסוקים בודדים, אלא 
מפתחת פרקי־םימפ 1 ני 1 ת שלמים לשיאים חדשים ומתחדשים 
(דינאמיקת־המרחב). 

במוסיקה החדישה כתב שנברג "קטעים לפסנתר" בשיטה 
רב־דינאמית, כשהיד הימנית מנגנת £ והשמאלית — ס בבת־ 
אחת. ב״ 10 נאטה לפסנתר״ של סטראווינסקי מצויים רק £ 
וק ללא קךשגד( — בסיגנון המוסיקה הרנסאנסית. אגט 1 ן 
וברן, מאנשי אסכולת שנברג, עובר ב״קטע לכנור" מן 





511 


דינאמיקה — דינר 


512 


הדקרשנדו דרך קקק עד לסימון "לא נשמע כמעט" בסמל 

הסוף. 

^1. \1£111 . 11 ? . 0 ; 1636 , 67$6116 ? 117111 110777107116 י €מ $€11 זש . 
£3011, \ 7 €7 $11011 111?. (1. 14? 3117 6 ?171 (1. ¥106167 %11 $$1016 71, 
1753; ?1. 0. 1 ) 631 ? 1611 ) 71 6 £316117 11171 ) 11 ( 31 ^ 063071 , 11 נ ) 3£ א - 
10^1301161301 ) 071171 ח X 671 , 1810; ¥. £1613$$, 01?. (1. €))!0077111^ 

(167 ¥1(1717111617)167 56111116 (8.1€1111909 , 111 ז 11 ם 5 :ז$€?' 11 מג ); 

0. 5085 ־ £1 ^ . 131 ; 1913 , £1676715 171 ם־ . 1 ) . 063611 ,מ €111311 נ 1 ט - 

, 8133$ . 11 ; 1926 ,\ 16/1 { 06$1 } 5114$11 116 ) 071 ? 171£60 / , 0131111 

1 )׳ 31 ז\־ £131 ) 76331071 ^ 01, 0x ק\ 7 .¥\ ; 1931 , 7114]]14.1%71471£3$7(1X13 

. 1947 ,( 111510 ^ 0£ ץז 101:10113 ם 

י. טל 

— ; 011112111 1 ־ 116111 6211 [ — ( 1828 , 

ז׳נווה, ־־־ 1910 , הינן [אפנצל, שוויץ]), יוזם ומייסד* 

בפועל של הצלב האדם (ע״ע). די׳ היה בן למשפחה 
ז׳נווית אמידה; בשעת נסיעה באיטליה הצפונית נזדמן 
במקרה לחזות בקרב סולפרינו (יוני 1859 ) והיה עד לסבלם 

ץ •• * 4 

של החיילים הפצועים. את רשמיו תיאר בספרו -€׳\ $011 מ ס 
$01161100 16 ) • 1111 (״זכרון מסולפרינר/ 1862 ), ובו פיתח 
הצעותיו להטבת גורלם של פצועי-מלחמה. גישתו היתה 
מבוססת על שני עקרונות: ( 1 ) ניטראליזאציה של החיילים 
החולים והפצועים, ומתן מעמד של לא־לוחמים לחילות הרפו¬ 
איים של כל הצבאות; ( 2 ) הקמת אגודות לאומיות לא- 
ממשלתיות, בתמיכה רחבה מצד הציבור, שמטרתן תהא לדאוג 
לפצועי־מלחמה. הספר הופיע ברגע פסיכולוגי מתאים, והצ¬ 
לחתו היתה גדולה. די׳ ביקר ארצות אירופיות שונות ונפגש 
עם כמה ראשי־מדינות, כדי לעשות נפשות לרעיונו. ב 1863 
הוקם בז׳נווה ועד הצלב האדום הבלתי־רשמי, וב 1864 הת¬ 
כנסה שם, לפי הזמנת ממשלת שוויץ, ועידה דיפלומאטית 
שחיברה את אמנת ז׳נוה (ע״ע) הראשונה. — די/ שמבחינת 

■ן ~ ■ן 

אישיותו היה דמות יוצאודדופן, הוסיף לטפל במפעלים 
הומאניטאריים שונים, אולם אחרי שהפסיד את כל הונו 
בעסקים לא־מוצלחים, פרש מן החיים הציבוריים ונדד שנים 
רבות בעוני על-פני אירופה, עד שמצא מקלט ב 1892 בבית- 
מחסה בכפר שוייצי נידח. הוא נשכח לגמרי, עד שפירסם את 
זכרונותיו, שבהם העלה את זכרו כמייסד הצלב האדום. 
ב 1901 הוענק לו (יחד עם פ. פאסי) פרס־נובל הראשון 
לשלום. — די׳ התעניין גם בשאלת היהודים והביע את דעתו 
על הצורך בהתיישבות יהודית בא״י. ב 1875 יסד בלונדון 
אגודה לפעולה בכיוון זה, וכן פנה באגרת מיוחדת לקונגרס 
הציוני הראשון בבאזל. 

- 01301 . 1 \ ; 1935 ,! 0114110710,7 ? ¥61 ,.ס ££ ./ .£ 

,מ 0 § 01 .£ ; 1938 , 0>., ( 1. ¥ 0771071 61. ¥ 01671 ¥7611 x 6$ ,!־נסק 
, 811$ ־ 31 ^ . 5 ; 1942 , 6? (1. ¥0/6?? ¥7611 X 63 !ק 56120 . 1 ) ,.ס .// 
51071 ,: 1 ־ £131 .£ ; 1948 , ¥011£6 זג/ , €70 10 616 6176 <} 0 ,.< 0 . 11 
. 1953 ,.<€ . 11 / 0 \ 07 1 ) 071 6 { 01 : 6 [ 01 10 80771 

ש. רו. 

ךעסן, איסק — 0106560 15310 —, שמה הספרותי של 
הבארונית קרן בליכסן — 60 811x60 ־ 31 .£ — (נר 
1885 ), סופרת דנית. די׳ היא בת למשפחה אצילה, וחינוכה 
היה קוסמופוליטי. ב 1914 נישאה לאחיינה, והזוג נשתקע 
במשק לגידול קפה בקניה (מזרח־אפריקה). די׳ הוסיפה 
לנהל את המשק אף לאחר גירושיה מבעלה ב 1925 , אולם 
ב 1932 חזרה לדנמארק. — יצירתה הספרותית כוללת אגדות 
וזכרונות על אפריקה. מן הראשונות — 001810 60 ^ $6 
13168 ׳ (״שבע אגדות גותיות״), 1934 , שאותן כתבה באנ¬ 
גלית ; זץ 601 ׳\£ - ¥10161 (״אגדות החורף״), 1942 , תורגמו 


לאנגלית ולגרמנית: • 61 §ס 16111 ז £0 6 :ז £5 > $1 ("סיפורים אחרו¬ 
נים", 1957 ), תורגמו באותה שנה לאנגלית. באגדות האלה 
נעה די׳ בגבול שבין עולם המציאות ובין עולם הדמיון: 
סיגנונן מלא תעתועים ורמיזות ספרותיות. לעומת אלה כתוב 
ספרה 10 ־ 060 31x1103051061-31 (״החווה האפריקנית״), 1937 
(תורגם לאנגלית ולצרפתית), בסיגנון צלול ופשוט למופת; 
בספר זה היא מנתחת את נפש הילידים ניתוח פסיכולוגי 
מעמיק. — בשל רעיונותיה הפאראדוכסאליים, כוח־דמיונה 
וקסם סימונה זכתה למעמד חשוב בספרות הדנית של ימינו. 

. 1949 , 27 ( 066711 8/3 .¥ <^־ 81 . 11 

דינצנה 1 פר (ז 0£6 ו 1 ס 26 ]ח 016 ), משפחת ארדיכלים גר- 
מנים, שפעלו במאות ה 17 — 18 בדרום־גרמניה 
ובוהמיה. הם בנו כנסיות, מנזרים וארמונות־אצולה בסיגנון 
הברוק (ע״ע), בסגלם אותו לנוף־הגבעות של מולדתם, מלא 
החן והאור הרך — שלא כצללים החריפים המיוחדים לארצות 
הים התיכון, מולדת הבארוק הרומי —, וכן למסורת של 
הגותיקה הגרמנית. החשוב שבהם — יוה ן די׳ (מת 
1726 ) ; הגדולה שביצירותיו — הבניין הפנימי של כנסיית 
המנזר בבאנץ, העשוי במכוון בסימון "איראציונאלי", כלו¬ 
מר : מבוסס על אסימטריה ורושם של אפתעה, מתוך מיזוג 
נאה של הרוח התיאטראלית של הבארוק עם הדבקות של 
המתיקה. 

תמונה: ע״ע ברוק, עמ׳ 563/4 . 

2.117 : 07711116 [ 8011771613167 67 £ 67 ? 807711 02716 ,תב 31 במ§ ¥£1 \ .¥ . 0 

.£- 1£ מ 1£ ב 4 ד . 1 ^) .( 1 י ־ £€1 ־ 111£1 ב 301 . 14 ; 1902 ,.( 8 . 1 ) . 063611 
. 1913 ,( 237 ,£ס ^ 11051:1 £ . 1 ) 611 . 4 .^ 1 .§\\¥ י ־ 8 £ 0£01 

דינר (לאט׳ 1115 ־ £6031 >, מ £601 >, עעזיריה), שמם של מט¬ 
בעות, עפ״ר של כסף או של זהב, מן התקופה 
העתיקה עד זמננו. — די׳־הכסף הרומי הראשוני, ששוויו 
המקורי היה 10 אס (מכאן שמו) נטבע ב 269 לפסה״ג במשקל 
7 72 של ליטרת-כסף, ז״א 4.55 ג׳. בפני המטבע נטבעה 
דמותה הסמלית של רומא בתוספת הסימן 10=) x ); מהצד 



רינד של הרפובליקה הרומית ( 269 לפסה״נ) 


השני — דמותם של הדמסקורים ומלת 80013 . בימי הגראק- 
כים הורד משקל הד י/ ל 784 של הליטרה, ז״א ל 3.9 ג׳, ושוויו 
הועמד על 16 אסים. בימי הקיסרים הוחלפה דמותה של רומא 
בדיוקנו של הקיסר, ובצד השני הופיעו דמויות וסמלים 



דינר של אדריינום קיסר 


שונים בצירוף כתובות, שהיו לעתים קרובות סיסמאות פולי¬ 
טיות. מימי אוגוסטוס ואילך נטבע דינר־זהב ( 6118 ־ 301 ), שער¬ 
כו נאמד ב 25 דינרי־כסף (כך גם בתלמוד, למשל: ב״מ מ״ב. 









513 דינר — דינריים, אלפים 514 


ע״ב! שבו׳ מ״ד, ע״ב, ותום׳ ד״ה התקבלת; אמנם לפי ירו׳ 
קיד׳ א׳, א׳ — רק 24 דינרי־כסף). מימי נירון ואילך החלו 
להפחית את משקל הכסף בדי׳ ולהוסיף נח 1 שת יותר ויותר: 
בימי נירון טבעו 96 די״ מליטרת־כסף, ז״א כל די׳ הכיל 3.4 ג׳ 

כסף. בתוספת 15% נחושת! בימי ספטימיוס סודום הגיעו ל 105 

•י •י•* 

די״ מליטרת־כסף, ובהם 55% נחושת. הדי" הרומיים, של כסף 

ושל זהב, היו נפוצים בכל מלכות־רומא, והם גם נזכרים לרוב 

במשנה ובספרות התלמודית. בהלכה התלמודית נערך השקל 

שבתורה ב 2 דינרי־כסף (למשל לעניין פדיון־הבן [ב״מ 

שם]). די" נזכרים גם בשמות־לוואי שונים (יד׳ חג׳ ג׳, ח׳! 

בבלי מג׳ כ״ט, ע״א! חול׳ נ״ד, ע״ב! בכ׳ מ״ט, ע״ב) — ראיה 

לשימוש בשם די׳ בשביל ערכי־כסף שונים. דינרי־כסף, 

שהם ה,׳דינרים" סתם, נמצאו גם בחפירות בא״י. בשקלים 

שנמצאו מימי בר־כוכבא ניכר, שהטביעו את החותמות על 

גבי דינרי־כסף רומיים (תמונות: ע״ע ארץ־ישראל, עט׳ 

405/6 ). בתקופה הרומית המאוחדת היה הדי׳ למטבע- 

נחושת! אולם קונסטאנטינוס קיסר חידש את טביעת 

די׳־הכסף, שנקרא מיליארנסה ( 111113161186 ״) במשקל של 

• • *• י 

־ס/ 1 מליטרת־כסף = 3.4 י ג׳. את די׳־הזהב הרומי קיבלו 
הביזאנטיים ומהם הערבים, שאצלם שימש ביה״ב מטבע־ 
הזהב העיקרי (ר׳ להלן). 



דינר של קארולום הגדול 


די׳־הכסף חודש בממלכה הפראנקית במאה ה 6 ! בימי 
הקארולינגים היה הדי' 24 0 / ג מליטרת־כסף ומשקלו 1.30 ג׳! 
בשעתו נחשב למטבע חשוב: מחיר שור היה די׳־כסף. 
כמטבע קטן נתקבל הדי׳ בכל אירופה של יה״ב:בצרפת 
(■ 3611161 ) נשתמר משקלו המקורי עד המאה ה 11 ! בצדו 
האחד היתד. הכתובת ( 6x ז 111111 ) 31160 ■!? ("מלך הפראנקים") 
ובצדו השני — צלב! הדי׳ של העיר טור (- 7001 360161 
0018 ) שימש דוגמה למטבעות הצלבנים בא״י: טביעת 
הדי׳ הצרפתי נפסקה במאה ה 15 , כשמשקלו ירד ל 0.7 ג׳. 
באנגליה נטבע הדי׳(שנקרא שם ץ 600 ק — ולכן משמשת 
גם היום האות 3 באנגלית לסימן מטבע זה) עד ימי אלי- 
זאבת 1 ! משקלו ירד עד ל 0.58 ג׳: במאה ה 17 החליפוהו 
בפני של נחושת. תהליכים דומים אירעו 

ו* • 

באיטליה (משקל ה 330310 הקארולינגי 
ירד במאה ה 11 ל 0.35 ג׳), בספרד (־ 31 
0610 — עד המאה ה 14 : 0.40 ג׳) ובפור- 
ט וגא ל ( 310116110 — במאות ה 12 — 14 : 
0.75 ג׳). בספרדית ובפורטוגזית משמשים 
המונחים 310610 ו 310116110 במובן "כסף" 
סתם. 

הדי׳ הערבי היה מטבע־זהב במש¬ 
קל 4.25 ג׳, שווה לסולידוס הביזאנטי, 
והח׳ליפים מבית־אומיה הטביעו בו דמויות 
המחקות את דמותם של הקיסר הביזאנטי 
הראקליום ובניו, כדי לדחוק את רגלי הדי׳ 
הביזאנטי מארצות־האיסלאם. מ 696 ואילך 
נטבעו בדמשק די" ועליהם כתובות בל¬ 


בד — בלי דמויות: העבאסיים טבעו די" בבגדאד, הפאטי־ 
מיים — בקאהיר. משקלו של הדי׳ הערבי היה נתון לתנו¬ 
דות (דינרי העבאסיים 3.4 — 4.7 ג׳, דינרי האיוביים 3.48 — 



דינר של ראשוני בני־אומיה 
(חיקוי של הדינר הביזאנטי. צורת הצלב נמחקה) 

6.75 ג׳, דינרי הממלוכים — 4.11 — 12.00 ג׳), אך הוא שמר 
על טהרתו ( 979 חלקי-זהב לאלף). בפרס שימש הדי׳ עד 
המאה ה 20 מטבע-חישוב, ששוויו 100 0 / ג של קראן־הכסף! 
רבוא־די" היה תומאן אחד. 

היום הדי׳ הוא שם יחידת־המטבע הנהוגה בירגוסלארויה 
(כ 30 0 / ג של הדולאר), בעיראק ובירדן (דינר = לי״ש). 

מ. א. י. 

ךינר, יוסף צבי הירע (קראקא, 1833 — אמסטרדאם, 

♦ • * • 

1911 ), רב וחוקר הספרות התלמודית. די׳ למד 
בישיבה בעיר־מולדתו׳ ואח״כ באוניברסיטה של בון. ב 1862 
נתמנה למנהל הסמינריון לרבנים באמסטרדאם וב 1874 לרב 
ראשי של קהילת האשכנזים באמסטרדאם. הוא נחשב למנהי¬ 
גה הרוחני של היהדות האורתודוכסית ההולאנדית בדורו. 
בדי׳ נתמזגו למדנות מסרתית עם גישה ביקרתית־היסטורית. 
רוב מחקריו וחידושיו הופיעו בצורת "הגהות" על 
14 מסכתות של התלמוד ( 1896 — 1905 ) ! אולם חיבורו העי¬ 
קרי הוא . 3 " 0 ג 1 !ק$!ז_ 1 . 11 ¥6$60 \ . 1113 711601160 016 
1113 ק 7086 ("התיאוריות על מהותה ומקורה של התוספתא", 
1874 ). — די׳ תמך בתנועת "חיבת־ציון", ואח״כ בציונות, 
והצטרף ל״מזרחי". 

ב. דד,־פריס, הרב ר׳ יוסף צבי הלוי ד״ר דינר ז״ל ("שי 
לישעיהו"), תשט״ז. 

דינריים, אלפים, שרשרות־ההרים הנמשכות לאויך החוף 
המזרחי של הים האדרייתי ותופסות את החלק 
המערבי של יוגוסלאוויה ואת הקצה הצפוני של אלבאניה. 
הם קרויים על־שם הר־דינרה ( 1,830 מ׳) שמצפון לספליט. 
האה״ד הם ענף־המשך של האלפים, המשתרע בכיוון 
צפון־מערב — דרום־מזרח! פסגות רבות מגיעות לגובה 
שלמעלה מ 2,000 מ׳. ההרים בנויים בעיקר אבן־גיר מן 



קארסס באלפים הדינאריים 









515 


דינריים, אלפים — דין־שמים 


516 


היורה והקרטיקון. בולטות בהם תופעות קארסטיות, ביחוד 
בצפון, ששם מצויים שטחים נרחבים של טרשים לבנבנים 
קרחים. הנוף פראי, והמעבר בו קשה, ההרים נופלים 
בתלילות לצד חוף הים האדרייתי, כשלרגליהם רצועת־חיף 
צרה בלבד. האיים המרובים המצויים לאורך החוף הם שרידי 
שרשרת מערבית של האה״ד ששקעה. שלא כמצוי באלפים, 
הפסגות באה״ד הן ברובן מעוגלות ולא צוקים מחודדים. 
אעפ״ב דלים ההרים, בחלקם הגדול׳ בצמחיה בגלל אפים 
הקארסטי; יערות מצויים בעיקר בחלקם המזרחי של 
ההרים. — הישוב מרוכז בעמקים, והתושבים קצתם עוסקים 
בגידול דגנים, תפ״א, מספוא, ירקות ופירות, ביחוד גידול 
שזיפים, אך בעיקר הם מתפרנסים על גידול צאן וחזירים. 

ן די ן (לאט ׳ של יה״ב — 12113 >ז 0 או - 11 ) 10 001 

וחט! 0 ; אנג' 01301 ־ 01 ; גרמ' 1:051111:011 ) 00 ), צורת־ 

משפט, שלפיה מחליט ביודדין לסמוך על הכרעה המסורה 
בידי שמים. לרוב מתקבלת החלטה ז 1 כשאין אפשרות 
משפטית להכריע אם לחייב או לזכות את הנאשם, אם 
בשל העדר עדים מרשיעים במידה מספיקה (כשהצהרת 
המאשים עומדת מול הצהרת הנאשם), ואם בשל חילוקי- 
דעות בין השופטים. השימוש בד״ש רווח ביחוד בענייני 
כישוף, שמטבעם אינם מאפשרים הבאת ראיות משכנעות. 

במסגרת ד״ש מובא הנאשם הטוען שהוא חף מפשע — 
ולעתים מובאים שני הצדדים המתנצחים — אחרי פרוצדורה 
משפטית־מאגית, לידי סכנה חמורה, עפ״ר לסכנת־מוות: הני¬ 
זוק נחשב לאשם, ומי ״שסייעוהו מן השמים״ ולא נפגע — 
לחף מפשע. 

שיטת ד״ש היתה, לפי הנראה, נהוגה ברוב העמים הפרי- 
מיטיוויים, ועדיין היא נהוגה ברוב העמים הקדם־אלפביתיים 
(להוציא מן הכלל את ילידי־אומטראליה). היא לא נתקבלה 
כחלק מן הפרוצדורה המשפטית הקבועה לא במשפט 
היווני־הרומי ולא במשפט העברי(ר׳ סנה׳ מ״ג, ע״ב), אם כי 
יש מן הדומה לה בפרשת סוטה (ע״ע), וכן היתד, ידועה 
להמוני־העם בין היהודים, שנהגו לפעמים על פיה (השר 
סיפורי ״מעשיות״ [א. ילינק, בית־המדרש, ד/ 145 ], וכן ס׳ 
חסידים רל״ב); היא לא פותחה גם במזרח הרחוק ובאמרי¬ 
קה. לעומת זאת נתקבלה והורחבה השיטה במרחבי התרבות 
של אפריקה, הודו ואוקיאניה, בין שבטי הבדוים (ר־ להלן), 
וכן בין העמים הטוטוניים. שייריה, המשוחררים מן היסודות 
המאגיים המובהקים, נפוצו הרבה בין העמים ההודו־אירופיים 
וחדרו גם למשפט הכנסיה והמדינה באירופה של יה״ב, ושם 
היו מקובלים כאחת הדרכים הלגיטימיות לגילוי האמת והרצון 
האלוהי. בשלהי יה״ב נתבטלה שיטת ד״ש באירופה כשיטה 
רשמית, אך גילוייה מוסיפים להתקיים עד היום באמונות 
עממיות. 

לפרוצדורה של ד״ש נודע אופי משפטי מובהק: הנאש¬ 
מים נשבעים ומצהירים לפני המבחן, שהם נקיים מן החטא 
שבו הם נאשמים. ומקללים את עצמם במטבעות־קללה 
איומות, שתחולנה על ראשיהם, אם אמנם ביצעו את הפשע 
ואם הם נשבעים לשקר. המבחן עצמו הוא לדוב פיסי וכרוך 
בסכנת־מוות*. העברת היד באש או במים רותחים, נגיעה 
בברזל מלובן או לקיקתו בלשון, שתיית רעל, ריצה על 
גחלים לוחשות, דו־קרב (ע״ע) בין החשודים או בין הצדדים 
היריבים או צורות אחרות של תחרות ביניהם (חשו׳ אליהו 
ונביאי־הבעל בהר־הכרמל [מל״א יח]), זימון עם חיה רעה, 


הטלה למים או למערבולת (כבר בחוקי חמורבי). השימוש 
במבחנים אלה כחלק בלתי־נפרד של ד״ש הוא אוניוורסאלי. 
אכזרי במיוחד הוא מבחן ההטלה למים, שבו הועמדו, בין 
השאר, החשודות בכישוף במאות ה 16 — 17 באירופה: אם 
הנידונה טבעה במים — סימן שהיא חפה מפשע, אך אם לא 
טבעה — סימן הוא שהמים דחו אותה בגלל אשמתה, או 
שמעשה־כישוף היה בדבר, והנידונה שהוצאה מן המים 
הוטלה לאש־המדודה או הוצאה להורג בדרך אחרת. 

לעתים קשור המבחן באמצעים ניטראליים, שהם עצמם 
אין בהם כדי לגרום נזק, אלא שהשפעתם היא מאגית- 
פסיכולוגית או פסיכולוגית-סוגסטיווית: שתיית המים המאר- 
רים בסוטה (ע״ע); מים שבהם הוטבלו פסלי-אלים (הודו 
הבראהמנית), דם מהול בחלב (שבט המאסאי במערב־אפרי־ 
קה), דם שוורים (יוון העתיקה), דם מהול במי-ים (אינדו¬ 
נזיה) ; בליעת אבן מאגית, אדמה קדושה או עפר ממקום 
מקודש (מערב-אפריקה, מלאנזיה), דברי-מאכל מסויימים, 
הנתקעים בגרונו של האשם (הודו), וכיו״ב. לפי השקפתם 
המאגית של עמים פרימיטיוויים רבים יש לעצמים אלה 
כושר להכיר, בבואם למעי הנאשם, את סימני אשמתו או 
נקלנו; בהתאם לכך הם ממיתים את האשם ומחיים את 
החף מפשע. האכילה או השתיה מלוות לרוב נוסחאות- 
השבעה, הקוראות ודורשות שעונש מן השמים יחול על ראש 
הנבחן אם אין הצדק עמו, ושהמשקה או המאכל יגרמו 
להתנפחות גופו ולהתפקעות בטנו, אם הוא אשם בחטא שבו 
מאשימים אותו. האמונה בתוצאותיהן הנוראות של שבועת- 
השקר ושל השתיה או האכילה היא חזקה כל כך, שרק מי 
שמשוכנע לחלוטין בצדקתו מוצא אומץ בנפשו לגשת למבחן. 

אחת הצורות השכיחות של הכרעה בד״ש היא הפלת גורל 
(ע״ע); עיקר תפוצתו — במזרח הקדום (השו׳ בתנ״ך: יהו׳ 
ז, יד—יח; שמ״א יד, מא—מב; יונה א, ז), באפריקה 
ובאירופה. מבחני־ד״ש שונים, שתחומי תפוצתם והתפשטותם 
מוגבלים יותר, הם: יריית חץ ממרחק מסויים אל ראש החשוד 
(מלאנזיה); שחיה בנהר או במפרץ־ים המלא כרישים 
(איי־שלמה)! תחרות עמידה על דגל אחת (הודו) או בידיים 
פשוטות בצורת צלב מול צלב (אירופה ביה״ב); תחרות- 
נדות (בורמה — מי שנרו דועך אחרון יוצא זכאי); קירוב 
החשוד ברצח אל הנרצח, שפצעיו מתחילים שותתים דם אם 
הקרב הוא הרוצח (עמים טוטוניים; זכר לכך מצוי בשירת 
הניבלונגים וב״ריצ׳ארד השלישי" לשיקספיר). 

4 4 • 4 

יש חברות שבהן רשאי הנאשם לדרוש ד״ש כדי להוכיח 
את צדקתו, ופרוצדורה זו מקובלת לכתחילה כתחליף 
לתהליך־שיפוט רגיל. בחברות שבהן תלויה תוצאת ד״ש 
ב״מומחה" המכין את הרעל או את המשקה המאגי ומגישם 
למי שחוייב בשתייתם, נתון גורל הנחשד (ולמעשה גורלו 
של כל פרט ופרט בחברה, העלול להיות נחשד באחד הימים) 
בידי השאמאן, הכהן או הקוסם, האחראיים לסדרי הפולחן 
והטקס הכרוכים בד״ש. מכאן השפעתם המכריעה של מייצגי 
הכוחות העל־טבעיים על כל פרט ופרט בחברה הפרימיטיווית. 

במקרים רבים העידו משקיפים נאמנים, ביניהם חוקרים, 

על הצלחת הנבחנים לעמוד במבחן הפיסי של ד״ש, שלכאורה 
אין בו מנוס מפגיעה. מכלול־תופעות זה לא הוסבר עדיין 
באופן המניח את דעת כלל־החוקרים. ייתכן שההסבר גלום 
בגורמים הפסיכיים החזקים, הפועלים בתודעתו של האדם 
הנידון, המאמין והמשוכנע בצדקתו. 






517 


דין־־שמים — דיסהורג 


518 


בסיפורי העמים ובמעשלחיהם שכיחים מאד מ 1 טיווים של 
ד״ש ושל "מבחני־אמת". המבחנים הם לרוב של אש, מים 
ורעל, אך יש גם זימון עם תנינים (נחשים), שמירה על 
שיווי־משקל בהליכה על חבל, עליה מהירה בסולם ששל־ 
ביו — סכינים, דיצה על פני ביצים, וכיו״ב, באגדות מטושטש 
הגבול בין ד״ש לניחוש, אבל במציאות המשפטית נבדלים 
שני תחומים אלה בבירור: אין כוונת ד״ש כלפי העתיד, 
כי־אם כלפי העבר, ומגמתו לא רק לדעת את האמת, כי אם 
גם לגלות את הצדק — להרשיע את האשם ולזכות את 
החף מפשע. 

הדי ד״ש באירופה הנוצרית נשתמרו בספרות הרבנית 
ביה״ב: "מים שנכנסים בהם גנבים, והכומרים קורין עליהן 
שם עבודה־זדה שלהם״ (ס׳ חסידים, סי׳ תל״ט)! "וכל גוי, 
שנחשד מאותה אבידה ולא החזירה, העביר ידו באש כדיני 
המקום של גויים" (תשובות חכמי צרפת ואתר, סי׳ צ״ז), 
ועוד כיו״ב. יחם ההלכה והחכמים לד״ש כאל הוכחה משפטית 
מחייבת היה שלילי! האגדות שבהן משתמשים בו (בגון 
קביעת היורש האמיתי עפ״י תגובת דמו הנספג בעצם אביו 
המת, וכיו״ב), יש בהן יותר מן האמצאה ההגיונית־עממית 
של השופט הפיקח, מאשר מן הנסיון להכריע בדין ע״פ מקרה 
או גורם איראצלנאלי־על־טבעי אחר. 

ר. פטאי, מדע האדם, א׳, 246-243 , תש״ח; .,)$ ,■ £011161 .! 

. 15$ ^\ 115 { £00 . 1 §זע .£ . 2$ ) ז 6 }? 01 < 1 ? #13111 . 0 1 3311611 ? 0 . 3 
. 1 ( $0 3.1 ? 06 י 1111£6 ¥\ ; 1890 , 1116 ) 0711 06 , 3101:13 ? .£ ; 1885 

. 3 > ; 1900 , 307 , 289 , 13 , 1 ? 3 < 111 ז 06£6 . 3 6 ! £13111 ? 6 ! 31 $\ 01 0 
,* 101201 ^ .{ ; 1904 , 11711111/6 ?$ 01-606 13 5 ח 1 ) 3 0133116 0 , 01012 

076 0,01165111-16116 11. 3. $16111( 11 £ 3. 011X15161111(1715 21( 11117611, 
1910; 11. £65001*, 06? 4711611 3. 017?!516111111115 (111 3. 0?- 
3311611 (25. £. 11001115£05011. 46, 208-248), 1912; 11. ^1. 

£0\ 0 ״ . 5 ) 458 ,?( 5 00161 6 ' 11111111 ?$ , 90 ג x36315 1920 , (״ ; 

£. \13^01*, 06? 11?5$?1(11£ 3 . £€?1)1317. 00116511X16116 (1415101 ־ . 

\^10101 ץ 0 ן £1 ) 013631 ; 1920/1 ,( 289-316 , 20 1£1 ׳ 11 [ $0 ־ 3111 [ 101 ־ . 

04 £011£. 31x1 £111105, 1X5 507-533), 1951; 5. י 5011 ק £110111 ׳ 
11736x 0/ 001\-0116? 3111?6 , 14 220, 1955 . 1958 ־ 

ד, ב. 

המונח לד״ש באיסלאם הוא ״בשעה״ (^ 4 ), והוא 
נקרא גם "נאר אלתג׳רבה"("אש הניסיון") או "נאר אלבראה" 
(״אש הניקוי מאשמה״)! צורתו — לקיקת ברזל' מלובן 
באש. הפרוצדורה נוהגת עד היום בין בדויי הירדן וחצי־האי 
סיני ושבטי חצי־אי ערב! במדינת ישראל בוטל המנהג. 
האדם העורך את טקס הבושעה — ח״מבשע" — נמנה 
על אחת המשפחות המכובדות והמתייחסות על אחד הצדיקים 
הידועים, והוא עצמו ידוע כאדם ישר ונקי־כפים, ואף כבעל 
סגולות מיוחדות. בימי המאנדאט בא״י היו מצויים בנגב 
שלושה "מובשעים". התובע הוא הבוחר את ה״מובשע", 
שלפניו מביאים בעלי־הדין את סיכסוכם, והוא מנסה להשלים 
בין שני הצדדים. אם לא הצליח בזה — ניגש הוא לטקס, 
הנערך בשעות הבוקר, תמורת תשלום קבוע מאת הנאשם. 
מגישים את כלי־הברזל לנאשם, כשהוא מלובן היטב באש. 
תחילה מעביר ה״מובשע" את הכלי על זרועו הוא, כדי 
להוכיח שאין האש פוגעת בישרים. לאחר מכן הוא מעביר 
במהירות את הכלי על לשונו של הנאשם, שהראה אותה לפני 
כן לכל הנוכחים והוכיח שהיא נקיה מכל פצע וחבורה. לאחר 
הלקיקה יורק הנאשם ושותה מים. אם שעתיים לאחר המבחן 
נתגלו על לשונו סימני כוויה או התנפחות — יצא הנאשם 
חייב בדינו, ואם לאו — יצא זכאי, "שכן אין האש יכולה 

להזיק לאדם חף מפשע". 

הנאשם החייב לעבור את מבחן־האש רשאי למנות בא־ 


כוח, בתנאי שילבש זה את בגדיו של הנאשם. אם הנאשם 
מראח סימני פחד — מכריזים עליו כאשם! לפיכך החוששים 
מפני המבחן משתדלים "להסדיר" את הענין עם המאשים 
לפני שיובא בפני ה״מובשע". האמונה ב״בושעה" בקרב 
הבדוים חזקה, והם יראים מפניה! הודות לה נפתרו בעיות 
וסיכסוכים רבים. 

עאדף אלעארף , משפט הבדוים ( עברית : מ . קפליוק ), 1936 ; 

י . שמעוני , ערבי א ״ י , 140 , תש״ז ; - 06 3133 ? 4 י $ גרת 0 ורר . 6 
1011£ ? 31 1$ ?> €01 1131031 / , 111111 ^־ £31 01 £1401101 • 011131 ; 1932 ,*// 
. 1936 ,( 65 ־ 34 , 11 , 05 ?[) 0316511116 / 0 803011171 1176 

י ד 
• ♦ 

במשפט ה עבר י־ התלמודי קיים המושג "חיוב 
בדיני־שמים" בדיני־ממונות, אולם כאן אין משמעותו אמצעי־ 
עזר להוצאת פסק־דין של בי״ד שלמטה. בדרך־כלל נחשב 
ל״חייב בדיני־שמים" כל הגורם נזק לחברו באופן שהוא 
פטור מעונש בידי בי״ד, כגון: השולח חרש, שוטה וקטן 
להבעיר את ביתו של חברו (ב״ק כ״ב, ע״ב), או הנותן סם־ 
מוות לפני בהמת־חברו (שם נ״ה, ע״ב) וכיו״ב. על הוראתו 
המילולית של המושג "חיוב בדיני־שמים" נחלקו הראשונים. 
לפי רש״י (גיט׳ נ״ג, ע״א, ד״ה וחייב בדיני שמים) פירושו, 
שהוא חייב עונש מאלהים אם לא ישלם את הנזק! ואילו לפי 
המאירי (בית־הבחירה לב״ק, 169 ) פירושו, שיש לו חיוב 
בפני אלהים לשלם את הנזק, ואין למושג כל קשר עם עניין 
העונש האלהי המגיע לכל עוברי־עברה. 

דיסבוךג ( 8 זטנ 1181 !ס), עיר־תעשיה ונמל פנים־יבשתי 
בגרמניה המערבית, בארץ צפון־רינוס—וסטפאליה! 

480,000 תושבים ( 1955 ). העיר משתרעת על שטח של 150 
קמ״ר על גדתחהמזרחית של הרינוס, במקום שהוא מקבל את 

יובליו אמשר ורור. די׳ היא נקודת־מפתח בתחבורה של חלקו 

י• י 

המערבי של איזור המכרות וחתעשיה של הדור (ע״ע! וע״ע 
גרמניה, עט׳ 408/9 ) ! בתחום העיר נכללות 10 תחנות־רכבת 
לנוסעים ו 14 למטענים, וכן חוצים בה 4 גשרים את הדינום. 
די׳ חשובה ביותר כנקודת ההתקשרות בין חבל־הרור ובין 
מערכת דרכי־המים של הרינום. בתעלת־אמשר, שהושלמה 
ב 1916 , יכולות לעבור ספינות עד ל 1,350 טוגות, ובדי׳ 
התפתח הנמל הפנים־יבשתי הגדול ביותר באירופה ואחד 
הגדולים בעולם: שטח אגניו כ 10 קמ״ר, אורך רציפיו כ 25 
ק״מ! דרכו עוברים בשנה כ 20 מיליון טונות מטענים, שעיק¬ 
רם פחם. די׳ היא מרכז גדול של תעשיה כבדה: מפעלי־פלדה 
מן הגדולים שבאירופה המערבית, מפעלים לייצור ברזל 
ונחושת, לבניין מכונות וספינות, וכן בתי־מבשל לבירה 



ריסבו-רג: הגמ 5 


519 


דיסבורג _ ריסי, אלברפז ון 


520 


וטחנות גדולות, המספקות קמח לחלק ביכר של חבל-הרור. 

די׳ היא עיר עתיקה! במקום היה קיים ישוב כבר בראשית 
יה״ב. סמוך ל 1200 השיגה זכויות עיר חפשית ואחר־כך 
הצטרפה להנזה(ע״ע). ב 1290 עברה למרותם של דובסי קלוה 
(ע״ע) וב 1666 סופחה סופית לבראנדנבורג־פרוסיה. מ 1655 
עד 1818 היתה בה אוניברסיטה. — עלייתה המהירה של 
העיר לכרך תעשייתי ומסחרי גדול התחילה באמצע המאה 
ה 19 , בעקבות התפתחותו התעשייתית של חבל-הרור. ב 1860 
עדיין לא ישבו בדי׳ אלא כ 15,000 נפש, והיא היתה אחד 
הישובים התעשייניים הקטנים באיזור שפך הרור אל 
הרינוס. ב 1890 חיו בדי׳ ובשכנתה רוראורט (:־ 01 ־ 111 ! 1 .מ) יחד 
כ 60,000 נפש! ב 1900 אוחדו שתי הערים עם כמה ישובים 
אחרים לכרד, שמספר תושביו הגיע בפרוס מלחמת־העולם 1 
ל 4 ) מיליון. התפתחותה המהירה נמשכה בתקופה שבין שתי 
המלחמות, ולאחר שב 1929 סופחו לדי׳ העיר האמבורן 
(מזסלבחג^) ושכנותיה — הגיעה אוכלוסיית הכרך המאוחד 
ל 450,000 ב 1939 . במלחמת-העולם 11 נפגעה די' קשה ע״י 
הפצצות מן האויר, וכ 50% מבנייניה נהרסו! מספר התושבים 
פחת ל 350,000 ( 1946 ). העיר, נמלה ותעשלתיה שוקמו אחרי 
המלחמה, ואוכלוסייתה גדלה שוב, ביחוד ע״י קליטת המוני 
פליטים ממזרח-גרמניה. 

6 ־ €1 ע . £4 ; 1920 ,.( 3 11 ) 1 ) 070$ $1 10 ( 1 י 41 } 0 ־ 1 ^ 1 .£ 

■* 3 ־ 1401 — •£ת £111 ־ 01 ; 1949 2 ,.(£ 576411 . 1 . 00$0/1 

; 1951 , 1876-1951 , 111111 0 , 07 /^ — ( 1790 — 1866 ), 

פדגוג גרמני. די׳ פעל כמורה ומנהל בתי־ספר וסמינריונים 
למורים בערים שונות, מ 1832 ואילך — כמנהל הסמינריון 
למורים בברלין. את המוסדות שניהל עשה לסמינריונים 
לדוגמה, אולם על אף הצלחתו המזהירה נדחק ב 1847 
מעבודתו בשל השקפותיו המהפכניות וב 1850 הועבר 
לפנסיה. מ 1858 ואילך היה חבר ביה־הנבחרים הפרוסי, 
ושם ניהל את המאבק נגד מגמת משרד־התרבות הפרוסי 


דיכזטרוג, פויךריך אדולף וילהלם 


לארגן מחדש את מערכת החינוך העממי ברוח הראקציה. 
מאבק זה נסתיים רק ב 1872 — 6 שנים אחרי מותו של 
די׳ — בנצחונם המלא של רעיונות די׳ וחסידיו. 

השקפותיו הפוליטיות ופעולתו החינוכית עשו את די׳ 
לחלוץ הפדגוגיה העממית החדישה. הוא שאף לפעול ברוחו 
של פסטלוצי(ע״ע)! כמו כן דרש אירגון אחיד של בתי־הספר, 
וגם השכלת העם במובן רחב, כי "השכלת העם היא שיחדור־ 
העם". די׳ לחם במיוחד להרמת ההשכלה הכללית של 
המורים, בהטעימו שבית-הספר יצליח רק "כשמורי בתי־הספר 
היסודיים יקבלו השכלה כללית ויעבדו בלי מנוח במשך 
כל חייהם כדי לזכות יותר ויותר בהשכלה כללית". את 
הפיקוח על החינוך רצה ליטול מידי הכנסיה והמדינה ולמסור 
אותו לאנשי-מקצוע. הוא נלחם למען בית־ספר משותף לבני 
הדתות השונות ולהוראת־דת משותפת לכיתות הנוצריות 
השונות. רעיונותיו הליבראלייס-ראציונאליסטיים עוררו הת¬ 
נגדות נמרצת בחוגי השלטון, ובחלקם לא הוגשמו אלא 
בעשרות השנים האחרונות. 

די׳ היה סופר פדגוגי פורה, וכן התבלט כנואם וכסופר 
פוליטי. הוא פעל גם בשטח הסוציאלי למען המורים על־ידי 
ייסוד "קרן־פסטאלוצי" ו״חברת־פסטאלוצי", שמתפקידן היה 
לדאוג לאלמנות המורים וליתומיהם. — לזכרו נוסדה ב 1860 
ק ר ן - ד י׳ לקידום הספרות החינוכית ולפתרון בעיות פדגו¬ 
גיות. — מכתביו: 1 > 1311 ו 1 :> £11:5 <£ 18011£ ; 808 ג(> 2 <ן 033 ("גר¬ 
מניה הפדגוגית״), 1835/36 ! ^מג! ¥01160 \ 218011£5 ס§ 13 ) 3 ? 
8011611 (״רציה וחובה פדגוגיות״), 1857 ! €: 1 ו 31 ׳ 1188€% \! 
מ 1£16 ז 50£1 (״כתבים נבחרים״), 1890 2 ! 11601611 .ט 1£:611 ז 5011 
(״כתבים ונאומים״), 1956 . ב 1957 הוחל בהוצאה מקפת של 
כל כתביו, שעתידה לכלול 20 כרך. 

, 50/171/7071 $01720 24721 1,01072 $0172 ,. 0 . 4 ,£־ €1 ( 1 מ £6 ן £31 
- 1,0/2707 . 24 . 0 , 111£€ ^\ ££6 ט 443 , €11:2 ־ £2 .¥\ ; 1867/68 

. 11 . 1 0/ 0777261207 .£ . 1 ,. 0 . 4 , 11 ק 401 ט.מ .£ ; 1890 , 11112472 £ 
1,01071 $01710771 72620/1 .( 3 ,ז^ £1011 .££ ; 1890 , €$072$ ; $0124124 ^/ 1 ( 30 
$. 0 }/ 1071$11 } 0/1617611 2247 , €011111111 .!! .\ 2 ; 1890 , 1 ז 0 }/ ¥27 \ . 24 
501720 ,. 0 . 4 , 1 ז 51€0£ . 14 ;( 1908 , 1€ ט 5011 0€ ס 1$ ט€ם 10 ( 1 ) 

3010247 2(72£ /. 1. 372114;!0111X72£ 1. 37X10 12472£ 24. 31111471 £ 171 

. 1956 , 1161711 ס 0241$ >( 3 

ג. ל. 

דיס/ אלברט וו — ץ 0100 701111 \ ;ד £1 נ 11 \ 7 — ( 1835 — 
— * י י *• 1 ׳- ׳ 
* 4 • ■ • ׳ 

1922 ), משפטן וחוקר מדעי־מדינה אנגלי. די׳ שימש 
פרופסור למשפטים באוניברסיטה של אוכספורד והיה מחסידי 
שיטתו האנאליטית של ג׳ון אוסטין(ע״ע). עיקר פעולתו היה 
בשני שטחים: ( 1 ) המשפט החוקתי!( 2 ) התנגשות המשפ¬ 
טים (לשון אחרת — משפט בידלאומי פרטי). תרומותיו 
העיקריות למשפט החוקתי הבריטי היו בהגדרתו הקולעת 
של "שלטון־החוק" ובהבחנתו שהנוהג והנוהל הלא־כתובים, 
שנוצרו בחיים המדיניים במשך הדורות ומגדירים כיצד לנהל 
את העניין המדיני במדינה, הם העיקר של המשפט החוקתי 
בארץ של ״החוקה הלא־כתובה״. די׳ התנגד — תחילה 
בתוקף, אך לאחר מכן בפחות חריפות — לשיטה הקונטינג- 
טאלית של "משפט מינהלי" ולקיומם של מוסדות שיפוטיים 
"מינהליים" מיוחדים, שהתחילו לתפוס גם באנגליה את 
מקומם של בתי-המשפט הרגילים בשטחים מסויימים. ספריו 
החשובים בתחום זה הם : 1:110 0£ ץ 1 ) 5411 11101:10111:01110 ) 1011:0 
111111011 * 00115 1:110 0£ ^ 1 ("מבוא למחקר משפט־החוקה"), 
1885 , 1915 8 , 1939 9 (אחרי מותו)ן £0131:1011 0111110 £001:111:08 
1111111£ ) 1 ) £1311 !!£ 111 11111011 ^ 0 1111110 ? 1 ) 311 ¥\ £3 0011 ^: 1101 








521 


דיסי, אלפדט ון—דיסלמרןן 


522 


ץז 11 זמ 06 * 19 6 * ("הרצאות על היחס בין המשפט ובין 
דעת־הקהל באנגליה במאה ה 19 "), 1905 , 1914 2 . חיבורו על 
התנגשות החוקים, **! 1 ) £001311 01 ׳*\ £3 6 * 01 :ז 65 § 1 ס ^ 
$׳\\ £2 01 00011111 6 * 10 06 ג 61 ז £16 .£ ("תמצית המשפט 
האנגלי מבחינת התנגשות החוקים״), 1896 , 1922 3 , 1949 6 
(אחרי מותו), נחשב כספר קלאסי, המצטיין בגישתו המעשית 
ובהימנעות מפילוסופיה משפטית תיאורטית; מרבים להסתמך 
עליו בכל הארצות שבהן נוהג המשפט הבריטי. 


דיפירנט״ם, ע" ע דיסנטרים, 

4 • 44 •* ״ י •י 4 4 * • 


ךיסלדזרף ( 1 זס 1 > 0$5€1 ס), עיר בגרמניה המערבית, על 

4 * 5 י 

הדינום, בירתה של צפון־רינוס—וסטפאליה. שטחה 
158 קמ״ר, מספר תושביה כ 650,000 ( 1956 ). גרעינה העתיק 
של די' בנוי על הגדה המזרחית (הימנית) של הרינוס, 
ומסביב לו נתרחבה העיר, רובה על גדת הנהר המזרחית. 
ומיעוטה על גדתו המערבית. די/ שלא נתפתחה לכרך גדול 
אלא מן המחצית השניה של המאה ה 19 ׳ מצטיינת באופי 
המודרני של תיכנונה ובנייתה, בנוי ובפאר של רחובותיה 
ושדרותיה הרחבות. שלושה גשרים — למסילודברזל ולתנו¬ 
עה הכללית — מקשרים את שתי גדות־הנהר. עיר־התעשיה 
השכנה נ ו י ם ( 6118$ א; כ 80,000 תושבים) עומדת להיבלע 
בתחום די׳-רבתי. 

בשל קירבת מכרות־הפחם של חבל־הרור נעשתה די׳ 
מרכז תעשייתי גדול למוצרי ברזל ופלדה. בעיר נמצאים 
מפעלים גדולים לייצור צינורות־פלדה, בתי־חרושת למכונות, 
למכוניות, לקרונות של מסילודברזל, וכן מפעלים כימיים 
חשובים, בתי־חרושת לייצור זכוכית, גומי׳ נייר, אבקות- 
כביסה. די׳ משמשת מושב למשרדיהם של מפעלים ואירגונים 
כלכליים של תעשיית הרור ("שולחן-הכתיבה של חבל- 
הדור"), ובגללם היא ממוקדי חיי־הכלכלה של אירופה המע¬ 
רבית. — די׳ היא אף נמל פנים־יבשתי חשוב, שממנו נוסעות 
ספינות במורד־הרינוס להולאנד ולבריטניה. ב 1937 עברו 
דרכו סחורות בנפח של 3 מיליון טונות; אחרי החורבן של 
מלחמת־העולם 11 שוב החל מחזור־הסחורות לעלות — מ 1.1 
מיליון טונות ב 1949 עד 3.8 מיליון ב 1955 . — די׳ היא 
ממרכזי־התרבות של גרמניה המערבית, ביחוד של חיי 
האמנות והתיאטרון. ממוסדות־התרבות שבעיר: האקדמיה 
לאמנות (ר׳ להלן), האקדמיה לרפואה סוציאלית, האק¬ 
דמיה למינהל ולכלכלה, המכון למחקר־הברזל, בתי-ספר 
מקצועיים למלאכה ולתעשיה, שתי ספריות גדולות; התיא¬ 
טרון העירוני היה בתקופה הקדם־נאצית מן המוסדות המהול¬ 
לים של אמנות־הבימה בגרמניה. 

נ ו י ם היא נובזיום ( 1 סס £81 ׳\ 0 א) הרומית, שהוקמה כבר 
במאה ה 1 לסה״ג (ע״ע גרמניה, עט׳ 415/6 , מפה 1 ). די׳ 
נזכרת לראשונה בתעודות ב 1159 . החל מן המאה ה 13 השתיי¬ 
כה לרוזנות ברג(ע״ע). ב 1288 קיבלה זכויות של עיר חפשית. 
בתחילת המאה ה 17 עברה די׳ יחד עם ברג לידי הרוזנים של 
פפאלץ-נויבורג( 8 זגגנ 1 ט 6 א), שהיו מאז 1685 נסיכים־בוחרים 
של פאלאטינאט־הרינויס. ימי שלטונם היו תקופת־פריחה לדי׳. 
בין השאר, ייסד ב 1767 הנסיך־הבוחר קארל תאודור את 

4 4 

האקדמיה לציור המפורסמת, שסביבה התגבשה במאה ה 19 
״אסכולודהציור של די׳״ (ע״ע גרמניה, תרבות, עט׳ 589 ). 
בתקופה הנאפוליונית נעשתה די׳ בירתה של הדוכסות הגדו¬ 
לה ברג, בשלטונו של ז׳ואקן מידה (ע״ע); ב 1815 סופחה 
לפרוסיה. באותה תקופה היה מספר התושבים בדי' כ 20,000 . 



דיסלדורף: הפלאנטאריו-ם 

העיר גדלה יחד עם התפתחותה של תעשיית חבל־הרור: 
100,000 תושבים ב 1880 , 359,000 ב 1910 , 536,000 ב 1939 . 
ההפצצות במלחמודהעולם 11 הרסו 42% של בנייני-העיר, 
ואוכלוסיתה פחתה עד 421,000 . אחרי המלחמה שוקמה די׳ 
במהירות; פליטים ממזרח־גרמניה הם היום כ 20% מתושביה. 

. 1111117£$£6$011 )ע 1 ז€¥ . 11 - 1$ [ס 1 { 171$0 '? 9 \ ר .% 511141071 , 11 ) 311 !£ . 0 
. 1 ( 06$0 , 1051 \נ . 0 .ט £311 .£ ; 1902 ,. 11 [ . 19 1771 . 19 510,41 . 4 
, 111561 !:£ .מ ; 1925 2 ,. 19 ,^ £1 . 11 ; 1921 , 1-11 ,.פ 51041 . 4 

1 { 110 ? 171 ( 0 [ ? 19.6 ; 1950 ,( 11 , 1565311 )מ £11 515656 ק 3 !§ 060 ) ,.<£ 

X¥, 1951. 

א. מ. י. 

יהודים בדי׳ נזכרים לראשונה ב 1418 , בקשר לבית- 
הקברות של הקהילה, ששמש את יהודי ברג כולה. ב 1438 

4 4 

גורשו היהודים מדי׳. ב 1582 הורשה "יהודי-יחצר" אחד לשבת 
בעיר, ב 1677 ישבו בה שתי משפחות יהודיות, ב 1750 נמנו 
בקהילה 14 משפחות, ב 1775 — 24 . ביניהן בלטה משפחת 
פן גלדרן העשירה, שאחד מבניה היה יוספא מגלדרן, "יהודי־ 
חצר" לדוכס מייליד־ברג ו״פרנס ומנהיג" ליהודי הדוכסות, 
שתרם ב 1712 לקהילה בית־כנסת, שבו היו מתפללים עד 1772 . 
באותן שנים נעשתה די׳ למקום מושבו של רב־המדינה של 
ייליד־ברג. בנו ונכדו של יוספא מגלדרן שימשו באותן 
המשרות, ונכד־נכדו היה הינריך הינד, (ע״ע). בימי נאפוללן 
נקבע מעמד היהודים בדוכסות ברוח "הפקודה המחפירה", 
אם כי זו עצמה לא הונהגה. ההגבלות שהונהגו עמדו בתקפן 
גם בימי השלטון הפרוסי עד 1847 . במאה ה 19 הגיעו יהודי 
די׳ לחשיבות במסחר ובבאנקאות. מספרם עלה מ 315 ב 1823 
ל 5,130 ב 1925 . ב 1867 — 1874 נתקיים בדי׳ בית-מדרש למו¬ 
רים יהודים. ב 1907 — 1912 שימש הרב ל. בק (ע״ע) רב־ 
המחוז, אחרי הרב מ. אשלבכר. — אחרי נפילת היטלר 
נתחדשה בדי' קהלה יהודית, וב 1951 הוקמה בדי׳ המועצה 
המרכזית של היהודים בגרמניה, וכן מופיע שם הביטאון 
העיקרי של יהדות גרמניה היום (ע״ע גרמניה, עט׳ 528 ). 

. 2 .! £ 651 : 5611 ) . 19 1017140 * 007 . 114 [ . 4 . €5011 ס , ¥ 611611 \ 

¥111$ . 311111131111 .£ .( 1 ; 1888 ,(.ם : 11 ) $1:11 . 61 . 111511 .! 35 [־ 600 
. 19 111 114010 [ € 191 ,! £056 .\ 7 ; 1896 , 14€1116$ ./־/ 

,! £56561036116 . 1/1 ; 1916 ,( 293-301 ,:ז} 1 ז $65 :} £6$ - 1 ! $0 קק £1115 ) 
, 1929 , 1904-29 ,<£ 140 ז 101 ה 1$£ * 110£0$0 ץ 5 1910 






523 


דיסמן, אדולן?—דיסקין 


524 


ד י ?זמן, א~ 1 < ל| ין — 11111 ; 1 ו 1 ^ 1 י 1 ( 1 101£ >\> — ( 1866 — 1937 ), 
תאולוג פרוטסטאנטי גרמני. די׳ היה פרופסור 
למחקר הברית החדשה, מ 1897 בהידלברג ומ 1908 בברלין. 
הוא היה פעיל בעניינים האירגוניים והמעשיים של הפנסיה, 
ביהוד בתנועה "האקומנית" — התנועה לאיחוד הכנסיות 
הנוצריות. חשיבות נודעת למחקריו הפילולוגיים של די/ 
שבהם קשר את חקר לשונם של הברית החדשה ושל תרגום- 

השבעים בחקר הלשון היוונית־הלניסטית בכללה; הוא הגיע 

•• *• 

לידי המסקנה, שלא היה קיים ניב יהודי־הלניסטי מיוחד, 
אלא שלשון השבעים והברית החדשה היא הלשון היוונית 
שהיתה מדוברת בשעתה בשכבות העממיות, כוונתו של די׳ 
היתה להוכיח, שהברית החדשה משקפת מבחינה לשונית את 
החיים היום־יומיים של האיש הפשוט הדובר יוונית באותה 
תקופה. — ספרו החשוב והמפורסם ביותר של די׳ הוא 
081611 ר 1 ז 0 '\ ; 1.10111 (״אור מן המזרח״), 1908 , 1923 4 . הוא 
כתב גם אוטוביוגראפיה ( 1925 ). 

דיסנטרים (ד״נ: מלאט׳ 615$€11110 י חולק על דעתו של 

■* י* * ** י * * ו. . 

פלוני), ךים י ךגט י ם (ד״ס ? מלאט' 5 ^ 1611 } 111551 י 
* • 

פורשים). בשם ד״נ(אנג׳ 11850111:013 >) מכונים באנגלית חברי 
קבוצות דתיות שונות, שאינן מקבלות את הדת השולטת, 
ז״א אינם חברי הכנסיה האנגליקנית. במובנו הרחב חל, 
איפוא׳ כינוי זה גם על הקאתולים, היהודים והפרוטסטאנטים 
הלא-אנגליקניים; אולם בדרד־כלל יוחד לחסידי הכיתות 
הפרוטסטאנטיות הקיצוניות, הדוחות את היסודוח הקאתו־ 
ליים שנשתמרו בכנסיה האנגליקנית, ביהוד את צורת 
פולחנה ואת הקדשת ההגמונים. המאבק בין הכנסיה הרשמית 
וסמכותה הממלכתית וביו הד״נ היה במשך דורות (במאות 
ה 16 — 17 ) מן הנושאים המרכזיים שבהיסטוריה הבריטית. 
ב 1688 הוכרזה סובלנות דתית כלפי הד״נ, אולם לשיווי- 
זכויות מלא לא זכו אלא במאה ה 19 . — מאחר שהכינוי ד״נ 
קיבל במשך הזמן גון שלילי, התחילו להשתמש במקומו 
בכינוי נונקונפורמיסטים (:ז 11115 ז 011£0 ;> 1 > 0 מ, שאינו־מסתגל); 
שם זה מופיע בפעם ראשונה בתעודה בעלת תוקף רשמי 
ב 1665 , והוא נתקבל אצל הד״נ בשימוש רגיל באמצע המאה 
ה 19 . כיום משתייכות לד״נ באנגליה כ 300 כיתות פרו־ 
טסטאנטיות. 

מחוץ לאנגליה ואמריקה נוהגים לכנות את הנוצרים 
שפרשו מן הכנסיה הרשמית בשם ד״ס. בפולין, למשל, נקראו 
בשם זה הלותראנים והאחים המוראוויים, שפעלו שם במאה 
ה 16 ; הם נהנו מסובלנות דתית החל מ 1573 ("שלוכדהד״ס"). 
חוקת־נימאר הגרמנית ( 1919 ) קבעה את השם ד״ס ל״חסרי־ 
דת", שאינם משתייכים לאחד הגופים הדתיים המוכרים, כגון 
הכנסיה הקאתולית, הכנסיות הפרוטסטאנטיות או הקהילה 
היהודית, — ויחד עם זה אישרה לד״ס זכויות אזרחיות 
מלאות. 

. £1 ; 1908 , 1 ( 1111 [ 1 / 0 ¥15:011 711£ , 110131115011 111:3££ ]תז\ 7 .¥ 

. 1911-3 , 0117111$ [ 710110011 ־ 11511 § 711 {ס <(' 1715501 ,^״ 0131 

ד. פ. 

דיספרוסיום, ע״ע עפרות נדירות. 

• • * ♦ .— ־ 1 • ו 

• י * • • 

ךיסקום (יוו׳ ? 8 ( 0 x 0 ), לוח עגול ושטוח, המשמש לזריקה 
בתרגילים ספורטיוויים. כבר ה ו מ ר ו ס מתאר הת¬ 
חרות הגיבורים בהטלת הדי׳. בחפירות ביוון נמצאו די" 
מאבן מסותתת או מברונזה, מן המאה ה 6 לפסה״נ עד התקר 
פה הרומית־הקיסרית. קטרם של הדי" העתיקים העשויים 



הדיסקובולוס סל מירון 


אבן — 22 — 29 ס״מ, ומשקלם 0.9 — 7.5 ק״ג! של הדי" 
העשויים מתכת — 17 — 34 ס״מ, ומשקלם 1.25 — 5.7 ק״ג. 
הטלת־די׳ היתר, מתרגילי המשחקים האולימפיים, וידועה 
לנו מן התקופה העתיקה הטלת־די׳ למרחק של 30 מ׳(אלא 
שמשקלו אינו ידוע). הטלת הדי' היתד. נושא חביב באמנות 
הציור והפיסול. הציורים על אגרטלים, וכן פסלים, מראים 
כי הטכניקה של ההטלה דומה היתד, לזו של היום. הפסל 
המפורסם ביותר של "דיסקובולוס" (מטיל־די׳) הוא מעשה- 
ידי מירון האתונאי(המאה ה 5 לפסה״נ); נמצא עתה במוזי¬ 
און הוואטיקאן. 

בימינו נמנית הטלת־הדי׳ בין תרגילי האתלטיקה הקלה. 
ההטלה מבוצעת מתוך מעגל ש ־ קטרו 2.50 מ׳! משקלו 
של הדי׳ 2 ק״ג, לנשים 1.5 ק״ג, לנוער 1 ק״ג. ההטלה 
מפתחת כוח, זריזות, תיאום התנועה ומחוגה. השיא העולמי 
הוא 59.28 מ׳; השיא העולמי לנשים — 57.04 מ׳. השיא 
הישראלי לגברים הוא 48.03 מ׳; השיא הישראלי לנשים — 
42.92 מ׳. 

01061% ־ 031 . 1 < .£ ; 1896 , 81€ ' 61 § 11 ״ 7111 6 \ 71111 ,־ 61 תב 011 ן .{ 

/ 0 €1105 11 ( £1 ,. 16 ' ', 1910 , 7€5111/815 1117 } 15 ז $$0 11111£110 / \ 05£6 

- 7711£ \ 01££ 161% ) 16X30 ^ .־ 0111 ; 1930 , 077 1¥ 77101€111 116 ) 

.? ; 1927 , 7.1161114171 1171 1 ז 5$0 '.( 7 י ־ 101 > 6 ־ $0111 . 3 ; 1925 , 105 ) 

. 1933 , 01 }! 15 ( 7 ,[ 13001351:113 


דיססין, ר׳ מעה .יהזעע.יהודה ליב ("הרב מבריסק"; 
• יי •• ^ 


תקע״ז/ 1817 , גרודנו — תרנ״ז/ 1898 , ירושלים), רב 
ופוסק מנהיג "הישוב הישן" בירושלים. הרב די׳ נתפרסם 
כבר בילדותו כעילוי. מאז תר״ד שימש ברבנות בערים 
לומז׳ה, .מזריץ׳, קובנו ושקלוב, ומאז תרל״ג — בבריסק־ 
דליטא. בעטיו של משפט שסובך בו ע״י השלטונות ולאחר 
שנאסר לזמן מועט, עזב את רוסיה, עבר לצרפת ובקיץ תרל״ז 
עלה לא״י ונתיישב בירושלים. שם כיהן ברבנות עד מותו 
וזכה ליחס של הערצה בישוב הישן, ובחלקים ממנו היה 
מקובל יותר מרבה של ירושלים, ר׳ שמואל סלנט (ע״ע). 






525 


דיפקין — דיס 


526 


ר׳ י. ל. די׳ היה 
בדורו מגדולי־התורה 
בחריפות ובבקיאות. 
הוא חי כולו בעולם 
של תלמוד־תורה, אך 
לא היה חסר גישה לב¬ 
עלת החיים. יש בידנו 
עדות על מה שעניין 
אותו בקהילה שהיד- 
הר לקבל רבנות בה: 
במכתב אליה הוא 
שואל על "איכות ה¬ 
עיר, הכנסתה ועמלה, 
ואנשיה ומצבה... מי 
המה פני העיר, אם 
הם מן החרדים לדבר ה׳, — הרבה יראי ה׳? הרבה מופ¬ 
לגים בתורה ן הרבה מגידים (אולי צ״ל מתנגדים) ? הרבה 
משכילים? אם יש בה חסידים י אם אנשיה בעלי מצה 
ומריבה... יודיעני משפט הרב המנוח, אם הרגיל ההמון 
לדרוש להם כפעם בפעם, — אם היו דבריו בנחת נשמעין, 
או אם היה מרים כשופר קולו, — אם היה מסתפק במועט, 
אם היה לו רכוש שלו, אם היה מקובל במהנו לגדול בתורה" 
(שדת שלו, כתבים, סי׳ כ״ב: מלאמזא, שנת תרי״ח, ס״ג, 
ע״ב). התעניינותו בכוחות החברה ומאבקם נמשכה באורח 
פעיל גם בירושלים. שם היה די׳ לראש הלוחמים בכל גילויי 
החדש ותרבותו בארץ. הוא נקט בשיטת ההתבדלות הקיצו־ 
נית מן "החפשים". הוא החרים וחזר והחרים את בתי־הספר 
בירושלים (ה״שקאלעס"), באיסור "שאין בכוח שום אדם 
להתירו, כי יסדוהו גאוני קמאי... וגם הוא סייג לתורה — 
גם אם יתקבצו כל חכמי-ישראל אינם רשאים ואינם יכולים 
להזיזו אפילו זיז כל־שהוא" (בשנת תרנ״ו, שדת, סי׳ ל׳, ח׳, 
ע״א). בפרוץ הוויכוח על היתר השמיטה (תרמ״ט) פסק די׳ 
לאסור כל עבודה בשנה השביעית, כנגד דעתם של חכמים 
שנטו להקל. אולם במקרים אחרים היה נזהר מאד בקביעת 
פסק־הלכה, מהסס "לתקוע עצמו לדבר הלכה", ואף מציע 
לשאול פי גדולי־הדור זולתו (שם, סי׳ מ״ז, מ״ג, ע״א! נ״ב, 
מ״ה, ע״ב). די׳ התנגד לפלפול כשהוא־לעצמו וראה בו רק 
אמצעי ״למטרת הוראת הדין בלבד״! לפי דברי עצמו היה 
צורף את טעמי ההלכה "בכור התבונה ובמבחן המתינות" 
(שם, א/ סי׳ ח׳! סי׳ נ״ב׳ מ״ג, ע״ד! ב׳, סי׳ א׳). הוא 
הירבה במיוחד לעסוק בשאלות היתר עגונות. 

די׳ פעל בכמה מוסדות ציבוריים בישוב הישן בירושלים: 
בשנת תר״מ ייסד את בית־היתומים הנקרא על שמו עד 
היום! בייסודו נתכוון "להציל" ילדים מבית־היתומים של 
ד״ר הרצברג שנוסד אז בירושלים, שבו לימדו גם שפות 
זרות. כמו כן סייע בידי המייסדים של "ועד השחיטה של 
אשכנזים, פרושים וחסידים" (תרמ״ז), ועמד בראשו יחד 
עם רבה של ירושלים! עד אז היתד, השחיטה נערכת ע״י 
כל כולל בנפרד. די׳ ניהל את ישיבת "אהל משה" (היום 
"תפארת ירושלים") ולימד בה. הוא נתן את הסכמתו לייסודו 
של "כולל" נפרד לעולים מאמריקה. תחילה תמך במייסדי 
פתח־תקוה (ע״ע), ואף היה הסוכן הרשמי של החברה שלהם. 
אך פרש מהם משראה שהמקום מקבל ג 1 ן של הישוב 
החדש. — בכל פעולותיו הציבוריות של הרב די׳ בירושלים 


עמדה לימינו אשתו השניה (שרה [סוגיה] לבית ראטגר) 
העסקנית, שהיתה ידועה בכינויה "הרבנית מבריסק". היו 
שאמרו, כי היא משתלטת על בעלה ומשפיעה עליו לקיצוניות 
יתרה! בספרות אנשי הישוב החדש היתד, דמות ידועה 
לשמצה. — אחרי מותו של די׳ עברו ביח-ו־,יתומים, ואח״כ 
גם הישיבה, להנהלת בנדיחידו (שנולד לו מאשת־נעוריו), 
ר׳ יצחק ירוחם די׳, שהיד, — יחד עם הרב ז 1 ננפלד (ע״ע) — 
ממנהיגי החרדים האנטי־ציוניים בראשית תקופת הבית 
הלאומי. 

כתבי ר׳ י. ל. די׳: "תורת אהל משה", חידושים לס׳ 
שמות ולאגדות חז״ל, תרס״ב; שו״ת, תרע״א; "פני משה", 
חידושי תורה לפרשיות שמות־בשלח, תרצ״ד. חידושים שלו 
נתפרסמו גם בקובץ ״מפתחות התורה מציון״, תרמ״ז— 
תרנ״ח. 

י. אורנשטין, תולדות מהרי״ל די׳("תורה מציון", ג׳, חוב׳ ד', 

ס׳ כ״ד), תרנ״ח; לוח אחיאסף ד׳ תרנ״ט! ס׳ היובל של 
פתח־תקוה, מ״ו, ע״ה, קל״ח, תכ״ו/ז, תרפ״ט: י. פרס, 
לתולדות האסור על בתי״הספר בירושלים (מבחה לדוד, קכ״ט, 
קל״ה/ו), תרצ״ה! דוד ילין, פטירת הרב דיסקין ז״ל, תרנ״ח 
(כתבים נבחרים, א׳. 233-230 , תרצ״ח): י. א. סג״ל ווייס, 
בשעריו ירושלים, 41-39 , 90-88 , תש״ט; י. שיינברגר, עמוד 
אש, תולדות חייו ופעליו של ר׳ מ. י. י. ל. די׳, תשי״ד. 

י. הו. 

ך .י פ ( 6 <ןק 016 ), עיר־נמל בצרפת הצפונית על חוף התעלה 
האנגלית (לה מאנש) ועל שפכו של נהר ארק 
(צסטוימ.^)! 25,000 אלף תושבים. די׳ היא אחד הגמלים 
העמוקים והבטוחים בתעלה. היא משמשת בסים לצי־דיג, 
המפליג עד איסלאגד וגיו־פאוגדלגד, תחגת־קשר לאנגליה 
(לנמל ניוד,יוון), המרוחקת ממנה כ 100 ק״מ, ומקום־רחצה 
ומרכז־קיט, המפורסם בגלל שפת־הים הרחבה שלו. העיר 
מייצאת יין, משי, ירקות ופירות! היא מייבאת נפט, טבק, 
אריגים. תעשיה: מספנות ותעשיה קלה — כימיקאלים, 
מלאכת־מחשבת בעצם ובשנהב. — מבנייניה העתיקים: 
כנסיות גותיות מן המאות ה 13 — 14 ומצודה שנבנתה בתקופת 
מלחמת מאת־השנים לשם הגנה מפגי האנגלים. 

די׳ היתד, עיר חשובה במאות ה 15 — 16 ׳ כשד,יתד, — בין 
השאר — מרכז לתעשיית־מותרות בטכסטילים יקרים, ביחוד 
תחרים, ובחפצי-אמגות בשנהב, וכן בסים הצי הצרפתי. 
בתקופת מלחמות־הדת ד,יתד, ממעוזי ההרגנוטים. העיר נחרבה 
ב 1694 על-ידי הצי חאנגלי־הולאנדי במלחמת הקואליציה 
הגדולה נגד לואי והיתה חסרת חשיבות במאה ה 18 , 



'עפת־הים ?יד די 2 

♦ 



527 


דיפ — דיפוזיוניזם ופונקציונליזם 


528 



במאה ה 19 חזרה והגיעה לפריחה. — 
במלחמודהעולם 11 , כשנמצאה בידי הגר¬ 
מנים׳ נפגעה קשה בהפצצות האויריה 
האנגלית והאמריקנית, ורוב בנייניה העתי¬ 
קים נהרסו. 

516 5/1116 151 36 € ? ¥115101 ,־ז 8011 1€111€ 

-? €116 61 . 0 , €0.611 .? ; 1878 ,.ס 

; 1928 ,.<£ , 011€ ת 812 .£ . 1 ; 1922 ? 17011 
י :ו 10113 ^ 1 . 1 \ ; 1930 ,.<£ ,$€־ 051101111€1 (£ .£ 

156 011 . 0 16 ) ) $07 111 > $101711116 €0171 

. 1951 , 516016 

מ. 

די׳ היתד, המטרה של פשיטת־נחיתה 
רבת־ממדים של הכוחות הבריטיים והקא־ 
נאדיים בימי מלחמת-העולם 11 , ב 19 
באוגוסט 1942 . מגמת המיבצע היתד, לב־ 
בוש את העיר ולהחזיק בה זמן מוגבל, 
כדי לחבל בסוללות־החוף ובשדהיהתעופה 
של הצבא הגרמני. בפעולה השתתפו 
כ 6,000 איש (רגלים, שריון, חיל־הנדסה) 
ו 253 אניות־מלחמה (סירות-נחיתה, שולות־מוקשים ו 6 
משחתות), בסיוע אוירי חזק של 69 טייסות של חיל־התעופה. 
הכוחות הגרמניים במקום היו קטנים, אולם לרשותם עמדה 
ארטילריה חזקה, וכן היתה להם אפשרות להזעיק סיוע 
אוירי במהירות. 

הצלחת המיבצע היתד, מותנית בגורם האפתעה, אולם 
חלק מצי-הנחיתה התנגש בדרכו בשיירת־אניות גרמנית 
ונכנס לקרב עמה. עי״כ איבדו הפושטים את יתרון האפתעה, 
ומשום כך נאלצו לעלות על החוף התלול תוך קרבות בלתי- 
פוסקים בכל גיזרוודד',נחיתה. הודות לאומץ ולהקרבה של 
יחידות־קומאנדו אחדות עלה בידם לחסל כמה מהסוללות 
הגרמניות ואף לחדור לתוך העיר די׳ עצמה, אבל הם לא 
הגיעו לכל היעדים שנקבעו בתכנית ולא הצליחו להשתלט 
על העיר. לאור מצב זה ניתנה פקודת-ד*,נסיגה כבר אחרי 
שעות אחדות. 

אבידות בני־הברית היו קשות: מחצית צבא־היבשה 
(הרוגים, פצועים ושבויים), 100 מטוסים ומשחתת אחת; 
אך גם הגרמנים איבדו הרוגים ופצועים רבים וכ 70 מטוסים. 

אעפ״י שהמבצע עצמו היה בו משום כשלון טאקטי, היתה 
לו חשיבות רבה לגבי השלבים המאוחרים של המלחמה. 
הנסיון שהצטבר תוך כדי הפשיטה על די׳, על השגיאות 
שנעשו ועל התקלות שאירעו, היה חומר־לימוד חשוב ביותר 
למתכנני הפלישה הגדולה לנורמאנדיה ב 1944 . 

-־ 101 ^ .£ .£ ; 1948 , $6 70 ) €1 171 11503,6 ?€ ,־ 01 ^ £1500110 .ס .ס 
16 §£} 71 ) 5 ,:ז 10 ז ¥111 \ . 011 ; 1950 , 06671073 10 1176 ) 0667 , 20 § 
. 1956 , 001671 ? 0 . 0 ,מ $0 ק 1 מ 0 ודד .¥\ .מ ; 1952 , 0$6 ? €14 ?ס / 

יש. ב. 

דיפוזיה, ע״ע פעפוע. 

* •ץ * ^ ♦ • - 

דיפוזיו־ניזם ופונקציזנליזם, באנתרופולוגיה חברתית 
(ע״ע) — שתי גישות לבעיית גידולן, התפתחותן 
ושקיעתו של תרבויות ולבעיית משמעותם של גילויי־תרבות 
מסויימים בחברות שונות. הדיפוזיוניזם (די׳, מלאט׳ 
11££11510 ) — התפשטות, החדרה) מנסה להסביר את עיקר 
גידולן של תרבויות שונות ע״י שאילה של דרכי־חיים ממרכ¬ 
זים תרבותיים משותפים, ואת הדמיון או ההקבלות בין חברות 
ותרבויות שונות — ע״י תהליך־דיפוזיה (= תפוצה) זה. 


אסכולת־הדי׳ הגרמנית־אוסטרית, שנציגיה העיקריים 

היו פוי (ץ 0 ?) וגרבנר (ז 6 נ 1 < 36£ ז 0 .?) ושהורחבה אח״כ — 

ביחוד לגבי החומר האפריקני — ע״י אנקרמאן, האב שמיט 

ס^רו!! 501 • 3161 ?) וקופרס (*!שקקס^), מניחה את מציאותם 

* • 

של "איזורי־תרבות"( 1-6156 אל: 1 ג 111 ג £1 ) מיוחדים לקווים תרבו¬ 
תיים ולמוסדות חברתיים שונים — טכנולוגיה, לשון, טיפוסי 
מוסדות משפחתיים וכר. כל אחור כזה הוא מרכז התהוותו 
של אותו קו (או מוסד), וממנו נפוץ זה האחרון לאיזורים 
אחרים; שם שובש במקצת אפיו המקורי והתערבבו בו 
במידה מסויימת קווים אחרים. החוקרים הללו אף ניסו לערוך 
מפות של איזורי־התרבות המקוריים השונים באפריקה ובמקו¬ 
מות אחרים. 

בניגוד לאסכולה זו, הגורסת מרכזים שונים למוצרים 
תרבותיים ולקומפלכסים מוסדיים שונים, הרי האסכולה 
הבריטית, אשר נציגיה העיקריים הם ג׳. אליוט סמית 
(ג 1 ז 11 מ 5 ; £11101 . 0 ) וו. פרי ( 7 ״ 6 ? .ז\\), גורסת מרכז קדמון 
אחד בלבד, אשר ממנו צמחה כל תרבות מורכבת יותר — 
והוא מצרים. לפי אסכולה זו, כל תרבות פרימיטיווית, 
לפי עצם מהותה, קופאת על שמריה ומחוסרת כוחות* 
התפתחות פנימית׳ ולפיכך אינה יכולה, בדרך־כלל, להתפתח 
בכוחותיה הפנימיים. רק פעם אחת קרה בהיסטוריה הקדומה 
מעין ״נס״, שבמקום אחד — במצרים העתיקה, כ 3,000 
שנה לפסה״נ — חל מפנה וקמה תרבות מתקדמת: שם 
התפתחו חקלאות אינטנסיווית, מטאלורגיה, הכתב, החני¬ 
טה הקשורה במושגים של דת עילאית, צורות מושלמות 
של אירגון פוליטי ודתי, מלוכה מסודרת, אירגוני כהנים 
וכו׳ — ומשם התפשטו בכל הכיוונים לתוך העולם העתיק. 
החוקרים הללו ניסו להוכיח, שרישומיהם של קווי-התרבות 
השונים הללו ניכרים בארם־נהריים, הודו, אויקיאניה, פרו 
ומכסיקו, אלא שבמידה שהתרחקו מצור־מחצבתם התנוונו 
במשך הזמן. כל תולדות התרבות עד לעליית התרבות היוונית 
אינם, לדעתם, אלא מעין ואריאציות קטנות על נושא יסודי 
זה של תרבות־מצרים. 

ביקורת על השיטות הדיפוזיוניסטיות למיניהן נמתחה 
בעיקר ע״י אסכולת הפונקציונליזם (פ׳) שמיסודו 



529 


דיפוזיוניזם ופונקציונליזם — די פון דה נמור 


530 


של ב. מלינובסקי (ע״ע). לדעת מאלינובסקי, הטעות היסו¬ 
דית של הדי׳ היא בבידוד קו תרבותי או קומפלכס מוסדי 
(כגון צורה משפחתית או מבנה חברתי כללי מסויים) ממס¬ 
גרתו החברתית והתרבותית הכוללת: לכל קו תרבותי יש 
משמעות רק בתוך מסגרת כזו, מתוך הפונקציות שהוא ממלא 
בשביל החברה כולה ובשביל היחידים בתוכה, ובקשר עם 
כל ההסדרים המוסדיים האחרים. אין קו תרבותי או מוסדי 
מסויים יכול לעבור מחברה לחברה אלא אם כן יש בו צורך 
פונקציונאלי, ואם יש צורך כזה — מן הסתם נתפתח בתוך 
אותה חברה באופן עצמאי. מבחינת ד.פ׳ גישת הדי׳ היא 
מכאניסטית ביותר ואינה מתחשבת במבנה הפנימי של כל 
חברה ותרבות. במידה שקיימים קווים דומים או מקבילים בין 
תרבויות שונות, חם נובעים בעיקר מתוך פיתוח מקביל, 
מתוך הצרכים הפונקציונאליים של כל חברה, שהם לפעמים 
משותפים לחברות שונות, — ולא מתוך תהליכים מכאניים 
של העברה. 

ביקורת פונקציונאליסטית זו על האסכולות הדיפוזיוניס- 
טיות נראית קיצונית מדי. ד.פ׳ יוצא מתוך הנחה של שילוב 
גמור ומהודק בין החלקים השונים של כל חברה ותרבות 
ואינו מניח את האפשרות של קיומן של תרבויות־משנה 
השונות מהתרבות הכללית ושל התפתחות אוטונומית 
מסויימת של תחומי-תרבות שונים. אם אנו מניחים שאמנם 
קיימות כל האפשרויות האלה — אם כי במידה שונה בתוך 
חברות שונות — לא נוכל להכחיש גם את האפשרות של 
התפתחות תהליך של שאילה והעברה של קווים תרבותיים 
והסדרים מוסדיים מחברה לחברה. מחקרים אנתרופולוגיים 
והיסטוריים שונים הוכיחו באופן ברור את קיומם של תהלי¬ 
כים כאלה, כגון התופעות של גידול התירם באמריקה 
ובאפריקה, של אילוף חיות־הבית במקומות שונים בעולם, 
של התפתחות נהגי־מלחמה זהים וכף. 

7 •י 

ולא רק בקדם־היסטוריה אלא גם בהיסטוריה ז 5 דים אנו 
לתהליכי דיפוזיה והעברה של תנועות רוחניות שונות ושל 
אמצאות טכניות שונות בתוך חברות מודרניות, וכן מחברות 
אירופיות לחברות קולוניאליות שונות. אלא שתהליך־העברה 
זה הוא בהכרח חלקי ומוגבל! הוא מותנה במציאותם של 
אנשים או קבוצות, המוכנים— מבחינת עמדותיהם וגישותי- 
הם — לעסוק בהעברה כזו, והוא דורש מן החברה המקבלת 
להתגבר על שמרנותה ולגלות נכונות לקבלת חידוש כזה. 
בשום חברה אינה קיימת נכונות לקלוט כל קו תרבותי או 
הסדר מוסדי מחברות אחרות! ולא עוד, אלא שגם כאשר 
קו כזה מועבר לתוך חברה אחרת, הוא משתנה בדרך־כלל 
תוך קליטתו באותה חברה. 

. 71 . 11 ; 1926 , 0,11071 / 0 1 { 1 ט 01 ז 0 16 ( 7 , 17 ־ €1 ? .( 

. 1938 ,^ 71160 1001 ^ 71010 / 0 7 * 0 ^ 7 


ש. נ. א. 


ריפוי, (ארסן־) זייל־(־א? 1 יח׳ץנל) - 165 ״! 


011 ק 00 ( 61131 ^ 1611116-10 ]£-) — ( 1804 — 1866 ), 

כלכלן צרפתי. די' היה לפי מקצועו מהנדס ועבד כל 
ימיו במשרד העבודות הציבוריות של הממשלה. בעיקר 
בסלילת כבישים. הוא התחיל מתעניין בבעיות הכלכלה 
בשעה שביקש קנדדמידה אובייקטיווי לקביעת כדאיותו 
הכלכלית של ביצוע תכניות־בניה מסויימות. מחקריו הבי¬ 
אוהו לידי גילוי תורת התועלת־בשוליים בכלכלה (כ 20 שנה 

לפני ג׳וונז [ע״ע ] ! הלה אף הודה בראשוניותו של די׳ בכך). 

* 


וכן — כראשון אחרי קורנו(ע״ע) — לידי שימוש בתרשימים 
גאומטריים, לרבות עקום־הביקוש, בניתוח הכלכלי. די׳ היה 
הראשון שניסח את עקרון עודף־הצרכן (-• 501 $ י ז 16 ת 50 ת 0 :) 
105 ?) ! וכן עשה מחקרים חשובים בתורת המונופולין, בהו¬ 
כיחו שמתופולין פרטי עשוי לקבוע מחירים גבוהים יותר 
ממונופולין ציבורי, הפועל לטובת הציבור. — עיקר חיבוריו 
בכלכלה נערכו ונתפרסמו(ע״י מ. די ברנארדי) ב 1933 בשם 
6 ז 650 !ת 53 16 > : 6 6 ] 11 ״ 0 י 061 ("על התועלת ועל מידתה"). 

ד י 3 ו י טךן, גיוס — 611 ז]ץ 0 ק 00 0011130016 — ( 1777 — 
1855 ), רופא־מנתח צרפתי. די׳ למד בפאריס 
מעוני ודוחק. ב 1802 התחיל לעבוד בביה״ח 61-0160 ] 90 ; 
שם נתמנה ב 1815 למנתח הראשי, אחרי שכבר ב 1812 
נתמנה לפרופסור בפאקולטה לרפואה. די׳ — יחד עם בישר. 
(ע״ע) ולאבק (ע״ע) — ביסס את הכירורגיה על האנאטומיה 
הפאתולוגית. לכשרו בהוראת הרפואה ולניתוחיו הנועזים 
המוצלחים יצאו'מוניטין. הוא היה הראשון שביצע קטיעת 
צוואר־הרחם, התקנת פי־טבעת מלאכותי וניתוח של צינור־ 
הדמעות. "שברו של די"׳(של קצה הקנה הקטן) ו״התכווצות־ 
האצבעות של די"׳ שייכים לתיאורים הרפואיים הקלאסיים. 
כושר עבודתו היה עצום! מעריכים את מספר החולים שטיפל 
בהם ל 10,000 בשנה. ב 1823 נתמנה לרופא של לואי ^^ד\ X 
ואח״כ — של שארל צ, וכן הוענק לו תואר בארון. הכנסותיו 
היו גדולות עד כדי כך, שיכול היה להציע לשארל x הלוואה 
של מיליון פראנקים. — די׳ הניח לפאקולטה לרפואה חלק 
מהונו, ששימש להקמת מוזיאון רפואי, הנקרא על שמו. 

"כוויצת־די׳" היא תהליך של התכווצות כרונית 
מתקדמת של מחתלת כף־היד, שכתוצאה ממנה מתעקמות 
ומתכופפות האצבעות, ביחוד ח 1 ן 17 , כלפי בף־היד. 

. 0 , 0 ,:ז 1 >־ 1€14101 ׳\ . 1 ? ; 1841 ,. 0 16 ) ,־ 0117€11111€2 .[ 

. 1916 ,(.£ 74 , 11 ;> 11 נ 7111£$1 , 111:1 נ> 111 כ> €5 § 112111 ) 40 ^) 

ד י 13 ן דה פייר״סמייאל — 011 11161 מ 53 -£זז 16 ? 

י ■ * • י ♦ 

16 > : 0111 ? — ( 1739 , פאריס — 1817 , 

אה״ב), כלכלן ומדינאי צרפתי, ממייסדי אסכולת הפיסיוקך- 
טים (ע״ע). ד״פ היה בן למשפחה אמידה! הוא למד רפואה 
ומשפטים ופעל תחילה כסופר חפשי. הוא נמשך לתורת־ 
הכלכלה בהשפעתם של קנה (ע״ע) ומיו־בו (ע״ע), ערך את 
כתבי-העת של הפיסיוקראטים וטבע את עצם המונח "פיסיו- 
קראטיה" בעת שהוציא לאור ופירש את כתבי קנה בקובץ בשם 
16 ] 3 :נ:> 510 ץ 11 ? ( 2 כרכים, 1768 ). ד״פ עסק הרבה גם בענייני 
חינוך. בימי כהונתו של טירגו (ע״ע) ב 1774 — 1776 שימש 
לו יועץ. אחרי נפילתו של טירגו פרש מפעילות ציבורית, 
אולם חזר ונקרא לשירות המדינה בשנות ה 80 ! הוא ניהל 
את המו״מ עם בריטניה בדבר הכרה בעצמאות אה״ב ( 1782 ) 
ובדבר חוזה מסחרי עם צרפת ( 1786 ). בשנים האחרונות 
למשטר הישן היה קומיסאר כללי לענייני מסחר. בימי המה¬ 
פכה היה חבר של אסיפת־המעמדות ושל האסיפה המכוננת, 
ואף נבחר ליו״ר שלה באוקטובר 1790 . ד״פ היה מן המלוכנים־ 
הקונסטיטוציונאליסטים, ואחרי הכרזת הרפובליקה נאלץ 
לרדת למחתרת! בתקופת הטרור ב 1794 נאסר, אולם ניצול 
מן הגיליוטינה בעקבות נפילתו של ולבספיך. בימי 
הדירקטוריון היה חבר הסנאט, שבו השתייך לאגף הימני, 
וכשגברו ב 1797 הרפובליקנים הקיצוניים — התפטר. ב 1799 
נסע לאה״ב, ושם הכין — בהזמנת ג׳פרסון (ע״ע) — תכנית 
לחינוך ממלכתי, שנתפרסמה ב 1800 . תכניתו לא נתקבלה 





531 


די פון דה נמוד — דיפור 


532 


באה״ב, אך החשובים שבכלליה הוכנסו לחוק הצרפתי, הנוהג 
עד היום. ב 1802 חזר לצרפת וחי שם כאזרח פרטי, אולם 
אחרי נפילת נאפוליון 18143 שימש מזכיר לממשלה הזמנית. 
ב 1815 חזר לאה״ב והשתקע שם עד מותו. 

0 פרו של ל״ פ 0116 ' 3 65 ־ 021 ־ 11 ] 365 ; 61 121116 ז 0 ' 1 06 
6116 ־\ 1011 ! 5016066 ("על מקורו והתקדמותו של מדע חדש", 
1767 ) הוא מן ההרצאות הברורות והבהירות ביותר של 
התורה הפיסיוקראטית. בספר זה, וכן בכמה חיבורים אחרים 
(למשל: 660000116 ' 1 36 65 ק 01 ת 1 זק 365 16 זבנ 31$0 ז 16311 נ 131 
16 ! 5 > 0110 ק ["תמונה סדורה של עקרונות הכלכלה המדינית"], 
1775 ) ובמאמריו בכה״ע הפיסיוקראטיים, עשה את הנסיון 
הראשון לכתיבת היסטוריה מדעית של תורת־הכלכלה, חקר 
את הקשר בין חאוכלוסיה ובין המחיה (והקדים בזה את 
9 לתום [ע״ע]), הוכיח את הביזבוז הכלכלי שבמשטר העב¬ 
דות וצידד בסחר חפשי. 

; 1888 , 6 ) 1 ן> 2£ ) $1067 '(*/? 66016 * 1 61 .א 36 .ם , 50116116 . 0 
. 0 116 ) 156 [ 111161-6 ) 111 €11 .א 16 ) .( 7 16 ) 1-616 76 ,ץחס 01 י ע 
- 6 ( 1 ) 101 ' 3 76 , 566 * 161 ת 6 ז \\ - 0 ; 1909 , 17116 ) 6071511111 166 ( £$567111 ' 1 
071361166 ^ 007765 ; 1910 , 1-11 , 11166 ) £7 612 1146 ) 111 ) 151067 ( 1 [ ק 1116711 
; 1930 ,.א 16 ) .< 1 . 5 ■ 7 1 ) 112 > 60675012 [ 15 ) 7710771 61106671 ( 1 

. 1933 א 3,6 .( 7 , 11116 ^ .ם 

ש. רי. 

ך פיון דד. נםר (שית/ א. א.( 36 זסס? ט 0 . 1 .£ 
.ק 1 סס 0 : 8 5 ־ 1 ס 10 ס 6 א), חברה אמריקנית לתעשיה 
כימית, בעלת המפעלים הכימיים הגדולים ביותר באה״ב, 
ואולי בעולם כולו. מייסדה־בפועל היה אלתר-אירנה 

ץ • ״ * • • 

ד״ פ — .? . 0 6066 ־נ 6-1 ־ 1:1161 ג £161 — ( 1771 , פאריס — 1834 , 
וילמינגטון [דלאור]), בנו של פדס. ד״פ (ע״ע). הוא היה 
כימאי ותלמידו של לוואזיה (ע״ע)! בשנות המהפכה נאסר 
כמה פעמים, וב 1799 היגר לאמריקה. ב 1802 הקים בווילמינג־ 
טון בית־חרושת לאבק-שרפה. החל מ 1857 הורחב בהדרגה 
תחום־הייצור של המפעל. בנו של המייסד, למלט ( 06010116 ) 
ד״פ ( 1831 — 1884 ), היה ממציא בכימיה ורכש למפעל מקום 
ראשון בין מייצרי חומר־גפץ. מ 1880 ואילך מפיק המפעל גם 
ניטרוגליצרין (דינאמיט), מ 1904 — אבק־שרפה לא־מעשן 
(כותנה רועמת). נכדו של המייסד, תומס קולמן (. 111 
00160130 ) ד״פ ( 1863 — 1930 ), הפך ב 1899 את המפעל מנכס 
משפחתי לקורפוראציה ופיתח אותו למפעל־ענק של התעשיה 
הכימית הכבדה! התוצרת הצבאית הפכה לאחד מפרטי הייצור 
בלבד. מ 1910 הפיקו ד״פ עור מלאכותי, מ 1915 — חמרים 

פלאסטיים ואריגים סינתטיים מניטרדצלולוזה, מ 1916 — 

•• 

אריגים עם ציפוי־גומי. במלחמודהעולם 1 סיפקו ד״פ 40% 
מאבק־השרפה הלא־מעשן לכל צבאות בעלמד־הברית. אולם 
בו בזמן הוחל גם בייצור חמרי־צבע סינתטיים, לשם שיחרור 
מן התלות במוצרי־העיטרן הגרמניים, ואחרי המלחמה — 
בייצור של תרכובות־חנקן מן האויר לצרכי התעשיה הצב¬ 
אית והחקלאות. ד״פ הקימו מעבדות־מחקר גדולות ומעסיקים 



תחנת־גסיונזת של מפע?י די"פו ז בד?אוור, המעסיקה 
כ 2,000 חוקרים ועובדים מדעיים 


אלפי אנשי־מדע גם במחקר טהור, שפירותיו מנוצלים בחלקם 
למטרות שימושיות. מ 1931 ואילך מיוצר בהם גומי סינתטי, 
וב 1938 זכו ד״פ בהשגם המפורסם ביותר — הפקת הנילון 
(ע״ע)! בהכנתה הושקעה עבודת-מחקר, שעליה הוצאו 
כ 43 מיליון דולאר. אחרי הנילון באו טכסטילים סינתטיים 
אחרים — זהורית, אורלון ועוד. ענפי־ייצור גדולים אחרים 
הם: סרטים מחמרים פלאסטיים, דשנים סינתטיים, אינסק־ 
טיצידים. אחרי מלחמודהעולם 11 החלו ד״פ גם בייצור נשק 
גרעיני ע״פ הזמנת הממשלה, וכן מבוצע חלק גדול מן 
המחקר האטומי במעבדות החברה. במיתקניה להפקת אנרגיה 
אטומית הושקעו 350 מיליון דולאר. בהשקעה של 1 מיליארד 
דולאר נבנו המעבדות והכורים לפצצת־המימן. 

היום חברת ד״פ מסועפת מאד. מסונפים לה כ 80 בתי־ 
חרושת בחלקים שונים של אה״ב וקאנאדה, וכן כמה חברות- 
בנות גדולות! היא מחזיקה ב 22% ממניות ג׳נרל מוטורם 
(ע״ע). ב 1955 הגיע הון החברה (עם הרזרוות) ל 1.8 מיל¬ 
יארד דולאר! היא העסיקה כ 120,000 כימאים, פקידים 
ופועלים, ורווחיה הגיעו ל 440 מיליון דולאר. 

- £71167 111 ) £1116716 171 ) [ 0 ^![^ 2 ) 7 ^ 10 ( 101 ) £1 7116 ,.א 36 ) .? .ס 

. 1952 , 7156 ק 

ג. ל. 

— : 011£0111 € 111:1 1 ־ 1 111116 ^ 011111 — 

* ״ י ^ * 1 

( 1787 — 1875 ), איש־צבא שוויצי. די׳ היה בן 
למשפחה ז׳נווית. בנעוריו למד משפטים, מאתמאטיקה 
והנדסה, שירת כקצין בחיל־ההנדסה של צבא נאפוליון, ועם 
נפילתו הסופית של זה האחרון עזב את הצבא הצרפתי 
וחזר לשוויץ. זמן־מה שימש מרצה למקצועות טכניים 
באוניברסיטה של ז׳נווה, ואח״כ עבר לשירות־קבע בצבא 
השוויצי וב 1819 התמנה למנהל בי״ס צבאי. אחד מחניכיו 
היה לואי בונפרט, אח״כ הקיסר נאפוליון 111 . ב 1827 הגיע 
די׳ לדרגת קולונל! ב 1832 נמסר לו תפקיד הרמטכ״ל של 
הצבא השוויצי. ב 1847 פיקד כגנראל על צבא הברית 
השוויצית במלחמת־האזרחים נגד המחוזות הקאתוליים 
הפורשים. די׳ הצטיין בניהול המלחמה בצורה נמרצת ורחמ¬ 
נית כאחד, והשכיל לסיים את פעולות-האיבה בהצלחה ובזמן 
קצר, תוך אבידות מועטות מאד לשני הצדדים. 

מאז הוטלה על די׳ שורה של תפקידים דיפלומאטיים 
וצבאיים מרכזיים. הוא היה חבר בכל המוסדות הפוליטיים 
העליונים של מדינתו, ועוד 3 פעמים התמנה למפקד הכללי 
של הצבא השוויצי המגויים: ב 1849 , בימי ההתקוממות 
בבאדן הסמוכה! ב 1856 , בימי הסיכסוך עם פרוסיה בעניין 
מחוז־נשאטל, וב 1859 , בימי המלחמה בין אוסטריה ובין 
איטליה וצרפת. ב 1864 שימש יו״ר לוועידה הראשונה של 
אירגון הצלב האדום הבינלאומי בז׳נווה, ולאירגון זה הקדיש 
את כוחו, לאחר שפרש מן השירות הפעיל ב 1867 . 

בעבודתו הצבאית ידע די׳ למזג את המעשה עם התורה. 

הוא עיצב את שיטת אימון הקצינים בצבא ארצו, חיבר 
ספרי לימוד לטאקטיקה ולאסטראטגיה, וכן מחקרים על 
ההיסטוריה הצבאית השוויצית. חשובים הם השגיו כמנהל 
המכון הטופוגראפי הפדראלי׳ שפירסם בהדרכתו את המפה 
הטופוגראפית של שוויץ, שיש לה ערך גם היום. פסגת ההר 
הגבוה ביותר בשוויץ (בקבוצת מונטרוזה) נקראת על 
שמו — פסגת־די׳. 

די׳ נמנה עם מעצבי מדיניות־הבטחון. שבה דוגלת שוויץ 
עד היום. הוא לחם לעקרון של ניטראליות המבוססת על 











533 


534 


דיפור— די פיארה או דאפיירא 


כושר התגוננות עצמית, ובו עשה רבות כדי להפוך את 
המיליציה השוויצית מתרכובת של יחידות מפוצלות לפי 
קאנטונים לצבא אחיד וחדיש, הכפוף למרותה של ממשלה 
מרכזית. מימרתו המפורסמת: "המלחמה היא העוול הגדול 
ביותר, לכן יש לקצרה עד כמה שאפשר, ודבר זה תלוי 
בראש ובראשונה בהכשרה היסודית של המפקדים", מגדירה 
את די׳ כאיש־צבא אפייני למשטר דמוקראטי ומתקדם. 

11 ) 067167 ,ת £1 : 51 ת 001156 , 5 ;* 1884 ,. 0 31 ? £€ 12 £ ¥6 , 0115 ץ 52 .£ 

,. 0 11 ) 061167 .ס ¥ 140/1 1$ ) 0 ,^ 16 ( 1 ־ 1 ב 6 -תת£$ .¥\ ; 1886 ,.<¥ 

. 0 061167041 י £155 ^\ . 0 ; 1934 ,.<¥ י ־ ¥£11£1 \ ££11 ־ 21 ^ .£ ; 1890 3 
. 1940 ,. 0 11 ) £67167 ¥6 ,:} 11152 ק 0112 .£ ; 1939 , 14/1767 ^ €67 //{ 11$ ) 

יש. ב. 

ךיפטיכים (יוו' ;ס*"■!־^, מקופל-לשניים), ביוון העתי¬ 
קה — לוחות כפולים, מעץ, מתכת או שנהב, 

מצופים שעווה בפנים, ששימשו לרשימות חטופות, וכן 
למכתבים; בשימוש למכתבים קשרו אותם מסביב בחוט 
ושמו עליהם חותם. במאות ה 5 — 4 לפסה״ג היה נהוג לחלק 
לאורחים נכבדים בימי חגים פרטיים ורשמיים די׳ של לוחות־ 
שנהב בגודל של 40x30 ס״מ. בדי׳ שחולקו ברומא ביום 
הכתרתו של קונסול בראש־השנה היתד, גלופה דמותו של 
הקונסול החדש, לבוש טוגה רקומה, יושב על כסא קורולי, 
ובידו הימנית שרביט שבקצהו נשר, ובידו השמאלית סודר 
שבו ניתן האות להתחלת המשחקים בקירקס; לרגליו נראה 
הקירקס, ובו לודרים נלחמים בחיות טורפות או דמויות 
מפזרות מעות כסמל לנדיבותו של הקונסול. נהגו לחלק די׳, 
ובהם דמויות האלים, גם לכבוד נישואין בבתי האצולה 
הרומית; נוהג זה נמשך גם בתקופה הנוצרית, ואחד הדי׳ 
המפורסמים שמסוג זה הוא מ 391 לסד,"ג, שנעשה לכבוד 
נישואין בין משפחות הניקומאכים והסימאכים, ועל דפנותיו 
דמויות האלות היגיאיה והימנןה. 

די׳ מקושטים בדמויות של אישים או מאורעות מכתבי- 
הקודש שימשו בתקופה הנוצרית הקדומה לרישום שמותיהם 
של חסידים או נדבנים, חיים או מתים, שהוזכרו לטובה 
בכנסיה בשעת טקס המיסה, ביהוד שמותיהם של כל מי 
שהיו הגמונים באותה כנסיה ( 103 ] 60016513 0113 ץ£ק 31 ). מי 
שבגד בעדה הנוצרית או הוצא ממנה — שמו נמחק מן 
הדי׳. — באמנות יה״ב נקראה בשם דיפטיכון תמונודמזבח 
דו־אגפית. 
וע״ע שנהב. 

€1 141047114171 £012$ 6/10714771 ^ ¥10 ) 1 ( 11 ) 06167 . 16$ ' 77 , 1 ־ 001 .£ 
- 17111101 . 14 . $11 ¥711110/171 , £2¥£0 ־ 51 ) . 14 ; 1759 , €0016 $1041100711121 
, 6171 ?/ 671 [ ¥1 , £2 !£? . 0 ; 1898-1900 ,£}/ £7 < 111 ז €1 ( 11 ? 6 [ ¥1 . 111671 ) 
. 1929 , 11 ־ 1 , 71 0/16 ^ 10 <¥- 47 ) 1 £ 011$111 016 , 11££ ־ 1 נ €11 ם . 11 ; 1920 

מ. א. י. 

ויפי, גי 1 ם — ץ 3£3 \ 0 011111311036 — (בערך 1400 , קאמ־ 
ברי — 1474 , שם), הקומפוזיטור החשוב 
שבגציגי האסכולה הבורגונדית והמגשר בין ראשית 
הרנסאנס המוסיקאלי בצרפת במאה ה 14 ובין הדור הראשון 
של אמני האסכולה של ארצות־השפלה. את עיסוקו במוסיקה 
התחיל די׳ בעודו נער כחבר המקהלה של הקאתדראלה 
בעיר־מולדתו. מ 1420 עד 1437 עבר עליו רוב זמנו בשירות 
בתי־נסיכים והמקהלה האפיפיורית. מ 1437 עד 1444 שימש 
ראש המוסיקאים ויועץ בענייני מוסיקה בחצרו של דוכס־ 
סאוויה; באותן שנים למד משפט־הכנסיה באוניברסיטה של 
טורינו ונסמך לדוקטור למשפטים. ב 1444 חזר למולדתו; שם 
זכה למעמד חברתי מכובד, לאחר שנסמך לקאנוניקום 
בקאתדראלות של קאמברי ושל מונס. 


חיבוריו כוללים: א) כ 16 מוטטות בכמה הלקים! 

ב) מוטטות קטנות והימנונות בסיגנון אקורדי־תצלילי 
( 300 ־ 311 x 8010 )) ; ג) 7 מיסות, ביניהן אף מיסות בסימון 
פארודי, המכילות קול־קבוע ( 111:111115 030111$ ) חילוני; 
ד) 35 פרקי־מיסות; ה) 68 זמרים חילוניים (בנוסח רונדו, 
וירלי [ 01:6131 ], באלאדה ובאלאטה איטלקית). — על־ידי 
סינתזה נהדרת בין הסיגנון הצרפתי ובין דפוסי־סיגנון איטל¬ 
קיים, אנגליים ופלאמיים־ואלוניים פיתח די׳ את ההארמוניה 
המיוסדת על צירופים של שלושה קולות, שהפכה להארמוניה 
הקלאסית של המוסיקה האירופית. עם יצירתו של די׳ התחילה 
גם הפריחה הגדולה של הזמר הפוליפוני בארצוודהשפלה. 

הוצאות חדשות של יצירותיו: : 11101085 ת\ 1 1031 ־ 1415101 
,.ס . 0 ; 68 — 65 . 61), 1x105 ק\; 30500 ( 1 . 601 ) 1110510 01 

401:615 ? 0 /י\ 1 ;. 1 ) 1947 ,(־ 86556161 ־ ¥30 . 601 ) 001013 613 ק 0 
. 14 . 63 ) " 6113 ק 03 ״ ; 1949 ,(: 8111001261 . 4 ? . 63 ) 6113 ק 03 3 

86556161 :, 1,140. 4), 1950. 

£. X. 4431¥155 \ $111 11 ]¥! £ .' 850111 ' 1 ו 21 ( €1 : 1 * 1£1 ז \) . 0 1 ( 11/1611 ¥\ , 1 ץ£נ ., 

1 ), 1885; 011. ¥20 <1£0 £01 41 ) $071 1711 ' $011 ,.ס . 0 ,ן £1 :נ־ X06 0/(171$ 

1(1 1 ) 114 $. (]146 (114 ¥¥6 $ 160 / 6 , 1925; (7. 0. (£1111. (10 151:14111 ת 1 י : 
£154. 1 1 ) 0411 11 )< 1 € 1 /) 716 / 171 51110 / 16 $ ,־ £11£0£2£1 . 4 ^ ;( 1939 ,£§ £1 נ 
¥.611 ( 11$$(17106 47 14310 , 1950; 14. ££5$£1£1*, ¥ 0147(1071 1471(1 ¥( 411 ^- 
1 . 1950 , 1011 ) 0147 <־ 

א. ג.~?ז. 

דיפי, ראו־ ל — ץ 11 !ם 830111 — ( 1877 — 1953 ), צייר, רשם 
ופתח צרפתי. די׳ למד בבי״ס לאמנות יפה בעיר 
מולדתו לה אוור ובפאריס. אחרי תקופת־גישוש, שבה היה 
נתון להשפעתם המתחלפת של פריס, ון גוך ומטים, נצטרף 
ב 1906 ל״פובים" (ע״ע) והשתתף בתערוכתם, אולם ידע 
להתרחק מקיצוניותם של ה״פובים" ולמזג בין כיוונם ובין 

האימפרסיוניזם. בתקופה מאוחרת יותר ניכרת בציוריו גם 

* • 

השפעתו של סזן. סיגנונו האישי התגבש בשנות ה 20 ; הוא 

י— 

מצטיין בעדינותו, קלותו העליצה ונטייתו לגנדרנות, שיש 
— .18 בה זכר ל״חגימת הגאלאנטיות״ של אמני המאה ה 
יצירתו של די׳ שייכת למיטב האמנות הצרפתית של המאה 
ה 20 . רוב תמונותיו הן על נושאים ממראות פאריסאים 
מובהקים או תמונות־נוף. מלבד זה מקיפה יצירתו אילום־ 
טראציות לספרים, ציורים על גבי משי ואריגים אחרים, 
ציורי־תפאורות ומעשי־קדרות. די׳ היה בין ראשוני התורמים 

להחיאת אמנות־הטפיטין הצרפתית. בין הפרסקות והדקורא־ 

** 

10 מ׳), שביצע x 60) ציות שלו — הדקוראציה הגדולה בעולם 

בשביל "ארמון־האור". 

?. 001111 \. ; 1928 ,.ס .£ , 0$ ^. 2 . 081 ; 1928 ,. 0 .?ז , 1:111011 ־ 

££1*1 0 1947 .¥ , 021410 .? ; 1930 ,.(¥ .¥ י £טף 1 ץט״ד 0£ ׳ ; 

01. £0£€11950 ,. 0 .¥ , 124 ת£ס 0 .£ ; 1950 ,.(¥ .¥ , 120 \״־ ; 

£.. £0 . 1958 ,. 0 , $115211 מ 

די 3 י ארה דא 5 י 'רא ( 3 :נ 10 ? ^; 3 :ת 1£ ק\ 2 י 3 >), משפחה 
יהודית מיוחסת, שהעמידה חכמים ומשוררים 

במאות ה 13 — 15 בקאטאלוניה. מבניה: 
1 ) משלם בן שלימה (אנבידש מעיר יירונדא) ד״פ 

י • ץ •* י י ׳ •ן ♦י ♦ ן 

(מת אחרי 1260 ), משורר והוגה עברי. ד״פ חי בגרונה 
והיה בן־חוגו של הרמב״ן! הוא נתחנך בתורה ובחכמה, 
והיו לו גם ידיעות בקבלה. חכמי הדור החשיבו אותו 
וכיבדוהו; לחוג ידידיו השתייכו: מלבד הרמב״ן — המתרגם 
והמשורר אברהם בר חסדאי, המקובלים עזרא ועזריאל, 
הפייטן הפרובנצאלי יצחק השנירי. ד״פ היה אחד המתנגדים 
החריפים לפילוסופיה של הרמב״ם, אך ממעריצי חיבוריו 
בהלכה. — 49 משיריו של ד״פ הגיעו לידינו, והם מעידים 









535 


די פיארה או דאפיירא — דיפלומטיה 


536 


עליו שהיה גדול המשוררים העברים בדורו. שיריו הם שירי- 
הגות, שירי־ידידות, שירי התנגדות ופולמוס, וכן שירי-לעג 
ושירי־נחמה. לשונו נשמעת לו למשורר יפה, ומוטיווים 
משירת הזמן ושירת ספרד הקדומה שימשו לו סממנים 
נעימים לשיריו. יחד עם דברי ענווה נמצאים בשיריו דברי 
התנשאות והערכה עצמית, בדומה לשירי משוררי ספרד 
שלפניו. 

י. פטאי, משפוני השירה, תש״ד< ח. שירמן, השירה העברית 
בספרד ובפרובאנס, ב/ 295 ״ 318 / תשיי״ז. 

2 ) שלימה ד״פ ( 1340 [ו]—אחרי 1417 ), משורר עברי, 

בסוף ימיו — מומר. ( 2 ) היה מבני־בניו של ( 1 ) וראה את 

עצמו כיורשו הרוחני. הוא ישב בסאראגוסה כסופר ומורה 

למשפחת בני לביא (דה לה קאבאלריה) העשירים, ובשביל 

אחד הבנים — וידאל, הנודע גם הוא כמשורר עברי — חיבר 

ספר על מלאכת־השיר בשם "אמרי נואש", שרק חלק ממנו 

נשתמר. ד״פ היה נודע לתהילה כראש כת־המשוררים שבעיר, 

ועמד בקשרים עם דון מאיר אלגואדש, שלמה בוגפיד וחכמים 

ומשוררים אחרים. גל הגזירות והרדיפות שעבר בימיו על 

היהודים בספרד הנוצרית — שהמשורר ראה בה "ארץ 

אדום, כגליל סדום״ — פגע בו קשה! בגזירות קנ״א ( 1391 ) 

איבד את משפחתו ואת ביתו. הסבל וחוסר התקווה לצאת 

מן המיצר הביאו את המשורר הזקן לידי יאויש, ולאחר 

ויכוח טורטוסה ( 1413 — 1414 ), בהיותו בן שבעים ומעלה, 

המיר — כרבים באותה שעה — את דתו. מקורביו ותלמידיו, 

וביחוד שלמה בונפיד, השתדלו להחזירו למוטב, ולא הצליחו! 

אבל הם לא ניתקו את קשריהם אליו. גם לאחר המרתו המ¬ 

שיר ד״פ לכתוב שירים בעברית! שירו האחרון הידוע לנו הוא 

משנת קע״ז( 1417 ). כארבע מאות משיריו, רובם חול ומיעוטם 

קודש׳ הגיעו אלינו, ורק חלק מהם נדפס. השירים מגוונים: 

שידי־ידידות, שירי ויכוח וחידות, שירי־אהבה, שירי-יין 

ושירי קינה והספד. 

מ. שטיינשניידר, ״המזכיר״ ט״ז, 88-86 , י״ז, 131-129 , 
1876/7 ! ח. בראדי, ר׳ שלמה דאפיאירה, תרנ״ג! א. טויבר, 

ם׳ אמרי נואש לר׳ שלמה דאפירה ("קרית ספר", כ״א, 
66-62 , 141-139 , תרפ״ד/ה): ש. ברנשטיין, שירי הקודש של 
ר׳ שלמה דאפיירא (״תרביץ״, ז׳, 344-335 ), תרצ״ו! הנ״ל, 
דיואן של שלמה בן משולם דאפיירא, תש״ג! הנ״ל, שיד 
תהילה של שלמה דאפיירא ("סיני", ספר יובל, ר״ה-רי״ט), 
תשי״ח: י. בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, ב׳, 
390-388 , 435-433 , 565-563 , 593 , תש״ה! ח. שירמן, מבחר 
השירה העברית בספרד ופרובאנס, ב׳, 581-564 , תשי״ז. 

א. מ. ה. 

דיפלומטיה (מיוד = מיסמך מקופל לשנים, אחר־ 

כך — הגנזך שבו נשמרו או הוחזקו המיסמכים, 

ומכאן כינוי לחיבור המיסמכים ולעיסוק בהם), ניהול יחסים 
בין־לאומיים בדרך מו״מ — השיטה לטיפוח יחסים אלה ע״י 
שגרירים ושליחים! בדרך־העברה — כשרון או שקידה בביצוע 
מגע בין־לאומי ומו״מ בין־לאומי. מטבעו מוסב מושג הדי׳ 
על כל היחסים הבין־לאומיים של המדינה, בעתות שלום 
כבעתות מלחמה! אולם מקובל לציין בו בעיקר את החיפוש 
אחרי פתרונות לבעיות בין־לאומיות בדרכי שלום, וביחוד — 
ע״י הסכמים ופשרות. מבחינה זו פריצת מלחמה יכולה להת¬ 
פרש ככשלון הדי', אע״פ שמנקודת־השקפה נרחבת יותר רבה 
האמת באמרתו של קלאוזוויץ: "המלחמה אינה אלא המשך 
המדיניות בדרכים אחרות". 

די׳, במובן המדוייק של המלה, מציינת את ההוצאה אל 
הפועל — בידי בעלי־מקצוע — של אותה מדיניות־חוץ, שעל 


קווה החליטו האישים או הגופים המוסמכים. עצם התהליך 
של קבלת ההחלטות, ואף השיתוף בתהליך זה, אינם בגדר 
הדי׳ — והבחנה זו חשובה ביותר, גם אם בדרגים הגבוהים 
ביותר נתונים שני התפקידים האלה — האחד בעל האופי 
המדיני והשני בעל האופי המינהלי — בידי אדם אחד. 
בימי-קדם — ובמידה רבה יותר ביה״ב — טושטשו הגבולות 
בין שני התפקידים, וגם בימינו מרבים לערבב את שני 
המושגים האלה. 

ההכרה, שניהול מו״מ עם קבוצות של בני-אדם זדים הוא 
מקצוע הדורש כשרונות מיוחדים וטכניקה משלו, עתיקת- 
יומין היא. הממלכות העתיקות כבר פעלו ע״פ הכרה זו, 
והמחקר האנתרופולוגי החדיש העלה שהיא גם נחלת העמים 
הפרימיטיוויים. טכניקה מיוחדת זו כללה מלכתחילה מספר 
גורמים: הקפדה בבחירת השליח, שיוכל למסור למקבלו 
בדיוק נמרץ את אשר בכוונת שולחו, וגם ליתן לשולחו דו״ח 
מדוייק על מילוי תפקידו! עריכת טקסים חגיגיים מסויימים 
בשלבים שונים של השליחות, שמקורם בשיקולים פולחניים 
ומעין־דתיים! הכרה במעמדו המיוחד של חשליח ביחסו 
אל מקבלי־פניו. ביסודותיהם לא נשתנו גורמים אלה עד ימינו 
אנו. הרמזים על ניהול העניינים הבין־לאומיים, המפוזרים 
על דפי כה״ק, מתאימים בדרך־כלל לאלה המצויים בשאר 
הספרויות הקדמוניות —של יוון ורומא ושל עמים אחרים. 
השליח — המכונה ״מלאך״, יוו׳ ; 767.01 ^, לאט׳ 111115 !בוס, 
ערב וכיו״ב (מונחים שלאחר מכן שמרו כמעט כולן 

על תכנן הדתי) —, היה נשלח לפי הצורך! הוא נבחר מבין 
האנשים הנאמנים על בית־המלוכה (השו׳ "העבדים", שמ״ב 
י, ב) או מבין אצילי־האומה (למשל באתונה). טקסי שיגורם 
וקבלתם השתנו מעם לעם ומתקופה לתקופה! אולם בדרך־ 
כלל היתד, השמירה הקפדנית על הטקסים נחשבת כתנאי 
להצלחת השליחות, ואי-קיום הטקסים — ביחוד ע״י מקבלי 
פני השליח — היה סימן המבשר רעות. יחס דע כלפי השליח 
היה אפילו סיבה מספקת להכרזת מלחמה, והאסכולאסטיקנים 
של יה״ב מצאו סמוכין בפרשת המשלחת של דוד אל מלך- 
עמון(ר׳ לעיל) להצדקת הטענה הזאת. 

כבר בימי־קדם נתגלו מספר בעיות הקשורות בדי׳, שהן 
קיימות ועומדות עד היום. הדי׳ של אתונה, למשל, לקתה 
בתלות מופרזת של נציגיח בדעת־קהל של ציבור רחב מדי: 
שליחיה הדיפלומאטיים של אתונה לא היו מומחים מקצועיים 
בתפקידם, אלא נבחרי כלל־האזרחים המכונסים באסיפת־העם, 
שממנה קיבלו הנציגים את הוראותיהם ולה מסרו את הדו״ח 
שלהם! כשלון במילוי השליחות היה כרוך בעונש, שהיה 
לפעמים חמור ביותר. לפיכך היה ניהול הדי׳ נתון כולו 
לשיקולים בני־חלוף, והעדר חבר עובדים מקצועיים להנהלת 
יחסי־החוץ נטל מהדי׳ את האפשרות להעזר בניתוחים אוב־ 
ייקטיוויים של המיסמכים ושל המצב. ברומא לא היה טיב 
המשלחות הדיפלומאטיות, שנשאו ונתנו עם אחד העמים 

המשועבדים לרומא או הנתונים למרותה, כטיבן של אלו 

1 

שניהלו מו״מ עם מתחריה הגדולים של המדינה. סגל מיוחד 
של כוהני־דת ( £6113165 ) היה בעל תפקידים מיוחדים הקשו¬ 
רים בקבלת שליחים זרים! האחריות המדינית ליחסי־החוץ 
ולניהול המו״מ היתד, מוטלת על הסנאט. בתקופת הקיסרות, 
וביחוד בביזאנטיון, נתפתחו שני גילויים של הדי׳, שהש¬ 
פעתם ניכרת עד היום. הראשון — השימוש המחושב בטקסים 
והתאמתם לגונים השונים והמשתנים של היחסים הבין־ 








537 


דיפלומטיה 


538 


לאומיים של המדינה; הקיסר קונסטנטימס פ 1 רפיר 1 גגטם 

י •••■ *• 

( 905 — 959 ) אף חיבר ספר על הנושא ״פרוטוקול״. השני — 
פיתוח היסוד המקצועי של העוסקים בדי/ בצורת סגל 
פקידים ורשת של מלווים ומודיעים למיניחם — לא תמיד 
בעלי תפקיד רשמי שצורפו לכל משלחת דיפלומאטית. 
חידוש נוסף היה כינון מחלקה ממשלתית מיוחדת לטיפוח 
יחסי־החוץ. כמה מן ה״עקרונות", שמקובל לייחסם לדי׳ 
החדישה — כגון העקרוו המכונה "שיווי־משקל של הכוח 
המדיני״ — כבר היו מוכרים לשליטי ביזאנטיון, והשימוש 
בהם מסביר כמה מההצלחות הדיפלומאטיות שלחם. 

בתקופה מאוחרת יותר נעשו יסודות אלה בסים לדי׳ של 
העדים־המדינות האיטלקיות, ששם נתערבבו עם הלכי־ 
התרבות החדשים של תקופת הרנסאנס. דאנטה, פטרארקה, 
בוקאצ׳ו במאה ה 14 , גוויצ׳ארדיני ומאקיאוולי במאה ה 16 — 
נמנים עם הדיפלומאטים המצטיינים ביותר, שהבינו היטב 
את טיב הגורמים המשפיעים על מדיניות־חוץ ואת האפש¬ 
רויות לנצל אותם. אך מדינות אלו היו קטנות וחלשות, 

אופק האינטרסים והמגמות שלהן היה מצומצם, והדי׳ שלהן 

* *• * • 

היתד, מכוונת לטווח קצר בלבד; היא לא עמדה על רמה 
רעיונית גבוהה והצטמצמה בעיקר בתככים ובמזימות. 
מסימניה המובהקים היו חוסר־מוסריות והשימוש השיטתי 
באמצעים פסולים, משוחד עד רצח. 

הדי׳ החדישה צמחה עם פריחת המדינה הלאומית. 
תהליך זה היה מלווה התפתחויות חשובות במחשבה המדינית 

היסודית. ז׳. בודן (ע״ע) בודד וניתח את מושג הריבונות, 

♦ 

מקמלי(ע״ע) — את מושג הכוח והשלטון המדיני, וגרוטיוס 
(ע״ע) — את מושג המשפט הבין־לאומי. חידושיהם של הוגי־ 
דעות אלה חלו בתקופה שבה הפכה המדינה לגורם חילוני, 
בטלה עליונותה של רומא בעולם הנוצרי והוקמו אימפריות 
גדולות מעבר לימים(ספרד, פורטוגאל, הולאנד, ובזמן מאוחר 
יותר — אנגליה וצרפת)! כל אלה אילצו במשך הזמן את 
קברניטי־האומות לבצע ראורגאניזאציה שלמה בדרכי ניהול 
מדיניותם החיצונית ובטכניקה של הדי׳. בשינויים אלה צעדה 
בראש הרפובליקה הוויניציאנית, ובעקבותיה הלכו שאר 
הערים־המדינות של איטליה ואחריהן שאר מדינות אירופה. 
כבר במאה ה 13 החלה ויגיציאה בתיקון תקנות להתנהגותם 
של שליחיה הדיפלומאטיים, במגמה כללית לחסנם מפני לחץ 
והשפעות בעלי אופי אישי, העשויים להטותם מתפקידיהם 
הציבוריים. באותו זמן צץ המנהג של הקמת נציגויות דיפ¬ 
לומאטיות קבועות בבירות נכריות חשובות, אע״פ שהשג־ 
רירים התחלפו תכופות. רק במאה ה 16 הוחל בביסוס מוסד 
הנציגות הקבועה, על תקופת־כהונה ממושכת פחות או יותר 
של הנציגים. חידוש אחר של אנשי ויניציאה — אשר נתקבל 
אח״כ ע״י שאר כל המדינות — היה תיקון תקנות מיוחדות 
בדבר מסירה שיטתית של דו״חות כתובים ע״י הנציגויות 
בחו״ל וע״י השליחים עצמם בשובם הביתה בתום שליחותם; 
ארכיוני אותן התעודות, שנשתמרו עד ימינו, הם מקור חשוב 
ביותר להיסטוריון ולחוקר הענייניים המדיניים. כנגד שיכלר 
לים טכניים אלה התחילה רווחת הדעה, שהכללים הרגילים של 
המוסר האישי והציבורי אינם תופסים במו״מ דיפלומאטי, 

• ושהעוסקים בו פטורים מכנות וגילוי־לב ורשאים להשתמש 
באמצעים שכונו ״מאקייאוליים״ — תככים ומעשי־מרמה. 
שני התפקידים המתמלאים ע״י הנציג הדיפלומאטי, הייצוג 
מזה ומסירת דו״חות לשולחיו מזה, הביאו לידי התפיסה — 


המוטעית —, ש״השגריר הוא אדם תמים הנשלח לחדל כדי 
שישקר לטובת ארצו", ושלאמיתו של דבר אינו אלא "מרגל 
מכובד״. מניד,י היסוד של המשפט הבין־לאומי נתכוונו — 
בין השאר — לבלום את הציניות והאי־מוסריות בניהול 
יחסי־חוץ; ובדרד־כלל ניתן לומר, שכדי׳ מוצלחת הוכיחה 
את עצמה זו שכוללת — יחד עם פיקחות, ידיעה עמוקה 
בנושא והבנה מיוחדת לטיבה של המדיניות הביו־לאומית — 
גם את הסייגים, אשר תורות המשפט והמוסר מעמידות כדי 
לרסן את יצרי האדם. אע״פ שהיו כמה יוצאים בולטים מן 
הכלל — שלא הוכתרו בהצלחה מיוחדת — ניתן לומר 
שהדי׳ המאקייאוולית, במובן הצר של הביטוי, נעלמה כבר 
במאה ד, 17 ; אמנם כל די׳ הראויה לשמה יודעת לנצל היטב 
את חולשותיו של הצד־שכנגד, אולם אין לגנות אותה משום 
כך גינוי מוסרי. 

חידוש נוסף, שהונהג במקביל להקמת הנציגות הקבועה 
היה, במאה ה 17 , כינון מחלקה ממשלתית מיוחדת, הממונה 
על ניהול העניינים הבין־לאומיים של המדינה — משרד־החוץ. 
הראשון היה משרד־החוץ הצרפתי ( 1626 ), שהוקם ביזמתו 
של רישליה (ע״ע). ענייני־החוץ מוצאים אל הפועל כמעט 
תמיד בשמו של ראש־המדינה, האמיתי (שהוא ראש־הממ־ 
שלה) או הנומינאלי (כברוב המלוכות). קיים צורך בקירבה 
מיוחדת ואינטימית וביחס מיוחד־במינו בין משרד־החוץ ובין 
בעלי הסמכות והכוח העליונים שבמדינה; שכן כל מגמתו 
ומטרתו של משרד-החוץ היא להבטיח ככל האפשר את 
ההנהגה המרכזת והמרוכזת והאחידה של העניינים הבין- 
לאומיים, על מנת שלא תדבר המדינה בקולות רבים הסותרים 
זה את זה; אמנם לא תמיד מושגת מטרה זו. 

הטכניקה המסרתית של הדי׳ היא זו של מו״מ, בעל־פה 
או בכתב, במגמה כללית להשפיע על מדיניות־החוץ של הצד 
השני בדרך השיכנוע, ועי״כ להשיג את המטרות המדיניות 
ששמה המדינה לעצמה. בניהול מו״מ כזה יש דרגות שונות 
של חגיגיות ושל רישמיות, אשר לעתים הן מגיעות אפילו 
למלאכותיות מדומה. דבר זה אין בו משום מקריות ואינו 
סימן לגנדרנות. הסיבה נעוצה לא רק במוצאם האצילי של 
רוב הדיפלומאטים בתקופת התגבשותה של הדי׳ החדישה: 
הנסיון לימד על הצורך להפריד ככל האפשר — ע״י תריס של 
גינונים וניסוחים — בין תגובתו האישית־נפשית הטבעית 
של הדיפלומאט בתור אדם, ובין התנהגותו בסביבתו במילוי־ 
תפקידו, כדי שייעשה כלי נאמן למסירה המדוייקת ביותר 
של מחשבת ממשלה אחת לחברתה. כיום בטל הגורם האצילי 
בדי/ אך המסורת של גינוני-אצילות, וגם הצורך בהם, 
מוסיפים להתקיים. 

ההתפתחויות הטכניות של הזמן החדש, ביהוד בכל מה 

• • 

שנוגע לקשר ותחבורה, שינו את שיטת העבודה הדיפלומא¬ 
טית שינוי יסודי. דרכי־הקשר המשוכללים מאפשרים לדיפלו־ 
מאט מגע קבוע וסתמיד עם השלטונות בבית; וההקלות 
בתחבורה הבין־לאומית מאפשרות לו לנוע בלי קושי מקצה 
העולם עד קצהו. יש תועלת רבה במגע האישי הישיר 
שנתאפשר עי״כ בין קברניטי האומות וביכלתם של בעלי 
השלטון לעמוד מקרוב על המתרחש בחלקי-עולם שונים; 
אולם דברים אלה אין בהם כלל ועיקר משום תחליף לשיטות 
הדיפלומאטיות באמצעות הצינורות המסרתיים. לא זו בלבד 
שהדיפלומאט אינו בחינת "נושא־מכתבים מכובד" (כדברי 
המתלוצצים), אלא — אדרבא — היום דווקא מוטלת עליו 








539 


דיפלומטיה 


540 


אחריות גדולה אפילו מזו שרבצה על שכם קודמיו בדורות 
עברו, מאחר שהורחב ללא שיעור חוג הנוראים והאנשים 
במדינת כהונתו, שעל המגע עמהם עליו להקפיד. 

החידוש הגדול של דורנו בשטח הדי׳ הוא הניהול של 
מו״מ דיפלומאטי בפומבי ע״י ועידה — תופעה אפיינית 
לחבר־הלאומים ולאו״מ. אמנם גם במאה ה 19 ואחריה עד 
מלחמת־העולם 1 נתכנסו לפי הצורך כינוסים דיפלומאטיים 
רבי־משתתפים, שהידועים שבהם הם קונגרס־וינה ( 1815 ), 
קונגרס־פאריס ( 1856 ), קונגרס־ברלין( 1878 ), ועידת־השלום 
בפאריס ב 1919 . חוץ מן האחרונה היו כולם פתוחים להשתת¬ 
פותו של מדינות־אירופה בלבד׳ והקונגרסים של 1815 , 
1856 ו 1919 נועדו לסבר הסכמי־שלום לאחר מלחמות הרות־ 

תוצאות, או — כוועידת־אלחסיראם ( 1906 ) — להגיע להסכם 

♦ • 

שימנע מלחמה. אסיפות אלו כונסו ללא מזכירות קבועה ומרכז 
קבוע והיו חסרות אותו האופי של אורגאניות ותדירות, 
המציין את המוסדות הביו־לאומיים של היום. עבודתם היתד, 
בדרך־כלל סודית! רק ההסכמים עצמם, ולפעמים חלק 
מפרטי־כל של הישיבות, פורסמו. בין כינוס לכינוס נהגו 
המעצמות האדירות של אירופה, שהתאגדו בצורה רופפת 
ב״קונצרט של אירופה", לשתף פעולה זו עם זו בעניינים 
משותפים. הקמת חבר־הלאומים ב 1919 רק נתנה בסים קבוע 
יותר לשיטה זו! היא שמרה על רעיון־היסוד של ה״קונצרט" 
במעמדן המיוחד של המעצמות האדירות, אשר להן ניתנו 
מקומות קבועים במועצת החבר — בדומה למקומן המיוחד 
בתורת חברות קבועות במועצת-הבטחון של האו״מ היום. 
בדרך־כלל לא שינה חבר־הלאומים את עצם מהותה של הדי׳ 
המסרתית ולא הוסיף עליה הרבה. הוא גם לא ביטל את 
הוועידה הדיפלומאטית שמחוץ למסגרת החבר, כגון ועידת- 
ואשינגטון ( 1921 ) על פיתק־הנשק וענייני המזרח הרחוק 
וועידת־לוקארנו ( 1924 ) על ייצוב היחסים בין צרפת 
וגרמניה. 

אולם משעה שנוסד האו״מ הונהגו שינויים מרחיקי־לכת 
בדי׳. רק מעטים מן הדיונים המתנהלים במוסדותיו, ביהוד 
בעצרת ובמועצודהבטחון, שומרים על המסורת הדיפלומא¬ 
טית ! רק לעתים רחוקות מושם כאן הדגש בקידום שאיפות 
היסוד של הדי' — השגת החלטות מוסכמות בדרכי השיכנוע 
או אפילו המיקוח —, ובמקום זה שואפים המשתתפים — 
בגלל הפומביות של הדיון — לניצוח בוויכוחים. אמנם אין 
אסיפות עולמיות כגון אלו עשויות לגרום נזק, ותועלתן אף 
מרובה — אך בתנאי, שבד־בבד אתן ממשיכות המדינות 
בהלכים הדיפלומאטיים המקובלים. טעות גמורה, ואף מסוכ¬ 
נת׳ היא הדעה, שה״די׳־בפומבי" עשויה לשמש תחליף מצויין 
לדי׳ הסודית. גם קיום האו״מ לא ביטל את הוועידה הדיפלו¬ 
מאטית שמחוץ למסגרתו, כגון ועידת־ז׳נווה ( 1955 ), ששמה 
קץ למלחמת הודו־סין. 

ההתפתחויות החדישות לא שללו לחלוטין את המו״מ 
האישי בין ראשי־המדינות. בראשית המאה ה 20 גילו המלכים 
שמלכו באירופה פעילות דיפלומאטית רבה! המוצלח בהם 
היה אדווארד ¥11 מלך־אנגליה, שמייחסים לו השפעה רבה 
על הקמת "ההסכם המשולש" (אגגליה־צרפת־רוסיה) מול 
״הברית המשולשת״ (גרמניה־אוסטריה־איטליה). וילהלם 11 
קיסר־גרמניה וניקולאי 11 קיסר-רוסיה ניהלו אף הם אישית 
שיחות דיפלומאטיות חשובות! בוועידת־בירקה ( 1905 ) עשת 
הקיסר הגרמני נסיון — שלא הצליח — לשדל את הצאר 
לבגוד בבעלי-בריתו. המאמצים האישיים של ראשי המדינות 


האירופיות העיקריות לבלום את התפשטות גרמניה הנאצית 

באו לידי ביטוי ב 1938 בוועידות גודסברג ומינכן ובתוצאו¬ 

ת • * 4 * י 

תיהן האומללות. בימי מלחמת־העולם 11 נקבעה המדיניות 
העולמית בפגישות האישיות בין צ׳רצ׳יל, רמוולט וסטאלין, 

* ת 

ואותו רעיון מתבטא ב״ועידת שרי־החוץ", שהיתה מתקיימת 
לסירוגין אחרי מלחמת־העולם 11 , ובזמן האחרון — בעקבות 
סידורים מיוחדים שהיו קיימים בימי המלחמה — בוועידת 
״הפיסגה״, שהתקיימה ב 1955 בין ראשי-הממשלות של המע¬ 
צמות האדירות. 

הצורך בהעמדת תרים בין הדיפלומאט ובין סביבתו (ד׳ 
לעיל, עט׳ 538 ) — הדפרסונאליזאציה (אך לא הדהומאני- 
זאציה!) — בא על סיפוקו במשפט ובנימוס הבץ־לאומיים. 
הגורם המשפטי נתון במושג החסינות הדיפלומאטית, שלפיו 
הדיפלומאט מוצא מסמכות השיפוט — ולמעשה גם מן הסמ¬ 
כות האדמיניסטראטיווית — של המדינה שבה הוא מכהן 

(אכסטריטוריאליות), ויחד עמו גם פמלייתו הרשמית, בני- 

•• • ** 

משפחתו הדרים בכפיפתו ובנייני הנציגות עצמם(אין חסינות 
זו משחררת את הדיפלומאט הזר מן החובה לכבד את כל חוקי 
המדינה שבה הוא מכהן, ומוסכם הוא שעבירה חמורה על 
חוקים אלה היא סיבה מספקת לדרוש את החזרתו). פרטי 
החסינות וזכויות־היתר של הדיפלומאטים נקבעים על בסים 
מדוקדק של הדדיות. יחד עם זה כפוף הדיפלומאט לחובה 
להימנע מלהתערב בפומבי בחילוקי-הדעות הפנימיים של 
המדינה שבה הוא מכהן. כנגד זה יש לדיפלומאט הזר זכות 
גישה חפשית אל שר־החוץ של המדינה שבה הוא מכהן 
וזכויות מוגבלות יותר של גישה אל ראש־הממשלה ושאר 
חברי-הממשלה, וכן אל ראש־המדינה, זכות חופש־התנועה 
ורשות להיפגש עם מי שיעלה על לבו, וכן למסור לממשלתו 
דינים־וחשבונות אפילו בכתבי־סתר ובצ 1 פן ובאמצעות בלדר 
(״ 001111 ) דיפלומאטי. ה ב ל ד ר (ר׳ יר׳ תענ׳ ד׳, ה׳! ב״ר 
י׳, ח׳! המונח— מלאט׳ 1115 ז 13 ) 6 :! 0 ע, פרש מהיר), הנושא את 
הדואר הדיפלומאטי בין המשרד בבירה ובין הנציגויות בחו״ל, 
נהנה אף הוא מחסינות, ואין הדואר שהוא מביא עמו טעון 
בדיקת מכס וצנזורה בעברו ממדינה למדינה. הגורם הנימוסי 

* י י י ■ן■ 

מוצא את ביטויו בשיטה מוסכמת ומקובלת על הכל של דרגות 
ותארים דיפלומאטיים ובכללים על מקומו של כל דיפלומאט 
בסולם־הבכורה הדיפלומאטית — כללים שהתגבשו עד כדי 
התאבנות, לפנים גרמו שאלות אלו לחיכוכים עצומים, ולפע¬ 
מים הביאו אפילו לידי תגרות־ידיים, ועכ״פ הכבידו על ניהול 
העניינים הדיפלומאטיים. למשל, הזכות לשלוח שליחים 
בדרגת שגרירים נחשבה לפנים כמיוחדת לקיסרים, ושאר 
המלכים והנסיכים היו חייבים להסתפק בשליחים פחותי־דרגה, 
מה שהביא לידי בילבול גדול בתארים, בדרגות וכיו״ב. 
סיבוך נוסף נגרם, כשסירבו אמריקה העצמאית וצרפת 
המהפכנית להתנות את דרגתו של השליח בתארו המלוכני 
של השולח. בקונגרס־וינה (ואחריו בקונגרס־אכן ב 1818 ) 
הוסכם חגיגית על תקנה, שקבעה את עניין התארים וכללי־ 
הבכורה — תקנה שכוחה יפה עד היום הזה. יסודה של 
התקנה הוא שלילת מעמדה של המדינה המאמנת (השולחת) 
כגורם המשפיע על הבכורה האישית של הנציג במקום 
הכהונה והחלפתו בוותק האישי של זה האחרון. ע״י שינוי 
זה נעקר הגורם המדיני מבעיה זו, והיא הפכה לעניין נימוסי־ 
חברתי בלבד. דרגות הנציגים הדיפלומאטיים ותאריהם בנויים 
על ההבחנה בין המאמנים מראש־המדינה אל ראש־המדינה 
ובין המאמנים משר־החוץ אל שר-החוץ. הסוג הראשון נחלק 





541 


דיפלומטיה 


542 


לשתי דרגות: 1 ) שגרירים, ובכללם ה״נונציים" של האפיפלר! 
2 ) השליחים, הצירים וה״אינטרנונציים". הסוג השני כולל 
דרגה אחת בלבד — "הממונה הקבוע על ענייני המדינה" כלפי 
המדינה המקבלת ( 1 > 1£ ק 60 65 ז 3££31 ' 1 > 86 ־ 01121 ). הממלא את 
מקומו של ראש הנציגות בהעדרו של זה האחרון נקרא, ללא 
קשר עם דרגתו, "ממונה זמני של ענייני המדינה" (£§ז 013 
מז[מ 6 זמ 1 1 ) 3 $£־ 3££311 '£>). כל אלה הם פקידים דיפלומאטיים! 
ואילו בהעדר זמני של כל פקיד דיפלומאטי משמש במקומם 
הממונה הזמני על ענייני הנציגות ( 16 ) 65 ז 3££21 165 ) 0112186 
1316831:100 ), שאינו בעצם אלא הכתובת הרשמית של הנצי¬ 
גות בלבד. התארים האלו נוגעים לדרגה ולרמה של הנציגות 
ושל ראשה בלבד! מבחינת התפקיד אין ביו בעלי התארים 
השונים הבדל אלא בגינוני כבוד וטקס בלבד. נציגים אלה 
הם הרגילים לגבי מילוי תפקידים מדיניים! נוסף עליהם 
מתמנים נציגים למטרות מסויימות, כגון להכתרת־מלך 
וכד׳. — מלבד ראש הנציגות כולל חבר־העובדים של נציגות 
דיפלומאטית מספר עובדים, שהם לפי דרגותיהם: צירים 
(בנציגות שבראשה עומד שגריר), יועצים, מזכירים ראשו¬ 
נים, שניים ושלישיים! חלוקת תפקידיהם נקבעת בחלקה 
ע״י המסורת הדיפלומאטית ובחלקה ע״י הצרכים הפנימיים 
של המדינה המאמנת. — נוסף על הסגל׳ הדיפלומאטי 
במובן המצומצם מצויים בנציגויות רבות׳ ובכפיפות לרא¬ 
שה׳ כמה נציגים בעלי תפקידים מיוחדים, וכינוים הרגיל 
הוא "נספח" ( 116 :) 3 א 3 ) בתוספת שם־לוואי מתאים. הנספחים 
הצבאיים ועמיתיהם מחיל־הים ומחיל־האויר מאמנים במיש־ 
רים מן הכוחות המזויינים של המדינה השולחת אל אלה 
של המדינה המקבלת, והם מהווים סגל בפני עצמו. נספחים 
אחרים ממונים על יחסים מיוחדים, כגון נספח לענייני- 
תרבות, נספח לענייני־עבודה — המקיים מגע בעיקר עם 
אירגוני־הפועלים ומשרד־העבודה —, נספחים מדעיים, נס¬ 
פחים לחקלאות, וכיו״ב. השימוש בנספחים כאלה נוטה להת¬ 
רבות בזמן האחרון, ללא ספק בעקבות ההרחבה הניכרת 
בטיבם ובאפיים היסודיים של היחסים הבידלאומיים. 

כל הנציגים הדיפלומאטיים באחת הבירות מהווים ביחד 
את הסגל הדיפלומאטי ( 1116 ) 1 ז 013 ס 1 <ע 11 ) 5 קז 00 ) — אירגון 
מוכר, שבידיו מופקד הייצוג הכללי של כלל הדיפלומאטים 
כלפי המדינה המקבלת. הוותיק שבבעלי התואר הגבוה ביותר 
בין חברי הסגל מכונה "זקן-הםגל" (מ 6 ץ 00 ). אין לאירגוןזה 
תפקיד מדיני, אלא תפקידו רק לשמור על האינטרסים המשו¬ 
תפים ועל מעמדם המיוחד של חברי הסגל בתור שכאלה! הוא 
מקיים מגע עם פקיד מיוחד במשרד־החוץ, המכונה "ראש- 
הטקס״ ( 00016 ז 0 ז? 111 > 0116£ ). 

מבעיות הדי/ שלא נמצא להן פתרון מניח את הדעת עד 
היום׳ היא מציאת תיאום נכון בין פעילות דיפלומאטית 
מקצועית יעילה ובין הפיקוח הציבורי עליה. בעיה זו עמדה 
כשטן בפני הדיפלומאטית של אתונה (ר׳ לעיל, עט׳ 536 ), 
ולדעת רבים היתה היא הסיבה העיקרית לרבים מכשלונותיה. 
ביה״ב, וגם בזמן החדש לפני התפשטות משטר הדמוקראטיה 
הפארלאמנטארית במערב, פחתה חשיבותה של בעיה זו: 
מוסכם ומקובל היה, שסודיות אופפת כל מו״מ דיפלומאטי, 
ושסיכומיו נשמרים ברוב המקרים בגנזכים של הממשלות, 
בצורת חליפת-מכתבים סודית ואמנות סודיות, עד שמתגלית 
מהותם ע״י הפעולה המדינית. גם כשנתגבשה הדעה — בעק¬ 
בות המהפכות בבריטניה, אמריקה וצרפת — שגציגות־העם 


זכאית, ואף חייבת, לפקח על מעשי הממשלה, היתד, הדרישה 
לפיקוח כזה מופנית תחילה כלפי פנים, לעניינים הביתיים של 
המימשל בלבד, בלי לנגוע בניהול יחסי-החוץ. אולם שאננותם 
של ההמונים, ואף של המשכילים, לגבי מדיניות-החוץ נזדע¬ 
זעה ע״י הגילויים של ההיסטוריה הדיפלומאטית של השנים 
שלפני מלחמת־העולם 1 ובימיה. הציבור נתרשם ביהוד 
מעובדת כריתת כמה הסכמים בין־לאומיים, שחייבו את 
עושיהם לפעולה צבאית חמודה ביותר, ושהיו סודיים במידה 
שאפילו לא כל חברי הממשלות הנוגעות בדבר ידעו עליהם, 
בחלקם או במלואם, — וזאת על אף חשיבותם המכרעת 
לשלום העולם. מכאן נוצרה הדעה, שהדי׳ הסודית מטבעה 
משמשת גורם למלחמה, והראשונה מ״ 14 הנקודות" שהציע 
וילסון(ע״ע) כבסים לסיום המלחמה דרשה "הסכמים גלויים, 
פרי מו״מ גלוי". סיסמה זו עשתה לה מהלכים בציבוריות 
העולמית, אע״פ שהיה בה משום פישוט מסוכן ומופרז: היא 
מערבבת את המו״מ בתוצאות המו״מ! וספק הוא, אם בכלל 
אפשר לנהל בפומבי כל מו״מ — לפעמים עדין —, בין אם 
הוא פרטי ובין אם הוא ציבורי. ואמנם בוועידת־השלום בוור- 
סי לא יכול וילסון עצמו לעמוד על העקרון שהציע ונאלץ 
לנהל עם בעלי-בריתו מו״מ שהיה סודי עד כדי כך, שלא הוא 
ולא שותפיו בו לא הרשו אפילו ליועציהם הנאמנים ביותר 
להכנס לחדר־הישיבות. הדרישה למתן פירסום אינה מת¬ 
קבלת על הדעת אלא לגבי התוצאות של המו״מ, אלא שכאן 
אין בה משום חידוש מהפכני. דרישה זו אינה אלא תקבו׳לת — 
בעודה יחסי־החוץ — לפיקוח פארלאמנטארי בשטח מדיניות- 
הפנים, וספק רב אם נודעת לה השפעה מעשית כלשהי על 
הלכי הדי׳. גם הוראת סעיף 18 של ברית חבר־הלאומים, 
שנכלל מחדש — בשינויים מסויימים — בסעיף 102 של 
מגילת האו״מ, בדבר דיפתור הסכמים בין־לאומיים במזכירות 
האו״מ והוצאתם לאור, אינה אלא הוראה למען הנוחות 
הכללית ומסירת אחריות למוסד בינלאומי מתמיד לדבר 
אשר למעשה היה קודם לכן עניינם של מחברים ומו״לים 
פרטיים. כתוצאה מכל זה ניתן היום למו״מ דיפלומאטי 
פירסום גדול ללא שיעור ממה שהיה נהוג לפני 1914 , ובדרך- 
כלל לא נגרם כל נזק ע״י כך. 

לגבי הבעיה של בחירת הנציגים הדיפלומאטיים, ובפרט 
ראשי הנציגויות, הדעות מחולקות. לפי דעה אחת, מוטב 
בדרדכלל שיתמנו הנציגים מבין שורות עובדי-המדינה 
הקבועים, ובמיוחד מבין אנשי משרד־החוץ, שמקצועם — 
מדיניות־החוץ והדי׳, אלא אם כן מסיבות יוצאות מגדר הרגיל 
מחייבות סטיה מן הדרך הזאת. הדעה השניה שמה את 
הדגש בתפקידי הדיפלומאט לייצג את המדינה כולה, 
ומסיקה מזה שהנציג צריך להיות קרוב באופן אישי לבעלי 
הסמכויות העליונות ולמעצבי דעודהקהל שבמדינה! מאחר 
שאדם כזה אינו מצוי בדרך־כלל בפקידות המקצועית, יש 
לחפשו בשורות העסקנים הציבוריים. אין לתת תשובה מוח¬ 
לטת בעניין זה, והדבר תלוי בשיקולים רבים, שהם קשורים 

בהרכבה הפנימי של המדינה, בכוח־האדם העומד לרשותה 

•< 

וכיו״ב (הנוהג של מדינת־ישראל אינו קובע מסמרות לכאן או 
לכאן). אשר לעובדי הנציגויות הדיפלומאטיות בחו״ל, היתד, 
קיימת לפנים נטיה להפריד בין השירות הדיפלומאטי והשי¬ 
רות הקונסולארי (ע״ע קונסול), אולם הנסיון לימד, שאין 
הפרדה נוקשה רצויה או מועילה, ועתה נוטות רוב המדינות, 
וישראל בתוכן, לראות את עובדי משרד־החוץ בבית ואת 





543 


דיפלומטיה—דיפלומטיקה 


544 


כל העובדים בחו״ל כ״שירות-חוץ" אחיד, שחבריו נתונים 
לשינויי־מקום ולשינויי־תפקיד לסי המסיבות ולפי כשרונותיו 
של העובד. 

בחירת הנציג עצמו אינה נתונה למדינה המאמנת בלבד. 
המדינה ההיא מודיעה למדינה המקבלת על המועמד ומוסרת 
פרטים על קורות־חייו, ולזו האחרונה ניתנת הרשות להביע 
את הסכמתה 01010 ^ 38 ) לקבל את המועמד בתורת נציגה 
של המדינה המאמנת, ועם קבלת ההסכמה נעשה המועמד 
לנציג מיועד. הוא נכנס רשמית לתפקידו, כשהוא מוסר את 
כתב־האמנתו ( 06 ת 63 ז 0 16 :> 016 * 1 ) לראש המדינה שאליה 
הוא מאמן. הנציג ממשיך לכהן עד שהוא מוחזר ע״י שולחיו, 
או עדי שהמדינה המקבלת מודיעה על סיום השליחות, למשל 
עקב ניתוק יחסים דיפלומאטיים או פרוץ מלחמה בין שתי 
המדינות. המדינה המקבלת רשאית להכריז על נציג זר 
שהוא ״אישיות לא־רצויה״ ( 2 ] חסם גת 30 ז 6 ?) — למשל, 
אם הוא עובר על המקובל בהתנהגות של נציג דיפלומאטי. 
במקרה של סיום תפקידו של ראש־הנציגות מסיבות אישיות 
אין קיומה של הנציגות כשהיא־לעצמה נפסק, והיא ממשיכה 
במילוי תפקידיה עד ביאת ראש־הנציגות החדש. אולם במקרה 
של ניתוק־יחסים או מלחמה בין שתי המדינות חייבת הנציגות 
כולה לצאת את גבולות המדינה האוייבת. המשפט הבין־לאומי 
אוסר כל פגיעה בחברי המשלחת של האויב, והנימוס הבין־ 
לאומי אף מחייב שהמדינה המקבלת תקל את צאתה ? אולם 
בשעת סערח־הרוחות לא תמיד עמדו המדינות במבחן זה. 

הטכניקה הדיפלומאטית הביאה לידי מנהגים מיוחדים 
וקבועים בדבר לשון וסיגנון. ביה״ב ובעת החדשה עד אמצע 
המאה ה 17 היתד, הלאטינית השפה הנהוגה במגע בין־לאומי 
בין ארצות אירופה הנוצרית (משרד־החוץ של הרפובליקה 
הוותיקה של סן־מרינו [ע״ע] מקיים נוהג זה עד היום). 
חוזה־השלום הוסטפאלי ( 1648 ) אחרי מלחמת שלושים- 
השנים הוא אחד המיסמכים הדיפלומאטיים ההיסטוריים 
האחרונים שנערכו בלאטינית. משגברה באירופה העליונות 
המדינית והתרבותית של צרפת׳ היתה הצרפתית ללשון 
המקובלת במגע בין־לאומי! חוזה־אכן( 1668 ) אחרי מלחמת- 
הקואליציה הראשונה נגד לואי 7 \^ x כבר נוסה צרפתית. 
הצרפתית שמרה על מעמדה כ״לשון־הדי׳" במידת־מה עד 
היום, גם אחרי ביטול ההגמוניה הצרפתית במדיניות ובחיי־ 
הרוח. גרמו לכך לא רק המסורת של 300 שנים, אלא גם 
העובדה, שבשפה זו נתגבשו מונחים ונוסחות המתאימים 
לצרכי הדיוק הנמרץ בהבעת הגונים העדינים ביותר של 
המחשבה המדינית, ומבחינה זו עדיין לא קמה מתחרה רצינית 
לצרפתית? המיסמכים הדיפלומאטיים הצרפתיים ראויים 
לפעמים לציון־למופת גם בתור תעודות ספרותיות. האנגלית 
הוכרה בתורת שפה דיפלומאטית ב 1919 , הספרדית — 
ובמידת־מה גם הרוסית — אחרי מלחמת־העולם 11 בנוהל 
האו״מ• אולם עלייתן של לשונות אלו לא סילקה את הצרפ¬ 
תית ממעמדה המיוחד. — הסיגנון הדיפלומאטי המיוחד 
נראה בעיני ההדיוט מעושה ויבש, ומשום כך — בלתי־ 
מספיק. אך אין הדבר כן לאמיתו: דרכי הסיגנון של המיסמכים 
הדיפלומאטיים — החל בתזכיר הפשוט, חסר חתימה ודברי 
פתיחה וסיום, וכלה באיגרת החגיגית ביותר — עמוסי הבי־ 
טויים הסמליים, זכר לחיי־חצר בימים עברו, אינם אלא 
דפוסי־הבעה חיצוניים ומסרתיים, המציינים בעדינות את 
החגיגיות — ומכאן את החשיבות המדינית —, שיש לייחס 
לאותו מיסמך ? ומקבלו יודע, או צריך לדעת, להעריכו לפי 


סימנים חיצוניים כאלה. כפיית סיגנון מסויים ונוסחות- 
אדיבות קבועות על שני הצדדים המתדיינים יש בה משום 
ריסון יצרי הכעס והרוגז, והיא מונעת במידת־מה החרפת 
יחסים מחמת פליטות־פה ופליטות־עט, העשויות להביא 
לתוצאות המורות. ערכם של גינוני־הסיגנון הדיפלומאטי 
המסרתי ניכר היום ב״די׳ הפומבית" של הדיונים באו״מ, 
שהם מתנהלים בלי כפיה זו, ושבהם אין הצדדים מצליחים 
להתגבר על הנטיה להשתמש בלשון מעליבה ולהגיד את 
דברם בצורה המוסיפה מתיחות על המתיחות הקיימת. צ׳רצ׳יל 
(ע״ע) לימד סניגוריה אפילו על האיגרת הרשמית, המנומסת 
והחגיגית ביותר, שבה מסר לשגריר־יאפאן את הכרזת־ 
המלחמה ב 1941 : "היו אנשים אשר בעיניהם לא מצא חן 
הסיגנון החגיגי הזה. אולם אחרי ככלות הכל — אם עליך 
להרוג אדם, לא יעלה לך במאומה להיות אדיב כלפיו." 

לאשה נועד מקום בדי׳ עוד לפני שהושוותה לגבר 
מבחינת השירות־בפועל בתפקידים דיפלומאטיים. רב תפקידה 
של האשת המארחת ובעלת־הבית בחיי הנציג הדיפלומאטי — 

והנציגות כולה. מטבע הדברים עושה דיפלומאט חלק גדול 

* י 

של עבודתו לא במשרדו דווקא, אלא בבתים פרטיים — ביתו 
או בתי חבריו־שכנגדו —׳ והכלל: ״ביתו — זו אשתו" מתאר 
יפה גם את מקום האשה בחיי הסגל הדיפלומאטי. אולם עד 
לאחר מלחמת־העולם 1 כמעט שלא היו מקרים, שבהם נת¬ 
מנתה אשה בתור נציגה דיפלומאטית או אפילו בתור עובדת 
בנציגות כלשהי. מאז הוטלו מטעם ממשלות שונות תפקידים 
דיפלומאטיים חשובים גם על נשים. 

6 ( 0 , 3115106 ־ 8.1 . 0 ; 1862 , 071126 ( 1 ( 8671 . 4 78 ,: 83501161 
/ס . 44151 ,]] 111 .[ .( 1 ; 1885 ,.ס 071 § 5417241 . 4 § 4372120444112 
,.(£ / 0 65 }( $18 20 ( 7 י ת 1311 מקק 8,1 .¥\ ; 1905-1914 , 111 — 1 ,. 0 
,ו 61 תץ¥ן .\ ; 1921 , 0101166 ( €071 4$ . 0 ,ץ 106 ת 113 . 4 ? ; 1917 2 

4)16 $8$54. 1)., 1922; £. 8111:1161■, 4)16 76/270 8. 4. 861)107- 
?07(78§5117\21724072, 1924; 0 <£€.# , 1 >נ X1. 4. 41 £>1. 07 ע ' 
176107 81107 1418407 0011 4 . \1 1936 , 1-11 , 7104671 ? . 81 ( 651 ז ; 

}. 03 7101 (} 65 ? , 401:1011 ? . 011 ; 1926 , $10172816 ( 4 0 ? י מסל 11 ת ' 

10 §65 01 177177111711165 4) $10772845 , 1927; 11. 8. >40^31, 
14151. 0) ?870$. ])., 1-111, 1928-1933; 8. 06061, 778116 46 
4. 6* 46 47011 4)$1077284$120, 1-111, 1931-1933; £. $3101*7, 

4 08146 10 4)1■ $107718110 ?7801106, 1932 3 ; 14. ^..'1 י £11115 ת 3 ז 8 .'־ 
0104071718176 41$1071184$126 , 1-1 1933-1955; 14. 

085 $0111. 441)105 171 4. 61170$. ])., 1939; 8. \8011111131111 , י , 

0)0 0)$101887071, 1939; 11. \\ 7 01§:35 61 $10772816 ( 4 00 ,;ן 
505 )071040715, 1939; £. 0. 0076^x811, { ממקסידס!׳ 

€071 . 0 , 411311£3% ־ 801 ; 1941-1945 , 111,1-111 *'ד 3 ^ 0 ג;ל 1 מ # - 
)6767106, 194 6; 0. 7101:08 01612, '1781840 16076400 )/ $780400 
46 4670040 4)$10788400 ^ 0071511187, 1948; ]. 561 448711161 י £־ 1 ־ 
$784$220 40 $70100016, 1948; 1 $10 ( 4 76 ( 441510 ,: 3901101 .״ - 
77184€[86, 1948; ?. ?611 1713 5107$ ( 44 $10771840 (($ , 16 ־ - 

1933, 1949; $. 1950 , $107718148 ( 4 46118 $1516708 , 3 ע 3 א ; 

£. ?11501186, €07141101 0/ 477167. 0., 1950; 8.. ?4110164111, 

7/16 86 £17112) 71 §5 1950 ,. 0 , 10015011 ^ . $1 ; 1950 ,. 0 (ס * 
(1956 , 26 ( 1 / 0 76018,41011 16 ( 7 י 1 > 1 ;(עברית: דיפלומטיה 

7) 1$10172840 15105/204, 1954; )4)510 70 405 701840715 171(07- 
71840728105 (0(1. ?. 86110111411), 1-\1 .? ; 1953-1954 ,ד .. 
037151101:, 44)5(0)70 405 ?0181)0725 )810772840728165,. 1, 76 
}40'$671-^.£6, 1953; 8. 831161:, 4)6? 4)$101718450)26 0)07251, 
1954; $ י ץ 1 §ת 143111 . 0 ; 1955 , 06 ( 0$ 72 §( 7076 26 ( 7 ,£ו 31 ׳ 1 :ז 
?671815587206 0., 1955; 11. 1^. 8,6£1$131:1 78205 , 16$ ־ 861 6 ע 
8714 446£14.1840715 7€§874271§ !))$1078840 8714 €07157487 ?7)- 

8) 10§65 884 17711728121465, 19 5 8 (137 .( 8 ל י ש יאל : 88 ' 174 ־ 

ש. רו. 

דיפלומטיקה (מיוד — דף מקופל לשנים, וע״ע 
דיפלומטיה), חקר התעודות הרשמיות, בעלות 
תוקף ותוכן משפטי. המונח ״תעודה״ כולל כאן: כתבי־מינוי 
ואגרות הדנות במסירת פריווילגיה או סמכות כל-שהיא 
מצד השלטון למוסד או לאדם פרטי ? מיסמכים של נוטריו¬ 
נים ; חוזים בין המדינות ? מכתבים רשמיים של הקיסרים, 








545 


דיפלומטיקה 


546 


המלכים והאפיפיורים! פנקסים שבהם נרשמו פעולות שונות 
שנעשו במזכירויות של כל מדינה ומדינה, ואף הטיוטות 
ששימשו להכנת התעודות עצמן. מדע הדי׳ חוקר את המבנה 
הפורמאלי של התעודה, ז״א — את הנוסחות הקבועות 
והמשתנות המופיעות בתוכה, ואת צורתה החיצונית — 
הנייר, הדיו, הכתיב, החותמות והסרטים —, ואילו את חקר 
סיפור המאורע הנידון או המוזכר בתעודה הוא מניח למדע 
ההיסטוריה. תעודות מן התקופה העתיקה לא נשתמרו, 
ואילו התעודות של העת החדשה הן בדורות ומובנות לכל 
מבחינת הבעיות המעניינות את מדע הדי׳! לפיכך מדע 
זה עוסק למעשה בתעודות של יה״ב ומשמש מדע-עזר 
לחקר תולדות אותה תקופה. — לדי׳ נודעת חשיבות מרובה 
לגבי הביקורת ההיסטורית, כי עיקר מטרתה לקבוע, אם 
התעודות, המשמשות הוכחה למאורע היסטורי מסויים, 
אמיתיות הן או מזוייפות. אעפ״כ אין מדע הדי׳ מזדהה עם 
הביקורת ההיסטורית עצמה, כי ייתכן שתעודה פלונית 
אמיתית היא, אך תכנה אינו מדוייק או אף שקר גמור. 
בחקירותיה נעזרת הדי׳ במדעים שונים, בעיקר בפלאו- 
גרפיה (ע״ע) — שאליה היא קשורה קשר הדוק —, וכן 
הבלשנות, תולדות־המשפט, הכרונולוגיה וחקר החותמות 
(ספרגיסטיקה). 

י יהדי׳ נוסדה כמקצוע-מחקר כבר במאה ה 17 , אך לא 
התבססה על יסודות מדעיים איתנים אלא במשך המאה 
ה 19 . ראשיתה בטענותיהם של מוסדות, ערים, מדינות, ואף 
אישים, לזכויות על קניין מסויים (בית, תואר־כבוד, פריווי- 
לגיד" וכד) על סמך תעודות שבידיהם, שעוררו דיונים 
באמיתותן או זיופן של התעודות הללו. במשך המאות 
ה 16 — 17 התרבו בעיקר בגרמניה "מלחמות על דיפלומים". 
הבנדיקטיני ז׳אן מאבלן (( 43101100 * 1630 ) חיבר ספר 
שיטתי על דרכי קביעת אמיתותם של הדיפלומים ( 6 ! 06 
0131163 ס 1 ק 41 , 1681 , 2 1709 ), ובו הניח את היסודות לדי׳ 
המדעית ע״י ציון עובדות אובייקטימלת דרך השוואת 
התעודות, העתקיהן, וכן דרכי־חיבורן וכתיבתן במזכירויות 
המדיניות ביה״ב. הודות לעבודתו של מאבלן התפתח מדע 
הדי׳ בכל אירופה בקשר למטרה המעשית של הוכחת זכויות 
המבוססות על המשפט הפאודאלי. אולם אחרי המהפכה הצר¬ 
פתית וקבלת יסודות החוקה הנאפ 1 ללנית ברוב ארצות אירו¬ 
פה פחת ערכן של התעודות של יד,"ב כמיסמכים משפטיים, 
אך יחד עם זה הוכרו חשיבותן כעדות היסטורית וערך 
מחקרן לגבי הביקורת ההיסטורית. ב 1821 הוקם בצרפת 
ביודספר מיוחד לחקר התעודות ( 01131-16$ 46$ £0016 ), 

שממנו יצאו טובי חוקרי הדי׳ והפאלאוגראפים של המאה 

• • 

ה 19 — ביניהם ל. דליל ( 0611516 ) וא.ז׳ידי( 011-7 ). בגרמניה 
התפתחה אסכולה של דיפלומאטיסטים בהדרכתו של ג. ה. 
פרץ ( 6112 ?), שלזכותה יש לזקוף את פירסום ה״תעודות 
ההיסטוריות הגרמניות״ (- 0151:0 0610130136 1400110161113 
1103 ). מאנשי אסכולה זו בגרמניה ובאוסטריה היו פ. במר 
(■ 56110161 ), פיליפ יפה ( 13££6 ), אוגוסט פוטהאסט (־! 01 ? 

11351 ), תאודור זיקל ( 5161161 ), יוליוס פיקר והינריך ברו¬ 

. — 

נר — שעבודותיהם ושיטות־המחקר שפיתחו הביאו את 
המקצוע לדיוק קפדני ולביקרתיות יסודית. מדזדהדי׳ מוסיף 
ללכת בעקבות האסכולות של גרמניה וצרפת שמן המאה 
הקודמת, אלא שהיום הוא נעזר במידה רבה באמצאות ותג¬ 
ליות טכניות, כגון הצילום וקרני־רנטגן, שהן מקילות על 
השוואת התעודות ועל בדיקת הנייר והדיו! וכן נוהגים החו¬ 


קרים החדישים לבדוק את התעודה על הרקע המשפטי, 
המדיני והכלכלי של התקופה והארץ שבהן נכתבה. 

נוהגים לחלק את התעודות לשתי קבוצות גדולות: 

1 ) תעודות ציבוריות — שהוצאו ע״י קיסרים, מלכים, 
מועצות־ערים ואפיפלרים! 2 ) תעודות פרטיות — 
שהוצאו ע״י נוטרלנים בשביל אנשים פרטיים. 

התעודות הצבוריות רובן כתבי-פריווילגיות, 
שבהם ניתנו זכויות לאיש פרטי, לעיר או למנזר (ע״ע פא 1 ־ 
ךליזם), או תעודות תחיקתלת (־ 60051110110 , 13 :נ 11013 ק 3 ס 
06$ ), מכתבים ויפויי כוח ( 0306313 ! , 13 ק 3666 ־!ק , 36 ־ 111161 ). 
הן בנויות עפ״ר על יסוד שלושה חלקים עיקריים: 
א) ה״מבוא", ב) ה״טכסט", ג) ה״סיומת". המבוא כולל: 
קריאה — נוסחת בקשת עזרת־האל לפני כל פעולה ולפני 
התחלת הכתיבה (לפעמים רק בצורת מלוגראמה סמלית, 
הבנויה על יסוד האות הראשונה של השם 1510$ •! 011 ) ! "כד 
תרת״ — המציינת את שם האוטוריטה המעניקה את התעודה, 
על תאריה וסמכויותיה! ״רישום״ — שמו של מקבל- 
התעודה, תאריו וסמכויותיו! ״פרישודהשלום״ — מעין 
ברכה בשם האל או ביטוי של הוקרה וחסד בשם המלך. — 

הטכסט מחולק אף הוא למספר נוסחות קבועות, המסת- 

♦♦ 

דרות מסביב לגרעין המרכזי של התעודה, שהוא סיפור עניין 
המאורע והמעשה. — נוסחות הסיומת הן: התאריך — 
המקום והזמן של כתיבת התעודה! הברכה! החתימות של 
מעניק התעודה, של הצדדים המסכימים עליה, של העדים, 
הסופרים, מזכירי הממלכה או האפיפיורות והנוטריונים. 
שינויי-נוסחות אלה מבחינת צורתן וסיגנונן לפי השליטים 
השונים, לפי המקום והתקופה, משמשים סימני־הכר למדע- 
הדי׳ לגבי קביעת זמנן המדוייק ומחבריהן של התעודות 
ולגבי ביקורת אמיתותן. 

בתחילת יה״ב נכתבו התעודות בלאטינית ברברית משו¬ 
בשת, אולם לאחר המאה ה 9 נעשית שפה זו — בהשפעת 
התעודות האפיפיוריות — מעודנת ומדוייקת יותר. לאחר 
המאה ה 13 מופיעות בחצרות מלכי גרמניה וצרפת תעודות 
כתובות בלשון המדוברת. באיטליה הדרומית ובקיסרות 
הביזאנטית רב השימוש ביוונית ובנוסחות האפייניות לחצר 
הקיסרות! לעתים מופיעות גם תעודות כתובות ערבית. — 
כחומר־כתיבה שימשו לרומאים לוחות מצופים שעווה או 
גילופים בעופרת. בתקופת שקיעתה של הקיסרות ובתחילת 
יה״ב עד שלהי המאה ה 8 — ובחצר האפיפיורית אף בתקופה 
מאוחרת יותר — היה בשימוש כללי הפאפירוס. אחריו בא 
הקלף — החומר האפייני לתעודות במשך כל יה״ב עד 
כדי כך, ששמו ( 01 ס 2301601 -! 6 <ן) הפך לשם נרדף ל" תעו¬ 
דה". במשך המאה ה 12 כבש את מקומו באירופה הנייר, 
אך השימוש בנייר לשם כתיבת תעודות נעשה כללי רק במאה 
ה 14 . — התעודות המלכותיות כתובות תמיד באותיות 
חגיגיות, כאילו מוקפאות וקבועות ע״פ כמה מתכו׳נות. חשי¬ 
בות מיוחדת נודעה לסימני-ההכר המיוחדים לכל מזכירות 
ושליט, שאף הם התפתחו לנוסחה קבועה, המופיעה בכל 
התעודות המלכותיות והאפיפלרלת, כגון המןלגראמה של 
המלך, שהוחלפה בתקופה מאוחרת יותר בחתימתו, סימני- 
ההכר של מיופי־הכוח שכתבו את התעודה בשמו, הערות 
המזכירויות, סימני־הרישום בפנקסים הרשמיים וכר׳. לסגירת 
התעודות השתמשו בחותמות, בדרך־כלל מעופרת ולעתים 
אף מזהב, ובתקופה מאוחרת יותר — משעווה. 

חשיבות מיוחדת נודעת לתעודות שהוצאו ע״י ד,מז־ 






ד 54 


דיפלומטיקה 


548 


נידות האפיפיורית (הקוריה ( 3 ״נ 01 ]), ששימשה 
למעשה דוגמה לכל המזכירויות של יה״ב. מספר התעודות 
שהוצאו ע ל'ידי האפיפיורות עצום׳ וגדול גם מספר הזיופים 
שנעשו בהן: הזיוף המפורסם ביותר הוא המיסמן־ שהעיד 
על הענקת העיר רומא ומחוזה לאפיפיורות ע״י קונסטנטינוס 
קיסר. ניסוח התעודות הללו, סיגגוגן ודרכי כתיבתן הת¬ 
גבשו במשך דורות ! אפשר לעמוד על תהליך התפתחות זו 
ולחלק אותה לתקופות. מן התקופה שעד שלהי המאה ה 8 
לא נותרו לנו אלא העתקי תעודות בלבד; התעודות הללו 
חסרות ניסוח קבוע ודומות יותר בסגנונן למכתבים פרטיים. 
האוריגינאל הראשון של תעודה אפיפיורית הוא שריד של 
מכתב של אדריאנוס 1 אל קארולוס הגדול ( 788 ). מכאן עד 
המחצית השניה של המאה ה 11 נתפתחה חלוקה בין התעודות 
מבחינת הניסוח והצורה החיצונית: פריווילגיות לחוד 
ומכתבים לחוד. הופיעו סימנים מיוחדים׳ כגון 6 ; 1€1 ג £7 מ 6 נ 1 
(״היו שלום״) וה 01:3 * 1 — צלב המשובץ בתוך שגי עיגולים׳ 
ובתוכם אותיות של שם האפיפיור המוסר את התעודה ופסוק 
מכתבי־הקודש. מבאן ואילך הלכו וגדלו השיכלול, ההרחבה 
והדיוק בתעודות של הקוריה, אינ 1 צנטי( 0 111 ( 1198 — 1216 ) 
קבע סופית את כל הנוסחות ואת כל דרכי חיבור התעודות. 
לתעודות השונות שהוצאו ע״י האפיפיור ניתן השם הכולל 
״בולה׳/ ע״ש החותמת מעופרת ( 63 נ 11 מג 11 ק 112 ״<*) שבה 
נחתמו. מכתבים שנשלחו ללא טלןסים מיוחדים, בלי כל 
חתימות המזכירות האפיפיורית, כונו בשם 6715 זנ 1 ("מקוצר"). 
מסוף המאה ה 15 הונהגה עוד צורה של תעודה, הנקראת 
סלזססזס 0111 מ 1 (= תעודה שהוענקה ביזמתו העצמית 
של האפיפיור). 

המזכירויות המדיניות העיקריות, שבתעודו- 

תיהן מטפל מדע הדי/ הן המזכירויות של המלכים המרו¬ 

♦• 

בינגיים והקארולינגיים ושל הקיסרות הרומית־גרמנית 
הקדושה. כולן אורגנו על פי מתכונת הקוריה ! כל אחת 
מהן כללה צוות מאורגן של מזכירים ומעתיקים — מזכיר, 
ממונה על החותמות, מכתיבים מחברי־תעודות, מעתיקי 
הטיוטות והמקור, נוטריונים ומסגננים —, והיו לה חדרי- 
עבודה וארכיונים לשמירת התעודות. במזכירות המלכים 
המרובינגיים הבחינו בין כותבי־התעודות, בעלי רמה נמוכה, 
ומאשרי התעודות, בעלי דרגה גבוהה יותר. מזכידות הקא- 
רולינגים היתה כולה מורכבת מאנשי־כנסיה, שהיו בזמן 
ההוא היחידים הבקיאים בלאטינית ובדרכי ניסוח התעודות. 
יעילה מאד היתד. מזכירות קיסרי גרמניה, שחולקה בימי 
השושלת הא 1 טונית למזכירות לענייגי־גרמניה ומזכירות 
לענייני-איטליה. במזכירויות האלה נקבעו כמה מן היסודות 
הראשוניים לכתיבת התעודות, כגון קביעת התאריך לפי 
סדרים כרונולוגיים מסויימים (ע״ע כרונלוגיה! לוח), ושי¬ 
טות קאליגראפיות מסויימות של הכתב, שפעמים רבות 
קיבלו את שמן ע״פ הנוהג של המזכירות שבה פותחו 
(מרובינגי, קארולינגי, קוריאלי וע״ע כתב; פלאוגרפיה). 

ע ; ץ - - י 

2 . התעודות הפרטיות הנחקרות בדי׳ כוללות מיסמכים 
על מו״מ (קניה, מכירה, העברה מרשות לרשות) בין שני 
צדדים, אשר קיבל גושפנקא רשמית ע״י נוטריון או מוסד 
ציבורי אחד. נוסחות קבועות, טפסים מקובלים וכר׳ היו 
בשימוש בכל העולם העתיק וביחוד במזרח. כבר 
השומרים והאכדים פיתחו אסכולות משפטיות לניסוחן ולקבי- 
עתן של תעודות מסוג זה. גם בישראל רווחו נוסחות 


קבועות לביצוע פעולות של מכירה וקניה או לפעולות 
אחרות שדרשו אישור משפטי (השו׳ ירט׳ לב, י—יד). אולם 
שרידי התקופה ההיא הם ענייו לארכאולוגיה, לאפיגראפיה 
ולפאלאוגראפיה יותר מאשר לדי׳. 

בניגוד לעמי־המזרח — ובמידת־מה אף ליוונים — 

לא הכירו הרומאים תעודות בכתב עד לתקופה מאוחרת 
מאד. המו״מ בין שני אנשים נעשה לרוב בפני שופט או 
ממונה ציבורי, שרשם לפניו את הפעולה המשפטית שנעשתה 
בנוכחותו, את סיום חתימת החוזים וכו׳. בזמן מאוחר יותר 
הופיעה הצוואה ( 1 מג 6011 מ 16$131 ) כתעודה-פרטית ראשונה, 
וסתם רושמי־התעודות נקראו ברומא ״רושמי צוואות״; רק 
אח״כ נפוץ גם ברומא מנהג כתיבת תעודות נוטריוניות בשני 
העתקים בצירוף חתימות העדים והצדדים, או תעודות כתו¬ 
בות בידי הצדדים עצמם ( 3 ו 1 <ן 3 ז 08 ז 0111 ), שאושרו ע״י הנו¬ 
טריון. התעודה נקראה 3 זז 3 ו! 0 או 1 מג 11 מ 6 ךת 11 ־נ 51 ת 1 (מ" -מ 1 
$11-1161-6 = "הורות, נתון הוראות", ודומה לו נמ 111 ת 6 מ 1 ג 001 () י 
מ £10061-6 = "הורות, למד"), ובדרכי־חיבורה ונוסחותיה 
הקבועות היתה פעולה אפיינית למוסדות המשפט הפרטי 
הרומי, שנפוצה בכל הקיסרות וגם בין העמים הפולשים 
בעת שכבשו את הקיסרות. בתחילת יה״ב החלו התעודות 
האלה להשתנות בסיגנונן ובניסוחן לפי האיזורים השונים 
ובהשפעת השבטים השונים, שחדרו לתוך הקיסרות במערב. 
בזמן מאוחר יותר נקבעו נוסחות קבועות, שהיו בידי הנו¬ 
טריונים והקלו על חיבור התעודות. האנאלפביתיות הכללית 
שרווחה בתקופה ההיא צימצמה את השתתפותם של הצדדים 
בחיבור'התעודה והגדילה את חלקו של הנוטריון בניסוחה 
ובכתיבתה. הצדדים היו מכתיבים לנוטריון ראשי־פרקים 
בלבד, והוא היה מסדר ומכין את התעודה כולה, בוותרו 
אפילו על חתימת הצדדים המעוניינים או הצד המעוניין. 
דבר זה הקנה חשיבות עצומה למוסד הנוטריון, שנפוץ בכל 
אירופה החל מן המאה ה 12 ושעליו הושתת כל אירגון המש¬ 
פט הפרטי בעולם המערבי עד ימינו(ע״ע נוטריון). באנגליה 
הוסיפה להשתמר שיטת כתיבת הכירוגראפים. 

הדי׳ והתעודות העבריות. על צד הדיוק לא 
היה בתולדות ישראל ביה״ב מקום להיווצרות שיטה קבועה 
בכתיבת תעודות רשמיות ובמתכונות וניסוחים קבועים 
לפעולות ציבוריות, מחמת היעדר גופים שלטוניים המוסמ¬ 
כים לפעולות כאלה. כדבר הקרוב לנוסחות של תעודות 
ציבוריות אפשר לראות את הנוסח של התקנות שנקבעו 
בקהילות שונות. הדי׳ העברית מצטמצמת בעיקר בחקר 
התעודות הפרטיות, שהיו נתונות לסמכות ההלכה, 
שבכוחה היה להתיר ולאסור ולחוקק בשטח זה: כתובות- 
נשים, נוסחות־שטרות, התרי־עיסקאות, תשובות הגאונים 
בהתפתחותן החיצונית — בלי להתחשב בתכנן ההילכתי 
והמשפטי —, פסקי הרבנים(על צורתן הפורמאלית והחיצונית 
של נוסחותיהם הקבועות), התעודות המעניקות את רשות- 
ההוראה לרבנים ולחכמים. בכל אלה התפתחו במשך הדורות 
נוסחות וסיגנונים של קבע, הכל לפי הארץ והרקע התרבותי 
שבהם חיו היהודים ביה״ב. מכמה בחינות דומות התעודות 
הללו בניסוחן לתעודות הנכריות: כגון ה״קריאה" "ב״ה" 
או "בעזרת ה"׳ בראשית התעודות נוסח ברכת־השלום 
ופרישת־השלום שבראשית הפסקים ובסיומם, החתימות 

וסימני־ההפר של הרבנים והחכמים. חימר רב זה יש בו 

♦* 

בוודאי כדי להניח את היסודות לחקר הדי׳ העברית, 








549 


דיפלומטיהה — דיפרה, ז׳יל 


550 


— הנבדלת בתחומיה מן הפאלאוגראפיה ומתולדות המשפט 

די׳ עברית, שעדיין לא פותחה כל־צרכה. 

וע״ע יהודים, היסטוריה: מקורות. 

1). ^355 י ^\- 1 ,. 4 46 6 ) 7122 ) 217 ) 6 ?) 1 ) 0 14 , 01151:310 "! . 011 - תנ 
1750-1765; 10 X. 0. 801160603300, 067312611 6. 1 ) 177 ) 01131 ע . 

5\)3(67713 4. 1)., 1818; !! 1 . 510 ^ 6 !, 861(74§6 2(77 1861 ,.ס - 
82; ]. ?10£61 י 5£ ! £6 .? ; 1877/8 , 11724671161176 ^( 117 . 2 ." 7 ) 861 ,־ 
117\17714671161176 , 1893; £1*660-0. £661106, 1171(11714071- 

161176 (!!066. 6. 071^61310 0. 06116260 06506.), 2 907—1 ^ ; 

01 46 61 * 7771 ) 1 ■ 1 , 6 ־ 601131 66 20 ; 2 1925 ,. 4 46 1711161 ) 14 ,ץ׳נ 
4 ., 1-11, 1929-1948; 23. 131 17714671161176 ^ 117 . 4 .? 147241 , 655130 ־ 

111710 § 01 , 3011 ? . 0 ; 1931 2 — 1912 , 111671 ) 11 . 17 301214724 )) 061 ״ - 
7)1(7(160( (3 0101001103 ^[ . 4 ^ ; 2 1942 , ( 6 ק £3503 . 0 . 0 61 3 ־ , 

02 {?10771 (1(1672 §61167(716 6 (§602(216, 1942; 9. 0, 1^46151 ־ 161 ־ , 

1171(2(774671- 17. 4^(671161176 4 . ?16(7262(, 1950. 


' 53101 . 4 \ ; 1929 ־ 1920 ,^- 1 , 1136 )^ 271 ) 7 ^ 817246 ) 6 , 0 , 110630 

, 11 , 17716 § 6 7 17161671 ) 8 30113 2236 )^ 277 ) 7 ^ 1071 ) 7 ) 60101113 1.72 , 301 ץ 0 

1673 ) 06 1123 2714 ) . 0 , 00 §ק 001 ד 1 ז . 4 ^ . 4 ; 1929 , 179-240 
463 176 § 86771 61 . 0 ,־ 601161 ק ־ 01131 . 1 ; 1933 , 1754 — 1742 

. 1937 , 171463 

מ. 

ךינ|ניל, 05 * 6 - 0605 , תרכובת אורגאנית ארומאטית, 

* 

שבה שני גרעיני בנזול (ע״ע) קשורים זה בזה 
בלי שיתוף באטום־פחמן. חומר גבישי לבן, שריחו דומה 
לשל נפתלין(ע״ע), ניתך ב״ 70 ורותח ב״ 254 ; ברבות מתכו¬ 
נותיו הכימיות הוא דומה לבנזול. די׳ נמצא בעיטרן־הפחמים, 
ואפשר להפיקו בכמה דרכים סינתטיות, למשל ע״י העברת 
בנזול בצינורות לוהטים. — די׳ הוא אב־גופם של צבענים 


י. ב. ם. 

דיפלכס, ז׳חף־פרנסואה, מרקי - , 15 ס?״ 3 < 1 -ו 5014 ס 1 

• * * • ^ • * ♦ • י 

1115 ^ז 3 ומ — ( 1697 — 1763 ), מושל קולו¬ 
ניאלי צרפתי. די׳ היה בנו של אחד ממנהלי חברת הודו- 
המזרחית הצרפתית. ב 1720 נשלח להודו כחבר מועצת 
החברה בפונדישרי; שם פעל בתפקידים אדמיניסטראטיוויים 
של השלטון הצרפתי, ויחד עם זה עסק במסחר וצבר הון 
גדול. ב 1741 נתמנה למושל כללי של כל המושבות הצרפתיות 
בהודו.—די׳ יזם הקמת אימפריה קולוניאלית צרפתית בהודו 
ע״י רכישת בעלי־ברית בין הנסיכים המקומיים והטלת חסות 
צרפת עליהם * תכנית זו הביאה לידי המאבק ההיסטורי בין 
צרפת ובין אנגליה על השלטון בהודו. די׳ התערב בסכסוכי- 
הירושה בין נסיכי הודו הדרומית, בהושיטו עזרה למתנגדי 
האנגלים. תחילה זכו הצרפתים בהצלחות ניכרות. בימי 
מלחמת־הירושה האוסטרית נכבשה מאדראם ב 1746 בידי 
האדמיראל הצרפתי לה בורמנה ( 315 ״ח 110 ז 8011 1.3 ), אולם 
הלה חתם על הסכם להחזרתה לידי האג- 
גלים תמורת שוחד בסך 40,000 לי״ש. על | 0 §§!||§ 1 § 
רקע זה פרץ סיכסוך חמור בין לה בורדונה .זייי ע :: , ""^ 
ובין די׳, שסירב לאשר הסכם זה. לה בור־ 
דונה נקרא לחזור לצרפת, ושם עורר את 
השלטונות ואת דעת הציבור נגד די׳ 
כ״עריץ" ו״שודד". בינתיים הדף די׳ בהצ¬ 
לחה התקפה גדולה של הצי הבריטי על 
פזנדישרי; אעפ״ב הוחזרה מאדראס בשלום־ 
אכן( 1748 ) לאנגלים. די׳ המשיך במאבקו 
ע״י ניצול ההתחרויות בין הנסיכים ההו¬ 
דיים והסיכסוכים ביניהם ובין האנגלים. 
הוא אף השיג לעצמו את התואר "נואב" 
מטעם המוגול ובעלות על אחוזות נרחבות. 
אולם לסוף הוכשלו כל תכניותיו על-ידי 
האנגלים בהנהגתו של קליו (ע״ע). כש־ 
לונו בא מחמת מיעוט התמיכה שקיבל 
מצד שלטונותיה המרכזיים של החברה בצרפת, שלא היתה 
מעוניינת אלא ברווחיה המסחריים בהודו; אף הממשלה 
הצרפתית לא גילתה הבנה לתכניותיו הפוליטיות של די׳ 
וראתה בו גורם מפריע את השלום עם אנגליה. ב 1754 פוטר 
די׳ ממשרתו ונצטווה לחזור לצרפת. שם מת בעוני, לאחר 
שסירבה החברה — שהאשימה אותו במעילה — לפצותו על 
הסכומים.הגדולים שהשקיע מהונו בפעולותיה. 

? 1 . 0351 : 00061 :, 0., 363 6X§64^(^07^3 61 363 §70(6(3, 1888 ; 1 ( 1 ., 

י ס׳ם 1 ס 0 .? ; 1890 ,. 0 , 43116500 ^ . 6 . 0 ; 1888 ,. 0 46 6 ) 61171 071 

, 10 ־ 0061 .£ ; 1901 , 7406 § 423 372 ) 6 7763 [) 1 ) 011 § 2713 ) 1 § 363 ,.ס 

-־) 413 20 20 ; 1920 , 01266 7114 ) . 0 , 611 ^ 1 ) 00 10 , 14 ; 1908 ,. 0 


אורגאניים חשובים (ע״ע בנזידין). הוא גם משמש כחומר- 
חיטוי מיוחד: נייר ספוג די׳ טוב לעטיפת פרי־הדר הנשלח 
למרחקים, משום שדי׳ מעכב את צמיחתן של פטריות המזי¬ 
קות לפרי. — מבחינה עיונית מעניין הדי׳ בגלל תופעות 
מסויימות מצד הסטראוכימיה (ע״ע) שלו. בדי׳ עצמו שני 
הגרעינים הבנזוליים מונחים במישור אחד, ויש להם ציר 


000 * 


000* 



משותף ( 1 ), שמסביב לו אפשרי סיבוב חפשי. אולם כש 4 
מקומות־האורתו (ע״ע בנזול) בשני הגרעינים הבנזוליים 
תפוסים ע״י זוגות של קבוצות־חילופין מסויימות, נדחקות 
שתי הטבעות לשני מישורים שונים ( 11 ) ע״י סיבוב על צירן 
המשותף — ונוצרים סטדאואיזומרים שהם אנאנטיומורפים 

#חי** *• 1 י ־׳י 

* * י י 

( 3 ונ 1 ). 




י ,•,"*י. 


ז/ דיפרה: האלון הגדול 

דיפרה, ז )י ל — £* 1 קג 1 ם 111105 — ( 1811 — 1889 ), צייר 
צרפתי. די׳ היה בנו של צייר שנעשה יצרן־חרסינה; 

בנעוריו היה צייר־חרסינה. בנסיעתו ב 1834 לאנגליה הושפע 
השפעה רבה מציירי-הנוף קונסטבל (ע״ע) ובונינגטון(ע״ע). 
עם שובו לפאריס הצטרף לחוג ברביזון(ע״ע). לאחר שיצא 
שמו נשתקע בכפר בקרבת פאריס ועסק שם עד סוף ימיו 
בציור הנוף של סביבות־פאריס — גשרים עם אילנות, צרי¬ 
פים ביער לפני קבוצת־אילנות, בהמות במרעה, זריחות 
ושקיעות של החמה. בציוריו ניכרת השפעת הציירים 
ההולאנדיים בני המאה ה 17 בצד ההשפעה האנגלית־ 













551 


ריפרה, ז׳יל—דיפתריה 


552 


הנאטוראליסטית. צבעיו כהים יותר משל שאר ציירי באר־ 
ביזון! הוא מרבה בציור גושי־עננים אפורים כבדים, המשווים 
לתיאורו* נימה של דראמתיות. התמונה משמשת לו למתן 
ביטוי לרגש רומאנטי כלפי הטבע. די׳ פיתח את ה- 0 § 83 ץ 3 ק " 
״ 1111:1100 (הנוף האישי־הפרטי), שמצטיין בתאורה מתחלפת, 
ובו נעשה למבשר האימפרסיוניזם. 

• 9 
% 

, 11111511-6 €117 ? 11 ) £ 7 - $6171176 , €11 :) 001 ״ 1 ; 1879 ,.<£ , €116 ׳ 1 ג 01 .ן 
; 1925 , 70 , 7106 ^ 611 1 £€ ) $ 5 ' 1 )$ 3,11 171 )/ 1 , €0 נ 1 ־ 1 סס .? ; 1906 י 1 

,, 610 , $111765 50111 , $61111765 * 36 1176 ) 101107171 0 ,: €211 מ 8€ .£ 

. 1955 , 111 

דיפתךיה ( 2 ג £1 ב{: 11 {ק €11 י מיוו'*) 0££ ק> 1 §, עור —ע״ש הקרום 
העבה הנוצר בגרון), מחלה מדבקת חריפה, הנגרמת 
ע״י החידק 26 ת€< 1111 נ!ו 1 > 1001 ז 0 :ו:> 3 נ 001 ץ־ 001 . זהו מתג קטן, 
לפעמים מעוקם, מורחב בשני קצותיו, שהם מצטבעים ציבוע 
סגולי (״גופיפים קטביים"); הוא גדל בתרבית על קרקע־ 

מזון של גליצרול־אגאר או נסיוב־הדם (ציור 1 ). למחלה 

* • 



ציור 1 . חירקי־דיפתריה בתרבית 

שני פנים: היא מתבטאד. בדלקת מקומית, בעיקר בדרכי־ 
הנשימה העליונות, במקום הצטברות החידקים שחדרו אל 
תוך הגוף, ונוסף על כך — בפעולה מרוחקת, ביהוד על 
הלב והעצבים ההקפיים, בהשפעת רעלן סגולי (טוכסין), 
המופרש מן החידק ומועבר עם זרם־הדם לכל חלקי־הגוף. 

תחילת ידיעותינו על הדי׳ — בכתבי הרופא היווני 
ארטיאוס (המאה ה 1 לסה״ג). במקומות רבים בתלמוד (שבת 
ל״ג, ע״א; תענ׳ כ״ז, ע״ב! יבמ׳ ס״ב, ע״ב! סוטה ל״ה, 
ע״א, ועוד) נזכרת מחלת האסכרה, שרבים מזהים אותה 
עם הדי׳! היא מתוארת כמחלה קשה ביותר, הנופלת בעיקר 
בתינוקות (השד גם רש״י על ברא׳ א, יד, ד״ה "יהי מארת") 
והמלווה לפעמים מחנק. תיאור מדעי שיטתי של הדי׳ ניתן 

לראשונה ע״י הרופא הצרפתי פ. ברטונו ( 8161:000030 .?) 

#י ' 

ב 1826 . ב 1883 תיאר קלבס ($כ £101 ) את החידק, כפי שהוא 
מופיע בתכשירים צבועים לקוחים מן הקרומים הדיפתריים. 
ב 1884 בידד לפלר (ע״ע) את החידק, גידלו בתרביות נקיות 
והצליח להדביק בו חיות־ניסוי. ב 1888 גילו רו (ע״ע) וירזן 
( ¥01510 ), כי אפשר לעורר כמה מן התופעות של הדי׳ 
בחזירי־ים ע״י תסנינים חסרי־תאים מן התרביות של חידקי־ 
הדי׳! בזה הוכחה מציאותו של אכסו־טוכסין — רעלן המופרש 
מגוף החידק. ב 1893 הוכיח ברינג (ע״ע), כי גופו של 
בעל־חיים מגיב על הרעלן ביצירת נוגדנים (אנטי־טוכסינים) 
המבטלים את פעולתו(וע״ע אימונולוגיה! חסון). ע״י הזרקה 
תוך־ורידית של הטוכסין בסוסים ניתן להפיק בנסיובם רי¬ 
כוזים גבוהים של האנטי־־טוכסין, ובנסיוב זה השתמש ברינג 
לראשונה לטיפול ריפויי בבני־אדם שחלו בדי׳. באותה שנה 


תיאר שיק ( 101£ ב 501 ) תבחין־עור לקביעת רגישות האדם 
להידבקות בדי׳. ב 1923 נמצא, שאפשר לבטל את אלימותו 
של הטוכסין בלי להרוס יחד עם זה את תכונתו האנטיגנית! 
"טוכסואיד" לא־מזיק זה משמש לחיסון פעיל, הניתן עכשיו 
בתור זריקה מונעת בשנות הילדות. 

הדי׳ מצויד, בכל האיזורים הגאוגראפיים והאקלימיים, אך 
ביחוד באמורים הממוזגים. מקרי־המחלה מתרחשים בכל 
מקום ובכל זמן, אולם מפעם לפעם מתלקחת הדי׳ — מסיבות 
לא־ידועות—למגפה המונית מקומית או אמורית. הדי׳ עשויה 
לפגוע בכל הגילים, אבל היא שכיחה ביותר בילדים בגיל 
2 — 6 . דרך־העברתה היא הזיהום הטיפתי ברוקם של החולים 
או של נושאי־טפילים שאינם חולים. הרגישות להידבקות 
מחמת הזיהום שונה בבני־אדם, והיא נקבעת ע״י ריבוים, 
מיעוטם או העדרם של נוגדנים! תבחין־שיק מאפשר הערכה 
של כמות הנוגדנים בדם־המחזור. חסינות טבעית נגד די׳ 
נפוצה בבני־אדם! הידבקות חד־פעמית גוררת חיסון מתמיד. 

זמן־הדגירה אחרי הזיהום הוא קצר — יום עד שבוע. 
הליקוי הראשוני מסתמן ככיב שטחי מכוסה קרום! מקומו 
עפ״ר ברירית השקדים, החך, האף או הקנה. הקרום אפור, 
צהוב או לבן, והוא מתהווה מהצטברות החידקים המתרבים, 
יחד עם נמק של תאי־האפיתל של האיבר הנגוע ועם הפיברין 

•* י *• ו* • 

המופרש על פני הפצע. הקרום דבק לרקמה שמתחתיו! 
מסביבו נוצרת בצקת־הרקמה, וכן מתנפחות בלוטות־הלימפה 
האיזוריות. הקרום והבצקת גורמים לחצרות דרכי־הנשימה! 
ביהוד קשה הדי׳ שבגרון, שסכנת חנק כרוכה בה. מלבד 
דרכי־הנשימה עלולים להיפגע ע״י הדי׳ הערווה, השפכה, 
הטבור (ביילודים), ובארצות טרופיות — פצעי־עור. בתה¬ 
ליך ההתרפאות מן המחלה ניתק הקרום מן הרקמה החיה 
ונדחה מעל פני שטחה. 

כשהדי׳ תופסת את האף בלבד, אין מהלכה טוכסי. במקרים 
אחרים מופיעים — מלבד הנזקים המקומיים — שינויים 
ניווניים בחלקי־הגוף האחרים. טוכסין־הדי׳ הוא פרוטאין 
ארסי, אשר בצורתו המנוקד, הוא גורם מיתה לחזירי־ים 
במנות של 0.001 מ״ג לק״ג משקל־הגוף. באדם הוא פוגע 
בעצבים ההקפיים, וכתוצאה מכך נגרמים שיתוקים במערכת־ 
השרירים — ביהוד בשרירי־הלוע עם קשיים בבליעה, 
בשרירי־העין עם הפרעות בהכוונה, ולפעמים גם בשרירי* 
הגפיים. חמור ביותר עלול להיות הנזק הנגרם לשריר־הלב, 
הנראה בעליל באלקטרוקארדיוגראמה והמתבטא בשינויים 
בדופק ובהרחבת הלב. אולם ההפרעות בעצבים ובלב באות 
על תיקונן עם ריפוי המחלה, והוא הדין בשינויים הניווניים 
בכליה, המופיעים לפעמים בעקבות הדי׳. — סיבות המוות 
מדי׳ הן חנק ע״י הקרום והבצקת המקומיים (מכאן השם 
קרמת שניתן למחלה) או החלשת הלב. 

זי ״ 

אבחנת־המחלה הוודאית מושתתת על הבדיקה הבאקטריו* 
לוגית — נטילת מימרה מדרכי־הנשימה העליונים המודלקים 



ציור 2 . 

תלות התמותה במועד התחלת הטיפול בנסיוב 









553 


דיפתריה—ריק, איזירן מאיר 


554 


וגידול החידק בתרבית על קרקע־מזון מתאים. הטיפול 
בזריקות נסיוב־ריפוי יעיל מאד בראשית המחלה, אך 
יעילותו הולכת ופוחתת עם הפיגור בהפעלת האנטי־טובסץ 
(ציור 2 ). בזמן האחרון משתמשים גם בפניצילין (ע״ע), 
ביחוד להשמדת החידקים בנושאי־טפילים. במקרים של 
התהוות מחסום בגרון יש לפעמים צורך בשיחרור מידי של 
דרכי־הנשימה ע״י הכנסת־צינור או ע״י חיתוך־הגרגרת. 

במאה ה 19 היתד. הדי׳ מן המחלות הקטלניות ביותר 
בארצות־התרבות, ביחוד כמחלת־ילדים, תפוצתה היתד. 
גדולה, והתמותה הגיעה לשיעור של 30% , ובמקרים של 
מגפות קשות — אף למעלה מזה. מספר המתים בה היה גדול 
ממספר המתים בשאר כל מחלות־הילדים. הנהגת הטיפול 
הסרולוגי הביאה למיפנה: תחילה הפחית השימוש בנסיוב־ 
הריפוי את התמותה, שהיא היום — לפי סטאטיסטיקות 
שונות — כ 4% מן המקרים הקשים הבאים לידי אישפוז, 
שאינם אלא אחוז קטן מכלל־המקרים; אח״כ צימצם החיסון 



ציור 3 . התמותה מדיפתריה (מקרי־מורת 100,0005 נפש) בגרמניה 

מ 1886 עד 1914 

הפעיל בטוכסואיד גם את התחלואה בהרבה (ציור 3 ). דוגמה 
מניו־יורק רבתי: 


התמותה 

התחלואה 

השנה 

3,630 

15,040 

* 1895 

463 

6,548 

**1929 

15 

264 

1945 


• הנהגת הטיפול באנטי־טופסין. *׳ הנהגת זריקות־החיסון 
הסטאטיסטיקה הישראלית בשנים האחרונות 


התמותה 

התחלואה 

השנה 

9 

1,399 

1955 

2 

965 

1956 

1 

693 

1957 


י. טובים, הדי׳ או האסכרה ואופן רפויה החדש בנסיוב של 

]. ?1 647 ) 1 6 1 ( 11$ 0 ) 0117111 )- 1 ( 11$ 0 ( 811 , 01155 ־ x177, ברינג׳ 1897 ן 
179 - 18 2, 1911; £. 00 404 ? מ 0 ־ 61 מת 1 . 4 .< 41 ב £11 ) . 0 ,ד 01 קק ., 
1), 1947 4 ; 100, 0 . ( ;( 1947 , 8 ־ 0¥01 ? £0060118 ת 61 * 00 ^ 1110 ׳ 

015011 ^ 1 .£ .¥\) . 0 , 4 ־ 34£01 ז£ .£ , X0x4 ־ 04131:1 ? 0£ £^ 0 סנ ., 
374-383), 1950£0 ) . 0 ,ז 0 זץ 0600 .$ .£ ; מ x11)00^ 0£ ^104., 
204-211), 1951 9 ; 4.474115 / 0 7017 ) 17777777472120 , 15311 )£ .ס 
0£07725( 0. (1)74 393 , 42 , 1031111 ? . 1101 ? .[ 077113 ) 6 יד ), 

1952; 8011014, 07(71716)1(11 ?0)01^515 (}. 4001 ? 4 מ 3 .¥־ז 0 א :. 

015., 116, 1095), 1952. 

. יה. ל 


1 י 35 י[# י 11 ף — 1012£011 <£ 50£ ס[ — ( 1828 — 1888 ), פיל 1 " 
סוף סוציאליסטי גרמני. די׳ היה בורסקי לפי 
מקצועו; ב 1864 — 1869 עבד ברוסיה כמומחה לעיבוד־עורות. 
די׳ למד פילוסופיה מעצמו < הוא נמנה עם ידידיו של לודויג 
פויארבך (ע״ע). בשנותיו האחרונות חי באמריקה, וב 1884 — 
1886 ערד בניו־יורק את העיתון: 500131181 1116 ׳. 

שלא כמארכם ואנגלם, שפיתחו בעיקר את הבחינה 
הסוציולוגית של המאטריאליזם הדיאלקטי, עסק בו די׳ 
בעיקר כביסוד לתורת־ההברה. הוא דוגל בתורת־הפדה 
ראליסטית־פוזיטיוויסטית, המלמדת שאמת בעלת סמכות 
עליונה ניתנת לנו ע״י הנסיון וע״י המחקר המדעי כמפעלה 
של האנושות כולה; אולם תורת־ההפרה הנכונה היא מעניינו 
של הסוציאליזם במיוחד, מאחר שכל המנצלים אינם מחזי¬ 
קים את העם בשיעבודם אלא ע״י טענה לדברים בלתי־ 
נתפסים, מטאפיסיים, שהווייתם ותקפם מעל לכוח הכרתנו. 
את תורת־המידות מבסס די׳ ביסוס חברתי טהור. 

בקונגרס הסוציאליסטי בהאג ב 1872 הציג מארכס את די׳ 
במלים: "זהו הפילוסוף שלי". אנגלס (ע״ע) ציין בדיון על 
הדיאלקטיקה המאטריאליסטית, שזו נתגלתה לא רק ע״י 
מארכם וע״י עצמו, אלא ״נוסף על כך — ללא זיקה לנו ואף 

לא להגל — ע״י פועל גרמני, יוזף די"׳. גם לנין מצטט את 

•• •• י* 

דברי'די׳ (בצד דבריהם של אנגלס ופויארבאך), מתוך 
הסכמה להם, כביטוי לתורה הראליסטית־מאטריאליסטית של 
ההכרה האנושית• 

חיבורו העיקרי של ד י/ : , £ 21 : 8011 ק £0 . 1 ) €560 ^ 35 <£ 
־ 01 ; 011 כ 1 ־נ 1£ )מ £13 . 6 .ע:ז £051:011 : 321 >("מהותה של עבודודהראש, 
מתוארת ע״י עוסק בעבודודכפיים"), 1869 ן משאר כתביו: 
£0£1£ .* 1 ג:ז 10 ס 1 ק-.ז£סמ 601 . 02 ק 8 , £0£1£ . 1113 10£0 ׳ £1 ("מכי 
תבים על לוגיקה, ועל לוגיקה דמ 1 קראטיודפר 1 לטארית 
בפרט״), 1880/3 ן 31:10 ־ £1 סבת 502131010 . 1 > 11 ס 11011£1 16 ( 1 
(״דת הסוציאלדמוקראטיה״), 1845 . — כל כתביו הוצאו(ע״י 
בנו) ב 3 כרכים, 1911 , 1930 4 ; מבחר רעיונותיו (בשם 
: 101 ^ 0 ־ 61 -. 0 ) — ב 1915 . 

ז מת 3 ךן 1 ־ 01 )מ( 1 .£ ; 1910 , 7/716 ) 1771030 ? 0.3 ./ , 10151 ־ 013114-1 ? . 14 
.\נ ; 1920 , 016 10^130/7677 14477^61 4. 671£6)677 1106X15777745 
מ 0 § 2 :ז 10 ( 1 .£ ; 2 1922 , 06/76677 7/7136/76 ) 7/111030 ) 0.3 ./ ,־!סבוקס!? 

- 060174(10770)6) 140(6)10115771113 74. 1406X15 ,(בנו של י. די׳) 

. 1929 , 777745 

א. ע. ש. 

דיק, איזיק מאיר ( 1814 , וילנה — 1893 , שם), סופר יידי. 

בנעוריו קנה דיק לעצמו מידת־מה של פירסום 
כלמדן ואח״ב כמשכיל, והיה — יחד עם רוב משכילי דורו — 
מתנגד ללשון־ההמונים, ה״ז׳ארגוך. אולם משנות ה 50 ואילך 
התחיל לכתוב סיפורים פשוטים ביידית ולפרסמם בחוברות. 
הוא זכה להצלחה ללא תקדים; מעריכים, שבמשך 40 שנות 
פעילותו הספרותית נפוצו בקהל כמה מאות־אלפי אבסמפלא־ 
רים של חוברותיו — תפוצה שלא זכו לה אף גדולי הסופרים 
העבריים. רבים מסיפוריו לא הגיעו אלינו, מאחר שהחוברות 
עברו מיד ליד עד שבלו ונקרעו לחלוטין. מספר החוברות 
שפירסם נאמד ב 300 — 400 . 

דיק הנהיג בספרות היידית את הרומאן הסנטימנטאלי, 
הראליסטי וההיסטורי. עיקר מגמתו היתה להרים את רמתו 
המוסרית של האיש הפשוט ולהרחיב את אפקו הרוחני ע״י 
סיפוק דברי־מוסר וידיעות שונות תוך סיפורים ואנקדוטות 
מרתקים. הסאטירה שבחיבוריו היתד, חריפה פחות משל שאר 












555 


דיר!, איזיל, מאיר—דיל,, אנתונים ון 


556 


סופרי דור־ההשכלה, ובמקומה בא לעתים קרובות הומור 

צרוף. כתיבתו, המשכילית במגמתה והעממית באפיה, היא 

▼ 

כדרך שיחה חיה ורהוטה, כפי שהיתר. רווחת בסיפורי־ 
המעשיות של היהודים(וגם בסוג ה״גוואנד 1 ת" של הפולנים). 
סיפוריו מתארים, בעירוב תוכחת והומור, טיפוסים מסביבתו, 
פרקי־חיים מזמנו, עלילות מן המסורת האגדתית וכד/• שלא 
מדעתו נעשה חוקר הפולקלור ומאספו, וחיבוריו הם אוצר 
בלום של האידיומאטיקה היידית. היום מוצא חוקד־הלשוז 
עניין רב במעשי-תרגומו של דיק מעברית ליידית — מתחום 
המדרש, סידוריהתפילה, כרוניקות ותעודות, משלים, דברי 
חכמה ומוסר; דרך תירגומו— נשמרו בה יסודות של מסורת- 
הטייטש. — בכתביו הטיף לאהבה ליהדות ולסובלנות כלפי 
אומות־חעולם, לזניחת התלבושת של יה״ב ויחד עם זה 
לשמירת־התורה. הוא הציג לפני היהודים את אמריקה כארץ 
הנכספת בעלת האפשרויות הבלתי־מוגבלות והעדיף אותה 
כמקום־מבטחים על פני א״י. בסיפור היסטורי מימי שלמה 
המלך זיהה את אמריקה עם או־ץ־הזהב אופיר (מל״א ט, כה). 
בעיבודו של "סוכת הדוד תום" הציג את אדוניו הטוב של 
תום כבעל-מטעים יהודי, ובסיום הסיפור משתחררים בני* 
משפחת הכושי מעול העבדות, מתייהדים ומתערבים בקרב 
הקהילה היהודית. — דיק נחשב כאבי הספרות היידית בדורות 
האחרונים, וב 1888 מנה אותו שלום־עליכם בין ענקי ספרות 
זו. אולם כעבור זמן קצר התחיל חינו לרדת בעיני הקהל. 
היום נחשבים חיבוריו — שהם חסרי ערך ספרותי־אמנותי — 
בעיקר כאוצר בלום של הפולקלור היהודי באירופה 
המזרחית. 

מ. ויינרייך, בילדער פון דער יידישער ליטעראטורגעשיכטע, 
329-292 , 1928 ; ז. רייזען, לעקסיקאן פון דער יידישער 
ליטעראטור, 1 , 734-711 , 1928 ; ש. ניגער, דערציילערס און 
ראמאניסטן, 75-63 , 1946 ; י. ריבקינד־ש. ניגער, איווא 
בלעטער, 1952 , 240-191 ; ד. סדן, אנשי מרמה (אורלוגין, 

ח/ 222 ־ 226 ), 1953 . 

ס. ל. 


! 1 יל)/ 5 [ — 07011 311 ׳\ 1111101115 ^ — ( 1599 , 

אנטורפן — 1641 , לונדון), צייר פלאמי. ו״ד, בנו 
של צייר־זכוכית אמיד, היה מתלמידיו של רובנס (ע״ע), ועד 
1620 היה עוזרו המובהק. עבודות־נעוריו היו נתונות כולן 
להשפעת אמנותו הדינאמית של רבו. ב 1620 נסע ו״ד לראשו¬ 


נה ללונדון. אחד־כך 
ערך ביקור ממושך 
באיטליה; שם הת¬ 
עניין בעיקר ביצירו¬ 
תיהם של הוויניציא- 
נים הגדולים — גץ ד־ 
ג׳ונה (ע״ע), טיציאן 
(ע״ע) וורונזה (ע״ע). 
ב 1622/3 נמצא שוב 
בעיר-מולדתו, ומיצי־ 
רותיו באותן שנים 
ניכר, שהרשמים שנת¬ 
רשם באיטליה הוסיפו 
מעוף לסיגנונו וסדר 
לקומפוזיציה שלו. ב־ 
1623 שוב נסע לאי¬ 
טליה ; בוויניציאה נ 1 - 


?ן. ו! ר_יק: דיוקן עצמו 








א. ח ריק: י?די צ׳אר?ז הראשח מ?ד אנ;?<ד. 


צר פינקס הרשומות שלו, שבהן מתגלית משיכת־עט האפיינית 
לו, המלאה רוח ונשמה. משם נסע ו״ד לפאדובה, למאנטובה 
ולרומא: שם התעמק בעיקר בדרכי הקומפוזיציה של רפאל 
ומיכלאנג׳לו. בינתיים יצאו מוניטין לציור־הדיוקנות שלו, 
והוא הוזמן ע״י משנה־המלר בסיציליה לפאלרמו, ואף שם 
צייר בעיקר דיוקנות. שם גם נפגש עם הציירת סופוניזבה 
אנגויסולה (ע״ע) וקיבל ממנה עצה והדרכה. ו״ד השתקע 
לכמה שנים בדנובה, וחי שם בחוג אצולת-הסוחרים. באותם 
הימים צייר את המעולים שבדיוקנותיו: גברים וגבירות 
בגינותיהם, על ספי ארמונותיהם, הנראים כמעט כבלא רצון 
לשמש מודלים לציר וכאילו חולפים ועוברים. מדיוקנותיו 
הנהדרים — אלה של החשמן בנטיווליו ושל שני הציירים 
לוקס וקורנליס דה ול. כל התמונות הללו מצטיינות באצילות 
שבהבעת־הפנים, בקוויהם הישרים ובצבעיהם העמוקים והזו¬ 
הרים, ביחוד בתיאור אמנותי מושלם של משחק האורות על 
אריגי המשי והזהב, על האבנים היקרות, על צמחים וכיו״ב.— 
אותו האופי האצילי־חילוני מתגלה אף בתמונותיו הדתיות, 
שנוצרו בתקופה ההיא, כגון "המדונה בסכך־ורדים" או "מרים 
עם ישו התינוק ויוחנן״; והוא־הדין בתיאורי מראות עתיקים, 
שאין בהם ולא כלום מן ההומור הראליסטי של בני-ארצו ולא 
מזה של ולסקס הספרדי. 

לאחר שהיה קצרה בפאריס חזר ו״ד ב 1627 לארצות- 
השפלה, נתגורר פעם בהולאנד, פעם באנטוורפן, שוב נסע 
ללונדון ושוב חזר לאנטוורפן. שם נעשה לחבר במסדר- 
הישועים, שבשבילו צייר את "המדונה עם רוזאליה הקדושה", 
המושיטה זר לישו, ואת "הרמאן יוזף הכורע לפני המא- 
דונה״ — נושאים שבעצם לא היה בהם עניין אלא לבעלי 
המשרות הכנסייתיות. מעתה נעשתה לאחד הנושאים החבי¬ 
בים עליו ביותר "הקינה על ישו"; אותה תיאר פעמים רבות 
בתמונות, שבהן באה לידי ביטוי נטייתו להפרזה ברגשות; 
רק כשרו האמנותי האדיר וחוש־המידה המיוחד לו שמרו עליו 
מפני סנטימנטאליות. לבסוף עלה בידו להתגבר על נטייתו זו, 
ומ 1630 התחיל לעבוד על אותו נושא בנוסח חדש: השימוש 
העז בגוני תכלת ולבן על גבי רקע חום וחמים באותה 
תמונה חדשה הוא מהשגיו הציוריים הגדולים של ו״ד. 











557 


דיק, אנתוניס ון—דילןומן, אלי 


558 


- באותן שנים היד. ו״ד מוצף גל של הזמנות לציורי 
דילקנלת של אישים רמי־מעלה — גברים ונשים — בשלטון 
ובחברה (תמ ׳ : ע״ע גוסטו, עמ ׳ 454 ). אמנותו בציוד־הדיוקנות 
כמעט דבר אין לה עם אמנותם הנאטוראליסטית של בני- 
דורו הפלאמים, ההולאנדים והצרפתים, שכן בל אותן דמויות 
עדינות, יותר משהן מגלות לנו את אפיים של המצויירים, 
מעידות הן על אפיו של הצייר עצמו. — באותם ימים 
נוצרו אף 24 התחריטים — היחידים שביצע ו״ד המתארים 
אנשי־שם מבני דורו. כמאח תחריטים נוספים נעשו לאחר 
מכן בידי תלמידיו לפי רישומיו ונתפרסמו במכונס ב״איקונו־ 

גראפיה של וו דיק". 

ב 1632 קרא לו צ׳ארלז 1 מלך אנגליה לבוא ללונדון, 
מינה אותו לצייר־החצר והעלהו לדרגת אציל. שפע ההזמנות 
שקיבל שם אילץ אותו לפתוח בית-מלאכה, ובעקבות כך 
נפגמה איכותן של רבות מתמונותיו. ו״ד צייר את המלך, את 
המלכה ואת בני-המלך, במפורד ובמקובץ: מלבד אלה צייר 
די 1 קנ 1 ת של בני־האצולה. על אף קשריו ההדוקים עם אנגליה 
חזר דד ב 1634 לאנטוורפן, ששם רכש כמה מגרשים ונתמנה 
1635 לדקאן־הכבוד של גילדת־הציירים ע״ש לוקאם הקדוש. מ 

עד מותו שוב ישב בלונדון. 

ב 1639 הכיר דד בלונדון צעירה מבנות־האצולה, מרי 
רתון שאותה נשא אח״כ לאשה. דיוקנה של 
אותה צעירה בת ה 17 נמנה, על־אף מידה מסויימת של 
אדישות בהבעת־הפנים, עם החשובות שביצירותיו המאוחרות 

(תנד, ע״ע אמור ופסיכי). 

יצירתו של דד אין בה מגדלותו הרוחנית של רובנם רבו, 
מעוז ציורו, מחכמת הקומפוזיציה והצבעים שלו, ובעיקר 
אין בה מן ההומאניזם העמוק, המציין את רובנס. גאוניותו 
האמנותית עלתה על יכלתו הפיסית, ואף על כוחותיו המוס¬ 
ריים. אעפ״ב נמנה דד — בשל ציורו הנהדר, שחרג לבסוף 
ממסגרת הנושא המתואר והפך לציור לשמו — עם גדולי 

הציירים בתולדות האמנות באירופה. 

?. \¥1£11 , ¥11011161$ ; 1877 ,. 0 .ס . 4 ' 4 416 71$ § 160710 * 0 י 1 ג־ 

61 16 ( 7 1 ) 3 ,. 4 .( 1 . 4 ,ז<£ז^ 1 ט 0 .[ ; 1881 , 6161/65 565 61 .ס 
$071 06111/76, 1882; £. 1 7 . 0.'$. ¥1611(765 <11 \¥1714307 

€13116, 1899; £. 01151;, 4. 1/. 0. י ־ 61 ץג ¥1 . 0 ; 1907 2 י 
4, 1/071 0., 1923; 13. £0561 1928 ,. 0 ./ 1 6 §ת 11 ן 067 ,ךתטג£ב ; 

0. 01 ז 16 ) ' 35511161 ! 1£ ) 1146 ) 06171 46131675 ( 1 06 $ ,. 0 .¥ , 60£ ט 
24 . 0 ; 1931 2 ,(: $1 חט£ x11:12111, 0.5 11111671156176 $ 

{711611, 1940; £. ז\ .¥\ ; 1943 ,. 0 . 77 . 4 י £־ 11£3£1 ( ¥1 \ . 1 ) .זך . 

£0(16 41167 ( . 101 ) 1 } . 11 . 4011 . 4 1615167 \ 016 , 116125011 ? .£ .ט ' 
56/1111671, 1951. 

. פ. ש 

ריק (אנגל׳ £15€ >), בפטרוגרפיה (ע״ע) — גוף של סלע 
מאגמתי בצורת חומה, עפ״ר בעלת קירות ישרים 
ומקבילים, שרחבה עולה בהרבה על עביה. די" חוצים עפ״ר 

7 ש 

את קוי־המבנה של סלעי הסביבה. הם נוצרו ע״י חדירה של 
מגמה (ע״ע) לתוך סלעי הקרום לאורך סדקים טקטוניים, 
תוך הרחבת הסדקים מפאת הלחץ של החדירה המאגמתית. 
עביים של די״ הוא ממילימטר — ואף פחות מזה — עד כדי 
מאות מטרים ויותר. ארכם נמדד בקילומטרים ועשרות- 
קילומטרים ואף יותר: די׳-קליוולנד בצפון־אנגליה מגיע 
לאורך של 175 ק״מ. — סלעים מאגמתיים מכל המינים עשויים 
להופיע בדי": השכיחים ביותר חם פגמטיטים (ע״ע). 
די" פשוטים נוצרו תוך חדירה אחת ובנויים סלע 
מאגמתי אחיד, שהוא לפעמים בעל מבנה אחורי במקביל 
לקירות. די" כפולים נוצרו ע״י חדירות חוזרות של אותה 


מאגמה לאורך אותם קווים. די" מורכבים נוצרו ע״י 
חדירות חוזרות של מאגמות שונות: לכן הם מכילים סוגים 
שונים של סלעים, המסודרים עפ״ר במקביל לקירות או גם 
בצורת עדשות. הדי' המורכב המפורסם ביותר הוא הדי׳ 
הגדול של ר דך ז י ה, שארכו 500 ק״מ ורחבו 3 — 12 ק״מ. 

לפעמים מופיעים די" בקבוצות המסודרות בקווים מקבי¬ 
לים או בסידור ראדיאלי, כגון באיים מל ( 1011 \) וארן 
(ת 3 ז■!^) ליד החוף המערבי של סקוטלנד. תופעה ז( מציינת 
עפ״ר איזורי־בסים של פעילות וולקנית. 

דייקי־טבעות 
הם בעלי מחשוף 
עגול, שצורתו לעומק 
היא צורת חרוט, ש¬ 
חודו מופנה כלפי 
מעלה. דייקי־טבעות 
מופיעים לפעמים ב¬ 



צורת קבוצות ק^ רייקים החוצים שכנות ס?עי־משקע 

צב טריות׳ והתהוותם מימי ז— ריק שחמרו קשה מחומר סביבתו; 
ייי*דו-רל ^ לפיכך הוא נמחה פחות ע״י סחיפה ומתבלט 

מוסברת ד מעל פני השטח. היפוכו של דבר בדיק משמאל 

תפלות של גוש חרו¬ 

טי של הקרום וחדירת המאגמה לאורך גבולותיו. דייקי־ 
טבעות מצויים בחצי־האי ארדנאמרכאן בסקוטלנד, בבושפלד 

בדרום־אפריקה, בניו־המפשיר באה״ב ועוד. 

* • • 

קילוחים ק ו נ י י ם הם די" בעלי מחשוף עגול בצורת 
חרוט, שחודו מופנה לעומק. מסתבר, שהם חדירות מאגמתלת 
לאורך גבולות של גוש קוני של הקרום, שהורם כתוצאה 
מלחץ מאגמתי מן העומק., 

די" מופיעים במקומות שונים בא״י. דייקי גראניט, 
סיאניט, מונזוניט, קווארצה־פורפיר ודיאבז במספר רב חוצים 
את הסלעים העד־קאמבריים של אחור אילת־תמנע. דייקי 

טראכיט, אנדזיט ובזלת מן הקרטיקון התחתון מופיעים 

- י♦ ־ << ♦ • 

בתצורות המסוזואלת של מכתש־רמון והר־עריף, ודייקי 

בזלת מן הנאוגן והרביעון — בגבעת־המורה ובגליל המזרחי. 

• * י** 

י. ב. 


ךיכןה, פזל — 35 ^ 001 3111 ? — ( 1865 , פאריס — 1935 , 
שם), קומפוזיטור צרפתי, יהודי. די׳ למד בקונסר־ 

וואטורלן בפאריס, ובאותו מוסד שימש פרופסור מ 1909 עד 
מותו. במוסיקה הצרפתית מגשר סיגנונו של די׳ בין אסכולתו 
של סזר פרנק (ע״ע) ובין האימפרסיוניזם של דביסי(ע״ע). 
לפירסום בין־לאומי הגיע די׳ בסקרצו התזמרתי "שולית" 
הקוסם״ ( 1897 , לפי הבאלאדה של גתה): חיבור מזהיר זה 
נמנה על סוג "הפואמה הסימפונית", אך יתכן שדי׳ התכוון 
כאן דווקא לסאטירה על ענף מוסיקאלי זה. החשובה שביצי¬ 
רותיו של די׳ היא האופרה יי 0-81€0£ נ 1 ז 83 ז? 6 מ 3 ת^*' 
("אריאנה ובעל הזקן הכחול", ע״פ הטכסט של מ. מאטרלינק, 
1907 ), המסמלת את המאבק על זכויות-חאדם נגד הדיקטא- 
טורה. די׳ חיבר גם יצירות במוסיקה קאמרית וסונאטה גדולה 
לפסנתר. 

€111/371671 . 0 י ע 1 >ת 1 ?> .¥ ; 1936 2 , 1913 ,. 0 .? ,ו 111 ת 226 ומ 52 . 0 

. 1948 ,. 0 .? , 6 ־ 1 ^ £2 . 0 ; 1920 ,.ס .¥ 61 

דיקזמן, אלי — ססס״ססססם £110 — (ז׳נווה, 1833 — 
ברן, 1906 ), סופר שוויצי, לוחם למען שלום־העולם. 

די׳ היה עתונאי בז׳נווה, ואח״ב בברן. מ 1868 ואילך היה 
חבר המרכז של ה״ליגה הבין־לאומית למען השלום והחופש" 









559 


דיקומן, אלי — דיקטטורה 


560 


ועורך עיתונה. הוא השתתף בוועידוודהשלום הבין־לאומיות 
מ 1889 ואילך וקיבל על עצמו את ניהול משרד־השלום הבין- 
לאומי בברן ב 1891 . ב 1902 הוענק לו — יחד עם ש. א. גובה 
(ע״ע) — פרס־נובל לשלום. מפירסומיו: ,צ 1 בק 1613 ) ש־ 1 זו!ז 1/06 

, 111(506 (163 ;111113 (16 13 {>111X1 ;זו[ 6 ו 11 וון 1 ;ז״ 0 ז([ 1.6 ; 1895 
13 16 ) ז 611 '\ 1 ;' 1 611 61116111 '\ 011 ת 1 111 ) 6 ט!) 1 ז 1118£0 16013 ? ; 1897 

. 1899 ,%ג 3 ק 

ךיקטטוךה (מלאט׳ 110111111 >, הגה פקודה). ( 1 ) ברומא 
הרפובליקנית — משרה מיוחדת לשעות־חירום, 
שהקנתה לנושאה סמכויות נרחבות ביותר. יש סבורים 
שהדי׳ היתד, שריד של תקופת המלכים, אך מסתבר יותר 
שהיתה מיסודה מוסד רפובליקני, שנועד למנוע תקלות 
הכרוכות בשלטון הקונסולארי הדואליסטי. דיקטטור 
[דר׳] ( 110131:01 )) היה מתמנה, כשהיה הכרח למסור את 
הפיקוד העליון בידי איש אחד בגלל מצב קשה שנוצר 
במלחמה או כשנשקפת סכנה של מהומות ומלחמת־האזרחים. 
במינויו של דר׳ היו נוהגים לציין בפירוש, שהוא נבחר 
"לצרכי דיכוי מרידה וניהול המדינה" או "לצרכי ניהול 
מלחמה". הדר׳ היה מתמנה ע״י חקונסולים או ע״י אחד 
מהם לפי המלצת הסנאט? בתקופה מאוחרת היה קורה 
שאסיפת־העם היתד, משתתפת בהחלטה. בידי הדר' הופקדו 
סמכויות צבאיות בלתי-מוגבלות אפילו בתחום העיר רומא, 
וגם סמכויותיו השלטוניות האזרחיות היו משוחררות מהגב¬ 
לות רבות, שהטילה החוקה על שלטון הקונסולים. מעמדו 
העליון במדינה סומל ע״י 24 ליקטורים שניתנו לו — מספר 
כפול מזה של קונסול. נושאי משרות אחרות שהמשיכו 
במילוי תפקידיהם אחדי מינויו, היו כולם כפופים לו. עד 
300 לפסה״נ לא היתד, לאזרח רומי זכות לערער בפני 
אסיפת־העם על החלטותיו של הדר׳, וכן לא חלה עליו זכותם 
של הטריבונים לבטל כל החלטה של שררה. בדי׳ לא היה 
משום ביטול של תוקף החוקה ושל זכויות־האזרח. זמן־כהוגתו 
של הדר׳ הוגבל ל 6 חדשים בלבד! יש סבורים — משום 
שהדר׳ היד, בראש וראשונה מצביא, ופעולות־מלחמה היו 
מתנהלות בעונת־הקיץ בלבד. ההגבלה בזמן גרמה להחלשת 
יעילותה של משרה זו במלחמות שהתנהלו הרחק מן העיר 
רומא. — הדר׳ היה מפקד חיל־הרגלים ( 1111 ק 0 ק ז 15£6 § 3 מז) 
והיה ממנה כעוזרו את מפקד צבא־הפרשים (•! 01381816 
51111:1101 ) 6 ). 

מינוי דר׳, כביטוי לשעת-חירום של המדינה, היה כריך 
בטקס דתי מיוחד ומבוצע בשעות-הלילה. עד 361 לפסה״ג 
היו מתמנים כדר" קונסולים־לשעבר בלבד! אח״כ פקעה 
הגבלה זו. — בהיסטוריוגראפיה הרומית נמנו 88 דר". לפי 
המסורת האגדית של ליויוס על התקופה הקדומה של תולדות- 
רומא היה המינוי של הדר׳ הראשון קשור בסכנת המלחמה 
מצד הלאטינים וחסאבינים בדור הראשון לקיום הרפובליקה. 
מפורסם הסיפור על ק י נ ק י נ ט ו ס, שבשעת המלחמה נגד 
האקווים ב 458 נלקח מאחרי המחרשה לקבל עליו את הדי/ 
ניצח במערכה וחזר כעבור 16 ימים לעבודתו בשדה. ק_מ י - 
לוס, מושיעה ו״מייסדה השני" של רומא, נתמנה כדר׳ 
בזמן פלישת הגאלים ב 387 . אחרי המפלה הגדולה, שנחלו 
הרומאים מידי חניבעל בקרב שליד האגם הטראסימני( 217 ), 
המליץ הסנאט על מינוי דר׳, וכשלא יכלה המלצה זו להגיע 
אל הקונסול — התערבה אסיפת־העם בדבר ומינתה לדר׳ את 
פ ביום מכסימום. אחרי מלחמת־חניבעל בסוף המאה 
ד, 3 פסקו מינויי דר" לשעות־חירום. 


דר״ לתפקידים מוגבלים — כגון עריכת חגיגות דתיות, 
עריכת אסיפת-בחירות, השלמת הסנאט — היו מתמנים, כפי 
הנראה, רק במאה ה 3 , ז״א בתקופה שבד, פחתו המינויים 
לדי׳ אמיתית. לשם מילוי תפקיד מוגבל כזה היד, דר׳ מכהן 
ימים ספורים בלבד. 

לדי׳ של סולה (ע״ע) ושל יוליוס קיסר (ע״ע) היה אופי 
אחר לחלוטין. לשם מתן תוקף חוקי לפעולותיו ולתקנותיו 
ציווה סולה אחרי נצחונו, שימנוהו לדר׳ בעל סמכויות בלתי־ 
מוגבלות בחקיקת חוקים ובהסדרת שאר ענייני המדינה. 
המינוי בוצע, אמנם, תוך שמירה על הצורה החיצונית של 
הנוהג המקובל, אך למעשה לא נשאר במקרה זה מן המוסד 
הרפובליקני העתיק אלא השם בלבד. יוליום קיסר כיהן כדר׳ 
לראשונה ב 49 כדי לנהל את בחירות הקונסולים לשנת 48 ! 
הוא מילא את תפקידו במשך 11 יום. בסתיו 48 נתמנה לדר׳ 
לשנה אחת, ב 46 — ל 10 שנים! חודש אחד לפני מותו 
נתמנה לדו" לכל ימי חייו. זה היה למעשה שלטון אבסולוטי 
במסווה של תואר רפובליקני קדום. 

מוסד הדי׳ היה קיים בעדים איטלקיות שונות. עוד בסוף 
התקופה הרפובליקנית היתר, קיימת בערים לאטיניות אחדות 
(לאנוביום, אלבה) כהונה עירונית של דר׳, שתפקידיו היו 
בעיקר דתיים־פולחניים. 

141 , 11 ) 11 ( 766 ) 11 ) 5111 . 76171 . 3 )) 71 ( 611 י $611 ךמוח 10 \ . 141 

׳•: 11611 .£ ; 1910 , 611 101117 > 11 ( 7 . 76771 16 ( 1 , 8306161 .? ; 1893 

13.1161, 7116 70171(111 1x6$1111116, 1923 2 ; £. 1061716 

111 101177 \ 1 ס־ 16 ( 7 ,ו 1 כן 8116101 . 14 ; 1924 , 272 , 11 ,ה 16 ( 171 ( 56 

-\ 1 ־( 7 . 76171 . 1 ) 1111£ {^ 711111/16 ' 710 , 11 616611 ¥\ . 11 ; 1932 , 7.0171 

. 1940 , 11117 ) 1 

ב. ל, 

2 ) בעת החדשה. מושג הדי׳ הרווח היום אינו זהה 
כלל ועיקר עם המושג המקורי. בניגוד לדר׳ הרומי, שמשרתו 
לא פרצה את גדר המשטר הרפובליקני, וסמכויותיו המיוחדות 
נקבעו ע״פ החוקה ולא כללו זכויות חקיקה ושיפוט, מציין 
המונח המודרני רודן: מי ששלטונו אינו משולב בהגבלות 
וערובות חוקיות, והוא מרכז וממזג באישיותו את הרשויות 
המחוקקת, המבצעת, השיפוטית והפיקודית-צבאית ? לשון 
אחרת — שליט-אלים שאינו כפוף לחוק. מבחינה זו אין 
לראות את המלכים המושלים־בכיפה של עמי־הקדם (מצדים, 
אשור, פרס), את הח׳אנים והשולטאנים של עמי־המזרח, את 
שליטי האינקה בפרו העתיקה וכד כדר", שהרי שלטונם 
הבלתי-מוגבל בא להם בתוקף החוק המקובל והמוסכם, 
ולפעמים אף נתקדש קדושה דתית. 

משהו מאפיו המודרני של הדר׳ מתגלה בסולה וביוליום 
קיסר, שהכניסו שינוי מהותי בתוכן הדי׳ הרומית ונעשו 
מעין שליטים עליונים, הדוחים את שאר מוסדות המדינה 
ומשחררים עליהם (ר׳ לעיל). אולם הדי" הללו לא היו אלא 
אפיזודות קצרות וחולפות בתולדות רומא. אוגוסטום קיסר 
נמנע מלצרף את הדי׳ לשאר המשרות הרפובליקניות שמיזג 
בידו. — התופעה ההיסטורית בעולם העתיק, שאפשר לראות 
בה מעין מקבילה לדי׳ המודרנית, היא ה ט י ד נ י ה (ע״ע) 
היוונית. 

יה" ב נתנסו במשטרים אכזריים ושרירותיים לרוב, 

אך מושג הדי׳ היה זר מיסודו לחברה הפאודאלית, הבנויה 
על חלוקה מדוקדקת של זכרות ותפקידי-שלטון בין דרגות- 
שררה מרובות. המונארכיה האבסולוטית באירו¬ 
פה במאות ה 16 — 18 , שראתה את עצמה כמוסד הקיים בחסדי- 




561 


דיקטטורה 


562 


שמים ומכונן לתמיד, לא נזקקה למושג הדי/ שסימל חזיון 
זמני וחילוני. הק 1 מונוולת של אוליור ק ר ומול באנגליה 

י •• י* 4 <¥ 

( 1648 — 1660 ) היה תופעה מורכבת מכדי שאפשר להגדירה 
כדי׳! עכ״פ היה חסר כמה מסימניה של די׳ מודרנית. בעת 
החדשה חודש מושג הדי׳ ע״י המהפכה הצרפתית ב 1793 , 
כאשר לקח לעצמו "ועד הבטחון הציבורי" זכויות דיקטאטו- 
דיות במלוא מובנן המודרני. אמנם זכויות אלו הוענקו לו 
מטעם הקונונט ולהלכה לא הופעלו אלא בסמכות הקונוונט, 
אולם למעשה הפכה "הדי׳ הקולקטיווית" הזאת למשך חד¬ 

שים מכריעים אחדים לדי׳ אישית של רובספייר. הרפובליקה 

•• • •* * 

הצרפתית השניה העבירה זמנית יפוי־כוח דיקטאטורי מוגבל 
לגנראל קאוויניאק בעת מהומות־הדמים בפאריס בקיץ 
1848 — מעין הדי׳ שברפובליקה הרומית. 

עיצומה של אישיותו של נ א פ ו ל י ו ן 1 משווה לשל¬ 
טונו אופי של די׳, אע״פ שמכמה בחינות היה שלטון זה 
שונה מדי׳ — כעין העתק מודרני של הקיסרות הרומית. אולם 
אישיות כבירה זו עיצבה בתודעת הציבור האירופי את דימוי 
הדר׳, ורוב הדר״ של המאה ה 19 — 20 נראים כחיקויים לא- 
מוצלחים או כקאריקאטורות — לפעמים קאריקאטורות 
מפלצתיות — של נאפולילן. במובן זה אפשר לראות במשטרו 
של נאפוליון 111 מעין פרוטוטיפוס של די׳ מודרנית, אלא 
שמשטר זה עבר תהליך של ליבראליזאציה, וזמן מועט לפני 
התמוטטותו הפך למונארכיה קונסטיטוציונית. 

תחיית הדי/ במובנה המודרני, נסתמנה באירופה בעיקר 
לאחר מלחמת־העולם 1 . בניגוד לדי׳ העתיקה לא באה אחותה 
המודרנית לחזק קונסטיטוציה קיימת באמצעים תקיפים־ 
זמניים, אלא לבטלה, תוך העברת הזכות העליונה של חקיקה, 
של אדמיניסטראציה — ולעתים גם של שיפוט — לידי 
הדר׳ עצמו. להבדיל מן הדי׳ הרומית, באו הדר״ החדישים — 
להוציא את מוצטפא כמאל — לכונן את משטרם לתקופה 
בלתי-מוגבלת, אע״פ שלא הצליחו להגדיר, כיצד תתגבש 
הקביעות עם פטירתו של הדר׳ המייסד. הדמויות הבולטות 
בין הדר" האירופיים המודרניים הם: מוסוליני באיטליה 
( 1922 — 1943 ), מוצטפא כמאל אתא-תורך בתורכיה ( 1920 — 
1938 ), פילסודסקי' בפולין ( 1926 — 1935 ), פרימו דה ריורה 
( 1923 — 1930 ) ופרנקו ( 1939 —) בספרד, סלזר ( 1932 —) 
בפורטוגל, הורתי( 1920 — 1944 ) בהונגריה, דולפים ושושניג 
באוסטריה ( 1934 — 1938 )! אליהם אפשר לצרף את אלכסנדר 
מלך יוגוסלאוויה ( 1929 — 1934 ), ובמידת־מה אף רודנים 
באלקאניים ובאלטיים אחרים (צאנקוב בבולגאריה, מטאכ־ 
סאם ביוון, ואלדמאראם בליטא) בתקופה שבין שתי מלחמות־ 
העולם. הדר״ הראשונים בעולם החדש — ומוזקיו ממש של 
נאפוליון — היו הקיסרים הכושים של האיטי בתחילת המאה 
ה 19 , דסלין ( 1803 — 1806 ) ואנרי כריסטוף ( 1806 — 1820 ). 
ברוב הרפובליקות של אמריקה התיכונה והדרומית, מזמן 
שיחרורן מן השלטון הספרדי עד זמננו, היה הממשל במשך 
דורות בידי דר״, שהידועים שבהם הם: רוסאס בארגנטינה 
( 1829 — 1852 ), פראנסיה ולופס האב והבן ( 1814 — 1840 , 
1840 — 1870 ) בפאראגוואי, פורפיריו דיאס במכסיקו( 1876 — 
1911 ), גומס בוונזואלה ( 1908 — 1935 ), ובדור האחרון — 
©רון בארגנטינה ( 1945 — 1955 ) והאחים טרוחילי) ברפובליקה 
הדומיניקנית ( 1930 —). 

הדי״ המודרניות עולות — מצד אחד — בארצות בלתי- 
מפותחות ביחס, שעליהן עובר תהליך חלקי של מודרניזאציה. 


בתוך ארצות אלו מתפתחים תהליכים של תיעוש ואורבאני־ 
זאציה, ההורסים את המשטר הכלכלי ואת ההווי החברתי 
המטרתי, וכן של כניסתן של שכבות רחבות למדי — ביחוד 
בני המעמד הבינוני, ובמידת־מה אף איכרים ופועלים — 
לזירה הפוליטית, בלי שימצאו אפשרות של פעולה פוליטית 
משותפת עם השכבות השליטות המסרתיות, ובלי שיוכלו 
להיקלט בתוך מסגרת המוסדות הפוליטיים הקיימים. מצד 
שני עולות די" גם בארצות מתקדמות, כתופעות פוסט־ 
דמוקראטיות — בחינת תוצאה מאי־יכולת החברה לפתור 
בעיות כלכליות, סוציאליות או בטחוניות חמורות בדרך של 
פשרה ליבראלית והכרעה דמוקראטית. במידה ידועה מבטאת 
הדי׳ את יאושו של האדם המודרני להבין ולפתור בכוח 
שכלו ובדיוניו הציבוריים את הבעיות המסובכות של הזמן. 
רקע לעליית די" שימשו משברים כלכליים ואי־סיפוקם של 
מאוויים לאומיים (גרמניה, ובמידת-מה גם איטליה). כמעט 
תמיד נהנתה הדי׳ החדישה בתחילתה מתמיכה עממית נרח¬ 
בת׳ לעתים — מרצון דוב( של העם. תופעות של שחיתות, 
נפוטיזם ופרוטקציוניזם — אישי, כיתתי ומפלגתי — בצמרות 
המשטרים הדמוקראטיים דירבנו כמיהה עממית לשלטון 
דיקטאטורי "מבריא" ו״הוגף. פילסודסקי השתמש בהלך־הרוח 
הזה בהכרה, בכנות( את משטרו בשם "משטר־ההבראה" 
("סאנאציה"). התפצלות דעת־הציבור הדמוקראטית למפל¬ 
גות קטנות מרובות, שאף אחת מהן לא היתד, מוכשרת 
לשמש מפלגת־שלטון או מפלגת־אופוזיציה אחראית, פעלה 
אף היא לעידוד הלכי־רוח דיקטאטוריים. בכמה ארצות 
התקשרה הצלחתו הפוליטית של דר׳ בהשגים צבאיים בעבר 
או בהווה. מבחינה חברתית יסוד מעמדו של הדר׳ המודרני 
הוא עפ״ר עממי, ז״א אין הדר׳ נצר מונארכי-לגיטימי או 
אריסטוקראטי, אם כי בתנאים מסויימים (כמו בהונגאריה 
ויוגוסלאוויה) נתקיימו גם די" בעלות אוריינטאציה ובסיס 
אריסטוקראטיים־שמרנים. די" שונות נבדלו זו מזו לפי מידת 
נטייתן לשכבות המסרתיות־אריסטוקראטיות ומידת השינויים 

והרפורמות החברתיים, אשר היו נכונות להנהיג. בדרך־כלל 

־.׳ 

לא נטו הדי״ השונות — פרט לטוטאליטאריות (ר׳ להלן) — 
להנהיג שינויים חברתיים וכלכליים מרחיקי-לכת, אולם יחד 
עם זה ניסו במידה שונה לטפח אותן שכבות, אשר יצאו זה 
עתה לפעילות חברתית ופוליטית ואשר היו הגורם התוסס 
בהקמת הדי׳ — שכבות עירוניות שונות, ובמידה מסויימת 
שכבות איכרים. בכמה מן הארצות הללו ניסו הדר" להנהיג 
רפורמות אגראריות חלקיות (פולין), וכמעט בכל הארצות 
תמכו בפיתוחן של שכבות עירוניות ביורוקראטיות, דאגו 
למקומות-עבודה לבני אותן שכבות ולטיפוח כללי של 
האטאטיזם והביורוקראטיה. — לרוב מבליט הדר׳ את אפיו 
העממי־ההמוני ומפגין אותו בלבוש (מוסוליני), בדיבור גם 
(פילסודסקי) ובגינונים רטוריים ואמנותיים (פרון). בדרך- 
כלל שואף הדר׳ לתת אישור פסודו־דמוקראטי לשלטונו 
האישי ע״י משאל־עם (כבר במשטריהם של שני הנאפוליונים) 
או ע״י בחירות מבויימות או כפויות. די" אחדות ניסו לשמור 
על מסגרות קונסטיטוציוניות של התקופה הפארלאמנטארית־ 
דמוקראטית שקדמה להן: למשל, בכל ימי שלטונו של פיל- 
סודסקי פעל הסים (הפארלאמנט) הפולני, ונשמרה מידה 
של חופש־דיבור וחופש האירגון המפלגתי-פוליטי. במדינות 
מונארכיות מניח לפעמים הדר׳ את המלך על כסאו, אך ללא 
כל תפקיד ומשקל של ממש (למשל: מוסוליני לגבי המלך 


563 


דיקטטורה—דיקטפון 


564 


ויטוריו־אמנואלה 111 ). לעתים — לא קרובות — הפלד הוא 

•* •* * 

המבטל את תוקף הקונסטיטוציה והופך למעשה דר׳ בעצמו 
(אלכסנדר היוגוסלאווי); לרוב איו זו אלא תופעה זמנית. 

כמה חוקות מודרניות, דמוקראטיות וליבראליות, כללו 
סעיפים המאפשרים מתן סמכויות דיקטאטוריות לממשלה 
(סעיף 48 של החוקה הגרמנית הווימארית; סעיף 17 של 
החוקה הספרדית של 1876 ). הסעיפים הללו התכוונו להגנת 
המדינה הקונסטיטוציונית בימי־חירום(בדומה לדי' הרומית), 
אך לעתים השתמשו בהם דר" להנאתם. 

אין אידיאה חברתית שלא התמזגה עם הדי/ ואץ אידיאה 
חברתית שדר״׳ לא השתמשו בה לצרכיהם: הדי' הושלטה 
בשם רעיונות שמרניים ונוצריים (ע״י פראנקו בספרד, 
סלזר בפורטוגאל, דולפוס באוסטריה), למען "הגשמת הסו¬ 
ציאליזם" (ברוסיה ושאר המדינות הקומוניסטיות), לצורך 
פיתוח סוציאלי וכלכלי (פרון בארגנטינה), בעקבות שאיפה 
לגדולה לאומית (מוסוליני באיטליה), ולמען הצלת המדינה 
מהתפוררות (מוצטפא כמאל בתורכיה). 

ראוי להבדיל בין משטר דיקטאטורי, המתכוון למרות 
עליונה על המנגנון הפוליטי והתחוקתי של המדינה בלבד, 
לבין משטר טוטאליטארי, המרחיב את כלי הדי׳ ונהגיה 
על כל שטחי החיים הציבוריים, הכלכליים, התרבותיים, 
ואפילו האישיים. למעשה, לא תמיד קל לתחום תחומים בין 
משטר דיקטאטורי ובין משטר טוטאליטארי. ביטויים מוש¬ 
למים למשטר טוטאליטארי הן רוסיה הסובייטית לאחר גמר 
מלחמת־האזרחים (בערך מ 1921 ואילך) וגרמניה הנאצית 
( 1933 — 1945 ). המדינה הפאשיסטית של מוסוליני בשנותיה 
האחרונות התקרבה מאד לטיפוס הטוטאליטארי, ואילו רוסיה 
הסובייטית בתקופתה הראשונה התנהלה במשטר של די׳ 
קומוניסטית־מפלגתית, אן לא היתד. עדיין מדינה טוטאלי- 
טארית. מבחינה מסויימת קיימות הרבה נקודות משותפות 
למשטרים דיקטאטוריים וטוטאליטריים מודרגים (ע״ע ט ו - 
טל י ט דיו ת). 

מרבית הדי" המודרניות רואות עצמן, מבחינה אידיאולו¬ 
גית, כמשטרי־מעבר לחברה מושלמת, ואפילו לחברה דופ- 
שית; הדי׳ הקומוניסטית, למשל, טוענת, שהיא משמשת 
שלב־ביניים כדי להגיע לחברה חסרת־מדינה בכלל. למעשה 
מעטים המקרים, שבהם עברה הדי׳ לצורת־שלטון יציבה 
בדרך שקטה ואוולוציונית. לרוב מוגר המשטר הדיקטאטורי 
בעקבות מפלה במלחמה (יורשי פילסודסקי בפולין, מוסוליני 
באיטליה, היטלר בגרמניה) או כתוצאה של מרידה (פרון 
בארגנטינה). לעתים רחוקות הצליח נסיון מודרני לחקות את 
פעלו של אוגוסטום קיסר ולהעביר די׳ אישית לפסי מונארכיה 
שושלתית — מה שלא עלה בידי נאפוליון 1 רנאפוליון 111 ; 
הנסיון המוצלח היחיד בדורנו הוא של ריזא־שאה פהלוי 

? •! •ו 4 

בפרס. מקרה נדיר של התפתחות אורגאנית ממשטר של די׳ 

לדמוקראטיה קונסטיטוציונית משמשת תורכיה המודרנית: 

הדי׳ של אתא-תורך ומפלגתו הרפובליקנית הוחלפה לאחר 

מלחמת־העולם 11 — בהתאם לצוואתו של אתא־תורך 

עצמו — במשטר קונסטיטוציוני עם שתי מפלגות מתחלפות 

בממשלה, שאחת מהן היא המפלגה הדיקטאטוריודלשעבר. 

יתכן שגמישות המעבר מדי׳ לדמוקראטיה קונסטיטוציונית 

בתורכיה מוסברת באפייה המיוחד של הדי׳ הכמאליסטית, 

• • 

שהיתה תופעה קדם־דמוקראטית ולא אחר-דמוקראטית דוגמת 
הדי״ המערביות; לא היתד, כאן אכזבה מהדמוקראטיה ותגר 


בה על כשלונותיה, אלא נסיון להכשיר מדינה מפגרת למשטר 
דמוקראטי-ליבראלי, שלא נתנסתה בו מעודה. 

סימניה החברתיים והתרבותיים של הדי׳ המודרנית אינם 
זהים בכל מדינה ומדינה. הרבה תלוי באופי האומה, בטיב 
כלכלתה, בתנאים הבין־לאומיים ובנסיבות השלטון. אולם 
כל המשטרים הדיקטאטוריים מצטיינים במידה רבה של 
צביעות, סנטימנטאליות מעושה, "פולחן־האישיות", חנופה 
וחוסר-אמת באוירה הציבורית. תופעות אלה הן, כנראה, 
תוצאה בלתי־נמנעח מנטייתו של השלטון הדיקטאטורי 
להתגדר בתכונות עילאיות ובהבטחות מוגזמות, שאין בכוחו 
לאמתן ולהגשימן. 

,€? 171111101 €? 11010111 ) 10 011 $002010 01/011112072 ? £0 , 83101111111 . 1 \ 

; 9 [ 19 ,$ 111 ( £077217111111$7 . 11 $17111$ 071 ? €7 " 7 , ץ 1 £ 311£510 .£! ; 1871 
; 1920 , 4101011170 10 70 ( $01 0074001 £0 , 035501 ץ 3 ;§ 0 :)־ 01 .£ 

- £01171 171 /( 0077100700 24 ( 0 171$ 1010107$ <£ , 011 ־ 101 ) 031 013 ־ 0111 ,£ 
- 0 ־ 01 ס-:):) 1 רמ $011 . 0 ; 1924/5 ,( 3 ,$־ 1311 נ 1 \/ 01£11 ־ 1 ס£) 4.17107100 
׳ 5 0110070711 י 771040771012 . 4 012 §ח 0 { 471 . 4 . 0 ? 10114 ) 011 020 , 10 ;) 

; 2 1928 , 0172 ) £10$$0711 $70101071$012071 . 3 171$ 071$ ) 040711 § 141$ 
; 1930 , 11147 ) 1 ) 011 . 4 5 (; (10 83 (!£ 3 £ 113 , 007 ?70X0 $$ ־ £01 . 0 
\* 1 193 , £110770 - 0$ ?<} 0 ' 1 40 4101011170$ 01 0101010117$ . 23 ־ 5101 . 0 
- 0014 £0 , 11505 ^ .¥ . 0 ; 1935 , 4101010147$ £0$ , 1110 ׳\ 83111 .[ 
0071$121141107101 ,■ 01 :) 0851 .£ . 1 . 0 ; 1947 , 010711 (^ 0772712 077107720721 < 1 

. 1948 ,^ 01010107$121 

א. לי. 

ךיקטפון, מכשיר להקלטה, לשמירה ולהשמעה חוזרת של 
טכסטים מדוברים. הדי׳ הוא התאמה של הגרמופון 
(ע״ע) לצורך זה, והוא משמש במשרדים לשם הכתבת קורס־ 
פונדנציה, שמירת שיחות (לרבות שיחות טלפוניות), הקלטת 
הרצאות בוועידות וכד׳, והוא ממלא את מקומו של הרישום 
הסטנוגראפי. 

די׳ אינו נבדל מן הגראמופון אלא בטווח הקטן יותר של 
התדירויות הנקלטות והמושמעות על-ידו. בדי׳ המכאני 
נושא־הקול הוא גליל־שעווח; במכשירים האלקטרו- 
אקוסטיים נקלט הדיבור בטבלות-קול, סרטי־קול או חוטי- 
קול (ע״ע גרמופון). בשיטה ה מ א ג נ ט י ת הגיע המכשיר 
לשלמות ניכרת. בעזרת אזניות או רם־קול אפשר לחזור 
ולהשמיע פעמים רבות את השיחה הנקלטת. את מהירות 
הדיבור אפשר לשנות בד,שמעה החוזרת ולהתאימה לצדכי 
ההכתבה. אחרי השימוש אפשר למחוק הקלטה קודמת, ולהכ¬ 
שיר את נושא־הקול להקלטה חדשה. נפח הדי׳ המודרני — 
גם במכשירים המותאמים לזמני־הקלטד. ממושכים — קטן 
עד כדי גודל קופסת־סיגריות. 

בזמן האחרון הוכנס הדי׳ גם לשימוש משפטי. במדינת 
ישראל הוכרו לראשונה ב 1957 ההקלטה ע״י די׳ והפרוטוקול 
המאגנטו־אקוסטי כמיסמכים משפטיים. אולם הרישומים 
האקוסטיים עדיין לא זכו להכרה משפטית בירלאומית. — 



דיקטפח 










565 


דיקטפון—ריקים 


566 


הדי׳ מופיע בשוק בטיפוסים שונים, ששמותיהם המסחריים 
מבטאים את מטרת המכשיר ואת מבנהו (, יי םס 11 <£ס £0 :ז 1 8 * 

- 811111 " ,"מ 110 <ן 3 ^ X^x ״ ,"ן 01 ד!( 01 ן 0 ת״בו\, " ," 1 )מ 61600 ' 1 '" 

" 11011 ת 11 >ש 61 ^, "מס^ז״ם" "מ £0 ובר). 

ג. ל. 

ךיכ|י סמל המשפט בעולם התרבות היוונית. המונח 

שימש תחילה במשמעות של הוראת־דרך, אח״ב — 
הוראת־הלכה, משפט, עונש וביו״ב. במיתולוגיה ניתנה לדי׳ 
צורה אישית, והיא נעשתה אלה. לפי הסיודום (ע״ע), די׳ 

היא בת לזום ולתמיס ואחת ההורות — אלות תקופות־השנה, 

*% •״ 

סמלי האביב, הקיץ והחורף: אונומיה ("סדר חוקי"), די׳ 
(משפט וצדק), אירני (שלום). די׳ מתנקמת בעמים עושי־ 
עוול ונותנת לזום דין־וחשבון על פשעי־האדם. אף בטראגדיה 
האטית (איסכילוס, סופוקלס, אוריפידס) נודע לדי׳ מקום 
חשוב: היא יושבת במשפט יחד עם זוס או עם אלי־שאול, 
היא תופסת את הפושעים ואינה מניחה את הרוצחים בחיים. 
בשירתו האסטרונומית של ארטוס (ע״ע) מועתקת די׳ — 
מאחר ששוב אץ לה מקום עלי אדמות — לשמים ומזוהה עם 
מזל־בתולה! בצורה זו היא מופיעה אף ב״מטאמורפוסות" 
של אווידיוס (ע״ע), הקורא לה בשם אסטראה (ג 6 ז 51 .^). 

המושג די׳ מצוי גם בספרות העיון הפילוסופי. להרקלי- 
טוס (ע״ע) הוא סמל לסדר מוסרי וצודק, שאינו ניתן להמרה, 
של העולם ושל קורותיו; מתפקידיה של די' לתפוס את 
הכזבים ועדי־השקר ולעורר את עוזרותיה׳ חאריניות (ע״ע), 
במקרה שהשמש עוברת על מידותיה. לפי פרמנידס (ע״ע) 
הופקדו בידי די׳ — ה״רבה לענוש״ — המפתחות לשער 
נתיבות היום והלילה. 

. 61 x 1 ־ 1 . 11 . 0011 דד£ . 6 . £ 0 % . 1 ז 111 ) 4113£ ,■ £0501101 .]£ .¥\) .<£ 
. 01 ץ 0 מ £0310 , 3 ^\ ¥1$50 \־ץ 3111 ?) .(£ ; 1884 ,(.£ 1018 , 1 .ב 1 :זץ ¥1 
, 11 $ * 1161 " 7 , 201 ־ 1411 .£ ; 1903 2 ,(. 0 574 1:1355. 1X1 £> 

££{) 1131 ? ££# 01£ ,£־ 01 ( 1 ת 0 ־ £111 .¥ ; 1907 , 44161€$ ) 144 ז€^\ . 4 ) . 0 
2£714£ ן 1£1 )? 8 , 3112 ־ £1 ' 191018 ; 1.921 , 71114171 116 1£€ ' 01 1171 

. 1 ( 1££ ז 0 , ¥01£ ^ .£ ; 1937 ,( 130 ,א 016 מ 1 ) 111 , ץ£\ 111 ) 1 \ 0 013 7 \־ . 1 ) 

. 14 1950 , 1-11 , 1 ז£\ 1 ז£^ %13 { €0 .^ 

מ. דר. 

ךילןיאךב 1 ם — — (נר סמוך לאמצע המאה 

ה 4 לפסה״נ), פילוסוף, היסטוריון וגאוגראף יווני, 

די' היה, כנראה, בן מסני (היום מסינה) שבסיציליה והיה 
מתלמידיו של אריסטו. מספריו נשתמרו קטעים בלבד, ועיקרי 
תורתו ידועים לנו ממקורות אחרים. די׳ דגל בדעה, שהנפש 
היא מזיגה של ארבעת היסודות, ולפיכך — בת־תמותה. אך 
יש מייחסים לו — יחד עם זה — את הדעה, שיש בנפש 
משהו אלוהי, המאפשר לאדם לעתים לראות את העתידות 
בחלום ובמצב של אקסטזה. מסתבר, שדי׳ דחה את התורה 
האריסטוטלית על 'השכל בן־האלמוות, ואולי משום כך 
העדיף — בוויכוח עם תאופרסטוס (ע״ע) ובניגוד לדעת 
רבם המשותף — את חיי־המעשה על חיי העיון. בהסתמכו 
על אורח־חייו של סוקראטם, ראה קירבה בין הפעילות 
הפילוסופית והפעילות המדינית. — די׳ כתב כמה חיבורים 
ביוגראפיים, ביניהם "חיי אפלטון". 

לספר־ההיסטוריה של די', "חיי־הלס", היתד, השפעה רבה 
בספרות היוונית והרומית. די׳ האמין בנצחיותו של הגזע 
האנושי וחילק את התפתחותו ל 3 תקופות: תור־הזהב, שבו 
חיו בני־אדם ללא דאגה וללא מלחמות, כשהם ניזונים מפירות- 
האדמה המצויים להם ללא עבודה; תקופת הנומאדיות, 
אשר בה מבוססת כלכלתם של בני־האדם על השימוש בבעלי־ 


חיים; התקופה השלישית היא תקופת החקלאות. — המשטר 
המדיני הטוב ביותר בעיני די׳ הוא המזיגה של שלושת 
המשטרים היסודיים, המלוכני, האריסטוקראטי והדמוקרא־ 
טי. — בתחום הגאוגראפיה הגן די׳ על ההשקפה שהארץ 
היא כדור וחישב, כנראה, את ארכו של המרידיאן; וכן חיבר 

ץ • • 

ספר על גבהם של הרי הפלופונסוס. 

•ן 4 • • ו 

* * * 

. 1 ) 410:3 £316 11 10113 ] . 1 ) £11 ?) 4 ) £33171 114 11 ) .<£ , 388311131111 ? .£ 
. 10171 -. £11£011 016 , £00 .£ ; 1811 ,( 7 י 1¥ ,־ 561 , 1111001 101 ) 
- 1$1:0 ז\ 2 . 0 $0111110 016 ) .( 1 , 11 ־ע ¥61 \ .£ ; 1901 , 1 £ {/ 1 - 0 £ §ס 81 

, 1944 ז ( 1 , 16105 

ש. פ. 

ריקים (^ס ,:אל 3 ץ 03 ), השם שבו נקראו בפי זרים השב¬ 

טים הפרימיטיוויים היושבים בפנים האי בורנאו — 

% • 

להבדיל מן המאלאיים המוסלמים, היושבים באיזורי־החוף. 
מבחינים בדי" כמה קבוצות־עממים: פונאן בפנים האי; קל- 
מאנטאן — בצפון־מזרח; באהאו — במרכז ובצפון־מזרח; 
איבאן או ״הדי״ הימיים״ — בסאראוואק; נגאג׳ו — בדרום; 
ה״די״ היבשתיים״ — בדרום־מערב. מספרם הכללי נאמד 
ב 1.5 מיליון נפש. הדי" נמנים ברובם עם "המאלאיים הקדו¬ 
מים" — ממוצא קאווקאזי־מוגגולי מעורב — של אינדונזיה 
(ע״ע, עט׳ 885/6 ). מבנה גופם מגושם יותר ולסתותיהם 
בולטות פחות מאלה של המאלאיים ממש; כמו־כן הם חסרים 
קיפולי זוויות־העיניים. — הדי" מדברים בלשונות ובניבים 
מאלאיו־פולינזיים שונים, הקרובים זה לזה. כל הדי״ — חוץ 
מן הפונאנים — עוסקים בגידול אורז בקרקע יבשה; הפונאנים 
נוודים, ויש מטילים ספק בייחודם האתני ומשערים, שבשם 
זה נקראו כל אותן קבוצות שבחרו בחיי־נוודים. מדי 10 — 15 
שנים — הכל לפי מצב הקרקע — מעתיקים רוב בני־הכפרים 
את מושבותיהם לאדמות חדשות, שהוכשרו לחקלאות ע״י 
בירוי יערות. הדןג והציד ממלאים תפקיד חשוב בכלכלתם 
של הדי". כלי־זינם העיקריים הם קנה־הנשיפה וחיצים מור¬ 
עלים. — בקרב הבאהאו נהוגה בניית בתים ארוכים, באורך 
100 — 150 מ׳, שבכל אחד מהם דרה לעתים קרובות אוכלוסיה 
של כפר שלם, המונה 200 — 300 נפש; לצרכי בישול, אכילה 
וחיים חברתיים משמשת עזרה, הנמשכת לאורך הבניין 
כולו; לבל משפחה חדר מיוחד, הפונה לעזרה, ובזו האחרו¬ 
נה ישנים רק נערים ובחורים. 

לבושם של הד״ הוא עפ״ר איזור־מתניים עשוי פשתים; 
איזור הנשים ארוך יותר, והן נוהגות לגלות את ירכן השמא¬ 
לית ; לבגדי־חג משמשים לשני המינים מעילי־פשתים 
וכובעים קלועים מעלי־ראטאן (תמ׳: ע״ע בורנאו, עט׳ 
77 ). האירגון החברתי פרימיטיווי ביותר, ואינו עולה על 
רמה כפרית אלא במקרים מועטים. בעלי־המלאכה עוסקים 



טיפוסי דאיאתים מפאראמאה 









567 


דיקיס—דיקינפון, אמילי 


568 



בית ארור דאיאקים 

בחישול־ברזל, בחטיבת-עץ, בציור ובקיעקוע! לכל סוגי 
המלאכה נודעת משמעות דתית. — האירועים השנתיים כרו¬ 
כים בטקסים מיוחדים. לפי האמונה הרווחת בקרב הדי" תלויה 
מידת האושר וההצלחה בכוח מאגי! עד הזמן האחרון נהגו 
להשיג את הכוח הזה ע״י ציד ראשי-אדם, שהיה ממלא 
תפקיד חשוב בטקסי פריון, נישואים וחנוכודמתבגרים. 
לפנים אירעו בקרב הדי" מקרים בודדים של אכילת בשר- 

אדם. הכשפים — שרובם נשים — משמשים מתווכים בין 

־־ 1 

אדם לכוחות שמעל לטבע. לפי דימוים שוכנים רוחות מסוגים 

׳ 1 

שונים וממדרגות שונות בגופים חיים ובודדים! כן שומרים 

הדי" על מיני טבו (ע״ע) שונים. 

£. £()(:11, 71 16 14(2X11)65 0/ 50'(210 <21^ (1)1(1 8x11. 140x112- 
80x1260, 1-11, 1896; 0. 9056 3 7/26 י £311 ג 001 :> 1 *? .^\ 6 ת 
7(2§(112 7x11265 0/ 80x1x60, 1-11, 1912; 0. 13056, 14(211521 )ז 
14(177: 4. 5600x4 1x01x2 80x1260, 1926; ?30016 ־ 61 נ[ס 00 -ץ , 

7/26 860716 0/ $£(11(1951<1, 1945; ^1. 196^1161 800 !/ ,־ \ 

072 1116 007(711x9 (1X1(1 760716 0/ 1x1(1011651(1, 1951; 13. $(;1 ־ 61 ז 3 נ , 

016 0011651466 4. 14§(24)14-7). 1X1 $114-50x1x60, 1951; 11. 

06(4(565, 1411x6 009 ^ 14x8/215, 1958. 

ס. אג, 

דיקין, אלפרד — 3 >£־ 1£1 \ 2 — ( 1856 — 1919 ), 

מדינאי אוסטראלי. לפי מקצועו היה די׳ עורך-דין! 

ב 1880 נבחר לבית-הנבחרים של מולדתו׳ המושבה ויקטוריה, 
והיה במהרה לאחד המנהיגים של המפלגה הליבראלית! 
הוא התבלט כנואם מזהיר וכלוחם למען המעמד הבינוני. 
די׳ מילא כמה פעמים תפקידים ממשלתיים כשר־המשפטים 
וכשר לעבודות ציבוריות, ובתפקידו האחרון עסק ביהוד 
בבעיית ההשקאה, שהיא גורלית לפיתוחה של אוסטראליה! 
הוא אף פירסם מחקרים בבעיה זו. די׳ היה מראשי הפעילים 
למען איחודן של המושבות האוסטראליות והקמת הקהיליה 
האוסטראלית (ע״ע אוסטרליה, היסטוריה, עט׳ 1012 ). חוקת 
המדינה החדשה עובדה בעיקר במו״מ שניהל די׳ בלונדון 
עם ג׳. צ׳ימברלן (ע״ע). בממשלה הראשונה של הקהיליה 
היה די׳ שר־המשפטים, ואח״כ כיהן 3 פעמים ( 1903/4 , 
1905/8 , 1909/10 ) כראש-הממשלה. 

. 1923 ,.<£ . 4 

ךילןי^ס([/ א׳ 2 ! י לי — 1115021 ^ 010 ץ 11 בת£ — ( 1830 , אמ" 

הרסט [מסצ׳וסטם] — 1886 , שם), משוררת אמרי¬ 

•• •> •* •• י 

קנית. די׳ היתה בת עורך-דין וגיזבר־קולג׳ אמיד, ממשפחה 

* • 4 

שבה שרדה הרוח הפוריטאנית-קאלוויניסטית של "אנגליה 
החדשה" המסרתית! היא עצמה נתחנכה ב״אקאדמיות לבנות" 
על כל שיטות־החומרה שהיו מקובלות בזמנה, אבל עוד 
בנעוריה התמרדה במשטר של הביקורים הקבועים בכנסיה. 
בהיותה בת 23 נתלוותה לאביה — שהיה אז חבר־הק 1 נגרס — 
בשהותו בוושינגטון ובפילאדלפיה, באותה תקופה עבר 
עליה, כנראה, זעזוע של פרשת אהבה, שסופה היתה אכזבה. 
אחרי שובה לעיר־מולדתה פרשה בהדרגה מחיי־החברה, 


הסתגרה בבית־אביה ולא באה עוד במגע אלא עם בני- 
משפחתה. ב 1862 התחילה כותבת שירים, בעיקר—כנראה — 
בחינת שיח פנימי לעצמה וללא מגמת פירסום. רק חמישה 
משיריה יצאו לא 1 ר בחייה, ואף אלה בעילום־שמה. יותר 
מ 1,000 משיריה לא נמצאו אלא אחרי מותה בעזבונה, רובם 
כתובים על פתקים בודדים. הקובץ הראשון של שיריה יצא 
ב 1890 , ואחריו באו הרבה מילואים ומהדורות חדשות, רובן 
משובשות ואפילו מסולפות. היום מונים אותה עם הקלאסי- 
קנים של הספרות האמריקנית, ורבים רואים בה אחת 
המשוררות הגדולות של כל הזמנים. 

שיריה של די׳ כולם 
קצרים! רק מעטים עו¬ 
ברים תריסר שורות. הגו¬ 
תה ותחושת־עולמה מזו¬ 
קקות וממוצות, וביטויין 
מתקרב לצורת המכתם! 
יצירות בודדות נראות 
לפעמים כמקוטעות. או¬ 
לם מתוך כלל-שירתה 
נשקפת אחדות האישיות 
וההשקפה! בגלל עומק 
החוויה שניתן לה ביטוי 
ביצירתה נאמר על די׳ 
שהיא "תיירת נועזת 
בעולמיהנצח". יש בה 
משום נזירה ומיסטי־ 
קנית, המתנודדת בין 
היאוש מיכלתה למצוא את האלוהים לבין הוודאות הלוהטת 
שהוא נמצא, שהוא האהבה שמעבר־ליקום, שניתן לאדם 
לדעתו ולחיותו. אך יחד עם זה היא לוקחת חלק בחיי העולם 
הזה, מגיבה עליו תגובה חושנית עדה, והיגונים, האכזבות 
והשמחות של החיים ידועים לה מאד. מסף על כך היא 
מחוננת בכושר הלצה שנונה ולפעמים חריפה, שאינה מהססת 
לכוונה לאלוהים עצמו. שכן אמנם שוכן האל במרומים — 
והיא יודעת את מקומו כאילו רואה אותו בעיניה —, ואמנם 
גם בני-אדם וגם החיות, הצמחים, העופות והכוכבים מצטרפים 
למערך רוחני מסודר, אולם האל אינו עונה לתפילות ונראה 
לעתים זועף כילד, נתפס כביכול לדקדוקי-עניות, למעשים 
חסרי־טעם, ואף נוהג בלב ולב: לגבי דידה הוא "האב הפורץ, 
השולחני" (■ £3111€1 •!סאלמג!) ,• £131 ־! 11 <)). לדברי עצמה היא 
מחשבת חישובים קטנים באריתמטיקה הרוחנית — חישובים 
של נפש נבוכה, מתלבטת וכנה עד למעמקיה. — די׳ נמנית 
עם ההוגים העזים ביותר והדמויות הרגישות ביותר שקמו 
עד עתה לתרבות האמריקנית. מהות יצירתה אינה ניתנת 
לחיקוי, אולם לחלוחיתה של לשונה וניסוייה במעין־חרוזים 
ובתחבולות־שירה אחרות השפיעו על משוררים רבים של 
המאה ה 20 . 

