האבציקלופדיה 

העברית 

כללית, יהודית וארצישדאלית 


כדף אחד־עשזר 
גנדהרה-דואליזם 



חברה להוצאת אנציקלופדיות בע״מ 
ירוסולים - תש״ד - תל־אביב 



4 וס 4£ ק 10 כ> ׳וי :) 4 ־ £1 


הנהלה ראשית של החברה להוצאת אנציקלופדיות בע״מ 

פ. יב. פל^אי 


מהדורה ראשונה: תשי״ז 

הכרך סודר ונדפס בדפוס מסדה בע״מ, רמח־גן. ההגהות — על־ידי עוזר רבץ וי. גבדיאלי. 
התמונות הצבעוניות נדפסו בדפוס מסדה. הגלופות הוכנו בצינקוגראפיה פ. פיקו׳בסקי, ירושלים. 
ציור ומיפוי — ב. י. ברוייר! עוזרים: בחסה שפירא, רבקה קלירס 


:ל הזכויות שמורות להוצאה, ביהוד זכויות תרגום, קיצורים, צילומים והעתקות 

ס־דז .זוא*?זאס 0 0 א 1 א 1.15 *ט? * 1 ם£^?ס, 01 זוםאז זו* ■ת 1 ם 1 זודיד 00 

א 1 ספדאזא? 



המסרבת הכללית לכרך י״א 


העורף הראשי: 

פרוס׳ ישעיהו ליבוביץ 


מנהל המערכת: 
אלכסנדר פ ל א י,. 1 \ 


המערבת המרכזית 

מחלקת מקצועות היהדות: פרום' אפרים אלימלך אורכף 
מחלקת מקצועות הרוח : פרוס׳ שמואל הוגו ברגמן 
מחלקת מקצועות הסבע : פדום׳ ישעיהו ליבוביץ 


המזכירות המדעית 

המזכירה הכללית: 

ד״ר גרמה ליבוביץ 

יעקב לוינגר, . 1 א / מקצועות היהדות; ד״ר אידנה גרבל / מקצועות הרוח, יפה שמני־בירנבוים, . 8 / באוגראפיה! 
ל״ר ג. ליבוביץ/ מקצועות הטבע! מלכה מרגו, , 50 . 1 ג / בוסאניקה; זואולוגיה 


עורכי המדורות בברד 


מ. אבי־יונה,. 1 \ ידיעת א״י; המזרח הקדום; ארכאולוגיה י, מל .מוסיקה חדשה 

פרום׳ ש. אדלר, . 5 . 11 (עורך־יועץ) . .. ביולוגיה ד״ר יהושע ליבוביץ .. תולדות הרפואה 

פרום׳ א. א. אורבך. תלמוד; ספרות רבנית פרום׳ ישעיהו ליבוביץ כימיה; ביולוגיה; רפואה 

ר״ד ח. אורמיאן. פסיכולוגיה א. ליבנה . ... ציונות; סוציאליזם 

פרום׳ ש. אטינגן .. טכניקה פרום׳ א. א. מנדילוב .. ספרות אנגלית 

פרום׳ א. אלכסנדר ... פיסיקה ד״ר ד. נוי אנתרופולוגיה חברתית; אתנוגראפיה! פולקלור 

פרום׳ ד. אשבל .. מטאורולוגיה; קלימאטולוגיה ד״ר י. כ. סירמונמה .. היסטוריה ופילוסופיה של יד״״ב 

