האבציקלופדיה 

העברית 

כללית, יהודית וארצישראלית 

ברך עזבים־עשד 
דובה - דקדוק 



חברה להרצאת אבציקלופדיות בע״כל 

ידועזלים - חסזי״ט - תל־אביב 



^ £01 4 ק 010 ׳!י:)אש 


הנהלה ראשית של החברה להוצאת אנציקלופדיות בע״מ 

מאיר (ז״ל) וברכה פלאי 


הכרך סודר ונדפס בדפוס מסדה בע ״ מ, דמתיגן. ההגהות — ע״י עוזר רבין ושרה יפה, . 4 ^ 
התמונות הצבעוניות נדפסו בדפוס מסדה. הגלופות הוכנו בצינקוגראפיה מ. פיק 1 בסקי, ירושלים 
ציור ומיפוי — ב. י. ברוייר; עוזרות: רבקה קלירס, רעיה שטראי 


כל הזכויות שמורות להוצאה, ביהוד זכויות תרגום, קיצורים, צילומים והעתקות 

8¥ ?1781*151111*0 1^X0. 

11 * 158 * 81 * 









המסרבת הכללית לכרך י״ב 


העורך הראשי: מנהל המערכת: 

פרוס׳ ישעיהו ליגוכיץ אלכסנדר פלאי, .^. 1 \ 


המערבת המרכזית 

מחלקת מקצועות היהדות: פרופ׳ אפרים אלימלך אורבד 
מחלקת מקצועות הרוח : פרופ׳ שמואל הוגו ברגמן 

(עורכת־מישנה: ד״ר אירנה גרבל) 

מחלקת מקצועות הטבע : פרופ׳ ישעיהו ליבוביץ 


המזכירות המדעית 

המזכירה הכללית: 

ר״ד גרמה ליבוביץ 

יעקב לוינגר, .. 1. 4 * / מקצועות היהדות, ד״ר אירנה גרכל / מקצועות הרוח ; יפה שמני״בירנבויפ, . 8 / גאוגראפיה ־ 

ד״ר ג. ליבוביץ / מקצועות הטבע ; מלכה טרגן, . 50 / בוטאניקה; זואולוגיה 


עורבי מדודות בברד 

פרופ ׳ מ. אבי־יונה .. .. ידיעת הארץ, המזרח הקדום; ד״ר ש. ז. השין, שופט בביה״מ העליון .. משפט 


ארכאולוגיה פרופ׳ ג. טדסקי (עורך־יועץ) .. משפט 

פרופ׳ מ. אבנימלך.גאולוגיה י. טל .מוסיקה חדשה 

פרופ׳ ש. אדלר, . 8.5 .£ (עורך־יועץ) .. ..ביולוגיה י. לוינגר,. 1 \ (עורך־עוזר) .. .. פילוסופיה יהודית 

פרופ׳ א. א. אורבך .. .. תלמוד; ספרות רבנית ד״ר יהושע ליבוביץ . תולדות הרפואה 

ד״ד ח. אורמיאן . פסיכולוגיה פרופ׳ ישעיהו ליבוביץ כימיה; ביולוגיה; רפואה 

פרופ ׳ ש. אטינגן . טכניקה וטכנולוגיה א. ליבנה .ציונות; סוציאליזם 

פרופ׳ ש. נ. אייזנשטדט . סוציולוגיה פרוס׳ א. א. מנדילוד .ספרות אנגלית 

פרוס׳ א. אלכסנדר .פיסיקה ד״ר ר. נוי .אנתרופולוגיה חברתית; 

פרופ ׳ ד. אשכל .. .. מטאורולוגיה; קלימאטולוגיה אתנוגראפיה; פולקלור 

פרופ׳ פ. א. בודברג . .. המזרח הרחוק פרוס׳ ד. סדן .ספרות יידית 

ד״ר ח. ה. כן־ששון תולדות ישראל ביה״ב ובזמן החדש ד״ד י. ב.סירמונטה היסטוריה ופילוסופיה של יה״ב 

פרוס׳ י. כן־תור .. .. מינראלוגיה; פטרוגראפיה פרוס׳ ח. י. פולוצקי .בלשנות 

פרופ׳ ר. בקי. דמוגראפיה; סטאטיסטיקה פרופ׳ א. פוקס .היסטוריה עתיקה 

ם/אלוך ד״ר ישראל בר . צבא ד״ר ד. ג. פלוסד .. .. תרבות קלאסית; דת; נצרות 

פרופ ׳ ש. ה. ברגמן . פילוסופיה פרוס׳ מ. פלסנד . איסלאם 

מ. ברור, . 1 \ . גאוגראפיה פרופ׳ ח. פרי .. ספרות כללית; ספרויות רומאגיות 

ד״ר ל. גולדברג . ספרות רוסית ספרות גרמנית 

ד״ד א. גרזון־קיוי מוסיקה מזרחית; תולדות המוסיקה פרופ׳ א. ה. פרנקל .מאתמאטיקה 

בעת העתיקה וביה״ב ד״ר ש. רוזן .יחסים בין־לאומיים 

ק. ק. דיוים, . 1 \ .. היסטוריה ותרבות של הודו ש. דימר (. £000 ) . 8.50 . .. כלכלה 

א. מ. הברמן . ביבליוגראפיה פרופ׳ מ. שטקלים .פרהיסטוריה 

פרופ׳ מ. זהרי . בוטאניקה ד״ר פ. שקט . אמנות 

ד״ר מ. זיו .היסטוריה חדשה; פרוס־׳ ג. שלום . קבלה 

היסטוריה של רוסיה ופולין י. שמעוני .. .. המזרח החדש 












רשימת המחברים המשתתפים בביר י״ב 


אכי־יונה מיכאל, ד״ר ! 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברות / ידיעת הארץ! 
ארכאולוגיה! המזרח הקדום 

אכנארי חנוך, ד״ר רס״ן 

תל־אביב / מוסיקה 

אבנימלף משה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / גאולוגיה 

אכנרי(ליכטנשטיין) צכי, ד״ר 

חיפה / תולדות ישראל 

אגרוד כרן, ד״ר 

קופנהאגן, פרופסור באוניברסיטה / אנתרופולוגיה 

אדלמן רפאל, ד״ר 

קופנהאגן, מרצה באוניברסיטה / תולדות ישראל 
אדלר שאול, ד״ר,. 11.5 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / פאראזיטולוגיה 
ואפידמיולוגיה 

אולפן ארלינג, . 01 ק . 1 ) 011:1 

קופנהאגן, מרצה באוניברסיטה / כלכלה של דבמארק 

אופנהימר הלל, ד״ר 

רחובות, פרופסור באוניברסיטה העברית / חקלאות 

אחימאיר אכ״א, ד״ר 

רמת־גן / היסטוריה וספרות רוסית 

אטינגהאוזן ריצ׳דד, ד״ר 

וושינגטון, ) 41 , 0£ '<ז 1110 !ס מ?)? , 1111:1011 ) 11500130105 ) 5011 / אמנות 
ואדריכלות איסלאמית 

אטינגן דליה,. 5.80 
חיפה / טכניקה 

אטינגן שלמה, אינז׳ 

חיפה, פרופסור בטכניון העברי / טכניקה 

אטינגר שמואל, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / תולדות ישראל 

אייזנשטדט שמואל נח, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / סוציולוגיה 

אייכנכאום פולה,.״ 1,6 . ש ע 

חיפה, המוזיאון העירוני לאמנות חדישה / אמנות 

איכנכאוס יוחנן, אינז׳ 

חיפה, מרצה ראשי בטכניון העברי / בניה 

אליצדר יהודה, . 1 * 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה בר״אילן / מקרא 

אלכסנדר ארנסט, ד״ר אינז׳ 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / פיסיקה 

אפך שמחה, הרב (ז״ל) 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / תולדות ישראל 

אפלבאום שמעון, ד״ר 

ירושלים / היסטוריה עתיקה 

אריאל אהרן,.^ 14.7 

ירושלים / היסטוריה חדשה 

אדצי פנחס, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה בר־אילן / המזרח הקדום 

אשכל דג, ד״ר 

ירושלים, פדופסוד־חבר באוניברסיטה העברית / מטאורולוגיה 


אשכנזי שמואל 

ירושלים / ספרות רבנית 

באומגרטן־טראמר פרגציסקה, ד״ר 

ציריך, פרופסור באוניברסיטה / פסיכולוגיה 

כונדי אהרן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / תזונה 

בילסקוב־יאנסן פדדריק יוליום, ד״ר 

קופנהאגן, פרופסור באוניברסיטה / ספרות דנית 

כלום חיים קארל, ד״ר (ז״ל) 

ירושלים / ביזאנטינולוגיה! באלקאנולוגיה 

כלומנטל נחמן,. 1111 ?[ . 12£ \ 

תל־אביב / תולדות ישראל 

בן־אכא דם,. 1.50 ^ 

ירושלים / היסטוריה של אה״ב 

בנדיכסן קירסמן,. 1.4 * 

קופנהאגן / היסטוריה של דגמארק 

כךטוביח אדם, ד ״ ד 

חיפה, התחנה לחקר הדיג הימי / דיג 

כן־מאיר יצחק, ד״ד 

ירושלים / יחסים ביךלאומיים 

בן־צבי יצחק, ד״ד 

ירושלים, נשיא מדינת ישראל, יו״ר מכון בךצבי של האוניברסיטה 
העברית / יהודים בארצות חאיסלאם 

בן־שמאי מאיר הלל, ד״ר 

ירושלים / פיסיקה! כימיה 

כן־ששון חיים הלל, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / תולדות ישראל 

כן־תור יעקב, ד״ר 

ירושלים, פדופסור־חבר באוניברסיטה העברית / מינראלוגיה! 
פטדוגראפיה 

בער יצהר!, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / תולדות ישראל 

בקי רוכרטו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / דמוגראפיה 

כד ישראל, ד״ר ס/אלוך 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטה של תל־אביב / צבא 

בראוור אברהם יעקב, ד״ר 

ירושלים / תולדות ישראל 

בדאון אדם נח, ד״ר 

ירושלים, חבר־מחקר באוניברסיטה העברית / ספרות יהודית־ערבית 

ברגמן שמואל הוגו, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / פילוסופיה 

כרויאר מרדכי, הרם 

רחובות / פרשנות המקרא 

ברור משח,. 1.4 * 

תל־אביב / גאוגראפיה 

גבריאל ראובן קונו, ד״ר 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / דמוגראפיה 

גולדברג אברהם, ד״ר 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / תולדות ישראל 

גורביץ יוסח, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / אימונולוגיה 









13 


רשימת המחברים 


14 


גלון עזרא, (. 1 §^) . $0 

רחובות, מכון ויצמן / בוטאניקה 

מצל ברנרד רב, ד״ר 

בידיורק / גאוגראפיה והיסטוריה של ארצות אמריקה חלאטיבית 

גרכל אירנה, ר״ד 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / בלשנות 

גרבד־טלמון יוכינח, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / סוציולוגיה 

גרזדףקידי אסתר, ד״ר 

ירושלים, חברת־מחקר באוניברסיטה העברית / מוסיקה 

גרינץ יהושע מאיר, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה של תל־אביב / מקרא 

גרשוגי ק. גרשון 

ירושלים / תאטרון; קולנוע; באלט 

דבורצקי אריה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מאתמאטיקה 

דיוים קאמברט קולין, .\ 7 

אוכספורד, מרצה באוניברסיטה / היסטוריה של הודו 

דה פרים אנדרה, ר״ד 

פתזדתקוה, פרופסור״חבר קליני באוניברסיטה העברית / ביולוגיה? 
רפואה 

הברמן אברהם מאיר 

ירושלים, מנהל ספריית שוקן / ביבליוגראפיה 

הורוביץ יהושע, ד״ר 

בני-ברק / ספרות רבנית 

הימן הוגו חיים, ד״ר 

חיפה, פרופסור בטכניון העברי / כימיה תעשייתית 

הלד קריסטיאן, ד״ר 

קופנהאגן, פרופסור באוניברסיטה / הלשון הדנית 

הלפרין אברהם, ר״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / פיסיקה 

הדדי פימר, ד״ר 

לונדון, מרצה באוניברסיטה / המזרח הרחוק 

וולמן משה, ר״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / רפואה 

וייל אריק, ר״ד 

ליל, פרופסור באוניברסיטה / פילוסופיה 

ויינרייך־ אוריאל, ד״ר 

ניריורק, פרופסור־חבר באוניברסיטת קולמביה / בלשנות 

וילן־פאו אירנה (סירה), ד״ר 

חיפה / מוסיקה 

וימן אלכם, ד״ר 

קאליפורניה / המזרח הרחוק 

ורבלובבקי ר. י. צבי, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / דת 

זהרי מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בוטאניקה 

זיו מיכאל, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה של תל-אביב / היסטוריה 

זליגר מנחם, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / מדע המדינה 

חשין שניאור זלמן, ד״ר 

ירושלים, שופט בית המשפט העליון / משפט 


טדפקי גד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / משפט 

טוכנר משולם,., 11 ס 0 י 5 ^! / ספרות תלמודית 

צ׳ריקובר אביגדור, ד״ד (ז״ל) 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / היסטוריה עתיקה 

קומלוש יהודה, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה בר־אילן / ארמית 

קופף לותר, ד״ר 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / איסלאם 

קטן משה,. 1 *^ 1.10.1 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / היסטוריה של 
צרפת וספרות צרפתית 

קילבו איב,. 50 

קופנהאגן / דנמארק 

קסטנברג־גלדשטיין דוה, ד״ד 

חיפה / ספרות גרמנית וצ׳כית 

קסטקין סרג , , 

קאליפורניה, עובד מדעי ב 81061165 03110031 ־ 10161 0£ 11151111116 של 

האוניברסיטה / המזרח הרחוק 

קפלן צבי 

ירושלים / תלמוד 

קצבורג נתנאל,..!/ . 1 \ 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה בר־אילן / היסטוריה של הונגאריה 

רבץ חיים, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / דקדוק עברי 

רבינוביץ צבי מאיר,. 1 א 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטה של תל־אביב ובאוניברסיטה בר־ 
אילן / חסידות 

רוזלאר מרדכי, ד״ד 

ירושלים, מוסיקה; תרבות קלאסית; היסטוריה של הולאנד 

דדזן חיים, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / בלשנות 

רוזן שבתאי, ד״ד 

ירושלים, היועץ המשפטי של משרד החוץ / יחסים ביךלאומיים 







17 


רשימת המחברים 


18 


רוזנבליט פנחם, ד״ר 

מקוזדישראל / היסטוריה כללית 

ריינד מרדכי, ד״ר 

חיפה, פרופסור בטכניון העברי / טכניקה 

דימר שלמה (. £00:1 ) . ש 8.8 
ירושלים / כלכלה 

שמייניץ היינץ, ר״ד 

ירושלים, פרופסודיחבר באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 

שטקלים משה, ד״ר 

ירושלים, פדופסור־חבר באוניברסיטה העברית / פרהיסט 1 ריה 

שין? פריץ, ד״ר 

חיפה, מנהל המוזיאון העירוני לאמנות חדישה / אמנות 

שלוי אלים (עליזה), . 1 \ 

ירושלים, אסיסטנטית באוניברסיטה העברית / ספרות אנגלית 


שלום גרשם, ר״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / קבלה 

שלזינגר שמעון ש., הרב ד״ר 

ירושלים / ספרות רבנית 

שליט אברהם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור~חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה רומית 

שמני״בידנבוים יפה,. 8 

ירושלים / גאוגראפיה 

שמעוני יעקב 

ירושלים, משרד החוץ / המזרח התיכון 

שמרוק הנא,. 1 * 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / ספרות יידית 

שפיר אוטו עמנואל 

רמת־גן / פילוסופיה 


דאשיי־תיבות של שמרת המחברים 


- ארנסט אלכסנדר 

א. א. 

= אדם אברהם מבדילוב 

א. א. מ. 

= ארליבג ארלסן 

א. או. 

= אב״א אחימאיר 

א. אח. 

- אדם בךטרביה 

א. ב. ט. 

= אסתר גרזודקיוי 

א. ג.־ק. 

= אהרן ברנדי 

א. בו. 

= אירנה גרבל 

א. ג־ל 

- אנדרה דה פריס 

א. ד. פ. 

= אריה דבררצקי 

א. דב, 

= אברהם הלוי פרנקל 

א. ה. פ. 

= אברהם הלפדין 

א. הל. 

= אריק וייל 

א. ו. 

= אברהם יעקב בראוור 

א. י. בר. 

= אליעזר ליבבה 

א. לי. 

= אבישלום מראני 

א. מ. 

= אברהם מאיר הברמן 

א. מ. ה. 

= אדמובד מאיר ירושלם 

א. מ. י. 

= אברהם מלמט 

א. מל. 

=־ אדם נח בראון 

א. נ. ב. 

= אוטו עמנואל שפיר 

א. ע. ש. 

= אריה פיגבבאום 

א. פ. 

= אלכסנדר פוקס 

א. פו. 

= אברהם פרנס 

א. פד. 

= אביגדור צ׳ריקובר 

א. צ׳. 

= איב קילבו 

א. ק. 

= אברהם שליט 

א. ש. 

= אהרן אריאל 

אה. א. 

= אוריאל וי ערייך 

או. ו. 

= אורי טל 

או. ט. 

= אלפרד פרלמוטר 

אל. פ. 

= אירנה (סידר!) וילךפאו 

אר. ו. 

= ברנרד דב גבצל 

ב. ד. ג. 

= ברוך ליפשיץ 

ב. ל. 

= גד טדסקי 

ג. ט. 

= גרטה ליבוביץ 

ג. ל. 

= גרשון ק. גרשוני 

ג. ק. גר. 

= גרשם שלום 

ג. ש. 

= דב אשבל 

ד. א. 

= דניאל א. פייבמן 

ד. א. פ. 

= דליה אטינגן 

ד. אט. 

= דב נוי 

ד. נ. 

= דב בן־אבא 

ד. ב־א. 

- דב ניר 

ד. ני. 

= דוד ג. פלוסר 

ד. פ. 

= הלל אופנהימר 

ה. או. 

= הוגו חיים הימן 

ה. ה. 

= היינריך מבדלסון 

ה. מ. 

= היינץ פדוידבתל 

ה. פ. 

= חברי פרידלבדר 

ה. פר. 

= היינץ שטייניץ 

ה. ש. 

= חנוך אבנארי 

ח. אב. 

= חיים הלל בךששון 

ח. ה. גדש. 

= חיים י. כהן 

ח. י. כ. 

= חיים מסינג 

ח. מ. 

= חירם פדי 

ח. פ. 

= חיים קארל בלום 

ח. ק. ב. 

= חיים רוזן 

ח. ר. 

= חיים רבין 

ח. רב. 

= יהודה אליצור 

י. א. 

= יוחנן איכנבאום 

י. אי. 

= יעקב בךתור 

י. ב. 

= יצחק בן־מאיר 

י. ב.־מ. 

= יוסף ברוך סירמונטה 

י. ב. ס. 

= יצחק בן־צבי 

י. ב. צ. 

= יצחק בער 

י. בע. 

= יוסף גורביץ 

י. גו. 

= יונינה גרבר־טלמון 

י. גד. 

= יהושע הורוביץ 

י. הו. 

= יעקב טורי 

י. טו. 

= יוסף טל 

י. טל 

= יעקב יהושע 

י ר 
♦ ♦ 

= ישעיהו ליבוביץ 

י. ל. 

= יוסף לדור 

י. לד. 

= יהושע מאיר גריבץ 

י. מ. ג. 

= יוסף מייזל 

י. מי. 


= יהודה פנחס (לאו) כהן 

י. פ. כ. 

= ישראל פז 

י. פז 

= יעקב פליישמן 

י. פל. 

= יוסף פרגר 

י. פר. 

= יהודה קומלוש 

י. קו. 

= יעקב שמעוני 

י. ש מ. 

= יהושע ליבוביץ 

יה. ל. 

= יעקב לוינגר 

יע. ל. 

= יפה שמני־בירגבוים 

יפ. ש. 

= ישראל בר 

יש. ב. 

= לותר קופף 

ל. קו. 

= מערכת 

מ. 

= משח אבבימלך 

מ. א. 

= מיכאל אבי־יובה 

מ. א. י. 

= משח ברור 

מ. בר. 

= מאיר הלל בךשמאי 

מ. ה. ב. 

= מיכאל זהרי 

מ. ז. 

= מיכאל זיו 

מ. זי. 

= מנחם זליגר 

מ. זל. 

= מלכה טרגן 

מ. ט. 

= משולם טוכנר 

מ. טו. 

= מעה ימר 

מ. י. 

= מרדכי לינדמן 

מ. לי. 

= מנדל נון 

מ. ב. 

= מאיר פלסבר 

מ. פ. 

= משה קטן 

מ. ק. 

- מרדכי דוזלאר 

מ. רו. 

= משה שטקליס 

מ. שט. 

= מרדכי ברויאר 

מר. ב. 

= מרדכי ריינר 

מר. ר. 

= משד, וולמן 

מש. ו. 

=־ נחמן בלומבטל 

ב. ב. 

- סרן אגרוד 

ס. אג. 

= סול (שלמה) ליפצין 

ס. ל. 

= סרג׳ קסטקין 

ם. ק. 

= עזרא גלון 

ע. ג. 

=־ פולח אייכבבאום 

פ. אי. 

= פנחס ארצי 

פ. אד. 

= פרנציסקה באומגרטךטראמר 

פ. בא. 

= פיטר הדדי 

פ. הר. 

= פדדריק יוליוס בילסקובדיאבסן 

פ. י. ב. 

= פנואל פ. כהנא 

פ. פ. כ. 

= פיחס רוזנבליט 

פ. ר. 

= פריץ שיף 

פ. ש. 

- ר. י. צבי ורבלובסקי 

צ. ו. 

= צבי יעקב צימלס 

צ. י. צ. 

= צבי מאיר רבינוביץ 

צ. מ. ר. 

- קירסטן בנדיכסן 

ק. ב. 

= קריסטיאן הלד 

ק. ה. 

= קריסטיאן סקובקור 

ק. ס. 

= קולין קאתברט דיויס 

ק. ק. ד. 

=־ ריצ׳רד אטינגהאוזן 

ר. א. 

= רפאל אדלמן 

ר. אד. 

- רוברטו בקי 

ר. ב. 

=־ ראובן קונו גבריאל 

ר. ג. 

= רות קסטנברג־גלדשטיין 

ר. קדג. 

= רחל פוזבנסקי 

רח. פ. 

- שמחה אסף 

ש. א. 

= שמשון אברהם עמיצור 

ש. א. ע. 

= שאול אדלר 

ש. אד. 

= שמואל אטיבגר 

ש. אט. 

= שמעון אפלבאום 

ש. אפ. 

= שמואל אשכנזי 

ש. אש. 

= שמואל הוגו ברגמן 

ש. ה. ב. 

= שביאור זלמן חשין 

ש. ז. ח. 

- שלום יעקב כהן 

ש. י. כ. 

= שמעון מארכוס 

ש. מ. 

= שמואל נח אייזבשטדט 

ש. ב. א. 

= שלמה פינם 

ש. פ. 

= שלום פרלמן 

ש. פד. 

= שבתאי רוזן 

ש. ר. 

= שלמה רימר 

ש. רי. 

= שמעון ש. שלזינגר 

ש. ש. ש. 

= שלמה אטינגן 

של. א. 






ראעזי־תיבות וקיצורים 


אב״ד = אב בית דין 
אדר״ב = אבות דרבי נתן 
אה״ב = ארצות הברית 
אה״ע = אבן העזר 
או״ח = אורח חיים 
איכ״ר = איכה רבתי 
אנגל׳ = אנגלית 
ארמ׳ = ארמית 
ב״ב = בבא בתרא 
ביבל. = ביבליוגרפיה 
בי״ד = בית דין 
ביהכ״נ = בית״הכנסת 
ביהמ״ד = בית~המדרש 
ביה״ס = ביודהספד 
ב י צ׳ = ביצה 
בכור׳ = בכורות; בכורים 
ב״מ = בבא מציעא 
במד׳ - במדבר 
במד״ר = במדבר רבה 
בע״ח = בעלי-חיים 
ב״ק = בבא קמא 
בר׳ = ברכות 
ב״ר =־• בראשית רבה 
ברא׳ = בראשית 
ברב׳ = ברכות 
בת״ס = בתי־ספר 
ג׳ = גראם 
גיט׳ = גיטין 
גל׳ = גליון; גליונות 
גרמ׳ = גרמנית 
ד״א = דאודר 
דב׳ = דברים 
ד״ה = דיבור המתחיל 
דהי״א = דברי הימים א' 
דהי״ב דברי הימים ב׳ 
די״י = דברי ימי ישראל 
דנ׳ ־־= דניאל 
דק״ם = דקדוקי סופרים 
הו׳ = הושע 

הו״ל = הוציא לאור; הוצא לאור 
הוגג׳ = הונגארית 
הוצ׳ = הוצאה; הוצאת 
הור׳ ־=־ הוריות 
הל׳ = הלכה; הלכות 
הע׳ = הערה 
וגו׳ = וגומר 
ויק׳ = ויקרא 
וכד׳ = וכדומה 
וכו׳ = וכולי 
וכיו״ב = וכיוצא בזה 
ז. א. = זאת אומרת 
ז״א = זאת אומרת 
זכר׳ = זכריה 
זל״ז = זה לזה 
ח״א ־=־ חלק א׳ 
ח״ב = חלק ב׳ 
חג׳ = חגיגה 
ח״ג = חלק ג׳ 
ח״ד = חלק ד׳ 
חוב׳ = חוברת; חוברות 
חול׳ = חולין 
חו״מ = חושן משפט 
חיד״א = חיים יוסף דוד אזולאי 
השמ״א = חשמונאים א׳ 


חשמ״ב = חשמונאים ב 7 
טוש״ע = טור — שולחן ערוך 
ט״ז = טורי זהב 
יבמ׳ =־ יבמות 
יה״ב = ימי הביניים 
יהו׳ = יהושע 
יו״ד = יורה דעה 
יוו׳ = יוונית 
יחז׳ =־ יחזקאל 
ילק״ש = ילקוט שמעוני 
יצ״ו ~ ישמרהו צורו וגואלו 
ירו׳ = ירושלמי 
ידוש׳ = ירושלמי 
ירמ׳ = ירמיהו 
ישע׳ = ישעיהו 
ית״ש - יתברך שמו 
כה״י = כתב היד 
כה״ע = כתב העת 
כה״ק = כתבי הקודש 
כוז׳ = כוזרי 
כ״י = כתב יה כתבי יד 
כ״ע = כתב עת, כתבי עת 
כר׳ = כריתות 

כתה״י = כתב היה כתבי היד 
כת״י = כתב יה כתבי יד 
לאט׳ = לאטינית 
לסה״נ = לספירת הנוצרים 
לפסה״ב = לפני ספירת הבוצרים 
מ׳ = מטר; משנה 
מ״ג = מיליגראם 
מגל׳ ־= מגלה 
מדר׳ =־ מדרש 
מהד׳ = מהדורה; מהדורת 
מו״נ = מורה נבוכים 
מו״צ = מורה צדק 
מו״ק = מועד קטן 
מטכ״ל = מטה כללי 
מי׳ = מיכה 
מל״א = מלכים א׳ 
מל״ב = מלכים ב׳ 
מלח׳ = מלחמות 
מ״מ ־= מילימטר 
מ״ק = מטר מעוקב 
מ״ר ־= מטר מרובע 
מנח׳ = מנחות 
מס' או מס. = מספר; מסכת 
מ״ץ = מורה צדק 
משנ׳ = משניות 
מת׳ ־= מתיה 
נדר׳ ־=־ נדרים 
נו׳ =־ נולד 
נחמ 7 = נחמיה 
נ״י ־־= ביהיורק 
ס׳ = ספר; סימן 
סי׳ = סימן 
ם״מ = סנטימטר 
סמ״ק = סנטימטר מעוקב 
סמ״ר = סנטימטר מרובע 
סנה׳ = סנהדרין 
ס״ת = ספר תורה 
סת״ם = ספרים, תפלין, מזוזות 
ע׳ = עיין; עמוד; ערך 
ע״א = עמוד א׳ 
ע״ב = עמוד ב' 


עוב׳ = עובדיה 
עז׳ =־ עזרא 
ע״ז = עבודה זרה 

עי׳ = עיין 

עיר׳ = עירובין 
עמ׳ = עמוד, עמודים 
ענ״מ = על נהר מיין 
ע״ע = עיין ערך; עיין ערכו; עיין ערכים 
ערב׳ = ערבית 
ערה״ש = ערב ראש השנה 
פ׳ = פרשת; פרק 
פדר״א = פרקי דרבי אליעזר 
פי׳ = פירוש 
פס׳ = פסחים 
פסי׳ ־= פסיקתא 
פסיר״כ = פסיקתא דרב כהגא 
פסי״ר = פסיקתא רבתי 
פפד״מ = פראנקפורט דמיין 
צרפ׳ = צרפתית 
ק״ג = קילוגראם 
קדמ׳ - קדמוניות 
קה״ר = קוהלת רבה 
קיד׳ = קידושין 
ק״מ = קילומטר 
קמ״ר = קילומטר מרובע 
ר׳ = ראה; רבי 
רדב״ז = ר' דוד בן זמרא 
רד״ק = ר׳ דוד קמחי 
ר״ה =־ ראש״השנה 
רום׳ ־= רוסית 
רו״ר = רות רבה 
רות״ר =־ רות רבה 
רלב״ג = רבי לוי בן גרשון 
רמ״א = רבי משה איסרלש 
רמב״ם = רבנו משה בן מימון 
רמב״ן = רבי משה בן נחמן 
דש״י ־= רבנו שלמה יצחקי 
ר״ת =־ ראשי תיבות; רבנו תם 
ש׳ = שנה; שנת 
שה״ש = שיר השירים 
שהש״ר = שיר השירים רבה 
שופ׳ = שופטים 
שו״ע = שולחן ערוך 
שו״ת = שאלות ותשובות 
שי״ר = שלמה יהודה רפאפורט 
שמ׳ = שמות 
שמו״א = שמואל א׳ 
שמו״ב = שמואל ב׳ 
שמו״ר = שמות רבה 
ש״צ = שבתאי צבי 
תהל׳ = תהלים 
תוס׳ = תוספות 
תוספ׳ = תוספתא 
תוש׳ = תושבים 
ת״ח = תלמיד חכם 
ת״י = תרגום יונתן בן עוזיאל; 

תרגום ירושלמי 
תמ׳ = תמונה; תמונות 
תנח׳ = תנחומא 
תענ׳ = תענית 
תרג' = תרגום, תרגם 
תשב״צ = תשובות ר , שמעון 
בן צמח (דוראן) 

תשוב׳ = תשובות 













׳ ./ 


׳ ..'*' ., :״.••־ •־ <•"־ .•־•׳^^ס^^ 

;• • .,•••••:•••:•••••.•. ׳•:.,• ׳•:•.• •/•.. :::■•ע■•.־•־:•£־. ז? 88£ 

•;.־;••״ .,ן•׳י 
1 ■:• ״■נ . ׳*.•\: .■•■ : \ 




-:•*• :/<■:■ . -:•;; >;£ 
>*? 

. ... :: •<:: י••:■:;-־••: 

־ .׳>ז;•.־ .;־ >■ 
-׳ ׳•• • 


1 '-׳' ** ־ 

| 1 ' 
%<% 




< ; ־ -•׳\^!ג- 






צוקי דובר ועירתה 


ה^ךיןד 1 ^ 0 - 111101111 ^ 1011 ־ 61111 ^ 

1 ס״-סס — ( 1803 , ליגניץ — 1879 , ברלין), פיסיקן 

גרמני, ממניחי-היסוד של המטאורולוגיה (ע״ע) החדישה. דו׳ 
למד באוניברסיטות ברסלאו וברלין. ב 1845 נתמנה לפרופסור 
לפיסיקה בברלין, וב 1848 קיבל על עצמו את ניהול המכון 
המטאורולוגי שם, ובתקופת הנהלתו פיתח רשת של יותר 
מ 80 תחנות־תצפית. כפיסיקן עסק דו׳ במחקר באופטיקה 
ובתורת־־החשמל. בין תגליותיו האופטיות—שימוש בסטראו* 
סקופ לגילוי שטרי־כסף מזוייפים. אולם עיקר מחקריו והשגיו 
של דו׳ היו בשטח המטאורולוגיה. כבר ב 1830 פיתח את 
רעיון חזיתות-האויר, תורה שנשכחה אח״כ ולא חודשה 
אלא ע״י אסכולת ברגן(ע״ע בירקנס). דו׳ היה הראשון אחרי 
א. הומבולט (ע״ע) ששירטט מפות אקלימיות עולמיות, כגון 
מפות דודשיות ועונתיות לטמפראטורה ממוצעת ומפות של 
הסטיות (החיוביות והשליליות) מן הטמפראטורה הממוצעת 
לפי הרוחב הגאוגראפי. חידושיו של דו׳ בקלימטולוגיה 
בשנים 1857 — 1869 הקנו לו פירסום רב. בעיקר קשור שמו 
ב״חוק הרוחות״ ( 1857 ): לפי דו׳ נקבע מזג־האויר בתחום 
הלא־טרופי ע״י שני זרמי־אויר עיקריים, שזורמים שם זה 
על-יד זה : זרם קטבי — שהוא בעל אויר קר וכבד, וזרם 
משווני — בעל אויר חם וקל. סיבוב הארץ סביב צירה מקנה 
לזרמים אלה סטיות מפיווניהם "עם השמש", ז״א בחצי־הכדור 
הצפוני בכיוון תנועת מחוגי־השעון ובחצי־הכדור הדרומי 


בכיוון הנגדי. סטיה זו של שני הזרמים העיקריים מכיווניהם 
גורמת לסיבוב מעגלי שלם של הרוח. אע״פ שתורתו של דו׳ 
נדחתה ע״י התורה הסינופטית, המדגישה את תלות מזג־ 
האויר בלחץ, יש לראות בדו׳ אחד מחלוצי הרעיונות החדי¬ 
שים על הציקלונים (ע״ע). 

. 1925 ,. 0 ./£ ,תנ 31 ו 1 זנ 1 *ז . 11 

ד. א. 

דוב 1 םךי ( 1,1 ק 60003 ץג), עיר ברפובליקה הסובייטית 
המולדאווית בברה״מ, על הגדה השמאלית של 

הדניסטר. דו׳ נוסדה ב 1792 כישוב כפרי ע״י בולגארים 

♦ • 

ומולדאוואנים, אך כעבור זמן קצר נתיישבו שם אוקראינים, 
וביחוד יהודים. התפתחותה הכלכלית של דו , באה בשל סחר 

העצים והובלתם על־פני הדניסטר. ב 1897 מנתה האוכלוסיה 

• • 

של דו׳ 12,000 נפש, מהם כ 5,200 (כ 43% ) יהודים. 
ב 1903 אירעה בדו׳ עלילת־דם, שגרמה להסתה פרועה נגד 
היהודים; ב 1919 סבלו יהודי העיר — כמו כל יהודי אוקראי¬ 
נה — מרדיפות קשות בידי כנופיות ההידאמאקים ברא¬ 
שותו של פטליורה. ב 1926 היו בדר כ 3,700 יהודים (כ 81% 
של האוכלוסיה הכללית). לפני הקמת המשטר הסובייטי 
עסקו היהודים בדו׳ במסחר, במלאכה ובחקלאות (גידול 
תבואה, כרמים, טאבאק, עצי-פרי ודבורים). באותה תקופה 
היו קיימים בעיר ישיבה, בתי־ספר יהודיים ובי״ח יהודי. 




























29 


דופנא, שלמה—דופנוב, שמעון 


30 


שוב הגיע לאמסטרדאם, ושם חי בעוני רב עד יום־מותו. 
באמסטרדאם הוציא דר את פירושו למסורה של כל התורה 
("תיקון סופרים", תקס״ג). רשימת הספרים שבספרייתו, 
שנתפרסמה אחרי מותו, כוללת יותר מ 2,000 ספרים, מהם 
יקרי־מציאות, ויותר מ 100 כתבי־יד. 

פירושו של דו׳ לס׳ "בראשית" הולך בעיקרו בעקבות 
הפרשנים של יה״ב, אלא שדו׳ הוסיף עליהם בירורים 
היסטוריים וגאוגראפיים ודרשנות אפולוגטית להצדקת הש¬ 
קפתו המסרתית! אך אין בהם משום העמקה מדעית 
ומחשבתית. ערכו הפרשני של הפירוש אינו אלא בכך, שהוא 
עורר לראשונה בפרשנות העברית תשומת־לב לחשיבותם 
הגדולה של המבנה ושל סיגנון ההרצאה בסיפורי התנ״ך. — 
מלבד החיבורים הפרשניים חיבר דו׳ כתבים שונים בשירה 
ובמחקר, שמקצתם (ביניהם אולי גם פירוש ליתר חלקי 
התורה) לא ראו אור. 

י. צינברג, די געשיכטע פון דעד ליטעראטור ביי יידעו, 11 ״, 
58-55 , 1936 ! פ. סנדלר, הביאור לתורה של משד, מנדלסזון, 
תש״א; מ. נ. צובל (על הספד הנ״ל), ״קרית ספר״ י״ח, 126 - 
132 , תש״א-תש״ב; ר. מאהלר, דברי ימי ישראל, ד׳: דורות 
אחרונים, 31 ־ 33 , 1956 ; , 06516 ? . 113 ן . 3 . 2. 06x11 ,ן 2$01 :ו 611 ס .? 
06171617136 . 157116111 . 3 . 065011 , 133011 ־ 1161 ^ . 13 . 8 ; 1836 , 188 

. 1866 , 179 , 67 , 67571131 ( 31 ) 11 

יע. ל. 

דונ^בד (דובנא, 0 מ 6 ץ 1 /), עיר בגליל רובנו באוקראינה 
המערבית על נהר אוקבה, בסביבת ביצות. ב 1940 
מנתה דו׳ כ 13,000 נפש, שמחציתם היו יהודים ויתרם פו¬ 
לנים ואוקראינים. עיקרה של כלכלת דו׳ — טבקנות. — דו׳ 
נזכרת לראשונה בתעודות ב 1099 . עד 1386 היתד, נחלתם 
של אצילים דרום־רוסיים, ובאותה השנה נמסרה ע״י המלך 
ולדיסלב עלו לנסיך אוסטרוז׳סקי. בסוף המאה ה 15 נבנתה 
הטירה של דו׳, שעמדה בזמנים שונים בפני התקפות הקו¬ 
זאקים והטאטארים. מסוף המאה ה 17 היתד, דו׳ מרכז מסחרי 
חשוב. ב 1774 עבר ״יריד־ד,חוזים״ מלבוב לדו', אולם ב 1794 
הועבר לקיוב, ובזה החלה הירידה הכלכלית של דו׳. בחלוקה 
השלישית של פולין ב 1795 סופחה העיר לרוסיה. על סף 
מלחמודהעולם 1 היתה דו׳ עמדה מבוצרת רוסית בוולין. 
אחרי כמה תהפוכות בתקופת מלחמת־העולם 1 והמלחמה 
הסובייטית־פולנית שאחריה, סופחה העיר לפי חוזה ריגה 
( 1921 ) לפולין. בחלוקת פולין בין ברד,"מ וגרמניה בספטמבר 
1939 סופחה דו׳ לאוקראינה הסובייטית ונשארה בתחומה 
גם אחרי מלחמת־העולם 11 . 

יהודים בדו׳ נזכרים לראשונה ב 1532 בקשר לסחר- 
בהמות! המצבה היהודית הקדומה ביותר היא מ 1581 . ברא¬ 
שית המאה ה 17 נזכרים חוכרי כפרים מבץ יהודי דו׳. בזמן 
ההוא עדיין היתה קהילת דו׳ כפופה לאוסטרהא (ע״ע 1 השו׳ 
תשובת המהר״ם מלובלין מי״ג באדר ש״ס לשאלת השל״ה), 
אולם אח״כ זכתה למעמד עצמאי, ובראשה עמדו רבנים 
חשובים. דו׳ סבלה קשות בגזירת ת״ח—ת״ט. לפי מקורות 
שונים הושמדו כ 200 משפחות או כ 1,100 — 1,500 נפש, 
שהפולנים מנעו בעדם להימלט אל המצודה. קברי קדושים 
אלה נמצאים ליד הכותל המזרחי של ביהכ״נ הגדול, ויהודי 
דו׳ נהגו להשתטח על הקברות בט׳ באב. ק״ק דו׳ התאוששה 
מהר אחר גזירת ת״ח. ב 1660 כבר כיהן בה רב, ובשנת 
תכ״ג חתם רבה של ,׳ק״ק דו׳ הגדולה" על הסכמה כאחד 
מן "הרבנים הגדולים מורי צדק אב״ד ור״י ישיבות בארבע 
ארצות". מעמדם החוקי של יהודי דו׳, זכויותיהם, חיוביהם 


ומסיהם, נקבעו בפקודות מטעם אדוני העיר (נסיכי בית 

לובומירסקי) ב 1699 ו 1713 . קהילת דו׳ היתה מסובכת כמש¬ 

פטן של שתי גיורות ב 1716 , והיהודים נידונו לענשי־ממון 

ולענשי־גוף. בראשית המאה ה 18 היתד, דו׳ הקהילה היהודית 

הגדולה ביותר במחוז לוצק, ורבה היה יו״ר ועד ארבע אר¬ 

צות, שנועד ביארוסלאב ב 1724 . ב 1765 נפקדו בדו׳ 1,923 

יהודים, ב 1788 — 2,525 , ובפיקוח קהל־דו׳ — 3,022 יהודים. 

פריחת ק״ק דר קשורה עם העברת היריד מלבוב לעיר זו. 

ביהכ״נ הגדול נבנה ב 1794 , ובאותה שנה הוקם דפוס יהודי 

בדו׳, שהתקיים 47 שנה. גם בשנים 1894 — 1922 היה קיים 

בדו׳ דפוס יהודי. מאישי דו׳ היו ר׳ יעקב קדאנץ, המגיד מדו׳, 

והמדקדק חיים צבי לרנר, שנולד בה ב 1815 ! בדר חי 

א. ד. גוטלובר (ע״ע)! שלמה מנדלקרן (ע״ע) נולד בכפר 

סמוך לדו׳. ב 1847 נמנו בדו׳ 6,330 יהודים, ב 1897 — 7,108 , 

ב 1921 — אחרי המלחמה והמהפכה — 5,315 יהודים. הקהילה 

הושמדה בידי הנאצים באוקטובר 1942 ! תיאור של אומץ- 

לבם של היהודים ושל האימה שבהשמדתם הגיע לידינו. 

יון מצולה לר׳ נ. נ. הנובר, תפ״ז, תש״ה! טיט היון לר׳ ש. 

פ. פידל, 1892 ! י. מ. היבנר, שער בת רבים, תרל״ו! א. 
הרכבי, לתולדות ועד ד׳ ארצות, 1881 ! ח. ז. מרגליות, דר 
רבתי, תרע״א! פ. פסיס, עיר דר ורבניה, 1902 ! ד. פריד־ 
ברג, תולדות הדפוס העברי בפולניא, 81 , תרצ״ב: 

668 ק 68 88 ק 8010 0 מ 161 ן.מ 8 ק 4316 \[, 18 ס 1 נ> 0133 ק 66 .!/. 0 
י ־ 0 ״ 110 ! £1 > 0.1 ; 1879 , 718186 8 0088 ? 0 סממ 33113 ס־ 1 ס 1 8 

. 1956 , 207 ־ 205 , 5011171071 7 17113 16 ' 77 

א. אח. 

דובמב, עמע 1 ן (ב׳ דר״ה תרכ״א/ 1860 , מסטיסלב [פלך 
מוהילוב] — י״ח כסלו תש״ב/ 1941 , ריגה [נרצח 
בידי הנאצים]), היסטוריון יהודי, פובליציסטן ועסקן, מאבות 
שיטת ה״אוטונומיזם" (ע״ע). דו׳ קיבל חינוך מסרתי בבית 
זקנו בנציון דו׳, אולם כבר בימי נעוריו פרש מן המסורת. 
את השכלתו הכללית רכש בדרך אוטודידאקטית, ב״אוני- 
ברסיטה של בית״ (לפי דבריו). ב 1880 — 1884 גר בפטרבורג 
(לנינגראד) באורח לא-לגאלי (כיהודי)! מ 1884 עד 1890 
(בהפסקות קטנות) שוב עשה בעיר־מולדתו. ב 1890 — 1903 
פעל דו׳ באודסה בחוגם של אחד־העם, מנדלי מו״ס, רבניצקי, 
ביאליק, רב צעיר וחבריהם. אחרי שהות של שלוש שנים 
בווילנה ( 1903 — 1906 ) השתקע (ע״פ רשיון ארעי לזמן 
מוגבל, שהשיג בקשיים רבים) בפטרבורג, ופעל שם — נוסף 
על עבודתו הספרותית — כמורה אקאדמי. ב 1906/7 היה 
מרצה לתולדות ישראל בביה״ס הגבוה של פרופסור לסגפט, 
מ 1908 ואילך — בקורסים למדע המזרח (מיסודם של הבארון 
דוד גינצבורג [ע״ע] ואחרים) ומ 1919 ב״אוניבדסיטה העמ¬ 
מית היהודית", שנתמכה בידי הממשלה. דו׳ היה ממייסדי 
החברה היהודית ההיסטורית-אתנוגראפית וממנהליה וערך 
מ 1909 עד 1918 את רבעונה. בתחילת משטר הבולשביקים 
הוזמן דו׳ להשתתף בוועדות שונות להכנת פירסומים שונים 
על נושאים יהודיים, אך שום חיבור מאלה לא ראה אור. ב 1922 
עזב דו׳ את רוסיה. הוצע למנותו לפרופסור לתולדות־ישראל 
באוניברסיטה שבקובנה, אך הצעה זו נתקלה בהתנגדות 
הפרופסורים הליטאים. דו׳ העתיק את מושבו לברלין 
( 1922 — 1933 ), ועם עלותו של היטלר לשלטון ביקש לו 
מקלט בבירת לאטוויה ריגה. שם המשיך הישיש בעבודתו 
המדעית בבדידות, אך בהתמדה, עד מלחמת־העולם 11 . אחרי 
כיבוש ריגה בידי הגרמנים, בליל הזוועות של אור ל 8 
בדצמבר 1941 , בשעת גירוש קהילת ריגה למחנודהשמדה, 
נהרג דו׳ בידי שוטר לאטווי. 








31 


דופנוב, שמעון 


32 



? 6 טעח רובנוב 


מפעל־חייו של דף דייה מחקר תולדות ישראל, איסוף 
המקורות לכך וכתיבת התיאור "הסוציולוגי" של ההיסטוריה 
היהודית. הוא החל בהערכתם של אישים — י. בר לווינזון, 
שבתי־צבי, יעקב פרנק וכיתתו ("ראזסוויט" 1881 , 1883 < 
״ווסחוד״ 1882 ). סמוך לכך החל במחקר החסידות "תסחוד" 
1888 — 1893 < ״פרדס״ 1894 ! ״השלח״ 1901 ). דר הכיר, 
שעדיין חסרו היסודות למחקר תולדות היהודים באירופה 
המזרחית, ופנה ברוסית (״ווסחוד״ 1891 , גל׳ 4 — 9 ) ובעברית 
("פרדס" א ׳ : "נחפשה ונחקורה, קול־קורא אל הנבונים בעם, 
המתנדבים לאסוף חומר לבנין תולדות ישראל בפולין 
וברוסיא") לציבור היהודי לאסוף את שרידי העבר ולייסד 
חברה למחקר היסטורי. ב״ווסחוד״ ( 1893 — 1895 ) פירסם 
סדרת תעודות ומחקרים מתחום חיי היהודים באירופה המז¬ 
רחית — תקנות הקהל ומוסדותיו, היחס בין היהודים והרפור- 
מאציה בפולין במאה ה 16 , ועוד. הוא תירגם את ספר ההיס¬ 
טוריה של צ. גרץ (ע״ע) לרוסית וכתב לו מבוא — "ההיס¬ 
טוריה היהודית מהי״ —, שאותו פירסם כחיבור לחוד ("יוס־ 
חוד״ 1893 , כספר ברוסית! תרגום גרמני 1897 , אנגלי 1903 , 
עברי 1953 ), לאחר שהצנזורה הרוסית פסלה את גוף הספר 
של גרץ. מסה זו היתד, כולה מושפעת מהספיריטואליזם של 
צונץ וגרץ. ב 1896/7 נדפס עיבודו של דו׳ לתולדות היהודים 
של שמואל בק ומרדכי ברן בשני כרכים, בתוספת פרק משלו 
על קורות היהודים בפולין וברוסיה. בהקדמה שהקדים 
לספר זה הביע דו׳ בפעם הראשונה את רעיונו המרכזי, 
שתולדות ישראל בגלותו הן בעיקר תולדות המרכזים 
הארציים, המתחלפים מתקופה לתקופה, וקורות השפעתם 
שלהם — ה״הגמוניה״ בלשונו — על הארצות "הכפופות" 
להם מבחינת ההנהגה הציבורית־הרוחנית. מ 1898 ואילך 


החל דו׳ במפעל הכתיבה של תולדות־ישראל בכל הקפן. 
המפעל התפתח שלבים־שלבים: תחילה בצורת ספר־לימוד 
ב 3 כרכים, ומ 1905 — בצורת ההיסטוריה הכללית של 
היהודים (רוסית במקורה), אף היא בתחילה בשיפור והרחבה 
של חיבורם של בק־ברן( 3 כרכים, ואח״כ 5 כרכים). אך דו׳ 
גילה יותר ויותר עצמאות בדרך תיאורו ומחשבתו ופיתח 
את גישתו הלאומית־האוטוגומיסטית. ב 1914 הופיעה ברוסית 
״ההיסטוריה החדשה של העם היהודי, 1789 — 1881 ״, 
וב 1916 — 1920 נדפסו באמריקה 3 כרכים של "תולדות היהו¬ 
דים ברוסיה ופולין", שתורגמו לאנגלית (בידי ישראל 
פרידלנדר) מכה״י הרוסי. 

גולת הכותרת לסינתזה של החומר ההיסטורי לפי 
"התפיסה הסוציולוגית" ולפי קביעת המרכזים האוטונומיים 
כציר תולדות־ישראל בגולה הוא החיבור "דברי ימי עם עולם" 
חיבור זה הופיע בשלמותו בראשונה בתרגום גרמני (בידי 
אהרן שטיינברג! ברלין 1925 — 1929 , 10 כרכים) ובתרגום 
עברי (בידי ברוך קרופניק! כרכים ח׳—י׳: ברלין תרפ״ג— 
תרפ״ד! א׳—ז׳: תל-אביב תרפ״ט—תרצ״ח). ברוסית וביידית 
נדפסו מקודם כרכים בודדים בלבד, ורק בשבתו בריגה זכה 
המחבר להוצאת החיבור בשלמותו בשפת המקור — ברוסית. 
בעברית הופיע בשנת ת״ש כרך נוסף (י״א) — כעין "אפי¬ 
לוג", המוביל עד לסף מלחמת־העולם 11 . 

גם בתקופה שעסק דף בכתיבת חיבוריו ההיסטוריים 
הכוללים והמקיפים לא פסק ממחקרים של הפרטים. ב 1924 
פירסם את "פנקס המדינה או פנקס ועד הקהלות הראשיות 
במדינת ליטא, קובץ תקנות משנת שפ״ג עד שנת תקכ״א". 
בזקנתו עיבד מחדש את מחקריו על החסידות ופירסמם בתור 
״תולדות החסידות״ (ת״א תר״ץ—תרצ״ב, 2 כרכים). — דו׳ 
היה גם מעורכי האנציקלופדיה היהודית ברוסית ובאנגלית. 

את פעולתו הפובליציסטית התחיל דו׳ כעורך הכרוניקה 
של חדל ב״ראזסוויט" ( 1881 — 1883 ), ומראשית 1883 ניהל 
את המדור לביקורת הספרותית ב״ווסחוד", שבו היה קשור 
במשך חצי-יובל. 

דו׳ האמין, שעיונו בתולדות נותן בידו מפתחות להבנת 
העבר, וכן לשיפור ההווה, ואף פתרון לעתידו של עם ישראל. 
הוא ראה את ישראל בגלותו כעם שאיבד כמה מן הגורמים 
המקיימים כרגיל עם ושפיתח לעצמו, בדרך של פיצוי 
,טבעי׳, משטר חברתי והלך־רוח ציבורי מיוחדים, שאיפשרו 
לו לקיים את עצמו תחת ידי אחרים ובארצות זרות במשטר 
של אוטונומיה משפטית ועצמאות נפשית. בכל תקופה בעבר 
נמצא קיבוץ יהודי ששיכלל יותר מאחרים את מידת ההנהגה 
העצמית ואת גילויי היצירה הלאומית, והוא היה "המרכז": 
בבל בראשית יה״ב! ספרד ואשכנז הרינית בעיצומם של 
יה״ב < פולין־ליטא של הוועדים בשלהי יה״ב ובראשית העת 
החדשה. ביה״ב היתד, אומתנו לאומה "אירופית", וכך 
נשארה לתמיד. דו׳ האמין, שגם בעת החדשה ייתכן להקים 
משטר של עצמאות פנימית כזאת במסגרתה של מדינה זרה, 
ולא זו בלבד אלא שהוא יהא משוכלל ומבוסס יותר מאשר 
ביה״ב. באמונתו זו היה דו׳ מושפע מהתכניות — שרווחו 
בימיו בחוגים ליבראליים באירופה המזרחית והמרכזית — 
של "מדינת־לאומים" בצורת אירגון ממלכתי, שתהיה מסוגלת 
לקיים את אחדותן של המסגרות הקיסריות של רוסיה ושל 
אוסטריה־הונגאריה ויחד עם זה גם לספק את רצונם של 
העמים הרבים שבתוך מסגרות אלה לשלטון עצמי. מה 












<״ ׳יי** 


ו 


״:$*•־ 

;׳>:•>>£ 


וווייייו 




; : 4 ־ :% ג:?;*:||*:.:, 

11 * 111 * 1 




******י 
: •! 


81118 






:;/״*׳<£ 




; ל>~׳ 
1 •׳■ יץ^ ו ׳;: 

יוו 1 וו^א 1 ויויי 

.:■<:.••• '■'.־. : ::•־,. ־'־' .•• .'־'■ ס אז■•. 


צוקי דובר וטירתה 


^** 151 ">׳ ל-' , ' 4 !~ י ~ ו'ללוי* 0 — וזז 1 ג 1 1 ־ 1 11 '\\ ו{ 10 ־ 1111 ז 111 

1 6 /י 0 ם — ( 1803 , ליגניץ — 1879 , ברלין), פיסיקן 

גרמני, ממניחי־היסוד של המטאורולוגיה (ע״ע) החדישה. דו׳ 
למד באוניברסיטות בו־סלאו וברלין. ב 1845 נתמנה לפרופסור 
לפיסיקה בברלין, וב 1848 קיבל על עצמו את ניהול המכון 
המטאורולוגי שם, ובתקופת הנהלתו פיתח רשת של יותר 
מ 80 תחנות־תצפית. כפיסיקן עסק דו׳ במחקר באופטיקה 
ובתורת־החשמל. בין תגליותיו האופטיות — שימוש בסטראו- 
סקופ לגילוי שטרי־כסף מזוייפים. אולם עיקר מחקריו והעזגיו 
של דו׳ היו בשטח המטאורולוגיה. כבר ב 1830 פיתח את 
רעיון חזיתות־האויר, תורה שנשכחה אח״כ ולא חודשה 
אלא ע״י אסכולת ברגן(ע״ע בירק;ס). דו׳ היה הראשון אחרי 
א. הומבולט (ע״ע) שעירטט מפות אקלימיות עולמיות, כגון 
מפות דזדשיות ועונתיות לטמפראטורה ממוצעת ומפות של 
הסטיות (החיוביות והשליליות) מן הטמפראטורה הממוצעת 
לפי הרוחב הגאוגראפי. חידושיו של דו׳ בקליעטולוגיד, 
בשנים 1857 — 1869 הקנו לו פירסום רב. בעיקר קשור שמו 
ב״חוק הרוחות״ ( 1857 ): לפי דו׳ נקבע מזג-האויר בתחום 
הלא־טרופי ע״י שני זרמי-אויר עיקריים, שזורמים שם זה 
על־יד זה: זרם קטבי — שהוא בעל אויר קר וכבד, וזרם 
משווני — בעל אויר חם וקל. סיבוב הארץ סביב צירה מקנה 
לזרמים אלה סטיות מכיווניהם "עם השמש", ז״א בחצי־הכדור 
הצפוני בכיוון תנועת מחוגי־השעון ובחצי־הכדור הדרומי 


בכיוון הנגדי. סטיה זו של שני הזרמים העיקריים מכיווניהם 
גורמת לסיבוב מעגלי שלם של הרוח. אע״פ שתורתו של דו׳ 
נדחתה ע״י התורה הסינופטית, המדגישה את תלות מזג- 
האויר בלחץ, יש לראות בדו' אחד מחלוצי הרעיונות החדי¬ 
שים על הציקלונים (ע״ע). 

. 1925 ,.ס .׳׳ 11 ,״״בוז!״*! . 43 

ד. א. 

דוב 1 םךי ( 1 לק 60003 ץ 1 /), עיר ברפובליקה הסובייטית 
המולדאווית בברה״מ׳ על הגדה השמאלית של 
הדניסטר. דו׳ נוסדה ב 1792 כישוב כפרי ע״י בולגארים 
ומולדאוואנים, אך כעבור זמן קצר נתיישבו שם אוקראינים, 
וביחוד יהודים. התפתחותה הכלכלית של דו׳ באה בשל סחר 
העצים והובלתם על־פני הדניסטר. ב 1897 מנתה האוכלוסיה 
של דו׳ 12,000 נפש, מהם כ 5,200 (כ 43% ) יהודים. 
ב 1903 אירעה בדר עלילת־דם, שגרמה להסתה פרועה נגד 
היהודים; ב 1919 סבלו יהודי העיר — כמו כל יהודי אוקראי¬ 
נה — מרדיפות קשות בידי כנופיות ההידאמאקים ברא¬ 
שותו של פטליורה. ב 1926 היו בדו׳ כ 3,700 יהודים (כ 81% 
של האוכלוסיה הכללית). לפני הקמת המשטר הסובייטי 
עסקו היהודים בדו׳ במסחר, במלאכה ובחקלאות (גידול 
תבואה, כרמים, טאבאק, עצי־פדי ודבורים). באותה תקופה 
היו קיימים בעיר ישיבה, בתי־ספד יהודיים ובי״ח יהודי. 




















27 


דופוסרי—דופנא, שלמה 


28 


בימי המשטר הסובייטי הועסקו יהודים רבים בבתי־החרושת 

שנוסדו מאז. 

5. \1. 0111 1155 ? 112 611/5 [ 1116 [ס ץ $107 11 ? י ז\\ 0 חו X0 0,113, ?010113, 

111, 10 0., 1920; £81927 ,£€€€ 06 :> 6801 ק ; 

£8 1 ? י §ז€כ 1 ב 6€1 ז 0 .£ ; 50 , 1929 , 000£ 8 מ 6 ק x6 ]60;$ 112 

?115510, 11, 51, 1951; 8. >4. 5 <71 , 2 ז 73 וע 11 נ x6 ]611'5 111 11x6 

5 01/161' 17111012, 1951. 

ל 1 ? י 4 . יי / ?^ 0 ^ 1 ! ׳־ - 0211 015 ^ 211 * £1 1€5 זג 0£ 

ץ 131£0 — ( 1817 , פאריס — 1878 , שם)׳ צייר 
וגראפיקן צרפתי. דר היה בן למשפחת־ציירים! מורו הראשון 
היה אביו. ב 1834/35 שהה באיטליה. עם שובו לפאריס 
המשיר ללמוד אצל אמני הדור, ולשם פרנסה עסק בציור 
אילוסטראציות ובעבודות גראפיקה שימושית, אולם יחד עם 
זה לא הניח ידו מציור תמונות. ב 1838 הציג תמונה בשם 
"מראה מכנסיית נ 1 טר־דאם שבפאריס", שזכתה בהצלחה. 
לאחר מכן עסק ברישום תמונות־נוף, והציג אותן כעבור 
שנה. בשנות ה 40 נתקרב לציירי אסכולת ברביזון (ע״ע)! 
מכאן ואילך הלכו צבעיו ונתבהרו. לתמונות־הנוף של דר 
יצאו מוניטין, וב 1857 נתמנה לאביר לגיוךהכבוד. משהרוויח 
קצת כסף קנה לעצמו סירה, התקין בתוכה אולפן ושט בה 
לאטו על־פני הנהרות שבלב צרפת, בין הגבעות והכפרים 
שעל גדות הסין, המארן והאואז. דר נמנה עם ציירי המאה 
ה 19 , שגילו לעיני רבים את אותם מראמדהנוף, שלא נחשבו 
עד אז ל״מעניינים". דר צייר את הנהרות על מימיהם זרועי- 
השמש, את הערבות על מחצבותיהן, אגמיהן וביצותיהן, את 
הים וחופיו — לעתים גם אניות וסירות, עדרי־צאן, טחנות־ 
רוח, כל מה שחשב לראוי להעלותו על הבד. הוא היה רשם 
טוב, שתיאר את הנוף הכפרי לא כאידיליה אלא כמות־שהוא, 
על העגלות, מסילות־הברזל והאנשים שבו. ביחוד הצליח 
לצייר את תמונותיו בגונים הבהירים של אור־השמש כפי 
שראם בסביבות פאריס. צבעיו משוחים מימשה רחב ואטי, 
המשווה לתמונותיו את קצב המים בנהרות, המתנהלים לאטם. 
הקומפוזיציות שלו אינן אלא הארמוניה מוצלחת של צבעים. 
הוא נמנה עם נציגי הפלנריזם '(ע״ע), שפילסו את הדרך 
לאימפרסיוניזם (ע״ע). עד סוף ימיו עמד דר, שדבריו היו 
נשמעים הרבה בשעתו, באמונה ובעוז לימין הציירים 
הצעירים. רוב תמונותיו, מיתוותיו ורישומיו נמצאים 



1791/ ר׳ שלטה תבנא. תחריט משגת תקנ״א 
(מאוסוי האוטוגראפים והפורטרטים ע״ש אברהם שרוז׳ 

ד,ספריה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים) 

במוזיאונים ובאספים פרטיים של צרפת, וכן מצויים מהם 

באנגליה, בגרמניה ובאה״ב. 

0. 0. 1890 , 0112167$ ? / 0 5617001 %%012 < 071 ? 7/76 ,תסלרתסברד ; 

£. 80111 61 ( 50111 ,. 0 , ££5 ־ x17$ 61 6106 [ 111 $, 1900; ). £ 31 0 , 30 ־ ., 
1913; £. \101 70601 . 0 , £13100 ^[׳ס £3 ־ X16 $07 1111-17X67716, 1925; 

^4311131•(!, 711236 $117 10 1>16 61 706141176 36 7)., 1939; ]. 
11£\¥31(1, 7115101)> 0/ !171$7655X01X15111, 1946; £. 6££21£ מ 
0161101X1X0116 365 $6X121165 , 56111$161175 61:0., 111, 1955. 

פ. ש, 

חבנא, שלכ(ה( 1738 , דובנ 1 — 1813 , אמסטרדאם), פרשן 
וחוקר המסורה! ממחברי ה״ביאור" לתורה מטעמו 
של משה מנדלסזון (ע״ע). רוב חייו של דר עברו בנדודים! 
בנעוריו חי זמן־מה בלבוב! ב 1767 — 1772 ישב באמסטר־ 



ש.־פ. דוביניי: טןבר־הנהר (תחריט) 


דאם! אח״כ עבר לברלין, שבה התפרנס 
מהוראה פרטית. הוא ישב בביתו של 
מנדלסזון, ועם תלמידיו נמנה גם יוסף, 
בנו של זה האחרון. דר היה מן הממריצים 
את מנדלסזון למפעל ה״ביאור"! הוא 
הוציא את הפרוספקט, הכולל הקדמה 
ארוכה ל״ביאור" ("עלים לתרופה", 
1778 ), ובעצמו חיבר את הפירוש העברי 
לס׳ "בראשית" (חוץ מלפרק א׳) ואת 
הפירוש לנוסח המסורה, המצורף לפירוש 
("תיקון סופרים") לספרים "בראשית" 
ו״שמות״ (״נתיבות השלום״, 1783 ). 
ב 1780 הוציא דר את ספרו של רמח״ל 
"לישרים תהלה", שהקדים לו מבוא. 
ב 1781 עזב פתאום את ברלין — לפי 
הנראה מחמת האוירה החדשה שנשתררה 
בחוגו של מנדלסזון, שלא היתה לפי רוחו. 
דר השתקע בווילנה! אולם ב 1786 (אחרי 
מותו של מנדלסזץ) חזר לגרמניה, וממנה 






















33 


דופנוג, שמעון 


34 


שהיה יוצא מן הכלל ומיוחד לעם היהודי ביד,"ב עתיד 
להיות הכלל של חיי עמים רבים ומדיבות עצומות באירופה. 

את "המרכז" של התקופה החדשה בתולדות־ישראל ראה 
דו׳ ביהדות רוסידדפולין, ואת הגורם הקובע את מציאותה 
של יהדות זו — בשאיפתה העקשנית לשלטון עצמי ובכוחה 
הרוחני. הוא קיווה, שבתנאים החדשים תשתחרר היצירה 
היהודית מן המעטה הדתי שעטתה על עצמה במסיבות של 
תקופת התלמוד ויה״ב. בשפה היידית ראה כלי וביטוי 
לתרבות היהודית החדשה הזאת. תפיסתו ההיסטורית וגישתו 
האקטואלית עשאוהו למתנגד חריף לציתות מזה ולהת¬ 
בוללות לגוניה מזה. במשך הזמן ריכך את יחסו כלפי הציו¬ 
נות, בלי לוותר על עמדתו העקרונית (והשווה את הנוסח 
העברי המתוקן ו״המטוהר" של "מכתבים על היהדות הישנה 
והחדשה" [תרצ״ז] עם המקור הרוסי המלא מ 1907 ). את 
עמדתו לגבי שאלת היהודים הסביר בזמן מלחמת־העולם 1 
בשורת מאמרים ( 1914/5 ), שבהם דרש פתרון בין־לאומי 
לבעיה. את הטראגדיה של איש יהודי בצבא לא־יהודי תיאר 
ב״היסטוריה של חייל יהודי״ ( 1918 ). 

דו׳ לקח חלק פעיל בכמה פעולות פוליטיות. יחד עם 
הציונים נלחם בקרב "חברת מפיצי השפלה" לחינוך לאומי 
על־ידי הקמת בתי־ספר יהודיים־לאומיים. אחרי הפוגרום 
בקישינב ( 1903 ) נמנה עם הפעילים, שדרשו הגנה עצמית 
של היהודים. בניגוד לאנשי "הבונד", שלא השלים אתם 
בגלל עקרון מלחמת־המעמדות שלהם, עמד דו׳ בתוקף על 
השתתפות היהודים בבחירות לדומה הממלכתית ברוסיה, 
ייסד קבוצה יהודית של מפלגת ה״קדטים" ודרש סיפוח 
הצירים היהודיים למפלגה זו. הוא השתתף גס בעבודת 
ה״ברית להשגת שיווי־זכויות גמור לעם ישראל ברוסיה" 
( 1905 )! אך כאשר נתגלו ניגודים בתוך ה״ברית", יסדו דו׳ 
וחבריו את "מפלגת העם היהודית" (פאלקס פארטיי) ע״פ 
עיקרי תכניתו המדינית ( 1906 ). השפעתה של מפלגה זו 
לא היתה גדולה, וגם היא נחלשה מחמת מריבות פנימיות; 
היא פעלה בשיתוף עם אירגונים אחרים עד 1918 . 

המקור החשוב ביותר לחייו של דו׳ ופעלו הוא ספרו 
1 ז 1139 א< 10611 ג ג־זמח}! (״ספר חיי״) — זכרונות בצירוף 
פרקים מיומנו. שני החלקים הראשונים הופיעו ב 1930 — 
1934 (חלק מהם תורגם לעברית [בידי מ. בן־אליעזר], 
תרצ״ו). החלק השלישי, שדו׳ סיימו ב 1940 , נדפס בריגה 
זמן מועט לפני כיבושה בידי הגרמנים, והמהדורה הושמדה 
ע״י הכובשים. רק טופס אחד ניצל, שנתגלה ב 1956 , וממנו 
הודפסה מהדורה חדשה בניו-יורק ב 1957 . — חלק מארכיונו 
הפרטי של דו׳ נמצא ב״ארכיון כללי לתולדות ישראל", 
בירושלים. 

י. מי. 

דו׳ כהיסטוריון. בנעוריו הושפע דו׳ מן הפוזיטיוויזם 
(ע״ע) של קונט (ע״ע) והקרובים אליו, ובייחוד מהגותו של 
ג׳. ם. מיל (ע״ע), ה״אוואנגליון של האינדיווידואליזם" ושל 
"החופש המוחלט של המחשבה והדיבור". כמה שנים היה דו׳ 
נאמן לשיטת מוריו אלה ותקף בצורה חריפה את היהדות 
בשם היחיד, המחשבה המדעית והחירות. 

לאחר מכן כבש העולם ההיסטורי של היהדות את לבו. 

ב 1887 , אחרי משבר נפשי וגופני קשה, החל לשאוף למזיגה 
של "הידיעות הכלליות שקניתי ושאיפותי האונימרסאליות" 
עם "אוצרות חכמת־ישראל שקיבלתי בירושה ועם האידיאלים 


הלאומיים". למזיגה זו נוספו בקיאות בחיים ובתולדות של 
רוסיה ויהודיה, חריצות ומסירות ללא גבול לחשוף מקורות 
טמונים לתולדות האומה, וההשפעה שהושפע מרנן (ע״ע) 
ומטין(ע״ע). בעקבות טין — שעמד על החשיבות של 113 ז 6 ק 
1£5 ז 1£103 מ§ 81 £3118 , שמהם נובעים במחקר הכללים — מדגיש 
אף דו׳ בעבודתו את החשיבות של הפרט הנלמד לאמיתו 
מן המקור. משני ההיסטוריונים מוריו קיבל דו׳ את התפיסה 
האורגאנית של הלאום (שהם קראו לו "גזע"), ומטין 
ביחוד קיבל גם את ההנחה, שהמצב והמגמות של האומה כולה 
משתקפים נאמנה ביצירות־הרוח של גדוליה. תפיסתו ההיס¬ 
טורית של רנאן הקלה על דו׳ את המעבר מן הביקורת השוללת 
את יצירות הדת היהודית אל הביקורת המחייבת את גילויי 
הרוח הלאומית שבהן. "תערובת של תורת רנאן ותורת 
טולסטוי" היתה "היסוד המכריע במצב־רוחו", כשבא לחקור 
את החסידות, וכן את חיי ישו הנוצרי והשליחים. כללם של 
דברים — להלכה היה דו׳ תמיד חסיד האינדיווידואליות 
הקיצונית, אך למעשה העריץ כהיסטוריון את הגוף הלאומי 
הכולל ואת צרכי חייו, גם אם מגבילים הם את היחיד! הוא 
היה ראציונאליסטן מושבע בעיון, ויחד עם זה העריך את 
הדת ותנועותיה כמגן וכביטוי לאומה ולרוחה. בכתיבת 
ההיסטוריה העדיף דו׳ את תיאור התהליכים והמסיבות 
,האחדיקטיוויים׳, המתגלים מתוך רשימת פרטי המעשים, 
מציור האישים והבלטת הרגשות והיצרים; הוא אף חשב 
לזכות לעצמו שבמהדורות מאוחרות של חיבוריו "הושמטו 
הרבה מקומות ליריים". 

יסוד מוסד בהשקפתו ההיסטורית של דו׳ על ישראל 
וגורלו היא ההנחה, שהאומה היא אורגאניזם החי ומתפתח 
לפי סביבתו ותנאיה ולפי רצונו להגיב עליהם. את מהלך 
תולדות ישראל תיאר במשלים אורגאניזמיים: "במשך מאות 
בשנים הולך השפיר הלאומי הגלמי ומתבדל... לובש צורה 
לאומית מסויימת, בונה מדינה ומאבדה... צורת הטיפוס הלאו¬ 
מי מגיעה לגמר שיכלולה בימי החורבן המדיני הראשון". 
הגלות — כאילו גזירה קדומה היא על עמנו, משעה שבא 
לארץ־ישראל, הנמצאת בצומת דרכי המעבר וההשפעה של 
הממלכות הגדולות של העולם העתיק. אף בסוף מעשה־ 
חייו — ערב שואת יהדות-אירופה ( 1939 ) — חזר דו׳ 
וניסח בחריפות את מחשבתו, ש״על־פי ההשקפה של 
ההיסטוריזם, בניגוד לדוגמאטיזם, היתה הגלות לא רק 
אפשריידהמציאות, אלא מחוייברדהמציאות. עם קטן בכמות 
וגדול באיכות, שעמד על אם־הדרך בין איתני אסיה ואפריקה, 
אי־אפשר היה לו לשמור על מדינתו ולאומיות( ביחד, ומוכרח 
היה לשבור את החבית ולשמור את יינה — הפלא הגדול 
בתולדות האנושות". מכאן הגדרתו את העם היהודי כ״עם 
שכל העולם הוא מקומו". מכאן הפרתו, "כי חטיבה זו 
שיהדות שמה אינה אלא פרי גידולה של האומה והסתגלותה 
לתנאי־חיים, שאמנם הם מיוחדים במינם, אבל אינם חורגים 
מגדר חוקי־ההיסטוריד, הכלליים״: "".שבטים קדומים מת¬ 
חברים לגוף לאומי אחד ומתרכזים במדינה או במלוכה 
מיוחדת. חרבה המלוכה — והגוף הלאומי נפרד לחלקיו, שהם 
הקהילות; ומשום שלא פסק הכוח החיוני בתאים אלה של 
הגוף, הם מתחברים שוב לגופים קטנים בארצות הגולה". 
זו היא "שלשלת האוטונומיה... של קהילות-ישראל בכל 
הארצות". משוכנע היה דו׳ שבנידון זה קדמה האומה 
היהודית בהתפתחותה לגויים רבים במאה ה 20 : "כנסת* 






35 


דובמב, שמעון—דובר 


36 


ישראל הולכת בדרכה ההיסטורית... — מלוכה בתוך מלוכה, 
קיבוץ אוטונומי פנימי בתוך קיבוץ ממלכתי חיצוני, וכך 
טבע הדבר מחייב: עתידות כל האומות התרבותיות, שנכללו 
במסיבות העיתים בתוד גופים ממלכתיים שונים, ללכת 
בדרך זו, והתנועה החדשה של המיעוטים הלאומיים... במדי¬ 
נות אירופה תוכיח". 

את הדת בישראל ראה דר כרוכה בלאומיות עד המאה 
ה 19 כמכשיר ההתגוננות של האומה, שנשללו ממנה כמה 
כלים שניתנו לאומות אחרות. על מפעלם המשותף של עזרא 
ונחמיה, למשל, הוא כותב, שנחמיה "כדי לחזק סדר לאורך־ 
ימים צריך היה לתת בלב העם את ההכרה כי סדר זה 
כרוך ביסודות התורה... כאן זקוק היה נחמיה לסיוע 
עזרא תופש־התורה ונתחבר עמו לפעולת־גומליך. מצב זד. 
נתהווה מכוחם של התנאים בעת העתיקה: שעה "שעם 
ישראל בהשקפתו המונותאיסטית נעשה לחטיבה מיוחדת 
בתוך עולם־האלילות הקדמון וצריך היה לעמוד על נפשו 
כדי שלא יתבולל בסביבה הזרה, הכרח היה שישתמשו 
מנהיגיו בכוח הדת לשם הגנה על קיום האומה". ואילו 
במאה ה 19 החל "רנסאנס" יהודי של השתחררות היחיד 
ויחד עם זה של התעניינות מחודשת, חילונית, בחיי הגוף 
הלאומי! מסימניה של תנועת רנסאנס ראה ב׳חכמודישראל׳ 
של המאה ה 19 בגרמניה. דר ניסה לגלות הבנה אפילו 
לרוחם של המומרים בתקופת הטרקלינים (דבריו אלה הושמטו 
במהדורה העברית של,דברי ימי עם עולם׳), שהרי הנומו־ 
קראטיה הדתית כסגפנות הכרחית של האורגאניזם הלאומי 
היהודי לא היתה רצויה אלא לשעתה, עד לימי האמאנצי- 
פאציה, כשלא היתה לעם היהודי תרבות מסונפת לזו של 
שאר העמים, ואינה רצויה עוד מן האמאנציפאציה ואילה 
החסידות נראתה לדו' כגילוי חדש של כוחוודהיצירה של 
הדת במסגרתה של היהדות באירופה המזרחית, שבה עדיין 
נשמר כוח רב של הישן וטרם נוצר השיתוף עם התרבות 
של אומות־העולם, שיאפשר קיום ליהדות כאומה אירופית 
בעלת תרבות חילונית — אומה שעתידה להיות מיעוט תמידי 
בארצות אירופה. לפי תפיסה היסטורית זו נראו לו הנסיונות 
של הציונות לחדש את המדינה במקומה הישן כהרפתקה 
משיחית כוזבת, ובמפורש השווה את הרצל לשלמה מולכד 

ואת אחד־העם לששפורטש ועמדן. 

ב. דינבורג (דינור), שמעון דובנוב ליובלו השבעים וחמש 
(ציון, א׳, 128-95 ), תרצ״ו! ספר שמעון דובנוב (ערך ש. 
רבידוביץ), תשי״ד! 11 :>£ 111111 > 11311 < 41 :.ס . 5 , 6151 ^ .[ 

,. 1 ) 1 ; 1926 ,( 247 ־ 223 , 1 ,ז 16 ז 1113 - 8000100 ) 1011 ( 50/111 

; 1930 , 266-293 , 513£ זז 11 נ 061 . 70 0.5 . 8 . 2 1£1 ז 5011 ז 65 ? 
-ק 180 מ , 113111 >!< ,(בתו שד ש. דר) צמ 1 עק 083-9 מ 6 ץ 3 . 0 

. 1950 80 ז 160 י 

ח. ה. ב—ש. 

ד 1 ןם 1 ן, 1 ערי אוסטין — 5011 ( 001 1:111 י) 11 \. — 

( 1840 — 1921 ), משורר וחוקר-ספרות אנגלי. דו׳ 

נתחנך באנגליה ובצרפת! לפי מקצועו היה פקיד במשרד־ 
המסחר, אך כל ימי שירותו לא הניח ידו מכתיבת שירים 
ודברי־פמזה. שידיו, שנתפרסמו בכ״ע שונים, כונסו בשני 
קבצים ב 1873 וב 1877 . דו׳ הרבה להשתמש בצורות השירה 
הצרפתית, כגון הבאלאדה, הטריולט והרתדו, ועי״כ הנהיג 
והפיץ את הצורות האלו באנגליה. מ 1885 ואילך כתב בעיקר 
דברי ביקורת וביוגראפיה! ביחוד עסק בחקר הספרות של 
המאה ה 18 , שאותה הכיר וחיבב ביותר. בחיבוריו הבייןרתיים 
מסתתרת חקירה למדנית מאחרי מסווה נאה של פרטים 


ביוגראפיים ותיאורי־רקע. — כל שיריו: 0611031 ? 1016 <£ 1 מס 0 
״!■!ס^ך (הוצא ע״י א. ת. א. דובסון), 1923 . 

. 1928 7 > 2 מ 50 :. 0 , 11 ס$כ 01 < 1 .\ 2 .י! 

דז^ר (- 61 ^ 00 ), עיר־נמל ועיר־רחצה אנגלית, בנפת קנט, 
כ 110 ק״מ מזרח־דרום־מזרחית מלונדון! 35,000 
תושבים ( 1951 ). דו׳ יושבת על שפכו של הנחל דאור( 00116 , 
מכאן שם העיר) אל מיצר־דר, והיא הנקודה הקרובה ביותר 
ליבשת־אירופה באנגליה. מעל לחופה של דו׳ מתנשאים 
צוקי קרטון תלולים, שלבנם המבהיק למרחק נעשה אחד 
מסמליה של בריטניה. מצבה הגאוגראפי עשה את דו׳ 
לנקודת־מוצא לשירותי תחבורה ימית, ביחוד בהעברת נו¬ 
סעים ודואר, בין בריטניה ויבשת-אירופה. היא קשורה 

בקווי־ספנות לקאלה (המרוחקת ממנה 33 ק״מ) ולאוסטאנדה, 

י <• ** •י• 

וכן יש בד. מעגן לדוברות המעבירות רכבות על נוסעיהן 
לתקרק! שירות זה מאפשר קשר־רכבת ישיר בין פאריס 
ללונדון. נמלה של דו׳ פותח ושוכלל ע״י הקמת מספר 
מזחים. הוא קולט ספינות בנפח של 3 — 3 1 / 2 מיליון טונות 
בשנה ( 1948 — 1954 )! יבוא של 350 אלף טונות וייצוא של 
150 אלף טונות (בממוצע שנתי) עוברים דרך נמל זה. — 
מעל לעיר, בגובה של 90 מ׳ מעל פני-הים, מתנשאת טירה 
עתיקה, ששימשה כמבצר במשך כ 2,000 שנה. משערים, 
שיסודותיה הונחו עוד לפני התקופה הרומית! שרדו בה 
מגדלור רומי וכנסיה מן התקופה הסאפסונית. עיקר הביצו¬ 
רים הוקמו ע״י הנורמאנים במאה ה 12 ! הם חודשו וחוזקו 
בימי מלחמות נאפוליון (ר׳ תמונה, עמ׳ 25/6 ). 

דו׳ היא מקום־ישוב עתיק. לראשונה הוזכרה ע״י פיתאס 
במאה ה 4 לפסה״נ, והיא דוברים ( 5 ״לט 0 ) הרומית. כבר 
לרומאים שימשה דו׳ נמל־מעבר מבריטניה ליבשת, וכן בסיס 
לשייטת שהופקדה על ח 1 פי הים הצפוני והתעלה לשם הגנה 
מפשיטות שודדי־ים פראנקים וסאכסונים. הרומאים ביצרו 
את העיר והקימו בה מגדלור בגובה של 115 מ׳ (ר׳ לעיל). 
בתקופה האנגלו־סאפסית גדלה חשיבותה הימית של דו׳ 
בעקבות המאבק עם הפושטים הסקאנדינאוויים. אדוורד 
המודה (במאה ה 11 ) העניק לה פריווילגיות תמורת הת¬ 
חייבות להעמיד לרשותו ספינות "לשמירת הים". אחרי 
הכיבוש הנורמאני התגבשה סביב דו׳ ברית "חמשת־הנמלים" 
( 5 !ז 0 ? 01001116 ) — דו׳, רומני, הית ( 1:116 ץ 13 ), היסטינגז, 
סנדוויץ׳ —, שזכתה ב 1205 למגי״לת־זכויות מטעם המלך! 

• 4 

ברית זו שירתה את מלכי־אנגליה שירות חשוב במאבקם 
עם צרפת במאות ה 13 —ה 15 . אך "חמשת־הנמלים" עסקו גם 
בשוד ימי. אחרי גירוש היהודים מאנגליה ב 1290 התקיפו 
שודדי־ים מדו׳ את אניות הגולים, רצחו את נוסעיהן ושדדו 
את חפציהם. במלחמת־הוורדים נודעה לדו׳ חשיבות רבה, 
הן כעמדת־מפתח לקשרים שבין הצדדים הלוחמים ובין 
תומכיהם ביבשת, והן בגלל מצודתה האדירה, ותושבי העיר 
ניצלו עובדה זו כדי להרחיב את זכויותיהם. זמן־מה אף 
נקבע ע״י צו מלכותי, שהמעבר מאנגליה ליבשת יהיה דרך 
דו׳ בלבד. דר שמרה על חשיבותה כתחנת הקשר עם היבשת 
גם לאחר שארבעת הנמלים האחרים ירדו מגדולתם. — 
במלחמת־העולם 1 שימשה דף כבסיס ל״משמר־דו׳"— שירות 
להגנת המעבר החפשי בתעלה האנגלית, שפעל בעיקר 
בעזרת עשרות אניות שולות-מוקשים. במלחמת־העולם 11 
היתה העיר נמל־מקלט עיקרי למפוני דנקרק (ע״ע); אחר־ 
כך — ועד 1944 — הופגזה קשה על־ידי סוללות גרמניות 







37 


דוכי—דו&רובני?! 


38 


מן החוף הצרפתי, וכן בהתקפות מן ד,אויר, וסבלה נזקים 
רבים. 

1 ) 011 11 * 700 , 116 * 00 16 ( 1 / 0 $• 101 * 1 ( 7 16 ( 7 י 1 תגו 311 *$ . £1 .? .$ 

,. 1 > 1 ; 1916 ,. 0 ( 0 4111101 $ , 0116 $ [ . 6 . 7 ; 1899 ,. 0 / 0 7011 
11101101101 * 0011 < ץ 3 ז ־ 111 ^ .£ .£! ; 1920 ,.( 1 /ס 760014 $ 16 ( 7 

. 1935 , 7011 $ 106 ) 0111 1116 / 0 101 $ * 1 ( 7 

מיצר־דר (בצדם׳ 031313 16 > 38 ?) הוא מיצריים 
המפריד בין אנגליה לצרפת והמחבר את התעלה האנגלית 
עם הים הצפוני. בפליסטוקן היה מיצר־דר גשר יבשתי בין 
אנגליה וצרפת, ורק לפני כ 10,000 שנה הוצף ע״י הים 
והועמק ע״י סחיפה ימית. ארכו כ 35 ק״מ, רחבו בין 28 ל 40 
ק״מ. הנמלים החשובים על חופיו הם: באנגליה — פולקסטון 
ודו׳; בצרפת — קאלה, דנקרק ובולון. 

** י' ד 

ים. ש.— אה. א. 

דוברה (רפסודה, אסדה), גוף־שחיה מורכב מקורות־עץ, 
• • 

שהן מחוברות יחד בקשרים גמישים ע״י חבלים, 

תיל או שרשרות. הקורות מסודרות זו על־יד זו, כשהן 
מונחות בכיוון מקביל, בשכבה אחת או בשכבות אחדות 
משוכלות זו על גבי זו. הדו׳ משמשת לשיט באגמים, בנהרות 
ואף בים שקט, לשם הובלת חומר הדו׳ עצמה (עצים) או כל 



דוביה במיסיסיפי 

משא אחר: בעבר שימשה גם לשיט בני־אדם. העץ לעשיית 
הדו׳ צריך להיות מאחד הסוגים שמשקלם הסגולי קטן מ 1 
גם לאחר ספיגת מים לתוך הקורות. מידת לחות העץ מחמת 
הספיגה תלויה בסוג העץ, גילו, עביו, מצב פניו(אם קליפתו 
עליו או הוסרה ממנו), במשך השהייתו במים, במהירות הזרם, 
בטמפראטורה ובהרכב המים (מתוקים או מלוחים). בנהרות 
צרים ורדודים אין נפח הדו׳ (=במות־העץ המושטת) עולה 
בדרך־כלל על 200 מ״ק; בנהרות רחבים ואגמים הוא יכול 
להגיע לאלפי מ״ק רבים, ביחוד כשמספר דו" נסחבות ביחד. 

העברת הדו׳ לאורך נתיבימים צר נעשית בכוח־אדם או 
ע״י זרם־המים בלבד; בנתיבי־מים עמוקים ורחבים יש 
ומשתמשים גם באניוודגרר. 

הדו׳ היתד, בשימוש כבר בתקופה פרהיסטורית כאמצעי 

* + 

לתחבורה במים. ב״אודיסיאה" מתאר הומדוס בניין דו׳ ע״י 

*♦ י 

אודיסוס. חירם מלך צור השיט עצים בדד לבניין מקדש 
שלמה (מל״א ה, כג). האינקאים השתמשו בדו" ככלי-שיט 
ימיים, ויש סברה, שבדרך זו אף חצו האינדיינים את האוק¬ 
יינוס השקט; אפשרות דבר זה ביקש תור היארדאל להוכיח 
במסעו המפורסם על דו׳ מפרו אל איי-מרקסאס ("קון־טיקי", 
1949 ). בתחילת המאה ה 19 היה לדו" שימוש רב באמריקה 
הצפונית, ביחוד במערכת הנהרות אוהיו־מיסיסיפי. בזמן 


החדיש אמנם דחתה אנייתיהקיטור את הדו׳ ככלי־תחבורה 
להעברת אנשים, אבל כמכשיר של הובלה זולה — הן לחומר 
שממנו היא עשויה והן לסחורה אחרת — נמצאת הדו׳ בשי¬ 
מוש נרחב עוד היום, ביחוד בנורווגיה, שוודיה׳ פינלאנד 
(תמונה: השטת עצים בנהר [כרך ג׳, עמ׳ 87 ]), ברד,"מ, 
אה״ב, קאנאדה, פרו, בראזיל, הודו. אספקת עצים מיערות 
קאנאדה לערי החוף המערבי של אה״ב מושתתת על הובלה 
בדו״-ענק בים השקט מן גהר-קולמביה לסאן־פדאנציסקו. 
במסע אחד מובלות 7 — 8 אלפים קורות, ששוויין כ 60,000 — 
70,000 דולאר; משקל שרשרוודד*,חיבור בלבד מגיע ל 100 
טוגות. עמים פרימיטיוויים עדיין משתמשים היום בדר 
להעברת אנשים (תמ ׳ : ע״ע אמזונס, עמ ׳ 942 ). 

לדו׳ יש עוד שימוש נוסף כאמצעי לצליחת נהרות 
(במקום גשר [ע״ע, ענד 712 ]). על הקורות הצפות מורכבת 
מיסעה מקרשים, שעליה מועברים חפצים ואנשים — לפעמים 
גם חטיבות״צבא שלמות על ציודן, וכן היא משמשת גם 
כאמצעי־הצלה זול במקום סירת-ההצלה. במזרח התיכון 
משתמשים גם בדד עשויות עורות מנופחים של בעלי־חיים 

(כליך). של. א. 

* • 

4 

הברזלנז ( 0 א 08 ק 6 ץ]/), עיר ברפובליקה הסובייטית 
הבילורוסית בברה״מ, על גדות המיפר העילי. — דו׳ 

היתה קהילה יהודית חשובה. בפעם הראשונה נזכרים יהודים 
בדו׳ ב 1685 . ב 1738 אירעה בה פרשת התגיירותו של קצין 
הצי הרוסי א. ווזניצין (ע״ע). ב 1766 נמנו בדו׳ ובנותיה 
801 יהודים; ב 1847 הגיע מספרם ל 4,481 . ב 1897 מנתה דו׳ 
4,364 יהודים — 57.5% מכל האוכלוסיה. ב 1926 עוד חיו 
בה 3,105 יהודים, שהיו כ 39% מהאוכלוסיה. 

דו׳ היהודית היתד, מרכז תעשייתי ניכר. תעשיית האריג 
שלה היתד, בסוף המאה ה 19 הגדולה בכל האיזור. בראשיתה 
היתה זאת תעשיה ביתית, שהעסיקה כ 500 פועלים עצמאיים. 
ב 1902 רוכזו רובם בבית-חרושת אחד, שהוקם בסיוע יק״א 
(ע״ע), ד,בארון ה. גינצבורג (ע״ע) ואחרים. היה זה בית- 
החרושת הגדול הראשון בעולם, שמנהליו, פקידיו ופועליו 
היו יהודים ואשר יום־מנוחתו השבועי חל בשבת. ליד בית- 
החרושת היו צרכגיה ובית-ספר עממי. דו׳ היתה גם מרכז 
של תעשיית טליתות, ורבו בה סופרי־סת״ם; הללו התארגנו 
בראשית השלטון הסובייטי לאגודה מקצועית. ב 1921 יצא 
לברלין, ברשות השלטון הסובייטי, קרון טעון 30 אלף זוגות- 
תפילין, שהצטברו בדו׳ עקב המלחמה. ב 1929 נחרבה 
תעשיית הטליתות בדו׳, אולם בית־החרושת לאריג עוד 
העסיק כ 1,000 פועלים, רובם יהודים. יהודי דר והסביבה 
(כ 4,000 נפש) נהרגו בידי הגרמנים ותושבי־המקום הנוצריים 
בסוף 1941 . ב 1956 לא נמצאו בדר אלא 7 משפחות יהו¬ 
דיות. — מ. אוסישקין (ע״ע) והאחים פוליקוב (ע״ע) היו 
ילידי דר• א. אח. 

רו?ר 51 ניק(^׳ת״יסזלטס [איט׳ רגוזה]), עיר־נמל יוגו־ 
סלאווית, בתחום קרואטיה, יעל החוף הדאלמאטי 
של הים האדריאטי. 16,000 תושבים ( 1948 ); העיר המור¬ 
חבת — 52,000 תושבים ( 1952 ). העיר שוכנת על לשון־יבשה 
קטנה לרגלי הר. המפרץ הקטן אינו יכול לספק את צרכי 
השיט החדיש, ולכן התפתח נמל בכפר גרוז( 01-112 ), הנמצא 
צפונית לדר. נמל זה מוגן היטב, ובו עוגנות גם ספינות 
גדולות; הוא קשור עם דו׳ עצמה ועם פנים יוגוסלאוויה ע״י 






39 


דופרוגניק 


40 


מס״ב, ודרכו עובר סחר רב, הכולל בעיקר עצים ותוצרת 
חקלאית ליצוא, ומינראלים שונים ומכונות ליבוא. ענפי 
ד,תעשיה המקומית הם הכנת ליקרים וגבינה ועיבוד משי 
ועורות. — העיר עשירה בעתיקות מתקופת גדולתה בשלהי 
יה״ב וראשית התקופה החדשה: חומה עצומה ומגדלי- 
ביצורים, כנסיה מן המאה ה 15 , ארמוךהממשלה מן המאה 
ה 16 עם אוסף־אמנות יקר־ערך, וכר. — אקלימה הנוח של 
דו׳, נופה הנהדר ועתיקותיה עשו אותה למרכז נופש ותיירות. 

היסטוריה. דר נוסדה ע״י פליטים מאפידאורוס (ע״ע), 
שנמלטו מפני פלישת שבטי האווארים והסלאווים לדלמטיה 
(ע״ע) במאה ה 7 . הפליטים התרכזו בחצי־האי הסלעי ראגוזה, 
הנוח להגנה ולביצור. מראשית היווסדה מצאה דר את 
מחייתה מן הים והפכה במהרה לעיר-מסחר חפשית ולמרכז 
ימי חשוב. השם דר בא לה מרובע סלאווי, שנספח לעיר 
במאה ה 13 . עד המחצית הראשונה של המאה ה 11 נשארה 
דר בתחום שלטונה של הקיסרות הביזאנטית ושימשה 
כנקודת קשר ומעבר עיקרית בין קושטא ובין ראונה, בירת 
השלטון הביזאנטי באיטליה. עצמתה הימית של דר הלכה 
ורבה במאות ה 9 — 10 ! צי העיר פעל להדברת השודדים 
הסרקניים בים האדריאטי, ולאחר מכן לחם בציי הקרואטים 

והנארנטינים, שהטרידו אף הם את חופיו. במחצית השניה 

♦* י 

של המאה ה 11 , בתקופת המלחמות בין מלכות הנורמאנים 
באיטליה הדרומית וביו ביזנטיון, עברה דר לצידם של 
הראשונים! תמורת זה הוסיפה לשמור על הפריווילגיות שלה, 
ואף קיבלה זכויות מסחריות בנמלי אפוליה. במאה ה 12 
נמצאה להלכה חליפות בתחום שלטונם של קיסרי ביזאנטיון 
ושל מלכי סיציליה! אך למעשה שמרה על אופי של רפוב־ 
ליקה ימית חפשית. ב 1205 , בעקבות עלייתה של ויניציאה 
והשתלטותה על חופי הים האדריאטי והים התיכון המזרחי, 
באה דר תחת חסותה ונשארה בה עד 1358 , כשהיא שומרת יחד 
עם זה על מידה רבה של עצמאות. בימי השלטון הוויניציאני 
נתפתח מסחרה של דר בים וביבשה עם איטליה ועם ביזאנ־ 
טיון והארצות הסלאוויות הבאלקאניות, וכן הורחב שטחה 
ביבשה ובאיים וגדלה עצמתה. בדומה לוויניציאה היתה דר 
רפובליקה אריסטוקראטית: השלטון בפועל היה בידי "מו¬ 
עצות" מבני המשפחות המיוחסות, בצירוף נציג השלטון 
הוויניציאני! "כנס־חעם", שנקרא אף פארלאמנט והיה מורכב 
מבני המעמד הבינוני, לא נתכנס אלא במקרים מועטים. דו׳ 



רוברובניק: חומה ומגדלים מימי־הביניים 


היתד, חייבת לשלם לוויניציאה מכם על סחורות שהיתר, 
מביאה מן החוץ, אולם היתה רשאית לחתום על חוזי־מסחר 
עם מדינות אחרות. העיר הותקפה תכופות ע״י שליטי האיזור 
הסרבו־קדואטי — שבקרבו שכנה —, ששאפו לספחה 
אל תחום־שיפוטם. ב 1358 הכירה ויביציאה במרות ההונגא־ 
ריס על דר. אולם דבר זה רק הוסיף כוח ועצמאות לעיר, 
אשר ניצלה את הסיכסוכים המתמידים בין שליטי הונגאריה 
כדי לשמור על חירותה. למעשה הגיעה אי־תלותה בתקופה 
זו לשיאה, עד שבסוף סירבה לבוא לעזרת מלך הונגאריד, 
במלחמותיו נגד ויניציאה. תקופת השיגשוג הדומרי במאה 
ה 15 היתה גם תקופת פריחה לתרבות ולאמנות בדר. 

חופש המסחר הגמור, שממנו נהנתה דר בימי מרותה 
של הונגאריה עליה, איפשר לה גם להימנע מכל סיכסוכים 

עם האימפריה התורכית, שעלתה והת¬ 
עצמה במחצית השניה של המאה ה 15 . 

לאחר נצחון התורכים על ההונגארים 
( 1526 ) קיבלה דר את מרותו של 
השולטאן ושילמה לו מם, אך שמרה 
על האוטונומיה שלה! שווקיה בחצי־ 

האי הבאלקאני ובמזרח המוסלמי נת¬ 
קיימו בידיה, וכן הצליחה לפתח את 
קשרי־מסחרה עם מדינות הים התיכון, 

בעיקר עם ספרד. אולם בעקבות נפילת 
כל איזור הים התיכון המזרחי בידי 
התורכים מצד אחד ובעקבות גילוי 
אמריקה מצד שני ירד ערכה של דר 
כנמל ים־תיכוני והחלו להצטמצם 
קשרי־מסחרה. רעידת־אדמה ב 6 באפ¬ 
ריל 1667 , שבה נהרסה העיד כמעט 



דוברובניק 










41 


דוברובני־ר, 


42 


כולה ונהרגו 20% מתושביה, החישה את ירידתה הכלכלית 
והתרבותית. ברבות הימים נחלשה הנטיה לשמור על 
המורשה הלאטינית־איטלקית, ובעקבות גידולה של האוכי 
לוסיה הסלאווית נתפתחה שם תרבות, שהיתה בחינת 
תערובת של יסודות לאטיניים וסלאוויים. בשל חשיבותה 
הספרותית, האמנותית והמדעית זכתה דו׳ בהקדם לתואר 
"אתונה של הסלאווים הדרומיים" והשפיעה מבחינה תרבו¬ 
תית אף על הארצות הסמוכות. ראוי לציון, שבדו׳ ובכל 
מושבותיה נתבטלה העבדות כבר ב 1416 . 

הרפובליקה הראגהנית התקיימה עד ראשית המאה 
ה 19 . ב 1808 פקד המארשאל מארמון, שנתמנה מטעם נאפו- 
ליון ל״דוכס־ראגהה", על פירוק הממשלה והסנאט של העיד, 
וב 1809 סופחה דו׳ ל״פרובינציות האיליריות" הצרפתיות, 
שהקים נאפוליון. בתוקף החלטתו של קונגרס-וינה ( 1815 ) 
עברה העיר לרשות אוסטריה, למרות מחאתם הנמרצת של 
הפאטריוטים הראגוזניים, ומאז היתד, חלק של דאלמאטיה 

7 

ושותפת לגורלה המדיני. 

הארכיון של דו׳ — שנשתמר — הוא בעל חשיבות גדולה 
לא רק לחקר תולדות העיר אלא גם לחקר היחסים שבין 
הממלכות המערביות ובין המזרח הביזאנטי והמזרח התורכי 
יורשו, שכן היתד, דו׳ מעין נקודת־תצפית של המערב בתחומן 
של חקיסרויות המזרחיות. חלק גדול של מקורות אלה נוד 
פרסמו, ורבים הולכים ומתפרסמים. 

. 0 ; 1881 31 11€ ס 01 1111£$0 ס$ 110 ) 0 , 0£101011 

; 1899 ,. 4 . 141 . 3 . 5011 4113€1$%€ ) 11 . 3 111 7.5 3€1111411% ) 12 01€ 

,. 7 11€$ ) 1 ) 61$1 ז 7 . 3 11113€ 1$ ) 0 ,ז€ץגך 11 ן}:>־ £11 

, 61 ^ £0 . 011 ; 1904 ,. 7 { 0 11€ ג $14 1 ) 7 7116 , ¥111311 .£ ; 1900 

; 1922 ,. 0 , 10 עסמ[ס¥ .£ ; 1907 ,. 7 11€$ ) 1 ) 61$1 ז¥ . 3 . 0€$€% 
,)\ 06 ן 011 .{ ; 1923 , 1 ) ן 1€ ) 31$10 171 1 )\ 1€ )ס 0 ז? 0141 ,:> 4 \ 0 :> 1 :> 6 { 00 
, 816 0% ז 4$€ ) €1 ,. 7 ,:> 1 ־׳\ 0 ; 3 )־ 1 ס[ס .¥ . 19 ; 1935 ,. 7 31 
- 1952 , 1-11 , 0.14 11 1 ) 1115111111 0%0 \ 5 ן 71151071 111 ) 311 > ; 1938 

. 1953 

היהודים בדו׳. לפי מיסמך אחד הגיעו ב 1280 כמה 
פליטים יהודים מאיטליה ומאלבאניה לדו׳; אולם בארכיון 
העיר לא נשתמרו שום תעודות הנוגעות ליהודים לפני המאה 
ד, 14 . לשירות הרפובליקה דו׳ ב 1326 נכנם רופא יהודי, 
שהשלים את לימודיו באיטליה. ב 1368 חתמו יהודים מדו- 
ראצו על הספמי-מסחר עם סוחרי דו׳. ב 1380 נתבררה לפני 
בית־המשפט בדו׳ תביעתם של קבוצת יהודים ויהודיות נגד 
ספנים מזאדאר (זארה), ששדדו ספינה שהביאה כותנה 
ממאלטה לבארי ולאנקונה. 

במאה ה 14 היה רובע יהודי מחוץ לחומות דו׳, שבו 
נתגוררו היהודים שלא באו לעיר אלא לזמן קצוב. במאה 
ד, 15 — תקופת שיגשוגה של דו׳ — באו לשם סוחרים יהודים 
מארצות המערב, וכן מערי־החוף שבאלבאניה. יהודים מאי¬ 
טליה הדרומית ומפרובאנס עסקו בציד האלמוגים בקרבת 
האיים השייכים לדו׳ ובייצואם לאיטליה, לסוריה ולמצרים. 
ידועים שמותיהם של כמה מן הרופאים היהודים שפעלו בדו׳ 
במאה ד, 15 . באמצע המאה ד, 15 נעלמו הסוחרים היהודים 
מדו׳ כמעט לגמרי — כנראה בגלל התקפת הסלאווים על 
דו׳ ובגלל התנאים הנוחים שניתנו לי־־דים בתחום כיבו¬ 
שיהם של התורכים. אולם בסוף המאה — בפרט לאחר 
גירוש ספרד — שוב גדל מספרם בדו׳. רבים מבין פליטי 
האינקוויזיציה באו לדו׳ וזכו ליחס יפה מצד שלטונות העיר, 
מאחר שהשולטאן מחמד 11 המליץ עליהם באיגרת מיוחדת. 
מספר היהודים הלך וגדל בראשית המאה ד, 16 , כשנוספו עוד 


פליטים מאיטליה. אמנם בשנים 1510 — 1515 נגזרו גירושים 
על היהודים, אולם אלה לא בוצעו בשלמות. ב 1502 נתרחשה 
בדו׳ עלילת-דם, שבעקבותיה הוצאו להורג כמה יהודים. החל 
מ 1532 באו לדו׳ סוחרים יהודיים מארצות הבאלקאן. מעמד 
היהודים בדו׳ נקבע אז במאבק בין המגמה של פיתוח נמל- 
העיר׳ שגרמה מתן זכויות להם, ובין רצון האוכלוסיה הנו¬ 
צרית לגרשם שוב מן העיר. השכונה שהוקצתה ליהודים אז 
נקראת "רחוב היהודים" עד היום. 

במחצית השניה של המאה ד, 16 באו לדו׳ סוחרים יהודים 
רבים מתורכיה ואיטליה. הם׳ עסקו במסחר יצוא ויבוא בין 
תורכיה מצד אחד, ובין איטליה, אנגליה ופלאנדריה מצד 
שני; 30 מ 50 הסרסורים שבעיר היו יהודים. הגטו הישן 
לא היה בו כדי לקלוט את כל היהודים, והממשלה נאלצה 
להקצות להם בניינים ורחובות נוספים. בימי המלחמות עסקו 
יהודי דו׳ בפדיון שבויים (לרבות נוצרים). בראש הקהילה 
עמד "קונסול העברים"; בשירות הממשלה פעלו רופאים 
יהודים. באותה התקופה ישבו בדו׳ אמטוס לוזיטנוס (ע״ע, 
תמונה, עמ׳ 949 ) והמשורר דידקוס פירום (ע״ע); גרסיה 
מנדס (ע״ע) שהתה שם בדרכה לקושטא, ואף היו לה סוכנים 
קבועים בדו׳, והיא עצמה הושיטה עזרה לעתים קרובות 
לצירי העיר בחצר השולטאנים. 

במחצית השניה של המאה ד, 16 שוב גברה הנטיה לצמצם 
את זכויות היהודים בדו׳ ונגזרו עליהם גזירות שונות, בעיקר 
בשל הסתת ההגמונים נגדם. ב 1622 שוב נתרחשה עלילת־דם 
בדו׳, והסוחר היהודי יצחק ישורון נאסר ועונה במשך 3 
חדשים ולסוף נידון ל 20 שנות מאסר. בעת בירור המשפט, 
שנמשך 3 שנים, נכלאו כל יהודי דר (כ 250 ) בתחומי הגטו. 
ב 1625 זכה ישורון לחנינה, עלה מיד לירושלים ומת שם. 
בעקבות עלילת-דם זו יצאו כמעט כל היהודים מדו׳ לתור¬ 
כיה; אולם אחרי 1630 התחילו לחזור לשם וזכו לחסות 
השלטונות. כמה פעמים, כשראו היהודים את עצמם מקופחים 
ע״י תקנות חדשות בענייני מסחר, היו מערערים עליהן, 
והשלטונות נענו להם כמעט בכל מקרה; מקצתם קיבלו אף 
זכיונות מיוחדים להחיאת סחר־המעבר בנמל. מלבד זה 
השתתפו היהודים בחברות ימיות, ואחדים מהם היו להם 
גם אניות משלהם. כמו כן עסקו בביטוח ימי. לעומת זה 
היה מספר בעלי-המלאכד, (בורסקאים, סבנים וכובענים) 
ביניהם קטן. במאות ה 16 —הד 1 נהגה ממשלת דו׳ למנות 
קונסולים יהודים בוואלונה (אלבאניה). 

במאה ה 17 עדיין ישבו היהודים בגטו, אולם בשעות-היום 
יכלו לנוע בתוך העיר ללא הגבלות, אלא שב 1680 נצטוו — 
בשל התערבות הארכיהגמון — לשאת אות מיוחד. תמורת 
זכות הישיבה בעיר היו משלמים 250 דוקאטים של זהב 
לשנה. ב 1815 היו בדו׳ 308 יהודים. ב 1873 זכו יהודי דו׳ — 
יחד עם כל יהודי דאלמאטיה, קרואטיה וסלאווניה — לאמאג- 
ציפאציה האזרחית. ב 1939 היו בדו׳ כ 250 יהודים, מהם כ 100 
משלמי-מיסים. בימי כיבוש יוגוסלאמיה בידי הנאצים הובאו 
יהודי דו׳ לאי ארבה (דאב) למחנה השמדה. באותם הימים 
מת על קידוש־השם אף הרב יעקב ברוך (מטראווניק), 
שוויתר על אפשרות הבריחה והעדיף להישאר בקרב עדתו. 
לאחר שיחדורד, של יוגוסלאוויח שוב נתיישבו בדו׳ משפחות 
יחודיות אחדות. ב 1948 עלו 28 יהודים מדו׳ לישראל. היום 
מגיע מספר היהודים בדו׳ ל 50 בערך, מהם 20 משלמי־מיסים. 
רבה של העיר משמש כרב ראשי לתחום דאלמאטיה 




43 


דובדובניק — דופרוג׳ה 


44 


הדרומית, הרצגובינה ומונטנגרו ומקבל תמיכה מטעם 

+ + #4 י . ♦ 4 * 

הממשלה. 

, 1 ^ 1 - 1 ^ ; 1882 , 651171171 [ \ 1 > 5 \ 41 7066550 ? , £3203010 .. 4 . 0 
, 10130311 .^ 1 ) $1 ן£*חץ 6 () . 0 , 14 511726 § 0 6 \ 5 ן 76 ס 6 ן $70510511 %\ 

. 4 . 0656/1 .% 6 § 61174 ? 06146 , 3110 .. 1 ; 1928 ,( 59-70 י ז\ 1 
;( 89 .־ 11 < , 1929 ,כ 23£1:01 :ז:ז 13 כ 11 ז £0 ־ 1 ס^) . 0 411611 > 1712 144674 [ 
. 1937 , 4 > £6 ן 5101 ^^ 7 \ 1 14 0. 40 {401064126 X ן 6676 [ , 110 ) 13 .ן 

ח. ק. ב. 

'^ף — ץ:אל 5 ׳ 0% :ננ 01 < 1 056£ ( — ( 1753 — 1829 ), 

בלשן והיסטוריון צ׳כי. דו׳ השתייך למיסדר 
הישועים; לאחר חיסול המיסדר בקיסרות האוסטרית( 1773 ) 
שימש מחנך במשפחות אצילים צ׳כים, אשר איפשרו לו 
להקדיש את חייו למחקר. דו׳ יצא מחקירת השפה הצ׳כית, 
עמד על קירבתה ליתר השפות הסלאוויות ועל זו שמקורותיה־ 
שבכתב הם הקדומים ביותר: השפה הסלאווית־הכנסייתית 
העתיקה: הוא חקר את המבנה הדיקדוקי של זו האחרונה, 
ובזה הניח את היסוד לסלאוויסטיקה. אף בבלשנות הצ׳כית 
פילם דו׳ את הדרך, חיבר דיקדוק מדעי, מילון גרמני־צ׳כי 
וחיבורים על תולדות השפה והספרות. גם כהיסטוריון ביקש 
דו׳ להגיע למקורות ראשונים. הוא היה הראשון שהשתמש 
באופן שיטתי ותוך ביקורת באוצרות העשירים של כה״י — 
בצ׳כיה, בשוודיה (חומר שהועבר לשם במלחמת שלושים 
השנה) וברוסיה. גם בתחום ההיסטורי התעניין בעיקר בתקו¬ 

פה העתיקה (ע״ע קירילום ומתודיוס). דו׳ היה פעיל במוזי־ 

*• 

און הלאומי הצ׳כי ויסד את בטאונו המדעי ( 1818 ), המוסיף 
להופיע גם היום. 

ברוח ההשכלה ביקש דו׳ בחיבוריו למסור דברים בדוקים 
בלבד, ללא אגדות והגזמות. הוא היה היחיד אשר הבחין 
בזיופו של הנ י קה (ע״ע; וע״ע מסריק), אע״פ שהאמונה בו 


נחשבה לחובה לאומית. — את חיבוריו פירסם דו׳ לא בצ׳כית 
כי אם בלאטינית ובגרמנית, אולם ע״י מפעלו המדעי הביא 
לידי הרגשת קירבה בין העמים הסלאוויים וסייע לתחיית 
עמו. — כתביו החשובים: , 11 0 ב 301 זק 5 . 1 תב 61 כ 1 . 6 . 005011 
ב 11 110150 . 0 .¥ מ 0 :) 1011 ־ 11 { 30 ?א[ .־ 81101 ; 179 2 ,.*ע 011 ־ 01 :)!£ 
. 01 :) £116521111001 10 (£ ; 1796 , 1101 ^ 11551 .£ 1 ) 1111 001011 ^ 5011 
<נ 0 :ז 01 ^\ 501105 ^ £61111 - 1 { 50 :) 13011 ; 1799 , 30110 ־ 1 <£$ ת ¥150110 ו 513 
513¥1030 1111£1130 $ס 11 ס 1 :) 11 :ז!:ז 105 ; 21 — 1802 , 11 — 1 , 311011 ) 
מ 0 ז\\ 512 601 , 106106 ^ . 11 0111 ^ 0 ; 1822 , 15 ז 0 :) 0 ז\ 6131001:1 

. 1823 , 05101 <£.^ 

; 1833 , 671 \ 17 ' 0 \ 616/17165 § . 14 06/4611 5 .(! ./ ,ץ) 31301 ? .[ 

,.!/. 0 ,פסקמחסמס .]א .מ ; 1883 , 0.6/40 . 05 [ 11, 11601 ) 8130 

ממק 0 ? £10114,140 . 11.8 ; 1893 ,.ס ./ ,§ן 11 *נ 11 שא ; 1888 

, 00 ^ 3 ^- 50100 ..מ ; 1910 ,מ 1 דז 10/10 ;מ{{) 011 >ז 0 ממ 136 ז. 0 

. 1943 , 5 \ $106£4 1114 > €5566115 1/16 / 0 !( 015101 

ר. ק.יג. 

דוברוג׳ה (רומג׳ 08£3 זנ 01 ם, בולג׳ ג>ז<גץק 06 ^/), חבל 
בצפון־מזרח הבאלקאן, בין הדאנובה התחתית 
(הגדה הימנית) ובין הים השחור; חלקו הצפוני ( 15,800 
קמ״ר, כ 0.6 מיליון תושבים) משתייר לרומניה, חלקו הדרומי 
( 7,600 קמ״ר, כ 0.3 מיליון תושבים) — לבולגאריה. מקובל 
לייחד את השם לחלק הרומני בלבד. 

דו׳ היא בעיקרה טבלה גירית בצורת רמה נמוכה; בצפון 
היא הררית ומתרוממת עד 500 מ׳, בדרום — מישורית (כדי 
גובה של 400 מ'). היא בנויה מסד של סלעים מטאמורפיים 
(צפחות) ומאגמתיים (גראניט, פודפיר), שעליו מונחים 
סלעי־משקע פאלאחואיים ומסוזואיים. בצפון מצויים העתקים 
ושרידי התפרצויות וולקאניות מן הקרטיקון. המישור הגלי 
במרכז בנוי שכבות שלישוניות וכסות של לס. בדרום 

4 4 
4 





בפר בדוברו־;׳!! 





















45 


דופרו-ג׳ה—דוברוליובוב, ניקולי אלפסנדרוביץ׳ 


46 


שולטים סלעי־גיר מן הקרטיקון, שמחלחלים מים. השטח 
בחלקו׳ ערבה צחיחה ושוממה — ארץ־גזרה קארסטית! בשט¬ 

חים המכוסים אדמת לס־חול פ 1 ריה היא ערבה תרבותית. 

• י 

אפיקי־נחלים מועטים נמצאים בגיאיות עמוקים בין מצוקים. 
מדרונות הערוצים מכוסים עצים נמוכים ושיחים קוציים 
(״היער הרע״). איזוד החוף נמוך ושטוח! לארכו — וכן 
בדלתת הדאנובה בצפון — משתרעים לאגונות, מלחות 
וביצות, שרטונות וחוליות. החקלאות מבוססת על מרעה ועל 
גידולי זרעים: תירס, חיטה, קטניות, פשתה! היא מספקת 
תוצרת חקלאית גם ליצוא. על חו׳פי הים השחור מפותח מאד 
הדיג, במיוחד דיג החידיזו לייצור קאוויאר. מחצבי האיזור: 
קצת נחושת ואבן־בניין. את מרכז האיזור חו׳צה תעלת הים 
השחור—דאנובה. — או׳כלוסיית דו׳ בדורות האחרונים היתר, 
בליל עמים וגזעים שונים: לפני מלחמת־העולם 1 היתד, 
מורכבת מרומנים (כ 50% ), בולגרים (כ 15% ), תורכים 
וטאטארים (כ 12% ), רוסים ואוקראינים (כ 10% ! בעיקר 
דייגים שהתיישבו בדלתה), יוונים (כ 3% ), מתיישבים גרמ¬ 
נים (שהגיעו מבסאראביה), ארמנים, צוענים ויהודים! בין 
הטאטארים נבלעו — כנראה — שרידי הגו׳תים (ע״ע) 
מקרים. חילופי־א 1 כלו׳סיה בעקבות שתי מלחמות-העולם גרמו 
לרומניזאציה של הישוב (כ 85% רומנים ב 1948 ). בדר הדרו¬ 
מית מהווים הבולגארים רוב. העיר הראשית ונמלו׳ של 
האיזור היא קונסטנצה (ע״ע). 

ד. ני. 

היסטוריה. כראשוני תושבי דר בתקופה העתיקה 
ידועים שבטים תראקיים. מן המאה ה 7 לפסה״ג ואילך נת¬ 
יישבו על חוף דר יוונים, ביחוד מילסיים, שייסדו שם ערי- 
מסחר פורחות (איסטרוס, טומי). ב 29 לפסה״ג צורפה דר 
לפרובינציה הרומית מסיה! באותה התקופה היתד, מיושבת 
בעיקר גטים וסקיתים, שחדרו לתוכה מעבר לשפך הדאנובה 
(בכתבי סטראבון היא נקראת "סקיתיה הקטנה"). בערי־החוף 
נשתמרו אף בימי השלטון הדומי השפה והתרבות היווניות, 
ואילו בפנים־הארץ נתפשטה התרבות הרומית. שרידי ביצו¬ 
רים ומבנים רומיים אחרים נשתמרו בדר עד היום. בסוף 
המאה ד, 3 חדרו לדר הוויזיגותים ושרדו בה כמאה שנים! 
אחרי הגותים באו ההוגים. להלכה השתייכה דר לתחום 
קיסרות ביזאנטיון, אך הביצורים שהקים יוסטיניאנום על 
גדות הדאנובה התחתית לא יכלו לעמוד בפני פלישות 
נוספות של הברברים מעבר לדאנובה. בסוף המאה ה 5 חדרו 
לדר האורים (ע״ע) בלוויית המוני סלאווים, ששמו קץ 
לשלטון הרומי־הביזאנטי שם! הסלאווים אף נתיישבו בדר 
ישיבת קבע. באמצע המאה ה 7 עברו הבולגארים את הדאנו- 
בה, ודו׳ סופחה לממלכתם ב 680 . ב 969 ניסה סוויאטוסלאב 
הרוסי לכבוש את דר, אולם נכשל. עם כיבוש בולגאריה בידי 
באסיליוס 11 סופחה גם דו׳ לממלכת ביזאנטיון, אולם מ 1186 
ואילך שוב היתה חלק של הממלכה הבולגארית השניה. 
במאה ה 12 ובמחצית הראשונה של המאה ד, 13 הפכו הקומא- 
נים והפצ׳נגים, שבאו מערבות רוסיה הדרומית, לרוב הא(כ־ 
לוסיה בדר. הקיסר מיכאל 111 ׳\ משך את הטאטארים לצדו, 
והם עלו על דו׳ ב 1365 והחריבוה. לאחר גירושם מדו׳ שוב 
הפכו הקומאנים לאוכלוסיה השלטת בדר. תחילה היו כפופים 
למרות השליט הבולגארי, אולם בעקבות התפוררותה של 
המלכות הבולגארית הצליח דוברוטיץ׳, הרפתקן ממוצא 
קומאני (כפי הנראה), לייסד ב 1374 נסיכות עצמאית, שבי¬ 


רתה היתד, בווארנה ושנקראה על שמו ״ארץ־דוברוטיץ״׳ — 
היא דר. ב 1394 כבש השולטאן באיאזיד 1 את דו׳, שנשארה 
תחת שלטון התורכים עד קונגרס־ברלין ( 1878 ). לפי חוזה- 
ברלין חולקה דו׳ בין רומניה ובין בולגאריה. לאחר מלחמת- 
הבאלקאנים השניה ( 1913 ) הועברה גם דו׳ הדרומית לרו¬ 
מניה. בימי מלחמת־העולם 1 נכנס לדו׳ צבא גרמני-בולגארי 
( 1916 )! לפי חחה־השלום של בוקארסט ( 1918 ) נמסרה דו׳ 
לבולגאריה, אולם חוזה־השלום של ניי ( 1919 ) החזיר את 
המצב לישנו. לפי חהה־קראיובה (ספטמבר 1940 ) נאלצה 
רומניה בלחץ גרמניה וברה״מ להחזיר את דר הדרומית 
לבולגאריה, דבר שהיה כרוך בחילופי־אוכלוסים! מצב זה 
אושר גם בחוזר,-השלום של פאריס ( 1947 ). 

,. 0 30 , 1111 ־ 015$, 016 0 . 1774 41167114774 , 1911; £. 1x51 ^\ .[ 

,. 0 0 ) 4 ? 11 § 8.1 1918; 0. \131£0££, 811180710 $ 111x1071601 

- 2 * 16 < ..מ ; 1 1918 10 61 80180716 30 י 0££ ^־ 1501111 ; 1918 
16 ( 1 י ־ 30£01 ־ 71 .? ; 1918 ,.ס 167 ) . 7111671 . 6117151 016 ,־ £1 וממן 113 
; 1928 , 70860 ( 001 , €$ 011 !! 8111110 . 1 ; 0 1922 . 4 174 061415611611 
,ז €1 ! 111$13££ ׳^ .? ; 5 193 , 5160165 165 1700675 0 .ס 30 י 0 ק 111 ^\ . 11 
5164114118614 . 15614 ) 461 . 4 . 065614 , 60:1 ? . 14 ; 1947 , 0 ^ 7144 ( 001 

. 195 6 ,. 0 . 4 171 

ח. ק. ב. 

היהודים בדר. שרידים של מצבות וכתובות מעידים 
על מציאותם של סוחרים יהודים מאלכסנדריה בטו׳מי שבדו׳ 
במאה ה 2 לסה״ג ועל תושבים יהודים בה במאה ה 3 . בין 
המתיישבים היוונים בדר לאחר כיבושה בידי הביזאנטים 
במאה ד, 11 היו גם יהודים "רומנים" (כלומר ביזאנטיים) 
רבים. — קהילה יהודית בסיליסטריה (דו׳ הבולגארית) 
ב 1377 , כלומר עוד לפני הכיבוש התורכי, נזכרת בחיבור 
שהופיע בקו׳שטא ב 1743 . מ 1394 , שבה סופחה דר לתורכיה, 
ואילך היה גורל היהודים שם כגורל אחיהם בתורכיה (ע״ע). 
כשטופחה דו׳ ע״י חוזה־ברלין( 1878 ) לנסיכות רומניה, ישבו 
שם יהודים ספרדים ואשכנזים מעטים, בעיקר בקהילות 
קונסטנצה וטולצ׳אה. היהודים, שהיו עד אז נתינים ע 1 ת־ 
מאנים, הפכו לאזרחים רומניים. מצבם החברתי של יהודי 
דר עד לשנות ה 30 של המאה ה 20 היה טוב משל אחיהם 
משאר חלקי רומניה! אוכלוסיית המחוז היתה מעורבת 
מעמים שונים, ומספר הרומנים גדל רק בתמיכת השלטונות 
המרכזיים. מספר היהודים בדו׳ לפני מלחמת־העולם 11 היה 
כ 6,000 . בימי המשטר הפאשיסטי הועברו יהודי דר למחנות- 
ריכוז בקובאדין ובכפרים הסמוכים לה. לאחר שכבד נשלמו 
כל ההכנות להשמדתם, הצליחו בני קהילת קונסטאנצה 
לשחד מפקד־משטרה גבוה, ממונה על המחנות, והוא הסכים 
לפרק אותם באמתלא של סכנת-מגפה. לאחר מכן הועברו 
כל הגברים בגיל 18 — 50 לעבודה במחצבות, והשאר הוחזרו 
למקומות מגוריהם הקודמים. היהודים הבסאראביים, שישבו 
בדר וקיבלו לאחר סיפוחה של בסאראביה לברה״מ ( 28 ביוני 
1940 ) את הזכות לשוב למולדתם, נהרגו בידי משמר הגבול 
הרומני בשעה שניסו לעבור את הגבול. — על מצבם של 
יהודי דו׳ בימי משטר הרפובליקה העממית ע״ע רומניה. 
תשובות ר׳ שלמה אברהם כהן, ליוררנו שנ״ב: 5 טז 06 ת $1 .£ 

.א .£ ; 1901 , 801477101416 671 115 ) 1 [ 365 ,( 2£016 ־ ¥31 \ $05 .£) 

007£445 ,^ 0 ־ £1 . 3 .[ ; 1930 ,.££ 68 , 3706611675 ' 1511 ( 614 / ,־ 6101 ^ 
. 1936 , 691 ־ 682 ־ 141 ,.?£ 495 , 1 , 1440160714771 [ 714 1745671£1407414 

ח. ק. ב. 

דזבחלמבזב, ?ימזלי אלפסנדחביץ׳ — . 9 

10608 זנ 0 ק $06 — ( 1836 , ניז׳ני־נובגורוד [היום: 

ג(רקי]— 1861 , פטרבורג), מבקר ספרותי ופובליציסטן רוסי. 







47 


דובדוליובוב, ניקולי אלכסנדרוביץ׳ — דוגמה 


48 


דר היה בן כומר פראווסלאווי. כבר בילדותו — כתלמיד 
בבי״ס כנסייתי — גילה כשרונות לא־רגילים. כבן 17 נכנם 
לסמינריון כנסייתי בפטרבורג, אולם כעבור שנה עזב אותו, 
עבד לאקאדמיה הפדאגוגית, ובה סיים את לימודיו ב 1858 . 
בתקופת שהותו באקאדמיה נתגבשה השקפת־עולמו והתחילה 
פעילותו הספרותית. באותן השנים אף דאג במסירות לאחיו 
ואחיותיו הקטנים, שנשארו יתומים אחרי מות אביהם. 4 שנים 
היה דר קשור במערכת הירחון > 868881 נ 6 ק 008 ("בך 
הדור") כחברו וידידו של צ׳רנישבסקי (ע״ע). דר מת 
משחפת בגיל 25 . 

דר היה דמות טיפוסית של אסכולת "הבנים" בתרבות 
הרוסית של שנות ה 60 , שהיו צאצאי כמרים, סוחרים, פקידים, 
בורגניס-זעידים — 
פרולטארים רוחניים 
שעל הכתיבה פרנס¬ 
תם — בניגוד ל״א- 
בות", הסופרים מבני 
המעמדות האצילים 
והאמידים שמשנות 
ח 40 . דר היה מרדן 
ומהפכן. הוא היד, 
הראשון באנשי הבי¬ 
קורת הספרותית הדו¬ 
סית, ששלל שלילה 
מוחלטת את "האמ¬ 
נות הצרופה" וחיפש 
ביצירה האמנותית 
את היסוד החברתי. 
הוא דגל באמנות 
מגמתית מדעת, ואף הביקורת הספרותית לא היתה בשבילו 
אלא אמצעי להפצת דעותיו הניהיליסטיות(ע״ע ניהיליזם). דד 
היה "הגליאני שמאלי" ותלמידו של לודויג פויארבך (ע״ע). 
תמצית השקפותיו הציבוריות ניתנת לסיכום בכמה ממשפטיו: 
"מלחמת האריסטוקראטיה והדמוקראטיה מהווה את כל תוכן 
ההיסטוריה — השמדת האוכלים ואינם־עושים"; "הבעיות 
המרכזיות נפתרות באמצעים מהפכניים בלבד". בהתאם לכך 
נתן דר פירוש ניהיליסטי גם ליצירות סופרים שמרנים. החשו¬ 
בים במאמרי־הביקורת שלו הם:( 1 ) - 108 ג 0 ה 06 06 א 013 ז 4 
? 81883 ("מהי אובלומוביות ז"), שבו נאחז דר ברומאן 
של גונצ׳אב (ע״ע) "אובאמוב" לשם מתיחת ביקורת על 
הווי־החיים של האחוזה, ערב ביטול צמיתות-האיכרים ברו¬ 
סיה! ( 2 ) 0786 ק 3 ! 1 1 ג 76,880 8 08673 4 ץ 1 / ("קרן־אור 
במלכות־החושך"), שבו השתמש דר בביקורת המחזות של 
אוסטרובסקי (ע״ע) למתיחת ביקורת על המעמד העירוני 
הרוסי מהדור הישן; ( 3 ) במאמר - 83070 8/167 ק 8 07/13 ) 1 
? #688 5118,88 ("מתי יבוא היום האמיתי?"; עבר , : ח. ש. 
בן-אברם, תשי״א) נאחז דר ברומאן של טורגניב (ע״ע) 
38786 ) 931 ("על הסף") וקשר כתרים לגיבורו הראשי איני 
סארוב, המהפכן הבולגארי. דר ערך גם מוסף סאטירי לירחון 
״בן־הדור״ בשם 0880708 ("המשרוקית"), שבו הגיע 
לביקורת קיצונית על ערכי־החברה המקובלים. 

בחייו הפרטיים וביחסיו אל בני-משפחתו ואל נשים 
שהתקשר עמן גילה דר טוב־לב, רגשות עדינים וצניעות. 
אולם בעיני מתנגדיו נראה כחצוף, ארסי, פרחח ואישיות 


אפלה. טורגניב ציין את ראשי הניהיליסטים באמרו: "צ׳רני- 
שבסקי הוא נחש ודר — נחש־משקפיים"; ודר שימש לו 
טיפוס-אב לבאזאאב, הגיבור הראשי ברומאן "אבות ובנים". 

לעומת זה ראה מארכם בדר את דידרו ולסינג הרוסי 

• ♦ • 

כאחד. — דשפעת דר על הספרות התסית היתוז גדולוז בד 1 י 

שאחריה והוא הוחזר והועלה על נס באסכולה הרוחנית 

הרשמית של רוסיה הסובייטית. 

הרצאה חדשה של כתביו ב 3 כרכי^ם, מוסקווה 1950/2 . — 
^ 11 ^ 3 ^: 61101 1 נ 11 ;מ 8 ק 6 ז׳ 13 ^. 9 

,מ*סןנ) 8 ז 18 ; 0 8 ; 1890 י 3 .\ן . 8 

; 1894 , 2168468114 ) €1 .]/$ ; 1894 

.£ ; 080 1911 כן ד 100 * .!/ , 8. !!; 16 x 21808 
111155150110 ) .ס , 15011 ־ 1 ? .? ; 1911 , 21 .£ 814 ^ מ X09, 1X2X3 
6 ממ 6 נ! 08033 קמ!^ , 08 ) 1 > 1 <ץכן} 1 . 0 . 8 : 1921 ,(ז 0 ) 1111 ז.>ן 

. 1950 , 3 .$ . 8 

א. אח. 

הג 1 נג, ע״ע פרת־ים. 

5 ^ י 

דוגמה (יוד מ^ץ 6 §), במובן רחב — כל אמונה או דעה, 
המנוסחת ניסוח מסרים והמחייבת חסידי דת 
מסויימת; במובן מצומצם — האמונה הנקבעת ע״י הכנסיה 
הנוצרית כאמת שאין לערער עליה. 

מקורה של המלה דר הוא בביטוי; 0 ^ 80x81 (="נראה לי"; 
להבדיל מהמלה דוגמה, דוגמא או דיגמא [מיור ^ץ 861 ], 
שמקורה , 1 ^ 581x = "אני מראה"), ויש לה ביסודה שתי 
הוראות שונות זו מזו: 1 ) ההודאה האחת היא "מה שנראה 
לגופים המחוקקים", ז״א חוק או החלטה חוקית. במובן זה 
מופיע המונח בתרגום השבעים ("כדת מדי ופרס", דנ ׳ ו, ט), 
בנוסח תאודוטיון (ע״ע), וכן בברית החדשה לציון צווי 
הקיסר (לוקאס ב , , א , ; מעשי השליחים י״ז, ז׳), תקנות 
השליחים (מעשי השליחים ט״ז, ד , ), וגם חוקי־התורה (אפסים 
ב/ ט״ו; קולוסים ב , , י״ד — בשני המקומות בטעם לגנאי). 
השימוש האחרון נפוץ גם ביהדות ההלניסטית; יוספוס׳ 
למשל, קורא בשם דר׳ לחוקי-אל שבכתבי-הקודש, שהיהודים 
מוכנים למסור עליהם את נפשם (נגד אפיון א׳, 42 ). 
2 ) ההוראה השניה היא "מה שנראה לנכון להוגי-הדעות", 
ז״א אמונות ודעות עיוניות־פילוסופיות. אולם הקדמונים לא 
הבדילו יפה בין שתי ההודאות, וראיה לכך — שגם את המלה 
דר בהוראה של דעות עיוגיות־פילוסופיות נהגו הסופרים 
הרומיים לתרגם במלה 1 מ 11 )€ז €0 !), המורה על צו או תקנה. 