הוצאה חדשה מתוקנת של כל שיריה יצאה (ע״י ת. ה. 
ג׳ונסון) ב 3 כרכים ב 1955 . 

; 1924 ,.ס . 7 / 0 81311<:111, 71x6 71]6 (1114 16116x5 .ס . 1 ^ 
! 731:6 ; 1930 ,.<£ . 7 / 0 111114 73.^5, 0116 (11x4 .ס 

15 ) 17 7/715 י ץ 6 ו 1 ;> 1 ^\\ .? . 0 ; 1936 , 2-26 , 195 ) £ 55 56(2611012(1X9 
.? . 11 ; 1938 ,. 0 . 7 / 0 27/29 >ז§ 810 21 ) 1 7061: /{ 0x1116 ) 

, 011356 . 11 ; 1940 , 106-138 , 2111655 ) 0x6 /ס 7x761156 ,זנסוח 
, 11301 ^ 810 . 7 . 4 ^ ; 0 1955 . 7 ,תס$נ 1 ב 01 [ , £1 .י!" ; 1952 ,. 0 .£ 

7. 0.: /4 56661(1x10)1, 1955 . 

ש. י. כ. 











569 


דיקן, מפסים — דיקנז, צ׳רלז 


570 


ך' ק[/ מ 5 סים — נןומ 03 ! 01 1894—1822) — 1713x16116 )׳ 

סופר ופובליציסטן צרפתי. בנעוריו היה ד״ק ידיד 
של פלובר (ע״ע), שאותו ליווה בנסיעתו למזרח. תיאור־ 
הנסיעות שלו — שהוא חי, אך גם שטחי ולא תמיד מהימן — 
זכה בשעתו להצלחה רבה! זה היה גם אחד הספרים הרא¬ 
שונים שקושטו בצילומים, שהכינם המחבר עצמו. ד״ק היה 
פעיל בחיים הציבוריים והמדיניים, ובין השאר השתתף 
כמתנדב בגדודים של גאריבאלדי ב 1860 . ברומאנים שלו, 
וכן במחקרים היסטוריים, תיאר את המציאות החברתית- 
תרבותית והכלכלית של הכרך פאריס ואת המאורעות הגדו¬ 
לים שאירעו בו בימיו — מהפכת 1848 והקומונה של 1871 . 
במאמרי־ביקורת בענייני ספרות ואמנות, וביחוד במסית 
פוליטיות, נתן תיאורים שנונים של אישים רבים מבני־דורו. 
חומר היסטורי־תרבותי חשוב נמצא בזכרונותיו, שלא הוצאו 
בשלמותם — בהתאם לצוואתו — אלא ב 1949 , יותר מ 50 
שנה אחרי מותו. — ע״י השתלבותו בענייני־דיומא של זמנו 
רכש לו ד״ק בשעתו מקום מכובד בספרות! אולם אחרי 
מותו ירדה קרנו. 

ספריו העיקריים: : 16111 ־ 01 ׳(! $3865 ץ 3 נ! €1 500760165 

(״זכרונות ונופים מן המזרח״), 1848 ! , 83065 ־ 01 368 , 13 ־ 31 ? 

' 19 £11 ) 11101116 16 ) 86600 13 £3115 ) 716 53 , £01161:10115 565 

516616 ("פאריס, איבריה ופעולתם, חייה במחצית השניה של 
המאה ה 19 ״), 1869 — 1875 ! 68 ־ 500760165110:66311 ("זכרונות 
ספרותיים״), 1882 . 

.£ ; 1858 י ^^ 1€3 411 11*71(11, X ז 11136 ) 0 , 6 ^ £611 53111 . 5 
46 11$ ) £33 , £1110£ ; 1927 ,* 77111161 3071 €1 1 ) €1 ( 1 * 11 ) £1 , 11131 

. 1949 ,. 0 11 ( 1 ./ 1 / . 1116 )' 111161 116 ן) 1 ת 011 

ךיכן;ז, צ׳ו־לז — 01616608 0136168 — ( 1812 , פורטם" 
מות — 1870 , לונדון), סופר אנגלי. די׳ היה בנו 
השני של פקיד ממשלתי, ג׳ון די׳, אדם שהיה חסר כל יצי¬ 
בות באפיו, נמשך תמיד לחיים טובים, היה מסתבך בחובות, 
משתמט מאחריות ומ¬ 
מלא פיו מליצות נבו¬ 
בות. ימי־ילדותו של 
די׳ עברו באוירה של 
חוסר בטחון כלכלי, 
פחד מפני יום־מחר 
ונדידה מדירת־ארעי 
אחת לשניה! עד סוף 
ימיו נשארה טבועה 
השתרשות בחיי־קבע. 
בו הרגשה של חוסר 
קרובי אמו היו בזים 
לאביו, שהוריו היו משרתים, וסירבו לקבלו בביתם: אולם 
לאחר זמן נתגלה, שאבי־אמו הגאה של די׳ מעל בכספי- 
ציבור ונאלץ לברוח לחו״ל. יתכן, שכל המאורעות הללו 
גרמו לאחר מכן לעיסוקו המופרז של די׳ בבעיות הבטחון 
החברתי והדזמרי, הן בכתביו והן בחייו, וכן לעובדה, שאף 
לאחר שיצאו לו מוניטין לא קנה לו את מקומו בחברה 
האנגלית. די׳ נתחנך בעיקר בביתו על־ידי אמו ודודתו, 
אך ב 1821 נשלח לביודספר מקומי. ב 1822 הועבר אביו 
ללונדון, אולם שם הלך ונסתבך בחובות, עד שנאלץ למכור 
או למשכו את כל חפצי המשפחה, לרבות הספרים שגרמו 
לעיצוב טעמו הספרותי של די׳ — כתבי פילדינג, סמולט, 


גולדסמית, סרונמס, וס׳ אלף לילה ולילה. הנער נאלץ 

• ׳ #4 4 4 

להפסיק את לימודיו כדי לעסוק בעבודות־בית ובטיפול 
באחיו הקטנים. כשמלאו לו 12 שנים, נשלח לביודחרושת 
קטן באחת משכונות־העוני, כדי להדיח בקבוקים ולהדביק 
בהם פתקים. ההשפלה שבעבודה בזויה זו, שתמורתה היה 
מקבל פרוטות, נטבעה עמוק בזכרונו: בקטע האוטוביוגראפי, 
ששילב אותו ב״דיויד קופרפילד" (ר׳ להלן), כינה את החוויה 
הזאת בשם "יסודי נפשי בסתר" ולא גילה אותה אף לאשתו 
ולבניו, כשם שהסתיר מהם את דבר מוצאו ומאמרו של 
אביו: כל הדברים הללו לא נתגלו אלא לאחר מותו. באותם 
ימים שוב הושם אביו במאסר, אך לאחד חדשים־מספר 
שוחרר בעקבות ירושה קטנה שקיבל. אח״כ נסתכסך עם בעל 
ביהח״ר ואמר להוציא את בנו משם, אולם אמו של די׳ היתה 
תקיפה בדעתה להחזירו לעבודה: אע״פ שנכשלה בכך, לא 
סלח לה די׳ לעולם — כפי שהודה הוא עצמו לאחר מכן —, 
ובסיפוריו חוזרת דמותו של ילד שנוא על הוריו או עזוב 
מהם. בינתיים הוכרח אביו להתפטר ממשרתו בממשלה 
ונעשה לכתב פארלאמנטארי של אחד העתונים. די׳ נשלח 
שוב לבי״ס במשך כמה שנים, וב 1827 יצא לעבודה, תחילה 
כשליח במשרד, ואח״ב כפקיד אצל עורך־דין. ב 1828 למד 
קצרנות ונעשה לכתב בדומה לאביו: במשך הזמן נעשה 
מומחה למקצוע זה. פרי הסתכלותו בהווי של בתי־המשפט 
במשך שנתיים ושל הפארלאמנט במשך 4 שנים היה — שנאה 
לעיוות־הדין ועינוי־הדין מצד אחד, ואכזבה מכל אידיאולוגיה 
פוליטית ומכל רעיונות דוקטרינאריים — מצד שני! כשהוזמן 
לאחר מכן כמה פעמים להציע את מועמדותו לפארלאמנט, 
היה מסרב כל פעם. בינתיים שקד על הקריאה בספריית 
המוזיאון הבריטי וביקר בתיאטרון, שהיה מחסידיו הנלהבים 
כל ימי־חייו, ואף חלם זמן־מה להפוך אותו למקצועו. אח״כ 
נתפס די׳ לאהבה עזה לאשה שלא השיבה לו אהבה: חוויה 
זו גרמה לו במשך שנים יסורים נפשיים קשים, שהטביעו בו 
את חותמם עד סוף־ימיו. ב 1834 נאסר אביו שוב, ודי׳ נאלץ 
לקבל על עצמו את האחריות לקיום כל בני־ביתו! עד סוף 
חייו היו הוריו ואחיו, ולאחר מכן אף קרובי אשתו, מנצלים 
אותו ללא רחמים. ב 1835 התחיל די׳ לפרסם רשימות בכ״ע 
שונים: כתבים אלה יצאו במכונס ב 1836 בשם: 516666116$ 
037 ־ 667 ׳!£ £) 30 £1£6 ץג 0 ־ £7667 0£ 111051631176 , 02 ? 117 

16 <ע 60 ? ("רשימות בוז, המתארות חיי יום־יום ואנשי יומ¬ 
יום"), וזכו להצלחה רבה. די׳ הוזמן לחבר רומאן בהמשכים 
חדשיים בשביל אחד מכה״ע. כך נכתבו 665 < 3£ ? 1016771616 ? 
( 1836/7 ), שעשאוהו למקובל שבסופרי זמנו. אח״כ חיבר עוד 
15 רומאנים, שכולם נתפרסמו בהמשכים בכתבי־עת, וכן 
שפע של סיפורים קצרים, מסות, רשימות-מסע, פארסות 
ובורלסקות דראמתיות, ואף "דברי־ימי אנגליה כתובים 
לילדים״. ב 1836 נשא די׳ לאשה את קיט הוגרת, בתו של 
עתונאי, שילדה לו 10 ילדים. זמן קצר לאחר נישואיו 
באה להשתקע בביתם אחת מאחיותיה: מותה הפתאומי גרם 
לדי׳ עגמת־נפש, ששוב לא הירפתה ממנו. כעבור כמה שנים 
נשתכנה בביתם האחות השלישית, והיא היתה מטפלת בבית 
ובילדים. לאחר 22 שנות־נישואים עזב די׳ את אשתו ואת 
ילדיו בשל קשריו עם שחקנית צעירה, אלן טרנן ( £1160 
166030 ) : רק גיסתו הצעירה צידדה בו כנגד בני־משפחתה 
שלה, ואף נתיידדה עם אהובתו. 

לאחר שיצאו לדי׳ מוניטין כסופר ולאחר שזכה לאמידות. 









571 


דיקנז, צ׳רלז 


572 


הירבה בנסיעות. תקופות ארוכות היה שוהה באיטליה ובצר¬ 
פת; רשמי שהות 1 באיטליה תוארו ב״תמונות מאיטליה" 
( 1846 ). ב 1842 ערך לראשונה מסע־הרצאות לאמריקה, אך 
הדעות שהביע בגלוי בגנותם של החוקים להגנת זכויות־הסד 
פרים ובגנותה של העבדות, עשו לו מתנגדים; על מסעו זה 
כתב ב״רשומות אמריקניות״( 1842 ). במסעו השני לאמריקה 
ב 1867/8 , כשכבד היה סופד בעל שם־עולם, נתקבל בכל מקום 
בהתלהבות. ב 1850 יסד די׳ כ״ע משלו, את השבועון - 90x186 
15 )ז ¥0 \ 9019 (״דברים השגורים בפי הכל״),וב 1859 ב״ע אחד 
בשם 1 ) 11 (116 ¥63! £0x10 .^ ("כל ימות השנה"), וכל כתביו 
המאוחרים, יחד עם אלה של סופרים נודעים אחרים, יצאו 
בכה״ע האלה. בשנות־חייו האחרונות נהג די׳ לקרוא קטעים 
מחיבוריו בציבור, והקריאות הללו נתחבבו על הקהל ביותר 
בגלל כשרון־המשחק הנפלא, שבו הצטיין המחבר. נוסף על 
פעילותו הספרותית הירבה די׳ גם לעסוק בצרכי-ציבור; 
מתוך רגש סוציאלי עמוק לחם מלחמה פעילה ומעשית 
בליכלוך, בבערות, בעוני ובפשע, שחזה בחברה שבקרבה 
חי. הוא יסד מכונים לפועלים, מועדונים ומעונות־מקלט 
לנשים שסרחו, והוקיע במאמריו ובכה״ע שלו, וכן בנאומים 
בציבור, את חוסר־ההיגיינה, את מעונות-העוני וכיו״ב. כל 
העיסוקים הרבים והשונים הללו, וכן המתיחות שבחייו הפר¬ 
טיים׳ התשו את כוחותיו, והוא מת בגיל 58 משבץ־המוח. 

די׳ נקבר ב״פינודהמשורדים" שבכנסיית־וסטמינסטר. 

♦ • 

די׳ מחבר-הרומאנים היה בעצם משורר, שכן הקו העיקרי 
שבחייו ובכתביו היה דמיון נלהב, המיוחד למשוררים. שתי 
גישות ניכרות ביצירותיו של די׳, שמעולם לא הצליח לגשר 
ביניהן: מצד אחד היה רומאנטיקן סנטימנטאלי, הנוטה 

להזיות, ומצד שני היה ראליסט סאטירי נוקב, שנלחם בפגעי 

♦ 

החברה בזמנו; האור והחושך היו משמשים בו בערבוביה; 

פעמים היה פונה לקומיות, ואף לפארסה ולבורלסקה, ופעמים 

היה שטוף במידה חולנית בתיאורי פשעים ומוות, בלהות 

ושגעון, ותמיד אנו מוצאים בכתביו את האגדה משולבת 

במסגרת ראליסטית. ביצירותיו הראשונות ניכרת היתה 
• 1 - 

רפיפות של המבנה הספרותי והתגלו בהן אימפרוביזאציות 
של גאון בלתי-מרוסן; הדמויות נתפסו תפיסה סאטירית 
כקאריקאטורות גרוטסקיות או כטיפוסים "שטוחים", בעלי 
תכונות בולטות ואפייניות מועטות! המציאות החברתית 
נראתה מתוך אספקלריה של השניות הפשטנית של לבן 
ושחור, של תום ואשמה, של עושר ועוני, של צדק ורשע. 
ביצירותיו המאוחרות באו בהדרגה חישוב־נושאים מרוכז 
ומכוון יותר, חקירות פסיכולוגיות מעמיקות יותר של דמויות 
בעלות אופי מורכב ומרובה-צדדים, באה ההבנה לסוד קיומם 
זה בצד זה של הטוב והרע בעולם כולו, בכלל ובפרט כאחד. 
מבחינה מסויימת ניתן לומר, שדי׳ התקדם מאופטימיזם קל 
לפסימיזם זועם, ממלודראמה לדראמה אמיתית. 

הרומאן הראשון של די׳, "פיקוויק", היה נמכר במאה 
ה 19 בכמויות גדולות מכל ספר אחר ונשאר עד ראשית המאה 
ה 20 המקובל שבספריו. "פיקוויק" מתאר את הרפתקאותיה 
המבדחות של קבוצת אנשים אפסצנטריים, מבני לונדון 
הטיפוסיים; הסיפור מתחיל בצורה בורלסקית מובהקת, אך 
בדרך־התפתחותו הופך לתיאורו של אדם תם וישר, הנופל 
בפחים שטמנו לו רודפי-בצע. יש כאן כבר משום רמיזה 
בנוסח קומי לנושאים, שאליהם חזר די׳ בכתביו המאוחרים 
בצורה מעמיקה ואף טראגית יותר — השחיתות והשימוש 
לדעה בזכויות־העדיפות של אנשי המינהל והמשפט, נגע 


החניפות שבכלל והצביעות שבפרט. ברומאן משולבים סיפורי־ 
מעשיות בעלי נימה של היסטריה חולנית, שהיא משמשת 
יסוד קבוע בכתבי די׳: סיפורים העוסקים בשגעון, במעשי- 
פשע, באשמה, בעוול ובאכזריות, בחיי בית־הסוהר. — הרו¬ 
מאן השני של די׳, 151 ע!¥ ■ 61 ־ 0111 ( 1837/8 ), עיקרו חמלה 
ואימה, כמעט ללא צחוק ודברי־בדיחה; זהו סיפור גורלו 
של ילד עלוב ונדכא, הנמלט מעולם אכזרי וזועם של בית- 
יתומים אל האכזריות והכיעור שבעולם התחתון של גנבים, 
זונות ורוצחים. אחד הקטעים העזים ורבי-הרושם ברומאן 
הוא פרשת היהודי הזקן, חיים (מ 1 § 3 ?), שעמד בראש חבו- 
רת־פושעים. — ברומאן ץ( 161 אל 10 זי 1 138 ס 1011 א ( 1838/9 ) 
מסופר על גיבור אציל־הרוח, אמו האלמנה ואחותו (שבהן 
תיאר די׳ את אמו ואת אחותו שלו), הנופלים בפח שטמן 
להם הדוד, נושדהנשך הרשע, איש־העסקים חסד המצפון. 
הגיבור נעשה חליפות למורה־עוזר, לשחקן בלהקה פרובינ¬ 
ציאלית ולפקיד בביודמסחר. בסיפור זה מגלה די׳ את ידיעו¬ 
תיו בחיי התיאטרון, אך בעיקר הוא מוקיע את האכזריות 
ואת חוסר־היעילות שבשיטת בה״ס שהכיר; הצלחתו של 
הספר גרמה לתיקונים בשיטות החינוך. כמו ב״אוליוור 
טוויסט", באים לבסוף הרשעים על ענשם, בעוד שר 1 ב הטובים 
זוכים לאושר והצלחה.—<ע $110 ץ) 51 ס 111 ! 10 > 01 ("בית־ 

ממכר לעתיקות״, 1840/1 ) הוא מלודדאמה סנטימנטאלית, 

י ♦♦ #♦ 

המכילה מראות ומאורעות עזים וראליסטיים. לסיפור ענותה 

*• — ••• 

של נלי הקטנה (שבה תיאר די׳ את גיסתו, מךי הוגרת, שמתה 
בנעוריה) ולתיאור מותה המה בשעתו לב ציבור הקוראים; 
הגיבורה נחשבה לסמל עליון של תום־הנעורים. — ץנ 31 מז 83 
126 ) £11 ( 1841 ) הוא רומאן היסטורי מימי "מהומות גורדון" 
(ע״ע, גורדו!, לורד ג׳ורג׳, עמ ׳ 483 ), ב 1780 , והוא משקף את 
גישתו של די׳ כלפי התנועה הצ׳ארטיסטית בימיו: מצד 
אחד — אהדה למעמד־העניים הנרדף, ומצד שני — רגשי 
פחד ושנאה כלפי ההמון הפרוע.— 01 ז. 03 $גבת) 5 ת< 0 \׳. ("פז¬ 
מון חג־המולד״, 1843 ) הוא המפורסם שבסיפורי חג־המולד. 
שאותם חיבר די׳ מדי שנה בשנה, אע״פ שהתרחק מן הכנסיה 
ומאם במיסתורין שלה וגם כמנהגיה ונימוסיה. — ת 13111 \ 
) 1 ׳\\ 112216 ו 1 כ> ( 1843/4 ) הוא סאטירה נוקבת על סדרי המשפ¬ 
חה והוקעת הכיעור שבחיים, שיסודם ברדיפת־בצע, באנוכיות 
ובצביעות של החברה האנגלית הוויקטוריאנית והחברה 
האמריקנית כאחד. אחד הטיפוסים המרכזיים שברומאן, האר- 
דיכל פקסניף (שדמותו מבוססת במקצת על זו של אביו של 
די׳), המעמיד פני צדיק גמור כדי לכסות על רשעת־לבו, הפך 
בספרות האנגלית לסמל הצביעות המתחסדת. ברומאן זה 
עדיין הומתקה המגמה הסאטירית־התוקפנית ע״י בורלסקה 
והומור, ואילו ברומאן מ $0 1 ) 20 ץ 6 נ 1 מ 001 ("דומבי ובנו", 
1847/8 ) הנעימה והנושא כאחד זעומים הם. הנושא המרכזי 
שבו הוא הטראגדיה של גאוות העשיר ושל ההתמסרות לכסף 
ולהצלחה במסחר, שהופכת לאידיאל־החיים. מתוארות בו כל 
ההסתעפויות המסובכות של עסקי-מסחר גדולים. בעל־העסקים 
קשדדהלב מאבד בשל חוסר-דגש ואדישות את בנו, את אשתו 
האצילה, ולבסוף גם את רכושו ואת בית-מסחרו, שלהם הקדיש 
את כל חייו. בתו, שאותה הרחיק מעליו, נישאת לפועל בחיר- 
לבה, והיא שגואלת לבסוף את נפש אביה, שנעשה שבור, עני, 
בודד ושפל״רוח. — 1 ) £161 ז 6 קק 100 ) 1 ע 3 ס ( 1849/50 ) זכה מיד 
להערכתם של אנשי-הטעם והיה חביב על די׳ עצמו יותר 
מכל יצירותיו, ולסוף זכה אף בציבור בהצלחה יותר מכל 
הרומאנים של די׳. זה היה הרומאן הראשון של די' שנכתב 









573 


574 


דיקנז, צ׳רלז 


בגוף ראשון, ומרובה בו היסוד האוטוביוגראפי. גיבור־ הספר 

אינו במידת־מה אלא די' הנער! דמויותיהם של מר מיקובד 

* ** 

ואשתו מבוססות על דמויות הוריו, ואילו דורה, אשתו הרא¬ 

שונה של דיויד, מגלמת את מרי בידנל, אהובת־נעוריו של 

* *< • • • 

הסופר. בספר מופיעים המצבים והעציבות החביבים על די׳: 
הילד האובד; הטיפוסים הקומיים, המוצגים מעשה ידי-אמן 
ע״י ביטוי אפייני או עציבה קבועה או תנועה מורגלת; הנסיון 
להזיל דמעות מעיני הקורא ע״י פאתוס מופרז; התיאור 

המלודראמתי של הנערה העלובה; הרשע המרושע והצבוע; 

• ♦ 

מחזה המוות. ברומאן זה באים לידי ביטוי הבנתו ההולכת 
ומעמיקה של די׳ למלחמת המעמדות ושנאתו ההולכת וגוברת 
לפוריטאניזם של המעמד הבינוני, שכרוכים בו דיכוי הרגש 
וחוסר חמלה אנושית במסווה של מוסריות, בדומה לבליק 
(ע״ע) ושלי (ע״ע) קודמיו, נתקומם די׳ נגד הפיכת דפוסי 
החברה למוסדות של קבע — הן במשפט, הן בממשל והן 
בדת, וראה. בתהליך זה דיכוי הרגש הבלתי־אמצעי והחופש 
שבהתנהגות הטבעית. — ברומאנים 1301156 ^ 81631 ("הבית 
השומם״, 1852/3 ), 711116$ 1 >ז 133 (״ימים קשים״, 1854 ), 
זתזסס 141116 (״דוריט הקטנה״, 1857/8 ) המשיך די' במל¬ 
חמתו לאהבודאמש צרופה. כל אחת מן היצירות הללו בנויה 
מסביב לנושא מרכזי, שסמלו המובהק בצדו. הגישה הסמלית 
באה לידי ביטוי מילולי בשמותיהן של הדמויות, שיש בהם 
משום פעולה עזה על הרגש, ובן בתמונות׳ כגון תיאורי 
הערפל ב״בית השומם", הקירקס ב״ימים קשים", בית־הסוהר 
ב״דוריט הקטנה", וכיו״ב; הסמליות מתבטאת גם בדרך 
הסיגנון: די׳ נוהג לברור פרטים וקווים אפייניים אישיים 
ולהגביר אותם עד כדי הפיכתם לסימנים מובהקים של דפוסי 
ערכים שונים וגישות שונות לחיים. ברומאנים אלה נתרחבה 
תמונת החברה והקיפה את כל מרוח הטיפוסים והקבוצות, 
מביתו של בעל־האחוזה עד מעונות־העוני, ממנהיגי התרבות, 
החברה, הממשל והתעשיה, שמעלו בתעודתם, עד גורפי- 
הביבים והקבצנים. גדולי־הארץ מוצגים כקטנים בגאוותם, 
ברדיפת־הבצע שלהם, באכזריותם ובצביעותם, ואילו קטני- 
הארץ — כגדולים באנושיותם האיגסטינקטיווית. החברה 
המאורגנת מוצגת מטולה אופי אישי ואנושי ותופסת את 
היחסים האנושיים בצורת נוסחות משפטיות מופשטות 
ומוקפאות. את כל מרירות לעגו שופך די׳ על אותם אוהבי- 
אדם בעיני עצמם, על אותם מיסיונרים, הנותנים את דעתם 
על טובת הפראים שבאפריקה ומתעלמים מכל אחריות 
ללכלוך, לבערות, לעוני ולפשע שבקרבם. "ימים קשים" הוא 
התקפה נמרצת על תורות האוטיליטריים, על מדיניות חופש- 
הפעולה בשדה הכלכלה ועל תאוות־הבצע בכלל. אולם גם 
לתנועת הפועלים, שהתגבשה באגודות המקצועיות, התייחס 
די׳ מתוך הסתייגות, בהתאם להשקפותיו על ההמון ב ץנ 1 ג 1 !ז 83 
811486 (ר׳ לעיל, עמ׳ 572 ) : בעיניו היתד, תנועה זו מנציחה 
את הליקויים שבאירגון התעשייתי, שבא במקום היחסים 
האישיים שבין אדם לחברו. די׳ נכנם למבוי סתום בין שנאתו 
לעבדות התעשייתית ואהדתו לזכויות הפועל כפרט כנגד 
המעביד הקשה — מצד אחד, ובין שנאתו למסגרות האירגו- 
ניו׳ת של ההמונים ולמנגנוניהן — מצד שני. לעולם היה לבו 
אל החלשים, העניים והעלובים; אולם, אעפ״י שהבין שאי־ 
אפשר להבריא את החברה ע״י תיקונים חברתיים, מדיניים 
וכלכליים לצורך-השעה בלבד, לא יכול היה להסכים לפעולות 
מהפכניות הכרוכות במעשי-אלימות. את הפתרון היחיד ראה 


ב״לב חדש", בפיתוח רגישות רוחנית, שיהא בה כדי להביא 
את הבריות לאידיאל של אחוות-אנוש, המרומם על כל הבדלי 
המעמדות. די׳ היה מחלק את האנשים לשני סוגים עיקריים — 
רודפי־בצע ושאינם רודפי-בצע, אולם לא הצליח להביא את 
הרעיון של הגורמים המוסריים בהתנהגות החברתית לידי 
שיטה שלמה ומלוכדת. — ב״דוריט הקטנה" מסמל הכלא 
הממשי — שהיה כרוך בנפשו של די׳ בזכרונות־ילדות 
גורליים — את הכלא המוסרי מיסודם של הפוריטאנים ואח 
הכלא הכספי שבו נלכדים אנשי־העסקים. תיאורו של "המשרד 
לדיבוריבדבעקיפין"( 0££86 1:1011 ג 1 :> 110 ד!ג 1 :> 011 ) באותו הספר 
יש בו משום סאטירה רותחת על חוסר־היעילות הביורוקראטי 
של מנגנון הפקידות הממשלתית, ואוירת־הסיוט שבאותו תי¬ 
אור קרובה לה ביותר זו שביצירות קפקה (ע״ע). — ברומאן 
ההיסטורי 011165 0 ^ 7 0 £ 7316 7116 ("אגדת שתי ערים", 
1859 ) מעולמה של המהפכה הצרפתית מסתתר פסימיזם 
פוליטי־היסטורי עמוק מבעד לאוירה הרומאנטית־הרפתקנית 
של הסיפור. גם בו מתגלה אותו מבוי סתום לגבי הערכת 
המאבקים החברתיים: אמנם עריצי המשטר הישן באים על 
ענשם המגיע להם, אולם בני־העם. המתקוממים לעוול 
ולעושק בתורת כלל ולא בתורת פרטים, אינם מעלים בידם 
אלא החלפת נוגשיהם בנוגשים אחרים. אף כאן אין די׳ רואה 
דרך לישועה אלא בגאולתו הרוחנית של הפרט עצמו. — 
ברומאן : 031 ־ 01 (״תקוות גדולות״, 1860/1 ), 

שהוא שוב סיפור בגוף ראשון, יש תיאור של ימי־ילדות 
בדומה לזה שב״דיויד קופרפילד". הרומאן מתאר את כוחו 
של הכסף כסימן־הכר חיצוני לעליונות חברתית ומעמדית, 
וסמלו המרכזי הוא הבצה — רמז ליסודותיה העכורים של 

9 

החברה המאורגנת. האירוניה מכווונת כאן כלפי הסנוביזם של 
העושר והסנוביזם של המעמד. תיאור השפלתו וגאולתו הסו¬ 
פית של הגיבור בדרך היסורים וההתבוננות יש בו מן 
האמיתות יותר מאשר במקרים התכופים של "חידוש־הלב" 
ברומאנים הקודמים של די׳. בדרך־כלל מלא הספר רוח 
פסימית הרבה יותר מ״דיויד קופרפילד", שהוא דומה לו 
מבחינות רבות. — 16114 ■!? 13011131 ז 011 ("ידידנו המשותף", 
1864/5 ), האחרונה שביצירות המוגמרות הגדולות של די׳, 
מתגלה בה מלוא כוחו בשימוש בסמל — גל־האשפה, שעליו 
מבוסס עשרו של הדמויות, ועליו הן נאבקות זע״ז. כאילו 
לכפר על דמותו של היהודי הרשע חיים ב״אוליוור טוויסט" 
(ר׳ לעיל) מציג כאן די׳ את הזקן היהודי ריה ( 81311 ), אחה 
מאותן נפשות טובות ויקרות, שבהן ראה די׳ ביאושו 
את התקווה היחידה לאנושות. — ביצירתו האחרונה — 
שלא נשלמה — של די', הרומאן 004 ־ 1 ( £4114111 , מופיעה 
אישיות מפולגת, נןן־בכנסיה ורוצח, שדמותה מעידה על 
המיפנה מביקורת־החברה לחקד־האופי הפסיכולוגי. 

באנגליה היה די׳ במשך כמה דורות הסופר הפופולארי 
ביותר, אך גם באירופה זכה להצלחה עצומה. כבר בחייו יצאו 
תרגומים וחיקויים רבים לרומאנים שלו בגרמנית, וכן ניחר- 
גמו ספריו לאיטלקית ולצרפתית, ואח״ב גם להולאנדית 
ולרוסית ולכמה לשונות אחרות. בעברית מצויים: 

1 ) ביודממכר־עתיקות (תרג׳ א. אובסי), תרפ״ד—תרפ״ט. 

2 ) דוד קופרפילד (תרג׳ מ. בן־אליעזר), תרפ״ח: (תרג׳ י. 
לויט), תשט״ו. 3 ) אוליבר טוויסט (תרג׳ הלל בבלי), 1924 . 
4 ) כתבים מעזבון בית־הועד הפיקויקי, א׳(תרג׳ י, ח. טביוב), 
ב׳(תרג׳ ב. קרופניק), תרפ״ד; א׳—ב/ תש״ז 2 ! 5 ) פרשת 


575 


די 5 ןנז, צ׳רלז— דירות 


576 


חייו והרפתקאותיו של ניקולם ניקלבי(תרג׳ י. לוז), א׳—ד/ 
תש״ח, תשי״ד 2 . 6 ) רישומים מאת ב 1 ז (תרג׳ א. אמיר), 
תשי״ג. 7 ) שתי ערים (תרג׳ י. גרוזובסקי), תרס״ז! (תרג׳ 
מ. בן־אליעזר), תרפ״ט. 8 ) תקוות גדולות (תרג׳ ק. כצנלסון), 
9.1955 ) הצרצור מאחורי התנור (תרג׳ י. סרייסקי), תדפ״זז. 
השפעתו של די׳ היתה ניכרת בספרות האירופית בכללה; 

פריץ רויטר וגוסטו פריטג בגרמניה, אלפונס דודה ואמיל זולה 

■— -** ■ • *♦ 

בצרפת, ואף סופרים כגו*ן סטרינדברג, דוסטויבסקי וקפקה 

• * י* —י • 

ניכר בהם שעסקו בכתבי די׳ בעיון רב. באנגליה נתנה 
השפעתו את אותותיה בדרכים שונות בכתביהם של גיסינג, 
ולז, שו ופריסטלי, שכל אחד מהם מצא בדי׳ את מבוקשו 
כדרכו. עתה נשתלבו כתבי די׳ במסורת הרומאן במידה כזו, 
שקשה לבודד את השפעתו העצומה של אותו אביר־הרומאז 
על התפתחותו של סוג ספרותי זה בכללו. 

הוצאות חדשות של כתבי די׳: , ££11603 1511111 ). 03 7116 

1—XXX¥^, 1897—1908: 7116 £1036511011 £6111103, 1- 
XX^^^, 1937—8; 7116 £16^ 0x10661 £>., 1945 —. 

ביבליוגר. : £3811511 ) 0 '\ 11 (| 1 \ז 110£ ( 11 £ 0 ז> 1£1 ־ 1 י 1 ת 11 ; 0 

; 1940 , 455 — 435 , 111 ,( 6500 ) 83 .¥\ .?[ . 1 ) 6 ) 6 ) 11 ) 3 ) 6 ) 01 
1946 ,* 01 ) 001166 1 ) 311 : 16111 ) 11 ) 8 .ס 116 * 1 * ,־ 11161 * 1 .¥\. 

- 0111 4 :.( 7 י £ת 01$$1 . 0 ; 18/2-4 ,.( 7 /ס 71/6 ,־ £01:5101 .( 
; 1906 ,.( 7 , 0 , 11 ס): 011£$161 . 0 ; 1898 , 1$ ) $111 001 

, 7707106 1 ) 1 61 . 1 9 , 6 ־ £1301 ), שד״ק ההדירה ותירגמה לצרפתית חדשה ( 1657 ); 
103 ) 230 ץ 8 13 ) 0 ) 115 ־ 1 ( 1680 ). נוסף על כך ההדיר ופירש 
כתבי סופרים ביזאנטיים. אולם מפעליו החשובים ביותר הם: 

15 ) 3 ) 101 ) 13 10£10136 ) 6 1136 ) 016 65 ) 0 )ת 1 ) $6 1 ) 3 11101 ). 010553 

(״מילון לסופרים הלאטיניים הבינוניים והזעירים״, 1678 ), 

151 ) 3 ) 3661 )£ 10£10136 ) 6 1136 ) 016 6$ ) 0 )ק 1 ) 80 1 ) 3 11101 ) 010833 

("מילון לסופרים היווניים הבינוניים והזעירים״, 1688 ),שאי• 
אפשר בלעדיהם לחוקרי ההיסטוריה של יה״ב עד היום הזה. 
על 3 הכרכים של "המילון" הלאטיני הוסיפו מלומדים אחריו 


כרכים נוספים עד המאה ה 19 ? המהדורה האחרונה ב 10 
כרכים יצאה ב 1883 ־*־ 1887 . "המילון" היווני יצא במהדורה 
חדשה ב 1889 . 

0117 ? 16 \ן) 11$1011 ) 7161710176 ,ץ 41161£11 י 6 111765116 <£ . 011 .[ 

. 14 ; 1766 ,. 0 .( 7 516117 , 7165116 311 . 01 % 36 7610£6 0 $67011 
. 1 ) 0 36 0 11070 £ 6 $ 16 $ 7 ) $1 61 016 , 10 $111 7$$01 , 6011111 * 1431 
16 $ $117 61 016 10 $117 £11436 , £ 611£616 .£ ; 1849 .( 7 

. 1852 ,. 0 .( 7 36 011070 £ 6 $ 

ח. ק. ב. 

דירות, במשפט — היחסים בין בעל־בית ודיירי הנקבעים 
בדרך־כלל ע״פ דיני הקניין והחוזה. מכוח השליטה 
ברכושו רשאי בעל־הבית לקבוע את גובה דמי־השכירות 
של נכסיו, והשוכר חייב לשלם את דמי־השכירות שהוסכם 
עליהם. לא שילם — רשאי בעל־הבית לדרוש פינוי המושכר 
בהתאם להסכם שביניהם. תמה תקופת השכירות — נתונה 
הרשות לבעל־הבית למאן לחדש את חוזה־השכירות ולדרוש 
את החזרת המושכר, או להאריך את תקופת העכירות. 
העלטונות אינם מתערבים בדרך־כלל ביחסי העכירות שבין 
בעל־בית ודיירו ובהסדרתם (ע״ע עכירות). 

הגנת־הדייר. בימי מלחמות־העולם 1 ו 11 , משפסקה 
תנועת הבניה בארצות הלוחמות, החלו דמי־השכירות של 
בתי־מגורים מאמירים והולכים, ומשפחות רבות לא היתה 
ידן משגת לשלם את דמי־השכירות שנדרשו מהן, מפני 
היות מפרנסיהן משרתים בשורות הצבא. אז החלו השלטונות 
בארצות השונות להתערב ביחסים שבין בעלי־בתים ודיי' 
ריהם, ע״י הגבלת חופש פעולתם של בעלי־בתים בנכסי 
מקרקעיהם. במקומות רבים נחקקו חוקים מיוחדים, או ננקטו 
אמצעים מינהליים, שנועדו להסדיר את דמי־השכירות 
שישלמו דיירים, ולהגביל את זכויותיהם של בעלי־בתים 
בענייני החזרת החזקה בנכסיהם המושכרים. עם גמר המל¬ 
חמה קנו להן הוראות־שעה אלו שביתה במערכת־החוקים 
של מדינות רבות, לפי שנתרבו הנימוקים לדרישות ההגבלה 
ולהסדרת היחסים ע״י החוק בין בעלי־בתים לדיירים: מאות- 
אלפי חיילים הוחזרו משירות־הצבא לחיים האזרחיים; 
משפחות רבות, שבאו לגור במאוחד בימי המלחמה, עם 
גיוסם של הזכרים יוצאי־הצבא שבהן, חזרו ונפרדו ונזקקו 
למעונות מיוחדים; מקרי־הנישואין נתרבו; הפועלים החק¬ 
לאיים, שנהרו קודם לכן לערים בשל שכר־העבודה הגבוה 
בתעשיות לצרכי המלחמה, לא נחפזו לשוב לכפריהם: מהירי¬ 
ד,בניה האמירו מפני האינפלאציה שפגעה בכלכלתן של 
ארצות רבות. סיבות אלו, ואחרות כיוצא בהן, החמירו את 
מצוקת הדירות והצריכו הטלת פיקוח — או המשכת הפיקוח 
שהוטל קודם לכן — על שיעור שכר-הדירה ועל זכותם של 
בעלי־בתים לדרוש פינוי, כדי למנוע תסיסה כלכלית. באמ¬ 
צעות חוקי־פיקוח אלה התערבו השלטונות בזכויות הרכוש 
של הפרט ובחופש ההתקשרות, ובעיקר הדבר הבטיחו לדייר 
את הזכות להמשיך ולהחזיק בדירתו אשר שכר לו, אף כי 
תקופת השכירות פקעה, ומנעו מאת בעלי־הבתים את האפ¬ 
שרות להפקיע שעד ולדרוש, אם מאת הדייר הישן ואם מאת 
דייר חדש, את שיעור דמי־השכירות הגבוה שהיה ברצונם — 
ולעתים קרובות גם ביכלתם — לקבל. המחזיק בדירה ע״פ 
חוזה נעשה דייר מטעם החוק. למעשה לא היתה זו שכירות 
כלל, כי אם יחסי־דיירות שכפה החוק על בעלי־בתים שלא 
בהסכמתם ושלא בטובתם, מסיבות שהזמן גרמן, כן בעמים 
וכן בישראל. 

ההוראות על הגבלת שכר״דירה ועל הגנת דיירים בא״י 







577 


דירות 


578 


מקורן בימי ההנהלה הצבאית, שהוקמה אחרי הכיבוש 
הבריטי. כבר ב 1919 פורסמה בעניין זה פקודה מטעם המנהל 
הראשי של איזור הכיבוש, שהוראותיה הראשיות — אשר 
עיקריהן חוזרים ונשנים בכל פקודות־החוק שבאו אחריה — 
הן: ( 1 ) המושל הצבאי רשאי לצוות, כי בכל מקום באיזור־ 
סמכותו לא יועלו דמי-השכירות של בית־מגורים או של 
בית־עסק, או של חלק מהם, אלא אם כן תתקבל על כך 
הסכמתו של המושל הצבאי; ( 2 ) דיירים רשאים להשאר 
במושכר המוחזק בידם שנה אחת נוספת, אף אם תקופת 
העכירות נגמרה, לפי אותם דמי־שכידות ולפי אותם תנ¬ 
אים הכלולים בחוזה שנגמר תקפו, אלא אם כן ישכנע בעל- 
הבית את ביהמ״ש שקיימת סיבה מספקת לדרישת הפינוי, 
כגון שהוא, בעה״ב, זקוק לדירה לצרכי עצמו. — מצוקת 
הדירות לא הוקלה גם לאחר מכן, והורגש הצורך להמשיך 
במתן הגנה לדיירים. לפיכך נחקקה ב 1920 פקודת העלאת 
שכר־דירה, המרשה גם היא לכל דייר להשאר שנה נוספת 
במקום, אף אם תקופת העכירות החוזית נגמרה, לפי אותם 
דמי־העכירות, ולפי אותם התנאים שבחוזה שתקפו נגמר. 

פקודת העלאת דמי־עכירות, 1921 , אשר נחקקה על־ידי 
השלטונות האזרחיים, קבעה מחדש את עיקרי ההוראות שהיו 
כלולות בפקודות הקודמות, עם כמה חידושים. כגון מתן 
רשות לבע״ב לדרוש את פינוי המועפר כשהוא אומר להביא 
בו שינויים חשובים ותיקונים יסודיים. תקנה זו נועדה 
לעודד בניה והרחבת הבניינים הקיימים. 

מטרת פקודות בעלי־הבתים והדיירים (פינוי והגבלת 
דמי־עכירות), 1934 ו 1940 , היתה לשלול מאת בתי־המשפט 
את הסמכות לפסוק פינוי, אף שתקופת העכירות החוזית 
נסתיימה, אלא במקרים מסויימים, כגון שהדייר לא שילם 
דמי־עכירות, או הפד את תנאי העכירות, או השתמש 
במושכר למטרה בלתי־חוקית או בדרך המהווה מטרד 
לשכנים, או שהמשכיר זקוק למועכר לצרכי עצמו, ואילו 
לרשות הדייר עומד שיכוךחילוף. ככלות תקופת העכירות 
זכאי היה הדייר להשאר במושכר לפי תנאי החוזה שתקפו 
פקע. אך כל דייר, אם חדש ואם ישן, לא היה חייב לשלם 
שכר־דירה מעל לעכר־הדירה המאכסימאלי שנקבע בחוק 
לחדר, בתוספת שיעור של 20% . ב 1935 ניתנה הגנה כזאת 
גם למחזיקי "בתי־עסק", כלומר מקומות שכורים שאינם 
משמשים בתי-מגורים. 

להוראותיהם של כל החוקים הנזכרים היה לכתחילה 
אופי זמני בלבד. אך בא״י, שלא כבארצות רבות אחרות, 
לא נעלמו במרוצת הימים שבין שתי מלחמות־העולם כל 
הסיבות אשר הצריכו הנהגת פיקוח על דמי־השכירות, ולא 
עוד אלא שנוספה עליהן סיבה אחת מקומית: קצב הבניה 
לא הדביק את קצב העליה היהודית המוגברת, ומצוקת הדיור 
הלכה וגדלה. לפיכך נחקקו ב 1940/1 שתי פקודות־חוק, אשר 
גיבשו את ההוראות השונות להגנת דיירים שהיו קיימות 
עד אז, והנהיגו פיקוח קבוע ועומד על שיעור דמי־שכירות 
ועל זכותם של בעלי-בתים לדרוש פינוי בתים מושכרים. 
פקודות אלו הקפיאו את דמי-השכירות, בקבען דמי־שכירות 
"יציבים" לגבי בתי־מגורים או "מאכסימאליים" לגבי בתי- 
עסק. הוראות מיוחדות נקבעו לגבי בניינים חדשים. הסמכות 
להכריע בשאלת דמי־השכירות שיש לשלמם בכל מקרה 
ניתנה לבתי-דין מיוחדים. מאת בתי־המשפט נשללה הסמכות 
לצוות על פינויו של דייר מן המושכר שבחזקתו, אף אם 


תקופת השכירות פקעה, אלא במקרים המסויימים שפורטו 
בגוף הפקודות. — פקודות־חוק אלו הלכו בדרך־כלל בעקבות 
החוקים שהיו קיימים במשפט האנגלי בתחום ההגנה על 
דיירים. מטרתן היתד. להגן על דיירים ולא להעניש בעלי־ 
בתים, והן מורות על המאמץ שנעשה מטעם השלטונות 
בשעת־מצוקה להגיע לידי פתרון שיהיה צודק, במידת 
האפשר, לכל הצדדים המעוניינים. 

במדינת-ישראל בא שינוי יסודי בהלכות הדיירות* 
מטעם־החוק. החקיקה החדשה היא ישראלית מקורית, ואף 
שהיא בנויה על הנסיון המעשי שנרכש בעבר בתחום משפטי 
זה, היא מבטלת את הפקודות הישנות שנחקקו בימי המאג־ 
דאט להגבלת דמי-שכירות ולהגנת הדייר. חוקי הגנת הדייר, 
תשי״ד* 1954 , תשט״ד 1955 , נועדו בעיקר לבטל את המצב 
של הקפאת דמי־השכירות שהונהגו 14 שנים קודם לכן, ולתת 
עם זה הגנה לדיירים מפגי פינוי והעלאות שרירותיות בדמי־ 
שכירות. דמי־השכירות של בתי־מגורים נקבעים לפי מספר 
החדרים שבהם: דירה שמספר חדריה אינו עולה על שלושה 
וחצי — דמי־השכירות שיש לשלם בעדה הם כדמי־השכירות 
ששולמו בעדה ביום הקובע (ב 1940 ) עם תוספת, ששיעו־ 
ריח מדורגים לפי מספר החדרים וחצאי־החדרים! דירה של 
ארבעה חדרים או יותר — דמי־השכירות שלה כדמי־השכירוח 
שהיו משלמים בעדה ביום הקובע ב 1953 , בתוספת קבועה. 
בתי-עסק נחלקים לסוגים שונים, ודמי־השכירות של בית- 
עסק מסויים נקבעים לפי הסוג שאליו הוא שייך. החוק 
מסמיך את הממשלה לקבוע בתקנות שיעורי מינימום 
ומאכסימום של דמי־השכירות לפי שיקולים מסויימים. 

החוק מטיל על בעל־הבית ועל הדייר כמה חיובים הד¬ 
דיים, זה כלפי זה. על בעל־הבית מוטלת חובה לתת לדייר 
שירותים מסויימים ולעשות במושכר תיקונים מסויימים, אף 
אם לא קיבל על עצמו חובות אלה בחוזה־השכירות. הוצאות 
התיקונים והשירותים — מהן שחלות על בעל־הבית לבדו, 
ומהן שמתחלקות בין בעל-הבית ובין הדייר, לפי ראות 
עיני ביודהדידלשכירות. כל הסיכסוכים בין בעל־הבית 
ודיירו, הנובעים מהוראותיהם של חוקי ההגנה על הדייר — 
ולאדדווקא בענייני דמי־שכירות בלבד, כבפקודות־החוק 
הקודמות — מובאים להכרעה לפני בית־דין־לשכירות. תום 
תקופת השכירות החוזית אינו משפיע על מעמדו של הדייר, 
והלה זכאי להשאר במושכר ע״פ תנאי השכירות שהיו קיימים 
בתום תקופת־השכירות, אם לא שונו ע״פ הסכם או ע״פ 
החוק. החוק מסדיר גם את זכויותיהם של יורשיו של דייר 
שמת לבוא במקומו כדיירים מוגנים. סמכות רחבה נתונה 
לבית־הדין־לשכירות להרשות לדייר להשתמש במושכר למט¬ 
רה אחרת מזו שלשמה שכר אותו, להשכיר חלק מן המושכר 
בשכירות-משנה ולבצע בו תיקונים ושינויים. בעל־הבית 
רשאי לתבוע את פינויו של הדייר מן המושכר רק על סמך 
העילות המנויות בחוק, כגון: ( 1 ) אי־תשלום דמי־שכירות; 
( 2 ) אי־קיום תנאי מתנאי־השכירות אם הוסכם על כך בחוזה 
השכירות;( 3 ) גרימת נזק למושכר בזדון;( 4 ) שימוש במושכר 
למטרה בלתי־חוקית; ( 5 ) הטרדת השכנים; ( 6 ) הפקת רווח 
בלתי-הוגן מהשכרת-משנה; ( 7 ) המושכר דרוש לבעל־הבית 
לצורך עצמו, או לשם הבאת תיקונים יסודיים בו, ולרשות 
הדייר הועמד שיכון־חילוף. אך לעולם נתון לבית־המשפט 
שיקול־דעת נרחב, והוא אף חייב לשקול את הסבל הצפוי 
לדייר כנגד הרווחה שתבוא לבעה״ב, אם יינתן צו־הפינוי. 






579 


דירות — דיריכלה 


580 


הוראות מיוחדות נקבעו בחוק בהתחשב בצרכיה המיוח¬ 
דים של המדינה ומתוך דאגה לקליטתם של עולים חדשים. 
כך, למשל, נקבע, כי תושב־חוץ שהשכיר דירה אשר רכש לו 
לצרכי־מגורים לכשיעלה ארצה, רשאי לדרוש פינוי בתנאים 
מסויימים, אף שלא לפי אחת העילות שנזכרו בחוק. והוא 
הדין בבעל־בית, שהוא גוף ציבורי שאושר ע״י שר־המשפטים 
לעניין החוק, והמושכר דרוש לו להשכרה למעוטי- 
אמצעים. 

החוק להגנת הדייר אינו חל: ( 1 ) על שכירות של קרקע 
שאין עליה בניין!( 2 ) על שכירות של משק חקלאי!( 3 ) על 
שכירות לתקופה של יותר משבע שנים׳ שנעשתה אחרי 
תחולת החוק, אם פורש בחוזה שההגנה לא תחול על הדייר, 
ועל שכירות לתקופה של יותר מ 14 שנה, שנעשתה לפני 
תחולת החוק!( 4 ) על מקום שהושכר להצגת דברי־פירסומת; 
( 5 ) על שכירות בבית-מלון ופנסיון!( 6 ) על דירה שהושכרה 
ע״י מעביד — ובכלל זה המדינה או אחד ממוסדותיה — 
לעובדו בקשר לשירותו בשביל המעביד ולתקופת שירותו. 
כדי לעודד את הבניה נקבע, כי הוראותיהם של החוקים 
על הגנת הדייר לא יחולו במשך 10 שנים על מושכר שבנייתו 
הושלמה לאחר 1 באפריל 1954 , אם כך הוסכם מפורשות 
בחוזדדהשכירות. — הוראות נוספות להגנת דיירים במקרים 
מיוחדים כלולות בחוקים מיוחדים, שחוקקו בשנים תש״י־ 
1949 עד תשט״ר 1955 . 

ד י י ר * מ ש נ ה (ד״מ) לפי חוק הגנת הדייר, תשט״ו— 
1955 , פירושו : מי שמחזיק בנכס בשכירות־משנה ע״פ חוזה־ 
שכירות או מכוח אותו חוק וחוק הגנת הדייר, תשי״ד־ 1954 . 
המחוקק ביקש להשוות ד״מ לדייר ראשי לעניין הגנת 
זכויותיהם! לפיכך קבע, כי ההוראות הכלולות בחוקי הגנת 
הדייר יחולו הן על שכירות ראשית והן על שכירות־משנה. 
החובות והזכויות ההדדיות שבין בעל־הבית והדייר הראשי 
קיימות בדרך־כלל גם בין הדייר הראשי לדה״מ. ד״מ שמחזיק 
בחלק מדירת־מגורים או מבית־עסק חייב לשלם לדייר 
הראשי לא יותר מאשר חלק יחסי מדמי־השכירות שמשלם 
זה בעד כל ד,דידה או בית־העסק, בתוספת רווח סביר, ע״פ 
הסכם בין הצדדים או לפי הכרעת בית־הדין־לשכירות. בדרך־ 
כלל אין כל יחסים משפטיים נוצרים בין בעל־הבית לד״מ 
מכוח שבירות־המשנה, וכל חובות אינן מוטלות על האחד 
כלפי השני, אלא בשני מקדים: (א) כשנעשה דה״מ דיירו 
של בעל־הבית מכוח החוק! (ב) כשפוסק בית־הדין־לשכירות 
במקרים מסויימים, שזכותו של דייר תהא נתונה גם לד״מ 
כלפי בעל־הבית. 

ד״מ נעשה, לגבי החלק המוחזק בידו, דיירו של בעל־ 
הבית, כאשר הדייר הראשי חדל להחזיק בנכם המושכר או 
נפטר, וכל אדם אחר אינו בא במקומו מכוח החוק. אולם 
זכותו של בעל-הבית לחזור ולהשכיר את הנכם כולו לאחד 
אינה מקופחת! ומשעשה כן, שב דה״מ לדרגתו הקודמת 
ונעשה ד״מ של הדייר הראשי החדש. הסמכות לדון 
בסיכסובים שנפלו בין דייר ראשי לד״מ נתונה לביודהדין- 
לשכירות. בית־דין זה רשאי גם להרשות לדייר להשכיר 
חלק מן המושכר בשכירות־משנה, אם בעל־הבית מתנגד 
לכך ללא טעם סביר או תולה את מתן הסכמתו בתנאים 
בלתי מתקבלים על הדעת. אך אין דייר רשאי להשכיר 
בשכירות־משנה את המושכר כולו, בין בבת־אחת ובין 
חלקים־חלקים, שלא בהסכמת בעל־הבית. אין דייר ראשי 


זכאי לדרוש את פינויו של דה״מ מן המושכר אלא ע״פ אחת 

מעילות־הפינוי הנזכרות בחוק. 

בעל־בית חב חיובים מסויימים כלפי דיירו, כגון: לדאוג 

לניקוי הכניסה לבית ולחדר־המדרגות ולספק בהם מאור! 

להחזיק את בור־השופכין במצב תקין! לספק מים חמים. 

חימום ושירות־מעלית, במידה שהתחייב לכך בחוזה השכי¬ 

רות! לתקן את המושכר, במידה שהתיקון דרוש לשמירת 

בטחונו ובריאותו של הדייר. בית־דין־לשכירות רשאי להו¬ 

רות, שזכותו של הדייר, הנובעת מחיוביו אלה של בעל-הבית 

כלפיו, תהיה נתונה גם לדייר-משנה כלפי בעל־הבית. את 

ההוצאות שהוציא בעל־הבית על אספקת שירותים וביצוע 

תיקונים אלה רשאי הוא לדרוש — במידה שהחוק מזכהו 

לכך — אם מאת הדייר בלבד ואם מאת הדייר ודייר־המשנה 

גם יחד׳ לפי חלקיהם היחסיים במושכר. 

מי שרכש לו מעמד של דייר, או של דייר־משנה, ע״פ 

חוקי ההגנה על דיירים שנחקקו בתקופת השלטון המאנדא- 

טורי ובוטלו דק ב 1955 , נחשב כדייר, או כדייד־משנה, ע״פ 

חוק הגנת הדייר, תשט״ד 1955 . 

רשומות, ספר החוקים תשי״א- 1950 , תשי״ד- 1954 , תשט״ו- 
1955 ; 0 / 8.6111 €01x11-015 ץץ 8/1510 1 * 5/101 )/ , 11115 
, 6 :ן:ן 116 ף £0 . 1 ־ 1 ; 1950 ,( 54-96 , 36 .:וזגס^) 001:11611 ) 5 < 111 )€ 

. 8 1955 , 401 80 x 1 , ; (־ 1 ־ 46£31 ^ .£ . 11 ; 1954 4 , 4101-60/11 ^ 

ש. ז. ח. 

דיריפלה, פטר גוסטו לז׳ן־ — 01151:3¥ ־!££€? 

* • * ♦י #• ^ • - י• •• ן ׳׳ 

* • , • * * * " 

״!!!:)״;ס — ( 1805 , דירן [חבל־הרינוס] — 1859 , 

גטינגן), מאתמאטיקן גרמני. די׳ היה בן מהגרים צרפתים; 
י■ *■ * 

בנעוריו שהה כמה שנים בפאריס לשם לימודים. ב 1827 
נתמנה למרצה למאתמאטיקה בברסלאו וב 1831 —לפרופסור 
בברלין! ב 1855 הוזמן לגטינגן כיורש הקתדרה של גאוס 
(ע״ע). — די׳ נשא לאשה את רבקה מנדלסזון נכדתו(המו־ 
מדת) של משה מנדלסז 1 ן(ע״ע) ואחותו של פליכס מנדלסזון־ 

ברתולדי (ע״ע). 

יי > 

די׳ נמנה עם גדולי המאתמאטיקנים של המחצית חרא 
שונה של המאה ה 19 . השגיו הגדולים ביותר שייכים לתחום 
תורת־המספרים. אחת המפורסמות שבתגליותיו היא הה 1 כחה 
למציאות מספר אין־סופי של מספרים ראשוניים בסדרות 
חשבוניות 1 ) 3+11 (..., 1,2 = 11 ), שבהן 3 ו^> הם מספרים 
טבעיים ללא מחלק משותף. החידושים הרעיוניים שבמחקריו 
אלה מוסיפים להיות פוריים עד היום. די׳ הדגיש את הטיפול 
האנאליטי בבעיות של תורת־המספרים, וביחוד הראה את 
חשיבותם של טורים מיוחדים, הנושאים עתה את שמו. את 
יסודות האנאליזה העשיר מאד על-ידי ניתוח ובירור של 
מושגים, כגון התכנסות מותנה של טורים אין־סופיים. — 
נוסף על פעולתו במאתמאטיקה הטהורה תרם די׳ תרומות 
נכבדות גם למאתמאטיקה השימושית — למכאניקה ולפי- 
סיקה המאתמאטית. חשיבות מיוחדת נודעת למחקריו בבעיית 
ערכי־השפה, שעוררו בשעתם פולמוס פורה ביותר. — לדי׳ 
גם זכויות גדולות בהוראת המאתמאטיקה. הרצאותיו הבהי¬ 
רות, המשלבות פיתוח הסתכלותי בדיוק קפדני, הן למופת אף 
היום, ומאתמאטיקנים רבים חונכו על מהדורותיהן המרובות. 

חיבוריו המקובצים של די׳ יצאו ב 2 כרכים ב 1890 — 1897 . 

ע״י קרונקר ופוכם. 

; 1860 ,.(£ .£ . 67 . 8 646 ( 064^6/2^1x15 ,־ 61 דמדח 1£11 .£ .£ 

. 1911 ,( 11 ,. 4611 . 065 ) .ס . 1 . 0 . 8 ־.מ 

א. דב. 







581 דירינג 

ךיריינג, #ויגן קול — ^ 1 ! 1 ־ 1011111 ־ 0:11 £0860 — ( 1833 ׳ 
ברלין — 1921 , שם), פילוסוף וכלכלן גרמני. די׳ 

למד משפטים בברלין ופעל שם כעורך־דין, עד שתקפה 
עליו מחלת־עיניים ונתעוור; מאז פנה להוראה. מ 1863 ואילך 
היה מרצה לפילוסופיה ותורת-הכלכלה באוניברסיטה של 
ברלין. ב 1877 פוטר ממשרתו בגלל סיכסוך עם פרופסורים 
אחרים — בעקבות אפיו הנרגן ויחסו הקשה לבריות 
ומאז עסק בעבודה ספרותית בלבד. 

די׳ תרם תרומות בשטחי הפילוסופיה, הספרות, המאת־ 
מאטיקה, מדעי-הטבע ומדעי־החברה. הפילוסופיה שלו היא 
בעלת גון פוזיטיוויסטי מובהק! הוא חיפש קני־מידה נאטו- 

ראליסטיים אחידים לחקר הטבע וחיי־החברה, דחה כל מטא- 

י 1 • 

פיסיקה והתנגד התנגדות חריפה לכל הדתות. די' בז 
ליהדות, לנצרות וגם ל״רקבון" ולשלילת־החיים של הבוד¬ 
היזם. הוא היה צורר־ישראל מובהק, מנציגיה הראשונים 
והראשיים של האנטישמיות הגזענית (ע״ע גזע׳ עמ׳ 575/6 ). 
את "הגזע" היהודי ראה כמושחת מטבעו וכסכנה לעמים 
הסיטוניים. די׳ היה מיוזמי המאבק המדיני למען "טהרת־ 
הגזע" ולמען סילוק היהודים מכל מוסדות החברה, התרבות 
והכלכלה, ובזה היה מסוללי־דרכו של הנאציזם. 

בשטח תורת־הכלכלה מתח די׳ ביקורת חריפה על האס¬ 
כולה הקלאסית וההיסטורית כאחד. הוא היה המבקר המדעי 
הראשון של תורת מרבם (ע״ע). מתוך התנגדות להג?(ע״ע,ז 

י־ ן * • 

דחה את הרעיון של התפתחות דיאלקטית בלתי־פרסונאליה 

* * *• 

מן הקאפיטאליזם לסוציאליזם, ואת הרעיונות הסוציאליס¬ 
טיים ראה כ״אוטופיים״ — כמתנגדים לטבע האדם. במשנתו 
החברתית-כלכלית הדגיש די׳, שהניצול הקאפיטאליסטי אינו 
מתחייב חיוב הגיוני מן השיטה הקאפיטאליסטית עצמה, אלא 
נובע מסיבות חברתיות, מדיניות וכיו״ב, שהן מחוץ לתחום 
הכלכלה. הוא הצדיק את הקניין הפרטי ואת הריבית, 
אולם יחד עם זה ראה צורך למנוע כל שימוש-לרעה בכו¬ 
חם של בעלי־הרכוש, ולשם כך תבע אירגוני־פועלים שיהיו 
שקולים כנגד כוחם של בעלי־הרכוש, וכן התערבות מצד 
הממשלה. 

החשובים שבחיבוריו הם: . 1 > 31211118 ^ 1101 5 ץ 6 ז 03 

: 0556050113£1 י 5021311 . 0 56113£1:516106 :) 0 >י\ 5 > 7011 \ ("המהפכה 

שחולל קרי בתורת־הכלכלה ובמדעי־החברה״), 1865 1 - 1 < £3£ 
611 <£■!^ !!סט 121 (״הון ועבודה״), 1865 , 1924 3 ! . 01 ש 06 

£68605 (״ערך החיים״), 1865 , 11894 5 . 1 > . 068011 . £111 
10 ו{ת 1050 ״ 1 ? (״היסטוריה ביקרתית של הפילוסופיה״), 1869 , 
■' 11894 - 80212 . 1 ) .ט £131:1003161:0001016 . 11 . 008011 .:ז 1 ז)£ 

3 טמ 11$1 ("היסטוריה ביקרתית של תורת הכלכלה ושל הסו¬ 
ציאליזם"), 1900 4 ,1871 ! 100 ק 1021 ש? . 3118001 . 00501111 . 0 ־ £1 
: 1001121111 ״! .ג>("היסטוריה ביקרתית של עקרונות המכאניקה 
הכלליים״), 1872 ! 386 ז 160£ > 0 ! 016 (״שאלת היהודים״), 1881 , 
1 1930 6 80213161:011011110 .ט - £131:10031 .£> 5 זט 0 ("קורס 
של תודת הכלכלה המדינית והחברתית״), 1876 ! 52:2 •!£ : 00 
8 סט 1 ) 5501161 ט\ 1.1 > .ט 70111:00101606165 ! 101:011 > 110118100 . 6 
7611:6080151 ! 010601-060 . 1 > 101611 > 16010015 ) 10 31103 ("החלפת 
הדת בדבר מושלם ממנה וסילוקה של כל היהדות ע״י רוח־ 
העמים המודרנית״), 1906 3 ,1833 ; 1116 ס 1111050 ( 51 :ו 1:110111:01 ש 1 ^\ 
(״פילוסופיה של המציאות״), 1895 . אוטוביוגראפיה: , 520116 
610010 ? . 0 £6860 (״עניין, חיים ושונאים״), 1882 . — 
פר. אנגלם (ע״ע) כתב נגדו את החיבור 0.5 .£ £301-1-0 


- דירי, 582 

:ו 113£ :>$מ ¥1$$€ \. 1 ) ("מר א״ד כמהפכדהמדע")׳ 

1878 , הידוע בספרות המארכסיסטית כ״אנטי״די'" 

. 3510110 ״! .£ ; 1876 ,£§ 111 ) 0 . 11 . 0 , 11211 ) 3111 ^) 0 י ־ 61 §מ ¥21111 . 1 ־ 1 

.: 151 !!> .¥€£) . 0 £3 21 ) 3032 €1 0017111€5 ^ 5 ^ 1 

; 1912 ,( 228-276 ,¥ , 80013105 01 11£$ ף 11 ת €00110 €5 ח 0111 ס 3 > 165 > 

0.3 . 0 . 0 ; 1922 , 13$ ) 11 0.3 ,;§ €$$111 "! . 171 

- 11 ) $0%2 . 1 ) .{/£$?£ .׳ 2 . 6 ,. 0 . 0 ,. 1 ) 1 ; 1914 ,£'{!/£ 1 

־ 0 ־:£ / 0 <\ 01$101 ,־!סזסקרח $01111 .{ ; 1927 , 1£11 [ 1£1 { 1$€ ז 13$€ ע 1 

. 1954 , 509-510 , 525 ^ 21 ) 112 : 11047114 

א. ע. ש,-ש. רי. 

לוה (יאפ׳ 031:00 , סיג׳ טלינון [ 30 ^ 1X31160 , רוס׳ דלני 
[ 8111111 ^ 33 ]). עיר־נמל בסין, בדרום־מנצ׳וריה. 

על חוף הים הצהוב בדרום חצי־האי קונטונג, שהוא חלקו 
הדרומי של חצי-האי ליאוטונג. האוכלוסיה כ 800,000 נפש 
( 1950 ) ; יחד עם פ ו ר ט - א ר ת ו ר (ע״ע), שנבלעה בדי׳ — 
1,054,000 נפש. — די׳ היא הנמל הגדול והחשוב ביותר 
בצפון־סין, שדרכו עוברת מרבית הסחר של איזורי־התעשיה 
הגדולים בדרומה ובמרכזה של מנצ׳וריח. בעיר ובסביבתה 
מפעלי־תעש־ה רבים: תעשיית ברזל ופלדה, ייצור מכונות, 
ציוד תעשייתי, מכונות חקלאיות, כימיקאלים, זכוכית, חרסי¬ 
נה, מלט, נייר, מוצרי-עץ, מזונות (די׳ היא אחד המרכזים 
הגדולים לייצור שמן־סויה), ועוד! בנמל מספנות לבניין 
ולתיקון של אניות. העיר משמשת גם מרכז צבאי חשוב 
ובסיס־צי. די׳ היא נקודת-המוצא של מסילת־ברזל, העוברת 
לכל ארכה של מנצ׳וריה והמחוברת עם רשת מסה״ב של 
סיביר (המסילה הטראנס-סיבירית); משום כך עובר דרכה 
גם חלק מהסחר של אמור נרחב במזרח־סיביר. 

היסטוריה. עד סוף המאה ה 19 לא היתה די׳ אלא 
עיירה קטנה. התפתחותה החלה לאחר שב 1898 החכירה סין 

לרוסיה את חצי־האי קונטונג, והרוסים בחרו בדי׳, בגלל 

■# י - י 

מפרצה הנוח והחפשי מקרח כל ימות-השנה, כתחנה הסופית 
של ענף של מסלת־הברזל חטראנס־סיבירית. הרוסים הקימו 
בדי׳ נמל ורובע אירופי, וכן הקימו בפורט־ארתור הסמוכה 
לה בסים צבאי ומבצר אדיר. ב 1904 נכבשה די׳ ע״י היאפא- 
נים, שהחזיקו בה בתוקף חוזה־חכירה עם סין. היאפאנים 
הקימו בה מתקני-נמל גדולים ומשוכללים ומפעלי־תעשיה 
רבים. בשנת 1945 נכבשה ע״י בריה״מ. בהתאם להסכם סיני- 
סובייטי הועמדו די׳ ופורט־ארתור הסמוכה, שאוחדו ליחידה 
מינהלית אחת, תחת שלטון משותף ושימשו נמלים חפשיים 
ובסיסים צבאיים לבריה״מ. ב 1955 הוצא הצבא הסובייטי 
מדי׳, אך בריה״מ נהנית עד היום מזכויות ■ מיוחדות לגבי 
תנועת סחר דרך נמל־די׳. 

מ. 

וירק, פול אךריאן מוריס - £306106 ״£ 160 ז 1 >\> 201 ? 

0030 — (נו׳ 1902 , בריסטול), פיסיקן אנגלי. 

די׳ למד אלקטרוטכניקה ומאתמאטיקה, ומ 1932 הוא מכהן 
כפרופסור למאתמאטיקה בקימבריג׳. ב 1930 נבחר כחבר 

בחברה המיוכותית, וב 1933 קיבל — יחד עם ד. שרדינגר 

* * 

(ע״ע) — את פרם־נובל לפיסיקה "על צורות חדשות ויעילות 
של תורת האטום". 

תורתו של די׳, שפורסמה ב 1928 , איחדה בפעם הראשונה 

באופן שיטתי אתמכאניקתהקונטים (ע״ע) של היזנברג- 

* ־" ־־* • • 

שרדינגד עם תודת היחסות בניסוח מאתמאטי של 

• • 

האירועים בעטיפת האלקטרונים של האטום. די׳ שינה את 
הפורמאליזם של מכאניקת־הקוואנטים, שהיתה מבוססת — 
בהתאם לפיסיקה הקלאסית — על הפרדה בין הזמן ובין 









583 


דירי, — דיריןטוריון 


584 


ק 1 אורדינאטות־ המר¬ 
חב: בנוסחותיו של 
די׳ מופיעים הזמן 
והמרחב באופן מק¬ 
ביל ואחיד בצורת 
ארבע קוא 1 רדינאטות 
של ה״עולם". בעקבות 
שינוי זה מופיעים 
ה״ספין" של האלק¬ 
טרון (ע״ע אטום, 
עמ ׳ 488 ) ופיצול 
הקווים הספקטראליים 
של המימן(ע״ע ספק¬ 
טרום) כתוצאות ישי¬ 
רות מהנחות־היסוד, 
בניגוד לכל השיטות 
המאתמאטיות הקוד¬ 
מות להבנת מבנה האטום וסגולותיו, שנזקקו להנחות-עזר. 
אולם חידושה העיקרי של תורודדי׳ היתה ההכרה של הופעת 

מצבי "אנרגיה קינטית שלילית", שלא היו מובנים במושגי 

•י •י 1 * ♦ 

המכאניקה. די׳ הסביר, שבדרך־כלל כל המצבים של אנרגיה 
קינטית שלילית ״מלאים״ — ולפיכך אינם מורגשים ; אולם 
קיימת האפשרות של "קפיצת" אלקטרון ממצב של אנרגיה 
קינטית שלילית למצב של אנרגיה קינטית חיובית ע״י 
״יצירת־זוג״ — הופעת אלקטרון חדש וכנגדו "חור" בתוך 
המצבים השליליים. די' הראה, שסגולותיו הפיסיקאליות של 
"חור" כזה מן ההכרח שיהיו כשל "אלקטרון בעל מטען חיובי". 
בזה הגיד מראש את קיומו של חפוז י ט רון (ע״ע אלקטרון, 
עם׳ 807/8 ), שנמצא בפועל 4 שנים לאחר מכן ע״י אנדרסון 
(ע״ע). בינתיים אף הצליחו ליצור ״זוגות״ באופן מלאכותי — 
ובזה הוכחה נכונותה העקרונית של תורתו של די׳. — תורה 
זו מאפשרת גם הבנה מעמיקה וטיפול יעיל יותר בתופעות 
של פעולות־גומלין בין אלקטרון ובין שדה אלקטרומאגנטי — 
פליטה ובליעה של קרינה וכיו״ב. כל התורה הקוואנטית 
החדישה של הקרינה מבוססת היום על מחקריו של די׳. 

וע״ע אטום; אלקטרון; חלקיקים אלמנטריים ; יחסות, 

תורת ה־: ספקטרום; קונטים, תורת דד! י א. א. 

* , 

דירקטואר ( 011-601:011:6 , ע״ש הדירקטוריון [ע״ע]), כינוי 
לתקופה ולסיגנונה בתולדות האמנות השימושית — 

בעיקר עשיית הרהיטים והאפנה. סיגנון הדי׳ הוא בחינת 



פ. א. מ. ריראק 



מסיגה בפאריס בימי הדירקטוריון (תחריט־נחו׳עת ע׳־פ תטונת נורה) 


מעבר מזה של לואי ^^ x לזה של האנפיר (ע״ע). מן הראשון 
ירש הדי׳ את הנטיה הקלאסיציסטית החדשה לנוחותו של 
מעמד האזרחים, בהשמיטו את עקבות הרוקוקו האחרונים׳ 
שנחשבו לסימנים מובהקים של המשטר הישן. מעתה נעשו 
צורות הרהיטים שימושיות יותר, והשתררו בהן קווים ישרים 
וזוויות ישרות. בארונות ובמיטות הותקנו לפעמים עמודים 
מחורצים וכותרות דוריות או קורינתיות, והרהיטים צופו 
בקישוטי-זהב בצורת זרי־פירות, עלי-דקלים ופרחי־מרגניות, 
ואף בדגמי־מעויינים פשוטים; לעתים רחוקות הוסיפו להם 
כותרות בצורת אגרטלים. 

באפנת הגברים היתר. ניכרת זמן רב השפעתה של 
האפנה האנגלית (מקטורן ארוך, מכנסיים צרים ומגפי- 
רכיבה גבוהים), ואילו בבגדי־נשים הונהגו הטוניקה 
והצעיף הגדול, המבשרים את אפנת האנפיר, שכולה היתה 
חיקוי לאפנה העתיקה. בהתאם לנטיות הללו חלו שינויים 
אף בדגמי האריגים, המשמשים לציפוי ריפודי הרהי¬ 
טים׳ לווילונות ולשמלות: מ 1 טיווים נאטוראליסטיים (כגון 
פרחים) הלכו ונדחקו מפני שטחים בעלי גון אחיד וקווים 
ופסים פשוטים. שינויים דומים — שבהם לקח חלק חשוב 
ז׳.־ל. דויד (ע״ע) — חלו אף בענפים אחרים של האמנות 
השימושית, כגון תכשיטי־נשים. 

, 31100311 [. 0 ; 1925 *^ $1 £0 . 9 

111 ) , 20035101 ־ 1 ? .? ; 1938 ,.ט 16 ^ $1 £0 

. 1939 , 011011 { 111 > £047 10 8 .ס 

פ. ש. 

ך ץ ךכןט 1 ךי 1 ן ( 6 :נ 01 ] 60 ז 01 ), המוסד השלטוני העליון — 
בעיקר הרשות המבצעת — של הרפובליקה הצרפתית 
לפי חוקת שנת 111 , שהיתה בתקפה בין 5 בברימר שנת ^\ 1 
עד 18/19 בברימר שנת ¥11 ( 27 באוקטובר 1795 — 9/10 
בנובמבר 1799 ). על-שמו נקראת כל תקופת שלטונו, שהיתה 
השלב האחרון במהלך המהפכה הצרפתית הגדולה. 

חוקת הדי׳ נתקבלה ע״י הקונונט מתוך מגמה להחליף 
את משטר הרודנות המהפכנית במשטר של יציבות חוקתית. 
היא היתה נסיון לא־מוצלח של פשרה בין רצונם של אנשי 
הקונוונט לקיים את עיקרי המהפכה ואת שלטונם במדינה 
ובין הנטיה הכללית ימינה, שהלכה וגברה בציבור מחמת 
האכזבה מן הקיצוניות המהפכנית והעייפות מן החליפות 
והתמורות המתמידות והעדר הסדר והבטחון במשטר המהפ¬ 
כני, חוקת הדי׳ דמתה מכמה בחינות לחוקת 1791 : כמותה 
קבעה שוויון גמור של כל האזרחים מבחינת החוק והזכויות 
האזרחיות, אולם מבחינה פוליטית הבדילה בין "אזרחים 
אקטיוויים" ו״אזרחים פאסיוויים", ז״א הגבילה את זכות- 
הבחירה למוסדות השלטוניים ע״י תנאים מסויימים הקשורים 
ברכוש ובתשלום־מסים. שלא כחוקת 1791 קבעה החוקה 
החדשה מוסד מחוקק מורכב משני בתים: בבחירות 
עקיפות נבחרו 750 צירים, והללו בחרו מקרבם 250 איש 
כחברי הסנאט ("מועצת־הזקנים"), והשאר היוו את "מועצת' 
ה 500 "! כוחה של זו האחרונה היה יפה יותר, מאחר שה״זק- 
נים" היו מוסמכים רק להציע תיקונים לחקיקת ה 500 או 
לעכבה למשך שנה אחת, אך לא לפסול אותה. הסמכות 

המוציאה לפועל נמסרה בידי 5 דירקטורים שווי־סמכויות — 

• • 

מעין נשיאות קולקטיווית של הרפובליקה; הדירקטורים 
נבחרו ע״י הסנאט מתוך רשימה של 50 מועמדים שהוגשה 
ע״י ה 500 . מדי שנה צריך היה המוסד המחוקק לחדש שליש 













585 


586 


דירקטוריון 


מהרכבו ע״י בחירות חדשות, וכן להחליף את אחד הדירק¬ 
טורים (לפי הגורל) במועמד חדש שנבחר על־ידו. 

אנשי הק 1 בוונט השניאו מלכתחילה את החוקה החדשה על 
העם על־ידי כבילת הביטוי החפשי של דעת־הקהל: לשם 
הבטחת רציפות שלטונם התקינו, ששני־שלישים מן המוסד 
המחוקק הראשון יתמנו מבץ חברי הקאנררנט לשעבר. כתגובה 
על נסיון זה להנצחת שלטונם פרצה בפאריס מרידת 13 
בוואנדמייר ( 5 באוקטובר 1795 ), שדוכאה ע״י נאפוליון 

• • 4 י 

בונאפארט. 

הדי׳ לא הצליח במילוי משימתו העיקרית — החלפת 
המשטר המהפכני בשלטון חוקתי. כל ימי שלטונו היו תקופת 
אי-יציבות פנימית, שסיבותיה היו: א) מריבות ופילוגים, 
שגררו נסיונות-התקוממות מלמטה והפרות החוקה ע״י ערי¬ 
כת הפיכות מלמעלה; ב) תלות המשטר בתמיכת הצבא, הן 
לשם המשכת המלחמה בחוץ והן לשם קיום שלטונו בפנים! 
ג) חוסר כשרון להתגבר על המשבר הכספי והמצוקה הכל¬ 
כלית ! ד) תאוות־הבצע של השליטים ושחיתות כללית. 

מלכתחילה היו הדי׳ והמועצות מפולגים לאגף של המהפ¬ 
כנים הוותיקים ולאגף של ה״קונסטיטוציונאליסטים". על 
הראשונים נמנו רוב אנשי-הקונוונט, על האחרונים — רוב 
הצירים שנבחרו בבחירות חפשיות. הראשונים דרשו את 
קיומן של הרבה מתקנות שעת־החירום של הקונוונט, את 
החרמת האצילים־לשעבר והאמיגראנטים, את המשכת דיכוי 
הכנסיה, וביחוד ניהול נמרץ של המלחמה המהפכנית* 
כיבושית נגד אוסטריה בגרמניה ובאיטליה ! האחרונים שאפו 
להפעיל את החוקה החדשה ע״י ביעור שרידי המשטר 
הרודני־מהפכני, לנהוג במתינות כלפי האמיגראנטים והכנ־ 
סיה ולהגיע לשלום־של־קיימא עם אוסטריה ואנגליה. אנשי 
האגף הקיצון החזיקו בשלטון, ואילו המתונים ייצגו באותה 
שעה בלא ספק את הרוב המכריע של העם. מחברי הדי׳ בהר¬ 
כבו הראשון (ד לוח), שכולם היו מאנשי הקונוונט הוותי¬ 
קים, השתייכו שלושת הראשונים לקיצונים ושני האחרו¬ 
נים — למתונים. האישיות הדגולה בדי׳ היה קרנו (ע״ע), 
אלא שהוא הצטמצם בפעולת אירגון הצבא והגנת המדינה 
והניח את ניהול המדיניות בידי חבריו, אשר התקיף שביניהם 
היה היעקוביני רוובל. הניגוד בין שני האגפים בדי׳ ובמוע- 
צות החריף עוד יותר בגלל קנאה ושנאה הדדית בין 
המנהיגים. הקיצונים האשימו את המתונים בקונטר-תולוציה 
ולא דיקדקו אם לסשדם כמלוכנים או כאנארכיסטים. רוב 
ההאשמות האלו היו עלילות-שוא, אולם לא חסרו גם נסיונות 
של קשר ממש — משמאל (קשר "השוים" של בבף [ע״ע]) 
ומימין (של חוגים מלוכנים) — להפלת המשטר. אי־הבטחון 
הפוליטי והתככים הפנימיים בשלטון, וביחוד אי־אמון העם 
במשטר, הכשילו את כל המאמצים לייצוב כלכלי! גרמו לכך 
גם השחיתות והספסרות, שבהן היו מעורבים אנשי השלטון 
עצמם. ירידה קאטאסטרופאלית בערך המטבע (האסיג* 
נאטים ושטרי-המקרקעין) הגבירה את המצוקה ואת הגרעון 
בקופת־המדינה. — את עיקר כוחו שאב הדי׳ מניהול המל¬ 
חמה הגדולה נגד האויב החיצון, שבה זכה להצלחה עצומה 
הודות לנצחונותיו של נאפוליון בונאפארט באיטליה ב 1796/7 . 
נצחונות אלה עוררו התלהבות עצומה בצרפת, והשלל 
המלחמתי — וביחוד השילומים והקנסות שגבה נאפוליון 
מאת הערים, המדינות והשליטים באיטליה — נעשה אחד 
ממקורות־ההכנסה העיקריים של הרפובליקה. לכאורה חיזקו 


גורמים אלה את מעמד הדי׳, אולם לאמיתו של דבר הביאוהו 
לידי תלות מוחלטת בצבא ובמפקדו המנצח ורב־ד,תהילה. 
כבר במו״מ על שביתת־הנשק ועל השלום עם אוסטריה 
ב 1797 פעל נאפוליון כמעט על דעת עצמו בלבד, בלי הת¬ 
חשבות בהוראות הדי׳. 

בבחירות של שנת (מאי 1797 ) נחלו אנשי הקונוונט 
מפלה ניצחת, ובמועצת־ח 500 נוצר רוב של מתונים. אע״פ 

שבדי׳ עצמו לא חל שינוי ביחסי־הכוחות (כשהוחלף לטורנר 

•י • • 

בבארתלמי), ראו הקיצונים את השלטון הולך ונשמט מידי- 

** • י 

הם, וכדי לקיים את מעמדם לא נרתעו מהפרת החוקה 
במסווה של "הצלת הרפובליקה מפגי קשר מלוכני". בארה 
ומרעיו פנו לנאפוליון, אשר שלח להם גדוד מחייליו הנאמ¬ 
נים לפאריס בפיקודו של אוז׳רו (ע״ע). בעזרתם בוצעה 
הפיכת ה 14 בפריקטידור ( 4 בספטמבר 1797 ) : קארנו ובאר- 
תלמי הוצאו מן הדי׳ — הראשון נמלט לשוויץ והשני נאסר 
והוגלה! הבחירות ב 49 דפארטמנטים נפסלו, עשרות מחברי 
מועצת־ה 500 ומאות מחסידיהם בארץ נאסרו והוגלו אף הם 
לקיץ (בגוויאנה הצרפתית). הקיצונים ביססו מחדש את 
המשטר הרפובליקני־מהפכני. אחת מפעולותיו של הדי׳ 
החדש היתה הכרזת פשיטודרגל חלקית, מאחר שבתקציב 
שהוכתב למועצה לשנה הבאה נמחקו שני־שלישים מחובות 
המדינה. 

מעתה לא היו החוקה והמשטר אלא חיפוי על רודנות 
צבאית. אולם תחילה לא סיכן נאפוליון את הדירקטורים, 
מאחר שהיה עסוק בתכניותיו להמשכת המלחמה באנגליה. 
הדי׳ שמת להיפטר מתומכו המסוכן הזה ע״י מתן תמיכה 
מלאה לתכניתו ההרפתקנית של המסע למצרים, שהרחיקה 
אותו מצרפת. בינתיים המשיכו הדירקטורים במריבותיהם על 
השלטון רבנסיו־נות לא־מוצלחים להשקיט את הארץ. גם 
בשנת ( 1798 ) נאלצו השליטים לבצע הפיכה — מוסווית 
כפעולת־חירום להצלת המשטר — לשם "תיקון" תוצאות 
הבחירות, שהגבירו הפעם את השפעת היעקובינים הקיצו¬ 
נים. כשפרצה ב 1799 מלחמת־הקואליציה השניה והביאה 
בחדשים הראשונים מפלות קשות של הצרפתים באיט¬ 
ליה, נתערער מעמדם של הדירקטורים לחלוטין. בציבור 
גברה והלכה הדרישה לשלטון חזק ויציב, שישליט סדר, חוק 
ובטחון בפנים וישים קץ למלחמה. נציגה המובהק של מגמד 
זו היה סיים (ע״ע), שנבחר באותה שנה לדי׳ במקום רוובל, 

♦• 4 י ♦* "• 

הוא החל בתיכנון חוקה חדשה, שתחזק את סמכות הממשלה 
ע״ח הנציגות הנבחרת של העם ותשחרר אותה מתלותה 
בתנודות דעת־הקהל. מאחר שנוכח שלא יצליח להגשים את 
תכניותיו בדרך חוקית, החליט ללכת בדרך ההפיכה הצבאית. 
אחרי שתלה תקוותו בכמה גנראלים אחרים פנה לנאפוליון, 
אשר חזר באוקטובר 1799 ממצרים עטוף הילת גיבור ימרית 
כשלוו המסע המצרי. אמנם באותה שעה כבר הצליח הדי׳ 
להדויי את עיקר הסכנה שנשקפה למדינה ולרפובליקה מן 
החוץ, הודות לנצחונותיהם של מאסנה בשוויץ ושל ברין 

■ץ * 

בהולאנד. אעפ״ב נתקבל נאפוליון בכל מקום כ״מושיע 
וגואל"! הדי׳ מינה אותו למושל צבאי של פאריס. סייס 
וחברו בדי׳ דיקו קשרו קשר עם נאפוליון ועם אחיו ליסץ 
בונאפארט, שנבחר לנשיא מועצודהס 50 , וב 18/19 ברימר 

9 • 

שנת 1 ךע( 9/10 בנובמבר 1799 ) ביצעו את ההפיכה: שלושת 
הדירקטורים חאחרים חתמו — בלחץ של שידולים ואיומים — 
על התפטרותם, ובזה פסק המוסד המבצע מלפעול! נאפוליון 






587 דירקטוריון—דירקם, דדד אמיל 588 


הרכב הדירקטוריון 


ברימר שבת !! 7 

• 

(נובמבר 1799 ) 

פיריאל שבת ו! 7 

- 

(מאי-יוני 1799 ) 

פלוראל שבת 

(יולי 1798 ) 

פדיקטידור שבת 7 

(ספטמבר 1797 ) 

פרריאל שבת 7 

(מאי 1797 ) 

ברימר שבת 17 

(נובמבר 1795 ) 

הפיכה 

בחירה ־ 4 הפיכה 

הפיכה (+בחירה) 

הפיכה 

בחירה 

בחירה 

קונסולים: 

1 ) בו־נאפארט 

2 ) סייס 

3 ) דיקו 

♦ • ♦ ♦ * • 

סייס ( 6$ ץ 516 ) 

מולן ( 401111115 !) 

גויה (־ 0011161 ) 

דיקו ( 11005 ס) 

**••*♦* 

+ ••***• 

טריאד 

( 4 ־ 611631 ־ 74 ) 

• • • * • • 

• 

♦ ♦ י • • • ♦ 

! 

דנפשאט 1 

יד♦." 

( 60£01131:6311 ת 06 ) 

מרלן ( 1111 ־ 461 ?) 

■י ** 

♦ * י 4 ■ ♦ * 

באד תל מי 

(ץ 1 ח 616 ו 1 ז־ 531 ן) 

) 

1 ) בארה ( 35 ־ 1 ־ 31 <£) 

• ד 

[ 2 ) רוובל( 611 כ ¥1 \ 116 ) 
־•־ 

3 ) לאדוולייד״לפ 1 

•• •• •• 

■ * • 

( 311% ק 6-06 ־ 67611161 ־ 31 ,״ 1 ) 

1 

4 ) לטורבר (ז 611 ת־ 1.610111 ) 

״* • • 

ן 5 ) קארנו 011-1100 ) 

1 


הופיע במוסדות המחוקקים ודרש יפוי־כוח לו ולמרעיו לתי¬ 
קון החוקה; מועצודהזקנים נתנה את הסכמתה לכך, 
וכשסירבה מועצת־ה 500 הרפובליקנית להצטרף להחלטה זו, 
ואף איימה להטיל חרם על נאפוליון כמפר החוקה — 
פוזרה ע״י פלוגודחיילים ממשמרו של נאפוללן, אמנם ללא 
שפיכת־דמים. בכל הארץ לא הורמה יד להגנת הדי/ ואת 
מקומו תפסה ממשלה זמנית בראשות שלושת הקונסולים: 

נאפוליון, סיים ודיקו. 

* • 

י. טורי, קיצור תולדות המהפכה הצרפתית, תש״ט; א. סובול, 
המהפכה הצרפתית, תשי״ד; ,־ע 1-1 ,. 79 76 ,: 5010111 ., 1 
- 1/1655511 560611011 10 $61730171 0515 ? , 4 ־ 11131 ; 1895/7 

116 ן 115 // $0 10156 111 $ ,. 101 ; 1898-1902 ,. 79 16 $0115 61 305/617176 

3.6 10 8.61'011(11017 \5051$0/56 , 1901; 0. 0614116, 7/1651712305 61 
79 ., 1-11, 1905; 1961)1010111", 860. 36$ 0016$ 311 7), 7x6611- 

, 6 71150$ ? 36 %/ $0 10 61 . 79 16 י 01 ע 011 . 11 ; 1900-1917 1/1 
- 1927 , 1-111 ,. 79 311 7101 י 3 6011$5 765 , 46711160 ? .\נ ; 1911 

1929; 143111162, 76 79 ., 1934; !. 004661100, 765 60171 - 

1711560/565 01 1* 05171665 502(5 16 7 )., 1937', 0. 1x160716 ־ , 

76 79 ., 1946. 

י. טו.—י. ל. 

ףך?ןם, דוד אמיל — בו €11 ב 1£1 ג\ 0 ס 11 בז £1 ^ 1 ז \גם — 

( 1858 — 1917 ), סוציולוג צרפתי יהודי. די׳ היה בן 
לרב אלזאסי; הוא למד ב 1316 :״ סס £0016 בפאריס, ב 1887 
נתמנה לפרופסור לכלכלה חברתית בבורדו, וב 1902 — לפרו¬ 
פסור לסוציולוגיה ותורת־החינוך בסורבון. די׳ העמיד אמכר 
לה גדולה של תלמידים וחברים שעבדו בהשראתו; השפעתו 
ניכרת ביותר בזרם חשוב של האנתרופולוגיה החברתית 
האנגלית ונותנת את אותותיה גם בהתפתחותה של הסוציולו¬ 
גיה האמריקנית. הוא נחשב — יחד עם מכס ובר (ע״ע) — 
לאחד מאבות הסוציולוגיה החדישה. 

די׳ הוא אבי ה ס ו צ י ו ל ו ג י ז ם, המייחס משקל מכריע 
להשפעת גורמים חברתיים בהתנהגותם של בני־אדם. בהת¬ 
פתחות תורתו מסתמנים כמה שלבים. בעבודתו על חלוקת־ 
העבודה החברתית עקצו של הדיון מכוון נגד התורית האיג־ 
דיווידואליסטלת למיניהן. די׳ מבחין בין שני טיפוסים של 
סולידאריות חברתית — מכאנית ואורגאנית. אח¬ 
דותה של חברה, שעדיין לא נתפתחה בה חלוקת־עבודה 
דיפרנציאלית׳ מבוססת בעיקר על הומוגניות תפקידית. 
היחידות השונות זהות ואוטארקלת ואינן נזקקות הרבה 
למגע־גומלין. ליכודן לחברה אחת מובטח בעיקר ע״י טי¬ 
פוחה של תודעה קולקטיווית אחידה ושוות-מידה, הכופה 
עצמה על כל יחיד החי בתחומה. אחדות פשיטה ו״מכאנית" 


ל קיימת בעיקר בחברות דלות־אוכלוסין, מצומצמות-הקף 
ומבודדות. ריבוי אוכלוסץ, הרחבת הקף החברה והגברת 

המגע החברתי מחישים את תהליך הדיפרנציאציה. עם 

י •^י י* 

התפתחות הספציאליזאציה המקצועית משתנה גם אפיו של 
הליכוד החברתי. מעתה אחדותה של החברה אינה מבוססת על 
דמיון אלא על שוני. כל תפקיד תורם את תרומתו המיוחדת 
והאפיינית לקיומו של הגוף החברתי התלות שבין היחידים 
היא תלות הדדית — תלות "אורגאנית". היחיד שוב אינו עומד 
בפגי סדרת־תביעות אחידה, אלא בפני מערכת של אלטר- 
נאטילת תיפקודיות, ויכול לבחור את התפקיד הקרוב 
לנטייתו ולכשרונו. מניתוח זה נובעת דחיה גמורה של תורות 
החוזה החברתי, הרואות את החברה כמוצר של חוזה מוגבל 
בין יחידים עצמאיים. לפי די׳ אין היחיד בא אלא מכוח 
החברה, ולפיכך אף חופש הפרט מוגבל ע״י צרכי החברה 
ומותר רק במידה שהוא משמש צורך הגיבוש החברתי. 

לפיתוח נוסף זוכה התורה הסוציולוגיסטית בחקר ההת¬ 
אבדות (ע״ע). די׳ דוחה את התאוריות, התולות את התנודות 
בשיעורי־ההתאבדות בגורמים גאוגראפיים, ביולוגיים ופסי¬ 
כולוגיים, ומצביע על חשיבותו המכרעת של הגורם ההברתי: 
הוא מבחין בין 3 טיפוסי התאבדות, שיסודם: ( 1 ) בהזדהות 
מלאה של היחיד עם הכלל ומסירות מוחלטת לו;( 2 ) בניתוק 
היחיד מן הכלל; ( 3 ) באבדן ערכים ונורמות חברתיות. 
וכתוצאה מזה — עירעור יציבותו הנפשית של היחיד. 
מסתבר, איפוא, שגם הכרעה אישית פרטית כעניין ההת¬ 
אבדות מושרשת ביחסו של היחיד לחברתו ולערכיה. 

ההשקפה הסוציולוגיסטית של די׳ עומדת על מספר עיק¬ 
רים : א) החברה היא מציאות אובייקטיווית, שניתן לנתחה 
ניתוח חוקי-סיבתי; ב) החברה היא מציאות יחידה במינה, 
מציאות שבח שולטים חוקים עצמיים, ויש לחקרה תוך ניתוח 
של תהליכים פנימיים ולא להשען על הסברים גאוגראפיים, 
ביולוגיים ופסיכולוגיים; הסוציולוגיה היא מדע 
עצמאי. ג) החברה היא מ?בר ליחידים: המציאות החב¬ 
רתית נתונה ליחיד במסורת היסטורית, בחינוך, במוסדות, 
בחוקים, בנוהג מקובל ובמוסר; מציאות ז( קודמת ליחיד 
ומעצבת את דמותו; ד) החברה היא מכלדל: היא יותר 
מסד־הבל של היחידים החברים בה. די׳ מגיע עד להנחה 
מטאפיסית של מציאות נשמה או תודעה קיבוצית, 
שהיא ביטוי העצמאות והחוקיות הפנימית של המכלול 
החברתי. 
















589 


דירקם, דוד אמיל — דירר, אלפרכט 


590 


במחקריו של די׳ על המוסר, הדת וההכרה מתחדדות 
ההנחות הסוציולוגיסטיות, אך משתנות באופן ניכר ההנחות 
התאורטיות הכלליות. המוסר עומד לפי די׳ על שלושה 
יסודות: א) החיוב של הנורמה החברתית, הנתמך על 
ידי סאנקציות חברתיות! ב) ה חובה המוסרית, שהיא 
תוצאה של הפנמת החיוב. המצפון הוא האכף החיצוני, 
שהפך לכוחו המחייב של ערך אובייקטיווי. האכף החברתי 
פועל כלפי היחיד גם כגורם חיצוני וגם כגורם מצפוני פנימי! 
ג) הריצוי. המוסר, לדעת די/ הוא ההפנמה המלאה של 

" זז 

הנורמה החברתית, הזדהות מרצון ובלב שלם עם המקובל. 
רק כשרואה היחיד בפעולה המוסרית, שהוא מצווה עליה 
מטעם החברה ומטעם מצפינו, ביטוי ספונטאני של אישיותו 
ומוצא בה אושר, הופכת פעולה זו לפעולה מוסרית במלוא 
מובן המלה. כיוצא בזה גם גישתו של די׳ בחקר הדת. הדת 
היא הבחנה מוסכמת בין קודש לחול. אין לעמוד על מהותה 
של הקדושה מאפיים של הדברים השונים, הנחשבים כקדו¬ 
שים בחברות שונות: ההתגלמויות השונות של הקדושה 
אינן אלא סמלים למציאות שמעבר להן, והמציאות הזאת 
נתונה בנורמות החברתיות. קיימת הקבלה מלאה בין היחס 
המוסרי לנורמות ובין היחס הדתי לקדוש. בשני התחומים 
הופכת התודעה של כורח חיצוני לתודעה של כורח פנימי — 
אימה יחד עם קבלת־דין, אמונה ואהבה. בדת מעריצה החברה 
את התגלמותה הסמלית! הטקס הדתי אינו אלא טקס הקדשת 
הנורמות המקובלות. 

די׳ נותן פירוש סוציולוגיסטי קיצוני לתודת־ההכרה של 
_קנט (ע״ע), ביחסו לו את ההשקפה שהקאטגוריות הבסיסיות 
של המחשבה האנושית — זמן׳ מקום וסיבתיות — נשאבות 
מהגסיון של חיי־החבדה. 

לדי׳ נודעת חשיבות גדולה בתולדות הסוציולוגיה, ביחוד 

מבחינת התגברות על האסכולות הדטרמיניסטיות הלא־ 

סוציולוגיות ("הטבעיות") והפוזיטיוויסטיות למיניהן (ע״ע 

דטרמיניזם חברתי! פוזיטיוויזם). אמנם ניסוחיו הסוציולו¬ 
ג •יי 

גיסטיים אינם מקובלים עוד היום כמות שהם, אולם מחקריו 

בנושאים שונים של הסוציולוגיה ובעיות־היסוד ומושגי־היסוד 

שפיתח בהם שימשו נקודת־מיפנה להתפתחותו של הדיון 

הסוציולוגי המודרני, כגון הניתוחים שניתח את גורמי הסו¬ 

לידאריות החברתית, את טיב חלוקות־העבודה החברתיות 

השונות, את הפונקציה החברתית של הדת. 

החשובים שבספריו: 500131 11 ג׳\ג־ז]! 1 (> 1 ז 1510 ׳\ 1 !> 13 06 

(״על חלוקת העבודה החברתית״), 1893 ! 016 1x3 1x2165 

3110 > 5001010£1 30 ) 110 :ן 1€ ת . 13 ("כללי השיטה הסוציולוגית"), 

1895 ; $11101016 1.6 (״ההתאבדות״)/ 1897 ; 3110211011 > 1/0 

216 ־ 101 מ (״החינוך המוסרי״), 1902/3 ; 311011 ת 11 ת*נ €16 ^ 1,2 

21 ־ 101 !! : £311 ! 11 > (״קביעת המעשה המוסדי״), 1907 ; 1x3 

611£1011$6 ! 16 ז \ 13 6 ! 0 6$ *נ 1 ב: 1 ח 6 מ־ £1€1 י 65 מדנ £0 ("הצורות היסו* 

דלת של החיים הדתיים״), 1912 ; : 61 3001010£1€ 

16 ו 1 ק $0 (״סוציולוגיה ופילוסופיה״), 1929 . 

ש. גינצבורג, סוציולוגיה ומוסר: למשנת המיסר של א. די׳ 
(מאזנים ט״ז, 15 ״ 25 ), תש״ג* צ. רודי, המוסר הפרופסיוגלי 
במשנתו של א. די׳(משמט וכלכלה, ב׳), תשט״ח , 0 

£. £>.: €110^ 40 10X105 02 0111 (16 411 5)25107710 5001010$! ({2(0, 

1912; 1(1., £ 11110715 (/ 1 ז €0711 0/5 .£ , 06111106 .£ . 0 ; 1927 ,.( 1 .־ 

10 §00/010 §1031 1915; 0. 80 7027 . 2/22100 } 20 ( 1 י 16 §ס - 

400 § . 4 1%€1% ז x1010£10 £. 0.5 (!13. £ $02101., 1), 1925; 

11. £,£(:01111)6, 7(1 77201/2040 5001010£1 ({110 40 0., 1926; 

0. £. £. 0/5 5021010£10 11. §0X1010§157)2115, 1932; 

; 1939 ,?( 002010$ § 115 / 1114 ) . 0 . 11 י 1 ז 6 ק 1 ^ . £1 
. 1939 01 . 0 , 20 ^ 3 ^ . 3 > ; 1939 ,הס 807$5 1 ) .( 7 0 ( 7 

י. גר. 


דירר, אלברכט — : 111:01 ( 1 : 1471) — .41131X0111 / נירב* 

* * * • י • ׳ 

• י ► • 

בדג — 1528 , שם), צייר, גראפיקן ותאורטיקן של 

ץ " ן 

האמנות, גרמני, מגדולי האישים בתולדות האמנות. 

אביו של די/׳ שהיה צורף־זהב, בא ב 1455 לנירנברג 
מן העיר איטוש ( 105 ^) שבהונגאריה, וכנראה נגזר שם־ 
משפחתו, שבו נקרא בגרמניה, משמה של עיר־מולדתו 
( 10 ( 3 , דלת ־= :! 311 > בגרמנית־דרומית). די׳ היה השלישי 
שב 18 ילדי אביו. זה האחרון לימד אותו את הטכניקות של 
מלאכת צריפת־הזהב, שממנה נתפתחה באותו הדור אמנות 
פיתוח־הנחושת (ע״ע גרפיקה, עמ׳ 661 )! כן קירב אותו אביו 
לאמנות הציור של ארצות־השפלה. מ 1486 עמד די׳ בקשרים 
עם בית־מלאכתו של מו״ל חשוב בעירו, ובו רכש לעצמו 
את הטכניקות של הציור והגראפיקה. עם גמר שנות־לימודיו 
התחיל לנדוד מעיר לעיר — כמנהג האמנים ובעלי־המלאכה 
הצעירים בזמנו —, ויש להניח שנפגש עם כמה מהאמנים 
הגדולים שבדורו ושהגיע בדרכו עד לארצות־השפלה. ב 1492 
בא לבאזל, ושם הכין חיתוכי-עץ בשביל מו״לים שונים! 
באותה מלאכה עסק אח״כ גם בשטראסבורג. במאי 1494 
חזר לנירנברג ונעזא את אגנס פרי לאשה! אולם הוא לא 

ג * — 

זכה לשלום־בית: אשתו לא הבינה לנפש בעלה הגאוני, 
והוא מצדו לא נהג בה אלא אדיבות שבאדישות. חצי־שנה 
לאחר מכן פרצה מגיפה בנירנברג, ודי׳ נסע דרך טירול 
לוויניציאה! לבריחה זו גרם, כנראה, הכשלון בחיי־ניעזואיו 
יותר מן הפחד מפני הדבר. יש להניח, שמקצת תמונות־הנוף 
שלו באקווארל — הראשונות במינן — נוצרו אגב אותה 
נסיעה, שהביאה אותו במגע עם גדולי אמני הציור 
הוויניציאני. 

בסוף 1495 חזר די׳ לנירנברג והתחיל ליצור אמנות 

משלו מתוך האוצר הרב של נסיונות שצבר בשנות־נדודיו. 

מכאן ואילך היה הקו היסודי באמנותו: המתח בין מורשת 

הגותיקה המאוחרת ואמנות־הרנסאנס העולה, בין הראליזם 

* * ^ 



א. דירר: דיותדעצמו ( 1498 ) 













591 


דייר, אלברפט 


592 



א. דירר: הפרשים של אחרית־הימים ע״פ חזודיודונז ( 1498 ) 

רב־ההבעה של הצפון והאידיאליזם ההארמוני של הדרוס, 
בין חזון שבדבקות וראציונאליזם בעל גון נאו־אפלטוני, 
בין האמונה בכישופים של יה״ב וההומאניזם של העת 
החדשה. אותו המתח בין היסודות השונים לא סר ממנו 
וממפעלו עד סוף ימיו. די' נשאר מעורה במסורת האמנות 
הגרמנית, ויחד עם זה נפקחו עיניו לראות את הרוחניות, 
הנשגבה והעליזה כאחד, של התרבות הים־תיכונית, ומשאת־ 
נפשו היתה שתשתתף האמנות הגרמנית ב״התעוררות האמ¬ 
נות באיטליה". 

ברוח הראליזם־שבחזון של הגותיקה המאוחרת יצר די׳ 

את 15 חיתוכי־העץ האדירים על נושא ״חזון־יוחנן״ ( 1498 
ו 1512 ), אך קשה להניח שהיה מגיע לידי ניסוחים פלאסטיים 
מפליאים כאלה, אילמלא שהיו לו למופת האמנים הגדולים 
מבני איטליה הצפונית, וביחוד מנטניה (ע״ע). באותן שנים 
( 1498/9 ) נוצרו באותה הרוח חיתוכי־העץ של "הים ודים 
(ז״א עינוייו ומיתתו של ישו) הגדולים", שדפיהם האחרו־ 
נים לא יצאו לאור אלא ב 1510 . בגלל סגולותיה המיוחדית 
של הטכניקה הגראפית היה לחיתוכי־העץ שלו — כגון "בית- 
המרחץ״ ( 1498 ?), "יסודי קאתארינה הקדושה" ו״הרקולס 

#4 ♦ 4 

והאריה״ (שניהם 1497/8 ) — אופי רישומי יותר, ואילו 
פיתוחי־הנחושת, כגון ״הבן הסורר״( 1495 ), "זוגות־נאהבים" 
שונים ודמויות של איכרים — הצטיינו באופי ציורי. מעשה 
ידי־אמן של טיפול ציורי בחלל־הפנים ברוחם של ציירי 
ארצות־השפלה הוא ״חלומו של דוקטור (=מלומד)"( 1498 ), 
שאינו, בעצם, אלא הצגה סאטירית של נושא נושן — פיתויי 
איש־הרוח ע״י היצר. אולם דמות האשה הערומה, המופיעה 
בו, מקורה באיטליה, וברוח האמנות העתיקה יצר די׳ באותה 
תקופה אף פיתוחי־נחושת אחרים לדוב, כגון "מותו של 
אורפום״ ( 1494 ). ״חטיפת אורופה״ ( 1495 ). "פלא־הים" 


( 1498 ), וכן פיתוחים המתארים את אפולו! וסוסים — שהם 
חיקויים לפסלים עתיקים (סמוך ל 1505 ). בהשראת האמנים 
האיטלקיים השתדל די׳ להעתיק גם נושאים של יה״ב — כגון 
מכשפות, ״המזל הגדול״ (נמסים, 1501/2 ), ואף נושאים 
דתיים, כגון ״אדם וחוה״ ( 1504 ; תמונה ע״ע גרפיקה, עט׳ 
662 ), ״הוברטוס הקדוש״ ( 1504 ), ודמויות מרים — מלשון 
הגותיקה המאוחרת לזו של הרנסאנס. גם בסדרת חיתוכי- 
העץ ״חיי מרים״ ( 1504/5 ) הצליח די׳ למזג את הסיגנון 
הגרמני רב־ההבעה עם אמצעי־התיאור האיטלקיים וליצור 

סיגנון, שבו מופיעים חזיונות מרים לא כפירוש גראפי 

י 

לרעיונות תאולוגיים, אלא — לראשונה — כאגדה אנושית 
של חיי־משפחה בורגניים על רגשותיהם האינטימיים. באותו 
הזמן( 1504 )נוצרו אף 11 ציורי "היסורים" על־גבי נייר ירוק. 

המתח שבין מורשת וחידוש נמצא אף בתמוגות בצבעי- 
שמן שנוצרו באותה תקופה. תמונתו היחידה על נושא 
קלאסי "הרקלס הורג את העופות הסטימפאליים״ ( 1500 ), 
מעידה על מאמץ כביר לכבוש את הרנסאנס האיטלקי 
לאמנותו. אך גם הדיוקנות — כגון דיוקנות עצמו ( 1498 , 
1500 ), תמונותיהם של ידידים ונסיכים(תמונה ע״ע אלברכט, 
עט׳ 381 ), ועוד — שצויירו בין 1496 ו 1498 , ניכרת בהן 
השפעתו של ג׳ובגי בליני(ע״ע). לעומת זאת התמונות שצייר 
בשביל מזבחות — כגון ״הקינה על ישו״ ( 1498/9 ), "הולדת 
ישו״( 1502/4 ), ״אשת איוב לועגת לאישה״( 1503/4 ), "סגידת 
שלושת המלכים״ ( 1504 ) — נוצרו כולן ברוחה של מסורת 
הגותיקה המאוחרת, על־אף כל היסודות הפורמאליים הרג* 
סאנסיים והשפעות האמנות של ארצות־השפלה, המתגלים 
בקומפוזיציה שלהן. — כל ימיו לא חדל די׳ מלהיות ךשם: 
מקצת רישומיו, המעידים על דיוק של הסתכלות בטבע — 
כגון ״כר־הדשא״, ״התוכי״, ועוד — נעשו בשנים הראשונות 
שלאחר 1500 , וכן רישומי־הגיר המזעזעים, כגון "ראשו של 
ישו המת״ ( 1503 ), ו״זכור אותי ן״ ( 0161 0 ז €11 ומ 6 ^ 1 ) או 

״המוות־הפרש״ ( 1504 ). 

־* ? 

בשנים 1505 — 1507 שוב ערד די׳ נסיעה לאיטליה. הפעם 
בא לוויניציאה כאמן ידוע־שם ומהולל, שהיו לו מהלכים בין 
גדולי העיר, ציירים, מלומדים וסוחרים? באחד ממכתביו 
הביתה כתב את הדברים האלה: "הוי, מה קד יהיה לי לאחר 
השמש הזאת. כאן אני אדון לעצמי, ואילו בבית איני אלא 
מלחד־פינכא". הסוחרים הגרמניים היושבים בוויניציאה הז¬ 
מינו אצלו תמונת־מזבח לכנסייתם, את "חג מחדוזת־הוורדים" 
( 1506 , פראג)? בה מתוארים — בצידה של מאדונה, המצויירת 
כולה בטעם איטלקי — חברי "אגודת-המחרוזת", וביניהם 
מופיעים כמה הומאניסטים אמידים, וכן האפיפיור יוליום 11 , 
הקיסר מכסימיליאן 1 ובני משפחת פוגר — מגדולי בעלי- 
הכספים בדורם. כן נוצרו באותן שנים בוויניציאה "מרים 
עם האנקור״ ו״הוויניציאגית״ ( 1506 ), דיוקנות של גבירות 
איטלקיות ( 1505 , 1506 ), וכן "ישו הנער בין הסופרים" 
( 1506 ); תמונה זו צויירה, בקומפוזיציה הדחוסה שלה, ברוח 
המאה ה 15 , אולם הפכה למעשה־אמן בשל השפעת רישומי־ 

ההבעה של לאונארדו דה וינצ׳י. 

1 • 

בתחילת 1507 חזר די" לנירנברג, קנה לו בית ופנה 
לחקירות תאורטיות—שהמשיך בהן עד יום־מותו —, במגמה 
למצוא את הדרך לתאר את הטבע באמצעים מאתמאטיים. 
בעשר השנים הבאות לא צייר די׳ הרבה, אולם הלוחות 
המופלאים של ״אדם וחוה״ ( 1507 ) מעידים עליו, שהצליח 
























593 


דייר, אלברכט 


594 


לתרגם את תוצאות חקירותיו ללשון־ציור מושלמת ומלאה 
הרגשה מעודנת. באותה שנה השלים גם את "מאדונה ובידה 

אירוס״ ( 1507 ), שהיא מונומנטאלית ורכה כאחת (אך יש 

¥ • 

מייחסים תמונה זו— לפחות בחלקה — להנם בלדונג [ע״ע]). 
ב 1508 צייר די׳ בשביל הסוחר הפראנקפורטי יעקב הלר את 
״עליית־מרים״ — אחד ממעשי־אמן שלח מתיאס גרינולד 
(ע״ע) עבד אף הוא בתמונת־מזבח על נושא זה בשביל הלר! 
אין אנו יודעים, אם נפגשו שני האמנים הגדולים בהזדמנות 
זו! מכל-מקום ניכרת כאן השפעת־גומלין בין שניהם. קרובה 
לאותה תמונה היא ״תמונת כל־הקדושים״ — בעצם "סגידת 
שרים וקדושים לשילוש״ ( 1511 , וינה)! מתגלית בה אף 
קירבה לרפאל (ע״ע), אלא שבניגוד לרפאל אין די׳ מפריד 
כאן בין עולם־האדמה ועולם־השמים, אלא מצרף את שניהם 
לאחדות בחח האמנות הבארוקית העתידה לבוא. 

עיקר פעולתו של די׳ באותן שנים היה — כמקודם — 
חיתוך־עץ ופיתוח־נחושת! לעתים עבד גם בתחריט רגיל 
ויבש (תפד: ע״ע איניציאלות, עמ ׳ 954 ! אכס־ליבדיס, עט׳ 
292 ). בשתי סדרות ״היסורים״ — האחת מחותכת בעץ 
(״חיסורים הקטנים״, 1511 ), והשניה מפותחת בנחושת 
( 1513 ) — הגיע סיגנונו למלוא הבשלתו: בעיקר בפיתוחי- 
הנחושת פיתח גישה חדשה לגמרי לבעיית אור־וצל, ששוב 
אינם משמשים לתיאור הצללים בלבד, אלא הפכו לאמצעי- 
הבעה ממש. בטכניקת פיתוח־העץ, הבאה לידי ביטוי בדפים 

בודדים לרוב, לא זז די׳ מן הסיגנון האכספרסיווי של הגו¬ 

*♦* • ♦ 

תיקה המאוחרת, אולם שפת־הצורות האיטלקית משווה 
לעבודותיו — כגון ״סדרות ההגמונים״ ( 1508 ). "כסא־ 
הרחמים״( 1511 ), ובעיקר ״תפילת ישו בגת־שמנא״( 1509 )— 
אופי של מונומנטאליות־שבחזון, שהוא יחיד במינו. 

מ 1513 ואילך ניכרים ביצירתו של די׳ רישומי המשבר 
הדתי של תקופתו והמאבק בין הכנסיה ובין ההומאניזם( 
עם התפתחות הרפורמאציה הפך לחסידו של לותר. ככל 

4 ♦ • ♦ 

משכילי הדור היה מחשיב את הצד המדיני של התנועה 
החדשה פחות מ״חידותו של האדם הנוצרי", מזיקתו האישית 
של הפרט לאלוהיו! ברוח זו נוצרו שלושת פיתוחי-הנחושת 
המפורסמים שלו: ״הפו־ש, המוות והשטן״ ( 1513 ), שיש בו 
רמז ללותר, ושדמות הפרש שבו מושפעת מאנדרטת קולאוני 
הרוכב של ורוקיו (ע״ע)! "היידונימוס בחדר־משכיתו" 

• * ^ ♦ 41 

( 1514 ); ״המרה השחורה״ (" 1 0001121 ^€^", 1514 , תמ ׳ : 
ע״ע דכאון, עט' 612 ), שבה תורגמו לחלוטין הרעיונות 
הנוצריים לסמלים הומאניסטיים. באותה תקופה, כנראה, 
נוצרה אף דמות־דיוקנה הנהדרת של אמו הזקנה, שדרה 
בביתו לאחר מות אביו ב 1502 . 

החל מ 1512 בא די׳ בקשרים עם הקיסר מכסימיליאן, 
הרומאנטיקן ההומאניסטי. הקיסר העריך את די׳ מאד והעניק 
לו קיצבה שנתית. פרי פגישותיהם היו: ציורים שבשולי 
ספר־התפילה המודפס של הקיסר ( 1515 ) — שהם דומים 

ל״דרולריות" שב״ספרי־השעות" הצרפתיים של אחרית יה״ב 

• ♦ 

(ע״ע גרוטסקה, עט׳ 257 ) ! חיתוכי־עץ לשער־כבוד — שגבהו 
הגיע ל 3.4 מ' ורחבו ל 3 מ׳ ושהיה מורכב מ 192 גושי- 
עץ —, וכן חיתוכי-עץ למרכבת־הנצחון של הקיסר. שתי 
היצירות הללו ( 1515 — 1518 ) — שבהן השתתפו גם אמנים 

אחרים — מתארות את חיי הקיסר ומפעליו וכוללות אלגו־ 

•* 

דיות, שיש בהן משום מיזוג של רוח יה״ב והומאניזם. 15183 
צייר די׳ באוגסבורג את דיוקנו של הקיסר. 



א. דירר; ארבעת הסיחים ( 1526 ) 

בהמשך מאמציו לגלות את סודות הטבע בעזרת אמצעים 
תאורטיים התחיל די׳ באותן שנים בחיבור הספרים -מסזמט 

י• ס 9 

* • 

)ץ 6 ך 501 :ך 11161 1 ) 110 61 ) 1 ) 21 : 0111 §ב 55111 ש^ 1 ) 110 5008 ץ 6 ז% 

(״הוראה ומדידה במחוגה ובסרגל־ישור") ו) 600116 ) 6 !ע 
060 ס 1 ))סנ!ס)? 06030111101160 ) מ 0 ׳\ ("ארבעה ספרים על שי- 
עורי גוף-האדם״). — תחריטי ״המתיאש״ ( 1516 ), "ישו בגת- 
שמנא״ ( 1515 ), ״חטיפה בידי בעל-הקרן״ ( 1516 ), "המלאך 
ובידו סודרה של ררוניקה הקדושה״( 1516 ), הם ביטוי מזעזע 
ללבטים'פנימייס שתקפו את די׳. אמנם באותן שנים נוצר 
גם התחריט בהיר-המבנה ״הנוף ובו התותח״ ( 1518 ). אולם 
התמונה בצבעי־שמן "לוקרציה שולחת יד בנפשה", שהושלמה 
ב 1518 , מהווה, בקונסטרוקטיוויזם הסטאטי שלה — הנראה 
כמקדים את פוסן (ע״ע) ואת סזן (ע״ע) — תעודה אדירה 
למשבר בנפשו של האמן. 

אחרי מותו של מכסימיליאן ב 1519 נסע די׳ לאכן להכ¬ 
תרתו של קארל ע, שהבטיח לו את המשך תשלום הקיצבה ז 
בהזדמנות זו ביקר גם את ארצות-השפלה. הפעם לקח עמו 
את אשתו ואת משרתתה! יומן מדוקדק ורישומים רבים 
מתארים את הנסיעה בבירור. באנטוורפן קיבלה הגילדה 
של צורפי-הזהב את האמן — ששמו נתפרסם בינתיים בעולם 
כולו — בכבח־-מלכים. ב 1521 חזר די' לנירנברג. נסיעתו 
לארצות־השפלה הביאה את סימונו למלוא הבשלתו! על 
כך מעידים הרישומים שרישם כבר באנטוורפן, כגון "מראה 
הנמל״ ( 1520 ) ו״תפילת ישו בגת־שמנא״ ( 1521 ) בתבנית 
סגלגלת, שבו מובעת הדבקות בצורה קלאסית-מושלמת. 
לאחר מכן נוצרו כמה תמונות בצבעי-שמן: "היירונימוס 
הקדוש ובידו גולגולת״ ( 1521 ) — שאותה יזם די׳, כנראה, 
עוד באנטוורפן, דיוקנות של אזרחים חשובים בנירנברג 
( 1521 — 1526 ), סקיצות ופיתוחי-נחושת לרוב, המתארים 
הומאניסטים מבני־דורו ואצילים משכילים ( 1526 — 1527 ), 











595 


596 


דייר, אלכרכנז — דישון 


ועוד הרבה. עם היפים שברישומים אלה נמנה דיוקנה של 
אשתו ( 1521 ). בכל הדיוקנות הללו מתגלה כשרון עליון 
לתפוס את פני־האדם במראיהם הפלאסטיים בתוך השטח לא 
מתוך ראיה־של-רגע, אלא כתעודה לכל הדורות. 

סידרה של רישומי־יד בתבנית סגלגלת (סמוך ל 1524 ) 
מעידה, שהיה, כנראה, בדעתו של די׳- לעבד שוב את נושא 
"היסורים" עיבוד גראפי. האחרונה ביצירותיו הגדולות 
היא תמונת "ארבעת השליחים" (יוחנן, פטרום, פאולוס 
ומארקוס), שבה עבד זמן רב, ולבסוף (ב 1526 ) ציווה 
אותה — בתוך מסגרת ועליה כתובת ארוכה — לעיר נירנ- 
בדג (תמורת זה קיבל שכר הגון). כאן מתמזגים המונומנ- 
טאליות האיטלקית והריאליזם הצפוני לשלמות נהדרת. 
התמונה נחשבת לצוואתו של די׳ לא רק מבחינה אמנותית, 
;אלא גם מבחינה מדינית, שכן הכתובת שעליה מכילה אזהרה 
לשליטים החילוניים שלא יחשבו את חולשת־האדם לדברי 
אלוהים חיים. בדברים אלה יש משום רמז, שדי׳ — כרבים 
מחבריו ההומאניסטים — התאכזב בינתיים מן הרפורמאציה, 
לאחר שנשתלבו בתנועה הדתית גורמים מדיניים ומעמדיים. 
תמונתו של די׳ אינה מכוונת נגד שום צד, אך יש בה 
משום מחאת ההוגה נגד השחתת הרעיונות במציאות. 

בשנות חייו האחרונות הקדיש די׳ את כל כוחותיו 
להשלמת ספריו, שעסקו בבעיות הפרספקטיווה המאתמאטית, 
בתורת־הביצורים, בהכנת אותיות־דפוס, בשיעורים ובתנו¬ 
עות של גוף־האדם, בפיסיוגנומיקה ובאסתטיקה. בשביל 
הספרים האלה הכין די׳ חיתוכי-עץ׳ שהם מושלמים הן 
מבחינה דידאקטית והן מבחינה אמנותית. בתאוריית-האמנות 
שלו הוא קובע — בניגוד לתאורטיקנים של הרנסאנס האי¬ 
טלקי וברוח הראליזם של הגרמנים ובני ארצות־השפלה — 
שאין לך דבר בטבע האלוהי שחשיבותו פחותה מכדי 
לזכות לתיאור אמנותי. בהתאם לאסתטיקה של יה״ב ראה 
די׳ כמושכל ראשון, שהיופי האמיתי ידוע רק לאלוהים בלבד 
ושאין שום אמן יכול להשיגו בשלמותו: הציור הוא עניין 
של ״השראה מלמעלה״( £102165500200 0 ־ 001101 ). אולם יחד 
עם זה ביקש די׳ — בדומה ללאונארדו דה וינצ׳י בדדורו — 
למצוא ניסוח ראציונאלי לדעותיו, "שכן אמנם נעוצה 
האמנות בטבע, וכל המצליח להוציאה מידיו הרי זה הופך 
אותה לקניינו שלו". 

כבר ב 1487 התחיל די׳ לצייר דיוקנות־עצמו! בין החתו¬ 
מים בשמו יש דיוקן ( 1512/3 ), שבו הוא מצביע על בטנו 
וכותב: "במקום הכתם הצהוב שם נמצא הכאב", וכן נתן 
תיאור מזעזע של עצמו בדמות "איש־מכאובות" (כלומר ישו 
בין כלי-עינוייו, 1522 ). בשנותיו האחרונות היה חולה כרוני• 
בשעה שערך מחקרי-טבע בביצות הולאנד תקפה אותו 
קדחת, שלא סרה ממנו מאז. באחת מיצירותיו המאוחרות — 
סקיצה בצבעי-מיס ( 1525 ) — תיאר האמן, המעונה עינויי- 
הגוף, הנפש והרוח, את סיוט "השטפון", שנראה לו בחלום. 

די׳ הניח אחריו למעלה מ 70 תמונות, מאות פיתוחים 
ותחריטים, יותר מ 250 חיתוכי-עץ, יותר מ 1,000 רישומים 
ושלושה ספרים. שלא כבן־דורו גרינוואלד, לא נשכח זכרו 
של די׳ בשום דוד. כבר בחייו זכה להערכה מרובה מצד 
חובבי-האמנות והאמנים, לא רק בגרמניה אלא גם באיטליה! 
עם רפאל החליף מכתבים מלאי־ידידות. השפעתו על הגרא־ 
פיקה של המאה ה 16 היתה עצומה. עד לסוף המאה ה 19 
החשיבו בעיקר את הצד הקלאסי־ראציונאלי שבאמנות(, ודק 


, בדורות האחרונים הבינו את ערכו של סיגנונו רב-ההבעה 

ובפרט את המתח הנפשי שבו. 

$021101 . 11 00/012$ $02120$ 40$0/120/210 > ,. 0 , 3115111£ ( 1 ד . 1 א 

0141251, \-\10 $ה 12 ) 00712 %< ¥3 \ב 1 ס 0 . 4 \ .¥\ ; 2 1884 י / 

<4. 0., 1889; 5 11 # 6 ת £3 . 0 ; 1892 ,. 0 . 74 ,־ 61 §ו 11 זנן . £. 

?1111 $£, 0.5 $0/212/1110/101 0/(20/111155, 1893 ; £. £16101 0 י 11 :) 1 ־ .$ 
$0/111/1120/201 01(20/11(1$$, 1908 ; 1 ( 1 ., 0. 14. <1. 00/01712(211072, 
1909 ; £. ?3 0 . $4 ,. 10 ; 1915 , 01472511/200110 0.5 , ץ > 0 £ 51 מ ., 
1945 2 ; 10 ., 7/10 1110 (172(/ 7411 0/ 74. 0 1 - 11 , 1948 - 1955 ; 

1* \1-11 , 00150 ס 2 {ס 1141242$ ס 4 ס 0/1 $. 0 . 74 ,־ 0111161 < . 5 .ג , 

1918; ]. £211 ^ 0£$1 מ 3 ? .£ ; 1921 ,. 0 . 4 > ,• 061 ת 3 [ 160 ־ . £. 

$3x1, 0.$ 1926 ,. 0 . 74 ,חס 5 § 0 סס . 0 ; 1923 ," 1 2 ) $4 010720011 } ׳ ; 

10., 0/5 01(2(02128$, 1928; ?. 011 0010111131611927 ,. 0 . 74 ,־ ; 

0 . £ 1301161 7101 . 11 ; 1928 , 0 \ 01 1 7 . 2 ) 000/7012 . 74 ,׳ X0 11 . 

£. £1 £701 . 7/121 ,: 301 זת 00 ' 26 ז X020/2111$ (/. 1 701/(0 74. 0.$, 
1928, 1937/8; £. ^111^101 0 ^ 11 ) 00112 04015101$ 00$ ,. 0 ,־ , 
015^/0151:0/20 (4. 14012$0/2?12110, 1928 4 ; 10., 010 2020/272072 § 12 א 
<4. 0.$, 1-1\^ 1936/9; ]. ^/! . 0 ; 1932 , 1108 ) 00.1 -. 0 ,זססס 
1:11 ־ £01 ; 1932 , 6 ^/ 741212 $120222$0/10 ) 21 ./) .)) . 0 ,^־ 3113111 /י\ , 

0.5 $(21211120/10 0/01x50/1111110, 193 5; 0 . \¥ 36£2010 1 ) . 0 י . 
$01120 2011, 1941 0.5 . 74 11251 ) 0 010 ,מ 061#11 ^\ . 1 ? ;״ , 
1943 9 ; 0 . 1 * 001 , 0., 1946; 7. 0. £310 70040111$ \ ,^ 10 ־ / 

74. 0., 1948; 2101/0 ) 1 ) 744 .)) 1118011 )? 21 { 10 'ס%. 2113 ) 14 ,. 0 , ¥110 \ .ס , 

!948; 171. ^115 . 1952 ,. 0 , 4 ,ז 0 ק 
פ. ש. 

ךי^ 1 ן ( 0350012011131:05 ^^)׳ אחד ממיני האנטילופה 
(ע״ע), החי במדברות צפון־אפריקה. הדי׳ בעל 
גוף מגושם, ארכ 1 כ 2 מ ׳ ׳ גבהו כ 1 מ׳, משקלו כ 80 ק״ג. פרסו¬ 
תיו רחבות מאד ומאפשרות לו לדרוך על שטחי-חול. קרניו 
.(45 זקופות ומסולסלות כעין מברג ומרובות טבעות (עד 
צבעו אפור בחורף ולבן־צהבהב בקיץ; רק הראש והצוואר 
חומים תמיד, ופם־רוחב לבן נמתח בין העיניים לחוטם. הצעי¬ 
רים — שנולדים באביב, אחד בכל המלטה — לבנים לגמרי. 
הדי״ מצויים כרגיל זוגות־זוגות או בקבוצות קטנות. — הדי׳ 
הוא שוכן מדברות וערבות, ונמצא גם באיזורים השוממים 
ביותר, מאחר שאין הוא — בדומה לחיות־מדבר רבות 
אחרות — נזקק למי-שתיה, אלא יכול להסתפק ברטיבות 



(^.003X 185 ? ( 115 } 1361113 ת 3$0 ת "! 






597 


דישון — דישן, מרסל 


598 


הנמצאת בצמחי־המדבר, שהם מזונו. גם צבעו הבהיר מגן 

*• * 

עליו במידה רבה בפני התחממות־יתר ע״י קרני־השמש. 

לפנים — ועד המאה ה 19 — היה הדי׳ נפוץ בכל רחבי 
הסהרה, ממצרים עד מערב־אפריקה ודרומה עד גבולות הסו* 
דאן וניגריה; ואילו היום הוא בעל־חי נדיר׳ הנמצא רק 
במקומות מועטים, מאחר שציד אינטנסיווי גרם להשמדתו 
בשטחים נרחבים. הדי׳ איננו "קל כצבי", למרות הקרבה 
המשפחתית שביניהם, וצןד־רוכב — וביותר צ ז יד נוהג־ 
ג׳יפ — מדביקו בנקל. במצרים, שבה צדו ואילפו י את הדי׳, 
נכחד מין זה רק בזמן האחרון. מגבולותיה הדרומיים והמז- 
רחיים של א״י, שבהם היה מצוי לפנים, נעלם כבר לפני כמה 
עשרות שנים. 

זיהויו של הדי׳ שבמקרא (דב׳ יד, ה), שהוא אחת מ 7 
הבהמות המותרות באכילה, עם 0350013011131:115 הוא עניין 

שבהשערה. 

ה. מ. 

ךי?זן, גיו־ם־בנז׳סךאמן 

011011611116 01 ס 13 ס\> — ( 1806 , בולןן־סיר־מר — 

1875 , פאריס), נורולוג צרפתי. די׳ למד רפואה בפאריס; 
ב 1831 חזר לעיר־מולדתו ועבד בה כרופא מעשי במשך 11 
שנה. אולם הוא לא מצא עניין רב בפראקטיקה הרפואית 
כשלעצמה ועסק גם במחקר פיסיולוגי, בעיקר בתופעות 
החשמליות במערכת העצבים והשרירים ובהשפעת החשמל 
עליה. ב 1842 חזר לפאריס, כדי להמשיך בחקירותיו על 
הגירויים החשמליים של השריד. בלי כל מינוי רשמי בפא- 
קולטה הצליח לפתח את הענף החדש הזה של הפיסיולוגיה 
והרפואה. כל בוקר היה מבקר את אחד מבתי־החולים ובודק 
את החולים שהתאימו לכיוון חקירותיו, וכך יצר — לפי 
דבריו — מעין "אנאטומיה חיה". 

די׳ נחשב לאחד ממניחי היסוד של האלקטרו־פיסיולוגיה 

*• • • 

והאלקטרו־הראפיה, שראשיתן עם ספרו - 10 1^1601x18311011 
03.11500 ( 1855 ). תגליותיו קשורות כולן במחלות השרירים. 
הוא גילה את האטרופיה המתקדמת של השרירים (הנקראת 
עד היום על שמו ועל שם אראן [סג־"/]) ואת השיתוק 
הבולבארי והוסיף פרטים להכרת מחלת שיתוק־הילדים. 
במחקרים שפירסם במונוגראפיה -ז 0 ק־ 110175 ט 56 ק 3x317516 ? 
6 טן) 111 ק 0 ז 1 ( 1860 ) נעזר בבדיקות אנאטומיות בחלקים קטנים 
שהוצאו מתוך שריר החולה החי; בזה יצר את שיטת 
הביאופסיה. ספרו על הפיסיולוגיה של התנועות, 11781010816 ? 
160£5 ז 61 ׳\ 01011 168 > ( 1867 ), מיוסד על ניסויים חשמליים 
ותצפיות קליניות. את שיטותיו האלקטרו־פיסיולוגיות העביר 
די' גם לשטח החקירה של הבעת־הפנים, וע״י גירוי חשמלי 
של שרירים בודדים הדגים את הביטויים הפיסיוגנומיים של 
תהליכי־הנפש בקלסתר־פניו של האדם; ספרו 116 ן> 1 ס 4603 ז 

־ 117 ^ 616000 3031756 011 , 110013106 116 ת 0 ס 5108 ץ 11 נן 13 16 > 
3 16 נ 3£911031 , £3551005 165 ) 5101081(506 <16 1' 6X50658100 
1165 ! 13$110 <ן 1:5 ־ 31 165 > 5116 > 311 ־נק 13 ("המכאניקה של הפיסיו־ 
גנומיה האנושית, או בחינה אלקטרו־פיסיולוגית של הבעת 
ההרגשות ושימוש לגבי האמנות הציורית״, 1862 ) הוא מן 
החיבורים הראשונים שניצלו את מלאכת־הצילום לצרכי 
ההרצאה המדעית. 

0 .- 8 .-/!. 0 . (,5.1x11. §611. 1875, 687-715); ?. 0111117, 

126 ^ 801410 46 . 0 , 10 * 1111 * 1101 ״ 1 .{ ; 1936 , 126 ^ 801410 46 .( 1 
. 1946 ,( 745-755 י 130 . 1 ) 1110 . 301 ס\ן . 81111 ) 

יה. ל. 


די#ן, לואי (־מרי־אוקיויה) — - 011 ־ 1€ ' 131 ^-) 01115 ,״£ 
000116506 (: 7161 — ( 1843 — 1922 ), כומר צרפתי, 

חוקר תולדות הכנסיה. די׳ נתחנך במוסדות כנסייתיים, 
וב 1866 נשלח לרומא לשם השתלמות בתאולוגיה. כאן נת¬ 
עורר לחקר תולדות הכנסיה ועתיקותיה. ב 1867 נתקבל 
לכמורה, חזר לצרפת והחל להורות את תולדות הפנסיה 
בסמינריון לכמרים! יחד עם זה המשיך במחקריו. ב 1874 
השתתף במשלחת לחקר גנזי־הספרים במנזרים האורתודוכ¬ 
סיים בתסאליה שביוון; הדו״חות שפירסם על מחקריו הו¬ 
ציאו לו שם. ב 1877 קיבל תואר־דוקטור מטעם הסורבון, 
מ 1878 היה מרצה בביה״ס הקאתולי לתאולוגיה ומ 1887 — 
ב 165 > £10 - 1651430165 > £0016 . השיטה הביקורתית שנקט די׳ 
לחקר תולדות הכנסיח ובחיפוש אחרי האמת ההיסטורית, 
וביחוד הוכחותיו על הבדותות שבסיפורים על ייסוד כנסיות 
והגמוניות בידי שליחי-ישו ואבות־הכנסיה, עוררו רוגז בקרב 
החוגים השמרניים שבכנסיה. כדי למנוע חרם מצד הרשות 
הכנסייתית עזב די׳ את ההוראה וב 1895 נתיישב ברומא! 
שם ניהל את ביה״ס הצרפתי לארכאולוגיה. — שלא כקודמיו 
התייחס די׳ ברצינות מדעית ובחוש ביקרתי חריף להשתל¬ 
שלות המאורעות והפריד בקפדנות בין האגדה והתעודות 
המזוייפות ובין האמת והמציאות; הדבר עלה לו בצו איסור־ 
קריאה על ספרו העיקרי, שנכלל ב״רשימת הספרים האסו¬ 
רים". די׳ קיבל עליו את פסק־הדין של הכגסיה וצימצם את 
פעולתו המדעית. — ב 1910 נתמנה לחבר באקאדמיה 
הצרפתית. 

עבודת־הדוקטור של די׳ ( 1877 ) היא מחקרו המקיף על 
״ספר האפיפיורים״ ( 1£103118 :זססק ! £1136 ) — המקור העיקרי 
לחקר תולדות האפיפיורים ביה״ב המוקדמים, שאותו הוציא 
די׳ הוצאה ביקרתי ת ( 1886 — 1892 ) על-יסוד השוואה של 
150 כתבי־יד. את מאמריו על אגדות הייסוד של הכנסיות אסף 
בספרו 03016 £30016006 16 > ) 13009310 ק 6 £35165 ("רשימות 
הגמוניות של גאליה העתיקה״), 1894 — 1910 . חיבורו העיקרי 
הוא ££81156 16 > 30016006 6 ־ 1115100 ("דברי-ימי הפנסיה 
הקדומים״), ב 4 כרכים, 1905 — 1925 . — תרומתו של די׳ 
לחקר תולדות הכנסיה גדולה היא. בולטת בספריו הגישה 
הפילולוגית ה ביקרתי ת, הנוטה להתבסס על המקורות! כנגד 
זה נראית לפעמים פרשנותו ההיסטורית כשטחית וקלושה. 

. 1 ס 0116 ־ 1 \נ י 5 > .; 13101 ) 11$1716 ז 1 ) €1171$11 411 $ ה 16 ( 141$10 ,ן 0016£€6 ״ 1 . 14 
י 5 מ 0 קקס 0 .[ ; 1921 ,( 2680-2735 , ¥1 2 , 10 §־ 111 * 14 010 * 0 .* 11-0 * 0 
.ז\ 0 ?) .ע .£ , 31101 ־ 00 .ן ; 1922 ,. 0 . £7 14 172617107112171 112 
. 14£7 ,*תסקסס .£ ; 1922/3 ,( 97/98 .־ 01 * 1415 .* 200$ ) 0105 
- 13111 ? £0 ) .<£ \ 1%1 ^ ,*■ 01 כ 01 ת§ 0111 . 011 ; 1923 , 1141 612621 . 0 
-ת 3 ־ 01 ) . 0 . 7 § 1 ^ , 4110 \ 10 נ 1431 י 01 . 01 ; 1924 ,( 41 2 \ , 130311 
,ץ £015 ; 1925 ,( 0 ת 31 ז 0 ק 1 מ 0 *ת 00 1150 § 0 י 1 010 0$ ־ 1 ב £1£1 0105 

; 1930/1 , 16171$$ 120176 46 € • 11151017 * 1 3 $671217 $0147 3/ 61710176$ 
- 311 ־ £1 £0010 ? 010 0 ־ 1 ז\ 0011 י 1 * 0 .* 115 ? י £) .<£ .״ 1 . £7 ,* 110 ־ 01 ? .}\י 

. 0101 ת£) .<£ .״ 1 , 32 * 11 ־ 1 ? .? ; 1931 ,( 57-64 ,סבמס? 3 3150 ^ 1 

. 1950 ,( 1960-1965 ז\ 1 . 01 ** 03 

י. ב. ס. 

ל י ^[/ מך 0 ל — 5 כן 0110113111 01 :)־ 1 ג 1 ץ£ — (נו' 1887 ), צייר 
צרפתי. בראשית דרכו היה מושפע מסזן (ע״ע), 

אולם במהרה הצטרף לקוביסטים (ע״ע) ? תמונותיו בתקופה 
זו הן בעלות מבנה פורמאלי וצבעים חמורים, אך הקצב שבהן 
חי ועירני יותר מאשר ביצירות הקוביסטלת הרגילות — 
הוא מכאני ואורגאני כאחד. תמונתו ה״כרונ 1 -פ 1 ט 1 גרא- 
פית״ — כפי שכינה אותה די׳ — "האשד, הערומה היורדת 
במדרגות" הוצגה בתערוכות אחדות, עוררה שערוריה של 






599 


דישן, מרפל — דישראלי, פנימין, רוזן ביקונפפילד 


600 


מתרעמות, אך יחד עם זה פירסמה את שמו. ב 1914 החל די׳ 
ביצירת חפצי־אמנות מתוך כל מיני "מציאות" (אבנים, גרו¬ 
טאות, מחזיקי־בקבוקים וכיו״ב) — אמנות " 16 ) 12 מ-׳ג 1 > €3 ז " , 
שעוררה גם היא סערה בחוגי חובבי האמנות. ב 1915 השתקע 
די' בניו־יורק והיה למרכז של קבוצה, שעוררה תנועה אנטי- 
ציורית ואנטי־אמנותית באמנות, בדומה לתנועת הדדאיזם 
(ע״ע) באירופה. ב 1915 — 1923 צייר די׳ את יצירתו הרא¬ 
שית — ״הרווקים מפשיטים את הכלה״ — בטכניקה מור¬ 
כבת מציור והדבקה על־גבי זכוכית. אח״כ נתאכזב מן 
האמנות ומשך את ידו מן הציור. מ 1920 עד 1926 הוציא 
סרטים סיר־ראליסטיים אחדים, המושתתים על אפקטים 

♦י — •ו •• 1 

אופטיים מוזרים. זמן־מה התמסר למשחק השחמט, ואף כתב 
ספר עליו; וכן עסק בניסויים מכאניים ואופטיים. די׳ כתב 
גם שירים וערך כ״ע אמנותי־ביקרתי. 

7 

די׳ נמנה עם רבי ההמצאות והסיבוכים שבאמני דורנו, 
ושמו נודע חליפות לשמצה ולתהילה. הוא מלא רוח התמרדות 
אנארכיסטית ונמנה עם חלוצי הדאדאיזם והסיר־ריאליזם — 
עד ל״אוטומאטיזם". במסותיו הביקרתיות הוא הורם ושולל 
את "חוקי־האמנות", ושלילה זו הפגין גם ברבות מיצירותיו, 
יחד עם זה תרם תרומה חשובה ל״אמנות המופשטת", וביחוד 
לפיסול החפשי באמריקה, ולכל הרוח האישית, הנועזת 
והמהפכנית, שזרמים מסויימים של האמנות של המאה ה 20 
דוגלים בה. 

1 ) 5/10 . 4 , 11£ ץ 03$00 .ס ; 1924 , 111$ ) £61 £0$ 6$ * 1 ,מ 10 שז 8 
, 0,113 1 )) 1$ ג/ 014 ,־ 1 ־ 831 . 14 ; 1935 , 6011$171 )) 514 / 0 1 ( 06 ) 4 ) 5 

, 1X11 ־ £0113111 1 ) 311 ־ €101 ־ 1 ס ; 1936 , 1 )!/ 001 ) $1 ( 1 .^ 

־ 01 ( 14111111 , 0 ) ¥10 ; 1944 , 1 ) 160110 ^€^ 111001 ( 101 ) 4 1 ) 0 , 010$$ 
. 1945 ,( 1 . 140 ,¥ 105 ־ 501 ) .( 1 . 1 ^ סז 1 >€:) 16¥0 > 

ם. אי. 


דיעזראלי. בנימין, אח״כ רוזן ביקזנספילר - -״ 86 

* • ן ״ * * :ד ■ ן ••ן . 

8£16111 ״ 86300 0£ 1 ־ £31 , 3611 ־ 0181 ״!״ 31 [ - ( 1804 — 


1881 ), מדינאי וסופר אנגלי, מגדולי המדינאים במאה ה 19 : 
יהודי מומר. 


די׳ היה בנו הבכור של יצחק ד׳ ישראלי (ע״ע). 

הוא גדל באמידות, ובילדותו ובנעוריו זכה לחינוך מעולה, 
אם כי לא שיטתי. תחילה נשלח לבי״ס פרטי, שבו לא שותף 
כלימודי הדת הנוצרית: פעם בשבוע בא אליו מורה יהודי 
כדי ללמדו את עיקרי היהדות ואת קריאת העברית. ב 1817 , 
בהיותו בן 13 , הוכנס — יחד עם שני אחיו ואחותו — ע״י 
אביו לנצרות. מאז קיבל חינוך קלאסי ונוצרי מובהק. אולם 
גם בבי״ם אחר, שאליו עבר אחרי התנצרותו, לא נתקבל ע״י 
חבריו כאחד מהם בשל הופעתו ושמו היהודיים המובהקים. 
לפיכך עזב כבן 15 את ביה״ס והמשיך בלימודים פרטיים 
בבית, תוך שימוש בספרייתו הגדולה של אביו; ביחוד הירבה 
לעסוק בנושאים דתיים ומיסטיים. די׳ לא למד באוניברסיטה, 
והשכלתו היתד. ז( של חובב משכיל. צעדיו הראשונים כאדם 
העומד ברשות עצמו נעשו במשרד של עורך-דין ובבורסה, 
כשהוא משתדל לרכוש לו עמדה בציבור המשכילים האמידים 
והקרובים לשלטון. כאן נתקל בחומה של התנכרות חברתית, 
וכן לא דאה הצלחה בפרקליטות ובעסקי-מניות, ואף לא 
בנסיון להוציא — בשותפות עם צעירים אחרים — עיתון 
יומי. כשלונות אלה סיבכו אותו בחובות, שהעיקו עליו 
במשך עשרות שנים. 

מעתה פנה די׳ לספרות, וב 1826 פירסם — תחילה בעילום 



בנימין די׳ערא 5 י, 5 ורד ביקוגספי 5 ד 

שמו — את סיפורו הגדול הראשון ? 01-6 ״ 13 ׳£¥, שעורר הד 
רב בציבור האנגלי. בסיפור זה — כבכל ספריו — רב היסוד 
האוטוביוגראפי. הגיבור הוא בנו של סופר, חדור שאיפה 
לוהטת לרכוש לו מעמד בעולם הפוליטי; הוא רב־כשרון, 
אולם חוסר־ייחוס מרחיק אותו מן השלטון. לפיכך הוא 
מתכנן הקמת מפלגה חדשה ע״י התחברות עם אציל חסר- 
אינטליגנציה, בכדי שישלימו שניהם זה את זה. — ספר 
זה — לאחר שנודע שם מחברו הצעיר — הבקיע לדי׳ דרך 
לאריסטוקראטיה הבריטית ולחיי החברה הגבוהה. די' נעשה 
מעורב בטרקליני הגבירות בלונדון ובמסיבות האצולה והד 
פיע כדנדי (ע״ע), בולט בלבושו הגנדרני והססגוני ומבריק 
בשנינותו. הוא פירסם עוד כמה סיפורים, בעלי מגמה 
פוליטית־סאטירית, המתארים את חיי האצולה. ב 1830 יצא 
לסיור ממושך דרך ספרד למזרח הקרוב והתיכון — יוון, 
תורכיה, א״י ומצרים —, אשר אליו נשא את נפשו מנעוריו. 
ביקורו בא״י, וביחוד בירושלים, עשה עליו רושם אדיר שלא 
פג כל ימי חייו; הוא חיזק בו גם את תודעת מוצאו היהודי, 
אע״פ שבעיקרן הד לו א״י וירושלים מולדת הנצרות ומקום 
פעולתו ומותו של ישו. לנסיעה זו היתה גם השפעה עמוקה 
על השקפותיו המדיניות! היא עוררה בו את אותה ההת¬ 
עניינות ב״בעיה המזרחית" ובקשרי בריטניה עם המזרח, 
שהדריכה אותו שנים רבות אח״כ בפעולתו המדינית. 

חוויות נסיעתו במזרח וביקורו בא״י שימשו לדי׳ עילה 
לחיבור שני סיפורים גדולים מיד אחר שובו לאנגליה: "דוד 
אלראי" ו״קונטריני פלמינג". "דוד אלראי" חדור גאווה יהו¬ 
דית ומגמה ״ציונית״: די' מעלה את דמותו של משיח־השקר 
והגיבור היהודי מיה״ב, המתכוון לכבוש את ארץ־הקודש 
מידי המוסלמים ולחדש את מלכות־ישדאל כקדם; הוא 
מעורר מרד נגד הח׳ליף וכובש שטחים גדולים באסיה המע¬ 
רבית; ההצלחה מעבירה אותו על דעתו, הוא שוכח את 
ירושלים ומנסה להקים מלכות אדירה בבגדאד; אך הוא 







601 


דישראלי, בנימין, דחן ביקוכספילד 


602 


נלכד בקסמיה של בת־הח׳ליף ונוחל תבוסה; על חטאו זה 
הוא מכפר בסירובו להציל את חייו ע״י המרודדתו. 

די׳ חזר לאנגליה בעיצומו של המאבק על תיקון חוק- 
הבחירות ( 1832 ). אחרי היסוסים רבים — בין המשכת פעי¬ 
לותו הספרותית ובין פעילות ציבוריודמעשית —, הכריע 
להתמסר לפוליטיקה ולהשתדל להכנם לפארלאמנט. שלוש 
פעמים הציג את עצמו בבחירות כמועמד בלתי-תלוי, נוטה 
לטורים, ושלוש פעמים נכשל. רק ב 1837 , לאחר שהצטרף 
למפלגת הטורים, נבחר לפארלאמנט מטעמה. הצטרפות זו 
לא היתה צעד תכסיסי בלבד אלא פרי בשל של מהלו 

ץ 4 * * 

השקפותיו. מאמרו "דברי־סניגוריה על החוקה האנגלית" 
( 1835 ) היה הניסוח המושלם הראשון של האידיאולוגיה 

השמרנית המחודשת בתקופה שאחרי רפורמת־הפארלאמנט 

• • 

הגדולה. די׳ תפס את האומה והמדינה תפיסה אורגאנית 
והטעים את ערכם של המוסדות המסרתיים וצורות האירגון 
החברתי והמימשל שצמחו מן ההיסטוריה — המלוכה. 
הכנסיה והאצולה —, שרק בהן הערובה לתקינות החברה 
ולשיווי־המשקל הפוליטי במדינה, מאחר שכל סמכות אמיתית 
אינה יונקת אלא מן המסורת. די׳ דחה כל תיכנון מלאכותי של 
המדינה והחברה על סמך אידיאולוגיה מופשטת ובשם "זכויות" 
מדומות והאשים את הוויגים בעירעור היציבות החברתית 
ושיווי־המשקל הפוליטי. אולם יחד עם זה שלל כל ניגוד 
בין שמרנות ובין עממיות, בין היסודות המסרתיים של המדי¬ 
נה ובין הטבת מצבם הכלכלי והרחבת זכויותיהם של המוני־ 
העם. בדרשו את חיזוק מעמדה של האצולה המיוצגת בבית- 
הלורדים לא נתכוון להגן על אינטרסים מעמדיים של האריס־ 
טוקראטיה, אלא להטיל עליה את החובות והתעודה של מנהי¬ 
גות האומה כולה. את מפלגתו שאף להפוך ממפלגת־מעמד 
למפלגה עממית, המגינה על מורשת העבר רק במידה שזו 
חיה וממשית, וההולכת בדרך של תיקונים חברתיים ומדיניים 
המכוונים לטובת האומה והמדינה כולה. די׳ ראה ניגוד בין 
השמרנות ובין הליבראליזם של הבורגנות, אך לא ראה כל 
ניגוד בין השמרנות ובין המוני־העם; הוא היה סבור, 
שהמלוכה, הכנסיה והמנהיגות האריסטוקראטית צריכות 
להיות מעורות בעם, והיד, משוכנע שדווקא השכבות העמ¬ 
מיות הרחבות עתידות לתת את אהדתן ואת תמיכתן למוסדות 
המסרתיים האלה. די׳ לא התנגד להרחבת זכות־הבחירה, אד 
טען נגד האופי האינטרסנטי של תיקון־הפארלאמנט ע״י 
הוויגים ב 1832 . הוא הצטרף לשלילת המשטר הקודם, שהקנה 
לשכבה אוליגארכית "ייצוג בלי בחירות", אבל צפד, גם את 
הסכנה של סילוף הדמוקראטיה ע״י ״בחירות בלי ייצוג״ — 
התהוות כת עסקנים מדיניים מקצועיים, הנבחרים ומקיימים 
את שלטונם ע״י דמאגוגיה בלי התחשבות ברצונם האמיתי 
של הבוחרים. 

כשנבחר די׳ לפארלאמנט — לאחר מאבק ממושך של 
5 שנים — עדיין נראה זר ומוזר בציבור העסקנים המדיניים 
המסרתיים, ורבים התייחסו אליו בחשדנות מהולה בבוז. 
נאומו הראשון והלא־מוצלח (בשאלה האירית) בפארלאמנט 
נתקבל בלעג ובצחוק רם מצד מתנגדיו ובמבוכה, ואף ברוגז; 
מצד בני מפלגתו. די' נאלץ להפסיק את נאומו, אך תוך כדי 
כך השמיע את המלים: "הפעם אני מפסיק, עוד יבוא יום. 
ותאבו לשמוע אותי". די׳ למד מכשלונו זה לשכלל את צורת 
נאומיו ולהעמיק את תכנם, ונעשה אחד הנואמים הפארלאמג־ 
טאריים הדגולים בדורו. תוך שנים אחדות רכש לו מקום 


מכובד בסיעת השמרנים, שנמצאה אז באופוזיציה, והתחיל 
להיחשב כדוברה הרעיוני. ביחוד טיפל בעניינים הנוגעים 
בכנסיה, בחינוך ובבעיות הסוציאליות והשתדל לחזק את 
מעמדה של הכנסיה האנגליקנית. כשהוצעה ב 1839 תכנית 
ראשונה וצנועה של חינוך ממלכתי — התנגד די׳ לכך, מתוך 
חשש ל״השכלה מטעם", לחינוך המכוון ע״י המדינה והמביא 
לידי שיעבוד הדעת, כדוגמת פרוסיה וסין. כשגברה באנגליה 
התנועה הצ׳רטיסטית (ע״ע), וראשיה פנו אל הפארלאמנט, 
דיבר די׳ לטובתם; בלי להזדהות עם דרישתם להנהגת 
זכות־בחירה כללית, דרש מהפארלאמנט לעיין בדרישותיהם 
והביע את אהדתו לתכניתם הסוציאלית. 

ב 1839 נשא די׳ לאשר, את מרי אן וינדם ליואיז (- 1 >מ 1 /י\ 

1 • •• 

113111 ), אשד, עשירה 'ואלמנתו של אחד מחבריו 
לפארלאמנט. היא היתד, גדולה מדי׳ ב 12 שנים ומצומצמת 
בהשכלתה ובאפקה הרוחני, אולם העריצה את בעלה והתמסרה 
כולה לדאגה לו ולדרכו; גם די׳ הוקיר אותה והיה נאמן לה. 
הונה סייע לו להשתחרר מנטל חובותיו ולבסס את אי־תלותו 
הוזמרית ואת מעמדו בחברה. לזוג לא היו ילדים. 

ב 1841 נפלה ממשלת הוויגים, וד,שמרנים עלו לשלטון 

בראשותו של פיל (ע״ע). די׳ ציפה שיצורף לממשלה, אולם 

פיל דחה אותו. מתוך אכזבה והתמרמרות, אך גם מתוך הס¬ 

תייגות עקרונית ממדיניותו של פיל, שייצגה את האינטרסים 

של הבורגנות העירונית ושל התעשיה המתפתחת, הקים די׳ 

עם כמה שמרנים צעירים אחרים חוג אופ 1 זיציוני בקרב המפ- 

לגה השמרנית, שנודע בשם "אנגליה הצעירה". חוג זה דגל 

ברעיון הרומאנטי של די׳ על הידוק הקשר בין המלוכה 

והאצולה ובין העם בניגודם המשותף לבורגנות הגדולה; 

מצד אחד נלחם נגד מגמתו של פיל לבטל את מכסי־המגן על 

התבואה, שהיו מקור הכוח וההשפעה המסדתית של החוגים 

האגראריים בחברה האנגלית, ומצד שני דרש חוקים להגנת 

העובדים. את השקפות החוג הזה — בתוספת נימה אישית 

חזקה משלו — ביטא די׳ באותן שנים ב 3 רומאנים, שהם 

החשובים שבספריו ויחד עם זה הדוגמות הראשונות של הרו¬ 

מאן הפוליטי החדיש. 11606061311011 ' 1 ' ! 0 ,ץנ £51 מ 1 מס 0 

(״קונינגזבי, או הדור החדש״), 1844 , הוא בעיקרו — 

במסווה של סיפור — דיון במצב הפוליטי ובמאבק המפלגתי. 

די׳ מביע בו את התנגדותו הנמרצת לגישה המאטריאלים־ 

טית־תועלתנית, הקובעת את יחסי בני־אדם לפי גורמים 

כלכליים ומעריכה בני־אדם לפי היעילות והכדאיות הכספית. 

דמות מרכזית בספר זה (גם בספרים שבאו אחריו) הוא 

סידוניה, טיפוס אידיאלי של בנקאי יהודי, שליט בעולס- 

הכספים ויחד עם זה הוגה־דעות וחכם־החיים, שבידו ההדרכה 

הפוליטית של תנועת הצעירים — דמות שיש בה מעין 

מזיגה של רוטשילד ודי׳ עצמו: 0 יד 1 ביה מדגים את הזיקה 

הנפשית של בני הגזע היהודי למלוכה, לדת ולשמרנות 

מדינית. — 5 מ 3110 ז \ 1 ס^יד 1116 ! 0 , 11 < 1 ץ 5 ("סיביל, או שתי 

האומות״), 1845 , מבליט את הבעיה הסוציאלית המרכזית 

של התקופה הוויקטוריאנית — את פילוג האומה האחת 

בעקבות המהפכה התעשייתית לשני מעמדות, העניים והעשי¬ 

רים׳ הנעשים שני עמים שונים, זרים זה לזה; רק המלוכה 

מסוגלת לגשר על פני התהום הזאת ולתקן את המצב. — 

מבחינה רעיונית המעניין ביותר ברומאנים אלה הוא -מ 73 

01083116 ,*\ 6 א 1116 ! 0 , 61611 ("טאנקרד, או מסע־הצלב 

י • ■ 

החדש״), 1847 . הגיבור הוא צעיר מן האצולה הרמה, המואס 



603 


דישראלי, בנימין, רוזן ביקדנספילז 


604 


בחמדנות, בשטחיות ובריקנות הרוחנית והנפשית של החברה 
והפנסיה באנגליה הוויקטוריאנית. הוא שואף לחשוף את 
שרשי המציאות האנושית האמיתית ע״י שמיעה מחודשת 
של הבשורה האלוהית, שיצאה פעם מהר־סיני ומארץ־ישראל, 
וע״י התקשרות אישית עם אותו איזור בגבול אסיה, אשר 
רק בו נתגלה אלוהים לבני-אדם. עיקר הרומאן הוא סיפור 
הרפתקאותיו — הרעיוניות והרומאנטיות — של הגיבור 
במסעו בא״י ובסביבותיה, שבהן הוא נפגש ביהודים, במוס¬ 
למים, בנוצרים, ואף בנציגי האלילות הקלאסית ששרדו 
בכיתות־סתרים בסוריה. הגיבור — שמגרונו מדבר המחבר — 
מצפה, שמחידוש הקשר עם המזרח, עם עולם המקרא והברית 
החדשה ("הדת השמית"), תצמח גם תחיית הפנסיה הנוצרית 
במערב, שתבוא לידי הכרה מחודשת של שליחותה — להיות 
מנהיגה ומודת־דדד בכל תחומי החיים החברתיים, המדיניים 
והרוחניים. חוקי סיני הם־הם היסוד לחברה ולתרבות של 
אירופה, ורק בהדרכה אלוהית ושלטון האלוהים ייתכנו 
שוויון וחירות לבני־אדם. ברומאן זה שוב מופיע סידוגיה, 
וכן מרובים בו טיפוסים אידיאליים של יהודי־מזרח אריס- 
טוקראטיים, גברים ונשים. המחבר מעלה על נס את נאמנותם 
של היהודים לדתם ואת עצמת קשריהם הנפשיים לעברם 
המפואר, שבהם הוא רואה ערובה לשובם לארצם בעתיד. 
העולם הנוצרי חייב תודה לעם היהודי, כי הנצרות אינה 
אלא יהדות מושלמת ומותקנת לצרכי העולם כולו. נוסף 
על הרעיונות הדתיים והפילוסופיים־היסטוריים שברומאן 
זה יש בו גם חזון פוליטי־אקטואלי: הפניית האינטרס של 
אנגליה אל עמי-המזרח והעתקת מרכדהכובד של האימפריה 
אל המזרח התיכון ואל הודו, ויחד עם זה — הקמת ברית 
של "עמים שמיים" לשם פתרון בעיות האיזור ולשם הקמת 
"תרבות עליונה". 

המערכה של "אנגליה הצעירה" לא מנעה את ביטול 
מכסי־התבואה, אך היא פילגה את מפלגת השמרנים ועירערה 
את מעמדו של פיל׳ שנאלץ להתפטר ב 1846 , והליבראלים 
חזרו לשלטון. די׳ נעשה מנהיגה־בפועל של המפלגה השמ¬ 
רנית׳ שהיתה באופוזיציה בשנות 1846 — 1852 . אולם מבחינה 
פורמאלית נשארה ראשות המפלגה בידי אדיסטוקראטים מן 
המנהיגות הוותיקה, תחילה הלורד בנטינק (ע״ע) ואח״ב 
הלורד דרבי(ע״ע), ודי׳ הופיע כעוזרם. ב 1848 נתעורר ויכוח 
חריף בקשר להיבחרו של הציר היהודי הראשון לפארלאמנט, 
הלורד רוטשילד, שסירב להשבע את שבועת־האמונים שהיתה 
מנוסחת ניסוח נוצרי מפורש. די׳ ובנטינק היו השמרנים 
שהצביעו בעד ביטול הנוסח ההוא. די׳ לא נימק את עמדתו 
בדרישת סובלנות דתית, שלא היתד. בעיניו אלא עקרון אידי¬ 
אולוגי פסול׳ אלא דווקא כנוצרי דרש את ביטול ההפליה 
כלפי היהודים, כדי "לא להרחיק מן הפארלאמנט את בני 
אותה הדת שבחיקה נולד צורי וגואלי". אחרי מותו של 
בנטינק כתב די׳ את הביוגראפיה שלו ( 1852 ), ובה פיתח 
בהרחבה את רעיונותיו הפוליטיים ואת דעותיו על הנצרות 
והיהדות. 

ב 1852 הגיעו השמרנים לשלטון בראשותו של הלורד 
דרבי, ודי׳ נעשה שר־האוצר בממשלתו. בכהונתו הממשלתית 
הראשונה הזאת לא הצליח ביותר, מאחד שכוחו לא היה רב 
בשטח העניינים הכספיים. ממשלת דרבי נאלצה להתפטר 
כעבור חדשים אחדים, לאתר שהצעותיו התקציביות של די׳ 

נדחו, בעיקר בגלל פולמוסו של יריבו גלדסטון (ע״ע). זו 

: "* 


היתד. ראשית ההתחרות בין שני האישים האלה, שבה השתלבו 
עד מהרה ניגודים מדיניים באיבה אישית. שניהם התחלפו 
כמה פעמים בשלטון, והמאבק ביניהם היה ציר המדיניות 
הבריטית במשך דור. די׳ ומפלגתו שוב היו באופוזיציה עד 
1858 , כשהקים דרבי את ממשלתו השניה, גם הפעם עם די׳ 
כשר־האוצר ומנהיג בית־הנבחרים. ממשלה זו נפלה ב 1859 , 
והשמרנים המשיכו להיות באופוזיציה 7 שנים נוספות. ב 1866 
קמה ממשלתו השלישית של דרבי בשל פילוג הליבראלים 
בענין רפורמה חדשה של הפארלאמנט. די׳, שוב כשר־האוצר 
ומנהיג בית־הנבחרים, היה הרוח החיה בממשלה זו והפתיע 
את העולם, כשהצטרף לדרישת הליבראלים בדבר הר¬ 
חבת זכות־הבחירד. ואף הרחיק ללכת מהם בהרבה, בהציעו 
הנמכה גדולה של הצנזוס הכספי והגדלת הנציגות של 
ערי-התעשיה החדשות. די׳ פעל בהתאם להשקפתו, ששיתוף 
ההמונים במימשל יגביר דווקא את היסודות המסרתיים- 
שמרניים, וכן הושפע, כנראה, ממעשהו של ביסמארק, אשר 
הנהיג באותה שעה את זכות־הבחירה הכללית בברית הצפון־ 
גרמנית, בלי לערער עי״כ את כוחה וסמכותה של המלוכה. 
תכניתו של די׳ נתקבלה ( 1867 ) למרות חששותיהם של רבים 
מחבריו, והביאה לידי הכפלת ציבור הבוחרים. הצלחתו זו 
נחשבת כהשגו הגדול ביותר במדיניותו הפנימית; מכאן 
ואילך היה ברור, שהשמרנים אינם מתנגדים לשיתוף עם 
העם ולתיקונים חשובים במדינה ובחברה. ב 1868 , כשהתפטר 
דרבי בגלל מחלה, נתמנה די׳ כראש־ממשלה; אך לממשלתו 
לא היה רוב בטוח בפארלאמנט, והיא נפלה כעבור חצי־שנה 
בעקבות הוויכוח על השאלה האירית, ובבחירות ניצח גלד- 
סטון את די׳. בוויכוח זה דרש גלדסטון לבטל את מעמדה 
הרשמי של הכנסיה האנגליקנית באירלנד, ואילו די׳ התנגד 
לכך בחריפות, מאחר שראה בתכנית זו צעד ראשון להפרדת 
הכנסיה מן המדינה, ומכאן — להתפוררותה העתידה של 
המדינה והחברה. — בתקופת כהונתו הראשונה והקצרה 
כראש־ממשלה הצליח די׳ לרכוש את לב המלכה ויקטוריה, 
בהכניסו נימה אישית ביחסים הרשמיים ביניהם ובהשתמשו 
במקצת גם בשפודחלקות ובחנופה. המלכה נעשתה מעריצתו 
ותומכתו הנלהבת עד סוף ימיו. 

מעתה היה די׳ מנהיגה המוכר של המפלגה השמרנית 
באופוזיציה ( 1868 — 1874 ). באותן שנים כתב את הרומאן 
6 ז 1 ג*^ 1 ("לותיר"), שגם בו חלק מן העלילה מתנהל 
בא״י; ספר זה זכה להצלחה גדולה. ב 1874 זכתה מפלגתו 
לנצחון מכריע בבחירות, ודי׳ חזר להיות ראש־ממשלה, 
כשהפעם השלטון כולו בידו׳ כי הפארלאמנט, בית־הלורדים 
והכתר, וגם אהדת ההמונים, עמדו מאחוריו. בזד. הגיע אחרי 
מאבק של 40 שנה למטרתו הנכספת׳ כשהוא כבר בן 70 , עייף 
וחולה, וגם גלמוד, כי אשתו מתה עליו ב 1872 ; לפי הרגשתו 
בא לו הנצחון במאוחר. די׳ החזיק בשלטון 6 שנים ( 1874 — 
1880 ) ; בתקופה זו הגשים חלק מן הרעיונות של "אנגליה 
הצעירה", אשר להם הטיף בספריו: הוא נעשה אביה של 
החוקה הסוציאלית באנגליה, יצר שוויון בין נותני־העבודה 
ובין הפועלים מבחינה משפטית ע״י הענקת זכויות מלאות 
לאיגודים המקצועיים, הקטין את מספר שעות־העבודה והר¬ 
חיב את זמן־המנוחה השבועי. די׳ היה מן המדינאים הראשו¬ 
נים להכיר ולציין במפורש, שיחסי ההון והעבודה הם הבעיה 
החשובה ביותר בחברה החדישה. 

אולם עיקר תשומת־לבו של די׳ כראש־הממשלה ניתנה 








605 


דישראלי, בנימין, רוזן ביקונססילד 


606 


לבעיות האימפריה הבריטית ומדיניות־החוץ. בניגוד לאס־ 

כולת־מנצ׳סטר הליבראלית, אשר העריכה את המושבות 

•< •* 

מבחינת כדאיותו הכלכלית בלבד ובדרך־כלל לא ראתה 
במדיניות הקולוניאלית אלא מעמסה על אנגליה, היתה לדי׳ 
האימפריה המתפשטת על פני כל חלקי־העולם דבר שבחזון 
ויסוד גדולתה של אנגליה! ביחוד החשיב את חלקיה 
האסייתיים — את הודו ואת ארצות המזרח התיכון, המשמשות 
גשר בין אירופה ובין הודו. כבר ב 1872 הציע די׳ להעניק 
למושבות שלטון עצמי ולקשור אותן לאנגליה ע״י מכסי־מגן 
משותפים והסכמים צבאיים. ב 1875 רכש מידי שליט מצרים 
חלק גדול ממניות חברת תעלת־סואץ בשביל אנגליה בסכום 
של 4 מיליון לי״ש! מאחר שהעיסקה היתד. טעונה חיפזון, 
לווה את הכסף מידי רוטשילד, ורק לאחר מעשה קיבל אישור 
תקציבי רשמי על כך. עיסקה כספית זו היתד. מאורע היסטורי, 
שגרם להתבססות השלטון הבריטי בצומת־הדרכים החשוב 
ביותר במזרח התיכון! לדעת היסטוריונים היה זה "שירותו 
הגדול ביותר של די׳ לארצו". ב 1876 העניקה לו המלכה 
את התואר של רוזן־ביקונספילד, ושנה לאחר מכן העביר די׳ 
בממשלה ובפארלאמנט את הכרזת המלכה ל קי ס ר ית¬ 
הו די — מתוך צירוף של שיקולים אימפריאליים ורומאנ¬ 
טיקה מזרחנית. 

במדיניות־החוץ נקט די׳ קו תקיף ועקיב, כדי להחזיר 
לבריטניה את מעמדה ואת כבודה, שנפגעו, לדעתו, בשל 
הססנותו וחולשתו של גלדסטון. מדיניות זו הועמדה במבחן 
בשעת המשבר הבאלקאני הגדול בשנות 1876 — 1877 , כשמרד 
הבולגארים בשלטון התורכי, שדוכא באכזריות רבה, גרר 
אחריו את המלחמה הרוסית־תורכית. דעת־הקהל באנגליה 
ודוברה גלדסטון התקוממו נגד "הזוועות הבולגאריות" ודרשו 
את גירוש התורכים מאירופה. אולם די׳ ראה בראש וראשונה 
את הסכנה הצפויה לאינטרסים החיוניים של אנגליה מחיסולה 
של תורכיה והשתלטותה של רוסיה על הבאלקאן. הוא החליט 
למנוע בכל מחיר את חדירתה של רוסיה לאגן הים התיכון 
ולא היה מוכן להקריב אינטרסים בריטיים למען גאולת 
הנוצרים הבאלקאניים! על כך הותקף קשה ע״י הליברא¬ 
לים, שמקצתם אף קשרו את הגנתו על תורכיה במוצאו היהודי 
(טענה זו השמיע נגדו באותה שעה גם דוסטויבסקי [ע״ע, עט׳ 
218 ]). כשכפתה רוסיה על תורכיה את חוזה סאדסטפאנו, 
שהשליט את רוסיה על הבאלקאן למעשה (ע״י גרורתה 
בולגאריה), איים די׳ במלחמה לשם ביטול חוזה זה. הוא 
שלח צי-מלחמה לים התיכון, העביר צבא מהודו למאלטה, 
גייס את דעת־הקהל ואת הפארלאמנט נגד רוסיה והשיג מן 
הפארלאמנט הקצבה של 6 מיליון לי״ש לצרכי הכנת המלח¬ 
מה. ביזמתו ובלחצו של די׳ כונס קונגרם־ברלין של המעצמות 
הגדולות לשם הסדר חדש של בעיית הבאלקאן. בקונגרס 
זה זכתה הדיפלומאטיה של די׳ בנצחון מוחלט, בהביאה לידי 
ויתורים גדולים מצד מסיד" לצימצום תחומה של בולגאריה 
החדשה ולהרחקתה מחוף הים האגאי. תמורת הצלת השלטון 
התורכי השיג די׳ מתורכיה את מסירת האי קפריסין לשלטון 
הבריטי. בהחלטות הקונגרס נכללה, בין השאר, לפי דרישתו 
המפורשת של די׳ החלטה בדבר מתן שיווי-זכויות ליהודים 
במדינות-הבאלקאן החדשות. — תוצאות הקונגרס הובנו בכל 
העולם כנצחונו האישי של די׳, ובשובו לאנגליה נתקבל הלה 
בהתלהבות כמביא ״שלום בכבוד״ (: 0111 מ 110 11:11 ׳*! 6306 ק), 
ז״א כמי שמנע את המלחמה בלי לוותר על האינטרסים 


של האימפריה. המלכה העניקה לו את אות־ההצטיינות הגבוה 
ביותר, והסיטי הלונדונית מינתה אותו לאזרודכבוד. אולם 
הביקורת של גלדסטון ושל הליבראלים על מה שנראה 
להם כתקיפות יתרה וכתוקפנות של די׳ לא רפתה, ולאחר 
שאירעו ב 1879 — 1880 משבר כלכלי באנגליה וכמה כשלונות 
במלחמות קולוניאליות שלה (באפגאניסטאן ובאפריקה הדרו¬ 
מית) — הביאו הבחירות ב 1880 מפלה לשמרנים, ודי׳ נאלץ 
למסור את השלטון לגלדסטון. למרות זקנתו (הוא היה בן 
76 ) נשאר די׳ מנהיג האופוזיציה השמרנית בבית־הלורדים, 
ונאומיו הוסיפו להצטיין בשנינותם ובכוחם. כבן 77 פירסם 
את הרומאן האחרון שלו, 11011 םץ 1 )מ£, שהפתיע ברעננותו. 
עם זה גברה חולשתו הגופנית, והוא מת כשנה אחרי התפט¬ 
רותו. ההערצה אליו מצד מפלגתו ושכבות נרחבות בעם 
כולו גברה בשנותיו האחרונות, וגם אחרי מותו. בכנסיית- 
וסטמינסטר הוקמה לו מצבה, ו״איגוד בכור־האביב" (-מ״זק 
050 ־ 1 — ע״ש הפרח שהיה חביב על די׳) השמרני 
שומר על זכרו ועורך טקס מיוחד בכל שנה ביום מותו. 

הדעות על די׳ כאדם וכמדינאי חלוקות, וההיסטוריונים 
ממשיכים עד היום במחלוקת שבין די׳ וגלדסטון. יש רואים 
בדי׳ אחד מגדולי המדינאים הבריטים, אחד ממניחי היסוד של 
הדמוקראטיה הפארלאמנטארית החדישה, מעצבה ומבססה 
של האימפריה! ויש רואים אותו כהרפתקן, הוזה־הזיות, 
שאפתן ואופורטוניסטן חסר אופי ועקרונות, שרק המזל 
שיחק לו. מסתבר, שהוא חתר למטרות פוליטיות מגובשות 
וברורות ושמר להן אמונים כל ימי פעולתו, אלא שבבחירת 
הדרכים והאמצעים להשגתן גילה גמישות רבה. די׳ נבדל 
כמעט בכול משאר המדינאים הגדולים של אנגליה במאות 
ה 18 — 19 , וכל ימיו — גם לאחר שהוכרה מנהיגותו — 
נשאר זר ומוזר לעם האנגלי. בניגוד למנהיגים האחרים 
באותם דורות, שמוצאם מן השכבה השלטת ודרכם היתה 
סלולה לפניהם, כפה עליו מוצאו של די׳ מאבק קשה על 
דרכו מילדותו ואילך, וכל שלבי חייו היו זרועים מכשולים 
וכשלונות, שעליהם צריך היה להתגבר ועליהם התגבר — 
מצד אחד בכשרונותיו, ומצד שני ברצונו החזק ובשאיפתו 
הלוהטת להגיע לידי השפעה ושלטון. כבר בביה״ס היה 
יוצא־דופן, וכמעט מנודה! תכניותיו הספרותיות הראשונות 
נכשלו! על הכניסה לפארלאמנט נאבק 5 שנים ולא השיג 
את מטרתו אלא 5 שנים אחרי יריבו גלדסטון, שהיה צעיר 
ממנו ב 5 שנים! הופעתו הראשונה בפארלאמנט היתד. 
כשלון גמור! למרות היותו ראוי לכך, לא צורף תחילה 
לממשלה, וכן נמנעה ממנו זמן רב מנהיגות המפלגה! גם 
כשהגיע למנהיגות זו נגזר עליו להימצא באופוזיציה במשך 
מרבית שנות פעולתו. האפשרות להגשמת חזונו לא ניתנה 
לו אלא בגיל שבו כבר אבד — לפי הודאת עצמו — 
מיטב כוחו ומרצו. דעותיו, שבהן משולבת ראיה נוקבת 
ומפוכחת של המציאות בחזון רומאנטי, הופעתו התיאטרא- 
לית, תכסיסיו המפתיעים והנועזים שרבים לא עמדו על 
טיבם, המזיגה של איש־הספרות עם איש המעש המדיני, 
עצם התופעה של יוצא־דופן ממוצא יהודי־איטלקי, בעל 
קלסתר־פנים יהודי-מזרחי ושם יהודי מובהק, שהצליח 
להעשות לוחמן של המלוכה הבריטית והכנסיה האנגליקנית 
ודוברה ומנהיגה של האריסטוקראטיה הבריטית הוותיקה — 
כל אלה עוררו, ועדיין מעוררים, תמיהה. גם כשזכה להערצה 
נשאר די׳ לא־מובן לבני־דורו, איש־פלאים, "הקוסם היהודי". 



607 


דישראלי, בנימין, רוזן ביקונספילד 


608 


לאמיתו של דבר נשאר די׳ יציב בדעותיו כל ימי חייו, 
בניגוד ליריבו גלדסטון, ועוד בשנים האחרונות של שלטונו 
הגשים שאיפות, אשר להן נתן ביטוי בצעירותו בנאומים 
ובספרים. נאמנותו לרעיונו משתקפת גם בעוז־הרוח אשר 
בו דגל בעניינים שמצא אותם נכונים, גם כשדבר זה עלול 
היה לסכן את עלייתו האישית. את "אלראי", שנראה היה 
מוזר, פירסם בשעה שנאבק קשה על כניסתו לפארלאמנט, 
ואת ״טאנקרד״ — כשהתכונן לקבל על עצמו את מנהיגות 
המפלגה. 

כשרונו הספרותי של די׳ אינו מוטל בספק? אחדים 
מספריו עוררו בשעתם הד חזק. צירוף זה של מדינאי, 
שהיה אח״כ גם ראש־ממשלה, ושל סופר היה מיוחד במינו. 
את הרעיונות והחזונות שבספריו העתיק לתחום המעשה 
וניסה להגשימם, לעתים גם אחרי עשרות שנים, ומצד שני 
משקפים ספריו את חוויותיו ונסיונותיו בעולם המעשה. כוח 
דמיונו נתן למדיניותו מעוף וחזון, שהיו חסרים למדינאים 
אחרים. הוא היה מסוגל להתוות תכנית פוליטית, להעריך 
את חשיבותה ולשער את תוצאותיה, זמן רב לפני שעשויה 
היתה להתקבל על דעת אחרים. אחדי חורבן המפלגה 
הטורית הישנה בעקבות רפורמת־הפארלאמנט, חזר והקים 
אותה כמפלגה השמרנית החדישה והפך אותה למפלגה עמ¬ 
מית׳ שבה שאף להחדיר רצון לתקן ולהתקדם בהתאם 
לצרכים של מדינה וחברה מודרנית, תוך שמירה על הערכים 
והמוסדות המקודשים של העבר. מדיניות התיקונים של די׳ 
שימשה תריס בפני החרפת הניגודים הסוציאליים וסייעה 
להבטחת התפתחות שקטה של הדמוקראטיה באנגליה — 
בניגוד לחזות שחזו לאנגליה מארכם ואנגלס. די׳ החדיר 
אל תודעת בני־עמו את החשיבות של האימפריה ושל ארצות- 
המזרח. הוא גם היה הראשון שהבין את יעוד הכתר כסמל 
של איחוד הלאום והאימפריה והצליח להרים את קרן 
המלוכה, שירדה לשפל בתחילת המאה ה 19 . 

הן כסופר והן כמדינאי העמיד די׳ במשך כל חייו את 
שאלת הדת והכנסיה במרכז. אין להטיל ספק בכנות הכרתו 
הנוצרית, באמונתו ביעוד הדתי של האדם ובנצחיותם ואמי* 
תותם של עקרונות הדת. אמנם הוא לא הקפיד על הדוגמה, 
והיה תמים בדעה עם ידידו בולוור — שהאדם הדתי משלים 
עם שקרים קטנים רבים למען אמת נשגבה אחת, ואילו 
אנשי־המדע מטפחים אמיתות רבות למען שקר אחד גדול. 
בנאום לפני הסטודנטים באוכספורד אמר פעם (ברמזו למח¬ 
לוקת על תורת דארווין), שאם השאלה היא: מהו האדם — 
קוף או מלאך, הרי הוא עצמו עומד לצדם של המלאכים. 

אולם למרות היותו נוצרי לפי הכרתו, לא נמנע די׳ כל 
ימיו מלהתגאות ב״יהדותו", שבה נתכוון בעיקר למוצאו 
הגזעי. די׳ היה מן ״הגזענים״ הראשונים במאה ה 19 והקדים 
את גובינו (ע״ע) בדעה שה״גזע" הוא הגורם המכריע 
בתולדות האנושות ותרבותה (ע״ע גזע, עמ׳ 575/6 ), וכ״גזע 
עליון" ראה את הגזע "השמי", שרק לו נתגלה האלוהים. 
להטעמתו המתמידה של שייכותו הגזעית הזאת, שבאמצעותה 
יכול היה להזדהות עם עולם־המזרח, סייעה נטייתו לרומאנטי 
ולאכזוטי, אך היה בה גם משום תגובת־נגד על העלבונות 
ששבע בתחילת דרכו מצד האריסטוקראטים האנגלים, 
שלעומתם הפגין את יחוסו העולה על יחוסם. ידיעותיו על 
היהדות־בפועל, כפי שקיבל אותן בבית אביו המתבולל, היו 
קלושות, והשקפותיו עליה גוונו על־ידי שאיפתו לקרב את 

ד י* 


היהדות ואת הנצרות זו לזו, ואף לזהותן. הוא העיד על 
עצמו (ב 1853 ): "לא חונכתי בתוך עמי, גודלתי במשפט 
קדום נגדו ן רק מחשבה ואהדה מסתורית הביאו אותי לסגל 
לעצמי את הדעות שאני לוחם למענך. אף מושגו הגזעי של 
"יהדות" היה עמום ומטושטש, והמונחים "שמי", "יהודי", 
״ערבי״ — אברהם אבינו מכונה ב״טאנקרד״ ״ערבי״ — 
משמשים אצלו בעירבוביה; בעם היהודי פיאר במיוחד את 

ענפו הספרדי, שממנו יצא הוא עצמו. 
תודעתו היהודית של די' היתד, עמומה ומעורפלת? למעשה 
היה קשור לאנגליה הנוצרית במלוא הכרחו, והיא היתד, 
״ישראל״ של חזונו, אע״פ שתמיד — גם בגדולתו — נשאר 
זר ומוזר לרוב בני-ארצו. מפעם לפעם בא לידי ביטוי בכתביו 
חזון מעורפל של שיבת־ציון וגאולת העם היהודי מגלותו. 
״אלראי״ הוא מעין ויכוח ״ציוני״ עם ההתבוללות ? ב״טאג- 
קרד" משולב רעיון שיבת ישראל לארצו ברעיון שיבת 
ישראל ל״ישו היהודי". בפרק המוקדש לשאלת היהודים 
בביוגראפיה של הלורד בנטינק (ר׳ לעיל, עמ׳ 603 ) ניכרת 
נסיגה מן הרעיונות הלאומיים־״ציוניים" והטפה להתבוללות 
בצורת מזיגה בין היהדות ובין הנצרות, שהיא "השלמתה" 
של הראשונה. אך ביצירת זקוניו "לותיר" הוא חוזר לקשר 
שבין ישראל וארצו. — יש מייחסים לדי׳ — על סמך 
עדויות מפוקפקות — חוברת, שהופיעה בעילום־שם ובלשון 
הגרמנית בווינה (בדפוס פרץ סמולנסקין) ב 1877 ושהציעה 
תכנית של הקמת מדינה יהודית בא״י? אולם השערה זו 

אינה מתקבלת על הדעת. 

הרומאנים והסיפורים של די׳ יצאו במקובץ ב 12 כרכים 
ב 1881 ובמהדורה חדשה ב 13 כרכים ב 1926/7 . מבחר נאומיו 
—1830 יצא ב 2 כרכים ב 1881/2 , אוסף מכתביו משנות 
1852 — ב 1887 . הרומאנים העיקריים שלו מוסיפים להופיע 
במהדורות שונות ונקראים הרבה עד היום ? כמה מהם תורגמו 

ללשונות אחרות. 

בעברית הופיעו: "חוטר מגזע ישי או דוד אל־ראי"(ע״י 
א. א. ראקובסקי), תרמ״ג, תרמ״ח, תרנ״ח, תרס״ט? "דוד 
אלראי״ (ע״י א. רוזט), תרפ״ד, תרצ״ה ? "אלראי" (ע״י א. 
עמיקם), תשי״ב! "נם לגרים או טאנקרד" (ע״י יהל״ל), 

.1927 , תרמ״ג/ד 

א. קולישר, לורד ביקובספילד, 1923 ; ב. יפה, ,,אלראי" 
והשפעת בירון על די' (גליונות, כ , ), תש״ז; הנ״ל, די׳ 
היהודי (״העולם״, תש״ח, חוב׳ ל״ו); ב. מ. גלבר, תכנית 
המדינה היהודית ללורד ביקובספילד, 1947 (ר׳ הוויכוח 
;(1958 ג. אלקושי — נ. מ. גלבר, ״דבר״, אוגוסט—ספטמבר 
א. גרנות, יהדותו של די' (מאזנים, כ״ד), תשט״ו; ב. רות, 

0. 61 היהודי די׳, תשט״ז; - 1 !ת 00 יס .? . 76 ; 1879 ,.ס , 300105 ־ 
,־ 3501 ־ 1 ? .¥\ ; 1880 , 1-11 , 1613 [ 36460715 / 0 70,1-1 7116 ,זס 
11 675 ( £61 0.5 . 3 , 01151:0111 ־ 1 .\< . 11 ? ; 1891 , 1 ( 00 1115 1 ) 0,11 .ס . 
31611567156116 671^6 (^113, X\ , 5101101 .¥\ ; 1895 ,(^ך 

-ץמס]^ .? .¥\ ; 1904 , 13605 , 0713 ;( €750710111 ? 171 1 ( 55543 3 :.ס 
3 01 £071 ,. 0 . 3 / 0 14/6 7116 , 61101010 .£ . 0 -ץמת 0 ק ., 
1-¥1, 1910-1920; (3. 14. 5011111112, £073 3., 1911; 

¥. £100550 .£ ;* 1914 ,. 3 /ס £071 1116 /ס £116 , 10 ) 011 ־ , 
7116 170 ס 0760771675 , 2311£1¥111 . 1 ; 1918 ,.ס . 3 /ס 615 ס / 

1116 0116510, 011. X, 1918 2 ; 14. \¥301401 516111171% 0.5 . 3 י ־ 

2. ]113671511771, 1924; 13. 0. 5011101 0103550716 0773 . 0 , 011 ^־ , 
1925; £. 0. 0131 07605 0 / 0 3077107166 7116 0.1 . 3 , 0 * 1 ־ 
007667, 1926; £. 7. £3)111011(1, 0.1 7116 7111671 ?057101, 
1927; 13. £. ^1111 0 36 16 < 1 £0 , 015 ־ 13111 ^ .\ 2 ; 1927 ,. 0 ,ץ 3 ־ 1 ־ ., 
1927 (3 . 54 .ס . 3 , £011 ^ 310 ^ 50 . 6 ;;(עברית: תר״ץ . 

07567154115771515, 1930; ]. 0. 0310, 3. 0., ]113611 11. ] 543671 - 
511771 (1^10 \¥ ס , 5011 ; 011-7¥31 ; 501 .¥\ .£ ; 1932 ,( 76 ץ ., 

0103550716 0713 5116 £ 0556771 §546545075 , 1935; £. 7113110, 
705475% 137. 0., 1936; £. £. £ 0060 , 705575% 117. 0., 1937; 

74. \¥. /. £4 ^31500 ־ 7031 . 44 ; 1937 , 1 ( 707 3035601 , 5 !)־ , 






609 


דישראלי, בנימין, רוזן ביקדנפפילד — דכאו 


610 


. 5 ; 1951 ,. 201£5 . 11151 ) . 0 . 8 ,־ 01 ) 04 }? . 11 .£ ; 1941 ,(׳ע 

. 1942 ,( 166 

פ. ר. 

1 ׳ . י ^["$$ל י ׳ יצחק — 3611 ז 1$ ' 0 15330 — ( 1766 — 1848 , 
לונדון), סופר אנגלי יהודי. די׳ היה בן סוחר 
ממשפחה מיוחסת של יהדות־איטליה, שנתיישב ב 1748 באנ¬ 
גליה. אע״פ שהאב גדל כרוח המסורת והקפיד פל ימיו 
על קיום מצוות, לא נתן לבנו אלא חינוך יהודי שטחי. הצעיר 
גדל באוירה של ההשכלה, ובהשפעת אמו — שלא היתד, לה 
זיקה לענייני היהדות — סלד מנעוריו מדרכי היהדות ומנ¬ 
הגיה. די׳ התנגד לרצון אביו לעשותו לסוחר; הוא למד 
וערך מסעות ביבשת־אירופה, וב 1788 חזר לאנגליה, נתיישב 
בלונדון וכאיש אמיד הקדיש עצמו לספרות. הרומאנים שלו 
ומחקריו ההיסטוריים הם מעוטי ערך. לעומת זההיתה לספריו 
על נושאים ספרותיים — שהחשוב שבהם הוא "שכיות- 
הספרות״ ( 6 ז 11 :ו 3 ז 1,1£6 ) 0 165 :! 051 ת 011 ), 3 כרכים, 1791 — 
1828 — הצלחה רבה בשעתם, והם מוסיפים גם היום לידיעו¬ 
תינו על דמויות בספרות האנגלית של המאה ה 18 . 

די׳ היה מתבולל מחפש־נוחיות טיפוסי. אע״פ שבכמה 

ממאמריו(למשל ת 51 ;ג 1 >ט 1 ) 0 0601115 7116 ["רוח היהדות";, 

1833 ) הביע רגשי כבוד והתלהבות כלפי תולדות־ישראל 

בעבר, האשים את היהודים בדורו בנטיה להתבדלות, בסירוב 

לקחת חלק בחיי החברה ובהחזקה עקשנית במנהגים ובאמו¬ 

נות תפלות שעבר זמנם; וכן יש במאמריו משום בוז לתלמוד 

ולדיני-ישראל. כשנתבע מטעם הקהילה הספרדית לקבל 

עליו תפקיד של פרנס — סירב, ולאחר סיכסוך שנמשך כמה 

שנים פרש מן הקהילה. הוא עצמו, אמנם, לא המיר את דתו, אך 

את הפתרון הכללי לשאלת היהודים ראה בהתנצרות, וברוח 

זו פתר את שאלת עתידם של ילדיו, שהטבילם לנצרות 

ב 1817 ; אחד מהם היה בנימין דישראלי (ע״ע). 

ב. יפה, הקהילה הפורטוגיזית בלונדון ומשפחת די׳("העולם", 
ל״ו), תש״ט; הנ״ל, יצחק די׳ ("בצרוך, י״א, חוב׳ ח/ 
280-275 ), תש״י; 1939 , 1766-1848 ,. 0 ./ ,ת 5£01 קס£ . 5 . 

מ. 

ךיתיךמב 1 ם (; 100 ) 1 ) 810150 ), אחת הצורות הקדומות ביותר 
של השירה היוונית. את מקורה של המלה אין 
לקבוע בוודאות, וייתכן שאינו יווני. מסתבר, שמעיקרו היה 
די׳ אחד מכינויי דיוניסום (ע״ע) והועבר אח״כ לשיר־תהלוכה 
שהושר לכבודו, לראשונה — כנראה — בתחילת המאה ה 7 
לפסה״ג בקורינתוס. לאחר מכן נתפתח הדי׳ — בעיקר בהש¬ 
פעתו של אריון (ע״ע) — לשירה מושרת במקהלת גברים 
הלבושים כסטירים, שהקיפה את מזבח האל. במאה ה 6 הנהיג 

לסוס מהרמיוני, מורו של פינדרוס, מקהלות גברים ונערים 

_ * ♦ י.* *י 

כאלה אף' בחגיג 1 ת-די 1 נים 1 ס, שנערכו מדי שנה בשנה באתונה. 
עד למחצית הראשונה של המאה ה 5 נמשכו לחיבור די" 
משוררים בעלי שיעור־קומה, כגון סימונידס (ע״ע), שזכה 
ל 57 פרסים על השגיו בשדה זה, פינדרוס (ע״ע) ובקכילידס 

(ע״ע), שפיתח את צורת־המיבנה הסטרופית־אנטיסטרופית 

• ל -״ • • 

של שירה זו. בקטעי-הדי" שנשתמרו' עד ימינו שוב אין 
לגלות קשר הדוק לדיוניסוס או לפולחנו דווקא, אולם ביסוד 


הסיפורי המרובה שבהם יש לראות, כנראה, שריד למסורת 
שנמשכה מימי אריון. סמוך ל 470 לפסה״נ ניכר שינוי בטיבו 

של הדי׳: בהדרגה נעשתה נגינת החלילים, שהיתה מלווה 
את השירה, לעיקר, והמלים נעשו לטפל; הטכסט הפך 
לגיבוב מליצות מנופחות, לשירה נשתלבו זמרי-יחיד, המבנה 
הסטרופי-אנטיסטרופי נתבטל. מן המאה ה 4 ואילך התחיל 

הדי׳ יורד בערכו, אעפ״י שבכמה מקומות, בג 1 ן באיים דלוס, 
טאוס וסמוס, הוסיפו לערוך עוד זמן רב תחרויות-זמדה 
בדי׳. — מקצת החוקרים רואים בדי׳ את הגרעין שממנו 
צמחה הטראגדיה, אולם רוב החוקרים מערערים על השערה 
זו. — בדרך־השאלה קוראים היום "שירה דיתיראמבית" 
לשירה המכילה דברי־שבח נלהבים. 

- 1 ) ' 101131 ? .¥\ ; 1905 2 ,(׳\ ,^־-?) . 0 , 01151115 . 0 

. 1927 , 5-82 ,ץ €11 €0111 1113 ) , 1£0 >ד 03171132 

מ. רו. 

רך, םיטו־ן - 193011 81111011 — ( 1605 , ממל — 1659 , 

קניגסברג), משורר גרמני. דך למד תאולוגיה ופי¬ 

•*• * • 

לוסופיד, באוניברסיטה של קניגסברג ונתמנה ב 1639 לפרו¬ 
פסור לשירה באותה אוניברסיטה. הוא הירבה לחרוז חרוזים 
לעת מצוא, ביניהם שירי תהילה לבית בראנדנבורג. כן חיבר 
מחזות אחדים שנשכחו, ושירים ברוח דתית, המהללים בסיג־ 
נון פשוט ונוגע עד לב ערכים של החיים האזרחיים הצנועים, 
כגון ידידות וחיי נישואין. שירים אלה (שכונסו אחרי מותו 
בקובץ 6 > 1 ז ¥6 \ 061150116 ?, 1696 ) קובעים לדך מקום נכבד 
בשירת הבארוק הגרמני. כמה מהכוראלים שלו נכנסו לספרי' 
התפילה הפרוטסטאנטיים הגרמניים, ואף האנגליים, ואחדים 
משיריו האחרים מוסיפים לחיות כשירי-עם; אולם באחרונה 
נתעוררו ספקות, אם אמנם היה הוא מחברו של שיר־העם 
המפורסם 311 ז 7113 1 ז 0 ׳% 011611 ממ 6 \!, החביב מאד על העם 
הגרמני. — הוצאה חדשה של שיריו ב 4 כרכים, 1936 — 1938 . 

,: 2105017101 . 7 \ ; 1922 , $$ 1€16 11 136116 ) 110111 ) 73 ( 1 . 5 י 21£0 ; 131:01 . 4 ? 
<ן 1 ^) .<£ . 5 ,. 10 ; 1924 ,( 1 , 00 ^ 110 ך{ 50 ז 0 ? . 0055 ־ 31 }£ 1 \!) .( 1 . 5 

. 1941 ,( 1 , 110 {ק 3 ז 1310£ . 55 טס ?ק 

לכאו ( 03011311 ), עיר בגרמניה הדרומית, בקרבת מינכן; 

24,000 תושבים. — ליד העיר הוקם ב 10.3.1933 אחד 
ממחנות־הרכוז (ע״ע) העיקריים של הנאצים; הוא 
התקיים עד שכבשוהו האמריקנים ב 29.4.1945 . בשנות 
מלחמת־העולם 11 נקרא שם דכ׳ גם על 150 סניפיו בקירוב, 
שהוקמו במשך הזמן בדרומה של גרמניה ובאוסטריה. 

במחנה העיקרי דכ׳ היו מתחילה 32 צריפים בשתי שורות, 

גדר מחושמלת ובה שער, ועליו הכתובת המפורסמת ז 61 נ 1 !^ 
61 !£ 11130111 (=בעבודה החירות). המפקד הראשון של המחנה 

היה תאודור איקה ( £10106 ), והוא תיכנן ואירגן את המשטר 

׳־ •• 

בדב׳, שהיה לדוגמה למחנות־ריכוז אחרים של גרמניה. בדב׳ 
ניתנה לראשונה רשות לשומרים לירות באסיר הניגש אל 
גדר־התיל של המחנה, ואף הונהג עידוד לרוצחים ע״י מתן 
חופשה למי שפגע באסיר. בדב׳ הנהיגו את שיטת ההעדפה 
של הפושעים שבין העצירים: הקאפו ( 0 ק £3 ), ז״א הממונים 
על האסירים, נבחרו מבין הפושעים; הם טופחו כשכבה "הטו¬ 
בה" של המחנה, והם סייעו ב״חינוכם" של העצירים המדי¬ 
ניים. מ 1938/9 ואילך הוטלה על העצירים עבודת הכפיה 
והפרך במפעלי הס. 0 . — מפעלי-זיון, מכרות ומחצבות. 
ממפעלים אלה קיבלה הנהלת המחנה תשלום בעבור עמל 
"פועליה". לדב׳ באו מזמן לזמו עובדים במחנות־ריכוז אחרים 







631 דלונה, רובד— דרוס 632 

דות — מקצתן היסטוריות, מקצתן רומאנטיות ומקצתן 
עתונאיות, אולם בעיקר הוא נודע בשל סיפוריו העממיים- 
הראליסטיים, הרומאנים עז 11 נ 1 ׳\\ 6 זו 1 0£ אל 30 ! (בשבח האור־ 

גים), 3£1 -!ב> 000116 7116 (״המלאכה העדינה״ — בשבח 
הסנדלרים), 1108 ) 1163 0£ 135 ס 110 ' 1 ' (בשבח האורגים). ביצי* 

רות הללו, שדמויות גיבוריהן נלקחו מן החיים, משולב חומר 
אגדתי ומסרתי לרוב! הן מכילות מעשיות מבדחות, אנקדו¬ 
טות על מאורעות הזמן, תיאורים של מנהגים עממיים, 

רשומות-אופי חיות, מעין ביוגראפיות וסיפורי־אהבה רומאנ¬ 
טיים, שכולם מוסיפים רוח־חיים למסגרת הראליסטית, 

המלאה גון מקומי. תיאוריו הנאמנים של בני המעמד הבינוני 
ושל חיי לונדון ודבריו על המסחר והמלאכה ועל סבלות 
העם בדורו יש בהם ערך רב לחוקרי תולדות-החברה. סיפורי 
דל׳ הם, אולי, הנסיון הראשון לטפל טיפול ספרותי בחיי 
יום־יום של אנשים פשוטים, בעיקר של בעלי־מלאכה וסו¬ 
חרים. — כתבי דל׳ יצאו במהדורה חדישה ב 1912 . 

16 ) 16171$$ 0,11 $? 1716116 16$ ) 1012 ( 01 ? 16 ,.ס . 7 , 0¥2107 ב 01 . 4 , 

1/16 / 0 ץ? 711$10 7/16 ,* 01 * 821 .£ ; 1926 , 6 ? 6$$60 )/ 10 /$ 

16 ( 7 , 11201 ) 14201 . 1 ^ ; 1940 , 11 . 06 , 2 . ¥01 , 61 ס 7/0 12 $/ 2 § £12 

. 1946 ,$.( 7 . 7 1117611 ) 811 

ךל 1 ס (? 0 .?וי^ ), אי קטן בים האגאי, במרכז קבוצת הקיקל- 
דים. שטחו כ 5 ק מ״ ר! נקודתו הגבוהה ביותר 
107 מ׳ מעל פני־הים. ביוון העתיקה נודעה לדל׳ חשיבות 
הן מבחינה דתית והן מבחינה מדינית. דל׳ נחשבה למולדתם 
של אפולון (ע״ע) וארטמיס (ע״ע), וכבר באודיסיאה היא 
ידועה כמרכז פולחן־אפולון. באביב הוחג שם חג שנתי 
בהשתתפות כל היוונים היוניים? באי נאסרה כל לידה 
ומיתה, ונשים הרות וחולים הועברו לאחד האיים הסמוכים. 

מימי פיסיסטרטוס (ע״ע) ואילך נמצאו האי ומקדשו 
בתחום השפעתה של אתונה. ב 490 נכבשה דל׳ ע״י הפרסים, 






ר. ד?וגה: מגד? איפל, 1911 
• ■ י■ 


צבים מגוונים״ ( 1925 — 1927 ), ״מיקצבים לאין־סוף״( 1925 — 
1937 ), ״אויר, אדמה ומים״ ( 1937 ). 

. 1950 ,. 7 , 0110 זג 1 ס 1 ' 12 00 01110$ .£ 

דל!{/— ץ 0€1011€ ^בתסב[ , ! , — ( 1543 ?— 1607 ?), 
* • 

סופר אנגלי מן התקופה האליזאבתנית. דל׳ היה 

* •• * • 

אורג־משי, ולאחר מכן רוכל. הוא חיבר פאמפלטים ובאלא- 


ד?וס: חפירות העיר העתיקה 





















633 


דלום—דלועיים 


634 



מחפירות דלום: פס 5 י-אריות ארכאיים (המאות ה 7 — 6 לפסה״נ) 


שכיבדו את קדושתה. היא נשתחררה עם נצחון 
היוונים, וב 478 נקבעה כמרכז הברית הימית 
האתונאית (שנקראה גם הדלית) ולמקום אוצר־ 
הברית. ב 454 הועבר האוצר לאתונה, ודל׳ 
נעשתה למעשה כפופה לאתונה. היא נש¬ 
תחררה אחרי המלחמה הפלופונסית, אך חזרה 
לתחום השפעתה של אתונה עם הקמת הברית 
הימית השניה ב 378 . אנטיגונום מונופתלמוס 
(ע״ע) שיחרר אותה סופית מתלותה באתונה 
והחזיר את הנהלת המקדש לידי בני האי. 
בתקופה ההלניסטית היתה דל׳ מרכז ברית 
האיים האגאיים, שהוקמה ע״י התלמיים. בגלל 
תמיכתה במוקדון בוטלה עצמאותה ע״י רומא, 
שמסרה אותה לידי אתונה, ותושביה הוחלפו 
באזרחים אתונאים ( 166 ). לאחר חורבנה של 
קורינתוס ב 146 הגיעה דל׳ כמושבה רומית 
לשיגשוג כלכלי רב — כנמל ראשי ומרכז מסחרי לאיזור 

הים האגאי, ביחוד לסחר־התבואה וסחר־העבדים; את 

*♦ * • 

שוק־העבדים שבדל׳ פירנסו מלחמות־הכיבוש של הרומאים 
באסיה, וכן פעולת שודדי־הים. באי התגוררו הרבה סוחרים 
ובנקאים זרים — מאיטליה, אסיה הקטנה, סוריה ומצרים; 
הזרים היו מאורגנים באגודות־פולחן, ולכל אגודה היו מקדש 
ואכסניה משלה. ב 88 ו 69 לפסה״נ נשדד האי ע״י מיתרידטם 
מלך פונטום. בעקבות התמורות שחלו בנתיבי-המסחר ודיכוי 
שודדי־הים בידי פומפיוס ירדה חשיבותם של הנמל והשוק 
של דל׳, ובמאות הראשונות לסה״נ שמם האי כמעט לגמרי. 

בדל׳ נעשו חפירות, בעיקר ע״י ארכאולוגים צרפתיים, 

מ 1873 ואילך. נחשפו כמה מרבעי־העיר, מקדש־אפולון 

4 

והיכל-ארטמיס ומקדשי אלים מצריים, גימנסיון, השוק, מח¬ 
סנים שבנמל, בתי-אוצר; נמצאו ציורים, מעשי-פסיפם, 
כתובות, חשבונות־המקדש ומטבעות. 

על מציאותם של יהודים בדל׳ כבר ב 138 לפסה״ג 
מעיד מיסמך המובא בם׳ חשמונאים א׳(ט״ו, כ״ג); יוסף בן 
מתתיהו (קדמ׳ י״ד, י׳, י״ד) מזכיר יהודי-דל׳ אזרחי־רומא 
ב 49 לפסה״נ. בניין סמוך לחוף האי׳ שנחשף בחפירות, זוהה 
כביכ״ג על־סמך כתובות! הוא מחולק לשני אולמות — לגב¬ 
רים ולנשים. בית־הקברות היהודי היה באי הסמוך רנייה. 

.£ ; 1909 ,. 0 46 . 070/1601 ^ 07 ^?^^ז 0 ^ק■ x £ ג ^ 1011€£11 ־ 1011€-1 מ 140 
, 110115501 . ב 1 ; 1921/2 ,.<£ 46 110710 ^ 1710071 ' 4 זגו 0/10 י ר 301 נ 1 ־ 1 ״[ 011 
.£ ; 1933 ,.(£ /ס 7 ( 07 ) 3310 . 4 י ¥׳ו 412 > £21 .¥\ ; 0 1925 
, 076606 1713 ) #16071716 ? 171 1160 ^ 0 ^ 7101 ^$ ) 47101671 י ^ 511£0111 
£0071011110 #713 11 ) $001 י 2£# ^\ 0 :) 1105 . 1 ^ ; 1934 ,.{){)$ 37 

. 1941 , 0714 £361107110710 7/10 /ס ;( 1310707 

מ. רד. — ש. אפ. 

הבעיה הדלית, במאתמאטיקה — אחת מחמש 
הבעיות הגאומטריות, שאותן הניחו המאתמאטיקנים היוד 
ניים אחריהם ללא פתרון (ע״ע גאומטריה, עמ׳ 106 ). היא 
מתייחסת לדרישה לבניית קוביה, שנפחה גדול פי- שנים 
מנפח קוביה נתונה. מקור השם באגדה היוונית, שלפיה ציווה 
האורקולום של אפולון לשם מלחמה נגד הדבר בדל׳ להכפיל 
את המזבח, שצורתו היתה קוביה. בין המקצוע צ של הקוביה 
הנדרשת והמקצוע 3 של הקוביה הנתונה קיים היחס: 
23 3 = % 3 . מחקר הפתרונות של משוואות אלגבריות (התאו- 
ריה של גלואה [ע״ע]) הראה, שאין פתרון לבעיה באמצעים 
של הגאומטריה האלמנטארית, ז״א שהבניה במחוגה וסרגל 


בלבד היא מן הנמנעות; רק בעזרת עקומים מן המעלה 
השלישית יתכן הפתרון. פתרונות מאתמאטיים לבעיית־דל׳ 
בתקופה העתיקה ניתנו ע״י היפוקראטס מכי 01 , ארכיטאס, 
מניכמום, אראט 01 תנם ואחרים. הם סוכמו בפירושו של 

04 • 4 

אטוקיוס ל״על הכדור והגליל" של ארכימדם. 

•י• • • י 

דלועיים ( 0026 ב: 11 נ 1 ז 1011 !ס), משפחת צמחים מן הדו־פסיגיים, 
* 

שהיא סדרה בפני עצמה: הדלועניים (- 1 ( 01101111 

* 

3165 ז). המשפחה כוללת כ 100 סוגים וכ 850 מינים, רובם 
באיזורים הטרופיים או החמים, ורק מיעוטם — באיזורים 
הממוזגים. רוב המינים הם עשבים חד־שנתיים בעלי קנוקנות: 
ירוקת־החמור (ר׳ להלן) היא חסרת קנוקנות, ושני מינים 
מהסוג 0510705 ז 6001 ס הם עצים ננסיים בעלי גזע דך שאינו 
מעוצה. הקנוקנות פשוטות או מסועפות, ומסתבר שהן הומו- 
לוגיות לענף. העלים המסורגים בעלי פטוטרת ארוכה ועפ״ד 
שסועים, ורק לעתים רחוקות — תמימים; רק קשאון-הק 1 צים 
( 12 > 1 ז־ 1101 1081070$ ( 0201 ^), הגדל במדבריות של אפריקה 
הדרומית-מערבית, הוא בעל קוצים וחסר עלים. עפ״ר הדל" 
הם חד-מיניים, וצבע הפרחים עפ״ר צהוב; בסוגים אחדים 
מופיעים גם פרחים אנדרוגיניים. הפרחים בודדים או ערוכים 
בתפרחות, שהן לרוב בצורת מכבד׳ בחיקי העלים. הגביע 
מעורה בשחלה ומסתיים ב 5 אונות מחודדות: הכותרות בעלות 
5 עלים, לרוב מאוחים. הפרחים האבקניים בעלי עוקץ ארוך 
ומכילים 5 אבקנים. הפרחים הן 3 ליניים בעלי עוקץ קצר או 
יושבים, בעלי שחלה תחתית המורכבת מ 3 — 5 עלי-שחלה. 
הפרי הוא ענבה, לפעמים — תרמיל או שלפוחית• וברוב 
המינים הוא בעל דופן מוצקת, הנוצרת כתוצאה מהתקשות 
הפרי_קרפ — סקסק. 

במשפחת הדל" מינים רבים בעלי חשיבות כלכלית. לסוג 
קשוא ( 0110110118 ) שייכים, בין השאר, המלפפון 
(ע״ע), המלון (ע״ע) והמין הטרופי 0.20811113 , המשמש 
להכנת שימורים. 

על הסוג דלעת-- ע״ע. 

על הסוג אבטיח — ע״ע; וע״ע פקועה. 
לופה ( 1.11££2 ) היא סוג של עשבים מטפסים טרופיים, 
מיגים אחדים פירותיהם משמשים למאכל לפני הבשלתם 
הסופית, ואחרים מקובלים כצמחי־גוי. החלק הפנימי הסיבי 
של הפירות המיובשים של הלופה הגלילית ( 102 ז 01 ס 11 ץ 0 ״ 1 ) 
משמש להכנת ספוגי־רחצה. 







635 


דלועיים — דלור 


636 


גם הסוג ל ע ו ם י ת ( 1103 : • 01 וח 40 ז) כולל מיני מטפסים, 
שמוצאם מאפריקה ואסיה הטרופיות. הלעוסית המטפסת 
( 315301103 <£ . 1 \) והלעוסית גדולת־הפרי ( 01131-30:13 . 111 ) 


שתיהן צמחי־נוי ועושות פירות עסיסיים וריחניים. הרא¬ 
שונה גדלה גם בשפ־ 
לת־הים ובעמק־הירדן 
של א״י, ופירותיה 
(תפוח־ירושלים [- 0 ? 

- 01113 ץ 1 ס$ס־נ 1116 013 

03 ] ) היו מקובלים 
לפנים כתרופה. מפי־ 
רותיה של השניה 
מכינים את הקרי 
(ץזז 0 ס), המקובל 
מאד כתבלין — ביהוד 
לא 1 רז — בהודו. 

קרא ( 13 ז 13 ז 6 § 1.3 ) 

הוא'סוג צמחים זו־ 
חלים חד־שנתיים. מר 



צאו מדרום־אפריקה, 
והוא מגודל בארצות 


הקרא הפשוט (דלעת־הבקבוק) 
( 15 זג§ 111 /ו 12 ׳ £3£01121 ) 

1 . פרח וע?ה; 2 . פרח עליני, חתדאורד; 


טרופיות ותת־טרו־ 


3 . הפרי. 


פיות; הוא כולל רק מין אחד: הקרא הפשוט, המכונה 
דלעת־הבקבוק ( 111231-1$ ׳\ .£), צמח שנודף ממנו ריח- 
מושך; עליו גדולים ורחבים ( 19 — 30 ם״מ), רכים, שעי¬ 
רים ודביקים; הפרחים חד־מיניים, בודדים, לבנים וקצרי־ 
ימים. הפירות גדולים מאד — ארכם ד— 90 ס״מ, וצורתם 
דיסקוס או כדור, בקבוק וכד׳. קליפתם עבדי וקשה, ירוקה 
או חומה; הזרעים מרובים. לפני ההבשלה הפירות משמשים 
למאכל, בדומה לדלעת; כשהם יבשים הם משמשים — לאחר 


הוצאת תוכם — ככדים או כתופים. הקרא הוא גם צמח־נוי. 
הוא צמח־תרבות קדום, הידוע בסין כבר מלפני סה״נ; מסת¬ 
בר שהוא־הוא ה״דלעת" שבתלמוד (קרא הוא שמו בארמית). 


הסכיווהנאכל ( [ 13 סץ 0113 ] 6011116 5601111x01 ) , הוא 
מין יחיד בסוגו, שמולדתו מכסיקו ואמריקה המרכזית. זהו 


מטפס בעל שרשים 
מעובים, צמח רב־ 
שנתי, שפירותיו 
הירוקים או הלבנים 
הבשרניים והגדולים 
( 7.5 — 20 ס״מ) מכי¬ 
לים זרע אחד גדול; 
גם שרשיו העשירים 
בעמילן נאכלים. 

ל 0 ו ג 3601110353 

שייך המלון הסיני 

( 1£603 ת 06 . 8 ), שפי- 

דותיו ארכם 25 — 50 
ס״מ, והם שעירים 
ומכוסים שכבת־דונג 
לבנה. הם נאכלים ומ¬ 



שמשים להכנת ריבות. 


ירוקודהחמור 
( 10111 ־ 1 ^ 013 13211111111 :>£) 


ד לעת* ה נחש 1 . ענף נושא פרחים ופירות; 2 . פרח אבקני; 

3 . פרח ע^יני, חתר־אורר; 4 . פרי בשל מתיז 
היא סרג י * זרעים. 


של עשבים מטפסים רב־שנתיים דו־ביתיים, בעלי שרשים 
מעורבים; הפרי — ענבה אדומה, שחורה או צהובה. אחדים 
ממיניה מכילים חמרי־רעל. בא״י גדלים 2 מינים בין סלעים 
בבתה ובחודש. 

בארצות הים־התיכון, ובכללן א״י, גדלה ירוקת־ 
החמור ( 613:61-1001 £0331110111 ) על גלי-אשפה בצדי- 
דרכים ובשדות־בור. היא מצטיינת בדרך תפוצת זרעיה: 
עם הבשלת הפרי עוקצו מתכופף כלפי מטה, ואח״כ הפרי 
ניתק בכוח, והזרעים הקטנים יחד עם מיץ הפרי ניתזים עד 
למרחק של 6 — 8 מ , . 

מ. זד,די, עולם הצמחים, 361-357 , תשי״ד; מ. זהדי וא. פאהן, 
צמחי התרבות של ישראל, 391-385 , תשי״ז:, 1.1160:01 ^ .! 

. 11 .. 1 ; 1935 ,! 0$ ז€ 14 ) 81 / 0 ^ 8010,11 1/16 10 מ 0 ח 0 >) ז > 0 -/; מ 1 

. 1956 , 14 * 00 ) 5 ! 11 )ז 40 ] ,ע 116 ג 8 . 2 .£ 1 ) 311 

ע. ג. 

ללור ( 316 ^ 06131 ). 1 ) נהר-דל' (: 61 ז\ 81 .ס), נהר גדול 
בצפון־מזרח אה״ב; ארכו 580 ק״מ. מקורו בהרי־ 

קטסקיל ( 031511111 ) במזרח מדינת ניו־יורק. הוא זורם 
דרומה־מזרחה, כשהוא מהווה את הגבול בין פנסילויניה 
וניריורק, ואח״כ — בין פנסילוויניה ונירג׳רזי. הוא זורם 
באפיק צר, עמוק ותלול, באורך של 3 ק״מ דרך הרי־קיטטיני 
(? 3:100 ::!.£) — ״פירצת נהר־דל׳״ —, ונשפך לאוקיינוס 
האטלאנטי במשפך ארוך, שחלקו התחתון קרוי מפרץ־דל/ 
משפך זה משמש גבול בין ניו־ג׳רזי ומדינת־דל/ — בחלקו 
העליון זורם הדל׳ באיזור הררי, בנוף מגוון ונאה; גדות 
מיוערות מלוות את הנהר, ויש בו כמה מפלים קטנים. בחלקו 
התחתי, מהעיר טרנטון ( 0 ס: 1-60 יד) ומטה, מתרחב הנהר, 
נושא אניות ומשמש נתיב־מים חשוב. הוא מקשר את פילדל־ 
פיה (ע״ע) עם הים, ואפיקו עד עיר זו הועמק. בחלקו התחתון 
מחובר הנהר ע״י תעלה גם עם מפרץ־צ׳סאפיק. — מן הערים 
היושבות על גדותיו — מלבד פילאדלפיה וטרנטון: איסטון 
( £35100 ) בפנסילוויניה, קמדן ( 160 ) 0301 ) בניו־ג׳רזי. 

2 ) מ ד י נ ת ־ ד ל׳( 0.5:3:6 ), מדינה בצפון־מזרח אה״ב, 

על חוף האוקיינוס האטלאנטי; גובלת בפנסילוויניה בצפון 

ובמרילנד במערב ובדרום, ואילו נהר־דל׳ ומפרץ־דל׳ במזרח 

*■ ♦ • 

מפרידים בינה ובין ניו־ג׳רזי. שטחה 5,138 קמ״ר; 387,000 
תושבים ( 1955 ). 

דוב שטחה של דל' הוא מישור נמוך; רק חלקה הצפוני 
הוא ארץ גבעות, המגיעה לגובה של 135 מ׳. אקלימה של 
דל׳ ממוזג. 

לפנים היה רוב שטחה של דל׳ מכוסה יערות אדנים 
ואלונים; מהם קזרדו רק שטחי-יער קטנים, והיום דל׳ 
היא ארץ חקלאית, שב 62% משטחה מעובדים לצרכי אספקת 
תוצרת חקלאית לכרכים הגדולים שבסביבת המדינה. מגדלים 
בה חיטה, תירס, חציר, תפ״א, קטניות, ירקות (בעיקר 
עגבניות) ופירות (תות־שדה ותפוחים). שטחים נרחבים 
משמשים למרעה. נפוץ גידול בקר ועופות; דל׳ מיצאת 
כמויות גדולות של חלב, מוצרי-חלב וביצים. הדיג מפותח 
במפרץ־דל׳ ולאורך חוף האוקיינוס האטלנטי. 

רק בקצה הצפוני של דל׳ מצוי אתור תעשייתי. בגבעות 

* 1 * ין 

כורים כמויות קטנות של קאולין וחרסית וחוצבים גרניט. 
התעשיה מתרכזת בעיקר בעיר וי ל מיג ג טון — העיר 
הגדולה שבמדינה ( 110,000 תושבים, 1950 ), נמל וצומת־ 
תחבורה — ובסביבתה. הייצור התעשייתי: כימיקאלים 
(מפעלי די פון דה נמוד [ע״ע]), ברזל ופלדה, קרונות־רכבת, 









637 


דלור—דלודמנ׳ד. (סטפנסקו), ברבו 


638 



גשר על בהר־דלאור. מעבר לנהר—חלק ממפעלי די פו ז 

מנועים וציוד לאניות, נייר, טכסטיל, מוצרי-עור, שימורי 
פירות וירקות. 

מהאוכלוסיה 85% הם לבנים ו 15% כושים! רובם הגדול 
פרוטסטאנטים ומיעוטם קאתולים. 63% מהתושבים ב 1950 
הם יושבי־ערים (ב 1940 רק 52% ) ! < 26% מהעובדים מועס¬ 
קים בתעשיה. — עיר־הבירה של דל׳ היא דובר (משז\ 0 ם), 
6,500 תושבים ( 1950 ). אוניברסיטת המדינה (נוסדה 1834 ) 
שוכנת בעיר ניוארק 10 ז 73 ז 6 א). 

:.<£ ; 1952 , 07/2.72 . 0 116 י! , 7 י 0 ־ 1 < 0$1 א .ן-ת 3 בדוז 6 ג 1.11 . 0 

,(:!:) 6 [ 0 ־ 1 ? י 5 ־ 11:61 ־ 1 ^\ 31 ־ 6461 ?) 116 ) $1 0111(16 10 1116 71X51 }/ 

. 1955 2 

ים. ש. 

היסטוריה. אוכלוסייתה המקורית של דל׳ היתד, 
מורכבת מאינדיאנים בני לני־לנאפה ("דלאורים") בצפון 
ומהנאנטיקוקים בדרום — 'שבטים שלווים, שעסקו בדיג 
ובציד חיות־פרווה. במאה ה 16 גילו הספרדים את המפרץ 
והנהר דל׳. ב 1609 חקר את דל׳ — בשליחות ההולאנדים — 
הנרי חדסון (ע״ע), וב 1616 — בשליחות אנגליה — הלורד 
ךה*להץך, שעל שמו היא נקראת. ב 1631 יסדה קבוצה של 
הולאנדים ישוב על חוף מפרץ-דל׳, אך זמן מועט לאחר מכן 
נטבחו כל תושביו ע״י האינדיאנים. ב 1636 יסדו מהגרים 
שוודיים את מצודת-כריסטינה, היא וילמינגטון, והאמור 
היה תחום שלטון שוודי עד 1654 , כשחזרו ההולאנדים והש¬ 
תלטו עליו. ב 1663 הוכללה דל׳ כולה בתחום־שיפוטה של 
״אמסטרדם־החדשה״, שנכבשה ב 1664 ע״י האנגלים. תחילה 
נמצא השלטון בדל׳ בידי הדוכס מיורק (מי שעתיד היה 
להיות המלך ג׳ימז 11 ), והוא העביר את זכויותיו ב 1682 
לוילים פן (ע״ע), מה שגרם לסיכסוכים בין מצדדיו ובין 
מצדדי הלורד בולטימור, בעל הזכיון על מרילנד. עד 1710 
היתד, דל׳ כפופה למושל פנסילוויניה! באותה שנה הוקמה 
בה מועצה מוציאה־לפועל עצמאית. ב 1767 הושג הסכם 
בדבר תחימת הגבול בין דל׳ ובין מרילנד. בדל׳ נמצאו 
רבים מנאמני הכתר הבריטי, אך רוב התושבים השתתפו 
במלחמת-העצמאות, ושתי החטיבות של מתנדבי־דל׳ נחשבו 
כיחידות הצבאיות המעולות ביותר של הצבא האמריקני 


במלחמה ההיא. דל׳ היתה המדינה הראשונה שאישרה את 
חוקת אה״ב של 1787 . בשנות 1790 — 1830 התפתח משק 
המטעים בדל׳ וגדל מספר העבדים הכושים. רוב התושבים 
היו ממצדדי משטר־העבדות גם בבחירות של 1860 והצביעו 
נגד לינקולן, אך סירבו להצטרף לפרישת הדרומיים מן 
הברית. דל׳ השתתפה במלחמת־האזרחים בצד הצפון, אם כי 
בדרום המדינה רבו המתנדבים לצבא הדרום. אחרי המלחמה 
נמנעה המועצה המחוקקת של דל׳ מלאשר את תיקוני- 
החוקה, שהקנו שיווי-זכויות וזכות־בחירה לכושים, ותיקונים 
אלה לא הונהגו במדינה זו אלא ב 1880 בעקבות התערבות 
ישירה של השלטון הפדראלי. ב 1917 תוקנה חוקת־המדינה 
ברוח מתקדמת. 

?■ 1115101 , 1 ) 3 ־ 00111 . 0 . 14 ; 1888 ,.( 7 / 0 ?■ £115101 , 806314 ." 1 .[ 

1/16 011 56111617161215 514/6115/1 7/16 , 011115011 ( ; 1908 ,.( 7 / 0 

, 01 ־ 31 ^ . 011 ; 1928 ,.( 7 / 0 ? 1115101 , 61 * 01 ? ; 1911 ,. 0 

0.1 , 6661 ? . 0 . 1 ־ 1 ; 1930 ,.( 7 1/16 011 65 ' 1 ) 511/6 1 ) 011 1110/1 ( 7 7/16 
. 1947 , 111 ־ 1 , 51016 1115101 ■? 0/ 1/16 71x51 !/ 

א. אח. 

יהודים באו לראשונה לדל׳ מ״אמסטרדם החדשה"(ניו־ 
יורק של היום), לאחר שלקחו ההולאנדים חבל זה מידי השוו¬ 
דים (ר׳ לעיל). זמן רב היו היהודים המועטים בדל׳ קשורים 
במוסדות היהודיים שבפילאדלפיה הסמוכה. חיים ציבוריים 
יהודיים עצמאיים בדל׳ התחילו ב 1883 , כשהוקמו חברת גמי־ 
לוודחסדים וחברה קדישא בווילמינגטון. ביהכ״נ הראשון 
נוסד ב 1889 ! בתי־כנסיות אחרים נוסדו ב 1901 , 1906 (רפור¬ 
מי), 1929,1922 . מוסד למגבית הכללית לצרכי היהודים הוקם 
בדל׳ ב 1935 . — מספר היהודים בדל׳ היום הוא כ 10,000 , 
וכמעט כולם יושבים בווילמינגטון! כמה עשרות משפחות 
של יהודים נמצאות בדובר. 

דארם או דה ל׳איורם, פיליבר — 1110 ־ 06101 1111113611 ? 

ג* •• ■ # ♦•••י 

♦ * * ♦ * * 

(שממ 0 ' 1 116 ) — ( 1512 — 1570 ), ארדיכל צרפתי, 

מיוצרי הארדיכלות של הרנסאנס הצרפתי. דל׳, ששהה בנעו¬ 
ריו ברומא, סיגל את עקרונותיה ואת צורותיה של ארדיכלות 
הרנסאנס האיטלקי לתנאיה המיוחדים של תפיסת־הבניה 
הצרפתית! בבנייניו בולטים ציוריות־התופעה וחופש־הקומ־ 
פוזיציה. בסוף ימיו עבר לבניה בצורות דקוראטיוולת גדו¬ 
לות, שיש בהן משום רמז לסיגנון הבארוק של התקופה 
שלאחריו. — דל׳ עבד בשירות מלכי־צרפת. מפעליו החשו¬ 

בים ביותר הם הארמון בפונטנבלו וארמון־הטווילדי בפאריס. 

+ • • • • 

דל׳ כתב גם חיבורים באמנות־הבניין: < 761 מ 0117611651 ^ 1 

£13125 6111:3 <£ 3 61 ■ £131:11 6160 ז 011 נן 11005 (,,תחבולות חדשות 

לבניה נאה וזולה״), 1561 ! ; 1 ־ 11111661 ? 16 > 6 ־ 11661111 ו 61 ־ 1 \ 2 י .£ 
שת״ס? 16 , (״האדריכלות של פ. דה ל.״), 1567 . 

16 ( 7 ,־ 11161 ) 3 תץ 06 . 14 ; 1882 ,. 70 16 ) , 7/1 י כ 1 במס 1 ס 0 . 0 . 0 

78(1/{(1(151 1. 7,6X1 (115$01106 1X1 7x8717x616/1, 1-11, 1898-190); 

14. 010112.01:, 7/1. 16 70., 1901; 6111111:, 7/1. 16 70., 

1957. 


ללורגצ׳ה (םטפנ?זקו), בך ב י 


— 311663 ־ 1 ^ 0613 1311 ־ 831 


( 6£31165611 :ו 5 ) — ( 1858 — 1918 ), סופר ומדינאי 
רומני. לפי מקצועו היה דל׳ עורך־דין. הוא היה שייך למפלגה 
השמרנית, שימש זמן־מה ראש עיריית בוקארשט ופעמים 
אחדות היה מיניסטר! הוא נחשב כגדול הנואמים בדורו 
ברומניה. בימי מלחמת־העולם 1 נמנה עם המדינאים הרומ¬ 
ניים, שהיו מצדדים בכניסת רומניה למלחמה בצד האנטאנ- 
טה. — דל׳ חיבר כמה נובלות עממיות בעלות תוכן רומאנטי! 




639 


דלדרנצ׳ה (סטפנסקו), ברכו — דלי, פלודור 


640 


לאחר מכן עבר לתיאורים ראליסטיים של הצדדים העגומים 
שבחיי החברה. כדראמאטיקן ניסה לכתוב "כרוניקות 
היסטוריות" לפי דוגמת שיקספיר, אך בעיקר היה מושפע 
מד׳אנונציו. חדראמות של דל׳ מצטיינות בדיאלוג חי׳ בלשון 
נמלצת וברגש לאומי עז. — דל׳ היה ממעריצי קרדוצ׳י(ע״ע) 
וכתב עליו מספד נרגש. 

- 1 > ז 0 ,,< 8 . 8 י 11 תג 10 $ 6 ־ € 1 ? . 0 . 1 ; 1919 ,.(£ . 8 , 131111 ' 0011$115 . 0 

; 1937 ,. 0 . 8 , £3011 .£ ; 1934 , $011110 $1 , 107 

. 1940 ,.<£ . 8 , 11110 £ 5011 ^ . 81 

דלות ( 011111111 ), עיר באה״ב, במדינת מינסוטה; 105,000 

* * . 

תושבים ( 1950 ). דל׳ יושבת על חוף הקצה המערבי 
של ימת־סופיריר במקום שנהר סנט־לואיס נשפך אליה. נמלה 
של העיר הוא אחד הגדולים והמשוכללים באה״ב! הוא מש¬ 
תרע על פני שטח של 49 קמ״ר, והאורך הכולל של רציפיו 
הוא כ 80 ק״מ. רכסי־הגבעות שממערב ומצפון־מערב לעיר 
מכילים בצרי־ברזל עשירים, המהווים את עיקר המטען היוצא 
דדך נמל דל׳! וכן נשלחות דרך נמל זה כמויות גדולות של 
תבואות הייצור החקלאי של הסביבה — עצים, פירות ומוצרי- 
חלב. עיקר היבוא: פחם, מכוניות ונפט. על בסיס אוצרות* 
הטבע שבקרבת העיר התפתחה בה — מצד אחד — תעשיית 
ברזל ופלדה ענפה, ומצד שני היא משמשת מרכז לעיבוד 
תוצרת חקלאית. יש בה מנסרות, תעשיית עץ, מפעלים 
לייצור נייר, מכונות חקלאיות, כימיקאלים׳ עורות, טכסטיל, 
וכן מספנות. 

דל׳ מצטיינת באקלימה הקריר בתקופת הקיץ, כשהטמם* 
ראטורה הממוצעת אינה מגיעה בה ליותר מ ״ 17 . משום כך, 
ומשום יפי נופה — מורדות גבעות ושפת־הימה — משמשת 
העיר עם סביבתה מרכז־נופש בחדשי-הקיץ. 

האירופי הראשון שבא למקום היה הסוחר הצרפתי די 
לית ( 0041 411 ), שפתח כאן ב 1679 תחנה של סחר־חליפין 
(בעיקר לפרוות). ישוב נוסד כאן ב 1853 . ב 1880 מנתה 
האוכלוסיה רק כ 3,500 נפש. העיר החלה להתפתח בעיקר 
אחרי שחוברו היא וסביבתה לרשת מסה״ב ב 1880 — 1890 . 

מספר היהודים בדל׳ הוא 3,100 ( 1957 ), ויש בה 4 בתי- 
כנסיות, שהראשון שבהם הוקם ב 1891 . 


במלחמת־העולם 1 שירת כקצין, נפצע 3 פעמים וקיבל אותות־ 
הצטיינות רבים. אחרי המלחמה שירת זמן־מה במארוקו, 
ושוב נפצע. בשנים 1927 — 1929 השתלם בביה״ס הגביה 
למדעי־המלחמה, מ 1935 עד 1937 היה מפקד חטיבת-רגלים, 
וב 1939 הוענקה לו דרגת גנראל־בריגאדה. בראשית מלחמת- 
העולם 11 שימש דאש־מטה של המחנה החמישי הצרפתי. 
במאי 1940 קיבל את הפיקוד על דיוויזיית-רגלים והתבלט 
בניהול קרבות־הגנה עקשניים נגד ההתקפה הגרמנית. אחרי 
כניעת צרפת מילא תחילה תפקידים שונים בצבא וישי — 
בין השאר את התפקיד של מפקד על הצבא הצרפתי בתוני¬ 
סיה. אולם כשהרחיבו הגרמנים בסוף 1942 את שלטון כיבושם 
על שטח ממשלת־וישי, היה דל׳ כמפקד־דיוויזיה אחד המעטים 
שניסו להתנגד להם בכוח למרות החלטת־הכניעה של ממשל¬ 
תו. משום כך הועמד בפני בית־דין צבאי ונידון לגירוש 
מהצבא ול 10 שנות מאסר. אולם בספטמבר 1943 ברח לאנ¬ 
גליה והצטרף אח״כ לצבא של צרפת החפשית בצפוךאפריקה. 
הוא הועלה לדרגת גנראל־של-ארמיה והתמנה למפקד של 
המחנה הצרפתי הראשון. חיל זה השתתף בנחיתת בעלות- 
הברית בדרום-צדפת ב 1944 והוצב בשלבים האחרונים של 
מלחמת-העולם 11 בגיזרה הדרומית של צבאות־הברית שפלשו 
לגרמניה. דל' ייצג את צרפת בחתימה על כניעתה של גרמניה 
ב 9.5.45 בברלין. בנובמבר של אותה שנה התמנה לראש 
המטח הכללי בצרפת. בתפקיד זה הוטלה עליו המשימה 
הקשה ליצור מהמסגרות הצבאיות הסדירות והבלתי־סדירות 
השונות, שהיו קיימות אז בצרפת, כוח מזויין אחיד וחדיש. 
דל׳ פתר את הבעיות המורכבות של התקופה ההיא בהצלחה 
ניכרת. 

ב 1950 נטל דל' בעצמו את הפיקוד במלחמת הודו־סין 
וזכה לכמה גצחונות; אולם הללו היו בעלי ערך טאקטי 
בלבד ולא היו עשויים לשנות את המצב מיסודו. מחלתו 
הכריחה אותו למסור את הפיקוד בידי אחר, וזמן קצר אחרי 
שובו למולדתו מת. אחרי מותו העניקה לו האסיפה 
הלאומית את תואר "מארשאל-צרפת". 

,. 0 , £ 801 £ י 1 ) .[ ; 1952 16 ) 11 ) € 011 ^ ,.(£ , 311 ־ 01 . 1 \ 

. 1953 , . 0 , ז 10 ומ 51 . 2 ; 1952 


רלטזן, ג׳זן, ע״ע תלטון, ג׳ז־ן. 

ךל?ןר לה טסינוי, דן ח׳חף־סוי) — '־ 11 ת 056 ן־-) מגס{ 


יש. ב. 

דלי, 0 לוד 1 ר — 3.11 ( 11 ־ 101 )^ 17 ^ 5 — (נו , 1904 ), צייר 

♦ 



ץמ§ 3551 ז 46 ^; 11 ^ 061 ( 16 זב 1 \ — ( 1890 — 1952 ), ספרדי. דאלי למד באקאדמיית־האמגויות במאדריד 

איש-צבא צרפתי. דל׳ התחנך באקדמיה הצבאית של סן־סיר. .וסיגל לעצמו, בין השאר, את הטכניקה של האמנים הגדולים 

של המאות ה 15 — 16 . ניכר, שהושפע הש¬ 
פעה מרובה מהירונימוס בוש (ע״ע), וכן 
יש לראות בו את יורשו של גויה (ע״ע); 

נטיות דמוניות, אכזריות ומיסטיות־דתיות 
נעשו אפייניות לאמנותו. מ 1929 ואילך 
נשתקע דאלי בפאריס. שם נתקרב לבד 
ארצו פיקסו (ע״ע) — למרות השוני הקי¬ 
צוני שביניהם —, נקשר ל״ציור המטא¬ 
פיסי" האיטלקי, אולם במידה מכרעת 
הושפע מן הפילוסופיה הסיר־ראליסטית 
של אנדרה בו־טון(ע״ע סיר-ראליזם), אלא 
שדאלי — כקאתולי אדוק — לא מצא 
עניין אלא בחלקה הפסיכו-אנאליטי של 
תורה זו והניח ידו מחלקה ההגליאני־ 

מארכסיסטי. מכל היסודות הללו עיצב 


דלוח: מראה כללי של הנמל 









613 


דפאון—דל׳אונגרו, פרנצ׳פקו 


614 


תקופת הדב׳ ומקל את הסבל מעל החולים במידה ניכרת. 
במקרים הקלים אפשר להניח את החולים בסביבתם הרגילה, 
ואף להתיר להם שימשיכו בעבודתם, אפילו עולה להם דבר 
זה במאמץ גדול; מטפלים בהם בתרופות מרגיעות, ובסמי* 
שינה לפי הצורך. 

י. פר. 

ךןםצךין ( 46x1110 ), שם כולל לקבוצת פוליסברידים, 
שהם תולדות הפירוק החלקי של העמילן (ע״ע). 

הדכ" הם חמרים המסיסים במים מסיסות קולואידית ומוש¬ 
קעים מתמיסותיהם ע״י כוהל. הם נוצרים בחילוף־הסמרים 

1 ז 

בפעולת עמילאזות שלא הספיקו לסיים את מלאכת־ההידרו־ 
לתה שלהן בעמילן; לפיכך הם מצויים הרבה ברקמות 
צמחיות, והם נבדלים ממרכיבים פחמימיים אחרים של התא 
הצומח (גומי צמחי) — הדומים להם במסיסות — בפעילותם 
האופטית: סיבובם האופטי מכוון ימינה — ומכאן שמם 
(מ • 46x1:61 , ימין). הדב" ניתנים להפקה מעמילן גם בשיטות 
פיסיקליות־כימיות: ע״י חימום ממושך בטמפראטורה גבוהה 
(לפיכך הם מצויים בקרום של לחם ומעשי־אפיה אחרים) או 
ע״י טיפול ממושך בקור בחומצות מהולות. בשתי השיטות, 
האנזימאטית והתרמית־כימית, משתמשת התעשיה הכימית 
להפקת דכ /׳ מעמילן (תפוחי־אדמה, מיני דגנים וכר). — 
ד,דכ״ הם קטעים — ארוכים או קצרים — של השרשרת 
הפוליסכרידית של העמילן, והם מורכבים משיירי־גלוקו־ 
זה הקשורים ביניהם קשרי־מאלטוזה. נוסחתם הכללית 
״( 5 ס 0 ג ס ־ ס) בקירוב (על צד הדיוק [ 8,0 ( 1 -ס) מ (, 0 ״מ, 0 )ן; 
אורך השרשרת — בין כמה עשרות ובין חצי־תריסר (או קצת 
יותר) שיירי-סוכר. האורך הממוצע של שרשרת־הדכ׳ בתכ¬ 
שירים הטכניים הוא 15 — 10 = 0 . בפעילות נמרצת של 
אנזימים עמילוליטיים הדכ״ מתפרקים למאלטוזה ( 2 = 0 ): 
ע״י הידרוליזה שלמה באמצעות חומצות (או בסיוע מאיו־ 
טוזה) הם נהפכים לגלוקוזה. — בין דרגות־הפידוק השונות 
של העמילן ניתן להבחין לפי הגדלת כושר החיזור (שהוא 
גדול יותר בדב" קצרי-השרשדת) — מצד אחד, ולפי שינוי 
הגבת היוד — מצד שני: מבחינים בין עמילו־דכ״ — הנו¬ 
תנים ציבוע-יוד כחול (כעמילן עצמו), אריתרו־דב״ — נותני 
צבע חום-אדום, ואכרו־דב״ — שאינם מצטבעים, 

בטכניקה מבחינים — לפי שיטות ההכנה — בין דכ" 
לבנים ודב" צהובים. כל ד,דכ" מסיסים במים קרים, אך 
התמיסות המרוכזות הן סמיכות וצמיגות מאד; לפיכך דכ ׳ 
מורטב במים נעשה דבק. מיני הדב" הלבנים משמשים הרבה 
לחיזוק ולהקשיה של סיבים ואריגים, מיני ד.דכ״ הצהובים — 
בתעשיית הדבק (ע״ע). תכשירים של דכ ׳׳ קצרי־השרשרת, 
שהם מתוקים ותכונותיהם קרובות לאלו של הסוכרים, 
משמשים כתחליף זול לסוכר בתעשיית בירה (כחומר הניתן 
להתססה ע״י שמרים), ריבות וכד׳("סירופ-עמילך). 

בפירוק העמילן ע״י חידקים מסויימים (כגון בתסיסה 
האצטונית) נוצרים דב" גבישיים, שהם קטעי שרשרת- 
העמילן, הנסגרים כטבעות; לפיכך הם נטולי כושר-חיזור 
ונוסחתם היא ם ( 0 5 גו 009 1 ) בדיוק; גודל המולקולות: 
8 — 5 = ס. 

,( 627-643 , 111 . 01601 .תן 1601 . 3 ) $'תמ 3 דח!! 0 ) .<£ 

,( 567-571 , 111 . 011601 1 קק\ 2 01 .*"ס 5 י 6 ק־ 7£01 ) . 0 ; 1929 

. 011601 01 . 61 ע 0 מ£ י ־{ 1116 ג 1 ז 0 -^: 11 ^ 1 ) ;* 1939 

. 1949 ,( 967-969 , 17 . £6611001 

מ, 


דכסיפזם — — (בערך 210 — 273 לסה״ג), אד- 

% * 

מיניסטראטור והיסטוריון יווגי-רומי. דכ׳ היה אתונאי 
ומילא תפקידים שונים במינהל עירו, וכן הגן עליה בראש- 
צבא־מתנדבים ובסיוע הצי הרומי מפני התקפת ההדולים 
(ע״ע) ב 275 . נשתמר בסים של אנדרטה, שהציבו לו בניו 
אחרי מותו, ועליו כתובים דברי־שבח על דס כהיסטוריון, 
נואם, מדינאי וגיבור־מלחמה. מחיבוריו נשתמרו קטעים 
גדולים מ״כרוניקה״ של מלכות קלאודיוס 11 קיסר ( 268 — 
270 ), וכן ידועים לנו חיבורים היסטוריים שלו על פלישות 
הגותים בימיו ועל דברי ימי הדיאדוכים; כתבים אלה, וכן 
נאומיו, מצוטטים ע״י סופרים מאוחרים. כהיסטוריון נהג 
דב׳ בדייקנות ובאובייקטיוויות וניסה לחקות את תוקידידס 
(ע״ע). 

1311586, 11 . / } ! 11105 £). (1461:11165, XX^^^), 

1888; 14. ?6161 ,ז X6 $^1^. 11231. 1892; £. )3601 ץג , 

0/6 4. 113., 1926. 

דל, ןלדימיר איונזביץ׳ - 6 ה 3 ג . 5.14 - ( 1801 - 
1872 ), בלשן ופולקלוריסטן רוסי. דל היה בן לאב דני 
( 031:1 ) ולאם גרמניה; אביו, שהיה בלשן ותאולוג, נתיישב 
ברוסיה והתאזרח בה. בנו דבק בלאומנות הרוסית, בתרבות 
וב״עממיות״ הרוסית! בסוף ימיו אף עבר מן הדת הלותרא- 
נית לפראוו׳סלאווית. דל היה פקיד לענייני תרבות במשרד- 
הפנים ופעל ברוח הראקציה. הוא היה מעורב בחוג אנשי 
הספרות, ובין השאר היה נוכח כעד בדדקרב, שבו נפצע 
פושקין פצעי-מוות. דל עצמו כתב סיפורים מחיי-העם, שזכו 
בשעתם להערכה חיובית מאת בלינסקי, טורגניב ואחדים; 
ערכם בעיקר בחומר האתנוגראפי הכלול בהם.'— מפעליו 

העיקריים של דל הם "המילון המפורט של הלשון הוליקו- 

* 

רוסית" (סזסאססץקסאמהסס 8 ק 083 ד, 0 10 י 081 >! 0/1 'ד 

3 א 1 ל 3 מ), 1861 — 1868 , ו״הפתגמים של העם הרוסי״, 1862 
(= 1870 , בשני כרכים, 1904 3 , ב 8 כרכים); וכן אסף אגדות- 
עם ותירגם את כה״ק לשפה רוסית עממית. בגישתו הבלשנית 
הירבה דל להסתמך על "האוזן הרוסית", על "רוח העם 
והלשון" וכד, אך מלונו לא אבד ערכו עד היום, בעיקר 
כאוסף של מקורות ושל חומר גלמי להכרת הלשון. — דל 
מוחזק מחברה של החוברת האנטישמית המרשעת האנונימית 
״על רצח תינוקות נוצריים בידי יהודים״ ( 1844 ), ועכ״פ הוא 
שהוציאה לאור. 

ךל׳א 1 גגר 1 , פרנצ׳סקו — גת 3 ;§ 00 ׳ 0311 3006500 •!? - 

* 4 0 • * 4 * 

( 1808 — 1873 ), משורר, סופר ופאטריוט איטלקי. 

דל״א היה יליד איטליה הצפונית. בצעירותו היה כומר, אך 
נראה שנכנס לכהונה נגד רצונו, ולאחר זמן חזר לחיים 
האזרחיים. דל״א החל לפעול בין חוגי הפאטדיוטים של מחוז 
ויניציאה למען הפצת הרעיונות של הליבראליזם הרומאנטי 
ולמען שיחרורה של איטליה מעול האוסטרים. במהפכת 1848 
הצטרף דל״א לממשלה הרפובליקנית הזמנית שהוקמה ברומא, 
ולאחר נפילת העיר נאלץ להמלט לחו״ל. הוא התקרב לרעיון 

של איחוד איטליה בעזרת מלכות־פימונטה, בלי להמיר את 

< >• 

עקרונותיו הרפובליקניים. בקום הממלכה האיטלקית המאו¬ 

חדת נתמנה למרצה לספרות דראמתית בפירנצה ואח״כ 

1 • + • 

בנאפולי. — עיקר פעולתו הספרותית של דל״א היתה עתו־ 
נאית. אך בימיו נודע לתהילה גם קובץ הסונטות שלו(-ז 510 
1848 , £311301 ! 06111 ), בעלות תוכן ומגמה לאומיים, שהיו 
שגורות על פי בל ועודדו את העם לפאטריוטיזם ולהתקוממות. 









615 


דל׳אונגרו, פרנצ׳שרןו—דלברג, י!רל תאודור פון 


616 


דל״א חיבר גם מחזות, אשר זכו להצלחה על בימות איטליה 
במשך תקופה ארוכה. 

. 1925 ,. 0 '( 1 , 1111 ־ 05031 ? 11 ^ 1 ^ 2 כ 31 ז X 

ד*לב ( 1313008 ?), סוג עצים, שהוא משפחה בפני עצמה 

* 

(ז־לביים), הקרובה לחממליים (ע״ע). יש מונים בו 
11 מינים, ויש מבחינים 2 מינים בלבד. עלי הדולב דומים 
לכף-היד; הפרחים זעירים, חד־מיניים, מקובצים בקרקפות 
כדוריות, הנראות בחרוזות על עקצים ארוכים; העטיף כפול, 
וכל דור בן 3 — 8 עלים, וכזה גם מספר האבקנים ועלי- 
השחלה. ההאבקה נעשית ע״י הרוח. הפרי — אגוזית קטנה, 
המצויידת בציצית־שערות ומכילה זרע אחד. 



הדולב ( 13131111$ ?) 

א. קרקפת זכרית; ב. קרקפת נקבית; ג. פרי; ד, זרע 

הדולב המזרחי ( 01-160:3115 .ק) נפוץ בעיקר באר¬ 
צות המזרח של אגן הים־התיכון ומגיע עד הרי־הימאלאיה. 
הוא גדל בא״י בעיקר על גדות־נחלים ומגיע כאן לגובה של 
15 מ׳ ולגל של כמה מאות שנים; בארצות השכנות נמצאים 
עצים בודדים שגבהם עד 30 מ׳ ושגילם נאמד ב 2,000 שנה. 
בשל גידולו המהיר ונופו היפה מגדלים את העץ הזה במקו¬ 
מות רבים בפארקים, כעץ־שדרות וכר, וזה למרות השערות 
המחוספסות המכסות את עליו הגדולים, שהן נושרות על 
נקלה ועשויות לפגוע בעור-האדם, וביחוד בקרום־העין. הדולב 
המזרחי מהולל כבר מימי־קדם בשל חסנו דפיו; מסתבר 
שזהו הערמון המקראי (יחד לא, ח; היום מקובל השם 
ערמון ל 03813063 ). היוונים והרומאים חיבבוהו כעץ מצל. — 
הדולב המערבי ( 00016161113115 .?) נפוץ באמריקה 
הצפונית, והוא מן העצים הגדלים של יבשת זו. הוא עולה 
על המין המזרחי בעמידתו בפני כפור־לילה. המין המכונה 
דולב אדרי ( 2061-11:0113 .?) אינו אלא בן־כלאיים של 
שני המינים, והוא הנפוץ ביותר בתרבות כעץ־נוי. — עצו 
של הדולב יפה ומשמש לעבודות־עץ קישוטיות. 

הדולב נמנה עם ראשוני העצים הדו־פסיגיים, שכבר היו 
קיימים בקרטיקון. 

פ, ז. 


ולבו, אטין־ 5 רי*ז׳יםטךויל,ט 1 ר - ׳ 3016 ^- 6006 ״£ 


0$ < 0611 ־ 1 1:101 ז \׳ט 108:1 — ( 1862 — 1916 ), פילוסוף 
צרפתי. דל׳ היה מתלמידיו של בוטרו (ע״ע); הוא שימש 
פרופסור בסורבון והיה חבר באקדמיה למדעי המוסר והמדינה. 
דל׳ היה חוקר מובהק של תולדות הפילוסופיה. תחומי מחקרו 
העיקריים היו: 1 ) שפינוזה והתנועה השפינוזיסטית — בזו 
האחרונה ראה את מקור המעוף הפילוסופי של תקופת 
הרומאנטיקה הגרמנית; 2 ) קאנט — ספריו של דל׳ העוסקים 
בפילוסופיה המעשית ובתורת־המידות של קאנט נחשבים 
לטובים ביותר שנכתבו בצרפת על נושא זה; הוא עוקב 
אחדי התפתחות השקפתו של קאנט עד הניסוח הסופי של 
עקרון הרצון האוטונומי; 3 ) התנועה הפילוסופית הגרמנית 
אחרי קאנט — ספרו(בלאטינית) על משנת־זקנתו של שלינג 
ועל הניגוד שבין פילוסופיה זו ובין תורתו של הגלי הוא 
"הסיכום הטוב ביותר של המחשבה המסובכת הזאת, שהופיע 
בכל הארצות" (דברי אמיל מאירסון); בספר זה דל׳ מוכיח, 
ששלינג מבקר קשות את הגל כבעל מערכת מלאכותית של 
מושגים ריקים. דל׳ כתב גם על הפילוסופיה הצרפתית ועל 
כמה מאישיה ועל המתודולוגיה של מחקר תולדות הפי¬ 
לוסופיה, וכן תיאר את דמויותיהם של פילוסופים והוגי- 

דעות יווניים ומערביים. דל׳ התנגד למתודה חאפריורית של 

•• — ♦ 

הגל׳ הדוחסת את הפילוסופים למסגרת קבועה מראש, ודרש 
את הבלטת הקווים האינדיווידואליים והאנושיים של כל 
אחד מהם. 


מחיבוריו : 1116 נ! 111080 }ק 13 61308 0101:31 01310100 •]ק £6 
3100215100 }$ 111 ) 6 ז 1118101 ' 1 1308 > 61 10023 ק 8 16 ) ("בעיית 

המוסר בפילוסופיה של שפינוזה ובתולדות השפינוזיזם"), 
1893 ? 5 01:160 3 :) 05£1 ק ^ע 31 301 .£ 0 ( 1 (״ מקאנט לפילוסופים 
שאחריו״)/ 1900 ? 13 ך 1 ק 11110$0 ק £11 ח 6111 ו{:> 5 6 ז 10 ־ 61 :? 05 ק 00 
ז 11 :ז 53 ז 0 ז \ 1 ) 3 1036 :מ 06 ! 6 ££6113036 !־! 3031:60115 > ("חפיל 1 ס 1 פיה 

המאוחרת של שלינג בניגודה לתורת הגל״), 1902 ? ! £853 

*/ •י 

301 .£ 16 ) 6 ג 11 > 3£1 ־ 1 ק 10 ב 1 קס 5 ס 1111 ק 13 16 ) 1031100 ־ £01 13 ־ $01 
(״מסה על התהוות הפילוסופיה המעשית של קאנס״), 1913 2 ? 
״השפינ 1 ז י זם׳/ 1915 ? 1168 ^ £11050 ^ 06 £1001111165 61 $£״ 1 ג £1£1 
(״דמויות ותורות של פילוסופים״), 1918 ; 1116 ק 10$0 ! 11 ק £3 
31$6 ? 30 :£ (״הפילוסופיה הצרפתית״), 1919 . 

, 510-513 , €11 61 ז\ 171 ) ה? £€11 ו?ו 11 ה 0 <{$ס //ז/ , / .{ 

. 1928 


ש. ה. ב. 


לן!" 5 ׳ £1 א 1 ד 1 ר 13 [ — ־ 031 00 ־\ ז 7£60610 ££3.1:1 
£61:8 — ( 1744 — 1817 ), מדינאי גרמני. דל׳ היה 
בן למשפחת־אצילים קאתולית ותיקה. בנעוריו נכנם לכמורה 
ופעל בשירותו של הארכיהגמון־הקורפירסט של מאינץ. 
מ 1772 ואילך ניהל מטעם הקורפירסט את העיר ארפורט 
והצטיין כאדמיניסטראטור, וכן כמארגן החינוך והשירותים 
הסוציאליים. דל׳ מיזג את מעמדו ופעילותו הכנסייתיים עם 
דבקות בתנועת ההשכלה וידידות עם גתה, שילד, וילהלם 
הומבולט ואנשי־רוח אחרים בדורו. ב 1787 נתמנה על־ידי 
האפיפיור לסגנו של הארכיהגמון־הקורפירסט של מאינץ, 
ואחרי מותו של זה ב 1802 נעשה ליורשו. דל׳ ניהל מדיניות 
פיקחת וזריזה בשעת התפוררות הקיסרות ( 1803 ) והצליח 
להחזיק מעמד כאחרון לנסיכים הכנסייתיים בתור ארכי¬ 
הגמון וקורפירסט של רגנסבורג. הוא תמך במדיניותו של 
נאפוליון בגרמניה, ואחריי ייסוד ברית־הדינוס נתמנה ב 1806 








617 


דלברג, קרל תאודור פון—דלבריק, הגס 


618 


לנעזיא הברית מטעם נאפוללן. הוא אף השתדל לארגן את 
הננסית הקאתולית בגרמניה באופן שיצמצם את תלותה 
כאפיפיור, אך לא הצליח בכך. כשנמסרה רגנסבורג ב 1810 
לבאוואריה, הותקנה בשביל דל׳ "הדוכסות הגדולה פראנק- 
פורט״, שנתבטלה 18131 אחרי מפלתו של נאפו׳ליון. — 
בתקופת שלטונו בפראנקפורט אישר דל׳ תחילה את שיווי־ 
הזכויות שכבר הוענק ליהודים ע״י צבאות המהפכה הצר¬ 
פתית; אולם בתקנון העירוני שהנהיג אח״כ שוב צימצם 
את זכויותיהם. 

; 1879 , 1-11 , 2.611 $€1716 . 17 .<£ .ס 

; 1901 , 1171 ^ 171 ) 7 ^ 01 ) £71 1)71$ 0703$ 1167X0 ,־ 110 ) 1715131 ־ 032 .? 

- 61113611 ( 1 111 \ 111 \ 0 < 1317611671£ 0160113 ^ 1 ) 13 . 11 0.3 .מ 

1176 ) 661 363$01131716 311 11160716 14 ,\. 011 ־ 01 ״ 1 .? ; 1917 ,, 1713 ) 1 
1171167 $61113717€3671 613 ( 1 , 2 ־ 801101 .!דד ; 1923 ,. 0 . 1111 ' .£*! 011616 
, 1958 , 54 , 52 י 1)., 1939; 11137071(1 ]1130x0(1 , XX 

א. מ. י. 

ברת — 01€1 ך 1 :וז 1$€ — ( 1842 — 

# * 4 י ♦ י 

1922 ), בלשן גרמני. דל׳ היה פרופסור לסאנסקרט 
ולבלשנות משווה באוניברסיטה של ינה. הוא תפס מקום 
מיוחד בקרב חבורת הבלשנים המכונים "המדקדקים הצעי¬ 
רים" (ע״ע בלשנות, עמ׳ 969 ): את עיקר עבודתו ריכז 
בתחביר, ואילו במורפולוגיה עסק רק במידה שהיא יס 1 ד הכרחי 
לחקר התחביר. חיבוריו הגדולים בתחום זה הם 115011£ :אלג 11 זע 8 
11011860 :> 00$ י 1 (״מחקרים בתחביר״), 1 —זץ ( 1871 — 1888 ), 

ו 1 יחוד 01301501160 ז 10£6 ) 10 ■ 161 ) :\- 0 ] 11 '\ 5 16 ) £16101160 ־ 61 ז\ 

1-3011£0 <ן 8 ("התחביר המשווה של השפות ההודדאירופיות"), 
1 — 111 ( 1893 ) ,שבמבואו נתן סקירה מזהירה על תולדות חקר 
התחביר מימי־קדם עד ראשית הבלשנות ההודו־אירופית 
המשווה. בסוף ימיו עסק דל׳ בעיקר בשפות הגרמניות. ספרו 
5 סת 181 :> 6 ז 10 סץ 8 ( 1907 ) דן ב״התמזגות" יחסות הודו-אירופיות 
שביסוד מערכת־היחסות של השפות הגרמניות הקדומות. 
ספרו הקטן על "יסודות תחבירה של הגרמנית החדשה" 
( 6 ־ 831216111 161118011611 ) 11611110011 0160 113£60 ) 00 ז 0 ), 1920 , 
נועד למורים. ספרו 1 ח 11011511111111 (:; 8 73.5 > מ 1 £1:116110118 
("מבוא ללימוד הבלשנות"), 1893 3 , דן, תוך תיאור היסטורי* 
ביקרתי של האמונות והדעות המקובלות, בכמה מבעיות- 

ז 

היסוד שעמדו אז במרכז ההתעניינות, כגון ה״חוקים" הפוג- 
טיים, טיב קרבתן של השפות ההודו־אירופיות ("אילן־ 
היוחסין״ — "תאוריית־הגלים"), ועוד. בגישתו ניכרת מידה 
מסויימת של ספקנות אירונית לגבי עיקרים מקובלים, ובכלל 
— היעדר דוקטריגריות. 

. 1923 ,.ס . 8 ,מפגממפא .£ 

דלבריק, ה נם — )( 061111110 17305 — ( 1848 — 1929 ), 
• * * * י 1 

היסטוריון ופרשן צבאי גרמני. דל׳ היה בן למשפחה 
ותיקה של אנשי־מדע. הוא למד היסטוריה והושפע השפעה 
עמוקה מרנקה (ע״ע). במלחמת 1870/1 שירת בצבא הפרוסי 
ונתמנה לקצין. מ 1874 עד 1879 היה מחנכו של בנו־בכורו 
של יורש־העצר פרידריך (הקיסר פרידריך לעתיד), בעל 
ההשקפות הליבראליות. בשנים שבילה בחצרו של הנסיך 
התעורר בו עניין לבעיות מדיניות וצבאיות. ב 1881 נתמנה 
דל׳ למרצה להיסטוריה באוניברסיטה של ברלין וב 1884 — 

כיורשו של טריטשקה (ע״ע) — לפרופסור, ותפקיד זה מילא 

* ״י • • 1 

עד 1920 . 

דל׳ לא הסתפק במחקר מדעי צרוף אלא לחם גם כפובלי־ 
ציסט וכעסקן ציבורי־מדיני להגשמת תורותיו, שנבעו 


מהשקפותיו ההיסטוריות, 
וביחוד מראיית הגורם הצבאי 
בהיסטוריה. שנים רבות היה 
העורך של "השנתון הפרוסי" 

( 601161 ( 31111 ( 16 ( 16055180 ?) 

החשוב, וכן היה חבר אסיפת־ 
הנבחרים הפרוסית מ 1882 עד 
1885 וחבר הריכסטאג מ 1884 
עד 1890 . הוא השתייך למפל¬ 
גת השמרנים־החפשיים ("מפ־ 
לגת־הדיך" [ע״ע גרמניה: 
היסטוריה, עט׳ 458 ]), אולם 
לאחר שעזב את הפארלאמנט 
נעשה בלתי-מפלגתי; הוא היה מיועציו המדיניים של 

הריכסקאנצלר בתמן־הולוג (ע״ע), ובסוף ימיו נתקרב 

^ י • *• י# יי- •* ♦ 

לשמאל הליבראלי-דמוקראטי. אחרי מלחמת-העולם 1 הוטל 
עליו להגיש לריכסטאג של הרפובליקה הגרמנית חוות־דעת 
של מומחה על סיבות המפלה הגרמנית במלחמה. 

דל׳ הוא מחשובי החוקרים של המלחמה כתופעה היסטו¬ 
רית וכגורם היסטורי. תורתו, שבאה לידי ביטוי הן בחיבורים 
גדולים, הן במחקרים היסטוריים בודדים והן בכתבי פרשנות 
צבאית, מבוססת על העקרונות הבאים: א) יש רציפות 
בהתפתחות הדפוסים הצבאיים ושיטוודהלחימה. לכן יכולות 
תולדות העבר לשמש מורה־דרך להווה ולעתיד, בתנאי שנדע 
לדלות מן התעודות ההיסטוריות על המערכות בעבר את 
האמת העובדתית. לאמת זאת אפשר להגיע ע״פ ניתוח 
ענייני () 1-1111 ) 11 ( 830 ), הבוחן את הכתוב והמסופר לאור 
הנתונים המציאותיים, ז״א: מביא בחשבון את כלי-הנשק, 
את מבנהו ואירגונו של הצבא בתקופה הנידונה — מצד אחד, 
ואת פני-השטח של שדות־הקרב השונים — מצד שני. 

ב) קיימים יחסי־גומלין ישירים בין דפוסי־המבנה ושיטות־ 
הלחימה של הצבא בתקופה מסויימת ובמחנה מסויים ובין 
התנאים החברתיים והמשטר המדיני השוררים באותה תקופה 
במדינה׳ שהצבא הנידון נושא את נשקה. את הרעיון הזה 
הוכיח דל׳ בשורה ארוכה של דוגמאות, החל ביוון ורומא 

ד 

העתיקות וכלה בצרפת של המהפכה. 

ג) כשם שדמותו ודרכי-פעולתו של הצבא אינם דבר 
לעצמו, אלא תלויים בתהליכים סוציאליים והיסטוריים, גם 
עצם המלחמה אינה תופעה מבודדת, אלא פועל-יוצא מהת¬ 
פתחות מדינית, אשר היא הקובעת את המגמות להתמודדות 
המזויינת ולנושאיה. 

ד) מכאן — וזוהי החשובה שבמסקנות שהגיע אליהן 
דל׳ —, שהאסטראטגיה הצבאית צריכה להיות כפופה 
לאסטראטגיה הפוליטית ולשרתה. לפיכך צריכות מטרות 
המלחמות להיקבע ע״י המדינאים ולא ע״י המצביאים, והאח¬ 
רונים חייבים להתאים את דרכי-הביצוע באופן גמיש 
לצרכים היסודיים של הראשונים. לאור הנחות אלו קבע דל׳ 
ע״פ הנסיון ההיסטורי, שההכרעה הצבאית המוחלטת, הש¬ 
מדת האויב, אינה המטרה האסטדאטגית המעשית, ואפילו 
לא הרצויה, בכל המסיבות. מכאן הסיק, שיש שיטות 
אסטראטגיות שונות: האסטראטגיה של ההכרעה וההש¬ 
מדה, ולעומתה — האסטראטגיה המוגבלת, שתכנה להתיש 
את כוח האויב, במקום לנסות למגרו. 

דל׳ גילה, שדווקא אותם אנשי־צבא פרוסיים, כגון 








619 


דלברירן, הנס 


620 


פרידריך הגדול וקלאוזוויץ, אשר מקובל להציגם כחסידים 
מובהקים של התפיסה האסטראטגית הראשונה, צידדו 
למעשה בעקרון של תלות המעשה הצבאי במגמה המדינית, 
ומשום כך — באסטראטגיד. מוגבלת, אשר איננה רואה 
בהכרעה בשדה־הקרב את פתרון־הכל. מתוך הכרה זו הפך 
דל׳ למבקר חריף של האסטראטגיה הגרמנית במלחמת- 
העולם 1 . 

ערכו של דל׳ אינו ביצירתו ההיםט 1 רית־המחקרית הגדולה 
בלבד, כי אם גם בזאת, שביסס במידה רבה את הגישה 
המדעית לבעלת הצבא וקבע את יחסי־הגומלין בין המדיניות 
והשימוש בכוח מזויין, אשר מהם מתחייבים עקרונות הפעולה 
הצבאית בכל מדינה מתוקנת (וע״ע גרמניה, היסטוריה: 
המיליטאריזם הגרמני׳ עמ ׳ 486 ). 

יצירתו הספרותית־מדעית הגדולה של דל׳ היא - 06 

5011115011611 } . 11 11211111611 1 ת 1 : 1168510111151 .^ 1 . 11 5011101116 

065011101116 ("תולדות מלאכת־המלהמה במסגרת ההיסטוריה 
המדינית״) ב 4 כרכים ( 1905 — 1920 , 1921 — 1923 3 ), המקי¬ 
פה את התקופה שממלחמת היוונים והפרסים עד מלחמות 
נאפוליון! תלמידיו הוסיפו עליהם 3 כרכים, הממשיכים את 
המחקר עד מלחמת רוסיה-יאפאן. — משאר חיבוריו: ביו¬ 
גראפיה של גביזנאר ( 1882 , 1920 4 ) ן . 11 1686 ז 10 ז 56 ז 6 ? 016 
1686 ־ 101 ז 16 >תט 8 ־ 1 ט 8 .גי ("מלחמות הפרסים ומלחמות הבור- 
גונדים״), 1882 ! "האסטראטגיה של פריקלס ופירושה ע״י 
האסטראטגיה של פרידריך הגדול״( 1890 )! "פרידריך, נאפו* 
ליון, מולטקה" ( 1892 )! 6 ז 86$0111011 :ז 61 ז\\ ("דברי ימי העו¬ 
לם"), 1 — ז \, 1924 — 1928 , 1931 2 . מאמריו ודברי הפרשנות 
הצבאית שלו, המפוזרים בכתבי־עת שונים, יצאו ב 4 אספים: 
20 :) £52 ט 41 0114150116 <ן . 11 14151:01150116 ("מאמרים היסטוריים 
ופוליטיים"), 1892 ! 11601611 .ט 26 ז 1 ; 11£5 \. , £1111116111118:611 
(״זכרונות, מאמרים ונאומים״), 1902 ! 0116£ ? .ט 168 •!.£ 
(״מלחמה ומדיניות״), 1919 ! 1686 ז 10 :ו 61 /ו\. 01 13011 ! .ט זסל 
(״לפני מלחמת־העולם ולאחריה״), 1926 . 

10110 < 016 ) 131 ט 1 \ 1€£3 ז£ . 1 ) £! 21€/2 /:> 3 ? 0 ??/ £1 ,§ 10 ־ 10111 \ .־ 1 ? 

. 1 ) . 1 ) ,. 29 ./־/ ; 1909 ,( 4 ,: 2611 

-:ן 10 דתנ 1 ס$ .{ ; 1921 ,( ¥1 ^ 3£ ו $01 ן 30501 > 016 ) £6307710711€ 

. 29 .ח ,ז 83110 .מ . 8 ; 1928 ,. 0 .ח , 1011:0 ^ 1 . 5 -״ 1011111 \ 

,( 0 ק 0 ־ £111 0 ־ 10001 ^ 0£ 1311$ ־ 1$101 ! 8 50010 ,: 5011111111 .£ . 8 ) 

\\ ;( 1949 ,§ו 11111111 מ 53 016 ) . 29 ^ 835501 .? ; 1942 

- 2 ) 8110 0£10 !\[) . 11 ?€\ 11 ' 113101 { 113 ) . 29 . £4 , 30£ מז 03 

£01111$€116 0.3 .?ך 2 , 111011116 "! .\ 7 ;( 19 ־־ 1 , 111 , 52 19 , 5011311 
1 /<* 113 ) . 29 . £2 ,.! 1 ; 1953 , 1890-1918 

, 1955 , 10 ( 00 ^£ ה 1€ ( 15€ ח 11 ת 121111€1 \ 

יש. ב. 