פרום׳ פ. א. בודברג.המזרח הרחוק פרום' ח. י. פולוצקי . בלשנות 

ד״ר ח. ה. בן־־ששץ תולדות ישראל ביה״ב ובזמן החדש ד״ר א. פוקס .. היסטוריה עתיקה 

פרום׳ י. בן־תור מינראלוגיה; פסרוגראפיה ד״ר ד. ג. פלוסר תרבות קלאסית; דת? נצרות 

פרוס׳ י. בער (עורך־יועץ) חולדות ישראל בימי הבינים פרום׳ מ. סלסנר .. .. איסלאם 

פרום׳ ר. בקי . דמוגראפיה; סטאטיסטיקה פרוס׳ ח. פרי ספרות כללית? ספרויות רומאניותן 

פ/אלון) ד״ר י. בר. .. צבא ספרות גרמנית 

פרום׳ ש. ה. ברגמן . ,. פילוסופיה א. פרנס .. גאוגראפיה; גאולוגיה 

ד״ר א. גרזון־קיוי מוסיקה מזרחית? תולדות המוסיקה בעת פרוס׳ א. ה. פרנקל מאתמאטיקה 

העתיקה ובימי הביניים ש. רוזן, עו״ד,. 0 ״ 1 ״ 1 יחסים בינלאומיים 

ד״ר ס. דיוים היסטוריה ותרבות של הודו ש. רימר, (.תס £0 ). 50 . 0 .... כלכלה 

א. מ. הברמן ביבליוגראפיה פרום׳ מ. שטקלים פרהיסטוריה 

פרוס׳ מ. זהרי בוטאניקה ד״ר פ. שיך אמנות 

ד״ר מ. זיו היסטוריה חדשה; היסטוריה של רוסיה ופולין פרום׳ ג. שלום .. קבלה 

ד״ר ש. ז. השין ... > י. שמעוני . . המזרח החדש 

פרוס׳ ג. מרפקי (עורך־יועץ).\ ח. שמרוק, . 8 ספרות יידית 










רשימת המחברים המעזתתפים בסיד י״א 


אכי־יונה מיכאל, . 1 * 

ירושלים, סרגה באוניברסיטה העברית / ידיעת הארץ! ארכאולוגיה! 
המזרח הקדום 

אגמון גליה, . 8 

ירושלים / תאסרוך 

אגמון שמואל, ד״ד 

ירושלים, םרוםסור־חבר באוניברסיטה העברית / פאתמאטיקה 
אדלר שאול, ד״ד, . 5 . 8 . 8 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / סאראזיסולוגיה ון* 0 י־ 
דטיולוגיה 

אופגחימר הלל, ד״ד 

רחובות, פרופסור באוניברסיטה העברית / חקלאות 

אורהך אפרים א., ד״ד 

יתשלים, סרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / תלמוד! ספרות 
רבנית 

אורמיאן חיים, ד״ד 

ירושלים, משרד החינוך והתרבות / פסיכולוגיה 

אחימאיר אכ״א, ד״ד 

רפת־גן / היסטוריה וספרות רוסית 

אטינגן דליה, . 80 , 8 

חיפה, אסיסטנטית בטכניון העברי / טכניקה 

אטינגן שלמה, אינז׳ 

חיפה. פרופסור בטכניון העברי / טכניקה 

אטינגר שמואל, ד״ד 

ירושלים. סדריו באוניברסיטה העברית ! תולדות ישראל 

אידלכרג שלמה, ד״ד 

ניו־יורק, סרופסור־עחר בישיבה־אוניבר. / ספרות רבנית 

איכנפאלם פולה 

היפה, המוזיאון העירוני לאמנות חדישה / אמנות 

איל־גלעדי חפצי־־כה, ד״ד 

ירושלים, אסיסטנטית באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 

אלישיב זאב, 

ירושלים, / תולדות הדואר 

אלכסנדר שלמה, . 50 . 1 * 

רחובות, אסיסטנט בסבון וייצפן למדע / פיסיקה 

אלן הגרי חנם, אינז׳ 

לונדון, חבר־מחקר ב ת־וס־סס ־ 01800 £1511 ״פ / טכניקה 

אלקושי גדליה, ד״ד 

ירושלים, אוניברסיטת תל־אביב / ספרות עברית חדשה 

אפטרגוט ונדה 

ירושלים, אגף העתיקות, משרד התנוך והתרבות / היסטוריה פולנית 
וצרפתית 

אפלכאום שמעון, ד״ד 

ירושלים, חבר־מחקר באוניברסיטה העברית / היסטוריה ותולדות 
התרבות העתיקה 

ארזי אברהם, ד״ד 

ירושלים / תלמוד 

אדנולד באילה 

בנימינה / ספרות אנגלית 


ארצי פנחס, ד״ד 

ירושלים / המזרח הקדום 

אשבל דב, ד״ד 

יחשלים, פדופסור־חבר באוניברסיטה העברית / מסא 1 רול 1 גיה 

ביינארט חיים, ד״ד 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / היססודיה של ספרד 
ותולדות היהודים בספרד 