אבות־הכנסיה הראשונים נהגו בדרך־בלל להשתמש במלה 
דר בהוראתה השניה, ז״א בהוראה של אמונות ודעות של 
הנצרות. אולם מאחר שלדעת הנוצרים אמונותיהם ודעותיהם 
נובעות מהתגלות אלוהית, קיבלה המלה דר בנצרות במשך 
הזמן גם את המשמעות הראשונה: של חוק או החלטה חוקית. 
מן המאה ה 4 ואילך החל השימוש במלה דר במובן המצומ¬ 
צם — כאמת של הכנסיה שאין לערער עליה, ומכאן קיבלה 
המלה את ההוראה המקובלת של אמונה דתית מסויימת. 

אמנם ביה״ב היה נדיר השימוש במלה דר במובן הכנ¬ 
סייתי המצומצם, אך בעקבות הרפורמאציה והקונטרא- 
רפורמאציה נעשה המונח רווח. החל מוועידת הכגסיה 

בטרנטו במאה ה 16 — ועוד יותר מהוועידה הוואטיקאנית 

* • 

( 1869/70 ) — מקובל המונח בטרמינולוגיה הקאנונית; הפרו־ 
טסטאנטים מדברים על "תאולוגיה דוגמתית" החל מאמצע 
המאה ה 17 . 












49 


דוגמה 


50 


חדו״ במובן הרחב — באמונות דתיות מנוסחות המוטלות 
על חסידי דת או כת דתית — אין להן מקום אלא בדתות 
או בכיתות דתיות שבהן תופסת מקום מרכזי תאולוגיה 
עיונית, ביהוד אם ז 1 מבקשת להתבסס על התגלות אלוהית, 
וביותר אם בדת זו מיוחסת לדברים שבלב פונקציה גאולתית, 
או שהדת מקפידה על הבדלה בינה לבין חברותיה מבחינת 
עניינים שבלב ובאמונה דווקא. מכאן, שדתות־ההתגלות 
המ 1 נ 1 תאי 0 טיות הן בדידכלל דוגמתיות יותר מן האליליות! 
יוצאים מן הכלל — הבאים לאשר את הכלל — בעולם האלילי 
הם זרמים המתבססים גם הם על התגלות אלוהית, כגון 
האורפיזם, דתות־המיסתורין וכד/ — על הבעיה, אם קיימות 
דד ביהדות, מתנהל ויכוח של דורות בין הוגי־דעות 
וחוקרים. אמנם ביקשה התאואגיה של היהדות להתבסס על 
ההתגלות, אך היא לא ייחסה לאמונה שבלב תפקיד גאולתי, 
וכן מעולם לא הגדירה היהדות את עצמה באופן בלעדי בדב¬ 
רים שבאמונה! לפיכך לא היתד, מחוייבת להטיל על מאמיניה 
דד מסויימות. מכל מקום מעולם לא נוסחו ביהדות דד בצורה 
מחייבת את כלל "קהל־ו־,מאמינים", מאחר שלא היתה תאו- 
אגיה יהודית אחידה ואין בה שיטה אחידה ומחייבת של 
עיקרי־האמונה. הנסיונות השוגים, שנעשו ביהדות התלמודית 
מאז תקופת המשנה לציין ולמיין את סוגי הכופרים, שכפי- 
רתם מוציאה אותם מכלל־ישראל, והנסיונות השונים שגעשו 
במחשבה היהודית ביה״ב לקבוע לדת היהודית עיקרי- 
אמונה — לא ביקשו בדרך־כלל אלא לתחום את האמונה 
הראויה מדעות זרות או להגדיר את הדת במושגי יסוד 
(ע״ע עקרים)! ספק אם נתכוונו להטיל על העם דד מחייבות. 
בהלכה לא נחשב בדרך־כלל ככופר אלא מי שמביע בפירוש 
דעות שליליות ביחס לאמונות מסויימות (השר משג , סנה׳ 
י״א, ב׳! וע״ע אפיקורוס [ 2 ]). גם האמונות שנתפסו בהלכה 
כחיוב דתי לא נתפסו בעם במשמעות אחידה. רק בקרב 
החוגים היהודיים בזמן החדש, הרוצים להשתחרר מעול 
השיטה ההלכתית המסרתית, בא לידי ביטוי הרצון לדלות 
מהמסורת היהודית דד מחייבות. דד ממש במסגרת היהדות 
ההיסטורית אין למצוא אלא באי-אלו כיתות, שהתבדלו 
משאר העם בשל תורות מסויימות. כת כזו, שניסחה לעצמה 
דד מחייבות, היא כת מדבר־יהודה (השר מגילת־הסרכים, 
עט׳ ג׳—ד׳). לפי יוספוס (מלחמות ב/ 142 ) נשבע כל אסיי, 
ש,׳לא ימסור לאיש את הדוגמות״( 1 ז:זג>>!׳ן 50 — כנראה, במובן 
של תורות ושל חוקים גם יחד) של הכת בצורה שונה 
משקיבל אותן. האופי ד,דוגמתי של תורות הכיתות הללו 
יסודו באפיין הכיתתי דווקא, ובנקודה זו הן דומות לנצרות 
הקדומה בראשיתה. 

הדו׳ בנצרות. האופי הכיתתי של הנצרות הקדומה 
גרם לכך, שכבר בראשיתה התחילה להתפלג לכיתות שונות, 
והפולמוס האידאולוגי, שנוצר ע״י כך, גרם לגיבוש הדוגמא- 
טיקה בתוך הנצרות. ועידוודהכנסיה מראשיתן ועד הוועידה 
הוואטיקאנית ( 1869/70 ) היה תפקידן להגן על האמונה 
"הבריאה" נגד סטיות מסטיות שונות, ולכן קידמו הוועידות 
הללו את הדויגמאטיקה הנוצרית! הפולמוס כלפי חוץ גרם, 
איפוא, להתפתחות הדו" בנצרות. 

ברם, גם האופי המיוחד של הדת הנוצרית גרם לאפיה 
האגמתי המובהק. כבר בראשיתה היתה האמונה, במיוחד 
האמונה בישו, התנאי לישועת הנוצרי. רק האמונה הנכונה 
מבטיחה את ישועת הפרט, ועל ד,כנסיה וחכמיה — שעליהם 


לדאוג לישועת המאמינים — להגדיר לשם כך את האמונה 
הנכונה. התוכן העיקרי של הנצרות הוא האמונה במעשה־ 
הישועה של ישו האדם — שהוא יחד עם זה פרצוף אחד 
משלושת פרצופי האל שמת וקם לתחיה בגופו. מוטיווים 
מיתיים אלה ומוטיווים אחרים נוספים — כגון החטא הקדמון, 
שכר ועונש אחרי המוות, יום־הדין האחרון ותחיית-המתים, 
הסאקראמנטים (כגון הטבילה וסעודת־הקודש), ובתקופה 
מאוחרת יותר המיתוס על מרים אמו של ישו — לקוחים 
משיטות דתיות שונות זו מזו, ולכן קיימת ביניהם פעמים 
הרבה אי־התאמה. מכאן חשיבות הדו׳ בנצרות, שעליה ליישב 
ניגודים אלה וליצור שיטה אחידה הגיונית במידת האפשר. 
אבוודהכנסיה היו מעורים ביוונות על האינטלקטואליזם שבה 
ועל חיבתה לעיון דיאלקטי! לפיכך נתנה להם הדוגמאטיקה 
הנוצרית הזדמנות לפילפול חריף לשמו. התוצאה של ריבויו 
ורב־גוניותו של החומר הדוגמתי שבאמונת הכנסיה הנוצרית 
ושל סידורו המחושב היא, שאמנם מצווה מצד אחד הקאתולי 
הפשוט לשם ישועתו להאמין אמונה אורתודוכסית לפי 
הדוגמאטיקה הכנסייתית, אולם — מצד שני — אין הוא 
מסוגל לכלול ולתפוס את עיקרי אמונתו, והבנתם המעמיקה 
והנכונה שמורה כסגולה רק למלומדים. התוצאה השניה של 
הדוגמאטיקה המפותחת בקרב הנצרות הקאתולית היא, שהיא 
גרמה להיווצרות מחודשת של מינויות שונות, כשקבוצת 
מאמינים לא רצתה לקבל מסקנות מגמתיות מסויימות והיתד, 
לה בנקודה הנדונה שיטה מגמתית שונה! דבר זה הביא 
לפלוגתות רעיוניות, שהוכרעו לפעמים באמצעי־כוח חילו¬ 
ניים. אמצעים אלה הופעלו נגד הקבוצה שנוצחה גם לאחר 
ההכרעה, ומכאן רדיפות המינים שבנצרות. 

לפי השקפת הנצרות מקור הדו" היא ההתגלות האלוהית, 
ביתר דיוק — תורותיו של ישו ומעשה־הישועה שלו. היא 
מייחסת לישו עצמו את ההבטחה, שאחרי מותו "הפרקליט 
רוח־הקודש, אשר ישלחנו אבי בשמי, הוא ילמדכם את הכל 
ויזכירכם את כל אשר הגדתי לבם"(יוחנן י״ד, כ״ו). הכגסיה 
מאמינה, איפוא, שרוח־הקודש השוכן בתוכה הוא גם המורה 
שלה בענייני האמונה, ותפקידו לשמור את ד,כנסיה מפני 
טעויות בעניין הדוגמאטיקה. מכאן ההחלטה של הוועידה 
הוואטיקאנית, שהכרעות מסויימות של האפיפיור, שהן 
מופנות כלפי כל העולם הנוצרי ועניינן באמונה ובמוסר, 
אין בהן טעות. אולם מבחינה עקרונית אין הדו׳ נקבעת רק 
בכוח החלטת ועידת־כנסיה או הכרזת האפיפיור, כי אם מס¬ 
פיקה לכך הסכמה כללית של הנצרות. רק מטעמים מעשיים 
מתגברת במאות השנים האחרונות — ביחוד החל מוועידת 
טרנטו — בכנסיה הקאתולית הנטיה לתת לדו" כוח חוקי 
חיצוני ע״י הכרזה עליהן! אולם אין מכריזים על דו׳ חדשה 
אלא אם־כן כבר נתקבלה פחות או יותר בחוגי הכנסיה. 
הדו׳ האחרונה, שעליה הכריזה ד,כנסיה הקאתולית, היא הדו׳ 
של עליית מרים, אמו של ישו, בגופה ד,שמימה ( 0 !£נןןז 1 ! 2551 
1111$ §ז 1 ע י "אסיפת הבתולה השמימה"), שעליה הכריז האפי¬ 
פיור פיוס ^^ X ב 1950 . 

ההתפתחות הדוגמתית של הכנסיה היוונית־אורתודוכסית 
נסתיימה למעשה בוועידת ד,כנסיה הכללית השביעית ב 787 . 
כנסיה זו נתפלגה סופית מן ד,כנסיה הקאתולית במאה ה 11 , 
כשזו האחרונה קיבלה את הדו׳ שרוח־הקודש יוצא לא רק מן 
האב, אלא גם מן הבן. 

כדוגמה להתפתחותה של דו׳ קאתולית טיפוסית יכולה 






51 


דוגמה 


52 


לשמש התהוות הדו׳ של ד",התעברות ללא־פגם" (- 3 מ! 1 מ 1 
ססקשסמסס 011131:3 ) של מרים, אמו של ישו. אע״פ שהברית 
החדשה ואבות־הכנסיה הראשונים לא גילו יחס חיובי מיוחד 
לאם המשיח, עלה קרנה באמונה העממית, ודבר זה הוא אחד 
הגורמים של פולחן מרים ביה״ב. מבחינה דוגמתית נודעת 
למרים חשיבות מיוחדת, כי היא מקשרת את ישו עם האנו¬ 
שות י קיימת, איפוא, הבעיה, אם מרים היתה חוטאה כשאר 
בני־אדם, וביחוד — אם חל עליה החטא הקדמון. אוגוסטינוס 
(ע״ע) לא ענה ברורות על השאלה האחרונה, אך קבע, 
שמרים כיחידה מבני-אדם (בדומה לישו) לא חטאה. לדעה 
זו הסכימו גם הבאים אחריו. לדעת ברנרדוס מקלרוו (ע״ע) 
נולדה מרים כבר מרחם אמה כקדושה, בדומה לירמיה הנביא 
וליוחנן המטביל. אולם ברנארדום — ובעקבותיו תומאס 
מאקודנו והדומיניקנים אחריו—התנגדו לדעה שמרים נולדה, 
כמו ישו בנה, בלי להיות כפופה לחטא הקדמון. בדעה זו, 
שהיא קיצונית יותר ומסדירה את יחסו האנושי והאלוהי 
של ישו בצורה מושלמת יותר, דגלו דונם סקוטום (ע״ע), 
ובעקבותיו הפראנציסקנים, ואח״ב הישועים. דעה זו ניצחה 
ביה״ב המאוחרים, ולבסוף הוכרזה כדו׳ ב 1854 ע״י האפיפיור 
פיוס £מ. 

בדוגמאטיקה של הקאתוליות קיימת התפתחות מיוחדת 
במינה, השונה מכמה בחינות מהתפתחותה הרעיונית בכלל: 
א) אין אפשרות — לפחות להלכה — לבטל במרוצת התהליך 
את שלב־הדו׳ הקודם, מאחר שאי־אפשר לבטל שום דו׳ ז 
משום כך מספר הדד הולך וגדל. ב) קיימת, אמנם, השפעה 
רעיונית, חברתית ופוליטית של התקופות השונות על הת¬ 
פתחות הדו׳, אך ההשפעות הללו חלות רק על השכבה 
שהתפתחה מתוך התקופה המשפיעה. ג) משתי הסיבות הנ״ל 
ומחמת האופי הנורמאטיווי של הדו׳ מכוונת התפתחות הדו׳ 
ע״י החוקיות הפנימית, הנובעת מתכנה הרעיוני של הדו/ 
יותר מאשר ע״י נסיבות הזמן. ד) מכיל זה מתחייב, שהחשיבה 
השוררת בעולם הדוגמאטיקה הקאתולית היא בעיקרה חשיבה 
קאזואיסטית ומתוכה נוצרים החידושים בדוגמאטיקה. 

מן הבחינות הללו דומים חוקי ההתפתחות של הדוגמא- 
טיקה הקאתולית לחוקי ההתפתחות של ההלכה, שנודעת לה 
ביהדות חשיבות דומה לזו של הדוגמאטיקה בקאתוליות. 
קירבה נוספת קיימת בין דו׳ להלכה בביסוסו האידאולוגי בהת־ 

4 • 

גלות אלוהית. אולם התוכן של שתי התופעות שונה לחלוטין, 
מאחר שהיהדות הקלאסית מבוססת על קיום המצוות, ואילו 
הנצרות — על האמונה 1 וכן שוללת ההלכה כל אינטרוונציה 
של רוח-הקודש בהכרעותיה. ברם, הקירבה באפיין הנורמא- 
טיווי הכולל של ההלכה ושל הדו׳ הקאתולית בולטת במקרים 
שבהם שתי השיטות מתנגשות זו בזו, למשל במקרה של 
האנוסים: האנוס הוא לפי הדו׳ הקאתולית נוצרי, מאחר 
שהטבילה מביאה באופן אוטומאטי ללידה חדשה של הנטבל 
כנוצרי, והיא בחינת 1£1€131115 >.מ! ("טביעה שאי- 

אפשר למחקה"), ואילו לפי ההלכה מי שנולד מאם יהודיה 
הוא יהודי בכל התנאים ובכל הנסיבות. הקירבה הדיאלקטית 
בין הדו׳ וההלכה בולטת בתופעה, שדווקא בקרב אותם 
החוגים היהודיים, הרוצים להשתחרר מעול השיטה ההלכ¬ 
תית המסרתית, נשמעים קולות הדורשים לחפש ולמצוא 
ביהדות דו״ — אולם במובן הפרוטסטאנטי (ר׳ להלן) של 
מושג זה. 

הרפורמאציה התכוונה להחזיר את הפנסיה לקד¬ 


מותה, למצב שנחשב לבלתי־מושחת ובלתי-מקולקל מבחינת 
האמונה הנוצרית. רווחה הדעה, שהסטיה מן הדרך הנכונה 
חלה בכנסיה בדרך־כלל במאות ה 6 — ה 7 . מכאן, שמבחינה 
עקרונית לא דחו הרפורמאטורים את הדו׳ בנצרות. ברם, 
רעיון הרפורמה זיעזע באופן עקרוני את המסורת ההיס- 
טוריתז החל מהופעתו של ין הוס (ע״ע) נחשבו כקנה־מידה 
היחיד לנכונות הדו" כתבי־הקודש של הנצרות, ולדעת הפרו- 
טסטאנטיזם מותר לנוצרי לפרשם כהבנתו. הפרוטסטאנטיזם 
עירער, איפוא, את הרכבה ואת תכנה של הדוגמאטיקה. 
הגישה הדוגמתית, שלא בוטלה גם במאות הראשונות של 
הפרוטסטאנטיזם, חוזקה אח״כ עוד יותר בכנסיות הפרוטס¬ 
טאנטיות מחמת הפלוגתות האידאולוגיות, שבהן ניסתה כל 
אחת ואחת מהן להגדיר את האמונה ה״בריאה" השוררת 
בתוכה. ביחוד מפורסמת הפלוגתה בעניין סעודת־הקודש, 

שבה נקט לותר עמדה שמרנית יותר מיריביו, כגון צוינגלי. 

״ #• • • • 

הדגש על הדו׳ הובלט גם בעקבות מלחמות הכנסיות הפרו¬ 
טסטאנטיות עם יריבים שהיו קיצוניים מהן לגבי ביקורת 
הנצרות המקובלת, כגון האנאבאפטיסטים ושוללי האמונה 

בשילוש (ע״ע סדוטוס). התוצאה היתה התפתחות דוגמא¬ 

** ♦* 

טיקה פרוטסטאנטית, השונה מזו של הכנסיה הקאתולית, ומן 
המאה ה 17 ואילך משתמשים אף הפרוטסטאנטים בפירוש 
במלה דו׳, שחודשה כבר קודם בקרב הכנסיה הקאתולית 
בעקבות התנגשותה עם הרפורמה. 

ברם, רשות הביקורת של כל נוצרי, עירעוד השיטה 
הדוגמתית הכנסייתית של יה״ב והעמדת כתבי-הקודש כקנה־ 
מידה לנכונות האמונה — הכינו את הקרקע לעירעור הדוג־ 
מאטיקה הפרוטסטאנטית עצמה, כשהתקופה היתד, בשלה 
לכך. זרמי־מחשבה מסויימים של המאות ה 18 וה 19 , ביהוד 
מקצת הזרמים של הפילוסופיה המודרנית, הליבראליזם 
והפוזיטיוויזם, התנגדו לדתות-ההתגלות ולעצם מושג ד,כנ־ 
סיה, והמלה דו׳ הפכה בפיהם לכינוי-גנאי. תנועות אלו 
השפיעו גם על הפרוטסטאנטיזם עצמו והולידו זרמים ליב־ 
ראליים בקרבו, שהם קיימים עד היום. הם מתיימרים להמשיך 
במסורת המקורית של הפרוטסטאנטיזם, שנוצר כפגיעה בדו" 
הכנריה הקאתולית. הליבראליזם הפרוטסטאנטי העקבי מת¬ 
נגד בדרך-כלל לדו", ואפילו הזרם המנוגד לו, שמוצאו 
ברומאנטיקה, משתדל להשתמש במושג "תורת־האמונה" 
( 6 ז 51011 מ:>כ 13111 ס, ע״ע שליארמכר), במקום דוגמאטיקה. 

גם המחקר ההיסטורי המדעי גרם לשינוי הגישה אל 
הדוגמאטיקה. כשהוכר שההיסטוריה השפיעה על התפתחות 
הדר, התחילו לפעמים אף להפריז בהערכת השפעה זו. מתוך 
שרבים ראו בתולדות הדד התפתחות, הפך מושג הדו׳ אצל 
כמה מן החוקרים לדבר חיובי. קבוצת תאולוגים קאתולים 
״מודרניסטיים״ (שנגדם מכוונת האנציקליקה משנת 1907 ) 
אף ביקשה לפשר בדרך זו בין השקפת-עולם מודרנית ובין 
הדוגמאטיזם הקאתולי. 

המדע עירער גם את קנה־המידה של הדוגמאטיקה הפרו¬ 
טסטאנטית, המבוססת על כתבי-הקודש של הנצרות, כי 
נתברר שאף על התהוותם של אלה חלה השפעת התקופה, 
והביקורת הספרותית־היסטורית הרסה את אחדותם. הרשות 
שנותן הפרוטסטאנטיזם לכל אחד לפרש את כתבי־הקודש 
לפי מצפונו שלו גרמה לכך, שתוצאות החקירה המדעית חדרו 
לחוגים רחבים של הפרוטסטאנטים, וחלק גדול של כמריהם 
אינו מאמין באלוהותו של ישו, ורבים אף אינם מקבלים 








53 


דוגמה—דוגמטיזם ובקרת 


54 


את הדר על תחייתו, ויחד עם זה רואים הם את עצמם 
כנוצרים נאמנים. מכאן באה הדרישה הראדיקאלית של 
בולטמן(ע״ע) לסילוק המיתוס ( 11118 ־ 1101081$161 זץדתזמ£) מן 
הנצרות. 

ברם, הראקציה של הזרמים הדוגלים באיראציונאליות 
נגד רוח הליבראליזם של המאה ה 19 גרמה ליחס חיובי יותר 
למו׳עזג הדר, ויש גם פרוטסטאנטים הטוענים שקיימות דר׳ 
בנצרות, אולם הם משתמשים במונח זה לא במובן המקובל 
בכנסיה הקאתולית, ואף לא במובנו המקובל בחוגי האורתו¬ 
דוכסיה הפרוטסטאנטית, אלא במובן שימושו בפי אבות־ 
הכנסיה הראשונים ? ז״א: לדעתם הדר׳ הן האמונות והדעות 
היסודיות של הנצרות. מו&ג זה של הדו׳ דומה, איפוא, 
ל״עיקרים" שביהדות. חוקרים יהודיים מודרניים מסויימים, 
הדנים בבעיית הדר׳ בחדות, מתכוונים על־פי רוב למושג 
שהוא נהוג היום בחוגים פרוטסטאנטיים. — מחדשה של 
שיטה דוגמתית בפרוטסטאנטיות בשנים האחרונות הוא 
קרל ברת (ע״ע). 

; 1830 2 , 1-11 , 6 ( 0107111 .!!*!?!/ס 067 ,־ 0330801 ־ 50810101 .£ .? 

0. 8. 8211X1■, ¥01)65. {1}). 3. €11X1511. 00§111617865011., 1-111, 
1866 / 7 ; 1.611 ,. 16 ־ x1). 3. 011x15x1. 008x116x1865011., 1867 3 ; 8131 - 
! 80 \^ 1 1 ) 1.1160 , 1 ) 001 ־ X11X6 <1173 £>., 1873 ; 8 . £0013, 1.611]<23612 

2. 5X1131111X1 3. 00 ^81115 ; 1906 4 ,. 1 :/ 650 § 7 ן 16 ה X, £110^0110(1 
?07506X137, 1907 ; 8 .. 500801 1.611 ,£־ x1). 3. 1)0^X116X1^05011., 1 - 1 \£ 
1922-1933 3 ; ¥. 831 011 016 , 111 ־ X15x1. 00^x1107x1}^ 1X11 £17(71/17x1, 
1927 ; 1 ( 1 ., €0630: 3. ¥)<717$(?10{>1611 ) 117 ^ 00 . 3 16 ץ X1^, 1936 ; 

1 ( 1 ., 016 {(1X0111. 00£171£1(1\, 1-1\8 1938-1953; }. 81. £. 
810£3££31:1, 50x116 0/5 01 ¥611 §10 17 , 1930 2 ; ¥. 833.111308 ־ > 
¥611x1). 3. 000 x 11611 §65011., 1-111, 193 1 5 ; ¥. 1)01 0 , 0££0 נ .: 

?/0X1 11. 868x1$ (5080133111: 6), 1931; ). X1x^ ¥115 ,^ 1 ^ 3 'נ X01X6 
365 30^X1165, 1-111, 1931-193 6 2 ; 83. מ£ 016 ,זשמז^ו ¥ 

5 ( 6 111111 £ 3. 011x15(1. 0.5, 1941; 8. 8> 01 ) ¥115 ,:זג 1 § 3 ז X6 317 
308X116 €07( 11011 <]176, 1947; 81. 5081 00£ 11110115011 6 )¥ , 03115 ־ - 
111(7X1 1953 3 . 

81. \^1€!1€ 113 ! ,ז . ¥x6x1^x1^18&^ : על בעיית הד׳ ביהדות 
17. 16118. 83008 .£ , 82 ^ 50808010 .( ; 1926 ,( 70 ן 7 ע 810 ) .ס , 

8. 001(1033011, 001 .ן x013110 ( ויכוח על חדר ביהדות ), 
8£0\¥£ 70-71, 1926-1927. 

. ד. פ 

דר באיסלאם. נסיון ראשון לקבוע דר׳ המחייבות 
את כל המוסלמים אפשר למצוא בניסוח השהאדה ("העדות"), 
אשר אמירתה שימשה סימן להתאסלמות"כבר בתקופה 
קדומה מאד בתולדות האיסלאם. הניסוח הוא: "אני מעיד 
שאין אל אלא אללה׳ ואני מעיד שמוחמד הוא שליח אללה" 
(יש חילופי־נוסחאות קלים). יש סמוכין להשערה, שקדם לכך 
ניסוח שבו העיד המתאסלם רק על אמונתו באחדות האל. 
הכנסת העדות לגבי שליחותו של מוחמד לתוך השהאדה 
נבעה מן הדרישה להצהרה המהווה סימן־הכר מפריד בין 

המוסלמים ובין היהודים והנוצרים. 
עם התפתחות התאולוגיה באיסלאם פסקו מערכות הדו" 
השונות, המצויות באיסלאם, לשמש את מטרת ההבדלה בין 
האיסלאם ובין הדתות האחרות, ונעשו תזות, שקבעה כל 
כת ואסכולה תאולוגית לעומת הכיתות והאסכולות 

האחרות. 

הכת הראשונה באיסלאם, שפיתחה באופן שיטתי דוגמא־ 
טיקה עיונית, היתד. כפי הנראה, המעתזלה (ע״ע), שקמה 
במאה ה 8 . אנשי המועתזילה חילקו את הסוגיות התאולוגיות 
לפי 5 "שרשים"(אצול), שהיו רובם ככולם מעין דו". לחלוקה 
זו לשרשים היתה השפעה מעמיקה בתאולוגיה האיסלאמית, 
והיא קובעת במידה רבה גם את מבנה "ספר האמונות 
והדעות" לר׳ סעדיה גאון. אע״פ שאין סדרם של העדשים 


קבוע תמיד, הרי בדרך־כלל הראשון הוא שורש הייחוד 
(אלתוחיד), הקובע בשיטת המועתזילה לא רק את אחדותו 
של האל, אלא גם את דחיית גשמיותו ואת הזיהוי של תאריו 
עם עצמותו. השני הוא שורש הצדק (אלעדל), הקובע שכל 
מעשיו של האל מותאמים לצדק ומכוונים לטובת הברואים ן 
השורש הזה קובע גם את חופש פעולתו של האדם (וע״ע 
גזרה קדומה, עמ׳ 587 ). השלישי הוא שורש ההבטחה והאיום 
(אלועד ואלועיד), הדן בבעיות אסכאטולוגיות. הרביעי הוא 
שורש הדרגה בין שתי הדרגות (אלמנזלה בין אלמנזלתין), 
הדן, בין השאר, במעמדו של החוטא שהוא מאמין — בעיה 
שיש לה קשר הדוק עם תורת המדינה והתכונות הדרושות 
למועמד לח׳ליפות, ושבעטיה נוצרה כת המועתזילה. החמישי 
הוא שורש החובה לצוות על המשובח ולאסור את המגונה 
(אלאמר באל־מערוף ואלנהי ען אלמנכר)! שורש זה מחייב 
פעילות מעעוית. — אנשי הכיתות השיעיות, שהושפעו מן 
המועתזילה, מונים לעיתים שורש ששי, הקובע את חובת 
הנאמנות למשפחת מוחמד ועלי. 

האיסלאם הסוני, שלא קיבל את תורת המועתזילה, 
גיבש — במידה רבה אגב פולמוס נגד המועתזילה — את 
האורתודוכסיה של האשעריה (ע״ע אשערי), שנזקקה לדוג־ 
מאטיקה משלה. ניסוה קדום (כנראה מן המאה ה 10 ) של הדו" 
הללו ניתן ב 29 הסעיפים של הכתב אלסקה אלאכבר. הסעי¬ 
פים הללו מכילים, בין השאר — בניגוד למועתזילה — דברים 
הקובעים שלאל יש תארים עצמיים! שהקוראן לא נברא! 
שהאל בורא את מעעזיו של האדם, ואילו זה האחרון "רוכש 
אותם", אבל מקבל את האחריות להם! שהנביאים אינם 
חוטאים, שמוחמד הוא שליחו ואהובו של האל, ושארבעה 
הח׳ליפים הראשונים הם הטובים שבבני-אדם אחרי מוחמד. 
הוא מחייב גם את האמונה לגבי פרטים אסכאטולוגיים 
שונים. — במשך הדורות חיברו מורים גדולים סיכומים חד¬ 
שים של הדו", המשקפים בניסוחיהם את הוויכוחים התאו־ 
לוגיים שהתנהלו בינתיים. חיבורים אלה, שבהם השתלבו גם 
משפטים פילוסופיים, משמשים, עם פירושיהם, חומר-לימוד 
בבתי־הספר האיסלאמיים הגבוהים. 

העובדה, שבאיסלאם הסוני חסר מוסד בעל סמכות תא 1 ־ 
לוגית מוחלטת, גרמה לכך שאע״פ שבאשעריה מצויים עיק¬ 
רים המקובלים אצל כל אנשי האסכולה הזאת, לא נתקבל 
אצלם — בניגוד למצב הקיים בקאתוליות — נוסח של דו" 
המחייב את כולם. אותו מצב קיים גם לגבי זרמים מקבילים 
לאשעריה. — ניסוחים של דו", שהן שונות מאד מאלו 
המקובלות באיסלאם הסוני, נמצאים אצל כיתות שיעיות 
קיצוניות, כגון האסמאעיליה (ע״ע). 

,£־ 01 ( 4 ( 14 . 5 . 14 ; 1932 , ¥116 15/10516111 0x663 י 0051008 ^\ .ן 
- 0(801300, 1510701150116 ¥0X7165510X75 ־ 41-5111'1(7211(7 (£1); 8. 5x1 
¥07 ?075510x1 ,ת 813551£00 .£ ;( 193 , £ 11X136 (00( 131303, X^X 
, 811305 . 5 ; 1922 , 11 ,) 071107 ( 41-1 51017150110 ¥11 1 3'41-1)05(1^X1 

.ן> 5 622 . טו, יה! כ, כג! דהי״א יח, יז) כחלק מחילו 
האישי של דוד. זמן־מה אחרי מלחמה זו (כנראה באמצע 
מלכות דוד) באה — לפי סדר הכתובים — מלחמה במואב, 
שנסתיימה בהכנעתו (שמו״ב ח, ב! דהי״א יה, ב), ובסמוך 
לה — בעמון. סיבת המלחמה במואב אינה ידועה לנו. לפי 
מידת האכזריות שנתגלתה במלחמה זו (שמו״ב שם) יתכן 
להגיח, שהתחילה בהתגרות מצד מואב (אפשר יש גרעין 
היסטורי בסיפור המדרש [במד״ר י״ד], שמלך מואב הרג את 
בית־אביו של דוד, שהוליכם אצלו בזמן שברח מפגי שאול). 
המלחמות האחרות, עם שסופן היה כיבוש, התחילו כמלחמות־ 
מגן — כתגובה על התגרות מן החוץ. המלחמה בעמון 
(שמו״ב ח— י—יב! דהי״א יט— כ) היתה תוצאה מפגיעה 
מעליבה שפגע חנון מלך עמון במתכוון בישראל ובדוד, 
שהיה ידידו של אביו נחש (לפי הסיפור האגדי (ר׳ לעיל) 
הציל נחש את אחד מאחי דוד בשעת רצח משפחתו בידי 
מלך מואב). העמונים קראו לעזרתם את המדינות הארמיות 
שבצפון (במדרחוב, מעכה, טוב, צובה), והמלחמה הפכה 
להתנגשות בין ישראל וארם, שתוצאותיה היו הכרעה על 
ההגמוניה בכל תחום ארץ־הייעוד. קרב גדול היה על־יד 
רבה, בירת בני־עמון, שעליה צרו בני־ישראל! על צבאם 
ניצחו יואב ואבישי אחיו. הארמים ניגפו, והדדעזר מלך 
צובה הזעיק לעזרה גם את ארם אשר מעבר לנהר־פרת. 
בקרב שעל־יד חילם, אי־שם בעבר־הירדן הצפוני, בהנהלת 
דוד עצמו, הוכרעה המלחמה: נצחון ישראל היה שלם! 
בין רבבות הנופלים, רגלים ופרשים, מהארמים היה גם 
שר־צבאם שובך (או שופך), ואלפים נלקחו בשבי, ובהם גם 
700 רכב. יואב חידש את ההתקפה על רבת־עמון והזמין 
את דוד למקום המערכה להשלים את כיבוש העיר. דוד 
הוכתר למלך בני־עמון, אבל ייתכן שאחד מבני המלך הקודם 
(שבי) הושאר למלא תפקיד־מה (שמו״ב יז, כז). המלחמה 
עם הארמים נסתיימה בקרב בגבול הפרת, שבו הופה הדדעזר, 
ועמו גם דמשק העוזרת לו. ע״י מלחמה זו נקבע גורלה 
של סוריה: צובה, ועמה המדינות הכפופות לה, נשתעבדו 
לישראל! דמשק, שעזרה לצובה, הושמו בה נציבים, וגבול 
מדינת־ישדאל הועמד בצפון על הפרת (מל״א ה, א). בכל 
חבל סוריה נשתיירו רק חמת בצפון, רצועת הערים 
הפיניקיות (צור, צידון) על החוף הצפוני והמדינה הארמית 
הקטנה גשור (שמלכה היה קשור עם דוד בקשרי־חיתון)! 
אך כל אלה היו בעלי־ברית לדוד. תעי מלך חמת אף שלח 
לו מתנות — כלי כסף, זהב ונחושת — ביד בנו הדורם. — 
מלחמתו האחרונה של דוד היתד, בנגב — באדום. זו' היתד, 
מלחמה קשה ואכזרית ביותר, שעלתה בדמים מרובים לשני 
הצדדים (שמו״ב ח, יג—יד! מל״א יא, טו—טז! תה׳ ס, ב! 
דהי״א יה, יב—יג). היא הוכרעה לבסוף ע״י אבישי (לפי 
דהי״א! בתה׳ מיוחם הנצחון ליואב) בגיא־מלח (כנראה 
מקום בערבה)! המלוכה בוטלה, ובאדום הושמו נציבים. 
ע״י כיבוש זה נפלו בידי ישראל מכרות־ד,נחושת במדינה זו 
והגמל של אילת או עציון־גבר על ים־סוף — שני דברים 


שהאדירו עושר בארץ לאחר־זמן, בימי שלמה. בסיום מל¬ 
חמות אלה נוצרה המדינה הגדולה ביותר בתולדות עמי 
סוריה, ואותה שעה גם המדינה התקיפה ביותר בכל המזרח 
התרבותי(מפת מלכות דוד: ע״ע ארץ־ישראל, עמ׳ 277/8 ). 

אולם כבר בימי דוד נראו במבנה המעצמה הישראלית 
ומלכות־ישראל עצמה גקודות־תורפה, שהיו בחלקן תוצאות 
מליקויי המבנה, אך בחלקן גם תוצאות מאישיותו ואפיו של 
מייסדן האדיר. המלחמות הרבות, שבהן נשפך דם רב מבני- 
העם, הורגשו כמעמסה כבדה, מאחד שד,כיבושים נחשבו 
כיבושי־יחיד של המלך, וטובת־הנאתם היתד, בעיקר לבית־ 
המלכות. בלי ספק ראה העם בעין רעה גם את חיל הורים 
(הגתים, הכרתי והפלתי), ששימשו כשומרי־ראש המלך. כל 
אותה שעה לא כבתה, כנראה, גם הקנאה הישנה של אפרים 
וההתחרות בין שבט־יהודה מזה ובני-רחל מזה. גם כמה אסו¬ 
נות בידי־שמים הוסיפו על האיבה. במשך 3 שנים — אולי 
עוד לפני המלחמות הגדולות (יש קובעים את המעשה בשנים 
13 — 16 למלכות־דוד) — היה רעב בארץ, וכששאל דוד בה׳ 
ניתנה לו התשובה, שזו תוצאה מחטא רדיפת הגבעונים בידי 
שאול. כשנשאלו הגבעונים לטיב הכפרה — דרשו מיתת 
שבעת בני שאול, והמלך לא העז להמרות פיהם! עי״כ 
נראה דוד כמשמיד בית-המלוכה שקדם לו (שמו״ב כא). 
כעבור זמן קרה שוב מקרה זר: פרץ דבר כבד, ובעם תלו 
זה בחטאו של דוד, שערך מיפקד של העם — ודאי לצורך 
גביית מיסיס או לקביעת כוחו הצבאי (שם כד! 
דהי״א כא). 

אולם גם בבית־המלוכה ובהרמון־המלך לא היתד, נחת, 
והזעזועים בחייו האישיים של דוד ובמשפחתו, ענייני נשיו 
ובניו, פגעו כמה פעמים בשלום המדינה. מנשי דוד נזכרות 
במקרא שמונה בשמותיהן, וייתכן שמספרן היה רב יותר 
(לפי המדרש התלמודי [סנה׳ כ״א, ע״א] — 18 ), מלבד 
הפילגשים. מן המלכות היתד, לפחות אחת בת־נכר: מעכה 
בת תלמי מלך גשור, ולפי הסיפור התלמודי [קיד׳ ע״ו, ע״ב] 
היו לדוד הרבה בנים "בני יפת־תואר", ז״א בני שבויות- 
מלחמה. הקשרים והיחסים בין דוד ובין כמה מנשיו היו 
מלאי דראמאטיות, ואף טראגיות. כבר בפרשת דוד ואביגיל 
(ר' לעיל) מרובה הסתום והנרמז מן המפורש. פרשת־חיים 
מזעזעת היא פרשת דוד ומיכל — מאהבתם העזה בנעוריהם, 
הפרדתם מאונם ואיחודם לאחר כמה שנים, עד לאותה שעה 
שגבה הר בין בת-המלך הגאה ובין בעלה איש־העם שירש 
את מקום בית-אביה — "ותבז לו בלבה״(שמו״ב ו, כ—כג! 
דהי״א טו, כט). אולם המאורע החמור ביותר אירע בתקופה 
מאוחרת יותר, בימי המלחמה עם עמון, כשנפתח דוד ליפי 
בת־שבע, אשת אוריה ד,חתי — אחד הגיבורים שהתהלכו 
אתו מימי נדודיו (שמו״ב כג, לט! דהי״א יא, מא). כששהה 
אוריה במלחמה במצור רבת-עמון, לקח דוד את בת־שבע 
לארמונו בירושלים, וכשהרתה לו — סיבב שאוריה ייהרג 
בקרב. הפשע האיום גרר את תוכחתו הזועמת של נתן הנביא, 
והמלך הכיר והודה בחטאו, קיבל תוכחה והכניע עצמו לפני 
ה׳ ולפני נביאו (שמו״ב יא—יב). אולם בת־שבע היתד, לו 
לאשה — בוודאי למורת רוחן של הנשים הוותיקות ואנשי- 
החצר —, ואף קיבלה הבטחה מדוד שבנה ימלוך. בעיית 
ירושת המלוכה היתד, יגעה, מאחר שלא היה קיים חוק 
מסדיר את הירושה. בין בני הנשים השונות שררה איבה, 
וכן היו כמה מבני המלך נתונים לפריצות ולהפקדות, ואילו 







63 


דוז 


64 


מד גילה חולשה וסלחנות יתרה ביחסיו לבניו המתפרעים. 
אמנון בכור־בניו, בן אחינועם היזרעאלית, אנס את אחותו- 
חורגתו תמר בת מעכה! למלך "חרה מאד", אך הוא לא עשה 
כלום לבן הפושע. אבשלום אחי תמר נקם את נקמתה ורצח 
את אמנון, ואח״ב נמלט אל אבי־אמו מלך גשור (שם יג). 
כעבור שנים אחדות התפייס דוד עם אבשלום בתיווכו של 
יואב והחזיר את בנו זה — שהיה אהוב עליו ביותר — לחצר- 
המלך (שם יד), ואף לא מיחה בידו כשהחל אבשלום לנהוג 
גינוני יורש־עצד. ניכר, שדוד המזדקן החל להזניח את 
תפקידיו הציבוריים, ואולי אף את החשוב שבהם — השיפוט 
(שם טו, ב— ג). אבשלום, שנתפס לבולמוס של המלוכה, 
קשר קשר עם כמה 
מזקני העם ושרי- 
המלוכד, 
הצבא — 
גם מן הקרובים 
לדוד, כגון יועצו 
אחיתופל —, הרים 
יד באביו והמליך 
עצמו מלך בחברון 
(לפי המשוער — 
בשנת 33/4 למלכות 
דוד). העם נהר 
בהמוניו אחרי הבן 
המורד. דוד ראה 
עצמו נעזב מרוב 
מקורביו, עבדיו 
וחייליו! הוא נאלץ 
לנטוש את ירושלים 
ולבקש לו מפלט 
בעבר־הירדן בחסות 
צבא( האישי, ששמר 
לו אמונים. אבשלום 
נכנס לירושלים, אד 
לם השגיאות הפו־ 
ליטיות והטאקטיות 
של יועציו, וכנגדן 
תחבולותיהם המחו¬ 
כמות של דוד ויו¬ 
עציו, וביחוד כשרו¬ 
נו הצבאי וגבורתו 
של יואב, שנשאר נאמן לדוד — גרמו למפנה. בקרב 
המכריע בעבר-הירדן ניצח צבאו של דוד בפיקודו של 
יואב את צבא העם, ואבשלום עצמו נהרג בידי יואב 
(שמרב טו—יח. בזה דעכה המרידה מעצמה, אולם דוד — 
ההמום מצער על מות בנדאהובו — לא ידע הפעם לכלכל 
את מעשיו בתבונה, ושובו למלוכה אירע במסיבות שעוררו 
ריב בין זקני ישראל וזקני יהודה, כשהראשונים ראו עצמם 
באילו הם נחותים במעמדם לגבי האחרונים(שם יט). בריב זה 
השתמש איש מבנימין, שבע בן בכרי — אולי מחסידי בית- 
המלוכה לשעבר —, לעורר מרד חדש, דוד שלח את שר- 
צבאו עמשא נגד המורדים. יואב, שראה בו את מתחרהו, סילק 
אותו — כשם שסילק בשעתו את אבנר (ד׳ לעיל) —, ואח״כ 
הכריע גם מלחמה זו לטובת שלטונו של דוד (שם כ). 


שנותיו האחרונות של דוד היו תקופת שקט ושלווה 
לממלכה הגדולה שהקים, הן בפנים והן כלפי חוץ. אולם 
המלך הזקן עצמו היה מוקף תככי-חצר עד יומו האחרון. עם 
מותו של אבשלום הגיעה המלוכה — לפי סדר הבכורה — 
לאדוניה בן חגית, שתמכו בו רעיו הוותיקים של המלך: 
יואב ואביתר, בני-המלך ו״אנשי-יהודה". אדוניה אף התחיל 
לנהוג כמלך־לעתיד ולאסוף את תומכיו סביבו. אבל נתן 
הנביא, שבשעתו הוכיח את דוד את תוכחתו הקשה על 
מעשהו עם בת-שבע, תמך בשלמה בן בת-שבע — כנראה 
בגלל ההבטחה שנתן דוד לאשתו זו — ובהשפעתו ציווה 
דוד למשוח את שלמה למלך ולהכריז עליו כמלך בעודו 

בחייו. סמכותו של 
דוד הזקן היתד, גדו¬ 
לה עד כדי כך, 

שהדבר בוצע בלי 
כל התנגדות (מל״א 
א). בצוואתו לשל¬ 
מה הזהיר אותו דוד 
לשמוע בקול ה׳ 

ולשמור את תורתו 
ומצוותיו! יחד עם 
זד, הטיל עליו לגמול 
טובה לנאמנים עם 
אביו, אך גם לד,פ¬ 
רע מאלה שנטר 
להם דוד שנאה על 
הפגיעות שפגעו בו 
במלכותו — ביניהם 
יואב (שם ב! השד 
דהי״א כב, יב—יג! 

שם כה, ט). דוד 
ז מלך 40 שנה בחב¬ 
רון ובירושלים! 

כבן 70 היה במותו. 

אירגון ממל¬ 
כת ישראל בידי 
דוד. שאול עדיין 
המשיך במשטר 
ובאורח־החיים שמ¬ 
ימי השופטים, אם 
כי כמלך כבר ניתנו 
לו כמה סמכויות שלא היו לנשיאי־השבטים. עם עלייתו 
של דוד ניתנו פנים חדשות למלוכה והוכנסו שינויים 
עיקריים בכל תחומי המדינה והצבא. כתוצאה מחייו ההרפת- 
קניים של דוד קם, בצד צבא העם, צבא פרטי של המלך, 
מורכב מבני שבטים שונים, ואף מבני־נכר (אפרים. בנימין, 
גד! ארמים, עמונים, מואבים, הגרים — שמו״ב כג, ח—לט! 
דהי״א יא, יי—מז), ביניהם גם חתים (שם: שמו״א כו, ו) — 
ודאי קצינים־הרפתקנים, פליטים מארצותיהם. זה היה צבא 
קטן של חיילים מקצועיים, מאומן וממושמע להפליא ונאמן 
ומסור למפקדו ללא סייג! הוא היה מחולק ליחידות של 
"שלושים" ו״שלושה". בכוח צבא זה נעשו בעיקר המלחמות 
בפלשתים וכיבוש ירושלים, והוא שעמד לדוד להשיבו 
למלוכה בימי מדד אבשלום ושבע בן בכדי. על "הכרתי 










65 


דוד 


66 


והפלתי", שאורגן מתוך צבא־הפלשתים אחרי כיבוש גת, פקד 
שר־חיל גתי (אתי), ומעליו הועמד שר מיוחד, בניהו בן 
יהוידע (שנעשה אח״כ לשר־הצבא הכללי). על כלל־הצבא 
ו״שרי־החיל" (שמו״ב כד, ד) עמד יואב — נאמנו של דוד 
ומי שהלך אתו מראשית נדודיו ועשה את כל המלחמות 
הגדולות, אע״פ שמפעם לפעם נפלו סיכסוכים קשים בינו 
ובין המלך• 

ע״פ דוגמת המדינות השכנות הגדולות, ביהוד — 
כנראה — מצרים, נתכוננו זו הפעם הראשונה גם המשרות 
החשובות של שרים לתפקידים קבועים בחצר־המלכות: 
הסופר — המנהל, כנראה, את הקורספונדנציה המלכותית 
והרושם את מצוות המלך! המזכיר— אולי המנהל את הלשכה 
המלכותית, המביא את בעלי־הדינין לפני המלך, ואפשר גם 
הממונה הראשי על השירות האזרחי במדינה; ״רעה המלך״ * 

* 9 1 • 

יועץ ראשי! מחנך לבני־המלך; ממונה "על המס", ז״א על 
העבדת יתר הכנעני כסבלים וחוצבים; כשרים נחשבו גם 
הכהנים — אביתר מבני-עלי וצדוק מבגי־אלעזר! אחרי 
מלחמת אבשלום היה לדוד גם כהן "פרטי" (עירא היאירי) 
(שמו״ב ח, טו—יח! כ, כג—כו! דהי״א כד, ו! כז,כה—לא). 
ברם, שלא כבמצרים, הוחזק המשפט בידי המלך, ולמשפט 
צדקו של דוד יצא שם (שמו״ב ח, טו! דהי״א יח, יד), אלא 
שפרט לתקנה אחת הנוגעת לצבא — עוד מזמן היות דוד 
בצקלג (שמו״א ל, כד) — לא נשתמר לנו ממשפט המלך 
ולא כלום. 

בידי המלך נצטבר רכוש קרקעי וכספי רב מן השלל, 
ועליו נתמנו "שרי רכוש ומקנה" (דהי״א כז, כה—לא). אין 
סימן להפרדה בין אוצר־המלך ואוצר־המלוכה. קרן בפני 
עצמה היו ההקדשות משלל המלחמות הרבות, שנועדו לצרכי 
קדשים ומקדש (דהי״א כו, כז ו והשר שמו״ב ח, י—יב; 
מל״א ז, נא); על רכוש זה נתמנו כמה מראשי־האבות מן 

הלוים (דהי״א כו, כ—כו). 

♦ • י 

דוד והמקדש. בס׳ דברי״הימים נמסר תיאור מפורט 
של תיכנון מדוקדק של בניין בית־המקדש מטעם דוד ושל 
הכנותיו הנרחבות בחמרים ובאנשים לצרכי מפעל זה! וכן 
מיוחס לדוד אירגון הכהונה והלויה למשמרותיהן, חלוקת 
הלוים לשוערים ומשוררים, התקנת השירה במקדש וכד 
(דהי״א כב, ב—ה, יד—טז; כג—כו! כח, יא—כט, ח), 
תיאור זה לפרטיו דומה שהוא משקף מעמד של בית בנוי 
וקיים ושל משטר קבוע מדורות; לפיכך יש מניחים, שאין 
זה אלא תיאור של מציאות מאוחדת, שמוצגת ע״י המחבר 
כהוראה מטעם דוד. אולם מסתבר יותר, שתיאור זה נכון 
בעיקרו וביסודו, שכן בשעת אירגון העבודה במקדש בתחילת 
ימי הבית השני מושתתים כל הסידורים על מסורת ידועה 
ומקובלת מדוד (עז׳ ג, י; נחמ ׳ יב, כד, מה—מו). מסורת זו 
אף תואמת להפליא את רוחו של המלך ואת מגמותיו המש¬ 
תקפות במעשיו הידועים לנו. דוד לא העלה את הארון 
לירושלים אלא במטרה תחילה לבנות את הבית (ביטוי עמוק 
להרגשה זו ניתן בתה׳ קלב). קרוב לוודאי, שהמלך ראה את 
עיקר תעודת ימיו האחרונים, אחר שוך סערת מלחמות־חוץ 
וסיכסוכי־פנים׳ בהכנת בניין הבית. המקום, שעליו עתיד 
היה לעמוד בית-המקדש כעבור שנים לא־רבות, נקנה בידי 
דוד מידי תושב־ירושלים היבוסי ארונה (או אדניה או ארנן 
[שמו״ב כד; דהי״א כא]). השירה והנגינה כליווי לעבודת־ה׳ 
כבר היתה. ידועה בישראל (למשל בהעלאת הארון [ר׳ 


לעיל]), והסדרתה בידי המלך־המשורר אינה אלא טבעית. 

אישיותו של דוד, כפי שהיא מצטיירת במקורות 
המקראיים — אף בלי להזקק למסורת, שהוסיפה על דמותו 
קווים רבים (ר׳ להלן) — היא עשירה ומורכבת מאד. נפגשים 
בו קווי-אופי שונים, ואפילו מנוגדים, המתמזגים יחד ליחידה 
אישית מופלאה. מצד אחד — דוד הוא גיבור ואיש־מלחמה. 
מילדותו הוא לוחם עז־נפש, המכה "את הארי ואת הדוב"; 
כנער הוא מכריע את גלית הפלשתי, לוחם את מלחמות 
ישראל בשירות המלך שאול, מצטיין כראשון בין גיבוריו * 
אח״כ — מנהיג גדוד לוחמים דופשיים מרי-נפש ולוחם בראשם 
מלחמה פארטיזאנית בשוסי עמו! כמלך הוא מצביא גדול, 
מנצח וכובש. איש־הצבא האמיץ והנועז הזה הוא גם תכסיסן 
מחוכם ודיפלומאט ערום, הכורך את השגת מטרתו האישית 
במילוי תפקיד של מנהיג מדיני גדול, איש היודע לחשב 
כל צעד, להשתמש בכושר דיפלומאטי מופלא בשעת־צורך 
ולהמתין בסבלנות לבוא מועד: עזוב ונרדף ע״י המלך 
שאול — הוא מתקשר עם מתי־המעט שאתו עם מלך־מואב, 
עם בני־עמון, ואף עם מלך-פלשתים, שאך ,תמול׳ הכה בחיי¬ 
ליו ב״רבבות"; כמלך בחברון הוא מתחתן במלך־גשור 
הארמי, שכנו של איש-בושת בצפון; נעזב ע״י רוב העם 
ומחפש מפלט ב,נכר׳ — הוא מפליא לסכל מרחוק עצת יועץ 
חכם (אחיתופל) ולהמציא לעצמו ע״י סוכניו ידיעות על כל 
הנעשה בעירו. שנים הוא נושא בלבו ייעוד המלכות, אך 
כאילו אינו נוקף אצבע להחיש מלכותו — עד בוא השעה 
ויריביו מסולקים ע״י אויבים מבחוץ או ע״י סיכסוכים ביניהם 
לבין עצמם. הוא מארגן בעל יזמה, היודע זמן לקרב ולרחק. 
מיום שהוא יודע שנועד למלוכה אין המטרה הזאת סרה 
מנגד עיניו, אך השגתה הופכת בידו להגשמת ייעוד לאומי 
גדול. כחוט-השערה פעמים בינו ובין אבדן או צעד אל עבר 
האויב, אך דוקא מ,עז׳ הוא מוציא ,מתוק׳: עזוב ונרדף, הוא 
מארגן צבא־ריקים כאילו בעל־כרחו, אך בידו המאומנת הם 
הופכים לצבא "גיבורים", שעתידים לעשות מלחמותיו הגדו¬ 
לות! מאין ברירה הוא מסגיר עצמו לשרת בצבא אויב-עמו 
הגדול — וזה עצמו משמש לו חיפוי להכות באויבי-עמו 
האחרים, וכעבור שנים— אף בפלשתים גופם, ואפילו להוציא 
מידי הפלשתים את צבאם ולהעמידו לשירותו. הוא מתקשר 
לצרכו המדיני עם מלכי-הכנענים מחוץ לארץ ההתנחלות, 
אך כל זה אינו אלא אמצעי כדי להפוך את כל יתד "ארץ־ 
כנען״ לשעבר ל״ארץ־ישראל״. הוא עולה — אמנם בדרך 
זיגזאגית ו״אנושית״ מאד — צעד אחר צעד, אך כל צעד 
הוא גם צעד" עליה לעמו. הוא מגדיל כבוד ביתו ע״י העלאת 
הארון, אבל צעד זה הוא הקובע מרכז לאומי, ממלכתי 
ודתי לעמו. 

וכנגד גדלות המעשה — עומק הרגש. דוד אינו גיבור- 
מלחמה ומנהיג מדיני גדול בלבד! הוא משורר גדול— "נעים 
זמרות ישראל״ (שמו״ב כג, א) —, עדין הרגש ועז הביטוי. 

9 • 

הוא מנגן מופלא בכלי־שיר, מפורסם לדורות (השו׳ עמום 
ו, ה! נחמ׳ יב, לו)! כמלך הוא מחזיק "שרים וישרות" (שמו״ב 
יט, לו); המשל הציורי משפיע עליו השפעה עזה (השו׳ משל 
נתן הנביא [שם יב], משל האשד, התקועית [שם יד]). רגשות 
אנושיים טבעיים חזקים פועמים בו: אהבת רעים, שלה ניתן 
ביטוי גדול בקינותיו על מות אהוביו, ביחוד על שאול 
ויונתן(שם א, יז—כז) — קינה שהיא מן העדינות והמופלאות 
בספרות המקראית! אהבת אב לבניו ורחמי אב עליהם — עד 





67 


מד 


68 


כדי חולשה — אפילו כלפי בן סורר ומורה באבשלום; 
ואהבת נשים. כל אישיותו של דוד עטופה הילה של ארו¬ 
טיקה — פעמים דקה ועדינה, ופעמים עזה וקשה. קסם אישי 
שופע ממנו וקונה לב רבים, כנשים כגברים, לאהבה תלויה 
בדבר ולאהבה שאינה תלויה בדבר (מיכל, אביגיל; יונתן, 
יואב). 

ברם מידתו העיקרית והראשית של דוד היא דבקותו בה/ 
אמונתו העמוקה בו ובחסדו, בטחונו הגמור בו, הרגשת עצמו 
כעבד־ה/ כעושה שליחותו ונושא ייעודו, ומכאן — היענותו 
התמידית והמוחלטת לדבריו. לא זכה דוד להיות ירא־חטא 
בכל דרכיו ומעשיו, ופעמים שנמשך אחרי תאוותיו ויצריו — 
תאוות־בשרים ויצר־השלטון —, אך יראת־שמים ואהבת־ה׳ 
שבו לעולם אינן נפגמות. לפיכך הוא מכיר בחטא ומקבל 
בהכנעה עמוקה תוכחה ועונש. גדולתו ומלוכתו אינן בעיניו 
השגים שהשיגם בכוח עצמו ולא בזכות עצמו, אלא חסד ה׳ 
ותפקיד שהוטל עליו מטעם ה׳. הוא מלך בעם — ועבד לפני 
אלוהיו; לפיכך הוא מבטל כבודו מפני כבוד ה/ מוחל על 
כבודו כמלך ומשתף עצמו עם פשוטי העם — עם "אמהות 
עבדיו" בשמחה של מצווה, כ״מכרפר בכל עד(שמו״ב ו, יד), 
כ״מרקד ומשחק" (דהי״א טו, כט) לפני ה/ בחגיגת העלאת 
הארון. אף כמלך הוא רואה עצמו לא כמושל לכבודו ולהנאתו 
אלא כעושה דבר־אל למען עמו ישראל אשר בחר (שמו״ב ז, 
יח—כט). בשירת־הנצחון הנפלאה שלו(שם כב; המקבילה: 
תה׳ יח) אין הוא מזכיר כלל את גבורתו המלחמתית אלא 
את גבורת ה׳ אשר הראה נפלאות בו, ולעצמו אין הוא מייחס 
זכות אלא קיום צו־אל ושמירת מצוותיו: "כי כל משפטו 
לנגדי, וחקתיו לא אסור ממנה... וישב ה׳ לי כצדקתי, כברי 
לנגד עיניו... כי בכה ארוץ גדוד, באלהי אדלג שור". ב״דברי 
דוד האחרונים" (שמו״ב כג, א—ז) נשמעת תחושת־יעוד 
עמוקה, הרגשת "ברית־עולם" לו ולביתו "עם אל" — הרגשת־ 
יעוד, שממנה (ומדברי נתן הנביא אליו !שם ז, טז] התחילה 
צמיחת הרעיון המשיחי בישראל. 

דוד המלך וספר תחלים. שמו של דוד כעבד־ה׳ 
וכמשורר אלוהי קשור קשר בל־ינתק בס׳ תהלים. מ 150 
מזמורים שבתהלים כוללים 73 (ג—ט׳ יא—לב, לד—מא, 
נא—סה, סח—ע, פו, קא, קג, קח—קי, קכב, קכד, קלא, קלג, 
קלח—קמה) בכותרותיהם את הציון "לדוד"; עוד אחד (קלב) 
מיוחם לו בבירור מבחינת תכנ 1 , ועוד שנים אחרים (קה—קו) 
מיוחסים לו ע״פ דהי״א טז, ז—לו; הסיומת של ספר שני 
של תהלים היא: ״כלו תפלות דוד בן־ישי״ (שם עב, כ — 
בסיומו של פרק שאינו מיוחס "לדוד" אלא "לשלמה"!). אין 
להכריע היום, אם הכותרת "לדוד" מתכוונת בכל מקרה 
ומקרה לציין את דוד כמחבר המזמור, או שמא אין היא — 
לפחות בכמה מקרים — אלא הקדשה לדוד, או ציון של 
מזמור המותאם לו או מושר לפי לחן המיוחס לו. רובם 
המכריע של המזמורים המיוחסים לדוד הם "מזמורי־יחיד" 
מובהקים, ויש מהם ההולמים להפליא את דוד, ואף רק את 
דוד בלבד, בסיטואציות מסויימות המפורשות בגוף הפרק, 
כגון: יח, גא (עד פס׳ יט), ם (=קח), סג (גם נו, נז, קמב, 
קמד); רובם של המזמורים מתאימים לנפש כל אדם בהגותה 
לפני אלוהיה; אך יש גם מזמורים שיחוסם לדוד מלך ישראל 
אינו מתקבל על הדעת. המסורת של תושבע״פ והתודעה 
העממית (ר׳ להלן) קיבלו את ס׳ תהלים כיצירתו של דוד. 
חקר־המקרא החדיש בדורות שלפנינו, שלא מצא עדויות 
מסייעות לכך מן החוץ ושדבק בדעות מוקדמות מסויימות 


על תולדותיהם והתפתחותם של הרעיונות הדתיים בישראל, 
שלל את בעלותו של דוד על כל המזמורים הנקראים על שמו 
בתהלים — או עכ״פ על רובם ככולם —, ויש ששללו ממנו 
אפילו את השירים המיוחסים לו בם׳ שמואל. היום, לאור 
ידיעתנו את השירה הדתית של שכני ישראל ואת הדמיון 
הרב במוטיווים ובמליצה שבין מזמורי תהלים וביו רעיהם 
במזרח הקדמון (מצרים, בבל, כנען) — קרוב שנקבל 
את עדות המסורת ביסודה. על־כל־פנים עדות זו היא 
עתיקת־ימים מאד, שהרי כבר בכותרת שירתו בס׳ שמואל 
נחשב דוד לראש משוררי ישראל, ושירתו היתד, ידועה 
ומפורסמת בימי עמום ובראשית ימי בית שני (ר׳ לעיל). 
רבגוניותם של המזמורים המיוחסים לדוד והפנים השונות, 
אף המנוגדות זו לזו, שבהן מתגלה מחברן מבחינת מעמדו 
בחיים, הלכי־רוחו ומצבי־נפשו — אינן מעוררות כל תמיהה, 
כי אך טבעי הוא שמשורר גדול, אשר חי חיים סוערים 
גדושי תהפוכות ועלילות, מאוויים ופעולות, מצוקה וגאות, 
מעלות ומורדות — נתן ביטוי בשירתו להשתפכות לבו בכל 
המסיבות המתחלפות הללו. 

דמות דוד במסורת המקראית. מעשיו המדי¬ 
ניים והצבאיים של דוד עם גדולתו הדתית, כבונה מלכות 
ישראל, מכונן קדושת ירושלים והמקדש וכהסיד האמיתי, 
יחד עם שירתו ועם לבטיו האישיים — כל הצירוף המופלא 
הזה, היחיד במינו, עשה אותו, עם כל הפגמים האנושיים־ 
טבעיים שנתגלו בו מפעם לפעם, לאישיות הדגולה והמרכזית 
במקרא. דוד הוא האיש היחיד בתולדות ישראל ובתולדות 
דת־ישראל, שלא היה לא כהן ולא נביא, ואעפ״כ נעשה סמל 
דתי. לנביאים דוד הוא עבד־ה׳ ומשיח־ה/ ומלכותו היא 
מופת נצחי לכל הדורות וסמל לאהבת ה׳ ולחפץ ה׳ בעם. 
מעשי דוד הם דוגמה לכל הדורות הבאים (מל״א ג, ג; שם 
יא, ד, לח; מל״ב יח, ג; שם כב, ב), ולמען דוד מקיים ה׳ 
חסדי המלוכה (מל״א ב, מה! שם יא, לב; מל״ב יט, לד; 
ישע׳ לז, לה! שם נד״ ג! ירט׳ ל, ט! הושע ג, ה; עמ ׳ ט, יא; 
דהי״ב ז, יח! שם כא, ז, ועוד), ובזכותו תוחזר המלכות 
לישראל (יחז׳ לד, כג—כד; שם לז, כד). ברית ה׳ עם דוד 
ובית־דוד היא ברית־עולם כימי השמים על הארץ (ירמ׳ 
לג, כא). 

י. קופמן, תולדות האמונה הישראלית, ב׳, 183-171 , 204 - 
205 , תש״ב; הנ״ל, הסיפורים על דוד ושלמה (מולד, 
ט׳־ו), תשי״ז; ב. דינבורג, הסיפור על כיבושה של ירושלים 
בימי דוד ומשמעותו ההיסטורית (ציון, י״א, 167-153 ), תש״ו; 

מ. צ. סגל, מבוא המקרא, ב׳ (מלואים), תש״ז; הנ״ל, ספר 
שמואל, תשט״ז; י. מ. גדינץ, ארץ היעוד (ספר השנה ליהודי 
אמריקה, י״ג׳ 62-59 ), תש״ט; י. בהן, דוד (מאזנים, ו׳ 
[כ״ט], 322-305 ), תשי״ח ; ,;.ס 81 ■! 1)1-1111, 04: 1.11x11 ..׳ 1 
/ 0 ;? 111 ?ז 14 ז 710 41 ?־ 01 ?׳ 711 ? 711 ,ת $0 תו 3154 א . 3 > ; 866 ! 

, 5011 ) 8160 . 8 ; 1877 ,.ן>ף 5 333 , 1, 11 ) 7011 [ 711076121 / 1011 ! 7.4 ? 111 
1 ) 1111 ה? 1 ( 11 << 0 ; 1 ( 411 . , 1 ז 3 ק 15 ; 0 .׳\\ ; 1907 ,?? 1411 )? 2 111 ?; . 11 .( 7 
, $0831 . 81 . 81 ; 1909 ,. 0 1 ? 111 ) 1 ; 111 ) 710111111 . 111 ? 4 ?; 1 . 1 ) ?; 11.11 
־ 1914 ,( 0 <-׳\ ,$א ,א?)() !?) 541111 / 0 ) 8001 ? 111 111 ;? 11 ) $111 
- 166 , 86-146 , 11 , 1 ?!)?;! ;?; 1/011 . 1 ) . 11 ?;? 0 ,! 0 )) 141 •א ; 1920 
; 1932 2 , 1 ? 1 ) 1 ; 1 111 11 ?) 1441 )? 0 . 11 11 ? 1411 ;? 0 .. 10 ; 1925 , 169 

,!.( 1 ? 01 % [ 11 ? 011114 ? 711 .!) . 111 ^!!)!■ 1 ?(? 11 ?? 1 !( 1 076 ,) 05 א ..\ 
, 8414:11114 111 611 ) 016/7 ) 7 . 1 ) 11 % ) 71 > 11 < 111 ? 81441 076 , 7111 . 13 ; 1926 
11 ! 06111%111 ; 04 ,. 16 ; 1950 ,;.ס !{?!??;; €10 ; 04 ,. 1 ) 1 ; 1930 
; 1955 ,( 22 — 1 , 1/1 ,.) 065 " . ¥01 ) 1 ) 7 ) 1 !! .)% 1 ? 1 )?; 1 11 ? 7,676/1 . 1 ) ה 1 

1 ) 01 ? 14 4 ; 11 ? 11 ק<(%? ;? 0441101111411 [ 1 ? ;?' 7111 ,\ 1 ) 3 ׳\ 60 •א 
1 ) 411 $0/66 , 1011 ) 8 ) 80 • 1 ; 1939 ,( 48 8 א) 5410111011 1 ? . 0 ? 7 > 
710111 ,](!""נ! 1 \/ . 8 .¥! ; 1940 ,( 1-29 , 58 / 219 ) ■ 11 ) 714x1 
עברית: מתקופת״) 1940 , 222-224 ,? 1141111 ; 1 ? 011 ס! 6 ^ 7 ./?! 5101 
ו, 0 ו?? 418 ?! 1  ; 1949 ,( 23-26 , 0105,1 ( 3416 : 010 ) 81010015 ״ 1 ) 
, 155-177 ,; 1 ? 4 ז; 1 6 ) 6/176/1 ) 476 , 40111 ? . 81 ; 1946 , 0111% ? 111 
. 1958 , 129 , 11 עג , £5 א( ,) 736100 . 81 ; 1950 

י. מ. נ. 








69 


דוד 


70 


דוד בתלמוד, במדרש ובמסורת העממית. 
לשני הגונים המקראיים של דוד — הגיבור־הלוחם והמשורר־ 
החסיד — מצטרף באגדה התלמודית גון נוסף: של תלמיד־ 

חכם העוסק בתורה. השם ע ד י נ ו ה ע צ נ י (שמו״ב כג, ח) 

* •־־׳ ♦ ♦ * 

נדרש ככינוי לדוד, ש״כשהיה יושב ועוסק בתורה — היה 
מעדן עצמו כתולעת; ובשעה שיוצא למלחמה — היה 
מקשה עצמו כ ע ץ על שמונה מאות חלל בפעם אחת"(מדק 
ט״ז, ע״ב). בזה מובלטת המזיגה של שני יסודות הנראים 
כסותרים זה לזה — שנתמזגו באישיותו של דוד. כן מציינת 
האגדה את ההשלמה ההדדית בין רוח־השירה שבו לבין 
התעסקותו בתורה: "כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של 
דוד, וכיון שהגיע חצות־לילה — באה רוח צפונית ונושבת 
בו ומנגן מאליו; מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה 
עמוד־השחר" (ברכ ׳ ג/ ע״ב). מקראות שלפי פשוטם הם 
מטפלים במאורעות ממלחמותיהם וגבורותיהם של דוד ואנ¬ 
שיו — נדרשים באגדה כמתייחסים ל״מלחמתה של תורה", 
לדיונים בהלכה בינו לבינם (למשל: ב״ק ס׳—ס״א). מלאך־ 
המות לא יכול לו לדוד, כשבא ביום־השבת ליטול את נשמתו, 
כיון "דלא חוה פסיק פומיה מגירסא״(= שלא פסק פיו [של 
דוד] מלימוד), והיה נאלץ להפסיק את דוד ממשנתו על־ידי 
תחבולה — ורק אז יכול לו (שבת ל׳, ע״ב). לפי אגדה 
אחרת נפטר דוד בחג־השבועות — יום מתן־תורה (יר׳ חג׳ 
ב׳, ג׳; רות״ר ג ׳ ). דוד מופיע גם כפוסק־הלכות וכאב־בית־ 
דין; ל״בית־דינו של דוד" מיוחסת, למשל, חגזרה על ייחוד 
פנויה (בעקבות מעשה אמנון ותמר [סנה׳ כ״א; ע״ז ל״ו, 
ע״ב]). למזיגה ז 1 של מלך ושל איש־ההלכה באישיות אחת 
משווה האגדה ג 1 ן סטואי — ככיבוש פינוקיה ופארה של 
המלוכה ע״י הצנע והחומרה של שירות התורה ועבודת־ה׳ 
(בדומה לקיסר־הפילוסוף מארקום אורליוס): "לדוד... שמרה 
נפשי כי חסיד אני" (תה׳ פו, א—ב)'— "כך אמר דוד לפני 
חקב״ה: לא חסיד אני ?! — שכל מלכי מזרח ומערב ישנים 
עד שלוש שעות ואני חצות לילה אקום להודות לד — שכל 
מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות־אגודות בכבודם — ואני 

ידי מלוכלכות בדם (=דם־נידה)-כדי לטחד אשה 

לבעלה" (ברכ׳ ד׳, ע״א). וכן אמרו על דוד: "בשעה שהיה 
יושב בישיבה (=בבית־המדרש) לא היה יושב על גבי כרים 

וכסתות אלא על גבי קרקע-אמרו לו: ישב מר על 

כרים וכסתות; לא קיבל עליו" (מו״ק ט״ז, ע״ב). 

אולם דמותו של דוד כתלמיד־חכם אינה מאפילה על אפיו 

המוסי. השידה ליוותה אותו בכל דרכי חייו: "דר במעי־אמו 

ואמר שירה,-יצא לאויר־העולם ונסתכל בכוכבים ומז¬ 

לות ואמר שירה,-ראה במפלתם של רשעים ואמר 

שירה,-נסתכל ביום־המיתה ואמר שירה" (בדכ ׳ י׳, 

ע״א). האדמוניה זו בין אישיותו האינטלקטואלית ואישיותו 

9 ** •• י 

הפיוטית של דוד מסוכמת בדבריו של רב אשי: "עד חצות־ 
לילה היה עוסק בתורה, מכאן ואילך — בשירות ובתשבחות" 
(שם ג׳, ע״ב). 

מקוד תלמודי, העוסק בשאלת מחבריהם של כתבי־הקודש, 
יודע שתהלים הוא יצירה קולקטיווית, והוא רואה בדוד את 
אחד המשוררים ואת עורכו של הקובץ כולו: "דוד כתב 
ספר תהלים ע״י עשרה זקנים" (ב״ב י״ד, ע״ב); מקור 
מדרשי מסביר, ש״אע״פ שעשרה בני־אדם אמרו ספר 
תהלים — לא נאמר על שמותם אלא ע״ש דוד מלך ישראל" 
(קה״ר ז׳). ואילו ר׳ מאיר אומר: "כל תושבחות האמורות 
בספר תהלים — כולן דוד אמרן״(פס׳ קי״ז, ע״א). 


דרד־חייו של דוד — מרועה למלך — הגיעה, לפי האגדה, 
לביטוי במטבע שלו: "ומה היה מוג י טון שלוי מקל 
ותרמיל מכאן — ומגדל מכאן" (ב״ר ל״ט). התנהגותו של 
דוד כרועה היתד. מבחן, אם ראוי הוא לחיות מלך — בדומה 
למבחנו של משה רבנו לפי האגדה: "מי שהוא יודע לרעות 
הצאן איש לפי כוחו — יבוא וירעה בעמי"(שמו״ר, ב׳). 

האגדה טיפלה במיוחד בחטאו של דוד, במעשה בת־שבע. 

קשה לה לאגדה לקבל את העובדה הנוראה כפי פשוטה 
האמור במקרא ולהצטרף לכל חומר גזר־הדין שהמקרא חורץ 
עליה בפי נתן הנביא. אין היא מכחישה את עצם היות 
החטא — אלא משתדלת לעדנו ולגלות גורמים מקילים — 
שלא היתד, בת־שבע אשת־איש אלא גרושה מאוריה (בתור 
יוצא למלחמה), ושאוריה עצמו נתחייב מיתה משום שהימרה 
את צו המלך; לפיכך אין חטאו של דוד במעשה עצמו אלא 
במגמתו וכוונתו הרעות (שבת נ״ו, ע״א). כנגד זה מדגישה 
האגדה — בהתאם למקרא — את עומק חרטתו של דוד, 
את קבלתו את תוכחת הנביא, את תשובתו, שבגללה זכה 
למחילת עוונו; אות למחילה זו ניתן בימי שלמה, "שלא 
נענה... עד שאמר: אלהים, אל תשב פני משיחך, זכרה 
לחסדי דויד עבדך (דחי״ב ו, מב) — מיד נענה; באותה 
שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי־קדירה, וידעו כל העם 
וכל ישראל שמחל לו הקב״ה על אותו עוון"(שבת ל׳, ע״א). 
האגדה העמידה את דוד כסמל לבעלי־תשובה, ודרשה את 
הכתוב: "נאם דוד בן־ישיונאם הגבר הוקם על" (שמו״ב 
כג, א) —'"שהקים עולה של תשובה" (מו״ק ט״ז, 
ע״ב) — ״שהוא שב תחילה ונתן דרך לשבים״ (רש״י). — 
לעומת זה מהמידה האגדה בראיית חטא אחר של דוד — 
שלקח ממפיבושת מחצית־שדהו ונתנה לציבא עבדו (שמו״ב 
יט, ל): ״קיבל דוד לשון־הרע״; ומשום כך: "בשעה שאמר 
דוד למפיבושת: אתה וציבא תחלקו את השדה — יצתה 
בת־קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה!" 
(שבת נ״ו). 

דוד נחשב באגדה כאישיות מרכזית בתולדות האנושות. 

כל חייו ניתנו לו מאדם הראשון, שוויתר למענו, על שבעים 
שנה מאלף השנה שנקצבו לו(ילק״ש תה׳ תתמ״ג). ד׳ מזמר 
רים שהיה על אדם הראשון לאמרם נאמרו ע״י דוד (שם שם 
תרכ״ט). כל שלשלת־היחוס של דוד הבאה בסוף מגילת־רות 
לא נבראה אלא למענו (ב״ר ל״ט), והאגדה כוללת בין 
אבותיו גם את מרים אחות משה (ספרי במד׳ ע״ח). סיפורי־ 
מעשיות נפלאים לרוב על לידתו, ילדותו ונעוריו של דוד 
נמצאים בילקוט המכירי(מהד׳בובר, ב׳, 214 ). האגדה מטפלת 
בדוד גם לאחר מותו — מקומו בגן־עדן במחיצת האבות 
והנביאים, ואפילו בראשם; דוד הוא שיימצא ראוי לברך 
על היין בסעודה שתיערך לצדיקים לעתיד־לבוא (פס׳ קי״ט, 
ע״ב). יתר על כן: בזכות מזמור שיאמר דוד ביום־הדין 
הגדול ו״אמן״ שיענו אחריו הרשעים בגיהינם — ייוושעו 
גם אלה(בית־המדרש לא. יעללינעק, ה׳, 168,45/6 , ד, 25/6 ). 

בהתאם לדברי נתן לדוד (שמו״ב ז) ול״דברי דוד האח¬ 
רונים" (שם כג) קובעות ההלכה והאגדה כאחד, שהמלכות 
ניתנה לדוד ולזרעו לעולם (דמב״ם, ד,לכ׳ מלכים א׳, ז׳—ט׳) 
ושרק מלכי בית־דוד הם מלכים לגיטימיים, ואילו זכויותיהם 
וסמכותם של מלכים אחרים מוגבלות הן: "אין ישיבה 
בעזרה אלא למלכי בית־דוד בלבד״(סוטה מ״א, ע״א); "כל 
החולק על מלכות בית־דוד ראוי להכישו נחש" (סנה׳ ק״י, 
ע״א); "מלכות דוד אין לה הפסק לעולם ועד"(ילק״ש בלק 





71 


72 



תשע״א). דוד נעשה סמל גדולתו, תוחלתו ונצחיותו של 
עם ישראל: "דוד מלך ישראל חי וקיים" (ר״ה כ״ה, ע״א). 
מן הרמזים הראשונים שבנבואת נתן וב״דברי דוד האחרונים" 
(ר׳ לעיל) התפתח והתגבש רעיון היעוד המשיחי הקשור 
בדוד ובזרעו. המשיח עתיד להיות מבית־דוד, וכינויו הרגיל 
בתלמוד ובמדרשים הוא "בן־דוד". ולא זו בלבד, אלא שחזון 
גאולת־ישראל נתקשר בחזון החזרת מלכות בית־דוד: "כל 
שלא אמר מלכות בית־דוד בבונה־ירושלים לא יצא ידי 
חובתו" (ברב׳ מ״ח, ע״ב). דוד עצמו נעשה ההתגלמות 
הראשונה של דמות המשיח: ״.״שני המשיחים — משיח 
הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם, ומשיח 
האחרון שעומד מבניו ומושיע את ישראל מיד בני־עשו 
באחרונה" (רמב״ם, הלכ׳ מלכים י״א, א'). 

חיבה יתרה נודעת לדוד המלך בפולקלור ובתודעה 
העממית, ואולי ייתכן לקבוע שהוא נעשה הדמות הפופולא¬ 
רית ביותר מבין אישי המקרא. גרם לכך בעיקר הקשר עם 
ספר תהלים — דמות המלך האדיר, אשר התחטאותו 
והשתפכות־נפשו לפני קונו מביעות את הסבל, את הגעגועים 
ואת התקוה של לב כל אדם. ביחוד נעשה דוד כעין פטרונם 
של פשוטי המוני העם, אשר לא יכלו למצוא גישה לתלמוד־ 
תורה ולעמקה של ההלכה או להגות הדתית הפילוסופית או 

ז 

המיסטית ומצאו ביטוי לרגשותיהם במזמורי־תהלים. 

באגדה עממית מאוחרת דוד המלך — שהוא "חי וקיים" 

(ר׳ לעיל) — מתואר כחבוי או כישן במערה ומצפה שם 
לשעה היעודה, או למעורר שיעירנו, כדי לצאת ולגאול את 
עמו משעבודו וגלותו. באגדה זו — שמצאה חיקוי באגדת 
קיפהויזר הגרמנית על הקיסרים פרידריך בארבארוסה או 
פרידריך ח — יש משום זיהוי גמור של אישיותו של דוד 
עם זו של המשיח. 

- 1 ) 1 /׳\[ . 11 . 11171113 )* 7 '{ 1€ \ 1 }ז 1 ) 02 . 11 €12 12 €^ 1 0.5 . 4 , 

. 1908 , 

מ¬ 

דוד בקבלה. המקובלים ראו בדוד את האיש המסמל 
את מידת המלכות, העשירית והאחרונה בין עשר הספירות. 
בם׳ הבהיר נאמר, שלכל אחד משלושת האבות הוצעה מידה 
זו, אבל כל אחד מהם ביקש שתינתן לו המידה המיוחדת 
לו, עד שבא דוד וניתנה לו מידה זו. שמו של דוד משמש 
כינוי קבוע לספירת המלכות, שמצאה ביטוי בהנהגתו. כנגד 
דוד המלך יש לו להקב״ה "דוד אחרא", הממונה על כל 
אוכלוסי מעלה׳ והיא השכינה (זוהר ח״ג, פ״ד, א׳). יחד עם 
אברהם, יצחק ויעקב מהווה דוד את "הרגל הרביעית של 
המרכבה" או של הכסא, בהרחבת מאמר המדרש (ב״ר מ״ז, 
ד): ״האבות הן־הן המרכבה״. לסימבוליקה של המלכות — 
כספירה שאין לה אור משלה, אלא היא מקבלת אורה משאר 
תשע הספירות שעליה, כדוגמת הירח לגבי השמש — נמצא 
סמך גם באגדה המדרשית, שלא נועדו חיים לדוד אלא 
שעות אחדות בלבד׳ ושאדם הראשון בראותו כך בצפייתו 
נתן לו שבעים שנה מאלף השנים שנועדו לו(זוהר). לימודו 
בתורה, שלא פסק פומיה מגידסא, נדרש (בס' הבהיר) על 
היותו סמל למידת ה״תורה־שבעל־פה", שגם היא הספירה 
העשירית. בם׳ הפליאה נתבאר מעשה דוד בבת־שבע ואוריה 
כחזרה סמלית על מעשה חטא אדם הראשון, לשם תיקון 
החטא: הריגת אוריה, שהוא מסמל את הנחש הקדמון, היא 
תיקון החטא, שכן דוד המלך הוא גילגולו של אדם הראשון 


(אד״ם — ראשי־תיבות: אדם, דוד, משיח). מידות הרע 
והקליפה מוצאות את תיקונן בדוד גם באופן אחד: דוד 
"אדמוני" כמו עשו הרשע, אבל מה שהיה בעשו אדמוניות 
"בלי תערובת של טוב ויופי" תוקן בדוד שהוא "אדמוני עם 
יפה־עינים"! כי עשו ירש את החרב ושפיכת־דמים, אבל דוד 
ירש את מידת המלכות — "לעשות חסד ורחמים ולהרוג על 
פי דק" (ם׳ שערי אורה לר״י ג׳יקאטילה). גם יחוסו מרות 
המואביה נדרש הרבה ע״פ הסוד: דוד, משיח־ה׳ הראשון 
ודוגמת המשיח האחרון, מוכרח היה לבוא מצד תערובת 
ה״סיטרא אחרא", כדי שיהיה לו כוח להתגבר על כוח הרע 
המושרש בזה האחרון, כי אין אדם מתגבר אלא על מה שיש 
בו(ר׳ יוסף קארו בם׳ מגיד מישרים). כשנתפשט המנהג לערוך 
סעודת "מלווה־מלכה" כסעודה רביעית במוצאי-שבת (בהש¬ 
פעת קבלת האר״י), נקראה סעודה זו "סעודתא דדוד מלכא", 

ג. ש. 

דוד בספרות העברית החדשה. הדמות רבת- 
הפנים של דוד המלך תוארה בספרות העברית החדשה 
בהתאם לרמה האמנותית ולמגמות החברתיות, ששלטו בה 
מתקופת ההשכלה ועד ימינו. לאמיתו של דבר, לא הושגה 
אף ביצירה אחת רמה אמנותית קלאסית, ההולמת את הדמות 
במלואה. החליפות והתמורות בהתהוות האישיות, על מלוא 
הקפה הביוגראפי, לא הוארו על יריעה רחבה ובצורה ממצה 
הראויה לשמה. גם הסטיות המנוגדות באפיו, שבהן המרומז 
רב על הגלוי, והסגולות המופלאות, המסתברות לטעמים 
הרבה — משורר־מנגן וגיבור־מלחמה, תמים ובעל-מזימות, 
חוטא ומודה, סולח ונוטר וכו׳... — לא עוצבו עיצוב מקורי, 
המאיר מחדש את ישותו העשירה של דוד, כפי שהיא ידועה 
מן המקורות. לעומת זה יוחסו לדמותו משמעויות סמליות 
ואקטואליות רבות, החורגות מתחומי מציאותה ההיסטורית. 

בספרות ההשכלה, השומרת על נאמנות למקורות, 
ללא תוספת אור לנוף ההיסטורי וללא פיענוח תעלומות־נפש, 
נתלוו לדמות הוראות בהתאם לאידיאלים של הזמן: בדראמה 
״מלוכת שאול״ ( 1794 ) של יוסף האפרתי מטרופלוביץ מסמל 
דוד את הנהיה הרומאנטית של הדור לשוב לחיות ב״אהלי- 
תום" של רועים ואיכרים. הטעמה אידילית של הרקע ורג־ 
שנות רומאנטית של הדמות מצויות גם בשתי יצירות של 
שלום הכהן: ב״מזמורים חדשים מקורות דוד", הכלולים 
ב״מטעי קדם על אדמת צפון״ ( 1800 ) ובאפוס "ניר דוד" 
( 1834 ). באותה מידת הטעמה מיוחסות הסגולות הרומאנ־ 
טיות של הדור לדוד גם בשתי הפואמות של י. ל. גורדון: 
ב״אהבת דוד ומיכל" דוד הוא גיבור האהבה הרגשנית- 
וב״דוד וברזילי״ — טיפוס מיוסר בחרטה ובתוגת־געגועים 
להוויית־חיים פשוטה. כגואל לאומי, המצפה לשעת־כושר 
לקום ולהושיע את עמו, בנוסח האגדה העממית על דוד 
המלך במערה, מתואר דוד בפואמה "מחזיונות בת עמי" 
( 1894 ) של ק. א. שפירא. על מוטיו זה בנוי גם המחזה 
הסמלי של יעקב כהן "דוד מלך ישראל". 

בספרות התחיה מוטעם יותר היסוד הלירי בהווייתו 
של דוד, המסמל את הכמיהה לחזון ולשירה הגואלת. מוטיו 
זה מופיע בשיריהם של יעקב כהן — "כגורו של דוד" ושל 
יעקב פיכמן — "אבל דוד", "יואב" ו״תפלת ערב לדוד". 
ואריאציות ופרקי-פרוזה פיוטיים על מאורעות והוויות מחיי 
דוד מתוך אגדות ומסורות עממיות כתבו ח. נ. ביאליק: 
"מאגדות המלך דוד" ("ויהי היום")׳ ויעקב כחן "משלי 








73 


דוד 


74 


קדומים — מימי המלכים״. ״ימי דוד״ ( 1929 ) של ארי אבן- 
זהב הוא רומאן היסטורי, שנועד בעיקרו לבני-הנעורים. 
אינטרפרטאציה הרואה בהליכותיו של דוד לבטי־כפיה של 
גורל מנחה מצויה במחזה ״שאול מלך ישראל״ ( 1944 ) של 
מאכם ברוד וש. שלום. תפיסה קיצונית, הרואה בדוד המלך 
איש תככים ותועבות, מובעת ב״לוחות גנוזים" של ז. שניאור. 
לעומת זה מתעלים "הוד מלכות דוד" וכיבושה לסמל מיתי 
ואידיאולוגי אקטואלי כאחד ביצירתו של א. צ. גרינברג. 
סיפור היסטורי מחייו של דוד, שהדמות המרכזית בו היא 
אוריה החתי, נכתב לאחרונה ע״י משה שמיר ("כבשת הרש", 
1957 ) . 

מ. טו. 

דוד בנצרות. חשיבותו של דוד בשביל הנצרות נובעת 
מן העובדה, שישו נחשב למשיח בן דוד. אמנם מן האוואג־ 
גליונים (מרקום י״ב, ל״ה—ל״ז! מתי כ״ב, מ״א—מ״ז! לוקס 
כ/ מ״א—מ״ד) נראה, שישו עצמו לא טען ליחוס על בית- 
דוד, וגם בני־זמנו לא ידעו על יחוס כזה (יוחנן ז׳, מ״א— 
מ״ב). תואר "בן־דוד", שניתן לו ע״י הסובלים שפנו לעזרתו, 
אינו מציין אלא את המשיח סתם, כמו שנקרא גם בר־כוכבא 
במקורותינו "בן דוד". ברם, כבד בדורו של פאולום (רומיים 
א׳, ג׳) האמינו הנוצרים במוצאו של ישו מבית דוד (טימ 1 ־ 
תיאום ב׳ ב׳, ח׳; עברים ז׳, י״ז). אמונה זו גרמה לעריכת 
שני אילני־יוחסין של ישו(מתי א/ י׳—י״ז! לוקס ג׳, כ״ג— 
ל״ח); שניהם שונים זה מזה ומלאכותיים מאד. 

השתייכותו של ישו לבית־דוד גרמה לכד׳ שדוד הפך 
אצל הסופרים הנוצריים ל״טיפוס" של ישו, ואת מעשיו 
המסופרים במקרא דורשים על ישו. פסוקי תחלים מובאים 
בברית החדשה כדברי דוד! עד תקופת מדע־המקרא האמינו 
הנוצרים, שכל הספר נתחבר ע״י דוד המלך. בעיני סופרי 
יה״ב דוד הוא הטיפוס הנעלה של המשורר! הוא היה פטרונה 
של גילדת־המשוררים (ז 11126 ;ת 6 :> 1615 \). דוד נחשב אצל 
הנוצרים גם לנביא ז לפי השיר הכנסייתי המפורסם 46 ז 01681 
ניבא על אחרית־הימים. כן רואים הנוצרים בדוד התגלמות 
של הגבורה, ולכן היה הוא גם בעיני אנשי יה״ב כעין 
אביר-למופת. מלבד זה נחשב ביה״ב גם כמלך למופת, 
וקארולוס הגדול אהב שאנשי חצרו יכגוהו "דוד חדש"; 

שושלת מלכי־ארמניה הבאגראטידים התייחסה על דוד ובת¬ 

*• 

שבע, וכן מתייחס' שליט־חבש על שלמה בן דוד. דוד נחשב 
בעיני הכנסיה לדוגמה של מלך הנשמע לצווי הכנסיה, 
ומשיחתו ע״י שמואל שימשה יסוד למשיחת המלכים והקיס¬ 
רים ביה״ב ע״י הכנסיה. 

י. ליוור. לבעית היוחסין של בית דוד (תרביץ ב״ו, 139 - 

243 )׳ תש , ״! ; - 011143 . 1 > ? $11% { 411 . . 11 117■$ £>7x112% ,־ 61 ז <£^ .£ 

? 11 ? 72112 ? 318172 '? 46111 [ .£ ; 1922 , 446 , 11 , 1? 1111x111$ 

. 1924 , 108-9 , 71 ? 11 <£^ 7 ? 0 () 74 

ד. פ. 

דוד במסורת האיסלאמית. הקוראן מכיר את 
דוד מבחינות שונות, שאך מקצתן יסודן ביהדות. דוד נחשב 
לאחד הנביאים או השליחים שנתכבדו בקבלת ספר קדוש. 
הספר שניתן לו נקרא בקוראן (ד/ קס״ג— י״ז, נ״ה) זבור 
(= ספד); הכוונה, כנראה, לס׳ תחלים. על המלוכה ש|ניתנה 
לדוד נאמר: "דוד, הנה אנחנו שמנו אותך לח׳ליף (למלא- 
מקום, יודש־מקום) על האדמה, ושפטת בין האנשים בצדק" 
(ב/ רנ״א! ל״ח, כ״ו). 

הקוראן יודע על מלחמת דוד בגלית (ב/ רנ״א), וכן על 


שירתו, שבה משתתפים ההרים והציפרים (כ״א, ע״ט! ל״ד, 
י׳! ל״ח, י״ח—י״ט). התוכחה של נתן לבשה בקוראן (ל״ח, 
כ״א וכר) צורה של סיפור על שני אנשים הבאים לפני דוד 
ומביאים אותו לידי תשובה; אולם החטא עצמו לא נזכר. 
שני האנשים מזוהים בספרות המאוחרת יותר עם המלאכים 
גבריאל ומיכאל. 

הקוראן מייחם לדוד בכמה מקימית תכונות של שלמה, 
בעיקר את חכמתו של זה (ב/ רנ״א; כ״ז, ט״ו; ל״ח, כ׳). 
במקום אחד מופיע דוד כשופט־צדק יחד עם שלמה (כ״א, 
ע״ח). ידיעה שאין לה יסוד או מקבילה במסורת היהודית 
אומרת, שאללה לימד את דוד לעשות שריונים (כ״א, פ׳) 
וריכך בשבילו את הברזל (ל״ד, י׳). כבר בשירה הערבית 
שלפני האיסלאם מדובר הרבה על שריוני־דוד, ותמיד באותן 
המליצות; מכאן שהדבר היה מעין משל. יש אומרים, 
שהכוונה ליהודי בשם דוד שהיה מפורסם במלאכה זו, 
ושמוחמד חשב אותו לדוד המלך: אך יתכן שדבריהם של 
המשוררים מבוססים על "מגן דוד" שבברכות ההפטרה. 

בספרי הפרשנות וההיסטוריה שלאחר הקוראן, וכן בסוג 
הספרותי הנקרא "קצץ אל־אנביא"(סיפורי הנביאים), מדובר 

י • — * ״■ • ן 

הרבה על דוד, ביהוד באגדות על הקרב עם גלית. בכמה 
מקומות מסופר, שבעת שהסתתר דוד במערה (שמו״א, כד) 
ניצל מפני שאול ע״י קודי-עכביש שבפתח המערה (הסיפור 
מובא גם בא׳י־ב דבן-סירא). בזמן מרידת אבשלום הולך דוד 
על קברו של אוריה ומשיג ממנו את סליחתו. את זמנו היה 
דוד מחלק בין עבודת־אלוהים, נשיו (היו לו 99 לפני בת־ 
שבע) ומשפט! לכל אחד משלושת עיסוקיו אלה היה מקדיש 
יום אחד. הרבה מדובר על המוסיקה שלו, וכן על עבודת- 
האלוהים שלו, שבעת עריכתה היו המלאכים מבקרים 
אצלו. 

א. ז. הירשבדג, ישראל בערב, התש״ו; נ> 1 ) גזזב 0 . 8 

־• 1111 * 01 ; 1 ) 0881 . 8 ,. 1 ) 1 ( 11 ,* 14 £ 11€1 . 13 ; 081111 ' .¥ . 5 , £1 

; 1898 , ? 1 ) 1112 \ 58%€12 1 ז? 11 ? 111111$ ?$ .% ? 63 . 11111 , 14?11? 861X78% 

- 81 ;. 6 .$ , 001811 1171 £1%81111411% ? 11 ? 113 ( 11 ?) ? 02 ,ז€ ן {€<ן 5 . 41 

; 1922/3 ,( £־ £1 $£11 6 £1 . 1 . 1 ) 6 ) 111 ) 1817 ? 2 !?ן 0 07 ¥118 , 42381 ) 

. 1 . 8 ; 1926 , 11 ?% 112 , (40181113? 11? 1] 711??3X1? 11X111 ׳׳ 01 * 1401 .{ 

. 1954 , 1318712 171 1813712 ) 11 [ 

מ. פ. 

דוד באמנות. דמותו של דוד נמנית עם הדמויות 
המקראיות המצויות ביותר הן באמנות היהודית והן באמנות 
הנוצרית. 

באמנות היהודית מופיעה דמותו של דוד כבר 
בסוף התקופה העתיקה. בביהכ״נ של דורה אורופוס (ע״ע) 
מתוארת משיחתו למלך בידי שמואל, כפי שמעידה על כך 
כתובת ארמית! תמונות נוספות שם מתפרשות כתיאורי 
דוד ושאול במדבר־זיף ודוד המכרכר לפני ארון־הברית. יש 
רואים את דמותו אף בתמונת המשורר־הרועה באמנות 
העתיקה, המזכירה את תיאורי דודה אורופום. אף תיאור של 
קרב דוד וגלית על נר של הרס מן המאה ה 1 — 3 — אפשר 
שנעשה בידי אמן יהודי. 

דמותו של דוד מופיעה גם בכה״י המצויירים של יה״ב, 
ביהוד בהגדות, כגון הגדה של נירנברג, הגדה של יהודה 
ועוד, וכן במחזורים. בהגדות מודפסות, כגון זו של גרשון 
כהן מפראג, מופיע תיאורו של דוד בחיתוך־עץ בעיטור 
בשולי הדף. לאחר מכן תואר גם במנורות־חנוכה (בראש 
הקנה), כשבידו ראש גלית. 






75 

בעת החדשה תוארה דמותו של דוד על־ידי כמה ציירים 
יהודים, כגון לסר אורי (ע״ע), יוסף ישראלס (ע״ע) ואח¬ 
רים. בעיקר מעניינים התיאורים ברישומים לתנ״ך של מרק 
שגל (ע״ע)! כאן נתפסת דמותו של דוד — כשאר הדמויות 
המקראיות — כדמות ־מוחשית של הפולקלור היהודי של 
מזרח־אירופה. 

באמנות הנוצרית של סוף התקופה העתיקה ושל 
תחילת יה״ב תוארה דמותו של דוד לעתים קרובות, לפעמים 
מעורבת בסמליות גנוסטית (כך, למשל, בציורים שבקפלות־ 
הקברות הקופטיות שבמצרים). בגילופים שבגלוסקמות אין 
היא מצויה אלא לעתים רחוקות, אך לעומת זה מצויה היא 
לרוב בעבודות של מלאכת־מחשבת, בקופסות, על כיסויי־ 
ספרים וכד/ עם החשובים שבתיאורי דוד באותה התקופה 
נמנים התבליטים בדלודהעץ של כנסיית אמברוסיוס הקדוש 
במילאנו. 

רוב התיאורים של דוד ביה״ב נמצאים בכה״י המצויי¬ 
רים. בימי פריחתו של ציוד-הספרים בביזאנטיון ובאירופה 
המערבית במאה ה 9 הירבו לצייר מקרים ומאורעות שונים 
מקורות דוד. בתקופה הרומאנית, כשגברה הנטיה הסיפורית, 
מצויים תיאורי דוד לרוב בעבודות של מלאכת־מחשבת. 
בצדם של תיאורים עממיים אלו היו מצויות — בפרט באנג¬ 
ליה — תמונות של קורות דוד, שבהן מודגש יותר היסוד 
החצרני(ר׳ תמונות: כיד א׳, עמ׳ 151,138 ). דמותו של דוד 
הופיעה גם בתיאורי ״שודש־ישי״, כלומר: אילדהיוחסים של 
ישו, בכנסיות שונות. כן מצויה היא לפעמים בין פסלי 
הקדושים או ברצפות־פסיפם בכנסיות. 

בתקופה הג 1 תית, כשגברה הנטיה לנושאים שהיה בהם 
עניין לגבי חיי־החצר, מצוייר ומתואר דוד בעיקר בהדר־ 
מלכות. בסופה של אותה התקופה ניכרים באמנות לראשונה 
קווים אנושיים מובהקים (כגון תיאורו של גלית האוחז 
בראשו מרוב הכאב [באחד מכה״י הצרפתיים]). התיאורים 
הנהדרים ביותר, שזכתה להם דמותו של דוד בגותיקה, 
מצויים ב״גאלריות־המלכים" שבקאתדראלות של פאריס, 
אמין, רנס ועוד. 

בתקופת הרנסאנס יש לציין: בארצות שמצפון לאל¬ 
פים — את פסלו האדיר של המלך־המשורר ב״באר־משה" 
שבדיז׳ון (מעשה־ידיו של קלאוס סלוטר), את ציורו הנהדר 
של קונראד ויץ, וכן את המיניאטורות שצייר ז_ץ פוקה 
ל״קדמוניות־היהודים״ של יוספוס פלוויוס! באיטליה — את 
התבליט המתאר את מלחמת דוד וגלית (ב״שער גן־עדך׳ 
שבפיתצה — מעשה־ידיו של גיברטי), את פסלי דוד הנער־ 
הגיבור, פטרונה של העיר פירנצה, מעשי־ידיהם של ד 1 נטלו 

רורוקיו(תמונות: ע״ע איטליה, עמ ׳ 776/7 , לוח י/ ), ובעיקר 

♦ 

את הפסל המונומנטאלי מעשה־ידיו של מיכלאנג׳לו, 

*• — י* 

המביא לידי ביטוי את הרגשת כובד־השליחות שהוטלה על 

דוד (ר׳ לעיל, עמ׳ 58 ). מיבלאנג׳לו תיאר גם את מלחמת 

•י — * • 

דוד וגלית על תקרת הקאפלה הסיכסטינית שבוואטיקאן. 
המראות מקורותיו של דוד, שצוירו בלוג׳ה של הוואטיקאן 
בידי רפאל ותלמידיו בין שאר התיאורים האידאליים של 

#4 

דמויות מקראיות, השפיעו לאחר מכן השפעה מרובה על 

על כל מציירי־המקרא. בצדן של התמונות הרבות, המתארות 

את דוד אוחז בראשו של גלית והנראות כדמויות־דיוקנות 

יותר משהן נראות כתיאורי נושא מקראי (מג׳ורג׳ונה עד 

• * 

לקרוגו וברנרדו סטרוצי), בולטים מעתה בעיקר המראות 


76 

הלקוחים מפרשת בת־שבע, המספקים בידי האמנים, היוצרים 
ברוח האמנות הקלאסית, אפשרות לצייר תמונות־עירום של 
אשה (ממלינג, קרנך, פרנצ׳ביגו, ועוד). 

בין חיתוכי־העץ ותחריטי־הנחושת בספרי קורות-העולם 
והוצאות־המקרא המודפסות, שנתרבו בעקבות המצאת הדפום 
באמצע המאה ה 15 , נקבע מקום חשוב לדמותו של דוד: 
בעיקר ראויות לציון יצירותיו של הנם הולבין בשטח זה. 

בתקופת הבארוק בולטים שוב דמותו של מנצח־גלית 
(בפסלו רב־התנופה של ברניני), וכן נושאים מפרשת בת־ 

* * 4 

שבע (רובנם ואחרים). יותר מכל הגדיל והעמיק לעשות 

4 • 

בתיאור דוד רמבראנט: בצעירותו צייר את דוד ושאול 

• 4 • • 

מתוך גישה של מתנגד־מבקר כלפי זה האחרון; אולם 
בזקנותו חזר וצייר אותו נושא ברוח המתח הטראגי, המכוונת 
לרוחו של הסיפור במקרא. מזעזע הוא תיאור התפייסותו 
של אבשלום לדוד (ר׳ לעיל, עמ ׳ 63/4 ). בגראפיקה שימשה 
דמותו של דוד לרמבראנט, בין השאר, נושא לאילוסטרא־ 

• 4 * 

ציות ל״אבן תפארת" של מנשה בן־ישראל. 

עם רמבראנט הגיע הקץ לתיאורי דוד באמנות הדתית 
הגדולה. דמותו הוסיפה להופיע ברקעי־התמונות של הקלאסי- 
ציסטים הצרפתים קלוד לורן וניקולה פוסן, ובעיקר בשפע 
הציורים — רובם ככולם פחותי־ערך — להוצאות־המקרא, 
שהופיעו בהולאנד, בצרפת, בגרמניה ואף באיטליה. במאה 
ה 18 נעלמו הנושאים המקראיים מן האמנות כמעט לגמרי, 
אך ראוי לציון ציורו הנהדר "דוד וגלית" של הוויניציאני 
פרנצ׳סקו גורדי. 

* 4 יי— • 

במאה ה 19 ניסו כמה ציירים בעלי נטיות היסטוריות 
לתאר את דוד; בין השאה צייר הרוסי רפין את אביגיל 
משתחווה לפני דוה ואף הרומאנטיקן המאוחר גיסטו ד 1 ךה 
הכין חיתוכי-עץ למקרא, שבהם מתוארות בפרוטרוט קורות 
דוה אולם אף אחת מן היצירות הללו אין לה ערך אמנותי 
של ממש. 

נ. שנייד, ציורי ביהכ״נ בדורא־אירופוס (ציורים ו/ כ״ה)* 
תש״ו; א. ל. סוקניק, ביהכ״ב של דורא-אברופוס וציוריה 
ס׳ — ס״ב, ק״ג — ק״ה, קכ״א/ב/ קמ״ז — קמ״ט, תש״ז ן 

- £6 . 711 ; 1912 , 1-11 , 111231 >! . 1111 ) 12 ( 11 , 11 . 2171311 4116 . 0 

- 1111 * 10 * 01 ^ ..ה ; 1921 , 111131 >! . 11114 . 1 > 112 47 13 )ם , 610 ) £115 ־! 
,ך 1 ״ 011 ו 1£1 > 000 . 11 .£ ; 1920 , 714.5 . 1 > €1 ) 116 ) 71 , 111 ) 111 ז 1 ־ ¥061 \ 
; 1953/4 ,^ 1-1 , 2 ) €710 ? 111 ) 07600-70171 1116 172 013 ( 11711 ( 8 €101311 [ 
. 1956 ,( 3011 ) 1 * 11 ?) 07 1116 1 ( 11 1764 ? 1125 ... 471 111 16 ( 711 7126 

פ. ש. 

דוד במוסיקה. דוד המנגן והמשורר משמש מוטיו 
ר 1 וח מראשית תולדות המוסיקה לא רק כמשורר, נעים- 
זמירות ומיטיב־נגן, אלא גם כממציא כלי־זמר. ישו מתואר 
בציור הכנסייתי הקדום בצורת דוד המנגן על כינור. הדעה. 
שהמוסיקה משפיעה לטובה על ריפוי החולים (על־סמך הפגת 
הרוח הרעה משאול ע״י נגינתו של דוד), הביאה לידי תיאור( 

של דוד בדמות אסקולפוס, אל הרפואה. בדרך־כלל היתה 

+• ־"י יי 

דמותו של דוד כרוכה במושג המוסיקה המכוונת להלל ולשבח 
את הבורא ולעבדו. אולם חשיבות בראש נודעה לספר תהלים, 
ששימש ספר־תפלה לכנסיה וטכסט לנגינות דתיות. בניגוד 
לקאלווין, ששלל את תפקידה'היוצר של המוסיקה, שאף 
לותר להוכיח את פעולת המוסיקה על נפש האדם, בהסתמכו 
על דוגמת דוד ושאול; בזה ביסס את הסימון הרגשי של 
המוסיקה הנוצרית של תקופות הרנסאנס והבארוק. — מתקו¬ 
פת ההשכלה ואילך אין היצירות המוסיקאליות המושתתות 
על קורות דוד כרוכות עוד ברעיון דתי. החשובות שביצירות 




77 


78 


דוד — דוד בן ■פעז 


אלה עד ימינו הן: "הריב בין דוד וגלית׳/ מתוך הצגה 
מוסיקאלית של כמה מסיפורי המקרא ב 6 סונאטות לנגינה 
בפסנתר, של י. ק ר ב א י (ג 31 ח 11 ! £1 )! הקאנטאטח "דוד בעל- 
התשובה״ ל ו. א. מ ו צ ר ט ( 247 ..>!) ; המזמור הסימפוני 

"המלך דוד" לא. הונגר; האופרה "דוד" לד. מיו, שנכתבה 

• 1 , 

ליום 3,000 השנה לעיר ירושלים והוצגה שם לראשונה 
ב 1954 ; האופרה "דוד ושאול" לקארל נילסן. 

יצירות ישראליות: הקאנטאטה "דוד וגלית" 

לא. ו. ש ט ר נ ב ר ג! האופרה הקטנה "דוד וגלית" ל ק. 
סלומון;' ״דוד״, הסימפוניה מס׳ 2 למ. א ב י ד ו ם! סיפד 
פוניית־התהילים מס׳ 3 לס. בן־־היים; "כינורו של דוד 
המלך" לכינור ולפסנתר לח. י ע ק ב י. 

י. טל 

חד בן אברהם הלבן (בערד 1300 ), מקובל, חי בצרפת 
* * י • • • י • 

או בספרד (אבידזקנו היה רב בקוצי בצרפת). 

מחבר ס׳ "מסורת הברית", קונטרס של קבלה פילוסופית, 
המצטיין בניסוח קיצוני של הדעות הקבליות בדרך־הטענה 
של פילוסופים נאו-אפלטוניים ובאופן שאינו רחוק משיטות 
פאנתאיסטיות: כל הדברים היו במחשבת הבורא "בפועל 
רוחניות", ואין בין מעמדם במחשבת הבורא ובין מעמדם 
עתה אלא שנגשמו, היינו — "שלבשו צורת גשמות בזמן". 
כל בריאת יש מאין היא בריאה מעצם כבודו או מאמרו, 
ועכ״פ מכוח המאציל הראשון עצמו, ו״איך זה הוא ישות 
יותר מכל ישות אחרת שבעולם. תהליך ההשתלשלות של כל 
הנמצאים המחודשים בפעולת החפץ עד לדומם וחזרתם 
למקור מציאותם בחפץ האלוהי נקרא "סוד הגלגול האמתי". 

קובץ על יד (מקיצי נרדמים), סדרה חדשה, א', 1936 ; 

ז 03 $ 1 € ) 61 ^ ה $ ץ 4 ^ ' 0 , 1111161 ^ 6 ( 11111 , $ 0£101601 . 0 

. 1936 ,( 503-508 ,.!ס^ 


ר׳ דוד (?ן אברהם) הנגיד ( 1212 , קאהיר- 1300 , שם), 
נכד הרמב״ם, נגיד על קהילות מצרים, סוריה וא״י. 

דוד נתמנה לנגיד בגיל צעיר, אחרי מות אביו שכיהן באותה 
משרה. בשעת הפולמוס על ה״מורה נבוכים" (ע״ע משה בן 
מימון) היה דוד מן הפעילים המובהקים בהגנה על תורת סבו. 
סמור ל 1285 הודח דוד ממשרתו ונאלץ להיעזר מבחינה 
מוסרית וחמרית ע״י הרשב״א, שאסף גם כספים למענו. דוד 
התיישב בעכו, שהיתה אז בירתה של מלכות הצלבנים. סמוך 
ל 1290 חזר למצרים ושוב עלה על כסא הנגידות. בשנים 
האחרונות לחייו השתתף בנו אברהם במשרת הנגידות. דוד 
נקבר בטבריה! מצבתו נמצאה ב 1932 בבניין ערבי והובאה 
לקאהיר לבית־הנכות של הקהילה. 


לדוד מיוחסים 3 חיבורים כתובים ערבית, אך מסתבר 
שאין הם משלו:( 1 ) ס׳ "דרשות ר׳ דוד" על פרשיות התורה 
(הדרשה על פ' בראשית נדפסה באלכסנדריה תרע״ד, 
ובתרגום עברי בירושלים תש״ז). דרשות אלו כתובות בלשון 
ערבית מדוברת והיו במשך דורות רבים חביבות על קהילות 
ישראל בארצות המזרח, ובמצרים היו קוראום אותן בבתי- 
הכנסת בכל שבת אחרי תפילת מנחה. המחקר בקי בספרות 
המדרשית וב״זהד", שמהם הוא לוקח את החומר לדרשותיו; 
הוא משתמש גם בטרמינולוגיה של הפילוסופים. הוא מזכיר 
גם את הרמב״ם, אך לא כזקנו. מאורעות הזמן אינם נזכרים 
כלל, אולם הביטויים הערביים, התארים של פקידים ושמות 
של עניינים מתאימים לזמנו של דוד.( 2 ) פירוש לפרקי אבות 


(נדפס באלכסנדריה תרס״א ובקאהיר תרצ״ב, ובתרגום עברי 

בירושלים תש״ד), שהוא שונה מהדרשות הן מצד תכנו והן 

מצד ההשקפות המובעות בו ובמידה מסויימת גם מצד הלשון, 

וקשה להגיח שמחבר אחד חיבר את שני החיבורים.( 3 ) פירוש 

לספר אפוקליפטי קטן הנקרא "נבואת הילד נחמן" (אוצר 

מדרשים לי. ד. אייזנשטיין). ר׳ גדליה אבן יחיה, המעתיק 

את דברי המקובל ר׳ אברהם הלוי, מספר, שחכמי ברצלונה 

פנו אל דוד וביקשו ממנו להודיע להם, אם יש לו משהו על 

סוד הקץ, ודוד שלח להם את הסיפור על הולדת הנער 

ונבואותיו עם פירוש קצר בסופה של כל נבואה. 

י. ד. אייזענשטיין, אוצר מדרשים 11 , ב׳, 397-396 , תרפ״ח; 

א. שטראוס, תולדות היהודים במצרים, 143-117,1 , תש״ד; ד. 
נוישטדט, בענין נגידותו של הרמב״ם(ציון, 148-147 ), תש״י; 

$'. 14 .( 1 /ס ( 40$6014 \ 1 1116 £10771 י ך 51 :ז £21 

. 1957 ,( 140 ,^)[) $! 46116$ ) 012 ¥0511 

א. נ. ב. 

ר׳ דוד בן אריה ליב לידא (אמצע המאה ה 17 , וולין — 

1 1 די ■ ן ** •י * ן ׳ י 

1696 , לבוב), רב ומחבר. ר׳ דוד היה בן־אחותו של 
ר׳ משה רבקש, בעל "באר הגולה". הוא למד תורה מפי הרב 

ר׳ יהושע השיל מקרקא. ב 1 ד 16 בקרא לרבבות בעיר לידא; 

* * 

אחר־כך שימש ברבנות בשוואל, אוסטרוג, מאינץ ( 1677 ) 

ובקהילה האשכנזית של אמסטרדם ( 1681 ). שם הואשם 

בבטיה לשבתאות ואח״כ גם בגנבה ספרותית בקשר לספרו 

״מגדול דוד״ ( 1680 ), פירוש למגילת רות, שאת מחברו 

האמיתי ראו בר׳ חיים כהן. דוד הודח ממשרתו, שב לפולין 

והגיש את טענותיו לפני ועד ד׳ ארצות, וגם הדפיסן בקונ¬ 

טרס ״באר עשק״ ( 1683/4 [ז]). רבני פולין הצדיקוהו ותבעו 

מקהילת אמסטרדם להשיבו על כנו. בשובו לאמסטרדם 

נתבררו ענייניו שנית בפני חכמי הספרדים, ואף הם הצדי־ 

קרהו; אולם אחר זמן מועט שוב חזר לפולין. 

דוד חיבר הרבה חיבורים בדרך דרוש וקבלה, מהם: "סוד 

ה״׳ ( 1680 ) על ענייני מילה; ״שומר שבת״ ( 1683 ) על 

ענייני שבת; ״עיר מקלט״ ( 1690 ) על תרי״ג מצוות. אוסף 

של 14 כתבים של דוד הוצא לאור בשם ״יד כל בר׳( 1727 ). 

כמו כן חיבר ביאור לשולחן-ערוך אורח־חיים, שלא ראה 

אור. — ביחס לספר הנדפס הראשון של דוד, "דברי דוד" 

( 1671 ), ספר מוסר, כבר נתברר, שכל תכנו לקוח מאחרים. 

גם החיבור "עשרה הלולים", פירוש ל״תהלים" (שבקובץ 

"יד כל בו", פפד״מ תפ״ז), לקוח מהפירוש לתהלים של 

החוקר הנוצרי ה. י. בסהאוזן, שיצא לאור ב 1712 , אבל הוא 

יוחס לדוד שלא בצדק ע״י המוציאים לאור. 

הרבה מהריב סביב דוד מסתבר מאישיותו הלוחמת 

והמקטרגת, שעוררה שנאה אליו! אך גרמה לכד גם מהימ¬ 

נותו המפוקפקת כמחבר הכתבים שהוציא ושהוצאו בשמו. 

בין מקטרגיו החריפים של דוד נמנה גם ר׳ יעקב ן 3 מדן. 

ח. מיכל, אור החיים, 318 , 1891 ; א. פריימן, המבוא ל״באר 
עשק״ (ס׳ היובל לסוקולוב), 1904 ; , 837-8 ,.ן .£ , 011 ^ 431 < .ן 

. 1930 

יע. ל. 

חד בן ב 1 ע? ׳ מכונה גם דוד הנשיא או אבו סעיד דוד 

1 י י, , ) ׳ 

בן בעז קרא (המאות ה 10 —ה 11 ), חכם קראי. במסורת 
הקראית נחשב דוד לבן הדור החמישי מענן (ע״ע) ולאחיו 
של יאשיה בן בעז! על אביהם נמסר שנהרג על ייחוד שם ה׳. 
לפי מסורת אחת השתתף דוד עם אחיו בפולמוס שבין ר׳ 
סעדיה גאון ודוד בן זכאי ( 930 — 937 ) ; אולם לפי מסורת 






79 


דוד 3 ן 3 ןןז 


דוד 3 ן ז 3 אי 


80 


אחרת לא חיבר את פירושו לקהלת אלא ב 993 . יש מזכירים 
אותו בין יפת בן עלי ובנו לוי בן יפת, ויש מזכירים אותו 
אחרי לוי בן יפת. אפשר שמסורות אלו אינן סותרות, ושדר 
הגיע לזקנה מופלגת. — דר היה נשיא הקראים בירושלים 1 
משרה זו עברה אליו בירושה׳ כנראה, מאביו וסבו, והוא 
הורישה לבנו אחריו. מחיבוריו — שנכתבו בערבית — 
ידועים: 1 ) תרגום של התורה עם פירוש, שממנו נשתמרו 
רק חלקים מסויימים על ספרי שמות, ויקרא ודברים (כת״י 
המוזיאון הבריטי, כת״י פטדבורג); בפירושו זה חולק דו׳ 
על דעותיו של ד׳ סעדיה גאון, אך סיגנון פולמוסו מתון! 
הוא מביא גם מאמרי התלמוד, ביאורי התרגומים ופירושי 
מדקדקים עברים. 2 ) פירוש לקהלת (כ״י המוזיאון הבריטי). 
3 ) מיוחס לדו' חיבור על היסודות העקרוניים של התורה, 
שלא הגיע לידינו. — דעותיו ונתונים עליו מובאים ע״י חכמי 
הקראים — אבן אל־חיטי, שלמה הנשיא, יוסף אל־בסור בס׳ 
המועדים, יהודה הדסי בס׳ אשכול הכופר, אהרן בן יוסף בס׳ 
המבחר, ר׳ אהרן בן אליהו בכתר תורה, ר׳ אליהו בשיצי 
בם׳ אדרת אליהו. כן נזכרו דעותיו ויחוסו בס׳ דוד מרדכי, 
ה׳, ב׳, וינה 1830 . 

ש. פינסקר, לקוטי קדמוניות, 53 , 71 , 86 , 106 , 1860 ; 

א. ד. ב. גוטלובר, ס׳ בקורת לתולדות הקראים, 162 , תרכ״ה; 

. 8 ; 1876 ,( 20 $1113,1611 0156/16 ' $01 ! , 1 > 3111 ־ 1 ? .? 

$00310 / 0 5 ) 011072672 §זס? 0116 070116 ,$! 1116 , 1 ^ 0203115 ? 

, 11 172 61475 [ 1/26 ,ו 1 ת 03 { .[ ; 1908 . 1 18 , 11 .^ 1 , 00071 

213, 1922; 10., 16x15 0713 $1113165, 11, 132-133, 193 5; 

11070116 /172(11010§^ .(60, 1,. 123, 231, 1952. 

י. הו. 


ר׳ דוד בן מציון. המגיד ממקיוב (רובנו-מאקוב, 
תקע״ה/ 1814 ), רב ומגיד, מתקיפי המתנגדים לחסי¬ 
דות.—ר״ד נמנה בנעוריו עם חסידיו של ר' מנחם מנדל(ע״ע) 
מוויטפסק. משנת תקל״ב/ 1772 היה רב ומגיד במאקוב 
(פ 1 לין)! שם הצטרף אל מחנה המתנגדים לחסידות. ר״ד 
ראה את עצמו כתלמידו של הגאון מווילנא ושאף לעורר 
התנגדות לחסידות בפולין, דוגמת זו שהתפשטה בימיו 
בליטא־ריסין. לדעתו של ר״ד אין החסידות אלא המשך 
לשבתאות ולפרנקיזם, מכניסה פירוד בציבור היהודי ומח¬ 
לישה את כוח הקהילה ואת מוסדותיה. הוא מאשים את 
חצרות הצדיקים בפיתוח הוללות, זילזול במצוות, רדיפת 
בצע ומעשי תרמית והונאה, וכן הוא מותח ביקורת קשה 
על אישיותם של רבים מגדולי החסידות, וביניהם הבעש״ט 
עצמו, שאותו חשב לבור ועם־הארץ. 

לפי עדות עצמו לא זכה הפולמוס של ר״ד נגד החסידות 
להשפעה בציבור. אולם בספרות האנטי-חסידית של ההש¬ 
כלה, כגון בכתבי י. פרל (ע״ע) ופרץ (פטר) בר (ע״ע), 

*• * 4 ) ' 


ובדברי מתנגדים ניכרים הדים לדברי הביקורת של ר״ד נגד 
החסידות. חיבוריו חשובים היום כעדות היסטורית לתולדות 
החסידות, ובפרט לתולדות המחלוקות והרדיפות בין חסידים 
ומתנגדים בשנים תקל״ב—תקנ״ח. ההיסטוריוגראפיה היהו¬ 
דית החדשה הסתמכה על דבריו של ד״ד, אע״פ שנכתבו 
מנקודת-ראות חד־צדדית של מתנגד קנאי. 

ד״ד הוא מחבר הסאטירה המחורזת נגד החסידים 
״זמיר עריצים״ (תקנ״ח/ 1798 [?]; ניוארק, 1899 ); המהדורה 
הראשונה הופיעה בעילום שם־המחבר ומקום־הדפום, ספר 
פולמוסי-סאטירי אחר של ר״ד נגד החסידות, שנקרא בנום- 
חותיו השונות "שבר פושעים", "זאת תורת הקנאות" או 
"זמרת עם הארץ", נפוץ הרבה בכ״י, אך לא נדפס אלא 


בשנת תש״י/ 1950 בניריורק (המהדורה כולה נשרפה). — 
ד״ד חיבר גם פירושים לתנ״ך ולמשנה, שנשארו בכתובים 
ונשרפו בסרוצק ב 1893 . 

ש. דובנוב, תולדות החסידות, תר״ץ-תרצ״ב! א. ח. מלאכי. 

ספד שלא זכה לדאות אור (ס , היובל של ״הואר׳■/ 300-286 ), 

תשי״ב; מ. וילנסקי, תעודה "מתנגדית" בדבר שרפת "זמיר 

עריצים וחרבות צורים״ (תרביץ כ״ז, 555-550 ), תשי״ח; 

017251 § 0 , 13 / 0 .( 1 . 1 / 0 101677216 1126 , 1 * 51 ^ 11 ^ , 1 . 1 ^ 

. 1956 , 0 \ 1105., XX .¥!€! ־ 101 . 30 ס.ו/ .ז 6 ךת\? .:) 0 ־ 1 ?) 11051315777 

או. ט. 

דוד |ן זכאי, ראש־גולה של בבל ( 917 [?]— 940 ). דוד 
ירש את משרתו מעוקבא דודו. עד שלא נבחר 
לראש־גולה ישב מחוץ לבגדד, ב״מקום אחד הנקרא קצר 
בדרום בבל". הוא היה לרה״ג בימי מחלוקת קשה, שעה 
שדודו היה מגורש ממקומו "ונשארה השדרה של ראשות־ 
הגולה כמו ד׳ או ה׳ שנים בלא ראש, עד שהיה קשה הדבר 
מאד על ישראל". אלה שגירשו את דודו היו ראש ישיבת 
פומבדיתא כהן צדק וסיעת(. את דוד העלה ראש ישיבת 
סורא. המתנגדים העיקריים לראשות־הגולה היו העשירים 
המקורבים למלכות, שרצו, כנראה, לסלק את ההנהגה הקבו¬ 
עה, המושרשת בייחום. 

שיווי־המשקל בהנהגה העצמית היהודית בבבל היה 
מופרע בראשית ימיו של דוד גם מחמת ירידתה של ישיבת 
סורא וסכנת סגירתה, שהיתה משאירה את פומבדיתא והגאון 
שבראשה לבדם כג 1 רם יחיד מול ראש־הגולה. דוד גילה תמה 
ונכונות ללכת בדרכים בלתי־מקובלות כדי להציל את 
הישיבה העתיקה ואת הכפילות של הגאונות. הוא מינה 
תחילה לגאוך־סורא אדם "אע״ג דאורג היה"; לאחד מכן מינה 
את רב סעדיה (ע״ע) גאון ש״לא מבני רבנן דמתיבתא 
הוה אלא ממצרים". דוד הכירהו מימי המלחמה שניהלו יחד 
למען עצמאותה של בבל בענייני הלוח נגד גאון ארץ־ישראל 
בן מאיר. באותו מאבק ראה רב סעדיה את דוד כמנהיג; הוא 
כתב עליו כעל "ראש־הגולה יעזרהו קדושינו וכל ראשי־ 
הישיבות יאמצם משגבנו". מסופר, שידיד הזהיר את דוד 
מפני אפיו התקיף של זר זה, אך ״אמר לו ראש־גלות: כבר 
נפלה עצתי והסכמתי" עליו. דוד שמר בתקיפות גם על כבוד 
משרתו ועל הכנסותיה במחוזות המרוחקים. מסופר על חרמות 
ועל התערבות הממשלה לצדו, שהביאו לגביית "ממון הרבה" 
מיהודי פרס. התיאור שתיאר נתן הבבלי, בן-זמנו של 
דוד, את טכס מינויו של ראש־הגולה ואת משטר־המסים שלו 
מוסב, כנראה, על דוד, והוא היחיד מבין ראשי־הגולה שעליו 
ידועים לנו גם פרטי הנהגתו אלה. 

בשנתיים הראשונות לאחר מינויו של רב סעדיה היו 
היחסים בינו ובין דוד כתיקנם, ואף יש בידינו מיסמך משפטי, 
שבו רשם הגאון דברי תשבחות לצד ההלכי של אחד מפסקי- 
הרין של ראש־הגולה. אולם סמור ל 930 פרץ ריב עז בין 
דוד ובין דס״ג, שעל סיבתו יש שתי גירסאות ממקורות שהיו 
מקורבים לשני הצדדים או ששאבו בתקופה מאוחרת יותר 
ממקורות אלה (וע״ע רב סעדיה גאון). מתקבל על הדעת 
שהיתה זו התנגשות על העליונות בהנהגה בין שני אישים 
תקיפים באוירה של מתיחות ושל הפרעת שיווי־המשקל בצמרת 
היהדות בבבל. התוצאות היו קשות: מסביב לגאון התלכדו 
אלה שלחמו מקודם נגד ראשות־הגולה בהנהגתו של גאון- 
פומבדיתא, "מפני שהיו עם רב סעדיה... וכל עשירי בבל", 
והללו מינו ראש־גולה שכנגד — את יאשיהדחסן, אחי דוד; 
ואילו דוד מינה גאון־סורא שכנגד — את רב יוסף בר יעקב. 





81 


82 


דוד פן זכאי— דוד פן מאיר הפהן פדיזנהויזן 


המאבק התנהל בחריפות ובמרירות, בצורת האשמות הדדיות, 
חרמות וחרמות־שכנגד, והובא אף לפני הערכאות של חצר 
הח׳ליף. ידם של אנשי דוד גמרה: יאשיהו גורש, ורב 
סעדיה הורד מתפקידו לגמרי. דוד התנהג בתקיפות יתרה 
נגד יריבו, ו״בשביל אימת מחלוקת דוד הנשיא" היו רס״ג 
ואנשיו נרדפים. אך לבסוף הגיעו שני היריבים לידי הת¬ 
פשרות ביניהם (פורים 937 ). 

חייו של דוד ריש־גלותא עברו בסערה! אד כשמת היתד. 
ראשות־הגולה חזקה מביום עלייתו. הוא שהציל את ישיבת־ 
סורא מכליה. כלוחם תקיף וקשה לכבוד נשיאותו ולשמירת 
הצורה המסורתית של ההנהגה העצמית היהודית מנע 
מ׳פינות־העדה/ שכבת העשירים העולים, מהשתלט על 
ההנהגה ההיא. 

סדריעולם זוטא (מהדורת נויבאואר), סדר החכמים וקורות 
העתים, ב/ 87-78 ; אגרת רש״ג (מהדורת ב. מ. לוין), 
117 ! אגרת רס״ג(ם׳ הישוב, ב/ 103 ); א. א. הרכבי, זכרון 
לראשונים, ד/ ם י/ תקנ״ה, 276/7 . 11 ^ 511 ■ 00 , 3011 ( 110-1 ^. . 1 \ 

/) . 5 . 8 . 0 110 / 1 ')' 11 ) 11111 . 0 . 11 1011 ) 0 1 ) ן 1014 ) 5 1 $ 011011 '< %11 
ת£) 60 611 ת $€1 . 2 11111 רמ 1££ ד 01 ^\ 11 ק 056 ן ,מ 8111011 £ 

. 1928 

ה. ה. גדש. 

ר׳ דןד ןן חיים הפ!הן [מהרד״ך] (קורפו, סוף המאה 
ה 15 — אדרינופולי, 1530 ), מגדולי התלמודיים של 
דורו. ר׳ דוד למד אצל ר׳ יהודה מינץ בפאדובה והושפע מדרך 
לימודם המפולפל של חכמי אשכנז. הוא שימש ברבנות וייסד 
ישיבה בקו־רפר; משם נדד לפטרוס, פעל במצרים ולבסוף 
באדרינופולי. דוד עמד במו״מ של הלכה עם כמה מגדולי 
דורו, עם ר׳ אליהו מזרחי, ר׳ משה אלאשקר, ר׳ יעקב בן 
חביב ואחרים. בין תלמידיו נמנו ר׳ שמואל קלעי וחתנו ר׳ 
דוד ויטאל. דוד חיבר כמה ספרים, שאבדו בשרפה באדרינו* 
פולי. לא נשארו ממנו אלא 33 תשובות, שנדפסו ע״י בנו ר׳ 
חיים בשם שדת מהרד״ך (קושטא רצ״ז). בתשובות אלה 
מתגלה דוד כפוסק גדול, המפלפל בחריפות ובקי בספרות 
הרבנית. נראית אצלו נטיח להחמיר; הוא יוצא בחריפות 
נגד האנוסים, שיש באפשרותם לברוח מארצות השמד ואינם 
עושים זאת, ומציין אותם כ״מומרים" (שדת, כ״ח). 

ר׳ רוד 5 ן.יהוךה !קחסיד (ראשית המאה ה 14 ), מקובל 
ספרדי; לפי דבריו — נכדו של הרמב״ן, וכן גם 

מצאצאי רבי יהודה החסיד מרגנשבורג. דוד חיבר כמה 

י.' 1 * 

ספרים, המשקפים את התפתחות הזרמים השונים בקבלה 

בדור שלאחר פירסום הזוהר: בצד דברי הרמב״ן — מסורות 

מדברי מקובלי קאסטיליה ומס׳ הזוהר, וגם מחוגי חסידי- 

אשכנז. דוד חיבר את הפירוש הראשון על אחד מחלקי הזוהר, 

הידוע לנו — ס׳ הגדול (על האדרא רבא). מלבד זה חיבר: 

ם׳ מראות הצובאות על התורה (נשתמר רק בחלקו). המיוסד 

על הזוהר — שאת לשונותיו הוא מביא בתרגום עברי — 

בתוספת הרבה מאמרים ממסורות אחרות; ס׳ אור זחע, 

פירוש ארוך על סדר התפילות בדרך קבלה; מאמרים על 

סודות האלפא־ביתא, על מעשה־בראשית ומעשרדמרכבה. 

ספריו של דוד, שנשארו בכמה כ״י, מובאים ע״י מקובלים 

רבים עד תקופת צפת (ועד בכלל). 

ג. שלום, ר׳ דוד בן יהודה חסיד נכד הרמב״ן (קרית ספר, 

ד/ 327-302 ), 1928 ; ד. ס. ששון, אהל דוד, 1932,1010-1001 ! 