דלןויק, רותלף פזן — ג 01 ׳\ 01£ ^>ג 1 > 1 — 

( 1817 — 1903 ), מדינאי גרמני. דל׳ פעל מנעוריו 
בשירות האזרחי הפרוסי, ומ 1849 ואילך ניהל למעשה את 
מדיניותה המסחרית של פרוסיה. הוא היה חסיד מובהק של 
המסחר החפשי. ב 1851 השיג את הצטרפותה של האנובר 
לברית־המכם של גרמניה (ע״ע, עמ׳ 448 , 452 ) ומנע את 
הצטרפותה של אוסטריה לברית זו. בשנות ה 60 יזם בריתות־ 
מכס בין פרוסיה ובין צרפת, בלגיה, איטליה ומדינות אח¬ 
רות — כולן על בסיס המסחר החפשי. מ 1867 ואילך היה מנהל 
משרדו של ביסמארק בדאש־הממשלה של הברית הצפון- 
גרמנית ואח״ב של הריך החדש. ביסמארק הניח את הנהלת 
ענייני הכלכלה והתחבורה בידי דל׳, והלה הגשים בהם את 
עקרונות הליבראליזם הכלכלי, כגון חופש־התנועה בכל 
תחום־הברית — ז״א ביטול הדרכונים —, הופש־המלאכה, 


דליה, גרציה 

אחידות המשקלים והמידות לפי השיטה העשרונית. כשנודעו 
לדל׳ ב 1876 תכניותיו של ביסמארק בדבר שינוי המדיניות 
הכלכלית של הריך ע״י הנהגת מכסי-מגן (ע״ע ביסמרק, 
עמ׳ 486/7 ! גרמניה, עט׳ 458 ), התפטר ממשרתו ונלחם 
ב 1879 — 1881 כחבר-הריכסטאג נגד חוקי-המכס. — זכרונו- 
תיו (ח־ 0 ״ת 1 ד 61 ט 111 ז 56 ח £6£0 . 1817 — 1867 , 1 — 11 , ־ 1905 ) 
משמשים מקור היסטורי חשוב. 

.) 8 . 11 .( 331-1 [ 315036$ י} 3 ־ 21 ס 31 ) .<£ ■ 17 .?£ ,ו 101 ז 61££5 }} .>] 
^ 1111111 "/( 811 16 ( 70111151 ) 015 , 503 ) 16 ^ .£ ;( 1903 , 146101:0108 
6161165 ( 1 . 11 411517811 111111111 . 11 '<>,/ .(/ 

. 1936 , 1867-1880 

גךצ;ה — 061601013 01:3213 — ( 1871 , נואות 
[סארדיניה] — 1936 , רומא), סופרת איטלקית. 

דל׳ גדלה ונתחנכה באי סארדיניה, בתוך חברה וסביבה תרבו¬ 
תית, שבה נשתמרו יסודות של הווי פרימיטיווי ופראי ושהוא 
שוגה בהרבה מהאוירה 
התרבותית הכללית של 
איטליה. מנעוריה נהגה 
דל׳ להביע בכתב את 
רשמיה ואת רגשוח-לבה. 
בגיל 17 כתבה את שתי 
הנובלות הראשונות ואת 
הרומאן הראשון שלה. 
ב 1895 החל פירסומה 
ברחבי איטליה בשל ה¬ 

רומאן 1051:0 ־ 01 1111110 \. 

("נפשות כנות"), המצ¬ 
טיין בתכנו המוסרי וב- 
סיגנונו העדין. ב 1900 
נישאה דל׳ לאיש והש¬ 
תקעה ברומא! כך נאלצה לעזוב את מקור שירתה, את האי 
סארדיניה האהוב עליה. ברומא בילתה את שאר שנות 
חייה תוך שקט וריכוז מופלא, כששמה הולך ומתפרסם בעולם 
כולו בשל הרומאנים והנובלות שהוסיפה לחבר. ב 1926 
הוענק לה פרם־נובל לספרות. 

הנוף של האי סארדיניה, העם ומנהגיו העתיקים והפרי- 
מיטיוויים, החיים הפאטריארכאליים של דלת-העם והעשירים 
כאחד — הם הנושא העיקרי והרקע היסודי של הרומאנים של 
דל׳. על רקע זה היא רוקמת טראגדיות נפשיות, שהן תוצאת 
ההתנגשות בין היצרים הראשוניים — האהבה, התשוקות 
והאלימות — ובין המסורות העתיקות, המנהגים, המוסר 
וההווי הדתי העמוק של בני־האי. ניגוד זה בולט ביותר 
בגיבורת הרומאן 6 ז 301 ת! £3 (״האם״, 1920 ). על עולם־יצרים 
זה, הסגור והנעול בפני כל רוח חדשה והקופא על מנהגיו 
ועל דתיותו, שהיא לעיתים אלילית ומאגיה, מרחפת מעין 
רוח־קסמים אגדית ומיתית, המעבירה אח הקורא ' 1 עולם 
הסיפורים והעלילות, לעולם הדמיון והליריות של ימי־קדם. 
מצד אחד קרובה יצירתה של דל׳ לאסכולת הוריזמו (ע״ע) 
ומצד שני — לבעייתנות המוסרית (הרגשת החטא וצורך 
הכפרה), שעליה מבוסס לרוב הסיפור הרוסי של סוף המאה 
ה 19 . אולם יש ביצירתה של דל׳ מקוריות רבה, משום 
שבסיפור־העלילה משולבת אצלה הבעה שירית ולירית עזה. 

בין שאר הרומאנים שלה בולטים: 016113 6001110 11 

3 מ 1:38 מ 0 במ (״הזקן שבהר״, 1900 )! 11110 ־ 01 נ 1 £113$ ( 1903 )! 
6 ־ 061161 (״אפר״, 1904 )! 601603 '£ (״הקיסום״, 1904 )! - 05 א 



נראצי־ה ד 5 דה 








621 


דלדה, גרציה— דלהי 


622 


131£10 (״געגועים״, 1905 ); ס:ז 1 ! 0 ׳\ 31 0311110 ("קנים ברוח׳/ 
1913 ); 03 ־ $11 1311113 ־ 131 ^ ( 1913 ); £81110 ח! £11£3 ("המנוסה 
למצרים׳/ 1925 ). הנ 1 בלות שלה יצאו במקובץ ב 1941 . 

,,(£ . 0 31 6061 ? 7 , 0 , 310111 ? ״ 1 ; 1929 ,. 0 . 7 > , 11113 ) 4110 ^ 

1937 3 ; £. 1)0 1^10110] 15, 0. 0. 6 21 3666x36121151010, 1938; 

- 6 ) 761 , 000 ־ €1 . 8 ; 1938 , 061633:611261 1 ) 1 } 1 ) 0 § 120 (/ 81 , 81:3003 . 8 

, 321 ־ 31101 ? .? ; 1940 , 326 — 317 , ¥1 , 1 ) 111 ) 11 01:61 ) 111 161161 ) 1 ) 06X1110 

.א ;( 1941 , 150 ) 1 3.116 16121 $1 3611(1 0. (?61£§ 1(6112 31 ?6X011 

3 ) ¥1 0 3 ־ 01131:111 11 ) 03 ־§ 8.3550 ) . 0 . 67 31 30 ־ 71601 , 0£110 ק 3 § 

.( 1947 , 500135003 

י. ב. ס. 

ו־לדייה, אדו־אר — ־! 0313011€ 1 )־ 301131 >£ — (גו , 1884 , 

• * 7 

קארפאנטרה [דדום־צרפת]), מדינאי צרפתי. דל׳ 

היה בן אופה; כתלמיד שקוד בביודהספר זכה לסטיפנדיה, 
שאיפשרה לו לימוד אוניברסיטאי! אח״כ נעשה מורה להיס¬ 
טוריה. ב 1919 נכנס לפארלאמנט מטעם המפלגה הראדיקאל־ 
סוציאליסטית ונעשה מנהיג אגפח השמאלי, הוא התבלט 
כמתנגד חריף של פואנקרה (ע״ע) ושל מדיניותו התקיפה 
נגד גרמניה. ב 1924 נתמנה שר־המושבות בממשלתו של הריו 
(ע״ע), ומאז היה כמה פעמים חבר בממשלה. ב 1933 — 1934 
היה דל׳ ראש־הממשלה; שערוריית סטאוויסקי זיעזעה את 
ממשלתו ושימשה לאירגונים הפאשיסטיים תואנה להתקפות 
על המשטר הרפובליקני; בעקבות התנגשויות־הדמים בין 
מפגינים ובין המשטרה ב 6 בפברואר 1934 נאלץ דל׳ להת¬ 
פטר. ב 1938 נעשה שוב ראש־ממשלה, לאחר שהתקרב 
יותר לאגף הימני של מפלגתו. דל׳ ביצע כמה פעולות 
נמרצות במדיניות־פנים לתיקון המשבר הכספי של המדינה 
ולריסון התעמולה הקומוניסטית ותנועת־השביתות שבעקבו¬ 
תיה, אך גילה חולשה רבה במדיניות־חוץ. בהתאם לדעת- 
הקהל שרווחה בחוגים רחבים בצרפת השתדל לקיים את 
השלום בכל מחיר, ונגרר בזה אחרי מנהיגיה של בריטניה 


ללא יזמה עצמית; יחד עם צ׳ימברלן(ע״ע) חתם בספטמבר 

* 4 • 

1938 על הסכם־מינכן עם היטלר, ובזה הפקיר את בעלת- 
בריתה של צרפת צ׳כוסלובאקיה וגרם לאבדן העמדות הפולי¬ 
טיות והצבאיות של צרפת באירופה המרכזית. אחרי פלישת 


היטלר לפולין בספטמבר 1939 הכריזה צרפת יחד עם ברי¬ 
טניה מלחמה על גרמניה. בהנהלתו של דל׳ נקטה צרפת — 
בדומה לבריטניה של צ׳ימברלן — קו של חוסר-מעשה 
בחדשים הראשונים של המלחמה ולא הגישה עזרה של ממש 
לפולין. בגלל חילוקי־דעות עם חבריו בממשלה בדבר הגשת 
עזרה לפינלאנד, כשזו הותקפה ע״י רוסיה הסובייטית, יכן 
בלחץ הביקורת הגוברת על אזלת־ידה של הממשלה, נאלץ 
דל׳ להתפטר מתפקידו כראש־הממשלה במארס 1940 ׳ אך 
הוסיף לכהן כשר־הבטחון בממשלתו של רנו, והיה בתפקיד 
זה בשעת ההתמוטטות הצבאית של צרפת במאי-יוני 1940 . 
דל׳ היה מן המתנגדים לכניעה לגרמנים והצטרף לקבוצת 
המדינאים שנתכוונו לעבור לאפריקה הצפונית כדי להמ¬ 


שיך שם במאבק. הוא נעכב בפקודת פטן (ע״ע), וב 1942 

• 4 4 • 

הובא ע״י שלטונותיוישי לפני בית־משפט — יחד עם מדי¬ 
נאים אחדים של הרפובליקה השלישית — באשמת אחריית 
למלחמה ולתבוסה. בדומה לבלום (ע״ע) הפך גם דל׳ את 
הגנתו להגנה על הרפובליקה ולהתקפה על משטר וישי. לאחר 
שהופסק המשפט ללא מתן פסק־דין, הוסגר דל׳ — יהד עם 
הנאשמים האחרים — לידי הגרמנים והוחזק על־ידיהם 
במעצר עד סוף המלחמה. אחרי שיחרורה של צרפת נבחר 
שוב לפארלאמנט ב 1946 וחזר לפעול במפלגה הראדיקאל־ 


סוציאליסטית כמנהיג האגף הימני המתנגד לקו המדיניות 

של מנדם־פרנם (ע״ע). 
♦ — •• 

• ♦ ♦ 

!. 1.3 61123 0.1166 ז' 1 , 111 ־ ¥01 \ ; 1939 ,. 0 . 7 י 10 ז 0110 ג 1 ן) 3 ק 
711(0120/1, 1939; ). \¥. \¥ 11001 01 *- 80111100 :, 1(1210/2: ?7 6 61113 ־ 

10 706x^63^, 1948; 7. 8. 1*93 1611136 ? 1012262120 ^ 02 ,־ 101 רח , 
1948. 


דלההי, ג׳ימז אנדריו ?דאון רמזי, מן־קוים - 

0£ 1105$ [ 0 ־ 1431 * 1 £310537 01111 ־ £1 ¥\ 6 :נ 01 ( 1 \ 2 1€5 ד 31 ן 

011$1€ ! 0211 — ( 1812 — 1860 ), מושל קולוניאלי בריטי. דל׳ 
היה בן למשפחה מן האצולה הסקוטית הרמה, שהעמידה 
לבריטניה מדינאים ומצביאים. נתחנך בחרו ובאוכספורד; 
ב 1836 נבחר לפארלאמנט, וב 1837 נכנס אחר מות אביו לבית* 


הלורדים. ב 1845 — 1846 היה שר־המסחר בממשלת פיל(ע״ע) 
ותמך בביטול "חוקי-הדגן". ב 1848 נתמנה למושל כללי של 
הודו. דל׳ נמנה עם גדולי הנציבים ששלחה בריטניה להודו, 


ופעולותיו ותיקוניו קבעו במידה רבה את צורת המימשל 
והמינהל בהודו הבריטית למשך כמה דורות. הוא פעל הרבה 
להרחבת גבולותיו של השלטון הבריטי בהודו רלחיזוקו, וכן 
הנהיג מערכת־תיקונים נרחבת במינהל הארץ. אחרי מלחמה 
קשה עם הסיקהים סופחה פנג׳אב להודו הבריטית ( 1849 ), 
ודל׳ השכיל לפייס את הסיקהים ולקשרם לשלטון הבריטי. 
ב 1852 הכריז דל׳ מלחמה נגד בורמה, שהביאה לסיפוחה 


של בורמו־,-תחתית לשלטון הבריטי. בהודו עצמה סיפח 
דל׳ לכתר הבריטי כל מדינת־נסיך מן המדינות שהיו תלויות 
בבריטניה במישרין או בעקיפין, אם מת מושלה ללא יורשים 
או ללא מינוי יורש באישורו של השלטון הבריטי. בצורה זו 
הפכו מספר מדינות לטריטוריות בריטיות ללא התנגדות. 


ב 1856 סיפח דל׳ גם את אודה, אחרי שהדיח את שליטה, 


שנאשם בשחיתות ובדיכוי נתיניו. במינהל הפנימי הנהיג 


דל׳ תיקונים נמרצים ומקיפים. הוא הכניס להודו מסילות־ 
ברזל, שיטת־מאר אחידה וטלגראף! קרונות הרכבות נפתחו 
בשווה לבני כל הכיתות, וכן קיבל דל׳ את בני הכיתות 
הנמוכות גם לפקידות האזרחית — כל זה למורת־רוחם של 
הדבקים בשיטת הקאסטות. דל׳ הקים משרד לעבודות ציבו¬ 
ריות, סלל כבישים, חפר תעלות וסידר מפעלי־השקאה; וכן 
הניח יסוד למערכת־חינוך מודרנית בהודו. דל׳ פרש מכהונתו 
ב 1856 והזר לאנגליה. שנה לאחר מכן פרץ המרד הגדול, 
ורבים באנגליה תלו את הקולר בצווארו של דל׳, בכיבושיו 


. ותיקוניו 

£. 141111101 6 '{ 1112151 ( £31 0/5 ,־ X11011 0/ 8011 . 1123161, 1-11, 1862/4; 

£. £60 ¥1 ; 1889 ,. 0 / 0 10$1115 ) 1/1 1/16 / 0 7216 ,־ 100001 .ן - 
\¥31 136 1/26 / 0 6 { 72 7/16 ,־ 101 ד x061111$ י ¥\ .¥\ ; 1904 , 11 ־ 1 ,. 0 /ס 
14110(01 716 1/26 ( 0 6 } 72 ,־ X0^1125 0/ 0., 1890, 1905 2 ; ן . 

¥111131 7 801115/2 / 0 ץ 7/15100 5/2011 4 > , 0500 ־ x^)6X1251012, 11, 

1947. 


ק. ק. ד. 

דלהי ( 001111 , בהינדי: דילי [ 01111 ] או דהלי), בירת 

• 4 * * י * 

הרפובליקה ההודית; 1,660,000 תושבים ( 1956 ), 

מהם כ 20% מוסלמים. העיר יושבת על הגדה הימנית של 
הג׳מנה (ע״ע), בצפון-מערב המדינה, בגובה 220 מ׳ מעל 
לפני-הים. אקלימה יבשתי־חם מובהק: הטמפראטורה הממו¬ 
צעת של החודש הקר ביותר (דצמבר) היא 15 0 , של החם 
ביותר (מאי) — 34 0 ; בחודש החם עולה הטמפראטורה כמעט 
מדי יום ביומו על ס 40 . כמות־הגשמים השנתית הממוצעת 
בדל׳ וסביבתה היא 650 מ״מ; כ 90% מהמשקעים יורדים 
בתקופת מונסון־הקיץ (יוני־ספטמבר). מסביב לעיר אתור 





623 


דלוזי 


624 



דלה י העתיקה: הטירה האדומה 

חקלאי עשיר, המבוסס ברובי על שלחין ומיישב ישוב צפוף. 

בדל׳ מרוכזים מוסדות־השלטון המרכזיים של הודו, ובה 
יושבים בתי־המחוקקים המרכזיים ובתי־הדין העליונים. היא 
צימח גדול של דרכים, מסילוודברזל וקווי־ 
תעופה, מרכז מסחר ותעשיה ומרכז חינוך 
ותרבות. בעיר ובסביבתה מצויים כ 500 
מפעלי־תעשיה, המעסיקים קרוב ל 60 אלף 
פועלים, בעיקר בטוויית כותנה וייצור 
מוצדי־כותנה, ייצור מזונות, כימיקאלים, 
קראמיקה, מוצרי-עור ועוד. דל׳ ידועה 
כמרכז למלאכת־מחשבת בזהב, כסף, אב¬ 
נים טובות, שנהב ועץ. בעיר אוניברסיטה 
גדולה (נוסדה ב 1922 ) ובתי־ספר גבוהים 
אחרים, ובהם 11,000 סטודנטים. 

דל׳ מורכבת מעיר עתיקה ועיר חדשה. 
העיר העתיקה מוקפת חומה, באורך 9 ק״מ, 
שנבנתה במאה ה 17 . יש בה בניינים 
מפוארים רבים, שנבנו באמצע המאה ה 17 
ע״י שאה ג׳האן: "הטירה האדומה", אר¬ 
מון המלכות, המסגד ג׳ימה מסג׳ד (שהוא 
מהגדולים והיפים שבעולם)! עוד שני 
מסגדים מפורסמים שם הם המסגד השחור 
(קלה מסג׳יד — מן המאה ה 14 ) ומסגד- 
הפנינים (מוטי מסג׳יד — מן המאה 
ה 17 ). — העיר החדשה, שניסדה על־ידי 
הבריטים ב 1912 כמרכז שלטונם בהודו, 
בנויה לפי תכנית של כרך מודרני: רחו¬ 
בותיה רחבים וישרים, ומרובים בה הגנים 
הציבוריים. מצויים בה בניינים חדישים 
גדולים ומפוארים — ארמון־הממשלה, בנ¬ 
ייני מיניסטריונים שונים, האוניברסיטה 
ועוד. 


בקרבת דל׳ נמצא הקבר המפואר של המוגול הומיון 
(מאמצע המאה ה 16 ), ובין שרידי דל׳ העתיקה (ר׳ 
להלן) — ה״קטב מנאר״, מגדל גבוה 73 מ/ בנוי שיש 
ואבני-חול ססגוניות מן המאה ה 13 (תנד: ע״ע ארדיכלות 
באסלאם, עט׳ 746 ). 

דל׳ וסביבתה מאורגנות כיחידה אדמיניסטראטיווית מיו¬ 
חדת (כ 1,500 קמ״ר עם 2 מיליון תושבים), הכפופה במישרין 
לממשלה המרכזית של הודו. 

מ. בר. 

ה י ם ט ו ר י ה. דל׳ ידועה בהיסטוריה ובאגדה מזה 3,000 
שנה בקירוב! כבר במהאבהארטה מסופר על עיר שהיתה שו¬ 
כנת באותו מקום. דל׳ קרובה לגבול שביו שתי השפלות הגדו¬ 
לות של צפון הודו, שפלת־הגאנגם ושפלת־האינדום, באיזור 
שדרכו חדרו כל הפולשים לשפלת-הגאנגס ממערב ובו עוב¬ 
רות אורחות־המסחר. נוסף לכך יושבת העיר סמוך לגבול 
השיט בג׳אמנה, במקום נוח למעבר על פני הנהר. יתרונות 
אלו גרמו להתפתחותו של כרך גדול במקום זה, ששימש 
במשך מאות בשנים צומת-דרכים ומרכז מסחר ושלטון להודו. 
מן המאה ה 11 ואילך קמו במקום זה 7 ערים — זו בצד זו 
או זו במקום זו —, ובתוך חוג של 20 ק״מ מסביב דל׳ של 
היום מצויים שרידים רבים של הערים שקדמו לה. 

חשיבותה המדינית התחילה עם פלישות התורכים המוס¬ 
למים במחצית השניה של המאה ה 12 . ב 1192/3 כבשו את 
דל׳ צבאותיו של מוחמד מגור (ע״ע גורים) וקבעו בה, בשל 
חשיבותה האסטראטגית■ את המפקדה העליונה בהינדוסטאן. 



דלהי החדשה 







625 


דלהי—דלהי, שולטאנות 


626 


בימי אילתתמש, מייסדה של שולטאנות עצמאית בדל׳(ראה 

* • ■ * 

להלן), הלכה העיר ובהרחבה מסביב למסגד קות אל־אסלאם 
ולמגדל קטב מבאר (ר׳ לעיל). כובשה של ראג׳פוטאנה 
והודו הדרומית, עלא אל־דין ח׳אלג׳י (ר׳ להלן), הפך אותה 
לבירת הינדוסטאן וסיפח לה עיר חדשה. הטגלקים במאה 

ד, 14 הוסיפו עליה עוד 3 פרוורים. בימי פלישת תימור לגג 

* • 

( 1397/8 ) נהרסו הפרוורים שנבנו ע״י ח׳אלג׳י והטאגלאקים, 
ובימי הסיידים וחלודים ירדה העיר מעמדתה השלטונית. 

ב 1504 העתיקו חלודים את מרכזם לאגרה (ע״ע). גם 
עם כיבושי המוגולים לא חזרה דל׳ מיד למעמדה הקודם. 
אע״פ שהומיון בנה שם עיר חדשה בין 1530 ו 1540 (וקברו 
נמצא בקירבתה [ר׳ לעיל]), העתיק אכבד (ע״ע) את מושבו 
משם לאגרה ( 1564 ). אולם ב 1638 החזיר שאה ג׳האן את 
בירתו לדל/ ובין 1638 ו 1648 בנה את הרובע המלכותי 
שאהג׳האנאבאד על "הטירה האדומה" המפוארת שבו, המש¬ 
משת מרכז לדל׳ העתיקה עד היום. בימי _אורנגזיב (ע״ע) 
מנתה העיר כ 2 מיליון תושבים וייצגה את עצמתה ועשרה 
של הקיסרות המונולית האיסלאמית. 

חורבן שאהג׳האנאבאד ב 1739 בידי באךר שאה מלך פרם, 

וכן כיבושי האפגאנים והמאראטהים שבאו אחריו, עירערו 
את מעמדה המדיני של דל׳. ב 1803 קיבלה חברת הודר 
המזרחית הבריטית את שטח דל׳ לידיה, והמוגולים נעשו 
למקבלי־קצבה מידי בריטניה. אולם באותם ימי שקיעת 
הקיסרות המונולית שימשה דל׳ מרכז לתחיה תרבותית 
וספרותית. 

מאורעות המרידה ההודית של 1857 הביאו חורבן על דל׳ 
המונולית. לאחר שנכבשה העיר ע״י האנגלים, גורשה משם 
זמנית כל האוכלוסיה המוסלמית ונסתרו בניינים לרוב. אולם 
ב 1900 הפכה דל׳ לצומת מסילות־ברזל חשובה, וב 1911 
הועתק לשם מכלכתה — בשל נימוקים היסטוריים ומע¬ 
שיים — מרכז הקיסרות ההודית הבריטית. העיר החדשה 
היתה מכוונת כולה לצרכי מימשל! מלכתחילה תוכננה להכיל 
אוכלוסיה של כ 60,000 נפש, אך תוך שנים מעטות גדלה 
ופרצה את התכנית המקורית שהכינו הבריטים. — בסב השנים 
האחרונות התפתחה דל׳ במהירות רבה. מ 1941 ואילך היא 
משמשת מושב לממשלת הודו העצמאית ולפארלאמנט שלה 
והופכת בהדרגה לבירתה הלאומית של הודו. 

. 11 . 07 ; 1902 , €$€ 721 ?£ 1724 ) 151 *£ . 19 , 6 ^ 308113 ? . 0 
115 : . 19 ,כךן 5113 . 1 ־ 1 ך 1928 , 1906 ,.(£ / 9 > 011165 $60672 7/16 
510716 171 $ 107 $ . 4 :. 19 ,. 16 ; 1929 2 , 5 § 4272 £141 £2724 $ 107 $ 

,. 1 ) 1 ; 1937 , 6 / 1 ) 6 \$ 4 * 1510716 ?£ , 0 :. 19 י ־ £ 21 ק$ .? . 0 ד! ; 1938 
7101112111 116 £ ,. 1 ) 1 ; 1943 , 15107 $ ?£ 1114 ) $40121117167215 115 :. 19 

. 1951 , 2315 /§ $414 1/16 / 0 

פ. הר. 

דלהי, ע&ולטאנות', הממלכה האיסלאמית התשובה ביותר, 

• • י * 

וזמן־מה אף הראשית, בהודו הצפונית, מן המאה 
ה 13 עד ראשית המאה ה 16 . 

לממלכת דל׳ קדמה הממלכה שהקימו הגורים (ע״ע) 
בצפון־מערב הודו. ב 1210 הועבר מרכז השלטון התורכי 

לדל/• אילתתמש (ע״ע), שתפס את השלטון בתמיכת מפקדי¬ 

* • 

הצבא המקומיים, הנחיל תבוסה לשליטים תורכיים והינדו־ 
איים בפאנג׳אב, בנגאל וראג׳פוטאנה. עי״כ נעשתה שולטא- 
נות־דל׳ למדינה עצמאית, ובמעמדה זה הכיר הח׳ליף העבאסי 
אלמסתנצר ב 1229 . השולטאנות החדשה עמדה במבחן זעזו¬ 
עים קשים, שנגרמו ע״י מאבקים על השלטון במדינה לאחר 
מותו של אילתותמיש. יציבות הושגה בימי השולטאן נאצר 


אלדין מחמוד ( 1246 — 1265/6 ) ויורשו גיאת׳ אלדין בלבאן 

( 1266 — 1290 ). באותה תקופה התגוננה השולטאנות מפני 

סכנת המונגולים, שהגיעו לקו האינדוס, ואף הרחיבה את 

גבולה בצפון, מזרח ודרום. לעומת זאת לא הצליחו שני 

השולטאנים האלה להשתלט בפועל על לאהוד, על ראג׳פו־ 

טאגה הצפונית ועל בנגאל, אע״פ שערכו מסעות מוצלחים 

נגד מחוזות אלה וטענו למרות עליהם. 

עם סילוק נכדו ויורשו של בלבאן ע״י ג׳לאל אלדין פירוז 

שאה ח׳ א ל ג׳ י ( 1290 ), התחילה תקופה של הרחבת שטח 

המלכות ע״י כיבושים. השולטאן הישיש עצמו לא הצליח 

במסעיו נגד הראג׳פוטים והמונגולים, ומשום כך תמכה 

האצולה הצבאית בבן־אחיו עלא אלדין, שערך ב 1296 על 

דעת עצמו מסע־פשיטה מוצלח נגד מלכות דוואגירי בהודו 

* ■ 

הדרומית ורצח את דודו באותה שנה. על א א ל די ן 
ח׳ א ל ג׳ י ( 1296 — 1316 ) עמד בפני התקפות חוזרות ונש¬ 

נות של המונגולים — מצד אחד, ומצד שני כבש את גוג׳ראת 

* • 

ואת מעוזי הראג׳פוטים, ושר־צבאו מלך כאפור אף פלש 
לדדום־הודו והכריח את דוואגירי ומלכויות הינדואיות אחרות 
לשלם מס לשליט-דל/ שנעשה לקיסר הינדוסטאן. 

לאחר מותו של עלא אלדין הושמדו בני־ביתו ע״י מקור- 
בים למלכות ששאפו לשלטון — תחילה מלך פאפור, ואח״ב 
דז׳סרו ח׳אן(שביהם הינדואים מומרים לאיסלאם). ח׳סרו ח׳אן 
נהרג ב 1320 בידי גיאת׳ אלדין טגלק, שנתמך על־ידי חוגי 
האצולה המוסלמית-תורכית ונלחם בהצלחה במונגולים, וכן 
חזר והפגין את עצמתה הצבאית של דל׳ במלחמותיה נגד 
המלכות ההינדואית של טלינגאנה ונגד בנגאל. אולם בימי 
בנו יורשו מודזמד ( 1325 — 1351 ) החלה הקיסרות שנוסדה 
ע״י עלא אלדיו להתפורר. ליקויים באפיו, כשלונות בהר¬ 
פתקאות צבאיות, התרחקות המוסלמים הסוניים ממנו מחמת 
תמיכתו בחכמי־דת ראציונאליסטיים, וכן הקשיים העצומים 
הכרוכים בניהול חצי־יבשת ממרכז אחד — כל אלה גרמו 
לתסיסה מתמדת בתוך המדינה, שהביאה לידי אבדן הדקאן 

( 1347 ) עם הקמת השולטאנות הבאהמאנית שם. בימי יורשיו 

* 

של מוחמד בן טגלק נמשכה ירידת השלטון המרכזי, והאצי¬ 
לים המקומיים הגדולים צברו כוח ועושר. את המכה הקשה 
ביותר קיבלה השולטאנות ע״י פלישת תימור לבג ב 1397/8 . 
האחרון לבני טגלק מת ב 1413 , ויורשו ח׳זר ח׳אן, מושלה 
הסודי של מולטאן, הכיר בריבונותם של בני תימור ולא 
שימש אלא ראש גובי־המסים המזויינים באיזור דל׳־דואב. 
שטחים נרחבים בהודו הצפונית הפכו לנסיכויות עצמאיות, 
ותחום ממלכתו של "אדון העולם" הצטמצם לדל׳ וסביבותיה. 
ב 1451 ויתד ה 0 ןד עלא אלדין עאלם שאה על מעמדו לטובת 
בחלול לודי, מושלה האפגאני של פנג׳אב. 

הלודים החזירו לשולטאנות דל׳ את עטרתה. בתמיכת 
הרפתקנים אפגאניים כבש בהלול ( 1451 — 1489 ) בחזרה את 
הודו המרכזית ואת פנג׳אב. אולם בימי יורשיו סירבו האמי¬ 
דים האפגאניים, שעליהם נשען שלטון הלודים, לצמצם את 
עצמאותם לטובת השולטאן, ולסוף קראו לעזרתם נגד איב- 
ראהים לודי ( 1517 — 1526 ) את מושלה של כאבול, באבר 
(ע״ע), מצאצאי תימור. באבר ניצח את איבראהים לודי 
בפאניפאט ב 1526 ; בנו הומיון המשיך במלחמה ואחרי כמה 
חליפות ותמורות כבש את דל׳ סופית ב 1555 . הנצחון השני 
בפאניפאט, שנחל אכבד (ע״ע) ב 1556 , שם קץ לשולטאנות 
דל׳ וביסס את שלטון המוגולים בהודו. 

מינהל וכלכלה בשולטאנות דל'. מעמדה של 





627 


דלהי, •נזודטאנות — דלה פורטה, ג׳מבטיסטה 


628 


השולטאנות היה מעמד של חסות עליונה יותר משהיה מעמד 
של שלטון ריבוני. השולטאנות לא היתה קיסרות ריכוזית 
בעלת שיטת־מינהל אחידה, ספר חוקים אחיד ואזרחות 
אחידה, אלא בחינת מכלול אותם שטחים, שאת שליטיהם 
הצבאיים — כמוסלמים כהינדואים — יכלו שליטי-דל׳ להכריח 
להכיר בעליונותם ע״י שירות בצבא ותשלום מסים. השלי¬ 
טים, שעשו נסיונות להנהיג במדינתם מוסדות מינהליים 
וצבאיים אחידים, נכשלו בדרך־כלל. — להלכה ראו שולטאני- 
דל׳ את עצמם כפופים לח׳ליף העבאסי (בבגדאד, ואח״כ 
במצרים), אולם למעשה היו רשאים לנהוג מנהג ח׳ליפים 
בתחום שלטונם בהסכמתם הסמויה של נתיניהם המוסלמים. 

ראשי הפקידים במדינה היו: הוזיר, הממונה על האוצר! 
"ארזי-ממלכת", הממונה על גיוס־הצבא! "קאזי אלקזאת", 
השופט הדתי הראשי. אולם לפעמים היתה קובעת בענייני־ 
המדינה דעתם של פקידי־החצר, כגון הממונה על הבית, 
ראש־הטקס, המפקח על אורוות־המלך או כל אחד מן "הקרו¬ 
בים למלך". 

מושלי המחוזות היו בעיקר שליטים צבאיים! הם היו 
שוכנים עם חיילותיהם בערים הראשיות, ועליהם הוטלה 
הגביה הסדירה של המסים. לאחר ניכוי הוצאות הצבאות, 
היו חייבים לשלוח את העודפים לדל׳. על ידם שימשו מפקדי- 
גדודים ומפקדי־פלוגות בתפקידים דומים במחוזות־משנה. 
הפקידים היו עשויים להיהפך בקלות למושלים זעירים עצ¬ 
מאיים במחוזותיהם. שיטה זו בתשלום שכר הצבאות, 
הפקידים ובני־החסות גרמה להגברת תלותם של השולטאנים 
במקורביהם. תמורת שירותים שהוטלו על בעלי־האחוזות היו 
השליטים מקציבים להם חלק ממסי כפרים מסויימים! שול־ 
טאנים תקיפים היו משתדלים שהקצבות אלו ישולמו כמש¬ 
כורת במזומנים ע״י האוצר המרכזי או המחוזי, הגובה את 
המסים ע״י פקידיו הממונים, ואילו שולטאנים חלשים היו 
מניחים לעתים קרובות לבעלי־האחוזות שיפרישו את קצבו־ 
תיהם בעצמם, ועי״כ היו הללו תופסים את מקומם של 
גובי־המסים הממונים. אולם להלכה לא ויתרו השליטים על 
זכויותיהם בנידון זה, והאצולה בהודו המוסלמית נשארה 
מבחינת החוק מבוססת על משרות ממשלתיות או על חסדי 
המלכים, ולא על בעלות־קרקע או על ירושה. 

המוני האוכלוסין בכפר ובעיר — עובדי־האדמה, בעלי־ 
המלאכה והסוחרים — נשארו מאורגנים אירגון כיתתי או 
דתי, שבטי או כפרי, והיו רשאים לנהל את ענייניהם ללא 
התערבות מצד השלטונות, ובלבד שישלמו את המסים ולא 
יתנגדו לשלטונות בכוח. רובם המכריע של האוכלוסין היו 
הינדואים, והתנהגות השולטאנים המוסלמים כלפי נתיניהם 
לא היתר! נקבעת ע״י שיקולים דתיים. כראשי־שבטים היו 
הינדואים צפויים ללחץ כדי להכריח אותם לתשלום מסים, 
כפקידים — היו צפויות להם משרות במינהל־המסים, כעובדי- 
אדמה — נדרשו לתת לשלטון חלק בהכנסות מן הקרקעות, 
וכמלווים־בריבית — מילוות. אולם כהינדואים לא זכו אלו 
ואלו מן השלטונות המוסלמים אלא לסובלנות־שבזילזול. 

- 1867 , ¥111 — 1 , 1 ) 11 ) 111 / 0 (( 7125107 , 01¥500 ( 1 .{-: £11101 . 4 ^ . 1 ־ 1 
'( 4 £1113 5 \ 1 ) 72 : 111 , 1 ) 1113.1 /ס 1 ( 1113101 £6 713 ( 21 ( 27 ) 0 7126 ; 77 
1 ( 1305161 ( 0 316111 <($ 112 ) 212 ) £7 4 7116 , 013001 ־ 101 ^ . 44 .¥\ ; 10.713 !£ 

<( 1125101 : 11 , 211116 ) 71161 211 ) 6151 ? ,ץ 0 ־ 1 ס;) 5 . 0 ; 1929 , 2 ) 11132 

1/26 / 0 112012 ) 431712112511 7126 , £5111 ־ 301 > . 41 . 1 ; 9 193 , 2 ) 11232 / 0 
212012 ) 7022123 7126 , 1111311 ( 443611 . 13 . 3 ; 2 1944 , 116 ) 212 ) 52211 .ס 
6 [ 72 7126 , 3£ ־ 561 ^ . 1 < ; 1945 , 2 ) 11232 212 1116 ? 1322512112 /ס 

1500 10 1200 111 ) 1711244151 / 0 16 ? 60 ? 1126 01 001232120125 1123 ) 

. 1948 ,.ס . 4 

פ. הר. 


דלה סקלה ( 50313 €113 <£), משפחת־אצילים איטלקית, 
ששלטה בורונה במאות ה 13 — 14 . המשפחה מופיעה 

בוורונה החל מן המאה ה 12 כאחת המשפחות הפאודא־ 

+* 

ליות! היא רכשה אחוזות נרחבות בסביבה, באה לידי 
עושר רב וביססה לעצמה מעמד מכריע בעיר. בני-ד״ס תמכו 

פעם באצולה הפאודאלית ופעם בנציגי הבורגנות ובנציגי 

*♦ 

האומנויות והקורפוראציות, וע״י שנהגו בקו מדיני שקול 
חיזקו את מעמדם יותר ויותר, ובין 1260 ל 1280 הפכו את 
ההנהגה הדמוקראטית של העיר שבידם לשלטון נסיכי 
מובהק. אלברטו ד״ס (שלט 1277 — 1301 ) היה ראשון 
הנסיכים לבית ד״ס, שיצרו מדינה קטנה, אך בעלת השפעה 
מכרעת בקרב הערים החפשיות והנסיכויות של איטליה הצפר 
גית הסובבות את ורונה. הם נמנו על המפלגה הגיבלינית 

ץ 

(ע״ע גולפים וגיבלינים) ושמרו לה אמונים. הדמות הבולטת 
ביותר של בית ד״ס היה ק נגר נדה 1 ( 16 }ת 1£1:3 ! 03 , 
1291 — 1329 ! שלט מ 1311 ). הוא השיג מהינריך ¥11 סמ¬ 
כויות נרחבות כ״נציג־הקיסר" בוורונה ובערים הנתונות 
לשיפוטה ונעשה מנהיגה של המפלגה הגיבלינית באיטליה! 
בגלל זה אף הוחרם ע״י האפיפיור יוהאנס 01 מנ. במלחמות 
מוצלחות הרחיב קאנגראנדה את גבול נסיכותו וסיפח לה 
ערים שונות שבעמק־הפו. חצרו היתה מרכז תרבותי מפואר: 
נדיבותו ותמיכתו באמנים ובמשוררים הביאה לחצרו, בין 
השאר, את ך נ ט ה, אשר הנציח את שם פטרונו ב״קומדיה 
האלוהית". בחצרו של קזינגראנדה ישב זמן־מה גם ר׳ 
עמנואל (ע״ע) הרומי, שחיבר שני שירים לכבודו בלשון 
איטלקית. אולם המלחמות המתמידות שניהל קאנגראנדה, 
וביחוד התנגדותה הנמרצת של העיר פדובה (ע״ע), הכשילו 
בסוף ימי קאנגראנדה את תכניותיו להתפשטות והתישו את 

את כוחה של ורונה. יורשיו של קאנגראנדה עוד הצליחו 

# • 

לספח לווררנה את ברשה ופארמה, אולם ב 1336 התארגנה 

קואליציה של פירנצה וויניציאה, ששמה קץ להתפשטות 

* • ♦ ** 

שלטונם של בני ד״ס. מאז ארבה להם סכנה מצד כוחה 
ההולך ועולה של נסיכותם של בני ויסקונטי(ע״ע) במילאנו. 
גם שינוי המדיניות הגיבלינית המסרתית של נסיכי ד״ס 
וחיפוש תמיכה ברפובליקה הוויניציאנית הגולפית לא הצילו 
אותם. בין 1359 ל 1387 גווע ושקע שלטונה של משפחת 
ד״ס! ניוון וחוסר יכולת מדינית מציינים את פעולותיהם 
של צאצאיה האחרונים, שהיו עסוקים ברציחות, במריבות 
משפחתיות פנימיות ובנישולם הכלכלי של נתיניהם. עם 
כיבושה של ורונה ב 1387 ע״י גץ גלאצו ויסקונטי דוכס־ 
מילאנו הגיע הקץ לנסיכות. 

ההומאניסטים ג׳וליו צ׳זרה סקליגר (ע״ע) ובנו ג׳וזפה 

44 -** • — •• 

• ♦ • * • ♦ 

ג׳וסטו התייחסו על משפחת ד״ס. 

.£ ; 1892-95 , 1-11 ,.$ .ס 1 11236 ) 212£7 ) 0 ,£־ 5£30£00601 . 44 
; 1900 , 112612 ) 6721 ( 01 212 £120726 $1 . 3 £6 312 ( 412 . 3 67 ( 1 ( 1 ,־ 531201 
11:1 ^) 2 ) 212£67 ) 56 2 ) $2£12072 2 ) 3611 25520126 ) 07712 / 2 ) 7 , 310100111 .£ 
212126 ( 21 ( 001 3 )( 7 , 0010 ־ £1 .£ ;( 1926 , 003 ־ ¥01 11 > . 00301001 ^ 

. 3 12£ ) 7121516122 26 ( 7 , 001300 ^ 443 .¥\ ; 1929 , 110 )? 721202 ? 3 ) 

ב. רות, הרקע ההיסטורי של ; 1937 ,.$ .ס 82£120716 
מחברות עמנואל (ספד אסף, תשי״ג). 

י. ב. ס. 

דלה סירטד!/ 3 ׳ מבט י םטה — . 00113 ג: 1:1:1$1 בנ 1 במב 01 
1 1 • ■ ♦ ■ י 

3 !ז 0 ? — ( 1535 , נאפולי — 1615 , שם), מלומד 
וחוקר-טבע איטלקי, משיירי ההומאניזם והרנסאנס, דמות 
טיפוסית לדור המעבר מן הסכולאסטיקה למדע החדיש. 
ד״פ נתפרסם כבר בנעוריו ע״י ספרו £׳\!$ 031111-311$ 3813€ ^ 1 







629 


דלה פורטה, ג׳מבטיסטה — דלונה, דובר 


630 


'\ 1 1-1 < 11 [ 110.11111101 ! 1111 00011111 11110011115 36 ("על חכמת 

המאגיה הטבעית או על פלאי הטבע״), 1558 (מהדורה 
מורחבת בסב כרכים: 1589 ), שהוא אוסף של ידיעות על 
תופעות־טבע ופעולות שונות, המעידות על סקרנות רבה 
והתעניינות רחבה בטבע, אך לא על שיטתיות מדעית? המסו¬ 
פר גובל לעתים קרובות במעשי־כשפים ופעולות מסתוריות. 
ד״פ אף הואשם במעשי־כשפים והועמד בפגי בי״ד של האינק¬ 
וויזיציה, אך זוכה. מתוך שאיפתו להכרת הטבע הירבה 
ד״פ בביקורים בארצות שונות, ביחוד בצרפת ובספרד, ונפגש 
עם רבים מגדולי-דורו. סמוך ל 1565 גיסה לייסד בנאפולי 
אקאדמיה, שבה יתקבל כחבר רק מי שגילה לפחות "סוד 
אחד מסודות הטבע". מוסד זה נסגר על-ידי האינקוויזיציה, 
ורק ב 1610 חזר ד״פ לתכנית דומה. ב 1590 השתתף ד״פ 

בוויכוח פומבי על בעיות המדע והנחותיו עם קמפנלה(ע״ע)? 

^ ** <■ 

בעקבות ויכוח זה בא במגע עם יהודי בשם אברהם, 
שממנו — כנראה — למד את יסודות הקבלה. — פירסומיו 
הרבים של ד״פ נוגעים בתחומים הרבה? הם כוללים — 
במסגרת החיבור הגדול על ה״מאגיה״ — את אחד התיאורים 
הראשונים של התופעות המאגנטיות, כתבים על הפיסיוגנו- 
מוניה ( 1586 ), וכן על החקלאות ( 1592 ), על האופטיקה 
( 1593 ), על הויקוק ( 1609 ). ד״פ חיבר גם מספר רב של 
מחזות — שהם חיקוי לקומדיות של פלוטוס (ע״ע) — 
וטראגדיות ברוח ובסיגנון הקלאסיציסטיים של הרנסאנס 
המאוחר. 

ספריו של ד״פ על הטבע הם בעיקר אוסף של ידיעות 
נסיוגיות ופרי הסתכלות חדה של מחברן, יותר משהם 
מחקרים ממש; אך יש בהם כמה הברקות, שבהן הקדים 
תגליות מדעיות של הדורות שאחריו. בגישתו הנאטורא- 
ליסטית מתמזגות השקפות הנאו־אפלטוניים הפלורנטיניים 
על היקום כ״נאצל" מן האל עם המסורת האריסטוטלית על 
הקשר בין עולם הכוכבים והגלגלים ובין העולם הארצי. 
ד״פ רואה הקבלה מדוייקת בין ״העולם הקטן״ — האדם, 
גופו, איבריו ונפשו — מצד אהד, ובין ״העולם הגדול״ — 
מצד שגי! לפיכך הוא מניח שגם בטבע טמונים נפש ורוח. 
הוא מאמין, שהחוקר המצליח לגלות ולהבין את "נשמת 
הטבע", שהוא גם "סוד הטבע", יצליח להשתלט עליו 
ולמשול בתופעותיו ובכוחותיו. "המאגיה הלבנה", "החכמה 
הטבעית״, האסטרולוגיה — הן־הן "המדע" המביא לתפוס 
את היחס שבין התופעות הארציות והשמימיות ואת הסוד 
שבכוחות־הטבע. נאטוראליזם "אנימיסטי" זה של ד״פ רואה 
את הטבע מבחינת "איכויותיו"; בזה עדיין קרוב הוא לגישה 
הסכולאסטית של יה״ב ונבדל מן הגישה המדעית החדישה, 

הכמותית, שהתחילו לפתח באותו הדור ביקון(ע״ע) וגלילאי 

^ יי ** 

(ע״ע). 

. 011 ־ 01 ) 1$0 ת 16 $110 361 . 110$ . $¥1105 10 6 . 7 . 0 . 0 , 110551 . 0 
16110 > 6 . 7 . ב > 1 ( 7 , 0111311 ? . 0 ;( 1880/2 , 6010 ^ 2606 1060 ? 
-סק 720 $0/1 110 / ס? 110$$ (^) י 3031:0 קד 30 ק$ 4 \ ; 1900 , $6076116 16 >$ 
, 601100 ־ 101 ? .? ; 1907 , 61-68 , 001300 31 ס 16££1 ? 60 61 >, 1 10111 ) 1 
06113 1 * 31 ־ 1111 6 31 ) 501 ) . 7 .( 7 . 0 31 6 ־ 0761 16 6 0110 110 ) 51 
- 11611 . 3 . 1 { 06$0 , 01501110 .? ; 1911 ,( 235-340 , 103,566023 ? 
; 1919-1929 ,.^ 5 262 , 11 ,?א 01 ? 71$6 . 1 { 61$$611$6 > . 0611 ז$$ 
, 1611 ־ 03111 . 0 ; 3 1927 ,^ 1 .ק 03 , 7707011 31 760101 , 006 ־ 01 . 13 
,. 1 ) 1 ;( 1927 ,. 11:31 . 11 ? 16113 ) . 11 ־ 0 . 0 ־ 0101 , 10060 ?) . 7 .( 7 . 0 
, 10061 ? 161 ) . 1 ) 4003 . . 60610 ?) . 7 .( 1 . 0 31 10 { 0 ץ£ס 11 < 811 
? 1 , 110110110 10 {ס$ס 11 / 70 , 10 ־ 031 .£ ; 1932 ,( 206/7 — 3-4 

. 1947 , 106-109 
י. ב. ס. 


ךלוגז# ׳ !ן — 0$2 § 1 \ 1 ס מג! — (בלאטיניזאציה: יוהאנס 
לונגינום? 1415 — 1480 ), איש־כנסיה והיסטוריון 
פולני. דל׳ נתחנך לכמורה בקראקוב ונעשה עוזרו ומזכירו 
של החשמן אולסניצקי! בשליחותו ובשליחות המלך קאז׳י- 
מיז׳ ז\ 1 מילא תפקידים דיפלומאטיים ברומא, וכן היה מחנך 
בגי־המלך. בסוף ימיו נתמנה ארכיהגמון של לבוב. — חיבורו 
העיקרי של דל׳ הוא ״ 14 ספרי דברי-ימי פולניה" (בלאטי- 
נית), שסיימו ב 1479 . דל׳ היה מראשוני הנציגים של תרבות 
ההומאניסטים והרנסאנס בארצו, ובספרו השתדל ללכת 
בעקבות ליויוס (ע״ע), שאת כה״י של ספרו הביא לפולניה. 
הוא השתמש במקורות שוגים — תעודות, סיפורי-עם, מסורות 
עממיות —, בעיקר פולניים והונגאריים, אך גם ליטאיים, 
פרוסיים ורוסיים. ספרו פותח בתקופה האגדית של מולדתו 
ומסתיים בתקופת המחבר, והוא המקור העיקרי לידיעת 
תולדות פולניה ביה״ב המאוחרים, ביהוד המאבק בינה ובין 
המיסדר הטוטוני. דל׳ הכניס לספרו הרבה אגדות, אך יש בו 
גם נימה חזקה של גישה ביקרתית ופראגמאטית, ומבחינה זו 
נמנה דל׳ עם חלוצי ההיסטוריוגראפיה המדעית החדשה. דל׳ 
היה פאטריוט פולני נלהב, אך ברוח ההשקפות של יה״ב! 
הוא צידד בעצמאות הכנסיה ובעליונותה על השלטון 
החילוני. — דל׳ כתב גם כמה חיבורים בתולדות הכנסיה 
בפולניה. — הוצאה חדישה של כל כתביו ב 14 כרכים, 
1867 — 1887 . 

76$ , 10 ^ 03 .? ; 1893 ,.<£ ./ , 3 ? 01 ח־ 51 . 51 - 1 ) 651 ץ 2 ־ננ 01 ? . 1 ^ 

. 1934 , 710$$$ 36$ 116 [> 0 ^ 76 0 7010£116 36 6 ? $101 11 !' 1 36 $011166$ 

ךל( יי ן, ק? י מ י ר — 1£11£ ע 613 ( 1 ז 11 ת 51 ג 0 —( 1793 — 1843 ), 
מחזאי צרפתי. דל׳ התפרסם תחילה בשיריו הפאט' 

ריוטיים והמרדניים — על נאפוליון, ז׳אן ד׳ארק, בירון, על 
שעבוז״יוון׳ ועוד ונבחר לאקדמיה בגיל צעיר ( 1825 ). 
אך יצירותיו הבולטות הן טראגדיות היסטוריות, רובן בחדר 
זים, שהן חשובות בתולדות הספרות הצרפתית כשלב־מעבד 
בין החוקיות הנוקשה של התיאטרון הקלאסי ובין ההעזה 
וה״צבע״ הרומאנטיים; המפורסמת שבהן — ^ 1.01113 x 
( 1832 ). בשעתו היתד, למחזות אלה הצלחה רבה ביטל מעוף 
סיגנונם ועלילותיהם המרתקות, אך בינתיים ירדו מהבימה 
כמעט לחלוטין. — כל כתביו יצאו ב 6 כרכים ב 1847 . 

,.ס . 0 ? $14 £11136 ,ז 0 ־ 3¥1 ? , 4 . ; 1893 ,.( 7 . 0 , 611% ב 7 11301 \ •? 

. 1894 

ךל^ה, : £013611 — ( 1885 — 1941 ), 

צייר צרפתי; דל׳ למד בפאריס ציור״דק 1 ראצלת. 

תחילה הושפע מיצירותיהם של ג 1 גן וסזן. לאחר ניסויים פו* 
ביסטיים(דיוקנות-עצמו, 1904 ) ופואנטיליסטיים("הכרכרה", 
״קרקס־החזירים״, 1906 ) התחיל מתרשם מן היצירות הקוביס־ 
טיות הראשונות, וכן מן הפיסול הכושי והמצרי, והגיע 
ב 1909 לקוביזם ממש (״מגדל־איפל״, 1910 ! "החלונות הסי־ 
מולטאניים״, 1911 ). יצירתו נתפתחה בכיוון שונה מן הקוביזם 
הסטאטי. באמצעות ריכוז כיווני־מבט שונים בתמונה אחת 
ד־,מ 113 ג 1 מ 511 " ) מגיע דל׳ לתיאור דינאמי של החלל ושל 
המתרחש בו < ק(נטור 1 ת הארכיטקטורה משמשות לו רק מסג¬ 
רת המתמלאת תנועה סינכרונית. צבעיו להוטים באדום 
ובצהוב. ההפשטה הספקטראלית של דל׳ הגיעה לשיאה אחרי 
1912 .אפולינר קרא לאמנותו בשם"א 1 רפיזם,השירה הדינאמית 
החדשה״. מסידרות יצירותיו: ״הדיסקוסים״ ( 1913 — 1925 ), 
"מגדל-איפל"( 1925 — 1937 ), ״הרצים״( 1925 — 1937 ), "מיק־ 





631 


דלונה, רוכר—דלום 


632 



ר. דלונה: מגד? איפל, 1911 

' י *.־י 


צבים מגוונים״( 1925 — 1927 ), "מיקצבים לאידסוף״( 1925 — 
1937 ), ״אויר, אדמה ומים״( 1937 ). 

. 1950 ,. 0 .? 1 , 6 ** 6 ־ 0111 ז 12 016 01116 $ 

דל]*נ י / ת 1 מס— ץ€מ 0£10 2$ במ 1607—?1543) — X110 ?), 

* 4 

סופר אנגלי מן התקופה האליזאבתנית. דל׳ היה 
אורג־משי, ולאחר מכן רוכל. הוא חיבר פאמפלטים ובאלא- 

4 4 


דות — מקצתן היסטוריות, מקצתן רומאנטיות ומקצתן 
עתונאיות, אולם בעיקר הוא נודע בשל סיפוריו העממיים- 
הראליסטיים, הרומאנים ץז 11 נ)^ 6 א 0£ ) 1301 (בשבח האוד- 

44 "* 

גים), 3£1 ז 0 0601:16 7116 (״המלאכה העדינה״ — בשבח 
הסנדלרים), 11118 ) £63 0£ 71100135 (בשבח האורגים). ביצי¬ 
רות הללו, שדמויות גיבוריהן נלקחו מן החיים, משולב חומר 
אגדתי ומסרתי לרוב < הן מכילות מעשיות מבדחות, אנקדו¬ 
טות על *מאורעות הזמן, תיאורים של מנהגים עממיים, 
רשומות־אופי חיות, מעין ביוגראפיות וסיפודי־אהבה רומאנ¬ 
טיים, שכולם מוסיפים רוח־חיים למסגרת הראליסטית, 

4 • 

המלאה גון מקומי. תיאוריו הנאמנים של בני המעמד הבינוני 
ושל חיי לונדון ודבריו על המסחר והמלאכה ועל סבלות 
העם בדורו יש בהם ערך רב לחוקרי תולדות-החברה. סיפורי 
דל׳ הם, אולי, הנסיון הראשון לטפל טיפול ספרותי בחיי 
יום־יום של אנשים פשוטים, בעיקר של בעלי-מלאכה וסו¬ 
חרים. — כתבי דל׳ יצאו במהדורה חדישה ב 1912 . 

3.6 $? 16171 1111 $? 1716116 36$ ? 11 ) 70171 16 ,. 0 . 7 ,? 0667216 
1176 / 0 1 ( $107 ?!£ 7 716 ,•: £3106 .£ ; 1926 ג 6 ? 1 ) 6 ?} 6$ } 1 ?) 8£1 

016 , 261 * £126111 . 1 ^ ; 1940 , 11 . 011 , 2 . 01 ? , £30661 2 /$? 1 §? £1 

. 1946 ,$. 0 . 7 811316611 

.דלדם ( 0$ גןז 4 ), אי קטן בים האגאי, במרכו קבוצת הקיקל- 
דים. שטחו כ 5 קמ״ר ; נקודתו הגבוהה ביותר 
107 מ׳ מעל פגי־הים. ביוון העתיקה נודעה לדל׳ חשיבות 
הן מבחינה דתית והן מבחינה מדינית. דל׳ נחשבה למולדתם 
של אפולון (ע״ע) וארטמיס (ע״ע), וכבר באודיסיאה היא 
ידועה כמרכז פולחן־אפולון. באביב הוחג שם חג שנתי 
בהשתתפות כל היוונים היוניים! באי נאסרה כל לידה 
ומיתה, ונשים הרות וחולים הועברו לאחד האיים הסמוכים. 

מימי פיסיסטרטוס (ע״ע) ואילך נמצאו האי ומקדשו 
בתחום השפעתה של אתונה. ב 490 נכבשה דל׳ ע״י הפרסים, 









ך?וס; חפירות העיר העתיקה 









633 


דלוס _ דלמןיים 


634 



מחפירות ד? 1 ס: פם?י-ארי 1 ת ארכאיים (המאות ה 7 — 6 5 פםד,׳ינ) 


שכיבדו את קדושתה. היא נשתחררה עם נצחון 
היוונים, וב 478 נקבעה כמרכז הברית הימית 
האתונאית (שנקראה גם הדלית) ולמקום אוצר־ 
הברית. ב 454 הועבר האוצר לאתונה, ודל׳ 
נעשתה למעשה כפופה לאתונה. היא נש¬ 

תחררה אחרי המלחמה הפלופונסית, אך חזרה 

• • • ■ 

לתחום השפעתה של אתונה עם הקמת הברית 
הימית השניה ב 378 . אנטיגונוס מונופתלמוס 
(ע״ע) שיהדר אותה סופית מתלותה באתונה 
והחזיר את הנהלת המקדש לידי בני האי. 

בתקופה ההלניסטית היתה דל׳ מרכז ברית 

* * • • 

האיים האגאיים, שהוקמה ע״י החלטיים. בגלל 
תמיכתה במוקדו! בוטלה עצמאותה ע״י רומא, 
שמסרה אותה לידי אתונה, ותושביה הוחלפו 
באזרחים אתונאים ( 166 ). לאחר חורבנה של 
קורינתום ב 146 הגיעה דל׳ כמושבה רומית 
לשיגשוג כלכלי רב — כנמל ראשי ומרכז מסחרי לאיזור 

הים האגאי, ביחוד לסחר־התבואה וסחר־העבדים! את 

♦♦ * ¥ 

שוק־העבדים שבדל׳ פירנסו מלחמות־הכיבוש של הרומאים 
באסיה, וכן פעולת שודדי־הים. באי התגוררו הרבה סוחרים 
ובנקאים זרים — מאיטליה, אסיה הקטנה, סוריה ומצדיס! 
הזרים היו מאורגנים באגודות־פולחן, ולכל אגודה היו מקדש 
ואכסניה משלה. ב 88 ו 69 לפסד״״ב נשדד האי ע״י מיתרידטס 
מלך פונטוס. בעקבות התמורות שתלו בגתיבי־המסהר ודיכוי 
שודדי־הים בידי פומפיוס ירדה חשיבותם של הנמל והשוק 
של דל׳, ובמאות הראשונות לסה״ג שמם האי כמעט לגמרי. 

בדל׳ נעשו חפירות, בעיקר ע״י ארכאולוגים צרפתיים, 

מ 1873 ואילך. נחשפו כמה מרבעי־העיר, מקדש־אפולון 

4 

והיכל־ארטמיס ומקדשי אלים מצריים, גימנסיון, השוק, מח¬ 
סנים שבנמל, בתי־אוצר( נמצאו ציורים, מעשי־פסיפס, 
כתובות, חשבונות־המקדש ומטבעות. 

על מציאותם של יהודים בדל׳ כבר ב 138 לפסה״ג 
מעיד מיסמך המובא בם׳ חשמונאים א׳(ט״ו, כ״ג)( יוסף בן 
מתתיהו (קדט׳ י״ד, י׳, י״ד) מזכיר יד״ודי־דל׳ אזרחי־רומא 
ב 49 לפסה״ג. בניין סמוך לחוף האי, שנחשף בחפירות, זוהה 
כביכ״נ על־סמך כתובות < הוא מחולק לשני אולמות — לגב¬ 
רים ולנשים. בית־הקברות היהודי היה באי הסמוך רבייה. 

.£ ; 1909 ,. 0 46 , 376/1601 107311071 <}^ ,^ 1011£31 ־ 011£-1 ןמ 1:10 
, 110115501 ; 1921/2 ,.(£ 46 11071$ ^ 1715671 * 4 :ג / 010 , 3011 ( 11014 ( 1 
.£ ; 1933 ,. 0 01 /( 1113107 . 4 . 4 . ; 1925 ,. 0 

, 076666 3114 316311716 ? 171 116 $ § 0 § 713 /( 5 471616121 ,> 111 ז 6 ^ג 51 
£6071017116 1 ) 371 506131 , 12£11 ^ 0 * £05 . 41 ; 1934 ,.^ 5 37 

. 1941 , 0714 1461167113116 1/16 / 0 /( 1113107 

מ. ח־. — ש. אפ. 

הבעיה הדלית, במאתמאטיקה — אחת מחמש 
הבעיות הגאומטריות, שאותן הניחו המאתמאטיקנים היוו¬ 
ניים אחריהם ללא פתרון (ע״ע גאומטריה, עט׳ 106 ). היא 
מתייחסת לדרישה לבניית קוביה, שנפחד, גדול פי־ שנים 
מנפח קוביה נתונה. מקור השם באגדה היוונית, שלפיה ציווה 
הא 1 רקולום של אפולון לשם מלחמה נגד הדבר בדל׳ להכפיל 
את המזבח, שצורתו היתד. קוביה. בין המקצוע % של הקוביה 
הנדרשת והמקצוע 3 של הקוביה הנתונה קיים היחס: 
23 3 = 3 צ. מחקר הפתרונות של משוואות אלגבריות (התאד 
ריח של גלואה [ע״ע]) הראה, שאין פתרון לבעיה באמצעים 
של הגאומטריה האלמנטארית, ז״א שהבניה במחוגה וסרגל 


בלבד היא מן הנמנעות( רק בעזרת עקומים מן המעלה 
השלישית יתכן הפתרון. פתרונות מאתמאטיים לבעיית־דל׳ 
בתקופה העתיקה ניתנו ע״י היפוקראטס מכלם, ארכיטאס, 
מניכמוס, אראטוסתנס ואחרים. הם סוכמו בפירושו של 
אטוקיוס ל״על הכדור והגליל" של ארכימדס. 

( 30€20 ז 1 נ 1 זט 0 ג 01 ), משפחת צמחים מן הדו־פסיגיים, 

שהיא סדרה בפני עצמה: הדלועניים (- 1 ג!ז 1 ס 011 
13165 ) . המשפחה כוללת כ 100 סוגים וכ 850 מינים, רובם 
באיזורים הטרופיים או החמים, ורק מיעוטם — באיזורים 
הממוזגים. רוב המינים הם עשבים חד־שנתיים בעלי קנוקנות( 
יתקת־החמור (ר׳ להלן) היא חסרת קנוקנות, ושני מינים 
מהסוג $סץ 510 סז 1 > 1 ! 6 ( 1 הם עצים ננסיים בעלי גזע רך שאינו 
מעוצה. הקנוקנות פשוטות או מסועפות, ומסתבר שהן הומו־ 
לוגיות לענף. העלים המסורגים בעלי פטוטרת ארוכה ועפ״ר 
שסועים, ורק לעתים רחוקות — תמימים( רק קשאון־הקוצים 
( 1-101-1-1013 0$ ץ 0510 ג 1 זמ 403 .), הגדל במדבריות של אפריקה 
הדרומית־מערבית, הוא בעל קוצים וחסר עלים. עפ״ר הדל" 
הם חד־מיניים, וצבע הפרחים עפ״ר צהוב( בסוגים אחדים 
מופיעים גם פרחים אנדרוגיניים. הפרחים בודדים או ערוכים 
בתפרחות, שהן לרוב בצורת מכבד, בחיקי העלים. הגביע 
מעורה בשחלה ומסתיים ב 5 אונות מחודדות( הכותרות בעלות 
5 עלים, לרוב מאוחים. הפרחים האבקניים בעלי עוקץ ארוך 
ומכילים 5 אבקנים. הפרחים הזגליניים בעלי עוקץ קצר או 
יושבים, בעלי שחלה תחתית המורכבת מ 3 — 5 עלי-שחלה, 
הפרי הוא ענבה, לפעמים — תרמיל או שלפוחית. וברוב 
המינים הוא בעל דופן מוצקת, הנוצרת כתוצאה מהתקשות 
הפריקרפ — 10 ] 6 ק. 

במשפחת הדל" מינים רבים בעלי חשיבות כלכלית. לסוג 
ק ש ו א ( 1$ מ 1 ג 010 ) שייכים, בין השאר, המלפפון 

(ע״ע), המלון (ע״ע) והמין הטרופי 13 ־ 311801 . 0 , המשמש 

יי* 

להכנת שימורים. 

על הסוג ד ל ע ת — ע״ע. 

על הסוג אבטיח — ע״ע( וע״ע פקועה. 

לופה ( ££3 ס 0 ) היא סוג של עשבים מטפסים טרופיים. 
מינים אחדים סירותיהם משמשים למאכל לפני הבשלתם 
הסופית, ואחרים מקובלים כצמחי־נוי. החלק הפנימי הסיבי 
של הפירות המיובשים של הלופה הגלילית ( 110411€2 ץס. 0 ) 
משמש להכנת ספוגי־רחצה. 















635 


דלועיים — דלור 


636 


גם הסוג ל ע ו ם י ת ( 100101x3103 ^) כולל מיני מטפסים, 

♦ 

שמוצאם מאפריקה ואסיה הטרופיות. הלעוסית המטפסת 
( 1131531111113 . 1 \) והלעוסית גדולת־הפרי ( 3111:13 ־ 01131 . 1 \) 
שתיהן צמחי-נוי ועושות פירות עסיסיים וריחניים. הרא¬ 
שונה גדלה גם בשפ- 
לת־הים ובעמק־הירדן 
של א״י, ופירותיה 
(תפוח־ירושלים [-ס? 

־ 01113 ! 0501 ־ 11 101 013 

03 ]) היו מקובלים 
לפנים כתרופה. מפי- 
רותיה של השניה 
מכינים את הקרי 
(ץז־ 1 ט 0 ), המקובל 
מאד כתבלין— ביהוד 
לאורז — בה 1 דו. 

קן ר א ( 13 ־ £3£6031 ) 

הוא סוג צמחים זו¬ 
חלים חד־שנתייס. מו¬ 
צאו מדדום־אפריקה, 
והוא מגודל בארצות 
טרופיות ותת-טרו- 
פיות! הוא כולל רק מין אחד: הקרא הפשוט, המכונה 
דלעת־ ה בקבוק ( 11183115 ׳! ״ 1 ), צמח שנודף ממנו ריח- 
מושך! עליו גדולים ורחבים ( 19 — 30 ס״מ), רכים, שעי¬ 
רים ודביקים! הפרחים חד־מיניים, בודדים, לבנים וקצרי- 
ימים. חפירות גדולים מאד — ארכם 7 — 90 ם״מ, וצורתם 
דיסקוס או כדור׳ בקבוק וכד/ קליפתם עבה וקשה, ירוקה 
או חומה! הזרעים מרובים. לפני ההבשלה הפירות משמשים 
למאכל, בדומה לדלעת! כשהם יבשים הם משמשים — לאחר 
הוצאת תוכם — ככדים או כתופים. הקרא הוא גם צמח־נוי. 
הוא צמודתרבות קדום, הידוע בסין כבר מלפני סה״ג! מסת¬ 
בר שהוא־הוא ה״דלעת" שבתלמוד (קרא הוא שמו בארמית). 

ה ס כ י ו ו הנאכל ([ 3 :זסץ 0113 ] 56011111016011116 ), הוא 
מין יחיד בסוגו, שמולדתו מכסיקו ואמריקה המרכזית. זהו 
מטפס בעל שרשים 
מעובים, צמח רב־ 
שנתי, שפירותיו 
הירוקים או הלבנים 
הבשרניים והגדולים 
( 7.5 — 20 ם״מ) מכי¬ 
לים זרע אחד גדול! 
גם שרשיו העשירים 
בעמילן נאכלים. 

לסוג 660100353 

שייך המלון הסיני 

( 3 ז £6 ת 06 . 6 ), שפי־ 
מתיו ארכם 25 — 50 
ם״מ, והם שעירים 
ומכוסים שכבת־מנג 
לבנה. הם נאכלים ומ¬ 
שמשים להכנת ריבות. 

דלעת־הנחש 
(^ 81 : 7001 ) היא סוג 


של עשבים מטפסים רב־שנתיים דו־ביתיים, בעלי שרשים 
מעורבים! הפרי — ענבה אדומה, שחורה או צהובה. אחדים 
ממיניה מכילים חמרי־רעל. בא״י גדלים 2 מינים בין סלעים 
בבתה ובחורש. 

בארצות הים־התיכון, ובכללן א״י, גדלה ירוקת- 
החמור ( 11101 ־ 613161 £01531111101 ) על גלי־אשפה בצדי- 
דרכים ובשדות־בור. היא מצטיינת בדרך תפוצת זרעיה: 
עם הבשלת הפרי עוקצו מתכופף כלפי מטה, ואח״ב הפרי 
ניתק בכוח, והזרעים הקטנים יחד עם מיץ הפרי ניתזים עד 
למרחק של 6 — 8 מ/ 

מ. זהרי, עולם הצמחים, 361-357 , תשי״ד; מ. זהרי וא. פאהן, 
צמחי התרבות של ישראל. 391-385 , תשי״ז! ,־ 1360101 . 1 

. 13 .£ ,' 1935 1 ) 8161 / 0 !( 801811 1116 10 

. 1956 , 1 ) 560017 115 ^ 8101 י ץ 83116 . 2 .£ 1 ) 311 

ע. ג. 

1 לור ( 06 ;״י 613 ס). 1 ) נ הר ־דל׳ (■ 61 ׳! £1 .ם), נהר גדול 

בצפון־מזרח אה״ב! ארכו 580 ק״מ. מקורו בהרי- 

קטסקיל ( 031510111 ) במזרח מדינת ניו-יורק. הוא זורם 

דרומה-מזרחה, כשהוא מהווה את הגבול בין פנסילויניה 

וניריורק, ואח״כ — בץ פנסילוויניה ונירג׳רזי. הוא זורם 

באפיק צר, עמוק ותלול, באורך של 3 ק״מ דרך הרי-קיטטיני 

(ץסס״ 3 ״ 101 ) — "פירצת נהר־דל״׳ —, ונשפך לאוקיינוס 

האטלאנטי במשפך ארוך, שחלקו התחתון קרוי מפרץ־דל׳. 

משפך זה משמש גבול בין נידג׳רזי ומדינודדל׳. — בחלקו 

העליון זורם הדל׳ באיזור הררי, בנוף מגוון ונאה! גדות 

מיוערות מלוות את הנהר, ויש בו כמה מפלים קטנים. בחלקו 

התחתי, מהעיר טרנטון (תסזתסז!) ומטה, מתרחב הנהר, 

1 י 

נושא אניות ומשמש נתיב־מים חשוב. הוא מקשר את פילדל־ 
פיה (ע״ע) עם הים, ואפיקו עד עיר זו הועמק. בחלקו התחתון 
מחובר הנהר ע״י תעלה גם עם מפרץ־צ׳סאפיק. — מן הערים 
היושבות על גדותיו — מלבד פילאדלפיה וטרנטון: איסטון 
( £35100 ) בפנסילוויניה, קמדן ( 03050160 ) בנידג׳רזי. 

2 ) מ ד י נ ת ־ ד ל׳( 81316 .ס), מדינה בצפון־מזרח אה״ב, 

על חוף האוקיינוס האטלאנטי! גובלת בפנסילוויניה בצפון 

ובמרילנד במערב ובדרום, ואילו נהר־דל׳ ומפרץ־דל׳ במזרח 

< * * • 

מפרידים בינה ובין ניו־ג׳רזי. שטחה 5,138 קמ״ר! 387,000 
תושבים ( 1955 ). 

רוב שטחה של דל׳ הוא מישור נמוך! רק חלקה הצפוני 
הוא ארץ גבעות, המגיעה לגובה של 135 מ׳. אקלימה של 
דל׳ ממוזג. 

לפנים היה רוב שטחה של דל׳ מכוסה יערות אדנים 
ואלונים! מהם שרדו רק שטחי-יער קטנים, והיום דל׳ 
היא ארץ חקלאית, שכ 62% משטחה מעובדים לצרכי אספקת 
תוצרת חקלאית לכרכים הגדולים שבסביבת המדינה. מגדלים 
בה חיטה, תירס, חציר, תפ״א, קטניות, ירקות (בעיקר 
עגבניות) ופירות (תות־שדה ותפוחים). שטחים נרחבים 
משמשים למרעה. נפוץ גידול בקר ועופות! דל׳ מיצאת 
כמויות גדולות של חלב, מוצרי־חלב וביצים. הדיג מפותח 
במפרץ־דל׳ ולאורך חוף האוקיינוס האטלנטי. 

רק בקצה הצפוני של דל׳ מצוי איזור תעשייתי. בגבעות 
כורים כמויות קטנות של קאולין וחרסית וחוצבים גרניט. 
התעשיה מתרכזת בעיקר בעיר וילמינגטון — העיר 
הגדולה שבמדינה ( 110,000 תושבים, 1950 ), נמל וצומת- 
תחבורה — ובסביבתה. הייצור התעשייתי: כימיקאלים 
(מפעלי די פץ דה נמוד [ע״ע]), ברזל ופלדה, קרונות־רכבת, 



חקרא הפ^וט (רלעת־הבלובוק) 

1 . פרח ועלה; 2 . פרח עליני, חתר-אורר; 
3 . הפרי. 



ירוקח־החמור 
(בתס 1 ־ 01 ז 013 ךמ £0£311111 ) 

1 . ענר נוע&א פרחים ופידות; 2 . פרח אבקני; 
3 . פרח עליני, חתך־אורך; 4 . פרי בשל מתיז 

זרעים. 








637 


דלור — דלורנצ׳ה (סטפנפקו), גרגו 


638 



נשר על נהר־דלאור. מעבר לנהר—חלק ממפעלי רי פון 

מנגעים וציוד לאניות, נייר, טכסטיל, מוצרי־עוד, שימורי 
פירות וירקות. 

מהאוכלוסייה 85% הם למים ו 15% כושים; רובם הגדול 
פרוטסטאנטים ומיעוטם קאתולים. 63% מהתושבים ב 1950 
הם יושבי-ערים (ב 1940 רק 52% ) ; 26% מהעובדים מועס¬ 
קים בתעשיה. — עיר־הבידה של דל׳ היא דובר (• £1 י.י 00 ), 

♦ 4 

6,500 תושבים ( 1950 ). אוניברסיטת המדינה (נוסדה 1834 ) 
שוכנת בעיר ניוארק (אלז^א). 

:. 0 ; 1952 , 7111: 0. €111x1:11 ,־\\ 0 ־ 1 נ 051 ? . 14 ,[- 1 זג 1 תז 0 נ 11 ״ 1 . 0 

,( 001 ( 10 ? ' 5 ־ 61 ) 1 ־ 1 ז ׳\\ 31 ־ 6461 ?) 511110 1 - 10:1 1110 10 €111110 1 / 

. 1955 2 

ים. ש. 

היסטוריה. אוכלוסייתה המקורית של דל׳ היתד. 
מורכבת מאינדיאנים בני לני־לנאפה ("דלאורים") בצפון 
ומהנאנטיקוקים בדרום — שבטים שלווים, שעסקו בדיג 
ובציד חיות־פרווה. במאה ה 16 גילו הספרדים את המפרץ 
והנהר דל׳. ב 1609 חקר את דל׳ — בשליחות ההולאנדים — 
ך,נרי הדסון (ע״ע), וב 1616 — בשליחות אנגליה — הלורד 
דה־לה־ור, שעל שמו היא נקראת. ב 1631 יסדה קבוצה של 
הולאנדים ישוב על חוף מפרץ־דל׳, אך זמן מועט לאחר מכן 
נטבחו כל תושביו ע״י האינדיאנים. ב 1636 יסדו מהגרים 
שוודיים את מצודת־כריסטינה, היא וילמינגטון, והאיזור 
היה תחום שלטון שוודי עד 1654 , כשחזרו ההולאנדים והש¬ 
תלטו עליו. ב 1663 הוכללה דל' כולה בתחום־שיפוטה של 
״אמסטרדמ-החדשה״, שנכבשה ב 1664 ע״י האנגלים. תחילה 
נמצא השלטון בדל׳ בידי הדוכס מיורק (מי שעתיד היה 
להיות המלך ג׳ימז 11 )׳ והוא העביר את זכויותיו ב 1682 
לדלים פן (ע״ע), מה שגרם לסיכסוכים בין מצדדיו ובין 
מצדדי הלורד בולטימור, בעל הזכיון על מרילנד. עד 1710 
היתה דל׳ כפופה למושל פנסילוויניה; באותה שנה הוקמה 
בה מועצה מוציאה־לפועל עצמאית. ב 1767 הושג הסכם 
בדבר תחימת הגבול בין דל׳ ובין מרילנד. בדל׳ נמצאו 
רבים מנאמני הכתר הבריטי, אך רוב התושבים השתתפו 
במלחמת-העצמאות, ושתי החטיבות של מתנדבי״דל׳ נחשבו 
כיחידות הצבאיות המעולות ביותר של הצבא האמריקני 


במלחמה ההיא. דל׳ היתד, המדינה הראשונה שאישרה את 
חוקת אה״ב של 1787 . בשנות 1790 — 1830 התפתח משק 
המטעים בדל׳ וגדל מספר העבדים הכושים. רוב התושבים 
היו ממצדדי משטר־העבדות גם בבחירות של 1860 והצביעו 
נגד לינקולן, אך סירבו להצטרף לפרישת הדרומיים מן 
הברית. דל׳ השתתפה במלחמת־האזרחים בצד הצפון, אם כי 
בדרום המדינה רבו המתנדבים לצבא הדרום. אחרי המלחמה 
נמנעה המועצה המחוקקת של דל׳ מלאשר את תיקוני- 
החוקה, שהקנו שיווי־זכויות וזכות־בחירה לכושים, ותיקונים 
אלה לא הונהגו במדינה זו אלא ב 1880 בעקבות התערבות 
ישירה של השלטון הפדראלי. ב 1917 תוקנה חוקת־המדינה 

ברוח מתקדמת. 

ז 011$10 , 361 ־ 0001 . 0 . 1 ־ 1 ; 1888 ,. 0 / 0 ץזס 0/1$1 , 1£ ג 11 :) 5 .יד .{ ^ 

0 / £)., 1908 ; 24 . 10110500 , 7776 1116 071 $ 611161126111 $ 11 $/ 1 ) 4 / 6 ) 5 ־ 

01911; \¥. ?0^1, 0/$* , 6 ־ 1 ג 7 \ . 011 ; 1928 ,. 0 ! 0 ץזס 

0.1 , 1 ) 1100 . 0 130 ; 1930 ,. 0 1/16 011 16 $ ) 4 / 6 ) 5 1 ) 1 111 01416/1 0 / 26 ׳ 
011$1 . 1947 , 1-111 , 116 ) $1 $ 1 ז 01 1/16 ( 0 ץזס 

א. אח. 

יהודים באו לראשונה לדל׳ מ״אמסטרדם החדשה"(ניו־ 
יורק של היום), לאחר שלקחו ההולאנדים חבל זה מידי השוו¬ 
דים (ר׳ לעיל). זמן רב היו היהודים המועטים בדל׳ קשורים 
במוסדות היהודיים שבפילאדלפיה הסמוכה. חיים ציבוריים 
יהודיים עצמאיים בדל׳ התחילו ב 1883 , כשהוקמו חברת גמי- 
לות־חסדים וחברה קדישא בווילמינגטון. ביהכ״ג הראשון 
נוסד ב 1889 ; בתי־כנסיות אחרים נוסדו ב 1906,1901 (רפור¬ 
מי), 1929,1922 . מוסד למגבית הכללית לצרכי היהודים הוקם 
,10,000 בדל׳ ב 1935 . — מספר היהודים בדל׳ היום הוא כ 
וכמעט כולם יושבים בווילמינגטון; כמה עשרות משפחות 

של יהודים נמצאות בדובר. 

?1!1111 דלזרם או דה ל׳אזרם, פיליבר — 1 ־ 61 נ 

( 11€ מ 0 י 1 66 ) — ( 1512 — 1570 ), ארדיכל צרפתי, 

מיוצרי הארדיכלות של הרנסאנס הצרפתי. דל׳, ששהה בנעו¬ 
ריו ברומא, סיגל את עקרונותיה ואת צורותיה של אדריכלות 
הרנסאנס האיטלקי לתנאיה המיוחדים של תפיסת־הבניה 
הצרפתית; בבנייניו בולטים ציוריות-ו־,תופעה וחופש-הק 1 מ־ 
פוזיציה. בסוף ימיו עבר לבניה בצורות דקוראטיוויות גדו¬ 
לות, שיש בהן משום רמז לסימון הבארוק של התקופה 
שלאחריו. — דל׳ עבד בשירות מלכי־צרפת. מפעליו החשו¬ 
בים ביותר הם הארמון בפונטנבלו וארמון־הטווילרי בפאריס. 
דל׳ כתב גם חיבורים באמנות-הבניין: -מ 6 ׳\מ 1 6110$ ׳\ג 01 א 
212$ ־ £1 £01:11:5 4 01 ־ 4111 ( 1 131011 ־ £0111 110115 ("תחבולות חדשות 
לבניה נאה לזולה״), 1561 ; : 1 ־ 01 ( 111111 ? 010 סתט^סס:!!^־!.^ , ^ 
.1567 ,(1110 ־ 01 ? 010 (״האדריכלות של פ. דה ל״ 

0 . 0 . 00101 016 ,־ 111101 ד 0 ץ 00 . ז \ , 13 ; 1882 ,. 10 116 , 0/1 , 06 ־ 

$( 1 (({( 1111$1 ( 1 . £611 (11 $$ 0 , 1 X 66 111 01 '( 111 /( 1898-1901 , 11 ־ 1 , 61611 ז ; 

13. 01002 : 01 :, 0)1. (16 /'0., 1901 ; ^ 4 . 61001 :, 0/1. (16 10., 
1957 . 


ןלודנצ׳ה (?זטפ??זקו), גך־בי 


— 311063 ־ 1 ^ 061 ג 1 נ 1 ז 83 


( 11 ס 065 ג 6£ ] 8 ) — ( 1858 — 1918 ), סופר ומדינאי 
רומני. לפי מקצועו היה דל׳ עורך־דין. הוא היה שייך למפלגה 
השמרנית, שימש זמן־מה ראש עיריית בוקארשט ופעמים 
אחדות היה מיניסטר; הוא נחשב כגדול הנואמים בדורו 
ברומניה. בימי מלחמת־העולם 1 נמנה עם המדינאים הרומ¬ 
ניים, שהיו מצדדים בכניסת רומניה למלחמה בצד האנטאנ־ 
טה. — דל׳ חיבר כמה נובלות עממיות בעלות תוכן רומאנטי; 





639 


דלורנצ׳ה (פגזפנסקו), כרבו — דלי, סלודור 


640 


לאחר מכן עבד לתיאורים ראליסטיים של הצדדים העגומים 
שבחיי החברה. כדראמאטיקן ניסה לכתוב "כרוניקות 
היסטוריות" לפי דוגמת שיקספיר, אך בעיקר היה מושפע 
מד׳אנונציו. הדראמות של דל׳ מצטיינות בדיאלוג חי, בלשון 
נמלצת וברגש לאומי עז. — דל׳ היה ממעריצי קדדוצ׳י(ע״ע) 

וכתב עליו מספד נרגש. 

0. 0£11511$13111 -■ 070 ,.ס י 11 ת 1£$63 ־ £1 ? •ב) . 1 ; 1919 ,,ס . 8 י ג 
$01 $1 ז 1 ) 0110% * 1 ן ,זסז x110, 1934; £. ? 1937 ,.<£ . 8 ,גז 1650 > 6 ז ; 

51. ^1111065011, 5. £>., 1940. 

דלות ( 0111111:11 ), עיר באה״ב, במדינת מינסוטה! 105,000 

♦ י • 

תושבים ( 1950 ). דל׳ יושבת על חוף הקצה המערבי 
של ימת־סופיריך במקום שנהר סנט־לואיס נשפך אליה. נמלה 
של העיר הוא אחד הגדולים והמשוכללים באה״ב! הוא מש¬ 
תרע על פני שטח של 49 קמ״ר, והאורך הכולל של רציפיו 
הוא כ 80 ק״מ. רכסי־הגבעות שממערב ומצפון־מערב לעיר 
מכילים בצרי־ברזל עשירים, המהווים את עיקר המטען היוצא 
דרך נמל דל׳! וכן נשלחות דרך נמל זה כמויות גדולות של 
תבואות הייצור החקלאי של הסביבה — עצים, פירות ומוצרי* 
חלב. עיקר היבוא: פחם, מכוניות ונפט. על בסים אוצרות* 
הטבע שבקרבת העיר התפתחה בה — מצד אחד — תעשיית 
ברזל ופלדה ענפה, ומצד שני היא משמשת מרכז לעיבוד 
תוצרת חקלאית. יש בה מנסרות, תעשיית עץ, מפעלים 
לייצור נייר, מכונות חקלאיות, כימיקאלים, עורות, טכסטיל, 
וכן מספנות. 

דל׳ מצטיינת באקלימה הקריר בתקופת הקיץ, כשהטמפ־ 
ראטודה הממוצעת אינה מגיעה בה ליותר מיז!. משום כך, 
ומשום יפי נופה — מורדות גבעות ושפת־הימה — משמשת 
העיר עם סביבתה מרכז־נופש בחדשי־הקיץ. 

האירופי הראשון שבא למקום היה הסוחר הצרפתי די 
לית ( 4111.11111 ), שפתח כאן ב 1679 תחנה של סחר־חליפין 
(בעיקר לפתות). ישוב נוסד כאן ב 1853 . ב 1880 מנתה 
האוכלוסיה רק כ 3,500 נפש. העיר החלה להתפתח בעיקר 
אחרי שחוברו היא וסביבתה לרשת מסה״ב ב 1880 — 1890 . 

מספר היהודים בדל׳ הוא 3,100 ( 1957 ), ויש בה 4 בתי- 
כנסיות, שהראשון שבהם הוקם ב 1891 . 

רלטון, ג׳זן, ע״ע דולטזן, ג׳ו־ן. 

ךלפ 1 ר ךה ההיגוי, ז׳ן (־ז׳וןף־מרי) — 11 ^־ 10 -) !"ם! 

עמ 3551£ ד 46 6 ז 1 ] 1 ; 001 ( 6 ת 13 ^ — ( 1890 — 1952 ), 

איש־צבא צרפתי. דל׳ התחנך באקדמיה הצבאית של סן־סיר. 


במלחמת־העולם 1 שירת כקצין, נפצע 3 פעמים וקיבל אותות־ 
הצטיינות רבים. אחרי המלחמה שירת זמן־מה במארוקו, 
ושוב נפצע. בשנים 1927 — 1929 השתלם בביה״ם הגבוה 
למדעי־המלחמה, מ 1935 עד 1937 היה מפקד חטיבת־דגלים, 
וב 1939 הוענקה לו דרגת גנראל־בריגאדה. בראשית מלחמת- 
העולם 11 שימש ראש־מטה של המחנה החמישי הצרפתי. 
במאי 1940 קיבל את הפיקוד על דיוויזיית־רגלים והתבלט 
בניהול קרבות־הגנה עקשניים נגד ההתקפה הגרמנית. אחרי 
כניעת צרפת מילא תחילה תפקידים שונים בצבא וישי — 
בין השאר את התפקיד של מפקד על הצבא הצרפתי בתוני¬ 
סיה. אולם כשהרחיבו הגרמנים בסוף 1942 את שלטון כיבושם 
על שטח ממשלת־וישי, היה דל׳ כמפקד־דיוויזיה אחד המעטים 
שניסו להתנגד להם בכוח למרות החלטת־הכניעה של ממשל¬ 
תו. משום כך הועמד בפני בית־דין צבאי ונידון לגירוש 
מהצבא ול 10 שנות מאסר. אולם בספטמבר 1943 ברח לאנ¬ 
גליה והצטרף אח״כ לצבא של צרפת החפשית בצפודאפריקה. 
הוא הועלה לדרגת גנראל־של-אדמיה והתמנה למפקד של 
המחנה הצרפתי הראשון. חיל זה השתתף בנחיתת בעלות־ 
הברית בדרוס-צרפת ב 1944 והוצב בשלבים האחרונים של 
מלחמת־העולם 11 בגיזרה הדרומית של צבאות־הברית שפלשו 
לגרמניה. דל׳ ייצג את צרפת בחתימה על כניעתה של גרמניה 
ב 9.5.45 בברלין. בנובמבר של אותה שנה התמנה לראש 
המטה הכללי בצרפת. בתפקיד זה הוטלה עליו המשימה 
הקשה ליצור מהמסגרות הצבאיות הסדירות והבלתי-סדירות 
השונות, שהיו קיימות אז בצרפת, כוח מזויין אחיד וחדיש. 
דל׳ פתר את הבעיות המורכבות של התקופה ההיא בהצלחה 
ניכרת. 

ב 1950 נטל דל׳ בעצמו את הפיקוד במלחמת הודו־סין 
וזכה לכמה נצחונות! אולם הללו היו בעלי ערך טאקטי 
בלבד ולא היו עשויים לשנות את המצב מיסודו. מחלתו 
הכריחה אותו למסור את הפיקוד בידי אחר, וזמן קצר אחרי 
שובו למולדתו מת. אחרי מותו העניקה לו האסיפה 
הלאומית את תואר "מארשאל־צרפת". 

,. 0 י 6 רו ££51 > .[ ; 1952 , 10 € ז 1 )' 81 0 ^ 11 } 00/1 ץ 4# \ 1 ,.<£ , 33 ז( 1 .}א 

. 1953 ,. 0 ,:ז 10 ת $11 .£ ; 1952 

יש. ב. 

דלי, סלודו־ר — 0311 *נ 30 > 5303 — (גר 1904 ), צייר 

♦ 

ספרדי. דאלי למד באקאדמיית־האמנויות במאדריד 
.וסיגל לעצמו, בין השאר, את הטכניקה של האמנים הגדולים 

של המאות ה 15 — 16 . ניכר, שהושפע הש¬ 
פעה מרובה מהירונימוס בוש (ע״ע), וכן 
יש לראות בו את יורשו של גדה (ע״ע)! 

נטיות דמוניות, אכזריות ומיסטיות־דתיות 

♦* 

נעשו אפייניות לאמנותו. מ 1929 ואילך 
נשתקע דאלי בפאריס. שם נתקרב לבן־ 

ארצו פיקסו(ע״ע) — למרות השוני הקי¬ 
צוני שביניהם —, נקשר ל״ציור המטא- 
פיסי" האיטלקי, אולם במידה מכרעת 

הושפע מן הפילוסופיה הסיר־ראליסטית 

י • * — 

של אנדרה ברטון(ע״ע סיר־ראליזם), אלא 
שדאלי — כקאתולי אדוק — לא מצא 
עניין אלא בחלקה הפסיכו־אנאליטי של 

תורה זו והניח ידו מחלקה ההגליאני־ 

• * •# 

מארכסיסטי. מכל היסודות הללו עיצב 



ד?ו-ת: מראה של הנמ 5 









641 


דלי, סלודוד—דליה 


642 



סאלוואדור דאלי: כיור הטבילה ( 1030 ) 


דאלי את השקפתו האסתטית — שכינה אותה "פאראנואירד 
בייןדתית" — ואת דרכו בציור. 

דאלי יודע מאין כמוהו להביא לידי ביטוי נוקב ועקבי 
את שפע החזיות של משכילי דורנו, שמקורו ביאוש ובחוסר- 
אונים. כמו' כן אין דומה לו בין הציירים הסיר־ראליסטיים 
לכושר הציור והשימוש בצבעים. בתמונותיו הוא נוהג 

להרכיב חפצים שונים, מצויירים בחריפות ראליסטית — 

♦ • -י 

בדומה לסיגנונו של סורברן (ע״ע) — לקומפוזיציות, שנר¬ 
אות חסרות כל קשר פנימי וכל טעם, משל לחזיוגות־לילה 
שהאדם חוזה בחלומותיו. ללא כל אשליה על יפיו של הגוף, 
על טוב־לבן של הבריות, מתוך בוז לאנושות, מצייר דאלי 
בבהירות אכזרית את המנגנון המיני של האדם או את 
האדם והחומר במצב של רקבון. כמו בחלום נראה בתמונותיו 
לעתים קרובות מישור לאין־סוף — וזה הצד השווה שבינו ובין 
ציירים סיר־ראליסטיים אחרים —, או סדרות של חדרים, חדר 
לפנים מחדר, או שורות של בני־אדם, הנראים כגופות־מתים. 
לפעמים מופיעה בתמונותיו דמות־דיוקנה של אשתי. לעתים 
קרובות נראה בהן השעון, המוטל עזוב על החול׳ כגוף 
עקמומי ורכרוכי. אולם כל אותן תמונות אינן בחינת רמזים 
או סמלים, שהצייר הגיע אליהם בדרך הפשטה, אלא תיאורים 
שנולדו ב״תהליך האוטומטיסטי" של העברתן הבלתי־אמצ- 
עית, ללא תלות בשכל, של תמונות פנימיות ליצירה אמגותית. 

מ 1940 ואילך קבע דאלי את מושבו בגיו-יורק, ששם 
השפיעה אמנותו בעיקר על הגראפיקה השימושית (לצרכי 


פירסומת) ועל ציורי האפנה. לשם תיאור חזיונותיו השתמש 
אף בסרטים, וכן נעזרה בו תעשיית־הסרטים האמריקנית 
לביום של מראות־חלום, שלרוב הם מהווים את החלק החזק 
ביותר של המחזות שבהם הם מופיעים. לאחר מלחמת- 
העולם 11 התחיל דאלי מבקש במוטיווים דתיים פורקן 
מתמונות־הסיוט שהיה נמשך להן. הוא נפגש עם האפיפיור 
ופנה לציור נושאים דתיים, כגון מאדוגות, צליבת ישו, וכיו״ב. 
אולם אף כאן נשאר נאמן לסיגנונו־ שלו; גם בתמונות 
ראליסטיות אלו, המצויירות בטכניקה מזהירה, תוך קיצורים 
פרספקטיוויים נועזים, מופיעים חזיונות אמגותו "הפאראנו־ 
אית־ביקרתית". 

דאלי נתן לגישתו ולהשקפותיו גם ביטוי ספרותי במסות, 
באוטוביוגראפיה, וגם בסיפור. מכתביו: , 16 נ 1$11 :\ 111€ !ת £6 * 1 
$60:61:6 16 '׳.י 1,2 ; 1936 , 1€1 ז 1 ז 1113110 ' 1 10 ) 1161:6 ן> 0011 03 ; 1930 
. 1944 , 206$ ? 110101611 ־ 1 ; 1942 ,.ס . 5 16 > 

, 36£116116$ 16$ €ז €111 1€ ח 1115 >€זז $%4 111 > 111011 ), $1114 , 61:00 ^ 1 

. 1946 2 ,. 0 . 5 י ץכ 501 . 7 . 1 ; 1945 

פ. ש. 

דל י 3 , (?)ל 0 ן״ 3 י ל י 2 ר״) לא 1 — (-:ז 61 ג 1111 ג 1 ?- 1 מ 6 ת 0161 ) 

061166$ 1.60 — ( 1836 — 1891 ), קומפוזיטור 
צרפתי. דל׳ למד בקוגסרוואטוריון של פאריס. תחילה פעל 
כאורגאניסט וכרפטיטור; ב 1865 נתמנה למנהל המקהלה 
באופרה של פאריס, ב 1881 — לפרופסור לקומפוזיציה בקוג־ 
סרוואטוריון. — יצירותיו של דל׳ מצטיינות בקלותן העדינה 
והחיננית. כוחו היה בעיקר במוסיקה לתיאטרון, וביחוד 

לבאלט. בבאלט ראה דל׳ דראמה ללא מלים וזמרה, ולמד 

■ • 

סיקה ייעד בו לא תפקיד של ליווי צלילי לנעשה על הבימה, 
אלא את התפקיד העיקרי של הפעלת דמיון הצופה והמאזין 
לתפיסת משמעותו של המחזה. יצירותיו החשובות ביותר 
הם הבאלטים ״קופליה״ ( 1870 ) ו״סילוויה״ ( 1876 ), המוח- 
זקים קלאסיים ומוצגים הרבה עד היום; וכן יש ערך־של- 
קיימא לאופרות שלו! 11 > 3 י 011 ז 1.6 (״כה אמר המלך״, 1873 ) 
ו״לאקמה"( 1883 ). נוסף על אלה חיבר דל׳ עוד כמה באלטים, 
אופרות ואופרטות, וכן את מוסיקת־הליווי ל״המלך משתעשע" 
לוויקטור הוגו. 

,. 0 . 0 16 > , 001561 .¥ ; 0 1852 .£ , 1 ) 311 ־ 01111 .£ 

. 1927 ,. 0 .£ , 200 ־ 0111 16 ) . 9 ; 1924 

דליה ( 0211112 , ע״ש הבוטנאי השוודי אנדראס דל 0-1 ^. 

02111 62$ •!£>], תלמידו של לינה), סוג צמחים 
רב־שנתיים ממשפחת המרכבים (ע״ע), כולל כ 16 מינים, 
שהם נפוצים בהרי מכסיקו ואמריקה המרכזית עד צפון 
אמריקה הדרומית. מיניו החשובים : דל׳ מנוצה (- 1 ז 1 <ן .ס 
1121:2 ), המכונה גם דל׳ רב־גונית ( 111$ נ 121 ז 2 ׳\.ס)! דל׳ אדומה 
( 0.600011162 ) : דלןת-חוארס ( 11316211 ( . 0 ). ממינים אלה 
ומקרובים להם פותחו במאות ה 19 — ה 20 אלפי זגים 
כצמחי־נוי הדודי־פרחים. פיתוחה וגידולה של הדל׳ נעשה 
אחד הענפים החשובים של גננות־הנוי. 

לדל׳ ציצת שרשים מתעבים, המתמלאים במשך הקיץ אי- 
גולין (ע״ע) כחומר־תשמורת (עד 40% ). הגבעולים בשר¬ 
ניים, חלולים ומסועפים. מסד-הצמח החרפי, עם שרידי 
גבעוליו דאשתקד, נראה כעין "פקעת"; זו ניתנת לחלוקה 
לשם ריבוי ע״י "עיניים"! השרשים אינם מצמיחים גבעולים. 
גובה הדל׳ מגיע ל 1 מ׳ ויותר. עליה נגדיים, מנוצים פעם 
או פעמיים; הקרקפות בודדות ונישאות על עקצים ארוכים. 











643 


דליה — דלינגר, איגנץ 


644 


מבחינים בין דל" 

פ ש ו ט 1 ת, שתפרחתן 
בעלת פרחים צינו¬ 
ריים במרכזה׳ המר 
קפים פרחים לשוניים, 
ובין דל״ מלאות — 
זני־תרבות שפותחו 
מן הקודמות שפל 
פרחי קרקפתו לשו¬ 
ניים. הראשונות מש¬ 
משות לשתילה צפו¬ 
פה בערוגות, האחרר 
נות — לנוי ולקטיף; 
בין אלו יש שקרקפתן 
מגיעה לגודל של 20 ס״מ ויותר. — הדל׳ נוטה מאד לוואר- 
יאציות ולמוטאציות. המיז המצוי ביותר — דל׳ מנוצה — 
אינו אלא בן־כלאים, ומספר הכרומוסומים שלו כפול מזה 
של שאר המינים ( 64 = 20 , במקום 32 ). 

כיום מכירים כ 20,000 זני־דל/ המצורפים ל 11 או 13 
טיפוסים לפי צורת הצמח, צורת התפרחת, גדלה, מבנה 
הפרחים, צבעם, גיוונם וכד/ צבעי הדל׳ — צהוב, אדום, 
ארגמן, ורוד או לבן? ידועים גם זנים בעלי שני צבעים, 
למשל: לבן ואדום. — בגלל ערכן הרב של הדל" בגננות־ 
הנוי נוסדו באמריקה ואירופה חברות מיוחדות לשם טיפוחם 
והערכתם של הזנים החדשים, המוצאים לשוק מדי שנה 
בשנה; הם נוצרים בדרך קלה ע״י הכלאה וזריעה. גם בא״י 
טופחו כמה זנים מקוריים מוצלחים. 

גידול הדל׳ דורש אדמה עמוקה ומחלחלת, שפע של 
אור ומים ודישון רב — זבל-עופות, שתן ודשן כימי מעורב, 
הניתנים לסירוגין. הדל׳ מעדיפה קרקע קלה, שאינה מכילה 
הרבה סיד. את פקעוודהדל' שותלים אחרי פוג הקרה — בא״י 
בפברואר־מארס! עונת־הפריחה היא בחדשי מאי־נובמבר. 
עם התחלת הנבילה מוציאים את הפקעות הצעירות מן 
הקרקע לשם שתילה בעונה הבאה. הפקעות רגישות לקור 
ולעדפי-מים בקרקע ; לפיכך מחזיקים אותן בחורף טמונות 
בחול או בכבול יבש במחסנים מאווררים. ריבוי הדל׳ נעשה 
ע״י זרעים, יחורים או חלוקת הפקעת. אפשר להרבות אותה 
גם בחורף בבתי־זכוכית או תחת חלונות של מנבטות בטמ־ 
פראטורה של ״ 19 . — דל" קטופות הנתונות באגרטל נובלות 
מהר. הנבילה מתעכבת, אם טובלים את קצות הגבעולים 
אחר הקטיפה במים חמים ( ס 50 — 40 ) במשך דקות אחדות. 

הדל׳ נתקפת על- 
ידי חיפושיות־הזבל, 
תולעים נימיות, וב- 
יחוד על-ידי וירוסים. 
לשם מניעת רקבונות־ 
השורש — מחלות 
שאין להן תקנה כמ¬ 
עט — שותלים יחו־ 
דים מדי שנה בשנה 
באדמה לא-מזוהמת. 

הדל׳ הובאה מאמ¬ 
ריקה המרכזית לצר¬ 
פת ב 1715 כצמח- 


מאכל, בגלל האינולין שבה? אולם נמצא, שהשרשים אינם 
יפים לאכילה, וגם הפקת הסופר מהם אינה כדאית מבחינה 
משקית. ב 1789 הובאה הדל׳ לספרד — שבה הצליחו לגדלה 
מזרעים ואח״כ לצרפת, כצמח־נוי, ומשם התפשטה על 
פני אירופה כולה. בצרפת, הולאגד, גרמניה ואנגליה פותחו 
שפע הזנים התרבותיים, שחזרו ונשלחו גם לאמריקה, ארץ 
מוצאם הראשון. 

ל. קרוא-ד. צירקין. מדריך למשתלות, תשי״ז! . 11 

-\£תב $01 . 0 -ץ£ז 605 ? .£[ ; 1927 , 44201612 ) 01 . 11 ה 0.6 ,£{ 11130 )מ 53 
; 1939 , 0.612 125616 ( 1 ,תיזס 13 ת 6 ב 501 . 0 ; 1927 €11 .(] ,־ 101 > 

; 1952 2 ,* 111 ) 1 ־ 1 . 11 111611 ) 0 112 . 0 ,־ 111201 ? .?- 0 :ז:ז 611 ץ . 0 
; 1952 ,^ 61112 ^ 41 ) 14 £1124 0414012012 ? 8 010£ 8101151 , 051 ? . 1 < 

. 1954 , 414612 ) 0 2 ( € 1 < 0.1 01 [ 0.5 ,: 311101 ^ . 0 . 1 ^ 

ה. או. 

דלימיל ( 03110111 ), הנרוניכןה #ל, כרוניקה צ׳כית 
בחרוזים מתחילת המאה ה 14 . מחברה אינו ידוע! 

המשורר וההיסטוריון הצ׳כי דאלימיל, בן המאה ה 15 , שלו 
יוחסה לפנים יצירה זו, לא היה מחברה. כרוניקה זו היא 
החיבור ההיסטורי הראשון בשפה הצ׳כית, והיא מעניינת 
כביטוי הספרותי הראשון של הרגש הלאומי הצ׳כי. תוך 
פירוט מקורותיה הלאטיניים פותחת הכרוניקה באגדות על 
דמדומי ההיסטוריה הצ׳כית וממשיכה בה עד 1314 . חשיבותה 
בביקורת החברתית־הלאומית של תקופת חיבורה: היא 
קובלת על בית־המלוכה שהזמין בורגנים ואיכרים גרמנים 
להתיישב בצ׳כיה, על העדפת אצילים גרמניים מן הצ׳כיים 
בארמודהמלך ועל חיקוי שפתם ומנהגיהם של הגרמנים; 
לפי הכרוניקה, הולכת בעקבות המלך מרבית האצולה, ועל 
הגשר בפראג נשמעת הלשון הגרמנית יותר מן הצ׳כית. — 
מניחים, כי מחבר הכרוניקה היה אציל צ׳כי, אשר חתר נגד 
זרם הגרמניזאציה שהציף את בוהמיה בימיו. 

הוצאות של הכרוניקה: י 1¥ י מ 111 ־וג 110 מ 11€ ס 8 וד״ 1 ־נ 80 1£5 ת 0 ? 

. 1932 ,* 5011101 .£ ; 1878 
. 1902 ,.( 1 . 50 £ . 86217201210124 026 , 83011013110 .\נ 

לל^ל/ — 01 §מ 6111 ס — ( 1799 — 1890 ), 

# 4 * * ^ 

תאולוג קאתולי גרמני, ממייסדי כת "הכנסיה 
הקאתולית הוותיקה״. דל׳ הוקדש לכומר קאתולי ב 1822 ; 
מ 1826 ואילך היה פרופסור לתולדות-הכנסיה במינכן. הוא 
תרם תרומות חשובות להיסטוריה הדתית של הנצרות הקדומה 
ושל יה״ב וגם להיסטוריה הכללית. דל׳ לקח חלק פעיל 
בודכוחים בענייני־דיומא — כפולמסן קאתולי נגד הפרוטס־ 
טאנטים, וכן כמצדד בהקלות בתקנות נגד היהודים. ב 1848 — 
1849 היה חבר הפארלאמנט של פראנקפורט, שבו נלחם 
למען אי-תלות הכנסיה במדינה. בשנים שאח״ב פיתח דל׳ 
דעות ליבראליות, שהביאוהו לידי מחלוקת עם הישועים. 
בשעת הוועידה הוואטיקאנית של הכנסיה ( 1869 — 1870 ) 
התנגד לדעה שהוכרזה בה כדוגמה, שאין האפיפיור יכויי 
לטעות כפוסק בענייני אמונה ומוסר. בגלל עמדתו זו הוכרז 
עליו ב 1871 נידוי, וב 1873 הפסיק מרצונו את הרצאותיו 
באוניברסיטה, אולם נשאר בחבר־המורים עד מותו. דל׳ היה 
אחד ממנהיגיה הרוחניים של "הכנסיה הקאתולית הוותיקה" 
( 1000116 1150116 ס 11 ; 1 ב* 31 ), שנוסדה ע״י המתנגדים לדוגמה 
החדשה. אולם הוא ראה את עצמו כקאתולי נאמן ואת 
האירגון החדש (בניגוד לדעת רבים מחבריו) כאירגון 
לצורך־השעה בלבד; הוא קיווה, שהפילוג שנוצר בכנסיה 
יסתיים בקרוב. דל׳ דגל גם ברעיון של יצירת אחדות בין 



ראליה פשוטה 



ראליה מ 5 אה 









645 


דלינגר, אימץ — דליצש, פדנץ (יוליוס) 


646 


הכנסיות הנוצריות השונות, ובסוף ימיו הגיע לגישה אוהדת 

יותר ללותר. 

1^1111)11011 : חיבורו העיקרי של דל׳ בתולדות הפנסיה 
0 ) 111011 :> 205 ת 14110110 . 4 ("ספר-לימוד של תולדות־הכנסיה"), 
1 — 11 , 1843 2 ; חיבורו הפולמוסי הגדול נגד "הרפורמאציה"— 
1 — 111 , 1846 — 1848 . מחיבוריו בפולמוס הכנסייתי הפנימי: 
01101151:231 ־ 1411 . 11 1 מ 0 )) 5 (! 3 ? , 1411011011 . 11 14110110 ("כנסיה 

וכנסיות, אפיפיורות ומדינת־הכנסיה״), 1861 ! ;ז 5 ת 3 ק זסם 
1.1400211 > . 1 ! (״האפיפיורוועידת־הכנסיה״), 1870 .מחיבוריו 
1^01(10 ביהדות ובשאלת״היהודים: 1011111111 ) 11 ( ג> 110 1 ת 111 ח 
״אלילות ויהדות״), 1857 ! 3 נ! 0 ז £0 ס! 100 ) 1010 ס ("היהו¬ ) 
.1888 , דים באירופה״), הופיע באוסף־הרצאותיו 

?1 8716/6 ,$■ 61 ־ 50111 . 9 ! ; 1901 ־ 1899 , 111 ־ 1 ,.(¥ . 0 ./ , 1011 ־ 10411 ־ 

0.3 071 6 . ]1111 §6 ¥ 7674714171 , 1914; ?. '?1^01101 0632012671 3 ,־ 

0.113 4 . 17104 . !£0111011213171143 (14151:. 25., 801110£1926 , 0 :ן ); 

5. ?05011, /. 17 . 0 . (?0.\, £. ?11001. 11. ^1111 373 , 111 , 0110 ־ .), 
1931; 14., 0. 14 . ¥ 7071 /^ 7616 / 1 , 1955; 11. £01155011, 0 . 74 . 4. 
012 \ 011101 . !£ 176/16 (1111:011936 ,( 192 ־ 168 , 26 . 25 . 011 ־ £11 . 11 ־ : 

51. ?65011, 0 . 74 . ¥ 7012 /{ 7616/1 , 1955. 

. ד. פ 

—1850) — ?110(11 דליצע, פךין״ריןל — 01117.1011 ( 1 ( 101 ־ 
1922 ), מזרחן גרמני, בנו של פרנץ דל׳ (ע״ע). 

דל' היה תלמידו המובהק של א. שרדר (ע״ע)! הוא שימש 
(1877) פרופסור ללשונות שמיות ולאשורומגיה בליפציג 
— 1 ובברסלאו ( 1893 ), ומ 1899 — כיורש הקתדרה של רב 
בברלין. דל׳ היה ממניחי־היסוד של האשורולוגיה החדי¬ 
שה — בשטח הדקדוק והלכסיקוגראפיה, פיענוח כתובות 
והוצאת טכסטים וספרי־לימוד באכדית! בחקר הלשונות 
השומרית והנשית! בחקר התרבות, החברה והכרונולוגיה 

י♦ ■ן■ 

בבבל ובאשור. הוא עסק גם בחקר הלשון העברית מבחינת 
קירבתה לאכדית, וכן בחקר הקירבה של הלשונות השמיות 
וההודו־גרמניות. חיבוריו החשובים בתחום האשורולוגיה 

510(1. 10 (1. 10(10201 הם: ) 50113£ ) 1 )ת 773 ־ 1¥01:261701 . 5001 -. 01 ־ 

("מחקרים בקירבת השרשים בלשונות ההודדגרמניות והש- 

1501101 ־ 745571 ("פרקי-קריאה באשו¬ x505(601:0 !1873 ,( מיוח״ 
רית")׳ 1876 , 5 1912 ! ־ 14055301 . 6 30110 ־ 1  1 ז 7/3 ג .ס 101 ) 430 ־ 
01-0062026 !1909 ,(100100 (״מסחר והווי בבבל העתיקה״ 
!1914 ,(11 ) 301013 ־ 01 .־ 1.501001 ) (״יסודות הדקדוק השומרי״ ; 
500101 ) 010553 1501105 ־ 800101 (״מילון שומרי״), 1914 ! ־.־ 

0 ) 320100 :!£ז 0£36013 ז \ .) 1 )) 110 -. 1 > 3££3 ("קטעים של מילון 

.1914 ,( שומרי-אכדי-חיתי״ 

גם ב מ ק ר א עסק דל׳ — מלבד רשימותיו הלכסיקאליות 
* • 

016 ?.£$€- 1!. 801!1:€113££11101 והטכסטואליות ! 11 ־ 
[״טעויות קרי וכתיב בברית הישנה״], 1920 ) — מבחינת 
המחקר המשווה בין תרבות־בבל ובין עולם התנ״ד. אולם 
כאן סטה מן הדרך המחקרית־מדעית ונתפס למגמתיות 


אנטישמית מובהקת. ב 1902/3 ערך דל׳ שורה של הרצאות על 
הנושא ״המקרא ובבל״( 83601 006 81601 — לשון נופל על 
לשון), שבהן הישווה את המיתוסים הבבליים על בריאת־ 
העולם והמבול לסיפורי התורה ואת ההשקפות והרעיונות 
הבבליים לערכי-הרוח של התורה! הוא טען לעליונות מוחלטת 
של "בבל" על "ישראל": שכל ערכי־התנ״ך גנובים מן התרבות 

הבבלית, וביחוד מן השומרים — שלא היו שמיים —, ושאין 

•׳ 

לתנ״ך כשלעצמו ערך דתי ומוסרי. להרצאות אלו היה 
הד עצום בציבור הרחב! הן יצאו במקורן במספר רב של 
מהדורות, ואף תורגמו ללשונות אחרות. דעותיו של דל׳ 
נתקבלו ע״י האנטישמים בתרועה! בין השאר הביע גם 
הקיסר וילהלם 11 את קורת-רוחו מ״הנמכת־הקומה של העם 
הנבחר". גם בעולם המדע עורר דל' ויכוח סוער! חוקרים 
ואנשי־דת, כיהודים כנוצרים, הגיבו בחריפות על השטחיות 
שבמסקנותיו של דל׳ ועל המגמה הזדונית הגלומה בהן. 
אולם דל׳, שנשתתק לזמן־מה, חזר אחרי מלחמת-העולם 1 
על טענותיו, והפעם בצורת התקפה גלויה על היהדות ועל 
היהודים: בספרו 002 !! 3050 ז 0$$0 ז 2 10 ס ("התרמית הגדו¬ 
לה"), 1920 , הוכרזו לא רק סיפורי התורה אלא גם דברי 
הנביאים והכתובים כמעשי דמיון ותרמית, אלהי התנ״ך — 
כאל שבטי שמעולם לא נחשב לאלהי־העולם, מזמורי תהי¬ 
לים — כחיקויים גרועים של תפילות בבליות, והתנ״ך 
כולו כמשובש ומזוייף בנוסחו. כ״תרמית" ציין דל׳ לא רק 
את "גזלת הערכים הבבליים ע״י היהודים", אלא גם את 
ההערכה המקובלת למקום שתופסת תרבות־ישראל בדת 
ובתרבות של העולם המערבי-נוצרי. דברי דל׳ תרמו לא מעט 
לסיסמאות התנועות האנטישמיות בגרמניה. — מכתבי- 

הפולמוס נגד דל׳ החשוב ביותר הוא ספרו של א. קניג: 

• • 

^ €1€110111:6 ל 11115011 ^ 1 — £1150111111£ " 1 05$€ * £1 016 ,. 0 .:[? 

(״פרידריך דל/ התרמית הגדולה — לא 1 ר הביקורת״), 1920 . 

פ. אר. 

דליצש, פרנץ(יוליום) — 001112,5011 ( 11111115 ) גמ&ז? — 

• • * ז , 

( 1813 , ליפציג — 1890 , שם), תאולוג ומיסיונר 
פרוטסטאנטי גרמני, חוקר המקרא והיהדות. דל׳ למד פילר־ 
סופיה ותאולוגיה באו¬ 
ניברסיטה של ליפציג! 
יוליום פירסט (ע״ע) 
היה ממעורריו ללי¬ 
מודי היהדות. מ 1844 
היה דל׳ פרופסור 
לתאולוגיה בליפציג, 
מ 1846 — ברוסטוק, 
מ 1850 — בארלאנגן, 
ומ 1867 — שוב בליפ־ 
ציג. 

באישיותו של דל׳ 
נתמזגו תכונות אי¬ 
שיות נעלות בגדולה 
מדעית. אדיקותו הנד 
צדית - פרוטסטאנטית 
ואמונתו בעליונותה של הברית החדשה על הישנה לא מנעו 
ממנו הבנה ואהבה כנה ליהדות. הוא היה בקי בעברית 
ובלשונות שמיות אחרות ורכש לו ידיעות רחבות גם בספרות 



פראנץ רליצש 






647 


דליצש, פרנץ (יוליום) — דלמדיגו 


648 


התלמודית ובספרות היהודית של יה״ב. מלבד פירושים גדד 
לים לכמה מספרי התנ״ך חיבר את הספר המקיף הראשון על 
השירה העברית, וכן הוציא לא 1 ר כתבי־יד עבריים חשובים 1 
הוא עמד בקשרים אישיים וספרותיים עם טובי חכמי־ישראל 
בדורו, כנוצרי אדוק מצא את ייעודו במיסיון בין היהודים! 
לשם כך חיבר כתבים מיסיונריים שונים, ותירגם מחדש את 
הברית החדשה לעברית (לפי השמועה — בסיועו של א. ה. 
וייס), ייסד ב 1863 את כה״ע המיסיונרי 8 ססס £40££ 3:1£ : 533 
(״זריעה לתקווה״, הופיע בקביעות עד 1935 ), והקים ב 1880 
את ה 04316001 ! ת! 1051:11:0111 בליפציג (שנקרא אחר מותו 
0611:2568130001 ) — מכון לחינוך מיסיונרים ליהודים, הקיים 
עד היום (במינסטר). יחד עם זה נלחם בתוקף בהשמצות 
ובסילופים שהשמיצו ושסילפו סופרים אנטישמיים את התל¬ 
מוד׳ ביחוד נגד כתב־הפלסתד של רולינג 046 ( 1310104 ׳ : 06 
( 1871 ). 

ספר־הנעורים של דל/ .׳! 06516 ? .!סס{ . 4 . 06568 : 20 

304 815 165 ) 800 ת 6 :!\/ . 1 ) 568:14:60 . £1611 . 01 85681055 ^. 

: 261 4.06065:6 ("לתולדות השירה היהודית מחתימת כתבי־ 
הקודש של הברית הישנה עד הזמן החדש״), 1836 ׳ היה 
הסקירה המקיפה הראשונה על תולדות השירה העברית 
ונסיון רציני ראשון לדון בשירה העברית לפי הקטגוריות 
המקובלות בדיונים ספרותיים! הוא גילה בשעתו לעולם 
המשכילים באירופה את קיומה של ספרות עברית יפה 
גם בתקופה שאחר המקרא. — בפירושיו לתנ״ך, שהחשובים 
שבהם הם הפירושים לתהילים ( 1859/60 , 1894 5 ) 
ולישעיהו ( 1866 , 1889 4 ), מתבסס דל׳ בראש ובראשונה 
על השיקול הפילולוגי, מתוך התחשבות קפדנית במסורה, 
גם בניקוד ובטעמים, ובאופן עקרוני — תוך הימנעות מתיקוני- 
נוסח. גישתו היא בדרך־כלל דתית־שמרנית, ורק בשנות חייו 
האחרונות קיבל כמה מהשערותיה של ביקורת־המקרא בדבר 
מקורותיהם של ספרי־המקדא. לביקורת הנוסח המקראי 

מוקדש בייחוד - 311 2001 130:60 ! 3 '׳\ 10:605150116 ק 0001 
651:301. '16x1:6 : ("שינויי־נוסחאות של הביבליה־פוליגלוטה 
בנוסח המקרא״), 1878 . דל׳ גם השתתף עם ז. בר (ע״ע) 
בהוצאת ספרי־תנ״ך מדוקדקים ע״פ המסורה. 

ממפעליו של דל׳ בתחום ״חכמת־ישראל״ — הוצאה 
ראשונה של ״מגדל עז״ לרמח״ל ( 1837 ) ושל "עץ חיים" 
לקראי אהרן בן אליהו ( 1841 [בסיועו של מ. שמינ¬ 

ו 

שגידר])! 650 [ 2611 201 מ 6:86:1686 ׳!! £4304 11561165 ) 10 
(״חיי בעלי־המלאכת היהודים בזמנו של ישו״), 1868 , 1879 3 ! 

־ 130156861 ) 010108301016 ׳! 305 065160 ? 041568-3:3815686 [ 

268 ("פיוטים יהודיים־ערביים מהתקופה שלפני מוחמד"), 
1874 . מחיבוריו בתחום התאולוגיה וחקירת הברית החדשה 
ובבחינה הנוצרית של התנ״ך — 86:15686 ק 0 זק- 81811568 016 
... 186010816 ־ (״התאולוגיה המקראית־נבואית...״), 1845 ! 
6 ! 108 ס 68 ץ 5 ? 8181150860 . 4 5:601 ^ 8 ("שיטת הפסיכולוגיה 
המקראית״), 1855 , 1861 2 ! . 61 30 8:1646 2001 00010160:31 
! £468:36 (״פירוש לאיגרת לעברים״), 1857 ! 004 6505 [ 
£411161 ( 1866 , 1875 3 ! תרג׳ עברי: ם׳ ישוע והלל..., תרנ״ד)! 
01086:18 ^ 68115:116860 . 4 5:601 ץ 8 ("שיטת האפולו¬ 
גטיקה הנוצרית״), 1869 . תרגום הברית החדשה לעברית 
בידי דל׳ ( 1877 , 1901 12 ), הכתוב בלשון־המקרא מתובלת 
במלים של לשודהמשנה, נחשב תרגום למופת. מחיבוריו 
המיסיונריים של דל' — 0681146:60 . 4 30 3860 !? 05:6 !£ 
6118100 ? : 0415686 ! ("שאלות רציניות אל המשכילים שבבני 


הדת היהודית״), 1888 (תרג׳ עברי [על־ידי המומר פ. פ. 

לורטוב]: העמק שאלה, 1912 2 ). 

א. מ. שטענגעל, דברי אמת ואהבה... ליום הלדת... פרא- 
פעססאר פראנץ דעליטש, 1884 ! , 1161 ז 6 .א . 4 , 

, £0331111 £311 .ם ; 1898 , 565 , 4 , % 176/16 . 11 . 712601 . 01651 ?$ ./ 

. 0 . 7 י 5€11 ; 0611£2 .£ ; 1908 , 290 , 1 612 ^ 56/171 065611711716116 
. 711 \~. 1151 ! ./) . 0656/1 י 3115 ־ £1 .[ .] 14 ,* 1910 , 1615 ) 157 1 ) 7761171 6115 

. 1956 , 210-221 , 7/7 . 1 ) § 77 / 0750/11171 

יע. ל.—מר. ב. 

ךלמךע 1 , משפחה יהודית של רבנים ומלומדים, שמוצאה 

♦ ♦ • 

מגרמניה ושהיגרה במאה ה 14 לכרתים. מבניה: 

1 ) אליהו דל׳ (בערך 1460 קאנדיה [כרתים] — 
1497 , שם), פילוסוף יהודי. דל׳ נולד ונתחנך בתחום 
שלטונה של ויניציאה במזרח. באישיותו התמזגו השכלה 
יהודית תורנית ופילוסופית עם השכלתו של הומאניסט 
מתקופת הרנסאנס! נוסף על עברית ידע ערבית, יוונית, 
לאטינית ואיטלקית. על גדולתו בתורה מעידים חילופי- 
איגרות בינו ובין ר״י קולון (ע״ע), הכותב אל דל׳ בתארי- 
כבוד נעלים (ר׳ שו״ת ר״י קולון, סי׳ נ״ד). זמן־מה שימש 
דל׳ ראש-ישיבה בפאדובה, ושם — ואולי גם בערים אחרות 
באיטליה — השמיע הרצאות פומביות גם בפילוסופיה. בין 

תלמידיו ומעריציו הנוצריים היה פיקו דלה מירנדולה 

•* יי — 

(ע״ע). פעם הוזמן דל׳ — בתמיכת שלטונות ויגיציאה — 
לשמש בורר במחלוקת פילוסופית שפרצה בין שתי כיתות 
של מלומדים באיטליה, והכרעתו לצד האחד עוררה נגדו 
איבה מן הצד השני. להתנגדות זו בקרב חוגים נוצריים 
גתוספה מחלוקת חריפה בדבר־הלכה בינו ובין רבה של 
פאדובה, ר' יהודה מינץ, ולאחר מותו של פטרונו פיקו 
ב 1494 נאלץ דל׳ לעזוב את איטליה ולחזור לעיר־מולדתו. 
הוא נתקבל בה בכבוד רב ע״י יהודים ונוצרים כאחד, אך 
מת כבד כעבור שנים אחדות בגיל צעיר. 

חיבורו העיקרי של דל׳ הוא הספר הקטן "בחינת הדת" 
(עברית, נשלם רנ״א), שנושאו הוא היחס בין הדת ובין 
הפילוסופיה. בספר זה — כבשאר כל חיבוריו — ניכרת 
זיקתו הרבה לאבן־ךשד (ע״ע). בעקבותיו הולך דל׳ 
בהשקפה, שבמקום שנראית סתירה בין האמונה הדתית ובין 
ההכרה הפילוסופית — רשאי הפילוסוף לפרש את האמונות 
הדתיות באופן המביא לידי התאמתן לאמיתות הפילוסופיות. 
אולם דל׳ מגביל רשות זו לדברים שאינם בגדר עיקרי- 
אמונה, ואילו לגבי האחרונים (שאמנם לא הוגדרו אצלו 
בצורה בדורה) הוא מחייב כל אדם — וגם את הפילו¬ 
סוף — להאמין בעיקרי־הדת גם בשעה שהם נראים 
כסותרים את האמיתות הפילוסופיות. בהכרת הניגוד האפ¬ 
שרי בין עיקרי-חדת ובין האמיתות הפילוסופיות נראה דל׳ 
כנוטה לתורת האמונה הכפולה של האבנרשדיים (ע״ע) 
הנוצריים. — חשיבותו של דל׳ בתולדות־הפילוסופיה היא 
בהפצת משנת אבן־רשד בחוגי המשכילים באיטליה בתקופת 
הרנסאנס. הספר "בחינת הדת" נמצא בספרייתו הפרטית 
של שפינתה (ע״ע), ויש לשער שהיתה לו השפעה מסויימת 
על התפתחות דעותיו ב״מסכת התאולוגית־מדינית". 

בלאטינית חיבר דל׳ מחקרים בפילוסופיה האריסטוטלית 
ופירוש על כתביו של אריסטו במדעי־הטבע, וכן תירגם 
מכתבי אבן־רשד מערבית ללאטינית. 

ז 

ם׳ "בחינת הדת" נתפרסם לראשונה בשפ״ט/ 1629 (בס׳ 
״תעלומות חכמה״ לר׳ יהודה שמואל אשכנזי)! הוצאה 




649 


דלמדיגו 


650 


חדשה עם פירוש — ע״י י. ש. רג׳י 1 (ע״ע), 1833 . — רשימה 

♦ • 

1 ( £1 011 י ס:ן! 551 ג 0 .ס x1 11! £1161126 . מלאה של כתביו 

.11611 282 , 111161110 :> £11135 6161 612 י -1918 , 299 

יש״ד מקנדיה, מצרף לחכמה, 10 ־ 11 , 1864 ; צ. גרץ, דברי 
ימי ישראל, ד, 271 , תרנ״ח; א. ה. ווייס, דור דור ודדרשיו, 
,235 , ה/ 375 , תרע״ה ? י. י. גוטמן, הפילוסופיה של היהדות 
5. ?4 תשי״אן ; 1859 ,( 510 ,$€§ 161311 ^) . 3 ? . 3 .£ ,} 1 מט 
81 ץ¥\ 3 ) 4 ?) !/ £30$0$ <} 11107 <} 0 ? . 113 ן £717 :. 4 ^ . 3 .£ י : 1161 ב[<ן 
XX, 481), 1871; ]. 1)11^3.8, £00^67 111 €ז 11$101 { , 1 ז 511 ־* 0/10 ־ - 
16 נ§ 818110 ./¥ . 3 .£ ; 1876 , 25 , 260/0 * 156 311 €ז 111 ז ". 

81311:61 111 1 ) 86011111 , 141165011 ; 1881/2 ,( [ז 1616 [ 116 ן 1501 ז 61 :ז 8 ] ־ 
11<1'1)0,111 11 . 11)11 £0^1135 £0^1 (\10\¥] י XXX^, 

555, XXX^^, 28), 1882, 1883; ]. ?010 * 36 > . 2 .זז 861 , 105 ־ /;. 

3 . 1)1. 11. (11• <11*1. 51113107, 196, 1884; >4. 81:01115011061' 

,ח 1311 ח^ט 0 .[ ; 1893 ,( 185 , 37 [¥\ 3 ) 4 ?) מ 6 // 06 *; 34 ,־ 401 

׳ 46 ? 111 51114168 .^יס{) 0€$ 'ר €1 ( 31 211 ¥€1113111713 3 4.3 . 3 .£ 

. 1927 ,( 192 , 6131131115 ^ 361 ־ 151 0£ ץז 10 מ 

יע. ל. 

( 2 ) י 1 סף שלימה בן אליהו דל׳ המכונה יש״ר 
(=יוסף שלמה רופא), ( 1591 , קאנדיה — 1655 , פראג), 
רופא, חכם תורני, חוקר פילוסופי ומאתמאטיקן. אביו של 
יש״ר היה רב בקאנדיה! אמו היתה ריבעתו של ( 1 ). הוריו 
המשכילים והאמידים הקנו לנער השכלה תלמודית רחבה 
יחד עם ידיעת יוונית, לאטינית, איטלקית וספרדית! אח״כ 
למד גם צרפתית, גרמנית ופולנית. בגיל 15 נתקבל לאוני¬ 
ברסיטה של פאד 1 בה, שבה למד בראשונה פילוסופיה, מאתמא- 
טיקה ואסטרונומיה והיה תלמידו של גלילאי (ע״ע)! אח״כ 
למד רפואה בפאקולטה, שעם מוריה נמנה באותו הזמן 
פבדיציוס (ע״ע). כל הזמן הוסיף יש״ר להגות בתלמוד והיה 
בקשר עם רבני ויניציאה הסמוכה, יהודה אריה דה מוז־ינה 
(ע״ע), שמחה לוצאט 1 ואחרים. ב 1613 חזר לקאנדיה כדוק- 
טור לרפואה, וכנראה עסק שם זמן קצר ברפואה למעשה. 
אבל מכאן ואילך תקף אותו יצר־הנדודים, שהוליכו במשך 
דור ברוב ארצות המזרח הקרוב ואירופה המזרחית והמרכ¬ 
זית. אין אנו יודעים את סיבת אי-השקט הנפשי, שדחף אותו 
ממקום למקום! לא המחסור הניע אותו לנדודים, כי — 
לדברי עצמו — "לא חסר לי מאומה, הון ועושר בביתי". 
בכל מסעותיו אסף ספרים וכתבי־יד וצבר במשך השנים 
ספריה של 7,000 ספרים, וכן אוסף של מכשירי תצפית 
ומדידה אסטרונומיים (״כלי־נחושת״ = אצטרולב [ע״ע]). 
ב 1616 הגיע למצרים! שם חקר כתבי-יד עברים עתיקים 
והשתתף בהצלחה בוויכוח פומבי עם מאתמאטיקן מוסלמי 
ידוע. במצרים התחילה התידדותו עם חכמי הקראים, שנמ¬ 
שכה כל ימיו! הוא מצא בהם — יותר מאשר ברבנים — 
התעניינות בלימודי־היהדות ובחכמות חיצוניות גם יחד. 
ב 1619 שהה יש״ר בקושטא, בחוג של תלמידים וחברים מן 
הרבנים ומן הקראים! שם אף בא במגע עם מקובלים, ומכאן 
ואילך לא פסקה הקבלה מלעניין אותו. כעבור שנה יצא 
מקושטא צפונה ועבר דרך ואלאכיה, מולדאוויה, רוסיה 
הדרומית־מערבית ופולין־ליטא. בדרכו עסק ברפואה, בעיקר 
בין האצילים המקומיים, ורוב זמנו עבר עליו בנסיעות לאחו- 
זותיהם. הוא מספד, שבמשך הנסיעות הארוכות האלו היה 
עוסק, בשבתו בעגלה, בקריאה ובעיון במדע, בפילוסופיה 
ובדת, ובכל ערב היה רושם לעצמו את מחשבותיו, עד 
שנצטברו תחת ידו "אגודות של כתבים ופנקסים". 

ב 1620 נתמנה יש״ר רופאו של הנסיך ראדזיוויל באחוזתו 
שבליטא! אולם יש עדולת שבאותה שנה שהה גם בקרא- 
קא, וב 1621 — בלובלין! ב 1624 היה בווילנא. מפולין־ליטא 



יוסר שלמה דלמדיגו (דח השער של ספר איילם, אמסטרדם, 1629 ) 

*• . 4 ׳' 

* ♦ 

עבר יש״ר לגרמניה וישב זמן־מה בהאמבורג ובגליקשטאט 
הסמוכה לה. שם היה גם מגיד שיעורים בתורה ומכובד 
כגדול בתורה! אולם למדות התואר רב ואב״ד שכינוהו בו 
(ר׳ להלן) לא שימש ברבנות בפועל. ב 1628 הגיע יש״ר 
לאמסטרדם, ושם התקרב למנשה בן ישראל (ע״ע), והלה 
הוא שהמריץ אותו להתחיל בפירסום חלק מכתביו המרובים! 
"ס׳ אילם" יצא ב 1629 בדפוס מנשה בן ישראל באמסטרדם 
ושני חלקי ״תעלומות חכמה״ — ב 1629 — 1631 בבאזל. 
מאמסטרדם נקרא יש״ר לפראנקפורט ד״מ כדי לכהן שם 
כרופא הקהילה היהודית, וב 1631 נחתמו בינו ובין הקהילה 
חוזה וכתב-מינוי, שקשרו אותו לעיר והכניסוהו למסלול של 
עבודה קבועה. זו היתה התקופה השקטה ביותר בחייו, וגם 
התקופה הארוכה ביותר לישיבתו במקום אחד! הוא ראה 
ברכה בעבודתו וגם בחיי משפחתו. אעפ״כ לא נשתקע סופית 
בפפד״מ, אלא שתולדות חייו בשנותיו האחרונות אינן 
מחוורות לנו כל־צרכן. ב 1645 (או 1648 ) עזב את פפד״מ 
ועבר לפראג! ב 1652 היה בלרמס, חזר לפראג, ושם מת. 
על מצבת־קברו מצויין "אב״ד בהאמבורג ובגלילות אמס¬ 
טרדם" — ציון שאין לו אחיזה היסטורית. 

בחייו זכה יש״ר לפירסום רב. הוא העמיד תלמידים 
שהעריצוהו הערצה נלהבת, כעין יחס של חסידים לרבם. 
חכמים רבים פנו אליו בשאלות בענייני אמונה ומדע. הוא 
היה אישיות מורכבת ומסובכת: לימודיו, ידיעותיו, פעילותו 
והגותו הקיפו שטחים רחבים ושונים — תורה, אמונה, פילו¬ 
סופיה, רפואה ומדעי־הטבע! הוא היה בעל מחשבה ביקר־ 
תית, חוש היסטורי חריף, ידיעה ביבליוגראפית עצומה, וגם 
כשרון ספרותי מפותח. בתולדות המדע בין היהודים הוא 
תופס מקום חשוב כמבשר תחיית המדעים במאה ח 17 . אך 




651 


דלמדיגו 


652 


יחד עם זה אישיותו מלאה תהפוכות ותעלומות. הצדדים 
השונים שבהשפלתו ובפעולתו לא נתלכדו לשלמות אחת 
אלא משמשים בעירבוביד" ובחייו וביצירתו בולטות כפילות 
וסתירות, שמקורן — כנראה — במשברים באמונות ובהש¬ 
קפות. אי־שלמות זו ואי־השקט הנפשי מנעו ממנו יצירה 
שיטתית ומקיפה! מדבריו ומעדות תלמידיו אנו למדים, שהוא 
תיכנן תכניות נרחבות של פעולה מחקרית וספרותית, אך 
מהן לא הגשים כמעט מאומה, ורוב חיבוריו — עם כל העניין 
הרב שיש בהם — אינם אלא קבצים של יצירות חלקיות, 
אספי שאלות־ותשובות, חילופי־מכתבים, או חיבורים לעת- 
מצוא או מאמרי ויכוח ופולמוס. 

יש״ר היה כל ימיו יהודי ירא־שמים, לומד תורה ושוחדה. 

יחד עם זה שלט בכל ענפי המדע החדיש, כפי שהתפתח 

מן הרנסאנס ועד יטיח הוא הכיר את ראשיתה של המאת- 

מאטיקה החדשה, קיבל בלי היסום את תורת קופרניקוס 

באסטרונומיה ואת חידושי גאלילאי בפיסיקה — ולא ראה 

כל סתירה בין אלה ובין האמונה והמסורת: "...וגם אמנה 

המכונה חכמה חיצונית בת אבי היא, לקח טוב ומתת אלקים... 

ועמו מקור חיים באורו נראה אורים". אולם צימצום־האופק 

של היהדות בתקופתו, התרכזותם של חכמי*התורה בלימודי 

התלמוד ובהלכה בלבד וריחוקם מן הפילוסופיה והמדע — 

דחו אותו, וזוהי, כנראה, אחת מסיבות ידידותו עם הקראים, 

שבהם מצא לב פתוח יותר לעיון ולמחקר. קשה וחמור יותר 

היה המאבק שהתחולל בנפשו בין הגישה התורנית־פילוסופית 

הראציונאליסטית, שבה היה מעורה, וביו השפעת הקבלה. 

הוא היה מעריץ נלהב של הפילוסופיה וקבע את מקום 

"הנפשות הטהורות" של אריסטו ותלמידיו בגן־עדן. יחסו 

לקבלה מלא סתירות: לפי הודאת עצמו היה בנעוריו "מטיח 

דברים כלפי חכמי הנסתר ורודף אותם עד חרמה"! במכתב 

לידידו הקראי זרח מטרוקי גילה גם אח״כ בוז לקבלה — 

עכ״פ ל״קבלה המעשית״, ל״שמות״ ולהשבעות — ולא נמנע 

מלכנות את שלמה מולכו ״שוטה״ ואת מעשיו — "שגעונות" 

(אך יש חושדים • שמכתב זה נזדייף בידי הקראים) ! 

הוא גילה דעתו, שה״זוהר" וספרי־סוד אחרים המיוחסים 

לקדמונים מזוייפים הם, וכן כתב על "הענוד. והחסידות 

השועלית״ של המקובלים. אולם מצד שני כתב ספר — "מצרף 

לחכמה״ —, שהוא עצמו מכנה אותו "מאמר אפולוגטי" 

— • * 

להגנת הקבלה, ובספר "נובלות חכמה" אף נכנם לעמקה 
של חכמת־הנסתר ע״פ שיטת האר״י. אמנם משתמע מדבריו 
בהקדמת "מצרף לחכמה", שלא כתבו אלא כדי לעשות 
נחת־דוח לאחד התקיפים ולהמון הרבנים! אולם ניכר שפעלו 
כאן גורמים נפשיים עמוקים יותר, ושהוא נמשך בכנות 
אחרי המיסטיקה, לאחר שהתחיל להתעמק בה. דבר זה 
משתקף גם במשבר ביצירתו הספרותית: אחרי פירסום 
ספריו ״אילם״ ו״תעלומות חכמה״, בגיל 38 , נאלם דום ן 
הלהט שגילה למדעים בתחילת פעולתו הספרותית פג, 
ובפירוש הוא מעיד באותה הקדמה: "וגם אני כעת כל 
עסקי בספרינו הקדושים, ושארית ימי נתתי לה׳, ואין לי 
עסק עם שום חכמה". מסתבר, שאירע ליש״ר מעין מה 
שאירע לשני החוקרים הנוצרים בני־דורו הצעירים ממנו: 
סטנו(ע״ע) וסומרדם (ע״ע) — שהתחילו במחקרים מזהירים 
באנאטומיה וזואולוגיה׳ אד חדלו פתאים מעבודותיהם המד- 
עיות, נכנסו לתחום המיסתורין ועברו מן הפרוטסטאנטיות 
לקאתוליות, 


ספר "אילם" (אמסטרדם שפ״ט/ 1629 ! אודסה, תרכ״ד/ 
1864 ) מורכב מ 3 חלקים: א) 3 אגדות ששלח החכם הקראי 
זרח מטרוקי ליש״ר, ובהן שאלות בתכונה וקוסמולוגיה, 
מכשירי-מדידה, השבעות וסגולות, אסטרולוגיה, רפואה׳ וגם 
באמונות ודעות, וכן שאלות רבות בפרטים במאתמאטיקה, 
מכאניקה ועוד! ב) מכתב של תלמידו של יש״ר, ר׳ משה 
ממיץ, המכיל שאלות שונות, ביוגראפיה מפורטת של יש״ר 
ורשימת כתביו וקצת תשובות בפילוסופיה ואסטרונומיה! 
ג) ״מעין גנים״ — על מאתמאטיקה, אסטרונומיה ופיסיקה, 
עם ציורים במכאניקה, והוא חלק מתשובותיו של יש״ר על 
שאלותיו של זרח מטרוקי, וקצת דברים ברפואה, ביניהם 
שני האפוריסמים הראשונים של היפוקראטס עם ביאור 
להם. — ב״אילם" מתגלית תמונת־עולמו של יש״ר, שבה 
עדיין מעורבבות תורות אריסטו בהשקפות החדשות שמן 
התקופה שאחרי הרנסאנס. הספר מכיל גם חומר חשוב מאד 
להכרת אישיותו וחייו של יש״ר ודעת בני־דורו עליו. עובדה 

מעניינת היא, ש״אילם" הוא אחד משלושת הספרים העברים 

י• • 

שנמצאו בעזבונו של שפינוזה. 

ספר "תעלומות חכמה" מורכב מ 2 חלקים: א) "מצרף 
לחכמה״ — הוא האפולוגיה על הקבלה, יחד עם "קיצור 
עולם התיקון״ ו״שבר יוסף״ (באסיליאה שפ״ט/ 1629 )! 
ב) ״נובלות חכמה״ — קבלה בדרך האר״י, יחד עם "כח ה׳" 
(באסיליאה שצ״א/ 1631 ! וארשה, תר״ס/ 1900 ). — "מכתב 
אחוז", שנועד לזרה מטרוקי וכולל ענייני אסטרונומיה, דת 
ופילוסופיה (בין השאר — ההתקפות החריפות על הקבלה), 
לא נתפרסם אלא ע״י א. גיגר ב״מלא חפניים" (ת״ר/ 1840 ! 
לפי בן־יעקב [ע״ע] כבד נדפס מכתב זה בדפוס הקראי 
באופאטוריה ב 1835 , אולם מהדורה זו אינה ידועה). — 
עוד נתפרסמו מיש״ר ברפואה: תרגום מצויץ של האפו- 
ריסמים להיפוקראטס (בספר של הרופא יששכר טלר, פראג 
סמוך ל 1655 )! "באר מים חיים" על רפואות עממיות, שנש¬ 
תמר בטופס אחד בלבד. — עוד כתבים של יש״ר — במדעי- 
הטבע, רפואה, פילוסופיה, כרונולוגיה, ביבליוגראפיה ופר- 
שנות-המקרא — בחלקם נשארו בכ״י ובחלקם אבדו ואינם 
ידועים לנו אלא מדברי יש״ר עצמו או תלמידיו. 

יש״ר כמעט נשכח אחרי מותו, והערכתו החדשה לא 
התחילה אלא מ 1840 ואילך, אחרי שא. גיגר הוציא לאור את 
,׳מכתב אחוז" (ר׳ לעיל) עם ביוגראפיה והסברים מדעיים. 
בזמן האחרון גדלה ההתעניינות בו, כשהפסיכולוגיה החדישה 
התחילה בחקר אישיותו רבת-הסתירות. 

מ. א. בלינסון, תולדות הרב יש״ר דל' מקנדיא, תרכ״ד! 

ש״י פין, כנסת ישראל, 464-461 , תרמ״ז; י. צינברג, די גע־ 
שינטע פון דער ליטעראטור ביי יידן, 231-206 , 1943 ־ ש. מ. 
חאבעם, תולדות הפוסקים, 400-395 , תש״ו־ ז. י. פלשקס, 
מסעותיו ונדודיו של יש״ר מקנדיה (הרפואה ל״ט), 1950 ; 

י. גוטמן, הפילוסופיה של היהדות, 240-239 , תשי״א; 

ד. א. פרידמן, י. ש. דל׳ למלאת 360 שנה להולדתו, 1951 ; 

יה. ליבוביץ, חחים של רופאים: י. ש. דל׳ וקהילת פרנק¬ 
פורט דמיין (הרפואה מ״א), 1951 ־ -( 0 !/ 0 14010 ,- 0080 
110 1/10 ׳ 7.10 , 2 ־ 00 ־ 1101 . 81 : 1840 , 1 ־ 1.3 -\. 1 , 170111171 

־״ . 1114 ,. 1 > 1 ; 1883 ,( 113-115 , X ,ךוו 4 ז) 0.1 . 5 ./ 

. 4 , 2 ־ 36 ־ 01 . 11 ; 1886 , 13-25 ,. 1 \ . 1 > 1171 [\ 10 . 11 ? 

. 71 / 1001 > 111 010 ,ר 1 ו; 0 ־־ 6 ! 161 ־ 1 . 1 ;׳ 1897 , 140-147 , 114011 , X [ 
; 1913 , 10 ) 14041 . 5 ./ . 4 071 § 411 $ 0 / 1£111111 . 11111111 - 11111 $ . 11 

.־ 41 ן 81 ) 11110211 ) 5 011 111-1101 11011 4071011011 ^ ,.( 1 .).ח 0 ־ח\.' 13 .) 
ס 0113 ־ח 6 ־ 6 ׳ 33 . 006 [ 60 ז 0 ׳\ . 3011 ־ 00100 סר] ח 3 '\ . 81666661 ת 6 

/ 0 0 [ 10 / 1 ,;!־סא . 0 ; 1940 ,( 105-152 , 30 , 1 ) 130 ־ 81060 ת; 

. ־ 1945 , 132-134 , 1111101 11011 14000110 

יה. ל. 








653 


דלמטיד! 


654 


דלמטיה ( 3 ( 03101301 ), חבל חופי-הררי ביוגוסלאוויה. דל׳ 
* • 

נמשכת לאורך חוף הים האדריאטי, מחצי־האי 
איסטריה בצפון עד מפרץ־קוטור בדרום. היא כוללת רצועת־ 
חוף צרה בין הים ובין מורדותיהם התלולים של הרי־ולביט 
והאלפים הדינאריים וחלק מן ההרים האלה עצמם! במקו¬ 
מות רבים מגיעים ההרים עד לים ממש. לפיכך רובה של 
דל׳ רמה הררית, ששיאיה מגיעים לגובה 1,800 — 1,900 מ׳. 
לאורך קו־החוף, המפורץ מאד, נמשכת שורת איים, מארכים 
וצרים, שגם הם הרריים׳ ומצרי־ים צרים מפרידים ביניהם 
ובין החוף, וכן בין אי לאי (תמ׳: ע״ע אדריאטי׳ הים 
ה־, עמ׳ 559/60 ) ! איים אלה אינם אלא שרידי שרשרת- 
הדים ששקעה, וששיאיה בלבד בולטים מעל פני- 
הים. — מבחינה גאולוגית הרמה הדאלמאטית בנויה בעיקרה 
סיד קרטיקוני ואיאוקני, ששכבותיו העליונות הפכו לאדמת־ 
חמרה ( 0553 ז 3 ־ 1:60 ) פוריה! שטחים נרחבים הם קרסט 
(ע״ע) מובהק. — האקלים של החוף הוא ים־תיכוני טיפוסי, 

בדומה לריוויירה וליוון! שרשרות־הרים שממזרח מגינות 

♦♦ 

על רצועת־החוף מפני חומרות האקלים היבשתי הבאלקאני, 
ולכן גם החורף וגם הקיץ בו נוחים וממוזגים. אולם בגבהי 
הרמה הקור חסרפי חריף, ומן ההרים נופלת לפעמים 
אל חוף־הים בנשיבה תקיפה רוח קרה מאד — הבורה 
( 3 ז 60 ). המשקעים השנתיים בצפון כ 1,000 — 1,500 מ״מ, 
בדרום עד 4,500 מ״מ, שהם השיא האירופי. — בשטחים 
מרובי־המשקעים ובעלי קרקע לא־קארסטית הצמחיה עשירה 
ביותר! הצומח הוא ים־תיכוני מובהק—שיחים ירוקי-עד, ער, 
אורן־הסלע, צבר, זית, גפן, עצי־הדר, תאנה, רימון, אגאווה. 
אולם שטחי־הקארסט הם דלי־הצמחיה ובחלקם חשופים לגמרי 
(תמונה: ע״ע דינריים, אלפים).—האוכלוסיה רובה קרואטית־ 
קאתולית ומיעוטה סרבית־אורתודוכסית! בהווי עדיין ניכרים 

י 4 • 


רישומי התרבות האיטלקית (הוויניציאנית), שהיתר. לפנים 
השליטה בחבל זה, אע״פ שהיום אין אלא מיעוט איטלקי 
קטן בערי־הנמל. הדאלמאטים גבוהי־הקומה נחשבים כנצי¬ 
גים טיפוסיים של ״הגזע הדינארי״(ע״ע גזע, עמ ׳ 570/1 ). — 
מחמת מבנה הקרקע אין החקלאות מפותחת! היא מצ¬ 
טמצמת בגידול תירס ושעורה בעמקים ובגידול צאן, חמורים 
ופרדים בהרים. עיקר הכלכלה מושתת על הדיג ועל הספנות! 
הנוף הנהדר והאקלים הנוח מעודד את התיירות. — לפנים 
היתד. דל׳ מנותקת כמעט מן הארץ שמאחורי שרשרת־ 
ההרים! היום נסללו כבישים והותקנו קווי-רכבת, המקשרים 
אותה עם פנים־יוגוסלאוויה. — מבחינה אדמיניסטראטיווית 
משתייכת דל׳ ברובה למדינת קרואטיה שביוגוסלאוויה, פרט 

לקצה הדרומי הנכלל במונטנגרו. 

*• ־ 1 ♦• • • 

י • * ♦ 

מ 

היסטוריה. האיזור נקרא ע״ש הדאלמאטים (יוו׳ 
לאט' 0310131:36 או 0610131:36 ), שבט אילירי 

מעורב בקלטים. באיזור החוף האדריאטי ביקרו כבר הפיני¬ 

♦• 

קיים. מן המאה ה 7 לפסה״ג ואילך נתיישבו על איים אחדים 
יוונים וייסדו את המושבה אפידותו (ע״ע דובתבניק). 
ב 168 לפסה״ג סופח חלק של דל׳ לרומא, אולם עוד במשך 
תקופה ארוכה נאלצו הרומאים להשקיע מאמצים צבאיים 
רבים, עד שהכניעו את דל׳ סופית והפכו אותה בימי טיבריוס 
קיסר לחלק מן האימפריה הרומית! היא נכללה בפרובינציה 
איליריקום. בימי דיוקלטיאנוס קיסר היתה דל׳ לפרובינציה 
בפני עצמה, שבירתה היתה סאלונד. (היא ספליט). — עוד 
במאות ה 2 — 1 לפסה״ג נתיישבו בערי־הנמל סוחרים איטא- 
ליים לרוב. בדל׳ הוקמו מחנות של לגיונות וערים חדשות 
ונסללו כבישים טובים. אוגוסטוס שלח לשם משוחררי־צבא 
רבים, שישוביהם זכו במהרה למעמד של מושבות רומיות 



ראהטאטיה, החוף חאדריאטי; שפר הנהר גראווזה עם חצי־האי לאפאר 






655 


דלמטיד 


656 



דאלמאטים בלבושם המסרתי 

ז 

וגרמו להפצת התרבות הלאטינית בדל׳. הדאלמאטים העמידו 
לקיסרות הרומית חיילים מצויינים! דיוקלטינוס (ע״ע) קיסר 
היה יליד דל׳ (וע״ע אליריה). 

עם נפילת הקיסרות המערבית בשלהי המאה ה 5 סופח 
החוף הדאלמאטי אל מלכותו של אח־ואקר, ואח״ב אל מלכות 
האו 0 טרו׳ג 1 תים באיטליה. יוסטיניאנום חזר והשליט את מרות 
ביזאנטיון על כל האיזור וקשר אותו מבחינה מנהלית אל 

האכסארכאט של ראונה. הדבר הביא לפריחתה המחודשת 

• ;* 

של דל/ ביהוד שגשגו ערי־החוף, שהיו גשר טבעי בין 
קושטא ובין השטחים הביזאנטיים באיטליה. במאות ה 7 — 8 
הביאו פלישות האווארים — שכבשו את סאלונה ב 614 — 
והסלאווים הרם וחורבן על האיזור. רק אל פסי החוף הדאל־ 
מאטי, הצרים והמוקפים ברוב הקפם ים, לא הגיעו הפולשים, 
וכאן הוסיפו להתקיים במידת־מה הסדרים הארגוניים והמסו¬ 
רת התרבותית הרומיים־ביזאנטיים! ראגוזה (ע״ע דוברוב־ 
ניק) נוסדה מחדש בתקופה זו ע״י הבורחים מפני הסלאווים. 
הקשר עם ביזאנטיון הודק מחדש בימיו של באסיליוס 1 , 
אשר הנים ב 867 צי סרקני שצר על ראגוזה, והחזיר את 
דל׳, יחד עם כל הבאלקאן, לריבונות הביזאנטית. במשך 
המאות ה 10 — 11 נוצר קשר הדוק בין ערי דל׳ ובין הרפוב¬ 
ליקה הוויניציאנית, תחילה מבחינה מסחרית ואח״ב גם 
מבחינה מדינית. ב 1000 ניצח הדוג׳ה של ויגיציאה, פיטרו 
אורסאולו, את השודדים הקרואטיים והנארנטאנים, שהציקו 
לערי דל׳, פינה את הים האדדיאטי מצייהם, והוכר על־ידי 
רוב ערי-החוף כשליט חוקי; ריבונותו של הקיסר הביזאנטי 
על אחור זה נעשתה פורמאלית בלבד. עם התרופפות 
השלטון הביזאנטי נעשו ערי דל׳ תלויות בוויניציאה כמגינה 


עליהן מפגי שודדי־הים הקרואטיים, וכן מפני הלחץ המתמיד 
של הישוב הסלאווי שבסביבתן. באותה תקופה גברה בדל׳ 
גם השפעתה של הכנסיה הרומית, שתרמה גם היא להת¬ 
רחקות דל׳ מן המרכז הנוצרי המזרחי ולהתקשרותה עם 
המערב. 

במאה ה 11 קמה מלכות דל׳ וקרואטיה, שאיחדה את 
החוף הדאלמאטי ועריו עם האיזור הפנימי שמאחוריו, 
המיושב קרואטים. ב 1091 עברה קרואטיה לידיו של לאסלו 
מלך־הונגאריה, שתבע לעצמו אף את דל׳; בין הרפובליקה 
הוויניציאנית ובין מלכות־הונגאריה התחיל מאבק על השלי¬ 
טה בדל׳, שנמשך כ 200 שנה. מדי פעם בפעם הצליחה 
ויניציאה, באמצעות תכסיסים מדיניים או בדרך מלחמות, 
להחזיר לעצמה כמה מערי־החוף ולרכוש לעצמה כבעלי- 

ברית את הפאודאלים הסרביים והקרואטיים, יושבי האיזורים 

* * *• 

הפנימיים. במשך המאות ה 12 — 13 היה החלק הצפוני של 
דל׳ נתון רוב הזמן למרות ויניציאה. לערים הימיות ניתנו 
אוטונומיה וצורת אירגון פנימי לפי דוגמת הרפובליקות 
הימיות האיטלקיות. במסע־הצלב הרביעי כבש הדוג׳ה 
הוויניציאני אנריקו דנדולו (ע״ע) ב 1202 את העיר זארה. 
אחרי נפילת ביזאנטיון והקמת הקיסרות הלאטינית המזרחית 
ניתנה דל׳ לסטפאן, מלך־סרביה הראשון ( 1217 — 1227 ). 
אח״כ לחמו עליה בלה /י 1 מלך־הונגאריה, ויניציאה והנסי¬ 
כים הסרביים והקר־ואטיים המקומיים! ויניציאה והפאודא- 
לים הסלאוויים דחקו את הונגאריה מדל׳. לאיוש הגדול 
מלד־הונגאריה ניצח את ויניציאה וסיפח את כל האחור 
הדאלמאטי אל הונגאריה ( 1357/8 ). אולם לאחר מותו הציעו 
השליטים הקרואטיים והדאלמאטיים המקומיים את השלטון 
לקארל מדוראצו, מלך-נאפולי ( 1385 )! הלה נרצח לאחר 
כמה חדשים של שלטון. בנו לאדיסלאוס, מלך־נאפולי, ניסה 
ב 1403 מבסיסו בזארה למלוך על הונגאריה בסיוע הוויני- 
ציאנים. בגלל כשלונו ובהיותו דחוק לכסף נאלץ למכור 
לוויניציאה את כל דל׳(חוץ מראגוזה — שהוסיפה להתקיים 
כרפובליקה חפשית) בעד 100,000 דוקאטים. בין 1409 ל 1420 
הצליחה ויניציאה לספח מחדש את כל דל׳, וזו נשארה 
בידיה יותר מ 300 שנה. הוויניציאנים אירגנו את עריה לפי 
דוגמת הערים האיטלקיות! הספנות והמסחר עברו לידי 
הוויניציאנים. זו היתה תקופת פריחה לדל׳: החקלאות הגיעה 
לידי שגשוג גדול! הבטחון בים הושב על כנו! האמנות 
והמלאכה פרחו, ודל׳ לקחה חלק ברנסאנס האיטלקי. 

בשלהי המאה ה 15 הגיעו התורכים מן המזרח לדל׳, 
ומלחמות רבות נערכו ביניהם ובין הוויניציאנים על אדמתה. 
התורכים לא כבשו את ערי־החוף המבוצרות יפה, אך החריבו 
לעתים קרובות את פנים־הארץ. המלחמות עם התורכים גרמו 
נזקים קשים לכלכלתה של דל׳, וביחוד לחקלאות. תושבי־ 
הכפרים הסלאוויים נמלטו בהמוניהם לערים, שהפכו 
מאיטלקיות לדו-לאומיות. הוויניציאנים החלו להזניח את דל׳ 
מבחינה כלכלית ותרבותית גם יחד. הארץ נידלדלה, כמעט 
שלא היו בה בתי־ספר, ובית־הדפום הראשון לא נוסד בה 
אלא ב 1796 . רק בראגוזה נתקיים מרכז רוחני, שהקים 
משוררים, סופרים ומלומדים (ע״ע דוברובניק). 

אחרי חיסול הרפובליקה הוויניציאנית בידי נאפוליון 
ב 1797 נמסרה דל׳ בחוזה־השלום של קאמפו־פורמיו לידי 
אוסטריה. בחוזה-השלום של פרסבורג ( 1805 ) נאלצה אוס¬ 
טריה לוותר על דל׳ לטובת מלכות־איטליה הנאפוליונית. 











657 


דלגשיה—דלמן, פרידדיף בריסטול 


658 


לאחר מלחמת צרפת־אוסטריה ב 1809 סופחה דל׳ ל״גלילות 
האליריים" של הקיסרות הצרפתית. מושל המדינה החדשה 
מטעמן של נאפ 1 לי 1 ן היה המארשאל מארמון, דופס־דאגוזה, 
שמילא את תפקידו בהצלחה רבה. לאחד מפלתו של נאפו- 
ליון החזיר קונגרס־וינה את "הגלילות האליריים" לשלטונה 
של אוסטריה. 

מ 1815 עד 1848 ודתה דל׳ פרובינציה נידחת של הקיס¬ 
רות ההאבסבורגית. אוכלוסייתה היתד. סלאווית ברובד" אלא 
שבה היתד. קיימת שכבה דקה של משכילים, שרבים מהם 
שמעו גם איטלקית, ומקדבם מינתה הממשלה האוסטרית 
פקידים לשירות בלומבארדיה־ויניציאה. מהפכת 1848 עוררה 
תסיסה מדינית וניגודים לאומיים אף בדל׳. במחצית השניה של 
המאה ה 19 נתגבשו בדל׳ שגי מחנות: הדאלמאטו־ונטים — 

44 94 

בעיקר מבני הבורגנות האיטלקית —, שתבעו אוטונומיה 
דאלמאטית, ואח״כ שאפו לאיחוד עם איטליה; והדאלמאטו* 
סלאווים, שהדגישו את אחדותם של שבטי הסלאווים הדרו¬ 
מיים ושאפו להחזרת "המלכות הקרואטית-הסלובנית" במס- 
גרת הקיסרות ההאבסבורגית. הסלאווים אוכזבו' מן ההסכם 
בין השלטון הקיסרי ובין הונגאריה ( 1867 ), שלפיו סופחה 
דל׳ בלבד כאחת מ״ארצות־הכתר" למחצית האוסטרית של 
הקיסרות, ואילו קרואטיה וסלאווניה סופחו להונגאריה. מאז 
עברו הפאטריוטים הסלאוויים הדאלמאטיים לאופוזיציה 
לשלטון, וזו זכתה בשלהי המאה ה 19 לרוב בפארלאמנט 
הדאלמאטי וכמעט בכל העיריות. 

עם פרוץ מלחמת-העולם 1 נתפשט באוכלוסיה רעיון 
האיחוד היוגוסלאווי. השלטון הקיסרי כלא את מנהיגי התנד 
עה הדאלמאטו-סלאווית ופירק את רוב העיריות — חוץ 
מעיריית זארה, שבה היה רוב איטלקי. 

אחדי התפוררות הקיסרות האוסטרו-הונגארית בסתיו 
1918 הצטרפה דל׳ למדינה היוגוסלאווית המאוחדת, למרות 
מחאתה של איטליה, שטענה לזכויות היסטוריות על איזוד זה. 
לפי חוזה־ראפאלו בין איטליה ויוגוסלאוויה ( 1920 ) קיבלה 
זו האחרונה את כל דל׳, חוץ מזארה ומובלעה צרה מסביב 
לעיר. — לאחר פלישת צבאות היטלר ליוגוסלאוויה במלח־ 
מודהעולם 11 ( 1941 ) נשתלטה איטליה על כל שטחה של 
דל׳. לאחר תבוסת הפאשיזם וכניעתה של איטליה ( 1943 ) 
סיפחו הגרמנים את דל׳ כולד. ל״מדינת קרואטיה העצמאית" 
שבחסותם. ב 1944 לחמו הפלוגות הפארטיזאניות של המאר־ 
שאל טיטו בהרי־דל׳ בגרמנים, ואחרי המלחמה חזרה דל׳ 
ליוגוסלאוויה כחלק של הרפובליקה הקרואטית. 

, 61 כ[ק 21 ; 1834/5 , 1 1-111 1 ) 3611 5/0770 . 0 

016 ;•0772. 0167750/1(1/1 171 111)771671, 1877; 14. 00X15, 0(1 £70- 

(717166 70771(11716 36 0., 1882; 11. £1161 { ־ 61 ג 611 !)£ ./י * £61 :! 6 כ £ 

016 77111161631. 13071513€71\771(36 0.5, 1884; ת 50 ) 261 [ . 0 ."ל , 

0., 1/16 (^)110771670 <1713 15171(1 , 1152111 ? .? ; 1893 ־ 1887 , 111 ־ , 

065 £05565510715 1/6716116717165 36 0., 1890,' 1(1., 0(1 0. 1797~ 
1815, 1893; 0. 111 0.5 5 1331671 . 3 171 171671 ) 110771 016 ,) 6061 ־ , 

1 $0711116771 7 116 ,תס ¥215 \-ת 3610 . 11 ; 1901-1904 , 111 ־ 

$1677/ ()1765X1071, 1911; 13. £1 1713 ) 13.11516771 . 6517 . 3 . 77 . 0 ,' 1161 ) 1161 ־ , 
1911; 0. ?3 . 065011 , 81510 .£ ; 1915 ,. 0 061 י 1 מ 622011 ז . 

1370611671, 1917; 1(1. 06 11x10703 05107/6, 1919; 13. ?. 

2 1115 י 011 :ן 1 , \ 0 ת 01 ז \ 06 .£ ; 1924 ,. 0 י מזוע 0 ז X0176 36 0., 1-11, 
1934/5; 0. 06561X1220, 065011. 0.5, 1938; 0. (16 110551 

0611 £7051677165 165 61 . 0 . 067 , 01£0¥10 .? ; 1940/1 ,.ס ,ססז^ ז 
36 11/13710x16[716, 1944; 5661 13710116 / 7 176 ,מס 5 מ 1 ) 1 § 0 ס 14 ./ע , 
1955; 71. 11110(165, 0116 061177161X76171 00056, 1955. 

ח. ק. ב. 

דלמן, גו ?!טף ל/ל 5 [ — 0 ^ 031111 ב 12111 רת 1£ ו 1 011$12£ — 

( 1855 — 1941 ), תאולוג פרוטסטאנטי, בלשן וחוקר 
א״י. בנעוריו היה דל׳ קרוב לחוגי "עדת-האחים" של הרנהוט, 

* 4 י ♦ 


ובקרבם אף חי את ימיו האחרונים. מ 1895 ואילך היה פרופ¬ 
סור ב 1 11x121011111 ז 10111 ג) 10$£1 בליפציג. מ 1902 עד 1917 
ניהל את המכון האוואנגלי הגרמני לחקר הקדמוניות בירו¬ 
שלים, ולאחר מכן שימש פרופסור וראש המכון לחקר א״י 
בגדיפסוואלד. 

מחיבוריו של דל׳: (א) בתאולוגיה — 16 > 1611 > 161 ! 06 
1655125 ^ 1 13611016 * $£61 111101 (״המשיח בסבלו ובמותו״, 1888 ) < 
53 2 [ 6$2 ן (״ישעיהו גג״, ־ 1914 ) ; נ 6$1 ( 7/0116 ("דברי 
ישו״, 1930 2 )< (ב) בחקר הארמית הא״י (הכוללת, לדעתו, 
את לשון תרגומ-אונקלום) — . 212$£ ס-. 1 > 1 )( 016$ 2£110 רמ 1 מ 3 ז 0 
131$011 מ 12 .\/ (״דקדוק הארמית היהודית של א״י״, 1905 5 )! 
מ 6 נ 01 זק 0121610£ 2150116 מ 121 \ 3 ("דוגמאות של ניבים אר- 
מיים", 1927 2 ) 5 7/010611111611 .:! 1161111613 -. 1112111 ("מילון 

ארמי־עברי-תלמודי״, 1922 2 ).* (ג) בגאוגדאפיה היסטורית 
וטופוגראפיד, של א״י — 6013 ? (״פטרה״, 1901 ) 6-1 ? 16 ! 6 א 
ס 6 § 1111 ו $61 ס: 012£ (״מחקרים חדשים על פטרה״, 1912 )( 011:6 
ט 6$ ! 6£6 ^ו 0001 (״מקומות ודרכים של ישו״, 1924 2 )( - 1X110 
212511112 ? $!! 61131101612 ^ 116 ? 01610 (״ 100 צילומים מן האויר 
בא״י", 1925 ) [ 06130016 5610 1 ) 110 11$21601 ־ 161 ("ירושלים 
ושטחה״, 1930 ) ; (ד) בפולקלור הא״י — : 1$01161 ס 312$11 ? 
20 * 011 (קובץ שירי-עם ערביים מא״י, עה״י וסוריה, 1901 ) ! 
212$1102 ? ס! $1116 01001 13611 ז.ו 7 ("עבודה ומנהגים בא״י", 
1 — 11 ^, 1928 — 1942 ). זה האחרון הוא חיבורו החשוב 
ביותר, שבו נאסף חומר מקיף על ענפי המשק הערבי בא״י 
על כל המונחים והמנהגים הכרוכים בחם, תוך השוואה 
מתמדת עם המקורות המקראיים והתלמודיים. — דל׳ כתב 
אוטוביוגראפיה ( 1928 ). 

א. ג—י! 

דלסן, פויךויןי ?ריקטזף — 011115001311 1611 * 16011 * 1 ? 

סס 13 ם 02111 — ( 1785 , ויסמאר — 1860 , ב(ן), 

מדינאי והיסטוריון גרמני. דל׳, שלמד באוניברסיטאות של 
קיל וקופנהאגן, נתמנה ב 1812 לפרופסור להיסטוריה בקיל. 
הוא היה מן הפעילים והלוחמים למען עצמאותו של מחוז 
שלזוויג־הולשטין ובעד הפרדתו מן הכתר הדני! הדנים 
האשימוהו שהוא היד. מחוללה של התנועה הלאומנית הגר¬ 
מנית המכוונת למטרה זו. מ 1829 היה דל׳ פרופסור בגטינגן, 
וב 1837 היד. אחד מ 7 הפרופסורים שיצאו במחאה גלויה נגד 
ביטול החוקה הליבראלית של המדינה ע״י מלו־האנובר(ע״ע 
גטינגן) 1 בגלל זד. פוטר מן האוניברסיטה וגורש מגטינגן. 
ב 1848 היד. דל' חבר האסיפה הלאומית בפראנקפורט וצידד 
באיחודה של גרמניה כמלוכה קונסטיטוציונית תחת שושלת 
ההוהנצולרים; הוא אף צורף למשלחת שהציעה למלך 

4 • 4 • 

פרוסיה את הכתר הגרמני (ע״ע גרמניה, היסטוריה, עט׳ 
451 ). מתוך אכזבה על כשלון תנועודהאיחוד הלאומית פרש 
דל׳ מפעולה מדינית, ומכאן עד מותו הצטמצם במחקר 
ובהוראה של ההיסטוריה באוניברסיטה של בון. — דל׳ היד, 
עסקן מדיני והיסטוריון כאחד, והשקפותיו ודרכי־מחקרו 
השפיעו אלו על אלו. הוא היה פאטריוט גרמני קנאי ,• כנואם 
גדול ידע להלהיב את שומעיו. הוא היה מיוצריה של 
אסכולה היסטורית בעלת מגמתיות מובהקת, שנתכוונה 
להפוך את ההיסטוריה לנשק מדיני למטרות הלאומנות 
הגרמנית. בשל מגמתיות זו לא רב ערכם המדעי של 
מחקריו. ביסוד השקפותיו היה ליבראלי, אולם מעל הכל 
החשיב את החזון של מדינה גרמנית חזקה, ואף קבע 




659 


רלמן, פרידריך כריסטוף—דלם, ג׳ון פוסטר 


660 


בפירוש, כי ״הגרמנים זקוקים לכוח (: 136111 * 1 ) יותר מאשר 
לחירות״. — החשוב בתלמידיו היה טריצ׳קה (ע״ע). 

מחיבוריו: 06501116111:6 . 11 ) . 3 > 16 )מ 1611 מ 0116116 ("תורת 
המקורות להיסטוריה הגרמנית״), 1830 , 1932 9 ? "תולדות 
ד־נמארק, 1840 — 1843 ? ״תולדות המהפכה האנגלית״, 1844 ! 
״תולדות המהפכה הצרפתית״, 1845 — בשני הספרים האח¬ 

רונים הטיף לרעיון המלוכה הקונסטיטוציונית. 

0761 , £1 <אלץ 5 .'ע . 1 ־ 1 ; 1870/2 , 1-11 ,. 0 .ל) . 8 ,־ 111££1 זק$ 
0111155116 @ . 0.5 , 1 ד €1 :ז 1$ ־ 0111 . 1 ׳^ ; 1874 , 67 ) 811510711 80717167 
- 86141161 ? 2.11 , 1 ג 11 ק 651 ^ . 0 ; 1921 , 1848 815 114112 ) 871111161 
, 80116€1 . 0 ; 1924 ,( 129 .: 250111 . 11151 ) 0.5 , 14 615 § 816 £ 11471 
.? 11510 / . 61 111 ) 611 § 81 016 ,* £1 : 311 ^!י .? ; 1925 ,.ס 1£6 ז 14 ן ? 06 
. 61 . 11 . 0 .^( 11111 .£ .£ ; 1931 , 6 ) 6850111 ? 7 . 14 . 0 61 < 1 ) 801181 

. 1937 , 610681471£ <] 5 § 867161551411 ־ . 11 ) 

א. מ. י. 

דלן, בילם גוסטו — 031611 ^ 011813 115 א — ( 1869 — 

1937 ), ממציא שוודי. — דאלן למד תחילה חק¬ 
לאות* אח״כ פנה לטכנולוגיה ולמדימהנדסות בגטבורג 
ובציריך. הוא עבד במצברי־גאז והבטיח את שימושיהם ע״י 
החלפת מילוים המקו¬ 
בל הנפוץ במילוי אחר 

( 1355311 ־ 30 § \/) ע״פ 

פאטנט צרפתי? וכן 

1 • י 

המציא וסת אוטומא¬ 
טי ללחץ־גאז. ב 1907 
המציא דאלו״שסתום־ 
שמש״(" 11 זם 6 ׳\ 801 " ), 
המדליק ומכבה באר 
פן אוטומאטי — ע״פ 
שינויים תרמיים־סו- 
לאריים — פנס, הק¬ 
שור למצבר־אצטילן. 
ניצול זה של אור- 
השמש איפשר את 
יצירת פנם־האיתות 
האוטומאטי, שנקרא 
על שמו של דאלן 
ושמצא שימוש נרחב במגדלודים ותחנות־איתות אחרות. 
קצב האיתות בפנם־דאלן הסטאנדארטי הוא לסירוגין: 1/10 
שניה אור, 9/10 שניה חושך. על המצאתו הוענק לדאלן 
ב 1912 פרס־נובל לפיסיקה. לממציא עצמו קרה אסון 
שבועוודמספר לפני הענקת הפרם: בהתפוצצות נפצע קשה 
ונתעוור בשתי עיניו׳ אולם המשיך בתיכנון ניסויים עד מותו. 
. 1937 ,(.תט 1 )ז 0 ^ 1 . 0 . 0 . 14 ,מג^י 1 ץ$ . 011 

ג. ל, 

• • * * 1 

65 ־ 11 ) 130 — ( 1853 — 1948 ), אסטרונום צרפתי, 

מאבות האסטרופיסיקה (ע״ע). דל׳ היה מ 1908 מנהלו של 
מצפה-הכוכבים במדון ( 1011 ) 1611 * 1 ) ומ 1927 גם של זה של 
פאריס. השגיו החשובים של דל' מבוססים על שימושו בחקי¬ 
רות ספקטרוסקופיות באסטרונומיה. הוא חקר את הספקטרום 
של פני-השמש ופיתח דרך לחקור את הברומוספירה ואת 
הפרוטוברנצות באור מונוכרומאטי. הוא המציא ספקטרו- 
הליוגראף וכן מכשיר למדידת מהירויות ראדיאליות באט¬ 
מוספירה של השמש. 

. 1948 ,( 226 ,$ג 61 ב 161 1£5 ק 1 מס 0 ) . 0 . 21 . 84 , ¥111211 . 11 


דלם ( 031138 ), עיר באה״ב, בצפון־מזרחה של מדינת 

• \ 

טכסאם, על גדות נהר טריניטי, הנשפך למפרץ¬ 

** 

מכסיקו? 435,000 תושבים ( 1950 ). העיר יושבת במרכז של 
איזור חקלאי עשיר (בעיקר של גידול כותנה) ושל שדות־ 
נפט נרחבים. היא מרכז למסחר ותעשיה, צומת-תחבורה 
גדול ונמל פנימי. דל׳ היא אחד השווקים הגדולים ביותר 
בעולם לכותנה והמרכז העולמי לייצור מכונות להפרדת- 
כותנה. בעיר נמצאים המשרדים הראשיים של חברוודנפט 
גדולות, וכן בתי־זיקוק לנפט. התעשיה המגוונת מייצרת 
מטוסים, חלקי-מכוניות, ציוד לקידוח ולהסקה של נפט, 
מכשירי מיזוג-אויר, מוצרי-עור, רהיטים, כימיקאלים, המרי- 
בניין, מוצרים פלאסטיים, טכסטילים, שמן־כותנה, בשר 
קפוא. בדל׳ אוניברסיטה (נוסדה ב 1911 ) וסמינאר לכמרים. 
בקרבת העיר בסיס גדול של חיל־האויר של אה״ב. — המקום 
יושב לראשונה ב 1841 ונקרא ב 1845 ע״ש מי שהיה אז 
סגן־נשיא אה״ב. ב 1856 הופרה דל׳ כעיר. ב 1900 מנתה 
43,000 תושבים? בדור האחרון התפתחה במהירות יחד 
עם פיתוחם של שדות־הנפט בטפסאם. 

1 לם, ג׳ו־ן 10015 *— 0111168 ־ 05101 ? 101111 — (נר 1888 , 

וושינגטון), משפטן ומדינאי אמריקני. דאלס הוא בנו 

של כומר פרסביטריאני ונכדו (מצד אמו) של ג׳. ו. פוסטר, 

■י* • י * 

שר־החוץ בממשלתו של הנשיא הריסון (ע״ע). דאלם למד 
משפטים בפרינסטון, וכבר בהיותו תלמיד שם נכנס לשטח 
מדיניות־החוץ, כאשר ליווה את סבו לוועידת־האג השניה 
ב 1907 . אחרי גמר לימודיו בפרינסטון המשיך בלימודים 
בסורבון בפאריס, ובין השאר היה מתלמידיו של ברגסון 
(ע״ע) בפילוסופיה. במלחמודהעולם 1 שירת במטה הצבא 
האמריקני, ואחר־כך נתמנה יועץ למשלחת האמריקנית 
לוועידת-השלום בוורסאי. הוא היה ?ד למאבקו של וילסון 
עם מדינאי אירופה — מצד אחד, ועם הבדלנים האמרי¬ 
קנים — מצד שני, ומאז עומדת בעיית שלום של צדק ושל 
קבע במרכז עיונו. בתקופה שבין שתי מלחמוודהעולם יצאו 
לדאלם מוניטין כמשפטן מעמיק וכעו״ד מצליח ? יחד עם זה 
המשיך בהתעניינותו בבעיות יחסי־חוץ והמשפט הבין־לאומי. 
ב 1939 פירסם את ספרו 01131186 1 > 311 6306 ? ,ז 3 ׳\ו ("מל¬ 
חמה, שלום ותמורות"), שבו עידער על הקו הבדלני ששרר 
בתקופה ההיא באה״ב? הוא הדגיש, שאין לקיים את שלום 
העולם ע״י שמירה על המצב הקיים בלבד, ושיש הכרח 
ב״תמורות בדרכי־שלום"? לשם מניעת מלחמות הציע שיתוף- 
פעולה הדרגתי בין העמים ע״י הקמת מפעלי-שלום. 

דאלס היה קשור כל ימיו במפלגה הרפובליקנית. אעפ״כ 
מינה אותו הנשיא רוז 4 לט לחבר במשלחת האמריקנית 
לוועידה שהכינה את מגילת האר׳מ. ב 1950 פירסם דאלם את 
ספרו 6366 ? ! 0 ז ¥3 \ ("מלחמה או שלום"), שבו הוא דן 
במלחמה הקרה בין אה״ב ובין ברה״מ ומציע תכנית מקיפה 
לבלימת התפשטות ההשפעה הקומוניסטית תוך שימוש 
במנגנון האו״מ ובריתות בין מעצמות-המערב ? יחד עם זה 
הוא מדגיש את הצורך בהתעוררות מוסרית-דתית והצטיידות 
רוחנית של העולם המערבי לשם התגברות על האידיאולוגיה 
והתעמולה הקומוניסטית. — ב 1951 השתתף דאלם במשלחת 
האמריקנית למו״מ על השלום עם יאפאן. 

במלחמת־הבחירות ב 1952 ערך דאלם את מצע מדיניות- 
החוץ של המפלגה הרפובליקנית, ואחרי נצחונו של איזנ- 
האואר נתמנה שר־החוץ ("מזכיר-המדינה"). מיד התחיל 










661 


דלס, ג׳ון פוסטר—דלעת 


662 


בפעולות לחיזוק מבנה אירגון־ההגנה של מדינות מערב- 
אירופה, ביקר במזרח התיכון — בכלל זה גם בישראל —, 
בהודו ובפאקיסטאן, ואחרי השגת הסכם שביתת־נשק בקו¬ 
ריאה חתם על חוזה־הגנה בין אה״ב ובין קוריאה הדרומית. 

במרכז מדיניותו של דאלם עומד המאבק עם ברה״מ 
בזירה הבינלאומית, שבו הוא רואה בעיה גורלית לעתידה 
של האנושות, מאחר שהקומוניזם נראה בעיניו כאיום לא 
על אה״ב בלבד אלא על ערכי־האדם בכלל. לפי שיטתו 
חייבות מעצמות־המערב, כדי להצליח בהתמודדות זו, להיות 
מוכנות ללכת ״עד גבול תהום־המלחמה״ — בכוונה ברורה 
למנוע מלחמה: "אם פוחד אתה לגשת לתהום, אתה אבוד". 
מתוך דאגה למניעת התפשטות ההשפעה של ברה״מ התנגד 
דאלס ב 1956 למבצע הצבאי של אנגליה וצרפת בסואץ ועמד 
גם על הוצאת כוחות ישראל מחצי־אי סיני. מדיניותו של 
דאלם במזרח התיכון התגבשה ב״דוקטרינת-איזנהאואר", 
המבטיחה עזרה כלכלית וצבאית למדינות האיזור שתוקפנות 
קומוניסטית מאיימת על עצמאותן. יחד עם זה אין דאלס 
נמנע ממאמצים להידברות בין המערב ובין המזרח, בעיקר 
בשטח הפיקוח על הנשק האטומי כשלב ראשון להגבלת 
הנשק בכלל. 

דאלם הוא נוצרי-פרוטסטאנטי אדוק, ואף פעיל בפעולות 
הכנסיה. השקפותיו הדתיות מטביעות חותמן גם בעמדתו 
המדינית. 

י. פ. כ. 

דלעת ( 3 :) 1 נ 1 ז 11 :> 011 ), סוג צמחים ממשפחת הדלועיים (ע״ע), 
המכיל כ 25 מינים, אשר רובם מוצאם מן האמורים 
החמים של יבשת־אמריקה. רוב המינים הם חד־שנתיים 
( 113 ס £101£ . 0 היא רב־שנתית), שיחיים או משתרעים, בעלי 
נטיח להשתרשות במפרקים. העלים לרוב מפורצים והקנוקנות 
מסועפות. הצמחים הם חד־ביתיים, והפרחים בודדים בחיקי 
העלים, והם צהובים וחד־מיניים: האבקניים בעלי עוקץ ארוך 
והעליניים בעלי עוקץ קצר. הפרי — ענבה בשרנית גדולה, 
עפ״ר בעלת דופן מוצקת ! היא מגיעה לפעמים למשקל של 
עשרות ק״ג. פירותיהם של מינים תרבותיים משמשים למאכל- 
אדם כירקות טריים או משומרים, וכן לאביסה! הזרעים של 
זנים אחדים ניתנים לפיצוח, וכן נעשה בהם שימוש מצומצם 
להפקת שמן. המינים התרבותיים מגודלים היום באמורים 
החמים והממוזגים. 

ד ל׳ - ה ש ד ה (סקסין. 0 ) היא המין המצוי ביותר. ההרכב 
הכימי הממוצע של החלק הבשרני האכיל של פירותיה 
הגדולים (ב%): סופר 2.7 , עמילן 0.7 , תאית 0.5 , חלבון 0.6 ! 
הערך הקאלורי (ל 100 ג'): 15 . לפעמים מגיע אחוז הפח¬ 
מימות עד 5 , אחוז החלבון — עד 1 , והערך הקאלורי — עד 



דלעודהשדה, פרחים (אחרי הסרת הכותרת בחלקה העליון) 
וריאגראמות שלהם. 1 —פרח אבקניז 2 —פרח עלייני. 



20 . מין זה מרובה זנים וצורות-פרי! כולם מצטיינים 
בעוקץ־פרי קשה ומצולע, שאינו מתרחב במקום חיבורו עם 
הפרי; שפת הזרעים חלקה. דל׳-השדה מסוגלת לעמוד 
בפני מזג־אויר קריר — אם כי לא בפני כפור —* ולפיכך 
היא המבכירה בין מיני הדלועיים בא״י. — אחת מצורותיה 
היא ד לעת־ הנוי ( 3 ז 1£6 ׳\ 0 .ז 3 ׳\ סקשק .ס), צמח־נוי 
מטפס, בעל פירות זעירים ומגוונים. 
דל׳-הגנה או קי¬ 

ש ות ( 0108011313 . 0 ; 

קשוא בפי העם) מש¬ 
משת למאכל־אדם ול- 
אביסה. מין זה מצטיין 
בעמידותו בפני מח¬ 
לות, אך רגיש לקור 
יותר מדל׳-השדה. 
במין זה עוקץ־הפרי 
קשה ומתרחב במקום 
חיבורו עם הפרי! 
הזרעים בעלי שפה קרומית דקה. 

הזנים השונים של הדל׳ הגדולה ( 0. 013x11113 ) 
משמשים למאכל או למספוא. צמח זה עמיד יותר לקרה 
מאשר הקודם. מין זה הוא בעל גבעולים רפים ולא מצולעים! 
עוקץ־הפרי עגול ומעובה ע״י שכבת־שעם רפת. 

המין 113 ס 01£ נ£ . 0 ידוע כצמח תרבותי עוד מזמנים קדם- 
היסטוריים, והוא מגודל עוד היום ברמות הגבוהות שבאיזורים 
משווניים באמריקה. מין זה מצטיין בעמידותו הרבה בפני 
הקור ובדרישותיו הפוטופריודיות: אין הוא פורח אלא כשהיום 
קצר. בגלל עמידותה בפגי מחלות רקבון צוואר־השורש, 
משתמשים ב £101£0113 . 0 באדמות הנגועות במחלות אלו 
בהולאנד ככנה לקישוא־הגינה (המלפפון) ולדלועיים רגישים 
אחרים. — המין הידוע כדל׳־הבקבוק אינו — לאמיתו של 
דבר — מסוג הדל׳ (ע״ע דלועיים). 

מיני הדל׳ הם מצמחי-התרבות העתיקים ביותר. קליפות־ 










663 


דלעת—דלפוי 


664 


הפרי, עקצי־הפרי והזרעים משתמרים יפה וניתנים לזיהוי 
בנקל באתרים ארכאולוגיים. חלקי דל׳־השדה וג 1 £ 011 :> £ 1 . 0 
נמצאו באיזורים שונים ביבשת־אמריקה בשכבות המיוחסות 
לתקופה הסמוכה ל 3000 לפסה״ג. לעולם הישן לא הגיעה 

הדל׳ אלא לאחר גילוי אמריקה. 

מ. זהרי-א. פאהן, צמחי התרבות של ישראל, תשי״ז; 

,$(/ €70 71614 / 0 ץ 111 ) 8 01 1/16 10 111170417011071 ,־ 46. 4400X01 

- 710711 01 6410 (/ס 01 ץ€ 310714074 7 716 ,ץ 110 ג< 4 . 11 .. 1 ; 1935 

- 201111, !'116 7(1X0 .ס - ז 6 *ם 111 ^\ £\\ .ז ; 1942 , 01411176 

1 ) 176 > £141117 1116 { 0 $€$[ 1 1 ) 171 > 011071 ) 071 77 , €716110$ ס ;( 710771 

376016$ 0 / €1101171711$ (£00X10111. 20£. 4, 52-81), 1950; 

£\\ .£׳ ; 1956 , 3600724 1107111$ ,ץ 82110 . 2 .£-ץ 21110 . 44 .£ 

0 ד 1 ״ 4 ) €110177/7110 €1111170,164 1/16 01 071£111 7/16 ,־ 11113£01 ^\\ 

. 1956 ,( 171-176 , 90 31151 ז 44 3X11 .זסרד!^ 

ע. ג. 

— ק 61 <£ — ( 1907 , מנהים — 1945 , 

• • י ♦ * 4 — — 

ברלין), כומר ופילוסוף קאתולי גרמני. דלפ היה 
מבית פרוטסטאנטי, אולם כבר בגיל 15 קיבל עליו את 
הקאתוליות ובן 18 היה לישועי. ב 1935 פירסם את ספרו 
הראשון, 150110 ^־ 1 ׳!' 
12 ! 151£ ^ ("אכסיכד 
טנציה טראגית׳ , ) — 
ביקורת על הפילוסו¬ 
פיה של הסופיות 
מיסודו של מ. הידגר 
(ע״ע). אחרי תום לי¬ 
מודיו לכמורה עבד 
זמן קצר כמומחה 
לשאלות סוציאליות 
בביטאון הישועי "קו־ 
לות־הזמן", עד שנא¬ 
סר הביטאון ע״י הנא¬ 
צים ב 1941 . אח״כ 
שימש דלפ ככומר 
בבוגנהאוזן. פרוורה 
של מינכן, והתבלט 
בדרשותיו הלוהטות. 
מ 1942 ואילך לקה הלק בתיכנון עתידה של גרמניה, 
שנערך בחוג המתנגדים לשלטון הנאצי. דלפ נאסר בסוף 
יולי 1944 , אחרי כשלון נסיון ההתנקשות בחייו של היטלר 
בידי שטאופנברג (ע״ע גרמניה, היסטוריה, עמ ׳ 479 ), שרוב 
חברי הוגו של דלפ היו במגע עמו. דלפ נידון למוות והוצא 
להורג זמן מועט לפני התמוטטות השלטון הנאצי. 

"האל שגיא־הכוח" היה הנושא שבחר דלפ למחזור דרשו¬ 
תיו ב 1943 , כשהשעה היתה משחקת ל״כוח לא־אמיתי"; הן 
מכוונות נגד המתכוונים למרוד באל ונגד התמיכה שזכו בה 
הללו, בין השאר, מצד רוב נציגי המדע. דרשות אלו הופיעו 
לאחר מותו של דלפ בקובץ:)■ 21 ^ 1 ז 6 § 06 1 >מ 011-15111 ("כריס¬ 
טוס וההווה״), 1949 , הכולל גם מאמרים על בעיית משמעותה 
של ה״היסטוריה" והערכה מפורטת על הפילוסופיה הדיאלו־ 
גית (ע״ע דיאלוגית, פילוסופיה). גם הספר 10113011 ^ •! 06 
06501110111:6 110010110 (״האדם וההיסטוריה״), 1943 , מוקדש 
להבנה הפילוסופית של מעמד האדם בהיסטוריה; דלפ 
מטעים, שהשער שבו זוכים להגיע מסופיותם של החיים 
בתחום ההיסטוריה אל מעמד החיים הנצחיים — הוא שער- 
המוות. 

הרשימות שרשם דלפ בחדשים האחרונים לחייו, בהיותו 



א. דלפ 


במאסר, הופיעו בשם £5 ^ 0 לר ^ :ןב 1 :> £$ 1 § 11 ^ 111 ("נוכח פני 
המוות״), 1947 , 1956 5 . הגותו בחינוך האדם, בעתיד עמו 
ועתידה של אירופה ובסדרים הנצחיים של הבריאה ושל 
החסד האלוהי הצטיינה בדייקנות, בהעמקה ובריכוז מחשבתי 
עד יומו האחרון. רשימות אלו נשתמרו ע״י כומר בית־הסוהר, 
שדלפ מסר אותן לידיו. 

3£0 ז 206 .ס 1010 ץ 2 !€ 0171 / 7 } € 7 , 86767 , 2611 £ 6 . £0X2X0 4 . 7 ). 

. 1955 , 01106011 ־ £1 


א. ע. ש. 


ךלפזי ( 01 ^ 1 ^), עיר ביוון העתיקה, במחוז פוקיס, מקום 
• • 

מקדש אפולון ואורקולום שלו. העיר יושבת על מדר¬ 
גות בגובה 570 מ׳ מעל פני־הים; מעליה — סלעים תלולים 
משלוחות הפארנאסוס, ומתחתיה — גיא עמוק, שבו זורם 
נחל־פליסטוס. הנוף מקצתו פראי וזעום, וכולו אומר כבוד 
והוד. — את התחלותיו של מקדש דל׳ יש לייחס לתקופה 
המיקנית (המאה ה 14 לפסה״נ). שם המקום נקרא בכתבי- 
הומרוס פיתו ( 1111810 ). הפולחנים העתיקים של אלי האדמה 
והים — גיאה׳ פוסיז־ון ותמים — נדחקו שם ברבות הימים 
ע״י פולחן אפ ולוו(ע״ע), הורגו של הדרקון פיתון(פתן); 
לאחר מכן נתוסף לו פולחנו של דיוניסוס (ע״ע). 

מקדש דל׳ חיה מן המקדשים המפורסמים בעולם העתיק. 
לידו נערכו אחת לארבע שנים המשחקים הפיתיים — 
חגיגות ספורטימיות לזכר נצחונו של אפולון על פיתון. 
אולם בעיקר נתפרסמה דל׳ בשל האורקולום (ע״ע) 
המהולל שבה: פיתיה, כוהנת במקדש־אפולון, היתד, יורדת 
לאדיטון ("■ס^&׳ס), מבנה שמתחת לאדמה בשטח המקדש, 
יושבת שם על חצובה ונכנסת לאקסטאזה — אמיתית או 
מבויימת. הכוהנים (. 1150911 x 0 : 1 , "נביאים") היו קולטים את 
מילמולה של פיתיה, משווים לדבריה צורה והקשר מובנים 
ומוסרים אותם בחרוזים — ולאחר מכן בפרוזה — לדורשים 
את דבר-האל. האוראקולום נענה לשאלות בענייני ייסוד 
מושבות (בעיקר במאות ה 7 — 6 לפסה״נ), בשאלות טקס 
דתי, בבעיות אישיות, וביחוד בבעיות מדיניות; האוראקולום 
של דל׳ היה לפעמים גורם חשוב לגבי הכרעות פוליטיות- 
היסטוריות ביוון. למרות הדו־משמעיות הזהירה, שבה היתד, 
דל׳ נוהגת לנסח את פסקיה, ניכר שבדרד-כלל היתה תומכת 



כוהנת אפולו! בד 5 פוי יחעבת החצובה (ציור ע? אגרט?) 








665 







דלפוי: מראה כללי (לפנים—התיאטרון; מאחריו—מהדש אפולוז; מאחרי המקדש—בית־אוצר האתונאים) 

בצד האוליגארכי במאבקים הפנימיים ביוון, ולעתים קרובות לקיומה של דל׳: סמוך ל 390 לסה״נ נסגר המקדש ע״י תאו־ 
היא נראית כמשרתת את האינטרסים של ספארטה. תהילתה דוסיוס 1 , והוא חרב, כנראה, בראשית יה״ב. 

של דל׳ חרגה מתחומי העולם ההלני, ואליה פנו בשאלות מ 1840 ואילך נערכו בידי ארכאולוגים חיפושים ובדיקות 
מכל חלקי העולם שהיו ידועים באותם ימים. — מקדש דל׳ בתחום חרבות דל׳. ב 1880 גילה וזיהה הצרפתי ב. אוסוליה 

ץ 

היד, מקושט בסיסמאות: ״דע את עצמך״ ו״כל יתיר כנטול (ז 115501111£ ג 1 ־ 1 . 8 ) כמה מחרבות אלה על סמך התיאור 

דמי", והן שהטביעו בו את החותם המוסרי "האפוליני" הקלאסי של פאוסאניאס. תחילה היו חפירות שיטתיו׳ת מן 

המיוחד לו• הנמנעות, מאחר שהכפר קאסטרי היה מפוזר על פני כל 

בתולדותיו המדיניות של המקדש משתקפות כל התמורות השטח. ב 1891 נמסרה זכות החפירה לביה״ס הצרפתי לאר־ 

בתולדות המדינות הזעירות ביוון, ב 590 לפסה״נ, בימי כאולוגיה, שהצליח לפנות את תושבי הכפר וליישבם מחוץ 

״מלחמת־הקודש״ הראשונה, פרקה דל׳ את עולה של שכנתה לתחום המקדש. ב 1892 הוחל בחפירות . בהנהלתו של ת. 

קריסה. כשנשרף מקדש־אפולון הקדום ב 548 , קיבלה על אומול (:> 011 מז 711.810 ! מתב 1927 ); הן הביאו לידי השגים 

עצמה משפחת האלקמיאוגידים המיוחסת, שגורשה מאתונה, גדולים, אך עוד לא נסתיימו עד היום. 

לבנותו מחדש. בימי מלחמות־הפרסים לא האמינה דל/ היום ידועה לנו הטופוגראפיה של העיר העתיקה בבירור. 
כנראה, בסיכויי ההתנגדות לפרסים ורמזה בצורה שקופה תחום מקדש־אפולון הוא מלבן על פני שטח משופע, מוקף 
על הכניעה! אך לאחר נצחונם המפתיע של היוונים ידעה חומה. מן הכניסה עולה למקדש בפיתולים דרך מרוצפת, 

להסתגל מהר למצב החדש ולטשטש את עמדתה ה״דפטיס־ שבחלקה הראשון מוצבות משני צדדיה אנדרטות־נצחון. 

טית״ הקודמת. כשנחרב המקדש שנית (ב 370 ) — על־ידי לאחר מכן באים בתי־אוצר של ערים יווניות שונות, שבהם 

רעידת־אדמה —, נבנה מחדש מכספי תרומות, שנאספו בכל היו מניחים מתנות־נדבה שלא נמצא להן מקום במקדש 

רחבי יוון. בימי ״מלחמת־הקודש״ השניה ( 355 — 346 ) שדדו עצמו! מקצתם מצטיינים בקישוטים פלאסטיים עשירים 

הפוקים את אוצר המקדש והשתמשו במתנות־הנדבה לצרכי ביותר. בחלקה העליון עוברת הדרך על פני מקדש גיאה 

המלחמה. — בימי עלייתה של מוקדון שוב עמדה דלי מנגד וסלעה של לטו ומגיעה ל״גורן״ — רחבה, שבה נערכו המהו־ 

למאמצי ההתנגדות הלאומית היוונית! היא הכירה מיד לות. המקדש עצמו (מן המאה ה 4 לפסה״ג), המוקף 15x6 

בעצמתם המתרחבת של פיליפ 01 ואלכסנדר, ואף ניצלה עמודים, היה עומד על מדרגה נרחבת! הבניין לא נשתמר 

אותה לטובתה. בשעת פלישת הקלטים (ב 278 ) ניצלה דל׳ במצב טוב. לפני המדרגה עמדה חצובת־הזהב הגבוהה על 
בדרך נס — ע״י דעידת־אדמה וסופות־שלגים. — המקדש עמוד־נחשים — נדבת היוונים אחדי נצחונם על הפרסים. 

הוסיף להתקיים אף בתקופה הרומית, אע״פ שנשדד בידי מן המבנים שלמעלה מן המקדש — תיאטרון מן התקופה 

סולה ונידון! תיאור מפורט ממנו ניתן ע״י פאוסאניאם ההלניסטית (ל 5,000 צופים) ואולם־האסיפות של הקגידיים 
במאה ה 2 לסה״נ. השלטת הנצרות ברומא המזרחית שמה קץ (מן המאה ה 5 לפסה״נ), המפורסם בשל ציורי־הקיר שבו — 















667 


דלפוי — דלק 


668 


מעשי ידי פוליגנוטוס. בתחום המקדש נמצאו מתנות־נדבה 
לאלפים, כדים ופסלים, כולם מטיב משובח. בדל׳ נמצאו 
כמה מהיצירות האמנותיות היווניות הנעלות ביותר — פסלי 
קלאובים וביטון, הספינכס הנאפסית (מן התקופה הארכאית 
הרמה), הרכב (פסל־ברונזה מן המחצית הראשונה של 
המאה ה 5 ), פסל אנטינ 1 אום (מימי אדריינוס). — בחפירות 
נתגלה עוד תחום מקדשה של אתני, הכולל שרידים של 
שני בתי־מקדש, מבנה עגול(תולוס) מן המאה ה 4 לפסה״נ — 
שהוא נאה ביותר, אולם תפקידו אינו ידוע —, וכן כמה 
בתי־אוצר. עוד נמצאו הגימנסיון, הכולל פאליסטרה ובית- 
7,000 מרחץ (מן המאה ה 4 לפסה״נ), וכן איצטדיון, המכיל 

מקומות (מן המאה ה 2 לפסה״ג). 

£>. ££, 1-1^. 511( , 11 ־ £11:11 . 11 .£ ; 1924 , 1901 ,(^ 1 . 1 קי 

0 16 > £0111116$ ; 1902 , 1¥ , 116$ ) $1 \ 66 ז 0 1116 /ס 011115 116 יד ., 
^~X\1 ) 1 ; 1914 ,. 0 4,6 111716$ ? 76$ י :ו £116 ־ 1 ג £01 .£ ;. 0 1902 , ז ., 

0., 1925; £. ?0111560, £>., 1920; 1<1., 061 ?/!. $11141671, 1924 

; 1923 , 061112111771$ . 1 /(} 461 , 4 § 1171171 ) 06$1 016 , 0 ־ £31 . 0 ;. 14 
46 411$66 / 411 , 6 ץ 16556116 \!- 51:6 ס 0 13 16 ) .? ; 1936 ,.ס ,^ 031 . 0 
- 061 7116 /ס . 0151 4 , 6 ^ 31 ? .¥\ . 44 ; 1943 ״ ס ,, 4 ) 1 ; 1936 ,.ס 
- £611 . 7166/1 § . 4 . 0656/1 , £15500 < .? . 1 * 4 ; 1939 , 1616 ) 07 2/110 
7/16 , 01611 ־ 01 ^ .¥\ .£ . 6-0 * 1 ־ 31 ? .¥\ . 14 ; 1941 , 1 , 1071 § 
0010721$6111072 ,: 651 ־ 1 ־ £01 . 0 .¥\ ; 1957 , 11 ־ 1 , 1016 ) 07 0612/110 
. 1957 ,( 160-175 , 6 13 ־ 01 * 4415 ) . 0 / 0 11156 1/16 0,714 

פ. ם. כ. 

ךלפט (ז 001 £ ), עיר בהולאנד, בפרובינציה הולאנד הדרו־ 

% * 1 

מית, על נהר־סכי ( 501110 ), בסמוך להאג; מחוברת 
ע״י תעלה עם רוטרדאם. 69,000 תושבים ( 1956 ). דל׳ קיימת 
מן המאה ה 11 , והיא אחת הערים העתיקות והיפות ביותר 
בהולאנד. בחלקה העתיק עוברות תעלות צרות לרוב, יש 
בה בניינים מפורסמים מסוף יה״ב והמסאנס. במאות 
ה 17 — 18 היתה מפורסמת בכלי־החרסינה שלה; עם כיבוש 
העיר ע״י הצרפתים בסוף המאה ה 18 התנוונה תעשיה זו. 
היום יש בעיר, נוסף על תעשיית כלי־חרסינה שהתפתחה 
מחדש, תעשיות חשובות אחרות: ייצור כימיקאלים, מוצרי- 
מתכת, זכוכית, שמני־מאכל, שמרים, סיגרים, משקאות חרי¬ 
פים, מוצרי־עור. בעיר קיים שוק לבקר ולמוצרי־חלב. בדל' 
נמצא הטכניון החשוב ביותר בהולאנד. 

דלה, כל חומר־גלם להפקת אנרגיה בצורת חום ע״י תהליך 
• " 

של בערה (ע״ע); במובן רחב יותר — כל 

חומר שגילגוליו מסוגלים להפיק אנרגיה של חום. במובן 

זה המושג רחב ביותר וכולל חמרים מסוגים שונים — מזבל- 

בהמות עד אוראן ומימן כבד. 

השימוש בדלק ליצירת א ש (ע״ע) הוא מגילוייו היסו¬ 

דיים ומתנאי אפשרותו של כל קיום אנושי — להבדיל 

ממציאות בהמית, ואפשר שהוא ראשיתו של ההווי האנושי 

בכלל. תחילה שימש הדלק לאדם לבישול אכלו (ואח״כ 

לאפיה) ולחימום משכנו (מערתו או ביתו) ולטכניקות 

מסויימות של הציוויליזאציה הקדם־מדעית והקדם־תעשיי- 

תית: הפקת מתכות מבצריהן בקנה־מידה צנוע, צריפת 

מתכות ויציקתן, מלאכות הקדרות, הנפחות, קליית סיד 

ושרפת לבנים, תהליכי כביסה וצביעה וכיו״ב. המהפכה 
•• 

המדעית־תעשייתית בשלהי המאה ה 18 ותחילת המאה ה 19 
גררה מפנה מכריע בצריכת הדלק, ואף היתה מותנית בהג¬ 
דלה עצומה של אספקת דלק, שהיא הולכת ונמשכת, לייצור 
האנרגיה המכאנית והחשמלית, בתעשיה ובתחבורה ובשימוש 
היומ-יומי. בעיית הדלק היא היום עיקרה של בעיית 
משק-האנרגיה (ע״ע אנרגיה, ענד 673 — 677 ), שהיא 



11 * 


<*׳־•'<• • ־ • ; ; 


ד 5 םט: רחוב ותע 5 ר. 

♦ 

בעיית קיומה של הציוויליזאציה החברתית־טכנית בצורתה 
הנוכחית. כל מקורות־האנרגיה האחרים, כגון אלה של המים 
הזורמים, של הרוח הנושבת, של קרינת־השמש הישירה, 
אינם תורמים היום אלא אחוז קטן לאספקת האנרגיה. לפיכך 
קיימת הקבלה בין צריכת האנרגיה הטכנית לכל נפש (ע״ע 
אנרגיה, עמ׳ 676 ) — המדד להתפתחות הציוויליזאציה 
הטכנית בכל ארץ — ובין צריכת חמרי־דלק לפי הארצות 
(לוח 1 ). 


לוח 1 

צריכת-אנרגיה לפי ארצות 


צריכה לנפש י 

(מיללו קאלורלת בשנה)! 

| ארץ 

. ן 

! 

60 

1 

! אד,״ב. 

33 . . . 

ן בריטניה . . . . 

! 17 . . . 

; ברד,״מ. 

10 . . . 

־ צדפת . 

9 . . . 

יאפאן. 

7 . . . 

ישראל. 

3 . 

! הודו. 







669 


דלק 


670 


לשם השוואה יצויין, שכמות האנרגיה המסופקת לאדם 
ממזונו ("הדלק לגוף החי") היא בממוצע כ 1 מיליון 
קאלוריות לשנה. 

מעט הדלק הנדרש במשק הפדימיטיווי בא ממקורות 
שמתחדשים מטבעם, ובדרך־כלל אין קצב צריכתו עולה על 
קצב ההתחדשות: בארצות מיוערות — מעצים; בהודו — 
מזבל-פרות; במשק הערבי-כפרי — מעשבים ושיחים של 
הבתה והגריגה ומגפודזיתים. הכמויות העצומות של דלק, 
הדרושות לחברות המפותחות מבחינה טכנית, באות ברובן 
המכריע ממקורות פוסיליים (=אוצרות־אדמה). 
שהם מטבעם מקורות חד־פעמיים, ז״א חמרים שנצטברו 
ונשמרו בחיק־האדמה במשך תקופות של מיליונים עד מאות־ 
מיליונים בשנים ושהתחדשותם תוך זמן מועט אינה 
אפשרית. לסוג הזה שייכים הפחם, ה נ פ ט ו ג א ז - 
האדמה. ניצולם של אוצרות אלה התחיל רק בתקופה 
החדישה: של הפחם —בסוף המאה ה 18 , של הנפט — 
במחצית השניה של המאה ה 19 . הניצול הולך וגובר בקצב 
מחריד: מעריכים, שעכשיו צורך האדם בכל שנה כמות דלק 
פוסילי שנצטברה בתהליך גאולוגי של מיליון שנים. 

כל דלק — חוץ מהדלק הגרעיני(ע״ע אטומית, אנר¬ 
גיה) — מורכב מפחמן ופחמימנים, בתוספת קטנה של 
חמרים אורגאניים אחדים! לכן שרפתו נותנת בעיקר דו־ 
תחמוצת הפחמן ומים. סוגים שונים של דלק טבעי מכילים 
כמויות שונות של מים ושל חמרים מינראליים, שאינם 
נשרפים ואינם מנוצלים להפקת חום. ערך־ההסק הוא 
מספר הקאלוריות המשתחררות בשרפת קילוגראם אחד של 
דלק מסויים. 

לוח 2 

הערך הקאלורי של סוגי־הדלק העיקריים 

סוג הדלק _ ערך־ההסק ( 8 ^ 14 031/1 ) 

עץ . 4,000 — 5,000 

פחם־אבן .... 6,000 — 8,000 

נפט. 10,000 — 11,000 

גאז־אדמה .... 12,000 

אפני שימושו וערכו השימושי של דלק נקבעים לא ע״י 
הגורם הכמותי של ערך-החםק בלבד, אלא בעיקר ע״י גור¬ 
מים איכותיים: מצב־צבירתו! אופן שריפתו — קלות-ההדלקה 
ומהירות־הבערה! חמרי־הלווי שבו, וכר. סוגי הדלק — מהם 
מוצקים, מהם נוזלים, מהם גאזים. סוגי הדלק המוצק 
הם: העץ וסוגי הפחם, ובמידה מצומצמת — כבול 
ו א ב ן - ב י ט ו מ ן. עיקר סוגי הדלק הנוזל הם מקט¬ 
עים של ש מ ן - ד. א ד מ ה (נפט)! במידה מצומצמת 
משתמשים גם בספירט. סוגי דלק גאזי הם: גאז- 
האדמה ותזקיקים גאזיים מפחם (ג א ז ־ ה מ א ו ר) ומנפט 
(״בוטאגאז״), ובמידה מצומצמת — מוצרים טכניים־ 

סינתטיים, כגון גאז־פחמים, גאז-גגראטור, א צ- 

~ • * 

ט י ל ן ומימן. 

"דליקותו" של חומר-דלק נערכת לפי "נקודת־ההדלקה" 
שלו — הטמפרטורה המינימאלית הנדרשת לשם הפעלת 
הבערה — ולפי מהירות הבערה, שהיא הקובעת במידה רבה 
את הטמפרטורה המאכסימאלית שאפשר להשיגה בבערה זו. 
לעומת זה אין קשר ישיר בין הדליקות של חומר־דלק ובין 
כמות-החום שניתן להפיק משרפת כמות מסויימת של דלק 


זה. הדליקות תלויה בנדיפותו של הדלק, או באחוז החומר 
הנדיף שבו, או בכמות החומר ועדיף הנוצרת כתוצאה מהת־ 
פרקותו מחמת חימום! הגורם האחרון הוא הקובע לגבי דלק 
מוצק או נוזל שאינו בר-אידוי. דלק בצורת גאז מסוגל להת¬ 
ערבב בחמצן־האויר, מה שמאפשר בערה נפחית: ואילו דלק 
כחומר מלוכד — מוצק או נו׳זל — אינו מסוגל להתקשר עם 
חמצן אלא על-פני שטחו, והבערה מתפשטת בהדרגה משטח- 
הפנים פנימה. לפיכך מהירות־הבערה מוחשת מאד בדלק 
מוצק ע״י טחינתו לאבקה ופיזורה כאבק, ובדלק נוזל — ע״י 
פיזורו בטיפות דקות. — מובן מאליו, שנוכחותם של מים או 
עירבוב בחמרים לא-דליקים מפחיתים הן את הדליקות וחן 
את ערך־ההסק של הדלק. 

מכל הבחינות הללו ניתנים סוגי־דלק שונים להשבחה ע״י 
טיפולים ועיבודים טכניים שונים: ייבוש! טחינה לאבקה, 
או — להפך — דחיסת אבקה לגושים מלוכדים: זיקוק: 

פיחום: פיצוח — שבירה תרמית של מולקולות גדולות 

• • • • 

למולקולות של חמרים נדיפים: וכן טיפולים כימיים, כגון 

הידרוגנאציה או דהידרוגנאציה, ועוד. אולם השיטות להשבחת 

§■ ♦♦ ♦י 

הדלק ולשיפור שימושו כאמצעי לסיפוק אנרגיה הן עצמן 
תהליכים הצורכים אנרגיה ומכלים דלק. 

בשעה זו עדיין באה רוב האנרגיה לצרכים טכניים מן 
הדלק המוצק. העץ הוא ללא-ספק הדלק הראשון של האדם, 
והוא אף שימש דלק עיקרי בכל מקום עד המאה ה 19 ! 
שימוש זה הביא לידי השמדת היערות. פ ח ם - ע ץ שימש 
להפקת מתכות מבצריהן. את מקומם של העץ ופחמ-העץ 
ירש הפחם ה מ י נ ר א ל י — בעיקר פ ח ם - א ב ן, ובמקצת 
גם פח ם *חום (ליגניט). 

כל סוגי הדלק המוצק מכילים המרים מינראליים, המש־ 
תיירים אחדי הבערה בצורת אפר (ע״ע): לפיכך כל תנוד, 
כור או כבשן, המוסק בדלק מוצק, טעון סילוק־האפר מפרק 
לפרק או באופן רצוף, דבר הגורם להוצאות ניכרות. בערה 
זו אף יוצרת עשן, ולפעמים גם גאזים מרעילים (כגון 
״ 80 ), העשויים לגרום הפרעה או נזק לאדם ולצומח בסביבה. 
גורם אחר, הקובע במידה רבה את שימושיותו ואת ערכו 
המשקי של הדלק המוצק, הוא הגאוגראפי-תחבורתי. בדרך־ 
כלל אין מקומות מקורותיו של הדלק המוצק (יערות: מכרות־ 
פחם) זהים עם מקומות צריכתו העיקרית. עצים מושטים 
כקורות בודדות או מחוברות לדוברות במורדות נהרות, 
וכדוברות הם ניתנים להיגרר גם על פני ימים. אספקת פחם 
מצריכה דרכי־תחבורה ואמצעי-תובלה — מסילות־ברזל ורכ¬ 
בות: כבישים ומכוניות: ספינות—,שקיומם והפעלתם צורכים 
דלק והוצאות שימושם עשויות להשפיע במידה מכרעת על 
מחיר הדלק. מרכזי התעשיה הכבדה, שעיקרה הפקת ברזל 
ופלדה, קמו כולם באיזורי מכדות-הפחם ולא באיזורי מכרות־ 
הברזל, מאחר שכדאי יותר להביא את בצרי־הברזל אל הפחם 
מאשר את הפחם — הקל והתופס נפח רב — אל בצרי־ 
הברזל. גם הכנסת הדלק למיתקני הבערה (כגון התנור הרם 
או מחסדהדלק של ספינה) דורשת עבודת-ידיים או עבודת- 
מכונה. 

מכל הבחינות האלו יש יתרון מכריע לדלק הנוזל מן 
הדלק המוצק. הנפט ותולדותיו אין בהם אפר כמעט, והם 
נשרפים כליל למוצרים גאזיים. נזילותו של הדלק מאפשרת 
להזרימו בקלות ובמהירות למרחקים גדולים ע״י מערכת של 
צינורות, וכן להטעינו בדרך ההזרמה במיכלי־הדלק, מסיבות 




671 


דלק 


672 


אלו מגדילה החלפת הדלק המוצק בנוזל את יעילות העבודה 
ואת פולנה, ומשום כך התחיל הנפט לדחוק את הפחם מכל 
ענפי הטכניקה והתעשיה. אולם נוסף על כך יש חשיבות 
מכרעת למיקטעים הנדיפים בטמפרטורה נמוכה או בינונית, 
שניתן להפיקם מן הנפט הגלמי (ע״ע בנזין) ושיוצרים 
תער 1 ב(ת נפיצות עם אויר: על תכונה זו מושתת שימושם 
כדלק למנועים של שרפה פנימית, ומבחינה זו אין 
הדלק המוצק יכול לשמש תחליף לנוזל. 

לדלק הגאזי יש אותם יתרונות שיש לנוזל, אלא 
שחלוקתו, איחסונו ושימושו מצריכים מבחינה טכנית מערכת 
מורכבת יותר — ועפ״ר אף בעלת ממדים גדולים יותר — 
של מיכלים וצינורות. 

לוח 3 

תפוקת־הדלק העולמית בשנת 1956/7 

מוג הדלק מיליון טונות 

פחם לסוגיו. 1,800 

נפט ותולדותיו 800 

גאז־אדמה . . _ . 230 _ 

תפוקת הפחם, העומד עדיין בראש כל סוגי הדלק, הולכת 
וגדלה בעולם בקצב איטי! עתודות־הפחם הידועות גדולות 
ועשויות להספיק — לפי קצב הצריכה של היום — למשך 
אלף שנים ויותר. לעומת זה תפוקת הנפט נמצאת בקרעליה 
תלול! העתודות בנפט מצומצמות ומספיקות לעשרות 
שנים בלבד. מניחים, שהדלק הגרעיני ישלים בעתיד 
את החסר. 

חידוש בתחום הדלק הוא הדלק להג ע סילוני: 
תרכובות כימיות מוצקות או נחלות, שנחשבו עד עתה כעניין 
למחקר מעבדתי בלבד, עלולות ליהפך למוצרים של 
התעשיה הכימית הכבדה עם התפתחות הטיס הסילוני והטי¬ 
לים המילוניים. לסוג זה של המרים שייכים ביחוד הבורנים 
(ע״ע בור). 

הדלק הגרעיני מפיק אנרגיה ע״י בקיעת הגרעין. 
לבקיעה ניתנים הגרעינים: של 0235 , המצוי באוראן הטבעי 
בשיעור של 0.7% ! 11239 ?, המופק בראקציה גרעינית 
מ 238 ס! 0233 , המופק בראקציה גרעינית מתוריום. הפעו¬ 
לות שנעשו עד עכשיו לשימוש בדלק הגרעיני לאספקת כוח 
מושתתות על הראשון שבחמרים אלה. עתודות הדלק 
הגרעיני בעולם הן, לכאורה, גדולות מאד ונראות כמבטיחות 
אספקה לצרכי־האדם לאלפי־שנים רבות. אולם בידוד האוראן 
מבצריו בדרגת־הטוהר הדרושה, ובמידה גדולה עוד הרבה 
יותר — בידוד האיזוטופ 0235 מן האוראן הטבעי, הם 
תהליכים קשים מאד! לפי שעה הדלק הגרעיני עדיין יקר 
מאד. על זה מתוסף המחיר הגבוה של וזמרי־עזר, כגון מים 
כבדים, גראפיט טהור, מתכות נדירות וכר, שהם נדרשים 
לכור. אחרי ש״נשרף" חלק קטן של הדלק הגרעיני, יש 
להעביר את כל ה״אפר" דרך תהליו־-טיהור מורכב ויקר, כדי 
לסלק את מוצרי־הפירוק ולהחזיר את המתכת הטהורה לכור. 
בהקמת המיתקנים יש להתחשב, בין השאר, בסיכון הרב 
הנגרם לסביבה ע״י המוצרים הראדיואקטיוויים, שהרחקתם 
וגניזתם עשויה ליהפך לבעיה חמורה במידה שכמותם תלך 
ותגדל! מלבד זה צורך המיתקן כמות עצומה של מי-קירור 
(וע״ע אטומית, אנרגיה). 

תחנת־הכוח הראשונה, המספקת לתוך הרשת זרם חשמלי 
בקנודמידה גדול (יותר מ 100,000 קילו-ואט) מכוח דלק 


גרעיני, הוכנסה לשימוש באנגליה (בקולדר הול [ 0311161 
0311 ]) ב 1957 , ולפי השמועה — הוקמה תחנה כזאת גם 
בברה״מ. ההשקעה שנדרשה להקמת תחנת קולדר הול 
היתה גדולה פי 3 — 4 (לכל קילו-ואט של הספק) מזו הנדרשת 
לתחנה המופעלת ע״י דלק רגיל (פחם או נפט). עדיין 
מוקדם להגיד, אם השימוש בדלק גרעיני זה יוכל להביא 
בעתיד — גם אחרי שיפורים וייעולים של השיטה — לאספקה 
זולה יותר של אנרגיה מזו המושתתת על השיטות של העבר 
וההווה. — יש שיקולים בדבר ניצול ה 0233 , המופק מן 
התוריום הטבעי! ה 1239 !?, ששימש יסוד לפצצה האטומית 
(ע״ע), עדיין איננו משמש דלק להפקת אנרגיה לצרכי־שלום. 

למרות כל הקשיים אין כל ספק, שיחול מעבר מחמדי- 
הדלק המסרתיים לדלק גרעיני, ושהשימוש בזה האחרון 

¬ו¬ 
יניע לממדים גדולים תוך כדי דור אחד. אמנם בארצות 

המבורכות בפחם יוסיפו עוד זמן רב להקים תחנות־כוח 

המופעלות ע״י הפחם הזול! מעריכים, שבאה״ב עדיין יופקו 

ב 1975 — כשתצרוכת האנרגיה המשוערת תהיה פי 3 

מהנוכחית — 65% מהאנרגיה החשמלית מפחם ורק 7.5% 

מדלק גרעיני. אולם באנגליה, שאינה יכולה להגדיל את 

תפוקת הפחם במידה הדרושה, ובארצות אחרות שמצבן 

דומה, תפותח האנרגיה הגרעינית מתוך הכרח בקצב מזורז. 

מניחים, שאחרי 1965 תבוסס כל תוספת בייצור החשמל 

באנגליה על אנרגיה גרעינית. 

שיחדור של אנרגיה גרעינית ע״י מיזוג גרעיני מימן 

כבד לגרעיני הליום הוא תהליך שאינו יוצר "אפר" ראדיו־ 

♦ • 

אקטיווי, ושה״דלק" הדרוש לו מצוי בכמויות בלתי-מוגבלות 
(במי־הים). אם יתאפשר ביצוע ראקציה זו — המנוצלת 
בפצצת־המימן — בצורה מווסתת, עשוי דבר זה לפתור את 
בעיית הדלק לצרכי האדם לצמיתות. 

הדלק בישראל. התצרוכת בדלק בישראל היא כמעט 
כולה בנפט ותולדותיו. פחם ותולדותיו נצרכים למטרות 
מיוחדות בלבד ובכמויות מצומצמות מאד. מהמספרים שבלוח 
4 יוצא, שהצריכה השנתית של אנרגיה לנפש בישראל היא 
נמוכה ביחס (השו׳ לוח 1 ). 

ל ו ח 4 

צריכת הדלק בישראל בשנת 1956/7 


טונות 

סוגי הדלק 

25,000 . . 

גאזי״נסט מנוזלים . . 

180,000 . . 

בנזין. 

170,000 . . 

קרוסין. 

200,000 . . 

שמן סולר . . . . 

600,000 . . 

שמךדלק . . . . 

25,000 - . 

ביטומן. . . . 

1,200,000 . . 

ס״ה: נפט ותולדותיו . 


סוגי התצרוכת 

330,000 

ייצור חשמל . . . 

200,000 . . 

צרכי תחבורה . . . 

200,000 . • 

ייצור חמרי־בניין . . 

300,000 . . 

צריכה תעשייתית אחרת 

170,000 . • 

צריכה ביתית . . . 

1,200,000 . . 

ס״ה. 


רובו ככולו של הדלק הנצרך בישראל הוא חומר־יבוא. 
מקורות־הדלק של ישראל עצמה דלים ביותר. הארץ דלת 
עצים וחסרה מכרות־פחם לגמרי. הכבול, המצוי בכמות מצומ¬ 
צמת בביצת־החולה, הוא מרובה־אפר וערכו כדלק מועט. 
על חוף ים־המלח, מצפון לסדום, נתגלו מרבצים של אבן 
ביטומנית, שערד־ההסק שלה אינו אלא כ 1,200 קאלורילת 














673 


674 


דדה — דלהרואה 


לק״ג. זיקוק הנפט ממנה קשה, והניצולת הכללית שניתן 
להפיק ממנה אינה מגיעה אלא כדי תצרוהת־הנפט הארצית 
ב 1 — 2 שנים. חיפושי הנפט בישראל, אשר בהם הוחל בקנה־ 
מידה שיטתי ב 1955 , לא העלו עד עתה אלא שדות־נפט 
מצומצמים בדרום; ניצולם המלא לא יספק אלא כ 10% מן 
התצר 1 כת הארצית במשך שנים מועטות. 

וע״ע אטומית, אנרגיה; אנרגיה, משק ה־, ענד 674 — 677 ; 
אספלט; בנזין; כבול; מא 1 ר; נפט; עץ; פחם. 

, 0311161 . 1 ־ 1 . 0 ; 1953 , 76 ) 1 )))# 16 !) 171 ץ§ #7167 , 111:113111 ? . 0 .? 
,( 113 ) 111 ) 50161106 6111 ־ 0111:1 ; 1955 , 3 ) #1167#703#60 $ 110,171 ?# 
ץ§ #1767 1/16 0111 0771 ) 4 1116 ' , 1611 ) 15 ) 1.30 . 1 < ; 1956 011 ־ 131 ^ 

. 1958 ,!? 1710 ) 01 ע 6 \! 

ה. ה. 

דלקליז, לואי־ערל ־־־־ 2€ ג 11 :) €1€5 ( 1 1€5 ־ 01115-01131 ^ 1 — 

י• •• •[ • 9 • •* 5 

( 1809 — 1871 ), מהפכן צרפתי. דל׳ החל את פעולתו 
הציבורית כרפובליקני־קיצוני בימי מלכותו של לואי פילים. 
הוא השתתף בהתקוממות ביוני 1832 , וב 1836 נאלץ לברוח 
מצרפת לבלגיה; ב 1840 חזר לצרפת וחידש את פעולתו 
באופוזיציה הרפובליקנית. דל׳ לקח חלק פעיל גם במהפכת 

1848 ונתמנה ע״י הממשלה הזמנית כפרפקט (מושל) של 

** • • 

2 דפארטאמנטים בצפון־צרפת. עם פניית הממשלה ימינה 

* • 

עבר לאופוזיציה ויסד את כתב־העת - 06 01111:100 ־^ 1.31 " 
״ 8001316 01 110 ( 3110 ־ 10001 . עם כשלון ההתקוממות ב 1849 ברח 
לאנגליה. ב 1853 חזר לפאריס, נתפס ע״י השלטונות ונשלח 

לעבודת־פרך לקין. ב 1859 חזר, כשהוא לקוי בבריאותו, 

— ♦ ♦ 

אך מלא מרץ ברוחו. דל׳ חידש את פעולתו העיתונאית, 
נאסר מחדש, שוב ברח לבלגיה ולא חזר לצרפת אלא עם 
מפלתו של נאפוליון 111 בספטמבר 1870 . ב 1871 נבחר 
לאסיפה הלאומית, ולאחר שזו קיבלה את תנאי־השלום עם 
גרמניה — חזר לפאריס ונבחר לקומונה הפאריסאית, ובה 
פעל בכמה תפקידים מרכזיים. נסיונו הציבורי הרב, 
ישרו והאידיאליזם שלו העמידוהו בשורה הראשונה של 
מנהיגי הקומונה. דל׳ ניסה להכניס סדר כלשהו באדמיגיס־ 
טראציה הפרועה של הקומונה. במאי 1871 , כאשר גבר המצור 

של צבאות ממשלודורסי על פאריס ומצב הקומונה נעשה 

* ■ " 

מיואש, לקח לידיו את הנהלת מחלקת הבטחון. התנהגותו 
האישית בשבועות האחרונים של הקומונה זכתה להערצה 
כללית. ב 25 במאי, כשנוכח דל׳ שהמפלה וודאית׳ ענד את 
הסרט האדום של חבר־הקומונה וניצב, ללא נשק, במרום 
באדיקאדה שעליה התנהל קרב עז ביותר; הוא נהרג בו 
במקום בכדורי צבאות־הממשלה המסתערים. 

דל׳ לא ראה את עצמו כסוציאליסט, ואף לא כ״אינטרנא־ 
ציונאליסט", דוגמת רבים מאנשי הקומונה. לפי הגדרתו 
היה יעקוביני — בעצם דמוקראט רפובליקני קיצוני וחסיד 
של רפורמה סוציאלית. — דל׳ חיבר זכרונות מגלותו בקין: 

.( 1869 ) 0016 ק 46 111111 01101131 ( , 011016 ץ 03 3 3015 ? 06 

;' 1 896 , 1871 16 ) 4.716 ) 00171771 #0 16 ) 0176 ) #113 , ז { 3 ־ 17556£31 .? 
; 1898 , 1871 1011 ) 7660111 1 ) 1 16 ) 16 $ ( 1701117 #6$ , 016$ ־ 1 ? . 011 
י£ג 1 כןץ 71 . 71 ; 1910 , 776 ) 007711711 . 10 16 ) 0176 ) 1113 , 6161:161 כן 1.6 .£ 

. 1942 , 1 ג 1 מץ^ 0 > 1 611 ^ 1 ^051x6 ג 1 יר 6 ק , דק 0 ח 

א. לי. 

— 850 ^ 10 ^( 1 — ( 1852 — 

4 0 - 4 • 

1923 ), מדינאי צרפתי. דל׳ התחיל בפעילותו המדי¬ 

נית כרפובליקני שמאלי; הוא היה מתומכיו של גמבטה 

— * 1 * 

(ע״ע), ואח״כ השתייך למפלגה הראדיקאלית. זמן־מה שימש 
כמזכירו של חבד־פארלאמנט עשיר, ואח״כ נשא את אלמנתו 


לאשה, ועי״ז הבטיח לעצמו אי־תלות כלכלית וחברתית. בשנות 
ה 90 כיהן בכמה תפקידי־מפתח במשרד־המושבות, ומ 1898 
עד 1905 היה שר־החוץ בכל הממשלות של אותן השנים. 
דל׳ עיצב מחדש את מדיניות־החוץ של צרפת ושינה אה 
כיוונה: במקום מגמתם של ז׳יל פרי(ע״ע) וחבריו להשלים 
עם תוצאות התבוסה של 1871 , לבוא לידי הסכם עם גרמניה 
באירופה ולהרחיב תמורת זה את שלטונה של צרפת באפ¬ 
ריקה, אפילו במחיר של סיכסוך עם בריטניה — שאפו דל׳ 
ועוזרו קמבון (ע״ע) לרכז את כוחותיה של צרפת באירופה 
נגד הסכנה האורבת לה מגרמניה ולרכוש את בריטניה ואת 
איטליה כבעלות־ברית לקראת המאבק ההכרחי המחודש עם 
גרמניה. ע״י ציר-צרפת ברומא, ק. ברר, פעל דל׳ להפגת 
המתיחות ששררה בין צרפת ואיטליה מאז כיבוש תוניסיה 
ועשה ב 1900 — 1902 שורה של הסכמים עם איטליה בעניין 
צפון־אפריקה, וכן הגיע לידי הסכם עם ספרד בעניין 
מאר 1 קו. 

בימי משבר פאשודה ב 1898 הניע דל׳ את חבריו 
בממשלה לוויתורים לבריטניה ולהסכם עמה בדבר חלוקת 
הסודאן בינה ובין צרפת. בזה נעשה צעד ראשון להסכם 
כולל בין צרפת ובין בריטניה, אשר סיכל את התכנית לכריתת 
ברית אנגלית־גרמנית. ב 1904 נכרתה ברית "ההסכמה הלב¬ 
בית" ( 00041316 06 מ 06 ת£) בין צרפת ואנגליה, שבה ניתנה 
לצרפת יד חפשית במארוקו. כשניסתה צרפת ב 1905 לחזק 
את השפעתה במארוקו על סמך הסכם זה, נתקלה בהתנגדותה 
הנמרצת של גרמניה, אשר איימה במלחמה. דל׳ היה מוכן 
להסתכן במלחמה, אולם חבריו בממשלה סברו שאין צרפת 
מוכנה למאבק, וביחוד לא האמינו — בניגוד לדל׳ — בעזרתה 
של בריטניה; בלחץ הגרמנים נאלץ דל׳ להתפטר. במשך שנים 
אחדות לא היה פעיל בזירה המדינית, ורק ב 1911 חזר לממ¬ 
שלה בתפקיד שר־הצי, וב 1913 יצא כשגריר־צרפת לפטרבורג 
ופעל שם להידוק הברית הרוסית־צרפתית. עם פרוץ מלחמת- 
העולם 1 הצטרף לממשלה הלאומית ושוב ניהל בה את 
מדיניות־החוץ עד 1916 , כשנאלץ להתפטר סופית בעקבות 
כשלון הקו המדיני והצבאי של בעלות־הברית בבאלקאנים, 
שדל׳ נחשב כאחד האחראים לו, 

- 41 ' 1 6761166 [!(סס 10 0 ) #70710107 16 ^ $0 10 06 , 31 ) 146 .\/ 
״ 16 ־ 31 <£ 61 . 011£ ק .׳ 1161 ) 676 ) 661 3071 :.ס ,. 1 ) 1 ; 1909 , 631703 § 

י'/ : 0136 ^ 17071 16 ) #101110 !! 00 , 1 ) 31 תץ 116 . 0 ;( 1924 ,.; 1116111 
.^ £6 ) . 0 16 6 ) 61111 00 , 6 ־ 61 זז 83 .£ ; 1915 ,. 0 . #1 16 6611676 
007667 7/16 ,: 01:161 ? . 011 ;( 1932 , 165 ) 1400 )ע 061 16$ ) 

;( 1937 . 140031:511 . 1 ־ 861 ) 1172 ) 5 0.3 , 83011 .\ 7 ; 1936 ,. 0 / 0 
. 772 ,־ 1 ־ 31 ? .? .( ; 1939 , 0.3 ) 11 ) #011 70336 § 016 ,־ 61 §־ 61 ? .£ 

~ 1898 411107166 #11331071 ' #7011 60 116 ) 01 106 ) #706 16 ' 1 ) 0111 . 0 

. 1952 ,. 0 י ח 0 ! 6 א .\ 2 ; 1931 , 1905 

מ. זי. 


ן־־לקרואה, (פרךען־ףכןט 1 ר־) 


(? 6041013014 - — 


^ 0613000 £1180110 (- 10100 ׳) — ( 1798 — 1863 ), 


צייר, רשם וליתוגראף צרפתי. דל׳ מוחזק בנו של איש־ 
הקונונט ומיניסטר־הדירקטוריון שארל דל׳; אך יש סברה, 
שאמו הרתה אותו לטירן (ע״ע). דל׳ קיבל חינוך טוב 

- ד־י 

ומילדותו נראו בו כשרונות אמנותיים — הן למוסיקה והן 
לציור; בהשפעת רישומיו של גויה (ע״ע) הכריע ב 1814/15 
לצד הציור. הוא למד באולפניהם של הקלאסיציסטן ז׳. ב. פ. 
גרן ( 01160111 .? . 8 .ן) ושל א. ז׳. גרו (ע״ע), וכן עבד 
לעצמו, עשה תחריטים ע״פ רפאל ורובנס והכין ציורים 
לכתבי־עת. ב 1822 הציג דל׳ בתערוכה את תמונתו "דאנטה 


675 


דלקדואד, 


676 


ווירגיליוס״ — ע״פ "התופת" של דאנטה. מיד נעשתה תמונה 
זו סלע־מחלוקת בין הקלאסיציסטים והרומאנטיקנים. ב 1824 
צייר את "הטבח בכי־ 
יום" בעקבות השמדת 
אוכלוסיית האי ע״י 
התורכים כפעולת־ענ־ 
שין על מרד היוונים. 
ב 1831 הציג את תמו¬ 
נתו "החירות נוהגת 
את העם למיתרסים" 
— בעקבות מהפכת־ 
יולי! כאן נעשים הא־ 
שה הצעירה, המסת¬ 
ערת על המיתרסים 
ובידה הדגל משולש־ 
הצבעים, ועמה הגב¬ 
רים הסובבים אותה— 
שהם בני־פאריס טי¬ 
פוסיים — סמלים של 
מלחמת־החירות! זוהי 
יצירה אפיינית לרו־ 
מאנטיקה, באותן השנים צייר דל׳ אף תמונות על נושאים 
דתיים ועל נושאים היסטוריים, וכן מראות מיצירות שיקספיר 

וגתה, דיוקנות, מראות נוף והווי — שכולם מתארים פרטים 

*♦ • • 

בעולמו של רומאנטיקן. 

ב 1832 ערך דל׳ מסע למאתקו. השמש האפריקנית, 
הממזגת את כל הצבעים בלהטה, הצמחיה התודטרופית על 
רקע קירות לבנים־מבהיקים, ערבים בלבושיהם, אימת־ 
האפלולית שבסימטאות — כל אלה היו לדל׳ לחוויה עמוקה, 
שרישומיה ניכרים בתמונות רבות משלו. עניין מיוחד מצא 
דל׳ בשכונות־היהודים, ואף בא במגע אישי קרוב עם יהודים! 
עדות לכך הן תמונותיו הגדולות "החתונה היהודית" ו,. כלי־ 
זמר יהודים במוגדור". 

לאחר שובו לפאריס הציג ב 1834 את ״האסיר בשיוך — 

ע״פ יצירתו של בירון. לאחר־מכן שוב נוצרו תמונות על 
נושאים מן ההיסטוריה העתיקה ומן ההיסטוריה של יה" ב 
(כגון ״כיבוש קושטא בידי הצלבנים״, 1841 )! תמונות על 
נושאים דתיים! עוד תמונות על נושאים מיצירות שיקספיר, 
וכן מן הרומאנים של וולטר סקוט! "סירת דון חואן המיטרפת 
בים״( 1841 ), בעקבות שירו של בירון! דיוקנות, וכן תמונות־ 
דומם לוהטות, שבהן מתוארים פירות ופרחים, לעתים קרו¬ 
בות על רקע של נוף. — החל מ 1833 צייר דל׳ תמונות־קיר 
גדולות באולמים ציבוריים, שבהן תיאר — ברוח האופטי¬ 
מיזם ואמונת־הקידמה של דורו — את תולדות נצהון התרבות 
על הברבריות, כגון התמונה על תקרת הגאלריה הגדולה 
בלובר — נצחונו של אפולון על הפיתון ( 1851 ). 

כגראפיקן יצר דל׳ ב 1827 ליתוגראפיות ל״פאוסט"(תמ׳ז 
ע״ע גרפית, אמנות, עמ ׳ 664 ), שעוררו בגתה תחילה תמהון 
ולאחר־מכן התפעלות! ב 1834 — ליתוגראפיות ל״המלט" 
של שיקספיר, ב 1838 — 1843 — ליתוגראפיות ל.,גץ פון בר־ 
ליכינגן" של גתה. 

לאחר שובו ממארוקו בילה דל' את רוב ימיו בפאריס. 
כבר ב 1831 נתמנה לאביר לגלן־הכבוד, וב 1855 הועלה 
לדרגת מפקד אותו מיסדר. בעשר שנות חייו האחרונות 


נתמוטטה בריאותו וחלשה עליו דעתו. אולם בני הדור 
הצעיר באמנות — ביניהם מנה (ע״ע) — ראו בו דוגמה 
ומופת לעצמם. — דל׳ הניח אחריו יומן, שבו רשומים עיסו¬ 
קיו יום־יום, וידויים אמנותיים, דברי-ביקורת והרהורים 
מעמיקים על טכניקת הציור. 

מפעל־חייו של דל׳ כולל 853 תמונות בצבעי־שמן, 1,505 

תמונות בפאסטל ואקווארל, 6,629 מיתלת־יד, ויצירות גרא- 

*• י׳- * י* 

פיות ואילוסטראציות לאין מספר. בהתפתחות אמנותו יצא 

מרובנם! לפי דברי עצמו העריך את רמבראנט יותר מאשר 

+? י• • 

את רפאל, אך גם האחרון — וכן מיכלאנג׳לו — השפיעו 
עליו השפעה מרובה. להתפתחות סיגנונו תרמו אח״כ ק 1 נ־ 

סטבל (ע״ע) וטרנר (ע״ע), שבהשראתם פיתח את כשרונו 

* • * • 

המיוחד לצייר ב״מטאטא שיכור״ — בצבעים שפתמיהם 
הסמיכים מביאים את התרגשות יוצרם לידי ביטוי ישיר. 
את הקומפוזיציות שלו בנה דל׳ — כרובנס — לא בשיווי- 
משקל אידאלי קלאסיציסטי, אלא בתנועות אלכסוניות מלאות 
להט. דל׳ גדול בכוח־ההבעה היוצא מגדר הרגיל, בדינא- 
מיקה המלהיבה, באימה ובחדוות־הנצחון שבתמונותיו. אולם 
כמה מדיוקנותיו מצטיינים בקומפוזיציה בהירה ובהרכב־ 
צבעים מדוייק ומרוסן. 

בחייו חשבו אותו חסידיו לגדול אמני־הדור, ואילו האק- 
דמיקנים — חסידי אנגר (ע״ע) — התקיפו אותו! בשעתה 
פילגה מחלוקת זו את אנשי־הרוח בפאריס לשתי מחנות. 
הוגו שלל את הדל׳, ואילו בודלר העריץ אותו. בסופו של 
דבר היה דל׳ לאבי הציור המודרני. אע״פ שהפאתוס 
התיאטראלי המצוי ביצירותיו האדירות זר לנו היום. — 
דל׳ התנגד בהחלט לראליזם של קורבה (ע״ע)! לעומת זה 
היה קורו (ע״ע) קרוב ללבו יותר. אולם דל׳ עצמו דחה 
בחריפות את מושג הרומאנטיקה לגבי יצירתו ואישיותו, 
מאחר שכל סוג של הגדרה נראה לו כצימצום חופש־היצירה. 

יומנו של דל׳( 1 בתז 1011 ) יצא ב 3 כרכים, 1893/5 ׳ 1932 2 ! 



א. דלאקרואה: הטבח בכיוס ( 1824 ) 













677 


דל ק רואה — דלקת 


678 


איגרותיו יצאו במקובץ ב 1880 2 . כל יצירותיו הספרותיות 
בהוצאה חדשה — ב 1923 . 

; 1885 ,.(£ .£'/> 161 ^ 00171 76 ^ £11 )/ 1 י 011€511311 * 11013311 

.£ ,^ 01 תז 3 י £0 . 1 ׳^ ; 1885 , 1111-771€7716 ז 1 >ק■ . 0 ,ץ* £011 ־ 31 (£ .£ 
, £11557 .ס ; 1893 ,€זע £11 ) $071 /״> . 79 , 0311 ־ 101 ^ . 0 ; 1886 ,. 79 
, 30£€ ־ 01 -־ 4€1€1 ן .[ ; 1909 ,. 79 .£ ,־ 1431101311 . 0 ; 1907 ,. 79 .£ 
- £50110 ..£ ; 1922 3 , 1913 ,€$ץ 47131 / €171€7 211 1£€ )'? $€%1 { :. 79 ..£־ 
; 1929 ,. 0 .£ ,תמץ 6 .£ ; 1927-1929 , 1-111 ,. 79 ,־ 1101 
,. 79 .£ , 150011£ זס £1 . 4 ? ; 1938 ,. 79 1171%6 ן €7  3 ! ( £111110 ) — 

( 1865 , וינה — 1950 , ז׳נווה), מוסיקאי־פדגוג 

שויצי. דל׳ למד מוסיקה בפאריס מפי לאו דליב (ע״ע) 

ובווינה מפי ברוקנר (ע״ע) ופוקס; ב 1892 נתמנה לפרו¬ 

פסור להארמוניה בקונסרוואטוריון של .;׳נווה. נוסף על 

פעולתו המרובה בקומפוזיציה, הקדיש את עצמו לטיפול 

בבעיות החינוך המוסיקאלי, ופעולותיו בשטח זה יצאו 

להן מוניטין ברחבי־העולם. דל׳ הוא מייסדה של האורית- 

מיקה — שיטה המבוססת על תיאום בין החשיבה המוסיקא¬ 

לית ותנועות הגוף; יש בה משום ראקציה נגד האימון 

* ■ 

הטכני בשימוש וירטואוזי בכלים, שהפך בסופו של דבר 
לאימון לשמו תוך ניתוק הזיקה החיה ליצירה המוסיקאלית. 
בעזרת תלמידים מתנדבים עשה דל׳ ניסויים בהגשמת רעיו¬ 
נותיו, ואת פרי ניסוייו הציג לראשונה בצורה שיטתית 
ב 1905 ; בשנה שלאחריה ערך את הקורם הראשון למורי- 
המוסיקה. ב 1910 הקים בהלראו שעל-יד דרזדן אולפן והפך 
אותו למרכז הפדגוגיקה המוסיקאלית, שאליו נהרו המוני 
מורים. עם פרוץ מלחמת־העולם 1 חזר דל׳ לשוויץ ויסד 
את מוסד ז׳אק־דל׳ בז׳נווה. כבר ב 1912 הציג את שיטתו 
באנגליה, וב 1913 נוסד "ביה״ס הלונדוני לאוריתמיקה ע״פ 
דל"׳. מאז נוסדו כמעט בכל הערים הגדולות ואף בערי- 
שדה של אירופה, וכן במקומות רבים באמריקה, מרכזים 
פדגוגיים לשיטה החדשה, המשמשים עד היום — בשינויים 
אחדים, שנעשו פה ושם — יסוד לחינוך המוסיקאלי. — 
רעיונותיו של דל׳ נעשו חשובים מאד אף לריקוד האמנותי, 
שכן תרגילי-הריכוז, הכרוכים באירגון ריתמי מפותח ביותר, 
נודע להם ערך עקרוני לגבי כלכלת תפקידי השרירים 
בתנועות־הגוף. שיטת־דל׳ מבוססת על קשר הדוק בין 
המוסיקה והריקוד, כשהמוסיקה אינה משמשת מסגרת 
לריקוד, אלא מופיעה בצדו כשותף ליצירה אמנותית אחידה. 
לגבי המוסיקאי־גרידא נעשות תנועות־הגוף לא אמצעים 
לטכניקת־הביצוע בלבד, אלא לפעולה שהיא נולדת מן 
החשיבה המוסיקאלית וכפופה לצרכי הביצוע. 

חיבוריו העיקריים של דל/ שבהם הסביר את שיטתו, 
הם: 02€ ז:> 116$-021 ן> 12 016 סו 1611 \ ( 1907 — 1914 ); 1,6 

6311031:100 1 €1 116 ן 51£ !!וח 13 ,;)בתזץב}•! ("קצב, מוסיקה וחי¬ 
נוך"׳ 1920 ). הוא אף חיבר קומפוזיציות מרובות, בין השאר 
כמה אופרות, פאנטומימה, שירי-מקהלה, 2 קוגצ׳רטות לכי¬ 

נור, מוסיקה קאמרית וזמרים רבים. 

: 1 

י. טל 

רלקת (לאט׳ 10 :} 13 מ 1£13111 ! 1 ), בפאת 1 ל 1 גיה — תגובה רקם־ 
תית על גירויים הגורמים נזק בגוף. היכולת 
להגיב על גירויים היא תכונה יסודית של האורגאניזם החי: 
כל סבך היחסים שבין החי וסביבתו מבוסם על תכונה זו. 
מבחינת מהות הגירויים ועצמתם אפשר להבדיל בין גירויים 

ד 


פיסיולוגיים — שאינם מוציאים את הגוף מכלל פעילותו 
התקינה, ובין גירויים פאתולוגיים — גורמי נזק ותגובה 
פאתולוגית. קיים מעבר הדרגתי בין שני סוגי הגירויים, 
הפיסיולוגיים והפאתולוגיים, וקרהגבול אינו ברור תמיד. 
לא כל גורמי־נזק מעוררים תגובות דלקתיות. יש גורמים 
שאינם מעוררים אלא תגובות תאיות ("תהליכים ניווניים"), 
כלומר: כל תא ותא בגוף מגיב כשהוא-לעצמו ע״י שינויים 
והפרעות במבנהו ובחילוף־החמרים שלו; התגובות הניוו־ 
ניות נקראות גם בשם "תגובות סבילות" (פאסיוויות). 
לעומת זאת, התגובה הדלקתית היא תגובה פעילה (אק- 
טיווית), תגובה של צביר-תאים (רקמה) המגיב בצורה 
מאורגנת ומסודרת, תגובה אשר משמעותה הביולוגית היא 
בדרך-כלל ההתנגדות לגורם־הנזק, ולעתים קרובות — הר¬ 
חקתו או הריסתו או ביטול השפעתו. 

רבים נוטים לזהות את מושג הדל׳ עם מושג הזיהום 
בחידקים. דעה זו מוטעית היא: אמנם החידקים הם גורמי- 
הדל׳ המצויים ביותר, אולם תהליכים דלקתיים רבים נגרמים 
ע״י גורמים מן העולם הדומם, כג 1 ן גורמים כימיים (למשל: 
חומצות צורבות) או פיסיקאליים (מכאניים, תרמיים, הקר¬ 
נות); כגורמי־דל׳ יכולים לפעול גופים זרים שחדרו לגוף 
או פגעו בו, או גם המרים שנוצרו בגוף עצמו ע״י חילוף- 
המרים מופרע (למשל: חומצת־שתן). 

הדל׳ כבר היתה מופרת לרופאי התקופה היוונית־רומית, 
וקלסוס ציין את ארבעת סימניה העיקריים: ז 0 נ! 11 ז (אודם), 
ז 0310 (חמימות), זסוחס: (תפיחות), ■! 01010 (כאב) — הסימ¬ 
נים החיצוניים המובהקים של הדל׳ החריפה. גאלנוס הוסיף 
לרשימה זו עוד סימן: 13653 סבזסמס), כלומר פעילות מופרעת. 

תופעות הדל׳ החריפה. התהליכים ברקמה, המונחים 
ביסוד התופעות החיצוניות של הדל׳, תוארו במחצית השניה 
של המאה ה 19 . קונהים (ע״ע) תיאר את תגובות מערכת 
מחזור־הדם ואת חשיבותן היסודית בתהליך הדלקתי; מצ׳ני־ 
קוב (ע״ע) תיאר והדגיש את חשיבות מערכת־הפאגוציטים. 

קונהים השתמש בניסוייו בקרומים דקים של חיות קרות־ 

דם (צפרדעים). בקרומים אלה ניתן לראות במיקרוסקופ 
בזרימת הדם בצינורותיו, מן העורקים לעורקיקים, מהם 
לנימים, ומהן לוורידים. במצב תקין רוב הנימים שבאיזור 
ההסתכלות נמצאות חסומות מחמת התכווצות דפנותיהן, 
והדם אינו זורם אלא בנימים המעטות שחללן פתוח. בעורקים 
ובעורקיקים אפשר להבחין, שתאי־הדם (הלבנים והאדומים) 
זורמים בעיקר בחלק המרכזי של הזרם, ואילו החלק ההקפי 
של החלל מכיל למעשה רק את נוזל־הדם (פלאסמה). גירוי 
הקרום ע״י דקירה קלה (פגיעה מכאנית), או ע״י כוויה 
(פגיעה תרמית), או ע״י מגע גביש קטן של חנקת־הכסף 
(פגיעה כימית), או ע״י חידקים או רעלניהם — גורם מיד 
שינויים במהלך מחזור־הדם. בראשונה מופיע ג 1 דש־דם 
אקטיווי: העורקיקים והנימים מתרחבים, ודם רב יותר זורם 
דרך האיזור. הנימים שהיו סגורות נפתחות, וכל השטח 
המודלק נראה עתה מלא צינורות־דם מובילי דם רב. תופעה 
זו מסבירה שנים מהסימנים הקלאסיים של הדל׳ — את האודם 
ואת החימום. כתוצאה מהתרחבות הנימים מואטת זרימת־הדם 
בתוכן, והאטה זו מלווה טישטוש ההפרדה הברורה בין הזרם 
המרכזי וההקפי: הכדוריות הלבנות נוטשות את החלק 
המרכזי של חלל־הצינור ומתחילות לנדוד באטיות לאורך 
הדפנות ולהדבק אליהן. 


679 


דלקת 


680 


באותו זמן עצמו מתפתח תהליך נוסף, שקשה לעמוד 
עליו בהסתכלות מיקרוסקופית ישירה: נוזל מן הדם חודר 
את דפנות צינורות־הדם, יוצא מן הצינורות לרקמה ויוצר 
בה את ה ב צ ק ת (ע״ע) ה ד ל ק ת י ת. במצב תקין פועלת 
דופן צינורות־הדם כעין מחיצת דיאליזה (ע״ע) — כנפה 
בעלת חורים עדינים ביותר, המונעים את מעבר הפרודות 
הקולואידיות של חלבוני־הדם, בלי למנוע את מעבר הפרו¬ 
דות הקטנות של המים׳ הסוכר והמלחים! לחץ־הדם גורם 
ליציאת נוזל־הדם — בלי חלבונים — מתוך הצינורות 
לרקמה. הנוזל מופרש בעיקר מהקצה העורקי של הנימים, 
שבו לחץ־הדם גבוה יותר! בקצה הוורידי של הנימים לחץ- 
הדם נמוך, ושם גורם הלחץ האוסמוטי של חלבוני־הדם 
(הלחץ האונקוטי) לספיגת הנוזל מהרקמות לתוך צינורות- 
הדם. נמצא, שבמצב התקין קיים ליד מחזור־הדם מחזור של 
זרימת נוזל בתוך הרקמות — נוזל היוצא מהקצה העורקי 
של הנימים וחוזר לקצה הוורידי שלהן (ציור 1 , א׳). 
לא כל נוזל־הרקמות חוזר למחזור־הדם: חלק ממנו מגיע 
לצינורות־הלימפה וזורם בכיוון בלוטות־הלימפה האחוריות. 
מחזור־נוזלים זה ברקמות הוא אחד המיתקנים החשובים 
לצרכי חילוף־החמרים. 

בדל׳ נגרם נזק לדפנות צינורות־הדם, והן נעשות חדירות 
יותר! הנוזל העוזב את הצינורות מכיל במקרה זה גם 
חלבונים, וההפרש בין ריכוזי החלבונים בפנים ובחוץ פוחת, 
ויחד עמו פוחתת ספיגת הנוזל חזרה לתוך הצינורות. 
התוצאה היא: ריבוי הנוזל ברקמה — הבצק ת (ציור 1 , ב׳), 
שהיא המסבירה את שני הסימנים הקלאסיים הנוספים של 



ציור 2 . כדורית־דם לבנה חוצה דופן ש< 1 צינור (סכמה) 


ממשיך לנדוד ברקמה בכיוון לאחור שבו חלה הפגיעה שגר¬ 
מה לתהליך הדלקתי. נדידה זו היא ביטוי למשיכה אחרי 
גורמים כימיים מסויימים — כימוטפסיס (ע״ע). בהגיע 
התאים הלבנים למקום הפגיעה הם מתחילים בפאגוציטוזה 
(;! 81 סזזל 0 ס 1138 ק), כלומר: הם בולעים חידקים, שאריות תאים 
הרוסים וכל חומר זר הנמצא במקום. מצ׳ניקוב ייחס לפאגוצי- 
טוזה תפקיד מרכזי בתהליכים הדלקתיים, כתגובה הגנתית 
של הגוף על חדירת חמרים זרים או גופים זרים אל קרבו. בין 
התאים ה״בלענים" (פאגוציטים) ובין החומר או הגוף הזר 
(וגם שרידי רקמה הרוסה הם בחינת "חומר זר" לגבי הגוף 
החי) מתנהל מאבק, שתוצאותיו — או פירוק הגורם הזר ע״י 
המנגנונים האנזימתיים של תאי־המגן, או הריסת התאים 
האלה ע״י רעלני החידקים או ע״י ההשפעה הכימית של 
החומר הזר. 

מהלך הדל׳ החריפה ואופן סיומו של תהליך זה מותנים 
בעצמת הגירוי ובטיבו. אם השפעת גורם־הדל׳ מועטת — 
התגובה אינה אלא גודש-דם בלבד ואחריו חזרה למצב 
התקין. אודם־העור ( 3 מ 1 :> 111 ץז€) בעקבות חשיפתו לקרינת־ 

השמש במשך זמן־מה אינו אלא 



סימן לדל׳ קלה כזו. אם ההשפעה 
המזיקה חזקה יותר — מתהווית גם 
בצקת! במקרה של דל׳־העור 
מחמת הקרנה היא מתבטאת בהו¬ 
פעת שלפוחיות בעור. גירוי חזק 
ההורס רקמה עשוי לגרום להתהוות 
תפליט דלקתי, המכיל תאים נמקיים 
(מתים) וכדוריות־דם לבנות, — 
וזוהי המגלה (ע״ע). אולם יש 
גירויים שהשפעתם הכימוטאקטית 
על הכדוריות הלבנות מועטת, ובמק¬ 
רים אלה אין הדל׳ הנגרמת על־ 


חדנז 

קייליאי ר ־ אי סם י סי 
די־יםת וזנו־ול 


ידיהם מלווה התמגלות, אפילו הפגי¬ 
עה ברקמה קשה היא. המוגלה, 
המכלה כדוריות לבנות שלמות 


ציור 1 . זרימת הדם והברז? התוד־רקמי: א. במצב תקין; 

הדל׳: את התפיחות, וכן את הכאב, הנגרם ע״י הלחץ על 
קצות־העצבים. — תהליך דלקתי מקומי משתקף לעתים 
קרובות גם בסימני־מחלה כלליים, ביחוד חים (ע״ע) והחשת 
שקיעת-ה דם (ע״ע דם, עמ׳ 697 ). 

כדוריות־הדם הלבנות, שנדבקו לדפנות צינורות־הדם, 
מבצעות תנועות אמבואידיות, המעבירות אותן דרך דופן 
הצינור. תהליך זה — הדיאפדזה ( 3€51$ > 6 ק 113 >) — נראה 
יפה בהסתכלות במיקרוסקופ בניסוי של קונהים. תחילה 
שלח התא הלבן כעין אצבע דקה דרך הדופן החוצה! 
האצבע הולכת וגדלה ע״י זרימת חומר־התא לתוכה, עד 
שלסוף נמצא כל התא, על גרעיניו, מחוץ לצינור (ציור 2 ! 
וע״ע דם, עמ׳ 714 , ציור 10 ). התא שנשתחרר מן הצינור 


ב. בדקקת. והרוסות, עשירה באנזימים מפרקי־ 

חלבון, והיא היפרטונית לגבי סביבתה. היא יכולה להיספג 
לתוך זרם־הלימפה, אולם עפ״ר היא שואפת גוזלים לתוכה, 
לוחצת על סביבתה, ומחמת לחץ זה ובסיוע האנזימים 
שבתוכה היא יכולה לפרוץ לה דרך לחלל הקרוב ביותר. 
חלל זה יכול להיות גם העולם החיצון וגם חלל פנימי, כגון 
חלל־הצפק או חלל קרום־הריאה. הצטברות של מוגלה בחלל 
שנוצר כתוצאה מתהליך דלקתי בתוך הרקמות היא ה מ ר ס ה 
(ע״ע). 

מנגנון התגובה הדלקתית החריפה. חלק 
מן התופעות, שצירופן יחד מהווה את הדל׳ החריפה, מובנות 
לנו מתוך ידיעת עובדות ודאיות, וחלק מהן מוסבר בדרך 
השערות המתקבלות על הדעת: 1 ) תגובת צינורות־הדם 










681 


דלקת 


682 


נגרמת — לפחות בחלקה — ע״י גירוי קצות העצבים המגי¬ 
עים לאיזור הנגוע; 2 ) סטיית התאים הלבנים מהזרם 
המרכזי והידבקותם לדופן נגרמת, כפי הנראה, ע״י עצם 
האטת הזרם — מזה, והגדלת צמיגות־הדם ודביקות התאים 
ודופן־הצינורות — מזה; 3 ) לנדידת התאים הלבנים דרך 
הדופן הבלתי־מנוקבת אין עדיין הסברה מתקבלת על הדעת, 
אולם נדידת התאים ברקמה בתהליך הכימוטאכסיס נגרמת, 
כנראה, ע״י מפל ריכוז החומר הגורם לכימוטאכסיס; 
4 ) ההסברה המתקבלת ביותר על הדעת לגבי הפאגוציטוזה 
היא שהתהליך הזה הוא תופעה של מתח־הפנים. 

ז 

כיצד מצליח הגוף לאתר את גורם־המחלה במקרים של 
תגובות דלקתיות שסיבתן בזיהום חידקיי איתור זה לא 
תמיד הוא קיים; אולם אם חדרו, למשל, סטאפילוקוקים 
לשורש־שערה, מצליח הגוף ברוב המקרים לאתר אותם בסמ¬ 
טה (ע״ע) ולמנוע את התפשטותם בדם ובגוף. יש סבורים, 
שאיתור גורמי־הדלקת נגרם ע״י רשת של פיברין הנוצרת 
בסביבתם: דל" קשות מתבטאות, לפי דעה זו, בתפליט 
עשיר בחלבונים, שאחד מהם הוא הפיברינוגן; הפיברינוגן 
המסתנן לרקמות נקרש שם (ע״ע דם, עמ׳ 697 ) בצורת רשת 
של סיבי־פיברין עדינים, ורשת זו מפריעה את התפשטות 
גורמי־הדל׳. אחרים סבורים, שאיתור התהליך הדלקתי בזי¬ 
הומים חידקיים נגרם ע״י השפעת נוגדני־הנסיוב, המצמידים 
את החידקים ומונעים אותם מלהתפשט בסביבה. לפי דעה 
אחרת, עיקר הפעולה באיתור התהליך הדלקתי־זיהומי היא 
פעולת האנזימים המיוחדים לכל סוג של חידק: חידקים 
המכילים אנזימים מקרישי פיברינוגן מסייעים בעצמם ליצי¬ 
רת הרשת המפריעה להתפשטותם, ואילו חידקים המכילים 

את ״גורם־ההתפשטות״ — אנזים הממס, כפי הנראה, את 

•• י• 

החומר הבין־תאי — או המכילים אנזימים המסוגלים לחזור 
ולהמס את קרישי־הפיברין שנוצרו, נוטים להתפשט לסביבה. 
יתכן, שכל ההשקפות הללו נכונות — כל אחת לגבי מקרים 
מסויימים. 

התגובה הדלקתית היא אחד ממנגנוני ההומאוסטאזה — 
ייצוב התנאים הקיימים — של הגוף! לשון אחרת — היא 
תגובה הגנתית של הגוף נגד גופים וחמרים זרים אשר 
הצליחו לחדור לתוכו דרך קווי־הגנתו הראשונים, החיצונים. 

קו־ההגנה העמוק מיוצג על ידי הרקמות המסנכימיות — 

* • • • 

צינודות-הדם, תאי־הדם ותאי המערכת הרטיקולו-אנמתלית 

♦♦ •* *• 

(מערכת הפאגוציטים). התרחבות צינורוודהדם מביאה 
אספקת־דם רבה יותר לאיזור הנפגע, כלומר: יותר מזון, יותר 
חמצן, יותר נוגדנים — המסוגלים להצמיד את החידקים, 
להרוס אותם ולהכשירם לבליעה —, ויותר תאי־דם — 
המסוגלים לבלוע את גורמי הדל׳ או את תוצרות-הפירוק 
המזיקות ולעכלם. נמצא, שברוב המקרים מסייעת התגובה 

הדלקתית לגוף להתגבר על גורם הנזק. אולם יש מקרים 
שבהם היא גורמת לגוף נזק ניכר. במצבים מסויימים של 
רגישוודיתר מגיב הגוף לגירויים קלים־ביחם בצורה מוגזמת, 

ודל׳ כזאת (דל׳ אלרגית או על־אלרגית) עשויה לזעזע 

-י /י — • • 

לגמרי את שיווי־המשקל הפיסיולוגי ולסכן את קיומו של 
הגוף (ע״ע אלרגיה). 

תופעות הדל׳ הכרונית. בניגוד לדל׳ החריפה — 
שסימניה הם גודש־דם ויציאת נוזל וכדוריות מתוך הדם 
לרקמה — מתבטאת הדל׳ הכרונית בעיקר ביצירת נימי־דם 


חדשות ובשיגשוג הרקמה התיבורית. הדל׳ הכרונית עשויה 
להופיע בעקבות תהליכי הדל׳ החריפה אחרי פגיעות שגרמו 
להרס רקמה, או אם השפעת גורם־הנזק היא ממושכת. אולם 
צורות מסויימות של דל׳ כרונית מופיעות גם כתגובות 
עצמאיות לסוגים מיוחדים של גורמי־נזק. כשפעולתו של 
גורם הדל׳ החריפה נמשכת זמן־מה, משתנה עפ״ר הרכב 
התאים שבתפליט, ובמקום התאים הלבנים המגורענים — 
הנעלמים ברובם — מופיעים לימפוציטים ותאי־פלאסמה, 
אשר רק מקצתם מקורם בדם, ואילו אחרים מופיעים כתוצאה 
מהתרבות תאי-בוסר הקיימים ברקמה עצמה. 

בדל׳ הכרונית מתרבים התאים של נימי־הדם בסביבת 
האיזור הניזוק. שיגשוג זה גורם שמופיעים כעין כפתורים 
על שטח הנימה, והם הולכים ומתבלטים כלפי חוץ יותר 
ויותר. בליטה זו, כשהיא נעשית לשלוחה ארוכה, הופכת 
בסופו של דבר לצינור הנמשך בצורת לולאה ארוכה מהנימה 
אל איזור הפגיעה; בלולאה נימית זאת זורם דם (ציור 
3 ). עם חדירת! של מספר רב של נימים כאלה לאיזור 



3 


ציור 3 , 5 שלבים בהתפתחות מחזור־דם באיזור דלקתי 

הפגיעה חודרים לתוכו גם תאים חיבוריים צעירים, הנוצרים 
ע״י שיגשוג התאים שבסביבה. ע״י תהליך זה מתמלא האיזור 
הפגוע רקמה חיבורית צעירה, עשירה בצינורות־דם — 
ר ק מ ת ־ ג י ר ע ו ן ( 1-311111360 §). לאחר מילוי איזור הפגי¬ 
עה הולכות הנימים ונסתמות ונעלמות בהדרגה, והרקמה 
כולה הופכת בהדרגה לצלקת חיבורית דלת תאים. 

סידרת התופעות הללו אפיינית לדל׳ הכרונית. היא מו¬ 
פיעה בגוף גם במקרים של מילוי חללים ריקים ואירגונם 
הרקמתי. למשל, בכל מקרה של פציעה, שסדרה מתחת לציפוי 
העור, נוצר חלל חסר רקמה, שעפ״ר הוא מתמלא דם. הדם 
נקרש ויוצר גלד שטחי, והאיזור כולו מתארגן מחדש ע״י 
רשת-נימים חדשה. השם "רקמת־גירעון" מתאר את מראה 
איזור־הפציעה בתהליך החלמתו: מתחת לגלד המכסה איזור 
זה נמצאת רקמה ורודה, המכילה גרגרים אדומים, זעירים 
ובולטים; גרגרים אלה הם קצות לולאות הנימים, הצומ¬ 
חות לתוך איזור החסר. תהליך מעין זה מביא גם לאירגונם 

* 4 • ■ 

של פקקים בציגורות־הדם ולהתהוות קופסית חיבורית מסביב 
לגופים זרים, לאספי־מוגלה, וכו׳. 

חמרים כימיים מסויימים, וכן גופים זרים (תולעים, חלקי־ 
צמחים, חוטי־משי וכר), גורמים לצורות מיוחדות של דל" 
כרוניות הנקראות גרנולומטוזיות, כלומר: דמויות גידולים 


683 


דלקת — דלשניים 


684 



ציור 4 . רלקת גראמלומאסחית בעור כתגובה ע? חדירת נוח זר 
ושהייתו ברקמה (צי 5 ום מיקרוסל!ופי) 

א. חומר צמתי, קוץ תקוע ברקמה; ב. תא ענק; נ. גבול רקמת־הגרעין 

והרקמה החיצונית הצלקתית 

(ציור 4 ); הן מצויינ 1 ת בשיגשוג רב של היסטיוציטים 
(תאים בעלי יכולת של פאג(ציט(זה, הקבועים' במקומם 
בדרך־כלל ומשתייכים לרקמה החיבורית), שהם מתקרבים 
לגוף הזר ומקיפים אותו. לעתים קרובות מופיעים ביניהם 
תאי־ענק, כתוצאה מחלוקות חוזרות של הגרעין, שאינן 
מלוות חלוקת הציטופלאסמה. בתאי-ענק אלה מצויים גרעי¬ 
נים רבים (עד 100 ויותר), המונחים עפ״ר בתוך התא ללא 
סידור מסויים. יש תהליכים זיהומיים גורמי תגובות גראנולו־ 
מאטוזיות, שבהם ההיסטיוציטים מסתדרים בצורה ראדיאלית 
ושגם בהם מופיעים תאי־ענק. בין האחרונים אפשר למצוא 
לפעמים תאים מיוחדים, אשד בהם מסודרים הגרעינים 
בצורת פרסה בהקף התא (״תאי לאנגהאנס") : הם אפייניים 
ביחוד לשחפת. יחידות כאלו יכולות להכיל במרכזן חומר 
נמקי (רקמה מתה), והן מופיעות בצורת גושים שנחשבו 
לפנים לגידולים, ומכאן כינוןם "גראנולומים" ("גידולים של 
רקמת־גירעון"). מבחינים בין גראנולומים זיהומיים, כגון 
אלה המצויים בשחפת, בעגבת, במחלות־פטריות ובמחלות 
כרוניות אחרות, ובין גראנולומים המופיעים כתגובה למצי¬ 
אותם של גופים או חמרים זרים בתוך רקמת הגוף. 

יצירת רקמה חיבורית חדשה בדל' הכרונית — גם היא 
תגובה הגנתית של הגוף, המתגבר בדרך זו על הרס רקמה, 
הן במקרים של נמק (מות הרקמה) והן במקרים של נטילת 
רקמה. להחלפת הרקמה ההרוסה בדרך זו נודעת חשיבות 
מיוחדת ברקמות חסרות כושר־התרבות (כגון שריר־הלב). 
נימי־הדם החדשות, הצומחות לתוך האיזור, מביאות אספקה 
של מזון וחמצן, ובעקבותיהן חודרים לאיזור תאים של הרקמה 
החיבורית. לאחר שחזר האיזור ונתמלא רקמה חיה, שוב 
אין צורך בפעילות מטאבולית מיוחדת: הרקמה נעשית 


דלה בצינורות־דם ובתאים, וסופה שהיא הופכת לצלקת 

אינרטית. 

• * 

% 

ביבל׳ ע״ע פתולוגיה. מש. ו. 

רלוטגיים ( 3 ז 11 ]־ 31 ח 6 ^ מיוד 0$ ד 8 | — זר, י\ 0 ס 100 > — 
מיפרק), סידרה של יונקים (ע״ע), בני אמריקה 
הדרומית והתיכונה, הנראים מבחינות שונות כפרימי־ 
טיוויים ביותר וכנבדלים משאר כל היונקים. שמם 
העברי מותאם לשם £460131:3 , שניתן לפנים לסידרה זו 
(או למשפחת אוכלי־הנמלים שבה), ואין הוא הולם את כל 
הקבוצה, שאמנם יש בה מינים חסרי־שיניים ומינים מעוטי- 
שיניים, אך גם מינים מרובי־שיניים — עד 100 . אולם שיני 
הדל׳ — במידה שישנן — פשוטות •חן ביותר במבניהן, עפ״ר 
חלשות ובדדך-כלל חסרות־שורש: לפיכך אין הן מסוגלות 
ללעוס את המזון ממש, אלא למעכו בלבד. השם המדעי, 
המקובל היום לקבוצה זו, ניתן לה בגלל המיפרקים הנוספים 
שבחוליות־החזה האחוריות ובחוליות־המתנים, המחזקים את 
המיפרוק בין החוליות — סימן אנאטומי שאינו מצוי בשאר 
היונקים. סימנים בולטים אחדים של הדל׳ — ציפרניים חזקות 
מאד, המשמשות לחפירה או לטיפוס על עצים: מוח פשוט, 
קטן וחסר־קפלים. 