בילסקוב־יאנסן פרדריק יוליוס, ד״ד 

קופנהאגן׳ פרופסור באוניברסיטה / ספרות דנית 

בלום אדני א., ד״ד 

ירושלים, משרד המשפטים / משפט גרמני 

הלום חיים קארל, ד״ד(ז״ל) 

ירושלים / ביזאנטינולוגיה! באלקאנולוגיה! נערות קדומה 

הלום ישראל רוברט 

גבעתיים, יועץ ארצי לענף הדבורים / חקלאות 

בלומנטל פנחם, ד״ד 

ירושלים, משרד החינוך והתרבות / ספרות אנגלית 

בך־ישראל הדוח, ד״ד 

ירושלים / היססוריה כללית 

בן־שמאי מאיר חלל, ד״ד 

ירושלים / פיסיקה! כימיה 

גן־ששון חיים הלל, ד״ד 

ירושלים, סדריו באוניברסיטה העברית / תולדות ישראל 

בן־תור יעקב, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־תבר באוניברסיטה העברית / מינראלוגיה! פטרו־ 
גראפיה 

בקי דובדטו, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / ססאטיסטיקה 

ברגמן שמואל הוגו, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העבריה / פילוסופיה 

ברי־חלל יהושע, ד״ד 

ירושלים, פרצה באוניברסיטה העברית / תורת ההגיון 

גבריאל ראובן,. 4 * 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / דמונראפיה 

גבדיהו חיים משה יצחק, . 4 * 

ירושלים / המזרח הקדום 

גולדברג לאה, ד״ד 

ירושלים, חברה להוראה באוניברסיטה העברית / ספרות עברית 
חדשה 

גולדשמידט אלישבע, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / גנטיקה 

גומפרץ יחיאל ג., ד״ד 

ירושלים / לארינגולוגיה 

גור אריה,. 4.50 ז 

רחובות, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / חקלאות 

גייס מנפרד, ד״ד 

תל־אביב / ספרות גרמנית 



13 


רשימת המחברים 


14 


גרבל אירנה, ד״ר 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / בלשנות! תולדות התרבות 

גרבל פלורח 

ירושלים ! גסממנומיה 

גרבר־טלמדן יונינה, ד״ר 

ירושלים, מדריכה באוניברסיטה העברית / אנתרופולוגיה 

גרזון־קיוי אסתר, ד״ר 

ירושלים, חברת־מחקר באוניברסיטה העברית / מוסיקה 

גרינץ יהושע מאיר, ד״ר 

ירושלים / מקרא 

גרשוני ק. גרשון 

ירושלים / תאטרון וקולנוע 

דוסטרובסקי אריה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / דרפאטולוגיה 

דיאמנט פאול ייוסח, ד״ר 

ירושלים / תולדות ישראל 

הברמן אברהם מאיר 

ירושלים, מנהל ספריית שוקן / ביבליוגראפיה! דפוס! ספרות עברית 

הד אוריאל, ד״ד 

ירושלים, פרוס׳־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה של המזרח 

הוכברג נתנאל, אינז׳ 

מקוה ישראל / חקלאות 

הורוביץ שלמה, ד״ד 

חיפה / היסטוריה חדשה 

הימן אוריאל, (.ס. 0 .ז). 14 

חיפה / היסטוריה של אירלאנד 

הרושובסקי בנימין,. 14 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / ספרות יידית 

וולטש רוברט, ד״ר 

לונדון / תולדות היהודים בגרמניה 

וורמן קורט, ד״ר 

ירושלים, מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / ספרות גרמנית 

ויטנברג(זלצכרגר) לורה שולמית, ד״ר 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / ספרות גרמנית 

זהרי מיכאל, ד" ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בוטאניקה 

זיו מיכאל, ד״ד 

ירושלים, משרד החינוך והתרבות / היסטוריה הדשה 

זילברשטין ורנד, ד״ר 

ירושלים, משרד הבריאות / באקטריולוגיה 

חיים אכיבה 

סטוקהולם / ספרות סקאנדינאוויח 

חשץ שניאור זלמן, ד״ר 

ירושלים, שופט בבית המשפט העליון / משפט 

טדסקי גד, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / משפט 

טורי יעקב,.*ג 

חיפה / היסטוריה חדשה 

טיכרגר פריץ, ד״ר 

ירושלים / ספרות גרמנית 

טל יוסח 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / מוסיקה 


מרגן מלכה,. 1.50 * 

ירושלים / בוטאניקה! זואולוגיה 

יהושע יעקב, ״ 14 * 

ירושלים, משרד הדתות / משפט איסלאפי 

יונס חנם, ד״ד 

ביו־יורק, פרופסור ב&סע־סא 1 ־ 500 ז £0 5011001 ״־א / מדע הדת 

ימר משה, ד״ד 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / חולדות המדע 

יעכץ צבי, ד״ר 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / היסטוריה רומית 