, 71 ך\ג 10 ג) 142114 1 ) 11114 )[ 11 ) 0 14 ) 021 ,מ 01 ) 8 זסבמ 11 ;^ג 

. 1927 ,( 39-48 


•׳ דוד בן.יהודה בן יחיאל מיסיר ל יאזן ( 1470/2 [ז], 


מנטובה — 1526 [ן], שאלוניקי), רב וחוקר. ר׳ דוד 
למד בישיבת אביו בנאפולי ושם נסמך בהיותו בן 18 ע״י 
חכמים ורבנים מצרפת ומאשכנז. אח״כ עבר לישיבת ר״י 
מינץ בפאדובה. ב 1494 התגורר בפירנצה, סמוך ל 1505 עבר 
לשאלוניקי. סמוך ל 1512 נתקבל לרבנות באבילונא (יגיע 
גמ 10 ) אשר באלבאניה. בעיר זו רבו הסיכסוכים בין הקהילות 
השונות בעקבות שאיפתם של מגורשי ספרד ופורטוגאל 
להשליט את מנהגיהם על הקהילות הקיימות. דוד היה 
מעורב בסיכסוכים השונים! בפולמוסו נגד מאיר אבן וירגא 
נאלץ לנדות את איש־ריבו. בשעת מחלוקת קשה בעצם 
ליל יום־הכיפורים בין הקהילות השונות נפגע גם כבודו 
של דוד, והוא נידה שני חכמים מראשי־הקהל שהתנגדו לו. 
פסקו שנתחבר על רקע פולמוס זה, שבו ניסה להוכיח שהצדק 
עמו ושנידויו קיים לפי,הדין, נתפרסם בשם "כבוד חכמים" 
(ע״י ש. ברנפלד, ברלין 1899 ). הריב הזה הניעו לחזור 
ולשוב לשאלוניקי. — דוד מיזג בקיאות עצומה במקצועות 
היהדות בהשכלה כללית מקיפה, ביחוד בפילוסופיה. בלימוד 
התורה העדיף את שיטת רבני אשכנז וצרפת על שיטותיהם 
של רבני ספרד. הוא היה ממעריציו של הרמב״ם, ובספריו 
"מגן דוד" (כת״י) ו״עין הקורא" (פירוש ל״מורה נבוכים") 
לימד סניגוריה על שיטהו הפילוסופית והשתדל לבטל את 
תלונות משיגיו. הוא התנגד עקרונית לרלב״ג ולאברבנאל 
בגלל נטיית דעותיהם משיטת הרמב״ם. שאיפתו הכבירה 
להשכלה כללית, המתמזגת עם ערכי תרבות יהודית־דתית 
מקורית, משתקפת מתוך שאלתו לר׳ יעקב בר׳ דוד פראוויג־ 
ציאלי: "על דעת חכמי התלמוד על לימוד חכמת הטבע, 
הגיון, פילוסופיה ורפואה"; התשובה (נדפסה בקובץ דברי 
חכמים לר׳ אליעזר אשכנזי, מיץ תר״ט), כי "כל חכמה 
מהשבע חכמות המדעיות הן משובחות ונערכות בעיני 
חכמינו", מופנית לדוד כאל מי שיעשה "פרי למעלה ולא 
יעזוב השורש כדי להחזיק בקליפה". דוד עסק בקבלה, אע״פ 
שאביו סירב להרשות לו לעסוק בה "לרכות שנתו", ודוד 
מעיד על עצמו "שבסתר למדתיה". חיבורו בפילוסופיה 
דתית, "תהלה לדוד", תשובותיו ופסקיו, מכתביו, פיוטיו 
ושיריו, רובם עודם בכת״י. 


י״ט. ל. צונץ, כרם חמד, א 139 , 1841 ; ח. מיכל, אור החיים, 
327 , סי׳ 727 , 1891 ; ש. ברנפלד, כבוד חכמים, 1899 ! ש. 
רוזאבים, דברי ימי ישראל בתוגרמה, 1 , 85-79 , 110-107 , 
תר״ץ! ש. אסף, מקורות לתולדות החבור בישראל, 11 , צ״ט- 
ק״א, תרצ״א; ד. תמר, על ספר כבוד חכמים לר׳ דוד מיסיר 
ליאון (קרית ספר, כ״ו, 100-96 ), תש״י; , 8011601110 . 5 
,( 118-138 , 1892 ,!££) 01011 1 ) 101 ) 0 • 810$$01 8101 : 0 $ 

- €51 ?- ז 6 ם 11 זש 8 ,. 1 ) 1 ; 42,263,1898 ,^ 1 ) £1 מ 01115011 ) 8 . 4 ? 

, 1925 , 219 , 1 , 50/1011011 . 06 $ ,. 1 ) 1 ; 1903 , 353 ,: ז 1£ ־ 1 ר $01 

י. הר. 



הזיזן — תקפ״ח [ 1828 ], קרלסבורג), רב ומחבר, 
מאתמאטיקן ותוכן. דוד למד תחילה בישיבות פירת וברלין. 
עד גיל שלושים היה מקדיש כל ימיו לתורה בלבד, כעדות 
עצמו : "יומם ולילה היו לי למשמרת, להגות באמרי שפר 
התלמוד והפוסקים ראשונים ואחרונים". אחרי זה השתלם 
במאתמאטיקה ובתכונה. ב 1797 פירסם בברלין את ספרו 
״כליל החשבון״ על יסודות האלגברה. ב 1806 עבר להונס- 
דורף שבהונגאריה, ובה שימש דיין. בחוברת מיוחדת 
הציע לפתוח בית-מדרש לרבנים, שבו ילמדו גם שפות 









83 


דוד בן מאיר הפהן פריזנהויזן—ר׳ דוד פן שלמה אבן(אבי) זמרא 


84 


ומדעים מדוייקים, אולם רבני פשט התנגדו להצעתו. ב 1820 
הדפיס בווינה את ספדו "מוסדות תבל", המכיל ענייני 
תכונה לפי שיטת קופרניקוס, ביאורים בגאומטריה של 
אוקלידס וחקירות על מציאות ה/ הישארות הנפש׳ אמיתת 
הנבואה ותורה מן השמים. בראש הספר נמצאת הסכמת 
הגאון ר׳ משה סופר מפרסבורג, המעיד על חכמת המחבר 
וידיעתו בתורה. 

ש. פין, כנסת ישראל, ערך ד , , תרמ״ז! י. י. גרינוולד, היהו¬ 

דים באובגריא, 36 , 1912 . 

ר׳ךןד בן על&ת אבן [אבי] זמרא (רדב״ז; 1479 [ן], 
ספרד — 1573 , ירושלים), רב, פוסק ומקובל. רדב״ז 
היה נצר למשפחה מיוחסת ועשירה. גם אביו היה תלמיד- 
חכם. הוא היה בין מגורשי ספרד, ויש סברה שהגיע תחילה 
לפאס, אך עכ״פ בהיותו בן שלוש־עשרה כבר היה — לפי 
עדות עצמו — בצפת. אח״כ עבר לירושלים, ושם נשאר עד 
שירד למצרים יזמן מועט לפני 1513 ׳ כנראה מחמת מצבם 
הכלכלי הגרוע של יהודי ארץ־ישראל. הוא חי במצרים 
40 שנה. לאחר שהיה קצרה באלכסנדריה עבר לקאהיר אל 
בית־דינו של הנגיד ר׳ יצחק שולל! שמו של הרדב״ז חתום 
על תקנה מקאהיר מ 1514 . עם שקיעת משרת הנגיד אחר 
כיבושה של מצרים ע״י התורכים, נעשה הרדב״ז ראשה 
הרשמי של יהדות מצרים. לא דיין בלבד היה אלא גם ראש• 
ישיבה, מיופה־כוח של ההקדש וגבאי־צדקה! בכל המעזרות 
הללו שירת ללא תשלום, ואף לא דרש שכר־בטלה. 
הוא גם לא היה זקוק לכך, כי מלבד היותו בעל-נכסים נראה 
שגם הצליח בעסקים ובהלוואות בריבית לנכרים. ספרייתו 
המפורסמת הכילה כתבי־יד נדירים, ביניהם יצירות אשר 
אבדו לנו. ביתו היה פתוח לכל? ר׳ יצחק עקריש, אחד 
ממעריציו, חי אתו שנים רבות והיה מחנכם של ילדיו ונכדיו. 
השפעתו הגדולה של הרדב״ז על בני־דורו נראית בהצלחתו 
ליישב סיכסוך בין היהודים המסתערבים והמערביים (בני 
צפון־אפריקה), וכן בתקנות מרובות שתיקן לטובת יהודי 
מצדים. המפורסמות שבהן הן: א) ביטול מניין־השטרות 
והמרתו במניין השנים לבריאת־העולם! ב) יסוד חברה 
קדישא — לפני־כן היה הכרח לקבור את הנפטרים בהחבא, 
מחשש להתקפות מצד הנכרים: המת נמסר לידי אדם 
פרטי, אשר לפעמים לא מילא את חובתו והשליך את המת! 

ג) איסור העסקת נכריות ברקדניות וכמנגנות בחתונות! 

ד) החזרת הנוהג העתיק, שלפיו מתפלל הקהל תפילת 
שמונה-עשרה והחזן חוזר (מימי הרמב״ם היה נהוג במצ¬ 
רים׳ שהחזן בלבד היה אומר תפילת שמונה-עשרה). שמו 
של הרדב״ז התפרסם גם מעבר לגבולות מצרים. שאלות 
דתיות ומשפטיות הופנו אליו מעדות וממדינות שונות. 
בתוקף תפקידו כראש יהדות־מצרים היד. עליו להגן על 
היהדות בכלל, ועל האמונות הרבניות בפרט, בוויכוחים 
רבים עם מלומדים מוסלמים וקראים. הוא הדף את התקפות 
המוסלמים על היהדות והוכיח את חוסר העקביות שבאמונת 
הקראים. בראשונה היה הרדב״ז מתון במקצת בגישתו 
לקראים, אך אח״כ נעשה יחסו אליהם קשה יותר. — זמן 
מועט לפני 1553 חזר הרדב״ז לא״י והתיישב בירושלים; 
אך לאחר שסבל שם מהמושל המקומי וממתנגדים יהודים 
עבר לצפת. רבניה החשובים של צפת כיבדוהו ביותר, והוא 
חי שם כ 20 שנה עד לפטירתו בזקנה מופלגת. 

עולמו הרוחני של הרדב״ז היה עולמן של ההלכה והקבלה 


בלבד. אע״פ ששיבח לפעמים תלמידי־חכמים שהתעסקו 
בלימוד מדעי־הטבע, וכן את הפילוסופים היהודים, אסר על 
תלמידיו את לימוד הפילוסופיה, ועם בואו בימים נעשה 
יחסו אל הפילוסופיה שלילי עוד יותר. כשנשאל, באיזו 
שיטה של עיקרי-האמונה הוא נוקט, אם בזו של הרמב״ם, 
בזו של קרשקש או בזו של אלבו — השיב כי הוא מתנגד 
לכל שיטה, כיוון שכל מצווה ומצווה היא בעלת חשיבות 
עילאית. הוא התנגד לכל ראציונאליזאציה של דברי הנבואה 
או התורה ודחה את פירושיו של אבן־עזרא. לאגדה ייחס 
אותה הקדושה כמו לשאר חלקי התושבע״פ, שנתן לה שני 
פירושים: נגלה ונסתר. הוא מתח ביקורת חריפה על הרד״ק, 
שאמר על אגדה מסויימת שעניינה "רחוק מן השכל"; האמין 
בשדים, אך דחה מנהגים הקשורים באמונה זו, כשהם נוגדים 
את ההלכה. 

דרך לימודו של הרדב״ז כתלמודי היתה ביהןרתית! הוא 
בדק את הטכסטים תוך השוואת כתבי-יד שונים ועקב אחרי 
מקורותיהם הראשוניים וחקר את נאמנותם, אך תיקן נוסחתם 
רק בעת הצורך — כאשר אי-אפשר היה למצוא פתרון אחר. 
דעותיו היו מבוססות לעתים קרובות גם על הניסוי ועל 
ההסתכלות. כפוסק בהלכה נמנה עם המחמירים, אולם בדרך- 
כלל התנגד להטלת גזירות חדשות. 

הרדב״ז חיבר חיבור על כללי התלמוד, וגם אחד 1 ח 
מתשובותיו מוקדשות לשאלות מתודולוגיות. בפסקיו סומך 
הוא על הגאונים, על רבנו חננאל, הרי״ף ("שדבריהם דברי 
קבלה הן"), הרמג״ם ("אתריה דמד הוא") והרא״ש. הוא 
קבע כללים שלפיהם פסק הלכות במקרה של מחלוקת בין 
בני-סמכא אלה שלו או במחלוקת בין ראשונים לאחרונים 
או בסתירה בין פסק של אחד החכמים ב״תשובד." ובין פסק 
אחר של אותו חכם (שהוא בחינת "הלכה ואין מורין כן"). 
על אף היותו מקובל מובהק, התחשב בפסקיו בקבלה רק 
במידה שאינה מתנגדת לתלמוד או כשלא נקבע פסק סופי 
בתלמוד. כשהקבלה מתנגדת לתלמוד — העדיף את התלמוד 
ולא חשש כלל להוראה או לנוהג מנוגדים הבאים מן הקבלה. 

בצעירותו כתב הרדב״ז חיבור קבלי על האותיות העב¬ 
ריות (כנראה סמוך ל 1510 ; הוא חזר וערך אותו ב 1535 ). 
אח״כ חיבר יצירות העוסקות בקבלה מבחינה כללית יותר. 
לאמונתו בגלגול־נשמות ניכרת אף השפעה בפסקי־הלכה שלו 
(כגון בענייני חליצה). הוא הירבה לעסוק במהות הספירות 
וביחסן לאין־סוף. הוא מסכים לדברי המקובלים הקדמונים, 
המבדילים בין האין-סוף ובין עולם הספירות: "אבל האמת 
הברור מה שכתבו המקובלים הראשונים, שהיו מקובלים 
באמת, שהכתר מכלל מנין העעזר ספירות, ויש למעלה מן 
הכתר עילת כל העילות״(״מגדל דוד״ פ״ג); "הוא יתברך אחד 
ומתיחד בכל הכחות כולן כשלהבת קשורה בגחלת... והמדות 
מתחלפות כפי הבנת־המקבלים" (הקדמה ל״מגן דוד"). הוא 
היה אחד האחרונים שהגן על תורת־השמיטות והתנגד בתוקף 
למקובלים בעלי השקפות אחרות. 

מחיבוריו: ״כללי הגמרא״(בתוך ״מהררי נמרים״, 1599 , 
1749 2 ); ״תשובות הרדב״ז״, 7 חלקים ( 1882 ), ובהם יותר 
מאלפיים תשובות. מתוך כתבי-יד נתפרסמו בינתיים תשובות 
נוספות (מארפם, [££, 1930 ; צ. י. צימלם, "שמונה תשובות 
להרדב״ז" [ספר היובל לקרויס], תרצ״ז! ש. אסף [מנחה 
לדוד], תרצ״ה); "יקר תפארת", פירוש לאותם מחלקי "משנה 
תורה" שלהם אין "מגיד־משנה" (הפלאה, זרעים, קדושה 






85 


ר׳ דוד בן שלמה אבן(אבי) זמרא — ר׳ דוד כן שמואל הלוי 


86 


ושופטים); נדפס בחלקו בכמה מהדורות של "משנה וזורה" 

(הפירוש על הלכות שלוחים ושותפיו והלכות עבדים נתפרסם 

ע״י ב. ורנד, ירושלים, 1945 ); "מגן־דוד", חיבור קבלי על 

האותיות העבריות, אמסטרדאם 1713 ; "מצודת דוד", פירוש 

לתרי״ג מצולת לפי הפשט ולפי הקבלה׳ 1862 ! "מגדלידוד", 

פירוש קבלי על שיר השירים, 1883 ; "כתר מלכות", פיוט 

ליום הכיפורים, שיר דידאקטי על יסודות הקבלה; נדפס 

גם במחזורו של היידנהיים, 1800 . 

ח. מיכל, אור־החיים, מם׳ 779 , 1891 ; ש. רוזאניס, דברי ימי 
ישראל בתוגרמה: א/ 193 , ב , , 181,151 , ג , , 1938-1930,327 ; 

א. שטראוס, תולדות היהודים במצרים וסוריה, ב׳, 458 , 
תשי״א; . 0 .־ £1 נ £51 ־נג 131 ) . 5 .< 1 . 0 , 015 מ 11 מ 21 ./ . 13 

.( 1932 , 051311 * 81 ח 1 . 80111 -. 113136 

צ. י. צ. 

ר׳ דוד ןן שלמה ?כי מללו-ב [׳* 1.616 ] (תק״ו/ 1746 - 
תקע״ד/ 1814 ), מאישי חסידות פולין. ר״ד היה 
תלמידם של ר׳ אלימלך מליזנסק ור׳ יעקב יצחק "החוזה" 
מלובלין. הוא התנגד לאופי ההמוני של החסידות, נהג 
פרישות וסגפנות והירבה להתבודד בטבע. עוד בחיי רבו 
מלובלין נתרכזה סביבו חבורת חסידים קטנה ומלוכדת, 
שחבריה היו ניכרים בין שאר חסידי לובלין בהתבדלותם, 
בריבוי תעניות ובדבקות מיוחדת בתפילה; כיס אחד היה 
לבני חבורה זו לצורך הצדקה והעזרה ההדדית. ר״ד מתח 
ביקורת על אורח־החיים בחצרות אדמו״רים וטען נגד הת¬ 
נשאותם של צדיקים מעל פשוטי־העם; בהתאם לכך אף 
לא ייסד חצר חסידית דוגמת האדמו״רים שבימיו. לעומת זה 
הירבה להשפיע על יחידים בכוח אישיותו העצמאית; בין 
השאר השפיע על ר׳ יעקב יצחק "היהודי מפשיסחא", 
שבשיטתו תמך במחלוקת שפרצה בין תלמידי "החוזה" 
וה״יהודי". בין אותם שקירב ר״ד לחסידות היה ד״ר ברנהרד 
מפיוטרקוב, רופאם הפרטי של המלך סטאניסלאו אוגוסט 
ושל הנסיך וילהלם מפרוסיה(אח״כ המלך והקיסר וילהלם 1 ); 
רופא זה היה לבעל־תשובה ונתפרסם אח״כ כצדיק חסידי 
בשם ר׳ חיים דוד בר' יששכר דב. — ר״ד נערץ על־ידי ר׳ 
שניאור זלמן מלאדי: הוא היה מפורסם גם בין הנוצרים 
שבסביבתו. — ר״ד לא הניח אחריו כתבים, ואמרותיו 
מפוזרות בחיבורי חסידים רבים. 

בנו, ר׳ משה מללוב, חתנו של "היהודי מפשיסחא", עלה 
לא״י בשנת תר״א וייסד את שושלת האדמו״רים המכונה 
ע״ש אביו ר״ד מללוב. 

מ. ברוקמן, מגדל דוד, א/ תר״ץ; ס׳ קדש הילולים, תולדות 
ר׳ דודל לעלובער זצ״ל, תש״ט. 

או. ט. 

ר׳ דוד בן עזמואל קלוי(שמ״ו/ 1586 , לודמיר [ולאדימיר, 
וולין] — תכ״ז/ 1667 , לבוב), רב ופוסק! ידוע 
בכינויו "ט״ז", ע״ש ספרו "טורי זהב". ר׳ דוד למד תורה 
מפי אחיו הבכור ר׳ יצחק הלוי! הוא נשא לאשה את בתו 
של ר׳ יואל סירקיש (ע״ע), בעל "בית חדש"(ב״ח), ואחרי 
נישואיו ישב זמן־מה בבית חותנו ולמד בישיבתו. לאהד מכן 
קבע את בית־מדרשו בקראקא; שם מתו עליו בניו הקטנים, 
והוא הצדיק את הדין, בהאמינו שנענש על שקבע דירתו 
למעלה מביודהכנסת. סמוך לשע״ח ( 1618 ) נתקבל לרב 
בפוטיליצ׳ה שליד רוה (גאליציה); אחר־כך כיהן ברבנות 
בפוזנאן כעשרים שנה. סמוך לשנת ת״א ( 1641 ) היה לרבה 


של אוסטרהא שבוולין; שם קיים ושיבה, ועליה היתד, 
גאוותו: "מעולם לא ראיתי קיבוץ ישיבת חשובה כמוה". 

בעקבות גזרות ת״ח ות״ט נמלט ר׳ דוד תחילה למבצר 
אוליק; את הצלתם בדרך נם של היהודים שנתבצרו במבצר 
זה תיאר ב״סליחות" שחיבר ליום כ״ו במיון (נדפסו בתוך 
"ילקוט מנחם" לד׳ מנחם מנדל ביבר, וילנה תרס״ג). אח״כ 
הגיע ללובלין "בתוך הגולה אשר גלתה מחמת המציק", ושם 
היה "חונה ע״פ השדה, כי נתבטלו כמעט כל ספרי־הקודש 
בגזירה... אין בידי ספרים... זולתי גמרא וטור" (מתשובה 
מכסלו ת״י/ 1649 [שו״ת ב״ח החדשות, סי׳ ע״ח]). לסוף נדד 
אף הוא — כרבים מחכמי פולין — מערבה, ובכל קהילות 
מוראוויה, שאליהן נזדמן, הובאו לפניו שאלות רבות בהלכה. 
אחרי ששקטה הארץ במקצת חזר לפולין ונתמנה (תי״ד/ 
1654 ) לרב בלבוב, לקהילה ש״מחוץ לעיר״ (ע״ע לבוב)! 
משם נסע פעם בפעם להשתתף באסיפות "ועד ארבע ארצות" 
(ע״ע), והוא חתום על כמה פסקים והסכמות מטעם מוסד זה. 

בפרוע פרעות ביהודי לבוב (ח׳ באייר תכ״ד/ 1664 ) נהרגו 
שני בניו ר׳ מרדכי ור׳ שלמה. בנו ר׳ ישעיה ובנו חורגו, 
ר׳ אריה ליב בר׳ שמואל צבי, נשלחו על ידי ר׳ דוד, בימיו 
האחרונים, לתהות על קנקנו של שבתי צבי (ע״ע). הם 
חזרו נלהבים ובידיהם איגרת ומתנות לאביהם הישיש, 
שקיבל, כנראה, את דבריהם. 

"טורי זהב" (ט״ז) הוא בעיקרו פירוש לארבעת חלקי 
השולחן ערוך. ט״ז לאבן העזר (ז׳ולקווא תקי״ד) ולחושן 
משפט (עד סי׳ רמ״ו — האמבורג תנ״ב; כולו — ברלין 
תקכ״ו) אינם פירוש שיטתי, אלא פלפולים בדברי הטור 
ובדברי התלמוד ומפרשיו. ט״ז לאורח חיים (נדפס בשולי 
השו״ע, בצירוף פירושו של ר׳ אברהם אבלי גומבינר [ע״ע 1 , 
בשם ״מגיני ארץ״: "מגן דוד" ו״מגן אברהם", דיהרנפורט 
תנ״ב) הוא פירוש שיטתי, ברם יותר משהוא מוסב על השו״ע 
הוא מוסב על הטור. לחלק זה של הט״ז נכתבו הערות והגהות 
ע״י מחברים שונים; מהם מפורסם ביותר "פרי מגדים" 
("משבצות זהב", פפד״א תקמ״ה) לר׳ יוסף בר׳ מאיר תאומים 
(ע״ע). אולם החשוב והמקובל ביותר מכל החלקים הוא ט״ז 
ליורה דעה (לובלין ת״ו! מהדורה שניה, בשולי השו״ע 
ובצירוף פירושו של ר׳ שבתי כהן [ע״ע, בעל "ש״ך"], בשם 
הכללי "אשלי רברבי", וילהרמסדורף תל״ז), אשר בו הוא 
מנמק את פסקי השו״ע ומברר את מקורותיו. חלק זה נתפשט 
מיד עם הופעתו בכל הישיבות ונתקבל להלכה בין מורי* 
ההוראה בישראל, בסוף הספר נספח ע״י המחבר "דף אחרון", 
הכולל דברי בקורת על "שפתי כהן" (ש״ך) ליורה דעה, 
שהופיע אף הוא באותה שנה; גם חלק זה זכה לפירושים 
שונים, ביניהם "פרי מגדים" ("משבצות זהב", ברלין 
תקל״א־ב). ר׳ דוד הוסיף שני ספרים של הגהות, תיקונים 
ומילואים לט״ז (האלי ת״ע? "זהב מזוקק", דיהרנפורט 
תפ״ה). כן חיבר פירוש לרש״י על התורה, בשם "דברי דוד" 
(שם תמ״ט). מהדורה שניה של הט״ז לאבן העזר, וכן אוסף 
של שו״ת, שעדיין היו בידי החכמים דור אחרי מותו, לא 
הגיעו לידינו. 

חיבוריו של ר׳ דוד השפיעו בדורות הבאים הרבה על 
פסק ההלכה למעשה: "הלכה כמותו ברוב המקומות, ולאורו 
אנו הולכים, שהוא גדול שבאחרונים, שאין למעלה ממנו" 
(מדברי ר׳ יעקב יהושע [ע״ע] בר׳ צבי הירש, בעל "פני 
יהושע"). יוחס לו חלק בתיקון תקנות להסדר חיי־הכלכלה 





87 


ד׳ דוד כן שמואל הלוי—דוד הראוכני 


88 


ע״פ דיו־תורה. בפסקיו ניכרת לעתים נטיה להקל/ בהשפעתה 
של המציאות החברתית־הכלבלית (ר׳, למשל, ט״ז ליו״ד, 
סי׳ קי״ז). 

י״מ צונץ, עיר הצדק, 150 — 154 , 1874 ; ש״י פין, כנסת 
ישראל, 239 , תרמ״ז; ח״ב דמביצר, כלילת יופי, א, מ״וז-ע״ז, 
תרמ״ח; חיים מיכל, אור החיים, 252 , 353-351 , תרנ״א; 

ש. בובר, אנשי שם, 59-56 , תרנ״ה; מ״מ ביבר, מזכרת 
לגדולי אוסטרהא, 1907,58-53 ; ש״מ חונס, תולדות הפוסקים, 
270-266 , תרע״א; ח. טשרנוביץ(רב צעיר), תולדות הפוסקים, 

ג, 139 , תש״ח ; מ״א שולווס, בית ישראל בפולין, ב, 21-20 , 
זשי״ד; ר' יעקב ששפורטש, ציצת נובל צבי(ד,וצ׳ י. תשבי, 
79-76 ), תשי״ד: ח. ה. בן ששון, תקנות איסורי שבת של 
פולין ומשמעותן הכלכלית והחברתית (ציון, כ״א, 193 ), 
תשט״ז ; ג. שלום, שבתי צבי, 502-500 , תשי״ז. 

ש. אש. 

דוד דיךאובני׳ מעורר משיחי ומבשר גאולה במחצית 
הראשונה של המאה ה 16 . שמו וזהותו האמיתיים 
אינם ידועים. המקור העיקרי, שממנו אנו למדים על פעולו¬ 
תיו, הוא ספד בצורת יומן־מסעות, כתוב עברית, שחובר — 
כנראה — בידי עצמו. לפי העברית המוזרה שבחיבורו ניסו 
החוקרים להתחקות על מוצאו: יש טוענים שהוא יהודי 
אשכנזי, שישב זמן מרובה במזרח, ויש טוענים שהוא יהודי 
מזרחי — ואין להכריע בדבר. הוא עצמו טען, ששמו דוד 
והוא בו למלך שלמה ואחיו הצעיר של המלך יוסף, מלכם 
של שלושים רבוא בני־ראובן, בני-גד וחצי־שבט המנשה, 
היושבים במדבר קבור; מכאן גם הבינוי "הראובני". אולם 
במקומות אחדים ייחם עצמו לשבט-יהודה ולבית־דוד, ואף 
רשם את אילן יחוסו עד דוד מלך ישראל. לפי התיאורים 
של רואיו נראה בשעת הופעתו באירופה כבן 40 שנה, ולפי 
זה מסתבר שנולד בשנות ה 80 של המאה ה 15 . 

בספר מסעותיו אין הוא מוסר דבר על עצמו לפני זמן 
צאתו לשליחות, פרט לעובדה שהוא איש־מלחמה והיה אצל 
אחיו ממונה על הצבא. לכל סיפור מסעותיו במזרח ובא״י 
עד בואו לאיטליה אין כל אישור ממקור אחר, והוא ברובו 
המכריע דמיוני ומבוסם על שמועות ואגדות, שהיו מהלכות 
באותו הזמן. 

הופעתו ההיסטורית הראשונה של דוד היתה בוויניציאה, 
בכסלו רפ״ד ( 1523 ) ; הוא דרש מיהודי המקום עזרה כדי 
להגיע אל האפיפיור ברומא בשליחות חשובה. אם כי חלק מן 
היהודים התייחס, כנראה, לדבריו בחוסר-אימון, זכה לתמי¬ 
כתם של נכבדים אחדים. באדר רפ״ד ( 1524 ) הגיע לרומא, 
"רוכב על סוס לבן" (לדבריו), ונתקבל ע״י החשמן אג׳ידיו 
די־ויטרב 1 , הומאניסטן, שהתעניין ביהדות ולמד עברית מפי 
אליהו (ע״ע) בחור. תמיכתו של החשמן חיזקה את מעמדו 
של דוד בין יהודי רומא, שנצטוו, כנראה, לדאוג לכל מחסורו. 
זמן קצר אחרי זה נתקבל גם ע״י האפיפיור קלמנס ¥11 
(ע״ע) והציע לו כריתת ברית בין מדינתו ובין המדינות 
הנוצריות נגד המוסלמים, וכנראה דיבר גם על גישה 
למקורות התבלין, שברית זו עשויה להבטיחה. דוד ביקש מן 
האפיפיור אגרות אל קארל ¥ ופרנסואה 1 , כדי ששני השלי¬ 
טים הללו יגישו לו עזרה, בעיקר בתותחים; כן ביקש איגרת 
אל "פרסטר יואן" (ע״ע) האגדי. עם כל להיטותו של 
קלמנס ¥11 להקים ברית למלחמה בתורכים, התייחס אל דוד, 
כנראה, בהסתייגות מסויימת, שכן רק כעבור שנה נתן לו שני 
מכתבים, אחד למלך פורטוגאל ואחד למלך חבש, ובהם ביקש 
משני המלכים לברר את אמיתות דברי השליח, ואם אלה 
יתאמתו — לסייע לו, שכן מזה יכולה לצמוח טובה לנצרות. 


הקהילה היהודית ברומא התייחסה אל דוד בספקנות 
מרובה, ורק בחוג של בנקאים (דניאל מפיזה, יחיאל נסים 
מפיזה) ושל הנשים המשכילות, הקרובות לתרבות הרנסאנס, 
היה מקובל יותר. ביחוד תמכה בדוד ה״סינורא מנאפולי" 
(בנווינידה אברבנאל, אשתו של שמואל אברבנאל); נוסף 
על כסף שלחה לו גם "דגל משי יפה, כתוב בו עשרת הדב¬ 
רות", אשר יחד עם דגליו האחדים של דוד שימש הוכחה 
לשליחותו המלכותית. 

החלק החשוב ביותר של ממעיו המדיניים של דוד היה 
ביקורו הממושך בפורטוגאל. הוא קיבל כתבי־בטחון ממלך 
פורטוגאל, שהבטיחו את מעמדו כשגדיד מוכר. מיד עם בואו 
למדינה התלכדו סביבו אנוסים רבים, ובעברו בערים השונות 
שהה בדרך־כלל בבתיהם של אנוסים; הוא מספר: "ובכל 
מדינה (עיר) הגעתי בה באו אנוסים קטנים וגדולים, נשים 
ואנשים וינשקו את ידי, לפני (בנוכחות) הנוצרים". כמעט 
שנה וחצי שהה דוד בפורטוגאל ( 1525/7 ), ובמשך הזמן הזה 
ירדה קרנו בעיני האצילים והפקידים׳ שעשאוהו ללעג; הוא 
אף הפך נושא לקאריקאטודה. אולם כל כמה שפחתה חשיבותו 
המדינית גדלה חשיבותו בין היהודים כמבשר גאולה. הוא 
העז לאמר ל״שר גדול ישמעאלי", שליחו של השולטאן 
מפאס: "ואנחנו נרצה ללכת בע״ה בירושלים ולקחת כל 
ארץ־ישראל מיד הישמעאלים, כי הגיע הקץ והישועה". 
הוא קיים קשרים עם יהודים מאפריקה ושלח להם אגרות 
התעוררות. בין האנוסים עודר צפיה משיחית ממש, ואפילו 
"הבנים הקטנים בני ארבע שנים מן האנוסים מתענים שני 
וחמישי ושני בצניעות ומקוים ישועת ה׳". התעוררות זו 
עוררה חששות רציניים בחוגי החצר, ולדברי דוד קרא לו 
המלך וגער בו: "כי אתה באת כדי להחזיר האנוסים יהודים 
(ז״א להשיב אותם ליהדות)! ואני שמעתי איך האנוסים הם 
מתפללים עמך וקוראים בספרים שלך ביום זבלילה, ואתה 
עשית בית-כנסת להם". עם התגיירותו של דייגו פירס, הוא 
שלמה מ ו ל כ ו(ע״ע), הוגדשה הראה, ודוד נצטווה לעזוב 
את פורטוגאל. 

גם בדרכו חזרה ליווהו האנוסים והיו "מצטערים צער 
גדול ובוכים על. נסיעתינו... ואמרתי להם: "בטחו לה׳ 
עדי־עד, כי אתם תזכו ותראו בנין ירושלים. ואל תפחדו; 
... וזאת הפעם לא באתי כי אם לבשר אתכם 
איך הישועה קרובה לבוא". לבסוף גודש דוד מן 
המדינה, וכאשר קרבה ספינתו לחופה של ספרד נתפס ונאסר, 
עד שהגיע כתב מאת קארל ¥ לשחררו, והוא המשיך דרכו 
ביבשה. 

במקום הזה נפסק יומן־מסעותיו, אך יש בידינו ידיעות 
נוספות על דוד. בחשוון רצ״א (נובמבר 1530 ) נמצא 
בוויניציאה, לאחר שסובב במקומות שונים באיטליה. הוא 
ניסה להציע תכנית חשובה לשלטונות העיר הזאת, והשתדל 
להביא את תכניותיו גם בפני הקיסר. הופעתו היתה מלאת 
הדר, בליווי משרתים; לדברי בן הזמן: "יהודים רבים 
באים אליו שם (בוויניציאה), והוא דורש דרשות גדולות על 
השחרור הזה של עם ישראל, אשר אלוהים קבע שיהיה 
בקרוב, ושהוא מקווה להיות בכוח להנהיג את העם הזה 
לארץ בחירתו". 

בקיץ רצ״ב ( 1532 ) הופיע דוד יחד עם שלמה מרלכל בפני 
הקיסר, אך בפקודתו נתפסו ונאסרו, לאחר מכן הובאו 
למנטובה ושם נשרף מולכז על קידוש־השם, ואילו דוד הובל 







89 


דוד הראוכני— דודא, דודאים 


90 


באזיקים לספרד. מאז אין עוד ידיעות עליו, וכנראה מת שם 
במאסרו. 

דוד עולה מסיפורו כאיש שצרת ישראל נגעה עד לבו 
ועוררה את רגשותיו. מתיאורו מסתבר, שהתבונן ביהדות 
המזרח ומצא את "היהודים אשר הם... בכל מלכות ישמעאל, 
יש להם מורך־לב וידאה ופחד", ואילו בבואו לאיטליה מצא 
שם "יהודים חזקים... וגבורים, ולבם כלב הארי לכל דבר". 
אל אלה היהודים שקירבוהו התכוון הוא בהופעתו המפוארת, 
בגילויי "האבירות" שבמעשיו, ולטעמם המיוחד כתב, כנראה, 
את סיפורו. אף הם נתרשמו מאותן תכונות בו, שגילה הוא 
בהם. המקורב ביותר אליו, הבנקאי ר׳ דניאל מפיזה, משבחו 
כאדם "גדול הנפש, אביר הלב, לא יירא מרבבות עם". וכך 
מצא איש הדמיון, האבירי את קהלו, קהל של יהודים 
ואנוסים אמונים על תרבות הרנסאנס ושואפים לגאולה בדרך 
הקרובה ללבם. 

סיפור מסעותיו של דוד, שברובו המכריע הוא סיפור 
דמיוני ובלתי-מציאותי, נועד לשמש ספר־תעמולה להת¬ 
עוררות משיחית. הכשרים ביותר להתעוררות זו היו דווקא 
אלה היהודים והאנוסים, שהתלכדו סביבו וחשו ביתר שאת 
את השפלתו של עם ישראל נוכח ההתעוררות הדתית 
והמדינית שעברה על אירופה באותו זמן. עם כל הפרימי- 
טיוויות שבמחשבתו המדינית של דוד, הבחין כי האפיפיורים 
נושאים נפשם למסע־צלב נגד תורכיה׳ כאמצעי היחיד 
שנשאר בידם להצלת מעמדם שנתערער בתחום הדת והמדי¬ 
ניות כאחד. דוד חש, שהופעה מעוררת כבוד אצל העמים 
ותכנית מדינית הנראית כראלית, עלולות לסייע להצלחת 
התעמולה המשיחית בקרב היהודים והאנוסים. מכאן ההדגשה 
החוזרת ונשנית בספרו על כך, שאיננו נביא ואיננו משיח, 
אלא ש ר - צ ב א, איש חוטא "הורג נפשות", וכל הסיפורים 
המנופחים על הוצאותיו המרובות, על משרתיו הרשעים ועל 
אוצרותיו הגדולים, שסבור היה שכך מנהגם של אנשי 
שררה — כפי שלמד, כנראה, מקריאה ברומאנים על אבירים 
או מפי השמועה. אולם כל העמדת הפנים של "השר דוד 
הראובני" אין בה כדי להסתיר את קלסתר־פניו של החסיד, 
המקפיד על קיום מצווה קלה כחמורה׳ המתענה ששה ימים 
רצופים לילה ויום, של אדם יהודי אשר הרגיש בקרבו, כי 
ההשגחה בחרה בו להיות מבשר לבני-עמו המדוכאים והנא־ 
נסים "איך הישועה קרובה לבוא". 

א. ז. אשכלי, סיפור דוד הראובני, ת״ש; י. בער, קרית 

ספר, י״ז,, 312-302 , ת״ש; א. ש. יהודה, התקופה, ל״ג-ל״ד, 

625-599 , ת״ש. 

ש. אט. 



ר׳ דוד מ? 5 ה בן ר׳ ר&ראל מריז׳ץ (תקפ״ג/ 1823 , 
ריז׳ין — תר 0 ״ד/ 1904 , צ׳ורטקוב), אדמו״ר נערץ 
ונקדש בדורו על המוני חסידים בגליציה ובאוקראינה. האגדה 
מספרת, שאביו, הצדיק הנודע מריז׳ין, אמר עליו בהיותו 
תינוק: "זוהי גשמה גדולה שתקרב לבבות ישראל לאבינו 
שבשמים". תחילה גר ר׳ ד״מ בזלוטיפוטוק ואח״כ בצ׳ורטקוב, 
שהפך אותה למרכז חסידי גדול. חצרו היתה נודעת בעשרה 
ופארה. חסידיו שיבחו את מידותיו הטובות, עדינות־נפשו 
ואצילוודרוחו. אהבת־ישראל שלו היתה נודעת, וייחסו לו 
גם סירוב לקלל גוי המיצר לישראל: "אני מתפלל להרמת 
קרן ישראל, שלא יוכל הגוי להרע לו, ועם הגוי עצמו אין 


לי שום עסק". הוא הטעים את חובת הצניעות של הצדיק 
בעבודת־ה/ כי לדעתו "פנימיות הצדיק טמירה ונעלמה בפנים 
ולא תיראה מבחוץ לבני-אדם, אלא בוערת בקרבו כאש 

עצורה בעצמותיו". אחרי שאחיו ר׳ דב (ע״ע) בר מליאובה 

•• 

יצא לתרבות רעה, הכריז ר׳ חיים הלברשטם (ע״ע) חרם 

על חסידי צ׳ורטקוב וסדיגורה, ביהוד מתוך התנגדות לחיי- 

המותרות של בירדצ׳ורטקוב. ד׳ ד״מ הגיב על החרם ועל 

כתבי־הפלסתר נגדו בשתיקה ממושכת. כשנלחץ פעם ע״י 

בן־אחיו לחורת דעתו על המחלוקת ועל התגובה נגדה, ענה 

בפסוק: "בזאת ידעתי כי חפצת בי, כי לא יריע אויבי עלי" 

(תה׳ מא, יב, וע׳ מדר׳ תה׳ שם): אין ברצוני לגרום 

שהאויב יתאונן עלי וייענש על־ידי. — בנו ר׳ ישראל מילא 

את מקומו בווינה. — ש״י עגנרן (ע״ע) נתן תיאור אמנותי 

של חסידות־צ׳ורטק(ב ומנהגיה (״אורח נטה ללון״, פרק ל״ד). 

ר. זק, כנסת ישראל, חרס״ו: ישראל ברגר, ם׳ זכות ישראל 
הנקרא ״עשר אורות״, 150-145 , תרס״ז; ר. מרגליות, 
תפארת אדם, תש״ד; מ. בובר, אור הגנוז, 378-375 , תש״ז; 

ש. א. הורודצקי, החסידות והחסידים, ג/ קכ״א-קנ״ט, תשי״ג! 

א. מרכוס, החסידות, 276-274 , תשי״ד. 

צ. מ. ר. 


דוד קמחי, ע״ע ק?!חי, ר׳ דוד. 


דודא, דוךאים ( 3£01-3 ־ £11 מ 13 \), סוג של צמחים ממשפחת 
הסולניים (ע״ע), וכן שם פירותיהם. הסוג כולל 
4 מינים — 3 בני האיזור הים־תיכוני ומין הימאלאיי, כולם 
עשבים רב־שנתיים. הדו׳ הרפואי (בתטת 3 ם £101 ) 0 . 14 
[ 3 ת 320 ־ 131141 ת 3 ק 0 ז!.^]) הוא צמח, שגבהו כ 60 ס״מ ושרשו 
עמוק, מתעקם ומסתעף בצורה המזכירה לפעמים דמות אדם 
על ראשו וגפיו. עליו גדולים ומקומטים ומרוכזים בשושנת 
הצמודה לקרקע, ומביניהם יוצאת תפרחת של פרחים גדולים, 
כחלחלים ודמויי־פעמון < זיריהם של 5 האבקנים מורחבים 
ושעירים בבסיסיהם, ועי״כ מוגן הצוף הנפרש בתחתית 
השחלה. הפרי — ענבה גדולה ריחנית, מרובת־זרעים, צהובה 
בתחילתה ואדומה בהבשלתה; הזרעים נפוצים ע״י ציפרים 
ובע״ח אחרים. הדו׳ מכיל א ל ק ל ו א י ד י ם (ע״ע) מקבוצת 
הטרופין, בעיקר היאוסציאמין וסקופולאמין (ע״ע אטרו׳פין; 
בלדונה)! מכאן הפעולות של ההרדמה, של שכרון־החושים 
ושל הרפיית מתח השרירים, הנגרמות ע״י הפירות, המיצים 
וע״י תכשירים המופקים מן הצמח. 

הדו׳ נחשב לפנים כצמח רפואי בשל תכונותיו הפארמא- 
קולוגיות והשפעתו על הגוף ועל הנפש. אך עוד יותר מזה היה 



אמצע: שושנת. ימין: פרח; פרי. שמא? :ש(רש 




91 


דודא, דודאים — דודה, אלפונם 


92 



דודא נעקר מז הקרקע די הגבעות וקסמים 
(מספר־תרופות עממי גרמני, סמור 15005 ) 


מפורסם בימי־קדם וביה״ב — ומפורסם אף היום בקרב עמי- 
הארץ — באמונות תפלות ואגדות הבל שנתלו בו בתרבויות 
שונות, כנראה בגלל הפעולה המשכרת של פירותיו, וביחוד 
בגלל הצורה המשונה של שרשו. הוא היה מוחזק לא רק 
סם רפואי בלבד, אלא גם סגולה להבאת עושר ואושר, וכן 
אמצעי קסם וכישוף; ביהוד ייחסו לו פעולות שונות בחיי- 
המין, כמעורר חשק, מקל חבלי־לידה וכד׳. — הדו׳ נזכר 
במקרא בקשר לדברים שבינו לבינה (ברא׳ ל, יד—טז; שה״ש 
ז, יד); ייתכן שהשם דו׳ עצמו נגזר מדודים (=אהבה). 
האמונות הכיוכות בדו׳ (=יברוחא) נזכרות גס בתלמוד 
(יר׳ שבת ו׳, ב׳). הדו׳ נזכר בפאפירוס הרפואי של אברס, 
וכן בכתבי היפוקראטס; דיוסקורידס מתאר את פעולתו המר¬ 
גיעה והמרדימה. בערבית נקרא הדו׳ ("תפוח- 

השדים") או ^ '^׳ 2 -> ("תפוח המשוגעים"), בשל 
האמונה שאכילת פירותיו גורמת לשגעון או למוות. שיקספיר 

מזכיר את פעולת הדו׳ ב״אותלו", ואילו ב״רומאו ויוליה" 

י # • * • 

מסופר על הצריחות הנשמעות כשצמח זה נעקר משרשו 
והעלולות להוציא את האדם מדעתו. בפולקלור הגרמני נקרא 
הדר 300 ־ 411 (מגותית 003 •!, סוד); רווחה האמונה, שהשורש 
דמוי־האדם נוצר מזרעו של תלוי, היוצא ממנו בשעת יציאת 

הנשמה. מ(טיו זה מונח ביסודו של רומאן של ה. ה. אורס 

♦♦ ** 

(ע״ע).מן השורש היו נוהגים לגלף בובות, ששימשו כקמיעות; 

נושאן היה מוגן מפני עידהרע, נושא חן בעיני הבריות וכד. 

; 1924 , 495 , 396 , 364 , 217 , 111 . 4 1 ) £101 016 ,,״ 1.6 .! 

; 1926 , 236-244 , 1:1121, 1211115, XXX מ 6 ע\ £06 ,[ _ .£ 

. 1 ) ,ג 1 כ 1 ט 3 ז 8 ׳־ 16 ס 0111 ג 8 ) , 2£11 ז 12 \ . 44 

״״ 1 . 44 . 44 ; 1927 ,( 312/4 , 1 ,$<ז£< 1111 > £1 ז€?{£ 

י *נ£תד 1421 . 44 ; 1952 , 283 , 137 , 16 * #11 1116 / 0 ,£^ £11 ^ 01 ^ 

. 1954 ,( 12 . 113 ־ 31105 ־ £1 ) 1 * #1111716 1 ז 146 ז 1€116 { $£€1€17 1€ <# 

מ. 

; 161 ) 0311 110113£ ק 1 \^ — ( 1840 , נים — 

1897 , פאריס), סופר צרפתי. מוצאו הפרובאנסאלי 
הטביע את חותמו באפיו האישי והספרותי; אע״פ שלמד 
בליון והתגורר רוב ימיו בפאריס, נשאר קשור בכל נימי לבו 
למחוז־מולדתו, ולשם חזר לפרקים לנוח ולקבל השראה מן 
הנוף ומן ההווי(ר׳ קובץ הסיפורים הקצרים 1x81x111x8116 
010111111 0100 , 1869 ; עברית ע״י י. שטיינברג: "מכתבים 
מהטחנה״, תרע״ט). ב 1855 — 1857 שימש משגיח בפנימיית 


ביה״ס התיכון שבאלם, ואת סבלו באותה התקופה תיאר 
לאחר מכן בסיפור האוטוביוגראפי 011056 ! 611 ? 1,6 ( 1868 ; 
עבר׳ "קטינא", ע״י י. בורנשטין, תרפ״ג, וע״י מ. בן־אליעזר, 

תרפ״ד). ב 1857 בא דו׳ לפאריס, ושם נעזר באחיו ארנסט דו׳ 

י •> ** 

( 1838 — 1921 , היסטוריון, סופר, ואח״ב עסקן מלוכני). תחילה 
פירסם דו׳ קובץ שירים, 40100160565 065 ("האוהבות", 
1858 ), אך מהרה עבר לסיפור הקצר ולרומאן. רבים מסיפו¬ 
ריו נתפרסמו בעיתונות היומית וצורפו אח״כ ל״סיפורי שני- 
בשבת״ ( 6 — 100111,1873 10 ! 00016$ 06$ ; עבר׳ ע״י מ. בן־ 
אליעזר, תרפ״ג, תשט״ו 2 ). לשם פרנסה עבד דו׳ במשרות 
שונות, בין השאר כמזכירו של יושב־ראש הסנאט, הדוכס 

דה מורני, בן־נאפופיה של אם הקיסר, שאותו תיאר ברומאן 

* • * 

£136311 06 ( 1877 ). דו׳ כאב מאד את כאב עמו אחרי מפלת 
1871 , ונימה זו מופיעה בסיפורים רבים. 13 שנות־חייו 
האחרונות סבל ממחלה ממארת שאת יסוריה תיאר בספר 
00100 ( 1 03 (״המכאוב״, נדפס רק ב 1931 ). — אשתו ז׳יליה 
אלאר ( 4113111 0113 (, 1847 — 1940 ) היתה משוררת עדינה! 
היא האריכה ימים אחריו ופעלה הרבה להנצחת זכרו. — 
בניהם לאון דו׳ (ע״ע) וליסין דו׳ ( 1880 — 1946 ) נתפרסמו 
גם הם כסופרים. 

רוב יצירותיו של דר קשורות לחייו, שכן שאף לתאר 
את המציאות על כל צדדיה, ובזה הוא שייך לאסכולה 
הנאטוראליסטית, שרוב חבריה בני־זמנו היו מידידיו. אולם 
על גיבורי סיפוריו נוסך דו׳ רגש וחן כיד רוחו הטובה עליו, 
ופעמים הוא מפליג עד להומור תוסס, בתיאור הרפתקאותיו 
של איש־הדרום, המתרברב וחי בעולם־דמיונו ואינו חושש לכל 
אמת אובייקטיווית — "טרטרן איש טרסקון״( 1872 , המשכים 
1885 , 1890 ; עבר׳ ע״י א. בן־ישראל, תרפ״ד, תרפ״ה). כל 
אדם שדו׳ מעלה בספריו, הוא יצור חי שמורגש כקרוב 
לנו, כאח ורע. דבר זה יש ליחסו במידה רבה לסיגנונו הקל, 
החמים והלבבי, המושך כל סיפור כדו-שיח ידידותי עם 
הקורא. 

משאר ספריו: 3106 1115161 61 6006 [ : £1001001 ("פרומון 
הבן וריסלר האב״, 1874 ), רומאן מחיי־סוחרים; 13011 
( 1876 ), חיי פועל ביש־מזל; 11013 611 6X11 ("המלכים בגלד 
תם״, 1879 ), סיפורים על פליטי המהפכות הפוליטיות של 
המאה ה 19 ; 1001311000165130 >! ( 11880 , המתאר את איש- 
הדרום בפאריס; -׳£ 

£7308611516 ("בעל 

הבשורה״, 1883 ), 
דמות של קנאי דתי 
בפאריס; "ס פ פ ו" 
( 1884 ), מעשה ב¬ 
אשה אמנית, ההו¬ 
רסת את חיי מאה¬ 
ביה ; 1010101161 '£ 
("בן־האלמוות", 
1888 ), קאריקאטו- 
רה על חבר האקא- 
דמיה הצרפתית. 

דו׳ הציג כמה 
מהרומאנים שלו גם 
כמחזות. על סיפורו 
4116516006 '£ ("בת 


























93 


דודה, אלפונס—דודונד! או דומני 


94 


אךל", 1872 ) מושתתות שתי הסוויטות בשם זה, שחיבר 
ביזה. — דר, ואף אשתו, כתבו זכרונות מלאים עניין. י 
אע״פ שבדרך־כלל לא אהד דר את היהודים, התיידד עם 
הרצל במשך שהותו של זה בפאריס ונתלהב מרעיונו 
הציוני. 

, $676 171071 610011 20123 ^^ ,. 111 ; 1898 ,.(£ . 4 ,;) 16 ) 0311 £600 
£0 , 05 ־ 6111 . 1 \ ; 1908 ,.ס £/ י £ 6 ז 1 :ז 116 §ז 13 \ .¥ ;) 6 .£ ; 1940 

, 17101 61 7676 { 3072 ^ , 461 ) 030 ; 11651 ־ £1 ; 1916 ,.<£ . 71 ' 3 146 ^ 1071 

; 1935 ,$.(£ £/ 611 ^ 671 /¥ . 1 > 171 £1123 1%$ <£ ,• £300161 .£ ; 1921 

; 1940 , £70076 5600113 10 > $061616 , 10 61 .(£ £/ 10£60 5 ־ £1 .£ 

£110160 ;( 1940 י 03£65 §ס £3 0 ־ 161 ) 10 ^ 1 ) .(£ £/ , 6 ־ 4001 < .[ . 14 

60116$$6 ( £0 ,; 11061 ־ 131 ^ 1 .צ ; 1941 ,.<£ . 4 < 3 ¥16 1 >£ ,! 0311061 

616 10 16 > $610176 ,.(£ . 3 , 60500 ^ 010 .£ .¥ ; 1931 ,.<£ .) 7 ' 3 

61 16 ־ 6 $0 ,.פ £/ , 4 ) 0 ^ £60011-011 . 0 ; 1946 , 6772$$ > $071 16 > 

$012 <6x1676, 1947; 0. ¥. 00016, £>., 1949. 

/ 

מ, ק. 

דולה, לאזן — : 1 ^) 0211 1.6011 — ( 1867 — 1942 ), סופר 
ועסקן פוליטי ראקציוני צרפתי, בנו בכורו של 
אלפונס דר(ע״ע). ל. דר למד רפואה, אך במהרה פנה לעיתו¬ 
נאות. בימי משפט דריפום (ע״ע) שיתף פעולה עם א. דרימון 
(ע״ע) האנטישמי. ב 1907 יסד עם ש. מורס (ע״ע) את 
העיתון היומי 3156 ? 1 ז 3 -נ£ חס״ס&ע ("הפעולה הצרפתית"), 
שהיה בטאון המלוכנים הקיצוניים והאריך ימים עד 1944 . 
מ 1919 עד 1924 היה חבר בית־הנבחרים. אחרי תבוסת צרפת 
ב 1940 היה מתומכי פטן(ע״ע). — דר היה ידוע בשל קיתוני 
לעג ועלבון שנהג לשפוך על אנשי השמאל ועל מוסדות 
הרפובליקה ועל כל מי שראה בהם את אויביו — מטעמים 
פוליטיים או אישיים —, וביחוד על היהודים. בפולמוסו 
הירבה להשתמש בהשמצות ועלילות. התנהגות זו הביאה 
אותו כמה פעמים לבית־הכלא, אבל מדי צאתו משם היה 
מתקבל ע״י חסידיו בתשואות, ובמהרה היה חוזר לסדרו; 
מ 1927 עד 1930 נאלץ לחיות בגולה (בבריסל). כוח־דמיונו 
העשיר, השכלתו הרחבה וסיגנונו העז עשוהו לסופר פורה 
ומעניין בכל התחומים. הוא חיבר רומאנים, ספרי רפואה 
ופסיכולוגיה, כתבים פוליטיים, כתבי ביקורת ספרותית 
(בעיקר נגד הרומאנטיקה ונגד הראליזם של המאה ה 19 ), 
זכרונות מלאים קאריקאטורות אכזריות על חוגי הספרות, 
המדיניות, האמנות והרפואה, וכן מסות שנונות שונות. 

; 1928 ,סזטהס הס! ־.. 0 ״ 1 , 135 \ .£ ; 1918 ,.ס , 03111011 .א 

5 ־ 3016111 ) .<£ .£ 16 > 5001167217 £6 ; 1933 ,.(£ .£ ,* $311¥60161 . 14 
. 1948 , 67110711 .(£ .£ , 65$6 ז 0 .£ ; 1943 ,( 5 ־ 61 ^ 31 > 

חדו ([ 013115 ] 11115 ק 33 ), סוג של עופות גדולים חסרי 
כושר־תעופה, ממשפחת 6 ב 1113 ק 32 ( 1 > 013133 ), 

מסידרת דמויי־יוניים. עופות אלה היו נפוצים עד העת 
החדשה באיי האוקיינוס ההודי, נודעו לאירופיים סמוך ל 1600 
ונכחדו לגמרי במאות ה 17 — 18 ע״י בני-אדם ובע״ח (כלבים 
וחזירים), שאכלו את ביציהם ואת גוזליהם. 

הדר׳ קרובים ליוניים, אך נבדלים מהם בכמה סימנים: 
ראש גדול מאד — מגודל שאינו מצוי כיום בעופות י מקור 
רחב, שלסתו התחתונה נפוחה ביותר ומסתיימת בלו מאונקל ! 
פנים חשופות, הסרות נוצה! שינויים עונתיים במשקל 
הגוף! דו־פרצופיות מינית בולטת. הם מטילים ביצה אחת 
בלבד. 

הדר האפור ( 0110111131:115 . 3 ) חי באי מאוריציוס! 
גדלו היה בעדך כשל תרנגול־הודו — ארכו כ 75 0 ״מ ומשקלו 
כ 25 ק״ג. גופו כדורי וכבד, רגליו קצרות ועבות. צבעו — 
כחול־אפור, כנפיו וזנבו צהובים. עצמות כנפיו קטנות, ועצם 


רכם־החזה, המשמשת בסיס לכנפיים, מנוונת לגמרי. על 
הביולוגיה והאקולוגיה של הדו׳ ידוע לנו מעט מאד! 
כנראה ניזון מפירות. רוב ידיעותינו על הדר באות לנו 
מתיאורי המסעות במאה ה 17 , מציורים ומשרידי שלדים. עוף 
זה נתגלה להולאנדים, שביקרו באי ב 1598 , תואר לרא¬ 
שונה ע״י האדמיראל י. ק. ואן נק ב 1601 , ולאחרונה — 
ע״י בנג׳מן הרי ( 921-17 . 8 ) ב 1681 ! פ. לגיאה (- 06 .? 
: 8112 ), ששהה במאוריציוס ב 1693 , כבר אינו מזכירו בין 
העופות המצויים באי. בשנים 1610 — 1640 הובאו פרטים 
אחדים להודו וגם לארצות־אירופה, אד נאכלו אחר־כך. 



דודו (שחזור) 


יש ציורי־שמן, רישומי-עט ותחריטי־נחושת של העוף, 
שהוכנו בשעתם. במאה ה 19 נמצאו בביצות טובעניות במאו־ 
ריציוס שרידי-שלדים, ואף שלדים שלמים של הדר. — 
הדו׳ הלבן ( 13115 ע 6 ק 1 מ 1 . 8 ), מן האי ראיניון, נודע 
מתיאורי מסעות של כמה נוסעים מראשית המאה ה 17 ! באמ¬ 
צע המאה ה 18 עדיין היה קיים, אך ב 1801 כבר לא נמצא באי. 

מלבד הסוג דו׳ שייך למשפחת 111336 ק 32 עוד הסוג 
5 < 12£ * 620 ?. מיניו בעלי רגליים וצוואר ארוכים יותר ומצ¬ 
טיינים גם הם בדדפרצופיות מינית בולטת. 1115 ־ 5011121 .? מן 
האי רודריגס תואר ע״י לגיאד. ב 1681 ! הוא נעלם, כנראה, 

ז 

לפני סוף המאה ה 015.18 זסז £6 ק 3 .? ( 110111015 ־ 01 <£ 013115 ) 
מראיניון היה העוף הראשון ממשפחה זו שהובא לאירופה! 
הוא נעלם, כנדאה, זמן מועט אחרי אמצע המאה ד, 17 . 

- £2713 11$ 1 > 071 .(£ ££16 , 1601116 *< . 3 > .£ - 4 > 1€£130 ז 81 .£ . 14 
' 7111 147236716 [ 6 §{ 00 £6746 [ , 15 ) 31160161 ־ £1 .׳\ .£ . 0 ; 1848 , 764 
; 1919 , £701161$ %( £ 106 *< .? ; 1868 , 707276 <£ . 3 § 171137472 
- 1436111 . 14 ; 1933 , 16 ^ £01060711118010 . 1 > . 7 -171311 ,: 1 נ 601 ־נקבת £3 

511£3, £116 £). 0723. £.1123763 £173$ 07 1116 8x2122 01 8173$ 0 / 

. 1953 , 1$10123$ 76726 ס $0 ס 4 { 186 

מ. ט. 

החנה אז וזדוני(ף״־ 0 ) 8 נ 0 ^,. 0 ׳\ 10810 ^), עיר עתיקה באפי־ 
דוס (ע״ע), מקום אורקולום (ע״ע) יווני קדמון. 

במקדש דר עבדו את ״זום הפלסגי״ (כלומר: אל הפלאסגים 
הקדמונים) ואת ךי 1 ני — צורת־הנקבה של שמו 

של זום). האוראקולום בדר מקורו, כנראה, עוד בתקופה 

הקדכדהומרית ואולי אף הקדם־יוונית. בתקופה הארכאית 

• *—*> ** .* ־— י׳ ׳" • 

והקלאסית נודעה לו חשיבות יתרה, ושמו יצא מעבר 


: - 9 1 ■ע**—" 8 













95 


דודונה או דודוני—דודקנס 


96 


לגבולות יוון (תשו׳ את שיר־התהילה של פינדארוס ל זו ס 
הדודוני). בתקופה ההלניסטית ירד המקדש מחשיבותו, 
וב 219 לפסה״ג אף נהדס בידי האיטולים! אולם הוא הוסיף 
להתקיים גם בתקופה הרומית. בימי הנצרות היתה דו׳ מושב 
להגמון, ובהורשת המקדש העתיק נבנתה כנסיה, שנעלמה — 
כנראה — במאה ה 6 . מאז הרב המקום. 

המסורת הספרותית על דו׳ מתחילה בכתבי הומרוס 
(איליאס ט״ז, 233/5 ! אודיסאה, י״ד, 327/8 ! י״ט, 296/7 ), 
וממנה מסתבר שנאום האל נשמע מאוושת אלונים בחורשה 
הקדושה. גם הסיודוס, ואחריו איסכילום (פרומתוס 830/2 ) 
מזכירים את "הפלא לא־יתואר, העצים המדברים". מסותת 
מאוחרות יותר מוסיפות על ידיעותינו על האוראקולום בדר, 
אך סותרות במקצת את דברי הקדמונים. לפי הרודוטוס (ב׳, 
55 ואילך) היו כוהנות־דו׳ מתנבאות לשמע המיית יונים 
קדושות שבהורשה! אפלטון (פידרוס) חוזר על סיפור 
אוושת־האלון, אך גם הוא עזם את הנבואה עצמה בפי 
כוהנות. לדברי פליניוס וסרוויוס נשמע דבר האל משיקשוק 
נחל־פלאים, ולפי מקורות אחרים — מקולות שהשמיעו ביורי־ 
נחושת במגע הרוח! כן היו מכים את הכיורים בפסלו של 
נער המחזיק בידו שבט. 

חרבות דו׳ זוהו לראשונה ב 1830 ע״י ת. ל. דונלדסון. 

*• 

ב 1875 נערכו שם חפירות ע״י ס. מיניקו, וב 1877 נחשף 
המקדש במורד של אמפיתיאטרון ע״י ק. קאראפאנוס. באתר 
נתגלו 3 גושים נפרדים: 1 ) העיר העתיקה על־גבי גבעה, 
שבמורדותיה נמצאו( 2 ) תיאטרון ו( 3 ) המקדש! זה האחרון 
היה, כנראה, חורשה בלבד בלי בניין. בין המימצאים — 
פסלוני־ברונזה של זוס מן התקופה הארכאית המאוחרת 
ולוחות־עופרת מרובים מן התקופה ההלניסטית, ועליהם 
שאלות לאוראקולום. 

, 1 ,.: 1 ־ 11:61 .^ . 0135$ . 1 ) . £6211600 , ¥3 \ ¥15$0 \-־?( 301 ?) .<£ , 11 ־ £61 . 0 
; 1878 , 111116$ ? $6$ 61 .<£ , 5 סס 3 ק 3 ־ 031 . 6 ; 1878 ,(.? 1 1257 
; 1907/9 ,. 11 35 , 1 , $16116$ ^ 0766 01 €1111$ , 0611 ־ 31 ? .£ .£ 

, 1011 ־ 1 ) 100 ־ 1 ? .{ ;( 1932 — 1930 , 3101:1103 ־ 1 ?) . 0 , 30£611016$ ?\£ . 0 
? 017162716 ?? 6 }$' 161 ) 022 /) 00 , 6 ׳\££׳<ס .£ ; 1935 , 1 ) 16 ) 10711 ) 00 
. 06$6/1 , 500 צ 1 גא .? . 4 ^ ; 1941 ,( 0111560 ? .? 1:11 .ז 65£510 ?) 

. 1941 ,( 1 ,.$$ג¥\ 5 ת 101 ז £6 \ 2 . 01 . 100113 ?) 1 ז 611£10 ? . 166/1 ?£ . 1 \ 

מ. רו. — פ. פ. כ. 

ךוךם 1 ן (דאווידזאהן), 1 ^ךאל (בן דוד זאב מובשוביץ), 
( 1870 , יאנובה [ליטא, רוסיה] — 1939 , נידיורק), 

חוקר ספרות ישראל ביה״ב. דו׳ נתייתם בילדותו מאביו 
ומאמו ונתחנך בבית דודו בגרודנו, בן 15 בא ללמוד בישיבת 
סלובודקה. ב 1888 בא לאמריקה בלי ידיעת הלשון האנגלית 
ובלי מקצוע של פרנסה. הוא מכר גפרורים ברחובות, שירת 
בחנויות ושימש מלמד־דרדקי! בלילות למד אנגלית והתכונן 
לכניסה לאוניברסיטה. ב 1902 גמר את לימודיו באוניברסיטה 
קולמביה, וב 1905 הוזמן כמדריך לבית־המדרש לרבנים 
מיסודו של שכטר. עבודה זו לא פירנסה את בעליה, ודו׳ 
שימש במשך כמה שנים מנהל בית־יתומים יהודי וגם רב 
של בית־הסוהר הנידיורקי "סינג־סינג". 

ב 1898 פירסם דו׳ את מאמרו העברי הראשון ב״העברי" 
בנידיורק. ספרו הראשון הוא 6 ז £11 גז 15111.1£6 ^ 6 [ מ 1 ץ 1 ) 0 זג?, 
1907 . הוא נתמנה פרופסור לספרות יה״ב בביהמ״ד לרבנים 
ופירסם במשך השנים מחקרים וספרים רבים באנגלית ובעב¬ 
רית. מספריו: "ספר שעשועים" לר׳ יוסף זבאדה (עם מבוא 
אנגלי), 1914 (מהדורה שניה עם המבוא בעברית, תרפ״ה)! 
111 ^ 31-831 5£ מ 3831 10 מז 16 ס? $' 13 /> 533 (ויכוח( של 



ישרא 5 דח־סוז 


רס״ג ע 5 חוי הבל- 
כי), 1915 ! "מחזור 
יניי״, 1919 (על יסוד 
פלימפססטים יווניים, 
שבכתב העליון שב¬ 
הם הכיר דו׳ את 
פיוטי יניי)! "מח¬ 
ברת משירי קודש 
אשר לשלמה בן יהודה 
אבן גבירול״, 1923 ! 
"גנזי שעכטער, ג׳: 
פיוטים ושירים מן 
הגניזה שבמצרים", 
1928 . גולת־הפותרת 
של עבודתו הוא "או¬ 
צר השירה והפיוט 


מזמן חתימת כתבי- 
הקודש עד ראשית תקופת ההשכלה״, ב 4 כרכים ותוספת, 
1925 — 1937,1933 — 1938 . ספר זה שזכה לפרס־ביאליק למדע 
ב 1937 , מסודר בסדר אלפבית ע״פ ההתחלות של השירים 
והפיוטים ומכיל למעלה מ 35,500 התחלות־שירים. ב 1934 
הוציא דו׳ לאור את "ספר מלחמות ה/ כולל טענות הקראי 
סלמון בן ירוחים נגד רב סעדיה גאוף. דו׳ גם ההדיר את 
הפיוטים שב״סדור רב סעדיה גאון", שיצא לאור לאחר 
פטירתו, ב 1941 . גם אוצר הפתגמים מכל ספרות ישראל, 
שבאיסופו עסק דו׳ עשרות שנים, לא יצא לאור אלא ב 1947 
בירושלים בשם "אוצר המשלים והפתגמים". 

ש. שפיגל, י. דו׳("הדואר", י״ח באייר תר״צ)! א. מ. הבר¬ 

מן, י. דו׳ (״גלימות״ כ״ד, 112-109 תרצ״ו/ז, שם כ״ט, 

181-180 , תרצ״ט)! ב. קלאר, מחקרים ועיונים, 382-379 , 

תש״ל* 80010 ־■־ ¥631 .־ע\ 0 ץ .ז 6 דת\נ) . 0 ./ , 10106151610 ? 

-? 1 ) 1/6 116$$ ) 21 ? / 0 0111 , 500 ) 10 ־\ 3 ס . 0 ; 1939 ,( 35-56 , 5700 

. 1946 ,.<£ ./ / 0 ? 677102 ^ . 0 :$£ 71171 


א. מ. ה. 


דוו$ם ( 5 ס 65 ן 031 ^>סס, מיוד 50688x01 , שגיכדעשר, ;>ס 0 ךו־\, 
אי), קבוצת איים יווניים, בדרום־מזרח הים 
האגאי, סמוך לחוף התורכי. לאמיתו של דבר מורכבת 
הקבוצה לא מ 12 אלא מ 14 איים וכ 40 שוניות וכפים. השטח 
הכללי 2,682 קמ״ר! 121 אלף תושבים ( 1951 ). הגדול שבאיי 
הדר — רודוס (ע״ע)! אחריו — קארפאתוס, קוס, קאלי־ . 
מנוס, לרום. 

האיים בנויים בעיקרם סלעי-גיר וסלעים וולקאניים, 
וסימני פעילות וולקאנית ניכרים גם בהווה במעיינות הגאזים • 
הגפריתיים (סולפאטארה) באי ניסירוס. הארכיפלגוס נוצר 
ע״י פעולות־שבירה, שמתבטאות גם בימינו ברעשים חזקים. 
החופים תלולים ומבותרים. אדמת האיים, פרט לזו של רודוס, 
סלעית וצחיחה (קאדסט), ואספקת המים בהם לקויה. היער 
הים־תיכוני הטבעי הושמד במשך הדורות. החקלאות — ים־ 
תיכונית, המבוססת על גידול עצי־פרי וירקות (זית, גפן, 
טבק, תות ותולעי־משי). המבנה הסלעי, המפרצים הרבים 
והצמחיה הים־תיכונית, עם הטירות והמנזרים מיה״ב, מצ¬ 
טרפים לנ 1 ף ציורי ויפה. ענפים עיקריים בכלכלת האוכלוסיה 
הם הספנות והדיג, ביהוד דיג־ספוגים. מן המלאכות מפותחת 
מאד מלאכת האריגה הביתית. 







97 


דודל,נפ — דוו, לואי־ניקולה, דוכס אוארשטנז, נסיך אל,מיל 


98 


היסטוריה. בעת העתיקה היו איי הדד מדינות־ערים 
יווניות ומרכזי תרבות יוונית, וכמה מגדולי יוון העתיקה 
באו מהם. לאחר מכן היה הדד בתחום שלטונה של רומא 
(אח״כ ביזאנטיון). באיים נמצאו שרידים חשובים של הבניה 
והאמנות הקלאסית. במאות ה 7 — 8 נכבשו לתקופה קצרה ע״י 
הערבים, אך אח״כ שוב היו תחת ידיה של הקיסרות הביזאנ¬ 
טית עד סוף המאה ה 12 . עם עלייתן של הרפובליקות הימיות 
של .דנובה וויניציאה ובעקבות מסע־הצלב הרביעי, הפכו 
איים אלה במאה ה 13 למורשה של משפחות אצילות מן 
הרפובליקות הללו, שאליהן נצטרפו הרפתקנים ושודדי-ים 
גם מיוון ומכרתים. במאה ה 14 נרכשו האיים ע״י מיסדר- 
האבירים הלהאניטיים (ההוספיטאליים), שהפכו אותם למעו¬ 
זם אחדי גירושם מא״י. ב 1522 נכבשה רודוס בידי התורכים, 
וכל הדד נשאר בשלטונם עד ראשית המאה ה 20 , אף לאחר 
שיחרורם של יוון והאיים האנאיים המערביים. בימי השלטון 
התורכי נהנו איי־דד משלטון עצמי פנימי׳ שהובטח להם 
ע״י השולטאנים. הוטל עליהם מס שנתי, אך ענייניהם הפני¬ 
מיים התנהלו ע״י אסיפת־עם וע״י שני ראשי־קהילות (ךמ 1 - 
גרונטים), שנבחרו בבחירות חפשיות. האוכלוסיה שמרה על 
אפ ז יה היווני. במלחמת טריפוליטאניה ( 1911/12 ) נכבשו 
האיים בידי האיטלקים. בחוזה־השלום התחייבה איטליה 

להחזירם לתורכיה, אך באמתלאות שונות השהתה את ביצוע 

* 

ההתחייבות הזאת עד פרוץ מלחמת־העולם 1 . כשכבשו האי¬ 
טלקים את האיים ב 1912 , נתקבלו ע״י האוכלוסיה כמשחררים, 
מאחר שהתושבים האמינו שעם תום השלטון התורכי תוענק 



להם עצמאות גמורה או יאופשר להם הסיפוח ליוון. תקלת 
אלו לא נתגשמו. בראשית מלחמודהעולם 1 הבטיחו מעצמות- 
הברית לאיטליה בחוזה חשאי — בין השאר — "חזקה 
גמורה" בדד, תמורת השתתפותה במלחמה לצדן. אחרי 
המלחמה, ב 1919 , הוסכם בין איטליה ויוון, שהראשונה 
תמסור את איי־דד (פרט לרודוס) לאחרונה, כנגד תשלום 
כל ההוצאות שהוציאה איטליה באיים על צרכי־ציבור בתקו¬ 
פת שלטונה. איטליה התחמקה גם ממילוי הסכם זה, ולמעשה 



מדרמת־הרים תצי־תאנים באי ניסירוס 


נשארו האיים בידיה, וב 1930 אף הצהירה הממשלה הפאשיס־ 
טית על סיפוחם הסופי לאיטליה בשם : "איי הים האגאי 

האיטלקיים". 

בימי הכיבוש האיטלקי הוטלה על האוכלוסיה היוונית 
איטליאניזציה מאונס. רוב בה״ס היווניים נסגרו, האיטלקית 
הונהגה כשפת־הלימוד* חופש הדיבור והעיתונות בוטל. 
הארכיהגמונות הקאתולית חודשה למורת־רוחה של האוב־ 
לוסיה האורתודוכסית. בשל הגזרות והרדיפות היגרו רבים 
מתושבי האיים לארצות אחרות, והאוכלוסיה — שמנתה 
2,445 ב 1912 כססס, 143 נפש ( 133,761 יוונים, 6,874 תורכים ו 
11 יהודים) — פחתה עד 1939 ל 60,000 . במלחמת העולם 
הקימו האיטלקים והגרמנים באיים בסיסים ימיים ושדות־ 

תעופה* על הבסיס שבאי לר(ס התחולל ב 1943 מאבק קשה 

• • 

בין הגרמנים ובין הבריטים. לאחר כניעתה של איטליה(בסתו 
1943 ) נתכנסו נציגים פליטים מן הדד בנידיורק והכריזו 
על איחוד האיים עם יוון. באביב 1945 נמצאו רוב האיים 
משוחררים, ותושביהם החליטו בהתלהבות על איחודם עם 
יוון. דבר זה אושר בחוזזדפאריס, שקבע גם את פירוזם 
.1948 המוחלט של האיים; הסיפוח ליוון בוצע ב 7 במארס 

על היהודים בדד ע״ע ר 1 דוס. 

וע״ע יון, היסטוריה; ר 1 ד 1 ס; קר פתוס; ק ו ס; 

פ ט מ 1 ס. 

ח. ק. ב. 

1 . 50!0111 ^ . 8 ; 1912 , 66 §£? 46 1163 763 , 011 ק 11300 ק , 

?4 §0610-111 * 11 0 זז X0(1, 1914; 0. 001 1 זה 107111771€ ת 7 , 013 ־ 
1X164162/(111 46116 1X64101 5 0 ק X6141 5011012 ^141 . 06 ־ 

1915); £. 01 ; 1921 , 2 ח 16 ז 0 ' 4 ! 21632107 !) 1 ,; 13011 ־ 

16 / 0.114 70363 / 0 1114 ) 131 7/16 י 15 ^ 3 ת 7010 \ .ס X £ 162/6X1 
51316x3, 1923; 7/16 ,. 14 ; 1928 , 111636 ) 00460 76 , 15 :ז 5310312 ~ר 

00460011636, 19 44 ; 0. 1). 204 1. 800111, 1201 ) 7*3 46§6011 
?03363310X13, 1928; 0. 013001, 76 13016 110110116 40!1'£^6 ס , 
1928; 7. ^11121 7/16 , 1 ־ £X?01131011 0/ 1201)/, 1930; 1. 0253^1$, 
1201)/ 0114 1/16 1417X64661X164 13163 0/ 0x6666, 1935; 0130 ״ 

0101, 7'1411X110 1(236 46116 $ 1163210116 0X16711016, 1939; 14. 0. 

0 7/16 , 18 ז׳\ 42 ן x661 ( 04660 ס X1636 , 1944 ; 7/16 £0326x11 14641- 
2607160 זז X1 0X14 0x6606 ($00121 8010000, 130. 1946). 


דוו, לואי־ניקו־לה, דונם אוארשטט, נסץ־ אקמיל- 

01006 *] ,] 00503001 * 1 ס , / ' 01 01110 ,] 011 ^ 03 4100135 '!' 1$ * 001 


111 ט 1 מ £010 י 01 — ( 1770 — 1823 , פאריס), מצביא צרפתי. דד 
היה בן למשפחת־אצילים, למד בבי״ס לקצינים ושירת מ 1788 
ואילך כקצין בצבא המלכותי. עם פרוץ המהפכה הצטרף 
לשורותיה, קיבל את הפיקוד על גדוד מתנדבים, השתתף 
בקרבות בבלגיה ב 1793 והגיע לדרגת גנראל-בריגאדה. 






99 


דוו, לואי ניקולדז, דופס אוארשממ, נסיך אקנזיל — רדדן או רוונשיר 


100 


אעפ״כ הורחק באופן זמני מהשירות בגלל מוצאו האריסטר 
קראטי, אולם כעבור זמן מועט הוחזר אליו. השתתף בקרבות 
על הרינוס ב 1795 — 1797 ואחר־כך במסעו של נאפוליון 
במצרים 1798/99 ׳ שבו הצטיין. דו׳ נעשה חסידו הנלהב 
של גאפוליון ושמר לו אמונים עד הסוף, ונאפוליון מצדו 
ראה בו את אחד מעוזריו המוכשרים ביותר. ב 1802 נתמנה 
דר לגנראל־דיוויזיה ולמפקד של המשמר הקונסולארי, 
וב 1804 למארשאל ולמפקד־קורפום. 

דר התבלט לראשונה באופן מיוחד כמצביא במערכה של 
אוסטרליץ(ע״ע) ב 1805 . כיוון שבמילוי תפקיד זה גילה יזמה 

וכושר־שיפוט אשר עלו 
על אלה של רוב המאר- 
שאלים חבריו, מסר לו 
נאפוליון תפקידים עצ¬ 
מאיים גם במערכות אח¬ 
רות. השגו הגדול ביותר 
היה נצחונו בקרב אואר- 
שטט (ע״ע ינה ואואר־ 

שטט) ב 1806 , שבו נטל 
את החלק העיקרי בהכ¬ 
רעת המערכה כולה. הצ¬ 
לחתו הגדולה השלישית 
של דר חלה במערכה של 
אקמיל ב 1809 נגד האוס¬ 
טרים. בקיץ של אותה 
השנה הצטיין דר במיוחד במערכה של וגרם (ע״ע), שבה 
הביא את המפנה לטובת הצרפתים ע״י איגוף נועז, לאחר 
שההתקפות החזיתיות המנוהלות על-ידי נאפוליון עצמו 
נכשלו כולן. 

בעת המסע לרוסיה ב 1812 הצטיין דר במערכות של 
סמולנסק ובורודינו (ע״ע). ב 1813 נעדר משדה הפעולות 
העיקריות, כיוון שהוטל עליו להגן על האמבורג המנותקת! 
הוא הגן על העיר בהצלחה, למרות יחסה העויין של האוכלו־ 
סיה ונוכח כוחות עדיפים בהרבה של הצרים עליה, ולא 
הסגיר אותה אלא לאחר גמר המלחמה ב 1814 . 

עם הדחתו הראשונה של נאפוליון עזב דר את שירות 
הצבא. בתקופת ״מאת הימים״ ב 1815 חזר והצטרף מיד 
לנאפוליון והתמנה לשר-המלחמה; הוא אף ניסה לארגן 
את הגנת פאריס גם אחרי ואטרלו. עם נפילתו הסופית של 
נאפוליון והחזרת הבורבונים לשלטון בצרפת נשללו מדר 
כל תאריו והוא הודח מכל התפקידים. אולם ב 1819 התפייס 
אתו לואי החזיר לו את מעמדו כמארשאל ומינה 

אותו לחבר הבית העליון. 

בניגוד לרוב מצביאי־המשנה של נאפולי 1 ן, אשר היו 
מסוגלים רק לבצע את ההוראות של המפקד העליון בצורה 
מכאנית ונכשלו כאשר הועמדו במבחן בעצמם ולבדם, הוכיח 
דר את כשרונו לפעול באופן עצמאי. דר הוא אחד המעטים 
בין המארשאלים הנאפוליוניים, שיש לו בהיסטוריה הצבאית 
עיד משלו כמצביא. דווקא הוא, ה״אציל" בין המאר- 
שאלים של נאפוליון, דבק עד סוף ימיו בתכסיסי-התימרון 
הגמישים של צבאוודהמהפכה, גם לאחר שהקיסר עצמו 
זנח אותם. 

דר היה בעל אופי קשה ושלט ביד חזקה באיזורי־כיבוש, 
שעליהם הופקד ע״י נאפוליון כמושל צבאי. כמו-כן היה גם 


מקפיד ומחמיר בענייני משמעת צבאית, אולם זכה להוקרה 
והערצה מצד פיקודיו. 

61 3477117116773111/6 , 317 6 1711111 16 ( 1 13 46 ¥11610176 ,: 1£111€1 } 0 . 0 
ש!) ; 1866 ,.<£ 1111 ) 17€0 ) 171 111 ) 146 ) $011110 

- 9012 .? ; 1879-1888 ,^ 1-1 ,.<£ 1337601131 ¥6 ,(בתו של דר) 
17137601131 ¥6 ,:זט§€: 1 ת 10 ^ ; 1892 , 147% ? 11 31711 מיו .(£ ,ת 5€ ט 3 ו 1 

£11146 , 0116€ ג/י . 1 ^ ; 1895 , 67116 § 6071 61 037301676 6071 ;.ס 
י ^ 8 . 7 ) ; 1908 ,.<£ 137601131 ( 7 422 77111113276 037307676 411 
. 8 194 , £772£176 ' 1 46 61 71071 ) 011 ' 1161 13 46 '\) £ 6 11 6 731 66 * 1 

יש. ב. 

ךו 1 ן או ךו 1 נעיר (מס׳^ס), נפה בדרום־מערב אנגליה, 
בין מפרץ־בריסטול בצפון ומיצר לה־מאנש בדרום. 

השטח 6,765 קמ״ר; 798,000 תושבים ( 1951 ). המבנה הגאו־ 
לוגי של דר הוא בעיקרו אגן קארבוני, גדור בצפון ובדרום 
בטורים ארמוריקניים בנויים צפחות חרסית, אבן־חול גסה 
אדמדמה (אבן־חול אדמה קדומה [ע״ע]) וגיר מתקופת דולן 
(ע״ע? שמה של שכבה גאולוגית זו ניתן לה מן המחוז). 
באיזור ז־רטמור שבדרום־מערב דר חדר מאסיו גראניטי בין 
תצורות הדוון והקארבון? הגראניט החשוף והמבותר ע״י 
תהליכי־סחיפה יוצר נוף הררי שומם; רק העמקים שבתוכו 
נוחים ופוריים. מהמאסיו באו מרבצי נחושת, בדיל, עופרת, 
ברזל, ואף זהב וכסף, שנוצלו לפנים עד שנתדלדלו? בימינו 
נעזבו רוב המכרות. המחצבים החשובים היום ביותר הם ו 1 ל־ 
פראם, קאולין, חרסית, צפחות ואבני-בניין(גראניט, פורפיר, 
גיר). — פרט לאיזור דרטמור ההררי, הנפה ברובה הגדול 
היא ארץ של גבעות, מכוסות יערות וכרי-מרעה, ושל עמקים 
רחבים. נהרות ונחלים קצרים רבים מבתרים את הארץ. 
החופים תלולים לרוב ארכם? הנמלים נמצאים בשפכי 
הנהרות. — אקלים דו׳ הוא מהנוחים ביותר בבריטניה? 
הטמפראטורה הממוצעת של החודש הקר ביותר (יאנואר) 
היא 6.5 0 , ושל החודש החם ביותר (יולי) — 16 0 . גשמים 
יורדים בשפע בכל עונות־השנה. 

כ 25% מהשטח מעובדים. מגדלים בעיקר שבולת־שועל, 
חיטה, שע 1 רה, מספוא, ירקות ופירות. הנפה מייצאת כמויות 
גדולות של תפוחים ומפורסמת בייצור יין־תפוחים. כ 65% 
מהשטח משמשים למרעה! גידול-בקר ומשק-החלב הם הענף 
הראשי של החקלאות בדד, המספקת כמויות גדולות של חלב 
ומוצרי־חלב לאיזורי הישוב הצפוף של דרום־אנגליה. חופי 
דו׳ עשירים בדגים, והדיג מפותח בהם. — התעשיה כוללת 
מוצרי-חרסינה, מוצרי-עור, מוצרים כימיים, בגדי־צמר, 
שימורי-מזונות ועוד. 

הנפה מושכת טיילים רבים, בכל עונות השנה, מאיזורי 
הישוב הצפוף של בריטניה. ביחוד מפורסמת כמרכדנופש 
העיר טורקי (^ 11 ^ 0 ־ 1 ). הערים החשובות הן כולן ערי־ 
נמל על החוף הדרומי! הגדולה שבהן — פלימות (ע״ע). 

בירת המחוז — אכזטר (ע״ע). 

♦••י 

■ * ■ 

ים. ש. 

היסטוריה. הסאכסים פלשו לדו׳ רק במאה ה 7 , וב 766 
סופחה לממלכת וסכם (ע״ע). מאחר שבאותה התקופה כבר 

** *,* 4 

היו הסאכסים נוצרים, נתערבבו במחוז זר, — שלא כברוב 
מחוזות אנגליה — בבריטים. הכיבוש הסקאנדינאווי לא 
הגיע עד דד, ובאוכלוסיתה נעדר היסוד הסקאנדינאווי המצוי 
ברוב מחוזותיה של אנגליה. בני דד היו מן המתנגדים 
האחרונים לכיבוש הנורמאני! ב 1068 צר וילים הכובש 
על אכזטר, ולסוף בא לידי הסכם עם תושביה ללא כיבוש. 
הנורמאנים הפכו את דו׳ לרוזנות (מ 101 > 1 -? 03 ). במאה ה 12 






101 


דוון או דוונשיר—דורן 


102 





''•׳־'''■• צ•.י •י 


נוו* ברווז 


מדעה לדד חשיבות כלכלית רבה בשל מכרות־הנחושת 
ומכרות־הבדיל שבה. הבדיל היה מיוצא ליבשת אירופה 
בכמויות גדולות; יהודים עסקו אף הם במסחר זה (צו 
מ 1198 אוסר את יצוא הבדיל ללא רשיון מיוחד הן על יהודים 
והן על בוצרים). במאה ה 13 ירדה תפוקת הבדיל, אך תחת 
זאת פרחה תעשיית הצמר והבגדים, ביהוד מאריגי צמר גס, 
ונמליה של דד קשרו קשרי־מסחר עם נמליה של צרפת, 
ובעיקר עם בורדו. בסוף יה״ב היתה פלימות אחת הערים 

הגדולות באנגליה, וגם דרטמות ואכזטר היו ביו הערים 

־־י • * — ** 

החשובות. רוב ימאיה הגדולים של אנגליה האליזאבתנית 
באו מדד. בתקופת הרפורמאציה הפכו ערי דד למבצרי 
הפרוטסטאנטיות. אולם הישוב הכפרי התנגד תחילה לדת 
החדשה, וכשהונהג ב 1549 נוסודהתפילה האנגליקני אף 

פרץ מרד, והמורדים צרו על אכזטר עד שנפוצו בידי תומכי 

•• • ♦ ♦ 

הממשלה. במלחמת־האזרחים תמכו רוב התושבים בפאר- 

לאמנט נגד המלך צ׳ארלז 1 . וילם מאורניה נחת ב 1688 

•י ^ י יי 

במפרץ־טור שבדו׳ וזכה בתמיכת התושבים נגד ג׳ימז 11 . 
באותה שנה נאמד מספר התושבים בדד ב 300 אלף מתוך 
כ 6 מיליון תושבי אנגליה, והיא היתד. אחת הנפות מרובות־ 
האוכלוסין שבמדינה. אך כבר במאה ה 17 החלה ירידתה, 
מחמת התחרותם של נמלי הצפון בנמליה. תהליך זה התגבר 
במאה ה 18 , והירידה פגעה אז גם בחקלאותה, שתוארה 
כאחת הנחשלות ביותר באנגליה ולא התאוששה אלא במאה 
ה 19 . 

186881 .^£ 4 \ 1 £^^ 1 זג 087711 ; 1895 2 ,.<£ /ס , 1 }:ח ¥0 \ .א 

ץ 2 /?} 8 '/ 6£0£ 1£81 ז 0 ^ 111 ; 547 , 503 ,. 11 481 ,¥ , 

. 1951 ,(ץ< 1 חבס . 14.0 . 1 >€) 1800 .<£ .}/ 6 ז 0 ^€< 1 ^ 1872 ^ £72 / 0 

אה. א. 

ויון ( 11 ^ 0111 ^€(£)* בגאולוגיה — מערכת ותקופה מן הפאלאו־ 
זואיקון: נקראת ע״ש הנפה בדרום־אנגליה, שהיא 
איזור טיפוסי למערכת זו. בגלל השיבוש הטקטוני הרב 
של שכבות דד באיזור זה נקבעה הסטראטיגראפיה לפי 
שכבות מקבילות בבלגיה, צרפת וגרמניה המערבית. הדד 


התחיל בערך לפני 300 מיליון שנה ונמשך כ 30 מיליון שנה. 
תקופת דד נתונה במסגרת תנועות אורוגניות: ה ק א ל ד ו¬ 
נ י ו ת הקודמות לה ו ד. הרציניות שאחריה. אולם' קשה 
לקבוע גבול ברור בין סילור לדד ובין דד לקארבון. 

הצומח של הדד מצויין בהתפתחות הבולטת — שהיא 
אולי ההופעה הראשונה — של צמחי־יבשה; החי — בהתפת¬ 
חות העשירה של בעלי-חוליות שוכני מי-ים ומי-יבשה, 
שהיקנו לדד את הציון "תקופת-הדגים". בתקופה זו קיימים 
גם צמחים נחותים מאד, כגון 013 ץ! 1 ? ,ס 0 :זץ 11 ק 5110 ?, וגם 
צמחים עציים הקרובים ל ת 0 ־ 1 () £11 () 10 > 1 ק€, 1 ול €5 :ז 21 !)ש 00 . 
בכמה איזורים, כגון באי שפיצבדגן ובסין הדדומית־מערבית, 
מצדים בשכבות־דד מרבצים של פחם. 

מחסרי־החוליות של הדד הם האלמוגים הארבע־זרועייס 
( 21112 ־ 2001 ז:ז 16 ׳), בעלי תפוצה נרחבת — בדומה לשוניות 
האלמגים (ע״ע) של איזורים טרופיים בהווה. צורה מיוחדת 
בין האלמוגים הבודדים (הלא־שונתיים) הוא המין בעל 
המכסה 121103 ) 530 באוכלוסיה הימית מרובים 

הזרוע־רגליים, וביניהם בולטת — כבעלת חשיבות סטראטי- 
גראפית רבה — קבוצת ■ £61 ״ 1 ק 3 . בדיונוגים (ע״ע) חל בדד 
שינוי מכריע: בצדם של השיטניים מופיעים האמוני- 
ט ים (ע״ע) הראשונים, המיוצגים ע״י הקבוצה החשובה 
של הגוניאטיטים ( 00013111:65 ). הטרילוביטים (ע״ע) ממשי¬ 
כים את קיומם מן התקופות הקודמות, אולם הם פוחתים 
והולכים. לעומתם נפוצים סרטני-ענק ( 1:202 :ז 018201:05 ), 
השוכנים ביחוד בנהרות ובחופיה של יבשת ,׳אולד־רד" (ר׳ 
להלן). הגרפטוליתים (ע״ע), האפייניים לאורדוביקון ולסי- 
לור׳ נעלמים בדד לגמרי. אולם העובדה החשובה ביותר 
בתקופה זו היא ההתפתחות והתפוצה של בעלי-חוליות דמויי- 
דגים, הן של מים מתוקים והן של הים, שמהם מופיעות 
כמה וכמה קבוצות: משורייגי-עור ( 12006161:101 ?), צדפי־עור 
( 011 ז 16 > 200 ז 051 ), דגי־גרם גאנואידיים, דגי־ריאות, מצוייצי־ 
סנפירים ( 11 ; 8 ץז 0 :זקס 55 סז 0 ). 



103 


דורן 


104 


דמותי הפאלאוגאוגראפית של כדור־האדץ בדר נקבעה 
בעיקד ע״י הקימוט הקאלדיני של הסילור, שפעולתו נמשכה 
במקרים מסויימים גם בדר. כתוצאה ממנו התחבר המשלט 
הסקאנדינאוד־באלטי ליבשת האטלאנטית, שבה נכלל גם 
המשלט הלאורנטי של אמריקה הצפונית; היבשת הצפון־ 
אסייתית (יבשת־אנגרה) גדלה כתוצאה מן הקמטים שהורמו 

דד 

כלפי דרום; גדלה גם היבשת של דרום־מזרח סין. באיזור 
קדהמשווה השתרעה היבשת הענקית של גינךונה (ע״ע), 
שכללה את ה 1 דו, את רובה של אפריקה ואת בראזיל; בין 
היבשת הדרומית והיבשות הצפוניות הבדיל אוקיינוס טבעתי 
נרחב — הטתיס (ע״ע). על־פני היבשת האטלאנטית נרבדו 
שכבות עצומות של אבן־חול אדמה קדומה (ע״ע), המכונה 
בקיצור "אולד־רד"( 3 ^ 013 ), במשך התקופה הארוכה של 
הדר היו גבולות היבשות משתנים הרבה, וכתוצאה מזה נתחל¬ 
פו תכופות לסירוגין שכבות יבשתיות בשכבות ימיות באיזורי 
השוליים של היבשות. ליבשת האטלאנטית (יבשת ה״אולד־ 
רד") השתייכו בריטניה, סקאנדינאוויה, האיזור הבאלטי 
וצפון־מערב רוסיה. עביין העצום של שכבות ה״אולד־רד", 

7 

המגיע לפעמים לכמה אלפי מ/ מעיד על קיום אגנים 
יבשתיים נרחבים, שנמצאו בתהליך של שקיעה אטית. על- 
סמך מאובני הדגים מחלקים את המשקעים של ה״אולד־רד" 
לתחתונים ועליונים. 

אוקיינ(ס הטתיס כלל בדר את מרכז האוקיינוס האט¬ 

י * י 

לאנטי, את הים התיכון ואת שטחי דרום־אסיה של היום. 
בשוליו, כלפי צפון וכלפי דרום, התפשטו ימים רדודים, 
שבהם אירעה סדימנטאציה לא-רצופה ולא־שלמה! הא 1 פי 

• 4 * • 

הליתולוגי של השכבות משתנה תכופות, וכן גם האופי 

האק(ל(גי של המאובנים הכלולים בתוכן. מוצרי סדימנטאציה 

• * 


זו הם איזורים כגון דרום־אנגליה (ךו 1 ן), בלגיה, צרפת 
המערבית (ברטאן) והצפוגית־מזרחית, גרמניה הדרומית- 
מערבית. באיזורים שלא נפגעו קשה מן הקימוט ההדציני 
מודגמים היטב סדרן ואפיין של שכבות הדר; כאן נמצאים 
רוב המקומות הטיפוסיים של המערכת. 

בשטחים הגאוסינקלינאליים של הטתיס—באירופה המר¬ 

כזית והדרומית — מעידות שכבות הדר על סדימנטאציה 

► • 

* 

רצופה, בלתי־מופרעת, חד־גונית מאד מבחינה ליתולוגית 
ודלה במאובנים; איזורים אלה נפגעו לעתים קרובות קשה 
על-ידי הקימוט ההרציני ואף ע״י הקימוט האלפיני, שהפכו 
את הסלעים למטאמורפיים ואינם מאפשרים הבדלה מדוייקת 
של הגיל. כאלה הם, למשל, האיזור שבדרומו של המסיו 
המרכזי הצרפתי, איזור הווגזים, חלקים גדולים של הדר 
האנטולי. בדרום מגיעה ההצפה של הטתיס הדווני עד מרכזה 

~~ 4 

של הסחרה. 

באמריקה הצפונית מתגלות שכבות הדר באלאסקה, 
באיזור האגמים הגדולים, באיזור ניו-יורק, בהרי האפאליצ׳ים 
ובהרי־הסלעים. מתפוצת הסלעים הדווניים ניכר, שאוקיינוס 
נרחב כיסה שטחים מערבית ודרומית מן היבשת הלאורנטית 
(מזרח־קאנאדה). 

שכבות־דר אינן עשירות ביותר באוצרות מינראליים. 
מעיין־הנפט הראשון, שהתגלה באה״ב ב 1859 , נובע משכבות 
דר (פנסילוויניה). מאז נתגלו באותן השכבות מקורות־נפט 
רבים ועשירים למדי. 

, 0 . 0 ; 1925 , 11 , 06010£1€ 2%11£€ >ה 01-14 , 531001011 

- 000 . 1 \ ; 1949 5 ,ץ 00010$ 151001001 ^ 1 ,־נ 3 נ 11 ז 1 \ם 

10 4011011 ! 1 ) 0 10 ח 1 י ־ 4111€1 ג .. 4 ;* 1950 , 4€ !}) 111 ^ 0 0 ^ 1 ) 00 ) 5 1£ § 10 

171001 ^ 1 ) 0 ^ 1 ) 1 ) $10 , $011 ז ¥6 . 163 ל .£ ; 6 1952 <ץ 00010£ 11151001001 

. 2 1955 , ^§ 11010 ז €0 , 0.10 ? 

מ. א. 



60 0 


מפת־העו 5 ם של הדי 1 ז 


180 


20 ו 


60 


20 ו 


80 ו 







105 


דוונשיר, רוזנים ודוכסים כד 1 —דהה אלאונורה 


106 


תונשיר, רוזנים וחכם ים מ־. רהנות־דר היתד, מסוף 

>*•* ׳ 1 ■ך* • 

♦ * . י 4 

המאה ה 13 בידי המשפחה הצרפתית־נורמאנית 
קודטני (ץ 16112 ז 0011 ). רוזני בית זה מילאו תפקיד פעיל 
ב״מלחמת־הוורדים" באנגליה במאה ה 15 וגילו התנגדות 
להקמת מלוכה חזקה בימי בית־טיודור. כמה מהם הוצאו 
להורג או הוגלו, וב 1556 בטלה הרוזנות. היא נתחדשה במאה 
ה 17 , ומ 1618 ואילך היתד, לנחלת בית קונדיש ( 11811 >מ 6 ׳\ 02 ). 

' 4 * 4 * 

אחרון הרוזנים מבית זה וראשון הדוכסים היה וילים ?!וגדיש 
( 1640 — 1707 ), שהיה ממייסדי המפלגה הוויגית. כלוחם 
במגמות הקאתוליות של מלכי בית־סטיוארט האחרונים ניסה 
למנוע את עלייתו של ג׳ימז 11 למלוכה, וב 1688 היה בין 

שבעת החתומים על ההזמנה לוילם מאורניה לבוא לאנגליה 

♦* — * • 

ולהדיח את ג׳ימז! ב 1694 ניתן לו תואר דוכס. יורשיו היו 
אף הם פעילים כולם במפלגה הוויגית, ומידותיהם — וכן 
טרקליני נשיהם — היו מרכזי הסיעה האריסטוקראטית 
שניהלה את המפלגה. ויל ים קונדיש, הדוכס ה 4 ( 1764-1720 ), 
היה ראש ממשלת בריטניה בתחילת מלחמת שבע השנים 
( 1756 — 1757 ). 

החשוב שבדוכסי דו׳ היה ספנסר קומפטון קונדיש, הדוכס 
ה 8 ( 1833 — 1908 ), שהיה ידוע רוב־ימיו בתואר מארקוס 
ה א ר ט י נ ג ט ו ן. הוא נבחר ב 1857 לפארלאמנט כליבראלי 
מאסכולתו' של גלדסטון (ע״ע). הארטינגטון היה נציג 
טיפוסי של שיירי האריסטוקראטיה הוויגית הישנה, כבד־ 
תנועה ורתם, וחובב מירוצי־סוסים: אולם הקאריידה המדי¬ 
נית שלו היתד, רב־גונית. הוא היה חבר הממשלות הליברא¬ 
ליות של פאלמרסטון, רסל וגלדסטון בשנות ד, 60 — 70 , 
וב 1874 נעשה מנהיג המפלגה הליבראלית באופוזיציה. בינ 1 
ובין גלדסטון (ע״ע) החלו חיכוכים, מאחר שהאדטינגטון 
היד, שמרני מגלדסטון במדיניות־פנים וגם לא סיגל לעצמו 
את איבתו הקיצונית של גלדסטון למדיניות של דישראלי 
(ע״ע) במזרח הקרוב. עם נצחון הליבראלים ב 1880 הוזמן 
הארטינגטון להרכיב ממשלה, אך סירב וכיהן בממשלתו 
השניה של גלדסטון כעזר לענייני־הות ואח״כ כשר־ד,מלחמה; 
בתפקידו זה היה מן האחראים לשליחת גורדון (ע״ע) 
לסודאן. הארטינגטון התנגד נמרצות לתכניתו של גלדסטון 
למתן מינהל עצמי לאירלנד, וסייע ב 1886 לכשלון תכנית 
זו בפארלאמנט ולנפילת הממשלה. בזה פילג את המפלגה 
הליבראלית ונעשה — יחד עם ג׳וזף צ׳ימברלן (ע״ע) — 
ממייסדיה של המפלגה היוניוניסטית. כמנהיגה של מפלגה זו 
שוב הוצעה לו ב 1894 ראשות־ד,ממשלה, והוא חזר ודחה 
אותה.ב 1895 הצטרף לממשלה השמרנית של סולזברי(ע״ע) 
וכיהן בה — ובממשלתו של בלפור (ע״ע) אחריה — כנשיא- 
המועצה (כהונה שכללה בתוכה את ניהול ענייני החינוך). 
כמצדד במסחר ד,חפשי התפטר ב 1903 מן הממשלה, וכן 
מראשות המפלגה היוניוניסטית, בשל התנגדותו למדיניות 
הכלכלית השמרנית בדבר מכסי־מגן. 

. 6 ; 1764 ,.<£ / 0 65 \ 11 <£ , 8113 £3715 111€ / 0 €5 ! 11 .^ 1 , 6 ז\ 0 ז 0 . 1 
. 1911 ,. 0 / 0 6 \ 14 <£ 8112 11%€ / 0 ?>//£ , 1 ) 14011311 

אה. א. - י,טו. 

ךו 1 ס ( 0$ * 021 ), נוף שויצי — עמק קרחוני צר וארוך 
באלפים הרטיים בקאנטון גראובינדן(ע״ע). הגובה 
הממוצע של קרקעית העמק כ 1,300 מ׳, ואילו פסגות ההרים 
המקיפים אותו מגיעות• לגובה של 3,000 מ׳. בעמק זורם 
הנהרלנדוסר(• $561 ג׳*י 61 מ £2 ), מיובלי הרינוס העילי. בגלל יפי 

* * 4 *•* 

הנוף, אוירו הצח והיבש ואקלימו הנוח (טמפראטורה ממר 



ךו 1 ם־פ 5 ץ 


צעת בחורף ״ 3 -, בקיץ ״ 10 +), נתפרסמה דר כמרכז נופש 
וכמקום־מרפא, ביהוד לחולי־שחפת, וכן היא משמשת אחד 
המרכזים החשובים באירופה לספורט־החורף (מגלשיים, הוקי- 
קרח). בשני הישובים העיקריים שבעמק־דו׳(בגובה 1,560 מ׳) 
יושבים 10,400 תושבים קבועים ( 1950 ), ברובם הגדול דוברי 
גרמנית. פרנסת התושבים בעיקר על התיירות! בשני הכפרים 
מספר גדול של בתי־מלון ובתי־הבראה, ומספר האורחים 
מגיע ל 30,000 בשנה. אחד ההרים שליד דר עם ביודד־,הבראה 
הגדול שעליו הוא "הר־הקסמים", שהוא מתואר ברומאן של 
תומם מן, הנקרא בשם זה. על הר אחר בגובה 1,850 מ' — 
המכון לחקר השחפת והאקלים ותנאי־החיים של הגבהים. 

ישוב של מגדלי־בקר דוברי דומנשית היה קיים במקום 
עוד במאה ד, 12 . הישוב בעמק מנה ב 1860 רק כ 1,700 נפש! 
הוא החל להתפתח אחרי שגילה הרופא הגרמני אלכסנדר 
שפנגלר ב 1865 את השפעתו ד,מבריאה של אקלים־המקום, 
בעיקר על חולי־דיאות. 

- 412 ^ 016 , 31111 ומ 1 )ז 6 ? .[ ; 1907 ,. 0 .ס 1 ) £11171 ! 035 , 41 ) 82 . 14 

. 1938 ,. 0 1470715 .¥ . 3 71£€ \. 0 [ 

חזר, ע״ע דואר. 

• ♦ 

ד 1 ז, צ ׳ רלז — ¥€5 \ג( 1 :ג^ס — ( 1865 — 

• • 

1951 ), כלכלן ומדינאי אמריקני. במלחמת־העולם 1 
היה קצין במטה החיל האמריקני באירופה כאחראי לענייני 
אספקה והגיע לדרגת גנראל. לאחר שביתת־הנשק עסק 
בחיסול רכושו של החיל האמריקני באירופה. ב 1921 נעשה 
המנהל הראשון של לשכת־התקציב ( 80801:6211 ) 
הממשלתית, ובמשרתו זו תרם הרבה לסידור ענייני התקציב 
של אד,"ב. הוא נתפרסם בעיקר בגלל "תכנית־דוז" לפתרון 
בעיית השילומים מגרמניה (ע״ע גרמניה, עט׳ 469 ). ב 1924 
נבחר דוז להיות המועמד הרפובליקני למשרת סגן־נשיא 
אד,"ב, ולאחר נצחון המפלגה שימש בתפקיד זה והתרכז 
בבעיה של תיקון כללי־הנוהל של הסנאט. ב 1925 הוענק לו, 
יחד עם סר אוסטן צ׳ימברלן(ע״ע), פרס־נובל לשלום. בתום 
תקופת כהונתו כסגן־נשיא נתמנה דוז ב 1929 שגריר אד,"ב 
בלונדון, ושם שירת עד 1932 . בשובו לאד,"ב נתמנה 
לנשיא מועצת השיקום הכספי ( 11121166 * 1 11611011 * 860011511 
מ 2110 ז 0 קז 00 ), שהוקמה ע״י חזוולט. 

חזה, אלאזנירה — 01186 £1600012 — ( 1859 , ויגוואנו 

*• ׳ ץ 

[על־יד מילאנו] — 1924 , פיטסברג [אה״ב]), 

שחקנית איטלקית. דו׳ היתד, בת למשפחת שחקנים־נודדים 










107 


דהה, אלאונורה 


דוז׳ה, ג׳רג׳ 


108 



א?אונ'ודה דחה 
יי ♦* •י 

ותיקה מוויניציאה. ימי ילדותה ונעוריה היו מלאי סבל ויסר 
רים. היא נולדה בקרון־רכבת ובילדותה ניטלטלה עם משפחתה 
במסעות להצגות־אורח. כבר בגיל 4 החלה מופיעה בהצגות. 
את הצלחתה הראשונה רכשה כבת 14 בורונה בתור יוליה 
ב״רומאו ויוליה". אח״כ נדדה כ 5 שנים עם להקות שונות; 
לפני הגיעה לגיל 20 נישאה לשחקן־עיתונאי, אך נפרדה 
ממנו אחרי זמן מועט. בהופעתה ב 1878 בנאפולי הוכרה 
לראשונה כדגולה שבאמניות־הבימה במולדתה. היא ערכה 
הצגות רבות בערי איטליה בהצלחה הולכת וגדלה, ואח״כ 
הופיעה ברוב הערים הגדולות באירופה, וב 1893 גם בניו־ 
יורק. תפקידיה המצוינים בתקופה זו של פעולתה האמנותית 
היו: מרגריט גוטיה (ב״הגברת עם הקמליות") לדימה, 
מגדה (ב״מולדת") לזודרמן, סנטוצה לורגה (ב. 311£1:13 ?\ג 0 
1151103113 •!), ומידנדולינה לגולדוני (ב 11613 ) 1.0030 1,3 ). 
אופי משחקה היד, מצויין בראליזם רומאנטי, שינק מרגישות 
עמוקה וטהורה. 

תקופה חדשה באמנותה של דד נפתחה ב 1896 , כשהתחילה 
להציג את דמויות הנשים במחזותיו של איבסן(ע״ע). לשיאי 
השגיח הגיעה בתור אלידה ("האשד. מן הים"), הדה גבלר, 

נורה, רבקה וסט ("רוסמרסהולם"). כוחה האמוציונאלי 

יי •> * *• 

וכשרה לייצג סבל נפשי הביאו אותה לזהות מוחלטת עם 
הדמויות שהציגה: "תריסר נשים בי, ואני סובלת את 
ייסוריה של כל אחת מהן". משחקה היה נקי מכל אפקטים 
מלאכותיים־תיאטראליים ומבוסם על הבעה רוחנית־נפשית 
בלבד. אמצעיה היו קולה, משחק ידיה היפות וביחוד הבעה־ 
פניה. היא נמנעה מלהשתמש באיפור, שלא היה בעיניה אלא 
כיסוי תווי־הפנים, המצמצם את חופש המימיקה ומהווה 
מכשול למשחק האמיתי. הביקורת האמנותית, שהירבתה 
להשוות את דו׳ עם בת־זמנה שרה ב ר נ ר (ע״ע), הטעימה 
את ההבדל שבין הכנות והעומק הנפשי המזעזע של אמנותה 


של הראשונה ובין הפאתוס המחושב והדסטה הקרה של 

השניה, וגדולי אמני־הבימה והמבקרים התיאטרוניים (קוקלן, 

ג/ ב. שו, אלפרד קר) העריצוה. 

* • • * 

באותה תקופה חלד, פגישתה של דו׳ עם ד׳אנונציו 
(ע״ע), ושניהם נתקשרו קשרי אהבה לוהטת. ד׳אנונציו כתב 
מחזות המותאמים במיוחד לה, ואילו מישחקה העילאי במחזות 
אלה חיפה על חולשתם האמנותית והוציא מוניטין למחברם; 
מתוך התמסרותה הגמורה למאהבה לא הופיעה דו׳ במשך 
כמה שנים אלא במחזותיו בלבד. אולם כעבור זמן־מה ניתקו 
קשריהם, ולדו׳ אף נגרם פצע נפשי עמוק, שממנו לא נרפאה 
עוד: ד׳אנונציו לא נמנע מלהפוך את פרשת יחסיהם לנושא 
ספרותי וגולל אותה לעיני העולם בצורה שקופה ברומאן 
"האש", שבו השתמש אפילו במכתבים שכתבה לו דר. הת¬ 
עללות זו, יחד עם עייפות כללית וחולשה גופנית, גרמו לדו׳ 
לנטוש את ההופעה הציבורית ולהסתגר בתוך עצמה במשך 
12 שנה. רק ב 1921 , והיא אז בת 62 , חזרה לבימה, כשנאלצה 
לכך ע״י מצוקה כספית. היא סירבה לחבוש פיאה נכרית 
והופיעה על הבימה בשער־שיבתה הטבעי ובפעם השלישית 
כבשה את העולם בחידוש מפליא של גאוניות נעוריה. היא 
מתה בשעת סיורה בהצגות־אורח באד,"ב. 

, 7111 ? 1 ? £1 56 / 1011 $ 01 $ 011 ז / 016 , 8213 .{ ; 1901 ,. 0 0 ^ 1 , 11251 .. 1 
,¥ , 21112 ־ 01 ת 1 ג ¥ 611 ^ 16 ( 1 ) .(£ 79/6 1 % ־ 01 .£ . 4 . ; 1915 , 44/5 
; 1924 ,.(£ 1/670 7103170 00 , ג 1 §־ £ 61111 £ . 0 ; 1917 ,( 261-279 
- 16061615 ^ . 7 .£ ־ 86£2011101 . 8 ; 1925 ,. 0 .£ ,־ 80110616161 .£ 
, 1/110 , $110 :.ע .£ , 276151 ־ 11 ׳- 01002 ^ . 0 ; 1926 ד ע .£ , 50110 
; 1928 ,.<£ .£ ,$מ 0 ת 1 ׳< 3 ¥/ ; 1926 , 1710711/10 $110 , 10 / 10 § $110 
.£ ; 1931 , 141716116 $ 1116 171 1601763 [ 7 007 , 811277 . 8 . 0 
3 § 1 ז ¥ 1 \ , ¥ 107721 \ .£ ; 1943 20 ,.ס .£ . 1 ) 1617671 003 , 8.6101121611 

. 1957 , 17$ / / 0 

ג. ק. גר. 

ד 1 ן'ה, נ/ת׳ — ץ 8 ! 6 ץ 0 06253 — ( 1474 [ז] — 1514 ), מנהיג 
מרד־האיכרים בהונגאריה ב 1514 . דר היה אציל 
סקלרי מטראנסילוואניה, שהצטיין במלחמות נגד התורכים. 
ב 1514 נתמנה ע״י הארכיהגמון של הונגאריה כמארגן 
ומצביא של מסע־צלב נגד התורכים. דו׳ אסף אל מחנהו 
במשך זמן קצר כ 40,000 חיילים, ברובם בני המעמדות 
הנמוכים — איכרים צמיתים, תלמידים נודדים וכמרים —, 
אשר נקראו קורוצים ( 10 ת 1 ! 10 — שיבוש של £ע 1 ־ 01 , הצלב). 
האצילים ראו את התנועה בעין רעה וביקשו למנוע 
בכוח את הצטרפותם של איבריהם אליה, מאחר שהללו 
יצאו ע״י כך ממרות אדוניהם. בין האצילים והאיכרים אירעו 
התנגשויות־דמים, והתנועה הפכה למרידה נגד האצילים, 
שאלפים מהם נהרגו במיתות משונות וטירותיהם הועלו באש. 
דו׳ איבד את השליטה על התנועה. צבאותיו לכדו ערים 
חשובות, ביהוד בטראנסילוואניה. אולם מחוסר ציוד וזיון 
מתאים והעדר סדר ומשמעת נחלש כוח המורדים, והם 
נוצחו בקרב על-יד טמשוואר על־ידי צבאות יאן זאפוליה 
ואישטוואן באטורי. דו׳ נלקח בשבי והומת מיתה אכזרית. 

למרידת־האיכרים היו תוצאות חמורות לגבי היחסים 
החברתיים והפוליטיים בהונגאריה. הפארלאמנט חוקק חוקים, 
שהחמירו את שיעבודם של האיכרים לאדוניהם ואת צמי* 
תותם למקומות־מושבם. בין האיכרים הצמיתים — שהיו רובה 
של האוכלוסיה העובדת במדינה — ובין האצילים קמה איבה 
עמוקה, שמנעה בעד התפתחות תקינה של החיים המדיניים 
בהונגאריה במאות השנים הבאות. 

- 8211610 061 ) 1847/8 §ס: 7$2 ס 7 ס^§ 0 ^ 1 , £61765 .[ 

. 1913 2 ,. 0 . 0 , 121161 ^ .$ ;( 1850 , 1-111 , 210 ^ 110 10 16116£ 

נ. קצ. 





























109 


דחי, רינהרט פיטר אנה — דוחופורים 


110 


דוזי ׳ ר' 2 הרט 2 י נ£ י ' אנה — 106 ! ־ 16161 ? :ו־ 131 לב 11€11 

• - < ״ ן • ץ 

ץ 0 2 ס — ( 1820 , לידן — 1883 , שם), היסטוריון 
ומזרחן הולאנדי, מ 1857 ואייר פרופסור להיסטוריה באמי־ 
ברסיטת לידן. דו׳ חיבר שורה של חיבורים לכסיקאליים 
במקצוע מחקר הלשון והתרבות הערבית. החשוב שבהם — 
ויחד עם זה יצירתו הגדולה ביותר — הוא : 1 מ 6 בת 16 סין 811 
65 נ 31 ־! 3 65 ־ 61101:1000311 3112 ("מילואים למילונים הערביים"), 
1877 — 1881 , 1927 2 , בשני כרכים גדולים. אך רוב כתביו של 
דו' מוקדשים לתולדות ספרד האיסלאמית. ספרו 6 ז 01 ז 915 

16 ) 6 :) 116 ן) 000 13 3 ' 111 ) 115 [ 6 ״ 38 ק £5 ' 1 ) 105010130$ ^ 165 ) 
16$ > 1 ׳\ 3 ־ 01 בת 1 .^ 165 ־!גנן 131011516 ) 1 ז\)' 1 ("תולדות המוסלמים 
בספרד עד כיבושה של אנדאלוסיה בידי המדאבטין"), 
1861 , 1931 2 , הוא ספר־המופת בתחום זה עד ימינו. בהיסטו¬ 
ריה הישראלית נגע דד בספרו 3 ) 146161 16 36116160 * 151 06 
(״בני־ישראל במכה״), 1864 . הוא ביקש להוכיח, שהמקדש 
במכה נוסד בזמנו של שאול המלך ע״י גולים ישראליים 
משבט שמעון, ושבזמן גלות־בבל הגיע לשם גל שני של 
יהודים. הנחתו העיקרית נדחתה ע״י המבקרים. 

. 0 .? ; 1883 ,. 0 . 0 14071 6710111 ( 061467131 , 6 ( 006 10 > .[ . 1 ^ 

.( 11 ) 0,7 016 ,^ 1101 ? .{ ; 1913 ,״. 1171 ) 131 5/7 0711311 :.ס , 68 .אל 0 ;ז 8 

. 1955 , 185 ־ 181 , 0 ^ 01470 171 $11441611 

חח 1 ב 1 ךים ( 1 לק 060 ^ = "לוחמי מלחמת־הרוח") או 
״אחווה עולמית נוצרית״ (- 806 06 >^^א x113 ^מק X 
80 ז 310 ק 6 806 קת 1 ג), כת אוואנגלית־ראציונאליסטית 
דוסית. תורת הדד היא תורה שבע״פ, הכלולה ב״ספר־החיים" 
(ג־זממא 80111351 מ}}<) — קובץ פזמונים, שרובם מבוססים 
על האוואנגליון ומיעוטם על התנ״ך ומקורות עממיים. הדו׳ 
שוללים את השלטון המדיני, את הכנסיה, את הנצרות ההיס¬ 
טורית, את אלהות ישו ואמונת־השילוש; את קורות ישו, 
יסוריו ותחייתו בגופו רואים הם כסמליים בלבד. לדעתם 
ישו הוא דוגמה לסבל לשם האמת, ועדיין הוא מוסיף לסבול 
בנפש כל אדם, שרוח-אלהים מפעמת בקרבו. הדו׳ מאמינים, 
ש״רוח המשיח״ יורדת בכל דור ודור בנפש אדם מסויים — 
בין גבר ובין אשה —, שבו הם מכירים את מנהיגם ולמש- 
מעתו הם סרים. — ראשית הדו׳ במחצית השניה של המאה 
ה 18 באיזור יליסאוטגראד (היום קירובוגראד) שבאוקראינה. 
מכאן נפוצו'בפלכי'טאמבוב, וורונז׳ וחארקוב, ונרדפו ע״י 
השלטון הרוסי. בתקופת הליבראלית של ראשית מלכות אלכ¬ 
סנדר 1 (ע״ע), ב 1804 , רוכזו הדו׳ באיזור נהר מולוצ׳נאיה 
שמצפון לים האזובי, ושם הקימו, תודות לחריצותם והתנזרו־ 
תם ממשקאות חריפים, ישובים פורחים. בראשונה חיו הדו׳ 
בתנאי משק משותף, אבל במידה שנתבססו עברו לתנאי משק 
פרטי. מנהיגם 0 . קאפוסטין העביר את הרכוש הציבורי של 
הכת על שמו ועל שמות מקורביו. במלכות גיקולי 1 (ע״ע) 
ב 1837 , הוכללו הדו׳, מטעם הרשות הרוסית, ברשימת "הכי¬ 
תות המסוכנות ביותר". ילדי הדו׳ הוכרזו לממזרים והועברו 
בכוח לחיק הדת הפראווסלאווית. בשנות 1841 — 1843 הוגלו 
הדר, שמספרם הגיע ל 11,000 נפש, לאיזור אחאלקאלאקי 
שבטראנם־קאווקאז, ושם ייסדו 18 כפרים פורחים, למרות 
הקדחת, אדמת־הטרשים ושכנות שבטים שחיו על הביזה. 

בשנות 1865 — 1885 עמדה בראש הדד לוקריה קאלמיקובה. 

♦♦ י 

בתקופת הליבראליזם של אלכסנדר 11 (ע״ע) נעזבו הדו׳ — 
שנהגו לשלם מסיהם כשורה — לנפשם, עד אשר הונהג גם 
בקאווקאז חוק השידות הצבאי הכללי ( 1885 ). בהשפעת 


מנהיג הדד, פיוטר ו. וריגין, גבר בהם הכיוון הקנאי. הדו׳ 
התנזרו מעישון וממשקאות, החלו לנהוג פרישות, סירבו 
להישמע לחוקי הממשלה ולשרת בצבא, והמגוייסים שרפו 
את נשקם בפומבי. ב 1895 חידשה הממשלה את רדיפות הדד. 
חייבי הגיוס שמן הדו׳ וראשי הכת הוגלו למנזרים, לחבלי 
הצפון ולסיביר! משלחות קוזאקים ערכו בהם פוגרומים מטעם 

הרשות. מ 4,300 דד, שפוזרו בכפרים גאורגיים, מתו ברעב 

• • 

במשך שנתיים 6000 . ממקום גלותו פיתח ותגיו את תורת 
הדד, בהרכיבו על האמונה העממית המקורית את תורת 
ל. טולסטוי (ע״ע). ב 1898 הסכימה הממשלה להגירת הדו׳ 
מרוסיה, פרט לגולים ולחייבי שירות צבאי. לצרכי ההגירה 
נערכו מגביות ברוסיה ובאנגליה, ול. טולסטוי תרם 35,000 
רובל. (שכר־הסופרים מהרומאן שלו "התחיה"). בקאווקאז 
נשארו 12,0000 דו׳ מתונים, ואילו מן הקיצונים היגרו 
תחילה כ 1,100 לקפריסין. ב 1899 הופנתה הגירת הדו׳ לקא־ 
נאדה, שממשלתה פטרה אותם משירות צבאי והקציבה להם 
שטחי-קרקע. יחד עם החוזרים מקפריסין התיישבו בקאנאדה 
כ 7,500 דד, ועוד כמה מאות הגיעו לשם עד 1914 . ממשלת 
הליבראלים בקאנאדה, וכן חברת מסילת־הברזל וחברת 
מפרץ־הדסון היו מעוניינות ביישוב השטחים השוממים 
שבמערב הארץ וסייעו בידי המהגרים. לעומת זה התנגדו 
להגירת הדו׳ אגודות הפועלים, שחששו להורדת שכר- 
העבודה, והמפלגה השמרנית, שחששה לאורח־החיים הזר 
של הדד. הממשלה הקציבה לדו׳ מאה איקר לכל בית־אב. 
הדו׳ הקימו 47 כפרים במדינת ססקצ׳וון. הניגוד בין הרוח 
האינדיווידואליסטית-מערבית הקאנאדית ובין הדו׳ — חדות 
רוח של משמעת עיוורת למנהיגם ורוח של נדידה תוך חיפוש 
אחר ״הארץ היעודה״ — גרם ל״בעיית הדד", הקיימת 
בקאנאדה מאז 1899 עד היום הזה. הדד משתמטים מחינוך- 
חובה, מרישום הקרקע על שמו של ראש־המשפחה, ממיפקדי- 
העם ויתר הרישומים הסטאטיסטיים. בממשלת קאנאדה 
רואים הדו׳ "ממשלה לא־נוצרית", הדומה לממשלה הדוסית. 
ב 1903 התפלגו הדו׳ המתונים: "חברת הדו׳ הבלתי־תלויים", 
שבראשם עמד פ. מאקארוב, עו״ד וחניך הקוויקדים, ושמנו 
כ 2,000 נפש, עברו לאורח-חיים פרטי ונשארו ברובם 
בססקצ׳וון במשקים של שדות־תבואה, ובחלקם היגרו לקאלי- 
פורניה ואודגון שבאה״ב! בראש הדו׳ האורתודוכסים, בני- 
"העדה", הוסיף לעמוד פ. ותגיו (המכונה "פטרושקה"), 
שהגיע לקאנאדה ב 1902 . 2,000 דד, שסירבו לחתום על 
השאלונים הממשלתיים בהתאם לחוק־הקדקעות, ויתרו ב 1907 
על 100,000 איקר, שחזרו לממשלה. אולם הם קנו ב 646 אלף 
דולאר, בעיקר מחסכונותיהם, שטחי קרקע בדרום־מזרח 
קולמביה הבריטית? ב 1912 היו שם למעלה מ 5,000 בני- 
ה״עדה", שהקימו להם שוב משקים פורחים של גני־ירק וגני- 
פירות, וגם בתי־חרושת לריבה, נסורת, טחנות ומלבנות. 
הקיצונים — ״בני־החופש״ או ״אנשי האמונה הכנה״ — 
הטיפו לחיות ככתוב באוואנגליון: "כעוף־השמים, שאינו 
זורע ואינו קוצר״ — הפקירו את רכושם, פרקו מעל עצמם 
את הדאגה ליום־מחר ואת עול העבודה והתחילו לערוך, 
בעיקר בימות החמה, מסעי צליינות תוך חיפוש "הארץ 
היעודה", כשהם ערומים וניזונים מעשב־השדה ומכל הבא 
לידם. מהם חיו חיי־אישות משותפים בלי לקבוע את 
האבהות של הילדים? מהם ניסו לצום 40 יום, כמספד ימי 
צומו של ישו. הקנאים החלו לשרוף ולפוצץ בתים ציבוריים, 



111 


דוחופורים — דוחיים 


112 


בעיקר בתי־ספר וגשרים. לפי הערכת ועדת־החקירה הממ¬ 
שלתית הגיעו הנזקים ל 10 מיליון דולאר. גם ביתו של וריגין 

פוצץ. ב 1924 נהרג וריגין בפצצה בתא של רכבת; בבי¬ 

*• 

"העדה", שהאמינו שיד הממשלה היתה ברצח מנהיגם, החלו 

לערוך צליינות לקברו. ב 1927 הגיע מתסיה בנו, פיוטר וריגין 

•• 

הצעיר, שבני "העדה" הכירו בו כבמנהיגם, בלי לייחס לו 
את הסגולות שבהן נצטיין אביו. בנאומו הראשון הכריז 
וריגין השני, ש״ביום־הדין יישבו משני צדדיו של האלוהים 
ישו והוא עצמו". היחסים בין "הרוסים המשוגעים" ובין 
הציבור הקאנאדי הורעו במיוחד מאז 1914 , כשטענו הקאנא- 
דים שהדו/ שלא התגייסו למלחמה, "עושים כסף, בשעה 
שבנינו נהרגים״. במיפקד 1931 סירבו הדו׳ להיפקד: "אלהים 
הוא היודע את מספרנו"; על שאלת הפוקדים: "היש לכם 
ילדים?״ — היתד. התשובה: ״כולנו ילדים״. ב 1939 מת 
פ. וריגין השני, ובנו, וואיקין ג׳וני וריגין השלישי, הכריז 
על עצמו כעל קאנאדי נאמן. ב 1947 מנו הדו׳ בקאנאדה 
כ 17,000 נפש, מהם 2,500 "בני־החופש", המרוכזים בעיקר 
בקולמביה הבריטית. היום הולכים ומתבוללים רוב הדו׳ 
באורח־החיים הקאנאדי המקובל, ואילו הקיצוניים שבהם 
מוסיפים להוות בעיה לממשלה ולציבור הקאנאדי. 

; 1882 2 , 6 ממ 6 ^ץ 0 ק 86 8 ממקסז׳סמ,. 3 , 8 מ> 1 ג 1 מ 108 ־ 0.1 

, 8.175510 171 10171 ) 7 ^ 0/171511071 $40X1 ,(.!מ) 01:1£0££ ן 1701 . 7 

,ה 10 ת £116 .ן ; 1902 08 * 3 ק 06 ; 1897 
,. 0 1/16 101 ^ €0 ? ? 1903; 71 ?€0X1110 ,.ס 77 16 
- 70 . 3 ) ; 1920 , 01111 ? ס 1 ) 6 ?0x171 ס 40 \ ץ 16 /? י 011 ג 8 ; 1904 

. 0 .£ .[ ; 1935 , 711111 ? 171 111 ( 1 , €7 ( 00 ? 171 1201 13 1 ) 00 י ח 1 ^ 1 ז 
,י €1:5 < 11 כ> 5 .?-^{ 211 .? .{ ; 1940 , 80/111 51000 , 1£11£ ז 7 ^ 

. 1952 , 4807 01 073  3 ז: 31 נ 1623101 \) מגיעה 
לאורך של 1.7 מ/ ואילו הסלמנדרה המכסיקנית רק ל 4 ם״מ. 
בחסרי-הזנב מגיעה הצפרדע האפריקנית הענקית (- 018211 
11 ז 113 ג> 8 2112 ז 0 ז), החיה ביערות קונגו, לאורך של 27 ס״מ 
ולמשקל של 2 ק״ג, ואילו קרפדת־האילנות ( €5 ז 2 < 1101 ץ 11 ?) 
בקובה — ל 1 ס״מ וה 3£65 כ 01 ז 1 >ס 6 ם הדרום־אמריקני הארסי 
ל 2 ם״מ בלבד. מחסרי-הגפיים מגיע ה 65 ז 1011€0 ! 1 קץ 7 
שבצפון אמריקה הדרומית לאורך של יותר מ 1 מ׳. — בין 
המאובנים נמצאים מינים ענקיים, שארכם הגיע ל 5 מ׳. 

רטיבות עורם של הדו׳ באה מן הבלוטות השקיקיות שבו, 
שבהן הוא נבדל מעור הדגים. דוב הבלוטות מפרישות ריר, 
שהוא משמש חומר־סיכה לעור במים ואמצעי לשמירה על 
רטיבות העור באויר. ע״י ההרטבה המתמידה נעשה העור 
מחיצה שבה מתאפשר חילוף־גאזים, ז״א: הוא נעשה איבר- 
נשימה יעיל. בעורן של סלמנדרות וקרפדות, ביחוד בחלק 
האחורי והצדי של גופן ובגפיים, מצויות גם בלוטות־ארס; 
הן מפרישות חומר סמיך המכיל טוכסינים — שהם מבחינה 
כימית סטרואידים (ע״ע) — ומשמש להגנת הדוחי מפני 
אויביו. חמרי-רעל אלה מסוגלים לפגוע ברקמות 
הריריות של העין והפה ולגרום שיתוקים עצביים! 

בגללם אין בעליהם נאכלים ע״י יונקים או עופות 
טורפים אלא במקרים נדירים. עפ״ר נודפים מן 
ההפרשות גם ריחות חריפים. כמות ההפרשה 
וטיבה שונים במיני דו׳ שונים. יש קרפדות שאינן 
מפרישות אלא כתגובה על גירוי חזק מן החוץ, 

ויש דו׳ שמגע קל בהם מספיק לעורר הפרשה חזקה. 

צבעי הדו׳ — ירוק, צהוב, אדום, חום, 

שחור. כל הגונים מיוסדים על מציאותם של 
גרגירי-צבע באפידרמיס ושל כ ר ו מ ט ו פ ו ר י ם 



?זימים פנימיים 

.•דס >• 

?•■■•־ י 


מכסודהזיסים 
ד יסר 




צפרדע 

( 3 ס € 13 כ 031€51 . £ 3113 ) 

סהגחוז . 