היום הדל׳ מעוטי־מספר. הסידרה כוללת היום 3 משפחות: 
שריוניים (ע״ע ארמדיל): אוכלי־נמלים (ע״ע). 
עצלניים (ע״ע). אולם בשלישון היתד. סידרת הדל׳ 
מפותחת מאד ומרובת מינים, שביניהם היו שהגיעו לגודל 
של פיל. אלה היו היונקים ששלטו בתקופה ההיא בדרום- 
אמריקה: הם ידועים לנו היום כמאובנים בלבד. המינים 
הגדולים הללו היו בע״ח מסורבלים, בעלי מוח קטן מאד, 
שאכלו עשבים על פני האדמה או הזדקפו ליד גזעי עצים 
ואכלו את עליהם וענפיהם הרכים. 

שריוניים מאובנים, שהם הפרימיטיוויים שבדל׳, הופיעו 
באיאוקן והגיעו לפריחתם במלקן: הגדול שבהם ובעל 
השריון המשוכלל ביותר היה הגליפטודון (ע״ע). — 
טיפוסים ענקיים אחרים שהתקיימו בשלישון הגיעו לשיא 

תפוצתם בפליסטוקן ולא נכחדו אלא על סף התקופה החדשה. 

** ■ י< 

יש בהם מינים שהיו בני זמנו של האדם הקדמון, וכנראה 
אף ניצודו בידו. במבנה ראשם ושיניהם דומים מינים אלה 
לעצלניים: במבנה החוליות, הגפיים והזנב — לאוכלי־ 
הנמלים. 

הגדול שבמינים אלה — והגדול בדל׳ בכלל — חיה 



מגאתריום (ויחזור) 

• • 















685 


דלשניים — דלת 


686 


¬ ה מג אתריו ם (דתג 61:11 ך 1 :זב§ 46 ן), שמאובניו נמצאו בארגנ 

טינה. הוא מגיע לגודל של 7 מ/ ועצמותיו עבות מעצמות 

הפיל; אולם ראשה וביחוד חלל-המיח, קטן ביותר. 

שפתו התחתונה פתוחה כעין חדק, זנבו עבה וכבד ומשמש 

למשען כשהחיה מזדקפת; מכאן שעמידתה היתה כעין 

עמידתו של הקנגורו. החיה היתה נעה על פני הקרקע 

באיטיות ובכבדות, כשרגליה הקדמיות שימשו לה לאחיזה, 

לקטיפת ענפים ולעקירת עצים. גופה היה מכוסה שיער. — 

ענק אחר היה המיל ודי ן ( 10300 ץ}$), שגולגלתו ושיניו 

דומים יותר לאלה של העצלניים שבהווה; הוא חי באמריקה 

0 הדרומית וגם בצפונית. — ה ג ר י פ ו ת ר י ו ם (- 0 קץז 

תזטת:> 111 ) שמן הפליסטוקן המאוחר ?דלו היה כגודל הבקר; 

הוא היה בעל שריון בנוי מלוחות גרמיים שקועים בתוך 

העור ללא סדר. בע״ח זה היה, כנראה, מבוית־למחצה בידי 

* 

האדם. נשתמרו ממנו — מלבד העצמות — גם חלקי־עוד 

עם שערות וגללים. 

81 ת 6 נ 161 :נ 6 דד 5 י 611111 ־ , X $811£6 ,. 1 ) 161 ; 1912 , 1 £61161-6 5811 י ' 
11616 7 , 1926; ]. ¥611 , 5 £61111110$ ז}/ £46111818 8,0$ י 6$ י , 
1928; 6. 8011111 6118111118 \ . 4 611111111$$ ^ 1 . 2 .' 86111 , 11€55 :ן 
(/\61 ־ 036 ; 1929 ,( 44 , 83561 . 065 .£ת 3160 ? . 612 ^ 508 .ן 
11 ^ 1 ./ ; 1940 , $84-817167168170$ 610$ ^ 181711 ^ י 05 ק ¥6 .[ - 3 ־ 61 ־ . 

7\116 8/6$16111 1116 / 0 $ 111181 ( 11 ) 4 * 1 § 1111 /$ 8171 £ 8174 /־£?/*<£ ,מ 

7 / 61111 ${) 1161 ' 6, 1942 . 

. ה. מ 


דלת׳ מיתקן לסגירת פתח (שער), הנועד למעבר בקיר 

♦ * 

חיצון או פנימי של בניין או בגדר או בחומה; 

עפ״ר בצורת לוח סובב על צירים. הדלת מורכבת ממסגרת 
הקבועה בקיר — משקוף, עם מזוזות, לפעמים גם 
סף או מפתן או אסקופה — ומכנף (או דף) הניתנת 



ציור 1 . דלת מתקפלת מאלומיניום (בריסטול, אנגליה) 

לפתיחה. לפי אופן פתיחתן מבחינים — מלבד הטיפוס הרגיל 
של דלת שיש בו צירים אנכיים — דל" בעלות צירים 
אפקיים, דל״ מתקפלות (ציור 1 ). מוזחות (נגררות; ציור 2 ) 
ומסתובבות. הדל" עשויות חמרים שונים. עפ״ר עץ, מתכת 
או זכוכית; בעבר היו עשויות גם אבן (דלתות־קברים). 
עור או אריג (וילון). 

הדלת בתקופה העתיקה. פתחי־הדלת הקדומים 
ביותר בבנייני עץ או טיט נבנו, כנראה, בצורת מלבן, 
כשהמסגרת עשויה עץ. גם במצרים ניכר, שלפנים היתה 
מסגרודהפתח נעשית מעץ, והפתח נסגר ע״י מחצלת; בימי 
השושלת ה 5 היו הדל" בנויות שם גם בצודה מלבנית בקירות 
של אבני־גזית ונשאו משקוף בעל כרכוב. דל" מצריות 


בעלות דף יחיד או כפול הורכבו מלוחות־עץ מאונכים. 
שהוחזקו ע״י קרשי-רוחב (ציור 3 ). 

בתקופת־הברונזה ה כרתי ת־ מי ק ני ת היו פתחי־הדל" 

•י •• 

לפעמים מפושקים, ולהם מזוזות בעלות מגרעות; הד" היו 



ציור 2 . דלת מוגנת מיה״ב מארבוז, דרום־צרפת) 

בנויות אבן או עשויות דפים יחידים, או אף כפולים, מור¬ 
כבים מלוחות מוחזקים בקרשי-רוחב ומסמרים; הן הסתובבו 
על צלעות אנכיות מוכנסות בפיתות השקועות במשקוף 
ובמפתן. בדלת "האוצר של אטרוס"(במיקני) היתד• מסגרת- 
הפתח של עץ, והמפתן מצופה עץ או ברונזה. 

א״י וסוריה. גלוסקמות־־חרס מן התקופה הכאלקד 
ליתית ותבליטים שונים מן התקופות הכנענית והישראלית 
מראים בתים שדלתותיהם עפ״ר מלבניות; אך במקרים אח¬ 
דים (בסוריה) נראות גם דל" מקושתית. לדלת מלבנית 
מתקופת־הברונזה הקדומה (בבית־עגלים) היה משקיף של 
לבנים; הדלת לאור- 
וות־שלמה במגידו 
בנויה בקיר של אבני- 
גזית, ומשקיפה נשען 
על זיזי-אבן שבראשי 
המזוזות. אין עדיין 
עדות ארכאולוגית 
לשימוש כמסגרית־עץ 
בתקופה זי. על 
מקדש־שלמה נאמר: 
"ואת פתח הדביר 
עשה דלתות עצי שמן, 
האיל מזוזות חמשית. 
ושתי דלתות עצי 
שמן וקלע עליהם 
מקלעות כרובים 
ותמרת ופטורי צצים 
וצפה זהב" (מל״א ו, 
לא — לב); דלתות־ 







687 


דלת 


688 



ציוד 4 . דמות״ד?ת תיבה אטית 


הבניין האחרות נעשו גם מעץ־ברושים ו״צלעיהן גלילים". 

גם לפתחי־הדל" בארמונות אשור היו דפים כפולים 
מקושטים. דפיה של דלת בלוואט (המאה ה 9 לפסה״נ). 
ש גדל ם 84x2.5 מ/ מצופים רצועות־ברונזה מעוטרות עיטור 
עשיר, והם נסבו על צלעי־ברונזה, שהעליונה שבהן הוכנסה 
בצווארון הבולט מן המזוזה. בעקבות התפתחות הבניה 
בלבנים התפתחה באשור גם צורת הדלת בעלת הקשת. 

גם הדל״ ביוון (ציור 4 ) דפיהן צופו ברונזה כבר 
במאה ה 6 לפסה״ג ונתלו בצלעי-ברונזה שנסבו על פותות. 
הדל" נסגרו ע״י משיכת טבעת, והמנעול הופעל מבחוץ ע״י 
רצועת־עור. בבניינים ציבוריים היו לפעמים הפתחים מפוש¬ 
קים, ז״א נעשו צרים יותר פנימה; המזוזות היו מעוטרות 



ציור 5 . דלת בסי בבוז רומי, ממערכת־הקברים בביודשערים 


בפאר רב במגרעות ובגילופים, שנמשכו לאחור מעל צדי 
ראשי המזוזות, שעליהן נישאו המשקוף, האפריז, הכרכוב, 
ולעתים קרובות גם גג גמלוני. המשקוף בלט בדרך־כלל 
משני צדי המזוזות! בבניה לפי הסגנון היוני נשען המשקוף 
על שני זיזים. הדפים נעשו לפעמים בצורת מילוי המלבן ע״י 
ספינים מחוברים זה לזה בשיטת השילוב. הם נעשו מעצים 
שונים, עוטרו במסמרים מוזהבים, בשנהב וכר, ולפעמים 
נצבעו. באולינתוס (המאות ה 5 — 4 לפסה״נ) היו דפי דלתות- 
הבתים החיצוניות כפולים ונסגרו פנימה כנגד המפתן; הם 
נסבו על צלעות אנכיות, שהתחתונה בהן הוצבה בלוחית- 
ברונזה מרובעת. דלתות״הקברות נחצבו לרוב מאבן, מתוך 


חיקוי לדלתות-עץ. — הדל" הרומיות לא נבדלו עקרונית 
מהיווניות, אם כי בתקופודהקיסרות היו לפעמים גבוהות 
וצרות יותר, ובדפים בא במקום מסמרים הרכב של ספינים 
משוקעים. בין השאר נמצאו גם דוגמות של דלת מתקפלת 
בת 3 דפים, של דלת בת 4 דפים ושל דל" מסתובבות על 
צירים. ב א " י נתגלו דלתות־קברות רבות מן התקופה הרו¬ 
מית, החצובות מאבן במתכונת דלת־עץ (בית־שערים; ציור 
5 ); כאן נראים יפה ספינים משוקעים מקושטים בדגמי 
מתכת או מגולפים גילוף עשיר. לדלתות בתי־הכנסיות 
שבגליל מזוזות-אבן ומשקופים בעלי כרכובים ועיטור עשי¬ 
רים, ולפעמים היתה גם קשת־משנה בצורת חצי־עיגול מעל 
המשקוף. 

ש. ייבין, בניה, האנציקלום׳ המקראית, ב/ 203-201 , 1954 ; 

£5 ]! 311 > 1 :ן 11 3 $£^) €־ 311 תמ 10 :| 010 ) 471115 [ י 110 § 53 ־£־ 61 { 11 ו £1 ־ 31 ס 

. 1-1 ; 1899 ,( 603-609 , 111 , 00131065 •! ]£ 41165 >:>£־!£ 

174 ( 1 [ 7 3111 ? ; 1924 ,■ 7117 0 \ 1 4717% 01€ 

- 06105011 .? .ס ; 1936 י (- 4 >ך>$ 737 .!קקנ 51 ,£?) 

,^ 1 ]׳ 31 ? , 7111 171$ [?ה<{ 01 41 411071$ ' 41 311301, 7x0 ז 0 

10 [? / 0 0071170 ? 11 [ 470 47161 4.71 , 1 ־ 101 ^ 301 ־ 1 ? . 1 ־ 1 ; 1938 . 611 

047 א 471610711 7/10 י 11 ז 3 ו 1161 ז? . 13 ; 1954 ,? 071071 ? 47101071 

£45? 111 £10X1170$, 1954. 

ש. אס. 

בבניה ביה״ב ובעת החדשה מקובלות דלתות־ 

עץ ודלתות־מתכת. 

דלת־עץ מורכבת ממספר לוחות או חלקים, שאופן 
חיבורם השתנה במשך הזמן עם התפתחותם של כלי- 
העבודה, דומרי־העזר ומיכון העבודה. במאות ה 11 — 12 נעשה 
החיבור בין לוחות־הכנף של הדלת בצורה גסה בעזרת 
מסמרי־עץ. בתור ציר שימש עמוד-עץ בקצה הכנף, ששני 
קצותיו בלטו לתוך שקעים בסף הדלת ובקורה, העשויה 
עפ״ר אבן. מהמאה 13 נפוץ השימוש בשגמים ובסרגלים 
לחיבור לוחות־הכנף; צורת־חיבור זו מגעה גם את עיקומם 
של לוחות-העץ. באותה תקופה נתקבלו השימוש בצירים 
ממתכת והפירזול בפסי-ברזל מקושטים, שחיברו את לוחות־ 
העץ של הכנף. במאה ה 14 חלה התפתחות בפירזול הדלתות, 
והתחילו משתמשים במסמרי־ברזל בעלי ראשים גדולים 
ומקושטים. וכן נהגו לצפות את כנף־העץ בפח־ברזל או 



ציור 0 . ד?ת׳עץ מס ו ה המאה ה 11 (נור, צרפת* 

♦ * 


















689 


דלת 


690 


ברוגזה (ציורים 7,6 ). לפעמים בוצע ציפוי הכנף בחיתוכי־ 
עץ, בעור או בצבע. בסוף המאה ה 14 נפוצה הרכבת כנפי 
הדלתות ממסגרות־עץ עם מילויים מקושטים מעץ. במאה 
ה 15 התחיל השימוש בלוחות־מילויים עשירים בהיתוכי־עץ, 
המתארים דמויות והאפייניים לקישוטים הפיגוראליים הנהד¬ 
רים של הרנסאנס (ציור 8 ). בתקופת הבארוק התפשט 
הקישוט על־פני כל הדלת וכיסה גם את מסגרת הכנף ואת 
המשקוף על כל חלקיו. התפתחות זו הגיעה לשיאה בצרפת 
במלכותם של לואי ולואי 

את האמנות ה א י ס ל א מ י ת ביה״ב מאפיינת גישה דקו־ 
ראטיווית, המתבטאת בדלתות-עץ מצופות ריקועי־ברונזה, 
המזכירים דוגמות של שטיחים מזרחיים (ציור 9 , וכן ע״ע 
אסלאמית, אמנות, עמ׳ 29 ). 


הכנפיים. ידועות גם דל" ביזאנטיות עשויות כסף. במאה 
ה 11 עבר מרכז הכובד של אמנות־המתכת לראונה ולרומא, 
ואמניהן יצרו דלתות־ברונזה לכנסיות רבות. דלתות־ברונזה 
מן המאה ה 12 נשתמרו בארצות אירופיות שונות. במאה 
ה 13 הונהג הפירזול של דלתות־עץ בפסי־ברזל מגוונים 
לחיבור הלוחות והצירים או במסמרים בעלי ראשים 
מקושטים. 

בתקופת הרנסאנס הגיעה התפתחות אמנוודהברונזה 

באיטליה הצפונית לשיאה; גיברטי (ע״ע, ור׳ תמונה שם) 

♦ • 

ותלמידיו יצרו דל" מעוצבות בקישוטי־דמויות נהדרים. 
שיפור טיב הברזל איפשר יצירת דל" עשויות בצורת סבכות- 
ברזל מפוארות — בצפון־איטליה, ספרד, צרפת, גרמניה, 
ממארק ועוד. אחר־כך נוצרו דל" נהדרות מסבכות־ברזל 



ציור 7 . ד 5 מ־ע*ז מקושטת מסמרים 
(תוניס, ש 5 הי יה״ב) 


ציור 8 . דלת־עץ מתקופת הרנסאנס ציור 9 . רלתות־ברונזה, קהיר, המאות ה 13 — 14 

(כנסיית סז־מקלו*, רואן, צרפת) 




מבחינה טכנית חלה התפתחות נוספת בייצור דלתות־ 

עץ דק במאה ה 20 . השימוש בוזמרי־דבק חדשים ומיכון 
העבודה איפשרו יצירת לוחות חלקים מעץ לבוד, המכסים 
את כל פני הכנף׳ ואף השלד עשוי חלקי־עץ מודבקים 
זה לזה. 

עבודות־העץ בארצות המזרח הרחוק מצטיינות בעדי¬ 
נות ובמלאכת־מחשבת. הדל" עשויות מסגרות עם מילויים, 
שצורתם לעתים פוליגונאלית. הקישוטים מכסים את כל פני 
הכנף ואינם מבליטים את מבנה המסגרת כמו בארצות 
המערביות. צורת־קישוט מקובלת של הכנף היא הרכבת 
ריקועי-מתכת מקושטים על פני הכנף או בפינותיה בלבד 
(בסין וביאפאן). ביאפאן משתמשים בדל" מוזחות (נגררות), 
שחלקן התחתון עפ״ר מלא, וחלקן העליון עשוי בצורת 
סבכת־עץ מקושטת, שעליה מודבקים גליונות נייר־אורז 
במקום־זכוכית. 

דלתות־מתכת. באמנות הביזאנטית (שהיא ההמשך 
של אמנוודהמתכת העתיקה) מקובל קישוט פני שטדדהדלת, 
ללא הדגשת מבנה הכנף. בכנסיה בבית-לחם נמצאת דלת־ 
ברונזה מן המאה ה 7 , שממדיה 2.45x4.30 מ ׳ , והיא עשויה 
שתי כנפיים חלקות מקושטות על־ידי חירור של כל שטח- 


בצרפת, ביחוד בארמונות־המלכים בוורסאי, טריאנון ועוד. — 
בזמננו משתמשים בברזל, אלומיניום ומתכות בלתי־מחלידות, 
בעיקר לדל" בעלות ממדים גדולים (דלתות מחסנים אי 
מוסכים) או לסיפוק דרישות בטחוניות מיוחדות (ציור 1 ). 

הלק הקיר שבו מותקנת הדלת זכה בעבר 
לטיפול מיוחד. הוא עובד לפעמים בצורה המשתלבת עם 
עיצוב הדלת לקומפוזיציה אחת׳ מותאמת לסגנון הארכי¬ 
טקטוני של התקופה. לעתים קרובות הוסיפו מעל לדלת 
כרכוב להגנה מפני גשם או שמש, והלה נתמך לפעמים 
בעמודים או זיזים בקיר. בצורות אלו השתמשו גם בפנים- 
הבניין לקישוט הדל" הפנימיות. 

ביה״ב הוקדשה תשומת־לב רבה לעיצוב הקיר סביב 
הדלת, שקיבל לפעמים צורה של פתח מקושט, שחולק עפ״ר 
על־ידי עמוד אמצעי לשני פתחי־משנה צמודים (ציור 6 ). 
ברנסאנס נהגו להוסיף לדל" מסגרות מקושטות, ובהן כר־ 
כובים בסיגנון התקופה — בדל" חיצוניות מהחומר שממנו 
נבנה הבניין, בדל" פנימיות גם מעץ; ע״י כך היתה כל 
דלת נעשית חלק חשוב של חזית־הבניין.— חשיבות מיוחדת 
נודעת לקישוט הקיר סביב לדל" בארצות מזרחיות. בארצות 
האיסלאם משולבת הדלת בקישוט הקיר: מכנפיה ניטלת 

























691 


דלת — דלתא 


692 


חשיבותן הדקוראטיוויה העצמאית, והן נעשות לחלק משני 
בקומפוזיציה הכללית העשירה של החזית. 

140011100 ( 100 ) 7 40 45011110 ) 0 1100 ) 101107171 ( 1 , 0110 £0 10101 ^ 

; 1896 , 1113 , 0 * 11 }! 40011110 . 1 > .(( 714 ( 1 ; 1854-68 , 11 $ 0 ) 01171 £ ( 

0 . 1111010 , 1)10 7 € 071 $ 1011\11071011 13 . 01 . )€1171 $1)00 171 011 4. 

400 )140 ^140, 11, 1\^, 1903, 1911; \ 9351111 ט 1 ז , ¥^x1)(07^ 400 

¥(111){1111$1 , 1932. 

י. אי. 

הדלת בדת ובפולקלור. במרחבי־תרבות רבים 
תופסת הדלת (וכמוה השער) על כל חלקיה (מפתן, משקוף, 
מזוזות) מקום חשוב באמונה ובפולחן — ככוח המגן על 
השוכנים בתוך המבנה בפני כוח עויין, המתנכל להם מבחוץ. 
בהתאם לכך משמשת תחתית־הדלת (המפתן) מקום מקודש, 
המיועד להקרבת קרבן לרוחות השומרים על הבית׳ וכן 
לטקסים מאגיים־דתיים שונים. תפילות או ברכות מיוחדות 
נאמרות בשעת כניסה או יציאה בדלת, וכדי שלא תישאר 
זו בלתי מוגנת — תולים בחללה (במשקוף או במזוזות) 
קמיעות מגינים. בשבטים קמאיים רבים, וכן בסין ובארצות־ 
האיסלאם, חולצים על סף־הדלת את המנעל — לאו דווקא 
בכניסה למקום מקודש בלבד. גם את המנהג הנפוץ שלא 
להרשות לכלה לדרוך על סף ביתה בליל־החתונה רואים 
כשריד מן ההשקפה הקדומה על קדושת הדלת. במזרח־ 
אירופה נזהרים בני־הכפרים שלא לדרוך על אסקופת־הדלת 
(חשו׳ שמ״א ה, ה! צפד א, ט). בקרב הערבים בא״י הכלה 
נכנסת לביתה החדש, כשעל ראשה כד מלא מים, ומדביקה 
מעט שאור על משקוף־הדלת. 

באמוגות־עם, גם באלו ששוחררו מאפיין המאגי המובהק, 
עדיין נועד לדלת תפקיד חשוב: ישיבה ארוכה על סף־־הדלת 
כרוכה בסכנה! נפילה או התעטשות, וכן הכאת ילדים, 
בחללה הם סימנים רעים! אין להניח את הדל׳ פתוחה! 
יוצאים את הבית רק בדלת שבה נכנסו לתוכו! תוספת 
דלת לבית גורמת למותו של אחד הדרים בו! שערות 
האהובה או חפץ מחפציה, הקבורים מתחת לאסקופת־הדלת 
או התלויים על משקופה, מבטיחים את אהבתה ומביאים 
אותה לבית המחזר (מאגיה אנאלוגית), וכיו״ב. 

בדתות רבות ממלאת אחת האלוהולת תפקיד של שומר 
הסף והדלת. ברומא יוחס תפקיד זה ל י נ ו ס — בעל שני 
הפרצופים, ופסיליו היו מוצבים ליד הדלת או תלויים בה. 
לכך מתכוונים, כנראה, גם דברי חז״ל על דורו של יאשיהו, 
שבו היו נותנים חצי־צורה (של ע״ז) בדלת זו, וחצי־צורה 
בדלת זו, וכשסגרו את הדלת, היתד, הצורה שלמה (איכ״ר 
א/ י״ח). 

במזרח הקדום, וכן ביוון וברומא, במכסיקו ובפולינזיה, 
נהגו לבנות מזבח בקרבת הדלת, בהודו העתיקה נחשבה 
אדמת האסקופה כמקום משכנן של רוחוודהמתים, ובמקומות 
רבים נהגו גם לקבור את המתים מתחת לסף־הבית, כדי 
להפכם לרוחות המגינות עליו והמיטיבות ליושבים בו. 

באירופה נוהגים לפתוח את כל דלתות־הבית במקרה 
מיתה. המנהג מבוסס על השקפה קמאית, המצווה על 
הנשארים בחיים להקל את יציאת הנשמה מגופת המת. 
מכאן גם האיסור לעמוד או לכרוע ברך בין הגוסס (או המת) 
ובין כל דלת שהיא, וכן מנהג פתיחת הדל" כאמצעי של 
הקלת חבלי־היולדות וזירוז הלידה — לשם כניסת הנשמה 
החדשה מן החוץ לתוך גוף הוולד. 


עצמים שליד הדלת או התלויים מעליה מעירים שימת* 

לב מיוחדת. הדלת משמשת, איפוא, מקום אידיאלי לחפצים 
שתפקידם — גירוש שדים וכישוף, מלחמה בהשפעת מזי¬ 
קים ורוחות, אות־ברית. 

בכמה מרחבי־תרבות נוצריים משמשת הדל׳ כמקום 
לצלב, בהודו — לצמחים ופרחים מקודשים, בצפון־אפריקה 
ובמזרח הקרוב (גם בקרב היהודים) — ל״ידה של פאטמה" 
על חמש אצבעותיה הפשוקות (לגירוש עין־הרע ולביטולו). 

בסקוטלנד מצויים על דלתות־הבתים, ואף בשערי־ 
הכנסיות, סמלים מיניים. באפריקה נתלים בדלת אף אברי־ 
מין של בעלי־חיים, כדי להבטיח מזל ופוריות. המנהג לתלות 
בדלת־הכניסה פרסת־ברזל, המביאה מזל, נהוג עדיין בכפרי 
אירופה ואמריקה. 

מוטיווים סיפוריים הכרוכים בדלת ובשער שכיחים מאד 
באגדות ובמעשיות־העמים, ביחוד באלו הקשורים במסע 
לעולמות אחרים. ליד דלתות־הכניסה ניצבים לרוב שומרי־ 
סף פלאיים, הממלאים תפקידים מיוחדים ובוחנים את הנכנס 
והיוצא בחידות, בידיעת נוסחות-תפילה מסויימות וכיו״ב. 
בין מוטיווי הדלת: "דלת־הטאבו", השומרת על חדר אשר 
הכניסה לתוכו אסורה על הגיבור! דלת מאגית, אשר הנוגעים 
בה אינם יכולים להינתק ממנה! היפוך דלת־עץ לדלת אבן 
או זהב! דלת של מקדש, המגיעה למקומה המיועד מעצמה 
מן האניה שטבעה (השו׳ דלתי ניקנור [יומא ל״ח, ע״א]), 
וכיו״ב. מוטיו הדלת הנעולה, הנפתחת מעצמה או ע״י נס 
מן השמים, רגיל בלגנדה הנוצרית (כבר במעשי־השליחים, 

' ץ— ץ 

ה/ י״ט—כ״ג)! אך הוא מצוי גם באגדות חז״ל: אליהו הנביא 
פותח את דלתות בית־הכלא הרומי כדי להוציא מתוכו את 
גופת ר׳ עקיבא ולהביאה לקבורה (מדרש משלי ט׳, ב׳)! 
הדלת של בגתן ותרש נפתחת בפני מרדכי (ס׳ דאגדתא, 
מהד׳ בובר, 65 ). בפולקלור האיסלאמי נתפשט המוטיו של 
פתיחת דלת על־ידי נוסחה מאגית ("סמסם, היפתח!" או 
כיו״ב) בעקבות אחד הסיפורים המאוחדים' של "אלף לילה 
ולילה". 

זכר או רמז במקרא למשמעות של קדושה המיוחסת 
לדלת: הדם על שתי המזוזות והמשקוף כאות־ברית וכאמצעי- 
מגן בפסח־מצרים (שמ ׳ יב, ז, כג)! מעמד עמוד־הענן בפתח 
אוהל־מועד (שמ ׳ לג, ט—י! דב׳ לא, טו)! "כבוד" ה׳ מעל 
מפתן בית־המקדש (יחז׳ ט, ג! י, יח)! רציעת עבדים מבוצעת 
״אל־הדלת או אל המזוזה״ (שנד כא, ו). — וע״ע מזוזה. 

;(״• 001 ( 1 ** . 5 ,^)ת 1 ) $/ 013 [ 10 ( 1 ( 0 0714$ § ¥0 ,£׳[ 0 ( 011121 . 0 

"סא) 228 , 108 , 01 ( ¥11 . 4 17140 )¥ 1171 071 (( $ 10 \ 01 ¥ ,׳ 1131101 . 0 

, 1011 ) €011071 1014 ( 100511 ( 7 10 (" 7 , 111 נ\כ 1 \ 1 ו 1 נז־!דד . 0 . 14 ; 2 1903 ,( 21 

; 1911 ,( 846-852 ,£££) 000 ( 1 , 13001110011 * .י! ; 1906 

, 011 (( ¥ 4.01411 40 11710071 $ ) 10 ) 1 £ 0 $ ) 111 < 1 10 $ $110 £11140 , 1101011 . 8 

14101011110 ^ 701 ( 0 11140 % -( 404 { , 5011 ק 1 מ £0 ? . 81 ; 6 1101:0 , 196 

. 1958 — 1955 ,(״ 001 ( 1 ** .?י . 5 ,^ 1110 ) 

ד. נ. 

דלתא (ט^!!), שפכו של נהר לים או לאגם, המתפלג 
למספר זרועות, יחד עם שטחי היבשה שבין זרועות 
אלו. דמותו של השטח כולו היא כעין מניפה — כמשולש 
שחודו מופנה לצד היבשה ובסיסו לצד הים (תמונה: ע״ע 
גאוגדפיה, עט׳ 33/4 [ 5 ]). משום דמיון צורה זו לאות דלת 
העבדית־כנענית או דלתא היוונית ( 4 ) — בא גם השם! 
תחילה השתמשו בו הגאוגראפים היווניים לגבי שפר הנילוס. 
אך יתכן, שהשם מתייחם בעקיפין גם למשמעותו המילו¬ 
לית — דלתו של הנהר. 






693 


דלתא 


694 


פני הים ר׳עספי 26 


סיבת התפלגותם של נהרות רבים 
לזרועות לפני כניסתם לים היא חומר־הסחף 
הרב הנישא על־ידיהם והנערם במקום 
הפגישה עם הים. כאן הנהר מתפרק 
ממשאו, מכיוון שעם כניסתו לים זרמו של 
הנהר נפסק או מואט מאד׳ וכויחו אינו 
עומד לו לשאת את החמרים שהוא סוחף 
עמו. המשא השוקע יוצר את שטח הדל׳. 
לפעמים כמויות הסחף עצומות הן. מערי¬ 
כים את כמויות הסחף המובאות לים ע״י 
המיסיסיפי ביותר ממיליון טון ליום ואת 
התקדמותה השנתית של הדל׳ ב 80 — 100 
מ׳ לשנה (תמונה: ע׳׳ע אלוביון, עמ׳ 
483/4 ) ז הדל׳ של הדנובה (ע״ע) מתקדמת 
בכמה עשרות מ׳ בשנה ! העיר אסטראחאן, 
השוכנת על גדות הוולגה והמרוחקת היום 
מן הים כ 65 ק״מ, היחה לפני 700 שנים 
סמוכה לחוף הים (ציור 1 ) 1 אדמת הולאנד 
מתפשטת והולכת על־פני הדל' המשולבת של הרינוס ושל 

כמה נהרות סמוכים (ציור 2 א); הדל' המשולבת של גאנגס¬ 

•♦ 

בראהמאפוטרה תופסת שטח של 130 — 150 אלף קמ״ר! איזור 
הדל׳ של הנילוס הוא עיקרה של מצרים התחתונה (ציור 2 ב). 

על שקיעת חמרי־הסחף בדל׳ משפיעים שלושה גורמים, 
הפועלים בכיוונים שונים: (א) הכובד משקיע את חלקיקי- 
הסחף באפיקי־הדל׳ או על קרקע-הים בצורת אפקי-טין 
נרחבים ! (ב) זרם־הנהר דוחף את החומר קדימה אל הים, 
וכשפג כוחו של הזרם מסתדר החומר ברבדים אלכסוניים 
הנוטים אל הים! (ג) גלי־הים, הגיאות והשפל דוחפים 
את החומר בדרך־כלל בכיוון המנוגד לכיוונו של הנהר. 
מכיוון שיחסיהם ההדדיים של גורמים אלה אינם קבועים 
וניתנים לחילופין לסירוגין, מסתדרים המשקעים באופן לא־ 
סדיר ויתרים מבנה של רבדים, הנוטים לצדדים שונים. 
משקעי הדל" הם עפ״ר בעלי גרגיר דקיק מאד ועשויים 
בעיקרם טין, חרסית וחול דק. — בד־בבד עם גידול שטחה 
של הדל׳ גדל גם עבי שכבותיה. עבי השכבות העליונות, 
הפליסטוקניות, של המיסיסיפי נערך ב 1.000 — 2,000 מ׳, 
ואילו עבי השכבות כולן, שנדבדו מראשית התהוות דל׳ זו 

;ז 

בתחילת השליש(!, נערך ב 10 ק״מ. 

הצטברות של כמולת עצומות כאלו של משקעים בשטח 
הדל׳ ובסביבתה אפשרית רק בתנאי שקיעתו ההדרגתית 
של האיזור! במקרים רבים, וביחוד בשפכו של המיסיסיפי, 
נקבעה תופעה זו באופן ברור. דל׳ נתרת, כשקצב הסדי- 
מנטאציה (הספקת חמרי־הסחף ע״י הנהר) עולה על קצב 
השקיעה של האיזור. במקרה ההפוך — כשהפסד השקיעה 
היחסית (או עליית מיפלס־הים ביחס ליבשה) איננו מתכסה 
ע״י המשקעים של הנהר, הופך שפכו של הנהר למפרץ 
מעין משפך, המכונה אסטואר ( 65111311:6 ,ץ 6$11131 )! אסטו־ 
ארים נפוצים בעיקר בחוף האטלאנטי של אירופה (נהר 
ז׳ירונד ועוד) ושל אמריקה הצפונית (נהר סנט־לורנס), 
ובדרך־כלל בשפכי נהרות לתוך ים, שקיימות בו תנודות 
גדולות של גיאות ושפל. 

דמותו של שפך־נהר — ההתהוות של אחת מצורות הדל׳ 

או של אסטואר — מותנית בגורמים גאומורפולוגיים וגאו־ 
לוגיימ-היסטוריים, המתייחסים הן ליבשת והן לים. התפת־ 


■קו־החוף ב 1873 
1 התפשטות הדלתה 1873 — 1927 


§§§§§ התפשטות הדלתה 1927 — 1945 



ציור 1 . הדלתה של הוולגה 

חות הדל׳ תלויה ביחוד בכמות־המים בנהר ובעצמת נגרו, 
ואלה תלויים במידה רבה ביחס גובה אגן־הניקוז של הנהר 
לבסיס־הסחיפה שלו. הן גובה היבשות והן גובה פני-הים 
משתנים במשך הזמנים, ולפיכך משתנה גם כוחו של הנהר, 
ועמו — מידת הדל׳ ואופן התפתחותה. יש נהרות שהמשיכו 
לקיים את הדל׳ שלהם במשך תקופות ארוכות מאד — 
כגון הנילוס, אשר הדל׳ שלו קיימת לפחות מן האוליגוקן 
ואילך (כ 30 מיליון שנים), או המיסיסיפי, אשר הדל׳ שלו 
קיימת כמעט מראשית השלישון (כ 60 — 70 מיליון שנים)! 
ויש נהרות, אשר הדל׳ שלהם צעירה (מבחינת התפתחותה) 
או הפכה בשלב מאוחר יותר לאסטואר — כגון הסן, הז׳י־ 
רונד, ועוד. 

באגמים מקבלים שפכי־הנהרות עפ״ר דמות אסטואר, 
מאחר שכאן היחס בין גובה אגן־הניקוז של הנהר ובין 
גובה מיפלס־האגם יציב יותר. 

אין שיטת־מיון מוסכמת לדל". אפשר להבדיל בין דל" 

של נהרות בעלי זרם איטי, שהן בנויות מחומר־סחף דק מאד, 
כגון זו של המיסיסיפי, ובין דל" של נהרות בעלי זרם 
חזק יותר, שהן מתקרבות מבחינה מורפולוגית לאסטואר 
(או אף זהות עמו, כגון שפכו של הקולוראדו). מבחינת 
אופי אגדההשתפכות אפשר להבחין: (א) דל" ימיות, שהן 
החשובות ביותר! (ב) דל" אגמיות, שהן בדרך־כלל קט¬ 
נות — פרט לדל׳ של הוולגה הנשפכת לים הכספי, אשר 
הפך לימה סגורה רק בתקופה מאוחרת! (ג) דל" קרחוניות, 
הנבדלות מן הקודמות בעיקר במקור מימיהן. 

מבחינת יחסן לקדהחוף אפשר להבחין כמה טיפוסים 
בדל": (א) דל׳ כפופה־קעורה, כגון זו של הפרת והחידקל 
(ציור 2 ג) ושל האמאזונאס, ובדרך־כלל — של נהרות 
הזורמים באיזורים גאוסינקלינאליים או בבקיעים נרחבים, 
שלא הספיקו להתמלא לגמרי ולהגיע ליישור קו־החופים. — 
(ב) דל׳ מיושרת, היוצרת כמעט קו ישר עם החוף, כגון הדל" 
של הרינוס (ציור 2 א), של ההואנג־הו, של הסונג־קוי(הנהר 
האדום)! לטיפוס זה מתקרבות הדל" המשולבות של הגאנגס־ 
בראהמאפוטרה ושל האיראוואדי־סיטאנג. — (ג) דל׳ כפופה־ 
קמורה המתבלטת מחוץ לקו־החוף! הדוגמה הקלאסית 
היא הדל׳ של הנילוס (ציור 2 ב), ודומות לה הדל" של 



695 


דלתא — ד 


696 


הרון, הדנובה (ע״ע, עט׳ 845 ), הס(, הוולגה (ציור 1 ), 
האבר(. — (ד) בדמות "כף-רגל-של-עוף", שהיא התאר¬ 
כותה של הדל׳ הקמורה; הדוגמה המובהקת של טיפוס 
זה היא הדל׳ של המיסיסיפי (ציור 2 ד), ומתקרבת לו הדל׳ 
של האינדוס. 



פרת וחדקל מיסיסיפי 

ג ד 

ציור 2 . טיפוסים של דלתות 


לדל" היה חלק רב בתולדות עיצוב פני כדור־הארץ 
בתקופות גאולוגיות שונות, מן הקדומות ביותר עד האחרונות. 

בתולדות התיישבות האדם היו אמורי הדל" של נהרות 
רבים מרכזים להתפתחות ישוב חקלאי צפוף כבר בימי- 
קדם, בגלל שפע־המים ואפשרויות טובות לחפירת תעלות 
בין זרועות־הדל׳ המשמשות תעלוודהשקאה, וכן בגלל האד¬ 
מה התחוחה והפוריה, הנוחה לעיבוד חקלאי. 
וע״ע אלוביון. 

מ. א. 

השיט בדל׳ של נהרות, וכן ההתיישבות באדמות שבין 
זרועות הדל׳, מעוררים בעיות מיוחדות. התחלקות הזרם 
לכמה פלגים, שבהם מופיעים גם שרטונות ועיקומים 
חריפים, גורמת להפרעות שונות. ברוב ימות־השנה אין 
בשום פלג ספיקה מספיקה ועומק מספיק לשיט של ספינות־ 
ים. על שטחי־היבשה שבין הפלגים עוברים שטפונות בתקופת 
גאות הנהר, ואילו בתקופות השפל נשארות בהם ביצות, 
המשמשות (ביחוד באיזורי אקלים חם) קנים להתפתחות 
יתושי־קדחת. משום כך יש צורך בהסדרת הדל׳ ע״י העמקת 
האפיק של הזרוע הראשית, בניית סוללות משני עבריה, 
חיזוק חוד האי שבין הזרועות, ניקוז האי או העלאת רוב 
פניו ע״י שיקוע סחף־הנהר במקומות הנמוכים, וכד׳ (וע״ע 
דנובה; מיסיסיפי). 

-ס־/? 5/7076 , 1011115011 .¥\ .( 1 ; 1898 ,. 0 ־ 0/6 ,־ 00601161 ..מ 
- £7 , 0# ב 21£111 { .? ; 1919 , 1716111 610$ ! 061 5/7076 0,716 €€$565 
171 %1171% 6 610 ( 11 [ 70 \ €7 6/7117 5 . 11 - 0666/116/76 . 6 0766171171% ^ 

- 060 , 15 :> £1111 .£ .א ; 1932 , £11166671 ./ 1 7711171614,71£€71 .( 1 

77107$17010%)/, 1943; 140111165, ?717161$166 0 / ?17)761601 

06010%)/, 1945; £. $. £50 ־ 161 ת X1-/. £. £1X11(11, ^%7161/11(/701 
06010%)/, 1946 2 ; ?. 56617716771011071 1$$1766 / .ס , 
1950; 0. £>. \07\ £ ן ; 1953 ,/( 17010% 06077707$ , £6111 ת . 
14115561-14. 56617716711011071 . 0 1067 ? / 1661661$ , 14115561 .ס , 

1955. 


דם (לאט 21115 ״ $3 , יוו׳ סגן!"), רקמה נוזלית של גוף 
בעה״ח והאדם: תרחיף של מרכיבים צורתיים 
(מוצקים למחצה) בתוך נוזל. הדם מצוי ברוב הרב־תאיים, 
והוא ממלא שני תפקידים — סטאטי ודינאמי: כ״סביבה 
פנימית" וכאמצעי-תובלה (ר׳ להלן). דמם של בע״ח עילאיים 
ניתן להגדרה כאחת מרקמות־החיבור (ע״ע היסטו¬ 
לוגיה) של הגוף, באשר הוא בנוי מסוגים סגוליים שונים של 
תאים, המשוקעים בתוך מצע גלמי — שהוא במקרה זה 
נוזל. 

ברב־תאיים ממלא נוזל ב י ן ־ ר ק מ י את כל הרווחים, 
הסדקים והחללים שבין תא לתא, בין רקמה לרקמה ובין איבר 
לאיבר. הדם הוא אותו נוזל בין־רקמי, המכיל סוגי־תאים 
מיוחדים או שברי-תאים (ג ו פ י פ י - ד ם — כדוריות לבנות 
ואדומות, פתיתי-דם) וזורם בתוך מערכת־צינורות מיוחדת. 
הדם מופיע במערכת בעה״ח החל מאותה דרגת־התפתחות, 
שבה אין הפעפוע דרך הרקמות מספק עוד את צרכי התובלה 
התוך־רקמית והבין־רקמית. לחד-תאיים, ספוגים, נבוביים, 
תולעים שטוחות ונימיות אין דם. ברכיבות ובפרוקי-רגליים 
מצויה מערכת־צינורות, אלא שהיא פתוחה, ז״א: הצינורות 
נשפכים אל חללי־הגוף, ולפיכך אין בבע״ח אלה הפרדה 
ברורה בין דם ובין לי מפה (ע״ע). בתולעי-הסדט ובתו- 
לעים הטבעתיות ובכל החולןתיים מצויה מערכת סגורה של 
כלי־דם, המשמשת מכשיר ל מ ח ז ו ר ־ ד ם (ע״ע) קבוע. 

הסביבה הפנימית. האורגאניזמים מוקפים עולם 
חיצון, שתכונותיו הפיסיקו־כימיות משתנות ממקום למקום 
ומשעה לשעה. אולם לאמיתו של דבר אין תאי האורגאניזמים 
העילאיים חיים אלא בתוך מצע קבוע מיוחד, שהוא מוצר 
עצמי של מכאניזמים פיסיולוגיים של האורגאניזם, ושנקרא 
ע״י קלוד ברנד (ע״ע, עמ׳ 883/4 ) "הסביבה הפנימית". 
הפעולה התקינה, ואפילו קיום החיים, של התאים — ביחוד 
של תאי השרירים והעצבים — מותנים בהימצאם בסביבה 
המיוחדת הזאת, המוגדרת בסגוליות של ההרכב הכימי והתכו¬ 
נות הפיסיקאליות, שהאורגאניזם מעצבם ומייצבם ללא תלות 
בתנודות של השפעות העולם החיצון. הדם, שנוזלו מספק 
את הנוזל הבין־תאי לכל הרקמות, הוא היוצר והמקיים את 
הסביבה הפנימית הזאת (ע״ע ה(מ א וסט ז ה) באמצעות 
מנגנון המקיף כמעט את כל הגוף (והכולל בעיקר את הריאה, 
הכליות, מוח־העצמות, בלוטות־הלימפה והטחול, השרירים). 

תובלה. הדם הוא אמצעי-תובלה עיקרי לתהליכי חילוף־ 
החמרים בגוף ולקיום קורלאציה וקואורדינאציה בין חלקיו. 
הוא מוביל לכל האיברים את חמרי־הגלם לחילוף־החמרים 
המובאים מן החוץ, וכנגדם הוא מעביר את מוצרי־חילוף- 
החמרים מאיבר לאיבר ואת פסולת חילוף־החמרים — למקו¬ 
מות הפרשתם אל מחוץ לגוף. 

הפונקציות של הדם כוללות: נ ש י מ ה — הוא מעביר 

את החמצן הנקלט בכלי הנשימה החיצונית (עור, טראכיאות, 

*• 

זימים, ריאות) לכל חלקי הגוף, ואת הפחמן הדו־חמצני — 
מן הרקמות אל כלי-הנשימה; ה ז נ ה — הוא מעביר לתאים 
את חמרי־המזון שנקלטו מן המעי; ה פ ר ש ה — הוא מעביר 
את פסולת חילוף־החמרים מן התאים אל איברי־ההפרשה; 
הגנה — בדם מצויים (או עם הדם מעברים) הנוגדנים 
והתאים, המקנים לגוף חסון (ע״ע) נגד מזיקים רבים 
החודרים אל קרבו; הפרשה פ נ י מ י ת — הדם מעביר 
את ההורמונים (ע״ע) מבלוטות ההפרשה הפנימית 






697 


דם 


698 


אל מקומות פעולותיהם בכל חלקי הגוף! ויסות ח ם ־ ה ג וי ף 
(ע״ע)! הסדרת חלוקת ה נ 1 ז ל י מ בין התאים והרווחים 
הבין־תאיים! ויסות הלחץ האוסמוטי ושיווי־המשקל 
הלני! ויסות שיווי־המשקל החומצי־בסיסי של 
האורגאניזם. 

הדם הוא מערכת־דו־פאזית: גופיפים (תאים ושברי־ 
תאים) השטים בתוך נוזל — הפלאסמה ( 3 וח 13$ ק) ! בין 
שתי הפאזות ניתן להפריד ע״י צנטריפוגאציה. הפלאסמה 
היא תמיסה (במקצת גם תחליב) מימית מרובת־מרכיבים, 
והיא — וכמוה הדם בשלמותו — חסרה יציבות: אחד החנד 
רים המומסים בה הוא הפיברינוגן, שהוא עלול — 
בהשפעת גורמים אנזימאטיים שמקורם אף הם בדם עצמו — 
ליהפך ל פי ברין, השוקע מן התמיסה בצורת רןריש 
(ר׳ להלן, עמ ׳ 718 : קרישת־הדם). הנוזל המשתייר הוא 
ה 2 ם י ו ב ( 0111 ־ 561 ), שבו מומסים במים המרים רבים ושונים 
בצורה קולואידית, מולקולארית ויונית. 

נמצא המבנה הסכמתי של הדם הנוזלי בשלמותו כדלקמן: 


כדוריות אדומות כדוריות לבנות פתיתי־דם 

(סוגים שונים) 


כמות־הדם התקינה בגוף־האדם היא בממוצע כ 75 
סמ״ק לכל ק״ג, ז״א כ 1/13 ממשקל־הגוף! לשון אחרת — 
כ 5 — 6 ליטר באדם הממוצע. ערכים יחסיים כאלה או קרובים 
להם מצויים ברוב היונקים, למשל בכלב. בדגים מסויימים 
אין אלא 1.5 סמ״ק דם לק״ג׳ בתולעת 15 ( 1 ־ 13001 ? — 58 סמ״ק 

לק״ג. 

בדם האדם ורוב היונקים והציפרים תופסות הכדוריות 
בממוצע כ 45% מן הנפח (כ 47% בגבר וכ 42% באשה), 
והפלאסמה כ 55% . כמות הכדוריות בדמם של שאר בע״ח 
קטנה מזה בהרבה. 

המשקל הסגולי של הכדוריות (כ 1.092 ) גדול 
במידה ניכרת מזה של הפלאסמה (כ 1.030 ); לפיכך נוטות 
הכדוריות לשקיעה מתוך הדם הנח. מהירות היפרדות הדם 
לשתי הפאזות — המוצקת הכבדה והנוזלת הקלה יותר — 
מושפעת מן הטיב הכימי של החלבונים המומסים בפלאסמה 
(ר׳ להלן, עמ ׳ 700 ). ערכה קבוע לגבי הדם התקין, אך היא 
משתנית בעקבות תהליכים חולניים מסויימים. מדידת 
מהירות־השקיעח נעשתה אמצעי דיאגנוסטי ברפואה! 
היא מבוצעת — אחרי הוספת חומר מונע־קרישה (ר׳ להלן, 
עמ׳ 720 ) — בדם המוחזק בצינור אנכי, שבו מופיעה 
שכבת פלאסמה שקופה מעל לשכבת כדוריות אטומה־ 
כהה: הראשונה מתארכת והשניה מצטמצמת משעה לשעה. 
מהירוודהשקיעה מוחשת ביחוד בעקבות תהליכים דלקתיים 


בגוף, כגון בשחפת, וכן בעקבות גידולים, אך גם בהריון. — 
המשקל הסגולי של הדם השלם חוא בממוצע כ 1.056 באדם, 
וכן ברוב היונקים והציפרים, וקטן מזה ברוב חסרי־החוליות 
(פרט לדבורה [ע״ע], שנוזל־גופה עשיר ביותר בסוכר). 
המשקל הסגולי של הפלאסמה (או הנסיוב) נקבע בעיקר 
ע״י תרכוזת החלבונים, שהם רוב־רובו של החומר המומס 
בנוזל. — סמיכות הדם נקבעת בעיקר ע״י ריכוז הכדוריות, 
ובאדם, ביונקים ובציפרים היא גדולה בממוצע פי 4.5 — 5 
מזו של המים, ואילו ערכי־הסמיכות של הפלאסמה והנסיוב 
אינם אלא פ 1.8 — 2.0 וכ 1.5 — 1.6 ! דם הזוחלים, הדו־חיים 
והדגים סמיך רק פי 2 — 2.5 מן המים. 

חשיבות פיסיולוגית רבה יש ללחץ האוסמוטי 
(ע״ע) של הדם, שהוא פונקציה של החמרים המומסים בנסיוב, 
בעיקר — של החמרים קטני־המולקולות! הוא משתקף בהנ¬ 
מכת נקודת־הקפאון. הנסיוב (או הפלאסמה) של האדם קופא 
ב ס 0.56 -, מה שמקביל לתמיסה 0.3 ־מולארית או ללחץ 
אוסמוטי של 6.7 אטמוספירות. מלחץ זה באים ממלח־ 


פלאסמה 




1 ליפידים 

סובר 

פ י בר ץ מלחים 

יכו׳ 

הבישול שבנסיוב! הכמות הגדולה של החמרים הקולואידיים 
(חלבונים) שבנסיוב אינה תורמת ללחץ האוסמוטי אלא 
מעט. תמיסה מימית של 0.90% — 0.85 מלח־בישול היא איזו־ 
ט וני ת עם דם־האדם, ז״א: בעלת אותו לחץ אוסמוטי 
ואותה נקודת־קפאון. לעומת זה תמיסה של 0.65% — 0.60 
מלח־בישול איזוטתית עם דם־הצפרדע. 

מסימניו המובהקים והבולטים של הדם — ה צ ב ע. בכל 
החוליתיים, וגם בחסרי־חוליות רבים, מכיל הדם פ י ג מ נ ט־ 
נ ש י מ ה—חומר־צבע הקושר חמצן מולקולארי. בכל החולי־ 
תיים ובחלק מחסרי־החוליות פיגמנטים אלה הם פ ו ר פ י * 
דינים (ע״ע) ברזל י ים (ה מוג ל וביני ם [ע״ע] 
וחמרים הקרובים להם), המשווים לדם צבע אדום עז! 
קצת מן הרכיכות ופרוקי־הרגליים הם כ ח ו ל י ־ ד ם, מאחר 
שפיגמנט־הנשימה שלהם הוא ה ה מ ו צ י א נ י ן (תרכובת 
חלבון־נחושת). בבע״ח ירודים פיגמנט־הנשימה מומס בנוזל־ 
הדם או מחולק בין הנוזל ובין התאים! בבע״ח עילאיים 
כולו מרוכז בגופיפים תאיים סגוליים, ואילו הפלאסמה או 
הנסיוב עצמם נראים כנוזלים צהבהבים־בהירים. 

הפלאסמה ו ה נסיו ב. לשם קביעה כמותית של 
היחס הנפחי נוזל:תאים בדם משמשת הצנטריפוגאציה 
בהמאטוקריט — צינור גלילי מכוייל (ציור 1 ) —, אגב 
הוספת חומר מונע־קרישה (ר׳ להלן, עמ׳ 720 )! בדרך זו 
מתקבלת הפלאסמה כנוזל שמעל לגוש הכדוריות המושקעות. 


לוח 1 

דס 

יד 



699 


דם 


700 


לוח 2 

הרכב ד ם - ה א ד ם (המרכיבים העיקריים) 

(ג׳/ 100 סמ״ק, ערכים ממוצעים: בסוגריים — טווח התנודות 

הפיסיולוגיות) 


כדוריות 

אדומות 

פלאסמה 

דם 

שלם 


(70—66) 67! 

(93—91) 92 

(84—78) 81 

מים. 

ן 

( 30 — 34 ) 

(8—7) 

(22—18) 

תמרים אורגאניים . 

(34—30) | 

(7.5—6.5) 

(21—18) 

חלבונים. 

( 

_ 

4.6 

2.5 

אלבומיני־הנסיוב . 

- 

2.6 

1.4 

גלובוליני״הנסיוב , 

ן — ! 

0.3 

0.2 

פיבריבוגן . . . 

* • 

! (34—32) 

— 

(16—13) 15 

המוגלובין . . . 

0.6 

0.5 

0.55 

חמרים שומניים . . 

0.1 

0.1 

0.1 

שומנים ניטראליים 

| 0.4 

0.2 

0.3 

פוספאטידים. 

0.2 

0.2 

0.2 

כולסטרול . . . 

* • 

! 0.08 

0.1 

0.09 

סוכר (גלוקוזה) . . 

! 0.03 

0.03 

0.03 

שתנה. 

1 0.002 

0.004 

0.003 

חומצת־שתן . . . 

| 0.008 

0.003 

0.005 

קראטיו+קראטינין . 

* * — י • 

| 0.001 

0.003 

0.002 

אינדיקאן, פנולים . 

ן 



חומצות אמיניות 

| 0.05 

0.05 

0.05 

חפשיות . 

— 

0.0006 

0.0003 

צבעי־מרה .... 

0.07 

0.01 

0.04 

זרחן אורגאני . . 

0.8 ! 

ז 

| 1.0 

(1.0—0.8) 0.9 

מלחים . . . 


לתמרים המומסים בהם, אלא חומר פעיל ביותר בתהליכי- 
החיים של התאים. אע״פ שמים נקלטים בכמויות מתחלפות 
מן המעי ונפלטים דרך הכליות, הריאה, בלוטות־הזיעה וכר, 
הרי ריכוז המים בדם נשאר קבוע במסגרת טווח־תנודות, 
שהוא מצומצם מאד באורגאניזם התקין: הוויסות נעשה 
באמצעות הבליה, הפועלת בהשפעת הורמונים, בעיקר מן 
ההיפופיזה האחורית. מן הגורמים הפעילים בייצוב ריכוז 
המים הם חלבוני־הפלאסמה, בגלל כושר החזקת 
המים (ההידראטאציה והלחץ האונקוטי = לחץ התפיחה) 
שלהם, והחלבון עצמו מיוצב אף הוא בריכוז קבוע בכל מין 
של אורגאניזמים: הנמכה פאתולוגית של ריכוז החלבון בדם 
היא מן הסיבות המביאות לבצקת (ע״ע) של הרקמה. 
מבחינת המבנה הכימי של חלבוני־הפלאסמה השונים, הש¬ 

תייכותם לסוגים השונים של הפרוטאינים והיחס הכמותי 

•• 

ביניהם יש לכל מין של בע״ח חלבון־דם משלו, שנקבע ע״י 
גורמים תורשתיים ושעושה אותו לחומר זר מבחינה אימונו¬ 
לוגיה לגבי דמו של מין אחר: וייתכן שמבחינת הבדלים 
דקים ביותר קיימת סגוליות של חלבון־הדם אף לגבי כל פרט 
ופרט. בפלאסמה של דם־האדם מרובה תמיד האלבומין מן 
הגלובולין(לוח 2 ), שבהם נכלל גם הפיברינוגן, והיחס התקין 
ביניהם (״מנת־החלבוך) הוא כ 1.6 — 1.7 : ואילו בפלאסמה 
של דם־הסוס, למשל, מרובה הגלובולין מן האלבומין. הגלו־ 
בולין הוא קבוצה של חלבונים, הקרובים זה לזה מבחינה 
איכותית, אך נבדלים זה מזה מבחינה כמותית בתכונותיהם 
הפיסיקו־כימיות׳ ביחוד במסיסותם בתמיסות־מלחים (אוגלו־ 
בולין, פסוד 1 גל 1 בולין) ובהתנהגותם באלקטרופורזה (״-, 
0 -, ץ־-גלובולין). על ה ץ־גלובולין נמנים הנוגדנים 

המופיעים בדם כתגובה על חדירת אנטיגנים מן החוץ (ע״ע 

* ♦ 


לוח 3 

יונים אנאורגאביים בדם־האדם 

(מ״ג/ 100 סמ״ק) 


04 ק! 

01 



ג 0 

£ 

גא 


— 

5 

260 

0.2 

4 

5.5 

ס 

190 

דם שלם . . 

1 2 

360 

0.3 

2.5 

10 

20 

340 

פלאסמה . . 

6 

170 

0.1 

6 

1 

410 

40 

כדוריות 
אדומות . 


הצנטריפוגאציה של הדם הנקרש, המשקיעה את הפיברין יחד 
עם הכדוריות, מביאה להפרדת הנסיוב ז זה האחרון נסחט 
גם מעצמו מגוש ה?!ריש המצטמק. 

החמדים המרובים, האורגאניים והאנא 1 רגאניים, הנכללים 
בתמיסה המימית של הפלאסמה (או הנסיוב), מתחלקים ל 2 
קבוצות: מהם המרכיבים התיפקודיים של הפלאסמה: ומהם 
חמרים הנקלטים ע״י הרקמות מן הפלאסמה, ואין שהותם 
בפלאסמה אלא תקופת־מעבר בדרכם ממקום יצירתם או 
אחסנתם למקום צריכתם. 

המרכיבים התיפקודיים של הפלאסמה הם: ( 1 ) מים: 

( 2 ) חלבונים: ( 3 ) מלחים שונים. המים אינם מצע בלבד 


אימונולוגיה), וכן הנוגדנים(אגלוטינינים [ע״ע]) לאנטיגנים 
של הכדוריות, הקובעים את ההשתייכות לאחת מקבוצות- 
הדם (ע״ע דם, סוגי-). הפיברינוגן תופס מקום מיוחד 
בין חלבוני-הפלאסמה כסובסטראט של קרישת־הדם 
(ר׳ להלן, עמ׳ 718 ואילך). — חלבוני־הפלאסמה אינם מהווים 
מלאי קבוע ויציב של חמרים: הם נמצאים בתהליך מתמיד של 
התהוות ע״י ביוסינתזה וכליון ע״י פירוק אנזימתי, והייצוב 
האיכותי והכמותי של הרכבם הוא ביטוי לשיווי־משקל דינאמי. 

הפלאסמה, והדם בולו, אינם סובלים חימום למעלה מ 60 0 , 
מאחר שכבר ב 56 0 מתחילה קרישה חלקית של חלבוני- 
הפלאסמה מחמת חום. 

בניגוד לחלבוני־הפלאסמה, שהם מיוחדים לכל מין ומין, 
קיימת אחידות בכל מערכת בעה״ח העילאיים מבחינת הרכב 
מלחי-הפלאסמה: הערכים שצויינו לפלאסמת־האדם 
(לוח 3 ) כוחם יפה לגבי כל היונקים והציפרים, ואף זוחלים 
רבים (לוח 4 ). אחידות זו בהרכב היוני של המצע הבין־תאי 
מפתיעה ביותר נוכח ההבדלים הגדולים בהרכב היוני התוך־ 
תאי בדמם של בע״ח שונים (ר׳ להלן, לוח 5 ). 

קאטיוני הנוזל הבין־תאי של הדם הם בעיקר נתרן 
(כ 92% ), ואילו בתאי־הדם של האדם מכריע האשלגן (ר׳ 

להלן, לוח 5 ). האניון העיקרי הוא כלור, 

שגם ריכוזו בפלאסמה עולה בהרבה על 
ריכוזו בכדוריות, וכנגדו יש עדיפות לפוס־ 

פאט בתאים מן הפוספאט שבנוזל. רובו 
המכריע של הזרחן הוא אורגאני — בצורת 
קבוצות פוספאטיות אסטריות בסוספאטי־ 



ציור 1 . המאט 1 <ןריט 
















701 


דם 


702 


לוח 4 

מרכיבים מינראליים של הפלאסמה 
באדם, בבקר, בסוס, בכבש, בחזיר, בכלב, בתרנגולת ובצב 


ערכים ממוצעים 
בריכוז מולארי 

ערכים קיצוניים 
בג׳/ליטר 


0.146 

3.85—3.35 

בא 

0.005 

0.21—0.18 

£ 

0.004 

0.11—0.09 


0.0025 

0.03—0.02 


1 6.100 

3.90—3.30 

01 

0.001 

0.05—0.02 


0.027 

1.2 —1.0 

00 3 א 

0.004 

0.28—0.18 

804 

0.005 (בערך) 

90—70 

חלבון 


דים, חומצות נוקלאיות וכו/ ורק מיעוטו מצוי בצורת 
מלחי-פוספאט. הביקארבונאט שבפלאסמה ממלא תפקיד 
חשוב בייצוב ה 9 <ן (ר׳ להלן). הסידן שבפלאסמה משתתף 
במנגנון האנזימתי של קרישת־הדם (ר׳ להלן, עמ׳ 719 ). 
ייצוב ריכוזי המלחים בדם קשור בפעולת ההפרשה הבררנית 
של הכליה ובהשפעות הורמונאליות (מבלוטת יתרת-הכליה 
ויתרת בלוטודהתריס). 

אע״פ שהכמות הכללית של החמרים המינראליים בפלאס¬ 
מה נראית מועטת בהשוואה לחלבון (לוח 4 ), הם המכריעים 
בקביעת הלחץ האוסמוטי, שהרי מבחינת הריכוז 
המולקולארי כ 80% ממולקולות הפלאסמה הן אלקטרוליטים 
(בעיקר 1 ב> 3 א). קביעותו וייצובו של הלחץ האוסמוטי של 
הפלאסמה הם תנאי לקיום התאים השרויים בה. אולם נוסף 
לפעולתם המשותפת כקובעי הלחץ האוסמוטי יש לכמה מיוני- 
הפלאסמה השפעות סגוליות על פונקציות פיסיולוגיות שונות, 
ורק צירופם יחד ביחסי־הכמויות הקבועים שבפלאסמה יוצר 
את התנאים הדרושים לפעילות תקינה של הרקמות. שריר- 
הלב ותאי־העצבים מפסיקים את תיפקודם אחרי זמן קצר 
כשהם שרויים בתמיסת מלח־בישול איזוטונית, ואילו תוספת 
של כמויות מועטות של מלחי אשלגן וסידן מחזירה את 
פעילותם. לפיכך הוכנו לצרכים פיסיולוגיים וריפויים תמיסות- 
מלחים מלאכותיות, המחקות את הפלאסמה (או הנסיוב) 
מבחינת הרכב היונים העיקריים והעשויות לשמש תחליף 
חלקי לנוזלים הפיסיולוגיים הטבעיים. הידועה שבהן היא 
תמיסת־רינגר (ז 126 ז 111 ), שהרכבה הוא: 

14301 0 . 9 % 

£01 0 . 02 % 

03012 0.02% 

1311003 < 0.01% 

״רינגר לצפרדעים״ אינו מכיל אלא 0.6% 301 א. 

אחידות ההרכב היוני בנוזל הבין־התאי שבבע״ח עילאיים 
ודמיון מסויים בין יחסי־הכמויות של היונים השונים שבפלאכד 
מה ובין אותם יחסים שבמי־הים הביאו גנטיקנים וחוקרי- 
התפתחות לידי השערה, שיש כאן זכר פילוגנטי לים הקדמון, 
שבו נוצרו התאים החיים הראשונים, ושהאורגאניזמים 
מקיימים לעצמם עד היום את סביבתם הקדומה בצורת 
"סביבה פנימית". אמנם ריכודהמלחים בפלאסמה קטן בהרבה 


מזה שבים׳ אולם מניחים שהים הקדמון היה דליל יותר ולא 
נתעשר במלחים אלא במשך התקופות הגאולוגיות על־ידי 
מי־הנהרות שנשפכו אליו. אך סברה זו אינה עומדת בפני 
הביקורת, מאחר שדווקא בחיות־ים ירודות רבות משתווה 
הרכב המלחים בגוזל־גופם להרכב המלחים בים בהווה, ואילו 
בבעה״ח העילאיים מכילה הפלאסמה לאמיתו של דבר באופן 
יחסי יותר £ ופחות ו $0 4 משמכילים מי־הים. 

מן החמרים שנוזל־הדם משמש להם מעבר החשוב הוא 
הסוכר, שהוא ה ג ל ו ק ו ז ה. "רמת-הסוכר" התקינה בדם 
היא כ 0.1% , והתנודות הפיסיולוגיות שמחמת כניסת סוכר 
לדם מן המזון בעודף או יציאתו ממנו אל כל הרקמות הפעי¬ 
לות מצטמצמות בגבולות צרים. ויסות סוכר־הדם נעשה 
באמצעות מנגנון־פעולה עצום, שבו פועלים הכבד והשרירים 
בהשפעת הורמונים מאיי־הלבלב (אינסולין) ומיתרת־הכליה 
(אדרנאלין), וכן מן ההיפופיזה. הפרעה בוויסות זה, כגון 
במחלת הסכרת (ע״ע), גוררת תוצאות חמורות לאורגאניזם 
(וע״ע סכר־הדם! חלוף־החמרים). — דרך הדם מעברים גם 
חמרי־שומן (ר׳ לוח 2 ), שמיעוטם שומנים ניטראליים וחוט־ 

צות־שומן ורובם פוספאטידים וכולסטרול. חמרים אלה, 

•• ♦ ♦ 

שאינם מסיסים במים, אחראים למראה התחליבי של הפלאס¬ 
מה והנסיוב. 

קבוצה גדולה של סמרי־פלאסמה כוללת תרכובות ח נ ־ 
קניות — מהן חומצות אמיניות המשתתפות בבניית 
חלבוני־הגוף, ומהן הפסולת של חילוף חמרי החלבון, המע¬ 
ברת לאיברי־ההפרשה. כל החמרים הללו נכללים במושג 
"שארית־החנקן", מאחר שהם משתיירים בתמיסה לאחר 
השקעת החנקן החלבוני. כמות שאריודהחנקן בדם האדם 
אינה עולה בתנאים תקינים על 25 — 30 מ״ג ב 100 סמ״ק. 
הכליה משחררת את הדם בקביעות מעודף המרים מרעילים 
אלה, ועליה בשיעור שארית־החנקן בדם היא בדרדכלל 
סימן להפרעה בתיפקוד הכליה ומסכנת את קיומו התקין 
של האורגאניזם. 

חשיבות עצומה מדעת לראקציה (= ריכוז יוני- 
המימן) של הפלאסמה, בתנאי קיומם הטבעיים של הדם או 
הפלאסמה, המונעים יציאת הגאזים — ביחוד הפחמן הדו- 
חמצני — העצורים בהם, נמצאת הראקציה התקינה שלהם 
ניטראלית כמעט, עם נטיח קלה לצד הבסיסי: 7.36 = 11 <ז 
בממוצע. מצב זה מיוצב ייצוב איתן, וסטיות ה 9 ק באורגא¬ 
ניזם האדם התקין אינן עוברות את גבולות הערכים 7.28 
ו 7.40 , וזה למרות השינויים המתמידים הנראים כמתחייבים 
מן הנשימה ומתהליכי חילוף־החמרים. לייצוב זה גורמת 
מערכת-הבלמים של החלבונים האמפוטריים ושל הביקאר־ 
בונאט הקולט יוני-מימן, ומסייע לה ההמוגלובין שבכדוריות" 
הדם (ר׳ להלן, עמ ׳ 706 ) ! הריאה והכליות פולטות את עודף 
הפחמן הדו־חמצני וחמרי־הפסולת החומציים של חילוף- 
החמרים. גורמים פאתולוגיים, המערערים את שיווי־המשקל 
הזה ומביאים לידי "אצידוזה"(= החמצת הדם), כגון במחלת 
הסכרת, מסכנים את שלום הגוף, ואף את חייו. 

הטמפראטורה של הדם נקבעת ע״י מנגנון ויסות- 
החום של הגוף ל 37 0 באדם, בקופים דמויי-האדם, בעכבר 
ובחולדה; ל״ 38 (בערך) ברוב הטורפים, בנברנים, בבקר 
ובצאן; ל״ 34 (בערך) בדלשיניים ובחיות־הכיס. הטמפראטו־ 
רות הקבועות של רוב הציפרים הן בגבולות ׳' 43 — 41 . 

י. ל. 






703 


דם 


704 


ג ו פ י פ י ־ ה ד ם כוללים את הכדוריות האדומות 


(אריתרוציטים,את הכדיריות הלבנות 
(לוקוציטים• 1£$ ץ 0£ :> 1£11 ) ואת פ ת י ת י ־ ה ד ם (תרומבו- 
ציטים, ££5 זל 00 כ 11 מ 0 דו 11 ;ו [צ 131£1£1 ק]); הרוב המכריע בהם 
( 98% — 95 ) הן הכדוריות האדומות. — המקצוע העוסק 
במורפולוגיה ובפיסיולוגיה של מנגנון זה׳ בשינויים הפאתו־ 
לוגיים החלים בו ובטיפול במחלות הבאות בעקבות שינויים 
אלה הוא ה ה מ א ט ו ל ו ג י ה. 

הכדורית האדומה (כ״א) של האדם חסרה 
גרעין־, צורתה — דיסקית דדקעורה, שקטרה הממוצע 1 ) 7.7 


ועביה בהקפה העבה 1 ) 2.2 ובמרכזה הצר !) 1 . הנפח הממוצע 

1 •י ... 

של הכה״א הוא 4 3 ! 95 , ושטחה — 4 2 ) 155 . היא משמרת את 
צורתה ואת גדלה התקין בתמיסה איזוטונית (ד׳ לעיל, עמ ׳ 
698 ), ואילו בתמיסה היפוטונית היא תופחת ובתמיסה היפר־ 
טונית — מצטמקת (ציורים 2 — 4 ). המספר התקין הממוצע 
של הכה״א בדם־הגבר הוא כ״ 10 א 5 בממ״ק. ובדם- 
האשה — כ 0 6 נ א 4.5 בממ״ק; דם היילוד מכיל עד 10 6 * 6 
כ״א בממ״ק. סך הכה״א במחזוד־הדם של האדם המבוגר(כ 6 
ליטר דם) הוא כ 3 ' 10 א 3 , ושטחן הכללי מגיע ל 4,500 מ״ר; 
שטח עצום זה מאפשר חילוף־חמצן יעיל ומהיר בין הדם ובין 
הרקמות. מספר הכה״א עולה כשהאדם נמצא בגובה רב, ז״א 
באטמוספירה דלילה, והוא מגיע, למשל, ל 10 6 א 7 בממ״ק 
בטיבטנים, החיים בגובה של 4,000 מ׳! עליה זו מאפשרת 
אספקת־חמצן מספקת לרקמות גם בתנאי מיעוט החמצן 
באויד־הנשימה. — כרגיל שטות הכה״א בנוזל־הדם באופן 
חפשי, אולם במצבים מסויימים הן נוטות להידבק זו בזו 
בצורת שרשרת, כשקןטרן הגדול ניצב לציר השרשרת, בדומה 
לגליל של מטבעות (צ 11 ג; 1£ ג 01 ז) (ציור 5 ). בגלל בבדן שו¬ 
קעות הכה״א לאט מתוך הדם הנח (ור׳ לעיל. עמ׳ 697/8 ). 
הכה״א נתגלו לראשונה בדם־הצפרדע ע״י סומח־ם ב 1658 

ובדם־האדם ע״י לונהוק ב 1673 . 

• • 


אף בדמם של שאר 
כל היונקים הכה״א חס¬ 
רות גרעין.־ ואילו בדמם 
של שאר כל החוליתיים 
הכה״א מגורענות. אולם 
מבחינת צורתן, מידו¬ 
תיהן ומספרן קיימים 
הבדלים בין הכה״א של 
מינים שונים: הכה״א 
בגמל הן אליפטיות! 
קוטר הכדורית בעז 
אינו אלא 1 ) 4 , ואילו 
בדגים מסויימים הוא 



מגיע עד 1 ) 23 , בדו־ 

ציור 2 . כדוריות־דם אדומות של האדם 
חיים עד ,גן 67 (ציור (הגדלה מיקרוסקופית 0X1,500 . 

6 ). מספר הכה״א (ב 0 6 ! 1 — 3 . - תקינות: 1 — 2 . - משטחז, 

3 . מז הצלע; 4 . תפיחה בתמיסה ה •יפוטר 
בממ ״ ק) בדם־הבקר הוא נית; 5 .— 6 . הצטמקות בתמיסה היפרטונית 

5.5 , בסוס — 7 , בעכ¬ 

בר — 9.5 , בכבש — עד 12 , ובעז — עד 15 : ואילו בדם 
התרנגולת רק 3 , ובדמם של דגים מסויימים פחות מ ־ 10 א 1 . 

במצבים חולניים מסויימים באדם מופיעות סטיות שונות 
במספרן ובמראהן של הכה״א: מיעוט או ריבוי! כדוריות 
קטנות (מיקרוציטים) או גדולות (מאקרוציטים) מן התקן! 



ציור 3 . קרום של כדורית־דם אדומה במיקרוסקופ אלקטרוני 
(הגדלה 15,000 ^ התמונה מוקטנת עד החצי*) 



ציור 4 . כדוריות־דם: חתר בעובי 
(המראה במיקרוסקופ אלקטרוני, הגדלה 7X12,000 
התמונה מוקטנת עד החצי) 


צורות משובשות — אליפטיות, דמויות־אגס, דמויות־כדור 
(ספידוציטים), דמויית־חדמש, ועוד. 


לוח 5 

נתרן ואשלגן בכדוריות האדומית 

(ג׳/ 1,000 ג/ ערבים ממוצעים) 


ן 

חתול 

חזיר 

כלב 

סוס 

1 

ן עז 

כבש 

בקר 1 

אדם 

י 

! 

2.05 

2.15 

0 

0 

ן 1.65 

1.60 

1.70 

0.40 


0.20 

0.25 

4.10 

4.10 

0.55 

1 

0.60 

0.60 

4.10 

£ 


על הרכב הכה״א ר׳ לוחות 2 , 3 , 5 . החומר החלבוני 
של הכה״א של היונקים הוא כמעט כולו ההמוגלובין הסגולי, 
ורק כמות קטנה (לא יותר מ 0/2% היא מסוג חלבוני־הבניין 
הרגילים של התאים. מאחר שהכדורית חסרה גרעין, אין 

*) הצילומים במיקרוסקופ האלקטרוני הוכנו ע״י ד״ר ד. דנח, 

מכון ויצמן למרע, רחובות 





















705 


דם 


706 



ציור 5 . ג 5 י 5 ים (^ג 01116 ז) של כדוריות אדומות 
(במיקרוסקופ אופטי רגיל) 



ציור 6 . כרוריות־דם אדומות של בע״ח שונים (צורה וגודל יחסי) 

1 . פרוטאום; 2 . אפסולוטל; 3 . צפרדע; 4 . קרפיוז; 5 . יונה; 6 . גמל; 

7 . פיל; 8 . אדם; 9 . איל־המושק. 

לראותה כתא במשמעות הציטולוגית המדוייקת של המונח. 

השכבה החיצונית של הכדורית — הקרום — מורכבת 

מצירוף של חלבון והמרים שומניים. הקרום פועל כמחיצה 

בין פנים־הכדורית ובין הפלאסמה המקיפה אותה ומקיים 

את ההפרש הרב שבין ריכוזי-היונים משני צדי המחיצה. 

פנים־הכדורית בנוי, כנראה׳ מרשת חלבונית, שאליה קשור 

ההמוגלובין. דשת ז 1 , יחד עם הקרום, מהווה את המשתית 
• • 

( 3 במ 0 ־מ$) —החומר שנשאר לאחר הוצאת כל ההמוגלובין מן 
הכדורית. — הרכב המלחים המומסים בנוזל הכדורית שונה 
בדרך־כלל לחלוטין מהרכב המלחים שבפלאסמה (לוח 4 ), וכן 
הוא מצטיין בסגוליות לגבי כל מין של בע״ח, או לגבי קבוצות 
שונות של מינים (לוח 5 ). באדם בולטת העדיפות העצומה 
של האשלגן בכדוריות ומיעוט הנתרן בהן, בהיפוך היחסים 
הקיימים בפלאסמה של דם־האדם. יש בע״ח, כגון הסום 
והחזיר, שכדוריותיהם מכילות אשלגן בלבד וחסרות נתרן, 
אע״פ שהן שטות בפלאסמה עשירת הנתרן; ואילו כדוריות 


הבקר, הצאן והטורפים מחזיקות ריבוי נתרן ומיעוט 
אשלגן — בדומה לפלאסמה, אך ביחסי־כמולת שונים. 

פיגמנט־הנשימה בדם האדם והיונקים הוא ההמוגלובין 
(ע״ע)! ריכוז הברזל ההמוגלוביני בכה״א מגיע ל 0.115% . 

יש סוגים שונים של המוגלובינים הניתנים להבדלה ע״י 

• * 

אלקטרופורזה! ההבדלים נקבעים ע״י טיב החלק הגלוביני 
של המולקולה, ואילו החלק החמי משותף לכולם. בין השאר 
קיים הבדל בין חמוגלובין־המבוגר (המוגלובין ^ [ 31111 ) 3 ]) 
ובין המוגלובין־העובר (המוגלובין ? [ £61:31 ]), המתקיים 
בוולד־האדם עד גיל של שנה. מחלות־דם תורשתיות מסויימות 
הן ביטויים למציאותם של המוגלובינים סוטים ([, 1 , 0 , ס. 
£, 0 , 3 , 44 ). הצורה 5 , למשל, מופיעה בחוסר־הדם החרמשי 
(ר׳ להלן, עמ׳ 709 ) , וכאן הוכח שאין המוגלובין זה נבדל מן 
ההמוגלובין הנורמאלי אלא בהחלפת אחת מ 300 החומצות 
האמיניות שבשרשרת הגלובין בחומצה אחרת (ואלין במקום 
חומצה גלוטאמית [ע״ע אמיניות, המצות]). כל ההמוגלד 
בינים הללו הם בעלי צבע אדום־כהה כחלחל — צבע הדם 
הוורידי (ע״ע מחזור־הדם), והצד השווה בתכונותיהם 
הבללוגיוית־כימיות — שהם קושרים חמצן מ ו ל ק ו ל א ר י 
והופכים בתהליך הפיך לאוכסי־המוגלובינים, בעלי 
צבע אדום־בהיר עז — צבע הדם העורקי (וע״ע 

נשימה). לעומת זה חמטחמוגלובין נבדל מן ההמוגלובין 

' י •* 

הנורמאלי בשינוי בחלק' ההמי של המולקולה — חימצון 
לא-הפיך של הברזל ++ 6 ? ל +++ 6 ?, הכרוך באבדן כושר- 
קשירת החמצן. ההצטברות הפאתולוגית של מטהמוגלובין 
בכדוריות על חשבון ההמוגלובין׳ כתוצאה מליקוי־מלידה 
במערכת אנזימים או מהרעלות מסויימות, מתבטאת בהכחלת 
הדם ומסכנת את החיים. כיוצא בזה נוצרת סכנת חנק בהרעלה 
ע״י פחמן חד־חמצני, המתקשר בהמוגלובין ומוציאו מכלל 
פעולת קשירת החמצן. 

על מכאניזם הובלת החמצן על־ידי המוגלובין והשפעת 

* • 

ההמוגלובין על הובלת 2 ס 0 ע״ע נשימה: דם. — על 
פיגמנטי־הנשימה האחרים ע״ע נשימה: פיגמנטים. 

הכה״א מכילות גם כמויות קטנות של פורפירינים 
(ע״ע) חפשיים, בעיקר פרוטופורפירין, שהוא מקנה לכדו¬ 
ריות את כושר הפלואורסצנציה באור אולטרח־סגול. — 
המרכיבים של המשתית — פוספאטידים, כולסטרול וחלבו¬ 
נים — קובעים את חוזק הקרום ואת כושר התנגדותו לחמרים 
מזיקים שונים׳ שעשויים להמיסו ולגרום ליציאת ההמוגלובין 
מן הכדורית. הסוכר הוא הסובסטראט העיקרי לחילוף- 
החמרים בכדורית, המספק את האנרגיה הדרושה לקרום לשם 
פעילותו בקיום מפל-הריכוז בין פנים הכדורית וסביבתה; 
חלוקה לא־שווה זו בין היונים שבפנים ובחוץ חשובה להסדרת 
המים והמלחים בגוף. חילוף־חמרים תקין דרוש גם לשמירה 
על צורתן הדו־קעורה של הכדוריות. ליקוי במערכת חילוף- 
החמרים מביא להפיכת הצורה התקינה לצורת־הכדור, שהיא 
אפיינית לספירוציטוזה התורשתית — מחלה שבה הכה״א 
חלשות ונהרסות בקלות, מה שגורם לחוסר־דם. 

הכה״א עשירים באנזימים! מהם: האגהידראזה הקאר־ 
בונית — המזרזת את הראקציה 14 2 0 + 00 3 £ 112003 , 
שהיא חשובה להובלה תקינה של 00 2 מן הרקמות לריאה; 
הפוספאטאזה — המשפיעה על חילוף־החמרים של הסוכר; 
הכולין־אסטראזה — אשר לה תפקיד בהסדרת חדירות 
הקרום לגבי חמרים שונים. 















707 


דם 


708 


חשיבות יתרה נודעת לאנטיגנים מסויימים בכדורלת׳ 
הקובעים את שייכותם של בני־אדם (ובע״ח) לקבוצות 
תורשתיות שונות (ע״ע דם, סוגי־). 

יצירה, התפתחות והרם של הכה" א באדם. 
הכה״א אינן מתמידות בקיומן בגוף החי, ומלאי הכר,"א 
מתקיים הודות לאיזון תהליכי ההרס ע״י יצירה חדשה בלתי־ 
פוסקת, ראשית היצירה של כ״א (אריתרופואזה, [- 0 ־ 6171:111 
$! 06$ ק] )בעובר היא מתאי־הדם הפרימיטיוויים, הנמצאים 
באיי־הדם שבשק־החלמון (ע״ע אמבריולוגיה, עט׳ 872 ). 
אח״כ מופיעים מוקדי־יצירה בכבד ובטחול, ובחודש החמישי 
לחיי־העובר מתחילה יצירת כ״א ב מ ו ח ־ ה ע צ מ ו ת, שבו 
מתרכזת האריתרופואזה אחרי הלידה ובמשך כל חיי האדם. 
רק במצבים פאתולוגיים מסויימים, שבהם נדרשת יצירה מזו¬ 
רזת של כ״א או שבהם תש כוחו של מוח־העצמות, מתחדשת 
האריתרופואזה החוץ־מוחית. באריתרופואזה התקינה מש¬ 
תתפות בשנים הראשונות של החיים כל העצמות, והמוח בהן 
אדום! בגיל מבוגר יותר הוא הופך בעצמות רבות למוח 
לא־פעיל צהוב, המכיל שומן, והאריתרופואזה מתרכזת בעצ¬ 
מות עמוד־החוליות, בעצם־החזה ובצלעות, בגולגולת, באגן 
ובקצוות העליונים של הזרוע והירך. 

הכדורית הצעירה היא תא בעל גרעין המכיל גרעינונים, 
והציטופלאסמה שלה עדיין חסרה המוגלובין. תא זה הופך 
לכ״א בתהליך של הבשלה בעל כמה שלבים, שבו משתנה 
הגרעין עד כדי היעלמותו ומופיע המוגלובין בציטופלאסמה. 
בשלבים הראשונים של תהליך זה מתרבים התאים ע״י 
מיטוזה. בהתחלקות התאים וביצירת הגלוביו ושאר החלבונים 
שבכה״א פעילים בעיקר הנוקלאדפרוטאינים. לפני ההת¬ 
בשלות הגמורה של הכה״א אפשר להבליט בה ע״י צביעה 
מיוחדת גרגירים קטנים היוצרים מעין רשת — ומכאן השם 
תאי־רשת (רטיקולוציטים, 16$ ^ 611011100 •!). קצת מן הכה״א 
המכשילות כבר יוצאות ממוח־העצמות בשלב זה, ולפיכך 
מהווים רטיקולוציטים אחוז מסויים (כ 1% ) מכלל הכה״א גם 
במחזור־הדם התקין. כ״א אלו מאבדות את רשתן תוך ימים 
אחדים והופכות לכ״א מבוגרות. אריתרופואזה מוגברת — 
שהיא בדרך־כלל תגובה על הרס־דם מוגבר — ניכרת בעליית 
אחוז הרטיקולוציטים בדם. 

על הכימיה של הביוסינתזה של ההמוגלובין ע״ע פור¬ 

•♦ 

פ י ר י נ י ם. כמות ההמוגלובין הנוצרת כל יום במוח־העצמות 
של אדם מבוגר היא כ 7 ג׳, המכילים כ 22 מ״ג ברזל. מאחר 
שהגלובין והפורפירין נוצרים מחמרי־יסוד הנמצאים בגוף 
בעודף, נעשית כמות הברזל המצוי הגורם העיקרי המגביל 

את יצירת ההמוגלובין: חוסר ברזל גורר אחריו חוסר המד 

י 4 י •י 

גלובין. מערכת האנזימים הפעילה ביצירה זו דורשת נחושת 
וקובאלט. כשפעולת האנזימים מופרעת, בין מחמת הפרעה 
שמלידה ובין מחמת הרעלה, כגון ע״י עופרת, עולה כמות 
הפורפירינים החפשיים בגוף! עליה זו גוררת תופעות חול¬ 
ניות ("פורפיריות"), ביהוד רגישות יתרה לאור־השמש. 
האריתמפואזה התקינה דורשת בין השאר את הויטמינים 
(ע״ע) חומצה פולית וציאנוקובאלאמין ( 8 12 ), ואולי גם את 
החומצה האסקורבית (ויטאמין 0 ), ביהוד לצרכי הסינתזה 
של החומצות הנוקלאיות. 

הכה״א המבוגרת מתקיימת במחזור־הדם כ 120 יום בממו¬ 
צע. במשך זמן זה עובר עליה תהליך של הזדקנות, הקשור, 
כנראה, באפיסת כוחם של האנזימים שבה, ולסוף היא 


נעלמת מן המחזור בתהליך של הרס — תמס־הדם (המו¬ 
ליזה, $!$׳ 113601015 [ר׳ להלן, עמ ׳ 711 ]). במצבים חולניים 
מסויימים מוגברת ההמוליזה ומתקצר אורך־החיים הממוצע 
של הכדורית. מספר הכה״א במחזור נקבע ע״י המאזן של 
שני התהליכים — כניסת הכה״א לדם ממוח־העצמות וההמו* 
ליזה. במצב תקין שני התהליכים מתאזנים: למחזור נכנס 
ועוזב אותו בכל יום כ 1/120 של כלל הכה״א, שהם כ ״ 10 א 2.5 
כדוריות. על איזון זה מפקח מנגנון, שהמכאניזם שלו עדיין 
אינו ידוע כל-צרכו. בדרך־כלל גורר פירוק־יתר של כ״א 
יצירה מוגברת, הממלאח מיד את הפחת, ובשעת הצורך יכול 
מוח־העצמות להגביר את קצב היצירה פי 8 מהנורמה. לפיכך 
אין חוסר־דם נגרם ע״י תמס־דם אלא כשאורך־החיים הממוצע 
של הכה״א יורד מתחת ל 15 ( 120/8 ) ימים, או כשמוח- 
העצמות חולה אף הוא! אם אין מוח־העצמות יכול להגדיל 
את האריתרופואזה למעלה מ ״ 10 א 2.5 כדוריות ליום, נגרם 
חוסר־דם אפילו כשקצב פירוק הכה״א אינו מוגבר אלא 
במקצת. מצד שני, כשמוח־העצמות מגביר את היצירה מעל 
לנורמה בשעה שאורד־החיים של הכה״א תקין, מתמלא 
מחזור־הדם בכ״א יתר על המידה — פוליציתמיה (-׳ג 0 ׳ 015 נ) 
£11360113 , ריבוי תאי־דם), שהיא תופעה פיסיולוגית כשהיא 
באה בהשפעת אטמוספירה דלילודחמצן(ר׳ לעיל, עמ ׳ 703 ), 
ותופעה פאתולוגית כשהיא באה כתוצאה ממחלת מוח- 
העצמות (ר׳ להלן, עמ ׳ 712 ). 

מכאניזם ההרס הפיסיולוגי של הכה״א "הזקנות" אינו 

ידוע כל־צרכו. ייתכן שבחלקן הן מתפרקות בתוך המחזור 

לקטעים קטנים או שהן נכלאות באיברים פנימיים שונים, 

ביחוד בטחול (ע״ע), וכן בכבד, ונהרסות שם. תפקיד 

מיוחד בהריסת הכה״א ממלאים "תאים־בלעניים" ענקיים 

(מאקרופאגים, 11386$ ק 0 -! 130 ם), המצויים בדפנות כלי־הדם 

וברקמות שמחוצה להם והמוכשרים "לזלול" קטעי כ״א או 

כ״א שלמות. — הברזל המשתחרר מן ההמוגלובין מנוצל 

9 

כמעט כולו ליצירת המוגלובין חדש במוח־העצמות, ורק כ 3% 
ממנו נפרשים מן הגוף, בעיקר בשתן. בעקבות פירוק מוגבר 
של כ״א נאגר הברזל ברקמות שונות, שמהן הוא יכול לשוב 
ולהשתחרר בשעת הצורך ליצירת כ״א חדשות! מצב זה של 
אגירת ברזל ברקמות נקרא המוסידרוזה. — הפורפירין המש¬ 
תחרר מן ההמוגלובין מתפרק פירוק כימי לצבעי המרה 
(ע״ע), הנפרשים לסוף בעיקר בצואה ובחלקם אף בשתן. י — 
הגלובין שמן ההמוגלובין מתפרק לחומצות אמיניות, המשמ¬ 
שות חומר־גלם לחילוף־החמרים בגוף. 

הפאתולוגיה של הדם האדום. חוסר־דם 
( 30360113 ) הוא מצב של הפחתת מספר הכה״א וכמות 

ההמוגלובין ביחידת-הנפח של הדם. חוסר־דם מוגדר ונמדד 

■ • 

בערכים יחסיים ריכוזיים — באחוזים מן הריכוזים התקינים 
של הכה״א !ההמוגלובין בדם, ויש להבחין בין חוסר-דם ובין 
מצב של מיעוט-דם ( 0118360113 ), שהוא הפחתת נפח- 
הדם הכללי במחזור־הדם. 

כל חוסר־דם — אם ממדיו ניכרים — גורר סימני־מחלה, 
שיסודם בצימצום אספקת החמצן לרקמות ובמאמצי האור¬ 
גאניזם להגביר את מחזור-הדם כדי לאזן את מיעוט־החמצן. 
חומרת סימני־המחלה תלויה במידה רבה בקצב התפתחות 
חוסר־הדם: בחוסר־דם "חריף" הסימנים קשים, ואילו בחוסר- 
דם ״כרוני״ — ז״א חוסר*דם שמתפתח באיטיות — יכול 
האדם להסתגל למצב ע״י הסדרת זרימת־הדם והנשימה! 






709 


דם 


710 


ח 1 סר־דם כר 1 ני — אף בממדים ניכרים — לפעמים אינו 
מפריע ביותר את אורח־החיים, אלא אם האדם נזקק למאמץ 
גופני מוגבר. לחוסר־דם שמחמת המוליזה (ר׳ לעיל, עט׳ 
708 , וכן להלן, עמ ׳ 711 ) תסמונת מיוחדת. שיסודה בהצ¬ 
טברות חמרי־הפירוק של ההמוגלובין. 

האנמיות מתחלקות ל 3 קבוצות לפי סיבותיהן: חולשת 
האריתרופואזה; הגברת הרס־הדם! הפסד־דם. אולם הסיבות 
לאנמיה יכולות להופיע גם במשותף. 

שיטות שונות של מיון האנמיות מושתתות על גילויים 
שונים במורפולוגיה או בהרכב של הכה״א. מיון לפי נפח- 
הכדוריות: חוסר־דם מיקרוציטי — נפח מוקטן, עד 3 * 701 ; 
מאקרוציטי — נפח מוגדל, עד 3 ;; 130 ! נורמוציטי — נפח 
תקין, 1 3 ^ 95 — 90 . מיון לפי תכולת ההמוגלובין בכדוריות: 
אם אחוז ההפחתה של ההמוגלובין בדם גדול מאחוז ההפח¬ 
תה של מספר הכדוריות, נמצאת כל כדורית עניה בהמוגלו¬ 
בין מן התקן (שהוא כ 8 ^ 30 לכדורית), והיא נראית 
חיוורת — ה י פ ו כ ר ו מ י ת; אם כמות הכדוריות פוחתת 
בשיעור העולה על הפחתת ההמוגלובין, מכילה כל כדורית 
המוגלובין בכמות יתרה, וצבעה עז יותר — ה י פ ר כ רו¬ 
ט י. אולם כמות ההמוגלובין בכדוריות יכולה לרדת או 
לעלות גם מחמת הקטנה או הגדלה של נפח הכדוריות תוך 
שמירה על ריכוז ההמוגלובין. מראה הכדורית ומתכונת 
ההמוגלובין בה חשובים להפרת טיב המחלה וסיבתה (ר׳ הלוח 
הצבעוני): עפ״ר מעידות כדוריות מיקרוציטיות היפוכח׳מלת 
על חוסר אספקת ברזל, וכדוריות מאקרוציטיות היפרכרו- 
מיות — על חוסר ויטאמיו 2 ! 8 או חומצה פולית; למחלות 
המוליטיות אפיינים ספירוציטים וכמות מוגדלת של רטיקו־ 
לוציטים; התופעה האחרונה היא ביטוי לאריתרופואזה מוגב¬ 
רת כתגובה על ההרס המוגבר. במחלות המוליטיות מסויימות 
חלים גם שינויים בשבירות הכה״א, הנתונות ללחץ אוסמוטי 
נמוך או להשפעת חבלה מכאנית (ר׳ להלן, עט' 711/2 ).— יש 
מחלות חוסר־דם, שסימנן הבולט הוא מציאות סוגי ההמוגלו- 
בינים השונים (ר׳ לעיל׳ עט׳ 706 ) במקום ההמוגלובין 
הנורמאלי; ברוב ה¬ 
מקרים האלה הכדו¬ 
ריות חלשות ונוטות 
ליהרס בנקל. דוגמה 
בולטת לכך היא ה א¬ 
נמיה החרמש י ת 
(ר׳ לעיל, עמ ׳ 706 ). 
מחלה זו נפוצה בין 
הכושים באפריקה 
הטרופית וצאצאיהם 
באמריקה ונדירה ב־ 
אוכלוסיה של אגן 
הים־התיכון ואסיה 
הדרומית; בשאר אי־ 
זורי־העולם אין היא 
ידועה כמעט. זוהי 
מחלה תורשתית מוב¬ 

הקת, שגורמה גן רצ־ 

• ♦ 1 * 

סיווי. הכדוריות הא¬ 
דומות של נושאי הגן 
הופכות לצורה החר־ 


משית בתנאים של מיעוט אספקת חמצן (ציור 7 ). בהטרו־ 
זיגוטים אין סטיה זו מביאה לידי חוסר־דם, ואילו בהומוזי- 
גוטים הסטיה קשה יותר, הכדוריות רפות ונוטות לשבירה, 

וכתוצאה מכך מתפתח חוסר־דם המוליטי. האנמיה החרמשית 

• • 

נעשתה בשנים האחרונות נושא חשוב למחקרים בגנטיקה 
ובתורת־ההתפתחות. 

חוסר־דם יכול להיגרם ע״י א י ב ו ד - ד ם, כשאין היצירה 
יכולה לאזן את ההפסד! דבר זה הוא עפ״ר תוצאה מדלדול 
מחסני־הברזל בגוף. חוסר ברזל יכול להיגרם ע״י איבוד־דם 
בכמויות ניכרות במשך תקופה ממושכת או ע״י אי־אספקת 
ברזל לגוף. מצד שני יכול חוסר־דם להיגרם ע״י יצירה 
מופחתת מחמת ליקוי במוח־העצמות, הפוגע או ביצירת 
ההמוגלובין או בבניית המשתית של הכדוריות או בשני 
התהליכים גם יחד. ליקויי האריתרופואזה הם לפעמים 
תורשתיים וקיימים מלידה, ולפעמים נרכשים במשך החיים — 
ע״י חוסר חמרים הדרושים לבניית הכה״א או ע״י גרימת 
נזק למוח־העצמות. חוסר ברזל גורם להפחתת סינתזח 
ההמוגלובין, ליצירת כ״א היפוכרומיות, נורמוציטיות י או 
מיקרוציטיות, וגם לשינויים במנגנונים אנאטומיים־פיסיו־ 
לוגיים אחרים (במערכת־העיכול, בצמיחת הציפרניים ועוד). 
הפחתת האריתרו׳פואזה נגרמת גם ע״י הרעלות (כגון ע״י 
עופרת), ע״י זיהומים וע״י תהליכים ממאירים, כגון לוקמיה, 
סרטן וכר. 

חוסר ויטאמין 8 12 או חומצה פולית (ר׳ לעיל, עט׳ 707 ) 
גורם לחוסר-דם מאקרוציטי היפרכרומי. המחלה 
שסיבתה חוסר ויטאמין 8 12 — חוסר־דם ממאיר 
( 101053 ב 1 ז 6 ק 113 ת 31136 ) —, תוארה לראשונה ב 1849 ע״י ת. 
אדיסון (ע״ע) וב 1868 ע״י א. בירמר (־ 1 :> 1 מז 816 התס¬ 
מונת שלה כוללת הפרעות במערכת־העיכול, ולפעמים גם 
במערכת־העצבים. הבשלת הכה״א במוח־העצמות מתעכבת, 

ומופיעות בו צורות צעירות מאד — מגאלובלאסטים. הכדו־ 

• • 

ריות היוצאות למחזור בקצב מואט גדולות ועז 1 ת־צבע מחמת 
ריבוי המוגלובין, אך גם רפות ובעלות אורך־חיים מקוצר, 

וההמוליזה מגבירה את חוסר-הדם. במערכת־העיכול חל ניוון 

•• 

בקרום הרירי של הלשון ושל הקיבה, מלווה הפחתת הפרשת 
מיץ־קיבה; במערכת־העצבים —ניוון בחוט־השדרה, מלווה 
ליקויים שיתוקיים או אחרים, ולפעמים אף הפרעות 
פסיכיות. עד הדור האחרון לא נודעה תרופה למחלה זו, 
וסופה אחרי מהלך כרוני היה תמיד מיתה. ב 1926 גילו 
מינוט (ע״ע) ומרפי(ע״ע), שהמחלה ניתנת לריפוי ע״י האכ¬ 

לת כמויות גדולות של כבד לחולה: מיד מתרבים הרטיקו- 

• • 

לוציטים בדם כסימן לחידוש היצירה התקינה במוח־העצמות, 
ואח״כ חוזרים גם הכה״א וההמוגלובין לערכיהם התקינים. 
ב 1931 מצא קסל (ע״ע), שאת החומר הפעיל בריפוי ניתן 
להכין מבשר ע״י טיפול במיץ־הקיבה של אדם בריא, אך 
לא במיץ-הקיבה של החולה, ומזה הסיק שבהפרשת רירית- 
הקיבה של החולה חסר משהו("גורם פנימי"), המפיק מחומר 
המצוי בבשר ("הגורם החיצון") את החומר המרפא שנאגר 
בכבד (״גורם־הכבד״). אחרי 20 שנות־מחקר הוכח, ש״הגורם 
החיצון" ו״גורם־ הכבד" הוא ויטאמין 8 12 , ומניחים ש״הגורם 
הפנימי" דרוש כדי לאפשר את ספיגת הוויטאמין במעי הדק 
ושהיעדרו הוא הסיבה הראשונה למחלה. בזה מוסבר, שמתן 
ויטאמין 8 12 לחולה דרך הפה אינו מועיל ושיש להזריקו 
לגוף. מאחר שלא ניתן להחזיר לרירית־הקיבה המנווונת 



ב 

ציור 7 . כדוריות־דם אדומות במיקרו־ 
סקופיה של ניגודי־פאזות (הגדלה 
600 ^< א. דם תקין: ב. חוסר־דם 
חרמשי 



711 


דם 


712 


את כושר יצירת הגורם הפנימי, יש להמשיך בטיפול בוויטא- 
מין כל ימי חייו של החולה. — הוסר ויטאמין 8 12 בגוף — 
וכתוצאה מכך חוסר־דם מאקרוציטי — עלול להיגרם גם 
ע״י תזונה לקויה או ע״י מחלת המעי הדק, המונעת את 
ספיגת הוויטאמין, כגון מחלת הספדו ( 6 טזק 5 ) הטרופית. 
גם חוסר חומצה פולית — מחמת תזונה לקויה או מחלת 
המעי הדק — גורם לחוסר־דם מאקרוציטי, אולם בלי ההפ¬ 
רעות העצביות האפייניות לחוסר־הדם הממאיר. 

ת מ ס ־ ה ד ם (ה מ ו ל י ז ה). פירוק־יתר של כ״א מלווה 
חוסר־דם, אם אין היצירה במוח-העצמות יכולה לאזן את 
ההרס; מסימניו גם צהבת — הצטברות צבעי־מרה 
ברקמות כתוצאה מאי־יכולת הכבד להפריש את כל צבעי־ 
המרה הנוצרים מן ההמוגלובין. במקרים של המוליזה חריפה 
עובר גם המוגלובין מן הכדוריות הנהרסות'אל הפלאסמה, 
מגיע לפעמים לשתן ומשווה לו צבע אדום או שחור — המו- 
גלובינוריה. 

הסיבות לתמס־הדם הן לפעמים ליקויים תוך־תאיים — 
סטיות־ מלידה, ואפילו תורשתיות, מן המכאניזם התקין של 
האריתרופואזה! לפעמים ליקויים חוץ־תאיים, הפוגעים 
בכה״א לאחר היווצרן. בזמן האחרון הוכרו מקרים 
של ליקויים־מלידה שהם־כשלעצמם אינם מספיקים לגרום 
לתמס־דם, אולם הם מכשירים את כדוריוודהדם ליהרס ע״י 
פגיעות מן החוץ. ליקוי כזה, המתבטא ב נ ט י ה ל ה מ ו ־ 
ל י ז ה, נקרא היום 311 ז} = "קו", והוא מתבטא לעתים 
קרובות בתכונות מורפולוגיות, ביוכימיות או אימונולוגיות 

מיוחדות כגון: הופעת ספירוציטים, אליפטוציטים (ר׳ לעיל, 

• *• • * 

עמ ׳ 706 ), ז״א כ״א שטוחות ריקות מהמוגלובין (מחלת 
חתאלאסמיה = "חוסר־דם של הים־התיכוף), תאי״חרמש 
בעלי המוגלובין סוטה (ר׳ לעיל, עמ׳ 706 ) . ה״קו" הוא ביטוי 
פנוטיפי של גנוטיפוס הטרחיגוטי(ע״ע גנטיקה, עמ ׳ 706 ) — 
ירושת גן רצסיווי חולני מאחד ההורים; בצורה גלויה 

יי י * 4 • • 

מופיעה המחלה רק בהומוזיגוטים, הנושאים בקרבם שני 
גנים חולניים. 

התמדת קיומם של אחוזים גבוהים של המוגאבינים סוטים 

• • 

מסויימים באיזורים גאוגראפיים מסויימים מעוררת לכאורה 
תמיהה, שהרי מתחייב שהברירה הטבעית תפעל להכחדת 
הליקוי הפוגם בכושר־החיים. בזמן האחרון נפתח פתח להבנת 
תופעה זו ע״י ההכרה, שבתנאים מסויימים עלול הפסד 
הסטיה לצאת בשכרה. כך, למשל, נמצא שחוסר־הדם החרמשי 
מלווה תנגודת מוגברת למאלאריה — נמצא, שהוא מקנה 
לבעליו יתרון מסויים באיזורים נגועים במאלאריה. 

תבחינים מיוחדים משמשים לגילוי הליקוי בכה״א 
ולקביעת טיבו: השבירות האוסמוטית _ כ״א 
הנמצאות בתמיסוודמלח היפוטוניות (=שלחצן האוסמוטי 
קטן מזה של תמיסה איזוטתית [ר ׳ לעיל, עמ׳ 698 ]) סופגות 
מים מן התמיסה, מתנפחות, משנות את צורתן לצורת-כדור, 
ולסוף מתחיל ההמוגלובין לצאת מהכדוריות — המוליזה 
אוסמוטית. ריכוזי-המלח הגורמים להתחלת ההמוליזה ולהש¬ 
למתה הם ערכים קבועים בשביל כ״א תקינות, מה שאין כן 
לגבי כדוריות סוטות. ספירוציטים מפסידים את ההמוגלובין 
בעקבות הנמכה קטנה יותר של ריכוז־המלח מזו הנדרשת 
להמוליזה של הכדוריות התקינות — שביתתם האוסמוטית 
גדולה מהנורמה; הכדוריות השטוחות של התאלאסמיה 
הן בעלות שבירות אוסמוטית פחותה מהנורמה; — ה ש בי¬ 


רות המכאנית — שבירה מחמת חבלות מכאניות; — 
שבירות־הדגירה — שבירה בעקבות שהיה בטמפרא- 
טורה של ״ 37 ; — שבירות חומצית — שבירה ב^ג! 
נמוך מ 7 , תופעה אפיינית ל״המוגלובינוריה התקפית לילית": 
החולים מפרישים שתן שחור בבוקר, משום שבלילה הדם 
מחמיץ מחמת הנשימה השטחית, המביאה לידי הצטברות 
2 כ> 0 ; — תנגודת ההמוגלובין לאלקאלי — שהיא מוג¬ 
ברת במקרים של עליית ההמוגלובין ? העוברי (ר׳ לעיל, 
עט׳ 706 ). 

סיבות חוץ־תאיות להמוליזה מרובות הן — גורמים 
זיהומיים, כגון מאלאריה,'חידקים שונים, נגיפים! חום 
גבוה (כוויות); ארסים, כגון ארס־הנחשים ורעלים צמחיים 
שונים! גורמים כימיים שונים, שבחלקם פעילים הם רק 
באנשים בעלי רגישות מיוחדת! גורמים אימונולוגיים 
אחראים לתמס־דם במקרים של עירויי־דם מסוג לא־מתאים, 
במחלה ההמוליטית של הילוד (ע״ע דם, סוגי-), ועוד. 

הטיפול. מקרים רבים של אנמיה, כגון אלה שמחמת 
איבוד־דם ע״י פציעה, באים על תיקונם מעצמם בכוח הארי- 
תרופואזה המוגברת או לאחר מתן ברזל; במקרים קשים 
אפשר להתגבר על הסכנה ע״י עירוי־דם. ריפוי האנמיות 
ההמוליטלת מותנה באפשרות להרחקת גודם ההמוליזה. 

•״ 7 

אנמיה שמחמת מחסור באה על תיקונה על־ידי אספקת 
הברזל או הוויטאמין החסר. לאנמיה שמחמת חולשת מוח־ 
העצמות אין תקנה אלא אם כן ניתן לרפא את המחלה 
היסודית. 

הפוליציתמיה (ר׳ לעיל, עט׳ 708 ), שסיבתה הגברת- 
יתר של האריתרופואזה, היא לפעמים תגובת האורגאניזם על 
אספקה לקויה של חמצן׳ כגון מחמת שהיה בגבהים, מחלות- 
ריאה ממושכות, מומי-לב מסויימים! אך לפעמים היא מופיעה 
בלי כל גורם חיצוני ניכר כמחלת מוח־העצמות. עפ״ר מתרבים 
במקרים אלה גם הלוקוציטים והתרומבוציטים בדם, ולפעמים 
אף כמות הפלאסמה מוגדלת, ונפודהדם יכול להגיע עד 
10 — 11 ליטר. ריבוי-יתר של התאים בלי הגדלה מקבילה 
של כמות הפלאסמה גורם להגדלת סמיכות הדם, להפרעות 
בזרימת הדם ולסכנת יצירת מעצורים ופקקים בצינורות. 
הטיפול בפוליציתמיה מכוון לדיכוי יצירת הדם במוח- 
העצמות, למשל ע״י הקרנה רנטגנית או ראדלאקטיווית. 

הכדוריות הלבנות (כ״ל: ר׳ הלוח הצבעוני). בדם 
שבמחזור מצויים 3 מינים של כ״ל: 1 ) תאימבעלי-גרגירים 
או גראנולוציטים ( 16$ ץ 0 ס 1 ג 2111 -! 8 ); 2 ) תאי״לימפה 
אולימפוציטים ($£:>ץ:> 0 ו}ק 1 ז 1 ץ 1 ); 3 ) חד״גרעיניים 
או מוג ו צ י ט ים ( £6$ ץ:> 10 ז 10 ח). — הכה״ל נראו לראשונה 
בדם ע״י יוסוו ( 500 ^ 116 ) ב 1770 . הצד השווה בכל הכה״ל 
הוא, שהן — בניגוד לכה״א, בעלות גרעין וחסרות חומר־ 
צבע. אולם, בדומה לכה״א, אף הכה״ל המופיעות בדם 
ההקפי הן פרי תהליכי־הבשלה, העוברים כמה שלבים ודרגות־ 
ביניים והנכללים ב 3 סדרות: גראנולוציטית או 
מיאלואידית, לימפוציטית ומונוציטית. הסדרה 
המיאלוציטית מתפתחת במוח־העצמות; הלימפוציטית — 
ברקמה הלימפאטית, ז״א בבלוטות־הלימפה, בטחול, בתימום, 
בשקדים ובדפנות המעי־הדק! המונוציטית מקורה ברקמה 
הרטיקולואנדותלית (ע״ע היסטולוגיה! רקמה), בעיקר 
בטחול. עדיין לא הוברר אם 3 הסדרות הללו נפרדות מעיקרן, 
או אם קיים מקור משותף להן (ואולי גם לסדרת הבשלת 






713 


דם 


714 



ציור 8 . אאוזינופיל במיקרוסקופ אלקטרוני 
(הגדלה 13,000 ^ התמונה מוקטנת עד 2/3 ) 

הכה״א) בצורת תא־דם פרימיטיווי אחה המסוגל בהתפת¬ 
חותו לדיפרנציאציה משולשת או אף מרובעת. 

המספר הכולל של הכה״ל בדם האדם המבוגר הבריא 
הוא בין 5,000 ל 10,000 בממ״ק, וחלוקתן הממוצעת היא: 
כ 65% גראנולוציטים, 35% — 25 לימפוציטים, 7% — 3 מונו- 
ציטים. בתינוקות היחס בין הגראנולוציטים והלימפוציטים 
הפוך, והוא הולך ומשתנה עם ההתקרבות לגיל הבגרות. 

1 ) הגראנול 1 ציטים גדוליםמהכה״א,קטרםהממד 

ד 

צע כ ^ 12 * הציטופלאסמה של התא המבוגר התקין זרועה 
גרגירים (^ןסמגז^). ע״פ התנהגותם כלפי חמרי־צבע ניתן 
להבחין בהם 3 סוגים גראנולוציטים נ י ט ר ו פ י ל י י ם 
בעלי גרגירים עדינים, שאינם מצטבעים אלא צביעה קלושה; 
אאוזינ 1 פילים (ע״ע), שגרגיריהם גדולים יותר ומצטבעים 
בצבע אדום מבהיק (ציור 8 )! באז 1 פילים, שגרגיריהם 
גסים וקולטים צבע כחול־שחור. אחוז האאוזינופילים הוא 
כ 3% — 1 , אחוז הבאזופילים כ 0.5% מכל הכה״ל. — הגרעין 
של רוב הניטרופילים מורכב מאונות, שאינן מחוברות 
ז 1 עם זו אלא ע״י חוטים דקים של חומר גרעיני ונראות 
כריבוי של גרעינים! מכאן השם גראנולוציטים מקוטעים 
( 1 > 6 :זמ:>ות 868 ) או מרובי צורות־הגרעין (-! 1 קז 0 תזץ 01 ק 
5 ־ 1101€31 בנ). גם בגרעין האאוזיגופיל ניתן עפ״ר להכיר 2 
אונות, ואילו גרעין הבאזופיל הוא גוש אחיד. בין הגראנו- 
לוציטים מצוי אחוז קטן — בממוצע 
כ 7% , שהם כ 5% — 3 מכלל הכה״ל — 
של תאים שגרעינם אינו מקוטע אלא בעל 
צורת נקניק או פס, ושגקראים צורות- 
סרט (מ״ £0 3 מ 2 נ!) או צורות־מקל 
( 611 מד £01 נ 31 :ו$) ; הללו הם צורות "צעי¬ 
רות", ז״א כ״ל שתהליך הבשלתן עדיין 
לא נשלם. 

מספר הכה״ל המופיעות בדם האדם 
הבריא נתון לתנודות פיסיולוגיות מהי¬ 
רות: הוא עולה אחרי כל ארוחה, וכן 
בעקבות מאמץ פיסי או זעזוע נפשי ואחרי 
הפרשת אדרנאלין(או זריקתו לתוך הגוף); 


מספר האאוזינופילים יורד אחרי התרגשות, כנראה בהשפעת 
הפרשת הורמוני קליפת יתרת־הכליה. 

הגראנולוציטים הם בעלי חילוף-חמרים ?ר ועשירים 
באנזימים, המפעילים מערכות ביוכימיות שונות. 

ת י פ ק ו ד. הגראנולוציטים הם בעלי כושר־תנועה עצמי, 

בהפעילם תנועה אמבואידית ע״י שליחת פסודופודיה (ע״ע 

־ *■ ׳ 

אמבה), שלתוכה זורמת שאר הפרוטופלאסמה של התא (ציור 

— •* 

9 ). בדרך זו יכול התא להתקדם במהירות המגיעה עד ^ 20 
בדקה. תנועה זו מאפשרת לכה״ל למלא תפקיד של משטרת־ 



ציור 9 . תנועה אטבואידית של כדורירדדם לבנה. 

* 

א. אדם; ב. סרטז 


מגן לאורגאניזם. הלוקוציטים נמשכים בהמוניהם אל כיוון 
רקמות ניזוקות, בהשפעה הכימוטאקטית של חמרים המופרשים 
מהן. הם פועלים כפאגוציטים ($£: 1 ץ:> 0 § 112 ק, תאים־בלע- 
ניים), בזללם גופיפים שבהם הם נתקלים — חידקים, נגיפים, 
חלקיקי-זוהמה —, לאחר שהם מקיפים אותם בפסודופודיות 
שלהם. החידקים הנזללים נעכלים בתוך הכה״ל בעזרת 
האנזימים שבהן ; לפעמים יכולות הכה״ל גם להפריש חמרים 
ההורסים חידקים מחוצה להן. ע״י התנועה והפאגוציטוזה 
עושים הלוקוציטים לטיהור הדם ממזיקים שחדרו לתוכו. 

הלוקוציטים יכולים גם לחדור דרך דפנות נימיות־הדם אל 

י* 1 

תוך הרקמה המקיפה אותן, ע״י שליחת פסודופודיות דרך 
נקבים וסדקים שבדופן (ציור 10 ). הצטברות של כ״ל בתוך 
רקמה נגועה היא המגלה (ע״ע), שתאיה פועלים כפאגוצי־ 
טים להדברת זיהומים מקומיים. הגראנולוציטים מכילים גם 
המרים פירוגניים — חמרים המגרים את מרכז־החום במוח. — 
תפקידיהם המיוחדים של האאחינופילים והבאזופילים טרם 
הובררו. 

הלימפוציטים. קוטר הלימפוציט 0 ) 10 . הגרעין 
הגדול תופס את רוב נפח־התא, והציטופלאסמה חסרת הגר¬ 
גירים אינה אלא עטיפה צרה סביבו. גם הלימפוציט מוכשר 
לנוע באופן פעיל ולזלול חמרי־פסולת בגוף. 

קרוב ללימפ 1 ציט מבחינה ציטולוגית הוא ה פלא ס־ 



ציור 10 . 4 שלבים בדיאפדזה של בדוריודדם לבנה דרך קרום ניטי 

(בצפרדע! 









715 


דם 


716 


מ 1 צ י ט ( 0611 13 מ 135 ק). זהו תא גדול מן הלימפוציט, בעל 
ציטופלאסמה רחבה חסרת גרגירים וגרעין בעל גושי־כרד 
מאטין גסים. הפלאסמוציטים מצויים בעיקר ברקמות, אך 

מופיעים גם בדם ההקפי. מסתבר, שלפלאסמוציטים — ואולי 

♦ * * ♦ 

גם ללימפוציטים — תפקיד ביצירת נוגדנים ובחיסון הגוף 
נגד אנטיגנים שונים. 

ה מ ו נ ו צ י ט י ם. המונוציט גדול מהגראנולוציט! ?!טרו 
כ ^ 20 — 12 , גרעינו בעל מבנה־כרומאטין עדין, הציטופלאסמה 
מכילה גרגירים קטנים עדינים מאד. גם המונוציט נע באופן 
פעיל. קרוביהם של המונוציטים הם ההיסטוציטים 
שברקמות, המכונים מאקרופאגים בגלל כשדם הפאגוציטי 
(ר׳ לעיל, עמ ׳ 714 ). המונוציטים זוללים חלקיקים שונים, 
כגון חידקים, ומעכלים אותם בעזרת אנזימים. המונוציטים 
מצטופפים עפ״ד באחורי דלקת חריפה לאחד שהגראנולוצי- 
טים עשו את מלאכתם הפאגוציטית הראשונה, וכן באחורי 
דלקת כרונית, כגון בשחפת. הליפאזה שבמונוציטים מכשי¬ 
רה אותם לעכל חידקי־שחפת, בעלי קופסית עשירה בחמרים 
שומניים. 

חייהן והריסתן של הכה"ל. מאחר שהכה״ל 
יכולות לצאת את מחזור-הדם אל הרקמות ולחזור מהן לתוכו 
וחוזר חלילה. קשה יותר לעקוב אחרי מהלו־חייהן מאשר 
אחרי הכה״א. אעפ״כ הוכח, שבמוח־העצמות נוצרים בכל 
יום כ ״ 10 * 2 גראנולוציטים, שאורדחייהם אחרי הבשלתם 
הוא כ 8 — 10 ימים. מסתבר, שמספר הגראנולוציטים הנמצאים 
מחוץ לזרם־הדם גדול פי כמה וכמה — אולי פי 70 — 
ממספרם בתוך המחזור, וייתכן שאין גראנולוציט שוהה 
במחזור־הדם מפעם לפעם אלא שעות ספורות. בין הלימפו־ 
ציטים קיימים, כנראה, הבדלים מבחינת אורך־חייהם — 
מימים אחדים עד 100 יום. — אין ידיעות ודאיות בדבר 
המקום והאופן של הריסת הכה״ל. רבות מהן נכלאות 
בנימיות־הריאה ונהרסות שם! אולם הריאה יכולה גם 
לחזור ולשחררן למחזור־הדם. ייתכן שהשפעת הורמוני 
קליפת יתרודהכליה על מספר הכה״ל היא תוצאה מהשפעתם 
על קצב הריסת הכה״ל ברקמות. 

על כ״ל וסוגי־הדם ע״ע ד ם, ם ו ג י ־. על תופעות אימד 
נולוגיות הקשורות בכד,"ל ע״ע חסון. 

תנודות בכה" ל במחלות. מחלות רבות ושונות 
זו מזו מלוות תנודות במספר הכה״ל ושינויים במורפולוגיה 
שלהן. בזיהומים שונים, כגון ע״י פנומוקוקים, סטאפילוקו־ 
קים וסטרפטוקוקים, חלה עליה במספר הכללי של הכה״ל — 
ל ו ק ו צ י ט ו ז ה, וכן עליה באחוז צודות־הסדט, ומופיעים 
גרגירים גסים שחורים בציטופלאסמה — גראנולאציה טוב* 
סית. בזיהומים אחרים, כגון בטיפוס-הבטן, חלה ירידה 
במספר הכה״ל — ל ו ק ו פ נ י ה. יש מקדים שמידת העליה 
או הירידה שונה לגבי הסוגים השונים של הכה״ל — עליה 
או ירידה יחסית. בזיהומים מסויימים בולט השינוי במערכת 
הכה״ל עד כדי כך, שהמחלה נקראת ע״ש תופעה זו, כגון 
המונונוקלאוזה הזיהומית והלימפוציטוזה הזיהומית — 
שתיהן מחלות־נגיפים. במונונוקילאוזה הזיהומית, למשל, 
שבה נגועות בלוטות־הלימפה, הטחול, השקדים וכר, מוצף 
הדם מונוציטים שלגרעיניהם צורה אונתית. סימנן המובהק 
של מחלות מסויימות הוא עליה ניכרת באחוז האאוזינו־ 
פילים — אאוזינופיליה —, כגון מחלות אלרגיות ומחלות 
הנגרמות ע״י תולעים, ואילו לטיפוס־הבטן ולמצבי־הלם 
אפיינית ירידה במספר האאוזינופילים. 


אגראנולוציטוזה היא ירידה קיצונית במספר 
הכה״ל, בעיקר של הגראנולוציטים, לפעמים עד אפם. בזה 
נשלל מן הגוף אחד המנגנונים המגינים עליו מפני זיהום 
(ר׳ לעיל, עמ ׳ 714 ), והתוצאה היא התפתחות דלקות במקומות 
שונים בגוף, עד כדי התהוות אלח־דם. רוב מקרי האגראנולו־ 
ציטוזה נגרמים ע״י ךומרי-רעל הפוגמים בפעילות מוח- 
העצמות או הגורמים להרס הגראנולוציטים, ביניהם גם 
תרופות שונות, אשר לגביהן מגלים בני־אדם מסויימים 
רגישות חולנית, כגון פיראמידון, סמרי־סולפה, סמי־שנה 
שונים וכר. ■ 

לוקמיה ( 161103611113 , ,׳לובן־־הדם") היא שגשוג חולני 
של הכה״ל ואבותיהן ברקמות, המלווה עפ״ר שינויים כמו¬ 
תיים ואיכותיים גם בכה״ל בדם. שגשוג זה הוא תהליך 
מתקדם, אשר ניתן להאיטו, אך לא לעצרו. מבחינה זו 
הלוקמיה נראית כעין "סרטן־הדם". את הלוקמיות ממיינים 
לפי סוג הכה״ל המשגשג — לוקמיה מיאלואידית, לימפא־ 
טית או מונוציטית (ר׳ הלוח הצבעוני), וכן לפי מהירות 
מהלך המחלה — לוקמיה חריפה או כרונית. ברוב מקרי 
הלוקמיה מופיעות בדם כ״ל צעירות מדי, ז״א כ״ל השייכות 

>ו *** 

לשלבים מוקדמים של תהליך ההבשלה, וכן כדוריות בעלות 
צורה פאתולוגית, והמספר הכללי של הכה״ל יכול להגיע 
לרבבות רבות, ואף למאות-אלפים, בממ״ק. אולם יש גם 
מקרים שבהם לא חל שינוי בולט בתמונת־הדם׳ או חלה 
אפילו ירידה במספר הכה״ל בדם, ואין המחלה ניתנת 
לאיבחון אלא ע״י בדיקת הרקמות, ביהוד מוח־העצמות. 

בדומה לסרטן, אף בלוקמיה אין סיבת המחלה הממאירד, 

♦** * 

ידועה באופן חד-משמעי. שכיחות הלוקמיה עולה בהשפעת 
קרינה ראדיו־אקטיווית, כפי שהוכח בערים שהופצצו בפצצה 
האטומית ובמקרי רופאים־ראדיולוגים שלא נזהרו מהקרינה 
בשעת עבודתם. בבע״ח מסויימים הוכרו חמרים כימיים 

שונים, הורמונים (אסטרוגנים), קרינות ונגיפים כגורמי 

״* * ♦ 

לוקמיה, וכן הוכחה מציאותם של גורמים תורשתיים בגרימת 

המחלה או בהכשרתה: בעכבר נוטים גזעים מסויימים ללוק- 

י# י 

מיה הרבה יותר מגזעים אחרים; אולם באדם אין הגורם 

התורשתי בלוקמיה בולט. אע״פ שידועים מקרים בודדים 

של לוקמיה לימפאטית משפחתית. בעופות ידועות לוקמיות 
•• *• י 

הנגרמות ע״י נגיפים, וגם בעכבר ניתנה הלוקמיה להעברה 

♦ ♦ ** • 

ע״י תסנין חסר־תאים המופק מרקמת עכבר לוקמי, אלא שאת 
ההדבקה ב״נגיף" יש לבצע בימים הראשונים לחייו של 

העכבר, ואילו הלוקמיה אינה מופיעה אלא כעבור חדשים 

• • • ♦ 

רבים. באדם לא הוכחה גרימת לוקמיה ע״י נגיפים. — 

ו י *  • 

המוסטאזה רק ר י שת-ה דים. סכנת דמם (ע״ע) 

*• •> 

מסיבות רבות ושונות זו מזו צפויה לגוף תמיד, והוא מצוייד 
במנגנוני שמירה והגנה לעצירת דמם — המוסט א זה 

•• ו* •י 

( 1126111051:2515 ). בהמוסטאזה יש חלק : ( 1 ) לרקמות שמסביב 

לכלי־דם פצוע— ע״י יצירת לחץ נגדי;( 2 ) לכלי-הדם — ע״י 

התכווצות; ( 3 ) למרכיבים שונים של הדם עצמו — ע״י 

גרימת קרישת-הדם. התהליך האחרון הוא החשוב ביותר, 

אך הוא גם מן המורכבים והמסובכים ביותר שבפיסיולוגיה 

הכימית. ריבוי הגורמים והגורמים־שכנגד הפועלים בו, שפעי- 

לויותיהם משתלבות זו בזו או מעכבות זו את זו, יוצר בדם 

התקין איזון בין שני מצבים, ששניהם מסוכנים לגוף: נזילות 

יתרה של הדם, המגדילה את סכנת הדמם! נטיח יתרה 

לקרישה, העלולה להביא לידי פקקת (ע״ע). כל ליקוי 

• • 

במנגנון הקרישה ממחיש אחת משתי הסכנות הללו. באורגא¬ 
ניזם התקין מתקיים הדם כנוזל בזרימתו בתוך מערכת כלי- 
הדם וניקרש במהירות רבה בצאתו מהם — בין אל תוך 
הרקמה בין אל מחוץ לגוף! הוא נקרש כולו בתוך כלי-הדם 
לאחד המיתה. 

קרישת־הדם ( 010111118 , 002801211011 ) היא יצירת 
גוש מוצק-למחצה, בצקי-ספוגי, המורכב מחומר חלבוני, 
הסופג לתוכו כמויות גדולות של הפלאסמה וכולא בקרבו 
גם כדוריות־דם, המקנות לו צבע אדום! הגוש מצטמק 
ולסוף חוזר ונמס. עיקרו הכימי של התהליך — הפיכת 
הפיברינוגן (ר׳ לעיל, עט׳ 697 ) המסיס לפיברין בהשפעת 
האנזים ת ר(מבי ן; התרומבין אינו מוכן מראש, אלא 
מופק מפרותרומבין על-ידי תרומבופלאסטין, 
וזה עצמו טעון הפקה מחמרי־אב מסויימים. בכל אחד משלבי 
הקרישה מעורבים גורמים מזרזים ומעכבים, וביחוד משפיעים 
עליהם פ ת י ת י - ה ד ם. 

תרומבופלאסטין 
פרותרומבין —> תרומבין 

פיברינוגן פיברין 

* • 

תהליכי הקרישה והשינויים החלים בקדיש ניתנים לחלו¬ 
קה לפי סדר השתלשלותם ל 5 שלבים, אולם מבחינת הזמן 
חלים הללו בחלקם בד בבד: ( 1 ) יצירת ד,תר 1 מב 1 פלאםטין! 
( 2 ) יצירת התרומבין! ( 3 ) יצירת הפיברין; ( 4 ) התכווצות 
ד,קריש; ( 5 ) פירוק הפיברין. 

1 ) ה ת ר ו מ ב ו פ ל א 0 ט י ן (המכונה גם תרומב 1 ־ 
קינאזה) נמצא ברקמות רבות, ביהוד במוח, וגורם לקרישה 
מןדית של דם החודר מכלי־הדם לתוך הרקמות. מבחינה 
כימית הוא ליפופרוטאין מורכב, הבנוי מפרוטאין ופוס- 
פאטיד. בדם עצמו אין תרומבופלאסטין מצוי בצורה 
פעילה, אלא נוצר בו מהמרים שונים ברגע שהדם בא 
במגע בשטחים מסויימים "זרים" לו, כגון שטח העור 
או זכוכית, שהם שונים בתכונותיהם משטח־מגעו הטבעי — 
הציפוי הפנימי של כלי־הדם, האנדותל. ביצירת התרומבו־ 

♦♦ 4 * 









719 


דם 


720 


פלאסטין יש חלק לפתיתים מצד אחד ולחמרי־פלאסמה מצד 
שני. הפתיתים העדינים והרגישים נשברים במגעם בשטח 
הזר ופולטים המרים המשתפים פעולה עם חמרי-פלאסמה 
מסויימים ביצירת התרומבופלאסטין, או פועלים כמפעילי 
התרומבופלאסטין עצמו. חמרי־הפלאסמה הנוטלים חלק ביצי¬ 
רה זו הם מרובים, מהם גלובולינים ומהם תרכובות אחדות, 

והיעדרם — או היעדר אחד מהם — גורם למחלות־דמם. 

י• > • 

המפורסמת שבהן היא הדממנות (המופיליה [- 1136 

־ ץ "• 

111113 ק 0 בת]), מחלה תורשתית־משפחתית מובהקת, שכבר 

היתה ידועה לקדמונים ונתפרסמה בהיסטוריה, בין השאר, 

כנגע של שושלות שליטות מסויימות (בית־האבסבורג; צא¬ 

צאי ויקטוריה מלכת־בריטניה). סיבתה — היעדר הגלובולין 

האנטי-המופילי מחמרי־המוצא של התרומבופלאסטין, 

• • י 

ויסודו של ליקוי זה בגן רצסיווי שמושבו בכרומוסובדהמץ, 

•• *ו *• * 

ומכאן — החוקיות המיוחדת של הורשת נגע זה, שהוא מופיע 
כמעט רק בזכרים, אך מעבר מן החולה לנכדו דרך בתו, 
שאינה חולה בעצמה(ע״ע תורשה). הדמם שמחמת המופיליה 
יכול להיות קשה מאד, והחולה עלול ?ימות מזיבודדם מחמת 
פציעה כלשהי; חולים אלה נספים עפ״ר כבר בילדותם. 
במקרים אחרים הדמם קל יותר, ויש שהתכונה החולנית 
סמויה, ואין ליקוי כושר־הקרישה של הדם מתגלה אלא 
בבדיקות מיוחדות. הטיפול במחלה הוא במילוי החסר בדם 
ע״י הזרקת דם או פלאסמה מן הבריא, או מקטע חלבוני 
מן הפלאסמה המכיל את הגלובולין האנטי־המופילי; השפעת 
העירוי היא זמנית בלבד, והוא טעון חידוש מפעם לפעם. — 

יש מחלות־דמם הדומות להמופיליה, שבהן נעדר אחד 

* * • 

מגורמי-הפלאסמה האחרים הדרושים ליצירת התרומבו־ 
פלאסטין. 

2 ) ה פ ר ו ח ר ו מ ב י ן הוא גלובולין המיוצר בכבד בעז¬ 
רת ה ו ו י ט א מ י ן £ שמקורו במזון. הפרותרומבין הופך 
ל ת רו מ בין ע״י התרומבופלאסטין שנוצר בדם או בא 
מן הרקמות. הפיכה זו טעונה נוכחות לני-סידן, המצויים 
בנסיוב, וכן זירוז ע״י גורמים פלאסמתיים נוספים. דם נטול 
יוני-סידן אינו נקרש; על עובדה זו מבוססות השיטות 
המעבדתיות למניעת קרישת־דם לשם ביצוע בדיקות־דם או 
לשם שימור הדם מחוץ לגוף לצרכי עירוי: הוספת ציטראט, 
הקושר ומשקיע את הסידן מן התמיסה (בדומה לזה פועלים 
גם אוכסאלאט ופלואוריד). משקלו המולקולארי של התרונד 
בין קטן מזה של הפרותרומבין; לפיכך מניחים שהפיכת 
הפרותרומבין לתרומבין היא תהליך של פירוק קשרים 
פפטידיים מסויימים בשרשרת החלבונית, ושהתרומבופלאס- 
טין הוא אנזים פרוטאוליטי (ע״ע חלבון); גם הטריפסץ 
מבצע הפיכה זו. — התרומבין אינו מתקיים בדם זמן רב, 
מאחד שהוא מותקף שם על־ידי "אנטי־תדומבינים" שונים, 
המפרקים אותו או מבטלים את פעילותו. 

מחלות־דמם שונות נגרמות כשחסר פרותרומבין או אחד 
הגורמים האחדים הדרושים ליצירת התרומבין, מחמת ליקוי 
מלידה או ליקוי נרכש. חוסר ויטאמין £ סיבתו במחלת 
דופן־המעי המונעת את ספיגת הוויטאמין, מחלות־כבד 
מסויימות, סתימת דרכי-המרה ועוד. חומר המדכא את יצירת 
הפרותתמבין הוא הדיקומארול שמן התלתן. 

3 ) הפיברינוגן הוא חלבון בעל משקל מולקולארי 
של 330,000 — 500,000 ; המולקולה — חוט שארכו כ.^ 700 . 

התרומבין מפרק קשר פפטידי ומנתק מן המולקולה פפטיד 

*.* 


חומצי. עי״כ רוכשים שיירי המולקולות כושר פולימריזאציה, 
הן בין קצותיהן והן ע״י יצירת גשרים בין־חוטיים, עד כדי 
יצירת מולקולה ךשתית או אף תלת־ממדית, שהיא מחוזקת 
ע״י יוני-סידן וגורמים נוספים שמקורם בנסיוב ובפתיתים. — 
חוסר פיברינוגן — המונע קרישת-דם — הוא מחלת־דמם 
תורשתית, הדומה בסימניה להמופיליה, אלא שהיא מצויה 
גם בזכרים וגם בנקבות. היא עלולה להופיע גם כמחלה 
נרכשת, למשל בנשים הרות, כשתרומבופלאסטין פעיל חודר 
מן השליה או מעובר מת למחזור־הדם של האם וגורם בתוך 
כלי-הדם לקרישה הדרגתית של הדם, תוך ניצול הפיברינוגן 
שבו; הקרישים מתמוססים אח״כ. 

4 ) זמן־מה לאחר התהוותו קריש־הפיברין מצטמק ופולט 
נסיוב. כיווץ זה מחזק את הקדיש ומסייע להמוסטאזה. 
ההתכווצות מזורזת אף היא ע״י הפתיתים, והיא לקויה 
במקרים של תרומבוציטופניה (ר׳ לעיל, עמ׳ 717 ). 

5 ) בפלאסמה התקינה מצוי חומר (פרו־פיברינוליזין) 
ההופך בתהליך מסובך — בסיוע מפעילים שונים, שמקורם 
ברקמות שנפגעו או בחידקים — לפיברינוליזין, ז״א לאנזים 
המפרק פיברין ופיברינוגן ומסייע בסילוק קרישים שהתהוו 
בתוך כלי-הדם! הפתיתים מעכבים פעולה זו. הגברת פעולת 
הפיברינוליזה יוצרת אף היא נטיה לדמם, שהיא מורגשת 
בגידולים מסויימים ובזיהומים קשים. 

נוגדי-קרישה (אנטי-קואגולאנטים). חומר מונע- 
קרישה, המיוצר ברקמת הכבד ומצוי בכמויות קטנות 
מאד בדם התקין, הוא הה פ ארי ן (ח״ 3 ק 110 ), פוליסכריד 
המורכב מחומצה גלוקורונית וגלוקוזאמין המאוסטר בחומצה 
גפריתנית. הוא מבטל את פעילות התרומבין, ואולי גם 
מעכב את השלבים ( 1 )—( 2 ) שבתהליך הקרישה. ייתכן 
שמקרים מסויימים של מחלת־דמם הם תוצאה מעליית רמת 
ההפארין בפלאסמה. — חומר המעכב את הקרישה הוא גם 
ההירודין שמעלוקת־הדם (ע״ע). 

נטיח מוגברת לקרישת־דם היא מן הסיבות לפקקת 
(ע״ע). 

א. ד. פ. 

ספירת־דם ותמונת־דם. קביעת ריכוז הכדוריות 
האדומות והלבנות והפתיתים בדם (= מספרם בממ״ק) וחלו¬ 
קת הכדוריות הלבנות לסוגיהן באחוזים היא מן השיטות 
הדיאגנוסטיות החשובות ביותר ברפואה, מאחר שהערכים 
המספריים הללו משקפים — לפעמים באופן סגולי — מצבים 
ותהליכים פאתולוגיים רבים בגוף. 

לשם ספירת הכדוריות האדומות ניטלת טיפת- 
דם זעירה מדודה ( 0.01 סמ״ק) במיקרו־פיפטה ונמהלת פי 
100 בתמיסת־מלח, שבה הכדורי 1 ת נשמרות בשלמותן. מכני¬ 
סים טיפה מתרחיף מהול זה ל ת א ־ ם פ י ר ה, שהוא שקע 
מלבני בזכוכית, שעמקו 1/10 מ״מ ובקרקעיתו חקוק סריג 
של קווים, היוצר ריבועים שאורך־צלעם 1/20 מ״מ; נמצא 
הנפח שמעל לכל ריבוע = 1/4000 ממ״ק. מונים במיקרוסקופ 
את הכדוריות בנפחים רבים כאלה, מחשבים את המספר 
הממוצע ומכפילים בססס, 400 (= 100x4,000 ) (ציור 12 ). 

לשם ספירת הכדוריות הלבנות מוהלים את הדם 
פי 10 בתמיסת 1% של חומצת־חומץ, שבה נעלמות הכדו¬ 
ריות האדומות ומשתמרות הלבנות בלבד. מונים במיקרוסקופ 
את הכדוריות שבכל תא־הספירה, ששטחו 1 ממ״ר ונפחו 
1/10 ממ״ק, ומכפילים את המספר ב 100 . 







721 


דם 


722 



ציור 12 . תמונה מיקרוסקופית של תא־פפירה ממולא רם במיהול של 1:100 . על־פני 

ריבוע (= 1/400 ממ״ר) בממוצע 13 כדוריות. 

מכאן — 5,200,000 ( = 13x400,000 ) כדוריות במט" ק דם. 


הדם בדת ובפולקלור. המחשבה ד,פרי¬ 
מיטיווית רואה בדם — הגוזל בעל הצבע האדום 
העז שבגוף כל אשר רוח־חיים בו — את החיים 
עצמם. מכיוון שעם איבוד הדם השותת מן הפצע 
בא הקץ לחיים, הרי ״הדם הוא הנפש״, כלומר: 
מקור החיים (ר׳ להלן, עמ׳ 724 ). בלשונות רבות 
נרדפים השמות לדם ולחיים. אגדות־עם רבות 
משוות לדם אישיות, ואמונוודעם, איסורים של 
אכילת דם, טקסים ופדלחנות מאגיים קשורים בדם. 
יחס מיוחד, מהול הערצה ומורא, מתייחסים לדם 
בני־אדם רבים בכל הזמנים והתרבויות! "הדם הוא 

עסיס מיוחד במינו" (מפיסטופלס ב״פאוסט" 

• • 

לגתה). 

בחברות רבות זוכה דם שנשפך במזיד או 
בשוגג לקבורה עצמאית או לשריפה, כדי שלא 
ייהפך אמצעי־כישוף בידי קוסם; נפוצה האמונה 
שאפשר להכניע מכשפות וענקים, רוחות ושדים, 
בעזרת טיפת־דם; כן אסור שדם־אדם, או דמה 


לשם מיון הכדוריות הלבנות מכינים מ ש ט ח ־ ד ם 
(ר׳ הלוה הצבעוני) על־פני זכוכית וצובעים אותו בתמיסת 
תערובת של חמרי־צבע. הכדוריות האדומות חסרות הגר¬ 
עין אינן מצטבעות אלא בצבע חיוור, ואילו הגרעינים 
וגרגירי־הציטופלאסמה של הכדוריות הלבנות קולטים צב¬ 
עים עזים וכהים, המאפשרים אבחנת צורותיהם בראיה 

מיקרוסקופית. 

טכניקות מיוחדות פותחו לצורך קביעתם של פתיתי־הדם 
העדינים והרגישים, הנהרסים בשיטות־הטיפול הרגילות 

לקביעת כדוריות־הדם. 

77 6). 120(111. 11. £111)101. ?$}6)20)0816 (61 ־ 80410-801 .£־ £- 

0 1 ( 7 . %1 ז 6 י 1 . 61 . 17 ( 2126 ) ( 7 ; 1925 , 1 ,(־ £1110£01 - 6400 ומ,£-ם 30 ך }- 
$10108*6 ( 6 ! $10 1 ( 1 (£ 116 62116 )" 7 ; 1925 , 1 ,( 510111 ־ 9010101 . 14 .£־ ' 
10816 120(1126216 61 £(11 )201 081 £[ 116 , ¥11, 1926; 7• ?31x1 26 ( 7 , 014 ־ 
76$£1(6210(} 71112(11022 0 / 7100(1, 1928; £.1 זס$ז 40 ח 440 • 7 ׳ , 
7100(1: /) 5111(176 ,. 14 ; 1928 , ץ 2$$20108 ( 7 21 ) 061162 212 ץ 
$(1118, $71111 , 4430£011 . 0 ; 1931 , 216 [) 221722 ( $160-6 { 2 (£ 261116 *ע - 
)(((211 \)2611612 11. 711(16)1(18110$1) )(, 1931; 99. 8. 0300011, 7)16 
17 1 $6)0122 0] 1)16 70()}', 1939 2 ; ¥. 5011111111^, 7)62$ 711111)11(1, 

1933 21 ; }. ¥30£413 י 05 קזס 1 .£ . 1 ; 3 1944 , 616171161$ 12 16 ( 7 ,ח 
716 £(2(212, 1946 2 ; 11. 508011:00, 76)117. <7. \ 1112. 71(16172(21010816, 
1948 4 ; £. 61726 ( 7 , 0130 ־׳( 99 .{; $61128 ,1948 76 , £ 60 ־ 801 4011 ן!ג/ו 
7(016112$ 10 ?1*01010 011001., 1 ¥)0111 ? 40 ; 1948 ז , 

7)62$ 172612$6)2116116 751106116(1111(1(\, 1949 2 ; 14. 80031 0 נ ־ 4 ־ 
03]40$ 6 § 800 . 99 .! . 8 ; 1949 , 0121176 ( 611208 ( 7 י * 1 $$ 101 ^ . 74 ־ - 
10014 . 0 ; 1949 , 61617108107112 ( 7 ,(. 045 ) ¥\ 0 ־ £0041 •£ • 7 ־ . 
8051 — ?4. 8 . £3) 11 ) 716716 01 2$1$ ) 7 21 ) 0 * $10108 { 1 ( 7 16 ( 7 ,־ 101 ־ 
7(62x2$, 0115. 1-13, 1950; - 0 ז \\ 0 ז 8 70 .' ; 4 -ק 81580 . 99 .ס 
11166 )) £62 00171 ,? 011 ז ׳¥ • 7 .¥ ־־ ־ 05501 ־ 1 ? . 7 . 0 ־ 110 ^ 7 .£ .ב!! , 
7)121111(11 7)1}$20108}, 1950; 99. 510601 210 ) 1111 )(( 16 ( $0 711111 ,: 1 ־ - 
10816, 1950; 14. 17. 8050111300, £304015-805005 י ת 30 ו 

7)1}$10)0816 61. 71611$6116 י 314 ז 063£ .£ ; 1950 26 , 64-128 , 1 ז 
7/26 00628121(111017 ■ 0 / 8100() (7941950 ,(¥ ,. 0101 ^ £02 10 .ע ; 

14. 99. 0317 0161721$1 1-88$6 ) 61 (/ [ס 480 16 ( 7 ,ז־זסקסס (}, 
1950 1612 .' 26 (\ 6112 )\ 111 ( 11.8 81111 , 86£001300 . 14 -־ 01 ץ 14011010 .£ ; וי 
(443046. 4. 100 . 7404., 11), 1951 4 ; 8 . 70 44011553 $20 { 2 ( 7 ,ץ - 
10816 )111171(21116, 1$ ( 7 , 10 : 00 ־ 81 .כ)־ץ 996116 . 7 ; 1951 2 , 1 £ק - 
0(()6($ 0 / 1)16 8100(), 1953 7 ; £. ?311110£, 7) (2617208)0(?111 
(443 ־ 501101 . ££5-0 !<£ . 99 .£ ; 1954 ,( 49 , 05 ־ £00011 ץ 0 ז\ת 
20 8011, 7)16 710(£)10 )1955 ,$(( 06 ( 006 ( 8 1 ) 1 ) 14172 ( 7 [ 0 { 8 ס ; 

). \9• 9911810500 (04.), 11/ 0()6(12 7(6116)$ 112 8)00(1 7>1$6(2$6$, 
1955; 8 . 81££5 - 8 . (3. 4430£31 2811 ) 00 ( 81006 212 ) 11124 ( 7 , 1300 ־ ' 
)6211012, 1957 2 ; 74. 805515, 76 $61118 61 1(6212$]11 $1017 $61128112126, 
1957; 70 74 . 74 ; 2 1957 י 1$6$ ) 01$6 112816 ()) 61120 ( 7 , 3131010 > .ן . 
994011 501716 , 405 ( 0 ־ 1 ( 4 . 0 ; 957 4 1 ,{ 08 ( 110 ) 6111 ( 7 ( 2 ) 011116 , 060 ־ 
77116$10126$ 112 1)16 7)1 $10(} 0 / 7)6112(210108}, 1957; £. 5060-' 

401, 7611](2()612 (1. 811111710(£)10)0816, 1 9 5 8 9 . 


של חיה בעלת תפקיד מסויים (פולחני, מאגי, 

לאומי) במחשבת החברה, יוגר ארצה, כי הוא עלול להפרות 
את האדמה־האם או לחולל בה שינויים מסוכנים (משום כך 
הקפידו באתונה העתיקה, שהריגת אדם שנתחייב מיתה 
תיעשה בלי לשפוך את דמו — ע״י הרעלה). המקום שבו נשפך 
או לתוכו נספג דם (של נרצח או קרבן) הוא מקום מקודש 
ומסוכן כאחד. מכאן הפחד המצוי בעמים רבים מפני שתיית 
דם בעלי־חיים, העלולה להכניס את רוח החיה לתוך גופו של 
השותה. שבטים פינו־אוגריים ואינדיאניים מנקרים את בשר־ 
מאכלם, בדומה ליהודים שנצטוו על איסור הדם. 

אולם לרוב גורם הפחד מפני הדם כמקור־החיים לתגובה 
הפוכה: מכיוון שהדם מכיל את הנפש ואת הכוח של בעליו, 
נהוגה בשבטים רבים שתיית הדם כאמצעי לרכוש את כוחו 
ולספח אותו לכוחות השותה. תוספת־כוח כזאת צפויה ביהוד 
מבחינת הפוריות, אך גם מבחינת תכונות אחרות: פיקחות, 
סבלנות, גבורה, אומץ־לב, בריאות. מכאן הדרישה המיוחדת 
בשבטים רבים לדם של חיה בריאה וחזקה (אריות, נמרים, 
דובים) או של אדם אוייב או ידיד אמיץ־לב! בני שבטים 
באוסטראליה נהגו לשתות לפני הקרב מדם גיבוריהם ומנהי¬ 
גיהם האמיצים. מכאן גם השימוש בדמו של תינוק (שטרם 
פקדוהו מחלות) בהרכבת תרופות עממיות. חשוב במיוחד 
דמם של איברים מסויימים, הממלאים בהשקפה הפרימיטי- 
ווית — המבוססת על מאגיה סימפאתטית — תפקיד מיוחד: 
הלב, המוח, איברי־המין. לדמם של איברים אלה תפקיד 
ראשוני ברפואה העממית. מרחצי־דם לריפוי מצורעים היו 
שכיחים במצרים הקדומה, וזכרם נשאר באגדות־עם רבות 
על רודנים אכזריים ומיפלצים הרוחצים בדם. 

במע&יות ממלא לעתים הדם את תפקיד מי־החיים: הוא 
מחיה מתים, מצעיר, מרפא, שומר בפני אש (הסך גופו בדם 
של סלמנדרה אין האש שולטת בו [חג׳ כ״ג, ע״א]), או 
מחזיר את הצורה המקורית לבני־אדם, שכוחות מאגיים 
הפכום לפסלי-אבן או לבעלי־חיים (סיפורי "שני האחים", 
״יוחנן הנאמן״ [ספר המעשיות, הוצ׳ גאסטר, מם׳ 447 ], 
ועוד). רחיצה בדם של דרקון (ע״ע) מעניקה לרוחץ 
סגולת אי־היפגעות. רבות אגדות על דמו של אדם 
מקודש, המחזיר כוודראיה לעיוורים, מרפא חולים וכיו״ב, 


723 דם 

וכן על ואמפירים ומיפלצים הניזונים ממציצת דם אדם 
ובעלי-חיים. 

האמונה בחיות עצמאית של הדם הולידה גם את האמונה 
בפצעי נרצח השותתים דם מחדש, בהופיע הרוצח בפניהם, 
וכן בכוח־הנקמה העצמאי של הדם, שנדבק לידי הרוצח או 
לבגדיו, ואין כוח בעולם יכול לנקותם ולטהרם. דמו הנשפך 
של הנרצח צועק מן האדמה, רותח, או דורש בצורה אחרת 
את נקמתו־גאולתו. מוטיו זה מצוי גם במליצה המקראית 
והרבה באגדתנו: דמי הבל הצועקים מן האדמה, דמו הרותח 
של זכריה הנביא (ע״ע), וכן הסיפור הרווח בעולם כולו על 
הדם התוסס כסימן החיים, שנוסחו העברי הוא: "מעיסה בשני 
אחים, שהרג אחד מהם את חברו. מה עשתה אמם ז — נטלה 
כוס אחת ומלאתה מדמו והניחתה במגדל, והיתה נכנסת כל 
יום ויום ומוצאת אותו הדם תוסס. פעם אחת נכנסה וחביטה 
בו ומצאתו ששתק. אותה שעה ידעה שנהרג בנה האחר" 
(דב״ר ב׳ כ״ה: ר׳ גם ספר המעשיות׳ הוצ' גאסטר, מם , 
194 , 373 ). 

בפחדים המיוחדים הכרוכים בדם נדה (ע״ע) ובאיסורי- 
טאבו השונים המתייחסים לתקופת־הווסת של האשה והמקו¬ 
בלים ברוב העמים הפרימיטיוויים, וכן בדיני דם־הבתולים — 
מעורב היחס המיוחד לדם בגורמים פסיכיים שיסודם סכסואלי. 

חלומות על דם, כתמי־דם על הירח בזמן ליקוי־הלבנה 
(השו׳ דברי הורציו ב״המלט" לשיקספיר) וכיו״ב הם בעיני 
העם אותות המבשרים רעות: מגפה, מלחמה, רעב. גם בתל¬ 
מוד (סוכה כ״ט, ע״א) נאמר: "פניו (של השמש) דומין 
לדם — חרב בא לעולם". 

לדם תפקיד מרכזי בפולחנות של מרבית הדתות בעולם, 
אולי בעקבות המנהג הקמאי לשתות את דם האל, המעניק 
את כוחו ואת תכונותיו לעובדיו. שתיית דם־הקרבנות המקו¬ 
דש לאל, מנהג פולחני הנפוץ במרבית הדתות, אינה אלא 
שייר של שתיית דם האל עצמו. בכמה דתות קמאיות נותן 
האל העליון את דם בנו כקרבן לאנושות, ודם זה משמש 
אוודברית בין האל וביו עדת המאמינים בו. גילגולו של 
מיתוס זה הוא סאקראמנט הסעודה הקדושה בנצרות; 
הכנסיה הקאתולית אף' מכירה בפולחן מיוחד של "הדם 
היקר" של ישו. לפעמים היה עיקרם של קרבנות-אדם שהו¬ 
קרבו לאלים — שתיית הדם, ואף ב_קניבליזם (ע״ע) מתגלה 
יסוד זה לפעמים. גם בקרבנות בעלי־חיים, שבאו כתחליף 
לקרבנות-אדם, העיקר בקרבן הוא לעתים קרובות הדם 
הנשפך על המזבח או המוגש לשתיה בסעודת הפולחן. — על 
המילה — ע״ע. 

הדם, בעל הכוח המאגי, משמש גם אמצעי כריתת ברית 
בין אדם לחברו. למטרה זו שימש הדם כמשקה בחברה 
קז־ם־אלפביתית וכתחליף של דיו לחתימת חוזה בחברה 
אלפביתית. בעיני כורתי הברית או חותמי החוזה נותן הדם 
להסכם גושפנקה מאגית וקובע את העונש העל־טבעי שבו 
ייענש העובר והבוגד. חילופי הדם ושתייתו ההדדית בטקסי 
ידידות ואחווה מסמלים את הפיכת הצדדים המשתתפים בטקס 
לגוף אחד בעל דם אחד — נפש אחת. טקסים אלה לא היו 
מוגבלים לחברות פרימיטיוויות בלבד. מסופר, שקטילינה 
(ע״ע) וידידיו אנשי־המחתרת הקיזו מדמם לתוך גביע 
מיוחד, שכולם שתו ממנו, כדי להבטיח עי״כ את אחדות 
החוג המחתרתי. 

ברית*הדם, הנפוצה בכל מרחבי־התרבות בעולם, מחייבת 


724 

"אחוות־דמים", כלומר חיזוק קשרי־המשפחה, המחייבים את 
כל אחד ואחד מ״בני־הברית" להגן על אחיו בחברה ולנקום 
את נקמתו, אם יש צורך בכך. בדית כזו בין בני-אדם נעדרי 
מוצא משותף עושה אותם לאחים לגיטימיים בעיני החוק 
והחברה, אם קיים בשבט מנהג נישואי אלמנת האח (ייבום), 
מחוייב בן "ברית־הדמים" לשאת את אלמנת "אחיו", לרשת 
את רכושו, וכיו״ב. לעתים נכרתת ברית "אחוות־דמים" בין 
מנהיג השבט לבין כל יחיד ויחיד בעדתו, אך לא בין בני 
השבט לבין עצמם. 

האמונה העממית, שבדם נעוץ האופי האישי, וגם 
המשפחתי־גזעי, ושעל-כן הדם מעביר בירושה את תכונות 
בעליו, עדיין רווחת בציבור, אף באירופה ואמריקה, אע״פ 
שהוכחה כמוטעית ע״י הגנטיקה! היא מתבטאת, למשל, 
בציון בני־האצולה כבעלי ,!דם כחול״. במלחמת־העולם 11 
עדיין הבדיל ,,הצלב האדום" באה״ב בין דם של לבנים ובין 
דם של כושים לצרכי עירוי לשם ריפוי. כדי למנוע אי־הבנה 
ולא לפתוח פתח לאמונה זו חדלה האנתרופולוגיה המדעית 
להשתמש במונח המושרש "קרבת־דם" (קונסאנגוויניות), 
שאינו מתאים למציאות הביולוגית, ומחליפה אותו ב״קרבה 
גנטית". 

על עלילת -ה דם — ע״ע. 

?. 035501 , 016 5^1711)011!{ 3. 811116$, 1882 ; £080115011 51111111 , 

7/16 £611§1071 0 / 1/16 $€171116$ (111(1 0x1 8100 ( 1 ), 1894 2 ; 18 . 1 ־ . 
511301 (, 04$ 81111 1171 014111)671 11. 4.1)67£14111)671 3. 13 6 71 $6/1- 
11611, 1900 8 ; £. ?3110?, 04$ 140 $1/>41'€ 81111, 1920 4 ; 81111 

. £011£ ) 81111 ; 1927 ,( 1 , 1 311130115 §ז 0 נ 4 1 . 115011 ) . 1 ) . 113 ) 130 ^) 
611 ( 061 , 005011. 11. 1), 1927; £. £11050110, 81x11 מ 1 
. 3 8 / 14710171611010£16 ,^\ט £00 * 101 ) 311 ע . 0 ; 0 193 , 56616 . 11 
61 ( 1 141111 . 11 1 / 10 $ (( 1 \ , 0115011 [ . 4 , ; 1933 ,.£ 258 , £1071 8611 
, £111105 . 3 .§ £011 0£ . 01 ץ 0 ט£) 81003 ; 1951 , 6771 ^/ 01 ( 14411171 
:^>ח 1 ) 8011£/1 0013671 7/16 3201% ז£ . 0 .[ ; 1951 ,( 11 

. 1951 2 ,( 1 ) 8100 

ד. ב. 

הדם ביהדות. בדומה לתפיסה שרווחה בעמי־הקדם, 
בייחוד בעמים השמיים, רואה המקרא בדם את הנפש (בר׳ 
ט, ד; ויק׳ יז, יא—יד! דב׳ יב, כג), ז״א את כוח־החיים; 
וכן הוא בדברי חז״ל, למשל: ״חיים באדם — זה דמו של 
אדם" (אדר״נ ל״א). מסתבר, שבהשקפה זו קשור גם הביטוי 
״לשפוך דם״ כפועל נרדף להריגה סתם (כגון מל״ב כא, טז; 
כד, ד; ישע' נט, ז; תה׳ קו, לח ועוד). איסור אכילת דם׳ 
החוזר ונשנה בתורה פעמים רבות, וגם בהדגשה יתירה (בר׳ 
ט, ד; ויק׳ ג, יז; שם ז׳ כו—כז; שם יז, י—יד! דב׳ יב, טז, 
כג—כה), האיסור "לאכול על הדם" (ויק׳ יט, כו! והשר גם 
שמ״א יד, לב-לה), שנתפרש בדרכים שונות, והמצווה לכסות 
בעפר דם חיה ועוף שנשחטו(ויק׳ יז, יג), הם, כנראה, מחאה 
על מנהגי כנען להשתמש בדם לצרכי מאגיה (ר׳ לעיל, עט׳ 
722 ; והשר מו״נ ג/ מ״ו). 

אעפ״כ משתקפות גם בתורה משמעויות סמליות המיוח¬ 
סות לדם, שהן דומות מאד לאותה סימבוליקה שהיתה 
מקובלת בעמים השכנים. בסיפורי התורה נמצא, שציפורה 
הצילה את משה מזעמו של האל בכך, שחתכה את ערלת בנה 
ו״הגיעה״ (את הדם י) "לרגליו" (של משה ז של המלאך ז) 
(שט , ד, כד—כו); בפסח־מצרים נצטווה העם למשוח מדם 
הקרבן על שתי המזוזות ועל המשקוף (שט׳ יב, ז, כב) — טקס 
שנמצאה לו אנאלוגיה בלוחות בבליים־אשוריים, ואף במנהג 
הנפוץ בימינו בארצות המזרח הקרוב ("דם-פםח" ו״דם־מילה" 
מקבלים גם באגדת חז״ל משמעות מיוחדת כמביאים לגאולה 
[ר/ למשל, מכילתא ראש פר״ה]) ; במעמד הר-סיני זרק משה 







725 


דם— דם, ,סוגי 1 


726 


על העם ״דם ברית״(שמ׳ כה ח); בקידושם של אהרן ובניו 
לכהונה ניתן דם־קרבן "על תנוך אונם הימנית ועל בהן ידם 
הימנית ועל בהן רגלם הימנית" והוזה עליהם "משמן המשחה 
ומן הדם אשר על המזבח׳/ וגם זה האחרון קודש ע״י יציקת 
דם־הקרבן אל יסודו (ויק׳ ח). 

גם המצוות שבתורה מייחמות, כנראה, לדם משמעות 
סמלית — משמעות של חיטוי וכפרה. על המצורע שנרפא 
יש להזות דם ציפור שנבלע ב״מים חיים״ (ויק׳ יד׳ ו—ז) * 
בדרך זו יש לטהר גם את הבית המנוגע (שם, שם, נא). 
בקרבנות חטאת, בפד כהדמשיה, בפר העלם־דבר של 
ציבור ובפר ושעיר של יום־הכיפורים ובכל קרבן־חטאת׳ 
יש להזות מן הדם "את פני פרכת הקדש" או "על פני 
הכפרת" ו״לפני הכפרת", או לתת ממנו "על קרנת מזבח 
העולה" (שם ד, ו, יז, כה, ל! שם טז, יד—טו). תפקיד כזה 
של חיטוי ניתן אולי לייחס גם למצווה הקבועה בכל הקר- 
בנות — לזרוק או "למצות" מן הדם על המזבח (שם, א, 
ה—טו ועוד). 

התורה מכירה בטומאת נדה (ע״ע) ובטומאת זיבה, הנו¬ 
בעות מ״מקור דמיה״ של האשד. (ויק׳ טו, יט—לג; שם כ, 
יח); אולם — שלא באמונות הרווחות בתרבויות פרימיטי- 
וויו־ת — היא מעמידה אותן על איסור דתי־ריטואלי טהור 
בלי לקשור בהן פחדי רוח רעה או מושגים מאגיים אחרים. 

ההלכה מטעימה בדיני מילה (ע״ע) את החיוב "להטיף 
דם־ברית". את האיסור של אכילת דם ההלכה ממיינת בין 
חיובי כרת, אבל מגבילה עונש זה לדם "שהנשמה יוצאת 
בו", להוציא "דם־הטחול", "דם־הכבד" וכיו״ב׳ שאין עליו 
אלא "לא תעשה" רגיל, שחייבים עליו מלקות בלבד (כרית׳ 
ב׳, ע״א; שם כ׳, ע״ב! שם כ״ב, ע״א; רמב״ם, הל׳ מאכלות 
אסורות י׳, א׳). ההלכה מגבילה את עצם איסור התורה לאכי¬ 
לת דם בהמה, חיה ועוף, אבל דם דגים וחגבים נחשב למותר 
מן התורה, ורק כשהוא מכונס במקום אחד הוא אסור מדברי- 
סופרים משום מראיודהעץ (שו״ע יו״ד ס״ו, ט׳). איסור 
אכילת דם גורר אחריו כמה דיני שחיטה (ע״ע) והרבה מן 
הדינים להכשרת הבשר, כגון דיני מליחה והדחה (טוש״ע 
יו״ד ס״ט—ע״ח). שלא כרוב איסורי מאכלות אין הדם אסור 
אלא באכילה, אבל בהנאה מותר (פס׳ כ״ב, ע״א; רמב״ם 
שם, ח/ ט״ו). 

דם־אדם נחשב בדרך־כלל בספרות התלמודית כמותר 
מן התורה ורק אסור מדברי־סופרים, עכ״פ מצד איסור דם 
(כרית׳ שם; רמב״ם שם; רק הדרשן בתנא דבי אליהו רבה 
פט״ו כולל גם דם־אדם באיסור דם שבתורה). וגם איסור זה 
אינו חל אלא כשהדם פרש מן הגוף (רמב״ם שם ר, ב׳); 
לפיכך מותר לאדם למצוץ את הדם היוצא מבין שיניו(כרית׳ 
ב״א, ע״ב; רמב״ם שם; טוש״ע שם ס״ו, י׳). אעפ״כ יש 
נוטים לאסור לבלוע דם הנמצץ מהאצבע ודם מציצה של 
מילה (ר׳, למשל, "שיטה מקובצת" לכר׳ כ״א, ע״ב). בעניין 
דם הנמצא בביצים כשרות קיימות הבחנות עדינות וגם דעות 
שונות (ר׳ שו״ע יו״ד ס״ו, הגהות הרמ״א ונושאי־כלים). 

איסור אכילת דם, האמור בתורה בין המצוות שנצטוו 
בהן נח ובניו(בר׳ ט, ד), מפורש בהלכה כאיסור דם מן החי 
(או איבר מן החי), ואין איסור אכילת דם סתם נמנה 
כאחת משבע מצוות בני נח (ע״ע). 

הידיעות במקורות היהודיים על טיב הדם ועל הפיסיו¬ 
לוגיה והפאתולוגיה שלו מועטות ומצומצמות כבכל העמים 
והתרבויות לפני תקופת המיקרוסקופיה וההמאטולוגיה 


החדישה. את מקור הדם ראו חז״ל — בהתאם לפיסיולוגיה 
של גלנוס (ע״ע) — בכבד (״זכרותא דדמא — כבדא" [בכור׳ 
נ״ה, ע״א]). הם ידעו על הבדלים תורשתיים־משפחתיים 
מבחינת כושר קרישת־הדם ("איכא משפחה דרפי דמא, איכא 
משפחה דקמיט דמא" [יבמ׳ ס״ד, ע״ב]), וכנראה הכירו את 

דמם־היילוד וכן את מחלת ההמופיליה ואת דרך הורשתה, 

•י י ז • 

שממנה הסיקו מסקנות הלכה למעשה לדיני מילה (שבת 
קל״ד, ע״א ? ור׳ רמב״ם, הל׳ מילה, א/ י״ז—י״ח, וכן שו״ע 
יו״ה רס״ג). 

י. ל. קצגלסון, התלמוד וחכמת הרפואה, 234-226 , תרפ״י; 

א, לוינגר, הרמב״ם בתור רופא ופוסק (״הרפואה״, ח/ 152 , 

, 159 ), תרצ״ה*. האנציקלופדיה המקראית, ב/ 657/8 , ג׳, 357/8 , 
תשי״ד, תשי״ח* האנציקלופדיה התלמודית, ז׳, תכ״ב ואילך, 
תשט״ז; ; 3 1923 , 285 ,ןן 1121 >? 4 \ 1 , €115$ ־!? .( 

. 1930 , 308-363 ,€{€€$ . 11 ,//*/£ ,€כ 11€501 ^ 1 

י יע. ל. 

גם האיסלאם אוסר את אכילת הדם בהחלט (קוראן, 
סודה ב׳, קע״ג). על כן המוסלמים נוקטים שיטת־שחיטה 
דומה לשיטה היהודית, המכוונת להוצאת הדם מהגופה במידה 
מאכסימאלית. אולם באיסלאם מותר גם להמית ביריה בע״ח 
מותרים לאכילה (כגון אייל, ארנבת, ועוד); וכן אין נהוגה 
מליחת הבשר, הנהוגה ביהדות במגמה להוציא את שארית 
הדם שלא נזלה מאליה עקב השחיטה. — איסור חדם לא 
מנע גם את הסופרים המאגיים באיסלאם מלמסור הוראות 
לתרכיבי־כשפים, המכילים דם ודברים אחרים אסורים 
לאכילה, גם אם תרכיבים אלה היו מיועדים לאכילה. 

דם, ־סוגי־ ניסויים ראשונים לערות דם של אדם או של 

1 ? ץ 

בע״ח לחולים למטרות ריפוייות כבר נעשו לפני 
מאות שנים, בשלהי יה״ב או בתחילת העת החדשה. לפי 
מקורות שאינם מהימנים כל־צרכם נעשה העירוי הראשון 
לאפיפיור אינוצנטיוס 7111 בסוף המאה ה 15 ! המקרה הראשון 
הידוע לנו בוודאות הוא עירוי שנעשה ב 1667 ע״י הרופא 
הצרפתי ז׳אן־באטיסט דני ( 0601$ . 8 ־ 1 ). בימים ההם הש¬ 
תמשו עפ״ר בדם־כבשים, אך גם בדם בני־אדם, ללא בדיקה 
מוקדמת של ההתאמה, ואחרי העירויים האלה אירעו מקרי- 
אסון רבים. מדני עצמו הגיע אלינו תיאור מדוייק ומושלם 
של הלם המוליטי אחרי עירוי־דם. לסוף הטילה הממשלה 
הצרפתית איסור חוקי על עירויי־דם כעל שיטה קטלנית. 

בסוף המאה ה 19 פורסמו לראשונה תצפיות על צימות 
והמסה של כדוריות־דם, כשמערבבים את דמם של שני בע״ח 
שונים. תחילה ייחסו את תופעת הצימות וההמסה לתהליכי 
מחלה, וביחוד למחלוודזיהום חריפות ולגידולים ממאירים. 
ב 1900/01 נתפרסמו התוצאות הראשונות של חקירותיו של 
קרל לנדשטינד (ע״ע), שהניחו את היסוד לתורת 
ס ו ג י * ה ד ם השונים של בני־האדם. 

לאנדשטינר גילה תחילה, שאם מוסיפים לנסיוב שהופק 
מדמו של אדם מסויים כדוריוודדם מבני־אדם אחרים, יש 
מהם שכדוריותיהם נצמתות ואחרים שכדודיותיהם נשארות 
ללא שינוי. על יסוד מחקריו הראשונים קבע לאנדשטינר את 
מציאותן של שלוש קבוצות של בני־אדם, הנבדלות זו מזו־ 
מבחינת סוג דמן. ב 1902 גילו שניים מתלמידיו ועוזריו סוג 
רביעי, נדיר יותר, של דם בבני־אדם. 

התופעה שדמו של בע״ח ממין אחד משמש אנטיגן לבע״ח 
ממין אחר ומעורר בו יצירת נוגדנים, המצמיתים את הדם 
הזר — כבר היתה ידועה לפני זה (ע״ע אימונולוגיה). הצי- 
מות (א ג ל ו ט י 2 צ י ה, ע״ע) מתבטא בהידבקות הכדוריות 




727 


דם, סוגי 


728 



ציור 1 . ציטות ׳ 565 כדוריות טסו; £ ע״י נסיוב ^ 

(תטונה מיקרוסקופית) 

זו בז( עד כדי יצירת גושים שאינם ניתנים להפרדה ע״י ניעור 
(ציור 1 ). חלוקת בני־אדם לקבוצות אימונ(לוגיות לפי 4 סוגי- 
דם, שצויינו באותיות . 6 , 8 , 48 . ,ס, מבוססת על אפשרות 

הימצאם של אנטיגן או שני אנטיגנים (אגלוטינוגנים) בכדו¬ 

♦• > • 

רית האדומה, שכנגדם מופיעים נוגדנים(אגלוטינינים) בנסיוב. 
כדי לציין שהמדובר הוא ביחסים אימונולוגיים במסגרת מין 
אחד של בע״ח, משתמשים במונחים "איז 1 ־אגלוטינ(גנים" 
ו״איזו־אגלוטינינים". שני האנטיגנים של הכדורית האדומה 
סומנו באותיות . 6 ו 8 , ושני הנוגדנים הפיסיולוגיים או 
הטבעיים שלהם, המופיעים בנסיוב, נקראים אנטי־ו/ ואנטי־ס. 
כל אחד מסוגי-הדם נקרא ע״ש האנטיגן שבכדוריותיו, והמיון 
של בני־אדם ע״פ סוגים אלה — מערכת 80 \נ. 

כלל גדול הוא, שאין נסיוב־האדם יכול להכיל נוג¬ 
דן המכוון נגד כדוריות עצמו. מכאן, שאפשרי המבנה 
הסרולוגי דלקמן של מערכת 80 \ 5 , שהוא גם מאומת בפועל: 


לוח 1 


נוגדן(איזו־ 

אגלוטיבין) 

בנסיוב 

אנטיגן(איזו* 

** 

אגלוטינוגן) 

בכדוריות 

סוג 

אנטי־ 8 



אנטי'^ | 

8 

8 

! 

; 

8 

2\8 

אנטי־^, אנטי־ 8 


ס 


דמם של אנשי קבוצת־ר/, המכיל בנסיובו את הנוגדן 
אנטי־ 8 , מצמת את כל סוגי הדם המכילים את האנטיגן 8 , 
ז״א את דמם של אנשי קבוצת־ 8 , וכן קבוצת- 8 !/. כיוצא בו 
מצמת הדם 8 את הדם מקבוצת־^ וגם מקבוצת־ 48 .. בדם 
מקבוצת־ 48 אין נוגדנים, ולפיכך אין הוא מצמת שום 
סוג של דם. היפוכו של דבר בקבוצת־ס, שהיא מוחזקת 
חסרת אנטיגנים! לפיכך יכול נסיוב־דמה להכיל את שני 
הנוגדנים ולצמת את הדם של כל הסוגים, פרט לדם מסוג* 
עצמה. 

עידוי־דם מאדם לחברו ללא התאמה סרולוגית עשוי להביא 

* • 

לידי צימות כדוריות התורם ע״י נסיוב המקבל בתוך זרט־דמו 
של זה האחרון. סכנת מקרה כזה אינה רק בהתהוות גושי 
כדוריות בזרם־הדם, היכולים לסתום כלי־דם קטנים, אלא גם 
בתמס(ע״ע דם, עמ ׳ 711 ) הפתאומי של הכדוריות, הבא אחרי 

4 * * • 

צימותן. מן המערך שבלוח 1 מתחייב, לכאורה׳ שבכל זוג של 
בני־אדם המשתייכים לשתי קבוצות שונות קיים יחם סימטרי 
בין בני הזוג מבחינת האיסור או ההתר של עירוי־דם מזה 
לזה. אולם מבחינה מעשית אין הדבר כן: עירוי של דם 
לא־מתאים מסוכן בעיקר כשנסיוב המקבל מצמת את כדו¬ 
ריות התורם, משום שהכדוריות המעוררות נתקלות בכמות 
הגדולה של האיזו־אגלוטינין שבכל מחזור־דמו של המקבל! 
ואילו הסכנה מועטת הרבה יותר כשנסיוב התורם מצמת 
את כדוריות המקבל, והאיזראגלוטינינים של התורם נמהלים 
מיד במחזור־הדם של המקבל. לפיכך בשעת־הדחק, כשאין 
בנמצא דם מאותה קבוצה, מותר לתת דם ס לאדם מקבוצות 
8 או 8 ^. משום כך הקבוצה ס מכונה "התורם האוני- 
וורסאלי״, לעומת הקבוצה 8 ^ שהיא "המקבל האוניוור־ 
מאלי". לפי זה ניתנו האיסורים וההתרים לעירויי-דם לסיכום 
ראשון בסכמה דלקמן: 

לוח 2 


מקבל 


0 

48 

8 

ץ־--- 

ג/ 



— 

־ 4 

— 

־ 4 

ץ 


— 

4- 

־ 4 


8 







תורם < 

— 

4- 

— 

— 

48 


1 

4- 

8 ־ 

״ 4 

0 

> 



-ן- ־ ניוד. ר 

- יאסור 






על צד הדיוק ההתרים שבלוח 2 טעונים צימצום, מאחר 
שבמקרים שבהם נסיוב התורם מכיל נוגדנים בריכוז גבוה 
עלול להיגרם תמס גם לכדוריות המקבל! לכן יש להיזהר 
שלא לתת דם ס לבעלי הסוגים האחרים אלא אחרי מדידת 
כמות הנוגדנים בנסיוב התורם או אחרי סילוקם לפני העירוי 
(ר׳ להלן). 









729 


דם, סוגי־• 


730 


ב 1910/11 הוכר שהקבוצה !/ אינה אחידה: נמצא 
שהאנטיגן שהיה מוחזק כגורם אחיד מופיע בשתי עצמית 
שונות׳ ולאמיתו כלולים בו שני אנטיגנים — !!/ ו* 4 * שהם 
אמנם קרובים זה לזה, אך לא זהים, מבחינת התנהגותם 
הסרולוגית. לפיכך יש להבחין בין 4 קבוצות־דם, המכילות 
" 4 " : !!/, 8 !!/, בנוגדנים יש להבחין בין 

אנטי-.^, המצמת את כל הקבוצות הללו, ובין אנטי-!!/, 
שאינו מצמת אלא !!/ ו 8 !\! בלבד. אח״כ נודעה עוד שורה 
של סוגי־משנה נוספים •!!/, ־^, 0 \, שהם שייכים 
לקבוצות נדירות מאה בזמן האחרון תוארו גם סוגי*משנה 
בקבוצת־ 8 , אולם הללו עדיין לא נחקרו כל־צרכם. למעשה 
יש להתחשב היום במערכת 80 .ו 7 ב 6 קבוצות: ,!/, 2 ^, 
8 , 8 !!/, 8 ־ ^, 0 . 

התורשה של מערכת 7180 . בדיקות מקיפות 
של סוגי־הדם בין קרובי־משפחה הוכיחו, שההשתייכות 
לקבוצת־דם מסויימת היא תכונה תורשתית־משפחתית מוב¬ 
הקת. סוג־הדם מעבר מהורים לצאצאיהם לפי כל חומרת 

* ץ *ץ 

חוקי־מנדל, ולא זו בלבד אלא שסוג־הדם נעשה בגנטיקה 
אחת ההדגמות הבולטות ביותר לתקפם של חוקים אלה, 
מאחר שהגילר הפנוטיפי של ההשתייכות לקבוצת-דם מסר 
יימת נקבע באופן חד־משמעי ע״י הגנוטיפוס ואינו ניתן 
לשינוי או לטישטוש ע״י תנאי־החיים או קורות־החיים. 
קיימים גנים נפרדים ל"!/", 8 וס, והתכונות האנטיגניות 
ו 8 הן דומינאנטיות ביחס לס: סוגיהדם ס אינו 
מופיע אלא באדם הומו׳זיגוטי סס. לפי זה אנו יכולים 

להבחין במערכת גנטית זו 4 פנוטיפוסים ו 6 גנוטיפוסים. 

*.־י,♦ *.• ־,״ 

שכן הפנוטיפוס יכול להופיע כהו׳מוזיגוטי \\ וכהטרוזי־ 

י• +* *. 

גוטי ס!/, וכיוצא בו הפנוטיפוס 8 — כ 88 וב 80 . 
המערכת מסתבכת ע״י מציאותם של גני ו 2 .^ נפרדים. 
שמהם דומינאנטי ביחס ל 2 ^. בסיכום מתקבלים 6 פנו- 

טיפוסים ו 10 גנוטיפוסים: 

י • 

לוח 3 

יחסים גנטיים של קבוצות-הדם 

י• •* 


פנוטיפוס 

ן גנוטיפוס 

׳ 



! ׳׳ 

, 4,74 * 


1 

74,742 


1 *> 0 ! 



/ 

,4.2*42 ! 

74 2 

1 

7420 

ן 



י 88 

8 

1 1 


1 

מ 

ס 

74,8 


74,8 ! 

) 

14 2 8 


7428 

0 


סס 

1 


מערכות אחרות של קבוצות־דם. מערכת 

ב 1927 נמצא (ע״י לאנדשטינר ולוין), שהכדודיות 

- * • 

האדומות מכילות עוד זוג של אנטיגנים, השייכים למערכת 
אימונולוגיה אחת בלי קשר למערכת 80 !/; הם סומנו 
באותיות 4 ^ וא. במסגרת מערכת א 4 א קיימים 3 פנוטיפיסים, 
ז״א 3 קבוצות־דם: 4 ^, א, א 1 \. הגנים 4 <ן וא דומינאנטיים 
במידה שווה! לפיכך בעלי הסוגים 4 ין ו א אינם יכולים 
להיות אלא הומוזיגוטים, בעלי הגנוטיפוסים 1 א£א ואא, 


ואילו בעלי הסוג השלישי הם הטרוזיגוטים — א 4 \. בדרך־ 

• • 

כלל אין צורך להתחשב באנטיגנים 4 \ 1 ו א בהתאמת הדם 
לעירוי! רק בשנים האחרונות נודעו גם מקרים של הופעת 
נוגדנים אנטי- 4 א ואנטי־א, טבעיים וחיסוניים (כתוצאה 
מעירויים או הריונות, ר׳ להלן). למרות מיעוט חשיבותה של 
מערכת א 4 \ מבחינה רפואית־מעשית, יש בה עניין רב 
במחקר גנטי ואנתרופולוגי (ר׳ להלן), וכן בשאלת קביעת 
האבהות במקרים משפטיים (ד׳ להלן). — ב 1947 נמצא זוג 
של תכונות אלליות אנטיגניות 55 , שהוא קשור במערכת 
א 4 א: האנטיגן 5 שכיח יותר בדם המכיל 4 \ מאשר בדם 
מסוג א. תוארו גם מקרים בודדים של הופעת נוגדנים 
אנטי־ 5 , טבעיים או חיסוניים. 

מערכת ?. יחד עם גילוי מערכת א 4 \ גילו לאנדשטינר 
ולוין ב 1927 עוד אנטיגן, שסומן באות ק, ושאיננו קשור 
במערכות 80 \! וא 4 \. לפי מציאותה או העדרה של תכונה 
סרולוגית זו בכדורית האדומה ניתן לחלק את בני־האדם 
לחיוביי-? ושליליי-ק. ? גם הוא עובר בירושה כגורם 
דומינאנטי לפי חוקי־מנדל. נסיוב שמכיל אנטי־? טבעי הוא 

* 9 

נדיר, ומקרי חיסון ע״י עירוי-דם מתורם חיובי למקבל שלילי 
נדירים ביותר. 

מערכות אחרות של סוגי־דם. בשיטות סרו- 
לוגיות חדישות, עדינות ומדוייקות, נתגלו כמה אנטיגנים 
נוספים של הכדוריות האדומות, ועי״כ נקבעו כמה מערכות 
חדשות של קבוצות־דם, המתייחסות ביניהן ביחס תורשתי 
קבוע, ללא יחס תורשתי לקבוצות־הדם של מערכת אחרת. 
רובן נקראות ע״ש משפחת האשה או החולה אשר בנסיובם 
נתגלה הנסיוב החיסוני החדש: , 15 ׳ 1 ימ, 1 , 1011 ) 1 ,מ 3 ז 6 *ג 81 
761 ,ז 1 !§ת^\ ,ץ 3 ! , 1 > 1101 ־ 1 ,ץ 011££ . יש עוד כמה אנטיגנים 
פרטיים או משפחתיים, שכל אחד מהם נמצא רק במסגרת 
משפחה אחת או משפחות אחדות. 

לעומת כל אלה נודעת חשיבות מיוחדת למערכת 

ז 811-14 . הגורם 811 נתגלה ב 1940 על־ידי לאנדשטינר ווינר 

% 

אגב נסיוגות של חיסון שפנים וחזירי־ים נגד כדוריות־הדם 
של הקוף 8116505 43030115 !!! בנסיוב בעה״ח המחוסנים נמצאו 
נוגדנים שצימתו לא רק את כדוריות הקוף אלא גם את דמם 
של 85% מבני־האדם שנבדקו, ז״א: בקוף ובבני־אדם אלה 
נמצא אנטיגן משותף, שכונה ! 81 . באותו פרק-זמן תיארו 
לוין וסטטסון מקרה של תגובה המוליטית באשה שילדה 
בלידה שניה ילוד מת, ובהיותה זקוקה לעירוי־דם — קיבלה 
אותו מבעלה. התגובה ההמוליטית באה למרות ההתאמה 

9 י 

המלאה בין התורם והמקבלת מבחינת הסוג במערכת 4.80 
(שניהם היו 0 ). בנסיוב האשה נמצא נוגדן חדש, שצימת 
לא את כדוריות הבעל בלבד אלא אף את דמם של רוב בני 
קבוצת־ס שנבדקו. נוגדן זה שבנסיוב היולדת נמצא זהה עם 
הנוגדן של נסיוב חיות־המעבדה שחוסנו ע״י דם־ 65115 ! 81 : 
שני הנסיובים צימתו את דמם של אותם בני־אדם. בזה הונח 
היסוד לחלוקת בני־אדם לנושאי האנטיגן 811 (״חיוביי־ 811 ״. 
+ 811 ), שהם כ 85% בין בני הגזע הלבן. ולחסרי האנטיגן 811 
(״שליליי* 811 ״, ~! 81 ), שהם כ 15% . מקרי מחלה המוליטית 
חריפה של ילודים ( £0613115 0515 ז 135 נ 01 ז 111 ץז£) היו ידועים 
מכבד באסונות המתרחשים ב 1/250 (בממוצע) של כל 
הלידות. עתה נמצא פשר הדבר, כשגילה מחקר סטא- 
טיסטי שכמעט כל האמהות ( 92% ) שילדו ילודים מנוגעים 
במחלה המוליטית זו היו מקבוצת- ־ 811 : האנטיגן ! 81 , 







731 


דם, סוגי 


732 


שהעובר יורש אותו מאביו, גורם בזמן ההריון לחיסון האם, 
ז״א ליצירת נוגדנים אנטי־ 88 , והללו חודרים ממחזור־דמה 
של האשה דרך השליה אל מחזור־דמו של העובר וגורמים 
לצימותן והמסתן של כדוריוודדמו. מיד לאחד תגלית זו, 
ב 1941 , נתגלו גם מקרים של גרימת תגובות המוליטיות 
בבני־אדם מסוג י־! 111 שקיבלו עירוי־דם, אע״פ שהתורם היה 
מקבוצודהדם המתאימה מבחינת מערכת 480 : במקרים 

אלה היו התורמים בני + 88 , והמקבלים — בני ־ 88 — 
פיתחו בדמם נוגדנים אנטי־ 88 ! התקריות הפאתולוגלת 
אירעו כשהחולים חזרו וקיבלו עירוי של דם מסוג + 88 , 
והכדוריות שהוכנסו למחזור־דמם צומתו ונהרסו ע״י הנוג¬ 
דנים• מתוך אנאלוגיה למקרים אלה הובן, מדוע מחלת 
ההמוליזה של הילודים נדירה בלידה ראשונה ושכיחה יותר 
מן הלידה השניה ואילך. 

המחקר הנמרץ שבוצע במערכת 88 גלה עד מהרה, 
שמח שנחשב לאנטיגן 88 הוא לאמיתו של דבר קבוצה 
של 3 אנטיגנים (לפחות), הנבדלים זה מזה בעצמתם ובשכי- 
חותם ! הם סומנו כ 88 0 ,' 88 ו" 88 . ההשתייכות לקבוצות- 
הדם ממערכת 88 הוכחה גם היא כתכונה תורשתית, 
וכשהיה הגורם 88 עדיין מוחזק אחיד, כבר הוכר שהוא 

עובר בירושה כתכונה דומינאנטית בזוג תכונות אלליות 

־" 1 • 

8 ז— 88 . כשנתברר ריבוי האנטיגנים במערכת זו הוכר, 
שלכל אחד מהם יש בן־זוג כנגדו, שסומן באותיות בסדר 
הפוך — 88 0 , ' 88 , "• 88 . נגד כל אחד מהאנטיגנים הללו 
נמצאו נוגדנים ספציפיים בנסיובים של בגי-אדם מחוס¬ 
נים — בין ע״י עירויים ובין ע״י הריון. הגנטיקנים מסמנים 
את שלושת זוגות-ה;נים׳ הקובעים את מהלך התורשה של 
קבוצות־הדם במערכת 18 — 88 , באותיות 00 , 8 ם, £6 ! 
אלו הם 3 זוגות של אללים, היושבים בצפיפות במקום 
קבוע בכד(מ 1 סום מסויים ועוברים בירושה כיחידה של 
3 גנים, שהצאצא יורש מכל אחד מהוריו! כל הגנים 
דומינאנטיים במידה שווה, לפי תאודיה זו קיימות 8 צורות 
של הכרומוסו׳ם הנידון: 

. 1£ > 0 , 001£ , 0016 , 0016 , 00 £ , 6 ( 01 , 00 £ , 006 

ע״י צירוף של 2 כרומוסומים נוצרים 36 גנוטיפוסים. אם 
האב, למשל, הוא + 88 הומוזיגוטי, 006/006 , הוא מוריש 
לילדיו בהכרח את התכונה + 88 ! אם הוא + 88 הטרוזיגוטי, 

♦ 4 • ■ 

006/086 , יהיו 50% מצאצאיו ־ 88 , ז״א מובטח להם 
שלא יינזקו ע״י נוגדני אנטי- 88 של האם. — לפי תיאוריה 
אחרת, תורת "ריבוי־האללים", נקבע הגנוטיפוס של קבוצת־ 
הדם במערכרד 88 ע״י שני גנים מבין 6 , היושבים כל אחד 
בכרומוסום במקום קבוע אחד. — בינתיים נמצאו במערכת* 
88 זוג-אנטיגנים נוסף, ££, ועוד 5 גורמים משניים: ״ 0 , 
' 0 , " 0 , ״ס, ״£. עי״כ נסתבכה עוד יותר התיאוריה של 
הורשת קבוצת-הדם במערכת 18 — 88 , אולם היא מאפשרת 
היום בירורים רבים בבעיות אבהות (ר׳ להלן, עמ ׳ 733/4 ). 

משעה שהוכר הנזק שעלול להיגרם לאשר, מקבוצת- ־ 88 
ולצאצאיה על־ידי דם מסוג + 88 , מקפידים על שימוש בדם 
המתאים מבחינת סוג־ 88 לזריקה או לעירוי לנשים בגיל 
הפריון, אע״פ שרק כ 5% של הנשים מסוג־ ־ 88 נוטות להת¬ 
חסן בתקופת ההריון מבעליהן בני סוג־ + 88 . נשים הרות 
שליליות־ 88 נמצאות בפיקוח רפואי מתמיד לשם בדיקת 
הנוגדנים המופיעים בדמן ולשם נקיטת אמצעים למניעת 
הסכנה ליילוד. — גם בכל עידויי־דם יש להקפיד היום על 


תיאום לא רק מבחינת המערכת 480 אלא גם מבחינת 
האנטיגן 88 , לשם מניעת חיסון של מקבל מסוג ־ 88 נגד 
דם + 88 , שגורר סכנת תגובה המוליטית בעירוי חתר. 

האנטיגנים 480 מחוץ לכדוריות האדו¬ 
מות (ברקמות ובהפרש ו ת-הגוף). כמות חומר 

האנטיגנים הסגוליים בכדוריות האדומות מצומצמת מאד, 

* * 

למרות פעילותם העזה, והיא לא הספיקה לבידוד החמרים 
ולזיהוים הכימי. אולם אחר־כך נתגלה, שהחמרים הקובעים 
את סוג־הדם אינם מצטמצמים בכדוריות האדומות בלבד: 
ב 80% — 78 של בני-אדם נמצא, שהם מפרישים את החמיים 
הסגוליים של קבוצת־דמם ממערכת 480 בריכוז ניכר 
ברוק! 22% — 20 מבני-אדם חסרים תכונת הפרשה זו. 
אח״כ נמצאו האנטיגנים גם במיץ־הקיבה, בדמעות, בריר 
האף והסימפונות, בזרע ובשתן של "המפרישים". כושר 
הפרשת האנטיגנים 480 עובר בירושה כתכונה דומינאג־ 
טית. מלבד 480 נמצאו בדוק עוד אנטיגנים (* 06 , ״ 06 ), 
הקשורים קשר גנטי לתכונת ההפרשה. 

מהפרשות־הגוף ניתן להפיק את האנטיגנים בכמויות 
שהספיקו לבדיקות כימיות. האנטיגנים 4 , 8 , ס, * £6 הם 
קומפלכסים של פוליסכרידים סגוליים וחומצות אמיניות. 
כולם מכילים בחלק הפוליסכרידי שלהם סוכרים, ביניהם 
הסוכר הנדיר ס־פוקתה, וסוכרים אמיניים מאוסטרים 
בחומצת-חומץ! וכן נמצאו בהם 11 חומצות אמיניות שונות. 
האנטיגנים השונים נבדלים זה מזה ביחסי־הכמויות של 
מרכיביהם אלה. — לא נמצאו הוכחות למציאות אנטיגנים 
של מערכות אחרות ברוק. 

בשיטות סרולוגיות עדינות הוכחה בשנים האחרונות 

• • 

מציאות גורמים אנטיגניים גם בכדוריות הלבנות ובפתיתי־ 
הדם, וכנגדם — מציאות נוגדנים סגוליים בנסיוב. בכדו¬ 
ריות הלבנות ובפתיתים נמצאו האנטיגנים של מערכת 
480 , שנגדם פעילים המרי אנטי- 4 ואנטי־ 8 של הנסיוב 
הנורמאלי. נמצאו גם אנטיגנים אחרים, אשר הנסיוב 
הנורמאלי אינו מגיב עמם! אולם הם מסוגלים לעורר 
יצירת נוגדנים אנטי-לוקוציטאריים חדשים באדם לאחר 
עירויי-דם. באדם המפתח נוגדנים כאלה עלולות להופיע 
תגובות קשות לעירוי-דם, גם במקרים שקיימת התאמה בין 
המקבל והתורם מבחינת סוג־דמם. מניחים, שגם מקרים 
מסויימים של אגראנולוציטוזה (ע״ע דם, עמ ׳ 716 ) נגרמים 
ע״י תהליך של חיסון: בהשפעת המרים כימיים שונים 
נוצרים נוגדנים אנטי-לוקוציטאריים, ההורסים את הכדוריות 

* •• X 

הלבנות בנוכחות הגורם הכימי. 

רמז לאפשרות הבנת חלוקת קבוצות־הדם על-סמך גורמי 
הברירה הטבעית ניתן ע״י גילוי קשר סטאטיסטי בין סוגי־ 
דם מסויימים ובין הנטיה או התנגודת למחלות מסויימות. 
כך, למשל, נמצא שסרטן-הקיבה שכיח יותר בקבוצת־ 4 , 
ואילו כיב־התריסריון — בקבוצת-ס. 

ע י ר ו י ־ ד ם. חלוקת בני-אדם לקבוצות-דם מסבירה את 
האסונות שאירעו בעירויי-דם לפנים, לפני שהוכר הצורך 
בהתאמת התורם והמקבל מבחינת סוג־דמם. היום נעשה 
עירוי-הדם שיטה בלתי-מזיקה ובטוחה, רבת השימוש ורבת 
התועלת בטיפול הרפואי, שיטה שהיא מצילה נפשות 
במקרים רבים. 

כל הזקוק לעירוי־דם אינו מקבל אלא דם מסוגו במערכות 
480 ו 8 !— 88 ! בדרך־כלל אין צורך להתחשב באנטי- 



733 


דם, סוגי* 


734 


גנים שמן המערכות האחרות. לשם הבטחון והדיוק נבדק 
סוג־הדם של המקבל והתורם בשתי שיטות מקבילות: לפי 
כדוריות־הדם — ע״י הוספתן לנסיובים אנטי־\ 7 ואנטי־ 8 
הטבעיים (ציור 2 ) ולנסיוב אנטי* 88 שהוכן ע״י חיסון ן לפי 
הנסיוב — ע״י הוספת כדוריות משתי הקבוצות .^ 7 ו 8 . לשם 
ביקורת נוספת עורכים "ניסוי־תצלובת": עירוב כמות קטנה 
של נסיוב־המקבל בטיפת דמו של התורם — אסור שיופיע 
כל סימן של צימות במבחנה. לשם גילוי נוגדנים מיוחדים 
בנסיוב־המקבל משמשים מבחני־תצלובת מורכבים יותר. 

בצד העירוי הישיר מאדם לחברו נפוץ מאד העירוי 
ממחסנים של דמים שנבדקו והוכשרו לשימוש — בנק* 
הדם׳ הקיים היום ליד בתי־חולים גדולים ומרכזים רפואיים 
בכל מקום. דם של בני־אדם בריאים, שנאגר בבקבוקים או 
בשקיקים פלאסטיים בתוספת חומר מונע־קרישה והמרים 
משמרים אחרים ומוחזק בטמפראטורה של 4 0 , נשאר ראוי 
לשימוש כמה שבועות. — פותחו גם שיטות להפרדת 
מרכיבי־הדם בקנה־מידה גדול, וניתן לערות בנפרד כדוריות 
אדומות או לבנות, פתיתי־דם, פלאסמה ומקטעי־פלאסמה 
(הגלובולינים למיניהם [ע״ע דם, עמ׳ 700 ]) או נסיוב— הכל 
לפי הצורך בכל מקרה ומקרה. 


ואם 8 ייתכן רק בגלל אפשרות היות הגנוטיפוס של 
הראשון 40 ושל השניה — 80 , ומזה מתחייב היות 
האב נושא הגן 71 , ז״א איש קבוצתי ס/.*/ או 0 ^ 7 ) או 
קבוצת־ 48 , אך לא איש־ 8 (לוח 3 ). כשהילד הוא 4 


לוח 3 



ואמו 0 , מן ההכרח שהראשון קיבל את הגן 4 מאיש 
קבוצת* 4 או קבוצת־ 48 ; ואילו כשהילד הוא 4 ואמו 48 , 
יכול אביו להשתייך לכל קבוצה — 4 ( 44 או 40 ), 8 


סוגי* ה דם וקביעת האבהות. הכרת חוקי־ 
ההורשה של סוג־הדם מאפשרת להגיד מראש את האפשרות 
וההסתברות של הופעת סוג־דם מסויים בוולד של הורים, 
שסוגי־דמם ידועים. אולם ניתן גם להסיק מסקנות בכיוון 
הפוך, ז״א מסוגי־דמם של אדם ואחד מהוריו על סוג־הדם 
האפשרי של הורה שני לא־ידוע. דבר זה יש לו חשיבות 
רבה בבירור משפטי של טענת־אבהות. למשל: כשהאם 
וילדה שניהם מקבוצת־ס (ז״א בעלי הגנוטיפוס סס), אין 
האב יכול להיות איש מקבוצת־ 48 . מקרה של ילד 4 


( 80 ), 48 ( 48 ), ס (סס); וכיוצא בו רבים, וכן גם 
במערכות ו 88 . ברור הוא, שלעולם אין שיטה זו 
יכולה לקבוע את ודאות האבהות של איש מסויים; לעומת 
זה כוחה יפה לפעמים לשלול בוודאות את אפשרותה של 
אבהות(. 

סוגי־הדם באנתרופולוגיה. המחקר האנתרו¬ 
פולוגי השתמש מאז לשם מיון של עמים וגזעים בסימני* 
הכר נראים לעין, כגון צבע-העור, צבע השער והעיניים, 
מבנה הגוף וצורת הגולגולת. אולם חוקי־התורשה 




של רוב התכונות האלו, שכל אחת מהן קשורה 

בגנים אחדים בלתי־תלויים, הם מסובכים ולא 

♦* 

תמיד שקופים; ולא זו בלבד, אלא שכמה מסימנים 
אלה הם איכויות הניתנות לשיעורין ולאומדן. 
נוסף על כך רוב התכונות הללו מושפעות מתנאי־ 
הסביבה — למשל: תלות גובה־הקומה במצב 
התזונה, בפרט בגיל הצעיר —, ועל שכיחותן חלים 
כללי הברירה הטבעית (ע״ע אנתרופולוגיה 
פיסית; גזע). 

מכל הבחינות הללו יש לסוגי־הדם ערך מיוחד 

בשביל המחקר האנתרופולוגי. התכונות הגנטיות 

י ** •* 

של סוג־הדם נקבעות בשעת ההפריה, ואפשר 
להבחין בהן כבר בכדוריות־הדם של עובר בן 5 
שבועות. הן עוברות בירושה מהורים לצאצאיהם 
לפי חוקי־התורשה של מנדל. הסוג אינו משתנה 
במשך כל חיי־האדם, אינו מושפע מאקלים 
ותזונה, מחלה או תרופה. זהו סימן־הפר קבוע 
ויציב, הניתן לאבחנה אובייקטיווית ומדוייקת. 
מכאן המגמה, שבאה לידי ביטוי מיד אחר גילוי 
סוגי־הדם, לעשות את סוגי־הדם בסיס למיון 
אנתרופולוגי, ז״א: לזהות את קבוצות־הדם עם 
"גזעים"; לשון אחרת: לקבוע ע״פ סוגי־הדם 
מוצא ביולוגי משותף של קבוצות בני־אדם ומידות 
של קירבה או ריחוק גנטיים של קבוצות אלו. 


ציור 2 . בדיקת סודהדם ?פי הכדוריות 


מיליוני בדיקות של סוגי־הדם בוצעו באוכלוסיות 






735 


דם, סוגי׳ 


736 


בחלקי־תבל שונים. עד מהרה נמצא, שאין קבוצה אתנית 
(עם, ״גזע״) שאין כל סוגי־הדם — או עכ״פ רובם — מיוצ¬ 
גים בה (פרט, אולי, לאי־אלה שבטים מבוד־דים). לעומת זה 
קיימים הבדלים בולטים בין קבוצות אתניות שונות מבחינת 
יחסי־הכמויות של סוגי״הדם השונים באוכלוסיותיהן, 
וזה בכל המערכות של סוגי־הדם. משום כך המיון הסר 1 ל(גי 
המפורט של אוכלוסיית כדור־האדץ מאפשר להסיק מס¬ 
קנות — או לפחות לשער השערות — על ההרכב הגנטי של 
קבוצות שונות, המוגדרות כשבטים או עמים, על סמך 
השכיחות השונה של סוגי־הדם בקרבן (לוחות 4 — 6 ). 
משכיחות זו ניתן לחשב — בהתאם לכללי־התורשה ומתוך 
הכרת הדומינאנטיות או הרצסיוויות של התכונות השונות — 
את אחוזי הגנים השונים' במלאי התורשתי של אוכלוסיה 
מסויימת, ולהגדיר את האוכלוסיה הגדרה כמותית 
במספרי האחוזים הללו (או במנותיהם). 

תחילה נעשו נסיונות למיין אוכלוסיות שונות על יסוד 
השוני או הדמיון שבשכיחות סוגי־הדם במערכות 80 .^ וא 1 \ 
בלבד. בשנים האחרונות נעשתה האבחנה דקה ומדוייקת 
יותר ע״י השימוש במבנה המפורט של המערכת— 88 . 
התוצאות אינן חד־משמעיות: בצד הבדלים ניכרים בין 
קבוצות אתניות שונות נמצאה גם שכיחות דומה בגנים 


מסויימים בעמים ו״גזעים" המרוחקים זה מזה מבחינה גאו* 
גראפית והיסטורית (ע״ע אנתרופולוגיה, עט׳ 711/2 ). 
ביבשת האירו־אסייתית ניכר, למשל, מפל שיטתי של ערך 

המנה ממערב למזרח: ערך זה הוא בקצה המערב 

גן צג 

(בריטניה, ספרד) כ ץ. באירופה המזרחית והדרומיודמזר- 

חית — כ-| עד במזרח התיכון —ץ, ובמזרח הרחוק 

(הודו המזרחית, סין) — כ מכאן הרושם, שאת המבנה 
הגנטי של אוכלוסיית גוש זה ניתן להסביר מתוך הנחת שני 

#ו• • 

גזעים קמאיים — ^ במערב ו 8 במזרח —, שנתערבבו זה 
בזה בתחום מגעם. אולם בתחום האירדאסייתי הזד. יש 
איים אתניים, שהמבנה הסרולוגי שלהם אינו מתיישב עם 
סכמה זו. המבנה הסרולוגי אף מ י קרב את ההודים לסינים 
יותר מאשר לאירופים — בניגוד גמור לכל סימני-ההכר 
האנתרופולוגיים-גזעיים האחרים. — מפל מעין זה ממערב 
למזרח ניכר באירופה המערבית גם לגבי הגן של ס (ד׳ עט׳ 
737 , מפה). מקום מיוחד בחלוקה הסרולוגית תופסים שבטים 
אינדיאניים בדרום־אמריקה, שבהם אחוז הגן ס מתקרב 
ל 100 — וזה למרות מוצאם המשוער מאוכלוסיית צפון- 
מערב אסיה. 


לוח 4 

שכיחות סוגי־הדם במערכת 80 ^ באוכלוסיות שונות 

(דוגמות) 


גנים (%} 

פבוטיפוסים (%) 

אוכלוסיות 

2 (ן>) 

*(ס) 

(0 0 

48 

8 

4 

ס 

5.3 

25.5 

69.2 

1.4 

8.3 

42.4 

47.9 

אנגלים (לונדון) .... 

6.7 

29.2 

64.1 

ס ר 

9.2 

46.5 

41.5 

ספרדים. 

8.9 

27.7 

63.4 

6.1 

11.8 

42.3 

39.8 

צרפתים(פאריס) . . . . ; 

6.7 

30.4 

62.9 

4.3 

8.6 

47.3 

39.8 

שוויצים. 

11.0 

28.5 

60.5 

6.5 

14.5 

42.5 

36.5 

גרמנים(ברלין). 

14.4 

32.7 

52.9 

9.3 

17.5 

45.3 

27.9 

פולנים. 

13.8 

27.8 

58.4 

5.9 

19.6 

41.7 

32.8 

יוג 1 סלאוו י ם (סרבים) . . . 

13.8 

28.8 

57.4 

7.3 

18.2 

41.9 

32.5 

יוגוסלאווים (מוסלמים) . . 

12.5 

30.8 

56.7 

8.1 

15.4 

44.4 

32.1 

1 בולגארים (סופיה).... 

! 12.6 

29.3 

58.1 

8.8 

14.8 

42.6 

33.8 

תורכים (איסטאנבול) . . . 

| 11.0 

21.3 

67.7 

3.4 

17.3 

33.4 

45.9 

איטלקים (סיציליה) . . . 

12.7 

25.0 

62.3 

4.6 

18.6 

37.6 

39.0 

בדברים (אלג׳יריה) . . . 

20.3 ן 

28.6 

52.1 

8.7 

25.5 

38,5 

27.3 

מצרים(קאהיר). 

ן 

26.1 | 

28.0 

45.9 

10.0 

31.0 

24.4 

24.6 

מצרים(אסיוט). 

! 15.7 

22.7 

61.6 

7.7 

21.1 

32.7 

38.5 

חבשים(אמהארים) . . . 

| 18.5 

25.0 

56.5 

8.8 

24.9 

34.4 

31.9 

רוסים (מוסקווה) . . 

1 23.4 

20.5 

56.1 

8.8 

32.2 

27.4 

31.6 

קירגיזים. 

| 19.7 

15.0 

65.3 

4.3 

30.3 

22.1 

43.3 

סורים . 

| 19.3 

22.6 

58.1 

6.7 

28.2 

31.4 

33.7 

עיראקים . 

15.7 

22.5 

61.8 

6.4 

22.4 

33.3 

37.7 

פרסים(טהראן). 

25.2 

20.8 

54.0 

10.0 

34.0 

26.8 

29.2 

הודים (גואה). 

21.9 

22.4 

55.7 

10.8 

28.2 

29.2 

31.8 

ן הודים (בומבי) . . 

27.5 

15.4 

57.1 

8.1 

39.4 

20.0 

32.5 

הודים (בנגאל) . . 

25.3 

ן 

19.3 

55.4 

10.0 

34.2 

25.1 

30.7 

סינים (פקין). 

| 17.2 

27.9 

54.9 

9.7 

21.9 

38.4 

30.1 

יאפאנים (טוקיו) .... 

! 

6.4 

93.6 

— 

— 

12.4 

87.6 

אינדיאנים (צ׳יפאווה) , . 














737 


דם, סוני , 


738 


לוח 5 

סוגי־הדם במערכת 7 ין£\ בעמים שונים 

ודוגמות) 


% 

גבים 

•• 

פנ 1 טיפלםים % 

ן 

א 


א 

א 4 * 


/ 

! 

1 

45.1 

54.9 

20.4 

49.3 

30.3 

צרפתים. 

40.4 

59.6 

16.2 

48.3 

35.5 

פולנים . 

40.9 

59.1 

19.9 

42.0 

38.1 

פ 1 לנים . 

46.7 

53.3 

31.5 

50.4 

28.1 

מאדלקניברערבים . . 

62.8 

37.2 

37.5 

50.6 

11.9 

מארלקביכדברברים 

באבטו, 

47.5 

52.5 

22.0 

51.0 

27.0 

דרום-אפריקה 

49.3 

50.7 

22.0 

54.7 

23.3 

סינים (ניריורק) . . 

43.3 

56.7 

16.7 

53.3 

30.0 

יאפאנים (ניוייורק) . 

! 82.4 

17.6 

67.2 

30.4 

2.4 

א 1 םטראלים־ילידים 

אינדיאנים 

23.7 

76.3 

4.2 

39.2 

56.7 

(צפזךאמדיקה) 


על סמך צירוף כל הנתונים הסרולוגיים נעשה נסיון לחלק 
את אוכלוסיית כדוריד,ארץ חלוקה שהיא קרובה למיון הגזעי 
לפי סימנים אנתרופומטריים (ע״ע אנתרופולוגיה, עמ ׳ 
725/6 ! גזע, עמ׳ 569 — 574 ), אך אינה חופפת אותה בדיוק. 
ע״פ חלוקה זו מתקבלות 6 קבוצות: 

1 ) קבוצה (היפותטית) אירופאית־קמאית — ששרידיה 
היום הם הבאסקים: בקבוצה זו נמצאים הערכים הגבוהים 
ביותר של ־ 811 , והסוג 8 נעדר כמעט לגמרי. 

2 ) קבוצה אירופית (קאווקאזואידית): אחוזים גבוהים 
של ־ 811 ושל הגן! 811 . 

3 ) קבוצה אפריקנית (נגרואידית): אחוז גבוה של 8110 , 
שכיחות בינונית של ־ 811 ^ שכיחות גבוהה של הגן 8 . 

4 ) קבוצה אסייתית: שכיחות גבוהה של הגנים ! 4 ו 8 , 

הגן! 1 ! נעדר כמעט לגמרי, ז״א כמעט אין ־ 811 . 



שכיחות הגז ז (של םוג־ 0 ) במערביאירופה 












































































739 


דם, סוגי 


740 


עדה 

פרסים ....... . 

תימנים.. , . 

כורדים .. 

בגדאדים . 

טריפוליטנים .. 

קוצ׳ינים . . . .. 

מארוקנים. 

תוניסים .. . . 

ספרדים.. . 

אשכנזים , ....... 

י-* 

— *• 

בו 

£1 

-י# 

ס 

** 

ס 

3000 

0.60 

10.85 

5.56 

3.00 

0.50 

1.00 

0.43 

3^000 

36.50 

34.60 

29.46 

33.95 

19.00 

16.36 

30.90 

34.00 

27.00 

26.88 

00 ?ק 3 

1111111111 

00 קק 3 

1111111111 

0 כ 30 

13.00 

9.40 

26.36 

20.99 

11.50 

4.36 

6.80 

7.50 

10.50 

12.69 

0 כ!) 3 ס 

35.00 

34.60 

17.05 

17.28 

37.00 

49.09 

38.20 

36.50 

35.00 

38.49 

0 כקק 3 

1111111 ווו 

0 כקק 33 

0.60 

0.62 

2.55 

3.00 

0.22 

3033 

7.50 

6.00 

9.30 

11.11 

6.50 

5.45 

5.50 

5.50 

9.00 

3.60 

ככך) 33 

3.00 

4.80 

3.10 

3.09 

8.50 

5.09 

7.70 

6.50 

7.00 

8.44 

מקק 3 

0.62 

0.50 

ככקקהה 

1 

5.00 

9.40 

3.88 

6.79 

14.50 

17.09 

10.90 

9.50 

7.00 

9.25 

רו 

~ו 

מ 

ס 

מ 

ס 

! 

ן 

300 

0.49 

9.00 

4.30 

3.27 

0.41 

1.00 

0.45 

300 

60.50 

56.06 

53.01 

53.54 

42.98 

41.50 

53.40 

56.09 

46.80 

51.48 , 

0 ק 3 

1111111111 

0 ק 3 

0.95 

1.11 

2.87 

5.20 

0.36 

כ 30 

10.85 

7.86 

17.86 

15.81 

7.85 

5.04 

6.34 

6.58 

8.60 

12.08 

3 ק 3 

ן § ן ן ן ן מ 1 1 1 

*—י 4 -* 

כ 0 ה 

6.00 

6.45 

5.12 

4.09 

9.46 

6.18 

9.45 

8.47 

11.00 

5.22 

כקה 

22.65 

28.19 

15.00 

19.83 

36.44 

44.42 

30.80 

28.45 

26.40 

30.41 


0 

<־# 

1 

דו 

- 1 

ס 

דו 

מ 

* 5 

~ 1 

ד/ 

ם 1 

1-1 


£4 


דו ^ 4 







~ו 

% 


5 ) קבוצה אמר־אינדית: הסוג 6 נעדר לגמרי, וכן אין 

־ 1111 . 

6 ) קבוצה אוסטראלואידית: אחוז גבוה של הגן 
הגן ב 1 ז נעדר לגמרי. 

י סוגי־הדם של היהודים. עניין רב יש במחקר 
שכיחות סוגי־הדם בין היהודים בעולם. מחקר זה יכול לספק 
נתונים להפרת קירבתם הגנטית זה לזה או ריחוקם הגנטי 
זה מזה של קיבוצים יהודיים בארצות שונות, לגלות תערובת 
עם העמים אשר בקרבם ישבו, או — להפך — להוכיח את 
בידודם, ז״א את הצלחתם לשמור על יחוד גנטי. החומר על 
שכיחות סוגי-הדם בין היהודים בארצות פזוריהם עדיין 
מצומצם מאד! הוא מצטמצם בכמה מארצות אירופה ומבוסס 
עפ״ר על מערכת־ספ.^ בלבד. אולם חומר זה מלמד, שקיימים 
הבדלים ניכרים בין הקיבוצים היהודיים השונים. בכל מקום 
כמעט מגלה המבנה הסרולוגי של האוכלוסיה היהודית נטיה 
להתקרב לזה של האוכלוסיה הלא־יהודית, אם כי תמיד נשאר 
הבדל ׳ביניהם! אך יש שהדמיון בשכיחות סוגי־הדם בין 
קיבוץ יהודי מסויים ובין שכניו גדול מן הדמיון שבינו ובין 
קיבוץ יהודי במקום אחר. מתופעה זו , ניתן להסיק — בהתאם 
למה שמסתבר מתולדות ישראל שבתקופות שונות של 
נדודי היהודים על פני ארצות-תבל וקורותיהם ביו העמים 
לא היה גרעינם הביולוגי המקורי המשותף מוגן מפני חדירת 
יסודות זרים — בין מרצון ובין מאונס. 

בעקבות קיבוץ־הגלויות במדינת ישראל ניתנה הזדמנות 
יחידה ־במינה לבדוק בדיקה מפורטת את סוגי־הדם בעדות 
היהודיות השונות. התוצאות סוכמו בלוחות 7 — 9 . 

לוח 7 

סוגי־הדם במערכת 60 ^ בעדות היהודיות 

השונות בישראל 


גנים % 

פנ 1 טיפוסים % 

עדה 

(3)6 

*(ק) 

0 (ז) 

^8 

8 


ס 

18.6 

26.4 

55.0 

8.0 

25.5 

37.5 

29.0 

פרסים . . . 

9.1 

18.5 

72.4 

3.6 

13.8 

30.0 

52.6 

תימנים . . . 

16.8 

32.0 

51.2 

13.2 

17.8 

41.1 

27.9 

כורדים . . 

20.6 

30.1 

49.3 

12.9 

24.1 

38.3 

24.7 

בגדאדים . 

16.5 

21.1 

62.4 

5.0 י: 

25.0 

32.5 

37.5 

טריפוליטנים 

16.8 

10.1 

73.1 

4.4 

26.5 

14.9 

54.2 

קוצ׳ינים . . 

14.7 

23.1 

62.2 

9.1 

20.0 

33.2 

37.7 

מארוקנים . . 

15.9 

21.2 

62.9 

7.0 

22.5 

31.0 

39.5 

תוניסים . . 

13.5 

32.1 

54.4 

9.0 

16.5 

45.0 

29.5 

ספרדים . . 

12.1 

28.2 

61.7 

5.8 

15.9 

42.2 

38.1 

אשכנזים . . 


לוח 8 


סוגי־הדם במערכת זא 11 \ בעדות היהודיות 

השונות בישראל 


גבים % 

•• 

פנוטיפוסים % 

עדה 

1 

א 


א 


1 א 

40.8 

59.2 

13.0 

55.5 

31.5 

פרסים .... 

24.4 

75.6 

5.8 

37.2 

57.0 

תימנים .... 

47.1 

52.9 

25.0 

44.2 

30.8 

כורדים .... 

39.5 

60.5 

19.8 

39.5 

40.7 

בגדאדים . . . 

49.5 

50.5 

26.5 

46.0 

27.5 

טריפוליטנים . . 

40.0 

60.0 

14.5 

50.9 

34.6 

קוצ׳יניס . . . 

44.1 

55.9 

12.3 

63.6 

24.1 

מארוקנים . . . 

44.5 

55.5 

18.0 

53.0 

29.0 

תוניסים . . . 

50.0 

50.0 

15.0 

70.0 

15.0 

ספרדים . . . 

46.5 

53.5 

20.0 

52.9 

27.1 

אשכנזים . . . 











741 


דם, סוגי־—דמביצד, חיים נתן 


742 


במערכת 80 .ו 7 בולטים ההבדלים בשכיחות של הגן 0 

♦י 

בעדות השונות (לוח 7 ), אחוזים גבוהים. של גן זה נמצאו 
ביהודי תימן וקוצ׳ין( 73% — 72 ), אחוזים בינוניים — ביהודי 
צפון־אפריקה ובאשכנזים ( 62% ), אחוזים נמוכים — בין בני 
העדות הבגדאדית, הכורדית, הספרדית והפרסית ( 50% — 49 ). 
אחוז גבוה של גן־ס, בדומה לזה שנמצא ביהודי תימן 
וקוצ׳ין, אפייני גם לערבים ולבדוים. הבדלים ניכרים בין 
העדות היהודיות קיימים במערכת ■ 111 — 811 (לוה 9 ) — 

עובדה שהיא חשובה מבחינת הופעת המחלה ההמוליטית 

• • 

של היילודים (ר׳ לעיל, עמ׳ 730 ). אחוז ה ־ 811 נמוך מאד 

(כ 5% ) בין הכורדים, הפרסים והבגדאדים — שלוש עדות 

קרובות זו לזו מבחינת מוצאן הגאוגראפי. ערך בינוני 

(כ 10% ) נמצא בשתיים מן העדות הצפון־אפריקניות — 

המארוקנית והתוניסית, בין הספרדים — אשר מבחינה היס¬ 

טורית וגאוגראפית באו בלי־ספק במגע אמיץ עם תושבי 

צפון־אפריקה, וגם בין האשכנזים. ערכים כאלה של ־ 811 

נמצאו גם בבדיקות שנערכו בין יהודים אשכנזים בקאנאדה. 

אחוז גבוה של ־ 811 (כ 15% ) נמצא בעדה הצפון־אפריקנית 

השלישית — הטריפוליטנית, ואחוז גבוה ביותר (כ 17% ) — 

בין יהודי קוצ׳ין. הכרומוסום 006 , הידוע כ״כרומוסום הים- 

תיכוני", נפח בכל העדות היהודיות באחוזים גדולים (פחות 

מכולן — בין יהודי טריפולי וקוצ׳ין), ויש רואים בכך עדות 

למקור הים־תיכוני האחיד של עם־ישראל. הכרומוסום 006 !;־ 

,האפריקני״, נמצא כמעט בכל העדות באחוז גבוה; גם בין 

האשכנזים ערכו ניכר. הכרומוסום 008 , "הצפון־אירופי", גם 

הוא נפוץ בכל העדות במידה רבה, ומגיע לערכים הגבוהים 

ביותר בין הכורדים והבגדאדים. 

י. גודביץ, סוגי־הדם ועירוי־דם, ת״ש/ 1940 ; , 1 > 5%£61 ז 91 * 1 
810011 , 4 ץ £0 . 0 - ? 51:1111 .£ ; 1939 , $072£14172$ £7074$6$ 7,6$ 
81004 ,• 1110161 !!)נ! , ! .¥\ - ¥044 . 5 ; 1942 , €€117110 ״ 1 07014$171£ 

016 ,־ 3111 ( 1 .? ; 1942 , 14$1071 [ 77071$ 81003 ■ 4713 > $1111416$ ? $141 
; 2 1944 , 107671$€$117717711474£ \ 0 7 . 11 ' 611 <£<£) £71 81141 . 3 )/ 766/2721 
, 860011077$ 1001 § $67010 / 0 ^ 1611 [ $$€61 7/16 , £3045861068 .£ 
, 1 ז 11$10 [ 77071$ 0713 07014$$ 81003 , ¥16068 * . 8 ; 2 1945 

-ץ 801 07011$ 81003 7/26 ,ץ $8306 .¥-ץ £83 . 3 > . 14 ; 1946 3 
. 0 .¥\ ; 1949 ,( 4 ,. 011601 .ז 4 ץ 03813011 10 . 7147 ) $066/107136$ 

- * 3111 ( 1 .? ; 1950 , 113071 [ס 8066$ 1/16 0713 06716110$ , 4 ץ £0 
- 8114117071$ 11113 £ €$117717711411 71$ $6 £711$ 81141 י 0£611 נ 601 § £6 .£ 

171 07014$$ 81003 , 530£68 . 11 ־־ 11306 . 11 .^ 1 ; 2 1952 , 14$1071 [ 

172 07014$$ 380 ,ס 461£0 ? .<£ ־* 0086718011 • 1 ; 1954 , 13072 
£ . 4 ; 1954 ,( 44 ,. 164 * .ס 1 ! 0 . £313 . 1 ) 81016161$ 81003 

, 07014$$ 81003 1114772071 01 1411072 ? 1$1711 < 7 7/26 ,: 101183111 * 

- 0/16 7/1617 ' $101166$ $14$ 07014$ 81003 ,: £31331 .£ ; 1954 

.£ - 01186718011 .[ ; 1956 , 7 ( 72747106/167721$17 ? 71 ? 1 0723 ^ $17 1211 

. 7100 ) 616$ [ 67$1071 ? 172 07014$$ 81003 , 2011$ ־ ¥31 .£ - 1433500 

- 011861718011 ¥3820115 .£ ; 1956 ,( 21 ,. 06008 . 1411881 

־ 714 0723 13070060 70772 / 616$ [ 171 07011$$ 81003 , 14358011 .£ 

1314171071 , 5468 \ £3 . 1 .£ 304 .( 1 . 5 ; 1957 ,( 22 ,. 11314 ) 721$10 

. 2 1957 , 172/2671107266 0713 07014$$ 81003 

י. גר. 

דם, (ק 5 רל 3 טר) — 115:03111 ־ 110111 — 

(נר 1895 , ק 1 פנהאגן), פיסי 1 ל 1 ג ובי 1 כימאי דבי. 

♦* 

דאם למד כימיה וביוכימיה, ומ 1920 היה מדריך, ומ 1929 — 
פרופסור לביוכימיה בקופנהאגן. בתקופת כיבוש ממארק 
בידי הנאצים ב 1941 — 1945 עסק בעבודות־מחקר במוסדות 
מדעיים שונים באה״ב. ב 1946 חזר לדנמארק. 

עיקר חקירותיו של דאם הן בתחום הביוכימיה של 

הסטרולים, השומנים והוויטאמינים השומניים. ב 1934 — 1935 

♦ ♦ ♦ 

גילה ויטמין חדש, שהוא אחד הגורמים במנגנון של קרישת 
הדם (ע״ע דם, עמ ׳ 718/9 ), וציין אותו באות . 8 — האות 


הראשונה שהיתה 
פנויה לסימון ויטאמי־ 
נים באותו הזמן, וגם 
ראש־תיבת "קואגו־ 
לאציה"(בכתיבים ה־ 
סקאנדינאווי והגרמני 
של. המלה). ב 1939 
בידד — יחד עם קרר 
(ע״ע) — את הוויטא־ 
מין הזה מתוך עלים 
ירוקים. על השג זה 
הוענק לו ב 1943 — 
יחד עם דויזי (ע״ע), 
שגילה את מבנהו של 
הוויטאמץ — פרס־ 

נובל לפיסיולוגיה. הנריק דאם 

׳״• 

ממחקריו בפיסיולוגיה 

ראוי לציין עוד את אלה על התהוותן של אבני־מרה. 

. 1946 ,£ £110171171 / 0 1 ( 1 $ 60667 < 7 7/16 , 3881 ( 1 . 44 

ל{ל י ק — 1 ^ 1115 ( 1111 ^ 0 — ( 1791 , 

קראקא — 1864 , פאריס), איש־צבא פולני. דמ ׳ 

שירת כקצין בצבא הפולני של נאפוליון. לראשונה התבלט 
כגנראל בעת מלחמת־השחרור של פולניה נגד רוסיה 
ב 1831 . כאשר שוגר לעזרת ההתקוממות בליטא והוקף 
ע״י מהות רוסיים עדיפים, הצליח לחלץ את עוצבתו ע״י 
מסע־בזק בשטח קשה ביותר. מיבצע זה הוציא לדמ׳ שם 
רב, ובשלבים האחרונים של מלחמת-השחרור נתמנה למצ¬ 
ביא של הצבא הפולני; אולם למרות מאמציו לארגנו 
מחדש, לא עלה בידו לתקן את השגיאות והכשלונות של 
קודמיו. כעבור זמן קצר התפטר מהפיקוד העליון, אך לחם 
עד גמר ההתקוממות בראש של קורפוס! אחרי המפלה 
הסופית נמלט לצרפת. ב 1833 הוזמן למצרים כמארגן צבאו 
של מוחמד עלי, הכוה הסדיר החדיש הראשון שהיה למדינה 
ערבית. עם פרוץ מלחמודד,עצמאות של הונגריה נגד הקיס¬ 
רות האוסטרית ב 1849 , הציע דמ׳ את שירותו לממשלה 
ההונגרית. שוב התמנה למצביא אחרי שהיתה המלחמה 
אבודה למעשה! הוא לא הצליח להציל את המצב ונוצח 
בכמה קרבות. לאחר סיום המלחמה עזב את הונגריה ביחד 
עם קושוט, עשה עמו זמן־מה בתורכיה, אחר־כך התיישב 
בפאריס; שם חיבר את זכרונותיו. 

דמ׳ הוא אחד מהנציגים האפיינים של אנשי-הצבא הפו¬ 
לנים, שנטלו חלק ניכר במלחמוודהמהפכה של אירופה 
במאה ד, 19 . 

. 1873 , 1-11 , £ 0711 1171 171 .( 7 , 30268 ( 1 .£ 

ז־מביצר, חיים נתן( 1820 , קרקא — 1892 , שם), מחוקרי 
התלמוד ותולדות־ישראל. דמ׳ היה ב 1856 לדיין 
בעיר־מולדתו. הוא היה מן הפעילים לטובת הישוב הישן בא״י, 
ובתרי״ב עורר במכתביו את חכמי הדור להכריז מחדש על 
קופת ר׳ מאיר בעל הנס, שמעותיה קודש לבני א״י. — 
ראשית עבודתו המדעית היתה חקירתו בספרות שו״ת ובתקו¬ 
פת בעלי־התוספות. מחקריו ההיסטוריים מצטיינים בבקיאות 
גדולה בספרות התלמודית והרבנית ובהערכה שקולה של 








743 


דמביצר, חיים נתן—דמדומים 


744 


האישים הנידונים. כבר ב 1841 התחיל דט׳ בחליפת־מכתבים 
בענייני ביוגראפיה והיסטוריה עם רבנים מפורסמים בני- 
דודו׳ ר״ש קלוגר ורצ״ה חיות׳ ובעקבות נסיעה לגרמניה 
ב 1874 בא במגע ישיר עם חכמי־דורו: גרץ, ז. פרנקל׳ צונץ, 
ד. קאופמן, שבהשפעתם התחיל לפרסם את מחקריו. — 
מספריו: לדת חן — הגהות והערות לס׳ הראבי״ה, 1882 ; 
כלילת יופי — א׳(סקירה היסטורית של רבני לבוב), 1888 , 
ב׳ (ביוגראפיות של רבנים מפורסמים בפולידליטא מ 1493 
עד 1692 , וכן חומר על ההנהגה העצמית היהודית בפולין), 
1893 ; מכתבי בקורת על ועד ד׳ ארצות, 1892 ; תורת 

חן — תשובות ומחקרים בהלכה, 1895 , 

פ. ה. וועטשטיין, תולדות מהרח״ן, 1893 : הנ״ל, לתולדות 
ישראל וחכמיו בפולין, (האשכול, תרע״ג, 194-147 ; לוח אחי 
אסף א/ 151 ), תרב״ד; 1895 , 142 , xxx^x ,ן ז \\ 40 ן י ״״ 2 ז #1.8 
. 1930 , 11 , 111 , ¥1€71 \ 2 11 % / 016 . 8 

ךמג 1 ג (יוו׳ מנהיג־העם), באתונה העתיקה — 

כינוי למנהיגי הדמוקראטיה, שהגיעו למנהיגות 
בכוח אישיותם והשפעתם כנואמים באסיפודהעם ולא בתוקף 
משרה רשמית שנתמנו לה. תחילה השתמשו בכינוי זה 
לשבח; גם פריקלס (ע״ע), למשל, נקרא דמ ׳ . אולם בימי 

המלחמה הפלופונסית — אולי בהשפעת רושם אישיותו של 

י• ■* 

קלאון (ע״ע) — נתלווה לשם דמ׳ בפי מבקרי הדמוקראטיה 
(כגון אריסטופנס [ע״ע]) טעכדלוואי לגנאי: המלה באה 
לציין אדם המנצל בהופעותיו הפוליטיות את הדעות הקדו¬ 
מות והרגשות של ההמון ומוליכו שולל על־ידי חנופה 
והבטחות־כזב או ע״י השמצת מתנגדיו, כדי לנהוג בעם. 

במובן האחרון משמשת המלה בלשונות המודרניות. 
כדמאגוגיה מציינים היום פניה אל דעת־הקהל (ע״ע), 
המלווה גילויים שליליים, כגון: גישה אופורטוניסטית לבעיות 
ציבוריות, שאינה מתחשבת בצרכים מדיניים לטווח ארוך; 
שימוש בסמלים ובסיסמאות כלליות ומושכות, אשר אין להן 
זיקה ישרה לבעיה הנידונה; תעמולה והסברה, המרבה 
להשתמש בסממנים רטוריים, באמצעי־ראווה וכר לשם 
"עשיית רושם"; גירוי הרגשות ויצרים של פחד, איבה, 
קנאה ושנאה; הצעת פתרונות "קלים" ופשוטים לבעיות 
חברתיות ופוליטיות מסובכות. 

דמאגוגיה ודמ" מצויים בחיים הציבוריים בכל מקום. 
אולם תנאים חברתיים מסויימים מכשירים את התפתחות 
הדמאגוגיה במיוחד:( 1 ) כל אותם תנאים חברתיים, המציינים 
את התפתחותה של דעת־קהל ״חפשית״! ( 2 ) עלייתן של 
תנועות חברתיות חולפות, לא־יציבות ולא־ממוסדות, כגון 
תנועות פופוליסטיות, המארגנות התקהלויות המוניות (ע״ע 
המון); ( 3 ) מציאות חברתית היוצרת בקבוצות או בשכבות 
מסויימות הרגשת מבוכה ואי־בטחון, הגורמת עקירת קבוצות 
ושכבות שונות מתוך מסגרותיהן החברתיות והמוסריות, 
שינויי סדרי־חיים מקובלים ושינויי המשמעות של סמלים 
מסרתיים, חוסר התמצאות של הבריות בתוך סביבה חדשה 
או בנסיבות חדשות, כגון בעקבות תנועות עקירה של 
אוכלוסיה, וכיו״ב. 

מסימניו של הדמ ׳ שאין הוא מנסה לתת ניתוח ראליסטי 

של הבעיות ולהורות על דרך ראליסטית לפתרונן, אלא 

משתדל לטשטש את הבעיות ע״י היאחזות בסימנים חיצו¬ 

ניים וטפלים. ד.דמ׳ נאחז לעתים קרובות בסמלים קולקטי- 

•* * 

וויים או בהסברים מיסטיים או מחפש שעיר לעזאזל ומוצא 
אותו באויבים מדומים, בקבוצות חברתיות מסויימות, ביסו¬ 
דות זרים שבקרב האוכלוסיה או בגורמי־חוץ שונים. הדמא- 


גוגיה נוטה בדרך־כלל לליבוי יצרים ולהגברת המתיחות 
הבין־קבוצתית בתוך החברה; היא מחשידה קבוצות שונות 
זו על זו, ומביאה, ביודעין או בלא-יודעין, לעירעור מסגרות 
הסדר החברתי, האשיות של ההסכמה הכללית וכללי־המשחק 
הקיימים בין קבוצות שונות בתוך החברה. 

הדמאגוגיה יכולה להתפתח בכל התנועות החברתיות 
המודרניות. היא מצויה הן בתנועות שמאליות והן בתנועות 
ימניות, בתנועות סוציאליות ובתנועות לאומיות, בחילוניות 
או בדתיות. היא נוטה במיוחד להתפתח בתוך תנועות 
המתגבשות מתוך יסודות חברתיים, שנפלטו מתוך מסגרות 
חברתיות מסרתיות מגובשות ולא נקלטו בתוך מסגרות 
מוסדיות מגובשות אחדות. הדמ " עולים בדרך־כלל מתוך 
חוגים שוליים שבחברה — חוגים ושכבות הנמצאים במצב 
של עירעור עמדתם ומעמדם החברתיים. לעתים קרובות הם 
אנשים שלא הצליחו בדפוסי ארחי־חיים רגילים בתוך 
החברה ושאישיותם בלתי־מגובשת מבחינה מסויימת. ע״פ 
רוב אין הם מגלים כשרונות לאירגון ולמיסוד של תנועות, 
אולם לפעמים הם מתחברים עם אלמנטים יציבים יותר 
ומשרתים אותם. 

ש. ב. א. 

דמדומים או דמדומי״חטה׳ התופעות האופטיות במעבר 
■ • • 1 • •י ^ * ■י*• 

* ♦ 9 

מיום ללילה, וכן מלילה ליום: בערב — משקיעת־ 

החמה עד לחשכה, בבוקר — מעלות עמוד־השחר עד לזריחת־ 
החמה. 

בעקבות ההחזרה והפיזור של קרני-השמש ע״י שכבות־ 
אטמוספירה גבוהות אין אור־השמש נעלם כולו בבת־אחת 
עם רדת השמש מתחת לאופק, אלא הולך ונעלם בהדרגה; 
וכן אין הוא מופיע פתאום עם עלות השמש מעל לאופק, 
אלא הולך ומתחזק עם התקרבות השמש אל האופק. ה ד מ׳ 
האזרחיים הם כלל תופעות־האור הנראות כשהשמש 
נמצאת בין האופק ובין 6 0 מתחתיו; במשך זמן זה מספיק 
האור להבחנה בין עצמים שונים. הדמ׳ האסטרונו¬ 
מיים נמשכים כל זמן שהשמש נמצאת בין האופק ובין 
״ 18 מתחתיו, ז״א — פי 3 מד,דמ׳ האזרחיים. 

משך ד,דמ׳ תלוי ברוחב הגאוגראפי ובתקופת־השנה. 
כאשר השמש עולה ושוקעת במאונך לפני־האופק (בימים 
מסויימים באיזור הטרופי), נמשכים ד>דמ׳ האזרחיים 24 
דקות והדכד האסטרונומיים — 72 דקות. באיזורי מעלות־ 
רוחב גבוהים יותר נמשכים ד.דמ׳ יותר: בא״י — הדמ ׳ 
האזרחיים כ 2 /! שעה והאסטרונומיים כ 2 / ג 1 שעה. הם אינם 
נפסקים כלל בלילה במקום ובעונה שלגביהם חל: 

8 — 90 ?נ 18 + £) 

(ק;־ הרוחב הגאוגראפי, 6 =נטיית־השמש). 

בכל הרחבים שמעל ל ״ 49 נמשכים הדמ׳ בימי־הקיץ הארוכים 
כל הלילה, מאחר שאין השמש יורדת אז למטה מ 18 0 מתחת 
לאופק. בקטבים קיימות שתי תקופות דמ ׳ , שנמשכות כל 
אחת למעלה מחדשיים: לפני הקיץ, שכולו יום ארוך אחד, 
ולאחריו. 

מאחר שמידת פיזור-האור תלויה באורך־הגל של האור 
(ע״ע, עמ ׳ 192 ), מלווים ד.דמ׳ בתופעות־אור בגונים שונים. 
באיזורים שונים של הרקיע מופיעים במשך זמן הדמ׳ צבעי 
צהוב, כתום, אדום־ארגמן, חום, כחול וירוק. ריבוי אבק 
ודסיסי־מים באטמוספירה מגביר את עצמת התופעות הצב¬ 
עוניות. לפיכך התפרצויות של הרי־געש משפיעות במידה 
ניכרת על גונם ועצמתם של הדמ ׳ (למשל, 1883 — 1885 , 


745 


דמדומים — דמוגפקי, רומן 


746 


אחרי התפרצות הקראקאטאו); בזמן האחרון נמצאה תופעה 
זו גם אחרי פיצוצים אטומיים. אור־הארגמן, המופיע בהיות 
השמש כ 4 0 — 3 מתחת לאופק וחוזר ומופיע ברדתה ל ס 10 — 8 , 
יוצר לפעמים אפקטים נהדרים מסביב לצוקי אבן וקרח 
גבוהים (ת 6 ב 1 ע £1 מ 6 ק 1 \ 7 ). 

צבעי דמ ׳ ברקיע נראים לא רק בצד קרבת השמש 
לאופק, כי אם גם בצד הנגדי. עם שקיעת־החמה במערב 
מופיעה בקרבת אופק־המזרח רצועה כחולה־כהה, המציינת 
אותו החלק באטמוספירה המוצל אותה שעה ע״י כדור* 
הארץ והמקבל רק אור מפוזר * בגבולות רצועה זו מופיעות 
רצועות בצבעי אדום־ארגמן וצהוב. עם התקדמות השקיעה 
מתרחבת הרצועה הכחולה ודחה, עד שלבסוף אין להבחין 

•* ד 

בה עוד, והחשכה משתלטת על פני רובו של הרקיע, פרט 
לרצועה שבקרבת האופק המערבי. שרידי גוני ד.דמ׳ נעלמים 
עם גמר הדמ ׳ האסטרונומיים. — תופעות־האור בדמדומי־ 
הבוקר מקבילות לאלו של דמדומי־הערב, אך — כמובן — 
בסדר הפוך. צבעי־השחר זכים יותר בשל מיעוט האבק 
באטמוספירה בשעוודהבוקר המוקדמות. התחלת הדמ ׳ עם 
עלות ע מ ו ד ־ ה ש ח ר קלה יותר לתצפית גם משום שהעין 
הרגילה לחשכת־הלילה רגישה אז יותר לאור בעצמות 

ד 

קטנות. 

בהעדר אטמוספירה נופלת חשכה גמורה מיד עם השקיעה. 
לפיכך אין דמ׳ על הירח, והגבול בין שטח מואר לחשוך 
נראה עליו כקו חד. 

תופעות הדמ׳ הוכרו כבר בתקופה עתיקה. בתלמוד מוזכר 
השם (ברב׳ כ״ט, ע״ב, ועוד) ומובעות שתי דעות על משך 
הזמן העובד מעלות־השחר עד הנץ־החמה או משקיעת־החמה 
עד הלילה. פרקי הזמן הנזכרים (פס׳ צ״ג—צ״ד) — עשירית* 
היום או שמינית־היום — קרובים למשך ד.דמ׳ האסטרונומיים 
בא״י. שעת הדמ׳ של הערב מקבילה למושג התלמורי "בין* 
השמשות", שעל גדרו המדוייק כבר קיימת מחלוקת תנאים 
(שבת ל״ד, ע״ב; ירו׳ ברב׳ א׳, א׳), והמחלוקות עליו הולכות 
ונמשכות עד אחרוני הפוסקים והמפרשים. שעת "בין* 
השמשות" נחשבת בדרך־כלל לשעת ספק, שבדינים מן 
התורה מטילים עליה את החומרות של שני הימים, זה 
שלפניה וזה שלאחריה. גם שעת הדמ׳ של הבוקר, ז״א הזמן 
שבין "עלות־השחר" לבין "הנץ־החמה", נחשבת בהלכה 
כשעת ספק, שמלכתחילה אין למלא בה אח החובות שיש 
לקיימן ביום דווקא, כגון תפילת־שחרית, הנחת תפילין, מילה, 
שמיעת שופר, נטילת לולב וכיו״ב! אעפ״ב "בשעת הדחק" 
יצא ידי חובתו (ר׳ ש״ע או״ח תקפ״ח, א׳! שם תרנ״ב, א׳! 
יו״ד רס״ב, א׳). 

י. מ. טיקוצינסקי, בין השמשות, תרפ״ט; 1 >סט ז 6 ס 11 ז 0 .ק 

. 4 ? ; 1917 , 071 .^ 01721171 1 ( 57730 ^ 711171071171 0 ( 1 ??(£ , 1 ־ 11. £161X161 

0$671 1116 171 ? 01011 ^ , 0.113 1$ (^ 72 / 0 13011170 7/10 

. 1954 ,מ . 011 , 417 

א. הל. 

דם־״הפכבים ( 1 ב 3111 ץ* 1 ב 1101101 ) ׳ סוג של עשבים ממשפחת 
המרכבים (ע״ע), מבת־משפחת הציבוריים. הסוג 
כולל כ 350 מינים רב־שנתיים, רובם בני אפריקה הדרומית 
ואוסטראליה! אחרים נפוצים גם באירופה ובאסיה. כמה 
מינים מקובלים כצמחי־נוי! נשי הילידים האוסטראלים 
מקשטות את שערן בפרחיהם. גבעוליהם ועליהם של מיני 
דה״מ מכוסים לבד 5 פרחיהם — קרקפות בודדות או ערוכות 
בקבוצות בקצות הענפים! הדורים הפנימיים של הספים 
עפ״ר גדולים ודומים לעלי־כותרת, והם לבנים או בעלי 


צבעים בולטים. דה״מ הוא דוגמה מובהקת לצמחי־ 
אלמות: צמחים שמעטפת פרחיהם העשויה חפים שומרת 
על צבעה, והפרח כולו שומר על צורתו החיצונית, זמן רב 
אחרי הנבילה. — ממיני דה״מ: דה״מ האדום (׳;ט£ם 53 . 11 



רם־המכבים המחופה 
( 1 זז 11 ;וג 0 ;ן 0 גשנ 1 . 11 ) 


06010 ), הנפוץ בא״י בבתה ובגריגה — עשב רב־שבתי צמיר; 


אדום, כתום־צהוב או לבן! דה״מ המזרחי ( 10111:3.10 זס . 9 ) 
או הצרפתי, המגודל בקנה־מידה מסחרי בדרום־צרפת — הוא 
מקובל מאד באירופה לעשיית זרים למתים, וכן נוטעים 
אותו בבתי־קברות, כסמל לנצחיות! דה״מ של החולות 
( 01 סת 3 מ 6 ז 3 . 9 ), נפוץ באירופה המרכזית בחולות ובשולי 
היערות. 

צמחי־אלמות אחרים ממשפחת המורכבים הם, בין 

השאר, היבשוש וההליפטרון. אולם טיפוס זה של צמחים מצוי 

י״ * י 

גם במשפחות אחרות, כגון: הירבוזיים (ע״ע)! מינים אחדים 
מן הדגניים (ע״ע) — הנוזלית, הזעזועית, זנב־הארנבת, 
הקודטדריה הארגנטינית! העדעד מן העפריתיים! מינים 

־ ** ז ץ 

אחדים מן הצפרניים (ע״ע). 

ד 

מ. ט. 

ךמויבסק', רוסן — 1 ^ 81 ^ 0010 1100130 — ( 1864 , וארשה— 
1939 , שם), מנהיג לאומי ומדינאי פולני. דמ׳ 

התחיל בפעילות ציבורית בעודו סטודנט באוניברסיטת־ 
וארשה, ובאותה שעה היה קרוב לסוציאליזם הלאומי של 
פילסודסקי (ע״ע), אולם אח״כ פנה יותר ויותר ימינה. 
ב 1895 עבר ללבוב כעורך עיתון פולני־לאומני, ומ 1902 

החל לדגול בקו של "מדיניות ראלית", שמטרתה היתה 

* • 1 * 

להשיג את השאיפות הלאומיות הפולניות מתוך השתוות 
עם רוסיה והסכם אתה. על־ידי כך נעשה דמ׳ מתנגדו של 
פילסודסקי ומדיניותו האנטי־רוסית. דמ ׳ היה ממייסדי 
המפלגה הלאומית־עממית הפולנית, ששלטה בציבוריות 


דה״מ המחפה (רת 0 :! 3 ס: 1 ס 3 ז< 11.1 ), צמח חד־שנתי קרח, שצבעו 

• *• ** ** 







747 


דמוגסקי, רומן—דמוגרפיה 


748 


הפולנית עד אחרי מלחמת־העולם 1 ושתכניתה היתד, לאומ¬ 
נית׳ אנטישמית, אנטי־גרמנית, ובמידה מתונה — סלאוו- 
פילית. אחרי מהפכת 1905 חזר דמ׳ לרוסיה. הוא היה חבר 
הדומה (ע״ע) השניה ( 1907 ) והשלישית ( 1907 — 1912 ) 
ויו״ר הסיעה הפולנית בהן. הוא התפטר מן הדומה כאות 
מחאה על מדיניות הממשלה הרוסית בפולין. ב 1912 עמד 
דמ , בראש תנועת החרם הכלכלי הפולני על היהודים ושאף 
להקים מעמד בינוני פולני, שיוכל לעמוד בהתחרות כחנוונים 
ובסוחרים היהודים. במלחמת 1914 — 1918 היה דמ׳ ממצדדי 
ההסתמכות על בעלי־הברית ושיתוף־הפעולה עם רוסיה! 
לשם ניהול מדיניות בכיוון זה עבד לפטרבורג ומשם 
לפאריס. ב 1917 הקים דמ׳> יחד עם פדרבסקי (ע״ע), את 
"הוועד הלאומי הפולני" בפאריס, עמד י בראשו וייצג את 
פולין בוועידת־השלום בוורסאי. ב 1923 היה דמ׳ מיניסטר 
לענייני-חוץ בממשלת פולין. 

דמ׳ שאף לפולין צנטראליסטית, חדורת רוח פולנית 
וקאתולית ותקיפה כלפי המיעוטים הלאומיים. אחדי הפיכת 
פילסודסקי ב 1926 הורחקו הלאומניס-עממיים מן השלטון, 
וב 1928 פרש דמ׳ מן החיים הציבוריים. 

א. אח. 

דמוגרפיה (מיוד ? 0 ^ 8 , עם! ״כתיבת-העם״ = תיאור 

* * 1 

האוכלוסיות), חקר אוכלוסיות האדם (ע״ע אוכלו- 
סיד,). שם המקצוע רומז על כך, שעיקר תפקידו הוא תיאור 
האוכלוסיות! אולם המדע הדמוגראפי בתפיסתו המודרנית 
משתדל להתקדם מעבר לבחינה התיאורית־גרידא ולהגיע גם 
לידי ניסוח חוקים — או לפחות הכללות — לגבי אוכלוסיות, 
תנועותיהן, הרכבן ודרכי התפתחותן, לגבי הקשרים שבין 
התופעות הדמוגראפיות לבין עצמן, וביניהן לבין גורמיהן 
הביולוגיים, החברתיים, הפסיכולוגיים, הכלכליים, וכו׳, וכן 
לגבי תוצאותיהן של התופעות הדמוגראפיות בחיי החברה, 
הכלכלה, וכר. 

הסטאטיסטיקות הדמוגראפיות הן הבסיס או 
"חומר־הגלם" למחקר המדעי בשטח האוכלוסיות! עם 
התפתחות ד,דמ׳ רבה גם הדרישה לסטאטיסטיקות כאלה 
ולפירסומן הסדיר. גם ערכן המעשי של הידיעות על האוכ¬ 
לוסיות רב מאד, כבסים לניהול סדיר של פעולות אדמיניס־ 
טראטיוויות רבות ע״י השלטונות המרכזיים והמקומיים, 
לתיכנון בשטח הבטחוני, הכלכלי והחברתי, וכן בשטח 
השירותים הציבוריים — כגון בריאות, חינוך וסעד ואף 
לתיכנון ולניהול הסדיר של עסקים כלכליים גדולים, לחקר 
השווקים וכר. 

כל אלה, יחד עם התפתחות המכשירים הדרושים לכך, 

הביאו לידי פיתוח של רשת הסטאטיסטיקה הדמוגראפית, 

תחילה בארצות בעלות תרבות אירופית, בחלק ממושבותיהן 

ובמספר ארצות אחרות! בזמן האחרון הולכת ורבה הדוקו- 

מנטאציה הסטאטיסטית, הנאספת ומתפרסמת בשטח הדמ׳ 
• • 

בכל חלקי העולם. את הנושאים העיקריים של דוקומנטאציה 
זו אפשר להעמיד על שלושה:( 1 ) מצב האוכלוסיה,( 2 ) הרכב 
האוכלוסיה׳ ( 3 ) תנועת האוכלוסיה. 

( 1 )—( 2 ). לסוגים אלה שייכות הסטאטיסטיקות על מספר 
התושבים הכולל בכל מדינה, על חלוקתם הגאוגראפית — 
בין האיזורים האדמיניסטראטימיים או,׳הטבעיים" או "הכל¬ 
כליים" השונים —, וכן על חלוקתם בין צורות־הישוב השו¬ 
נות — כגון ערים לסוגיהן, כפרים לסוגיהם, וכר. סטאטיס- 


טיקות כאלה נותנות לפעמים את מספר התושבים במדינה 
או באיזור מסויים ללא הבחנה ביניהם. אולם הדמ׳ מתעניינת 
לעתים קרובות בהבדלים הקיימים בין התושבים מבחינת 
התכונות הדמוגראפיות, החברתיות, התרבותיות והכלכליות, 
ולכן היא דורשת סטאטיסטיקות המתארות את הרכב ד,אוכ־ 
לוסיה מן הבחינות האלה! למשל: מהו מספר האנשים 
הנמנים על קבוצות מסויימות מבחינת הגיל, המין והמצב 
המשפחתי! מהו מספר המשפחות לגדליהן ולסוגיהן השונים! 
מהו מספר האנשים השייכים לכל קבוצה לאומית, דתית וכר! 
מהו הרכבה הכלכלי של האוכלוסיה לפי תכונות כוח־העבודה 
שלה או לפי ענפי־הכלכלה או משלחי-היד או מעמדם של 
העובדים, וכר! מהו מספר האנשים בעלי רמות־ההשכלה 
השונות, מהו מספרם של המשתמשים בשפות השונות וכר. 

הדרך העיקרית להשגת ידיעות סטאטיסטיות על מצב 
האוכלוסיה והרכבה היא מ פ ק ד ־ ה א 1 כ ל 1 ם י ה. מפקדים 
כבר נערכו לפעמים בקרב עמי-קדם וביד,"ב, אלא שמטרתם 
העיקרית, בדרך־כלל, היתד, קביעת מעמדו של הפרט כתושב, 
כאזרח, כבוחד, כחייב במיסים או בגיוס וכר. המפקד במובנו 
המודרני נועד בראש וראשונה להשגת מספרים סטאטים־ 
טיים על האוכלוסיה, ונדרש ממנו שיהא מלא ויקיף את כל 
התושבים בכל המדינה ללא יוצא מהכלל, לפי מצבם בתאריך 
מסויים. 

כבר בעשור 1855 — 1864 נערכו מפקדים כאלה ב 24 
ארצות, מהן 21 באירופה ובאמריקה הצפונית, שכללו כ 200 
מיליון תושבים! ב 1945 — 1954 נערכו מפקדים ב 65 ארצות, 
שכללו למעלה מ 1,900 מיליון תושבים. סמוך ל 1960 יאורגן, 
ביזמת האו״מ, מפקד עולמי לפי מתכונת אחידה — שאלון 
ולוח מינימאלי משותף לכל הארצות — ולפי הגדרות 
אחידות. 

בהעדר מפקדים משתמשים בדרכים שונות לשם קבלת 
אומדנות על מספר התושבים במדינות. השיטות המודרניות 
של דגימה (ע״ע) הועילו בהרבה לקבלת אומדנות מבוס¬ 
סים גם לגבי האוכלוסיות של ארצות פרימיטיוויות. 

המפקד נותן כעין ״צילום רגעי״ של האוכלוסיה — ואין 
מתפקידו לעקוב אחרי השינויים החלים בה במשך הזמן. 
לשם מעקב זה משתמשים בדרכים שונות: בארצות רבות 
נערכים'מפקדים מפקידה לפקידה (למשל כל 10 או 5 שנים)! 
במספר מצומצם של ארצות מקבלים חומר סטאטיסטי ממרשם 
התושבים, שהוא עוקב אחדי כל שינוי אינדיווידואלי ברשימת 
התושבים בכל מקום, הנגרם ע״י לידה, מיתה, הגירה וכו׳! 
בארצות אחרות מכינים מזמן לזמן אומדנות המבוססים על 
צירוף של הסטאטיסטיקות הבסיסיות של המפקד האחרת 
והסטאטיסטיקות השוטפות בדבר תנועת האוכלוסיה (ר׳ 
להלן). 

3 ) בתנועת ה א(כלו סיד, מבחינים תופעות שו¬ 
נות: התנועות הטבעיות, שעיקרו — הילודה 
והתמותה ותנועת-ה הגירה! הסטאטיסטיקות על 
הילודה והתמותה — ביחוד אם הן מפורטות לפי התכונות 
הדמוגראפיות, החברתיות והכלכליות של הורי־היילוד ושל 
הנפטר — חשובות ביותר הן למחקר דמוגראפי טהור והן 
למחקר בריאותי־רפואי וסוציולוגי. מערכת המדינות האוס¬ 
פות סטאטיסטיקות כאלה התפתחה גם היא במהירות בזמן 
האחרון, אע״פ שהיא רחוקה עדיין מלהקיף את כל העולם. — 
גם לסטאטיסטיקות של הנישואין והגירושין נודעת 







749 


דמוגרפיה 


750 


חשיבות רבה, אולם לגביהן קיים קושי בהשוואתן הבין־ 
לאומית, בגלל האופי השונה של הגדרת אותן התופעות 
מנקודת־מבט חוקית, ובגלל הדרכים השונות של רישום 
ע״י השלטונות האזרחיים והדתיים. — במסגרת הסטאטיס- 
טיקה על תנועות ההגירה התפתחו במיוחד הסטאטיסטי־ 
קות על התנועות הבידלאומיות, המתקבלות מתון רישום 
מתמיד ע״י שלטונות הגבולות והנמלים, מתוך מרשמי- 
תושבים או מתוך סטאטיסטיקה של הדרכונים. כמו כן 
זכתה להתפתחות ניכרת גם הסטאטיסטיקה של ההגירות 
הפנימיות בתוף אותה מדינה — הן הגירה לצמיתות, והן 
הגירה ארעית למטרות עבודה עונתיות —, ואף הסטאטיס־ 
טיקה של התנועות בין מקום־המגורים ומקום־העבודה, שהיא 
בעלת חשיבות רבה לחקר דרכי־התחבורה. 

איסופו של החומר הסטאטיסטי־דמוגראפי הוא ברוב 
הארצות תפקיד מוכר של הלשכות הסטאטיסטיות הלאומיות. 
עבודה רבה הושקעה בשטח זה גם ע״י מוסדות בין־לאומיים 
שונים, כגון המוסד הבין־לאומי לסטאטיסטיקה, חבר־הלאומים 
בשעתו, האו״מ, האירגון העולמי לבריאות, האירגון הבין־ 
לאומי לעבודה, וכר. המוסדות האלה, וביחוד האו״מ, שוקדים 
על הרחבה מתמדת של רשת הארצות — אף הנחשלות 
שבהן — האוספות סטאטיסטיקות דמוגראפיות! על שיפור 
איכותן של הסטאטיסטיקות באמצעות הגדרות אחידות, דרכי־ 
איסוף אחידות, מפתחות בין־לאומיים אחידים לסיווג, שיטות־ 
עבודה מוסכמות וכר! על פירסום מרוכז של לקטים בין- 
לאומיים לסטאטיסטיקה דמוגראפית, אשר החשוב שבהם הוא 
השנתון הדמוגראפי של האו״ט. 

המדע הדמוגראפי המודרני משתמש בחומר 
העצום של הדוקומנטאציה הסטאטיסטית־דמוגראפית ומנסה 
להגיע לידי מסקנות כלליות בדרכים ובכיוונים שונים: 
1 ) מודלים דמוגראפיים. התופעות הדמוגראפיות 

• 4 

מושפעות מגורמים רבים, ואין ביכלתו של החוקר לבודד 
כל אחד מהם לחוד על מנת למדוד את השפעתו. מכאן — 

הנטיה לבנות "מודלים" תאורטיים של אוכלוסיות (לעתים 

י• 

קרובות בצורה של נוסחות' מאתמאטיות), אשר עליהם 
משפיעים רק גורמים מסויימים בתנאים פשוטים הרבה יותר 
מהתנאים המציאותיים. מניחים, למשל, אוכלוסיה הנוצרת 
ע״י "דורות" בעלי תמותה קבועה בכל גיל ופריון קבוע לפי 
גילי האם או פריון המבטיח שוויון בץ מספד הלידות השנתי 
ומספר המיתות השנתי, וכר. הנחות אלה מביאות לידי חישוב 
של "לוחות התמותה והחיים", לידי חישוב של "אוכלוסיה 
עומדת" או "אוכלוסיה יציבה" וכר, ואלה איפשרו את פיתוח 
התורה המודרנית של "התחלופה" ושל "השיעורים האמי¬ 
תיים" של ריבוי האוכלוסיה. 

יצירת מודלים כאלה בסוף המאה ה 19 ובמאה ה 20 

* • 

איפשרה: גילוי קשרים יסודיים בין תכונות מסויימות של 
חיי הפרט — כגון אורך־חייו, פדיונו וכר — ובין תכונות 
מסויימות של הרכב האוכלוסיה לפי גיל ומין ועצמת הילודה 
והתמותה של האוכלוסיה! השוואת התוצאות, המתקבלות 
מתוף מחקר העוקב אחרי "דור" מלידתו עד להיעלמו 
כליל ע״י מיתות ומתוך מחקר הנעשה על אוכלוסיה 
לגיליה השונים ברגע מסויים! השוואה בין אוכלוסיות 

מציאותיות ובין אוכלוסיות תאורטיות מבחינת המבנה לפי 

9 • 1 

הגיל והמין או מבחינת עצמת התנועות הטבעיות, ומדידת 
השפעה של גורמים מסויימים — כגון הגירה —, המבדי¬ 
לים בין האוכלוסיות המציאותיות והתאורטיות; מיון האוכ¬ 


לוסיות המציאותיות לפי טיפוסים דמוגראפיים, כגון: בעלות 
פריון ותמותה גבוהים, פריון גבוה ותמותה יורדת, פריון 

ותמותה נמוכים, וכר! פיתוח מתודות מיוחדות למדידת 

* • 

% 

התופעות הדמוגראפיות. 

2 ) כללים וחוקים אמפיריים. ניתוחו של החומר 
הסטאטיסטי העצום שנאסף בשטח הדמוגראפי, יחד עם ניתוח 
הגורמים של התופעות הדמוגראפיות הנחקרות, מאפשר 
להגיע לידי ניסוח של "חוקים", או לפחות של "הכללות", 
לגבי אספקטים רבים של המר, כגון: עצמת התמותה לפי 
המין והגיל וסיבותיה! הפריון לפי גילי האשד. והבעל ומספר 
הילדים! הנישואין לפי הגיל והמצב המשפחתי! הגורמים 
האתניים, התרבותיים והחברתיים בהרכב הנישואין, לפי תכו¬ 
נות הבעל והאשה! משך־הזמן של הנישואין והשפעת 
התמותה והגירושין עליו! ההתפתחויות החלות במשך הזמן 
בילודה, בתמותה ובהגירות בארצות שונות! עונתיותן של 
התופעות הדמוגראפיות! הרכב האוכלוסיות לפי המין והגיל 
וגורמיו! וכר. 

תוך קביעת הכללות כאלה מתברר לעתים קרובות, כי 
התופעות הדמוגראפיות הנידונות נתונות להשפעתם של 
גורמים שונים: מצד אחד — תופעות דמוגראפיות מסויימות, 
כגון הפריון, הנשואין והתמותה באוכלוסיה, יסודן בגורמים 
הביולוגיים של הלידה, ההזדקנות והתמותה של האדם 
ובתשוקה המינית. מצד שני — השפעת הגורמים הביולוגיים 
היסודיים משתנית ופועלת באינטנסיוויות שונה בחברות 
שונות! גורמים חברתיים, כלכליים, פוליטיים, פסיכולוגיים 
וכר, עשויים להשפיע השפעה רבה ולהביא לידי הבדלים 
גדולים — למשל באינטנסיוויות של התופעות הדמוגראפיות 
בארצות השונות ובתקופות השונות. 

מכאן שהמחקר הדמוגראפי צריך לעתים קרובות ללבוש 
צורה של מחקר משותף למדעים שונים. גישה זו באה לידי 
ביטוי במחקרים החדישים, הנעשים ע״י צןתות של אנשי- 
מדע, ובהקמת מוסדות לחקר האוכלוסיה, הכוללים דמוגרא־ 
פים, סטאטיסטיקנים, אנתרופולוגים, סוציולוגים, כלכלנים 
ופסיכולוגים. עם התפתחות דרכי הדגימה המדעית חלה הת¬ 
קדמות רבה במחקר הגורמים השונים של התופעות הדמו¬ 
גראפיות ! מחקרים אלה מעמיקים גם בחקר בעיות עדינות, 
כגון חיי המין, שימוש באמצעים למניעת ההריון, תיכנון 
מספר הילדים וכר, הדורשות ניתוח סוציולוגי, פסיכולוגי 
וכיו״ב. 

הדגשת היסוד הביולוגי של התופעות הדמוגראפיות 
הביאה לידי קשר חשוב בין ד.דמ׳ והביומטריד. או האנתרופו* 
מטריה (ע״ע אנתרופולוגיה פיסית, עמ׳ 709 ואילך). לעומת 

4 • 

זאת נידונו לכשלון נסיונות להסביר את הבעיה העיקרית 
של הדמ׳ — התפתחות האוכלוסיות במשך זמן רב — על 
יסוד ביולוגי בלבד, מתוך התעלמות מהשפעת גורמים 
חברתיים. "החוק הלוגיסטי", שנוסח מחדש ע״י הביולוג 
האמריקני רימונד פרל ( 621-1 ? .?) ב 1920 והוצג כחוק כללי 
לכל האנושות, מתקבל היום למעשה רק כפונקציה מאתמא- 
טית נוחה, העשויה לשמש מכשיר נוח לסיכום ההתפתחות 
של אוכלוסיות מסויימות בתקופות מסויימות, אבל אינו 
מתאים למטרה זו בתנאים חברתיים אחרים. 

ההכללות של המדע הדמוגראפי אפיין עפ״ר ארעי בלבד, 
בהיותן רק סינתזות של עובדות, אשר כוחן יפה רק בתקופה 
מסויימת ובאוכלוסיות מטיפוס מסויים. רק במקרים מסויימים 
מגלה המחקר הדמוגראפי תופעות, אשר בהן קובע היסוד 


751 


דמוגרפיה 


הביולוגי המשותף, ואין הן משתנות מחמת הבדלי גורמים 
חברתיים־סביבתיים במקומות שונים ובזמנים שונים! למשל: 
הפרופורציה הקבועה של המינים בלידות יכולה להיחשב 
עד היום כחוק לכלל־האנושות. 

3 ) חקר התוצאות הכלכליות והחברתיות 
של התופעות הדמוגראפיות. במשך התקופה 
החדישה חלו במצב הדמוגראפי של העולם תמורות, אשר 
כמותן לא ידעה האנושות בכל תולדותיה: בארצות בעלות 
תרבות אירופית פחתה התמותה במשך תקופה ממושכת, 
אורך־החיים הממוצע של האדם הוכפל לפחות, הריבוי 
הטבעי גדל בהרבה, האוכלוסיח התרבתה בממדים גדולים! 
אולם כעבור זמן ידוע (בעיקר בתקופה שבין 1880 — 1930 ) 
התחלה גם הילודה פוחתת, והריבוי הטבעי הצטמצם, ובקשר 
לכך התפתח התהליך הידוע בשם "הזדקנות האוכלוסיה" 
(אמנם החל מסוף שנות ה 30 של המאה ה 20 שוב חלה עליה 

ז • 

ניכרת בילודה ברוב ארצות־המערב). באומות מהטיפוס 
האסייתי־אפריקני איחרה ירידת התמותה לבוא, אולם לאח¬ 
רונה התפתחה במהירות, ואילו הילודה נשארה גבוהה כמאז! 
לכן החלה אוכלוסיית הארצות האלה לגדול במהירות — 

* *■ •ו 

ועמה אוכלוסיית העולם כולו, אשר עלתה מ 1,170 מיליון 
ב 1850 ל 1,600 מיליון ב 1900 ול 2,700 מיליון ב 1955 ! 
משערים, כי גידולה ימשיך ויביא אותה להכפלת מספרה לפני 
סוף המאה הנוכחית. 

בארצות מהטיפוס האירופי נתלוותה לשתי "המהפכות 
הדמוגראפיות" נטיה כללית לפיתוח כלכלי, אע״פ שקצב 
הפיתוח היה שונה בתקופות השונות, ובדרך־כלל חלה — 
יחד עם גידול האוכלוסיה — גם עליה ברמת־החיים. לעומת 
זאת ספק הוא אם בארצות האסייתיות-אפריקניות הצליח 
הפיתוח הכלכלי להדביק את ההתפתחות הדמוגראפית. מכאן 
הדאגה הרבה לתוצאות, העשויות לנבוע מהגידול המחיר 
של אוכלוסיית־העולם — בעיקר לאור העובדה, שבמצב 
הפוליטי הנוכחי של העולם אין לראות אפשרות של מעבר 
שיטתי של המוני אוכלוסיה עודפת מארצות צפופות, עניות 
ובלתי־מפותחות, לארצות אחרות. אין גם לדעת, אם עתידה 
לחזור — או מתי תחזור — באסיה ובאפריקה התופעה שהיתה 
אפיינית לעמים מטיפוס אירופי — התחלת ירידת הילודה 
זמן לא רב אחרי ירידת התמותה. 

בעקבות כל אלה הפכו בעשרות־השנים האחרונות בעיית 
ריבויה המהיר של אוכלוסיית העולם ותוצאותיה האפשריות 
בשטח המדיני, הכלכלי והחברתי לנושא חשוב ביותר 
בספרות הדמוגראפית׳ וגם בדיונים פוליטיים לאומיים ובין- 
לאומיים. בארצות רבות הודגשו הסכנות של אוכלוסיית־יתר, 
אולם בכמה ארצות מן המפותחות ביותר הובלטו דווקא 
הסכנות המדיניות והחברתיות הכרוכות בצמצום הילודה 
ובהזדקנות האוכלוסיה. מדינות רבות קבעו להן מדיניות 
דמוגראפית: עזרה למשפחות רבות-הילדים במסגרת מדי¬ 
ניות הביטוח הסוציאלי לשם עידוד הילודה, או — להפך — 
נקיטת אמצעים להפחתת הלידות —, ורבה היא הדרישה 
לידיעת תוצאותיהם הממשיות של שני קווי מדיניות זו — 
ומכאן דחיפה נוספת לקידום המחקר הדמוגראפי. 

המדע הדמוגראפי החדיש משתדל להתרחק מהנחות 
תאורטיות פשטניות ומהכללות נועזות מדי לגבי הקשר שבין 
התופעות הדמוגראפיות והתופעות הכלכליות, בניגוד לנטיה 
שהיתה בולטת בעבר לקביעת "חוקים" כלליים ביותר, מסוג 
"עקרוךהאוכלוסיה" של מלתוס (ע״ע! ור׳ להלן). אמנם 


752 

הכל מודים, שקיים קשר בין התופעות הדמוגראפיות והכל¬ 

כליות, אלא שקשר זה לובש צורות שונות, בהתאם למבנה 

הכלכלי והחברתי של כל ארץ וארץ, למידת פיתוחה ולמצי¬ 

אות אוצרות-טבע מנוצלים ובלתי־מנוצלים בה. כדי לקבוע. 

באילו דרכים ובאיזו מידה תכונותיה הדמוגראפיות של 

אוכלוסיה מסויימת משפיעות על כלכלתה, דרוש ניתוח 

מסובך למדי, הכולל חקר השפעת מבנה הגילים והריבוי 

הטבעי על חלוקת האוכלוסיה לפי תכונות כוח־העבודה, על 

מידת יצירת הון והשקעות ודרכי הפיתוח הכלכלי וכר. 

4 ) מתודות מיוחדות למדידת התופעות 
■ * 

הדמוגראפיות. במחקר הסטאטיסטי של האוכלוסיות 
משתמשים במכשירים המקובלים, שפותחו ע״י המתודולוגיה 
הסטאטיסטית הכללית. אולם הומצאו גם מתודות מיוחדות 
לפתרונן של הבעיות המיוחדות למחקר דמוגראפי, כגון: 
מדידת התנועות הטבעיות בניכוי השפעת הרכב האוכלוסיה 
לפי המין והגיל, מדידת התחלופה הנקיה כפונקציה של 
הפריון והתמותה, דרכים לתחזית התפתחות האוכלוסיה 
בעתיד, וכר. טכניקות אלה התפתחו במיוחד בעשרות־השנים 
האחרונות, בעקבות ההתפתחות הכללית של תורת הסטא- 
טיסטיקה ויצירת המודלים הדמוגראפיים התאורטיים (ר׳ 
לעיל, עמ׳ 749 ). 

תולדות המדע הדמוגראפי. המונח דמ ׳ הונהג 
לראשונה, כנראה, ב 1855 ע״י הצרפתי אשיל גיאר( 4.0111116 

61 ־ 0011131 ) בחיבורו 00 , 110013106 06 ן> 5£3£18£1 16 ) £160161115 

3666 ק 1 סס 0 1116 ( 460108631 ("יסודות הסטאטיסטיקה האנושית, 
או דמ ׳ משווה")! אולם את שרשיו של המדע הדמוגראפי יש 
למצוא כבר בתקופות קודמות. שרשו העיקרי נמצא ב״ארית- 
מטיקה הפוליטית" מיסודם של ג׳ון גרנט (ע״ע) וו. פטי 
(ע״ע) במחצית השניה של המאה ה 17 . תרומות חשובות 
למדע זה ניתנו ע״י א. הלי (ע״ע), שערך את לוח־התמותה 
הראשון ( 1693 )! ע״י י. זיסמילך ( 511880111011 ), אשר גילה 
על סמך ניתוח חומר סטאטיסטי כמה כללים דמוגראפיים 
חשובים וראה בסדירותם סימן מובהק להשפעה האלוהית על 
חיי האנושות (בחיבורו 166 > ס! 06010008 0661110116 016 ״ 

166 ) 308 , 06801116011£8 606080111101160 168 ) 166008 ) 6630 ^ 
60 ( 1688611 ) 1302008 )<ן £06£ 166 ) 1 ) 00 , 16 ) 0 ר 1610 ), 06£ נ 061 

" 66606860 ("ההסדר האלוהי בשינוי המין האנושי, כפי 

* * 

שמוכח מלידתו׳ ממיתתו ומהשתלשלותו״), 1741 ! ע״י הצר¬ 

פתי דפארסיה (^> 3601 ק 0 (£, 1703 — 1768 ), אשד חקד באופן 

שיטתי את אורך חיי בני־האדם, ועוד. 