ירושלם אדמונד מאיר, ד״ר 

ירושלים / היסטוריה של יה״ב והעת החדשה 

כהן דניאל י.,.. 14.4 

ירושלים / תולדות היהודים בגרמניה 

כחן יהודה פנחס (לאו), ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה חדשה 

כהן יונח,. 14 

ירושלים / גראפולוגיה 

כחן יונח 

ירושלים / תולדות היהודים בצפון אפריקה 

כהן שלום יעקם, ד״ד 

ירושלים, מדריד באוניברסיטה העברית / ספרות אנגלית 

כ״ץ יעקב, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / תולדות ישראל בעת החדשה 

כ״ץ שמחה,. 4 ? 

ירושלים / תולדות היהודים ברוסיה 

לוינגר יעקב,. 14.4 

ירושלים / פילוסופיה יהודית 

לויצקי יעקב, ד״ר(ז״ל) 

יר־שלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מאתמאטיקה 

לופז סכטינו רוכרטו, ד״ד 

נירהיון, מרצה באוניברסיטת ייל / היסטוריה איטלקית ותולדות 
היהודים באיסליה 

ליכוכיץ גרמה, ד״ד 

ירושלים / מאתמאטיקה! פיסיקה! חינוך 

ליבוביץ יהושע, ד״ד 

ירושלים / תולדות הרפואה 

ליבוביץ יוסף 

ירושלים, אגף העתיקות, משדד התנוך והתרבות / אמנות מצרית 

ליבוביץ ישעיהו, ד״ד 

ירושלים, פרופסוריחבר באוניברסיטה העברית / מדעי־הטבע; רפואה 

ליבנה אליעזר 

ירושלים / סוציאלחם 

ליפשיץ אריה 

ירושלים / ספרות עברית חדשה 

מארכום שמעון, ד״ר 

ירושלים / תולדות היהודים בארצות המזרח 

מדניצקי יצחק,. 14 

ירושלים, משרד הדואר ! דואר 

מזר בנימין, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מקרא 



15 


רשימת המחברים 


16 


מיהם הלמוט, ד״ר 

ירושלים, סרצה באוניברסיטה העברית / סטאטיסטיקה 

מן תומס, ד״ר(ז״ל) 

ציריך / ספרות גרסנית 

מנדילוב אדם אברהם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / ספרות אנגלית 

מנרלסון היינריך, ד״ר 

תל־אביב, אוניברסיטת ת״א / זואולוגיה 

נוי רב, ד" ר 

בני־ברק, מורה באוניברסיטה העברית / פולקלור 

ניסנבוים שמואל 

ירושלים / תולדות ישראל 

ניר דה,.* 1 * 

ירושלים, אסיסטנט משתלם באוניברסיטה העברית / גאוגראפיה 

סימון מיכאל, ד״ר 

ירושלים, משרד החח / דגלים 

סירמונטח יוסח ברוד, ד״ר 

ירושלים / היסטוריה ופילוסופיה של יה״ב והרנסאנס! היסטוריה 
וספרות איטלקית 

סלושץ נחום, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור / תולדות היהודים בצפון אפריקה 

סמבורסקי שמואל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / תולדות המדע 

סאיאנס־גליק שרה, ד״ר 

תל־אביב, משרד החינוך והתרבות / חינוך 

פוזנר עקיבא ברוך, חרב ד״ר 

ירושלים / תולדות ישראל 

פולדצקי ח. יעקב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בלשנות 

פוקורני רפאל, ד״ר 

תל־אביב / גראפולוג־ה 

פוקס אלכסנדר, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / היסטוריה עתיקה 

פורטונה עמנואל, אינז׳ 

חיפה / תעשיה 

פיגנבאום אריח, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / אופתאלמולוגיה 