7 ^^ ^— זימים חיצונים 



זימי דוחיים 


אמביסטומה (אפםו? 1 טל) 

(בת 11111 ־ 1 § 11 3 בת 0 :ז 5 ץנ 11 ת^) 

מהגב 






113 


דו-חייפ 


114 


בדרמיס (ע״ע דג, עמ׳ 910/11 ). פיזורם של חמרי־הצבע 
שבתאים או ריכוזם יחד גורמים לחילופי־צבעים, שבאמ¬ 
צעותם מתאים הדוחי את עצמו לסביבתו המתחלפת. 
חילופי־הצבע נגרמים ע״י גירויי חוש הראיה וכן ע״י השפעת 
שינויי טמפראטורה ושינויי לחות בעור. המכאניזמים של 
חילופי־הצבע הם בחלקם הורמונאליים (יתרת־המוח ויתרת- 
הכליה) ובחלקם עצביים. 

השלד. גולגולת הדו׳ היא בעלת מבנה פשוט ומעוטת 
עצמות. בדרך־כלל היא רחבה ושטוחה! במרכזה נשאר מקום 
קטן בלבד למוח. בניגוד לגולגולת הדגים היא מסוגלת 
להתנועע כלפי עמוד־החוליות ! בשני פולי־מפרק היא מת¬ 
קשרת לחוליה הראשונה. חיבור הלסת העליונה לגולגולת 
הוא אוטוסטילי, כמו ב 061-31:0311$ (ע״ע דגי־ראות). הלסת 
התחתונה מתמפרקת אל העצם החינית־ריבועית. העצם הלשד 
נית־לסתית, שהשתחררה מתמיכת הלסת העליונה, הופכת 
לעצם־שמע ( 1$ ז 311 00111106113 ). עם התפתחות לשון אמי¬ 
תית — שהיא חסרה בדגים — מהוות עצמות־זימים אחדות 
שלד תמיכה והנעה ללשון. שלד מכסה־הזימים נעדר בדו׳ 
לגמרי. מן הסימנים הפרימיטיוויים שנשתמרו בגולגולת 
הדו׳ — התגרמות מועטת של השלד הראשוני (החסחוסי). 
לרוב הדו׳ שיניים בלסת העליונה ובשאר עצמות גג־הפה; 
לרוב הסלמנדרות שיניים בשתי הלסתות! לקרפדות אין 
שיניים. השיניים מתחלפות. 

עמוד־החוליות מתחלק לארבעה איזורים: צוואר, גוף, אגן 
ועצה. הצוואר והאגן בנויים כל אחד מחוליה אחת. מספר 
החוליות הכללי בדו׳ שונה ונמצא בגבולות שבין 9 (צפר¬ 
דעים) ובין יותר מ 200 (אחדים מחסרי־הגפיים). בסלמנדרות, 
בחסרי־גפיים ובכמה קרפדות מחוברות לעמוד־החוליות צל¬ 
עות, והללו אינן קשורות לעצם־החזה. 

שלד-הגפיים בנוי לפי הטיפוס הכללי של חוליתיים 
עילאיים (ע״ע גפים): אל חגורת הכתפיים או המתניים 
מתמפרקת עצם ארוכה, זרוע או קולית, ובה מתחבר פרק 
בנוי משתי עצמות מקבילות (אמה וסובב בקדמית, קנה 
גדול וקטן באחורית)! מורכבות עליהן — היד או הרגל, 
הבנויות משורש, כף ואצבעות! בין אצבעות הגפיים האחו¬ 
ריות — קרומי־שחיה. שלד טיפוסי זה ניתן למודיפיקאציות 
בהתאם להבדלי אורח־החיים בסדרות השונות של דו׳. חסרי- 
הגפיים, החופרים באדמה, הם גם חסרי זנב. גופם מארך, 
וכן גם גוף הזנביים, אלא שלאחרונים אף זנב רב־החוליות. 
ב 511-6111336 חסרות גפיים אחוריות. מספד חוליות־הגוף 
בחסרי-הזנב מצומצם מאד, וחוליות-זנב אין להם! גפיהם 
האחוריות — המשמשות לקפיצה — ארוכות מהקדמיות. 

איברי־העיכול. חלל־הפה רחב ומותאם לקליטת 
הטרף החי. בדרך־כלל מצויירות הלסתות בשיניים רבות 
קטנות מאד, ולפעמים מסייעת ללכידת הטרף לשון, שהיא 
דבוקה בקדמת-הלסת וחפשית בשוליה האחוריים! היא 
מסוגלת להשתלף מתוך הפה לכל ארכה. האוכל נבלע ללא 
לעיסה, עובר דרך הוושט ומגיע לקיבה הפשוטה וממנה 
למעי, שאליו מחוברות שתי בלוטות־העיכול הגדולות — 
הלבלב והכבד. 

ה תזונה. כל הדו׳ הם טורפים: הם ניזונים מחרקים, 
תולעים, חלזונות. הגדולים שבהם תוקפים צפרדעים, לטאות, 
עכברים וכיו״ב. זחלי הצפרדעים והקרפדות ניזונים בעיקר 
מאצות ומרקב של פגרי-חיות. — מבחינת הביוכימיה של 


חילוף־החמרים דומים הדו׳ ליונקים דווקא: כאלה כן אלה 
הם בע <׳ ח אוראוטליים, ז״א מפרקי חלבון לשתנה המופרשת 
בשתן. בכד נבדלים הדו׳ הן מאבותיהם: דגי־הגרם, שהם 
מפרישי אמוניה ואמינים — והן מצאצאיהם: הזוחלים, מפ¬ 
ריש , חומצת־שתן. 

הפרשת פסולת חילוף־החמרים מבוצעת במידה רבה 
דיר הכליות, הבנויות לפי מתכונת כליית־ביניים. הכליות 
מקבלות אספקת־דם כפולה, עורקית וורידית. השתן מתרכז 
בצינור־הכליה, שהוא משמש גם מוביל־זדע בזכר׳ אר אינו 
קשור למערכת־המין בנקבה. מובילי־השתן מתקשרים לביב, 

שהוא מקבל גם את המעי הסופי. בהסדר רפלקטור , מיוחד 

* •• *׳ *• 

עובר השתן מן הביב לכיס-שתן, הנמצא בצד הבטן והמסוגל 
להתמתח ולאכסן כמות ניכרת של שתן. הוא מתרוקן מחמת 
התכווצות השרירים שבדפנותיו, והשתן יוצא מן הגוף 
כשהוא חוזר ועובר דיר הביב. 

הנשימה. בדו׳ היבשתיים הנשימה נעשית בכמה דרכים: 
בריאות! בעור־הגוף החיצון! בקרום הרירי של דפנות חלל־ 
הפה. שלא כבחוליתיים הגבוהים, הריאות הן שני שקים 
לא־מחולקים, השקועים בחלל־הגוף וקשורים לחלל־הפה 
בצינורות קצרים. פתחי כניסת האויר לגוף הם הנחיריים 
החיצוניים! מהללי־האף יוצא האויר אל הפה דיר נחיריים 
פנימיים — הכואנות. אגב העלאה והורדה של קרקע־הפה 
חודר אויר לחלל-הפה. ע״י סגירת הנחיריים והתכווצות 
חלל־הפה נדחף האויר אל תיד הריאות. דרד־נשימה זו 
דומה יותר לזו של הדגים מאשר לזו של החוליתיים העיל¬ 
איים. — הנשימה דיר העור מבוצעת ע״י רשת ענפה של 
נימי־דם בעור הלח תמיד, והוא הדין בנשימה דיר ר י ר י ת¬ 
ה פ ה. — יש מינים יבשתיים של דו׳ בעלי ריאות מנוונות 
או חסרי ריאות, והם נושמים דרד העור ורירית־הפה בלבד. 

זחלי הדר, וכן מיני זנביים שאינם עוברים גילגול, 
נושמים בזימים בעודם במים. במיני דו׳ מסויימים (- 61-611111 ? 
111:3110111313 ), שאינם עוזבים את המים, מצויים זימים חיצו¬ 
ניים נוסף על הריאות. 

נשימת החוליתיים היבשתיים, הנעשית ע״י שאיבת אויר 

1 

פנימה, קשורה בפיתוח מכאניזם להשמעת קולות. בקרפדות 
ובצפרדעים נמצאים לרוחב הגרון מיתרי-קול עשויים 
רקמת-חיבור, הנתונים לזעזועי האויר הבא מהריאות. עצמת 
הזעזועים והקולות הנגרמים על-ידיהם מתחזקת ע״י התהודה 
המבוצעת בשקי-קול, המצויים בזכרים ומחוברים לחלל־הפה. 

מ ח ז ו ר - ה ד ם. הפרוזדור הימני של הלב אוסף את הדם 
הוורידי החוזר מן הגוף ומעבירו אל תור החדר! באותו 
הקצב מעביר לתוכו הפרוזדור השמאלי את הדם העורקי 
הבא מן הריאות. חדר־הלב אינו חלל אחיד ופתוח! מערכת 
של בליטות־קיר גורמת לכר שהדם העורקי והדם הוורידי 
אינם מתערבבים זה בזה אלא במידה מצומצמת בלבד. 
במחזור הדו׳ חלה הפחתה במספר קשתות־העורקים בהשוואה 
למחזור־הדם של הדגים. מנגנון מסוכר של שסתומים בפתח 
האאורטה (קונוס) מחלק מנוודדם לעורקים השונים: את 
הדם העורקי ביותר, הבא מצד שמאל — לעורק־הראש׳ שחוא 
הומולוגי לקשת-העורקים 111 של הדגים! את הדם הוורידי 
ביותר, הבא מצד ימין — לעורק־הריאות, שהוא הומולוגי 
לקשת־העורקים ¥1 של הדגים! ואת הדם המעורב שמשמאל 
ומימין — לאב-עורקים, שהוא הומולוגי לקשתות העורקים 
1¥ —־ע של הדגים והוא המזרים את הדם לגוף כולו. 



115 


מחיים 


116 


מערכת־העצבים והחושים. המוח הוא קטן ופשוט 
מזה של שאר החולי תיים היבשתיים. המוח הקטן מצומצם 
יותר מאשר בדגים! המוח הקדמי מחולק לשני חצאים 
(בדומה למוחם של דגי־ריא 1 ת). מן המוח יוצאים 10 זוגות־ 
עצבים, ולא 12 כבשאר החוליתיים. 

ע י ן הדו׳ משוכללת מזו של הדגים. עפ״ר היא מצויידת 
בשמורות ובבלוטות־דמעות, המגינות עליה ומחזיקות אותה 
במצב של לחות בחיי היבשה. ההתכוונות נעשית לא על-ידי 
שינוי צורת העדשה כבחוליתיים העילאיים, אלא ע״י שינוי 
מקומה, בדומה לנעשה בדגים (ע״ע דג, עט׳ 901 ). אולם 
בדו׳, כבבע״ח יבשתיים, העין הנחה מוכוונת לראיית־רוחק, 
ופעולת ההכונה לראיית־קירבה מבוצעת על־ידי שריר 

־ 7 

( 0113010! 16x11:15 !ק . 191 ) שבקשתית, המרחיק את העדשה — 
שהיא כדורית כמעט — מן הרשתית. מערכת שרירים חיצו¬ 
ניים מסייעת להכוונת מבט־העיניים לכל הצדדים. הקבוצות 
השונות של דו׳ נבדלות זו מזו מבחינת טיב הראיה, חדותה 
וכושר הבחנת הצבעים. מינים החיים על עצים או ביבשה 
עיניהם גדולות מעיני החיים במים. יש מינים בעלי עיניים 
קטנות מאד, ואף מינים עיוורים: הללו מודרכים בעיקר ע״י 
חוש־הריח. 

הבדלים גדולים קיימים בין דו׳ שונים מבחינת חוש 
השמיעה. עם המעבר לחיי היבשה, תוך הגילגול הכללי, 
מתפתחת אוזן פנימית: עזק-הזים שבין הלסת ובין עצם- 
הלשון, המופיע בדגים כחריץ ( 03001001 ק$), הופך לחלל 
האוזן התיכונית ולחצוצרודאוסטכיוס, וקרומו הדק נעעזה 
בחסרי־זנב עור־התוף; בתוך חלל זה הופכת העצם הלסתית- 
לשונית לארכוף ( 001111116113 ; ר' לעיל, עט׳ 113 ; וע״ע אזן). 
מינים של חסרי־גפיים ושל זנביים חסרים עור-תוף ואוזן 
תיכונית. במיני צפרדעים ובונביים החיים ביבשה מצוי — 
נוסף על הארכוף — מ כ ם ה ( 0011101 ! 6 ק 0 ) : לוח גרמי או 
חסחוסי, ששריר מחבר אותו לחגורה העליונה, ושהוא אולי 
מעביר תנודות מהקרקע דרך הגפיים הקדמיות לפרילימפה. 
המכסה חסר בזחלים וברוב ה 60011113x10111313 ־ 61 ?. — מס¬ 
תבר, שתפקיד האוזן וחוש־השמיעה בדר מצומצם. כושר 
ההבחנה של הצלילים מועט; בצפרדעים מקיפה השמיעה את 
התחום של 50 — 10,000 תנודות בשניה. בעונת הייחום 
משמיעים הזכרים בצפרדעים ובקרפדות את קולותיהם 
("קירקור"), ובאותה העונה גם התגובה לקולות חזקה יותר. 

לכל זחלי הדו׳ מערכת קווי־צד (ע״ע דג, עט׳ 
901/2 ) מפותחת. זרמים ותנודות במים ניחושים באיברים 
אלה, המפוזרים בעור-הראש ובקו אמצעי לאורך צדי-הגוף. 
בחסרי־הזנב מתנוונים כל האיברים האלה לחלוטין בתקופת 
הגילגול. בזנביים חלה במנגנון זה התנוונות חלקית כשהבו- 
גרים עוזבים את המים, אולם האיברים חוזרים למצבם 
המפותח והפעיל כשמבוגרים יורדים למים לשם רביה. 

הרביה. האשכים בזכר והשחלות בנקבה נמצאים סמוכים 
לכליות. האשכים שולחים לכליות מספר צינוריות עדינות, 
המובילות את תאי-הזרע. מן הכליה מוצאים תאי־הזרע דרך 
צינור־וולף, המשמש לניקוז השתן והזרע כאחד, אל הביב 
ומן הגוף החוצה. לנקבה צינורות-מ 1 צא מיוחדים (צינורות- 
מילר) לביצים המכשילות, הנמשכים מן השחלה אל הביב 
על־יד פתח צינור־השתן. בצינור־הביצים מתעטפות הביצים 
בקרום קרישי שקוף התופח במים. קריש זה מדביק את 
הביצים יחד לגושים; ביצי הקרפדות ערוכות בשרשרת, 


ביצי הצפרדעים — בערימות! מינים מעטים מטילים ביצים 
בודדות. ביצי סלמנדרות יבשתיות נדבקות בגופים מוצקים. 
מספר הביצים המוטלות בהטלה אחת שוגה במינים השונים. 
הצפרדע הקטנה 81010 x 111110 $ מקובה מטילה ביצה אחת; 
סלמנדרות יבשתיות מטילות כ 30 , צפרדעים קטנות וקרפדות־ 
עצים—עד 1,000 ויותר; המין 3 ס 613 נ 0316$1 3113 ) 1 — 25,000 ; 
הקרפדה 32,000 — 611(0 013x10113 ביצים. 

בעונת הייחום ניכרת בדו׳ דו־פרצופיות מינית. היא מת¬ 
בטאת בזכרים בהופעת כריות באצבע הראשונה הפנימית 
(בצפרדעים) או בכמה אצבעות (בקרפדה), שהן מסייעות 
לזכר להחזיק בנקבה, וכן בהופעת צבעים חזקים ומגוונים 
ובהשמעת קירקור; הזנביים הם בדרך־כלל חסרי קול. 

דרכי הרביד, שונות: הפראה חיצונית בחסרי-זנב, פנימית 
בזנביים; יש גם מינים משריצים. בחסרי-זנב הזכר חובק 
את הנקבה מגבה (תמונה ע״ע א״י, עמ ׳ 218 ), ובהימצאו 
מעליה מתיז הוא את זרעו אל המים במקום ההטלה; 
תאי-הזרע מתפזרים במים ומפרים את הביצים. בבעלי- 

הזנב הזכר מפריש סביבו ספרמאטופור — גוש המכיל 

• • 

מספר רב של תאי־זרע במעטפת קרישית, ומניחו על קרקעית 
המים. הנקבה קולטת את הספרמאטופור לתוך ביבה, ותאי- 
הזרע המשתחררים ממנו עולים בצינורות־הביצים וחודרים 
לתוך הביצים. במינים המשריצים, כגון הסלמנדרה הכתומה, 
הביצה מתפתחת בגוף־הנקבה, והעובר הצעיר מוחזק בה 
במשך זמן מסויים. 

בדרך־כלל מוטלות הביצים למים, במקרים מסויימים — 
במקומות לחים ביבשה, למשל לתוך עלים מקופלים בצורת 
שפופרת (האילנית הדרום־אמריקנית 1$3 ! 601 מ 1 ס 11 ץ 11 ק). אך 
יש מינים שנושאים את הביצים ואת הצעירים המתפתחים 



נושי־ביצים של האילנית הדרום־אמריקנית 
( 52 ס €01 ת 1 ס 11 ץ! 1 ?) ב י ז עלים מקופלים של עץ 


מהם על גופם ( 3 <ע 1 ? , 1810x0(16x013 ) : עור־הגב ומקומות אח¬ 
רים (שקיקים בגרונו של 101 ׳ 1 \ז 13 ) 1111100(16x103 ) משמשים 
כיסי־דגירה במקרים אלה. בקרפדה מסוג 65 !ץ 1 \, כורך הזכר, 
לאחר ההפראה, את הביצים סביב לרגליו ותוקע עצמו לתוך 

גומה לחה עד לבקיעת הביצים והופעת הראשנים. 

* 

ההתפתחות. על ההתפתחות העוברית של הדו׳ ע״ע 
אמבריולוגיה, עט׳ 867/8 (ציורים 5,3 ), 871 . על דו׳ במחקר 
מכאניקת־ההתפתחות ע״ע התפתחות; אינדוקציה. — זמן 
ההתפתחות מן הביצה עד לבוגר שונה מאד במינים השונים 
ואף מושפע מגורמי הסביבה, כגון טמפראטורת המים. צפר¬ 
דעים וקרפדות מגיעות לשלב הסופי של התפתחותן בדרך- 
כלל תוך חדשים אחדים: ביצי 05 ק 1110 ק $03 מתפתחות 
לקרפדות צעירות תוך חודש; אך יש מקרים שתהליך זה 
נמשך 2 — 3 שנים. 


117 


דוחיים 


118 


הגילגול. בחסרי־זנב הזחל הוא ראשן: בעל זנב, עטור 
סנפיר, נושא זוגות זימים חיצוניים! הלב עשוי עליה אחת 
וחדר אחד! משני צדי גופו מערכת קווי־צד: פיו קטן מאד! 
בעזרת גבשושיות קרניות וזוג לסתות קרניות הוא גורד 
פירורי מזון צמחי, ובהתאם לכך מעיו ארוכים, דקים ומפות¬ 
לים. הזימים החיצוניים מתנוונים, ובמקומם מופיעים זימים 
פנימיים המכוסים במכסה. עם הגילגול באים שינויים קיצו¬ 
ניים באורח־חייו ובמבנה גופו של הדוחי: הפה מתרחב וגעשה 
גדול, הלסתות הקרניות נעלמות! הזימים זפתחי־הזימים 
נעלמים, מופיעות הריאות, ויחד אתן מתפתח מחזור־דיאות 
מיוחד! מערכת קווי-הצד בטלה! מופיעות הגפיים! המעיים 
מתקצרים ומותאמים למזון חי! הזנב נעלם: בעור מתפתחות 
בלוטות־ריר המתחילות בהפרשה! בעיניים ובאוזן חלים 
שינויים המתאמים אותן לפעולה באויר. 

בדרך־כלל ההבדל בין הזחל ובין המבוגר גדול בחסרי- 
זנב הרבה יותר מאשר ב ז נ ב י י ם. באלה האחרונים הראשן 
דומה יותר למבוגר: ארוך וצר כמוהו וניזון כמוהו מן החי, 
מאחר שהוא מצוייד בשיניים אמיתיות! ארבע גפיו מקדימות 
לצמוח! בגילגולו אין שלב של הופעת זימים פנימיים, ועוד 
קודם לאיבוד הזימים החיצוניים מתפתחות הריאות. 

על מכאניזם הגילגול ועל נאוטניה ע״ע גלגול, 

עמ׳ 745 — 747 . 

אורגאניזם הדו׳ מצטיץ בכושר של רגב רציה (ע״ע). 

סיסטמאטיקה. את הדו׳ הקיימים מחלקים לשלוש 
סדרות: זנביים ([או 612 ^ 0:0 ] 121:3 ) 0211 ), חסרי־זנב (־! 531 


[או 411111-2 . ] 611112 ), חסרי-גפיים ( 11 1002 <ן 0 ממ 1 ץ 0 ). 

הזג בי י ם הם הדומים ביותר לבעל־חוליות טיפוסי. 
סימניהם המיוחדים: גוף צד, שמסתיים בזנב ארוך, עפ״ר 
בצורת משוט! מספר חוליות־השדרה רב! ביבשה הם 
מהלכים בזחילה ואינם מקפצים! אוזן תיכונית חסרה! 
המחיצה בין שני פרוזדורי־הלב אינה שלמה! בקונוס העורקי 
אין שסתום־שתי! ההפראה היא פנימית! הזחלים דומים 
מאד לבוגרים ונושאים שיניים בשתי הלסתות! רובם עוזבים 
את המים כשזימיהם מתנוונים בגילגול! כמעט כולם חוזרים 
זמנית למים בתקופת הרפיה הקצרה, אך מיעוטם 
נשארים במים וממשיכים לנשום באמצעות הזימים המתמי¬ 
דים. הקבוצה כוללת כ 100 מינים. הסלמנדרה הכתומה 
וטריטון־הפסים, החיים בא״י, משתייכים לקבוצה זו. טיפוסים 
מיוחדים של זנביים הם: הפרוטאום ( 1016118 ?) העיוור, החי 
במערות וחסר פיגמנטאציה! הסירן ( 511-611 ), שגופו הארוך 


חסר רגליים אחוריות! משפחת 
( 126 ) 101111 ) 161110 ?) ! האכ 0 ולוטל 


הסלמנדרות חסרות־הריאות 
(ע״ע). 


(תמונות: ע״ע א״י, עמ׳ 217,216 ). 
חסרי-הזנב הם הצפרדעים, הקרפדות וקרוביהן. 


הראש והמפה מאוחדים! 
הקדמיות קצרות, האחוריות 
מספר חוליות־השדרה 10 ! 
ההפראה חיצונית. מעטים 


סימניהם המיוחדים: חוסר זנב| 
הפה רחב בדרך־כלל! הגפיים 
ארוכות ומשמשות לקפיצה! 
צלעות מעטות או חסרות לגמרי 
ממיניהם נשארים במים גם אזור הגילגול, כגון 115 ת 0 מ 6 צ 
האפריקני! רובם הם "דו׳" מובהקים, ז״א מחלקים את זמנם 
בין מים ויבשה! יש גם יחידים שאינם חוזרים המימה 
אפילו לשם הטלת ביצים. הסדרה כוללת כ 1,700 מינים. — 
סדרת חסרי־ ה גפיים כוללת עשרות אחדות של מינים 
בלבד, שהם הנציגים המוזרים ביותר של הדר (ע״ע תלען). 



הקרפדה הסורינאמית (גק 1 ?) נושאת על גבה את ביציה 
ואת הצעירים המתפתחים מהז 

התפוצה. דו׳ מצויים בכל העולם, פרט לאיזורים הקרים 
ביותר או היבשים ביותר. הם מצויים בשפע באיזורים ממוז¬ 
גים לחים, במים מתוקים או במקומות של טחב ולחות. אין 
מוצאים דו׳ במים מלוחים, ונדירים הם במקומות גבוהים 
ובאיזורים הצפוניים. 

גבולות תפוצת הזגביים נקבעים ע״י גורמים אקלימיים: 

כדי לשמור על הנשימה דרך עורם, זקוקים הדו׳ למידת 
לחות מסויימת בסביבתם. הם חסרי מנגנון לוויסות חום- 
גופם, והטמפראטורה שלהם משתנית בהתאם לטמפראטורת 
הסביבה. הקור וקפיאת המים והקרקע מגבילים את תפוצתם 
בצפון. בכמה מאיזורי הדרום מונע היעדר מקווי־מים פתוחים 
מן הזנביים לקיים את הרביד, ולהקים דור צעיר. נציגי 
חסרי־הזנב נמצאים בכל היבשות, בצפון ובדרום, באיזורים 
טרופיים כבאיזורים ממוזגים׳ פרט לאיזור של תנאי-אקלים 
קיצוניים. צפרדע (או צפרדע-אילנות) נמצאה בסיירה נוואדה 
בגובה של 3,600 מ׳, וקרפדה — בהימאלאיה בגובה של 4,500 
מ׳, ויש שמיני-צפרדעים מגיעים עד לארקטיס. גם באיזורים 
הצחיחים יש ומוצאים קרפדות וצפרדעי-האילנות! המין 
118 ;> 012 מ 11 ק 1£0 ! 8 נפוץ מטכסאס עד קאליפורניה המזרחית 
ועמק־המוות. — בא״י מיוצגים הזנביים ע״י 2 מינים בלבד, 
חסרי־הזנב — ע״י 6 מינים (ע״ע ארץ־ישראל, עמ׳ 216 — 218 ). 

חסרי -ה גפיים מצומצמים באיזורים הטרופיים בלבד 
(אמריקה הדרומית, אפריקה, אסיה הדרומית-מזרחית), והם 
שייכים ברובם למתחפרים במקומות־סתר. 

לדו׳ בתי־גידול שונים: המים, הקרקע, העצים, מקומות- 
סתר. החיים במים, בעיקר מן הזנביים, הם בעלי זימים 
חיצוניים, זנב ומערכת קווי־צד. החיים על־פני היבשה 
הם בעיקר חסרי-זנב, שרגליהם התפתחו יפה לקפיצה 
ולהליכה. השוכנים על העצים (צפרדעי־האילנות) מצויידים 
בכפתורי-הצמדה בקצות אצבעותיהם או בקרום דק המתוח 



119 


דודויים — דויבלר, ונאודור 


120 


בין האצבעות, המסייע להם להיאחז בעצים, או אפילו לפרוח 
באויר למרחקים קצרים בפרשם את אצבעותיהם. 

אורך־החיים בדו/ יש בידינו נתונים על אורד- 
חייהם של מיני דר על סמך תצפיות במינים המוחזקים 
בשביה. מסופר על טריטון יאפאני(ז 38£6 § 0 ןן־ 1 זץק 115 ז £11 ״ 7 ) 
שהגיע לגיל 25 שנה, ועל טריטון ספרדי ( 06168 סז 1611 ? 
31£1 ^) שהוחזק 20 שנה באקוואריום. הקרפדות האירופיות 
מגיעות לגיל 35 שנה וקרפדות־האילנות ל 10 — 22 שנה. על 
סלמנדרה ענקית ( 8 ג 1 וח 1 \ 13 זז 301:1115 ז:ז 3 נ 1 ס 831 ש 1 ׳\) בהולאנד 
ידוע שהוחזקה באקוואריום 52 שנה. האמונות הרווחות עד 
היום, שקרפדות מאריכות ימים עד מאות שנים, בהסתתרן 
תחת נקיקי־סלעים או בבורות עתיקים, אין להן אחיזה 
של ממש. 

אויבי הדר. זחלי הדר נשמדים בהמוניהם על־ידי 
חרקי־מים וזחליהם. הבוגרים נתקפים ע״י טפילים רבים, 
פנימיים וחיצוניים, מבין החד־תאיים והתולעים. דגים גדו¬ 
לים, נחשי-מים, צבים, ציפרים ויונקים — דביבונים 
ובאשים — ניזונים מהם. אלה האחרונים מגלגלים את הקר- 
פדות — כדי להיפטר מן הארס שעל-פני עורן (ר׳ לעיל, 
עמ ׳ 112 ) — לפני שהם אוכלים אותן. 

ערכם הכלכלי של הדר. תועלתם העיקרית של 
הדו׳ לאדם היא בחקלאות — כמשמידי חרקים ושבלולים 
מזיקים. במידה מצומצמת משמשים דר מזון לאדם. בארצות־ 
אירופה מסויימות ובאה״ב נוהגים לאכול בשר רגלי־צפרדעים 
גדולות. לפיכך נעשה ציד הצפרדעים גם ענף כלכלי, ואף 
נעשו נסיונות לגדל צפרדעים בבריכות (בדומה לדגים). 
באפריקה ניצודה ונאכלת הצפרדע הענקית 3 ת 3 ז £0 ן 31 § 01 
ו 1 ז 80113 ; האכסולוטל נאכל במכסיקו. ביאפאן ובסין נמכר 
בשר קרפדות וצפרדעים לצרכי מאכל ורפואה, ועורם משמש 
לבורסקאות. 

תולדות הדר. דר מאובנים ידועים במספר לא- 
קטן. חקירתם והשוואתם עם הדר בהווה מחייבות אותנו 
להוסיף על 3 הסדרות הקיימות עוד כ 5 סדרות, שמאובניהן 
שייכים לתקופות שמן המון עד הטריאס, ושאין להן נציגים 
כיום; נציגי הקבוצות החדישות נמצאים כמאובנים מן 
הקרטיקון והטריאם ואילך. אין לנו ידיעה ודאית בנוגע 
לקשר הפילוגנטי בין הקבוצות העתיקות והחדישות. מסתבר, 
שהדר החדישים אינם סעיפים מתפצלים של קבוצה עתיקה 
אחת, ושיש לחפש את מקורם בקבוצות שונות. 

הדר הראשונים מופיעים בדורן, ומסתבר שהתפתחו מדגים 
מקבוצת 811 ץז £6 קס 88 סז 0 (ע״ע קלקנת) — שדגי־הראות 

■״ י ן * י׳ 

(ע״ע) קרובים להם —, שסנפירי־הכף שלהם עלולים היו 
ליהפך לגף מחומשת־האצבעות. הדר הקדומים שייכים לקבו¬ 
צת משורייני־הראש ( £3113 (ק 006 §ש£$), אשר שריון גרמי 

כיסה את שלד־ראשם מלמעלה, ולפעמים חיפה גם שריון¬ 

! 

קשקשים את בטנם. משורייני־הראש נעלמו בטריאם, ובאותה 
תקופה מופיע דוחי דמוי-צפרדע. ביורה־קרטיקון מופיעים 
דר זנביים וחסרי־ונב. שרידי הדר מן השלישון כבר דומים 
לדר של זמננו. 

תולדות הסיסטמאטיקה של הדר. המונח "שרצים" 

• 4 י 

במקרא כולל דר, זוחלים, ואף יונקים קטנים (ויק׳ יא, 
כט—ל). אריסטו כולל את הדו׳ יחד עם הדגים, הזוחלים 
והציפרים בקבוצת "מטילי־ביצים" (ע״ע ביולוגיה, עמ ׳ 
319 — 320 ). לינאוס היה הראשון שהשתמש בכינוי "דר" 


( 813 ; 11 תומ\,) לגבי מחלקה מיוחדת, שבה כלל יחד את מה 
שאנו קוראים היום דו׳ וזוחלים; בעקבותיו הלך גם קיוויה. 
אל. ברוניר (ע״ע) הבחין ב 1797 שקיימים הבדלים יסודיים 
בין זוחלים ($ש £11 יזש 8 ) ובין "צפרדעיים" ( £118 ; 3011 ז 83£ ). 
לאטריי (שן!"■!^!) קיבל את הנחותיו של ברוניאר והציע 
ב 1804 לחלק את הקבוצה הכוללת של לינאוס לשתי מחלקות: 

זוחלים ודר. מקל (ע״ע) בגרמניה ובלנוויל ( 1116 ׳\ת 8131 , 

* י • • י * 

1816 ) ואחרים בצרפת חיזקו את החלוקה הזאת בנימוקים 

הלקוחים מן האנאטומיה המשווה והאמבריואגיה, ביחוד 

מבחינת ההבדל שבין עורם מכוסה־הקשקשים של הזוחלים 

האמיתיים ובין עורם הערום של הדו׳, וכן מבחינת מציאות 

שפיר ושק-שתן בעוברי הזוחלים והעדרם בעוברי הדר (ע״ע 

אמבריולוגיה, עמ׳ 872 ). — באופן סופי נקבע מקומם 

הסיסטמאטי של הדו׳ ע״י הפסלי (ע״ע), גגנבאור (ע״ע) 

והקל (ע״ע). 
*.* *.״ 

ב. אהרגי, דו־חיים, ת״ש ; 11724 1 € ! 0 ? 1.11 01 € ,־!£תז 0 ^\ . 8 

י . 1 :> 1 ; 1902/13 4 ,(/^-^ 1 .ת 6 כ 161 ־ 61 רו 5 י 1 זז €11 ז 8 ) €׳ 7 111167 > 1€ י?¥ 
10 ( 1111 < 4772£ / ,ז\\ 03610 .. 9 1922 , 11 ־ 1 , €17 !?! 121 <] 4772 . 11 1111£17 <£€.¥ 

-־ 1£1 ז 5 י ךח 011 ־ 1 מ) 111011€ ^ 1 ,־ 61 ץ 16 ^ ..^ 2 ; 1923 2 , 1116$ <£€£ 0.774 
117€ 01 ץ§ 0 ! 810 , 101310 ^ 1 . 14 . 19260 ,(^^^ 161300, XX 

, 10 ( 1711 <£ 772 4 0174 1116$ <£ 86 ,־ 130111 ־ 831 .י! ; 1931 , 10 ( 1111 (£ 771 
. 1934 , 6 ז 11€ \{ 16€ * ¥4 . . 14 0116 י 3.111£ ^ •¥\ ; 1934 2 

ה. ש. 

תאודור — ־^ 30 ^ 0 ^ך 1876) — x1 / טרי* 

* •• •י ׳ 

אסטה— 1934 , דרום־גרמניה), משורר גרמני. דר היה 

• * * י 

בנו של סוחר אמיד וליבראלי מגרמניה הדרומית; בעיר־ 
מולדתו התחנך על ברכי התרבות הגרמנית והאיטלקית גם יחד 
ולמד באוניברסיטות של נאפולי ווינה. הוא היה בעל השכלה 
מקיפה, איש־שיחה ונואם מרתק בכמה שפות, וגם בולט 
בהופעתו החיצונית; מחסידיו היו שייחסו לו כוחות מאגיים 
ורוח נבואית. מנעוריו לא הסתגל דו׳ למסגרת־חיים קבועה, 
לא בביה״ס ולא בחיי הפרנסה, ורוב ימיו נע ונד ללא 
אמצעים ברוב ארצית אירופה; במשך תקופות שונות גר 
בברלין, פאריס, פירנצה, רומא, דרזדן, ז׳נווה, אתונה, והגיע 
לתורכיה, א״י ומצרים מזה ולסקאנדינאוויה מזה. דר כתב 
סיפורים, מסות ושירים רבים ושני רומאנים. יצירתו העיק¬ 
רית היא ספרו הראשון, £ן) 110 (>זסא 038 ("הנוגה הצפ 1 ני"), 
2 1922,1910 — אפוס קוסמולוגי בעל 30,000 חרוזים, המביע 
בסמלים מיתיים את רעיון מסע האנושות מן הגשמיות אל 
האור והגאולה. המיתוס של דו׳ נראה קרוב לתורות הגנוסיס 
(ע״ע). דו׳ נמשך אחרי חכמת המזרח ואגדותיו, ואמונה 
שלמה האמין רק בסיום המיתום, ז״א: בתיקון העולם ע״י 
הרוח. על אף עומק המחשבה, להט הרגש ושפע התמונות 
זכה דו׳ אך מעט להתרומם אל שירה מושלמת, משום שהיה 
מקריב בדרך־כלל את ההארמוניה של ההבעה לאפקטים 
בארוקיים, ואף צורמים, של צילצול וחריזה. — בהתאם 
למהותו האכסטאטית גרס דו׳ רוחניות דינאמית, המעלה את 
האדם מעל לתנאי המציאות המכאניסטית־מאטריאליסטית — 
נושא המופיע וחוזר בשיריו ובסיפוריו. משום מגמה יסודית 
זו הזדהה עם האסכולה האכספרסיוניסטית באמנות ובספרות 
והיה בין המועטים אשר העמיקו בהסברת תנועה זו: זשס 
0 ״ 11 ק 1 >ח 8£3 ש״שס (״נקודת־הראות החדשה״), 1917 ; וח 1 
8£ ןזט\ 1 שתזשססתז 016 וח 11 £קת £8.31 ("במאבק על האמנות 
החדישה״), 1918 . 

מכתביו. אספי־שירים: 8 ^ ש 11 ש £1 חזש 8£ זש 0 ("הדרך 
לאור הכוכבים״), 1915 ; 038 ("בן־הכוכבים"), 





121 דויפלר, תאודור 

1916 ; 6 ״ 6 ״״ 8 50116 !״^ (״סונטות אטיות״), 1924 . — רומא- 
נים: 301061 ? • 161 > ז 1 ת! 0611111 016 ("האלה נושאת הלפיד")׳ 
1924 ן 3113 :> 1 ־ £1 \ 2 י £, 1928 . — סיפורים: £* 8€1 11€111£€ ־ 0€1 
£05 ^ (,,הר-אתוס הקדוש״), 1923 . — דברי־מסה: 531 ^ 1 
1920 , 31 §€$; 1€011€111311€1 ז 0 (״יוון״)׳ 1947 . על א״י: ־ £1£1 
1 ^ 81 . 1 ) 11 ^^ 8 ^ 11 ("מקומות קדושים מן המקרא"), 
1929 . — אוסף יצירותיו וכתביו יצא ב 1956 . 

016 י .> 1 :> 6 נ 111 :> £115 .£ ; 1916 , 7/014116/11 7 .( 7 . 7/1 ,: $011111111 . 0 
103 ( 1/037 . 11 06131 ,* 60£1 ־ 111 ס$ .£ . 11 ; 1920 ,$.( 1 . 7/1 1111 7 £ ) 5612 
,.<£ . 7/2 ,)ו 1 ס 1 ת 10 ; 1 . 13 ; 1933 ,( 233 ,.־ 01 ן . 61155 * 1 ?) . 0 / 76 

. 1951 , 1/11 ) 2 ) 7/1131 . 11 ^ 11/171111 ^ 0/71 

ר. ק.-ג. 

11 י ^ — 3 > 03¥1 01 * 31131 >£ — ( 1863 — 1930 ), 

• * • 

מנהיג סוציאליסטי גרמני. בצעירותו היה דו׳ מורה 
בבית־ספר תיכון. בגיל 25 הצטרף למפלגה הסוציאל- 
דמוקראטית. הוא היה חבר הפארלאמנט של מדינת 

הסן מ 1896 עד 1906 וחבר הריכסטאג הגרמני מ 1903 עד 

,■ •* י — 

מותו. ב 1919 שימש נשיא האסיפה הלאומית המכוננת, 
שניסחה את חוקודוימאר הרפובליקנית והדמוקראטית (ע״ע 
גרמניה, עט׳ 465 ). פעמיים שימש מיניסטר בממשלת הרפוב¬ 
ליקה הגרמנית. במאבקים הפנימיים במפלגה הסוציאלדמו־ 
קראטיח צידד תמיד במגמתו הרפורמיסטית יהליבראלית 
של אדוארד ברנשטין (ע״ע), לעומת המארפסיזם האדוק 
של _קרל קאוטסקי (ע״ע). 

עיקר חשיבותו של דו' היא בכתביו ועיוניו בשאלות 
המשק החקלאי(ספרו הראשי: ״סוציאליזם וחקלאות״, 1903 ). 
בניגוד גמור למארכם, בא דד להוכיח, שלמשק המשפחתי- 
האיכרי יש יתרונות כלכליים וחברתיים בולטים לעומת 
האחוזה הקאפיטאליסטית ולעומת חווה המתנהלת על־ידי 
פקידות. דר הכיר בדרך עיונית וסטאטיסטית, שהמשק 
האיכרי — בניגוד לתאוריה המארכסיסטית — לא זו בלבד 
שאינו נדחק אחורנית, אלא אף מתקדם על חשבון האחוזה 
הגדולה במרבית ארצות העולם המערבי, תוך היעזרות 
בעקרון הקואופראציה החפשית. לאחר ויכוח ממושך נת¬ 
קבלו דעותיו במפלגה הסוציאלדמוקראטית הגרמנית ובמר¬ 
בית המפלגות הסוציאליסטיות (להבדיל מהמפלגות הקומו¬ 
ניסטיות). — משנתו של דו׳ השפיעה על מייסדי התנועה 
של מושבי-עובדים בארץ־ישראל. 

, 111€ > 7 \ 11461710 > 50%1 4611136/2611 467 0636/116/116 .״ 10 ־ 1001 ^ .? 

. 1922 12 

א. לי. 

חיר, גררד (קרי: חררר) — 1 ) 1 י־ 1 ג( 1 31-6 ^ 0 — ( 1450 / 

1460 , אונדרוואטד [הולאנד] — 1523 , ברחה 

י\ _ *> •< 

[פלאנדריה]), צייר בארצות־השפלה. בחייו זכה דו׳ להערכה 
רבה; אולם שמו נשתכח במהרה ולא הועלה שוב אלא במאה 

ה 19 אחרי חקירת־הארכיונים. דו׳ נזכר כתושב ברחה מ 1485 

*י 

ואילך; הוא היה חבר גילדת־הציירים, שימש בה במשרות 
הגבוהות ביותר והיה מקבל הזמנות לרוב מצד מוסדות- 
השלטון, מנזרים ואנשים פרטיים. אשתו — בת צורף־זהב —, 
שנישאה לו ב 1495 , היתה, יחד עם בתה, תלמידתו הראשונה 
באסכולת־המיניאטוריסטים שהוקמה על-ידו. 

החשובות שביצירותיו הן תמונות היסטוריות־אלגוריות 
שצייר על לוחות-הקיר של אולם־הישיבות בבית־העיריה 
של ברחה (נסתיימו ב 1498 ). ב 1502 — 1507 צייד ע״פ הזמנת 
נדבן על מזבח־אגפים את "טבילת־ישו" ודיוקנות של בני 


-דויד, ז׳ק־דואי 122 

משפחת המזמין. מתמונותיו, שגושאיהן לקוחים רובם ככולם 
מן הברית החדשה, מצויות היום רבות במוזיאונים שונים. 

אמנותו של דו׳ הושפעה מזו של ממלינג(ע״ע); הרנסאנס 

■ן #* 

האיטלקי לא השפיע עליו אלא מעט. יצירתו מושתתת על 
רוח "הדבקות שבכניעה", שבזמנו כבר הפכה לשיגרה באמ¬ 
נות ארצות־השפלה. לפי זה מעוצבות דמויותיו, אפילו 
במראות הדראמאטיים, עיצוב נואונך ומלא כניעה. הצורות 
שקטות במתוויהן וחמות בצבעיהן; תנועות עזות וניגודי- 
צבעים נעדרים כמעט לגמרי. — דו׳ היה מגוון מעולה, שידע 
היטב לתאם את הצבעים ביצירותיו ולשוות לתמונותיו אופי 
של רגש פנימי עמוק. 

.[ . 3 ^ ; 1905 , 16 ) 56/21 361116 . 11 .( 7 . 0 , 3115£11 ן 1 מ 10 ) 80 .׳\ .£ 

, ¥1 , 116761 ) 4 >[ 111111646714114136/16 ) 016 ) . 0 . 7 > 161% ) 0 113 ) 10 ־ £1 
. 1946 ,. 0 . 0 , 80011 . 0 ; 1934 , 1926 ,ז\ך\ 

פ. ש. 

דויד, דק־לואי — 03001 5 ״ 1.01 -צ 111€ > 130 — ( 1748 , 
פאריס — 1825 , בריסל), צייר ופוליטיקן־אמנות 
צרפתי. דו׳ היה בנו של סוחר בפאריס, וכבר בנעוריו למד 
באקאדמיה לאמנות; אמו חשבה למסרו לידי בושה (ע״ע), 
אולם הלה סירב לקבלו, וב 1769 נכנס דו׳ לאולפנו של הצייר 
הקלאסיציסטי מ. וין. ב 1774 הוענק לו פרם־רומא, בזכות 
תמונתו "אנטיוכוס' חולה־אהבה לסטרטוניקי", המצויירת 
כולה ברוחה התיאטראלי של אמנות־הרוקוקו. דו׳ נסע לרומא 
יחד עם מורו ויין ועבד שם באקאדמיה עד 1780 . בהשפעת 
משנתו של וינקלמן (ע״ע) וראייתו את האמנות העתיקה 
התקומם דו׳ נגד האמנות הצרפתית של זמנו, שהיא תופסת 
נושאים קלאסיים תפיסה ארוטית. אולם כדי להשתכר די־ 
מחייתו נאלץ הוא עצמו תחילה לעסוק בציור דיוקנות ברוח 
המסורת הצרפתית. ב 1781 חזר לפאריס, ושם צייר את 
תמונת "בליסריוס פושט־יד", המזכירה בסנטימנטאליות שלה 
את תמונות גרז (ע״ע), וכן דיוקנות, ביניהם תמונתם 
המצויינת של חותנו וחותנתו; ב 1783 נתקבל לאקאדמיה 
בשל תמונתו "יגון אנדרומכי", שאף היא עדיין סנטימנטא¬ 
לית מאד. את סיגנונו העצמי מצא דו׳ סוף־סוף בתמונתו 
״שבועת בני־הוראטיוס״( 1785 ) : הקומפוזיציה של תמונה זו 
וביצועה ברורים, פלאסטיים ודינאמיים, ודו׳ נתן בה ביטוי 
לאידיאל השלמות האזרחית הרומית, שהיה רווח בחברה 
המשכלת והמתקדמת ערב המהפכה. את התמונה הזאת לקח 
דו׳ עמו בנסיעתו השניה לרומא, ושם מצאה חן רב בעיני 

גתה. כשחזר דו׳ לפאריס, היה שמו הולך לפניו. הוא הוסיף 

** ■ • 

לצייר דיוקנות ותמונות על נושאים קלאסיים — בין השאר: 

"אהבי פריס והלנה"; "מות סוקראטס" (שאותה שיבח 

־־■־ 

ר־ינולדז [ע״ע] בדברים נלהבים) —, יצירות שבהן ניכרת 
לראשונה עציבה קרירה ואדישה כלשהו של הדמויות; בזה 
נוצר הקלאסיציזם באמנות הצרפתית. 

בעקבות כיבוש הבאסטיליה צייר דו׳ את "הליקטורים 
מביאים את גופות הבנים שהוצאו להורג", שבה עיצב 
את אידיאל מסירות־הנפש למען החירות. אמנם תמונה זו 
תיאטראלית וסנטימנטאלית יתר על המידה; אולם הגישה 
המוסרית-אזרחית מצאה בה ביטוי עז ביותר, ועוד הסוציא¬ 
ליסטים של סוף המאה ה 19 ראו בה מופת לכל אמנות־ 
הציור. — ב 1790 הצטרף דו׳ למועדון היעקובינים, ומאז 
לקח חלק פעיל בתנועה הרפובליקנית. הוא הטיף לקשר בין 
דוח החירות ובין האמנות, ובזכות פעולתו הוכרה באסיפה 





123 


דויד, ז׳ק־־לואי—דויד, יעקב ירליים 


124 



ז/־ל.*דויד: שבועת בני־ה 1 ראטיום 


הלאומית האמנות כצורך חיוני למערכת החברה המתקדמת. 
כמו כן השיג דו׳ דמוקראטיזאציה של האמנות ע״י מתן 
רשות לכל האמנים — חברי האקאדמיה ושאינם חברי 
האקאדמיה, צרפתים ובני חו״ל כאחד — להשתתף בתערוכה 
שנערכה אותה השנה. ביזמתו הקציבה המדינה סטיפנדיות 

ץ י •* 

גדולות לאמנים, אך הוא עצמו דחה את הסטיפנדיה שהוצעה 
לו. יצירתו הגדולה באותן השנים היא "השבועה באולם 
המשחק־בכדור", המנציחה רגע מכריע בתולדות המהפכה. 
"השבועה" היא התמונה ההיסטורית הראשונה, שאינה מש¬ 
תמשת במוטיו עתיק׳ אלא מתארת חוויה שעברה על האמן 
עצמו, והיא הטובה שבתמונותיו הפוליטיות של דר. ב 1792 
נבחר דו׳ לציר בקונוונט! הוא היה בין המצביעים למען 
גזר־דין של מוות על המלך, ובגלל זה עזבה אותו אשתו. דו׳ 
היה חבר בוועדת־האמנות של הקונוונט ונתן את כל לבו 
להחדרת האמנות לעם: בהשפעתו בוטלה האקאדמיה הראק- 
ציונית! הוא ערך תכניות לבניין ערים! ערך את הטקס 
החגיגי של העברת עצמות וולטר לפאנתאון, סידר טקסי- 
הלוויות מלאים רוח לוחמת לרפובליקנים שנפלו קרבן 
לכוחות הראקציה, אירגן את "חג הישות העליונה", 

ולבסוף — את חג הרפובליקה בסיסמת "אהבת האנושות". 
ב 1793 צייר את ״רצח מארה״ — אחת מתמונותיו המזעזעות 
ביותר —, את "מותו• של המתופף הצעיר ז׳וזף בארה", את 

% • ץ 

דיוקנו של סן־ז׳יסט ואת דיוקנותיהם הנהדרים של חבר- 
הקונוונט מישל ז׳ראר ובני־ביתו. 

עם נפילת רובספייר נאסר אף דו׳ לזמן־מה. בכלאו צייר 
את דיוקן־עצמו ואת הגן הסתווי של ארמון־ליכסנבור שבו 
היה כלוא. — דו׳ הלך בדרך רוב בני־חוגו, נטש את הקיצו¬ 
ניות המהפכנית והשלים עם שלטון הדירקטוריון! אשתו 
חזרה ונתפייסה עמו. אעפ״כ פוטר ב 1795 ממשרתו. באותה 

שנה צייר את הדיוקנות של גיסו סריזיה ושל בתו, וכן 

• • יי* י 

השלים את "חטיפת הסאביניות"! כאן חזר לעציבה תיאט־ 
ראלית של הדמויות! התמונה כולה חסרה דחף מהפכני, 
אולם הקומפוזיציה שלה עשויה לפי מיטב המסורת הצרפתית. 
תוך הסתגלות להתפתחות הכלכלית של דורו הנהיג דר 


לראשונה תשלום דמי־כניסה לתערוכות 
שלו ושל חברירלמקצוע לטובת האמנים 
הנצרכים. הוא סירב להשתתף בחגיגת- 
הפתיחה לתערוכת אוצרות־האמנות, שנש¬ 
דדו ברומא ע״י הגנראל בונאפארט. אולם 
אח״כ נתפס אף הוא לרושם אישיותו של 
נאפוליון, שבו ראה את יורש המהפכה, 

ונעשה חסידו הנלהב עד סוף ימיו. ב 1800 
צייר את הקונסול הראשון העובר את 
האלפים, כשהוא רכוב על סוסו רכיבה 
תיאטראלית. באותה שנה צייר את מרת 

רקמיה (ע״ע) שכובה על הספה! תמונה 

• > — " • • • 

זו — שלא נשלמה בכל פרטיה — היא 
יצירת־מופת של הסיגנון הקלאסיציסטי. 

ב 1804 זכה דו׳ לתואר "האמן הראשון של 
האימפריה" וקיבל מן הקיסר הזמנות 
לתמונות ההיסטוריות הגדולות "הכתרת 
נאפוליוך ו״חלוקת הנשרים". בהצגה הרא¬ 
שונה של ה״הכתרה", שנערכה בטקס רב- 
פאר, נוכח נאפוליון עצמו! קומפוזיציית 
התמונה נאה, אך חסרה היא כל כוח של חזון, כל העזה 
לתפיסה ראליסטית של הדמויות המתוארות בה! היא צויירה 
מתוך התפעלות אידיאליסטית בלבד. התמונה השניה חסרת־ 
ערך עוד יותר. 

ב 1814 השלים דו׳ את תמונתו "לאונידס במעבר־תרמו- 
פילי". המוטיו הקלאסי והרוח ההרואית שוב לא משכו את 
לבה של החברה הצרפתית, ששבעה בינתיים נושאים 
עתיקים והתחילה הולכת בדרך לרומאנטיקה. 

עם החזרת הבורבונים לכסא-המלכות ב 1815 נאלץ דו׳ — 
כאחד מ״רוצחי-המלך״ — לברוח מפני נקמת המלוכנים! 
אף הוא עצמו לא היה מוכן להשלים עם הראקציה. הוא 
השתקע בבריסל וחי שם עד סוף ימיו. את תמונתו "פרידת 

טלמכוס מאוכריס" הציג בגנט לטובת מחוסרי-העבודה. בסיג־ 

•• • • • • • 

נון תמונותיו הקלאסיות לא נשתנה כלום גם בזקנתו, אך 
בכמה מן הדיוקנות שצייר — בעיקר ב״שלוש גבירות 

מגנט״ — ניכרת חמימות חדשה בצבעים, שניתן ליחסה 

• * 

להשפעת הרומאנטיקה הצעירה. 

רבה היתה השפעתו של דו׳ על תלמידו גרו(ע״ע), ואף 

יצירת אנגר (ע״ע) לא נתכנה אלמלא שקדמה לה אמנותו 

•• • ♦ * 

של דו׳. אולם, בסופו של דבר ועל־אף השגיו, לא יצאה 
יצירתו של דר מגדר אמנות של "צרפתי בינוני", שנתחנך 
על ברכי דור-ההשכלה ולחם לטובת האמנות. 

תמונות משלו מצויות באספים לאומיים ופרטיים בצרפת, 

ורק מעטות מהן נמצאות בארצות אחרות. 

; 1855 , 16111$$ $011 61 €€016 $012 ,.< 1 £ , 010011120 <£ .{ .£ 

$6111116 6 ^ 1 , 3 ) 03¥1 .[ ; 1861 , 60016 ' 1 ) { 6116 ,.<£ , 01105001111 .£ 

, 11050011131 .£ ; 1903 ,.( 1 ,* 83110101 . 011 ; 1880 , 1-11 ,. 0 ., 1 
, 1 ־ 1111011101 ; 1930 ,. 0 , 0301100111 ; 1904 ,.(! ״ 1 

.£״./ , 01$ * 1301 ^ ; 1947 , €011116111101161 61 $6111116 ,.פ 

1 €$11611€ \ 1 1116 / 0 $161 !£ 1 ^- 1111 ) 6 ^ 1 )$ י 1 ]׳\\ 00 . 0 . 0 ; 1948 ,.ס 

. 1948 , 011111012 ׳ 1161 ^מס*; 7 / 1116 1 ) 111 ) . 0 

פ. ש. 

י^ל^ס — 11111115 — ( 1859 — 

1906 ), סופר אוסטרי יהודי. דו׳ היה בן למשפחת 
עניים, ובנעוריו סבל מחסור, ורוב יצירות׳ ו מתארות דמויות 
הלוחמות את מלחמת הקיום החמרי. הוא למד גרמניסטיקה 






125 


דויד, יעקב יוליום—דויד, פרנץ 


126 


באוניברסיטה של וינה ועבד אח״כ כעיתונאי בשביל עיתונים 
וינאיים. הוא מת בעוני משחפת אחרי שנתעוור ונתחרש. — 
דר היה מטבעו טיפוס רומאנטי, אבל התקדם לקראת ו־אליזם 
מובהק, ומצד זה הוא מקורב לתאודור שטורם, וילהלם 
ראבה, לטורגניב, וביחוד לקרל אמיל פרנצוס (ע״ע)! הצד 
השווה שבפראנצוס ובדר—ההתעניינות בבעיות של שותפות־ 
החיים בין יהודים, גרמנים וסלאווים. חשיבות מיוחדת נודעת 
לסיפוריו המתארים את מולדתו מוראוויה,למשל: 016 

( 1904 )! 656111611£611 §}ז 00 143111136116 ("סיפורים מהכפר 
המוראווי״), 1910 . שיאי אמנותו — רומאן נוגע־ללב מחיי- 
הסטודנטים, 51611160 6 § ¥6 \ ת 1 \! ("למות בצד הדרך"), 
1899 , ורומאן־משפחה גדול, §סג§ז 6 נ) 0 •! 06 ("המעבר"), 
1903 . דר פירסם גם קובץ־שירים ( 1891 ) ודראמה 113231-5 
50110 (״בן־הגר״), 1891 . את השקפותיו הספרותיות הסביר 
בספר ס 50113££6 מסיע (״על היצירה״), 1906 . — את כל 
כתביו הוציא מורו אריך שמיט ב 1907 (ב 6 כרכים). 

£ 1 , 1,51 0/5 ./ ./ , 1111116111 ־ 1 . 1 ׳ ; 1920 ,. 0 ./ ./ , 0 ־ 161 <}$ .£ 
; 1925 ,? 11 * 1 )" ¥ 61111161 [ . 0 611 \ 1551 ? 56 \ 0 ? 10 ( 0 . 11 3463611 , 5052 : 6 ^ 411 
, 11 ) € 1111 !( 211 5 1015711 ( ? 6 ¥ 561116171 112 .<£ ./ ./ ,§ 6 / י \ 0606 ז 0 . 1 ־ 1 
. 11 1161160 ^) 0611150116 ) ? €70511 15 ^ 1 . 11 1 ( 10 ( 06561156 , 156 ( 120 ( 0656 
. 1930 , 00611155 !! 115 ) .<£ ./ ./ , £1003 . 13 ; 1929 ,(¥! , 160 [> ט 31 

תיד, פיר״ז׳ן (המכונה דויד מאנז׳ה) — 1630 ־ 16616 ? 

( 5 ז 026 .^.' 1 >) 161 ־\ 03 —( 1788 , אנז׳ה — 1856 , פאריס), 

■י- • ♦ 

פסל צרפתי. דר, שגם אביו היה פסל׳ למד תחילה בעיר 
מולדתו. ב 1808 בא לפאריס והתפרנס שם מעבודות פיסול 
קישוטי. בדוחה של הנטיה הקלאסיציסטית של אותה תקופה 
ניסה לתאר את תמונות פוסן(ע״ע) בתבליטים. עבודותיו אלו 

* 4 

זכו להצלחה, הוענק לו פרס־רומא, והוא נסע לאיטליה 
ועשה שם 5 שנים. באותן שנים מצא עוז ברוחו לעמוד 
בפני הסנטימנטאליות החלקלקה המתגלית ביצירות קנ(בה 
(ע״ע), שנחשב לראש אמני הד 1 ר באיטליה. היסוד לתהילתו 
של דר אחרי שובו למולדתו הונח, כשהשלים — על־פי 
הזמנה — את אנדרטת הנסיך ק 1 נךה ("הגדול"), שביצירתה 
התחיל פסל אחר. ב 1826 נתמנה דר לאביר לגיון־הכבוד 

ז 

ולמורה באקאדמיה. ב 1828 התנקש בחייו, מתוך קנאה, אחד 
מבגי־אמנותו, אלא שדר ניצל ממוות! עד לסוף ימיו סירב 
לגלות את שמו של המתנקש, שהיה ידוע לו. ב 1848 עמד 
לימין אנשי־המהפכה הקיצוניים ונאלץ לברוח מצרפת. 
תחילה נסע לבלגיה, ומשם ליוון. ב 1851 חזר לפאריס ועסק 
בפיסול עד סוף ימיו. 

דר הניח אחריו כ 700 פסלים, פרוטומות, פסילונים, 

תבליטים ומדאליות, ברובם דיוקנות אנשי־שם, בעיקר מבני¬ 

•♦ 

זמנו — מנהיגים מדיניים ולאומיים, משוררים, הוגים, אנד 
נים — בלבוש הדור! כמו כן ביצע כמה תבליטים על 
נושאים היסטוריים. דר יצא מתוך הסיגנון הקלאסיציסטי, 
המתבטא בכובד הגופים! אולם בעציבתם, ובעיקר בהבעת 
פניהם, ניכרים התרגשות, מתיחות פנימית ופאתוס רציני, 
ההופכים את דר לרומאנטיקן. בעיקר הצטיין בטיפול מעולה 
בשיש. בתולדות הפיסול בצרפת תופס דר מקום דומה לזה 

שקנה לעצמו אנגר (ע״ע) בתולדות הציור הצרפתי. 

* • • 

- 0011 5€5 €5 155 ?€€ 5€5 , 0611076 5012 , 016 1 ) 5 ,. 4 * 3 . ל / , 011111 [ . 1 ־ 1 
- 11516 1878 ; 1 ( 1 ., 0 . 3 '/(. €1 5€5 ?€ 10 X 10115 י 11 ~ 1 , 5 ה 01 ? 5 € 171$0 
6 ^\ 111 ) £ 0156 ה 0 ?( 6 ? 56111$511 1,3 , 00056 .- 1 ; 1890 , 11165 )? 
- 6716 § 1510176 !! , 311 X 06116 $ ^ .״ 1 6 £ 011131113 . 8 ? ; 1895 , 516616 

, 6006 ־ 31 ^ . 0 ; 1922 , 56111$5076 3 ! : 2 , £015 700 ( 0 , 15 * 1 36 036 ? 
- 013 ־ 061 16 $ ) £ 111 ) 16 ( 0065 €5 .. 4 * 3 . 0 € 1157 € 61051005 ? € 5 ,! 

. 1949 ,( 4 , 116$ ^) 111 
פ. ש. 


!!'ל/ ©ל^סי[ © 1 ״— 1 ) 0271 • 1 ג 0€5 ׳ £1101€11 ? — ( 1810 — 

7 • ״ * : *.* 1 .. • 

1876 ), קומפוזיטור צרפתי. אחרי לימודים בבי״ס 
ישועי באכס 0 ע^), למד ב 1830 תורת הקומפוזיציה וא 1 ר־ 
גאנון בקונסרוואטוריון בפאריס. באותה תקופה נצטרף 
לסן-סימ 1 ני 0 טים (ע״ע סן־סימון) ובשליחותם נסע לארצות 
המזרח הקרוב. משם הביא אוסף מנגינות מזרחיות, ובהן 
השתמש אח״כ ביצירותיו, ועי״כ נעשה לאחד הפולקלוריסטים 
הראשונים במוסיקה. להצלחה רבה זכתה האודה הסימפונית 
שלו £ז 0656 1.6 (״המדבר״), 1844 , שסיגנונה התיאורי קבע 
לו מקום בין הרומאנטיקנים הראליסטיים מן האסכולה של 
ברליוז (ע״ע). השימוש ביסודות מזרחיים שנהג ביצירותיו 

השפיע על האימפרסיוניסטים הצרפתיים מבחינת הניסוח 

• • 

המוסיקאלי של צביון מקומי. 

,:)־ 3000111 ־ 81 . 11 ; 1885 , 171610316 65 1717107116 )!{ , 33605 ־ 831111 . 0 

. 0 1911 . 8 

רדד, פרךיננד — 1 ) 0271 1 >ן 21 בו 11 >:נ 6 ? — ( 1810 , זזאכד 
בורג — 1873 , קלוסטרס [שוויץ]), מוסיקאי גרמני, 

יהודי. אביו, שהיה סוחר אמיד, העניק לו חינוך מעולה. 
מנעוריו הצטיין ככנר ולמד אצל מוסיקאים מעולים. ב 1825 
ערך לראשונה סיבוב של קונצרטים. בליפציג קשר קשרי- 
ידידות הדוקים עם פ. מנדלסזון־ברתולדי (ע״ע), שנתקיימו 
עד סוף ימיו. שנים אחדות שימש כנר בתיאטרון בברלין, 
ואח״כ — כנר ראשי בתזמורת פרטית של אציל באלטי׳ 
שבאחוזתו השתקע ואת בתו נשא לאשה; משם ערך כמה 
מסעות לרוסיה. ב 1836 נתמנה לראש התזמורת ב- 1 ) 30 ז״ 06 
1308 ) שבליפציג, וב 1843 — בהשפעתו של מנדלסזון — 
לפרופסור לכינור. דו׳ לקח חלק רב ביצירת הקונצ׳רטו לכינור 
של מגדלסזון והשתתף בביצועו הראשון.— עיקר חשיבותו 
של דו׳ היה בפעילותו הפדגוגית! מגדולי הכנרים במחצית 
השניה של המאה ה 19 היו מתלמידיו, ביניהם יואבים (ע״ע). 
דו׳ חיבר "אסכולה לכינור", הזוכה עד היום למהדורות חד¬ 
שות, וכן אטיודים מרובים. דו׳ עסק בההדרת יצירות־המופת 
מתקופת הבארוק ועד זמנו! אך בהתאם לרוח זמנו היה 
נוהג לעתים קרובות חידות יתרה בפיגוראציה, ומקצת 

הטכסטים שההדיר מתרחקים מן המקור ריחוק ניכר. יצירו־ 

• • • 

תיו' שלו היו חביבות מאד על הקהל בשעתן, אך חשיבותן 
לא האריכה ימים לאחד מותו בשל סיגנונן הווירטוא 1 זי- 
הריקני. 

, 1 ^ 1013 ( 111 - 8075 ( 361550 ה 36 ^ £01711116 . 3 , 15 . 0 , 8 ,;| 1 )־ £ 0£31 . 1 
. 1913 , $0556 311 01011015565 35 ה 0 ' 1 § 865 , 83011111300 ; 1888 

§.ל^ — €110 ־ £1 ? 3 ) 0271 — ( 1513 [?] — 1588 ), 
אישיות בולטת בתולדות הרפורמציה (ע״ע) בחוג־ 

גאריה! עבר בדרכו מן הקאתוליות את כל הדתות שנאבקו 
אז ביניהן. דו׳ השתלם באוניברסיטות גרמניות. בגלל 
למדנותו המופלגת נבחר להגמון הראשון של הלותראנים 
בטראנסילוואניה, אולם עד מהרה עזב אותם ונעשה מטיף 
קאלוויני, ואח״כ — מטיף אוניטארי (אנטי-טריניטארי). 
בהשפעתו קיבלה האספה המחוקקת במורדה (מראנסילווא- 
ניה) את חוק חופש-הדתות, הראשון באירופה ( 1557 ) ! אולם 
חוק זה היה מכוון ל״שלוש הדתות הגדולות״ בלבד — הקא- 
תולית, הקאלווינית והאוניטארית. — דו׳ דחה את האמונה 
בשילוש ובגזרה הקדומה והעדיף את התנ״ך מן הברית 
החדשה. בהדרגה התקרב ליהדות, ולבסוף הצטרף לכת 
"שומרי-שבת"(שהתגיירו בתקופה מאוחרת יותר והיו ליהו־ 




127 


דויד, שרנץ—דויטש, ארנסט 


128 


דים לבל דבר), — תורתו של דר כבשה זמן־מה את רוב 
מזרח־הונגאריה. אולם כבר בסוף ימיו, כשמתו תומכיו 
הפוליטיים, פנו לו עורף גם חסידיו. כדי למנוע רדיפות 
קשות על כנסייתו הסגיר דר את עצמו בידי השלטונות; 
הוא מת בכלא. 

. 1935 , 57 , 106161161 1103010111 ז 0 !(§ 1/10 כ }־ 52€1 

ךויד־$ל, אל?םנךךה — 10107X001 ־(- 1 — 

(גר 1874 , פאריס), תיירת וסופרת צרפתית. עוד 
בילדותה נתגלתה בה נטיה עזה למיסתורין, ובבגרו תה 
נמשכה למסעות ולפילוסופיה של המזרח הרחוק. למדה 
בסורבון (בין השאר טיבטית), וזמן־מה שימשה פרופסור 
ב״אוניברסיטה החדשה" של בריסל. באותן שנים חיברה 
את 01110015 50013115016 (״סוציאליזם סיני״), 1909 . לרא* 
שוגה באה לטיבט ב 1912 ; לאחר מכן — עם התמחותה 

* 4 * 

בלשון הטיבטית — באה במגע עם נזירים מתבודדים במרומי 
ההרים. היא קיבלה את הדת הבודהיסטית, אימצה לה לבן 

את הלאמה יונגדן, וזה עזר לה בחיבור ספרים רבים על 

• • 

הדת הטיבטית, שניתרגמו ל 8 לשונות. מהם ראוי לציון מיוחד 
71111101 ט!! 1010115 ״ 1 .מ 1 ז 6 ("מיסטיקנים וכשפים 
של טיבט״), 1926 . 

דףדזב, .לנים וסיליויץ׳ - 08 * 1 ^ . 3 . 1 — 

( 1781 — 1839 ), איש־צבא ומשורר רוסי. דר השתתף 
כקצין במלחמות נגד נאפוליון ב 1807 , נגד שוודיה ב 1809 
ונגד תורכיה ב 1809 . במלחמת 1812 היה יוזם מלחמת- 
הגריליה נגד צבא נאפוליון שפלש לרוסיה! הוא הצטיין 
כמפקד פארטיזאנים, והפשיטות המוצלחות שביצעו יחידותיו 
על דרכי־התחבורה, מחסני־האספקה וכו׳ של האויב היו מן 
הגורמים שסייעו בהרבה לתמוטת הצבא הצרפתי בשעת 
נסיגתו הגדולה (ע״ע גריליה, עמ ׳ 334 ). במסעי־המלחמה 
במערב ב 1813 — 1814 השתתף דר כקולונל, ובסיומה של 
המלחמה הועלה לדרגת גנראל. ב 1827 השתתף במלחמה נגד 
פרס, וב 1831 — נגד הפולנים. — שירי דו׳ מבטאים רוח 
העזה, הרפתקנות ותאוות־חיים. רובם שייכים ל״סיגנון 
ההוסארי״: תכנם — נשים׳ יין, הוללות. הוא שר שירי־מזמור 
ל״גבורה ללא־חישוב", הן בשדה-הקרב וכן בתענוגות-החיים. 
שיריו מתקופת־חייו האחרונה נעשו אלגיים־סנטימנטאליים 

י י • ץ ♦י •* 

בהשפעת אהבתו לנערה צעירה. דו׳ כתב גם ישירים סאטי¬ 
ריים חריפים על אישים שונים מבני־דורו. שיריו אינם בעלי 
עומק רוחני או נפשי וחסר בהם גם ליטוש סיגנוני! אעפ״כ 
העריך פושקין את המקוריות שבהם. — דו׳ כתב גם מאמרים 
ומסות, שמקצתם זכרונות ומקצתם דברי־פולמום בענייני 
צבאיות וספרות. — את האיש דו׳ תיאר ל. טולסטוי ב״מל־ 
חמה ושלום" בדמותו של "דניסוב". 

4 4 
4 

דו י ז י 1 אךו 1 ךד אדל 3 ךט—ץ 0015 ;ז־ 61 נ 1611 )\! 1 )ז ¥3 ץ 1 )£ — 
(נו׳ 1893 ), ביוכימאי ופיסיולוג אמריקני. את 
השפלתו המקצועית רכש באוניברסיטות אילינוי והרוורד. 
אחרי שירות בצבא במשך שנתיים במלחמודהעולם 1 התחיל 
להורות ביוכימיה באוניברסיטת־וושינגטון, ושם נתמנה לפרו¬ 
פסור. מ 1923 ואילך הוא פרופסור לביוכימיה באוניברסיטת 
סנט לואיס. השגיו הגדולים הם בתחום מחקר ההורמונים 
והוויטאמינים, ב 1923 פיתח— יחד עם א. אלן( 1160 .^ י \ 0 — 

44 * 

מבחן ביולוגי-היסטולוגי להכרת הורמון־הנקבות ע״פ הש¬ 


פעתו על נרתיק העכברת. ב 1929 בידד את הורמון־הנקבות 
הראשון, האסטרון (דבר שהושג באותה השנה גם על-ידי 
בוטננט [ע״ע])׳ וב 1935 — את האסטראדיול ( 12 מ״ג מ 1.5 
טון של שחלות־חזירות [ע״ע הורמונים; מין]). ב 1939 היו 
דו׳ ועוזריו אחת מ 3 קבוצות של חוקרים שהצליחו לבודד 
ולהבהיר את המבנה של הוויטאמין!.£, ואילו הכנתו והכרתו 
של הוויטאמין £ 2 היו השגה של קבוצה זו לבדה באותה 
שנה (ע״ע ויטמינים; דם, קרישת־). — דו׳ תרם גם להכרת 
האינסולין וההורמונים הגונאדוטרופי והתירוטרופי של 
יתרת־המוח, וכן חקר את מכאניזם ויסות החומציות של 
הדם. — ב 1944 חולק פרס-גובל לרפואה ופיסיולוגיה בין דו׳ 
ובין דם (ע״ע). 

חיטינגר, מרט , [ — £61 מ 06111:1 מ 1 :!־; 43 ^ — ( 1815 — 
1 * • י 

1864 ), פילוסוף גרמני, כומר קאתולי. דו׳ היה 
מתלמידי בדר (ע״ע) ושלינג (ע״ע). הוא ניסה לתאם בין 
המדע והאמונה; מצד אחד התנגד למאטריאליזם, מצד 

שני — לאידאליזם המוחלט של הגל, אולם היה מושפע 

* • — •• • • 

במידה רבה מזה האחרון באסתטיקה, שהיא חלק חשוב 
משיטתו של דד. במסגרת של תאיזם ספקולאטיווי־אידאליסטי 

** 44 9 44 -* 

הורה דו׳ מטאפיסיקה של האישיות: את אישיותו של האדם 
רואה הוא באחדות יחסית סינתטית של יסודות ההוויה, 
ההפרה והרצון. האל הוא האחדות המוחלטת של שלושת 
היסודות האלה ואדון ההוויה; הוא נעלה מעל לחשיבתנו, 
ואין אנו יכולים להכירו אלא על יסוד התגלותו. — מחיבוריו: 

־ 1 ־ 0 י; 131111 ־ 001 315 11110 ! 1111050 ־ 1 1051110011 ! . 6 1 ־ 1111011111161 ־ 01 
1116 ק 1111050 ? . 1 ) 0110 * 7 : 31161 ״ 1111 ־ £11111 > 1101 ־ 7111 . 6 511011 * £1 
11011 ! 7.1 !! 1 ־ 011:15111011017 311£ ("קווי-יסוד של פילוסופיה פד 
זיטיווית כנסיון ארעי להסקת כל חלקי הפילוסופיה מעקרו¬ 
נות הנצרות״), 7 חלקים, 1843 — 1853 ; 01151 ^ 1.1 ) 15 ב 113111 ז 6 /ג 
0111:15161111101 .. 2 (״ יחם האמנות לנצרות״), 1843 ; 3111115 נ 1 ז 6 /י 
ב 101 § 611 ? .% 06516 ? . 11 (״יחם השירה לדת״), 1861 . 

./יי .£ ; 1875 , 1611 ^ 161 ( $6 . 11 1 ! 6 ? 61 ^ 1 0.3 ,־ £1 ך 1 :ז 5 ב£ .. 1 
,( 169-198 ,/ 1111 ) 11 3611 ^ 0631116111 . 1136/1 ) 016 

- 063 016 ,ז£§ £1:1:1111 . 1 \ ; 1906 ,. 0 . 11 ,$€־ 11 >ת£ .\ .{ ; 1886 
, £15011 .£ .£ ; 1938 ,. 0 . 11 , £015 . 14 ; 1914 , 0.3 . 11 1 4 ־ 11161 

11. 0.3 11(116 !{1. 063611161113111601., 1939; }. ££11£1*£1•, 0(13 
1940 ,. 0 . 14 1611 ) 11 . 7 11601 . 11 . 8111103 .< 1 600111113 ע ; £, X. 

0£ ן £1 ץ 4£ < . £1 ; 1943 ,. 0 1161 1611 ( 1461136 . 1 8111 13 ) 0 ,־נ 1£ ם 5 ז 
063611. (1. 006113,1. 1£ 6110113011., !1950 , 412 ־ 405 ,"ע . 


דויט^ז, ארג סט — ! 1801 ^ 06 ; 1151 :!£ — (בר 1890 , פראג), 
* •* • * ? 


שחקן גרמני יהודי. דו׳ הוא בן למשפחה בורגנית 
והיה חברם ללימודים של הסופרים פרנץ ורפל, פאול קורנפלד, 
ארנסט וים ורוברט ולטש. בניגוד לרצון הוריו הכשיר עצמו 


לתיאטרון. אחרי צעדים ראשונים על בימות וינה ופראג שיחק 


ב 1916 בדרזדן את התפקיד הראשי במחזה "הבן" להאזנ־ 

קלוור בהצלחה מדובה ונעשה למבשרו של האכספרסיוניזם 

* * ■ * * •• 

על הבימה הגרמנית. פעולתו האמנותית הפוריה ביותר 
היתד. בתיאטרון של רינהרט (ע״ע) בברלין. במזגו הלוהט 
ובמרץ האקסטאטי של דיבורו, בגמישותו ובזריזות־תנועותיו, 
הצליח לעצב דמויות של אופי ולהביא לידי ביטוי הן 
תכונות ליריות דקלאמאטוריות, והן התפרצויות דראנד 
תיות. הוא הירבה לעצב דמויות של יהודים: את מוריץ שארף 
ב״עלילת־דם בהוגגאריה״ לארנולד צויג! את סמאל ב״חלום 
יעקב" לר. בר־הופמאן; את הצעיר היהודי העשיר ב״שומרי־ 
אמונים" של גולזחרתי. אחד מהשגיו הגדולים היה העיצוב 

האדיר של דמותו של סן־ז׳יסט הקנאי ב״מות דאנטון" של 

* • • 

♦ • 






129 

ייכנר. — עם עליית היטלר לשלטון היגר דו׳ לחדל ופעל 
בתיאטרון ובקולנוע באנגליה ובאמריקה. אחרי המלחמה 
הוזמן לחזור לבימה הגרמנית בווינה ובברלין. ב 1957 שיחק 
בהצלחה רבה את "נתן החכם" בשתי הערים הללו. 

י 01£ ׳* 21 ;* 1928 , 111151 }! 1 ) 1 (} 111 $ ) 1 ! ) 5 . 11 1115 ) 11 ) 5 , 8310 .[ 

. 1929 , ) 112 ! £11 1611 !) 16111 $ ) . 4 [ 111 ) 101 ) 11 [ 

ד 1 יט#, ייליים — 001115011 11111115 — (נו׳ 1884 ), מנהיג 
סוציאליסטי אוסטרי, יהודי שפרש מן היהדות. 

בהיותו שוליה בבית־מסחר בווינה הצטרף לתנועה הסוציא¬ 
ליסטית; אח״ב למד באוניברסיטה בציריך. מ 1912 ואילך 
היה ממנהיגי המפלגה הסוציאלדמוקראטית באוסטריה. הש¬ 
תתף כקצין במלחמת־העולם 1 ונתמנה ב 1918 לשר־הבטחון 
בממשלת הרפובליקה החדשה. ב 1920 התפטר ונעשה מפקדו 
של אירגון־ההגנה הסוציאלדמוקראטי — "הברית להגנת הר¬ 
פובליקה" (ע״ע אוסטריה, עמ ׳ 967/8 , 971/2 ). אחרי דיכוי 
ההתקוממות של ״ברית-ההגנה״ בפברואר 1934 ברח דו׳ 
לצ׳כוסלובאקיה, ואח״כ לצרפת, ופעל יחד עם אוטו באואר 
(ע״ע) למען המפלגה הסוציאלדמוקראטית האוסטרית, 
שירדה למחתרת. במלחמת־האזרחים בספרד שימש כגנראל 
בצבא הרפובליקני. ב 1940 הלך דו׳ לאה״ב ושימש שם בימי 
המלחמה כיועץ במשרד־המלחמה. אחר נפילת היטלר ושיה- 
רור אוסטריה חזר דו׳ למולדתו וניהל עד 1954 את מזכירות- 
החוץ של המפלגה הסוציאלדמוקראטית.— דו׳חיבד ספרים 
וחוברות הרבה על נושאים פוליטיים, סוציאליים והיסטוריים. 

ד 1 ימ?ו, לב (י ה ו ד ה) — 4 ״ 6 !/ 7168 — ( 1855 , קיוב — 
* • 

1936 [?]), מהפכן רוסי יהודי ממייסדי המפלגה 
הסוציאלדמוקראטית ברוסיה. דו׳ היה בן למשפחה יהודית 
אמידה. כבר בנעוריו הצטרף לתנועת המהפכנים הנרודניקים 
(ע״ע). ב 1877 ניסה להקים (יחד עם י. סטפנוביץ׳) אירגון־ 
איכרים מהפכני ולעורר מרד־איכרים בפלך קיוב. הנסיון 
נכשל: דו׳ נאסר׳ אך הצליח להימלט לשוויץ. שם, בימי 
לימודיו באוניברסיטת באזל, התקרב תחילה לאגף האגרארי 
והטרוריסטי הקיצוני של הנארודניקים, אולם במהרה הת¬ 
אכזב מן הרעיון ומן המעשה הטרוריסטי, סיגל לעצמו אה 
יסודות המארכסיזם, וב 1883 יסד — יחד עם פלכנוב, זסוליץ׳ 
ואכסלרוד — את הקבוצה הסוציאלדמוקראטית הרוסית 
הראשונה: "שיחרור־העבודה". ב 1884 נאסר דו׳ בפריבורג 
(גרמניה), ובלחץ הממשלה הרוסית הוסגר לידה. הוא נידון 
ל 13 שנות עבודת־פרך, שמהן עשה 5 שנים בכלא סיבירי; 
ב 1890 הוחלו* ענשו לחיוב ישיבה בעיר מרוחקת בסיביר. 

ז¬ 

ב 1901 ברח ממקום־גלותו בריחה נועזת ומלאת הרפתקאות, 
והגיע ליאפאן. משם הזר (דרך אמריקה) לשוויץ והצטרף 
לחבריו הסוציאלדמוקראטים הרוסים. הוא נעשה חבר 
למערכת 3 ק>ו 140 ("הניצוץ"), בטאון המפלגה ובימת הוויכו¬ 
חים שהתנהלו בקרבה בקשר לגיבוש שני זרמיה: הבולש־ 
ודקים והמנשוויקים. בימי המהפכה הרוסית הראשונה ב 1905 
חזר דו׳ לפטרבורג באופן בלתי-לגאלי. ב 1906 שוב נאסר 
ע״י השלטונות הצאריים, הוגלה לסיביר ושוב ברח לחו״ל. 
אחרי המהפכה ב 1917 חזר לרוסיה, בלי להשתתף עוד 
בפעולה פוליטית, כנראה משום אי־השלמתו עם העריצות 
הבולשדיקית. על שנות־חייו האחרונות אין אלא ידיעות 
מעטות. האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה מעלימה את זכרו, 
ואפלו אינה מזכירה את שמו. 

דו׳ הצטיין באומץ לב בלתי־רגיל ובכשרון ספרותי ניכר. 


130 

ספרו ״שש־עשרה שנה בסיביר״ ( 1902 ), וכן מאמרו "ארבע 
בריחות״ ( 1908 ), זכו להיתרגם לשפות רבות. בסוף חייו 
התמסר לכתיבת תולדות התןועה המהפכנית (האנטי־צארים־ 
טית) ברוסיה. ב 1923 יצא לאור בברלין הכרך הראשון 
של ספרו על "היהודים בתנועה המהפכנית ברוסיה". 

א. יי. 

ד 1 יל, (סר) א ר תר 2 ) 31 [ — 10 ׳ 05 ( 00113111 11111 :!■ 41 , ז 81 — 
( 1859 , אדינבורו — 1930 , לונדון), סופר בריטי• 

דו׳ נתחנך בעיר־מולדתו ובאוסטריה. מ 1876 עד 1882 למד 
רפואה באוניברסיטה של אדינבורו. אח״כ שימש שנים 
אחדות רופא, ויחד עם זה התחיל בכתיבת רומאנים. קרוב 
ל 1892 פרש ממקצוע הרפואה והקדיש את כל זמנו לספרות. 

דו׳ נתפרסם כמחבר ספרי־בלשים, שזכו למיליוני קוראים 
וניתרגמו ללשונות רבות. הוא יוצר דמותו של הבלש שדלוק 
הומז ( 1-10111165 161:10010 ( 5 ) — אב־טיפוס לכל דמויות 
הבלשים בסוג זה של הספרות בשני הדורות האחרונים. 
עלילות גיבור זה מתוארות ברומאנים, שהופיעו כספרים 
נפרדים. ובסיפורים קצרים שנתפרסמו בקבצים או בכתבי־עת 
בין 1887 ל 1917 (עם השלמה ב 1927 ). בל המחזור כולל 68 
סיפורים ארוכים או קצרים: את הצלחתם יש לזקוף במידה 
ניכרת לזכות הרקע הרומאנטי של אחדים מהם, ההומור 
היבש שבתיאורים ובשיחות, הראיה החדה וההגיון החריף 
שבהם מצטיין הגיבור עצמו, המפענח תעלומות ע״פ סימ¬ 
נים ועקבות שעין־האדם מתעלמת מהם כרגיל. המשובח 
והמפורסם שבספרי אותו מחזור הוא הרומאן !סמטס!? 16 (יך 
1116$ \- 8351061 16 ( 1 0£ (״כלבם של בני־באסקרוויל״), 1902 , 
שבו מצטרפת למתה הבילוש אף אוירה של אימה. מעשיות 
שדלוק הומז תורגמו ללשונית רבות, מהן גם לעברית. — נוסף 
על סיפורי שדלוק הומז, שהכניסו למחברם הון רב, כתב דו׳ 
גם רומאנים היסטוריים, כולם סיפורי־הרפתקאות רבי־מתח 
וטובי־מבנה, אולם מעוטי ערך ספרותי. 

דו׳ היה אימפריאליסט בריטי נלהב שימש רופא במלחמת־ 
הבורים, וכתב חוברות־תעמולה במלחמה זו וגם מחקר 
היסטורי עליה ( 1500 ): אחרי המלחמה הוענק לו תואר אצילות 
( 1902 ). הוא כתב גם חיבור גדול על מלחמת־העולם 1 (ב 6 
כרכים, 1915 — 1920 ). באותה מלחמה נפל בנו, והאב השכול 
נתפס לרעיון הספיריטיסטי, כתב עליו כמה חיבורים וטען 
-שהצליח להקים קשר בינו ובין רוח בנו המת. 

דו׳ חיבר גם כמה מחזות, קבצי-שירים ואוטוביוגראפיה: 
!סתג 1€5 ־ 1 סרח 10 \ ץ!\ ("זכרונותי והרפתקא^תי")/ 

1924 . 

1011710 [ ^ 406 ) 5/1 , 13011 7 \\ ; 1931 ,. 19 .€ . 4 , 11 ח סרת 3 ,״! .( 

[ס 0 //״ 7 77/70/0 ?); 77 י :ז:ן 0 ־ו־ז 1 ;:ן$ . 7 \ ; 1932 , 14415011 .׳ 07 1114 ) 

51114 )[ 41 1115 :. 0 . 0 ,תס&תבסיז , 1 ^ ; 1933 , 5 ) 1401171 )!) 5/1010 
; 1948 ,. 0 . 0 . 4 ־ 511 [ס )[ 11 ,־ 1 ־ 031 ת 101050 מ . 1 ; 1943 ,/•/ 7 . 
. 1958 , 5 ) 4101111 ) 140 ) 5/1 / 0 75 ^) 151 סס 7 ) 111 111 , 15011 ־ 14311 ״ 1 •)? 

ש. י. כ. 

דוינה המערבית(הנלטי׳ת)( 3 ״ 811 )/ נהר 

במערב בריה״מ האירופית. מקורותיה של הדו׳ 

בגבעות ואלדאי ברוסיה המרכזית. היא זורמת דרומית־ 
מערבית דרך ביצות מיוערות ומגיעה לצפון בילורוסיה; שם 
היא פונה לצפון־מערב וחוצה את לאטוויה — שהיא נהרה 
הראשי — ונשפכת למפרץ־ריגה. ארכה כ 1,030 ק״מ, והיא 
מנקזת שטח של 85,400 קמ״ר. הדו׳ מקבלת מספר יובלים, 

שבחלקם הם ראויים לשיט: הדריסה, האיוקסטה והאוגרה 

— • . — .. ♦י * ** . •* 

• ♦ • 4 * * • 


דויטש, אדנסט — דויכה המערבית (הבלשית) 











131 


דוינה המערבית (הפלמית)—דויסן, פאול 


132 


מימין, המז׳ה, האולר. והדסנה משמאל. על הדו׳ יושבות 
הערים ויטבסק (ע״ע), פול וצק (ע״ע), דאוגופילס (מינסק, 
ע״ע) והנמל הגדול ריגה (ע״ע). ליד ריגה מגיע רוחב הנהר 
ל 600 מ׳ ועמקו ל 4 — 8 מ/ 

הנהר ראוי לשיט ספינות קטנות לאורך שני־שלישים 
מארכו; ספינות־ים בינוניות עולות בו עד ריגה, והוא משמש 
בעיקר מסלול־מים להעברת דוברות־עצים מיערות רוסיה 
המערבית לריגה ליצוא. — הדו׳ קפואה 120 — 130 יום בשנה; 
בתקופת ההפשרה היא גורמת לפעמים לשטפונות. — תעלה 
מחברת את דו׳ עם הברזינה, יובל של הדניפר. בדו׳ יש שפע 

וי 4 • * י• 4 

של סלמונים וצמדים. 


דוינה הצפונית ( 3 המ 18 / מ 3 הק 686 ס), נהר בצפון 
בריה״מ האירופית. הנהר נוצר ע״י חיבורם של 
הסוחונה והיוג בצפון רוסיה המרכזית, זורם צפונית־מערבית 
דרך מישורי ביצות ויערות, ונשפך למפרץ־דר של הים 
הלבן, כ 40 ק״מ צפונית לארכאנגלסק. ארכו ממקום התחברות 
שני מוצאותיו 756 ק״מ; אגן־ניקוזו כ 365,000 קמ״ר. לדו׳ 
נשפכים מספר יובלים חשובים, הראויים לשיט: הויצ׳גדה 


והפינגה מימין, הוגה והימצ׳ה משמאל. על גדותיו יושבות 
הערים: קוטלאם, וסמוך לשפכו ארכאנגלסק — נמל־העצים 
הארקטי החשוב. הנהר קפוא 160 — 180 יום בשנה; אעפ״כ 
יש לו חשיבות רבה כדרך העיקרית להעברת דוברות־עצים 
מאיזור היערות ליצוא, דרך ארהאנגלסק. — הדו׳ מחוברת 
ע״י תעלות עם הוולגה והנוה. 

*•ד 


ךוינכזק 11888010 , לאטווית 115 <ן׳\ 031183 ), עיר בברה״מ, 
ברפובליקה הסובייטית הלאטווית; במפקד 1935 
מנתה האוכלוסיה 46,000 נפש, היום היא נאמדת ביותר 
מ 60,000 . דו׳ יושבת על הדווינה המערבית, והיא נמל פנימי, 
וכן צומת מסילות־ברזל חשוב. בעיר העתיקה — טירה 
פולנית מן המאה ה 16 . בעיר החדשה — מפעלי־תעשיה, 
שהחשוב בהם בית־חרושת גדול לתיקון קטרים וקרונות, 
וכן מפעלים לתעשיית עץ (רהיטים), פשתן, חמרי־מזון, ועוד. 
ממוסדותיה התרבותיים של העיר — מכון פדגוגי. 

דו׳ נוסדה ב 1278 כמבצר ע״י אבירי המיסדר הליווני 
ונקראה דינאבורג( 0611313111-8 , מצודת־הדווינה); היא שמרח 
על שמה הגרמני עד 1893 . עם התפוררות שלטון המיסדר 
בארצות הבאלטיות סופחה העיר ב 1561 לממלכת פולין־ליטא. 
במאה ה 17 ובמלחמת־הצפון בראשית המאה ה 18 התחלפו 
בה כמה פעמים השלטון הפולני, השוודי והרוסי, אולם לסוף 
נשארה בתחום פולין עד לחלוקתה הראשונה ב 1772 , כשכל 
האיזור סופח לרוסיה. ב 1795 הציתו הפולנים את דר והחרי¬ 
בוה• ב 1812 היתה זמן־מה כבושה בידי הצרפתים. בשלהי 
המאה ה 19 מנתה העיר כ 80,000 תושבים, וערב מלחמת- 
העולם 1 — כ 130,000 , והיא נעשתה מרכז מסחרי ותעשייתי 
חשוב, בעיקר הודות ליהודים, שהיו כמחצית האוכלוסיה (ר׳ 
להלן): המחצית האחרת היתה בליל של לאטווים, בילורוסים, 
ליטאים, פולנים ורוסים. מלחמת־העולם 1 גררה ירידה יישו¬ 
בית וכלכלית של דר. ב 1919 נכללה בתחום מדינת לאטוויה, 
וב 1940 סופחה — יחד עם המדינה כולה — לברה״מ. 
במלחמת־העולם 11 נכבשה דו׳ ע״י הגרמנים ובחלקה נהרסה 
על־ידיהם. אחרי המלחמה שוקמה ופותחה על־ידי השלטון 
הסובייטי. 

יהודים החלו, כנראה, להתיישב בדו׳ במחצית השניה 


של המאה ה 18 , אולם נאסר עליהם להקים בניינים בתוך 
המבצר. ב 1805 היו בדו׳ כ 800 יהודים; ב 1847 כבר נמצאה 
בדר קהילה יהודית מגובשת, אשר התפתחה במהירות רבה. 
ב 1897 נמנו בדו׳ כ 32,000 יהודים, וב 1913 — כ 56,000 . 
היהודים עסקו בעיקר במסחר ובחייטות, אולם תרמו גם 
לפיתוח התעשיה והמלאכה בעיר. קהילת דו׳ היתד. מרכז 
כלכלי וציבורי חשוב של יהדות רוסיה. בסוף המאה ה 19 
ובראשית המאה ה 20 התפתחו בה חיי תרבות יהודיים 
ערים, מסרתיים וחילוניים: ליהודים היו בתי־כנסת, תלמודי- 
תורה וישיבות חשובות, בתי-ספר כלליים ומקצועיים, תיאט¬ 
רון ומועדונים. באותה התקופה כיהנו ברבנות בדו׳ שניים 
מגדולי־התורה של הדור: ר׳ מאיר שמחה הכהן (ע״ע) 
כרבם של המתנגדים ור׳ יוסף רוזין(ע״ע) כרבם של החסי¬ 
דים. — מלחמת־העולם 1 , שהביאה לידי ירידתה של דר, 
גרמה גם ליציאה המונית של היהודים מן העיר. ב 1920 
ישבו בדר כ 12,000 יהודים, ובפרוץ מלחמת גרמניה—רוסיה 
ב 1941 — כ 13,000 . 

מיד עם כניסתם לדו'( 28.6.1941 ) הסיתו הכובשים הנאצים 
את האוכלוסיה הלאטווית להחריב את בתי־הכנסת ולערוך 
פרעות ביהודים. הלאטווים שיתפו פעולה מלאה עם הגרמנים 
בהתעללות אכזרית ביהודים. באוגוסט 1941 הוקם בדו׳ 
גטו. בנובמבר של אותה השנה הושמדו רוב יהודי דר; 
בגטו נשארו רק כ 900 איש, בעלי-מקצוע מומחים׳ שהיו 
דרושים להחזקת משק העיר. הגטו חוסל במאי 1942 , ושרידי 
היהודים נשלחו למחנות ריכוז והשמדה. — אחרי המלחמה 
שוב התיישבו בדו׳ יהודים מעטים, והיום הם מהווים — 
לפי אומדן — 2% — 1 מכלל־התושבים. 

^ 1 . ^(2111 ?77(17777, 1X16 ¥€71176'!117171 £ (1. ]#(?€?7 1^0(11(177^5, 

269-285, 1947. 

ח. מ. 

דויסון (דויךסון), בוגומיל — ח ¥1$0 \ 02 11 ח 80£111 — 
( 1818 , וארשה — 1872 , דרזדן), שחקן יהודי על 
הבימה האירופית. דו׳ היה בן־עניים, בנעוריו עבד כשוליה 
וכלבלר, אך בגיל צעיר נקשר בתיאטרון. מ 1837 הופיע על 
הבימה הפולנית בווארשה ובלבוב, ומ 1847 — על הבימה 
הגרמנית. ב 1849 הוזמן לבורגתיאטר בווינה וב 1854 — 
לתיאטרון-החצר בדרזדן. דר, שהיה בעל יצרים עזים ורוח 
סוערת, שלא ידעה מעצור, הסתכסך בכל מקום עם חבריו ועם 
הממונים עליו; מ 1864 ואילך לא נתקשר עוד עם תיאטרון- 
של-קבע, אלא עבר בארצות אירופה ובאה״ב בהצגות־אורח, 
שהוציאו לו שם רב והכניסו לו הון־תועפות. דו׳ הוכר בדורו 
כאחד האמנים הגדולים בתיאטרון הגרמני. הוא ריתק את 
הצופים והשומעים בדמוניות שבהופעתו, בעצמה ובלהט של 
הבעת(, וגם בקולו החודר. כמה מן המבקרים ראו בו נציג 
טיפוסי של "אמנות תיאטרונית יהודית". השגיו הגדולים 
ביותר היו בתפקידי הגיבורים הטראגיים של שיקספיר, פראנץ 
מ(ר ב״שודדים" לשילר, מפיסטו ב״פאוסט" לגתה, ארפאגון 
ב״כילי" למולייר. 

.£ ; 1872 ,( 11 ,ח 0$$6 ב £61 :ז 261 ) .(£ . 8 י ב 01 גבן 2 ז ¥11 ^ .ע 

- 61 ק 8 . 0 ; 1905 , ) 75 ? 11 } 2115 $ 1011 ) 8011 . 113011 ) . 71 . 065011 ,: 16111 ־ 1 ^ 06 

. 1919 , 1113$16107 ) 5011 ז 00 , 15 >ח ¥1 \ ; 1911 , 7712$16107 ) 50/1 , 161 > 

דו״יסן. פאול — 061185611 3111 ? — ( 1845 — 1919 ), היסטו¬ 
ריון גרמני של הפילוסופיה והדתות. בנעוריו 
בגימנסיה היה דו׳ חברו ללימודים של ניצ׳שה. אח״כ למד 



133 


מיפן, פאול — דו-כגפייס 


פילוסופיה, פילולוגיה קלאסית וסאנסקרט, היד. מרצה בז׳נווה, 

באבן ובברלין, וט 1889 ואילך — פרופסור בקיל, בהשפעת 

י* ** 

ניצ׳שה נעשה דו׳ להסירו הנלהב של שופבהאואר; יחד עם 
זה עסק ב״ביקורת" של קאנט. עיקרי תורות קאנט ושופג־ 
האואר נראו לו באחדות, בביטוי המושלם ביותר לאותם תכני־ 
הפרה שמצא בשיטוודמחשבה עתיקות, ביהוד של הפילו¬ 
סופים ההודיים והיווניים, ושבהם ראה אף את גרעין הנצרות. 
לעמודי־התווך הקבועים של הפילוסופיה והדת חשב דו׳ 
בעיקר את ההבחנה בין התופעות הכרוכות במקום ובזמן 
ובין הישות המטאפיסית המתגלה בהן, וכן את תודעת 
החוק המוסרי, שבה האדם מתגבר על סדרי־העולם החושניים־ 
הטבעיים. שטח־עבודתו העיקרי של דו׳ היתה הפילוסופיה 
ההודית, שעליה חיבר כתבים חשובים; הוא אף תירגם 
ספרים מסאנסקרט. ב 1893 ביקר בהודו ונשא נאום בבומבי 

על הפילוסופיה של הודאנטה. ב 1911 ייסד דו׳ את "חברת¬ 

♦■ 

שופנהאואר"׳ ובפיקוחו הוחל באותה שנה בהוצאה הכללית 
והביקרתית של כתבי שופנהאואר ומכתביו. — הגדול בחיבו¬ 
ריו של דו' הוא 1116 ק 1111050 ? 161 > 065011101116 161116 מ 6 § 11 \/ 
11 ־ 11011810111 0161 560110105101111311118 ־ 61 ־ 1365011361 0111 ("היס¬ 

טוריה כללית של הפילוסופיה חוד התחשבות מיוחדת בד¬ 
תות״), 2 חלקים ב 5 ספרים, 1894 — 1917 , 1922 5 , נוסף על 
חיבור זה ועל כתביו בפילוסופיה ההודית כתב זכרונות על 
ניצ׳שה ועל מסעו להודו ואוטוביוגראפיה: 1611611 16111 ^ 
(״חיי״), 1922 . 

. 13 ־ 13111 * . 9 ) 12 ^ $4611x11 11114 81140X ־ 0/3 . 8 ,־ 31161 ז* 1001 ׳\[ .? 

1111 ) 14 , 1 * 113121 ־ 8161 . 8 ; 1920 , 1-84 י . 065 ־־ 31161 ו 1 מ 6 <ן 0 ו 501 

11, 4. 110611X611 01416? 4, 8.611 £1071 12(1611 8. 0., !926. 

א. ע. ש. 

מכיפת ( 1336 ס 11 קס), משפחת עופות מסדרת הפחליים 
(ע״ע); כוללת סוג אחד בלבד. סימני-ההפר 
הבולטים: מקור ארוך, דק ומחודד וכפוף במקצת; לשון 
מנוונת; על הראש ציצית של נוצות ארוכות, המזדקרת עם 
כל תנועה; רגליים קצרות, מכוסות מגנים קטנים, עם אצבעות 
חפשיות; כנפיים גדולות. 

מיני הדו׳ נפוצים באירופה, אסיה ואפריקה. הדו׳ 
המצויה ($ק 0 ק 6 3 < 11£ <ע 0 ) משקלה 60 — 80 ג׳! צבעה 
הדור — חום־ורדרד או חום־צהבהב, כנפיה וזנבה שחורים 
עם פסי-רוחב לבנים, קצות־הציצית שחורים. תעופתה של 
הדו׳ דומה לתעופת הפרפר: תנועוודכנפיים מהירות מת¬ 
חלפות לסירוגין בתנועות אטיות יותר. הדו׳ ניזונה מטרף 
שהיא אוספת אותו על-פני האדמה ובתוכה — חרקים, זחלים 
ותולעים; במקורה היא נוברת באדמה ומוציאה ממנה את 
טרפה. מאחר שאין היא יכולה להיעזר בלשונה המנוונת 
בשעת הבליעה, נוהגת היא לזרוק את טרפה בתנועה פתאו¬ 
מית כלפי מעלה ולבלוע אותו תוך כדי נפילתו אל פיה. 
הדו׳ מקננת עפ״ר בתוך עצים חלולים, ולפעמים בחור 
באדמה, בחומה או תחת גג. אין היא בונה קן ממשי, אלא 
מקיפה את הביצים בקש. הנקבה בלבד דוגרת על הביצים, 
שמספרן עפ״ר חמש; הזכר מאכיל את הנקבה בזמן ההטלה 
ובזמן הדגירה. לגוזלים, המכוסים פלומה לבנה, עדינה וארוכה 
מאד, אמצעי-התגוגנות מיוחד: בלוטת־השומן שלהם מפרישה 
חומר מסריח, שהם מתיזים אותו על אויב שחודר לתוך הקן, 
יחד עם הפרש המעוכל-למחצה, שאף הוא מסריח. 

הדו׳ נראית בא״י כשהיא עוברת בנדידת־הסתיו מן הצפון 


134 



דוכיפת ( 5 ק 0 ק 6 3 נן 11 ק 0 ) 


לדרום, ויש שהיא דוגרת בשפלת־החוף באביב ובקיץ. בשל 
תנועותיה המוזרות, שירת הזכרים העמומה: הופ, פופ — 
ואורח-חייה המוזר, נתרקמו סביבה אגדות רבות. 

הדו׳ האמורה במקרא — שהיא עוף טמא (ויק׳ יא, יט: 

דב׳ יד, יה) — מזוהה עם "תרנגול־הבר" שבתלמוד (רש״י 
שם), עוף זה מופיע באגדות על שלמה המלך כשומר אבן- 
הפלאים שמיר (גט' ס״ח, ע״ב); אגדה זו נרמזת, כנראה, 
גם בקוראן (כ״א, פ״א). גם אגדה אחרת מייחסת לדו׳ את 
השימוש בסגולוודפלאים של עשבים (ויק״רב״ב).— ראשוני 
הקראים נמנעו מאכילת תרנגולות מחשש זהותן עם הדר. — 
אגדות ערביות מיה״ב מייחסות להפרשת־הסרחון של הדו׳ 
סגולות ריפוי, ויש שהן מפרשות אותה כתחבולה להסתיר 
אוצר יקר מעיני האויבים. בין הבדוים בא״י שוררת האמונה, 
שחלקים מסויימים מגופה של הדו׳ משמשים סגולה לאהבה 
בין איש ואשתו. — בסיפורי־עם של עמי אירופה מופיעה 
הדו׳ בקשר למעשיות על כשפים, שדים ורוחות. 

ה. מ. 

ךיו? 83 - |!, 'ם ( 30636 קז 003 ז £6 ק 01 ), משפחת צמחים דו־פסיגיים, 
הכוללת כ 20 סוגים וכ 400 מינים של עצים ושיחים 
טרופיים, רובם ביערות־עד של הודו וצילון, מאלאיה, 
אינדונזיה והפיליפינים: 2 סוגים ידועים באפריקה. הקבוצה 

חשובה בשל העצה והשרף של רבים ממיניה. 

*• * 

מסימניהם העיקריים של הדו׳ — הפרי, שהוא אגוזית 
או תרמיל, עטוף עלי־גביע, שאחדים מהם מתפתחים אחרי 
ההפריה לכנפיים, המשמשות אמצעי-תפוצה לפרי (מכאן 
שם המשפחה). עלי הדו' פשוטים ומסורגים, הפרחים דו- 
מיניים ונכונים, ומספר האבקנים גדול. אפיינים לדו׳ — 
צינורות־שרף העוברים בלבה, בעלים ובתפרחת, ובעצה 
ובקליפה של חלקים אחרים. 

מסוגי הדר: ה דוב נ ף ( 118 ס 1:61:0031 ק 1 <£; 70 מינים), 
שמיניו 1111:111113111$ .ס ו 136011131:118 ־ 1111 .ס הם עצים אדירים, 
ש;בהם מגיע ל 60 מ׳ והוטר־גזעם ל 2 מ׳. מפיקים מהם שמן 







135 


דוכגפיים—תפס 


136 


בשמי ("גורג׳ון"), המשמש כסם־מרפא 
לפצעים חיצוניים וכן כחומר־היטוי לשמי¬ 
רת רהיטים נגד טרמיטים, וחלקי־סירות 
נגד צדפות קודחות ספינות. עצם משמש 
לבניית בתים וסירות. 

הסוג ש וריאה ( 560163 , כ 100 מינים) 
מצטיין בעצה המשובח של מיניו. -סז . 8 
611513 נותנת עצה הדומה לטיק (ע״ע), 
וגידולה ביערות הודו נמצא בפיקוח צי¬ 
בורי. "מאהאגוני פיליפיני" הוא העצה של 

מיני־שוריאה, הגדלים באסיה הדרומית¬ 

♦ • 

מזרחית ואייה, והדומה למאהאגוני אמיתי 
או לאלגים (ע״ע). 

הסוג 063131105 ׳ל 01 : מן המין -מ 031 .ם 
3 ! 60 ק ( 2100131163 ) מופק קאמפור־בורנאו 
(או ־סומאטרה), שהוא דומה לקאמפור 
האמיתי ונחשב בעיני המאלאיים והסיגים יותר ממנו — כסם 
למרפא, לקטורת ולחניטת־מתים. — מרבים ממיני הסוג 
הופיאה ( 63 ק 610 , כ 60 מינים), וכן מכמה מיני שוריאה, 
הגדלים במאלאיה ובאינדונזיה, מופק השרף הבשמי דמר 
(־ 0311-10121 ), המקובל כבושם באסיה הדרומית־מזרחית 
ומשמש כחומר-גלם בהכנת לכות בהירות בשביל רהיטים 
או נייר-לפה. מאלאיה מייצאת בשנה כ 3,000 טונות מחומר 
זח בשווי של מיליון דולאר (ע״ע שרף; לכה). 

~ זו 

מ. ט. 

ח 3 ם (מלאט׳ :י.;!!), מנהיג), תואר־כבוד, ולאחר מכן — 
תואר-אצולה. בתקופת הרפובליקה הרומית ובימיה 
הראשונים של הקיסרות ניתן התואר עפ״ר לנציבי המחוזות 
ולמצביאים שהצטיינו במעשי-גבורה מיוחדים; מעמדם של 
הדו" היה נמוך ממעמד הקונסולים והפדוקונסולים. החל מימי 
דיוקלטיינוס הוכתרו בתואר זה הנציבים או המושלים הצב¬ 
איים, שהיו ממונים על מחוזות הקיסרות. סמכויותיהם של 
הדו״ היו נרחבות ביותר, אולם נסבו רק על עניינים צבאיים; 
לעתים באו הדו" אף לידי התחרות וסכסול עם הרשות 
האזרחית שלא היתה כפופה להם. הדד היו עפ״ר אנשי־צבא 
שהגיעו לתפקיד גבוה בשל כשרונותיהם הצבאיים, בניגוד 
לאנשי המינהל האזרחי, שהשתייכו לבני האצולה הרומית. 
בתקופת התפוררותה של הקיסרות הוטל על הדו" של מחוזות- 
הספר תפקיד ההגנה על הגבולות, והתקפיתיהם החוזרות של 
שבטי הברברים על גבולות הקיסרות גרמו לכך, שהסמכות 
האזרחית והסמכות הצבאית נתאחדו בידי הדד. משום כך 
נשתנה גם תכנו של התואר, אשר קיבל את המשמעות של 
שליט איזורי כמעט עצמאי. 

גם בקיסרות הביזאנטית היה התואר דד בתחילה זהה 
עם התואר; 6 ץ 1 י 1 מ 0 ז 0 —מצביא. אולם מן המאה ה 8 ואילך 
ציין התואר ן$מ־ 8 את התפקיד של מושל מחוזי או איזורי 
אשר ריכז בידו, נוסף על הסמכות הצבאית. גם את הסמכויות 
האזרחיות, האדמיניסטראטיוויות, המשפטיות והכלכליות, 
בעיקר באיזודים או בערים, שהיו מוחזקים בידי הביזאנטים 
באיטליה ובבאלקאנים. הוראה זו של השם נשתמרה בתואר 
דוג׳ה ( 3026 ), הוא מושלה העליון של הרפובליקה 
הוויניציאנית. 

השם דד נתקבל גם בלשונות הרומאניות ובאנגלית 


( 30116,300,3003 ), אולם תכנו נשתנה עקב התאמתו למבנה 
האירגוני של השבטים הגרמנים שכבשו את אירופה. במשך 
הזמן נזדהה או הותאם התואר דד לתואר 661208 או: 11601208 
(• 11661 — צבא, 216660 — נהוג), שהיה מקובל במבנה 
האידגוני הצבאי של השבטים האלה, שטקיטוס כבד מזכיר 
אותו בספריו. ה 661202 השתייך לקבוצת אנשי-שלומו של 
המלך, ותפקידיו, שמתחילה היו מלחמתיים בלבד, הפכו 
במשך הזמן לתפקידי ניהול, בשם המלך, של האיזור שנכבש 
על-ידיו. כשנתאחדה המסורת האירגונית־הצבאית של הכו¬ 
בשים עם המבנה חאירגוני־המינהלי של הארצות הכבושות, 
תפס ה 661208 את תפקידיו ואת סמכויותיו של 30x3 הרומי, 
ובארצות הלאטיניות כונה בשם דד, כגון ב״דוכסויות״(- 30 
0311 ), ששרדו מן המינהל הביזאנטי ושמצאו הלאנגובארדים 
באיטליה בבואם לשם ושהפכו לנסיכויות קטנות עצמאיות- 
כמעט. בארצות הכבושות בידי הפראנקים, הסאכסים והבא- 
ווארים מצאו להם מוסד הדד והסמכויות הקשורות בו מקום 
במבנה האירגוני של החברה הפאודאלית כ״תארי־כבוד" 
( 6000165 ), שניתנו מאת המלך לאנשי הצמרת הצבאית 
הקרובה אליו ביותר. לידי הדד עברה הפונקציה הציבורית 
והמינהלית של 30x3 הרומי, יחד עם הזכויות והסמכויות 
שהיו מיוחסות לו כאציל, שהיה בעל מעמד מוגדר במבנה 
החברה הפאודאלית. ביחוד בצרפת ובגרמניה חילקו המלכים 
הקארולינגים ומלכי השושלות הגרמניות את ארצותיהם 
לנסיכויות נרחבות, שניתנו בידי דד׳ ושכונו "דוכסויות" 
( 306311 , 1161208 : 100161 ). 

בצרפת בימי המרובינגים היו התואר דד והתפקידים 
הקשורים בו תלויים ברצונו של המלך, שהיה ממנה את 
הדו", קובע את סמכויותיהם, ואף היה רשאי להוריד אותם 
ממעמדם. אולם כבר בימי הקארולינגים התרחבה עצמאותם 
של הדד׳ וגרמה לאי־תלותם במלך. בגרמניה ובקיסרות הרו¬ 
מית הקדושה, שבה נשתמרה המסורת של השבטים הגרמנים, 
קמו דוכסויות או נסיכויות נרחבות — מעין מלכויות עצמ¬ 
איות נפרדות. כאן — יותר מאשר בצרפת — היה התואר 
דו׳ צמוד למעמד טריטוריאלי מסויים. סמכויותיו של הדד 
היו ריבוניות ודומות בפול לסמכויות המלך, וכפיפותו 
הפאודאלית לקיסר היתה פורמאלית בלבד. הקיסרים הרא¬ 
שונים, כגון הינריך 1 ואוטו 1 , ניסו לכפות על הדו" את 
המרות הפאודאלית והדגישו את תלותם בהסכמת הקיסר, אך 
נסיונם לא הוכתר בהצלחה. לאחר המאה ה 12 הפך התואר 



דוכסים !־חילותיהם 

(מיניאטורה דרום־צרפתית מאמצע המאה ה 11 ) 



ן ־/ך ; 

דוכנה 

( 8 גגזגמ&ז 13.111 ): 
הפרי 




137 


דו 2 פ — דולגודוקי או דולגורוקוב 


138 


דו׳ לתואר שבירושה, והקיסר לא היה רשאי ליטול אותו 
ולהעבירו לאדם אחר. רבות מן הדוכסויות הגרמניות הוסיפו 
להתקיים כמדינות עצמאיות נפרדות עד לתחילת המאה 2071 ; 
הריך הביסמארקי ( 1871 — 1918 ) עדיין כלל 6 "דוכסויות 
גדולות״ ו 5 דוכסולת, כולן טריטוריות בינוניות או זעירות 
(ע״ע גרמניה, היסטוריה, עט׳ 455 ). שליט ל ו כס מבורג 
נושא עד היום את התואר ״דוכס גדול״. — בצרפת ובשאר 
ארצות אירופה הובלטה יותר התלות הפאודאלית של הדו׳ 
במלך. אמנם קמו גם כאן נסיכויות נרחבות עצמאיות־כמעט, 
כגון הנסיכות של אקויטניה (ע״ע) או של בורגונדיה (ע״ע), 
אך כולן נתחסלו לפני סוף יה״ב. — כשנתפורר מבנה 
החברה הפאודאלית וקמו המדינות הלאומיות הגדולות, הפך 
התואר דו׳ לתואר של אצולה (ע״ע אצילים), העובר בירושה 
מאב לבן. התואר ציין את האצולה הגבוהה, ביהוד את זו 
הקשורה בקשרים משפחתיים עם בית־המלוכה; אולם שוב 
לא היה כרוך בריבונות ממשית ומדינית על טריטוריה 
עצמאית מסויימת, ואף לא בתפקיד מינהלי הניתן על־ידי 
המלך. י. ב. ס. 

ד 1 |ם 1 גרפים (יור .״! 86 , דעה, סברה), כינוי שניתן 
* • 

לסופרים העתיקים, אשר כתבו על תורותיהם של 
הפילוסופים היווניים. כבר אריסטו (ע״ע) נהג לסקור 
בחיבוריו השיטתיים את דעותיהם של הפילוסופים שקדמו 

לו. תלמידו תאופרסטוס (ע״ע) הוא ראשון הדו׳. קטע גדול 

•% -י 

מחיבורו על דעות הפילוסופים הקדומים נשתמר, וכן יש 
ביכלתנו לשחזר עוד חלק מן הספר. שיטתו של תאופראסט(ס 
היתד. לסקור את דעותיהם של הפילוסופים שקדמו לו עפ״י 
העניינים ולא לפי הסדר הכרונולוגי; חיבורו שימש יסוד 
לדו׳ שבאו אחריו. הספרים הדוכסוגראפיים העיקריים שנש¬ 
תמרו הם: 11111 ז 0 ן 1 <ן 11050 ו 1 ק 13011:3 ? ("דעות הפילוסופים"), 
שנכללו בכתבי פלוטרכוס (ע״ע), והחיבור - 51 ץ£ק £010830 
036 לסט 1 בי 1 ס (המאה ה 5 לסה״ג). מסתבר, שהמקור המשותף 
לשניהם היה חיבורו של אאטלס (ע״ע) \ 10 ד\ 46 ( 80 <}״? 11 
ןזץג 0 ץ״״ 01 ("אוסף התורות המקובלות"). גם בחיבורים של 
סופרי התקופה ההלניסטית והרומית על חיי הפילוסופים יש 
יסודות דוכסוגראפיים; אחד החשובים שבהם היה חיבורו 
של דלקלס ממאגנסיה. הרבה מן החומר הזה נשתמר לנו 
ב״חיי הפילוסופים" לדלגנס לארטיוס (ע״ע). קטעים דוכסו־ 
גראפיים נשתמרו גם בחיבוריהם של אבות־הכנסיה. 

חלקים ניכרים מהספרות הדוכסוגראפית תורגמו לערבית 
והשפיעו ע י ״כ על הספרויות של היהדות והאיסלאם ביה״ב. 
הספר המיוחס לפלוטרכוס (ר׳ לעיל) נמצא בידינו בתרגום 
הערבי. גם מחברו של הספר האלכימי - 80 ק 8110 $ 0 ק 83 ־ 1111 
רמג 1 ז("המון הפילוסופים") היה בקי בספרות הדוכסוגראפית 
והשתמש בה לשם הצגת רעיונות אלכימיים בתוך "נאומים" 
של פילוסופים קדם־סוקרטיים. 

ד. צ. בנעט, מקור משותף לר׳ בחיי בר יוסף ואלגזאלי 
(ספד מאגנם, 26 , ד,ע׳ 26 ), תרצ״ח: י. גוטמן, דעות הפילו¬ 
סופים היוונים על מהות הנפש אצל רס״ג (שם, 88-80 ); 

מ. פלסנר, משהו על הגבולות של מושג ההלניסמוס ובו׳ 
(ספר יוחנן לוי, 138-125 , תש״ט; 11 / ק 1 \^ 001-0 

, <( 111050 $/ 1 /? \ 66 ' 01 ;(/״ £727 ,; 1101 ־ 8111 .[ ; 1879 , 0101$ . 13 . 06 
, 331-339 , 11 , 011 ^ 710 71 ?! 1 , 11115 ־ 1 ^־ 1 .? ; 4 1930 , 33-37 

- 11110 ?־ 1$£0 £011$ 06 .4111010 61 ? 1 x 110116/11 1)6 £ 1 ( 16 x 11 $ ־ 1 .^. ; 1942 
־ 1655 ? . 1 ׳^ ; 1954 , 1 /י\ 8311131 11 ג 1 ־ 361 11 ־ 1 ־ 6111 ( 731 . 06 ,. €1:0 1 ת 11 ' $ 0$/101 

- 6 ( 1 1/16 1 ( 1 7 ת 14 '{ 10 / 1 ), משפחת־נסיכים רוסית, מן האצולה הרמה 
המתייחסת על ריוריק (ע״ע). מוצאה ממיכאיל וסולל(־ 

4 4 * 

דוביץ׳, נסיך צ׳רניגוב, שהוצא להורג על־ידי הטאיטארים 
ב 1246 והוכרז לקדוש מטעם הכנסיה הפראווסלאווית. אחד 
מצאצאיו במאה ה 15 היה הנסיך איוואן אנדריביץ׳ אובו־ 
לנסקוי׳ המכונה דר (=״ארוך־הזרוע"), שליט נסיכות קטנה 
על נהר־אוקה, שנבלעה אח״כ במלכות־מוסקווה; הוא אביה 
של משפחת דר׳ שהעמידה מצביאים, מדינאים וסופרים 
במאות ה 17 — 19 ותפסה מקום מרכזי במאורעות מלכות 
פיוטר 11 (ע״ע) ועליית אנה איונובנה (ע״ע) על כסא־ 
המלוכה. — מבני־המשפחה: 

( 1 ) יעקב פי(ד ור(ב י ץ׳ דו' ( 1659 — 1720 ), מרא¬ 
שוני הנכבדים הרוסיים שרכשו להם השכלה מערבית. היה 
מתומכיו של פיוטד 1 במאבקו על השלטון עם אחותו סופיה 
ובימי מרד הקלעים. נלווה לפיוטר במסע על אזוב ( 1699 ) 
ובראשית המלחמה בשוודים. בקרב־נארווה ( 1700 ) נפל בשבי 
השוודים והוחזק 10 שנים במעצר, עד שהצליח להימלט. 




139 


דולגורוקי או דולגורוקוב—דולה, אמין 


140 


באותן שנים למד את דרכי המימשל והמינהל השוודיים, 
ואחרי שובו לרוסיה היה יועצו של פיוטר באירגון המינהל 
הפנימי לפי מתכונת אירופית. ב 1717 נתמנה למבקד־המדינה; 
בניגוד לרוב השרים והפקידים בדורו יצאו לו מוניטין כאדם 
ישר ונקי־כפיים. 

( 2 ) ואסילי ולאדימידוביץ׳ דד ( 1667 — 1746 ), 

היה תחילה ממקורביו של פיוטר 1 . הוא דיכא ביד חזקה 
ובאכזריות את מרד בולאווין ב 1708 והשתתף בהצטיינות 
במלחמה נגד השוודים. אולם הוא התנגד לתיקונים הקיצוניים 
של פיוטר וצידד ביורש־העצר אלכסי פטרוביץ׳(ע״ע). לפיכך 
הודח ב 1718 ממעמדו והוגלה ע״י הצאר, אולם ב 1724 הור¬ 
שה לשוב, ובמלכותם של יקטרינה 1 ופיוטר 11 עלה לדרגת 

•ו ♦♦ 

פלדמאדשאל ולגדולה בשלטון. במשבר שאחרי מות פילטר 11 

* * 

היה ו. דו׳ מן המתנגדים לתכנית של הגבלה קונסטיטוציונית 
של השלטון הצארי; לפיכך אף לא נרדף תחילה ע״י אנה 
איוואנובנה עם שאר בני-משפחתו (ר׳ להלן [ 4 — 5 ]), ורק 
לאחר שהביע את התמרמרותו על רדיפתם — הורחק, וכשנת¬ 
גלתה פרשת זיוף צוואתו של פילטר 11 — נכלא במנזר. 

הקיסרית יליזוטה (ע״ע) החזירה אותו למעלתו. 

♦י • • 

( 3 ) ואס יל י ל ו ק י ץ׳ דד ( 1670 — 1739 ), השתייך 
לחבורה הראשונה של אצילים רוסיים צעירים, שנשלחו ע״י 
פיוטר 1 לאירופה לשם חינוך. פעל בשירות הדיפלומטי הרוסי 
כציר בפולניה, בדנמארק, בצרפת ובשוודיה. במלכות 
פיוטר 11 היה מחברי מועצת־הסתרים העליונה וראש בני־ 
משפחתו תאבי־השלטון. הוא היה מעורב בפרשת זיוף הצוואה 
ומעורכי ה״תנאים" שהוצגו לאנה. קיסרית זו גירשה אותו 
מיד לסיביר ואחר־כך למנזר בצפון, שבו נכלא 8 שנים; 
כשנתגלתה פרשת זיוף הצוואה — הוצא להורג. 

( 4 ) אלכסי גריגוריביץ׳ דד (מת 1734 ),שימש 
בתפקידים מינהליים ומדיניים שונים בימי פיוטר 1 ויקאט* 
רינה 1 , ובימי פיוטר 11 היה שליטה־בפועל של רוסיה הודות 
לידידות שבין בנו איוואן ( 5 ) ובין הצאר־הנער. א. דד גרם 
להדחתו של מנשיקוב (ע״ע), השתלט על הצאר ושידך לו 
את אחת מבנותיו. אחרי מותו של פיוטר 11 היה א. דד החבר 
היחיד במועצת־הסתרים העליונה שהצביע נגד המלכה אנה 
איוואנובנה. הקיסרית החדשה הגלתה אותו ואת משפחתו 
לסיביר, ושם מת. 

( 5 ) א י וו א ן אלכסייביץ׳ דד ( 1708 — 1739 ), בנו 

•• •• 1 

של ( 4 ). בגיל צעיר היה לידידו ומקורבו של יורש־העצר 
פיוטר אלפסייביץ/ שנעשה צאר ב 1727 . הצאר-הינוקא דבק 
בידידו בן ה 19 , והלה ניצל ידידות זו להעלאת קרנם של 
בית־דד. כשחלה הצאר הצעיר למות, זממו בני־דד להחתים 
את הגוסס על צוואה, הממנה את ארוסתו — אחותו של 
א. דד — ליורשת המלוכה, וכשלא הספיקו לבצע זאת — 
זייף א. דד את חתימת הצאר. אחרי מות פיוטר 11 נרתעו 
בני-דד מפני השימוש בתעודה המזוייפת ושרפו אותה. עם 
עליית אנה איוואנובנה לשלטון הגלה א. דד עם רוב בני־ 
משפחתו לסיביר, ושם חי 8 שנים בתנאים נוחים למדי. בעקבות 
סיכסוך — בקשר לאחותו היפהפיה, ארוסת־הצאר לשעבר — 
שאירע בינו ובין קצין־המשמר שפיקח עליו, הואשם בקשירת 
קשר נגד הקיסרית. הוא עונה והודה בזיוף הצוואה. כתוצאה 
מכך נידונו הוא וכמה נסיכים אחרים לבית-דו׳(ביניהם [ 3 ]) 
למיתה והוצאו להורג. — אלמנתו, הנסיכה נאט אלי ה 
ב 1 ר י ם ו ב נ ה (מבית שדמטיב) ד ד, שהיתה חברתו בגלו¬ 
תו וילדה לו שם שני בנים, הורשתה לשוב לרוסיה האירופית. 


לאחר שגידלה את בניה נכנסה כגזירה למנזר בקיוב ושם 
כתבת את זכרונותיה, שלא נתפרסמו אלא במאה ה 19 ; הם 
רבי־ערך הן כיצירה ספרותית והן כתעודה היסטורית. 

( 6 ) ואם יל י מיכילוביץ׳ דד ( 1722 — 1782 ), 
מצביא רוסי. מנצח הטאטארים וכובש קרים במסע־מלחמה 
מזהיר ב 1774 . בסוף ימיו היה מפקד העיד מוסקווה ורכש את 
לב הציבור בישרו ובטוב־לבו. 

( 7 ) פיוטר ולאדימירוביץ׳ דר־וב ( 1817 — 1868 ), 
סופר פוליטי ליבראלי. ב 1842 פירסם בחו״ל ספר, התוקף 
קשה את בתי האצולה הגבוהה ברוסיה, ועל כך נענש בגירוש 
לאיזור נידח באוראל. מ 1859 חי בקביעות בצרפת ובשוויץ; 
שם עסק בפובליציסטיקה המכוונת נגד המשטר הצארי; הוא 
הוקיע אותו בספרו ״האמת על רוסיה״ ( 1860 ), וכן כמש¬ 
תתף ב״פעמוך של הרצו (ע״ע). הוא נענש בשלילת תארו, 
החרמת אחוזותיו ואיסור השיבה לרוסיה. פ. דד הניח אחריו 
"זכרונות" (בצרפתית) מעניינים. 

( 8 ) הנסיכה יקאטרינה מי כיל ו בנה דד ( 1846 — 
1922 ), היתה מגיל תשע עשרה פילגשו של אלכסנדר 11 
(ע״ע), שדבק בה עד מותו; היא ילדה לו כמה ילדים. אחרי 
מות הקיסרית מאריה אלכסנדרובנה ב 1880 נשא הקיסר את 
י. דד לאשה, בהסכמת השרים הליבראליים ולמורת־רוחם של 
בני־משפחתו וחוגי השמרנים; ניתן לה התואר של נסיכה 
יוריווסקןה. אחרי הירצחו של אלכסנדר 11 ב 1881 עזבה י. 
דד את רוסיה והתיישבה בניצה שבצרפת. היא פירסמה (בשם 
הבדוי 16 ־ 1 ־ 1 !!״ן -[ ¥1010 ) ספר־זכרונות: - 16 ) , 11 

: 1 ־ 1101 * $2 £1 11€ נב 1111 1€ ז \ $3 * 5111 12111$ (״אלכסנדר 11 , פרטים 
על חייו האינטימיים ועל מותו״), 1882 . 

( 9 ) האחים פול ד י מ י ט ר י י ב י ץ׳ ( 1886 — 1927 ) 
ופיוט ר דימיטרייביץ׳ דד, עסקנים ליבראליים, 
מראשי מפלגת ה״קאדטים״, חברי הדומה אחרי מהפכת 1905 . 
עם נצחון הבולשוויקים במלחמת־האזרחים נאלצו שניהם 
להגר לחו״ל. פאוול דד ניסה לחזור לרוסיה בדרך בלתי־ 
לגאלית, נאסר ע״י השלטונות והוצא להורג. פיוטר דד חי 
בפראג, ועקבותיו נעלמו משעה שנאסר בעת כיבוש העיר 

ע״י הצבא הסובייטי ב 1945 . 

. 11,1934 > 1 רך 1 > 6 ז 1£ סז 0 ־ 1 קץ 6 ק£־ר 116 , 1 ( 11 ^׳{(־[ 0 ־ 1 נ; 40 . 0,8 

א. אח. 

ד 1 ל 1 ק, א 2 !.[' — ! 016 ( 1 £116006 — ( 1509 , אורלאן — 1546 , 
פאריס), הומאניסטן ומדפים צרפתי. דד למד פילר 
לוגיה ומשפטים. ב 1535 השתקע בתור מדפים בליון. בי! 
הספרים שהדפים היו גם 15 ספרים משלו, ביניהם: 0310 
13005 ! 15 ז 01 ( 1538 — ניסיון לתאם בץ הפילוסופיה העתיקה 
והנצרות); מחקר גדול באטימולוגיה לאטינית — -ס 6 בחבחס 0 

1311036 1108036 13111 ( 2 כרכים, 8 — 1536 ) ; 6 ־ 0130161 1,3 
34006 !! 160 ( 461 (״איך להצליח בתרגום״, 1540 ). — דד 
היה הוגה־חפשי נועז ושוחר דת שכלתנית, ומתחת מכבשו 

הופיעו גם כתבי דבלה וכמה ספרים קאלויניסטיים. דבר זה 

— • • • • 

הקים נגדו את האינקוויזיציה של ליון: פעמיים נאסר, פעמיים 
ברח ופעמיים חזר; את■ הרדיפות שנרדף תיאר בסאטירות 
מחורזות: .ם.£י 4 ז £6 ס 6 י 0 (״תפתו של א.ד.״, 1544 ). אחרי 
מאסר שלישי, עינויי בית-דין והטלת חרם על שלושה־עשר 
מספריו נשרף חי בפאריס: נמסר, שבעלותו על המוקד 

התלוצץ ואמר את ההכסמטר הבא בלשודנופל־על־לשון: 

* • • 

11 ( 40161 3 ( 1 ־ 01 ! 13 (] 010% 864 , 00161 56 (] 1 ! 4016 ססא ("דד 

עצמו אינו כואב, אך ההמון החסיד יכאב עוד מעט"). משום 









נח* ברולומימים 


דעותיו, אומץ־לבו ומותו הפך דד בזברון הדורות לאחד 
מגיבורי חופש הדת והרוח בצרפת, וב 1889 הוקמה לו אנדר¬ 
טה בפאריס בכיכר שבה נשרף. 

$0 , 06 112 )).^ 11 ) £611 10 16 ) 1 ( 1 16 ,.ס .£ י 15116 ־ 01 ־ 1 € 7 קס 0 . 11 

. 1908 ,.<£ .£ ,ז 111£ ג 0 . 0 ; 1886 , 111011 $0 }€ 16 ' 1 

דולומיט, מינראל, וכן שם סלע הבנוי ממנו: מבחינה 
כימית — הקארבוגאט הכפול של סידן ומאגנזיום, 

הדר מתגבש במערכה הרומבוהדרית! קשיותו 
4 * 3 — 4 , משקלו הסגולי 2.85 . דר נקי הוא מחוסר צבע, וגבי- 
שיו שקופים עד אטומים. אך לפעמים הוא בעל גונים 
לבנים, צהובים, אפורים או חומים בגלל תערובת של כמויות 
קטנות של ברזל ושל יוני מתכות כבדות אחרות בשריגו; 
לפעמים מוחלף חלק של המאגנזיום בברזל דו־ערכי. — הדר 
דומה בתכונותיו החיצוניות לקאלציט, אך בניגוד לזה 
האחרון אין הוא מותקף ע״י חומצת־מלח מהולה קרה. 