במאות ה 17 — 18 פרח — בעיקר באוניברסיטות בגר¬ 

מניה—המדע הידוע בשם ״ידע-המדינות״ ( 16 ) 56336601000 ), 

שהתפתח מ״תיאורי־המדינות״ של המאות ה 16 — 17 ושהוריש 

את שמו ל״סטאטיסטיקה״ המודרנית. במאות ה 17 — 18 נעשו 

בארצות שונות נסיונות רבים להגיע לאומדנות על גודל 

אוכלוסיותיהן ותכונותיהן הדמוגראפיות והכלכליות: באנ¬ 

גליה — ע״י גרגורי קינג ( 1648 — 1712 )! בשוודיה — ע״י 

פר ורגנטין( 736860610 ע 66 ?! 1717 — 1783 ) ! בצרפת — ע״י 
*• יי* י• 

סבסטין וובן( 30 נ 301 ע; 1633 — 1707 ) וע״י מואר( 14011630 ). 
• י * 

שחיבל 10 ) 1:1011 ^ 111 ק 0 ק 121 ז 1 \$ 1:10115 ^ 161 ) 001151 £€ 

63006 ? 13 ("מחקרים ושיקולים על אוכלוסייתה של צרפת"), 
1778 . שלטונות המדינות החלו באיסוף שיטתי של חומר סטא־ 
טיסטי-דמוגדאפי. כבד באמצע המאה ה 18 החלה "ועדת 
הלוחות״ ( 131.6116010000015510060 ׳) השוודית לאסוף חומר 
סטאטיסטי רב על תנועת האובלוסיה! קרוב לאותו הזמן 







753 


דמוגרפיה — דמולן, ל,מיל 


754 


נערכו מפקדים באנגליה, באיסלאנד ובמושבות האנגליות 
והצרפתיות באמריקה! באה״ב נערכו מפקדים במחזור קבוע 
של 10 שנים החל מ 1790 . במאה ה 19 הפך אירגון משרדים 

ד ־י 

סטאטיסטיים ומרשמים לדבר מקובל בארצות אירופיות רבות, 
ועריכת מפקדים הפכה לנוהג גם במספר מושבות וארצות 
ביבשות אחרות (הודו, יאפאן, כמה ארצות באמריקה, ועוד). 
בכמה מדינות כבר היו נהוגים מקודם רישומים שוטפים של 
לידות, מיתות וכר, ביחוד מטעם הרשויות הדתיות, אולם 
אלה נעשו בעיקר לשם סיפוק צרכים דתיים או אדמיניס־ 
טראטיוויים! רק בתקופה מאוחרת יותר הפכה המטרה 
הסטאטיסטית כשלעצמה לאחד הגורמים העיקריים לרישום 
הדמוגראפי והביאה לידי שיפור איכותו והרחבת הקפו 
של זה. התקדמות המחשבה הליבראלית הבשילה את הרעיון, 
שעל המדינה לא רק לאסוף את הסטאטיסטיקות הדמוגרא¬ 
פיות, אלא גם לפרסמן — בניגוד לשיטה המקובלת קודם 
לכן, שראתה בידיעות על האוכלוסיה סוד מדיני. 

דחיפה עצומה קיבלה הדמוגראפיה מן הדיונים והוויכו¬ 
חים הנרחבים על התוצאות הכלכליות של התפתחות האוכלו¬ 
סיות׳ כגון חיבורו המפורסם של מל תום (ע״ע) ו״עקרון־ 
האוכלוסיה" שלו. אע״פ שעקרון זה, כפי שנוסח בעבודתו 
של מלתוס, אינו עומד בפני הביקורת המודרנית, זכותה של 
עבודה זו עומדת לה, שעוררה התעניינות עצומה בנושא. 

תורת ההסתברות, שהחלה מתפתחת במאה ה 17 , 
שימשה יסוד תאורטי למתודה הסטאטיסטית.— מכל השרשים 
הללו צמחה ההתפתחות הגדולה במחקרים סטאטיסטיים־ 
דמוגראפיים, סטאטיסטיים־בריאותיים וסטאטיסטיים־חבר־ 
תיים, שהיא אפייגית למאה ה 19 (ע״ע סטטיסטיקה). 

בסוף המאה ה 19 ובמאה ה 20 הוכר באופן ברור, כי 
לסטאטיסטיקה נודע התפקיד של מתודה, שבה ניתן להש¬ 
תמש בחקר תופעות קיבוציות אף בשטחים רבים אחרים 

(למשל: במחקר ביולוגי, מטאורולוגי, כלכלי, פסיכולוגי, 

* • 

בלשני, וכר). לכן חלה הפרדה בין הסטאטיסטיקה והדמ/ 
אע״פ שד.דמ׳ מוסיפה להשתמש במתודה הסטאטיסטית כאחת 
הדרכים העיקריות לקידום מחקריה. המר הוכרה כמדע 
עצמאי, אם כי קשור מצד אחד עם המדעים הביולוגים, ומצד 
שני עם המדעים החברתיים. בכמה מדינות נוסדו מוסדות 
מיוחדים, שמטרתם חקר בעיות חאוכלוסיח בלבד 5 וכן נוסדו 
אגודות לאומיות ובין־לאומיות של אנשי-מדע העובדים בשטח 
הדמוגראפי, כגון 1146 :ו£׳ 1 :ע 01 ק 10161021100216 110100 
100 ז 12 ב 1 ק 0 ? 4612 116 {> 1£1 :זס 5016 (האגודה הבידלאומית לחקר 
מדעי של האוכלוסיה)! נוסדו כ״ע חשובים לחקר דמוגראפי, 
והמר הולכת ומתקבלת כנושא להוראה אוניברסיטאית 
במדינות רבות. 

וע״ע אוכלוסיה! דגימה! סטטיסטיקה. 

; 1923 , £141011011 0 £ 10 16 212€5 ? 1061 165 ) 6 ? 171$101 , 4 ־ 001111511 . 11 

; 1929 , 266 ! 516 § 1412 ? 6 )! 86001 , 1 ־ 401111301 ? .? 

,ץ־ 11 ) 1.5111 . 71 ; 1932 , 5101157165 /ס ץז 711510 16 ! 1 10 25 זס 1411 ?) 1 ? 121 ס 0 
י \ 501 נ! 11 ז 110 ״ד . 5 ,־ 1934 , 116 [) 11 ! 0£ ?§ 161710 €0011111011 ? 70 

116 ? 0£ ' 61710£1 ( 7 ,:!תסרחסז? . 74 ; 3 1942 , 161114 ( 01 0£111011012 ? 

.,מ ; 1948 , 111012012 ק £0 70 . 74 ; 1947 , 116 ן) 6601101721 

- 6 }) 86001 . 1 \ 11 ) 117 ד 01 , $ 011111311:111 . 14 . 11 

. 14 \ 21 ד 1 ס 12 !( 51 § 1112 ז 6 }! 86001 ,־ £01 ־ 61 [־)• 0 ־ 3111 . 3 ; 1930 ,. 510154 § 1112 ? 

/ 0 1161166$ [) 001246 1 ) 00 5 ( 112 ) 112111 ' 6161 ( 7 16 ! 13 ; 1951 , 110112 ?)- 
, 015158 . \ . 0 ; 1953 ,( 1114 1110 . 04 ) 7161215 £111011012 ס 3 

,( 0500 ת 13 ז < 13 . 06 ) <{ 2 ! 0£ ' 1 § 0 06112 { 0 § 7606/2112 ^ 121066511 ( 1 7/16 
0 05 ץ 2 ! 0£ '( 061120£ / 0 60610£1126121 ( 7 16 ! 7 י ־ 111101 * 301 . 3 ; 1957 

. 1958 , (ס 0510 ק 1 ת׳\$) 56161266 

ר. ב. 


דמוי, ע״ע טצג. 


דמוילן, ל/מיל — 0111105 מ 06$1 02011116 — ( 1760 — 
1794 ), מאישי המהפכה הצרפתית. מר היה בן 

למשפחת־פקידיס אמידה! הוא היה חבר־ללימודים לרובספיר 

* * ♦ • • • 

(ע״ע), וב 1785 היה לעורך־דין ליד הפארלאמנט הפארי- 
סאי. כבר באותן שנים 
היה רפובליקני, וחובר־ 
תו "הפילוסופיה של עם־ 
צרפת״ ( 1788 ) יש בה מן 
הבשורות הראשונות של 
המהפכה הממשמשת 
ובאה. במאורעות יולי 
1789 בפאריס היה לדמ ׳ 
חלק רב בשילהוב ההמו¬ 
נים! הוא השמיע בליל 
ה 12 ביולי לראשונה את 
הקריאה "אל הנשק", 
שהביאה להסתערות על 
הבאסטיליה. כוחו העיקרי 
של מר היה לא בנאום 
כי אם בעטו. שבועונו 
״המהפכות של פאריס ושל בראבאנט״( 1789 — 1791 ) היקנה 
לו השפעה ניכרת והפיץ דעות רפובליקניות-קיצוניות עוד 
בשלב הראשון של המהפכה, אע״פ שמר היה חסר עצמאות 
רעיונית, ואף לא יציב בהשקפותיו. בראשונה נטה לקו 
המתון של מירבו (ע״ע), אח״כ התקרב אל דנטץ (ע״ע), 
שאליו נשאר קשור עד הסוף! ב 1790 ייסד יחד עם דאנטון 



קאמיל דמו?! 


את קלוב־הקורדליירים. ביולי 1791 היה מר בין דברי ההמון 

• ״ •• • • ץ 

הפאריסאי ודרש את הדחת המלך אחרי נסיון הבריחה, 
ובגלל זה הוצאה פקודת־מאסר נגדו. מר נתקרב ליעקובינים, 
ובאוגוסט 1792 היה פעיל במאורעות שהביאו להסתערות על 
ארמון־הטוילריות ולהדחת המלך, ומשהיה דאנטון למיניסטר¬ 
המשפטים בממשלה הזמנית פעל מר כמזכירו. בספטמבר 
נבחר דמ ׳ כציר פאריס לקונונט והשתתף בפעילות במשפט 
נגד המלך ובהוצאת גזר-דין המיתה נגדו. הוא שיתף פעולה 
עם היעקובינים במערכה נגד הז׳ירונדיים, ולהבאשת ריחם 
של האחרונים כתב את כתב-ההשמצה "ההיסטוריה של אנשי־ 
בריסו״( 1793 ), אחרי בחירת רובספייר ל״ועד לשלום־הציבור" 
תמך בו מר נגד הקיצוניים מצד שמאל — מתוך ההנחה, שיחד 
עם חיסול האופוזיציה השמאלית יקבל רובספייר את הצעת 
דאנטון ואת הצעתו שלו להנהגת קו מתון. כשנכזבה תקוותו 
זו, נתקרב מר ל״מתונים" ונעשה דברם הראשי בעיתונו 
״הקורדליירי הזקן״ (:! 00146116 מ 161 ע £6 ), שבו התקיף 
קשות את הדיקטאטורה של רובספייו ואף פגע בו אישית 
בסאטירות קטלניות. דאנטון ומר דרשו בגלוי את ריכוך 
הטרור והקמת ״ועדת־הנינה״. בראשית 1794 הוצא דמ ׳ 
מקלוב־היעקובינים, ובסוף מארס נאסר יחד עם דאנטון 
ומקורביו. הם הועמדו לפני בית־הדין המהפכני, ולאחר 
שניטלה מהם האפשרות להתגונן — נידונו למיתה והוצאו 
להורג. — אשתו הצעירה של מר, ליסיל דפלסי, שנישאה 
לו ב 1790 , מחתה נגד עיוות־הדין במכתב אל רובספייר; 
היא נאסרה מיד׳ הואשמה בשיתוף־פעולה עם בעלה והוצאה 
להורג אף היא. 





755 דטולן, קמיל 

בל כתביו של דמ ׳ הוצאו ב 2 ברכים ב 1874 (ע״י ז/ 

קלאז־טי). 
• * 

, 11 ־ 11111 ; 1889 , 111765 ) 06 565 65 ?<} 0 ' 3 . 0 ,: 1 ־ 001111 

36 67 6 ? 1111 ) € 6£151 1 ) 1 16 ) , 11116 ) €071311111 1 ) 1 16 > 1161175 ) 07 €65 
; 1911 ,. 0 . 0 , ז <נ 111 ] 16 ^ . 1 ׳^ ./י ; 1905 , €0711161111071 1 ) 1 
, 17161516111471 £ ) ? . 11 £ 065111111112 . 10111 } 561716 :.<£ . 0 , 11111 
:.ע ; 1928 ,. 11$ ב £131 > 1 ז 10 ם], שהוא החום 
המעיק, המשתק את החיים בשעות־הצהריים בקיץ, וכר). 
גם המדבר הוא תחום הדמונים, ו״שעירים ירקדו שם"(ישע׳ 
יג, כא). ב) הרמוניות בוקעת ועולה באופן ישיר בתודעתו 
של האדם, בעיקר בחלומות ובסיוטים, שהם בין הסיבות 
החשובות למציאות הדמתים ויצורי־הדמיון למיניהם, כגון 
!לטסמ! ו 1 < 00111 ג 31 (שדים ממין זכר ונקבה, המזדווגים עם 







757 


דמונולחניה 


758 


האדם לרעתו), "ארדת לילי" הבבלית (שממנה יצאה הלי¬ 
לית של המסוירת היהודית), ועוד; ג) תופעות ח(לני 1 ת, 
כגון שגעון, אקסטאזה, דיבוק וכד, המתפרשות ככניסת רוח 
או שד לתוך האדם, שהוא עדיין נשאר אישי ואינדיווידואלי, 
אבל לא באיגדיווידואליות שלו: "כפאו שד/ 

אולם עצם הצורה האנימיסטית אינה מחייבת תמיד אופי 
מסוכן וע 1 יין של הרוחות. לא כל הרוחות מזיקים הם, וידועים 
סוגים שונים שהם אף ידידיו ועוזריו של האדם, או עכ״פ 
אינם מתנקשים בו, ביניהם — הרוחות הביתיות של הפולק¬ 
לור. רוחות אחרות אינן קבועות בדפוס מוסרי, והן 
מייצגות דווקא את הדדערכיות של הקוסמוס הלא־מוסרי 
ואת היסוד הלא־צפוי שבו: יכולות הן לעזור ולהועיל, אך 
גם להזיק ולקלקל, ואף הזקן לא תמיד הוא "שדי" ורע, אלא 
לפעמים יותר בחינת בדחנות גסה, שאינה מתחשבת באדם 
כבערך מרכזי, כגון הקובולדים של הפולקלור הגרמני ודו¬ 
מיהם. המחשבה המיתית והפרימיטיווית אף אינה מבחינה 
אבחנה גמורה בין חומר ורוח, ולכן כמה מדמויות ה״רוחות" 
הן בעלות גוף או "גוף דק" מסויים. לפעמים הן שונות 
בממדי־גופן מן האדם (למשל הננסים העוזרים בפולקלור), 
או שהן מתלבשות בצורות חיות או בדמות אדם. לפעמים 
מיטשטשת האבחנה בין רוחות-הטבע ובין רוחות־המתים; 
למשל, מושג "הציידים הפרועים"(ד לעיל) כולל את שניהם. 

גורם חשוב בהתפתחות הדמ ׳ היא התעלמותו של האדם 
הפרימיטיווי מחוק-הסיבתיות — סירובו להכיר במציאות גו¬ 
רמים טבעיים, שאין לו שליטה עליהם ושמסכנים לפעמים את 
שלומו או אף את קיומו. בלחץ הפסיכולוגי של מצבים כאלה 
נוטה האדם לאכלס את עולמו בכוחות אישיים, בדמותו 
כצלמו, שניתן להשפיע עליהם באיום, בריצוי או בתפילה; 
וככל שמרבים לראות דמונים בפגעי־החיים, כן מתרבים 
מעשים וטקסים למנוע נזק מצדם. דתות פרימיטיוויות רבות 
עוסקות — אם בהרבה ואם במעט — ביחסים אל הדמונים. 

סוגי הדמונים: 1 ) רוחות־הצמחיה, כגון "רוח־ 
הדגן" ופרסוניפיקאציות דומות של פוריות השדה והיבול; 
מנהגים' רבים בפולקלור של העמים (מנהגי-קציר וכד׳) 
קשורים לדבר זה. — 2 ) רוחות מקומיות — רוחות־טבע 
(של הר, של מעיין וכר) טובות ורעות או רוחות־מקום 
מיוחדות ( 6011151001 §) : גם לבית יכולה להיות רוח משלו, 
שמביאים לה קרבנות. — 3 ) מוצרי היצרים הדמוגיים וסיוטי 
הנפש, כגון ואמפידים מוצצי־דם׳ (רוח הלובשת 

צורת זאב), : 6151 §ז 01£6 ? (מזיק המפריע את סדרי-הבית) 
וכד/ — 4 ) נשמות המתים הועלו בתרבויות רבות לדרגת 
אלוהות (פולחן־האבות וכר), אולם קיימת נטיה בפרימי- 
טיווים רבים לראות ברוחות־המתים מזיקין המהווים 
סכנה. לכן יש למנוע מרוחות אלו לחזור לעולם המיושב 
ע״י החיים, וביקורם — אלא אם כן בא בהזדמנויות פולחניות 
מיוחדות — נחשב לאיום. יש שפחד זה מצומצם במתים 
מסוגים ידועים בלבד: מי שמת מיתה משונה, מי שנהרג 
ולא נוקמה נקמתו, מי שלא נקבר או לא זכה לטקסים 
הראויים לו. אולם קיימת גם שאיפה לבוא במגע עם המתים 
ע״י טכניקות מיוחדות, שביצוען נתון בידי מכשפים מיוחדים 
(אוב וידעוני). בתקופה החדישה עוסקים חוגים ספיריטיס־ 
טייס בחיפושי מגע עם נשמוודהמתים, אולם פעולות אלו 
אינן נחשבות כ״דמוניות", מאחר שה״רוחות" מוחזקות חס¬ 
רות השפעה. — 5 ) מלבד הרוחות שהיו פעם בתוך גוויה 


יש רבות שעיקר בריאתו "רוחנית" או "שדית": מהן פרסוני- 
פיקאציות של גילויים שונים של המציאות, של תהליכים 
טבעיים או תופעות מטאורולוגיות, של מחלות (מחלת- 
הכפיה!), ומהן — של תקוותיו, חזונו והזייתו ופחדיו של 
האדם. רוחות כאלו מתחלקות למלאכים ולמזיקין! כת מדבר־ 
יהודה, למשל, הבדילה בין "רוח בליעל" והרוחות של "גורל־ 
אל", שבראשם עומד מיכאל המלאך, וכן מבחינה גם המסו¬ 
רת האיסלאמית בין ג׳נים טובים ורעים (ע״ע גץ). — 
6 ) כנגד הרמוניזאציה של כוחות טבעיים ופסיביים, ובעקב(- 
תיה ההאלהה של כוחות דמוניים, מצוי גם התהליך ההפוך: 
אלים עתיקים יורדים מדרגתם והופכים לדמונים. בהתפתחותה 

של דת מונותאיסטית יש שהיא "מעכלת" את האלים המרובים 

* י 

שהיא מוצאת לפניה — ע״י השפלתם לדרגת משרתים 
(מלאכים), טובים וגם מזיקים (מלאכי־חבלה), או למזיקין 
ממש (מלאכים שנפלו). לפי מידת הדואלי ז ם (ע״ע), 
הנסבלת בתוך מסגרתה של דת מסויימת, נקבע, אם מלאכי- 
חבלה אינם אלא שלוחיו הישירים של האל (השווה השטן 
בספר איוב!), או שהם נציגים של עקרון מנוגד לאלוהים. 
בדת זו־תושתרא הפכו כל האלים העתיקים לשדים, בני 
הפמליה של אנגרה-מניו, אל החושך והרע, וגם הנצרות 
הקדומה לא הסתפקה במיתוס על נפילת המלאכים, אלא 
צירפה להם גם את כל אלילי הפגניזם הקלאסי. ד,דמ׳ 
הנוצרית, שנודעה לה חשיבות יתרה בתולדות התרבות 

האירופית, הכירה במלכות-שדים היירארכית ומאורגנת בפי¬ 

*♦ 

קודו של השטן, מייצג ההתנגדות לאלוהים ומקור הרע, 
ובסוכניה ועושי־דברה האנושיים — המכשפים והמכשפות 
(ע״ע כשוף). גם זרמים מסויימים בקבלה פיתחו מערכת 
דמונית־שלילית, המקבילה והמנוגדת לעולם האלוהי — 
ה״סטרא-אחרא״ (ע״ע). — 7 ) רוחות־מזיקין עלולות גם 
לפלוש לתוך האדם ולשלוט עליו מבפנים, עד ששוב אינו 
נתון ברשות עצמו — "כפאו שד". הברית החדשה מרבה 
לספר על כוחו של ישו בגירוש שדים מגוף בני-אדם (השר 
לוקאס ח/ כ״ז, ועוד). בקבלה המאוחרת נכנסים באדם לא 
שדים, אלא — מתוך שינוי משמעותי של מ(טיו קבלי 
ידוע בדבר ״עיבור־נשמות״ — נשמות-מתים שלא באו על 
תיקונן (ע״ע דבוק). לא רק הכפית הפסיכופאתןלויגית 
אלא גם הכפיה או הדחיפה הפנימית לדבר-עבירה ניתנת 
להיתפס באספקלריה של ד,דמ׳: ה י צ ר - ה ר ע הופך ממו¬ 
שג פ 0 יכ 1 ל(גי למושג דמ(נ 1 לוגי; הנסי(ן לעבירה בא מצד 
ה״סטרא אחרא׳/ אפילו מאמר חז״ל, ש״אין אדם עובר עברה 
אלא א״כ נכנסה בו רוח-שטות" (סוטה ג/ ע״א), המביע 
דעה מוסרית (סוקראטית), מנוסח בניב השאול מד,דמ/ 
כל האספקטים השליליים של החטא, הקיטרוג וההרס הת¬ 
אחדו במשוואה: "הוא שטן, הוא ןצר־הרע, הוא מלאך־המוות" 
(ב״ב ט״ז, ע״א). 

היחס לך מ ונים שונה לפי המקום, הזמן, טיפוס־ 
החברה וסוג הדמונים. יש רוחות טובות ועוזרות, שאינן 
דורשות אלא פולחן או מתנות. חשובה יותר בעיית ההת¬ 
נהגות כלפי רוחות רעות. דרך נפוצה מאד היא הריצוי, 
אך יש גם אמצעים פולחניים וטקסיים מיוחדים לשם מניעת 
נזק מצד הרוחות (קמיעות) או לשם הרחקתן וגירושן 
מתחום־מושבו של האדם, יש שהאדם משתמש באמצעי־כפיה 
מאגיים גם לשם כפיית הרוחות לשירותו (למשל בסיפורי 
אלף לילה ולילה; שמות־הקודש בקבלה וכר). סיפורים על 





759 


דמונדלוניה — דמוסתנס 


760 


. השבעת רוחות וגירושי דיבוק מרובים בפולקלור היהודי 
6 x 01 •-) מעמד דתי רשמי ומוכר נודע ל״גירוש ע״י השבעה״ 
01501115 ) בכנסיה הקאתולית. לפי האוואנגליון (מארקום 
ט״ז, י״ז) מסר ישו את כוחו ורשותו על הדמונים לשליחים 
ועי״כ לכנסיה. כוח זה נתפס כאחד מגילויי יכלתו של 
המשיח להכניע את מלכות־השטן. הכנעתה של מלכות זו 
גם בדדו ההשבעה (במקום שמופיעה פעילות שדית) היא 
אחת מכלי־הזין של הכנסיה הלוחמת. הכוהן. העורך את 
ההשבעה, מצווה לשד, בשם ישו הנוצרי, לעזוב אדם או 
6x01-015111115 אובייקט מסויים ולא להציק לו עוד. נוסח ה 
מודפס בדרך־כלל בסידורי-התפילה של הכמרים. 
אפשרות אחרת של התייחסות לדמונים היא כריתת ברית 
אתם לעבדם תמורת טובת־הנאה בעולם הזה (עושר, שלטון, 
כוח להזיק וכר). המוטיו ידוע בעיקר מהסיפור על פאוסט 
(ע״ע), אולם הדבר נחשב לאפשרות מציאותית, ביחוד בשלהי 
יה״ב ותחילת העת החדשה. בעיקר נחשדו נשים (מכש¬ 
פות) על ברית־זנונים עם השטן, שממנו גם למדו לגרום 
מחלות ונזקים. יותר ממיליון בני-אדם נשרפו באשמת "כי¬ 
שוף" בין המאה ה 14 ל 18 , מיעוטם ע״י האינקוויזיציה 
הקאתולית ורובם ע״י הרשויות הפרוטסטאנטיות במאות 

.17—16 ה 

משמעות חדשה, שעיקרה פסיכולוגית, נתייחדה למושג 
הוותיק של הדמונים בספרות ובחשיבה המודרנית. הדמוני 
(או ה ד מוניות) נתפס כאן ככוח פורץ לתוך הקוסמוס 
האנושי ומערער את סדרי־הווייתו. רוח זו מתגלה בדינא- 
מיקה אדירה, שאין לה מעצורים, וההולכת בדרכה ללא 
התחשבות בצרכים או בערכים אחרים; משום כך היא 
הורסת בסופה יותר משהיא בונה. הדמוני הוא, איפוא, 
מבנה פנימי מיוחד של כוחות הבלתי-מודע, המאורגנים 
באופן שהם פורצים ודוחפים את האדם לפעולות והשנים 
שהם למעלה מהרגיל, וגם נותנים לו השפעה ושליטה מיוחדת 
במינה על אחרים. אדם כזה, ההולך את דרכו בעצמה גור¬ 
לית, כשהאחרים נכנעים לפניו מתוך ציות פנימי מסתורי, 
נקרא "אישיות דמונית". גהה׳ הראשון שהשתמש במונח זה 
במשמעות המודרנית, ייחס מידה זו לנאפוליון ולבירון; 
בדורנו משתמשים בו לתיאור אישיותו של היטלר. ברור, 
שבקשר זה אין לדבר על "דמונים" אישיים, אלא על 

"הדמוני" סתם. 

על הדמ׳ ביהדות ובפולקלור היהודי ע״ע אשמדאי; 
דבוק: מזיקין; סטרא אחרא: קבלה: שדים ורוחות; שטן. 

1726 , 06611 16 ( 1 / 0 / 151071 (£ £01217601 16 ('! ,סס^סס .מ ; 

0. 0. £401 111110 ( 1 ' 67 ?( 2,011 : 1 ) 1 ; 1818 ,}]-} , 00677207107710816 , 51 ־ - 

1116)^, 1 ~6 7 § 117010 0611156/16 , 1 תוחדז 0 .( ; 1826 — 1821 י 1 /ו , 

1835, 1875—78 4 ; 1111 ,)( 511 ץ($ 16 ( 017151116 ,^ס׳ז־זסס ״ . 
1836/42; 0. 0656)1. 4. 7?111615, 1-11, 1869; 

£. 8. '!' ץ ¥3 \תס 0 . 0 . 3 ? ; 1871 , €11111166 £7177111166 ,־!{)}ץ , 

06 07017010§8 <11761 061171-1066, 1-11, 1879; \\£ 0, $01[ 171 76 ( 7771077756 ) 0 15 ) 0 י : 2 ! 0 /ג .ק 
11011, 0(75 0(7172077156)16, 1926; ). 80006301!, $4^512)^, !4(2§16 
71. 0(277107716, 1927; 1(1., 07(705 11. 0(117207726 , 1950; 13. !<.30 ״ 

$46 , 3300011006 ? .ץ ; 1930 , 47 > 1771 ה 11770776 )ס 016 , 61 ק - 
470,61)0.1 £027)1 0714 £0)716, 1932; £. 80151101% 067 00777017 21. 

56171 8114, 1947; ?3. 1071 § 8611 . 1 ( 7166 § . 4 . 1 ( 0656 י ח 1150 א , 
1-11, 1941, 1950; 8 . 801060 , 7)16 07501)640774 117715 } 5 16171 ־ 
0177511077 80{1175771, 1946; £. ¥. 8 0101*5(10 1 1?, 00711016 § 010 ה , 
1-11, 1953; <3. \ 86 . 4 10710771677010876 (£ %*י £0011 ז 10 > ח 3 ׳ - 
1181071, 1953 3 , 

צ. ג 


ךם 1 סתנס — ?ף׳\ 6 {}ז> 4,0 ןף£ — ( 384 — 322 לפסה״ב), נואם 
ומדינאי אתונאי. דמ ׳ היה בן אתונאי אמיד, בעל 
בית־מלאכה לנשק; כבן שבע נתייתם מאביו. בהגיעו לגיל 
הבגרות האשים את האפיטרופסים שמונו ע״י אביו במעילה 
בירושתו, ובקשר עם בירור המשפט הזה נשא את נאומיו 
הראשונים ( 363 — 362 ). דמ ׳ למד רטוריקה מאיסיאום (ע״ע), 
ויש אומרים — גם מקאליסטראטום. הוא היה למורה לרטו¬ 
ריקה וכותב נאומים משפטיים (לוגוגראפוס), בתקופה הרא¬ 
שונה — במשפטים אזרחיים. נאומים אלה, הנוגעים לבעיות 
משפטיות שונות — תביעות בענייני ירושה, תביעת פיצויים 
בעד השחתת קרקע, האשמה על תקיפה גופנית, תביעת 
פיצויים הנובעת מהחכרת מכרה, תביעה נגד שלילת האז¬ 
רחות — כבד מוכיחים את כשרונותיו כעורך־דין וכנואם. 
מ 355 ואילך התחיל דמ ׳ לנצל את כשרונותיו כנואם בתחום 
הפוליטי, הן באספות־העם והן במשפטים פוליטיים. נאומיו 
הראשונים מסוג זה כללו בעיקר ביקורת מדיניותה הכלכלית 
והכספית של הממשלה; אולם אח״כ נעשו בעיות מדיניות 
החוץ והבטחון של אתונה מרכז דיוניו. לבעיות הבראתה 
הפנימית של אתונה והחזרת עמדתה האימפריאלית כמנהיגת 
יוון אחרי החלשתה במלחמה עם בעלי בריתה ( 357 — 355 ) 
מוקדשים הנאומים הראשונים שנשא דמ׳ באסיפות-העם. 
בנאומו ״על הסימוריות״ ( 354/3 ) הציע חלוקה חדשה של 
נטל התרומות הכספיות, הנדרשות מן האזרחים להחזקת 
הצי האתונאי. בנאום ״למען בני־מגאלופולים״( 353/2 ) תמך 
בבקשת עיר זו לעזרה בסכסוכה עם ספרטה; בנאומו "למען 
בני-רודוס״ ( 351 ) דרש את התערבות אתונה למען החזרת 



דמיסתנס פסל הלניסטי*רוםי 
(הטחיאח הגןא 5 יטולעי, רומא) 







761 


דמוסוננס 


762 


המשטר הדמוקראטי באי. דמ ׳ לא זכה לתמיכה בהצעותיו 
אלה, מאחר שהיו מנוגדות למדיניות אי־ההתערבות והשלום 
של אובולוס (ע״ע). אך ההתפתחות ההיסטורית הוכיחה, כי 
אמנם צדק דמ׳ בדרישותיו שהעלה בשלושת נאומיו הפולי¬ 
טיים הראשונים. 

כבר בתקופה זו רמז דמ׳ לסכנה המאיימת מצפון — מצד 
מוקדון. פעילותו העיקרית, שהנציחה את שמו, — הן כנואם 
והן כמדינאי — קשורה במאבק נגד פיליפוס (ע״ע) חמוק- 
דוני, וגדולתו של דמ ׳ היא לא רק בהכרת הסכנה, אלא 
בהעמדתה כמאבק אידיאולוגי בין שתי שיטות פוליטיות 
מנוגדות. במשך המלחמה הזאת עבר מד מן האופוזיציה 
לשיתוף פעולה עם המפלגה של אובולום ופוקיץ (ע״ע), 
לבסוף נטל לידיו את הנהגת המדינה. 

בנאום הראשון ״נגד פיליפום״( 351 ) ובשלושת "הנאומים 
האולינתיים״ ( 349/8 ) דרש דמ ׳ לא רק שיגור צבא נגד 
פיליפוס, אלא בראש וראשונה הקמת צי וצבא קבועים 
ומוכנים לכל מצב. לשם כך דרש להעביר כל הכנסות המדי¬ 
נה לקופת־המלחמה ולא ל״קופת-ההצגות״ — כפי שנהוג 
היה עד אז. גם הפעם לא הצליח דכד לשכנע את האתונאים ; 
העזרה הצבאית שנשלחה לאולינתוס (ע״ע) באיחור־זמן לא 
הצילה את העיר, וכן נדחתה הצעת התיקונים בהנהלת כספי- 
המדינה. 

אך נפילת אולינתום גרמה לשינוי בהלך־הרוחות. ביזמתו 
של אובולום נעשה נסיון להקים ברית נגד פיליפוס. דמ׳ 
שיתף פעולה בנסיון זה ולקח חלק במשלחת לפלופונסוס. 
כן השתתף אח״כ בשתי המשלחות הראשונות לשם ניהול 
מו״מ עם פיליפוס, שנסתיים בכריתת שלום־פילוקראטס 
( 346 ). על אף התנגדותו לצורת ניהול המו״מ בשלבו האחרון 
ולהשתלטותו של פיליפום על יוון התיכונה (פוקיס) ועל 
ברית־האמפיקטיונים, יעץ דמ׳ בנאומו ״על השלום״ ( 346 ) 
לשמור על ברית-השלום שנכרתה. נימוקיו — שהם גם נימו¬ 
קיו לשיתוף הפעולה עם אובולוס — היו, כי אתונה אינה 
מוכנה למלחמה ומבודדת ביוון; המלחמה עלולה לההפך 
למלחמת-קודש של ברית האמפיקטיונים נגדה. מעתה שם לו 
דמ׳ למטרה להוציא את אתונה מבדידותה ולהעמידה בראש 
קואליציה כלל-יוונית, לכונן כוח צבאי חזק ולדכא את 
המפלגה הפרו-מוקדונית באתונה, והשאיפות האלה שימשו 
נושאים לנאומיו, כגון נאומו ״על המשלחת״ ( 343 ), במשפט 
שבו האשים את איסכינס (ע״ע) בבגידה בזמן ניהול המו״מ 
עם פיליפום. דכד הועמד בראש המפלגה הדמוקראטית־ 
הפאטריוטית ונטל לידיו את ההנהגה במלחמה נגד פיליפוס. 
הוא עמד מאחורי כל הפעולות המכוונות לבלימת התפש¬ 
טותו של פיליפוס ביוון. בנאום השני ובנאום השלישי "נגד 
פיליפוס״ ( 344 , 341 ) ובנאומו ״אודות חרסונסוס״ ( 341 ) 
דרש את חידושה הגלוי של מלחמה נגד מוקדון; הוא טען, 
כי פיליפוס הפר את השלום וכי למעשה כבר קיים מצב 
מלחמה, וכי אין זאת מלחמתה של אתונה בלבד, אלא 
מלחמה כלל-יוונית הדורשת איחוד של כל המדינות היוו¬ 
ניות. רושם הנאום הזה ביוון כולה היה גדול׳ ואף פיליפום 
נתן לו ביטוי, באמרו שהוא עצמו היה מצביע בעד דכד 
ובעד המלחמה אילו היה יווני. ביזמתו של דמ ׳ נכרתו 
בריתות עם רוב מדינות־יוון — ביניהן תבי —, ובאתונה 
עצמה נתקבלו חוקים המסדירים את חלוקת התרומות להקמת 
הצי והמעבירים את כל עודף ההכנסות לקופת המלחמה. 


בכיר ו נ יא ה (ע״ע) התייצב צבא הברית היוונית מול 
צבאו של פיליפוס ( 338 ). מפלתו של הכוח היווני מסמנת 
את סוף חירותה של יוון. 

על אף המפלה הביעו האתונאים את אמונם בדמ ׳ , בבחרם 
בו כחבר המועצה לבניין ביצורי־העיר וכמפקח על קופת- 
ההצגות; הוא גם היה הנואם הראשי בטכס קבורת חללי- 
הקרב. דמ׳ מנע צעדים מלחמתיים נחפזים מצד אתונה לאחר 
מותו של פיליפוס, אך עם הריסת תבי ע״י אלכסנדר הגדול 
ומסעו של זה האחרון לאסיה גברה התסיסה ביוון, ובאתונה 
נתחדש המאבק נגד המפלגה הפרו־מוקדונית. ב 330 הגיע 
לידי בירוד משפט, שבו האשים איסכינס את אחד 
מתומכי דמ׳ על הצעתו להעניק אות־הוקרה לדנד על פעולתו 
למען המדינה. בהזדמנות זו נשא דמ׳ את נאומו "על הכתר", 
שבו סקר את מדיניותו האנטי-מוקדונית ואת עקרונותיה. 
בית־הדין הביע את אמונו במד ופסק נגד איסכיגם. 

קבוצת מדינאים קיצונים באתונה דרשה את חידוש המל¬ 
חמה נגד מוקדון בכל מחיר, ואילו דמ׳ התנגד לה. במשך 
המאבק הפנימי הזה הואשם דכד במעילה ובמקח-שוחד, ומאחר 
שלא יכול היה לפרוע את הקנס שהוטל עליו, נאלץ לעזוב את 
אתונה ולצאת לגלות. אולם ב 323 , אחרי מות אלכסנדר, 
נתחדשה המלחמה נגד מוקדון, ומד נקרא לפי חוק מיוחד 
לחזור לאתונה ולקח חלק פעיל במאבקה. לאחר דיכוי 
ההתמרדות הועבר באספודהעם באתונה — לפי דרישתו של 
אנטיפטח׳ם (ע״ע) המוקדוני — חוק המטיל עונש-מוות על 
מנהיגי ההתקוממות. מד, שברח ונרדף ע״י סוכני מוקדון, 
שם קץ לחייו ע״י בליעת רעל. לאחר ארבעים שנה חזרו 
בהם האתונאים ולאות־הוקרד. למנהיגם הגדול הציבו את 
פסלו במרכז העיר ואת צאצאיו כיבדו בזכות לארוחת־חינם 
בבית־הממשלה. 

כבר בתקופה העתיקה נחשב מד ע״י מבקרים ונואמים 
יווניים ורומיים כגדול נואמיה של יוון. גדולתו יסודה 
בעיקר בכשרונו למזג צורות רב־גוניות לסיגנון אחיד. 
שליטתו בשפה והשימוש הנבון באמצעים רטוריים הבטיחו 
את שטף הנאום והגבירו את הדגשת הספונטאניות שבו, 
בלי לעשות כל רושם של מאמץ מכוון מצד הנואם. דמ׳ 
ניגש לעניין העומד לדיון גישה ישירה ודחה כל דבר אשר 
לא שימש את מטרתו. אך יחד עם זאת ידע להחיות את 
נאומיו ע״י תיאורים רעננים, הלקוחים במישרים מן החיים, 
וע״י דוגמות בולטות מן העבר ההיסטורי. אע״פ שנאומיו 
היו מכוונים למטרה העיקרית — לשכנע את הקהל לא 
שכח מד מעולם את תפקידו הגדול כמדינאי — הוא חינוך 
העם. נאומיו משמשים גם מקור היסטורי בעל חשיבות 
ממדרגה ראשונה, ויש למצוא בהם תמונה מעניינת ונאמנה 
של החברה האתונאית בת זמנו. 

ההוצאות העיקריות של נאומי דמ׳ הן: , 111 — 81355,1 .? 
; 1903 ,^\ 1 — 8.6111116, 1 .¥\ — : 811101161 . 1 ־ 3.1 ; 1889 — 1885 
. 1937 — 1914 , 111 — 1 , 15 * 101111 ץ 3 .[ — : 11111 ? . 8 

לעברית תורגמו שלושת הנאומים האולינתיים (על-ידי 
א. א. הלוי), 1945 . 

6 ) 0/0111 6 § 4 . 1 $$ / , 11 ב 131 ר 1 :נ€:ז £5 /¥ ; 1881 ,. 0 ,' € 1 ב [ 61110 . 11 . 5 

.. 0 36 116$ ך> 0131 <} 67 $ 10130$ ? , €11 ^\ . 13 ; 1883 ,. 0 . 3 63671 ? 

1-11, 1883; 1(1., £? 070718116 $ 36 0., 1886; 801130££61% 

£>. *4. $€'1716 2.611, 1885; 8. ?! 36 ^ 17 , 155 )€׳ X 171 067720 $(/( 6716772 , 

1892; 11. 0. 761311893 , 1107$ ) 07 10 ) 31 70171 / 561603071 $ ,נ ; 

£. 51333, - 8311 .£ .ץ ; 1893 , 111 , 63 \ 86763$0772 136/16 ) 0 016 ־ 
1910 , 070,11071$ 116 )/ 711 ? ) 56160 י ץ 31£ ? .\נ *; 


763 


דמוסתנם — דמוקרטיה 


764 


£>. (1713, 1}16 1*<1$1 0(1)7$ 0/ 0766^ 
£76630711, 1914; £. 0 4317 . 6 ; 1 * 41 ,קסזסזס ^X6 7176^11!{, 
1916; 1 ( 1 ., 0. 1771 07x611 3. 41x67x1*771$, 1923; 0. 0160160- 

1116 ) 36771007 1 ) 1 36 { 17 [ 1 ) 1 €1 . 0 , 0100116 .? ; 1926 ,. 0 ,ג\ג 0€ 

$6171 . 17 77117 ) 17 $ 777 ) 1 ) $1 . 3 *..(£ ,ז 136£6 .¥\ ; 1937 , 11116711671716 } 

,. 0 36 716 ( $1 16 7 * $1 736 ) £1 ,: 1100061 . 0 ; 1939 , ¥673671 \ 
. 1952 ,.פ 01 1. \1• 10065, 7)16 4x11671 $ ? .א ; 1951 

ש. פר. 

ךמזקרטיה ("* 1 * 0 אס* 1 ןז 8 ), "ש ל ט 1 ן ־ ה ע ם". מונח זה 
מעולמה של המציאות החברתית־מדינית שימש — 

ומוסיף לשמש — לציון דברים רבים, אף שונים זה מזה, 
ואפילו מנוגדים זה לזה, בפיהם של הטוענים להגשמת ד,דמ׳ 
למעשה, וכן בדברי חוקרים והיסטוריונים, סוציולוגים ומש¬ 
פטנים׳ איךיאולוגים ומתכנני תכניות חברתיות ומדיניות. 
לא זו בלבד שלדמ׳ ניתנו הגדרות שונות, ואפילו סותרות זו 
את זו, אלא שהמשתמשים באותם מונחים עצמם להגדרתה 
מתכוונים לעתים קרובות למשמעויות שונות של המונחים 
הללו. כל הגדרה מן ההגדרות המרובות של הדמ ׳ מבטאה 
על־כרחה השקפה מסויימת, ועפ״ר גם דעה או שיפוט על 
ר,דמ׳, והמשמעויות הרבות והשונות המוכנסות במושג זה 
משקפות עפ״ר מגמות שונות וסולמי־ערכים שונים. 

נעשו נסיונות רבים למצוא ולהגדיר את הצד השווה 
שבכל התפיסות של ה.דמ׳ ולהגיע עי״כ להכרת המושג היסודי 
והכולל שלה. אולם ספק הוא, אם נסיונות אלה הביאו לידי 
מסקנות המתקבלות על דעת הכל. רווחת מאד הגירסה, 
שחברה (או מדינה) דמוקראטית מורכבת מחברים (אזרחים) 
שווים ודןפשיים, שכולם רשאים ליטול חלק בממשל, וששל- 
טונה כפוף להכרעת רצון הרוב. ניסוח זה — הסתום מרובה 
בו מן המפורש ; לשון אחרת — אין לו משמעות מציאותית 
מסויימת אלא על רקע של פרשנות, שאינה מוסכמת ע״י 
הכל: מי מבני־אדם החיים במסגרת שלטונית נתונה מוכרים 
כמשתייכים לחבר האזרחים השווים והחפשיים, ז״א — ממי 
מורכב "העם" נושא השלטון י על שאלה זו ניתנו בהיסטוריה 
תשובות שונות ע״י חברות ומשטרים המוחזקים כולם דמו- 
קראטיים, ובעולם העיון — תשובות שונות מפי הדוגלים 
בדמ ׳ . יתר על כן: השווים — במה הם שווים ? החפשיים — 
ממה הם חפשיים, או חפשיים לעשות מה ך מה חלקו של כל 
אחד בממשל? היש גבול לזכות ההכרעה של הרוב נגד 
המיעוט, ואם ישנו — מהו ? מהי הדרך שבה רצת הרוב מובא 
לידי ביטוי ? — משמעות ברורה יותר יש בהעמדת עיקרה 
של ד,דמ׳ על אפשרות חוקית ומעשית להחלפת השליטים 
ע״י הנשלטים, אלא שגם כאן המונחים צריכים פירוש — 
מהן האפשרויות שהחוק קובע להחלפה זו? 

מושג הדמ ׳ זוכה להבהרה מסויימת כאנטיתזה למושג 
האריסטוקרטיה (ע״ע) — שלטון של חוג, שכבה או 
מעמד של אצילים על המון העם, וכן כלולה במושג הדמ׳ 
הסתייגות ממשטרים כגון פלוטוקראטיה או טימוקראטיה — 
שלטון העשירים על העניים, או תאוקראטיה — שלטון 
הכמורה על העם, או גם ביורוקראטיה — שלטון הפקידות 
על העם. מבחינה פורמאלית מוגדרת הדמ׳ כשלטון "העם" 
— באחד משני מובנים: ( 1 ) "העם" ככינוי לחלק 
מסויים של החברה, חלק שאינו נכלל לא באצולה, לא במעמד 
העשירים, לא בכמורה ולא בפקידות; או( 2 ) "העם" ככינוי 
לכלל האוכלוסיה, שממנה מורכבת החברה על כל חלקיה 
ומעמדותיה. לפי תפיסה אחת, המיוצגת על־ידי מושגי 
ה״־קראטיות״ האחרות וגם ע״י מושג הדמ׳ לפי הגירסה ( 1 ), 
החברה מחולקת תמיד לשתי קבוצות, שליטים ונשלטים, אלא 


שבמקרה של האריסטוקראטיה, הפלוטוקראטיה וכד השליטים 
מיוצגים ע״י קבוצת מיעוט (אוליגרכיה [ע״ע])־. בעלי-יחוס 
רודים בפשוטי־המוצא, או בעלי־הון — בעניים, או ממלאי 
תפקידים מקצועיים — כהדיוטות, או גם בעלי אמצעי־הייצור 
(בורגנים) — בפרולטארים! ואילו ד,דמ׳ עושה לשליטים 
קבוצה שהיא הרוב — "העם הפשוט", הרודה כמיוחסים, 
בעשירים ובחבריהם, וגם היא עלולה לשלול מן הנשלטים 
את זכות השיתוף בשלטון ולפעמים גם זכויות אחרות. זהו 
מושג ד.דמ׳, למשל, בכתבי אפלטון ואריסטו. דמ׳ זו אף אינה 
ערובה לכך, שהשלטון יימצא בידי אותו החלק של החברה 
המהווה רוב באוכלוסיה, כי כשם שהקבוצה השלטת בדמ ׳ 
מסייגת את עצמה מן המיוחסים, העשירים וכד — יכולה 

היא להוציא ממסגרתה גם המוני "זרים", גרים, עבדים וכד, 

יי■ • 

וכל קבוצה אחרת שהיא למורת־רוחה. דמ ׳ לגבי חלק אחד 
מן האוכלוסיה יכולה להיות רודנות לגבי חלק אחר ממנה — 
תופעה המצויה בדמ /׳ של העולם העתיק (ר׳ להלן), ובתקו¬ 
פתנו שם ד,דמ׳ נקרא גם על רודנות טוטאליטארית — במה 
שמכונה "ד.דמ׳ העממית". 

לפי גירסה ( 2 ) אין ה״דמוס״ חלק — ולו גם חלק גדול 
ביותר — של החברה, שיכול לשלוט בחלק אחר מחלקיה, אלא 
הוא "העם כולו", "כל אדם השייך לחברה", וממילא אין כאן 
חלוקה של האוכלוסיה לקבוצה שלטת ולקבוצה נשלטת, 
אלא יש כאן קבוצה אחת בלבד, שבה אין שום אדם מוגדר 
מלכתחילה כמשתייך לשליטים או לנשלטים: כל אדם מוחזק 
זכאי לשלטון לא פחות מכל חבריו, אך גם לא יותר מהם. 
זהו חזון הדמ׳ החדישה, הנבדלת בכך הבדל עקרוני מן ד.דמ׳ 
העתיקה. 

י. ל. 

ה ד מ׳ בעולם העתיק. ( 1 ) יוון. הגרעין שממנו 
התפתח המשטר הדמוקראטי ביוון היה אסיפת־העם של כל 
הגברים נושאי-הנשק, אשד היתד, חלק בלתי-נפדד מן המשטר 
הפוליטי של שבטי יוון הקדומה. משהתפתחו ביוון חיי־העיר, 
שהפכו עד מהרה לחיי עיר־מדינה, החלד, התפתחות לקראת 
המשטר הדמוקראטי. דרך ההתפתחות הרגילה של ערים־ 
מדינות יווניות היתה, אחרי ביטול המלוכה: האריסטו- 
קראטיה — הטימוקראטיה — ולבסוף המשטר הדמוקראטי; 
הטירניה (ע״ע) שימשה לעתים שלב־מעבר אל הדמ׳. 

לראשונה מוצאים אנו דמ׳ בכיוס, בשלהי המאה ד, 7 
ותחילת המאה ד, 6 לפסה״ב. במאות ד, 6 — 5 לפסה״ג הגיעו 
רוב מדינות יוון עצמה ופזורי היוונים במזרח (אסיה הקטנה) 
ובמערב (סיקיליה ודרוס-איטליה) לידי משטר דמוקראטי. 
המדינות הדמוקראטיות החשובות בעולם היווני באותה 
תקופה היו — נוסף על אתונה (ר׳ להלן) — אלים, ארגוס, 
סידאקוסי, רוד(ס. 

המלחמה בין הברית האתונאית ובין הברית הלאקדימד 
נית, בראשות ספארטה, היה בה משום התנגשות בין המשטר 
הדמוקראטי והמשטר האוליגארכי. נצחונה של ספארטה 

במלחמה הפלופונסית הביא לידי ירידת ד,דמ׳ בכמה מערי 

•• • • 

יוון. ברם, משנתבססה ד,דמ' האתונאית מחדש, בתחילת 
המאה ה 4 לפסה״ג, הפכה הדמ׳ למשטר המקובל ביותר בערי 
יוון. — היו הרבה ערים־מדינות, שתולדות משטריהן לא 
התאימו לסכמה התפתחותית זו; ספארטה, למשל, וכן ערי 
הדורים בכרתים, לא הגיעו לדמ ׳ עד חיסול עצמאותן, ואילו 
בכמה מרכזים חשובים, בגון סיראקוסי, חזרה והתמוטטה 






765 


דמוקרטיה 


766 


הדמ׳ במאה ה 4 לפסה״ג ופינתה את מקומה לטיראניה שניה. 

אלכסנדר מוקדון (ע״ע) ביטל בערי אסיה הקטנה את 
הטיראניות, שנתמכו ע״י פרם, והעלה במקומן משטרים 
דמוקראטיים, ובמשך התקופה ההלניסטית נזדהתה להלכה 
בעיני היוונים חירות פנימית בחיי העיר־המדינה עם הדמ ׳ . 
ברם, למעשה היה עיקר ההשפעה נחון בערים היווניות 
בתקופה ההלניסטית בידי המעמדות האמידים. 

מן המאה ה 3 לפסה״נ ואילך בא העולם היווני תחת 
שלטונה של רומא, וזו תמכה בשלטונם של בעלי־היכולת 
בערים היווניות שבתחום מרותה. מועצות־הערים נדמו אט- 

אט לסנאט הרומי, והחברות בהן נצטמצמה בבעלי־רכוש 

* • 

ונקבעה למשך חייו של חבר־המועצה. בכך פסה למעשה 
ד.דמ׳ מן הערים היווניות, אע״פ שלפעמים הוסיפו עוד 
להיזקק לשם זה. 

מוסדות ה ד מ׳ היוונית בתקופת פריחתו הגדולה 
של המשטר הדמוקראטי במאות ה 5 — 4 לפסה״נ הגיעו לידי 
התפתחות למופת באתונה (ע״ע), שהיתה נקודת־המוקד של 
הדגד היוונית. בסיסה של ד.דמ׳ האתונאית היתה אסיפת- 
העם (ע״ע אקלסיה) כגוף הריבוני במדינה, מקור כל סמכות 
מדינית ומינהלית. עם חברי אסיפת־העם נמנו כל הגברים 
האתונאים, ממוצא חפשי, מבני 18 שנה ומעלה! לנשים, 
לזרים — גם אם היו תושבים קבועים באתונה —, ואין צריך 
לומר לעבדים, לא היה חלק באסיפה. האקלסיה היתה מתכנסת 
40 פעם בשנה, והיא היתד. בעלת הסמכות הבלעדית לבחירת 
כל בעלי הכהונות המדיניות והצבאיות החשובות, שהיו 
נתונים למרותה ולפיקוחה המתמידים! להכרזת מלחמה 
ולעשיית שלום ולאישור כל תכנית צבאית של מפקדי־הצבא! 
לקביעת תקציב־המדינה ולהטלת מסים על אזרחי אתונה! 
לחקיקת חוקים. 

המועצה (ע״ע בולי) שימשה כעין ועדה מתמדת של 
אסיפת־העם, וכן היתה הגוף המבצע הראשי במדינה. היא 
היתד. מורכבת מ 500 נציגים של 10 השבטים האתונאים, 50 
איש לכל שבט, ובתוך נציגות־השבט מיוצג היה כל דמום 

*ו 

(כפר או שכונה) בהתאם לגודל אוכלוסייתו. כל אזרח, מבן 
30 ומעלה, יכול היה להציע את מועמדותו, ומתוך כלל 
המועמדים נקבעו חברי המועצה למשך שנה אחת על־ידי 
הטלת גורל. 

ענייני שיפוט היו נתונים באתונה הדמוקראטית בדרך- 
כלל לא בידי שופטים מקצועיים קבועים, אלא בידי ב ת י¬ 
ד י ן ע מ מ י י ם — ציבור של 6,000 אזרחים, שמהם הורכבו 
10 בתי־דין ( 500 שופטים ו 100 סגנים בכל בי״ד), ואלה 
נתחלקו לפי סוגי המשפטים. כל אזרח בן 30 ומעלה יכול 
היה לכהן כשופט במשך שנה וקיבל תשלום קטן בעד מילוי 
תפקידו. רק ענייני רצח והריגה מזה ועניינים אזרחיים 
פעוטים מזה לא באו בפני בתי־הדין העממיים: הראשונים 
נידונו על־ידי 5 בתי-משפט בעלי אופי דתי, ביניהם האראו־ 
פגוס (ע״ע), והאחרונים בפני בתי־דין של בוררות. 

סדרי קביעת נושאי-המשרות, שתפקידיהם היו 
בשטח הביצוע, היו מושתתים על העקרון, כי יש לתת לכל 
אזרח את האפשרות לכהן בכל המשרות המדיניות, לרבות 
החשובות והמכובדות שבהן. רוב הכהונות נקבעו ע״י הטלת 
גורל! לפקיד ניתן פיצוי כספי בעד השירות, אולם זמן 
כהונתו הוגבל לשנה אחת, וברוב המשרות מותר היה לכהן 
פעם אחת בלבד. רק משרות מעטות, שהיו טעונות הכשרה 


מקצועית מיוחדת, נקבעו על־ידי בחירה אישית באסיפת־ 
העם! הסטראטגים, ראשי הצבא והצי, היו החשובים שבפקי־ 
דים הנבחרים, ולגביהם הותרה בחירה חוזרת. ברם, הפקידים 
הנבחרים נתונים היו לפיקוחן הקפדני של המועצה והאסיפה 
בזמן כהונתם, וכתום שירותם חייבים היו למסור דו״ח כספי 
ומדיגי־כללי בפני ועדת*חקירה מיוחדת. 

ההלכה של ד.דמ׳ היוונית. עקרון המבנה של 
מוסדות השלטון המדיני באתונה היה זה של דמ׳ ישירה, 
שבה נתונה ההכרעה בכל ענייני המדינה באופן ישיר 
בידי העם באסיפתו: האזרח יכול היה להפעיל את סמכותו 
הריבונית רק ע״י השתתפות אישית בקבלת ההחלטות. אמנם 
ד.דמ׳ האתונאית הפירה גם את שיטת הייצוג(ע״ע בולי, ור׳ 
לעיל), אך השתמשה בה כבשיטת־עזר בלבד. עקרון פעולת 
אסיפת־העם היה הכרעת הדוב. "על שום שמשטרגו נתון 
לא בידי מועטים, אלא בידי הרוב, הוא נקרא דמוקראטיה" 
(פריקלס, לפי תוקידידס, היסטוריה, ב׳, 37 ). שלטון הרוב 
מותנה באפשרות של מתן ביטוי לדעת הרוב! לפיכך היה 
חופש־הדיבור 0 נ>׳ו ש סץףז> 1 ) מן האידיאלים המרכזיים של 
הדמ , האתונאית. לכל אזרח ואזרח היתד. הזכות להופיע בפני 
אסיפת־העם, להציע הצעות־חוק והצעות-פעולה, להגן עליהן 
ולהשיג על כל דעה והצעה של הזולת. שום הגבלה של חופש- 
הדיבור בעל־פה או בכתב לא נודעה בדמ' האתונאית. חופש 
זד. לא היה אלא חלק ממושג כולל יותר, והוא חופש¬ 
ה פ ר ט. מושג זה שתי פנים לו בתפיסת הדמ' האתונאית: 
חירות בחיים הפוליטיים והעדר כפיה בחיים הפרטיים! 
"כשם שאנו נוהגים בדרך חירות בחיינו המדיניים, כך אין 
אגו מקפידים זה על זה במעשי יום־יום" (פריקלם, שם). 
עונש המאסר כמעט ולא נודע בדמ׳ האתונאית, וקנס כספי 
הפך לצורת־העוגש המקובלת! חופש־ההתאגדות לא היה 
מוגבל אלא במידה מועטת! חיי־אדם היו קודש, ופסק דין־ 
מוות יכול היה לצאת רק מלפני העם באסיפתו. — חשובה 
לא פחות מעצם הזכויות האזרחיות והמדיניות היתד. מידת 
השוויון (! 0 >^ 0 ׳\ 100 ) לגבי הזכויות והחובות של כל אזרחי 
אתונה: "כל האזרחים שומם הם בפני החוקים בדברים שבין 
אדם לחברו, וחשיבותו של אדם היא לפי ערכו וכבודו"(שם). 

ד,דמ׳ היוונית מושתתת היתד, על החוק, שניתן לכל האזר¬ 
חים בשווה ללא כל העדפה של מעמד או מוצא — ומכאן 
הערצת החוק ושלטון־החוק, שמצאה את ביטויה הנעלה 
בדברי סוקראטס (״קריטוך לאפלטון, ^ 50 ואילך). 

אולם במקום שאנו מוצאים גדולתה ושבחה של ד.דמ׳ 
האתונאית, אנו מוצאים חולשתה וגנותה. משטר ד,דמ' הישי¬ 
רה, שמסר בידי אסיפה המונית את ההכרעה אפילו בעניינים 
מינהליים ופיקודיים שוטפים, מנע גם בתחום האזרחי וגם 
בתחום הצבאי התהוות מנגנון מבצע יעיל, שיפעל מתוך 
עקביות ושיטתיות ע״פ תכנית קבועה מראש. המדיניות 
והסטראטגיה כאחת היו ניתנות לתנודות בלתי-פוסקות 
בהתאם לחילופי הלך-הרות באסיפת-העם׳ שבה — וגם 
בבתי-הדין העממיים— גברה לעתים קרובות דמגוגיה (ע״ע) 
לא-מרוסנת על השיקול המפוכח. אולם חמורה מזו היתה 
העובדה, שהסמכות הריבונית הבלתי־מוגבלת, שנטל לעצמו 
"העם" כדי להבטיח לעצמו את החופש, היתה לרועץ לחופש. 

חופש־הפרט באתונה, אשר בו התפאר פריקלס (ר׳ לעיל), 

•• * 

היה קיים רק מבחינת אי־תלותו של הפרט בפרטים אחרים, 
.אך הוא נקנה במחיר שיעבודו לכלל. בשימוש במונחים 


767 


דמוהרטיה 


768 


חדישים ניתן לומר, שד.דמ׳ האתונאית העניקה זכויות־אזרח 
שמקורן בחוק ובמשטר, אך לא הכירה בזכויות־אדם אשר 
שום החלטה של המדינה והחברה אינה רשאית לפגוע בהן. 
השלטון הדמוקראטי, שנועד להגן על האזרח מפני הטיראניה 
האישית והאוליגארפיה, הפך לעתים קרובות לטיראניה — 
לפעמים שרירותית ואכזרית לא פחות — של הרוב כלפי 
המיעוט או היחיד. הזילזול בזכויותיו ובמעמדו של היחיד 
לטובת האינטרסים — הממשיים או המדומים — של הדמ ׳ 
בא לידי ביטוי נמרץ במוסד ה א וסטר ק יזם (ע״ע). 

מקורות: הרודוטום, היסטוריה, ג/ 80 ; תוקידידס, היסטוריה, 

ב׳, 46-35 ; אריסטו, פוליטיקה; הנ״ל, מדינת האתונאים. 

א. פו. 

( 2 ) רומא. בראשית התפתחותה ההיסטורית של הרפוב¬ 
ליקה הרומית היה קיים דמיון מסויים בינה ובין ערי-יוון 
מבחינת האירגון הפוליטי: אף רומא היתד■ עיר־מדינה 
דוגמת הפולים היוונית, אף בה היו קיימות אסיפות־עם, 
שבפניהן הובאו הצעות־חוקים ובהן נבחרו הפקידים, ואף בה 
התחלפו הפקידים כל שנה ושנה. אולם האריסטוקראטיה ברו¬ 
מא היתה חזקה לאין שיעור מן האריסטוקראטיה באתונה, 
והשכילה לשמור על מעמדה־בפועל גם כשוויתרה להלכה על 
זכויות־יתר מדיניות; ודבר זה שימש מעצור בהתפתחות 
העיר לקראת הדמ , . ראשי בתי־האבות של האצולה היו מאו¬ 
חדים במועצודהזקנים, היא הסנט (ע״ע), ומוסד זה׳ שמרני 
לפי טבעו, עמד בראש השלטון ברומא במשך כל זמן הרפוב¬ 
ליקה (ולהלכה גם אח״כ). הקאריירה המדינית נשארה פתוחה 
למעשה — אם כי לא להלכה — בפני בני־האצולה בלבד, 
ואם עלה בידי אדם ללא יחוס־אבות להגיע למשרות הגבוהות 
(פרטור או קונסול), צויינה עובדה זו כיוצאת מן הכלל, 
והאדם עצמו סומן כ״אדם חדש" ( 115 ע 0 ם 0 במ 0 ב 1 ). אסיפות- 
העם, שהיו קיימות ברומא בשתי צורות שונות — לפי 
״המאות״ (קנטודיות) ולפי האיזורים (טריבוס) —, לא היה 
בכוחן לסייע הרבה להתפתחות הדמ': החלוקה השרירותית 
והבלתי־שווה של האזרחים ליחידוודהצבעה אלו רוקנה את 
יחסי הרוב והמיעוט מכל תוכן ממשי; מלבד זה נמסרו 
האסיפות לניהול ולהכוונה בידי הפקידות, ואפילו הרשות 
לנאום לפני העם נשמרה לפקידים הגבוהים בלבד, ותפקיד 
העם היה רק לקבל או לדחות את ההצעות שהובאו לפניו. 

במאות ה 5 — 4 לפסה״נ התחולל ברומא מאבק קשה בין 
הפאטריקיים והפלביים, ז״א בין האצולה העתיקה ובין הישוב 
העירוני הרחב, ששאף לשוויון פוליטי עם האצילים. המאבק 
הזה נסתיים בנצחון הפלביים, אולם הדבר לא גרם להת¬ 
פתחות הדמ׳: הסמכויות השלטוניות הבלעדיות של הפאטרי־ 
קיים לא נעשו נחלת העם כולו, אלא רק בני המשפחות 
העשירות מקרב הפלביים חדרו לסנאט ולמשרות הגבוהות, 
נקלטו כשווים בקרב האצולה העתיקה והתמזגו עמה למעמד 
חזק של אצולה פטריקית־פלביית ( 1165 נ 01 מ), שמעתה ואילך 
לקחה את רסן השלטון בידיה. אמנם מכשיר אחד חשוב 
להתפתחותה של דמ׳ נוצר בתקופת המאבק הזה, והיא משרת 
ה ט ר י ב ו ן(ע״ע); ברם, לאחר שנצטרפו הפלביים לאצולה, 
עברה גם משרה זו לידי האצילים וחדלה להיות מסוכנת 
לסנאט, ורק במאה ה 2 , בהופיע האחים הגרקכים על הזירה 
הפוליטית, לבשה משרת הטריבון שוב את משמעותה 
המקורית. 

התיקונים של ה ג ך ק כ י ם (ע״ע גרקכום) באו כנסיון 


להתגבר על המשבר החברתי הקשה, שעבר על רומא ועל 
איטליה כולה בעקבות גידול האחוזות הגדולות על חשבון 
המשקים של האיכרים, נישול האיכרים הזעירים מאדמתם 
והתהוות המונים של פרולטארמן בעיר רומא. שני האחים 
השתמשו בזה אחר זה בטריבונאט לשם מלחמה באצולה, 
וטיבריוס גראקכום אף הכריז, שמותר לעם לפטר טריבון 
ממשרתו, אם התנכר לתפקידו: בזה הוכרז העקרון של 
ריבונות־העם ונעשה נסיון להניח יסוד להתפתחות דמ׳ ברומא. 
נסיונם של הגראקכים נסתיים בכשלון, מפני שאף הם לא העזו 
לערער את יסודות המשטר הקיים ולא פגעו בעצם קיומו של 
הסנאט, וגם לא בעקרון שרק אדם אציל ובעל-נכסים רשאי 
לתפוס משרות במדינה. פעולתם לא הביאה, איפוא, לא 
לייסוד "מפלגה" דמוקראטית, לא לעיבוד מצע פוליטי דמו־ 
קראטי רחב, ואף לא לפיתוח אידיאולוגיה מסויימת. מספר 
טריבונים נועזים הוסיפו ללכת בדרכי הגראקכים, אבל ללא 
תכנית ברורה, וכל מאמציהם לחתור תחת שלטון האצולה 
עלו בתוהו. 

במאה ה 1 לפסה״ג נמשך המאבק נגד הסנאט. מתנגדי 
הסנאט קראו לעצמם בשם "עממיים" ($€ת 111£1 < 0£ ג}), ואנו 
נוטים לפרש את המונח הזה כ״דמוקדאטים". ברם, כמעט 
כל ה״עממיים" האלה היו אף הם אצילים לפי מוצאם, ורק 
מעטים מהם דאגו בכנות לצרכי-העם, ואילו רובם נזקקו 
לתמיכת העם רק בשעת הבחירות למשרות; אז לא קימצו 
בהבטחות שהיה בכוחן לקנות את לב העם, כגון חלוקת 
הקרקעות או חלוקת לחם זול ולחם־חינם לדלת־העם. לעתים 
נסתמן בתקופה זו פילוג בקרב האצולה עצמה, ומנהיגי 
האצולה הזעירה והמתמרדת דגלו תכופות בסיסמות בעלות 
אופי סוציאלי, כגון ביטול החובות, הורדת שער־הריבית והג־ 
מכת שכר־הדירה, שי י כלו לספק הן את צרכיהם של האצילים 
שירדו מנכסיהם והן'את צרכי הפרולטאריון העירוני. אולם 
כל הצעותיהם לא היו אלא אמצעים לצורך־השעה ותו לא. 
רק תכונה אחת היתד. משותפת לכל ה״עממיים״, והיא — 
השנאה לסנאט, אולם התכונה השלילית הזאת לא היה בכוחה 
לחפות על העדר כל תכנית קונסטדוקטיווית בכיוון של 
דמוקראטיזאציה אמיתית של המשטר. 

בינתיים הביא התהליך ההיסטורי לביטול עצם היסודות, 
שעליהם היתה ד.דמ׳ יכולה להתבסם — לביטול המשטר 
הרפובליקני. משנת 88 לפסה״ג ואילך נמנו כל תושבי איטליה 
עם אזרחי רומא. לכאורה היתד, עובדה זו צריכה לשבור את 
המסגרת של עיר־מדינה: מאות־אלפים של אזרחים לא היו 
יכולים להשתתף אישית באסיפות-העם ברומא, ותפקיד 

האסיפה צריך היה לעבור למוסד רפרזנטאטיווי שיהא מייצג 

י •* *• •* 

את איטליה כולה. אולם המחשבה הפוליטית בעולם היווני- 
רומי הפירה אך במידה מצומצמת במוסדות רפרזנטאטיוויים, 
ושום רפורמה ברוח זו לא בוצעה. כמקודם הוסיפו אסיפות- 
העם ברומא להתאסף ולבחור פקידים, אע״פ שברור היה 
לכל, שהאלפים המעטים—בעיקר מקרב דלת־העם הרומית— 
שהטריחו את עצמם להופיע באסיפות אלו, אינם מייצגים 
את העם הרומי בכללותו. בסוף תקופת הרפובליקה פשה 
הנגע של שיחוד הבוחרים, וחלוקת השוחד נעשתה ללא כל 
בושה וכמעט בגלוי מטעם האצילים שהופיעו כמועמדים 
למשרות הגבוהות. הפרולטאריון הרומי לא התקומם נגד 
האצילים והעשירים, ואף לא ניצל את זכויות־האזרח שלו 
לניהול מדיניות עצמאית, אלא העדיף למכור את עצמו לכל 


769 


דמוקרטיה 


770 


המרבה במחיר. אולם גם הסנאט איבד את מעמדו הקודם, 

כי הפיקוד על הצבא נשמט מבאי־כוחו ועבר לידי ה״אימפ־ 

• • 

ראטורים״, שניהלו פוליטיקה על דעת עצמם; מקצתם תמכו 
בסנאט (סולה, פומפיוס), ומקצתם נמנו על ה״עממיים" 
(מריוס, יוליום קיסר). מתוך המאבק הממושך בין הסנאט 
וה״עממיים" קם והתפתח ברומא כוחו של הצבא, ומפקדיו 
שמו קץ לאנארכיה הפנימית ברומא והקימו על הריסות 
הרפובליקה את הבניין החדש של שלטון היחיד׳ הוא שלטון 
הקיסרים. 

עם הקמת המונאדכיה ע״י יוליוס קיסר ואוגוסטוס נחסמו 
כל הדרכים להתפתחות הדמ׳ ברומא. משרת הטריבון איבדה 
את ערכה, כשהועברו כל זכויות הטריבון לקיסר. בחירת 
הפקידים עברה מאסיפודהעם לסנאט ובוצעה בדרך־כלל 
לפי המלצת הקיסר. אסיפות־העם עוד נתקיימו זמן־מה במשך 
המאה ה 1 לסה״נ (לשם אישור פורמאלי של חוקים), ואח״כ 
נעלמו לחלוטין. כך ירדה ד,דמ׳ הרומית מן הפרק יחד עם 
הריסת המשטר הרפובליקני. 

וע״ע יון, היסטוריה; רומא, היסטוריה; אתונה, היסטוריה. 

א. צ׳. 

, 0113 711 11010 !/ 1110 01 £ סד! סס 711 11 ) 011110 *'! ,ץנ 111 ^ ¥111011 \ 

, 1-11 , 10 ) 115111111 ) 1 ) $1 . 2 ! 00100 י . 043 ( 01 ז\\ 5 . 1 ־ £115011-1 . 0 ; 1920 
. 110012 § . 01 111 .( 7 . 1 > 700110111 0,5 ( 1 , 14611261 .א ; 1920-1926 
,( 1¥ .מ י . 01 ק 1 ג 5021 . 11 . 1 { 50 ;ן*ע¥\ 5 אל 1 ס¥ .£ . 25 ) $10015101106 
. 0 ; 1927 , ¥0113 \ ) 11101611 / 1116 111 .( 1 ,־ 61 ^ 010 . 11 . 7 ; 1924 
. 14 ; 1929 , 10715 ) 17151111 115 . 0113 ! 01661 7116 , 01012 

; 1930 , 6 ^ 1 ) 0111 . 3 70110611 :. 0 111101110 * 1111 ז 6 ס 016 ,זשס״סי! 

. 4 ? . 14 . 1$ ; 1940 , 7161105 171 $16725012 . 11 $1001 , 53 טגמ. 14 . 8 

. 1957 ,.< 7 7126121011 ; , 101165 

ה ד מ׳ ה ח ד י ש ה. על התפתחות ד,דמ׳ בעת החדשה ועל 
צורות הממשל הדמוקראטי ומוסדות המשטר הדמוקראטי 
בהווה — ר׳ הפרקים "חוקה ומשטר" ו״היסטוריה" בערכים 
של הארצות השונות. 

ה ד מ׳ החדישה כתופעה חברתית. כסימנה של 

צורת־ממשל זו אפשר לראות את האפשרות התקינה של 

החלפת השליטים לעתים מזומנות ע״י הפעלת הנשלטים 

בדרך של שלום או הסדר חוקי (בחירות). משטר דמוקראטי 

יכול להתקיים חן במדינה שלמה והן בתוך קבוצות חלקיות 

שונות (רשויות מקומיות, אגודות, איגודים מקצועיים, 

מפלגות, מועדונים, וכד). המשטר הדמוקראטי הוא אחת 

מצורות־הממשל המצויות במדינות המודרניות, ומולו עומדות 

הדיקטטורה (ע״ע) !הטוטליטריות (ע״ע). 

מבחינה סוציולוגית סימני־ההכר העיקריים של מדינה 

דמוקראטית מודרנית הם: א. ריכוזו של השלטון ואחדותו 

הטריטוריאלית — ביטול כל מעמד מדיני וחברתי מיוחד 

בשביל מחוזות מסויימים והנהגת אחידות שלטונית ואדמי- 

ניסטראטיווית לגבי כל חלקי־המדינה. — ב. פיזורו של הכוח 

הפוליטי הפוטנציאלי בין שכבות רחבות ביותר של האוכלו־ 
י• י 

סיה, וביטול המונופולין של ההשפעה הפוליטית בידי שכבה 
מסויימת. — ג. הפרדה בין זכויות אזרחיות ומדיניות ובין 
מעמד חברתי — מתן זכויות פוליטיות יסודיות (כגון זכות- 
בחירה) לכלל האזרחים, בלי להתחשב בהשתייכותם לשכבה 
חברתית מסויימת. — ד. הפרדה ניכרת, מבחינת ניהול של 
ענייני־המדינה, בין החטיבה הפוליטית השלטת — שהיא 
מתרכזת, בעיקר, במוסדות הפוליטיים הנבחרים: הפארלא- 
מנט, הממשלה וכיו״ב, והיא המכוונת את המנגנון ומפקחת 
עליו—, ובין מנגנון הביצוע האדמיניסטראטיווי. — ה. ניהול 


ענייני־המדינה השוטפים ע״י מנגנונים אדמיניסטראטיוויים־ 
ביורוקראטיים, שאין להם אלא זיקה חלשה אל שכבות 
חברתיות מסויימות. — ו, העדר שכבה שלטת אחידה ומגד 
בשת, הבטוחה בעמדתה — בתוקף של מסורת, מנהגי־דורות 
וזכויות מקודשות כלשהן, ובתוקף הזדהות מסרתית; והת¬ 
פתחות חוגים ושכבות חברתיות מרובים, המתחרים זה בזה 
על השלטון. — מכאן — ז, התחרות גלויה או סמויה על 
השלטון, וכן אפשרות של חוסר־קביעות מסויים בממשל, 
כאפשרות מוסדית תקינה במבנה המדינה. — ח. התפתחות 
ניכרת של הקף הפעולה הפוליטית הבלתי־אמצעית וחדירתה 
ההדרגתית לתוך תחומי־חיים רבים — כלכלה, חינוך וכיו״ב. 

קיימות כמה בעיות־יסוד, הכרוכות ביחס שבין המשטר 
ובין החברה שבה הוא פועל: א. קיום קשרים תקינים, 
מוסדיים, בין הכוח הפוליטי המפוזר בתוך כל שכבות- 
האוכלוסיה ובין השליטים: אין השליטים בדמ׳ יכולים 
לקיים את שלטונם קיום מתמיד ויעיל, בלא שיבטיחו 
לעצמם לא רק את ה״הסכמה" הסבילה של הנשלטים, אלא 
גם את זיקתם והזדהותם הפעילה. — ב. מציאת "שביל־זהב" 
ביו היציבות המדינית, הדרושה לכל ממשל ומשטר, ובין 

האפשרויות הפוטנציאליות — ואף הריאליות — של שינוי 

• • 

בלתי פוסק ע״י ההתחרות על השלטון, הנעוצה בעצם טיבה 
של הדמ ׳ ; לשון אחרת — קביעת כללי־ההתחרות שתקפם 
חל על כל המשתתפים בהתחרות על השלטון, ושבעצם קיומם 
והמשכיותם הערובה ליציבותו של הממשל, אע״פ שמזמן 
לזמן עשוי לחול שינוי בחטיבה השלטת.—ג. הבעיה היסודית 
של תנאי-הזיקה בין החברה והמדינה. בעיה זו מחריפה בדמ׳ 
המודרנית בעיקר מתוך העובדה, שמתרחב וגדל הקפה של 
הפעולה הפוליטית, והיא חודרת והולכת לתוך תחומי-חיים 
נרחבים, מגבירה את התלות ההדדית של החברה והמדינה 
ונותנת בידי המדינה אפשרויות רחבות ביותר להשתלטות 
על החברה. מתוך כך עדים אנו במדינות מודרניות למאבק 
בלתי־פוסק בין החברה, על שכבותיה וחוגיה השונים, ובין 
המדינה: הראשונה נלחמת על האוטונומיה הפנימית שלה 
ועל הגבלת פעולותיה של המדינה, ואילו האחרונה שואפת, 
לפי עצם טיבה, להתפשטות יתירה, לאינטנסיפיקאציה גדלה 
והולכת של הפעולה הפוליטית. 

בעיות אלו קיימות בכל מדינה מודרנית ונפתרות באפנים 
שונים בטיפוסים השונים של המדינה, בהתאם לאפיה הדמו־ 
קראטי או הלא־דמוקראטי. 

ההסדרים המוסדיים העיקריים בתחומה של 
המדינה המודרנית, הם: א. החוקה (קונסטיטוציה); ב. מו* 
סדות־הייצוג; ג. המפלגות! ד. אירגונים וגיבושים ציבוריים 
שונים, וביניהם מה שקרוי "דעודהקהל". 

א. האופי חדמוקראטי של חקה (ע״ע) מתבטא בדרך- 
כלל במגמתה לקבוע סייגים ברורים לכוחה ולפעולותיה של 
המדינה, כדי שיהיו הללו כפופים לערכים העליונים של 
החברה — כפי שמעידות "הצהרות־הזכויות" השונות, הבאות 
לעתים קרובות לפני הטכסט החוקתי בכמה מן הקונסטיטוציות 
המודרניות. החוקה הדמוקראטית קובעת כללים לבחירתם 
ועלייתם של השליטים, כנציגי הנשלטים, ולאחריות המוטלת 
על הראשונים כלפי האחרונים. משטר הנושא את שם הדמ ׳ 
ואין חוקתו מביעה מגמות אלו, או מביעה מגמות הפוכות — 
יש לראות כסילוף, ו״הדמ" העממיות" יוכיחו. מסימניה של 
החוקה הדמוקראטית הפרדת הרשות המשפטית מן הרשויות 


771 


דמוקרטיה 


772 


האחרות — המבצעת והמחוקקת לשם הבטחת עליונותו 
של החוק גם על בעלי השלטון ועל המחוקקים עצמם. לעומת 
זה אין הפרדת שתי הרשויות האחרות — הממשלה והפאר* 
לאמנט — מתחייבת ממהותו ומעקרונותיו של משטר דמו- 
קראטי, ואין היא נחוגה ברוב המשטרים הדמוקראטיים- 
פארלאמנטאריים. 

ב. מוסדות-הייצוג (פרלמנטים, ע״ע). אפשרות 
פיטורי הממשלה ע״י בית-המחוקקים הנבחר היא שמהווה 
את נקודת־המוקד העיקרית של המשטר הדמוקראטי (אין 
כלל זה חל על אה״ב ורפובליקות אחרות, הנוהגות הפרדה 
קפדנית של הרשות המבצעת והרשות המחוקקת). אע״פ 
שמוסדות-הייצוג קיימים באופן פורמאלי גם במשטרים טו- 
טאליטאריים, הרי במשטרים אלה הם ממלאים בעיקר תפקיד 
סמלי בלבד, והרכבם נקבע לחלוטין על־ידי הממשלה או 
המפלגה השלטת. 

בתקופות קצרות מאד בתולדות הדמ׳ (בעיקר בתקופת 
הדמ ׳ הליבראלית המצומצמת [ר׳ להלן]) התרכז למעשה 
המאבק על השלטון בקרב הפארלאמנטים. בתקופות מאוח¬ 
רות׳ עם התפתחותה של ד,דמ׳ ההמונית, הועבר מרכז־הכובד 
של המאבק הזה למפלגות. 

ג. המפלגות (ע״ע). ההבדל המכריע במבנה המפלגות 
במדינות דמוקראטיות מזה, ובמדינות טוטאליטאריות מזה, 
הוא שבמשטר הדמוקראטי קיימות תמיד כמה מפלגות, שהן 
יכולות להתחרות על השלטון התחרות פומבית, ואף להחליף 
זו את זו בשלטון! ואילו במשטר הטוטאליטארי לא תיתכן 
התחרות פומבית כזו, ועפ״ר קיימת רק מפלגה אחת, שבידה 
זכות־מונופולין גמורה על השלטון, ושוב אין שום מפלגה 
אחרת יכולה להגיע לכלל אפשרות של התארגנות פומבית. 

ד. הבדל מכריע בין משטרים דמוקראטיים וטוטאליטא- 
דיים מודרניים מתבלט התבלטות ברורה בהתארגנותם של 
איגודים ציבורייםשונים,שלדעת-הקהל (ע״ע), 
וכיו״ב, ז״א: בהופעתם של זרמים בלתי־מגובשים ובלתי- 
פורמאליים, שבחלקם צמודים הם אל המפלגות והאירגונים 
הציבוריים השונים ואף מכוונים על-ידיהם, ובחלקם הם בלתי- 
תלויים באלה. אותם אירגונים וזרמים קיימים הן במדינות 
דמוקראטיות והן במדינות טוטאליטאריות, מאחר שהם נעוצים 
בעצם טיבה ואירגונה של המדינה המודרנית. אך מידת הת¬ 
ארגנותם בשני סוגי-מדינות אלה שונה באופן יסודי: במדי¬ 
נות הטוטאליטאריות קיימת היירארכיה ברורה, פחות או 
יותר, של אירגונים אלה — היירארכיה, הנקבעת ע״י השלטון 
המרכזי ומכוונת על-ידיו, וזרמי ההשפעה וההכוונה באים 
כאן תמיד מלמעלה למטה, מן השלטון אל העם, ולא להפך; 
ואילו במשטרים דמוקראטיים אין לא היירארכיה ברורה של 
אירגונים ציבוריים ולא הצמדתם השלמה אל הפעולה הפו¬ 
ליטית! קיימת הפעלה הדדית של היזמה הציבורית בין 
הציבור מזה והממשלה מזה, ואף אחד *מאלה אין לו זכות- 
מונופולין שלמה עליה. 

הטיפוסים העיקריים של משטרים דמוקראטיים 
מודרניים. ( 1 ) הדמ׳ הליבראלית — כפי שהיתה קיימת 
באירופה בשני השלישים הראשונים של המאה ה 19 ובאה״ב 
עד אחרי מלחמודהעולם 1 . מסימניו של משטר זה: הגבלת 
הפעילות הפוליטית לשכבות קטנות למדי, ובעיקר השכבות 
האריסטוקראטיות והמעמדות הבורגניים; מידה קטנה 
ביחס של התערבות המדינה בעסקי החברה והכלכלה; פיתוח 


קטן־ביחם של המנגנונים הביורוקראטיים המדיניים השוגים! 
מידה ניכרת של פיקוח ישיר של בית-הנבחרים על הממשלה 
והעדר גיבוש מלא של קבוצות למפלגות המוניות! קשר 
ישיר למדי בין הנבחרים ובין איזורי־הבחירות וקהל הבו¬ 
חרים שלהם. 

( 2 ) ה ד מ׳ ההמונית — אשר התפתחה ברוב ארצות 
אירופה בסוף המאה ה 19 , ובאה״ב בעיקר בתקופת כהונתו 
של פרנקלין רוזורלט, בעקבות המהפכה התעשייתית השניה 
והתפתחותן של תנועות לאומיות וחברתיות שונות. סימני- 
ההכר של שלב זה הם: הרחבת זכות־הבחירה לכלל האזרחים 
המבוגרים! השתתפות פוליטית ערה וגדולה של שכבות 
רחבות; עליית האירגון המפלגתי ההמוני! התעצמותו של 
המפלגות והמשמעת המפלגתית בתוך בית-הנבחרים, ניתוקו 
או החלשתו של הקשר הישיר בין הנבחרים והבוחרים והת¬ 
פתחותו של התיווך המפלגתי ביניהם! התעצמות כוחה 
המבצע של הממשלה לעומת בית־הנבחרים, בעיקר בעקבות 
הנהגת המשמעת המפלגתית! התערבות גדלה והולכת של 
המדינה בתחומי חיים חברתיים שונים; התפתחותם של 
מנגנונים ביורוקראטיים ענפים. — שלב זה מתקשר, בתנאים 
מסויימים, בהתפתחותם של משטרים טוטאליטאריים. 

הדמ ׳ והמציאות החברתית. המשטרים הדמוקראטיים 
התפתחו בתקופה מסויימת והתבססו בארצות מסויימות 
בלבד, שכן התפתחותו וקיומו של משטר דמוקראטי מותנים 
בתנאים חברתיים מסויימים. התנאי הראשון הוא — שתהא 
קיימת בתוך ציבור־האזרחים רמת התעניינות מסויימת 
בענייני־המדינה. נכונות לפעילות פוליטית איננה קיימת בכל 
המסיבות: היא נעדרת, למשל, כשרמת־חיים נמוכה מצמצמת, 
מחמת הדאגות של יוכדיום, את האופק החברתי והתרבותי 
של האזרחים, וכן כשהחברה דבקה דבקות בלתי־ביקרתית 
באורח-חיים מסרתי, או כשהאזרחים שרויים במצב של 
חוסר-בטחון, אישי וחברתי, מתמיד, השולל מן האדם 
אותו "אורד־נשימה" מינימאלי, שהוא הכרחי בשביל הת¬ 
עניינות ופעילות חברתית רחבה. — התנאי השני הוא, שלא 
יהיו הבדלים וניגודים חברתיים מכריעים בין שכבות 
וחוגים שונים בתוך החברה. אין הדמ׳ יכולה להתקיים, אם 
קיימים בתוך החברה הבדלים חריפים ובולטים בין שכבות 
שונות מבחינת רמת-ההכנסה וחלוקת הכוח הכלכלי. מכאן 
רופפותם של משטרים דמוקראטיים בארצות קולוניאליות 
וכיו״ב, וכן משבר הדמ׳ בארצות שבהן נתחדדו הבדלים 
אלה עד כדי מאבק מתמיד בין השכבות. גם הבדלים יסודיים 
באורח-החיים של שכבות שונות, ניגודים דתיים ואיזוריים 
חריפים, המתגבשים בתוך המבנה המוסדי של החברה — אף 
הם, בדרך־כלל, בעוכרי הדמ ׳ . ד,דמ׳ שיגשגה ביותר באותן 
ארצות, שבהן הושגה אחדות פוליטית לפני התעוררותו של 
הלאומיות ושל התודעה הלאומית; ואילו בארצות, שבהן 
קמה הלאומיות תוך התנגדות למסגרת פוליטית מסויימת 
ותוך ניגודים בין חטיבות או חוגים חברתיים שונים — לא 
יכלה הדכד להכות שרשים. והוא הדין לגבי הבדלי־חינוך: 
מציאותן של שכבות שונות, המקיימות מסורות חינוכיות 
נפרדות ומנוגדות זו לזו, יש בה כדי לרופף את הדמ ׳ ! ודוגמת 
גרמניה — ובמידודמה אף צרפת — תוכיח. תנאי יסודי 
בשביל ד.דמ׳ הוא היחס הנכון בין אותן חטיבות חברתיות 
הפועלות והמפעילות בחברה, שלהן נודעות עמדות-בכורה 
בתוכה — האליטות, שהעיקריות בהן הן: האליטה הפולי- 


773 


דמוקרטיה 


774 


טית — האליטה האריסטוקראטית המסרתית והאליטות 
המודרניות הבלתי־תורשתיות; האליטות המקצועיות למיני¬ 
הן — האדמיניסטראטיוויות והטכניות; האליטה הכלכלית; 
האליטות האינטלקטואליות למיניהן. בין האליטות השונות 
שבכל חברה קיימת התחרות ניכרת על הכבוד והעמדה והכוח 
שבמערכת החברתית, והתחרות זו לובשת בחברה המודרנית 
צורה חריפה ביותר, משום החילוניות של ערכיה והעדר 
קני־מידה מסרתיים, ובעקבות כך — העדר סולם־הערכה 
אחיד, שיקבע את מקומן היחסי של האליטות זו כלפי זו, 
ויעניק להן מסגרת פורמאלית, ברורה ואחידה. ההתחרות 
בין האליטות מחזקת את ד,דמ׳ ע״י יצירת ריבוי של מרכזי־ 
כוח (פלוראליזם חברתי), והיא פועלת את פעולתה התקינה 
הזאת׳ כל עוד איננה חורגת ממסגרת של ערכים משותפים 
מסויימים, שבתוכה ובהתאם לעקרונותיה היא מתנהלת; 
ערכים משותפים כאלה נקנים בדרך-כלל ע״י חינוך משותף. 
במקום שהאליטות השונות נעשו זרות זו לזו לחלוטין מחמת 
דרכי-החינוך השונות שלהן, פורצת התחרות פרועה ביניהן, 
שהיא מביאה בהכרח לידי התפוררות חברתית, ובסופו של 
דבר לידי השתלטות מוחלטת של אליטה אחת — בדרך־כלל 
האליטה הפוליטית — על חברותיה; ומצב זה מחסל, כמובן, 
את יסודות קיומו של המשטר הדמוקראטי בכללו. 

אולם כשם שהבדלים חריפים מדי יש בהם כדי לערער 

את קיומו של המשטר הדמוקראטי, הרי סכנה רבה לא פחות 

צפויה לו מהשלטת השוואה גמורה של כל החטיבות. ניולאציה 

■ • 

של הבדלים עד כדי ביטולם הגמור של מרכזי-כוח מאורגנים 
שונים עשויה לבטל את האפשרות של התחרות על כוח- 
השלטון בכלל ולהביא לידי ביטול כל אפשרות של השפעת 
החברה על המדינה. בעקבות ניוולאציה כזו הופכים ההמונים 
להיות ביד השליטים כחומר ביד היוצר, ואילו תפקידו של 
משטר דמוקראטי הוא לקיים פיקוח מתמיד ומלא על המנגנון 
הביורוקראטי־שלטוני. הניוולאציה מביאה גם לידי ביטול 
גמור של התחרות בין האליטות, באופן שנוצר מחדש (כמו 
בחברה המסרתית — אך הפעם בצורה כפויה ומאורגנת) 
סולם־ערכים אחיד וכוח־שלטון אחיד בתוך החברה. אין משטר 
דמוקראטי יכול להיות יציב בחברה, שכל הכבוד וההערכה 
והכוח החברתיים מרוכזים בה בידי אליטה אחת, וביחוד 
בידי האליטה הפוליטית. 

דמ׳ בקבוצות קטנות. בעיית החלפת ה״שליטים" 

(או הנושא, או המטרות השונות) קיימת לא רק בתחום 
המדינה, אלא גם בתוך קבוצות חלקיות שונות: מפלגות, 
אגודות מקצועיות, מועדונים וכד. בתוך קבוצות חלקיות 
כאלה — כשהן מתגבשות ומתמידות בקיומן — קיימת 
נטיה גדולה לאוליגארכיה ולריכוז( והתמדתו של השלטון 
בידי חבורה קטנה של אנשים, בעיקר בעקבות התמודדות 
הקבוצה עם קבוצות מתחרות שונות והמ(נופוליזאציה בידי 
המנהיגים של עמדות הכרוכות בסמכות למו״מ ובהשפעה 
כלפי־חוץ ושל אמצעי הקומוגיקאציה בתוך הקבוצה עצמה. 
בדרך־בלל אין הקבוצה מצליחה להתגבר על הנטיה לאולי- 
גארכיה פנימית אלא בתנאים מסויימים, שהחשובים בהם 
הם: מעמד חברתי וכלכלי בטוח של הקבוצה והעדר ההכרח 
להלחם עליו כל הזמן; פיזור הקבוצה בשטח לקבוצות־משנה 
שונות; שכר-עבודה גבוה, אשר אינו נופל משכר־העסקנים; 
פיתוח של מועדני-משנה וקבוצות־משנה שונות בתוך האגו¬ 
דה. ביסודם דומים תנאים אלה לתנאי־הקיום הכלליים של 


דמ ׳ מדינית; אלא שבגלל אפיים המצומצם יותר של קבוצות 
וגיבושים חלקיים — וביחוד אלה העוסקים במאבק על 
עמדות — התפתחותה של דמ׳ פנימית והאפשרות להחליף 
"שליטים" מצומצמות בהם יותר מאשר בחברות שלמות 
(וע״ע קבוצה). 

ש. נ. א. 

הרעיון הדמוקראטי בעת החדשה. המדובר 
כאן הוא בהתפתחותן — מזמן הרנסנס (ע״ע) ועד ימינו — 
של הנחות־יסוד, שמצאו את מקומן במשנות דמוקראטיות, 
ז״א אותן ההנחות שבהסתמך עליהן נחשב המשטר הדמו־ 
קראטי כהכרחי וכרצוי; לא ידובר כאן בפרטי המשטרים 
המגשימים — או המתיימרים להגשים — עקרונות אלה. 
כארבעה עקרונות־ ה יסוד של השקפודעולם דמו־ 
קראטית ניתן להגדיר: זכויות מדיניות שוות של כל האז¬ 
רחים, תלות השלטונות ברצון העם, החובה להימלך בדעתו 
של העם וסמכות ההכרעה של הרוב. 

גיבושם וביסוסם של עקרונות־היסוד של ד.דמ׳ בעת 
החדשה הם חלק של היערכות חדשה של השקפת־עולם, והם 
מתלווים כסיבה ותולדה גם יחד לעלייתה של המדינה 
הטריטוריאלית־ריכוזית, לרפורמאציה, לשגשוג המדעים 
והפילוסופיה הראציונאליסטית, למהפכות בדרכי המסחר, 
הטכניקה והתעשיה, ולמהפכות המדיניות הגדולות באנגליה, 
צרפת ורוסיה. בתגובה לתופעות אלה, וכן בייזומן, נסתייעה 
ההגות המדינית באוצרות המסורת של התקופה הקלאסית 
ושל יה״ב, גם כשהמטרה והתוצאה היו בחזקת חידוש. 

עם גיבושה של המדינה הריכוזית־טריטוריאלית 
נתמלא מושג "העם" משמעות מדינית חדשה. שוב לא היה 
פירושו המעמדות הנמוכים, כמו בהשקפה הקלאסית (ר׳ 
לעיל), או מערך קורפוראטיווי, כמו ביה״ב: מסתמנת הדרך 
אל הקפה שוויונית של כלל-התושבים. מושג הריבונות 
בא להדגיש את אי-תלותה הגמורה של המדינה כלפי 
חוץ — בעיקר כלפי מסגרות אוניוורסאללת, כמו הכנסיה 
הקאתולית — ואת עליונות השלטון המרכזי כלפי פנים. 
ההתייחסות בין השלטון המרכזי החילוני ובין כלל התושבים 
החלה להעיב על כל שאר ההתייחסויות המדיניות! החוק וסמ¬ 
כויות השלטון נעשו נובעים ממקור אחד. הלכו ורבו הבחינות 
שלפיהן יש דיין אחד, ובמרוצת הזמן גם דין אחד, במספר 
הולך ורב של עניינים לגבי מספר הולך ורב של אנשים. 

עירעור משמעותן המקובלת של צורות־האירגון המדי¬ 
ניות הלך בד־בבד עם עירעור משמעותן של צורות־האירגון 
החברתיות, הכלכליות והדתיות. על רקע זה החלה עולה 
תפיסה חדשה של מעמדו של היחיד, שגרמה להשקפה 
המודרנית של הצגת זכות כתנאי לכל חובה חברתית ומדי¬ 
נית. שרשיו הרוחניים של אינדיווידואליזם זה נעוצים הן 
בשדה החוויה הדתית והן בשדה העיון החפשי. 

האינדיווידואליזם בעל הצביון הדתי מקורו בהד¬ 
גשה — המחודשת ברפורמציה (ע״ע) — של מעמד היחיד 
כמושא החסד האלוהי, כשהדגשה זו משמשת ציר ההתנגדות 
לתיווכה המוסדי של הכנסיה הקאתולית. עם התפצל התנועה 
הפרוטסטאנטית, ובמידה רבה בניגוד לתורות לותר וקאלוין, 
נתהוו בין הפוריטנים (ע״ע) דפוסי הלכה ומעשה, שלהם 
נודעת חשיבות בהתפתחות ד,דמ׳ — יותר מחמת המסקנות 
המדיניות שהוסקו מחם ומחמת הרציפות שזכו לה באנגליה 
מאשר בזכות הכוונה והמהות שהיו להם מלכתחילה. 


775 


דמוקרטיה 


776 


בעדות־המאמינים הפוריטאניות־הפרסביטריאניות נתכנסו 

ו י י י • 

נאמני הרפורמאציה, שלא באו על סיפוקם עם היווצרותה 
והתבצרותה של הכנסיה האנגליקנית. במחאתה נגד האירגון 
ההיירארכי ועליונות המלך בכנסיה קידשה העדה את 
עקרונות ההצטרפות החפשית, בחירת זקניה והוויכוח הפנימי. 
אע״פ שדרשה חופש לשם קיום דעות חבריה, לא עשתה 
זאת מתוך הכרה בזכות קיומן של אמיתות שונות: סמכותם 
של כתבי־הקודש מחייבת פירוש אחד, וכל מי שאינו 
מקבלו — הרי זה חוטא או טועה. אולם מן ההתנצחות של 
כיתות דתיות בלתי־סובלניות צמחה לסוף הסובלנות, שהוטלה 
ע״י השלטונות כדי לסתום מעיינות־מריבה שהיו בעוכרי 
קיום המדינה. מתחילה לא נועד הוויכוח בתוך העדה להניח 
מקום לגילוי אמיתות ולהתפשרות ביניהן, אלא לחיזוק 
החברים באמונה: יש מקום לחילופי־דעות, משום שבסופו 
של דבר אין מקום לחילוקי־דעות. העדה המקורית, שהיתה 
מורכבת מאנשים, שראו עצמם כעידית שזכתה במאור 
ומשום כך הצטרפו לעדתם מרצון, התבססה על הסכמת־הכל, 
ולכן לא הגיעה לצידוק הכפיה. אולם במהרה נתגלה בעדה 
עצמה כוחו של הגינוי המוסרי כלפי הסוטים מכללי התנהגות 
נוקשים, וכאשר השתלטה התנועה על האירגון המדיני, כגון 

בז׳נווה של קלוין(ע״ע), או כאשר ראתה סיכויים להצלחתה, 

י• — י י 

כגון בסקוטלנד של ג׳ון נוכס (ע״ע), הפך הגינוי המוסרי 
לכפיה ממש. הכיתות לא הגיעו לביקורת השימוש בכוח- 
הכפיה אלא בעיקר מתוך היותן במיעוט ומתגוננות מפני 
מדינה שלא היתה מושתתת על "האמונה הנכונה". כקאתו־ 
לים בזמנם וברוח התאולוגיה הקאתולית המסרתית, ראו 
הפוריטאנים באירגון המדיני — בגלל הזדקקותו לכוח- 
הכפיה — אירגון בעל ערך נחות ותחמו תחום בין דת 
ומדינה. 

גישה זו של הגבלת סמכויות המדינה שימשה נקודת- 
מוצא לכיתות, כאשר נכנסו למאבק הפוליטי בזמן המהפכה 
האנגלית ועברו מהתגדרות מפני המדינה לעיצובה: הן למדו 
גזרה שווה מעקרונות הניהול העצמי של העדה על עקרונות 
הניהול של המדינה, ותוך כדי כך הומרה זכות ההתגודדות 
הדתית ב״זכות הטבועה בכל אנגלי מלידה". 

ההלכה הדמוקראטית, שפותחה ברוח זו ע״י "המשווים" 
( 118:8 ^ 08 ), הורתה, שלא רק סמכותו של השליט המלכותי 
אלא גם סמכותו של הפארלאמנט טעונה ריסון. ב״הסכמי־ 
העם״ ( 1649 ) נתבעו השוויון המדיני — זכוודבחירה לכל 
גבר — וממשל נציגים של בית אחד המתחדש בכל שנה, 
אגב איסור לבחור באותו הציר בשניה, וכן פורטו הגבלות 
לשליטים הנבחרים ע״י קביעת עניינים שלגביהם סמכות 
החקיקה מוגבלת או נשללת לגמרי. תכנית זו, כמקורות 
השראתה, משקפת את ההכרה, שמוטב היה אילו אפשר היה 
להתקיים בלא אירגון־כפיה, בהתאם לאידיאל המאכסימא- 
ליסטי של הסכמת־הכל, העושה כל כפיה למיותרת. אולם 
משנצמדה לאידיאל של השוויון המוסרי־דתי — שבשמו 
נשללות זכויות־יתר מדיניות — אף הדרישה לשלול את 
חופש־הפעולה המוחלט של הכוחות הבלתי־שווים בתחום 
הכלכלי, נוצרה מתיחות בין ההנחה של הסבמת-הכל ובין 
הצורך בכפיה כלפי שאינם־מסכימים. סתירה זו כבר נתגלתה 
במשטרו של קאלווין, שהטיל את ביצועו של תוכן דתי- 
מוסרי על האירגון המדיני. הקומוניזם — שאותו דחו "המש¬ 
ווים"׳ דברי מעמדות־הביניים ובעלי-המלאכה העירוניים — 

־־ 7 


נתגבש בנסיונות אנשי "ציון החדשה" במינסטר, במרידות 

האיכרים וב״אוטופיה" של תו^ס מודוס (ע״ע) במאה ה 16 

ובתנועת ה״חופרים״ (!!: 01888 ) במהפכה האנגלית במאה 

ה 17 . הנטיה להרחיב את השוויון המדיני לשוויון חברתי 

ע״י הפקעת הפעילות הכלכלית מתחום הפעולה הספונטאנית 

גרמה — עכ״פ בעקיפין — להגברת יסוד הכפיה באירגון 

המדיני, ולו רק כאמצעי חולף להשלטת הסדר הנכון. 

אפייני הוא, שג׳ררד וינסטנלי (ץ 16 מ 5:2 ב 11 ז גו), מנהיג 
־ 1 י♦ ■ 1 • • 

ה״משוויס״־ה״חופרים", הציע לקרומוול, להשליט את תכ־ 

ד 

ניתו על המדינה. מליצי־היושר של משטר קרומוול. ובראשם 

מילטון(ע״ע), נזקקו לעקרון של ריבונות־העם, כדי להצדיק 

את הדין שעשו במלוכה! אך הם לא הסיקו מסקנה מתאימה 

לגבי שלטונו של קרומוול עצמו. גם לאחר מות הפרוטקטור 

היה הרפובליקניזם של מילטון מושתת על עקיפת הסכמת־ 

העם לטובת זכות בעלי־המידות. מצד שני הוקיעו גם 

"המשווים" כבוגד כל מי שלא היה מסכים לתבניתם. אלו 

ואלו לא היו מוכנים לתת מקום לאופוזיציה או לאפשר 

תיקון במשטרם. בסופו של דבר נמצא׳ שאע״פ שהמחשבה 

הפוריטאנית על אפיקיה ושלוחותיה היתה מכוונת עקרונית 

להגבלת סמכוודהכפיה של המדינה, הרי בנסיונותיהם של 

הפוריטאנים לקיים את האירגון המדיני בכוחות נאמניהם 

או בהטילם על משטר זה ביצוע תוכן רוחני או חברתי, 

הגיעו לצידוק ביטול רצונם של השרויים בטעות, ואפילו 

הם הדוב — וזה מתוך האמונה באמת אחת ובלעדית׳ הגלויה 

לעיני הנאורים. ככל שקרבה המחשבה הפוריטאנית, שמקורה 

הראשוני היה דתי, לענייני המדינה, גברה בה הנמקה 

שכלתנית־חילונית, עד שבשיטתו של הרינג טון(- 8 מ 1 זז 12 ל 

מס:) התמזגה בהלכי־רוח שמוצאם מ מ ק _י ו ל י (ע״ע) 

ושפותחו ע״י הובז (ר׳ להלן). הרינגטון קשר את עקרונות 

הדמ׳ השוויונית, המגבילה את השלטון, עם רפובליקניזם 

ועם השאיפה להוביר את השוויון החברתי ע״י חוק אגרארי. 

הוא הצביע על כורח היסטורי ראציונאלי, שלפיו כרוך 

טיבו של המשטר המדיני בחלוקת הרכוש הקרקעי הנהוגה 

בו, כשהחלוקה הנכונה משמשת יסוד למשטר הנכון, ושניהם 

משמשים ביטוי לצווי המוסר. 

האינדיווידואליזם שמקורו חילוני הגיע 

אף הוא למה שקרוי הפאראדוכס של החופש. מקורו 

של אינדיווידואליזם זה בתקופת הרנסאנס! זו קיבלה מן 

הנצרות את ההכרה בערך המוסרי המוחלט של הפרט — 

מורשת היהדות, הסטואה (ע״ע) ומשנת קיקרו(ע״ע) — אלא 

שהיא העמידה אותה על בסיס חילוני: עמידת האדם ברשות 

עצמו שוב לא הצריכה סיוע ונעשתה תלויה בהכרתו של 

האדם בלבד. הברית בין הראציונאליזם רהאוטונומיזם הושלה 

בעקבות הפילוסופיה של דקרט (ע״ע) והמתודה האנאליטית, 

השאולה מן הפיסיקה והמעמידה את המורכב על מרכיביו. 

במשנותיהם של אלטהוזיוס(ע״ע), גרוטיוס(ע״ע) ופופנדורף 

# • 

* 

(ע״ע) מסתמנת תפיסה חדשה של משפט־הטבע: מעתה 
מותנים חוקיו בראש וראשונה בהגיונו של האדם, ובתוקף 
אותו הגיון בלבד הם חלים על ממלכודהטבע ועל הלכות בני- 
אדם גם יחד. בסוף דרך זו עומדת התפיסה של "האדם 
ללא אדון", שדציותיו הן מניעיו הלגיטימיים ושכלו מורה 
הדרך לסיפוקן. 

הביטוי השיטתי למהפכה זו בהבנת מעמדו של היחיד 
נמצא במשנתו המדינית של.ת. ה ובז (ע״ע), אשד בכמה 


777 


דנזורןרפויד! 


778 


דברים, אמנם, קדמה לד. משנתו של ז׳ ך ב ודן (ע״ע). 
תחת ידיו של הובז הפך האינדיווידואליזם האריסטוקראטי 
לאינדיווידואליזם שוויוני. האבסולוטיזם השלטוני, שלו הטיף 
הובז, הועף את המגמה של האבסולוטיזם המלכותי להשוות 
את כל האזרחים בפני השלטון; אכן קל יותר היה להפוך את 
עורו המלכותי של ה״לוויתך לדמוקראטי מאשר את טבעו. 
לפי הובז, השלטון אינו נתון טבעי, אלא יצירה מלאכותית, 
פרי ההסכם החפשי של בעלי זכויות טבעיות, הנעוצות 
באדם מטבע ברייתו; הבאים על ההסכם לייסודה של 
חברה מוציאים בזה מידיהם את השימוש באותן הזכויות. 
הובז שולל מן הנתינים את הזכות להתנות את דרכי השלטון, 
משום שלדעתו התניה כזו מפריעה את קיום תכליתו של 

ז* 

השלטון — להבטיח את היחיד הבטחה יעילה מפני הסכנה 
הנשקפת לו מזולתו: כי האלטרנאטיווה היחידה לשלטון 
ריבוני מוחלט אינה אלא "המצב הטבעי", שהוא מלחמת הכל 
בכל, המתנהלת בין בעלי הזכויות הטבעיות השוות (בחינת 
"אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו" [אבות 
ג׳, ב׳]). תכלית השלטון — הקיים למען היחיד — מגבילה 
את היחיד, אך גם את השלטון; כי שלטון שאינו מקיים 
תכלית זו שוב אינו נחשב לשלטון. מבחינה עקרונית הובז 
שולל את זכות־המהפכה, ובשיטתו גם אין בה צורך למעשה: 
כל עוד השלטון יעיל במילוי תכליתו — ואחרת אין הוא 
נחשב כקיים — ריבונותו בלתי־מוגבלת, אך גם מוסכמת 
מיסודה, כי אין להניח שבר־דעת יחדל מלרצות בשמירת 
חייו ממוות לא־טבעי. אולם דווקא משום כך נמצא, שזכות- 
המהפכה מוכרת בעקיפין, כי הובז עומד על זכותו של 
היחיד להתנגד לכל מעשה המסכן את חייו או את חיי 
קרוביו. — לעקרונות המוסר בהתייחסות איש אל רעהו אין, 
לדעת הובז, תוקף אלא בזכות קיומו של רצון אחד ויחיד, 
רצונו של "מלך על כל בני־שחץ", המחוקק חוקים והמפעיל 
את מנגנון הכפיה לשם קיום החוק. החירות הטבעית, שהיא 
הזכות לעשות כל אשר אתה מסוגל לעשות, הופכת לחירות 
האזרחית — הזכות לעשות כל אשר החוק אינו אוסר, 
אע״פ שהובז העדיף מטעמי יעילות רימן־יחיד, הכיר 
שמבחינה עקרונית אין הבדל לגבי משמעות הריבונות בין 
נתינתה בידי יחיד, בידי מועטים או בידי העם. בזה פתח 
פתח לממשיכיו הדמוקראטיים לחלוק עליו במסקנות שיש 
להסיק מתורת הזכויות הטבעיות, ההסכם והריבונות לגבי 
שיתופם של האזרחים בתהליכי השלטון. נסיון כבד־משקל 
ורב־תוצאות לעשות את ה״לוויתך כפוף לערכי מוסר 
אוטונומיים ולתביעות השוטפות של נושאיהם — היחידים — 
עשה ג׳ ו ן ל ו ק (ע״ע). ברוח המסורת הפוריטאנית דחה 
לוק את זיהויה של חברה טבעית עם מלחמת הכל בכל; 
את הרע הגדול ביותר ראה לא בהעדר שלטון אלא בשלטון 
שרירותי — שלטון שאינו תלוי ברצון הנתינים. אולם על 
אף האידיאליזאציה של חברה ללא שלטון לא הסיק 
לוק מדעותיו מסקנה אנארכיסטית. את תיאור מצב- 
הטבע האידיאלי תיבל בסממנים לא־אידיאליים שאולים 
מתיאורו של הובז. לוק מסכים עם הו&ז שיש מפירים את חוקי- 
הטבע, את חוקי־המוסר; אך אין הוא רואה טעם במניעת 
השרירותיות האפשרית של יחידים יוצאי־דופן ע״י שרירו¬ 
תיות ודאית של יחיד שליט־בכיפה. המצב הטבעי, אמנם, 
אינו בחזקת שלום בלתי-מופרע ובטחון מלא, אבל גם אינו 
בחזקת מלחמת הכל בכל. לפיכך השלטון שעליו מסכימים 


הנתונים במצב הטבעי נשאר לעולם מוגבל ע״י בעלי הזכויות 
הטבעיות, הבאים על ההסכם החברתי. הזכויות הטבעיות 
לחיים, לחירות ולרכוש נקראות לפעמים בפי לוק "נכס" 
סתם, כדי להדגיש שקניין זה אינו תלוי בהסכם החברתי. 
גם הצורך בהבטחתן היעילה יותר של אותן זכויות בחברה 
המדינית אינו גורע מהיותן קניין שאינו ניתן לביטול. ההסכם 
החברתי אין בו אלא ויתור מטעם כל יחיד על זכות השיפוט 
וההענשה לגבי המפירים את קיום הזכויות, שהן בחינת נכס 
מאז ומתמיד. לשם קיומן היעיל יותר מוסרים היחידים מפי׳חם 
לחברה המדינית ומקימים עליהם שופט בעל סמכות ויכולת 
להוציא את גזר-דינו אל הפועל. כללו של דבר — האירגון 
המדיני קם ומתקיים לשם הגנת הספונטאניות מפני מיעוט 
של פושעים, וכן בגלל החשש שעשיית-דידלעצמם על־ידי 
הנפגעים עלולה להיות פגומה ע״י עצם היותם צד נפגע. 
כמו־כן קיים האירגון המדיני לשם הגנת חבריו מפני חברות 
מדיניות אחרות, מאחר שבינו וביניהן שורר המצב הטבעי, 
שכן אינן נשמעות לחוק אחד ולרשות שופטת אחת. 

המרחק בין חירות טבעית וחירות אזרחית במשנתו של 
לוק מתקצר לעומת האמור ע״י הובז, אך אינו מתבטל: כי 
גם החירות המוגדרת ע״י לוק — כזכות להיות מוגן מפני 
שרירותיות — אינה מובטחת בלא חוק פוזיטיווי. ההבדל 
בין לוק והובז עיקרו בזה, שלוק אינו מניח שכל מעשה 
שעושה המחוקק־השופט לגיטימי משום שהוא, ולא אחר, 
עושה אותו: כמו בתורת משפט־הטבע המסרתית, נובעת 
סמכות החוק הפוזיטיווי מהיותו תואם עקרונות התנהגות 
ומוסר אובייקטיוויים ומוחלטים. אולם מאחר שעקרונות אלה 
חם מעתה בחזקת זכויות בלתי־נשללות של היחיד, ומאחר 
שהשלטון שוב אינו הפקד (:) 0-115 ) שניתן מגבוה, אלא הפקד 
מטעם היחיד, נמסר גם הפיקוח על הנאמנות לעקרונות לידי 
יחידים, ז״א לרוב. 

זכותו הגדולה של לוק היא בזה, שוויתר על הסכמת 
הכל (ז״א כל היחידים) אף לגבי כינונה של החברה המדי¬ 
נית. עצם השימוש במושג הרוב בהקשר זה כולל את ההכרה 
בקיומו של מיעוט חולק, וההסתפקות בהכרעת חרוב 
מבטיחה מכללא גם את זכות המיעוט לחלוק על חרוב. 
אע״פ שכל אחד חייב להישמע לרוב כל עוד אינו נמנע 
מלהצטרף לחברה המדינית וכל עוד אינו פורש ממנה, 
ואע״ם שלוק שולל ניגוד בין הישמעות לחוק ובין חירות, 
נפרצה חומת המשאלה לאחדות־דעות טוטאלית, שהיא היסוד 
לכפיה טוטאלית. 

לוק לא גרס את ההשתתפות השוטפת של רוב הנתינים 
בשלטון או בפיקוח עליו, ולא תבע זכות־בחירה כללית. זכות 
הסכמת הרוב למעשי השלטון כוללת את זכותו לתת ביטוי 
לאי-הסכמה ע״י התקוממות נגד כל שלטון שהרוב ריאה 
אותו כמתנכר לזכויותיו, לתכלית השלטון. אין ריבונות העם 
וזכות רוב האזרחים לפסוק מופעלת בימים כתיקנם: אירגון 
השלטון הוא אשר בא בימים כתיקנם להבטיח את נאמנות 
השליטים לתכלית המדינה. דבר זה מושג ע״י עקרונות 
הקונסטיטוציונאליזם הדמוקראטי — זכות ההכרעה של דוב 
הנבחרים והפרדת הרשויות. הרשות המבצעת — שניתן 
לחלקה גם לשתיים —, אע״פ שהיא מצויידת בפררוגאטיח׳ת, 
הרי היא כפופה לרשות המחוקקת הנבחרת, שאינה שליחתם 
ונציגתם של שולחיה — ז״א של בעלי זכוודהבחירה — 
בלכה אלא של העם הריבון, שבידיו שמורה זכות המהפכה. 






779 


דמוקרטיה 


780 


בסיכום ניתן להיאמר, שפל התפתחותה של המשנה 
הדמוקראטית אחרי לוק היא בחזקת "ואידך זיל גמור" לגבי 
משנתו, דווקא משום שבהסתמך על משנה זו ניתן להטות 
את כפות־המאזניים הן לצד הגשמודיתר של זכויות הרוב, 
והן לצד הגבלת השפעתו הישירה. שתי המגמות הללו באו 
לידי ביטוי במהפכה האמריקנית. 

במהפכה האמריקנית ייצג תומס פ י ן (ע״ע) את הדבקות 
באידיאל של החברה הטבעית ואת ראיית השלטון כרע 
הכרחי, שיש לצמצמו ככל האפשר. בהתאם לכך דרש את 
תרגומן של הזכויות הטבעיות לזכויות אזרחיות מפורטות, 
שמבטיחות את התלות הגמורה של השלטון ברצון הרוב, 
ושיש בהן אף כדי לאזן את הניגודים החברתיים והכלכליים. 
גם בהרחבה רעיונית זו של ד,דמ׳ הפוליטית לכיוון של דמ ׳ 
סוציאלית ניתן להסתמך על לוק, שביסס את זכות הקניין 
על העבודה המושקעת בנתוני־הטבע. פין, ג׳פרסון (ע״ע) 
ומדיסון (ע״ע) היו מאוחדים בדעה, שעל אמריקה לשמש 
דוגמה לעולם בכינון משטר דמוקראטי מבוסם על ממשל 
נציגים. אולם אנשי ה״פדרליסט״, אבות החוקה — ובראשם 
מדיסון והמילטון (ע״ע)' — הדגישו את הפרדת הרשויות, 

שפותחה כעקרון ע״י מוננזסקיך, (ע״ע), והעמידו את משטר 

• ♦ 

״הבלמים והאיזונים״ ( 1131311065 21101 01160155 ), שנועד לא 
במעט לשמש תריס נגד מה שכבר מדיסון ציין כ״עריצות 
הרוב". בהתאם למגמה זו הושהה צירופם של עקרונות 
הזכויות הטבעיות שבהכרזת העצמאות לחוקה וכן הונהגו 
הגבלות של זכות הבחירה במדינות השונות. ההתלבטויות 
בין הפירוש הפופוליסטי והפירוש הפדראליסטי של עקרונות 
לוק מוסיפות להיות אפייניות לדמ׳ האמריקנית עד היום 
הזה — ולא לה בלבד. 

ההשכלה והמהפכה בצרפת. תנאים היסטו¬ 
ריים — כגון מורשת האבסולוטיזם המלכותי ובריתו עם 
המעמד השלישי והסתבכותה של המהפכה הצרפתית במל¬ 
חמה עם אירופה — גרמו לתופעות המייחדות את התפתחות 
הדמ׳ בצרפת; יש מבחינים במשנה הדמוקראטית, או — 
ביתר דיוק — בדיד ההגשמה הדמוקראטית, בין הדרך 
הפדראלית של המסורת האנגלו־סאכסית ובין הדרך הריכו¬ 
זית של המסורת הצרפתית. ברם, מהנחות־היסוד של המחשבה 
האירופית היא האמונה, שכללי ההתנהגות כפופים לעק¬ 
רונות, שסופם להיות מוכרים כבעלי־תוקף ע״י כל בני- 
דעת. לפיכך אין להסביר את אי־ההסכמה בהגות הראציו- 
נאלית אלא באחד משני אפנים: בעקבות האמונה הדתית — 
ע״י שחיתותו של האדם! או — בעקבות הפסיכולוגיה של לוק 
(״נפש האדם היא בחינת לוח חלק״) — על-ידי טיבם הלקוי 
של מוסדות החברה והמדינה. התגברות ההכרה האחרונה 
מבססת — מצד אחד — את הדרישה לכינונם או תיקינס 
של מוסדות־מדיגה, המגבילים ומצמצמים ככל האפשר את 
תחומי השלטון. מצד שני ניתן — ע״פ אותן הנחות-היסוד 
עצמן — לזהות את השלטון עם הרצון האמיתי של העם, ובזה 
לצמצם או לבטל את הצורך בהגבלת השלטון, ואף את צידוקה 
של הגבלה כזאת. תוך זיהוי של חברה ומדינה, של פעילות 
ספונטאנית ומדינית, ניתן גם לכפור במציאות ניגוד בין חידות 
היחיד ובין ריבונות, נוסח בודן והובז. כבר שפינוזה (ע״ע) 
טען, שאין ניגוד בין שלטון אבסולוטי וחופש-הדעות — אלא 
שהוא הפריד בין מישור ההגות ומישור המעשה; לוק טען, 
שאין ניגוד בין חוק ובין חירות בחברה המדינית המושתתת 


על ההסכמה. מכולם הרחיק לכת רוסו (ע״ע), שעמד על 
הפעלת רצון העם הריבון וחידש את האידיאל האפלטוני- 
אריסטוטלי של חברה מדינית כוללנית — בלי לבטל את 
תורת הזכויות הטבעיות של היחיד. התוצאה לא היתה 
סינתזה, אלא אי-בהירות רבה, שהיא אופפת את תורת 
״הרצון הכללי״ ( 6061216 § 010016 ״■ 12 ) של רוסו. רצון 
זה מייצג את כל התבוני והמוסרי שבטבע האדם, שבגללו 
אין האדם תובע זכות לעצמו בלבד, אלא גם לזולתו. האדם 
הנשמע לרצון זה הוא חפשי, והוא מסכים עם שאר כל 
הבריות ללא כפיה חיצונית. ריבונות העם בתור ריבונות 
הרצון הכללי היא, איפוא, ריבונות הכל לגבי הכל או של 
כל פרט לגבי עצמו, ואילו היו בני-אדם מזהים עצמם תמיד 
עם הרצון הכללי, לא היה צורך בשלטון. אולם ליד ה״אני" 
התבוני והמוסרי קיים "אני" לא־ראציונאלי ואנוכי: בני- 
אדם מפולגים בינם לבין עצמם, משום שהאדם מפולג בתוך 
עצמו. רוסו מכיר, שתיתכן התהוות רוב למען אינטרסים 
פארטיקולאריים, והוא אשר נקרא ״ר צ ו ן-ה כ ל״( 010016 ״ 12 
0118 ) ^). בהנגדה זו בין "הרצון הכללי" ובין "רצון־הכל" 
עשויה קביעת טובת הכלל להיות מופקעת מהכרעתו החפשית 
של הרוב. רוסו מגיע למסקנה החשובה, שזכות העדיפות 
המספרית בלבד לא תמיד מספיקה היא כדי לעשות הכרעה 
שנתקבלה ע״י הרוב לצודקת או לנכונה. הכרה זו אינה אנטי־ 
דמוקראטית כשלעצמה. אך רוסו מניח, שהדעה הנכונה והצו¬ 
דקת קיימת בידי הנאמנים לרצון הכללי; השאלה היא, איפוא, 
אם דעת הרוב, אף אם צדקתה מוטלת בספק, יש בה כדי 
לחייב את החברה. בנידון זה מסתבך רוסו בסתירות: אע״פ 
שהוא תולה את קביעת הרצון הכללי בהכרעת הרוב, הוא גם 
מבטל את חשיבותו של מספר הקולות לגבי אותה מטרה עצמה 
אין רוסו מציע אבני-בוחן אמפיריות, שבעזרתן אפשר להבחין 
בין צווי הרצון הכללי, שהוא מכוון תמיד לטובת הכלל ותמיד 
זהה עם עצמו, ובין צווי רצון־הכל השרירותי והאנוכי. 
ההבחנה בין שני מושגים של "הכלל", המושג המכאני- 

המספרי והמושג הא 1 רגאני-התכני, פותחת פתח לפירושים 

־ 1 

שונים של משנת רוסו. יש רואים בה טוטליטריות (ע״ע) 
והפיכת האינדיווידואליזם לקולקטיוויזם, מאחר שהרצון 
הפרטי נשלל, אם הוא מנוגד לרצון הכללי, וזה האחרון אינו 
מוחזק התכוונות לטובת הכלל בלבד, אלא התגלמות הכלל 
עצמו. מכאן הביטוי החותך לפאראדוכס של החופש: הזכות, 
ואף החובה, של נושאי הרצון הכללי הריבון "להכריח את 
האדם להיות חפשי". 

יש חולקים על תפיסה ז( של משנת רום( ומטעימים, כי 
בסופו של דבר לא נטש רום( לחלוטין את עקרון ההסכמה 
על-פי מניידקולות ולא את דעתו, שלעולם אין הכוח מוליד 
זכות. אולם המגמה הטוטאליטארית לא ז 1 בלבד שהוגשמה 
ב״יממות" המהפכניות ובדיקטאטורה של רובספייר וסן־ז׳יסט, 
אלא שיש טוענים שיסודותיה ניכרים גם בהכרזות של 
זכויות האדם והאזרח ובחוקות של 1791 ו 1793 . אולם, 
יותר משמיסמכים אלה מגלים סטיה מעקרונות לוק, הם 
מעידים על נאמנות להם, ואם ניכרת בהם השפעת דוס( — הרי 
דווקא מבחינת הצד הליבראלי שבתורתו. בחוקות אלו מת¬ 
פרש הרצון הכללי בבירור כרצון הרוב, והממשלה היא 
ממשלת נציגים, הנבחרים ע״פ זכות-בחירה שהיא (בחוקת 
1793 ) כללית לגברים. הזכויות הטבעיות מתורגמות ללשון 
חוקים מפורשים, שנועדו להבטיח את האזרח מפני שרירו¬ 
תיות השלטון ושליחיו. כמו במשנת לוק, מוכרז על עליונות 





781 


דמוקרטיה 


782 


הרשות המחוקקת, בלי שתהיה בידי גוף שלטוני אחר הזכות 
לבטל את החלטותיה אלא להשהותן בלבד. בחירות במוע¬ 
מדים קבועים וקשירת הציר לשולחיו בדרך בחירתו ובחובתו 
למסור דדה על פעולתו — באות להבטיח את תלות הנבח¬ 
רים בבוחריהם, וההתקוממות לשלטון מתנכר נקבעת בזכות 
וחובה גם יחד. — בלבוש צרפתי זה עשו להם עקרונות 
הדמ ׳ כנפיים וזכו להד אוניוורסאלי כמקור השראה והתדיינות 
באירופה ובתבל כולה. בין השאר, עוררו עקרונות אלה גם 
תורות של שוויון חברתי ותנועות למענו. כבר בחוקה 
הצרפתית מ 1793 (סעיף 21 ) נטל על עצמו העם הריבון את 
גמילות־החסדים המלכותית וקבע כחובה ממלכתית את 
הדאגה לאומללים — "בין בצורת סיפוק עבודה, בין בצורת 
הבטחת אמצעי-קיום למחוסרי כושר־עבודה". 

אולם תורות הזכויות הטבעיות וההסכם החברתי הותקפו 
קשות כחסרות הגיון ובסיס מציאותי — ולא רק ע״י מתנגדי 
ד.דמ/ בנתם (ע״ע) יצא — בעקבות יום (ע״ע) — מכוחו של 
האינטרס האנוכי, שרק בו ראה ערובה ל״מרבית האושר של 
מרבית האנשים". אולם, לאמיתו של דבר, הגיח את היווצרותה 
של הארמוגיה טבעית — ז״א ספונטאנית — בין האינטרסים 
של היחידים רק בתחום הכלכלה! ואילו לגבי האירגון המדיני 
הכיר גם הוא בצורך ביצירה מלאכותית של הארמוניה בין 
אינטרסים שונים. עם הצטרפותו לרדיקליזם (ע״ע) פסק 

בנתם, שלא ייתכן ניגוד בין אינטרס הרוב ובין אינטרס 

#♦ י* י 

השליטים הנבחרים על־ידו. ברם, בנתם ותלמידיו התועלת¬ 

•• * • 

נים ונאמני הראדיקאליזם הפילוסופי, יותר משסמכו על האגו¬ 
איזם של המוני־אדם, סמכו על האלטרואיזם של המחוקקים 
האינטלקטואליים. הם נתנו הכשר לאינטרס הפארטיקולארי 

* • • 4 * 1 

וטיהרוהו מן הדופי שהטיל בו רוסו, וכן הדגישו את האוטו- 
נומיזם! ואעפ״כ עיקרו של השוויון במשנת בנתם אינו אלא 

ז י, , ** 

שהוא מקל על מחוקק טוב ומיטיב להתייחס אל בני־האדם 

* • 

יחם מדעי-כמותי. — כבר פין(ר' לעיל) הסיק מסקנות דמו- 
קראטיות חד־משמעותיות מעקרון האינטרס! הוא צירף —אם 
כי לא זיווג — את עקרון האינטרס לעקרון הזכויות הטבעיות, 
תוך ראיה מפוכחת של ניגוד־אינטרסים אפשרי בין השליטים 
הנבחרים ובין בוחריהם. 

במאה ה 19 חלה תזוזה מתמדת לקראת מימוש זכויות 
הרוב: זכות־הבחירה הכללית — מזה, והגברת סמכותם של 
המוסדות הנבחרים — מזה. תזוזה זו בוצעה הן בשם הזכו¬ 
יות הטבעיות והן בשם האינטרס. היא לא היתד, מלווה 
חידושים רעיוניים, אלא החריפה — לא רק בקרב מתנגדי 
המד, אלא גם בקרב חלק מהמחייבים תהליך זה עקרונית — 
את החשש מפגי עריצות הרוב ומפני החלשת יכולת העמידה 
של הפרט בפני השלטון. אלכסים דה ט ו ק ו י ל (ע״ע) 

־י״ *,* 4 • • 

הציג את השאלה: האם התקדמותו הבלתי-נמנעת של 
השוויון עשויה להוליך את העולם "לשעבוד או לחופש, 
לידיעה או לברבריות, לשיגשוג או לחיים עלובים"? טוקוויל 
הרחיק ראות בהבנת קשיי הזיווג בין שני הערכים 

7 

שמקובל היה לצרפם יחד מן המהפכה הצרפתית ואילך: 
החירות והשוויון. בניתוחים החדים שניתח את התופעות 
המתלוות להתפשטות השוויון במישורי החיים החברתיים 
עמד על ההתפלגות בין שוויון וחירות, בין ד מ' וליבר¬ 
ליזם (ע״ע). טוקוויל ביקש להדגיש את הסכנה שבהעדפת 
השוויון מן החירות, שסופה ש״לא נשאר דבר הבולט זולתי 
הדמות הגדולה ורבת־הרושם של העם בכללו". טוקרויל 


הדגיש, שהרודנות אחת היא במהותה, בין אם היא של יחיד, 
של מועטים או של מיליונים! הוא צפה מראש, שרודנות 
בשם ההמונים תהא שונה בגילוייה מכל צורה אחרת של 
רודנות: מורגשת פחות — בהיותה מקובלת על דעת הרבים, 
אך יחד עם זה כוללת יותר — מאותה סיבה עצמה. 

ג׳. ם. מיל (ע״ע) יצא להגנת האינדיווידואליזם, 
וביחוד להגנת מעמדם של המועטים, שמאז ומתמיד נאבקו 
במשפטים הקדומים, במוסכמות ובמקובלות של הרוב. בדומה 
לטוקוויל הדגיש מיל, שטעות היא להניח שהחירות מובטחת 
לאחר שנבחרי העם הפכו מנושאי מחאותיו לבעלי השלטון. 
לפיכך הדגיש מיל מצד אחד את החשיבות שבריבוי ההת¬ 
אגדויות החפשיות, ומצד שני ניסה גם להתנות לממשל־ 
הנציגים תנאים, שיגבילו את השפעתם הישירה של ההמונים 
על התיכנון והביצוע הממשלתי ועל המוסדות הנבחרים. 

כבר מדברי מיל ומוקוויל ביתן להכיר, שעצם הבעיה 
אינה בעריצות הרוב מכוחו הוא, אלא בשימוש ברוב 
שסופו לקפח את חירות הרבים לא פחות מחידות המועטים 
יוצאי־הדופן — להבדיל מהמועטים המנהיגים את הרוב. 
במאה ה 0 2 הומחשה בעיה זו ביתר־שאת, לאחר שהפכה 
זכות־הבחירה לכללית ממש ברוב המדינות. אעפ״כ הוברר, 
שעקרונות ד.דמ׳, כפי שנתגבשו בעת החדשה, טעונים פירוש 
מחודש והגנת תקפם, ביהוד לאחר שהלאומיות 
והסוציאליזם המארכסיסטי — אשר במאה ה 19 
ניזונו בחלקם מעקרונות הדמ׳ — החלו להתגלם במשטרים 
שהם אנטי־דמוקראטיים, אם לפי מטרתם ואם לפי דרך 
תפעולם. היום מושפעת ההגות הדמוקראטית — ככל הגות 
מדינית אחרת — מהסתעפותם של מדעי־החברה והפסיכולו־ 
גיד" התקדמותם של המדעים המדוייקים, התיעוש והטכנולו¬ 
גיה וממדיה הגלובאליים של המדיניות, ששינו את פני 
העולם ואת דרכי ההתמצאות בו. בעקבות שתי מלחמות- 
עולם "למען הדנד" והאכזבות שבאו אחריהן נתערער הבט־ 
חון לגבי משמעות תכניה של ד,דמ/ אולם המלה דמ׳ 
זכתה לפרסטיז׳ה עד כדי כך, שהיא משמשת כסות לתכנים 

• 4 

שונים ומנוגדים ומחפה על הפילוג שחל בין המטרות 
המוצהרות ובין דרכי הגשמתן. 

הסוציאליזם החל בהבחנה בין ד מ׳ פורמאלית 

• • •* 

ו ד מ׳ סוציאלית, ומתוך כך הגיעו התנועות המארכסיסטיות, 
ובפרט הקומוניסטיות, לביטול חשיבותם של עיקרי הדמ ׳ 
המדינית בשם התיקון החברתי־כלכלי. אולם גם רבים ממת' 
נגדיהם קיבלו אותה הבחנה עצמה, כדי לעמוד במשנה- 
תוקף על הפרוצדורה הדמוקראטית כעיקר-מהותה של הדמ ׳ . 
התפלגות זו בין תוכן וצורה אפיינית למכלול שטחי ההגות 
והמעשה בימינו. במזרח אבדו למושג הדמ׳ — בגילגולו 

ב״דמ׳ עממית״ — מסימני-ההכר המהותיים שלו. עיקר הבעיה 

• * 

במערב היא בנטיה לוותר על הראציונאליות של תכנים, 
׳תוך היאחזות בראציונאליות של הצורה. זרמים בולטים 
׳בחשיבה הדמוקראטית בדור האחרון נוטים להכיר כדמו- 
קראטי כל שהוא נעשה בצורה דמוקראטית, יהיו 
תכנה ותכליתה של העשיה אשר יהיו! שכן כל האינטרסים 
לגיטימיים במידה שווה. יש שדמ׳ במובן זה נחשבת כבעלת 
תוקף כלפי צורת השלטון המדיני בלבד, ויש שמטילים אותה 
על כל שטחי הפעולה החברתית ("דמ ׳ כאורח־חיים" [ג׳. 
דיואי, ע״ע])! הצד השווה בשתי הגישות הללו הוא שסימן־ 
ההכר של הדמ , הוא הדרך שבה מתקבלות ההכרעות, 







783 


דמוקרטיה 


784 


ולא עצם תכנן. לעומת זאת אומרים הטוענים נגד ביטול 
משמעותו של תוכן ההכרעה, שבקביעת קני־מידה פורמא¬ 
ליים — שחשיבותם בעינה עומדת — לא סגי. ההפרדה בין 
הערכים ובין הפרוצדורה הנועדת להגשים אותם מוצדקת 
מבחינה מתודית בלבד, ואילו מחוץ לתחומי המתודה היא 
פיקטיווית. גם כאשר תקפם של הערכים מתקבל כנתון, לא 
ניתן להסיח את הדעת מהם׳ באשר גם לפרוצדורה דרושים 
קני־מידה, ולו רק כדי לפסול הכרעה מסויימת, או לטעון 
לפסילתה של הכרעה הבאה לסלף או לבטל בעזרת הפרוצ¬ 
דורה את מהותה או את הפרוצדורה עצמה. נסיון החיים 
המדיניים מעיד, שאין אפשרות זו דמיונית בלבה לא ניתן 
להבחין בין תקינותה של הפרוצדורה לקלקלתה אלא תוך 
התייחסות תדירה ומחודשת לעקרונות המוסר, למשל: 
לעקרון העיד המוסרי השווה של כל יחיה המונח ביסוד 
השוויון המדיני, והזכות לחירות אזרחית שווה. מכאן הדעה, 
שהדרך הדמוקראטית היא חלק של תכנה ושל תכ¬ 
ליותיה האנושיות של דמ', ולא צורתה בלבה ושהמתי־ 
חות התדירה שבין הצורה והתוכן משמשת יסוד לריסונם 
ההדדי. ולא רק במעשה הדמוקראטי לא ניתן להניח את 
האחד ולהתרכז בשני בלבד, אלא גם בהגות הדמוקראטית 
מתחייב אותו דבר עצמו. 

בעיית־המפתח של התאוריה הדמוקראטית בימינו היא 
מימושו ומשמעותו של עקרון־הרוב, והטיפול אשר לו זוכה 
בעיה זו מעיד על יחס-גומלין זה בין תוכן וצורה. עם ריבוי 
אמצעי התקשורת והנוחות גברו אפשרויות הפיקוח על 
השלטונות מצד הרוב! אולם מחמת אותה התפתחות טכנית 
עצמה הפך ניהול השלטון לתהליך מסובך ומסועף, המחייב 
מתן חופש־פעולה נרחב וסמכויות רבות בידי מומחים ויודעי- 
דבר. מבחינה זו אין הבדל בין מסגרות ממשלתיות מובהקות 
ובין אירגונים כלכליים ומקצועיים ומפלגות מדיניות. משום 
כך הולך ומצטמצם הקף תחולתם של האידיאלים הפרוצדו- 
ראליים של הדמ ׳ — הכרעה על-סמך ויכוח ופשרה — בחוג 
הולך וקטן של אנשים. 

על מה מתבססת, איפוא, בתנאים אלה הדבקות באידיאל 
של פיקוח השולחים על השליחים וכיבוד הכרעות עקרוניות 
של רוב האזרחים בדרך הוויכוח והפשרה? העומדים על 
אפיים היחסי של כל אמת או ערך גורסים: מאחר שאין כל 
קנח־מידה לקבוע באופן מוחלט — גם לא לאחר מעשה — 
מה טוב ומה רע, לא נותר אלא להישמע לרצון הרוב. אולם 
על סמך אותה הנחה עצמה ניתן לגרוס: אם אין ערך 
מוחלט לאיזה אמת שהיא׳ מדוע יש לכבד דעה מנוגדת אם 
אפשר לדכא אותה ? אם הרציה החזקה יותר היא הנותנת, 
מדוע לא ייעשה מה שמיעוט רוצה בו מאד — אם יש בכוחו 
לכפות רצונו על האחרים, כשאין בכוחו לשכנע 
אותם —, במקום שייעשה מה שהרוב רוצה בו, אך לא באותה 

אינטנסיוויות ? 

% 

נמצאנו למדים, שביסוסה של זכות הרוב אינו אפשרי 
בלי להניח יחם־גומלין בין טעמי יעילות ויכולת ובין טעמי 
זכות מוסרית. שילוב זה מתבטא בשלוש התשובות העיק¬ 
ריות, הניתנות לשאלתנו: א) אין להפריד מידיעה יעילה 
של מומחים ובעלי יכולת את הידיעה של המתנסים בהכרעו¬ 
תיהם? לשון אחרת — חשיבות דעתו של "האיש שאת 
רגלו לוחצת הנעל". אולם ידיעת המתנסה מושגת ע״י חקרי 
דעת־הקהל (ע״ע), בלי שתהא למתנסים זכות להתלונן, גם 


כשאין ברצונו של המומחה לשאול את דעת המתנסה. הכוונה׳ 
איפוא, אינה להגברת היעילות של ההכרעה, או לא לה 
בלבד, אלא לזכות מוסרית של המתנסה־בהכרעה לחוות 
את דעתו. ב) בעל זכות ההתלוננות נזקק מצדו לטעמי 
יעילות על־מנת לעשות זכות זו לבעלת-השפעה, ז״א על 
מנת להבטיח שתלונתו תזכה לתשומת־לב. לפיכך יש להכיר 
בזכות ההסכמה או הדחיה של הרוב לגבי הצעותיהם והכרער 
תיהם של המנהיגים והמומחים ? ומכאן, שהידיעות העדיפות 
של יודעי־דבר ושל המיטיבים להגיד את התוצאות הצפויות 
אין בהן כדי להכריע אלא בדרך השיכנוע. ג) לזכות ההס¬ 
כמה מצד הרבים יש גם בחינה של יעילות או יכולת לגבי 
טיב הביצוע של ההכרעות: שיעורה של הגשמת תכניות 
היוזם, המתכנן והמתחייב בשם הכלל תלויה במידה רבה 
בשיעור נכונותם של הרבים לתרום מאמצים, ואף לשאת 
בקרבנות מצדם. 

טעמים אלה נשללים ומבוטלים עקרונית במשטר אולי- 
גארכי או רודני גלוי, ויש שהם מזדייפים גם במשטרים 
דמוקראטיים וליבראליים. אולם השימוש השיטתי המסורס 
בהסכמה ובהכרעות של הרוב הוא האפייני למשטרים 
הטוטאליטאריים המודרניים. המשטר הטוטאליטארי מדגים 
באופן בולט לעין את יכלתו של מיעוט תקיף להיות בלתי- 
תלוי במידה רבה בכוחו של הרוב — אפילו עד כדי הבטחת 
הסכמתו הפורמאלית. אנו למדים מתופעה זו, שקיום כללים 
קונסטיטוציוניים מסויימים הוא סימן־הכר למהותו של 
המשטר הדמוקראטי, והראשון ביניהם — ההכרה בזכות- 
קיומן של מפלגות שונות, כדי שאקט הבחירה יהא בחינת 
בחירה ממשית בין אלטדנאטיוות. וכן יש בכך כדי ללמד, 
שזכות־הרוב הממשית אינה מושתתת — וספק אם היתה 
מושתתת מעולם — על כוח עדיף, אלא על זכות מוס¬ 
ר י ת עדיפה: היא המשווה לדעת הרוב את עדיפותה מדעת 

המיעוט; היא — ולא עצמת הרצון, ולא הקפה ועמקה של 

* 

ידיעה, ולא כשרו של האדם מן השורה. 

ביסוס זה לקבלת קנה־המידה הכמותי של מניין־קולות 
אינו מבטל, אמנם, את תוקף טענתו של רוסו (ר׳ לעיל), 
שההכרעה של הרוב עשויה להיות בלתי-נכונה, ואף בלתי- 
צודקת. אולם אותו ביסוס עצמו מחייב, שלא ניתן לבטל 
הכרעה של רוב אלא ע״י הכרעה אחרת של אותו הרוב 
או של רוב הבא במקומו. לפיכך טעונה ד.דמ׳ הגבלה 
עצמית של הרוב — הגבלתו על־ידי אותם עקרונות 
המבססים את זכותו; עקרונות אלה מופרים — ובכך נהרסת 
הדמ׳ — אם, למשל, הרוב של היום, בתוקף היותו רוב, 
מונע מן המיעוט של היום את האפשרות ליהפך לרוב של 
מחר, כגון ע״י שלילת הזכויות האזרחיות של חופש הביטוי 
וההתארגנות. לפיכך יש טוענים להנהגת הגבלות חוקתיות 
של הכרעות־הרוב ע״י מתן אלטרנאטיווה נוספת על זו שבין 
הכרעת הרוב והכרעת המיעוט, כדי למנוע את הפיכת זכות- 
ההכרעה של הרוב למקור של עריצות הרוב כלפי המיעוט 
או למקור של פגיעה בזכויות-יסוד. זוהי כוונת הדרישה 
לרוב מיוחם (כגון רוב של שני-שלישים) לשם הכרעה 
בעניינים מסויימים, או של המגמה של מסירת החלטות 
הרשות המחוקקת לביקורת הרשות השופטת, הרשאית 
לפסוק שההחלטה נוגדת את החוקה? בדרך זו מוסמך, 
למשל, בית-הדין העליון של אה״ב לבטל חוקים שנתקבלו 
ע״י הקונגרס, — יש מטילים ספק, אם סמכות זו של בית־ 






785 


דמוקרטיה — דמוקדמים־נוצרים 


786 


הדין העליון, וכן הדרישה לרוב מיוחס, מתיישבות עם 
העקרון הדמוקראטי של ריבונות הרוב? הטענה היא, שההגיון 
איבו נותן שאמנם תהא קיימת אלטרנאטיווה שלישית בין 
הכרעודרוב ובין הכרעת־מיעוט: שכן אם אין חמישים אחוז 
ועוד קול אחד שיכריעו, הרי שיכריע מיעוט ? נמצא, שכל 
הגבלה, שאינה לפי רצונו של אותו הרוב העומד בפני 
הכדעה, היא פגיעה בסמכותו, כלומר בעקרון הרוב. לעומת 
זה מעיקרה של הכרעת־הרוב — שלעולם אין הכרעה שאין 
לתקנה באותה הדרך שבה נתקבלה. 

הוויכוח על משמעותם של עקרונות הדנד בימינו מתנהל 
בלא ביתוק מהנחותיהם של הוגי-הדעות של הדמ׳ בדורות 
הקודמים. עם כל הביקורת שנמתחה מן המאה ה 18 ואילך על 
תורת הזכויות הטבעיות, נשאר העולם הדמוקראטי דבק במש* 
מעותה של תורה זו, והיא — שהאירגון המדיני אינו מטרה 
בפני עצמה, אלא כפוף למימוש ערכים מסויימים, הנובעים 
מתודעת היחוד של הפרט, שאינה ניתנת לביטול ושהיא זכאית 
לביטוי. וכן שומרת הדם׳ על עיקרה של הפיקציה של תורת 
ההסכם החברתי, הבא ללמד שההסכמה עדיפה על כל דרך 
אחרת לשם ביסוסו ועיצובו של השלטון. שני היסודות האלה, 
וכל המתבקש מהם, מיוסדים על האמונה בכשרו הראציונאלי 
של האדם, או — אם השכל נחשב כעושדדדברם של דחפים 
בלתי-מודעים ושל העדפות סובייקטיוויות בלבד — האמונה 
שאין באלה כדי להקטין את דמות האדם ואת מותר 1 מן 
הבהמה. אמנם, אחרי האכזבות של הדורות האחרונים אין 
מחייבי ד,דמ׳ היום מניחים עוד, שניתן לקיימה נקיה משיבד 
שים ומובטחת מפני סיכון: לכך דרושים בני-אדם מושל¬ 
מים, ואלה מן הסתם אינם זקוקים לשלטון כלל. אולם הברה 
מפוכחת זו אין בה משום שלילת ר,דמ/ ואף לא משום מיעוט 
דמותה והפחתת ערכה? אם יכלתו של האדם להיות צודק 
מאפשרת דם/ הרי דווקא נטייתו לעשות את הרע 
מצריכה אותה (ניבור). באותו מובן אמר אחד השמרנים: 
"בדכד אנו מונים ראשים בכדי לחסוך את המאמץ לרוצץ 
אותם". רישומן של מסקנה זו והנחתה ניכר היטב בוויכוח 
המתנהל בימינו על חידושה של המחשבה הדמוקראטית, 
וביחוד באחת הבעיות המרכזיות של ויכוח זה — ההשלמה 
וההבטחה של הדמ׳ המדינית ע״י דמ׳ חברתית וכלכלית, ז״א 
מציאת קשר ותיאום בין דמ , ובין סוציאליזם (ע״ע). 

מ. זל. 

בין שבי עולמות (סימפוזיון ביזמת אונסקו), תשט״ו; ש. ב. 
איזבשטט, סוציולוגיה פוליטית, תשי״ז* י. טלמון, ראשיתה 
של הדמוקרטיה הטוטליטרית, תשי״ז; ק. מאבהים, דרכה של 
דמוקרטיה, תשי״ח; ב. רוטבשטרייך, אמת״מידה, תשי״ח; 

- 1835 , €( 1 ]) 1€71 ה 44 €71 11100-0.116 € 11 10 06 , 1110 ^ 70001110 ש!) . 9 
,ץ £006 . 14 .£ .¥\ ; 1859 ,ץ 612 ? £11 072 , 1111 < . 3 .[ ; 1840 
' 96 16777 ) 010 , 00 ׳{־ 21 .{ ; 1903 , 1-11 ,!( £16672 1 ) 112 ) /() 10 ) 10€1120 

7)10(70(165, 1-11, 1921; >1. ]. 20110, 916 117131( (1. €1170$. 
9671201(70116, 1925; 2. >4106015, 2117 5 0X1010 £16 (1. ?(77161' 

,־ 4101 \ 2 . 4 < ; 1925 2 , 70116 \ €1710 9 €712611 1 ) 1710 . 71 172 €723 1063 

.€ 2.17133 , 0 ־ $201 .\ 7 ; 1926 , 7113 ( 11137 ) 1$11 ) 11 . 11 70116 ) 9677101 

063(12. 71. 7161)7 0170X7 30 }1€ 71 1726672 172 71. 1677(1 €11 4 ]711., 
1927; }. 06\¥07, ?116 ?171116 (11271 123 ?101167713, 1927; 

14. 2.01500, ¥0711 1¥63611 11. \¥€77 71. 9£1710\70.216, 1929 2 ; 

9. ?. 44321005107, 44 511072 913107)! 0/ 967)100'710)!, 1930; 

£. 7\. 4401 7 יו 11101 € 9 , 100$ ־ 0 ־ X216 17. 90$110115772115 , 1931; 2. 

01206400 . 11 .? ; 1932 , 70116 ) 1101 ( 96 . 71 ) 91711617211 , 11117500 ; 0£1 ־ 

11. 2.117 , £0311 11 ־ 201 .־ £1 ; 1932 , 727161 ? . 11 771216 ) 9617101 ,.ג 
063(12. 71. 70671201(7(1215(12672 171(010 £16 (25. £. 6££01111. 200111;, 
¥111), 1933; \¥. !73£, 967 7161 ) 111 6 ) 67172721 ס 116 ) 772115 \ 20 ת . 
7261167612 065(111(1126, 1935; }. 9. 2. >431 1712075171$ ) 91 ,: 101:1 ־ 

717271 96 1937 , (() 70 ) 10 (( 96 161 ) 50 , 31030 .? ; 1935 , ( () 70 ) 10 ת ; 

2. 9. 01022 :> 10 נןק £1 .£ . 2 ; 1937 ,$) 2 ) 7 ) 967120 [ס £1771 , 301 ־ , 
961210(771()) '171 ?77X125111012, 193 8; £. 011 171 716 0 7156 2 ) 9 , 3110 ־ 
6.67120(771216, 1938; £. 20005, 961120(7(2(^ ?0672)! (2116 70- 


116 ) 0£0 7 ? 116 ) 11520715 [ 6 ־ 9 , 01300 ־ 011:01 .¥ ; 1939 , 0 ) 7110770 
721 ) 16 ) 77121 ) 961170 116 ? , 711020500 .( 1 ; 1939 , 1666 509721617 . 6 
90216712 ,־ 800601 .£ . 0 ; 1940 , 1 ) 1012 ־£ £11 71116 6 ) 212 ) 7 ? 111 

061 ) 10 ( 721 ()!, 1941; 2 . £ 000314 , 961120 ( 7 ( 1 ()!, 1942; £. 

83 16 [€£ ,ז £0 ז X1012$ 011 00667)11116122, 1942; 9. 0. 

£104537, ?116 9066711 961110€1011( 52(126, 1943; 0. 2. 
41100, 961120(7(1()> 0.176 1116 111616161101, 1943; }. 4. 8011001- 

. 3 . 14 ; 1943 ,!() 70 ) 110 ( 96 16 ( 0 , 613112 ) 1 ) 50 , 1115112 ) $ 12 () 0 ,־!סזסק 
,* 1943 , £1125 £2 ץ 9100711 0126 £166 !( 712 0 [ 0 9 7 ־ 1013 £ 01 ־ 000 
- 0117151 , 12310 ־ 431 < .[ ; 1945 , 52016 £766 176 ? , 30 ^ 0 ־ 21 .¥\ .ם 

17 X 11151716 61 661120 ( 70116 , 1945; ?. £). ¥71400, 510163 0116 

51114611176 506101 0116 £76660111 , 6 ־ 01 0 ( 1 . 0 ; 1946 , 907015 
. 6 ¥ 65672 \ ¥0111 , 01 נןק 441 . ^ .£ ;( 1946 ,.ז\ 20 . 500101 .־ 40101 ) 

. 11 5176111612 ) ¥011 . 6 . 065611 ,־ 035561 . 4 ; 1947 , 771116 ) 9611201 

6 . 961 ) 101 ( 77 X 216 , 1949 2 ; 44. ]. £3514, 14 . 171671(012 9 ( 1720 ( 70 ()!, 

, 65 ־ ¥71 ) 167 ) 012070 70216 ) 967770 116 ? י ¥011 \ £355 .( 1 . 44 ; 1949 

1), 1950; 14 ., ?116 00217 $ 077x1776 51146)> 0 ] £ 12265 , 1951; 

¥. 8111100, ? 1111050 $ 11 7 0/ 96171067021 ( 00767711116111 , 1951*, 

0. £01611012, 967 51701(121117071661 6 . 9611101(70116 17)1 20 . 

; 1951 , 10116 ) 101 ( 961 116 ) 501716115 , 306 ־ 4301 < . 2 ; 1951 ,. 11 [ 

967710670116 1 ) 011 01767 ? 00725111141101101 , 106 ־ 1041 ־ £1 .[ . 0 

־־ 96 1 ) 012 01767 ? , 10171 ) £766 , 060101 430 < 4£ ; 1951 , 101171111 £ ? 

- 961110 170 ? 116 ? , 536100 . 44 . 5 ; 1951 ,£ 171 ( 0111 1 ? 1110670216 
44 ,. 14 ;( 1951 ,. 20¥ . 61105 ? 760 ) 70711110115 ? 70116 ) 

- 90 , 30$$ ־ 811 .£ ; 1953 , 11014 £ 111 ? 01111601 ? / 0 (( 15207 '!£ 

. 1 ) . 11 ) 12 ( 071 ,־ 44061 .£ ; 1953 ,!( 915107 01171 £ 112 (£ 114701 
0 £ 07 ־ 01 ? 4 ־ £01 ; 1953 , 9 € 14%€12 . 71 122 10216 ) 9611201 . 70$€ ( €2 
, ז 56 < £ 1 £ . 4 < . 3 ; 1954 ,!( 9611206706 / 0 !( 96765 126 ? , 03546 ^־ 716 
. 44 .[ ; 1954 , 97110115 16 ) 70 ? 111 635 ) 70 ? 01 ) 01112 ? 106 ? 
; 1954 ,(() 10 ) 961110 /ס £ 01411740110115 90701 116 ? , 011 ^ 443110 
, 0361 . 9 . 2 ; 1955 , 50117670111616 10 96 , 0001 ^ 100 40 . 2 
¥0 ־ 230067 . 9 ; 1956 ,!( 11601 ? 70116 ) 961710 20 066 [ 76 ? 44 
, 526111 ^ 5 !( 012 ? 447716716011 1116 1 ) 011 '( 9617100706 , 2004311 
, 170020300 .£ ; 1956 , 1146 ) $01121 1221050 $ 1126 ? , ¥7111 .£ ; 1956 
׳ 00 .{ ; 7 195 , 51026 2110711011011 ( 442 1116 1 ) 072 6 ( 9611106101 126 ? 
(() 70 ) 961110 , ¥7116060 . 2 ; 1957 ,(() 10 ) 961110 011 ( 1111 , 101030 
90716711 , 00£ ־ 521 .£ . 0 ;( 1958 , 14035 0 £ 7 ־ 4415101 160 0 £ . 1 !) 
) 167120111 ( 701 ? .( 1 . 065011 2141 ; פ 8 5 19 , 110715 ( 12 ( 001151 601 ( 0111 ? 

. 1958 ,( 2£014 ז 446 . 44 .£ 360 :^ £051 ) 10116 ) 101 ( 967 . 71 

ןמזכןו־טים־נ^וים, 8 שם כולל לפלגים הדמ 1 קראטיים 
והשמאליים שבתוך התנועות הפוליטיות הקאתוללת 
למיניהן. השם ד״נ נפוץ בעיקר בארצות של דוברי לשונות 
רומאניות (איטליה, צרפת, בלגיה: 16115 ;ז 6 -!!! 0 €8 ;ז 3 ז 0 סבת 16 ), 
01-151:12111 2601001-31:101 )), ואילו בארצות של דוברי גרמנית 
העדיפו מחוללי תנועות אלה לכנות את עצמם בשם "נוצרים 
בעלי מגמה חברתית״ ( 1$1:110115021316 -! 01 ). — פלגים אלה 
החלו להתארגן כתנועות פוליטיות בשתי עשרות־השנים 
האחרונות של המאה ה 19 . עוד קודם לכן החל להתגבש 
בזרמים קאתוליים ליבראליים־מתונים של אותה המאה 
הרעיון, שדווקא בנצרות הקאתולית ובפעולתה החינוכית 
במשך דורות יש לראות את בית־היוצר לערכים החיוביים, 
שעליהם מושתת העולם שצמח מן המהפכה הצרפתית, כגון 
קידמה, שוויון, הגדרה עצמית של העמים, חופש האזרח וכר. 
מאידך קיבלו החוגים השמרניים והקלריקאליים דחיפה 
לפעילות מחודשת בעקבות הסילאבוס של האפיפיור פיוס צ 1 
(ע״ע) מ 1864 , שבו הוטל איסור על תנועות רעיוניות ופולי¬ 
טיות מסויימות והותוו דרכי־הפעולה, שבהן יוכלו הקאתולים 
באירופה להתחרות בחברה החילונית ולכבוש לעצמם מחדש 
את העמדות שאבדו להם גם בשדה המחשבה וגם בשדה 
הכלכלה במשך המאות ה 18 — 19 . הקאתולים שאבו עידוד 
לכניסה לשדה־המערכה הפוליטי של הפארלאמנטריזם האי¬ 
רופי מן הנצחון שזכו בו ב״מלחמת־התרבות" בגרמניה 
(ע״ע, עמ ׳ 458 )! הם נוכחו לדעת׳ שיש ביכלתם להשפיע 
על החיים המדיניים דווקא ע״י השתתפות במשחק הפארלא- 
מנטרי ובחיים הדמוקראטיים של המדינה. המפלגה שביטאה 
בבירור את השיבה הזאת למערכה הפוליטית היתה מפלגת 
המרכז ( 261111-11111 ) הגרמנית (ע״ע גרמניה, עט׳ 457 ), אשר 
מיזגה את המשמעת לצוי הכנסיה ולהוראותיה בהנהגת 





787 דמוקרפזים־נוצרים 788 


החיים עם גישה ליבראלית־מתונה בבעיות מדיניות וחבר* 
תיות. בעקבות התפשטות הרעיונות הסוציאליסטיים והתביעה 
לרפורמות סוציאליות אף במחנה הנוצרי קמו גם מפלגות 
נוצריות בעלות מגמה סוציאלית, שהתכוונו לארגן את חוגי 
הפועלים הקאתוליים, כבר ב 1848 דרש הכומר הגרמני 
קטלר (• 16161 ז £6 ) בשם הרעיונות הקאתוליים עצמם להיטיב 
את תנאי־חייהם של הפועלים׳ ובעקבותיו התעוררו לפעולות 
דומות אנשי־כנסיה גם בארצות אחרות. באה" ב קמה 
תנועת "אבירי־העבודה"(• 831101 0£ $: £018111 ), שהיא בעלת 
צביון סוציאלי ודתי כאחד. ב 1885 קמה בצרפת "הברית 
הקאתולית״ ( 1116 > 03111011 1113006 .^), שהפכה ב 1892 ל״הת- 
אחדות הקאתולית״ ( 116 ז> 11 ס 11 ז 03 1 ] 10 :ו $$0013 \>) — למעשה 
המפלגה הדמוקראטית־נוצרית הראשונה באירופה. תנועה 
זו יצאה מן ההנחה, שגם מטרותיה הסוציאליות וגם מטרותיה 
הדתיות תוכלנה להתגשם רק בדרך כיבוש השלטון ובדרך 
של פעילות פוליטית ממשית. היא דרשה את התערבות 
הממשלה בחיים הכלכליים ודגלה בשיטות קורפוראטיזויס* 
טיות ובארגון כלל־העובדים. בשלהי המאה ה 19 נפרדה מן 
ההתאחדות הקאתולית קבוצה מתונה יותר, אשר הבליטה 
את חשיבות הפעילות הפארלאמנטארית מצד הנוצרים ואת 
הכרתם בהנחות הדמוקראטיות. פעולתה של תנועה זו 
נבלמה אחרי 1901 ע״י פסק הכנסיה, שחששה להתגברות 
היסודות הרעיוניים החילוניים על היסוד הדתי בתנועה. אולם 
אחרי מלחמודהעולם 11 , כשנשתנתה גם עמדת האפיפיורות 
לגבי התנועות הדמו־נוצריות, התאוששה תנועה זו בצרפת 
והתגבשה ב״תנועה הרפובליקנית העממית״, 
[? 18 ! 1 ] 0001306 ? 860011110310 ), שהיתר, לאחת המפלגות 
הגדולות ברפובליקה הרביעית. תנועה זו אף הגיעה לשלטון 
ב 1946 — 1948 , ושני מנהיגיה, רובר שימאן ( 808611 
5611111113011 ) ח ׳ ורז ׳ בידו( 811131111 0601865 ), כיהנו כראשי־ 
ממשלה! היא הוסיפה למלא תפקיד חשוב בקאבינטים 
קואליציוניים גם בשנים האחרונות. מפלגת ? 18 ^ 1 אינה 
רואה את עצמה תלויה בכנסיה, וזו האחרונה אף נמנעת 
מלהתערב בפעולות המפלגה. לעומת זה יצאה חכגסיה 
בחריפות נגד תנועת "הכמרים־הפועלים", שניסו למזג את 
מילוי תפקידם הכהונתי עם שיתוף מלא בחייהם ובעבודתם 
של בני עדתם בפרברי־הפועלים. האיסור הכנסייתי שהוטל 
על תנועה זו נבע מחשש לסקולאריזאציה של פונקציית 
הכומר ולטישטוש התחום בין הערכים הדתיים והערכים 
הסוציאליים. 

המפלגה הנוצדית־סוציאלית האוסטרית נוסדה ב 1894 . 
ראשיתה של תנועה זו נעוצה בפעילותו של קרל לואגר 

- •• *> 41 

(ע״ע), אשר אירגן בשנות ה 80 את הקבוצות הראשונות של 
פועלים קאתוליים. המפלגה הנוצרית־סוציאלית האוסטרית 
נודעה לשמצה בשל עמדתה האנטישמית בטענותיה נגד 
"הרכושנות היהודית", והיא סיפקה חומר רב לתעמולה 
האנטישמית גם בגרמניה. ב 1897 הצליחו מועמדיה לכבוש 
את עיריית וינה, וב 1907 היתה לסיעה הגדולה בפארלאמנט 
האוסטרי. בךבות הימים החלישה את עמדתה האטאטיסטית 
והק 1 רפוראטיוויסטית והתקרבה לחצר הקיסרות ולחוגים 
השמרניים. אחרי מלחמת־העולם 1 היתה היא המפלגה השלטת 
ברוב ימי הרפובליקה האוסטרית. בד־בבד עם עלייתה 
לשלטון נחלשו תביעותיה לרפורמות סוציאליות (ואף 
מגמתה האנטישמית)! למעשה התרוקנה מתכנה הסוציאלי 
והפכה לתנועה בורגנית־ימנית מובהקת. מנהיגה הכומר 


איגנאץ זיפל ( 861061 ) היה קאנצלר ב 1922/24 וב 1926/29 ! 
אח״כ היו אישיר, הבולטים דולפוס (ע״ע) ושושניג, שהקימו 
באוסטריה משטר פאשיסטי־למחצה. גם ברפובליקה האוס¬ 
טרית המחודשת שלאחר מלחמת־העולם 11 הנוצרים־הסוציא- 
ליים הם מפלגת־הרוב, והשלטון מושתת על קואליציה בינם 
ובין הסוציאלדמוקראטים. — תנועות דומות למפלגה זו קמו 
בהונגריה ובצ׳כוסלובאקיה. 

גודל אחר היה לתנועות הנוצריות־סוציאליםטיות הגר¬ 
מניות: הללו נשארו מאוחדות עם ה״מרכז" המתון והליב¬ 
ראלי, אשר חלק גדול מבוחריו בא משכבות פועלי־התעשיה! 
איגודים מקצועיים של פועלים קאתוליים היו למעשה מסו¬ 
נפים ל״מרכז" והתחרו באיגודים המקצועיים "החפשיים" 
מיסודם של הסוציאלדמוקראטים. בהשפעת הסיעה הפועלית 
שב״מרכז" היה מנהיג המפלגה וינטהורסט (ע״ע) מיוזמי 
תחוקה סוציאלית רחבה בריכסטאג בשנות ה 90 . — ה״מרבז" 
חוסל ע״י השלטון הנאצי יחד עם שאר המפלגות הפוליטיות 
בגרמניה. אולם הוא נתחדש לאחר מלחמת־העולם 11 בצורת 

17111011 01118111611-061110111-31156116 ([ 1 ( 01 , איחוד נוצרי- 

דמוקראטי)! ל״איחוד" נצטרפו גם חוגים פרוטסטאנטיים 
מסויימים, והוא היה למפלגה השלטת כיום בגרמניה המער¬ 
בית בהנהגת קונראד אדנאואר, בנקטו קו ליבראלי 

י - •%־־•,* ז־ 

וסוציאלי מובהק. 

באיטליה, אשר השיגה את איחודה על אף התנגדות 
הכנסיה הקאתולית, נאסר תחילה על הקאתולים ע״י ד,בולה 
:) 6x06111 ססא של פיוס 0£ להשתתף בחיים המדיניים ולהכיר 
עי״כ בשלטון החילוני. אולם פעולתם של הקאתולים בשאר 
ארצות אירופה והשגיהם המדיניים והחינוכיים נתנו את 

4 * 

אותותיהם גם כאן. תנועת ״הפעולה הקאתולית״ ( 210116 .^ 
01103 * 031 ), שנוסדה ב 1889 , עברה מהפצת רעיונות הנצרות 
לפעילות פוליטית מעשית, ביחוד אחרי פירסום הבולה 
1 מ 11 ז 3 '! 0 !א! 8611101 ("רוחות חדשות המנשבות...") מטעם 
האפיפיור לאו £111 (ע״ע), שקבעה את עמדתה הרשמית 
של הכנסיה לגבי הבעיות הסוציאליות ונתפרשה ע״י החוגים 
הקאתולים השמאליים באיטליה ובצרפת כהתר מצד ד,כנסיה 
להשתתפות בחיים הפארלאמנטאריים ולפעילות מוגברת 
בשדה הסוציאלי ובאירגונם של ההמונים באיגודים מקצועיים 
נוצריים (האיגודים ״הלבנים״ — בניגוד לאיגודים "האדו¬ 
מים" של הסוציאליסטים). המצע הפוליטי של הדד,"נ האיטל¬ 
קיים כלל זכות־הצבעה כללית לפארלאמנט, דצנטרא- 
ליזאציה של המינהל, קביעת מאכסימום של שעות־עבודה 
ומינימום של שכר, הגנה על שכבות האוכלוסיה בעלות 
הכנסות קטנות ורכוש מוגבל, וחתימת חוזה בין ד,כנסיה ובין 
הממשלה האיטלקית, שהיחסים ביניהן נותקו מ 1870 ואילך. 
אולם פעולת הדה״ג הופסקה מטעם הכנסיה הרומית ב 1901 
ע״י הבולה 6001011101 76 > 6$ י\בז 0 , שחייבה, אמנם, את הפעי¬ 
לות הסוציאלית של התנועות הדמו-נוצריות, אך אסרה עליהן 
כל פעילות פוליטית בטענה, שלפי עקרונות הנצרות יכול 
אדם לבחור בכל צורת־שלטון שירצה, ואין הכנסיה רשאית 
להתערב בבחירתו. למעשה היו הגורמים שהניעו את הכגסיה 
לנקוט עמדה עויינת לגבי הדה״נ: החשש לקרבה הרעיונית 
ביניהם ובין זרם המודרניזם (ע״ע), אשר דרש שינויים 
בעקרונות האמונה הקאתולית ובדרכי המחקר ההיסטורי 
של תולדותיה, וכן החשש לעירעור של עקרון הנצרות — 
שסבל העניים וד,מרודים בא בגזרת האל ואין לשנותו. רוב 
הדה״ג באיטליה ובצרפת נשמעו להוראת הכנסיה ונמנעו 





789 


דמוקרטים־נוצרים — דמוקרטית, המפלגה ה 


790 


מלהשתתף בבחירות לפארלאמנטים; רק מיעוט שמר אמו¬ 
נים לרעיונותיו, והוא הוצא או נודה מקרב הכנסיה. המפלגה 
הדמ 1 קראטית־נוצדית האיטלקית נתחסלה רשמית ב 1904 . 

ב 1919 קמה ביזמתו של הכומר הסיציליאני לואיג׳י 
סטורצו ( 20 ־ 81111 ) ״המפלגה העממית האיטלקית״ ( 311110 ? 
11:311300 £ז 013 ש 0 ?), שירשה את היסודות הרעיוניים והאיר־ 
גוניים של הדה״ג וזכתה להצלחה גדולה מיד עם הופעתה 
הראשונה בבחירות. למפנה זה קדם כבר ב 1913 חוזה 
חשאי בין ג׳וליטי (ע״ע) ובין הקאתולים, שלפיו קיבלו 
הבוחרים הקאתוליים התר להצביע בעד מועמדים ליבראליים 
שהכריזו על אהדתם לדת הקאתולית. בזה בוטל למעשה — 
אם כי לא להלכה — תוקף הבולה 0x560111 ססא (ר׳ לעיל). 
בינתיים אף כבשה לה הכנסיה עמדות־מפתח בכלכלה האיטל¬ 
קית באמצעות באנק־רומא ( 3 מ! 0 ? 11 > 00 מ 83 ), ולשם הגנה על 
עמדות אלה ועל רכושם של בעלי־הון מן החוגים הכנסיתיים 
היתה מעוניינת בנציגות בפאדלאמנט, שתשפיע על התחוקה 
הכלכלית ותמנע את עלייתם של הסוציאליסטים. המצע 
הרעיוני, שבו הופיע סטורצו לפני הבוחרים, שימש למעשה 
מסווה למטרות החוגים השמרניים באיטליה. מצע זה היה, 
לכאורה, מקיף ומתקדם ביותר: הוא הדגיש את שוויונם 
של בל הבריות לפני האל ואת הערכת איש העמל והעבודה 
כאח לשאר כל בני-אדם, אשר כל אחד מהם נברא בצלם; 
הוא טען למבנה קורפוראטיזוי של החברה כמורשת החברה 
הנוצרית של יה״ב, להגנת העובד ע״י חוקים סוציאליים 
נאותים, לחידוש החברה בדרך חידוש הלבבות ולכפיפות 
הכלכלה למוסר הנוצרי; הוא הבטיח שהמפלגה לא תהיה 
תלויה באפיפיורות ותשמור על עקרונות הפארלאמנטאריזם 
הדמוקראטי. על יסוד עקרונות אלה יצא סטורצו למלחמה 
גם במשטר הליבראלי וגם בתנועה הסוציאליסטית. הסיעה 
ה״פופולארית" בפארלאמנט היתד. לגורם מכריע במדיניות 
האיטלקית, ובה היו תלויות למעשה כל הממשלות שקמו 
באיטליה בין 1919 ל 1922 . עליית הפאשיזם נתאפשרה במידה 
מרובה ע״י עמדתה של מפלגה זו, אשר סירבה לשתף פעולה 
עם הסוציאליסטים ואח״כ עם ג׳וליטי עצמו. אמנם כשהגיע 
מוסוליני לשלטון, וכמה מאנשי המפלגה העממית השתתפו 
בממשלתו הראשונה, התנגד סטורצו לכך והצליח להעביר 
את מפלגתו לשורות האופוזיציה. ב 1924 נאלץ הוא עצמו 
לצאת לגלות לחו״ל; המפלגה העממית פוזרה, וחבריה 
מקצתם נכנעו לפאשיזם ומקצתם הוגלו או שותקו. לאחר 
מלחמת־העולם 11 שוב התארגנה המפלגה, בחדשה את 
שמה הישן "דמוקראטית-נוצרית". היא הצליחה לרכז בתו¬ 
כה את הזרמים השונים של הקאתולים מן הימין השמרני 
עד השמאל הקיצוני והפכה במהרה למפלגה הגדולה ביותר 
והשלטת בפועל באיטליה הרפובליקנית ולכוח העיקרי 
העומד בפני הקומוניזם. הדה״נ הוכיחו את נאמנותם לשיטות 
הדמוקראטיות בניהול המדינה; וכן הצליחו להקים איגודים 
מקצועיים חזקים של פועלים קאתוליים. אולם בשל הרכבה 
המגוון של המפלגה והניגודים שבין אגפה השמרני ואגפה 
המתקדם לא חוללה רפורמות מרחיקות לכת; מנהיגיה — 
שביניהם התבלט דה גספרי (ע״ע) — משתדלים לשמור 

* * 4 • 

על איזון־הכוחות ביו שני האגפים. נאמנותם של הדה״ג 
לוואטיקאן ותלותם בחוגים המדיניים והכלכליים הכנסיי¬ 
תיים נטלו כל ערך מפעולתם החינוכית והסוציאלית, ואף 
עוררו בעיות תחוקתיות קשות ביותר ביחסים שביו המדינה — 
שהיא חילונית מיסודה — ובין הכנסיה. הזרמים השמאליים 


שבמפלגה שותקו כמעט לגמרי, בדומה לתנועת ה״כמרים־ 

הפועלים" הצרפתית (ר׳ לעיל). 

£. 51111 * 20 , 517116 $1 $061012, 1906; 1 ( 1 ,, 5 {17211401 ¥701)16771$ 0] 

0117 !'17716$, 1945; 8.. 111 16 ) 1 ) 1 6 116 ) 616710 1 ) 011110 <} 1 )¥ , 1:1 ־ - 

771067(1X1(1, 1908; (3. 0111 250 ( 027251116 , 1 ל[.ר X2016 4.71)611, 1920; 

0, 521\ 1 ) 172 ) 70171 1165110716 }) 1 ) 1 € 01#76 } 0 } 171110 )<} 11 י 1 .ם 11 י £1 ז , 
1922 ; £. 831 1011 ( 11 ) 0 111 ) 61 11110110157716 ) 0 111 ) 141510176 ,־ 161 ( 1 ־ - 
0157716 111)670!, 1925 ; ]. 501 2-50 ( 201150 ( 01 }! 016 ,* 1111101 ־ X1(116 
¥614>6£1412£ 5611 (1. ]0)17)111713.671106713,6, 1928 ; £. ^1. 811011, 

067 50X1036 (563(111 !\6 1171 771036772671 £#7)1011%15771X5 0. 3 . 

, 31110 ־ 83 ,/י . 8 ; 1932 , 771 ) 271 ) 1400 £6714771 15 ( 1 }( 17171 ) £0772 

£. £146£67 14. 3. 0117151! 50X1(315771145, 1943; 0. ]6111010, 

, 1 ־ 1311 ^- , 8 ; 1948 , 171111 ) 061110 13117711 726£,11 110 ) 51 6 1 ) 01165 
1 ) 11012 171 27101160 ) 0 177167110 ( 77107 361 1 ) 51071 1 ) 1471 67 } 117111 <}} 4 

(5001613, \^, 244-63), 1949; <3. 06 8053, 51071(1 ¥01111011 
3611' 4x10716 € 1 1110126(1 361 1874 (11 1919 , 1954; 1(1., 510710, 

361 ¥07310 ¥0{01076, 19 5 8; £. ?1:311 ^0^31(1, 51071(1 361 

- 36 10 36 ¥11510176 , 01 ־ 3115531 ^ . 1 ^ ; 1957 , 23076 } ¥0 ¥071210 
. 1957 ,( 110126 , ¥707106 , 246 {) 2 § ¥61 ) 1763611716 ( 0 772067036 

י. ב. ס. 

.ךמ 1 כןךטית, המ?לגה ה", אחת משתי המפלגות הראשיות 
באה״ב. המה״ד כיום אינה אלא גילגולה של מפלגתו 
של תומם ג׳פרסון (ע״ע) מימיה הראשונים של הרפובליקה. 
זאת היתה מפלגה שדגלה בשיתוף כל שכבות העם בשלטון 
ובשיוויון לכל והתנגדה לכל זכות יתרה׳ מתוך אמונה 
בכשרונו של העם לשלוט בעצמו. חופש־הפרט תפס מקום 
חשוב בהלך־מחשבתם של חבריה; כמו כן דרשו שמירה קפד¬ 
נית על זכויותיהן של המדינות באה״ב והתנגדו לכל הרחבה 
של סמכויות הממשלה המרכזית. חבריה של מפלגת 
ג׳פרסון נקראו תחילה רפובליקנים, אח״כ — רפובליקנים- 
דמוקראטים, ולבסוף — דמוקראטים. בעקבות הבחירות של 
שנת 1800 חוסלה השפעת ה״פדראליסטים" (ע״ע ארצות- 
הברית, היסטוריה, עמ׳ 166 ), ששלטו בממשלה ובקונגרס 
בתקופת נשיאותם של וושינגטון ושל ג׳ון אדמס, והרפוב־ 
ליקנים־הדמוקראטים עלו לשלטון והחזיקו בו עד 1828 . 
במשך כל התקופה הזאת היתה המפלגה מפולגת לשני אגפים 
עיקריים: קבוצת השמרנים, המורכבת מאנשי-עסקים, סו¬ 
חרים ובעלי משקי-מטעים, והקבוצה הראדיקאלית, שעליה 
נמנו האיכרים של ישובי הספר המערבי והפועלים. ערב 
בחירות 1828 הביאה תמיכת הראדיקאלים באנדרו ג׳קסון 
(ע״ע) לידי פרישת היסודות השמרניים, שהקימו מפלגה 
חדשה — הרפובליקנים־הלאומיים, והשם "דמוקראטים" יוחד 
ליסודות הליבראליים שבמפלגה, שניצחו בבחירות של 1828 . 

חסידי ג׳קסון — אנשי המערב והדרום — עמדו על 
זכויות המדינות, התנגדו לחוגי הבאנקים והמסחר של המזרח, 
וכן למכסי-מגן, חייבו מכם לשם הגברת הכנסות האוצר 
בלבד ודרשו השקעות במערב, כסף זול ואוצר עצמאי; הם 
הוסיפו להתנגד לריכוז סמכויות בידי הממשלה המרכזית. 
מעיקריה של "הדמוקראטיה נוסח־ג׳קסון" היו מתן זכות- 
הצבעה לכל גבר וחינוך כללי על חשבון הציבור. ועידתה 
הראשונה של המה״ד התכנסה ב 1836 בבולטימור. מ 1828 
עד 1860 זכתה המה״ד בכל מערכת־בחירות, פרט לשתיים 
( 1840 , 1848 ) ; בתקופה הזאת לא נשתנה מצעה. אולם לאחר 
המלחמה במכסיקו ( 1846 — 1848 ) החריפו חילוקי־הדעות 
בתוך המפלגה מחמת בעיית העבדות (ע״ע ארצות־הברית, 
היסטוריה, עמ ׳ 174 ואילך). במשך תקופה ארוכה היתד. 
למחייבי עבדות־הכושים השפעה גדולה במפלגה, אשר דרום 
אה״ב היה אחד ממעוזיה. 

ב 1856 נוסדה המפלגה הרפובליקנית (ע״ע), כדי להתנגד 



791 


דמוקרטית, המפלגה ה■ — דמוקריטוס 


792 


להרחבת איזורי־העבדות באה״ב, וכשניסה סטית דגלם 

* * 1 <— * י 

(ע״ע), מועמד המפלגה לבחירות הנביאות ב 1860 , למצ 1 א 
נוסחת־פשרה ביו שתי המגמות, פרשו הנציגים הדרומיים 
והציגו את מועמדותו של אחד מתומכיה הקיצונים של שיטת 
העבדות. פילוג זה בשורות המפלגה הביא לידי בחירתו של 
אברהם לינקולן (ע״ע) ולמלחמת־האזרחים של 1861 — 1865 . 
מלחמה זו גרמה כמעט להשמדתה של המה״ד, שהוטל עליה 
צל הפרישה והמרד. המה״ד נשארה מפלגת המיעוט בצפון, 
אשר גם בו התייחס חלק מחבריה באדישות למאמץ המל¬ 
חמתי או אף התנגד לו(ה״צפעונים" [ 63015 * 6 ^ 00 ]). 

המה״ד לא התאוששה עד 1876 , כשתמה תקופת ה״שיקום" 

של הדרום וחוסל שלטון הרפובליקנים במדינות הכבושות. 
אז נוצר ״הדרום המלוכד״ (* 3011 501101 ) — גוש מדינות- 
העבדות לפנים, התומך בעקביות במה״ד עד היום הזה. אולם 
במשך 2 דורות היה השלטון הפדראלי רוב הזמן בידי הרפו¬ 
בליקנים! רק ב 1884 וב 1892 נבחר לנשיאות מועמד המודד 
קליולנד (ע״ע). באותה תקופה דגלו הדמוקראטים בתיקו¬ 
נים בשירות הממשלתי ובמכס נמוך? בצפון נעשה אפיה של 
המפלגה "עממי" יותר, ובמאמצים גדולים הצליחה ללכד 
את יסודותיה השונים והמנוגדים — איכרי הדרום והמערב 
ופועלי הצפון. ב 1896 ע 1 רדה המודד תנועה עממית חזקה 
של המוני איכרים, פועלים והמעמד הבינוני הנמוך נגד 
שלטון בעלי־ההון, שהתבצרו במפלגה הרפובליקנית. תכנית 
הדמוקראטים היתה טביעת מטבעוודכסף ללא הגבלה — 
כנגד שיטת ביסוס המטבע על הזהב בלבד. אולם למרות 
ההד הרב שהיה לתכניתם, נכשל מועמדם ו. ג׳. בריאן(ע״ע) 
בבחירות לנשיאות. רק הפילוג במפלגת הרפובליקנים ב 1912 
הנחיל למועמד המודד, הליבראלי ו ו ד ר ו ו י ל ס ו ן 
(ע״ע), נצחון מכריע בבחירות. בתקופת כהונתו של וילסון 
נתקבל החוק למם־הכנסה, חוק נגד הטרסטים וחוק מערכת־ 
הבנקאות של הממשלה המרכזית. וילסון נבחר שנית ב 1916 , 
בעיקר מפני שהוחזק כאיש ש״מנע את הסתבכות אה״ב 
במלחמה". לאחר שנכנסה אד,"ב בהנהגת וילסון למלחמת- 
העולם 1 נגד גרמניה, איבדו הדמוקראטים ב 1918 את הרוב 
שלהם בקונגרס, וב 1920 נשמטה מידיהם גם הנשיאות — בין 

השאר משום שדגלו בעקבות וילסון בהצטרפות אה״ב לחבר־ 

• * 

הלאומים, בניגוד לרוח הלאומנית־בדלנית שהשתלטה על 
העם. הרפובליקנים משלו בכיפה במשך תקופת השפע של 
שנות ה 20 . המשבר הכלכלי שפרץ ב 1929 החזיר את הדמו־ 
קראטים לשלטון בבחירות 1932 . ב 1933 התחילה ה״מערכה 

החדשה״ ( 0631 ^>א) של פרנקלין ד. רוזולט (ע״ע), 

** • 9 י •• 7 ' 

שנקט אמצעים נמרצים לטיפול באבטלה, בדפלאציה ובקפ־ 

און הכללי בתעשיה, מתוך סטיה גמורה מהעקרונות המסר־ 

תיים של מפלגתו: תחום הפעולות של הממשלה הפדראלית 

הורחב לאין ערוך, וסכומים עצומים הוקצבו לסיוע למובט¬ 

לים ולהבראת המשק. בבחירות 1936 נבחר רוזוולט שנית 

ברוב מכריע, ובפעם הראשונה בתולדות אה״ב נבחר, בימי 

מלחמת־העולם 11 , גם בשלישית ב 1940 וברביעית ב 1944 . 

אחדי מות רוזוולט ב 1945 נעשה סגן־הנשיא הרי ם. 

• • 

ט ר ו מ ן(ע״ע) לנשיא, אולם למה״ד אבד הרוב בקונגרס — 
בפעם הראשונה מאז 1932 . טרומן המשיך במדיניות הליב¬ 
ראלית של קודמו ונתן ידו להרחבת הזכויות האזרחיות של 
הכושים ולהגברת כוחם של פועלי הצפון. פרישת קבוצה 
ראקציונית ("דמוקראטים מחייבי סמכויות המדינות") בד¬ 


רום מן המודד לא מנעה את נצחונו של טרומן והמודד 
בבחירות של 1948 . אולם ב 1952 נוצח המועמד הדמוקראטי 
ע״י המועמד הרפובליקני, גיבור־המלחמה הפופולארי דויט 
איזנהאואר (ע״ע), בשעה שהמלחמה הקרה והפחד מפני 
החתרנות הקומוניסטית הסעירו את הרוחות! הרפובליקנים 
זכו גם ברוב בקונגרס. איזנהאואר נבחר שנית בבחירות 
1956 , שכן עמד לו קסמו האישי, אולם הדמוקראטים חזרו 
והשתלטו על שני בתי הקונגרס! הם זכו בנצחון מכריע גם 
בבחירות לקונגרס ב 1958 . בשעה זו מסתבר, שהמודד היא 
מפלגת־הרוב בעם האמריקני, אלא שקרע עמוק מפריד בה 
בין אגפה המתקדם בצפון ובין אגפה הראקציוני בדרום. 
11 . 13 ; 1931 , 1 () 20 ):? 1 1 ) , 1 ( 1 ■( 11 ? 62120 ) 106  )!(' ד . 

? 011610 (, ? 62 ( 11 ((, 621264 ?(((( 11 (( 0 ( 011 ?(, 1947 ; £. > 4 . 

5311 :, 741(1 (( 106171 ? 61 ( 11 (( 6111(1 ? 1 ( 011011 (, 1948 ; £. 8110113030 , 

?€ 0 ? 1 ( 6 X 1161 ? 011110 (, 1949 ; 11 ))))? 621264 1 ( 2 ) 61 ? , 6311 ^ 140 . ס (( 
0 ( 014 ?(, 1949 ; 81 . 8006 , ( 407((106111 ? 011110 ( 611161 1 ) 1 ( ? 62 ( 2)1 
5 ) 1 ( 2 ( 171 , 1950 . 

ד. גדא. 

דמוקריטוס — 1105 ע 4 נ 6 גו 1 ז^ — ( 460 [?] — 400 [ז] 

או 370 לפסה״ב), פילוסוף יווני. הידיעות על חייו 
של דמ ׳ באות כולן מכלי שני, והן מצומצמות ורבות־הסתי־ 
רות. דמ ׳ היה בן אבז־רה (ע״ע) — בן עירו של פרוטגורם 
(ע״ע), ובן־דורם של 
זה האחרון ושל סוק־ 
ךטס(ע״ע)? אולם שנות 
לידתו ומותו אינן ידו¬ 
עות.דמ ׳ היה איש עשיר, 
ואת הונו הקדיש למס¬ 
עות ממושכים בארצות־ 
המזרח כדי לקנות חכ¬ 
מה ודעת. הוא שהה 
כמה שנים במצרים ולמד 
מחכמיה, ויש אומרים 
שהגיע עד כוש? אחר־ 
כך ביקר באסיה הקטנה, 
בבבל ובפרס, ויש א 1 - 
מרים שהגיע עד הןדו. 
לפי דברי עצמו ביקר 
באתונה— כנראה בדר¬ 
כו חזרה מן המזרח —, 
אך שם "לא יז־עו איש"! 
מסופר עליו שראה את סוקראטם, אך לא התוודע אליו. 
על ימי זקנתו לאחר שובו לאבדרה מחולקים הסיפורים: 
לפי מקור אחד העריצוהו בני-עירו בגלל חכמתו, ולאחר 
שירד מנכסיו העניקו לו הון רב, ואף ערכו לו לוויה 
ציבורית אחרי מותו? לפי מקור אחד היה מוחזק משוגע 
בעירו. מסתבר, שדמ ׳ הקים בית־מדרש באבדוה, וכמה מן 
החכמים "הדמוקריטיים" מן הדור שלאחריו נזכרים בשמו¬ 
תיהם. דמ ׳ היה סופר פורה מאד ומהולל בשעתו בגלל 
כשרונו הספרותי. רשימת חיבוריו נמסרה לנו ע״י תראסילום 
(המאה ה 1 לסה״ג), שערך את יצירתו הספרותית של דמ ׳ 
וחילק אותה ל 5 קבוצות: פיסיקה, מאתמאטיקה, תורת־ 
המידות, חיבורים בספרות ואמנות, חיבורים מדעיים- 



דמוקריטוס. פסל הלניסטי־רוטי 
(המוזיאח הקאפיטוליגי׳ רומא) 






793 


דמוקריטום 


794 


מקצ 1 עיים. אולם אף ספר אחד משל דמ׳ לא הגיע לידינו, 
ואין אנו מכירים את תורתו אלא ממה שנמסר עליה במקורות 
מאוחרים יותר (מאריסטו ואילך) ומקטעים ומובאות רבים 
(כ 300 ), המופיעים במקורות אלה בשמו! מהימנותן של 
רבות מן המובאות הללו מוטלת בספק. 

מימי־קדם ועד היום דמ ׳ מוחזק אביה של התורה האטו- 
מיסטית ושל תמונת־העולם המכאניסטית־סיבתית. 
לאמיתו של דבר קשה מאד לקבוע את תרומתו המיוחדת 
של דפר לפילוסופיה ולמדע, מאחר שמפעלו ומפעל רבו 
ל ו ק י פ ו ס (ע״ע) נתערבו במסורת הדורות שאחריהם, 
יחד עם כתבי תלמידי דמ/ במסגרת "אוסף דמיקריטי" אחד, 
ואין ביכלתנו היום להפריד ביניהם. מסתבר, שלוקיפ 1 ס הגה 

את רעיונות-היסוד של האטומיסטיקה ושל הדטרמיניזם 

*** י 

(ע״ע) המכאניסטי, ואילו דמ ׳ הרחיב והעמיק אותם והפכם 
להשקפת־עולם שיטתית. 

האטומיסטיקה של דמ׳ היא — בצדן של שיטותיהם של 
אמפדו׳קלס (ע״ע) ואנכסג 1 ך 0 (ע״ע) — נסיון לגשר בין 
הגישה הסטאטית הקיצונית של פרמנידס (ע״ע) ובין הגישה 
הדינאמית הקיצונית של הרקליטו׳ם (ע״ע): בין ראיית 
המציאות כאחדות בלתי־נעה ובלתי-משתנית ובין ראייתה 
כמכלול של שינויים וגלגולים מתמידים. את אחד מיסודות 
עולמו מקבל דמ׳ מן האלאטים (ע״ע יון, פילוסופיה) — את 
"המלא" הנצחי והבלתי־משתנה; אולם בניגוד לאלאטים אין 
הוא רואה את התנועה כדימוי מוטעה אלא כאמיתית, ולשם 
הסברת אפשרותה הוא מקבל יסוד שני של המציאות — את 
"ד.ךיק", שהוא ממשי לא פחות מן "המלא". "המלא" מיוצג 
על-ידי האטומים — יחידות־החומר הזעירות. שהן פשוטות- 
בתכלית, נצחיות ובלתי־משתנות, ומספרן אין־סופי. האטומים 
שווים באיכותם כיחידות חומר־העולם האחד והאחיד, ואין 
הם נבדלים זה מזה אלא בצורותיהם, במנחיהם ובסידוריהם 

־ ן 

ההדדיים. האטומים נמצאים בתנועה נצחית בחלל הריק 
האין־סופי, והשניות של האטומים והחלל היא ה״ארכי" של 
המציאות, אשר דמ׳ תופסה תפיסה מוניסטית-מאטריאליסטית. 
כל גילויי המציאות — הגשמיים והרוחניים כאחד — אינם אלא 
ביטויים לתנועת האטומים בחלל. כל העצמים הם צירופים 
מסויימים של אטומים, ואין הם מתקיימים אלא במידה 
שהאטומים האלה מלוכדים יחד, והם פוסקים מלהתקיים 
כשאטומיהם מתפזרים. הוויה והפסד, צמיחה וגידול, וכן כל 
שינוי, — אינם אלא חילופים של צירופי אטומים וסידוריהם. 
החיים הם תנועת האטומים בגוף. אף הנפש עשויה אטו¬ 
מים — מן הקלים, הדקים וקלי־התנועה שבהם, שתנועותיהם 
מתבטאות ברגשות ובמחשבות. אטומים כאלה מפוזרים גם 
במרחב כולו, ויכולים גם להשפיע על גוף האדם — ומכאן 
ההסבר לחלומות, לחזונות ודומיהם. חומר־הגפש שבאדם, 
שהוא "עולם קטן", מקויים ע״י תהליך הנשימה, היוצרת 
קשר בינו ובין חומר-הנפש שבעולם כולו (והשד תורתו 
של אנכסימנס [ע״ע]). חומר־הנפש בכללותו נצחי הוא, אולם 
אין הישארות לנפש האישית, שהיא כלה עם התפזרות 
אטומיה. 

תורת־ההכרה של דמ ׳ היא סנסואליסטית־מאטריאליסטית. 

♦ 

התפיסה החושית היא חדירת "תמונות" אל תוך גופנו, ואף 
ההכרה אינה אלא תנועה של אטומי הנפש שהם חלק מגופנו. 
האיכויות החושיות המצטיירות בנפשנו אינן משקפות מצי¬ 
אות אוביקטיווית, אלא הן מוצרים סוביקטיוויים שלנו: 


"רק מבחינת המוסכם (בין הבריות) יש צבעים 
ויש מתוק ומר — מבחינת המציאות אין 

אלא האטומים והריק"; והוא הדין בצלילים וברי- 

* * •• 

חות. לא ברור הוא, אם דמ׳ מייחס משקל לאטומים עצמם, 
או אם הוא רואה גם את המשקל כאיכות הקיימת בתפיסתנו 
בלבד בעקבות צירופים מסויימים של אטומים. בניגוד 

לאלאטים אין דמ ׳ מבטל את החושים ואינו דן את התפיסה 

** •י *־ 

החושית כתרמית: התפיסה החושית היא הכרה מעומעמת — 
החושים אינם מציירים את המציאות כמ 1 ת שהיא, אלא 
מעידים עליה, ויש לפרש את עדותם לא 1 ר השכל. 

תנועת האטומים היא מקור כל התהליכים והאירועים 
במציאות; לפיכך מוצאה וטיבה של תנועה זו היא הבעיה 
המרכזית של הפילוסופיה של דמ ׳ . בהסברת מוצא התנועה 
לפי דמ ׳ אין אחידות במקורות שהגיעו אלינו. אחת מטענותיו 
של אריסטו נגד דמ׳ היא, שאין דפר נותן הסבר מניח את 
הדעת לראשיתה של התנועה: מסתבר, שמר ייחם לכל 
אטום תנועה בחלל האין-סופי, שאין בו לא מעלה ולא מטה, 
לא מרכז ולא גבולות, ומשום כך אין לתנועה זו כיוון 
מסויים; התנועה של האטומים היא נצחית כמציאותם של 
האטומים עצמם, וההתנגשויות בין האטומים בתנועתם הלא־ 
מסודרת היא יסוד ההוויה וההפסד של כל הדברים. לפי גירסות 
מאוחרות יותר של תורתו של דמ ׳ , "נפלו" תחילה האטומים 
כולם בכיוון אחד בחלל הריק האין־סופי, עד שאירעו — מסי¬ 
בות לא-ברורות (״המקרה״ [ד/״!]?) — סטיות לצדדים 
במהלכם של אחדים מהם, שהביאו לידי התנגשויות; משום 
כך נהפכה בהדרגה תנועת הנפילה בקו ישר לתנועת מערבו¬ 
לת, ובמערבולת החלו האטומים להסתדר בהתאם לקלות־ 
תנועתם או כובד־תנועתם: הכבדים ביותר הצטברו במרכז, 
ומהם התהוותה הארץ, ומסביב לה הסתדרו הקלים יותר 
במעגלים או בכדורים, שמהם נוצרו המים, האויר, האש 
וגלגלי גרמי-השמים. הצד השווה שבכל התפיסות הללו — 
שמכאן ואילך תנועת האטומים נמשכת ותמשך מתוך הסיב¬ 
תיות המכאנית של לחצם ההדדי והתנגשויותיהם זה בזה, 
ולפיכך כל דבר בעולם מתחייב מדבר מסויים שקדם לו, 
והוא עצמו מחייב דבר מסויים אחר שיבוא אחריו. במהלך 
קוסמי זה אין מקום להכוונה ולהדרכה ע״י אלים, אין מקום 
ל״אהבה" ול״שנאה" של אמפדוקלס ולא ל״נוס" של אנאכסא־ 
גוראס, ואף לא לסיבה התכליתית של אריסטו — אין אלא 
ההכרח של הטבע, המונע כל "אפשרות" וכל "מקריות"(וע״ע 
אננקי; דטרמיניזם). — בחלל האין־סופי נוצרו מערבולות 
כאלו פעמים אין־ספור ובמקומות אין־ספור, ולפיכך אין 
במציאות עולם אחד, אלא מספר אין־סופי של עולמות, 
הנפרדים זה מזה ע״י ךיק. 

אולם לדמ ׳ , בעל התפיסה הקוסמולוגית המקיפה הזאת, 

לא היו אלא ידיעות דלות באסטרונומיה. הוא לא הכיר את 
כדוריותה של הארץ, שאותה ראה כשטוחה או כגלילית 
(והשר אנפסימנדרוס [ע״ע]), ואף תפיסתו בסידור כוכבי- 
הלכת ותנועתם היתד. פרימיטיווית. לעומת זה היה כוחו 
גדול במאתמאטיקה, והוא חיבר ספרים באריתמטיקה ובגאו־ 
מטריה, שהיו מהוללים בפי הקדמונים; ארכימדס מייחס 
לו את התגלית, שנפח הפירמידה והחרוט הוא 3 ץ מנפח 

י*♦ ן- ׳ 

המנסרה והגליל בעלי אותו בסיס וגובה, אע״פ שההוכחה 
לכך לא ניתנה אלא ע״י אודוכסוס (ע״ע). אולם נוסחת־נפח 
ז( מצויה כבר בפאפירוסים מצריים עתיקים, ויתכן שדמ ׳ — 






795 


דמוקריטוס — דמטר 


796 


שלפי דברי עצמו הכיר את הגאומטרנים ("מודדי־השדות") 
המצריים — קיבל אותה בשהייתו במצרים. ויטרוביום (ע״ע) 
מייחס לדמ׳ את המצאת הפרספקטיווה בהכנת תפאורות 
לתאטרון. — המסגרת רואה את דכד גם כגדול ברפואה 
ומייחסת לו חליפת־מכתבים עם היפוקרטס (ע״ע), שבה 
נידונות בעיקר ההשפעות ההדדיות של הגוף והנפש — 
תופעות פסיכוסומאטיות לפי מושגינו החדישים! אך מסתבר 
שכתבים אלה אינם משל דמ׳. — זיופים ודאיים הם הכתבים 
האלכימיים שייחסה התקופה העתיקה המאוחרת לדמ׳< 

אם בפילוסופיית־הטבע שלו דמ׳ נראה כממשיך הקו של 
"הפיסיולוגים" היוניים והאלאטים, הרי הוא מתגלה כבן- 
זמנם ובן־עולמם של הסופיסטים וסוקראטס בעיסוקו בבעיות 
האדם. בשם דמ׳ נמסרו כמה מאות אמרות קצרות בתורת- 
המידות, הדנות במוסר האישי והציבורי, בשלמותו ובאשרו 
של האדם, ביחסים בין אדם לחברו, בחברה ובמדינה, במשטר 
ובכלכלה. חכמת־החיים ועולם־הערכים של דמ׳ אינם משקפים 
כלל את ה״מאטריאליזם" שלו. אמנם המוסר שלו הוא 
אודמוניסטי, אולם את ה״אושר" וה״הנאה" הוא גורם כהנאה 
נפשית, כמצב של הארמוניה ושיווי־משקל, של הבחנה בין 
התענוגות, של שלטון הנפש על הגוף (אע״פ שגם הנפש 
אינה אלא ישות גשמית); האדם השלם שקט ובטוח בתוך 
עצמו, ושלוות־נפשו אינה מופרעת לא ע״י תמיהה ולא ע״י 
התרגשות על כל המתרחש בעולם. לאי־היפעלות זו קרא 
דמ ׳ חדווה או עליזות (״;.עעז&י?; וע״ע אטרבסיה), ובגלל 
אידיאל זה זכה — בטעות — לכינוי "הפילוסוף העליז" 
(״הצוחק״), בניגוד להראקליטוס, ״הפילוסוף הבוכה״. — 
דיודורוס מסיקיליה (ע״ע) מוסר בשם חכמים קדמונים 
תיאוריה מקיפה על התפתחות האדם והחברה, מן המצב 
הפרימיטיווי, שבו היה האדם כבהמה, עד להתהוות הטכניקה, 
הלשון, מוסדות החברה וגילויי התרבות, ועד לדיפרנציאציה 
של אומות, תרבויות ולשונות שונות; קרוב לוודאי שמחוללה 
של תיאוריה זו הוא דמ׳. ההתפתחות הזאת מתוארת כאן — 
בהתאמה מפתיעה לתפיסות חדישות — כתוצאה ממאבק 
האדם לסיפוק צרכיו ולהסתגלות למציאות הטבעית שבה 
הוא שרוי. 

דכד הוא אחת הדמויות הגדולות בתולדות הפילוסופיה 
והמדע, אולם מעמדו בעולם המחשבה והערכתו ע״י נציגיו 
היו נתונים לתנודות גדולות. אפלטון אינו מזכיר אותו 
כלל — אם משום שלא הכירו או משום שלא רצה להכירו. 
אריסטו מרבה לצטטו ולדון בו, אלא שהוא דוחה את עיקרי 
שיטתו. בפילוסופיה העתיקה המאוחרת נתפלגה מורשתו 
הרוחנית של דכד: הסטואה (ע״ע) קיבלה ממנו את הדטר־ 
מיניזם המכאניסטי המוחלט, אך דחתה את האטומיזם; 
אפיקורוס (ע״ע) קיבל את תורת־האטומים, אך העמיד 
במקום הסיבתיות של דכד את שלטון המקרה. גם מבחינת 
תורודהמידות אפיקורוס הוא יורשו של דכד, ואילו הסטואי¬ 
קנים קרובים יותר להראקליטוס. תורתו של דמ׳ ידועה לנו 
בעיקר בצורה שקיבלה בידי אפיקורוס ותלמידיו, וביחוד 
בידי לוקרטיוס (ע״ע). ביה״ב נדחתה תורתו של דמ ׳ 
לגמרי, תחילה מפני האפלטוניות ואח״כ מפני האריסטוטליות, 
ששללה את האטומים ואת הריק והעמידה במקומם את 
הרצף של עולם ארבעת היסודות (ושל היסוד החמישי 
השמימי), ובמקום הסיבתיות המכאנית של דמ׳ — את 
הסיבה התכליתית. מבחינה זו יש במדע של העת החדשה 


משום חזרה אל דמ/ האטומיזם של המאה ה 17 (גאלילאי, 

י ♦ 

* 

גאסאנדי, ניוטון) הוא תחיית האטומיזם של דמ׳< וההבדלה 
בין "איכויות ראשוניות" ו״איכויות שניוניות" בתורת־ 

ההכרה ובפסיכולוגיה מגאלילאי ודקארט עד הוגי המאה 

• • י • 

ה 18 אינה אלא פיסיולוגיית־החושים של דכד. — בתקופה 
החדשה היו שהכריזו על דמ ׳ כעל "אבי המדע החדיש" ואבי 
החשיבה המדעית בכלל. אולם הערכה זו של דמ ׳ לא זו 
בלבד שהיא מופרזת, אלא היא גם מטעה. מדעו של דמד — 
ככל המדע היווני — היה רחוק ריחוק מהותי מן המדע 
החדיש. תורת־האמומים המדעית מיסודו של דולטון (ע״ע), 
שעליה מושתתות הכימיה והפיסיקה החדישות, דבר אין 
לה כמעט עם האטומיזם של דכד (ושל אנשי המאות ה 17 — 
18 ). עיקרו של האטומיזם החדיש הוא הבחינה הכמותית, 
הנעדרת לגמרי במשנתו של דמ׳! תודת־האטומים המד¬ 
עית באה להסביר את העובדות הניסוייות הבאות 
לידי ביטוי בחוק המנות הקבועות והכפולות, ואילו האטו- 
מיזם הקלאסי לא בא אלא לתת סיפוק לדרישות של העיון 
הפילוסופי, ומעולם לא הועמד — ואף לא יכול להיות 
מועמד — למבחן הניסוי. מקרי הוא גם הדמיון בין חזון 
ריבוי העולמות המערבלתיים של דכד ובין ההכרה 
המדעית של הקוסמולוגיה החדישה על עולם הגאלאכ- 

סיות הלולייניות. וכן לא היה הדטרמיניזם הסיבתי של דמ׳ 

* •* ♦? 

אלא ענין של פוסטולאט פילוסופי, של אמונות ודעות, ואילו 
במדע החדיש הוא מבטא את הקשר הפונקציונאלי בין 
התופעות, כפי שהוא מתגלה בנסיון ומנוסח ניסוח מאתמאטי. 

אספי הקטעים של דנר והמקורות עליו: - 10 ת:> 111113011 ,0 ג.א 
-§ 70 ? , 0161$ , 14 ; 1843 , 0 ) 171611 § 70 / 670 (} 0 06 ) 3/73671 
- ¥07 016 , 03£6116 ./¥ ; 6 1952 , 11 , 67 ^/ 011 7 \ 7 0750 \ . 3 17161116 

. 1935 , 392-470 , 67 \ 1 ) 70 \ 50 
; ז 1923 , 1038-1184 , 1 , 0136611611 . 3 .;! 11110 ? 016 , 261167 .£ 

; 1921 10 , 9-22 , 1 , 6720115172215 ) 0 . 3 . 06$011 , £30£6 .£ .£ 

עברית;) 1922 4 , 261-307 , 1 , 67 \ 0672 . 07166/1 , 2 ־ 61 ק 1 ס 00 . 711 
. 3 . 07117137 , 1762 ־ 61 ( 114 .£ ;(חכמי יון, א/ 235 ־־ 276 , תרצ״א 

. 1926 12 , 1 ,. 111105 ? . 3 . 0656/1 
. £015011 ) . 0 ,^ 143101 .? ; 1880 ,. 0 . 11 ()(} 1 }/ 2 ) £6 , 01615 . 14 
; 1884 ,( 0101 ־ 61 ?^ [ 10 16015 נ 01 ־ 1 ק 15 [ 6000 ?־ £1 . 065011 . 2 

§ 2412 § 6 ( 7/7611 {£ 016 ,* 16261 ־ £1 ..£ ; 1893 ,.ס . 3 0 \ 11 /)£ 016 ,. 101 
,* 1884 ,. 0 . 11 <}()/}/) £61 61 ( 1 § 11 } 6/11 ) 6115 ) 61 . 3 . 11 31101726 . 3 

711156/1671 \ 361710 -?? 1 \ 1611 . 3 }/ 1/166/10111 016 , 01300 ק £16 . 0 . 14 
67111111 15161176 )/ £7 . 11 - 8661671 2.117 , 1 ־ 1431 . 0 ; 1886 , 3.107716 

3 . 0 ., 1886; ?. 73006:7, 0 . 61 376 / 2 ) 2(05 (£1111. 016 501. 
013:11. X ), 1886; 0. 4430161111, £0 ?6507116717 36 1'0107126 30115 
16 5 ) 15(61716 3 . 0 ., 1888; \¥. £3111, 0 .- 8 ( 1131671 , 1889; £. £6- 
^760116101, 067 £ 111/11155 0.5 011 / 001361 (^:611. £. ?111105. 
¥11), 1894; 101., 016 15567156 / 10 /( 0.5 11 . 1/17 £ 171/11155 011 / 

3. 7110367116 £10(7170)155. (11114. XX¥^^), 1914; £. 006460106- 

. 55 1115 ) 2€7/101 1/176171 171 1175 \ 1 }£ . 1/1305 } 117 ) £0 016 ,ז 0 ץ 16 ס 

0 ., 1897; 07:00, 0.-8(1131671, 1899; 40 ?610113:41:, 

{36/^0(0205 %'. 31)3670 11. 0. (446:016$ X^1912 ,(^^¥״ ; ?. 
?111111924 י (^£ 0165 ־ 4461 ) 736/16 ק 6125 )) 82 0.5 ,מ 50 קק ; 

0. £31167, 7/16 0766\ 3(017115(5 0713 £{)2/^11705, 1928; 

?4. 50107100, 76/16 ) 6 116 ן 1126 (} 13050 /(} 71116 ) 006 :.ס X10715 
171070165, 192 8; ?3 ת 123 א .? ; 1934 ,. 0 , 11105 ק 340 ק , 

£65 1710(6710115(65 36 1''071(1€{13( 6: 0., £{)26117, £2167666, 

1936; ?. 001110461 017225172 ) 3 / 0 1125 § 071 071601 ) 15 }} ,־ , 
1938; 44. \¥61$5, £).* 0/2607 7 0 / 0081131011 (01355. (^11311 ־ . 
1938); 0. ¥13510$, £1/1165 0713 ?/1 67 ? . 111105 ?) . 0 111 5165 ץ . 

£1¥-7 ¥)110 0 מ ח?ק 6 ח 0 . 91 . 0 ; 1945-1946 י x 0 - 
71116 ) 301 £6 , 143221001 . 14 ; 0111947 מח 15 ז? 21 חחק 
31 0. 31 3113670, 1948. 

. י. ל 

דמטר אלת האדמה־האם בדת היוונית! הדת 
הממית זיהתה אותה עם קרס ( 6$ ז 06 ). לדמותה 
של דכד משמעות דתית ומיתית ברורה ועמוקה, בניגוד לזו 
של אלת־האדמה גי (ע״ע), הנתפסת תפיסה קוסמוגונית 



797 


דמטר 


798 


גרידא. דמ ׳ היא בתם של קר 1 נ 1 ס וראה, ז״א היא 
אלת־קדומים; אולם — שלא כגי — אין תחום־מציאותה 
כוחוודהטבע הגלמיים (הגיגנטים, ע״ע), אלא החקלאות 
כראשיתה ובבסיסה של תרבות האדם. מאת דם׳ באה 
ברכת האדמות המעובדות ותנובת־השדה, ובתפקידה כאלת־ 
החקלאות הפכה גם לאלת הנישואים המונ 1 גאמיים, ובמיוחד 
לאלת הנשים הרעיות והאמהות, שכן המיתולוגיה משווה 
את מענית השדה החרוש לרחם ואת זריעת השדה להפריית 
האשה. כמחוללת החקלאות נחשבה דמ ׳ גם כיוצרתה של 
החברה האנושית המסודרת, של הנוהג והנימוס התרבותי — 
כ״מחוקקת" (? 650 נן) 0 ^ 880 ). 

הן במיתוס והן בפולחן דמותה של דמ׳ קשורה בזו של 
בתה קורי([ף^!], הנערה), שזוהתה לאחר מכן עם 

אלת־האדמה פ ר ס פ ו נ י(ןוייימ^פס״^) — לאט' פתסרפינה 

•י *• ■* •• 

( 3 מ 1 קז 05€ ע?) —, ושתיהן נקראות לפעמים "האלות" סתם. 

נלווה עליהן באגדה העלם ט ר י פ ט ו ל מ ו ס, שנשלח על¬ 

♦ • • 

ידיהן ללמד את הבריות את גידול החיטה ושמופיע רכוב 
במרכבה רתומה לשני נחשים בעלי־כנפיים — מתנת דמ ׳ . 
עלילותיה של השלישיה דמ׳־קורי־טריפטולמום מצטרפות 
למיתוס המרכזי של האלות, שמשמעותו העמוקה והנסתרת 
נתגלתה במיסטריות (ע״ע) של א ל ו ם י ם (ע״ע). 

קורי, שהיתה בתם של זוס ודמ ׳ , נשדדה ע״י דודה הדס 

•* •• ■— •• 

(ע״ע), אל־שאול, שחשק בה. דמ ׳ המתאבלת יצאה לבקש 
את בתה והגיעה בדמות אשה זקנה לאלוסיס; שם נתקבלה 
על־ידי המלך והמלכה, ששמו אותה לאומנת בנם הקטן! 

לפי גירסה אחת היה ילד זה טריפטולמוס. בימי גלותה 

• • 

של דמ ׳ מן האולימפוס נתקללה האדמה וסר פדיונה, 
ודום נאלץ לבקש מהאדם אחיו שישחרר את הנערה פרספוני 
ויחזידה לאמה, כדי להביא תשועה לעולם. לסוף הוסכם, 
שפרספוני תשהה כל שנה 6 חדשים (לפי גירסה אחרת: 9 
חדשים) על פני האדמה אצל אמה ושאר האלים, אך בשאר 



טריפטולמוס בי? יטטר והורי 
(תבליט מא?וסיס, אמצע המאה ה 5 ?פםה״נ) 



רממר כוקנירוס (המאה ה 4 לפסה״ב) 

• *♦* /* • 

חדשי השנה תשהה בשאול כאשתו של האדם. מדי שנה 
בשנה עולה פרספוני באביב, עם ראשית נביטת הזרעים 
שהניבה אמה, משאול אל האולימפוס, ובעונת החורף היא 
חוזרת ויורדת לעולם־הצללים. — המיתום מספר גם על זיווג 
של דמ׳ (או של פרספוני) עם יאסיון מלך כרתים בחלקת־ 
שדה חרושה שלוש פעמים! מן הזיווג הזה נולד פלוטוס או 
איאקכום, המזוהה לפעמים עם דיוניסוס (ע״ע). 

מקדשיה המפורסמים של דמ׳ היו באלוסים ובסיקיליה, 
אולם מקומות־פולחנה היו מצויים גם בכרתים, בפלופונסוס 
ובתראקיה. באתונה חגגו — מלבד המיסתורין האלוסיים — 

חג שלושת ימים לכבוד דמ ׳ , ה״תסמופוריה", שהיה חג 

• ♦ 

מיוחד לנשים. — סמליה של דמ ׳ הם: השיבולת, הנרקיס, 
הפרג ; העוף המקודש לה — האנפה. באמנות היא מופיעה 
בדמות אצילה של אשה־אם במיטב שנותיה; לעתים קרובות 
היא מתוארת כיושבת, ובצדה שני לפידים — סמלי הפריון 
(אור = חיים או לידה) או החיפוש, או נחש — סמלה של 
שאול. על תבליט־ההקדשה הנעלה שבאלוסיס (המאה ה 5 

לפסה״נ) היא נראית עומדת עם קורי וטריפטולמוס. יפה 

י • * • • 

ומפורסם מאד הוא פסל דמ׳ היושבת שמקגידום (המאה ה 4 
לפסה״ג). 

; 1874 , 10120 ( 07$0£ ? . 4 ■ 0111 }(}( 11110 . 4 . 11 ?{ 111 ) 11 ? 0 ( 1 ,־ 5161 ־ 61 ? ..מ 
,. 290 , 111 , 110$ ) 51 }( 00 ?ס 1110 /ס €1111$ 10 (' 7 , 11611 ־ 31 ? . 11 . 0 
, 10 ? 511 , 6 ־ 1031 ? . 011 ; 1925 3 , 40 ?£ ? 11410 ^ , 1011 ־ 01611 ; 1909 

111665 ? 665 .^ 0 .?) .( 1 40 41011$ ) 111 ? £070£ 10$ 01 £0,1710 

, 1114$ ) 00100110111 ? 06110 10 ( 1 , 0110 .? ;( 1927 , 65 נ 1 ף £160 

, 1941 , 1 , £011£1071 , 1 ( 100 ?£ . 4 . 06$011 , 1155011 ^ 1 .? . 10 ; 1929 
;( 1942 , 4110106 ^) £1011 £011 10 ( 01011$1711$0 10 ( 1 ,. 16 ; 1950 , 11 
. 1955 , 004$ ? 101 ( 1 1114 ) $\ £6 ? 0 1€ (( 7 , 16 ־ 0111:111 . 0 

מ. רו. 















799 


דמטריוס — דמכזריוס ( 1 ) פוליורקמם 


800 


ךמטרי 1 ם שלושה מלכי־סוריר. מבית־סלוקיס. 

1 ) ד מ׳ 1 10 ט ר ( 162 — 150 לפסה״נ), בנו של 
סלוקוס ע 1 (ע״ע). בנעוריו שהה בתור בךתערובות בר 1 מא, 
נמלט משם וכבש את כסא-המלוכה בסוריה מידי בן־דודו 
אנטיוכוס ע (ע״ע). דמ׳ כונן מחדש את השלטון הסורי 
ביהודה ע״י נצחונו של שר־צבאו בקכידם בקרב שבו נפל 

* * י ז 

יהודה המכבי ( 161 ), וכן דיכא התקוממות בבבל. ב 160 זכה 
להכרת הסנאט הרומי. דמ׳ ע 1 רר את איבת הסורים ע" י 
עריצותו, וכן הסתכסך עם אטאלוס 11 מפרגאמון ועם 
תלמי ד\ מלך־מצרים. שני המלכים התאחדו נגדו ותמכו 
באלכסנדר בלס (ע״ע), אשר התיימר להיות בנו של אנטיו־ 
כוס 1¥ ותבע את כסא־סודיה. דמ ׳ נהרג בקרב נגדו. 

2 ) ד מ׳ 11 ני_קט 1 ר ( 125 — 141 , 129 — 126 ), בנו של 
( 1 ). ב 147 גירש, בתמיכת תלמי מלך־מצרים, את אלכ¬ 
סנדר באלאם. לאחר שתלמי עצמו נהרג במלחמה, הצליח 
דמ' להרחיק את הצבא המצרי מסוריה ולהשתלט על הארץ. 
הוא שלט בעריצות בהשענו על חיל-שכיריו וגרם למרד 
בהנהגתו של טריפון, שהחזיק בחלק מן הארץ. ב 141 יצא 
ו־מ׳ למסע-מלחמה נגד הפרתים, נכשל בו ונשבה. על רקע 
חולשתה ז( של סוריה קמה עצמאות יהודה בראשותו של 
שמעון החשמונאי. בהעדרו של דמ ׳ מסוריה מלך בה אחיו, 
אנטיוכוס ( ¥11 ) סידטס (ע״ע), שניצח את טריפ 1 ן וגם את 
היהודים, אך נכשל גם הוא במסעו נגד הפרתים ב 130/129 . 
דמ׳, אשר שוחרר ע״י הפרחים במגמה לעורר מלחמת־אחים 
בסוריה, כבש שנית את המלוכה, אך חזר ואיבד אותה שוב 
במרד ומת מיד אח״כ. 

; 1914 ,. 55 316 , 013 € 5 , 1 * $€ 1€1 36 $ ,{>£ז 1€ :)€. 1 -€ו 1 :> 8011 

10 323 1 - 0171 [ 1¥043 \ 01 €€ 1€ { 1 / 0 4 , ץז 0 . 1 ^ 

״* 1951 , 225-230 . 8 146 

ש, אס. 

3 ) דנד 111 פילופטור ( 96 — 88 ), מאחריני מלכי 
בית־סלוקום. דמ ׳ הומלך בדמשק ביזמתו של תלמי לאתירוס 
מלך-מצרים, אולם לא עלה בידו להשתלט על כל סוריה 
בגלל המלחמות בין מלכים אחרים לבית־סלוקוס. מעיר- 
בירתו דמשק התערב דמ׳ בענייני מלכוודיהודה: בעת 
שנלחם ינאי המלך בערבים ובשליטי עבר־הירדן, קראו 
הפרושים המורדים את דמ׳ לעזרה נגד מלכם השנוא עליהם. 
אע״פ שדמ׳ ניצח את צבא ינאי בקרב על־יד שכם, נאלץ 
לבסוף לעזוב את ארץ־ישראל. זכר המאורעות האלה נשתמר. 
כנראה, ב״פשר נחום" שממגילות מדבר־יהודה: "... 1 דמ]־ 
טרים מלך יון אשר בקש לבוא ירושלים בעצת דורשי החל¬ 
קות...". — במלחמה בין דמ׳ ובין פיליפוס אחיו( 88 ) נשבה 
דנד, הוגלה לחצרו של מיתרידאטס 11 מלך פאנטום ומת 
בשבי. 

י. ידין, המגילות הגנוזות ממדבר יהודה, 117-116 , 192-188 , 

תשי״ז ,י , 72-77 ^ 013 ) 1 ? 1 ? 5 1116 / 0 , 8173 ? 811 ,־ 1££1 ז £0111 . 11 

. 1949 

דסטךיזס מפלתן (בערך 350 — 283 לפסה״ג), מדינאי 

# • • 4 

אתונאי. דמ׳ היה תלמידו של תאו׳פרסטו׳ס (ע״ע) 

4 4 — 

מן האסכולה הפריפטטית והיה ידוע כפילוסוף, מלומד ונואם; 

♦ 4 י * 

כעסקן ציבורי נמנה עם תומכי מוקדון. ב 317 מונה ע״י 
קאסאנדרוס (ע״ע דיאדוכים) כמ 1 שלה של אתונה. בימי 
שלטונו צומצמו זכוילת־האזרח של מעוטי-האמצעים, וכן 
נחקקו חוקים נגד מותרות, ונקבעה כהונה חדשה של "מפ¬ 


קחים על שמידת החוקים״ ן;ו 8 *״.ג 0 נז) 10 ! 0 ׳ג) ! בימיו נערך 
המפקד הראשון של האוכלוסיה האתונאית. עשר שנות של¬ 
טונו היו שנות שקט מבית ומחוץ לאתונה. כשנכבשה אתונה 
ע״י דמשריוס פוליורקטס (ע״ע), נמלט דמ׳ למצרים, ושם 
היה זמן־מה מראשי הספריה שבאלכסנדריה. — מחיבוריו 
נשתמרו קטעים בלבד! הם כללו מסות פילוסופיות-מוסרלת, 
כתבים רטוריים וספרים היסטוריים. 

. 1942 ,ז? 1611 \ 41 ז? €13 ז 11€ )\ 1 ? .<£ ,־ €1 ׳<ג£ ,£ 


ומטךיוס < 1 ) פוליו רהטס - ("הצר על 

ערים״) — ( 336 — 283 לפסה״ג), אחד הדיאדוכים 
(ע״ע), בסוף ימיו — מלך־מוקדון. דמ׳ היה בנו של אנטיגונוס 
מונופתלמוס (ע״ע) וחתנו של אנטיפטרוס (ע״ע) המוקדוני. 
מנעוריו היה יד־ימינו של אביו במלחמותיו על ירושת אלכ¬ 
סנדר הגדול. ב 312 פיקד 
על צבא אביו במסע 
נגד תלמי שליט־מצרים. 
אך נוצח בקרב ליד עזה 
ונסוג לאסיה הקטנה. 
מבסיסו באפסוס יצא 

4 4 4 4 

ב 307 עם צי לפלישה 
לתחום שלטונו של קא- 
סאנדרוס. תפס את נמל 
פיריאוס וקרא דרור 
לאתונה; הוא החזיר 
לה את משטרה הדמו־ 
קראטי והפכה לבסיסו 
היבשתי להמשכת כיבושיו ביוון. האתונאים קיבלו את דמ ׳ 
בהתלהבות ובחנופה, הכריזו עליו ועל אביו כעל "מלכים" 
ו״אלים" ושיכנו את דמ ׳ בפרתנוו, שאותו מילא פילגשים 



דיוקרמטבע של רמטריוס פו 5 י 5 רקטס 
(מוגדל) 


וזונות. ב 306 היכה דמ׳ את ציו של תלמי בקרב ימי 
גדול על-יד סאלאמיס שבקפריסין וכבש את האי מידיו. 
באותה שנה נטלו הוא ואביו יחד באופן רשמי את התואר 
המלכותי ותבעו לעצמם את השלטון על מלכות אלכסנדר 
כולה ז אולם ציו של דמ׳ לא הצליח לתת סיוע יעיל לחיל- 
היבשה של אביו, שנכשל בנסיונו לפלוש למצרים. לשם 
השלמת שליטתו על הים האגאי תקף דכד ב 305 את רודוס. 
המצור, ששם על עיר־האי ונמלה ושנמשך כשנה, הוא מן 
המהוללים בתולדות התקופה העתיקה! דמ ׳ השתמש בטכ¬ 
סיסים ובכלי־מצור חדשים ובארטילריה כבדה מכל מה 
שהיה לפניו. אולם למרות כשרונו הרב במלאכת־המצור — 
שממנו קיבל את כינויו — לא הצליח להכניע את רודוס 
ונאלץ לבוא לידי הסכם של פשרה עמה. לעומת זה הצליח 
בהרחבת כיבושיו ביוון נגד קאסאנדרוס וחידש את ברית 
הערים היווניות. אולם ב 302 קמה עליו ועל אביו ברית 
שאר הדיאדוכים, שניצחו אותם בקרב המכריע ליד איפסום 
( 301 ), שבו נפל אנטיגונוס. דמ ׳ . שהצליח להימלט, החזיק 


מעמד — הודות לציו — באיים האגאיים וביוון המרכזית, 
אסף שם כוחות חדשים, ואחרי מות קאסאנדרום הצליח 
ב 294 לתפוס גם את כסא־המלכות של מוקדון. הוא נהג 
מלכותו בפאר וביד רמה בנוסח חצרות־המזרח, למורת- 
רוחם של המוקדונים. לפיכך לא מצא תמיכה במוקדון. 
כשפלשו לתוכה ב 288 ליסימאכוס מן המזרח ופירוס (ע״ע) 
מלך־אפירוס מן המערב. דמ׳ הודח ממלכותו, אולם בהשענו 
על ציו* ביצע ב 287 עם צבא קטן פלישת-נגד אל תחום־ 





801 


דמטריוס ( 1 ) פוליורקטם — דמיון 


802 


שלטונו של ליסימאכוס באסיה הקטנה ומשם אל קיליקיה 
שבתחום־שלטונו של סלוקוס. שם נחל תבוסה, ולאחר שרוב 

• • 4 • 

, צבאו נטשו — נפל בשבי ( 285 ) ! כעבור שנתיים מת בשביו 

מרוב שכרות. 

דמ ׳ היה האישיות המזהירה שביורשי אלכסנדר — איש 
יפה־מראה ויפה־תואר, בעל מרץ אדיר ורנדכשרונות כמצ¬ 
ביא ויודד־ים! אולם יחד עם זה היה חסר יציבות באפיו, 
שחצן ופרוץ. — את תולדותיו סיפרו דיודורוס (ע״ע) ופלד 

טרכוס (ע״ע). 
וע״ע דיאדוכים. 

0, 01 11151 ) 11 ) 1-1 . 4 . 1 /) 5 ) 0 ,ת 50 ץ 0 ־ x1145, 11, 1878 2 ; 8. 1656 א , 
0(5(11. £1"1((/1. 14. 111(1/{((1. 51(1(15(11, 1, 258 1893; 

. 11 ס) 011 , 8610011 .[ ; 1913 , 15 ) 11 ) 0011 £01105 1 ) 4.17 , 11 ־ 771 
; 1925-1927 366 , 2 17 ,.? 1 82 , 1 17 ,) 11 /) 11 /) 5 ) 0 

, ) 1£ ) 11 ) 011411 ,' 0£1 (} 050 ?$ 1141 ) ^/^^)ז 1 ^^)^ 1 ^) 6, 0(15 4^(X ׳\ז 86 .£ 

.( .־גסרת^) .? . 0 /ס ת 140 >) 1 { 1 ) 0 7726 , 1 * 500 ; 1926 

, 11 ) 41/1 . 14 .? . 0 , 05 ^ז 111 ת 1 ( 1 . 0 ; 1928 ,( 111101. X£^X ? 

. 1941 ,?)ז) 1£ ) 1 ) 1 ) 51 . 7 . 0 , 0165 ^ £11 . 0 ; 1937 

ש. אס. 

דמיאט ( 1-0 ־ 1 , בלשונות האירופיות 11£ ש 1 ת 031 ), עיר 

• 4 ^ •י 

במצרים התחתונה, יושבת על רצועת־יבשה צרה 
בין הזרוע המזרחית של הנילוס ובין ימת־מנזלה, כ 12 ק״מ 
משפך הנילוס לים: היא הולכת ומתרחקת מן הים כתוצאה 
מהצטברות הסחף המובא ע״י הנילוס. 54,000 תושבים 
( 1947 ). דמ׳ היא מרכז לסחר אורז ודגים, וכן נמצאים בה 
תעשיות משי וכותנה, טחנות־אורז ומפעלים למוצרי־עור 
ונעליים. נמלה של דמ' משמש רק ספינח־דחופים קטנות 
וספינות־נהר. — מצפון לעיר נמצא מקום־הנופש ראס אלבר 
( ע !^ וג_ — "ראש־היבשה"), חצי־אי קטן בין הנילוס והים 
התיכון* בקיץ הוא הומה ממבקרים, אולם בחורף הוא נעזב. 

דמ׳ העתיקה היתד. במשך תקופה ארוכה מרכז מסחרי 
גדול ואחד מנמליה החשובים של מצרים. היא נכבשה בידי 
הערבים ב 641 . באותו הזמן היתד. מרוחקת רק כ 5 ק״מ 
מהים. בתקופת מסעי־הצלב הותקפה העיר פעמים רבות ע״י 
הצלבנים, וב 1249 נכבשה ע״י לואי מלך־צרפת, אך שנה 
לאחר מכן חזרה לידי הממלוכים. כדי למנוע אפשרות של 
נחיתות חדשות בה סתם השולטאן ביברס את מוצא זרוע־ 
הנילוס שעליו היא יושבת׳ הרם את העיר הישנה והקים 

את העיר החדשה במקומה הנוכחי. 

\ 

ךמיד 1 ב ( 08 ן/מ 1 * 16 /), משפחת תעשיינים, נדבנים ואישי 
ציבור רוסים. אבי המשפחה, נ י ק י ט ה ד מ י ד ו - 
ב י ץ׳ ( 1656 — 1725 ), היה בנו של נפח מטולה. הוא נעשה 
ממקורביו של פיוטר הגדול כספק־נשק לצבא הרוסי, וכן 
סייע לפיוטר בבניין פטרבורג. הוא הניח את היסוד לעשרה 
הרב של משפחת דמ ׳ . ב 1701 מסר פיוטר לבעלותו כפריים עם 
צמיתים בסביבות טולה, וב 1702 — שטחים נרחבים באוראל, 
ששם יסד ניקיטה בתי-חרושת לברזל. הוא קרא למשפחתו 
דמ׳ על שמו הפרטי של אביו. — בנו א ק י נ פ י 
11 ת^) ד מ׳ ( 1678 — 1745 ) גילה מכרות־כסף באלטאי ויסד 
בתי־חרושת באוראל, שפועליהם היו צמיתים. ב 1726 הועלתה 
משפחת דמ , לאצילות. — בנו של אקינפי, פ ר ו ק ו פ י 
(ממ^ס^סקח) ד מ׳ ( 1710 — 1785 ), היה מגדולי העשירים 
בדורו* הוא שלט על רבבות צמיתים, שעבדו בעשרות 
אחוזותיו הגדולות, במכרותיו ובבתי־החרושת שלו. מצד 


אחד היה מפורסם בהוללותו, ומצד שני הקדיש סכומים 
עצומים לצדקה, בעיקר למוסדות־חינוך. — בראשית המאה 
ה 19 הופק במפעלי משפחת דמ ׳ יותר מ% כל הברזל של 
רוסיה. — אחדים מבני־דמ׳ היו שוחרי מדע וספרות וחובבי 
אמנות! אספיהם האמנותיים היו מן הגדולים והחשובים 

באירופה. — פול גריגוריביץ׳ דמ׳ ( 1738 — 1821 ) 

— •< • * ♦* ׳ 

יסד ב 1803 ביארוסלאביל את "ליצי־דמ , ", מעין אוניברסיטה 

י. • י • 

פרטית, אח״כ — פאקולטה למשפטים, שנתקיימה עד המה¬ 
פכה ! כן הקדיש סכומים גדולים לייסוד אוגיברסיטות בקיוב 
ובט 1 בולסק. — נ יק ולי גיקוליביץ׳ דמ׳ ( 1773 — 
1828 ) צייד על חשבונו גדוד במלחמת 1812 ; חוא פיתח 
בקרים כרמי גפן, תות וזית. כחובב-אמנות נתיישב באיטליה, 

והיה ציר־רוסיה בפירנצה. בנו אנטולי דמ ׳ ( 1812 — 1870 ) 

.• ** "י * 

חי רוב ימיו בחו״ל. ב 1841 נשא לאשה את הנסיכה 
מאתילדה בונאפארט, בת ז׳רום אחי נאפוליון. מאת הדוכס 
הגדול של טוסקאנה רכש את התואר נסיך סאן דונאטו, תואר 
שנשאו אותו בני המשפחה מכאן ואילד בחו״ל, אך לא 
ברוסיה עצמה. א. דגד יסד את "פר 0 -דמ"/ שפירותיו חולקו 
מדי שנה בשנה מטעם האקדמיה הספרותית הרוסית. שני 
דמ " אלה, האב ובנו, העשירו את המוזיאונים ברוסיה בתרו¬ 
מותיהם, וכן הקימו מוסדות־צדקה גדולים. — פול פולו- 
ב י ץ׳ ד מ׳ ( 1839 — 1885 ) חיבר ב 1883 ספר על "השאלה 
היהודית ברוסיה", שתורגם לצרפתית, גרמנית ואנגלית, ובו 
הביע דעתו לטובת שוויון־זכויות ליהודים * מנימוקיו היה, 
שדבר זה יגרום לביטול "ניצול האוכלוסיה הנוצרית במערב- 
רוסיה ע״י היהודים". 

0 ' 01 מו 61 >זיץק 0 0 ' 01 )ן 0 < 1 ו;ץ?' 0118031186 ,כ 1 ן 0 \ £3£ . 11 

3380*33, 1826; 1". 011300101$, >!<83800811038110 

^{(88{}388 11111(11X11*13 #.-3, 1833; ?0/1,003081138 
//80 ק\/ 8$ ) 001 ץ?) 88 כן x 0 ? .>! ;( 1873 , 8 מ - 

/10811/88 1 -.ג/ 8 מכן £80 ;/ 0 ? , 08 )ן X1 1881 ; 0 כן 3 ־ז - 

1(08, 008083 י 81 -.ק X0311 00088 ? 8 £033 סתסמקסת , 
1891 ; 0. #6 , 1111 ) 0801 ק) 101 ז .ת x88/10801(8$ 81/6$ ל״ 

8 0 . £?00/13836, 1914; 6. 6. 1<3^0803110 , 3 ץ x0- 
מ 8 ק x038 מ ^x83 8 18—19 88., 1, 1949. 

. א. אח 

ר?י 1 ןי 1 ) במאתמאטיקה — העתק גאומטרי במישור או 
בחלל, כשכל ישר מועתק כישר, והזוויות ויחסי־ 

הגודל של קטעים מתאימים משתמרים. הסימן הנהוג לדומה 
הוא בפלאנימטריה נקבעים תנאי־הדמ׳ של משולשים 

ע״י 4 משפטים. 



צורות דומות אפשר להעביר למצב, שבו כל הישרים, 
המחברים נקודות מתאימות, עוברים דרך נקודה אחת 5 , 
הנקראת מרכז־הדמ׳: הצורות הן דומות במצב או הומותטיות. 
בצורות הומותטיות קטעים מתאימים מקבילים זה לזה; 
מרחקי נקודות מתאימות ממרכז־הדמ׳ מתייחסים כמו קטעים 
מתאימים. אם הנקודה 8 נמצאת בין הצורות הדומות — 
היא מרכז־דמ׳ פנימי (בציור: 5 לגבי 111,1 או לגבי 111,11 ) ; 
אם 5 נמצאת מצד אחד של כמה צורות דומות — היא מרכז* 
דמ' חיצון(בציור: לגבי 11,1 ). 





803 


דמיון 


804 


על חוקי־הדמ׳ מבוססים מספר מכשירי ציור ומדידה, 

כגון מחוגת־ד,מתכונת ועקור־ההסידה! וכן מנוצלות בצילום 
ובפנס־הקסם תכונות ד,דמ' של העצם והתמונה. 

ג. ל. 

2 ) בפסיכולוגיה — שם לשתי פעולות נפשיות, 
שהן, אולי, אחת: א) כושר ציור דברים בנפש, ז״א הכושר 
להעלות בנפש תמונות הדברים ותכונותיהם ומה שהורגש 
בשעה שהדברים נתפסו בחוש! פעולה זו קרובה ל ז כ ר ו ן 
(ע״ע! וע״ע מצג)! ב) כושר נפשי ראשוני, שבעטיו אנו 
מצרפים דרך־חירות תמונות ומוצגים ויוצרים מהם יחידות 
נפשיות חדשות — דמ׳-יוצר. יש חוקרים, כגון ו. ירוזלם 
(ע״ע), המזהים את שתי הפעולות הנפשיות הללו, ויש המב¬ 
דילים ביניהן הבדלה עמוקה. מן האחרונים הוא _קנט (ע״ע), 
הרואה בכושר-הדימוי אחת מהסגולות העיקריות של נפש- 
האדם, סגולה שהיא יסוד־היסודות לכל הכרה אפריורי. 
המחקר הפסיכולוגי החדיש מבחין בדרך-כלל בין שני המוש¬ 
גים — "כושר״הדימוי" ( 31:1011 מ 1 § 3 בת 1 ,: 2£1 ז £51£ ב 1111 ) 11 למ £1 ) 
ו״דמ׳־יוצר" או "דמ׳ " סתם (פאנטאסיה, ץ 113111:3$ ק), אשר 
הראשון בהם הוא תנאי לשני, אולם אין השני נובע בהכרח 
מן הראשון. — פעולה נפשית זו נחקרה הרבה, ביהוד ד,דמ׳ 
ככוח יוצר, וכן הגורמים המרובים המשפיעים על התהוותו 
ועל פעילותו. 

ד,דמ׳ פעיל כבר בילד הקטן, והוא משתקף בברירות 
במשחקיו. הילד משחק בגזיר־עץ ומכריז שבידיו בובה, בע״ח 
או איש מאנשי סביבתו! הוא מספר על עצמים שלא ראה 
ולא שמע עליהם מעולם ושאינם אלא פריי'המצאתו! הוא 
מסוגל לתאר עצמים שאינם קיימים במציאות. כל אלו הם 
יצירי-דמ׳ טהורים — פאנטאסמים. הילד אינו מבחין כראוי 
בין העולם הממשי שבו הוא חי ובין תמונת־העולם המצ¬ 
טיירת בדמיונו, ובטעות רואים הורים ומחנכים לא־נבונים 
את דבריו כדברי שקר ומענישים אותו על כך. רק עם 
הבשלתו הרוחנית לומד הילד — בעצימות ובמהירות לא- 
שווה — לראות את תופעות העולם בהתאם לממשותן. 

פעמים מגלים הורים ומחנכים מקצועיים בילד סוג מיוחד 
של "שקרים", הדומים לדברי התרברבותם של מבוגרים: 
ילדים מספדים לחבריהם דברים שלא היו ולא נבראו — מה 
החפצים הנמצאים בבית הוריהם, כמה עשירים ומכובדים 

ד 

הוריהם, אחיהם ואחיותיהם או שאר קרובי משפחתם, או 
באיזו הרתפקות נתנסו זה עתה! ואין כל אלו אלא פרי 
דמיונם בלבד. הילד הגדל בתנאי-עוני שומע מפי חבריו 
העשירים ממנו על מסעותיהם, על מסיבותיהם ועל חוויו¬ 
תיהם, מתקנא בהם ורוצה לחיות כמותם, וכשדבר זה אינו 
בר-ביצוע בחייו הממשיים, בא ד,דמ׳ ומסייע לו למלא את 
מבוקשו! הוא מספק לו חוויות אלו בדרך של כעין אחיזת- 
עיניים ומסייע לו בכך לשמור על מנוחתו הנפשית: הילד 
"משתווה" לחבריו המאושרים ממנו ואינו מרגיש עוד בקי- 
פוחו — לפחות זמן מסויים. מכאן שיצירי־דמ׳ ממין זה הם 
פעולה אינטואיטיווית של ויסות נפשי. 

ה ד מ׳ בתפקידו המווסת פעיל באנשים רבים 
גם בשנות בגרותם׳ אם כי ממדיו מצומצמים מבימי 
ילדות ונעורים. נכשל אדם בפעולה מפעולות חייו, הרי 
נפגעים בהרבה כבודו העצמי והערכתו העצמית. ושוב מסייע 
לו דמיונו להיחלץ ממצב זה: הוא מדמה לו, שלאמיתו של 


דבר הוכתרה פעולתו בהצלחה, הופך בכך את מורת-הרוח 
לקורת־רוח ומוצא תחליפים למאוויים שלא באו על סיפוקם. 
ניתן איפוא לומר, שעיכוב הסיפוק הוא שמעודד את 
פעילות הדמ׳. 

הדמ׳ הוא גורם מווסת, גם כשאופפת את האדם הרגשת 
נקמה חסרת־אונים. במצב זה "יוצר" הדמ' מוצגי נקמה שלא 
בוצעה, המעידים על רצונו של המדמיין להעניש את האיש 
השנוא ולהשפילו. גם תוקפנות זו שלא בוצעה, אלא לבשה 
צורה של יציר-דמ/ גורמת לבעלידדמחוללה קורת־רוח 
וסיפוק או, לפחות, הרגעה נפשית. 

גם "כינון מגדלים פורחים באוויר" אינו אלא מילוי 
משאלה — בדומה לתפקידו של החלום (לפי פרויד)! בכך 
נודע ערך חיובי לפעילות זו של ד.דמ/ המנסה לאזן ליקוי 
שהאדם מרגיש ולהחזיר לו בכך את שיווי-משקלו הנפשי, 
שהופר על־ידי חוסר סיפוק. 

סברה מוטעית היא, שדמיוננו מכוון אך ורק כלפי העתיד! 
הנכון הוא שהוא מופנה באותה מידה גם לעבר. מי שאינו 
מצליח בחייו, ייתכן שד.דמ' מסייע לו לסרס את תמונת 
העבר ולראותו "דרך משקפיים ורודים", מתוך הפרעת 
פעולתו התקינה של הזכרון ושינוי החוויות בעבר, ביחוד 
ד,לא־נעימ 1 ת שבהן. — אולם ניתן לדמיין גם תוך הרגשת 
אושר — כשהאדם ממשיך לטו 1 ת את חוט האירוע המוצלח, 
רואה בעיני רוחו מצבים טובים מבהווה, קובע את זמנם 
בעתיד ונהנה הרבה ממשחק זה של דמיונו. מצד גם מצב 
הפוך: לאחר כשלון או אסון רואה האדם בעיני דמיונו את 
המשכם, או שהוא צופה סכנות נוספות שנשקפות לו, לדעתו. 
בעלי נטיה פסימית הם ראשונים לדרך־דנד זו! אולם תופעה 
זו נדירה מן הקודמת, לפי שרוב האנשים נוטים יותר 
לאופטימיזם. 

ד,דמ' עשוי לשנות את תמונת המציאות, מייפה 
אותה או מכער אותה, גם במצבים ריגושיים (אמוציונאליים). 
אנו נוטים לאידיאליזאציה של דמות האדם האהוב — לייחס 
לו שפע של מידות טובות ולהסיח דעתנו מחסרונותיו, או אף 
לפרשן כמידות חיוביות: "אהבה מקלקלת את השורה". 
בכיוון הפוך פועל ד!דמ׳ במצבים של שנאה, כשהוא גורם 
לזילזול בחשיבותו של האדם השנוא ולהורדת ערך פעולו¬ 
תיו — ויהיו חשובות ונאצלות כאשר יהיו. אולם גם תהליך 
זה של סירוס פני המציאות צד חיובי דבוק בו, ויש סבורים 
שידידות או אהבה לא תיתכן בכלל אלא הודות לכושר זה 
של ד.דמ/ 

אל אדם "הבונה מגדלים באוויר" מתייחסים בדרך־כלל 

בזילזול־מה, מתוך העדר הבנת התפקיד המוטל על הדמ׳ 

במערכת התנהגותו של היחיד. אולם יחם זה נובע גם 

מטעמים ריאליים: אמת שהחלומ-בהקיץ מסייע ליחיד להת¬ 

גבר על סבלו הנפשי, אבל הוא גם יוצר תמונה מסולפת 

של הסביבה הממשית ומסייע בכך לכונן "ממשות מדומה". 

האדם הנתון במצבים אלו מושפע מתעתועים, העלולים 

ליהפך לשגיונוידשווא, להפנותו לעולם הלא־ממשי ולהרחיקו 

מעט־מעט מן המגע הנכון עם הממשות! ובכך מצטמקת 

והולכת הצלחתו בחיים. אנשים, המתמסרים יתר על המידה 

לפעילות דמ ׳ , אינם מסוגלים לרכז את מחשבתם בנושא 

מוגדר, לשפוט משפט נכון ולהכריע כדרוש. עצימות מרובה 

של חלומות-בהקיץ מעידה על מצב לא-תקין, שבו נכלל 

לפעמים קו פאתולוגי ממש. העדר ריסון הדמ ׳ עלול לקרב 
י *• י 


805 


דמיון—דמיורגוס 


806 


אדם למצב של מרה שחורה. ויש סבורים, שאיבוד מגעו של 
הסכיזופרני עם המציאות הוא־הוא המוליכו להזיות. 

ד מ׳ וחשיבה. הדמ׳ נמנה עם קבוצת הפעולות 
הנפשיות המכונה חשיבה, אלא שקיים הבדל של ממש בין 
החשיבה המדמיינת ובין החשיבה המסודרת, ההגיונית, 
העקיבה והמדקדקת בקפידה. ניתן להניח, שהחולמים בהקיץ 
מרובים מבעלי חשיבה הגיונית, עקיבה וסדירה. 

כשאנו מדמיינים או חולמים בהקיץ, הרינו בעיקר כאילו 
צופים סבילים בתהליך המתהווה בנו מעצמו, כביכול! 
התמונות עולות ויורדות, מתחברות ומתפרדות, בלי הש* 
פעתנו הפעילה והמודעת על מהלכן, ותכני הדמ ׳ משמשים 
בדרך־כלל בעירבוביה. ואילו פעולת החשיבה היא בדרך־כלל 
מסודרת ומוכוונת בגלל הקשר המהודק עם מטרה מסויימת, 
שהיא גורם מסדיר. ה״אני" פעיל בשעת החשיבה, והמחשבה 
היא כחומר בידיו. שעה שהאדם חושב על נושא מסויים, 
הריהו שואף להרחיק ככל האפשר את הדגשותיו ואת מצבי- 
רוחו, מאחר שלמד מן הנסיון, שגורמים אלו מסרסים את 
חלך-החשיבה, או לפחות מפריעים ומבלבלים אותו. ואילו 
הדמ׳ מותנע ע״י ההרגשה ומונע על־ידיה, שהריהו קרוב 
ליסודות היצריים, לשאיפות ולצרכים. לפיכך מהסס החולם* 
בהקיץ לעיתים קרובות ואינו יודע להכריע. — אעפ״כ 
טוענים הוגי־דעות מרובים, שהדמ׳ משמש גם את ההכרה! 
ב. קרוצ׳ה (ע״ע) אף כינה את הדמ ׳ בשם "הכרה אינטואי- 
טיווית" (ע״ע אינטואיציה) וייחס לו תפקיד מרכזי בתהליכי* 
חשיבה. 

ליציר*הדמ׳ נ 1 דעת חשיבות מסויימת לגבי הכרת אישיותו 
של היחיד. "אילו יכולנו לקבוע, מה הם דמיונותיו של היחיד 
בשעות־הפנאי שלו וכמה מזמנו מוקדש לפעולה זו, היתד, 

בכך תרומה חשובה ביותר להכרת אפיו" (צלר). פרויד סבור, 

י 1 

שהמבוגר מתבייש בתוכן דמיונותיו ומשתדל להסתיר אותם, 
ולא משום שהדמ׳ מוחזק פעולה רוחנית פחותה, אלא בגלל 
הרגשת האדם שע״י סיפור דמיונותיו הוא מפקיר את חוויו¬ 
תיו האינטימיות ביותר וכאילו מתערטל מבחינה נפשית. 

ערכו החיובי של ד,דמ׳ בתהליך היצירה ניכר ביותר 
בעיצוב ה אמנות י. ההשג ביצירת האמן, ההמצאה, 
הגשמת הרעיון׳ מבנה היצירה, תיאורם של אירועים ושל 
דמויות והדמויות גופן — כל אלו הם בשיעור מרובה פרי 
ד,דמ׳. דמיונו של האמן הוא כושר־מלידה, ואם כי ניתן 
להשיג בתחום זה משהו גם ע״י פעולה שקודה, לא תיתכן 
יצירה אמנותית בלי פעולת הדמ/ שאין לה כל תחליף. 

יתר על כן: אין שחר לסברה שבחיי הכלכלה אין 
צורך בדמ ׳ . תעשיית הטכסטיל, דרך משל, התפתחה הרבה 
דווקא תודות לדמ׳. האפנה, שאין ערוך לה בחיי־הכלכלה, 
מיוסדת על פעולת ד,דמ׳ המשתלטת על כל תג ותג. השינויים 
המרובים ביותר במיתאר של גוף־האשה, בצורת הצווארון, 
השרוולים, המגבעת והנעליים, וכן בסוגי האריג, בצבעיו 
ובדןמיו — כל אלו אינם מובנים, אלא אם כן נראה אותם 
כיצירי־דמ/ הוא־הדין בכל ענף אחר של התעשיה, המייצר 
חפצים מרובי הגדלים והצורות. 

ז 

בימינו מנסה הדמ׳ הנועז לסול את הדרך בפני אמצאות 
טכניות לסוגיהן. ז׳יל ורן (ע״ע) היה הנציג הקלאסי של 
יצירות ספרותיות מסוג זה: האמצאות המודרניות, כגון 
הצוללת והאווירון, הן הגשמתם של יצידי־דמיונו שקדמו 
למציאות. בשנים האחרונות קם סוג.ספרותי חדש — $010110€ 


£101:100 , וביחוד £101:1011 200 ק 5 —, המיוסד על החידושים 
המדעיים העצומים ועל האמצאות הטכניות המרעישות של 
דודנו, ביחוד בתחום האנרגיה הגרעינית וחקר החלל. 
ביצירות ספרותיות מסויימות רווחים נסיונות לצור את צורתו 
של אדם־העתיד, החי בתנאים טכניים וחברתיים חדשים. 
הצדדים השונים שבפעילות ד,דמ' משתקפים גם בהערכות 
שונות — חיוביות או שליליות — של ד,דמ׳ בחינוך. 
מחנכים מסויימים, ביחוד מצדדי החינוך "הישן", נוהגים 
להדגיש את התוצאות השליליות של פעילות הדמ׳ ולדרוש 
את צימצומה בחינוך: הם ממליצים על חינוך ל״חכמת־חיים 
מפוכחת". חסידי החינוך "החדש" רואים בעיקר את הצד 
החיובי הכרוך בפעילות ד,דמ׳ וממליצים על "חינוך יצירתי", 
על השתתת פעולות בית־הספד גם על דמ' הילד. — על 
הפסיכולוגיה ועל הפסיכיאטריה מוטל להוסיף ולחקור 
באורח אובייקטיווי את טיבו של הדמ׳ ולקבוע את תפקידו 
בחיי הפרט והכלל בהתאם לתוצאותיה של חקירה זו. 
מכאן — תפקיד חינוכי מיוחד וחדש: הכוונה תכליתית 

של ר,דמ׳. 

\^. 1111 ; 1887 , 016111675 . 3 1 ( 1 ) 7 } 51 § 71 * 1131 ( £1711 016 ,ץ 11£ ז 11 כ . 
1111101, 1' 17X0211)7111071 676(217166, 1900 ( ^ 1 ׳: 10 ^ 11 ה י וצ 1 ־ 

3,1909 קקס! 501 ^ ;((תרג׳ נ. טורו־ם, תרפ״א ; 

0. 5612, 2,1*7 £5)2612010§16 3. $7031*\116 €71 0671\6715 11. 3. 
1777117715, 1922; }. ?13§01, £0, 76£765€711(111071 31* 7710?237 6)1675 
1'671^(1711, 1926; 152 € ) 1711 ) 1 (£ 7151167156/16 *}}! 016 ,־ 01 §־ 01 נ 11$$1 א , 
1935; ; 1938 , £1710,11071 >*) 11772 36 071071071 / , £0 1,3010205 ..מ 
76 * 111 ) 3 ( 16 ( 7 י 1 ) 011£01 ^\ 10 .¥ ; 1940 , 2276 ) 171 § 1 ) 121771 05 * 11 * 831 .?״.[ 
1941 7 , 2 ) £516116 , 0:000 . 6 ; 1939 , 2 ( 4611011 21106 ) €76 /ס ; 

^1. £11112 .מ ; 1945 , 171£ \ 02171 ר 61206 * £7031 ,־ 01 מ 1 נ 0 ל 1 * ¥01 ץ , 

016 (2711)170£0!0§156)26 £6361*11*71§ 3. £}1(2712(1516, 1 ; 1946 , 11 ־ 
¥01101 .\נ ; 1949 , 2 ( 15 ) 1711 )£ 2 ה 43016566 , 115 מ 0 ומ׳ 55 . 1 ג .? , 

016 £7161)71 052 ז\ 110 . 0 ; 1950 , 1516 ) 2711 ) £11 . 3 § 12 * 71 * 6361 ( 551 י , 
0(216711 7*. 067116 , 1952; ?1*. 83111 £6 016 ,* 101 מ 3 * 71 ״ב 101 ־ 31 §מ - 
§1*11671*12§5 !{7 3] 16 5 £61671161)671, 1955. 

. פ. בא 

במשנתו של הרמב״ם נודעת חשיבות רבה לדמ׳("הכוח 
המדמה" או "כוח-המשער" [אבן*תיבון]) במסגרת תורת* 
ההכרה ותורת־הנבואה שלו(מו״נ, ב/ ל״ו—ל״ח). ד,דמ׳ 
מוגדר כ״כוח אשד יזכור רשומי המוחשים אחד היעלמם 
מקרבת החושים אשר השיגום, וירכיב קצתם אל קצתם 
ויפריד קצתם מקצתם! ולזה ירכיב זה הכוח מן העניינים 
אשר השיגם — עניינים שלא השיגם כלל ואי־אפשד להשיגם" 
(שמונה פרקים, א ׳ ). הרמב״ם כורך יחד את שתי הפונקציות 
אשר הפסיכולוגים מבחינים בדמ׳(ד׳ לעיל, עמ׳ 803 ), ואעפ״כ 
הוא שולל את הדמ׳ כיוצר עצמאי: אין למוצרי ד,דמ׳ כשהוא־ 
לעצמו — האינטואיציות — ערך הכרתי. הדמ׳ אינו גורם 
פעיל אלא סביל — בית־קיבול ל״שפע" הבא מן השכל 
ומכשיר בידיו, אמנם מכשיר שע״י הפעלתו השכל מגיע 
לשיא השגיו, שהוא הנבואה. האינטואיציה אינה מוצר הדמ׳ 

אלא משקע שהשאירה החשיבה בדמ׳. 

— ?57 0 ' ךמ י ורג 1 ס (יוו , ? 6 ץ 5 זז 110 !ןז 8 , מ;> 5%10 — עם׳ ו׳ 

פעל), מילולית — בעל־מלאכה, אומן, בעל־מקצוע, 

אמן. בכתבי אפלטון — כינוי לבורא־העולם (תימיאוס, 
28 א ואילך), שצר את עולם־התופעות, החמרי וחסר המציאות 
האמיתית׳ ברוח האידיאות הנצחיות. בג נוס י ם (ע״ע) 
ד,דמ׳ הוא אלהי "הברית הישנה", יוצר העולם הסמרי 
ומחוקקו. מן האל העליון, הבלתי־נודע והנמצא מחוץ לעולם, 
נאצלה בהדרגה שלשלת של ישויות רוחניות או כוחות 
נצחיים — ״האיאונים״, שנצטרפו לשפע־חיים אלוהי! אלוהי* 


807 


דמיורגום—דמם או שפד־דם 


808 


היהדות, שהוא הדמ ׳ , הקשור בחומר כיוצר העולם החושני, 
יצא מסדרת האיאונים התחתונה. משום כך ראו הגנוסטיקנים 
בדמ׳ מעין אלוהות־ביניים בין רוחניותו הצרופה של האלו¬ 
הים ובין החומר, שנחשב אצלם ליסוד הרע. התאולוגיה 
הנוצרית הרשמית דחתה את התפיסה הזאת בכל הדורות, 
מאחר שקיבלה מן היהדות שבורא־העולם הוא האל האחד 
והטוב (וע״ע לוגוס). 

761714671 ^ 0111 ע 111£61111771 )< 21 1$ ) 1 > , 0701012 ^! , 30£ מ־ £131 

0011, 1921; 11. £0156£30£, 016 0110$1$ , 1932 2 ; 11£, 

5. 061711X7£0$. 

דמץ־י מחמד אןן מיסא כמאל אלד״ן אל' 

( 1344 , קאהיר — 1405 , שם), מלומד איסלאמי 
מצרי. בנעוריו היה דמ׳ חייט, ורק בגיל מאוחר יותר התמסר 
ללימודים, ביחוד במקצועות דתיים, אך גם בשטח הפילו¬ 
לוגיה והספרות הערבית. הוא פעל כמורה במוסדוודהוראה 
שונים בעיר־מולדתו, ביהוד במסגד אל־אזהר. המקורות 
מוסרים על אדיקותו היתירה, שאף הגיעה לדרגת סגפנות. — 
חיבוריו של דמ׳ מוקדשים ברובם לנושאים דתיים, אך הספר 
שייסד את פירסומו הגדול ונשא את שמו גם מעבר לחוג 
התרבות האיסלאמית הוא מילונו הזואולוגי "חיאת אל- 
חיואך ("חיי-החיות"). יצירה זו נחשבה זמן רב לספר- 
המופת בזואולוגיה האיסלאמית. היא אוסף של ידיעות 
מגוונות, המתייחסות מבחינות שונות לבע״ח, ובהן משובץ 
גם חומר החורג לגמרי ממסגרתה של תכנית הספר. לתיאור 
קצר של החיות עצמן ותכונותיהן מצטרפים כרגיל דיונים 
על סגולותיהן הרפואיות, דיני כשר וטרפה, פתרון חלומות 
ועוד, וכן נתונים ספרותיים, היסטוריים ופולקלוריסטיים. 
מסתבר שהמחבר לא הביא שום דבר משלו, אלא ליקט את 
החומר ממספר רב של מקורות. — הספר מצוי בדפוסים 
מזרחיים רבים, ורובו אף תורגם לאנגלית. 

30$1.), 4(1-0.$ (11-1)4)><110x71 ז 1 ) * 2721031 [ . 0 . 5 .\ 2 

* • 

16$ > 1 , ^1%46x ץ§ 10 ת $0 .[ ; 1906-08 ,( 2 \ 20010^:1031 £ 6 x 10011 ) 

. $121 ^ . 11 * 0111 [) . 14-0 ) 16 ) 411 ( 111 )^ 1 ) 11-14 ) 11 )'{ 1 ) 0 1 ) 1 16 ) $011706$ 

- 11 ) 41 ( 1 ) 0 $. 44-0 111 1928, 5-128); *£, 816110(11 81^x76$ 

,. 1 ) 1 ; 1937 ,( 263-299 * 1211161 ^ .*!ס ז%ץ 11 ס^ 10£ מ £1 ) 

* 

7)16 171X67 $7 61(111011 0/ 076(1711$ 171 44-0'3 0(1)41 (11- 

,. 16 ;( 20 ־ 1 , 1940 ,. 800 .: $121 .^ 110721 1116 0£ .[) 111/411 > /( 1 ) 14 

♦ 

0£ ץ 01 ת) 16 \ 111 110165 ) 5 56011110 ) 1111 ע 31 ץ£ 111-11 41 ^ 1151 5 ' . 44-0 > 

מן מ 0 ן״מןן)£^ 6 ן> 8 05111 ; 0165 , 111 ; 1947 ,( 123-130 . 1 

־ 116 ) 13 1 ) 31165 ) 1611 ) 0 £111065 ) ממ 1 ןןמ׳(מ 7 /-/ 2 ) 611 ^ 1 ) 11 5 '. 161-0 > 

. 1950 ,( 101-110 ,) 501116 ) 111 .? 16 > 6 ז 01 מ 1 

ל. קו. 

51 ל, ך' 5 ך' — 21111101 ( 1 ! 0 זגו! 1£10 — ( 1863 — 1920 ), 
משורר גרמני. דמל למד פילוסופיה וספרות באוני¬ 
ברסיטת ליפציג, היה זמן־מה עתונאי ואח״כ פקיד בחברת- 
ביטוח! החל מ 1895 הקדיש את כל כוחו לספרות. תחילה ישב 
בברלין והשתייך לחוג ספרותי־אמנותי, שריכז באותן שנים 
את טובי הסופרים והאמנים המתקדמים שבבירה. ב 1901 הת¬ 
יישב בבלנקנזה (על-יד האמבורג), בקירבת ידידו לילינקרון 
(ע״ע). אשתו הראשונה של דמל היתה אחותם של פו־נץ 
וקרל אופנהימד (ע״ע)! ב 1899 עזב אותה דמל בעקבות 
חוויית־אהבה עם יהודיה אחרת, שהיתה אח״כ לאשתו השניה. 
במלחמת־העולם 1 השתתף כחייל מתנדב בהיותו בן 50 ויותר. 

דמל נחשב לאחד היוצרים של הסיגנון הנאטוראליסטי 
הגרמני! הוא נתן ביטוי להרגשות החיות החדשות ולשיחרור 
מצורות מקובלות ומאובנות. מאידך היה נתון להירהורים 


מטאפיסיים, שהביאו אותו למתח בין סיפוק־יצרים ובין 
סגפנות פיאטיסטית. המאבק למען ההארמוניה של גוף ונפש, 

למען הסינתזה של הזיקה הארוטית והרוח הצרופה, הוא 

• • 

הקו המאפיין את יצירתו. בתחום מוסר־החיים דגל דמל 

בשינוי־ערכין מרחיק־לכת. המוסר הסכסואלי, שהוא דגל בו, 

♦ 

שלל לחלוטין את הצביעות שבמושגים המקובלים של המוסר 
הבורגני! הרומאן המחורז שלו, 8011611 ס 16 \ 61 ׳״ 2 ("שני בני- 
אנוש״), 1903 , מתאר את היחס הכן והאמיתי שבינו לבינה, 
שבו דגל הוא עצמו. 

גישתו של דמל למוסר הסוציאלי הביאתו לידי הזדהות עם 
גורלו של הפרולטאריון ועם מאבקו, ולכך נתן ביטוי עז בלי¬ 
ריקה שלו. התוכן המהפכני של יצירתו בתחום הרפורמה הסכ¬ 
סואלית והסוציאלית הוליד גם סיגנון מיוחד והוציא את קצב 
חרוזיו מן הצורה המקובלת אל לשון וקצב המתאימים לפא- 
תוס המציין את הליריקה שלו. אחדים משיריו המביעים בלהט 
סוער את חוויית "העולם היפה הפראי" (בשם זה [ 50116116 
¥611 \ 16 ) 11 ׳״], נקרא אחד מ?!בצי־שיריו, 1913 ) נמנים עם 
השירים החזקים ביותר שנכתבו בגרמנית בדורות האחרו¬ 
נים. — דמל היה ממעריציו הנלהבים של ניצשה, על אף 
הסתייגותו מכמה מהשקפותיו. הוא לחם נגד האנטישמיות 
וצידד בהתבוללות היהודים. על אף השקפותיו הקוסמו־ 
פוליטיות היה מושרש עמוק בקרב עמו והזדהה עם גורלו! 
מכאן יש להבין שהוא, הפאציפיסט, התנדב בשעת המלחמה 
לצבא וגם חיבר שירים ברוח מלחמתית. אולם שם יומך 
המלחמה, שפירסמו לאחר המלחמה — אל 0 1 ז\ 18011611 ׳״ 2 
611801111611 ^ 11101 ! (״בין אומה לאנושות״), 1919 — רומז 
שהוא עצמו חש בניגוד הפנימי הזה. — מיןבצי-השירים של 
דמל נ 16811118611 ־ £1 (״גאולות״), 1891 ! 1.16116 116 ) ז 6 נ 1 \ן 
(״אבל האהבה״), 1893 ! ¥611 \ 01 מב! נ 611 /ע ("האשה והעו¬ 
לם"), 1896 . דמל חיבר גם מחזות שלא זכו להערכה מיוחדת, 
וכן מסות על אמנות, ספרות ותרבות. — כתביו המקובצים 
יצאו לאור ב 10 כרכים ב 1906 — 1909 . 

מספר שירים של דמל תורגמו לעברית ע״י צ. פרבשטיין, 

ע״י י. פיכמן וע״י ש. טשרניחובסקי(ביניהם "שירת־הקציר" 

[ 1 ) 016116 ־)£ 038 ]). 

,( 50 ,.ו! 30$0 >-.* £1 . 2 .־ 86111 ) )( 71 ^, 4 0/3 . 8 י 1£21 ס 3 נ 801 . 11 
. ¥1 ; 1926 ,. 0 . 8 , 828 .( ; 1913 ,. 0 , 42 * £116 .£ ; 1908 

; 1932 ,. 0 . 8 י מ £13£0 מ ¥0 .? ; 1928 ,. 0 . 8 י ז 6 *\ס 08 ס $1 
׳ 8111 . 00110 ) 671 ) 671 0/3 171 6$$70616771 ( 7161 1$ ) 0 , 0 * 1401 .£ 

1 ? 071 { 611$76 י 761 16$6 § 7611 016 , 002 ־ £01 .¥\ ; 1932 ,( 122 , 4160 
" 111 ) 70171 667$61267 ( 1 4$ ) . 0 . 11 ,זשמש 0 .£ ; 1932 ,$. 0 . 8 
־ 1 ) 8.110 000 א) ״ 0 . 11 י ־ 1£1 ^ ¥1£ ג .? ; 1936 , 611 § 010611111 167 ( 1136 

.( 1938 , 50830 

מ. 

1 ־ 21 ( 1113813 ז 0 מ 1361 }), או $פןד*דם, בפאתולוגיה — 

יציאת דם (ע״ע) מכלי-הדם החוצה, אל תוך 
הרקמות או חללי-הגוף או על שטח פני־הגוף. כל דמם — 
פרט לדם־הווסת — הוא תופעה חולנית, הפוגעת בגוף 
משתי בחינות: כללית — איבוד-דם, ז״א הפחתת כמות־הדם 
במחזור! ומקומית — הצטברות דם (או מקרש של דם) 
במקום אחד ברקמה, שגוררת נזק אנאטומי או תיפקודי 
לאיבר שנפגע. הסימנים הקליניים של דמם, ובן תוצאותיו, 
תלויים בגודל הפסד־הדם ובמהירות הדמם. דמם חריף יכול 
להביא לידי התעלפות מחמת התמעטות אספקת-הדם למוח, 
וכשהוא נמשך — הוא עשוי לגרום הלם (ע״ע) מחמת ירידת 
לחץ־הדם! כשהפסד־דם מהיר עובר גבול מסויים, נשקפת 
לנפגע סכנת מיתה מחמת חנק. דמם כרוני מביא לידי 



809 


דמם או שפך־דם 


810 


אנמיה (ע״ע דם, עמ ׳ 708 ). הצטברות מקומית של דם שנשפך 
לתוך הרקמה יוצרת לחץ שיכול לגרום הפרעות בתיפקוד 
האיבר, למשל במקדה של דמם במוח — איבוד־ההכרה ואפילו 
מוות! וכן עשוי הדם החודר לרקמה לגרום להרס תאי- 
הרקמה או לניתוק החיבור ביניהם. 

מבחינים 3 צורות של דמם מבחינת גורמיהן: ( 1 ) חבלה 
מכאנית באחד מכלי־הדם הגדולים ויציאת הדם דרך הקרע! 
מעורק ניתז הדם בזינוק בהתאם ללחץ הדפק (ע״ע), מווריד 
הוא שותת בנחת. בדופן של צינור-דם חולה עלול להת¬ 
רחש קרע גם בלי חבלה מן החוץ, בתוקף לחץ־הדם בלבד. — 
כל המקרים האלה מכונים דמם־מחמת־קרע ( 116x111 ־ 1 ז 6 ק . 11 
[ =קרע]). ( 2 ) כירסום דופן של כלי-דם ע״י 

תהליך פאתולוגי ברקמה שבה הוא נתון — דמם־מחמת- 
כירסום (ס 0$1 זנ 1131 ) ז 6 <ן . 11 [; 51013511,01 = כירסום, עיכול]). 
( 3 ) שינוי חולני במבנה או בתיפקוד של דפנות הנימים 
והוורידים הקטנים, שנעשות חדירות לדם — דמם- 
מחמודחדידה ( 168111 ) 6 ק 113 > ■!שק . 11 [ ;, 51101 ( 810311 = העב¬ 
רה, הגירה]). 