פיינמן דניאל א., ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / ספרות אנגלית 

פינם שלמה, ד״ר 

ירושלים, סרוס׳־חבר באוניברסיטה העברית / פילוסופיה איסלאמית 

פלוסר דוד ג., ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / דת; נצרות 

פלסנר מאיר, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־הבר באוניברסיטה העברית / איסלאם! ספרות 
ערבית! מזרחנות 

פרנר יוסח, ד״ר 

חיפה / נורולוגיה ופסיכיאטרית 

פרי חירם, ד״ר 

ירושלים, סרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / ספרויות רומא־ 
גי 1 ח! ספרות גרמנית 


פרידבורג לואיזה 

בנימינה / גראפולוגיה 

פרנס אברהם 

ירושלים / גאוגראפיה! גאולוגיה 

פרנקל אברהם הלוי, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מאתמאטיקה 

צונציגר מנחם, ד״ר 

חיפה / קולנוע 

קמו ז׳אן 

פאריס, מנהל המוזיאון לאמנות מודרנית / אמנות 

קדמון נפתלי 

ירושלים / תעופה 

קופח לותר, ד״ר 

ירושלים, בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / פילוסופיה יהודית 

קטן משה,. 1,10.1x11 

ירושלים, בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / היסטוריה של צרפת 
וספרות צרפתית 

קסטנבחדגלדשמיין רות, ד״ד 

חיפה / ספרות גרמנית 

קפלן צבי 

ירושלים / תלמוד 

קצבורג נתנאל, . 4 ג 

ירושלים / היסטוריה ותולדות היהודים בהונגאריה 

רבץ דב 

ירושלים / תולדות היהודים במזרח אירופה 

רבינוביץ צבי מאיר, . 8 

תל־אביב / חסידות 

רוזלאר מרדכי, ר״ד 

ירושלים / מוסיקה! תרבות קלאסית! היסטוריה של הולאנד 

רוזן חיים, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / בלשנות 

רוזן שבתאי, עו״ד,. 8 . 1 ״ 1 

ירושלים, משרד החוץ / יחסים בינלאומיים 

דוזנן נפתלי, ד״ד 

חל־אביב, משרד התחבורה / גאוגראפיה! מטאורולוגיה 

רונה ברוד, ד״ר 

ירושלים, בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / ספרות הונגארית 

רוסון פילים סטנלי,. 1 \ 

אוכספורד, 6 * 1051101 ! 106131 / אמנות הודית 

רות בצלאל (פסיל), ד״ר 

אוכספורד, מרצה באוניברסיטה / היסטוריה של יה״ב 

רימר שלמה, (. 1 * £00 ) . 8.50 

ירושלים / כלכלה 

רמוס־גיל קארלוס, ד״ר 

ירושלים, חבר להוראה באוניברסיטה העברית / ספרות ספרדית 

שולוב אהרן, ד״ר 

ירושלים, פרצה באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 

שמייניץ היינץ, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 



17 


רשימת המחברים 


שטייניץ חנן, ד״ר 

דמות השבים / סוסיהד, 

שמקליס משח, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבד באוניברסיטה העברית / פרהיסטוריה 

שטריקר סטפן, אינז׳ 

היסה, מרצה ראשי בטכניון העברי / טכניקה 

שטרן־טויבלר זלמה, ד״ר 

סיגסינטי / תולדות היהודים בגרמניה 

שייקובסקי(פרידמן) זושא 

ניו־יורק / תולדות היהודים בצרפת 

שי!ז פריץ, ד״ר 

חיפה, מנהל הסחיאון העירוני לאמנות חדישה ן אמנות 


שלוי אלים עליזה, .. 1.4 \ 

ירושלים, אסיסטנטית באוניברסיטה העברית / ספרות אנגלית 

שלום גרשם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / קבלה 

שמני־בירנבוים יפה, .פ 

ירושלים / גאוגראפיד, 

שפיר אוטו עמנואל 

ירושלים / פילוסופיה 

תלביצר ריליאם, ד״ר 

קוסנהאגך, פרופסור באוניברסיטה / נאוגראשיה 

תמר דוד, . 4 ? 