בסלעים המורכבים בעיקר גבישי דר מבחינים מבחינת 
התהוותם דד מקוריים ודד משניים. הקבוצה הראשונה 
כוללת: דד הידרותרמאליים, הנוצרים בהתגבשות ישירה 
מתמיסות מאגמתיות מימיות חמות ! דר ימי מקורי, הנוצר 
לפעמים בהתגבשות ישירה ממי־הים; דר בראקי, הנוצר 
ממשקעים מקוריים של אגמים מלוחים. דד משניים נוצרים 
מגיר ע״י החלפה מטאסומאטית (ע״ע מטמורפוזה), שבה 
מוחלפת מחצית יוני־הסידן ביוני־מאגנזיום, עפ״ר בעקבות 
מגע של גיר עם מי־הים, לפעמים גם עם מי אגמים מתוקים 
או אפילו עם מי־תהום. הפיכה זו של גיר לדר — הדולומיטי־ 
זאציה — חלה בעיקר באבני־גיר נקבוביות. ידועים כל שלבי- 
המעבד בין סלעי-גיר לדר. דוגמה מפורסמת של דולומיטי- 
זאציה היא הפיכת גיר־אלמוגים לדר, תופעה שנתגלתה 
באיי־אלמוגים אחדים של האוקיינוס השקט הדרומי. 

דד מקוריים עפ״ר משוכבים היטב, ואילו דר׳ משניים 
הם לעתים קרובות מאסיוויים ויוצרים נוף של צוקים (ע״ע 
דולומיטים). באיזורים גשומים נוטים הדד למיניהם לבליה 


בצורת קרסט (ע״ע), ומצויה בהם רשת של תעלות ומערות; 
הסלע נעשה חלול או מתפרק כולו לאבק. 

הדד תופסים מקום חשוב בין סלעי-המשקע של כל התקו¬ 
פות, אך שכיחותם הולכת ופוחתת במשך התקופות הגאולד 
גיות. בא״י דד נפוצים מאד, מן הקאמבריון עד סוף הקרטי- 

קון. הם מגיעים לשיא התפתחותם בקנומן ובטורון; בתצורות 

** 

אלו הדד הם לפעמים סוג-הסלע השולט. דר מסוג קרית־ 
ענבים הוא סלע-משקע ימי מקורי׳ לבן, רך, גרגירי, שכבתי: 
זהו אחד הסלעים השולטים בהרי־יהודה, בנגב, בכרמל ובגליל. 
דר מסוג מיזי-יהודי הוא סלע מאסיווי, צפוף, צוקי, בעל צבע 
אפור־בהיר עד אפור־כהה, המופיע ברוב חלקי א״י ההרריים; 
ואריאציה אדמדמה שלו, מיזי-אהמר, מופיעה בעיקר באיזור 
ירושלים. דר בראקי, מן השלישון התיכון, מופיע בהר-סדום. 

לדר שימושים תעשייתיים רבים. בין השאר הוא משמש 
בהיתוך ברזל (כאמצעי להורדת נקודת־ההתכה), בייצור סיד 
מאגנזי, כדשן חקלאי, כחצץ לבניין כבישים ילצרכי־בניה 
אחרים. במלחמת־העולם 11 נוצל דו׳ בקנדדמידה רחב כבצר 
לשם הפקת מאגנזיום מתכתי! וכן הוא חומר־גלם בתעשיה 
הכימית להכנת שורה ארוכה של תרכובות־מאגנזיום. 

דר שרוף הוא חומר רפראקטרי (עמיד בפני חום ואש) 
בעל שימוש רב כלבנים רפראקטריות וכציפוי לתנורי־ההיתוך 
בתעשיית הפלדה. מדו׳ מכינים את הקארבונאט הבסיסי של 
מאגנזיום, שהוא — מעורב באזבסט (ע״ע) — חומר חשוב 
לבידוד תרמי (״מאגנזיה 85% ״). 

בא״י משתמשים בדו׳ בקנה־מידה רחב כאבן־בניין, ביחוד 
בסוגים של מיזי-יהודי ומיזי-אחמר, הידועים בשם האבן 
הירושלמית. 

י. ב. 

דזלומיטים, חלק מהאלפים הדרומיים־מזרחיים, בטירול 
הדרומית שבתחומי איטליה (מחוז טרנטינו־אדיג׳ה- 

עילי), בין האדיג׳ה ויובלו איזרקו במערב ובין הפיאוה 

*• — - 

העילי במזרח. ההרים בנויים ברובם משכבות עב 1 ת של אבן- 






























143 


דולומיטים — דולטון, תפנית 


144 


גיר קשה — הד(ל 1 מיט (ע״ע). הנוף פראי ודב־ג 1 ני, ומרובים 
בו צוקים מחודדים, מצוקים, וחומות ענקיות של סלעים. 
השיא—מארמולטה ( 3 ״ 013 ומז 43 ן), 3,342 מ/ההרים קרחים 
ברובם, כי לא נצטברה עליהם אדמה; למרגלותיהם מרובים 
תלים של שברי־סלעים וחצץ. מחמת שממונם ופראותם אין 
בהם ישוב אלא בעמקי־הנהרות׳ שבהם מצויה אוכלוסיה 
העוסקת בעיקר בחקלאות. הדד מושכים תיירים רבים* ספור¬ 
טאים מעפילים לפסגות הצוקים, שעל רבים מהם לא דרכה 
רגל אדם עד סוף המאה ה 19 . המעבר בדד קשה והדרכים 
מעטות; רק סמוך לקצה המזרחי של הדד, בעמק אחד 
מיובלי הפיאווה, עובר עורק־תחבורה חשוב. — התושבים 
בדד הם טיר 1 לים דוברי גרמנית. 

מבחינה גאולוגית שייכים הדד לסידרות־הסלעים של 
השריאס האלפיני הימי, שבסיסם סידרה של סלעים חוואריים 
וחוליים מן הטריאס התחתון, ומעליה סידרה עצומה של 
0 לעי-ד 1 לומיט וגיר־דולומיט, המתחלפים בסלעים רכים 
יותר מן הטריאס האמצעי. החלק העליון של הסידרה הדולו־ 
מיטית, הבנוי דולומיט וגיר של אלמוגים, יושב על מרבדים 
של סלעי־פרץ מאגמתיים רבנונייס. במקומות אחדים ניתן 
להבחין בין סידרת הדולומיט התחתון ובין הדולומיט העליון 
או הדולומיט הראשי שמן השריאס העליון. תצורות דולומי- 
טיות אלו נפרדות זו מזו, ואף מתחלקות בתוך עצמן, ע״י 
רבדים רכים עם מאובנים אפייניים, שסייעו לקביעת סדרי- 
הזמנים של הטריאס. תצורות אלו מתפשטות מעבר לדד בכל 
האיזור של האלפים הדרומיים ומופיעות גם באלפים הצפו¬ 
ניים והמערביים, בפרט בדופינה (ע״ע), וכן בחלקים שונים 
של הקארפאטים. הפרשי הבליה של הדולומיט הקשה 
והסלעים הרכים יותר הטביעו את חותמם באפיו של הנוף, 
והם שגרמו לפראותו ולתלוליותו. 

א. פר. 

ד 1 לטזן, ג׳ין — ת 0 ! 31 ס 10 ( 0 ( — ( 1766 , איגלספילד 
[קמברלנד], — 1844 , מנצ׳סטר), כימאי ופיסיקן 
אנגלי, מאבות הכימיה החדשה. דד היה בנו של אורג עני 
מכת הקויקרים. את 
חינוכו הראשון קיבל 
מידי אביו ומידי מו¬ 
רה בבית הספר של 
הקוויקרים בעיירת־ 
מולדתו, ובעודו נער 
הורה בעצמו בבי״ס 
זה בשכר 5 שילינגים 
לשבוע. ב 1781 עזב 
את עיר-מולדתו ונע¬ 
שה עוזר לקרובו, 
שהיה בעל בי״ס בקנ־ 
דל. שם ישב עד 1793 , 
ובמשך השנים האלה 
למד מעצמו והרחיב 

את השכלתו, עד שנקרא להורות מאתמאטיקה ופיסיקה 
בניו־קולג׳ שבמנצ׳סטר. במשרה זו החזיק עד 1799 , שאז 
עבר הקולג׳ ליורק, דו׳ נשאר במנצ׳סטר והתפרנס מהרצ¬ 
אות שהרצה בערי אנגליה על חידושים במדעי־הטבע. 

כבר בזמן ישיבתו בקנדל התחיל דד ברישום תצפיות 
מטאורולוגיות, שבהן המשיך לעסוק כל ימיו. הוא עצמו 
הכין את המכשירים למדידותיו ורשם למעלה מ 200,000 


תצפיות; בין השאר הכיר את טבעו החשמלי של הזוהר 
הצפוני. מקצת מחקריו במטאורולוגיה פירסם ב 1793 בספר 
"תצפיות ומאמרים מטאורולוגיים". שנה לאחר מכן נבחר 
חבר של החברה הספרותית והפילוסופית במנצ׳סטר, ולה 
מסר לפירסום את מאמרו הדן בעוורון־לצבעים (ע״ע צבע, 
פיסיולוגיה; ראות, תורשה), שאותו גילה בו בעצמו 
ובאחיו; תופעה זו מכונה עד היום בשם "דולטוניזם". 

ב 1801 — 1803 פירסם מחקרים בהתנהגות הגאזים, שנעשו 
אבני־הבגיין הראשונות לפיתוח התפיסה החדישה של המצב 

הגאזי ושל התיאוריה הקינטית של הגאזים (ע״ע גז): הוא 

• * 

קבע את חוק הלחצים החלקיים בתערובת־גאזים (הנקרא על־ 
שמו [ר׳ להלן]), חקר את תלות הלחץ בטמפראטורה, מצא — 
בלי קשר לגי-ליסק (ע״ע) — את מקדם־ההתפשטות של 
הגאזים ומדד את מסיסותם של גאזים שונים בנוזלים. בין 
השאר הביע דד את ההשערה, שאפשר לעבות את כל הגאזים 
בלחץ גבוה ובטמפראטורה נמוכה — דבר שלא הוכח בפועל 
אלא זמן רב אחרי מותו. 

ב 1808 פירסם דד את ספרו הראשי "שיטה חדשה במדע 
הכימיה" (עו 1 ק 11050 ו 1 י 1 1 ב 10 ומ 6 נ 01 0£ מז 6 :ז 5 ע 8 ׳,׳.יסא), שבו 

תיאר את תורת־האטומים החדשה שלו. מאז נודע שמו 
בעולם, והוא זכה לכיבודים מטעם מוסדות־מדע בבריטניה 
ומחוצה לה; הוא היה לחבר החברה המלכותית, שהעניקה לו 
מדליה של זהב על התגלית הגדולה ביותר במדע ( 1826 ). 
לעת זקנתו ניתנה לו גם קיצבה צנועה מאת המלך. 

דר קנה לו את מקומו בתולדות הכימיה ע״י מציאת ח ו ק 
המנות הכפולות, שנעשה בידו יסוד לחידוש תורת־ 
האטומים הישנה, שהיתה כולה איכותית־ספקולאטיווית, 
ולבנייתה על יסודות כמותיים־ניסויים (ע״ע אטום, עט׳ 478 ; 
כימיה, תולדות ה־). מפנה מכריע זה בהתפתחות מדע-הטבע 
התבטא ביצירת מושג המשקל האטומי (ע״ע אטומי, 
משקל) בידי דד, שעשה את הנסיונות הראשונים לקביעת 
גודל זה ביסודות שונים על-סמך מימצאים אנאליטיים. תחילה 
הסתמך על חקירותיו של פרוסט (ע״ע), אח״כ הרהיב את 
החקירה על תרכובות של גאזים והניח ביסוד חישוביו את 
המנות של החמצן. כך מצא, למשל, שכל 100 חלקים של בדיל 
קושרים 13.5 או 27 חלקים של חמצן, שהם מנה אחת או 
שתים, וכן שבתחמוצות השונות של החנקן כמויות החמצן 
הקשורות לחלק אחד של חנקן עומדות ביחס של 2:1 ז 5:4:3 
זו לד. 

"חוק־דד" בגאזים: כלל־הלחץ של תערובת של 
גאזים, שאינם מתחברים זה עם זה, שווה לסכום הלחצים 
החלקיים של הגאזים היחידים שיש להם חלק בתערובת זו; 
הלחץ החלקי הוא הלחץ שהיה לו לגאז זה כמות־שהוא 
בשיעורו, אילו היה תופס לבדו את חללה של כל התערובת 
כולה באותה הטמפראטורה. 

, 5011111 ; 1854 ,. 9 1 ס 6 / 263 ( 86360 , 101117 ־ 1 . 0 

; 1856 ,/{' 7/2601 ¥7077226 ¥26 / 0 ;(' ¥113101 17111 > . 9 ./ / 0 ' ¥16772027 
,'(' €1261121371 ה' 1 61 ) ¥1 0 /ס £ 136 2116 1 ) 112 ) . 9 ./ , £05000 .£ . 14 
£112 0/1 2116 {ס ¥1610 ¥610 , 0011 ־ 14111 . £05000-41 .£ . 14 ; 1895 
,.ס ./ , 1 ־ £101 ת 1111111 .? .{ ; 1896 , 1 ( 7/2607 ¥2011776 0/3 01 
. 9 , 8110110 . 0 ; 1920 ,. 9 ./ ,ץ:>ן 1 ס ?- 1116 ^ 0 א 1 . 1 ; 1906 
. 9 , 4 ״ 1 ג £011 .? ; 1929 ,( 1 ,' 61 )/ 261721 /€ 033611 ' 7 § ./> 8116/2 13 ) 9 ) 

.' 1930 ,(־ 36/261 ' 107 ' 2/211 ) ז \ 1 0336 ( 0 ) 

מ. ה. ב. 

* 

דז?ט 1 ן, תכנית", נסיון־רפודמה של מבנה־ביה״ס ושיטות- 
ההוראה, שבוצע לראשונה בדולטון (מסצ׳וסטס, 

• 4 •י • ♦ 

אד,״ב) מ 1920 ואילך. 



ג׳וז דו 5 טוו 




145 


דולטון, מכנית—דולמן 


146 


השיטה פותחה ובוספה ע״י הלן פרקהרסט ( 90101 
: 1101-5 ^ 3 ?), בהשפעת רעיונותיהם של דיואי (ע״ע), מ 1 נט־ 
סורי (ע״ע) והאסכולה הפדגוגית החדשה, הדורשת עבודה 
עצמית יוצרת מצד התלמיד. לפי שיטה זו מבוטלת לגמרי 
ההוראה הכיתתית בכל המקצועות, חוץ משיעורי דת והת¬ 
עמלות. החלוקה המקובלת לפי כיתות־גיל מוחלפת בחלו¬ 
קה לכיתוודמקצוע. בכיתה נמצאים כל מכשירי־הלימוד של 
המקצוע, שהכיתה מיועדת לו, ומורה מקצועי עומד לרשות 
התלמידים לשם ייעוץ. לכל תלמיד ניתנת חוברת, שבה 
מצויין החומר השנתי לכל מקצוע, כשהוא מחולק ל 10 מנות 
חדשיות, שהן מורכבות מ 4 מנות שבועיות או מ 20 "בעיות". 
עבודת התלמיד חפשית; היא נעזרת ע״י ספרי-לימוד המיו¬ 
חדים לכל יחידת-עבודה וע״י ספריית הכיתה ומכשיריה 
ונבדקת בשיטת־בדיקה מיוחדת בנוכחות מורה־המקצוע, 
המוסר את תיקוניו ועצותיו לכל תלמיד באופן אינדיווידואלי. 
פע:ז אהת בשבוע מנהלים התלמידים — בנוכחות המורה — 
שיחות וויכוחים כיתתיים. 

יתרונה של ת״ד — בהתאמה האינדיווידואלית של ביה״ס 
לצרכי התלמיד; הילד עובד לפי קצבו הוא ומתחנף לעצמאות 
ולאחריות. חסידיה של השיטה טוענים, שהיא משפרת את 
האדרה ואת המשמעת בביה״ס ע״י מניעת שיעמום וכפיה. 
כנגד זה הוכיח הנסיון, שהביסוס על תרגילים־בכתב מביא 
לידי מכאניזאציה בלימוד ולהדגשת־יתר של הפיתוח השכלי 
ומרופף את הקשר האישי בין התלמיד והמורה. 

ת״ד זכתה לראשונה בהוקרה ניכרת. באה״ב׳ וגם בארצות 
רבות באירופה, נוסדו בתי-ספר לפי ת״ד (וע״ע דקרולי). 
כיום חוזרים בדרך־כלל להוראה המקובלת בכיתות, אבל 
שומרים על "יחידות־עבודה" בהתאם לת״ד. השפעתה של ת״ד 
ניכרת בכל תכניות הלימודים המודרניות. בישראל נהוגה 
שיטה זו ברוב המוסדות החינוכיים של "הקיבוץ הארצי". 

110 ? ,. $7 £4110(111071 071 1110 7). ?1(171, 1923; 1x1 ז 713 11 ־ 31 ? 

- 171 , 0011 ׳<.! ./ . 4 . ; 1926 .<£ 7116 / 0 7655 § 70 ? 1 ) 111 ) £156 

1161677 , 81611313295 . 1 ^ ; 1924 ,.? .<£ 7176 1714 ) \ ¥07 \ 11 ) 111 ) 111/1 ) 

; 1925 , 14 ( 1 ) 1 § £71 171 § 671067141171 ? 761716 . 1 1 .? .<£ 5 ? 711475 ^ 77 )? 

.( 1926 ,§ן 111 ו 2161 ־ £1 ) ,? .<£ , 4465509 . 5 

ג. ל. 

דוליצקי׳ ?ינחם מנדל ( 1856 , ביאליסטוק - 1931 , לוס- 

4 י 4 4 * ♦ 

אנג׳לס), משורר ומספר עברי ויידי. דו׳ היה 

. י • 

בן שו״ב תלמיד-חכם; עד גיל 17 למד תורה, ויחד עם זה 
למד בביה״ס של זמנהוף (ע״ע). בגיל 19 חיבר פואמה 
סאטירית — "ליקוי שני המאורות, או שני צדיקים שחבלו 
זה בזה״ (״השחר״ 1878 ; יצא כספר ב 1879 ), שבה תיאר 
בלעג את ה״צדיקים" ואת הווי השטיבלאך החסידיים. אח״כ 
היה מורה לעברית בערים שונות. הוא היה עד־ראיה 
לפוגרומים בדרום־רוסיה ב 1881 ; בשירו "האיכר והנוצה" 
( 1884 ) ובסיפוריו "בתוך לבאים" ("המליץ" תרמ״ד, גם 
כספר) ו״מבית ומחוץ" ("המליץ" תר״ן—תרנ״א, גם כספר) 
תיאר את תלאותיהם של היהודים ברוסיה. אחרי הפוגרומים 
הצטרף דו׳ לתנועת "חיבת-ציוך וחיבר שירי-ציון ברוחה של 
תנועה זו; השירים לקויים בחדגוניות ומליציות, אך חדורים 
חמימות ורומאנטיקה תמימה. ב 1882 — 1892 חי דו׳ במוסקווה 
כמזכירו העברי של הגביר הנדבן ק. ז. ויסוצקי(ע״ע) והשפיע 
עליו להצטרף ל״חיבת־ציון״; הוא חיבר את הביוגראפיה של 
ויסוצקי בשם "מופת לרבים" (תרנ״ד). באותו הזמן הוציא 
אגרונים שונים (״שבט סופר״, תרמ״ג! ״ניב שפתים״, 1892 ; 
מאוחר יותר — "העט", תרס״ו), שבהם נשתמרו בין השאר 
מכתבים מעניינים משל מאפו וסמולנסקין, שדו׳ מביא אותם 


בדוגמות. בעקבות גירוש היהודים ממוסקווה ב 1892 היגר 
דו׳ לאמריקה. שם לא מצא אפשרות של קיום מכתיבה 
בעברית, והתחיל לכתוב ביידית, בעיקר סיפורים סנסאציד 
ניים בעיתונות היומית, בטעם ההמוני שנדרש ממנו. מעטו 
יצאו כ 40 רומאנים וסיפורים, בחלקם גם בצורת ספרים. 
ב 1897 — 1898 ייסד וערך דו׳ את הירחון "די צייט", שלא 
החזיק מעמד מחוסר קוראים. 

בנעוריו ועד צאתו מרוסיה זכה דו׳ להערכה רבה כסופר 
ומשורר עברי; שיריו וסיפוריו, למרות מה שערכם הספרותי 
לא היה רב, וכן אגרוניו, היו בשעתם מקובלים מאד בקהל 
קוראי עברית. י. ל. גורדו! — בשיר ברכה שכתב לדו׳ לרגל 
צאתו לאמריקה — רואה בו את יורשו בשירה העברית ("הא 
לך עטי, עלה רש מקומי"). אך עם צאתו של דו׳ לאמריקה 
ירד שמשו. בשנותיו האחרונות חי חיים עלובים מאד ונשכח 
מן הלב לגמרי. 

קבצי כתביו של דו׳: "כל כתבי מ. מ. דאליצקי", א׳—ב/ 

תרנ״ה; ״שירי מנחם״, 1900 ; "נגינות שפת ציון", תרס״ד. 

י. קלהנר, מ. מ. דר (לוח אחיאסף, י״א, 263 ), תרס״ד; הנ״ל, 
יוצרים ובונים, א/ 247 , 1925 ; ח. תורן, מ. מ. דר (מאזנים, 

ט״ו, 243 , 308 ), תש״ג. 

א. אח. 

ד 1 למט?} ( 5011 ;) 16 ״ 001 ), משפחת מוסיקאים אנגלים 

• ♦ 

ממוצא אלזאסי. החשוב שבבניה — ארנולד דו׳ 
( 1858 — 1940 ), מוסיקאי ובונה־כלים. מנעוריו התעניין ביחוד 
במוסיקה הקדומה, ואחרי השתלמות יסודית בתורת־המוסיקה 
להלכה ולמעשה פנה כולו להחיאת המוסיקה הפליית הנש¬ 
כחת של המאות ה 16 וה 17 והצליח לשחזר כלים קדומים 
ולתפוס את טכניקת־הנגינה המיוחדת להם. ב 1914 בא 
להשתקע באנגליה והקים את בתי־המלאכה שלו בהיזלמיר 
( 935901616 ). הוא בנה קלאמיכורדים וצ׳מבאלות, נבלים, 
דבקים(כינורות ממוצא מזרחי) וחלילי-משר 1 קית, חידש את 
חלות וההארפסיכורד, ושיחזר את הוויאואלה ( 71111193 ) — 
מין כלי־מיתרים ספרדי. מ 1925 ואילך נערכים מדי שנה 

בשנה בהיזלמיר פסטיוואלים למוסיקה קדומה. ב 1928 הוקם 

■ • • • 

״מוסד־דו״׳ לקידום לימודי המוסיקה הקדומה וביצועה. — 
בדו׳ נתאחדו מידות המוסיקאי הגדול, בעל־המלאכה המעולה 
והחוקר ד,דייקן. חיבוריו על המוסיקה הקדומה משמשים 
בסיס לעבודתם של חוקרי המוסיקה ושל מבצעיה כאחד. 
חיבורו הראשי: 110 ] 01 11$10 1116 }ס מס 311 ז 6 ז<ןזס] 11010 * 1 

1915 ,ץז 11 זמ 06 18111 1 מ 3 171:11 . 

. 5 ; 1932 ,.<£ , 4 / 0 17 ) 146 0714 \ ¥ 07 \ 7116 , 013 ]״ מ 00131 . 11 
£ 6601160770715 4 ) 675071 ? , 3613 ^ 00191 ; 1940 , 27 , 076 * 01 

.<£ . 4 / 0 16711 ( 4 . 611161/67 7116 ,* 031 . 711 ; 1957 ,.<£ . 4 / 0 

. 1958 ,( 400 , 59 * 71516961 7136 ) 

חל 9 ו (מברטונית: 101 ) — שולחן, ת 6 ! 0 — אבן), בארכאד 
לוגיה — מיבנים מאבנים גדולות לא־מסותתות, 
המשתייכים לקבוצת הציונים ה״מגאליתיים״. דו׳ הוא קבר — 
בודד או קיבוצי. הדו׳ הטיפוסי הוא מבנה בצורת ארגז גדול, 
בנוי ארבע אבנים, ששטח כל אחת מהן כ 3 \ 4 מ׳ ועביין 
0 .6 — 1 מ/ ואבן חמישית, אף היא גדולה ועבה מאד, המכסה 
אותן. כל דו׳ היה עטור גלגל אבנים קטנות לא־מסותתות, 
ולפעמים גלגל כפול, והמיבנה כולו היה מכוסה גל אבנים 
קטנות עם חצץ או עפר — ״טומולוס״ ( 111111111115 ), שבסיס( 
היה מכותר גלגל־אבנים. במרוצת הזמן נתפוררו הכיסויים, 
והדו״ עומדים עתה חשופים. — טיפוס של דו/ שהוא מסובך 
יותר מבחינה ארכיטקטונית, הוא המיבנה שאליו צורף 

4 






147 


דולמן 



דולמז בברטאז 

פרוזדור מארך מכוסה אבנים גדולות או פרוזדור שממנו 
התפצלו גומחות מלבניות. לפעמים נמצאים בדו" גומות או 
דגמים חקוקים על האבנים. 

דומים במיבנם לדו" הם ארונות־אבן למתים, שמידתם 
קטנה יותר ושבנויים אבנים שטוחות לא־מסותתות; עקרון־ 
הבניה משותף להם ולדו": אבנים ערוכות בדמות ארגז 
ומכוסות אבן חמישית. לפעמים הארגז מרוצף אבנים קטנות 
בפנים. אבן־המרגלות עומדת תמיד בהטיה, ומכאן ראיה 
שאבן זו הוצבה לאחר שהגוויה הונחה בארון. לפעמים 
הדפנות בנויות אבנים קטנות בכמה נדבכים, ואף הכיסוי 
עשוי מאבנים אלה. הרווחים בין אבן לאבן נסתמו בחצץ. 

הדו" נבנו בתקופה הנאוליתית־כאלקוליתית, בעקבות 
התהוות מושגים חברתיים מפותחים, שהתבטאו בהקמת 
ציונים מונומנטאליים למתים. הם מצויים באיזורים גאו־ 
גראפיים שונים: באירופה — בדרום־שוודיה, דנמארק, 
אנגליה, אירלנד, ספרד, פורטוגאל (תמ ׳ : ע״ע איבריה, עמ ׳ 
603 ) ! באפריקה — במארוקו, תוניסיה, אלג׳יריה, סודאן 
וחבש: במזרח הקרוב — בתורכיה, עבר־הירדן וארץ־ישראל 
(תמונות: ע״ע אבן־בניה, עמ ׳ 178 ; א״י, עמ ׳ 245 ) ; 
באסיה הדרומית והמזרחית — בהודו, קוריאה, יאפאן. 

מ. שט. 

דזלנד, ג׳זן — 13061 ^ 00 10110 — ( 1562 — 1625/6 ), 
קומפוזיטור אנגלי ווירטואוז של נגינה בלות. דו׳ 

זכה לתואר מוסמך־למוסיקה מטעם האוניברסיטות של אוכס־ 
פורד ( 1588 ) ושל קימבריג׳ ( 1597 ). הוא הירבה לנדוד 
בארצות־אירופה: ב 1579 היה בפאריס, ב 1595 — בגרמניה: 
באיטליה למד את סיגנון־המאדריגאלים האיטלקי, ואחר־כך 
שימש מוסיקאי בחצר־המלכות של דנמארק. מ 1612 ואילך 
היה נגן־לות בקאפלה המלכותית שבחצר־המלכות האנגלית. 
דו׳ הוציא 4 קבצים של זמרים בליווי של לות וויולה 

; ד 

( 1597 — 1610 ) וקובץ־ריקודים ( 36 בת-ל £3060 , 1604 ). עיקר 
חשיבותו של דו׳ בחיבור זמרים לקול (סולו) בלוויית כלי¬ 

; ך 

נגינה, דבר שהיה בו משום חידוש גמור בתקופה שבה 
הגיעה לשיאה זימרת־המקהלה הפוליפונית. בפרטים רבים 
הקדים דו׳ את הסגולות שמייחסים אותן כרגיל לזמר הרו¬ 
מאנטי של המאה ה 19 : פירוש רגשי מלא עצבות אצי¬ 
לית, הניתן לטכסט, וטיפול עדין ביותר במשקלי-השירה. — 
הוצאות חדישות של יצירותיו: -: 5008 1120 ) £112366 0 \• 
80010 (המו״ל נ. גרינברג), 1955 . 

~§ 5011 7141611151 / 0 5012001 11511 § 11.11 7116 , 65 ^ £6110 . 11 .£ 

- €0171 11 )§ 1401 ) 11412 § 711 7116 ,. 1 ) 1 ; 1920-1924 , 17011605 

. 8 2 194 , $05605 


• דולפין 148 

דולפום, א 33 ל 2 רט — 118$ ) 0011 :וז 6166 § £0 — ( 1892 — 
1934 ), מדינאי אוסטרי. דו׳ היה בן איכר: הוא 
היה פעיל בתנועת האיכרים האוסטרית ובמפלגה הנוצרית־ 
סוציאלית. ב 1931 נתמנה לשר־החקלאות ובמאי 1932 לראש" 
הממשלה ולשר־החוץ, ואח״כ ריכז בידיו גם את מעודד 
הבטחון והמשטרה. באמצעות חבר-הלאומים השיג הלוואה 
של 300 מיליון שילינג למלחמה במשבר הכלכלי הקשה, 
שעבר אז על אוסטריה, תמורת הבטחה שלא לאחד את 
אוסטריה עם גרמניה ב 20 השנים הבאות — דבר שעורר 
התנגדות קשה מצד הלאומנים האוסטריים, שנגררו אחרי 
הנאצים הגרמניים. במדיניותו זו לשמור על עצמאותה של 
אוסטריה נתמך דו׳ ע״י מוסוליני. במדיניות־הפנים שלו נשען 
על אירגוני "חזית־המולדת" ועל האירגון הצבאי הפאשיסטי 
"משמר־המולדת". דו׳ היה קאתולי אדוק, ושמרן מבחינה 
פוליטית וחברתית. הוא שאף להקים באוסטריה משטר 
קורפוראטיוד־אוטוריטארי לפי המתכונת של הפאשיזם האי¬ 
טלקי, אך בתוספת גון קלריקאלי מובהק. משום כך אף התנגד 
לנאצים ולטיפוחה של אוסטריה לגרמניה הנאצית. בסתיו 
1933 ביטל את המשטר הפארלאמנטארי והטיל איסור על 
כל המפלגות הפוליטיות. הסוציאלדמוקראטים קראו למרד 
נגד הדיקטאטורה של דר, אולם נסיון השביתה הכללית 
נכשל, ואף בהתנגדות המזויינת בווינה ובלינץ השתתפו 
פלוגות "הברית להגנת הרפובליקה" בלבד, ללא תמיכה 
פעילה מצד המוני הפועלים. דו׳ דיכא את ההתקוממות 
בכוח ובאכזריות, אחרי הפגזת-תותחים של שיכוני־הפועלים 
בווינה (פברואר 1934 ). במאי של אותה שנה הטיל דו׳ על 
אוסטריה חוקה חדשה, שבה הכריז עליה כעל מדינה "נוצרית, 
גרמנית, פדראלית, המתבססת על העקרון הקורפוראטיווי" 
ברוח האנציקליקה של האפיפיור מ 1931 . אחרי דיכוי השמאל 
הרפובליקני ניצב דו׳ לבדו מול הנאצים האוסטריים, 
שניסו כבר ביולי 1934 , בתמיכתו של היטלר, לתפוס את 
השלטון במדינה. הנסיון נכשל, אולם בשעת הקרבות נרצח 
דו׳ בידי נאצים, אשר פרצו לבניין ראש־הממשלה. וע״ע 
אוסטריה, ענד 967/8 . 

י ז 6 ז 311 }\ . 14 ; 1935 , 7117165 1715 0114 .< 7 י ץז 6£0 ז 0 . 0 .! 
, 01111010 . 011 ; 1935 ,.(£ ,: 16551161 ^ .[ ; 2 1935 ,.<£ 11115160 ) 71 

16 , 1 ) 311 ( 01 ־ 1131 . 7 ; 1948 , 1111160 10 § 110 ( 51 ( 7101 00171 / 4.1451010 
065011101116 , 11 י 111 ) 86116 . 14 ; 1948 ,.( 7 111061160 ) 011 $6111 00114 § 
' £1011 . 11 ; 1954 ,( 1918-1945 ) 065160061011 \ 11  61001 ק 61 ס) — 3 משפחות: 2 ) דו" של 
מים מתוקים ( 301$101£162 :ז 13 ?) — משפחה אחת. סימנם 
המובהק של הדו", המבדיל ביניהם ובין שאר הלוויתנים 
חסרי-השיניים — פתח-יציאה אחד לאדר מן הלוע החוצה. 
הדו״ הם לוויתנים מגודל קטן או בינוני: יש סוגים שחלק־ 
גופם הקדמי מעוגל, ויש בעלי 5 קור ברור ומוגדר. — כבר 
אריסטו ידע, שהדו" אינם "דגים" אלא משריצי־חיים, ז״א 
יונקים. גם התלמוד יודע, ש״הדולפנין פרין ורבין כבני-אדם" 
(בכור׳ ח/ ע״א [לפי הגירסא הנכונה]). כבעל־חיים ימי 
שאינו דג נעשה הדו׳ נושא לאגדות ואמונות עממיות 
בתרבויות רבות (וע״ע אריון). 



149 


דולפין 


150 



הדולפיז הבינוני.<£) 


דו״ ימיים. משפחת 36 ג> 111111 < 061£ — רובם בעלי מקור 
ומרובי שיניים (במינים מסויימים עד 260 )< השיניים חרו־ 
טלה, קטנות, יושבות בשתי הלסתות; חוליות-הצוואר 
הראשונות מחוברות יחד. מיני משפחה זו ארכם עפ״ר מ 1.5 
מ׳ עד 4 — 5 מ׳! 010111115 מגיע ל 9 — 10 מ׳. הם חיים בלהקות 
גדולות, ומצויים בכל הימים בנדידה מתמדת בעקבות טרפם, 
הדגים. הידוע בהם הוא הדו׳ הבינוני( 1115 ^ 6161 11111115 ^ 061 ), 
השוחה במהירות ועובר מרחקים גדולים בקלות! מכאן 
כינויו: "וזץ־הים". מימי־קדם דו׳ זה חביב על האדם, והרבה 
אגדות כרוכות בו. במיתולוגיה הוא מופיע כרתום למרכבת 
אלי-המים; בנצרות הקדומה היה סמל האהבה והחריצות. 
בין הימאים מוחזק הדו׳, המלווה את האניות, סימן מבשר 
טובות, ביהוד מבשר מזג־אויר נוח. — הסוג 115 ם 111 ס 161 > 0 פ? 
מצוי בימים הטרופיים. — 1111510 $ס $10 ז 111 מצוי באוקיינו¬ 
סים האטלאנטי וההודי, וגם בים התיכון; אורך-גופו מגיע 
ל 4 מ׳, ושיניו גדולות. — בני הסוג 11313 <ן 106 לס 1 ס מגיעים 
לאורך 8 מ׳; ראשם גדול, כדורי בחלקו הקדמי (מכאן שמם) 
וחסר מקור. המין 16133 ״ .ס מכונה בפי הימאים הבריטיים 
11316 ׳ 1101-11 <£ (״לוויתן־נווט״): הוא חי בלהקות גדולות של 
מאות פרטים, שכולם עוקבים בנדידתם את רב־הלהקה השט 
לפניהם, ולפעמים — מסיבות לא־ידועות לנו — כל הלהקה 
מגיעה לחוף ונספית שם. — הסוג האפריקני 5013113 הוא 
היחיד בין הלוויתנים הניזון מצמחים. — הסוג 6111115 * 01 הוא 
הטורף המסוכן ביותר בקבוצת הדו". ראשו עגול, חסר מקור 
בולט, סנפיר־גבו גב 1 ה, סנפירי־בטנו רחבים וחזקים, בפיו 40 ־ 
46 שיניים חזקות ורחבות. בני המין 01x3 .ס — "הלוויתן 
הרוצח״ או ״הגלאדיאטור״ —, החי בימים הקטביים, מגיעים 
לאורך 9 — 10 מ׳; לוויתן זה תוקף גם לוויתנים אחרים, כלבי- 
ים וכד׳ — הלוויתן היחיד שניזון מיונקים. אחרים, ובכללם 
בני-מינו. 

משפחת 1106361111136 ? כוללת מיני־לוויתן קטנים, בעלי 
ראש חד ללא מקור נבדל; מספר שיניהם 64 — 108 . 



הלוו יתדהרוצח (ה גלאד יאטור) (ג 0 ״ 1 ס 01x111115 ) 


ה 110036113 ? הוא הקטן שבלוויתנים בימים האירופיים; ארכו 
1.6 מ׳ ומשקלו כ 50 ק״ג. הוא ניזון מדגים, סרטנים, דיונונים; 
בשרו טעים למאכל. אמונות הימאים מייחמות לדו׳ זה את 
הסגולה לחזות מראש סערות בים, וכן רווחות אגדות 
עליו כמגיש עזרה והצלח לטובעים בים. — בבני משפחת 
11136 ז 16 ס 111113 <ן 061 כל חוליות-הצוואר אינן מחוברות, ולפי¬ 
כך צווארם מסוגל להניע את הראש. אלה הם בע״ח גדולים 
של הימים הארקטיים, והם ניזונים בעיקר מדיונונים. הדו׳ 
הלבן או ב לוג ה ( 161103 61115 ־ 1 נ! ו;ו 11 ב 1 י! 61 (_ 1 [רום' 
3 ח׳<ו. 66 ]) הטורף, שארכו 3.5 — 4.5 מ׳, ניצוד בכמויות 
גדולות ע״י עמי־הצפון, הנהנים מבשרו, משומנו ומעודו. 
בשרו הוא מזון חשוב ואחד מאמצעי־הקיום העיקריים 
של האסקימואים והקוריאקים (השוכנים על חוף ים־אוכוצק); 
האחרונים אף עורכים חגיגות שנתיות עם טקסים מיוחדים 
לכבודו. הבלוגה משמיע קולות מתחת לפני-המים, ומכאן 
כינויו "הכנרי הימי". 

למשפחה זו שייך גם ה״חד־קרן״ ( 1011 ) 140110 ), המצוי 
בימים הארקטיים (עד ' 65 רוחב צפוני) והמופיע לעתים 
רחוקות בפרטים בודדים גם באיזורים דרומיים יותר. סימנו 
המובהק — פחיתת השיניים במספר ובגודל עד כדי היעלמות 
רובן; אולם בזכר נשארת השן הקדמית — הניב — בלסת 
העליונה השמאלית ומתפתחת לאורך, עד שהיא קורעת את 
הלסת ופורצת החוצה כעין קרן! היא מוסיפה לצמוח כעין 
חנית המתברגת מסביב לצירה ונעשית איבר הגנה והתקפה, 



החד־הרז 10 \) 

שארכו במבוגרים מגיע ל 2 — 2.5 מ׳. גופו של החד־קרן, שהוא 
לבן עם כתמים שחורים המפוזרים על־פניו, מגיע לאורך של 
4 — 6 מ׳. בימי-קדם (פליניום), וביחוד ביה״ב, רבו הסיפורים 
והאגדות על חיה משונה זו, שרק מעטים ראוה בפועל (עוד 
ק. גסנר [ע״ע] מביא תמונה ממנה, שהיא דמיונית לחלוטין); 
ביחוד ל״קרן״ ייחסו סגולות כישוף וריפוי נפלאות. — יש 
סברה, שהתיאור הניתן בתלמוד (שבת כ״ח, ע״ב) ל״תחש" 
המקראי (שמ׳ כה, ה; שם כו, יד! במד׳ ד, ו, ועוד) מוסב 
על חיה זו (אהרני, תרביץ ח׳, 319 — 330 , תרצ״ז). 

במשפחת הדו" של המים המתוקים כלולים טיפוסים 
ארכאיים אחדים. תפוצתם מוגבלת לכמה נהרות גדולים 
באסיה ובאמריקה; כרגיל הם שוכנים בטיט בקרקעית שפכי 
הנהרות, אך לפעמים הם עולים ושטים מאות או אף אלפים של 
קילומטרים בנהרות אלה. בדו" אלה, בניגוד לדו" הימיים, 
כל חוליות־הצוואר חפשיות; אורך־גופם 1.5 — 3 מ׳, סנפירי- 
בטנם רחבים, מקורם צר וארוך! הם ניזונים מדגים וסרטנים 
קטנים. — דד״הגאגגם ( 61103 §ם 3 ז§ 1313111513 ?) חי בגאנגס, 
בבראהמאפוטרה ובאינדוס; עיניו קטנות וראייתו חלשה 
מאד, צבעו אפור־שחרחר כעין העופרת. — המין האמריקני 






151 


דולפין — דולר 


152 



1 . נקבת הלוויתרהרוצח עם ולרה המחובר לשילייתד! (לפי בלוז 

7 ד 

ע״ע], 1551 ); 2 . נקבת־לוויתן טניקה את נורה ומותקפת ע״י ] 
(1558 לוויתדרוצוו ( 5 פי נסנר [ע״ע]׳ 

0515 טץ 0 ז 860££ 1013 (המכונה ב 1 טו) חי באמאז 1 נאס ובא 1 רי־ 
נ 1 קו ומגיע עד פרו וב 1 ליוויה. דר־האמאזונאם עטור אגדות 
(שדוגמתו רווחות גם באירופה) על עלייתו מן המים בצורת 
נערה, המפתה ביפיה גברים ומורידה אותם למעמקים. — 

ז 

65 ! 0 ק 0 הוא דו׳ החי בנהרות ובאגמים בסין! אפייני לו 
סנפיר־הגב, המזדקר מעל לפני־המים כעין תורן. גם עליו 
רווחות אגדות ואמונות תפלות! הסיגים אינם צדים ואינם 
אוכלים אותו, אך שומנו משמש להם סם־מרפא למחלות 

שונות. 

1•'. £. 1 (710 ״,״/׳״£ ; 1900 , 11016$ ^ ( 0 ) 8001 // ,[>־״>[> 1 ״ - 
1617612, 5(211§6116/6 3, 1915; 113111. (662111 ,(־ 61 ( 10 ^ ..\ 1 .ע . 6 ־ , 
36-71, 1926; £. 1160150661, 1)(21111§65/12. 4. 

5611612 \1/016 11. 1101717611 (1£401 61 ־ 566£150661 . 11 .< 31 >ב 11 ז x1611135 ^ 0 ־ 

3, 1), 1937; !. 1*. 151165 ? 1111 ) 01 ,־ 3861 ־ 1 ? . 3 > .? - מ^דחזסא , 

1? !10165 (277(1 1)01^7/11115, 1948. 

. מ. ט 

,1686 — ל 1 לצ ׳ '/ כןךילו — 03110130101 — ( 1616 , פירנצה 
שם), צייד איטלקי מן הבארוק. דר נודע בעיקר 
כצייר של דמויות־למחצה וראשים של המאדונה, בעלי הבעה 
של דביקות דתית, וכן של דמויות־קדושים מרובות, שבהן 
תיאר לעתים קרובות אישים מבני־האצולה שבדורו. הוא היר־ 
בה לתאר את צציליה הקדושה מנגנת באורגנון, וכן צייר את 
שלומית, ובידה ראשו של יוחנן המטביל, ואת דוד, ובידו 
ראשו של גלית. סיגנונו של דר, שזכה בדורות הקודמים 
להערכה מופלגת, הוא נאטוראליסטי! המיתווה בציוריו 
מעיד על כושר מעולה! האורות העזים משווים לתמונותיו 
אופי פיסולי וציורי כאחד, העושה רושם רב; בעיקר נתגלה 
כשרונו הרב בצבעים. אולם הוא משחית את הרושם שעושות 
תמונותיו ע״י השטחיות והמתיקות המופרזת שבהבעת־ 
הפנים; רק בדיוקנותיו ובתמונות בודדות אחדות הגיע 

לתפיסה מעמיקה יותר של הנושאים. 

?. 831(] 11111001, 011X16 0. ] 6 ־ 335 , 110 § 1156 ) 1 ?!) 1 ־' 65501 [ 0 ' $1 1 ־ 
364, 1847; 0. 93 .ס) . 0 . 0 , 811586 ; 1908 ,.ס .€ ,ץ 
¥1141151161-06 ,־ 61 * 8601 .?— 4616016 ׳ x. 385 8.), 1913; 

8. 0115*-3£ ^ן . 1 ־ 8111 1116 ׳) . 0 . 0 ץ 17 5 ) 11 )' 07-17 ? , 12111006 ^ .\נ . 

XX^X, 272 5*1*1.), 1916. 

חלר (פ 110113 ), יחידת־המטבע של ארצות שונות, בייחוד 
של ארצות־הברית של אמריקה ( 1 דר = 100 סנט). 

השם נגזר משם המטבע הגרמנית הישנה טלד (ע״ע מטבע). 

— 

סימנו — $ או $ — הוא שיבוש הספרה 8 , זכר ל 8 היחידות, 


ה״ריאללת׳/ שבפסו־הכסף הספרדי, שהיה עובר לסוחר 
במושבות הספרדיות והאנגליות בשני חלקי אמריקה, ושנקרא 
בפי דוברי־האנגלית ביבשת ההיא בשם דר. משום כך נת¬ 
קבל שם זה בחוק משנת 1792 כשמה הרשמי של יחידת־ 
המטבע של אה״ב. אותו החוק קבע את ערכן ואת הרכבן 
של מטבעות הזהב והכסף כאחת. מאז הוצאו מטבעות־כסף 
בשווי של דו׳ אחד ופחותות מזה, ומטבעות־זהב בשווי של 
20 דר, 10 דר, 5 דר, ו 2.5 דר. משקל דו׳־הכסף נקבע ל 412.5 
גראן( 26.7296 ג׳), מזה 371.25 גראן( 24.0566 ג׳) — כלומר 
90% — כסף צרוף. משקל דר־הזהב נקבע תחילה ל 25.8 גראן 
( 1.6718 ג׳), מזה 23.22 גראן ( 1.5046 ג׳) — כלומר 
90% — זהב צרוף. ב 1900 ביטלה אה״ב את שיטת הבי־ 
מטאליזם (ע״ע מטבע) ועברה לבסיס הזהב. ע״י כך 
הפך דו׳־הכסף למטבע סמלית, כלומר: ערכו הנקוב עלה 
למעשה על ערך־הכסף המתכתי שבו. מטבעות־כסף בעלות 
שווי קטן יותר הפכו לסמליות כבר ב 1853 . ב 1934 , בשיא 
השפל הכלכלי הגדול, הופחת ע״י צו הנשיא משקל הדר 
ל 15 5 / 21 גראן, מהם 90% זהב צרוף —, כלומר ל 59.06% 
מערכו המקורי: מגמת צעד זה היתה העלאת רמת־המחירים 
ועידוד פעילות כלכלית. בהתאם לכך הוגדל מחירה של 
אונקיית־הזהב מ 20.66 דו׳ ל 35 דר, שהוא מחירה עד היום 
הזה. בימי אותו משבר־בנקאות עיכבה הממשלה הפדראלית 
את תשלומי הזהב ע״י הבאנקים והאוצר, וכל מטבעות־הזהב 
הוצאו מן המחזור. בחוק קניות־הכסף מ 1934 קבעה הממשלה 
הפדראלית, שהכיסוי של המטבע הממלכתית יהא מורכב מכסף 
בשיעור רביעית ומזהב בשיעור שלושת־רבעים. בספטמבר 
1956 הגיע מלאי־הזהב שבידי ממשלת אה״ב ל 630 מיליון 
אונקיות זהב צרוף, ששוויין כ 22.05 מיליארד דר, ואילו 
מלאי הכסף הגיע ל 2.7 מיליארד אונקיות כסף צרוף. 

היום מהווה הדו׳ האמריקני את המטבע היציבה שבעולם, 
שמאחוריה עומדים עצמתה הכלכלית האדירה של אה״ב 
ועודף סחרה עם שאר ארצות העולם׳ ביהוד עם ארצות 
אירופה. מבחינות מסויימות — כגון מבחינת יצוא ההון — 
תפס הדו׳ האמריקני באמצע המאה ה 20 את המקום שתפסה 
הלירה שטרלינג הבריטית במאה ה 19 כיחידת־מטבע עולמית, 
ועמדה זו חוזקה ע״י הסכמי ברטון־וודז (ע״ע). 

שער־החליפין הרשמי בין הדר האמריקני ובין המטבע 
של כמה ארצות אחרות הוא דלקמן (לפי המצב ב 1956 ) : 


פראנק בלגי 

50 

בלגיה 

פראנק צרפתי 

350 

צרפת 

לירד, 

625 

איטליה 

דיבר 

50 

יוגוסלאוויד, 

מארק גרמני 

4.200 

גרמניה המערבית 

לי״ש 

0.357143 

בריטניה 

קרובה נורווגיה 

7.14286 

נורווגיה 

קרובה שוודית 

5.17321 

שוודיה 

פראנק שוויצי 

4.37282 

שוויץ 

ן* "ר 

1.800 

ישראל 


מלבד באה״ב נהוג הדו׳ כיחידת־המטבע הרשמית בקא־ 
נאדה, בהינדורס הבריטית ואיי הודו המערבית הבריטיים, 
בחבש, בברית המאלאית, בפורמוזה, בהונגקונג, בצפון־ 
ב 1 רנא 1 הבריטית. 

; 1908 ,. 11 [ . 19 1171 5/4 ( 1 . 4 65611 ( 1 ) 0614 5 * 0 ,־ 808614161 .ן 
.ס ; ב 1936 1 , 05 1110 / 0 ץ-) 111510 11 ) 51101 ) 111 י! , 67 ^ 06 . 8 . 0 
,־ 61561 ^ 1601 ) 001 .£ ; 1937 ,. 19 . 11 ¥612 , 1 ) 12 ) 11 ? ,־ 61 ־ 161 ) £161 כ 1 

140726101)7 ?40110§61726121 111 1)5/1, 1949; 111, 86110§6, 

7716 €>. 0x515, 1950; 1^(155621(11X1, 4 141510}')! 0/ 1116 0., 

1958. 

ש. די. 



153 


דולריט—דום, כריסטיאן וילהלם פון 


154 


דז^ריט ( 30161-11:6 > , מיוד ;> 606 גס 5 , מטעת), סלעים מאגמתיים 
מקבוצת הגברו (ע״ע), בעלי מבנה גרגרי-גבישי 

ללא זכוכית, המורכבים בעיקר לאבראדוריט (ע״ע פלגיוקלז) 

* — • • ־~ 

ואוגיט (ע״ע), לפעמים עשיר בטיטאן. מינראלים אחרים, 
המופיעים עפ״ר בדו/ הם: אוליוין (ע״ע), היפרסתן (ע״ע 
פירוכסן) ובצרי־ברזל; דו" רבים מכילים במקום האוליווץ 
כמויות קטנות של קווארצה. ההרכב הממוצע של דר: 


פלאגיוקלאז 55% — 45 

פירוכסן 45% — 35 

בצרי ברזל 8% 

אוליווין או קווארצה 3% 


דומים לדו" במוצאם ובהרכבם ה ד י א ב א ז י ם (מיוד 
;>,וד>ג> 3 |מ 51 ,מעבר), שהם דו" שהשתנו במטאמ 1 רפוזה קלה או 
בבליה תת־קרקעית: יש משתמשים במונחים דד ודיאבאז 
כשמות נרדפים. צבעם של הדו" והדיאבאזים ירוק־כהה עד 
שחור. — דו" ודיאבאזים נפוצים מאד ובונים דייקים וסילים 
גדולים, למשל במדינת נידיורק באה״ב, בצפון־אנגליה, 
באיזור־קארו באפריקה הדרומית. בא״י הם מופיעים באיזור 
תמנע־אילת בדייקים מסוף הקדם־קאמבריון. — בגלל צבעו 
ובגלל שטודפניו החלק והמבהיק, שניתן לשוות לו ע״י 
עיבוד מתאים, מקובל הדד כאבן למצבות. 

ורילעזניו-ת ( 1 ז 11111£1131151 נ 1 ), ידיעת שתי לשונות והשי¬ 

* 

מוש בהן. יש מייחדים מונח זה לשליטה גמורה 
על שתי הלשונות, אך נוח יותר לחשוב את הבקיאות 
היחסית בשתיהן כעניין של דרגה, הניתן לשיעורין. כשמדובר 
ביותר משתי לשונות, מקובל המונח רב־לשוניות (' 1 ) 01111 

11118113115111 ). 

חדד שימשה נושא לדיון בענפי־מדע שונים. הפסיכולו¬ 
גים חוקרים הבדלים אינדיווידואליים בכשרון לרכישת לשו¬ 
'נות נוספות על שפת-האם ובכושר המעבר מלשון ללשון, 
שהוא מפותח בדוברים דו־לשוניים במידה שונה. בקביעת 
חהשגים האינדיווידואליים בשטח זה יש, כנראה, חלק להש¬ 
פעת גורמים־שבסביבה יחד עם זו של גורמים־שמלידה. 
תוצאות הדד לגבי מידת השכל ועיצוב-האופי שימשו נושאים 
למחקרים מרובים. בדרך־כלל לא ניתן להוכיח עד עתה את 
הטענות להשפעתה המזיקה של הדד מפאת עצמה. הסוציו¬ 
לוגים סקרו את העמדות שנוקטות תרבויות שונות כלפי 
הדד כשהיא לעצמה וכלפי ידיעת לשונות מסויימות שמלבד 
לשון־האם. 

לעתים קרובות מבחינים בין (א) חברות דדלשוניות, 
שכל חבריהן משתמשים בשתי לשונות לפי תפקידים שונים 
והזדמנויות שונות, ובין(ב) חברות הכוללות קבוצות-משנה, 
שכל אחת מהן מדברת בשפת־אם משלה. פרטי היחסים בין 
קבוצות בעלות שפות-אם שונות, החיות במגע הדוק זו עם 
זו, וכן מעתקי־הלשונות (המעברים מן השימוש בלשון אחת 
לשימוש בשניה) שימשו אף הם נושאים חשובים לסוציו¬ 
לוגיה של הדד. במדינות דו־לשוניות או רב־לשוניות, כגון 
בלגיה, שוויץ, הודו, נובעות בעיות משפטיות־מעשיות רבות 
מן השימוש המקביל בלשונות שונות. 

מאחר שלעתים קרובות הלשונות משפיעות זו על זו 
ע״י מבטא זר, מלים שאולות, העתקת דפוסים תחביריים 
וסטיות אחרות מן התקן, המצויות לרוב באוכלוסיות דו- 
לשוניות, משמש מחקר הדד נושא חשוב אף לגבי הבלש¬ 
נות• מתברר, שמבנה הלשונות עצמן והתנאים החברתיים- 


התרבותיים, שבהם הן באות במגע זו עם זו, קובעים כאחד 
את תהליכי ההשפעה הלשונית בכל מקרה. באיזורים שבהם 
באות לשונות רבות במגע הדוק זו עם זו — כגון ישראל 
או אה״ב — מצויות הזדמנויות למחקר רב־ערך בשטח זה. 

הפדגוגיה מביאה את הדד בחשבון בעריכת תכניות* 
לימודים, בחיבור ספרי-לימוד, בפיתוח טכניקה מיוחדת 
להוראת לשונות זרות, וכן באירגונם וניהולם של בתי־ספר 
באיזורים שבהם מתעוררות בעיות לשוניות. בארצות דו- 
לשוניות או רב־לשוניות, כגון וילז, לוכסמבורג, אפריקה 
הדרומית, אה״ב וברה״מ, הוקדשה תשומת־לב מיוחדת 
למחקר הדד מבחינה פדגוגית. 

לגבי עמים רב־לשוניים — כגון הקאנאדים, השוויצים, 
ההודים — מהווה חדד בעיה לאומיודתרבותית ראשונה 
במעלה. בעיית חדד היתה קיימת ברוב קיבוצי היהודים 
בגולה ובעם היהודי כולו במעמדו בעולם. עם תחיית העב¬ 
רית והקמת מדינת-ישראל לבשה בעיית התרבות הדו- 
לשונית לגבי היהודים צורה חדשה, אך לא עברה מן 
העולם: הגבלות התרגום, אפשרות של יצירה אינדיווידו¬ 
אלית בשתי לשונות או יותר, קשרים יעילים בין הקיבוצים 
היהודים בארצות השונות — כל אלה לא פסקה חשיבותם 
לגבי מדעי־היהדות והפילוסופיה של התרבות היהודית. 

ש. ניגער, די צוויי־שפראניקייט פון אונדזער ליטעראטור, 

1941 ( 1 ) 177 ) 3 § 81713171 \ €07110£1 171 £€3 1 ) £14 ? 27 ), 8 . 17 

811176 ז 16 ב 1 1316 / 0 < 1€11 ס 86 4 ,ץ 0 ־ 1 גס .א ; 1953 , 87017167713 

01 €721 €771 ? $11 1 ) 16 ^־ 1176 0$011 $171 ' 11 ) £11177£11 01 €013 § 8 1176 072 

,( 67 ־ 21 , 0001 ^ 1 ,. 01101 ^ 8 ? 301101:10 ) 0£ .{) 17216111£€71€€ 

11 ) 7716716 .^ 277 7£€ ) £17 771 ) 8 771 ) £1 6 ' 710711 7/26 י 11£€0 ג 1 /[ .£ ; 1953 

- 811171 ,. 1 ) 1 ' ; 1953 , 1-11 , 107 ^ 7 ) 86/1 11 ) £11111217 171 ^ 81173 1 / 

. 1957 , 27011 ) 8636 10 01113.6 23/4 ) €716 71712 7/16 171 2113771 ) £17 

או. ו. 

011 , ?ןיסטיא[ 1 ^ 0 © 1 [ — 11116101 ^ 01111511311 

0011171 ¥071 — ( 1751 — 1820 ), היסטוריון, כלכלן 
ודיפלומאט גרמני, מראשוני התובעים את "תיקוף היהודים 
ומוסרם ושיפור מצבם האזרחי. דום למד תאולוגיה ומשפטים 
והיה ממייסדי כתב־העת תז 1$611 ! 1 \ 1765 :> 0611£5 ("המוזיאון 
הגרמני״). ב 1776 נתמנה פרופסור למדעי־הפינאנסים ולסטא־ 
טיסטיקה בבראונשויג. ב 1779 עבר לשירות פרוסיה כארכיד 
נאי מלכותי בברלין, וכאן הכיר את משה מנדלסזון (ע״ע). 
ב 1786 היה צירה של פרוסיה בגליל רינוס־תחתי של האימ¬ 
פריה, וב 1797 ייצג את פרוסיה בקונגרס של ראשטאט. לאחר 
שלום טילזיט עבר ב 1807 לשרת את מלכות וסטפאליה 
הנאפוליונית. ב 1810 פרש משירות המדינה. — דום עסק 
בהיסטוריה ובתורת־המדינה וחיבר כמה ספרים במקצועות 
אלה. בסוף ימיו כתב 2617 171011167 
("זכרונות זמני"), שלא השלימם. 

חיבורו המפורסם בשאלת־היהודים הוא - 31611117867 01167 
1071 > 1 !ן 467 § 655671111  16 ק 3 ז 01116 ו 01160 . 11 03100116 \, . 311101 ? 

-־ 7111161 . 1 ) 16 נ 3£ ז 6 ג 011601011 ; 1947 , 10(6111100511X30111161160 
£> 1601011112 ) £01 ; 1950 , 11105611110311132011611 '!' : 11111 1101036 

( £160161160 ) 15 ) 321 ז 1 )< 611 ־ 1500110011083111 . 1 > 11002 ־ 11 ׳ £16110 
. 1 ) 111102 ) 861130 . 30 ־ 011601011161 . 2 1¥316 ־ 61 ס ־ 561061 . 11 

1951 , 1950 , 1186111111056 £ 

חמה ( 12 גץ 1 /), שם כולל למוסדות מייעצים ומחוקקים 
ברוסיה הצארית. בתקופת ממלכת-מוסקווה היתד. 

קיימת "הדו׳ הבויארית" כמוסד מייעץ לצאר. לפי חוק- 
הערים. 1870 , נקראה העיריה הנבחרת בשם ״דו׳ עירונית״. — 
בימי התנועה המהפכנית ב 1905 ניסתה הממשלה תחילה 
להרגיע את הרוחות ע״י הבטחת הקמת "ד ו׳ ממלכתית" 
מ 3 ז 1 ז 018£1 ק 113 ,ץ 00 !), בעלת דעה מייעצת. הצעה 
שלא נתקבלה אפילו על דעת הציבור הליבראלי המתון וכל 
שכן על דעת החוגים המהפכניים. תחת לחץ השביתה הכללית 
והמהומות ברוב חלקי הארץ פורסם מינשר-הצאר מיום 17 
( 30 ) לאוקטובר 1905 , שבו הוכרז, בין השאר, על הקמת 
״דו׳ ממלכתית״ מחוקקת. לפי חוק מדצמבר 1905 ניתנה 
זכות-הבחירה לכל האזרחים מבני 25 ומעלה, אלא שהבוח¬ 
רים חולקו לקוריות, בהתאם לרכושם ולמעמדם. קול אחד של 
בעלי־האחוזות היה שקול כנגד 3 קולות של עירונים, 15 
קולות של איכרים ו 45 קולות של פועלים. הצירים נבחרו 
בכמה דרגות, פרט לשש הערים הגדולות ברוסיה, שבהן 
היו הבחירות ישירות. לדו׳ ניתנה הסמכות לחוקק חוקים, 
לדון על התקציב ולפקח על המינהל! אולם חלק גדול מן 
התקציב (צבא, מדיניות־חוץ, חצר־הצאר) הופקע מסמכות 
הדר. המיניסטרים לא היו אחראים בפני הדר. 

רוב המפלגות הסוציאליסטיות החרימו את הבחירות לדו׳ 
הראשונה באביב 1906 . אעפ״ב היה בה רוב שמאלי, שעי¬ 
קרו — מפלגת חופש-העם (קונסטיטוציונאליסטים־דמו- 
קדאטים — ק״ד) הליבראלית-ראדיקאלית ומפלגת־העבודה 
(עמלנים) הסוציאליסטית־עממית, וכן היו בה נציגויות חזקות 
למיעוטים הלאומיים (פולנים, מוסלמים וכר) 1 ליהודים היו 
12 צירים. הדר הראשונה התקיימה רק ג / 2 1 חדשים (מאי— 
יולי 1906 ). היא תבעה מן הממשלה תיקון חוק־הבחירות 
ברוח דמוקראטית, הקמת מימשל פארלאמנטארי, רפורמה 
אגרארית וחנינה כללית. כל הדרישות נדחו ע״י הצאר. הני¬ 
גודים בין הדו׳ ובין הממשלה החריפו בשל בעיית ענשי- 
המוות ובעקבות הפוגרום ביהודי ביאלי 0 ט 1 ק. ראש-הממשלה 
גורמיקין(ע״ע) פיזר את הדר, ויורשו סטוליפין(ע״ע) קבע 
בחירות חדשות. חברי הדו׳ ראו בפיזור מעשה לא-חוקי, ו 180 
צירים, רובם אנשי ק״ד, נועדו בוויבו׳רג שבפינלאנד ופירסמו 
קול-קורא, בו דרשו מן העם להתנגד לממשלה התנגדות 
פאסיווית, לא לשלם מסים ולא לשרת בצבא. בדצמבר 1907 
נידונו החותמים על ״כרוז־ויבורג״ למאסר 3 חדשים ונאסרה 
עליהם ההשתתפות בבחירות לדו׳ ובמוסדות ציבוריים. — 
הדר השניה, שבבחירתה השתתפו גם הסוציאליסטים, היתד, 
בהרכבה שמאלית יותר מקודמתה, ואף היא לא האריכה ימים 
(מארם—יוני 1907 ). המאבק בינה ובין הממשלה התנהל בעי¬ 
קר בשל השאלה האגרארית. הדו׳ סירבה לבטל את חסינותם 


של 55 הצירים הסוציאלדמוקראטים, שנאשמו ע״י הממשלה 
באירגון קשר צבאי. דבר זה גרם לפיזורה בפקודת סטוליפין. 
ביוני 1907 פורסם חוק-בחירות חדש, שצימצם את הנציגות 
של האובלוסיה הלא-רוסית והגדיל את מספר הצירים בקוריות 
של בעלי-האחוזות על חשבון מספרם בקוריות האיכרים 
והפועלים. בהתאם לחוק זה נערכו הבחירות לדו׳ השלישית, 
שהתקיימה מ 1907 עד 1912 , ובה היה רוב לתומכי הממשלה! 
היהודים הצליחו להעביר אליה 2 צירים בלבד. 

גם בדו׳ הרביעית, שנבחרה ב 1912 (ושכללה 3 צירים 
יהודים), היה לממשלה תחילה רוב מוחלט. אולם בעקבות 
המשבר הצבאי וכשלון המשטר במלחמת־העולם 1 התגבש 
בה "גוש מתקדם" ("הבלוק הפח׳גרסיווי"), שהיה מורכב מן 
הליבראלים ומן השמרנים המתונים! האישיות הבולטת 
שבבלוק היה מיליוקוב (ע״ע), מנהיג הק״ד. "הבלוק" דרש 
את גיוס הכוחות הציבוריים לניהול המלחמה עד לנצחון, 
ולשם זה — "מיניסטריון הנהנה מאימון הציבור", חנינה 
פוליטית, אישור האגודות המקצועיות, ביטול ההגבלות 
מטעמי דת ולאום (הכוונה היתד, ליהודים)! במטרות המלחמה 
כלל ה״בלוק" הקמת פולין מאוחדת ועצמאית, המאוחדת עם 
רוסיה ע״י הכתר המשותף. ה״בלוק" ביטא את התנגדות 
הציבור לחבורת החצרנים — עם רספוטין (ע״ע) —, שהקי¬ 
פה את הצאר ושלטה בפועל במדינה. אולם כל דרישות 
ה״בלוק" נידחו ע״י הצאר והצארית. האופוזיציה של הדו׳ 
כלפי הממשלה גברה, והתקפות אנשי ד,"בלוק" על שיטות 
המימשל והמינהל ועל אישיו החריפו. במשך 1916 אף החלו 
להתרקם קשרים בין אנשי הדו׳ ואנשי־צבא לשם ביצוע 
מהפכת־תצר. אולם הפיכת ההמונים הקדימה את ההפיכה 
מלמעלה. ב 12 במארס 1917 סיימה הדו׳ את קיומה עם מינוי 
״ועד זמני של חברי הדו׳ הממלכתית״, אשר הקים — בהס¬ 
כמת ״מועצת הפועלים והחיילים״ — את הממשלה הזמנית. 

פעולתן של 4 הדו" בתיקון המשטר ע״י התחיקה היתה 
מועטת, אבל מעל בימותיהן הושמעו דברי-ביקורת והתקפות 
על הממשלה והמשטר, אשר תרמו להכשרת הקרקע למהפכה. 
. 8 ; 1907 , 13 ^ מ 3 > 01 כןמ 50 , 85 * 1680 * 10110 . 8 . 0 

-נןג#ץ 00 ז 0 11 0x3x1105 תממ* 

-סץ? , 5 מ> 6 801 718380 . 11 10 ; 1913 , 16 גץ# 0x86111105 
,ו{:> 25 * 1406 .ס ; 1913 , 180 * 80 0X868806 ק 3 ^ץ 800 0X06 
, 111 , $ 1713 ) 11$ 3 }{ י 0 מ 2 רתז 0516 . 0 ; 1917 < 34713 * %14 

171 ) 3 * £14 1116 / 0 ?> 3 $ 71 ?(£ ^; 77 ,מ ¥3150 \~מ $610 . 0 ; 1949 

. 1952 , 6 ז 1 ק £771 

א. אח. 

ד 1 מה, ז׳ן — ! 0013 0 630 ( — ( 1625 — 1696 ), גדול המש¬ 
פטנים הצרפתים במאה ה 17 . חיבורו הראשי הוא 

0310161 010116 :! 160 8305 0110168 1015 £65 ("החוקים 

האזרחיים לפי סדרם הטבעי״) 1689 — 1697 . בואל( (ע״ע) 
אמר על דו׳, שהוא שהחזיר את עטרת־התבונה בתורת- 
המשפט לןשנה! ויש שהפליגו בשבחו ואמרו, שתכניתו 
לחברה האזרחית היא המסודרת שבתכניות שהוצעו בכל 
הזמנים, דו׳ השפיע על התפתחות המשפט בצרפת במאה ה 18 , 
והיה אחד ממפלסי-הדרך לספר־החוקים הנאפוליוני מ 1804 , 
שהוא קיים בתקפו בצרפת ובכמה ארצות אחרות עד היום. 
כתביו: 1 —££, 1821 — 1825 ! 1 —־ 7 ^ 1 , 1828 — 1830 . 

. 14 ;( 1842 , 5 *מ 82¥3 165 ) .ת!נ\ס 0 .<£ ,ח 1151 ס 0 
,.<£ ./ , 0611261 ^ .? . 14 ; 1873 , 1$ )' 17 * 1£1 ) 771 €1 ,.<£ 

374 6 } 741 * 0071 * 1471 ן , 1713 ) £7 1171 , 16101 ) £211 . 8 ; 1936 

. 1938 


159 


דומזדי, ספר■ — דומי 


160 


דומזך , / ספר" 80010 ץ 13 ) 1£5 מ 0 ס, "ספד יום־הדיו האח־ 
רוך), השם שניתן מראשית המאה ה 12 ואילך 
לספר רישום הקרקעות והרכוש, המסכם סקר מקיף של 
מלכות אנגליה, שבוצע ב 1085/6 בפקודתו שלי דילים הכובש 
(ע״ע). בספר ניתן תיאור מקיף של הערים, הכפרים, החוות 
החקלאיות והאחוזות הפאודלית, של שמות אדוניהם בימי 



קטעים מז "הדו־מזדי הגדול" (כ״י מן המאה ה 112 


אדוורד המאמין (ע״ע) ובימי ויליט, גודל השטחים ומידת 
פוריותם, ביצורם וזיונם של המבצרים ומספר האנשים, 
חפשים ועבדים, הנמנים אליהם? פרטים על פדיונן וערכן 
של האחוזות לפני הכיבוש הנורמאני ואחריו ובשעת ביצוע 
הרישום! מקורות־הפרנסה השונים של כל מקום ומקום, 
כגון טחנות־קמח, איזורי הציד והדיג, שטחי־מרעה וכר! 
הערות על מידת כוח־הניצול המשוער של האחוזות ועל 
בעיות משפטיות שנתעוררו בעקבות הכיבוש, ואף פסקים על 
יישוב חלק מבעיות אלו. הסקר נתן למלך ולצוות־עוזריו 
תמונה מושלמת של הרכוש הקרקעי של בית־המלוכה, של 
ההכנסות המשוערות, של מידת המיסים והחובות הפאודא־ 
ליות שאפשר להטיל, של כוחם הכלכלי והצבאי של בעלי- 
האחוזות השונים. איסוף הידיעות נעשה ע״י שליחי־המלך 
ברוזנויות השונות, שכינסו נציגים של מועצות, איזורים 
וכפרים וקיבלו תשובות על שאלותיהם ע״פ עדות בשבועה. 
הסקר קבע את מכסת המיסים, אגרות בתי־הדין והזכויות 
של בית־המלוכה. התשובות סודרו לאחר מכן לפי רוזנויות 
ונשלחו לבית־האוצר המלכותי? שם מויינו וסודרו מחדש 
ונרשמו בספר. 

ספר־דו׳ הוא תעודה מיוחדת במינה, שהיא עד היום פרק 

יסודי בתודעתה ההיסטורית של אנגליה. מספר זה אפשר 

לעמוד על עובדות רבות הזורעות אור על המבנה החברתי 

והכלכלי של אנגליה בעשור שקדם לכיבוש הנורמאני 

ובתקופת כיבוש זה. כל נתוניו מעידים על מבנה פאודאלי 

מובהק, שעל־פיו אורגן השלטון הנורמאני. ניכרים בו גם 

שרידי המשטר האנגלרסאכסי הקודם, שאף הוא היה פאר 

דאלי בחלקו. ע״פ ספר־דר אפשר אף לעמוד על מעמדם של 

המנזרים ושל הרכוש הכנסייתי ולקבל נתונים שונים על 

כמה מערי אנגליה הבינוניות (לונדון ווינצ׳סטר אינן מופי- 

י ... 


עות בו), וגם לאסוף ידיעות אחדות על אישים היסטוריים 

מסויימים. הספר מעיד על הכשרון האירגוני והמדיני ועל 

כוח־הריכח של המלוכה הנורמאנית, אשר השליטה באנגליה 

אירגון פיסקאלי־ממלכתי, שלא היו לו דומים באירופה 

באותה תקופה (אולי חוץ ממלכות־־הנורמאנים בסיציליה). 

ספר־דו׳ מורכב משני כרכים: הדו׳ הגדול והדו׳ הקטן! 

שניהם נכתבו בתחילת המאה ה 12 ע״י סופרים ומאספים 

שונים. על שני הכרכים האלה יש להוסיף 2 ספרים, שהם 

למעשה חזרות בלתי־שלמות על הסקר או אולי שלב בלתי־ 

מוגמר של איסוף הנתונים. נשתמרה גם תעודה המוסרת 

את העדויות שנאספו ברוזנות קימבריג׳, וממנה אפשר 

לעמוד על דרך איסוף נתוני ספר־דו׳ ועל הרכב השאלות 

שהופנו אל השלטונות המקומיים. — שני ספרי־דו׳ נשמרו 

בתחילה בווינצ׳סטר והועברו במאה ה 14 לכנסיית־וסט- 

מינסטר בלונדון? ביה״ב שימשו ספרי־עזר לקביעת המיסים 

לאוצר־המלוכה ואף תעודה משפטית בדבר בעלות על הקר¬ 

קעות והזכויות הפאודאליות שנבעו מכך. במאות האחרונות 

טיפלו בתעודות אלו מלומדים רבים, היסטוריונים, חוקרי- 

התרבות וכר. ספר־דו׳ הו״ל לראשונה ב 1783 ע״י בית- 

.1816 הלורדים האנגלי; הנספחים שלו נדפסו ב 

0, 3111(116* (6(1. ?. £. ¥€11 , 1 ) £01111 . £1 .[ ; 1888-91 ,( 6 ע 0 ס - 
1895; 16., £11£1. 138 , 29 , 23 , 15 , 5 . 1151 ־ , 

1890-1923; 831131(1, 7/16 7). 807011§/1*, 1904; 1(1. 7116 

7). 171<}716*1, 1906; ?. \1116 / 0 070661/1 7/16 , 360# ־ 0£1 מ 1 ז 
1\1(112 07, 1905; 1(1-, ¥11 §11* 11 8001670€111117 111/1 1116 ה? ץ ''$, 
1908; £. \¥. ^4311:13116, 7). 800% <111(1 86 1 ) 1 ; 1907 2 ,/> 071 ץ ., 

7). 800%, 1921 ; £. \1. 81 € 11 1116707 > 0071 1/16 1771 ) 1111 ¥\ , 011 :ז , 
1908 ; 16 ., 411§10-8 (1X011 871 §1(111(1, 1943 ; 0 . ס , 

1 ) 011 ^ 135 , 7/16 £>. 31171>6 418 ?) ץ X 017 , XX ^), 1937 ; ¥. מ . 
0316131 ־ x 11 , 7). 800%*, 811171165 171 1/16 7111)110 86007(1, 1948 ; 

14. 0. 1 ) 117 ) 1 § 871 ח 167 * 1 > 8 /ס ^ 1 /ק 2 > 7 § 060 .( 7 7/16 ,ץ 6 ז 3 ס , 
1952; 7). 86-801111(2 — ££001 6 מ £13 מ£ 04 6 ־ , 

1954. 

. י. ב. ס 

דיס ,, (אוקראינית 3 ׳י>ץמ [לשון־רבים]), שירי-עם אוקראי¬ 
ניים. המונח מופיע לראשונה במאה ה 16 ככינוי 
לשירי-אבל בשעת לוויה. הזמרים והמנגנים של הדו" נקראו 
קובזארים או באנדוריסטים ע״ש כלי־הנגינה המיתריים 
קובזה ובאנדורה, שמקור שמותיהם טאטארי. הקובזה היא 
בעלת צוואר ארוך וכרס קטנה, והבאנדורה צווארה קצר; 
שתיהן מכילות מ 12 עד 28 מיתרי־ברזל. הדו" נתגבשו במשך 
המאות ה 18 וה 19 ע״י זמרים ומנגנים, רובם עיוורים, שהיו 

מופיעים בירידים, בחגיגות ובעצרות־מועד. 
רובן של הדו" שירים ליריים לפי צורתן החיצונית 
ואפיים-היסט 1 ריים לפי תכנן. מבחינה זו מזכירוית הן את 
"הרומאנסוס" הספרדיים או את שירי היונאקים הסרביים. 
לחניהן מלודיים, עגומים ופשוטים; החרוז חפשי, ואין להן 
משקל אחיד. הזמר-המנגן הוא המפרש את השיר לפי טעמו 
ומצב־רוחו! לפעמים, בהתקרבו לסיום, מפסיק הוא את השיר 
ומביע את דעתו — עפ״ר כמוסר־השכל. הנימה השלטת בדו" 

היא אלגית או סאטירית. 

הדו׳ מפגינה את קשר העם למולדת ולנצרות ואת אחוות 
הלוחמים למענן. השכבה הקדומה של הדו" דנה, בעיקר, 
במלחמות הקוזאקים בתורכים ובטאטארים; הקוזאקים מתו¬ 
ארים לעתים קרובות כמנוצחים, נשבים וסובלים. השכבה 
השניה של הדו״ מוקדשת לתקופת בוגדן חמלניצקי (ע״ע)! 
כאויבי העם מופיעים בה הפריץ הפולני והמוכס היהודי. 
אחרי כיבוש אוקראינה ע״י הרוסים נפסקה התפתחות 
הדו", מאחר שהשלטון הרוסי השתדל לטשטש את הפרצוף 



161 


דומי — דומיה, אונורזז 


162 


האוקראיני־לאומי. התנועה האוקראינית-לאומית החדישה 
גאוותה היתד. על הדו". בקרב הפאטריוטים האוקראיניים 
היתד. נטיה לראות בדו" המשך של השירה הרוסית המקורית 
של המאה ה 12 . אולם, לאמיתו של דבר, אין קשר בין הדו׳ 
האוקראינית, שנוצרה במאות ה 15 — 17 בימי השלטון הפולני, 
ובין הבילינה (ע״ע) הרוסית העתיקה מן התקופה הקדם־ 
טאטארית. מחברי הדו" היו פרחי בה״ס הכנסייתיים, 
ה״בורסאקים״ הנודדים במאה ה 17 . מהם שהשתתפו במסעות־ 
המלחמה של הקוזאקים, ובתור נכי־מלחמה היו מזדמנים 
לפונדקים. — אספי הדד בתקופה החדשה הושפעו מן הרו¬ 
מאנטיקה האירופית ומ ז קבצי הבילינות. הדד מצדן השפיעו 
על הסיפורים העממיים האוקראיניים של גוגול (ע״ע) ועל 
השירים האוקראיניים־לאומיים של שוצ׳נקו (ע״ע). כמו־כן 
השפיעו על התיאטרון האוקראיני, ששימש גורם חשוב 
לתחיה הלאומית באוקראינה. 

6 מ: 8 ס 046 קס 1 ס 17 , #£370/43808 .^[- 8. ^870x10804 

; 1874/5 , 11 ־ 1 , 0#3 ק 3 מ 70 08:0 סץ ק 10 ; 03 / 0 מס 6 ת 
301/48 סק 03 מוג 3108080 ק *ץ , 033 , 0 >ןמ 3 ק< 1 > . 1 

^ 1 סנ 3081 ק 8 ץ #1630311 , 16003 ; 0 >! . ; 01000/00,1913 

. 1910-1913 , 0 /ץ 3 ^ 0381 ק 83 

א. אח. 

א?י 1.3 ל!"״ — ■ 6 0311X11161 ־ 1808) — 170X101 , מאד¬ 
• • • 

סי — 1878 , פאריס), צייר, גראפיקן ופסל צרפתי. 

אביו של דו׳ היה זגג, עושה־מסגרות, משחזר־תמונות, ואף 
משורר לעת-מצוא. ב 1816 עבר עם בני־משפחתו לפאריס! 
שם הכיר דו׳ הילד 
לראשונה—אגב הצ¬ 
גת מחזה של אביו — 
את הבימה ואת שח¬ 
קניה, ותוך עבודתו 
במשרדו של עורך- 
דין ( 1820 ) — את 
אנשי המשפט, ובשו¬ 
ליה בבית-מסחר לס¬ 
פרים — טיפוסים שו¬ 
נים של בני החברה 
הפאריסאית. כל הרש¬ 
מים הללו השפיעו 
לאחר מכן על יצירתו 
השפעה עמוקה. ב- 
1822 נכנס דו׳ לאול¬ 
פן של ציירים, אולם 
דעתו לא נחה מן 
הרוח האקאדמאית ששררה שם. משום כך ומשום צרכי- 
פרנסה התחיל עוסק בטכניקה הליתוגראפית, שעדיין היתה 
חדשה באותם ימים. המציאות החברתית בצרפת של 
ימיו הפנתה אותו לקאריקאטורה, והוא נעשה אחד הגדולים 
בסוג-אמנות זה ע״י מיזוג מושלם של הקומי והטראגי. 
בציור־בצבעים הוא מייצג רומאנטיקה ספוגה נאטוראליזם 
ורודדביקורת, הנובעת מקנאה לאמת ולצדק חברתי. ב 1828 
התחיל דו׳ משתתף בכתב־עת קאריקאטוריסטי! תחילה 
שלח את חיצי לעגו הציורי בבורבונים, ומיולי 1830 ואילך — 
ב״מלך הבורגני" לואי־פיליפ ובכל משטרו, שפתח פתח 
לרדיפת־בצע פרועה ולשחיתות על כל צורותיה. ב 1831 נידון 

דו׳ למאסר על קאריקאטורה גרוטסקית־דמונית של המלך. 

*.♦ 



א. דומיה: הכרם המחוקקת (קאריקאטורה של ה 3 א,־ 5 אמנט) 


עם צאתו מבית־הסוהר נפרד ממשפחתו, ומאז חי במחיצת 
קבוצה של סופרים וציירים (גורני [ע״ע] ואחרים). מיצירו¬ 
תיו העזות ביותר באותן השנים — הליתוגראפיות "הכרס 
המחוקקת״ ( 151311£ ;§ 16 6 ־ 11 ת 6 ע 6 * 1 ) — סאטירה ציורית 
אכזרית על הפארלאמנט, וה״רצח ברחוב טראנסנונן" — 
בעקבות הריגת משפחת-עובדים ע״י אנשי-המשטרה לאחר 
הפגנת־פועלים. ב 1835 נאסרה מטעם הפארלאמנט הקארי־ 
קאטורה הפוליטית, ועל כך ענה דו׳ בסידרה נוספת של 
קאריקאטוולת חריפות, שהופיעו בכתב־עת קאריקאטוריסטי 
חדש. אעפ״כ לא היתה לו ברירה אלא לפגות לקאריקאטורה 
של המידות ושל ההווי! כך נוצרו סידרות־ציורים, המראות 
את הבורגני על כל הצדדים שבחייו, ונושאים אלה הוסיפו 
להעסיקו עד יומו האחרון. 

ב 1836 התחיל דו׳ לצייר סדרות של ליתוגראפיות 

7 

על נושא ״העסקדהרמאי״. בשנות ה 40 פנה לתיאור 
אנשי־המשפט, "הרועים אותם ואת עמי לא רעו". באותן 
שנים נוצרו אף ״הנציגים המיוצגים״ ( 301:8 ] 6$60 זק 116 65 * 1 
68 ;זמ 6$6 זק 6 ז) — סידרת דיוקנות של מדינאים, סופרים 
ואמנים. בסידרות־קאריקאטורות אחרות התקיף דו׳ את 
התיאטרון ועמו את הפולחן המזוייף של התרבות העתיקה. — 
דו׳ עשה גם ציורים לספרים, כשהוא מושפע מן הטכניקה 
הרכה של גאווארני! חלק מאותם הציורים נעשו בטכניקה 
של פיתוודעץ (ע״ע גרפיקה, עמ׳ 667/8 ). כבר ב 1835 התחיל 
לצייר באקווארל, ומ 1840 ואילך אף בצבעי־שמן. 

דו׳ היה ליבראל אמיתי, שהתנגד לא רק לשחיתות 
הרכושנית, אלא לכל דבר שנראה בעיניו ככפיה חברתית, 
עגון הסוציאליזם והאמאנציפאציה של האשה, שבה ראה 
מגמה להשתלט על הגבר. הקאריקאטורות, שבהן הוקיע את 
שתי התופעות הללו( 1847/8 ), עוררו סערת־תרעומת בחוגי 
השמאל. עם הכרזת הרפובליקה השניה ב 1848 הצטרף לה 
דד בהתלהבות, שנתן לה ביטוי בליתוגראפיות ובתמונות- 
שמן על נושאים מהפכניים ועל מוטיווים רפובליקניים 
סמליים. יחד עם זה לא נמנע מלצייר אז — לפי הזמנה — 
את "המגדלית בעלת־התשובה". את התנגדותו ללואי־נאפוליון 
הביע בפסל קאריקאטורי, הנמנה עם החשובות שביצירות 
הפיסול באותו הדור. לאחר התקסרותו של לואי נאפוליון 
פנה דו׳ לצייר את דמותו של ישו, שבו ראה את הלוחם- 
הסובל למען הצדק. בשנות ה 50 נוצרה, כנראה, אף תמונת 
"הרחוב", המתארת נפשות ללא-מחסה והחורגת מגבולות 
תקופתו. 

באותן השנים הדפה דו׳ במקצת מן הליתוגראפיה. אמנם 
הוסיף להוציא סדרות של קאריקאטורות של מידות ושל 








163 


דומיה, א(נורד! 


164 



א. דונדה: דון קימוט 

¥ 

הווי! אולם במידה הולכת וגדלה פנה לציור בצבעים, תוך 
התקרבות לציירי ה״פלגאר", אנשי אסכולת ברביזון (ע״ע), 
דוביניי(ע״ע)׳ ובעיקר קורו(ע״ע)! הוא צייר טיפוסים שוגים 
שברחובות פאריס, שתיינים (הוא עצמו היד, שטוף בשתיה), 
ילדים במשחקם, אולם בעיקר נמשך לתיאור התיאטרון, 
לבסוף הזניח את הליתוגראפיה לגמרי, ומשום כך פוטר 
מהעבודה בבה״ע הקאריקאטורי שעליו היתה פרנסתו 
( 1860 ), ונאלץ להעתיק את דירתו לשכונת מונפארנאס — 
מקום מושבם של ציירים צעירים, שעתידים היו ליצור 
את האימפרסיוניזם. באותן שנים צייר בני שכבוהדעם 
שונות, המזדמנים בקרונות־הרכבות, ועלובי־חיים למיניהם. 
האילוסטראציות הרבות ל״דון קישוט" ניכר בהן בבירור 
קלסתר־פניו של הקיסר נאפוליון 111 , שעמו לא השלים דר 
מעולם, ויחד עם זה מוצאת בהן את מלוא־ביטויה גדולתו 
הטראגית של האביר הנלעג. 

ב 1863 עלה בידי ידידיו, ובראשם בודלר (ע״ע), להחזירו 
לעבודתו הקבועה. מעתה הפכה לנושא העיקרי בליתוגרא- 
פיות שלו הסכנה שאיימה על אירופה מצד פרוסיה המתרב¬ 
רבת. לאהד פרוץ המלחמה בין גרמניה וצרפת צייר 
ליתוגראפיה, שהיא התקפה חריפה על הקיסרות כאחראית 
למלחמה, אולם לאחר כניעתו של באפולירן 111 — ליתוגרא־ 
פיות בעלות תוכן פאטריוטי. באותה תקופה צייר פלאקאט 
גדול לפירסום הפחם של איורי, ובזה הקדים את הגרא־ 
פיקה השימושית החדישה. יחד עם זה לא הניח את ידו מן 
הציור-בצבעים ומן הפיסול. בציור הושפע מן הספרדים 
דיברה (ע״ע) וגמה (ע״ע), בסוף ימיו — מפרגונר (ע״ע), 
ובתמונותיו האחרונות הגיע עד לגבולות האכספרסיוניזם. 

ב 1873 גברה עליו מחלת־העיניים, שקיפחה את כוח־ 
עבודתו ואת מצבו החמרי. ב 1878 , זמן מועט לפני מותו, 
ערכו ידידיו תערוכה של כל יצירותיו. 


יצירתו של דו , , המשקפת את חיי פאריס במאה ה 19 , 
כוללת 4,000 ליתוגראפיות וציורים גראפיים אחרים, 300 
מיתוות־יד, 200 תמונות, ורישומים לאין מספר. ערכה המלא 
לא נתגלה אלא בתערוכה של שנת 1901 . 

ב ג ר א פ י ק ה צייר דר על אבן — כמעט תמיד בגיר, 
ולעתים רחוקות בדיו! פיתוחי-עץ לא עשה כמעט אלא 
לצרכי אילוסטראציה. מ 1833 ואילך יצר סיגנון משלו: 

הדמויות מצויירות בצורה פלאסטית־מונומנטאלית, עפ״ר 

• • 

תוך תנועה ותוך קיצורים! השטחים המצוללים מצויינים 
בקיווקוו. מ 1840 ואילך נעשה עיבוד השטחים מגוון יותר, 
והקווים נעשו רכים יותר. לאחר מכן הפך הטיפול בקומפו¬ 
זיציה ובפרטיה חפשי וציורי יותר. בשנותיו האחרונות חזר 
דר למונומנטאליות, בלי לוותר על אמצעי הרושם הציורי. 

בציורו צבעיו דמויי־משחה, כביצירותיהם של שאר 
כל הציירים הרומאנטיים! הקומפוזיציה דינאמית כמעט 
תמיד, בניגוד מכוון לקלאסיציזם. התמונות של שנות ה 40 
מצויירות עפ״ר בגונים כהים וחמים. אחרי 1850 הלכו הגונים 

ונתבהרו בהשפעת ציור ה״פלנאר". השפעתו של דר ניכרת 

* •♦ * •* 

ביצירות־נעוריהם של סזן (ע״ע), של ון גוך (ע״ע) ושל 
רואו (ע״ע). 

החוש לערכים פלאסטיים, שזיכה את דר עוד בנעוריו 

לתואר "מיכל־אנג׳לו של הליתוגראפיה" (דוביניי), בא לידי 

י ♦ • 

ביטוי מושלם בפסלים המועטים שהגיעו אלינו. 

ץ ־ £1602 ; 1898 , 0611076 ' 1 61 16 ( 011101711 . 11 , 0 ז 4 >ת 7\10x3 
,.<£ . 11 ,ח 07311 7316 ע .£ ; 1899 , €0,7160,1117151 .( 1 . 11 , 31716$ ( 
,־ £$01101161 . 11 ; 1923 2 ,^ 1-1 ,.<£ . 11 , 510 ^ £10550 .£ ; 1923 

1)., £6171176 61 111110§70£116, 1923; 1(1., 1)., 1938; £.1)011011, 

11 . 1 ).: 1)6 5071 £11071 16 1'061x076 £70£/116[116, 1~33, 1926-1931; 

70607116 .( 1 ; 1943 2 ,.(€ , 7 ־ 3101 ^ .? ; 1939 ,.<£ , 0 מ;§ £3$531 .ס 
£07 1x11-77167716 61 £(17 565 (17)715 , 1945; ). £ 1 115 ) . 0 , 1 ץ 011 ־ 

, 1946; 1(1., 11. 1151 ) 111 5611167 161716 ?] 7£70 ( £077 ,.ס , 

1946; 0. 2111021948 ,.(£ ,■ 0311111101 . 4 * ; 1947 ,.<£ ,־ ; ). 
.^11017131 . 1954 ,.ס ,־ 

פ. ש. 



א. דומיה: סשפסנים מדרגות בית־הכדמפט 










165 


דומיטינום, טיטוס פלויום—דומינו , 


166 


המיטינום, טיטוס פסיום - ־!!״ 00 *!"**מ 

4 • | * י " - • 

1130115 —( 51 — 96 לסה״נ), קיסר ר(מא ( 81 — 96 ), 

בנו של אספסיינוס (ע״ע) קיסר. על נעוריו לא ידוע לנו 
הרבה. בקרבות שפרצו ברומא בשנת 4 הקיסרים ( 69 ), לאחר 
שהוכרז אביו לקיסר, 
היו חיי דו׳ בסכנה! 
דודו סבינוס נהרג, 
והוא עצמו הצליח 
בקושי להתחמק. או¬ 
לם כשנהרג ויטליוס 
(ע״ע), קיבל דו׳ את 
השלטון לידו כממלא* 
מקום אביו ושלט 
בשרירות־לב עד ש¬ 
הגיע אביו לרומא( 70 
לסה״ג). מאז ועד מות 
אחיו טיטוס(ע״ע) לא 
היה לדו׳ שום חלק 
בשלטון! הוא רק נת¬ 
כבד כמה פעמים 
בקינסולאט. דחיקתו 
לקרן־זווית הגדילה 
את מרירותו ואת 
תאוות־השלטון שהי- 
תה טבועה בו. היחסים 
בינו ובין טיטוס לא 
היו תקינים, אע״פ 
שטיטום נהג בו מנהג של נדיבות. כשעלה דו׳ לשלטון אחרי 
מות אחיו, נסתמנו בו תיכף קווי עריץ. שאיפתו הברורה היתד. 
לעקור את כל שרידי הסמכות, שעדיין נשארו לסנאט, ולרכז 
את כל השלטון בידו. הוא סטה מדרך אביו ואחיו גם 
בשאיפה לכיבושים ולהרחבת גבולות האימפריה. ב 83 ניצח 
את החאטים והחל בבניין קו-המגן ( 111065 ) בין הריגום 
והדאנובה. מלחמות קשות היו בימיו בין הר 1 מאים ובין 
הדאקים (ע״ע דקיה), והרומאים נחלו בהן מפלות כבדות. 
דו׳ נאלץ לקנות את השלום בתשלום כסף שנתי למלך 
הדאקים בגלל ההכרח להלחם במאדקומאנים ובסארמאטים. 
בשעת מלחמת הדאקים מרד בדו׳ סאטותינוס, נציב גרמניה 
העליונה! אולם המרד דוכא, וסאטורנינוס נהרג. ב 89 חזר 
דו׳ לרומא, חגג טריומפוס וקיבל את התואר 03010115 . ב 92 
נלחם הקיסר בסארמאטים בלא הצלחה יתרה. לעומת זה 
הצליח נציבו אגריקולה (ע״ע) במלחמתו בבריטניה! אולם 
הוא הוחזר משם, כנראה מקנאת דו׳ בו. 

לעומת אי-כשרונו הצבאי הראה דו׳ זריזות וכשרון 
בהנהלת המדינה. הוא השתדל לתקן ליקויים בשיפוט ובמוסר 
הציבורי: העניש קשה שופטים ופקידים מושחתים! הוציא 
להורג את הבתולות הוסטאליות שנתפסו בקלקלתו! על 
נשים גרושות נאסר לקבל ירושה! דו׳ נתן דעתו גם על 
השפעתן של הצגות תיאטרוניות מסויימות על המוסר ואסר 
את הצגות המימוסים! וכן חידש את החוקים נגד ניאוף. 
אולם קפדנותו בשמירת המוסר הציבורי לא פעלה כל פעולה 
ורק עוררה התמרמרות כללית, הואיל והקיסר עצמו היה 
שטוף בזימה. — דו׳ התנגד בתוקף לפולחנות שחדרו לרומא 
מן המזרח, ונהג בחומרה גם כלפי קרוביו, הקונסול פלאוויוס 


קלמנס ואשתו פלאוויה דומיטילה, שקיבלו — כנראה — את 
הנצרות, שנחשבה לכת יהודית! קלמנס הוצא להורג, ואשתו 
הוגלתה. 

גדולה היתה שנאתו של דו׳ לסנאט, ומבחינה זו הזכירו 
ימי דו׳ את שנות שלטונו של קליגולה (ע״ע). סנאטורים 
ואזרחים נכבדים ועשירים לרוב סובכו במשפטים על עלבון 
הקיסר והוצאו להורג. ההריגות והחרמות הרכוש היו בחלקן 
תוצאה מן המצוקה הכספית׳ שבה היה דו׳ נתון במשך שנות 
מלכותו! הוא פנה למעשי אלימות כדי לזכות בכסף, 
כקאליגולה ונידון בשעתם. גם התנהגותו של דו׳ כלפי 
היהודים — גביית ״המם היהודי״ בכל חומר־הדין — מת¬ 
בארת אולי ע״י מצוקתו הכספית של הקיסר. סיבות המצוקה 
היו ההוצאות העצומות על בניית מקדשים מפוארים, אצטד¬ 
יונים וקירקסים ברומא (בין השאר — השלמת הקולוסיאום) 
ובאנטיוכיה, על סלילת כבישים באיטליה ובפרובינציות, 
הגדלת שכרם של החיילים והענקות לטובת הציבור ברומא. 
חמסנותו של הקיסר גררה אחריה שורה של קשרים נגדו, 
שדד הרגיש בהם. הוא לא היה בטוח בחייו, כל אנשי 
סביבתו נעשו חשודים בעיניו, והוא התחיל להוציא פסקי־ 
מוות על אנשים בלי כל בירור משפטי. לבסוף חששה גם 
דומיטיה אשתו לחייה והשתתפה בקשר נגד בעלה. דו׳ נרצח 
בחדר־האמבט שלו. עם מותו נפסקה שושלת הפלאוויים. 

¥10171143 . 7 ,־ז 6 ע 1 נרדו[ 1011 ? .£ ; 1857 ,.<£ ¥10111113 . 7 , 0£ ו!דח 1 .. 4 . 

,. 0 ■<} €1 ' 0 ק €171 ' 1 36 £716 €״ 1 ?>/ " 3114 73$£11 , 05611 . 8 ; 1885 ,, 0 

, 16 ״ץ 8 .£ ; 1909 , 2541-2596 ,[ 2 ] 71 ,££ י ז\\-? ; 1894 

311 [ 7 ) 71 1173 > , 717 ) 217 ( 001 " 1130 ) 1 6$ ' 1111 ) ¥111 0101 ^ 1171 7716 

-מ.^ 6 § 1 )ןזנ 1 מזג 0 ; 1930 ,( 0. 0£ £.01113.0 5111(1168, XX 1 ־ 10111 ) 

. 1936 , 22-45 ן ^ X ,ץ' £1151:01 01601 

א, ש. 

חמעו, משחק־אבנים ל 2 , 3 או 4 אנשים. הוא מורכב מ 28 
(או 36 או 45 ) טבליות שפניהן מלבנים, עשויות 
עץ, עצם או שנהב. המלבן מחולק לשני ריבועים, שהם 
חלקים או נושאים מערכות־נקודות! עי״כ הם מסמלים את 
המספרים מס עד 6 (או עד 9 ). שני הריבועים הסמוכים 
בטבלית אחת מסומנים במערכות־נקודות שוות או שונות! 



משחק הדומע! 

לפיכך מופיע כל מספר פעם אחת כפול (פש [ 35011 ?]) ופעם 
אחת על-יד כל אחד משאר המספרים. 

מן האבנים, שמונחות פניהן כלפי מטה, נוטלים המשחקים 
7 כל אחד (במקרה של 2 משחקים) או 5 כל אחד (כשיש 
יותר מ 2 משחקים). מן האבנים הנותרות ("הקופה") מושכים 
להם המשחקים במשך המשחק לפי הצורך. על המשחקים 
לבנות יחד טור־אבנים. לשם קביעת המתחיל מושך כל אחד 
אבן ומגלה את נקודותיה, ובעל ה_פש הגבוה ביותר או מספר 
הנקודות הגדול ביותר מתחיל ומגיח אחת מאבניו כהתחלת 



דומיטיאנוס קיסר 
(המוזיאון הקאפיטולעי) 





167 


דומינו—דומיניקוס גמדיסלינום 


168 


הטור. המשחקים מחברים חליפות לאחד הקצוות של טור- 
האבנים אבן ליד אבן, באופן ששני הקצוות המתחברים 
הם בעלי מספר־נקודות שווה, או — לפי כלל אחר ("מאטא־ 
דור״) — שסכום נקודותיהם הוא 7 . אם אין למשחק אבן 
שקצה מתאים לחיבור, הוא נאלץ למשוך מן "הקופה". 
המשחק המתפטר לראשונה מכל אבניו, או זה שנשאר לו 
המספר הקטן ביותר של נקודות, זוכה, והוא מצרף לזכותו 
את מספר־הנקודות העודף של יתר המשחקים. אח״כ חוזרים 
על המשחק. עד שלזכות המנצח מצטרפות 500 נקודות. 

משחק־הדו׳ הוא עתיק־ימים בסין. גם על מיניאטורות 
פרסיות מן המאה ה 12 מופיעים משחקי־דר. באירופה הופיע 
המשחק לראשונה במאה ה 18 , ואין יודעים את מקורו. הוא 
הגיע מאיטליה לצרפת וגרמניה! בתקופת הבידרמיאר היה 
נפוץ מאד. כיום הוא מקובל באיטליה, בצרפת הדרומית, 
בספרד ובבלגיה. — אצל האסקימואים מורכב המשחק מ 148 
אבנים, ופרס לזוכה היא אשה. בקוריאה כולל המשחק 32 
אבנים, והמספר 0 איננו מופיע כלל. 

; 1924 4 ,. 0 -זז €$$, 131111 .? *־ ־ 161 ^ . 5 . 0 ; 1919 ,.<£ י 3 ק 026 
'£־ז 10 \ . 1 ל . 4 . ; 1930 2 0/1 ^ 8 13 ) 0 , 13011 ו 11115£1 ־ 1 . 11 

, 1944 , 16 ^ 0 ? 7 1 זז€^ 10 ^ 7/16 ,! 11030 

ג. ל. 

ד 1 מי{יכןה ( 0001111103 ), אי בקבוצת איי־וינדוורד הברי¬ 
טיים בהדו המערבית (ע״ע). שטחה 754 קמ״ר; 

63,000 תושבים (אומדן 1955 ). דו׳ היא ממוצא געשי, 
ועדיין ניכרים בה סימנים לפעילות געשית בעבר לא־דחוק 
(מעיינות־גפרית, מעיינות חמים, התפרצויות אדים). אופי 
האי הררי! שיאו מגיע לגובה של 1,771 מ׳ — הנקודה הגבוהה 
ביותר באיי האנטילים הקטנים. הקרקע הוולקנית פ 1 ריה! 
האקלים טרופי, לח וחם, יציב כל ימות השנה; לפיכך מצמיח 
האי צמחיה עשירה, השופעת מינים רבים׳ מהם מיוחדים 
לדו׳. המדרונות מיוערים יער־עד גשום: מפגש הים, הצמודה 
העשירה וההרים עושה את האי ליפה ביותר בין האנטילים. 

הכלכלה מושתתת על מטעים טרופיים. היצוא: קפה, 
קאקאו, אגוזי־קוקוס, בננות ופרי־הדר. תעשיה חקלאית: 
סוכר, שמני־מאכל. — התושבים ברובם כושים ובני־תערובת; 
בדו׳ נתקיימה קבוצה קטנה של קאריבים. הלבנים המועטים 
רובם ממוצא צרפתי. 

דו׳ נתגלה ע״י קולומבוס במסעו השני ב 1493 . במלחמות 
הקולוניאליות בין הצרפתים והאנגלים במאה ה 18 עד ימי 
נאפדליון עברה דר כמה פעמים מיד ליד, עד שנכבשה סופית 
בידי האנגלים ב 1805 . התושבים עדיין מדברים צרפתית 
ואנגלית. מ 1951 ואילך זכתה דו׳ במידה מרובה של שלטון 
עצמי, וב 1958 נכללה בברית הקאריבית. — העיר הראשית 
היא רוזו ( 8086311 ), 13,000 תושבים. 

המיניקום (דומינגו דה גוזמו) — - 002 16 > 00011020 
0130 — ( 1170 , קאלרואגה [קאסטיליה הישנה) — 

1221 , בולוניה), מטיף נוצרי, מייסד מסדר־הנזירים שנקרא 
על שמו(ע״ע דומיניקנים); מקדושי הכנסיה הקאתולית. דר, 
שהיה בן למשפחה ספרדית מיוחסת, נשלח על-ידי הוריו 
להתחנך בבית־מדרש כנסייתי בפאלנסיה. הוא התבלט בין 
חבריו בשל דרכי פרישותו ובשל התעמקותו בכתבי-הקודש! 
ב 1198 נתמנה סגן ראש־המנזר שבאוסמה ( 05013 ). ב 1204 
נשלח לצרפת יחד עם הגמון עירו, כדי ללוות את בת מלך- 
צרפת בדרכה לספרד להיות אשד, לבנו של אלפונסו 


מלך־קאסטיליה. בעברו בצרפת הדרומית, נפגע דו׳ קשה 
מהתפשטות כיתות המינים בנצרות ומהשפעתה של כת 
האלביגנזים (ע״ע) על העם. דר, שהיה כולו חדור רוחה 

־— 4 • 

הקנאית של הנצרות הספרדית, החליט להקדיש את חייו 
למלחמה במינים ולהחזרתם לחיק האפיפיורות הרומית. 
תחילה פתח במסע של הטפה וויכוח בערי צרפת הדרומית, 
ושם הצטרפו אליו כמה חברים. ב 1206 הגיע לרומא והתוודע 

לאפיפיור אינוצנטיום 111 ; זה האחרון עודד אותו לפתוח 

* * 

במסע של תעמולה דתית נגד האלביגנזים. בשובו לצרפת 
אירגן קבוצת נזירות, שהיתה לגרעין הראשון של מיסדר 
חדש. על אף מאמציו לא הצליח דו׳ בתחילת פעולתו להחזיר 
רבים לאמונה הקאתולית: אולם במסע־הצלב נגד האלבי־ 
גנזים השתתפו הוא ונזיריו שיתוף פעיל ע״י תעמולה ערה 
בדרך הסתה, הטפה וויכוחים פומביים עם המינים. כך נכנסה 
לתוקף לראשונה השיטה של הטפה מאורגנת לחיזוק עיקרי 
הנצרות הקאתולית בין המאמינים ולכפייתם על הבלתי־ 
מאמינים. ב 1215 השתתף דו׳ בכנס הלאטראני הרביעי וניסה 
לקבל הכרה רשמית למיסדרו; כעבור שנה השיג את מבוקשו 
מידי האפיפיור הונוריוס 111 . מ 1217 עד 1219 ישב דו׳ ברומא 
ונתמנה למורה לתאולוגיה. יחד עם זה המשיך בפעולתו 
האירגוגית והתעמולתית. פעמים רבות עשה סיבובים בצרפת 
ובאיטליה וייסד מינזרים רבים. ב 1220 , בכנס הראשון של 
המיסדר בבולוניה, קבע את תקנון המיסדר והעביר את 
הנהלתו לידי תלמידו יורדאנוס מסאכסוניה, שהיה אחר־כך 
הביוגראף הראשון של רבו. — האפיפיור גרגוריוס צ 1 הכריז 
על דו׳ כקדוש כבר ב 1234 , שנים מעטות אחדי מותו. 

תמונה: ע״ע אינקויזיציה, עמ׳ 977/8 . 

. 061 ) . 8 . 0 16 > 3 ) €111 7111 , 61311115 61 £ 53X0013 ־ 101 

; 1871 3 ,. 0 . 51 16 > 71€ , 0 ־ 61311 ־ 1.3001 .( 1 ; 1935 ,( 5011001700 . 1 ־ 1 
,. 0 .) 5 {ס ?>/*./ 7/16 ,: 01 ־ 1 ־ 131 . 8 ; 1922 ,.<£ ./!/ ז 06 ,־ 2411:31101 , 8 
, 01 ממס 61 מ 13 \ .? ; 1927 ,. 0 06111£€ ' 061 י ן €1 < 0£1 ו 801 . 11 ; 1924 
? 06 ,$מ ¥111 \ . 11 ; 1937 2 ,€ז €€1111 י 1 ,^ממ^סן/ , / י €€, 13 י 7 :. 0 .־!/ 5 
. 1955 , 1-11 ,. 0 .) 5 16 > €ז 1113101 , 0 ־ ¥10311 . 11 -. 1 ^ ; 1949 ,. 0 . %1 

י. ב. ם. 

דזמיניקום גונדיסלינום — ־ 1155311 ) 0110 0011111110115 
00$ — (או גונדיסאלווי), מחשובי המתרגמים 

מערבית ללאטינית ביה״ב בספרד. חי בטולדו, ואח״כ, כנראה, 

• • 

כארכידיאקונוס בסגוביה, במחצית השניה של המאה ה 12 
ועסק בתרגומיו בפקודת הארכיהגמון של טולדו. במלאכת- 
התרגום היה לו שותף לעבודה — יהודי המכונה 120111 ) 60 ^, 
שהוא — אולי — זהה עם ר׳ אברהם אבן דאוד (ע״ע), בעל 
"אמונה רמה". יחד תירגמו את המאמר על הנפש מם' ריפוי־ 
הנפש לאבן סינא, ואולי עוד חלקים אחרים של ספר זה. 
חשיבות מיוחדת נודעת לתרגום של ם׳ מקור חיים לגבירול 
(ע״ע) בידי דד בשותפות עם "מאגיסטר יוהאנס" (שעליו 
אין אנו יודעים מאומה). בעזרת אותו יוהאנס תירגם דד 
גם את ם׳ "כוונות הפילוסופים" לגזאלי (ע״ע). 

לדד מיוחסים גם כתבים פילוסופיים מקוריים או קומפי־ 
לאציות פילוסופיות. הספר 1126 ־ 1 נן 1111050 נן 6 ת 1510 ׳> 11 > 06 
("על חלוקת הפילוסופיה"), המציע מיון של המדעים בהתאם 
לתורתו של אל-פראבי, חשוב כמקור הראשון להכללת מדעי 
המטאפיסיקה, הפיסיקה, תורת־הנפש, הפוליטיקה, האקונו¬ 
מיקה והאתיקה במערכת המדעים של אירופה הלאטיגית, 
שהיתה מצומצמת ב 01 ס 1¥1 ז£ ובו 100 ׳> 1 ז 1 > 03 ן>. הספד 06 
11 > 00 ! 0 06 ס 6551 ססזק דן בבריאת־העולם, וניכרת בו השפעתם 





א 1 נוךה דומיה: בקרון של מחלקה שלישית 

♦ ♦ • 

(חלקית) 


האנציקלופדיה העברית 




171 


דומיניקנים — דומיניקנית, רפובליקה 


172 


קשורה בשיכנוע שכלי המעיטה את חשיבותם של הדר. 
מאז היו שני המיסדרים מתחרים זב״ז ואוייבים זל״ז במסגרת 
המסיח. דבר זה התבלט, למשל, בתולדות המיסיה הישועית 
בארצות המזרח הרחוק, אשר נגדה התקוממו הדר בטענה, 
שהישועים מוותרים לילידי הארצות הללו יתר על המידה 
בשמירת מנהגיהם האליליים. 

בתקופת האבסולוטיזם הנאור, ההשכלה, המהפכה הצר¬ 
פתית ולאחריה נשבר מיסדר הדר כליל. במקומות רבים 
נעלמו הדר לגמרי! מספר המינזרים והנזירים ירד פלאים ! 
עליית הממשלות החילוניות לשלטון גררה אפילו חקיקת 
חוקים לסגירת מינזריהם ולהחרמת רכושם לטובת המדינה. 
לעומת זה כבש המיסדר איזורים נרחבים בעולם החדש, 
ביחוד באמריקה הדרומית. בצרפת נעשה במאה ה 19 נסיון 
לחידוש המיסדר ע״י לקורדר (ע״ע), והטפותיו הביאו להת¬ 
עוררות דתית חזקה בכיוון של התאמת המסורת הנוצרית 
לרוח־הזמן. בעת החדשה היתד, תרומתם של הדר לתרבות 
האירופית זעומה, וזאת בעיקר בשל דבקותם הדוגמתית 
בסכולסטיקה ובהשקפת-העולם התומיסטית, שמנעה מהם 
כל ויתור לזרמי־המחשבה החדשים ואף הניעה אותם להלחם 
בזרמים אלה * אולם הם פעלו רבות בחקר תולדות הכנסיה 
ותולדות יה״ב. היסטוריונים נודעים מבין הדר בזמן האחרון 
הם דניפלה (ע״ע) ומגרונה ( 61 תת £30 מ 13 \), וכן חשובות 
הקאתדרות לתאולוגיה נוצרית אשר במכללה הקאתולית של 
פריבורג בשוויץ, בלה סושואד (: $3111011011 1.3 ) שבבלגיה 
וב״אנגליקום" ברומא, שכולן נתונות בידי דר. אחרי 
מלחמת־העולם 11 התחדש הניגוד בין הדר ובין הישועים 
בעניין ה״כמרים־הפועלים" שבצרפת: הפעם היו הישועים 
השמרנים, והדר מילאו תפקיד מהפכני (ע״ע סוציאליזם 
נוצרי). 

היום מאורגנים הדו׳ ב 33 גלילות ( 0136 מ 1 עס-!ק), המקיפים 
את העולם כולו! לגלילות האלה צמודים 2 איגודים (־מסס 
03 מ 10 :> 0£3 ז§). כל גליל כולל לפחות 3 מינזרים! המיסדר 
מונה היום כ 8,500 נזירים, המפוזרים ב 400 מינזרים. הנהלת־ 
המיסדר נמצאת ברומא * בראשה עומד גנראל, שלפנים היה 
נבחר לכל ימי חייו, מ 1862 ואילך — ל 12 שנה. 

כנהוג בשאר המיסדרים, צמוד למיסדר הדר כבר מתחילת 
קורותיו מיסדר דומה של נזירות, העוסקות בעיקר בפעולת 
הוראה ובעבודות סוציאליות. מיסדר זה מונה כ 5,500 נזירות 
ב 300 מינזרים (״מיסדר ב׳״) וכ 40,000 "אחיות" ("מיסדר 
ג׳"). 

הדר מקיימים פעילות מיסיונרית בארצות הסקאגדיגא- 
וויות הפרוטסטאנטיות באירופה, וכן בארצות המזרח התיכון 
והרחוק, בהודו המערבית ובאמריקה הדרומית ובאפריקה 
המרכזית (קונגו). — לבושם של הדו׳ הוא גלימה לבנה עם 
מעיל שחור. 

; 1949 — 1896 ,^^ 12 6x21(1 0. 7. 7. !11510x16(1, 1—XX ז 101111 \ 

36$ €' #15X01X6 365 1X20,11X65 £6116)'0.12 X 36 10x3,2 , ־ 1 ש 1 ;ז־ 101 \ 

,־ף 101611 1:11 ^ 1 . 1 \ ; 1920 -— 1903 — 1 , 6611611X3 ז? 6X6$ ?£ 
;* 1907 . 11 , 11. !€0X1^X6^(1110X16X2 3. !<.1x6/16 ה 016 0x36 

; 1914 , £9 ? 13111 4 #1510x9 0/ 1116 00X111X216(1X2 ג ¥611 \ 1 מה 80 .¥\ 

16$ ,זףץממ 0 מ 1 ^ 1 .? ; 1930 , 1116 00X271X1166225 .מ .{ 

11071 ) 7/26 ^ 0X151111 י ו 111 גז( 111 ; 0 , 11 . 0 ; 1924 , 0x6x6$ 0x66/2611x5 

,ץז\ג 0 ; 1931 , 1360 — 1216 0 / 1/26 001 x 11 x 116 ( 1 x 1 0x366 
16 ) 312, €01X1?€!231X1X12 !1 1510X2 ׳\\ ; 1934 , 76$ 00X111X116(21X26$ 

.$ , 12 6 {) 21/1011 )€ 16 ^ 7/16010 36 016110X1X1(11X6 ף 1948 ,, 7 . 0 

. 7x6x6$ 7x66/2621X5 

י. ב. ס. 


ד 1 מי;י?ןנית, .רפ ו ?ליקה 0011111110£11£ ^ 110 כ 11 \ק£.מ — 

(לפגים ס נ ט 1 ד 1 מ י ג ג ו 01 § 1 ! 1 מ 001 110 זג 5 ]), 

״ — • * * 

מדינה בחלק המזרחי של האי היספניולה (ע״ע) שבאיי הודו־ 
המערבית! כוללת כ% משטח האי. השטח: 49,540 קמ״ר! 
האוכלוסיה: 2.54 מיליון ( 1956 ). 



החוף בקרבת טרו-חיליו' 


שטח הרפובליקה הררי מאד. רכס קורדילירה סיבאו 
(ס 3 < 011 001x1111603 ), הנמשך מדרום־מזרח לצפון־מערב, 
מהווה את חוט־השדרה של הארץ, ושיאו, פיקו טרוחיליו 
( 1110 (גת 7 100 ?, 3,170 מ׳), הוא הגבוה שבהרים באיי הודו- 
המערבית. במקביל לגוש־הרים מרכזי וקדום זה נמשכים 
כמה רכסים, שנוצרו בזמן מאוחר יותר ע״י פעולות טקטו־ 
ניות! ביניהם מפרידים שקעים, כגון עמקי וגה ראל ( ¥683 
11631 ) וסיבאו הפוריים והמאוכלסים בצפיפות, שהם מש¬ 
תרעים מצפונו של הרכס המרכזי. עמקים שונים, שנוצרו 
מדרומו, מצטרפים כמעט לחטיבה אחת, שבמרכזה יושבת 
עיר־הבירה סיודאד טרוחיליו. הארץ לוקה לעתים תכופות 
ברעידות-אדמה קשות. ההרים מיועדים בצפיפות (בעצי- 
מחט), אך חשובים יותר מבחינה כלכלית הם היערות באיזור 
הגשמים הטרופיים (בעמקים), המכילים מיני עצים יקרי־ 
ערך לרוב, כגון עצי מאהאגוני והבנה, ארזים ועצי עפיצה 
וצביעה. הארץ שייכת לאיזור המשווני, ותנודות הטמפרא- 
טורה קטנות, בעיקר באיזורי החוף! הטמפראטורה הממוצעת 
בעיר־הבירה היא ״ 25 . רוחות הפאסאטים הצפוניים־מזרחיים, 
המנשבים בקביעות (חוץ מבחדשי-החורף), מביאים משקעים 
בשפע, בעיקר במדרונות־ההרים הצפוניים והמזרחיים, ומשום 
כך האקלים נוח גם ליוצאי־אירופה. חלקה הדרומי של הארץ 
יבש יותר, ובמקומות רבים הוא זקוק להשקאה מלאכותית. 
סופות מסוכנות (הוריקאנים), המתחוללות עפ״ר בשלהי 
הקיץ ובסתיו, גורמות במקרים רבים להרס רב, ולעתים 
משמידות גידולים חקלאיים למשך שנים. 

ה א ו כ ל ו ס י ה. כ 70% של האוכלוסיה הם מולאטים — 
בני־תערובת של כושים ולבנים (ספרדים)! שיעור הלבנים 
הוא כ 20% , שיעור הכושים כ 10% . עד לסוף המאה ה 19 
היתד. האוכלוסיה דלילה, אך בשני הדורות האחרונים גדלה 
מ!/ 1 מילית עד 2% מיליון. 

הלשת הרשמית של המדינה היא ספרדית. כנסיית-המדינה 
היא הכנסיה הקאתולית, אולם ניתן חופש גמור לשאר כל 
הדתות. הלימוד בבתי־הספר עד גיל 14 הוא לימוד חובה 
וחינם. לשם מלחמה בבערות הוקמו בדור האחרון אולפני* 
דחק מרובים, ושיעור האנאלפאביתים ירד מ 75% ב 1930 






173 


דומיניקנית, רפופליקה 


174 



נו!י הררי ברפובליקה הדומיניקנית 

ל 33% ב 1955 . האוניברסיטה, שנוסדה ב 1538 בסאנטו דו¬ 
מינו (שמה הקודם של עיר־הבירה), היא הקדומה שבאוני- 
ברסיטות הקיימות בחצי־הכדור המערבי. — רובם של 
האוכלוסין יושבים בעיירות ובישובים מעין־כפריים. העיר 
הגדולה היחידה היא עיר־הבירה סיוד ד ט ר ו ח י ל י ו 
(ע״ע), השוכנת על החוף הדרומי. על אותו החוף נמצאים 
גם הנמלים 0 אן־פדר 1 דה מאקוריס ( 15 ־ 3001 ^ 16 > 0 ־ 11 ) 6 ? מב$) 
ובאראונה ( 831-3110113 ), המשמשים ליצוא־הסוכר. בשטח 

ההררי שבצפון המדינה שוכנות: סאנטיאגו דה קאבאלירוס 

•• י • • 

( 0383116105 16 ) 531111380 , 75,000 תושבים) — צומת־דרכים 
חשובה — ולה וגה 1 על החוף הצפוני — פוארטו פלאטה 

■* ן • 1 

( 131 : 3 ? 061 : 1 : 0 ?) , הנמל השני בחשיבותו של המדינה. 

כלכלה ותחבורה. החקלאות והענפים הקשורים 
בה מעסיקים 80% של האוכלוסיה. הגידולים העיקריים 
לצריכה מקומית הם אורז, תירס, פולים, אולקאדו ויוקה 
(שממנה טוחנים קמח)! ליצוא — תנובת המטעים הטרופיים! 
קנה־סוכר, קפה, קאקאו, טבק, בננות ומיני פירות. התוצרת 
החקלאית העיקרית היא קנה־הסוכר, שאותו מגדלים ומעב¬ 
דים על שטחי־מטעים נרחבים, שפותחו בעיקר בקרבת 
החוף, כדי לחסוך הוצאות־תעבורה. כ 75% של כל היבול 
מעובדים בידי שתי חברות זרות גדולות. שוויו של יצוא 
הסוכר מהווה כמחצית שוויו של היצוא הכללי! אחריו 
באים יצוא הקאקאו, הקפה, הטבק והבננות. ניצול יעיל של 
העצים יקרי־הערך שביערות שבפנים־המדינה נמנע לפי 
שעה בגלל תנאי־התחבורה הגרועים. — ענף־התעשיה 
העיקרי הוא עיבוד הסוכר ומוצרי־הלווי שלו. קיימות גם 
תעשיות של סיגרים וסיגריות׳ כובעי־קש, עורות ונעליים. 


בדור האחרון הוקמו למעלה מ 2,000 מפעלי תעשיה זעירה. 
הארצות הקונות את התוצרת הדומיניקנית הן בעיקר 
אה״ב — המקבלת כמחצית היצוא (בעיקר קפה וקאקאו), 
אנגליה — הצרכנית העיקרית לסוכר, ואחריהן — ארצות- 
השפלה וקאנאדה. כ% מן היבוא באים מאה״ב וכוללים 
מכונות, כלי-רכב, טכסטילים, מוצרי ברזל ופלדה, וצרכי-מזון. 
המאזן המסחרי של הרפובליקה חיובי מזה שנים רבות. 


ס ח ר ־ ה ח ו ץ (במיליונים פסות־זהב) 


1955 

1952 

השנים 1950 

י 1 

90 

96.7 

1 

יבוא 43.6 

110 

115.4 

יצוא 86.9 

1 


בכמה חלקים של המדינה אין התחבורה מפותחת 
עדיין אלא מעט. רשת מסילות־הברזל הממלכתית אינה 
כוללת אלא כ 280 ק״מ! מסילות־ברזל פרטיות, שאורך 
קוויהן עולה על 1,000 ק״מ, שייכות לחברות הגדולות למטעי 
סוכר ובננות ומשמשות לתעבורת המצרכים האלה בלבד. 
לצרכי תחבורה ממוכנת נסללו עד עתה כ 3,000 ק״מ של 
כבישים! אך באיזורים המרוחקים מן הישובים הגדולים 
עדיין משתמשים בקרונות־שוורים ובפרדות. 

חוקה. לפי החוקה, שניתנה ב 1942 ואושרה ב 1947 , 
נתונה הרשות המבצעת בידי הנשיא, הנבחר בבחירות ישי¬ 
רות למשך 5 שנים ושמותר לבחרו שנית. מוסדות הרשות 
המחוקקת הם הסנאט (המורכב מ 23 צירים — 22 כמספר 
הפרובינציות וציר אחד של מחוז סאנט 1 ד 1 מינג 1 ) ובית- 
הנבחרים, המורכב מ 52 צירים (ציר אחד ל 60,000 תושבים). 
על־סמך סמכויות מיוחדות שהוענקו לנשיא ב 1948 ו 1951 
הוא שולט למעשה שלטון בלתי־מוגבל. 

משפט. ב 1845 הונהגו ברפובליקה ספרי-החוקים הצר¬ 
פתיים. בהמשך הזמן הוכנסו בהם שינויים מסויימים ע״י 
חוקים דומיניקניים. כך, למשל, הונהגו ב 1924 הוראות 
מיוחדות בענייני אזרחות והתאזרחות. שלא כספר־החוקים 
הצרפתי לא הכיר החוק הדומיניקני — בהשפעת הכנסיה 
הקאתולית — מתחילה בגירושין, אולם אח״כ הונהגו אלה 
ע״י החוק מ 1897 . חוק מ 1928 היטיב את מצבו החוקי של 
הילד הלא-חוקי והרשה את החקירות על דבר אביו! נחקק 



שער העיר העתיקה של סיוראר־טרוחיליו (לפנים סאז־רומינגו) 

מימי קולומבוס 
























175 


דומיניקנית, רפובליקה 


176 


גם חוק חדש על הנישואין. ספר־החוקים למסחר, שנלקח 
גם הוא מצרפת, תוקן ע״י כמה תקנות ופורסם במהדורה 
חדשה ב 1924 . 

היסטוריה. האי, שנתגלה ב 1492 על-ידי קולומבוס 
ונקרא על-ידו בשם לה אספאניולה, היה נתון במשך 
200 שנה לשלטון הספרדי. על החוף הדרומי הוקם ב 1496 
הישוב האירופי הראשון בעולם החדש, העיר סאנטו דומינגו, 
שנע׳&תה במהרה לבירת האי, ועל־שמה נקרא האי כולו. 
הכובשים הספרדיים השמידו את אוכלוסיית הילידים הקא- 
ריבים ויישבו את האי בעבדים כושים. לאחר שנכבשו 
מפסיקו ופרו העשירות, ירדה חשיבותו של האי, שמרבצי- 
הזהב שבו אפסו כעבור 20 שנה ! נוסף על כך סבל מרעידות־ 
אדמה קשות ומפשיטות של שודדי־ים אנגליים, צרפתיים 
והולאנדיים. כל אלה גרמו להזנחת האי ע״י השליטים הספ¬ 
רדיים ולהתמעטות האוכלוסיה. במאות ה 16 — 18 היתד, כלכלת 
הארץ מבוססת בעיקר על עיבוד קנה־הסוכר, גידול טבק 
וגידול־בהמות בקנה־מידה גדול. 

עפ״י חוזה-ריסויק ( 1697 ) ויתרה ספרד לטובת צרפת 
על חלקו המערבי של האי, ומאז נוצר ניגוד חריף בין החלק 
"הספרדי" ובין החלק "הצרפתי"(ע״ע האיטי), ניגוד שהוסיף 
להתקיים גם אחרי ביטול השלטון הקולוניאלי. בחוזזדהשלום 
של באזל ( 1795 ) סופח אף החלק המזרחי לצרפת. כשהתמרדו 
הכושים במערב בשלטון הצרפתי, פלשו המורדים ב 1801 גם 
לחלקו המזרחי של חאי ובזזו אותו. אלפי בעלי־מטעים לבנים 
ברחו מן הארץ מפחד משטר־האימים. לזמן־מה אוחד האי כולו 
בשלטונם של הכושים. לאחר מרידה שפרצה ב 1808 גורשו 
הכושים של האיטי מן הארץ בעזרת כוחמדצבא בריטיים, 
וב 1809 שוב סופחה סאנטו דומינגו לכתר הספרדי. אולם 
השלטון הספרדי המחודש לא ארך! כבר ב 1821 הכריז 
נוניס דה קאסראס ( 030613$ 16 > 411062 <) על אי־תלותה של 
סאנטו דומינגו בספרד ("הרפובליקה הראשונה") ושאף 
לאיחודה עם קולומבידדרבתי. תכנית זו לא בוצעה בגלל 
המלחמה בין סאנטו דומינגו ושכנתה האיטי. החלק המערבי 
של האי נופל, אמנם, בגדלו מן המזרחי, אך הוא עולה עליו 

ץ 

בגודל האוכלוסיה, ופשיטות מן המערב אל המזרח חזרו 
ונשנו עד הזמן האחרון. ב 1822 שוב נכבש שטח הרפובליקה 
ע״י צבא כושי מהאיטי, ובעקבות כך באה תוספת דם כושי 
לאוכלוסיית הארץ! זמן־מה אף עודדו השלטונות החדשים 
הגירת כושים מאה״ב. ב 1844 הצליחו בני־הארץ לגרש את 
הכושים ההאיטיים! הוכרז על רפובליקה דו׳ עצמאית 
("הרפובליקה השניה"), ומאז קיימות באי שתי מדינות 
עצמאיות, שאינן תלויות זב״ז. עשרות־השנים הבאות היו 
שנות מלחמות-אזרחים בלתי־פוסקות, בשל התחרות בין 
בואנאונטורה באם ( 81162 3 ! 6010 ׳\ 80603 ) ופדרו סאנטאנד, 
( 5301:303 6 , 11 : 0 ?) , שכל אחד מהם תבע 'את הנשיאות 
לעצמו. ב 1861 מסר סאנטאנה שוב את השלטון לספרדים, 
אלא שהללו פרשו מן האי כעבור שנים מועטות ( 1865 ) 
בעקבות מרידה שפשטה בו. לאחר מותו של סאנטאנה נעשה 

באם לאישיות המנהיגה במדינה. הוא ניסה לשווא לזכות 

* • 

בתמיכת אה״ב, שלה הציע את מפרץ־סאמאנה הנוח להקמת 
נמל. לאחר מותו ב 1884 נסתבכה הארץ במלחמות־דמים 
פנימיות חדשות, שהושם להן קץ ע״י הנשיא אוליסס ארו 
(^ 631 ז 1111x658760 ), מולאט תקיף ששלט על הארץ שלטון־ 
עריצים מ 1889 (בהפסקה קצרה) עד שנרצח ב 1899 ! בתקופת 


שלטונו סיבך את הארץ בחובות עצומים. יורשיו ניסו לשפר 
את מצבה הכספי של המדינה, אולם בימיהם פרצה מלחמת־ 
אזרחים חדשה, שגרמה לאנארכיה גמורה כמעט. אה״ב, 
שקיבלה על עצמה כבר ב 1905 את גביית המכסים הדומי־ 
ניקניים לשם הבטחת ההון האמריקני שהולווה למדינה, 
כבשה ב 1916 את שטח הרפובליקה כיבוש צבאי, ע״פ פנייתו 
של הנשיא חימנס ( 11016062 ), שנואש מנסיונו לייצב את 
המצב הפנימי. בעקבות המימשל הצבאי האמריקני, שנמשך 
8 שנים, נשתפר במידת־מה מצב החינוך והתברואה, וכן 
נסללו כבישים חדשים! מבחינה כספית הועמדה המדינה 
בפיקוח של אה״ב. 

לאחר שעזבו כוחות הצבא האמריקני את הארץ ב 1924 
הוכרז על "הרפובליקה השלישית". אולם כשביקש הנשיא 
אוראסיו ואסקס ( 06$ !> 3$ ע 88013010 ), שנבחר ל 4 שנים, 
להציע את מועמדותו שנית, הודח ע״י הפיכה, וב 1930 נבחר 
לנשיא הגנראל רפאל ל. טרוחיליו(ע״ע) מולינה, והוא הוסיף 
לעמוד בראש המדינה עד 1952 (חח מבשנים 1938 — 1942 , 
שבהן כיהן כנשיא מועמד שהוצע על־ידו). נשיאותו של 
טרוחיליו היתה רודנות עריצה, ואף מוכתמת ברציחת רבים 
ממתנגדיו, אולם היא הביאה שינוי גמור בדברי-ימי הרפובלי¬ 
קה הדו/ בארץ, שבמשך יובל אחד עברו עליה כ 100 הפיכות 
ומלחמות־אזרחים, נשתרר סו״ס שלום פנימי. סכסוכי־הגבול 
עם האיטי, שנמשכו למעלה מ 100 שנה, יושבו על-ידי חוזים. 
חלה התקדמות ניכרת מבחינה כלכלית ותרבותית — ביחוד 
בשטח החינוך, שבו היתד, הארץ מפגרת בהרבה אחרי שאר 
הרפובליקות האמריקניות —, וכן בשטח התברואה, החקלאות 
(ע״י מפעלי השקאה והנהגת שיטזת־עבודה חדישות במקום 
השיטות הפרימיטיוויות שהיו נהוגות עד אז), התחבורה (ע״י 
סלילת כבישים), והשיכון והדיור (ע״י הקמת בתים בנויים 
מעץ, צמנט ולבנים במקום הסוכות המכוסות סכך של עלי־ 
תמרים). עיר־הבירה סאנטו דומינגו, שנהרסה כמעט כליל 
על-ידי הוריקאן איום בספטמבר 1930 , נבנתה מחדש, הפכה 
לעיר-נמל מודרנית, ונקראה ( 1936 ) על שם הרודן. אולם 
זכות מיוחדת קנה לעצמו טרוחיליו על-ידי הבראת המשק 
הכספי של הרפובליקה! תוך שנים מועטות הצליח לסלק את 
כל חובות־המדינה ועי״כ לשים קץ לתלותה במדינות־חוץ: 
הפיקוח העליון של אה״ב על המכסים הדומיניקניים בוטל 
ב 1941 ! במקום סניפי הבאנקים האמריקניים והקאנאדיים 
שהיו קיימים עד אז נוסד הבנק הדומיניקני הלאומי. החל 
ב 1947 הושווה פסו־הזהב הדומיניקני בערכו לדולאר האמ¬ 
ריקני. אולם המשטר הרודני נשאר בתקפו. ב 1952 הסתלק 
רפאל טרוחיליו מן השלטון, אחרי הבטיחו את בחירת אחיו 
אקטור (- 8160101 ) ב. מולינה טרוחיליו לנשיא־המדינה! הלה 
חזר ונבחר לתפקיד זה ב 1957 . 