הגוף מצוייד במנגנון־הגנה פיסיולוגי בפני סכנות הדמם. 
במקרים רבים הדמם מחמת פציעה נעצר מעצמו: הפציעה 

גורמת להתכווצות רפלקטורית של כלי־הדם, המצמצמת את 

•* י 

הנקב או הקרע! יציאת הדם לתוך הרקמות מגבירה בהן 
את הלחץ ההידרוסטאטי, ואילו הלחץ בכלי-הדם פוחת! 
פתיתי-הדם מצטופפים במקום הפצע, נדבקים לקרום הפנימי 
של כלי-הדם וגורמים להפרשת פיברין עד כדי יצירת פקק. 
לתהליך זה מצטרפת קרישת הדם הנפלט מן הכלי הנפגע! 
העצירה הסופית של הדמם באה כתוצאה מהתכווצות הקריש 
והתארגנותו. כמות-הדם ולחץ־הדם שפחתו מחמת דמם שלא 
גרם למיתה באים על תיקונם המהיר ע״י קליטת נוזל מן 
הרקמות ושתיית-מים! עי״כ נעשה הדם מימי ביותר, אלא 
שהוא חוזר להרכבו התקין ע״י יצירה מוגברת של תאי־דם. 
אפילו במקרים של איבוד שליש הדם מחמת פציעה חוזר 
המצב לקדמותו תוך שבועיים באדם בריא. 

קרע בכלי-דם גדול טעון טיפול כירורגי לשם עצירת 
הדמם ( 113601080818 ) ! דמם קשה מחמת מחלת כלי־הדם 
טעון טיפול דפואי-פנימי. מימי-קדם טיפלו בדמם שמפציעות 
בחבישה, ז״א בלחץ מן החוץ! הליודורוס (המאה ה 2 
לסה״ג) מזכיר טיפול ברטיות עשבים וחומץ, שהוא אמצעי 
להחשת קרישת־הדם והוא נזכר גם בתלמוד ("תחלי בחלא" 
[ע״ז כ״ח, ע״א]), וכן השתמשו למטרה ז( בכוויית-אש. 
הטיפול הראציונאלי ביותר, שהוא קשירת כלי־הדם ע״י 
שנץ (ליגאטורה), נזכר כבד ע״י קלזוס (ע״ע), וכן ע״י 
גלנוס (ע״ע), אשר המליץ על השימוש בחוטי פשתן ?!לטי. 
הליגאטורה נשכחה וחזרה והומצאה כמה פעמים במשך 
יה״ב! הרמב״ם נותן תיאור מובהק של טיפול זה: העורק 
"יהודק בקשירה" (פרקי משה, מאמר ט״ו). בתקופת הרנ¬ 
סאנס שוב הנהיג אמבדואז פרה (ע״ע) את הקשירה. אם כי 
בטכניקה גסה! הטכניקה הלכה והשתפרה במשך הדורות. 
ובסוף המאה ה 19 התקין האמריקני האלסטאד מכשירים 
נוחים לצורך זה והכנים לשימוש חוטי־משי. השימוש 
במחסום־עורקים (זשס^סזסס!) הונהג כבר ב 1674 , במחסום 
אלאסטי — ע״י אסמארך ב 1873 . המלהצת (ק 1 ס 013 ) הונהגה 
בסוף שנות הסד של המאה ה 19 . הפסקת הדמם היא תנאי 
הכרחי בכל ניתוח הכרוך בחיתוך של כלי־דם, והשימוש 


הנכון בליגאטורה הוא שאיפשר לכירורגיה החדישה לבצע 
את הניתוחים הגדולים. בכירורגיית המוח הנהיג קושינג 
(ע״ע) את השימוש במחט חשמלית של דיאתרמיה (ע״ע) — 
שיטה שבה חיתוך הרקמה והפסקת הדמם באים כאחד 
( 1926 ). בזמן האחרון משתמשים למניעת הדמם בשיטות 
של קירור (החרפה מלאכותית): הורדת הטמפראטורה מנ¬ 
מיכה את חילוף־החמרים בגוף ומאפשרת ביצוע ניתוחים 
מסוכנים במינימום של דמם. 

חבלה מן החוץ יכולה לגרום דמם פנימי שאינו נראה 
לעין. פגיעה בראש יכולה לגרור דמם תוך-גולגלתי! בחזה 
היא עלולה להביא לשבר צלעות עם קריעת קרום־הדיאה 
והצטברות דם בחלל־החזה! בבטן — לקריעת איברים פני¬ 
מיים. הדמם חזק ביותר במקרה של קריעת הטחול, שהוא 
מרובה כלי-הדם. 

הסיבות לדמם מחמת תהליך חולני בלי חבלה מן החוץ 
מרובות הן. מפרצת של עורק, הקיימת מלידה או הנגרמת 
ע״י מחלה — כגון מפרצת־האאורטה שבעקבות העגבת —, 
עלולה להקרע באופן פתאומי, ואפילו בלחץ־דם תקין, והוא 
הדין בדלית של וריד. דמם מכלי-הדם במוח מתרחש — 
עפ״ר בזקנים — בעקבות לח׳דדם מוגבר או טרשת־ 
העורקים. דמם מן האף שכיח בתהליכים דלקתיים בקרום 
הרירי או כתוצאה מהתרבות והתרחבות מקומית של הוורי¬ 
דים או מלחץ־דם מוגבר! דמם מן הגרון — במקרים של 
זיהומים! מן האוזן — גם בלי פגיעה ישירה, במקרים של 
שבר בבסיס־הגולגולת. כירסום של כלי־הדם קורה בריאות 
ע״י שחפת או ע״י סרטן, בקיבה — ע״י הכיב העיכולי וע״י 
סרטן. דמם מן הריאות יכול להגרם גם ע״י התרחבות 
הסימפונות, גודש־דם מחמת מום־לב, אוטם־הריאה, מורסה. 
שפכי־דם בכלי-העיכול מקורם לפעמים בהתרחבות־ורידים 
בוושט, או בדלקת המעי הגם עם כיבים! לפעמים הם נגרמים 
על-ידי תולעת-האנקול הטפילית. טחורים, שהם כשלעצמם 
מחלה לא־רצינית, יכולים לגרום לדמם כרוני ובעקבותיו— 
לחוסר-דם ניכר. דמם מכלי-השתן מופיע בדלקת־הכליות 
וכתופעת-לוואי של אבנים או של גידולים, ואף בהגדלת 
הערמונית. במערכת איברי־הלידה בנשים מסתמנים בדמם 
נראה-לעין לא רק סרטן־הרחם, אלא לפעמים גם גידולים 
לא־ממאירים (פיברומים), ואילו הריון־מחוץ־לרחם גורם 
לדמם פנימי בעקבות קרע של חצוצרות-הרחם. 

מרובות הו הסיבות של הפרעות סיסטמיות בכלי־הדם 

4 • 

המביאות לידי דיאפדזה (ר׳ לעיל). מחלה תורשתית נדירה 
היא התרחבות הנימיות והוורידים הקטנים בעור ובקרומים 
הריריים, הגוררת נטיה לשפכי-דם קטנים מרובים בכל חלקי- 
הגוף (ארגמנת [ססק-נסק]). נטיה כזאת מעוררים גם שי¬ 

נויים בדפנות כלי-הדם מחמת אלרגיות (ע״ע) שונות, ע״י 

— • ♦ 

רעלנים של חידקים או ע״י נגיפים, כגון באבעבועות השחו¬ 
רות (ע״ע), ע״י כימיקאליס ארסיים, כגון הזרחן הלבן — 
ובמקרים מסויימים אף כמה מן התרופות החדישות —, וכן 
בעקבות הפרעות בתזונה— כגון בסקורבוט שמחמת חוסר 
ויטאמין-ס. קבוצה גדולה של תופעות שפכי-דם קשורה 
בשינויים פאתולוגיים בדם עצמו, כגון בלוקמיה (ע״ע דם, 
עמ׳ 716 ) או בהפרעות במנגנון קרישת־הדם—הפחתת מספר 
פתיתי-הדם, מחסור בויטאמין-£, מחלת זיבת־הדם, ורבות 
אחרות. — כל תופעות־הדמם הללו אינן באות על תיקונן 
אלא ע״י ריפוי המחלות שביסודן. הטיפול הריפויי במקרים 








811 


דמם או שפד־דם — דמעות 


812 


של הפסדי־דם קשים כולל עירויי-דם, או עירויי פלאסמה או 
תמיסת־מלח פיסיולוגית לשם החזרת נפח־הדם לתקנו, וכן 
סיוע ליצירת תאי־דם חדשים ע״י מתן תכשירים של ברזל. 

.719 וע״ע דם, עמ׳ 

1(5-4 יה. ליבוביץ, רמב״ם על הכירורגיה(איתנים 1954 , חוב׳ 

$. 0. 1431 ¥167 /?> ^ 114107 ,ץ 6 ?־ x 0 * 10 * 4 , 1929; £4. 800 - 

£612 ־ 31 ?\ 5011 . 0 ; 1948 ,* 6#1 § 4 1116 ) 1161710$1 .£- 5 ־ - 

11131111 , ¥16 1X077 110§6, 1948; £, 6. }3 1140 ס 1 ס 1 ) #100 י 11€5 ף § 

<1714 ¥167x0*10*4 (^1954 ,( 175 , 16 . 1175101 ? .? 116 .תת ; 

1^1307 00 1107 ^ 0176140107 1711 ) \ 100 { 5 , 06 ד 61 ־ £61 ת X610*10*1*, 

1951-1953-1954. 

יה. ל. 

010131 ( 020135113 ), שמם של 2 אפיפיורים, ( 1 ) 

ד מ׳ 1 , אפיפיור 366 — 384 , היה מעורב בסיכסוכים 
בתוך הכנסיה ובין הכנסיה וחצר־הקיסר בקשר לפולמוס 
האריאניות (ע״ע אריוס), וכן נאבק בימי־פהונתו במתחרים 
על כסא האפיפיורים. זכרו נשתמר בכנסיה בעיקר בשל 
פעילותו הרבה במוסדותיה הפנימיים. דמ׳ היה מן המכוונים 
העיקריים של פולחן הקדושים ומעוני-הרדיפות, שהתפתח 
בכנסיה הקאתולית מאותו הזמן ואילך. לפי הוראותיו הונחו 
ציונים על קברות הקדושים, וציונים אלה — המחקים את 
הסיגנון הלאטיני הקלאסי ובהם חקוקות כתובות בכתב ברור 
שנשתמר לדורות — משמשים חומר חשוב לחוקרי תולדות 
הכנסיה. לדמ' מיוחסים אספים שונים של פסקי־הלכות כנסיי- 
תיים, הדנים בעיקרי־האמונה ובאידגון מבנה הכנסיה, וכן 
ייחסו לו את הפרקים הראשונים של "ספד תולדות האפיפיר 
דים״ ( £102118 וזמ 0 ק • 01861 ). כתבי דמ׳ (והכתבים המיוחסים 
לו): 5£111 נ, 12002 10£12 סת 31 ? , 06 § 11 ^. — ( 2 ) ד מ' 11 , כיהן 
זמן מועט ב 1048 . 

.{ ; 1886 , 212-285 , 1 , 41$ ) 70714116 } 141167 , 6 מ 65 ב 1 :> 11 <£ .£ 

. 4 \ $0141 ** ¥71646 016 ־ ,. 1 ) 1 ; 1902 , 1 . 0 1 * 0$ ? 

, 1 ,* 171470 * 0$ ? . 4 . 611 * 06 ,ז 3 ק 03$ .£ ; 1912 , 1 . 0 16$ * 0$ ? 

; 1940 ,ץ 1 , 146 §£? 46 . 7 * 01 , £110116 ; 1930 , 196-256 

- 145 , 16 § 04117 46 61 . 011761 . 47011601 ' 4 . 0161 ,ף 0 ־ £60161 . 14 

. 1942 , %7#010 04112(1*1(1X0 ז 70 § $1 ס , 311 ז £1 ? ; 1940 , 197 

דמסקיוס — ;> 10 *ד> 161 .ן!)\/ (או —הדמעזקי) — 

( 458 [ל] — אחרי 533 ), פילוסוף נאו־אפלטוגי, 

ראשה האחרון של האקאדמיה האפלטונית באתונה. דמ׳ למד 
רטוריקה ופילוסופיה נאו־אפלטונית באלכסנדריה של מצרים, 

ז • 

וכן ישב באתונה לרגלי מרינוס (ע״ע). לאחד שחזר לאלכ¬ 
סנדריה הורה שם פילוסופיה, עד שנקרא (סמוך ל 520 ) 
לאתונה כראש האקאדמיה האפלטונית. כשנסגרה האקאדמיה 
(ב 529 ) מטעם יוסטינינוס (ע״ע) קיסר בגלל תורותיה המת¬ 
נגדות לרוח הנצרות, לא נכנע דמ׳ לגזירת הקיסר שדרש 
את התנצרותם של ״עובדי־האלילים״. ב 531 בא דמ/ יחד 
עם 6 מחבריו, לכטסיפון לחסות בצלו של כוסת (ע״ע) 
אנושרואן מלך־פרס, שנודע כידיד הפילוסופים. בחוזה־ 
השלום שנחתם בין פרם והקיסרות הרומית ב 533 הובטח 
חופש-דת לפליטים אלה! על סמך זה חזר דמ׳ לתחום הקיס¬ 
רות הרומית־מזרחית, כנראה למצרים. 

מחיבוריו הפילוסופיים של דמ׳ ידועים לנו: 1 . "חיי 
איסידותס״, ביוגראפיה מפורטת של איסידותס רבו — 
חיבור החשוב לתולדות הנאו־אפלטוניזם המאוחר! נשמרו 
ממנו קטעים. בחיבור זה מתגלית נטייתו של המחבר למיס¬ 
טיקה ולמופלא! מרובות בו ההתרסות על הנצרות ובולטת 
האהדה לנסלנות להשיב את הדת האלילית על כנה. — 

2 . אוסף סיפורי־נפלאות ב 4 ספרים — חיבור שבו מתגלה 


דמ ׳ , הדיאלקטיקן החריף, כנוחה אחרי שיטח פילוסופית־ 
מיסטית מקובצת, שבה ניכר רישומו של ימבליכוס (ע״ע). — 

3 . ״קושיות ותירוצים בעניין העקרונות הראשונים״ — שבו 
מנתח דמ׳ בדיאלקטיקה חריפה ובדקדוק רב את המד&גים 

(שאינו ניתן להיאמר, הנסתר), ׳יו (האחד), 

ז\ 6 ;דןו 0 ׳\־ (המועוכל, הניתן להבנה), ״• 6 (הנמצא), וכד׳. — 

4 . ״על המספר, המקום והזמן״ — ידוע לנו רק מהזכרתו 
בכתבי סימפליקיוס ומכיל, כנראה, פיתוח רעיונות של פרו- 
קלוס (ע״ע). — 5 . "קושיות ותירוצים בעניין הדיאלוג 
פארמנידם של אפלטון״ — חיבור שנשתמר ברובו ומכיל 

4 • •• י 

העוגות של דמ׳ על דברי פרוקלוס בפירושו לדיאלוג הזה. — 
מלבד החיבורים האלה פירסם דמ׳ את הרצאותיו על דיאלו¬ 
גים אפלטוניים שונים, שאף בהן הוא מעזיג על דעותיו של 
פרוקלוס! חיבורים אלה לא הגיעו לידינו. 

הפילוסופיה של דמ׳. משנתו של דמ ׳ מערערת 
את ההיירארכיה המגובשת של הישויות וההתחלות העליו- 
נות, המצויה אצל פרוקלוס, וקובעת לעצמה גקודת־מוצא 
חדשה, הקרובה ברוחה לגישתו של פלוטינוס (ע״ע). בניגוד 
לפרוקלום, אין דמ׳ רואה ב״אחד״ את ההתחלה הראשונה! 
לפי דעתו נמצא ה ׳">זף 6 95 זנג> ("שאינו ניתן להיאמר") אף 
מעבר ל״אחד״, אלא שמשהו ממנו נמצא בכל דבר וגם בנו: 
ב״אחד" יותר מאשר ב״נמצא", ב״נמצא" יותר מאשר 
ב״היים", וב״חיים" יותר מאשר ב׳,עוכל". ברם מבחינה אחרת 
מציע דמ' אף את ההנחה המנוגדת, והיא — שההתחלה 
העליונה, שאינה ניתנת להיאמר, אינה מעניקה מעצמה ולא 
בלום למה שיוצא ממנה (או נתפס כיוצא ממנה). הקפיצה 
ממה שאינו ניתן להגדרה למוגדר אינה ניתנת ליד,פך 
למעבר תמידי ע״י הכנסת חוליות-ביניים! דמ׳ הכיר, שכל 
נסיון'כזה נידון לכשלון מראש: על מה שאינו ניתן לאמירה, 
המצוי מעל ל״אחד", אין אנו יכולים לומד שאגו מכירים אותו 
ולא שאין אנו מכירים אותו, אלא אך ורק שאנו נתונים לגביו 
במצב של בערות יתרה (!*!ס^ז^י). אף בהאצלות (או 
ההסקים) המטאפיסיות, שהוא מניה אותן ומבקש להסבירן 
באמצעות מושג ה״יציאד,", אין הוא עצמו נותן אמון רב, 
שכן לא היתד, כאן "יציאה" כלל, מאחר שהעליון והתחתון 
אינם לא זהים ולא נבדלים, לא דומים ולא שונים, החשיבה 
על מה שאינו ניתן להגדרה היא בחינת שני הפכים בנושא 
אחד. בהשפעת ימבליכוס דורש דמ׳ התגברות איראציונאלית 

9 

על ההכרה הפילוסופית באמצעות המיסטיקה, ואת ההוגים 
האחרים הוא דן לפי מידת בשרם לאקסטאזה. 

ז 

- 14 ? 067 ־ ,. $116 0., 1861; £. ¥141X7 ס* $1140 06 , 116116 ? .£ . 0 
, 5 !מ 3 ? 83 665 031 ־ 10111 ) . 0 , 1116 ) 6 ^ £6 . 011 ; 1884 ,.ס 0$11 * 10 
; 1901 ,*)* 110111 ) £160$1 7116 ,־ 31:61 ז? ¥11 \ .? ;( 1891 .ז? £6 
־ 0011611 ^ . 111105 ? . 1 ־ 661 ) 14071 * 1 ¥110 *. 0 , 214 , 051:116166 
10 6104071 ? 171 771 * 4 ךס $107 ס 146 , £1566 . 011 ;( 1907 ,.־ 80111 
, 111 ,ה 07766116 . 4 .* 1140 ? 016 ,־ 261161 .£ ; 1908 ,^ 0117440x4 
- 0 * 1140 ? . 4 . 6111611 * 06 . 4 * 6£, 0711x474 ^־ 61 כ 111 .־ £1 ; ז 1923 י 2 
,* 301 ת- 1431 .? ;(ביבליוגראפיה) 1926 , 195 , 1 , $1116 

. 1931 ,.£ 823 י 1 , 611161176 * 6 §ה 7716 § 00 

ח. ק. ב. 

זימע 1 ת, נוזל פיסיולוגי, המרטיב את שטח-הפנים של עיני 
החולןיתיים היבשתיים. כלי-הדמ" של האדם מורכ¬ 
בים משני חלקים: 1 ) מנגנון בלוטי לייצור הדמ׳ ׳ והפרשתן! 
2 ) שבילי־הדמ" להובלת־הדמ" מעל שטח פני-העין אל 
חלל-האף. בל עין מצויירת ב 2 ב לו ט ו ת־ ד מ" מאקרו- 
סקופיות, הקרובות במבנן לבלוטות הרק (ע״ע): אחת 






813 


דמעות—דמפינג 


814 


גדולה — בחלק הקדמי של הצד הרקןתי של ארובת- 
העין, ואחת קטנה ממנה — בעפעף העליון ? הן מריקות את 
הנוזל המיוצר בהן דרך כמה צינוייות־הפרשה שבשק־הלח- 
מית. מלבד זה מצויות בלוטות מיקרוסקופיות רבות, המפו¬ 
זרות בקרום הרירי של לחמית־העפעפיים. הדמ" הן מעין 
תרכיז של אולטרא־תסנין של נסיוב־הדם: הן מכילות 1% 
מלח, עיקרו 301 א ומיעוטו ביקארבונאט, וכ 1% חומר אור¬ 
גאני — רק כ 0.6% חלבון (אלבומין וקצת גלובולין ומעט 
חומד רירי), וכנגדו כ 0.5% סוכר? מאנזימים נמצא בנוזל- 
הדמ" ליזוצים, המסוגל לפרק את העטיפות הפוליסאכארי- 
דיות-ריריות של מיקרואורגאניזמים שונים. 



מפעולותיהן של ד,דמ": הן מרטיבות בתמידות את פגי 
העפעף ואת שק־הלחמית ומאפשרות לגלגל-העין תנועה 
חפשית וחלקה ללא חיכוך? הן מדיחות את פני הקרומים 
הריריים ופני הקרנית וגורפות את תאי-האפיתל המתקלפים 
מעל פניהם, וכן כל עצם זר (גרגירי-אבק וכד׳) המגיע אל 
פני העין מן החוץ! הן משוות לקרנית ברק וחלקלקות, 
המגדילים את יעילותה האופטית! שכבת-הלחות הדקה, שהן 
פורשות על הקרנית, משתתפת בתהליכי-האוסמוזה המקו¬ 
מיים? הודות לליזוצים שבהן הן פועלות במידה מסויימת 
כחומר-חיטוי להגנת העין מפני זיהום בחידקים ומפני 
התרבותם בשק־הלחמית. 

כשאדם ער ועיניו פקוחות, מתנדפות ד.דמ" מעל פני 
גלגל-העין ומתחדשות ללא־הפסק ממקור הפרשתן. כל עודף 
של דמ׳ ׳ מועבר אל תוך חלל־האף בכוחו של מיצמוץ- 
העפעפיים ובפעולת הספיגה של שבילי-הדמ״ — מערכת 
של צינורות-הובלה: נקודות-הדמע (העליונה והתחתונה) 
שבזווית הפנימית של מיפתח-העפעפיים הן פיותיהן של 
שתי תעליות־הדמע, המתאחדות ועוברות לעק־הדמ" 
ודרך צ י נ ו ר - ה ד נ!" האפי אל חלל-האף מאחורי הקונכיה 
התחתונה. 

בלוטות־הדמ" מעוצבות עיצבוב אוטונומי, בעיקר ע״י סי¬ 
בים פארא-סימפאתיים מעצב-הפנים ( 11 /ו). הפרשת הדמ" 
מתרבית באופן רפלקטורי, הן ע״י גירויים חיצוניים — מגע 
עצמים זרים או רוח קרה וכד׳ בעין, הן ע״י גירויים 
מבפנים — כגון דלקות־העין למיניהן, והן ע״י גורמים נם־ 
שיים. הבכיה — בדומה לצחוק — מיוחדת למין האנושי! 
מבכיה בדמ מ אינה מופיעה בתינוק אלא בגיל של כמה 
חדשים לאחר היוולדו. 

הצרת שבילי־הדמ" או סתימתם (עפ״ר מחמת מחלות¬ 

:־ 1 


אף) גוררת מצב של דמיעה מתמדת — זרימת דמ׳ ׳ מן 
העיניים על פני הלחיים? זוהי הדמעת (ארמ ׳ דמעתא 
[ע״ז כ״ח׳ ע״ב]), ששמות נרדפים לה, המובאים בתלמוד 
(בכור׳ מ״ד, ע״א), הם: "עיניים טרוטות וצירניות, דומעות, 
דולפות, טורדות". 

על הדנד בספרות העברית: -!£ . 2 .ו 1 ר 1 ^) ״<>־״>< 7 ,׳״ £6 .£ 

. 1933 ,( 95-148 , €5 [ 3 ב! 0 .? §ב 1 ג 1 ־ €1 מב 11 

א. פ. 

(§ן 11 קת 1 ! £1 ) י מאבג , קת 3111 > — זר 1 ק), בכלכלה — 

הפליה בין המחירים בשוק־הפנים והמחירים בשוקי" 

חוץ, כשסחורות בעלות טיב שווה 'נמכרות בארצות־חוץ 
במחירים נמוכים יותר מאשר בארץ־ייצורן. ד,דמ׳ הוא נסיון 
מצד היצרנים ליטול לעצמם את עודף הצרכנים — כולו 
או מקצתו — בשווקים, שמידת גמישות־הביקוש בהם שונה 
לפי הארצות. 

המונח דמ׳ נכנם לשימוש לראשונה אגב הוויכוח על 
תעריפי-המכס, שנתעורר ב 1903/4 באנגליה. אך למעשה 
היתד, הפעולה עצמה מצויה, כנראה, זמן רב קודם לכן. כבר 
במאה ה 16 האשים סופר אנגלי את יצרני הנייר בארצות 
זרות, שמכרו את סחורתם באנגליה תוך גרימת הפסד לעצמם 
כדי לקפח את תעשיית הנייר האנגלית. במאה ה 17 היו 
ההולאנדים מוכרים את סחורותיהם בארצות הבאלטיוח 
בחצי-וזינם במגמה מכוונת לדחוק את רגלי הצרפתים מאותם 
שווקים. לאחר מלחמות נאפוליון נתרבו התלונות בצרפת 
ובאה״ב על ד,דמ׳ האנגלי, שהיה מכוון לעכב את התפתחותה 
של התעשיה באותן ארצות. 

הדמ ׳ כמדיניות מסחרית מכוונת ושיטתית הגיע לממדים 
רציניים בעשור האחרון של המאה ה 19 . התפשטות הייצור 

המודרני בקנה־מידה גדול, שבה היה כרוך הצורך בהשקעות 

* • 

קבועות גדולות, סייעה להתהוות תנאי-ייצור מונופוליים 
ואיפשרה ליצרנים לקבוע מחירים מופרזים בארצם, ויחד עם 
זה לנהוג דמ ׳ בשוקי־חוץ. כדי למנוע את יבואן־בחזרה של 
הסחורות שנמכרו בדרך דמ׳> הסתמכו על תעריפי־מכם 
או הוצאת רשיונות-שבקיצוב — או על שתי השיטות כאחת. 
דוגמאות מובהקות של דמ׳ מונופולי הן השיטות שנקטו 

טרסטים אמריקניים וקאדטלים גרמניים. אלה האחרונים נהגו 

•• •* 

בדרך כלל לקבוע לחבריהם קצבות־מכירה מוגבלות בשביל 
שוקי-הפנים, כדי להחזיק את המחירים בדמה גבוהה, ועדפי- 
הייצור היו נמכרים בארצות-חוץ במחירים נמוכים יותד. 
לפעמים היו הקארטלים מעניקים פרמיות-על-יצוא משלהם, 
ע״י הטלת הטלים מיוחדים על חבריהם לפי מידת כושר 
ייצורם, תפוקתם הממשית וכיו״ב. כן נהגו בשיטות דמ׳ 
מפעלי-ייצור גדולים אף בארצות אחרות. בתנאי התחרות 
חפשית בפנים־הארץ אין ד,דמ׳ מתאפשר אלא בעזרת פרמיות 
או הענקות ליצוא מצד הממשלות. 

ניתן להבחין בין כמה סוגים של דמ ׳ : א) דמ׳ של דמי- 
הובלה — קביעת תעריפים נמוכים להובלת סחורות־היצוא ? 
ב) דמ׳ של חליפין — פיחות המטבע בחו״ל במידה העולה 
על הפחתת כוח קנייתו בפנים-הארץ, במגמה להגדיל את 
היצוא ולצמצם את היבוא. בשיטה זו נקטו כמה ארצות 
באירופה לעתים תכופות בימי השפל הכלכלי הגדול של 
תחילת שנות ה 30 במאה הנוכחית. מכאן צמח הנוהג — 
הקשור בשמו של שכט (ע״ע) בגרמניה — לקבוע שערי- 
חליפין שונים. מובן מאליו, שדמ ׳ של חליפין אינו קיים 
במקרה שפיחות המטבע מכוון להתאים את שער־החליפין 





815 


דמפינג—דמפף, אלואיס 


816 


החיצוני של המטבע לכוח קנייתו (המופחת) בפנים־ 
הארץ; ג) המונח "דמ׳ סוציאלי" נוהג לפעמים לגבי יצוא 
המושתת על הוצאות־ייצור נמוכות ביותר בגלל עבודה זולה, 
כגון יצוא מוצרי־הטכסטיל וסחורות אחרות מיאפאן. 

מטרות־הדמ׳ רבות ושונות הן: לנצל במלוא המידה את 
היתרונות של ייצור בקנה־מידה גדול בלי "לקלקל" את 
השוק הפנימי; לשמור על העמדה בשוק שהוא נתון בשפל 
זמני; לחדור לשוקי־חוץ חדשים; להיפטר מהתחרות; לנקוט 
מעשי־תגמול כנגד דמ ׳ מצד ארצות זרות, ועוד. 

יתרון ד,דמ׳ לארץ המ_יצאת — שהוא מאפשר לה לנצל 
את כושר הייצור במלואו ובזה להגדיל את הקף התעסוקה 
בלי להוריד בהכרח את המחירים בשוק המקומי. אף ארצות- 
היבוא מפיקות לעתים קרובות תועלת מיבוא זול, בעיקר 
של חמרי־גלם הנועדים לעיבוד, שכן יכולות הן למכור את 
המוצרים המוכנים ברווחים העולים לפעמים על רווחי אותה 
הארץ, שמכרה להן את הגלמים בדרך של דמ ׳ . כך, למשל, 
טענו, שהתעשיה לבניית־האניות בהולאנד גדלה ופרחה בשל 
הדמ׳ שנהגה גרמניה במכירת הפלדה; לבסוף נאלץ קארטל- 
הפלדה הגרמני לקבל על עצמו למכור פלדה לבוני־האניות 
וליצרני סחורות־יצוא אחרות בגרמניה עצמה באותם מחירים 
נמוכים ששולמו בעדה בחו״ל. 

הנזק הנגרם לאדצות־היבוא ע״י ד.דמ׳ הוא בעיקר בקיפוח 
התפתחותה של התעשיה המקומית, לרבות תעשיה שבתנאים 
כתיקנם היתה יכולה לעמוד בפני ההתחרות מבחוץ. דמ׳ 
מופרז אין בו קבע ואין לחזות את תוצאותיו מראש. לעתים 
קרובות אינו אלא השלב הראשון בתכנית לזכות בשליטה 
מונופוליסטית על אחד משוקי־החוץ, על מנת לקבוע לאחר 
מכן מחירים מונופוליים מופרזים — "דמ׳־של־שוד". 

התפשטות נהגי־הדמ׳ הביאה בעקבותיה באופן טבעי 
תחיקה נגד הדמ/ לראשונה בקאנאדה ( 1904 ) ואח״כ באר¬ 
צות אחרות רבות. עפ״ר קובע החוק הטלת דמי־מכס מיוח¬ 
דים׳ כדי לאזן את מחירי הסחורות, המובאות בדרך דמ/ 
בשוק המקומי. ההסכם הכללי למכס ולמסחר ( 1 גש 0606 

= 16 שג 1 , 1 1 > 1 ז. 3 1££8 ש. 3 ' 1 " מס :זן 161 ת 1:66 §.\() מצמצם 

במפורש את דמי־המכם המכוונים נגד הדנד להבדל שבין 

~~ ** 

המחירים המקומיים ומחירי־היצוא. 

בעשור השנים שלאחר מלחמת־העולם 11 השתמשו לרוב 
בהענקות ליצוא בצורותיהן השונות, במגמה להגדיל את 
הקף היצוא, בעיקר בשווקים שבהם נהוג הדולאר או מטבע 
קשה אחר. 

ד,דמ׳ נהוג כרגיל במכירת מוצרי־התעשיה, אולם בעיה 
מיוחדת נתעוררה לגבי שיווק המלאים העצומים של עודף 
תוצרת חקלאית באה״ב, הנקנים לפי החוק במחירים קבועים 
ע״י הממשלה הפדראלית. הסחורות הללו נשלחות במתנה 
לארצות נצרכות או נמכרות להן במחירים סמליים או תמורת 
מטבע מקומי. יחד עם זה דואגים שלא לערער את השוק 
העולמי הרגיל לסחורות האלה. בדרך זו קיבלה, למשל, 
ישראל בשנים האחרונות משלוחים גדולים של חמאה, בשר, 

אבקת־חלב, גבינה, תפוחי־אדמה, ועוד, מעדפי המלאי באה״ב. 

•* 1 : 

ה 1 1 ה 16 < 01 ז? 4 > :. 13 ,־ 61 ה 7 1 \ .ם .ן ; 1921 ,. 13 1311$ , 1 ״? ״ 1 

06 § £62 ) . 73 00 ; 1923 ,) 1 ) 3 ■!' 7 101 ) 10 ) 10 )))))) 1 

, 81301 ; 1928 , . 13 !) $02101 130$ ,■ 8301 . 8 ; 1926 ,( 1005 ) £72 0£ 

//דמ 7 7 הס 10 ) 41 > 31 ) 5011 716 ) / 0 £14111100$ 736 . 4011-13 > ) 1 (* 7 

(£000003103, X^), 1931; £. 1)613110, 7'31(011( (7. 13., 1931; 

- 11111011 . £1 ; 1933 , 1061 ) 740 100016 ) 10 )' 61 ) 10 $) 73 , 101 ־ 13130 ־ 1 . 0 
. 1953 ,}! 1 ) 011 (} $60 :! 7361 . 1$ - 761$ ) 1 ) 370 . 11 ) 0 ) 6 ) 1 ) 1 . 1130560 

ש. רי. 


— ז 16 קבת 3 ( 1 ת 1 ר> 7 1111 \\ — ( 1652 — 1715 ), 

ספן והרפתקן אנגלי, חוקר ימי-הדרום. כבר 
בנערותו יצא דמ׳ למסעות ארוכים בים ולמד להכיר את 
חופי אמריקה הדרומית והמרכזית ואיזודי-ים נרחבים 
באוקיינו ס השקט 
בדרום־מזרח אסיה. 
בשנות ה 70 — 80 הצ¬ 
טרף לחבורות שונות 
של בוקנירים (ע״ע), 
שפעלו בעיקר ליד חו¬ 
פי אמריקה הדרומית. 
במסעות מרובי הרפת¬ 
קאות מסוכנות ועלי¬ 
לות גבורה, אך גם 
מעשי שוד ופראות, 
חצה דמ ׳ עם חבריו 
את האוקיינוס השקט, 
הגיע לפיליפינים,לסין 
ולאוסטראליה; ב 1691 
חזר לאנגליה. 

ב 1699 נתמנה דמ ׳ לעמוד בראש משלחת שיצאה למסע 
של תגליות בימי־הדרום. הוא חקר את חופיה המערביים 
של אוסטראליה ואת חופי גיניאה החדשה ובריטניה החדשה; 
על שמו נקראים עד היום מיצר־דמ׳ — ממערב לגיניאה 
החדשה, איי־דמ׳ — ליד חופה הצפוני־מעדבי של אוסטרא- 
ליה, ואדץ־דמ׳ — חצי-אי על החוף הזה. שני מסעותיי האחרו¬ 
נים, ב 1703 — 1707 וב 1708 — 1711 , היו מסעות מסחריים. דמ , 
פירסם כמה ספרים, שבהם תיאר בכשרון רב את מסעיו ואת 
הארצות והאיים שבהם ביקר, וכן תופעות־טבע שונות שבהן 
נתקל. החשובים שבספריו הם: (>ב! 011 ^ 1 3£6 ץ 70 \ ׳*ז 6 א 
1 ש)ש ¥0 \ 1116 (״מסע חדש סביב העולם״), 1697 ; 0 ! 6 § 3 ץ 70 \ 
0113.0.01 ^ ^ 6 א (״מסע להולאנד החדשה״), 1703 . ספריו 
שימשו מקור ל״רובינזון קרהו" של זיפו ול״גוליוור" של 
סוויפט. חיבורו £5 >ח 7 1 \\ 1116 0£ 0180001:86 ("הרצאה על 
הרוחות״), 1699 , היה בשעתו מאמר בעל ערך רב בשטח 

המטאורולוגיה. 

* • 

- £721 , 11:2 ^ 201 ^ ; 1906/7 5 * 0 ־ , 3 ) 1256£161 ^ .[ 

- ¥11 \ . 0 ; 1909 ,?ס 11$ ז 0 1 ז 1$0 ז 1 ג 8.01 $? 0 {?נ 1 .ס 
/ 0 !( 1 /?}#ז§ 0 ? 0 ? 7/1 , 6 ־ 1001 ^ 1 , 11 .[ ; 1929 ,.( 1 . , 15.1115011 

,( 11 . 111101 ? .וו 1 ־ 0€1 4 > 2£1 0£ ?) 1$ ?/ 11 )* 71 $/?/ 01111:1 

. 1941 

יפ. ש. 

ך??ף, אלואים — £נ!מ 061 1018 ^ — (נו׳ 1891 ), פילוסוף 
קאתולי גרמני. ב 1930 נתמנה לפרופסור לפילוסופיה 
בבון וב 1937 — בווינה; בימי השלטון הנאצי הוסר ממשרתו 
והוחזר אליה ב 1945 ; מ 1947 ואילך הוא משמש פרופסור 
במינכן. — תחילה עסק דמ ׳ בעיקר באתיקה, במטאפיסיקה 
ובפילוסופיית ההיסטוריה והמדינה של יה״ב. אח״כ פנה 
לעיון בחשיבה האירופית בכל תקופותיה מתוך גישה נוצרית. 
הוא מבקר את הפילוסופים של חאכסיסטנציה (ע״ע אכסיס- 

* ו• ץ •* 

טנציאליזם) של ימינו על שהם מבקשים להשתמט מהכרעתו 
של רבם קירקגור (ע״ע) לטובת אמונה נוצרית חיובית, 
ואת אנשי התאולוגיה הדיאלקטית (ע״ע) — על שאינם 
רוצים לראות את קירקגור כפילוסוף. דמ ׳ רואה את קירקגור 
כ״פילוסוף נוצרי", אמנם רק "לפי הכוונה ולא לפי הנושא 
האובייקטימי", שכן נושא זה היה "רק ההיפוך של הזיהוי 








817 


דמפף, אלואייס — דמשק 


818 


ההגליאני של רוודהעולם ושל הטבע, כלומר: ההפרדה 
הגמורה בין האל ובין העולם, בין רוח־האלוהים ובין רוח־ 
האדם" לדעתו של דמ׳ אין הפרדה זו אלא מחצית "הנועוא 
הקלאסי של הפילוסופיה הנוצרית, המקיף כאחד את השוני 
ואת הדמיון שבין הרוח וההוויה האלוהית והאנושית". 
באנתרופולוגיה שלו דמ׳ פונה נגד כל תפיסה חד־צדדית 
של האדם: אין לתפסו מבחינה אובייקטיווית־חברתית בלבד 
(הגל) ואף לא מבחינה סובייקטיווית־אישית בלבד (אפסים־ 

7 

טנציאליזם), אלא יש לראותו משתי זוויות־ראיה אלו כאחת, 
מתוך מתיחות דיאלקטית בין שתיהן; ויש להכניס את 
תורת־האדם לתוך תורת־יש כללית. 

מכתביו: 5 ־ £12£61 :ה££ . 1 > £111111 ("תורת־המידות של 
יה״ב״), 1927 ; 5 ז 612£6 ז 1£ \ . 1 > 51£ ץ£נ} 2 ] £1£ ("מטאפיסיקה 
של יה״ב״), 1930 ; £16 ק £11050 ק־ 111 :ו 111 .£ ("פילוסופיית־ 

התרבות״), 1930 1 1 ־ £0££21 ־ £1615161 , 1934 ; 15 )מ ££822 ז 1£ .£ 
£01860 (״עקבות קירקג 1 ר״), 1935 ; - £110 ? 110£6 ז 18 ־ 0£1 
£16 ס 50 (״פילוסופיה נוצרית״), 1938 ! -מ^ 6:150£6 ז 1£60 
1111011010816 (״אנתרופולוגיה תאורטית״), 1950 ! -מ £1 016 
50£2£1 מ 1$56 ^ו . 1 > : £61 (״אחדות המדע״), 1955 ; . 61 .אל 111 ז.£ 
:! 01 נותז 7 6 \ ג 150£61 ז £15:0 ("ביקורת התבונה ההיסטורית"), 
1957 . 

א. ע. ש. 

ךבר 1 ש ( 50£ סז 1 ז 21 ס), משפחת מוסיקאים גרמגים־אמדי־ 

קנים ממוצא יהודי. ( 1 ) לאופולד דמ׳ ( 1832 , 

* * 

פוזן — 1885 , ניו־יורק), היה לפי האכלתו דוקטור לרפואה. 
הוא פעל ככנר, מנצח וקרמפרזיטדר. ב 1871 נתיישב בניו־ 
יורק, ומאז קבע לעצמו מקום חשוב בחייה המוסיקאי 
ליים של אמריקה. בין השאר ניהל את החברה הפילהארמו־ 


נית ואירגן מחדש את האופרה המטרופוליטאנית בניו־ 
יורק. — ( 2 ) פרנק חינו דמ׳ ( 1859 — 1937 ), בנו 
של ( 1 ), מנצח על מקהלה, מורה למוסיקה ומנהל ה 11151:11:111:6 
£11151021 0£ ליד הקונסרוואטוריון של ניו־יורק. — 

( 3 ) ולטר יוה נ ם דמ׳ ( 1862 — 1950 ), בנו של ( 1 ), 
מנהל החברה הפילהארמונית אחרי מות אביו ומיסד ה ־ 0201 

ץ 211 כןבמס 0 013 ק 0 05011 * 1 . 

, £106 .£ ; 1923 1151081 ^ , 5011 סזתז 3 ( 1 .ן .¥\ 

. 1939 ,( 25 ץ 1 ־ £1 :חג 011 1 ג 510 ט 1 ^) . 0 10 

דצ^ק (ערב׳ או 1 ( 11 .,), בירת סוריה ואחת 

הערים החשובות ביותר בעולם הערבי; 395,000 
תושבים ( 1955 ), כ 80% מהם מוסלמים. העיר יושבת סמוך 
לרגליהם המזרחיות של הדי מול־הלבגון, בגובה 680 מ׳ מעל 
פני־הים, בשוליו הצפוניים־מערביים של אגן, שהוא בחלקיו 
המקיפים את דמ׳ מדרום וממזרח נווה־מדבר גדול המכוסה 
פרדסים, גנים של עצי־פרי ושדות ירקות ותבואות. האגן 
מושקה על ידי הנהרות אמנה (, ג.)׳ היוצא מהרי מול־ 
הלבנון ופרפר ( ), היוצא מהר חרמון. שתי זרועות של 

האמנה עוברות דרך דמ ׳ , ומהן מסתעפות תעלות לרוב, 
המספקות מים לבתי העיר ולגניה. — אקלימה של דמ׳ 
יבשתי ונתון לתנודות גדולות בטמפראטורות. בחורף הכפור 
הוא תופעה תדירה, ואילו בקיץ מידות החום עולות לפרקים 
מעל ל ״ 40 . קיימים הבדלים גדולים בטמפראטורה בין היום 
והלילה, ואפילו בימות־הקיץ החמים הלילות קרירים. 

העיר מורכבת מעיר עתיקה — שהיתה מוקפת חומה 
העומדת על הגדה הימנית (הדרומית) של האמנה, ומעיר 
חדשה, שנבנתה מדרום ומצפון לעיר העתיקה. פרבר גדול, 
אל־צאלחיה, נבנה מצפון־מערב לעיר, לרגליהם ממש של 
הרי מול־הלבנון. בדרום נמצאת שכונת ה״מידאן", המאוכלסת 



רמשק: מראה בלל' של העיר העתיקה (הפס גח 5 קה האחורי — נג השוס המרכזי) 









819 


דמשק 


820 



ברובה כורדים ובדוים. העיר מצטיינת ביפיה, בריבוי מסגדיה 
ובבתים רבים הבנויים בסיגנון ערבי, שבמרכזם חצר ובה 
ברכת־מים ומזרקה, והם מוקפים גנות עצי־פרי. בדמ׳ מצויים 
למעלה מ 200 מסגדים, מהם כ 70 שבהם נערכות תפילות 
בקביעות. המסגד הגדול של דמ ׳ , מסגד בגי־אומיה (תמ׳ 
ע״ע אמיה, בני*, עט׳ 957 ! אסלאם, עמ׳ 982 ! ארדיכלית 
באסלאם, עט' 739 ! ור׳ להלן, עט׳ 823 ), הוא אחד מהגדולים 
והמפורסמים שבעולם. בצפון־מערב העיר העתיקה עומדת 
המצודה של דמ ׳ , שנבנתה במאה ה 13 . מהחומות של דמ ׳ 
העתיקה נותרו חלקים מעטים וכמה שערים. בתחתית החומה 
מצויים בכמה מקומות שרידי חומה רומית (ר׳ להלן, עמ׳ 
822 ), שעליה נבנתה החומה הערבית (שממנה נותרו כמה 
נדבכים). על גבי שרידי החומה הערבית בגו התורכים את 
החומה הנוכחית. דמ ׳ מפורסמת גם בשווקיה (הבאזארים), 
הנמצאים ברובם בעיר העתיקה מסביב למצודה. השווקים 
מחולקים לפי סוגי־סחורות הנמכרים בהם, ובעלי־המלאכה 
המייצרים במקום מצרכים שונים (למשל, שוק הרצענים, 
שוק חרשי־הנחושת, שוק האריגים וכר). בעבר היו בעיר 
רובע יהודי (נקרא היום "<י׳^ =־ החרבה) ורובע נוצרי 
נפרדים, אולם התחומים בין הרבעים האלו לרבעים המוס¬ 
למים ניטשטשו מאד בשנים האחרונות. בעיר מצויים כנסיות, 
מנזרים ומוסדות נוצריים רבים. 

דמ׳ היא מרכז למסחר, לתעשיה, לתחבורה ולתרבות. בדוים 
באים אליה ממרחקים, כדי לערוך בה קני 1 ת. התעשיה ברובה 
זעירה ומקיפה אלפי בתי־מלאכה קטנים, המייצרים כלים 
שונים, רהיטים, אריגים, בגדים, חפצי-עור, מיני מזונות ועוד. 
העיד מפורסמת בתעשיית־המשי שבה ובחדשי הנחושת, הזהב, 
הכסף והעץ. בעיר התפתחו גם תעשיות מודרניות, העוסקות 
בעיקר בייצור מוצרי טכסטיל, משי, מזונות ועוד. דמ׳ 
מפורסמת גם בפירותיח היבשים והמסוכרים, בעיקר מיש- 
מיש, ובייצור ממתקים מזרחיים. ממנה יוצאות דרכים מזרחה 
לעיראק (בעבר יצאו מכאן השיירות שעברו את מדבר- 
סוריה), צפונה לחלב ולתורכיה, דרומה לעבר־הירדן ולארץ- 
ישראל ומערבה לחוף הים התיכון (בירות). היא מחוברת 
במסילות־ברזל עם צפון־סוריה ועם הלבנון וחוף הים התי¬ 
כון. ממנה יוצאת מסילת-הברזל החג׳אזית, העוברת לכל 
ארכה של ממלכת-הידדן. בקרבת דמ׳ שדה־תעופה גדול, 
שדרכו עוברים קווי תעופה בין־לאומיים רבים. 


בז־מ׳ אוניברסיטה (נוסדה 1921 ), בתי־ 

ספר גבוהים, בתי-מדרש דתיים מוסלמים, 

אקדמיה ערבית, מוזיאונים, ספריות, הו־ 

צאודספרים. היא נחשבת למרכז התרבותי 

הערבי-מוסלמי השני במעלה אחרי קאהיר. 

מ. בר. 

היסטוריה. במקורות המקראיים 
מופיע השם דמ׳(לראשונה בראש׳ יד, טו, 

ועוד הרבה) גם בצורת דומשק (מל״ב טז, 

י) או דרמשק (תמיד בדה״י). הגירסה 
האחרונה, שאפשר היא פרי השפעה ארמית, 

מצויה גם במגילת ישעיהו ממגילות מדבר־ 

יהודה ושכיחה במקורות חז״ל. פירוש השם 
בצורותיו השונות אינו ברור, וכנראה לא 
נגזר כלל מלשון שמית. בתעודות האשד 
ריות מן האלף ה 1 לפסה״ג נקראת דמ׳ 

גם בכינוי התמוה ש-אמרש (= עיר חמודון). כתבי- 

4 * 1 " 

המארות המצריים וכן תעודות מארי מן המאות ה 19 — 18 
לפסה״ג מזכירים את האיזור שמסביב לדמ׳ בשם ארץ אפום. 
משמות מושליה של ארץ זו (אחד מהם נושא את השם 
איוב) מסתבר, שאז שלטו בה שבטים שמיים־מערביים. 
השם דמ ׳ נזכר לראשונה בימי תחותמם 111 במאה ה 15 
לפסה״נ, ואפשר ששם זה הוא מורשת שבטי החיקסוס, דוברי 
לשון חורית, שפיושו לסוריה וארץ ישראל במאות ד, 17 — 16 . 
דמ׳ נזכרת פעמים אחדות במאה ה 14 במכתבי אל-עמארנה, 
ובאחד מהם נאמר בפירוש שמקומה בארץ אפ (היא אפום). 
בפרק זמן זה נמנו מושלי המקום על צאצאיהם של הכובשים 
ההודדאירופיים, שהיו הנחשול האחרון בתנועת החיקסום. 
במחצית השניה של האלף ה 2 לפסה״ג נמצאה דמ׳ בדרך- 
כלל בתחום השלטון המצרי בכנען. במאה ה 14 מרדו תושביה 
בשלטון מצרים בהשראת שפללימ, מלך החיתים, שערך אליה 
מסע צבאי. גם במאה ה 13 נכבשה כיבוש ארעי בידי החיתים. 
דמ ׳ , כשאר המקומות בכנען, לא נשתחררה לחלוטין מע 1 ל 
מצרים אלא עם ירידת מעצמה זו במחצית המאה ה 12 . 

הארמים (ע״ע) נאחזו בוודאי בנווה־מדבר זה מראשית 
עלייתם בסוף האלף ה 2 לפסה״ג. דמ ׳ נזכרת כמרכז ארמי 
בפרשת מלחמות דוד (ע״ע) עם הארמים סמוך לשנת 1000 
לפסה״נ. דוד כבש אותה, והיא הפכה מרכז לנציבות ישראלית 
(שמ״ב ח, ה—ו). רק בימיו של שלמה עלה בידי דם׳ לפרוק 
את עולה של ישראל, והיא היתד, לבירתה של ממלכה ארם- 
דמ׳(ע״ע), ששגשגה במאות ה 9 — 8 לפסה״ג והיתה יריבתה 
של שומרון במשך דורות. פעם היתד. יד בני־ישראל על 
העליונה, ופעם ידה של דמ׳. מדברי בן־הדד לאחאב: "וחצות 
תשים לך בדמשק כאשר שם אבי בשמרוך (מל״א כ,' לד) 
מסתבר, שבתקופה מסויימת נאלץ מלך ארם להעניק לסוחרי 
ישראל את הזכות לפתוח שווקים בדמ ׳ . 

ב 841 , ושוב ב 838 , הגיע הכובש האשורי שלמנאסר 111 עד 
לשערי דמ׳! האשורים החריבו אז את הכרמים שבסביבתה, 
אך העיר עצמה לא נכבשה. ב 805 צר על דמ׳ אדדניררי 111 ! 
הפעם נכנעה העיר וניצלה מחורבן רק הודות לתשלים מם 
כבד. ב 773 ערך שלמנאסר 1¥ עוד מסע לדמ ׳ . ירבעם 11 ניצל 
את חולשתה של ארם־ז־מ׳ באותה תקופה ועצר כ 1 ח להטיל 
את מרותו על העיר (מל״ב יד, כח). 

ב 732 החריב תגלת פלאסר 111 את העיר, הגלה את 







821 


דמשק 


822 


תושביה והמית את רצין מלכה (השר מל״ב טז, ט). דמ ׳ 
הפכה בירת פחווה אשורית ומושב של נציב אשורי. הדים 
לחורבנה של דמ׳ נשתמרו גם בנבואת המקרא (השר ישע׳ 
יז, א—ג; ירט׳ מט, כג—כז). דנר נזכרת במקורות האשו¬ 
ריים בזמן מאוחר יותר ( 727 , 694 ). ב 720 ניסתה למרוד 
בשלטון אשור; זמן־מה אחר כך הושיבו האשורים בתוכה 
תושבים זרים; אשורבניפל מזכירה אגב מסעו נגד שבטי 
המדבר. בתקופה הפרסית היתה דמ ׳ מרכז אדמיניסטראטיווי 
חשוב, ואולי אף שימשה כבירת פחוות עבר־הנהר. 

מר היתד, צומת־דרכים מרכזי במזרח התיכון; בה 
עברו עורקי־התחבורה הבידלאומיים בין ארם־נהריים ומצ¬ 
רים, ובה נפגשו דרד־הים, שעלתה מא״י המערבית, ודרך- 
המלך, שחצתה את עבר־הירדן המזרחי מדרום לצפון, ומכאן 
נמשכו דרכים אלו לעבר הפרת. כלכלתם של תושבי דמ ׳ 
היתד■ בעיקרה על אורחות מסחר שפקדו את המקום. המקרא 
מזכיר גם את סחר העיר בצמר וביין (יחז׳ כז, יח); כרמי 
דנר נזכרים גם ע״י שלמנאסר 111 מלך אשור. הטבע השופע 
של נווה־המדבר של דמ׳ נרמז גם במקרא (מל״ב ה, יב) וגם 
במקורות החיצונים. 

העיר הקדומה של דמ ׳ לא נחשפה עד היום, ורק באקראי 
נתגלו תגליות שונות מתקופת המקרא, ביניהן תבליט־אבן 
מן המאה ה 9 לפסה״נ, המשובץ היום בקיר של מסגד 
והמתאר כדוב בסימון פיניקי־מצרי. 

אנציקל׳ מקראית, א/ 580-577 , ב/ 675-672 , תש״י, תשי״ד; 

; 1939 ,.ף 5 15 , 11 % * 0111 * ¥00 0116 * 11 * 011101 ' 01 01 £ , 11050111:1131 .£ 

01 44x1 .ס ; 1941 , 30-36 , 83 . 84508 ,: 1£111 ־ 4161 

, 71 40$ ! ,־ 01$01 ק 8 ״ 4 .£ ; 1949 , 195 — 191 , 26 13 ־ 1 ץ 5 ,־ 101 ) £3 

257 5<*., 1951; 0. £1, 001 x 1011 , !£} 3, 174 1952; 

; 1957 ,. 0 / 0 * 30017206012 26 !) 0123 0061 * 1 ,־ 011£01 .£ . 1 \ 

וע״ע ארם־דמשק, ביבליוגראפיה. 

א. מל. 

התקופה ההלניסטית. דנד היתה מטרתו הרא¬ 
י 

שונה של אלכסנדר מוקדון אחרי קרב איסוס ( 333 לפסה״ג); 
שם נפלו לידו בית־הנשים והאוצרות של דריוש 111 . הכובש 
מינה מושל יווני בעיר, שנשארה בירת הפחווה. בימי הקרבות 
בין הדיאדוכים (ע״ע) עבר השלטון על דמ׳ מיד ליד. בראשונה 
החזיק בה תלמי 1 ! אנטיוכוס 1 כבש את העיר מידי בנו 
תלמי ה 11 . אולם ב 259 לפסה״ב היתה דמ׳ שוב בידי התל- 
מיים. בימי סלוקוס 11 החזיקו בה הסלוקיים, ותלמי 111 צר 
עליה לשווא ב 246 — 242 לסה״ג. היא נשארה סלוקית עד 
להתפוררות ממלכת סוריה. בתקופה ההלניסטית ירדה דמ׳ 
מעמדתה הקודמת כבירת סוריה — זו הועברה לאנטיוכיה: 
כמו־כן הזיקו להתפתחותה המלחמות התכופות בין התלמיים 
והסלוקיים, שהפריעו את מסחר האורחות. בעוד שאלכסנדר 
טבע מטבעות בדמ ׳ , נפסקה הטביעה שם כמעט לחלוטין 
אחריו, ונמצאו רק מטבעות בודדות מדמ ׳ שאפשר לייחסן 
לתקופה ההיא. אולם עד היום אפשר להכיר בשינויים הגדולים 
שנתחוללו במבנה העיר בתקופה ההלניסטית. עדיין ניכרת 
תכנית־העיר המלבנית, בעלת הרחובות המצטלבים בזוויות 
ישרות. שגי רחובות מקבילים ארוכים עברו בה ממזרח 
למערב, ורחובות קצרים יותר מצפון לדרום. משרידי בנייני 
התקופה ההיא — ההיכל הראשי, האגורה, ארמון־המלך 
והתיאטרון. 

אחרי נפילת הסלוקיים קראו תושבי־דמ׳ לעזרתם מפני 
היתורים את חרתת 111 מלך הנבטים ( 85 — 62 לפסה״ג), אשר 
הזדרז לתפוס את העיד והקדים בזה את ינאי החשמונאי 


(קדמ ׳ י״ד, 392 , 418 ) : חרתת אף טבע מטבעות בדמ ׳ . 
ב 69/70 לפסה״ג טבעה העיר מטבעות־כסף משלה, ומכאן 
שהיתה שוב אוטונומית. אולם כבר ב 66 השתלטו עליה 
הרומאים (שם, י״ד, 27 ; מלח׳ א/ 127 ), וב 64 בא פומפיוס 
בעצמו לדמ׳. בימי שבתו בעיר פסק, בין השאר, בריב בין 
האחים החשמונאים אריסטובולוס והורקנוס, ומשם יצא 
למסעו על ירושלים. 

בתקופה הרומית התאוששה דמ׳ מבחינה כלכלית, 

אם כי מבחינה מדינית נשארה כפופה לאנטיוכיה, בירתה 
של הפרובינציה סוריה. בימי אוגוסטוס קיסר הורחב שטחה 
על־חשבון ממלכת בני-יתור, עד כי היה לה גבול משותף 
עם צידון שעל שפת־הים (קדמ׳ י״ח, 153 ). הרומאים החזיקו 
בעיר ברציפות, פרט לשתי תקופות קצרות: אנטוניום נתן 
את העיד לקלאופטרה ב 38 לפסה״ג, ונטבעו שם מטבעות 
בשמה ב 37 — 32 : במאה ה 1 לסה״נ מסר, כנראה, קאליגולה 
את העיר לחרתת /י 1 מלך הנבטים; פאולוס מוסר, כי בהיותו 
בדמ׳ ניסה המושל מטעם חרתת לאסרו שם (קורינתים ב׳, 
י״א, ל״ג). בימי נירון חזרה דמ ׳ לשלטון רומי ישיר. בימי 
אדריינום הוענק לה התואר מטרופוליס, ובימי פיליפום 
( 244 — 249 לסה״ג) הפכה לקולוניה רומית והחלה לטבוע 
מטבעות נושאי כתובות לאטיניות. דיוקלטיאנוס הקים בה 
בתי־נשק ובתי־מלאכה לכלי־מלחמה גדולים. ב 613 נפלה 
העיר בידי הפרסים, וב 636 הופיעו בשעריה הערבים המוס¬ 
למים. — משרידי התקופה הרומית בדמ , : חלקים מרחבת 
ההיכל הראשי, שהיה בייסודו מוקדש לאל הדד והפך להיכלו 
של יופיטר דמסקנוס (היום המסגד האומיי); בעיר נפוץ 
היה גם פולחן האלים ארטמיס, אתני, הליום, ובעיקר דיוני- 
סוס. מצודת דמ׳ בנויה במקום המחנה הרומי בפינתה 
הצפונית־מערבית של העיר העתיקה, ובה חלקי חומה קדו¬ 
מים; אחד משערי החומה הוא שער רומי. 

הקשרים בין דמ׳ ובין א״י באותה תקופה היו לפעמים 
הדוקים למדי. הורדוס בנה שם תיאטרון וגימנסיון (מלח׳ 
א׳, 422 ). במאה ה 2 היתד, דנד חלק מברית הדקפוליס (ע״ע). 
בימי פאולוס ישבה שם עדה יהודית גדולה (מעשי־השליחים 
ט׳), וגם נשים נכריות רבות שם היו נוטות לדת ישראל 
(מלח׳ ב׳, 560 ) ; לפי דברי יוסף בן מתתיהו נהרגו שם 
10,500 יהודים בראשית מרד היהודים ברומאים (שם). — 
העדה הנוצרית בדמ׳ היתד, קטנה ובלתי-ידועה אחרי ימי 
פאולום. רק ברשימות של ועידת־ניקיה ( 325 ) מופיע ההגמון 
הראשי מאגנוס מדמ׳. אחד מיורשיו, תאודורוס, הפך את 
היכל יופיטר הגדול לכנסיית יוחנן המטביל; יוסטיניאנוס 

קיסר בנה בדמ׳ כנסיה נוספת. 

ב״צ לוריא, היהודים בסוריה, 233 ואילך, תשי״ז; 

; 1907 4 , 155 — 150 , 11 ,* 6 \ 1/01 . 113 [ . 3 . 1 ( 06$0 ,־ 01 ־ 8011111 .£ 
- ¥3 \ . 0 ; 1911 2 , 784/5 , 1710011172 * 121 10010 * ¥11 , 4 ) 1403 . 8 

; 1921 , $10,31 6 \ 01211 316 0.1 ,־ 01 ^ 71112111 י \ .£ - ־ ££1 ת 1:21 
,. 1 ) 1 ; 1921 , 2 ז $ 1031 £% 0111231112 %€ 0116 * 11 * 6116111 13 ,־ 01 ^ 0 ) 11 ־ $01101 "! 

/ 0 001770%0 , 011 ^ 10 < .£ ; 1937 , 34-36 , 3172001172 ? 

. 1941 ,(.<£ .ע . 5 ) * 31121 ? € 11013 !£$ . ¥\ 

מ. א. י. 

מן הכיבוש הערבי עד סוף מלחמת־העולם 1 . 

ב 635 נפלה דמ׳ בידי המוסלמים בפיקודו של ח׳אלד אבן 

• • ■ * 

אלוליד. אח״כ חזרה ונכבשה בידי הביזאנטים, אולם ב 636 
נפלה סופית לידי המוסלמים, והח׳ליף עמר מינה בה מושלים. 
עם עליית עלי לח׳ליפות ב 656 סירב מושל דנד מעאויה 
להכיר בו, ודנד הפכה לבירת סוריה המורדת, ולאחר'שהשיג 


823 


דמשק 


824 


מעאויה את ההכרה כח׳ליף של המוסלמים — לבירת האימ¬ 
פריה הערבית. בתקופת שושלת בני-אומיה היתד. רפד על 
הרוב מושב הח׳ליף. בשנים האחרונות של השלטון האומיי 
החלה דט׳ להחרב בעקבות המלחמות על הח׳ליפות. מרואן 11 , 
לאחר שכבש את דמ ׳ , העביר את בירתו לח׳ראן(חוץ) ב 744 , 
ומאז לא שימשה דמ ׳ בירה עד 1918 (פרט לתקופות קצרות), 
והיתה בירת מחוז בלבד. — בתקופה האועיית הוקם המסגד 
האומיי ע״י וליד 1 , שהחל בבניינו ב 705 על חורבות כנסיית 
יוחנן המטביל. 

ב 750 נפלה דמ ׳ לידי העבאסיים לאחר מצ 1 ר קצר. 
העבאסיים זנחו את דמ׳, ורק ב 858 העביר הח׳ליף אלמתוכל 
את בירת האימפריה המוסלמית לדכד, אך חזר בו'לאחר 
זמן קצר. — מ 878 ואילך, עם התפוררות מלכות העבאסיים, 
עברה דמ׳ מידי שליט אחד לשני לעתים קרובות מאד. 
תחילה סופחה למצרים ע״י הטולוניים, ששלטו ברט׳ עד 
905 , ובתקופה זו* סבלה הן מהתקפותיהם הרבות של הקרמא- 
טים, הן מנסיונות העבאסיים להשתלט עליה (ב 884 אף 
הצליחו לכבוש אותה לזמן קצר), והן מפשיטות הבדוים. 

ב 896 — 905 התמרד מושל רבד, האח׳שידי טגג/ באדוניו¬ 

• י • 

הטולוניים; 905 — 935 שוב שלטו העבאסיים על העיר, וב 935 
מסרו אותה לידי מחמד, בנו של טגג׳, אבי השושלת האח׳־ 
שידית. לאחר כמה כיבושים קצרי-קיום נכבשה דמ' בידי 
הפאטימיים ב 968 , ומ 973 החזיקה בה שושלת זו יותר ממאה 
שנה. בתקופת שלטון הפאטימיים סבלה דמ׳ מחילופי מוש¬ 
לים וממלחמות פנימיות, ובאחת המלחמות האלה (ב 1068/9 ) 
עלה המסגד האומיי באש. 

ב 1076 נכבשה דנד ע״י הסלג׳וקים. ב 1104 הקים טוג־ 

♦* * 

תיגין את השושלת הבורית, ששלטה על דמ , 50 שנה. 
בתקופת שלטון הבורים הותקפה דמ׳ לעתים קרובות ע״י 
הצלבנים מדרום וע״י הזנגים הסלג׳וקיים מן הצפון. הצלב¬ 
נים לא הצליחו בנסיונותיהם השונים לכבוש את דמ ׳ , אולם 
גור אלדין מחמוד, בנו של זנגי מחלב, הצליח לכבוש אותה 
ב 1154 . ב 1174 נפלה דפ׳ בידי צלאח אלדיז (ע״ע), שהבריז 
על עצמו כשולטאן סוריה; בימיו שימשה דמ׳ בסיס להת¬ 
קפות המוסלמים על הצלבנים. דמ ׳ נשארה בשלטון האיוביים 
עד 1260 , ואחרי מות צלאח אלדין לא נהנתה משקט רב, 
מחמת מלחמוודהאחים בין הענפים האיוביים שמשלו במצ¬ 
רים ובחלב וביניהם ובין הענף שמשל בדמ׳ עצמה, וכן 
מחמת התקפות חדשות של הצלבנים. 

בכל תקופת החליפות והתמורות הללו הצליחו שליטים 
אחדים להתפנות לפיתוח העיר. לסלג׳וקים מייחסים את 
הבניינים של ח׳אנקאה המפורסם, של המדרסה (בית־המדרש) 
ושל בית-חולים. גם נור אלדין וצלאח אלדין דאגו לעיר, 
וביחוד לביצורה, וכן הקימו בה מוסדות־דת! נור אלדין 
הקים בית־חולים ("אלבימארסתאן אלנורי") ומדרסה ("אל¬ 
גוריה"), הנקראים שניהם על שמח בדפד נמצאים קברותיהם 
של שני שליטים אלה. 

ב 1260 שם הולאגו המונגולי קץ לשלטון האיובי בדכד, 

אך באותה שנה נוצח ע״י ביברם הממלוכי, ומאז הפכה דמ׳ 
לבירת אחד המחוזות החשובים'ביותר'של השלטון הממלוכי. 
ביברם בנה בה את ארמונו המפורסם, אלקצר אלאבלק, 
ובימיו שימשה דמ׳ מרכז מדעי של עולם האיסלאם! תנגיז 
הקים בדמ ׳ מסגד על שמו ( 1317 ) ובי״ם ללימוד הקוראן 
והחדית׳( 1337 ). אולם גם בימי העמלוכים נמשכו החיכוכים 


בין מושל דס׳ ובין מושל מצרים. דמ׳ אף חזרה ונכבשה 
פעמיים ע״י פולשים ממרכז־אסיה: ב 1300 הרם המונגולי 
גאזאן חלקים גדולים של העיר, וב 1400/1 שוב נפגעה העיר 
קשה ע״י תימור לנג, אשר גם העביר רבים מבעלי־המלאכה 
של דמ ׳ לבירתו סמרקנד. 

ב 1516 נפלה דמ ׳ לידי העותמאנים, ובימי שלטונם הממד 
שך נהנתה משקט יחסי. התמרדויות המושלים היו מעטות. 
רק במאה ה 19 נעשתה דמ׳ שוב למוקד של מאורעות מדי¬ 
ניים, כשנכבשה ב 1832 ע״י אבראהים פאשא, בנו של מחמד 
עלי שליט מצרים. אולם ב 1840 נאלצו המצרים לפנותה 
בלחץ המעצמות, והעיר חזרה לשלטון העותמאני — עד 
לכיבושה של דמ ׳ ע״י הצבא האנגלי בראשות אלנבי ב 1918 . 
כדי לשבות את לבב הערבים חיכו צבאות אלנבי בשערי 
דמ ׳ , עד שב 1 באוקטובר 1918 נכנם האמיר פיצל, בנו של 
חסין מושל חג׳אז/ לעיר בראש צבאו(בלווית ת. א. לורנס). 

בתקופת השלטון העותמאני אירעו בדמ׳ עלילת־הדם 
המפורסמת (ע״ע דמשק, עלילת-) וב 1860 טבח בנוצרים. — 
בכל תקופת השלטון העותמאני היתה דמ ׳ עיר רדומה, אך 
נבנו בה מסגדים רבים. אבראהים פאשא דאג לפיתוח 
המסחר והתעשיה בדמ׳. מדחת פאשא, מחבר החוקה התור¬ 
כית הראשונה, שמשל בדמ ׳ ב 1878 , עשה בשטח החינוך 
וגם תיקן את הרחובות והשוק. החל מ 1755 פעלו משלחות 
מיסיונריות נוצריות בדמ׳ בשטח החינוך. 

גילוי הדרך הימית להודו ב 1498 נטל הרבה מהחשיבות 
המסחרית של דמ׳ כתחנת־מעבר למסחר בין אירופה ובין 
המזרח הרחוק. חפירת תעלת־סואץ ב 1869 נטלה גם את 
מעמדה בתור העיר השניה בחשיבותה (לאחר חלב) בסהר 
הפורה לסחר־המעבר בתוך האימפריה העותמאנית. העיר 
התפרסמה ביה״ב בתעשיית-הטכסטיל שלה, וביחוד באריגים 
הידועים בשם אריגי־דמ/ כן היתד, מפורסמת מלאכת־המתכת 
שבה (ע״ע דמשק, מלאכת-). 

1 ,^ ^ 131 ע _£ 01 -^, 1911 / 32 ! ■/ב'/ג 

1/1-1 , 1925 ~ 1928 ? ,־ ££ 1 ן ¥ 111211 \ . 0 

141556 }> £5 , 1£££ ^\ 111 ־ 5 .ן ; 4 ־ 192 , 11 ). $10 151007156/16 116 > :.ס 

׳ס 1510 . 11 ? ; 1924 ,.(£ 16 > 1116 ע 10 16 > 6 ? 115101 ( 26 ז% < 1 > 

. 1951 , 10 ?!($ ( 0 

ח. י. כ. 

המאה הס 2 . כבר בתחילת המאה ה 20 , וביחוד ערב 
מלחמת־העולם 1 ובימי המלחמה, שימשה דמ ׳ מרכז ראשי 
לתנועה הערבית הלאומית בראשית צעדיה שבמחתרת. עם 
כיבושה ע״י חילות בעלות־הברית ב 1918 נעשתה מיד למרכזה 
של תנועת העצמאות הערבית מתוך מגמה להפכה לבירת 
ממלכה סורית-ערבית רבתי. בדמ ׳ הוכרז ב 1920 האמיר 
פיצל למלך סוריה. כניסת הצבא הצרפתי לדמ ׳ באותה שנה 
שמה קץ לממלכתו הסורית של פיצל. משאירגנו הצרפתים 
בסוריה בשלטונם המאנדאטורי "מדינות" נפרדות אחדות, 
היתד, דמ׳ בירתה של אחת מהן ן משהוקמה ב 1922 הפדרא¬ 
ציה הסורית, שימשה דם׳ בירתה! וכן היתה בירת מדינת 
סוריה החל מ 1925 . ב״מרד הסורי״ ( 1925 — 1926 ) הורעשה 
דמ׳ פעמיים ע״י הצבא הצרפתי. היא הורעשה והופצצה 
בשלישית ב 1945 , בשעת המשבר האחרון במאבק הסורי- 
צרפתי על עצמאותה המוחלטת של סוריה. מ 1937 ואילך 
שימשה דמ׳ מקלט ומרכז־שבגולה למנהיגי הלאומנים הער¬ 
בים מארץ־ישראל! שם התרכזה מפקדתם של כוחות- 
הגריל יה הערביים, הן הארצישראליים והן "חיל־השחדור" 






825 


דמשר! 


826 


שבא מארצות ערב, בשלב הראשון של מלחמת ישראל- 
ערב, 1948 . — עם הקמת הרפובליקה הסורית היתד, דמ׳ 
לבירתה ולמשכן הפארלאמנט, הממשלה ונשיא־הרפובליקה 
(ע״ע סוריה). עם איחוד סוריה ומצרים ב 1958 שוב אבד 
לדמ׳ מעמדה כבירת מדינה עצמאית, ומעתה אין היא 
משמשת אלא בירת "החבל הסורי" של הקהיליה הערבית 
המאוחדת. 

יהודים ב ד מ׳. על התקופה העתיקה — ר׳ עט׳ 822 . 
ישוב יהודי נמצא בדמ׳ גם אחרי השואה שירדה על יהודי 
דמ ׳ ב 66 לסד,״נ(ר׳ לעיל); התנא ר׳ יוסי בן דורמסקית היה 
מדנד (ספרי דב׳ א׳). — בראשית המאה ה 7 ׳ בזמן המלחמות 
שבין הפרסים והביזאנטים, עמדו יהודי דמ׳ לצד הכובשים 
הפרסים. אחרי הכיבוש המוסלמי התרכזו היהודים בצד דרום 
של רבעה המזרחי של דכד, שנקבע כמרכז שכונתם לדורות. 
מתקופת הזוהר של דמ׳ ומפריחתה הכלכלית בימי האו&יים 
נהנו גם היהודים. יחסם של הפאטימיים ליהודים היה בתחילה 
טוב. בימי הח׳ליף אל-עזיז( 975 — 996 ) עלו לגדולה מנשה בן 
אברהם אלקזאז ובנו עדיה כשרים וכראשי גובי־המסים בכל 
סוריה* שני אלה פעלו, בין השאר, לטובת היהודים, וימי גדו¬ 
לתם נשארו חרותים בזכרונם של יהודי דנד זמן רב אחריהם. 
מתעודות שונות — בעיקר מן הגניזה(ע״ע) — ומספרי־מסעות 
אנו למדים על חשיבותה של קהילת דמ׳ במאות ה 10 — 12 . היא 
היתה אז גדולה בתורה ובחכמה, והיו בה חכמים מפורסמים. 
ר׳ יוסף בן יצחק אבן אביתור בילה ברט׳ את אחרית ימיו 
ומת בה * זמן־מה ישב בה ר׳ אלחנן ב״ר שמריה מפוסטאט. 
בדמ ׳ היו 2 קהילות: של יהודי אדץ־ישראל ושל יהודי 
בבל. יהודי דמ ׳ היו מתעניינים בכל הנעשה בא״י, וגם 
התערבו במחלוקות שבגאונות הירושלמית. אחרי מסע־הצלב 
הראשון עקרה, כנראה, ישיבת א״י מצור לדמ׳ והמשיכה 
את קיומה שם. ר׳ בנימין מטודלה מצא בדמ׳(סמוך ל 1173 ) 
את "ראש הישיבה של אדץ־ישראל ושמו ר׳ עזרא ואחיו 
שר שלום אב־בית־דין", וכן "כמו שלושת אלפים יהודים" 
(כנראה, משפחות ולא יחידים) "וביניהם תלמידי חכמים 
ועשירים"* וכן מצא בה "מן הקראים כמו מאה" וארבע 
מאות שומרונים, וציין ש״ביניהם שלום". ר׳ פתחיה מרגנש־ 
בורג, שביקר את דמ ׳ זמן מועט אחריו, מונה את מספר 
היהודים ל 10,000 נפש. את דמ ׳ ביקר גם ר׳ יהודה אלחריזי, 
והוא נותן תיאור מקיף על הקהילה בה (תחכמוני, פדו, נ׳) * 
בזמנו ישב בה הנשיא ר׳ יאשיה בן ישי "נשיא גליות כל 
ישראל״. מחכמי דנד במאה ה 12 היה ר׳ יוסף ף'פ לא ת 
"סוד הישיבה" (מסעות ר׳ בנימין), שעמד בקשר קבוע 
עם גדולי־הדור ר׳ זרחיה גירוגדי והראב״ד. במאות ה 12 — 13 
קבעו בה את מושבם קצת מראשי־הגולה, ביניהם ישי בן 
חזקיהו, שהחרים ב 1286 את החולקים על הרמב״ם וספריו. — 
במאה ה 12 מצאו בדמ ׳ מקלט רבים מיהודי ארץ־ישראל 
שעזבוה מפני הצלבנים. גם בדורות מאוחרים יותר שימשה 
דמ ׳ לעתים קרובות מקוכדמקלט לבני א״י, שעזבו את 
הארץ בעטיה של מגפה או בשל רדיפות מצד הפחוות 
המושלים בה. יהודי דנד היו רגילים לבקר בא״י. את הבאים 
מדמ׳ לא״י מזכירים הרמב״ן (במכתבו לבנו) ור׳ אשתורי 
הפרחי ("כפתור ופרח") ונוסעים אחרים. 

במאה ה 13 סבלה קהילת־דמ׳ במקצת מן התמורות שבאו 
בעקבות פלישת המונגולים. לאחר מפלת המונגולים, ערכו 
המוסלמים בהם פרעות. במאה ה 14 ירדה הקהילה, ובניה 


מעטו. ב 1301 סבלו יהודי דמ ׳ מהשפלות והגבלות יחד עם 
שאר אחיהם שבסוריה (״גזירת ס״א״). ב 1342 — 1344 נת¬ 
חדשו רדיפות נגד יהודי דמ/ הנוסעים במאה ה 15 (ר׳ 
משולם וולטרה, 1481 * נוסע אלמוני, 1495 ) מונים את מספ- 
רם ל 400 או 500 משפחות. — אף בכפרים שבסביבות דמ׳ 
ישבו יהודים רבים. ישוב יהודי חשוב נמצא בכפר ג׳ובר, 
שבו בית־כנסת עתיק, הנקרא על שם אלישע ור׳ אלעזר 
בן ערך, ועוד בימינו עלו אליו לרגל יהודים רבים מסוריה 
ובבל. 

א. שטראוס (אשתור), תולדות היהודים במצרים וסוריה 
תחת שלטון הממלופים, א/ 34-33 , 47-44 , 60-57 , 71-67 , 
94 ־ 96 , 136 , 183 , 255 ־ 267 , 353-350 , ב׳ 9 ־ 12 , 117-114 , 
158 ־ 159 , 321 , 525-423 , תש״ד-תשי״א. 

ש. א. 

במאה ה 16 הגיע לדמ׳ חלק מן הזרם של גולי־ספרד 
בעיר הורגשה עליה כלכלית ורוחנית. ר׳ משה בסולר, (ע״ע), 
שביקר בדמ׳ ב 1521 , מזכיר 500 בעלי־בתים יהודיים וארבעה 
בתי-כנסיות בעיר: של הספרדים, של מוריסקים או מום- 
תערבים, של יהודי סיקיליה ובית־הכנסת "ענב" (ענבים). 
לאט־לאט נתמזגו יהודי דמ׳ והיו לחטיבה' אחת * השפה 
הספרדית נדחתה מפני הערבית, ונמחו גם המנהגים הנב¬ 
דלים. ב 1525 שהה בדמ׳ שלמה מולכד(ע״ע). במחצית השניה 
של המאה ה 16 נודעה דמ׳ כמרכז חשוב של מקובלים (ר׳ 
חיים ויטאל [ע״ע], שיש בדמ׳ בית־כנסת על שמו; ר׳ משה 
אלשיך [ע״ע]). באותה תקופה מנתה הקהילה כ 550 ראשי 
בתי-אבות. הפגעים שפקדו את הישוב היהודי בא״י, ובצפת 
בפרט, הביאו פליטים לדמ ׳ , ביניהם את המשורר ר׳ ישראל 
נג׳ארה (ע״ע) עם אביו ר׳ משה. האב היה ראש־ישיבה, 
רב ודיין בדמ׳ וחיבר שם את ספריו "לקח טוב" ו״מאמר 
במערכת"* הבן שימש חזן, דרשן וסופר־הקהילח. בדמ׳ 
היה בית־דפוס (של אברהם אשכנזי), שבו נדפס ם׳ "כסף 
נבחר" של ר׳ יאשיה פינטו, רבה של דמ ׳ . היהודים עסקו 
במסחר גדול וזעיר, בצמר, משי, נחושת, ברזל ועבדים, 
וכן בשולחנות ובהלוואה ברבית. המלאכות המצויות ביניהם 
היו: רצענות, צריפת זהב, כסף ונחושת, אריגה וטוויה 
של צמר, פשתן ומשי, קליעת מחצלאות של קש וקנים דקים, 
כריכה, "כתיבה" (העתקת כתבי-יד של קבלה) ודפוס. 

במאה ה 17 נודעה דמ׳ כ״עיר ואם בישראל, עיר 
גדולה לאלהים מאד״(איגרת השל״ה, 1621 ) * בתי־כנסיותיה 
וכתבי-היד שנמצאו שם זכו לתהילה. גם על דמ ׳ עבר גל 
ההתלהבות של ימי שבתי־צבי(ע״ע). בדמ׳ ישבו המשוררים: 
ר׳ יוסף אלטרץ ובנו נסים, ר׳ דוד, ד שלמה יעקב ור׳ שלמה 
ברכה. גם עדת הקראים בדמ' היתד, חשובה. אולם במאה 
ההיא סבלו יהודי דנד מנגישותיהם של פחות צוררי-ישראל, 
ביביר מוחמד ובנו. 

במאה ה 18 נודעה לסוחרים היהודים העשירים של 
דמ׳ — שהיו שולחים צמר־גפן לאירופה ומביאים משם 
אריגים ובגדים — השפעה בחצר הפחה. בין המשפחות המיו¬ 
חסות קנתה לה שם משפחת פרחי (ע״ע), שמילאה תפקיד 
חשוב בחייה הכלכליים של סוריה. בניה — משה, שלמה 
ורפאל — היו בעלי השפעה בדמ׳ בראשית המאה ה 19 , 
בשל קרבתם לשררה. מרבני התקופה: ר׳ מרדכי גלאנטי, 
מחבר הס׳ ״גדולת מרדכי״ (נפטר 1781 ), ור׳ משה גלאנטי, 
מחבר הס׳ "ברך משה". בראש העדה הקראית עמד "הנשיא 






827 


דמשק—דמשרן, מלאפת 


828 


הגדול״ יוסף אמציה. מאיגרת מ 1762 (מר׳ יוסף סופר מצפת) 
אנו למדים, שהיו אז בדמ׳ 7 בתי־כנסיות ובתי־מדרשות 
רבים. 

המאה ה 19 . ב 1840 , בימי רבנותו של ר׳ יעקב ענתבי, 
הסעירה ״עלילת דמ״׳ (ר׳ להלן, עמ ׳ 830 ) את דעת־הקהל 
היהודית והעולמית. בנימין השני, שביקר בדמ ׳ ב 1848 , מעריך 
את מספר היהודים בה ב 4,000 , ל. א. פראנקל ב 1856/7 — 
ב 5,000 . באותה תקופה כבר נתבטל ישוב הקראים, וביהכ״ג 
שלהם נמכר לקאתולים לכנסיה. היהודים לא נפגעו בדרך- 
כלל ממאורעות 1860 (ע״ע סוריה, היסטוריה), אע״פ שהנו¬ 
צרים העלילו על היהודים שידם היתה עם הערבים והדרוזים. 
המתיחות בין יהודים לנוצרים ניכרה בדמ ׳ גם ב 1870 , כשטענו 
הנוצרים שהיהודים התנכלו לרכושם בימי פרעות של מוס¬ 
למים בנוצרים. בפסח 1890 היתד, בדמ' עלילת-דם שניה. 

משנות ה 70 של המאה ה 19 ואילך נמצאת קהילת דמ ׳ 
בירידה מתמדת. היהודים נפגעו מן הירידה הכללית של 
משק הקיסרות העותמאנית, וביחוד מהתחרות הסחורות 
האירופיות בתעשיית האריגים. מספר הסוחרים הגדולים פחת! 
בידי היהודים נשאר רק מסחר זעיר, ורבים מהם נעשו 
רוכלים הסובבים בכפרים ובין הבדוים. בין בעלי־המלאכה 
היו עדיין יהודים רבים, אך כמה מלאכות חשובות — כגון 
אריגה וטוויה, צביעה, פיתוח נחושת — נשמטו בהדרגה מידי 
יהודים. רובה של האוכלוסיה היהודית חי חיי עניות מנוולת! 
רמתה התרבותית ירדה, ועם אבדן ערכי המסורת פשט גם 
ניוון מוסרי בחוגים מסויימים. ב 1908 נמנו בדמ ׳ 200 זמרות 
ורקדניות יהודיות, שיצא להן שם רע בעיר. — במשך המאה 
ה 19 היתה הנהגת הקהילה בידי עשיריה, ולא היה לה ועד 
נבחר. ב 1880 נפתח בדמ׳ בית-ספר לבנים מטעם האליאנס 
וב 1883 — בית־ספר לבנות. מבין רבני התקופה יש להזכיר 
את ר׳ יצחק בן ר׳ משה אבולעפיא, בעל ם׳ "בני יצחק". 


אחרי מלחמת־העולם 1 החזיקה ההסתדרות הציונית זמן מה 
בבית־ספר לבנים, בבית־ספר לבנות ובגן־ילדים. 

ב 1871 היו בדמ׳ 6,000 יהודים, סמוך ל 1900 — 10,000 , 
סמוך ל 1910 — 12,000 . ההגירה לבירות בלבנון ולאמריקה 
הפחיתה בהתמדה את מספר היהודים בעיר. ב 1926 היו 
בשכונה היהודית בדמ ׳ 10,000 נפשות! במפקד 1932 לא 
נמנו אלא 6,266 יהודים. 

ב 1945 נאלצה גם העדה היהודית בדמ ׳ להשתתף בהפגנה 

נגד הציונות. ב 1947 לא היו בדמ ׳ יותר מ 2,500 — 3,000 

יהודים, מהם כ 80% פועלים ורוכלים ורק 5% סוחרים. 

מימי מלחמת־העצמאות הישראלית נתמוטטה קהילת דמ ׳ 

עם שאר כל קהילות גלות־ערב. יהודים פוטרו ממשרות 

ציבוריות! רכושם הוחרם! השלטון גזר על היהודים ניתוק 

מחו״ל. באוגוסט 1949 נזרקה פצצה לתוך בית־כנסת, ו 11 

איש נהרגו. האוכלוסיה היהודית היתה צפויה לסכנת רעב 

ומחלות! רבים יצאו את העיר. ב 1953/4 לא נשארו בדמ׳ 

אלא יהודים מעטים, והקהילה התקיימה רק הודות לסיוע 

מיהודים מבירות ומאמריקה. 

א. אלמאליח, היהודים בדמשק, 1912 ! א. וי. י. ריבלין לקו¬ 
רות היהודים בדמשק במאה הרביעית לאלף הששי(רשומות 
ד׳, תרפ״ו)! ש. רוזאנים, דברי ימי ישראל: קורות היהודים 
בתורקיה וארצות הקדם, ב׳—ג , , 1937/8 ! א. יערי, מסעות 
א״י, תש״ו! הנ״ל, זכרונות ארץ־ישראל, תש״ז! הנ״ל, אגרות 
ארץ־ישראל. תשי״ג: א. י. ברור, יהודי דמשק אחרי העלילה 
בשנת 1840 (ציון, י״א), תש״ו! מ. בניהו, יהודי דמשק והג¬ 
ליל בימי התנפלות הדרוזים בשנת תר״ב (סיני, כ״ד, תש״ט)! 

י. בן־צבי, נדתי ישראל, תשט״ז,• .,״״ט . 151 . 311 . . 131111 
, 1883 ,.׳ 111111 . 151 . 311 , . 1110115 . 81111 ; 1890-1911 , 1873 , 1870 
-מ £1 '/ ? 11 ;? 111 ) 1110 1 ) 11 ?• 11111011 ' 1 11/1 / £110 , 121100 '•! . 31 ; 1895 
1 ) 1111 11 ? 1 ) 1 {) 0 1111 ? 11111 ) 00 , 0110(111111, 1897; 11. 0212X110 ס!/,/ 
14111/1 )/ , 1511111 ) 1111)111(, 1931; 5. 1.2X1 י! ? 11 1111/1 1 ) 1 111 )( 11 )) 1 ( 0 ) 
, 111 ) 0 ) 1111111 ( ) 1/1 / 0 1 ) 001111111 1 ( 1 ! 11 ) 11 ( ) 1/1 111 1 ) 11111111 ( 11 ( 001 

11/1 ) 1111 י! ) 1/1 1010 / 1111 ) 1 ( 111 ) 0 ( 1 01111 1 ) 0101 , 15 ׳ 1 \ 1.0 . 8 ; 1950 

. 1952 , 1 )) 11 /)( 14 

ש. מ. 

(צרפ' - 3$9111 וו 31 ) 0 

326 מ, אנג׳ 2 מ[מ 6 :) 13$ זת 13 ), רו 0 ' 

ד 13 ד׳( 6 [מפרס׳ פלאד = פלדה]), טכ¬ 
ניקה לעיבוד מתכת, הנהוגה בעיקר 
בארצות אסיה. המונח מ״ד משמש לציון 
שתי שיטות נפרדות, אך עיקר מש¬ 
מעותו — ייצור מוצרי פלדה "מימית", 

ביהוד חרבות, לוזבי-קריסים (סכינים 
מאלאיות) וקני־רובים. הדגמים שבמו¬ 
צרי דמשק אינם מן המשובחים ביותר, 

אולם העיר הזאת היתה למרכז חשוב 
ליצוא בשטח זה, ומשום כך נקראה כל 
המלאכד, על שמד, 

(א) הדגמים ה״מימיים" אינם נמ¬ 
צאים על שטח־הפנים של החומר 
בלבד — כשם שהדבר הוא במוצרי 
שיטה (ב) —, אלא משמשים גילוי 
חיצון למבנה הפנימי של הפלדה לאחר 
עיבוד מיוחד. בתהליך הייצור מלחימים 
שכבות של פלדה צרופה עם שכבות 
של פלדה מרובת־פחם. אח״כ מקפלים 
את החומר פעמים רבות בכיוונים שו¬ 
נים או כופפים ועונבים אותו, ובכל 
שלב חוזרים על ההלחמה. את הדגמים 
הגליים או הענניים העדינים משיגים 



חרב פיסית (המאה ה 17 ) 



להבי־קריסים מאלאיים (המוזיאון הבריטי) 















829 דמשק, מלאכת■ 



מלאכת־דמשק מעשה־נפחים ( 1798 ). 

הציור הראשח סל מתכת צרובה 

על-ידי שיטות־מירוק מיוחדות (בחרבות העשויות ביאפאן) 
או על־ידי צריבה קלה של השטח (לאחר ניקוי() בחומצה 
חמה (בארצות־האיסלאם). 

הפלדה המימית המשובחת ביותר מצויה בחרבות היאפא- 
ניות, שבחן מבחינים האומנים והמומחים לדבר דגמים שונים 
ומשונים, המשולים לנימים של עצים וקליפות־עצים. 
בארצות־האיסלאם השתמשו במיני־פלדה בעלי מידת־קשיות 
שוגה או הרכב שונה — דבר שגרם לצבעים שונים (כחול, 
צהוב, אפור) או לדגמים שונים. טכניקה זו נזכרת ע״י אל- 
בנדי(המאה ה 9 ) וע״י אל-בירוני ( 973 — 1048 ), והיא מכונה 
בעולם האיסלאמי בשם "ג/והר"(-<<_ = "תכשיט"). מרכ¬ 

זים מפורסמים לייצור חפצי־פלדה לפי טכניקה זו היו הודו, 
פרם (ח׳רסאן, אצפהאן), ואף טולדו בספרד. — להבי־הקריסים 
המאלאיים עשויים מרדידים דקים של פלדה ושל נתך ברזל* 
ניקל, המולחמים זה עם זה! הניקל הופק לכתחילה מברזל 

מטאורי, ויתכן שהדגמים הטבעיים שמציאות הניקל מחוללת 

* • •• י 

בברזל המטאורי הם שהולידו את הטכניקה הזאת בארצות 
אסיה הדרומית-מזרחית, ואח״ב חיקו אותה עושי החרבות 
מחמדים אחרים. — אותן השיטות של מ״ד היו נהוגות אף 
בארצות־המערב בתקופות המדובינגים והקארוליגגים, והן 
נחקרו מן המאה ה 18 ואילך ע״י מומחים בריטיים, צרפתיים 
ורוסיים, שהגיעו לבסוף לידי יכולת לייצר מחדש חרבות 
משובחות לפי שיטות של מ״ד. 

(ב) בשם מ״ד נקרא בטעות גם השיבוץ של דגמים של 
זהב וכסף במתכות יקרות פחות (פליז, ברונזה, ברזל או 
פלדה). טכניקה זו ידועה בארצות-האיסלאם בשם "כפת" 
(/.בי), ובהודו בשם "תאה־נישאך. 

461181659 ! . 11 ." 1 ; 1841 0 , 110008 ^ ,ת . 0 

, 112310 112 700021503 05 , 011 " 11 00 €1 516 012 § 0111050012111 < 7 
.. 1 [ . 11601 :>־!.^) 810305 $10003 0$012050 [ , 06 ־ 0051 .(/ ; 1892 
, 0 ז ׳. 3 ז 1 ץ 6 0 , 5011308 . 14 . 11 ; 1905 ,( 85-101 , 1-19 , 62 
, 0 \ 1 \ 01112 130020/20 112 \ 800 $111003 7/20 , ץ ( 0 { . 0 . 11 ; 1911 
81:661 3110 011 ־ 11 .. 1 !) $2001 01120500120 ( 7 ,^■ 861316 . 1 < ; 1915 
, 810116 . 0 . 0 ; 1921 , 1918 ,( 181 , 104 ; 417 , 97 . 1115111 

/ 0 1/50 0123 0000021012 ( 7 , 001251011011011 1/20 / 0 /{ 0105500 4 
47 , 011153 $ 111£6 . 14 ; 1934 , 661-664 , 4011200 3 ה 0 401125 

0 / 10 X 2 }/ 0123 02/201 0 / 101221001 40/1100001201225 0 / 2/20 412010121 

0010122 , 85-101, 1936; 1. 1435115111, 711 ^^ 012 - 76 , 2/20 

] 0(1012050 $ 10003 , 1948; 7 . ?1 701107 7/10 , 8 ז 03110 ' 31166 ־ 
0021012 0123 1012 ^ 7100011112 2/10 112 10035 ) $1 ״ 011105001263 ( 7 ״ /ס 
€ 0001112§1012 7001035 (?21 031111131$ 5 /ו , X), 1949; 10., 705 
260/112111 11165 ־ X 62011110§2 (}110 5 0(1 ( 1111 ] 1(665 0 7000 / 10010 § 10 / (? 6 ^. 

06 1461311111^6 49, 411-422), 1952; 8. 8061115011, 

4 71217200 070 [ /ס X656 $16003-810305, 12, 1955; 7\. ?. 2351, 
151001210 $160035 112 1)1123310 4§05 (81111. 11151. 036 6 ;זקץ§£ י , 
365-379), 1955; 75. 0. 065^611, 4 8117110§107/1)? ס ] 

401725 0123 40 X 100 112 1510171 , 71-79, 1956; 0 . 51 . 8111101 , 

ז 011 '\ 063 ח £) 162015 ^ [ 0 $0201200 2/10 0123 § 720/1272 000002160 ( 7 

. 1957 ,( 199-208 ,^ ז\ x 

ד. א. 


■ דמשק, עלילת■ 830 

זימ^ק, עלילת", עלילת-דם (ע״ע) ב 1840 , המפורסמת 
בעלילות־הדם במאה ה 19 , שזיעזעה את יהדות 
מערב־אירופה והיכתה גלים גם בעולם הנכרי. ע״י השתלבות 
של שנאת־ישראל נוצרית־מוסלמית במאבק בין המעצמות 
האירופיות על ההשפעה במזרח התיכון הפכה העלילה למאו¬ 
רע פוליטי. באותה שעה היתד, סוריה כבושה בידי שליט 
מצרים מחמד עלי (ע״ע), שהתמרד בשולטאן! צרפת תמכה 
במוחמד עלי, ואילו המעצמות האחרות — וביחוד אוסטריה 
ובריטניה — היו מעוניימת למנוע את התפשטות השפעתה 
של צרפת ולשמור על שלמותה של תורכיה. המאבק בין 
נציגיהן וסוכניהן של המעצמות במזרח התיכון שימש רקע 
פוליטי לעלילודדנד. 

ב 5.2.1840 נעלם הנזיר הקאפוציני טומאסו, איטלקי 
תושב״דמ/ יחד עם משרתו המוסלמי איבראהים עמארה. 

יד 

לנזיר היה שם רע: הוא היה מעורב בעסקים מפוקפקים, 
ומסתבר ששני האנשים נרצחו ע״י אנשים מן השוק, שעמהם 
התקוטט הנזיר. אולם הנוצרים הפיצו מיד את השמועה, 
שהשניים נהרגו בידי היהודים כדי שדמם ישמש להם 
בחג־הפסח. הקונסול הצרפתי, הרוזן דה ראתי-מאנטון ( 16 ) 
מ 10 ם 16 \־ץ 111 ג 11 ), שהיה מעוניין להופיע כמגן הקאתולים, 
נתן יד למעלילים. הוא הוסת ע״י הסוחר הצרפתי ז/-ב. בודן 
( 1111 ) 11 ^ 86 . 8 -. 1 ) והערבי־הנוצרי חנא בחרי, ממקורביו של 
הפחה המקומי. מטעם הפחה והקונסול ניתן ליהודי דמ ׳ זמן 
שלושת ימים למצוא את הנעלמים. הרב הראשי ר׳ יעקב 
ענתבי הטיל על כל יהודי היודע בדבר הנזיר שיבוא ויעיד. 
הספר שלמה נגרין מסר שראהו לפני העלמו! הוא נאסר, 
הובא לקונסוליה הצרפתית ונחקר שם, אך הכחיש כל קשר 
לעניין. אולם אח״כ הועבר לבית־הסוהר הממשלתי, ושם 
עונה עינויים קשים עד שנסחטה ממנו "הודאח", ששחט 
את הנזיר בבית דוד הררי במעמדם של 7 יהודים אחרים. 
שנקב בשמם. הללו נאסרו ועונו באכזריות! שניים מתו תחת 
יד מעניהם, והאחרים נאלצו גם הם ״להודות״, ואחד מהם — 
כדי להנצל מהמשכת הימורים — אף התאסלם ועזר למאשי¬ 
מים ב״הוכחות" לעלילה מן התלמוד. משרת מוסלמי בבית 
דוד הררי, שנחקר בעינויים אף הוא, מסר שאיבראהים 
עמארה נשחט בבית מאיר פרחי — מנכבדי יהודי דמ ׳ — 
בנוכחות בעל־הבית'וקרוביו, כולם מחשובי היהודים. כולם 
נאסרו! רק אחד מהם — שהיה נתין אוסטרי ונהנה מחסותו 
של הקונסול האוסטרי — לא עונה, ואילו האחרים עברו 
עליהם יסורים נוראים. באכזריות עונה הרב יעקב ענתבי, 
שהואשם בייזום רציחת הנזיר ומשרתו ובאיסוף דמו בבקבו¬ 
קים כדי לחלקו בין היהודים! הרב עמד בנסיון ולא נכנע 
למעלילים. עוד 2 יהודים, שהעידו שלא כרצון המעלילים, 
הומתו בעינויים. לפי המסופר, נוסחו ו״עובדו" "הודאות" 
המעונים במשרדו של הקונסול. בינתיים נמצאו בביב 
בשכונודהיהודים עצמות, שרופאים נוצרים ומוסלמים קבעו 
שעצמות־אדם הן, אע״פ שהיהודים טענו שאינן אלא עצמות- 
בהמה. הוכרז עליהן שהן עצמות טומאסו, והן נקברו בטקס 
מפואר בכנסיה, ועל המצבה נחרת שזהו קברו של קדוש 
מעונה בידי היהודים. אח״ב "נמצאו" גם עצמות איבראהים 
עמארה! הפעם סירב אחד מן הרופאים המקומיים לאשר שהן 
עצמות־אדם ודרש לשלחן לבדיקה באוניברסיטה אירופית, 
אולם הקונסול הצרפתי לא הסכים לכך. השלטונות הודיעו, 
שע״פ הודאת הנאשמים וע״י מציאת שרידי הנרצחים הוכח 






831 


דמשק, עלילת־—דן 


832 


הרצח הכפול שנעשה בידי היהודים, והחלו לחפש את הדם 
״שנאגר״ ע״י היהודים. בין השאר תפסו 63 מילדי היהודים, 
כדי לסחוט מאמותיהם הודעות על מקום הדם. 

הידיעות על זוועות דמ׳ עוררו חרדה בכל תפוצות 
ישראל. השתדלות ראשונה של יהודים לביטול הגזרה 
נעשתה באלכסנדריה ביזמתו של ר׳ ישראל ב״ק, המדפים 
הירושלמי, בצורת פניה אל מוחמד עלי. באותו הזמן קיבל גם 
הקונסול הכללי האוסטרי במצרים, א. לאורין ( £ 3111-111 . 4 ), 
דו״ח מן הקונסול האוסטרי בדמ׳ על המאורעות שם. גם הוא 
פגה אל מוחמד עלי בבקשה להפסיק את עינויי-החקידה. הוא 
השיג מן השליט פקודות בנידון זה והריצן ע״י שליח מהיר 
לדמ׳ ׳ וכתוצאה מזה הופסקו העינויים ב 25.4.1840 , אולם 
העלילה עצמה לא בוטלה, והחקירה נגד היהודים נמשכה. 
לאורין ניסה להשפיע על חברו, הקונסול הכללי הצרפתי 
במצרים, לרסן את ראתי־מאנטון, שהיה נתון לפיקודו — אך 
לא הצליח בכך. אז עשה מעשה שלא כתקנות השירות 
הדיפלומאטי: הוא שלח את הדו״חות שקיבל מדמ׳ ליעקב 
רוטשילד, שהיה קונסול־כבוד אוסטרי בפאריס, וביקש ממנו 
שישתדל אצל הממשלה שם. — השתדלות זו לא הועילה, 
ויעקב רוטשילד פירסם — בלי נטילת רשות מהקאנצלר 
מטרניך (ע״ע) בווינה — את הדו״חות בעתונות כדי לעורר 
את דעת־הציבור בצרפת ובעולם התרבותי כולו! בווינה 

פנה אחיו שלמה רוטשילד אל מטרניך עצמו. הלה, אמנם, 

• • • • " 

נזף בלאורין, אבל הסכים לפעולתו, שהיה בה כדי להכשיל 
את באי-כוח צרפת במצרים ובסוריה. ללאורין הצטרף אח״כ 
הקונסול הכללי הבריטי במצרים, וגם קונסולים אחרים 
סייעו לו נגד מזימות הצרפתים. בהשתדלותו נשלחה ביום 
3.5.1840 פקודה ממוחמד עלי לדמ׳ להגן על היהודים מפני 
התעללות ההמון המוסלמי והנוצרי. 

בינתיים הקיפה החרדה את יהודי המערב והביאה אותם 
לפעולת הגנה ומחאה נמרצת. יהדות מערב־אירופה, ביחוד 
זו שבצרפת ובאנגליה, שזכתה בשיווי־זכויות זמן מועט 
לפני זה או נמצאה במאבק על שיווי״זכויות, זועזעה ביותר 
ע״י פרשודדמ/ שבה ראתה מסימני שיבתה של אפלת יה״ב. 
זעזוע זה ניכר גם בתגובתם של מתבוללים גמורים ואף של 
יהודים שניתקו מן היהדות לגמרי, כגון לסל (ע״ע) הצעיר 
ודישראלי(ע״ע). גם החוגים הנאורים הלא־יהודיים מחו נגד 
העלילה בעתוגות ובאסיפות. משלחת יהודית, שעם חבריה 
נמנו משה מונטיפיורי (ע״ע) ומזכירו אליעזר הלוי (ע״ע), 
יצחק אדולף כרמיה(ע״ע) ושלמה מונק (ע״ע), יצאה למצרים 
והתייצבה לפני מוחמד עלי. היא דרשה ממנו להוציא את 
החקירה מידי השלטונות בדמ׳ ולהעביר את העניין לבירור 
משפטי באלכסנדריה או בפני שופטים מאירופה. דרישה זו 
לא יכלה להמלא מחמת סכנת המלחמה, שנראתה כעומדת 
לפרוץ בין מצרים ובין תורכיה והמעצמות התומכות בה! 
מוחמד עלי וצרפת התומכת בו היו מעוגיינים למנוע בדיקת 
המאורעות שאירעו בדמ׳. היהודים, שהיו מעוניינים בראש 
וראשונה בהצלת אחיהם, החליטו להשלים עם שיחדור 
האסירים גרידא, בלי בירור משפטי! רק לפי דרישתו של 
מונק נקבע בפירוש, שהחלטת השיחרור באה כמעשה-צדק 
ולא כחסד מטעם השליט. פקודת השיחרור ניתנה ב 28.8.1840 , 
ואסירי־דמ׳ שנשארו בחיים ניצלו. 

מוגטיפיורי והלוי יצאו ממצרים לקושטא ופעלו אצל 
השולטאן, שיוציא פירמאן השולל את אמיתותה של עלילת* 
הדם ואוסר לנהל משפטים נגד היהודים על סמך עלילה זו. 


עי״כ נמנעו משפטי עלילת־דם בתורכיה, והעלילה לא 
היכתה שרשים בעולם המוסלמי. אעפ״כ הוסיפו בדמ׳ עוד 
שנים רבות לספר לתיירים על הקדוש שעונה ונרצח בידי 
היהודים ועל הצלת המרצחים מן הגרדום ע״י תככיהם של 
גדולי היהודים בחו״ל. 

מ. א. גינצבורג, חמת דמ ׳ , 1860 ! א. י. ברור, חומר חדש 
לידיעת עלילת־דם׳ (ם׳ היובל לש. קדויס, תרצ״ז)! הנ״ל, 
הערות לעלילודדנד (ציון, ה׳), ת״ש! הנ״ל, יהודי דמ ׳ 

אחרי העלילה בשנת 1840 (שם, י״א), תש״ו! ז. שייקובסקי, 

גורל התיקים במיניסטריון־החוץ הצרפתי הנוגעים לעלילת־ 

דמ׳ (שם, י״ט), תשי״ד,♦ /?> 1 ז 1 / י 15 ! 531101110 .ם 

. 14 . 8 *, 1840 ,. 0 £11 5 ' 611 [ 1116 { 0 2012 ) 96156611 6€6#2 ? 1 16 ( 1 
- 8.6 , 10¥1 )ת 10 ^ ג 1 > . 8 . 0 ; 1840 , 0017105610 ,ת $1£1 מ ¥0 \ 1.6 

1(1X10116 15101160 €0111611 (11116 11 €0171^611(110 (1611(1 1)110, (161 

-.ס , 1 ) , 11 11 5161161€ 0 ,־ £1 כ 11 ש 0 . 1 ^ . 1 < ; 1850 , 0171111050 'ד 16 ^ 80 

011016 (!80, X¥^^^), 1927; }. ^181, 861110§6 2!, 0.^016, 

,^ 161 ' €16177 . 4 < %נ 0 מ 0$£ ? . 5 ;( 1930 ,ז*ו 0 ךנכ 1 ט( 1 . 5 .־ 50111 * £8 ?) 

׳ . 1933 , 259-260 , 198-247 , 1 

א. י. בד. 

דן, בנו החמישי של יעקב והראשון אשר ילדה לו בלהה 
שפחת רחל (ברא׳ ל, ה—ו). על דן מתייחס אחד 
משבטי ישראל. 

לדן בן יעקב לא היה אלא בן אחד — חושים (ברא׳ מו, 

כג), הוא שוהם (במד׳ כו, מב—מג) —, לפיכך אין בשבט* 
דן אלא משפחה אתת, שנתתלקה, כנראה, למשפחות־משנה 
(שם שם). במפקד בני־ישראל בערבות־מואב מנה שבט־ 
דן 64,000 יוצאי־צבא (שם שם). במסגרת ההתנחלות נתפלג 
שבט־דן לשני פלגים: הפלג הדרומי נחל את בקעת אונו— 
לוד עם חבל עקרון מדרומה ואת עמק־אילון וחבל ההרים 
שבין אשתאול לבין קרית־יערים (יהו׳ יט, מ—מו)! הפלג 
הצפוני נאחז בסביבות דן־ליש, בחבל מקורות־הירדן (שם 
שם, מז! שופ׳ יח). לגבי מסיבות ההתפלגות וזמנה הדעות 
חלוקות. בדרך־כלל מניחים, כי עיקר מקומו של השבט היה 
לכתחילה בדרום, ומשלא יכלו שם בני־דן לשכניהם החזקים 
פנו מקצתם צפונה (יהו׳ שם! שום׳ שם). אולם יש מקום 
גם לסברה אחרת מעיקרה: מרמזים שונים שבתורה (ברא׳ 
יד, יד ! דב׳ לג, כב) ניתן אולי להסיק, כי דווקא תכנית 
ההתנחלות של דן בצפון היתד, קדומה, ואולי היתר, חלק 
מן ה״אוטופיה" הארצישראלית שעלתה עם שבטי־ישראל 
בבואם לארץ. המציאות בארץ־כנען אילצה אח בני־דן לנסות 
את מזלם בחבל אילון־הירקון, ומשלא הצליחו — חזרו בהם 
מקצתם ועלו צפונה אל הארץ היעודה להם מקדם. יש 
קובעים את זמנה של ההתפלגות בשלב קדום של תקופת 
ההתנחלות! אחרים דורשים סמוכין בין אותו מאורע ובין 
עליית גויי־הים בימי השופטים והשתלטות הפלשתים על 
החוף הדרומי של הארץ. 

דן היה שבט־ספר מובהק. פלגו הדרומי היה נתון תמיד 
במלחמת קיום מרה בעממים בעלי עצמה צבאית־טכנית 
עדיפה, ואילו פלגו הצפוני היה מרוחק ממרכזי ההתרחשות 
ההיסטורית של ישראל. לפיכך לא נודעה לדן חשיבות בתו¬ 
לדות התרבות, המדיניות והחברה בישראל. ואולי משום כך 
מאחלת־מדגישה ברכת יעקב: דן ידין עמו כאחד שבטי 
ישראל (ברא׳ מט, טז). 

הפלג הדרומי. נחלתו התאורטית־אידאלית גובלת 

•• • י • ־־* 

במערבה בים משפך נחל שורק (ואדי־דובין) עד שפך הירקון 
(לדעת אחרים — יותר צפונה). בדרום עובר הגבול לאורך 
גחל־שורק או בסמוך לו עד בית-שמש, ומשם הוא עולה 
אל עבר קרית־יערים. במזרח גובל דן בבנימין ובאפרים 
לאורך הקו קרית-יערים—בית־חורון, ומקרית־יערים אל עבר 







833 דן—דן, ג׳ון 834 


גזר. משם נסב צפונה — כפי הנראה, עד סביבות מקורות־ 
הירקון, ומשם ואילך לאורך הירקון עד הים. — המציאות של 
התנחלות השבט היתה בדרך-כלל דלה ומצומצמת הרבה 
יותר. תחילה לא עלה בידי בני-דן להיאחז אלא בקצוות 
ההרריים של נחלתם, ולעתים חישבו להיעקר מגבולם כליל 
בידי האמורים התקיפים יושבי החוף ועמק־אילון (שום׳ א, 
לד). באמצע תקופת השופטים התאוששו בני־דן, הרחיבו 
את גבולם ונאחזו בעמק־החוף, ושלחו ידם אפילו בספנות 
(שם ה, יז). עם התבססות הפלשתים על החוף הדרומי נהפך 
הגלגל שוב! בני־דן לא יכלו לעמוד בפני עצמתם הצבאית־ 
אירגונית של הפלשתים, ונשתעבדו להם בכל תחומי 
נחלתם (שם יד, ד). כל נסיונות ההתנגדות שלהם לא 
יצאו מגדר פעולות־מחתרת, מעשי־יאוש וגבורת יחידים, כגון 
עלילות שמשון(ע״ע). דורות השעבוד הפלשתי דיכאו את דן 
ודילדלוהו. משנשבר עול הפלשתים בתקופת המלוכה לא שבו 
עוד בני־דן לאיתנם, ולא נודעה להם חשיבות בהמשך ההיס¬ 
טוריה הישראלית. בחלק מערי נחלתם נאחזו בני־בנימין 
(דהי״א ח, יב—יג) ובני־אפרים (שם ו, נד). בתקופת שני 
בתי־ישראל היתה נחלתם שייכת מקצתה למלכות־שומרון 
ומקצתה ליהודה. מזמן לזמן חזרו והתלקחו שם מלחמות עם 
הפלשתים (מל״א טו, כז * שם טז, טו! דהי״ב כח, יח). 

הפלג הצפוני. נחלת דן בצפון הקיפה, מלבד לןש- 
דן, את מורדות הבשן (דב׳ לג, כב), עמק־החולה (שום׳ 
יה, כח) ועמק־עיון (מל״א טו, כ! ועי׳ גם שנדב כד, ו). 
גורל הפלג הצפוני של דן שפר משל אחיו! ידו היתד. תקיפה 
ועמידתו איתנה (דהי״א יב, לו, והשו׳ ברכת משה: דן גור 
אריה יזנק מן הבשן [דב׳ לג, כב]), ובתקופות מסויימות, 
כשגברה יד ישראל, כבש, כנראה, עוד שטחים בבקעת־ 
הלבנון ובמורדות החרמון (מל״ב יד, כה—כח). העיר דן 




היתה בתקופת שני בתי־ישראל מעין מרכז דתי־מדיני בצפון 
(מל״א יב, כט—ל). בימי בעשא מלך ישראל עשה בן* 
הדד מלך ארם שפטים בערי דן (מל״א טו, כ). עם חורבן 
הגליל ועבר־הירדן בידי תגלת פלאסר 111 הוגלו בני־דן 
אשורה, ונחלתם נעשתה חלק מפחוות מגדו האשורית. 

מעטים האנשים משבט־דן שנזכרו במקרא. עלילות גבו¬ 
רתו וחולשתו של שמשון (ע״ע) הדני תוארו בפרטות 
בם׳ שופטים (יג—טז). המקלל שהוצא להורג במדבר היה 
בן שלומית בת דברי למטה דן, שנישאה לאיש מצרי 
(ויק׳ כד, י—יד). עוזרו של בצלאל במלאכת המשכן היה 
אהליאב בן אחיסמך למטה דן(שט׳ לא, ו). גם בבניין הבית 
בימי שלמה שלח מלך צור אמן "בן אשה מן בנות דן, ואביו 
איש צורי יודע לעשות בזהב ובכסף״ (דהי״ב ב, יג); הכתוב 
מדגיש את מוצאו וחוזר על לשון ס׳ שט׳ על מנת להבליט 
את ההקבלה. 

אגדות חז״ל על דן קשורות ברובן במקראות שבתורה 
ובפרשת שמשון. באגדה העממית המאוחרת נזכר דן במע¬ 
שיות עשרת השבטים (ע״ע! וע״ע אלדד הדני). 

י. אליצור־זיידמן, ס׳ יהושע, 90-89 , 1953 2 ! ב. מייזלר — 

מ. ה. בן שמאי. תולדות א״י, 228-225 , תרצ״ח! ש. ייבין, 
(מערכות, כ״ו-כ״ז, 70 ), תש״ה! י. קופמן, הסיפור המקראי 
על כבוש הארץ, תשס״ו ; ,!:>£/)*ן , 05/11111 ! ,^מ 3 ) 5 ז 03 .א 
* 84.50 ) ,זנ 8 1 ״ 418 .¥\ ; 1931 , 334-343 , 245-247 

,€ה ¥0116$11 1 ) 1 י €1 נ 1 \! . 4 ^ .? ; 1937 ,( 27 , 62 

. 1938 . 302 , 52-53 , 2 

י. א. 

1 [, ג׳ 1 ן — £ממ 00 מו 101 —( 1573 , לונדון — 1631 , שם), 
משורר ותאולוג אנגלי. דן היה בן סוחר קאתולי 
אמיד ונתחנך ברוח הדת הקאתולית. הוא למד באוכספורד 
( 1584 — 1587 ) ובקימבריג׳ ( 1587 — 1590 ), וב 1592 התחיל 

•ז י 


835 


דן, ג׳וך 


836 


ללמוד משפטים בלונדון; באותן שנים נתפס, כדברי־ 
עצמו, ל״בולמוס־התאווה ללמוד חכמות אנושיות ולשונות". 
ב 1595 — 1597 עדך, כנראה, מסעות באיטליה ובספרה וכן 
השתתף במסעות־המלחמה של אסבס נגד הספרדים. זמן 
מועט לאחר מכן נתמנה דן למזכירו של הלורד־צ׳אנסלור 
סר תומס אגרטון, וב 1601 היה, כנראה, חבר בפארלאמנט. 
אולם עוד באותה שנה ז 4 ם קץ לקאריירה המדינית שלו 
על־ידי שנשא לאשה את בת־אחותו של אגרטון, אן מור 
(סזס^ן מח^), שלא מדעת דודה, ובגלל זה פוטר ממשרתו, 
וכל מאמציו לחזור ולהשיג משרה עלו בתוהו; אולם מסתבר, 
שב 1614 היה שוב חבר־הפארלאמנט לזמן קצר. 

באמצע שנות ה 20 לחייו נתרחק דן מן הקאתוליות, וסמוך 
ל 1610 התחיל לקחת חלק בפולמוסים תאולוגיים, כשהוא 
מצדד בכנסיה האנגליקנית. ב 1615 הוקדש לכומר אנגליקני. 
הוא רכש תואר של דוקטור לתאולוגיה מטעם האוניברסיטה 
של קימבריג׳, נתמנה על שתי קהילות בלונדו׳ן, ולאחר מכן 
לכומר הפרטי של המלך ג׳ימז 1 , למרצה לתאולוגיה למש¬ 
פטנים בלונדון ( 1616 — 1622 ), לכומר של השגרירות האנ¬ 
גלית בגרמניה ( 1619 — 1620 ), ולבסוף ( 1621 ) לדקאן של 

כנסיית סנט־פול בלונדון. 

* • 

עוד בשנות לימודיו של דן בלונדון יצאו לו מוניטין 
בשל ״חרוזיו השחצניים״ — סאטירות נוקבות ברוח יובנלים 
ופרסיוס על ליקויי החיים בלונדון, וכן אלגיות־אהבה'ברוח 

ס• י■** 

אווידיוס, שמתגלית בהן מידה מפתיעה של נאטוראליזם. 
אך באותה תקופה כתב גם כמה משירי־האהבה המקוריים 
שלו, שנתפרסמו לאחר מותו בשם 80111101:5 3 מ 3 801185 
(״שירים וסתטים״). קובץ זה של 55 שירים, שאותם חיבר 
במשך 20 שנים בקירוב, נחשב היום בין יצירות־המופת 
של השירה האנגלית. אותם שירים יש בהם משום מפנה 
חדש וקיצוני בתולדות הליריקה של הרנסאנס האנגלי. 
דן בחר מתוך כוונה ברורה בסמלים הרחוקים תכלית הריחוק 
מן האוירה של הדימויים הפאסטוראליים והמיתולוגיים. 
שבה היה קושר הסכם משוררי-הדור את האהבה. בתיאורי 
אהובתו הוא כורך דברים רגילים של יום־יום, כגון פרעושים 
ומחוגות — מזה, ורעיונות למדניים השאובים מן הפילוסו¬ 
פיה האסכולאסטית — מזה; עצם הניגוד הזה — המיזוג 
של הרציני והמוזר עם הקל והרגיל — גורם לרושם אדיר. 
דן נמנע גם מן המשקל הקצוב ומן הסיגנון השירי המוסכם, 
ובמקומם הוא משתמש בצורות־דיבור שבלשון יום־יום, ועי״כ 
יוצאים שיריו עזים ובלתי-מהוקצעים, ולעתים רבות מלאים 
רגש מפוצץ. ולא זו בלבד, אלא שפשטות הסיגנון עומדת 
לו בפיתוח מחשבות מסובכות, נלוזות ומופרכות על דרך 
הפלפול; עי״כ באח לידי ביטוי בטובים שבשיריו סקרנות 
פסיכולוגית לוהטת ומחטטת כלפי רגשות-עצמו. משום כך 
הגדיר סמיואל ג׳ונסון (ע״ע) את שירי דן והמשוררים 
הרבים שהלכו בעקבותיו כשירה "מטאפיסית". 

בשיריו הליריים משתמש דן בחריפותו ה״מטאפיסית" 

כדי לערער את עצם תכנה של שירת־האהבה האליזבתנית. 

־ 1 

בסדרה של שירים שנונים וציניים הוא עזם ללעג את הדעות 
האפלטוניות או הפטרארקיות של דורו, השוללות את הגוף 
והרואות את האהבה לא כמטרה בפני עצמה אלא כאמצעי 
לחוויה נפשית רחבה ונעלה יותר. לדעת דן לא היו אותן 
השקפות אלא הבלים ורעות־רוח; הוא מצדו הביע בלהט 
רב את הדעה, שהאהבה אין לה ערך אלא מפאת עצמה, 
ובעיקר שכרוכה היא בזיווג הגופים ולא רק בזיווג הנשמות. 


צד אחר באישיותו של דן מצא את ביטויו ביצירתו 
הדתית־מוסרית. דכדוכי־נפשו בתקופת מאבקו על מעמדו 
הציבורי משתקפים ב 81311131131:05 (״המתאבד״), 1606 — 
1609 ), מסה ארוכה ולמדנית על ההתאבדות. בתקופת פול¬ 
מוסו נגד הקאתולים כתב סאטירות חריפות: ■ 1 ץ: 1 ת 13 \-ס 3 ס 50 ק 
(״קרבן־האמונה המדומה״), 1620 ; 0 ׳\ 013 ח 00 115 ־ 1 1803308 
(״אנשי-הוועד של איגנאטיוס" [לויולה]), 1611 : בחיבור 
האחרון הוא מזכיר, בין השאר, את גלילאי(ע״ע), ששמו אך 
התחיל להתפרסם בעולם. 

הצד החיובי של העמקת הרגש הדתי בנפשו של דן 
משתקף בשירים ליריים־דתיים, שנתחברו אחרי 1610 ׳ ובפרט 
ב 19 ״סונטים שבקדושה״ ( 800001:5 ץ 1301 ), שאינם נופלים 
בלהטם ה״מטאפיסי" ובגדולתם השירית משירי־האהבה שלו. 
מעתה השתדל דן לכפות על מזגו הסורר את המשימה הנעלה 
לגשר על הפער בינו ובין אלוהיו. בשיר־תפילה ( 7110 
811:3010 ) מתפלל המשורר לגאולה מן החטאים שבשיפוט 
נמהר לרבות הבוז לעולם. שני השירים 105 ז 53 ז 0 ז\ 001 !/ 
(״ימי השנה״, 1611 — 1612 ), לזכר מותה של בתו של אחד 
מידידיו, יש בהם הגות "מטאפיסית" נהדרת על שלושת 
הנושאים המסרתיים של הנצרות: שלטון המוות, נקלותו 
של העולם הזה, והתפארת של גן־עדן. גם כאן מזכיר דן את 
״הפילוסופיה החדשה, המטילה ספק בכל״, כלומר — האס¬ 
טרונומיה החדשה מיסודם של גלילאי וחבריו, שבאה לערער 
את תמונת־העולם המסרתית. 

בין 1611 ו 1614 כתב דן ץ 1011 ׳\ 1 ס ס! $ץ £$$3 ("מסות 
בתאולוגיה"), שבהן ניסה להבהיר לעצמו כמה מבעיותיו 
וקושיותיו בענייני-דת. כדקאן של סנט־פול יצאו לדן מוניטין 
כדרשן בעל-לשון ובעל-טעם. דרשותיו שנשתמרו (כ 150 
במספר) אינן נופלות משיריו בפלפוליהן, בלמדנותן ובכוח- 
דמיונן. חיבורו 8001:000381005 ־ £0301 סס 1005 :ז 0 ז\ 0 ס ("תחי¬ 
נות לעתות־צרה״, 1624 ), שנכתב בעקבות מחלה קשה שעברה 
עליו ב 1623 , מכיל קטעי־פרוזה מלאים רגש עמוק ביותר. 

מדן עד תקופת הרסטוראציה היתה החריפות ה״מטא- 
פיסית" לאפנה הראשית בשירה האנגלית. אולם בתקופת 
הנאו-קלאסיציזם וההשכלה ראו את שירתו כזרה, משונה 
ומלאכותית. הזרם הרומאנטי בספרות האנגלית גרם למפנה 
במשפט זה, ובמשך המאה ה 19 הלכה ההערכה לו וגדלה. 
היום נראה דן כמודרני במידה מפתיעה בחיטוטו הפסיכו¬ 
לוגי הלק, שיש בו משום עינוי עצמי, ובהבנתו להתפוררותה 
של השקפת־העולם המסרתית. מעריצים בו את היכולת גם 
לחשוב וגם להרגיש׳ 'לנהוג קלות־דעת וכובד־ראש בבת 
אחת. בתפיסה הרווחת היום מובטח לו מקומו בין אנשי- 
הסגולה, שעמהם נמנים שיקספיר ומילטון. 

הוצאות חדשות של כתבי דן: -•זס״ס . 13 . 03 ) 00015 ? 
; 1952 ,(־ 0303001 . £3 . 03 ) £00015 011300 : 1912 , 11 ־ 1 ,( 500 
80085 ;.££ 1953 ,^ 1 ,(ס 50 ק 1 ס 81 .£—; £011:0 . 03 ) 01005 ־ 801 

. 1956 ,( 331 ק £03 . 03 ) £00015 303 

/ ס 7116 י ת $0 ת 1011 . 5 ; 0 1640 ./ 01 6 [ 17 , 7/311011 . 1 
, 1-11 ,.(£ ./ /ס 764/674 1 ) 412 > 72/6 ,? 0055 .£ ; 1779 ,ץ 16 < 0011 
-וח £3 . 1 \ ; 1921 , 70614 11 ) 416 ^ 12 ^ 1 )/ 176 77 16 ,; £1101 . 5 .ז ; 1899 
.£ ; 1924 ,. 0 6126% 4164 >< 71€1 > 6 172 7061711264 > 764 ,ץ 53 
112 1 ) 0 ' 7 . 14 6 ( 7161 , $1££1 .£ ; 1943 , 1$11€1 זס 0 112 17.1 (£ 5 4 / :.ס 
- 1711114 ) 172 € $€€€111141710 , 32 ז? ; 1946 , 0.4 ./ 01612111118 . 1 ) 

1/26 01 /( 1 ) $114 ,ת $0 ק 1 ת 51 . 1 \ ,£ ; 8 194 , 1 ) 12111677 *$ 111 112 7110 

176 / 1 ) 1012 ^ 7/26 ,דת 3 ר 151 ש£ . 8 ; 1948 ,. 0 ./ / 0 4 ) 1 ¥ 071 י 7046 ? 

- 111 י ד . 7 ^ ,£ . 1 \ ; 1954 , 1 ( 0617 ? 4 ' 0 ,: 1 מט £1 . 0 ; 1952 01 

י 08 תץ€^ 1 . 0 ; 1956 , 4111012 ^ 1 ) 412 > 114 ) 416 ^ 12 ^ 4 > 161 \ 7/26 , 1 )ז 3 ץ 

1X11)110%7<4$ 11^ 0/ /. 0., 1957 2 . 

ד. א. פ. 


837 


דן, פיודור—דנאל 


838 


ךן, פיזדויר - ״ 43 .<}> — ( 1871 — 1947 ), הפסודו׳נים, 

ואח״ב שמו המקובל, של פיודור אילייץ׳ גורויץ/ 

מנהיג סוציאל־דמוקראטי רוסי, יהודי. דן היה רופא לפי 
השכלתו. בנעוריו הצטרף לאיגודו הסוציאל־דמוקראטי של 
ג. פלחנוב (ע״ע) "שיחרור־העבודה". הוא נתפס על־ידי 
השלטונות הצאריסטיים עקב פעולה בלתי־לגאלית ובילה 
מ 1896 עד 1901 בבתי־סוהר ובגלות־סיביר. לאחר פילוג 
המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הרוסית ב 1903 נספח אל אגף 
המנשויקים (ע״ע) המתון. ב 1905 ערך בפטרבורג את בטאון 
המנשוויקים " 0 ^ 3 ^ 93 ״ ("בראשית"). בתקופה שממהפכת 
1905 עד 1914 נמנה דן על הכיוון המתון במפלגה הסוציאל- 
דמוקראטית, שהדגיש את האפשרויות של פעולה לגאלית 
במסגרת המשטר הקיים, — כיוון שזכה לשם־הגנאי "ליק- 
ווידאטורי" בפי לנין והבולשוויקים. דן הדריך את הסיעה 
הס 1 ציאל־דמוקראטית בדומה' (ע״ע) עד פרוץ מלחמת- 
העולם 1 , בלי להיות חבר באותו מוסד. בתקופת המהפכה 
הדמוקראטית ב 1917 היה דן סגן־יו״ר הסובייט הפטרבורגי 
ועורך עתונו! למעשה שימש כמנהיג הגוש של הסוציא¬ 
ליסטים המתונים (מנשוויקים וסוציאליסטים־רוולוציונרים), 
שעליו נשענה הממשלה הזמנית. דן התנגד בחריפות לבול־ 
שוויקים ולמהפכת־אוקטובר. ב 1921 נאשם דן (ללא כל 
יסוד) ע״י השלטון הסובייטי באירגון מרידת מלחי־קרונ־ 
שטאט וישב בסוהר יותר משנה. ב 1922 גורש מרוסיה וייסד 
בברלין, יחד עם חבריו מרטוב (ע״ע) ואברמוביץ (ע״ע), 
את כתב־העת "המבשר הסוציאליסטי" (- 11 1 16 ז 10 ן 1 נ 113 ! 001 
> 111 א 8007 זזמאס), שביקר את המשטר הבולשוויסטי ברוסיה 
ואת הקומוניזם הבין־לאומי. במשפט־הראווה הסטאליניסטי, 
שנערך במוסקווה ב 1938 נגד בוכרין (ע״ע) וחבריו, הוכרז 
דן ע״י הקטגוריה ל״סוכן הגסטאפו". תחת רושם מלחמת 
גרמניה הנאצית ברוסיה הסובייטית נפרד דן מ״המבשר 
הסוציאליסטי" והטיף לפשרה עם המשטר הסובייטי, שבו 
ראה את המשטר הלאומי היחיד האפשרי אותה שעה ברו¬ 
סיה. — דן היה כל ימיו רחוק מענייני היהודים והיהדות! 
בשנותיו האחרונות הביע אהדה למפעל הציוני בא״י. 

מספריו: ״שנתיים של נדודים״, 1922 ! "מקורות הבולש¬ 
ביזם", 1946 . 

א. אח.— א. לי. 

דן, פליכם — 03110 ״ 61 ? — ( 1834 — 1912 ), היסטוריון 
וסופר גרמני. דאן שימש פרופסור לתולדות המשפט 
הגרמני ולהיסטוריה הגרמנית העתיקה בווירצבורג, קניגס־ 

ברג וברסלאו. את מחקרו ואת יצירתו הספרותית הקדיש 

• - * • 

לעולם הגרמני הקדום. החשובים שבספרי־המחקר שלו הם: 
013060 * 061 : 0101 1£6 ס £0 016 (״מלכי הגרמנים״, 20 כרכים, 
1861 — 1911 ) ; 1 ) 00 86101301801160 161 > £6501110111:6 ־ 11 _ 1 

61 > 011 ^\ 60 0013015011 * 1 ("ראשית תולדותיהם של העמים 
הגרמניים והרומאניים״, 4 כרכים, 1880 — 1889 ) ! 0601:50116 
843 015 : 2611 * 111 ■ 161 > ס 0 ׳\ 6 } 0650111011 ("היסטוריה גרמנית 
מראשיתה עד 843 ״, 2 כרכים, 88 — 1883 ). המפורסם שברו- 
מאנים ההיסטוריים שלו הוא 1 ס 0 ? בסס £ק £301 10 ? ("מאבק 
על רומא״, 4 כרכים, 1876 ) — סיפור מגמתי, המתאר את 
שקיעת מלכותם של האוסטרוגותים באיטליה במאה ה 6 . דברי 
הגיבורים ברומאן משקפים את דעותיהם של השמרנים- 
הלאומנים הגרמנים בשנות ה 70 של המאה ה 19 , וביחוד אח 


עמדתם האנטי-קאתולית ב״מלחמת־התרבות". אולם הספר 

נכתב במתח רב ובדמיון ונתחבב על הנוער הגרמני! עדיין 

הוא נקרא הרבה. — כל סיפוריו והרומאנים ההיסטוריים 

של דאן יצאו ב 21 כרכים ב 1898/9 . 

. 1 ) 214 .{ ; 1913 ,.<£ ,ז€׳< 1£ ׳^ : 1 ז€נ 1 ת 440 

, 1711100 1 ! 0 ז£ . 011 ; 1922 ,$. 0 .¥ £0171011€11 1710.111$011611 '(€£ 

. 1941 ,( 1 , 10 ו 1 קב־ 8 10£1 . €1155 ־ 1 ק:ז 1 .^) .( 1 

ונאום ( 65 ) 0 ׳\!)^; ד״ס) והךנא י ו 1 , ת ; ד״ות), 
דמויות מן המיתולוגיה היוונית. לפי האגדה היו 
.איגיפטוס וד״ס אחים־תאומים, בני בלוס מלך מצרים. איגיפ־ 
טוס הוליד 50 בנים וד״ס 50 בנות,' הן הד״ות! בין האחים 
שררה איבה. בחלקו של ד״ם נפלה מלכות לוב! אולם לאחר 
שהוזהר מפי אורקולום מפני בני אחיו, ברח מארצו יחד עם 
בנותיו והגיע לארגוס שבפלופונסוס, שמלכה מסר — ע״פ 
אות שניתן לו מאחד האלים — את מלכותו לידי ד״ס, וזה 
הקים מקדש לאפולון, בנה את מצודת ארגוס והפליא לעשות 
במלכותו, עד שהסבו עם־הארץ את שמם (פלסגים) לדאנאים. 
לאחר זמן באו בגי איגיפטוס בכוח לארגום וביקשו לשאת את 
הד״ות לנשים. בעל-כרחו ניאות ד״ס לבקשתם, אולם נתן 
לכל אחת מבנותיו פגיון, כדי שתמית אשה את אישה בליל- 
הכלולות. הד״ות עשו כדבר אביהן, חוץ מאחת, היפרמסטרה, 
שחסר, על לינקום חתנה ועזרה לו לברוח. גופות המתים 
נקברו בכבוד לפני חומות ארגוס, וראשיהם נטמנו בלרנה 
הסמוכה. בימת לרנה טיהרו אתני והרמס, לפי פקודת זוס, 

* •• —י •• •( ן* ♦ • 

את הד״ות מאשמתן לאורך חייהן עלי־אדמות. ד״ס אישר 
את נישואי היפרמסטרה ללינקוס והשיא את שאר בנותיו 
לבני הארץ. לאחר מכן נקם לינקוס את נקמת אחיו והמית 
את חותנו, ולפי מסורת אחרת — אף את כל אחיות־אשתו. 
בשאול נידונו הד״ות לשאוב מים לנצח בכדים נקובים. — 
אגדת ד״ס משמשת מוטיו בטראגדיה של איסכילוס (ע״ע) 
"המבקשות מקלט". 

מאחורי האגדות על ד״ס מסתתרים זכרונות היסטוריים־ 
גאוגראפיים. "איגיפטוס" אינו אלא "מצרים" ביוונית, 
״באס״ — צורה יוונית של ״בל״ (= בעל). "פלסגים" הוא 

44 •• י>^* י־ 

שמם של התושבים הלא־יווניים הקדומים של יוון! "דאנ־ 
אים״ — שם קדום ליוונים, המופיע באיליאם, וגם קודם 
לכן — בכתובות חיתיות־כנעניות של קאראטפה ובאגרות 
תל-עמארנה. 

1 €$ ת ־ 14 £ 1 ) € 0 . 1013 ז 00 . 41 . 11 . 0 . 0 €§ $0 01 € . 0 . ז \ 

.( 415-428 , 1933 

מ. רו. 

דנאי, ע״ע פרסום. 

• • 4 

דנאל׳ שם אדם הנזכר בם ׳ יחזקאל ודמות מן המיתולוגיה 
הכנענית. הנביא מזכיר את מ׳ — יחד עם נח 
ואיוב — כאחד מצדיקי העולם, הראויים להנצל בשעת 
שואה כללית (יד, יד, כ), והוא מזכירו כחכם מהולל אשר 
נגיד־צור אומר לשווא להידמות אליו (כח, ג). אנו למדים 
מכאן, שהמדובר באישיות המפורסמת בישראל ובאומות 
כאחד. מסתבר שאין לזהותה עם דניאל (ע״ע), אלא עם 
האיש הצדיק בשם ת׳ שבעלילות אוגרית (ע״ע) — 
איש "רפא" מ״הרנם" (מקום בסוריה), ש״ידין דין אלמנות 
וישפוט שפט (= משפט) יתום". לפי המסופר בשירה זו, 
לא היה לת׳ בתחילה בן־זכר, והוא התפלל ששה ימים בשק 


839 


דנאל — דנדולו 


840 


ואפר; בעל נענה לו וביקש עליו לפני אל, ואז נולד לו 
בן שנקרא אקהת. קרוב לוודאי, שבמסורת הקדומה של 
ישראל וכנען קיים היה סיפור מפורט יותר על חכמתו 
וצדקתו של האיש, מעין מה שנמסר במקרא על נח ואיוב. — 
ייתכן שבדנ׳ זה נתקשר תחילה הסיפור על שושנה (ע״ע) 
שבין התוספות לס׳ דניאל שבתרגום־השבעים (וע״ע דניאל). 

מ. ד. קאסוטו, נסיעתה שיו אשדה בכתבי אוגרית (ס׳ 

011. ^11011311(1, ; היובל לכב , י. נ. ה. אפשטיין, 1 ), תש״י 
141 16£611(16 $/1672161611116 (16 0., 1936; 5. 5 1/2 ) 130 י 1€£€1 ק , 

0. (1113, ]011 (1.. 0102}3€1 ־: 11 ־ 1 ? . 8 .{ ; 1945 ,(. ¥01 311€6 { 11 [ £־ 
4112616111 136(16'£(2$167 11 76x1$, 149, 1950; 1^. ו 11 ז 0 א , 
?30(1/1, 0. 1(. 13101) 111 £!6. (\ 7 £(:115 765(. 1, 251), 1951. 

ת 3 (מערב׳ לג^ ׳ זנב), הכוכב הגדול במזל ברבור (ע״ע, 
עמ׳ 418 ) — "זנב־הברבור" ( 1 ס§ץ 0 "). זהו על־ענק 
לבן מן הטיפוס הספקטראלי 2 \. מרחקו מן הארץ כ 650 
שנות־אור; לפיכך אין הוא נראה אלא ככוכב מסדר־גודל 
שבין 1 ל 2 (״ 1.3 ), אף־על-פי שעצמת-אורו המוחלטת היא 

מסדר־הגודל 5.2 ־ = 14 , ז״א פי 10,000 מזו של השמש. דנב 

״* *• 

הוא אחד הכוכבים העצומים ביותר בתחום־ראייתנו הבלתי- 
אמצעית (ע״ע כוכבים). 

ך 2 בר, 1 י ל ל 0 — ■ 31 ל 0110 1 מ ¥11113 \ — ( 1460 [ 1 ] — 

# • 

1522 [?]), משורר סקוטי. על חייו של דג׳ לא ידוע 
אלא" מעט. הוא למד והוסמך באוניברסיטה ע״ש סנט־ 
אנדרוז, ולאחר מכן היה לכומר. פעמים אחדות השתתף 
במשלחות לצרפת ולאנגליה מטעם ממשלת סקוטלנד. הוא 
שימש בחצר־המלך — ככומר או כמשורר הרשמי או 
כפקיד —, אך תמיד היה סובל מחסור, ושנים רבות קיבל 
תמיכה מן האוצר הסקוטי. — משיריו: ( 1 ) שירי־חצר 
רשמיים, הכתובים בסיגנון של מליצה מכוונת, וע״פ רוב 
בצורות מורכבות ובלשון מצועצעת במקצת; אולם מצויים 
בהם גם תיאורי־טבע יפים להפליא! ( 2 ) שירים ליריים על 
נושאים דתיים ומוסריים, המכילים פזמונים חוזרים נהדרים 
בלאטינית ובאנגלית; ( 3 ) שירים היתוליים, שבהם מתגלים 
במלואו כשרונו הרב של דנ ׳ , שליטתו הווירטואוזית על מכמני 
הלשון, עוזו הגברי וגסותו בנוסח הגולירדים (ע״ע), אהבתו 
לחיים ומעוף־דמיונו! מבחינות אלו הוא דומה לצ׳וסר 
(ע״ע) ולרבלה (ע״ע)!( 4 ) שירי בורלסקה וסאטירה, בעיקר 
הסאטירות על חיי אדינבורו, על בתי־המשפט, על נזירים 
ועל אנשים בודדים. 

כל כתביו יצאו ב 3 כרכים ב 1884 — 1893 ! הוצאה חדשה 

(ע״י ג׳. קינסלי [ע 1£10$16 .{]) — 1958 . 

; 1898 ,.(£ . ,ת 10 ג€ת $1 . 0 ; 1884 ,.<£־ ,• 61 כןכן 1 ב $01 .[ 

; 1932 ,.<£ . 7 ׳מ ,־וס^גיז . 11 ; 1908 ,.<£ . 117 ,־ ££1 ־ 13111 ת £1 :) 5 . 0 

. 1952 ,. 0 .¥\ .¥\ .ן 

א. א. מ. 

ךנג ( 0008116 ! שמות אחרים — -מגס , 13 ) 1£1 ס 0 ת:>ק 3 ל 0 
10 ־ 1 ^ £1 [בפיליפינים], קדחת־הגנדרנים [ץ 1 >תגס 
ז 6 ׳\ £6 ], קדחת שוברת־עצמות, קדחת-אוכף [ 1 ^ 6 ) זג 5611 ], 
קדחת נטויי־הגרון), מחלה מידבקת, המופיעה בצורת מגפות 
המוניות, שבהן התחלואה עשויה להקיף את רוב האוכלוסיה 
(כגון המגפה באתונה ב 1928 ). המחלה נגרמת ע״י נגיף 
ומועברת מאדם לאדם ע״י עקיצת יתושים מהסוג 16$ ) 4.6 . 

מגפות דנג אירעו באד,"ב, בבראזיל, באוסטרליה, במזרח 

י) 

הקרוב (למשל: בא״י בסביבות טבריה ב 1928 ) ובמזרח 
הרחוק. 

המחלה תוארה לראשונה באינדונזיה ב 1779 ובפילא־ 


דלפיה (ע״י בנג׳מין רש [ע״ע]) ב 1780 . מאז תוארה הרבה 
בספרות המקצועית. ב 1907 הוכח, שהגורם הוא נגיף ושאפשר 
להעביר את המחלה מחולה לבריא ע״י תסנין של נסיוב- 
החולה. בשעת מגפה בקווינזלנד ב 1916 הוכח, שנקבת היתוש 
1 :ז?ץ 368 4646$ מעבירה את המחלה 11 — 14 ימים אחרי 
עקיצת חולה. 

מהלך המחלה. תקופת הדגירה — 3 — 15 יום, עפ״ר 

4 — 9 ימים. עפ״ר המחלה מתחילה באורח פתאומי, תוך עליית 

חום, כאבי־ראש, כאב־עינים, וביחוד כאבים בפרקים, בשרי¬ 

רים ובעצמות, שהם האפייניים ביותר למחלה מבחינה קלי¬ 

נית. גב החולה מתמתח (לא מתכופף) מתוך כאב, והוא מרים 

את רגליו לאט־לאט (מכאן כמה משמותיה של המחלה [ר׳ 

לעיל]). נימי הע 1 ר (ביחוד של הפנים) מתרחבות, והפנים 

מתאדמים; החום עולה עד ־ 41 , והדופק מהיר. מצב זה 

נמשך 3 ימים, שאחריהם יורד החום וחלה הקלה במשך 

יום עד 3 ימים, אלא שאח״ב חוזר המצב ומחריף, החום 

עולה שוב, המיחושים גוברים, ותפרחת טיפוסית נראית 

בכל הגוף! התפרחת מורכבת מכתמים אדומים ועגולים, 

שלןטרם 2 — 3 מ״מ. הדופק מואט (לפעמים עד 40 ) — סימן 

משותף לכמה מחלות הנגרמות ע״י נגיפים. תקופה זו נמשכת 

עד 3 ימים, שאחריהם הטמפראטורה באה על תיקונה והחולה 

מחלים! רק האטת הדופק והחולשה הכללית עלולות להמ¬ 

שך שבועות אחדים. הסימנים הקליניים משתנים במקצת 

ממגפה למגפה! במגפה הגדולה באתונה ב 1928 בלטו, 

למשל, הפרעות במערכת-העיכול. — בדרך־כלל אין במחלה 

משום סכנה, והתמותה ממנה קרובה לאפם. 

הנגיף משתמר זמן ממושך בטמפראטורה של ס 70 ! נגיף 

מיובש בריק משתמר יפה במשך שנים אחדות. בניסויים 

מעבדתיים ניתן להדביק קופים בנגיף מדמו של אדם חולה, 

אבל בלי גרימת סימנים קליניים של הדנג. הנגיף אינו פוגע 

• • 

ואינו מתקיים בחיות־מעבדה אחרות, אולם הצליחו לסגל 
אותו לעכברים ע״י העברה דרך המוח, ואחרי מספר העברות 
מאבד הנגיף את אלימותו כלפי האדם ונעשה ראוי לשימוש 
לצרכי חיסון. 

אבחנת המחלה אינה אפשרית מבחינה קלינית, כשהיא 
מופיעה במקרים בודדים! היא קלה כשמופיע מספר רב 
של מקרים בלוויית הכאבים האפייניים בשרירים ובפרקים 
יחד עם התפרחת. אפשר לוודא את האבחנה ע״י בידוד הנגיף 

והשוואתו הסרולוגית לנגיפים ידועים, או ע״י בדיקה סרו- 

* • 

לוגית של המבריא. 

למחלה לא נמצא טיפול ספציפי יעיל, אך אין גם 
צורך בו. 

הגנה יעילה נגד דנג היא המלחמה נגד היתושים ע״י 

אינסקטיצידים חדישים, ביחוד .ז.ם.ם. בא״י הושמד . 4 

* * * 

כמעט כליל ע״י פעולה אינסקטיצידית נמרצת. 

ש. אד. 

ךנד 1 ל 1 ( 1010 ) 030 ), משפחת־אצילים ויניציאנית, מן האולי־ 
גארכיה המצומצמת שמקרבה נתמנו הדוג׳ים. 

משפחת מ׳ העמידה ארבעה מג׳ים בתקופת גדולתה של 
ויניציאה. 

( 1 ) א ב ך י ק ו ד נ׳ (לפני 1120 — 1205 , כיהן 1192 — 
1205 ), נחשב כמייסד השלטון הקולוניאלי הוויניציאני. הוא 
היה בעל כשרונות דיפלומאטיים גדולים, מילא תפקידים 
מדיניים ושימש כשליח הרפובליקה בחצרותיהם של קיסרי 





841 


דנדולו — דנדי 


842 


ביזאנטיון ומלכי סיציליה, ב 1192 , בהיותו למעלה מבן 70 
וכמעט עיוור׳ נבחר כדוג׳ה. ת׳ ידע לנצל לטובת הרפוב¬ 
ליקה את מסע־הצלב הרביעי(ע״ע מסעי־הצלב), והפך אותו 
למסע־כיבושים של ויניציאה במזרח, בעיקר על חשבונה 
של הקיסרות הביזאנטית. קושטא נכבשה ב 1204 , ובה הוקמה 
הקיסרות הלאטינית. מדיניותו של ת׳ היא שיצרה את 
התנאים להתערבות הצלבנים בסיכסוכים הפנימיים בביזאג- 
טיון, והוא שניהל את המצור ואת הפעולות המלחמתלת. 
ת׳ הצליח ליטול לטובת עירו % של הקיסרות הביזאנטית, 
וכך נוסדה אימפריה ויניציאנית, שהשתרעה על חלק גדול 
של חופי הים התיכון הצפוני־מזרחי, ומרכזה היה בכרתים. 
ב 1205 , כשנגפו נוסעי-הצלב בקירבת אדריאנופול בידי קאל- 
ויאן מלך הבולגארים והקיסר באלדואין נלקח בשבי, הצליח 
דנ׳ — למרות זקנתו המופלגת — לחלץ את צבאות הצלבנים 
ולמנוע תבוסה מכרעת. 

171170510711 16110 ) 110110710 1 ) 1710,7111 1 ) $€11 , 001 ־ 13011 ^ . 0 

,. 0 ■£ , 6113 ז\ 3 ־ 81 .£ ; 1899 , 81171160 11 ) 80780716116 01 170X010 

. 1941 ,. 0 . 8 , 00223110 .ס ; 1929 

2 ) ג׳ ובג י דג/ ריבעו של ( 1 ), כיהן 1280 — 1288 . 

3 ) פראנצ׳סקו דג/ כיהן 1329 — 1339 , היה מיוזמי 
הפניית קו המדיניות הוויניציאנית מענייני הים התיכון 
המזרחי אל ענייני איטליה ואל כיבוש שטחים ביבשת איט¬ 
ליה הצפונית־מזרחית. 

4 ) א נ ד ך א ה ד נ׳, כיהן 1343 — 1354 , מדינאי, היסטו¬ 
ריון ומחוקק. זמן־מה שימש פרופסור למשפטים באוניברסיטה 
של פאדובה. כדוג׳ה חזר למאבק נגד ג׳נובה על השליטה 
בים התיכון, אך נכשל בו. הוא פירסם כמה חיבורים על 
תולדות עירו, וכן אספי תעודות וחוזי הרפובליקה הוויני- 
ציאנית עם מדינות שונות. 

ח. ק. ב. 

ךנך י ( 0110466 ), עיר בסקוטלנד? 178,500 תושבים ( 1956 ). 

דג׳ יושבת על שפך הנהר טי, כ 16 ק״מ מחוף 
הים הצפוני. היא אחד מנמלי־הדיג החשובים ביותר של 
בריטניה, וכן משמש נמלה הגדול חלק ניכר מתנועת־הסחר 
בין צפון־בריטניה ובין גרמניה והארצות הסקאנדינאוויות. 
ת׳ היא המרכז החשוב ביותר לתעשיית מוצרי-יוטה (בעיקר 
שקים)? חומד־הגלם מובא בכמויות גדולות מהודו. תעשיות 
אחרות: בניית אניות, ציוד לאניות (בעיקר חבלים ויריעות 
חזקות), מוצרי־פשתן, טכסטיל, זיקוק־נפט, ייצור מכונות, 
מכשירים חשמליים, חמרים פלאסטיים, מוצרי־גומי, ממתקים, 
שימורי־פירות ועוד. — בת׳ אוניברסיטה (נוסדה ב 1880/3 ), 

המסונפת לאוניברסיטת סנט אנדרוז. 

1 ♦ •* 

דג׳ ידועה כישוב עירוני מן המאה ה 12 ואילך. במלחמות 
בין סקוטלנד ואנגליה במאות ה 13 — 14 , כשהיתה ת׳ עיר 
מבוצרת ונמל חשוב, עברה כמה פעמים מיד ליד. במאה 
ה 16 היתה דג׳ העיר הראשונה בסקוטלנד שקיבלה את תורת 

הרפורמאציה וזכתה לכינוי "ז׳נווה הסקוטית". במלחמת 

*• ?• • • • 

קרימוול בסקוטים נכבשה ת׳ לאחר מצור קשה ב 1652 , 
והאנגלים ערכו טבח אכזרי באוכלוסייתה. — למרות חשי¬ 
בותה של דג׳ ביה״ב לא שרדו מן העיר העתיקה אלא 
בניינים מעטים בלבד, שהחשוב שבהם הוא מגדל־כנסיה מן 
המאה ה 12 . עיקר התפתחותה של העיר החדשה חלה במחצית 
השניה של המאה ה 19 . ב 1841 מנתה העיר 63,000 תושבים, 
ב 1891 — 153,000 . 

. 5001 ) . 0 / 0 16111 ( 7 <£ 060610 1 ) 011 £111 011 , 10 ־ 1 .)'<£ .׳£ .ס . 5 

. 1938 ,( 54 .׳!§ £0 נ) 


תדי (ץ 4 ם 43 ), מונח אנגלי, המציין אדם — עפ״ר עשיר 
הולך־בטל —, שעיקר עניינו בחיים נתון להתגנ¬ 
דרות בלבוש ובגינוני־האפנה ? ממונח זה נגזרים גם כינויים 
לאופן־דיבור ולצורות־התנהגות מצועצעים וגנדרניים. על 
עצם גזירת המלה הדעות חלוקות. בין השאר גוזרים אותה: 
( 1 ) מהכינוי ׳< 4304 ' 3 -;? 1 :> 3 (, שמצוי לפעמים במאה ה 17 
באותה משמעות? ( 2 ) מלשון 31 זק 43041 — שם מטבע פעוט, 
שהיה מקובל במאה ה 16 , ומכאן — אדם קל-ערך! ( 3 ) מן 
המלה הצרפתית 430410 — ״תם״, ״טיפש״?( 4 ) מצורה סקו¬ 
טית, שהיא קיצורו של השם 5 ^- 6 ז 04 ^ . 81 וצויינה לראשונה 
באותה משמעות בסוף המאה ה 18 במחוזות הגבול שבין 
אנגליה וסקוטלנד? ( 5 ) מהודית 43041 (= "נושא־המטה"), 
תואר של פקיד גבוה בשירות המינהלי בהודו. המונח 
במשמעותו המקובלת התחיל רווח באנגליה בתקופת העוצרות 
( 1811 — 1820 ), אך המושג היה קיים זמן רב לפני שנוצר 
המונח. ברוב הזמנים נהגו בני טובים ועשירים באנגליה 
להפגין את הסגוביזם ואח רגשי־העליונות שלהם ע״י לבוש 
מופרז, הליכות שחצניות ודפוסי-התנהגות מלאכותיים. בימי 
שושלת טיודור היו האצילים הצעירים, החוזרים מסיבוב 
באירופה, מביאים אתם בגדים והליכות, האפייניים לארצות 
זרות, בפרט לצרפת׳ איטליה וספרד, וכן היו משבצים בתוך 
לשונם צורות-דיבור מצועצעות ומלים וניבים זרים. דבר זה 
השפיע במידת-מה על דרכי־הכתיבה של זמנם ושימש מטרה 
ללעג בפי סופרי הדור, ביניהם שיקספיר, בן ג׳ונסון ועוד. 

הספרות של תקופת הרסטוראציה, המרבה לתאר את רודפי¬ 

• • 

האפנה הליצנים והמושחתים, מעידה על המקום החשוב, 
שתפסו אותם טיפוסים בחברה ה״עליונה". בתחילת המאה 
ה 18 נעשה ״בו״ נש ( 1 ( 35 א 8630 [״נשהיפה״], 1674 — 1762 ) 
למנהיג של אותם חוגי־החברה ולפוסק בהלכות הנימוסים 
והמלבושים, שאותם הנהיג בבאת — מקוכדמרפא, ששימש 
מפגש לבני החברה העליונה. ב 1760 בקירוב נוסד 01 סז 1363 א 
0108 ע״י הצעירים, שהיו מתגנדרים באפנות ובהליכות 
המופרזות שהביאו אתם ממסעיהם באירופה. המונח ת׳ עצמו 
הופץ ברבים ע״י ״בו״ ג׳ורג׳ ברמל ( 810010161 .ס 8610 . 
1778 — 1840 ), הפוסק האחרון בענייני הידור שבדורו, שהיה 
יושב פאר עם חסידיו במועדון ניט ( ¥8116 \) ומטייל לראווה 
בהיד־פארק. אדם זה נמנה עם ידידיו של בירון (ע״ע), 
ודבריו היו נשמעים באזני העוצר (אח״ב המלך ג׳ורג׳ ז\ 1 ) 
ובני־האצולה, שהיו מקבלים את מרותו בכל ענייני הלבוש 
והתנהגות בחברה. בשנות 1825 — 1835 נעשה ה״דנדיזם" 
סיגנון־חיים וצורת־ביטוי של חוגים מסויימים בחברה, וגם 
בעולם הספרות, ומצא את ביטויו ב״רומאנים־לפי־האפנח" 
( 8001305 8351110031116 ). מן הנגררים אחרי סיגנון זה היה, 
בין השאר, גם בנימין דישראלי (ע״ע) בנעוריו. במאה ה 19 
הגיעו פולחן האלגאנטיות המופרזת ויחד עמו המונח דג׳ 
לצרפת, וכן נפוצו אף בארצות אחרות של אירופה המערבית. 
העמקה לסיגנון ולנוהג זה ניתנה ביצירותיהם של בירון, 

סטנדל (ע״ע), בודלר (ע״ע) — עד הויסמנס (ע״ע). 

•• ■ — ** 

• ♦ י 

, 477117101 ) 87 . 0 ) 1 ) 67 57116 <( 1 ) 1071 ) 1011 , 1110 ז \ 6 ־ז 11 \ 7 י [ 4 ? 0 ( 1 ־ 831 .[ 

1116 01 15 ( 00 1110 111 ,סס; £1 מ 11 ת £0 1055 [ .( 1 £/ ; 1927 3 , 1845 
, 1.5 ) 165 : 6 ^ 1 ) 811111 001415 $0145 , £01 ס 1110 ס 8 .[ ;״ 1906 , 0.5 
, 1-11 ,\ 86%6716 86001111€ 116 יד , 10114110 ^ .£ ; 1932 2 , 1907 
- £611 ,ס ; 1910 , 0.5 1116 1 ) 011 860115 0116 , 1 ) 01 ־ 1 ־ 101 . 0 ; 1908 
; 1911 ,. 115 [ . 19 . 1 ) 1071 ( 807 . 170112 1111 5111145 <( 1 ) 0011 067 ,־ 101 
016 , 01 ( 80111131 .£ ; 1925 ,. 0 167116 ) 1110 067 , 300 ^ . 0 
■ 1 ) 807771671 ,־! 110010 ־ 01 . 11 ; 1952 ,״ 61$ ׳ 8101 7101116 8051110 " 

. 1952 ,( 46 100 ־ 1101 ק £11 ) 771145 ' 5 ( 1 ) 0071 

א. א. מ. 





843 


דנדין—דנובה 


844 


דניין ( 1111 ) 6 מט 0 ), עיר־נמל בניו־זילנד, על מפרץ־אוטגו 
שבאי הדרומי ! 100,000 תושבים ( 1956 ). דג , נבנתה 
על מורדות תלולים של גבעות מכוסות יערות, המגיעות 
עד לים ומוסיפות לעיר ולסביבתה יופי רב. דג׳ היא עיר- 
תעשיה ומרכז לחינוך. התעשיה כוללת: מוצרי־ברזל, צמר, 
בגדים, בשר קפוא ושימורי־בשר, בניית סירות. בדנ ׳ נמצאת 
אוניברסיטת אוטגו (נוסדה ב 1869 ), היחידה בניו־זילנד 
שיש בה פאקולטות לרפואה ולרפואת־שיניים. 

מ׳ נוסדה ב 1848 ע״י מתיישבים סקוטים, שהיגרו לניד 
זילנד בעזרתה של הכנסיה הסקוטית החפשית. גילוי זהב 
במחוז אוטגו ב 1861 גרם לעליה מהירה במספר התושבים 
ולהפיכת ת׳ לעיר מסחר ולמרכז ספנות; אולם בסוף המאה 
ה 19 נידלדלו מקורות אלה. 

!נוכה (לאט' 031111131115 , גרמ' 0011311 , אנג ׳ וצרם׳ - 03 
111186 ), נהר גדול במרכזה ודרום־מזרחה של 
אירופה. ארכו 2,850 ק״מ, ושטח אגן־ניקוזו 817,000 קמ״ר; 
משתי הבחינות הללו הוא הנהר השני בגדלו(אחרי הוולגה) 
באירופה. מבחינת כמות מימיו הוא הנהר הגדול ביותר 
באירופה: הוא שופך לים השחור בממוצע כססס, 9 מ״ק 
מים בשניה, שהם כ 280,000,000,000 מ״ק בשנה. הדד היא 
אחד מנתיבי־המים החשובים ביותר בעולם ועורק־תחבורה 
ראשי באירופה! היא יוצרת, יחד עם יובליה, רשת של 
נתיבי־מים, הניתנים לשיט לאורך 3,500 ק״מ. הדד זורמת 
בתחומן או בגבולן של 8 מדינות: גרמניה, אוסטריה, צ׳כו־ 
סלובאקיה, הונגאריה, יוגוסלאוויה, רומניה, בולגאריה וברית־ 
המועצות (אוקראינה). על גדותיה יושבות ערים גדולות 
וחשובות. ביניהן בירותיהן של 3 מדינות: וינה (אוסטריה), 
בודפסט (הונגאריה), בלגראד (יוגוסלאוויה). 

נוהגים להבחין בדד' שלושה חלקים: 1 . ממוצאה עד 
בראטיסלאווה, המקום שבו היא עוברת בעמק צר בין האל¬ 
פים ובין הקארפאטים! 2 . מבראטיסלאווה עד שער-הברזל — 
הגיא הצר שפילס לו הנהר בין האלפים הטראנסילוואניים 
ובין הרי־הבאלקאן; 3 , משער־הברזל עד שפך־הנהר. 

מקורות הדד נמצאים בשווארצוואלד בדרום־מעדב גרמ¬ 
ניה׳ ליד העיר דונאואשיגגן, בגובה 680 מ׳ מעל לפני-הים; 
באיזור זה מרוחק הנהר רק כ 25 ק״מ מהרינוס. עד רגנס- 
בורג זורם הנהר צפונה־מזרחה לאורך הגבול שבין" הרי 


היורה השוואבית והיורה הפראנקית ובין רמת שולי־האלפים. 
ממזרח לרגנסבורג נתקל הנהר בהרי ביארישרוואלד, משנה 

• 4 •• * — • 4 ♦♦ — 

את כיוונו'וזורם דרומה-מזרחה לאורך הרים אלו, ואחד-כך 
לאורך הרי במרוואלד עד קרמס שבאוסטריה. בכניסתו 

״ 4 ■ ** 1 •י 

לתחומי אוסטריה ליד פאסאו רחבו של הנהר כ 200 מ/ 
בקרבת קרמס עובר הנהר בעמק צר ותלול שבין הרי בוהמיה 
ושלוחות האלפים! איזור זה, הידוע בשם ואכאו( ¥308311 \), 
מרהיב ביפיו (תמ׳: ע״ע אוסטריה, עמ ׳ 961/2 ). ממזרח 
לקדמם מתרחב עמק הנהר, והנהר עצמו מתפלג לכמה זרו¬ 
עות. בווינה מגיע רחבו ל 300 מ/ וגובה אפיקו הוא 135 מ׳. 
עד וינה עבר הנהר כשליש מדרכו, אך כבר ירד כ 80% 
ממורדו. מכאן ואילך שיפוע אפיק־הנהר קטן מאד (בממוצע 
ירידה של 1 מ׳ על כל 15 ק״מ). 

מווינה עד בראטיסלאווה עוברת הדד בעמק המפריד 
בין הקצה הצפוני-מזרחי של האלפים ובין הקארפאטים 
הקטנים. ממערב לבראטיסלאווה (ע״ע, עט׳ 683/4 [תמ ׳ ]) 
היא נכנסת לתחומי צ׳כוסלובאקיה, זורמת כ 20 ק״מ בתחומי 
ארץ זו, ואחר-כך ממזרח לבראטיסלאווה על גבול צ׳כו- 
סלובאקיה־הונגאריה עד אסטרגום. תחילה עובר הנהר 
במישור נמוך, שבו הוא מתפלג לזרועות רבות ויוצר שטחי- 

ביצות! בין אסטרגום וביו ואץ חוצה הנהר, הזורם כאן 

י• * • 

בעמק צר, טור הרים נמוכים, שלוחה פנימית של קשת- 
הקארפאטים. ליד ואץ פונה הנהר בפניה חדה דרומה וחוצה 
בכיוון זה את שפלת הונגאריה עד קרבת בלגראד. ליד בודא- 
פסט (ע״ע, עט׳ 721/2 [תמ׳]) מגיע רחבו של הנהר ל 560 מ/¬ 
גובה אפיקו כאן הוא 100 מ׳. בשפלת הונגאריה, המכוסה שכ¬ 
בות עבות של סחף, מרבה הנהר להתפתל, להתפלג לזרועות 
וליצור שטחי־ביצות. ליד מוהאץ׳ יוצאת הדד מהונגאריה 
ונכנסת ליוגוסלאוויה, ומכאן ואילך היא משגה כיוונה כמה 
פעמים מחמת גושי-הרים ומחשופים של שכבות סלעים 
קשים העומדים בדרכה. ליד בלגראד נתקל הנהר בשלוחות 
האלפים הדינריים, המאלצות אותו לפנות מזרחה, והוא 
זורם בכיוון זה עד שער־הברזל. שפלת־הונגאריה היתה עד 
סוף הפליוקן אגן סגור מוקף הרים גבוהים מכל עבריו, שאת 
מרבית שטחו כיסתה ימה גדולה. עדפי המים של ימה ז 1 

ד 

מצאו להם פירצד, בטבעת ההרים המקיפה את האגן, במקום 
שבו נמצא כיום שער־הברזל, והמים חרצו כאן גיא צר 


א ג ן ־ ה ד נ ו ב ה 

250 



845 


דנובה 


846 



"שער־הברזל" בקרבת אורשובה 

ומפותל! ככל שהלך והעמיק אפיק זה, הלכה והתנקזה הימה 
שכיסתה את שפלת־הונגאריה, עד שנעלמה. בגיא עמוק, צר 
ותלול זה, שהמקום הצר ביותר שבו — בקרבת אורשובה — 
הוא שער-הברזל, עוברת הדג׳ משפלת-הונגאריה לשפלת- 
ואלאכיה, כשאפיק הנהר מצטמצם ל 150 מ׳ וזרמו חזק מאד. 
משער־הברזל והלאה פונה הנהר דרומה וחוזר ומתרחב ל 700 

מ׳. עד נגוטין משמשת הדג׳ גבול בין יוגוסלאודה ובין 

♦♦ 

רומניה, מנגוטין עד סיליסטרה — בין רומניה ובין בולגאריה. 
ליד דדיו' פונה הנהר שוב מזרחה וזורם בעמק רחב על 
הגבול שבין רמת צפון־בולגאריה ובין שפלת־ואלאכיה. 
ליד סיליסטרה הוא פונה צפונה ונכנס לתחומי רומניה, 
כששיפוע אפיקו קטן מאד ( 1 מ׳ על כל 60 ק״מ), ולפיכך 
הוא מתפתל מאד, מתפלג לזרועות רבות ויוצר שטחי־ביצות 
נרחבים. בגאלאץ פונה הדג׳ בזווית חדה מזרחה ונשפכת לים 
השחור בדלתה גדולה, המקיפה שטח של 3,000 קמ״ר. מגא־ 
לאץ ועד השפך משמשת הדג׳■ — ואח״ב הזרוע הראשית של 
הדלתה שלה — גבול בין רומניה ובין ברה״מ. שטח הדלתה, 
המכוסה ברובו הגדול ביצות ולגונות, מתקדם מדי שנה 
בשנה בכמה מטרים לתוך הים השחור בגלל כמולת־הסחף 
הגדולות שמביא עמו הנהר לשפכו! אומדים כמויות אלו 
ב 100 מיליון טון בשנה (וע״ע דלתה). מימי זרועות הדלתה 
של ד,דנ׳ רדודים, ומרובים בהם השרטונות! כדי לאפשר 
כניסת ספינות מהים השחור לנהר היה הכרח להעמיק את 
אפיק הזרוע הראשית — קיליה, ויש לנקות אפיק זה בתמי¬ 
דות מהיסתמות בסחף, 

רשת יובליה של הדג׳ מקיפה למעלה מ 300 נהרות ונח¬ 
ליט גדולים ומספר רב של נחלים קטנים. משום כך התנודות 
בנפח הנהר בעונוודהשנה השונות הן בדדך-כלל קטנות. 
אולם באביב ובקיץ הנהר גורם לפרקים לשטפונות, בעיקר 
באיזורים שבהם אפיקו נמוך רק מעט מפני השטח שבו הוא 
עובר. 

יובליה העיקריים של הדנ ׳ הם: מימין: אילה לך, איזאר, 


אין, אנס, רבה, דרוה — כל אלה יורדים מהאלפים, סוה — 

י ץ — ן * — ן ־־ 7 

מהאלפים והאלפים הדינאריים, מומה — מהאלפים הדינא- 

דיים, איסקר, ינטרה — מהרי הבאלקאן! משמאל: אלטמיל, 

• 1 י -י * * 

נב — מהרי גרמניה המרכזית, רגן — מהרי בוהמיה, מו¬ 
מה — מהרי מומיה, וך, טיסה, אולט, סרט, פרוט — 

~ ץ • — י•'*** 

מהקארפאטים, 
ספינות־ים, השקר 
עות במים עד עומק 5 
של 6 מ/ עולות ם 
במעלה הנהר (באפיק ל׳ 
המתוקן, ר׳ לעיל) עד ש 
בראילה ( 170 ק״מ ח 
משפך הדג׳). משפכו 
ועד רגנסבורג מהל־ ד 5 תת היאנובח 

מת בו ספינות־נהד גדולות, ומכאן ועד אולם — ספינות- 
נהר קטנות. תנועת הספינות בנהר גדולה. בשנת 1939 עסקו 
קרוב ל 500 ספינות-נהר בהעברת משאות ונוסעים בין ערים 
ומדינות השוכנות על חופו של הנהר. במלחמת־העולם 11 
נהרס חלק גדול מצי הספינות המהלכות בת׳! את מרבית 
הספינות שלא ניזוקו לקחו הגרמנים אתם בנסיגתם וריכזון 
ברגנסבורג, ושם נפלו בידי צבא־הכיבוש של אה״ב ( 1945 ). 
בשנים שאחרי המלחמה היתה תנועת־הספינות בנהר קטנה, 
בעיקר כתוצאה מחוסר אניות. היא הולכת וגדלה, אך ב 1957 
טרם הגיעה לממדיה שמלפני מלחמת־העולם 11 . 

מ. בר. 

א ג ן - ה ד נ׳ בהיסטוריה. הדנ׳ נקראה בפי היוונים 
איסטרום (לאט׳! 1516 או : £118161 ) . היא נזכרת לראשונה ע״י 

הרודוטוס בתיאור מסעו של דריוש 1 ב 512 לפסה״נ נגד 

* • 

הסקיתים שבגדה השמאלית של הדג׳ התחתית. כ 200 שנה 
לאחר מכן עבר אלכסנדר מוקדו! את הנהר. ב 6 לפסה״נ 
הקים אוגוסטוס קיסר את הפרובינציה מסיה ( 406513 ^) על 
גדות הדג׳ התחתית, ומאז היה הנהר לכל ארכו במשך יותר 
מ 300 שנה גבולה הצפוני של הקיסרות הרומית! רק זמן־מה 
במאה ד> 2 לסה״נ התקיימה גם בגדה השמאלית של הת׳ 
האמצעית הפרובינציה דקיה. מרקוס אורליוס הגן על גבול 
הת׳ מפני הקוואדים והמארקומאנים. ב 238 עברו הגותים 
לראשונה את הת׳ ונכנסו לשטח הקיסרות, אבל גורשו ממנו 
ע״י קלודיוס 11 . גבול הדג׳ התמוטט סופית אחרי 375 , ומאז 
הפכו שפלות הדג' התיכונה והתחתית לאיזורי־פלישה של 
גותים, הונים, אווארים, סלאווים, מאדיארים. האחרונים 
הקימו במאה ה 10 באיזור הדג׳ התיכונה את מלכות הונגאריה. 
כבר לפני זה הקים קארולוס הגדול על הדנ׳ התיכונה את 
חבל־הספר המזרחי (, 15 ז 3 חז 051 ) להגנת המלכות הפראנקית, 
שהפך אח״כ לאוסטריה. 

בסוף המאה ה 14 הגיעו לאגן הדג׳ מדרום־מזרח התורכים 
וכבשו בהדרגה את האיזור תוך התקדמות לצפון־מערב. 
במאות ה 16 — 17 שלטו התורכים בכל שפלות הת׳ התחתית 
והתיכונה, ופעמיים ( 1529 , 1683 ) הגיעו עד שערי וינה. ע״י 
נצחונותיה של אוסטריה בסוף המאה ה 17 וראשית המאה 
ה 18 גורשו התורכים משפלת ד.דנ׳ התיכונה, וע״י נצחונותיה 
של רוסיה במאה ה 19 — גם משפלת הדג׳ התחתית. 

בעקבות הפלישות המרובות ונדידות־העמים באיזור־הת׳ 
קמה שם אוכלוסיה מגוונת ומעורבת מעמים שונים: גרמ¬ 
נים, צ׳כים, סלובאקים, הונגארים, סלובנים, קרואטים, 













847 


דנובה—דנון 


848 


סרבים, רומנים, בולגארים, וסמוך לשפך־הדנ׳ גם תורכים 
וטאטארים. כל העמים האלה יושבים זה בצד זה, ולפעמים 
אף זה בקרב זה, ובאיזורים מסויימים אי-אפשר לתחום 
תחומים מוגדרים ביניהם. עד מלחמת־העולם 1 היו עמי 
איזור־הדג׳ התיכון מאוגדים במונארכיה האוסטררהונגארית. 
אך נטייתם להתבדלות גרמה ב 1918 להתפוררות המונארכיה 
ולהקמת מספר של מדינות קטנות ("הבאלקאניזאציה" של 
דרובדמזרח אירופה), שלא יכלו לקיים את עצמאותן אלא 
בקושי. בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם נתעורר רעיון 

הפדראציה הדאנובית, שצריכה היתה לכלול — מלבד המרי¬ 

*• <* 

4 * 

נות שקמו בשטח הקיסרות ההאבסבורגית לשעבר — גם 
את יוגוסלאוויה ואת רומניה, תחילה כאיגוד כלכלי, ואח״כ 
אולי גם כאיגוד מדיני, ועי״כ למלא את החסרון הכלכלי 
שנגרם ע״י התפוררות האחדות הכלכלית של האיזור, וכן 
למנוע את השתלטותה הכלכלית והמדינית של גרמניה עליו. 
רעיון זה לא יצא לכלל מעשה, וב 1938 סיפח היטלו את 
אוסטריה לגרמניה, ב 1939 — גם את צ׳כיה, ובמרוצת 
מלחמת־העולם 11 השתלטו הגרמנים על כל אמור הדג/ 
אולם ב 1944 הגיעו הצבאות הסובייטיים בהתקפת־הנגד 
שלהם לשפך־הדנ׳, התקדמו משם ממזרח למערב וכבשו את 
רומניה, בולגריה, הונגריה ואוסטריה. שלוש המדינות הרא¬ 
שונות נשארו בתחום שלטונה של רוסיה הסובייטית. בווינה, 
מרכזו של אגן־הדנ׳, עמד חיל־מצב של 4 מעצמות־הכיבוש 

עד 1955 , כשהוחזרה לאוסטריה עצמאותה המדינית. 

ח. ק. ב. 

השיט בדג׳ מבחינה מדינית. כנתיב תחבורה 
ומסחר, המקשר מדינות רבות׳ נעשתה ד.דנ׳ גורם חשוב 
ביחסים המדיניים והכלכליים הבין־לאומיים; זכות השיט בה 
היתה נושא להסדרים משפטים בין־לאומיים, ועל השלטון 
על השיט התנהל — ומוסיף להתנהל — מאבק מדיני. כבר 
במאה ה 18 , כשהיה אגן־הדנ׳ מחולק בין אוסטריה ותורכיה 
בלבד, נחתמו ביניהן בעניין זה הסכמים דו־צדדיים: כלי- 
שיט, המניפים דגל זר, היו רשאים להשתמש בנהר רק על 
סמך הסכם עם המדינה שבתחומה עברו. כשהגיעה רוסיה 
במאה ה 19 לשפך ד.דנ׳, נחתמו הסכמים כאלה גם בין 
רוסיה ותורכיה. אולם בחוזה־פארים ( 1856 ) שאחרי מלחמת- 
קרים בא במקום ההסכמים הדו-צדדיים הסכם בין־לאומי, 
שקבע בינאום כללי של הת׳. השיט בתחום שפך־הנהר 
(עד בראילה) הועמד בפיקוחה של "ועדה אירופית של 
הדג׳", שבה היו מיוצגות (מקונגרם־ברלין ואילד) אוסט¬ 
ריה׳ איטליה, בריטניה, גרמניה, צרפת, רומניה, רוסיה, 
תורכיה ז על שאר חלקי הנהר פיקחה "ועדה דיפלומאטית" 
של הארצות השוכנות בגדות הנהר. מגמת החוזה הזה, 
שכפוהו מעצמות־המערב על רוסיה, היתה לתת למעצמות- 
המערב אפשרות להתערבות בעניינים הקשורים בים השחור 
ובמיצרי־הכניסה אליו — מצד אחד, ולבלום את חדירת רוסיה 
למרכדאירופה — מצד שני. למעשה לא נכנסה "הוועדה 
הדיפלומאטית" לכלל-פעולה, ואילו "הוועדה האירופית", 
שמושבה היה בגאלאץ, ביצעה עבודות חשובות בהכשרת 
שפך־הדנ׳ ושער־הברזל לתנועת ספינות. 

החוזים והאמנות שאחרי מלחמת־העולם 1 יצרו תקופה 
חדשה בבינאומה של הדג/ ב 1921 הוקמה "ועדת־דנ׳ בין- 
לאומית", שמושבה היה בווינה, בראטיסלאווה ובלגראד (בזו 
אחר זו), ושבה היו מיוצגות אוסטריה, איטליה, בריטניה, 
גרמניה, הונגאדיה, יוגוסלאוויה׳ צ׳כוסלובאקיה, צדפת ורו¬ 


מניה; לפיקוחה נמסר השיט לכל אורך הנהר, פרט לאיזור 
השפך שמבראילה ומטה, שעליו הוסיפה לפקח "הוועדה 
האירופית", אלא שמז 1 האחרונה הוצאו רוסיה, גרמניה 
אוסטריה ותורכיה. למשטר הבינאום הוכנסו גם הנהרות 
הנשפכים לדג׳. ב 1936 ביטלה גרמניה הנאצית כל משטר 
בידלאומי בנהרותיה — לרבות חלקה בת׳ — והפסיקה את 
השתתפותה ב״ועדת־הדג׳ הבין־לאומית". ב 1938 עברו כל 
הסמכויות החשובות של "הוועדה האירופית" לרומניה, 
שבתחומה נמצא שפך־הת׳. 

בתקופת מלחמת־העולם 11 ׳ כשכל אגן־הת׳ היה תפוס 
בידי גרמניה, הקימה זו "ועדת־דג׳" משלה, שהיתה מורכבת 
ממנה ומגרורותיה בלבד. ועדה זו בוטלה ב 1944 . אחרי המל¬ 
חמה נעשו כמה נסיונות להקים גוף בין־לאומי אחיד חדש 
לפיקוח על תנועת הספנות לכל אורך הדג׳. נסיונות אלה 
נכשלו בעקבות הניגודים שבין ברה״מ מצד אחד ומעצמות- 
המערב מצד שני. ב 1948 הקימה ברה״מ על דעת עצמה 
רשות לניהול התנועה בדנ ׳ , המורכבת רק מב״כ המדינות 
היושבות על הנהר. גרמניה ואוסטריה סירבו להשתתף 
בוועדה זו, שבה מיוצגות למעשה רק ברה״מ וגרורותיה 
ותחום פעילותה בפועל משתרע מן הגבול האוסטרי־הונגארי 
עד שפך־הת׳. כמרכז רשות זו נקבעה בלגראד. עם התגלעות 
הסיכסוד בין ברה״מ ויוגוסלאוויה שותקה רשות זו. היא 
חודשה ב 1955 , הפעם בהשתתפות אוסטריה, אבל הקף 
פעולותיה וסמכויותיה מוגבלים מאד, ולמעשה חולשת היום 
כל מדינה על ענייני הכשרת הנהר לשיט ועל תנועת הספי¬ 
נות באותו חלק של הנהר שהוא עובר בתחומה. 

י. לד. 

- 11171 . 4 474 ) 43 ?/ 714748 /^ 1 173 1/17601 .( 1 . 0 0:6 ,ד 501 ^ 14£ .£ 

16 ! 7 , 1131 ( 113 . 1 < ; 1891 ,. 0 16 ( 1 ,:> 1 נ>ט 3 ? ; 1881 , 114718 ) 

. 0 ; 1929 ,. 17116771 ' . 0 114 > 17011 > 86 ,. 1 ) 1 ; 1920 ,. 0 
114 > 146 ^ 11 ) 1474 [ 76847146 86 , ¥31101:011 ; 1922 , 101 .(! 613 ( 1 

67766 / 11116 / 16 ^/ 1/01 0:6 , 4 > €1 : 111 ט 3 ־ 81 ־ 501015 .ז\ .־ 1 ? ; 1928 ,. 0 
׳ £6 .£ ; 1940 ,. 0 11 , 6 ( 1 .£ ; 1935 ,. 0 •/> 816111411 8 

,( 20/2 ,$־ 11311 \ 3 ב £1£1 ־ £01 ) 8.6607131711611071 171 ) 1 ( 06474141 , 1 ! €5 .ת 
, 2 חט 1£ ; 1942 , 1939 671 < 14 ן 1436 ן' . 0 86 ; 1942 

. 0 .[ ; 1949 ,( 104 , 43 . 1111 . 1 [ . 01 ^ 2 ) 86847726 . 0 7/16 

,( 27/2 , 5 * 311 ^^ £1£11 ־ £01 ) . 0 1/16 071 {( 16 ) 01$10171 , 011 נ 1 ק 1 ת 03 
,־ 41£1181£1 ^ . 14 ; 1951 ,. 0 . 11 ) 41116774 046 ,ז £11€ §£¥\ .¥\ ; 1949 
.( 187 ~ 176 , 1957 , 1 םט 3 ־ 1 ט 113 ס 0 ) 67766/11 \ 61 8 4774 414 ) 0074 016 

דנ 1 ן (או דאניון), שמן של משפחות יהודיות-ספרדיות, 
שהעמידו רבנים וחכמים. 

אברהם ד נ׳ ( 1857 , אדריאנופולי — 1925 , פאריס), 
מלומד וסופר. למד בישיבה בעיר־מולדתו, היה מתלמידיו 
של יוסף הלוי (ע״ע) וממייסדי "חברת שומרי תושיה" 
(״דורשי השכלה״) בעירו. מ 1871 עמד בראש בית-מדרש 
לרבנים שייסד באדריאנופולי ושעבר ב 1898 בחסותה של 
חברת ״כל-ישראל-חברים״ לקושטא והתקיים שם עד 1917 . 
בסוף ימיו שימש דנ ׳ מורה לעברית ב 316 מ״ 0 א £0016 
0116111316 . — דג׳ ערך את כתב־העת ההיסטורי "יוסף דעת" 
(או "איל פרוגרסו"), שהופיע ב 1888 באדריאנופולי בעב- 

ז• 

רית ובלאדינו. הוא פירסם כמה מאמרים מדעיים, תירגם 
שירים וספרי־מחקר לעברית, וכתב בעצמו שירים. מחיבו¬ 
ריו: "משכיל לאיד״ך (ר״ת אברהם יוסף דנ ׳ ), תרגום 
תולדות־ישראל לתאודור רינאך בהוספת קטעים מספדי 
היסטוריונים יהודים. 

א. אלמליח, ר׳ א. דנון (מזרח ומערב, א'), חרע״ט; יום־ 

טוב בכסוה״רם, תולדות אישים, 19-14 , 1935 ; ש. מרכוס, 
לתולדות היהודים באדריאנופולי (סיבי, כ״ט), תשי״א; 

. 1942 , 99-100 , 11 , 111 ( 11 ( $111 27 > 3 ( 111 [ 46 $ > . 41111 ,?) 03133 


849 


מזיר—■ מטה אליגידי 


850 



העירית והספריה העירונית בדנוור 

ךנ. 1 ר (■! 6 ׳\מ 06 ), עיר באה"ב, בירת מדינת קולורדו(ע״ע)! 

416,000 תושבים ( 1950 ). העיר שוכנת לרגלי הרי* 

הסלעים, בגובה 1,610 מ׳ מעל לפני־הים, על גדות הנהר 
סאות פלט ( 1306 ? ( 50111:1 ). דג׳ היא העיר הגדולה ביותר 
באיזור'הרי־הסלעים! היא מרכז אדמיניסטראטיווי, מסחרי, 
פינאנסי, תעשייתי וצומת־תחמרה גדול, המשרת 14 מדינות 
במערב אה״ב. בה טובעת ממשלת אה״ב את מטבעות־הכסף 
שלה. בה אחד השווקים הגדולים בעולם לבקר, כבשים וסו¬ 
סים. פחם ונפט הנמצאים בסביבה משמשים כחומר־דלק 
לתעשייתה המגוונת, שעיקרה מושתת על החקלאות של 
האיזור: הכנת בשר קפוא ושימורי-בשר, תעשיית מוצרי- 
חלב, סוכר! ענפים אחרים של תעשיה קלה — מכונות 
וציוד למכרות, מכונות שונות וציוד תעשייתי, מכונות חק¬ 
לאיות, מוצרי־גומי, מכשירי־חשמל ועוד. בדג׳ נמצאים בתי־ 
זיקוק גדולים לנפט. בסביבה הקרובה כורים זהב, כסף 
ופחם. 

דג׳ בגויה ברווח! רחובותיה רחבים ומוצלים, יש בה 
מספר רב של שדרות ופארקים. אקלימה נוח מאד׳ העיר 
מוגנת מפני רוחות ע״י ההרים, ואוירה צח ויבש. כל אלה 
עשאוה למקום־נופש, בעיקר לחולי־דיאות. — בעיר אוני¬ 
ברסיטה (נוסדה 1864 ), בית־מדרש לכמרים וכמה מוסדות 
השכלה גבוהים אחדים. בקרבתה אחד משדות־התעופה 
הגדולים ביותר באה״ב ובסיס גדול של חיל־האויר. 

המקום יושב לראשונה ב 1857 . ב 1858 הפך למחנה של 
מרי־זהב, שהתפתח אח״כ למרכז־מסחר למרים ולראשוני 
האיכרים בסביבה. ב 1860 מנתה דג׳ כ 1,000 תושבים. ב 1867 
היתה לבירת קולוראדו. העיר החלה לגדול בקצב מהיר, 
אחרי שחוברה ב 1870 לרשת מסילות-הברזל של אה״ב. 
ב 1890 מנתה אוכלוסייתה 107,000 נפש. אחרי 1890 התפתחה 
העיר כמרכז פינאנסי ותעשייתי. 

יפ. ש. 

בת׳ יושבים כ 16,000 יהודים. — ראשוני היהודים 
כבר הגיעו למקום בשנים הראשונות ליישובו, וב 1861 נת־ 
ארגנה חברה קדישא, שערכה גם תפילות בציבור לימים־ 
הנוראים. ב 1874 נבנה ביהכ״ג הראשון, שהוא היום ההיכל 
הרפורמי בעיר. היום קיימים בת׳ בית־המדרש הגדול ועוד 
כ 15 בתי־כנסיות קטנים יותר, מוסדות ציבוריים ומוסדות- 
צדקה שונים. אירגונים יהודיים ארציים מחזיקים בדג׳ בתי- 
חולים לילדים ולשחפנים. 

רנטה אל י ג\ךי' — 1 ', 6 ■! 1 ^ 11 \, 0301:6 — ( 1265 , פירנצה — 
1321 , ראונה), גדול המשוררים האיטלקיים, מגדולי 
אישי החזון והשירה בספרות־העולם, מנציגיה הדגולים של 
התרבות הנוצרית־מערבית בימי־הביניים. 


חייו. משפחתו של ת׳ היתד, מן האצולה הקדומה של 
פירנצה, אולם לא נמנתה בין המשפחות הראשיות של העיד. 

המשפחה היתה שייכת למפלגת הגולפים (ע״ע גולפים וגיב־ 

■ י• י ♦ 

לינים), אשר ניצחה ב 1265/6 את הגיבלינים בפירנצה 
וגירשה אותם מן העיר! באותם ימים נולד המשורר. דג׳ אינו 
מזכיר את אביו כלל, ועל־םמך רמזים בדברי בני-הדוד יש 
מקום לחשוד, שהלה לא זכה לשם טוב בעירו. אמו של דג׳ 
(שהמשורר הנציח את זכרה [״תופת״, ח׳, 44/5 ]) מתה 
בנעוריה! אביו נשא לו אשד, שניה, ומשתי נשיו היו לו 
9 ילדים. יש להניח, שהעלם הרגיש לא ראה ימים טובים 
בבית אביו — שלא היה מכובד על הבריות —, בכפיפה אחת 
עם אם חורגת ועם בניה המרובים, וייתכן שרשמי ילדותו 
גרמו לחיזוקם של קווים מסויימים שבאפיו: מרירות, נטיה 
להתבודד, ובעיקר — גאווה יתרה, שהטביעו את חותמם הן 
במהלדחייו והן ביצירותיו. 

מימי ילדותו של דג׳ ידוע לנו מאורע אחד בלבד, שהיה 
מכריע לגבי כל חייו הפנימיים ולגבי יצירתו: בהיותו בן 
9 שנים ( 1274 ) ראה את באטריצ׳ה (כנראה בת למשפחת 
פורטינארי המכובדת), הקטנה ממנו בחדשים אחדים, שלה 
הקדיש לאחר מכן את אהבתו ואת שירתו. — בימי נעוריו 
רכש לו ידיעות ביסודות הלימודים של זמנו, וכן בנגינה, 
בציור, בריקוד וברכיבה על סוסים! אולם את ידיעותיו 
המקיפות, שבהן הצטיין אח״ב, לא רכש אלא לאחר בגרותו. 
בהיותו בן 18 ראה את באטריצ׳ה שנית וכתב את הסונטה 
הראשונה, שאותה כלל לאחר מכן ביצירתו המקובצת! מאז 
נשתייך לאסכולה של משוררים פלורנטיניים, שנקראה על- 
ידיו בשם ס׳,יס 0 א 5111 00106 ("הסיגגון החדש המתוק"), 
ולאחר זמן מועט עמד בראשה. מורו של דנ ׳ היה המלומד 
החשוב ברונטו לטיני, ועם ידידיו של המשורר נמנו הצייר 
ג׳וטו (ע״ע) — שממנו נשתמרה תמונה המתארת את מ׳ 

הצעיר ובאטריצ׳ה (ר׳ תמונת־השער השניה של כרך ב׳) — 

*■ • * 

וקאזלה ( 0386113 ), מראשוני המלחינים שנתפרסמו בשם, 
שהלחין כמה משירי ת׳. ב 1285 נשא ת׳ לאשה את ג׳מה 
דונאטי ( 000311 0601103 ), בת למשפחה מיוחסת מסיעת 
הגוולפים ה,,שחורים״ (הקיצונים)! לזוג נולדו שלושה בנים 

ובת אחת. כשגורש ת׳ לאחר מכן מפירנצה (ר׳ להלן), לא 

* * * • 

הלכה האשד, לגולה יחד עם בעלה, ואף אין' היא נזכרת בשום 
מקום ביצירותיו! משום כך שיערו שלא היה שלום־בית 
ביניהם. לפי מקורות מאוחרים למד דג׳ ב 1287 באוניברסיטת 
בולוניה, וב 1288 לחם בשורות הצבא הפלורנטיני בקרב נגד 

ש 

הגיבלינים. ב 1290 מתה באטריצ׳ה, שאותה העריץ דנ׳ מרחוק 
ועליה שר בלהט־אהבה סוער. לאחר מותה החלה תקופה, 
שאותה כינה דנ ׳ לאחר מכן — תוך בושה וחרטה — כזמן 
״תעייתו״! אולם אין אנו יודעים, אם בדברים המרים שהטיח 
כלפי עצמו נתכוון לבגידה באהבתו לבאטריצ׳ה המנוחה או 
להיתפסות לספקות דתיים או לדעות כופרות או להימשכות 
לחיי־הוללות או לעבירות מוסריות! עכ״פ בתעודות הזמן 
ובביוגראפיות הקדומות לא נמצא זכר לכל אלה. את התגברו־ 
תו של המשורר על אותו משבר פנימי מציין חיבור ה ¥113 
3 ז!ס 0 א (״חיים חדשים״, ביתר דיוק — "מחודשים") סמוך 
ל 1295 (ועכ״ם לפני 1300 ), שבו הוא מתנה את אהבתו לבא- 
טריצ׳ה ואת מותה בצורת מבחר משיריו עם פירוש מקשר. 
באותן שנים התחיל דנ ׳ להתעמק בפילוסופיה (כתבי אריס־ 
טו, בואטיוס, קיקרו), ומעלם הוזה, הנתון כולו לאהבה 
















851 


דנטדז אליגידי 


852 


ולשירה, נתפתח לגבר כבד־ראש. הוא נדחף גם לפעולה 
ציבורית־מדינית; מאחר שהזכות להבחר למשרות העירוניות 
בפירנצה הדמוקראטית של אותם ימים היתד. מותנית בחב* 
רות' באחת הגילדות, נזדרז — הוא האציל — להרשם בגילדה 
של הרופאים והרוקחים, אולם לא עסק במקצוע זה. בין 1295 
ו 1301 שימש ת׳ לעתים קרובות חבר בוועדות ממשלתיות 
שונות, וכן נואם רשמי בשם עירו וצירה! ב 1300 שימש זמן 
קצר חבר במוסד העליון של הרפובליקה, מועצת ששת "הרא¬ 
שונים". אולם הקאריירה המדינית שלו נסתיימה בשואה לו 
לעצמו. דג׳ נמנה — בניגוד למשפחת אשתו(ר׳ לעיל) — על 
סיעת הגוולפים "הלבנים" המתונה, וכשהגיעה סיעת הגוולפים 
ה״שחורים״ לשלטון בפירנצה ב 1301 , ניגשה מיד לגירושם 
של ראשי "הלבנים" באמצעות משפטים מבויימים על מעי¬ 
לות בתפקידים ציבוריים. דג׳ עצמו היה מקרבנות העלילה, 
ובצו, שניתן ב 27 בינואר 1302 , הוגלה מפירנצה! גלותו 
נמשכה עד מותו וגרמה לו סבל נפשי עמוק ביותר. הוא עזב 
אחריו את אשתו ואת ילדיו, את כל רכושו ואת כה״י של 
שבעת המזמורים הראשונים של "הקומדיה האלוהית". במשך 
שנים אחדות לקח דנ ׳ חלק במאמציהם של הגולים הפוליטיים 
להשיג את שיבתם לפירנצה בכוח הנשק! לאחר מכן התאכזב 
מהליכותיהם הקטנוניות של חברירלצרה ופרש מן החיים 
המדיניים לחלוטין. דק בימי מסעו של הקיסר הינריך ¥11 
לאיטליה ( 1309 — 1313 ) — שממנו קיווה דג׳ את הכנסתה 
של כל איטליה למרותו של הקיסר, ובעקבות כך את ביטולו 
של משטר האפיפיור בפירנצה וקץ לגלותו — נתן ביטוי 
לעמדתו לגבי הבעיות המדיניות הבוערות של אותם ימים 
ב 4 מכתבים גדולים (כתובים לאטינית) לשליטי איטליה 
ולעמיה, לבני פירנצה, לקיסר ולחשמני איטליה! כן הרצה את 
השקפותיו על המדינה האידיאלית במסה 31-01113 מ 10 ^ 06 , 
שבה התקרב הגולפי ה״לבן" לשעבר קירבה יתרה לגיבלי- 
נים. 20 שנות גלותו עברו על מ׳ בנדידה מעיר לעיר 

ומחצרו של מצנאט אחד למשנהו, משליטי הערים באיטליה 

•י 

הצפונית והתיכונה. עוצם הכאב, שחש אותו אדם גאה בגלל 
תלותו בחסדי־נדיבים, בא לידי ביטוי במקומות רבים 
בשירתו ובמכתביו. 

לראשונה מצא ת׳ מקלט בחצרם של בני דלה סקלה 
(ע״ע) בורונה, ב 1304 — 1306 התגורר בטרוויזו/ באותה 
שנה בפאדובה וב 1306/7 בלוניג׳אנה ( 3 מ 11813 !גו 0 ) בביתו 
של המארקזך. פרנצ׳סקינו מלספינה, שבשירותו מילא תפקי¬ 
דים של ציר ושל נואם בשם המדינה — תפקידים שפעל 
בהם קודם לכן בעיר־מולדתו, ואף לאחר מכן בחצרות שרים 
אחרים. ללוניג׳אנה הביא לו אחד מידידיו את כה״י של 
שבעת מזמורי "הקומדיה האלוהית" הראשונים, ושם חידש 
זע׳ את עבודתו באפוס שלו, שהיתה עיקר עיסוקו עד יום 
מותו. במשך 10 — 15 השנים הבאות נדד בין ערים שונות 
בטוסקאנה, בלומבארדיה, ברומאניה, באומבריה, ואולי הגיע 
אף לנאפולי. מפטרוניו באותן שנים היה קאנגראנדה דלה 

* • *+ •ןי 

סקלה, שלו הקדיש דג׳ את "גן־עדן" שלו ושבחיצרו 
נפגש אולי עם עמנואל הרומי. יש עדויות, שסמוך ל 1310 
למד (ואף לימד ז) דנ ׳ פילוסופיה ותאולוגיה בסורבון בפא¬ 
ריס ! אולם המסורת, שלפיה ביקר גם את אוכספורד, נראית 
מפוקפקת. — ב 1315 הציעה ממשלת פירנצה חנינה לגולים, 
בתנאי שיחזרו בתשובה בטקס פומבי משפיל. בניגוד לחבריו 
דחה דג , ׳ על אף געגועיו למולדתו, את ההצעה המחפירה 


הזאת! הוא כתב את המלים הגאות: "מאחר שאין להפנם 
לפירנצה בשום דרך אחרת, לא אכנס לפירנצה לעולם. ולמה 
אעשה זאת ? הלא אוכל לראות את מראה השמש והכוכבים 
בכל מקום? הלא אוכל להתבונן באמיתות המתוקות בכל 
מקום תחת השמים, בלי להסגיר עצמי לעם ולעיר פירנצה 
כחסר־כבוד וכאדם בזוי ז אף לחם לא אחסר". בגלל סירובו 
זה חידשו בני־פירנצה את גזרת הגלות נגד ת׳ וכללו בגזר־ 
דינם אף את בניו. 

בשנות חייו האחרונות מצא מ׳ — שכל עיסוקו כמעט 
היה נתון אז לחיבורו הראשי — מקלט שאנן ונכבד בחצר 

שליטה של ראוונה, גווידו נובלו דה פולנטה! בתי של 

* י• ~ * • 

המשורר נכנסה כנזירה לאחד המינזרים בראוונה, ושניים 
מבניו דרו, כנראה, בביתו. באותם ימים ביקשה העיר 
בולוניה להכתיר את ת׳ לשר־המשוררים, אולם הוא דחה 
את הכבוד הזה. סמוך ל 1319 סיים דג׳ את שני חלקי 
ה״קומדיה״ הראשונים ואת 10 המזמורים הראשונים של 
"גן־עדך. 

ב 20 ביאנואר 1320 עדך מ׳ במאנטובה ויכוח על "פני־ 
הים"! הרצאתו, הקרויה בשם "שאלה על המים והיבשה" 
(ר׳ להלן), הגיעה אלינו. ב 1321 שלח אותו פטרונו גווידו 
נובלו כציר לוויניציאה לנהל שם מו״מ מדיני. בשובו דרך 
הביצות שבעמק־הפו חלה זע׳ בקדחת ונפח את נשמתו 
בראוונה! הוא נקבר במנזר הפראנציסקני שבעיר זו. 
המשורר הספיק להשלים את יצירתו הגדולה לפני מותו. 

יצירותיו. חיבוריו המדעיים והמדיניים של דנ ׳ נכתבו 
לאטינית, יצירותיו בשירה והפירושים להן — איטלקית. 
מבחינת הזמן ניתן לחלק את יצירתו ל 3 תקופות:( 1 ) מנעו¬ 
ריו עד לגלותו מפירנצה — באותה תקופה נתחברו היצי¬ 
רות השיריות 3 ׳\ 10 !ז\ 1 ¥10 ("החיים המחודשים") וחלק מן 
ה 6 ז 16 מ 20 מ 03 ("ספר־הזמרים"), וכנראה גם תחילתה של 
״הקומדיה״(״תופת״, המזמורים א׳—ז׳). — ( 2 ) מגלותו עד 
מותו של הינריך ¥11 ( 1313 ) — בעיקר הכתבים המדעיים 
והפילוסופיים 3 ״מ 116 ן> 610 1 ז 3 :§ 11 !׳\ 06 ("המליצה בלשון- 
העם״), 10 ׳\ 1 ׳\מ 00 11 (״המשתה״), 113 ) 0 ז 3 ת 10 דז 06 ("על 
המלוכה״), רובן של ה 0136 ) 15 ק£ (״אגרות״)! היצירה השי¬ 
רית, שהיתה באותה תקופה טפלה לחיבורים המחקריים 
והפולמוסיים, כוללת את מרבית ה 03112001616 ואת המשך 
חיבורו של ה״תופת״. — ( 3 ) מ 1313 (בקירוב) עד מותו — 
"טור-הטוהר" ו״גדעדן", ואולי גם המזמורים האחרונים של 
ה״תופת", כמה משירי ה 6 ז 1116 ס 2 מ 03 , שתי אקלוגות לאטי־ 
ניות ( 1319 ), כמה אגרות ו 3 זז 6 ) ) 6 13 !ן> 3 16 ) 011365110 
(״שאלה על המים והיבשה״, 1320 ). 

היצירה השירית מילאה את חייו של ת׳ בימי נעוריו! 
עליה האפילה בשנות גברותו היצירה הלימודית והוויפוחית! 
בשליש האחרון לחייו מצא את הדרך חזרה ליעודו האמיתי, 
וב״קומדיה" עלה לפסגת יצירתו. יצירתו בכללה קשורה 
קשר הדוק בחייו האישיים! לא זו בלבד שיצירותיו בשירה 
מושרשות — כל אחת לפי דרכה — בחוויותיו האינטימיות 
ביותר (אהבתו לבאטריצ׳ה, אהבותיו ה״תועות", המתח בין 
זו ובין אלו, כלומר: בין מעשיו ורגשותיו ובין דרישותיו 
כלפי עצמו), אלא אף כתביו המדעיים, הפילוסופיים והמדי¬ 
ניים צמחו כולם מתוך סיטואציות אישיות מסויימות, ואף 
מגלים במפורש את האופי האישי של מקודם ושל מגמתם. 
דג׳ מופיע בשירתו ובמשנתו כאישי וכאוניוורסאלי כאחד, 


853 


דנטוז אליגידי 


854 


במידה שאין לראות זאת אף באחד מגדולי הסופרים, חוץ 
מגמד. (ע״ע>. — לעומת ה״קומדיה" נראים שאר כל כתביו 
כקטנים־ביחס. 

את 3 ע 110 א 3 ז 1 /י' (״החיים המחודשים״ או — אולי — 
,,התחדשות החיים") חיבר דנ ׳ שנים אחדות אחרי מותה של 
באטריצ׳ה. בחיבור זה כינס כמה משירי נעוריו, הכרוכים 
באהבתו לבאטריצ׳ד* וקשר אותם ע״י פרקי-ביניים בפרוזה, 
המספרים את המסיבות שבהן נולד כל שיר, או מסבירים 
אח מבנהו. זהו ספר מיוחד במינו, כעין רומאן קטן(הראשון 
בספרות המודרנית), מקסים ברגשיותו הנלהבת. על האהובה 
הצעירה — שהיא מלאך יותר משהיא אשה —, על הפולחן 
ד,אקסטאטי שהמשורר המאוהב, עדין־הנפש עד כדי חולניות, 
הביישן והסוער, מקדיש לה מרחוק באנחותיו ובשיריו ערבי־ 
הצליל, ואפילו על רקע הסיפור (פירנצה ונוף סביבתה) 
והמאורעות המסופרים (ברכת־שלום, נשף־חתונה, מחלה, 
מות הנערה, אהבה חולפת לאיזו 0601116 00003 ["אשה 
אצילה״], המרחמת על העלם המום־הכאב, ובסוף — חידוש 
אהבתו אל גבירתו שעלתה השמימה) — על כל אלד, נסוכים 
התמימות הלבבית והזיו של תולדות־קדושים. 

ד, 6 ז 16 ס 20 ת 03 ("ספר־הזמרים") כולל שירים מראשית 

■ ■ן■ 

יצירתו של דג׳ בגיל 18 עד שנות־גלותו הראשונות — 0 ונ- 
טות, קאנצומת, באלאטות, ססטינות, סטאנצד, אחת. ליקוטם 
בקובץ הוא פרי עבודתם של החוקרים, שכן דג׳ עצמו לא 
כינס, כנראה, את שיריו לקובץ כולל. לשירים אחדים תוכן 
אלגורי, מוסרי, פילוסופי, ואף אסטרונומי; לאחרים אופי 
אישי ובחלקם סאטירי, ומהם — שירי ניצוח וגידופים; אילם 
מרביתם ~־ שירי־אהבה. כמה מהשירים, שמשום־מה לא 
נכללו ב״חיים המחודשים", כמה מהשירים, שמשום־מה לא 
אחרים מביע דג׳ אהבה ל 0601116 0003 ( 1 ולנשים אחרות, 
הנקראות בשמותיהן האמיתיים או בכינויים שנתן להן 
המשורר. ברגשו הלוהט ובסיגנונו הנועז והמחוספס, השונה 
מאד מהמתק השלו של שירי "החיים המחודשים", בולט 

•* ■ך ♦י 

המחזור של 4 קאנצונות לאשה שקרא לה 3 ז 161 ? ("אבן") — 
רמז לעמידתה הקשה כאבן מול תשוקתו הסוערת. — ב״ספר* 
הזמרים" נכללו גם שירים שאינם משל ת׳ אלא ממשוררים 
מחוגו או מאלה שהלכו בעקבותיו! מהם שירים בשבחו או 
בגנותו של דג׳. 

ה״מ ש ת ה" ( 00011010 ) הוא חיבור שירי אנציקלופדי 
ופילוסופי גדול, שבו התכוון דנ ׳ להקיף עניינים מרובים 
בפילוסופיה, פסיכולוגיה, אסטרונומיה, ידיעת־הטבע, מדי¬ 
ניות, מוסר, תאולוגיה ועוד; חיבור זה — שהוא החיבור 
המדעי הראשון בלשון האיטלקית — לא הושלם. 

הספר הלאטיני 13 ז 31160 > £10 1 ז 183 נ 1 /ו 06 ("על המליצה 
בלשון־העם״) — אף הוא בלתי־גמור — היה מכוון להורות 
את מלאכת־השיר באיטלקית; על־אף כמה טעויות, שמצב 
הידיעות בזמנו גרמן, באות בו לידי ביטוי תפיסות מעמי¬ 

ד 

קות עד להפליא של מהות השפה והספרות. דג׳ מניח, 
ששפתם של אדם וחוד, היתד, עברית! בעקבות בלבול הלשו¬ 
נות באו שלוש לשונות לאירופה: היוונית, "הצפונית" (כלו׳ 
הלשונות הגרמנית, הסלאווית, ההונגארית, ועוד) וה״דרו- 
מית"(כלו׳ הלשונות הרומאניות). ת׳ היה הראשון שהשכיל 
לחוש בקרבתן ההדדית של הלשונות הרומאניות — פרו- 
בנצאלית, צרפתית, איטלקית אלא שהוא חשב אותן לא 
לבנות הלאטינית, כי אם לקודמות לה: אחרי שהתחלקו 


והלכי שלושת ענפי ד,"דרומית" לניבים רבים, "המציאו" 
דובריהם שפה משותפת סדירה, היא ה 13011031:103 § ("הדק¬ 
דוק"), כלו׳ הלאטינית — שהיא בעיני דנ ׳ יצירה מלאכותית 
מאוחרת. באיטלקית דג׳ מבחין, תוך בקיאות והבנה מופלאה, 
ארבעה־עשד ניבים עיקריים! מעליהם הוא מעמיד את שפתם 
המשותפת של המשוררים האיטלקיים (לאמיתו של דבר — 
הניב הטוסקאני), שפה יפה ונאצלת, שאף הלאטינית נופלת 
ממנה — "שפת־העם האצילה, הריבונית, הטרקלינית והחצי 
רנית״. תפיסה חשובה זו — שהיא חידוש מקורי של דג׳ — של 
שפת־עם כשפה לאומית עילאית היתה עתידה לתרום הרבה 
לאיחודה הלשוני — ובסופו של דבר, בעקיפין, גם הפו¬ 
ליטי — של איטליה. בתורת-הספרות שלו דג׳ מבחין ומדגים 
שלוש דרגות־סיגנון ושלושה סוגי־שירים המקבילים להן 
ומייחד את הדיבור על הנעלה שבין אלה, הוא ה״קאנצוגה". 

01113 ז 4003 ג 06 ("על המלוכד,") נכתבה, כנראה, בימי 
מסעו של הקיסר העריך 11 ע לאיטליה ומכוונת לשמש 
הדרכה — בחינת הלכה למעשה — לקיסר, לעמיו ולאנשי- 
ד,כנסיה בהווה ובעתיד. זוהי מסד, פילוסופית חודרת בתורת- 
המדינה ומודרנית להפליא, והיא כוללת ליבון יסודי של עיקרי 
תולדות האנושות ושל תכליתם האידיאלית של חברת־האדם 
ושל שני מוסדותיה העליונים, המלוכה והכנסיה. מ׳ מראה, 
שלמען המוסר והשלום ולמען אשרה של האנושות הכרחי 
שהקיסר ישלוט שלטון מוחלט ויחיד בעולם: שלטון עולמי 
זה מגיע — לאור ההיסטוריה ולפי הטבע — לעם הרומאי: 
רק בדרך עראי מסר אותו אלוהים לזמן־מה לידי הגרמנים. 
בקשר למריבה שבין הקיסר והאפיפיור בדבר חלוקת הזכויות 
והתפקידים ביניהם דג׳ סבור, שהטבע הכפול של האדם 
(האמרי והרוחני) מחייב פירוד מוחלט וקפדני ביו השלטון 
החילוני והדתי, המלוכה והכנסיה: מוסדות אלה נובעים 
שניהם במישרין, ללא תלות הדדית, מאלוהים: הקיסר והאפי¬ 
פיור — ריבונותו של כל אחד מהם מוחלטת היא בתחום 
שלטונו המיוחד, החילוני — לראשון, הרוחני — לשני, למען 
אושר האדם בעולם הזה והבא. מגמתו העיקרית של הספר 
היא דחיית תביעותיה של הכנסיה לשלטון חילוני. חזונו 
של מ׳ לעתיד, אשר למענו הוא לוחם, הוא איחוד כל העמים 
(ועמי איטליה בראשונה) למדינה אחת, נוצרית ברוחה, 
רודת חוק וצדק ושוכנת בשלום־קבע, מוגנת ונשלטת ביד 
חזקה ע״י קיסר, שכסא־מלכותו יעמוד שוב, כקודם, בבירת 
האימפריה המתחדשת, רומא. 

איגרותיו של דג׳ שנשתמרו כתובות בפרוזה לאטי- 
נית קשה ומסולסלת, מקושטת קישוט-יתר במליצות וברמ¬ 
זים תנ״כיים; ערכן רב משום שהן מספקות בידנו להכיר 
יותר את אישיותו של המשורר, הלוהטת והסוערת, הנוטה 
לכעס, לגאווה ולקיצוניות, וכן כמה מדעותיו על ענייני 
פוליטיקה וספרות. באחת מהן כלול גם חומר אוטוביוגראפי 
חשוב — סיפור "אהבה נוראה, רודנית ופרועה" אל אשה 
יפה, שלה נתפס המשורר. 

00010160113 00103 £3 ("הקומדיה האלוהית") היא 
היצירה שבגללה זכה דנ ׳ למעמדו כאחד מגדולי המשוררים 
של אירופה. דג׳ עצמו קרא לשירו בשם "קומדיה" בלבד: 
הבינוי "האלוהית" נוסף עליו לראשונה בהוצאת ויניציאה 
( 1555 ) כציון של תכנו וערכו גם יחד, והוא הנהוג מאז. 
האפוס ( 14,233 שורות) מחולק לשלוש שירות: 0 סז £6 ס 1 
("תופת"), ס״ס^זסק("המצרף" או"טור-הטוהר״), 11$0 > 3 ז 3 ק 








855 


דנטה אליגירי 


856 


(״גן־עדן״),שהו כוללות ביחד 100 ( 1 [פרולוג] + 33 + 33 + 33 ) 
מזמורים ( 03111:1 )! כל מזמור כולל מ 115 עד 160 שורות, 

בנות 11 הברות, מחורזות לפי מתכונת ה״טרצה רימה"(ע״ע 

► • 

טרצינה), שאותה המציא דנ ׳ עצמו. לכתיבת ה״קומדיה" 
הקדיש דג׳ את 20 השנים האחרונות של חייו, מ 1300 עד 
1321 . שירה זו נולדה בעת שהגיעה המסורת הסיפורית של 

יה״ב לנקודת השפל, כשהשתלטו על הסיפור המערבי האל־ 

־־*י •# 

גוריה, הדוקטרינה והטיפול בדמויות המסמלות מושגים 
מופשטים. "הקומדיה האלוהית" עולה מתוך התחום המעורפל 
של האלגוריה (שהפרולוג משועבד לה ביותר) אל רקיע- 
הזוהר של השידה הצרופה — כשם שהמשורר עולה מתחום- 
הקרח של הגיהינום אל שפע הזיו של שמי־השמים. 

את נושא שירתו הגדיר ת׳ עצמו באיגרת־ההקדשה 
כ״מצבה של נפש האדם בעולם־האמת לפי מעשיו הטובים או 
הרעים". איגרת־ההקדשה האסכולאסטית הזאת אמנם מעמי¬ 
דה אותנו על צד חשוב במשמעות היצירה, אבל אין בה 
כדי לתאר את עצמתה האמיתית של השידה, שהיא חושנית 
ושכלית, מציאותית ודמיונית כאחת: כוחו השירי של דנ ׳ 
התעלה לרמה, שאליה לא יכלה להגיע המחשבה המופשטת 
של יה״ב. הקורא המודרני מעדיף לרוב על ליבון הכוונות 
האלגוריות־דוקטרינאריות את ההתבוננות בתמונה השופעת, 
שבה התגבשו כוונות מופשטות אלו. 

ה״קומדיה" מתארת את מסעו הרוחני־קוסמי של דג׳: 
דרך הגיהינום עד טבור־הארץ, משכן השטן הרודה 
ברשעים; משם דרך ט ו ר ־ ה מ צ ר ף, שהוא התחום שבו 
נצרפות הנשמות, והוא מתואר כהר, שעל פסגתו פוגש ת׳ 
את אהובתו המתה ומתוודה לפניה ! לסוף דרך השמים 


תמוגת־עולמו של דאנטה 


עד למחוז הזוהר, שבו רואה המשורר את האלוהות פנים 

אל פנים. מלוויו ומדריכיו בדרכו זו הם: בשלבה הרא¬ 

שון — ורגיליום (ע״ע), סמל התבונה האנושית! בשלבה 

הסופי — באטדיצ׳ה, סמל החסד האלוהי. 

■ • 

♦ 

התופת מתואר כאפרכסת רחבת ממדים, היורדת עד מרכז־ 
הארץ. מ׳ יורד לאורך דפנותיה, בכיוון לשאול־תחתיה. 
תיאור נוף התופת, שבו מהלך דג/ אינו אלא השלד החיצוני 
הסמלי של חזונו, שהוא פסגת השידה האפוקאליפטית! 
מרכז־הכובד של התיאור הוא בחיים המפרכסים, הבוקעים 
מתוך חשכת־הארגמן שמסביב. חיים קדחתניים ממלאים את 
כל מדורי-גיהינום: את מדבר־החול הלוהט, את יער־הפלא 
שעציו גופי-אדם, את אגם־הזפת וביצת־הקרח. על רקע 
הסימטריה האדריכלית של תבנית התופת, הערוכה עיגולים־ 
עיגולים, מתפרצות בתוהו תופעות-אימים — צווחה ושנאה, 
תחגוני-שוא ונפתולי־פחד וקיתונות של בוז. התופת של ת׳ 
אינו אלא דאי מעוקם של חיי-אנוש עלי אדמות, כפי שראה 
אותם המשורר חסר-המנוחה. כי רק לכאורה מהלך המשורר 
בין צללים ורוחות, בין נשמות ערטילאיות: לאמיתו של 
דבר מהלך הוא בין בני-אדם מהעולם הזה, שאישיותם, אפים, 
מאווייהם ומחשבותיהם עדיין קיימים, ואף מוגברים. במחוז 
של ענשי־הנצח אין רגשי־חרטה בנמצא. נידוני גיהינום 
מוסיפים לחוש את רגשותיהם הקודמים, על אף עינוייהם 
שנצחיותם מכפילתם: מול האפס הגדול פולט המגדף את 
גידופיו כקודם! זו שאהבה — מתמידה באהבתה! האויבים 
בנפש נוטרים שנאה זה לזה כמאז ומתמיד, והאב עדיין חרד 
לבנו! בן־פירנצה מקלל את תושב־סיינה, איש מפלגת 

" 4 * ** 

הגיבלינים את איש הגולפים. הכל נמשך כדרכו — ריב 
המפלגות והשנאה שבין אדם לחברו, וכן גם כל רגש 
טהור ונעלה. רק בדבר אחד מתנשאים המתים על 
האני שלהם כפי שהיה עלי־אדמות: הם דוברי אמת. 

אע״פ שאין בהם חרטה, מודים הם בחטאותיהם בכנות 
מוחלטת — מי כמהסס ואחוז־בושה, מי כשהוא לוהט 
וקודח, ומי — תוך ביטול שבלעג. בתחום שמעבר 
לעולמנו, עולם רודף־הבלים וכזבים, טועה ומטעה — 

בתחום ההוא יש תוקף לאמת בלבד, והיא שולטת 
גם במדורי־גיהינום. בבטחון תמים ראה והציג ת׳ 

את יצורי דמיונו בתור התגלמות של האמת העליונה. 

מאמין הוא ביעודו לספר על מה שמעבר לחיי־אדם, 

על מנת לתת לקח לאחיו החוטאים ולהחזירם למוטב! 

לפי מיטב הכרתו הביא לבני-האדם את ידיעת אותה 
הארץ, שממנה לא ישוב כל הולך. משום כך תיאר 
בדייקנות של נוסע־חוקר את המסיבות החיצוניות 
של מסעו. לא זו בלבד שהוא קובע את תבניתם של 
שלושת מדורי העולם־הבא כאילו ע״פ מדידות 
במחוגה, באנך ובמד־זווית! אלא הוא אף מתחשב, 

במידת ידיעות זמנו, בכל חוקי הפיסיקה השולטים 
על משיכה, על לחץ ועל נפילה, ואת נתוני הכרונו¬ 
לוגיה הוא מפרט בדייקנות מדעית. תורת־הכוכבים 
לפי שיטת תלמי מופיעה בשלבים השונים של המסע 
בדיוק מאתמאטי: ברדת הערב ובעלות השחר הוא 
קובע ברמזים, שהם פיוטיים ומדוייקים גם יחד, את 
כוכבי-הלכת הנראים בשמים — כל אחד לפי זווית־ 
עמדתו! ומי שמבקש לעמוד על כל פרטי־הפרטים 
של המסע הזה, עליו להיעזר במפת־שמים, שמצויינים 
בה מקומות כוכבי־הלכת, כפי שהיו בשבוע הפסחא של 




857 


רנטה אליגירי 


858 


שנת־הלבל 1300 , שבו חל לדבריו של דד מסעו החזוני. דיוק 
זד. בנתוני הקוסמוגראפיה, הפיסיקה והאסטרונומיה עלול 
להיראות כביטוי לגנדרנותו של מלומד, המתרברב בשפע 
ידיעותיו, אולם לאמיתו של דבר הוא נובע מתוך טיב חזותו 
המיוחדת של דד, החובקת בהירות שכלתנית וחושניות 
מגובשת, ויחד אתן — רדיפת האמת הנפשית המוחלטת. 

מבין שלוש השירות של האפוס ה,.תופת" היא המזעזעת 
והלוהטת ביותר בלהט פנימי, ומשום כך -היא שפעלה 
ביותר על הדורות. יש אומרים, שהמתח השירי והתיאורי יורד 
בחלק השני, וביחוד בשלישי! אולם לאמיתו של דבר נובעת 
העובדה, שבחלקים אלה אין אותו עה־צבעים המצוי 
ב״תופת", מטיב הנושא עצמו: תיאור התופת שימש לדד 

עילה ליצור דמויות וסצנות חזותיות ביותר, ואילו ככל 

* • • 

שהנשמות הולכות ומיטהרות מעוונותיהן בטור־הטוהר, כן 
הולך ונחלש בהכרח הצד האנושי שבהן, עד שבגן־עדן 
נעלם צד זה לחלוטין, וכל הפרטים שוקעים בים של אור, 
שזיוו נפלא מכוחו של אדם לתאר אותו, כדברי דד עצמו. 
מכאן הבעיה האסתטית של ה״קומדיה״: מצד אחד — שעל 
האלוהי לא ניתן כמעט לדבר אלא בשלילות, ומצד שני — 
שלשון השירה מחייבת גודש של תמונות, תנועות ומעשים. 
משום כך קיים הבדל סיגנוני חשוב — וכנראה מכוון — בין 
שלושת חלקי השירה: ב״תופת" עדיפים האירועים, ב״טור־ 
הטוהר״ — הדמויות, וב״גן־עדף׳ — האידיאות. ב״תופת" 
מסופרות, תוך גיבוש השופע תוכן ודימוי, אותן עלילות 
שנחרתו ביותר בתודעת הקוראים וקבעו את דמותה 

של ה״קומדיה״ בזכרון הדורות: אהבת פאולו ופראנצ׳סקה, 

— * •• י 

מות־הרעב של אוגולינו, מסעו האחרון של אודיסוס, ועוד 
כמה סיפורים מרוכזי־תוכן וגדושי־רגש. הצד האנושי 
ביותר שבדד מוצא את ביטויו בשעה שהוא מהלך בין 
נידוני־גיהינום: יש ורחמיו נכמרים, יש ולבו מתפלץ; 
יש שהוא שופך לעג צורב, יש והקאתולי שבו מוקיע 
את החטא בזעף. כל חוטא — וגורלו! והרי הגורל הוא 
הנושא האמיתי של השירה האפית, ואין הגורל אלא 
גורלם של יחידים. משום כך ניתן רק ב״תופת" מקום 
לאפיזודות אפיות גדולות. דד חש את התופת תחושה שהיא 
חז 1 נית וראליסטית כאחת. הוא מאכלם מדור זה שבעולם- 
הבא לא רק בדמויות שמן ההיסטוריה, האגדה, המיתולוגיה 
והדימוי הדתי, אלא אף באישים בני דורו וארצו, מהם 
שעדיין היו בחיים בשעה שדד כבר ראם באחד ממדורי- 
גיהינום. בין השאר הוא דן לגיהינום כמה מן המדינאים 
והעסקנים הציבוריים ממתנגדיו הפוליטיים, שהפכו בעיניו 
התגלמויות הרע והרשע. 

ב״טור־הטוהר" מצויים פרקים, העולים ביפים על כל 
הפרקים שביתר החלקים — אע״פ שתכנם שלי פרקים אלה 
אינו אלא פגישות־רעים ותו לא: המשורר עולה בשבע 
מדרגות ההר, שבהן נמרקים שבעת היצרים הרעים (גאווה, 
קנאה, כעם, עצלות, קמצנות, זוללות, תאווודבשרים), יצר- 
יצר וכפרתו! ולקראתו באים ידידיו, קרוביו, מוריו ואישי- 
העבר ששימשו לו מופת — אבל כל אחד מהם מתואר 
לא בתיאור דינאמי של גורלו, כלומר תוך סיפור מעשיו, כי 
אם כעין דמות־פסל סטאטית, שיד האמן עיצבה אותו בחיבה 
שקטה. כאן מקומם של אלה, שאליהם היה דד קשור קשר 
אישי ביותר, בין בשל קורות־חייו ובין בשל מעמדו כאמן, 
כהוגה וכמדינאי. כאן מופיעים ידידי־נעוריו המלחינים, 

המשוררים והאמנים. כאן מופיעה בסצנה גדולה (טור־ 

: ■ 1 ־ 


הטוהר, ל׳—ל״א) — שהיא שיא־היופי של כל הפואמה — 
באטריצ׳ה, המעוררת את דד לווידוי נסער, שבו נגלים 
סתרי־לבו, ומטהרת את נפשו מפגמיה לקראת עלייתו 
לשמיים. 

אולם ב״גן־עדך, שבו ספג האוניוורסאלי את כל האישי־ 
הפרטי, אין עוד מקום לא לאירועים ולא לדמויות: כאן 
עדיפה הוראודהאידיאות. בדרכו אל "שושנת־השמיים" הזו¬ 
הרת, שבה מתגלה לו לבסוף האלוהים עם פמלייתו, עובר דד 
דרך רקיעי שבעת כוכבי-הלכת ומעונות הקדושים לשבעת 
מדורותיהם: אלה שקדושתם טרם הושלמה! קדושי המעש! 
קדושי האהבה, החכמה, המלחמה, הצדק, החזון. מעוף 
מיסטי זה נותן כמעט בכל אחד מן המזמורים של "גן־עדן" 
מקום למשא, שאישיות היסטורית גדולה משמיעה על המסכת 
הקרובה ללבה: באטריצ׳ה מרצה על כתמי־הירח, יוסטיני־ 
אנוס — על יעוד האימפריה הרומית, תומאס איש־אקווינו — 
על פראנציסקוס ומיסדרו, בונאוונטורה הקדוש — על דומי־ 
ניקום ומיסדרו, קאצ׳אגוידה, אבי־אבותיו של דד — על 
תולדות פירנצה, פטרום — על האמונה, וכיו״ב. 

•ו *• % ♦ 

בהתאם לכוונתו של דד, מתעלים הנושאים שבכל אחד 
משלושת חלקי שירו לתחומים, שהם מיטהרים והולכים — 
למן הצימצום שבגורל־הפרט, הכבול בחבלי החטא, אל 
הגדולה המושלמת של אנשי-המעלה, ולבסוף אל עולם- 
האידיאות ואל חזיון הבורא, פנים אל פנים. 

לאור תכנה האוניוורסאלי הזה — המוסרי, ההיסטורי, 
הקוסמי — של הפואמה, ניתן לומר שאין בכל ספרויות־ 
העמים עוד יצירה, שהכינוי "שיר־עולם" נאה לה במידה 
שהוא נאה ל״הקומדיה האלוהית״. מראשית המאה ה 19 הוכר 
דד כאחד מגדולי המשוררים של האנושות! רק התנ״ך, 
הומרוס, שיקספיר וגתה מושווים לו. גדולה עילאית זו 
כרוכה כולה ב״קומדיה", אע״פ ששנים מחיבוריו הלימודיים, 
"המליצה בלשון־העם" ו״המונארכיה", קובעים לו מקום נכבד 
ביותר כהוגה וסופר, המקיף את תמונת־העולם של יה״ב 
ופותח תקופודהתחיה. בדרכו כמשורר ניכרת התפתחות 
הדרגתית מהפרט אל הכלל, הכולל בו שוב את הפרט: 
שירתו הראשונה, הכלולה בעיקרה ב״חיים חדשים", היא 
שירת־יחיד מובהקת! ה״משתד." וכמה קאנצונות מעבירים 
את שירתו לתחום המחשבה! ב״קומדיה" מתאחדות שתי 
מגמות אלו ומולידות שיר־עולם, שהוא יחד עם זה שיר־ 
וידוי כביר, שבו מגלה המשורר את עמקי-עמקיה של נפשו. 
גדולתו העליונה של דד המשורר אינה יכולה להתבסם על 
עלילתה של ה״קומדיה״, שאינה אלא תיאור מסע — ומסע 
דמיוני־אלגורי ולא אמיתי —, ולכן נמצא בה מתח דראמתי 
לא במהלכה בכללו כי אם באפיזודות שבה: "הקומדיה" 
איננה אפום ממש, כי אם שיר דידאקטי, וכשירי־עלילה 
עולות עליה כמה יצירות אחרות, מעל כולן — שירי הומרוס. 
אולם אותה גדולה נמצאת בה במידה שלמה מצד הגשמת 
תכניתה: הכרת־העולם, המתבטאת בה בדרך האוניוורסאלית 
ביותר (הכרה קוסמית, היסטורית, נפשית ומוסרית־דתית), 
מתגלמת על כל צעד ושעל בתמונות רוויות הסתכלות 

ראליסטית עזה ורגש פועם. חזון־העולם המונומנטאלי 

•• • יי 

ועיצובו תוך שירתיות מושלמת ע״י דמות גדולה של משורר 
ואדם, שהוא מקפיד בשיפוטו המוסרי על עצמו ועל זולתו, 
ויחד עם זה רך ועדין, מלא אהבה ורחמים — אלה הם 
שהקנו ל״קומדיה האלוהית" וליוצרה את התפעלות הדורות. 

ח. פ. 



859 


דנפוה אליגירי 


860 



מחיתוכי־הע׳ז של ג. דורה 5 ״תו 6 ת" 

ה״קומדיה" ורוב כתבי דנ ׳ האחרים תורגמו — ומוסיפים 
להיתרגם — לרוב הלשונות התרבותיות! מטובי המשוררים 
והסופרים ניסו כוחם בתרגומים אלה, בשירה ובפרוזה. אמנים 

גדולים — ביניהם בוטיצ׳לי, אורקאניה, סיניורלי, רפאל, 

/* * •* 

מיכלאנג׳לו, דלאקרואה, דורה — שאבו מן ה״קומדיה" נושאים 
ליצירותיהם. — "פרשנות־דג , " נעשתה ענף בתולדות הספ¬ 
רות והתרבות. כבר ב 1373 הוקמה בפירנצה קאתדרה לחקר- 
דג׳, והמורה הראשון למקצוע זה היה בוקאצ׳ו. תקופת 
הרנסאנס העריצה את דג׳, ואילו בתקופת ההשכלה נדחק 
לקרן־זווית. דג' חזר ו״נתגלד," ע״י הרומאנטיקה הגרמנית 
והאיטלקית, ומאז מקובל לראותו כשייך — בדומה לשיקס- 
פיר — לשורה הראשונה של משוררי העולם. הפרשנות 

הפילוסופית של ה״קומדיה" ראשיתה בשלינג והגל. 

• • • 

ד נ׳ בעברית. (א) חיקויים ל" ק ומדיה"': י עמנואל 
הרומי (ע״ע), "מחברת התופת והעדן" (מחברות עמנואל, 
כ״ח)! אחיטוב בן יצחק מפאלרמו(גם הוא בן־דורו של דנ ׳ ) 
״מחברת הטנא״ (לא יצאה לאור)! משה מריאטי (המאה 

#4 * 1 • 

ה 15 ), ״מקדש מעט״, 1851 ! משה זכות (המאה ה 17 ), 

״תפתה ערוך״, 1715 , 1743 2 , 1777 3 , הוצ ׳ חדישה תרע״ב! 

יעקב דניאל אולמו (המאה ה 18 ), ״עדן ערוך״, 1777,1743 
(נדפס יחד עם הקודם). (ב) תרגומים: ה״תופת" תורגם ע״י 
שאול פורמיגיני — ״מראות אלוהים״, 1851 , 1923 . ה״קר 
מדיה״ ניתרגמה בשלמותה ע״י ע. אולסבנגר, ב 3 חלקים, 
תש״ד—תשט״ז. "החיים החדשים" ניתרגמו גם הם ע״י ע. 
אולסבנגד, תשי״ח/ 1957 . קטעים מן ה״קומדיה" ניתרגמו 
ע״י ל. דלה טורה ( 1871 ), ו. קאסטיליוני ( 1912 ), מ. ד. 

י■ *ן 44 י 1 

קאסוטו( 1921 , ארמית), ז. ז׳בוטינסקי(התקופה י״ט, 1923 ). 

השקפת־עולמו של דג׳. החזון האנושי־קוסמי־ 
אלוהי של דנ , התלבש בצורה השאולה מן הסכולאסטיקה 
של תקופתו. הקוסמולוגיה של דג׳ וכל תיאורי ההתרחשויות 


הפיסיות והטבעיות שב״קומדיה" מושתתים על הנחות הפי¬ 
סיקה האריסטוטלית או על ספרי מדעי־הטבע שהיו מקובלים 
ביה״ב. שלושת מדורי העולנדהבא, כפי שתוארו ע״י דנ ׳ , 
שימשו נושא לוויכוחים בין תאולוגים ופיסיקאים לפניו 
ובימיו. הימצאו של התופת בעמקי האדמה, במקום שאין 
קרני האור והשפעות הגורמים השמימיים יכולות להגיע 
אליו, מוסבר מתוך עקרונות הפיסיקה האריסטוטלית! הס¬ 
ברה, שגן־עדן התחתון נמצא על הר, שהוא אנטיפוד של 
הארץ המיושבת ומגיע עד גלגל-הירח, אף היא מצויה בספרי¬ 
הם של קדמונים, וכן חלוקת הארץ לחצי־כדור יבשתי וחצי- 
כדור ימי (ר׳ מפה, עט׳ 855 ). יסורי גיהנום ויסודי טור¬ 
ד,טוהר יכולים לחול על בני-אדם לאחר מותם, כי מיד לאחר 
המוות הנפש האנושית מתלבשת בגוף דק יותר הניתן לפגיעות 
פיסיות — וזד, בהתאם להנחה האריסטוטלית, שאין אפשרות 
קיום לצורות הנפרדות, אלא רק למורכב מחומר וצורה. דג׳ 
עצמו יכול לעלות ד,שמימה, בניגוד לחוקי הטבע, הודות 
לדחיפה הפנימית ( 11$ :!€<ןמ! 1 ) הדוחפת כל נפש לקראת האל, 
שאליו נמשכים כל הברואים: כאשר האדם משתחרר מן 
התשוקות הארציות הוא חוזר באופן טבעי לצור מחצבתו. גם 
הגלגלים, שדג׳ חוצה במסעו לקראת האור האלוהי, בנויים לפי 
הקוסמולוגיה המקובלת בזמנו, אע״פ שבכמה נקודות סטה מן 
הדעות המקובלות בפיסיקה האריסטוטלית. מלבד בעיית 
מבנה העולם וגלגליו מפוזרות בין דפי "הקומדיה" ו״המש־ 
תה" עוד הרבה מן הבעיות הפילוסופיות שהעסיקו את 
הסכולאסטיקנים׳ כגון תורת־ההכרה ונצחיות הנפש ומקורה. 
בבעיות אלו נראה דנ ׳ קרוב יותר לשיטותיהם של ד,פראג- 
ציסקנים ושל הנאו־אפלטוניים מאשר לתומיסטים. דג׳ מקבל 
את העקרון ששלמותו של האדם היא השגת הידיעה, שהיא 
מבטאה את שאיפתו של האדם — כשאיפתם של כל הנב¬ 
ראים — לאל. אולם לגבי כוח־הדמיון נוטה דג׳ יותר 
להשקפתו של אבן סינא, שכוח־הדמיון בא בצורה ישירה 
"מן האור המקבל את צורתו בשמים", ז״א מן ההשפעה 
הטבעית של הגלגלים השמימיים, המעוררים בנפש במישרים 
אינטואיציות וחזיונות הדומים לחזיונות אלוהיים. הצורות 
האוניוורסאליות שבתוך השכל האנושי נטבעות בו. לפי 
דנ ׳ , בעזרת הארה הבאה מן האל, ומן האור האלוהי הזה 
נובעת השאיפה אל הטוב ואל האמת. הנפש מספקת שאיפה 
ותאווה זו באמצעות השגת החכמה: האור העליון והשכל 
משתפים פעולה למען השגת החכמה, וכל הפעולה ההכרתית 
של האדם בנויה על היסוד הזה. 

גם לגבי בעיית נצחיות-הנפש נראה דג׳ קרוב יותר 
לנאדאפלטוניות האוגוסטינית מאשר לתומיזם האדיסטוטלי. 
לנצחיות-הנפש דנ ׳ נותן שלוש הוכחות: ( 1 ) ההסכמה 
הכללית של כל בני-האדם — הרצון הטבעי לחיות לנצח. 
שהוחדר ללבו של כל אחד ע״י הבורא, שאינו עושה דבר 
לשוא. ( 2 ) תופעת הנבואה, שבר, הנפש האנושית זוכה 
לגילוי בהשפעת העצמים השמימיים וע״י פעולה ישירה 
מצד האל עצמו מתוך "קירבה מהותית" שביניהם! מכאן 
נובעת המסקנה, שהנפש האנושית, המוכנה והראויה לקבל 
את התכונה הנבואית ולהתעלות עי״כ מעבר למושגי המקום 
והזמן, נצחית היא. השקפות אלו על הנבואה שאב דג׳ בעיקר 
מאלברטום מגנום, והן רחוקות מן האריסטוטליות הטהורה. 

■■ • 4 ■ *■י 

אולם מעין הד לתורת-הנבואה של הרמב״ם נשמע באמונתי 
של דג , , שהחלומות הנבואיים אינם אלא דרגות וצורות 








861 


מטה אליגירי 


862 


שונות של אותה הרוח, המגיעה לדרגה הגבוהה ביותר 
בחזיון ובאקסטאזה: דג׳ היה משוכנע, שה״קומדיה" שלו 
עצמה היא חזון נבואי גדול. ( 3 ) הוכחה ניצחת לנצחיות- 
הנפש היתד, לדג' אמונתו הבלתי־אמצעית: דג׳ מאמין 
שהנפש נחצבת ישר מן המקור האלוהי ללא דרגות- 
ביניים, ולכן היא ניצולה מן ההתפוררות ומן ההפסד, 
מאחר שאינה תלויה בכל סיבה אחרת אלא בסיבה הראשונה, 
הנצחית והטהורה בלבד. ההשקפה, ש״הסיבות השנייות" 
אינן יכולות לפעול על הסיבה הראשונה, ומכאן — שמי 
שנוצר ע״י הסיבה הראשונה ותלוי בה בלבד אינו נפסד, 
היא נאו־אפלטונית וזרה בהחלט לרוח האריסטוטליות. מסקנה 
חשובה, הנובעת מהשקפה זו, היא הבחירה החפשית אשר 

לנפש, שגם היא אינה מתיישבת עם הדטרמיניזם האריסטו־ 

• • י ■ 

טלי. נאו־אפלטוני מובהק הוא התיאור שדג׳ מתאר את ה״אמ־ 
פיראוס": אור־השכל השופע ומתקרב לעולם התופעות הטב¬ 
עיות ומקבל צורה עגולה ומגולגלת! גלגל בוער זה, המשמש 
מעין גשר בין עולם השכלים ובין עולם החושים, אינו אלא 
ה״אחד" של הנאו־אפלטוניים, "הגלגל המאיר" של פרוקלוס 
ו״נפש־העולם" של פלוטינוס. 

אולם דג׳ איננו בעל שיטה פילוסופית מקורית או הגות 
מהפכנית, כי תכלית יצירתו והמטרה שאליה הוא שואף הן 
תיקון העולם ולא פתרון בעיות פילוסופיות, אע״פ שהוא 
מבסס תיקון זה על יסודות עיוניים. לכל יצירתו אפיינית 
הנימה הדידאקטית, שהיא מורגשת ביותר ב״משתה", אך 
גלומה גם ב״קומדיה"; השאיפה להשגת ידיעה ברורה 
ואובייקטיווית של העולם, ידיעה המעלה את האדם אל 
הדרגה האלוהית ומשווה אותו כמעט לאל. דג׳ ראה את 
עצמו כנביא או כמבשר, הבא להדריך את בני־עמו ואת 
האנושות כולה אל הדרך הנכונה ולתקן מה שעיוותו מנהי¬ 
גיה הדתיים והחילוניים של האנושות. ההכרה הפנימית 
הזאת של המשורר מושתתת על יסודות פילוסופיים וספרו¬ 
תיים, שהושאלו בחלקם מן התנ״ך ומן הספרות הרומית 

ובחלקם מן ההגות הסכולאסטית. בעקבות אלברטוס מגנום. 

* * • ־• * 

שהושפע מן הרמב״ם, מאמין דג׳ שהאדם יכול להתעלות 
לדרגת נביא מתוך ההגות הפילוסופית, מתוך שלמותו העיו¬ 
נית והנפשית, והוא מרגיש את עצמו כאחד הנביאים: ניתנה 
לו הזכות לדעת ולהכיר את האמת האלוהית ולשוב אל העולם 
על־מנת לבשר את בשורתו, שעיקרה — רפורמה דתית־ 
מדינית מקיפה. לפילוסופיה המדינית ממקורות התבונה והדת 
גם יחד מוקדשת ״המונרכיה״ של דג׳ (ר׳ לעיל, עמ ׳ 854 ). 
תיקון חברתי־מדיני זה יוצר את התנאים שבהם יכול האדם 
להגשים את יעודו — להוציא את נתוני שכלו מן הכוח אל 
הפועל. לשם הגשמה זו צריך להתגבר על הטעויות והסטיות 
הנגרמות ע״י החושים והתשוקות. הנפש נמשכת יותר ויותר 
אל מקורה הראשוני דרך רכישת המושכלות והמושגים 
הכוללים, והיא מתגברת יותר ויותר על המושגים הפרטיים 
ועל ההוויות החולפות. האהבה לבאטריצ׳ה הופכת לדחיפה 
האפלטונית לקראת הטוב המוחלט, שהיא זהה עם השאיפה 
האריסטוטלית לחכמה. ב״משתה" נראית השגת חכמה זו 
נאמנה יותר למתכונת האריסטוטלית, ואילו ב״קומדיה" 
מתוספת למסע של הנפש האנושית לקראת הא 1 ר האלוהי 
נימה אמונתית ודתית־תאולוגית עמוקה יותר. דנ ׳ מגיע 
להכרה, שהשכל בלבד אין בכוחו להשיג שלמות והשלמת 
יעודה של הנפש: החסד האלוהי, הזורח אל הנפש ישר 


מן האל, מאיר למשורר בבואו לגן־עדן העליון ומאפשר 

לו את הכרת החכמה. החסד האלוהי ובאטריצ׳ה מזדהים 

■ • 

למעשה, ודנ ׳ יכול עתה להשיג את ה״חכמזד של האוונ¬ 
גליונים, שהיא רוח־הקודש שבשילוש הקדוש, כפי שנת¬ 
פרש על-ידי אוגוסטינום. אך המטרה האחרונה׳ שאליה 
חייבת להגיע הנפש ושבה היא מוצאת את סיפוקה הסופי, 
היא הכרת האל. כאן אפילו באטריצ׳ה = החסד, המעוררת 
את הלב והמאפשרת את השגת החכמה, איננה מספיקה. את 

המטרה האחרונה משיג המשורר בעזרתו של ברנארדום 

• • 

הקדוש, המסמל את התאולוגיה, הנמצאת מעבר לפילוסופיה 

והמזדהית עם האמפיראום שמעבר למניע־הבלתי־מונע, שהוא 

•• י* 

4 9 

הסמל וההתגלמות של החכמה. 

העולם המוסרי נוצר כדי לתת את ההכנה הראויה לנפש 
המשתוקקת אל החכמה. במסגרת הכנה מוסרית זו מוצאים 
את הצדקתם הפעולה החברתית וחיי-המעשה, חיי המוסר 
והמידות הטובות, שיש לקיימם בעולם הזה כתנאי וכבסיס 
לשלב השני שאליו עוברת הנפש. לפני כניסתו לגן־עדן 
העליון פוגש ת׳ את לאה, היא סמל חיי־המעשה, ורק אחריה 
את רחל, סמל חיי־ההתבוננות. חיי־המעשה והחכמות השונות 
משועבדים לתכלית הסופית והעליונה, היא ההתבוננות באלו¬ 
הות. בדומה לגלגלים השונים, המשתלבים זה בזה ואעפ״כ 

פועלים יחד בתיאום האדמוני לקראת האמפיראום, אף 

י € * • ♦ 

החכמות וחיי־המעשה משתלבים אלו באלו ומקבלים את 
שאיפתם ואת ד״נעתם׳ הראשונית מן המקור העליון. אף 
המניע־הבלתי־מונע נמצא בדרגה אחת למטה מן האמפיראום, 
ואף שואף אליו ונמשך אליו מכוח האהבה המניעה את 
"השמש ואת שאר הכוכבים". ההתבוננות, האמונה, האוד 
האלוהי השופע — אחד הם למעשה, והם קודמים לכול, 
בהיותם הנחת יסוד לכל הכרה שכלית. ההכרח שהאמונה 
קודמת לשכל וההזדהות הסופית באמצעות ההתבוננות עם 
האור הנאצל והשופע — אינן מניחות מקום להגדרות ברו¬ 
רות, אלא הופכות להזדהות.מיסטית עם האל, שבה מסתיים 
מסעו של דג , . השקפה זו וסיום זה ודאי שמתקרבים יותר 
לנאראפלטתיות מאשר לתומיזם האריסטוטלי, אך כל הסדר 
ההיירארכי של היקום, שאותו מתאר דנ׳< מבוסס ובנוי דווקא 
על האריסטוטליות. 

על-סמך המוטיווים הרבים ושפע הפרטים והבעיות המפוז¬ 
רים ביצירתו של ת , , נעשו מאז ומתמיד נסיונות להתאים 
את השקפותיו לאחת השיטות המקובלות של הגות יה״ב. 
רבים — וביניהם הוגי־הדעות הרשמיים של הכנסיה — מב¬ 
ליטים בת׳ את תלותו בשיטה הפילוסופית של תומאס איש־ 
אקווינו. אחרים הבליטו את הבניין המיסטי, את הסימבוליקה 
והאלמריה שב״קומדיה" והסמיכו את דעותיו של ת׳ לאס¬ 

* 9 4 

כולה' הפראנציסקנית. היו שמצאו אותו אף קרוב לחזיותיהן 
של הכיתות הכופרות או הגובלות בכפירה, כגון תלמידי 
ג׳ואכינו דה פיורד, או "עניי־ישו". מצד שני היו שהבליטו 
את הראצלנאליזם של דג׳ וראו אותו קרוב לאבנרשדיים 
(ע״ע). שוב אחרים הפכו את ת׳ למבשר הרנסאנס והערכים 
החדשים, מעין הוגדדדעות מודרני, הרואה את מטרות האנו¬ 
שות במדינה החזקה ובכוחה והתפתחותה של רודדהאדם 
היוצרת. הביקורת החדישה של היסטוריוני הפילוסופיה 

והספרות נוטה לקבל סכמה מורכבת, ראציונאלית־מיסטית, 

.י** 

של דמותו הרוחנית של ת׳. היום מבליטים שוב את נאמנותו 
של דג׳ לאריסטוטליזם בכללותו, אם כי הוא סוטה ממנו 



863 


רנטה אליגירי — דנטון, ז׳ורז״ז׳ל, 


864 


בכמה נקודות ומערבב בו מהנחות־היסוד של הנאו־אפלטוניות 
האוגוסטינית. דג׳ נשאר איש יה״ב, שכולו חדור רוח דתית 

ואמונה חזקה ומלא געגועים אל עולם הטראנסצנדנטיות; 

*♦ י* 

לפיכך מוצא הוא את סיפוקו בהחדרת מושגים נאו־אפלטוניים 
אל תוך המבנה ההגיוני המוצק של האריסטוטליות של זמנו. 
דג׳ לא היה מחדש מהפכני, אלא דווקא המסכם של דעות, 
השקפות ופירושים שבאו לו מכל האוצר התרבותי של 
המאה ה 13 : מכתבי־הקודש ומן המסורת הספרותית הרומית 
.13—11 ומספרי-מדע שתורגמו מערבית ללאטינית במאות ה 
כל אלה לא הפכוהו לאיש הרנסאנס, ואין צריך לומר — לאדם 
מודרני; הוא נשאר בן תקופתו, הקשור בכל נימי נפשו 
לסביבה שממנה ינק, אלא שידע להעלות את הגותו בערכי 

עולמו אל שירה נצחית ונשגבה. 

י. ב. ס. 

ש. שרידר, דנטה אליגיארי, תרל״ג; לאה גולדברג, מבוא 
$1 ! 111 ) .ס , 0230301 .׳! x 110 -! לקומדיה האלזזית, תשי״ג 

50 $)216 0(12 )2011 (]146 014 X11^^ 516016, 1845; £. X. £1311$ ־ , 

29., 561 0 ¥ 6 1)60 11 . 56111 ¥? 67\, 1897; 84001 1165 ) 5111 , 6 ־ 

'171 29., 1-1 \071 165 * 5111 .<£ י 806 סץ 70 .? ; 1896-1917 ,ז * 
£56070)165, 1902; 1(1., 29. 411 £)11 £711 15 \ 0¥07 * 1 ) 1 ) 6 ( ¥1 115 ־ , 
1910; 0. 2£ 50314431176116 . 44 ;* 1906 , 1 ) ; 00712010£ , 1322101 ־ , 

291911; £. £011916 ,. 0 , 1 ת £6 !) 30 ז 0 . 44 . 0 ; 1914 ,.פ , 0 ־ ; 

84. 2£ 01 ; 1957 2 , 1916 , 4527000171675 ץ ¥071 76 ( 1 * £10 .פ ,־ 1 ־ 

0651£1 ? , 11 ) 0 ־ 31 ? . 0 .£ ; 1919 ,¥/ . 0/29 6 ( ¥1 , 0 ־ 1050101 ( 1 .\נ 
6 . 520710 11611(1 29 16. 0 0171171., 1921; £. ¥055101 611 ז 115 ) . 29 ,־ - 
£10561' 06 29 16 ,. 16 ; 1921 ,ז 116 ( 16 פ x1. 1X0171., 1—11, 1952 2 ; 

8. 01 1 ) 11105011 ¥0 , 0601110 . 0 ; 1921 ,. 29 1 * . $06510 ¥0 ,:* 06 ־ 

*1 29., 1921; £. ?✓1051103, ¥0 00112171. *1 29. 411 £)11611, 4-411, 

1921/2; \. $01011, 11 $61751660 $0111160 *1 29., 1922; 41. 
4401010, 29., 1923 $011 $6125161-0 11 , 0016 ־ £1 .? ;״ X00 *1 29., 
1-11, 1927/8; £. ¥001 ¥612 ! ס 16 ( 150 * 17 .* 1267 ( 010 015 . 29 , 8308 ־ , 
1929; 1(1., 1X0146 29 .-5211*1612, 1943; 1 ) $016010 ) . £1101,29 .$ \ד 
£$531101 )־ 0031 .£ ; 1933 , 11160 . 29 , 101 ק 3 ? . 0 ;( 1932 , 5 ץ , 

£ '151017 11 . 1 . 06221 .* 7 26 ^ 07070 .* : 12110£ ( 10 'פ X0171., 1940 2 ; 

81. 831 117 17115210151710 £ 11151110 ) 121071 ) 11 ,. 16 ' ; 1940 2 ,. 29 , 1 ( 1 ־ 

29. (?13810300 ־ 01 . 84 ; 1941 ,( 11 , 03010503 11103 ־ 01 41 > 0810101 ־ , 

29 (15 47152026165-5211*717172 112 12(211671 2. *. 2612 0.5 (191508. 
0.-138129 1 * 1201 '¥ , 500111 ־ 311 ־ 031131 19 ; 1940 ,. 8 ־ ., 

1940 2 ; 0. $3010>'303, 7)2166 !71407621145 : 0625 ? 21001 ( 711050$ (י , 

29., 0062)16, 1940; 44. 0106110, 0.5 ¥76121)11*, 4940; £. 018 
101, 29., 1941; 44. £0150£30£, 29. 14. *. 0)17152110)16 ¥7612- 
1*1*, 1941; 0. 8301061 12672 ( 412£ . 29 .* 1¥6£ 067 ,־ , 

1942; 25. 1X07*1, 50££1 *1 / 11050)1(1 *07116500, 1942; 

1(1., 29. 6 10 01*21470 1726*1061)016, 1949 2 ; 84. ¥. ?313010$, £(2 

- 831 .£ ; 2 1943 ,. 00171 .( 011 10 £11 10110 ה 171145141 65002010£10 
2 * $61151670 1161 $0727001071 52021 6 71650 ( 0 , 1712$670 , 113 ^ 13 
, 1-11 ,. 29 2 * 0$676 6 26171$1 , ¥120 , 0111 ־ 31 ^ 210 . 14 ; 1944 ,. 29 
, 1-11 ,. 29 607 1££71 ז ¥075261114 - 61156125 ( 026 , £06££ .¥ ; 4 4 194 
;* 1947 ,\ ¥67 \ 56111 . 11 611 ( 061 56112 ,. 29 ,־ 101 ) $08001 .־ 1 ? ; 1945 
¥707106500716511110 11 6 . 29 1 * 17€5002010£10 , 010081110 .£ 

0 * 0141 , 005100 . 19 ; 1947 ,( ££¥11 , 300050303 ־ 1 ? 841500113003 ) 
.* 111270 , 101 ^ 843 .? ; 1949 2 ,. 29 1 * ¥120 ,. 4 ) 1 ; 1947 ,.ס 0 
07126500 * 0712100 10 ,. 1 ) 1 ; 8 3 4 19 ,. 29 . 1 * 10 * 5214 0110 
11 ) 0011 ־ 1 ־ 001 0 110511001 ()) £107712 1105271 01 300 017 * 

- 843550 .¥ ; 1949 ,. 29 , 210 ־ 8201 .¥ . 1949 ,( 13 ־ 31 ־ 101101 13 ־ 5101 
.? 20 ; 1951 ,. 29 , £318008311500 .ע .? ; 1950 ,. 29 , 00 ־ 1 
, 401 ) £00311 20 ; 1952 , 67 ^( 1171 ( 7 01121001 י 2 ס 05 . 29 , 0705 ־ £011 ?) 

, 11£ ( 050$ * 1 ($ 10 62 . 29 , 011500 .£ ; 1952 , 1141710111516 ( . 29 
, 1-11 ," 20 * €0172706 >) 6110 * 520710 ,. 29 , 0110010 ק.\ 2 . 84 ; 2 1953 
; 1955 ,. €0172177 .׳ 29/9 10 * 51 ¥67710111 , 8300115 190 .£ ; 1954 2 
, 1 ־ 01 ? . 44 ; 1957 , 1954 , 1-11 ,. 29 חס 0$67 $ ? , 8 ־ 01 ץ $3 .£ . 19 
19 . 08 ; 1956 ,. €0111 .( 29 11 16 ( 2 / 0 01.111 072£11701 77 1£ 
, 8435500 .¥ .[ ; 1957 , ¥01716 (ס 60 * 1 16 ( 2 * 011 . 29 . 3715 ( 4 
; 1957 ,( £££11 ,וז 11 ) 60111 ק$) . 29 111 €7602100 / 0 ץ 010£ ח 4 16 ( 7 

. 1957 ,. 29 6 * £5026715106 ׳£ , 0116001 .£ 

דבט 1 ן/ ז׳ 1 ךז' זק — 030100 5 ^ן) 00 [־ 5 ^! 0£0 — 

( 1759 ׳ ארסי-סיר-אוב [£נ 111 \ 2 -־ 5111 ' 015 ז\ 2 ] — 1794 , 

פאריס), מאישיה הבולטים של המהפכה הצרפתית. דב׳ היה 
בו למשפחה בורגנית, למד משפטים, עבר לפאריס והיה 
לעוידדין. בלשכת ,,הבונים החפשיים , / שבה היה חבר, 


נפגש עם רבים מן המנהיגים העתידים של המהפכה, ביניהם 

דמולן (ע״ע); עם האחרון נקשר בידידות שנמשכה כל ימי 

י. ** 

חייהם. עם פרוץ המהפכה לא התבלט דג׳ במיוחד, אע״פ 
שיש מייחסים לו השפעה על אירגון ההפגנות ב 5 — 6 באוק¬ 


טובר 1789 . ביזמתם 
של דנ ׳ , דמולן ומרה 

•* י ץ 

(ע״ע) נוסדה "האגו¬ 
דה של ידידי זכויות 
האדם והאזרח" (היא 
"קלוב הקורדליי־ 

• * 4 • ** 

דים"), שנעשתה מר¬ 
כז הרפובליקנים הקי¬ 
צונים. בראשית 1790 
היה מ׳ זמן־מה חבר 
בקומונה (העיריה) 
הפאריסאית, ומסתבר 
שהיה גם מפקד גדוד 
של "המשמר הלאו¬ 



ז׳.־ז׳. דאנטוו 


מי". אחרי נסיון הב¬ 

ריחה של לואי ^ x7 בקיץ 1791 תבע דג׳ בגלוי את הדחת 
המלך, ואחרי ״טבח שדה־מארם״ ב 17 ביולי העדיף להסתלק 
לזמן־מה מפאריס ומצרפת ולנסוע לאנגליה — עד שוך 
הרוחות. אחרי שובו נתמנה בסוף 1791 לסגן־פרקליט של 
הקומונה! בזה התחילה עלייתו הפוליטית. יש סברה, שדג׳ 
היה המארגן העיקרי של הכרזת "הקומונה המתקוממת" 
וההסתערות על ארמון־המלך ב 10 באוגוסט, אע״פ שאין 
הוכחות ברורות לכך! עכ״פ ייחסו לו חלק רב באותם 
מאורעות, והוא נתמנה לשר־המשפטים בממשלה הזמנית 


החדשה והיה לרוח החיה בה. ת׳ תרם תרומה מכרעת 


להתגברות על המשבר, שפקד את צרפת עם מפלותיה 
בחזיתות המלחמה ועם התקדמות הפרוסים לעבר פאריס. הוא 
התנגד לפינוי הממשלה מפארים, עורר את רוח ההתנגדות 


ע״י הסיסמה המלהיבה של "העזה, שוב העזה ותמיד העזה" 


( 1 בספטמבר 1792 ). יזם את ביצור פרבריה של הבירה ואת 
גיוסם של 60,000 איש, שהצטיינו אח״ב בקרב־ואלמי. דג׳ 
לא מנע את הטבח הגדול באסידי בתי-הסוהר בפאריס 


("רציחות־ספטמבר"), ואף יש טוענים שהוא עודד אותו כדי 
להגביר את המתח המהפכני. דג׳ נבחר לקונונט כאחד 
מנציגי־פאריס; הוא ישב ב״הר" הקיצון והצביע בעד 
הוצאתו של המלך להורג. הוא היה חסיד הפיכת מלחמת־ 
המגן של הרפובליקה למלחמת־תנופה כאמצעי להעזגת 
"גבולותיה הטבעיים של צרפת, אשר נקבעו ע״י הטבע, ואנו 
נשיגם בכל ארבע רוחות־השמים: על הרינוס, על האוקיינוס 
האטלאנטי, בפירנאים ובאלפים". כשליח הקונוונט יצא 
פעמים אחדזת לחזית הבלגית. כשנשלח לבדוק את התנהגו¬ 
תו של דימוריה (ע״ע), לא פעל מיד נגד המצביא החשוד, 
אלא מסר תחילה דו״ח לקונוונט. בגלל זה הותקף — בעיקר 
ע״י הז׳ירונדיסטים — כהססן, וכן הושמעו האשמות נגדו 
בדבר נטיח לשלטון אישי ולרודנות. אולם דג' הצליח לגולל 
את ההאשמות מעל עצמו, וב 6 באפריל 1793 נבחר כחבר 
ב״ועד לשלום־הציבור" והיה עד ליולי אותה שנה האיש 
המרכזי בו. בשעה הרת־אסונות לאומה ולרפובליקה בשל 

בגידת דימוריה, התקדמות האוסטרים והאנגלים בארצות¬ 

•* 

השפלה והמרד הגדול בוואנדה — שוב היה דג׳ האיש 








865 


866 


דנטון, ז׳ודז׳־ז׳ר, — דניאיל 


שאימן את הכוחות להדיפת הסכנה; דיכויו המהיר של 
המרד היה בעיקר מפעלו. אולם דג׳ התנגד להפיכת הטרור 
לשיטת־מימשל קבועה, ועכ״פ לא יזם את מעשי־הטרור 
שהחלו להתפשט בכל רחבי המדינה. גם בקונוונט התרחק 
מן הקיצונים ושאף לפייס בין הסיעות היריבות — ה״הר" 
והז׳ירונדה —׳ כדי להקים ממשלה של אחדות לאומית 
ומהפכנית. מלכתחילה לא היה שותף באירגון טיהורם 
של הז׳ירונדיסטים מן הקונוונט, אך בדיעבד השלים עמו. 
מסתבר, שבגלל עמדתו הפשרנית הזאת הושמט שמו מרשי¬ 
מת חברי ה״ועד לשלום־־הציבור" המחודש, שאושרה ע״י 
הקונוונט ביולי 1793 . דנ׳לא נאבק על מקומו בצמרת השלטון, 
שבה התחיל רובספייר (ע״ע) לתפוס את המקום הראשון. 

ד 

אולם דג׳ הוסיף לשבת בקונוונט וזמן קצר אף היה יו״ר 
הבית. במרוצת הזמן החלו מתגלעים חילוקי־דעות אידיאו¬ 
לוגיים בינו ובין רובספייר. בניגוד לרובספייר סבר דג׳- 
שמטרות המהפכה כבר הושגו ושמעתה יש לבסס אותן ע״י 
הפסקת הטרור, מתינות כלפי בעלי־ההון, ביטול הדיקטטורה 
של הקונוונט ומתן תוקף לחוקה הדמוקדאטית של 1793 . 
ניגוד זה בין שני המנהיגים הפך לאיבה אישית עמו¬ 
קה : בעיני דנ ׳ היה רובספייר רודן עריץ, ואילו בעיני 
רובספייר המחמיר והקפדן היה ת׳ — רודף הנאות־החיים 
ותענוגות־בשרים — איש "מושחת", המוכן להתפשר עם 
אויבי המהפכה לשם טובודהנאתו. בכל זאת תמך דנ ׳ 
ברובספייר, כשזה יצא לחיסול האופוזיציה השמאלית הקי¬ 

צונית (אבר ואנשיו) במארס 1794 , וניסה אף להגיע לידי 

1 • * • 

הבנה עם רובספייר. בתנאי שתופעל מדיניות־פנים מתונה 

יותר. אך רובספייד לא נטה לפשרה, אלא פעל במהירות 

אף לחיסול האופוזיציה הימנית של דנ ׳ ומקורביו. בסוף 

מארם נאסרו דנ ׳ , דמולן ותומכיהם והועמדו למשפט בחברת 

1 • *• * 

מועלים וספסרים. בכתב-ההאשמה עורבבו יחד בכוונה תחי¬ 
לה עניינים מדיניים וענייני גניבות ומעילות. דנ ׳ ניסה להפוך 
את הסניגורית על עצמו לקטיגוריה על רובספייר ומשטרו, 
אך בית־המשפט המהפכני שלל ממנו את רשוודהדיבור 
והרחיק אותו ואת חבריו מן הדיונים! פסק־הדין נגדם ניתן 
שלא בפניהם. ב 5.4.94 הוצא דנ ׳ להורג, יחד עם דמולן 
וכמה מידידיהם. 

בשני משברים חמורים של האומה והמהפכה עמד דנ ׳ 
בפרץ, וראוי היה להחשב למציל הרפובליקה — ואעפ״ב לא 
נתקיים שלטונו האישי בידו אלא זמן קצר ביותר. את סיבת 
הדבר הזה יש למצוא באפי(: דג׳ לא בחל בשררה ואהב 
תהילה וכבוד, אבל לא היה מוכן להקדיש ימיו וכוחותיו 
למאבק שיטתי ועקבי על השלטון. באישיותו נזדווגו ניגודים 
חריפים׳ ובני-דורו נתקשו לעמוד על טיבו : מדינאי מתכנן 
ומארגן — ודמאגוג מסית המונים; פאטריוט נלהב ומסור — 
ואיש תככים וזדון; דמוקראט ועממי — ואיש תפנוקים 
וחיי-הוללות; מצד אחד נערץ על שירותו למולדת ולחי¬ 
רות, ומצד שני הואשם במקח־שוחד ובשחיתות בניהול 
ענייני-הציבור. כפילות זו משתקפת גם בדעות ההיסטוריונים 
על ת׳: יש רואים בו את הנציג המובהק של האידיאלים 
של המהפכה — גיבור לאומי, מדינאי אמיתי, בעל להט 
מהפכני ופאטריוטי (מישלה, אולאר); ואילו אחרים מציגים 
אותו כשאפתן מושחת, בעל-יצרים, נוכל ורע לנוכלים, שכל 
ביטויי שאר־רוחו לא היו אלא תכססנות ואופורטוניזם 
(מאתיה). את האמת על אפיו ועל השניות שבין אישיותו 
ובין'מפעלו סיכם אולי דג׳ עצמו בצורה הברורה ביותר, 


"?6:1556 1 באמרו : " 16 ־ 11 ) 3 <£ 111.1 116 {> 111161 (; 11:3:100 < 6£ : 03 ־ 

יאבד שמי הטוב ולא תאבד מולדתי"). ") 
01560111 הוצאות חדשות של נאומיו של דג׳: .ס 116 5 ־ 

(611. . 11 ־ 1 . 611 ) 1105 !> 1 ־' 1 ' 1 5 ־ 01560111 ) 1910 ■ ( 11 ־ 1 [ 01 ( 11 ־ 1 '־ . 

?1615<:11: . 1921 י ( 300 ח 

י. טורי, קצור תולדות המהפכה הצרפתית, תש״ט! א. סו־ 

1. *41011616(, 1111:011( , בול, המהפכה הצרפתית, תשי״ד 

(!1 111 ]{111011111011 )111)1(011(, 1847/8; 80118631 10 ) 0.1 , 1 ־ ■ 

€(117 1€ ת X5 071117€1751 ( ״ 1899 ,. 0 ,ץ 510 ^) 8 ; 1861 , 11€5 ן ; 

1 070 701735 § 065 ,()־ 11131 ; 1899 ,. 0 ,:) 10 ( 80 . 1 ־ X67175 36 
10, £6 2 ; 1914 ,. 0 , 16110 ) 13 ^ . 13 ; 1914 , 11077 ) 011 ס \. 

<411X0111' (16 0., 1926; 1(1., [).: 111115X011'6 €1 10 16 §€17(1 € (7\ 1111. 

. 0 ; 1932 ,.<£ , 11011 *־ 831 ״ 1 ;( 1927 ,. 311£ ז? .'\ £6 13 ש 1 > .* 1-115 
,־ 1111161 ^ .ע ; 1946 ,.( 1 36 6 ) 7 ] 0£1€ ז 1 146 £3 ג 1 )־ 0£1131 

, 0650171€ ! 1 X 6 3. §7055611 £€1/01x1X1011 ,§מ 1 * 1 ב 001 ; 1949 ,,ס 

. 1950/1 

דראמזת ; £0013111 ; 1835 , 703 81101111^, 0017X0175 §־ 3001 ) 

. 1901 , 00171071 , £0113001 

י. טר. 

11 ', מ 1 ך י 0 — 06015 6 נ> 11:1 ב 4 א. — ( 1870 — 1943 ), צייד, 
פתח וחוקר-אמגות צרפתי. בראשית דרכו נמנה 
דג׳ — עם בי 3 ר(ע״ע) ואחרים—על קבוצת הציירים הצעירים 
( 15 נ 1 ב 7 י 1 ), שהתקוממו נגד הנאטוראליזם האימפרסיוניסטי. 
עיקר יצירתו באותה תקופה היתד. מוקדשת לתיאטרון. מ 1894 
פנה דג׳ לציור דתי-כנסייתי ותיאר בסיגנון פשוט נועזאים 
דתיים בציורי-קיר דקוראטיוויים גדולים, מלאי רוממות- 
רוח, ולפעמים אף הרגשה מיסטית. דג׳ היה ממייסדי 
"האולפן לאמנות־הקודש" ( 530:6 ::^. י 3 > 6116:5 :\.). הוא צייר 
סקיצות לחלונות-זכוכית ברוח ציורי יה״ב על-גבי א 9 ל 
וזכוכית, ושטיחים, וכן ליתוגראפיות ואילוסטראציות לספ¬ 
רים. ציורי־קיר שלו נמצאים בתיאטרונים, בכנסיות ובארמון 
חבר־הלאומים בז׳נווה. 

חיבוריו התאורטיים של ת׳ עולים בחשיבותם על יצירתו 

♦ 4 י • 

בציור. במסותיו ומאמריו הוא נלחם למען ציור רוחני 
ומוסרי כנגד האימפרסיוניזם "האלילי" ו״הקליל"; מתגלים 
בהם ידיעות מעמיקות ורוממות-רוח. השפעתו כסופר ותאו- 
רטיקן של האמנות היתד. גדולה. — מחיבוריו: 111601:165 
(״תיאוריות״), 1920 4 ; 11601165 : 61165 ׳\ 011 א ("תיאוריות 
חדשות״), 1921 ; צ 611316:1 : :־! 3 י 1 36 : 015:01:6 ("תולדות 
האמנות הדתית״), 11939 060¥:6 500 : 6 116 53 ,: 86:11516 
("סריזיה, חייו ויצירתו״), 1942 . 

.? ; 1929 ,.<£ ./ג ,}ת 113 ״ 8 . 14 ; 1924 ,.ס . 1 ( 1 , 0503 * 1 .? 

. 1946 ,.ס ./ג ,* 131110 

תיאיל — 308871 \ 1 — (מת 1122 ), תייר רוסי. דג/ שהיה 
ראש־מנזר ברוסיה הדרומית, ערך ב 1106 — 1107 
מסע־צליינות לא״י — שהיתד. אז בשלטון הצלבנים — דרך 
קושטא וביקר את ירושלים, את ים־המלח והירדן התחתי, 
את בית־לחם וחברון, והשתתף במסע הצבאי של המלך 
באלדווין 1 לדמשק. הוא התעניין ביחוד במקומות הקדושים 
לנוצרים, בלי לעזים לב למצב המדיני. בספר־מסעותיו מציין 
ת׳ את היחסים הטובים שעוררו בזמנו בא״י ובסוריה בין 
הכנסיות הקאתולית והאורתודוכסיה. תיאורו של ת׳ מדוייק 
בדרך־כלל, אע״פ שמצויות בו כמד. שגיאות היסטוריות וט 1 פ 1 - 
גראפיות. ספר־מסעותיו משמש אחת התעודות החשובות 
ביותר לידיעת א״י של יה״ב, לתולדות השפה הרוסית ולהת¬ 
פתחות הפולחן האורתודוכסי. הטובה שבתוצאות החדישות 
היא: 36187110 €881710 3 . 8 -.\[ 683 * 817 

בעריכת מ. א. ונויטינוב, 1885 . הספר ניתרגם גם לגרמנית 

4 * י .־< 

וליוונית חדשה. 





867 


דניאיל דומכוביץ׳ —דניאל 


868 


ךניאיל תמנוביץ׳ — ! 1 מ 08 מ 3 \ג 0 ? — 

( 1201 — 1264 ), פלד האליץ׳ (=גאליציה) ווולין. 