המושבה היהודית סוסואה ( 80503 ). ב 1938 
הצהיר טרוחיליו בוועידת אויאן (ע״ע), שהוא מוכן לקבל 
100,000 פליטים יהודים למדינתו. אגרו־ג׳וינט הקציב סכום 
ניכר לביצוע תכנית זו, ובאה״ב נוסדה לשם כך אגודה בשם 

(^ 0085 ) 5500131100 ^ 56111601601 1111110 (־] 86 0001101030 . 

בחוזה שנחתם בין אירגון זה וממשלת הרפובליקה הדו׳ 
הובטחו למתיישבים החדשים ולצאצאיהם זכות-אזרחות 
מלאה וחופש גמור בכל שטחי החיים התרבותיים והחברתיים. 
ב 1940 הוקם על החוף הצפוני של האי, בקרבת עיר־הנמל 
פוארטו פלאטה, המושב השיתופי סוסואה על שטח של 9,000 


177 


דומיניקגית, רפובליקה — דון 


178 


הקטאר, על קרקע שהיא — לדעת מומתים — אינה נוחה 
לעיבוד ודורשת מיתקבי־השקאה ועמל רב כדי להפכה 
לאדמה פוריה. הפליטים העירוניים, שרובם באו מגרמניה 
ומאוסטריה, לא היו מסוגלים לעבודה קשה. מספר המתיישבים 
בסוסואה לא הגיע אף ל 500 , וגם מהם היגרו רבים במשך 
השנים הבאות לאה״ב. ב 1947 מנו תושבי סוסואה 338 נפש, 
,(83 מהם היו 126 חקלאים ו 212 ישבו בישוב השכן בטי(ץ 6 ו 
העירוני-למחצה; בתחילת 1956 ישבו במושב 181 נפש, 
ובבאטי — 15 . באיזור־ד,בחירות, שלו שייכת סוסיאה, נבחר 
אחד המתיישבים היהודים כציר לפארלאמנט. — בכל הרפוב¬ 

ליקה הדו׳ נמנו במפקד 1950 463 יהודים. 

2\. 110411919 2 , 161 * 1 ) 1111 ) 1100-11 * 001711 1 * $110 €116 €0 , 1£1102 ־ ; 

5110 76 2 * 1 ) 210 * 711 * 00 7116 .' 078 ^ 26 * ¥2 $' 0212 * 1401 , 01105 ^ ־ 1001 ־ - 
{*111)110 1844 — 1924, 1928; (301 12 * 236 [ 7230120 *¥¥ , 1111 £ ־ - 

14*20^12**2% 22, €(1*2830 !2 (112312/(1 *1(161 0221] 8, 20638, 11136111 

1(1172(110(1, 14(1111 21. ?216710 7200, 1938; ?6{22£66 561861726*21 
2*2 1126 001711*220(272 ?€{>111*1:0 81 , ת 1118111111110 £5 .ח 00121 ־ 

131 ^ .\ 2 -כ 01 ו 8151 , 1 \ . 0 ; 1942 ן(ת 0 :ז§ת 8111 ג^\ג x11301:, 021286 
*0 2 ** 2200 * 711 * 00 1126 , 1 ) 17 * €2 / 0 112176 ) 67 *־€ 21 ) €62 28 * 1 ) * 214 )€ 126 ז 
76{***1*120 (2128 44(21*2, 1944; }. 1. 0531 2 ) 231 *)€ , 320 ־ 1,1231 10 ־ 
211*7711*2(28(2, 1946; 8. ^31^01 111%111 **) 5 2116 178 ) 0 * 20 /( 26 * 7 * 102 ,־ \ 

81 5207)/ 0 / 2126 00*7127220(2*2 ?€{*211)1*0 (2128 223 ?60{*16, 1947 ; 

7. .* 1954 , 1110 ן* 771 , 31111:3 ?< ..מ 

ב. ד. ג. 

00 חמניקיו <ךי ברטזלזמאז) ונ?יאנז - 61 ) 1€0 ת 6 ומ 

* ״ ♦ • • • 

0 ב 61162131 ^\ ( 8311:01011160 — (סמוך ל 1400 , ויני" 

ציאה [ו] — 1461 , פירנצה)׳ צייר איטלקי. על חייו לא ידוע 
אלא מעט מאד; ב 1438 שהה בפרוג׳ה, ומשם הוזמן— כנראה 
ע״י קוזימ 1 ך מדיצ׳י — לפירנצה. מן היצירות הוודאיות 
שלו נשתמרו רק מעטות, ובעלותו על יצירות רבות המיוח¬ 
סות לו שנויה במחלוקת. אולם בשעתו — וגם בקרב חוקרי- 
האמנות החדישים — היה דו׳ מוחזק לאחד ממפלסי־הדרך 
לאמנות החדשה של קסטניו ושל אוצ׳לו, ביחוד בגלל הפרס- 
פקטיוה הקווית והפרופורציות הטבעיות של הגופים המתוא¬ 
רים בתמונותיו. שתי תמונות של מאדונות — התמונות 
היחידות שעליהן חתום שמו של דו׳ — מלאות דוח פרישות 
מן העולם, שהיתר. אפיינית לחוגי האצילים והנזירים בגותי- 
קה המאוחרת, אך הצבעים בחלקיהן הארדיכליים דמיוניים 
להפליא. יותר מאשר בתמונותיו הדתיות מתגלה דו׳ כצייר 
הרנסאנס בציורי דיוקנות, ביחוד בפרוטומות הגברים והגבי¬ 
רות המיוחסות לו במידה רבה של ודאות. אלו הן דיוקנווד 

פרופיל, מצויירים על לוחות־עץ בצבעי־טמפרה מבהיקים, וע״י 

*• #* י 

קיצורם הפרספקטיווי של הגופים נוצר בהם רושם עז של 
עומק התמונה; הפרטים — הלבוש, התכשיטים, השיער — 
מתוארים בדיוק נאטוראליסטי רב, והפנים מביעים יוהרה 

ומרץ. 

14. 0. \¥3^1101■, 0. 8. 1898; 5011 7 ז . 0 , 1¥ ס 5 ־ 1131 ז . 

(10 :ז״ן^ י , X\ 0 2 ** 1726 (} 610 ' 061 7126 , 10 ־ 131 ^ ¥30 . 11 ; 1912 ,( ז / 
1102110,22 ?0 *22172%, 1934; ^1. 531011, ?(2010 €06110, 8*2876(2 

, 1:0 ־ 1 ^ 17 ) .¥ . 0 , 0 ז 000£3 ., 1 ; 1935 ,.¥ . 0 6 10 * 320% ס€ 

. 1949 , 2632 * 526 1 * 121$ * 700€ * 021 \ 1 < 8 > , 813061 . 0 ; 1936 ,( 7 . 5 . 1 < 

דומ^יקינו ( 0 ת 10111 מ 16 ם 0 ם), הוא דומניקו צמפירי — 00 

ת 16 ק 1 מ 23 01611100 — ( 1581 , בולוניה — 1641 , 

רומא), צייר איטלקי. דו׳ פעל מנעוריו ברומא. הצלחתו 
הגדולה עוררה קנאה, והוא נאלץ לברוח מפני שונאיו 
לעיר-מולדתו. האפיפיור גרגוריוס ¥ X החזיר אותו לרומא 
ומינה אותו לארדיכל וצייר של הוואטיקאן. בשנים 1630/4 — 
1635/8 צייר בנאפולי. — ציוריו של דו׳ מצטיינים במבנה 
ברור, במונומנטאליות קלאסיציסטית ובקור ראליסטי. את 


ציורי־הנוף החיה בסצנות היסטוריות או מיתולוגיות. 

•• •# 

בשעתו נחשב כשני לגוידו רני (ע״ע) באמנות; בין מערי- 

* * ** י 

ציו היה גם גתה. בעיני בני־דורנו פג ערכו של אמן זה. 

•• 

ואין רואים בו היום אלא בעל־מלאכה חרוץ ללא דמיון 
רב, שהיה ממלא תפקידים שהוטלו עליו בפשטות ובאמונה 
ללא הבלטת אישיות חזקה. — החשובות בין יצירותיו הן 
הפרסקות ברומא (בגאלריית-פארנזה ובכנסיית סאן אנדראה 

דלה ואלה) ובנאפולי (בקאתדראלה). 

• • • ■ 

* * 

,.ס /ס 6 !!€ , 0101 ^ 8010 ; 1825 ,. 0 /ס $\ ¥07 \ , 1,3114011 . 0 
7116 ,ץ 100005$ ־ 1 ' 0 ק 0 ? ./ ; 1921 ,. 0 11 , 3 ־ 1 ־ 501 .€ ; 1839 

070X4/1*1%$ 0/ 0. 02 2728307 €03216, 1948. 

דומי, פ 1 ל - ■ 001111161 3111 ? — ( 1857 — 1932 ), מדינאי 
צרפתי. תחילה היה מורה. ב 1888 נבחר לראשונה 
כציר לבית־הנבחרים. בראשית הקאריירד, הפוליטית שלו 
היה ראדיקאלי, אולם בהדרגה עבר אל הרפובליקנים השמ¬ 
רנים. ב 1895/6 שימש שר־האוצר בממשלת בורז׳וא (ע״ע), 
ומ 1896 — 1902 — מושל בהודו־סין; בתפקיד זד, הצטיין 
כאדמיניסטראטור. עם שובו לצרפת שוב נבחר לבית־ 
הנבחרים, וב 1905 היה נשיאו. בבחירות לנשיאות־הרפובליקה 
ב 1906 נכשל כמועמד הימין. ב 1912 נבחר לסנאט. אחרי 
מלחמת־העולם 1 שוב היה שר־האוצר בממשלות שבראשותו 
של בריאן (ע״ע) ב 1921/2 וב 1925/6 ופעל הרבה לאיזון 
התקציב וייצוב המטבע. ב 1929 נבחר לנשיא־הסגאט, 
וב 1931 — לנשיא־הרפובליקה(כמועמד־נגד לבריאן). חדשים 
מעטים לאחר שנבחר נרצח בידי מתגר רוסי, גורגולוב, 
שהיה — כנראה — לא־שפוי בדעתו. 

המת, 1002 [ — 1 16 § 161 מ 0011 0351011 — ( 1863 — 1937 ), 

מדינאי צרפתי. דו׳ בא ממשפחת־כורמים פרוטס¬ 
טאנטית, לפי השכלתו ומקצועו היה עורך־דין; הוא עבד 
בשירות המשפטי הקולוניאלי הצרפתי בהודו־סיו ( 1892 — 
1898 ) ובאלג׳יריה ( 1893 ). אחרי שובו לצרפת נבחר ב 1893 
לאספה הלאומית כציר מטעם הראדיקאלים, וב 1910 — 
לסנאטור. מ 1902 עד מלחמת-העולם 1 היה חבר בכמה 
ממשלות של השמאל כשר המושבות, המסחר והחינוך, וכן 
היה שנים רבות יו״ר חברת תעלת־סואץ. ב 1917 נשלח 
לרוסיה, כדי לחזק את הברית אתה ולהשפיע על הממשלה 
הזמנית שלא לעשות שלום עם גרמניה. אחרי המלחמה 
תמך — כנשיא הסנאט — במדיניותו התקיפה של פואנקרה 
(ע״ע) לגבי גרמניה, וביחוד בשאלת כיבוש הרור. ב 1924 
נבחר — כפרוטסטאנט ראשון — לנשיא הרפובליקה. עם 
סיום תפקידו זה ב 1931 נתכוון לפרוש מן החיים הציבוריים 
ונתיישב באחוזתו בגאר. אולם ב 1934 , בשעת הזעזוע של 
המשטר בעקבות שערוריית סטאוויסקי, נקרא דו׳ — כאישיות 
הנהנית מאימון ציבורי רחב — לעמוד בראש ממשלה של 
קואליציה לאומית, כדי לחסל את המשבר ולהרגיע את 
הרוחות. הוא שימש בתפקיד זה כ% שנה והצליח במידה 
מרובה במשימה שהוטלה עליו. אח״כ חזר לחיים הפרטיים. 

דזן (מס[/ — שמו העתיק טנאיס [ 130315 ]), הנהר השלישי 
בארנו ברוסיה האירופית. מקורו באיזור מוסקווה 
ושפכו במפרץ־טאגאנרוג של הים האזובי. ארכו 1,970 ק״מ 
ואגן־ניקוזו 442,500 קמ״ר. בחלקו העליון זורם הדון דרומה 
בתוך מישור גלי פורה. לא הרחק ממקורו הוא מחובר עם 
האוקה, יובלה של הוולגה, על־ידי תעלת־יפיפאן. בחלקו 

ז 




179 


דון—דונו, פיר־־קלוד־סרנסואה 


180 


התיכון הוא כורה את אפיקו בסלעים מן הקרטיקון, כשכפתו 
הימנית גבוהה והשמאלית נמוכה ושטוחה. הוא זורם 
דרומית־מזרחית בעיקולים במישור ערבתי, באפיק שחלקו 
סלעי וחלקו חולי. ליד סטאלינגראד הוא מתקרב לוולגה 
כדי 60 ק״מ, ובמקום זה שני הנהרות הגדולים מחוברים 
בתעלה חדשה (מ 1952 ). אח״כ הדון מתעקל ומשנה את 
כיוונו לדרום־מערב! נמצא׳ שכל חלקו התיכון מהווה קשת 
גדולה, הקמורה לצד מזרח. בחלקו התחתון עובר הדון 
איזור של ביצות, הנתון לשטפונות בעונת הפשרת השלגים 
והקרח. אחרי רוסטוב הנהר מתפצל לזרועות ויוצר דלתה, 
ששטחה 340 קמ״ר. 

היובלים החשובים של הדון הם: החופיור (ק 006 צ) 
והמאניץ׳ משמאל, והד 1 נץ מימין. 

יעילותו של הדון כאמצעי־תחבורה מצומצמת: בחלקו 
העליון הוא קפוא מנובמבר עד אפריל, ואפילו בחלקו 
התחתון מדצמבר עד מארם: וכן קיימת תנודה גדולה מאד 
בגובה המים, שהם גואים באביב ורדודים בסוף הקיץ. הדון 
גורף כמויות גדולות של סחף, שאף הוא מקשה על השיט. 

אניות־ים מגיעות עד לרוסטוב (ע״ע), שהיא העיר 
הגדולה ביותר על גדות הדון׳ וספינות קטנות מגיעות עד 
_קלץ׳. — בחלקו התחתון מפותח הדיג, בעיקר בעונות האביב 
והחורף. 

יפ. ש. 

דין׳ סבל־ה־־, ע״ע קו!קים. 

ד 1 נ 3 ו׳ ר!ם (קוךנליוס) [ן — ״ 665 (00X061105) 730 1)0X1 .£ 

1 !€§ — (נו׳ 1877 ), צייר צרפתי ממוצא הולאנדי. 

דו׳ למד באקאדמיה של רוטרדאם, ב 1897 השתקע בפאריס 
וגם רכש (ב 1929 ) נתינות צרפתית. תחילה היה מצוי בחוגי 
האמנות של מונמארטר והושפע מטולוז־לוטרק (ע״ע). אח״כ 
נתקרב לפיקסו (ע״ע) וב 1906 נצטרף ל״פויבים". דו׳ נמשך 
לאמנות הדיוקנית ולתיאור ראליסטי־מקרתי של חיי החברה 
הפאריסאית, לפעמים בתוספת נימה תוקפנית ואירונית. הוא 
צייר בעיקר נלראות מנשפי-ריקודים, מן התיאטרון ומשדות• 
האימונים לסוסי־מירוץ. בין דיוקנותיו מרובים הם אלה של 



קם וז רונגן: ויניציאה 

*• 


אישי הציבור, המדינה, הספרות והאמנות. מעמדו באמנות — 

בין האימפרסיוניזם המאוחר ההולאנדי ובין האכספרסיוניזם 

י •* • •• 

והראליזם. התפיסה הפסיכולוגיסטית, המאפיינת את דיוק־ 
נותיו, מזכירה את הגדולים שבציירי הפורטרטים של ארץ־ 
מולדתו. 

. 1925 ,.<£ , 68 ־ 161 ־ 00011 66 .£ 

17 ? 71 , מ 1 ך י ס — ץ 011113 ( 1 106 ־ £3111 ^ — ( 1859 , פאריס — 

♦ 

1945 , שם), מחזאי צרפתי. דו׳ היה לפי מקצוע־ 

לימודיו מהנדס, אך הקדיש עצמו כולו לספרות, ובשעתו — 
ביהוד סמוך ל 1900 — היה מוחזק אחד המחזאים העיקריים 
של צרפת החדישה! ב 1907 נבחר כחבר לאקאדמיה הצרפ¬ 
תית. לאמיתו של דבר ביזבז אוצרות כשרון ושאר־רוח על 
יצירות קלות מדי, שכבר הולכות ונשכחות. ראשית פירסומו 
היתד׳ בחיבור פזמונים לקאבארט, מהם מבדחים ומהם ליריים 
ורגשניים. אחר־כך כבש את הבימה הפאריסית בשורה של 
קומדיות על חיי החברה של זמנו, הממזגות בהצלחה אירוניה 
ורגש, צחוק ודמע, ומצטיינות בדו־שיח מבריק (מהן: 
״ליזיסטראטה״, 1892 , 2 1919 ! [״נאהבים״], 1895 ! 

1.610x0601 [״הזרם״], 1898 ! 13 0131x16x6 ["סערה־היער"], 
1900 ! 60 ״ת 613 301x6 ׳? [״הסכנה האחרת״], 1902 ! 1.65 

60131X611565 [״הצופות"], 1913 ! 110011116 '! 3 0113556 1.3 

[״ציד הגבר״], 1920 ). מחזהו היחיד שרקעו בעבר, 1.6 

0160386 016 (710110x6 (״חיי-בית של מולייר״), 1902 , הוא 

קומדיה בחרוזים, כתובה בסיגנון קלאסי מובהק, עדינה 

ולפעמים נוגעת ללב. — דו׳ חיבר גם מחזה במגמה ציונית, 

1.606!:00£ <16 !6x0531601 (״שיבת ירושלים״), 1903 . 

,.(£ ./ג , 11015 ־ 61 ז\ 11 ס . 11 ; 1926 ,.( 1 . 4 ^ , 1161011 .־ 6 זז 16 ? 

030000 — ( 1761 — 1840 ), היסטוריון ומדינאי 
צרפתי. דו׳ רכש לו השכלה רחבה, ומ 1780 עד המהפכה 
שימש מורה ומרצה בכמה מוסדות חינוך ומדע. עם פרוץ 
המהפכה הצטרף אליה בהתלהבות והפיץ את רעיונותיה 
במאמרים ותזכירים. ב 1792 נבחר לקונוונט! שם הצטרף 
לז׳ירונדיסטים, הצביע בעד הדחתו של המלך, אבל השיג 
על סמכותו של הקלנוונט לדון אותו והסתייג מפסק־הדין 
שהוצא נגדו. ב 1793 נאסר, אולם עם הפיכת ה 9 בתרמידור 
שוחרר מבית־הסוהר, חזר לקונוונט והיה פעיל בו מאד, בין 
השאר בחיבור החוקה הדירקטוריאלית. בתקופת הדירקטו־ 
דיון היה חבר מועצת ה 500 ויו״ר שלה. ב 1798 הוטל עליו 
לצאת לאיטליה ולחבר חוקה לרפובליקה הרומאית. בשובו 
לפאריס לא הצטרף לתכניות ההפיכה של סיים ובונאפארט, 
ואע״פ שהשתתף בתיכנון החוקה החדשה — לא השלים עם 
משטרו הרודני של הקונסול הראשון. אמנם נתמנה לחבר 
הטריבונאט, אבל הוצא ממנו ע״י נאפוליון בגלל השקפותיו 
הליבראליות. ב 1804 נתמנה למנהל הארכיון הממשלתי! 
בימי הרסטוראציה הודח מכהונה זו לזמן־מה. ב 1819 נתמנה 
לפרופסור להיסטוריה ב 13006 ? 016 0011686 , ופירסומיו על 
דרכי המחקר ההיסטורי וביקורת המקורות עוררו תשומת־לב 
רבה. ספריו ומאמריו קובצו יחד ב 20 כרכים. 

16$ €1 1€ ס 1 ) 1 $117 11€ ן 1 $ ז 11$10 ! 011€€ א־ י 61 ךן§ 11 ^ .ס־ 5 ־.־!£ 
- 1 ־ 01 ?) . 0 , 6 ענ £61 ־)מ 531 66 .:{?-. 011 ; 1843 ,.( 1 €, 3 ' 11 ) 17 
$$ה 771£ ) 00£1 ,־ £11131101161 ^ . 1 ^ ; 1846 ,( 111 ,$בע 3 ־ 61 ק 1 ת 6 :זמס 0 3115 ־ 1 

. 2 847 י 1 ,.<£ 7 ) $1 ק 10 <{ 



181 


182 


דונולו, שבתי־ בן אברהם — דונוסו קודמם, חואן, מרקם דיי ולרגמם 


דונולו׳ שבתי בן אברהם ( 913 , אוריה [איטליה הדרו¬ 

• * 1 * י • 

מית] — אחרי 982 ), רופא ואסטרונום יהודי! 

ראשון בזמן לסופרים הרפואיים במערב. המקור היחיד כמעט 
לתולדות חייו של דו׳ הוא ההקדמה לספרו "חכמתי" (ר׳ 
להלן). היא פותחת בחרוזים, אשר ראשיהם מצטרפים 
כדלקמן: "שבתי בר אברהם חזק הוא דונולו הנולד מאורס 
חזק״. דו׳ מספר, שבהיותו בן שתים־עשרה, ב 925 , נתפס 
"על ידי חיל ישמעאלים" עם בני־משפחתו, אחרי שנהרגו 
ע״י הפושטים עשרה רבנים וראשי־הקהל. דו׳ נפדה ע״י יהודי 
או׳טראנטן, ואילו הוריו וקרוביו הגלו לפאלרמו ואפריקה. 
הוא נשאר "בארצות אשר תחת הרומיים" ועסק ברפואה 
ואסטרונומיה "מספרי ישראל הקדמונים", "."ספרי יון 
ומוקדו(ן) ככתבם ובלשונם ופרושם וגם מספרי בבל והודו". 
אח״כ מצא "גוי אחד חכם מבבל ושמו בגדש", אשר הדריכו 
ב״חכמת הכוכבים ומזלות". דו׳ נזכר גם בתולדות אחד 
הקדושים הנוצריים כ״איש משכיל מאד ומלומד במלאכת־ 
הרפואה". על קורות חייו המאוחרים ושנת־פטירתו אין 
למצוא עדות היסטורית נאמנה. מדבריו על עצמו נראה, 
שעסק ברפואה לכל הפחות ארבעים שנה! ומתאריך שהוא 
מציין: "בדור הזה של שנת ארבעת אלפים ושבע מאות 
וארבעים ושתים לבריאת עולם...״ — נראה, שב 982 עדיין 
היה בחיים. 

דו׳ וספרו "חכמתי" או "תחכמוני", כולל פירוש "נעשה 
אדם בצלמנו כדמותנו"(בר׳ א, כו), מוזכרים ע״י רש״י(עיר׳ 
נ״ו, ע״א). את ההקדמה של ספר זה פירסם לראשונה א. גיגר 
ב 1840 ! הספר נדפס בחלקו לראשונה ב 1854 ובשלמותו 


׳ 3 


-י 


/ר. ר. 1 * סט* 

- ^ 

*חיממטסומכ (דיסיס־גי־׳־כ. 

עגיעןן 

שבוע מ־ 

י<ע!י־ ,•"ר׳־ס 

*נ 12 מ , €5 ד! 00 0011050 — 

( 1809 — 1853 ), פילוסוף-היסטוריה ומדינאי ספרדי. דו׳ פעל 
בשירות הדיפלומאטי של ארצו ועשה כציר־ספרד בארצות 

שונות. את הקאריירה הפוליטית שלו התחיל כליבראל, אך 

♦ 

בהשפעתה העמוקה של מהפכת 1848 ובהשפעתם הספרותית 

של בו׳נל (ע״ע) ודה מסטר (ע״ע) פנה עורף לרעיונות 

— ' י י 

הליבראליים והפך ללוחם קיצוני של התנועה הפוליטית־ 
קאתולית בספרד. דעותיו מצאו בשעתן הד חזק באירופה, 
ביחוד בצרפת! השפעתו הרוחנית התחדשה בשנים שלפני 
מלחמת־העולם ח. הביטוי העיקרי של מחשבותיו ניתן בספרו 
"מסה על הקאתוליות, הליבראליזם והסוציאליזם" ( 0 ץ 53 מ£ 

50013115010 61 ץ 0 מ 31151 ־ 61 ( 111 61 , 031:0116151110 61 6 ־ 1 ( 501 ), 

1851 . 

דו׳ ראה, שאירופה נתונה בתקופה מהפכנית, שבה 
הבחין שלושה שלבים, שכל אחד מהם מקביל לשלטונה של 
מטאפיסיקה מסויימת. א. דאיזם (ע״ע) — וכנגדו המונארכיה 
התחוקתית! ב. פנתאיזם (ע״ע) — וכנגדו הרפובליקה! 
ג. אתאיזם (ע״ע) — וכנגדו ההתפוררות של כל שלטון 
וחורבן החברה. לדעתו של דו׳ כבר נתונה אירופה במעבר 
מן השלב השני אל השלישי. בהשגים הטכניים ראה דו׳ — 
בניגוד לחסידי הקידמה בדורו — לא התקדמות לקראת 
החירות והשיכלול המוסרי של האנושות אלא גורמים המס¬ 
כנים את שלום החברה והמחייבים ממשלה מרכזית חזקה. 











183 


דונוסו קורטס, חואן, מרקם די ולדגמס — דון חואן 


184 


אך הבורגנות הליבראלית והפארלאמגטאריזם אינם מסוגלים 
להקים שלטון חזק ולפתור את הבעיות החברתיות הנוצרות 
ע״י הטכניקה. גורל החברה נמסר לידי המהפכה או הרוד¬ 
נית — משמאל או מימין. "אילו יכולתי לבחור בין החופש 
ובין הרודנות — הייתי בוחר בחופש. אך חופש־בחירה זה 
כבר ניטל ממנו. אין לנו ברירה אלא בין רודנית של מרידה 
ורודנית של ממשלה — ובעל כרחי אני בוחר ברודנות של 
ממשלה, מכיוון שהיא מעיקה פחות ומביישת פחות. אין לנו 
ברירה אלא בין רודנית שתבוא מלמטה ורודנות שתבוא 
מלמעלה — ואני מעדיף רודנות שמלמעלה. אין לנו ברירה 
אלא בין רודנות־הפגיון ורודנות־הסיף — ואני מעדיף את 
רודנית־הסיף, כיוון שהיא אצילה יותר". 

דו׳ רואה את האנושות עומדת על סף המערכה המכרעת 
בין הקאתוליות ובין "הסוציאליזם" או האנרכיזם האתאיסטי. 
כנגד המאמינים בטובו הטבעי של האדם קובעת הפילוסופיה 
של דד, שהרע הוא המובן מאליו ושרק חסדי־האל יכולים 
להציל את האדם מדי פעם בפעם. אין האדם יכול לעמוד 
ברשות עצמו! האוטונומיה של האדם היא אשליה, מאחר 
שטבעו מלא ניגודים וסתירות. לכן החירות האמיתית אפשרית 
רק על-ידי הציות מרצון: "אני מציית, כדי שאהיה חפשי" 
(השר: "אין לך בן־חורין אלא מי שעוסק בתורה", אבות 
ר). בהיסטוריה מנצח תמיד הרע. האנושות דומה לספינה 
הנטרפת בסערת־הים, והיא נתונה בידי צוות מורד וגם 
צווח ורוקד, עד שכעסו של האל מטביע את הספינה בים. 
אין תקופה בהיסטוריה שאינה מסתיימת בקאטאסטרופה, 
החברה שרויה, איפוא, במצב מתמיד של מלחמה! לכן הכהן 
והחייל הם הסמלים של האדם. הכנסיה והצבא הם הנציגים 
האמיתיים של תרבות־אירופה. 

דו׳ היטיב לראות מראש כמה כיווני־התפתחות בהיסטוריה 
של אירופה במאה ה 20 — יותר מבני דורו הליבראלים 
והסוציאליסטים. בין השאר ניבא ב 1848 , שהמהפכה הסוציא¬ 
ליסטית הבאה תפרוץ בפטרבורג ולא בלונדון, ושהברית 
בין הסוציאליזם ובין הגזע הסלאווי תהיה המאורע המכריע 
של הדור הבא. אולם לפסימיזם שלו לגבי האדם התנגדו 
לא רק הסוציאליסטים, אלא גם הקאתולים הליבראליים, אשר 
ראו בעמדתו חטא מבחינת הדוגמות של הכנסיה הקאתולית. 

ספריו של דו׳ יצאו בהוצאה חדשה ב 4 כרכים ב 1904 . 
הוצאה צרפתית בתרגומו של ל. רייו ( ¥61111101 ״ 1 ) ב 3 
כרכים כבר הופיעה ב 1858/9 . בגרמנית יצא ב 1933 : •! 06 

065011101115111111050111116 . 21:1101 ) 1 61116 , 0011:68 ;) 5123 ; מבחר 

כתביו בגרמנית, בשם ) 011£11 קז £1111:11 , יצא ב 1945 , מבחר 
מכתביו ונאומיו הפארלאמנטאריים — ב 1950 . 

; 1918 , 111 , £ 0 $ 06167040x0$ ,ס׳< 013 ? ץ 401160002 ^ 
612 ( £61 ,. 9 ) . 0 ,. 101 ; 1933 ,. 0 . 0 6 ^ 1112 [ ? 06 , 301111 ־ 80111 .£ 

,־ 01 '< £0010 ¥05 \ . 0 ; 1935 , 11611 )' 61 ( 4.1111111 . 111 )$$ . 6 ^? ¥6 \ 22114 
¥1111611 , 1:11 ־ £31 . 14 ; 1940 , 6 ^ ¥116010 . 11 $1710.1111 11 ) 1 ) $1 ,. 0 . 0 
; 1943 ,\ £01111 . 4 112 672 ^ 064012 . $12110$ 416 : 11711126 ) 0 . 11 
. 0 ; 1945 , 406171120710 111$1110 ) 61 ( 111 £1 , 31 ־ 0011 0161 102 ( 1 .. 1 
; 1950 , 61011011 ?$? 17116 $01161 £6$0.112161410$41 111 . 0 .ס ,:!: 011 ־ 80111 
, ¥313 \ץ 2 ־!ק .£ ; 1950 ,. 0 . 0 41 1 ) $011110 011161071 ( £1 , 02 ־ 81131 .£ 
. 1955 ,(השוואה של דר עס ניצשה) .ף 5 243 , 1$ ) 0111120114 

ש. ה. ב. 

ד 1 ן חיאן ( 11130 0011 ! ברוב הלשונות האירופיות 
מקובל המבטא דון ז׳ואן, באיט׳ דון ג׳ובאני), 

דמות אגדתית ממוצא ספרותי ספרדי, המשמשת בכל הלשו¬ 
נות סמל לטיפוס של הגבר המוכשר לכבוש לב הנשים 
והנהנה מפיתוין. 



מ. ס 5 ם 1 גט: הזמר ד׳אגדרדה בתפקיד ד 1 ז חו-אי 

״ ז* ־ ־;• 


מוצא האגדה בספרד, ויש עדות על כך, שבסוויליה 

• • 

היתד, כבר במאה ה 16 מסורת על בן־בליעל ורודף־נשים 
בשם ד״ח, בן למשפחת ט גוריו האצילה, שרכשה לה 
תהילת־גבורח במלחמות נגד המאורים. לפי אותה מסורת 
היה ד״ח זה מקורב למלך פדרו האכזרי ( 1350 — 1369 ). 
פסלו של האביר אוליואה ( 01103 ), שאותו רצח ד״ח 
אחרי שהתעלל בבתו חירלדה, בא אליו וגרר אותו לשאול. 
מוטיו זה חוזר כמעט בכליעיבודיה הספרותיים של אגדת 
ד״ח. היצירה שהכניסה לראשונה את דמותו לספרות היא 

מחזהו של ט י ר ס ו (ע״ע) דה מ ו ל י נ ה 16 > ז 10 > 13 ז 11 נ £11 

• 

3 ז 1 > 16 ? 16 > 10 > 13 > 171 ז 00 61 ץ 5671113 (״ המתלוצץ מסוויליה 
והמוזמן מאבן״), שהופיע ב 1630 . המחזה הזה — שהוא 
נקודת־המוצא למאות חיבורים ספרותיים על המפתה 
מסוויליה — חדור פשטות טראגית ופאתוס דתי־מוסרי. ד״ח 
עוסק בפיתוי־נשים, לפעמים בצורה הקרובה לאונס, באיט¬ 
ליה ואח״כ בספרד! קרבנותיו הן בנות אבירים ודוכסים, אך 
גם בנות דייגים ואיכרים. הוא פולש לחדרה של דוניה אנה 
בתו של האביר גונסאלו דה אוליואה, במסווה חתנה! העלמה 
מזעיקה את אביה, וד״ח הורג אותו. אח״כ נתקל ד״ח בפסלו 
של גונסאלו באחת הכנסיות בסוויליה ומזמין אותו בלעג 
לסעודה בביתו. הפסל בא, סועד על שולחנו ומזמין אותו 
לביקור־גומלין על קברו. ד״ח הכופר החצוף, שברוב יהירותו 
אינו נרתע בפני שום דבר שבעולם, מתייצב אצל המת, 
המודיע לו כי יוכדדינו הגיע. לשווא מבקש ד״ח ארכה 
להתוודות ולחזור בתשובה! המת תופס את ידו תפיסת- 
עינוי, השורפת עד לשד־עצמותיו! האדמה מתבקעת, וד״ח 
יורד שאולה. 

מחזהו של טירסו הגיע במהרה לאיטליה, ולהקות ה״קו־ 
מדיה דל ארטה"(ע״ע) מצאו עניין רב בדמותו של ד״ח. אחד 







185 


דון חואן 


186 


מעיבודיה הרבים של העלילה הוא 161:1-3 <} 111 11:31:0 ^ 001 11 
("המוזמן מאבן") מאת צ׳יקונייני ( 11:1 ״§ס 010 ), סמוך 
ל 1650 . צ׳יקונייני הכנים למחזה — ביהוד ע״י דמותו של 
מלווהדמשרתו של ד״ח — מתעלולי הקונדסים המוקיוניים 
המסרתיים של ה״קומדיה דל ארטה", וכך יצר את המעבר 
של הנושא מטראגדיה (טירס 1 ) אל הטראגיקלמדיה (מ 1 לייר 
ומוצארט, ר׳ להלן). 

בעקבות הקומדיאנטים האיטלקיים, שהציגו מחזות על 
ד״ח בשפתם גם בפאריס, החלו מחברים צרפתיים לטפל 
באותו נושא. המעולה שביצירותיהם הוא מחזהו של מו־ 
לי! (ע״ע) 16116 ? 16 > 651111 ? 16 ! 01 11311 ! (!)מזסס ("דום 
חואן או הארוחה של אבן״), 1665 . מולייר הפך את ד״ח 
לאפיקורס וכופר־בעיקר, היודע להתחסד בשעת הצורך, ונתן 
צביון בורלסקי למעשי־הפיתוי של גיבורו תוך הרחבת 
תפקיד משרתו סגאנארל ? סופו הקודר של ד״ח נמצא סותר 
את האוירה הכללית של העלילה. בעקבות מחזהו של מולייר 
חיבר ל 1 ר נ צ ו־ דה פ 1 נטה (ע״ע) ב 1787 את הליברטו 

י ■ן 4 4 - , 4 

ל״דון ג׳ובאני" של מוצר ט (ע״ע). מולייר ומוצארט הם 
שנתנו לדמותו של ד״ח פירסום בכל אירופה והולידו מאות 
עיבודים ספרותיים ומוסיקאליים של נושא זה עד ימינו. 

מן היוצרים החשובים, שעיצבו את דמותו של ד״ח או 
השתמשו במוטיווים מאגדתו בדרכים שונות של הביטוי 
האמנותי: בדראמה — שמל (אנג׳, 1676 ), פ. קורני 
(צרפ/ 1677 ), סאמורה (ספר , , 1714 ), ואן מאנטר (הול/ 
1719 ), גולמני (איט׳, 1732 ), היברג (דג/ 1814 ), גראבה 
(גרמ ׳ , 1829 ), דימה־האב (צרם/ 1830 ), פושקין(מס/ 1830 ), 
סוריליה (ספר/ 1844 ), א. ק. טולסטוי (רוס/ 1862 ), ך,יזה 
(גרמ/ 1884 ), ג/ ב. שו(אנג/ 1903 ), מונה־סילי(צרפ/ 1906 ), 
דה רניה (צרם/ 1908 ), לנורמאן (צרם/ 1910 ), שטרנהים 
(גרמ/ 1910 ), לוביץ׳־מילויש(צרפ/ 1913 ), לסיד, אוקראינקה 
(אוקד, 1913 ), גראו (ספד, 1913 ), טראקל (גרמ/ 1914 ), 
אצ׳גאראי(ספד, 1920 ), א. רוסטאן(צרם/י 1920 ), מונתרלאן 
(צרפ ׳ , 1957 ) ; ב ש י ר ה — בירון (אנג/ 1819 — 1824 ), 
מיסה (צרפ ׳ , 1840 ), אספרונסדה (ספד, 1840 ), לנאו (גרמ/ 

♦י * •• 4 4 

1844 ), גובינו (צרם/ 1844 ), גרה ז׳ונקירו (פורט/ 1874 ), 
קאמפואמור (ספד׳ 1887 ), א. גראף (איט/ 1905 ), האגל- 
שטאנגה (גרמ/ 1948 )! בסיפור — א. ת. א. הופמאן 
(גרמ ׳ , 1814 ), באלזאק (צרם/ 1830 ), מרימה (צרפ ׳ , 1834 ), 
אלמקוויסט (שווד, 1840 ), בארבי דאודויי (צרפ ׳ , 1874 ), 
רישפן(צרפ ׳ , 1896 ), שנאיך־קארולאת (גרמ ׳ , 1908 ), בונזלס 

4 • ץ — •* 

(גרמ ׳ , 1920 ), אסוסין(ספד, 1922 ), לינקליטר (אמד, 1937 ); 
במוסיקה— פרסל (אנג/ 1692 ), גלוק (גרמ ׳ , 1759 ), ריגיני 
(איט/ 1777 ), צ׳ימארוזה (איט/ 1782 ), גאצאניגה (איט/ 
1787 ), ר. שטראוס (גרמ/ 1887 ), ר. האן (צרפת/ 1921 ). 

יוצר דמותו של ד״ח — טירסו — וכל אלה שטיפלו 
בנושא אחריו עד המאה ה 18 ראו כעיקר באפייו של ד״ח לא 
את מה שנקרא כיום הדונז׳ואניות, כלומר — ריבוי 
הרפתקאות-אהבה, כי אם את יחסו המרדני כלפי הדת 
והמוסר: משום יהירותו ומשום זלזולו בעולם־הבא פורק 
ד״ח את עול המוסד, והלקח המזעזע שבירידתו שאולה הוא 
העיקר באגדתו, אשר לה צביון קאתולי מובהק. לעומת זה 
התרשמה תקופת הרוקוקו (מוצאדט) מחושניותו התוססת 
וחדוות־החיים המתגלמת בדמותו, ואילו הרומאנטיקה — החל 
מא. ת. א. הופמאן — גילתה בד״ח צד חדש חיובי: מעברו 


המתמיד מאשה לאשה נתפס כנובע מתוך שאיפה ("פאוס־ 
טית"), אידיאליסטית ואף ספיריטואליסטית, מתוך הכיסופים 
האינסופיים ד,רומאנטיים לאהבה השלמה, "האחרונה", זו 
שתעניק לו לבסוף את הסיפוק המוחלט, בין אם הסופר מניח 
את ד״ח עד הסוף באי־יכלתו הטראגית למצוא את האשד, 
העילאית הנכספת (מרימה), ובין אם הוא מזכה את ד״ח שלו 
בסוף בחוויית־אהבה אמיתית, שבה הוא מיטהר ונגאל(סורי- 
ליה). תפיסה רומאנטית זו, או תפיסה דומה לה, עדיין ניכרת 
גם בכמה סופרים של הדורות שאחרי הרומאנטיקה; אולם 
בדרך־כלל שונה תפיסת דמותו של ד״ח במאת השנים האח¬ 
רונות הן מתפיסתו בגלגולה הראשון, הקאתולי, והן מתפיסתו 
בגלגולה השני, הרומאנטי: ריבוי הרפתקאוודהאהבה מוסבר 
עתה לרוב כתוצאה מחולשה יסודית ונסתרת, ביולוגית ופסי¬ 
כולוגית, שבד״ח — אי-יכולת לאהוב אהבה אמיתית ועזה: 
הן המחזאים, המספרים והמשוררים, והן הפסיכולוגים, ביחוד 
מן האסכולה הפסיכואנאליטית (אוטו ראנק), רואים את 
שורש ה״דונז׳ואניות" בתסביך־נחיתות של גבר לקוי 
בגברותו. 

לתפיסה פאראדוכסאלית זו האומרת לגלות בד״ח — שהיה 
לכאורה, מבחינת הצלחותיו הארוטיות, גבר מובהק — מעין 
נשיות נסתרת, מקבילה הנטיה לראותו יותר באור של 
פאסיוויות מאשר באור של אקטיוויות: ד״ח מוצג לפע¬ 
מים — כבר ע״י בירון — לאו דווקא כמפתה וכובש, כי אם 
כנאד,ב, ואפילו נרדף, ע״י נשים רבות, אם משום יפיו או 
השפע הארוטי הנאצל ממנו, ואם משום ששמע הצלחותיו 

44 #י 

המרובות מושך אליו את הנשים; מתפיסה פאסיווית זו של 
ד״ח הוציא בר ג א רד ש ו אפקטים של אירוניה פארא־ 

4 4 • 4 

דוכסאלית חדשה. 

ד״ח בפילוסופיה. קירקגור (ע״ע) בחר בדמותו של 
ד״ח כאמצעי תיאור של אחת משלוש האפשרויות הניתנות 
לאדם, כדי לחיות את חייו: האסתטית, האתית, הדתית. ד״ח 

•- 44 44 

משמש דוגמה לחיים ד,"אסתטיים", חיי התענוגות הרגעיים. 
האדם האסתטי חי באי-אמצעיות, בתגובה טבעית־רגעית 
לסביבתו — הוא חי בהווה, בהנאה בלתי-אמצעית מן הרגע. 
בכוח־דמיון בלתי יגע הוא מחפש את המעניין בחיים והולך 
את דרכו ללא התקשרות, ללא נאמנות וללא אחריות! הוא 
מפתה נשים — כי זה מעניין, אך בורח מפני הנישואים — 
שהם בעיני קירקגור סמל הייצוב הנפשי והעמדה המוס¬ 
רית. — בפרק הראשון של ספרו ״או — או" נותן קירקגור 
אנאליזה של "ד״ח" של מוצארט. הוא רואה בו התגלמות 
של הגאוניות החושנית, ואת ביטויה המוסיקאלי — כמייצג 
את הארוטיקה הנוצרית, שמקורה בתודעת הניגוד שבין בשר 
ורוח, בניגוד לארוטיקה היוונית השלמה עם עצמה. 

' 71611 € 06510 <} 1 ) 11611 . 0106 .( 0 ,• ¥ 61 \ 011 ־ 81 8101006 016 .? 
, 6 * 801 .[ ; 1896 ,. 0106 .<£ , 1116111 ־ 31 ? ; 1894 , 116 ) 17114516 11716 

.* 1,1 . 1 §־ ¥61 .£ .־ 50111 * 261 ) 6 § $ 0 -.[ .( 0 . 1 > § 71471 ?} 1175 . 1 ) .? 1 ( 1 
,.[ . 0 16 ) 167140 ( 16 1 ) 0 , 0 * 10165 .£. 8316 £\ [( 1899 ,. £05011 
,.[ .( 0 46 67146 ^ 16 1 ) 0 , 6 ** 86¥0 06 1116 ־ 131 ) 060 . 0 ; 1908 
1161167611 . 4 171 16171 ?[ ס 07 -.[ .( 0 0 , 5 ( 0 , 14601:61 . £1 ; 1911 , 1-11 
46 17165 ^ 071 105 $0076 , 1631 ? 46060662 * . 8 ; 1915 ,^ 1471 ( 16 / 1 ( 0 
,( 36 ־ 101 , 105 ־ 31 ־ 61 * 11 116105 * £ 5 ) 016470 46 0071614040 0.1 

1920; 0. 83010 , 0)16 0 ). ].- 065 ) 011 , 1924; 8. 66 * 4362 * 0 , 

0 ). ^^ 4 ^ X 0 ) 6 , 0 ). /. $ 00 06165 ) 1110 , 1926 ; 8 . 016 * 4363113 £ 3 ־ , 

0 ). /. 0 /( 07 ( 5 7/16 , 60 * 05 .£ .{ ; 1930 , 1107110 [- 011 ( 0 10 ץ / 

0 ). ]., 1939; £11161116 *'< 4 * £6 ) 14071157716 ( 071 ( 0 06 , 03111115 *־ 

66 815£1560 . 01 ; 1943 3 ,.[ .( 0 , 30611 ־ 431 * . 0 ;( 1942 , 6 ו 1 קץ , 

06 4055167 '0). ].' (140010 61 .( 1953 , 100$ * 0 ־ 

ח. פ. — ש. ה. ב. 


187 


דונטוס, אלמם—דונטיסטים 


188 


דןנטום, אלמס — 6110500021118 ^ — (אמצע המאה ה 4 
לסה״ג), מדקדק לאטיני. מחייו ידוע דק שלימד 

ברומא ושהיה מורו של היר 1 נימו 0 (ע״ע). דו׳ חיבר שני 

• ** 

חיבורים בדקדוק לאטיני: "הדקדוק הקטן" או ה״ראשון" 
( 11113 ־ 1 <£ ,• 21111101 5 ־ 21 ), העוסק — בצורת שאלות ותשובות — 
בשמונת חלקי־הדיבר! "הדקדוק הגדול" או "השני" ( 5 ז 3 
13 ) 56000 ,• 113101 !) ב 3 חלקים — היסודות הדקדוקיים, כגון 
צליל, אות וכר! דיון מורחב בשמונת חלקי-הדיבד! מערות 
בלשון וקישוטים פיוטיים. שני ספרי־הדקדוק של דר היתה 
להם השפעה עצומה בתקופתו וביה״ב, ושיטתם משפיעה 
עד היום בלימוד הלאטינית ושאר הלשונות בבתי־הספר. אין 
מחבר דקדוק לאטיני שהירבו לצטטו כמו דר, ואף נתחברו 
פירושים רבים לדבריו מימיו ועד המאה ה 10 . גם המתנגדים 
מתוך אמונה נוצרית צרופה למדעים החילוניים, וגם הדוגלים 
בגישה הומאניסטית יותר, היו מזכירים את ספרי־הדקדוק 
של דר. — דר חיבר גם פירוש לקומדיות של טרנטיום (ע״ע) 
ופירוש לורגיליום (ע״ע) עם תולדות־חייו. — הוצאה חדישה 
של החיבורים הדקדוקיים : 13£101 30111131:101 ־ 01 , 611 .£ . 9 

1864 , 1¥ ; הפירוש לטרנטיום יצא ב 1902 . 

• * • • 

* * 

, 7 .!סח , 230 , 1 2 , 11 $ /* 17 ) 80/101 / 0 . 7 * 011 י 5 ץ 1 )מב$ .£ .[ 

; 1914 , 161-165 י ^\ 1 ,. 011 . 76771 . 61 . 0 / 1 * 00 , 112 ג 11 :> 5 ; 1906 

, 832 § ,* 11 / 17701£11707 . 1 ) . 017 . 0171 * 111 . 01 . 0 / 1 * 00 , 1105 . 1 ^ 

. 1914 

הנטיסטים, חסידי זמנטוס (ר׳ להלן) — סיעה נוצרית 
פורשת, שקמה בצפון־אפריקה במאה ה 4 ונתקיימה 
עד לכיבוש האיסלאם במאה הד. 

מוצא הדר׳ ברדיפות הנוצרים בימי דיוקלטינוס (ע״ע) 
קיסר ( 303 — 305 ). נראה, שרבים נכנעו אז לצו הקיסר 
והקריבו קרבנות לכבודו׳ ורבים מן ההגמונים אף מסרו 
לרשויות — על־פי דרישתן של אלו — את כתבי־הקודש 
הנוצריים. אחרי גמר הרדיפות פרצה שנאת הנאמנים — 
שעמדו בנסיון — כלפי משתפי־הפעולה עם השלטונות! 
הללו נקראו בפיהם 6$ ז 110 ג> 3 ־! 1 ("מוסרים", "מסגירים", "בו¬ 
גדים"). לידי קרע גלוי הגיעו הדברים בקרת־חדשת ב 311 , 
כשהקיצונים בהנהגתו של ד ו 3 ט ו ם פסלו את ההגמון קקי- 
ליאנום לכהונה בטענה שהיה מן "המוסרים". דונאטוס עצמו 
נעשה ב 313 הגמונה של קרת־חדשת מטעם הפורשים. 
סיעת הדו" היתה מורכבת בעיקר מבני השכבות הנמו¬ 

כות של קרת-חדשת ומבני נומידיה הברבריים. הללו ראו את 

*• * • 

עצמם בלבד ככנסיה הנוצרית האמתית'— "כנסיית המתים 
על קידוש־האמונה", שקמה מול "כנסיית-המוסרים". הערצה 
יתרה של הנהרגים על קידוש־האמונה ושנאה עזה לכנסיה 
הרשמית (הקאתולית) היו מסימניה המובהקים של הסיעה 
כל ימי קיומה. הגישה המחמירה של הדו" בהבנת הנצרות 
עוררה בהם גם התנגדות לעולם החילוני ומכאן — גם 
למדינה, בין אם היא אלילית ובין אם היא נוצרית. הדו" 
דגלו בדעה, שהטבילה הופכת את האדם ליצור חדש, ומכאן 
הסיקו, שאם נוצרי עזב את הדרך הנכונה (כקאתוליים) — 
הרי טבילתו לא תפסה, והוא צריך לטבול שנית. כשהושלטה 
הנצרות על מלכות־רומא בידי קונסטאנטינוס קיסר, נוצר 
לגבי הדו״ מצב חדש. הקיסר כינס ב 313 אסיפה כנסייתית 
ליישוב הסיכסוך, שבה היו מיוצגים שני הצדדים. אסיפה זו 
קבעה, שקקיליאנום חף מפשע, ויחד עם זה פקדה שבכל 

ן 

מקום שבו נתמנו שני הגמונים ע״י שני הצדדים _ יש 
לציית לזה שהוקדש ראשונה ולהעביר את השני למשרה 


במקום אחר. אולם סידור זה לא נתקבל באפריקה, מאחר 
שהדו" לא קיבלו עליהם את מרותו של קקיליאנום. אסיפה 
כנסייתית שניה, שכונסה ע״י קונסטאנטינוס ב 314 בארל 
(שבגאליה הדרומית), גינתה את הדו", אולם גם החלטה זו 
וגם נסיונותיו של הקיסר לחסל את הפילוג באמצעי-לחץ לא 
השפיעו. הרדיפות רק העמיקו את הקרע, מאחר שהדו" זיהו 
את רודפיהם הקאתוליים עם עובדי־האלילים שרדפו את 
הנצרות לפנים. ב 321 נאלץ קונסטאנטינוס להוציא צו סוב¬ 
לנות כלפי הדו" ולמסור את דינם לשמים. כשתפסו הדו" 
ב 330 בעיר קונסטאנטינה כנסיה המיועדת לקאתולים, נאלץ 
הקיסר לבנות לקאת 1 לים כנסיה אחרית. 

באותה תקופה הגיעה השפעת הדו" עד רומא, והם אף 
העמידו בה הגמון משלהם! אך למקומות אחרים לא הצליחו 
לחדור. בסופו של דבר נצטמצמה תנועתם לאפריקה בלבד, 
ומשום כך התחילו לפתח אידאולוגיה מיוחדת לשם הצדקת 
קיום הכנסיה הנוצרית האמיתית בארץ אחת בלבד (השו׳ 
האידאולוגיה הסטאליניסטית של "סוציאליזם בארץ אחת" 
אחרי כשלון תנועת "המהפכה העולמית"). החל מ 340 קמה 
בין הדו״ תנועה טרוריסטית— ה 011:011111061110065 ("סובבי־ 
התאים", ז״א השוהים בסביבות היכלות קטנים של קדושים, 
שבהם מצאו את מחייתם). אנשי תנועה זו היו איכרים 
נומידיים, ובתנועתם היו גורמים סוציאליים משולבים בגו¬ 
רמים דתיים. הם היו קנאים קיצוניים — שהתלהבותם הדתית 
מצאה לה לפעמים פורקן בשכרות —, נדדו ממקום למקום, 
לא הסתפקו בהערצת המתים על קידוש־האמונה, אלא שאפו 
בעצמם למות-קדושים וביקשו את מותם בהתקפות על נוצרים־ 
קאתוליים ועל עובדי־אלילים, ולפעמים היו מזהים התאבדות 
המונית ממש עם מות־קדושים. יחסם של הדד הרשמיים 
ל 000001061110065 היה דרפרצופי: בתקופות שלום ושלווה 
ביקשו את עזרת השלטונות נגדם, ובתקופות של רדיפות 
השתמשו בעזרתם תוך הסכמה מפורשת או בלתי-מפורשת. 

ב 346 פנה דונאטוס לקיסר קונסטאנס ודרש ממנו, שיכיר 
בו כבהגמונה היחידי של קרת־חדשת. תגובת הקיסר היתד, 
חידוש רדיפות הדו". אחד ממנהיגיהם, ההגמון מרקולוס, 
נהרג והפך לאחד מן הקדושים החשובים בעיני הדד! 
דונאטום עצמו נתפס והוגלה ומת בגלותו, ואסיפות כנסייתיות 
ברחבי אפריקה הכריזו על חידוש אחדות הכנסיה. אעפ״ב 
לא הצליחו הקאתולים לבער את הדונאטיזם אלא מן העיר 
קרת-חדשת בלבד. הרדיפות הופסקו בימי הקיסר יוילינוס 
(ע״ע) הכופר ( 361 — 363 )! הדד הגולים חזרו לארצם, 
והכנסיות שנלקחו מהם הוחזרו להם. אחרי מות יוליאנום 
נתחדשו רדיפות הדו". הטבילה השניה והפולחן הדונאטיסטי 
נאסרו, אולם פקודות אלו לא הוצאו לפועל, ושתי הכנסיות 
הוסיפו להתקיים זו בצד זו. ב 398 הצטרף ההגמון הדונא- 
טיסטי הנומידי אופטטוס לגילדו, מורד במלכות־רומא באפ¬ 
ריקה. המרד דוכא, והקאתולים ניסו לחסל את הדונאטיזם 
בעזרת המלכות. ב 405 הכריז הקיסר הונוריוס על הדד, שאין 
הם פורשים מן הכנסיה, אלא מינים ( 101 :ז 11361:6 )! לפיכך 
יש להחזיר את כל רכושם לכנסיה האמיתית, יש לאסור את 
פולחנם ולהגלות את כהניהם! רק עוגש־מוות לא הוטל 
עליהם׳ מחמת החשש שמותם יעורר בחסידיהם התלהבות 
דתית יתירה. ב 411 נתכנסה בקרת-חדשת אסיפה כנסייתית, 
שהכריעה בגורלם של הדד. באסיפה זו נערך ביזמת 
הקאתולים דכוח בין שתי הכנסיות, שהיה דומה ברוחו 




189 


דוננזיםמים — דוינמלו 


190 


ובתוצאותיו לוויכוחי הכנסיד, עם היהודים ביה״ב: הוויכוח 
סוכם בהכרזה, שההשתייכות לדונאטיזם נחשבת למעשה 
פלילי; כל הכהנים של הדו" הוגלו למקומות נידחים, וכל 
רכוש הכנסיה הדונאטיסטית עבר לידי חכנסיה הקאתולית. 
אעפ״כ הוסיפו שרידי הדו" להתקיים באפריקה, ביחוד בין 
הברברים, וידיעות עליהם נשתמרו עד הכיבוש האיסלאמי. 

החלטות הקיסרים מזה ואוגוסטינוס (ע״ע) מזה פסקו, 
שהדו" הם מינים; לאמיתו של דבר לא היו אלא פורשים. 
מבחינה חברתית ביטאה פרישתם את הניגודים שבין דלת- 
העם של קרת-חדשת והנומידים הכפריים מצד אחד ובין 
האזרחות העירונית מצד שני! מבחינה דתית היתד, פרישתם 
מחאה על החילוניות הגוברת והולכת של הכנסיה. מתוך 
קנאות דתית רצו הדו" לחזור להשקפות הנוצריות של 
הכנסיה הקדומה. לדעתם — שיש לה על מה שתסמוך בדברי 
הברית החדשה — הכנסיה היא חבורת בחירי החסד האלוהי, 
וקרב תמידי נטוש בינה ובין הבוגדים והכוחות החילוניים 
של המדינה; המצב הטבעי של הנוצרי הוא מצב של נרדף. 
מימי קין והבל יש מלחמה בין שתי העדות, והנוצרים — 
המיוצגים ע״י הגמונים מוסמכים — רשאים להשתמש בכוח, 
מה שאין כן ההגמונים הבוגדים, נציגי קלגסי הרשע. הדד 
חידשו, איפוא, את הדואליזם(ע״ע) של הטובים והרעים שבנצ¬ 
רות הקדומה, וממנו שאבו את האקטיוויזם שלהם.—דואליזם 
זה השפיע גם על אוגוסטינוס, שקיבל — לפי הודאת עצמו — 
הרבה מחיבוריו של הדו׳ המתון טירוניוס. אולם אוגוסטינוס 
היה הלוחם הגדול נגד הדד, הן בפולמוסן והן כיוזם רדיפות: 
הוא טען שהדד מינים הם ולא פורשים, שכן "המינות היא 
התפלגות ( 3 מ 11$1 ( 50 ) שנשתרשה". הוא הצדיק את השימוש 
בלחץ נגד הדד, על סמך פרשנות מפוקפקת של דברי ישו 
(לוקאס י״ד, כ״ג), וכן בנימוק שד,רדיפות, הכופות על המינים 
את השיבה לחיק ד,כנסיה, מצילות אותם מאשה של גיהנום. 
עמדתו של אוגוסטינוס שימשה דוגמה וסיפקה בסיס אידיאו־ 
לוגי לרדיפות המינים ביה״ב. 

-ג!ס .£ ', 883 [ , 111517711$ ) 0017 . 3 § 075$71171 ־ 067 , ¥01167 .ס 
י 0£211 ו 1 ס 1 ^ .? ; 1890 , £6 3055167 311 0071011571x6 י €ח 011£5 
,£ ; 1923 , 1913 י 1 ^\ , ¥\ , 1111. 36 1'0^^146 6117 60161x716 

, 160 ) $0 .ז\ . 1 ־ 1 ; 1928 ,, £11011^1011, 11 07151. 1X611' ^7100 7077X0,1X0 
,'~ 1950 , 117^111x3611 2. £1X15161x1111^5^65611. 3. 001X071571X145 
. 1952 , 1 ( 011176 001X07151 ־ 7/16 , 1 ) 00 ־ £1 . 0 . 1 ־ 1 .¥\ 

ד. פ. 

ד 1 נטל 1 (מנטו די בטי בדדי, המכונה דד) — 11 > 001131:0 

11 : 001131 x 110 )־ 831 861 : 1:1 — ( 1386 , פירנצה — 

•• * • 

1466 , שם), פסל איטלקי, מגדולי אמני הרנסאנס וממחוללי 
תרבותו ההומאניסטית־אמנותית. 

דר היה בנו של נפץ־צמר, ויש סבורים שהדאליזם של 
יצירותיו יסודו במ 1 צאו החברתי. מ 1406 ואילך לקח חלק 
בפיסולי־שיש בכנסיות שבעירו. בעבודותיו הראשונות עדיין 



דונאטלו: תב^יט של פוטות מבימת־הזמרים בדו־-אומו בפירנצה 



וונאטלו; פסל גאטאמלאטה (ברוגזה) בפאדובה 
• • •י 

* * 


ניכרת השפעת הגותיקה המאוחרת. בעבודותיו הבאות התגבר 
על היסודות החצרניים-סנטימנטאליים של אותו סיגנון, 
אולם בולטת בהן הנטיד, האידיאליסטית־נאטוראליסטית של 
אותה תקופה. יצירות נעוריו הן: פסלי דוד הנער ( 1411 ), 
מארקום הקדוש ( 1411/2 ), יוחנן המטביל ( 1415 ), גאורגיוס 
הקדוש ( 1416 ). סמוך ל 1416 התחיל דו׳ ביצירת פסלי־השיש 
של נביאים וקדושים בשביל מגדל־ד,פעמונים שבדואומו. 
לאחר מכן עבר לפיסול בעץ (הצלוב, 1420 — שבו ניכר 
לראשונה הכיוון הראליסטי) ובברוגזד,: בפסל-הברונזה המו¬ 
נומנטאלי של לוד 1 ביקו 0 הקדוש( 1423 ) ניכרים האותות הרא¬ 
שונים של גישה "בארוקית", ואילו בפסל־הברונזה של יוחנן 
המטביל ( 1423 ) מתגלה ראליזם ציורי. הדמות האלגורית של 
״התקווה״ ( 65 <ן 8 , 1428 ) נוצרה שוב בסיגנון אידיאליסטי, 
אולם גם בה מסתמנת הגישה ה״בארוקית". בתבליט־השיש 
״ריקודה של שלומית״ ( 1428 ) מושפע דר מנסיונותיו של 
ברונלסקי (ע״ע) להפוך את השטח לחלל מדומה על-ידי 

*• •ו 

תחבולות פרספקטיוויות; הבעת־הפנים והתנועות ראליסטיות 

•< ♦ • 

ביותר. מצבודהקבר לאפיפיור יוהאנס ^^^ 1425/7) x ) עשויה 
שיש וברונזה, משולבת בשיטוחד, למבנהו הארדיכלי של 
בניין הכנסיה, והוא הדין בשני תבליטי-השיש "מסירת 
מפתח-השמים לפטרוס״( 1428 ) ו״עליית מרים״ ( 1429 ). 

מ 1433 עד 1435 שהה דו׳ ברומא. שם יצר ארון־קודש 
משיש בכנסייודפטרוס, שבו צורפו יסודות קישוטיים, 
שמקודם בסיגנון התקופה העתיקה, לקומפוזיציה אחידה 
ומקורית, וכן "קבורת ישו", שדמויותיד, מביעות רגש נסער. 

עם שובו לפירנצה ב 1435 השלים דו׳ את פסלי-הנביאים 
שהתחיל בהם עוד ב 1416 ; בסדרה זו בולטות ביותר דמויו¬ 
תיהם של ירמיהו ושל חבקוק, רבות התנועה וההבעה. מעתה 
התחיל דד לעבוד בשביל קוזימו די מדיצ׳י. הפוטות 
(פרוטומות־ד,ילדים) שלו, הרוקדות על רקע פסיפס-של-זהב, 
נראות בלהט הדיוניסי של תנועותיהן כעין יצירוודרנסאנס 
ברוח יוון העתיקה. 

באותה השנה יצר דר שתי יצירות, שלכאורה שונות הן 
זו מזו תכלית השינוי: תבליט גדול באבן־חול, "הבשורה 
למרים״ — שבו בולט הניגוד בין הדמויות של המלאך ושל 
מרים, ו״ריקודה של שלומית״ (בשיש) — שבו משולבות 







191 


192 


דונטלו—דונין־גורקורפקיי, סטניסלאוס, דחן 


הדמויות, המלאות תנועה דראמתית, ביסודות ארדיכליים 
חמורים. פסל־הברונזה של דוד (סמוך ל 51440 תמונה: ע״ע 
איטליה, לוח י׳ [אחרי עמ ׳ 776 ]) יש בו משום מיזוג של 
שלמות פלאסטית עתיקה ושל עציבה גותית, האפיינית 
ליצירת־נעוריו של האמן. בשביל דלת הכנסיה ע״ש סאן־ 

לררנצר יצר דו׳ עשרה תבליטים של זוגות קדושים מת¬ 

• • 

וופחים — שוב ברוח הרנסאנס. 

ב 1443/4 פעל דר בפאדובה, ושם יצר את אחת הגדולות 
שבאגדרטות־הפדשים שבתולדות האמנות — זו של הק 1 נ־ 
דוטירה גאטאמלאטה, המצויינת בשלמות פלאסטית וכובד־ 
ראש! בפיסולים כנסייתיים ותבליטי־מזבח שלו באותן שנים 
ניכרת זיקה ההולכת וגוברת לאמנות העתיקה, והם מצטיינים 
בדראמתיות ובראליזם. 

לאחר שובו לפירנצה ב 1456 יצר דר לפי הזמנת בית- 
מדיצ׳י את פסל הברונזה "יהודית והולופרנס", שבו מצא 
פתרון גאוני לתיאור שתי דמויות מתנגשות זו בזו, אך 
מצורפות זו עם זו לאחדות פלאסטית; באותה יצירה 
לא זו בלבד שהקדים את אמנות הבארוק, אלא אף 
עבר אותה. לאחר מכן שוב יצר את דמותו של המטביל 
(בברונזה), שהיא אימפרסיוניסטית ממש בפירוק הציורי 
של שטחה. בפסל־העץ של "המגדלית" יצר דר דמות של 
בעלת־תשובה, הנובעת מחוויה עמוקה. יצירתו האחרונה 
היא "קבורת־ישו", שבה צורפו כל חוויות־חייו לאחדות 
מושלמת. 

דר נערץ ע״י מיכלאנג׳לו, רפאל ושאר גדולי הרנסאנס; 

¥ •• — •* 

אולם במאה ה 18 וראשית המאה ה 19 נשכח כמעט. גאוניותו 
וערך מפעלו חזרו והוכרו במלוא עצמתם רק בעקבות 
התערוכה הגדולה של יצירותיו בפירנצה לכבוד יום־הולדתו 
ה 500 ב 1886 . 

, 411211651 ^ . 3 ) ; 1886 ,.( 7 461 0#676 64 1 ) ¥11 , 3111001 ^ 041 .ן . 0 
. £1 ; 1887 , 1 ) 141 ) £7 414110 6 .( 1 41 676 <} 0 46116 110£0 ) 0£11 
; 1907 ,.( 7 , 0 ז < 0 ־ 00££1 . 3 > ; 1887 , ¥1746 71 \ . 11 764671 $. 0 י ־ £1 <ן 
. 4 114 * 1 ) 1 ? . 11 ) 11 י 111£ * 1 < 501111£ .? ; 1910 ,.כ 1 ,^ 861:1631 .£ 

0.1 ,• 11011 ) 83 ." 1 . 4 ^ ; 1922 2 ,. 03011 023 מגק 5 ("שפינתה כעבור 
300 שנים״, 1932 ), שנכתב בעיקר בשביל מומחים וכולל 
סקירה ביקורתית של הספרות על שפינתה מראשיתה. — 
ד.-ב' כתב גם ספרים ומאמרים בבעיות החינוך הדתי והמוסרי 
ברוח הקאתוליות, וכן חיבר אוטוביוגראפיה ( 1926 ). 



169 


דומיניקום גמדיסלינום — ד^מייניקנים 


170 


061 של אבן סינא, גבירול ובו׳אתיוס. הספר 311:3:6 :: 10 ס 1 ס 
06111111316 (״על אל־מות הנפש״) יונק מאבן סינא 1 בחיבור 
(״על האחדות״) ניתן להכיר בהשפעת גבירול. — ההשקפה 
המטאפיסית האישית, הניכרת בספרים אלה׳ היא מזיגה של 

4 

דעות מהזרמים האפלטוניים והנאו־אפלטוניים באיסלאם 
וביהדות עם דעות קרובות להן, שהיו רווחות בסכ 1 לאסטיקה 

הנוצרית הקדומה. 

01. 83611 . 0 ) ז 151€11€ [ 1 ז 1 (€$ ז 1115€11€ ? 711110$0 115 ) . 0 . 0 ,־ז€> 11 ח 
ן 0 ן) 5 50 , 111 ,. 0311101 365 > .: 1131 ־ 61 ) 111 . 5016111 0$ ?§תס 0 46 511 ) .ש .), 

1898; 1-. 1127 ) 10 ^ 4 ) 17 / 0 ץ״ 1715101 7 ,£) 111 ) 1 ז־ 4101 ד 
§€1€1%€€, 11, 7/8 5 < - 1116 65 ? 12 ? 4 ?{ 1 ) 7 , 10050 ^ . 4 ? ; 1922 ,.ן>ן 
€5 מס 111001 ) 1 ) ־ 7 7 ,. 1 ) 1 ; 1946 ,( £1 ( , 1115 ב 1 >מ.^- 1 ^) . 0 . 0 16 > 1$ > 1 ז 1 >ז 
1161 /4 1 ) 161 ) . 0 .( 7 10 ז 1 > 11 >€€ץ ., X^^), 1947; £. 011500, 7(1 
?1111050£ 1116 (114■ 1/10^611-, 371-380, 1947 3 ; 0. 5311:011 ־ , 

1121 1950 2 , 172/3 , 11 , $01€11€€ / 0 . 17151 1116 10 . 0714€1 ז ; 

?4. 411145 ? 3 6 [ 3 ת 6 בת £10 ) ? 114111 ) 1177 ) 4.11 ,עתז 6 ^ 1 .^ י 0 ." 1 ׳ - 
¥311101 . 1954 ,( 19-43 , 1 , 053 ־ 

ש. פ. 

דזמיניכןנים, מיסדר־נזירים שנוסד ע״י דומיניקוס (ע״ע) 
הקדוש! השם הרשמי — "מיסדר האחים־המטיפים" 

(!ד! 3601163:0:11 !? תז 11 • 3:1 ־ 1 ? 10 >: 0 — .?.?. 0 ). נוהגים לקבוע 
את שנת ייסוד המיסדר ל 1206 , שבה כינס דומיניקוס במנזר 
אשר בפרוי ( 001116 :?) שבצרפת מספר נזירות על מנת 
להרחיקן מסכנת המינות האלביגנזית; אולם ההכרה הרשמית 
מטעם האפיפיורות הרומית לא ניתנה למיסדר אלא על־ידי 
הונודיום 111 ב 1216 . מתחילת ייסוד מיסדרם היה תפקידם 
העיקרי של הדו׳ מלחמה נגד שיטות־המינות השונות והפצת 
רעיונות הנצרות, לשם הרמת קרנה של הדת הקאתולית 
וחיזוקה בלב המאמינים. הדו׳ ניהלו מלחמה מעשית נגד 
כיתוודהמינים בדרך של הטפות ופעולה תעמולתית, ומכאן 
שמם (בדרך היתולית דרשו בלאטינית את שמם הנגזר משם 
מייסדם כ 00110103065 ( 1 , ז״א "כלבי־האל"). תפקיד ציבורי 
ומעשי זה, שהיה משותף לכל התנועה הרפורמית הקאתולית 
בתחילת המאה ה 13 , הבדיל את מיסדר־הדו׳ מן הקודמים לו, 
שכן הרחיק את הנזירים במידה רבה מאורח־החיים של הת¬ 
בודדות והתבוננות, שהיה אפייני לנזירות של תחילת יה״ב. 
אמנם קיבלו הדו׳ עליהם את נדרי הנזירות ודרכי הסיגוף לפי 
הנוהג של אוגוסטינוס (ע״ע) הקדוש ואת עול העניות בדומה 
לפראנציסקנים, אולם את מינזריהם ייסדו בתוך הערים ובין 
הבריות, ושם מילאו את תפקידם המיסיונרי, בהקדישם חלק 
גדול מזמנם ללימוד, להוראה ולהטפה מעשית. התפתחותו 
הגדולה של מיסדר הדו' חלה בדורות שאחרי מות מייסדו: 
באותן שנים נתפזרו הדו׳ על פני כל אירופה, יסדו מספר 
רב של מינזרים חדשים (בסוף המאה ה 13 כבר מנה המיסדר 
למעלה מ 600 מינזרים ובהם עשרת אלפים נזירים) והיו לגורם 
מכריע בכל חיי הרוח של אירופה. סיבת הצלחתם נעוצה 
בעיקר בשני גורמים: א) במשמעת החזקה והצבאית־כמעט 
ששררה באירגון המיסדר והקיפה את כל חבריו, מן הדרגות 
הנמוכות עד לגנראל הכללי; ב) בריכוז מאמצים מיוחדים 
לכיבוש לב המלומדים וציבור אנשי־המחשבה של אותו הזמן. 
הדו׳ הקימו ליד כל מינזר בית־ספר, וליד המינזרים הגדולים 
הוסיפו כיתות לחינוך גבוה; נוסף על כך יסדו בערים 
הגדולות קאתדרות לתאולוגיה ולהוראת כתבי־הקודש, שהפכו 
ברבות הימים לקאתדדות הרשמיות והמוכרות של האוני- 
ברסיטות המקומיות. במכללות המפורסמות של פאריס, 
אוכספורד וערים רבות באיטליה וספרד היו קאתדרות אלה 
שמורות באופן קבוע לדו׳; עי״כ פחתה ממילא השפעתם 
של מתנגדיהם או מתחריהם על הלימוד הגבוה. בתקופה 


מאוחרת יותר הורו הדו׳ גם לשונות זרות (כגון יוונית, 
עברית וערבית), הדרושות להכרת מקורות הנצרות או 
להכשרת נזירים לפולמוס דתי ולפעולה מיסיונרית בקרב 
הבלתי־מאמינים. במאות ה 13 וה 14 היו חלק גדול מן המלו¬ 
מדים והוגי־הדעות הנוצריים דו׳, כגון אלברטוס (ע״ע) 
הגדול ותלמידו תומס, בעלי ה 50010136:11601081026 (מכלולי 
לימוד־הדת) הגדולות, ובתקופה מאוחרת יותר — התאולוגים 
פיסיקר וקילוורדבי, המיסטיקנים אקהרט, סויזו, טאולר 
והקדושה קאתרינה מסיינה. רבים היו הדו׳ המטיפים והאפו- 
לוגטים שנתפרסמו באירופה כולה, כגון רימונד דה פניפורט, 

4 • ז• * 

בעל ה 066:6:3113 (אוסף חוקים קאנוניים) וךימ 1 נד מארטיני, 
מחבר ה £1:161 11810 ? (פגלדהאמונה). הדו׳ קיבלו את שי¬ 
טות הסכולסטיקה (ע״ע) לפי שיטתו של חברם תומם (ע״ע) 
מאקוינו כתורה הפילוסופית הרשמית של המיסדר. מאז נעשו 
הדו׳ לבעלי-סמכות בכל עניני הדוגמאטיקה הנוצרית ובכל 
בעיה הדרכתית ועקרונית של אוצר המחשבה הקאתולית. 
מסורת זו של ממשיכי ה״תומיזם" (ע״ע) ושומרי "הפירוש 
הנכון" של בעיות תאולוגיות ופילוסופיות נתקבלה ע״י 
האפיפיורות הרומית, שבה משמשים הדו׳ עד היום כמורים 
ופוסקים רשמיים בכל הבעיות הנוגעות לאמונה. — גם 
במדעי-הטבע הצטיינו בתי־ספריהם של הדו׳; אך דווקא 
במקצוע זה גברה עליהם התחרות האסכולות הפראנציס?ןניות. 

בסוף המאה ה 14 נתרופפה השפעתם של הדו׳ במידה 
רבה: התאבנות הסכולסטיקה, הסימנים הראשונים להת¬ 
עוררות מחשבת העולם ההומניסטי, ובעיקר פילוגה של אירו¬ 
פה לגושים נפרדים בעלי גון לאומי במקום הרקע האחיד 
שבתרבות הנוצרית — הגבילו את ערך מפעלם התרבותי 
והחינוכי של הדו/ במאות ה 15 וה 16 התרכזה פעילותם של 
הדו׳ באירגון האינקוויזיציה ובניהולה, ואח״ב בפעולות 
מיסיונריות מעבר לים (בעיקר באימפריה הקולוניאלית 
הספרדית). הם הוסיפו להתפלמס עם זרמי המחשבה והדת 
החדשים (כך ניהלו מלחמה רעיונית באורואיזם [ע״ע אבג־ 

׳* י• 4 * 

רשדיים], ברפורמאציד. ובתורות הנאטוראליסטיות של 

הרנסאנס), אולם איבדו את המונופולין הרוחני על התרבות 

האירופית. מחשובי הדו׳ באותה תקופה היו ג׳ירולמו סוונרולה 

(ע״ע), החשמן תומסו דה ויו — איש מדינה ותאולוג, ובדתו־ 

* * 1 — 

לומאה לס _קםם, המטיף שהגן על זכויותיהם של האינדיאנים 
באימפריה הספרדית. — מיסדר הדו׳ הצטיין מראשיתו 
בשנאת-ישראל ובפעילות קנאית ואכזרית נגד היהודי* 
וביחוד נגד האנוסים. שונא־ישראל מובהק היה רימונד דה 
פדפודט (ר׳ לעיל); למיסדר השתייכו מקימי האינקוויזיציה 
בספרד, ובראשם טורקמדה (ע״ע), וכן רבים ממחבריהם של 

" ץ " ץ 

דברי פולמוס וגנאי נגד היהודים שבאותם הימים. 

בתקופת הקונטרארפורמאציה ולאחריה קיבלו הדו׳ תנופה 
חדשה וטיפוח מיוחד ע״י הכנסיה הרומית, שהשתמשה בהם, 
וכן במיסדר־הישועים הצעיר, במלחמתה הרעיונית נגד 
הרפורמאציה: בידם ניתן התפקיד של חיבור רשימת הספרים 
האסורים בקריאה למאמין, ועל-ידיהם נוסדו מוסדות חינוך 
חדשים להכשרת מורים לטיפול בבעיות הזמן החדש. אולם 
גם רמתם האינטלקטואלית וגם רמתם המוסרית של הדו׳ 
ירדה, לאחר שבמאתיים השנים הקודמות נטשו במידה 
רבה אותם חוקי העניות והענווה, שלפיהם נהגו בעת ייסוד 
המיסדר, והתערבו בצורה מופרזת בעניינים מדיניים וחילו¬ 
ניים. הקמת מיסדר הישועים, אשר השתמשו בשיטות־חינוך 
חדישות יותר והיו מתונים יותר בהטפתם — שהיתה אצלם 







171 


דומיניקנים — דומיניקנית, רפובליקה 


172 


קשורה בשיכנוע שכלי המעיטה את חשיבותם של הדר. 
מאז היו שני המיסדרים מתחרים זב״ז ואוייבים זל״ז במסגרת 
הכנסיה. דבר זה התבלט, למשל, בתולדות המיסיה הישועית 
בארצות המזרח הרחוק, אשר נגדה התקוממו הדר בטענה, 
שהישועים מוותרים לילידי הארצות הללו יתר על המידה 
בשמירת מנהגיהם האליליים. 

בתקופת האבסולוטיזם הנאור, ההשכלה, המהפכה הצר¬ 
פתית ולאחריה נשבר מיסדר הדר כליל. במקומות רבים 
נעלמו הדר לגמרי! מספר המינזרים והנזירים ירד פלאים! 
עליית הממשלות החילוניות לשלטון גררה אפילו חקיקת 
הוקיס לסגירת מינזריהם ולהחרמת רכושם לטובת המדינה. 
לעומת זה כבש המיסדר איזורים נרחבים בעולם החדש, 
ביחוד באמריקה הדרומית. בצרפת נעשה במאה ה 19 נסיון 
לחידוש המיסדר ע״י לקורדר (ע״ע), והטפותיו הביאו להת¬ 
עוררות דתית חזקה בכיוון של התאמת המסורת הנוצרית 
לרוח־הזמן. בעת החדשה היתה תרומתם של הדר לתרבות 
האירופית זעומה, וזאת בעיקר בשל דבקותם הדוגמתית 
בסכולסטיקה ובהשקפת-העולם התומיסטית, שמנעה מהם 
כל ויתור לזרמי־המחשבה החדשים ואף הניעה אותם להלחם 
בזרמים אלה! אולם הם פעלו רבות בחקר תולדות הכנסיה 
ותולדות יה״ב. היסטוריונים נודעים מבין הדר בזמן האחרון 
הם תיפלה (ע״ע) ומנדלנה (: 10111161 > 430 ן), וכן חשובות 
הקאתדרות לתאולוגיה נוצרית אשר במכללה הקאתולית של 
פריבורג בשוויץ, בלה סו׳שואר (■ 1011 ( 531110 03 ) שבבלגיה 
וב״אנגליקום" ברומא, שכולן נתונות בידי דר. אחרי 
מלחמת־העולם ח התחדש הניגוד בין הדר ובין הישועים 
בעניין ה״כמרים־הפועלים" שבצרפת: הפעם היו הישועים 
השמרנים, והדר מילאו תפקיד מהפכני (ע״ע סוציאליזם 
נוצרי). 

היום מאורגנים הדו׳ ב 33 גלילות (ש^סמ״יסזק), המקיפים 
את העולם כולו! לגלילות האלה צמודים 2 איגודים (-מסס 
01165 ) 81x821 ). כל גליל כולל לפחות 3 מעזרים! המיסדר 
מונה היום כ 8,500 נזירים, המפוזרים ב 400 מינזרים. הנהלת- 
המיסדד נמצאת ברומא! בראשה עומד גנראל, שלפנים היה 
נבחר לכל ימי חייו, מ 1862 ואילו — ל 12 שנה. 

כנהוג בשאר המיסדרים, צמוד למיסדר הדר כבר מתחילת 
קורותיו מיסדר דומה של נזירות, העוסקות בעיקר בפעולת 
הוראה ובעבודות סוציאליות. מיסדר זה מונה כ 5,500 נזירות 
ב 300 מעזרים ("מיסדר ב , ") וכ 40,000 "אחיות" ("מיסדר 
ג׳"). 

הדר מקיימים פעילות מיסיונרית בארצות הסקאנדינא- 
וויות הפרוטסטאנטיות באירופה, וכן בארצות המזרח התיכון 
והרחוק, בהודו המערבית ובאמריקה הדרומית ובאפריקה 
המרכזית (קונגו). — לבושם של הדר הוא גלימה לבנה עם 
מעיל שחור. 

; 1949 — 1896 , 1 ^^ 1 , 1115401160 .¥ .¥ . 0 261240 ( 4 * 1 / 0122 . 

36$ 101316 416 11€1: > 111340146 (165 1*10,11X6$ §6126* 01$ X ־ 401 < 
!■ 11011€1 נ 1 דח 14£1 . 1 ^ ; 1920 — 1903 , 111 ^\— 1 ,$־ 66116111 '(¥ ¥16x6$ 
;* 1907 . 11 , ¥1216126 . 04/1 ) 1 . 3 1 ( 6 £0110116 ־ # 1012£1 . 14 016 0x3611 
; 1914 ,?£ 1 * 1341 611, 4 1713404)4 01 1116 001)111x16011 ־ 801111110 .¥\ 

16$ ,ז 6 ץו 1.61110111 .? ; 1930 ,$* 017111x1601 ס 6. 866^65, 71x6 .ן 
$41111110 11 * 001 7116 , 111:11 ^* 14111131 ) . 11 . 0 ; 1924 , ¥166116441$ ¥1616$ 

. 1 ^ ; 1931 , 1360 — 1216 01361 01 11x6 000x11x16012 
013401106 1 ( 61231111 <} 2 ( €01 ,. 1 2217 ^ ; 1934 , 11111601126$ ( 001 06$ 

\\ . 5 , 116 ^ €0411011 7116010£16 36 01641012120116 ; 1948 2 ,.¥ . 0 

. 1 $ * ¥ 1616 $ ¥ 1661 x 61 

י. ב. ס. 


המיניכןנית, ךפו?ליכןה — 112 ג 10 ב 111 תס<מ ג 1113110 ק 110 — 
(לפנים סנטו ד ו מ י נ ג ו [ 01111080 ( 1 £0 מ 53 ]), 

מדינה בחלק המזרחי של האי היספניולה (ע״ע) שבאיי הודו־ 
המערבית! כוללת כ% משטח האי. השטח: 49,540 קמ״ר! 
האוכלוסיה: 2.54 מיליון ( 1956 ). 



החוו־ בקרבת טרוחיליו 


שטח הרפובליקה הררי מאד. רכס קורדילירה סיבאו 
( 011320 111 161-2 )זס 0 ), הנמשך מדרום־מזרח לצפודמערב, 
מהווה את חוט־השדרה של הארץ, ושיאו, פיקו טרוחיליו 
( 1110 ( 7111 100 ?, 3,170 מ׳), הוא הגבוה שבהרים באיי הודו־ 
המערבית. במקביל לגוש־הרים מרכזי וקדום זה נמשכים 
כמה רכסים, שנוצרו בזמן מאוחר יותר ע״י פעולות טקטו־ 
ניות! ביניהם מפרידים שקעים, כגון עמקי וגה ראל ( 623 /י 
11631 ) וסיבאו הפוריים והמאוכלסים בצפיפות, שהם מש¬ 
תרעים מצפונו של הרכס המרכזי. עמקים שונים, שנוצרו 
מדרומו, מצטרפים כמעט לחטיבה אחת, שבמרכזה יושבת 

ן 

עיר־הבירה סיודאד טרוחיליו. הארץ לוקה לעתים תכופות 
ברעידות־אדמה קשות. ההרים מיוערים בצפיפות (בעצי- 
מחט), אך חשובים יותר מבחינה כלכלית הם היערות באיזור 
הגשמים הטרופיים (בעמקים), המכילים מיני עצים יקרי- 
ערך לרוב, כגון עצי מאהאגוני והבנה, ארזים ועצי עפיצה 
וצביעה. הארץ שייכת לאיזור המשווני, ותנודות הטמפרא- 
טורה קטנות, בעיקר באיזורי החוף! הטמפראטורה הממוצעת 
בעיר-חבירה היא 25 0 . רוחות הפאסאטים הצפוניים־מזרחיים, 
המנשבים בקביעות (חוץ מבחדשי-החורף), מביאים משקעים 
בשפע, בעיקר במדרונוודההרים הצפוניים והמזרחיים, ומשום 
כך האקלים נוח גם ליוצאי-אירופה. חלקה הדרומי של הארץ 
יבש יותר, ובמקומות רבים הוא זקוק להשקאה מלאכותית. 
סופות מסוכנות (הוריקאנים), המתחוללות עפ״ר בשלהי 
הקיץ ובסתיו, גורמות במקרים רבים להרס רב, ולעתים 
משמידות גידולים חקלאיים למשך שנים. 

ה א ו כ ל ו ס י ה. כ 70% של האוכלוסיה הם מולאטים — 
בני־תערובת של כושים ולבנים (ספרדים)! שיעור הלבנים 
הוא כ 20% , שיעור הכושים כ 10% . עד לסוף המאה ה 19 
היתד, האוכלוסיה דלילה, אך בשני הדורות האחרונים גדלה 
מ 2 /! מיליון עד ג/יב מיליון. 

הלשון הרשמית של המדינה היא ספרדית. כנסיית־המדינה 
היא הכנסיה הקאתולית, אולם ניתן חופש גמור לשאר כל 
הדתות. הלימוד בבתי־הספר עד גיל 14 הוא לימוד חובה 
וחינם. לשם מלחמה בבערות הוקמו בדור האחרון אולפני- 
דחק מרובים, ושיעור האנאלפאביתים ירד מ 75% ב 1930 




173 


ממיניקגית, דפובליקה 


174 



נוף* הררי ברפובליקה הדומיניקנית 

ל 33% ב 1955 . האוניברסיטה׳ שנוסדה ב 1538 בסאנטו ד 1 ־ 
מינגו (שמה הקודם של עיר־הבירה), היא הקדומה שבאוני־ 
ברסיטות הקיימות בחצי־הכדור המערבי. — רובם של 
האוכלוסין יושבים בעיירות ובישובים מעיו־כפריים. העיר 
הגדולה היחידה היא עיר־הבירה סיודד טרוחיליו 
(ע״ע), השוכנת על החוף הדרומי. על אותו החוף נמצאים 
גם הנמלים סאדפדרו דה מאק 1 רי 0 ( 1$ ז 0 :> 12 \ 16 ) 0 ז 64 ? תב$) 
ובאראוגה ( 2 \ 21101 ז 82 ), המשמשים ליצוא־הסופר. בשטח 
ההררי שבצפון המדינה שוכנות: סאנטיאגו דה קאבאליריס 
( 21161-05 ^ 02 46 1:1220 מ 75,000,52 תושבים) — צומודדרכים 
חשובה — ולה וגה; על החוף הצפוני — פוארטו פלאטה 
( 1313 ? 11611:0 ?), הנמל השני בחשיבותו של המדינה. 

כלכלה ותחבורה. החקלאות והענפים הקשורים 
בה מעסיקים 80% של האוכלוסיה. הגידולים העיקריים 
לצריכה מקומית הם אורז, תירם, פולים, אזלקאדו ויוקה 
(שממנה טוחנים קמח); ליצוא — תנובת המטעים הטרופיים; 
קנה־סוכר, קפה, קאקאו, טבק, בננות ומיני פירות. התוצרת 
החקלאית העיקרית היא קנה־הסופר, שאותו מגדלים ומעב¬ 
דים על שטחי־מטעים נרחבים, שפותחו בעיקר בקרבת 
החוף, כדי לחסוך הוצאות־תעבורה. כ 75% של כל היבול 
מעובדים בידי שתי חברות זרות גדולות. שוויו של יצוא 
הסוכר מהווה כמחצית שוויו של היצוא הכללי; אחריו 
באים יצוא הקאקאו, הקפה, הטבק והבגנות. ניצול יעיל של 
העצים יקרי־הערך שביערות שבפנים־המדינה נמנע לפי 
שעה בגלל תנאי־התחבורה הגרועים. — ענף־התעשיה 
העיקרי הוא עיבוד הסוכר ומוצרי־הלווי שלו. קיימות גם 
תעשיות של סיגרים וסיגריות, כובעי-קש, עורות ונעליים. 


בדור האחרון הוקמו למעלה מ 2,000 מפעלי תעשיה זעירה. 
הארצות הקונות את התוצרת הדומיניקנית הן בעיקר 
אה״ב — המקבלת כמחצית היצוא (בעיקר קפה וקאקאו), 
אנגליה — הצרכנית העיקרית לסוכר, ואחריהן — ארצות- 
השפלה וקאנאדה. כ% מן היבוא באים מאה״ב וכוללים 
מכונות, כלי־רכב, טכסטילים, מוצרי ברזל ופלדה, וצרכי־מזון, 
המאזן המסחרי של הרפובליקה חיובי מזה שנים רבות. 


0 ח ר - ה ח ו ץ (במיליונים פסות־זהב) 

• • 


1955 

1952 

1950 

ד,שנים 

90 

96.7 

43.6 

יבוא 

110 

115.4 

86.9 

יצוא 


בכמה חלקים של המדינה אין התחבורה מפותחת 
עדיין אלא מעט. רשת מסילות־הברזל הממלכתית אינה 
כוללת אלא כ 280 ק״מ! מסילות־ברזל פרטיות, שאורך 
קוויהן עולה על 1,000 ק״מ, שייכות לחברות הגדולות למטעי 
סוכר ובננות ומשמשות לתעבורת המצרכים האלה בלבד. 
לצרכי תחבורה ממוכנת נסללו עד עתה כ 3,000 ק״מ של 
כבישים; אך באיזורים המרוחקים מן חישובים הגדולים 
עדיין משתמשים בקרונות־שוורים ובפרדות. 

חוקה. לפי החוקה, שניתנה ב 1942 ואושרה ב 1947 , 
נתונה הרשות המבצעת בידי הנשיא׳ הנבחר בבחירות ישי¬ 
רות למשך 5 שנים ושמותר לבחרו שנית. מוסדות הרשות 
המחוקקת הם הסנאט (המורכב מ 23 צירים — 22 כמספר 
הפרובינציות וציר אחד של מחוז סאנט( ד(מינג 1 ) ובית- 
הנבחרים, המורכב מ 52 צירים (ציר אחד ל 60,000 תושבים). 
על־סמך סמכויות מיוחדות שהוענקו לנשיא ב 1948 ו 1951 
הוא שולט למעשה שלטון בלתי־מוגבל. 

משפט. ב 1845 הונהגו ברפובליקה ספרי-החוקים הצר¬ 
פתיים. בהמשך הזמן הוכנסו בהם שינויים מסויימים ע״י 
חוקים דומיניקניים. כך, למשל, הונהגו ב 1924 הוראות 
מיוחדות בענייני אזרחות והחאזרחות. שלא כספר־החוקים 
הצרפתי לא הכיר החוק הדומיניקני — בהשפעת הכגסיה 
הקאתולית — מתחילה בגירושין, אולם אח״כ הונהגו אלה 
ע״י החוק מ 1897 . חוק מ 1928 היטיב את מצבו החוקי של 
הילד הלא־חוקי והרשה את החקירות על דבר אביו! נחקק 



שער העיר העתיקה של סיודאד-טרוחיליו (לפנים סאךדוסינגו) 

מימי קולומבוס 

























175 


דומיניקנית, רפובליקה 


176 


גם חוק חדש על הנישואין. ספר־החוקים למסחר, שנלקח 
גם הוא מצרפת, תוקז ע״י כמה תקנות ופורסם במהדורה 
חדשה ב 1924 . 

היסטוריה. האי, שנתגלה ב 1492 על-ידי קולומבוס 
ונקרא על-ידו בשם לה אספאניולה, היה נתון במשך 
200 שנה לשלטון הספרדי. על החוף הדרומי הוקם ב 1496 
הישוב האירופי הראשון בעולם החדש, העיר סאנטו דומינגו, 
שנע&תה במהרה לבירת האי, ועל־שמה נקרא האי כולו. 
הכובשים הספרדיים השמידו את אוכלוסיית הילידים הקא־ 
ריבים ויישבו את האי בעבדים כושים. לאחר שנכבשו 
מכסיקו ופרו העשירות, ירדה חשיבותו של האי, שמרבצי- 
הזהב שבו אפסו כעבור 20 שנה; נוסף על כך סבל מרעידות־ 
אדמה קשות ומפשיטות של שודדי-ים אנגליים, צרפתיים 
והולאנדיים. כל אלה גרמו להזנחת האי ע״י השליטים הספ¬ 
רדיים ולהתמעטות האוכלוסייה. במאות ה 16 — 18 היתד. כלכלת 
הארץ מבוססת בעיקר על עיבוד קנה־הסוכר, גידול טבק 
וגידול־בהמות בקנה־מידה גדול. 

עפ״י חוזודריסויק ( 1697 ) ויתרה ספרד לטובת צרפת 
על חלקו המערבי של האי, ומאז נוצר ניגוד חריף בין החלק 
"הספרדי" ובין החלק "הצרפתי"(ע״ע האיטי), ניגוד שהוסיף 
להתקיים גם אחרי ביטול השלטון הקולוניאלי. בחוזה־השלום 
של באזל ( 1795 ) סופח אף החלק המזרחי לצרפת. כשהתמרדו 
הכושים במערב בשלטון הצרפתי, פלשו המורדים ב 1801 גם 
לחלקו המזרחי של האי ובזזו אותו. אלפי בעלי־מטעים לבנים 
ברחו מן הארץ מפחד משטר־האימים. לזמן־מה אוחד האי כולו 
בשלטונם של הכושים. לאחר מרידה שפרצה ב 1808 גורשו 
הכושים של האיטי מן הארץ בעזרת כוחות־צבא בריטיים, 
וב 1809 שוב סופחה סאנטו דומינגו לכתר הספרדי. אולם 
השלטון הספרדי המחודש לא ארך! כבר ב 1821 הכריז 
נוניס דה קאסראס ( 03661-3$ 16 > 62 מ 0 א) על אי־תלותה של 
0 אנט 1 ' דומינגו בספרד ("הרפובליקה הראשונה") ושאף 
לאיחודה עם קולומביה־רבתי. תכנית זו לא בוצעה בגלל 
המלחמה בין סאנטו דומינגו ושכנתה האיטי. החלק המערבי 
של האי נופל, אמנם, בגדלו מן המזרחי, אך הוא עולה עליו 
בגודל האוכלוסיה, ופשיטות מן המערב אל המזרח חזרו 
ונשנו עד הזמן האחרון. ב 1822 שוב נכבש שטח הרפובליקה 
ע״י צבא כושי מהאיטי, ובעקבות כך באה תוספת דם כושי 
לאוכלוסיית הארץ! זמן־מה אף עודדו השלטונות החדשים 
הגירת כושים מאה״ב. ב 1844 הצליחו בני־הארץ לגרש את 
הכושים ההאיטיים! הוכרז על רפובליקה דו׳ עצמאית 
("הרפובליקה השניה"), ומאז קיימות באי שתי מדינות 
עצמאיות, שאינן תלויות זב״ז. עשרות־השנים הבאות היו 
שנות מלחמות־אזרחים בלתי־פוסקות, בשל התחרות בין 
בואנאונטורה באס ( 2 ^ 8 £* 111 ;ז 1 ! 811€03¥€ ) ופדר 1 סאנטאנה 
( 53111:3113 11-0 ) 6 ?) , שכל אחד מהם תבע' את הנשיאות 
לעצמו. ב 1861 מסר סאנטאנה שוב את השלטון לספרדים, 
אלא שהללו פרשו מן האי כעבור שנים מועטות ( 1865 ) 
בעקבות מרידה שפשטה בו. לאחר מותו של סאנטאנה נעשה 
באם לאישיות המנהיגה במדינה. הוא ניסה לשווא לזכות 

— ♦ 41 

בתמיכת אה״ב, שלה הציע את מפרץ־סאמאנה הנוח להקמת 
נמל. לאחר מותו ב 1884 נסתבכה הארץ במלהמות־דמים 
פנימיות חדשות׳ שהרסם להן קץ ע״י הנקזיא אוליסס ארו 
0 ע 11-631 \ 146 1711565 ), מולאט תקיף ששלט על הארץ שלטון- 
עריצים מ 1889 (בהפסקה קצרה) עד שנרצח ב 1899 ; בתקופת 


שלטונו סיבך את הארץ בחובות עצומים. יורשיו ניסו לשפר 
את מצבה הכספי של המדינה, אולם בימיהם פרצה מלחמת־ 
אזרחים חדשה, שגרמה לאנארכיה גמורה כמעט. אה״ב, 
שקיבלה על עצמה כבר ב 1905 את גביית המכסים הדומי- 
ניקניים לשם הבטחת ההון האמריקני שהולווה למדינה, 
כבשה ב 1916 את שטח הרפובליקה כיבוש צבאי, ע״פ פנייתו 
של הנעויא חימנם (. 110161162 ), שנואש מנסיונו לייצב את 
המצב הפנימי. בעקבות המימשל הצבאי האמריקני, שנמשך 
8 שנים, נשתפר במידת-מה מצב החינוך והתברואה, וכן 
נסללו כבישים חדשים! מבחינה כספית הועמדה המדינה 
בפיקוח של אה״ב. 

לאחר שעזבו כוחות הצבא האמריקני את הארץ ב 1924 
הוכרז על "הרפובליקה השלישית". אולם כשביקש הנשיא 
אוראסיו ואסקס ( 06$ ן> 35 ע 1101-3610 ), שנבחר ל 4 שנים, 
להציע את מועמדותו שנית, הודח ע״י הפיכה, וב 1930 נבחר 
לנשיא הגנראל רפאל ל. טרוחיליו(ע״ע) מולינה, והוא הוסיף 
לעמוד בראש המדינה עד 1952 (חוץ מבשנים 1938 — 1942 , 
שבהן כיהן כנשיא מועמד שהוצע על-ידו). נשיאותו של 
טרוחיליו היתד. רודנות עריצה, ואף מוכתמת ברציחת רבים 
ממתנגדיו, אולם היא הביאה שינוי גמור בדברי־ימי הרפובלי¬ 
קה הדר. בארץ׳ שבמשך יובל אחד עברו עליה כ 100 הפיכות 
ומלחמוודאזרחים, נשתרר סו״ס שלום פנימי. סכסוכי־הגבול 
עם האיטי, שנמשכו למעלה מ 100 שנה, יושבו על־ידי חוזים. 
חלה התקדמות ניכרת מבחינה כלכלית ותרבותית — ביהוד 
בשטח החינוך, שבו היתה הארץ מפגרת בהרבה אחרי שאר 
הרפובליקות האמריקניות —, וכן בשטח התברואה, החקלאות 
(ע״י מפעלי השקאה והנהגת שיטות־עבודה חדישות במקום 
השיטות הפרימיטיוויות שהיו נהוגות עד אז), התחבורה (ע״י 
סלילת כבישים), והשיכון והדיור (ע״י הקמת בתים בנויים 
מעץ, צמנט ולבנים במקום הסוכות המכוסות סכך של עלי- 
תמרים). עיר־הבירה סאנטו דומינגו, שנהרסה כמעט כליל 
על־ידי הוריקאן איום בספטמבר 1930 , נבנתה מחדש, הפכה 
לעיר-נמל מודרנית, ונקראה ( 1936 ) על שם הרודן. אולם 
זכות מיוחדת קנה לעצמו טרוחילל על־ידי הבראת המשק 
הכספי של הרפובליקה! תוך שנים מועטות הצליח לסלק את 
כל חובות־המדינה ועי״כ לשים קץ לתלותה במדינות־חוץ: 
הפיקוח העליון של אה״ב על המכסים הדומיניקניים בוטל 
ב 1941 ! במקום סניפי הבאנקים האמריקניים והקאנאדיים 
שהיו קיימים עד אז נוסד הבנק הדומיניקני הלאומי. החל 
ב 1947 הושווה פסו־הזהב הדומיניקני בערכו לדולאר האמ¬ 
ריקני. אולם המשטר הרודני נשאר בתקפו. ב 1952 הסתלק 
רפאל טתחיליו מן השלטון, אחרי הבטיחו את בחירת אחיו 
אקטור ( 1166101 ) ב. מולינה טרוחיליו לנעזיא־המדינה! הלה 
חזר ונבחר לתפקיד זד, ב 1957 . 

המושבה היהודית סוסואה ( $0503 ). ב 1938 
הצהיר טרוחיליו בוועידת אויאן (ע״ע), שהוא מוכן לקבל 
100,000 פליטים יהודים למדינתו. אגרו־ג׳וינט הקציב סכום 
ניכר לביצוע תכנית זו, ובאה״ב נוסדה לשם כך אגודה בשם 

( 00178/1 ) 5506131100 .^ 56111601601 110 נ 01 < 116£ 0001101630 . 

בחוזה שנחתם בין אירגון זה וממשלת הרפובליקה הדר 
הובטחו למתיישבים החדשים ולצאצאיהם זכות־אזרחות 
מלאה וחופש גמור בכל שטחי החיים התרבותיים והחברתיים. 
ב 1940 הוקם על החוף הצפוני של האי, בקרבת עיר־הנמל 
פוארטו פלאטה, המושב השיתופי סוסואה על שטח של 9,000 


177 


דומיניקנית, רפובליקה—דון 


178 


הקטאר, על קרקע שהיא — לדעת מומחים — אינה נוחה 
לעיבוד ודורשת מיתקני־השקאה ועמל רב כדי להפכה 
לאדמה פוריה. הפליטים העירוניים, שרובם באו מגרמניה 
ומאוסטריה, לא היו מסוגלים לעבודה קשה. מספר המתיישבים 
בסוסואה לא הגיע אף ל 500 , וגם מהם היגרו רבים במשך 
השנים הבאות לאה״ב. ב 1947 מנו תושבי סוסואה 338 נפש, 
מהם היו 126 חקלאים ו 212 ישבו בישוב השכן בטי (ץ 0 > 83 ), 
העירוני־למחצה! בתחילת 1956 ישבו במושב 181 נפש, 
ובבאטי — 15 . באיזוד־חבחירות, שלו שייכת סוסואה, נבחר 
אחד המתיישבים היהודים כציר לפארלאמנט. — בכל הרפוב¬ 
ליקה הדו׳ נמנו במפקד 1950 463 יהודים. 

;^ 1919 , 00171111100-1101110110 0140511071 0 ? , £11£2 ת 808 . £5 

- 110 0017121210072 20 ( י 7 : 078 ^ 1/2720 5 '' 1 ! 01 ( 41 י ¥01105 \ ׳ 61 ת 1 ז $111 
- 150121 ) ¥47150/10 \ , 1111£ ־ 0£1 7 ע\ ; 1928 , 1924 — 1844 110 ( 2221 } 
11250111 . 0521 ( 14 . 8 [ 024 8 01 012 ( 0/2524 2 ( 007101$0 , 22 10%11412£ ( 14 

8011101110121 14£00 ) 0 ? ; 1938 , 100 ? 220710 ? . 24 440211 , 01710100 { 

, 108111 : 111100 5 ^ 10 ^ 00 ־ £1 סב {*!) 110 ( £#141 ? 19017221220012 20 ( 1 172 ' 

0111/10 ,:ןת 3 ן 01 ? 13 \ ..\ 2 -ק 815110 . 0 ; 1942 ,( £1011 ו 351111 ^ 

50 5110 0014) 0128. ?£§01 ? 10702070 0( €241)0, 1110 0011211210011 
?0{)241)110 0128 410111, 1944; /. 1, 0 x 31*10 1,1231 1510 00 , 320 ־ 
1111171112080, 1946; 5. ]0247120)? 1014)078 1110 8141211§/21: 

/( 8107)/ 0 / 1/20 0017221220012 ?£#141)110 0728 115 ?00#10 , 1947 ; 

.* 1954 , 714/1110 ?' י 113 ת 3 א . 11 

ב. ד. ג. 

דומניקז (די ברטזאמא!) ונציאנו - ! 1 >) סנ״״סו״סס 

021200 ת 6 ז \ ( €0 ת 10101 ז 83 — (סמוך ל 1400 , ויני" 

ציאה [ 7 ] — 1461 , פירנצה), צייר איטלקי. על חייו לא ידוע 
אלא מעט מאד! ב 1438 שהד, בפרוג׳ה, ומשם הוזמן—כנראה 

ע״י קוזימו די מדיצ׳י — לפירנצה. מן היצירות הוודאיות 

** 

שלו נשתמרו רק מעטות, ובעלותו על יצירות רבות המיוח¬ 
סות לו שנויה במחלוקת. אולם בשעתו — וגם בקרב חוקרי- 
האמנות החדישים — היה דו׳ מוחזק לאחד ממפלסי-הדרך 

לאמנות החדשה של קסטניו ושל אוצ׳לו, ביחוד בגלל הפרם- 

— -י 

פקטיוה הקווית והפרופורציות הטבעיות של הגופים המתוא¬ 
רים בתמונותיו. שתי תמונות של מארונות — התמונות 
היחידות שעליהן חתום שמו של דו׳ — מלאות רוח פרישות 
מן העולם, שהיתה אפיינית לחוגי האצילים והנזירים בגותי- 
קח המאוחרת, אך הצבעים בחלקיהן הארדיכליים דמיוניים 
להפליא. יותר מאשר בתמונותיו הדתיות מתגלה דו׳ כצייר 
הרנסאנס בציורי דיוקנות, ביחוד בפרוטומות הגברים והגבי¬ 
רות המיוחסות לו במידה רבה של ודאות. אלו הן דיוקנות- 
פרופיל, מצויירים על לוחות־עץ בצבעי-טמפרה מבהיקים, וע״י 
קיצורם הפרספקטיווי של הגופים נוצר בהם רושם עז של 
עומק התמונה! הפרטים — הלבוש, התכשיטים, השיער — 
מתוארים בדיוק נאטוראליסטי רב, והפנים מביעים יוהרה 
ומרץ. 

. 0 ג ז\\ $0 ־ 131 ז $0111 ; 1898 . 8 . 0 י ־ 01 ן ¥3£1 \ . 0 . 14 

/ 0 00010#1710121 ( 1 7 410 , 13146 ^ מגע . 11 ; 1912 ,('ע 1/ X ) 
1128700 ./ , 1100110 0010 ? , 831011 . 1 \ ; 1934 ך \ ,§ 1212 ה 0 ? 11012012 
, 16 ־ 1 ^/ 1 ) . 16111 מ 00 ), הוא דומגיקו צמפירי — - 00 

1 ז 1£ ק 1 מ 23 1100 ז 6 בת — ( 1581 , בולוניה — 1641 , 

רומא), צייר איטלקי. דו׳ פעל מנעוריו ברומא. הצלחתו 
הגדולה עוררה קנאה׳ והוא נאלץ לברוח מפני שונאיו 
לעיר־מולדתו. האפיפיור גרגוריוס 7 \ x החזיר אותו לרומא 
ומינה אותו לאדריכל וצייר של הוואטיקאן. בשנים 1630/4 — 
1635/8 צייד בנאפולי. — ציוריו של דו׳ מצטיינים במבנה 
ברור, במונומנטאליות קלאסיציסטית ובקור ך_אל י םטי. את 


ציורי־הנוף החיה בסצנות היסטוריות או מיתולוגיות. 

* 4 

בשעתו נחשב כשני לגדלו רני (ע״ע) באמנות! בין מערי־ 

י• •• * 

ציו היד, גם גתה. בעיני בני־דודנו פג ערכו של אמן זה. 
ואין רואים בו היום אלא בעל־מלאכה חרוץ ללא דמיון 
רב, שהיה ממלא תפקידים שהוטלו עליו בפשטות ובאמונה 
ללא הבלטת אישיות חזקה. — החשובות בין יצירותיו הן 
הפרסקות ברומא (בגאלריית-פארנזה ובכנסיית סאן אנדראה 

¥ *• " ־־ ע 

דלה ואלה) ובנאפולי (בקאתדראלה). 

• י 

,. .£ 

לוגה, מ 1 ך י ם — ץגסמסס — ( 1859 , פאריס — 

1945 , שם), מחזאי צרפתי. דו׳ היה לפי מקצוע- 
לימודיו מהנדס, אך הקדיש עצמו כולו לספרות, ובשעתו — 
ביחוד סמוך ל 1900 — היה מוחזק אחד המחזאים העיקריים 
של צרפת החדישה! ב 1907 נבחר כחבר לאקאדמיה הצרפ¬ 
תית. לאמיתו של דבר ביזבז אוצרות כשרון ושאר־רוח על 
יצירות קלות מדי, שכבר הולכות ונשכחות. ראשית פירסומו 
היתד׳ בחיבור פזמונים לקאבאדט, מהם מבדחים ומהם ליריים 
ורגשניים. אחר־כד כבש את הבימה הפאריסית בשורה של 
קומדיות על חיי החברה של זמנו, המגזזגות בהצלחה אירוניה 
ורגש, צחוק ודמע, ומצטיינות בדו־שיח מבריק (מהן: 
״ליזיסטראטה״, 1892 , 2 1919 ! 15 מ 013 \׳ [״נאהבים״], 1895 ! 
1011601 1.6 [״הזרם״], 1898 ! 01311:1616 1.3 ["מערה־היער"], 
1900 ! ז 6 §ת 013 1/301:1:6 [״הסכנה האחרת״], 1902 ! 1.65 
60130611565 [״הצופות"], 1913 ! 1.3 6(13556 3 !'(10011X16 

[״ציד הגבר״], 1920 ). מחזהו היחיד שרקעו בעבר׳ 1.6 

1011616 \ 16 ׳ 01611386 (״חיי״בית של מולייר״), 1902 , הוא 

קומדיה בחרוזים, כתובה בסיגנון קלאסי מובהק, עדינה 

ולפעמים נוגעת ללב. — דו׳ חיבר גם מחזה במגמה ציונית, 

6111531601 ( 50 > 610111 ■! 1.6 (״שיבת ירושלים״), 1903 . 

,. 0 . 37 , 1101$ ז 6 ,\ 11 <£ . 11 ; 1926 ,.ס ./- 1 ■ 6 /> ,^ 610 ■!']' 

. 1932 ,)■ 114111 > 1 ז 0 : 61 . 0 . 117 , 831111116 .? ; 1928 

דוגו, 2 י ו״ ״קל 1 ד" פרנס ו א ד! — 018 ?ת 3 ז ז 16-1 ) 6-0311 ז! 16 ? 

0311000 — ( 1761 — 1840 ), היסטוריון ומדינאי 
צרפתי. דו׳ רכש לו השכלה רחבה, ומ 1780 עד המהפכה 
שימש מורה ומרצה בכמה מוסדות חינוך ומדע. עם פרוץ 
המהפכה הצטרף אליה בהתלהבות והפיץ את רעיונותיה 
במאמרים ותזכירים. ב 1792 נבחר לקונוונט! שם הצטרף 
לז׳ירונדיסטים, הצביע בעד הדחתו של המלך, אבל השיג 
על סמכותו של הקונוונט לדון אותו והסתייג מפסק־הדין 
שהוצא נגדו. ב 1793 נאסר, אולם עם הפיכת ה 9 בתרמידור 
שוחרר מבית־הסוהר, חזר לקונוונט והיה פעיל בו מאד, בין 
השאר בחיבור החוקה הדירקטוריאלית. בתקופת הדירקטו¬ 
ריון היה חבר מועצת ה 500 ויו״ר שלה. ב 1798 הוטל עליו 
לצאת לאיטליה ולחבר חוקה לרפובליקה הרומאית. בשובו 
לפאריס לא הצטרף לתכניות ההפיכה של סיים ובונאפארט, 
ואע״פ שהשתתף בתיכנון החוקה החדשה — לא השלים עם 
משטרו הרודני של הקונסול הראשון. אמנם נתמנה לחבר 
הטריבונאט, אבל הוצא ממנו ע״י נאפוליון בגלל השקפותיו 
הליבראליות. ב 1804 נתמנה למנהל הארכיון הממשלתי; 
בימי הרסטוראציה הודח מכהונה זו לזמן־מה. ב 1819 נתמנה 
לפרופסור להיסטוריה ב 06 מ 3 !? 16 ! 0011686 , ופירסומיו על 
דרכי המחקר ההיסטורי וביקורת המקורות עוררו תשומת-לב 
רבה. ספריו ומאמריו קובצו יחד ב 20 כרכים. 

16 $ €1 1/16 10 ץ ! $1 $116 111 106 ) 1 0 \ 1 . 17 -. 8 -.־!? 

- : 1 ־ 01 ?) . 0 י £ ז \ 8310£-6£11 30 > .־ 1 י־[~. 011 ; 1843 { . 0 16 ) ^.סססץ) 
$) 00011112617 ,־ £1 311171 } 1£11 ׳ . 4 !? ; 1846 ,( 111 , 3111$ ^^ 000101:11 311:5 ־ 1 

. 2 1-847 ,. 0 $147 116$ { 210 ! 1710£00$ 



177 


דומיניקנית, רפובליקה—דון 


178 


הקטאר, על קרקע שהיא — לדעת מומחים — אינה נוחה 
לעיבוד ודורשת מיתקני־השקאה ועמל רב כדי להפכה 
לאדמה פוריה. הפליטים העירוניים, שרובם באו מגרמניה 
ומאוסטריה, לא היו מסוגלים לעבודה קשה. מספר המתיישבים 
בסוסואה לא הגיע אף ל 500 , וגם מהם היגרו רבים במשך 
השנים הבאות לאה״ב. ב 1947 מנו תושבי סוסואה 338 נפש, 
מהם היו 126 חקלאים ו 212 ישבו בישוב השכן בטי(ץ 0 ז 83 ), 
העירוני־למחצה! בתחילת 1956 ישבו במושב 181 נפש, 
ובבאטי — 15 . באיזור־הבחירות, שלו שייכת סוסואה, נבחר 
אחד המתיישבים היהודים כציר לפארלאמנט. — בכל הרפוב¬ 
ליקה הדו׳ נמנו במפקד 1950 463 יהודים. 

; 1919 2 , 1 ) 171 ) 1111 ) £11£2, £0 014(51100 1)017111X160-11 ת 1106 

-)£ { 07 ) 401)01)1'5 1710 ($008: 1')16 £>01X11121 ( י ¥01105 \ 

- 15001 ( 20 ( ¥10150 \ , 110£ ־ 1 ש 0 .¥\ ; 1928 , 1924 — 1844 110 ( 1 

111 ) 1715 . 511 ) 10 . 8 {) 01 1 ) 008 ( 20/1514 ( £00850 , 14 § 1140 ^ 10 ( 11 

]01710100, 410111 14. £146(10 £100, 1938; £(]11§(€ 5(111(111(01 
10 1)2( £)01X2102000 £(£141)110 ('!'110 £1105 10£$ ^ 00 ־ X4X01100, 
^^5111021:011), 1942; 0. ^1. 815110 1 ) 0141 ,: 011301 ־ 131 ^ .^-ק ( 

50 1)1( £041) 008 £(§01 £1(001110( 0 / 0141)0, 1)1( 000X2101000 

£(£144)110 008 110111, 1944; /. 1, 0531 1510 £0 , 320 ־ 1.1231 10 ־ 
11140010080, 1946; 5. \^31^6 11 (§ 50011 ) 1 ( 1 008 ( 1014 $) 01400 [ ,ז : 

/{ 5100$ 0 / 1/1( £)010101000 £(£141)110 0128 115 £(0£1(, 1947 ; 

11. .^ 1954 , £01411110 ז 30113 א 

ב. ד. ג. 

חמניקו־ (די ברטזלומא 1 ) ונציאנו - !^) 100 ת 6 מ 0 1 ם 

021200 ת 6 ז \ ( €0 ת 10101 ז 83 — (סמוך ל 1400 , ויני" 

ציאה [ 7 ] — 1461 , פירנצה), צייר איטלקי. על חייו לא ידוע 
אלא מעט מאד! ב 1438 שהה בפרוג׳ה, ומשם הוזמן—כנראה 
ע״י קוזימו די מדיצ׳י — לפירנצה. מן היצירות הוודאיות 
שלו נשתמרו רק מעטות, ובעלותו על יצירות רבות המיוח¬ 
סות לו שגויה במחלוקת. אולם בשעתו — וגם בקרב חוקרי- 
האמנות החדישים — היה דו׳ מוחזק לאחד ממפלסי־הדרד 
לאמנות החדשה של קסטניו ושל אוצ׳לו, ביחוד בגלל הפרס¬ 

— — ץ 

פקטיוה הקווית והפרופורציות הטבעיות של הגופים המתוא¬ 
רים בתמונותיו. שתי תמונות של מאדונות — התמונות 
היחידות שעליהן חתום שמו של דו׳ — מלאות רוח פרישות 
מן העולם, שהיתר. אפיינית לחוגי האצילים והנזירים בגותי- 
קה המאוחרת, אך הצבעים בחלקיהן הארדיכליים דמיוניים 
להפליא. יותר מאשר בתמונותיו הדתיות מתגלה דו׳ כצייר 
הרנסאנס בציורי דיוקנות, ביחוד בפרוטומות הגברים והגבי¬ 
רות המיוחסות לו במידה רבה של ודאות. אלו הן דיוקנות- 
פרופיל, מצויירים על לוחות־עץ בצבעי־טמפרה מבהיקים, וע״י 
קיצורם הפרספקטיווי של הגופים נוצר בהם רושם עז של 
עומק התמונה! הפרטים — הלבוש, התכשיטים, השיער — 
מתוארים בדיוק נאטוראליסטי רב, והפנים מביעים יוהרה 

ומרץ. 

14. 0. \¥3£001 17 .(£ ג ז\\ $0 ־ $0110131 ; 1898 ,.£ . 8 .(£ ,־ . 

(17^.1 ז :€, X\13 ^ 30 ע . 11 ; 1912 ,( ז x46, 7 416 £)61/(10£02001 ס ] 
1101200 £0 0 ) 1080 ./ , 110 ) 140 £0010 , $31101 . 1 \ ; 1934 ,^\ ,§ 120 ה 
,סן־ו^'.!) , 17 .(£ , 0 ־ 0£0£31 .£ . 1 ^ ; 1935 ,. 17 . 0 ) ס 0 § 0510 ס 
1949 , 51 ) 0 ) 51 011511 ) 14011000 (£> , 3061 ־ 81 . 0 ; 1936 ,( 7 . 5 .א . 

00- — חמניקיבז ( 0 מ]\! 10 ״ 6 \מ 00 ), הוא דומגיקו צמפיי־י 

,1641 — 1 ז 16 ק 1 מ. 23 1100 ז 6 בת — ( 1581 , בולוניה 
רומא), צייר איטלקי. דו׳ פעל מנעוריו ברומא. הצלחתו 
הגדולה עוררה קנאה׳ והוא נאלץ לברוח מפני שונאיו 
החזיר אותו לרומא x\ 7 לעיר־מולדתו. האפיפיור גרגוריוס 
—1630/4 ומינה אותו לאדריכל וצייר של הוואטיקאן. בשנים 
1635/8 צייד בנאפולי. — ציוריו של דו׳ מצטיינים במבנה 
ברור, במונומנטאליות קלאסיציסטית ובקור ך_אל י םטי. את 


ציורי־הנוף החיה בסצנות היסטוריות או מיתולוגיות. 

בשעתו נחשב כשני לגוידו רני (ע״ע) באמנות! בין מערי־ 

י• •• * 

ציו היה גם גתה. בעיני בני־דורגו פג ערכו של אמן זה. 
ואין רואים בו היום אלא בעל־מלאכה חרוץ ללא דמיון 
רב, שהיה ממלא תפקידים שהוטלו עליו בפשטות ובאמונה 
ללא הבלטת אישיות חזקה. — החשובות בין יצירותיו הן 
הפרסקות ברומא (בגאלריית-פארנזח ובכנסיית סאן אנדראה 

דלה ואלה) ובנאפולי (בקאתדראלה). 

• י 

,.(£ / 0 )[ £1 , 801020101 ; 1825 ,.<£ / 0 5 \ 0 ס 1717 , 1,30600 . 0 
)!(£ ,ץ 0£55 ת 14£ -£<ן 0 ? .[ ; 1921 ,.(£ 11 , 3 ז־ 1 ש 5 .£ ; 1839 
. 8 194 ,) 00511 108500 01 .<£ / 0 5 § 10 < 014 סס 

חמר, פול - ״!״!!סס 111 !;? — ( 1857 — 1932 ), מדינאי 
•י• ¥ 

צרפתי. תחילה היה מורה. ב 1888 נבחר לראשונה 
כציר לבית־הנבחרים. בראשית הקאריירה הפוליטית שלו 
היד. ראדיקאלי, אולם בהדרגה עבר אל הרפובליקנים השמ¬ 
רנים. ב 1895/6 שימש שר-האוצר בממשלת בורז׳וא (ע״ע). 
ומ 1896 — 1902 — מושל בהודדסין! בתפקיד זה הצטיין 
כאדמיניסטראטור. עם שובו לצרפת שוב נבחר לבית־ 
הנבחרים, וב 1905 היה נשיאו. בבחירות לנשיאות־הרפובליקת 
ב 1906 נכשל כמועמד הימין. ב 1912 נבחר לסנאט. אחרי 
מלחמת-העולם 1 שוב היה שר־האוצר בממשלות שבראשותו 
של בריאן (ע״ע) ב 1921/2 וב 1925/6 ופעל הרבה לאיזון 
התקציב וייצוב המטבע. ב 1929 נבחר לנשיא־הסנאט, 
וב 1931 — לנשיא־חרפובליקד, (כמועמד־גגד לבריאן). חדשים 
מעטים לאחר שנבחר נרצח בידי מהגר רוסי, גורגולוב, 
שהיד, — כנראה — לא־שפוי בדעתו. 

חמת, 1003 [ — 6 ט 8 ״מ!נ 001 0351011 — ( 1863 — 1937 ), 

מדינאי צרפתי. דו׳ בא ממשפחת־כורמים פרוטס¬ 
טאנטית. לפי השכלתו ומקצועו היד. עורך־דין! הוא עבד 
בשירות המשפטי הקולוניאלי הצרפתי בהודו־סין ( 1892 — 
1898 ) ובאלג׳יריה ( 1893 ). אחרי שובו לצרפת נבחר ב 1893 
לאספה הלאומית כציר מטעם הראדיקאלים, וב 1910 — 
לסנאטור. מ 1902 עד מלחמת-העולם 1 היה חבר בכמה 
ממשלות של השמאל כשר המושבות׳ המסחר והחינוך, וכן 
היה שנים רבות יו״ר חברת תעלת־סואץ. ב 1917 נשלח 
לרוסיה, כדי לחזק את הברית אתה ולהשפיע על הממשלה 
הזמנית שלא לעשות שלום עם גרמניה. אחרי המלחמה 
תמך — כנשיא הסנאט — במדיניותו התקיפה של פואנקרה 
(ע״ע) לגבי גרמניה, וביחוד בשאלת כיבוש הדור. ב 1924 
נבחר — כפרוטסטאנט ראשון — לנשיא הרפובליקה. עם 
סיום תפקידו זה ב 1931 נתכוון לפרוש מן החיים הציבוריים 
ונתיישב באחוזתו בגאר. אולם ב 1934 , בשעת הזעזוע של 
המשטר בעקבות שערוריית סטאוויסקי, נקרא דו׳—כאישיות 
הנהנית מאימון ציבורי רחב — לעמוד בראש ממשלה של 
קואליציה לאומית, כדי לחסל את המשבר ולהרגיע את 
הרוחות. הוא שימש בתפקיד זה כ% שנה והצליח במידה 
מרובה במשימה שהוטלה עליו. את״כ חזר לחיים הפרטיים. 

דון(אס]/ — שמו העתיק טנאיס [ 7311315 ]), הנהר השלישי 
בארכו ברוסיה האירופית. מקורו באיזור מוסקווה 
ושפכו במפרץ־טאגאנרוג של הים האזובי. ארכו 1,970 ק״מ 
ואגךניקוזו 442,500 קמ״ר. בחלקו העליון זורם הדון דרומה 
בתוך מישור גלי פורה. לא הרחק ממקורו הוא מחובר עם 
ד,או ז קה, יובלה של הוולגה, על-ידי תעלודיפיפאן. בחלקו 




181 


182 


דונולו, שבתי בן אברהם — דונוסו קודמם, חואן, מרקם די ולדגמם 


דונולז׳ עבתי בן אברהם ( 913 , אוריד. [איטליה הדרו- 
מית] — אחרי 982 ), רופא ואסטרונום יהודי; 

ראשון בזמן לסופרים הרפואיים במערב. המקור היחיד כמעט 
לתולדות חייו של דו׳ הוא ההקדמה לספרו "חכמוני" (ר׳ 
להלן). היא פותחת בחרוזים, אשר ראשיהם מצטרפים 
כדלקמן: "שבתי בר אברהם חזק הוא דונולו הנולד מאורס 
חזק״. דר מספר, שבהיותו בן שתיכדעשרה, ב 925 , נתפס 
"על ידי חיל ישמעאלים" עם בני־משפחתו, אחרי שנהרגו 
ע״י הפושטים עשרה רבנים וראשי־הקהל. דו׳ נפדה ע״י יהודי 
אוטראנטו, ואילו הוריו וקרוביו הגלו לפאלרמו ואפריקה. 
הוא נשאר "בארצות אשר תחת הרומיים" ועסק ברפואה 
ואסטרונומיה "מספרי ישראל הקדמונים", ..."ספרי יון 
ומוקדו(ן) ככתבם ובלשונם ופרושם וגם מספרי בבל והודו". 
אח״כ מצא "גוי אחד חכם מבבל ושמו בגרש", אשר הדריכו 
ב״חכמת הכוכבים ומזלות". דו׳ נזכר גם בחולדות אחד 
הקדושים הנוצריים כ״איש משכיל מאד ומלומד במלאכת־ 
הרפואה". על קורות חייו המאוחרים ושנת־פטירתו אין 
למצוא עדות היסטורית נאמנה. מדבריו על עצמו נראה, 
שעסק ברפואה לכל הפחות ארבעים שנהן ומתאריך שהוא 
מציין: "בדור הזה של שנת ארבעת אלפים ושבע מאות 
וארבעים ושתים לבריאת עולם...״ — נראה, שב 982 עדיין 
היה בחיים. 

דו׳ וספרו "חכמוני" או "תחכמוני", כולל פירוש "נעשה 
אדם בצלמנו כדמותנו"(בד א, כו), מוזכרים ע״י רש״י(עיר׳ 
נ״ו, ע״א). את ההקדמה של ספר זה פירסם לראשונה א. גיגר 
ב 1840 ; הספר נדפס בחלקו לראשונה ב 1854 ובשלמותו 


י- 3 —ג-••-** 

1 מ ה<*ל סער ה*ץר 

<הי<סיכ*ר-זג 
ר.עי;ר*מכ ממןן 

ע 1 במ מר/עח 3 תכ 9 ג%ז ב 1 

1 , —י *׳כ——־ 

ימגגר בירייה לגמרו לגיע׳רד 
לך׳ון 11£1 בן:> £108 : $1 

;( 1868 , 51-112 , 42 ; 1867 , 124 ־ 80 , 40 ; 1867 , 65-91 
, 0660210216 . 16110 } 60 ( 111 5141 . 0 . 5 12 > 002112126/1/0 11 , 11 ן£:)$ג 0 .ם 
, 22 ן 11£ ) .<£ . 8 16 ) 111 ) 106 11/66 ) 10 ( 0 1/0 ,ז 11€ בכ 6111 א ; 1880 

, 164102216 \ / 004 61125 ( , 10 ^ 1€0£01 ־זי 1 . 14 ; 1891 ,( 213-218 

. 1944 , 223/4 , 171/2 , 148-152 

יה. ל. 

דזנזסו קזךטם, חואן, מךכן 0 די ולןגסם 11311 { 

¥31016£311135 11 > 1165 ן> 31 ת 1 , 65 ) 001 0011050 — 

( 1809 — 1853 ), פילוסוף־היסטוריה ומדינאי ספרדי. דו׳ פעל 
בשירות הדיפלומאטי של ארצו ועשה כציר-ספרד בארצות 
שונות. את הקאריירה הפוליטית שלו התחיל כליבראל, אך 
בהשפעתה העמוקה של מהפכת 1848 ובהשפעתם הספרותית 
של בונל (ע״ע) ודה מסטר (ע״ע) פנה עורף לרעיונות 

— •* 4 * 4 . 

הליבראליים והפך ללוחם קיצוני של התנועה הפוליטית- 
קאתולית בספרד. דעותיו מצאו בשעתן הד חזק באירופה, 
ביחוד בצרפת! השפעתו הרוחנית התחדשה בשנים שלפני 
מלחמת־העולם 11 . הביטוי העיקרי של מחשבותיו ניתן בספרו 
"מסה על הקאתוליות, הליבראליזם והסוציאליזם" ( 0 ץ $3 מ£ 

500131151110 61 ץ 613115010 ( 111 61 , 031:0110151110 61 501116 ), 

1851 . 

דו׳ ראה, שאירופה נתונה בתקופה מהפכנית, שבה 
הבחין שלושה שלבים, שכל אחד מהם מקביל לשלטונה של 
מטאפיסיקה מסויימת. א. דאיזם (ע״ע) — וכנגדו המונארכיה 
התחוקתיתז ב. פנתאיזם (ע״ע) — וכנגדו הרפובליקה! 
ג. אתאיזם (ע״ע) — וכנגדו ההתפוררות של כל שלטון 
וחורבן החברה. לדעתו של דו׳ כבר נתונה אירופה במעבר 
מן השלב השני אל השלישי. בהשגים הטכניים ראה דו׳ — 
בניגוד לחסידי הקידמה בדורו — לא התקדמות לקראת 
החירות והשיכלול המוסרי של האנושות אלא גורמים המס¬ 
כנים את שלום החברה והמחייבים ממשלה מרכזית חזקה. 





183 


דוגוסו קורטס, חואן, מרקם די ולדגמס—דון חואן 


184 


אך הבורגנות הליבראלית והפאדלאמנטאריזם אינם מסוגלים 
להקים שלטון חזק ולפתור את הבעיות החברתיות הנוצרות 
ע״י הטכניקה. גורל החברה נמסר לידי המהפכה או הרוד¬ 
נות — משמאל או מימין. "אילו יכולתי לבחור בין החופש 
ובין הרודנות — הייתי בוחר בחופש. אך חופש־בחירה זה 
כבר ניטל ממנו. אין לנו ברירה אלא בין רודנות של מרידה 
ורודנות של ממשלה — ובעל כרחי אני בוחר ברודנות של 
ממשלה, מכיוון שהיא מעיקה פחות ומביישת פחות. אין לנו 
ברירה אלא בין רודנות שתבוא מלמטה ורודנית שתבוא 
מלמעלה — ואני מעדיף רודנות שמלמעלה. אין לנו ברירה 
אלא בין רודנות־הפגיון ורודנות־הסיף — ואני מעדיף את 
רודנות־הסיף, כיוון שהיא אצילה יותר". 

דו׳ רואה את האנושות עומדת על סף המערכה המכרעת 
בין הקאתוליות ובין "הסוציאליזם" או האנרכיזם האתאיסטי. 
כנגד המאמינים בטובו הטבעי של האדם קובעת הפילוסופיה 
של דר, שהרע הוא המובן מאליו ושרק חסדי־האל יכולים 
להציל את האדם מדי פעם בפעם. אין האדם יכול לעמוד 
ברשות עצמו; האוטונומיה של האדם היא אשליה, מאחר 
שטבעו מלא ניגודים וסתירות. לכן החירות האמיתית אפשרית 
רק על-ידי הציות מרצון: "אני מציית, כדי שאהיה חפשי" 
(השו׳: "אין לך בן־חורין אלא מי שעוסק בתורה", אבות 
ר). בהיסטוריה מנצח תמיד הרע. האנושות דומה לספינה 

הנטרפת בסערת־הים, והיא נתונה בידי צוות מורד וגם 

• • 

צווח ורוקד, עד שכעסו של האל מטביע את הספינה בים. 
אין תקופה בהיסטוריה שאינה מסתיימת בקאטאסטרופה, 
החברה שרויה, איפוא, במצב מתמיד של מלחמה; לכן הכהן 
והחייל הם הסמלים של האדם. הכנסיה והצבא הם הנציגים 
האמיתיים של תרבות-אירופה. 

דו׳ היטיב לראות מראש כמה כיווני־התפתחות בהיסטוריה 
של אירופה במאה ה 20 — יותר מבני דורו הליבראלים 
והסוציאליסטים. בין השאר ניבא ב 1848 , שהמהפכה הסוציא¬ 
ליסטית הבאה תפרוץ בפטרבורג ולא בלונדון, ושהברית 
בין הסוציאליזם ובין הגזע הסלאווי תהיה המאורע המכריע 

של הדוד הבא. אולם לפסימיזם שלו לגבי האדם התנגדו 

• • 

לא דק הסוציאליסטים, אלא גם הקאתולים הליבראליים, אשר 
ראו בעמדתו חטא מבחינת הדוגמות של הכנסיה הקאתולית. 

ספריו של דו׳ יצאו בהוצאה חדשה ב 4 כרכים ב 1904 . 
הוצאה צרפתית בתרגומו של ל. דייו (ז 110 ״ 61 ׳\ ״ 1 ) ב 3 
כרכים כבר הופיעה ב 1858/9 . בגרמנית יצא ב 1933 : ז 06 
16 * 111 }ס 5 ס 1111 ל} 06501110111:5 . 1:211101 61116 , 0011:65 231 ז 5 ; מבחר 
כתביו בגרמנית, בשם 110 ז 11 ס< 1 זג 1 ז 1 ג £1 , יצא ב 1945 , מבחר 
מכתביו ונאומיו הפארלאמנטאריים — ב 1950 . 

; 1918 , 111 , £05 416167040x0$ ,סץ 013 ? ץ 6102 ת 0 ת 10 ^ 
£64671 ,. 0 . 0 ,. 1 ) 1 ; 1933 . 0 6 § 1471 [ 067 ,ןז 1 3111 ־ 50 111 .£ 

051:0 . 0 ; 1935 , 6764671 ( 47111111 . $$$11 . 6 }! 67 ; \\ 14714 

¥1115671 , 111 * £31 . 14 ; 1940 , 6 § 16010 !' 7 . 11 17171 ) 115171 ) 1 ) $1 ,. 0 . 0 
; 1943 ,)! £0141 . 4 171 1714671 ) 064 . 11105 !$ 416 : 0401016 . 11 
. 0 ; 1945 , 1710 ) 40617111 04151110 ' 61 כ! 11 £1 , 31 ־ 1 ־ 001 401 ) 0102 .£ 

; 1950 , 111011 ) 171167 $ 761 167 ! $4156 1771161170 ) 65 § 171 . 0 .פ י 501111111£ 

, 3 ־ 31 ^ 1 ׳< 2 ־ 1 ? .£ ; 1950 ,. 0 .<£ 41 1 ) $011116 011161671 ( £1 , 02 ־ 51131 .£ 
. 1955 ,(השוואה של דר עם ניצשה) 243 , 1711615 ) 1414771 

׳ש. ה. ב. 

הן חואן (ם 3 ! 1 ! מסס; ברוב הלשונות האירופיות 
מקובל המבטא דון ז׳ואן, באיט׳ דון ג׳ובאני), 

דמות אגדתית ממוצא ספרותי ספרדי, המשמשת בכל הלשו¬ 
נות סמל לטיפוס של הגבר המוכשר לכבוש לב הנשים 
והנהנה מפיתוין. 



מ. ס 5 פו;ט: הזמר ר׳אנררדה בתפלןיד דון חו-אי 

ד 


מוצא האגדה בספרד, ויש עדות על כך, שבסוויליה 
היתד. כבר במאה ה 16 מסורת על בן־בליעל ורודף־נשים 
בשם ד״ח, בן למשפחת טנור י ו האצילה, שרכשה לה 
תהילת-גבורה במלחמות נגד המאוירים. לפי אותה מסורת 
היה ד״ח זה מקורב למלך פדרו האכזרי ( 1350 — 1369 ). 
פסלו של האביר אוליואה ( 01102 ), שאותו רצח ד״ח 
אחרי שהתעלל בבתו חירלדה, בא אליו וגרר אותו לשאול. 
מוטיו זה חוזר כמעט בכל' עיבודיה הספרותיים של אגדת 
ד״ח. היצירה שהכניסה לראשונה את דמותו לספרות היא 
מחזהו של ט י ך ס ו (ע״ע) דה מ ו ל י ג ה 616 • 136101 ז 11 נ £1 1 
3 ־ 1631 ? 36 000713330 61 ץ 5671113 ("המתלוצץ מסוויליה 
והמוזמן מאבן״), שהופיע ב 1630 . המחזה הזה — שהוא 
נקודת־המוצא למאות חיבורים ספרותיים על המפתה 
מסוויליה — חדור פשטות טראגית ופאתוס דתי-מוסרי. ד״ח 
עוסק בפיתוי־נשים, לפעמים בצורה הקרובה לאונס, באיט¬ 
ליה ואח״כ בספרד; קרבנותיו הן בנות אבירים ודוכסים, אך 
גם בנות דייגים ואיכרים. הוא פולש לחדרה של דוניה אנה 
בתו של האביר גונסאלו דה אוליואה. במסווה חתנה; העלמה 
מזעיקה את אביה, וד״ח הורג אותו. אח״כ נתקל ד״ח בפסלו 
של גונסאלו באחת הכנסיות בסוויליה ומזמין אותו בלעג 
לסעודה בביתו. הפסל בא, סועד על שולחנו ומזמין אותו 
לביקוד־גומלין על קברו. ד״ח הכופר החצוף, שברוב יהירותו 
אינו נרתע בפני שום דבר שבעולם, מתייצב אצל המת, 
המודיע לו כי יום־דינו הגיע. לשווא מבקש ד״ח ארכה 
להתוודות ולחזור בתשובה; המת תופס את ידו תפיסת- 
עינוי, הגורפת עד לשד־עצמותיו; האדמה מתבקעת, וד״ח 
יורד שאולה. 

מחזהו של טירסו הגיע במהרה לאיטליה, ולהקות ה״קו־ 

מדיה דל ארטה"(ע״ע) מצאו עניין רב בדמותו של ד״ח. אחד 

•• ־־- •' 














185 


186 


דון חואן 


מעיבודיה הרבים של העלילה הוא ג:נ:ז 16 ק 11 > ס:זג 11 ז\מס 0 11 
("המוזמן מאבן") מאת צ׳יקונייני ( 1 מ 1 מ 01002 ), סמוך 
ל 1650 . צ׳יקונייני הכניס למחזה — ביהוד ע״י דמותו של 
מלווהדמשרת 1 של ד״ח — מתעלולי הקונדסים המוקיוניים 
המסרתיים של ה״קומדיה דל ארטה", וכך יצר את המעבר 
של הנושא מטראגדיה (טירם 1 ) אל הטראגיקומדיה (מ 1 לייר 
ומוצארט, ר׳ להלן). 

בעקבות הקומדיאנטים האיטלקיים, שהציגו מחזות על 
ד״ח בשפתם גם בפאריס, החלו מחברים צרפתיים לטפל 
באותו נושא. המעולה שביצירותיהם הוא מחזהו של מ ו - 
ל י ר (ע״ע) 6 ־ת 16 ? 16 > 651111 ? 16 011 תב 11 ( (!) 1 מב>ס ("דום 
חואן או הארוחה של אבן״), 1665 . מולייר הפך את ד״ח 
לאפיקורס וכופר־בעיקר, היודע להתחסד בשעת הצורך, ונתן 
צביון בורלסקי למעשי־הפיתוי של גיבורו תוך הרחבת 
תפקיד משרתו סגאנארל ז סופו הקודר של ד״ח נמצא סותר 
את האדרה הכללית של העלילה. בעקבות מחזהו של מולייר 
חיבר ל 1 רנצ 1 דה פ ונטה (ע״ע) ב 87 ד 1 את הליברטו 

י* • ■ן 4 *• ► ♦ 

ל״ד 1 ן ג׳ובאני" של מוצר ט (ע״ע). מולייר ומוצארטהם 
שנתנו לדמותו של ד״ח פירסום בכל אירופה והולידו מאות 
עיבודים ספרותיים ומוסיקאליים של נושא זה עד ימינו. 

מן היוצרים החשובים, שעיצבו את דמותו של ד״ח או 
השתמשו במוטיווים מאגדתו בדרכים שונות של הביטוי 
האמנותי: בדראמה — שדול (אנג/ 1676 ), פ. קורני 
(צרפ׳< 1677 ), סאמורה (ספר׳, 1714 ), ואן מאנטר (הול׳, 
1719 ), גולדוגי (איט׳, 1732 ), היברג (דנ ׳ , 1814 ), גראבה 
(גרמ׳, 1829 ), דימה־האב (צרפ ׳ , 1830 ) ,פושקין(רוס׳, 1830 ), 
סוריליה (ספר׳, 1844 ), א. ק. טולסטוי (רום׳, 1862 ), היזח 
(גרמ ׳ , 1884 ), ג׳. ב. שו(אנג׳, 1903 ), מונה־סילי(צרם׳, 1906 ), 
דה דניה (צדפ ׳ , 1908 ), לנורמאן (צרם׳, 1910 ), שטרנהים 
(גרמ ׳ , 1910 ), לוביץ׳־מילויש (צרפ׳ ׳ 1913 ), לסיח אוקראינקה 
(אוקר׳, 1913 ), גראו (ספר׳, 1913 ), טראקל (גרמ ׳ , 1914 ), 
אצ׳גאראי(ספר׳, 1920 ), א. רוסטאן(צרפ׳,' 1920 ), מונתרלאן 
(צרפ׳, 1957 )! בשירה — בירון (אנג׳, 1819 — 1824 ), 
מיסה (צרם/ 1840 ), אספרונסדה (ספר׳, 1840 ), לנאו (גרמ׳ ׳ 

4 • *• 1 ■ 1 ** ' ׳ 

1844 ), גובינו (צרפ< 1844 ), גרה ז׳ונקירו (פורט׳, 1874 ), 
קאמפואמור (ספר׳, 1887 ), א. גראף (איט׳, 1905 ), ד,אגל* 
שטאנגה (גרמ׳ ׳ 1948 )! בסיפור — א. ת. א. הופמאן 
(גרמ< 1814 ), באלזאק (צרפ ׳ , 1830 ), מרימה (צרפ׳, 1834 ), 
אלמקוויסט (שווד׳, 1840 ), בארבי ד׳אורויי (צרפ ׳ , 1874 ), 
רישפן(צרפ׳, 1896 ), שנאיך־קארולאת (גרמ׳, 1908 ), בונזלס 
(גרמ׳, 1920 ), אסוסין(ספר׳, 1922 ), לינקליטר (אמר׳, 1937 )! 
במוסיקה— פרסל (אנג׳, 1692 ), גלוק (גרמ ׳ ׳ 1759 ), ריגיני 
(איט׳, 1777 ), צ׳ימארוזה (איט׳, 1782 ), גאצאניגה (איט׳, 
1787 ), ר. שטראום (גרמ׳, 1887 ), ר. האן (צרפת׳, 1921 ). 

יוצר דמותו של ד״ח — טירסו — וכל אלה שטיפלו 
בנושא אחריו עד המאה ה 18 ראו כעיקר באפייו של ד״ח לא 
את מה שנקרא כיום ה דוג ז׳ ואניות, כלומר — ריבוי 
הרפתקאות־אהבה, כי אם את יחסו המרדני כלפי הדת 
והמוסר: משום יהירותו ומשום זלזולו בעולם־הבא פורק 
ד״ח את עול המוסר, והלקח המזעזע שבירידתו שאולה הוא 
העיקר באגדתו, אשר לה צביון קאתולי מובהק. לעומת זה 
התרשמה תקופת הרוקוקו (מוצארט) מחושניותו התוססת 
וחדוות־החיים המתגלמת בדמותו, ואילו הרומאנטיקה — החל 
מא. ת. א. הופמאן — גילתה בד״ח צד חדש חיובי: מעברו 


המתמיד מאשה לאשה נתפס כנובע מתוך שאיפה ("פאוס־ 
טית"), אידיאליסטית ואף ספיריטואליסטית, מתוך הכיסופים 
האינסופיים הרומאנטיים לאהבה השלמה, "האחרונה", זו 
שתעניק לו לבסוף את הסיפוק המוחלט, בין אם הסופר מגיח 
את ד״ח עד הסוף באי-יכלתו הטראגית למצוא את האשד. 
העילאית הנכספת (מרימה), ובין אם הוא מזכה את ד״ח שלו 
בסוף בחוויית־אהבד, אמיתית, שבה הוא מיטהר ונגאל (סורי- 
ליה). תפיסה רומאנטית זו, או תפיסה דומה לה, עדיין ניכרת 
גם בכמה סופרים של הדורות שאחרי הרומאנטיקה! אולם 
בדרדכלל שונה תפיסת דמותו של ד״ח במאת השנים האח¬ 
רונות הן מתפיסתו בגלגולה הראשון, הקאתולי, והן מתפיסתו 
בגלגולה השני, הרומאנטי: ריבוי הרפתקאות־האהבה מוסבר 
עתה למב כתוצאה מחולשה יסודית ונסתרת, ביולוגית ופסי¬ 
כולוגית, שבד״ח — אי־יכולת לאהוב אהבה אמיתית ועזה: 
הן המחזאים, המספרים והמשוררים, והן הפסיכולוגים, ביחוד 
מן האסכולה הפסיכואנאליטית (אוטו ראנק), רואים אח 
שורש ה״דונז׳ואניות" בתסביך־נחיתות של גבר לקוי 

בגברותו. 

לתפיסה פאראדופסאלית זו האומרת לגלות בד״ח — שהיה 
לכאורה, מבחינת הצלחותיו הארוטיות, גבר מובהק — מעין 
נשיות נסתרת׳ מקבילה הנטיה לראותו יותר באור של 
פאסיוויות מאשר באור של אקטיוויות: ד״ח מוצג לפע¬ 
מים — כבר ע״י בירון — לאו דווקא כמפתה וכובש, כי אם 
כנאהב, ואפילו נרדף, ע״י נשים רבות, אם משום יפיו או 

השפע הארוטי הנאצל ממנו, ואם משום ששמע הצלחותיו 

*• •1 

המרובות י מושך אליו את הנשים! מתפיסה פאסיווית זו של 
ד״ח הוציא ב ר נא רד ש ו אפקטים של אירוניה פארא- 

1 •4 44 

. דוכסאלית חדשה 

ד״ח בפילוסופיה. קירקגור (ע״ע) בחר בדמותו של 
ד״ח כאמצעי תיאור של אחת משלוש האפשרויות הניתנות 
לאדם, כדי לחיות את חייו: האסתטית, האתית, הדתית. ד״ח 
משמש דוגמה לחיים ה״אסתטיים", חיי התענוגות הרגעיים. 
האדם האסתטי הי באי-אמצעיות, בתגובה טבעיודרגעית 

♦ 4 4 י 

לסביבתו — הוא חי בהווה, בהנאה בלתי-אמצעית מן הרגע. 
בכוח־דמיון בלתי יגע הוא מחפש את המעניין בחיים והולך 

4 4 י 

את דרכו ללא התקשרות, ללא נאמנות וללא אחריות! הוא 
מפתה נשים — כי זה מעניין, אך בורח מפני הנישואים — 
שהם בעיני קידקגור סמל הייצוב הנפשי והעמדה המוס¬ 
רית. — בפרק הראשון של ספרו ״או — או" נותן קירקגור 
אנאליזה של "ד״ח" של מוצארט. הוא רואה בו התגלמות 
של הגאוניות החושנית, ואת ביטויה המוסיקאלי — כמייצג 
את הארוטיקה הנוצרית, שמקורה בתודעת הניגוד שבין בשר 
ורוח, בניגוד לארוטיקה היוונית השלמה עם עצמה. 

£. <16 51171006 81 11611 € 10 * $06 . 116110 . 0106 .ס , 67 ׳\\ 011 ־ ' 

0116 11111316(116, 1894; 2\. £371116111, 79. 0106., 1896; 80116 .ן , 

1)1?. (1. 1373$714712 3. 79. ].-51226 (2611:501111,11 . 1 §ת 6 ׳\ . 1 .־ . 
§65011., 1899); \£ 53.101 2\779 16 ) 2 ) 6713 (( 16 7.0 י 16510 ת . ]., 
1908; 0 . 0611<1371179 16 ) 16267136 7,0 י 0116 ׳\ 86 616 6 ו . 

1-11, 1911; 11. 7460^61, 790.? £). ].-?101116171 171 3. 7161261611 
016/1(11712, 1915; 11. 246 36 071211163 103 50/176 , 1631 ? 162 >ת 6 ת 
£1 €071613(130 36 ?1637(2 (£5111(1105 1116136 ־ 101 , 105 ־ 31 ־ ), 
1920; 0. 8.344362111 16 > .. 8 ; 1924 ,) 01 ) 063 -.[ . 79 016 ,£ת , 

79. ^ 111X0(6, 79. /. § 7.0 06163(171(1, 1926; 5. 06 2430 3113£3 ־ , 

79. /. 1(2 0 ץ 07 ) 5 7 316 , 1151611 .^ ; 1930 , 2 ) 2111 ) 11 [- 071 ס ] 

79. ]., 1939; 211661186 ץ 74 £6 ) 24227113712€ [הס 79 7.6 , 031111.15 1 ־ 

06 815£1560 . 01 ; 3 1943 ,./ . 79 ,ב 31161 ז 243 . 0 ;( 1942 , 6 ב 1 קץ , 

1^ 3033167 1 0. ].' (440 .( 1953 , 0110115 ־ 61 0 תז 

ח. פ. — ש. ה. ב. 


187 


דונטום, אליום 


דונטיסטים 


188 


רזנטום. א ל י וי 0 — 0011:11113 11113 ^ — (אמצע המאה ד, 4 
לסה״ג), מדקדק לאטיני. מחייו ידוע רק שלימד 
ברומא ושהיה מורו של הירונימום (ע״ע). דו׳ חיבר שני 
חיבורים בדקדוק לאטיני: י "הדקדוק הקטן" או ה״ראשוך׳ 
( 13 ת 1 זק ,ז 10 ! 1 מ 5 1 ז 3 ), העוסק — בצורת שאלות ותשובות — 
בשמונת חלקי־הדיבר! ״הדקדוק הגדול״ או ״השני״ ( 31-5 
13 >מ 1 ! 560 ,ז 310 במ) ב 3 חלקים — היסודות הדקדוקיים, כגון 
צליל, אות וכד: דיון מורחב בשמונת חלקי־הדיבר: טעויות 
בלשון וקישוטים פיוטיים. שני ספרי־הדקדוק של דר היתה 
להם השפעה עצומה בתקופתו וביה״ב, ושיטתם משפיעה 
עד היום בלימוד הלאטינית ושאר הלשונות בבתי־הספר. אין 
מחבר דקדוק לאטיני שהירבו לצטטו כמו דר, ואף נתחברו 
פירושים רבים לדבריו מימיו ועד המאה ה 10 . גם המתנגדים 
מתוך אמונה נוצרית צרופה למדעים החילוניים, וגם הדוגלים 
בגישה הומאניסטית יותר, היו מזכירים את ספרי־הדקדוק 
של דר. — דר חיבר גם פירוש לקומדיות של טרנטיום (ע״ע) 

ופירוש לורגיליוס (ע״ע) עם תולדות־חייו. — הוצאה חדישה 

* * 

של החיבורים הדקדוקיים: 131:1111 131101 ת 1 מ 3 ז 0 , 611 .)! . 9 
1864 , 1¥ ; הפירוש לטו־נטיוס יצא ב 1902 . 

, 7 .:זסח , 230 , 1 2 ,^ 11 ( 10105 ( 30 . 155 ) 0 / 0 . £7/37 , 175 ) 830 .£ .( 
; 1914 , 161-165 ,/^ 1 ,. 1.11 . 6171 ? .() . 1 ( 0050 ,; $011302 . 1 \ ; 1906 
, 832 § , 111101011605 ^ .() . 1.11 . 106111 . 4 . 1 ( 0050 , 5 נ 11 :) 1 ת 13 ^ 1 . 1 ^ 

. 1914 

דזבטיסטים, חסידי ד( 3 טוס (ר׳ להלן) — סיעה נוצרית 
פורשת, שקמה בצפון־אפריקה במאה ה 4 ונתקיימה 
עד לכיבוש האיסלאם במאה ה 7 . 

מוצא הדד ברדיפות הנוצרים בימי דיוקלטינוס (ע״ע) 

* •• • ן 

קיסר ( 303 — 305 ). נראה, שרבים נכנעו אז לצו הקיסר 
והקריבו קרבנות לכבודו, ורבים מן ההגמונים אף מסרו 
לרשוי 1 ת — על־פי דרישתן של אלו — את כתבי־הקודש 
הנוצריים. אחרי גמר הרדיפות פרצה שנאת הנאמנים — 
שעמדו בנסיון — כלפי משתפי־הפעולה עם השלטונות! 
הללו נקראו בפיהם 68 ז 0 :ז 361 זז ("מוסרים", "מסגירים", "בו¬ 
גדים"). לידי קרע גלוי הגיעו הדברים בקרת־חדשת ב 311 , 
כשהקיצונים בהנהגתו של ד 31 ט ו ם פסלו את ההגמון קקי- 
ליאנוס לכהונה בטענה שהיה מן "המוסרים". דונאטום עצמו 
נעשה ב 313 הגמונה של קרת־חדשת מטעם הפורשים. 

סיעת הדד היתד. מורכבת בעיקר מבני השכבות הנמו¬ 
כות של קרודחדשת ומבני נומידיה הברבריים. הללו ראו את 

* 4 4 • 

עצמם בלבד ככנסיה הנוצרית האמתית — "כנסיית המתים 
על קידוש־האמונה", שקמה מול "כנסיית־המוסרים". הערצה 
יתרה של הנהרגים על קידוש־האמונה ושנאה עזה לכנסיה 
הרשמית (הקאתולית) היו מסימניה המובהקים של הסיעה 
כל ימי קיומה. הגישה המחמירה של הדד בהבנת הנצרות 
עוררה בהם גם התנגדות לעולם החילוני ומכאן — גם 
למדינה, בין אם היא אלילית ובין אם היא נוצרית. הדד 
דגלו בדעה, שהטבילה הופכת את האדם ליצור חדש, ומכאן 
הסיקו, שאם נוצרי עזב את הדרך הנכונה (כקאתוליים) — 
הרי טבילתו לא תפסה, והוא צריך לטבול שנית. כשהושלטה 
הנצרות על מלכות-רומא בידי קונסטאנטינום קיסר, נוצר 
לגבי הדד מצב חדש. הקיסר כינס ב 313 אסיפה כנסייתית 
ליישוב הסיכסוך, שבה היו מיוצגים שני הצדדים. אסיפה זו 
קבעה, שקקיליאנוס חף מפשע, ויחד עם זה פקדה שבכל 
מקום שבו נתמנו שני הגמונים ע״י שני הצדדים — יש 
לציית לזה שהוקדש ראשונה ולהעביר את השני למשרה 


במקום אחר. אולם סידור זה לא נתקבל באפריקה, מאחר 
שהדד לא קיבלו עליהם את מרותו של קקיליאנום. אסיפה 
כנסייתית שניה, שכונסה ע״י קונסטאנטינוס ב 314 בארל 
(שבגאליה הדרומית), גינתה את הדד, אולם גם החלטה זו 
וגם נסיונותיו של הקיסר לחסל את הפילוג באמצעי־לחץ לא 
השפיעו. הרדיפות רק העמיקו את הקרע, מאחר שהדו" זיהו 
את רודפיהם הקאתוליים עם עובדי-האלילים שרדפו את 
הנצרות לפנים. ב 321 נאלץ קונסטאנטינוס להוציא צו סוב¬ 
לנות כלפי הדד ולמסור את דינם לשמים. כשתפסו הדד 
ב 330 בעיר קוגסטאנטינה כנסיה המיועדת לקאתולים, נאלץ 
הקיסר לבנות לקאתולים כנסיה אחרית. 

באותה תקופה הגיעה השפעת הדד עד רומא, והם אף 
העמידו בה הגמון משלהם! אך למקומות אחרים לא הצליחו 
לחדור. בסופו של דבר נצטמצמה תנועתם לאפריקה בלבד, 
ומשום כך התחילו לפתח אידאולוגיה מיוחדת לשם הצדקת 
קיום הפנסיה הנוצרית האמיתית בארץ אחת בלבד (השד 
האידאולוגיה הסטאליניסטית של "סוציאליזם בארץ אחת" 
אחרי כשלון תנועת "המהפכה העולמית"). החל מ 340 קמה 
בין הדד תנתר. טרוריסטית — ה 06111011€8 וז 0111 ז 01 ("סובבי- 
התאים", ז״א השוהים בסביבות היכלות קטנים של קדושים, 
שבהם מצאו את מחייתם). אנשי תנועה זו היו איכרים 
נומידיים, ובתנועתם היו גורמים סוציאליים משולבים בגד 
רמים דתיים. הם היו קנאים קיצוניים — שהתלהבותם הדתית 
מצאה לה לפעמים פורקן בשכרות נדדו ממקום למקום, 
לא הסתפקו בהערצת המתים על קידוש־האמונה, אלא שאפו 
בעצמם למות-קדושים וביקשו את מותם בהתקפות על נוצרים־ 
קאתוליים ועל עובדי-אלילים׳ ולפעמים היו מזהים התאבדות 
המונית ממש עם מות־קדושים. יחסם של הדד הרשמיים 
ל €1110116$ :> 1 ת 11 :>ז 01 היה דדפרצופי: בתקופות שלום ושלווה 
ביקשו את עזרת השלטונות נגדם, ובתקופות של רדיפות 
השתמשו בעזרתם תוך הסכמה מפורשת או בלתי־מפורשת. 

ב 346 פנה דונאטוס לקיסר קונסטאנם ודרש ממנו, שיכיר 
בו כבהגמונה היחידי של קרת־חדשת. תגובת הקיסר היתה 
חידוש רדיפות הדד. אחד ממנהיגיהם, ההגמון מרקולום, 
נהרג והפך לאחד מן הקדושים החשובים בעיני הדד! 
דונאטום עצמו נתפס והוגלה ומת בגלותו, ואסיפות כנסייתיות 
ברחבי אפריקה הכריזו על חידוש אחדות הכנסיה. אעפ״כ 
לא הצליחו הקאתולים לבער את הדלנאטיזם אלא מן העיר 
קרת־חדשת בלבד. הרדיפות הופסקו בימי הקיסר יולעוס 
(ע״ע) הכופר ( 361 — 363 )! הדד הגולים חזרו לארצם, 
והכנסיות שנלקחו מהם הוחזרו להם. אחרי מות יוליאנום 
נתחדשו רדיפות הדד. הטבילה השניה והפולחן הדונאטיסטי 
נאסרו, אולם פקודות אלו לא הוצאו לפועל, ושתי הכנסיות 
הוסיפו להתקיים זו בצד זו. ב 398 הצטרף ההגמון הדונא־ 
טיסטי הנומידי אופטטוס לגילדו, מורד במלכות־רומא באפ¬ 
ריקה. המרד דוכא, והקאתולים ניסו לחסל את הדונאטיזם 
בעזרת המלכות. ב 405 הכריז הקיסר הונוריוס על הדד, שאין 
הם פורשים מן הכנסיה, אלא מינים ( 101 :ס:נ:> 13 !)! לפיכך 
יש להחזיר את כל רכושם לכנסיה האמיתית, יש לאסור את 
פולחנם ולהגלות את כהניהם! רק עונש-מוות לא הוטל 
עליהם, מחמת החשש שמותם יעורר בחסידיהם התלהבות 
דתית יתירה. ב 411 נתכנסה בקרת-חדשת אסיפה כנסייתית, 
שהכריעה בגורלם של הדד. באסיפה זו נערך ביזמת 
הקאתולים ויכוח בין שתי הכנסיות, שהיה דומה ברוחו 



189 


דונטיסטים 


דונטלו 


190 


ובתוצאותיו לוויכוחי הכנסיה עם היהודים ביה״ב: הוויכוח 
סוכם בהכרזה, שההשתייכות לדונאטיזם נחשבת למעשה 
פלילי! כל הכהגים של הדו" הוגלו למקומות נידחים, וכל 
רכוש הכנסיה הדונאטיסטית עבר לידי הכנסיה הקאתולית. 
אעפ״ב הוסיפו שרידי הדד להתקיים באפריקה, ביהוד בין 

הברברים, וידיעות עליהם נשתמרו עד הכיבוש האיסלאמי. 

*• •י 

החלטות הקיסרים מזה ואוגוסטינוס (ע״ע) מזה פסקו, 
שהדד הם מינים! לאמיתו של דבר לא היו אלא פורשים, 
מבחינה חברתית ביטאה פרישתם את הניגודים שבין דלת- 
העם של קרת־חדשת והנומידים הכפריים מצד אחד ובין 
האזרחות העירונית מצד שני! מבחינה דתית היתד. פרישתם 
מחאה על החילוניות הגוברת והולכת של הכנסיה. מתוך 
קנאות דתית רצו הדד לחזור להשקפות הנוצריות של 
הכנסיה הקדומה. לדעתם — שיש לה על מה שתסמוך בדברי 
הברית החדשה — הכנסיה היא חבורת בחירי החסד האלוהי, 

וקרב תמידי נטוש בינה ובין הבוגדים והכוחות החילוניים 

1 

של המדינה! המצב הטבעי של הנוצרי הוא מצב של נרדף. 
מימי קין והבל יש מלחמה בין שתי העדות, והנוצרים — 
המיוצגים ע״י הגמונים מוסמכים — רשאים להשתמש בכוח, 
מה שאין כן ההגמונים הבוגדים, נציגי קלגסי הרשע. הדד 
חידשו, איפוא, את הדואליזם(ע״ע) של הטובים והרעים שבנצ¬ 
רות הקדומה, וממנו שאבו את האקטיוויזם שלהם. — דואליזם 
זה השפיע גם על אוגוסטינוס, שקיבל — לפי הודאת עצמו — 
הרבה מחיבוריו של הדו׳ המתון טירוניוס. אולם אוגוסטינום 
היה הלוחם הגדול נגד הדד, הן כפולמוסן והן כיוזם רדיפות: 
הוא טען שהדו" מינים הם ולא פורשים, שכן "המינות היא 
התפלגות ( 15013 ^ 8 ) שנשתרשה". הוא הצדיק את השימוש 
בלחץ נגד הדד, על סמך פרשנות מפוקפקת של דברי ישו 
(לוקאס י״ד, כ״ג), וכן בנימוק שהרדיפות, הכופות על המינים 
את השיבה לחיק הכנסיה, מצילות אותם מאשה של גיהנום. 
עמדתו של אוגוסטינום שימשה דוגמה וסיפקה בסיס אידיאו־ 
לוגי לרדיפות המינים ביה״ב. 

- 1 \ 0 .£ ; 1883 , 13 ) 00710113171 . 4 * 0 ( 1 < ־ 7 01161 \ ,ס 

. 14131 , 000630 ^ 1 .? ; 1890 , 007101131710 411 * 403310 £0 , 0116506 
.£ ; 1923 , 1913 , 7 1 \ ,ע 1 , 1071710 ) 0 * 04 116 ] 1£ ז{ 4 ' 1 46 . 1111 
, 50360 . 13 ; 1928 , 07710710 * 100 *^ 4 ' 71011 . 131 * 0 11 , 811011 211011 

י ־ ? ' 1950 , 3 ) 007101137711 . 4 . £03011 3 § 71 ) £711310121 . 2 714071 ) 1 }!* [ 1 
. 1952 , 011 * €1111 007101131 7 410 , 603 ז£ . 0 . 13 

ד. פ. 

ד 1 גטל 1 (דלנטל ך י בטי בדדי, המכונה דר) — 11 > מזגמסם 

01121:6110 ( 1 : 1386) — 861 : 1:1 821 x 11 , פירנצה — 

* • * • 

1466 , שם), פסל איטלקי, מגדולי אמני הרנסאנס וממחוללי 
תרבותו ההומאניסטית־אמנותית. 

דר היה בנו של גפץ־צמר, ויש סבורים שהראליזם של 
יצירותיו יסודו במוצאו החברתי. מ 1406 ואילך "לקח חלק 
בפיסולי-שיש בכנסיות שבעירו. בעבודותיו הראשונות עדיין 



רונאטלו: תבליט של פוטות מבימודהזמרים בדואומו בפירנצה 



רונאטלו: פסל נאטאמלאטה (בר 1 נזה) בפאדובה 

•ג 


ניכרת השפעת הגותיקה המאוחרת. בעבודותיו הבאות התגבר 

על היסודות החצרניים־סנטימנטאליים של אותו סיגנון, 

אולם בולטת בהן הנטיה האידיאליסטית־נאטוראליסטית של 

אותה תקופה. יצירות נעוריו הן: פסלי דוד הנער ( 1411 ), 

מארקום הקדוש ( 1411/2 ), יוחנן המטביל ( 1415 ), גאורגיוס 

הקדוש ( 1416 ). סמוך ל 1416 התחיל דר ביצירת פסלי־השיש 

של נביאים וקדושים בשביל מגדל-הפעמונים שבדואומו. 

לאחר מכן עבר לפיסול בעץ (הצלוב, 1420 — שבו ניכר 

לראשונה הכיוון הראליסטי) ובבר 1 נזה: בפסל־הברוגזה המו¬ 

נומנטאלי של לוד 1 ביקוס הקדוש( 1423 ) ניכרים האותות הרא¬ 

שונים של גישה "בארוקית", ואילו בפסל־הברונזה של יוחנן 

המטביל ( 1423 ) מתגלה ראליזם ציורי. הדמות האלגורית של 

״התקווה״ ( 8 :>ק 8 , 1428 ) נוצרה שוב בסיגנון אידיאליסטי, 

אולם גם בה מסתמנת הגישה ה״בארוקית". בתבליט־השיש 

״ריקודה של שלומית״ ( 1428 ) מושפע דר מנסיונותיו של 

ברונלסקי (ע״ע) להפוך את השטח לחלל מדומה על-ידי 
•• ** * 

תחבולות פרספקטימיות: הבעת־הפנים והתנועות ראליסטיות 
ביותר. מצבת־הקבר לאפיפיור יוהאנס ^^^ 1425/7) x ) עשויה 
שיש וברונזה, משולבת בשיטוחה למבנהו הארדיכלי של 
בניין הכנסיה, והוא הדין בשני תבליטי־השיש "מסירת 
מפתח־השמים לפטרוס״( 1428 ) ו״עליית מרים״ ( 1429 ). 

מ 1433 עד 1435 שהה דר ברומא. שם יצר ארון־קודש 
משיש בכנסיית־פטרוס, שבו צורפו יסודות קישוטיים, 
שמקורם בסיגנון התקופה העתיקה, לקומפוזיציה אחידה 
ומקורית, וכן "קבורת ישו", שדמויותיה מביעות רגש נסער. 

עם שובו לפירנצה ב 1435 השלים דר את פסלי-הנביאים 
שהתחיל בהם עוד ב 1416 ! בסדרה זו בולטות ביותר דמויו¬ 
תיהם של ירמיהו ושל חבקוק, רבות התנועה וההבעה. מעתה 

התחיל דר לעבוד בשביל קוזימו די מדיצ׳י. הפוטות 

9 •> *• 

(פרוטומות־הילדים) שלו, הרוקדות על רקע פסיפס־של־זהב, 
נראות בלהט הדיוניסי של תנועותיהן כעין יצירות־רנסאנם 
ברוח יוון העתיקה. 

באותה השנה יצר דר שתי יצירות, שלכאורה שונות הן 
זו מזו תכלית השינוי: תבליט גדול באבן-חול, "הבשורה 
למרים״ — שבו בולט הניגוד בין הדמויות של המלאך ושל 
מרים, ו״ריקודה של שלומית״ (בשיש) — שבו משולבות 






191 


דונטלו—דונין־בורקובסקי, סגזניסלאום, רוזן 


192 


הדמויות, המלאות תנועה דראמתית, ביסודות ארדיכליים 
חמוריפ. פסל-ד,ברונזה של דוד (סמוך ל 1440 ! תמונה: ע״ע 
איטליה, לוח י׳ [אחרי עמ ׳ 776 ]) יש בו משום מיזוג של 
שלמות פלאסטית עתיקה ושל עציבה ג 1 תית, האפיינית 
ליצירת־נעוריו של האמן. בשביל דלת הכנסיה ע״ש סאן־ 
לוי־נצו יצר דר עשרה תבליטים של זוגות קדושים מת¬ 
ווכחים — שוב ברוח הרנסאנס. 

ב 1443/4 פעל דר בפאדובה, ושם יצר את אחת הגדולות 
שבאנדרטות־הפרשים שבתולדות האמנות — זו של ד,קונ־ 
דוטירה גאטאמלאטה, המצויינת בשלמות פלאסטית וכובד" 

•** 4 •< 

ראש. בפיסולים כנסייתיים ותבליטי־מזבח שלו באותן שנים 
ניכרת זיקה ההולכת וגוברת לאמנות העתיקה, והם מצטיינים 
בדראמתיות ובראליזם. 

לאחר שובו לפירנצה ב 1456 יצר דר לפי הזמנת בית־ 

מדיצ׳י את פסל הברונזה "יהודית והולופרנס", שבו מצא 

*• * * 

פתרון גאוני לתיאור שתי דמויות מתנגשות זו בזו, אך 
מצורפות זו עם זו לאחדות פלאסטית! באותה יצירה 
לא זו בלבד שהקדים את אמנות הבארוק, אלא אף 
עבר אותה. לאחר מכן שוב יצר את דמותו של המטביל 
(בברונזה), שהיא אימפרסיוניסטית ממש בפירוק הציורי 
של שטחה. בפסל־העץ של "המגדלית" יצר דר דמות של 
בעלת־תשובה, הנובעת מחוויה עמוקה. יצירתו האחרונה 
היא "קבורודישו", שבה צורפו כל חוויות־חייו לאחדות 
מושלמת. 

דר נערץ ע״י מיכלאנג׳לו, רפאל ושאר גדולי הרנסאנס! 

•• — • • 

אולם במאה ה 18 וראשית המאה ה 19 נשכח כמעט. גאוניותו 
וערך מפעלו חזרו והוכרו במלוא עצמתם רק בעקבות 
התערוכה הגדולה של יצירותיו בפירנצה לכבוד יום־הולדתו 
ה 500 ב 1886 . 

, 051 ( 11131 ^ . 0 ; 1886 ,. 27 461 0£616 64 114 ?! , 33X73101001 > .ץ . 0 
- 0 ־ 801 . 1 ־ 1 ; 1887 , 2 ) $1 71711021 6 . 27 41 616 ?} 0 46116 21020 ) 21 )€ 
; 1907 ,. 27 , 6 ^ 0 ־ג 00££ . 0 ; 1887 , 612 \ 7/11 , 14 612611 * 1 $.(! ,־ 01 ק 
. 4 , 22417 ) 71 . 21 ) 11 י §ס 1:1 כ! 50£11 .£ ; 1910 ,. 27 י 1:0311% ־ 801 .£ 

27.1 ,־ 8361011 . 6 ? ; 1922 2 ,. 27 ,. 16 ; 1919 , 21110661210 ) 14 ^ 

; 1931 ,.ע , 001353011 .. 72 ; 1924 , 1151 ־ £1 1126 1114 ) 212 ) 141 1116 
5614101116 7116 ,־ 0016501101601 .£ ;* 1939 ,. 27 , £311601131111 . 14 
; 1943 ,. 27 , 0000111 .£ ; 1943 2 ,. 27 ,§ 1501 ח £13 .£ ; 1941 ,. 27 /ס 
. 1958 , 11 ־ 1 ,. 27 / 0 5611101416 7116 , 13115011 . 14 

ם. ש. 

— 00111 3 . 110 € 8 € 0 ־ 1 ? £ 11 : 011 .^ — 

• " • * 4 • " 

( 1513 , פירנצה — 1574 , מונסליצ׳ה [בקרבת פא¬ 

•* )• ♦♦ *־ י 

דובה]), איש־ספדות איטלקי. דו׳ היה נזיר ואח״ב כומר, 
וכן למד משפטים. מ 1540 ואילך חי חליפות בפירנצה 
ובוויניציאה, כמתרגם יצירות מן הספרות הקלאסית, כמחבר, 
כמו״ל וכמדפיס. מ 1555 ישב בעיר הקטנה מונסליצ׳ה כמת- 
בודד, זר לחברה ולאורח־חייה. — דר חיבר חרוזים, מכתבים 
וקומדיות, וכן הניח את היסוד לביבליוגראפיה איטלקית 
( 111106016 1.6 [״הספריות״], 51 — 1550 )! אולם ברשימתו 
מובאים ספרים שנכתבו באמת בצד חיבורים מדומים. חיבו¬ 
ריו העיקריים הם דיאלוגים מוסריים או היתוליים, מאמרים 
או בדיחות, סיפורים — מקוריים או מועתקים מאחרים —, 
דברי־הערכה על בעיות הזמן, הערות או רשימות משונות, 
עוקצניות, חריפות ומבדחות, בלי דרך רעיונית קבועה מראש. 
ספריו הם בחינת עיתונים־לפני־זמנם, כתובים בסיגנון עיתו¬ 
נאי, עצבני, מהיר ובלתי-מתוקן, קרוב לדיבור העממי והיומ¬ 
יומי, ומכאן הטעם החדיש שבהם. דר הגיע לפעמים אף 


לאינטואיצלת חדישות ובישר את המאות הבאות: בין השאר 

הביע את הדעה — בלי קשר לקופרניקוס — שפדור־הארץ 

מסתובב סביב לשמש, והיה מצדד במדינה סוציאליסטית 

כדוגמת החלום האוטופי של תומס מור (ע״ע). מתוך רמיזות 

בספריו ניכר, שהיה לו מגע עם יהודים, שמהם למד ואתם 

שוחח באופן ל!פשי ותוך יחס חיובי ביותר. — חיבורו 

העיקרי: האוסף 300011 ^ 1 1 ("אבני־השיש"), הוצ׳ חדשה 

1928 ! כתבים נבחרים של דר, הוצ׳ חדשה 1951 . 

; 1863 ,. 27 . 7 .£ 41 6 ז 0$6 46116 21020 ) 11 ) 6 6 1 ) 111 [ , £011£1 . 5 
. 27 . 7 ,£ , 011 ( 1 ־ 011101 .£ ; 1900 ,. 27 . 7 ,£ , 3§110x10 ־ם 0 ? . 0 
6 70611 ) . 27 . 7 .£ , 31:000 ) . 8 ; 1928 ,( 13 ^ 24111010 3 ׳\ 110 א) 

- 160 .. 7 ; 1945 ,( 1 , 126111261210 ) 7.411 2140 ) 1 6 06170 461 261111011 
. 2 8 4 19 ,( £00513 61 51:1161 ) . 27 461 2 ) 1261261 ) 141 1 ) 7 י 113110 § 1 רת 

י. ב. ס. 

דיגיבסקי, איסק (י?חק) — דמ 08 חמ 00 

1171136801015 — (נו׳ 1900 ), קומפוזיטור רוסי, 

יהודי. דו׳ הוא יליד אוקראינה! הוא למד בקונסחזאטוריון 
בחארקוב, שבו היה גם תלמידו של יוסף אחרון (ע״ע). 
במשך שנים רבות שימש מחבר מוסיקה ומנצח בתיאט¬ 
ראות של חארקוב, מוסקווה ולנינגראד. בזכות תרומתו 
למוסיקה הסובייטית הפופולארית הוענקו לו אותות־ 
הצטיינות, ובכללם התואר ״אמן־העם״. — יצירתו של דו׳ 
נתרכזה בעיקרה בתחום המוסיקה הבימתית הקלד, ובפיתוח 
השיר העממי ליחיד ולמקהלה. כן חיבר כמה אופרטות — 

י 4 י* 

תחום, שבו היה מראשוני היוצרים במוסיקה הסובייטית, 
ואף במד, יצירות במוסיקה קאמרית. אך עיקר פירסומו בא 
לו בזכות המוסיקה הקולנועית שהיבר. שידיו השונים (שירי- 
עמל, פזמונים ושירים ליריים), שהושרו בקומדיות מוסי¬ 
קאליות מוסרטות, נתפשטו ברחבי רוסית וזכו לפופולאריות 
מרובה, תודות למיזוג המיוחד במינו של היסודות המוסיקא- 
ליים של השיר העממי, הרוסי והאוקראיני, על נימתו הלירית־ 
האפית ברוח הרומאנס, עם סיגנון נוסח האופרטה. — דו׳ הוא 
גם הראשון שהכניס, בשנות ה 20 — 30 , למוסיקה הסובייטית 

את הג׳אז מתוך בסידן למזגו במלוס הרוסי. אך מחמת יחסם 

* #י 1 

העויין של החוגים השליטים ל״מוסיקה הבורגנית של 
המערב" נטש את הג׳אז. 

חניךבזךקז 5 םקי, סטניקלאים, חזן — -־־״! 513 

8101 ^\ 0 ] 01111111-8001 13115 — ( 1864 , לבוב — 1934 , 

מינכן), פילוסוף, תאולוג ופדאגוג קאתולי פולני־גרמני. 
ד׳־ב׳ היה ישועי מגיל 19 ! הוא למד פילוסופיה ותאולוגיה 
ופעל כמורד. ומדריד במוסדות־חינוך קאתוליים בהולאנד 
ובגרמניה. מ 1899 ואילך עסק במחקר שפינוזה (ע״ע)! הוא 
היה בקי ורגיל בספרות המאה ה 17 , עקב אחרי פל הקווים 
שנמשכו ממנה אל שפינוזה וביקש להבין את תורותיו על 
רקע תולדות חייו ויצירתו! בידידו ק. גבהרט (ע״ע) ראה 
בפילוסופיה של שפינתה ביטוי לתקופת־הבאר 1 ק. במאמציו 
להבין את נפשו של האיש שפינתה נעזר ד׳־ב׳ הרבה 
בהכשרתו הפדגוגית. יצירתו העיקרית היא החיבור הגדול 
״שפינתה״, ב 4 כרכים, 1910 — 1936 ! וכן יש לציין את ספרו 
הקטן 3110611 ] ] 1301101061111100100 ! 023 ם 1 ק 5 ("שפינתה כעבור 
300 שנים״, 1932 ), שנכתב בעיקר בשביל מומחים וכולל 
סקירה בילןרתית של הספרות על שפינתה מראשיתה. — 
ד.־ב׳ כתב גם ספרים ומאמרים בבעיות החינוך הדתי והמוסרי 
ברוח הקאתוליות, וכן חיבר אוטוביוגראפיה ( 1926 ). 



193 


דוניצמי, נאמנו—דונמה 


194 


ד 1 ניצטי ׳ 1 !אטנ 1 — 1797) — 0361300 00x11261:1:1 , ברגא' 
מ 1 — 1848 , שם), קומפוזיטור איטלקי. דו/ שהיה 
בן למשפחה עניה, התחיל בגיל 9 ללמוד בביה״ם למוסיקה 
שבעיר־מולדתו. כבן 14 חיבר יצירות לזמרה ולנגינת־כלים 
ועורר רושם רב באיכד 
פרוביזאציות שלו 
בפסנתר. הוא נשלח 
לבול 1 ניה לשם הש¬ 
תלמות בקומפוזיציה 
בהדרכת מאטאי, מי 
שהיה מורו של רו־ 
סיני (ע״ע). יצירתו 
של זה האחרון הש¬ 
פיעה השפעה מכרעת 
על דו׳ הצעיר, שסיגל 
לעצמו את סיגנונו. 
אפיינית לדו׳ היתה 
הקלות והמהירות 
בקומפוזיציה! על 
אחת הסימפוניות שלו 
כתוב: "נעשתה תוך 
שעה ורבע". מנעוריו נתן את דעתו בעיקר לתיאטרון ולאופ¬ 
רה. האופרות של דו׳ זכו להצלחה והוציאו לו מוניטין אף 
במרכזים המוסיקאליים בארצות אירופה האחרות. לשם פר¬ 
נסה עסק דו׳ גם בשטחי־מוסיקה אחרים! כך שימש מורה- 
לזמרה, מדריך, בימאי ומנצח. ב 1829 נתמנה למנהל מוסיקאלי 
באופרה של נאפולי, ובעיר זו נשתקע לאחר שנשא אשה. 
תוך התמרמרות על הקיצוצים שהוכנסו מטעם הצנזורה 
באחת האופרות שלו עזב ב 1839 את איטליה ועבר לפאריס, 
ושם פעל באופרה האיטלקית. משם היה עורך מסעות כמנצח 
לערים גדולות אחרות. ב 1842 נתמנה למנהל תזמורת־החצר 
בווינה. אולם כעבור זמן מועט חזר לפאריס, ושם כתב 
תוך 11 ימים את המוסיקה לאופרה האחרונה שלו "דון 
פאסקוואלה", הנחשבת עוד היום ליצירתו המצויינת ביותר. 
בשנת 48 לחייו נתגלו בו סימנים של מחלת־רוח בעקבות 
שיתוק מתקדם. הוא הוכנס למוסד ליד פאריס, אח״כ הועבר 
לעיר־מולדתו ושם מת. 

דו׳ היה המוצלח שבמחברי-האופרות בתקופה שבין רוסיני 
וורדי. אפייניות לסיגנונו הן מנגינות קלות — בנוסח האופ¬ 
רטה — ומלאות צלילים נאים באופרה הקומית, אריות שופעות 
ערגה ורבות רושם דראמאטי באופרה הרצינית, מיקצבים 
קלים וגמישים וצורות הארמוניה פשוטות בנוסח המקובל. 

רשימת יצירותיו כוללת כ 600 חיבורים: אוראטודיות, 
קאנטאטות, הימנונים, מיסה של רקויים — קינה על מות 
בליני — וכ 70 אופרות. מן האופרות שלו מועלות גם היום 
על הבימה האופרה הטראגית ־ 01001 ־ 03010161 011 011013 
( 1835 ) והאופרות הקומיות 130101:6 > : £11511 '! ("שיקוי־ 
האהבה״, 1832 ), : 163101601 40 £1116 03 ("בת״הגדוד", 
1840 ), וביחוד ״דון פאסקוואלה״ ( 1843 ). 

£. 01 1X011 £ 1 : 1 : 1 , ¥11(1 31 0. £)., 1864 ; £. 0 . ^£££1111, ¥6 

0^676 31 0.0., 1897 ; 01 110 ( 711 ! 116 § 110 ) 11 ) 0 ,.(£ ,£ כ 12111 £ 14 ^ .ב - 

§7(1^) 111 (11 1 61 . 0 , 16 ) €'( 110.1 € 06711 ¥6 ,. 1 ) 1 ; 1897 , 14,6 ן X^0$11x071 

36 1367§(17116, 1897 ; 0 . 2 ^ 2 ( 11111 , 0(11630§0 §67167(116 361 

1311360 00711X61X1(1710 31 1)67§(1010, 1936 ; 0. 00 0211110111, 

. 0 ; 1948 2 . 0 , 1 ת 11 ) 2 ^ 22 . 0 ; 1939 2 ,. 0 .€ 

. 1948 , 1 ) 01116 ) 70771 716110/16 . 0 31 1 ) 67 ^ 0 13 

אר. ר. 


ד 1 נמה (ביתר דיוק — תמה), כת מוסלמית־שבתאית (ע״ע 
שבתי צבי)! זה שמם בפי התורכים ( 60016 <£ = 

מהופך, מומר), ואילו הם קוראים לעצמם "מאמינים" (- 3 !א 
01103 ) או ״חברים״ ( 101 ז 6 נ ££31 ) ! היהודים קראו להם 
״מינים״, ובאדריאנופול — ״דגים קטנים״ (סזניקום = 

832301005 ). 

ראשיתה של כת־הדו׳ ב 250 משפחות של שבתאים מסלו¬ 
ניקי שהתאסלמו ב 1683 . ההמרה באה בעקבות המרתו של 
שבתאי צבי ושל כמה מתלמידיו, דוגמה שנראתה מחייבת 
לראשוני הדר. מתנגדי הדו׳ טוענים, שאותם אנשים קיוו להנ־ 
צל ע״י ההתאסלמות מתוצאות האשמתם בעברות מוסריות. 
במשך 240 שנה (עד 1923 ) ישבו בני הכת בסלוניקי בשתי 
שכונות מיוחדות כעדה לעצמה ותפסו עמדות חשובות 
בבנקאות, במסחר וברוכלות, ומהם שחדרו גם למשרות 
ממשלתיות. 

הדו׳ אסרה על בניה את החיתון הן עם המוסלמים והן 
עם היהודים. כשקמו פלגים בתוכה (ר׳ להלן), נמנעו מנישו¬ 
אין אף עם בני הדו׳ שאינם משלהם. לכן רבו בדו׳ נישואי 
קרובים, ובעטיים — תופעות פאתולוגיות שונות בבני הכת. 
מכל מקום לא צומצם ריבויים! באמצע המאה ה 18 כבר 
מנתה הכת כ 600 משפחות (כ 3,000 נפש)! בסוף המאה 
ד, 19 — למעלה מ 10,000 נפש, ובזמן היציאה מסלוניקי בעת 
גירוש האוכלוסיד, התורכית מיוון ב 1923 — 13,000 — 15,000 
נפש. קשה לקבוע את מספרם כעת, כי פזורים הם בערים 
שונות ובשכונות שונות ברחבי תורכיה. יש מעריכים את 
מספרם הכולל ב 10,000 נפש! הם בעצמם מעריכים את מס¬ 
פרם בקושטא בלבד באלף משפחות (כ 5,000 נפש). במצבם 
החברתי והתרבותי חלה תמורה בסוף המאה ה 19 , שעה 
שאמידים שביניהם החלו לשלוח בניהם לאוניברסיטאות של 
אירופה, והכת הקימה בתי״ס מודרניים. מבני הדו׳ יצאו 
רופאים, מהנדסים, עורכי־דין, וכד׳, וכן רבו קשריהם המסח¬ 
ריים עם אירופה, וכמה מהם נתעשרו. המשכילים החדשים 
האלה חרגו מתחומה של הכת! מהם שפנו לפעילות ציבורית 
כלל־תורכית ומהם שהיו פעילים בלשכות "הבונים החפ־ 
שיים" בתורכיה, ויש שנצטרפו לתנועת "התורכים הצעירים". 
אחדים לקחו חלק במהפכה התורכית הראשונה ב 1908 ובהדחת 
השולטאן עבדול־חמיד ב 1909 , ומהם היו בין מנהיגי המה¬ 
פכה. תמורה נוספת במעמדם ובגורלם חלה עם השתלטותה 
של יוון הנוצרית על סלוניקי ( 1912 )! אז החלו להגר 
מעירם, וב 1923 , עם חילופי-האוכלוסין בין יוון ותורכיה, 
נאלצו רובם ככולם, יחד עם כל האוכלוסיה המוסלמית, 
לעבור לתורכיה. עשיריהם התיישבו בערים הגדולות, 
וקהילות שבתאיות של הדו׳ קמו בקושטא, באיזמיר, באג- 
קארה, בברוסה ובקוניה. הבינוניים והעניים שבהם נפוצו 
בערים הקטנות בכל רחבי תורכיה האסייתית. מאז החל 
משבר בכת! העיתונות התורכית תקפה אותם בשל המים- 
תורין האופף את אמונתם! בהשיבם לקיטרוג, גילו לראשונה 
כמה ממסתרי הדת. אחדים מהדו׳ — בייחוד מכיתת ה״יעקו־ 
ביים״ (ר׳ להלן) — התבוללו והתחתנו עם שכניהם! אבל 
לפי השמועה עדיין מחזיקים הם במוסדות צדקה ועזרה 
הדדית משלהם, עכ״פ בקושטא. 

מתוך הידיעות וקטעי-הספרות שהגיעו אלינו עד היום 
קשה לעמוד על שרשיה ההיסטוריים והרעיוניים של הכת, 
שכן אין האינפורמאציה מלאה ולא תמיד היא מהימנה. ברי 
שהמחתרת הרעיונית והחברתית-דתית האפילה על חיי הדר. 



ג. דוניצטי 






195 


דונמדז—דוגן, פרדריל! דורג׳ 


196 


כלפי חוץ הופיעו בני הכת כמוסלמים לכל דבר, ביניהם לבין 
עצמם היו אדוקים באמונתם בשבתאי־צבי המשיח והיו 
מקיימים בסתר מנהגים ותפילות משלהם. במרוצת הזמן נת¬ 
פלגו לכיתות, שהיו ביניהן מחלוקות מכריעות לא רק במנהגי 
הדת אלא אף ביסודות האמונה. לגבי רובם הגדול של הדברים 
שתגיעו אלינו, הן בע״פ מפי בני הכת עצמם, והן מכתביהם 
ומהספרות הפולחנית שלהם, אין בטחון אם מתייחסים הם 
לדו׳ בכללה או שמא לאחת מכיתותיה בלבד. בשלהי המאה 
שעברה נודעו כמד, מתפילות בני־הדד! נמסר על 13 ימי־ 
חגיה של כת הדד, וכן נודעו 18 עיקרי־אמונה שהחזיקה בהם, 
וביניהם גם מצולת ומנהגים של ישראל (כגון: מילת חבנים 
ביום השמיני ואמירת מזמורי־תהלים כל יום). לאחר היציאה 
מסלוניקי, כאשר כבר החלו סודות הכת להיגלות ברבים, 
נרשם תיאור "חג־הכבש" של הדד, שחל בכ״ב באדר: 
עיקרו — סעודת־ערב חגיגית של שתי משפחות בחבורה! 
חלק מן החגיגה הוא כיבוי האורות והחלפת הנשים בין 
ראשי־המשפחות ללילה זה. הנולדים מיחסי־מין אלה נחשבים 
בדד לקדושים. נתפרסמו תפילות שונות של הדד בעברית, 
בארמית ובספרדית! בהן משתקפים ניגודים גדולים באשר 
למעמדו של שבתאי־צבי באמונת הדד, שיש מתפללים אליו 
כאל אלוהות, ויש חושבים אותו בן־אדם משיח־ה׳ בלבד. 

הפילוגים בדד נגרמו בשעתם בעיקר ע״י השאלה, מי 
הם יורשיו ונושאי משיחיותו של שבתאי־צבי לאחר מותו. 
מתוך כך צמחו שלוש בנות־כיתות בתוך הדר: 

א. ה״י ע ק ו ב י י ם", שנקראו ע״ש רבם יעקב קירידו 
(בתורכית: עבדאללה יעקוב), אחי יוכבד אשתו של ש״צ, 
ויורשו הרוחני לדעתם! הוא מת, לפי מסרתם, כעולה־רגל 
מוסלמי בדרכו למפה. היעקוביים הם הפלג הוותיק ביותר 
בדד, ולפי דבריהם עדיין תופסים הם את המקום הראשון 
בכת. הם היו מגדלים זקן, אך מגלחים שער־ראשם למשעי. 
בדרך־כלל מצטיינים היעק 1 ביים בקרבתם היתירה לתורכים, 
רבים מהם מדברים ביניהם תורכית, מהם יש גם משמשים 
כפקידים בממשלה. הם היו ידועים כמוכרי־טבק. בסלוניקי 
דרו בשכונה מרוחקת מזו של שתי הכיתות האחרות. העדה 
היעקוביית היתד, ידועה כעדת אמידים וקיימה תמיד קופות 
צדקה וגמילות־חסד לעניים. 

ב. ה״קאראקאשלאר" (=שחורי־הגבות) או "קוג־ 

יו זוס״ מאמינים בעותמאן בבא — לפי השמועה, עם־הארץ 
וחולה חולי־נופלים —, שהוא גילגולו של שבתאי־צבי המשיח 
האלוהי, ובברוך קוניו (=חוני 0 או ברוכיה רוסו, שהוא 
נביא־האמת של המשיח. הפילוג אירע ב 1690 , כשנהרו רוב 
בני הדד אחרי נבואתו של ברוכיה. בני כיתה זו גם הם 
מגדלים זקן, אך אינם מגלחים שער־ראשם. בתפילתם הם 
מזכירים בנשימה אחת את ש״צ ואת ברוכיה, שזכרו, לפי 
הנראה, נתערבב במסרתם עם זכרו של עותמאן באבא. 
כיום עוסקים כמה מבני כיתה זו במלאכה ובעבודה פשוטה, 
אולם רובם אמידים ובהם גם עורכי־דין, בנקאים, סוחרים, 
סוכני־מסחר, ומהם עשירים מופלגים. בכיתה זו קמו בכל 
דור מנהיגים "יורשי המשיח". אחרי עותמאן באבא עלה 
עבד א־רחמאן בנו, ואחריו דרויש אפנדי, שהיה לפי המסורת 
״מקובל״ ו״מחדש״. דרויש אפנדי פעל באמצע המאה ה 18 
בזמנו של יעקב פרנק (ע״ע). הוא הנהיג את שיתוף 
הנשים לכל בני־הכיתה, מנהג שאותו נימק מתוך פסקאות 
מעורפלות מן ה״זהר״ ומיתר ספרות הקבלה! עקבות תורתו 


עוד נראו ימים רבים בקרב הכיתה. עדיין לא הובהר, אם 
יש קשר רעיוני־דתי — או אפילו קשר היסטורי — בין 
המנהג הארעי של שיתוף הנשים בכיתת הקאראקאשלאר 
והטכס הנזכר של חילוף הנשים ב״ליל הכבש". באמצע 
המאה ה 19 עמד בראש הכיתה אמברג׳י, פיסח ועיוור, 
עריץ ושופך־דמים, שניהל את עדתו ביד קשה וכונה 

"תימור לגג". 

• •י * 

* • 

ג. ה״קאפאנג׳ילאר" (=בעלי־המאזניים) צצו מתוך 
פירוד בתוך ה״ק ו נ י 1 ז 1 ם" אחרי מותו של עותמאן בבא 
בשנות ה 20 למאה ה 18 . הכיתה רואה את עצמה כתנועת 
שיבח לשבתאות הצרופה מתוך דחיית קירידו מצד אחד ומתוך 
כפירה במשיחיותו של עותמאן באבא מצד שני. בני הכיתה, 
בניגוד לבני הכיתות הקודמות, מגולחי זקן ואינם מגלחים 
שער־ראשם. כיום הם מהווים חוג של משכילים! ביניהם 
מורים, רופאים, וטרינארים, מהנדסים, עורכי־דין ובעלי שאר 
אמגויות חפשיות! רבים מהם סוחרים, בעיקר באריגים 
ובסחורת סדקית. — שתי הכיתות שנפלגו מה״יעקוביים" היו 
דרות בסלוניקי בשכונה משותפת לשתיהן, ולמרות הפילוג 
ביניהן הן רואות עצמן קרובות זו לזו יותר מאשר 
ל״יעקוביים". 

בין היהודים לא התגבשה דעה אחידה לגבי מעמדם של 
בני הדו׳ כיהודים. מצד אחד היו שראו בהם גויים לכל דבר, 
שיינם יין־נסך. מצד שני היו שהראו נכונות בסתר לסייע 
להם בסיפוק צרכיהם הדתיים הקשורים ביהדות, כגון מילת 
ילדיהם. 

מכתביה של הדו׳ הופיעו: "סדר תפלות של ה,דונמה׳ 
מאיזמיר״ (ע״י ג. שלום [קרית ספר, י״ח, 298 — 312 , 394 — 
408 , י״ט, 58 — 64 ]) תש״א, תש״ב! "ספר שירות ותשבחות 
של השבתאים" (ע״י י. בן־צבי, בתרגומו של מ. אטיאס), 
תש״ח. 

צ. גרץ, די״י ח/ ציון ד/ 572 , תרנ״ח! א. דאנון, כת 
יהודודמושלמנית בארץ תוגרמא (ס ׳ השנה לב. סוקולוב 
154 ), תר״ם! ד. כהנא, תולדות המקובלים, השבתאים 
והחסידים, א/ 117 , 176 , תרע״ג! י. בן־צבי, סלוניקי 
היהודית, (התרן, גל' ל , ), תרע״ו! הנ״ל, לקוטים שבתאיים 
(ציון, ט, 142 ), תש״ד! הנ״ל, מקום קבורתו של ש״צ 
והעדה השבתאית באלבניה (ציון, י״ז), תשי״ב; הנ״ל, 
השבתאים בזמננו (מצדה, ז׳), תשי״ד! הנ״ל, הקדמה ל״ם׳ 
שירות ותשבחות״ (ד' לעיל)! הנ״ל, נדחי ישראל, 111 , 

125 , תשט״ז; י. ר. מלכו, חומר לתולדות ש״ץ והדונמים 
(רשומות, ר), תר״ץ; הנ״ל, ברוכיה רוסו(מחקרים ופעולות, 

ב'), תשי״ז! ש. רוזאנם, קורות היהודים בתורכיה ובארצות־ 
הקדם, ד/ 447 , תרצ״ב-תרצ״ה! ג. שלום, ברוכיד, ראש 
השבתאים בשאלוניקי (ציון, ר), תש״א! הנ״ל, הקדמה 
לסדר תפלות של ד,דנ' (ר ׳ לעיל)! . 1 > 0 , 2 ! 3 ז 0 . 17 
. 1 . 1 ; 1884 ,(^^^ $11101110111 (!110\\'1, XXX ה 1 5 $€016 

, 6 ת 13£321 ׳^ ^!זגמז^סס״!) 176171117 ( 0 . 017 06711710 $ 016 .! 86118 

הס 0110 17 ( 111171 ^- 0 1166 [ $0010 11170 י ת 10 ז 1 :ם ; 1888 ,( 206 , 188 
■ 00014 ^ 00 < 710141 , 02131116 . 4 . ; 1897 ,( 35 ן£א) 1110 [ 71111 
./! .$ , 1 צ 1 !.> 6 ק 10 ; 1$11 ז\■, תזג 1$1 ; 1935 , $604 0101 ( $0111 • 1141 1 ) ה 1110 

. 1944 , 646 , 10 הה 00 

י. ב. צ. 

תבן, פרדו יק 5 ׳ — 1 ז 3 ת 1 ז 00 6 §ז 060 — 

(נו׳ 1870 ), כימאי־פיסיקן בריטי, אירי. דו׳ 

היה תלמידם של רמזי (ע״ע), אוסטולד (ע״ע), וונ׳ט ה 1 ף 
(ע״ע). מ 1902 עד 1937 היה פרופסור לכימיה פיסיקאלית 
ולכימיה בליוורפול, דבלין ולונדון. עיקר מחקריו של דו׳ — 
בקינטיקה הכימית! ביחוד חקר את שיווי־המשקל של 
אלקטרוליט (ע״ע אלקטרוליזה) בשתי תמיסות המופרדות 
זו מזו ע״י מחיצה, שאחת מהן מחזיקה יונים החודרים דרך 



197 


דונן, פרדרידן ג׳ודג׳ — דונה סקוטוס, יוחנה 


198 


המחיצה, והשניה — חלקיקים שאינם חודרים דרכה, כגון 
פרוטאינים (ע״ע דיאליזה; קולואיד), דו׳ הוכיח — תחילה 
( 1911 ) בדרך האנאליזה התרמודינאמית ואחר־כך בדרך 
הניסוי שבמצב שיווי־המשקל אין תרכוזת האלקטרוליט 
שווה משני צדי המחיצה. בתמיסה מהולה שיווי-המשקל ניתן 
לתיאור ע״י המשוואה: 

! 0 __ 

202 ^ 02 ^ 

( x — כמות האלקטדוליט שעברה דרך המחיצה,! 0 — תר- 
כוזתו של האלקטרוליט בתמיסתו בתחילת ההעברה בדרך 
הפיעפוע, 0 2 — תרכוזת החלקיקים שאינם עוברים בתמים- 
תם). השבר 1 ^/ x הוא החלק מן האלקטרוליט שעבר בנוכחות 
התרכוזת 0 2 ; הוא קטן והולך ככל שגדולה 0 2 לעומת ! 0 . 

הפוטנציאל שמתהווה בין שני צדי המחיצה ("פוטנציאל¬ 

י י 

דו"׳) נתגלה כאחד הגורמים החשובים ביותר בחילוף החומר 
בין תוך־התא ובין סביבתו בתהליכים ביוכימיים. 

דוננט (או ך־׳אןננט), סר דלים — - 03 ! 51 

(:!ב 01131 ע.^ י 0 ) — ( 1606 — 1668 ), מחבר־ 

מחזות ומשורר אנגלי. דו׳ היה בנו של פונדקי באוכספורד, 
שלפונדקו היה שיקספיר מזדמן לעתים קרובות, ובשנות־חייו 
האחרונות אהב דו׳ לרמוז, שאביו האמיתי הוא שיקספיר. 
דו׳ למד באוניברסיטה באוכספורד, ולאחר מכן בא לחצר־ 
המלכות ונתחבב שם כמשורר וכמחבר משחקי־מסכות ומח¬ 
זות; ב 1638 נתמנה ל״משורר־המלכות". באותן שנים חיבר 
את הטראגיקומדיה $ז 6 ז\ 00 ! 121011101 ? 7116 ("הנאהבים 
האפלטוניים״) ואת קומדיית־ההווי £5 !/ע 1116 ("ליצני־ 
הדור"), שהיו ביטוי לסנסאציונאליזם הרומאנטי ששלט 
בדורו. דו׳ לקח חלק במלחמת־האזרחים בצד המלך וזכה 
לתואר־אצילות מידי צ׳ארלז 1 . לאחר תבוסתם של המלוכנים 
נתלווה לפמליה המלכותית שגלתה לצרפת. ב 1650 יצא דו׳ 
בשליחות המלוכנים לאמריקה, אולם בדרכו נתפס ונכלא 
במצודת לונדון. לאחר שחרורו ב 1654 התחיל מחבר טכסטים 
להצגות, שהיו מורכבים מדברי־דיקלום המתחלפים במוסיקה 
וזמרה; על הצגות כאלה לא חל האיסור שהטילו הפוריטא- 
נים על התיאטרון. החשובה שביצירותיו אלו היא 51626 שלז 
165 > 0 ו 1 ? 0£ ("מצור רודוס"), שיש רואים בה את האופרה 

האנגלית הראשונה, וגם את ראשיתו של ה״מחזה ההרואי״ — 

•+ 

סוג של דראמות שנתחבב על הקהל ביותר לאחר החזרת 

המלוכה. לאחר הרסטוראציה נתמנה דו׳ למנהל להקת¬ 

** י 

ק 1 מדיאנטים בחסותו של הדוכס מיורק ותרם הרבה לטיפוח 
שתי הצורות החדשות של האמנות הדראמתית באנגליה. 
בין האופרות שלו — עיבודי "מקבת" ו״הסערה" של שיקספיר 
(האחרון נכתב בשיתוף-פעולה עם דרידן [ע״ע]). 

,. 0 .' 11 ■ 511 ,; €0 ־ 1 שו 1 ; 3 א . 13 ; 1935 ,.ס .׳מ ■ 511 , 1 8 0 .( 1 ז 93 . 4 . 

. 1938 

ד. א. פ. 

— 1£ ] 12 ז 6 /יג 0 1656) — 013x165 , לונדון — 

י■ ^ 

* * 9 • # ♦ 

1714 , שם), סופר אנגלי בענייני כלכלה ומדיניות, 

בנו בכורו של סר וילים דו׳ (ע״ע). דו׳ למד באוכספורד, 
ואח״ב פעל בשירות המדינה; ב 1683 — 1688 היה ממונה על 
הבלו׳ ומ 1705 ועד מותו — המפקח הכללי על היבוא והיצוא. 
הוא נבחר לפארלאמנט 3 פעמים, היה טורי מובהק והתבלט 
בפולמוסו נגד הוויגים, בעיקר נגד מדיניותם המכוונת 
לצימצום הסחר עם צרפת, 


בענייני מסחר היו דעותיו בחינת תערובת של מרקנטי- 

♦♦ - • 

ליזם (ע״ע) ורעיונות ליבראליים. בתורת־הכסף הקדים 
את בני־דורו בהכרה, ש״הכסף ביסודו של דבר אינו אלא 
אמצעי־חישוב בעסקיהם של בני-אדם זה עם זה״, ושערכו — 
כשל כל דבר — נקבע ע״י "ביקושו או מחסורו", חשיבותו 
של דד בתורת-הכלכלה יסודה בשלושה השגים: (א) הוא 
היה מן הראשונים שהבחינו ביחסי־ד,גומלין שבין תופעות 
כלכליות וראו בכללן מערכת אורגאנית, שכל חלקיה תלויים 
זה בזה; (ב) הוא עסק בעבודת-מחקר מקורית בשטח 
תורת־הכסף, תורת הסחר הבינלאומי ותורודהפינאנסיס! 
(ג) הוא היה בין הראשונים שהבינו את תורת האריתמטיקה 
הפוליטית ותרמו לפיתוחה. תורה ז 1 , שנוסדה ונוסחה על-ידי 
סר דלים פטי (ע״ע), היתד, שיטה של חקירת עובדות — 
לאו דווקא מספריות —, שבמובנים מסויימים הקדימה את 
האקונומטריקה של ימינו(ע״ע כלכלה, תורת ה־). דו׳ עצמו 
הגדיר את האריתמטיקה הפוליטית הגדרה שנעשתה לקלא¬ 
סית: כ״מלאכת החשיבה על עניינים הכרוכים בניהול- 
המדינה על יסוד מספרים". 

כתבי דו׳ ב 5 כרכים יצאו ב 1771 . כתבים נוספים, שנתגלו 

בזמן האחרון, נתפרסמו ב 1942 . 

; 1913 ,.(£ . 01 30 11 € { 1110 ? 20 ? 000 .¥ 

. 1 ^ €11 . 3 111$ ! 1 ז £011 .£ 1£ )" £0111 £111 ־ ,.ס . 6/2 
; 1930 ,( 11 י 11€ )ו 01101 ; 161 בן 601 ג^ 1 . 3 > . 065011 . 2 .־ 8011 : 1 ) 1111511111$ 
, 210/1 , $15 !( 11011 £0011011110 /ס ץ״( 111$10 י ־ €1 :י 6 קרססב $03 .[ 

. 1954 

ש. רי. 

דו;ם טקוטוס, '!״הבס — 800x115 $תט 0 6$ מת 112 נ> 1 — 

( 1266 , מכסטון [סקוטלנד] — 1308 , קלן), פילוסוף 
ותאולוג נוצרי. בילדותו נכנס דר לאחד ממנזרי הפרנציס¬ 
קנים שבארצו. בשנת 1281 קיבל על עצמו את נדרי הכמורה, 
וכעבור זמן קצר הלך לאוכספורד על מנת ללמוד שם 
תאולוגיה ופילוסופיה. בין 1293 ל 1296 היה בפאריס, שם 
שמע את שעוריו של גמסלוו דה באלבואה; מפארים חזר 

לאוכספורד והיה בין תלמידיו של גולילמוס מואר (־ 01111161 

• ־— 

3 זז ¥3 \ 16 ! 115 מ 1 ). ב 1300 החל הוא עצמו להורות; כעבור 
שנתיים חזר לפאריס, ושם הוכתר בתואר של דוקטור לפילו¬ 
סופיה. גורש מצרפת במסיבות שלא הובררו (אולי בשל 
התנגדות מיסדת ליחסו המדיני של פיליפ היפה [ע״ע] 
לאפיפיורות הרומית); לאחר שובו לפאריס הוסמך לדוקטור 
לתאולוגיה ( 1305 ). ב 1307 נשלח לקלן ובעיר זו נפטר 
ב 1308 . 

דו׳ הוא גדול הוגי-הדעות של הסכולאסטיקה המאוחרת; 
בשל חריפותו ודקות הבחנותיו התאורטיות כונה ע״י בני- 
זמנו בשם 000x0! 5110x1118 (החכם החריף והשנון). 

בימי חייו הקצרים הספיק דו׳ לתרום להגות הפילוסופית 
בניין מחשבתי מושלם, שהוא מצד אחד גולת-הכותרת 
של השיטה הסכולאסטית, ומצד שני — תחילת הריסת הבניין 
המחשבתי האריסטוטלי, המשותף לעולם יה״ב ולעולם העתיק 
כאחד. עבודותיו העיקריות של דו׳ הן: ״עבודת אוכספורד״ — 

פירוש על ד, £136 ת 16 מ 56 (פסקי־דברים) של פטרום לומבר־ 

* * י* 

דוס? 3 :ן 3 :ד 01 ק 11€ (דיבים־וחשבונות פאייסאיים) 

ו £1£$ ;}€כ 0€1111 ס 2 ) £5 סס 1 :ז 8 ^ 011 (שדת), פרי פעילותו של דר 
בפאריס ? ס 1 ק 1 ס 10 ־ 1 ? 0 ו 111 ־ 1 ק 16 ) (המסכת על 

ההתחלה הראשונית), שהיא בעלת חשיבות סיסטמאטית 
רבה ביותר. יש מייחסים לדד גם את * 6 5 ג 3£1 ד>£־ 1 ? 




199 


דונם סל,!שוס, יוהגס 


200 


10 ק״ת 1 ז? ("מסכת על תחילת הדברים"), שהיא אולי פרי- 
נעורים של הפילוסוף. 

נימות רבות והשפעות שונות, מעין סיכום ההגות הסכו¬ 
לאסטית בכללותה, ניכרות בעבודתו של דד: מן המסורת 
הפראנציסקנית של מיסדרו — וביחוד משיטתו של בונונטורה 

(ע״ע) — קיבל השפעה אוגוסטינית ונאו־אפלטונית מובהקת׳ 

* י • 

אשר התבטאה בנטייתו לאמפיריזם ובקירבתו לתורות 
האינטואיציוניות < מן הפילוסופיה הערבירדיהודית קיבל את 
הוולונטריזם ואת רעיון צורניות החומר} באחרונה מצטרפות 
לבניינו המחשבתי כל הדרישות הביקרתיות של השיטה 
האריסטוטלית־תומיסטית׳ שהגיעה אז עם תומאם מאקווינו 
לשלטון מוחלט על מחשבת אירופה הנוצרית. בעיקר ניכר 
מאמצו של הוגזדדעות זה להתגבר על הניגודים והסתירות 
הפנימיים, הטמונים בתוך הנחותיה של הפילוסופיה הסכו¬ 
לאסטית, ולהביאם לידי יישוב} אולם נסיון זה הביא לתוצאות 
הפוכות דווקא, כי במסקנותיו הפילוסופיות של דד היה 
היסוד הראשון להריסת אותן ההנחות הסכולאסטיות עצמן. 

הפילוסופים הסכולאסטיים, שקדמו לדד, נסתבכו בבעיה 
יסודית אחת, והיא: איך נוכל להכיר את העולם שבו אנו חיים, 
כלומר, איך נוכל לעמוד על מציאות כל מה שסובב אותנו 
ולקבל ממציאות זו ידיעה "מדעית" בטוחה, בו בזמן שמציאות 
זו ניתנת רק להכרת החושים, שהיא אמפירית ומעורפלת? 
הקרובים יותר לשיטה האריסטוטלית־תומיסטית אמרו, שע״י 
הוצאת "הצורות" מן הכוח אל הפועל והפשטתן אנו בונים 
לעצמנו בניין של מושכלות — מערכת מדעית׳ שהיא ציור 
מדוייק של המציאות שמחוצה לנו} ההכרות המופשטות הן 
צילום אוביקטיווי של העולם שמחוצה לנו — מעין פנים 
אחרות של מטבע אחד. הנוטים לנאו־אפלטוניות אוגוסטינית 
אמרו, שבתוך עולם הפרטים מצויים מעין ניצוצות רוחניים 
( $60110216$ 2:1006$ :), שהם כאילו מזדהים — הודות להארה 
אלוהית — עם ההכרות המופשטות הטבועות בנפשנו מראש, 
וזהו המאפשר לנו הכרה בטוחה ומדעית של העולם. 

דד מתח ביקורת על שתי השיטות גם יחד. נגד התומיס־ 

טים טען, שהחומר אינו יכול להיות שלילי גרידא, בחינת 
אין; בהיותו "יש", מן הדין שיהיה בעל צורה איזדשהיא. 
החומר נמצא־בפועל, ולא ייתכן להוסיף לדבר שהוא בפועל 
את הצורות, שהן עצמן ההוצאה לפועל ( 20111211:2$ ) של 
החומר. מסקנתו היתה, שאין בפנימיות החומר דבר שמניע 
אותו להיות בפועל, וגם אין בו ניצוצות רוחניים או 
אידיאות שהונחו בו על-ידי האל, אלא הוא יכול לקבל כל 
צורה שהיא לפי רצונו החפשי של האל; לפיכך אין במורכב 
מחומר וצורה אותה האחדות, שאותה מניחים האריסטוטליים־ 
התומיסטים לגבי דבר, שהוא מצד אחד בכוח ומצד שני 
בפועל. בסופו של דבר נמצא שלא ייתכן מדע אמיתי ובטוח 
של המציאות שמחוצה לנו. 

דד מתח ביקורת גם על ההשקפה התומיסטית׳ שיש 
ביכלתנו להשיג את עולם השכלים הטהורים ואת מהות האל 
בדרך גזרה־שווה ( 20210812 ). לדעתו אין אנו יכולים לדבר 
על מהות האל אלא מתוך מה שיש ב״מהות" זו מן הדמיון 
למהותנו הצורנית ( £0101211$ 6$$60:12 ). אולם בדרך 
גזרה־שווה אפשר להשתמש רק כשאנו מכירים את שני 
הדברים גם יחד ומכניסים את שניהם למושג כולל אחד, 
המשותף לשניהם! לפיכך לא נוכל לעבור מ״מהות" בני- 
האדם ושאר הדברים המוחשים אל מהות שאינה מוכרת לנו 


מלכתחילה ושכל הכרתנו אותה אינה באה אלא לאחר שאגו 
מכירים אותם הדברים המוחשים עצמם. דר דוחה גם את 
ההסתמכות של האוגוסטיניים על שאיפה המביאה אותנו 
להתקרב לעולם הרוחני העליון. הנחות יסודיות אלו של דד 
סופן עלול להיות ספקנות והפרדה גמורה בין תחום הפילו¬ 
סופיה — המגיעה למסקנות שליליות לגבי הכרת האל והכרה 
מדעית של העולם הסובב אותנו, ובין התאולוגיה — שבה 
שולט רצון האל, ואין בה מקום אלא לאמונה הנובעת גם היא 
מפעולה רצונית. אולם מתוך ביקורת ההנחות האלו ניסה דד 
להקים בניין מחשבתי חיובי משלו. 

דד מוצא אחדות בין עולם-הרוח ובין עולם־המוחש — 
בכלליות האוניוורסאלית ובחד-המשמעות שבמושג 
ה״הוויה" ( 1:12 ז 6$$6-65$6 ). מושג זה, במשמעותו הרחבה 
ביותר, מובן אחד לו, בין אם נייחס אותו למקרים הפרטיים, 
או לכל עצם, או לצורות, או אף לאל עצמו. על כן אין כאן 
גזרה־שווה בין המהויות השונות, אלא "המהות עצמה" היא 
בעלת משמעות אחת ( 002 ׳ 11 מנ 1 ) גם לגבי היוצר וגם לגבי 
הנוצרים. מושג זה דומה מאד ל״עצם" ( 12 :מ 2 :$כ! $11 ) של 
שפינוזה (ע״ע): כשפינוזה סבור גם דר, שכל התופעות החוש¬ 
ניות והשכליות מופיעות כאפני־הוויה ( 011 ס 6$$6 1115 > 0 מ 1 ) אין- 
סופיים, אלא שבניגוד לשפינהת עדיין בנוי מושג זה בתורת 
דד על יסוד המציאות האובייקטיווית הממשית שמחוצה לנו, 
ואנו מגיעים אליו בדרך של הפשטה פורמאלית לפי השיטה 
הסכולאסטית המקובלת. 

על יסוד ראשוני ובלתי־מוגדר זה נבנה כל עולם החושים 
וההכרות: ההוויה הבלתי־מוגדרת, בהיותה סובייקטיווית 
ואובייקטיווית כאחת, מופיעה לעינינו כאוניוורסאלית, הודות 
לתהליך ההפשטה של תודעתנו! אך יחד עם זה היא גם 
פרטית וחושנית, כי בה כבר טמון היסוד גם של הפרטיות 
וגם של הכלליות, וכל הבחנה שאנו מבחינים במציאות זו 
נעשית על יסוד מה שתופסים חושינו ממושג־ההוויה עצמו 
( 6:61 :: 2 ק 2 £0101211$ 0110 מ 1$11 ( 1 ). דבר זה מתבטא בבירור 
בבעיית תארי־האל: כשאנו מייחסים לאל תארים (חכמה, 
צדק, רחמים וכד), אנו מבחינים בו מהויות שונות, ולדברי 
התומיסטים אין הבחנה זו אלא פרי שכלנו, שאם לא כן אנו 
נמצאים פוגעים במהות האחידה הראשונית והפשוטה של 
האל; אך אם אין להבחנה זו כל אמת במציאות — איך נוכל 
לאמר שהאל יודע, חכם וכד? דד אומר, שההבחנה נעשית 
״מצד הדבר״ ( 61 ! 21:6 ? 2 ), ז״א שהתארים השונים קיימים 
באמת במהותו האין־סופית של האל, ואין דבר זה פוגע כלל 
באחדות(} שכן על אף היותם דבר אחד, מביעים תארים אלה 
אפנים ($£: 121112 > 0 מ 1 ) שונים של מהות זו, שאין באפשרות 
שכלנו להשיגם כמות שהם. 

מן ההנחות האלה נבעו מסקנות רבות: לגבי תורת־ 
ההכרה — אין אנו יכולים להניח שהחומר הוא שנותן את 
״ההפרה האינדיווידואלית״ ( 1£1112:1001$ \ £11 ת 11 סנ 11 <ן 11101 זק), 
ז״א לא נוכל לאמר, שמה שמבדיל את ראובן משמעון הוא 
החומר, בהיותם שניהם משותפים במושג כולל "אדם", אלא 
אנו תופסים מיד את מהותו של כל פרט (ראובן, שמעון 
וכד) מתוך ״המהות הזהותית״ ( 11260061:2$ ) שבו. מושג 
ה 1126006112$ הומצא על-ידי דד כדי להביע את המיוחד 
והבלתי-חוזר שבכל פרט ופרט שבמציאות. הנחת ה 11260061015 
כמשהו שנתפס בצורה מיידית ע״י החושים וכמשהו נוסף 
על החומר והצורה והמורכב, הביאה אתה את המסקנה 



201 


דונם, סרןוטום יוהגס—דונץ, אגן ה 


202 


שהכרת החושים ה״אינטואיטיווית" קודמת להכרה "שכלית". 
הנחה זו פתחה את הדרך לנומינליזם (ע״ע) של א 1 קם 
(ע״ע) ולכל מחשבת האמפיריזם האנגלי, שראה את הכרת 
המקרים כקודמת להכרת המושגים הכוללים, שהם נוצרים 
דק לנוחיות הדיבור, אך חסרים כל מציאות הוויתית! זה 
היה הפרץ הראשון בבניין מערכת המושגים המופשטים 
והמאתמאטיים שבתורה האריסטוטלית. 

דו׳ עצמו לא הוציא מסקנות אלו מתורתו! במקומן בנה 
את התאוריה של "הדרגתיות הצורות" ( 0$ :ו 3 ז 1311 מז £0 ), 
שלפיה אין אנו מכירים מיד את הפרט בבירור, אלא דק 
בצורה מעורפלת: מן האינטואיציה המעורפלת מפיקים אנו 
את כל הדרגות השכליות השונות ( 311£3£68 מ״ £0 , אשר גם 
הן יסודן במציאות)! ז״א: מן האינטואיציה הראשונית 
ע 1 ברים אנו למין "אדם", וממנו לסוג רחב יותר (כגון "בעל- 
חי") עד המושגים הכוללים ביותר. 

לגבי תורת־הנפש — ולעולם לפי עקרון של הבחנה פור¬ 
מאלית ״מצד הדבר״ — מדגיש דו׳ את אחדותה של תורה 
זו: כוחות הנפש אינם סגולות אלא חלק מעצמותה ומהותה! 
ליד הנפש קיימת גם "צורת הגופניות" (- £1 - 01 קז 0 :> ג 1 ז 1 ז £0 
£3115 ), שאם לא כן היה גוף זה צריך להיעלם מעינינו מיד 
עם הפרד הנשמה ממנו. 

לגבי הבעיה הקוסמולוגית קיבל דו׳ את העקרון של 
צורניות החומר כפי שהובע ע״י אבן גבירול (ע״ע). החומר 
משותף גם למציאות החושנית וגם לכל המהויות הרוחניות! 
הוא נמצא בפועל, ופעולתיות זו— אם כי היא חלשה—אינה 
ניתנת לו ע״י הצורה: זו היא פעולת המציאות ( 1113 ! 15£6 ^ 
עצמה, ועליה מתווספות כל הצורות השונות בדרך של פירוט 
( 1£103£10 :> 6 ק 5 ) הגדל והולך. החומר מחוייב להיות בעל מהות 
עצמית איזדשהיא, מאחד שאין כל אפשרות שמ״אין" ב״כוח" 
ייווצר יש "בפועל", כפי שסברו התומיסטים. 

מסקנות אלו הדגישו למעשה את ההפרדה הגמורה שבין 
ההגות המחשבתית ובין העקרונות המוחזקים בדרך האמונה. 
לדעתו של דו׳ אין כל אפשרות לקבל את הוכחת מציאות 
האל בדרך התו׳מיסטית של התנועה והמניע הבלתי-מונע, כי 
הוכחה, היוצאת מן התוצאה אל הסיבה ומן המסובב אל הסובב, 
אינה הוכחה מספקת —, והוא הדין לגבי בעיות כגון הישארות 
הנפש ונצחיותה! כל הבעיות הללו הן אמיתות שבאמונה, 
והוכחותינו הן לכל היותר אפשריות, אך לא ודאיות. די׳ הר¬ 
גיש במיוחד בקרע שבין שני העולמות, ובמסקנות המעשיות 
של תורתו (ה 6111103 ) אפשר לראות זאת בבירור. בעולם 
המעשה והמוסר פועל, לפי דו׳, רצונו הבלתי־מוגבל והאין־ 
סופי של האל, אשר מרצונו ברא את כל הנבראות בלי כל 
הכרחיות הגיונית לבניין זה: בסתירה גלויה לכך הרי גם 
האדם, כמו האל שבראו, חפשי ברצונו. הרצון עדיף מן 
השכל! דו׳ קובע, שהשיפוט השכלי חסר כל יכולת קובעת 
לגבי מעשיו של האדם: אני יכול להודות שדבר אחד טוב 
מדבר אחר, ולבחור בכל זאת בדבר הגרוע. כל המצוות 
המעשיות שעל הנוצרי לקיים חסרות כל בסיס חוץ מרצונו 
של האל. מהכרה זו מתחייב, שכשמתרוקנות מצוות אלו 
מתכנן האמוני — הן נופלות ואובדות מחוסר כל מובן 
הגיוני. — דו׳ מדגיש את הצורך שבחופש הפרט וחוסר כל 
הכרחיות שבמעשיו! אך מצד השני נותן הוא לאל אפשרות 
לקבוע לפי רצונו הבלתי־מוגבל את כל המתרחש בעולם 
(תורת הפרדסטינאציה [ע״ע גזרה קדומה]). 


ההשפעה הגדולה של תורתו המחשבתית של דו׳ הורגשה 
ביהוד במאה ה 14 ! האסכולה הפראנציסקנית גברה במכללות 
רבות, ויש מתלמידיו של דו׳ שניסו להמתיק את המסקנות 
הנובעות משיטה זו והמסכנות את עיקרי־האמונה, אך יש גם 
שלא נרתעו ממסקנות אלו. תנופה חזקה מתורתו קיבלו גם 
הנטיה לאמפיריזם שבאסכולות הפראנציסקניות אשר באנ¬ 
גליה, וגם זרם המיסטיקנים הגרמנים! אך ביחוד — ובתקופה 
מאוחרת יותר — השפיע הוולונטאריזם האוגוסטיני שבתורתו 
של דו׳ במידה עצומה על כל ההגות של הרפורמאציה, אע״פ 

* 4 

שדו׳ עצמו נשאר בכל תורתו ודפוסיו המחשבתיים בתוך 
תחומה המובהק של המחשבה הסכולאסטית ומהווה דווקא 

את הפרי הבשל ביותר של הגות זו. 

כתביו: 1 — 11 ^ ליון, 1639 ! פאריס׳ 1891 — 1895 ! שגי 
.1950 , הכרכים הראשונים בהוצאה ביקרתית, ואטיקאן 

500601'£, 7410 1 11601. 4. 74. 8 ., 1900; ?. 1^10£05, 1400 
־ 111 ) 01 ./ 1 00/1011015 7 1405 ,. 101 ; 1906 ,. 8 . 74 . 4 § 01 § 0 ?/ 7105 סס 
[->€11 11. 1715500, 7/1 €01. 11. 7/71105. 701 1). 5., 1908; 1(1., 

/. 7). 8. 400101010 $111105. €1 1/1001., 1-11, 1930 2 ; 130*1- 

(10££0 8 .( 1 . 4 $510/100 01111111 4 76 . 11 ' $001001 77010 16 ( 7 ,ז ., 
1916; £3 110 /$ס 5 ס 111 /$ 1 ) 7 י 0 זק £00£ ,£ ; 1922 ,. 8 .( 7 ,ץ* 11 )ד 

411 781011/1€110€14% 74. 5 ., 1924; 13., £ 0 8 . 74 ^ 781001/101100 ׳ ., 
400101x0 411 ¥0060 111000710, 1933; 0. £. 5. £13 74 , 15 זז . 

1-11, 1927; 011. £311 0 , 765 0 8 .( 7 ./ 46 €5 ' 111 ) 1€711 ( 7717 ס ., 
1927; 19. 5031 1927 .( 7 . 0 41 $€715100 11 , 011221 ) 3 ־ ; 

131 £01:1001 .£ ; 1936 ,. 8 .( 7 . 4 170040/100 7410 ,} 510 ^\ 100 ת , 

7). 8.: 7€717471111 41 511141 5001101 (1920-1940), 1940; £. 
^1055001*, 88 .( 7 10/1 ) 7,1 07171071 \ 70 1 7$110/165 §€?! . 11 017405 } 1 ס 1 /ס ., 
1942; 011. £3110-30 £7400100 ,־ 01 ז\ז £6 .£-ב 01 בממז£ .\נ-§ת 1 'קק 
811711115 (0011001;. £1300150303 ¥11, 1), 1946; £. \¥01103 נ 

-!(!/ 4€10$ ( 1 1/16 171 7117104071 ' 7/10 700715007740711015 0.714 1/10X1 
7410 7/ 01x40000/1 1516/1 70 ,ן 11 '[ ¥0 ׳\מ 310 '[ 81 . 0 ; 1946 ,. 5 .( 7 / 0 5105 
700/1000/105 405 € ■ 10 1717X110 ס . 8 .( 7 , 311500 > .£ ; 1951 .( 7 . 4 

505 1 ) 1 17700411011071 8.1 . 74 ./ ,. 101 ; 1951 , 1165 ] 001110 -ס 010 ס 1151 / 
, 100 ז 1311 ^~ 1 מ 531 10 > .£ ; 1952 , $05140715 / 071407x107110105 

. 1954 ,. 8 .ס ./ 

י. ב. ס. 

ךונפ 1 רט ( 01-1 קד 61 -.י 3 ס), עיר על גדת המיסיסיפי, בדרום- 
מזרח מדינת איובה, אה״ב! 75,000 תושבים ( 1950 ). 

חשיבות מסחרית רבה נודעת לדו׳ כמשווקת ראשית של 
תבואות ושמן מן הסביבה החקלאית העשירה המקיפה את 
העיר. דו׳ קשורה קשרי-תחבורה ענפים (מסילות־ברזל 
ודרכי־מים) עם ערים גדולות אחרות. היא משמשת מרכז 
תעשייתי גדול למכונות חקלאיות (הגדול בעולם), לקטרים, 
מכונות־כביסה, פחי־אלומיניום (המפעל הגדול בעולם), למצ¬ 
למות, מלט, בגדי־גברים, שימורי־בשר ומוצרי־חלב. 

דו׳ נוסדה ב 1835 ע״י קולונל ג׳ורג׳ דוונפורט, מראשוני 
המתיישבים באותו איזור! ב 1851 קיבלה מעמד של עיר. 
ב 1853 הוקם בה הגשר הראשון על המיסיסיפי. 

דזנץ׳אגן לד (ר״ת [רוסית] דונבס :, 6300683 10 }> 1 ! 1161 ס 1 / 
30116300 ), איזור מכתודפחם ומרכז תעשייתי חשוב 
בברה״מ, על גדות המנץ, יובלו הימני של הדון (ע״ע), 
ברוסיה האירופית הדרומית. האגן מקיף את המחוזות 
סטאלינרוורושילובגרד ברפובליקה האוקראינית וחלק ממחוז 
ר 1 םטוב ברפובליקה הרוסית! שטחו כ 25,000 קמ״ר. מירבצי־ 
הפחם נמצאים ברצועה הנמשכת מצפון־מערב לדרום־מזרח, 
באורך של 375 ק״מ וברוחב של 160 ק״מ. במות הפחם באה״ד 
נאמדת ב 60 — 90 מיליארד טון — הכמות הגדולה ביותר 
באירופה. באיזור יש גם מכרות של חרסית׳ קאולין, מלח, 
גבס, וקצת כספית, עופרת ואבץ. התפתחותו התעשייתית 
היתה תוצאה של קשירת התפוקה המקומית של פחם עם 



203 


דונץ, אגן זז*—דונר, גאודג רפאל 


204 


אגן־ הדו נץ: 
מכרות ותעשיות 

# הפקת ברזל ופלדה 
+ יצור מכונות ועיבוד מתכות 
9 תעשיה כימית 
□ תעשיות סיליקאטים יקדרוח 
׳ 4 תחנות כוח־חשמל 



הבאת עפרוודברזל מאחור קריבוי־דוג 
הסמוך לו! אחר־כך התפתחה בו גם תעשיה 
קלה. היום התעשיה כוללת: פלדה, מכונות 
כבדות(קטרים, טראקטורים) וקלות, כימי־ 
קאלים. אה״ד מפיק כ 50% מהפחם ויותר 
משליש מהברזל והפלדה המופקים בברה״מ 
בכללה. באגן מצטופפות ערי־תעשיה: 3 
ערים (סטאלינו, מאקייבקה, ו 1 ר 1 שיל 1 ב* 
גראד) שאוכלוסייתן עולה על \ מיליון, עוד 
3 ערים של יותר מ 100,000 , ולפחות 8 ערים 
של 50 — 100 אלף תושבים כל אחת! באיזור 
גם רשת מסה״ב הצפופה ביותר במדינה. — 
חלקו המזרחי של האגן הוא גם איזור חקלאי 
עשיר, המגדל חיטה, חמניות וכותנה. 

ים. ש. 

היסטוריה. במאות ה 11 — 13 היה 
באה״ד הישוב ד ו נ •ין — היום תל סמוך 
. לחארקוב, שנערכו בו חפירות. האוכלוסיה 
של דוגץ היתה, כפי הנראה, קומאנית 
(פולובציח), אבל זמן־מה שימש הישוב 
עמדת־ספר רוסית על גבולה הדרומי־מזרחי 
של רוסיה של אז. דונץ נהרסה על־ידי 
הטאטארים ב 1239 , בעלותם על קיוב. מאז 
עד המחצית השניה של המאה ה 18 היה 
אה״ד שטח שומם, שדרכו, בעיקר, ערכו 
הטאטארים מן הקרים את פלישותיהם על 
רוסיה. לפי שלום־בלגראד, 1739 , סופח האיזור לרוסיה. 
פיתוח המכרות התחיל בשנות מלחמת־קרים ( 1853 — 1856 ), 
כשרוסיה היתד. מנותקת מהפחם האנגלי. ההתפתחות הת¬ 
עשייתית החלה סמוך ל 1870 עם הקמת מפעל־הפלדה הראשון, 
והיא הוחשה בסוף המאה ה 19 , כשנסללה רשת מסילות- 
הברזל בדרום־מזרח רוסיה האירופית. ב 1904 הוקם הסיג- 
דיקאט להפקת פחם ,ז^סתץמסקח, שהיה שייך ברובו להון 
צרפתי. ב 1913 סיפק האחור למעלה מ 87% מכל הפחם שנכרה 
ברוסיה. ממארס עד נובמבר 1918 היה האחור כבוש בידי 
הגרמנים. במלחמת־האזרחים הרוסית ( 1918 — 1920 ) התנהל 
מאבק משולש על אה״ד — בין הבולשוויקים, בין הלאומנים 
האוקראינים ובין צבא־דניקין "הלבן", והאיזור עבר כמה 
פעמים מיד אל יד. הצבא האדום מצא סעד רב בפועלי האחור 
במלחמתו ב״לבגים״: הוא כבש אותו כיבוש סופי בסתיו 1919 . 
בתקופת הנא״פ ( 1921 — 1929 ) חודש פיתוח תעשיית האחור. 
במלחמודהעולם 11 כבשו הגרמנים את אה״ד בסתיו 1941 , 
אחרי שהציפו הרוסים לפני נסיגתם את רוב המכרות והרסו 
את רוב מפעלי התעשיה. הגרמנים גורשו בקיץ 1943 ! 
האיזור שוקם במהירות ופותח מאז במידה רבה. 

א. אח. 

ךו^צט י ׳ ןךנרדז — 111 < 12 ! 1 <י\ 1 .( 1 11x10 .<־!־ 1501 — ( 1529 , 
פירנצה — 1606 , שם), כלכלן איטלקי. דו׳ היה 
סוחר ומלומד. בין השאר תירגם את כל כתבי טקיטוס, 
ותרגומו נמנה עם יצירוח־המופת של הספרות האיטלקית. 
ככלכלן היה בין הראשונים שהבינו את הקשר שבין הקף 
הכסף במחזור ובין רמת־המחירים, ואף הבחין בפונקציה של 
מהי ת ת מחזור־הכסף, בהתאם למה שנקרא לאחר דורות רבים 


בשם "תורת־הכמות של הכסף". על יסוד הבנה זו יכול היה 
להסביר את העליה הגדולה ברמת-המחירים שחלה במאה ה 16 
כתוצאה מזרימת הזהב מאמריקה. דו׳ צידד בטביעת־מטבעות 
חפשית ומתח ביקורת חריפה על השליטים, שהנמיכו את 
ערכו המתכתי של מטבעם תוך רדיפה אחר רווחי-שעה. 
הוא הטעים את חשיבותם של גורמי המחסור והערך 
הסובייקטיווי — או התועלת — בקביעת המחירים. — חיבו¬ 
ריו הראשיים: 1 נ 11 מ 3 :> 101 > 01213 ס ז \! ("הערה על החליפין", 
1582 ) ! 100£13 מ £113 ^ 6 מ £210 . 1 ("הרצאה על המטבע", 
1638 ). 

51711111 1111 ) 7 ) 1 ) 1167076 11116 )¥ / 0 ¥71607$ 716 7 . 11 . 1 ־ 1 

. 0 . 0 ; 1901 ,( 55 — 25 , 11 ,.[? 111 ? . 0 ס 5$ \ 2 .מס £0 

. 1920 ,.( 1 . 8 11 > 671 ) 66 1 ( 11711 ) 6 161 ) 1 ) 16071 3 ) 7 ,סז&סא 

ד 1 נר, $א 1 ךג רפאל — ־נ£ב 1 ב 001 £־ 0€01 — 

( 1693 — 1741 ), פסל אוסטרי. דו׳ נועד תחילה 
ללימוד תאולוגיה, אולם במהרה פגה לאמנות. אחרי שנות־ 
נדודים באיטליה הצפונית פעל בזלצבורג, פרסבורג, וינה 
וגורק. — דו׳ נחשב כאחד הפסלים החשובים של המאה 
ה 18 ! הוא היה הראשון בתחום האמנות הגרמנית שניסה 
להשתחרר מן הפאתוס התיאטראלי של הבארוק האיטלקי 
ולהגיע — בהשפעת האמנות הצרפתית — לידי צורות ברו¬ 
רות ומתונות יותר. כבר באמצע ימיו נעשה — כיחיד — 
ליוצר של סיגנון קלאסיציסטי, שלא היה עתיד להפוך 
לסיגנון התקופה אלא לאחר 30 שנים. 

כחומר לפיסולו שימשה לו — מלבד השיש — גם עופרת 
יצוקה. מיצירותיו החשובות: הפסלים בחדר־המדרגות של 
ארמון מיראבל שבזאלצבורג, פסל מארטינום הקדוש בדום 
בפרסבורג! יצירתו העיקרית: הבאר שבשוק החדש בווינה 





205 


דמר, גאורג רפאל — דונש פן תמים הבכלי 


206 



ג. ר. דונר: מארטינום הקרוש 

( 1737 — 1739 ). לעת זקנה יצר את "האבל על ישו" שבכנסיית 
המנזר בגורק. 

- 30 .)) 051:6 ,:ז^־ 1 ת 0 ^•- 26 :ז^ 7. 0., 1907; £. X1 ) ,ז 6 ץ 43 ^ 
-^ 00 ) 80 , 3 61 ) 8113/10116 16 ( 7 , 8015011:3 . 3 > ; 1920 ,\ 1511 > $1 \ 06 ז 
,־ 13131161151611101 ..£ ; 1929 ,.<£ .£ . 0 ,־נ 16 § 1 ? . 4 , ; 1927 , 76611 

. 1944 ,.ס .£ . 0 

פ. ש. 

דוגיט 3 ן לבךט (או לבר(א) ט, אלאבראט, גם אדונים 

הלוי [תרגום שמו הברברי, כאילו היה ספרדי — 

י• • * 

1116505 >] ; אמצע המאה ה 10 ), בלשן ומשורר עברי. משה 
אבן עזרא קורא לו "איש בגדאד לפי מקורו ואיש פאם לפי 
חינוכו". דו׳ היה בן משפחה מיוחסת, למד אצל רב סעדיה 
גאון בבגדאד, נקרא "נשיא" ו״גביר", והיה רב ודיין. בהיותו 
בן 30 כבר היה מורה מפורסם. יש להניח שחי זמן־מה 
בקורדובה. שנת־מותו אינה ידועה. 

דו׳ כבלשן. בקורדובה עבד אז מנחם בן סרוק (ע״ע), 
מזכירו של חסדאי אבן שפרוט, על מילונו "המחברות". דו׳ 
כתב נגדו ״תשובות״ חריפות והגישן לחסדאי (אחרי 958 ). 
לפי דבריו עירער על 200 נקודות! בטכסט שלפנינו יש רק 
160 סעיפים. 68 מהם כלולים בשיר "לדורש החכמות", 
שסעיפי־הפרוזה המקבילים מפרשים אותו — צורה שאולה 
מן הספרות המקצועית הערבית. הערות רבות של דו׳ דנות 
בפירושים העלולים, לפי דעתו, להטעות בענייני הלכה 
ואמונה! בחינה דתית זו אולי מסבירה את חריפות ההתקפה. 
אמנם הודח מנחם ממשרתו בהאשמת אפיקורסות או מינות, 
אך אין הוכחה לסברה, שדר גרם בכוונה לכד ושנהנה באיזו 
צורה ממפלת מנחם. עוד בחיי חסדאי יצאו נגד דו׳ שלושת 
תלמידי מנחם: אבן קפרון, יצחק אבן ג׳יקטילה (מורו של 
אבן ג׳נאח) ויהודה חיוג׳(ע״ע) ב״תשובות" המחקות בצורתן 
את שירו של דר: הם דנים ב 50 נקודות! תלמיד דר, יהודה 
בן ששת, ענה להם בתוקפנות באותה צורה. רש״י ידע על 
הפולמוס בין אסכולת מנחם ואסכולת דר׳ ומצטט את דו׳ 
כ 20 פעם. רבנו תם כתב "הכרעות" בין דעות דר ומנחם, 
ור׳ יוסף קמחי כתב נגדו הכרעות לטובת דר ב״ספר הגלוי". 


אע״פ שדר צדק ברוב השגותיו, אין שיטתו הדקדוקית 

עולה על זו של מנחם: שניהם דבקים בדקדוק המסורה, 

כלומר חושבים שיש שרשים בעלי אות אחת או שתי אותיות. 

במבוא לתשובות מונה דו׳ ראשי״פרקים של ספר־דקדוק 

עברי כפי שצריך הוא להיות, אך כנראה לא כתב ספר 

כזה. — לדר מיוחסות "תשובות על רב סעדיה גאון", אך 

חוקרים רבים מטילים ספק בבעלותו על ספר זה, שהוא 

כתוב בפרוזה ובסיגנון מלא ערביזמים, ויש בו הכרה ברורה 

שהשרשים הנחים הם בני שלוש אותיות. אך יש גם חושבים 

שדר כתב רשימות אלה בזקנותו, אולי בהשפעת חיוג׳, מייסד 

השיטה החדשה לכל הדעות, 

דו׳ כמשורר. רוב החוקרים מסכימים, שדו׳ הוא 

שהתאים את המשקלים הערביים לשירה העברית! בזה 

הניח את היסוד לצורתה של שירת יה״ב. לפי דבריו התחיל 

בזה עוד לפני מות רב סעדיה גאון ( 940 ). למרות התנגדות 

עקרונית מסויימת נתקבל החידוש מיד, אפילו ע״י תלמידי 

מנחם. אבן גבירול, בשיר־תהילה לר׳ יהודה הלוי, מדבר על 

דו׳ כעל גדול המשוררים עד הזמן ההוא. אולם רק מעטים 

משיריו נתגלו עד כה! רבים ידועים רק ע״י קטעים המצוט¬ 

טים בתוך ה״תשובות״. משירי־הקודש של דו׳ — הזמירה 

לשבת "דרור יקרא", וכן "דוי הסר" שנתקבל בברכת־המזון 

של סעודת הנישואין. שירי־החול שלו רובם ככולם שירי 

תהילה וידידות הם, כמנהג הזמן. מורגשת בהם נימה חזקה 

של הטפת מוסר, למשל נגד שתיית יין. מקטע־גניזה אנו 

למדים, שיש לייחס לדו׳ גם 10 חידות בחרוזים, שיוחסו 

קודם לאבן גבירול. — דו׳ ידע לכתוב גם בסיגנון הפיוט, 

כפי שמוכח ע״י שרידי קרובה ליום הספורים וקטעים אחרים. 

״תשובות״ דו׳ הוצאו לאור ע״י צ. פיליפו׳בסקי, 1855 ! 

שירי הוויכוח של תלמידי מנחם ודו׳ — ע״י ז. ג. שטרן, 

1870 ! ה״תשובות על רס״ג״ — ע״י ר. שרטר, 1866 ! קובץ 

שירי דו׳ הוצא לאור ע״י ד. כהנא בתרנ״ד וע״י נ. אלוני 

בתש״ז (והשו׳ א. מירסקי, קרית־ספר כ״ד, 16 — 19 , תש״ז)! 

שיר ופולמוס לדו׳ בן לברט (ד,וצ׳ מחברות לספרות), תש״ד. 

ח. בדודי, על המשקל הערבי(ס׳ היובל לקרויס, 117 ־ 126 ), 
תרצ״ח ד. ילין, להשגת תלמידי מנחם בן סרוק (שם, 127 ־ 
175 )* הב״ל, התאבקות דר בן ל׳ (ס׳ הזברון לא. גולאק 
ולש. קליין, 105 ), תש׳־׳ב* הב״ל, תולדות התפתחות הדקדוק 
העברי, 93-67 , תש״ה* נ. אלובי, דובש בן לברט, שירים, 
תש״ז * הב״ל, מלשונו של דר בן ל' (לשוננו ט״ו, 
172-161 ), תש״ז * הנ״ל, תורת המשקלים, תשי״ב * 

,. 3 ) 1 ; 1892 , 27 , 1 ( 11615567156110 /) 0 )^ 5 .) %66 / 16 ( 1 ,־ 4161 ) 133 . 7 ^ 

, 49 0 ^ 201 ) .£ .ב £11£131 . 14 ; 1926 , 26 , 5 ) 116 ? 0 )^ 

1116 10 6 ) 671 ) 6 [ £6 101 ) 6 (} 5 101111 £0015 פ״ נ 0113 ע״ע \ 3760 
; 389 , 7 ^ 14110 ) .£ . 17 .<£ 0713 \ 11 ) $0 .( 1 1617% ( 136710 01 316105 
, 202 ־ 1461 .( 1 ; 1930-1936-1938 ,( 505 , 12-13 ; 367 , 11 

, 1165 ) 81:0 3 ז < 1 ) 833 ) 0 ץ 5003 0£017151 €01156 ) 7 ) 0167711 ? 7/16 

, 36 0£ ן) £133165 175 . 17 . 0 7671 , 1016 ^ 7 .א ; 1943 ,( 26-46 
- 0771 ) 0 0713 ) 0701717710 616 )( £161 ,ץ) 51 ^ 0 ־ 1/161 .ם ; 1945 ,( 141 

. 1955 , 64 , 10715 ) 1710 

ה. רב. 

זיונע ןן תמים הב?לי — אדונים בן תמים! ערב׳ אבו 
סהל — סוף המאה ד, 9 , קירואן — אחרי 958 ), 

פילוסוף, תוכן, רופא, חוקר־הלשון ומפרש. ר׳ משה אבן 
עזרא מהלל את דו׳ כאחד הראשונים שעסקו בחקר הקירבה 
הלשונית של עברית, סורית וערבית ובהשוואתן, ביהוד 
בנוגע למוצא המלים! דו׳ ראה בעברית את הקדומה והצתה 









207 


דונש גן תטיס הבבלי—דוסטויבסקי, סיודור מיכילוביץ׳ 


208 


בכל הלשונות, שממנה נסתעפו שאר לשונות בני־קדם ("שי¬ 

רת ישראל" לרמב״ע, נ״ד). גם ר׳ אברהם אבן עזרא מזכירו 

בין "זקני לשון הקודש" הראשונים ומייחס לו "ספר מעורב 

מלשון עבר וערב" (הקדמה לס׳ "מאזני לשון־הקודש"). 

דבריו של דו׳ בדקדוק הלשון מובאים בפי מדקדקים, סופרים 

ופרשנים שונים. דו׳ היה שקוד על "ספר-יצירה" מנעוריו 

וחיבר עליו פירוש בערבית בדרך המחקר, מאחר שפירושו 

של רב סעדיה גאון לא הניח את דעתו. פירוש זה היה מפור¬ 

סם בשעתו, והוא הגיע לידינו בכמה תרגומים ועיבודים 

עברים (ע״י ר׳ משד, בן יוסף וע״י ר׳ נחום המערבי); מן 

המקור לא נשאר אלא שריד בלבד. בתוך פירושו של דו׳ 

מובאים דברים מתוך פירוש "ספר-יצירה" לר׳ יצחק הישראלי 

(ע״ע), ואפשר שדו׳ היה תלמידו (יש שטעו וזיהו את שני 

המחברים). דו׳ חיבר גם ספר בחכמת התכונה במצןת הח׳ליף 

מנצור איסמאעיל מקירואן(מת ב 953 ), ובו הובעה הסתייגות 

מסויימת מהאסטרולוגיה שהיתה מקובלת מאד בימים ההם. 

גם טפרים אחרים בחכמת החשבון וברפואה נזכרים בשמו; 

אבל שום ספר משלו לא נשמר עד ימינו. 

ספר יצירה... עם פרוש... אבו סהל דונש בן תמים (י״ל ע״י 
מנשה גרוסברג), תרס״ב: ש. א. פמננסקי, אנשי קירואן 
(זכרון לאברהם אליהו הרכבי, 192-190 ), תרס״ט;.. 1 

-ת €1 :ז$ ; 1844 , 117 , 1 ז 1£6 ז 111£61111 \ € $01% $1071 1 */' 1 * 811 01166 

, 116101166$ * $3 3.6$ €71 § 111 * $612 66 ( 1 ( 1 ה 81$6116 ז 01 חד!:> 5 
, 3671 * 1 [ 366 0116681116 26 [ 1$6  016 י . 10 ; 1893 , 395-397 

. 1902 , 72-73 

א. מ. ה. 

ר׳ ד 1 סא ןן הךכינס, מראשוני התנאים. הוא תפס עמדה 
חשובה בין החכמים עוד בזמן הבית והכריע במח¬ 
לוקות הלכתיות (משג׳ כתוב׳ י״ג, א׳—ב׳) נגד דעתו של 
ר׳ יוחנן בן־זכאי (ע״ע). ר׳ דו׳ האריך ימים אחר החורבן, 
עד לימי נשיאותו של רבן גמליאל השני (ע״ע) ביבנה ועד 
בכלל; הוא חלק על דעתו של הנשיא בשאלה הנוגעת 
לקידוש־החודש (משג׳ ר״ה ב׳, ח׳—ט׳), ואעפ״כ דרש לציית 
למעשה להכרעת בית־דינו של הנשיא (וע״ע לוח, הלוח 
העברי). בתקופת יבנה כבר היה זקן ביותר ולא יכול לבוא 
לבית־המדרש, אבל דעתו היתה חשובה ומכרעת בעיני 
חכמים, ויש שבאו במיוחד לביתו לשם שמיעת דעתו? עמדתו 
הכריעה לגבי קביעת הלכה כבית־הלל בשאלת צרת־הבת 
(יר׳ יבמ׳ א׳, ה״י [ג׳, א׳] ? בבלי יבמ׳ ט״ז, ע״א), לעומת 
זה היה אחיו הצעיר יונתן — שנודע בחריפותו — 
מתלמידי בית־שמאי (שם). במשנה מובאים משמו של ר׳ 
דו׳ דברים בהלכה, בעיקר בדיני טומאה וטהרה (עדיות ג׳, 
א׳—ה׳? אהלות ג׳, א׳! נגעים א׳, ד׳; טהרות ח׳, ח׳), ואף 
דברי הדרכה להנהגתו המוסרית של האדם (אבות ג/ י׳). 

תסזן, כך י םטו 5 ר — 5011 ^ 02 זס 1 !<ןס:ז 15 ז\ 01 — (גר 
1889 ), הוגה־דעות אנגלי קאתולי, חוקר תולדות 
התרבות הרוחנית והמדינית של אירופה. דר רואה את שרשה 
של כל תרבות — אף של העת שלפני הנצרות — בדת, 
שממנה היא שואבת רוח של קדושה וערובה לאמיתותה. 
הוא מפרש בחיבה יתרה את התהוותה של אירופה הנוצרית 
ואת איחודה ע״י הדת ביה״ב. לעומת זאת מבקר הוא קשות 
את תרבותה ואת תולדותיה של אירופה בעת החדשה בגלל 
התרחקותה מן הנצרות, ומגיע לשלילה של האמונה בקידמה. 
המשבר התרבותי והמדיני הקשה של ימינו — שמשנתו 
הפילוסופית־היסטורית מתיימרת להסבירו — הגבירה את 


השפעת ביקרתו ואת רושם קריאתו לחידוש "הסדר הנוצרי"; 
תרמה לכך אף אמנות 
הסיגנון והניסוח שלו. 
מ 1940 ואילך דו׳ 
פעיל בתנועת "חרב־ 
הרוח" ( 0£ 1 )ש 0 ׳*י 5 
!!•! 1 ס 5 ) — תנועה קא־ 
תולית להתחדשות 
רוחנית. — מספריו: 

- 8.6 1 ) 311 6 $ 5 ' 1 § 0 י 1 ? 

1181011 ("קידמה ודת", 
1929 ); 12£108 ל סן! , ! 
6 נ 01 זס£ 0£ ("התהוו¬ 
תה של אירופה", 
1932 ); 1 >ס 2 ס 10 § 8611 
16 ג 01181 ("דת ותר¬ 
בות", 1933 ); - 86 
8156 1116 1 ) 30 11£100 
- 0111 11 ז ¥6516 \ 0£ 

11116 (״הדת ועליית התרבות המערבית״, 1950 ); -• 01161 ( 1 
6 ק 0 ז £11 1102 > 20 ] 5 (״הבנת אירופה״, 1952 ); 31 ׳ 116% > 16 ל 
$ץ £553 (״מסות על יה״ב״, 1953 ); 1 > 1 ז ¥0 \ 0£ 10$ בת 02 ץ 0 
ץז 0 )$££(״הדינאמיקה של ההיסטוריה העולמית״, 1957 ). 

א. ע. ש. 

דוסטזלבסמי, פיודור מיכולוביץ׳ — - 0 . 300 x 0 
68010111 — ( 1821 , מוסקווה — 1881 , פטר- 
בורג), סופר רוסי, מגדולי ההוגים וחוקרי־הנפש בספרות 
העולמית. 

תולדות חייו. דו׳ היה השני לשבעת ילדיו של 
רופא בבית־חולים לדלת־העם במוסקווה, ממשפחה מהאצולה 
הבילורוסית, שנתרוששה במשך השנים. האב היה מחמיר, 
אד הוגן, ביחסו לילדיו; האם — בת סוחרים ממוסקווה — 
היתד, עדינה, בעלת דמיון ונטיה לאמנות. דו׳ למד בבית־ספר 
טוב, שבו הכיר יפה את הספרות הרוסית; הוא התלהב 
ל״היסטוריה של רוסיה״ מאת קו־מזין (ע״ע), ועוד יותר — 
לפושקין (ע״ע). 

בהיותו בן 16 נתייתם דו׳ מאמו, ואותה שנה עצמה הוכנס 
לבית־הספר הצבאי להנדסה בפטרבורג, שאווירתו, רוחו 
הצבאית ותכנית-לימודיו היו קשות עליו. הוא ביקש מפלט 
בספרי גתה, שילר והרומאנטיקנים הגרמניים והצרפתים, 
וכבר אז החל לחלום על עבודה ספרותית. באותו זמן 
נתמוטטו חיי משפחת דו׳: האב דו׳ זנח את עבודתו אחרי 
מות אשתו ועבר לגור באחוזתו הקטנה ; אפי 1 נשתנה, הוא 
נתן בכוס עינו, נהיה חשדן, כילי, אכזר וברוטאלי, לקח לו 
פילגש מן האיכרות הצמיתות, וסופו שנרצח ב 1839 על-ידי 
צמיתיו. ניכר, שרושם האסון על דו׳־הבן היה אדיר, וכעין 
הד לו נשמע ברומאן שלו "האחים קאראמאזוב"; יש אומרים, 
שאף התקף האפילפסיה (ר׳ להלן) הראשון פקד אותו עם 
הידיעה על רצח אביו. 

ב 1843 סיים דו׳ את חוק-לימודיו בבית־הספר הצבאי 
ונתמנה כפקיד במשרד-ההנדסה הצבאי בפטרבורג. העבודה 
הכבידה עליו! הוא לא קשר קשרים עם בני-אדם, חי חיי 
בדידות, עוני ומצוקה נפשית, והתעניין בספרות בלבד. כבר 



כריסטופר רוסוז 




209 


דוסטויכפקי,-סיודור מיכילוביץ׳ 


210 



פ. מ. דוסטויבסקי 


ב 1844 התפטר מהשירות הצבאי, והמהנדסות והצבאיות לא 
השאירו ביצירותיו אלא עקבות קלושים בלבד. הוא התוודע 
אל אישי הספרות והביקורת — גריגורוביץ׳(ע״ע), נקרסוב 

(ע״ע), טורגניב (ע״ע) ובילינסקי (ע״ע). ב 1846 סיים את 

♦ * • י * • ■ 

י* * 9 • 

כתיבת סיפורו הראשון 110/18 ; 66/13816 (״אנשים עניים״). 
הסיפור עשה רושם אדיר על ידידיו הסופרים והמבקרים, 
שהכריזו על מחברו כעל "ג 1 גול חדש". גם בציבור היתה 
הצלחת הסיפור רבה כל־כך, שדר הועמד מיד בשורת הסופרים 
המהוללים של רוסיה. בין 1846 ו 1849 פירסם דר עוד שורה 
של סיפורים, כולם באותה רוח של פילאנתרופיה וחדירה 
לנפשם של אנשים קטנים, עניי-עולם וענווי־עולם,• החשובים 
בהם הם: א 160888 ז ("דמות־משנה"), 3 אמ 033 צ ("בעלת־ 
הבית״), 8048 56/1816 (״לילות לבנים״), 013606 
16 ]!ןק 06 ("הלב החלש"), 80/1 > 3 ץ 4 / 3 683 > 3 33 > 1 גץ 4 
0831810 ק*("אשת־הזר והבעל מתחת למיטה"). אולם הללו 
הכזיבו את המבקרים ולא העלו את קרנו של דר בציבור. 
את הרומאן "ניטוצ׳קה ניזוואנובה" לא הספיק דר לסיים, 
בגלל מאורע קאטאסטרופאלי בחייו, שהפסיק את פעילותו 
הספרותית ל 10 שנים. 

ב 1848 החל דר לבקר בחוג המחתרת הסוציאליסטי־ 
אוטופיסטי של פטרשבסקי (ע״ע), שדגל בעיקר ברעיונו¬ 
תיהם של פוריה ופרודו׳ן * דר נמשך אחריהם בעיקר מתוך 
מניעים הומאניטאריים־פילאנתרופיים. ב 1849 , אחרי חיפוש־ 
משטרה, נאסרו כל חברי חוג פטראשבסקי, ביניהם דר ואחיו 
מיכאיל — גם הוא איש־ספרות, מתרגם ועורך —, שהיה 
קרוב לו מכל אחיו. מיכאיל שוחרר כעבור זמן קצר, ואילו 
פיודור דר נידון למוות יחד עם קבוצה שלמה של מהפכנים. 
יום 12 בדצמבר 1849 נקבע להוצאת פסק־הדין אל הפועל. 
באותו יום הוצאו הנידונים לכיכר־קסרקטין בפטרבורג, 


והרובים כוונו אליהם; אותו רגע עצמו הוכרז שדינם הומתק 
והומר בעבודת־פרך בסיביר. 4 שנים עברו על דר בבית־ 
הסוהר לעבודות־פרך חמורות באומסק, בין פושעים פליליים, 
רוצחים, גנבים, אנסים; נשללה'ממנו הזכות לקרוא כל 
ספר׳ פרט לאוואנגליון; הוא אף הוכרח להשתתף בביצוע 
ענשי־גוף בחבריו למאסר. בריאותו נתערערה, ופקדוהו 

התקפי אפילפסיה, שלא הרפו ממנו כל חייו. ב 1854 שוחרר 

*• *♦ •* •• 

דר מן המאסר ונשלח לעיר סמיפאלאטינסק לשרת כטוראי 
בצבא. ב 1856 , כשניתנה ע״י אלכסנדר 11 חנינה חלקית 
לנידונים פוליטיים, הועלה דר לדרגת קצין. ב 1857 נשא 
לאשה את מ. ד. איסאיבה, אלמנה ואם לבן — אשד, שחפנית, 
בעלת־חלומות והיסטרית; שני בני־הזוג לא זכו לשלום־בית. 
נישואים אומללים אלה, דמות אשה זו — וביחוד דמות 
בעלה הראשון, פקיד שיכור — משתקפים בכמה תיאורים 
ביצירותיו של דר לאחר מכן. — ב 1859 הורשה דר לחזור 
לרוסיה האירופית שמחוץ לשתי ערי־הבירה, אך כעבור זמן 
מועט קיבל רשיון לחזור לפטרבורג. אותה שנה פירסם 
את הסיפורים 008 88 > #3/1101111 ("חלום הדוד") ו 06/10 
ס 8 ס>! 01683843 ("הכפר סטפאנצ׳יקובו"). ב 1860 יסד יחד 
עם אחיו מיכאיל את כתב־העת 43 נ 6 ק 8 ("הזמן"), שזכה 
להצלחה מרובה, וב 1861 פירסם בו את הרומאן 
6/1688816 ק 0 >! 00 8 8816 (״חלכאים ונדכאים״)—האחרונה 
שביצירותיו הסנטימנטאליות־הומאניות־פילאנתרופיות —, 
ואת הספר המתאר את חיי הנידונים לעבודות־פרך: - 33 
3 מ 0 !/ 0 ת 80 דק 6 וג 83 830103 ("רשימות מבית־המוות"). 
היו אלו שנות הרפורמות של אלכסנדר 11 (ע״ע) וההתעוררות 
הליבראלית בציבוריות הרוסית. דר, שחזר מארץ־הגזרה, 
ש״קיבל יסורים בגלל רעיונות מהפכניים", נתקבל כגיבור 
וקדוש ע״י החוגים המתקדמים בפטרבורג. זכרו לו את חסד 
תיאור חיי־העניים בסיפוריו הראשונים; ה״רשימות מבית־ 
המוות" נתקבלו כמחאה נגד המשטר. אך במהרה נוכחו 
החוגים הללו לדעת שאינם אלא טועים: דר, שחזר מסיביר, 
היה לאחר. עשר השנים 1849 — 1859 , מהן חדשים אחדים 
של צפיה לפסק־דין של מוות, רגעים אחדים של עמידה 
על הגרדום מול פני המוות, שנות עבודת־הפרך והשירות 
הצבאי בסיביר, ואולי גם חליו — גרמו זעזוע עמוק בנפשו. 
הוא מאם בחזון ה,,קידמה" הראציונאליסטי ונהפך להיות 
מונארכיסטן, לאומני רוסי ונאמן הכנסיה הפראווסלאווית. 
עד מהרה נתאכזבו ממנו ה״מתקדמים", ובינו ובין רבים 

מידידיו לשעבר — כגון טורגניב — נוצר יחם של איבה. 

* *• •• 

האינטליגנציה הליבראלית התחילה לראות בו את "עמוד־ 
התווך של הראקציה". אולם גם יחס החוגים השמרניים 
והרשמיים אליו היה בחזקת ״כבדהו וחשדהו״, שכן חשו — 
בצדק — כי טמון בו חומר־נפץ המסוכן לכל מסגרת חברתית 
בעלת גושפנקה של שלטון קבוע. "הזמן" שימש בטאון 
ל״אנשי־הקרקע"( 8 > 1104868881 ), שהיו חדורים יחס חיובי 
ביותר לממלכתיות הרוסית בהתפתחותה ההיסטורית, כפי 
שתוארה ע״י קאראמזין, ומתחו ביקורת על "המערבניים", 
חסידי ה״אירופאיזאציה" של רוסיה, בשל חוסר קשרים 
וחיבה למציאות הרוסית. אך דר הסתייג גם מן הסלוו־ 
פילים, שראו במסורת הרוסית הקדם־פיוטרית מהרהורי־ 
לבם. "הזמן" הטיף לטישטוש הקרע בין המשכילים לבין 
המוני־העם הרוסיים, שבגרימתו ראה — בחמה לסלאוופי־ 
לים — את המשגה הגדול של פיוטר 1 . חילוקי־הדעות בין 




211 


דוסטויבסקי, פיודור מיכילוגיץ׳ 


212 


דר ובין כל השכבות והמגמות שברוסיה נמשכו עד סמוך 
לשגות־חייו האחרונות של דר. 

ב 1862 יצא דר למסעו הראשון לאירופה, לכאורה כדי 
לדרוש ברופאים, אך לאמיתו של דבר לשם בירור יחסו 
לרוסיה ולמערב. בז׳נווה נפגש עם חרצן (ע״ע), אך פגישה 
זו לא פייסה אותו עם תנועת־המהפכה. בתרבוודהמערב 
לא ראה בעיקר אלא את הכיעור־שבעוני של הרובעים 
הפרולטאריים בלונדון ואת הכיעור־שבעושר של הבורגנות 
הצרפתית בתקופת הקיסרות השניה. את רשמיו מאירופה, 
השליליים לחלוטין, פירסם בשובו בשם 0101 * 33111 006 ^ 30 
א 36303 ז 633 ח 8 ^ 11 ז 06 0 ("רשימות־חורף על רשמי- 
קיץ״), 1863 . אולם ככמה משוללי־המערב הגדולים בין 
נושאי התרבות הרוסית — כגוגול, טיוטצ׳ב, הרצו, גורקי — 
העדיף גם דר לחיות במערב, והוא חזר וביקר באירופה 
פעמים רבות. ב 1867 — 1871 חי בה ארבע שנים רצופות 
בברחו מפני נושיו (ר׳ להלן), ובשנות־חייו האחרונות ביקר 
במקומות־מרפא מערביים כמעט מדי קיץ בקיץ. 