דנ ׳ ירש את נסיכות האליץ׳ ווולין מאביו רומאן, שנרצח 
כשהיה דג׳ בן 4 , 12231 נלחם דג׳ יחד עם שאר נסיכי 
רוסיה נגד הטאטארים ונפצע בקדב-קאלקה. אח״כ עמד 
במלחמות קשות עם קרוביו הפאודאלים, שנעזרו בהונגארים 
ובפ 1 לנים. דג/ שהיה מדינאי נבון ומצביא אמיץ, הכניע את 
הבויארים, הקים צבא סדיר, בנה ערים והזמין לארצו מת¬ 
יישבים מן המערב. 12391 הרחיב את תחום שלטונו מזרחה 
וכבש את קיוב, אולם כשעלו הטאטארים על רוסיה הדרומית- 
מערבית וכבשו גם את קיוב, נאלץ דג׳ לקבל את מרות 
הח׳אן ולהעלות לו מס. כדי להחלץ מן השעבוד הטאטארי 
ניסה דג׳ לגייס את עזרת המערב, ומשום כך ניהל ב 1246 
מו״מ עם האפיפיור אינוצנטיוס(ע״ע) על איחוד הכנסיה 
הפראווסלאווית עם הקאתולית. בעקבות מו״מ זה הוכתר 
ב 1253/4 ע״י שליח האפיפיור בכתר־מלכות; אולם מאחר 
שקריאת האפיפיור למסע־צלב נגד הטאטארים לא מצאה 
לה הד במערב, הפסיק דג׳ את המו״מ אתו. — סופרי התקופה 
משבחים את דג׳ במושל ומחוקק ומכנים אותו "שני אחד 
שלמה". 

- 80 ־- 0 >ן; 111 ^ 3 ^ 1 חחקסזסח סח 101 ת 01£ ,סז׳ץע׳&ח ." 1 . 8 

. 1900 ,מ 0 ץ 8 מ 0 > 11101 נ*ד. 

דניאל, אחד מספרי הכתובים שבתנ״ך. לפי התלמוד (ב״ב 
י״ד, ע״ב) מקומו בין קינות לאסתר * בדפוסים בא 
דג׳ במקום העשרים ושנים, לפני עזרא־נחמיה; בתרגום- 
השבעים הוא נחשב בין ספרי הנביאים, ומקומו, בהתאם 
לזמנו של דניאל, אחרי ס' יחזקאל. הספר מחולק לפי המסורה 
לז׳ סדרים! בחלוקה הנוהגת יש בו י״ב פרקים. 

השם דג׳ מצוי במקרא ובמקורות חיצוניים, וכן באוגרי¬ 
תית (ע״ע דנאל), בשבאית, בתדמורית ובנבטית. לפי דהי״א 
(ג, א) נקרא כך בנם של דוד ואביגיל! בעזרא (ח, ב) 
ונחמיה (י, ז) זהו שמו של ראש בית־אב של כוהנים. 

הספר כתוב בשתי לשונות: עברית (א, א—ב, ג! ח—יב) 
וארמית (ב, ד—ז, כח). לפי עניינו הוא מתחלק לשני חלקים 
עיקריים: (א) פרקים א—ו — מעשי דג׳ וחבריו עם נבו- 
כדנצר ובלשאצר מלכי-בבל ודריוש המדי! (ב) ז—יב — 
חזונות שראה ת׳. — פ״א: דג׳ וחבריו, חנניה, מישאל 
ועזריה, מובאים בין שאד ילדים מבני-יהודה לחצר נבוכדנצר 
להתחנך שם לעבודת המלך! הילדים מקבלים שמות בבליים 
(בלטשאצד, שדךך, מישך ועבד־גגו) וניתן להם מזון מבית- 
המלך. ע״פ בקשת דג׳ פוטר אותם המלצר מן המאכלות האסו¬ 
רים׳ ולמרות צימצום מזונם מראיהם טוב מזה של שאר החני¬ 
כים. ארבעת הילדים מצליחים מאד בהשכלתם ועולים בחכ¬ 
מתם על כל חרטומי-בבל, ״ודג׳ הבין בכל חזון וחלומות״. — 
פ״ב: נבוכדנצר חולם חלום שנשכח ממנו בבוקר, ורוחו 
נפעמת. הוא מצווה לקרוא לחרטומיו ודורש מהם להגיד לו 
את החלום ואת פתרונו! ומשאינם יכולים — גוזר המלך שמד 
על כל חכמי-בבל, ובהם גם דג׳ וחבריו. ת׳ מבקש ליתן 
לו זמן, והוא וחבריו עומדים בתפלה לפני ה׳. בלילה נגלה 
לדג׳ הסוד, והוא הולך למלך ומגלה לו את חלומו: המלך 
ראה צלם גדול, שראשו זהב, חזהו וזרועותיו כסף, מעיו 
וירכיו נחושת, ש 1 קיו ברזל, ורגליו ברזל וחרם! על צלם 
זה נפלה אבן, שנחצבה לא בידים, ופוצצה אותו, והאבן 


עצמה גדלה עד שהיתה להר גדול, שמילא את כל הארץ. 
הפתרון הוא: ראש־הזהב הוא מלכות נבוכדנצר! אחריה 
יבואו שלוש מלכויות, כל אחת גרועה מחברתה הקודמת. 
לבסוף יקים "אלחי-השמים" מלכות שתירש את כל המלכים 
האלה ותעמוד לעולם. נבוכדנצר משתחווה לדג/ מודה 
לאלהיו וממנה את דג׳ לשליט על בבל ולרב־סגנים על 
חכמיה. — פ״ג, א—ל: גבוכדנצר מקים צלם גדול בבקעת- 
דורא, מזמין שריו לחנוכת הצלם׳ ומצווה לכל יושבי מלכותו 
להשתחוות לצלם בשעת חנוכתו. חברי דג׳ מסרבים מיראת- 
ה׳ להשתחוות לצלם! המלך בכעסו מצווה להשליכם 
לכבשן-אש, אבל מלאך יורד ומצילם מן האש. הדבר מעורר 
את תמהונו של נבוכדנצר׳ ובהתפעלותו הוא מודה לאלוהי 
הניצולים. — פ״ג, לא — פ״ד: נבוכדנצר רואה בחלומו 
אילן גדול, רב עפאים ופירות, המגיע עד לשמים. מלאך 
יורד ומצווה לכרות את האילן, אך להניח את גזעו, עד 
שיעברו עליו 7 זמנים. המלך קורא את ת׳, והלה פותר לו 
את החלום (לאחר שלא עלה הדבר בידי תכמי-בבל): 
האילן הוא המלך, שנגזר עליו להיטרד מבני-אדם ולחיות 
שבע שנים כחיה בין חיות, עד שידע ש״עליוך הוא השליט 
באדם. לאחר שנים-עשר חודש, כשהמלך מתגאה בעירו 
שבנה, נופל קול משמים, ומתקיימים דברי דג׳. רק לסוף 
שבע שנות חיים בין חיות־השדה, לאחד שהמלך מקבל 
עליו את מלכותו של אל עליון, חוזרת אליו דעתו והוא שב 
אל מלכותו. — פ״ה: בלשאצר מלך־בבל עושה משתה 
לאלף שריו, וחם שותים יין מכלי־הזהב ששדד נבוכדנצר 
מבית־המקדש. פס-יד יוצאת לעיניהם וכותבת על כותל 
היכל־המלך כתובת, שכל חכמי־בבל נלאים ללוראה. רק 
דג׳ מצליח לקרוא את הכתב ולפענחו: מנא מנא׳ תקל 
ופךסין — שפירושו: אלהים מנה מלכות בלשאצר, היא 
נשקלה לפניו ונמצאה חסרה, נפרסה וניתנה למדי ופרס. 
המלך מצווה לכבד את דג/ בו בלילה נהרג בלשאצר. — 
פ״ו: דריוש המדי ממנה את דנ׳ לראש שרי-מלכותו. הדבר 
מעורר קנאת שאר השרים, וכדי להכשיל את ת׳ מניעים 
הם את המלך לגזור גזרה, שכל מי שיתפלל תוך שלושים 
ימים לאל או לאדם חוץ מן המלך יושלך לגוב־אריות. דג׳ 
ממשיך כדרכו להתפלל לה׳ שלוש פעמים ביום, כנגד 
ירושלים. השרים מרגישים בכך ודורשים מהמלך שיקיים 
גזרתו. המלך נענה להם שלא ברצונו, אבל למחרת — כשהוא 
הולך לגוב-האריות לראות בשלום דג׳ — הוא מוצא שהאריות 
לא פגעו בו. המלך מצווה להשליך את המלשינים ומשפחו¬ 
תיהם לגוב, והם נטרפים ע״י האריות! המלך כותב לכל 
עמי מלכותו לעבוד את אלהי דג׳. 

החלק השני כולל ארבעה חזיונות. פ״ז: בשנה הראשונה 
לבלשאצר רואה דג׳ בחלומו ארבע רוחות מגיחות לתוך 
הים הגדול ומן הים עולות ארבע חיות, בזו אחר זו. הראשונה 
דומה לאריה, ולה כנפי-נשר! השניה — לדוב, ובין שיניו 
שלוש צלעות! השלישית — לגמר ולו ארבע כנפיים של 
עוף וארבעה ראשים! הרביעית — נוראה ומשונה מכולן: 
עשר קרניים לה, וביניהן צומחת קרן אחת קטנה, ולה עיני- 
אדם ופה מדבר גדולות, שמפניה נעקרות שלוש מן הקרניים 
הראשונות. עד שהוא מסתכל, מובאים כסאות, ו״זקן־הימים" 
("עתיק יומין") יושב לדין. החיה הרביעית נהרגת, ואילו 
שלוש הראשונות ניטל שלטונן. עם ענני-שמים בא "כבו- 
אדם" ("כבר אנש"), ולו ניתן שלטון על כל האומות עד 

-י־ ן 

י ♦ * 





869 


דניאל 


870 


עולם. ת׳ נבהל מן המחזה ופונה אל אחד "העומדים" 
(המשרתים לפני עתיק־הימים), והלה מודיע לו פשר־דבר: 
החיות הן ארבעה המלכים, שאחריהם יקבלו את המלכות 
קדושי־עליונים, ואילו החיה הרביעית, המשונה מכולם, היא 
המלכות הרביעית, ועשר קרניה הן כנגד עשרה מלכים, 
שאחריהם יעמוד מלך שישפיל שלושה מלכים, ידבר לצד 
אל עליון ויילחם ב״קדושים", שיינתנו בידו למשך שלושה 
מועדים ומחצה (״עדן ועדנין ופלג עדך); ואז ייעשה דין, 
והמלכות תינתן "לעם קדושי־עליוך עד עולם.— פ״ח: בשנת 
שלוש לבלשאצר רואה דג' בחזונו איל בעל שתי קרניים, 
המפיל לארץ שאר כל החיות. עד שהוא מנגח, בא מן 
המערב צפיד-עזים בעל קרן אחת, מתגבר עליו ומשבר 
קרניו. אך גם קרן הצפיר נשברת, ובמקומה צומחות ארבע 
אחרות, ומאחת מהן יוצאת קרן קטנה הצומחת עד לשמים, 
מפילה לארץ מצבא-השמים והכוכבים, ואף מגיעה עד "שר- 
הצבא" ומבטלת קרבן התמיד והורסת "מכון המקדש". ואז 
שומע דג׳ "קדוש" (מלאך) אחד אומד, שאלפים ושלוש 
מאות ערב ובוקר יתבטל התמיד עד כי ייטהר המקדש. ע״פ 
בקשת דג׳ מבאר לו גבריאל המלאך את החזון: האיל בעל 
הקרניים — מלכי מדי ופרם! חצפיר — מלכות יוון, וקרנו 
האחת —מלכה הראשון. מלכותו תתפלג לארבע מלכויות, 
ומאחת מהן יצא מלך רשע שירבה להרע, אבל סופו לאב¬ 
דון. — פ״ט: דג׳ מתבונן בספרים ומוצא בחשבון, שכבר 
עבדו 70 שנה, שנועדו לפי ירמיה (כה, יא—יב! כט, י) 
לעבור מחורבן ירושלים עד הגאולה. דג , עומד בתפ^ה 
ומבקש מה׳ שלא יאחר את הגאולה. גבריאל נגלה אליו 
ומסביר לו שטעה בחשבון: אותן שבעים שנה — שבעים 
"שבעים"(שמיטות) של שנים הן, שמתחלקות לשלוש תקו¬ 
פות. 7 שבועים מהחורבן עד עמוד ״משיח נגיד״! 62 
שבועים ( 434 שנה) מבניין ירושלים עד הריגת "משיח"! 
ועוד שמיטה אחת מאז עד סוף "נגיד". במחצית השניה של 
שבוע זה יתבטל התמיד ויחולל בית־המקדש. — פ״י—פי״ב: 
כשנת שלוש לכורש מתאבל דג' וצם במשך שלושה שבו¬ 
עות. מלאך "לבוש בדים" מופיע אליו ומוסר לו, שהוא 
שב עתה מן המלחמה עם שר מלכות־פרס, שעמד כנגדו 
במשך 21 יים, ועוד עליו לשוב ולהלחם בשר־פרס ושר-יוון! 
במלחמות אלה הוא נעזר רק במיכאל שר־ישראל. המלאך 
מוסר לו את דבר העתיד, שעניינו — תיאור ההיסטוריה 
ממלכות־פרס, מלכוודיוון הבאה אחריה והתפלגותה, המלח¬ 
מות בין מלכי "הצפון" ו״הנגב", עד מלך־הצפון האחרון, 
"הנבזה". הוא מאריך בסיפור מעשיו של זה בחוץ־לארץ 
ובא״י — חילול המקדש, הסרת התמיד, נתינת "השקוץ 
משמם״ על המזבח, ובעקבות זה — מעשי "מרשיעי הברית" 
וצרות ה״משכילים". עם קצו של מלך רשע זה מגיעה עת 
קץ: פליטה "לכל הנמצא כתוב בספר", תחיית־מתים, פור¬ 
ענות לרשעים ו״זהר" ל״משכילים" ול״מצדיקי־הרבים". ת׳ 
מצטווה לסתום דברי החזון עד הקץ. הוא שומע שיחת 
אנשים (מלאכים), שממנה משתמעים בצורה סתומה אורך 
הפורענות ("מועד מועדים וחצי", "ימים אלף מאתים ותש¬ 
עים"), וגם מועד הגאולה ("ימים אלף שלש מאות שלשים 
וחמשה״)! לו עצמו מובטח לזכות "לקץ הימין". 

זמן חיבורו של הספר. המסורת הגיחה, שם׳ דג׳ 
נכתב ע״י אנשי כנסת הגדולה (ב״ב טו, א), ז״א בתקופת 
פרס. אבל כבר במאה ה 4 לסה״נ הביע המלומד האנטי־נוצדי 


פורפיריוס את הדעה׳ שהספר לא נתחבר לפגי זמנו של 
אנטיוכוס אפיפאנס. דעות שונות על חלוקת הספר ועל 
חיבורו הובעו מאז שפינוזה. במחקר המקרא של הדורות 
האחרונים מקובל, שהספר כמות-שהוא לא נתחבר בזמן 
גלוודבבל, ואף לא בדור הסמוך לה, שכן בתיאור התקופה 
יש כמה וכמה פרטים, שאינם עולים יפה עם המציאות 
ההיסטורית: מעולם לא היה מלך בשם דריוש המדי בין 
בלשאצר לכורש! הסיפור על נבוכדנצר שנהפך לחיה הוא 
מאוחר — כנראה, הד לאגדה על 3 בו 3 איד (שנוסחתה נתגלתה 
בשנים האחרונות במערות קומראן). נוסף על כך יש בספר 
מלים פרסיות רבות, המעידות על השפעה פרסית ממושכת, 
ואף לשונו העברית מאוחרת ומתקרבת ללשון־המשנה. אך 
העיקר הם הרמזים הברורים שבחלק החזיונות שבספר 
לתקופה היוונית שמאלכסנדר מוקדון עד אנטיוכוס אפיפאנם. 
גם מקומו של הספר ב״כתובים" (ולא ב״נביאים") מוכיח, 
שידעו שהוא מאוחר לחתימת הנבואה. רוב חוקרי־המקרא 
בימינו מסכימים עכ״פ, שהפרקים ח—יב נתחברו בראשית 
מרד החשמונאים. יש בחלק זה רמזים ברורים לאלכסנדר 
מוקדון (ח, כא! יא, ג), לחלוקת מלכותו (ח, כב! יא, ד), 
וביחוד למאבק ההיסטורי שבין הסלוקיים ("מלכי־הצפון") 

* ץ # • 

והתלמיים (״מלכי־הנגב״) (יא, ה— מ), וביתר בירור — 
לתולדות אנטיוכוס אפיפאנס (שם, כא—מה)! אליו מכוונים 
הדברים על העמדת שיקוץ משומם, חילול המקדש וביטול 
התמיד (שם, לא! וכן ח, יא—יב! ט, כו—כז). לפי זה מסתבר, 
ש״משיח נגיד״ (ט, כה), שקם 49 שנה אחרי החורבן — הוא 
יהושע בן יהוצדק או זרובבל, ו״משיח" (שם, כו) ש״נכרת" 
״שבעים ששים ושנים״ (= 434 שנים) אח״כ — הוא חוניו, 
שנהרג ב 172 לפסה״ג(למעשה רק לאחר 366 שנים), ו״נגיד" 
(שם, שם) — הוא שוב אנטיוכוס /י 1 . את זמן חיבורו של 
חלק זה של הספר אפשר לקבוע בקירוב ע״פ רמזים אלה 
שבתוכו, והוא — כנראה — שנת 164 לפסה״ג. אמנם כבר 
מדובר בו על מותו של אנטיוכוס (יא, מ—מה), אבל בצורת 
חזון שאינו מכוון למהלד־ההיסטוריה האמיתי (אנטיוכוס 
לא מת "בין הים" [התיכון] ובין ירושלים, אלא בפרס)! 
אבל מצד אחר כבר יודע המחבר על הצלחות ראשונות של 
החשמונאים (יא, לד), אם כי עדיין לא על חנוכת בית־ 
המקדש. 

לעומת זה אין דעה מוסמכת על זמן חיבורם של מקצת 
הסיפורים שבפרקים א—ו. יש אומרים, שגם הם שייכים 
למחבר הפרקים ז(?) —ח—יב! אבל רוב החוקרים היום סבו¬ 
רים, שחלק זה הוא ספד לעצמו, והוא אוסף אגדות בודדות, 
שעיקרן — לפי דעה אחת — מן המאה ה 4 — 3 לפסה״נ, או — 
לפי דעה הנראית מוצדקת יותר — עוד מאמצע התקופה 
הפרסית (המאה ה 5 — 4 ). קביעת הזמן תלויה בפירוש "ארבע 
המלכויות" שבפ״ב: אם המלכות הרביעית היא מוקדון 
(בבל—מדי—פרם—מוקדון), או אם אינה אלא פרס, והצלם 
אינו מסמל — לפי שיטה זו — אלא את בבל ומלכיה, לרבות 
מלכי-פרס הראשונים, שגם הם כינו עצמם מלכי־־בבל. מכל- 
מקום חלק זה של הספד שונה מאד מן החלק השני, והמלכים 
שעליהם מסופר בו הם היפוכו הגמור של אנטיוכוס וחבריו: 
לא זו בלבד שאינם רודפים את ישראל על אמונתו ואינם 
מתקוממים נגד אלהי־ישראל, אלא אדרבה: הם מכבדים 
את דג׳ ואת אלהי־ישראל, ואף מאמינים בו ומצווים לירא 
אותו, ורק על גאוותם האלילית הם נענשים (ר׳ לעיל, עמ׳ 




871 


דניאל 


872 


868 ). בני־יהודה אינם נרדפים ומדוכאים, אלא משרתים 
במערות הגבוהות ביותר שבמדינה (שם). אמנם על דנ ׳ 
וחבריו ניטל לעמוד בנסלנות, אבל צרות אלו באות עליהם 
ע״י ערים, שעינם רעה בהצלחת יהודים אלה בחצר־המלכות 
שבבבל, ודבר אין להן ולרדיפת בני־ישראל שומרי תורה 
ומצווה בארץ־ישראל. לפי פרקים אלה אין בעם־ישראל עצמו 
רשעים ועובדי-אלילים בלל. רקע הסיפורים האלה הוא של 
בבל ולא של ארץ־יהודה, לעומת החזונות שבחלק השני; וכן 
שלא כבחלק השני — שבו דג׳ חולם או חוזה, והמלאך 
פותר — הרי בחלק הראשון דג׳ הוא המבין בחזון וחלומות, 
והוא הפותר חלומותיהם של אחרים. אף הלשון בחלק הראשון 
בדרך־כלל שוטפת היא, ואילו בחלק השני — עמומה וסתו¬ 
מה ; בחלק הראשון מרובות המלים הפרסיות, ואילו בחלק 
השני אינן בנמצא כלל (מן המלים היווניות המצויות בספר 
אין להסיק מסקנות, מאחר שאלו הן מונחים טכניים בלבד, 
ויוונים כבר היו נפוצים במזרח במאה ה 6 לפסה״ג). 

פ״ז שנוי במחלוקת יותר משאר הפרקים. בין החו¬ 
קרים המחלקים את הספר יש דעה, שבעיקרו שייך גם 
פרק זה לחלק הראשון, אלא שנוספו בו ע״י מחבר הספר 
כמה פרטים המקרבים אותו לחלק השני(פסוקים ז—ח, יט— 
כח); אבל לפי אחרים כל הפרק הזה מזמן אנטיובוס ז\ 1 הוא׳ 
כשאר פרקי החזונות. אמנם יש צד־שווה בו ובפ״ב שבחלק 
הסיפורים — בכללו של העניין: ארבע מלכויות באות בזו 
אחר זו, ומלכות־שמים בסופן; אבל בפרטים חשובים מניחים 
שני הפרקים רקע היסטורי שונה לחלוטין. בסיכומו של דבר 
מסתבר, שחלק א׳ של הספר קדם דורות הרבה לאנטיו־ 
כוס ■ע 1 , ואילו חלק ב׳ נתחבר בזמנו ונתאחד, כנראה, עם 
חלק א׳ ע״י מחבר חלק ב׳ (על הרקע ההיסטורי של ס׳ 
ת׳ ע״ע אנטיוכוס, עמ ׳ 451 — 453 והביבליוגראפיה). לפי 
זה יש להפריד את בעיית הלשונות שבספר — שחלוקתן 
אינה חופפת את חלוקת המקורות — מבעיות התוכן והחי¬ 
בור, אם כי אין השערה מניחה את הדעת, שתסביר חלוקה 
מוזרה זו. יש דעה, שפ״ח—פי״ב (חוץ מן התפילה ט, ד—יט) 
מתורגמים מארמית לעברית: אבל דעה זו מפוקפקת 
מאד. 

בספר דג׳ ניכרים כמה מוטיווים וצורות ספרותיות, שבדו־ 
מיהם היו קיימים אותו הזמן גם בין עמי־המזרח העתיקים: 
הרעיון על 4 — 5 מלכויות תכופות מושלות בכיפה (החל 
מאשור), וכן החזונות על נפילתה של המלכות החמישית, מו¬ 
באים ע״י סופרים הלניסטיים (כגון דיוניסיוס מהאליקארנא־ 
סוס [הקדמה 2 ] ; דיודורוס מסיקיליה; פוליביוס 
4 ; פלגון מטרלס .^ 5 1174 8 , 11 , 0 ^? ץנ 1 ס 0 ב 1 ; וליוס 
פטריקולוס משמו של אמיליוס סורח; ור׳ גם ם׳ הסיבילות 
ג/ שר 601 — 610 ). יש רואים דמיון בין תיאורי הנבואות 
לעתיד שבס׳ דנ ׳ ובין תיאורים נבואיים נכריים, כגון 
הסיפור הדמוטי־מצרי, המייחס עצמו לימי המלך תחו(ב 360 

לפסה״נ) ונותן תיאור פסודו־נבואי של מעעוים בעבר יחד 

% • 

עם הבעת נבואות לעתיד, הנוגעות לשחרור מצרים. לתיאור 
הסמלי של ארבע המלכויות המשולות ל 4 מיני מתכות(פ״ב) 
נמצאות הקבלות בחזונות מיוחסים לזרתושתרא, וכן בכתבי 
הסיודוס (המאה ה 8 לפסה״ג). גם הדימויים הנועזים של 
"עתיק יומין", או של "בךאדם" הבא עם ענני־שמים, הציורים 
הדמיוניים של הרוחות המגיחות אל הים ויולדות מפלצות, 
וכן של ״נהר די־נור״ — נראים קרובים לדימויי המיתום. 


יש מסמיכים את הדימוי של מלכות־פרס לאיל ושל מלכות 

— ♦ 

הסלוקיים הסורית לצפיר-עיזים(פרק ח) לדימוי קדום, שתיאר 
את המדינות הראשיות של העולם בדמות החיות שבגלגל־ 
המזלות. אך מכל הקבלות אלו אין ראיה ברירה על השפעות 
מן החוץ. כמה מן החיבורים הנידונים (כגון הזרתושתריים) 
מאוחרים מאד — עכ״פ בצורתם שלפנינו. יש גם הבדלים 
עיקריים בין התיאורים שבחיבורים האלה ובין התיאורים 

שבס׳ דנ׳< שלא כסכמה שבם׳ דג׳, שנוהגת להעמיד את בבל 

* • • 

בראש הממלכות ואחריה את פרם, מעמידות הסכמות ד,נכ־ 

* * * 

ריות את אשור בראש הממלכות, אחריו את מדי, ורק אחרי 

זו — את פרם. ולא זו בלבד, אלא שהסכמה של 4 המלכויות 

• #• 

כבר נמצאת בדג׳ בפ״ב, שהוא בוודאי' קודם לכל החזונות 

הנכריים הידועים. אין גם להשוות את העוגב שבמראות 

האוניוורסאליים של מ׳ אל הסיפור הדמוטי־מצרי, הקלוש 

י• י 

בתכנו ובצורתו. אין גם דמיון ביסוד הרעיוני של הסכמות 

־ן י♦ ♦ 

בשני המקורות: הסכמה הנכרית יסודה בהשקפה שכל מה 
שבעולם סופו לאבדון, ואילו זו של ם׳ דנ ׳ מושרשת באמונה 
הנבואית על מלכות־שדי בעולם ב״אחרית־הימים". 

ס׳ דג׳ בכללו מצטיין במקוריותו, בייחודו היהודי וגם 
בסגולותיו הספרותיות (ביחוד כחלקו הארמי). שמירת 
המצוות בגולה למרות הסכנה, ההינזרות ממאכלות אסורים 
ואף מיין־נכרים, קידוש־השם מתוך סירוב לעבוד עבודה־ 
זרה, התפילה שלוש פעמים ביום בכיוון לירושלים — כל אלה 
מוטעמים לראשונה בס׳ דג/ זהו גם המקור הראשון לשמות 
המלאכים (ח, טז; ט, כא; י, יג כא); הללו — לא זו בלבד 
שהם משרתי־ה׳, אלא גם שרים לאומות־העולם, וכל מלאך 
נלחם ומגן על אומתו, ואין המלחמה למטה אלא בבואה 
למלחמה המתנהלת בעליונים. בדג׳ גתבטאה בפעם הראשונה 
בבהירות מסויימת האמונה בתחיית־המתים לאחרית־הימים 
("ורבים מישני אדמת־עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה 
לחרפות לדראון עולם, והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע 
ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד״ [יב, ב—ג]). — 
השקפתו ההיסטורית של המחבר, התופס את ההיסטוריה 
האוניוורסאלית כיחידה אחת קבועה מראש, המחולקת לכת¬ 
חילה לממלכות תכופות, שבסופן באה מלכות־שדי, שימשה 
דוגמה ומופת לכל ספרות אחרית־הימים (ע״ע) — כיהודית 
כנוצרית —, למן הדורות הסמוכים לחורבן, לפניו או לאחריו. 
בחישובי-הקץ השונים וה״סתומים״ שבס׳ דג׳ (ח, יד; כד— 
כז! יב, יא—יב) נאחזו מחשבי הקצים של כל הדורות 
הבאים. במידה מסויימת יצרו הם דווקא בסתימותם — היס¬ 
טוריה׳ ע״י התסיסה שעוררו ושהשפיעה על מהלך המאורעות 
מפקידה לפקידה. השפעת הספר היתד, עצומה גם על הנצרות 
והספרות הנוצרית הקדומה. 

הספר מצויין בכמה סגולות ספרותיות ולשוניות מיוחדות 
לו. החלק הארמי(ר׳ להלן) מצטיין בלשונו העשירה והנאה 

ובכוחו הנובליסטי; ביחוד רב כוחו הדראמתי של פ״ה, הנחשב 

• * 

כ״פנינה" בספרות העולמית. הלשון העברית בחלק השני 
היא, אמנם, לרוב עמומה; המחבר נוהג להשתמש במליצות 
מספרי התורה והנביאים ומספר תהלים, והוא נותן בהם 
מובן מיוחד ומוציאם מידי פשוטם ("כלה ונחרצה": דג׳ 
ט, כז — ישע' י, כג; ״עוד חזון למועד״: ת׳ י, יד — 
חבק׳ ב, ג; ״ובאו בו ציים כתים״: דג׳ יא, ל — במד׳ 
כד, כד); אבל הוא גם יוצר שורה של ביטויים מיוחדים לו, 
שנעשו מטבעות מקובלות בלשון: קץ הימין; חיי עולם; 


873 


874 


* * 



קץ הפלאות; שיקוץ משומם; ברית קודש; ארץ הצבי; 
צוק העתים, וכר. 

בתרגום־השבעים ובתרגום היווני של תאומטיון יש 
ארבע תוספות לס׳ דנ ׳ : ( 1 ) מעשה שושנה 
(ע״ע) — בתחילת הספר; ( 2 ) תפילתם והודייתם של חברי 
דג׳ בכבשן־האש (אחרי ג, כג); ( 3 )—( 4 ) מעשה בל (ע״ע, 
עכד 725/6 ) והתנין. בדרו־כלל מניחים, שהתוספות הללו 
מאוחרות; רק לגבי קטע הסיפור שבין התפילה וההודיה 
של חברי דנ׳ ׳ ביהוד הפס׳ מט—נא, יש דעה שהוא קטע מן 
המקור שהושמט מן הכתוב הארמי שבידינו. אחרי גילוי כתבי 
אוגרית (ע״ע) עלתה ההשערה, שת׳ האמור במעשה שושנה 
היה מעיקרו דנאל (ע״ע) הכנעני. — כמה ספרים יהודיים 
ונוצריים, המכילים סיפורים על ת׳ או גילויים בשמו, נת¬ 
חברו באלף הראשון לסה״נ — ביוונית, בסורית, בארמית, 
בקופטית, בפרסית, בערבית ובלשונות סלאוויות. 

לפי האגדה התלמודית היה מ׳, ולפי דעה אחת— גם 
חבריו, מבני-בניה של רות, ז״א מבית־דוד (סנה׳ צ״ג—צ״ד); 
לפי אגדת בל שבתרגום־השבעים — היה כהן. בתלמוד הבבלי 
אין ת׳ נחשב לנביא (שם שם) — בניגוד למקורות הארצ¬ 
ישראליים (מכילתא, מם' דפסחא א׳; והשו׳ קדמוניות־ 
היהודים, י, ז); גם בנצרות מקובל מ׳ כנביא (מתיא כ״ד, 
ט״ז; וכן במסורת הכנסייתית). האגדה מרבה לדבר בחסי¬ 
דותו ובמידת גמילות-חסדים שהיתה בו(אדר״נ, פ״ד); היא 
מייחסת לו איסור השמן של נכרים (ע״ז ל״ו, ע״א). אעפ״כ 
היא סבורה שלא בזכותו אלא בזכות אברהם אבינו נענה 
(בר , ז/ ע״ב); ויש מחזיקים אותו חוטא ואומרים שנענש 
על שהשיא עצה טובה לגבוכדנצר (ב״ב ד/ ע״א; אבל עי׳ 
רש״י לדג׳ ד, כד: ד״ה הן תהוה ארכא לשלותןי). בדרך־כלל 

— ׳ן • | ♦י* ■ן■ ״ ' י 

מעשי דג׳ ע״פ אגדת חז״ל אינם אלא הרחבה מקושטת של 
מה שנאמר עליו במקרא (ע״ז שם; תנח׳ בובר, א׳, 110 — 
111 , 190 — 192 , 213 ; מדרש תהילים, ס״ד). הם מזהים אותו 
עם התך שבמגילת אסתר (מג׳ ט״ו• ע״א! ב״ב ד׳, ע״א), 
עם ממוכן (תרגום שני) או עם ששבצר (שהש״ר א׳, ועוד). 
במדרש (שהש״ר ז׳, י״ד) מובא סיפור, שנבוכדנצר נתן 
לתוך פיו של הצלם שהקים ציצו של הכהן הגדול, שהיה 
כתוב עליו שם המפורש, והצלם אמר: ״אנוכי ה׳ אלהיך״; 
היו הכל מקלסים לפניו, עד שנתקרב דג׳ וגזר על הציץ 
שיצא, ומשיצא שוב לא היה כוח בצלם, ובאה רוח והפילתו. 
לפי ספר לסיפון (כ״ז) היתד, ז( זכותו של דנ ׳ , שדריוש 
הרשה ליהודי הגולה לשוב לא״י ולבנות את בית־המקדש: 
קודם להתפטרותו ממשרת משנה־למלך הציג דג׳ את זרובבל 
לפני דריוש וביקש שימנהו במקומו. בספר זה מובאים בהר¬ 
חבה גם הסיפורים על בל והתנין, המקבילים לאלה שבספרים 
החיצונים; אבל כאן הם נראים כשאובים ממקור עתיק 
אחר שאבד. 

בתלמוד מסופר על "בית־כנסת של דג"/ במרחק ג׳ 
פרסאות מן העיר ברניש (עיר׳ כ״א, ע״א). על מקום קברו 
של דג׳ נחלקות המסורות: ע״פ המסורת הקדומה (או 
מסורת א״י) עלה הוא וסיעתו לא״י עם הכרזת כורש 
(שהש״ר ה׳, ד׳), אבל לפי מסורת מאוחרת (או מזרחית) 
נקבר בבבל או בשושן. ר׳ בנימין (ע״ע) מטודלה (מסעות, 
פכ״ה [ד,וצ׳ גרינהוט, 68 — 69 ]), מספר, שתחילה היו נוהגים 
לשמור ארונו שנה אחת בצד זה של החידקל(!) החוצה את 
שושן, ושנה אחת בצד זה, כדי שיושבי שני הצדדים יזכו 


בברכות הנשפעות מן הארון; לבסוף פקד סניגר, מלך 
פרם, שיתלו את הארון בשלשלות באמצע הגשר העובר את 
הנהר׳ כדי להפסיק בזיון־המת שבטילטול ארונו (והשר 
סיבוב ר׳ פתחיה מרגנשבורג, פ״ו [הוצ׳ גרינהוט, 20 — 21 ]). 
על דנאל שבם׳ יחזקאל (יד, יד. כ; כח, ג) ע״ע ד נ א ל. 

י. מ. ג. 

הארמית של ם׳ דג׳ (וכן זו של ם׳ עזרא) שייכת 
לארמית הממלכתית, שהיתה הלשון הרשמית ושפת המו״מ 
והדיפלומאטיה בממלכה הפרסית ובמדינות שהיו כפופות 
לה (ע״ע ארמית, עמ ׳ 959 — 960 ). בדיקתה של הארמית בם׳ 
דג׳ חשובה מאד לקביעת התהוותו של הספר עצמו, ובמס¬ 
קנות שיש להסיק מן המחקר הלשוני הזה נחלקו החוקרים. 
היו שטענו שהארמית של ם' דג׳ קרובה ללשון התרגומים, 
שנתהוותה בזמן מאוחר, ושאין היא שייכת לארמית־מזרחית. 
טענה זו לא עמדה בפני הביקורת: הוכח, שבתקופה הקדם־ 
נוצרית עדיין לא בלטו הבדלים בין ארמית־מערבית וארמית־ 
מזרחית, ובארמית המקראית אין לגלות את הבדלי־הניבים 
האפיינים לתקופה המאוחרת, ועדיין ניכרות בה צורות 
דקדוקיות שנתבטלו אח״כ בדיאלקט המזרחי. לפיכך חזרו 
כמה חוקרים לתפיסה המסרתית לגבי החלק הארמי של ס׳ 
ת׳ — שהוא נתהווה בבבל במאה ה 6 לפסה״ג. אמנם 
מהשוואת כתובות ארמיות מתקופות שונות עם הארמית 
של ס׳ דג׳ היו שהגיעו שוב למסקנה, שזמנה של הארמית 
המקראית הוא המאות ה 3 — 2 לפסה״נ. אולם הוכחות אלה 
נסתרו, כשנמצא שההבדלים באותיות בין הארמית הקדומה 
ובין זו שבמקרא — הבדלים שעליהם נסמכו המאחרים — 
אינם בהגיה אלא בכתיב בלבה ושיש ליחסם למודרניזאציה 
של הכתיב, שחלה במאה ה 5 לפסה״נ בירושלים. צורות 
לשוניות מסויימות שבס׳ דג׳ אף משקפות, כנראה, השפעה 
אכדית, ז״א אינן מאוחרות מן המאה ה 6 לפסה״ג. 

בחלק הארמי של ם׳ מ׳ משוקעות מלים השאולות 
מלשונות אחרות: מאכדית — ארגונא = ארגמן (ה, ז), 
היכלא (ה, ה), זיו (ב, לא), כרבלא = מצנפת (ג, כא), 

44 , ץ * ' 4 ־— ♦ * ■ן 

כרסא = כסא רבוד (ה, כ), משיזב = פודה (ו, כח); מפר־ 

ן♦ * •י ♦ 

סיי ת — אזדא = שמועה (ב, ה), הדם = חתיכה (שם), זן = 
מין (ג, ה)', סרבל = מכנסיים רחבים (ג, כא), רז (ד, ו); 
מיוונית (ביחוד כלי־נגינה) — קיתרס, סבכא, פסנתר. 
סומפניה (ג, ה ועוד). וכן כרוזא = איש המכריז בפומבי 

: זד זז 

(ג, ד). 

י. קו. 

מ. צ. סגל, מבוא המקרא, ג/ 756-729 , תש״ז; י. קוטשר, 
הארמית המקראית — ארמית מזרחית היא או מערבית? 
(לשוננו, י״ז, 122-118 ), תשי״א: י. קויפמן, תולדות האמונה 
הישראלית, ח/ 408-405 , 439-418 , תשט״ז; ,-״׳״ז(! .א . 5 
; 9 891 [ , 476 ־ 46 ,, 7 . 0 1116 [ 0 11106 >' 1.110 1/16 10 111110411611011 
,?* 412116/111 '( 06 80115501 % .^\\ ; 1912 ,. 0 01 )/ 800 7/16 ,. 1 ) 1 
011 * 14016 %( 6 ־ 1 ־ 01 * 1 . 0 . 011 ; 1895 , 1/4-175 , 69-71 , 41-45 
; 1912 , 11141611 *-. 0 %! 0 ץב 8 .£ ; 1909 ,. 0 \ 0 81 11 7 210 > 1 ( 11 > ■ 41 1/16 
, ז €^ ג־!ס . 8 . 0 ; 1912 ,.< 7 [ 0 126 ) 2112 ) 41 7/16 י ¥115011 \ .ם 
־ 110 , 45 .־! £116 . 8101 . ץ ) .< 7 / 0 )/ 800 0 / 1/16 116 ) 414111 7/16 
י 1 ¥ ,* 610 [ 1/16 / 0 * 86£6114 7/16 י £־ 01 נ 011121 . 8 ; 1926 ,( 119 
0411641 4 %(־ 01 דת < 6 § 1 תס 1 ^ .\ 7 .[ ; 1928 , 1913 , 413 , ¥1 , 326 
01 % ום ־ 11 ;§ ת 1 סב 8 ; 1927 ,,(עם ב י בל ,) .( 7 011 עי 11 ) 0 0111016111 

; 1927 ,( 133 ־ 81 , 45 / 2/44 ) .< 7 8216/1 1 ( 11 6 / 16 * 41411141 * 011 
.? . 151 ,. 80615011 . 11001 * 1 ) £ 6 / 11111 * 01 [-. ( 1 .!/{ ¥161161 8111 ,. 161 
6 / 16 * 1121 ) 11 01% [ 06 ב $011 . 1 ־ 1 . 81 ; 1939 ,( 125-144 , 59-83 , 11 
811111£1141 7/16 %\ 40 \\ 80 , 81 . 1 ־ 1 ; 1930 , 199-296 , 1 £ 6 > 86111 
ץ ! 841 ,. 161 ; 1932 ' ,( 256-268 , 50 /*\\ 2 ) .ס [ 0 10146111 ? 
. 500 5131 : 10 \ 2 %( 80 .[) . 0 [ 0 )/ 800 1/16 1114 ) * 11661 ) 01 ־ 1112416 ) 41 
. 0 / 0 )/ 800 1/26 [ס ץ ? 11111 7/26 ,. 161 ;( 777-805 , 1933 








875 


דניאל 


876 


(9004. 23 1, 233-273), 1950/1; 7116 €0177 1116 / 0 1017 ! 051 ק 
800 \ 0/ 0 ( 7 ,: 1061 ) 1.10 .! ; 1953 ,( 3 .*©ע) "ס * 

/1 503 , 59 . 11601 '! . 8311101 .£ . 2$ ) .( 7 8146176 1171 01110156116 ז - 
545), 1935; ?. 21010161 0 / 0 0718111 44.70177016 7116 , 01300 ־ . 
8-12 (]. 811)1. 1.1161938 ,( 349-354 , 58 , 258-272 , 57 .ז , 

1939; 1407707611165 70147 1116 / 0 1 ( 717607 1€ { 7 , 310 ^י 5 .¥\ .ן 
(01355. ?111101. 35, 1-21), 1940; 14. 1.. 0 51143164 ,£ז 6 נ 1051 ־ 

7% 117 { 17101 . 11 . 0 , 0111 א . 4 ! ; 1948 ,.( 1 מין X17 (¥61. 

1, 251-260), 1951; 80111260, 0. (. 2 1952 ,(עם ביבל ; 

4. 4. 1^61101300, 43 108 ) 174 (} 1 ( 067 (} 4 1116 , 0173 011 (}(} 057 צ , 
1-26), 1952; \\4 81. 8 111 5671/0171 5011671178 7116 , 1¥0166 סז 
1176 8001( 01 וכן ר׳ ; 1953 ,( 12-15 , 132 184808 ) .ס 

ביבל. ל א נ ט י ו כ ו ם (ע״ע), 

דנ׳ באיסלאם. דג׳ אינו נזכר בקוראן, אולם הוא 
מכובד באיסלאם כאחד הנביאים שקדמו למוחמד, וסיפורים 
שונים מסופרים מתולדות חייו, בחלקם תוך שינויים מסויי* 
מים ממה שנמצא בס׳ מ/ — לנבואה אחת של מ׳ היתד. 
חשיבות בתולדות האיסלאם. ב 1,335 השנים (דג׳ יב, יב) 
גילה עלי אל־טברי, רופא נוצרי שהתאסלם, רמז להופעתו 
של מוחמד. התועמלן האיסמאעילי אחמד אבן עבדאללה אל- 
כרמאני ניסה להוכיח על סמך אותו פסוק, שהוא מביאו 
בעברית (באותיות ערביות) ובערבית, שהח׳ליף אל־חאכם 
יהיה למשיח בשנת 1335 לשטרות, היא 1023 לסה״ג! נבו¬ 
אה זו נכתבה 9 שנים לפני כן, ובהגיע המועד כבר היה אל* 
חאכם מת (או נעלם ־־ לפי אמונת חסידיו). — אותה נבואה 
של דג׳ נוצלה, לדברי אל־בירוני(ע״ע), גם על־ידי היהודים 
והנוצרים: הראשונים מחשבים לפיה את בואו של המשיח, 
והאחרונים מוצאים בה גימטריה של "ישוע משיחא פרוקא 
רבא". גם אל־בירוני מביא את המקומות מס׳ ת׳ בתעתיק 

ערבי ובלשון עברית, בצירוף תרגום. 
בפרסית נשתמד חיבור בשם "מעשי ת׳", שנתחבר 
מעיקרו — אולי בארמית —, כנראה, במאה ה 9 . הוא בנוי 
על דרך ס׳ דג׳: יש בו חלק של סיפורים על דג׳ וחלק של 
דברי־חזון לעתיד — על מוחמד והארון אל־רשיד; על משיח 
בן יוסף, משיח בן דוד, הסעודה לאחרית־הימים, יום־הדין, 
.(130—117 / עולם־הבא (תרגום עברי: ילינק, בית המדרש, ה 
היסטוריונים וגאוגראפים ערביים מזכירים מקומות שונים, 


שבהם נמצא לפי המסורת קברו של דנ ׳ , וכן הם מביאים 
את תיאורו של הבניין הנחשב היום כמקום קברו. 

דג׳ באמנות. דמותו של דג׳ עצמו מופיעה לעתים 
בסדרות הפיסולים שבחזיתות של כנסיות נוצריות מיה״ב, 
ולפעמים אף בציורים שעל שמשות חלונותיהן. אולם החשו¬ 
בים שבתיאורי דג׳ נוצרו בתקופת הרנסאנס: פסל דג׳ 
ב״באר-משה״ שבדיז׳ון, מעשה־ידי קלאוס סלוטר — דמות 
נהדרת של יהודי איש״הרוח, עשויה בסיגנון ראליסטי; 
תמונת ת׳ שצייר מיכלאנג׳לו בתקרת הקאפלה הסיכסטינית 
ברומא—דמות אידיאלית של נביא, בהתאם לרוחו של האמן. 

תיאורים קדומים של חזונות דג׳ מצויים בתבליטים 
שבגלוסקמות נוצריות של המאות ה 4 — 6 ! עפ״ר מתואר כאן 
נושא בל והתנין — כנראה בקשר לחזון יוחנן. בכה״י הבי¬ 
זאנטיים של המאה ה 10 מתואר לפעמים חזון ת׳ מהר גבוה. 
רמברנט צייר את חזון צפיר־העזים והאיל; כדרכו תמיד, 
נתן כאן האמן את דעתו על חוויתו הפנימית של בעל החזון 
יותר משנתנה על החזון עצמו. גם מעשה ב ל ש א צ ר המלך 
בא לידי תיאור חשוב ע״י רמבראנט בתמונתו "מנה מנה 
תקל", שבה מוצגת דמות( הגרוטסקית של המלך אחוז־האימה 
לפני הקיר המואר באור בהיר, שעליו מופיע הכתב. 

נפוצים יותר הנושאים הלקוחים מן הסיפורים שבס׳ 

דג׳ ובנספחיו, שהם מסתיימים בהצלה בדרך נם. נושא 
"שלושת האנשים בכבשן־האש", וכן התיאור של הצלת 
שושנה ע״י פסק־דינו של דג׳ הצעיר, מתוארים לעתים קרו¬ 
בות בציורי הקאטאקומבות ובתבליטי הגלוסקמות מן התקופה 
הנוצרית הקדומה. לאחר מכן נעלם הנושא האחרון כמעט 
לחלוטין, עד שחזרו וטיפלו בו ציירי הרנסאנס, מאחד שסיפק 

בידם לתאר אשה במערומיה. אלברכט אלטדורפר (ע״ע) 

—< *•* י— 

צייר את כל סיפור המעשה: את ההתנקשות בשושנה ואת 
המשפט, המתנהל לפני ארמון בנוי בסיגנון דמיוני. הציירים 
הבאים אחריו — ביניהם טינטורטו, רובנס, ואן ריק, רמ- 
בראנט — הפכו את הסיפור המוסרי לסאטירה ארוטית, 
ותיאוריהם נצטמצמו בדמויות שושנה ושני הזקנים, על רקע 
נוף של גינה נהדרת. מבין אמני ימינו טיפל בנושא זה 

האכספרסיוניסט הגרמני אמיל נולדה 

•• 9 * #■ י* 

(ע״ע) ברוח הלוהטת־הגרוטסקית, המיוח¬ 
דת ליצירתו. 

נושא שחזר ונשנה בכל התקופות — 

בעיקר במאות הראשונות של הנצרות — 

הוא דג׳ בגוב־האריות. הקומפוזיציה של 
התמונות הללו עשויה בדרך־כלל ב״סיג- 
נון ההראלדי", בדוח המסורת של האמנות 
המסופוטאמית ! דג׳ מוצג כאן כניצב — 

לעתים קרובות בעציבד, של מתפלל כשידיו 
מורמות (ע״ע אורנס) — בין שני אריות 
רובצים. בצורה זו מתואר הנושא — פעמים 

בתערובת של יסודות הלניסטיים ורו- 

* * ** 

מיים — גם באמנות' היהודית, 

בתקופה שזו לא נמנעה מהצגת דמויות* 

אדם מקראיות: ברצפות־הפסיפס של בתי- 
הכנסיות בנערן ובית־אלפא, וכן על קמיעות 
ועל זגוגית מוזהבת. באמנות הנוצרית 
הוא מופיע בציורי הקאטאקומבות ברומא 
וברצפות־פסיפס של הכנסיות הנוצריות 



רמבראנט: חזון דניא 5 (דד ח) 




דניאל — דניאל־רופס 


878 


877 



דניאל בגוכ״האריות. תבלים מז התקופה המרוביגגית 
(מנזר שאראנטח־די־שר, צרפת, המאה ה 7 ) 

בצפון־אפריקה, בתבליטי הגלוסקמות מראשית התקופה הנו¬ 
צרית, על תיבות־שנהב, באריגים הלניסטיים־רומיים, ואף 
בפיסול ממש. לפי המסורת הקים ק 1 נםטאנטינוס קיסר בפורום 
של קושטא באר עשויה ברונזה, שבצידה האחד היה מתואר 
דג , בין האריות. במחזור־התמונות הכריסטולוגי שבאחת 
מקאפלות־הקבורה באל-בגאואת במצרים (המאה ה 5 ) יש 
לראות את דמותו של דג׳ — שהיא מוקפת דמויות־נשים, 
המסמלות שלום וצדק — כסמל של הישועה. — המעשה 
האגדי בנביא חבקוק, המובא ע״י מלאך לגוב־האריות כדי 
להאכיל את דנ ׳ , מתואר בגילופים שבדלת־העץ של כנסיה 
ברומא (בסוף המאה ה 5 ). — בסוף יה״ב פחתו התיאורים של 
דנ ׳ בגוב־האריות; פה ושם עדיין מופיע תיאור זה בפיסולים 
שבחזיתות הכנסיות או בציורי־השמשות שבחלונותיהן, כגון 
באחד החלונות שבקאתדראלה של שרטר (ע״ע; וכן ע״ע 
ברזיל, עמ׳ 603 : תמונה)! בתקופת הרנסאנס חדלו לתאר את 
הנושא הזה כמעט לגמרי. 

פ. ש. 

ך 3 יאל בן מ#ה אלרןמסי (המחצית השניה של המאה ה 9 , 
דאמאגאן [מחוז קומים, פרס] — המחצית הראשונה 
של המאה ה 10 , ירושלים), חכם קראי, מנהיג "אבלי־ציוך. על 
תולדותיו לא ידוע אלא מעט, אולם מכתביו ניכר שחייו וחיי 
חבריו היו קשים. דג׳ היה הוגה־דעות מקורי — מאמין 
וסגפן, שראיית־עולמו ראציונאליסטית־דתית. בעצמאותו 
הרוחנית התרחק גם מהערצת ענן (ע״ע) ולא נמנע מלחלוק 
על כמה מהלכותיו. הוא נימק את התנגדותו לענן בקדמות( 
של זה, כי "האחרונים ימצאו אמת". בהעדפה זו של דעות 
חדשות על ישנות נהג בעקביות גם לגבי עצמו, ולפי 
עדותו של קרקסאני (ע״ע) "היה מקבל כל מסקנה שהגיעו 
אליה ע״י השכל... והיה מודיע על שינויים שחלו בדעות 
שבכתביו..." 

דג׳ עסק הרבה בפרשנות המקרא, ובמקום שאין הוא 
מטיף — הרי הוא פרשן מקצר ומתכוון לפשוטו של מקרא 
מתוך גישה ראציונאליסטית. הוא מפרש, למשל, את המושג 
"מלאכים" ככוחות־הטבע, כגון אש ומים, שנשלחו במלאכות 
ה׳ (והשו׳ תה׳ קד, ג—ד), ומגיע בזה לשלילת מציאות 
המלאכים. יחד עם זה משמשים לו פירושיו למקרא אמצעי 
הטפה להשקפותיו הקראיות והסגפניות. השלמה ביצירותיו 
שנשתמרו הוא "פתרון שנים־עשר", שהוא מלא ביקורת דתית 
וחברתית חריפה על הרבנות ודרכיה ועל השקיעה ששקע 
כל עם־ישראל בעסקי העולם הזה ותענוגותיו. הוא תולה את 
אורך הגלות בהזנחת דבר־ה׳ האמיתי — שהוא המקרא — 
בעטיים של "רועי-גלות" רבניים, וביחוד הוא מוקיע את 
התנשאותם ואת הניצול שהם ופקידיהם מנצלים את העם 
מבחינה דומרית. לפי השקפתו של ת׳ היתד, התורה, ז״א תורה 
ונביאים וכתובים, תחילה בידי חוג מצומצם של נבחרים 


בלבד — ״הכהנים והלוויים עם המלך לבדו״ —, אולם אחרי 
החורבן נמסרה לכל קהל ישראל, כדי שיהא כל יחיד נושא 
באחריות למעשיו. 

שיטת אמונתו של דג׳ נעוצה בעבר המפואר של ישראל, 
בסמליו ובחורבנו; משום כך נעשה מנהיגם ודוברם של 
"אבלי ציון". קרוב לוודאי, שדג׳ הוא מחברו של החיבור 
הפרוגראמתי של תנועה זו, שהוא גם מעין כרוז שלה. ת׳ 
טוען, שהחורבן גרר ביטול הצדק האלוהי בסדרי העולם 
הנראה, "כי מקדש ה׳ שומם... ויעש את העולם כנעזב, בלא 
שופט ובלא אורים ולא מבקש, כדגי הים אשר לא מושל 
עליהם לדרוש את הנבלע מן הבולע", ת׳ מתנגד לכל נסיון 
להמתיק או לרכך את האסון הזה ע״י שימוש במושגים של 
"זכר למקדש" ו״מקדש מעט" בגלות. עבודת ה׳ בבתי־ 
כנסיות של הרבנים היא עבודת עץ ואבן, שנענשנו בה 
בגלותנו. אסור לתת כבוד לארוךהקודש ולס״ת שבו, אין 
לפרוש פרוכת עליו. ארון־הקודש הוא ״המצבה״; "ונתשתי 
אשריך — בתי־כנסיות". דג׳ מתנגד לקידוש מקום מיוחד 
בגלות לתפילה: "לא יכשר מקום קודש מן אדמה טמאה". 
למאמין האמיתי נשאר מקום מוחשי אחד בעולמו לעבודת 
הבורא — מקום המקדש החרב. לכן תובע מ׳ פרישות מן 
העולם הזה שלית ביה דין ודיין; הוא דורש אבלות פומבית 
ללא הרף על החורבן ובקשה שאינה פוסקת על הגאולה; 
כל אלה יש לעשות בישיבה בירושלים. גם את הקראים 
שאינם "אבלי־ציוך מבקר הוא על ש״כל ישראל אחרי בצעו 
וסחורותיו תמיד", ו״על כן שכחו את ירושלים". הוא מעורר 
אותם לבוא כדוגמת "עמים חוץ מישראל באים מארבע 
קצוות אל ירושלם... ליראת אלד,ים... להתפלל". לגבי רוב 
הקראים מוכן הוא להסתפק בעלייתם למקום המקדש 
לזמן־מה בלבד, והוא מעלה מעין תכנית של "חלקה" (ע״ע) 
קראית, כדי שיוכלו בחירי־העדה לשבת בירושלים ולהתאבל 
כשלוחי הכלל הנשאר בגולה ומקיימם: "ואם לא תבוא, כי 
אתם הומים אחר סחורותיכם, שלחו מכל עיר חמשה 
אנשים .ומחייתם עמם, למען נהיה לאגודה אחת, 
להתחנן אל אלהינו תמיד על הרי ירושלים". 

• מחיבוריו של דג' יצאו לאור: דרשות (ציון ג׳, 26 — 42 ), 
תרפ״ט; פתרון שנים עשר (מהד׳ י. ד. מרקון). תשי״ח. 

א. א. הרכבי, זכרון לראשונים, ה/ 192-187 , 1903 ; 

א. מרמורשטין, שרידים מפתרוני הקראי דג׳ אלק׳ (הצופה 

לחכמת ישראל, ח׳, 60-44 , 337-321 , ט׳, 145-129 ), תרפ״ד. 

תרפ״ה; 5617167 016 ׳ 0 ) 1 ^ 7/7 >£ 171 ) $■? 1 101 )ץ 7 4 * , 1 זמג 4 ^ .ץ 

,. 1 ) 1 ; 1921/2 ,( 273-291 , 331 £י) 1 ) 716771 )) 6774 [ 171 

7*6X1* (171(1 5117(116( 771 ]?71?. 117(1. (171(1 1.11., 11, 74-81, 1935; 

. 2 .ז 6 ^\ . 0 ; 131311 ־.־ 1 ־ £01 ) 7 ) 1111 ] 7 ) 11 - 1 ) 001161 ־ .ץ 

,. 1 ) 111 . 1 ) . 0 . 1 . 6 ^מט:) 31 ו 1 ז£ .ט §ת 111 >מג 1 ז 0 

11010 ? 477 > 016 ' 1£0 ,(. 60 ) ץ 0 דה 6 א .£ ; 1927 ,( 18-30 , 11 ר 5 

. 1952 , 30-41 

ח. ה. ב־ש. 

ךג'אל*ר 1 פס — $נ 01 .> 161-1 תבס (כינוי ספרותי של אנרי 
פטיו [ £1101 ? 1 זתט 1-1 ] — נו׳ 1901 ), סופר צרפתי. 

ד״ר היה מורה להיסטוריה בבתי־ספר תיכוניים בשנות 
1922 — 1942 . באותה תקופה פירסם מסות, סיפורים קצרים, 
רומאנים וספרי־ביקורת על פגי, רנבו ופסיקרי. בכל היצירות 
האלו השתדל ד״ר לנתח את דרכי המחשבה של העולם 
המודרני ברוח האמונה הקאתולית המסרתית. 

בימי הכיבוש הנאצי נתבקש ד״ר על־ידי מו״ל לכתוב 
ספר־היסטוריה. מתוך התנגדותו לרעיון הגזעני בחר להציג 
לפני קוראיו את תולדות עם־ישראל. ספרו 3613 > 16 ק 611 ? * 1 


879 


דגיאל־רופם — דניסמי 


880 


16 * 8 (״עם המקרא״) יצא ב 1943 , אולם הגרמנים החרימו 
את כל החומד והעמידוהו. דבר זה עודד את הסופר בדרכו, 
ואחרי שיחרודה של צדפת פידסם ספר על תקופת ישו: 
5 <ן 1 ז 161 מ $0 מ 6 £511$ >! (״ישו בזמנו״, 1945 ), שזכה להצלחה 
מרובה בצרפת, ואף תורגם ללשונות רבות. אח״כ פירסם 
ד״ר מאמרי־ביקורת על וילים בליק, רילקה, אמילי ברונטה, 
הלדרלין וקאפקה ( 1946 — 1947 ), שלדעתו ניסו כולם להעלות 
את השירה עד למטאפיסיקה — וחאמם הפילם ארצה. 

מכאן ואילד הקדיש ד״ר את עצמו לכתוב את דברי- 
ימי הכנםיה: 5 ־ 1 ׳<:! ־ 021 ־ 1651 > 61 1:65 :ו 6 ק 2 0165 £81156 ׳£("כנסיית 
השליחים והקדושים״, 1948 ) * 65 ש 3 נ 1 ־ 31 נ 51 קומ 16516 ) £81156 ׳£ 
(״כנסיית הזמנים הברבריים״, 1950 ) 1 ־ 031116 13 16 ) £81156 '£ 
16 ) 0153 ־ 01 13 16 ) 61 1016 ) ("כנסיית הקאתדראלה ומסע- 
הצלב״, 1952 ). מ 1952 הוא עורך סידרה של ספרים להחדרת 
הרעיון הקאתולי בהמון (״ 01166116 6 ־! 1£ £6 ["הספר הנ 1 ־ 
צרי״]). באותה הרוח פירסם ב 8111161:1955 11613 !) 651-06 ' 1 ! 0 
(״הביבליה מהי ז״). — בספרו על ישו גרס ד״ר את התפיסה 
המקובלת בכנסיה להצדקת רדיפות היהודים — האלה שאמרו 
אבותיהם (לפי מתיא כ״ז, כ״ה) בשעת מסירת ישו להריגה: 
"דמו בראשנו ובראש צאצאינו". דבר זה עורר מחאות מצד 
חלק מהציבור, ולסוף חזר בו ד״ר מפירושו על מימרה 
זו. — ב 1946 קיבל ד״ר את הפרם הגדול לספרות של האקא־ 
דמיה הצרפתית, וב 1955 נבחר כחבר בה. 

. 19 ; 1949 , 11 ?£$£י 1 16 ) $1716 111 ) 6 < 1€ 011 . 8 -. 0 , £5 מ* 0011$ .ק 
16 ) £5 זז\ 1 ^ 1 ; 1951 , 61 16 {7611(116 <16 <116X1 .^־. 29 

. 1956 .מג{ ,שסתגז? 

מ. ק. 

דניה. ע״ע דנמרק. 

דנילמקי, ניקזלי .יקו?לביץ׳ _ -*״״*״*ג .מ . 9 

— ( 1822 — 1885 ), חוקר־טבע ופילוסוף- 
היסטוריה רוסי. דנ ׳ היה בנו של גנראל,• הוא למד מדעי־טבע 
באוניברסיטת פטרבורג. בנעוריו היה קרוב לרעיונות המה¬ 

פכניים ! זמן־מה צידד בשיטת פוריה (ע״ע), ובשל כך נאסר 

# • 

עם גילוי מחתרת פטרשבסקי (ע״ע) ונשלח לשמש פקיד 
בפלכים מרוחקים של רוסיה. ב 1853 השתתף במשלחת 
המדעית של ק. א. פון בד (ע״ע), שחקרה את הדיג בוולגה 
ובים הכספי; ב 1857 השתתף במשלחת לחקירת הדיג בים 
הלבן ובאוקיינוס הצפוני. דג׳ עיבד את תחוקת הדיג הרוסית, 
וכן שירת את החקלאות הרוסית ע״י חלקו במלחמה בפילו־ 
כסרה (ע״ע גפן, עמ ׳ 140 ). בספרו ״דארוויניזם״ ( 1885 ), 
המכיל חומר רב בזואולוגיה ובבוטאניקה, נלחם דנ ׳ בשיטת 
דארווין, שקמו לה אז הרבה מצדדים ברוסיה, ובראשם 
טימיריזב (ע״ע). ב 1888 , אחרי מותו של דג/ יצא "קובץ 
המאמרים המדיניים והכלכליים" שלו. 

בספרו העיקרי, ״רוסיה ואירופה״ ( 1871 ), מביע דל׳ את 
רעיונותיו הפילוסופיים־היסטוריים. הוא שולל את החלוקה 
המקובלת בהיסטוריה ל״עת עתיקה", "יה״ב" ו״עת חדשה", 
ורואה בהיסטוריה כמה טיפוסים תרבותיים, שכל אחד מהם 
היה מיוחד לו קו־התפתחות משלו. בנידון זה היה דג׳ קודמם 
של שפנגלר(ע״ע) וטוינבי(ע״ע). לדעתו עשויה כל משפחת- 
עמים,' בעלת שפה אחת או קבוצת שפות קרובות, ליצור 
טיפוס תרבותי־היסטורי בפני עצמה, אם רק קיימים בה 
הנתונים המאפשרים התפתחות היסטורית בכלל. ת׳ מונה 


עשרה טיפוסים היסטוריים: מצרי, סיני, אשודי־בכלי- 
פיניקי, הודי, איראני, יהודי, יווני, רומי, שמי חדש או 
ערבי, גרמני־דומאני או אירופי! רוסיה עם העמים הסלאוויים 
מהווה טיפוס מיוחד, שונה מהטיפוס האירופי. לטיפוסים 
האלה מוסיף ת׳ את האמריקני (מאיי ואצטקי) והפרואני, 
ש״מתו שלא בדרך־הטבע, בלי לסיים את התפתחותם". ת׳ 
לא בירר לעצמו, לפי דבריו, אם אמריקה החדשה מהווה 
טיפוס בפני עצמו. עיקרי הציוויליזאציה של טיפוס אחד אינם 
עוברים לטיפוס אחר. אמנם כל טיפוס מעבד את פרצופו 
הרוחני מתוך השפעה של טיפוסים אחרים, בין אם הם בני 
זמנך, בין אם עברו כבר מן העולם — השפעה, שת׳ רואה בה 
כעין תהליך של "זיבול רוחני"! אולם הוא שולל השפעה של 
טיפוס אחד על משנהו בדרך לימוד או הנחיה רוחנית: כל 
טיפוס עצמאי הוא במובן רוחני(וע״ע דיפוזלניזם). מבחינה 
זו שלל דג׳ את דעתם של הסלח׳פילים (ע״ע) על תפקידה 
הכל-אנושי של רוסיה והסלאוויות ונתן ביסוס אחר לאידיאו¬ 
לוגיה הסלאוופילית. הטיפוס שואב את תכנם ומהותם של חייו 
ההיסטוריים מנבכי נשמתו, אם כי לא כל הטיפוסים מגשימים 
את יעודם במלואו. מ׳ הבדיל ארבעה סוגי פעילות בטיפוסים 
התרבותיים־היסטוריים: דתית, תרבותית במובן הצר (מדע, 
אמנות, תעשיה), מדינית, חברתית־כלכלית. יש טיפוסים 
המתרכזים בשטח רוחני מסויים — כגון היהודים בדת, 
היוונים בתרבות; אחרים מצטיינים באחדים מענפי־הרוח! רק 
רוסיה (עם העולם הסלאווי) מסוגלת להצטיין בפעילות בכל 
ארבעת השטחים, ועי״ב עומדת היא ליצור תרבות שלמה 
עצמאית. "אנושיות" ו״עניינים אנושיים" הם מושגים מופ¬ 
שטים שאין בהם ממש! לעומת זה ממשי הוא מושג "ענייני- 
אירופה", שהוא משותף לעמי מערב־אירופה. לגבי רוסי או 
סלאווי הרעיון הסלאווי הוא "הרעיון העילאי, מעל לחופש, 
מדע והשכלה״. — מ׳ מרבה לדבר על שקיעת המערב! 
ברעיון זה קדמו לו הסלאוופילים, דוסטויבסקי (ע״ע), וגם 
חרצן (ע״ע). דג׳ מדבר על תופעות המיוחדות לרוסיה, 
כגון: פראולסלאוויות, "מיר" (הקהיליה הכפרית), ועוד. אי¬ 
רופה זרה לרוסיה ועויינת לה! האינטרסים של רוסיה ואירופה 
מנוגדים, ומבחינה רוסית אין להפלות לטובה תופעה אירופית 
מסויימת, כמן קאתוליות, ליבראליזם, סוציאליזם ועוד. 
החורוואטים והצ׳כים, שהם סלאווים לפי מקורם, בגדו בטי¬ 
פוס הסלאווי! לעומת זה נמנים על אותו טיפוס היוונים, 
הרומנים וההונגארים, שאינם סלאווים לפי מקורם. ת׳ הטיף 
לביתורן של אוסטריה ותורכיה ולמלחמה באירופה, שבראשה 
עומדת צרפת; בעלת־הברית הטבעית של רוסיה היא פרו¬ 
סיה. — דעותיו של דג׳ השפיעו על פובדונוסצב (ע״ע), 
שליטדדבפועל של רוסיה בשנים 1881 — 1964 . 

- 030 ! 81 > 1£01 ' 3,11 שח 0 ו.־ל 11 ג 8111 ) .מ. £11 / , 00308868 . 8 

011 ) 001 ^ קמקס־דסמ , 08 ) 183101 ׳^ . 8 . 0 ; 1893 ,( 8 ק 83 

.״ 1 ) 801101 1111 X 51111 .׳ו 0 ( ; 1903 , 1111 ) 631 ־ 118X633111 

. 1948 , 671 ) 1 ן 1£1 > 11$ ( 06501116 171 , 3 ) 0$ ? 1111 

א. אח. 

ךניסטר (ק־וססא)/, רומנ׳ גת) 15 א), נהר באוקראינה 
המערבית, בדרום־מערב ברה״מ. מקורו בקאר- 

פאטים בקרבת גבול פולין; הוא זורם תחילה צפונה-מזרחה, 
ואח״ב דרומה־מזרחה, דרך מישורי מזרח־גליציה ודרום- 
מערב אוקראינה (תמ ׳ : ע״ע אירופה, עמ׳ 86 ), ונשפך לים 
השחור דרך לאגונה גדולה, לימן־הדנ/ שארכה כ 28 ק״מ. 
בחלקו התחתון מגיע הנהר לרוחב ממוצע של 250 מ/ ארכו 






881 


דניסמר—דניפד 


882 


1,411 ק״מ, והוא מנקז שטח של 77,000 קמ״ר, למרבית ארכו 
חפר לעצמו הדג׳ אפיק עמוק והגיע לשכבות קדומות של 
סלעים קשים! משום כך מרובים בנהר השוניות, ויש בו גם 
אשדות (בעיקר בסביבת ?מפול), וכן הוא מרבה להתפתל 
(בעיקר בחלקו התיכון). לפני הישפכו לים יוצר הדנ ׳ שטח־ 
ביצות נרחב. הנהר קופא כל שנה כ 60 — 80 יום באמצע 
החורף, והוא נתון לגאות בשתי עונות קצרות: בסוף פברואר 
או במארס — כתוצאה מהפשדת הקרח על פני הנהר, ובסוף 
מאי — בעקבות הפשרת השלגים בקארפאטים. 

הנהר משמש ע(רק*תחבורה חשוב בקיץ. ספינות מהלכות 
בו עד חוטין (כ 800 ק״מ משפכו) ומובילות את עודף 
התוצרת החקלאית של הארץ החקלאית העשירה, שבה הוא 
זורם. עד לפני שנים אחדות היתד. התנועה בנהר מועטת. 
אולם היא גדלה מאד לאחר שסילקו השלטונות הסובייטיים 
כמה מן המכשולים הטבעיים שבאפיק־הנהר והכשירו את 
האפיק לשיט. 

ד.דנ׳ היה הגבול בין רומניה (בסאראביה) ואוקראינה 
מ 1918 עד 1940 . מ 1919 עד 1939 היה חלקו העליון של 
הנהר, עד סמוך לעיר חוטין, כלול בתחומי פולין. 

ה י ג.ךיך — 1£1£ מ 0 ס ן 101 ז 16111 ־^ — ( 1844 — 

י י • * י 

1905 ), היסטוריון ותאולוג אוסטרי. דד נכנס ב 1861 
למסדר הדומיניקאנים, ואח״ב הורה תאולוגיה במוסדות 
כנסייתיים באוסטריה. מתוך בקיאות בפילוסופיה האסכולאס־ 
טית ובשיטתיות מדעית עסק בחקירת החומד הארכיוני 
וכתבי-היד שבכנסיות ואוניברסיטות אירופיות בכל הנוגע 
לתולדות התרבות והמחשבה הנוצרית ביה״ב. ב 1880 הוזמן 
לרומא על־ידי האפיפיור לאו ^^^ x (ע״ע) כדי להשתתף 
בהוצאה המדעית הראשונה של כתבי תומס מאקוויג(. 
ב 1883 נתמנה למנהל הארכיון הוואטיקאני הסודי, אשר 
התארגן לראשונה תחת הנהלתו, ואף נפתח לפני ציבור 
החוקרים. דנ ׳ עסק בחקר מחשבת המיסטיקנים הגרמנים 
של יה״ב, והדגיש במיוחד את הקשר ההדוק שבין מסקנותיה 
הסופיות של ההגות האסכולאסטית המאוחדת ובין ההגות 
המיסטית בכלל, וכן תרם תרומות חשובות למחקר החיים 
האוניברסיטאיים ביה״ב. מפעל זקוניו הוא התקפתו הגדולה 
על ההשקפות המקובלות בעולם הפרוטסטאנטי בדבר הגותו 
ופעולתו המדינית של סרטיו לותר (ע״ע). ת׳ השתדל למעט 
את דמותו האישית של לותר ולהבליט את היסודות האסכו־ 

לאסטיים שבמחשבת מח 1 לל הרפורמאציה, שבו ראה יותר את 

♦ 


1904 — 1906 . דג׳ היה מעורכי הירחון החשוב .£ 
— 1885 י 11 ' 7 \— 1 . 3 > 1110 :) 61 :)$€§ת 6 ו 1 :>־ 1£11 . 11 

. 1900 

- 358 . 0$ !מ 1 ק 10 :> . 00$001 ת , 0 . 11 

% ז £ ג 31 ־ 01 . 14 ; 1905 ,. 0 . 11 .? י התג 1 ז 61 גז 0 . 4 ^ ; 1905 ,( 374 

, 61 :> 5101 .ז\ .ן! , !' ; 1906 2 ,,<£ .// 

. 1947 , 252-263 

י. ב. ס. 

ךני©ר (קו 61 ! 8 /) ג נהר בדרום־מעדב ברה״מ, בחלקו הגדול 
* י 

בתחומי הרפובליקה האוקראינית; אחד הנהרות 
הגדולים והחשובים ביותר באירופה. ארכו 2,285 ק״מ, והוא 
מנקז שטח של 503,000 קמ״ר. מוצאו מגבעות־ולדי, במרחק 
קטן ממקורות הו(לגה והדווינה המערבית, בגובה של 285 
מ׳־ מעל פני־הים. בחלק( העליון זורם ד.דנ' דר 1 מה־מערבה 
באיז(ר מדובה יערות וביצות. הוא חוצה את בילורוסיה, 
כשהוא משנה את כיוונו ופונה דרומה. בחמישית הראשונה 
של דרכו הוא יורד כמחצית מורד(; מכאן ואילך שיפוע( 
קטן, ובחלקו האמצעי הנהר נוטה להתפתל וליצור ביצות 
נרחבות. הוא חוצה את צפונה של אוקראינה מצפון לדרום, 
כשאפיק( נמצא בג(בה 70 מ׳ מעל פני־הים ורחב( — כ 700 מ׳. 
אח״כ מוסט הדג׳ דרומה־מזרחה ע״י רמה נמוכה. בנויה 
שכבות סלעי־יסוד קשים, העומדת בדרכו; תחילה זורם הוא 
לאורך גבולה הצפוני של רמה ז(, עד שהוא חוזר ופ(נה 
דרומה בפרצ( לו אפיק בתוך שכבות הגראניט, ובחלק( זה 
מרובים השוניות והאשד(ת; בין דניפר(פטר(בםק (ע״ע) ובין 

זפ(ר(ז׳יה הנהר יורד כדי 52 מ׳ במהלך של 50 ק״מ, ובחלק 

׳* * •* 

זה זרמו חזק ביותר. בצאת( מהרמה הדד פונה דרומה־מערבה 
במישור נמוך, שבו הוא מתפתל, מתפלג לכמה זרועות ויוצר 
ביצות רבות. בחלק( התחתי מדר(נ( קטן, ומשום כך נוטה 
הנהר להתפשט, ורחב( כאן עולה על 2 ק״מ. הדג׳ נשפך לים 
השחור במשפך רחב, בעל אופי של לאגונה (לימן) גדולה, 
המשותף לו ולנהר בוג. 

בדומה לשאר נהרות רוסיה, גם בדד הגדה הימנית 
גבוהה בהרבה מן השמאלית; הבדל הגבהים מגיע בכמה 
מקומות ל 200 , מ׳ ומעלה. — יובליו החשובים של הדג׳ הם: 

ברזינה, פריפיט — מימין; ס(ז׳. דסנה — משמאל. 

.< *< * י י י • 

י י על גד(ת הדג׳ יושבות ערים גדולות וחשובות: סמולנסק, 

מ(הילב, ה(מל, קי(ב׳ צ׳רקאסי, דניפר(פטר(בסק׳ זאפ(ר(ז׳יה. 

ניק(פ(ל, חרס(ן. 

* • • 

לדג׳ נ(דעת חשיבות רבה כע(רק־תחבורה. הוא ראוי 
לשיט במרבית ארה(; ספינות מהלכות בו מהים השחור ועד 


איש יח״ב מאשר דמות המבשרת בהגותה 
ובמפעלה את השקפות הרנסאנס והעת 
החדשה. מסביב למחקרו של דג׳ נתעוררו 
פולמוסים חריפים, ביחוד בקרב המחנה 
הפר(טסטאנטי. 

מכתביו: : 1,613011 86151110116 025 

, 11 מ־ 61 } 5111 ץ 1 \ . 11 } 8 > 3115 8111016111656 

. 111 . 14 . 1 > 600€160 ־ 0011:65£1 ("חיי האמד 
נה: מכתבי המיסטיקנים ואוהבי־ה׳ הגר¬ 
מניים במאה ה 14 ״), 1873 , 1926 8 : -• 01131 

— 1 , 15160515 ־ 831 15 :ז 2 :) $1 ־ 61 ׳\ 801 111111 ־ 111131 

11101 ־ 8011161 . 0 81111101 18971 — 1889 , 7 ( 1 
8 ת 100810 \] £0 51:60 ־ 61 . 1 ) ס! ("לותר והלו־ 







*׳ץ <;:״ *.$,־-,■?רי• ..׳יי* 1 ,. *•*;.*.•...:"י•.••;■•.:•.׳ .-־. 

י % ;; 7 י׳ <״׳״. 1 




תריות בראשית התפתחותם״), 1 — 111 , 


הדניפר יקרדה ?יזב 








883 דניפד — דניקין 

תרוגובוז׳, והן מעבירות תוצרת חקלאית׳ חמרי־גלם ומוצרי־ 
תעשיה בין האיזורים השונים שבהם עיבר הנהר, ומאותם 
האיזורים לים השחור. בקיץ משיטים בדג׳ כמויות גדולות של 
עצים דרומה. האשדות וד,שוניות בין דניפרופטרובסק וזאפד 
ריז׳יה נעלמו בחלקם עם הקמת סכר־הת׳ ב 1927 — 1932 (ע״ע 
דניפרופטרובסק), ובחלקם נעקפו ע״י תעלה צדדית, שדרכה 

עוברות הספינות. ד.דנ׳ מחובר באמצעות תעלת פריפיט־בוג 

* * ►► 

עם הוויסלה, וכן עם הנימן, ובאמצעות הברזינה עם הדווינה, 

•* •* ♦ 

מה שמאפשר תנועת ספינות מהים השחור לים הבאלטי דרך 
הדג׳. — הנהר-קפוא בחלקו העילי 140 יום בשנה, בחלקי 
האמצעי — 120 יום, בחלקו התחתי — 75 — 85 ימים. באביב, 
עם הפשרת הקרח המכסה אותו בחורף והשלגים המרובים 
בגליל־מימיו, הנהר גואה וגורם שטפונות. — הת׳ עשיר 
בדגים, והדיג בו מפותח. 

תיאור נהדר — המפורסם מאד בספרות הרוסית — של 
הת׳ ניתן ע״י גוגול (ע״ע) בסיפורו "הנקמה האיומה" 

( 1607 < 11351 ע 31 ק 07 ). 

ים. ש. 

היסטוריה. היוונים הכירו את הזע׳ בשם בוריסתנם 
(;ף׳\ 0£ ס״סס 8 ), הרומאים — בשם דאנאפריס ( 5 תק 3 מ 2 ס)< 
התורכים קראו לו אוזו. — הדג׳ היה עיקרה של דרך 
הימים והנהרות, שהובילה מסקאנדינאוויה לביזאנטיון ושבה 
נסעו הוואריאגים. באיזור זה ולאורך דרך זו התארגנו 
השבטים הסלאוויים שיסדו את מלכות רוסיה הקדומה, ועל 
גדות הזע׳ יושבות הערים הרוסיות הקדומות ביותר. אחרי 
התפוררות המלכות הקדומה בתקופה הטאטארית אורגן 
איזור אגן הדג׳ מחדש ע״י נסיכי ליטא, פרט לאיזור שפך* 
הדג/ שבו החזיקו הטאטארים, ואחריהם התורכים. בתקופת 
השלטון הליטאי-פולני החלו להתגבש על גדות הזע' העילי 
העם הבילורוסי, ועל גדות הדג׳ התיכון — העם האוקראיני, 
ובמאות ה 16 — 18 התפתחו על גדות הדג׳ התחתי ישובים של 
קוזקים (ע״ע). לפי חוזה אנדרוסוב ( 1667 ) נקבע הדג׳ לגבול 
בין פולין לרוסיה (פרט לקיוב, שעברה לרוסיה). עם חלוקת־ 
פולין השניה ב 1793 עברה גם הגדה הימנית של הדג׳ לרו¬ 
סיה. — המאבק על מעבר־הזע׳ היה אחד השלבים המכריעים 
בהתקפודהנגד הגדולה של הרוסים ( 1943/4 ) במלחמתם נגד 
הפולש הנאצי. 

. 14 . 11 ; 1901 , 6300698 0 ־ 61 11 . 1 } , 081308 ) 5431 . 14 . 14 
. 14 . 14 ; 1935 , 6300608 111 ר,ס 011 ו] 111611 , , 1111 (־] 1113:1 
. 3 . 0 ; 1947 ,.ז 1946 8 0 סקדססק 868 !/ , 3308 ^ 38 ^ 1 

9133 . 008 8066881 8608 * 381331011 , 0386:08 " 1 

. 1952 , 80086 . 07636078 00 ) 86331 8 

ך^י 9 ר)־§?ןת?םק ף 080 ק 67 ח 0 קת 06 גי/), עיר ברפובליקה 
האוקראינית של ברה״מ; 576,000 תושבים ( 1956 ). 

העיר יושבת על גדות הדניפר, במקום שהקשת הגדולה 
של הנהר פונה דרומה, ואפיק הנהר עובר על פני סלעים 
ומצויים בו שוניות ואשדות. דג׳ היא מרכז תעעוייתי 
גדול ונמל פנימי חשוב. התפתחות תעשייתה נובעת ממושבה 
בין מכרות־הפחם של הדונץ (ע״ע) ממזרחה, מרבצי־הברזל 
של קריבוי־רוג (ע״ע) ממערבה ומרבצי־המאנגאן של ניקו־ 
פול מדרומה. גורם חשוב מאד להתפתחות התעשיה כאן היו 
סכר הדניפרוגס (לפנים דגיפרוסטרוי; תמ׳ 1 ע״ע אוקראינה, 
עמ ׳ 163/4 ) ותחנת־הכוח ההידרואלקטרית (הגדולה ביותר 
באירופה), שהוקמו ב 1932 על מפלי הדניפר שבקרבת 
דנ ׳ . התעשיה בדג׳ עוסקת בייצור ברזל ופלדה, מכונות 


אנטון איונוביץ׳ 884 

חקלאיות, ציוד תעשייתי, מנועים, מכשירי־חשמל, נשק 
וציוד צבאי, כימיקאלים, מוצרי־אלומיניום, מוצרי־עץ, כלי־ 
חרסינה, מוצרי־עור, מצרכי־מזוז ועוד. דג׳ היא גם מרכז 
לעיבוד ושיווק של התוצרת החקלאית הרבה של האיזור 
החקלאי העשיר, שבמרכזו היא יושבת. — בעיר אוניבר¬ 
סיטה ומוסדות־לימוד טכניים גבוהים ובהם 15,000 סטודנטים. 

היסטוריה. במאה ה 17 עמדה במקום זה מצודה 
פולנית, שנהרסה ע״י הקוזאקים בימי מרד חמלניצקי. העיר 
נוסדה ב 1786 ע״י פוטיומקין (ע״ע) ונקראה על שמה של 
יקאטרינה בשם יקאטרינוסלב. ב 1860 מנתה אוב־ 
לוסייתה רק 19,000 נפש. התפתחותה כעיר־תעשיה החלה 
בסוף המאה ה 19 . במלחמת-האזרחים הרוסית עברה יקאטרי־ 
נוסלאב כמד, פעמים מיד ליד, עד שנפלה סופית לידי 
הסובייטים בסוף 1919 . ב 1926 נמנו בה 188,000 תושבים, 
ובאותה שנה הוסב שמה לת׳. קצב גידולה הוחש מאד 
בעקבות הקמת הסכר(ר׳ לעיל) ותחנת־הכוח. הכשרת הדניפר 
לשיט באיזור האשדות של ת׳ הפכה את העיר לנמל. ב 1939 
הגיעה אוכלוסייתה ל 2 /< מיליון נפש. בימי מלחמת-העולם 11 
היתד, דג׳ כבושה בידי הגרמנים ב 1941 — 1943 . לפני נסיגתם 
ממנה הרסו הרוסים חלק גדול ממפעלי־התעשיה שבה, וכן 
פגעו קשה בסכר ובתחנת־הכוח והוציאום מכלל שימוש. 
אחרי המלחמה תוקנו ושוכללו הסכר ותחנת־הכוח, ופעולתם 
חודשה בסוף 1947 . 

דג׳ היתה מן הקהילות היהודיות החשובות 
בדרומו של תחוס-המושב היהודי ברוסיה. התפתחות הישוב 
היהודי הלכה בד בבד עם התפתחותה הכלכלית של העיר 
במאה ה 19 . ב 1805 מנתה קהילת דג׳ 376 נפש, ב 1825 — 
880 , ב 1847 — 1,699 ! אולם ב 1897 נמנו בה 41,240 יהודים 
(מתוך אוכלוסיה של 112,000 ), וב 1940 היו בדג׳ כ 100,000 
יהודים. בת׳ אירעו פוגרומים בשנות ה 80 של המאה ה 19 
ופוגרום גדול באוקטובר 1905 , שבו נהרגו 67 ונפצעו כמה 
מאות יהודים. בת׳ (יקאטרינוסלאב) חיו א. אורשנסקי 
(ע״ע), א. מ. אוסישקין (ע״ע) וא. דרוינוב (ע״ע). — לפני 
מלחמת־העולם 1 היתד, ת׳ גם מרכז קראי ניכר! בעיר 
ובסביבתה ישבו כ 350 קראים, והיתה להם גם "כניסה" 
(=בית־תפילה) משלהם. 

ים. ש.— א. אח. 

דגיקין, אנטזן אי 3 נזביץ׳ — 10111 ת 168 / . 11 — 

( 1872 — 1947 ), איש-צבא ומנהיג אנטי־בולשוויקי 
רוסי. ת׳, שמוצאו היה מפשוטי־עם, החל את שירותו בצבא 
ב 1890 כטוראי, הצטיין כקצין במלחמת רוסיה־יאפאן 
ב 1904/5 , היה גנראל-בריגאדה בראשית מלחמח־העולם 1 
ועלה מהד בדרגה כאחד מן המוכשרים בין המצביאים 
הרוסים. ב 1917 היה המפקד העליון של החזית המערבית. 
בסתיו 1917 תמך ת׳ בקורנילוב (ע״ע) בנסיון המרד נגד 
ממשלת קרנסקי (ע״ע), ואחרי כשלון המרד נכלא יחד עם 
קורנילוב. אחרי מהפכת־אוקטובר הצליח להימלט, הגיע 
לחבל הד 1 ן והיה מראשוני המארגנים של היחידות הצבאיות 
של "הלבנים" במלחמת־האזרחים. אחרי נפילת קודנילוב 
באביב 1918 היה ת׳ למפקדה הצבאי של התנועה "הלבנה" 
בדרום־רוסיה. בראש "צבא־המתנדבים", שמנה אותה שעה 
כ 9,000 איש, פתח בקיץ בפעולה צבאית מוצלחת נגד השל¬ 
טונות הסובייטיים בצפון־קאווקאז, יבסתיו כבר הגיעו כוחותיו 
ל 40,000 איש. בראשית 1919 הכריז ת׳ על עצמו כעל מפקד 









885 


דניקין, אנטון איונוביץ׳ — דנמרק 


886 


"הכוחות המזויינים של דרום־רוסיה" תחת מרותו העליונה 
של האדמיראל קולצ׳ק (ע״ע), ובקיץ 1919 פתח בהתקפה 
רבת־ממדים, שהביאה תור חדשים אחדים לידי כיבוש כל 
דרומה של רוסיה האירופית (עד קוךסק ואוריול) ולהתקדמות 
חלוצי צבאו בכיוון למוסקווה. אולם לבסוף נבשל "מסעו 
בשל ההפקרות ששררה בצבא ״הלבן״ — ושהתבטאה בין 
השאר בפוגרומים ביהודים, שדג׳ לא היה אחראי להם, אד 
גם לא פעל להפסקתם —, וכן בשל העדר תיכנון מדיני של 
התנועה: חוסר פתרון לבעיה האגרארית לטובת האיכרים 
ולבעיית המיעוטים הלאומיים, ביחוד לבעיה האוקראינית. 
בקרב מפקדי "צבא-המתנדבים" והשלטונות שהוקמו על־ידי 
דג׳ התעורר ניגוד בין מצדדי החזרת שלטון הצאר ובין 
מצדדי משטר ליבראלי בנוסח מערבי. בנובמבר 1919 עבר 
הצבא האדום להתקפת־נגד, ופרשיו — בפיקודו של בודיוני 
(ע״ע) — פרצו את החזית באחור קופיאנסק וגרמו לתמוטה 
כללית של הצבא הלבן. ביאנואר 1920 כבש הצבא האדום את 
רוסטוב, מושב הפיקוד והשלטון של דנ׳ ׳ ובמארס אותה 
שנה נאלץ דנ ׳ להעביר את שרידי צבאותיו לקדים. הוא 
התפטר מתפקידו, אחרי שמסר את הפיקוד לגנראל וראנגל, 
והיגר מרוסיה דרך קושטא — תחילה לאנגליה ואח״כ 
לצרפת. בפאריס היה פעיל בענייניהם של המהגרים הלבנים 
זמוכר כמנהיגם. בשנותיו האחרונות ישב באה״ב. בזמן 
מלחמת־העולם 11 הביע דנ ׳ — כפאטריוט רוסי — את 
תמיכתו בשלטון הסובייטי כמגן על המולדת מפני גרמ¬ 
ניה• — דג׳ כתב על מלחמת־האזרחים(מסאססץק מ>וק 046 
1 < 1 דץ 1 ג 0 — ״מאמרים על המהומה הרוסית״, 1921 — 1926 ) 
מנקודת־השקפתם של "הלבנים", וכן הניח אחריו זכרונות 
סזס^ססץק 11 > 01 חח 33 — "רשימות קצין 

רוסי״, 1952 ). 

,מסקסתב] ; 1926 . 7 

. 1931 1 < 0 קת 33 ? 

א. אח. 

1 נל 31 / 73 [ 13 יד — נ[ 0111110 01111 ( — ( 1840 — 

1920 ), ממציא בריטי(סק 1 טי), חלוץ פיתוח הצמיג 
(ע ״ ע) הפנומתי. דב׳ למד רפואה וטריבארית, וב 1867 התיישב 

בבלפאסט ועבד שם במקצועו בהצלחה. ב 1887 הכין את 

* 

הצמיג הראשון — בשביל אופני בנו! הוא הכיר מיד בערכה 
של אמצאה זו, וב 1888 קיבל עליה פאטנט. ב 1890 החל דנ ׳ 
בייצור תעשייתי של צמיגים בשותפות עם חברודתעשיה 
בבלפאסט. בינתיים נמצא, שפאטנט על אמצאת עקרון 
הצמיג הפנומתי כבר הוצא ב 1846 על־ידי ר. ו. תומפסון, 
אלא שאמצאתו לא הוצאה לפועל בשעתה, ואף נשכחה. 
מכיוון שתהליך הייצור החדש כלל כמה חידושים טכניים, 
אושר הפאטגט — לאחר בירור משפטי — בידי ת׳. 

אמצאתו של מ׳ היתה אחד הגורמים המכריעים בפיתוח 
כלי־הרכב והתחבורה החדישים, אך מ׳ עצמו לא הצליח 
להתעשר מאמצאתו, מאחר שמכר את כל זכויותיו לפני 
התחלת ההתפתחות העצומה של השימוש בצמיגים. ב 1896 
נוסדה חברת־דג׳ (. 00 :"׳לד 000100 ), שהפכה לאחד 
האירגונים התעשייתיים הגדולים בעולם. היא מקיימת עש¬ 
רות בתי-חרושת לתעשיית צמיגים באנגליה וגם מחוצה 
לה — ביבשת־אירופה, אה״ב, קאנאדה, אוסטראליה ועוד — 
נטעה שטחים גדולים של מטעי־קאוצ׳וק במאלאיה, ואף 


הקימה חברות־בנות גדולות, כגון מטווייח־הכותנה הגדולה 
ביותר בעולם ברוצ׳דיל (אנגליה). 

1126 /ס ,(בתו של דד) ^ 00 :זם 10011 ^ ./ 

. 1 ) . 1 ) ,.( 1 ,.ס 0 1 ת 1 וח 11 ' 0 ,ס 50110 :^ 0011 ; 1923 ,€?!(? 

. 1950 ,$ 071 1 

ד־נמרק 0200121-10 ), מדינה בצפונה של אירופה המרכזית, 

בין קווי הרוחב הצפוני " 31 ׳ 54 0 33 ו״ 55 ׳ 57 0 44 ובין 

קווי האורך המזרחי " 36 ' 4 ־ 8 

1 ) גאוגראפיה פיסית — עמ ׳ 886 ; 2 ) אוכלוסיה, דמוגרא- 
פיה — עם׳ 890 ; 3 ) כלכלה — עמ ׳ 891 ; 4 ) חוקה ומשטר — 

עמ' 896 ; 5 ) היסטוריה — עמ׳ 896 ; 6 ) היהודים בדנ ׳ — עמ׳ 
904 ; 7 ) דנית: לשון, ספרות, אמנות, מוסיקה — עט׳ 906 . 

דג׳ מורכבת מחלק יבשתי(חצי-אי) ומארכיפלאגוס נרחב, 

הכולל 100 איים מיושבים ו 383 איים בלתי־מיושבים! עיקרו 

של הארכיפלאגוס נמצא ממזרח לחצי-האי, ורק איים מעטים 

נמצאים ממערב לו. גבולותיה של דג , הם: בצפון — מיצר 

סקאגראק, המפריד בינה ובין נורווגיה; בצפודמזרח — מצרי 

קאטגאט וארסונד, המפרידים בינה ובין שוודיה! בדרום־ 

מזרח — הים הבאלטי: בדרום — גרמניה; במערב — הים 

הצפוני. גבול יבשתי יש לדנ ׳ רק עם גרמניה — באורך 62 

ק״מ; בהתאם לכך אפיה של המדינה הוא ימי מובהק. 

חצי־האי של דנ ׳ , ייטלנד (בדנית — ןילן [ 1 >ת 112 ץ 1 ]), 

ארכו(מצפון לדלום), כ 320 ק״מ ורחבו 50 — 175 ק״מ. האיים 

המרובים שממזרח לחצי-האי ייטלאנד נחלקים לשתי קבוצות 

ע״י מיצר הבלט הגדול: ( 1 ) ממזרח למיצר זה — קבוצת 

שלאן ( 1 ) 5:261130 [אנגל 7 1 ) 262120 ], גרמ' 1 ) 8061211 ), הכו¬ 

ללת את האי הגדול הנקרא באותו השם ואיים הסמוכים לו, 

שהחשובים שבהם הם אמאגר (ז 6 § 012 .\ 7 ), לולאן( 1 ) 1.01120 ), 

פאלסטר 215:60 ?) ומאן ( 060 ^ 1 ); ( 2 ) ממערב לבלט חג¬ 

*• 4 • ♦ ■ ** 

1 % % 



עמק פונדר בייטלאנד המרכזית 









887 


דגמרי! 


888 


דול — קבוצת פין (מץ? [אנג׳ 0060 ?, גרמ׳ 0060 ?]), 
הכוללת, מלבד האי הגדול הנקרא באותו השם, את האיים 
הסמוכים לו, שהחשובים שבהם הם לאנגלאן (ג>ת €13 §מ 3 ^ 1 ), 

ארה ( 0 ־ 61 ^), טוסינגה (€;§ 73510 )! ממערב למיצר הבלט 

• 'י • • 

הקטן וסמוך לחוף המזרחי של ייטלאנד נמצא האי אלם. 
רבים מן האיים הללו מפרידים ביניהם רק מצרי־ים צרים 

מאד, כעין תעלות. כמה איים בודדים מרוחקים יותר, כגון לסד, 

* •* • • 

501 * 0 ). סאמסה ( 830150 ) ואנהולט 10 <> 1 ־ 11 ! \י.) בקאטגאט, 
וביחוד בורנהולם (ע״ע) בים הבאלטי. לחופה המערבי של 

ייטלאנד סמוכים האיים פאנה ( 300 ?), מאנה ( 0 ס 3 !\), רמה 

•י יי •• 

* ■ • • 

( 100010 ). 

מבחינה פוליטית ואדמיניסטראטיווית שייכים לת׳ גם איי 
פרארנה (ע״ע) בצפון האוקיינוס האטלאנטי וגרנלנד (ע״ע). 

* י ו * •* 

לוח 1 


הצפיפות 

לקמ״ר 

האוכלוסיה ; 
( 1950 ) 1 

! השטח 

בקמ״ר 

1 

ן חלקי המדינה 

177.8 

| 2.379.182 | 

13,392 

; האיים . . 

64.4 

1,902/093 1 

29,633 

| ייטלאנד . . 

99.7 

1 

1 *4,281/275 

43-025 

| דג׳ בכללה . 

! 22.7 

00 

1— 

1,399 

: איי פרארגה ! 

#4 ♦• וי *• 

1 

1 

24,118 

! ן 

2,175,600 

|גדבלאבד . . ; 


• לפי אומדן רשמי בסוף 1956 -- 4,466,000 נפש. 


המבנה. הארץ כולה היא שפלה, שמצויים בה כמה 
טורי־גבעות. הנקודה הגבוהה ביותר היא מלהי( 101161103 ^ 1 — 
177 מ׳ מעל פני־הים), בדרום־מזרח ייטלאנד, אולם מצויות 
גבעות מרובות המגיעות לגובה 100 — 150 מ׳. סחף-קרחונים, 
רובו חרסית פוריה, בצורת מורנות נמוכות ורחבות — שרידי 
הקרחון של הפליסטוקן —, מצוי בעיקר בשלאן, בפין ובייט־ 
לאנד המזרחית, ועל פניו משתרע הנוף' ד,אפייני ביותר 
לת׳ — שדות־תבואה, כרי־דשא, חורשות־אשורים. במערב 
נמצאים מישורים נרחבים $ הם בנויים אדמות־חול דלות, 
שנסחפו משוליו המערביים של הקרחון הגדול, שכיסה את 
חצי-האי בעידךהקרח השלישי. בתוך מרחבים אלו של חול 
מכוסו־,־שיחים מצולת פה ושם מורנות שנתהוו בעידני־קרח 
קודמים. שטחי החולות פותחו במידה רבה ב 50 השנים 
האחרונות! בחלקם כוסו ביערות, ובחלקם הפכו אדמה 
חקלאית. 

טורי־חולות וכמה איים מכוסים חולות מהווים קו רצוף 
כמעט לכל אורך החוף המערבי של ייטלאנד. עד סוף המאה 
ה 19 גרמו החולות נזקים רבים, כי באמצעות הרוחות נעו 
מזרחה, כיסו שטחים מעובדים, ואף החריבו ישובים! אולם 
תנועת החולות רוסנה ברובה הגדול ע״י נטיעת צמחים. 
במקומות רבים לאורך החוף נבנו מעין שוברי־גלים קטנים 
למניעת הסחפות החולות. 

* זר 

מישורי־ביצות מצויים באיזורי החוף 
הדרומי־מערבי של דג/ שבהם קיימים הב¬ 
דלים ניכרים בקו־החוף בין שעות הגאות 
לבין שעות השפל. איזור־ביצות כמעט רצוף 
נמשך לאורך החוף הדרומי־מערבי של 
ייטלאנד (חוף וואדהאווט [:ז 6 י\ £113 (> 7 3 \]); 

וכן מצויים שטחי־ביצות נרחבים בחלקם 
המערבי של האיים הסמוכים לחוף זה. 

באפיקים, שנוצרו מתחת לקרחונים מח¬ 
מת סחיפה ע״י זרמי־המים שהפשירו מקר־ 

חונים אלה, זרמו כמויות־מים עצומות 
בכוח־הרם כביר והרחיבו את המרזבים 
שמתחת לקרחונים. כך נוצרו העמקים 
המצויים היום בין טורי־ד,גבעות, וכן הפלר־ 

דים שבמזרח־ייטלאנד, שאינם אלא עמקים 
כאלה שלתוכם פלש הים. 

ג א ו ל ו ג י ה. רובם של היסודות ד,גאו־ 

לוגיים המוצקים של דג׳ הם סלעים מן 
הקרטיקון העליון ביותר(יש מצרפים אותם 
לחלק התחתון ביותר של ד,שלישון). סלעים 
אלה חשופים במקומות מועטים בלבד, ושם 
התפתחו תעשיות סיד וצמנט! אולם עפ״ר 

•ו •י 

הם מכוסים מרבצי חרסית קרחונית. תצו¬ 
רות קדומות יותר נראות רק באי בורנהולם 
(ע״ע), הקרוב במבנהו לשוודיה הדרומית. 

בצפון־האי הבסיס הוא גראניט, ובו חריצים 
אשר נפסלו ע״י קרחונים. בחלקו הדרומי־ 

מערבי של האי הבסיס בנוי משכבות קאנד 
בריון, סילור ויורה. 

עלייתה הסופית של היבשה מן הים 
חלה בדג׳ סמוך לסוף התקופה הקרחונית. 

שכבות רצופות של עצים, שנשתמרו בתוך 
הכבול בכמה שקעים קטנים ביערות 



מפה 1 . היסודות הגאולוניים של דנמארק ומכחיתיה העיקריים 
1 . סנה (קרמיקה תיכון); 2 . ראניוז (קרמיקה עליון!; 3 . פאלאוקן; 4 . איאוקז מוקדם; 

• * 4 ■* - 4 

5 . איאוקז מאוהר; 6 . אוליגוקן; 7 . מיאוקז; 8 . פליאוקן; 0 . שלישון, בזלת, לבה וטופים; 

• /* יי 4 • 

10 . טחצבת־סיד; 11 . צמנט; 12 . תעשיית מרצפות; 13 . לינניט; 14 . מלח 






































































889 


דנמרק 


890 



מפה 2 . 

1 . גרניט; 2 . לןאולין; 3 . קאמבריוז; 4 . קאמבריח וםי 5 ור 
(אורדוביקוז); 5 . טריאכדיורה; 6 . אבז־סיר; 7 . מחצבת־אבנים; 

8 . מחצבת־קאו^ין; 9 . 5 יגניט 

רבים, מעידות שעל הצמחיה עברו תמורות ניכרות, שיש לכרוך 
אותן בשינויי האקלים במשך התקופה הקרחונית ולאחריה. 
בתקופת אגם־אנקילוס ( 111$ ץ:>מ^) — ימה יבשתית של מים 
מתוקים בשטח התפוס היום ע״י הים הבאלטי — שלטה 
בדג׳ צמחיית־טונדרה. עוד לפני היעלמות האגם נעשה 
האקלים נוח יותר — ובמקום הטונדרה הופיעו יערות־אלונים, 
ובתקופה מאוחרת ולחה יותר נוצרו יערות־אשוחים, שנפוצו, 
כנראה, בסוף תקופת-הברונזה ובתחילת תקופת־הברזל. 
מרבצי המורמה, המכסים את הארץ, נוצרו בעקבות נסיגת 
הקרחונים. 

אקלימה של דנ ׳ נוח יותר מזה של רוב הארצות 
שבאותו רוחב גאוגראפי, משום שהשפעת הים קובעת 
את טיבו במידה רבה. הטמפראטורה השנתית הממוצעת היא 
8 0 — 2 ץ 6 ,• הטמפראטורה הממוצעת של החודש הקר ביותר 
(פברואר) היא ־ 0.1 -, של החודש החם ביותר (יולי) — ״ 16.0 . 
גשמים יורדים בכל עונות־השגה, וכמות־המשקעים השנתית 
רווחת בין 400 ו 800 מ״מ. 

הצומח. צורות־הצומח הרגילות של אירופה הצפונית 
גדלות בר באיים ועל החוף המזרחי, ואילו באפרים ובאיזור- 
החולות שבחלקה המערבי של הארץ מצויים כמה מיני- 
צמחים מיוחדים. בשנים האחרונות ניטעו יערות עצי-מחט 
בשטחי־החולות של מערב־ייטלאנד. האשור הוא העץ 
האפייני לנוף האיים של דג/ 

השטח המעובד הכללי: 62.6% ; שטחי מרעה בלתי- 
מעובד: 13.1% ; יערות ומטעים: 9.1% (מהם 57% עצי- 
מחט)! אפרים וחולות: 6.8% ; ביצות: 1.4% ; דרכים, 
שטחים בנויים וכד׳: 5.8% . 

החי. חיוודהבר ועופוודהבר של דג׳ הם משל האיזור 

• • 

הפאלאוארקטי בכללו. היום מצויים שם רק אחדים מן היו¬ 
נקים הגדולים: איילים, בונים, שועלים וארנבות. 

א. ק. 


אוב לום יה. דג׳ מנתה 4.475 מיליון תושבים ב 1957 , 

שהם 104 נפש לקמ״ר. צפיפות הישוב קטנה באופן יחסי 

בייטלאנד, ביחוד בחלקה המערבי. באיים מתרכזת האוכלו־ 

סיה בצפיפות גדולה הרבה יותר, ביחוד בשלאן, שבו 

נמצאת קופנהאגן; בבירה — עם פרבריה — יושבים למעלה 

מרבע מכל אוכלוסיית המדינה. הישוב העירוני כולל 67.3% 

מתושבי דג/ אך מלבד הבירה יש רק שתי ערים המכילות 

יותר מ 100,000 תושבים: אורהוס (ע״ע) ואודנסה (ע״ע). 

• • ■ ■ 

אוכלוסיית דג׳ גדלה במשך מאת השנים האחרונות יותר 
מפי שלושה (ר׳ לוח 2 ) — גידול מהיר יותר מאשר ברוב 
ארצות צפון־מערב אירופה. התמותה בדג׳ היא בין הנמוכות 
בעולם; תמותודהתינוקות — 25 לאלף. אורך־החיים הממוצע 
(לזכרים) הגיע כבר ב 1901/5 ל 52.9 שנים ועלה ב 1950/54 
ל 69.8 שנים. עד מלחמת־העולם 1 היתד, הילודה גבוהה! היא 
פחתה מאד בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם, חזרה והגיעה 
לגאות בשנות הכיבוש הגרמני ויוצבה אחרי המלחמה על 
רמה המבטיחה איזון האוכלוסיה. לגידול הילודה בשנים 
שאחרי שנות ה 30 סייע עידוד ממלכתי בצורת בניית דירות 
והנחות במסים למשפחות מרובות־ילדים. תמותת־התינוקות 
ירדה בדג׳ מ 6.6% ב 1937 ל 2.5% ב 1957 ; השג זה יש לייחס 
להקמת מוסד האחיות הציבוריות. — אחוז הנשארים ברווקות 
מגיע בדג׳ ל 10% מהגברים ול 16% מהנשים. שכיחות הגירו¬ 
שין גבוהה — 18% ממספר הנישואין ב 1946 — 1954 . 


לוח 2 

אוכלוסיית דג׳ 1850 — 1954 


שיעור הגידול 

אוכלוסיה 

שנה 

(% לשנה) 

(ב 1,000 ) 

1 

י 1 

; 

ן 1.22 

1.03 

1.16 

1/415 

1850 

1/785 

1870 

2,449 

3,104 

*3,267 

1901 

1921 

0.84 

0.82 

1.11 ! 
1.05 

0.90 

3,544 

1930 

3,844 

1940 

4,045 

1945 

4,281 

1950 

4,435 

! 

1955 


* עם שלזוויג הצפונית. 

• • 

מבחינה אתנית האוכלוסיה של ת׳ כמעט כולה 
דנית. רק במחוזות הדרומיים (לפנים צפון־שלזוויג) נמצא 

ץ *+ י 

מיעוט גרמני קטן של 30 — 40,000 נפש, וכן יושבים במדינה 
כ 6,000 יהודים. כ 98% של האוכלוסיה משתייכים לכנסיה 
הדנית הרשמית, שהיא הלותראנית. 

ר. ג. 

חינוך. כבר ב 1814 הונהגה בדג׳ חובת־הלימוד לגבי 
ילדים בגיל 7 — 14 שנה, ומ 1915 ואילך חינוך זה ניתן חינם. 
ב 1955 נמנו: 3,560 ב״ס יסודיים עירוניים ומקומיים, 364 
פרטיים, 36 ממלכתיים! המורים מקבלים את הכשרתם ב 25 
מוסדות. לאחר 5 שנוודלימוד בביה״ס היסודי יכול התלמיד 
לזכות לחינוך תיכון(במשך 4 שנים), ולאחר מכן — לחינוך 
תיכון גבוה, לפי מגמה קלאסית, ראלית או ספרותית- 
מודרנית, שהבחירה ביניהן תלויה בתוצאות בחינה ממלכתית. 
למטרת החינוך התיכון בשני שלביו קיימים כ 300 בתי- 












891 


דנמרק 


892 



כפר בצפון־ייטלאנד 


ספר. — דנ׳ ידועה לתהילה בפיתוח חינוך והשכלה למבוג־ 
דים; קיימים 57 בתי־ספר גבוהים עממיים למבוגרים (כולם 
פרטיים, אך נתמכים ע״י הממשלה). רשת החינוך המקצועי 
מקיפה 27 ב״ס חקלאיים (שאחד מהם כולל קורס וטרינארי), 
343 ב״ם טכניים, וב״ס לרפואת-שיניים, לרוקחות ולאמ¬ 
נות. — אוניברסיטות: קופנהאגן (נוסדה ב 1479 ), כ 5,000 
תלמידים; אורהוס (נוסדה ב 1928 ), כ 2,000 תלמידים. — הנ¬ 
שים מתקבלות בכל מוסדות החינוך וההשכלה תוך שוויון 
גמור לגברים. 

תחבורה. לדג׳ רשת צפופה של דרכים ומסילות־ברזל. 

היא מקיפה (מחוץ לתחומי הערים) כ 8,400 ק״מ כבישים 
ממדרגה ראשונה ו 46,000 ק״מ כבישים ממדרגה שניה 
( 1956 ) ; אורך קווי־הרכבות — כ 4,600 ק״מ (מהם כ 2,600 
ק״מ בבעלות המדינה). מספר המכוניות בדג׳ הגיע ב 1956 
ל 330,000 . לאורך החופים ובין האיים תנועה רבה של 
ספינות-חופים. — הצי המסחרי הדני כלל ב 1956 כ 2.300 
אניות בנפח כולל של יותר מ 1.8 מיליון טון. 

742123 ,. 0 , 11011 ־ 81 .ס ; 1905 , ¥01% . 14 411111 א־ 0.5 ,ז £6££16 .£ 

1/20 / 0 1 { 411 $24172172 , 15611 ) 13 ^ ; 1919-1924 , ז \- 1 , ¥01% § 0 

.־ 060£1 ) . 0 70 , 11131111 ־ 211110161 . 1 ^ ; 1928 ,. 0 /ס ^§ 00010 
- 1941 , ¥111 - 1 , 1940 ? 4242 003 ■ £1411141 0.5 ; 1933 ,( 111 .▼ 111 ( 1 
- 001120 111 111011 ) £3140 ,מ 50 ] 3 ^\\ . 8 - ,־ 1061161 ^ . 0 .{ ; 1943 
2 /§ ¥11 ¥01% 0411225/1 20 /' 7 ,§ת 3 ־מ 861 נ 111 ־ $£1 . 8 ; 1944 ,ץ 01420 
- 0115 . 5 ; 1952 ,(מטעם משרד־החוץ הדני ).ס ; 1947 , $0/10015 
5 י 1 ) 1163 ־ 11111 ^) . 0 ; 1955 , 4.123005017 042725 /ס 4123 ) 7 7/20 , 1 ) 501 
/ס 10 ^ ¥00 2123 ) 742123 7/20 ,) 1 ח 1 ־ 1 כ} 5 .. 8 ; 1957 ,( 165 ) 0111 81116 

. 1958 ,.ס 

א. ק. 

כלכלה. הרכב כ ו ח - ה א ד ם במשק הדני ב 1953 היה 
כלהלן: 

לוח 3 



ב 1,000 נפשות 

ענף הכלכלה 

ס״ה 

בשים 

גברים 

500 

119 

381 

חקלאות, יעוד, ציד ודיג 

610 

180 

430 

תעשיה, מכרות מפעלי 
חשמל, גאז ומים . 

146 

6 

140 

! בניה. 

301 

125 

176 

מסחר. 

133 

24 

109 

תחבורה ותובלה . . 

428 

275 

153 

שירותים אחרים . . . 

2,118 

729 

! 

1,389 

ס״ה 


ההכנסה הלאומית הגלמית הגיעה ב 1957 ל 30 
מיליארד כתר בערך, שהם 7,000 כתר לגולגולת ( 6.91 


כתר = מלאר אחד). מאלה תרמו החקלאות 18% , התעשיה 
והבניין 33% , המסחר, הבנקאות והיו״ב 16% , הספנות והשי¬ 
כון 4% כ״א, השירותים הציבוריים 9% , מקורות שונים 16% . 
כשליש ההכנסה הלאומית בא מן היצוא, דבר המעיד על 
תלותה הרבה של דג׳ בשוקי־חוץ. — בשנות ה 50 נחסכו 
(חסכון גלמי) 25% — 20 של ההכנסה הלאומית הגלמית. 

החקלאות הדנית מאופיינת בכמה תכונות מיוחדות, 
שהחשובות שבהן הן: מסורת כלכלית ליבראלית, משק 
משפחתי, אחוזות בבעלות עצמית, שיטות אינטנסיוויות של 
עיבוד הקרקע ושל גידול בעלי־החיים, מערכת־ייצור בעלת 
דרגה תעשייתית ומסחרית גבוהה, סחר־חוץ מסועף ואירגון 
קואופראטיווי בכל שטחי הייצור החקלאי. 

בסוף המאה ה 19 נהפך המשק החקלאי הדני — שהיה עד 
אז מושתת בעיקר על ייצור לתצרוכת עצמית — לתעשיה 
מסחרית מובהקת. הדגש הושם בגידול בעלי־חיים, בעקבות 
הגדלת הביקוש — ביחוד מבריטניה — ובעקבות ירידת 
מחירי התבואה והמספוא בשוק העולמי. עתה בא במקום 
יצוא של תבואה יבוא של תבואה, שחלד וגדל במשך הזמן, 
ויצוא מוצרי בעלי־החיים נעשה למקור העיקרי של ההכנסה 
מן היצוא. גורם חשוב באותו תהליך־הפיכה היתד, התנועה 
הקואופראטיווית, שאורגנה ופותחה על־ידי האיכרים בכוחות 
עצמם. בהשפעת המוסד החינוכי המיוחד לדנ ׳ — בית־הספר 
הגבוה לעם — הכירו האיכרים הדניים במוקדם את חשיבותה 
המכרעת של פעולה משותפת׳ וביזמת עצמם למדו בהדרגה 
להשתמש בשיטה הקואופראטיווית בכל שטחי הייצור. עקרו¬ 
נות אלו של המדיניות החקלאית והייצור החקלאי הוסיפו 
לפעול אף לאחר מכן, אע״פ שבדור האחרון נאלצו האיכרים 
הדניים לסגל את גישתם הליבראלית המסרתית לשיטות- 
כלכלה ממושטדות יותר. 

משטחה הכללי של דנ ׳ היו ב 1955 3.1 מיליון הקטאר 
( 75% ) אדמות חקלאיות ו 0.39 מיליון הקטאר ( 9% ) יערות; 
רק 7% של השטח הם אדמות שוממות. 

חלוקת השטח החקלאי לפי סוגי־התבואה: דגניים 
42.3% ; תבואה שרשית 17.9% ; מרעה מחוץ למחזור 0.3% ; 
מספוא ירוק ומרעה 36.7% ; שאר הסוגים 2.8% . 

יבול הדגניים מגיע בשנים האחרונות בממוצע ל 3.4 — 4.0 
מיליון טון, יבול תפוחי־האדמה — ל 2 מיליון טון, ויבול 
התבואה השרשית — ל 23 — 25 מיליון טון. לפי ערכו התזונתי 
גדל היבול השנתי הממוצע מ 1880 עד 1950 פי שלושה. 



החי: 

נוונטאר 

האי 




לוח 4 



עופות 

חזירים 

צאן ובקר 

סוסים 

י 

שנה 

28,600,000 

3,496,500 

3,107,000 

ן 

536,000 

1936 

25,885,000 

000 ׳ 4,630 

3,169,000 

■ 

302,000 

1956 


מ 1949 עד 1957 גדלה תפוקת מוצרי בעלי־חיים ב 50% , 
אע״פ שכוח־העבודה החקלאי פחת מ 400,000 ל 350,000 פו¬ 
עלים. מכאן שהפדיון גדל במידה ניכרת, וזה בעיקר בשל 
מיכון העבודה במשק: מספר הטראקטורים, למשל, גדל 
מ 6,000 ב 1949 ל 80,000 ב 1957 . 

ב 1949 עלה ערכו של הייצור החקלאי שוב לרמתו שלפני 

















893 


דנגזרל 


894 


מלחמת־העולם 11 . ב 1957 הגיע ערכו הכולל ל 5.4 מיליארד 
כתר; מהם תרמו מוצרי בעלי־חיים 86% , ואילו מוצרים 
צמחיים — 14% בלבד. מןנרכו הכולל של הייצור החקלאי 
סופקו 41% לצריכה מקומית, 57% יוצאו, ו 2% נכללים 
בגידול הטבעי של העדרים. 


הקואופראטיווים המקומיים הם למעשה יחידות בעלות 
שלטון עצמי ובלתי-תלויות לחלוטין, אולם הם חברים 
באירגונים מרכזיים — שכמה מהם בעלי כוח והשפעה מרד 
בים במדינה העוסקים בענפי-ייצור מסויימים. האירגונים 
הקואופראטיוויים המרכזיים מאוגדים בוועד הקואופראטיווי, 


לוה 5 




(בטונות) 

יים 

י בעלי־ח 

תפוקת מוצר 


ביצים 

! בשר״חזיר 

גבינה 

1 

חמאה 

1 ] 

1 ־ חלב ! 



! (טרי ומעושן) 

ן 


1 

! 


! ' 

! ! 


120,000 

ו 

342,000 

33,000 


182,000 

1 

1 ' 

5,270,000 ! . 

לפני מלחמודיהעולם " . 

139,000 

531,000 

! 

__ 1 

86,000 

ז 

166,000 

, ן 5,064,000 

ו 1 

. 1956 1 


דד היא ארץ של משקים משפחתיים בבעלות עצמית; 
שטחם של המשקים הגדולים אינו עולה על 15% של כלל 
השטח המעובד. מ 1899 ואילך מעודדת המדינה את הת¬ 
יישבותם של פועלים חקלאיים מומחים באחוזות קטנות של 
5 — 10 הקטאר. שטחו הממוצע של משק פרטי בדד הוא 
כ 16 הקטאר. 

מספר האחוזות וחלוקת־הקרקע לפי קבוצות־השטח 

( 1950 ) : 

לוח 6 


% 

מכלל 
! השטח 
! החקלאי 

% 

מהאחוזות 

ן שטח האחוזות 
! (בהקטאדים) 

מספר 

האחוזות 

י 

קבוצת" 
השטח 
; (בהק" 
טארים) 

16.1 

48.8 

509,844 

101,573 

10 — 0.5 

42.9 

38.5 

1,363,368 

80,136 

30 — 10 1 

26.1 

10.5 

829,774 

21,908 

60 — 30 ! 

8.3 > 

1.7 

266,827 

3,534 

120 — 60! 

6.5 ! 

_! 

0.5 

207,330 

996 

—120! 

1 

1 

100 ! 

100 

3,177,143 

208,147 

: 


הקו א ופרא צ יה חדרה לכל שטחי הפעילות החק¬ 
לאית. אגודות־אשראי מחזיקות ברוב המשכנתאות במשק 
החקלאי! אשראי לזמן קצר ניתן עפ״ר ע״י קואופראטיווים, 
מתווכים או באנקים פרטיים. הביטוח נעשה ע״י חברות 

לביטוח הדדי או ע״י אגודות קואופראטיוויות. כמעט כל 
החלב מעובד ע״י מחלבות קואופראטיוויות; בתי־חרושת 
קואופראטיוויים לעישון בשר קונים את רוב החזירים הנמ¬ 
כרים, וכן אחוז גדול של העגלים. קואופראטיווים אוספים 
כשליש מן הביצים המופקות ומעבדים אחוז ניכר של בשר־ 
עוף. אירגונים קואופראטיורים עוסקים בעיבוד זרעים ובאס¬ 
פקת זרעים, בייצור עמילן של תפוחי-אדמה, בעיבוד סיבי- 
פשתן וטווייתם ובייצור סוכר, וכן בגידול פרים להרבעה, 
בבדיקת הפרות, בהזרעה מלאכותית(הנהוגה היום ב 50% של 
הפרות), בדישון הקרקעות ובריסום נגד מזיקים; הם מחזי¬ 
קים תחנות־מכונות, המספקות טראקטורים ומכונות כבדות 
ויקרות למשקים בינתיים וקטנים בתנאים נוחים. מערכת של 
קואופראטיווים מסחריים מפקחת על הסחר הסיטוני והקמעוני 
של צרכי המשקים וכן על היצוא והיבוא. 

התנועה הקואופראטיודת בדד נוהגת מידה יתרה של 
ספציאליזאציה, ובכל ענף או מגמה מטפל אירגון מיוחד. 


העוסק בעיצוב עיקרי המדיניות הקואופראטיווית והמייצג 
את התנועה בעניינים כלליים. — המחזור הכספי של הקו־ 
אופראטיווים הדניים הסתכם ב 1950 ב 6.1 מיליון כתר וב 1957 
ב 6.6 מיליארד. 

ענף הדיג נמצא בדור האחרון בעליה מתמדת. ב 1956 
עסקו 15,000 איש במקצוע זה במישרין, ורבים אחרים בעקי¬ 
פין (כסוחרים, בוני-סירות ובוני־מנועים וכר). באותה שנה 
נימגו 425,000 טון דגים בשווי של 265 מיליון כתר; 
כ 102,000 טון דגים ומוצרי־דיג אחרים בשווי של 232 מיליון 
כתר יוצאו. ב 1935 לא הגיע יבול הדיג אלא ל 85,000 טון 
בשווי של 40 מיליון כתר. 

תעשיה. למרות מחסור בכל חמרי־הגלם התעשייתיים 

נעשתה דד ארץ תעשיה מפותחת. התיעוש התחיל בסוף 

המאה ה 19 בעקבות היצוא המוגבר של חמאה וקתלי־חזיר 

מעושנים, שאיפשר לממן את יבואם של חמרי־גלם בשביל 

התעשיה. הספנות נתרחבה, והונח היסוד לתעשיה חשובה 

של בניין ספינות, שהביאה מצידה לפיתוח תעשיית מכונות. 

בתקופה שמ 1949 עד 1957 בלבד גדל ערך היצוא של מוצרי־ 

התעשיה מ 800 מיליון ל 2.9 מיליארד כתר, שהוא גידול 

מ 23% ל 37% של כלל-היצוא. תעשיית המתכת והמכונות 

מכניסה כ 25% של הערך המוסף הכולל של התעשיה הדנית, 

וחלקה ביצוא התעשייתי עולה על 50% ; שניה לה — 

תעשיית המזון, המשקאות והטבק (כ 20% של הערך המוסף), 

ואחריה — תעשיית הטכסטיל וההלבשה (כ 17% ). — שכר¬ 

* < 

העבודה ותנאי־העבודה נקבעים על־ידי מו״מ קולקטיווי 



כפר-דיי־ניים בצפח־שלאז 














895 


דנמרק 


896 


בין אירגוני הפועלים והמעבידים, בדרך־כלל ע״י הסכמים 
הנחתמים אחת לשנתיים, שלפיהם שכר־העבודה משתנה 
באופן אוטומאטי כל ששה חדשים בהתאם לתנודות של מדד 
יוקר־המחיה. בסוף 1957 השתכרו פועלים מקצועיים בקופי־ 
האגן דולר אחד לשעה. 

ס ח ר־ הה ו ץ. ערך היצוא הכללי מת׳ היה ב 1956 
7.6 מיליארד כתר, ב 1957 הגיע ל 8 מיליארד, מזה: תוצרת 
חקלאית (חמאה, גבינה, בשד, קתלי־חזיר מעושנים, ביצים 
ובע״ח) — כ 50% , התוצרת התעשייתית כ 37% , שימורי 
בשר וחלב — 6% , דגים ומוצרי־דגים — 3% , שונות — 4% ! 
ב 1950 עדיין תרמו החקלאות והדיג כ 69% מן היצוא. ערך 
היבוא הכללי לדג׳ ב 1956 הגיע ל 9.0 מיליארד כתר וב 1957 
ל 9.35 מיליארד, מזה: דזמרי־גלם לחקלאות 10% , חמרי־גלם 
לתעשיה 26% , חמרי־דלק 18% , מוצרים תעשייתיים 40% 
(מזה 18% נכסי־ייצור), מיצרכי־מזון ומשקאות 6% . הפער 
הגלוי בין היבוא והיצוא מתמלא בעיקר ע״י ההכנסות מן 
הספנות (ב 1954 — 920 מיליון כתר); בסוף 1957 הגיע נפח 
צי־הסוחר הדני ל 1.9 מיליון טון. בראש ארצות סחר־החוץ 
של מ׳ — הן ביצוא והן ביבוא — עומדות בריטניה, גרמניה 
המערבית, אה״ב ושוודיה. — ערך היצוא מת׳ לישראל 
ב 1957 הגיע ל 31 מיליון כתר, מזה 9.5 מיליון כתר למכונות 
ו 7 מיליון כתר לבע״ח. ערך היבוא מישראל לדג׳ ב 1957 
הסתכם ב 15.5 מיליון כתר, בעיקר לפירות וירקות. 

הכספים הציבוריים. ס״ה של ההכנסות השוטפות 
של תקציב הממשלה הגיע בשנת־הכספים 1954/5 ל 3.8 
מיליארד כתר וב 1956/7 ל 5.2 מיליארד כתר, מזה 2.9 מיל¬ 
יארד ממיסים עקיפים, 1.9 מיליארד ממס־הכנסה אישי וממס־ 
הרכוש, ו 400 מיליון ממס־ההכנסה של חברות. — ס״ה של 
ההוצאות השוטפות הסתכם ב 1954/5 ב 3.7 מיליארד כתר 
וב 1956/7 ב 4.5 מיליארד, מזה 1 מיליארד כתר על ענייני- 
בטחון ו 1.6 מיליארד כתר על ביטוח סוציאלי. עדפי התקציב 
השוטף שימשו בעיקר להלוואות לצרכי בניה. 

ביטוח סוציאלי. דג׳ היא היום מדינת־סעד בעלת 
מערכת של ביטוח סוציאלי, המקיפה את כל האוכלוסיה. 
גימלות־זקנה ניתנות לגברים שמלאו להם 67 שנים ולנשים 
שמלאו להן 62 שנים: זוג־זקנים בקופנהאגן מקבל כ 5,400 
כתר בשנה, אם אין לו הכנסות ממקורות אחדים; אם יש לו 
הכנסות אחרות, מופחתת גימלת־הזיקנה לפי חישוב מודרג. 
קיים ביטוח מפני אבטלה. ביטוח־בריאות של חובה מספק 
אישפוז חינם, טיפול רפואי, דמי־מחלח, הענקות לאמהות, 
דמי־תדופות ומענק לקבורה — לאזרחים שהכנסתם החייבת 
במם אינה עולה על גבול מסויים —, והוא מקיף כ% של 
האוכלוסיה. כל המערכת הזאת מבוססת על עקרון הביטוח 
הרגיל, אך המדינה והעיריות תורמות סכומים ניכרים למו¬ 
סדות הביטוח הסוציאלי. בצד הביטוח הסוציאלי קיימת 
מערכת של סעד סוציאלי. החוקה הדנית של 1953 קובעת 
את זכותו החוקית של האזרח הנצרך לקבלת סעד ציבורי. 

' 1 * 1 § 4 , 1113 ) 012011110 )£ , 11 ) 5001 113 0.1 030111 , 10065 . £1 

0 ) 2111 ) 01 ^ € 0-0 7 116 0.1 , 6 ^־ 0 ^ . 20 ) ; 1927 , £110 11 ) 01111111 
; 1937 , 13011 ) £0 / 0 1 ת 30 § 111 .£ 0.1 , £01:11617 ; 11 1936 

15.132111 0.3 ; 1939 ,^׳{ 120 ) 01 ( £221 21 ) 5001 0.1 , 010116 430 ^ .? 

20 ( 7 ,:ן 1 ס 011 ז\ £3 .^ 1 ; 1941-1943 י ¥111 ־ 1 , 1940 11 ) 1 ) 003 
21 ) 5001 , 160560 . 0 ; 1947 , 01210111 1300 0 ע 121 ) € 0 - 0$61 1 ( 21213 ) 0 
1 ^ 2 ( 021130 ) 2123 )£ 016 , 10101 ^ .¥\ ; 1948 ,.<£ 111 50101003 

£0012011110 ; 1952 ,\ 211311 ) 51 .ס , 560 ־ 61:61 ?' 161 ) ¥6 .) 1 ; 1951 , 0.3 
. 1954 ,(מטעם נזשרד־החוץ הדני) .ס 01 / 5121001 

א. או. - ק. ס. - א. ק. 


חוקה ומשטר. חוקתה של דג׳ נקבעה ע״י "חוק־ 
היסוד״ של 1953 , שהוא תיקון של חוקת 1915 : עיקרי החוקה 
קבועים כבר מ 1849 . דג׳ היא מונארכיה פארלאמנטארית- 
דמוקראטית, הרשות המחוקקת משותפת לכתר ולפארלא- 
מנט, ולמעשה נתונה כולה בידי האחרון. הפארלאמנט כולל 
רק בית אחד 860 מ €£1 :אל 1 ס?). זכות־הבחירה נתונה לכל התו¬ 
שבים, גברים ונשים, מבני 23 ומעלה. חברי הפארלאמנט 
נבחרים ל 4 שנים בבחירות יחסיות. הדשות המבצעת נתונה 
בידי המלך, הממנה את המיניסטרים; הללו תלויים באמונו 

•י ן♦♦ 

של הפארלאמנט. המלך אינו רשאי להכריז מלחמה או 
לחתום על חוזה-שלום בלי הסכמת הפארלאמנט. 

לצרכי מינהל מחולקת המדינה ל 22 מחוזות (ז 16 בתג), 
הנתונים לפיקוחם של מושלים ממונים ובוחרים מועצות 
מחוזיות. המינהל המקומי נתון בידי המועצות העירוניות 
הנבחרות. 

א. ק. 

המשפט הדני קרוב למשפט השוודי והנורווגי ובחלקו 
אף משותף לכל הארצות האלה. המשפט האזרחי הדני אינו 
מנוסח בספר־חוקים; קודיפיקאציה קיימת רק בכמה ענפים, 

כגון המשפט הפרוצסואלי, המשפט הימי, משפט־השטרות, 

* < — 

וכד. תוקף רב במשפט בדג׳ יש למנהג; המנהג יש בכוחו 
לשנות אף את החוק הכתוב. 

חוקי הנישואין והגירושין ( 1922 , 1925 ) משותפים לדנ ׳ , 
לשוודיה ולנורווגיה, וכן החוק בענייני אפיטרופסות 
( 1922 ). הנישואין נערכים בצורה דתית או בצורה אזרחית, 
לפי בחירת הצדדים. על דיני ירושה חל חוק מ 1845 , המושפע 
מן המשפט האוסטרי: הוא תוקן ע״י החוק מ 1857 , שהישווה 
את זכות האשד, לזכות הגבר בענייני ירושה, וכן ע״י כמה 
חוקים מאוחרים יותר. בדיני החיובים והמסחר נוהגים בדג׳ 
חוקים שבחלקם הם משותפים אף לשאר הארצות הסקאנדי- 
באווירת * והוא הדין בדיני הים. 

הצבא הדני אורגן מחדש אחרי מלחמת־העולם 11 
והכיבוש הגרמני. ב 1948/9 נתקבל חוק שירות־חובה לשנה 
אחת וחוק של משמר־המולדת, המחייב את כל התושבים — 
שאינם נכללים במסגרת של יחידות סדירות או במילו¬ 
אים — לאימונים מינימאליים מדי שנה בשנה. ב 1952 
הוארכה תקופת-השירות ל 16 חדשים. הכוחות המזמינים 
הדניים מונים היום בשירות קבע וחובה 41 אלף איש — 27 
אלף בצבא־היבשה, 6,000 בצי, 9,000 בחיל־האויר. הצי 
מורכב מאניות קלות בלבד: חיל־האויר מונה 10 טייסות 
בנות 25 מטוסי-קרב סילוניים אמריקניים. את מספר החברים 
המאומנים במשמר־המולדת, שתפקידו הגנה מקומית בלבד, 
מעריכים ב 100 אלף איש. — ב 1949 הצטרפה דג׳ לנאט״ו, 
שהקימה בדנ׳ מיתקנים לבסיסים אויריים וימיים. 

מ. 

היסטוריה. ראשוני הציידים והדייגים נכנסו לת׳ 

עם נסיגת הקרחון האחרון, בערך באלף ה 10 לפסה״נ. 
מתקופת־האבן הקדומה נתגלו בת׳ כמה מקומות־ישוב, 
בעיקר על חופי הימים, האגמים והנהרות. — בתחילת 
תקופת-האבן המאוחרת (סמוך ל 2500 לפסה״ג) חל שינוי 
יסודי באודח־חייהם של האוכלוסים עם הנהגת עבודת- 
האדמה וגידול־הבקר; האיכרים הקדומים הניחו אחריהם 
דולמנים רגילים ובעלי פרוזדור מחופה. בסוף תקופת־האבן 






897 


ונמרה 


898 


הגיעה הטכניקה של עיבוד אבני-הצ(ר לרמה גבוהה מאד; 
דג׳ קשרה קשרי־מסחר מפותחים עם ארצות אחרות, וייצאה 
אליהן ענבר וצור. תקופת־ד,ברונזה החלד, בדג׳ סמוך לש 15 
לפסה״נ והביאה עמה התפתחות נוספת במצב החמרי והתר¬ 
בותי. מאותה תקופה נמצאו קברים, ובהם בגדי־רקמה שנש¬ 
תמרו היטב. על המצב הדתי מעידים מימצאים כגון "מרכבת־ 
השמש״ (ע״ע אש, עמ ׳ 334 ). סמוך ל 400 הפך הברזל 
למתכת העיקרית. בין מימצאי תקופת־הברזל נתגלו הרבה 
מיצרכים רומיים עשויים כסף, ברונזה וזכוכית. כמויות 
גדולות של כלי־נשק, שהוקדשו למתים, נתגלו בקברים 
בביצות! הם מעידים שנדודי-העמים נגעו גם בדג׳. 

גם מן התקופות ההיסטוריות הראשונות נמצא בארץ 
חומר ארכיאולוגי עשיר, אולם הידיעות על תולדותיה של 
דג׳ בתקופה הקדומה ובימי הקיסרות הרומית קלושות בלבד. 
באחור דג׳ ישבו שבטים של טוטונים־צפוגיים, המחולקים 
למלכויות קטנות. אירגונן הפנימי של היחידות המשפחתיות 
או של הקבוצות השבטיות לא היה נבדל מזה של שאר 
השבטים הטוטוניים שישבו מחוץ לתחום הכיבוש הרומי. 
המלך נבחר על־ידי מועצות־העם (תינג [ 11118 }!]), ועיקר 
תפקידו היה ריכוז בני־ד,חורין למטרות צבאיות וניהול 
פעולות השוד והמלחמה. מסתבר שה״קימברים" וה״כארו- 
דים", הנזכרים במקורות רומיים, היו תושבי חצי־האי ייט־ 
לאנד. אולם העולם התרבותי החל להכיר את הדנים ולקבל 
ידיעות ודאיות יותר על ארצם רק במאות ד, 9 וה 10 , 
כשנתרבו באירופה פלישות הוויקינגים, יושבי איזור הים 
חבאלטי והים הצפוני, ובכללו האחור הדני. הוויקינגים ערכו 
מסעות מסחר והתיישבות, אך גם מסעות־שוד, לחופי אירופה 
המערבית והדרומית. באותה תקופה קמה באחור זה ממלכה 
אחידה והומוגנית, כשהשבטים מלוכדים מסביב לשושלת 
מלכותית קבועה. היחסים בין הממלכה הדנית ובין ממלכת 
הפראנקים, ולאחר מכן בינה ובין הקיסרות הגרמנית־רומית, 
היו עפ״ר יחסי־איבה. משום כך נבנתה ע״י הדנים סוללת- 
מגן (^ 11-1 ^ 020 — "חומת־הדנים") לאורך הגבול הדרומי 
של הארץ, ששרידיה נתקיימו עד היום! חלקיה הקדומים 
הם מראשית המאה ח 9 . 

הדמויות ההיסטוריות הראשונות בדג/ היוצאות מן 
הערפל האגדתי, הם המלך גורם (מ! 001 ) הזקן ובנו הרלד 
״השן־הכחולה״ ( 1 ) 1 ! 3 ! 6133 1 ! 31 ז 93 ) במחצית השניה של 
המאה ה 9 . המגע עם מרכזה של אירופה הביא לחדירתה של 
הנצרות לדג׳ בשלהי המאה ה 9 , ותהליך המעבר אל הדת 
ד,חדשה נמשך עד תחילת המאה ה 12 . 

במשך המאה ה 10 פקדו פלישות דנים־ויקינגים את חופי 
אנגליה, ושם נכבשו על-ידיהם שטחים רחבים. כיבוש זה 
הושלם בתחילת המאה ה 11 , כשהוויקינגים, שכבר התיישבו 
באנגליה, קראו לעזרתם את המלך הדני סון טיוגסקג 

ן♦* ד• י ♦יד 

( 062 ! 186$1 ![ 7 £0 ׳\ 5 ), אשר השתלט על הארץ כולה ב 1013 . 
בעקבות הכיבוש קמה מדינה גדולה אנגלו־דנית, שהיתה 
מאוחדת לאחר מותו של סוון טיוגסקג בידי המלך קנוד 
הגדול ( 1014 — 1035 ) ! איחוד זה התקיים עד 1042 . 

בין 1028 ל 1035 השתלט קנוד גם על נורווגיה! איחודן 
של שתי המדינות הללו, בעלות יסוד אתני ותרבותי משותף, 
חזר ונשנה עוד פעמים מספר במשך תולדות דג׳. במשך 
המאות ד, 11 — 12 התפתחו החקלאות והמסחר בדני! שוק- 
המליחים שבשונן הפך למרכז מסחרי חשוב בצפון־אירופה. 


באותה תקופה גדלה חשיבותה של ד,כנסיה ונבנו כנסיות 
למנזרים לרוב! המלכים תמכו עפ״ר בכנסיה. אולם חדירת 
הנצרות נתקלה גם בקשיים! במחצית השניה של המאה ד, 11 
פרצו מרידות שונות במלכי דג׳, שבחלקן היו ביטוי להת¬ 
נגדות הלאומית-עממית לדת החדשה ולדבקות במסורות 
הקדומות של עבודת־ד,אלילים. 

אחרי 1050 החלישו רציחות וקשרי־חצר את בית־ד,מלוכה, 
ומאז עד 1150 נמצאה דג׳ במצב של אנדרלמוסיה פנימית, 
שהגיעה לידי אנארכיה מוחלטת. יחד עם זה נתרבו ההת¬ 
קפות על הגבולות, בעיקר מין הים, מצד הונדים הסלאוויים. 
תקופה זו נסתיימה עם עליית השושלת "הולדמרית", שפת¬ 
חה את תקופת הזוהר של דג׳ ביה״ב מבחינה מדינית, כל¬ 
כלית, דתית ותרבותית. את היסודות לפריחת דג' באותם 

הימים הניח המלך ולדמר הגדול ( 1157 — 1182 ), 

י ^ •• ־•־ 

שהכניע את הוונדים לחלוטין וכבש ב 1169 את האי רען, 

ששימש בסים להתקפותיהם. במאמציו להדביר את הווג־ 

דים — מזה, ולרכז בידיו את השלטון הפנימי — מזה, נעזר 

ואלדמאר במדינאי הדגול הארכיהגמון אבסלון מרוסקילז־ה 

ובתמיכת הכנסיה. המלכים יוצאי-חלציו שבאו אחריו ניהלו 

מדיניות של הרחבה והתפשטות, שבעקבותיה נכבשו הול־ 

שטין בגרמניה הצפונית ואח״כ השטחים הגרמניים שלאורך 

החוף הבאלטי( 1202 ) ! ב 1219 נערך אף מסע מוצלח מזרחה, 

שהביא לכיבושה של אסטוניה. יוזמה ומגשימה של תכנית־ 

התפשטות זו היה המלך ו א ל ד מ א ר 11 "המנצח" 

9 י • 

( 1202 — 1241 ), שידע לנצל לטובתו את החלשתה של הקיס¬ 
רות הגרמנית מחמת ההתמודדות בין הוולפים וההוהנשטאד 

* ס י " 

♦ 4 

פים, בשעה שהוא עצמו שלט על מדינה קטנה, אך מאוחדת. 

בימיו התפשטה הממלכה הדנית עד גדות האלבה. בסוף 

• י • ♦ 

ימיו אבד לו חלק מן השטחים שכבש, והוא הקדיש את 
מאמציו לאירגונה הפנימי של דנ ׳ . באותה תקופה היתד, 
הרשות המחוקקת נתונה ביד המלך והתינג במשותף, ואף 
הוחל בחקיקת חוקים מקומיים במחוזות השונים. כן הוכנסו 
שיפורים בדרכי השיפוט והונהג סדר בהטלת מימים; הוקמה 
קופה ממלכתית, שלתוכה זרמו המיסים והארנונות, ועי״כ 
התחזק והתרכז השלטון בידי המלך. הכתר רכש קרקעות 
מרובות בתוך המדינה, שנמסרו לאיכרים בחכירה! הללו 










899 


דנמרק 


900 


שילמו דמי־חכירה במישרין לבית־המלוכה, ובהכנסות טיפלו 
פקידים שנתמנו ע״י המלך. נוצרה אף שכבד. של בעלי- 
אחוזות, שבימי ואלדמאר 11 שיתפה פעולה עם בית־המלוכה 
בניהול המדינה. האצילים לקחו חלק באסיפות השנתי 1 ת של 
חצר־המלוכה, שבהן נידונו הבעיות החשובות של המדינה. 
אולם בזמן מאוחר יותר הלכה עצמת האצילים וגברה, 
והם השיגו זכויות עדיפות ופיטור ממסים שונים. כבר בימי 
מלכותו של אריק קליפינג ( 8 ח 1 סק 11 .£ אל £11 , 1259 — 1286 ) 
נחלש השלטון המרכזי, בדומה לאותו תהליך של התפוררות 

המינהל המרכזי, שהיה האפייני לכל החברות הפאודאליות 

^ יי 

באירופה. ב 1282 נאלץ אריק קליפינג לחתום על הצהרה 
(״אגרת־יד״ — 8 ח 111 :ו 3 :) 1 ) 1 ] 1123 ), שקבעה שיש לכנס מדי 
שנה בשנה כינוס ממלכתי של מנהיגי המדינה. לבסוף נרצח 
אריק ע״י קבוצת קושרים מבני-האצולה. במלכות בנו אריק 
מנוד אל 1 ז£, 1319-1286 ) התמוטטה המדינה הדנית 

והשלטון המרכזי התפורר לחלוטין. המלך נשאר חסר־אונים 
בפני מרידות האצילים והתקוממויות העם, שכרע תחת עול 
המיסים. כריסטופומס 11 ( 1319 — 1326 ), שהיה נתון במצוקה 
כספית מתמדת, נאלץ למשכן את המדינה חלקים־חלקים 
לאצילים ולשרים זרים. הארץ סבלה ממריבוה־דמים וממל־ 
חמות־אזרחים, והשלטון היה נתון למעשה בידי רוזנים 
גרמניים. ב 1326 הורד כריסטופורוס מכסאו, ובמקומו הומלך 
ו א ל ד מ א ר נסיך שלזוויג. הלה נאלץ לחתום על הצהרה 

י• 9 > • 

( 3 מג 11:1 ;ו 1611 ) 31 ע 10 :ז 11 :ז 5:1 מ 00 ), שעל״פיה נתחייבו הוא 
וצאצאיו לשמור על עצמאות מחוז־שלזוויג ועל הפרדתו 
הגמורה מן הכתר הדני. עי״כ נפתח פתח לסיכסוכים — 
שנמשכו מאות בשנים — בדבר הבעלות הפאודאלית על 
דוכסות זו, שהתאחדה ב 1386 עם דוכסות הולשטין ונעשתה 
נתונה בחלקה למרות הפאודאלית של הקיסרות הגרמנית. 
ואלדמאר 111 מלך 4 שנים, ואח״כ הוחזר כריסטופורום 11 
על כסאו והוסיף למלוך על דג׳ שנתיים ( 1330 — 1332 ). אחרי 
תקופת אנארכיה, שבה השתלטו על המדינה אצילים גרמנים. 
הומלך ואלדמאר 7 \ 1 אטרדג ( 128 ):!:)^; 1340 — 1375 ) בן 
כריסטופורוס, אשד הצליח בדרכים שונות לפרוע את חובות 
המלכות, להסיר את המשכנתאות שהכבידו על ת׳ כולה 
ולהשתלט על המדינה השתלטות של ממש. הוא הטיל מחדש 
את מרות בית-המלוכה על האצילים ואיחד את המחוזות 
השונים; אדמות־הכתר חזרו למלך, והמינהל אורגן מחדש; 
בנקודות חשובות נבנו מצודות מלכותיות מבוצרות. ואלד- 
מאד ■׳\ 1 אף פנה לכיבושים מחוץ לגבולות ת׳: ב 1360 סיפח 
כמה מחוזות בדרום־שוודיה, וב 363 נ השיא את בתו מארגרתה 
להוקון(מס 11331$:0 ), מלך נורווגיה. אחרי מות אולוף׳ בנם של 
הוקון ומארגארתה, נתאחדו דנ ׳ ונורווגיה בידיה של מ א ר - 
גארתה ( 1387 ), שהומלכה אף על איסלאנד וגרנלאנד. 
ב 1389 הציעה לה האצולה השוודית את הכתר השוודי, 
ואיחודן של שלוש הממלכות קם ב 1397 בקאלמאר שבשוודיה. 
הנהגת האיחוד הסקאנדינאווי נשארה בידי דג׳: מארגארתה 
המשיכה במדיניותו התקיפה של אביה׳ ובין השאר אסרה על 
האצילים לקנות אחוזות־איכדים חפשיות, מאחר שדבר זה 
היה בו כדי להפחית את הכנסות הכתר. מארגארתה אף 
ניסתה לספח מחדש את שלזוויג, שאותה העניקה היא עצמה 
ב 1386 לנחלה פאודאלית למשפחת דוכסים מקרובי בית- 
המלוכה הדני, ועי׳-׳ב באה לידי סכסוך עם נסיכי הולשטין, 
שרכשו את הזכויות על מחוז זה. 

האבסולוטיזם הנוקשה של מארגארתה החל להתערער 


אחר מותה ( 1412 ). בן־אחותה ויורשה, אריק מפומרן, הגדיל 
את הכנסות המדינה במידה ניכרת ע״י הטלת מכס על 
האניות הזרות המרובות שעברו את מיצר־ארסוגד. אולם 
בימיו החריף הסכסוך בדבר הבעלות על שלזוויג־הולשטין, 
ובעקבותיו פרצה מלחמה, שבה עמדו ערי ההנזה (ע״ע) 
לימינה של הולשטין. מלחמה זו החלישה את אריק ולא 
הביאה כל פתרון לבעיית היחסים בין שתי המדינות. ב 1439 
נאלץ אריק לוותר על הכתר, לאחר שנתמרדו בו השוודים. 
במחצית השניה של המאה ה 15 נחלש בית־המלוכה יותר 
ויותר, והאצילים תפסו שוב מקום חשוב בניהול ענייני- 
המדינה. האיחוד בין שלושת הכתרים הועמד בסכנה כמה 
פעמים, ביחוד בימיו של כריסטיאן 1 ( 1449 — 1481 ), שלמע¬ 
שה מלך על דנ ׳ ונורווגיה בלבד, ורק במשך תקופות קצרות 
על שוודיה. ב 1501 שוב התמרדו השוודים בשלטון הדני; 
נסיונו של כריסטיאן ח ( 1513 — 1523 ) לדכא את המרד 
ביד חזקה ובאכזריות רבה נכשל, והאיחוד הקאלמארי 
נתפרד. — בתקופת האיחוד, וגם אחריו, התפתח בדנ ׳ גידול- 
הבקר, ודג׳ היתה מספקת בקר לגרמניה. ההכנסות נפלו 
בחלקם של בעלי־האחוזות, ואילו מצבם של האיכרים 
הורע, והם נעשו ברובם משועבדים לבעלי־האחוזות מבחינה 
כספית. 

בימי פרדריק 1 ( 1523 — 1533 ) התחילה חודרת לדג׳ הש¬ 
פעתו של לותר, ובימי כריסטיאן 111 ( 1534 — 1558 ) הונהגה 
שם הרפורמאציה ( 1536 ). ההגמונים הקאתוליים נעצרו, 
ורכוש הכנסיה הוחרם לטובת המלך והאצולה. — באותה 
תקופה היה המינהל המקומי נתון בידי אנשי־הפאודאלים, 
שהטליהם ושירותיהם היו קבועים בדיוק רב! המינהל 
המרכזי היה נתון בידי שני משרדים (קאנצלריות). לפרקים 
כונסו ב״ב האצולה, הבורגנים והאיכרים לאסיפת־מעמדות. 
כיועצי־המלך העליונים פעלו הפקידים הממלכתיים והמועצה 
הממלכתית. עמדתם הכלכלית של האצילים נתחזקה בעקבות 
העליה במחירי התוצרת החקלאית, ובאחוזותיהם נבנו ארמו¬ 
נות מפוארים לרוב. אף מצבם של הסוחרים הבורגנים הלך 
ונשתפר. לעומת זה היו האיכרים מנוצלים. ובכל המדינה 
לא נשארו אלא איכרים חפשים מועטים. 

המלך כריסטיאן ע 1 ( 1588 — 1648 ) השתדל לקדם את 
המסחר והתעשיה ברוח המרקאנטיליזם, אולם כשלונותיו 
במדיניות-החוץ שימשו גורם מעכב לקידמה הכלכלית. הת¬ 
ערבותו במלחמת 30 השנה לצדם של הפרוטסטאנטים 
הגרמניים — בתור דוכס־הולשטין היה מלד־מ׳ מנסיכי 
הקיסרות הגרמנית — נסתיימה בתבוסה מידי טילי וואלג־ 
שטין ( 1626/7 ) ; כן לחם ללא הצלחה נגד שוודיה. באמצע 
המאה ד. 17 נדחקה דג׳ על־ידי שוודיה ממעמדה כמדינה 
מנהגת בצפון־אירופה, ובמלחמות 1643 — 1645 ו 1655 — 1660 
אבדו לה כל שטחיה מצפון לארסינד. ב 1658 , במלכותו של 

פרדדיק 111 ( 1648 — 1670 ), שמו השוודים מצור על קופד 

•*י *• 

האגן, ורק הגנת־הגבורה על עיר-הבירה הצילה את המלכות 
הדנית מכליון. אף בשנוודהמלחמה הקשות לא הסכימו 
האצילים לוותר על זכויותיהם העדיפות, למורת־רוחם של 
המעמדות האחרים. מעמדה של הבורגנות הלך ונתחזק, וביד 
מתה ובתמיכת הכמורה קמה למלך פרדריק 111 ב 1660 הזכות 
להוריש את מלכותו לצאצאיו. בתמיכת אותם גורמים 
הצליח המלך אף להנהיג במדינה את השלטון האבסולוטיס־ 
טי; האצולה התנגדה לשינויי־החוקה, אך נאלצה להכנע 
בלחץ איומים, והעם נתן ביטוי חגיגי לנאמנותו למלך. 








901 


דנמרק 


902 



האבסולוטיזם הביא שינויים יסודיים במבנה המדינה. 
במגמה לרכז את השלטון הונהגו במקום המשרדים (הקאנצ־ 
לאריות) כמה ועדות (קולגלת). במקום מועצת־הממלכה 
באה מועצת־המדינה, שעם חבריה נמנו, בין השאר, ראשי 

הקולגיות. למשרות שוב לא נתמנו בני האצולה הישנה 

* + < 

בלבד, אלא לעתים קרובות אף בורגנים, וכר נוצרה אצולת־ 

פקידים חדשה. גם במינהל המקומי בא שינוי מכריע עם ביטולו 

של המשטר הפאודאלי. במקום הפאודאלים בעלי הסמכות 

האזרחית והצבאית נתמנו מושלים אזרחיים ("יועצי־המדי- 

נדד). מזכיר לשכת־המלך, פטר שומאכד (אח״כ רוזן גריפנ־ 

פלד [ 1 ) £01 מ ££6 מ 0 ]) הכין תעודת־חוקה, את "חוק־המלך" 
• • 

( 1665 ). בימיו של כריסטיאן ■ע ( 1670 — 1695 ) אף הונהג 
ספר-חוקים אחיד למדינה. 

מדיניות־החוץ נקבעה במשך כל אותה תקופה על־ידי 
האיבה הישנה לשוודיה וע״י היחסים לרוזני שתי הדופסיות. 
מלחמת־הצפון ( 1700 — 1721 ) לא הביאה לדג׳ את התוצאה 
המקווה — כיבושם־מחדש של המחוזות, שעליהם וויתרה 
דנ ׳ קודם לכן לטובת שוודיה. המלחמה וניהול החצר עלו 
למדינה בכספים רבים. בבניית הארמונות הגדולים שותפו 
האיכרים בתשלום־מסים ובעבודת־כפיה. אותה תקופה 
היתה עת ירידה כלכלית כתוצאה מהפחתת האפשרויות 
לשווק סחורות דניות, ההתחרות מצד מדינות אחרות, הפיגור 
בשיטות המשק והמגיפות שפקדו את הבקר. בני האצולה 
הישנה, שהכנסותיהם פחתו בגלל הירידה במחירי התוצרת 
החקלאית, היו נאלצים לעתים קרובות למכור את אחוזותיהם, 
והקונים — הבורגנים והאצילים־החדשים — עוד הכבידו 
את ידם על האיכרים. כדי להבטיח כוח־אדם לאחיזות, נצמתו 
ב 1733 כל האיכרים־־הגברים לאדמה. 

אחרי 1730 בערך חלה שוב עליה במסחר הדני, שהתפשט 
גם מעבד לימים. דנ ׳ רכשה שלושה איים קטנים בהודו המער¬ 
בית כמושבוודמטעים, וסוחרים וספנים דניים נטלו חלק חשוב 

7 ? 

בסחר המזרח הדחוק. במחצית השניה של המאה עלו גם 
מחירי התוצרת החקלאית בעקבות עליית־המחירים שחלה 
באירופה בכלל. בהדרגה נתעורר — בהשפעת תנועת- 


ההשכלה — הרצון לתקן את המשטר, את שיטות החקלאות 
ואת מצב האיכרים. פעולות־הרפורמה התחילו קרוב ל 1770 
ביזמתו של ם ט רו א נזה (ע״ע), אך לא הופעלו במלוא־ 
המרץ אלא לאחר שעבר השלטון בשנות ה 80 מידי המלך 
כריסטיאן 711 ( 1766 — 1808 ) חולה־הרוח ויועציו הראקציו־ 
גיים לידי יורש־העצר פרדריק, לאחר מכן המלך פרדריק 71 
( 1808 — 1839 ). יורש־העצר ועוזריו מבין בעלי-אחוזות מת¬ 
קדמים ומשפטנים מומחים מינו ב 1786 ועדה חקלאית. כבר 
ב 1788 בוטלה הצמיתות וצומצמו ממדיה של עבודת־הכפיה, 
שהיו בעלי־האחוזות רשאים לדרוש מן האיכרים. שיטת 
הכפרים המשועבדים בוטלה, רבים מן האיכרים נעשו 
חפשים, ודרכי המשק שופרו. למעשה היתד. זאת מהפכה, 
שבוצעה מלמעלה ע״י שליט אבסולוטי בדרכי־שלום. ב 1792 
אסרה דג׳ — כמדינה הראשונה — את יבוא העבדים הכושיים 
למושבותיה שבאיזורים המשווניים. 

בשנות המהפכה הצרפתית השתדלה דג׳ תחילה לשמור 
על ניטראליות ביו צרפת ואנגליה, אולם אח״כ נסתכסכה 
במלחמה עם אנגליה פעמיים, ב 1801 ו 1807 . האנגלים הפגיזו 
את קויפנהאגן ושדדו את הצי הדני מחשש נפילתו בידי 
נאפוליון. דג׳ נדחפה לברית עם נאפוילירן, וכתוצאה מכך 
נאלצה אחרי נפילתו ב 1814 לוותר על נורווגיה לטובת 

שוודיה ועל האי הלגולאנד לטובת בריטניה. המלחמות 

■ ♦ 

האלה הביאו את דג׳ לידי משבר כלכלי קשה. אבדן הצי 
גרם לניתוק הקשרים עם המדינות שמעבר־לים. חסימתו 
של השוק האנגלי בפני הדגן הדני במשך שנים רבות וירידה 
במחירי הדגן שבאה בעקבותיה גרמו לחקלאות הדנית 
קשיים רבים. 

התנועות המתקדמות והמהפכניות באירופה עוררו הד 
בחוגי המשכילים בדג/ בלחצם הוקמו ב 1834 אסיפות- 
מעמדות מייעצות במחוזות. המפלגה הליבראלית, שנוסדה 
אז, דרשה את ביטולו של השלטון האבסולוטי. מהפכות 
1848 באירופה החישו את ההתפתחות, ובבחירות כלליות 
נבחרה אסיפה ממלכתית במגמה לעבד הצעה לחוקה חפשית. 
ב 5 ביוני 1849 חתם פרדריק 711 ( 1848 — 1863 ) על החוקה 
החדשה? מעתה נעעזה לשליט קונסטיטוציוני, הוקם פאר־ 
לאמנט בעל שני בתים, נבחר בבחירות כלליות, ובידיו היתה 
נתונה הרשות המחוקקת. 

הבעיה היסודית השניה שהעסיקה את מ׳ היתה היחס 
לדוכסויות שלזוויג והולשטין, ועל־ידי כך לגרמניה, שתמכה 
בהולשטין בתביעתה לשלזוויג. הרגש הלאומי, שהלך 
והעמיק, החריף את הניגודים בין דנים וגרמנים, והבעיה 
הנושנה של השתייכותן של אותן הדוכסויות חזרה ונידונה. 
רבים מן המדינאים הדניים דרשו לספח את שלזוויג לדג׳ 
תוך קביעת הנהר אידר כגבולה של זו האחרונה, כפי שהיה 
נהוג בימי־קדם! הקיצוניים דרשו לשמור גם על שייוכה 
של הולשטין. הסכסוך הוחרף ע״י שאלודירושה והביא לידי 
מלחמה עם פרוסיה ( 1848 — 1851 ); אמנם יצאה דג׳ כמנצחת, 
אך הבעיה לא באה על פתרונה. ב 1863 נתקבלה ההצעה 
לחוקה משותפת לדג׳ ושלזוויג, שהיה בה כדי להפריד בין 
זו ובין הולשטין. בזה ניתן האות למלחמה חדשה, שבה 
נתמכה הולשטין ע״י פרוסיה ואוסטריה. על-אף התגוננותה 
האמיצה של דנ ׳ הקטנה נגד שתי המעצמות הגדולות 
נחלה תבוסה, ובשלום־וינה ב 1864 נאלצה לוותר על הדוב־ 
סולת לטובת אוסטריה ופרוסיה. אבדן שלזוויג הצפונית, 







903 


דנמרק 


904 


המאוכלסת כולה דנים, היה בו משום מכה קשה לעם הדני. 

התקופה שמ 1848 עד 1870 היתה עת שיגשוג לחקלאות 
ולמסחר של דנ׳. אחרי 1870 החלו מחירי הדגן לרדת, 
וכתוצאה מזה חל שינוי במבנה המשק, והוא עבר מגידול דגן 
בעיקר לגידול בקר והפקת תוצרות־הלב, ביצים ובשר־חזיר 
מעושן לצדכי יצוא. החקלאים התחילו להתאגד בקואופךטי- 
ווים, ושטחים גדולים של האחוזות נתחלקו באותה תקופה 
לנחלות קטנות. אחרי 1870 נתקדם גם התיעוש בת׳; דבר 
זה עורר בעיות־עבודה, ובהדרגה גדלה בת׳ תנועה סוצי¬ 
אליסטית. 

המדיניות הפנימית של ת׳ היתד. טבועה בחותם הניגוד 
בין שמרנים וליבראלים. ה״שמאל" הליבראלי, המורכב 
ברובו מאיכרים, אך גם מעירוניים, דרש הנהגת משטר פאר- 
לאמנטארי; לאחר מאבק ממושך השיג את מבוקשו, וב 1901 
הוקמה הממשלה הליבראלית הראשונה. לאחר מכן פורסמו 
חוקים סוציאליים רבים, כגון חוק העזרה לילד, חוק הביטוח 
לעת־זקנה וכיו״ב. במינהל המחוזי הונהגה זכות־בחירה 
לנשים ב 1908 . 

בימי מלחמת־העולם 1 היתה די׳ ניטראלית, וניטראליותה 
כובדה ע״י שני הצדדים. היא אף הצליחה לקיים קשרי- 
מסחר עם שני הצדדים הלוחמים ולזכות לרווחים גדולים. 
במלכותו של כריסטיאן 1947—1912) x ) נעשו כמה תיקו¬ 
נים בחוקה ברוח של דמוקראטיזאציה נוספת, בין השאר — 
הנהגת זכות־הבחירה לפארלאמנט לנשים ( 1915 ). ב 1918 
נקבע מעמדה של איסלנד (ע״ע) כמדינה ריבונית, המאוחדת 
עם ת׳ רק ע״י הכתר המשותף. 

בחוזה־ורסאי ניתנה הכרה לבקשתה של מ׳ לעריכת 
משאל־עם בשלזוויג לשם קביעה סופית של שייכותה המדי- 

44 1 

נית. המשאל נערך ב 1920 , ושלזוויג הצפונית הוחזרה לדג׳. 

ב 1924 הוקמה בת׳ הממשלה הסוציאלדמוקראטית הרא¬ 
שונה, ומאז הרכיבה המפלגה הסוציאלדמוקראטית עוד כמה 
ממשלות. המשבר הכלכלי העולמי של 1929 פגע קשה גם 
בת׳. הוא גרם לפשרה בין המפלגות, שהביאה בין השאר 
לשינויים מרחיקי־לכת בתחיקה הסוציאלית. 

סכסוך בין ת׳ ונורווגיה בדבר הזכות הריבונית לגבי 
גתלאנד יושב בביה״מ הבין־לאומי בהאג, שפסק לטובת 
זכותה של ת׳ לגבי האי כולו. 

כשפרצה מלחמודהעולם 11 ב 1939 , שוב הכריזה ת׳ על 
ניטדאליותה, אולם ב 9 באפריל 1940 פלשו צבאות הנאצים 
לת׳ ללא הודעה או הכרזה קודמת ובניגוד לחוזה אי־התקפה 
שנחתם שגה לפני כן. לדג׳ לא היתד, כל אפשרות של 
התגוננות. הכיבוש הגרמני נמשך 5 שנים. בשנים הראשונות 
היה קשה ואכזרי פחות מאשר בשאר שטחי הכיבוש הנאצי 
באירופה; המלך והממשלה הושארו על כנם, ושלטונות- 
הכיבוש הניחו בידם את המינהל ואת השיפוט במדינה. אולם 
במשך הזמן גברו דרישות הגרמנים להתערבות בענייניה 
הפנימיים של המדינה ולניצול משקה לטובתם. בת׳ קמה 
תנועת־מרי, שאירגנה מעשי־חבלה במפעלים שעבדו 
בשביל הגרמנים ובמשלוחי־מיצרכים לגרמניה ועוררה 
את האוכלוסיה כולה להתנגדות פאסיווית. למרות כל פעולות 
האיום והשידול של הכובשים הביאו הבחירות ב 1943 רוב 
מכריע אנטי־גרמני ואנטי־נאצי. הגרמנים החלו לנקוט 
אמצעי־דיכוי קשים: הוכרז על מצב צבאי. הצבא והצי 
פורקו מנשקם, וקצינים רבים נאסרו; המלך נחשב כאסיר 


בארמונו, הממשלה נאלצה להתפטר, ורק ראשי־המחלקות 
שבמשרדי־הממשלה הורשו להמשיך במינהל. כתגובה על 
כך הקימה תנועת־המרי "מועצת־חירות", שהיו לה קשרים 
הדוקים עם הוועד הלאומי, שהיה קיים — בחינת ממשלת- 
גולה — מ 1941 בלונדון. כשהתנכלו הנאצים להשמיד את 
יהודי ת׳ באוקטובר 1943 , סוכלה המזימה ע״י האוכלוסיה, 
שעזרה ליהודים לברוח לשוודיה הניטראלית (ר׳ להלן, עמ ׳ 
905 ). בספטמבר 1944 אסרו הנאצים את כל כוחות המשטרה 
הדנית, ואלפי שוטרים הועברו למחנות־ריכוז, ושם ניספו 
רבים מהם. גם רבים מלוחמי-החירות שנפלו בידי הנאצים 
הוצאו להורג. שנות המלחמה האחרונות הביאו הרעה הולכת 
וגדלה במצב הכלכלה והאספקה; המצוקה גדלה עוד עם 
חדירתם לארץ של המוני פליטים (כססס, 200 ), שברחו מפני 
הרוסים. לפי האומדן גרם הכיבוש הגרמני לת׳ נזק בשיעור 
11 מיליארד כתר. 

עם נפילתה של גרמניה במאי 1945 שוחררה גם דג ׳ 
וחזרה למשטרה החפשי. — בזמן הכיבוש הנאצי של ת׳ 
הכריזה איסלאנד על ביטול איחודה עם הכתר הדני. 

לאחר המלחמה נעשו שפטים בבוגדים ובמשתפי פעולה — 
מדינית או כלכלית — עם שלטונות־הכיבוש הגרמנים. — 
ב 1945 נעשתה ת׳ לחברה באו״מ וב 1949 נכנסה למועצת 
אירופה ולנאט״ו. קשייה הכלכליים הופחתו ע״י קבלת עזרה 
במסגרת תכנית־מארשאל בשנים 1948 — 1953 , ושיקומה של 
הארץ התקדם בקצב מהיר. ב 1953 תוקנה החוקה והונהגה 
שיטה של בית אחד בפארלאמנט; השיטה הפארלאמנטארית 
קיבלה ביסוס חוקי, וכן הונהגה שיטה של משאל־עם לגבי 
בעיות מסויימות. גרנלאנד אוחדה עם ת׳ כמחוז שווה־ 
זכויות. — ב 1947 עלה על כסא־המלכות פרדריק ) 0 . 

,¥- 1 ,. 0 . 0 063011101116 3££1% ו 501 .( 1 - 311101300 (£ . 0 .£ 
, 1720-1814 10716 ־ 4413 63 ^ 1407 -. 0 , 1401111 .£ ; 1840-1902 
: 441310716 3 \\ 00 6 \ 3$71 3 061 י ק 1 ך 1 § 86 . 14 ; 1891-1912 , ¥11 - 1 
0716 ) 4413 63 § #1 0.3 ; 2 ל 191 . 19 361 

; 1896-1907 ,ך\- 1 ,(^ 51 ־!£ .£-ק 11 ־ 1 ) 0£115 ) 5 .[ . 661 ) 

3 ) 011 י! 6 ) 31 ? 7 2 > 3 061 ,זןס^ק^סג^ . 1 ^ - 1 ) £101731 . 4 , - £015 
7170 ^ 0371130116 ימ ^ %1 א ; 1926-1929 , 1-7111 , 441310716 
, 1-111 ,, 013,113 0.3 , 151611 ) 611 * 61 .[ ; 1932 , 6 ) $0111011 6 § 1$1 ) $011 
; 1939-1940 , 1-11 , 441310716 0.3 ,/ 0 ס 0 £3 .¥ ; 1938-1940 
,ק 11 ־ 511 מ 3 (£ .ן ; 1941-1943 , 4 \- 1 , 441310716 10.3 , 2 ;ןב 50111 . 14 
,. 0 36 141310176 , 6 < 1 ? 07011 . 14 ; 1949 2 ,. 0 01 4413107$ . 4 
. 11 .( 1 .< 1 § 1 ז 86361211 3611130116 016 ,ג 1 ;> 3£5 נ 14111 .¥\ ; 1950 
. 1957 ,. 0 , 100860 - : 11 ) 110 .£ .{ ; 1952 , 671 § 6 < 1 ) 4407 

ק. ב. 

יהודים באו לראשונה להשתקע בדג׳ ברבע הראשון 
של המאה ה 17 . היו אלה סוחרים בתכשיטים׳ מלווים ובנק¬ 
אים, ספקי-צבא וכיו״ב, שזכו לזכויות מיוחדות. בהדרגה 
נתוספו 'עליהם אחרים׳ ובמחצית השניה של המאה ה 17 כבר 
היו קיימות כמה קהילות — בנאקסקוב, בפךדריסיה, ובעיקר 
בקופנהאגן ( 1684 ). הגילדות והכמורה ראו את היהודים 
בעין רעה, ואילו הממשלה רצתה בפעולתם בתעשיה ובסחר- 
החוץ ונתנה להם פריווילגיות מתאימות מתוך גישת 
המרקנטיליזם (ע״ע). ב 1787 הגיע מספר היהודים בדג׳ 
ל 1,836 נפש. 

המאה ה 19 היתד, ליהודי-דג׳ תקופה של עליה כלכלית, 
חברתית ותרבותית. ב 1814 נתן צו מלכותי ליהודים מעמד 
של אזרחי-דג' מלאים, פרט לכמה הגבלות חיצוניות שבוטלו 
אף הן ב 1849 , ובמחצית השניה של המאה ה 19 כבר תפסו 
יהודים עמדות ומשרות גבוהות במדינה. במקביל לכך 







905 


דנמרק 


906 


נשתפר מצבם הכלכלי. בתחילת המאה ה 19 היו רוב בני' 
הקהילות עניים, ורק מיעוטם היו אמידים ובידיהם היו ענייני 
הקהילה; ואילו סמור ל 1900 השתייכו היהודים רובם ככולם 
לשכבות הבורגנות הבינ 1 נית והגבוהה. בימינו חלה אמנם 
ירידה מסויימת במעמדם, ואיו מהם עוד בין חוגי הבורגנות 
הגבוהה. רובם עוסקים בסחר אריגים, עורות, נעליים 
ופרוות. אך רבים בהם גם אנשי המקצועות החפשיים, אנשי 
מדע ואמנות, ויש מהם בשירות המדינה, ואף במשרות 
גבוהות ביותר. 

כבר בשלהי המאה ה 18 היתה ניכרת מידת־מה של 
התבוללות בקרב המשפחות האמידות בהשפעתה של ההש¬ 
כלה (ע״ע). ברם, הציבור התנגד לתופעה זו, ועם מינויו 
של הרב הראשי אברהם אלכסנדר וולף (ע״ע) ב 1829 נקבעו 
סדרי־הקהילות על בסיס שמרני מוצק. אולם בציבור הלכה 
ההתבוללות וגברה. במשך המאה ה 19 נתחסלו בזו אחר זו 
הקהילות הקטנות בערי־השדה, ומתחילת המאה ה 20 ואילך 
לא נשתיירה אלא קהילה אחת — זו של עיר־הבירה. מספר 
היהודים הדניים הלך ופחת בעטיים של נישואי-תערובת 
רבים וילודה מצומצמת. אך בראשית המאה ה 20 הוזרם דם 
חדש לאוכלוסיה היהודית בדג׳: מרוסיה היגרו לדנ׳ מתקר 
פת הפוגרומים של 1905 עד מלחמודהעולם 1 למעלה מ 2,000 
יהודים, רובם בעלי־מלאכה. היום ( 1958 ) מהווים בני השכבה 
הזאת כ% של האוכלוסיה היהודית בדנ ׳ , המונה כ 6,000 
נפש ( 99% מהם בקופנהאגן), וכמעט שאיו הם נבדלים 
עוד מבחינה כלכלית ותרבותית מבני־הקהילה הוותיקים. 

גם בימי הכיבוש הנאצי לא נפגעו תחילה יהודי־דג/ כי 
הגרמנים חששו לתגובת האוכלוסיה הדנית. כשמסרו שלטו- 
נות־הכיבוש לממשלה הדנית על מגמתה להטיל על היהודים 
את נשיאת הטלאי הצהוב, הודיע להם המלך כריסטיאן צ, 
שבמקרה זה יענוד גם הוא את אות־הקלון — והגרמנים 
נרתעו מפניו. לפי תכניתם נתכוונו הגרמנים להתחיל בחיסול 
יהדות־דנ׳ ברה״ש תש״ד ( 1943 ), אבל הדבר נודע בעוד 
מועד, ולהצלת היהודים נתגייסה תנועת־עזרה המ 1 נית חש¬ 
אית של אירגוני־המחתרת והאוכלוסיה, שהבריחה כ 6,000 
יהודים — מ 6,500 שהיו אז בת׳ — לשוודיה. רק כ 500 

נאסרו והוגלו לטרזינשטט (ע״ע), אך רובם חזרו לאחר 

• ־■־ 

המלחמה; אף הפליטים חזרו אז רובם לדג׳ ולעסקיהם. — 
הפעילות היהודית בת׳ הוגברה בזמן האחרון, והיא מתגלית 
בעיקר באירגונים רבים ושונים. בכלל מוסדות־!*,קהילה יש 
בק 1 פנהאגן גם גן־ילדים יהודי, בי״ס עממי יהודי(שנוסד לפני 
150 שנים), וגם מעין ״חדר״(שנוסד לפני יותר מ 100 שנים); 
מלבד אלה מקיימת הקהילה ספריה ובית־נכ(ת קטן. פלג 
מיוחד בתוך הקהילה היא אגודת "מחזיקי־הדת" האורתו¬ 
דוכסית, שיש לה בית־כנסת, רב, גן־ילדים, "חדר" ומוסדות 
אחרים משלה. 

במאות ה 19 — 20 הצטיינו כמה מיהודי ת׳ בשטחים שונים 
של חיי התרבות, הכלכלה והמדיניות, ומהם שזכו לשם 
בידלאומי, כגון הסופר גאורג ברנדס (ע״ע), הרופאים 
וחוקרי־הטבע נ. ואליך, לודויג יעקובסון, האראלד היר- 
שפרונג׳ משפחת הבנקאים האמברה ( 0€ זנ 1 מזג^) ועוד. 
בעולם היהדות נתפרסמו מיהודים בני-ת׳ במאה ה 18 עוזריו 
של מנדלסזון: וסלי (ע״ע) ויצחק איכל (ע״ע), ולאחר מכן 

ז• •• ״ ** 

הרבנים הדרשנים יצחק נח מאנהימר ודוד סימונסן (ע״ע). 
ספרייתו הגדולה של זה האחרון נרכשה ע״י הספריה 


המלכותית של קופנהאגן ושימשה יסוד למחלקה למדעי־ 
היהדות ( 81010050013113 13103 ) 711 3 ;) 110 :ז 110 נ 811 ) שבה, 

הכוללת כ 50,000 כרכים. 

,. 0 1 511111718 16763 ) 617 /) 770631761 6 ^ 777030131 06 , 611 ב 001 .ס 
• 267 >#[ / 0 $11111718 ¥76777 \ $1071$ 141 י 1 ! 314131150 א . 14 ; 1837 
; 1860 , 617110071 ( 1 ^. 14 170617118 ,- 0 1 511111778 0£ 1 ) ¥071101 €5 71 
/ 0 ¥1711718 617116 1 ^ 71 ^ 163 ) 4717 ^ י ־ £1 ו 1 :> 1$ ? 056£ [ ־ 5310111011 . 01 [ 
, 1814 177$ ) 1 ) 1 . 29 11 ) £61% 111111 ) 47707 ץ 1 0 ^ 08 ^ 260073 ) 17€ > 1 ז 1413 
י 1 א ; 1932 , 111310716 2673 ) 0 [ ■ 6 \ 20173 ) 06 י 1331510¥ . 8 ; 1914 
. 1951 , 1600-1800 1671 ) 11 1 . 0 1 267176 ) 0 [ ,§ 71 \: 1 ־ 1431 

ר. אד. 

הלשון הדנית. הלה״ד, המדוברת היום בגבולות 
דנ׳> שימשה כלשון־הספרות במחוזות סקאניה, האלאנד 
ובלקינג עד לסיפוחם לשוודיה ב 1658 , והניבים המדוברים 
באותם מחוזות עדיין דניים הם. כמו כן היתד, לפנים הלה״ד 
מדוברת במרביתה של שלזוויג הדרומית (השייכת עתה 
לגרמניה), אולם היום אין מדברים שם בניבים דניים ממש 
אלא בקהילות מועטות. באנגליה דיברו דנית במשך כמה 
מאות בשנים לאחר התקופה הוויקינגית בלינקולנשיר ובשאר 
המחוזות המרכזיים, שהיו נתונים בשעתם לשלטון הדני 
(^ 030013 ). כמו־כן דיברו דנית — במשך תקופה קצרה 
יותר — אף בנורמאנדיה. בנורווגיה — שהיתר, מאוחדת 
איחוד מדיני עם דג׳ — היתה הלה״ד לשון־הספרות ולשון- 
הדיבור של המשכילים משלהי יד,"ב עד המחצית השניה 
של המאה ה 19 . 

הדנית העתיקה (בערך 800 — 1100 ) ידועה מ 200 — 

300 כתובות רוניות ומכמה מלים שאולות בלשונות אחרות, 
בעיקר באנגלית הבינונית. בתחילת אותה תקופה לא נבדלה 
לשון זו מן הסקאנדינאווית המשותפת אלא מעט, אולם מן 
המאה ה 10 ואילך חלו בלשונות הסקאנדינאוויות-המזרחיות 
(דנית ושוודית) שינויים מסויימים, שהחשוב שבהם הוא 
התכווצות של ד,דיפת 1 נגים הקדומים 01 , ו! 31 . 

הדנית הבינונית ( 1100 — 1500 ). במשך הזמן הלכה 
הלה״ד ונפרדה מן השוודית. באותה תקופה חלו כמה שינויי־ 
הגאים (כגון ״ריפוים״ של ק, ז, 10 לנ 7,1 >, 8 אחרי תנועות), 
ומערכת הנטיות נעשתה פשוטה הרבה יותר. לדנית הוכנסו 
מלים מושאלות מגרמנית־תחתית לרוב! השפעת הגרמנית 
על אוצר המלים גברה עוד יותר בימי הרפורמאציה הלותרית 
במאה ד, 16 . 

הניבים העיקריים של הדנית הבינונית, המדוברים בסקא- 
ניה׳ בשלאן ובייטלאנד, והמופיעים, למשל, בחוקים המחוזיים 
של יה״ב, היו שונים זמ״ז בכמה נקודות: הניב הסקאני 
היה הקדום, והגיב הייטלאנדי — המפותח שבהם. 

הדנית החדשה. במאה ה 16 נוצרה לשון ספרותית 
קבועה, שהיתה מושתתת בעיקרה על הניב של שלאן, שגבר 
על שאר הניבים בספרות עוד ביד,״ב; במאות ד, 17 — 18 
הונהגה בערים — ובקרב המעמדות העליונים של האוכלוסיה 
בכלל — לשון מדוברת סטאנדארטית, שבה נכנסו מלים 
צרפתיות לרוב; אולם הניבים נתקיימו עד היום כלשון 
האוכלוסיה הכפרית. 

על מבנה הלה״ד ע״ע ס ק נ ד י נ ו י ו ת, לשונות. 

1921 2 י 1901 , 447310776 70£$ ק 5 6 \ 1011$ > 061 ,ק 11 ־ 101 ו 31 ( 1 . 1 ע 
061 ,קגד 1 :ז 311 \ $1 .ק ;( 1905 , 16 ( $$706 . 20,17 > . 2 ) . 063011 גלמ׳) 

26 > 1310171761 ,חת 1 ;וח£ז 5 . 1 ; 1944 , 141310716 $$7083 6 \ 1$ ז 20 ) 

. 1944 , $6 ! 20770 ) 10778736 7 ) 1 

ק. ה, 


907 


דנמרק 


908 


ספרות דנית. ראשית הספרות הדנית היתד, חקו¬ 
קה באבן: במאות ה־ 9 — 10 , שבהן חל ליכודה המדיני של 
מלכות־דג/ נהגו גדדלי־הארץ להציב מצבות לזכר מתיהם, 
ועליהן כתובות בכתב רוני — בצורת שירים או בפרו¬ 
זה — ובהן דברי־תהילה לזכר לוחם גדול, מנהיג דגול, 
מלך או מלכה. — תקופת־הפריחה הראשונה של הספרות 
הדנית — בלאטינית ובלשון־הדיבור — חלה סמוך ל 1200 . 

אז כתב סכסו (ע״ע) את ומ 11 ז 0 מ 3 ס 0651:3 ("דברי ימי 

— ל ׳ 

הדנים"), שבו משתקפת עצמתה של מלכות־דג׳, וד,ארכי¬ 
הגמון אנדרם סונסן חיבר את ה״הכסאמרוך, שהוא בחינת 

* ** ל••• * 1 •ו 

קיצור שירי של התאולוגיד, האסכוילאסטית. בלשון הדנית 
נתחברו באותם ימים קבצים של חוקי־המחוזות, וכן שירי- 
עם לרוב. אלה האחרונים, ששימשו ליווי למחולות, נרשמו 
בכתב החל מן המאה ד, 16 . צורת הבאלאדות האלה פשוטה 
ביותר, ותכנן סובב עפ״ר על מלחמה ואהבה ! מהן כתובות 

7 

בנעימה של משחקי־אהבה או של שירי־גצחון. ומהן מלאות 
טראגיות מזעזעת. 

במחצית הראשונה של המאה ה 16 הולידה הרפורמא¬ 
ציה ספרות פולמוסית נרחבת. היצירה הקיימת, שנוצרה 
באותה תקופה, היא תרגום כה״ק לדנית ( 1550 ). נילס 
המינגסן ( 25611 ת 1 ןזז!ת 6 ^ 11615 >!! 1513 — 1600 ), מתלמידי 

מלנכתון (ע״ע), חיבר ספרי־לימוד לתאולוגיה, ששימשו 

הלכה למעשה בעולם הלותרי. — תנועת הרנסאנס נתנה 

בדג׳ דחיפה חדשה גם למדעים (ע״ע ברהה! מטנו) וגם 

- י 

לספרות. מנציגיה של זו באותה תקופה מצטיינת' הנסיכה 
לאונורה כריסטינה אולפלד ( 1621 — 1698 ), שזכרונותיה 

* 4 • • ) 1 

* 4 • * 

£^ן 112 מ$־ 2€1 תמ 21 [ $ י 1£€1€1 ס 5£2113 ת 1 { 0 2 ־ 01101 ^ 1 ("זכרונזת 

יסוריה של ל.כ.או.") משמשים תעודה אנושית וספרותית 
בעלת ערך רב. הסיגנוז המליצי של הרנסאנס הונהג ע״י 
אנדרם ארבו ( 6130 ־״^) בשירו האנציקלופדי "הכסאמרוך 
( 1661 ). בסוף המאה ד, 17 קם משורר דגול, שידע לאחד את 
דוח הלותראניזם עם הסיגנון הרנסאנס , האירופי: ההגמון 
תומם קלינגו ( £111180 ), שיצר שירה דתית ברמה גבוהה. 

במאה ד, 18 בא הראציונאליזם לידי ביטוי בספרות 
הדנית בצורת קלאסיציזם מושתת על הערצת הדוג¬ 
מות הגדולות של העת העתיקה, ובעיקר תלמידיהן הצר¬ 
פתיים. במשך 35 שנים ( 1719 — 1754 ) חיבר ל. ד,ולבר ג 
(ע״ע) בדנית יצירות מקוריות ברוח סיגנונות ספרותיים 
שונים. בו בזמן נתן ההגמון ה. א. ברורסון (ת 50 ז 0 ז 3 
1694 — 1764 ), שהושפע מן הפייטיזם הגרמני, דחיפה חדשה 

י > 14 

לשירה הלירית־דתית. במחצית השניה של המאה ה 18 בא 
אותו הזרם לידי ביטוי באורות של יוד,גס אולר (ע״ע), 
המלאות סנטימנטאליות נשגבה. הוא שחידש בספרות הדנית 
את הטראגדיה, שהיתר, חסרה ביצירות הקלאסיציסטיות של 
הולברג! אולם באותם ימים עצמם חיבר י. ה. וסל (־ 65 ^\ 
561 , 1742 — 1785 ) פארודיות מוצלחות ביותר של הטראגדיה 
הצרפתית. בסוף המאה פחת מספר הסופרים המוכשרים. 
ביצירתו של ינס בג סן (ע״ע) כבר נאבקים זרמים 

4 • 4 *־■ 44 4 • 

והשפעות חדשים בקשיחות הקלאסיציסטית. 

הרומאנטיקה של ראשית המאה ד, 19 הכתה שני 
גלים בדג׳. הגל הראשון בא בעקבות יצירותיהם של הרו- 
מאנטיקנים הגרמנים (כגון טיק, הופמאן, נובאליס), גרם 
לשיחרור הדמיון, ואף פתח פתח להשפעת הקלאסיקנים 
הגרמנים הגדולים, גתה ושילר. ראש האסכולה הרומאנטית 



קופנהאגן: פסל בת־הים הקטנה (ע״פ אגדות אנררסן), 

מאת א. אריקסז 

הצעירה בדג׳ היה א. ג. א ה ל נ ש ל ג ר (ע״ע)" בשטח 

•• ן• * • 4 4 • 

הפילוסופיה קם בדג׳ באותה תקופה תלמיד גאוני לפיכ־ 
טד, — גרונטויג (ע״ע). הגל הרומאנטי השני היד, 
מגוון ומורכב יותר מן הראשון. מצד אחד זנח את ציוריו 
הטראגיים ורבי־התנופה של אהלנשלגר ופנה לציורי הווי, 
לסוגי הספרות הזעירה, כגון הוודוויל (י. ל. היברג, הנריק 

י * ■ • 4 4 4 

הרץ [ממוצא יהודי]), האגדות (ה. כ. אנדרסן [ע״ע]), 
הנובלה (ם. ס. ב ליכד [ע״ע], מ. א.' גולדשמיט 
[ע״ע]). מצד שגי חיקתה האסכולה הרומאנטית החדשה את 
הציניות של בירון, אולם לאחר מכן פנתה לה עורף: 
פרדריק פלוךן־מילר בשני הרומאנים השיריים שלו -ת 03 
ת 1116 ז 1 ז 56 (״הרקדנית״), 1833 ו 0 דח 90 1301 > 3 1841 — 1849 ! 
ובתחום ההגות הפילוסופית והדתית — ם. קירקגור 
(ע״ע). שנות ה 40 של המאה ה 19 הן תור-הזהב של הספרות 
הדנית! בהן הגו גרונטוויג, אנדרסן וקירקגור 
רעיונות ויצרו יצירות שהיו לנחלת העולם כולו. 

בדור שלאחד אותה פריחה נתדלדלו, כנראה. אוצרות־ 
הרוח כליל, והספרות הדנית לא נתחדשה אלא מ 1870 ואילך, 
כשהגיע אליה גל הרעיונות החדשים. הדובר העיקרי בשמם 
היה ג א ו ר ג ב ך נ ד ם (ע״ע), שקרא מלחמה על המסורות 
הדתיות והמוסריות של דג׳ ותבע את זכויות התבונה בכל 
שטחי החיים הרוחניים. במהרה נתלכד מסביבו חוג של 
סופרים צעירים: הדראמאטיקן אדווארד בראנדס ( 1847 — 
1931 , אחיו של גאורג בראנדס)! כותבי רומאנים נ א ט ו ־ 
ראליסטיים, כגוג סופוס שנדורף ( 1836 — 1901 ). קרל 
גילרופ (ע״ע), י. פ. יקובסן (ע״ע) והנריק 
פונטופידן (ע״ע)! המשורר הלירי הול גד דרכמן 
( 1846 — 1908 ) והפילוסוף הרלד הפדינג (ע״ע). בראנדס 
עצמו היה מיסד הביקורת הספרותית החדישה בארצו. — 
הגישה הפוזיטיוויסטית ניכרת אף בכתבי ההיסטוריון כריס־ 











909 


דנמרק 


910 


טיאן ארסלו (׳מ 51 מ£ 1852 — 1930 ), שהנהיג בז־נ׳ את 

הביקורת'השיטתית של המקורות ההיסטוריים. אולם אצל 
מחבר־הרומאנים הגדול חרמן ב נ ג (ע״ע) הפך בהדרגה 
הנאטוראליזם ל אימפרסיוניזם רב־הבעה. 

הראקציה נגד הפוזיטיוויזם הספרותי והפילוסופי, שהור¬ 
גשה כמעט בכל מקום באירופה החל מ 1890 , מצאה לה את 
ביטוייה בת׳, בעיקר בהשפעת ההוגים הצרפתיים, בשני 
כיוונים מצטלבים: של הקא ת וליו ת ושל הסימ¬ 
בוליזם. הנם ירגנסן (ע״ע) הביע את דעתם של 

״— ץ ץ י• 

כמה הוגים מבני־דורו, שמאסו במציאות של העולם הזה 
בלבד ובביטויה באמנות! לעומת זה היה משבח את ד.ויס־ 
מאנס, בודלר, ודלו, מאלארמה. הוא עצמו היה משורר לירי 
חשוב! ע״י פנייתו לדת הקאתולית נתרחק משני ידידיו, 

ויגו סטוקנברג ( 1863 — 1905 ), ששיריו כתובים בנעימה 

<< ** 

אינטימית' וגברית כאחד, וסופום קלאוסן ( 1865 — 1931 ), 

* ־ • • 

הדק שבסימבוליסטים הדניים. המשורר הלירי הלגה רודה 
( 1870 — 1937 ) היה נוטה למיסטיציזם. 

על סף המאה ה 20 קמה בספרות הדנית דמות חדשה, 
אישיות חזקה, אוהב האדמה ומשורר הטבע העולמי: יוהנס 

ו. ינסן (ע״ע) — נציג גאוני של האכספאנסיוניזם הספ¬ 

/־* ״ ״ ;• * 

רותי. בעקבות תורת דארווין הפך ינסן לסופר ההתפתחות 
הביולוגית! בניגוד לסימבוליסטים, שפנו לעולמה הפנימי 
של הנפש, גילה הוא מחדש את העולם החיצון. מצד אחד 
תיאר את הארצות האכסוטיות, ומצד שני את מחוז מולדתו! 
ביצירותיו שימשו האכספאנסיוניזם והדגיונאליזם זה בצד 
זה. סופרים רגיונאליסטיים מובהקים הם: יפה אוקר (ע״ע), 
ששר על קסמי הנוף הייטלאנדי, ויוהאן שולדבורג ( 1861 — 
1936 ), אף הוא ייטלאנדי, שבסיפוריו משתלב תיאור הווי 
האיכרים במאבק להטבת מצבם! בזה נעשה הרומאן הרגיו- 
נאלי לרומאן סוציאלי. הנימה הסוציאלית שולטת גם 
ברומאנים המאוחרים של מרטין א נד ר סן נכסה (ע״ע) 
ושל הנם קיר ק (ע״ע). 

רישומה של מלחמת־העולם 1 ניכר במידה מרובה בספרות 
הדנית, אע״פ שדג׳ עמדה מחוץ למאבק העולמי. ביצירות 3 
סופרים גדולים, שנתפרסמו בין שתי המלחמות: תום 
ק דיס ט נ סן (ע״ע), יעקוב פ ל ד ד ן (ע״ע) ונים 
פ ט ר ס ן (ע״ע), באה לידי ביטוי המבוכה שבאכזבה מעולם 

וי ♦ 1 * 

שנעשה' הפקר. שלשתם נמנים בין האמנים הגדולים של 
הלשון הדנית, והוא הדין בסופרת ק. בליכסן, הנקראת 
בשמה הספרותי איסק דינסן (ע״ע). 

באותה תקופה עבר התאטרון הדני מן הניסויים 
האכספרסיוניסטיים לדראמה הגדולה נוסח שיקספיר. בסמוך 
לכיבוש הגרמני ובעצם ימי הכיבוש חיבר הכומר הלותרי 
קי מונק (ע״ע) מחזות, שבהם העלה את יסורי העולם 
המחולק לדמוקראטיות ודיקטאטורות. מונק, הנאטוראליסט 
סויה ( 2 ץ 50 , נו׳ 1896 ) וקילד אבל ( 611 כ!\ 1 ), תלמידו של 

־ן • 

ז׳אן ז׳ירודו, נצטרפו לקבוצה קטנה של דראמאטיקנים 
מודרניים. 

בשעה זו נמצאים בספרות הדנית מרבית הכשרונות, 
כנראה, דווקא בספקנים ובפסימיסטים שבמשודרים הליריים 
הצעירים, שרבים מהם — המשמיעים את קולם בכה״ע 
ב:> 1 :ז 6 ז ££6 (״דברי-מינות״, מ 1948 ואילך) — אחוזי חרדה 
נוכח העולם בימינו, מלאי רוח ביקורת כלפי ההומאניזם, 
המסתפק בעולם שכולו אנושי גרידא, והם מחפשים אלוהים. 


נטיות דומות מסתמנות אף במחברי־הרומאנים ה.כ.בראנר 
(נולד 1903 ) ומרטין א. הנסן, שהם קרובים לקבוצת - £161:61:1 
63 , מודדים את האדם לפי מידת-המוסר ומסכמים את מבוכת 
הזמן. המשודר הלירי פאול לה קוד (:ע 001 £2 , נו׳ 1902 ) 
גילה את כוחו הרב בפרוזה ב״קטעים מיומן״ ( 1948 ), שבהב 
הוא מביע את אמונו בשירה העשויה לשגות את הווייתו של 
האדם: השירה מקורה ביצריו הבהמיים, אך יש בידה להפוך 
אותם לרוחניות, וע״י כך משמשת היא תרים בפני הברבריות 
הראשונית, הטבועה בטבענו. 

. 5 . 0 ; 1908 , ? 11 ! 0 ' 01161 . 8012 . 8 . 065611 י ב 5€1 ב 0 §ז 6 ץ •| 

־*// 011 ? 1.1116 61 ?€? 111151 \ , 101:500 ) 4.0 ; .¥ - 500 ־ 01:01 ? 

4012156116 016 י 1 )־ £331 ־ 301 ן £ . 4 ־ 1 ; 1924-1934 ,^ 1-1 , 16 ? 111510 
, 6 ? 16 § 41 0.5 ,^*! 13 . 14 ; 1934 , 2.611 1261151612 . 1 ) ? 0111 ? 1016 
; 1945 , 1 1€ ? 141$10 5 ? 0111 ? 10116 6 ) 101251 ) 0612 , 115 * 1 ? , 0 ; 1944 
- 1944 , 11 ־ 1 , 111251 ){ 16 § 01 5 } 1 ? 00121120 , 30$00 { ז\ 0 ^ 811165 .! 
; 1949 , 1-11 ,}]ח 411 ^ { £0 111 50x0 ס' 1 * 1 , 1 ) 11 * 1 ־ 01 ^ 4 .׳\$ ; 1947 
; 1951 2 , 1918-1950 ? 0111 ? 116 ס 1 )] 00115 , 151:00500 ־ £1 * 401101 ^ .$ 
, 6 ד 015101 ? 0111 10110 )] 00115 ,§ץ 0 נן: 011 ^ 1 . 451 - 151:00500 ־ 0111 . 0 

.״ 1951 

פ. י. ב. 

האמנות. על האמנות הדנית של התקופה הקךם-הי 0 טד 
רית ע״ע סקנדינוית, אמנות. ב י ה " ב הושפעה האדריכלות 
בדנ׳ (בניית קאתדראלות וכנסיות) תחילה מן האדריכלות 
הגרמנית, ולאחר מכן — מן הצרפתית. במחצית השניה של 
המאה ה 12 התחילה הבניה מלבנים לדחוק את הבניה מאבנים 
מסותתות — כנראה בהשפעה של האדריכלות הגרמנית. 
אפיינים לתקופה זו בנייני־כנסיות בעלי גגות־גמלונים מודר¬ 
גים (תמ ׳ : ר׳ עמ׳ 891 ). 
בתקופת ה ג ו ת י ק ה 
המאוחרת אין להפ¬ 
ריד כלל בין בניית־ 

הלבנים של מ׳ וזו של 

* • 

גרמניה (וע״ע גותיקה, 
עמ׳ 531 ). ההשפעה הגר¬ 
מנית היתד, ניכרת גם 
בפיסול! לשיאה הגיעה 
בפעולותיהם של האמנים 

הגרמנים ברנט מטקה 

*• •• 

באורהום וקלאום ברג 
— • ■ 

באודנסה סמוך ל 1500 . 

*• •• * 

כמו כן הונהג גם סיגגרן 

הפיסול של ארצות הכנסיה ע״ש המאדונה בקאלו-נדבורג 

לה.—אף הבניה בתקופת (מז המאה ה 12 ) 

הרנסאנס, שמעודדה 

הגדול היה כריסטיאן 1¥ , ניכרות בה אותן השפעות עצמן 
(למשל: טירת קדונבורג בהלסינגר [תמ׳: ע״ע אלסינור], 
בניין־הבורסה וטירת רוסנבורג בקופנהאגן, ארמון פח־ריקס- 
בורג), והוא הדין בפיסול. — בתקופת הבארוק הפכה קופנ- 
האגן לעיר בצודה. ברוחה של מגמת־הייצוג האבסולוטיסטית 

נבנתה ע״י הגרמני א. הויסר (■ 03115561 .£) והדני נ. איגטוד 

1 • ׳ ' יי * * *< 

( 60 /יי:ז; £18 .א, 1701 — 1751 ) טירת כריסטיאנסבורג האדירה 
(שממנה נשתמרו רק חלקים)! איגטווד הקים אף את שכונת 
אמאלינבורג, שהכיכר שבה נמנית עם הנאות שבכיכרות 
בערי אירופה. בפיסול ובציור היו קובעים אמנים צרפתיים, 
שהוזמנו ע״י מלכי־ז־נ׳ לארצם. — את התקופה הקלאסי־ 
ציסטית פתחו ק. פר, הארסדורף (££ז 0 () 5 ־ 031 .ז? . 0 ), 
שתחילה היה נתון להשפעה צרפתית ולאחר מכן פנה לסיגנון 









911 


דנמרל, — דנסיני 


912 


ההלניסטי, ותלמידו 
כריסטיאן פרדריק 
האנסן, שנטה יותר 
לסיגנון הרומי והפא- 
לאדיאני.אמן דני בעל 
שם אירופי היה הפסל 
ברטיל תירולדסו 
(ע״ע). בציור הצטיי¬ 
נו בסיגנונם המקורי 
1. 7 11 € 1) י. יואל 
1745 — 1802 ]), א. ] 
3.811-) אבילגור 
,([1809 3 ־ 331 § [ 1743 ־ 
ובעיקר ו. אקרסברג 

99 ## יי 

י • ♦ 

\¥. £086 (§ז 586 ז 

[ 1853-1783 ]); מיטב 
יצירותיהם — תמו- 
נות-נוף קטנות, מראות-פנים ודיוקנות. במאה ה 19 משכה 
אליה האקאדמיה של קופנהאגן ציירים גרמניים לרוב. הציי¬ 
(¥. 860(12) רים כריסטיאן קבקה ( 6886 .£ . 081 ) וו. בנדז 
היו ממשיכי מסרתו של אקרסברג; אולם שוב לא תרם הציור 
הדני תרומה ניכרת לאמנות האירופית. בסוף המאה ה 19 יצאו 
מוניטין לאימפרסיוניסט פ. קריר (־! 076 :.£) .?) ; אולם ו. 
האמרסהי ( 5801 ־ 813010161 .¥) עלה עליו ברגישותו האמנו- 
תית. — במאה ה 20 ניסה י. סקובגור( 3 ז 33 §ז\ $80 .!) לחדש 
את הציור הדתי הגדול; מקבילה לו בפיסול היא הכנסיה 
לזכר גרונטויג בקופנהאגן — מעשי־ידי פ. קלינט (.? 
(1(4. : 1103 .£). בארדיכלות החילונית חיפש מ. נירופ (קסזץא 
דרכים חדשות (בניין העיריה בקופנהאגן). אולם בעיקר 
מצטיינת האדריכלות הדנית החדישה בבניית בתי־מגורים 

בסיגנון נאה ומעודן. 

על בית־המלאכה לחרסינה בקופנהאגן ע״ע חרסינה. 

?. \^€1)1 726716 ) 11713 ^ 1 )׳{ 7 \ 1 , 3017 ל x1X072, 1-11, 1896-97; 

^!3<13€11, $£11715(6713 0(5(0716 % 0 <117171 (1 ; 1901-07 ,\ז 
007177107 .־!£ X5 $£11715(, 1-11, 1924-26; 

0071. $£(1715( 3. 19. ]1%$., 1907; £3111*111, 1£073^ $£0715(, 
1-1¥, 1921-25 ( 6 ) £70111 , 15106 ) £6 .£ ;(שוודית X^117 17. 

$£11715(^611767X6 171 £11-1)(!0072 , 23616 .£ ; 1921 2 ,\ו 1 > 177 1£ ז - 
77107X5 ]1 10167\(1715(, 1937; 007177107\5 $£}'7\07 (6(1. £.)0- 

,] 0 ף$ 1940 י (וד 1 גן 0$6 רת 3810031 ^[ ־ 61 ח 3¥ ב 1 ךנ 6 ר! 

מ. 

מוסיקה. ראשית תולדות המוסיקה בת׳ נעוצה 
בתקופת־הברונזה, שממנה שרדו כלי-נשיפה, המכונים לורות 
(־ 10131 ). ביה״ב היתה הפעילות המוסיקאלית נתונה במידה 
רבה להשפעות־חוץ, כגון השפעת הזמר הגרגוריאני במו¬ 

סיקה הכנסייתית ואמנות הטרובאדורים והמינזנגרים בזמר 

* • • 

החילוני. בתקופת הרנסאנס היה ניכר רישומה של המוסיקה 
של ארצות־השפלה, במאה ה 17 — של המוסיקה האיטלקית, 
ואחר מכן — הצרפתית. הזמר העממי הדני של יה״ב הוא 
התופעה הספציפית היחידה של מוסיקה דנית עד התחלת 
המאה ה 19 . בתקופת הרומאנטיקה הותאם הזמר הדני־ 
העממי לטיפוס הזמר האמנותי, וגבר בו האופי הלאומי, 
בעיקר בעטיו של כ.א.פ.ויסה ( 56 ץ ¥6 \, 1774 — 1842 ); זה 
האחרון לקח חלק גם בשאיפתו של גרונטויג (ע״ע) לשוות 
לזמרת מזמורי־תהילים אופי עממי יותר. ויטה חיבר גם 
אופרה. אולם האופרה הלאומית הדנית,"[ £1761:80 '* ("גבעת 



האלנוסים"), נוצרה בידי הקומפוזיטור הגרמני פ. קולאו 
( 08130 .£, 1786 — 1832 ). מקום מרכזי בחיי המוסיקה במאה 
ה 19 קבעו לעצמם: פ. א. הרטמן ( 1805 — 1900 ) וג. ו. גדה 
(ע״ע), יוצרי הסיגנוו הלאומי במוסיקה הדנית. בצידם פעל 
גם פ. א. היסה, שזמריו נתחבבו על העם. החשוב בין 
המלחינים המודרניים היה ק. נילסן ( 1864 — 1931 ). בזמן 
האחרון ניכרת בדג/ ובייחוד בקופנהאגן, פעילות מוסיקאלית 
יוצרת ומבצעת ערה. 

- 010 { $10 ¥70 ,. 1 ) 1 ; 1875 , 67 ) $£017%£07115 3116, 1)0713X6 ־ £61 . 0 
- 11720 ) 6171 \ 5 ^ 15 ) 1£ 16 ( 1 , 191601300 .¥\ ; 1918 ,. 1 ) 71 1171677163 
1£1117%13\ 77111310 1 3.671 3x1713X6 ,ת 1$6 מ 3 ב 31 זכ 1 \^ .£ ; 1906 , 716713 
17\6 61(67 76^077710(1071671, 1919; £131010611011, 1)0723X6 \ 

- 1 ז $£0$6 067 ,ב 6 $ 61 קק 6 ץ ; 1921 , 1700 . 0 11 ) 1723 111310 \ 

110^67167 €11071307171167, 1927; 0. 01311(11115, $01711(71£ 00 
£077116 7711131\1713(711771671(6, 1931; 111113(7676 131131X116X1X071 

. 1940 2 ,(§ 1 ז \ 1 ) 0 ג 5 . 4 ? . 0 ,[) 60 ז 6 ? , 301101 ? ££ . 1 ) 6 ) 

ה, פ. 


ינסטבל, 1 ־ 1 [ - 000513816 ״ 08 [ — ( 1380/90 — 1453 , 
לונדון), מלחין אנגלי. דג׳ חי שנים רבות בצרפת, 

כמוסיקאי בשירות העוצר הדוכס מבדפורד, והעביר לצרפת 
ולבורגונדיה את סיגנון האסכולה המוסיקאלית של אנגליה. 
כבר בחייו יצאו לו מוניטין כמייסד הסיגנון המתקדם של 
״האמנות החדשה״ ( $131073 ־! 3 ). רוב חיבוריו שנשתמרו הם 

ניגונים דתיים — המוטטה הליטורגית והמיסה; הוא היה 

# < 

מן הראשונים שאיחדו את כל חלקי המיסה במוסיקה בצודה 
מחזורית ע״י ניגון אחד (של טנור) העובר את כל חלקי 

הטכסט בתור בסיס־ההלחנה. אולם פירסומו של דג׳ יסודו 

♦♦ 

בעיקר באחד מ 3 שירי־החול הקטנים שחיבר׳ 86113 053 ז ס, 
המצטיין ביפיו. סיגנון הנעימה של דנ/ על טהרו הצלילי 
והתצלילי-הארמוני תרם הרבה לפיתוח הנעימה הנתמכת 
ע״י האדמוניות מלאות — סיגנון המאפיין את המוסיקה 
האירופית מאז ועד היום. — הוצאה שלמה חדישה של יצירו¬ 
תיו: מ. בוק 1 פצר (ז 8080£26 . 81 ), 1953 . 

' 01115100 3 ! 0 \ 7 ) .( 1 . 0 £ 01261 •, 1 )¥. 06 X 671 11 . 11 ^ 67 X 6 ג £1 . 4 ? 

. 1936 ,( 8 10£103 


מסיני, אךו 1 ךד ג׳ 1 ן מזךטון ךך?ס ןל;קט, ברון 

— 00 ־ 831 1008611 ? 3X ז 0 6100 ־ 8401 1080 3 ־ £37731 


005307 (£ — (נו׳ 1878 ), סופר ומחזאי אנגלו-אירי. דג׳ 
הוא בן למשפחודאצולה ותיקה. הוא שירת כקצין בצבא 
הבריטי במלחמת־הבורים ובמלחמת־העולם 1 , אך רוב חייו 
היו מוקדשים לספרות. בזקנתו, ב 1940 , נתמנה כפרופסור 
לספרות באוניברסיטת אתונה, אולם כבר ב 1941 נאלץ להמ־ 
לט מפני פלישת הגרמנים ליוון. — זמן־מה היה מ׳ קשור — 
יחד עם ו. ב. ייטס (ע״ע) — לתאטרון האירי. נושאי מחזו¬ 
תיו שאובים בחלקם מן המיתולוגיות הקלטית והמזרחית, 
ובחלקם הם ביטוי למיתולוגיה משלו; מרובים בהם מו־ 
טיווים מיסטיים, אך אין הם מאבדים את המגע עם המציאות. 
ביהוד הצטיין מ' בחיבור מערכונים, שבהם גילה כושר- 
המצאה ודמיון רב. במחזותיו, וכן בסיפוריו שיצאו בקבצים 
אחדים, בולטת נימה של סמליות ושל אירוניה פסימית. מ׳ 
כתב גם דברי שירה משובחת, בעיקר "שירים בפרוזה", וכן 
ספר אוטוביוגראפי־למחצה, : 8 § 50011 01 31086$ ? ("כתמי 


אור־השמש״), 1938 . 

מחיבוריו: מחזות — 03:6 § 10 ז 0111:6 186 ("השער 
הנוצץ״), 1909 ; 81000:310 86 : 04 0035 786 ("אלי 
ההר״), 1914 ; 1£ (״אילו״), 1921 ; סיפורים —, 0£ 0035 186 











913 


דנסיני — דני,יל 


914 


3113 ;§ 0 ? ("אלי פגאנה״), 1905 ; 1$ ) 00 ' 111 '!' 1 ) £111 111110 ־ 
*> * • 

(״הזמן והאלים״), 1906 ! :נ 10 ) 11 ס^\ 0£ 310$ ?־ ("סיפורי־ 
פלאים״), 1926 . 

,^ 1 זג 01 . 1 ־ 1 .£ ; 1917 , 181151 * 11 ) 07 1126 .(£ . 13 .£ 

. 1925 , 1 ) 2272 ) 02 16771 ) 10 ^ 1 ■) 12 ) / 0 !( 1 ) 3111 4 / :.ס 1 ) 007 

ד;צע, ע" ע ?רנסק. 

ך;ציג(דאנציגער), ד אם־הם בן יחיאל מיכל ( 1748 , 
דאנציג [גדאנסק] — 1820 , וילנה), רב ומחבר. ר׳ 

א. מ׳ למד בפראג בישיבות ר׳ יוסף ליברמן ור׳ יחזקאל 
_לנדוי, בעל ה״נודע ביהודה". נאמן למסורת בית־אבותיו 
לא עשה את תורתו קרדום לחפור בה והיה מתפרנס ממסחר. 
ענייני מסחרו הובילוהו לפעמים למרחקים לירידי גרמניה, 
אבל אף לשעה קלה לא הסיח לבו ודעתו מלימוד־תורה. 
מ 1794 עד 1812 ישב על כס־ההוראה כדיין ומו״צ בוילנה 
שלא־על־מנת לקבל פרס! רק לעת זקנתו, לאחד שאבד 
רכושו, היה נאלץ לקבל משכורת בעד שירותו. 

ר׳ א. דנ ׳ חיבר כמה ספרים בהלכה, אך בעיקר נתפרסם 
בשני ספרי־ההלכה הפופולאריים שלו: (א) "חיי אדם", כולל 
כל דיני שלחן־ערוך אורח חיים, עם הנספח "נשמת אדם", 
שבו הרחיב והוסיף להנמקות שב״חיי אדם" עצמו את נימר 
קיו לאותם פסקים שב״חיי־אדם" שהוכרעו בניגוד לדעה 
המקובלת! הספר הופיע לראשונה בוילנא ב 1810 . — 
(ב) "ח כמת אדם", כולל כל דיני שלחדערוך יורה־דעח, 
עם הנספח "בינת אדם", שכולל דיונים על נושאים הלכתיים 
שונים ותשובות הלכתיות המתיחסות ליורה־דעה! מהדורה 
ראשונה — וילנא 1814/15 . 

שני הספרים בחלקיהם העיקריים נועדו ללומדים צעירים, 
שלא הגיעו להוראה, ולסתם בעלי־בתים יודעי-ספד, שאין 
תורתם אומנותם ואין לאל ידם להתמצא בים ההלכות של 
השולחן־ערוך ולהכריע בעצמם בין הדעות השונות של 
נושאי כליו. המחבר נתכוון לספק לקוראים אלה ספרי 
הדרכה והוראה בחיי־הדת היום־יומיים. אך הספרים נועדו 
לשמש כספרי־עזר גם למורי־הוראה, שיסתייעו בהם לשם 
חזרה על לימודם. 

המחבר מתגלה בספריו כבעל כשרון פדגוגי רב. הוא 
מסדר את הדינים סידור מתודי, מגדיר את המונחים הגדרה 
מדוייקת ובהירה, מציע את השיטות עם ביסוסן במקורות, 
מכריע ביניהן הלכה־למעשה ומנמק את הכרעותיו — וכל 
זה בשפה מובנת, קלה ופשוטה, השווה לכל נפש. הנימה 
הלבבית של סיגנונו, חדורת אמונה תמימה ויראת־שמים 
טהורה, הועילה גם היא להצלחת חיבוריו בציבור היהודי. 
גם חוקר-הקדמוניות מוצא בספרים פרטים מעניינים מחיי 
יום־יום של יהודי ליטא בדור המחבר. 

שני הספדים, וביחוד "חיי־אדם", נתחבבו במהרה על 
הקהל הרחב. "חיי־אדם" זכה עד היום כמעט למאה מהדורות. 
בכמה קהילות אף קמו חברות מיוחדות לשם לימוד "חיי- 
אדם" בצוותא ("חברות חיי־אדם"). גם רבנים ופוסקים 
בעלי־שם העריצו את דג׳ כפוסק והיו מתחשבים בפסקי 

בעל "חיי־אדם" ו״חכמת-אדם". 

ש. מ. חאנעס, תולדות הפוסקים, ע׳ חיי אדם, תרע״א, תש״ו. 

ש. ש. ש. 

ךגציגר, שושלת אדמו״רים בפולין, במחצית השניה של 
• • 

המאה ה 19 ובמאה ה 20 , שמושב חצרה היה בעיירה 
אלכסנדרוב שעל־יד לודז׳. היא נחשבה כיריבה לשושלת אלטר 


מגור (ע״ע) והתחרתה בה על ההשפעה בחסידות פולין. "אלכ¬ 
סנדר", כפי שכונו השושלת וחסידיה בפי העם, היתד, מוחזקת 
בעלת מגמה של הנהגה מוסרית עממית ושל הימנעות מהת¬ 
ערבות במדיניות של המפלגות היהודיות בפולין, בניגוד 
לדרכה של "גור". 

1 . אבי השושלת, ר׳ שרגא פייביל דנ ׳ מגריצא, היה רב 

בעיירות שרפץ, גומבין ומאקובה! אחרי מות רבו, ר׳ יצחק 

1 * *• י • 

מוורקי (ע״ע), מילא את מקומו עד מותו ב 1849 . 

2 . בנו ר׳ יחיאל (תקפ״ח/ 1828 —תרנ״ד/ 1894 ), תלמידו 
של ר״י מוורקי, הוא שהתיישב באלפסנדרוב ועשאה למושב 
המשפחה. 

3 . בנו של ( 2 ), ר׳ ירחמיאל ישראל יצחק 
(תרי״ג/ 1853 —תר״ע/ 1910 ), היה האישיות הבולטת בשושלת. 
הוא היה גדול בתורה, חריף ופיקח ואהוב על החסידים. שעות 
רצופות חיה עומד על רגליו ומקבל את חסידיו, שואל ומשיב, 
מנחם ומעודד ומוכיח באהבה. הוא ניסה — מצד אחד — 
להקים חוג צר של תלמידים בני-עליה, ומצד שני — גם לקרב 

את פשוטי-העם למעשים טובים, לאהבת־רע ואהבת־ישראל. 

י* • 

חיבר ספר "ישמח ישראל" (תרע״א). 

4 . אחיו של( 3 ) ויורש מקומו, ר׳ שמואל צבי, מת בתרפ״ד. 

5 . האדמו״ר האחרון, ר׳ יצחק מנחם, נספה בפולין בשנות 

השואה, כנראה בתש״ג. ספרו — "עקידת יצחק" (תשי״ג). 

ע. ח. זמלונג, עשר זכויות, תרצ״א,• י. מ. בדומברג, אדמורי 
אלכסנדר, תשי״ב; א. ז. אשכולי, החסידות בפולין (בית 
ישראל בפולין, ב/ 132-131 ), תשי״ד. 

צ. מ. ר. 

הקיר, פלורן קךט 1 ן — £זג 0311001 0311:011 101:0111 ? — 
( 1661 — 1725 ), שחקן ומחזאי צרפתי. דג׳ למד 
בבי״ס של הישועים בפאריס. ב 1685 נתקבל כשחקן ב״קומךי 
פראנסז", שבה שיחק עד 1718 ובה הוצגו עשרות הקומדיות 
שחיבר. בשעתן היתה להן הצלחה מרובה, ודג׳ עצמו היה 

מוחזק יורש עטרתו של מוליד. אולם לאמיתו של דבר לא 

* • • 

ידע דג׳ לטפל אלא בנושאים אקטואליים וחולפים ולא 
הצליח לגלם טיפוסים בעלי ערך אנושי־כללי! לפיכך אף 
פגה תהילתו אחרי מותו. — כל כתביו יצאו ב 12 כרכים 
ב 1760 ! מבחר מחזותיו, ב 5 כרכים, יצא ב 1884 . 

,. 0 ) 1 ) 76 ), 0 ) 11 ) ) 1 1 ) 76 ) 011 }^ 5 ) 7 ^ 0 ) 211 ) €0772 08 י €? 1£ ג 1.0111 .{ 
' 11 ) 0781720 12 ) 71 ) ¥7 / 0 2 ( 07 ) 015 71 ,־ 5£€1 ב 0 ת 2 ״ 1 . 0 . £1 ; 2 1903 
. 1940 , 1¥ , 2 ( 127 ) €672 12 ) 17 1126 172 74,7€ ) 670 ) 01 

ךנקיל> המכונים גם אפר, קבוצת שבטים מגזע חמי 
באפריקה המזרחית, המתגוררים באיזור הצחיח 
שבין דגליה המזרחיות של רמת חבש (ע״ע) ובין חופי 
חפינה הדרומית-מערבית של ים־סוף, רובם בתחום ארי- 

הראדדחבש ומקצתם בסומאלי הצרפתית. את מספרם של 

• * 

ד,דנ׳ אומדים ב 80 — 100 אלף. עורם שחור או חום־פהה, 
הם גבוהי-קומה, בעלי שפתיים צרות, חוטם צר, ישר ומחודד 
וסנטר קטן ומחודד. מבחינה גזעית ולשונית הם קרובים 
לסומלים (ע״ע) ולבני גלה (ע״ע), שכניהם בדרום ובמזרח. 

־ י ז 

שפתם היא המית בתערובת חזקה של יסודות ערביים. להלכה 
קיבלו על עצמם את האיסלאם, אולם עודם עובדים רוחות, 
עצים ותופעות־טבע שונות. אמונות תפלות תופסות מקום 
חשוב בחיים החברתיים ובפולחן הדתי של הדנ ׳ . מקצתם 
נוודים, רועי בקר וצאן, מקצתם — עובדי־אדמה. ומקצתם — 
היושבים לחוף ים־סוף—עוסקים בדיג. ברובם הגדול הם דלים 
מאד ומתפרנסים בדוחק. הם חושבים את עצמם ל״ערבים". 



915 


דנקיל — דנקרק 


916 


ומסורת בידם שבאו למקום־מושבם הנוכחי מדרום חצי־האי 
ערב. מסתבר, שהדג׳ התיישבו באיזור ישובם הנוכחי במאה 
ה 16 , לאחר שנדחקו משטח פורה יותר על־ידי הסומאלים, 
הנחשבים ע״י הדנ ׳ לאויביהם. 

1 ??][ ( 011110311 ), שמם של שניים ממלכי-סקוטלנד. ד נ׳ 1 
(מת ב 1040 ), היה המלך הראשון שאיחד בידיו 
את סקוטלנד כולה. הוא ירש את המלוכה במחוז סטרתקליד 

• • * 4 ♦ י- 

בסקוטלנד הדרומית ב 1018 , וב 1034 ירש מסבו, מלקום 11 
מקקנת, את שאר מחוזות סקוטלנד. הוא ערך פלישה 
לנורתמבדיה, אולם נחל מפלה מכרעת מידי האנגלים ליד 

דרס ( 011111301 ) ב 1040 . בעקבות תבוסתו התערער מעמדו 

♦ 

של דג׳, ואחד משרי־צבאו, מקבת ( 11 ז 6 < 130£ ^) — שהיה 
מקורב אל בית־המלוכה מצד אשתו — מרד בו ותבע את 
הכתר לעצמו. בקרב שניטש בין השניים נפל מ׳. פרשה 
זו משמשת רקע ל״מקבת" של שיקספיר, אלא שעלילת 
המחזה אינה מתאימה כלל לעובדות ההיסטוריות. 

ד נ׳ 11 היה נכדו של דנ ׳ 1 . הוא הוחזק שנים רבות כבן- 
תערובות ע״י מלכי־אנגליה, שאביו— מלקום קנמור — היה 

כפוף להם. לאחר שהעביר דנ ׳ את אמונו הפאודאלי 

**• 

לווילים 11 רופוס, הומלך בעזרתו ב 1093 על סקוטלנד. אך 
כבר ב 1094 נהרג בקשר שקשר עליו דונאלד בין, ראש 
המפלגה הקלטית (האנטי־אנגלית) בסקוטלנד. 

- ד 111501 ) 0101 . 0 .¥\ ; 1876 ,}) 1 ז 1 > €011 § ־ 6 /// 0 , 0110 ^ 5 . 6 ./י\ 
- 1415 5001115/1 / 0 \ 1$00 '€€ז $011 4 , 11100 ^ .[ - 0011111018011 . 3 > 
- 5001 {ס ץ/ 441510 1 ? 10 /$ 0 4 ־ 61 . 9 .? ; 1952 , 1 

. 2 1955 , 4 * 13 


ל??! 1 ׳ איםך 1 ךה — 000030 1531101-3 — ( 1878 , סאן 

פרנסיסקו — 1927 , ניצה [בתאונת דרכים]), רקדנית 
אמריקנית. דנ ׳ היתה ממוצא אירי. מילדותה למדה ריקודי־ 
באלט, אולם כבר בנעוריה התרחקה מן השיטה המקובלת 
של הבאלט ופיתחה 
סיגנון משלה — מעין 
ניסוח חדיש של הרי¬ 
קוד היווני הקלאסי. 
ב 1899 הגיעה דנ ׳ 
לאירופה, וע״י הופ¬ 
עות, הרצאות וייסוד 
אולפנים הפיצה בר¬ 
בים את רעיונותיה 
על־דבר "טיפוח יופי 
גופני האדמוני מתוך 
החוקיות הטבעית של 
הגוף ותנועותיו". היא 
נלחמה במלאכותיות 
של הבאלט, רקדה 
יחפה, לבושה שמלה 
יוונית ארוכה ללא 
שרוולים, לצלילי 

מוסיקה קונצרטית איסדורה ינקז 



(גלוק,שופן,בטהובן), 

כשתנועותיה פשוטות וטבעיות. באולפניה למחול קלאסי 
בגרמניה וברוסיה סללה דרך לסיגנון־ריקוד אמנותי חדש. 
נסיונה לייסד אולפן בניו-יודק ב 1915 נכשל. חייה הפרטיים 
היו מלאים טראגדיות: בסס שיכלה את שני ילדיה 


בתאונת־דרכים בפאריס; בשעת ביקור ברוסיה ב 1921 נת¬ 
קשרה לסרגי יסנין (ע״ע), שהיה צעיר ממנה ב 17 שנים, 
אך כבר ב 1922 נפרדה ממנו. שנותיה האחרונות עברו עליה 
במצוקה כספית. היא נהרגה בנסיעה במכונית, כשצעיפה נאחז 
בגלגלים, והיא נחנקה. — ת׳ נתנה גם ביטוי ספרותי לרעיו¬ 
נותיה בספריה 6 ז 0 ז 0 ? 116 ! 0£ 03006 7116 ("הריקוד של 
העתיד״, 1903 )׳ 0300108 £ב> 7116 ("אמנות הריקוד") 

ו 71£6 ("חיי"), שגי האחרונים הופיעו אחרי מותה 

( 1928 ) ; האחרון תורגם לעברית בידי א. שלונסקי ( 1929 ). 

ג. ק. גד. 

ךננן.רק ( 1116 ) 0001060 ), עיר־נמל בקצה הצפוני־מערבי של 
צרפת, על חוף הים הצפוני, בקרבת גבול בלגיה; 

32,000 תושבים ( 1952 ). 

ת׳ שוכנת בקצהו של שטח מישורי, והיא מוקפת איזור 
חקלאי עשיר. דדך העיר ומסביבה עוברות תעלות רבות, 

המחברות אותה עם האיזור התעשייתי של ליל, עם מערכת 

♦ 

התעלות של בלגיה ועם קלה וסביבתה. נמלה של דג׳ משמש 
את איזור־התעשיה שבצפון־מערב צרפת, וכן חלק גדול 
מתנועת הסחר והנוסעים שבין צרפת ומדינות מרכז־אירופה 
ובין בריטניה. דרכו מובאות כמויות גדולות של חמרי־גלם 
מאמריקה הצפונית והדרומית ומארצות צפון־אירופה לצרכי 
התעשיה הצרפתית. דג׳ היא גם נמל־דיג גדול, שממנו 
יוצאות מאות ספינות לדוג במימי הים הצפוני וצפון האוק¬ 
יינוס האטלאנטי. בעיר ובסביבתה קיימת תעשיה ענפה, 
הקשורה בספנות ובתנועת־הסחורות הגדולה העוברת דרכה. 
התעשיה כוללת: מספנות לבניית ספינות ולתיקונן, תעשיית 
ברזל ופלדה, מכונות, ציוד לספינות, טוויה ואריגה של יוטה, 
פשתן וכותנה, חבלים, רשתות־דיג, כימיקאלים, ייצור שמני- 
מאכל, שימורי־דגים, ייצור שמן־דגים, זיקוק־נפט, טחנות- 
קמח ועוד. 

היסטוריה. תחילתה של דנ ׳ , כפי שסוברים, היא 
בכנסיה שהוקמה סמוך ל 650 באיזור החולות (מכאן - 0006 
£61:106 — בפלאמית — כנסיית־החולות). ב 958 בוצר המקוש 
ע״י בודואן 111 דוכם־פלאנדריה נגד התקפות הנורמאנים. 
ב 1218 זכתה דנ ׳ במעמד של עיר. ב 1300 עברה משלטון 
פלאגדריה לשלטון צרפת, אך ב 1384 השתלטה עליה בור־ 
גונדיה, וב 1477 עברה העיר לידי בית־האבסבורג (ע״ע 
בודגונדיה, עפד 965 ) ונשארה בשלטון ההאבסבורגים הספר¬ 
דים עד 1658 . בישל מצבה האסטראטגי היתד, דנ ׳ לסלע־ 
מחלוקת בין ספרד, צרפת, אנגליה והולאנד עד סוף המאה 
ה 18 , וכן שימשה במאות ה 16 וה 17 קן לשודדי־ים. הצרפתים 
כבשוה ב 1558 , אך שנה לאחר מכן חזרו וכבשוה הספרדים 
בהנהגת אגמונט (ע״ע). ההולאנדים ניסו לכבשה ב 1599 , 
1631 , 1637 16391 , כדי לחסל את שודדי־הים שפגעו במס¬ 
חרם, וב 1646 סגרו עליה ההולאנדים מהים, ואילו הצרפתים 
צרו עליה ביבשה עד שכבשוה. ב 1652 שוב נפלה בידי 
הספרדים, אך ב 1658 הוסגרה לאנגליה תמורת עזרתה של 

זו לצרפת נגד ספרד. צ׳ארלז 11 מכרה ב 1662 ללואי ע 1 צ, 

* 

שהפכה לבסיס ימי אדיר. בימיו הגיעה פעולתם של שודדי- 
הים במקום לשיאה, ובמיוחד נתפרסם אז זץ בר ( 1630 
8300 ), גיבורה של דג׳. האנגלים, שסבלו מאד מפעולותיו, 
תקפו את דג׳ ב 1694 — 1696 , ובחוזה־השלום של אוטרכט 
( 013 ), וכן בהסכמים עם צרפת בסס וב 1730 ובחוזי אכן 
( 048 ) ופאריס ( 063 ), הכניסו סעיפים הדורשים מצרפת 





917 


דנקרק 


918 


להרוס את ביצורי העיר ולסתום את הנמל. 
סעיפים אלה מעולם לא בוצעו במלואם׳ 
ובשלום־ורסאי ( 1783 ) הסתלקה בריטניה 
מדרישה זו. ב 1793 צרו הבריטים על העיר, 
אך לא הצליחו לכבשה. נאפוליון הקים 
בדג׳ את אחת משתי "השייטות הלאומיות" 
נגד בריטניה. נמלה של מ׳ שופר והועמק 
בסוף המאה ה 19 . במלחמת־העולם 1 היתד, 
דנ ׳ אחד מנמלי־האספקה מבריטניה לצר¬ 
פת, ובהיותה קרובה לקו־החזית נפגעה 
מאד בהפצצות הגרמנים. 

במלחמת־העולם 11 היה איזור־דנ׳ זירת 
המערכה המפורסמת של הנסיגה והפינוי 
של צבאות־הברית במאי־יוני 1940 (ר׳ 
להלן), ואח״כ היתד, העיר כבושה בידי 
הגרמנים. בספטמבר 1944 , אחרי הצלחת 
נחיתת צבאות־הברית בצרפת, הושם עליה 



דנקרק: הנס? והמספנות 


מצור מן היבשה, אך חיל־המצב הגרמני החזיק בה מעמד 
עד סוף המלחמה. בקרבות של 1940 ו 1944/5 נחרבו העיר 
והנמל כמעט כליל, אך הם חזרו ושוקמו אחרי המלחמה. 

; 1918 ,.<£ , 10 ג 1 ו? ; 1852 ,. 0 16 ) 0<]£, ¥11 $101x6 ז€ס ./ג 

. 1929 ,.<¥ 16 ) 6 ז 111$101 '/ 16 ) , 6 ז 31 רו 01 ^ 1 

אה. א. 

מעוכת־דג/ 0 94 1 (ע״ע מלחמת־העולם 11 ). דג׳ 
היתד, העמדה האחרונה והנמל היחיד, שנותרו לחיל-ד,משלוח 
הבריטי ומחנה צרפתי לאחר שנפרצה חזית צבאות־הברית 
במאי 1940 על־ידי הגרמנים, והשריון הגרמני הגיע לנמלי 
התעלה בואן וקאלה ב 23 — 24 במאי. האגף השמאלי 
(הצפוני) של צבאות־הברית נמצא מנותק מן החזית העיק¬ 
רית שלאורך הסום והיה צפוי להשמדה. המפקדה הבריטית 
נאלצה להחליט על פינוי כללי של כוחותיה שנמצאו בבלגיה 
וצפון־צרפת, ולמטרה זו לא עמדו לרשותה אלא נמל־ת׳ 
ורצועת־התוף שמצפון לעיר. חיל־המשלוח הבריטי מנה 11 
דיוויזיות־רגלים, 2 חטיבות־סיור קלות וחטיבת־טאנקים, עם 
יחידות סיוע ושירותים, בס״ה כ 250,000 איש! המחנה הצר¬ 
פתי׳ שפעל יחד עם הבריטים, כלל 4 דיוויזיות־רגלים ו 2 
דיוויזלת ממוכנות קלות, בס״ה כ 140,000 איש! את האגף 
השמאלי(הצפוני) של מערך צבאות־הברית החזיקו הבלגים. 
כל הכוחות האלה היו דחוסים בפינה הדרומית־מערבית של 
בלגיה, בין הסחלדה והליס והים, וברצועה צרה של טריטוריה 
צרפתית לאורך הגבול הצרפתי-בלגי. הם הותקפו מצפון, 
ממזרח ומדרום, ואף מדרום־מערב, ע״י כוחות גרמניים בהר¬ 
כב של 30 — 40 דיודזיות-רגלים, 10 דיוויזיות משוריינות ו 5 
דיוויזיות ממונעות! מלבד זה היתד, לצבא-היטלר עדיפות 
אווירית גדולה. 


הפינוי כחסר סיכויים כמעט, ואעפ״ב בוצע בהצלחה. ב 23 — 
26 במאי הושלם התיכנון המשותף עם הצי הבריטי והצרפתי,' 
וכן פונו כל השירותים הלא־חיוניים. כ 3,000 אנגלים ו 1,000 
צרפתים, שהוקפו ע״י הגרמנים בקאלה, החזיקו מעמד 3 
ימים ומנעו מן השריון הגרמני להגיע לדג׳ מדרונדמערב 
לפני הכוחות האנגא-צרפתיים העיקריים, שנמצאו עדיין 
כמה עשרות ק״מ ממזרח לנמל. ב 26 — 27 נסוגו כל כוחות- 

הברית מעבר לליס, אחרי שבלמו את גסיונות השריון הגרמני 

* # • 

לכתדם. בשלב זה הקריבו עצמן יחידות צרפתיות אחדות, 
שהחזיקו במשלטיהן עד להשמדתן ואיפשרו את נסיגת חבריהן. 

ב 27 — 28 חלה נסיגה מן ד,ליס אל האיזר. ב 27 בלילה החמיר 

* ♦ • 

מצב כוחות־הברית ביותר בגלל הכניעה הפתאומית של 
הצבא הבלגי, שחשף את האגף הצפוני־מזרחי הבריטי. ב 28 
התייצבו מפקדות חיל־המשלוח ומפקדות הקורפוסים הברי¬ 
טיים בדנ ׳ עצמה, ובאותו יום הוחל בפינוי המוני החיילים 
בספינות. שטחים נרחבים בסביבות דג׳ הוצפו מים ע״י 
פתיחת סכרים. לעזרת הצי המלחמתי הוזעק גם הצי האזרחי 
מאנגליה — אניות־מסחר ואניות־נוסעים, אף סירות־דיג 
וסירות שעשועים! ספנים־מתנדבים אזרחיים סייעו בחירוף־ 

נפש תחת אש האויב לפינוי החיילים. אשן של אניות־ 

• 1 

המלחמה הבריטיות והצרפתיות מן הים עיכבה את הגרמנים 
מלהתקרב לחוף, וחיל־האויר הצליח לקיים מטריית־מגן מעל 
לנמל ולשפת־הים למרות העדיפות המספרית של האויריה 
הגרמנית. ב 29 — 30 במאי התקפלו כל כוחות-הברית בתוך 
ראש־הגשר של דג׳ והצליחו להחזיק בו תוך התגוננות עקש¬ 
נית עד 4 ביוני, כשד,פינוי נמשך בהדרגה, בעזרתם של אנשי 
הצי המלחמתי והאזרחי — מזה, ושל הטייסים — מזה. עד 
4 ביוני פונו כ 215,000 חיילים בריטים וכ 120,000 צרפתים 


על בעלות־הברית היה לבצע נסיגה, כשהאויב מסוגל 

לתקפם מ 3 כיוונים בבת־אחת. כדי למנוע כיתור היה על 

1 

הנסוגים להפעיל חלק גדול מכוחותיהם להבטחת האגפים 

של פרוזדור־נסיגה, שצריך היה להימשך בערך מליל עד 

♦ 

דג׳ — דבר שד,אט ממילא את הקצב האפשרי של פינוי 

ו• 1 • י 

הכוחות דרך נמל־דג׳. העיר עצמה נמצאה במשך רוב זמנן 
של פעולות הפינוי בטווח הארטילריה הגרמנית, והנמל 
ורצועת־החוף והספינות שעגנו לידם היו נתונים להפצצות 
בלתי־פוסקות מצד האויריה הגרמנית. בתנאים אלה נראה 


לאנגליה. על כוחות־היבשה פיקדו במיבצע זה עד 30 במאי 
הגנראל גורט (ע״ע) ואח״כ הגנראל אלכסנדר, על כוחות 

חימיה — האדמידאל הבריטי רמזי והאדמיראל הצרפתי 

* • • 

אבריאל. 

מערכת־דנ׳ היתה, לכאורה, מפלה קשה של בעלות-הברית: 
פינוי יבשת־אידופה ע״י הצבא הבריטי אגב אבידות ניכרות 
(כ 9,000 הרוגים ופצועים, כ 30,000 שבויים) ואיבוד כל 
חימושו הכבד (בין השאר כ 1,000 תותחים)! אבידות היחי¬ 
דות הצרפתיות במבצע זה היו כ 4,000 הרוגים ופצועים 










919 


דנקרק _ דסאואר, פרידרין 


920 



מזייר 


מונדידיה^' 


הזית הצבא הביני בשעת כניעתו 
7 ־ ——לניוול ההתקפות הגרמניות 
0 ^ 25 50 75 

! - = ז־ —-י- - 

קייומסר 


וכ 10,000 שבויים. מ 900 כלי-השיט שנטלו חלק במפעל- 
ההצלה אבדו כ 230 אניות מכל הסוגים (דרבן קטנות)׳ וכן 
אבדו 167 מטוסים. אעפ״ב היה ד,השג האסטראטגי של בעלות־ 
הברית גדול, ועוד גדולה מזה היתד. השפעתו המוסרית על 
העם האנגלי ועל המשך מהלך המלחמה. הצלת עיקרו של 
צבא־היבשה האנגלי, שבראה היה כאבוד, הלהיבה את העם, 
ומציאותו של צבא זה היתד■ אחד הגורמים שהרתיעו את הגר¬ 
מנים מגסיון פלישה לאיים הבריטיים! וכן היה חיל מנוסה זה 
הגרעין להרחבת הצבא הבריטי בשלבים הבאים של המלחמה. 

הצלחה אסטראטגית זו הושגה תודות לתיכנון יסודי, 
שיתוף־פעולה הדוק בין שלוש זרועות־הצבא, ניצול פני- 
הקרקע אשר בחלקם היו לטובת המגינים, וגם כתוצאה 
מכוח־האש הגדול של הבריטים והצרפתים. גורם מכריע 
להצלחת המיבצע הנועז היה האופי הלאומי הבריטי, כפי 
שבא לידי ביטוי בהזדמנות זו: משמעת־ברזל וקור־רוח, 
שעליהם שמרו רבבות החיילים במצב נואש, דצון־התנגדות 
עז, וכן גילויי התנדבות של אלפי ספנים אזרחיים. אולם 
משקל רב היה גם להקרבה העצמית של יחידות מן הצבא 
והצי הצרפתיים, שעמדו ונפלו במקומותיהן כדי לאפשר 
את נסיגת חבריהן. אף השגיאות שעשו הגרמנים תרמו 
להצלחת בעלות־הברית: העדר מאמץ החלטי ללכוד את דג׳ 
בשלב מוקדם של המערכה ואי־הפעלת עיקר עוצבות־השריון 
במערכה בגלל הפנייתן לחזית של מרכז-צרפת. 

; 1947 , 176$ ) ¥16171 16 > 1€ ז§ 1 )$ 08111 1 ) 1 61 . 0 ל €.ח 6 .מז 0011 . 0 

,. 0 ,ש 251£11 ב 01 ; 1948 ,. 0 16 ) 1707716 ) ¥6 , 1 ) 11 .[ 

$\ ¥66 \ ־*■* 5 ¥116 ,־ £1 ק 2 ־ 01 . 1 ^ ; 1950 , 1940 11171 [— 11 ) 171 

. 1959 ,\ז 1 \ 1 ז 011 / 0 1$ ( 1 ) 0 ¥11716 ?>* 77 . 0 ; 1950 , 27 > 1¥ 

יש. ב, 

ךסאו ( 065530 ), עיר במחוז האלה ברפובליקה הדמוקרא־ 
טית הגרמנית (גרמניה המזרחית)! כ 94,000 תו¬ 
שבים ( 1948 ). דם׳ יושבת על הגדה השמאלית של הנהר 
מולדה, סמוך לשפכו אל האלבה, שעליה נמצא נמל־העיר 
ואלויצהאפן ( £60 גן 1£21 ^ 311 /*\). דם׳ היא עיר־תעשיה, 
שמייצרים בה מכונות, קרוגות־רכבת, מכשירי מכאניקה 
עדינה, כימיקאלים, טכסטילים, כלי-מטבח, סוכר, ממתקים, 
בירה. בדם׳ היה קיים בית-החרושת הגדול יונקרם( 5 ש 6 אלמ 11 !) 


לייצור מטוסים, שפורק על-ידי שלטונות־ 

הכיבוש הסובייטיים ב 1945 . 

בתחילת יה״ב נמצא במקום זה ישוב 
סלאווי. בסוף המאה ה 12 יושבו שם גרמ¬ 
נים, וב 1213 נזכרת דס' כעיר. החל מ 1603 
היתה דם׳ מושבו של ענף נסיכי אנהלט 
(ע״ע), ובזמן ממשלתו הארוכה של הנסיך 
לאופולד 111 ( 1751 — 1817 ) אחד המרכזים 
הרוחניים בגרמניה, עם תיאטרון מפורסם. 

ב 1863 נעשתה דם׳ בירת הנסיכות אנהאלט 
המאוחדת. ב 1871 ישבו בדם׳ 17,000 נפש, 

וב 1939 הגיעה אוכלוסייתה ל 121,000 . 

במלחמודהעולם 11 הופצצה דם׳ קשה, ומר¬ 
בית הבניינים העתיקים, כנסיות וארמונות 
הנסיכים, נהרסו. — על היהודים בדם׳ 

ע״ע אנהלט. 

.£ ; 1914 ,. 0 , 815111 .£-§ £ 1111 (££ .£ 

11 ) 1 ) 51 . 1 ) \ 1 ' €117071 , 14 ££ 5 £ . 6 - £. נ 1 )־ ¥ 111 \ 

016 . 5 < ף 1924/29 , 1-11 ,.ס 

¥11( !1X611 (1. 0.67 140171160167$ , 1939 . 

וסאו, ל,ךמן — ג 1 ג 65$ ( 1 ג 1 ב £1 במ׳ 1€1 ־ 1 — ( 1856 , פראנקפורט 
דמין — 1931 , ברלין), היסטוריון גרמני יהודי. 

דס׳ היה בגו של מנהל בי״ס יהודי, מתלמידיו של יצחק 

בדניס(ע״ע). הוא עצמו היה תלמידו של מומזן(ע״ע) ונעשה 

•• — ׳ ** 

לעוזרו, ביחוד ב 1 ז 1 ט־ 03111131 מזג 1 מס 1 :קת 50 ב 11 5 טקזס 0 . מ 1884 
היה דם׳ מרצה ומ 1896 פרופסור להיסטוריה עתיקה באוני¬ 
ברסיטת ברלין? יחד עם זה היה ממונה מ 1900 ואילך על 
עבודות אפיגראפיות מטעם האקאדמיה הפרוסית, וכן היה 
חבר המכון הארכאולוגי. עיקר מחקריו של דם׳ קשורים 
בכתובות הלאטיניות, בבעיות האדמיניסטראציה והמדיניות 
של קיסרות רומא ובספרות הרומית והפאטריסטית. הוא ערך 
והוציא את הספר היסודי במקצוע הכתובות הלאטיניות 
86160136 1.311036 65 ח 10 :!ק 1 ז 150 ז 1 ( 1892 — 1918 )! מחיבורו 
! £31561-261 . 601 : . 6 6 :) 0650111011 ("תולדות תקופת הקיסרות 
הרומית״) הספיק להשלים רק את 2 הכרכים הראשונים 
( 1924 — 1930 ). 

באישיותו של דס׳ נתקשרו אצילות רוחנית וצניעות 
טהורה! הוא היה מעורה עמוק בשרשי המסורת היהודית. 
ב 1919 הצטרף לוועד המדעי של "מכון־המחקר" שעל-יד 
"האקאדמיה למדעי־היהדות" בברלין. הפרק האחרון שבספרו 
על תולדות הקיסרות הרומית נקרא ו! 66 טן . 6 .ט 10633 
("א״י והיהודים") בכוונה ביקרתית נגד הפרק ב״היסטוריה 
הרומית" של מומזן, הנקרא באותו השם. בכוח שליטתו 
במחקר ההיסטורי הכללי ובמקורות התלמודיים כאחד מנסה 
דם׳ להגיע לידי הערכה חדשה של תקופת הבית השני 
ולהבינה מבחינת ערכיה המקוריים, בלי לטשטש עם זה 
את תפקידו העיקרי כהיסטוריון של הקיסרות הרומית. 

הערכות מפעלו המדעי: א. שטין (ט 6 ש 2.31 .■ 8611:1 , £110 
. 065011 ), 1932 ! ש. פראנקפורטר (- 5 ומט:!ז 6 ז 1 \> .) .ז 6 נ 651 ז 1311 
. 158 ! 5 \), 1933 . 

י. בע. 

ךסאואר, פריךריך — 06553061 116611011 ? — (נו' 1881 ), 
ביופיסיקן ופילוסוף גרמני. דס׳ הוא בנו של יהודי 
מומר! הוא למד פיסיקה ורפואה, ועד 1920 עסק במפעלים 
תעשייתיים בייצור מכשירים רפואיים. ב 1920 נתמנה פרופסור 






921 


דסאו-אר, פרידריך—דפטיט דה טרסי 


922 


לפיסיקה רפואית באוניברסיטת פפד״מ וייסד שם את המכון 
לביופיסיקה. מ 1924 עד 1933 היה גם חבר הריכסטאג מטעם 
מפלגת "המרכז" הקאתולית, הנאצים פיטרוהו ממגרתו 
האוניברסיטאית; כפליט מגרמניה הורה באוניברסיטות בתור¬ 
כיה ובשוויץ; ב 1946 נתמנה שוב לפרופסור בפפד״מ. 

הנושא העיקרי של מחקריו המדעיים של דס׳ הם קרני- 
רנטגן ופעולתן הביולוגית; הוא נעשה מחלוצי הטיפול 
בסרטן ע״י קרינת־מעמקים, אולם תורת "ביולוגיית-הקוואנ־ 
טים״ שלו לא נתאמתה בהמשך המחקר. — דם׳ הירבה 
לעסוק בפילוסופיה ובבעיות חברתיות מתוך גישה נוצרית. 
ספריו, הכתובים בסיגנון עממי׳ דנים בהיסטוריה של מדעי- 
הטבע (לרבות ביוגראפיות של חלוצי המדע — גאלילאי, 
ניוטון ועוד) ובביסוסם הרעיוני, בהשקפת־עולם ובפוליטיקה. 
דם׳ שואף לסינתזה של מדעי־הטבע, הטכניקה והדת — 
לשימוש בטכניקה לשיפור חיי האדם ולאיחוד בין מדע 
מדוייק ובין אמונה נוצרית, וכן לפתרון הבעיות הסוציאליות 
ע״י משק קואופראטיזוי. 

מספריו: 60$ זג £31 ז 6 ז\ £601860 . 1 ; £60 > £611£3 ("מדריך 
לטיפול תטגני״), 1903 . ״ 1925 ; אל 1 מ 760£ . 1 ! 16 ב 1 ק £11050 ? 
(״פילוסופיה של הטכניקה״), 1927 ; 0113£1 *דע^ץ ^\ 3£1 ז 6 כ £00£ 
(״כלכלה קואופראטיווית״), 1929 , 1931 2 ; 131116 26110 
016028613161 . 1 ) 1116 '. 51£11 ץנ 1 י[ . 1 ) 311£ 0150111108 ? (״ 10 

שנות מחקר בשטח־הגבול שבין פיסיקה ורפואה״), 1931 ; 
£0106001015 . 101 זל 611£3 '\\ ("מסע־עולם של ההכרה" [ביו¬ 
גראפיה של ניוטון]). 1945 ; ז 1 ׳\\ . 0 0311161 311 ? ! 06 
(״משפט גאלילאי ואנחנו״), 1947 ; 1615 ) 83001 וס! 56616 
1.76080111 > ("הנפש במעגל־הקסמים של הטכניקה"), 1952 2 ! 
. 73101103$ ? . 11601 . 11 £101116 103 £6118100 ("הדת לאורו 
של מדע־הטבע של היום״), 1952 3 ; -ז 310 א .״\ 2 868680008 
0.7116010810 . 155 י.י.י("מיפגש בין מדע־הטבע והתאולוגיה"), 
1952 ; 1160060 ־ £1 . 3£11 ו 501 ת 1$$6 זי 1 ־ 1 ס 431 ? ("ההכרה ומדע־ 
הטבע״), 1958 . 

א. ע. ש. 

1 םיאר, לו-דויג (שמו המקורי: לאופולד דסאואר) — 
־ 0635011 18 ) £00111 — ( 1810 , פ 1 זן — 1874 , ברלין), 

שחקן יהודי־גרמני. דם׳ היה בנו של סוחר יהודי; מגיל 14 
התחיל להופיע על הבימה. מ 1831 היה פעיל בתאטראות 
של ליפציג, מאינץ, ברסלאו, קארלסרוהה ועוד, כשחקן אופי 

ומעצב דמויות גיבורים ברפרטואר הקלאסי (שיקספיר, גתה 

■י 

שילד וכר). ב 1849 הוזמן לתאטרון המלכותי בברלין ופעל 
בו 23 שנים. נטייתו לאנאליזה ולפירוק פילוסופי של כל 

תפקיד, הדחף לאינטרפרטאציה מדוייקת של קווי־הנפש של 

• • 

הדמות המומחשת על־ידיו — הביאוהו לידי דקות פסיכולוגית 
למופת. — דס׳ נחשב בזמנו בין הגדולים שבמגלמי דמויותיו 
של שיקספיר לא על הבימה הגרמנית בלבד, אלא גם 
בתאטרון האנגלי. 

־. €0 ?? ; 1872 , 8£71171£7 , 06051011611 . 0 

071 , 65 ע\ 6 ^ 1 . 1 ? . 0 ; 1877 , 16 ^ 0.1710,1117 07 67117167 8 , 261 

. 1951 5 , 461171 % 01 471 1116 1 ) 171 > £ 4.6107 

.לסואר, 0212 — 0655011 א 13 ! 1 — ( 1867 — 1947 ), פילוסוף 
ופסיכולוג גרמני, יהודי מומר; בנו של לודויג דם׳ 

(ע״ע). דס׳ היה מתלמידיו של וילהלם דילתי (ע״ע) ונסמך 
לדוקטור לפילוסופיה ולדוקטור לרפואה. מ 1897 עד 1934/5 


שימש פרופסור לפילוסופיה בברלין, ואחרי נפילת המשטר 
הנאצי חזר ב 1946 להורות באוניברסיטה של פראנקפורט. 

דם׳ הירבה לעסוק בתופעות־שבגבול בחיי הנפש, שלחקרן 
הבייןרתי הנהיג ראשון — ב 1889 — את המונח "פך־ 
פסיכולוגיה״(ע״ע; וע״ע אוקולטיזם). הוא תיאר וביקר 
את האנתרופוסופיה (ע״ע) של רודולף שטינר (ע״ע). עוד 
לפני ז. פרויד (ע״ע) פיתח דם׳ תורה של על־הפרה ותת- 
הכרה, המתבססת בעיקר על נסיונות המושתתים על ההיפ¬ 
נוזה (ע״ע), ובמקצת — גם על אנאליזה של החלום ועל 
תצפיות פסיכולוגיות מחיי יום־יום. 

נושא עיקרי שני בעיסוקו המדעי של דס׳ היו האסתטיקה 
(ע״ע) ו״מדע-האמנות הכללי״ — מקצוע שאותו יסד הוא. 
דם׳ הבדיל והפריד בין שני התחומים הללו, שכן — מצד 
אחד— מקיפים העצמים האסתטיים(או הישויות האסתטיות) 
אף תופעות רבות בטבע ובחיי יום־יום של האדם, ואילו — 
מצד שני — יצירות האמנות נודעת להן לא רק משמעות 
אסתטית, אלא יש להן תיפקודים־של־משמעות, המקיפים את 
כל מרחב התרבות: תיפקודים דתיים או מוסריים, פדגוגיים, 
מדיניים, חברתיים וכיו״ב. האסתטיקה של דס׳ אובייקטי- 
מיסטית היא בעיקרה. כפילוסוף־של-התרבות היה דס׳ נציגה 
של רוחניות דינאמית ואמן של סיגנון בעל־פה ובכתב. הוא 
היה קשור קשרי יצירה וידידות עם גאורג זימל (ע״ע), וכן 
עם משוררים ואישי האמנות והתיאטרון. 

מכתביו: 61-10£ קק 00 03$ (״האני הכפול״), 1890 ; 
011010816 <$? . 011 060610 . 1 > . 06508 ("תולדות הפסיכולוגיה 
הגרמנית החדישה״), 1894 , 1910 3 ; . 3118603 .ס $11161111 ^ 
3£1 ו 05$60$01 <\ 0051 .£ (״אסתטיקה ומדע־אמנות כללי״), 1906 , 
1923 2 ! 56616 £> 6056115 [ 03$ (״מה שמעבר לנפש״), 1917 , 
1931 6 ! 16 ו 1 ק 11 110$0 ? £> . £61118 ("ספר־לימוד לפילוסופיה"), 
2 כרכים, 1925 ! £111000160 10 0££0111$010$ 061 ("האו- 
קולטיזם בתעודות״), 3 כרכים, 1925 ; . 2.3118601 86111386 
. 1$$ !י\ 00$1 .£ (״מחקרים במדע־האמנות הכללי״), 1929 ; ־ £10 
■ 11 16 י! 11 1 1 050 נ 1 . 11 מ 1 1611008 (״מבוא לפילוסופיה״), 1936 , 
1946 2 ; £10051 31$ 86116 016 (״הנאום כאמנות״), 1940 , 
1948 2 ; 7061 .[) , 713001 . 1 > . 1011 035 ("האני, החלום, 
המוות״), 1947 , 1951 2 . ב 1946 יצא ספרו "זכרונות" 
( 2 1947 ) . 

ש. צמח, על היפה, 231-216 , 239 ואילך, תדצ״ם; ש. ה. ברג¬ 
מן, אמיל אוטיץ (מולד, 113/4 ), 1957 ; מס^ ,ז 6 ת 61 * 3 . 11 
; 1917 11: 0. 111x7 .ק £3 ) $€€1£717615€171 

,־ 061 ־ ¥61 \ ; 1929 ,} £71 ; \ 1 . 11 14671$611 ,.(£ . $4 , 1:16717131111 . 011 

,( 299-307 , 11 , 1113 ק 11110$0 ?) 01171££7 ן 21% < 51€1 £171 - . 0 . 4 \ 1 

. 1937 

א. ע. ש. 



. 10 ) :ז:ז 11 :ן 005 10 מ 001 י 15-01311€10 ג 1 ס^ 1 < 1110 ס 1 ג 1 \ 2 

׳ל 71-30 — ( 1754 , פאריס — 1831 , שם), פילוסוף צרפתי. דס׳ 
למד שנים רבות בשטראסבורג, ושם הכיר, כנראה, את 
הפילוסופיה של קאנט, אשר למען הפצתה בצרפת פעל 
הרבה לאחר מכן. בתקופת המהפכה היה דס׳ חבר האסיפה 
המכוננת של 1789 , ואח״כ שירת כקצין וכמפקד של חיל- 
הפרשים בפיקודו של לאפאיט. בנובמבר 1793 נאסר, אך 
שוחרר ממאסרו בעקבות נפילתו של רובספייר. בימי נאפו- 
ליון היה חבר הסנאט, אך — כחסיד ההשכלה וההומאניזם 
של המאה ד, 18 — היה מתנגדו של הקיסר, וב 1814 היה הוא 


_ 







923 


דסטיט דדז טרפי—דעו 1 *י!הל 


924 


שהציע לראשונה בסנאט את הסרת נאפוליון ממלכותו. — 
ב 1796 > כשנוסדה ב״מכון הלאומי" מחלקה מיוחדת למען 
"ניתוח התחושות והרעיונות", הציע דס׳ להמיר את הביטוי 
המורכב הזה בשם "אידיאולוגיה", ומאז נקראו הוא ותלמידיו 
בשם "האידיאולוגים". נאפוליון ייחם לשם "אידיאולוגיה" 
(ע״ע) טעם לגנאי, ובמשמעות זו נתקבל המושג הזה לאחר 
מכן גם ע״י מארכס. אולם ליוצר המונח עצמו היתה האידיאו¬ 
לוגיה ״מדע של האידיאות״—פילוסופיה המשתדלת לגלות 
כללים מעשיים בשביל החינוך, תורת־המידות ותורת־המדינה 
על סמך ההכרה המדעית של האירגון הפיסיולוגי והפסיכי של 
האדם ועל סמר ידיעת העולם הפיסי. לפי דס׳ האידיאולוגיה 
היא הפילוסופיה המבקשת — מתוך ידיעת האדם והעולם — 
לגזור את הכללים המעשיים המתאימים לניהול הפרט, 
לחינוך הילד, לאירגון המדע: האידיאולוגיה נועדה להיות 
המדע האחיד, שכל יתר המדעים אינם אלא השימוש 
בתורותיו. לשם כך בנה דם׳ מערכת שיטתית של המדעים, 
ומבחינה זו הקדים את השתדלויותיו של קונט (ע״ע) למען 
אירגון המדעים. 

דס׳ הוא הנציג החשוב האחרון של האסכולה הסנסד 

י • 

אליסטית שמיסודו של קונדיק (ע״ע). את יצירת דימויינו 
הוא מסביר מתוך מציאות אובייקטיווית של דברים שמחוצה 
לנו. ההרגשה החושנית עצמה אינה יכולה לתת לנו מושג 
של עולם חיצוני, אולם אנו רוכשים לנו את הידיעה על 
מציאות דברים שמחוצה לנו ע״י תנועותינו וע״י ההתנגדות 
שבה אנו נתקלים בתנועות אלו. יצור חסר תנועה או חסר 
תחושת־התנועה לא היה יכול להכיר את עצמו, ואילו חומר 
שלא היה מתנגד לגוף הנתקל בו לא היה יכול להיות מופר. 
דס' מבחין חמישה כשרונות יסודיים של ידיעתנו: החושניות, 
הזכרון, כוח-השיפוט, הרצץ, יכולת־התנועה. הלשון היא בעי¬ 
ניו המצאה מלאכותית של האדם, והוא מדגיש — בדומה 
לקונדיאק — את החשיבות של הסימנים בשביל התהוות 
ההכרה. דס׳ תיכנן תכנית כללית של הלימודים הפדגוגיים 
כדי להעמיד את תורת הלשון לשירותה של תורת־ההגיון. 
את יסודות תורת-המידות משתית דם׳ על הפיסיולוגיה: את 
השנאה והחמלה הוא רואה כמותנות במצבים מסויימים של 
מערכת־העצבים. 

חיבוריו העיקריים של דם׳: , 146010£16 י 4 ממ 6 מ £161 
ע— 1 (״יסודות האידאולוגיה״), 1801 — 1818 ; 0120101206 
216 ז 8606 (״דיקדוק כללי״), 1803 ! ״לוגיקה״, 1805 ! - 1 ס 00 

0160 {> 400£65 } 16 > 1015 165 > 0 זק £5 ' 1 510 01601206 ("ביאור 

ל,רוח החוקים׳ של מונטסקיה״), 1806 (תורגם לאנגלית ע״י 

* # 

^^ 0 (() ! - 400165 } 16 > 02£65 ! 011 165 6£ 6016 § 16 11 ) 5 £5521 

111611 !> ("מסה על הרוח ועל החיבורים של מונטסקיה"), 
1808 . — כל ספריו יצאו במקובץ (ב 4 כרכים) ב 1824/5 . 

) 04 141 1 <(/ק 41010 (/ 4 } 1 ) 1 1141 £11111 , 00 ־ 030111 . 11 ? 

; 1891 , 1111 ^ 11010 ) 1 £11 , 61 ־ 1031 ? .? ; 1828 , 11 ) 116 ^ X^X 
, 8111111 111/11 !] 010 נ> 1620-12 — ( 1758 — 

1806 ), מנהיג כושי במלחמת־השיחרור של האיטי 
(ע״ע) ושליט ראשון של האיטי העצמאית. דס׳ נולד בגיניאה 
שבאפריקה והובא בצעירותו כעבד להאיטי הצרפתית. 
כשהתמדדו הכושים באדוניהם בתקופת המהפכה הצרפתית, 
הצטרף דס׳ לטוסן ל׳אוברטיר (ע״ע) ונלחם בצדו לביטול 


העבדות ולשויון־זכויות לכושים, תחילה בשירות הספרדים 
שבסאךדומינג 1 , נגד הצרפתים, ואחרי שהכריזו הצרפתים 
על מתן אמאנציפאציה ( 1793 ) — בצד צרפת נגד הספרדים 
ונגד האנגלים. כששלח נאפוליון צבא להאיטי בפיקוד גיסו 
לקלךק לשם חידוש שלטון צרפת באי( 1802 ), התנגדו טומן 
ודיס׳ לצבא הצרפתי בכוח. דם׳ נקט שיטת האדמה החרוכה 
כדי להתש את כוח הצרפתים. אך כשהסגיר טוסו את עצמו 
בידי הצרפתים, השלים גם דס׳ עם לקלרק ונתמנה גנראל 
בצבא הצרפתי ומושל בדרום האי. מתפקידו היה לפרק את 
הנשק מעל שארית הלוחמים הכושיים! לאנשיו הסביר 
שכניעתו היתד, תכסיס בלבד. כשנודע לדם׳ ב 1802 , כי 
הצרפתים מבקשים לאסרו, הרים מחדש את נם־המרד והפנה 
את הנשק, שנאסף על-ידיו וע״י עוזרו א נ ר י כ ר י ם ט ו ף 
(ע״ע), נגד הצרפתים! לעזרת הכושים באו אניות בריטיות 
ודם׳ ניצח את הצרפתים ואילצם להכנע. ב 1.1.1804 הכריז 
דם׳ על עצמאות האי ונבחר למושלו הכללי לכל ימי-חייו. 
כשהכתיר נאפוליון את עצמו לקיסר, הלך דם׳ בעקבותיו 
ונטל לעצמו את השם והתואר ז׳ן־ז׳ק 1 , קיסר האיטי (אוק¬ 
טובר 1804 ). אולם דס׳, בעל הכשרונות הצבאיים, היה נטול 
השכלה ותכונות של שליט ולא האריך ימים על כסיהקיסרות. 
הוא ערך טבח במתיישבים הצרפתים שנותרו באי והחרים 
את רכושם, והשניא את עצמו בעריצותו גם על תומכיו, 
ובעיקר על המולאטים, ואלה האחרונים נתמרדו בו. באחת 
המרידות נהרג דם׳, כשנתיים אחרי התקסרותו. 

; 1806 ./ ./ , 33 > €13 :>מ 03 36 > 13 > 7 \ 02 ק 0 ״ 1 111311 מסס 

; 8611011411011,1791-1804 ,1914 814111412 ?* 772 , 61 ־ 31 ז \^ 5 . 0 
. 0 .[ ; 1925 , €6 ה 14 ) 612 (} 16 ) 1 , 112 16 ) 0146116 4 * 1 י מ 0 ממ 53 .? 
י 5 מ\ 03 .? . 17 ; 1926 , 114111 ' 4 011£ ^ 111 * 41 14121461 ^ 1 , 11 01531 ( 1 

,ו 131 ח 1 > 110 . 5 ; 1936 , 814111 / 0 /( 8101 1116 :/( 67210€14€ < 8 ) 81441 

. 1954 \ 8146 1116 814111 

י. טו. 

ךעת־ר ) ד.ל (אנגל׳ ן 111101 ק 0 £116110 , גרמ' €ן 1 ;> 1:11 מ 0££6 
4610002 }), ההתייחסות של ציבור כלפי בעיה 
מסויימת בעלת משמעות ציבורית או פוליטית, שהיא שנויה 
במחלוקת בפועל או בכוח. 

בחברות הפרימיטיוויות והמסדתיות מבטאת דה״ק בדרך¬ 

! 

כלל את העקרונות המוסכמים של אותה חברה ותרבותה 
ומתעוררת בעיקר כלפי מקרים של סטיה מעקרונות אלו 
(עבירות, פשעים) או כתגובה על התרחשויות לא-רגילות 
(אסונות בידי שמים או בידי אדם). בחברות אלו מתגבשת 
דה״ק עפ״ר בהתאם להדרכתם והכוונתם של בעלי עמדות 
חברתיות, פוליטיות וריטואליות, אשר בידיהם הסמכות 
בבעיות פוליטיות וחברתיות שונות. 

בחברות מפותחות — ובמיוחד בחברות מודרניות — 
דה״ק מתהווה מסביב לעניינים אשר אינם קבועים קביעות 
מסרתית מוחלטת, אלא עשויים להיות שנויים במחלוקת 
בתוך החברה, לאחד ששוב אין בה הכרעה סמכותית למנהיגות 
מקובלת של נושאי עמדות פוליטיות וחברתיות גבוהות. ד״ק 
כזו, המופיעה כגורם פעיל במציאות החברתית, מתפתחת 
במידה (א) שנוצרת דיפרנציאציה בין תחומים חברתיים 
ותרבותיים שונים! (ב) שהכוח הפוליטי הולך ומתפזר! 

(ג) שהסמכות הבלעדית של מנהיגות מסרתית מתערערת! 

(ד) שמתרחב תחום ערכי־הביניים, אשר אינם מקודשים קדו¬ 
שה של מסורת ושל ערכים עליונים — תהליך הקשור 
במידה מסויימת בתהליך הסקולאריזאציה של תחוםיהערכים. 






925 


דעת־רהל 


926 


במלוא-המידה לא התפתחו תנאים אלה אלא בחברה המודר¬ 
נית, שבה דה״ק על אירגוניה השונים היא אחד מצינורות- 
הקישור העיקריים בין החברה ובין המבנה המדיני שלה 
(ע״ע דמוקרטיה). 

הגילויים הראשונים של ד״ק מודרנית מסוג זה הופיעו 
באנגליה במאות ה 17 — 18 ובצרפת ובארצות אחרות ביבשת- 
אירופה מן המאה ה 18 ואילך. המרכזים הראשונים של גיבוש 
דה״ק היו באנגליה בתי-הקפה, בצרפת — הסאלונים של 
תקופת ההאכלה. התפתחותה של דה״ק בתור תופעה חברתית 
כללית נתקשרה עם התפתחות העתונות (ע״ע), אשר העבי¬ 
רה ידיעות ודעות שונות בין חוגים חברתיים שונים. נושאיה 
של ד״ק זו היו בעיקר חוגים של שכבות־ביניים, חוגי 
פרופסיונאלים ואינטלקטואלים למיניהם, כלומר השכבות 
אשר הגיעו באותה תקופה לכלל גיבוש חברתי עצמי ושאי¬ 
פות פוליטיות מובהקות. 

בתקופה מאוחרת יותר התחילו חוגים עירוניים נרחבים, 

מן הבורגנות ומן הפועלים — ובהדרגה גם חוגים כפריים —, 
להשתתף בגיבוש זרמי דה״ק, להתעניין בנושאים ציבוריים 
ולנסות לתפוס עמדה כלפיהם ולהשפיע עליהם. דה״ק 
התפתחה כחלק אורגאני של התנועות החברתיות והלאומיות, 
אשר קמו באותה תקופה. תחילה עסקה בנושאים מדיניים 
ותרבותיים שונים, וביחוד בעניינים של ממשל־פנים ושל 
מדיניוודחוץ! אחת התופעות המיוחדות לתקופה החדשה 
היא ההשפעה שהתחילה דה״ק להשפיע על מדיניות־החוץ 
ועל ניהול־הדיפלומאטיה — השפעה שנתנה את אותותיה 
לראשונה בתקופה שלאחר קונגרס־וינה. הבעיות הסוציא־ 
ליות־פוליטיות והלאומיות נשארו במשך כל אותה תקופה 
המוקדים העיקריים של דה״ק, אולם עם התפתחותם של 
חרושת המונית ושווקים אנונימיים בכלכלה ושל אמצעי- 
הקומוניקאציה ההמוניים התחילו להתגבש זרמי ד״ק גם 
מסביב לנושאים כלכליים, ספרותיים, ענייני־אפנה וכר. 

התפתחות התנאים הנוחים לגיבושה של דה״ק הביאה 
לידי מאבק קשה על גיבושה והכוונתה בין גורמים פוליטיים 
שונים. בתוך אירגונים ומפלגות שונים נתפתח גם השימוש 
באמצעי הקומוניקאציה ההמונית לשם הכוונה זו. כן התפת¬ 
חו גם טיפוסי מנהיגים מיוחדים, אשר'עיקר עניינם היה 
להשפיע על דה״ק (ע״ע דמגוגיה). אך גם מנהיגים "יציבים" 
וממוסדים יותר היו חייבים במידה הולכת וגדלה לשים לב 
לאפשרויות גיבושה של דה״ק. כמו כן נתפתחו צורות שונות 
של אירגון מפלגתי וציבורי, אשר עיקר כוונתן היה ללכד 
את דה״ק וליצור מעין הסכמה וגיבוש־מחדש בכל אותם 
שטחי־חיים, שבהם נתערערו מסגרות המקובל והתפתחו 
אפשרויות לוויכוח ולהשפעה חפשית. על העתונות, שכבר 
נתפתחה במאות ה 18 — 19 , נתוספו במאה ה 20 הראדיו, הטל¬ 
וויזיה וכיו״ב. בעוד שידיעות ומאמרים באו לכוון את דה״ק 
בעיקר מבחינה פוליטית, הרי סוגי־פירסומת שונים באו 
לכוונה מבחינה כלכלית — הכוונה של צריכה. הפירסומת 
הפכה באמצע המאה ה 20 למעין טכניקה ומדע שלמים, אשר 
משתמשים בהם חוגים, קבוצות ועסקים שונים לשם השגת 
מטרותיהם בהכוונתה של דה״ק. התפתחו גם מכוני־מחקר 
מיוחדים העוסקים בכך (ר׳ להלן). מאמצים לגיבוש דד,"ק 
נעשים בכל המשטרים המודרניים — הן בדמוקראטיים והן 
בטוטאליטאריים, אלא שבמשטר טוטאליטארי השליטים 
מנסים לרכז בידיהם את כל אמצעי-ההשפעה על דה״ק 


ולמנוע התהוותם של גיבושים עצמאיים, ואילו במשטרים 
דמוקראטיים קיימת התחרות מתמדת על דה״ק והתהוות 
בלתי פוסקת של גיבושים שונים שלה. אולם עצם העובדה, 
ששליטי המשטרים הטוטאליטאריים דואגים הרבה לגיבושה 
של ד״ק ולהכוונתה, מעידה על כך שאף במשטרים אלה 
קיימים תנאים להתפתחותה ונודעת לה חשיבות מרובה 
לגבי יציבותו של המשטר (ע״ע דמוקרטיה! טוטליטריות). 