ב 1862/3 , כשנטתה אשתו למות, נתקשרה לדר הניהי- 
ליסטית פולינה סוסלובה, בת 22 , אשה גאה, הפכפכה, 
שלטנית׳ שדמותה מופיעה בגילגולים שונים — אך דומים 
זה לזה — ברוב הרומאנים והסיפורים של דר בתקופתו 
האחרונה. בעקבות פרשה זו נסע דר ב 1863 בפעם השניה 
לאירופה, וסוסאבה ביקרה אותו בפאריס ובברלין! הקשר 
ביניהם נמשך כמה שנים ופצע את נפש שניהם פצעים קשים. 
ממסעו השני לאירופה חזר דר שבור, רצוץ וחולה. בינתיים 
נסגר "הזמן" ע״י הצנזורה בגלל מאמר על השאלה הפולנית 
(בקשר למדידת 1863 ), שאותו פירש השלטון — בטעות — 
כעויין לו. ע״י כך נגרם לאחים דר הפסד-ממון. לאחר שידולים 
הורשו להוציא ירחון חדש בשם 800x3 ("התקופה"), אך 
זה לא זכה להצלחה חמרית! ב״התקופה" פירסם דר את 
3 ־ 00/10031 03 33000101 ("רשימות מן המרתף") ואח 
11:1 ן; 0 >ז 0 ק\ 1 ("התנין"). 

ב 1864 מתו בזה אחר זה אשתו של דר ואחיו מיכאיל, 
ובראשית 1865 פסקה "התקופה" להופיע. דר נאלץ לקבל 
על עצמו את עול החובות של אחיו ושל הירחון, לפרנס 
את משפחת אחיו המנוח, ואף הוסיף לדאוג לבנרחורגו, 
שהיה לא-יוצלח. לחץ החובות העיק עליו בעבודתו הספ¬ 
רותית. הוא כתב בחפזון קדחתני, ומכתביו מלאים קובלנות, 
שאין לו פנאי ללטש את סיגנונו ו״לכתוב בנחת כמו הרוזן 

טולסטוי". שוב נסע לחו״ל, התחיל לשחק ברולטה בווים- 

* • • 

באדן, ותשוקודהמשחק השתלטה עליו. בהפסידו את כל מה 
שהיה לו, היה נ 1 דר בכל פעם למשוך ידו מן המשחק, 
אך חוזר ומפר את נדרו. אעפ״כ הצליח דר באותן שנים, 
כשמצב־רוחו ובריאותו ומצבו ההמרי היו בכל רע, לכתוב 
את 030333006 0 6077036336 קח ("החטא וענשו") 
ולפרסמו ב 1866 כרומאן־בהמשכים בכת״ע; הרומאן עשה 
רושם אדיר על הקהל. אותה שנה התחייב דר, כדי לפרוע 
חוב לאחד המו״לים, לסיים מהר עוד יצירה אחת — הסיפור 
ססקס^ ("קוביוסטוס"), שיש בו הרבה יסודות אוטוביר 
גראפיים! לשם כך הזמין כקצרנית את אנה גריגוריבנה 
סניטקינה, וב 1867 נשא אותה — שהיתה צעירה ממנו ב 25 
שנים — לאשה, ובהמלטו מנושיו נסע עמה לחו״ל ונשאר 
שם למעלה מ 4 שנים. בשויץ נולד באותה שנה בנו הראשון 
של דר, שמת בינקותו. אע״פ שעדיין היד. דר סובל מהתקפים 


תכופים, וכן לא עמד גם בפני פיתויי המשחק ברולטה, 
הל שיפור במצבו, ותקופה זו היתה פוריה מאד ביצירתו. 
אנה גריגורייבנה היתה אשה פיקחת וטובת-לב, שהבינה 
לסיבוכי־נפשו של בעלה הגאוני ונתנה לו חוף־מבטחים 
בחייו הפרטיים. ב 1869 ילדה לדר בת, וב 1871 — בן. באותן 
שנים כתב דר את ״אידיוט״ ( 1868 ) ואת סגץז* 8630010 
(״הבעל הנצחי״), 1870 , ועשה עבודת-הכנה חשובה ל״שדים" 
ול״האחים קאראמאזוב״. כן החל ב 1867 בכתיבת מאמרים 
ורשימות על נושאים חברתיים, פילוסופיים וספרותיים בשם 
00031633 אססססס!/("יומנו של סופר"), שהיו מתפרסמים 
באורח קבוע, תחילה באחד מכתבי־העת ואח״כ בצורת ירחון 
בפני עצמו. 

ב 1871 חזר דר עם אשתו וילדיו לפטרבורג. בזכות 
עזרתה, דאגתה ואהבתה השקטה של אנה גריגורייבנח נכנסו 
חייו למסלול קבוע. אשתו נטלה על עצמה את הנהלת משק- 
הבית ואת הטיפול בצד המסחרי של עבודתו. דר שוחרר 
מעול חובותיו ויכול להקדיש את כל זמנו לכתיבה שקטה — 
לא עוד "תחת איומי-מקל" ו״במהיוות של סוסי־דואד"! וכן 
זכה לקנות לו ידיד ותלמיד שהבין לרוחו ביותר: ולדימיר 
סולוביוב (ע״ע). — אולם יש לציין, שאשתו השניה, שמילאה 
תפקיד חיובי כזה בחייו, אינה תופסת מקום ביצירתו — 
בניגוד לאשתו הראשונה ולסוסלובה, שהרסו כמעט את חייו. 

ב 1871 פירסם דר את ״שדים״ ( 86001 ), ב 1875 — את 
״עול-הימים״ (אסזיססקז/ס!!), וב 1879/80 — את "האחים 
קאראמאזוב"( 1 ־ 33081 מ 3 ק 3 ) 1 3 ־ 371 ק 6 ). כבר ב 1878 נבחר 
לחבר באקאדמיה המלכותית. ב 1880 הוטל עליו לשאת נאום־ 
זכרון על פושקין בעצרת חגיגית במוסקווה, שנערכה בחנוכת 
אנדרטה של המשורר, ובנאום זה הביע דר את תמצית 
השקפת־עולמו. הוא הציג את פושקין כנביא לעמו ולאנושות 
כולד. וקבע לרוסיה את היעוד של הצלת אירופה בכוחו של 
האידיאל האנושי, הבא לידי ביטוי ביצירתו של פושקין 
(למשל, בדמותה של טאטיאנה שב״יווגיני אוגיגין״)! לפיכך 
דרש מן הרוסים להיות רוסים ולכבד את רוסיה, את עמה 
ואת מסרתה. את "גאולת אירופה ע״י רוסיה" לא תיאר 
ככיבוש" אלא כאיחוד המזרח והמערב, אירופה ואסיה, 
וכסינתזה בין היסוד הפרטי והיסוד החברתי שבאנושות. 
הנאום נתקבל על כל חוגי האינטליגנציה הרוסית בהתלהבות 
שלא היתד, דוגמתה ! אף טורגניב הושיט לדר יד לפיוס. דר 
מת חדשים מעטים לאחר מכן בגיל 60 . 

יצירתו. נהוג לחלק את יצירת דר לשלוש תקופות: 

א) 1846 — 1849 — מן "האנשים העניים" עד למאסרו(בתוספת 
"חלכאים ונדכאים", שנכתב לאחר המאסר, ואולי גם "הכפר 
סשפאנצ׳יקובו״)! ב) תקופת־מעבר, 1861 — 1863 — "הרשי¬ 
מות מן המרתף״ ו״רשימות מבית־המוות״! ג) 1866 — 
1880 — מן "החטא וענשו" עד "האחים קאראמאזוב". החלוקה 
הזאת מוצדקת על אף הסכמאטיות שבח. ברומאנים הגדולים, 
החל מן "החטא וענשו", נתגלה דר בכל מלוא־קומתו ומקו¬ 
ריותו כסופר וכהוגה. אולם כבר ביצירותיו הראשונות יש 
סימנים מובהקים כמעט לכל מעלותיו ומגרעותיו, המצויות 
גם בספריו האחרונים. 

בתקופה (א) מושפע דר מ״סיפורי-פטרבורג" של גוגול 
ובעיקר מן "המעיל" שלו: "כולנו יצאנו מבין קיפולי,המעיל׳ 
של גוגול״ היתד, מימרא שגורה על פיו(ע״ע גוגול, עמ ׳ 303 ). 
עולמו של "האדם הקטן", ביהוד הפקיד הפטרבורגי, הוא 




213 


דוסטויבסקי, פיודור מיכילוכיץ׳ 


214 


נושא מרבית סיפוריו הראשונים. אולם גם בתקופה מאוחרת 
הוסיפו ענייני פטרבורג והעיר פטרבורג עצמה ו״הפאנטאס- 
טיות״ שבה — שאותה גילה גוגול במטרופולין זו — לשמש 
רקע ליצירת דר. דר שייך ל״קו הפטרבורגי" בספרות 
הרוסית, המתאר את המעמד העירוני והבינוני, לעומת "הקו 
המוסקוואי״, שטולסטוי הוא נציגו העיקרי, וגיבוריו — בני 
המשפחות הגדולות של בעלי־אהוזה והאצולה הגבוהה. גם 
סממנים סיגנוניים של גוגול מצויים בכתבי דר בתקופה 
זו: הגרוטסקה (ב״דמות־משנה") ולשון־התיאורים המסומנת 
(ב״הלילות הלבנים"). ליטוש סימוני זה כמעט ונעלם כליל 
ברומאנים הגדולים המאוחרים שלו, שבהם שם דר את לבו 
כמעט אך ורק ללשון הדו־שיח. 

כן ניכרות בתקופה(א) בדר השפעת הרומאנטיקה הגרמ¬ 
נית והשפעת ז׳ורז׳ סנד (ע״ע), שדר היה מחסידיה הנלהבים, 
ו״עלובי־החיים" של רקטור הוגו(ע״ע), אך ביחוד השפעתו 
של דיקנז(ע״ע), הבולטת ביותר ב״חלכאים ונדכאים". היסוד 
הדיקנזי הוסיף ללוות את דר בכל מהלך יצירתו, גם לאחר 
שנשתחרר מתלותו ברוב הסופרים שהשפיעו עליו בתקופתו 
הראשונה: בכל ספריו מצויים תיאורי מצבים מלודראנד 
תיים ובניין־עלילה ״מותח״, המגלים את קרבתו לדיקנז. — 
תיאור העוני בסיפוריו הראשונים של דר ניתן, אמנם, להת¬ 
פרש כתיאור של נגע סוציאלי, אך דר עצמו איננו מדגיש את 
המומנט הזה, שכן אינו מתאר את הצד שכנגד — את חיי 
העשירים והשבעים. בתקופה האחרונה של יצירתו אין חיי 
העניים באים בעיקר אלא להביע את "מצב־האדם" עלי 
אדמות, את דרך היסורים, שהיא גם דרך ההיטהרות והקדושה. 
בסיפורי תקופה (א) כבר מופיעים כמה מן המוטיווים שאותם 
פיתח דר ביצירותיו הגדולות: האדם בירידתו חחמרית 
והמוסרית: בדידותו של אדם בעיר הגדולה, היותו בן־בלי- 
בית עלי אדמות! התפלגות האישיות! סבל הילדים. האנשים 
הקטנים של דר הם אומללים, מדוכאים, תמימים, אך לפעמים 
בעלי נשמות מורכבות! הם רגישים, חסרי-אונים, ויש 
שההשפלה העצמית מסיבה להם תענוג חולני. ב״חלכאים 
ונדכאים" דו׳ מתאר את חפץ הקרבן וההכנעה שבלב טהור, 
ואת היסורים שגורמים זה לזה אלה האוהבים זה את זה 
ביותר — הקו היסודי בתיאור האהבה ביצירת דר, ביחוד 
באהבת הגבר והאשה. פה כבר מסתמנים גם שני הקצוות 
של האופי הנשיי ביצירתו של דר: הכניעה וקבלת היסורים 
באהבה — מצד אחד! הגאוה ה״אינפרנאלית" והתאווה לגרום 

* 4 

יסורים לאוהב — מצד שני. 

שתי היצירות של ת ק ו פ ת - ה מ ע ב ר(ב) נושאות אופי 
• של ״קאתארסיס״, של מתן פורקן לנפש מתסביכים קשים — 
כפי שהעיד דר עצמו. ב״רשימות מבית־המוות" ביקש להש¬ 
תחרר מאימת הרשמים שקלט בסוהר סיביר, וביחוד להבהיר 
לעצמו ולזולתו את פרצופם הרוחני של בני ההמון הרוסי, 
כשהם מופיעים בדמויות פושעים ואסירים. בעיית הפשע 
כגילוי מעמקי־נפשו של האדם לא פסקה מכאן ואלך 
מלהעסיק את דר, והוא חזר אליה ביצירות העיקריות שלו. 
את ״רשימות מבית־המוות״ ציין ל. טולסטוי — מתנגדו 
הגדול של דר — כ״מושלמת ביותר בספרות הרוסית, לרבות 
פושקין״. — ב״רשימות מן המרתף" רצה דר, לדבריו, לפרוק 
את "כל הזוהמה שנצטברה" בנפשו בימי גסיסת אשתו 
ומסעו באירופה עם סוסלובה. ביצירה קטנת־הכמות הזאת 
משתלבות זו בזו הצגת הבעיות העומדות ברומו של עולם, 


הנובעות משאיפתו של האדם להכרה ולגאולה, עם ציניזם 
מוחלט׳ שמקורו בשלילת כל הערכים המקובלים. כאן מופיע 
דר כעצמאי ומקורי — אם כי קדמו לו מבחינות מסויימות 
שטירנר (ע״ע) ופו (ע״ע), שדר לא הכירם —, כחלוץ של 
ניהיליזם ניצ׳שאני — מצד אחד, ושל חיטוט במעמקי־הנפש 
במובנו של פרויד — מצד שגי. הדמות, שמגרונה מדבר דר 
ב״רשימות״, שואלת — כרבים לפניה: האמנם יש הגיון 
כלשהו בכך, ש״אדם לעמל יולד"? האם על האדם להכנע 
למציאות כמות־שהיא, משום שהיא חומה בצורה, או שמא 
עליו לנסות לשבור את החומה בראשו, אע״פ שהוא יודע 
שלא החומה תישבר אלא ראשו ? ב״רשימות" אין דר רואה 
מוצא כלשהו למצוקת אנוש: כי בעצם הימים, שבהם 
האמינו המשכילים באירופה — וביחוד תלמידיהם ברוסיה — 
בכוחם הגואל של המדע ושל השכל האנושי ובעתיד מזהיר 
של האנושות, מביע דו׳ את כפירתו בכל אלה. הדובר 
ב״רשימות״ הוא פאוסט ומפיסטו כאחד: הוא חוזה האהבה 

— 44 

למין האנושי, ויחד עם זה יצור אנוכי, קטנוני, חשדן, מלא 
לעג לכל נעלה, הדן כל תופעה בחיים לכף־חובה! הוא מלא 
בוז למין האנושי, ואף לעצמו, מתוך אהבה עצמית שהוש¬ 
פלה ! אין הוא שואף לאושר — "כוס-תה יקרה לו מאשרר, 
של האנושות כולה״ אלא להיות עריץ ולהפגין עליונות. 

ה״רשימות מן המרתף" זכו לתשומת-לב מיוחדת בספרות 
האירופית של דורנו. החיטוט בנפש האדם, במקור רשעותו 
ורגשי-נחיתותו, מציין את אורח התיאור הפסיכולוגי של 
דו׳ גם ביצירותיו המאוחרות יותר, אלא שבהן הוא פותח 
גם שערי־תקווה. 

פסגת יצירתו של דו׳ הושגה בתקופה (ג), ב 5 הרו¬ 
מאנים הגדולים: "החטא וענשו", "אידיוט", "שדים", "עול- 
ימים", "האחים קאראמאזוב". יצירה זו ניתנת לסיכום בדברי 
דו׳ עצמו: "כאן, עלי־אדמות׳ נלחמים האלוהים והשטן, 
ושדה־הקרב הוא לבו של האדם״! האנתרופולוגיה והפסיכו¬ 
לוגיה מקבלות משמעות דתית. שאלת האמונה והכפירה 
עומדת במרכז הרומאנים האלה, אלא שבשביל דו׳ לא היתד, 
האמונה אלא הנצרות, והנצרות לא היתד, אלא הפראווסלא- 
וויות. שלוש עובדות מרכזיות בחייו משתקפות ברומאנים 
האחרונים: ( 1 ) מחלתו — כמה מגיבוריו(קירילוב, מישקין, 
סמרדיאקוב) הם נכפים, והאדם החולה מתואר כעומד על 
הגבול בין התופת ובין העדן! ( 2 ) מעמדו אל פני ההוצאה 
להורג — עליה הוא מדבר ב״אידלט״!( 3 ) העובדה שבמשך 
שנות־מאסרו קרא רק ספר אחד—את הברית החדשה. השפעת 
האוואנגליון ומושגי הנצרות וסמליה ניכרת ברומאנים אלה 
בכל. כמה מאישיהם (מאקאר דולגורוקוב ["עול־ימים"], 
מישקין ["אידיוט"], אליושה וזוסימה ["האחים קאראמא- 
זוב"]) מעוצבים כדמויות של קדושים! מישקין ואליושה 
נראים כהתגלמויות של ישו הנוצרי. אף הנשים, המקבלות 
עליהן יסורים מאהבה או למען הזולת (סוניה ["החטא 
וענשו"], סופיה ["עול־ימים"]), הן דמויות של קדושות. 
לעומת אלד, ניצבת דמות השטן בהתגלמויות שונות (סטאוד 
רוגין [״שדים״], רוגוז׳ין [״אידיוט״]). — המשוכללת 
שביצירות אלו, הן מבחינת הצגת הרעיון המרכזי והן מבחינת 
המבנה והביצוע, היא "החטא וענשו". בראסקולניקוב ניסה 
דו׳ להוכיח בכוח רב, כיצד הכפירה מביאה את האדם בהכרח 
לידי המסקנה: "הכל מותר" (מסקנה זו מנוסחת בפירוש 
ב״האחים קאראמאזוב״)! יחד עם זה מתגלית בראסקול- 







215 


דוסטויבסקי, פיודור מיכילוביץ׳ 


216 


גיק 1 ב אפשרות התעלות ד״רוצח־מטעמי־שוד לדרגת קדוש. 
סוגיה — המעוצבת בדמות מרים המגדלית הפרוצה מהאוואג־ 
גליון — המוכרת את גופה בדשות־הרבים כדי לספק מזונות 
לאמה החורגת ולילדיה ויי״ש לאביה, צדקת גמורה היא; אך 
דו׳ אינו דן לכף־חובה אף את אביה השיכור, שגרם להרס 
משפחתו ולהפיכת בתו לזונה. סלחנות אוואנגלית והצדקה 
ניצ׳שאנית של החטא כרוכות כאן זו בזד, וניכר שהן מבטאות 
שתי מגמות שנאבקו בנפשו של דו׳ עצמו. ברומאנים מאותה 
תקופה ניכרת גם השפעה רבה על ס׳ איוב. 

התגלמויות של "האדם העליון׳/ הרואה את עצמו כמי 
שאין החוק האלוהי ״לא תרצח״ — ואף שום חוק אחר — חל 
עליו, הם גם המהפכנים ב״שדים״; ורעיון זה הוא המביא גם 
את סמרדיאקוב ב״האחים קאראמאזוב" למעשה רצח אביו. 
"שדים" היא התקפתו הגדולה של דו׳ על כל זרמי הקידמה, 
הדןפשיות וההשכלה ברוסיה של ימיו. הליבראלים המערב- 
ניים — וביניהם במסווה שקוף טורגדב — מתוארים בצורה 
קאריקאטורית כבטלנים ושוטים מנותקים מן המציאות; 
ואילו המהפכנים־הסוציאליסטים, הניהיליסטים, מתוארים 
בקווי זוועה אפוקאליפטית. הרומאן נכתב תחת רושם משפט 
נצ׳יב (ע״ע ניהיליזם). דו׳ ראה את החטא הקדמון של 
הנוער הניהיליסטי הרוסי במגמתו לגאול ולהיגאל בעזרת 
השכל, החומד והכוח — במקום האמונה, האהבה והכניעה! 
מגמה זו — לא זו בלבד שהיא מעכבת את הגאולה, אלא 
עשויה היא להחריב את העולם. בניגוד לשוללי הסוציאליזם 
מבין הליבראלים במערב, שלא ראו בתנועה זו אלא אוטופיה 
הומאנית בלבד שאינה ניתנת להגשמה, ראה בה דו׳ סכנה 
מציאותית — שיטת עבדות לאדם, העשויה להתגשם, אם 
יוסיפו הליבראלים לתמוך בה מתוך אי־הבנה ואם ימשיכו 
השלטונות באי־יעילות מלחמתם נגדה מחמת שאננות ובט¬ 
לנות. מכמה בחינות צפה דו׳ ב״שדים" מראש את חורבן 
האדם ע״י הבולש וויזם. 

יצירתו הגדולה ביותר של דו׳ — הן מבחינת הקפה 
והן מבחינת תנופתה הרעיונית, אך לא מבחינת אמנות 
הביצוע — היא "האחים קאראמאזוב". רומאן זה נועד להיות 
החלק הראשון של טרילוגיה, שלא נכתבה; אולם חוא 
יצירה מוגמרת בפני עצמה. זהו ויכוח גדול בין הנצרות 
ובין האתאיזם, ואף ויכוח תוך־נוצרי, על רקע התגלמויות 
שונות של הנפש הדוסית. כל אחד מן הגיבורים מסמל אחד 
מפניה של רוסיה. קאראמאזוב־האב מסמל את השלילה 
שברוסיה — תוצאה מחדירת השפעה אירופית לתוך הפרי- 
מיטיוויות של הפרובינציה הרוסית: באפיו משמשות בעיר- 
בוביה ספקנות וולטריאנית צינית ותאוותנות של איכר רודף- 
זימה ודודף־יין. דימיטרי מסמל את כוחוודבראשית של 
רוסיה בפראותם הבלתי־מרוסנת; לכאורה אף הוא נטול כל 
יסוד מוסרי וכל מטרה בחיים, פרט למילוי תאוותיו, אלא 
שהוא מסוגל לתשובה הגדולה הגואלת. הדמות המעניינת 
ביותר היא איוואן, המסמל את רוסיה שלאחר פיוטי, שעיכלה 
את תרבות המערב: בפיו של איוואן שם דו׳ את הדעות 
וההירהורים המפיסטופליים, שניקרו בו בעצמו. איוואן מנו¬ 
תק לא מקרקע־רוסיה בלבה אלא מכל מגע נפשי בלתי- 
אמצעי עם האדם ועם החיים, שאינם בשבילו אלא נושא 
לניתוח שכלתני; הוא האדם ללא אלוהים. איוואן שונא את 
דימיטרי, כשם שאירופה שונאת את חסיד.; ואילו דימיטרי 
אוהב את איוואן, כשם שרוסיה אוהבת את אירופה האח 


השלישי, אליושה, מסמל את רוסיה שלפני פיוטר, את הנפש 
הדוסית המזוקקת בנצרות; לא במקרה הוא נושא את שמו 
של הנסיך אלכסי(ע״ע), בנו של פיוטר, שהתנגד לרפורמות 
של אביו ונעשה קרבנן. ב״קאראמאזוב" יצר דו׳ גם דמות 
אשה׳ שאין לה מקבילה בכל ספריו — גרושנקה, אשה שכולה 
חיות וחושנות, רשע וטוב-לב בעת ובעונה אחת, חטא וקדושה 
גם יחד. — ב״האחים קאראמאזוב" נתן דו׳ את סיכום דעותיו 
על הנצרות ומציג אותה בפנים כפולות: פראו 1 סלאוויות מול 
קאתוליות. הראשונה — נצדות־בראשית, אוואנגלית, המיו¬ 
צגת ע״י ה״זקן״ זוסימה; השניה — הנצרות בהתנוונותה 
ההיסטורית, המיוצגת ע״י הדמות הדמיונית של האינקוויזי- 
טור הגדול. הפראווסלאוויות שומרת על מהותה הרוחנית- 
מיסטית של הנצרות, המתגלמת בנפש האדם ובמעשי־הקרבה 
שלו, והיא גאולת האדם; הכנסיה הקאתולית היא, לדעת 
דו׳, סמרנות ושכלתנות שחדרו לתוך הנצרות עצמה — הת¬ 
גלמות הנצרות באירגון ובשלטון מתוך דאגה לתועלת 
האדם, שסופה דיקטאטורה עלי־אדמות. באופן פאראדוכסאלי 
דרש דו' סמוכין בין הכנסיה הקאתולית ובין הפוזיטיוויזם 
הכפרני המערבי ("האינקוויזיטור הגדול אינו מאמין באלו¬ 
הים"); שניהם עשויים להביא כליה על הפרט ועל החברה. 
אין גאולה לאדם משלטון החומר — שהוא שלטון השטן — 
אלא בקבלת יסורים מאהבה. העם הרוסי, לפי השקפת דו׳, 
הוא העם רב־היסורים, הוא "גוף־ישו" המכפר על עוון 
העולם — הוא העם בעל הייעוד. — נתעלם מדו׳ באדיקותו 
הפראווסלאווית ולאומניותו הדוסית, שלמעשה מתגלית 
הפראווסלאוויות הרוסית אף היא באינקוויזיטור הגדול, ורבים 
הכירו בזה האחרון את ידידו האישי של דו׳ בסוף ימיו — את 
פובדונוסצב (ע״ע), ראש הראקציה הכנסייתית־לאומנית- 

ו• * •י 

ממלכתית הרוסית בדור שלפני נפילת המשטר הצארי. 

דו׳ כסופר וכהוגה־דעות. בשעתו נחשב דו׳ 
בראש וראשונה כסופר־פסיכולוג. אך חוא עצמו מיחד. נגד 
דעה זו וטען שאינו אלא "ראליסטן במובנה הנעלה של 
המלה". אולם הראליזם לפי פירושו הוא תיאור תנועות־סתר 
של הנפש, ונפש־האדם אינה אלא האספקלריה, אשר בה 
משתקף האור־הצל של עולם החומד והרוח. לפיכך משמשים 
ספריו עד היום חומר-עיון לאנשי ספרות, לפילוסופים 
ולתאולוגים גם יחד. 

קשה להפריד בין דו׳ הסופר ובין דו׳ הוגה־הדעות. 
מבחינת עיבוד הצורה, הפלאסטיות והבהירות לא הגיע דו׳ 
לדרגת המספרים האירופיים הגדולים של המאה ה 19 , אבל 
הוא עולה עליהם בעושר התוכן, באומץ המחשבה ובניתוח 
המעמיק, שמעטים דוגמתו בספרות העולמית. מקוריותו 
מתגלית בחדירה לנפש הפרט. לפי דו׳ אין האדם מגיע 
לאשרו אלא בדרך יסורים. דו׳ היה חדור שנאה לתועלתיות, 
לחיים מתוכננים במחשבה תחילה. את אנשי־המעשה תיאר 
בלעג — מהם טיפשים ומהם נבלים. כנביאי ישראל וכסוק- 
ראטם בשעתם, לא שם דו׳ את דעתו לטבע אלא דרך־אגב; 
לנגד עיניו היה אך ודק האדם על הבעיות המזעזעות של 
מעמקי-נפשו — ובזה נבדל הבדל יסודי מטולסטוי (ע״ע). 

הוגי־דעות ומבקרים, כגון מרז׳קובסקי(ע״ע) וורסייב (ע״ע) 

• י . י ■ •*י ♦י 

ברוסיה ותומס מן(ע״ע) בגרמניה, העמידו זה לעומת זה את 
שני גדולי הסיפור הרוסי: את ל. טולסטוי האפוליני, ההלני, 
הנוצרי במשמעות כיתתית-ראציונאליסטית ופוריטאנית 
לעומת דו׳ הדיוניסי(ע״ע דיוניסום), "היהודי" (באופן פארא* 


217 


דוסטויבסקי, פיודור מיכילוביץ׳ 


218 


מפסאלי), הנוצרי במשמעות כנסייתית־מיסטית וסימבולית. 
אולם שניהם היו חדורי יחם שלילי למערב ולמשכילים. שניהם 
דגלו בפולחן "האדם הקטן". שניהם העלו בעיית "אל תדון 
את תברר": טול סמוי ב״תחיה", ודד בעיקר ב״אחים קאראמא- 
זוב" גיבורו של שניהם היה האדם. הפונה עורף לחברה 
והולך "המדברה", למנזר: "אבא סרגי" לטולסטוי, "הזקן 
זוסימה" לדר. 

בדעותיו החברתיות לא היה דר מקורי! בעצם היה 
תלמיד הוגי־הדעות הראקציוניים הצרפתיים שלאחר המהפכה 
והרומאנטיקנים הגרמניים׳ ואת דעותיהם קיבל מכלי שני של 
הסלאוופילים. הפובליציסטיקה של דר — תחילה בשבועון 
הראקציוני "האזרח"(זזזזמבגאגגק'!) ואח״כ ב״יומן־הסופר" 
שלו עצמו — היתד. פופולאריזאציה של הדעות השוללות את 
רעיונות ההשכלה, הקידמה והחירות של המערב והמאדירות 
את הקיסרו־פאפיזם הביזאנטי־רוסי. דר פסל את החופש 
המדיני בטענה, שהבורגנים והמשכילים ינצלו חופש זה לשם 
השתלטות על ״העם״! ליבראליזם, דמוקראטיה ופארלאמנ- 
טאריזם לא היו בעיניו אלא שלטון הכסף והדמאגוגיה. הוא 
פסל כל שיטה המתיימרת לתקן את האדם ולהיטיב לו ע״י 
תיקונים חברתיים. לעומתה העמיד את שלטון־היחיד המסרתי 
הרוסי, שהוא שלטון "אבהי", מחוסר פניות מפלגתיות 
ומעמדיות: המלוכה הרוסית היא "תופעה דתית, מיסתורית, 
משיחית, שהמערביים אינם מבינים אותה". הפראמסלאוויות 
ברוסיה הפכה כתר־מלכות לכתר־כהונה, ואילו באירופה 
נסתלפה הנצרות ע״י הקאתוליות, שהפכה כתר־כהונה לכתר- 
מלכות. בכל חיי המערב לא ראה דר אלא שחיתות, בורגנות, 
קרתנות זעירה, צימצום־הרוח וריקנות־הנפש. הוא שנא את 
צרפת — הן בשל קאתוליותה והן בשל רפובליקניותה! את 
אנגליה — סמל החנוונות השלטת! את הפולנים — שלקו 
"בקאתוליות, בישועיות ובאריסטוקראטיה". זמן־מה העריץ 
את ביסמארק, אך אח״כ בחל גם בפרוסיאניזם הנוקשה, 
בטכניקה ובקרתנות של גרמניה החדשה. דר היה תועמלן 
לשאיפות הסלאוופילים לסיפוחה של קושטא לרוסיה, ולכן 
הטיף למלחמה עם תורכיה, ומתוך כך הגיע לשיר שיר־ 
מזמור למלחמה בכלל, שהיא מעין ניתוח מבריא ביחסים בין 
העמים ומלכדת את האומה. אחרי אכזבת קוגגרס־ברלין יעץ 
לעמו לפנות עורף לאירופה לחלוטין, ואף "לאחים הסלא- 
וויים" כפויי־הטובה ל״אחיהם הבכור", הוא רוסיה, ולהשקיע 
את כל כוחו ומרצו של העם הרוסי בקרקע-הבתולה של 
המרחב האסייתי. מתוך דחיית הציוויליזאציה המערבית הגה 
דר כל ימיו חיבה למזרח, אף הלא-נוצרי! הוא הירבה לקרוא 
בקוראן ותיאר באהדה טיפוסים קאווקאזיים, ואף תורכיים. 

אישיותו של דר. דר היה אדם חולני בגוף ובנפש. 

האפילפסיה דבקה בו מנעוריו והחמירה אחרי שנות מאסרו 

*♦•יי י 

בסיביר! הוא תיאר את התקפיה מתוך מומחיות (ב״אידיוט"). 
מלבד זה סבל רוב ימיו ממיחושים שונים, אורגאניים ונורו־ 
טיים. באפיו התלכדו גילויי שגב וגילויי קטנוניות אנושית: 
תכונות נביא וקדוש, אהבת אלוהים ואהבת הבריות וחמלה רבה 
לכל נפש מעונה, ואפילו לפושע — מזה, ורוע־לב, קנאה, 
תאווודבשרים, ואפילו רשעות ממש — מזה. אישיותו היתד, 
שסועה, והתנהגותו נתונה להשפעות דחפים מתחלפים. 
"גינוניו היו נשיים, פתאומיים וארעיים... הוא נמשך לנבלות 
והיה מתגאה בה" (נ. סטראחוב, מי שהיה ידידו של דר, 
במכתב אל ל. טולסטוי). גם ביצירתו ובהגותו מתגלית, בצד 


ניתוח נוקב ואכזרי של בעיות הטוב והרע — נטיה "לסנטי־ 
מנטאליות מתקתקה והזיות הומאניות... דר ויצירתו מוכיחים, 
שבאדם יכולים עילאות וכל מיני שפלות לשמש בעירבוביה" 
(הנ״ל). 

דר והיהודים. צדקת משפטו של סטראחוב מתגלית 
ביותר ביחסו של דר ליהודים. אהבת־האדם המהוללת שלו, 
כשרו ומגמתו לחשוף את ה״אנושי", ואף את "האלוהי", בכל 
נפש — כל אלה לא היה כוחם יפה לגבי היהודים. כרוב 
הגדולים בסופרי רוסיה היה גם דר אנטישמי מובהק, ולא זו 
בלבד אלא ששנאת־ישראל היתה חלק בלתי־נפרד מהשקפת* 
עולמו, והיא באה לידי ביטוי הן בסיפוריו והן במאמריו. בדר 
נתמזגו: מסורת־האיבה ליהודים, המושרשת בעם הרוסי! 
הלאומנות הרוסית החדישה של ימיו, שפנתה נגד כל העמים 
הזרים בתחומי רוסיה, ש״דתיהם שונות"! הניגוד הדתי 
העמוק של הנצרות ליהדות. יהודים רבים מופיעים בסיפוריו 
של דר, כולם טיפוסים שליליים — מסוכנים ונלעגים כאחד: 
הם חלשים ופחדנים עלובים, אך יחד עם זה חצופים, ערמו¬ 
מיים׳ הגפים, בוגדנים, נוטים לפשע, וביחוד — לניצול 
זולתם ולעסקי-ריבית. גם בדתיותם ובתפילתם של יהודים 
אין דר רואה אלא צדדים מגוחכים ודוחים! הוא אף אינו 
נמנע מלרמז על עלילות יה״ב כלפי היהודים כעל עובדות 
(חילול האיקונין של אם־האלוהים [ליאמשין ב"שדים"]). 
לעומת זה נמנע ההוגה הדתי דר מרוב איבה אף מלהסתכל 
יפה בתופעות החיים הדתיים היהודיים הגלויות לעין, והוא 
נכשל בטעות של זיל-קרי־בי-רב — בתיאור יהודי מניח 
תפילין בשבת (איסי פומיץ׳ ב״רשימות מבית־המוות"). 
לעולם אין דר משתמש בשם "יהודי" או "יהודים" סתם, אלא 
תמיד בשמות הגנאי והפיחות המקובלים ליהודים בלשון 

הרוסית (־ 101,30 < , 101310131 < , 1013:11111101 < , 101.3101 < , 1 ג 1 ממא< 

— ועוד).—בפובליציסטיקה שלו דר מתריע על היהו¬ 
דים כעל סכנה לרוסיה ולעמה, מבחינה כלכלית, מדינית ורוח¬ 

נית; הוא מציג את היהודים כרודפים ואת העם הרוסי כנרדף, 
וטוען שבעם הרוסי אין כלל ״שנאה מוקדמת, אפריורית — 
דתית או אחרת — ליהודי״: היהודים הם השונאים את העם 
הרוסי, וחוקי-האפליה נגדם והגבלת זכויותיהם אינם אלא 
אמצעי־הגנה הכרחיים נגד התוקפנות היהודית. כל ליבראלי- 
זאציה של המשטר תביא לידי כך, ש״יהודונים בהמוניהם 
יעטו על רוסיה וישתו את דם העם! נסו לומר מלה 
(נגד השתלטות היהודים על הכלכלה) — ומיד תקום צעקה 
על הפרת עקרון החופש הכלכלי והשיוויון האזרחי". כאויב 
מבחינה רוחנית ולאומית־ממלכתית רואה דר — לכאורה — 
רק את היהודי המתבולל, נציג הכפירה והקוסמופוליטיות 
הליבראלית, השולטות באירופה: "איזה יהודי משכיל-עילאי, 
מאלה הכופרים באלוהים", הוא החוליה המקשרת את היהודי 
הדתי הקנאי והמוכס עם הלורד ביקונספילד "לבית ד׳ישראל" 
(כך!), שאת מדיניותו האנטי-רוסית דר תולה במוצאו כ״יהו* 
דון(ז׳יד) ספרדי... שניהל את המדיניות השמרנית האנגלית 
בחלקה מנקודת־מבט היהודון". רק בשל תוקף הרעיון היהודי 
בעולם נפתרה השאלה הסלאווית(בקונגרס-ברלין) לא לטובת 
הסלאווים, אלא לטובת התורכים. לפעמים דר מעמיר פנים, 
כאילו הוא מבדיל בין היהודים המשכילים, שמחוסר שרשיות 
תרבותית הם מסייעים למהפכה, ובין היהדות כתרבות 
עתיקה, שאמונתה ודבקותה באלוהיה הן מן הנכסים של 
האנושות כולה. בחליפת־מכתבים עם כמה יהודים או מומרים 






219 


דוסטויכסקי, סיודור מיכילוגיץ׳ 


220 


(כגון אורי קובנר [ע״ע]), שפנו אליו בקשר ליחסו ליהודים, 
הוא מדגיש את הערכת נאמנותם של היהודים לדתם ואת 
התפעלותו מסוד קיומם — אלא שגם מתוך שבחם זה הוא 
בא לידי גנותם: "ארבעים מאות שנות־קיום מוכיחות, שגזע 
זה מחונן בכוח־חיים חזק מאד, שלא יכול היה במשך ההיס¬ 
טוריה שלהם שלא ליצור כל מיגים של מדינה בתוך מדינה". 
כדרך האנטישמיים מאשים דו׳ את היהודים משתי בחינות 
מנוגדות זו לזו: את המתבוללים — בגלל התבוללותם, ואת 
הנאמנים לעמם ולדתם — בגלל סירובם להתבולל. 

זולם שנאת־ישראל של דו׳ היא עמוקה וכבדודמשקל 
מזו של האנטישמיות השיגרתית: אין היא שנאת הלא- 
יהודי ליהודי בלבד, אלא — מדעתו או שלא מדעתו של 
בעליה — ביטוי לטנאת הנצרות ליהדות. דו׳ רואה את 

עם־ישראל, את תולדותיו ואת מעמדו בעולם, כפנומן דתי, 

*• ♦ • 

שתכנו הדתי אינו מתבטל לעולם: עם־ישראל הוא' מטבע 
ברייתו העם הדתי, ודו׳ טוען — בלי להרגיש בסתירה שהוא 
סותר את עצמו — ש״אין יהודי ללא מושג האלוהים... אינני 
מאמין במציאות יהודים משכילים כופרים". מכאן מקבלת 
האנטישמיות של דו׳ ממד נוסף — היא נעשית מלחמת 
אלוהי־הנצרות באלוהי־ישראל. בניגוד לשיגרה הליבראלית 
הרווחת, לא גרם דו׳ שיתוף רעיוני־דתי יהודי־נוצרי, אלא — 
בדומה לגתה (ע״ע, עט׳ 756 ) — חש בניגוד התהומי שבין 
היהדות והנצרות. בשביל גתה הפגני לא היה בכך אלא משום 
קביעת עובדה, ואילו בשביל דו׳ היה ביהדות, המוסיפה 
להתקיים, משום פגיעה קשה בנצרות, שזכות קיומה אינה 
אלא בטענתה שהיא באה במקום היהדות ומבטלת אותה. 
לפיכך נעשו לו היהודים ע״י עצם קיומם לאויבי הנצרות. — 
אין ספק, שגישתו של דו׳ ליהודים השפיעה על הקו האנטי¬ 
שמי הרשמי ברוסיה בשנות ה 80 ואחריהן (וע״ע פובדו- 
נוסצב). 

ה שפעת דו׳. ברוסיה הורגשה השפעת דו׳ אחר מותו 
יותר מבימי־חייו והיתה ניכרת יותר בהגות מאשר בספרות. 
חותמו של דו׳ טבוע בזרמים שונים של המחשבה הרוסית, 
מימי ו. סולוביוב (ע״ע) עד המהפכה הבולשוויסטית, וגם 
אחריה בחוגי האמיגראציה. הדעות החברתיות של דו׳ ושל 
״אנשי־הקרקע״ (ר׳ לעיל, עמ׳ 210 ) הדריכו את הראקציה 
המדינית הרוסית מ 1881 עד 1904 . מיורשי מחשבתו ומפרשי 
השקפותיו בפילוסופיה, באמונה ובמוסר היו רוזנוב, לוסקי, 
ברדייב (ע״ע), שסטוב (ע״ע)? זה האחרון גילה את הצד- 
השווה בדו׳ ובקירקגור (ע״ע). הביקורת הספרותית ברוסיה 
הסובייטית עדיין עסקה בדו׳ בשנות ה 20 וראשית שנות 
ה 30 , וכן עדיין היתד, ניכרת השפעתו כאמן ומעצב־דמויות 
בכמה רומאנים של אותה תקופה. אולם עם ה״טיהור" 
הרוחני שנערך בידי ז׳דאנוב והשלטת "הראליזם הסוציא¬ 
ליסטי" בכוח השלטון, נתעלמו מדו׳ או ביטלוהו כאיש 
הראקציה וכפסימיסטן מסוכן. גם בשנות ה״הפשרה" שאחרי 
מות סטאלין, כששוב "נזכרו" בדו׳ כסופר רוסי גדול, מוסיפה 
לשלוט המגמה למיעוט דמותו. 

באירופה המערבית עומו לב לדו׳ עוד במאה ה 19 . ניצ׳שה 

4 * 

(ע״ע) נתלהב לניתוחיו הפסיכולוגיים של דר, ובגרמניה 
הוצמד שמו של דו׳ לשם ניצ׳שה תכופות. לאור האכזבה 
מערכי הציוויליזאציה של המאה ה 19 , שאחזה את אירופה — 
וביחוד את גרמניה — לאחר מלחמת־העולם 1 , נמצאה יצי¬ 
רתו של דו׳ במרכז ההתעניינות. המתנבאים ל״שקיעת 


המערב" היו קרובים לרוחו. שפנגלר (ע״ע) ראה בדו׳ את 
הביטוי המושלם הראשון של "התרבות הרוסית", העומדת 
לרשת את "התרבות הפאוסטית" של המערב. הרוח הדינא¬ 
מית הסוערת, הסובייקטיוויזם, הביקורת של הציוויליזאציה 
הטכנית ושל הראציונאליזם והאידיאליזם, הפסימיזם, ואף 
החזון של דו׳ התאימו ללבטי האינטלקטואלים בדור שבין 
שתי מלחמות־העולם. עדיין קשה לחרוץ משפט, מהו ערכו 
של דו׳ ומה מהשפעתו הוא בר-קיימא בחיי־הדוח של האנו¬ 
שות בתקופה היסטורית זו. 

בימינו רבה השפעת דו׳ בעיקר בצרפת. אנדרה ז׳יד 
(ע״ע) לא זו בלבד שכתב ספר עליו, אלא גם הלך בדרכיו 

ביצירותיו. האכסיסטנציאליסטים, וביחוד אלבר קמי (ע״ע), 

•• • •• ־** — ■ 

רואים בדר את אבי ספרות האכסיסטנציאליזם (ע״ע), והם 
קוראים בהעלם אחד את שלושת השמות: קירקגור, דד, 
קפקה (ע״ע). הפסיכואנאליזה הירבתה אף היא לעסוק בדר, 
ופרויד (ע״ע) עצמו הקדיש לו תטומת־לב רבה. 

בספרות העברית ראה ברנד (ע״ע) את עצמו כתלמידו 

** •• 

של דו׳. 

כל כתבי דר יצאו ב 14 כרכים ב 1882 — 1883 ! ב 14 
כרכים ב 1906 ? ב 23 כרכים ב 1911 — 1918 ? ב 16 כרכים 
ב 1925 — 1930 . לאחר תאריך זה לא נדפסו כתבי דו׳ ברוסיה 
הסובייטית במשך שנים רבות? בשנים האחרונות שוב 
החלו להופיע מהדורות של כתבים נבחרים. 

הרומאנים הגדולים של דו׳ ורוב סיפוריו, וכן חלקים 
מכתביו הפובליציסטיים, תורגמו לרוב הלשונות התרבותיות. 
בעברית מצויים: רשימות מבית־המוות, תרע״ב ? החטא 
וענשו, 1924 ? האחים קרמזוב, 1921 — 1929 , 1949 ? חלכאים 
ונדכאים, 1929 ? אידיוט, 1929 ? שדים, 1930 ? לילות לבנים, 
1946 ? ניטוצ׳קה ניזבנובה, 1947 ? וכמה מן היצירות הקטנות 
של דר. 

הספרות על דו׳ — הביוגראפית, הספרותית־ביקרתית 
והפסיכולוגית ופילוסופית — ברוסית ובלשונות אחרות היא 
עצומה. 

ביבליוגראפיה נבחרת 

רו־סית: . 9 [ . 0 0 008024118381151 8 ,פס^קז׳ס . 9 . 9 
11 8388 ) 1 < 0 ת 6 ,.# , 8868 ס 1 ;ס 0 .£ . 8 ; 1883 , 024 ־# 

-) 68 נן #16 . 2 ).# ; 1891 , 6 / 1 8 800 x 8 ז׳מ #6 
, 1 ( 0801 ( 88 , 11 #., 1899, 1903 3 . 71. 1960x08 

£?. 11 9880 3 ז 683 ' 7161 , 90331108 . 8 . 8 ; 1903 , 6 ש 
86811311 ) 1111 1 024 ) 181 נ X0 £) 6, 1906 2 ; 8. 36^18801(88, 

{<£8X88. 1(0^611X31)1111 1( 0041111611115114 1— 1\*, 

1907; 80^8111010111, ^43 ק ^X80 1<3{ ־ 324330 כ 

88^, 1910; 8. 9831108, #., 1912, 1922: 11 . 0. 
0002438 קח , X8086 ק ^x80 #-00, 1—11, 1921 — 1928; 

מ 8388 >*< ,סעג־סתס x1937 2 , 0 ת־# . 9 [ .< 3 ^ 718 {ק ; 

14 • 861923 , 0 י 1 -# 3886 ; 1 ק 00036 ק 98 [ , £868 ק ; 

0 !9. #• (0 :(קובץ x3x811 8 *^ 6 11 — 1 , 1 < 1 ח. 113 ק , 
1923; 9. #00x06801(351 (# 8688111 ,(אלמנתו של דר (, 

1923; 68 ־ 0 ) 001 . 9 ; 1928 2 , 60000248838851 , 6 ) 8 ־ 
008 , 0.^1.#., 1924; 0 #0 ) 1 מ 8 קס 06 . 01 ־ x 3 x 611 , 
1929; 8. 8619 : 1930 , 1 , 1013118 < 118351 >!< , 60368 ק . 

18 ^ז.) 13308101116 * 3 ק 3 ) 1 0 , 88 ) 81 ק 0 ״ X63 ק X0 ק)ו- 80 קץ - 
X886^^(86 0X3X811, 1937); #. 33003801(1111, 90 ק - 
?88 8^63.21833808 0 ת-# 08 ,£ 151 ז\ 3 1 8 ^ 6310110888 ק , 

1947; 8. 8. 811,00888 ) 631 <ץ 8 מ? 0 כן 11 , 08 סמ 4 *(ן ^ 

0£68 8 X804 ק ^^X86 #11 .# , 1111 ) 9.710001 ; 1948 , 0 ת־ 
600 x 11 0 (ן x113801(06 2481953 , 00088243886 ק . 

0, 3011 ( 165 , גרמנית: - 1 ¥611 016 ,:} 1111 :> 53115 . 3 ; 1889 ,.ס 
(111$611(11144115 ) .ס י 6031$00 .ז\ . 141 ; 1893 , 70151015 . 74 1£ ך 

?'611^1656 £}-$0/261161441471 ) 86 0.5 ,קז 0 ] 3 א .? ; 1921 , 1£ ז) 11 ז ^ 

/. 6. £6£67116615 ) 0 י 2€1 ז 6 א . 10 ; 1924 , 156 '(}! ? $£141114 11£6 ז 
066671 0.5, 1925; ^136 ז 0 ־מ 61 ^ 1 .[ ; 1926 2 ,. 0 , 012 ב 1 ז 11 ג {£, 

0 ., ( 1 . 01 ( 111 (1928 , 1651471 % •??>/ 1 )/ 1 . 1 ) . 11 . 0 , 1 ) 60 ־ 1 ? . 3 ; 1926 ,'(׳ ; 

31 . 0761 15161510•: 8(112(16, 016\61%5, 0., 1929 ; 





221 


דוסטויבסקי, פיודור מיכילוכיץ׳ — דום פסום, ג׳ון רודריגו 


222 


14 3 06 , 11111 ) 01137 . 11 ; 1931 , 61113714 * 1 ) 061 171 . 0 , 11131111 ק 1 מ / 
51671*611 11, (1. 011111[)?, 1933; 1(1., 11611 £10$? 06*1(111611 172 
0,* 1¥67\, 1947; £. 1 קד 11 < 1 ;" 1935 ,. 0 , 5011 ץ 0 מז 1611 ׳ , 
01-61 0(1*161-: 0.$ 716!671?*)?611010£16, 1946; 01£61101101 * 8 . 1 ׳ , 

1\ 50 0., 1947; £6. \{340110 ?) 671 ** 013 17111 — . 0 י תת 
5111(11011), 1948; 2. ?43117103 ( 1952 . £5011 ) 0 ,(לאטווית ; 

£. 5!1950 ,£ 72 ) 23111 ! 0 * ¥611371 ! . 11 1311 ( 6 * ¥611 \ *. 0 ,תטקס ; 

11. £311*6, 016 ?12110*0^1216 0.*, 1950; /. ?430*1, 0. 11. 
1172*6)-6 2,611 , 1953; }. 60111*00, 067 1772 £671311*71111*-064312!{6 
11. (1 . 061?671*$1111 1957 ,*. 0 116 /(}ס*ס . 

.4. ]113705, 0., 1912; 5. ?0756)', 03 616 61 ¥06116)6 : צרפתית 
(16 0., 1918; ^ 16 ) 616 03 ,(בתו של דך) ץ 10¥56 ס* 5 סס ססח־ט 
0. £37 *3 !1116, 1920; 0100, 0., 1923, 1948 11 ; ). 243 ־ 

(131110, 06 01171*113111*1716 (16 0., 1939; 14. 1940 ,. 0 ,* 3 [ £70 ׳ . 

]. ?4. ?001 אנגלית: . 0 ,מ 1 ז^ 1 .[ ; צ 1923 , 1919 ,. 0 . 0 , 17 ־ 

371(1 111* €76311011, 1920; £. 14. 031811 .ן .£ ; 1931 ,. 0 ,־ 1 ־ X1 - 
01005, 0.: 0116 51 31^111 £ 0! 3 5 י 7 ׳\\ 0 ? . 0 .[ ; 1940 , 1 * 0106611 ־ , 

0., 1946; 14. 140110, 0. (?706 , 105 ק 00 ? 1 ) 30 5 * £0 קס . ¥), 
1946; ¥. 1\'3110\ 6 [ 01 £16 73 0 1116 1 ) 312 10172 ) 0766 :. 0 ,־׳ , 
1957; 0. ¥711500, 7116 0111*1467, 156-198, 1957; ¥. 30611 ־ 

1 . 1958 , 1846-1956 172 * 0711101 7 ( 0116737 1311 ** 011 111 . 0 , 0 ־ 

א. אח. 

00550 00551 ( דךזי, ד 1 םו (ג׳ובני די ניקולו לוטרו 

( 8111610 1100010 ) 1 11 ) 311111 ע 010 ) — ( 1479 [מקום 
מולדתו אינו ידוע], — 1542 , פרארה), צייר איטלקי. רוב 
ימי־חייו עבד דר יחד עם אחיו באטיסטה ל ו ט ר ו 
( 1474 — 1548 ), גם הוא צייר חשוב, אם כי נופל מאחיו; בין 
שניהם אירעו סיכסוכים לרוב, ואעפ״ב היתה שותפותם 
פ 1 ריה. מסתבר שבאטיסטה עשה לרוב בר 1 מא, ואילו דר — 
בוויניציאה. עד היום קשה להפריד בבירור את יצירתו של דר 
מזו־ של אחיו, ואף להגדיר את הקפה. מכל־מקום מתמזגים 
בתמונות המיוחסות לו המונומנטאליות של האסכולה הרלמית 
ועשרה הציורי של האסכולה הוויניציאנית. בעיקר נתגלה 
כוח־יצירתו של דר בתמונות־הנוף המלאות רוח שירה, שבהן 
מופיע עולם־הקסמים של ידידו אריוסטו (ע״ע). הוא הירבה 
לצייר בבני־גונים, במיתארים מתמוגגים באור ובאוויר 
ובצללים־למחצה; צבעיו חמים ומזהירים, הכל ברוחה של 
האמנות של איטליה הצפונית באותה תקופה, בתוספת 

השפעת־מה מצד אמני ארצות־השפלה. 
דר צייר את דיוקנו של אריוסטו והכין רישומים 
ל״אורלאגדו המשתולל" שלו. הדיוקנות שצייר מלאים כוח- 
הבעה רב בעיצובם הציורי; בהתאם לרוח הזמן הבעת־הפנים 



ד,ייסר דים': הפיה מליסה 


היא קרה ופאתטית כאחת. הוא צייר גם תמונות על נושאים 
דתיים ומראות מן התנ״ך, וכן כמה תמונות אלגוריות, אך 
מן האחרונות יש שמיוחסות לאחיו. — שני האחים עבדו 
בעיקר בשביל דופסי־פראדה; מתמונות־הקיר שציירו בשבילם 
לא שרדו אלא מעטות. 

אולם עצם כוחו האמנותי של דר בא לידי ביטוי בתמונות 
על נושאים מאגיים, כגון תמונודהיער, המתארת תיאור נפלא 
את קירקי (אלצ׳ינה) הקוסמת עם עפריה, וכן תמונת "הפיה 

מליסה", היושבת'ביער לבושה לבוש מזרחי (כפי שהיה 

י• " 1 

מצטייר לאירופים) ובצדה כלב. דר היה מטבעו מספר־אגדות, 
שכשרונו עמד לו להפוך את סיפוריו לציורים. 

64 , 1071 (} 614 * , 111071 (} 6606161211 £ 111 46 ¥216 16 06 , ¥35371 . 0 
4116 1 , 1 ־ 111 * ¥011 .ס ;־ 1906 , 96 ,¥ ,( 41130051 ? . 1 ) 0 ) 3731211611071 
־ 101 ) 400 ? . 14 ; 1911 ,. 0 . 0 , ז 21 £ 0 ת 3 ^\ 2 . 0 .¥\ ; 1893 , 2 ** 00 
11311371 1407111 , £1001 . 0 ; 1913 ,. 0 467 ) 10671 * 03 , 5060 

. 1929 , 176667110 })' 0111 1116 [ 0 31711111£ ? 

פ. ש. 

דזם 102 * 0 , ג , ) , [ רולריגו— 35505 ? 005 0 § 1 :!€^ 110 מב 101 — 

(נר 1896 , שיקאגו), סופר אמריקני, ממוצא פור¬ 

טוגזי. ד״פ למד באוניברסיטה של הארווארד, וב 1916 סייר 

• * 

את ספרד לשם התבוננות באדריכלות ובאמנות. במלחמת־ 
העולם 1 שירת בצרפת, וחוויה זו עשתה אותו למבקר 
חריף של החברה והמשטר השליט. הצלחתו הספרותית 
הראשונה באה לו עם הרומאן 5013161:8 11006 ־ 1 ׳ ("שלושה 
חיילים״), 1921 , שעשה רושם ע״י התיאור הריאליסטי של 
ההווי והמעמד של החייל האמריקני. ב ז 5£6 מבז 7 " 1112113 ז 12 \ 
(״המעבר למנהטן״), 1925 , ניסה ד״פ לראשונה לפתח טכניקה 
חדשה של כתיבת-רומאנים, שהיה בה משהו גם מן האפס־ 
פרסיוניזם (ע״ע) הגרמני וגם מספרות "זרם־התודעה" של 
גימז ג׳ויס (ע״ע) ושל וירג׳יניה חילף (ע״ע); חידושו היה — 
הפסקת סיפור־העלילה מפרק לפרק ע״י כותרות־עיתונים 
(לקוחות מן המציאות), זמרים פופולאריים ורשימות קצרות 
על דמויות היסטוריות ידועות,— כדי לעורר בקורא תחושה 
חיה של התקופה והרקע החברתי שעליו מתרקם הסיפור. 
את הסימון הזה, המכונה לפעמים "אפיקה פאנוראמית", 
שיכלל ד״פ ב 3 רומאנים — 21-31161 ? 3 ת 42 7116 ("קדהרוחב 
4217 ״, 1930 ); ״ 1919 ״ ( 1932 ); ץ 6 ת 30 י 1 818 7116 ("ההון 
הגדול״, 1936 ) —, שצירף אותם אח״ב יחד לטרילוגיה בשם 
הכולל ". 5.3 .ס* 1 (מהדורה חדשה 1942 ). זהו נסיון לתאר 
את התפתחותה של החברה התעשיינית־קאפיטאליסטית 
האמריקנית מראשית המאה ה 20 עד המשבר הכלכלי הגדול 
של 1929 , את אזלת־ידו של הפרט המשולב בחברה זו ואת 
הישחתו ע״י שחיתותה. באותה תקופה חיבר ד״פ גם מחזות 
ריאליסטיים, שהועלו על הבימה האמריקנית. ביקרתו החב¬ 
רתית החמורה נראתה המקרבת אותו לקומוניזם, אולם ד״פ 
מעולם לא היה קומוניסט. ברומאן 8 חט ¥0 3 0£ 65 ז 111 מ 6 ׳\ 3 ^ 
מ 33 ? (״הרפתקותיו של צעיר״, 1939 ) תיאר את הטראגדיה 
של קומוניסט אידיאליסטי, שנעשה קרבן התככים של המפ¬ 
לגה. בהשפעת המאורעות ברוסיה הסובייטית ובאירופה 
בשנות ה 30 מצד אחד ופעולתו של הנשיא רוזוולט באה״ב 
מצד שני, שינה ד״פ את עמדתו והכיר בערבי הדמוקראטיה 
האמריקנית כמגן מפני העריצות הקומוניסטית והפאשיסטית־ 
נאצית כאחד. ביטוי לכך נתן מראשית מלחמת־העולם 11 
במסות פוליטיות־חברתיות — מ 0 51203 ¥6 \ 3 מ 011 ז 0 7116 
(״הקרקע שעליה אנו עומדים״, 1941 ) ; ״ 1116 1513110 0£ 51316 
(״מצב האומה״, 1944 ) ; 15 ! 861016 1 :> 6 ק 08 ז? 786 ("הסיכוי 







223 


דוס פסום, ג׳ון רודריגו—דוסינדז 


224 


שלפנינו ,, ■/ 1950 ) ן 13$ מ 7110 0£ 1 מ 163 ־ 1 1 ) 311 1 ) 1 .ש 11 1116 
€££0:5011 ! (״מוחו ולבו של תומם ג׳פרסוך, 1954 ) וכן 
ברומאנים — 1€ ז 0 ז€נ 1 !םג 1 ז> 1 (״מספר 1 ״ [ז״א ״אני״], 1943 ) 1 
065180 €31 ז 0 16 ־ 11 (״המזימה הגדולה״, 1948 ) 1 1 ! 0105€ 
ץעמגזסס (״ארץ־הבחירה״, 1951 ) 1 רומאנים אלה מוצלחים 
פחות מקודמיהם. — ד״פ כתב גם ספרי-מסע ושני קבצי' 
שירים. 

, 01150 א .^\\ ; 1926 , 61 ^ £ 10X3 ה 10110 !ח $10 $'\ 1 . 0 ./ , 1$ ^ £0 . 8 

'ז 6€ דה 0113 .[ ; 1931 ,.£ . 0 ,/ . 11 § 11111 }! 1€ ע £1111 1116101136116 016 
- 87 , 01131$ 111 11161$ , 001511130 . 14 ; 1939 . 0 ./ , 1310 

. 1942 , 140 

מ. 

011 ^ 100$ — — ( 1793 — 1863 ), אמיר של 

אפגאניסטאן (מ 1826 ), מייסד שושלת בארכזאי 
השולטת בארץ זו עד היום. דד היה הבן העשרים מבין 21 בניו 
של פאיגדה ח׳אן, שהיה רב השפעה במדינה. לאחר שהומת 

*- • * ץ 

אביו נתחנך דו׳ אצל אחיו הבכור פתח ח׳אן, אחד מעוזריו 
העיקריים של מחמוד שאה משושלת דראני. הריגתו של 
פתח ע״י אחד מבני מחמוד ב 1818 קוממה את האוכלוסיה 
נגד השאה, ודו׳ אסף צבא גדול וניצח אותו. ממלכתו של 
מחמוד שאה נחלקה בין המורדים, ודו׳ קיבל את גזני! 
ב 1826 כבש גם את כאבול. חלקי הממלכה שבצפון־הודו 
נכבשו, אמנם, בידי הסיקהים! אך הממלכה המצומצמת 
נתחזקה מאד בשלטונו התקיף והנבון של דו׳. ב 1834 ניסה 
שג׳אע אלמלד משושלת דראני המודחת להחזיר לעצמו 
את קנז־האר בעזרת הבריטים. כאשר ביקש דו׳ להעזר 
כנגדו ברוסים, חדר צבא בריטי לאפגאניסטאן, כבש את 
קנדהאר ואת כאבול והמליך שם את שוג׳אע אלמולך. 
דו׳ ברח תחילה לבוכארה ( 1839 ), אולם אח״כ חזר והסגיר 
את עצמו בידי הבריטים והוחזק שבוי בכאלכתה. לאחר 
פינוי אפגאניסטאן ע״י הבריטים הורשה דו׳ לחזור לכאבול 
( 1842 ), ולאחר שנרצח שוג׳אע אלמולך — חזר והומלך שם. 
תחילה ניסה דו׳ לשוב ולכבוש את חלקי הודו הצפונית 
שאבדו לארצו, ושוב נתקל בהתנגדות הבריטים. כשנוכח 
דו׳ לדעת שאין סיכויים להחזיר את פשאוואר ואת קאשמיר, 
פנה להגנת ממלכתו מפגי הפרסים, שאיימו על צפונה 
ומערבה. ב 1851 כבש את בלח׳ וב 1855 את קנדהאר. באותה 
שנה כרת ברית עם אנגליה מפגי סכנת הפרסים! אחרי 

כיבוש הראת בידי אלה האחרונים ב 1856 נתחדשה הברית. 

• • 

נאמנותו של דו׳ לאנגליה, גם בזמן המרד ההודי ב 1857 , 

הניעה את האנגלים לתת לו את עזרתם, וב 1863 הצליח 

לכבוש את הראת אחרי מצור ממושך. הוא מת ימים מעטים 

אחרי נצחונו. — דו׳ היה שליט רב־־כשרון ורכש לו את לב 

עמו! המלוכה נתונה בידי צאצאיו עד היום (וע״ע אפגניסטן, 

עמ׳ 113 ). 

£110. 151., 5. ¥. 0. 14011311 £31, £*7^ 79. 

1876; 0 016 ,־ 3££1 ז\\ב 501 .ן x10/161(114X8 ^8110X1310X3 01$ 
51001 11. 361X6 %101$011€11$10(11116!1611 £62161114X8611, 1932. 

מ. פ. 

ווסתאי, ד 001 ?א 1 ם — ;! 001980 ^ , 0$ ־ 000 )^ — (המאה 
• *•* 

ה 1 לסה״נז), מייסד כת שומרונית, שעליו מצויות 
ידיעות שונות וסותרות במקורות יהודיים, שומרוניים, 
נוצריים וערביים. לפי המסורת היהודית האגדית (פדר״א 
ל״ח! תנח׳ וישב ב׳) היה דו׳ מחכמי-ישראל, מגולי עשרת- 
השבטים, שהביאו לשומרונים לראשונה את התורה (על־סמך 


מל״ב יז, כז—כח). נראה, שנכונה המסורת של אבות־הכנסיה 
הנוצריים, הקובעת את זמנו של דו׳ בימי השליחים בתקופת 
ראשית הנצרות, אך אין לדעת אם יש ממש בסיפורים על 
קשריו עם שמעון מגוס (ע״ע), אשר דחק את רגליו ופיתה 
את אשתו. לפי מסורת נוצרית אחרת היה דו׳ יהודי שעבר 
לשומרונים. לפעמים הוא נזכר כמייסד הצדוקיות ביהדות, 
אך ברור שזוהי טעות, שמקורה בגישות מסויימות משותפות 
לצדוקים ולשומרוגים. מכל החומר על דו׳ נובע בוודאות 
רק שדו׳ הופיע כמשיח השומרונים, ובזה גרם להיווצרות 
כת, שהוסיפה להתקיים אחריו ושחסידיה האמינו שדו׳ לא 
מת. בידי אנשי כת זו התהלכו ספרים על שם דו׳ — מהם 
נוסחאות "מתוקנות" של כתבי־הקודש של השומרונים, ומהם 

חיבורים עצמאיים! ספרים אלה לא הגיעו לידינו, ואין 
לדעת מה היה תכנם ואם דו׳ חיברם באמת. בספריית הגנוס־ 
טיקנים (ע״ע גנוסיס), שנתגלתה לאחרונה במצרים, נמצא 
חיבור בלשון הקופטית בשם "גילוי שלוש מצבות שת ע״י 
דו׳"! החיבור טרם פורסם.— הלכות הכת הצטיינו בחומרתן: 
חסידי דו , לא יצאו ממקומם בשבת, והיו שגזרו על עצמם 
לא לישא אשה. 

חסידי דו׳ היו אף באלכסנדריה של מצרים! שם התנהל 
במאה ה 5 ריב ביניהם ובין שאר העדה השומרונית. בשכם 
היה לחסידי דו׳ בית־כנסת עוד במאה ה 9 . מאז נעלמו! 
במקורות שומרוניים וערביים מאוחרים הם נזכרים כדבר 

שבעבר. 

* 

מ. י. בךגריון, צפונות ואגדות, א/ 203-199 , חרפ״ד* . 1 

; 1907 ,.ן> 5 253 , 0/16 $ 01 x 0111011 $ עזסבתס^תס!^ 

.£ ;( 1909 ,^ 1 .^ 2 ) 061 633103 0(1. 0061? (1. 501x01110x61 
,.!)$ 410 , 11 , 01$£114X8 11 • ^1*}41*§6 (1. 0111316X111X1$ ,־ 01 ^ 10 ^ 

,.!>$ 197 , 16 ) 561 . 1 ) 114 0 ## 16 }! 6 ג ! ה 14 01 x 6 ,£־ 01 נ 21 מ 01 .£ ; 19 21 
.£ £\ .£ ; 1923 ,.! 50 66 , 7720 501 x 01110 x 3 ,׳ 035101 . 1 ^ ; 1929 
- 00 £ ; 1957 , 0 , 511 x 00 , 0 . 0 x 11 1116 055 ( 28.0 1 X 3 ס ¥ 115 \ 
, 1958 , 206/7 , $ 1 € <( £ 8 ' 3 146 $ ^ 0550 , 063 11616 $ 3 , 6 $ 0 x 0311 ־ 1 

ד. פ. 

דו־פינד! (€ת 11 (קג 31 ם), פרובינציה היסטורית של מלכות צר¬ 
פת, המתאימה בערך לדפארטמנטים איזר(€- 15€1 ), 

דרום ( 01-6016 ) ואלפים־עיליים ( 65 ^ 1 ^ 1€5 ג 931 ) של היום! 
מרכזה — העיר ג ך נוב ל (ע״ע). 

בתקופה העתיקה היתר. דו׳ נכללת בתוך "גאליה נארבו- 

ננסים" הרומית ומיתה מיושבת אוכלוסיה מעורבת, גאלו¬ 

• • 

רומית, בעלת תרבות גבוהה. במאה ה 5 נכבש האיזור כולו 
בידי שבטים טוטוניים, בעיקר מבני הבורגונדים, ונעשה 
לחלק של מלכות בורגונדיה. ב 534 עבר, עם יתר חלקי 
הממלכה, לידי הפראנקים ובידם נשאר עד שנתפלגה ממלכת 
הקארולינגים במאה ה 9 למלכויות קטנות, שאז הפכה דו׳ 
לחלק של "מלכות אךל" או "מלכות בורגונדיה", שבאה 
תחת עליונות קיסרי גרמניה ( 1032 ). במאה ה 11 — 12 קמו 
בדו׳ רוזני העיר וין ( 160116 ^) כשושלת עצמאית. גיגו 
( 011180 ) 1¥ מופיע כראשון (ב 1110 ) שהשתמש בשם "דול¬ 
פין", וברבות הימים נקרא מחודשלטונו בשם דר (ע״ע 
דופן). במאות ה 12 — 13 התרחבה והתחזקה דו׳ כנסיבות עצ¬ 
מאית מתוך מאבק מתמיד עם נסיכי סאוויה שכנתה. תחילה 
הכירו רוזני דו׳ בריבונותם הפאודאלית של קיסרי גרמניה 
על מחוזם, אך למעשה היתה דו׳ קשורה כבר מן המאה 
ה 13 לצרפת בגלל מצבה הגאוגראפי והרכבה האתני. ב 1349 
הוריש רוזן־דו׳ את רוזגותו למלך צרפת, ועי״ב נצמד האיזור 



225 


דופיכה — דופן 


226 



לכתר הצרפתי, תוך שמירה על עצמאות 
אדמיניסטראטיווית והעברת התואר "דופן" 
ליורש־העצר הצרפתי. הד 1 פן לואי (מי 
שהיה עתיד להיות המלך לואי מס בן 
שארל ¥11 נשלח ע״י אביו לדו׳ על מנת 
למשול בשמו ולהחליש את כוח הפאודאלים 
המקומיים. דופן זה התכוון לתת תוכן 
ממשי לתארו, התיישב בגדנובל ובהסכמת 

^ * "ן • 

אביו יסד פארלאמנט מקומי. זה היה השלב 

האחרון בקיום עצמאות מסויימת של דו׳, 

שסופחה סופית אל הכתר הצרפתי בשנת 

1456 . — מסביב לפארלאמנט המחוזי של 

דו׳ התרגשה אחת התסיסות המהפכניות 

הראשונות ערב המהפכה הצרפתית, כאשר 

התכנס ב 1788 כינום־מחאה של פארלאמנט 

זה, כדי להפגין נגד נסיון המלך לשלול 

מן הפארלאמנטים המחוזיים את הזכות 

לרישום חוקים וכדי לתבוע את כינוס 

אסיפת המעמדות הכלליים. — השם דו׳ 

נעלם מן המפה הפוליטית של צרפת ב 1790 , עם הקמת 

המחוזות המינהליים החדשים — הדפרטמנטים. 
— ■ * 

וע״ע דופן. 

]. ]. 0111££1 ¥101206 1 ) 1 1 ) . 0 ) 11 ) ■ €14121011 ז 10 36 111340116 ,^( 6 ־ , 
1868; . 016 76 ¥4611 16 > 114143 ^ 0044 163 3441 2¥ 04106 , 683556 ת - 
11013, 1875; 0. 0116 0 € 14 1788 36 166014414014 00 , 3¥35 ם ., 
1888; ?1 361 111 ) € 1 411€ § 0014 06 , 11011101111116 ־ X3 (163 111013 
0044§!1414 61 0. (811)1. <16 ?£0016 0165 01131 1893 , 165 ־ ); ?. 

860 114 > 412€3 § 011 063 ,' 161 ( 131116 ^ 0 016 .ס ; 1922 ,.ס 06 ,: 61 ־ 
0044(111411 3,6 ¥461411043, 1925; ]. 8. ]^101 110114 044 . 0 06 , 61 ־ 

(2(41030x01 (81411, 36 1'4.603, 06 1 ( 2111 11016, 1943/47, 317— 

,: ¥31113111 .? ; 1946 ,. 0 344 111310116 ,־ 61:01111611161 ^ 1 . 0 ;( 340 
11163 § 011 363 ) 011204363 § 441 ) 3 0011111411110,14163 363 63 ) 14061 063 
.£ם 00 ) 1349-1949 ,,ס 314 01 ' 3 04616 06 ; 1951 ,( 1355 044 
- £6 מ 06 ¥16 0111 11£6 ת 00 16 ־ 31 ק 49 ־ 8 194 611 15665 מ £3 ־ 01 .: 11151 
. 1951 ,( 3006 ־ 81 13 3 .(£ 0111 : 311301161116111 ־ 1 0111 6 ־ 11311 

י. טו. 

הפלר, (יריםט.ין י 1 הן — ־ 1€1 קק 00 10113118 0111:151:138 — 

( 1803 , זלצגורג — 1853 ׳ ויניציאה), פיסיקן אוסטרי. 

דו׳ נתחנך בווינה. אחרי שעסק כ 13 שנים בהוראה בפראג 

נתמנה ב 1848 לפרופסור לגא 1 מטריה מעעזית בפוליטכניון 

¥ ¥ 

בווינה וב 1851 לפרופסור לפיסיקה באוניברסיטת וינה.' 

א פ ק ט ־ ד ו׳: ב 1842 פירסם דו׳ את המאמר "על האור 
הצבעוני' של הכוכבים הכפולים ושל מזלות אחדים״ (• 01,61 

־ 61 ־ 161 ) 211 ־ 6101261 . 11 116 ז 6 :! 61$ קק 30 ז 161 > ; 016111 126 ( 1 ־ £31 13$ > 

06 ־ 11 :ז 06$ ). הוא דן בשינויי צבעו של גוף מקרין, הנע בכיוון 



אפקט־דופלר: ג — אורך הגל המקורי; 

'.ג — אורך הגל הנקלט; 

5 = 0 — ג 


אל הצופה או ממנו והלאה, והסביר, שתדירות האור הנקלט 
ממקור נע גדולה או קטנה מן התדירות של האור הנקלט 
ממקור נח, בהתאם להתקרבותם של המקור והקולט זה לזה 
או להתרחקותם זה מזה (אפקט־דו׳ ארכי). דו׳ צפה מראש 
תופעות בתחום האקוסטיקה והאופטיקה (ע״ע אקוסטיקה, 
עמ׳ 565 ; גל, גלים, עמ׳ 734 ), המתחייבות מן העקרון 
הזה — שינויים בגובה־הטון או בצבע. את אפקט־דו׳ בגלי־ 


נוף בדפארטמנט א 5 פים־עיליים ( 65 ק 1 \נ־ 1431865 ) 

הקול מצא ב 1845 ביס־בלוט ( 831101 $ץ 80 ), שאימת באופן 
ניסויי גם את ערפו הכמותי לפי הנוסחה של דו׳: 


1 



¥ 


(׳£ — התדירות הנקלטת, £ — תדירות המקור, — מהירות 
הקול באויר נח, 6 ־׳\ — מהירות המקור). ב 1848 הצביע פיזז* 
(ע״ע) על האפשרות של בדיקה אופטית של אפקט־דר ע" י 
השוואת הספקטרונים של כוכב נע ושל מקור־אור נח על־פני 
הארץ. אולם'רק כעבור 20 שנה אושר הדבר ע״י דלים הגינס 
( ££1128105 מ ¥111131 \). הוכחה נוספת לאפקט־דו׳ ניתנה 
ב 1871 ע״י מדידה ספקטרוסקופית של אוד השמש הסובבת 
על צירה: נמצאה העתקה קלה אל האדום בקווים ספקטרא־ 
ליים של האור הבא מן השוליים העולים בהשוואה לאלה 
שמאור השוליים היורדים. משיעור העתקה זו(כ^"!/ 1 ) ניתן 
לחשב את מחידות הסיבוב, וןנרכה התאים למהירות שחושבה 
על־סמך הסתכלות בתנועת כתמי־השמש. כוחו של אפקט־ 
דו׳ באסטרונומיה (ע״ע, עמ׳ 803 ) גדול; בין השאר הביא 
לידי גילוי כוכבים כפולים, שהמשקפת הגדולה ביותר לא 
הצליחה להפריד ביניהם. מהופעתם המחזורית של קווים 
ספקטראליים כפולים באורם הוסקו מסלוליהם ומהירויו־ 
תיהם; וכן שימש פירוש "ההעתקה אל האדום" של קווי־ 
הספקטרום באור הכוכבים יסוד להשערה על־דבר העולם 
המתפשט (ע״ע אסטרונומיה, עמ ׳ 806 ). מדידת המהירות 
הראדיאלית של הכוכבים ע״פ אפקט־דו׳ היא שיטה מקובלת 
היום. — ב 1905 גילה ומדד י. שטרק (ע״ע) את אפקט־דו׳ 
גם באור קרני־תעלה, שבו המקור והקולט אינם נעים בכיוון 
קו־חיבורם, אלא בכיוון ניצב לו (אפקט־דו׳ רחבי). מימצא 
זה הוא בהתאם לדרישת תורת היחסות (ע״ע) המצומצמת. 

. 1942 ,( 30 . ¥15$ יז 3111 א) . 0 .ן . 011 , 160116 .£ . 13 

מ. י, 

ד 1 ?| ( 10 ו 1 נן 0311 ), תארו של יורש־העצר הצרפתי מאמצע 

המאה ה 14 ואילך. לפני כן היד, מונח זה בחינת 

תואר פאודאלי המיוחד לבית רוזני העיר וין ( ¥16006 ). 

* • ••• * 

התואר מופיע לראשונה במקורות ב 1110 . יתכן שמלה זו, 













227 


דופן—דוקטור 


228 


שפירושה "דולפין", היתר, תחילה כינוי־משפחה, ובמרוצת 
הזמן הפכה לתואר. עם הופעתה החל מופיע גם צלם הדולפין 
כסמל המשפחה, ויש סבורים, שמסורת סמל־הדולפין היא 
בעלת שרשים עתיקים ועמוקים יותר באותו המחוז עצמו, 
שנקרא במרוצת הזמן מפינה (ע״ע), והיא נעוצה בסימבו¬ 
ליקה של הנצרות הקדומה ואף בשרידי זכרונות של המיתו¬ 

לוגיה הקלאסית שנותרו באיזור. הרוזן האחרון של וין, אנבר 

•י• 9 ■ יי 

(:!- 61 נ 1 בת 1111 ) 11 , הבטיח ב 1343 — תמורת תשלום — את זכות־ 
הירושה בארצו, אם לא יוולד לו בן, למלך פילים ¥1 למען 
נכד־המלך, בתנאי שהמלך עצמו או יורש־העצר ישא להלן 
את תואר הדו , . מימי שארל 1 ע ואילך נשאו רוב יורשי־העצר 
הצרפתיים את התואר דר, ומסורת זו נמשכה עד למהפכה 
הצרפתית! אף כשחזרו הבורמנים למלכות אחרי נפילת 
נאפוליון נשא בנו של שארל צ את התואר הזה. אחרי הדחת 
שארל צ במהפכת 1830 נשללה מן הדו׳ האחרון זכות- 
הירושה, והתואר נתבטל. 

בפקודת לואי ' 7 \^ X הוצאה לאור מהדורה מיוחדת של 
הקלאסיקנים היווניים והרומיים ( 64 כרכים) לשימוש יורש־ 
העצר (" 111111 ^ 061 ומט 30111$ "), שבה הושמטו כל המקומות 
ה״עדינים", שנחשבו כעלולים לסכן את תומת התלמיד. מכאן 
נעשה הביטוי "לשימוש הדר" כינוי-לעג ל״ריכוכים" או 
"תיקונים" המבוצעים ביצירות ספרותיות ואמנותיות מטעמי 

איסתניסיות מוסרית או אסתטית. 

•* 

וע״ע דופינה. 

י. טו. 

ד^צ , 1 ך י בואזניגסניה - 3 נ 5££1 תנב 11131101 :> 10 ^ 011 — 

4 * י * 

( 1260 , סיינה — 1319 , שם), צייר איטלקי. כבן 20 
עבר לפירנצה, ושם צייר תמונת־מזבח גדולה בשביל כנסיה. 
אחרי 1290 ישב, כנראה, שוב בסיינה. בינו ובין שלטונות 
עירו נפלו סיכסוכים רבים; אעפ״ב פעל בכמה ועדות 
לאמנות וקיבל הזמנות לציורים. בשל אורח־חייו הפרוע היה 
דר מסובך בחובות תמיד, ולאחר מותו סירבו אלמנתו ובניו 
לקבל את ירושתו. 

בתקופה המוקדמת של אמנותו היה דר נתון כולו 
להשפעת האסכולה האיטלקית־ביזאנטית של ה״מצ׳נטו" 
(אסכולת סיינה); אח״כ ניכרת ביצירתו השפעתה של 
האסכולה הפלורנטינית, שבה הובלט היסוד הדראמתי. 
תקופת־שלמותו של דר מיוצגת ע״י התמונה "המאדונה 
בתפארתה" (היום במוזיאון הדואומז שבסיינה). יצירה זו, 
שהובאה בשעתה לקאתדראלה לקול תרועודהעם, מורכבת 
מתמונה מרכזית, שבה מתוארת המאדונה בקרב מלאכים 
וקדושים, הסוגדים לה! מסביב לתמונה המרכזית — בתוך 
מסגר 1 ת־עץ נפרדות — מופיעים דמויות קדושים ותיאורים 
מחיי ישו. — ביצירתו מתגלה דר כאחד ממבשרי הציור 
המסאנסי בעיר־מולדתו. הקומפוזיציה של תמונותיו מבוצעת 
כולה ברוח המסורת הביזאנטית, אולם בביצוע הפרטים 
ניכרים לראשונה נסיונות ליצור חלל־לעומק לתמונות, 
לפסל את הדמויות באמצעות צללים אפורים ולשוות לפנים 
ולתנועות־הגוף אופי ריאליסטי. הצירוף של אותן התחלות 
הריאליזם למסורת הביזאנטית ראוי לכינוי "הגותיקה האי¬ 
טלקית". — בניגוד לאמנותם המונומנטאלית של בני־דורו 
שבפירנצה וברומא, היתד, יצירתו יכל דר לירית בכיוונה, 
נרגשת בצד הסיפורי שבה ולוהטת בגוניה. על אף אפין 
האידיאלי של תמונותיו שוררת בתיאוריו הסיפוריים דווקא 


התרגשות, המשמשת אספקלריה לאפיו האישי שלו, עד כמה 
שהוא ידוע לנו מן התעודות (תמונה: ע״ע אמנות, לוח מול 
עט׳ 48 ). 

11 > $170 ס 31 , 10013 ^ £<£ . 0 ; 1911 ,. 3 / 7 .(£ ,:ו ¥£1££1 \ . 3 [ . 0 
י £[: 1 ג 1 ^ 1 מבז\ . 11 ; 1912 , 1 ) $01101 1 ) $11 1 ) 1611 ) 6 . 19 71 €76 < 0$ 
; 1920 ,.( 1 10 ) * 0 0110 ( 0 10 ) 10 ־ 1 ? 1$ )-(ס 10 ( 100 ' 1 ■ $10 300/1070/10$ 

, 11 , 211111112 > 3 / 0 50/1001$ 1 ( 1 ). 11 ) 11 1110 01 €711 £10 ס 001 0 ( 1 ,. 1 ) 1 
£0016$ 0$ ■ 70171/61 ?$ 10$ 0$ . 19 , 0/7110 0/171 י * $01111£1 . 0 ; 1924 
) 71 1101/017$ $// 707/1 ( 3 30$ , 11001111 \ 2 י 0 .? ; 1929 , 2110 ) 70$0 10 ) 

X1^ 011 \1110 $10010, 19 3 5; 10., 3'0710 1101/0110, 1, 1950 ;> ; 

. 1951 . 0 , 11 >תבז 8 . 0 

פ. ש. 

דיקט׳ ביה״ב — המטבע המוטבע והמופץ ע״י מושל־מדינה, 
בעל סמכות עצמאית, בדרגת דוכס (יש גם 
פירושים אחרים למוצא המונח). תחילה ניתן השם דר 
למטבעות־כסף, שהוצאו באמצע המאה ה 12 באיטליה הדרו־ 



דוקאט ויניציאני של הדוג׳ה מארינו פאליירי (המאה ה 14 > 

מית על־ידי רוג׳רו דוכם־פוליה, ואחר־כך למטבעות ד 1 מימ 
שהוטבעו ב 1202 ע״י הדוג׳ה של ויניציאה. במחצית השניה 
של המאה ה 13 , כשהתחילו מדינות־המערב לחזור לטביעת 
מטבעות־זהב, נתנו הוויניציאנים את השם דר למטבע־זהב 
של 3.537 ג/ כמשקל הזהוב הפלורנטיני; הוא נקרא גם 
בשם צקינו ( 2600111110 ). בשל טיבו המעולה שימש הדר 
דגם למטבעות־זהב, בעלי אותו המשקל וההרכב, במדינות- 
איטליה השונות ובארצות אחרות באירופה. הדר היה 
מטבע־זהב רשמי בוויניציאה עד סוף קיום הרפובליקה 
( 1797 ). דו" הוטבעו גם בהונגריה (כבר מ 1325 ), בגרמניה 
(מ 1559 ) ובהולאנד (מ 1586 ). בגרמניה לא בוטל הדר אלא 
ב 1857 ע״פ הסכם בברית־המכס הגרמנית. הדר ההולאנדי, 
שטביעתו נמשכה עד המאה ה 20 , היה קל יותר ( 3.44 — 3.49 
ג , ), ובמתכונתו נטבעו מטבעות בפולניה (זלוטי=זהוב) 
וברוסיה (צ ׳ רוונץ=זהוב). 

שפע הכסף, שבא ממכרות אמריקה הלאטינית, הביא 
במאה ה 16 לריבוי טביעת מטבעות ממתכת זו בארצות 
מערב-אירופה. בשל ;דלו נקרא מטבע זה ״דוקטוך (- 611103 
6 ת 10 ), ז״א דר גדול! הוא היה נפוץ בעיקר במדינות 
האיטלקיות במאות ה 16 — 17 . משקלו של הדוקאטון המקורי, 
מטביעת ויניציאה ב 1563 , היה 32.896 ג , , אולם לבסוף 
הופחת עד 29.40 ג , . 

מ. א. י. 

דזכןט 1 ר (• 6100101 ), תואר הבא מלאטינית, ופירושו: מורה, 
מלומד. בתקופה העתיקה וגם ביה״ב הראשונים היה 
תואר זה ציון כבוד והוקרה לאיש הידוע כמלומד והבקי 
בעיקר במשפט. בהוראה זו הוא מופיע במס־רת הלימודית 
של הכנסיה הקאתולית (ר׳ להלן), ומבחינות רבות אפשר 
למצוא לו דמיון לתואר "רב" או "רבי" (ע״ע), ז״א בקי 
ומלומד בעניני הלכה וחוק, שבמסורת היהודית. 

בראשית ייסוד האוניברסיטות (במאות ה 11 — 12 ) לא 

נבדל תואר זה מן התואר מגיסטר (:ו 6 ז 1$ § 13 ^ן, מורה), והוא 

* : ♦.י 


229 


230 


דוקטור — דוקטרינרים 


ניתן לרוב למי "שהורה בפועל" או מי ש״הוסמד להוראה". 
בהתגבש אירגוני המורים והתלמידים, המהווים את ה״אוני־ 
ברסיטה" עצמה, הורגש הצורך ע״י הראשונים להתארגן 
בקורפוראציה מקצועית: עי״ב הפך התואר דו׳ לדרגה 
אקאדמאית, בעלת תוקף חוקי, המשווה את מעמדו של 
הזוכה לה לדרגת בוחניו והמקנה לו את הזכות והרשות 
להורות. המועמד לתואר דו׳ היה חייב לעמוד בשתי בחינות 
סופיות — אחת בפגי חוג מוריו המצומצם, והשניה בפני קהל 
גדול בכנסיית־העיר. הוא היה מרצה על תוצאות מחקריו, 
שבהן הביא חידושים לגבי קודמיו או הציע מסקנות מדעיות 
המביאות להשקפות חדשות. תואר דו׳ מופיע בראשיתו בין 
לומדי משפטים; מהמאה ה 13 ואילך הוכתרו בו גם הבקיאים 
בתאולוגיה, בפילוסופיה, ברפואה ועוד. בעת החדשה וגם 
בימינו נשתמר התואר דו׳ כדרגה אקאדמאית, הנקנית 
במוהדות־הוראה גבוהים והמכתירה את סיום תקופת הלימו¬ 
דים בכל המקצועות, אולם מובנו המקורי לא נשתמר אלא 
מבחינה חיצונית ופורמאלית בלבד. בארצות אירופה הלאטי- 
נית והגרמנית הפך למעשה לתעודה ממשלתית, שאינה מקנה 
עדיין את הרשות להודות, בעוד שבארצות האנגלו־סאכסיות 
שמר במידה גדולה יותר על טעמו המקורי, כציון המועמדים 
והמוכשרים למחקר המדעי (פרטים נוספים ע״ע אוני¬ 
ו ר ם י ט ה). — יש שהתואר "דו"׳ ניתן מטעם מוסד אקאדמי 
גם כתואר־כבוד גרידא ג״סמס!־! ז 01001:0 ) לאנשים, 

שתךמו להתקדמות המדינה או החברה במעשיהם, בלי 
שתכלול הענקתו הערכה והוקרה מדעית־מקצועית. 

למרות ההגבלות והאיסורים שחלו על ביקורם של היהו¬ 
דים באוניברסיטאות ביה״ב ועד המאה ה 19 , הוכתרו לעתים 
אף הם בתואר דו׳, בעיקר ברפואה (בתקופת ההומאניזם 
והרנסאנס האיטלקי — גם בפילוסופיה ובמדעים אחרים). 
במאות ה 17 — 18 יצאה קבוצה של "דוקטורים" יהודים 
מהאוניברסיטה של פאדובה, שבה למד תמיד מספר קטן, 
אך קבוע, של יהודים. 

הדו״ של ה כ ג ם י ה ( €00165136 65 ש 0 :ז:>ס 1 > — חכמי- 
הכנסיה): כך נקראו ע״י הכנסיה הנוצרית אלה מבין חכמיה 
המפורסמים ביותר, אשר הצטיינו במיוחד בחקירתם העיונית 
בענייני האמונה והמחשבה הדתית. ״חכמי־הכנסיה״ — 
בניגוד ל״קדושים" או לאלה שמתו על קידוש־השם (-ש 13 \ 
6$ זץש) — מוגדרים בידיעה העיונית, בעומק החשיבה ובנא¬ 
מנות האורתודוכסית לד 1 גמאטיקה של הכנסיה, ולאו־דווקא 
בחיי מעשה וקדושה. ביח״ב כונו בכינוי זה שמונה מבין 
ה״אבות הראשונים" (ע״ע אבות הכנסיה). מן המאה ה 16 
ואילך ניתן תואר זה גם למלומדים, אשר משנתם זכתה 
לסמכות מיוחדת והפכה לדשמית בקרב הכנסיה (כגון תו^ס 
מאקווינו ובונונטורה הקדוש). תואר זה הפך למעשה לדרגה 
"ליטורגית", המחייבת הכרזה והצהרה רשמית מטעם האפי¬ 
פיור והמזכה את ה״דו׳״ בפולחן מיוחד, בדומה לקדושים. — 
בתקופת פריחת התאולוגיה הסכולאסטית צורף לתואר דו׳ 
בכמה מקרים כינוי המציין את טיב דעותיו, את דרך־מחקרו, 
ולפעמים אף את שבחו סתם, של המלומד. בך, למשל, מכונה 
תומאס מאקוויגו — 5 ט 6110 :§ 1 ז 3 זסזסס!) (החכם הדומה 
למלאך), דונם סקוטוס — 511131:1115 ש 0 ;! 300 (החכם השנון), 
אלברטוס הגדול — 53115 ז 6 ׳\ 1 חב 1 0100101 (החכם הכולל), 
בונאוונטורה הקדוש — 5 ט 1110 ק 3 ז 56 *) 3001 (החכם הדומה 
לשרף), אלכסנדר מהילז — 3131115 § 3 ז 6£ שז 1 ■! 01001:0 (החכם 


שאין להפריכו), רוג׳ר ביקון — 3131115 ז 1 מ! 106101 > (החכם 
המופלא). 

, 1 ) ז€ז 1 {€. 1 . 11 016 , 615101 ? .ז 5 ! 

, 111 ־ 00101 ; 1922 ,( 37-57 , 103 .ת 115€11 צוז 0113 . 116010£ ד) 

11 ) 1116 ? {(?!ס דו) 1111 ) 1 ) 111 ) €1 )^ 11 ^€^ 1 ) 1111 ( $11 1111$ 

.( 1950 , 30111 ? 10 )־ 10031 .מ 01 סזסתס 111 $001:1:1 ) €010 X^X )$ 

י. נ ס. 

ד 1 כןטיזם (מיוד 60x81 , "נדמה"), מינות נוצרית, הטוענת 
שלישו לא היה לא גוף ולא טבע־האדם, אלא רק 
נראה היה כאדם. הדו׳ לא היה תורתה של כת־מינים מסויימת, 
אלא נטיח הנובעת משתי הנחות־יסוד של המיתום הנוצרי: 
א) ישו היה אדם ויחד עם זה אל! ב) אעפ״י שהיה אל 
חל עליו המוות. מכאן נוצרה הנטיה "לשחרר" את ישו מן 
התכונות האנושיות ולפתור בכך את הפאראדוכס של המיתוס 
הנוצרי! אולם בעצם הדו׳ הורם את המשמעות המקורית של 
המיתוס הזה. 

כבר בברית החדשה נמצאים רמזים נגד הדר, כגון: "מת¬ 
עים רבים באו לעולם, אשד אינם מודים בישו המשיח כי בא 
בבשר״ (אגרת יוחנן ב׳, 7 ). אולם מצד שני מצויה בברית 
החדשה הדעה שה״בשר" הוא תחום החטא, וגישה זו קיבלה 
סיוע נוסף מן הדואליזם (ע״ע) של רוח—חומר, הנמצא בכמה 
שיטות של ההגות היוונית. בעלי ההשקפה שהגוף החמרי 
הוא יסוד החטא ותחומו של השטן, לא יכלו לקבל את 
הדעה שלישו הטהור היה גוף. ביחוד דגלו הרוב המכריע 
של חסידי הגנוסיס (ע״ע) בדר, ועכ״פ ניסו למצוא פתרונות 
אחרים כדי להפריד בין המשיח הטהור לגופו. הדו׳ משתקף 
בכמה מן הספרים החיצוניים של הנצרות, המושפעים מן 
הגנוסיס. מאותו הטעם מגלה גם שיטתו של מרקיון (ע״ע) 
נטיות דוקטיסטיות מובהקות, ואין צריך לומר, שחסידי מאני 
(ע״ע) הסבירו את המיתוס הנוצרי על ישו הסבר דוקטיסטי. 
גם מינויות נוצריות של יה״ב, שהמשיכו את רעיונות הגנום־ 
טיקנים והמאניכאים, כגון האלביגנזים (ע״ע), הפאוליקינים 
(ע״ע) והבוגומילים (ע״ע), דגלו בדר. גם דעתו של מוחמד 
על מותו של ישו היא דעה דוקטיסטית. — מאחר שמסקנת 
הדו׳ עשויה להתעורר מתוך הניגוד בין הטבע האנושי ובין 
הטבע האלהי של ישו ומתוך הפאראדוכס של "האל המת". 
קמות נטיות דוקטיסטיות גם בזרמים נוצריים שונים בתקופה 
החדישה, ללא זיקה לדו׳ הגנוסטי ויורשיו. — תופעות מקבי¬ 
לות לדו׳ ישנן גם בבודהיזם! חסידי המאהאיאנה הם 
מקטיסטים פחות או יותר לגבי בודהא (ע״ע). 

,;: 0.10 ־ 1,11 ־{ . 4 . ; 1835 ,!: 01 ה 0 ) 111111 ) 1111 ) ) 01 ,זט 83 .זנ! 0 ■־ 1 

,׳- 0130 נ 1 ! 0 , 4 ; 1909-1910 , ■ 101 > 1 {)> 1 ( 1 ז 11 ). 1 

. 1925 < 11 )) 1 ץ 11 )))) 1 ז 011011 [ ' 1 ) 1 > /) £11 ) 0 11 )>)'() >! 0 

ד. פ. 

ך 1 קטר י ג:ר י ם ( 65 ש 31 ו] 1 ש:ז 100 >, מלאט' 3 ח 1 ־!ז 0100 — תורה, 
הודאה), זרם במחנה הרויאליסטים המתונים בצרפת 
בתקופת הו־סטוראציה של הבורבונים ב 1815 — 1830 . הדו" 
הושפעו במידה רבה מן המחשבה המדינית של אנגליה שבסוף 
המאה ה 18 וראשית המאה ה 19 . הם התנגדו גם לעקרון 
המלוכה בחסד־האל וגם לעקרון ריבונות־העם, ישאפו להנהיג 
בצרפת מונארכיה קונסטיטוציונית, שבה ישמש ליד המלך 
גם פארלאמנט, בעל סמכות מיעצת בעיקר, שייבחר ע״י חוג 
מצומצם של בוחרים. במשטר זה ראו ערובה לשלטון החוק 
והצדק, וכן לשמירת זכויות־היסוד של האזרח: חופש הדיבור, 
ח 1 פש הפארלאמנט ואי־תלותם של השופטים,־ הדו" הדגישו 









231 


דוקטריכרים — דו־קרב 


232 


את הצד המוסרי שבמדיניות. קבוצה זו התבלטה יותר 
באישיה — שעמם נמנו אחדים מהוגי־הדעות הצרפתיים 
בתקופה ההיא, כגון מן דה בירן (ע״ע) ורואיה־קולר 
(ע״ע) — מאשר באחדות דעותיה וגיבושה הרעיוני', וכוחה 
האירגוני היה קטן מלהקים מפלגה פעילה ומקיפה. הדו" נהנו 
מתמיכתו של לואי ¥111 צ, אשר הסתייג מקיצוניותו של 
הימין בפארלאמנט הצרפתי בימיו; לעומת זה התנגד להם 
שארל צ. אחרי ההפיכה של יולי 1830 ובימי המונארכיה 

האורלאנית נתמזגו חדו" עם חוגים שמרניים־מתונים אחרים, 

* • ־— 

ונציגם גיז 1 (ע״ע) שלט בצרפת מ 1840 עד הפיכת 1848 . 

בפובליציסטיקה קיבל השם דו" טעם־לפגם, ככינוי לחו¬ 
גים או זרמים הנתפסים לשיטה רעיונית מופשטת, המנותקת 
מן המציאות. 

¥0$ ; 1921 , 111011 )? 111 ) 116$1 ¥0 ,¥:ז 1£ שגב 01 ./ 

1400$ $011110(110$ 40 1(1 ¥7 07100, 1932; 0. ££1X101x1, ¥0)/0?~ 
€011(114, 1933; ]. ?. ?011110(11 7!10112111 111 ¥?<11100, 

1942. 

מ, זי. 

ףקלי 1 ן״״^), דמות במיתולוגיה היוונית — "נח 
היווני". דו׳ היה בנו של פרומתוס (ע״ע) ובעלה 
של פירה ( 0 ^ 110 "אדמדמת־השער"), בתם של דודו אפי־ 
מתוס ושל פנדורה (ע״ע). כשביקש זום להשמיד את בגי־ 

י* ■ל• •ץ "* 

האדם — שירדו מ״דור־הזהב" ל״דור־הכסף", וממנו ל.,דור־ 
הנחושת״ — בשל חטאיהם ע״י הבאת מבול על הארץ, ניצלו 
רק שני צדיקים — דר ואשתו (לפי מסורות אחרות ניצלו 
גם אחרים). בעצת פדומתוס עשו שניהם תיבה וחסו בה 
בבוא המים. תשעה ימים ותשעה לילות צפה התיבה על 
פני הים שנוצר בעקבות המבול, ואח״כ עמדה ביבשה (לפי 
המסורת הרווחת ביותר — ליד הר־פרנסוס בחבל-פוקיס). 
דר ואשתו יצאו מן התיבה והקריבו קרבנות לזום. הלה 

שלה אליהם את הרמס, שהבטיח להם בשם שולחו למלא 

* • 

את בקשודלבם. דר ביקש לו חברים, וזויס ציווה לו ולפירה 
להשליך אבנים מעל ראשיהם; אבניו של דר היו לאנשים, 
אבניה של פירה — לנשים. אגדה זו יש בה משום לשון* 
נופל־על־לשון (בדומה לגזירת ״אדם״ מ״אדמה״): 
? 1 >£* - אבן, ;־ 16 .* - עם. הדמיון שבין סיפור זה, בין סיפור 
המבול בעלילת גלגמש (ע״ע) ובין הסיפור המקראי, אך גם 
ההבדלים שבין הסיפורים הללו — בולטים. — אתידיוס 

(מטאמורפוסות, 1 , 350 ואילך) מקשר את פרשת דר ופירה 

• • 

לאוראקול של האלה תמיס (הוא האודאקול של דלפוי 
שלאחר מכן). 

דר אחר הוא בנו של מינוס מלך כרתים ואחיה של 

אריאדנה; הוא היה ידידו של תטוס ולקח חלק בציד הקלדוני 

יחד עם מלאגרום ואחרים. דר זה הוא אבי הלן (עןו,?.<£״), 

• 1 • • 

•י *י • * 

שעל שמו נקראים היוונים (ההלנים). 

. 10171 114 ) 1 . 2110011 . 1 > 071 )! 411$ 1111111. ¥0X1 י ־ 5011€1 ס 11 . 14 
40 0110 ה ה 10110 (¥ , 31 דת 1 ז 0 .? ;,¥ . 5 , 1884-1937 , 10 § 111010 !( $1 
,$£'\ 3 ־ 01 . 11 ;.¥ , 5 . 1951 , 0111111110 ■ 1 01 1110 ) €0 1 § 10 § 111010 §}^ 1 ) 1 

. 1955 138 , 1 , 1$ (^ 11 \ 00 ?€ ¥110 

מ. דג 

חקם (;*"גט 50 ־), משפחה ביזאנטית רמת־יחס. שהעמידה 
כמה קיסרים, שרי־צבא ומדינאים. מבניה: המצביא 
א נד ר וניקו ם דר, שלחם במלכות הקיסר מיכאל 111 
( 842 — 867 ) נגד הפאוליקינים על הגבול המזרחי של 
הממלכה. — ק ו נ ס ט א נ ט י נ ו ס דר היה אפיטרופסו של 
הקיסר קונסטאנטינוס ¥11 בילדותו; הוא ניסה לכבוש לעצמו 


את כסא־־הקיסרות, אך נכשל והוצא להורג עם רבים מבני- 
משפחתו. — ק ו נ ם ט א נ ט י נ ו ס צ דר היה קיסר ב 1057 — 
1059 ; הוא הצטיין בכשרון מעולה בהנהלת־הכספים ושיפר 
את מצבה של המדינה בשטח זה׳ ובימיו התחיל משטר 
הביורוקראטיה הבירתית. אחיו יוה אנס דר היה אף 
הוא רב־כשרונות וזכה לתואר "קיסר", אך לא למלוכה 
בפועל. — בנו של יוהאנס, הנסיך אנדרוניקוס דר, 
מוחזק אחראי — כבוגד או כמוג-לב — למפלה הניצחת של 
הביזאנטים בקרב מאנזיקרט נגד הסלג׳וקים ( 1071 ). בנו 

ץ •י 

מיכאל ¥11 היה קיסר אחרי מפלה זו ( 1071 — 1078 ), אך 
לבסוף נאלץ לוותר על המלוכה. — א י ך י ג י דר, נכדתו 
של אנדרוניקוס הבוגד, היתד, אשתו של אלפסיום 1 , מייסדה 
של שושלת הקומננים. — כמה שליטים יווניים באפירום, 

י * 41 ♦י 

בניקאיה ובתסאליה במאה ה 13 הוסיפו על שמם את הכינוי 
דר, שנחשב למכובד ביותר. — היסטוריון ביזאנטי חשוב 

הוא יוה נ ס דר, שחי במאה ה 15 , שירת את הג׳נובזים 

•* • • 

וכתב את תולדות התקופה 1341 — 1462 , ז״א מהופעת התור¬ 
כים באירופה עד אחרי כיבוש קושטא. — בימי התורכים 
ישבו בני משפחת-דר בין שאר צאצאי המשפחות הביזאנ־ 
טיות רמות־היחס בשכונת־היוונים פאנאר. — ג א ו ר ג י ו ס 
וקונסטאנטינוס דו׳ היו מושלים (הוספודארים) 
בחסות השולטאן בנסיכויות-הדאנובה במחצית השניה של 
המאה ה 17 ותחילת המאה ה 18 ! שניהם זכורים לרעד, כרודפי־ 
בצע וסוחטי-מסים. — המדינאי הרומני הליבראלי יון דוקה, 
שלחם בשנות ה 20 — 30 של מאד, זו בתנועה הפאשיסטית 

בארצו והגן על זכויות היהודים, היה מצאצאי משפחת-דר; 

* 

הוא נרצח ב 1933 בירי אנשי "משמר־הברזל". 
וע״ע ביזנטיון, היסטוריה; רומניה. 

1 ) 11 ) $10712171 $011 10 ) 0111111 %§({ $106 11 § 4%1 10 ) 111111 ) ¥0 .£§ וז 03 11 ( 1 , 0 
- 11111 ־ ¥ 1 ! .? ; 1860 160 ,. 01 ? € 017 $ 10 , 1111710 111 ) 1 ) 0 ) 01 ? 1111$0 

. 7 2 189 ,. 30514 ,?) 011 ? ¥110 .%<{?! . 4 . 1 ! € 0$0 י ־ 1011 £ 1 ) 13 

ח. ק. ב, 

הקם, יהוךה ליב (לאופולד) ( 1810 , פרסבורג — 1891 , 

' וינה), חוקר בחכמת-ישראל. דו׳ היה מתלמידיהם 
של ר׳ משה סופר (ע״ע) ושל ר׳ חיים יוסף פאלאק, מפרש 
ס׳ "עקדת יצחק", ווה האחרון הוא שהכניסו גם ללימודי- 
החול. דר, שהירבה לנדוד, ביקר ברוב הספריות החשובות 
של אירופה וחקר את אספי כה״י העבריים. מחקריו דנים 
בשטחים שונים של הספרות והלשון: ספרות האגדה, פרשנות 
המקרא, השירה והמחשבה של יה״ב, דקדוק ומסורה, פת¬ 
גמים שבספרות התלמודית והרבנית. הוא תירגם את רש״י 
על התורה לגרמנית, ותרגום זה הופיע עם הסכמתו של 
ר׳ משה ס 1 פר (ך 61101 :זג €111 ? 1211111 ב! 50 ג^ י פראג 1833 — 1838 ׳ 
5 כרכים). מחקרים שונים הקדיש לשירתו של אבן גבירול 
ושל משה אבן עזרא. — דו׳ כתב אוטוביוגראפיה (הופיעה 
ב ( 01 ). 1892 ). 

. 1891 ,( 69-71 , 1 , 138 ) .( 1 . 1 ,״ 26101 

דרקו־ב ( 31161 . מלאט׳ 3110 — שניים), מלחמת-שניים, 
קרב בין שני יריבים, עפ״ר בנשק (חם או קר) ביד, 

לפעמים גם באמצעים אחרים, במקום ובמועד שהוסכם עליהם 
מראש, וכתוצאה מדרישה־הזמנה של אחד הצדדים. הסכם זה 
מייחד את הדו׳ מקרב מקרי בין שגי יריבים (השר דוד וגלית 
[שמ״א יז]; מנלאוס ופאריס [איליאס ג׳, 38 ואילך]). 

כמוסד חברתי מוכר ע״י החברה משמש הדר באחת הצו¬ 
רות המרובות של דיו־שמים (ע״ע), והוא רגיל אצל שבטים 





233 


דז״קרב 


23 4 



דדקרב של אבירים ביו שני טחנות: מימי;—סרקנים, משמאל—נוצרים 

7 7 ד 

מיניאטורה מז המאה ה 13 ( 1 ו! 32 ן\ 011 ־ 031 3 ; 1 '׳\, ספריית סאניוט־גאל;) 


קמאיים רבים. בין שבטי האינדיאנים בדרום־אמריקד, (בוטו־ 
קודו ואחרים) אין היריבים משתמשים בנשק כלל, והדף 
מתנהל בדרך ההיאבקות; בין ילידי אוסטראליה, וכן בין 
צועני רוסיה, נהוגה צורת הכאה הדדית לסירוגין. ברוב 
החברות מתכוונים היריבים להריגה, אך יש גם שבטים 
אינדיאניים בצפון־אמריקה׳ שבהם מוכרז כמנצח הפוצע את 
יריבו. בין האסקימואים בגרנלאנד נהוג דו׳ בצורת התחרות 
על חיבור שירים, שבהם מושם היריב ללעג ולקלס: חוות* 
דעתם של המאזינים לתחרות זו קובעת את המנצח. 

בעולם היווני־רומי לא קיבל הדו׳ גושפנקה משפטית- 
חברתית, אם כי היה נהוג בחוגים מסויימים, בעיקר במסגרת 
טקסי־פולחן; הרומאים ראו בו מוסד ברברי. לעומת זה היה 
הדו׳ נפוץ בין שבטי הגרמנים, הקלטים והפראנקים מתחילת 
יה״ב. חוקי הטוטונים פטרו רק נשים וילדים, חולים, 
בעלי־מום וזקנים למעלה מגיל 60 מחובת ההיענות להזמנת 
דו׳. לפי מסורת יה״ב נתן גונדאבאלד מלך־הבורגונדים 
ב 501 את ההכרה הראשונה לדו׳ כדרך הכרעה במקום שבית־ 
דין של מטה אינו יכול להוציא פסק־דין. 

מן המאה ה 9 ואילך נלחמה הכנסיה בדו׳ ושללה את 
השימוש בו כבאמצעי־הכרעה משפטי(הוועידה בוואלנסיה 
ב 855 ; איסור האפיפיור סטפאנום ¥1 ב 887 ) ; היא הצליחה 

4 4 

לבטלו רשמית באיסלאנד ( 1006 ) ובנורווגיה ( 1012 ). אולם 
ברובה של אירופה הוסיף הדו' להתקיים כמוסד חברתי 
מאושר, ואף נתפתחו סביבו חוקות מיוחדות, ביניהן חוקת 
גוטפריד מבויון לשימוש הצלבנים. אף אנשי־כמורה השתתפו 
בדו", וניקולאוס דה לירה (ע״ע) ראה במלחמת דוד וגלית 
גושפנקה אלהית להתר השימוש בדר. 

עד המאה ה 16 היה הדו׳ נפוץ באירופה, ביחוד בחצרות 
צרפת ואנגליה ובחוגי האצולה והצבא שם, כדרך הכרעה 
משפטית. ב 1528 החליטו מלכי ספרד וצרפת לערוך דו׳ 
ביניהם לשם יישוב סיכסוך בעניין פגיעה בכבוד שאירעה 


בין שניהם. אע״פ שהחלטה זו לא הוצאה לפועל, נתפשט 
מאז מנהג הדו׳ באירופה כמוסד חברתי גם מחוץ לתחומי 
הבירור המשפטי: בחוגי החצר, האצולה והחברה הגבוהה 
נעשה מקובל, שמי שראה את עצמו נפגע ונעלב זכאי היה 
לתבוע לדו׳ את מי שראה בו את עולבו ופוגע בכבודו. בלחץ 
דעת־הקהל נעשתה ההזמנה למתן "סיפוק לכבוד" ע״י דו׳ 
חובה על כל מי שנפגע — או נראה כנפגע — בכבודו מבחי¬ 
נת יחסיו החברתיים, והמוזמן לדו׳ חייב היה להיענות 
לדרישה זו. הערכת כבודו, אומץ־לבו ומעמדו החברתי של 
״קאוואליר״ נעשתה תלויה — בין השאר — במספר הדו" 
שבהם השתתף כתובע או כנענה לתביעה; ההימנעות מהז¬ 
מנת מעליב — אמיתי או מדומה — לדו׳ או הסירוב להיענות 
להזמנה כזאת נידונו כהתנהגות בזויה וכעדות למורך־לב. 
החרמות והאיסורים התכופים שהטילה הכנסיה על שפיכות- 
דמים מוסכמת זו (בתקיפות מיוחדת נוסח האיסור בוועידת- 
טךנט ב 1549 ) לא הצליחו לעקור את מנהג הדו׳. את מספר 
הדו״ שנערכו ב 400 השנים האחרונות מעריכים במאות- 
אלפים, ורבבות מבני־האצולה נהרגו בהם, ביחוד בצרפת; 
ב 13 שנות מלכותו של אנרי 1¥ בלבד נהרגו לפחות 4,000 
איש בדו". 

אחרי המהפכה הצרפתית, עם עליית קרנה ומעמדה החב¬ 
רתי של הבורגנות בכל ארצות המערב, התפשט נוהג הדד 
גם בחוגים השליטים החדשים, שראו את עצמם כממשיכי 
מסורת המנהיגות הצבאית־אצילית או כקובעי הדמות 
המדינית־חברתית החדישה של הציבור: "נוער־הזהב" של 
בני־עשירים, מדינאים, עיתונאים, סופרים, אמנים. במאה 
ה 19 רבו הדו" בכל ארצות התרבות המערבית בשכבות 
שתבעו לעצמן מעמד של אריסטוקראטיה חברתית. שכבות 
אלו — הבורגנות הגבוהה, חוגי המשכילים, יחד עם הקצונה 
והאצולה הוותיקה — יצרו לעצמן "חוקת־כבוד" מיוחדת 
לשם הבדלה בינן ובין המעמדות הנחותים; חוקה זו הטילה 
חובה של נכונות מתמידה להסתכנות עצמית ע״י דו׳ כמחיר 
הזכות של השתייכות לחברת "המכובדים" ו״המיוחסים". 
בחברה זו נערכו דו" רבים בשל פגיעות אישיות, ביחוד על 
רקע של עסקי־נשים וקנאודגבר, אך גם בעקבות פולמוסים 
ספרותיים או מדיניים־מפלגתיים. ביחוד היתה ההשפעה 
הפסיכולוגית של מלחמות מרבה דו", תחילה בשכבת הקצי¬ 
נים ואח״כ גם בשכבות אחרות המנסות לחקותה. כך, למשל, 
רבו הדו" בין קצינים צרפתיים ואנגליים אחרי קונגרס- 
וינה ( 1815 ). 

הדו׳ הקשור בדין־שמים ביה״ב היה אכזרי ביותר; הוא 
התנהל כקרב לחיים ולמוות, שאחד המשתתפים בו היה 
נהרג תמיד, ולפעמים היו נהרגים אף שניהם. בדו׳ החדיש, 
הקשור בשמירת הכבוד ובתביעת סיפוק על עלבון׳ בלט 
יותר הצד הטקסי־פורמאלי. במאה ה 19 היה הדו׳ מסתיים 
עפ״ד עם פציעת אחד המשתתפים, ולפעמים אף לפני כן: 
או לאחר ששני הצדדים לא נפגעו בירית הראשונה, או ע״י 
פיוס והשלמה לפני התחלת הקרב — לאחר ששני הצדדים 
"הצילו את כבודם" ע״י גילוי נכונותם לדו׳ והופעתם בשדה 
הדר. אעפ״כ לא חסרו גם מקרים של תוצאות חמורות, הן 
בגלל איבת-ממש עמוקה בין שני היריבים והן בגלל פגיעות 
שלא-במתכוון. סטאטיסטיקה שנערכה באנגליה במאה ה 19 
על כמה מאות מקרים של דו׳ העלתה, שאחוז הפציעות 
הרציניות בהם הגיע ל 16% ואחוז המיתות — ל 7% . 









235 


דו־קרב 


236 



דו־קרב ביו סטודנטים בנטינגז ( 1808 ) 

עד תחילת המאה ה 19 התנהלו דו" עפ״ר בסוף. דבר זה 
הקנה יתרון רב לבעלי כושר גופני ולאמני הסיוף, שהיו 
מטילים חתיתם בחברה. עם שיכלול כלי־היריה הזעירים 
המדוייקים התפשט הנוהג של דו׳ באקדחים׳ שבו סיכויי 
שני הצדדים מותנים פחות בהכשרתם האישית. במאה ה 19 
התפתח ענף מיוחד של תעשיית־הנשק — ייצור "אקדחי־דו׳" 
אלגאנטיים, ותיק של זוג אקדחי־דו׳ היה כלול בציודו האישי 
של כל "ג׳נטלמן" או "קאוואליר". בארצות שונות אף נערכו 
והועלו על הכתב תקנונים מפורטים לדו/ שנעשו חלק 
מנימוסי החברה וגינוניה המקובלים. 

בדו" השתתפו כמה מן האישים החשובים בחיי המדיניות 
והרוח בתקופה החדישה: בצרפת — דימה-האב, תייר, לא- 
מארטין, רושפור (הראשון והאחרון היוידואלאנטים מפור¬ 
סמים) ; באנגליה — המחזאי שרידן, המדינאים פוכס, פיט 
הצעיר, קנינג, קאסלרי, וכן הדוכס מוולינגטון; באה״ב — 
אלכסנדר המילטון (שנהרג בדו׳ עם סגן־הנשיא אהרון בר) 
ואנדרו ג׳קסון. מגדולי היוצרים, שנקטפו באיבם בדו", היו: 
גאון־המאתמאטיקה הצרפתי גאלואה (בן 21 ) ; גדולי השירה 
הרוסית פושקין(בן 37 ) ולרמונטוב (בן 27 ). 

בגרמניה היה הדו׳ נפוץ מאד בציבור־הסטודנטים הפריע 
במאה ה 17 , ששאף להידמות בהליכותיו לאנשי־הצבא. הנוהג 
בוטל — או עכ״פ צומצם מאד — במאה ה 18 ע״י השלטון 
האבסולוטיסטי מצד אחד וע״י הלד־הרוח ההשכלתי־הומא־ 
ניסטי מצד שני. אולם נוהג הדו׳ חודש בשנות ה 30 של 
המאה ה 19 באגודות־הסטודנטים כביטוי לתנועה הרומאנטית־ 
לאומנית ונעשה אחת התופעות הבולטות בחיים האקאד־ 
מאיים הציבוריים באוניברסיטאות הגרמניות. חבר-האגודה 
חייב היה להוכיח את אומץ־לבו ע״י דד, וההשתתפות בדו׳ 
נחשבה לא רק לחובת־כבוד אלא אף לזכות מיוחדת, שנמנעה 
מנחותי־דרגה, וביחוד מיהודים (ר׳ להלן). אמנם הדו" 
הסטודנטיים התנהלו לפי תקנון מיוחד ומתוך אמצעי־זהירות 
שמנעו בדרך־כלל פציעות רציניות, ומקרי־מוות היו נדירים 
ביותר: אולם הצלקות בפנים נחשבו כסימן לגברות 
אישית ולאומית וקבעו במידה רבה את מעמדו החברתי של 
האקאדמאי. 

החוק והמימשל במדינות שנשתחררו מן המשטר הפאו־ 
דאלי וממסרתו לחמו נגד מנהג הדר. פתח במלחמה זו כבר 
רישליה (ע״ע), הן בגלל איבוד־הנפשות הכרוך במנהג 
נפסד זה (אחיו של החשמן נהרג בדד), והן בגלל הזילזול 
במשפט־המדינה ובדין־המלכות שבא לידי ביטוי בדו", שבהם 
היו אנשי־האצולה עושים דין לעצמם. רישליה הטיל איסור 


חמור על דו" וענשים כבדים על המשתתפים בהם, ולא נמנע 
מלהוציא להורג אצילים חשובים שעברו על איסור זה. אולם 
מכת הדו" חזרה ונתפשטה בצרפת אחרי מותו של רישליה, 
ובשנות ילדותו של לואי שוב נהרגו בדו״ כ 4,000 איש. 
השלטון האבסולוטיסטי במחצית השניה של המאה ה 17 
ובמאה ה 18 בצרפת ובשאר הארצות השתדל בדרך־כלל 
לרסן את הדד. המשפט המודרני ברוב ארצות אירופה 
והעולם העמיד את הדו׳ מחוץ לגדר החוק; המשתתפים 
בדד — לא רק כלוחמים אלא אף כשופטים, כעדים או 
כצופים — צפויים לאישום ולענשים על עקיפת משפט המדי¬ 
נה ועל גרימת נזקי-גוף, לפעמים עד כדי אישום בהריגה; 
אולם עפ״ר אין ההריגה בדו׳ מוחזקת רצח. יותר מאשר 
בשאר שכבות האוכלוסיה נתקיים הדו׳ בקצונה הצבאית עד 
הדורות האחרונים; בצבא הגרמני הקיסרי ובצבא הרוסי 
הצארי אף היתד■ מוטלת חובה מפורשת על קצין להגן על 
כבודו ע״י דד, וכל מי שלא נשמע ל״חובת־כבוד" זו פוטר 
מן הצבא. 

האיסור הרשמי המוטל היום על הדו׳ בכל מדינה נאורה 
לא הצליח, אמנם, לשרש את המנהג לחלוטין, אך צימצמו 
מאד ועשאו למקרה נדיר, בפרט לאחר שהדו׳ איבד ברוב 
החברות גם את ההכרה החברתית בהשפעת הלכי־הרוח המת¬ 
קדמים והדמוקראטיים: הדו׳ נראה כמנהג ברברי וכשריד 
מן ההווי של משטר אריסטוקראטי-פאודאלי וממושגי־הכבוד 
הראקציוניים שלו. היום עוד נערכים דו" בודדים בארצות 
רומאניות, שבהן מסורת־״הכבוד" מושרשת ביותר, וביחוד 
במדינות הדרום־אמריקניות. 

לעניין הדו' בציבור האקאדמאי הגרמני היתד, בחינה 
יהודית מיוחדת. אגודות־הסטודנטים חיו מרכזי האנטי¬ 
שמיות האקאדמאית־חברתית בגרמניה ברבע האחרון של 
המאה ה 19 ; סירובן לקבל יהודים כחברים או לתת ליהודים 
"סיפוק של כבוד" בדרך הדו׳ הורגש ע״י ציבור המשכילים 
היהודים המתבוללים כעלבון צורב ביותר. עניין זה גרם 
לתסיסה בין הסטודנטים היהודים ולייסוד אגודות־סטודנטים 
יהודיות (הראשונה נוסדה בברסלאו ב 1886 ), שקיבלו עליהן 
להוכיח ע״י דו" שערכו בין חבריהן ש״הסטודנט הגרמני 
ממוצא יהודי" שווה בערכו ובתכונותיו לחברו הנוצרי. 
גם כשנוסדו אגודות־הסטודנטים היהודיות הלאומיות (תחילה 
ב 1895 ), קיבלו הללו את גינוני אגודות־הסטודנטים הגרמ¬ 
ניות, והדו׳ בכללם — כדי לטפח את "רגש הכבוד העצמי 
היהודי". רק כשהתפתחה הציונות הסטודנטית ואגודותיה 
נתמזגו ב 1914 באירגון הוחלט — מתוך שיבה לרוח 

היהדות — לבטל את עקרון "הסיפוק ללא תנאי" ואת הדו׳. 

באגדות של עמים שונים, וביחוד של עמי־הצפון, וכן 
בשירי-עם אפיים, בשירי-עלילה, בסיפורי-אבירות וברומאנ- 
סות ובבאלאדות של יה״ב רווחים מאד מוטיווי הדו׳. ביניהם 
שכיחים ביותר: דו׳-בין אב ובנו או בין בני-ידידים, מבלי 
שידעו היריבים על קרבתם או על ידידות הוריהם; דו׳ 
בין הגיבור המחזר אחרי הנסיכה ובין המפלץ השומר עליה, 
או אף בין הגיבור ובין הנסיכה; אי־היענות להזמנת דו׳, 
הנחשבת לעבירה על טאבו חמור והגוררת אחריה עונש 
מן השמים; דו׳ מאגי, שהוא קרב של היפוכים (טראנס- 
פורמאציות) בין שני קוסמים, עפ״ר בין קוסם ותיק ובין 
תלמידו — הלה מתגלגל בסוף הדו׳ בצורה המאפשרת לו 
לגבור על צורת רבו (כגון: שועל טורף תרנגולת וכיו״ב). 












237 


238 


דו־קרב • 

במיתולו׳גיות של עמים קמאיים נפוץ מוטיו הדו׳ בין אל 
האור והשמים ובין אל החושך או דרקון האוקיינוס והתהום. 

ר. פטאי, מדע האדם, 242-241 , תש״ח! - 011801 £ נ> 
; 1835/7 , 1-11 , 1710166176$ 61 11761611$ ) $. 1 16$ > . 11151 י €111 ! 1£1 ק 
-ח 61 )$ ; 1836 ,. 1 16 • $117 11 ) £55 , 3 )־ 01131:6311¥11131 16 ) 6 )דת 00 

, 346115011 . 3 > ; 1868 , 1-11 , 011611117£ / 0 11766 ) 80177 7116 , 2 ) 1116 
. 0 . 1 76 < ת 11 ) 3 ץ 1 7 ״ץ 16 ץט: 1 ת 31 ) 6 ׳ 1 . 0 ; 1890 , 71 ) €017717 ץ<£ 611 ד 71 
/ 0 ץ 2$/1 ) £6 8117110 , 3111111111 . 0 ; 1892 , 6$ §! 16$ 21766$ ) 6 ) 

7 €176711 £ (7171 011611117£, 1896; }. 06111, 1 1116111 177061(711 
161 $66010 X1X, 1899; 1(1., 1 1116111 66161761, 1928 2 ;2\. 3311(100, 
7116 5177061 (7171 1176 €611117616$, 1901; 0. £. 06¥1 - ]. 06111, 

, £ 1166 . 11 . 0 , 11 ת 3 ומק 016 . 1 \ ; 1903 , 1116110 161 2 ) 271 ) 110£6 ( 811 
3061 34611500 . 0 ; 1908 ,{ 7 } 2117 )}/ 21661 066 ,ז![*!? . 33 ; 1904 
- 011 . 0 ; 1912 ,( 114-117 ,¥ ,£*£) £ 011611111 ,ץ 3 ז 0 . 13 . 0 
, ¥31115 \ . 0 .¥\ ; 1920 ,. 1 16 61 17017116116 ' 1 £ 01171 £6 , 11015 
011611767 £ ,\ 50 1 קדת 310 ד .) 5 ; 1931 (. 13 268 ,¥ , £58 ) 011611117 £ 
, 34731 , 03 335 , 32 333 , 6 ־ 111 ) 3 ) 6 ) 01 '>! £01 03 ^> 10 101:13 ^) 

. 1955-1958 ,( ¥351 

ד. נ. 

1 י 1 ר, גילי "דור" הוא ביסודו מושג ביולוגי, המתייחס 
לחילופי האוכלוסיה בתוך חברה מתוך התהליך 
הטבעי של לידות ומיתות. לתופעה ביולוגית זו ניתנה בכל 
חברה משמעות תרבותית והגדרה חברתית על סמך חלוקת* 
העבודה לפי הגיל. ההגדרה החברתית של דורות שונים 
היא, בדרך־כלל, הגדרה של הבדלי גילים. 

חלוקת־עבודה לפי גילים קיימת בכל החברות. בכל חברה 
וחברה מחולקת האוכלוסיה לפי גילים שונים, כגון: ילדות, 
התבגרות, בגרות, זיקנה וכיו״ב, ולכל גיל וגיל אורח־חיים 
משלו. השייכים לגיל מסויים מצווים על דרכי־התנהגות 
משלהם ועל מילוי תפקידים חברתיים ותרבותיים מיוחדים 
להם, שהם מבדילים אותם מהגילים האחרים. לא כל 
החברות מבדילות בין אותם גילים עצמם, אולם לכל הגדרה 
של גילים כמה תכונות יסודיות המשותפות לכל החברות: 
( 1 ) הגדרת הגיל עניינה — תיאור של מכלול האישיות, של 
דמות־אדם שלמה ולא רק של תכונות מוגבלות. דמות הלוחם 
המבוגר האמיץ, דמות ראש־בית־האב הזקן, השולט בביתו 
ומנחה את דרכי משפחתו — דמויות אלו ודומיהן אינן ציוני 
תיפקודים מסויימים או הכשרות מסויימות, כי אם יש בהן 
כדי להבליט דמות אדם שלמה. ( 2 ) אין הגדרה של גיל אחד 
עומדת ברשות עצמה — היא מתייחסת תמיד אל הגדרות 
של גילים אחרים: תכונותיו של הילד מתייחמות אל אלה 
של המתבגר, אשר הילד עתיד להתפתח לקראתן; תכונות 
המתבגר קשורות לאלה של המבוגר, וכיו״ב. יש תרבויות, 
שבהן רואים את תכונותיו של הילד (או המתבגר) כמנוגדות 
לאלה של המבוגר, ואילו בתרבויות אחרות רואים את תכונות 
הילד והמתבגר כמגלמות בתוכן את תכונותיו של המבוגר. 
בחברות הגורסות העדר של המשכיות ביחסים בין הגילים 
מצריך המעבר התקין מגיל אחד למשנהו פעולה חינוכית 
מיוחדת, אשר משמעותה — העברת המורשה החברתית 
והתרבותית מדור לדור. תהליך זה של לימוד והזדהות 
מובלעים בו בהכרח הבדלי הגילים שבין האנשים. הגדרת 
ההבדלים בין הגילים לעולם תרבותית היא ולא ביולוגית 
בלבד: עמדת הסמכות של המבוגרים מוצדקת ע״י יתרונם 
מבחינת נסיונם החברתי וידיעתם והבנתם של עניינים חב¬ 
רתיים ותרבותיים. ההדגשה הרבה של ההבדלים בין גילים 
שונים, המצויה בכל חברה, נובעת מתוך הצרכים היסודיים 
של תהליך הסוציאליזאציה, ומגמתה הבולטת — להקל על 
העברת המורשה החברתית והתרבותית ולתת הצדקה להוראה 
וללימוד. 


דור, גיל 

בחברות שונות זוכים המרות השונים לא רק להגדרה 
חברתית־תרבותית, אלא גם לאירגון חברתי משלהם. בכל 
מקום קיים מעין אירגון כזה בתוך היחידה המשפחתית. 
מעבר ליחידה זו לובש אירגון הדורות בשבטים פרימיטי־ 
וויים שונים— בעיקר אפריקנים, כגון הגלה (ע״ע), הקיקויו, 
המסאי, הננדי והקרובים להם — צורה של אירגון החברה 
בקבוצות־גיל, שביניהן מתחלקים עיקר התפקידים 
הכלכליים, הפוליטיים והריטואליים. 

ק ב ו צ ו ת - ה ג י ל מאורגנות בשורה של מערכות׳ שהן 
אחידות לגבי החברה כולה (כפר, שבט, ממלכה, או אחד 
מחלקיהם המקומיים). הכניסה לתוך המערכת, ע״י יצירת 
קבוצה חדשה, מבוססת על הקריטריון השייוכי של גיל 
כרונולוגי, והיא חובה על כל אחד מבני־החברה המגיע 
לאותו שלב. המערכת מאורגנת בקבוצות של בני גיל אחד 
מהשבט כולו, או בקבוצות מקבילות מתוך סקטורים טריטו¬ 
ריאליים שונים, החותכות את תחומי הקבוצות המיוסדות 
על קירבה או מקום־מושב, כגון משפחה או יחידות־מוצא; 
מעברו של היחיד מסטאטוס לסטאטוס או מדרגה לךרגה 
מתרחש על-ידי שינוי הסטאטוס של כל המערכת, והוא 
מעבר־חובה אוטומאטי. יצירת מערכת־גיל חדשה קשורה 
קשר הדוק בטקסי ההתבגרות (ע״ע) ובהכנסתו של היחיד 
לכלל בגרות בשבט, אף שאינה זהה עמם בהכרח — שכן 
בשעת יצירת מערכת־גיל חדשה נערך תמיד טקס קיבוצי 
מיוחד —, והיא תנאי יסודי להשגת סטאטוס חברתי מלא 
של אדם מבוגר. השיטה של מערכות־גיל נוטה לסדר את 
האוכלוסיה שכבות־שכבות לפי סדר־הגילים. מעמדו של 
היחיד בתוך המערכת הוא סימן חשוב של הסטאטוס החברתי 
שלו, ובמידת־מה השיטה מכוונת את התנהגותו כלפי שאר 
בני־החברה. היחסים בין בני גיל אחד, ובמקרים מסויימים 
גם בין בני קבוצות־גיל שונות, אינם יחסים של התחייבויות 
לפי חוזה, שאדם מתחייב לבצען מרצונו, ושהם פוסקים עם 
מילוין: הם מקיפים הרבה יותר וכוללים חובות כלליות 
ומתמידות של שיתוף־פעולה, אחדות, עזרה הדדית וכר; 
מבחינה זו הם דומים ביותר לאיחוד משפחתי או לקבוצה 
המבוססת על יחסי־ק