למעשה אין לדבר על ד״ק אחת ואחידה בתוך חברה 
מסויימת, כי אם על "דעות-קהל" שונות, המשתנות לפי 
הזמן, העניין או החוג החברתי. קיימות התגבשויות שונות 
של דה״ק לגבי הבעיות העשויות לעמוד במרכז של דיון 
ציבורי או להיות נקודת־גיבוש שלו. התגבשויות אלו מקי¬ 
פות תמיד חוגים שונים, ואחת מבעיות־היסוד של אלה 
המנסים להשפיע על דה״ק היא לזהות את החוגים העשויים 
להיות נתונים להשפעה בעניינים מסויימים. 

המחקר הסוציולוגי והפסיכולוגי החדיש בירר את תהליכי 
ההתגבשות של דה״ק וסתר את הדעה, כאילו קיים תמיד יחס 
ישיר בין אמצעי הקומוניקאציה והתעמולה ההמונית ובין 
הקהל שאליו הם מופנים, כאילו קהל זה מושפע בעיקר מן 
התוכן האינטלקטואלי או האמוציונאלי של הידיעות, הסמ¬ 
לים וכר, המוגשים לפניו באמצעים אלה. מחקר זה הראה, 
שלגבי התפשטותן של דעות ובגיבושה של ד״ק נודעת 
חשיבות מכרעת לגורמים בלתי-פורמאליים שונים, ובעיקר 
לשנים מהם: (א) לקבוצות הראשוניות שבני החברה 
משתייכים להן (ע״ע קבוצה)! (ב) למנהיגים לא¬ 
פ ו ר מ א ל י י ם של קבוצות כאלה — "מנהיגי־הדעה" בעלי 
ההשפעה. שני הגורמים האלה הם המתווכים בהעברה של 
ידיעות וגיבוש של דעות, ורק לעתים רחוקות מתהווים גי¬ 
בושים של ד״ק בלי עזרתם או תיווכם. בחברות מסר- 
תיות מנהיגים כאלה הם לרוב האנשים בעלי העמדות 
הרשמיות הסמכותיות השונות, אולם בקבוצות מודרניות 
אין דבר זה מחוייב־המציאות! ולא עוד, אלא שבתוך 
קבוצה חברתית או יחידה טריטוריאלית מסויימת קיימים 
מנהיגים שונים לגבי תחומי־חיים שונים: הפוליטיקה, המדע, 
תחומים פרופסיונאליים, תחומי האפנה, הבידור וכר. חשי¬ 
בות רבה בגיבושה של ד״ק נודעת גם לסמלים קולקטיוויים 
חגרכיים, שהם שונים בארצות שונות בהתאם למסרתן התר¬ 
בותית ומערכת הערכים שלהן. אנשים שונים וקבוצות שונות 
ניתנים להשפעה ע״י סוגי־סמלים שונים וגישות שונות, 
אולם עיקר ההשפעה היא באמצעות אותם סמלים, שהם 
בעלי המשמעות הגדולה ביותר מבחינת הדימוי העצמי של 
האדם, דימוי הסטאטוס שלו ואותן נקודות ועניינים, שבהם 
הוא מתעניין ולגביהם הוא מרגיש חוסר־בטחון מסויים. 

במסגרת התעמולה והפעולה לגיבוש דה״ק בחברה המו¬ 
דרנית אפשר להבחין בין הזרמים המתכוונים לחזק את 
אפשרויות הגיבוש של ד״ק עצמאית בשטחים שונים ובין 
הזרמים — המטופחים בעיקר ע״י גורמים פוליטיים סמכותיים 
שונים—שכוונתם להחליש ולמעט אפשרויות כאלה ולבטל את 
התנאים המביאים לידי גיבוש עצמאי של דה״ק. גישה אחת, 
המצויה בתחום הפוליטי בעיקר בארצות הטוטאליטאריות, 
ובתחום הכלכלי — בחלק מהפירסומת המסחרית, מדגישה את 
הבדידות וחוסר-האונים של הפרט בעולם, משתדלת להגביר 
הרגשה זו ומציעה לאדם להחלץ ממנה בעיקר ע״י הסתמכות 
בלעדית על הפתרונות המוצעים לו ע״י התעמולה. גישה 


927 


דערדרןהל — דפר, דניאל 


928 


דמוקראטית, מחנכת יותר, המצויה בתחום הפוליטי והחב¬ 
רתי בארצות הדמוקראטיות, משתדלת יותר להגביר את 
בטחונו העצמי ואת כוה־שיפוטו העצמי של הפרט. הגישה 
הראשונה מכוונת בדרך־כלל גם לערער את סמכותם של 
הקבוצות הראשוניות ושל המנהיגים הלא־פורמאליים, המה¬ 
ווים מרכזים עצמאיים של גיבוש דה״ק, ואילו הגישה השניה 
מכוונת במידה גדולה לחזק את הגורמים הללו. 

המחקר השיטתי של דה" ק התחיל רק בשנות 
הס 2 והתפתח בעיקר בשנות ה 30 וה 40 של המאה הזאת, 
אע״פ שחיבורים עיוניים הדנים על אותה בעיה נתחברו 
כבר בשלהי המאה ה 19 (פ. טניס [ 61111165 ־ 1 .?] ואחרים). 
מרכז התפתחות המחקר של דה״ק היה בתחום הסוציולוגיה 
והפסיכולוגיה באד,"ב (ו. ליפמן! ה. ד. לסוול ואחרים). 
תחילה עסקו רוב המחקרים הללו בעיקר — על סמר מקורות 
ספרותיים ועתונאיים — בניתוח של זרמים היסטוריים ושל 
קבוצות המשפיעות על התהוות דה״ק. דחיפה גדולה למחקר 
שיטתי ורצוף יותר באה עם התפתחותם של מכונים לחקר 
דה״ק — כגון מכון־גלפ (קג 111 ג 0 ) ומכוךוולראוד (- ¥31 \ 
006 ־ 1 ), שעסקו במיוחד במחקרי־שוק, במחקרי-בחירות ובבי¬ 
צוע סקרים על בעיות שונות, שנראו להם כמעניינות. 
כדוגמתם פותחו מכוני-מחקר מרובים בארצות שונות; 
בישראל עוסק בסקרים אלה בעיקר המכון למחקר שימושי- 
חברתי. בימי מלחמת־העולם 11 התפתחו גם מחקרים חשו¬ 
בים העוסקים בבעיות תעמולה, הן זו של בנות־הברית והן 
הגרמנית. 

הרבה שיטות טכניות חשובות במחקר חברתי ופסיכולוגי 
פותחו בקשר למחקרים אלה (ע״ע חברה: מחקר חברתי), 
ובקשר להם — הרבה מטכגיקות הךגימה (ע״ע). סוג אחד 
של מחקרים אלה — שעיקרו סקרים — מספק אוסף גדול 
של אינפורמאציה, המשקפת את עמדתם של חוגים ושכבות 
שונות כלפי בעיות חברתיות וציבוריות רבות ושונות במשך 
הדור האחרון! תוצאות המחקרים הללו משמשות חומר 
גלמי חשוב להיסטוריה חברתית של התקופה. סוג שגי של 
מחקרים תורם תרומה חשובה יותר לפיתוח הבנת התהליכים 
החברתיים והפסיכולוגיים של דה״ק והקומוניקאציה. בין 
המושגים החשובים אשר פותחו במחקרים אלה היו מושג 
"מנהיג־הדעה"(ר' לעיל) ומושג "קבוצות־ההתייחסות". נעשו 
גם נסיונות לפיתוח מחקרי־קומוניקאציה משווים בארצות 
שונות. בזמן האחרון פותחו גם מחקרים אנתרופולוגיים 
שונים על תהליכי הקומוניקאציה בקרב שבטים פרימיטיוויים, 
ביהוד אותם שעליהם עוברים תהליכים של מודרניזאציה. 
בישראל בוצעו כמה מחקרי־קומוניקאציה במסגרת המחקרים 
על קליטת העליה. 

א. ד. גורדון, לבירור רעיוננו מיסודו (כל כתביו, ב, 196 

ואילך), תש״א * ; 0130, 1901 ! 1 ) 1011 ז 0$17110 ,ס 0 ־! 2 ד ס 0 .ס 

\¥. 821101% 1)10 61)012711060 54617114718 11* 1670 §€$€^110^1* 
071471310X8071, 1914; 10., 016 6))071130 60 54017111718 171 3, 

1? 6118^50610610, 1929; 8. *161111105, !€713 6 3. 6))07x11106071 

54017111718, 1922; 82$52£ 3,0 01 10£1711071 010 06010810 ^ 5 ? י 
1(1 £70£(28(27136 £011710[110, 1922; £1 116110 ? , 211 בתקכן 

0£1711071 , 1926 2 ; ]. 31001201, 7600710 305 0£11210715, 1943; 

5 60101 . 10 ; 1946 , 151071 ) 07511 ? 155 ) 4 ? ,(. 21 61 ) 1:011 ־ 001 * .א 
76007)1 0,713 500101 57113105, 1957; 211:0 .ע ־ 3011117001 .א X1- 
500, 070 6))07X13060 546X7X147X8 <35 £1077X0711 3, 510(13. 

\¥ 1110715611311718 171 3. 1> €7710\7 (13€ , 1946; ?. £2221*$£010 י 
760 £00£10'5 €60x00, 1948; \¥. 80111 €077 155 ) 4 ? , 1 ת 1 מ 2 ־ X77X157X1 - 
0<511071, 1949; 10., 760 ?700055 (1713 £))0015 0) 14(155 €0771- 


171 1307 ) 0 א , 012 * 2001 ( . 1 \ - 015011 ־ 801 . 8 ; 1955 , 171071 ) 771147110 
, £1711071 (2713 €077117X117170(13071, 1950; 6. 101x010$ ס 146110 ? 

011, 0x0 קק ¥01 \ . 0 ; 1950 , 2 ) 14551 ? 500107 171 £1711011 () 146110 ? 

," 1550 ) 517 . 3 113 ) 54(2727X07 ־"' . 3 . 14 £01410 61017101% . 3 13001081071 
116110 ? /ס 000010£7710711 3 ) 01510710 60 ? 1% ס 01 ק 8 . 14 ; 1952 
,( 24 . 1 ( 0 %* £21 04 2110 010 8.151x5 ־ 001 * 01 800131 ) 0£17X1071 
, 51010, ?075071(3 17x111407100 ־ 2221 ^ 1 .? 2110 1952; £. *£2X2 
* 1 23071 ) £150115X201, ?(211077X5 0/ €077X7711471X0 .יא . 8 ; 1956 
.( 1956 , 17 ־ 01 ^ 2112 ) 10100 ק 0 110 ( 111 ?) 51714011470 21 ) 5001 

ש. ב. א. 

1 * 10 , רניאל — ££0£ ( 1 161 ת 3 ( 1 — ( 1660 [?], לונדון — 

♦ ►י * 

1731 , שם). פוליטיקן, סופר ועתובאי אנגלי. דפו 
היה בן למשפחת דיסנטךים (ע״ע) וחונך בבית־ספר של 
הכת. לראשונה עסק במסחר, אולם ב 1692 פשט את הרגל; 
במשך השנים הבאות 
הצליח לפרוע כמעט 
את כל חובותיו. לאחר 
מכן פנה רפו לעסק¬ 
נות מדינית ולעתו־ 
נאות. הוא נמנה עם 
מתנגדיו של ג׳ימז 11 
(ע״ע), ואף השתתף 
במרד מונמאות. עם 

המלכתו של וילים 111 

•• 

הצטרף אליו ונעשה 
לסופרו הראשי וליו־ 
עצ 1 המקורב. הוא נת¬ 
מנה לתפקידי מינהל 
וייעוץ באוצר ובמשרדים כלכליים ממשלתיים. וכן מילא כמה 
פעמים תפקידים מדיניים סודיים: תחילה מטעם הוויגים, 
אח״ב מטעם הטורים, ולבסוף שוב מטעם הוויגים במסווה של 
טורי. אולם בעיקר פעל הפובליציסט וכמחבר פמפלטים, 
ובביקרתו המדינית והחברתית לא נרתע מפני התקפות 
נמרצות על התקיפים, שהביאו לו לפעמים נזק חמרי וסיכון 
אישי. הוא נאסר כמה פעמים, וב 1702 אף נידון—בגלל חיבור 
תוקפני ביותר — לעמוד־הקלון, אלא שההמון שנתאסף סביבו 
ערך לו תשואות. לאחר מכן היה כלוא בבית־הסוהר במשך 
שגה. בשנים 1704 — 1713 הוציא לאור את כה״ע "הסקירה" 
(׳* 16 /י £6 116 ־ 1 ), שהוא היה גם סופרו ומחברו היחיד. מפעל 
זה עשה אותו לאבי העתונות האנגלית ולסולל דרך לבטאו־ 
נים פובליציסטיים שבאו אחריו. — דפו נשא אשה ב 1683 
והוליד 7 בנים; אולם לא זכה לשלום־בית וחי רוב ימיו 
הרחק מביתו בשליחויות כטוכדמודיעין או מרגל של הממ¬ 
שלה או של קבוצות שלחמו על השלטון. בגיל 60 פנה 
לסיפור, והרומאן הראשון שלו "רובינסון קרחו" היקנה לו 

מיד פירסום עולמי. דפו פירסם עוד כמה סיפורים ראליס- 

* • 

טייס מרתקים, וכן מדריך מצויין למסיירים בבריטניה 
הגדולה. 

דפו היה הסופר הפורה ביותר בפובליציסטיקה האנגלית; 
מספר המסות והפמפלטים שכתב מגיע לאלף. הוא טיפל 
בכל הבעיות המדיניות, הכלכליות, החברתיות, התרבותיות 
והדתיות של דורו. לכאורה היה הפכפכן בעמדתו הפוליטית, 
ובזמנים שונים שירת תקיפים שונים; אולם בעיקר שמר 
על קו אחד בכל פעולתו: נאמנות לפרוטסטאגטיזם, לבית- 
המלכות ההאנוברי, לעקרונות מהפכת־ 1688 , לסובלנות הדתית 



רניאל רפו 


ז ♦ 


7 







929 


דפו, דניאל — דפוס 


930 


וליחס אנושי לעניים ונרדפים. הוא הופיע כלוחם אמיץ 
לחופש הפרט, למוסדות סוציאליים מודרניים, לתורת כלכלה 
מתקדמת, לשיחרור אינטלקטואלי וחברתי של האשה, 
לתחיקה דמוקראטית ולאיחוד האנגלו־סקוטי ( 00 ץ £$$2 
6605 [ס 6 ? [״מסה על תכניות כלכליות״]׳ 1698 ; - 3001 30001 ) 
£301165 0116 0 ! 106 י 0 [״עצה טובה לגבירות״]; 5 ' £68100 
000101005 £© 1301156 1116 10 ¥60106131 . ["מזכרת הלגיון 
לביודהגבחרים"], 1701 ). בתורת־הכלכלה הקדים את דורו 
בהרבה; הוא היה מן הראשונים שהציעו תכניות מפורטות 
לביטוח באגקאי, לחברות־ביטוח, למס־הכנסה, לפיקוח 
ממשלתי על התעשיה, לתיקון החוקים על פשיטודהרגל 
ועוד. בלהט מוסרי ובאירוניה קטלנית תקף את אי־סובלנותה 
של הכנסיה האנגליקנית, את שחיתות המידות ועושק־הדלים, 
שהיו מצויים בחוגי הכמרים, האצילים והעשירים, ואת 
הלאומנות הצרה, הדוגלת בטהרת הגזע האנגלי ( 006 ? 
163 ? 5 ' 30 !\ [״טענות האיש הדל״] , 1696 ! השיר - 7606 6 !וד 
£08115110130 סססל [״האנגלי האמיתי"], 1701 ; -: 511001 1116 
5 ־ 0110155601:61 ^ ץ ¥3 \: 651 ["הדרך הקצרה לסלק את הדיסנ־ 
סרים"], 1702 ; 1116 0£ 81160655100 0116 3831051 £635005 

60 ^ £13000 0£ £10056 ["נימוקים נגד הכתרת בית־האנד 
בר״], 1713 ). 

דפו נחשב לאחד המספרים הגדולים של התרבות האג* 
גלית. חיבורו הגדול : 631 ־ 31 ) 0£ 1116151303 111000811 7006 
860310 (״סיור באיי בריטניה הגדולה״), 1724/7 , הוא מדריך־ 
נסיעה קלאסי, הכולל תיאורים ראליסטיים ודברי־ביקורת 

נוקבים. חיבוריו הדמונולוגיים (- 3 קנ]\ 0 1116 0£ £6131100 

* 

¥631 . 305 ? 006 0£ 00100 ["סיפור על הופעת רוחה של אשה 
בשם מרת ויל״], 1706 : 1116 0£ ץ 0 ס £1151 01111631 ? 1116 ־ 
06101 [״ההיסטוריה הפוליטית של השטן״], 1726 ; $751601 .^ 
¥3810 0 £ [״שיטה של מאגיה״], 1726 ; סס ץ £553 0 ^ 
£136111005  

לטת ורדיפת־בצע, ואף אהבתם אינה אלא סיפוק תאוותיהם 
ללא שמץ של רומאנטיקה. הדיוק הצילומי. שבו מתוארים 
הגיבורים והגיבורות ומסיבות חייהם׳ עושים את הסיפורים 


האלה לראשית הרומאן הראליסטי בספרות אירופה. הטוב 
שבהם הוא 13001605 ? 1011 \, 1721 . 

אין הוצאה כללית של כל כתבי דפו, ורבים מכתביו לא 
זכו למהדורות נוספות ונעשו יקרי־מציאות. ההוצאה החדישה 
השלמה ביותר, המכילה את הרומאנים שלו ומבחר כתביו 
האחרים, הופיעה ב 14 כרכים ב 1927/8 . 

עיבודו העברי הראשון של "רובינסון" ("כור עוני") 
הוכן ע״י י. רומש (תרכ״ב). הספר כולו תורגם לעברית ע״י 
א. ברש (תרפ״א) וע״י י. גרוזובסקי [גור] ( 1928 ). יש גם 
תרגום ערבי, שנדפס סמוך ל 1940 באותיות עבריות לצרכי 
יהודים מעדות־המזרח. 

, 1011 ־ 1-7111 . 13 ; 1916 , 111711 / 17011 .£ 11011/10 ,.<£ .(£ . 001 ־ 15 
; 1924 , 61181101765 ¥\ £11765 065611161116 016 , 11506 ?€ .£ *'•( 1 
. 1100030 -. 30001 )) 1916-1928 ,§ 568%117 ? 0 [ . 0 01116 [ 12 
1116 117 $111816$ , 500004 . 7 ^\ ;( 1929 .׳\ 0 א ,. £$$0110 3 הס 4 ג 

, 1115 ) 0171 ? 565 61 , 19 , 10 :ז: 01 ( 1 ,? ; 1924 ,. 0 / 0 91611108 6 ׳ 120110111 
; 1925 ,.ס 86 €5 ? 01/611111 165 61 16 ס £0 ,. 1 ) 1 ; 1924 , 1-111 

14. ^4. ?135410010, 11081115011 €111506 1171 £161116 8, 7161161 £11 
1*0150111111$* (00111:50110 £01x15011311, 130. 1928); £. 631000, 

111510?)/ 0 ; 1928 , 6-7 . 0115 , 111 , 1101/ 01 11511 § £11 1116 [ס . 
[31^011, 025 £55(19 011 £?0 61££001 .? ; 1929 , 6615 ן x15011, 

£0110172 € 1115- 1(, € 011^5500,1'610111101 111 8, $10111 $1611? € 0.5, 
1929; 1\. 5130110, [)€? 01111{18?1€ £11? 1101115171115 0.5, 

0118 10118 § £11 7 !§ 1111011 ? £011 ,. 19 . 19 י ס 0 §ס 51 . 14 ; 1936 
.( 1 ; 1939 , £111019 1116 117 . 0 , 140000 .£ .[ ; 1938 , 112016$ 
, 0000130 ? .^\\ ; 1950 2 ,. 0 , 1 ) 501:1100130 .{ ;׳ 1948 ,. 0 , £430100 
; 1952 ,.ס .ס , 73£500 *ץ .? ; 0 1950 [ 0 17161681816 £116 
. 1957 , 3-4 . 0115 , 79 0661 1116 [ 0 £156 £116 , 31£ ^\ .[ 

א. א. מ. 

דפוס, כל תהליך טכני, שבו מעבירים מ פ ו ר מ ה (תבנית, 
לוח) מוצקת סימנים וקווים קבועים לרקע 
אחר (בימינו — עפ״ר לנייר). צורת־הדפסה ראשונה אפשר 
לראות כבר בשימוש בחותמות, שהיה נפוץ מן האלף ה 3 
לפסה״ג בבבל ואח״ב גם באיזורים אחרים במזרח (ציור 1 ). 



ציור 1 . לוח־חרס מינואי (כרתים, המאות הד 1 — 16 
לפסה״נ): כתב שסימניו חותכו כ? אחד ?עצמו 
והוטבעו בחרס. דוגמה ראשונה לשימוש באותיות 

מיטלטלות 

אולם מפנה חדש בטכניקת הדפ׳ חל במאה ה 15 באירופה 
המרכזית עם המצאת פיתוח־ ה נחושת (ע״ע גרפיקה, 
עמ׳ 661 , 668 ) ודפ׳־הספר (דפ׳־הבלט), שפתחו את 
תקופת הדפ׳ במובנו המיוחד — והמקובל היום — של מונח 
זה. במאה ה 19 נתוספו לאלה הצירוף עם הצילום, ואף דפ׳־ 
השטח׳ ובמאה ה 20 הורחב דפ׳־השאבלונות ונעשה 







931 


דפוס 


932 


לטכניקה תעשייתית. בימינו מתחיל אף המדע האלקטרוני 
לתרום את תרומתו לפיתוחה של טכניקת הדפ ׳ . 

שיטות־הדפ׳ העיקריות: ( 1 ) דפ׳-בלט — החלקים 
המדפיסים נתונים על שטח־הפנים של הפורמה, החלקים 
שאינם מדפיסים — משוקעים (ציוד 2 ). ההדפסה גורמת 
לתבליט קל בערפו של הנייר. — ( 11 ) דפ׳־שטח — החלקים 
המדפיסים ושאינם־מדפיסים נתונים בשטח אחד (ציור 3 ) ; 
ההפרדה ביניהם נעשית ע״י דחייתם ההדדית של המרים 
שונים (למשל של שמן ומים). ההדפסה מניחה את שני עבדי 
הנייר משוטחים לגמרי. — ( 111 ) דפ׳־שקע — החלקים 
המדפיסים משוקעים מתחת לשטח־הפנים של הלוח (ציור 4 ). 
לפעמים מונח הצבע על הנייר בתבליט קל; לפעמים ניכרת 
ההדפסה מעבד לנייד בשיקוע קל. — ף\ 1 ) דפ'־סינון 
(דפ׳־משי) — הצבע מועבר על הנייר דרך שאבלונה מסננת 
(ציור 5 ) ומונח על הנייר בבליטה קלה: עברו השני של 
הנייר משוטח לגמרי. 

בכל שיטות־הדפ׳ יש להבחין בין הכנת ה פ ו ר מ ה ובין 
ההדפסה כשהיא לעצמה. למלאכה כולה קודמים ה ת י כ¬ 
ניו והמיתוה. התיכנון נעשה לרוב בבית־הדפ׳ 
עצמו וקובע את טכניקת הדפ/ הזמנת הנייר׳ עבודת הכריכה 
לאחר ההדפסה, וכיו״ב. המי ת ווה נעשה יותר ויותר 
עניינו של מומחה לגראפיקה שימושית (ע״ע גרפיקה, עמ ׳ 
663 — 666 ), שצריך לאחד כושר אמנותי וידיעת הדרישות 




ציור 4 . 


ציור 5 . 


דפוס "שקע 



דפוס״סינו-ץ 



2 חלקי־הסדץ המכוסים —שאינם םרפיסיס 



ציור 6 . אותיות ?סידור־יד 



ציור 7 . סירור־יד 


הטכניות. — מלאכת־הדפ׳ נעשתה בהדרגה בדור האחרון 
לתעשיה, המושתתת על שיתוף־פעולה הדוק עם 
המדע. ענפי־מחקר מיוחדים עוסקים בשיפור השיטות הקיי¬ 
מות ובפיתוח שיטות חדשות להכנת הפורמות; בבניית 
מכונות־הדפ/ שהן מסובכות ביותר; בבדיקת התהליכים 
הפיסיקאליים והכימיים בצביעה בעת ההדפסה והייבוש; 
בבעיות אירגונם של מפעלי־הדפ׳. 

1 . דפ׳־בלט (דפ׳־ספר). א. הכנת ה פור מ ה. 

44 44 

האותיות ה ב ו ד ד ז ת יצוקות מנתד־עופדת ( 70% — 65 
עופרת, 10% — 5 בדיל, 25% — 20 אנטימון). את ח ו מר¬ 
חמי לו י לרווחים שבין המלים והשורות, וכן לשטחים 
ריקים גדולים־ביחס, יוצקים בדומה לאותיות, אלא שגבהו 
נמוד משל אלו האחרונות, כדי שישאד ריק מצבע בעת 
מריחת הצבע. בזמן האחרון מכינים את חומר־המילד 
לשטחים גדולים (״הכפיסים״) — שלפנים היה עשוי ברזל־ 
יציקה — מאלומיניום או מפלאסטיקה. 

הסדר־ביד תופס את האותיות בזו אחר זו ושם אותן על 
משורה, המכוונת לרוחב־השורה הדרוש, עד שהשורה מת¬ 
מלאת בערך. את מילויה המדוייק הוא משיג ע״י הקטנה או 
הגדלה של הרווחים בין המלים, ובשעת הצורך — אף ע״י 
חלוקת המלים בסוף השורות; בדרך זו הוא מצרף שורה 
לשורה. משנתמלאה המשורה, הוא מוציא ממנה את השורות 
ונותן אותן על מגש המונח לצידו. הרווחים הדרושים שבין 
השורות מושגים ע״י הכנסת חצצות (פסים דקים של חומר־ 




















^ ^12 


933 


דסום 



934 



ציור 8 . _מסדרת־ 5 עוטי 3 חדישה 

צאה מכך מתקבל טכסט על גבי סרט פוטוגראפי. מסדרות־ 


מילוי) סיניהן. סידורי־קווים ורווחים גדו¬ 
לים בין ו,שורות, וכן שורות מאותיות אח¬ 

רות׳ מרהיבים על המגש. את הסידור המד 

י 

כן מחשבים לפי שעה בחוט־משיחה דק! 
אח״כ מזופיסים במכבש־יד יריעה להגהה, 

1 ♦ 4 

ואותה בודקים ע״פ כתב־היד. לבסוף מכני¬ 
סים את התיקונים הדרושים ע״י החלפת 
האותיות► השורות והרווחים (ציורים 7,6 ). 

בסיזלר־היד אפשר לבצע כמעט כל 
עבודות־עפ/ הן באותיות שונות, הן בקווים 
או עיטורים, והן בלשונות לועזיות* אך 
הוא דור|ס זמן רב* אין לסדר בדרך זו 
יותר מ 0 ע 1,3 סימנים בשעה. מן המאה ה 17 
ואילך התחילו לחפש אחדי מכונות, שיוכלו 
לעשות £פחות את "הסידור החלק", ובעיה 
זו באה <$ידי פתרונה בסוף המאה ה 19 . כל 
המסךףות של זמננו הן מכונות 
סידור !ויציקה כאחד. במסדרות- 

השורו)ת (לינוטיפ, אינטרטיפ, מיפו¬ 

י * • < 

גראף) תוצאות אמהותיהן של האותיות 
הדרושות ממחסניתן ע״י שימוש במערכת־ 
מכושים (ומצורפות לשורות באורח אוטו¬ 
מאטי. ש|דת-אמות זו מובלת אל פי־היצי־ 
קה של ז 4 ד המכיל עופרת־אותיות מותכת: 
משאבה לוחצת את כמות־העופרת הדרושה 
אל האמבות, וכך מתקבלת שורת־אותיות 
עשויה וחניכה אחת, מהוקצעת בדיוק לפי 
האורך, *;גובה והמידה הדרושים, ומוכנה 
לעיבוד 8 וסף. לאחר יציקה מוחזרות האמ¬ 
הות למי^מותיהן באורח אוטומאטי. בתוך 
השורה עצמה לא ניתן עוד לשנות דבר* 
ואם דרושים תיקונים, יש לסדר שורה 
חדשה (עיור 8 ).— סוג מיוחד של מסדרות 
הוא מכוגת־לדלו %0 ס 11 > 11 ״ 1 ), שבה האמ¬ 
הות מסוערות לשורות ביד, בדומה לסידור־היד. לאחר יציקת 
השורה, עזוב מחזירים את האמהות למקומותיהן ביד. 
מסדוות-טלטיפ הן מסדרות לינוטיפ או אינטרטיפ, 

• •• • • • 4 * - 

שאת מעדכות־המכושים שלהן אפשר להפעיל גם ע״י פסים 
מנוקבים ישל טלטיפ. בדרך זו ניתן להפוך חדשות, ידיעות- 
הבורסה,; וכו׳ במישרין לשורות-עופרת מוכנות להדפסה 
במהירותן ובאורח אוטומאטי * נוסף על כך יכול סדר אחד 
להשגיח |גל כמה מסדרות בעת ובעונה אחת, מה שאין כן 
לגבי מסערות מסוגים אחרים. 

ה מ ו נ ו ט י פ מספק סידור מורכב מאותיות בודדות. 
תהליך־העבודה מחולק לשתי מכונות: במכונת־מפשה מת¬ 
קין הסד 1 פס-נייר מנוקב, וזה מוסת את סדר האותיות, 
הרווחים!שבין המלים, הפיזור וכד/ בשביל המכונה השניה, 

ז 

מכונת!■היציקה. בזו האחרונה נתונה במסגרת אמהה 
אחת לכע אות. המסגרת מוצבת לפני פי-היציקד" כשנקב 
האות הראשונה מכוון אל זה, והאות הזאת נוצקת. אח״כ 
נעה המפגרת הלאה, ונוצקת האות הבאה (ציורים 9 , 10 ). 

בזמן:האחרון מפתחים מסדרות-פוטו, שבהן נתד 
נים — בפקום האמהות — נגאטיווים מזכוכית. במקום מנגנון- 

היציקה ב 1 אים ההטל (בכל הגדלים הדרושים) והצילום * כתו¬ 

*♦* * ▼ 


הפוטו עדיין נתונות בראשית התפתחותן, אולם מסתבר 
שחשיבותן — בעיקר לגבי דפ׳-אופסט ודפ׳־שקע (ר׳ להלן, 
עמ ׳ 941 , 943 ) — עתידה להיות גדולה מאד. — בונים גם 
מכונות כתיבה־וסידור, המספקות עמודים של טכסטים 
מסודרים סידור שווה בטיב המאפשר רפרודוקציה של ההד¬ 
פסות בדרך צילום או עשיית-גלופות. להשלמת המכונות 
הללו נבנו גם מ כ ו נ ו ת - ע י מ ו ד, שבעזרתן ניתן לצרף 
את הטכסטים המסודרים לעמודים שלמים. אף בשטחים אלה 
יש לצפות לחידושים מרחיקי־לכת. 

להדפסת תמונות שימשו לפנים חיתוכי-עץ ופיתוחי-עץ 
(ע״ע גרפיקה, עמ' 666/7 — 668 ). היום משמשות הטכניקות 
האלה רק בשטח הגראפיקה האמנותית. במקומן באו הגלו¬ 
פות הצרובות: גלום ו ת־ ק ו, העשויות לפי אוריגי- 
גינאלים בשחור ולבן בלבד, וגל ופות-ר ש ת (אוטו- 
טיפלת), העשויות לפי אוריגינאלים בגוני-ביניים (למשל 
תצלומים). ל ג ל ו פ ו ת ־ ה ק ו מצלמים תחילה את האורי־ 
גינאל בגודל הדרוש ומעתיקים את הנגאטיו ללוח־מתכת 
(אבץ, נחושת או תרכובת־מאגנזיום), המצופה שכבה 
רגישה לאור. ע״י ההארה נעשית שכבה זו בלתי-חדירה 

















935 


דפוס 


936 



. /<;,* ■*/׳/׳/'//י/-'־./  * 

14 ב). מהירות־ההדפסה מגיעה עד 20,000 הדפסות בשעה! 
לפיכך משמשות מכונות־הגלגלת להדפסות בסך, כגון להד¬ 
פסת עתונים או נייר בתבניות קטנות (למשל שוברי־קופות), 
וכד/ לכל מכונות־הגלגלת מחוברות מכונות־עזר (מכשירי 
חיתוך, קיפול, ניקוב וכד , ), ועי״כ יוצאים דברי־הדפ׳ מן 
המכונה מוכנים לשימוש (ציור 16 ). 

מכונות מרובות־צבעים. מעיקרא אין להדפיס 
אלא צבע אחד בכל פעם. כדי להחיש את התפוקה, 
נבנו מכונות מרובות־צבעים, היינו צירופים של מכונות- 
הדפסה ( 2 או יותר), שדרכן מועבר הנייר באורח אוטומאטי, 
כשהוא מקבל מכל אחת מהן את צבעה המיוחד לה. לשם 
הדפסת כתבי־עת צבעוניים במהדורות גדולות מאד בונים 


מכונות המכילות 5 מרכיבים (צהוב, אדום, כחול ושחור 
בשביל התמונות, וצבע נוסף בשביל הטכסט). 

מכשירי-עזר מיוחדים נבנולצרכי הגשה — 
הכנסת הנייר למכונה ע״י ספיגה או חיכוך מכאני, וכן 
לניקוב, לחריצה, לקיפול ולחיתוך הגליונות 
המודפסים. לסימון שוטף של הגליונות במספרים (למשל 
בשטרי־כסף) מוכנסים לפורמה מכשירי־מיספור קטנים! 
לאחר כל הדפסה המספר מתחלף. 
ד. שטחי־השימוש. 

הטכניקה של דפ׳־הבלט נותנת תוצאות טובות למדי 

1 >■ •• 

אפילו נעשית היא באמצעים פרימיטיוויים. יחד עם זה היא 
הטכניקה היחידה, שבה ניתן למסור את האותיות בצורה נקיה 
ונאה לגמרי. ס ניתן להשיג בה דפוסי-תמונות (שחורים 



ציור 16 טבונוז־נמ?ת (רוטאציונית) ?דםוס* 3 ?ט 







ו 


941 דפוס 942 


וצבעוניים) מטיב משובח; אמנם לשם כך דרושים סוגים 
מיוחדים של נייר יקר, ויש להפחית את מהירות־חהדפסה. 
שטחי-צבשוניו גדולים אינם ניתנים להדפסה אלא בקושי. 
מכאן, שזש׳-הבלט כוחו יפה לגבי דברי־דפ׳ קטנים ולגבי 
כל העבודות, שבהן נודעת חשיבות מיוחדת לאותיות 
(הדפסת ספרים, עתונים וכתבי־עת). 

11 . ד 0 ׳ ־ ה ש ט ח (דפ' * א ב ן, אופסט) מושתת על 
הניגוד של שמנים ומים. א. ה פ ו ר מ ה. לוח עשוי אבן־סיד, 
שאותו משומנים במקומות שונים ואח״ה מרטיבים במקצת — 
קולט את ^בע־השמן במקומות המשומנים ופולט אותו במקו¬ 
מות הרטובים! הצבע הנקלט מועבר בעת ההדפסה לנייר. 
זהו העקרו* של דפ׳-האבן. בדפ׳־אופסט אין מדפיסים על 
הנייר במיישרין, אלא תחילה על סדידשל-גומי, ומשם חו¬ 
זרים ומדנז־סים על הנייר! כאן בא במקום האבן פח מחוספס 
של אבץ *ו של אלומיניום, שהוכשר להגיב על שמן ומים. 

הליתוגראפיה משמשת עכשיו בעיקר לגרפיקה 
(ע״ע, עט׳ 671 ). אעפ״כ נודעת לה חשיבות גם בימינו כשלב 
מוקדם בהכנת לוחות-אופסט. בליתוגראפיה אפשר לעבוד 
בטכניקה של רישום בציפורן ובדיות שמנה או בגיר שמן 
ישר על־גגי אבן־סיד! אפשר גם ״לשטוף״ — ז״א לגוון — 
רישומי ציפורן בדיות שמנה או בגיר שמן. וליצור בתוך 
השטחים הכהים קווים לבנים דקים־שבדקים ע״י גירוד או 
חריטה, וכוו״ב. כאן ניתן להשיג כל מיני צירופים של רישום 
וציור בגו 1 י־ביניים. שיכפולים (למהדורות גדולות) משיגים 
ע״י הדפסוז הליתוגראפיה המקורית על נייר־העברח (נייר 
מצופה שפבת דבק־עמילן); את ההדפסות האלה נותנים על 
אבן גדולה ומדפיסים אותן עליה שנית; אח״כ מרטיבים את 
הנייר, מסורים אותו מעל האבן, ועל פני זו נשאר רק הציור 
השמן. בדד ך זו ניתן להעביר גם אותיות מסודרות. 

במיני א ו פ ס ט - י ב ש בא במקום שכבת-שמן על רקע 
רטוב פח דו־מתכתי בשתי שכבות! השכבה העליונה 
(העשויה,, למשל, כרום) קולטת את צבע־ההדפסה, בעוד 
שהשכבה התחתונה (העשויה, למשל, פלדה), פולטתו. ע״י 
צריבה מ*לים את השכבה הפולטת, ואילו המקומות הלא- 
צרובים "גדפיסים". התהליכים האלה, הנתונים עדיין ברא¬ 
שית הו#תחותם, מונעים את הקשיים הרבים הכרוכים 
בהרטבת וזפורמה. 

הפופוליתוגראפיה משמשת בהכנת גלופות 
בדפ׳-השסח. במקום לצרוב את התצלום במתכת, הופכים 
ע״י הציגום חלקים מסויימים של האבן לרגישים לשמן, 
ואחרים — ללא-רגישים. עי״כ משיגים הן רישומי-קו והן 

אוטוטיפיס (תמונות־רשת) בגוני-ביניים, בגון אחד או בגו- 

✓ 

נים רביע לפוטוליתוגראפיה נודעת חשיבות רבה ביותר 
לדפ׳־אופפט. 

דפ׳־חאור (קולוטיפ) קרוב ביותר לדפ׳-האבן, מאחר 
שאף בו סושתתת ההדפסה על הניגוד שבין שמן ונוזל מימי, 
אולם ההזופסה נעשית מלוח-צילום מצופה שכבת ג׳לאטינה 
ברומית׳ שבעקבות הארה איבדה פחות או יותר את הכושר 
לספוג נוזילים מימיים, ומשום כך היא קולטת פחות או יותר 
צבע-שמן. שטח־הפנים של שכבת הג׳לאטינה הכרומית 
מכוסה "י$וטים" זעירים, שאינם נראים לעין, אך יש להבחין 
אותם בז©כית מגדלת גם לאחר ההדפסה. דפ׳-אור טוב נאמן 
למקור כנ&ט בשלמות. אף לגבי הדפסוחדצבעונין, אלא שכאן 
דרושים לפעמים יותר מ 4 צבעים. 


י הדפסות צבעוניות מוכנות היום בדרך הפרדת 
הצבעים ע״י צילום דרך מסננות צבעוניות, כמו בגלופות 
לדפ׳-בלט (ר׳ לעיל, עמ ׳ 935 ). אמנם רק במקרים מועטים 
מספיקים 4 גונים לשם רפרודוקציה מדוייקת בדפ׳־אופסט. 
ההדפסה שלא־במישרין. המיוחדת לתהליך זה. מונעת 
למעשה את האפשרות להשיג סולם שלם ע״י רישות בלבד, 
ועפ״ר דרושות כאן שתי הדפסות נפרדות (למשל: באפור 
בינוני — להשגת אפור בהיר מאד עד בינוני׳ ובשחור — 
להשגת אפור בינוני עד שחור גמור). אילו גונים טעונים 
״הכפלה״ — דבר זה תלוי בדירוג־הגונים שבאוריגינאל. 
חשובה מאד היא הרטושה בהכנת הלוחות להדפסות צבעו¬ 
ניות בדרך צילום, משום שהיא מאפשרת להתאים את דירוג 
הגונים שבצילום לדרישות דפ׳-האופסט, שהרי כאן — בגלל 
ההדפסה הבלתי-ישירה — כמעט אי-אפשר להשיג סולם־גונים 
שלם מלבן עד לשחור, ללא אמצעי מלאכותי (הרטושה). 

ב. ה ה ד פ ס ה. הניגוד שבין שמנים ומים, המונח ביסודו 
של דפ׳־השטח, מחייב התקנת מכשירי-הרטבה במכונות• 
ההדפסה. לפני כל הדפסה מרטיבים את האבן בגלילי-מים 
ומורחים את הצבע עליה בגלילי-צבע. — דפ׳-השטח יפה 
ביהוד לשטחי־צבעונין גדולים. בדפ׳-אבן דרוש לשם כך 
לחץ־הדפסה עצום. משום כך בנויות המכונות לדפ׳-אבן 
מבנה חזק מאד ואינן פועלות אלא באטיות (אף בגלל כובד 
האבן), ורצוי להשתמש בהן לדפ ׳ על נייר חלק בלבד. לעומת 

זה פועלות מכונות־האופסט במהירות; את לוח־הפורמה 

• 1 < 

ניתן לכרוך על טנבור, וכן את סדין־הגומי המקבל את 
ההדפסה הראשונה והמעביר אותה לנייר. סדין־הגומי מעביר 
את הצבע כבר בלחץ קל מאד ומסתגל בקלות לכל 
החיספוסים שבנייר; משום כך ניתן לכוון את כל תנועות 
המכונה בסיבובים מהירים. לצרכי דפ׳-אופסט אפשר להש¬ 
תמש בכל מיני נייר; במיוחד ניתן להדפיס תמונות בעלות 
רשת דקה על נייר מחוספס (ציור 17 ). 



ציור 7 נ. דפום־אופסט (דפוס־^טח עקיף) 

4 4 
• • 

מכונת־יד לדפ׳-אבן נהוגה עד היום לצרכי 
גראפיקה אמנותית ולהכנת האבנים. סרגל צר של עץ נלחץ 
על האבן בלחץ חזק, והאבן מועברת תחתיו לאט. ההרטבה, 
מריחת־הצבע, הכנסת הנייר למכונה והוצאתו ממנה נעשות 
ביד. — מכונת־טנבור להדפסת־אבן זהה כמעט 
עם מכונת־הטנבור לדפוס־בלט(ר׳ לעיל, עמ ׳ 938 ), בשינויים 
המתחייבים מטיבו של דפ׳-השטח. ההספק הוא עד קרוב 
ל 600 הדפסות בשעה. — מכונות־אופסט הן מכונות- 

גלגלת, והנייר מוכנס בהן בגליונות או בצורת סלילים. 

•* 

לעתים קרובות משתמשים במכונות מרובות־צבעים ( 2 — 3 ), 


1 






943 


דפוס 


944 


שבהן מעבירים כמה סדיני־גומי — בזה אחר זה — את 
הציור על הנייר. במכונות המיוחדות להדפסת שטרי-ערך, 
שטרי־כסף וכד׳ מדפיסים שגי לוחות־הדפסה על סדין־גומי 
אחד, ועי״כ נוצרים על זה עצמו מיזוגי־גונים שאי-אפשר 
לזייפם. מכונות־אופסט לצרכי משרדים, שהן 
בהכרח קטנות ומצומצמות בציודן, משתמשות לעתים קרו¬ 
בות בפחי־הדפסה עגולים־למחצה. — הספקו של כל מכונות־ 
אופסט הוא עד 8,000 הדפסות בשעה. 

תהליך ההדפסה והמכונה לדפ׳־אור זהים כמעט עם אלה 
של דפ׳־האבן, אלא שכאן משמש להרטבה גליצרין במקום 
מים. בגלל רגישותה של השכבה צריך להדפיס באטיות 
(עד 800 הדפסות בשעה), ואף המהדורה מצומצמת עד 1,500 

הדפסות. — דם׳ זה מתאים מאד לדפוסי־פאכסימילה ולרפרו־ 

^ •• •י♦ 

דוקצלת של תמונות מטיב משובח ביותר. 

ג) שטחי־השימוש. דפ׳־אופסט יפה למהדורות גדולות, 
לעבודות־צבעונין, לשטחים גדולים, לתמונות על גייר מחוס¬ 
פס, וביחוד לפלאקאטים, מפות, שטרי-כסף ובולי־דואר. שטת 
חדש לשימוש בשיטת־ז־פ׳ זו הוא — הדפסה-מחדש של ספרים 
ותווי-גגיגה; כאן מכינים לוח-אופסט חדש ע״י צילום הספר 
המקורי וע״י פוטוליתוגראפיה (ר׳ לעיל, עמ ׳ 941 ). 

111 . דפ ׳-שקע. א. כפור מ ה משמש כאן לוח-מתכת 
מלוטש ומבריק (עשוי נחושת, לעתים רחוקות פלדה), שבו 
גחרטים שקעים באמצעות חרט או מחט-פלדה או שהם 
נצרבים בדרך כימית. לאחר מכן מצפים את כל הלוח בצבע 
ומוחים את זה האחרון מעל שטח־הפנים, והוא נשאר רק 
בשקעים. בשעת ההדפסה מוציא הנייר *את הצבע מן השקעים. 
לסי עומק השקעים מונח הצבע על הנייר בבליטה פחות 
או יותר. 

מכל התהליכים הגראפיים מסוגל דפ׳-השקע למסור את 
סולם־הגונים העשיר ביותר (למן קווים דקים־שבדקים עד 
לשטחים עמוקים ורוויי-צבע), וניתנות בו אפשרויות רבות 
לצירופי-גונים. משום כך הוא מהווה את החשוב שבתהליכי 
הגראפיקה האמנותית (ע״ע גרפיקה, עמ ׳ 668 — 671 ). מן 
הטכניקות הללו מקובל היום בתעשיה רק הפיתוח — 
פיתוח-הגחושת ופיתוח -ה פלדה — לשם הדפסת 
כתב עדין (כרטיסי־ביקור, טופסי־מכתבים, וכד׳). 

בפיתוח־ ה נחושת נחרט הכתב בחרט מיוחד (נקר). 
ההדפסה נעשית במכונת־יד, תוך שימוש בצבע סמיך ועמום. 
כדי להאריך את ימי הלוח נוהגים לצפותו פלדה. פיתוח־ 
הפלדה נבדל מפיתוח-הנחושת (נוסף על שוני החומר) 
ע״י חריטה עמוקה יותר וע״י השימוש בצבע מבריק! משום 
כך האותיות המודפסות יוצאות על הנייר מבריקות ובולטות 
במידה ניכרת. ההדפסה געשית לפעמים במכוגות-יד קטנות, 
ועפ״ר — במכונת־טביעה (ר׳ להלן, עמ ׳ 945 ) אוטומאטית. 

פיתוח־הנחושת והפלדה אינו מוסר רושם של גוני־ביגיים 
אלא ע״י קיווקוו, ואילו פיתוח-פוט ו מספק תמונות 
בגוגי־ביניים ממש, בעלות דירוג מובהק מן האור הבהיר 
ביותר עד הצל העמוק ביותר. את לוח־הנחושת המלוטש 
מצפים בשכבת ג׳לאטינה כרומית רגישה לאור, ועל זו 
האחרונה מועתק דיאפוזיטיו של צילום. לפי כמות האור 
החודרת אליה מאבדת הג׳לאטינה הכרומית פחות או יותר 
את כשרה לספוג לחות. אח״כ יוצקים על הלוח נוזל־צריבה. 
והמתכת נצרבת צריבה שטחית או עמוקה יותר — הכל לפי 
כושר הספיגה של הג׳לאטינה הכרומית; עי״כ מועבר לנייר 


בעת ההדפסה צבע בכמויות שונות, ונוצר גון בהיר או כהה 
יותר. לשם קביעת הצבע הנוזל במקומו נוהגים ב פ י ת ו ח¬ 
פ ו ט ו המקורי (פ י ת ו ח - ה ל י ו) לרסס את הלוח — לפני 
שמצפים אותו בג׳לאטינה כרומית — בשכבה דקה מאד של 
אבקת־אספאלט! לאחר מכן מחממים את הלוח, ועי״כ נמסים 
חלקיקי-האספאלט ונדבקים בלוח. בשעת הצריבה אין המקו¬ 
מות המכוסים אספאלט נפגעים, ורק ביניהם נוצרות גומות 
המכילות צבע. גומות אלו פזורות ללא סדר שיטתי וקטנות 
במידה שאינן נראות לעין• משום כך דומה ההדפסה מאד 
לתצלום אמיתי. בדפ׳ השקע המרושת החדיש מעתיקים 
על לוח-הגחושת או גליל-הנחושת לפני ציפויו בג׳לאטינה 
ברומית — נוסף על התצלום — דיאפוזיטיו־של־רשת דק 
מאד. משום כך נמצא שטח-הפנים של הלוח לאחר הצריבה 
מכוסה רשת צפופה של גשרים, וביניהם נתונות גומות־הצבע. 
הרשת דקה במידה שאינה נראית לעין כמעט, ובחלקים 
הכהים עובר הצבע הנחל על גדות הגומות ויוצר גון רציף 
כמעט. — בגלל סולם־הגונים המלא מספיקים כאן להדפסת 
תמונות צבעוניות שלושת הצבעים צהוב, אדום וכחול כדי 
להשיג את כל הגונים עד לשחור גמור. 

אם צריך להדפיס כתב יחד עם התמונה, מסדרים אותו 
תחילה בדרך הנהוגה בהדפסת־הספרים (ר׳ לעיל, עמ ׳ 932 
ואילך) או במסדרת-פוטו(ר׳ לעיל, עמ׳ 933 ), ואח״כ מעתי¬ 
קים אותו לשכבת הג׳לאטינה. הן הרשת והן הצריבה פוגעות 
במידת חדותו ושוולנו של הכתב. — לפני ההדפסה מצפים 
את הלוח או הטנבור בפלדה. 

ב. ההדפסה. שגי סוגיו של דפ׳־השקע הטכני — הפיתוח 
ופיתוח־הפוטו — נבדלים זה מזה גם מבחינת ההדפסה: 
הראשון מודפס בצבע סמיך ובלחץ חזק מאד, והשני — בצבע 
מימי כמעט ובלחץ בינוני. 

בפיתוח־ ה נחושת מכנים המדפים את הצבע הסמיך 
והעמום לשקעים, ואח״כ מוחה אותו מעל שטח־הפנים של 
הלוח במטליות רכות ובכף־ידו! לבסוף הוא מכנים את הלוח 
למכונת־היד, נותן עליו את הנייד ומדפים. ב פיתוח¬ 
ה פלדה הצבע דליל קצת יותר, וניתן להסירו מעל פני 
ה״חותם" על-ידי שמעבירים אותו על גבי נייר. במכונת־ 
היד נעשות הצביעה והמחיה ביד, וכן הכנסת הנייר. 
במכונה אוטומאטית להדפסת פיתוחי־פלדה נעשות הצביעה 
והמחיה ע״י המכונה, והוא הדין עפ״ד בהכנסת הנייר. 
בפיתוח-פוטו הצבע דליל והשקעים קטנים כל כך, 
שניתן להסיר את הצבע העודף בסכין־קיגוח דקה, ששפים 
בה את שטח־הפנים של הפורמה. הצבעים עשויים בתוספת 
חמרי־המסה מתנדפים, ומשום כך ההדפסה מתייבשת תוך 
שניות מספר. 

מכוגת־היד להדפסת פיתוחי־נחושת מור¬ 
כבת משני גלילי־ברזל, וביניהם מעבירים לוח־ברזל שעליו 
מונח פיתוח־הנחושת. המכונה מונעת ע״י סיבוב גלגל-יד 
ניצב, שקטרו מגיע עד ל 4 ) 1 מ׳. כדי להבטיח את שקיעת 
הנייר לשקעים (וקליטת הצבע מתוכם) נותנים מטליות־לבד 
בין ערפו של הנייר וגליל-ההדפסה. ההספק מגיע עד ל 150 
הדפסות בשעה. — מכונות-הטביעה להדפסת פיתוחי- 
הפלדה הן מכונות-הכשה, המפעילות לחץ קצר וחזק על 
החותם ועל הנייר. — בערפו של הנייר מצוי קארטון עבה, 
שממנו הוסרו כל המקומות שאין להדפיסם, והושארו רק 
האותיות עצמן. הקארטון מסתגל לשקעים שבחותם, ועי׳׳כ 



945 


דפוס 


946 


יוצאות האותיות חדות ובולטות במידה ניכרת. — במכבש־ 
גלגל־הוונופה נעשית ההדפסה ע״י גלגל־תנופה גדול׳ 
המונח בפצב אפקי ומונע ביד. צביעת החותם והסרת הצבע 
העודף נעשים מחת למכונה. ההספק מגיע ל 300 הדפסות 
בשעה. — במכונת-הטביעה האוטומאטית נעשית ההד¬ 
פסה עפ״ר ע״י מנוף־ברך חזק. מנקים את החותם ע״י שפשופו 
בכר, שמעליו נתון סרט־נייר "אין־סופי". ההספק מגיע 
ל 1,500 הדפסות בשעה. — המכונה החדישה להדפסת 
פיתוחייפוטו (להדפסה מפורמות גליליות) היא 
מכונת־הגלגלת לדפ׳־שקע. כאן מסתובבים גליל־הפורמה 
וטנבור-הלחץ זה כנגד זה במהירות רבה. את הנייר מכניסים 
למכונה נגליונות או בצורת סרט "אין־סופי" (מסלילים)! 
ההספק מגיע עד ל 6,000 הדפסות בשעה (ציור 18 ). — מכו¬ 
נות מרויבות-צבעים להדפסת־צבעונין נבנות גם לצרכי 
דפ׳-שקע (מצויירות ב 2 — 3 גלילים). לצרכי הדפסת בולי־ 
דואר, שפרי־כסף. וכד/ משמשות מכונות ב״ת בני ת¬ 
ג נ ס", שנהן אפשר להדפיס בצבע סמיך למדי, והצבע יוצא 
על הנייר בתבליט קל. 



גיגית-הגבע 


, ציור 18 . דפוס״שקע מרושת 

7 

ג. ש ע ח י - ה ש י מ ו ש. תהליכי פיתוח-הנחושת ופיתוח- 
הפלדה, 1 !עדינים והיקרים, משמשים רק לדברי־דפ׳ של- 
מותרות בתבנית קטנה (כרטיסי-ביקור, טופסי-מכתבים, 
וכיו״ב). דפ׳-שקע מרושת הוא התהליך המתאים ביותר 
מבחינה עכנית לרפרודוקציה משובחת של תצלומים. אולם 
בגלל ההוצאות הרבות, הכרוכות בעבודות המוקדמות של 
הכנת הפ 1 רמה, אין הוא מתאים מבחינה כלכלית אלא למהדו¬ 
רות גדולות (ספרים, כתבי-עת, עתונים המכילים תמונות 
לרוב (תנ!ונות: ע״ע אוטוטיפיה). מסירתם המדוייקת של 
פרטים דקים־שבדקים והקושי שבחיקוי ההדפסות משוות לו 
חשיבות מיוחדת להדפסת בולי-דואר, שטרי-כסף, וכיו״ב. 

^\ 1 . זפ׳-סינון (ד פ׳-מ ש י, סריגראפיה) הוא 
תהליך של שאבלונות. על צדה האחורי של מסגרת־עץ 
המונחת במצב אפקי מותחים סדין־משי, ומסתירים את 
חלקיו שאינם מיועדים להדפסה ע״י כיסוי בשאבלונד, או 
בלכה, ואילו החלקים המיועדים להדפסה נשארים גלויים. 
את המסש־ת נותנים על גבי הנייר, מכניסים בה צבע סמיך, 
ולוחצים אותו על הנייר דרך סדין־המשי בעזרת משפשף, 


אח״כ מסירים את המסגרת, וההדפסה מוכנה. לפנים היו כל 
תהליכי דפ׳-המשי נעשים ביד< עתה נבנו לשם כך מכונות 
קטנות, וכן הצליחו להשתמש בצילום להכנת השאבלונות. 

הצבעים המשמשים לדפ׳-המשי הם צבעים אטומים לגמרי, 
וניתן להכינם על בסיס מקשרים שונים! עי״כ הם עשויים 
להידבק בנייר, באריגים, בזכוכית, בפלאסטיקה, ועוד. בשיטה 
זו מדפיסים פלאקאטים קטנים, תמונות-העתקה, סקאלות על 
גבי פלאסטיקה או על-גבי זכוכית (למשל, במכשירי-ראדיו), 
וזוהי ביהוד טכניקה חשובה להדפסת אריגים. 

הדפסת המרים שמחוץ לנייר. פח לקופסות 
וכיו״ב מודפס בשיטת-אופסט! משתמשים בצבעים המת¬ 
ייבשים בתוך עצמם, ומחישים את תהליך-הייבוש ע״י חימום 
חזק. — ז כ ו כ י ת (למשל נורות חשמליות) מודפסת בשיטה 
מיוחדת של אופסט: מדפיסים גלופה של דפ׳-בלט על 

44 44 

חתיכת-גומי עבה, ומדפיסים את הגומי שנית על גבי הזכוכית. 
בזמן האחרון התחילו להשתמש בדפ׳-משי להדפסת זכוכית 
שטוחה. — אריגים ניתנים להיות מודפסים בדפ׳- 
בלט, דפ׳-שקע, דפ׳-אופסט ודפ׳-משי. הדפסת אריגים 
בדפ׳-בלט — בעזרת לוחות-עץ צבועים בצבעי־צמחים — 

4 4 

קדומה מאד< היא משמשת לפעמים אף בימינו לעבודות 
של מלאכת-מחשבת. בתעשיה נהוגה ההדפסה במכונת 
גלגלת מפורמה גלילית על גבי פס-אריג "אין־סופי". דפ׳- 
שקע משמש במקרים מועטים בלבד, למשל להדפסת תחרי¬ 
טים על-גבי משי. הצבעים מכילים המרים מקשרים שאינם 
שמנים אלא מסיסים במים, וניתן להסירם אחרי הייבוש ע״י 
אידוי וכביסה. לעתים קרובות מטפלים באריגים טיפול נוסף 
באמצעים כימיים, כדי לשוות לצבעים את הגון הדרוש. 

כריכות-ספרים מודפסות בדפ׳-בלט. ההדפסה "עיוורת" 
(ללא צבעים), והכתב יוצא משוקע, או שההדפסה נעשית 
בצבעי-דפ׳ סמיכים מאד ואטומים לגמרי. על העור מדפיסים 
תמיד בפורמה מחוממת, הן בהדפסה "עיוורת" והן באותיות- 
זהב. כדי להדביק את ריקועי־הזהב בעור, מושחים את הכרי¬ 
כה לפני ההדפסה בחלמון־ביצים מדולל, וזה נקרש בעקבות 
החימום. במקום ריקועי-זהב וצבעי־דם׳ משתמשים בימינו 
לעתים קרובות ב״עלי-צבעוניך, שבתחתיתם נתון דבק! ע״י 
ההדפסה החמה מודבק העלה. העלים יוצרים הדפסות אטומות 
לגמרי. 

ע ץ מודפס לעת.ים ע״י חותמות־שריפה (קופסות־סיגארים 
או עצי-בניה), או ע״י חותמות־גומי (עץ לבוד), או אף 
בעזרת שאבלונות (תיבות). 

1 ז\. תהליכים מיוחדים. א. פנקסי-חשבונות, 
מחברות ודברי־דפ׳ אחרים שיש בהם מערכת-קווים, מודפסים 
במכונוודשרטוט מיוחדות. הפורמה עשויה דיסקיות־פלדה, 
ששפתו החיצונה מתאימה לעביו הדרוש של הקו. את 
השפה הזאת צובעים בצבעי-אנילין מימיים, ומעבירים את 
הגליון לאורך הדיסקיות המסתובבות. לשם קיווקוו צפוף 
משמשות גם מכונות-שרטוט בעלות ציפרנים, שבהן מועבר 
הגליון מתחת לציפרני-שרטוט. — ב. דפ׳-אנילין 
הוא סוג מיוחד של דפ׳־הבלט, המשמש למהדורות המוניות 
(עפ״ר להדפסת נייר מחוספס, כגון נייר-עטיפה), שבהן 
מידת דיוק ההדפסה ושוויונה אינה חשובה. לעיתים קרובות 
אף מנצלים סטיות מקריות שבהדפסה כגורם אמנותי. מדפי¬ 
סים מגליל מצופה גלופת-גומי, תוך שימוש בצבעי-אנילין 
דלילים. ההספק הוא עד 10,000 גליונות בשעה. 

ג. דפ׳-תבליט — במידה שאינו שייך לטביעת 


947 


דפוס 


948 


פיתוחי־הפלדה — נעשה לפי שיטת דפ׳־וזבלט במדפסות. לפי 

י *• • 4 י־ 

סוג העבודה אפשד להדפיס על שטח־הפנים או על שטח¬ 

■! 

העורף של הנייר. הפו׳רמה עשויה חותם־מתכת. שבו נחרת 
הציור בתבליט הפוך; ה״הכנה״ — בניגוד לחותם — עשויה 
קארטון ונייר רך, ועליה נוצרת צורה הפוכה של החותם 
בדיוק רב. ההדפסה נעשית עפ״ר ללא צבע. 

ד. כתב־בראיל (לעיוורים) מודפס עפ״ר בשטח־העורף 
של הנייר בלחץ חזק! הנקודות יוצאות בולטות בשטח- 
הפנים. בזמן האחרון משיגים את התבליט גם ע״י הדפסת 
מערכת הנקודות לפי שיטת דפ׳-הבלט הרגיל בצבע דביק 
ביותר וריסוס הגליון באבקת־שרף. הנדבקת רק במקומות 
המיועדים להדפסה. ע״י חימום מותך השרף ויוצר נקודות 
קשות ומוצקות. 

ה. ה ע ת ק י - א ו ר הם העתקים צילומיים, שלהם משמש 

הציור המקורי כ״נגאטיו". לפי תהליכים מיוחדים, המיוסדים 

• • 

על שימוש במלחי־ברזל, נוצר הציור בצורת נגאטיו (לבן 
על־גבי כח 1 ל) או בצורת פ 1 זיטיו (חום על גבי לבן). 

ו. דפ׳־צילום. גלויות נושאות צילומים נעשות 
במכונת־העתקה אוטומאטית. נייר־הצילום מוכנס למכונה 
מסליל, וההעתקים מועברים על הסרט בזה אחר זה ע״י 
הארה באורח אוטומאטי. המכונות החדישות ביותר מצויירות 
במכשירים לפיתוח, לקביעה. לייבוש ולחיתוך הגלויות באורח 
אוטומאטי. 

וע״ע: אוטוטיפיה! אילוסטרציה! ביב¬ 

ליוגרפיה! גרפיקה: טיפוגרפיה. 

הידעת איך מדפיסים ספרים? סקירה על מלאכת הדפוס 
והקשור בה, 1957 : ח. כהן, גלופה — מה היא, 1957 : 

, 1-1¥ ,ץ 11 <} 0%70 /}/( 7 / 0 166 ) ¥706 7/76 , ¥1000 6 ( 1 .£ . 7 
. 117 ) ¥171 . 14 ; 1925 , 67 ) 814611371461 ./ .( 137131 ,־ 83001 .? ; 1920/1 


, 67 ) 814611371461 ./ 4711071%587147136 / ,. 16 ' , 1938 , 267 ) 56 ) 5611711 ./ 
, 11 ־ 1 , 147151 ) 671 ) 1 16 ) 1137 8140 . 3 .( 761171 ,־ 8101101 ף 8 1 94 

, 0055 . 0 .£ ; 1930 , 6 ? 11 <} 0870 <}ץ) . 70 , 0 ־ ¥3101311 . 81 ; 1926/9 
, 4180 ^ 1 . 0 1931 2 , <{ 11 <} 0%70 (}<( 7 /ס ? 7706110 , £4713 44.71 7116 
; 2 1937 , 6 * 0 0713 ¥07771 ,/( $107 ¥11 711617 : 65 (}/( 7 ¥71711171% 
, 3053150 ־ 1 ? 0410 קס 01 ץ 0 ס£ י £) 11€5 [ 111£ (} 070 4471$ 61 18 161167$ 

.( ¥17131 ; 1939 ,([ 0310 .£ . 04 ] 11:0 ־ 001 מס 111531:1 ז\ 01 1.3 : £¥111 
-־ £01 § ס ז 8 .^.־ £8008008 .? .§ 5 ז 8 ) ) 071461 . 14 56117111 , 7 ) 11 ) ¥0 ./ 

. 14 ) 66/17111 ) 2 ) 50 , 20180 .¥\-ז 14580£0 ^ 03 .£ ; 1943 ,( 015 ־ 1 ? .£ 

0713 ¥71711171% ¥70611601 , 01100 8 ¥\ . 14 ; 1945 , 065101114718 
; 1947 ,)/ 800 ¥7171163 7116 , 415 >!.^ . 3 > . 14 ; 1946 , 81713171% 
; 1947 8 , 67 }) 81461137146 ./ 147136 }) 8671415 • 44118 , 21110801 . 0 
€006 ¥70771 , 1408800 .£ ; 1948 ,} 1111 ( 0-0701 <}?( 7 ,־ 1101001 . 1 
, 2 ) $0 ,־ 01 § 11 ־ £1 ./¥ .? . 0 ; 1949 , 5171$ €077116 0 ) 171% ) ¥0171 
,/( 70-00 171% ) ¥7171 ,־ 1 ־ 131 * . 0 .( ;* 1949 , 0713 ( £1711 ,) 461 ) 07 
. 04 ) ) 14715 .¥ 0726 ( 561114 . 3 171 £17111411714718 1061716 ; 1949 
5 ס 050 ז*\ 18085 ס 81811 . 4 . 18 ) 110 ) ) 814611371461 ; 1949 ,(ז £0 ס 1118 ס 2 
0 771061117165 5 )¥ ,קק 01 א .£ ; 1950 2 ,( 1 ,[ 8 ץ £0 . 0 .§ 5 ז 8 ] 

1771 {>7177167, 1951; 0 508001401011, > 1614261(116116 071401(- 
77105611171671 (25. ¥ 018 . 1)1508. 104. 93/4), 1951/2; ¥6X. 3. 

; 1956 ־ 1952 , 1¥ ־ 1 ,(־ 508001 ־ £01 .£ .§ 5 ־ 81 ) 656715 ( 4 ) 814611 

- ¥7171 , 1358 < . 11 ; 1953 , 5 ) 8001 01 1718 ) 1401 7116 , £00001 . 5 
067 , 8131050880 .¥^ - ־ £01100801 .£ ; 1955 ,) 647 471 > * 4 > 1718 ) 

. 1956 2 ,) 461 ) 07 7710367716 

כתבי־עת לענייני דפוס: הד הדפוס, מ 1947 ואילך! עולם 
הדפוס, ירחון למקצועות הדפום, מ 1957 ואילך ! . 7.14 

;. 0 1949 , 168€1 <}$) 071461 067 ;.££ 1896 ,(׳ £01 ס 1118 ס 2 . 04 ) 

.££ 1952 , 0171 ) 871 171 ) ¥7171 

ה. פר. 

תולדות הדפ/ המזרח הרחוק. הדפ" הראשונים 
ידועים לנו מסין: המשי הדק, וביחוד הנייר שהומצא בסין 
בראשית המאה ה 2 לסה״נ, הקלו את התפתחות מלאכת־ 
הדפ׳ שם. משנת 175 ידועים לנו העתקים מאבן, שנחרתו 
בה צורות או מלים בולטות (ע״ע גרפיקה, עט׳ 659 — 660 ). 
דפ ׳ ׳ ראשונים ממש הם דפוסי־בליק — העתקים מטבלה של 
עץ, שנחרתו בה צורות, מילים ופסוקים. כתב-העת הראשון 



ציור 19 . עמוד ס״סוטרת היהלום״ בתרנום הסיני ( 868 ), הספר הנדפס הראיסח עהניע לידינו 





































949 


דפוס 


950 


בעולם, טהופיע בסין ב 713 — 741 , הוא דפ׳־בלוק (נשתמר 
ממנו טו|ס אחד בלבד). ב 770 נדפס ביאפאן במצוות 
המלכה ש 1 טוקו במיליון אכסמפלארים לחש בלשון סאנסקרט 
ובאותיות י סיניות. ב 868 נדפסה בסין "סוטרת היהלום"(חלק 
מכתבי-הקודש של ההודים) בצורת מגילה בת שבע יריעות 
של נייר, שארכה 16 רגל ורחבה רגל אחת (ציור 19 ) 1 בסופה 
נאמר: "מהדפסה נגמרה ב 15 לחודש הרביעי בשנת תשע 
להסיין־ט׳אונג (= 11 במאי 868 ) ע״י ננג צ׳י לשם הפצה 
חפשית, שרי להנציח בהערצה עמוקה את זכר הורי״. ב 883 
נזכר הד^׳ בספרות הסינית לראשונה כדבר קיים ועומד. 
ב 972 גד|םה לראשונה בדפ׳-בלוק תורת-בודהא (הטריפי- 
טאקה) — חיבור של 130 אלף עמודים. במאה ה 11 נדפסו 
בסין לראשונה שטדי־כסף על נייר. אותיות מיטלטלות של 
חרס הומ$או בסין ב 1041 — 1049 ע״י הנפח פי שנג ונערכו 
על ידיו אסם הדפסה במסגרת של ברזל. סמוך ל 1100 הומצאו 
שם אותי 1 ת מיטלטלות מבדיל ונקשרו זו לזו בחוטי-ברזל 
שהוכנסו לחורים שהותקנו בהן לשם כך. 

עניין־ הדפ׳ היה סודי ולא נמסר אלא ליחידי-סגולה, 
שנשבעו לשמור על הסוד. אעפ״כ נסתננו הדברים ושמעם 
הגיע לעולם, שכן סוחרים ועוברי־אורח הביאו לארצות שר 
נות את השמועה על ההדפסה ועל אותיות מיטלטלות, 
שברכה מהן. אבל המטפרים לא ידעו דברים ברורים, והעניין 
לא יצא מגדר שמועה. אולם במאה ה 13 הומצאו אותיות של 
עץ בתורכסטאן, וב 1390 הוכרז בשם מלך קוראה על ייסוד 
בית-חרו^ת ממלכתי לאותיות מיטלטלות עטויות ברונזה. 
מן המאח! ה 12 ידועים לנו דפוסי-בלוק במצרים. 

אירופה. מגרמניה ידוע דפ׳־בלוק אחד על משי מהמאה 
ה 12 או ח 13 , שרק קטע ממנו נשאר. מסוף המאה ה 14 ידועים 
לנו משם דפוסי-בלוק על נייר. וזאת היתה דרך ההדפסה: 
היו נות#ים צבע עשר פיח ושמן על פיתוח־עץ ושמים 
עליו נייד! מעין מכבש פרימיטיוד הועבר על הנייר, 
וההעתק ־ נעשה. הבאת הנייר לאירופה (לספרד ב 1150 ! 
לפאבריימו שבאיטליה ב 1276 ! לצרפת וגרמניה ב 1348 ) 
קידמה וד,חישה את מלאכת-הדס׳. במאה ה 15 נעשו גם 
באירופה! נסיונות של התקנת אותיות והדפסה בצורות פרי- 
מיטיוויוי^, אבל רק יוה ן גוטנברג (ע״ע) הצליח 
לפתוח ר>זש־פרק במלאכת־הדם׳, ובדרך־כלל מקובל לקרוא 
לזו האחרונה על שמו! הדעה, שההולאנדי קוסטר מהארלם 
היה המדפיס הראשון באירופה, לא נתקבלה. עיקר אמצאו- 
תיו של פיטנברג היו: אותיות יצוקות! שכבש יעיל! צבע־דפ׳ 
שחור ומבאים להדפסה (ציור 20 ). כל אלה היה בהם יותר 
משום שיפלולים של דברים קיימים משהיה בהם משום חידו¬ 
שים יסוחיים; ואמנם לא התפארו גוטנברג, קוסטר ושאר מד¬ 
פיסים ראשונים שהם המציאו את מלאכת-הדם׳. מן המאה 
ה 15 יז+עים דפוסי־בלוק ממקומות שונים באירופה, כגון 
״המאדום־. מבריסל״ מ 1418 ו״כריסטוף הגדול״ מ 1423 (כאן 
נדפסה ששנה במפורש, בפעם הראשונה בדפ׳־בלוק אירופי). 

גם ג&טנברג, קוסטר וממשיכי פעולתם שמרו את מלאכתם 
בסוד וא$רו על פועליהם למסור לזרים דברים על ביצועה! 
אבל הסוד לא נשמר זמן רב ונתגלה לרבים. עד סוף המאה 
ה 16 קמו באירופה למעלה מ 1,000 מדפיסים ב 250 ערים 
(מהן 60 בגרמניה), ובשנים 1445 — 1500 נדפסו כ 35,000 
ספרים טונים (בכללם כ 10,000 דפים בודדים), בס״ה כ 10 
מיליון טפסים. בשנים הראשונות היו מדפיסים ספרים לא רק 



ציור 20 . בית־דשוס מתיןופת נוטנברג 

על נייר אלא גם על קלף — בדומה לדרך כתיבתם, עד 
שגעשה בסופו של דבר עיקר ההדפסה על נייר, שהיה חומר 
זול יותר. במאינץ נדפס סמוך ל 1445 "ספר הסיבילות"(שרק 
קטע ממנו נשאר) — ד,דפ׳ הקדום ביותר שהגיע לידינו! 
וכן נדפסה שם ב 1454 — 1455 הוולגאטה המפורסמת בת 42 
השורות: מלאכת־פאר זו, בגודל פוליו, המכילה בשני חלקים 
324 ו 317 דפים, היא הספר הגדול הראשון במלאכת־הדם , ! 
בעיטור ראשיתו של הספר וההתחלות שבו עסקו קשטים, 
בדומה לתקופת כתבי־היד. 

ואלה הם מקומות-הדם׳ הקדומים ביותר במאה ה 15 : 
מאינץ, 1445 ! שטראסבורג, 1460 ! סוביאקו (איטליה), 
1465 (מ 1467 ברומא)! באזל, 1468 ! פאריס, 1470 ! אוט¬ 
רכט, 1473 — 1474 ! ואלנסיאה, 1474 ! קראקא, 1474 ! 
וסטמינסטר, 1476 ! אודנסה (דנמארק), 1482 (מ 1483 בסטוק¬ 
הולם) ! פראג, 1487 ! צ׳רניגוב, 1492 ! קופנהאגן, 1493 ! 
צטיניה (מונטנגרו), 1494 . 

הודעה מפורשת ראשונה על שמות המדפיסים שעסקו 

במלאכת הספר הופיעה בפסאלטריום (ס׳ תהלים), מאינץ 

• ** י 

1457 . סמל של מדפיסים הופיע לראשונה במאינץ ב 1462 . 
ציורים נדפסו לראשונה בספר - 01115 ג 1£ ע 16 > £1006$ ג 11£ > 16 \ 
£1 , רומא 1467 . מספרי-דפים הופיעו לראשונה בבית-הדם׳ 

של ארנולד תרהרנן ( €11 מז 11611106 ז) בקלן ב 1470 . שער 

• 1 ■# 

נדפס לראשונה בספר 5£ מ€מג 11 )-! 1 ^\ ש 415531 \, פאריס 1481 . 
ספר נדפס ראשון מן הספרות הקלאסית הוא ££10115 ס 06 
לקיקרו ( 1465 ), ובו נדפסו בפעם הראשונה אותיות יווניות. 
הדקדוק היווני של קונסטאנטינוס לאסקארים, מילאנו 1476 , 
הוא הספר היווני השלם הראשון שנדפס. הספרים של המאה 
הראשונה להמצאת הדם׳ היו בעיקר ספרי־דת. לוחות-שגים, 
ספרי-לימוד, ספרי־שעשועים וספרי־שימוש. המדפיסים היו 
אומנים, חובבי-ספר, ובמקרים רבים גם יודעי-ספר. המהדו¬ 
רות היו עפ״ר של 400 — 800 אכסמפלארים. 

כל הספרים שנדפסו עד 1500 נקראים היום אינקונבולות 
(לאט׳ 1113 לג 01111 ת 1 , מה שמונח בחיתולים, בעריסה, — 
ספרים מן התקופה שבה היתד, מלאכת-הדפ׳ מונחת עדיין 
בעריסה), והם נחשבים ביותר ע״י חובבי-ספרים ואוספיהם 
(וע״ע אינקונבולה). 

מדפיסים חשובים במאה ה 16 היו ההומאניסט הגדול 
אלדוס מנוציוס (ע״ע), הראשון שהכניס לספרי דפוסו את 
הקורסיווה האיטלקית ( 3116 ) £311 1 611316563 :>ח 03 )! יוהאן 


951 


דפוס 


952 


פרובן בבאזל, שקנה לו שם בהוצאת ספרים הומאניסטיים 
וקלאסיים. הספרים המודפסים החלו לדחוק מן השוק את 
ההעתקות בכתבי-יד. על סוגי הספרים המודפסים נוספו 
סיפורי־מעשיות, שירים, הודעות, וכן נתרבו הספרים המצויי¬ 
רים (ע״ע גרפיקה, עמ ׳ 660/1 ). מאותה תקופה ידועים 
ספרים שנדפסו ב 4,000 — 5,000 טפסים. שער-הספר נת¬ 
אזרח מאז בדפ/ והמסגרות, שקישטו את התחלות הספרים 
או עמודים מצויינים, עברו לפרקים לשערים. אחד ממרכזי- 
ד.דפ׳ הגדולים היתד. ויניציאד* שבה פעל — מלבד משפחת 
מאנוציוס — גבריאלה ג׳וליטו דה פרארי ( 0101110 03811616 
1 ז 3 זז 6 ? 10 )), הנחשב לגדול המדפיסים במאה ה 16 . בפאריס 
עלו לגדולה משפחות המדפיסים אטין ( £116006 ) ופדיוס 
( 83111115 ), ובאנטוורפן — בגי פלנטין ( 1301111 ?), הידועים 
ביפי ספריהם. ב 1514 — 1517 הופיעה באלקלה שבספרד ב 600 
טפסים הפוליגלוטה הראשונה של התנ״ך (ה״קומפלוטג- 
סיד.״), ובאנטוורפן נדפסה ב 1569 — 1573 על-ידי פלאגטין 
ב 1,200 טפסים הפוליגלוטה השניה (ה״ויגיה"). באנגליה 
החלו בתי-הדם׳ לפעול על-יד אוניברסיטות חשובות, בגון 
בית-הדפ׳ האוניברסיטאי של אוכספורד ב 1582 . הודעות 
או ידיעות שנדפסו על דפים בודדים, מעין עת 1 נים פרטיים, 
החלו להופיע בראשית המאה ה 16 , ומהם הוצאו לאור ע״י 
רופאים לשם ריפוי ממחלות-הדיבאון. — ברוסיה המוסקווית 
הוקם בית-דפ׳ ראשון ב 1553 במוסקווה. 

מן המאה ה 17 ואילך נעשה הספר המודפס דבר 
השווה לכל נפש; הספרים נתרבו והמחירים ירדו. פיתוח- 
הנחושת בקישוט וכציור החל לדחות במידה רבה את פיתוח- 
העץ. מן המדפיסים הידועים בתוצרתם הטובה והיפה בתקופה 
ההיא: אלזוויר (ז 16 ׳\ £126 ) בלידן, מריאן( 1461-130 ) בפפד״מ 
(ציור 21 ), וולפגאנג אנטר (־ £011161 .¥\) בנירנברג, יוהאן 
גאורג קוטה ( 00113 '. 0 .!) בטיבינגן, יוהאנס פון גלו 
( 01161611 ) בווינה, וילים ג׳גרד ( 3880111 ! 1111301 ^) בלונדון. 
גם עתונים החלו להופיע בתחילת אותה מאה בשטראסבורג, 

האנובר ווולפנביטל. 

•• 

בית־הדם׳ הראשון ביבשת אמריקה הוקם ע״י הספרדים 
כבד במאה ה 16 במכסיקו ( 1539 ), וב 1660 — בגואטמאלה. 


באמריקה הצפונית נוסד דפוס בקימבריג׳ (מם.) ב 1640 
ובבוסטון ב 1675 ; הספר הראשון בניו־יורק הופיע ב 1693 . — 
בקושטא ניסו ב 1627 נזירים נוצרים להדפיס ספרים דתיים 
ולא הצליחו (ר׳ להלן, עמ ׳ 968 ). 

במאה ה 18 חלו בדפ ׳ שיפורים ושיכלולים. הספרים 
המצויירים והמקושטים נתרבו, בעיקר בצרפת! פיתוחי- 
העץ, שנדחקו ע״י פיתוחי־הנחושת, הועלו שוב לתהילה ע״י 
אמנים גדולים, כגון ז/ מ. מורו ( 14016311 ) הצעיר ( 1741 — 
1814 ), ז/ ב. מ. פפיון ( 1698 — 1776 ) ומשפחת המדפיסים 
דידו 011100 , 1689 — 1880 ). גם סוגי-אותיות חדשים 
ועיטורי-דפ׳ שונים נוצרו בימים ההם. בידי צורף־הזהב 
האדינבורגי וילים ג׳ד ( 0611 , 1690 — 1749 ) עלה לראשונה 
לסדר הדפסה ע״פ אמהות, ובנו גויללמוס ( 011113101115 ) 
השלים את ההמצאה ב 1739 . ב 1795 שוכללה דרך ד,דפ׳ ע״פ 
אמהות, ועי״ב הוזלה לראשונה במידה ניכרת הדפסה שניה 
של ספר. 

גוטלוב עמנואל בריטקופף (£ק 0 ! 6111 ! 8 ) בליפציג פיתח 
הדפסת תווי-נגינה על-פי סימנים בודדים ב 1755 — 1756 . 
אמנם דפ ׳ של תווים נודע עוד מסוף המאה ה 15 , אלא 
שההדפסה עד ימי בריטקופף היתד. מסובכת מאד, ולכן 
יקרה ביותר. 

בליפציג החל לפעול במאה ה 18 המו״ל המפורסם גאורג 

יואכים גשן ( 0065011611 ), שהציע לגתה ב 1786 להוציא את 

— * ) י 

כתביו ב 8 כרכים ולשלם למחבר 2,000 טאלרים של 
זהב — סכום שלא נשמע כמוהו בעולמה של הספרות עד 
ימיו. יוהאן פרידריך בודוני ( 80110111 ) באיטליה (רומא 
ואחר-כך פארמה! 1740 — 1813 ) שלל את העיטור בשערים 
והשתמש באמצעים טיפוגראפיים בלבד לשם ייפויו של 
השער! הוא נודע גם כחותך אותיות, הנקראות עד היום 
על שמו. 

בקאנאדה קם ביודדפ׳ בקוויבק ב 1752 . — על ד.דפ׳ 
בארצות האיסלאם ר׳ להלן׳ עמ ׳ 968 — 969 . 

באותה תקופה החלה גם הפרדה בין מדפים ובין מו״ל. 

עד אז היה בדרך־כלל המדפיס גם המו״ל או עכ״פ שותף 
להוצאת הספר לאור! מעתה היו המו״לים מוכרים את 

הספרים ומשלמים למדפיסים ?)כר־הדססה 
בלי לשתף אותם בדרך־כלל בעסק. 

במאה ה 19 המציא הגרמני פרידריך 
קניג ( 6018 .£) באנגליה את מ כונת¬ 
ה ה ד פ ס ה הראשונה ( 1812 ). מכונת- 
הדפסה רוטאציונית הומצאה ב 1846 ׳ וב- 
1848 נדפס ה״טימז" הלונדוני כעתון הרא- 
שון במכונה כזאת (ציור 22 ). ב 1883 הציג 

אותומאר מרגנתאלר(ז 111316 מ 86 ז 16 \) לפני 

• ♦ י • 

יודעי־דבר מכונת-סידור, שהוציא אותה 
לשוק לאחר השלמה מתאימה ב 1886 בשם 
לינוטיפ. ב 1890 המציא ג׳ון רפאל רוג׳רז 
( £0861-5 ) את הטיפוגראף. במכונות-סידור 
אלו מסדרים ויוצקים שורות שלמות, הנכ¬ 
נסות למסגרת של עמוד, ואילו מכונה 
המסדרת אותיות בודדות — המונוטיפ — 

הומצאה על-ידי המהנדס טולברט לנדסטון 
( £30115100 : 10115611 ) ב 1897 . גם הצינקו- 
גראפיה (ע״ע) לכל שיטותיה, הקשורה 



ציור 21 . נית־דפום פטאות ה 16 — 17 (מתוך 0111-011111 * 111510115011 סל נוטשריד, פפד״ט 1619 ) 




































! 


953 


דפוס 



למלאכת ו 1 דפ׳, היא המצאה של המאה ה 19 . 
דפ׳-אופסאל הומצא עוד ב 1879 , אבל ההד¬ 
פסה בדיד ז 1 לא הגיעה לשלמות אלא 
ב 1904 סומריקה. 

במאה 19.1 נראו — יחד עם סימני עליה 
בטכניקה 9 ול יצירת הספר ובהפצתו — גם 
סימני־ירי 1 ה בולטים. ריבוי הספרים וההת¬ 
חרות בש*ןי הספר הביאו להנמכה ברמת 
המלאכה ו|בטיב הנייר. גם האותיות החד¬ 
שות שנו&רו היה בהן לפרקים משום ניוון 
וירידה. סמאה ה 19 הצטיינו כמדפיסים: 
באנגליה — ויטינגם 
בצ׳יזוויק י שעל-יד לונדון: בגרמניה — 
טאוכניץ 1120 מ 11 סג 1 ב־ 1 ׳), ברוקהאוז(-אל 00 ז 8 
11311$ ). טויבנר ( (ז 6 מג 1 ג 161 ) . מיאר 
■ 61 ), רובם בליפציג! באוסטריה — דגן 
( 062611 ) ן בצרפת — אדואר פלטאן(- 61 ? 

ץ ־־ <י 

״ 1613 )> באיטליה — ג׳וזפה פומאגאלי 
( 1101323111 ?). בתי־דפ' מסויימים נתייחדו 
בעיקר להדפסת ספרים יפים׳ מהם על קלף 



ציור 22 . הדפסת עיתוז במכונה רוטאצי 1 נית־ 5 טחצה באספגזה כפולודס! ( 1800 ) 


ובצבעים, למשל: באנגליה - 6$$ ז? 6$ ע 0 <ם (לונדון), - 001 
6$$ ז? 61 ז* 01 ס 0 1611 )* בגרמניה — 6$$6 ז? ז 6 תז 6 ז 8 (ברמן)! 
6$$6 ז? 3113611 ־ 01 (וימאר), ועוד. 

הליתו 1 ראפיה, שבאה כתוצאה מחיפושים להזלת מחירי 
ההדפסה, הומצאה ע״י אלואים זנפלדר (• 161 ) 6£61 מ 56 ) ב 1797 
במינכן. במשך השנים נשתפרה הטכניקה בדרך דפ׳ זו, והחל 
מ 1833 נדפסו דברים בדפ׳־אבן גם על אריגים. — ממציא 
דפ׳־הצילום היה יוזף אלברט, אף הוא איש מינכן ( 1868 ). 

סימנו הבולט של ד.דפ׳ במאה ה 0 2 הוא המיכון הגובר 
והולך, על מעלותיו וחסרונותיו. הדפ׳ בצבעים קנה לו 
שביתה כבעט בכל בית־דם׳ גדול, והתפוקה גדלה ביותר: 
מהמצאת 1 >דפ׳ עד 1953 נדפסו למעלה מ 18 מיליון ספרים 
בלשונות שונות, מהם ב 1900 — 1953 בלבד כ 6 מיליון. 

דוגמות של דפוסים ישנים (המאות 15 — 18 ) ר׳ בכרכי 
האנציקלופדיה: א׳, 281 ; ב/ 831,253 — 986,835 ! ג/ 147 . 
503 , 696 , 947/8 ! ד׳, 398 , 632 — 1638 ז/ 402 , 1938 ט/ 
1847 י״א. 352 , 559 , 561 . 

!<.. ?11111011100, 1111151?. 0(50/1. (1. 8110/1 3?140\(?\14715%, 1882; 
711 ) 0141 , 44055015 . 1 ? .ן x7%, 1882; ס?!׳ X10 71711171% ? , 5 ^ב 
4 111711)(?, 1912; 101., ??'1111111% 171 1/1( 201/1 0(71111?}, 1930; 

011. ?401 71 ) 1771 ^ 1771 ? ) 3 1415 ?/) 3 5 ) 1 1 ) 5 ) 111 071% 5 * 1 ,) 0 )־ (, 

1922; \1. .411(110, 11151. <1( ! , ! 1 ־ 8101 . 0 ; 1924 ,)!?)!?!!??!!ז , 
7/1( 855(710( 01 1/1( 0111(71/?(?% 17117(7111071, 1925} 11. 4. 
?0(1(110 (0(1.), ??'1711171%: 3. 8/1071 8115107} 01 111( 371, 
1927; 1. 0. 05^*81, 3. 8115107 4 . 0 ; 1929 , 71711171% ? [ס ץ . 
?0£0 ; 1940 * 1930 , 11 — 1 , 141151 \ 7 )}/ 8110/137110 . 1 > . 50/1 ) 0 ,־ 8 ת 
0713 5 ^ 800 / 0 { 0/17071010% ,.'(• 00011 .א ־ 1 ) 0001100 ־ 01 .ס . 
?71711171%, 1936; 14. 8*1 111151 ^/ 7 ^/ 8110/137140 . 3 . 50/1 ) 0 , 80 ־ , 
1940; ]. 80(100801 3 1 )%?!? 8 035 147151 \)/ 07140 ) 01 , 8 ־ . 

1(111114? 171 5. ]/171., 1942; 4. 80 7% ) 71/7 ) 014 5 ) 17171 ) 0/1 [ , 01 קק , 
19471949 , 71711171 $ ? ) 8171 [ 0 5 ) 7111471 ) 0 ) 8111 , 1500 ־ 1401 . 51 ף ; 

?. 4. 508011<1(-1£1105011 ׳ 40/1 ) 8 * 3 17131471% [? 8 ) 04 י ־ 111101 ו 
3?140\5 <35 1(0/171150/1(5 ?/13710771(71 , 1951; ^. ?1. ?3080, 

0(15 8140/1 1771 \204713(1 3. 2.(11(71, 1951; 1(1., 50/!*!]!]!/?(/: 
0(50/1. 3. 0/7(71313713150/1(71 80/171]!, 1952; £. 5*80((00- 
10801 814 . 3 * 50/1 ) 1111147% .^ 1 .) : 11 ) 12 . 3 71 ) 1 %) 141 )?/ 7 ) 8140/1 ,־ - 
0/105, 1-11, 1951/2; 4. 118118, 0(50/1. 3 . 8140/1(5, 1953; 4. 

?. }1111*0, 3 ?771711171% 111(11 (27} (1415(01668 ,^\ 1 ,ץ* 1 ) 70 ׳(־ - 

675), 1954; 3. 44. 3(010801*8, 8111 ( 4/ 147137(3 7171 ? / 0 075 )צ - 
1171%, 1955; X. 8. 0*1 171 1171% * 711 ? [ 0 7111071 ) 17111 ) 7/1 ,־ 01 )־ 
0/1171(2, 1956*; 3. 10000((, ?1071((75 171 ?71711171%, 1958. 

א. מ. ה. 


הדפ׳ העברי. המונח המקורי דם׳ משמעותו — כלי 
או מסגרת, המשווים צורה למה שניתן בהם! במובן זה הוא 
שכיח במשנה, בתלמוד וגם בספרות יה״ב. לאחר המצאת 
הדפוס ע״י גוטנברג נתקבל — בהשפעת שימוש- 
הלשון האיטלקי — השורש "דפס" כמונח להדפסה ולעניי¬ 
נים קרובים הקשורים בתהליך זה. תחילה הועבר בעברית 
השורש "כתב" גם לדם׳, והמדפיסים הראשונים השתמשו 
בו לציון מלאכתם ("כתיבה", "כתבתי", "נכתב"), שכן ראו 
במלאכה זו המשך למלאכת הסופר! אחד המדפיסים הקדו¬ 
מים, אברהם כונת, כינה את עצמו: "הכותב בכמה קלמו־ 
סים, בלא מעשה נסים". היו שהשתמשו גם בשורש "חקק" 
("חקקתי", "לחקוק", "מחוקק") לעניין הדפ׳. לראשונה הש¬ 
תמשו בשורש "דפס" המדפיסים של פירוש איוב לרלב״ג, 
פרארה, רל״ז/ 1477 , והוא נתקבל בכל צורותיו עד היום הזה. 

העובדים בבית-הדפ׳ נתכנו ע״פ סוגי עבודותיהם: 
"אומני הדפ"׳, "עושי המלאכה", מצרפי האותיות", "מרכיבי 
התיבות והשיטות והעמודים״ וכד׳, והחל מהמאה ה 18 הש¬ 
תמשו גם במונחים לועזיים (אשכנזיים): "פרעסין ציהר", 
"זעציר", "דרוקיר". 

הידיעה הראשונה על אותיות־דפ׳ עבריות באה מאווי- 
נידן: צורף־הזהב 1£021161 > 31 ^\ קסססז? לימד ב 1441 באווי- 
ניון יהודי בשם 011$6 ז 16 )ז 03 מסע (דוד?) 11$ ״ 1 ע 3 ס לחתוך 
אותיות עבריות. אשר לדפ׳ ממש — קשה לומר בבירור מתי 
נוסד הדפ׳ העברי, אך מסתבר עכ״פ שעריסתו עמדה באי¬ 
טליה. מניחים היום, ש 10 ספרים, המודפסים כולם באותיות 
מרובעות מטיפוס אחיד בלי ציון מקום ההדפסה וזמנה 
והמיוחסים לרומא לפני שנת ר״מ/ 1480 , הם ספרי־הז־פ׳ 
העברים הראשונים, ושספרים אלה נדפסו סמוך ל 1470 . אחד 
מהם, פירוש־רש״י על התורה, הוא — אולי — הספר העברי 
הראשון שראה אור הדפ׳. ודאי הוא, ששנים מועטות לאחר 
שנוסד באיטליה הדפ׳ הראשון בכלל (בסוביאקו ב 1465 ) — 
נוסדו שם בתי-דם׳ עבריים. הספר העברי הראשון, שבו 
מצויינים בפירוש שנת הדפסתו, מקום הדפ׳ ושם המדפיס, 
גם הוא פירוש־רש״י על התורה, רג׳ו די קלבריאה ( 62210 ) 1 


1 






955 


דפוס 


956 


0313111:13 11 >), רל״ד./ 1475 . ספר זד. נדפס ע״י אברהם בן 
יצחק בן גרטון (ע״ע, ותמונה שם, עם׳ 311/2 ), שבא — 
כנראה — מספרד או מפורטוגאל! אין שום ספר אחר ידוע 
מאותו בית־דם׳. הספר נדפס באותיות קורסיוויות מן הטי¬ 
פוס הספרדי, הידוע מאז עד היום בשם "כתב־רש״י" או 
"א 1 תיות-רש״י". גם בפייביא די שקו ( 53000 161 > £׳\ 10 ?) 
נוסד בשנת רל״ה/ 1475 בית-דפ׳ עברי על-ידי משולם 
קוזי ובניו׳ ובאותו זמן לערך — גם במנטובה על-ידי 
״תלמיד הרופאים הנסמך״ אברהם כו 3 ת! כתב־ידו שימש 
חומר לחותך־אותיות לשם יצירת האותיות בבית־דפוסו. על- 
ידו עזרה גם אשתו אשטלינה בונת, האשד. הראשונה שעסקה 
בדפ׳ העברי והזכירה את שמה על מעשי־ידיה. בשנת רל״ז/ 
1477 נוסדו בתי־דם׳ עברים בפרארה ע״י אברהם בר חיים 
מפיזארו, ובבו׳לוניה ע״י יוסף ונריה חיים מרדכי וחזקיה 
מונטורו. רק ספר אחד נדפס שם באותו הזמן, והוא ספר 
תחלים עם פירוש הרד״ק, הספר המקראי הראשון שראה 
אור*הדפ׳ 1 הוא נדפס, כפי שנאמר בחתימה שם, ב״שלש 
מאות ספרים". אברהם בר חיים מפיזארו המשיך אחר־כך 
(רמ״ב/ 1482 ) להדפיס ספרים בבולוניה. 

הדפ ׳ העברי הוצא למרחב ע״י משפחת שונצינו(ע״ע), 
שהדפיסה בשלהי המאה ה 15 ותחילת המאה ה 16 יותר 
מ 200 ספרים בעברית ב 8 ערים באיטליה, וכן בשאלוניקי 
ובקושטא. גרשם בר משה שונצינו היה גם המדפיס היהודי 
הראשון שהדפיס ספרים בלועזית — ביוונית, לאטינית ואי¬ 
טלקית (ציורים 23 , 24 ). מידו יצאה גם המהדורה הראשונה 
של התנ״ך בשלימותו — שונצינו רמ״ח/ 1488 . גם הספר 
העברי המצוייר הראשון יצא לאור על־ידיו—"משל הקדמוני" 
ליצחק אבן אבי סהולה (ע״ע), ברשה רנ״א/ 1491 , והציורים 
הותקנו — כנראה — ע״פ כ״י מיסודו של המחבר (ע״ע אי¬ 
לוסטרציה, עמ ׳ 833/4 ) . האחרון לבני שונצינו ייסד בית־דפ׳ 
עבדי במצרים בשנת שי״ז/ 1557 — בית־הדפ׳ הראשון 
במצרים בכלל (ציור 25 ). גרשם שונצינו העסיק את האומן 
המהולל פראנצ׳סקו דה בולוניה כצייר וכחותך־אותיות 
לבית־דפוסו, הוא־הוא שחתך לפני כן את אותיותיו של 
המדפים הוויניציאני אלדוס מאנוציוס. — יוסף אשכנזי גוני 
צנהויזר ובנו עזריאל הדפיסו ספרים בנאפולי בשנים 
רמ״ז—רנ״ב/ 1487 — 1492 . 

בספרד, שבה ידוע הדפוס הלועזי מ 1475 , התפתח דם׳ 
עברי בשנים המעטות שלפני הגירוש. בשנת רל״ו/ 1476 
הופיע בוואדי אלחג׳ארה (גודלחרה [ 31-3 [ 1313 > 13 ! 0 ]) פירוש 
רש״י על התורה ! המדפיס( שלמה בן אלקאבץ הלוי, מוסר 
בחתימה לספר, כי צןר האותיות היה פידרו די וואד אל- 
חגארה. בדפוס וואדי אלחג׳ארה נדפסו כ 15 ספרים עברים, 
ובתוכם כמה ממסכתות התלמוד. באישאר (•! 1x3 ) נדפסו 
בשנים רמ״ה—ר״ג/ 1485 — 1490 כ 5 ספרים עברים ע״י אלי¬ 
עזר בן אלאנתאנסי: בסאמורה ( 230101-3 ) נדפסו 3 ספרים 
עברים ע״י שמואל בן מוסה בשנים רמ״ה—רמ״ז/ 1485 — 
1487 (ציור 26 ). 

ב פורט וגא ל היו היהודים הראשונים שהנהיגו את 
מלאכת-הדפ ׳ . ואלה הם הספרים העבריים שנדפסו בה לפני 
הגירוש: בפארא ( 0 ז 3 ?) נדפסו בשנים רמ״ז—רנ״ב/ 1487 — 
1492 למעלה מ 20 מסכתות מן התלמוד ושאר ספרים על־ידי 
דון שמואל פורטיירה, והמממן היה דון שמואל ג׳אקון. 
באשבונה (ליסבון, 0151153 ) נדפסו בשנים רמ״ט—רנ״ב/ 
1489 — 1492 כ 10 ספרים ע״י אליעזר טולידאנו בהנהלת 


יהודה אבן גדליה! האחרון זכה לבנות בית־דפ׳ עברי 
בשאלוניקי בראשית המאה ה 16 , שבו השתמש באותיות 
בית-הדפ ׳ הפורטוגזי. בלייריאה ( 0611-13 ) הדפיס דון שמואל 

דורטאש כמה ספרים עבריים ולועזיים בשנים רנ״ב—רנ״ד/ 

• • 

1492 — 1494 . המדפיס הזה המיר דתו, וכאלפונסו דורטאש 
הדפיס ספרים לועזיים בוואלנסיה. 

בקושטא נדפס באותה תקופה ספר "ארבעה טורים" לר׳ 
יעקב ב״ר אשר, ב״שנת חמשת אלפים ומאתים וחמישים 
וארבע״( 1494 ), ע״י דוד אבן נחמיאש ואחיו שמואל. ספרים 
אחרים אינם ידועים מבית־דפ׳ זה, והדפ ׳ העברי בקושטא 
פתח את שעריו מחדש רק בראשית המאה ה 16 ! לפיכך יש 
מפקפקים בנכונות שנת־הדפ׳ של "ארבעה טורים". 

בתקופה ראשונה זו למלאכת הדם' העברי נדפסו ספרי- 
המקרא ופירושיהם, כמה ממסכתות התלמוד, ובעיקר אלו 
שלמדו בהן בישיבות, ספרי־תפילה וספרי־שימוש, לוחות- 
שנה, דפים מצויירים וגם ספרי־שעשועים. קרוב ל 250 ספרים 
עברים נדפסו באיטליה, ספרד, פורטוגאל וקושטא במאה 
ה 15 , באותו פרק־זמן שבו נדפסו כ 35,000 ספרים בכל הלשו¬ 
נות שבעולם. — יש לציין, שבדור הראשון לדפ ׳ העברי 
היו יהודים שנרתעו מפני ההמצאה החדשה, ששינתה את 
הצורה המקובלת והמסרתית של הספרים ושל אופן כתיבתם! 
נשמעו אף קולות שפסלו את ד.דפ׳ מבחינה דתית לגבי 
ספרים־של־קדושה. 

המאה ה 16 הביאה חיזוק והרחבה לדפ ׳ העברי! ההמצאה 

נתקבלה, והיהודים התרגלו אליה כאל דבר המובן מעצמו. 

משום חידוש היה בתקופה ההיא במדפיסים הנוצרים. 

שהחלו להדפיס ספרים עבריים באיטליה בעזרת יהודים. 

וביניהם — דניאל בומברג (ע״ע), המדפיס הראשון של 

המקראות הגדולות ושל הש״ס השלם, והאצילים הוויניציא- 

ניים יוסטיניני(ע״ע) וברגדין(ע״ע). — גם בשאר מדינות, 

כגון תורכיה (קושטא, רם״ה/ 1505 ! שאלוניקי, רע״ג/ 1513 ), 

ביהם (פראג, רע״ב/ 1512 ), פולין(קראקא, רצ״ד/ 1534 ). גר¬ 

מניה (אויגשבורג, רצ״א/ 1531 ) ושוויץ (באזל, 1520 ), הוקמו 

בראשית המאה ה 16 בתי־דפ׳ עבריים. 

סמוך ל 1534 התחילו המדפיסים להשתמש באות קורסי־ 

ווית חדשה, שנתייחדה מאז לספרים ביהודית־אשכנזית, והיא 

הידועה כיום בשם "אותיות ווייבר־טייטש" או "אותיות 

צאינה וראינה" ("אותיות צו״ר"), על שם הספר העממי 

המפורסם, שרוב מהדורותיו נדפסו באותיות אלו ספרים 

יהודיים בניבים האחרים, כגון לאדינו, יהודית־ערבית, יהודית- 

פרסית וכו׳. נדפסו באותיות מרובעות או אותיות־רש״י. 

דניאל בומברג הנהיג בספרי־דפוסו העבריים בוויניציאה. 

בדומה לספרים לועזיים, רגיסטרים, מספרי־דפים ומפתחות. 

#י 

וממנו למדו גם אחרים, ואף הם הנהיגו חידושים אלה. — שתי 
מהדורות של ספר "משנה תורה" לרמב״ם, שהופיעו בשנים 
ש״י—שי״א/ 1550 — 1551 בוויניציאה ע״י המדפיסים המת¬ 
חרים בראגאדין ויוסטיניאני, גרמו להלשנות וחרמות משני 
הצדדים, ובסופו של דבר — לעריפת התלמוד ושאר ספרים 
עבריים ולאיסור של הדפסת ספרים עבריים, שהיה בתקפו 
עד שכ״ד/ 1564 .—עד סוף המאה ה 16 היתה מלאכת-הדפ׳ 
בבחינת אמנות! המדפיסים, יהודים ונוצרים גם יחד, הש¬ 
תדלו להוציא מתחת ידיהם ספרים מתוקנים כהלכה: נייר 
משובח ואותיות יפות, ואף עמו לב להגהה טובה. מספר 
הטפסים במהדורות של ספרים עבריים הגיע בזמן ההוא 
עד אלף. 



למגןלסממכד ירן ?לי סצגלס מיס מאה ליה פלע חצי מ 
30 נכרי 3 י.מאיר׳ שרי כחלאס אחד לליכנן אסיר להלנת 
כר , מאיר ישא יכי אליעלי כעי" , אין מעמידן אמי יין 
משאמר כחלאס אחדיי־כ עשילן כמידה • לנס כעי הסל ני • 

לא מלאכי'חמיא ט גיס חמי ליק מסלם שיכא• עי* נקע 
קטן סשלא על החטגלצחאשס חללקל כסהלא אלסש • 
וככיייא' כעי ק אין תעמידין הסללח יין כיד מאי 0 אימ 
מקפיד על מנע גלי אל ציי אל מליייס כיד מי לאינו תכיר 
סלאמל לש־נמל מלאי • ללפי יכ יפשק כר אליעלי 

מיין הניאחלאס ־ אמכם רכי תידי לשללח יק סליסיאל 
מעיר לעיר כמלאחד כלא הכיאחגאס רסא שאס אלמלד 
לא כעי ק^ראתואס לכסוף מל־קיימא לן כר* אלי ע ןר דלא 
ודיס לומפייתשמע האי דלא תייס ל/מפי כלל אפילל כלא 
הכראחלאש לכשלף ־ לביייא ימניכא הכדאחלאמללהאמג 
אאיא כיכגן לכן תשמעכיקאכי שגלחאדסיימכידכלאי 
ואכיסללח אל די אל תלדי ש כיד גד שת דק טז־גלילא קאני 
£עגדלפל 0 אדסאין 3 ד״ן אלא מאס אחד דיג ד$מי 
בחלאה אחי אסו חמעגחלאיאתלייש עאגכינס הלא סלק 
!יימ^יר ל 3 ר £יעזרד 0 חיקכתלאס אחד יהא ציץ סכיא 
הל אשי הלכן ככגן צחאלס פי חטאכנעליא אל כסלס דכי 
נלאאשיעל סחאימההנלעכמסמילא לנכאלב אלאיגא 
חצייס ע 3 העלי לחנייס על מפני קישי החכיא סאס יגכיס 
הנד לאייעלכלק ללייסכו ככאחיצס ילתא הכיטהשללייס 
מקיש סמחכיקדלפכי סחניאללקנלעססכמשתדלא מעני 
סכעליא האתלכת סש שכיג שלא יוניאס קמי לסלציא שסיק 
ולאלחט אל מקלמל כראסלן לכל הכי׳לאלאידן ללקטע 
עלי עליקשכמשמת! אללקמע נשייסכמסמתאלכמא 
כצ הסנלייס להכיזלא לציץ שיסלח אל חטח שצא יגע 

כחטא למי סיכא הלאמכיי מססחאסמיין הכרא חלאש 
לאעילא יראה מי סחאס דיל סילדיע אין חאס דלעיל פיראא 
המי שלא קלקלהחלאס ללא ילציא קקק לתלגדל כקכיא 
מואס * חזי יכי' היין לייסב המנהג אסהלךסר 1 להכיר 
מאמו מלאד " לאפי* לאק 3 ץ אלא! יסיאל סימאס כי אס 
ישראל אחי רגאהל למלציא החלאס מלאי היק " ה ליס 

יכי' אס כי הקנקנים לעלים שלכל המזלפשא אס כאן כהן 
הגלי ק מלאי לא כשיכסין ירס לכי לאק ציין לא עייר ללא 
היאחה ^יקשאקתכרס* לקיזס כל שכןכחימא ילא 
כענן לא עיילי ללא הראתה* מסלס סמא ימאכהןהמיא 
;{א ידעינן ליס דאק דלן להפיס יין ככלי לןד 0 שימכיס 
פסקיטמיצחק כי־ שמואל תינעיר הגיגילא העסומא 
לדריכה ציין 3 כנבן כגא של לק • י כסילהי על נא למח׳ן 
למשען סלע׳ןללא כערסרעסקיגאבקדחס שגי מאון 
כיייא אחלגכי עדסיס מדיחן לעי עדשיסגא• ליט סמל$ 
גלרס כמקלס מנגכן מדיחן • ליכי' אס עי* עדשים 3 אל סייכל 
גאאלא ים הלא כליאתי טא הנד * לטשקגאצריכק כינלכ 
לציין ניגיכ אעי' לא דין הגד תאסאיך 5 כ חדס לא מכעיא 
לימןרמציכי רמכ כתקצאדכייס הס;דין גכי מי ססא 


גיידל לגדל טמאין אלאאעיז^שנצ ימגא לגא דקאלל 
קייכי תאחילאגאלאחילאגאאל משזן גא לסף גא אכל 
מטף נאלאחילא גא לא *י ליה לדדיה להא רקאתאלמלד 
אינתכגייהלחרעי אט'לאל כן איכא ככייהל טלכ סמלסכין 
פעילים יהיהמ״י מןדריכק מאר המה טעגדעאסגא 
החמה על סנא הלכנק" ממן סכרי לטסלל פיילאלכי 

סאקלפה • לילג פעמים אין מגא לגא ! כ חדשים * לאס 

כערש מטף הגאאסאקד לאחילא סגא יהשאא לכדלא חרפי 
לאפליציין שאיי* לחיןללתיגיגילאאק עליהן אליאנא 
(הגא שכדין על יד קליס לגלגל לדפק כן לא היו עוסק 
כימי חכמים אלא כטא תכדן כדאמר כפרק אי כסל 
(כפי סתלכר אא כיא הזיאיס לט יעי ללא אמר הבי עג 
הענכי־ם • רכן כדש תסכאסבאנגעבץ קלילאטא הכד 

לעימלי הגא יח מעציא דייא כשילהי י ישמעאל סקלא 
כעק כד * לכל השלם רגילק לננג בדכדרכי' אס * 
כסדרן מד עכשיל " לכאלאלסלא דין עכסיל מקילק 

לשימכק על דכדל סל יסכגדמאיר מגאלנא" ליכי אם 
האיר בדיעכדכלא נימכשהגאכאלמלד המ עיציייהדריכה 
כטעיכלא עימלי הגא י כד להוייא מה שאינל אצא על יד 
דריכה טא היאקשל ען מאסדא • לש מגיגילאשלכל א"עפ 
סגס כגיגמא ים סנלאניס אכניס ככיריס כד לענלר איכס 
אלא קמיעלט ללא פכילי * לעוד מטעם חמרא חדאא 
עעינט אל תי 1 עס יין כק ןוהלא טנסקיק כיק כס* לאינל 
אסור כמשסל אלא שנאנסן לעני ע; דלמיא רמיסכמיס כי 
יכר מלעט טס חלשכ מה שיוצא על ידי נימכ " • להאלמלד 
לא מנין אלא כגא לתח ׳ן גיגלכ • היין אס ניק כקיאק 6 ! 
מיס כמלכה אל מל מיס דסכזגיסצבטל הטעוח שעל 
הכוס היין מואר • סלק אאמיכל כמי שאיכל לסאיכל מימ 

יכה ע 1 מ להכטלל * ושאם יינן כסי אפי כמיכו שטיק הלה 
אק אסלי כהנאה ונמל נס׳מיהל המחמיר האלשת כמסקל 

תבא ע^יו ביכר, 

נש^ס הזקח אשר חיבר הרב רבינו א^עור כן 
רבי להודה וזי 

כעיי עאנל כעיכ עש־ז שגא ישה 

* 


צ־ור 23 . סוף ספר הרקה, דפוס ראשזז: פאגו רפ״ד,/ 1505 (המדפיס: גרשם שינציגו) 

עם חתימות של צנזורים 



-ז 

ר" 

יס 


{ 10 ) 70 ? 00/1 ־ש, 10 ^ 11 7 4 // 41 1110X1/0 £ 
{ 001481048474 4£108 ז 071018/84 £178 

0711/474880 18 / 0 x 1 3 €?$80114,€?$80/10: 

£ 1 $801,0170/4X74171071147017 0^)474 , 

10%£14471 1 ] 11011/1 08/0,0 <)} 0 ק 7 ה 1110 €110 

01)178/4111417]01110X1/0 0-7710710 4711474/ 

4471 £114$0%10/011710 ,ה 111410 < 01 ' 1 
411701107X4x4014/00748X0 הז 0170 18 ? 

• 4471 ) 417107101X7/0180/4,01 £707X1 

0 הח 474 ( 707401 0 07174 ^ 18 ^ 4 ) 01 , 0 ^ 1 

008181X1071411/0110^^4 01(784/1X14• 

1/141848^141X111,01) 4 71/7!174880, 

£' $80114",01)0 ?148£08((0 11 810840 01714784, 

€08 14 7X1411X1X4,0 00814/14X04?08X41 
184110101 ?87 41704071411) 107741)74X74• 
£7184 ¥8{18810,01)0114/0018 001)0884, 

£7807 781410 ?07101/1188£4£80774} 

0170 14 780780714 480170741100704000884• 

: 0774 ) 1/0 ץ 111101 '( 41/0,01 ) 101100 
{ ¥010 1 ) 8011 ) 11 0 ) 70 ? 71 4874 ( 01 01 ? 0 ( €1 

50/81)0410,01)114 ¥140 )81(774 1 
110701)0/14 488$80 4 71X040)141801(13? 

1 

1 

1 

1 

1 

ן 

ציור 24 עמוד מספרו של פטרארקה; 1 ז 3 ^ 01 ^\ 0 ־נ 0 ק 0 , פאנו 150:1 

המדפים: גרשם שונצינו 





^ ציור 25 . שער ספר פתרון חלומות, מצרים שי״ז/ 1557 , המדפיס: נרשם בז אליעזר שונצינו 

יס 

כ^י 






כראשית בוא אלחיס אמר ר יעחק 6 * היד. עדיך 
אזתהיל המוחחאלאמההרש חזה לנס ראש 
הרשים לפי שהיא מעור! ראשונה שגעטוו 
ישראל ומתמעספתח בכראשית משוסכח 
סעשיו חגיי לעש לתתלהם נחלתמים שאס 
יאסרו אומות העולם לישראל ליסטים אמם 


שכבשתם ארעות שגעהגוים וחסאוסריס 

לחסכל הארץ של הקגהחא הוא בראה וגתנח 
לאשר ישר בשניו ברעותו נתנרו גברעורע נמלת 
מותם ונתנה לנו גראשיתגראאלחים אין 
המקרא הזה אומד אלא דורשני כמו שררשו ר 

רבלתיט כשביל ההורה שגקראתראשית דדמ 
ובשכיל ישראל שנקראו ראשית תכואתו שגא 
קדש ישראל ליהוד. ראשיתתבואתו ואם באת 
לדרשו כפשוטו כך פרשהו בראשית גריאח 

שסים וארץ והארץ היתה תוהו וכחי והשך 
ויאסר אלהים יהי אור ולא בא המקרא לחותו; 
סדר הבריאה לומר.שאלו קדפומאליו שאם בא 
להורות כן חיה לגו לנתיב בראשונה בדא אלהים 
אתהשטים ואת הארץ שאין לך ראשית 
מקרא שאיגודבוק לתיבה של אחריו במו 

בראשית ממלכת יחוקים ראשית דגנך ראשית 
ממלכתו ואף און אתה אופר בראשיתכי*/ הקבח 
את השמים במובראשיתכרא וכמו תחלת י דבר 
בהושעכמו תחלתדבורו של חקכח ויאמר יחוח 
אלהושעדאסחאפר להודות בא שאלו בהחלת 
בבראוופירושובראשיתהנל ברא אליו ויש 

לך מקראות שמקערים לשונם ומטעמים ולבה 
אהתבפו נילא כבר דלתי כמגי ולא פירש 

מי הסוגר ובש ישא אתוזנל דמשק זלא פירש פ 
ישאגוונפואס יחרש בבקרים ולא אס יחרוש 
אדם בבקרים וגמומגירמראשיתאהריתולאכתג 
פנירפראשיתרבר אהריתדגד אס ק תמה על 
עעק• שחרי המים קדמושחרי נתיב ותח אלחים 
סהחפתעלפניחטים ועדיין לא נלח בריאת המיס 
מתי הא למדת שקדמו לארץ ועיר שהשמים 

אש וסמים נבראו על כהחן לא למד חמקדאנסדד 
הקודמים וחמאוחרים נלומבוא אלחים ולא נאש* 
ברא יהוה שבמחלה עלח בטתשבה לביאתו במרת 
ההן ואה שאין מתקיים וחקדיס מדת והטיס 


ושתפה למרת הדיןח״נודכתיב כיום עשותיהוח 
אלחים ארץ ושמים חוחו וכוחו תהו לשון מהו 

ותמה ושססוןשארסתוחא ומשתומם על מחו 
שבא בהו לשון רקות ועת על פני תהום על 
פגיהמיסשעלהארץ ורוח אלהים מרהפה ונז כסא 
כבוד עיסר באויר ומרדף על חמים ברות פיו של 
חקבח ובמאמרו כיונה המרחפת על הקן אקוכמיר 
בלשוננו על פגי החום עלרני המים שעל חאדץ 
ויראאלחיסאתחאוד ני טוב זיבול אף בזת אנו 
עדינץלרבריהנרח ראהו שאין כראי לחשתטש 
בו דשעיסוהבדילולעהקים לעתיד לסא ולפי 
פשוטו כך פרשהז ראהו כי ט וג ואין ראוי לאוד 
ולחשןשיהיופשמשיןכעךגוביאוקבעלות ת 
ודזומוליוסולותתחימוכלילה יוסאהר לפיסרד 
לשק הפרשה היה לו לכתיב יום ראשון כמו שנתו 
כשאר הימים שני ושלישי ורביע למה כתב אחר 
על שם שהיה הקכח יהיר בעולמו שלא נכךאז ח 
המלאכים ער יום שגי וכך מפורש גכואשית דגא 
יהי רקיעיחוק רךקיעשאעפ שנבראו השמים 
ב י וםראשקערייןלהיםהיווקרשןבשני מגערת 
חקכת כאומת יהי רקיע והוא שכתוב עמודי שמים 
יהפפז חתמהו מנעותו כל יום הראשון וכשני 
יתמהו מגערתו באדם שמשתומם ועיבד מנערת 
המאיים עליו בתוך המים באמעעחפסשיש 
הפרש בין סים חעליוגיס לרקיע כמו כין הרקיע 
למים שעל הארץ הא למדת שהם תלויים כמאמר! 
שלמלך ויענו אלהים את הרקיע תקנו על 
עשיווחיא עשייתו כפו ועשמח אתעפרניחמעל 
לרקיעעל הרקיע לא נאמר אלא פעל לרקיע לפי 
שלאנגסויחכשניודבךשלאנגטךאינו במלואו 
וטובו ובשלישי שגמר מלאכתהמים וחמחיל וגמר 
סלאבח אחרת נפל גו ני ט וב ש גי פעמים אחד 
לגמי מלאכת השגי ואחר לגמר פלאכמהיום 
מקרא אלהים לרקיע שמים אש מים שם מים רא 
אש ומיס שערבן וה אתוה וענות מחם שמים 

•קוו המיס העשמוה^ על פני כל הארץ זהקוס 
באוקינוס הוא הגדול שככל היפים קרא ימיס 
׳ וחלא ים אחר חוא אלא אינו רומה טעם רג י העילה 
סן חים בעט לטעם דג העולה גאספסיא *תישא 
האהץ דשא עשב לא דשא שם עשב ולא עשב 
לשון דשא ולא ודה לשק המקרא לומר תעשיב 
ומי רשאים סווולקים כל אהך גקזיא לעעמו עשב 
פלוני ואין לשון לומר דשא פלוגי שלשון חשא 


ציור ו> 2 *. פירוש רש" י על התורה, סאמורה רמ״ז/ 1487 , המדפיסים: שמואל בז סוסה ועמנואל 



961 


דפוס 


962 


במאזן ה 17 התפתח הדס׳ העברי ונעשה דבר השווה לכל 
נפש. תק|פת כתבי-היד הלכה ונשתכחה, וכתבי־יד נתייחדו 
לתשמישי־קדושה בלבד, כג 1 ן ספרי־תורה, מגילות, תפי* 
לין ומזו*ת. בתי־־דפ׳ עברים חדשיס קמו בגרמניה: העגא 
(ב 1 בח 92 ), ש״ע/ 1610 ; פראנקפורט ענ״מ, תט״ז/ 1656 ; זולצ- 
באך, תכ 1 ט/ 1669 ; וילהרמסדורף (£ז 10 } 5 וזזז 1111£ ^\), ת״ל/ 
1670 ; ןראנקפורט ד״א, תל״ז/ 1677 . חשיבות מיוחדת 
נודעת ל 1 פ׳ העברי באמסטרדם, החל משנת שפ״ז/ 
1626 . כ<ן 2 בתי*דפ׳ עבריים התקיימו בה; מן המדפיסים 
היו: מנ^ה בן ישראל ובנו יוסך^ שפ״ז—ת״י/ 1626 — 1650 ; 
יוסף עטתיגש ובנו עמנואל, תי״ח—תס״ט/ 1658 — 1709 ; מש* 
פחת פר 1 *ס, תנ״ז—תר״ט/ 1697 — 1849 . "דפ׳־אמשטרדם" זכה 
לשם ולגהילה באיכותו המשובחת. אחד מן המדפיסים 
באמסטרדם עבר בשנת תג״ב/ 1692 לפולין וייסד בית־דם׳ 
עברי ראמון בזאלקווא (^ 16 ^ 261 ) שבגאליציה. ב 1686 החל 
להופיע !באמסטרדם דו־שבועון ביידית בשם "קורנטף 
("דינסט*גישי קורנטך; "פרייטאגישי קורנטן"). 

יש לשער, שבס״ה נדפסו במאות ה 16 — 17 כ 8,000 ספרים 
עבריים ^או באותיות עבריות). 

ב מ או ו ת ה 18 ו ה 19 חלה ירידה חמורה באיכות ד,דפ׳ 

של הספח העברי, בעקבות התפתחותו הכללית 
של הדס׳, תוצרת הנייר הגדולה, ריבוי הספ¬ 
רים בעולם ומחירם המוזל משנה לשנה. 
האותיות הישנות גשתחקו, והמדפיסים לא 
דאגו לחידושן! הנייר היה גרוע׳ וכן ירדה 
גם מלאפת־הדס׳ בכללה. אמנות־הדפ׳ היתד, 
לאומנות עסקית — ולפרקים לאומנות לא־ 
משובחת! ביותר. רק יחידים מן המדפיסים 
השתדלו ולקנות להם שם טוב בעבודה טובה, 
ומעטים מאד זכו לו. בזולצבאך נמשכה הד¬ 
פסת ספחים עבריים ע״י חיים פראנק, בד,אמ־ 
בורג — ע״י נחום הלברשטאט, באלטלנה — 

בעיקר ע״י האחים בון, בברלין — ע״י זיטנ- 

• • 

פלד, איסצקובסקי, וכר; בכל הערים האלה 
היו בתי־ן־פ׳ עבריים כבר במאות הקודמות. 

בית־זים׳ עברי ראשון נוסד בשנת תקנ״ו/ 
1796 בווארשה, ובשנת תקס״ג/ 1803 — בוויל¬ 
נה ע״י כוחם מן ראם, ראש משפחת המדפיסים 
לבית רום (ע״ע), שהמשיכו בפעולתם עד 
מלחמת־מעולם 11 . בשנת תקנ״ב/ 1792 נוסד 
בסלאוויפא בית־ז־פ׳ לספרי חסידות. באמצע 
המאה ה! 1 החל להופיע כתב־עת עברי ראשון 
בשם "ק*לת מוסר" בעריכת משה מנדלסזון, 
ברלין תק״י/ 1750 . הספר העברי הראשון שנד¬ 
פס באמחיקה היה התנ״ך, פילאדלפיה תקע״ד/ 
1814 (אמנם ספד דקדוק בעברית ואנגלית 
נדפס בןימבריג׳ [מס.] עוד בשנת תצ״ה/ 
1735 , אלא שאותיותיו לא היו מרובות׳ ואף 
לא היה לו המשך). 

תוצר 1 ז הדם׳ העברי עברה במאה ה 19 
בעיקר לאוסטריה (וינה) ולפולין. במאה 
ה 20 נוסךו בתי־דפ׳ חדשים בווארשה, וילנה, 
לבוב, קל־אקא וכר, וכן בכמה ערים בהונגא- 
ריה ורומניה, אלא שלא נתחדש בהם דבר 


לטובה מבחינת טיב ד,דפ׳ •ויפוי הספר. בכל בתי־הדם׳ הללו 
נדפסו ספרי רומ״ל, ספרי־השכלה וספרים ועיתונים בעברית 
ויידית, עד לחורבגם בשנות השואה של מלחמת־העולם 11 . 
בתי-דפ׳ עבריים נותרו רק באנגליה, הונגאריה, צרפת, 
ובעיקר — באמריקה ובארץ־ישראל. 

הדפ׳ העברי בארץ־ישראל. הדפ ׳ העברי הרא¬ 
שון נוסד בצפת בשנת של״ז/ 1577 ע״י אליעזר בר יצחק 
אשכנזי, שהדפיס תחילה ספרים בלובלין(החל משנת שי״ח/ 
1558 ) ובקאנסקי וואלי ( ¥1£ \ 0 { ¥0 \ 3 > 01151 ^ 1 ), ובדרכו לארץ- 
ישראל — גם בקושטא. הוא הביא עמו אותיות, כלי-דפום 
וכן פועלים, ועד שמ״ז/ 1587 הדפים בצפת 6 ספרים (ציור 
27 ). תקוותיו של המדפיס, כי ספריו שיצאו מציון יקנו את 
הלבבות, נתבדו, ולבסוף נסגר ביודהדם׳ והאותיות נמכרו 
לדמשק, ובהן הופיע בשנת שס״ו/ 1606 הספר העברי היחיד 
שנדפס שם — "כסף נבחר" לר׳ יאשיהו פינטו. ד,דפ׳ העברי 
נתחדש בצפת רק בשנת תקצ״ב/ 1832 ע״י ישראל ב״ק, 
מדפיס ספרים מברדיצ׳וב. הוא עלה לארץ בשנת תק״צ/ 1830 , 
וגם הוא הביא עמו את כלי בית-דפוסו, אותיותיו וכן פועלי- 
דפ ׳ . הספר הראשון שנדפס היה סידור "שפת אמת", תקצ״ב/ 
1832 . אחרי הרעש ( 1837 ) עזב ב״ק את צפת, עלה לירושלים 



3 . 


הדיר אתס ראי תירה נזק לני יישא 
יייסה קהלת יעקב חברי התנס 
ה 0 ל 0 כי<הר'ו חם? גלאנטי נרו 
;היא כיאיר נחמל על חג ת 
קהלת אסר הי; דבריי סיתר׳ $ה 
הת יה;?!א בטיב טעתי ינמוקו | 
עתי העתיד הדבל על בידיו 
יהנין טעתי על חכינו!מלבד זס 
הכיא על כל פסיק יפסיק דגרי 
הזיהר יהתקיניס הנתתדים יייסכ 
ומפז רב הפליא לעשית; 

יסירותו כהררי קרש 



ן־ין תיבב שכגריירי הערייון קרית מריך רב היא היום תחת 
^ טסשלת ארונ ינו המריך סוריט ן מארר יוי ח; 

•דפס ככית הנביר ינעלה כה ר אכרהס אשכנזי יני ׳ על יי׳ אליעזר בכהר ינתק!ל 
קחחיקק קי< 0 ׳יסנילהלתשין סנת ני קרינה ׳סיפי/י לבא אכיר: 

ציור 37 . שער ספר קה 5 ת יעקב, צפת ש 5 ״ח/ 1577 


1 




963 


דפוס 


964 




נסכתי מלבי ?{: 21 ־ציוו הר־יזדעזי 5 אספרה אר^־דק יהוה אמד 

־י־*.:• ־־••־'׳ ־ • ן - :־ין: • 1 :י- *י ?י / י ־י-/ 



ואחותך אפסי־ארד : תחעם בנגובט ברור 1 פכלי יוצר תנפצם: 
ועתה מרככים השכיבו רזוסרו שפסי ארד 5 עבדו אוז־־יהורה 

\:־־׳י 2 ־י־ •י- ־ 2 ♦ ▼ 1 2 *- : •״ יין ־•• ן • : 1 - •% \ג יי 

ביראה וגילו ברעדה: נפזקר־־בר פך־׳־אנף׳ ותאבדו דרך כי 2 ־ 

: •: ■י* :• •: ■י-י־ו ־: ן ■י ען זוומר־ן : : *% ין: •י 


ג ימו־ במעט אפו אעזרי בל־־הוסי 13 : 
• • *■ * 2 *י * ^ / * | 

בברחו מפניי אביס ד ו 

* 2 י; י • | •״יו ־* 2 *י 


פוימיור לדוד א 


2 ׳י" •י/ 


•וז 

בנו : 
; 1 


יהור־־ז מר־ד־־־רבו 


ציור 28 . עמוד מתור התנ״ך דפוס קו^ונייא 1603 , עם האותיות הח?ו?ות של הומר (^פוס נוצרח 























965 


דפוס 


966 



י- י 


ברא! אלהים את השמים ואת הארץ: והארץ היתה תהו ובהו¬ 
וחפץ־ על־פני תהום ורוח אלהים מרחפת על־פני הפוים: ויאמר 
אלהי־ם יהי אוד ויהי־אור: וידא אלהים את־האור בי־טוב ויבדל 

אזי זו * * —ן■ - ו — 1 י 9 ז־ ״ע זי ▼ 1 * — * ־־*ג 

אלהים ביו האור וביד החשך: ויקרא אלהים 1 לאוד יום ולחשך 
קרא: לילה ויהי־ערב ויהי־בקר יום אחד: פ ויאמר אלהים 
יהי לקיע בתוך המים ויהי מבדיל בץ מים למים: ויעש אלהים 

• *ע ^ פי' — * 4 י — •יזע• **ע *־יעי *זז• •י־ •יי־ו • —^— *זי * 

את־{זךקיע הבדל ביד המים אשר מתחת לרקיע וכץ• המים אשד 
מעל לרקיע ויהי־בן: ויקרא אלהים לרקיע שמים ויהי־ערב ויהי־ 
בקד ׳יום שני: פ ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל־ 
מקוב אחד ותראה היבשה ויהי־בן: ויקרא אלהים * ליבשה ארץ 
ולמקוה המים קרא ימים וירא אלהים בי־טוב: ויאמר אלהים 

י * ד״; — ״ט- ־•־'־י־^ — א ״;* ■זי זי ־ י ־!, זי ־ זי ־ 

תדשא הארץ דשא עשב מזריע ורע עץ פדי עשה פרי למינו אשד 
זרעויבו על־הארץ ויהי־בך: ותועא הארץ דשא עשב מזריע זרע 

—• ^ _־״ ־* ■ו^זו י —!= - — 1 • — — ־* זי•* י זי• זי •*/ זי — * •> ־־־^ •־— 

למישהו ועץ עשה־פרי אשר ורעו־בו למינהו וירא אלהים בי־ 

1 • ^ * - ;ן! ן* זר * *^ *— זי ^ ^ 1 • •א •זי זז ־ 

טוב: ויהי־ערב ויהי־בקד יום שלישי: פ ויאמר אלהים יהי 

1 ״־־ 1 ■ • זי^ י •יין■ • ^ זיי ^ * * •ן 


'ע זר * זי 


בראשית 

א 


ציור 29 . עמוד מתור החומש דפוס ברלין חר״ץ—תרצ״ג / 1030 ־״מ״. 19 , ע״י חברת שונצינו 



967 


דפוס 


968 


וייסד את בית־הדם׳ העברי הראשון שם. בשנת תרכ״ג/ 1863 
שוב נתחדש הדם׳ בצפת ע״י דובער בן שמואל קרא, שהדפיס 
עד תרכ״ו/ 1866 8 ספרים. עוד נסיון לייסד בית־דם׳ בצפת 
נע&ה בשנת תרל״ו/ 1876 ( אך בית-דפ׳ זה לא הצליח להד¬ 
פיס אלא ספר אחד בלבד באותה שנה וספר שני בשנת 
תרמ״ה/ 1885 . לאחרונה נוסד בצפת דפוס "הגליל" בשנת 
תרע״ג/ 1913 ונתקיים עד שנת תרפ״ה/ 1925 . 

ישראל ב״ק (ר׳ לעיל) ייסד את ביתידפוסו בירושלים 
בשנת ת״ר/ 1840 . הוא לא הסתפק באותיות הישנות אלא 
הזמ״ן אותיות חדשות, וגם קצת כלים חדשים, והמשיך 
במלאכת־הדם׳ עד מותו בשנת תרל״ה/ 1875 . בבית־דפוסו 
של ב״ק היתה גם מחלקה מיוחדת ליציקת אותיות, וכן 
כריכיה! 30 פועלים היו עסוקים במפעל זה. לאחר מותו 
המשיכו בניו ובני־בניו להדפיס ספרים עד תרמ״ב/ 1882 . 
בבית־דם׳ זה נדפס בין השאר העתון ״החבצלת״, תרכ״ט— 
תרע״א/ 1869 — 1911 . בשנת תרכ״ב/ 1862 ייסדו מיכל הכהן, 
יואל משה סלומון ויחיאל בדיל דפ׳-אבן בירושלים, ובשנת 
תדכ״ג/ 1863 התחילו גם להדפיס ספרים. בבית-דפוסם נדפס 
העתון העברי הראשון שיצא לאור בא״י — "הלבנון". 

בתי-דפ׳ עבריים אחרים בירושלים: של האחים ששון. 
מדפיסים מאדם־צובא(חלב), שהדפיסו ספרים משנת תרל״ד/ 
1874 עד תרל״ט/ 11879 דפוס הירשנזון, נוסד תרמ״ב/ 1882 ! 
דפוס גאשציני-צוקרמן, נוסד תרמ״ב/ 1882 ! דפוס לונץ, נוסד 
תרמ״ג/ 1883 < דפוס עזריאל, נוסד תר״ס/ 1900 < דפוס מרכז, 
נוסד תר״צ/ 1929 . כמה מהם קיימים עד היום הזה. 

ב ת ל ־ א ב י ב, שהיא היום עיר־הדפ׳ העיקרית בישראל, 
נוסד בית-דפ׳ עברי ב 1919 , ובו נדפס הירחון "האדמה"! 
קדמה לה יפו, שבה נוסד דפ׳ "אחדות" ב 1910 . ב 1930 ייסד 
אליעזר לווין־אפשטין, בן למשפחה של מדפיסים, דם׳(תחילה 
בתל־אביב ואח״כ בבת־ים) לשם הדפסה על פח (קופסות 
וכד׳), וב 1936 — דפ׳-אופסט. כיום נמצאים דפוסי־אופסט גם 
בירושלים וברמת-גן. 

כיום נמצאים בישראל כ 75 בתי-דפ׳(המדפיסים ספרים), 
ובהם מועסקים כ 3,000 פועלים, ועם פועלים בעבודות- 
לוואי — כ 4,000 . בתי־דם׳ נמצאים — מלבד בתל-אביב ובירו¬ 
שלים — גם בחיפה, פתח-תקוה, מרחביה, עידחרוד, בת-ים 
ורמת-גן. יש בארץ כ 275 מכונות־סידור, ובכללן מכונות- 
מונוטיפ, 50 מכונות־הדפסה רוטאצלניות ו 500 מכונות- 
הדפסה רגילות. גם סוגים שונים של אותיות חדשות נוצרו 
בארץ בשנים האחרונות. 

דוגמות של דפוסים עבריים ישנים (המאות ה 15 — 18 ) 

ר׳ כרכי האנציקלופדיה: א׳, 85/6 . 87 , 198 , 306 . 311/2 . 
574 , 595 , 601 . 680 , 875 ׳ 939 ! ב׳, 259 . 334 . 692 , 796 . 
831 — 834 , 951 — 954 , 985 , 991 . 992 ! ג׳. 696 ! ז׳, 850 ! 
י״א, 53 . 

ד. הוואלסאן, ראשית מעשה הדפום בישראל, תדנ״ז! א. 
פריימן, האוצר למלאכת הדפוס העברי הראשונה עד שנת 
ר״ס ( 1500 ), 8 חוב/ 1931-1924 ! ש. אסף, עם הספר וספר 
("רשומות", א'), תרפ״ה ("באהלי יעקב"), תשי״ג! א. מ. 
הברמן, המדפיסים בני שונצינו, תרצ״ג! הנ״ל, נשים 
עבריות בתור מדפיסות, מסדרות, מוציאות לאור ותומכות 
במחברים, תרצ״ג! הנ״ל, תולדות הספר העברי מהזמן הקדום 
עד הזמן האחרת, תש״ה! ח. ד. פרידברג, תולדות הדפום 
העברי בפולניא, תרצ״ג! הנ״ל, תולדות הדפוס העברי במדי¬ 
נות איטליה, אספמיה־פורטובליה, תוגרמה וארצות הקדם, 
תרצ״ד! הנ״ל, תולדות הדפוס העברי באירופה התיכונה, 
תדצ״ה! ם. גראייבסקי, תולדות בתי הדפוס העבריים בירו¬ 
שלים, תרצ״ט! א. יערי, דגלי המדפיסים העבריים. תש״ד! 


ר. נ. נ. רבינוביץ, מאמר על הדפסת התלמוד, תשי״ב 3 ! 

ה. פראנק, אידישע טיפאגראפיע און בוך־אויסארבעטונג 

קמ 0 ט, 1938 ; - 0 דן< 100-7 ) 7/0/74 1/414141104 , 110581 -€!> . 8 .( 

, 035501 . 0 - ־ 161 ) 610866061 ) 5 . 61 ; 1795 ,? 441(111101 500. X ^ 
־ 1 ) 50 ־ £1 ) 8110/1/111414101 ' 1444/140/10 7')1(40^411?1110 44. ]14(11x1111 

. ;* 1938 , 1851 ,( 21-94 , 28 , 11 ..!סץ £00 ,• 0011161 

■ 8140/1 110114114011041 41141 •# . 1 ) 11444 ) £441 . 1 > . 01 \. 
0401041 ) 04140 110/744114011041 . 41 004011101110 2144 , 8312630 
■ 81/4140 141 51444/104 ; 1929 ,( 111 , £1 ז) 5006100-813 ) 01041 ? 141 
130100 ׳' 146616% 166 0£ עז 3 ז 6 ו£) 1040 ) 800 / 4 ח 41 1 ( 1/1 ) 40 ! 1 

4 ) 1953 ,( 0011686 

א. מ. ה. 

דפ׳ בארצות האיסלאם. ראשית ההדפסה באותיות 
ערביות (טכסטים ערביים, פרסיים, תורכיים) לא היתה באר¬ 
צות האיסלאם, כי אם באירופה הנוצרית — כפרי מגמת 
האפיפיורות להגביר את תעמולתה בץ בני הכנסיות המזר¬ 
חיות ע״י הפצת ספרי־דת מודפסים. בשנות ה 80 של המאה 
ה 16 הוקם בית־ז־פ׳ ערבי סדיר ברומא ביזמתו של הקארדינאל 

פרדינאנדו די מדיצ׳י(אח״כ ארכידוכס של טוסקאנה) ובד,נ־ 

•י •• י 

הלתו של ג׳ובאני באטיסטה רימונדי. הספרים שיצאו מבית¬ 

■♦ 

דפ׳ זה היו מפורסמים בשל אותיותיהם היפות. אמנם הפצתם 
של הספרים הערביים האלה בתורכיה עצמה לא הצליחה 
ביותר! אולם בית-הדפ׳ ברומא שימש מופת להנהגת הדפ׳ 
באותיות ערביות גם במרכזי-לימודים אירופיים אחרים, כגון 
לידן ופאריס. 

רק כ 150 שנה לאחר מכן הוקם בקושטא בית־הדם׳ הרא¬ 
שון להדפסת ספרים באותיות ערביות. בתי־דם׳ להדפסת 
ספרים באותיות לא-ערביות היו קיימים שם מזמן רב: הספר 
העברי הראשון הודפס בקושטא כבר ב 1494 < גם הארמנים 
והיוונים היו מדפיסים שם, אם כי לפעמים בסתר, במשך 
המאה ה 17 , וכן היו קיימים בתי-דפ׳ נוצריים בסוריה, שהיו 
מדפיסים בסורית ובערבית. ב 1737 נדפסו בקושטא ספרים 
בארמנית. להנהגת הדפ׳ בשביל מוסלמים עמדו למכשול 
טעמים דתיים ואסתטיים, וכן ההתנגדות המאורגנת של 
הסופרים המקצועיים, שפרנסתם היתד. בסכנה. ביזמת 
הוזיר הגדול המקיכיל דאמאד איבראהים פאשא פקד הסולטאן 
אחמד 111 ב 1727 להקים בית־דפ׳ בקושטא והעמיד בראשו 
הונגרי שהתאסלם, הידוע בשם איבראהים מתפו־קה. הדפסת 
ספרי-דת היתד, אסורה בפירוש! וכן הוקמה ועדה לפיקוח 
על בחירת הספרים ועל תקינות הטכסטים. הספר הראשון 
שהודפס בבית-דפ׳ זה ב 1729 הוא תרגומו התורכי של המילון 
הערבי החשוב אלצחאח מאת אלג׳והרי. ב 1742 הופסקה 
פעולת בית־הדם׳, לאחר שיצאו ממנו 17 ספרים. נסיון קלוש 
לחדש את העבודה נע&ה ב 1756 . אולם רק כ 1784 
חודשה העבודה הרצופה בפקודת העולטאן עבד אלחמיד 1 . 
ראשית פעולת ההדפסה באותיות ערביות בקושטא נתמכה 
מבחינה טכנית ע״י בתי-הדפ׳ האחרים שכבר היו קיימים 
שם, בעיקר ע״י בית-הדפ׳ העברי! כמו כן נשלחו תורכים 
צעירים לאירופה על מנת ללמוד את המלאכה. מחוץ לקועטא 
התחילו להדפיס בתורכיה רק במאה ה 19 , ביהוד בברוסה 
(בורסה). העתון התורכי הראשון יצא ב 1831 . 

במצרים הונהג הדפ׳ ביזמתו של מחמד עלי ב 1822 , 
בית-הדפ׳ הוקם בבולאק, פרבר של קאהיר. רבים מבין 
הספרים המודפסים הראשונים היו מיועדים לספק את צרכי 
החניכים של בתי-הספד הצבאיים של המשנה-למלך. אולם 



969 


דפוס — רפורמציה 


970 



1 


עד מהרה עברו להדפסת טכסטים קלאסיים בשלוש השפות 
האיםל?*מיות. כמגיהים שימשו מלומדים בעלי־שם, ודפוסי־ 
בולאק הראשונים של יצירות מהספרות הערבית הקלאסית 
מצטיינים בדיוקם. אולם עם התפשטות מלאכת־הדפ׳ ירדה 
רמת האבודה גם במצרים וגם בקושטא במידה ניכרת. לאחר 
שהותר* גם הדפסתם של ספרי הקוראן, החדית׳ וההלכה, 
פורסמו יהללו לפעמים בדיוק מפליא! אולם יצירות הספרות 
והמדעים החילוניים הופצו ברובן בהוצאות ללא נאמנות 

לכתבי־היד ובשיבושים גסים. 
בארצות האיסלאם המזרחיות הונהג הדפום בזמן מאוחר 
19 עוד יור|ד. בפרס היו משתמשים במשך רוב המאה ה 
בדפוסייאבן, שנחשבו מבחינה דתית למפוקפקים פחות מדפיסי 
אותיות יצוקות, וגם אלה נוצרו ברובם המכריע בהודו. 
1874 הספר חפרסי הראשון שהודפס באותיות יצוקות יצא ב 

בטהראן. 

). \. 14 , 8.019/105 ח 150/20 ח 2 > 1 ה 05 . 8 . 0050/1 , 1311 <;£־ 111 ?-ז€מ 11 תג 
2 ז^ 1 , 0 * 1 ן) 1 * 2 > 51 4 .ח* 011 [ , 00 ־ 1 ־ €1 ? .\/ . 4 \ ; 1831 ,. 8 583 י 1 ד\ , 

1 1 026 , €11 ^ . 0 ;.? 1 24 ,. 1610 ," 1 :>חג 81 17 ; 1833 ,.ז 
0*510 ת€$^\ 5 ^ 11€ ) 110 ג 811 .£ . 1 נ 1 זזמ 2€ ) ח 0 )/*!! 7 . 1 > 0 ^/ 210 ( 0 ח , 
XX^\^ 49 #.), 1907; ?. 8.161 ח 050 *> 8140/11 * 2410 (/חז 2 >* 5 1 ז€£ת 
1 ח 1$50 ע $1 }/ 1201/20 < 1 * 8 . 8 ./ 8 ; 1919 , 8011 ח> 11 /* 1 / 2 > [ . 18 1 ח - 
50/2(2/1, 1, 627 /., 1952; ]. ?00^, 020 (2*<2/>'150/10 1 * 1 2481092 * 5 ח 
7.11*0 ^2 <2, 53 1955; 14. 8. 0166 51 14. 80\\ 210 ח$/ 15 ,ת€־ 
50020* 3 . 1957 . 2 1 ,* 1805 1/10 241 * 02 ׳ 

מ. פ. 

,(1606—1545) — ד 10 ך©/ 0 י ל י 0 — 1€$ ז 0 ק 0€5 €^? 11111 ק 

• • 

משורר צרפתי. דפ׳ תופס מקום חשוב בתולדות 
השירה הצרפתית בין רונסר (ע״ע) ומלרב (ע״ע) וממזג 
בשירתו יסודות בארוקיים וקלאסיציסטיים. שפתו הפיוטית 
קלילה 1 וחיננית. שיריו זכו בשעתו להצלחה רבה, ומחברם 
נעשה משורר־החצר של המלך אנרי 111 . מלבד 630 שירים, 
שמחברם הוציאם ב 3 קבצים, חיבר דפ׳ עיבוד מקוצר 
(בחרוזים) של "אורלנדו המשתולל" לאריוסטו ותרגום חפשי 

של 0 פ 1 תהילים. — מתנגדו של דפ ׳ היה מאלרב, שחיבר את 

•• 

תורת הסיגנון הקלאסי בצורת פירוש פולמוסי לשירי דפ׳. 

1^1 11 ^ 1- 800 )תבב 01 זב 1 ^ . 141 . 1 ^ ; 1936 ,.< 7 . 8/1 י 1 > 311 ש €$> 

2(20 80 8/2. €>., 1949. 

— ךם 1 ך$$יה, שינוי כלל מידותיו(״עיוות״) של גוף מוצק 
1 או חלק מהן — בלי תוספת או מגרעת של חומר 
תהליכים כגון חיתוך או עיצוב של מתכות אינם בגדר של 
דפ ׳ . ד*׳ נגרמת כתוצאה מפעולת כוחות חיצוניים או 
ע ומסים! כוחות פנימיים המתנגדים לפעולתם נקראים 
מאמצים. חומר הניתן בקלות לדפ׳ הוא "רך"! כשהתנגדותו 
גדולה יותר הוא מוחזק "קשה". ד,דפ׳ יכולה להתבטא 
בשינויי־נפח בלבד, בשינוי-צורה בלבד או בשניהם גם יחד. 
כשד,נפח לבדו משתנה בשיעור — זוהי דפ׳ איזו- 
טרופית (שווה לכל הכיוונים). כמידה לשיעור ההשתנות 
הנפחי* (דילאטאציה נפחית) משמש היחס בין תוספת־הנפח 
לנפח התחילתי: ״¥/¥£= ^ס. כאשר גליל־חומר בעל 
אורך דאשוני ״/ מתארך בשיעור 61 , משתנים בדרך־כלל 
גם נפחו וגם צורתו. ההתארכות (דילאטאציה ארכית) — 
*>1 =61/1 שהיא חיובית או שלילית — נמדדת לפי הנוסחה ״ 
(לפי קושי [ע״ע]). בדרך־כלל שינויים נפחיים קטנים הם 
ביותה ואילו התארבויות — כגון זו של פיסת־גומי — עלו¬ 
לות להיות ניכרות ביותר. נמצא, שאם האורך הסופי הוא 
ן 6 +> 1 = 1 — הרי היחס 61/1 (לפי 2111861 ^ 5 ) שונה מהיחס 


״/// 4 ! במקרה המיוחד של הכפלת האורך, ז״א כאשר ״/= 61 , 
נקבל ממידתו של קושי: 100% = ^ 0 , וממידתו של סוינגר — 
50% . אם 61 קטן ביחס ל,ן, ז״א: 61/1 ו <>///£ זהים 
למעשה — כגון במקרה של מתיחת חוט־פלדה —, ד,דפ׳ היא 

אינפיניטסימאלית. נמצאנו למדים, שמידת הדם׳ אינה ניתנת 

•• 

לקביעה חד־ערכית, ומשום כך אף הוצעו הצעות למידות, 
נוסף על אלו של קושי וסווינגר: 

[ 1 - (-*)] * - 0 ס (לפיגרין); 

[ - 1 ]{ = *ם (לפי אלמאנסי); 

-.- 10 ^ 1 ים (לפי הנקי). 

0 * ־.־ : 

הנוסחה האחרונה נובעת מראיית הדפ׳ הכוללת כמורכבת 

מאלמנטים של דפ׳, שהם שווים בכל שלב ל /// 1 > ; אינטגרא־ 

• • 

ציה ביו הגמל הההילהי יהסופי נותנת: 


/ 41 / .. 

(,///) 10 =-ק /- 11 נ! 

./ 

כל המידות הללו מצטמצמות למידה של קושי במקרה 
שהדם׳ היא אינפיניטסימאלית. אם בכתיבה, שמקצועותיה הן 
״*, ״ל, ״ 0 , נגרמת דפ׳ המעוותת אותה לתיבה, שמקצועותיה 
הן 0,6,3 , משתנה הנפח מ 0 ס 0 ל 3 0 = 0 ז \ ל 0 ל 9 =ז\, ומכאן 


נקבל : (־־) ם 1 + (£) ם ' + (־־) 



10 


הווה אומר, שבשימוש במידת־הנקי מתקבל: 




וקשר זה נכון גם כשהדס׳ היא סופית וגם כשהיא אינפיניט־ 
סימאלית — מה שאין כן לגבי המידות האחרות. — כשגליל־ 
חומר מתארך, מלווה התארכות זו בדרך־כלל בהצטמצמות 
ר ה בי ת, ששיעורה הוא /ם, -= 1 ס; ׳י הוא יחס ההצ¬ 

טמצמות להתארכות — מקדם־פואסון (ם 01$$0 ?). בדרך־ 

• • *• 

כלל משתמשים ביחס זה' בדפ׳ אלאסטית (ע״ע גמישות, 

• • 

עמ ׳ 943 ); אולם ניתן להרחיבו גם לגבי דם" פלאסטיות 
וויסקוזיות (צמיגות). 

אם אחרי הסרת העומס החיצון הגוף חוזר למידותיו 
התחילתיות — החומר הוא אלאסטי; דפ׳ אלאסטית מכונה 
עיוות. דפ׳ ההולכת וגדלה בהתמדה עם הזמן היא זרימה, 
והיא תיתכן הן במוצקים והן בנוזלים. זרימת המוצק היא 
פלאסטית, ומתנגד לה חיכוך פנימי בעל אופי קשיח, ז״א 
שאינו תלוי בשיעור ד,דפ׳. לזרימת נוזל מתנגדים כוחות- 
צמיגות פנימיים, ההולכים ונעלמים במידה ששיעור ד,דפ׳ 
פוחת עד אפס. בדרך־כלל תיתכן זרימה רק תוך עיוות- 
צורה! אולם במקרים מיוחדים קיימת גם זרימה נפחית. 

בכל דפ׳ קיימים שלושה כיוונים, ניצבים זה לזה, שאינם 
משתנים בשעת הדפ׳. כדור מעוות בדרך־כלל לאליפסואיד 
תלת-צירי, שציריו הם הכיוונים הראשיים של הדפ ׳ . 
דפ׳ השווה בכל הנקודות שבגוף היא הומוגנית. במקרה 
זה ניתן לתאר את ד,דפ׳ ע״י ההשתנות שחלה בכדור(דמיוני) 
אחד, סופי, הנמצא בתוך הגוף. אולם גם במקרה של גוף 

לא-הומוגני ניתן לתאר את ד,דפ׳ מתוך ההשתנות של כדו¬ 

♦• 

רים אלמנטאריים מסביב לכל נקודה, שכל אחד מהם הופך 
לאליפסואיד בעל כיוונים ראשיים המיוחדים לו לבדו. 

טיפוס מיוחד של דפ , היא הדפ׳ הלאמינארית 
(שכבתית): שכבות דקות מקבילות מחליקות זו לגבי זו, 


1 



971 


רפורמציה — דסלציה ואינפלציה 


972 


אולם הן כשלעצמן נשארות ללא שינוי* השכבה המחליקה 
יכולה להיות מישורית או גלילית או כדורית (ציור 1 ). 





01 +^ ; 




* -*-(--ל 





1 , 1 ׳ 

״׳* ^ .. 
י* 



א ב ג 

ציור 1 . רפורמאציה שכבתית יע 5 ג 5 י 5 ים 


שכבות מישוריות שמוזזות כולן בכיוון אחד (בשיעור פרו¬ 
פורציוני למרחקן משכבה קבועה) — זוהי ד ח י ה פשוטה 
(ציור 2 ), שניתן לקבלה כתוצאה מפעולה מורכבת של 




ב 


1 


ציור 2 . דחיה פשוטה = התארכות + סיבוב 
א. כדור לפני רפורמאציה; ב. דחיה טהורה — התארכות ציר אחד 
והתכווצות הציר השני: אליפסואיד; ג. דחיה פשוטה: אליפסואיד. 
הקווים המלאים — הצירים הראשיים של הרפורמאציה, הנשארים 
ניצבים זה לזה. ב(ב) אין מצב הצירים במרחב משתנה; 

ב(נ) מסתובבים הצירים בזווית המסומנת ב(ב>. 


דחיה טהורה — שבה הכיוונים הראשיים שומרים על 
מצבם — שאחריה בא סיבוב של כל הגוף. דחיה פשוטה היא 
דפ׳ הומוגנית; הדס״ הלאמינאריות לפי ציור 2 הן "הומו- 
גניות-למחצה". 

מקרה של "הומוגניות-למחצה" היא גם הכפיפה הפשו¬ 
טה — כפיפה של מנסרה או גליל בצורה שציר־האורך הופך 
לקשת מעגלית מחמת הכפיפה. אם העקמומיות של קד 
הכפיפה משתנה מנקודה לנקודה. הכפיפה היא הטרוגנית. 

י■ ■ו ** 

שינויי־נפח עלולים לחול בתמרים שונים ללא מאמצים 
כתוצאה משינויים בטמפראטורות או בלחות. עם העלאת 
הטמפראטורה רוב החמרים מגדילים את נפחם׳ וכן תופחים 
הם בשעה של ספיגת לחות ומצטמקים כשהלחות נעלמת 
(כשהמים מתאיידים)! ואם ניתן לגוף החופש להשתנות 
נפחית, אין תופעות אלו מלווות מאמצים. אולם במקרה של 
קורת־בטון, הקבועה בין קירות, גורמת ההתכווצות מחמת 
התייבשות הבטון או ההתפשטות מחמת חימום להופעת 
מאמצים, והקורה או הקירות עלולים להיסדק. 

וע״ע ראולוגיה. 

. 3 : 11 . ז 11160 . 2 . 16$ ז 0 ?\ ,ג> £€1 ז 1€ ז 111 ז 50 

. 2 1949 , €3.1611 ^ 671 ז 1 )< 1 ז? 1711 ז 0 [€, 3 

מד. ר. 


דפלציה ואינפלציה (דפ ׳ , אי׳), מושגי־יסח־ של משק־ 
• • • * • י 

הכספים ושל הכלכלה, המציינים הפרעות מסויימות 
בשיווי-המשקל בין זדם הכסף והאשראי ובין זרם הסחורות 
(ע״ע ערך ומחיר). המונח אינפלאציה (מלאט׳ 

6 ז £13 ח 1 = נפח) נטבע במלחמת־האזרחים האמריקנית. אם כי 

— •י ־~ 

התופעה כבר היתד. ידועה זמן רב לפני־כן. 

אין הגדרות מוסכמות, אחידות ומקיפות די הצורך, לשני 
מונחים אלה. באופן כללי אפשר לומר, שאי׳ פירושה עליית 
רמת־המחירים הכללית או ירידת ערכו של הכסף, ואילו דפ׳ 
מסמנת ירידת רמת־המחירים הכללית או עליית ערכו — כוח- 
קנייתו — של הכסף. הגורם העיקרי — אך לא היחיד — 
לאי׳ ולדם׳ הוא שינוי בהקף ההוצאות הכספיות במשק 
לעומת כמות הסחורות והשירותים המצויים בו. 

מבחינים בין אי׳־של־ביקוש ובין אי׳־של־הצע או של* 
יציאות. שתי הצורות של האי׳ יוצאות מן הקשר שבין 
הכסף, בין המחירים ובין הערך הכלכלי. המחיר נקבע ע״י 
איזון של הביקוש־בפועל עם ההצע המצוי* הביקוש־בפועל הוא 
פונקציה של הקף ההוצאות הכספיות, כלו׳: אמצעי־התשלום 
כפול מהירות מחזור־הכסף. כשהקף ההוצאות הכספיות עולה, 
ואילו הצע המוצרים והשירותים בשוק אינו משתנה — 
הביקוש־בפועל עולה על ההצע המצוי ברמת־המחירים הקו¬ 
דמת׳ ומשום כך רמת־המחידים עולה, עד שהביקוש וההצע 
חוזרים לשיווי־משקל — וזוהי אי׳־של־ביקוש (או "של- 
רווחים"). אולם השפעת ההצע על המחירים אינה מוגבלת 

ל נפח ו של ההצע המצוי, שרמת־המחירים צריכה להשוות לו 

* 

את הביקוש־בפועל הנתון, אלא גם לגבי יציאות אותו ההצע: 
בחברה חפשית מן ההכרח הוא להציע מחיר-הצע מסויים, 
כדי לעורר הצע מסויים. כל גורם הפועל במשק, שיש בו כדי 
להעלות את מחיר היציאות או ההצע של דברים, יש בו 
כדי להעלות את רמת־המחירים. בניגוד לאי׳־של-ביקוש, 
שבה רמת-החיים נמשכת למעלה בכוח שאיפת הביקוש 
העודף, מופיעה כאן אי׳-של-הצע או של-יציאות (או "של- 
הכנסות"), שבה רמת־המחירים נדחפת למעלה בדחף 
היציאות העולות. במקרה זה אץ בנפחו הקודם של הביקוש־ 
בכוח כדי לקלוט את כל ההצע המצוי, ומצב זה גורם לחוסר 
ניצול מלא של אמצעי-הייצור המקומיים, ז״א לאבטלה. 
על מצב כזה ניתן להתגבר בשתי דרכים: ( 1 ) הרחבת 
היצוא* ( 2 ) הגדלת הביקוש־בפועל ע״י הרחבת אמצעי- 
התשלום. ( 2 ) כרוכה בשתי סכנות עיקריות: הראשונה — 
"נטייה שולית ליבוא", ז״א אותו שיעור מכל תוספת־הוצאה, 
שמוצא על מוצרים ושירותים המובאים מן החוץ* אם 
נסיה זו חזקה, הרי התוצאה הראשית של הרחבת אמצעי- 
התשלום היא הגדלת היבוא במקום הגברת ניצולם של 
אמצעים מקומיים, ובעקבותיה — אבטלה כרונית, עד שיחם 
המחירים משתנה בצודה המאפשרת הרחבת היצוא, יחד 
עם הקטנת הנטיה השולית ליבוא. הסכנה השניה היא, 
שהרחבת אמצעי-התשלום עשויה להיות מופרזת, מה שמביא 
להסתבכות המשק הלאומי באי׳־של־ביקוש. 

באי׳־של-ביקוש יש להבחין בין אי׳ ״גלויה״ — כשהממ¬ 
שלה מתירה ללחץ של עודף כוח־הקניה להתבטא בהעלאת 
רמת־המחירים, ובין אי׳ ״כבושה״ — כשהממשלה מתערבת 
בפעולתו ההפשית של מנגנון המחירים ע״י פיקוח על 
המחירים, קיצוב המוצרים וכיו״ב. 

״א י׳ - ב כ ו ח" היא מצב, שבו עליה ראשונית במחירי- 








1 


973 

ההצע עדיין לא הביאה לידי עליה מקבילה באמצעי־התשלום. 
כשעליה זו באמצעי־התשלום מתגשמת, הופכת אי׳־של- 
היציאות מאי׳־בכוח לאי׳־בפועל. 

בסיכום ניתן להגדיר את האי׳ כמצב של חוסר שיווי־ 
משקל כלכלי, שבו עליית ההוצאות הכספיות ביחס למוצרים 
והשירותים המצויים בשוק נוטה לגרום לעליית רמת־ 
המחירים (במקרה של אי׳־של־ביקוש) או להיות תוצאה 
ממנה (סמקרה של אי׳־של-יציאות). 

דסלואציה ניתן להגדיר כמצב של חוסר שיווי־משקל 
כלכלי, שבו צימצום הקף ההוצאות הכספיות גורם לירידה 
ברמת־המחירים. 

דיסאינפלאציה היא מדיניות המכוונת לתקן את 
חוסר שיווי־המשקל הנובע מן האי׳! ך פ ל א צ י ה — הנסיון 
להחזיר את המשק לשיווי־המשקל שהופרע ע״י דפ׳. הציר 
של שיווי־המשקל היציב, שסביבו נעות ארבע התנועות 
הללו, אפשר להגדירו כמצב שבו קיימים הן תעסוקה מלאה 
והן מחירים יציבים. 

אינפלאציה דיסאינפלאציה 

ל׳ 

! 

ו 

שיוויחמשקל יציב י , 4 

("פלאציה") | 

וי 

1 

1 ! 

דפלאציה רפלאציה 

••• 

גורמי האי׳. אי׳־של־ביקוש נגרמת ע״י כל תופעה, שיש 
בה כדי להגדיל את זרם כוח-הקניה במשק ביחס לזרם מוצרי- 
הצריכה.! רק כשחלק מכוח־הקניה העודף נחסך — כלומר אינו 
מוצא על קניות — נמנע לחץ אינפלאציוני של ביקוש. בעולם 
המודרני קשורות בדרך־כלל תופעות חמורות של אי׳-של- 
ביקוש שם מימון מלחמה ע״י הדפסת שטרי־כסף נוספים. כוח־ 
הקניה הנוסף, שנוצר בדרך זו, מאפשר לממשלה בשלב 
הראשון• להשתלט על האמצעים הממשיים הדרושים לה 
לניהולה: היעיל של המלחמה. אולם כבר בשלב השני נמצאים 
אותם כספים — המוצאים, דרך משל, על הזמנות תחמו¬ 
שת — משתלשלים לכיסיהם של פועלי־התחמושת, המבקשים 
להוציאם על מוצרי־צריכה רגילים. ולא עוד׳ אלא שכוח־ 
הקניה הנוסף, שהועמד לרשות הממשלה, מסייע בידיה 
להטות את הייצור הלאומי ממטרות פרודוקטיוויות אל צרכי- 
המלחמח, ומשום כך מצויים עתה פחות מוצרי־צריכה בשוק 1 
התוצאה הסופית היא שגידול כוח־הקניה מלווה צ י מ¬ 
צום טוצרי-תצרוכת, גורם לעליית המחירים ויוצר "פער 
אינפלאציוני״ — שהוא ההפרש בין הגברת הביקוש 
למוצרי־צריכה ובין הפחתת הצעם בשוק. בדומה לכך עלולה 
אי׳-של־גיקוש להיגרם ע״י מימון של מפעלי פיתוח ושיקום, 
של קליטת עליה המונית או ע״י השקעות-הון גדולות 
למטרות אחרות! אולם כאן — בניגוד למצבי המלחמה — 
הפער חאיגפלאציוני הוא בעל אופי חולף, וסופו להתבטל 
מאליו, ושמגיע הזמן שבו נקצר פרי אותן השקעות בצורת 
הגדלת הייצור והתפוקה. 

אי׳־של-יציאות נגרמת ע״י כל גורם העשוי להגדיל את 
מחירי־פהצע של סחורות ושירותים בלי הפחתה מקבילה 
של מחירי-הצע בשטחים אחרים: תמורות לרעה בתנאי- 
המסחר,! אפיסת אוצרות־טבע חשובים או ניצולם בתנאים 


המטבע\בשני חלקי גרמניה המנוצחת בוצעה רפורמה יסר 
דית של המטבע ביוני 1948 בפיקוחן של מעצמות־הכיבוש 


974 

נוחים פחות, קנוניות להפרעת פעולות משקיות חפשיות 
ע״י מונופולים, טו־סטים, קארטלים וכיו״ב, ואף עליה גדולה 
ומקיפה של שכר־העבודה ("אי׳-של-השכר"). 

את סיבותיה של ד.דפ׳ קשה יותר לקבוע. בדרך כלל דם" 
באות בעקבות פעולה כלכלית מוגברת בתוך מחזור־העסקים, 
כגון "המשבר הגדול" בתחילת שנות ה 30 של המאה הזאת, 
שבא בעקבות התמוטטותו של שוק ניירות־הערך ב 1929 . 
במקרים אחרים חלה דפ׳ כתגובה על אי׳ פרועה שקדמה 
לה — בעקבות מדיניות דיסאינפלאציונית שעברה את יעדה. 

סכנות האי׳. התפרעות והתפוררות הם קווי־היסוד 
בתיאור השפעתה של האי׳ על משק-חליפין מודרני המייצר 
לצרכי השוק. הפחתת ערך־הכסף חותרת תחת האימון שנו¬ 
תנים הבריות ביציבותו של המטבע הלאומי וגורמת ל״בריחה 
מן הכסף״ אל ״נכסים־של־ממש״ — לאגירת נכסי-ערך. 
כגון מגרשים, בתים, מתכת יקרה ואבנים יקרות, מטבע- 
חוץ וכד׳, במקום הכוונת החסכונות לצינורות פרודוקטיוויים. 
במקום המסחר באים עסקי־חליפין, המושתתים על "זימון־ 
צרכים כפול״, ובמקום משלחי־יד פרודוקטיוויים — עסקות־ 
ספסרות. התפוררות הייצור הלאומי והשחתת מידות הצנע 
והחסכון מפעילות מעגל-קסמים של לחץ אינפלאציוני גובר 
והולך, הניזון מתנופת־עצמו. האי׳ מפריעה את מאזן־ 
התשלומים הבין־לאומי של המדינה: היבוא גדל בגלל הבי¬ 
קוש הגובר בפנים־הארץ, ואילו היצוא לשווקים הבין־לאומיים 
פוחת עפ״ר, מאחר שהשוק המקומי מכניס רווחים טובים 
יותר. תחילת האי׳ מביאה שינוי בחלוקת ההכנסה הלאומית 
לטובת בעלי־הרכוש — שהכנסותיהם באות להם בצורת 
רווחי־שארית —, ואח״כ היא גורמת להשמדת החסכונות, 
ביהוד של המעמד הבינוני, ולפיכך היא עשויה לעורר מבוכה 
חברתית חמורה. אי׳ פרועה שהפכה ל״דוהרת״ — כגון 
זו של גרמניה ב 1923 — עשויה להביא משק־חליפין מודרני 
לידי קפאון גמור ולהפוך אותו לתוהרובוהו. בשלביה הסופיים 
שוב אין הגברת הוצאת שטרי-הכסף יכולה להדביק את 
קצב עליית המחירים, ומשום כך מורגש מחסור קשה בכסף 
לעיסקות יום־יום. 

נסיון "כיבוש" האי׳ ע״י ביטול מנגנון־המחירים כמווסת 
המרכזי של חיי המשק והחלפתו בפיקוח ישיר, המופעל ע״י 
פקידות ממשלתית — עפ״ר שכרו יוצא בהפסדו. קביעת 
מחירים רשמיים או חוקיים מתחת לרמת שיווי־המשקל 
הכלכלי שלהם גוררת מטבע הדברים גיבוש של עודף כוח־ 
קניה בידי הציבור. אם סותרים את העודף הזה במהירות 
ע״י הטלת מסים נוספים, מילוות ציבוריות וכיו״ב — נמ¬ 
צאת הסיבה הישירה לאי׳־של־ביקוש מתבטלת! אלא שאז 
נשאלת השאלה, משום מה לא ננקטו אמצעים אלה מראש 
בלי להנהיג פיקוח על המחירים וכיו״ב. במקרה שנותרות 
כמויות ניכרות של עודף כוח-קניה במשק — גורם הדבר 
לדרישות מוגברות של מוצרים או שירותים שנשארו עדיין 
חפשיים, והללו מצידן גורמות להרחבת שיטות הקיצוב 
והפיקוח על המחירים: הן משאירות עודף כוח־קניה מוגבר 
בצידו של שטח מצומצם של צריכה חפשית, וכך מתחייבת 
הרחבת שיטת הפיקוחים והקיצובים עד שכל המוצרים 
והשירותים נמצאים כפופים למרותם של תקנות־המחירים 
ותלושי־הקיצוב. בשלב זה נגרמות תופעות שליליות חמורות: 
( 1 ) שיטת הפיקוח והקיצוב חותרת תחת יסוד הדירבון 
הכלכלי ומפחיתה את הייצור! ( 2 ) הלחץ הגובר של עודף 


פרודוקטיוויים בשווי של 100 — 200 מיליון דולאר — לא 
היה בו כדי לאפשר להצע כוח־העבודה להשתכר שכר־עבודה 


דפלציה ואינפלציה 


1 


975 


דפלציה ואינפלציה 


976 


כוח־הקניה עוקף את החוק ומוליד את הגילויים המגונים לדעת החוקרים — ע״י עליה מחירה בשימוש הכסף כיחידת* 
של השוק השחור, תוך חתירה תחת יסודות המוסר הציבורי המטבע בתקופה הנידונה. 


דפלציה ואינפלציה—יפן, מרי־אן, מררןיז די 


980 


979 

ראלי ברמה הגבוהה פי־שניים: יבוא הון ללא תמורה הוא 
שאיפשר שכר־עבודה מופרז. דבר זה הביא לידי ליקוי כפול 
של שיווי-משקל במשק הלאומי: ( 1 ) חוסר שיווי־משקל 
פנימי בין הביקוש ובין ההצע של מקומות־עבודה כל¬ 
כליים, או — לשון אחרת — חוסר־יכולת לקיים תעסוקה 
כלכלית מלאה; ( 2 ) חוסר שיווי־משקל חיצוני בין 
הביקוש ובין ההצע (האוטונומי) של מטבע־חוץ, או חוסר 
יכולת לאזן את מאזן־התשלומים הבין־לאומי של המדינה 
בכוחות עצמה ולהשיג אי־תלות כלכלית בת-קיימא. שכר- 
עבודה ראלי מופרז גרם למחסור במקומות־עבודה ועי״כ 
גם לחוסר יכולת להפחית את הגרעון השוטף במאזן- 
־תשלומים: ( 1 ) משום שהייצור המקומי לא ניתן להרחבה 
במידה מספקת לשם צימצום פער-הסחר ע״י הפחתת היבוא 
והגדלת היצוא!( 2 ) משום שיבוא־ההון עצמו לא ניתן לניצול 
מלא בהשקעות פרודוקטיוויות כדי לקרב את המשק לעצ¬ 
מאות כלכלית. 

בין חוסר שיווי־המשקל הפנימי, הנוגע לבעיית התעסוקה, 
ובין חוסר שיווי-המשקל החיצוני, הנוגע לבעיית מאזן- 
התשלומים, קיים קשר הדדי הפוך, כלומר: ניתן להקל על אחד 
ע״י הכבדה על השני, וזאת ע״י מדיניות מו׳נטארית המשמשת 
תחבולה להעברת מרכז־הכובד מהפרעה אחת לשניה. 

תחילה גיסתה הממשלה ללכת בדרך של אי׳ כבושה. 
ממארס 1949 עד יוני 1950 הורד מדד יוקר-המחיה ב 14% 
בעזרת אמצעים מינהליים, אולם באותה תקופה עלו אמצעי- 
התשלום הנומינאליים ב 48% , ולפיכך עלו אמצעי־התשלום 
הראליים ב 72% . מחמת עודף כו׳ודהקניה שנוצר בדרך זו 
נתחוללו כל אותן תופעות שליליות הכרוכות במצב זה 
(ר׳ לעיל, עמ ׳ 974 ) : החלשת היזמה למאמץ כלכלי, פריחת 
השוק השחור וכיו״ב. לאחר שמבנה הפיקוח הפיסי, שעליו 
היתד. מושתתת מדיניות זו, התפורר כמעט לחלוטין, נתנה 
המדיניות הכלכלית החדשה מ 1952 ביטוי גלוי להפחתת 
כוח־הקגיה הראלי של הלירה הישראלית, שהיתה מוסווית 
עד אז: היא הרשתה העלאה מרחיקה־לכת של המחירים. 
לרבות המחיר הרשמי, בעל החשיבות המכרעת, של מטבע- 
החח. כדי שלא להוליד לחץ אינפלאציוני חדש לא הורחבו 
אמצעי־התשלום הנומינאליים מיאנואר 1952 עד יוני 1953 
אלא ב 16% , בעוד שהמחירים עלו ב 74% ! משום כך הצטמצם 
ערכם הראלי של אמצעי-התשלום בשליש ויותר. אולם בתוקף 
המנגנון של תוספת-יוקר אוטומאטית עלו שכר־העבודה 
והמשכורות במידה מקבילה בערך לעליית המחירים, ולאחר 
חיסולם של עדפי כוח־הקניה ע״י עליית המחירים נתעוררה 
בעיה חמורה של אבטלה. במחיר החמרת חוסר שיווי־המשקל 
הפנימי של המשק הושג שיפור חלקי במצב של חוסר שיווי- 
המשקל החיצוני: הגרעון השוטף במאזן־התשלומים של 
המדינה פחת מ 371 מיליון דולאר ב 1951 עד 263 מיליון 
דולאר ב 1953 . 

בשלהי 1953 התירה הממשלה את הגדלת אמצעי- 
התשלום. כדי להקל את האבטלה בארץ, והמטוטלת נעה 
לקצה השני. בשנים 1954 — 1957 גדלו אמצעי-התשלום 
הראל י ים ב 11% , 15% , 18% ו 6% . מספר המובטלים 
(הרשומים בלשכות־העבודה) פחת במידה ניכרת. יחד עם 
זה הצטמצם הגרעון השוטף במאזן־התשלומים ב 1954 עד 
241 מיליון דולאר, בעיקר בזכות הרחבת היצוא בשליש 
מערכו בעקבות הנהגת שער-חליפין חדש. אולם ב 1955 כבר 
לא היה בכוחו של השער החדש לעודד את היצוא, מאחר 


שבינתיים חלה עליה ברמת־המחירים הפנימית, ומשום כך 
נשאר הקף היצוא למעשה על רמתו הקודמת. העליה הגדולה 
באמצעי-התשלום הראליים נתאפשרה רק ע״י הגדלה ניכרת 
בנפח־היבוא, שהביא להרחבת הפער במאזן־התשלומים: 
ב 1955 עד 283 מיליון דולאר, ובשנות 1956 — 1958 עד 
שיאים חדשים של 350 — 370 מיליון דולאר. בשנים האחרונות 

חלה עליה בנפחו וערכו של היצוא הישראלי, הודות לפרמיות 

• • 

ניכרות מאד על הרווח הנקי במטבע־חוץ ששולמו ליצואנים 
ע״י הממשלה! אולם גידול היצוא לא הדביק את גידול 
היבוא, והפער המוחלט בין היבוא והיצוא אף התרחב, ותלות 
המדינה בכספי־תמיכה מן החח גדלה (וע״ע ארץ-ישראל, 

.(781—777 ,758 ,750—746 עט׳ 

06$ ^ £6 . 1 \ .ן ; 1922 ,./ .} 1 1¥€$€11 . 14 86£67$ , 7137£ זב 61 א .£ , 
£40176106)/ 86]06177, 1921-11 ,/( £40176 011 66011$6 ' 7 4 / ,. 1 ) 1 ; 4 ־ , 
1930; £. £. £1372 510173063$ /( 1666116 ) 0 86$106711£ , 63¥65 ז , 
1926; 8. 11151, £>76 £>., 1925; 11. £0501167, 01€ 1. 11. 11116 
£6116617, 1926; 1). 13011, 7)16 86$10?0,11011 0 / £7460£6017 
0111-1611616$, 1927; 061 ה 86:6/7$1 . 2 ) £4013 . 3 ה ¥0 ,־ £15161 .ס (, 
1928; £. 1). 01 11 , 3113111 ־ X611011 £6 81166$ 0113 860311611011 111 
44)/ £6 ק £6 .ז\\ ; 1930 , 1920-1923 ץ 11 ס 066111 : 1014071 [ה 661 ק , 
867$6 11. 8.011 ]11111(1116, 1932; ?. 0. ^712117, /. 0173 /4]166, 
1934; 0. £76$0131937 ,. 1 [ 0 £6011066116$ 7/16 י 1 ס 773 ב £1 '- 1 ס ; 
£63£116 0£ 1946 ,. 1 01 0014$6$ 0113 00146$6 7116 , 371005 א ; 

\\£ 10110, 016 23 00 !71(676£$-£)., 1946; 0011:601 371005 א , 

5 $0171 £ 0/ ^11666111 117]10106)/ 0113 06]!0106^ 76113617616$, 
1947; 5. ^¥00011, 016 £61166 1 1430560 . 6 ; 1949 , 061316661 .׳ , 

4 5 1113 ; 1952 ,. 1 , £100212 .? ; 1951 ,./ / 0 1 ( 711606 1176 117 ץ 
117 1017017 [ 117 , £1617161 . 5 ; 1952 ,. 71 36 71160616 , £13171301 .!ל 
1$6061 (?116110 £103006, X^^, 16306 \ .£ .{ ; 1957 ,( 3 סא , 

7116 €0171601 01 £, 1958. 

ש. רי. 

ךפן, סרי־אן, $ךקיז ד — 131:0111156 ^ י 6 מ 11 ^- 16 ז 13 \ 

1 >ת 06££3 טס — ( 1697 — 1780 ), בעלת טרקלין 
ספרותי ומחברת־מכתבים צרפתית. ד״ד היתד. בת למשפחת־ 
אצילים! כבר בילדותה הפליאה ביפיה ובשכלה, וכבר בנעו¬ 
ריה נתפסה להשכלה ולספקנות בענייני דת. ב 1718 נישאה 
למארקי ד״ד ועברה לפאריס! בעקבות שערוריית ניאוף 
גירש אותה בעלה ב 1722 . באותם ימים התיידדה עם וולטר 
והתחילה לעשות את ביתה בית־ועד ל״פילוסופים"! טרק¬ 
לינה, שבו נפגשו הטובים שבהוגי־הדור, וביחוד הה 1 גים 
החפשיים, התפתח במרוצת הימים לגורם חברתי חשוב והמ¬ 
שיך בכך גם לאחר שד״ד נתעוורה ( 1753 ). סכסוך שנפל 
בינה ובין ידידתה ועוזרתה ז׳ילי דה לספינס ( 16 > 11€ ט 1 
3$$6 ת 1 ק 1.65 ) נעשה מאורע בחיי הרוח בפאריס וגרם לקרע 
רצעי במחנה ההוגים החפשיים, שכמה מהם — ביניהם 
ד׳אלנבר וטירגו — עברו לטרקלינה של האחרונה. החל 
מ 1765 התפתחה ידידות (ואף אהבה) בין ד״ד הקשישה 
ובין הורם וולפול (ע״ע), שבא כמה פעמים מאנגליה לבקרה. 
עמו, עם מונטסקיה, עם דיויד יום ואחרים, וביחוד עם וולטר, 

99 

קיימה ד״ד חליפת־מכתבים תכופה וחשובה, ביחוד בענייני 
פילוסופיה וספרות. על מכתביה אמר םנט-בו(ע״ע): "המר¬ 
קיז ד״ד היא, אחרי וולטר, הפרוזאיקן המעולה ביותר של 
כל המאה ה 18 ״. — הטובה שבין כמה הוצאות מכתביה היא 

זו של לסקיר ( 1:6 ט $0 ^ 1 ) ב 22 כרכים, עם מבוא גדול ( 1865 ). 

• * 

, 1852 £\ 5£1 , 1 , 1141731 314 0074$6676$ , $31016-8611¥6 .,^'. 06 
; 1881 ,$ 116 1110$0£ ! <[ 61671676 $ / £6$ , £6501176 16 ) . 1 \ ; 1862 
. 8 ; 1908 ,. 0 314 £41116 : 66671$ 61 1$$6$ ־ 14 [)$£ , 562117 16 ) .? 

, 7016 ) ¥01 \ 7406066 61 . 0 314 £41676 : 017£107$6$ £11436$ , 43117015 ^ 

186 074 701670146 61 76$£611 :.ס 374 £41676 , 31 ז\ £67 . 01 ; 1927 
י ז\ £6 ) . 0 374 £41776 61 ¥0110166 , 1 ) 017311 \׳\ ; 1933 , 016 ^ $1 
, £32607 . 0 ; 1939 , 6171117711$ [ 80$161$ ,. 1 ) 1 ;( 1933 , £16116 

. 1937 ,. 0 374 £41676 

ח. ס. 



! 

\ 

! 


981 דפנה 

דפנה, יע״ע מתנניים; ער* 

־ : ז • : ש * ד 

לפני (וו׳יק)"^),פרוור של אנטיוכיה(ע״ע) העתיקה שבסוריה; 

היום — בית־אלמא׳ במחוז האטאי, תורכיה. דפ׳ 

נבנתה 9 ״י סלוקוס ניקאטור סמוך ל 300 לפסה״ג. המקום 
יקרא ע״ש חורשת עצי־דפנה הנמצאת שם; לפי האגדה 

נהפכה הנימפה דפני לשיח ע״י אפולון 

— ♦ *♦ 

אוהבה. בחורשה הגדולה היה מקדש אפולון 
וארטמיס, ששימש מקום־מקלט; בתוכו עמד 
פסל ענן של אפולון׳ מעשי ידי בריאכסיס 
האתונאי! המקום שופץ ע״י אנטיוכום 1¥ 
אפיפנס, אשר הנהיג שם גם פולחן של זום. 
בגלל י 9 יה ומימיה הרבים שימשה דפ׳ 
מקום נחפש ותענוגות ונודעה בשל מעשי- 
ההוללות שנעשו בה; גם משחקים נערכו 
שם עד ימי יוסטיניאנום. לאחר הנהגת 
הנצרות!הפכה דפ׳ למקום מקודש לנוצרים׳ 
אולם יוליאנוס קיסר הסיר משם את סמלי 
הפולחן הנוצרי. מיד לאחר מכן נשרפו 
המקדש והפסל, אולי ע״י הנוצרים, ואחרי 
מות יוליאנוס נהרסו רוב יצירות האמ¬ 
נות העתיקה שבמקדש. במאות ה 5 והד 
הוקמו 6 דפ׳ כנסיות נוצריות, אולם כנסיית 
מיכאל 1 .מלאך נשרפה בשעת כיבוש העיר 
ע״י כופרו אנושירואן מלך פרס ( 541 ). 
חורבנה הסופי של דם׳ בא עם כיבוש השולטאן ביברס 
( 1298 ). 

מסתבר, שראשית הישוב היהודי בדפ׳ היתה בשל¬ 
הי חמאת ה 3 לפסה״ג, כאשר כבשו הסלוקים את א״י. דפ׳ 
היתה מקום גלותו ומותו של הכהן הגדול חוניו( 174 לפסה״נ), 
שהודח ע״י אנטיוכוס ׳\ 1 . את בית־הכנסת של דפ׳ הרם טיטוס 
( 70 לסח״נ) והקים במקומו תיאטרון. במשחקים האולימפיים 
שנערכו , בדם׳ בימי אנאסטאסיום קיסר ב 505 , פרצו פרעות 
נגד הית־דים, רבים נהרגו וביהכ״ג הועלה באש. 

"דפ׳ של אנטיוכיא" נזכרת תכופות בספרות התלמודית 
, והמדרשית, בין השאר — כאחת מ״שלוש גלויות" שאליהו 
גלו יש לאל (ירו׳ סנה׳ י׳, ו׳). לפעמים זוהתה דם׳ — שלא 
בצדק — עם רבלה המקראית (ירו׳ שקל׳ ו׳, ג׳). 

ח. ק. ב. — ש. אם. 

א ר נ א 1 ל 1 ג י ה. מקצת תחומו של הישוב העתיק נחשף 
בחפירות שנערכו במקום אחרי מלחמת-העולם 1 על-ידי 
משלחת אמריקנית־צרפתית מטעם אוניברסיטת פרינסטון. מן 
התקופה ה ס ל ו ק י ת לא נתגלו שרידי־בניינים בעלי חשי¬ 
בות. עב שרידי התקופה הרומית־קיסרית נמנים: 
מערכת אמות־מים מקיפה להספקת מים לאנטיוכיה ולדם׳ 
משלושת מעיינות, שהיו מספקים 1,500 ליטר לשניה; בתי- 
מרחצאוה ציבוריים, שכל אחד מהם היה בו מדור למים חמים 
ומדור למים קרים; תיאטרון; וילות רומיות של עשירים 
מבני אוטיוכיה, שכל אחת מהן כוללת מערכת של הספקת 
מים וסיוב. עם שרידי התקופה הביזאנטית נמנות 
כנסיות ווילות. — הן הווילות הרומיות והן הווילות הביזאנ- 
טיות מצויות בהן רצפות־פסיפס — מהן בעלות עניין וערך 
אמנותי רב; מעשי־הפסיפם מתארים מראות מיתולוגיים 
ותמונוודהווי, כגון מסיבה ליד שולחן ערוד ומראות 
מחיי פז־ידים ורועים, וכן נראים באחדים מהם חלקים 


982 יפני 

ובניינים של אנטיוכיה העתיקה, ומעליהם כתובות יווניות. 
0 . 0 . כ. 

0. 0. \11111€1 י ז£ 116311 ^ 1 ; 1839 , 1€ ) €72 !/ 411110€ . 11 ) 1 ן> 7211 )/ ,־ 

1^2 £€0 % ע 2 ^\! ££ , ; 1868 , 311 ,, 3 ) 217111 )" 1 ) 11 > 11€ {$, 0 ז . 

0(2#!271€ (3), 1901 2 ; 8. ^11£ ) 1€ ^ 1110€ ז 4 , 31155 ז ) X£\27 , ז ), 
1902; 11. 1)115530(1, 7" 0^0^(221-1 ץ 5 2 ) 1 36 11€ }) 1 ) $10 111 21€ /ק ( 

<1 1927 , 3€ ) €31611 711 €1 €) 11141 ז . 


ך?ני (ןד\ק>״ 5 ׳), מנזר ביזאנטי ביוון, בסביבת אתונה, על 
הכביש שנסלל במקום "דרך-הקודש" העתיקה 
שהובילה לאלוסיס. בתקופה הקלאסית עמד באותו המקום 
דפניון — מקדש-אפולון, שנקרא ע״ש דפני (ע״ע), אהובתו 
של האל. מקדש זה נחרב ע״י הגותים ב 395 לסה״נ. על 
חרבותיו הוקם — כנראה בימי יוסטיניאנוס — המנזר הרא¬ 
שון. המנזר הקיים היום נבנה בשנות 1052 — 1105 על יסודות 
בניינים קדומים תוך שימוש בחמרי־בניין קדומים. השליטים 
הפראנקים במאה ה 13 מסרו את המנזר האורתודוכסי לידי 
נזירים ציסטרצינים; ב 1412 הוחזר לרשות הכנסיה האור¬ 
תודוכסית. — תחום המנזר מוקף חומה, המשווה לו דמות 
מבצר, ובו נמצאים גם בית־אוכל, אכסניות לצליינים, בית- 
חולים, בתי-ספר ועוד. 

פגים־המגזר מקושט במעשי-פסיפס מתקופת הקומננים 
(סמוך ל 1100 ). בכיפה מצויה דמותו האדירה של "ישו 
פאנטוקראטור" ("שליט־העולם"), ומסביב לה דמויות מק¬ 
ראיות — ביניהן נביאים — ודמויות מלאכים. בבניין הכנסיה 
גופא מצוי תיאור מפורט של חיי־מרים ושל קורות ישו 
(תמונה: ע״ע אמנות, עמ ׳ 41/2 ). פסיפסים אלה נמנים עם 
החשובות שביצירות האמנות הביזאנטית התיכונה. סיגנונם 
אין בו לא מאפיה הציורי של האמנות העתיקה המאוחרת 
והביזאנטית הקדומה ולא מן הנאטוראליזם של ימי השושלת 
המקדונית, שנטה לחיקוי האמנות העתיקה; במקום זה באות 
בו לידי ביטוי מושלם מגמותיה של התקופה הקומננית: 
שאיפה חדשה למונומנטאליות, המבוססת על עוז דראמאטי 
של קו־המיתאר ועל חלוקה האדמונית ביותר של שטחי־ 
הצבעים בתוך הקומפוזיציה. הבעת הפנים והתנועות נושאת 
אופי אידיאלי ומתון, בהתאם לתרבות החצרנית המטופחת 
של אותה תקופה. 

,€' 17 \ 1111€€1 )ז 2 ) ,€ ) 1 ־ 510 02 .. 0 36 € €1 1 ) 2 ) 711071 €~ 1 , 1111:1 . 0 



מתמונוודהפסיפס דפני 









983 


-פכי—דסגיז■ 


984 


£^ £1 . £1 ( 011 1 £ § £010 011 * 01 י !) €' 1 , 1031110 . 11 ^ 0 ; 1893 , $ % 11 £ 1110301 

1£ ! 1110 1$ * 4110111 י 1££ ט¥\ . 0 .? ; 1907 , 3075-3080 , 1 , 
€1 * 1111 > %4 ,! 1€11 ס . 011 ; 1924 , 565 , 465 , 11 , 1$1 ז %14 . 1111 ) 2 ׳<£ . 11 
. 1927 , 1925 , 535 ־ 524 , 484 , 11 , 448 , 1 **)' 4 

ח. ק. ב. 

זיפני ה ( 13 ח 11 ק 03 ), סוג של סרטנים (ע״ע) ירודים זעירים, 

מסידרת 3 ־* 6 :> 10 ) 013 שמן הדפרגליים. הדפ ׳ היא 

— * ־ • • • 

בע״ח המשמש נושא מקובל וחביב ביותר לתצפיות ביולוגיות 
מראשיתה של המיקרוסקופיה ועד ימינו — וזה בגלל שקיפות 
גופה> המאפשרת לעקוב אחרי פעולת האיברים הפנימיים 
באורגאניזם החי והשלם. 

מיני הדם׳ מצויים בכל מקווי־מים עומדים. המין .ם 
11731103 חי באגמים׳ 11153 ( 01 .ם — בבריכות־רקב, - 111 ^ 31 .ם 
30111 — בשלוליות מלוחות (בצפון-אפריקה). המינים הנפו¬ 
צים ביותר הם א 1116 ק .ס והדפ ׳ הגדולה ( 013803 .ם) ז רק 
נקבת המין האחרון הזה מגיעה לגודל של 6 מ״מ, ואילו 
ארכם של בני שאר המינים אינו עולה על 2 — 5 מ״מ. — גוף 
ד,דפ/ פרט לראש, מכוסה שריון דו-קשוותי כימיני, ושתי 
הקשוות המתלכדות בקצה האחורי של הגוף יוצרות קןרין. 
במשך גידולה עוברת הדפ׳ 4 — 6 נשלים, ובדרגת בוגר — 
עוד 20 — 24 . לדם׳ 2 זוגות מחושים: הראשונים קטנים 
ומשמשים איברי־הרחה* מחושי הזוג השני גדולים, מסועפים 
ומצויירים בזיפים, והם משמשים איברי־שחיה, שדחיפות* 
חתירתם במים מסיעות את הדפ׳ בתנועות דילוג וניתור 
מהירות (מכאן שמה העממי המטעה של ד,דפ׳ — "פרעוש־ 
המים״). 4 — 5 זוגות רגלי־החזה משוטחות, דמויות־לוחיות, 
נושאות זימים ומצויירות בזיפים עדינים ומנוצים, המקנים 
להן כושר לסינון המים: הרגליים מכות קדימה ואחורה 
בחלל הקשוות ויוצרות זרם, הגורף עמו אצות, חד־תאיים, 
חידקים וחומד־רקב אורגאני* החלקיקים האלה מצטברים 
בזיפי הדם׳, מועברים לפיה ומשמשים לה מזון. ד.דפ׳ נושמת 
דרך כיסוי־הכיטין הדק, וגם באמצעות הזימים שברגלי- 
החזה, ולפעמים בעזרת המעי האחורי הקולט מים עשירים 
בחמצן. — לדם׳ עין אחת מורכבת מ 22 עדשות (בדרגת 
העובר מצויות 2 עיניים). 4 שרירים מחזיקים את העין 
בתנועה מתמדת, שהיא מושפעת מכיוון האור, והיא מצידה 
משפיעה על תנועת מחושי-השחיה ומכוונת את הדם׳ במרחב. 

התופעות הבולטות ביותר בדם׳ קשורות בדם ובמחזורו. 
הלב הוא שק שרירי קטן, בעל שני פתחי־כניסה צדדיים 
ופתח-יציאה עיקרי מלפנים. אין מערכת צינורות-דם, והדם 
זורם זרימה חפשית בין האיברים. דרך הגוף השקוף ניתן 
לראות בהסתכלות מיקרוסקופית את דפיקות־הלב הנמרצות 
ואת חילופי קצבן בהתאם לתנאים ולנסיבות. הקצב מהיר 
יותר בזכר הקטן מאשר בנקבה הגדולה. עליה בטמפראטורה 
או בעצמת-האור מחישה את הלב* ירידה בטמפראטורה, 
רעב או חוסר-חמצן מאיטים אותו. — דם הדפ׳ הוא נוזל 
שקוף, שבו שרויים רק תאים דמויי התאים הלבנים 
שהם בולעים חידקים וגופים זרים אחרים שחדרו אל תוך 

הדם. אין כדוריות אדומות, אולם נוזל־הדם מכיל המו¬ 

•• 

גל ובין מומם. כמות צבע-הדם ניתנת לתנודות מהירות 
בגבולות רחבים — עד כדי שיעוד של 1:10 תוד ימים 
אחדים, ובהתאם לכך גוף הדפ׳ מסמיק או מחוויר. בחורף 
הדפ׳ אדומה יותר מאשר בקיץ. הגורם הקובע את כמות 
ההמוגלובין בגוף הוא אספקת חמצן־הנשימה: במים עניים 
בחמצן הדפ׳ נעשית אדומה ע״י סינתזה של המוגלובין — 


בתנאי של אספקה מספיקה של מזון וברזל* היא מחווירה 
בתנאי איוורור טוב. במקרה זה הנקבה משתחררת מעודף 
ההמוגלובין ע״י צבירתו בביציה לפני הטלתן לחלל־הדגירה 
(ר׳ להלן) * בזכרים — וכן במקרה של מיעוט ביצים בנק¬ 
בות — מפורק ההמוגלובין ע״י תאים שומניים מיוחדים. 
המצויים לאורך המעי ובבסיסי רגלי־החזה* הברזל המש¬ 
תחרר מופרש החוצה. — כבר סומרדם (ע״ע), ואחריו לינה 
(ע״ע), גילו שהצבע האדום המופיע לפעמים בבריכות 
מקורו בריבוי דם" עשירות בהמוגלובין. 



דעגיה <םכםתי*לםחצה 1 
1 זת־המחושים הראשח; 2 . זוג־המחושים 
השני; 3 . רגליים; 4 . העין; 5 . המעי; 

6 . הלב; 7 . שחלת־הביצים; 8 . חלל־הדגירה 
ובו 3 ביצים; 9 . אחורי־הגח* 

ד,דפ׳ מתרבית ב 2 דרכים: ( 1 ) רביית־בתולים — הטלת 
"ביצי-קיץ", עניות-חלמון, דקות-קליפה ושקופות, לתוך חלל־ 
הדגירה הגבי שבין הגוף לשריון* מספרן יכול להגיע ל 100 
בבודאחת, והן מתפתחות בטמפראטורה רגילה תוך 2 — 4 
ימים לדם״ צעירות מושלמות, שהן כולן — בתנאי-מחיה 
טובים — נקבות. מכאניזם זה מסוגל להמשיך לפעול ללא 
הפרעה במשך מאות דורות. רק בתנאי־מחיה גרועים (מיעוט 
חמצן או מזון) בוקעים מן הביצים גם זכרים. קביעת המין 

נעשית ע״י גורמי־חוץ, ואין לה יסוד גנטי, מאחר ששני 

■■ •• 

המינים מכילים את המספד השלם של כרומוסומים (שלא 
כדבורניים [ע״ע, עט׳ 849 ]) * ( 2 ) הטלת ביצים מופרות — 
"ביצי-חורף", עשירות-חלמון, עבות-קליפה ולא-שקופות. 
בתנאי-מחיה גרועים מספרן אינו אלא שתיים, והן נושרות 
מחלל־הדגירה עם הנשל בצורת "ביצי-קיימא", המסוגלות 
להחזיק מעמד זמן רב בתנאי יובש וקור * עם שיפור התנאים 
משתחררות מהן דם" נקבות. משום כך קיימת בחיי הדפ׳ 
מחזוריות עונתית מובהקת. 

א ו ר ך ־ ה ח י י ם של הדם׳ תלוי בטמפראטורה שבה היא 
חיה: 13 * 0138 .ם חיה ב ־ 8 בממוצע 108 ימים, ב ־ 18 — 48 
ימים, ב ־ 28 — 29 ימים. אולם קצב חילוף-החמרים — ובהת¬ 
אם לו קצבם של כל התהליכים הפיסיולוגיים — מוחש ע״י 
העלאת הטמפראטורה. לפיכך נמצא, שכמות האנרגיה שהדם׳ 

מוציאה בחייה קבועה היא* החשבת מעלה׳ למשל. שבכל 

*• 

3 הטמפראטורות הנבדקות הדפ׳ מבצעת אותו מספר של 
דםיקות-לב בחייה. 





! 


985 דפניה — דפרטים, אגוסטינו 986 


לדפ ׳ חשיבות ביולוגית-אקולוגית רבה בחיי־המים — 
כחוליה השובה בשרשרת־המזון בפלאנקטון. היא ניזונה 
מחידקים׳ ואצות ומשמשת מזון ליצורים גדולים יותר — דגים 
קטנים, וגדרות, תולעים ועוד. הדפ" החיות בבריכות־האגירה 
וברשודוזצינורות של אספקת־מים לערים מונעות את סתימת 
הצינורוו! ע״י צמחיה מיקרוסקופית, מאחר שזו משמשת 
מזון להן. — מספר עצום של טפילים מתקיים על ד.דפ׳: 
חידקים בדמה או בךפנות־מעיה, צמחים ובע״ח חד־תאיים 
החלי־תולעים על שריונה. 

,( 15 0£ ן $0101 ) 15 ) ¥16 ז ¥016 \ / 0 1 ) 8100 7/16 ,^)? .)׳\ . 8 

,( 24 ,^ 81010£ 0111510060 1 ז 1 111 < 10£101 ז 7/061 ,. 1 ) 1 ; 1950 

; 1956 , 7/16 81010%■$ 0/ $61x6506116 ,:ז־זס£רתס 0 . ^ ; 1957 
. 1957 ,( 23 י ץ 81010£ ז\\ 6 א) , 7160 ז 16 *ע\ 7/16 :.ס , 6€11 ז 0 . 1 

מ. ס. 

דיפק (לאט׳ 5 ט 1$ טק, דפיקה, הקשה), התגלות תנועת הלב 
בתנודות לחץ־הדם בעורקים, המדגימה את הקצב, 

את העאמה, את מידת המילוי של כלי־הדם, את מידת 
הקשיות של דפנותיהם ועוד תכונות אחרות של מערבת 



טיפוסים שונים של ספיגמונראמות (הקריאה מ<עמא 5 5 ימיז) 

4 

4 

א. דופק של מבוגר תקיז; ב. דופק של זקז; 

ג. דופק "מהיר" (באי־ספיקת האאורטה). 

מחזור־הדם (ע״ע). את הדופק אפשר למשש ביד, ביהוד 
מעל לע*רק-הזרוע, אבל גם במקומות אחרים, כגון בצוואר 
או ברקווז; כן נודעת חשיבות קלינית לדופק ברגליים, כדי 
לגלות איקויים בהזרמת הדם לקצוות (ע״ע בירגר, ליאו). 
גם הדופק בוורידים נותן הוראות דיאגנוסטיות חשובות, 
כגון הד 1 פק החיובי בוורידי־הצוואר הגדולים במקרים של 
אי־ספיקונ־הלב. ברפואה החדישה אין מסתפקים בבדיקת- 
הדופק קגישוש או בראיה; פותחו שיטות גראפיות לרישום 
תנועות-קדופק ע״י הקימוגדאף (ספיגמוגראפיה), וכן שיטת 
האלקטר 1 )קרדיוגךפיה (ע״ע). עם כל ההתקדמות בזמן החדש 
בחקירת )פעולודהלב עדיין נודעת חשיבות רבה לבדיקת- 
הדופק ולעיבוד ההגיוני של תוצאותיה. 

התדירות והקצב של הדופק, עצמתו(= ההפרש בין ערכי 
המאכ 0 ינ*ם והמינימום של הלחץ) ומהירות חילופיו 
(=הדרגתיות או פתאומיות של מפל־הלחץ) ניתנים להיקבע 
במידה 1 בה של מהימנות אפילו בתחושתו המישושית 
הסובייקטיווית של הבודק המנוסה; באופן אובייקטיווי הם 
באים לידי ביטוי במהלך עקומי הספיגמוגדאמה. תדירות 


הדופק במבוגרים בריאים במצב־מנוחה היא בין 60 ל 80 
בדקה; היא מהירה הרבה יותר בילדים ( 120 — 130 בשנה 
הראשונה, למעלה מ 90 עד גיל 10 ), והיא חוזרת ומוחשת 
קצת (עד 80 — 90 ) בזקנים. ערכי־הלחץ של הדופק התקין, 
בעקבות התכווצות הלב והרפייתו, הם במבוגר הצעיר בממו¬ 
צע כ 120 מ״מ וסל מ״מ כספית, והם עולים בדרך־כלל עם 
עליית הגיל. שינויים ניכרים בערכים אלה, ובייחוד בהפרש 
שביניהם, הם מסימני ליקויים בלב או במערכת כלי־הדם. 

תורת הדופק היא עתיקה כימי תולדות הרפואה. הראשון 
שהשתמש בה לצרכי איבחון היה, כנראה, הרופילוס (ע״ע), 
ועיבוד מדוקדק ניתן לה כבר ע״י גלנוס (ע״ע) באחדים 
מספריו ( 5 טג 1511 טק 06 ). לפני התגליות הדיאגנוסטיות של 
הזמן החדש הסיקו הרופאים מן השינויים של הדופק מסקנות 
רבות באיבחון ובראיית־הנולד. הם גם המציאו שמות משמות 
שונים לציון האיכויות של הדופק, שמות שהיו בשימוש 
עד המאה ה 18 . שמות אלה נמצאים ברובם כבר בתרגומים 
העבריים של "פרקי משה" להרמב״ם (מאמר ד/ "כולל 
פרקים תלויים בדופק וקבלת מופת ממנו"), והם מובאים 
ב״מעשה טוביה" לטוביה כ״ץ (ע״ע) הרופא. סוגי הדופק 
ממויינים כדלקמן: "חזק, חלוש, קטן, נמהר, מאוחר, שור, 
ובלתי־שוה, גלי, תולעי, נמליי, זנב-עכבר׳ מפסיק, רך וקשה". 

וע״ע מחזור-ה ד ם. 

יה. ל. 

לפרטים, — 611$ ־ 0601 100 ] 05 ״\׳. — ( 1813 — 

1887 ), מדינאי איטלקי. בנעוריו היה דפ׳ פעיל 
במחתרת הרפובליקנית של ©ציני (ע״ע) ולקח חלק בקשר 
נגד השלטון האוסטרי בלומבארדיה, במהפכת 1848 , ואח״כ 
במיבצעי האיחוד הלאומי של איטליה בידי קוור (ע״ע) 
וגריבלדי (ע״ע). במלכות איטליה המאוחדת התבלט דפ׳ 
בין הדמויות המרכזיות של ביודהנבחרים כמנהיג המפלגה 
השמאלית הפרוגרסיווית. בין 1876 ל 1887 — שנת מותו — 
שימש 8 פעמים בתפקיד ראש־הממשלה. בעת כהונתו ניסה 
להגשים את מצע מפלגתו: הגדלת מספר הבוחרים, הנהגת 
חובת חינוך יסודי וחילוני חינם, דצנטראליזאציה במינהל, 
רפורמה של מערכת המסים ומדיניות כלכלית ליבראלית. 
דפ׳ הצליח להגשים חלק מן המגמות הללו: הרחבת זכות- 
הבחירה, הקלת המסים מעל האיברים, מתן תנופה לפיתוח 
התעשיה; אולם בכמה דברים לא יכול היה להתגבר על 
קשיים ועל התנגדות, ואף נאלץ לפעמים לחזור לתכניות 
ולשיטות של הימין — מה שהביא לפילוג בתוך מפלגתו. 
אך על אף ההתקפות המרובות מצד הימין והשמאל הקיצוני 
הצליח דפ׳ לשמור על שלטונו עד מותו, הודות לזריזותו 
הגדולה בתכסיסנות מדינית־פארלאמנטאדית: הוא גיבש 
מסביבו רוב פארלאמנטארי גדול ע״י טישטוש ההשתייכות 
המפלגתית של הצירים, הקמת קואליציות רחבות מסביב 
למצע כללי ובלתי-מוגדר והנהגת העקרון של חלוקת זכויות 
ואינטרסים במדינה. נוהג נפסד זה, שנקרא 10 מ 11$ מ־ 8£01 מגז£ 
(שינוי, הפיכת־עור), גרם לירידת ההברה הדמוקראטית בקרב 
העם האיטלקי ולהריסת האידיאלים של תקופת הריסורג׳י- 

מנטו; שיטת הממשל של דפ' גם שימשה דוגמה לשיטות 

• • 

הפארלאמנטאריות של ג׳וליטי (ע״ע). — במדיניות־החוץ 
חיזק דפ ׳ את עמדתה של ארצו על־ידי חתימת הברית 
המשולשת בין איטליה, גרמניה ואוסטריה ( 1882 ), שבה 


1 















987 


דפרטים, אגוסטינו — דקבריסטים 


988 


¬ הובטחה לאיטליה תמיכת מדינות אלו בשאיפותיה הטרי 

• • 

טוריאליות באפריקה. 

81 * 0 £1 ת 1 דת 0 ׳ 53£ . 0 ; 1894 , 2$2 ת 6 ) 51101 1 6 .( 1 . 4 , 20 תג , 
!-!11011(1 $011110(1 (161 $60010 X1X (1560010 061 3 ק 0 זט£ י ״ 
X^X) 1925; 8. 01*000, 510114 ז 53 
1876 841 114114124 114 ) 11216 $0111104 14 6 .? 16 > .?/ , 0001 * 1 

. 1955 , 1887 41 

י. ב. ס. 


3 * 16 'ה,ל— 5 ־ 1£1 ז€ס €5 (£ 80113¥€111111€ אל 065 
י י * • ♦ * 

5 ז 16 ! 6 ? — ( 1500 [ן] — 1544 [?]), משורר והוגה־ 

דעות מן הרנסאנס הצרפתי. דם׳ התחנך במנזה אך אח״כ 
היה פעיל בתנועת הרפורמאציה ועזר בעריכת התרגום 
הצרפתי של כתבי-הקודש, ולסוף נעשה ספקן לגבי כל 
הדתות, שכלתן קיצוני וכופר ביסודות הנצרות. זמן־מה היה 
דם׳ מזכירה של מרגריט מלכת נאווארה ונהנה מחסותה, 
ומייחסים לו חלק בחיבור ה״הפטאמרון" של המלכה. דפ , 

עצמו חיבר קובץ של נובלות מצויינות בטעם ה״דקאמרון" 

■■ •< •• 9 

של בוקצ׳ו (ע״ע). אולם יצירתו העיקרית היא הדיאלוג 
111 תג 1111 ת 31111 ( 1111 ץ 0 (״ פעמון העולם״, 1537 ) — סאטירה 
עוקצנית על אי־הסובלנות שבדת והתקפה חריפה על הקאתו־ 

ליות והפרוטסטאנטיות כאחד: את לעגו עטף באלגוריות 

— • • 

מחוכמות, שהן בחלקן קשות להבנה. הספר הוחרם ונשרף 
(רק טופס אחד ממנו נשאר), והמחבר עצמו נרדף ונאלץ 
להמלט על נפשו, אך הוסיף לחבר ספרים גדושי ליגלוג 
וספקנות לגבי הדת והכנסיה. דפ ׳ תירגם גם מיצירותיהם של 

אפלטון, טרנטיוס ואחרים וחיבר שירים רבים, שערכם מועט. 

* * • ♦+ 

אחרי שהסירה מארגריט את חסותה ממנו משום הקיצוניות 
שבדעותיו, נתדלדל דפ ׳ ורוחו נפלה, וסמוך ל 1544 התאבד. 
מיד אחרי מותו הוציאו ידידיו לקט ראשון של כתביו. — 
בשנים האחרונות גברה ההתעניינות בדפ׳ ובספרו העיקרי. 

. . 11 ? ; 5 8 18 , $065165 $ 6 $ , 016 54 ,. 8 .( 7 . 8 , 0 ־ 101 ^ 0110110 .\ 2 

- 65 ) 0615 . 55 511181612 . 065 ,־ ¥31501 \ .£ ; 1924 ,. 8 . 0 . 8 ,* 8001001 
. 8 .( 8 . 1 ) 6 2 £ 6126 ) 0 , 0 ־ 1 *\ £08 .£ ; 1932 , 8612425541206 . 8 . £ 650/2 
$612566 84 ,: 11151 . 14 ; 1942 ,. 1 ^ 1 . 2 £ מץ 0 821 26 ( £1 £ 122 ' 1 012 
' ¥ 011 ^ .£ ; 1948 ,. 14 .< 21 תץ € 822 56115 16 ) 6 . 8 . 8 . 8 86 6 ) 56016 
. 1949 , 112 0 )) 6 < 121 021 6 ) 412 $ ) 20 ת . 8 .(! . 8 , 0011115 

ח. פ. 


דפרין ואוה, פרדריק טמפל המילטזן־בלקווד, 

* ״׳ 1 : ־ ץ !:• ד • 1 :■ : ; ד • • 

מרקוס לבית״ — - 011 ; 111111 ג £1 ^קבת^ד 

~ • < ו •* 

♦ • • 

3 י\\. 1 ) 311 מ 1 ־ 11££61 ( 1 0£ 11€55 [ 1 ז 13 .< ,|) 00 '\\ 1513011 ( 1826 — 


1902 ), דיפלומאט ומושל קולוניאלי אנגלי. תפקידיו הרא¬ 
שונים בשירות הדיפלומאטי הבריטי היו קשורים בבעיות 
המזרח התיכון בתקופה שאחרי מלחמת-קרים. ב 1864 — 
1866 היה סגדמיניסטר לענייני הודו, וזמן מועט — סגן* 
מיניסטר למלחמה. ב 1872 — 1877 שימש מושל בקאנאדה 
ועשה הרבה למען ליכודם של המחוזות השונים בדומיניון 
המאוחד. ב 1879 נתמנה לשגריר בריטי בפטרבורג, ב 1881 
הועבר באותו תפקיד לקושטא, וב 1882 היה ממארגני משטר־ 
החסות במצרים לאחר כיבושה בידי הבריטים. ב 1884 נתמנה 
למשנדדהמלך בהודו. בתפקיד זה פעל הרבה להפגת המתי¬ 
חות הבין־עדתית והבין־גזעית, הסדיר את היחסים עם אפגא- 
ניסטאן, וב 1888 סיפח את בורמה העילית לתחום השלטון 
הבריטי. בזה נתן לקיסרות ההודית הבריטית את גבולותיה 
הסופיים, שהתקיימו עד חיסול השלטון הבריטי ב 1947 . 
בתום תקופת שירותו בהודו שימש שגריר ברומא ( 1888 — 


1891 ) ובפאריס ( 1891 — 1896 ). על שנות־חייו האחרונות, 
שאותן בילה באירלנד, העיבו סיבוכים כספיים ועסקיים. 

, 1-11 ,.!/ 4128 . 0 01 222$ ן>) 4 /ג 126 ) / ס 6 ^ 18 7126 , 311 ׳<£ . 0 

. 1905 

ךצמןר (מלאט׳ £6061x1 >, עשרה), החודש האחרון של השנה 
האזרחית. דצ׳ היה החודש ה 10 בלוח הרומי הישן 
(לפי מנין החדשים ממארס), ונקבע כחודש ה 12 בלוח 
היוליאני. מספר ימיו היה בראשונה 30 והוגדל ל 31 ע״י 
אוגוסטוס. — ברומא היה החודש הזה מוקדש לסטורנוס, ובו 

חל חג הסאטורנאליה. — אצל הטוטונים חלה חגיגת יום- 

* • 

הולדתו של אל השמש המתחדש ("יול") בדצ/ ומכאן שמו 
"חודש־יול", שהיה רווח עוד ביה״ב. קארל הגדול קרא לו 
"חודש־הגאולה", ובתקופה מאוחרת יותר נקרא "חודש־כריס- 
טוס", מאחר שנחוג בו יום־הולדתו של ישו, שאותו הנהיגה 
הכנסיה במקומו של חג-יול הטוטוני. — ב 21 בדצ ׳ חלה 
התחלת החורף בחצי־כדור־הארץ הצפוני. — באמונה עממית 
הרווחת בארצות נוצריות נחשב ה 1 לדצ ׳ כיום מיועד 
לפורענות, מאחר שהוא מוחזק יום חורבן סדום ועמורה. 

ךק?רי?זטים ( 1.1 ז 0 ״ק 36 א 16 /), תנועה מהפכנית רוסית, 
שכינויה ניתן לה ע״ש נסיון ההפיכה שנעשה 
על-ידה בדצמבר (רום׳ דקאבר) 1825 . הדק׳ היו משכילים 
יוצאי המעמד העליון ברוסיה, רובם אצילים, בעלי-אחוזות 
וקציני־צבא. רובם השתתפו בקצינים במלחמות 1812 — 1814 , 
אשר הפיחו בלבם רגשי־גאווה על ארצם ועמם — מצד אחד, 
ואילו מצד שני העמידו אותם — בעקבות המגע הישיר עם 
המערב בתקופה שאחרי המהפכה הצרפתית — על הנחשלות 
החברתית של רוסיה ועל השפלת האדם בשלטון הצאר 
המושל־בכיפה ובמשטר צמיתות־האיכרים. התנגדותם למשטר 
גברה, כשפנה אלכסנדר 1 (ע״ע) אחרי קונגרס־וינה לקו 
ראקציוני מובהק במדיניות־חוץ ומדיניות־פנים כאחד, בניגוד 
לגינונים הליבראליים של שנות־מלכותו הראשונות: וביחוד 
עורר את חמתם המשטר שהטיל ארקצ׳ייב (ע״ע) על הצבא, 
משטר שדיכא את החייל באכזריות ופגעי גם בכבודם ובחירו- 
תם האישית של הקצינים הנאורים. בין הקצינים שחזרו מן 
המסע לפאריס ובחוגים אזרחיים הקרובים להם קמו החל 
מ 1816 אגודות־סתרים, שדגלו ברעיונות הקידמה החברתית 
והמדינית של המערב. הם התגבשו אחרי 1818 בשני אירגוני- 
קושרים פעילים: "אגודת־הצפון", שמרכזה היה בפטרבורג 
וחבריה היו ברובם קציני חיל-המשמר של הצאר: "אגודת- 
הדרום" באוקראינה, שרוב חבריה היו קציני הגיס השני. 
מנהיגם הרוחני והאירגוני של "הדרומיים" היה שר־הגדוד 

פ ס ט ל — גרמני לפי מוצאו, לאומני רוסי ויעקוביני צרפתי 

•* * • 

לפי השקפותיו. הוא הטיף להקמת רפובליקה, ביטול כל 
זכויות־המעמדות, שיחדור הצמיתים, החרמת חלק מאדמות 
האצולה וחלוקתן בין האיכרים: הרפובליקה של פסטל 
תוכננה ברוח הרפובליקניות המהפכנית של הקונונט — 
כאחידה וצנטראליסטית, שכל בניה יהיו אזרחים רוסים שווים 
וכל בעיות ריבוי הלאומים בקרבה ייפתרו ע״י רוסיפיקא־ 
ציה. מכלל זה הוציא פסטל רק את הפולנים ואת היהודים, 
שאינם ניתנים להתבוללות בעם הרוסי: לפיכך הציע להחזיר 
לפולין את עצמאותה, ואילו את היהודים הציע להגלות 
מרוסיה לאסיה הקטנה ולסייע להם להקים שם מדינה יהו¬ 
דית. — "האגודה הצפונית" היתד, מפולגת לאגף קיצוני, 





989 


קבריסטים — דקדוק 


990 


שבראשו יעמדו המשורר קונדראטי ר י ל י י ב והסופר אלב־ 

י • • •• ♦♦ 

סנדר ב 9 ט ו ז׳ ב, חסידי תכניתו של פסטל, ולאגף מתון׳ 
שמנהיגיו היו הנסיך ט רוב צ ק וי וניקיטד. מוראוויוב; 
הללו צידדו במונארכיה קונסטיטוציונית ופדראלית, שתתן 
ערובה לוכויות־האזרח, אך נמנעו מלתפוס עמדה ברורה לגבי 
הבעיה החברתית המכרעת של רוסיה — הבעיה האגרארית. 

הקושרים האריסטוקראטיים היו חסרים מגע עם המוני 
העם, אשד למענו תיכננו את הפיכתם, וכן חסרה להם ההבנה 
לצורך שתנועה המונית. הם ראו את ההפיכה לאור מעשי 
האצולה !והקצונה הרוסית במאה ה 18 , שהורידה והעלתה 
קיסרים וקיסריות ע״י הפיכות־חצר שבוצעו בידי קבוצות של 
קושרים מאנשי משמריהצאר. הזדמנות לפעולה נראתה להם 
בימי המנוכה שנגרמה ע״י מיתתו החטופה של אלכסנדר 1 . 
הקיסר וי&וך־הבנים מת ב 19 בנובמבר 1825 הרחק מפטר- 
בורג, ביועת סיור בדרום־רוסיה. יורשו החוקי, אחיו קוני 
סטאנטין, ששהה כעוצר מלכות־פולין הדוסית בווארשה, 
הודיע כגר בחיי אחיו על מגמתו לוותר על ירושת הכסא 
לטובת האח השלישי ניקולאי* אולם הודעה זו נשמרה כסוד 
בחוגי החצר. עם מותו של אלכסנדר הוחזק ברבים קונסטאנ־ 
טין כקיסר, וכשלושה שבועות עברו במו״מ ע״י שליחים בין 
ניקולאי בפטרבורג ובין קונסטאנטין בווארשה בדבר סידור 
סופי של בעיית המלוכה. כשהודיע ניקולאי ב 12 בדצמבר 
לרבי־הנזלוכה על התקסרותו, היו שהתייחסו לכך בספקות 
ובאי-אימון. אנשי "אגודת־הצפוף החליטו לפעול, בלי 
שהיתר. להם אפשרות להתקשר עם אנשי "אגודת־הדרום" 
ולתאם את פעולות שני האירגונים. הקצינים הקושרים 
הפיצו ב^ן פיקודיהם את השמועה שניקולאי גזל את המלוכה 
מידי קו^סטאנטין, וב 14 בדצמבר, כשנקרא חיל־המצב של 
פטרבור^ להשבע שבועת-אמונים לקיסר ניקולאי 1 , סירבו 
גדודים אחדים — בס״ה כ 3,000 חיילים — למלא פקודה 
זו, וע״פ הוראת קציניהם התרכזו בכיכר־הסנאט בקריאות: 
"אנו רווים בקונסטאנטין ובקונסטיטוציה" (בסברם ש״קוג- 
סטיטוציד." היא אשתו של קונסטאנטין). הפעולה לקתה 
מראשיתד, בחוסר מנהיגות נמרצת ותכנית ברורה והתנהלה 
מתוך חוסר־ישע ואזלת־יד. הנסיך טרובצקוי, אשר לפי 
החלטת הקושרים צריך היה לקבל על עצמו את הפיקוד על 
הצבא המתמרד ולתפוס את ארמון־הממשלה, התגלה כספק־ 
פחדן ופפק־בוגד ונעלם מן המערכה. המתמרדים, חסרי 
ההבנה למתרחש, ואף לפעולתם הם, נשארו במקומם במשך 
שעות י^א הודאות ובאפס מעשה, מוקפים המון אדיש, 
ובינתיים הצליח ניקולאי לרכז נגדם כוחות עדיפים מבין 
היחידות שנשמעו לפקודתו. המורדים לא נשמעו לדרישות 
הראשונות להכנע, והמושל הצבאי של פטדבורג מילורא־ 
דוביץ/ שניגש לנהל מו״מ עמהם, אף נורה ונהרג בידי 
הקצין <$חובסקי, וכן נהדפו ההתקפות הראשונות של חיל 
הקיסר גל מערך המורדים. אולם לפנות ערב, כשנפתחה 
עליהם אש־ תותחים, נפלה רוח המורדים, והם התפזרו בהני¬ 
חם בכיםר כ 80 הרוגים. — לקושרים בדרום נודעו מאורעות 
אלה רק כעבור 10 ימים. אע״פ שפסטל עצמו כבר נאסר 
לפני כן בעקבות הלשנה של בוגד, ניסו חבריו להרים את 
נס המרד. רק יחידות־רגלים מעטות, ובראשן הקצינים 
מוראווייב-אפוסטול ובסטוז׳ב־ריומין, נשמעו להם ב 29 
בדצמבר * הם הוקפו צבא ממשלתי עם ארטילריה ונאלצו 
להכנע ב 3 ביאנואר 1826 . 


דין חמור נמתח על מארגני המרד ע״י ניקולאי 1 . כ 600 
איש, משמנה וסלתה של החברה הרוסית — כולם ממעמד 
האצילים, ורובם קצינים — נאסרו ונחקרו חקירה נמרצת 
במשך שבועות וחדשים. עשרות נידונו למיתה, אולם רק 

חמשה — פסטל, דילייב, קאחובסקי, מוראוויוב־אפוסטול 

•* יי *• 

ובסטוז׳ב־ריומין — נתלו, וכ 120 — ביניהם טרובצקוי — 

•• • ■ 

ניחנו לעבודת־פרך ולגלות לסיביר. הללו שוחררו ב 1839 
מן הסוהר, אך נגזר עליהם להשאר בגלותם, ורק ב 1856 , עם 
הכתרת אלכסנדר 11 (ע״ע), זכו 29 הדק׳ שנשארו בחיים 
לחנינה גמורה ולחזרה לביתם ולמעמדם הקודם. 

כשלון מרד הדק׳ חיסל את הליבראליזם הרוסי למשך 
דור. אולם מן הדק׳ ינקה המסורת של ההקרבה העצמית 
למען העם והחופש בכל תנועות־המהפכה הרוסיות במחצית 
השניה של המאה ה 19 , שראו בדק׳ את מעוניהן ו״קדושיהן" 
הראשונים. השפעה מוסרית רבה היתה ביהוד למעשה "נשי- 
הדק׳״, אשר את תהילתן שר נקרסוב (ע״ע) — הנסיכות 
והרוזנות אשר נלוו לבעליהן בגלותם לארץ־גזרה ובילו 
עמהם שנים ביערות ובערבות של סיביר. 

; 1925-1950 י ^- 1 , 1 < 11 ;מ 8 ק 6 ז׳ 3 ^ : 08 -# 8000x3886 

16 < 86881 יר 60 ,ג 0611 11 86 ) 84601 ז׳ 18 ז, 110 , 88 * 8680 [ 06 .\\ 8 

,מק 36 * 88,14£6 ) 0801 } 1 }!< 6 ק 46 \ 0.1 .!/ : 08,1909 -$ 68 זז 8 
6£ ק 6 ח , 60068 ^ . 0 *(עבר 7 ע״י א. קבק, תרצ״ה) 1921 

.^ 1 ; 1926 ,.!/ , 168 ; 0 ת 6 } 11 .£ . 11 ; 1926 , 88 קסז׳ 80 1 * £0 ץ 0 
- 14£6 883,8000x3886 ־* 1168 4.8 \[; 1948 ..!/, 116817188 
; 08,1955 -£ 6886 > 888 !/ , 6 > 8 ־מ 6 ; 1951 ,.י 1 1825 51 ק 36 > 1 
,זט 1320 ^ . 4 ^ ; 2 1946 , 1926 ,. 0 16 ( 7 .א 

, 11 ז? 1 ת?< 701 ^־ 1 ^ 1 ץג/ 1 זז???< 7 ? 7 71 :ה 01x1110 ׳ 1 ? 7 $1 ז 71 ? 7/1 

1825 , 111017 ? 01 ע? 71 ???/ 171 ???(! $! 71115710 . 14 ; 1937 

. 1957 ,( 530-537 , ¥11 ץ* 706 ץז 0 * 915 

א. אח. 

(גם: תורודהלשון; אנגל׳ :ובמזמז 3 ־ 1 § י צרם' 

1113116 , גרמ' ^ 301111361 ־ 01 או €* 1 ו 1€1 ^ 3 ־ 1 ק 5 ), 

החשוב בענפי מדע־הלשון. 

תחומו וחלוקתו של הדק׳. בדורות הקודמים 
היו רוב המדקדקים כוללים בתחום הדק׳ את תורת-ההגה, את 
תורת־הצורות ואת התחביר. בימינו מוציאים חוקרים רבים 
את תורת־ההגה מכלל הדק׳ ומטפלים רק בצורוודהלשון 
המורכבות מהגיים. שטח־גבול, שעל שיוכו* לאחד משני 
הענפים הדעות חלוקות, הוא המ 1 רפ:פונולוגיה — תורת צור¬ 
תם ההגאית של היסודות המורפולוגיים! דוגמה מן העברית: 
ההבדל בין הצורות הגדל־תי ו־דזגדיל־ו הוא הגאי בטבעו, 
אך תיאור ההבדל הזה וניתוחו הוא בתחום תורת־הצורות. 

חשוב יותר התיחום בין הדק׳ ובין המלון (הלכסיקון). 

יש קובעים את הגבול לפי מבחן המשמעות: המילון עוסק 
בהבדלים שבין המושגים ה״יסודיים" (כגון: דג לעומת 
כלב, שחור לעומת לבן,אהב לעומת שנא, וכיו״ב), 
ואילו הדק' עוסק ב"יחסים" שבין מושגים אלה או במושגים 
הגזורים מהם (כגון: ד ג לעומת דגים, כלבי לעומת 
כלבך, שחור לעומת שחורה, אהב לעומת יאהב, 
וכיו״ב) (לפי ו. פון הומבולט [ע״ע]), או בתופעות הנוגעות 
במלים רבות (כגון לשון ריבוי) (לפי א. יספרסן [ע״ע]). 
אדורד ספיר (ע״ע) מצמצם את תחומו של הדק׳ במושגי-יחס 
קונקרטיים (כגון מושג "הזמן" בפועל) ובמושגי־יחם טהורים 
(התאמת המלים במשפט לפי המין והמספר), ומוציא את 
מושגי-הגזירה (כגון "הקטנה") מתחומו של הדק'. אולם 
לאמיתו של דבר כרוך תיחום כזה באמצעי־ההבעה המיוחדים 
לכל לשון ולשון: כך, למשל, שייך ההבדל בין "לבש" 


! 

1 

! 

1 




991 


דל,דוק 


992 


ו״הלביש" בחלקו לתחום המילון באנגלית (שכן שניהם 
כלולים במלת 655 •!£>), ולתחום הדק׳ — בעברית, והוא הדין 
במלים כגון 1 } £66 / 631 — מזה, ואכל־־האכיל — מזה. לפי 
בלומפילד (ע״ע) עוסק הדק׳ בצורות, בהרכבן, במבניהן 
ובצירופיהן, ואילו המילון עוסק במשמעותן. שיטת־תיחום 
זו מעשית מאד במחקר הלשון, אך יש בה משום סטיה מן 
התפיסה המקובלת בקהל (ע״ע בלשנות, עט׳ 974/5 ). 

צמודה לשאלה זו היא בעיית חלוקתו הפנימית של הדק׳ 
לתורת-הצורות (מורפולוגיה) ולתחביר ( 0 ינ־ 
טאכסיס). השיטה המק־בלת היא: התחביר עוסק בצירופים 
של צורות בלתי־כפופות, "עצמאיות", שכל אחת מהן יכולה 
לשמש מבע לעצמו (כגון, סוסי, סוסים, הלכתי, 
ויקומו)) תורודהצורות עוסקת בצירופים של צורות 
כפופות, בלתי-עצמאיות (כגון סוס־ים, הלכי ת י, 
ו־י־קומיו, מ ל כ-ת־) (וע״ע בלשנות, עמ׳ 975 ). 
מחסרונותיה של חלוקה זו — שמלות־החיבור, שתפקידן 
לצרף משפטים (עצמאיים) זה לזה, נשארות מחוץ לתחום 
התחביר בגלל היותן בלתי־עצמאיות. 

לפי שיטה אחרת הדק׳ מתחלק לחקר דרכי-הצטרפותן 

של הצורות (תחביר) ולחקר משמעויותיהן (מלונות); כאן 

אין תיחום בין "תורת־הצורות" וה״תחביר". בתחום התחביר 

יש מבדילים בין הטיפול בטיפוסי־המשפטים ובצירופם זל״ז 

(משפטי-שאלה, משפטים מורכבים, מלות־חיבור וכיו״ב) ובין 

הטיפול בתפקידיהן של המלים והצורות בתוך המשפט. 

אחרים מעבירים את זה האחרון לתורת הצורות כחלקה 

הסמאנטי (המשמעותי). שוב דרך אחרת היא, לייחס לתה¬ 
/• 

ביר את חקרן של מחלקות-צורה מיוחדות, שאיבריהן עשויים 
להתחלף זב״ז׳ אד לא בבני קבוצה אחרת ("חלקי-הדיבר"), 
ולתורת-הצורות — את חקירת מבניהם הפנימי של איברי- 
הקבוצות (שמות, פעלים וכיו״ב). 

שיטות הדק׳. כשאר כל ענפי הבלשנות (ע״ע, עמ׳ 
976 ) עשוי הדק׳ להיות סינכרוני (מתאר מצבה של הלשון 
בתקופה, במקום ובחברה מסויימים), היסטורי (דיאכרוני) 
או השוואתי. בשם דק' נקראת גם מערכת הוראות, הניתנות 
לכותב ולדובר, כדי שיתאים את לשונו למבנה קבוע מראש, 
בין אם מערכת זו היא תוצאה של מחקר בשכבודלשון 
מסויימת (כגון הקלאסיציזם היווני בתקופה העתיקה), בין 


אם היא מתקבלת מתרכובת־פרטים מכמה שכבות-לשון(כגון 
הקלאסיציזם העברי המקובל), ובין אם היא מלאכותית 
לחלוטין (כגון הקלאסיציזם היווני החדש, מערכות הלשונות 
המלאכותיות). דק׳ נורמאטיווי זה אינו נכנם לכלל המחקר 
הדקדוקי במובנו המדעי. 

לשם חקירת הצורה הדקדוקית נוהגים להבדיל 
בין החלק ה״יסודי" שבה (שהוא בעל המשמעות ה״יסודית" 
[ר׳ לעיל, עט׳ 990 ]) ובין שאר חלקיה — המוספיות 
(אפיכסים, 5 :״ע) 3£ ). במוספיות מבחינים, לפי מקומן במלה: 
(א) סופיות (סופיכסים, 65 ^ $11££ ), הבאות אחרי החלק 
היסודי (כגון קבל־נ־ים) (ב) תחיליות (פרפיכסים, -סזק 
£1x65 ), הבאות לפני החלק היסודי (כגון א-שמר)! (ג) תו¬ 
כיות (אינפיכסים, 65 ^£ת 1 ), הבאות בתוך החלק היסודי 
(כגון ערב׳ אש־ת־ךא "קנה"׳ לעומת שרא ^ 

"קניה", או לאט׳ 1111 ^ת־ 11 , "עוזב", לעומת ז 1 ג 1 ן> 11 ', "עזב"). 
במקרה של שינוי דקדוקי פנימי אין לצורה קיום ללא 
חלק משתנה בפנימיותה (כגון שמר/שומר/שמור ז אין קיום 
ל־ש־מיר). גם הטעם (האלןצנט) עשוי לשמש יסוד של שינוי 
פנימי (כגון בעברית-מקראית באה לעומת באה). 

ז▼ ▼ י 

מחלקות וסוגים (קאטגוריות). אוסף כל היסודות 
הדקדוקיים, העשויים למלא זה את מקומו של זה בתנאים 
זהים (ב״מסיבות זהות"), נקרא בשם "מחלקה"(לפי טרמינו¬ 
לוגיה אחרת — ״פאראדיגמה״)! כל הצורות המצויות באותה 
המחלקה האחת מצטרפות יחד ל״קאטגוריה״ (כגון הצורות: 
־תי [שמר-תי], -תם [שמר־תם], או אפס [שמר] וכיו״ב, מצ־ 
טרפות לקאטגוריה של גוף־מין־מספר). השם "פאראדיגמה" 
יוחד בדרך־כלל לאוסף של צורות בלתי־כפופות, שלמות, 
שאינן נבדלות זו מזו אלא ע״י יסודות מורפולוגיים בני 
קאטגוריה אחת (כגון: שמך-תי׳ שמר־ת וכיו״ב — הפארא- 
דיגמה של "עבר" בעברית). האיברים של קאטגוריה אחת 
עשויים לבוא במקומות שונים בתוך הצורה: א־ (א־שמר) 

הוא תחילית, ואילו — תי(שמר־תי) הוא סופית, אך שניהם 

1 — • • 

שייכים לקאטגוריה של גוף-מין-מ 0 פר. 

כל אחד מן היסודות שמהם נבנית הצורה הדקדוקית — 
הצורנים (המורפמות, 165 מ 116 קז 10 מ) — שייך למחלקה 

מסויימת. כך, למשל, בנויה הצורה דה־גדל-תי-ו מ 5 יסודות, 


דוגמה ! 

.— ——- 1 

מספד 

מץ 

גוף 

סופית 

תחילית 

מדבר(ת) 

אשמר 

•• 

♦ 

יחיד 

זכר או נקבה 

ראשון 

אפס 

א— 

מדברים או מדברות 

נשמר 

ריבוי 

" " " 

// 

אפס 

ג¬ 

או מדברים ומדברות 



או שניהם 




נסתר 1 

ישמר 

• 

יחיד 

זכר 

שלישי 

אפם 

י— 

ן 

נסתרים 

1 

ישמרו 

• 

ריבוי 

ז 91 


—ו 

// 

נוכח מצווה 

שמד 

יחיד 

" 

שני מצווה 

אפס 

אפס 

נוכחים מצווים 

שמרו 

• 

ריבוי 

// 


—ו 

// 

נוכחת מצווה 

שמדי 

יחיד 

נקבה 

// // 

-־י 

99 

נוכחות מצו 1 ת 

שמרנה 

ריבוי 


99 99 

—נה 

99 

נוכח 

ן 

תשמר 

# 

יחיד 

זכר 

שני 

1 

אפס 

ת— 

נסתרת ! 

ן/ 

99 

נקבה 

שלישי 

99 

99 

\ 

נוכחים 

תשמרו 

ריבוי 

זכר 

שני 

—ו 

// ! 

נוכחת 

תשמרי 

• 

יחיד 

נקבה 

" 1 

_י 

99 

נוכחות 

תשמרבה 

• 

ריבוי 

99 

99 

—נה 

99 

נסתרות 

! 

99 

99 

99 

שלישי 

ד 

// 

99 



993 


דקדוק 


994 


השייכים ל 5 מחלקות שונות: 1 — למחלקה של מלות- 
החיבור * 2 (הצורן של בניין־הפעיל) — למחלקה של בנ¬ 
יינים ! 3 — למחלקה של שרשים! 4 — למחלקה של סופיות 
גוף־מידגספר של עושה־הפעולה! 5 — למחלקה של סיומי 
גוף־מין־מספר של מקבל-הפעולה. 

יש יגורה לשונית שייכת לכמה מחלקות שונות. למשל, 
צורות ה*עתיד" וה״ציווי" בעברית־מקראית מכילות מחלקות 
של גוף, מין ומספר, והצורנים השייכים למחלקות הללו 
מאורגנים כמו בלוח שבעמ׳ 991/2 . 

מכאף שהצורנים י־, ת-׳ -י, -נה שייכים ליותר מקאטגו- 
ריה אח<ן. לשונות, שבהן אין תופעה כזאת מצויה (או מצויה 
לעתים רחוקות בלבד), קרויות בשם "לשונות מדביקות" 
(ע״ע אנלוטינציה! בלשנות, עמ ׳ 987 ). דוגמה — המלה 
ההונגאריית "נער" על צורותיה השונות: 


דוגמה 

מספר 

יחסד, 



אס$~; של הנושא 

66 ג "הבער" 

אסם-: יחיד 

או הנשוא 

^!! £1 ג "הנערים" 

— > 1 : ריבוי 


^ £11103 3 "לנער" 


> 31 *!": של המושא 

^ 31 ת^! £11 3 "לנערים" 


העקיף 

: 1 * £1 ג "את הנער" 


*(ג)־: של המושא 

* 3 ^ 1 !£ ג "את הנערים" 


הישיר 


יש וצורה דקדוקית, המכילה בקאטגוריה מסויימת צורן 
מסויים ; (א), מכילה בקאטגוריה אחרת את אותו הצורן 
בשינוי־נןה (א׳)ו א וא׳ קרויים תמורות-צורה (ע״ע 
בלשנות, עמ׳ 974 ), כג 1 ן מלך (בסיום־אפס) — מלכ-ים 
(בסיום 1 ־ים ז השר לעומת זה: סוס — סוס־ים). "השלמה" 
( 0 ופלצ*ז, 1011 ז 16 קק $11 ) היא המקרה, שבו שתי תמורות- 
צורה'שונות זמ״ז במידה לא־רגילה! למשל: אנג׳ תז 2 1 / 
316 011 ׳ן (לעומת 0 § ¥011 / 80 1 ), 1161161 / 0001 § (לעומת 
ז 1886 ל / 18 מ 13 ) : 1 ) 16 (התכונה "שמאל" מובעת ע״י תואר-שם) 
לעומת עבר׳ יד-שמאל (אותה "תכונה" מובעת על-ידי 
שם-עצם), וכיו״ב. כמו כן אין יסוד לקביעת "משמעותן" 
של מחלקות קאטגוריאליות בלשון מסויימת על-ידי מה 
שמקובל בלשון אחרת. למשל: הצורה האנגלית ח 66 נ 61 ׳\ 1113 
$ז 63 ץ ץ 6111 ׳*\ 1 ז £0 §מ 1 אלז 0 זי\ מכילה, בין השאר, את איברי 
המחלקות הקטגוריאליות הבאות: 1 ) של אספקט (ר׳ להלן) 
(מושלם), 2 ) של זמן (הווה), 3 ) של "הימשכות״־הפעולה ן 
ואילו תרגימה בעברית "אני עובד(ת) זה עשרים שנה" אין 
בו הבעת האספקט והימשכות־הפעולה < הצורה האנגלית 

ז^סזזסבת-ס! \ז 0 ע 1 1 1£ 11115 10 > 63111101 1 מכילה, בין השאר, 

איבר-קאטגוריה המתייחס אל זמן־הווה, ואילו לעברית היא 
מיתרגמת בצורת ״אם א ע ביד״ — ב״עתיד". 

קאטגוריות שכיחות. אעפ״כ מצויות קאטגוריות 
דקדוקיות מסויימות ברוב הלשונות — גם אם הקף מש¬ 
מעותה של כל אחת מהן בלשון אחת אינו שווה לכל דבר 
לזו של המקבילה לה בלשונות אחרות. החשובות שבקאטגו־ 
דיות אלו הן: 

1 . חלקי־דיבר או מחלקות-צורה (ר' לעיל, עמ׳ 
993 ), כגון שמות-עצם ( 2 ׳\ 111 ז $13 < $111 ), שמות־תואר (־ 1166 ) 3 
3 ׳\ 11 ), פעלים ( 3 לז 6 ׳\), וכר. לשונות שאין לגלות בהן 
חלקי-דיבר (כגון הסינית), נקראות גם "לשונות מבודדות" 
( 1801311118 ) < לשונות, הקובעות מראש את מספרם וסדרם 
של חלקי-הדיבר בכל מבע (כגון כמה לשונות אמריקניות), 
נקראות ״מרכזות״( 8 מ 311 ז 0 תז 60 מ 1 )(וע״ע בלשנות, עכר 987 ) . 

א. בשם מצויות לעתים קרובות הקאטגוריות: ( 1 ) של 
המספר — העשויה לכלול יחיד ( $111811131-1$ ), זוגי( £11311$ >), 
שילושי ( 111311$ ) וריבויי ( 311$ ז 111 ק) — הכל לפי הלשון ז 
( 2 ) של המין (הטבעי, $ 6 x 11 $ ) — העשויה לכלול זכר 
ונקבה, ובכמה לשונות — כגון האנגלית — גם דומם ן( 3 ) של 
המין הדקדוקי ( 861111$ ) — הסימנים הפורמאליים של 
קאטגוריה זו ("המדיינים") גוררים אחריהם התאמות פור¬ 
מאליות מסויימות במסגרת המשפט! למשל, הממיין -ת 
שבשם העצם ס ח ב ר ת גורם לבחירת הצורה גדולה (ולא 
גדול) בשם־התואר הנלווה אליה. ברוב הלשונות דומים 
המסייגים בחלקם לאיברי־הקאטגוריות של המין הטבעי 
(ר׳ 2 ), ומשום כך נקראים אף איברי הקאטגוריה הנידונה 
״מין זכרי״ ( 1 ת 1135611111111 !) , "מין נקבי" ( 1 ז 1111111111 ת £6 ) 
ו״מין סתמי״ ( 11111 ־ 1161111 ) ! ( 4 ) של ה י ח ס ה ( 63$11$ ) — 
הכוללת איברים שונים, המיועדים לסמן את תפקידו של 
שם־העצם לגבי הפעולה או לגבי גרעין־המשפט (ר׳ להלן, 
עט׳ 997 ). החשובים שבהם: יחסת עושה-הפעולה או סובל־ 


1 




995 


דקדוק 


996 


הפעולה ( 05 ׳\ 0311 ״ 00 ח)! יחסת מקבל־הפעולה הישיר ( 30 

115 ׳\ 1 ז 1$3 ז 0 ); יחסת מקבל-הפעולה הנוסף או הבלתי־ישיר 

(הנוגע בפעולה, 115 ׳\ 01311 )! יחסת השם שממנו נובעת הפעולה 

( 0100£3115 ג 105£1-1 ), ועוד!( 5 ) של היידוע ( 10 ) 103 ת 10£01-1 ))— 

הכרוכה בלשונות רבות במציאותם של "מיידעים" (תוויות 

וכד) לציון ייחודו של איבר מסויים מתוך הסוג כולו 

( 1£115 ס 10£1 > 31110111115 : עבד ה״א-הידיעה, אנג׳ ©!!ש) או אי* 

ייחודו( 10£101£115 > 3111011111510 : עבד לרוב אפם, אנג' 3/30 )! 

( 6 ) של הערכה ( 3110 ז 3 ת״ 001 ) בשמות־התואר — קאט- 

גוריה זו כוללת ערך־היתרון ( 115 ׳\ 1 ז 3 -! 3 ק 1 סס 0 , כגון עבד 

גדול (יותר) מן, אנג׳ ז 0 :ז 03 ז 8 ! בלשונות רבות כלול בערך 

זה גפ ערך-ההפרזה [ 15 !׳ 0x065511 ] , כגון ג ד ו ל מ ד י)! ערך- 

ההפלגה ( 115 ׳\ 1311 ז 0 ק 1 \ 5 , כגון עבד הגדול [ביותר] מכל, 

אנג׳ : 21-031051 ) 1 בלשונות רבות כולל האיבר האחרון ציון 

דרגה גבוהה ביותר של תכונה מסויימת גם שלא בהשוואה 

לעצם אחר ( 115 ׳\ 01311 , כגון גדול ביותר)! ( 7 ) של הכינוי 

(תסיתסתנתק) — איברי הקאטגוריה הזאת אינם מציינים 

עצמים מסויימים, אלא באים לייצג שמות שכבר הוזכרו 

(אני, אתה, הוא וכיו״ב): אולם בהיותם משמשים ממלאי- 

מקום לשמות, עשויים הם להיבנות כדרך מחלקות־הצורה 

של שמות־עצם, שמות־תואר, שמות־מספרים וכיו״ב. 

ב. בפועל מצויים לרוב איברי המחלקות הקאטגוריא- 

ליות הבאות: ( 1 ) של הגוף ( 5003 -! 0 ק) — ראשון (מדבר), 

שני (נוכח)•, שלישי (נסתר), ובכמה לשונות גם גוף המציין 

עושה־פעולה בלתי־מוגדר ( 5003115 -! 0 ק 1 ״ 1 , כגון עבד עושים, 

אנג' 1005 > סמס, וכר). לקאטיגוריה זו נלוות בלשונות 

מסויימות (כגון עברית) הקאטיגוריות של המספר והמין 

(ד א ׳ : 3,2,1 )! ( 2 ) של האספקט — הבחנות קאטגוריאליות 

שונות המציינות: (א) את מצבה של הפעולה בהטלה על 

רקע מרוצת־הזמן, כגון פעולה הנעשית בנקודודזמן נתונה 

(אספקט אימפרפקטיווי), או פעולה שהגיעה לידי גמר 

בנקודת־זמן נתונה(אספקט פרפקטיווי), או פעולה שתחילתה 

מצויה בנקודת-זמן נתונה (אספקט אינגרסיווי) או בפרק־זמן 

נתון (אספקט אינקוהאטיווי), או שתוצאותיה קיימות בפרק- 

זמן ידוע (אספקט פרפקטי או דזולטאטיווי), וכיו״ב! (ב) את 

הימשכותה של הפעולה (אספקט דוראטיווי או פרוגרסיווי 

או לינארי) או את אי־הימשכותה (אספקט פונקטואלי) או 

את הישנותה (אספקט איטראטיווי). בכמה לשונות מצטרפות 

•• 

ההבחנות (א) ו(ב) לקאטגוריה אחת בלבד. — קיום האס¬ 
פקט מותנה בתכנו המשמעותי של הפועל (למשל: פועל 

•* 1 7 

המסמן מעיקרו מצב סטאטי אינו מאפשר את קיומם של 
כל האספקטים)! ( 3 ) של הזמן — קאטגוריה זו כוללת 
בלשונות שונות שני איברים (עבר/לא־עבר), או שלושה 
(עבר/הווה/עתיד), או אף יותר (כגון: עבר*רחוק/עבר הגובל 
בהווה / הווה / עתיד הגובל בהווה / עתיד רחוק, וכיו״ב)! 
( 4 ) של דרך־ההבעה ( 1115 ) 0 ״!) — המציין את יחסו 
הסובייקטיווי של הדובר כלפי מידת המציאותיות שבתוכן 
הפועל או באי־קיומו, כגון: התייחסות אל הפועל כאל עובדה 
("דרך-המחווה", 03115 •!, גם 115 ׳\ 1001103£1 ), ההתייחסות אליו 
כאל מותנה ( 00011111003115 ) או כאל אפשרי ( 50160113115 }) 
או בלתי־אפשרי ( 11-1-03115 ), כאל נתון ברצונו של הדובר 
( 5 ג 1 ׳\ 1 ! 011 ׳\, "העתיד־המארך" בעברית) או בתכליתו (- 3 מ £1 
115 ) או בתקוותו ( 115 ׳\ 0011 ק 1-05 ס) או בדרישתו ( 115 ׳\ 111551 , 
"העתיד-המקוצד׳ בעברית), או כאל צו("דרך־הציווי", -ת!! 
05 ׳\!ן 3 ז 0 ק). בלשונות שאינו מרבות בהבחנות קאטגוריא- 


ליות מסוג זה (כגון לאטינית), קרויה — שלא כדין — דרך- 
ההבעה, שאינה נכנסת לכלל המחווה או הציווי, בשם -נ 11 ! 5 
115 -\ 011 ס 111 או ל 11 י\ 000100011 . — עם דרכי״הפועל נמנות גם 
צורות־הפועל חסרות הבחנות של גוף, שהן מחסלות (ע״ע 
בלשנות, עמ ׳ 973 ) את סוגי־הדרך (צורות־פועל שמניות): 
שם־הפועל (או "המקור", 115 ׳\ 1 :! £101 ״ 1 ), הבינוני (- 1 ס £101 ז 3 <ז 
וסס): ( 5 ) של הדיאתזה (לאט׳ 1 נ 1 -! 0 זץ 200115 , אנג׳ 
0100 ע) — קביעת מידות שונות של הבלטת עושה־הפעולה, 
כגון אי־ציונו( 310 ח 50 ז 0 ק״ 11 , השו׳ 1 ), או ציונו כגורם צדדי 
בלבד ("! 11 ׳\ 3551 ק; בלשונות רבות, כגון עברית, נכללים 
שניהם לעתים קרובות באיבר סוגי אחד) או ציונו כמשתתף 
העיקרי בתוכן־הפעולה (״פעיל״, ״! 11 /י 1 ! 30 )! והשו׳ בעברית 
שלם לעומת שלם, וכן הגד לעומת הגיד. בכמה לשו¬ 
נות כוללת קאטגוריה זו גם איבר, המציין שעושה־הפעולה 
משתתף בה אף באופן אחר מלבד הביצוע (״ 0011111 ״!), 
ובפרט שהפעולה נוגעת בו במישרים (פעולה "חוזרת", 

וסס׳״^ס•!; וחשו׳ בעברית נשמר, הצטיד). לשונות 

+ — ■ י 

אחרות מבחינות רק בין שני איברים: אקטיוום ולא- 
אקטיוום. — מצויה חלוקה קאטגוריאלית גם לגבי קיומו 
של מקבל־פעולה: פועל יוצא (" 1 ״ז״:> 51 ח 3 ז 1 ) ופועל עומד 

(״!ב 1 ׳\ 51£1 ״ 3 *!£ 111 ) . 

ג. בצידם של השמות והפעלים מצויות ברוב־הלשונות 
צורות, שאינן מתפרקות לאיברי מחלקות קאטגוריאליות 
(כגון אתמול, כאן, כי, הרי וכיו״ב). את הצורות 
האלה נוהגים לחלק למחלקות ע״פ כושר הצטרפותן לשם- 
העצם, לפועל וכיו״ב. הצורות המצטרפות בדרך כלל לשם- 

העצם — רובן כפופות — קרויות מ ל ו ת * י ח ם (פרפוזי־ 

• • 

ציות), ואילו הצורות המצטרפות בדרך־כלל לחלקי־דיבר 
אחרים קרויות — שלא כדין — ת א ר י * פ ו ע ל (אדורביות). 
כמו־כן נוהגים למנות עם אלה גם משפטים שהם חסרים איברי 
פאראדיגמות קאטגוריאליות (מלות־קריאה, כגון אוי!). 

2 . יש מחלקות קאטגוריאליות, שהצורות הנושאות את 
איבריהן עשויות להתחלף באחרות, שאינן מייצגות אותן 
מחלקות: למשל, הסופיות זס־, 102 - , 1 ) 0 - הן איברים בפארא- 
דיגמה אנגלית אחת(•! 0110 <£ , 011102 <£ , 1 ) 0110 <£), אולם במקום 
הצורות המכילות אותן עשויות לבוא צורות שונות מהן 
לגמרי (במקום ■! 0110 <£ — 1001410 , במקום 011102 <£ — 1 ) 001 , 
במקום 1 ) 0110 <£ — 05£1 ז£). פאראדיגמה מסוג זה היא גזירה 
( 10 :ז 3 י\ 1 ז 10 >) או תצורה (ס 311 ״!-! £0 ) — בניגוד לפארא" 
דיגמות של נ ט י ה ( 10 ( 10 x 10 ) מן הסוגים 1 א , , ב׳. לצורה 
נטולת צורני־נטיה קוראים גזע, ולצורה נטולת צורני־ 
גזירה — בסים (כגון 11011 בדוגמאות דלעיל), שהוא 
הנושא את המשמעות הבסיסית, ה״יסודית" (ד לעיל, עט׳ 
992 ) של הצורה. בלשונות רבות אין אפשרות לפרק את 
הבסיס ליחידות־תצורה נוספות, ומשום כך מהווה הוא צורה 
כשלעצמו (ע״ע בלשנות, עמ ׳ 975 ). בלשונות אחרות 
(כגון ההודו־אירופיות הקדומות, וביחוד השמיות) מכיל 
הבסיס כמה צורנים משולבים זה בזה! למשל, בצורה 
העברית ממלכתיים נשאר — לאחר נטילת צורן־הנטיה 
-ים — הגזע ממלכתי־, המכיל את צורן־הגזירה -י ואת 
הבסיס ממלכת-! אולם בסים זה מכיל מצידו את הצורנים 
מ-ל-כ, וכן מ;:־ת־. בדרך־כלל נוהגים לקרוא לאותו צורן 
שבבסיס, שהרכבו נתון לחוקיות ידועה(כגון שלושת העיצו¬ 
רים מ־ל־כ), בשם שורש, ואילו ליסודות הנותרים — בשם 
דגם בסיסי (משקל! לגבי הפעלים בעברית — בניין). 



997 


דקדוק 


998 


י 


הקאטגוריות־של־גזירה כרוכות כרגיל בקיום קאטגוריות־ 
שלינטיה — של שם (כגון ספריות, ספרייה) או של 
פועל (כ<ון : ס פ ר ־ נ ה) : גזירה שמנית או פעלית, גזעים 

׳ י ׳ ■ •• ץ ץ ■ץ 

שמניים *ו פעליים. הגזירה השמנית כוללת כרגיל גזירה 
של שם־ז/פועל (כגון נ ב ח ן מן ניביה) או של שם־הפעולה 
(כגון נ ב* ח ה). לעתים תכופות מצויה גזירה של שם מופשט 
משמות־עצם (כגון אלוהות מן אלוה) או משמות־תואר 
(כגון גדילות מן גדול). כן כלולים בקאטיגוריה זו שמות- 
הקטנה (כגון מפית מן מפה, כלבלב מן כלב), שמות 
קיבוציים( (כגון ץז׳\\ 6 ! מן ׳* 6 ! באנגלית), וכן שמותיתואר 
גזורים מממות־עצם (כגון ישראלי מן ישראל) או מפעלים 
(כגון מוופיק מן הספיק, שמור מן שמר). — הגזירה 
הפעלית עוללת לעתים קרובות גזירת פעלים משמותיעצם 

■ך יץ 

(עשיית־דבר לאדם, כגון שעבד — עשה לעבד), פעלי 
עיסוק־בוצם (כגון קלף — עסק בקליפה). גזירת פעלים 
מפעלים , כוללת במקרים רבים תצורת פעלים "יוצאים" 
מפעלים .,עומדים" (כגון ישן מן ישן) וכיו״ב. 

" •י ז "• 

3 . בו*חום התחביר הקאטגוריה הראשית היא המשפט 
(ע״ע), שהגדרתו היא מן הקשות שבתורת־הלשון בכלל, 
מבחינת קשי ההבדלה בין הקאטגוריה הדקדוקית ובין 
הקאטגוו+ה הפילוסופית של מושג זה. רובן של הלשונות 
אין בהן ■אמצעים מלוניים להבדלה בין שני החלקים העיק¬ 
ריים שלהמשפט: החלק שעליו מדובר (הנושא, הסוביקט! 
בתורת מלשון מקובל גם המונח "סובייקט הגיוני"), והחלק 
הנאמר מל הסובייקט (הנשוא, הפרדיקאט "ההגיוני"). 
בעברית׳— כברוב הלשונות — אין לקבוע את ההבדל 
הקאטגוריאלי ביו משפטים כגון: "הילד ברח" (שבו 
נתון הילד מראש, ועליו נאמר שברח; הילד הוא הנושא 
וברח • 4 - הנשוא), ובין "הילד ברח" (שבו נתונה מראש 
הבריחה* ומצויין שהבורח הוא הילד; הילד הוא הנשוא, 
וברח — הנושא). את המשפט האחרון אפשר לנסח גם 
בצורת "הילד הוא שברח", "הילד הוא הבורח", 
וצורות כאלו — שאינן מקובלות ביותר בעברית — הן 
היחידוחו המקובלות בלשונות אחרות (כגון הצרפתית). אולם 
רוב הלשונות מביעות את ההבדל הזה באמצעים, שאינם 
בתחום המלון במובנו המצומצם ואין לגלותם בטכסט 
כתוב — בעקומתיההנגנה (האינטונאציה; ר׳ להלן),'כש¬ 
הנושא מובלט הבלטה קולית לעומת הנשוא: במערכת טעמי- 
המקרא הוא מצויץ בדרך־כלל בטעם ״מפסיק״, כגון: והוא 

ישב עלזכסאי (מל״א א, יג). 

* ♦* — # * * ' 

חוקרים שונים מגדירים את מושג המשפט הגדרות שונות, 
שכולן מבוססות על כפילות החלקים נושא—נשוא (גרעין- 
המשפט), אלא שהדעות חלוקות בשאלה, אם יש לראות גם 
את איחודם של שגי החלקים הללו כ״חלק" של המשפט, או 
שמא הואיהוא המשפט בתוקף ההגדרה עצמה. יש מגדירים 
את המשפט כביטוי לשוני לאיחודם של כמה דימויים (או 
קבוצות־דימויים) בנפש הדובר, וכאמצעי ליצירת אותו איחוד 
בנפש 1 .שומע; אחרים מגדירים אותו כיחידה לשונית, 
שבאמצוותה הבריות מדברות זו עם זו או ש בתק פה 
הווה ד ב ר י מ ה; שוב אחרים רואים במשפט צורה לשו¬ 
נית מווולטתימושלמת (ז״א שאינה כלולה בצורה גדולה 
יותר), או את הביטוי הלשוני לתוכן־חשיבה, שהוא מצטיין 
בנקיטודעמדה (דגולה — תוך דחיית ההנגנה [ר׳ להלן] 
כקריטריון להגדרת המשפט), ועוד. 

בכל ההגדרות של משפט מצויינת תכונת היותו עצמאי 


(בלתי־כפוף [ע״ע בלשנות, עמ ׳ 975 ]), ז״א: שאין המכר 
נזקק לכל תוספת עליו כדי להשמיע מבע אחד, אע״פ 
שהמשפט ניתן להרחבה ע״י תוספות שונות. אם מצרפים 
את דגם־ההנגנה כיסוד להגדרתו של המשפט, ניתן 
להגיע להגדרות ברורות יותר. בלשונות רבות קיימים סוגים 
של מנגינות־משפט, שמשמעותם היא "משפט מסוג מסויים 
או משפט שלם", כגון משפט־אמירה, משפטישאלה, וכן 
משפטי קריאה, רציה (איווי) וכיו״ב. ביחוד שונות עקומות- 
ההנגנה הללו בסופי המשפטים, ולפיהן ניתן לקבוע לא רק 
את סוג המשפט המגיע לסיומו, אלא גם את עצם העובדה 
שהמשפט מגיע לסיומו. למשל: במשפטים ( 1 ) 1 > 0111 ׳\\ ] 1 

€* 1€ קומס 0 ג ת 0 ק 11 * 10515 ס* : €1 **€ 0111 /י\ י\\ 10 יץ 0 ז 1010 <ן 1 ח 00 ב מסקס 105151 70 
־ 161 ] 0 < 1 115 6 ז \* 561 ("לדרוש ביקורת מלאה כדאי לנו, כנראה, 
יותר״) — נאמר החלק המסתיים במלת ׳\\ 16 ׳\ 6 ז בהנגנה של 
סיום ב( 1 ), אך לא ב( 2 ), וההפך מזה — בחלק המסתיים 
במלת • 1361161 ; ובהצגה גראפית (ברישום הדומה לרישום 
תווי־הנגינה): 



^ 16 ^ 6 ? ^ 16 ^ 6 ? ז 6 ז 61 (! 11 $ 6 '\? $6 ? 6116 ( 1 1/5 €'\? $6 

( 2 ) ו 1 ) ( 02 ר 1 ) 


הצורות הלשוניות, שלארכן משתרעת עקומת־הנגנה 
שלמה, מוגדרות כמשפטים, וסימנן — סימן־פיסוק בעל 
תוקף מוסיקאלי מסויים; כך, למשל, צורת "היום?" היא 
משפט, מה שאין כן בצורת "האם תבוא היום לביתי?" 
משום שבמקרה זה אין בסוף הקטע (המסתיים במלה "היום") 
הנגנה של סיום. מכאן, שניתן להגדיר משפט כמבע לשוני 
מינימאלי; הגדרה זו מקבילה לראיית צורה לשונית, 
העשויה להוות משפט בתוקף שלמות ההנגנה שבה, כצורה 
לשונית עצמאית (ר׳ לעיל, ענד 991 ). 

דו-חלקיותו של המשפט (נושא—נשוא) אינה נפגמת 
אלא לכאורה כשהנושא אינו נזכר במפורש. למשל: במש¬ 
פט "מחר." (הנאמר בתשובה לשאלה: "מתי יישלח המכ¬ 
תב?") — הנושא, המסתבר מכללא (נושא-אפס), הוא 
"יישלח המכתב". לפעמים אין אף צורך בהזכרת נושא כזה 
באחד המשפטים הקודמים, אלא מספיק שיהא מסתבר מתוך 
הקשר־הדברים; למשל: במשפט ״הולכים ?״ (שמשמעו — 
"'ההולכים אנחנו?"), או במשפט-ציווי, כגון "שב!" (אתה). 

לעומת זה ניתן המשפט להרחבה ע״י תוספות שונות 
(למשל: הילד ברח אפשר להרחיבו ל״הילד הקטן 
ברח"); מכאן שיש צורות בלתי־כפופות, שאינן מקיימות 
את תנאי הגדרת המשפט. לגבי לשונות רבות אפשר להש¬ 
תמש במושג של צורה בלתי־כפופה, שאינה ניתנת לחלוקה־ 
ללא-שארית למרכיבים, שהם עצמם צורות בלתי-כפופות 
(״צורה בלתי־כפופה מינימאלית״ — היא המלה); כך, 
למשל, צורת ילד היא מלה, והוא הדין בצורת הילד, 
שכן אם ניטול מזו את הצורה הבלתי־כפופה (ילד) — 
נותר חלק כפוף (ה־). 

אע״פ שהמשפט נחלק בהכרח לשני יסודות (נושא ונשוא), 

אין הוא מכיל בהכרח שתי מלים. מצויים משפטים בני 
מלה אחת, כגון הלכתי (שבו מובע הנושא ע״י הצורן ־תי, 
או הלך (שבו מובע הנושא ע״י "צורן־האפס"), או לך 


1 

1 






999 דקדוק 1000 


(שבו מובע הנושא ע״י עצם בחירת־הצורה). בלשונות רבות 
משמש יסוד־הבחירה דווקא לביטוי איחודם של הנושא 
והנשוא למשפט ("חפיפה דקדוקית")! כך בוחרת, מתוך 
הצורות ישב, ישבו" ישבו, מלת האיש בראשונד* 
האשד,—בשניה, האנשים (או הנשים) בשלישית.— 
מאידך עשוי המשפט להכיל, מלבד מלים, גם חלקים כפופים 
(מלות־חיבור). 

מבחינה סמאנטית (משמעותית) ופורמאלית (צורתית) 
כאחת נקבעים שני טיפוסי־יסו׳ד של משפטים: (א) טיפוס 
של "פועל־פעולה" או של "סויבל־פעולה" (כגון: הילד 
ברח! הסום הוכה). (ב) טיפוס של משוואה, הנחלק 
בעצם לשני טיפוסי-משנה, כשהראשון מציין את שייוכו׳ של 
הנושא לסוג מסויים (כגון שלמה חכם) והשני — את 
זיהויו עם הנשוא (כגון זה שלמה). משפט מטיפוס (ב) 
עשוי להכיל יסוד, המסמן את איחודם של הנושא והנשוא 
למשפט (אוגד), כגון אני הוא האיש, מ 3 מ! 111€ מ! ב 1 . 
צורות משפט־המשוואה, שאינן מכילות אוגד מילולי, 
קרויות משפט שמני (במובנו המצומצם של המונח). 
אולם יש טיפוסים תחביריים, שקשה לייחס אותם לאחד 
הטיפוסים האלה (כגון המים רותחים, 18 116 ז׳ 

150111118 ). 

מקום חשוב בניתוח המבנה התחבירי של הלשון תופסים 
המשפטים, שהם איברי המחלקות הקרויות חלקי־משפט 
(ר׳ לעיל, עט׳ 993 ), או הניתנות להמרה ב״חלקי־דיבר" 
מסויימים — המשפטים ה״טפלים". משפט, המכיר בתוכו 
משפטים טפלים, מקובל לכנותו בשם משפט מורכב או 
פריודה! שאריתו (שאינה בחינת משפט טפל) קרויה 
משפט ראשי — שלא כדין, שכן אין חלק זה משפט 
בהכרח. לדוגמה יובא משפט פשוט לעומת משפט מורכב, 
שבו הוחלפו חלקי־הדיבר המרכיבים — השייכים למחלקות 


בדרך־כלל נכנסות לסוג זה צורות הסמיכות בלשונות 
השמיות. 

4 . המחלקות הסינטאגמאטיות (חלקי־המשפט). מן 
האמור (והשר ביחוד עט׳ 993 ) מתחייב, שצורות דקדוקיות 
שונות (המובעות במלים, בצירופי מלים ובמשפטים 
טפלים) עשויות להיות איברים במחלקה של חלקי־הדיבר, 
דוגמות: 


הלוואי כאיבר במחלקה 
של חלקייהדיבר 

הלוואי 

1 . הקודם 

שנדעצם בצירוף של 
שם־עצם סומך 

שסיתואר 

משפטיזיקה 

של הצבא 
הצבא 

הצבאיים 

שבצבא 

המפקדים 
מפקדיי 
המפקדים 
. המפקדים 


המושא באיבר המחלקה 
של חלקייהדיבר 

המושא (הישיר) 

! 

2 . הפועל 

שבדעצם 

חן 

מצא 

שם־פעולה 

מציאה 

מצא 

שם־עצם שאינו שסיפעולה: 

פרוטה 

מצא 

משפטיזיקה ן 

שצדקתי 

מצא 


כל אחת מן הצורות התחביריות מהווה אופן־צירוף תח¬ 
בירי ( 3 וז! 138 מץ 8 ) מיוחד. במבנה המחלקות הסינטאגאמטיות, 
במספר איבריהן ובתיחום המשמעויות שבין האיברים, וכן 
בכפיפות חלקיהן זל״ז (צירופים איךיאומאטיים, 
כגון ״מצא חך), נבדלות הלשונות — אף הקרובות ביניהן 
קירבת־גזע — הבדל מרובד" ובנקודה זו דווקא נכשל כל 
גסיון לבנות "דק׳ כללי" דק׳ פללי מצטמצם, איפוא, בנוהל- 


, 1 , מחר < 4 > נמצא < 2 > את הפתרון ( 3 > בעזרת חישובים מדוייקים 

כשנחשוב, נמצא, מה שרצינו לדעת בעזרת חישובים, שנערוך אותם 


של תואר־הפועל( 1 ),של שם־עצם( 2 ) ושל שם־התואר( 3 )— 
במשפטים טפלים! המשפט הראשי מצויץ ב( 4 ). 

בלשונות רבות מצויים יסודות מיוחדים, הבאים בראש 
המשפטים הטפלים. בראש משפטי תואר־הפועל באות מלות- 
חיבור (קוניונקציות) מ ש ע ב ד ו ת (סוג המשפטים ד,קונ* 
יונקציונאליים כולל בכמה לשונות גם משפטי שמות־העצם)! 
בראש משפטי שם־התואר — כינויי-זיקה (רלאטיווים), שיש 
בהם יסוד של רמיזה לשם־העצם שעליו מוסב המשפט 
(הקודם [ 5 ח 10 > 006 זב 31 ], כגון ש-... — שנערוך אות-ם). 
הצורות המוסבות על "קודם" נקראות בשם "לוואי". 

לעומת המשפטים הטפלים מצויות בלשונות רבות צורות 
המורכבות משני חלקים מושגיים, ואעפ״ב אינן בחינת משפט 
(שכן אחד מחלקיהם לפחות כפוף הוא), אלא בחינת מלה 
(כגון י פ ת - ת א ר! י פ ת - היא צורה כפופה) או — ביתר 
דיוק — צירוף־מלים. צורות כאלה קרויות הרכבים 
תחביריים. יש גם מורכבים שניתן להמירם בחלק של 
משפט (כגון בית-חרושת, שניתן להמירו במפעל). 


¬ ניתוח בלבד לגבי החומר הלשוני הנתון בכל לשון אינדי 

ווידואלית. 

ח. רוזן, חעברית שלנו, 198-188 , 215-203 , תשט״ז! הנ״ל, 

11. ! עברית טובח, 68 ־ 70 , 94-88 , 129-126 , תשי״ח 

1 ¥0735, £0£16, 04743 0704714714046, 1876; \131 1/745675 ,ץז ־ . 

071474316£1474£ 3 . ; 1908 ,. 416455 ? 77046 }$ . 14 \ 07047147140414 . £6774 ? 03 י 
74104 ^$ 155 45 > 1¥ , £105 .ן x7, 1894, 1927 2 ; 1(1., 18445 '451 6. $04174?, 
1931; £. <30 831155111*0, 001475 36 1174£14155100416 £67167 146 ן , 
170-175, 185-188, 1916, 1949 2 ; £. 83*010115 , £1404£6 , £4414 ,־ . 

1 \147455674 . 3 474 £ £1741141171471 , ££0 ־ 1 ־ 01 א ; 1921 י ך\ ,ז - 

*<;?404111. 8617046?411474£ 01. ${77046146, 1923; 0. /£5 46 ? 7 , 5£0 ־ £1 ק 
8?441050 11£10 :> 8000€05 .£ ; 1948 5 , 1924 , 0704774714047 / 0 ץ 4 ?ק , 

7?46 $0141 0/ 0764774774647, 1927; £. £1 104 61 674566 } £04 , 11001 ־ 
10474£746, 1928 2 ; ! , !070477477404111 . 01 0444 7046?4- 

6174 ,(.ז{) 0103500 . £1 ; 1954 , 81 ־ 66 , 41-59 , 14715567456140115 

, 11 , 10 , 7 , 5 . 0115 , 1314£14151165 71176 <} 065674 10 174170314614074 

. 1958 , £7047747140376 £04 ,!)* 31 ־ 01111 .? ; 1956 

ח. ר. 


ס ד ןש הביר הטזנים־עעזד