לונדון / תולדות ישראל 



ראשי־חיבוח של שמות המחברים 


= יצחק מדניצקי 

י. נ 7 ד. 

= אפרים א. אודבך 

א. א. א. 

= יהושע תאיר גדינץ 

י. ם. ג. 

= אדם אברהם מנדילוב 

א. א. ם. 

= יהודה פנחס (לאו) כהן 

י. ם. כ. 

= אב״א אחימאיד 

א. אח. 

= יוסח סחנר 

י. סר. 

= אברהם ארזי 

א. אד. 

= ישראל רוברס בלום 

י. ר. ב. 

= אלישבע גולדשסידט 

א. ג. 

= יהושע ליבוביץ 

יה. ל. 

= אירנה נרבל 

א. ג-ל 

= יעקב לוינגר 

יע. ל. 

= אסתר גדזוךקיוי 

א. גדק. 

= יפה שסני־בירנבוים 

ים. ש. 

= אריה דוסטרובסקי 

א. דו. 

= ישראל בר 

יש. ב. 

= אוריאל הימן 

א. ה. 

= לאה גולדברג 

ל. ג. 

= אברהם הלוי פרנקל 

א. ה. פ. 

= לואיזה סרידבורג 

ל. ס. 

= אביבה חיים 

א. ח. 

- לותר קופף 

ל. קו. 

= אליעזר ליבנה 

א. לי. 

= לורה שולמית ויסנברג (זלצבדגר) 

ל, ש. ו. 

= אברהם מאיר הברמן 

א. מ. ה. 

= מערכת 

מ. 

־־ אדמונד מאיר ירושלם 

א. מ. י. 

= מיכאל אבי־יונה 

ם. א. י. 

= אוטו עמנואל שפיר 

א. ע. ש. 

= מנפרד גייס 

מ. ג. 

= אריה פיגנבאום 

א. פ. 

= מאיר הלל בן־שמאי 

פ. ה. ב. 

= אלכסנדר פוקס 

א. פו, 

= מיכאל זהרי 

פ. ז. 

=־ אברהם פרנס 

א. פד. 

= מיכאל זיו 

ס. זי. 

=אהרן שולוב 

א. שו. 

= מלכה טרגן 

מ. ט. 

= אליס עליזה שלוי 

א. של. 

= משה יסר 

ם. י. 

- אריה גור 

אי. ג. 

= מיכאל סימון 

ם. ס. 

= אריה ליפשיץ 

אד. ל. 

= מאיר סלסנר 

ס. פ. 

־־־ בנימץ הרושובסקי 

ב. ה. 

= משה קטן 

ס. ק. 

= בנימין מזר 

ב. מ. 

= מרדכי רחלאר 

מ. רו. 

= בצלאל (ססיל) רות 

ב. ר. 

= משה שסקלים 

מ. שט. 

= גליה אגמון 

ג. אג. 

= נתנאל הוכברג 

נ. ה. 

= גד טדסקי 

ג. ט. 

= בחום טלושץ 

נ. ס. 

= גרטה ליבוביץ 

ג. ל. 

= נפתלי קדמת 

נ. קד. 

= גרשון ק. גרשוני 

ג. ק. גר. 

= נתנאל קצבורג 

נ. קצ. 

= גרשם שלום 

ג. ש. 

= נפתלי רוזגן 

נ. ר. 

= דב אשבל 

ד. א. 

= סטפן שטריקר 

ס. ש. 

= דליה אטינגן 

ד. אט. 

= עמנואל פורסמה 

ע. פ. 

= דוד אריאן 

ד. אד. 

= פולה איכנבאום 

ם. אי. 

= דניאל י. כהן 

ד. י. כ. 

= פנחס ארצי 

פ. אר. 

- דב נוי 

ד. נ. 

= פנחס בלומנטל 

ם. בל. 

־־ דב ניר 

ד. ני. 

= פלורה גרבל 

פ. ג. 

= דוד ג. פלוסר 

ד. ס. 

= פריץ טיברגר 

פ. ט. 

= דב רבץ 

ד. ד. 

= פרדריק יוליוס בילסקוב־ינסן 

פ. י. ב. 

= הלל אופנהיסר 

ה. או. 

= פאול יוסף דיאמנט 

ס. י. ד. 

= הנרי הנם אלן 

ה. ה. א. 

= פילים סטנלי רוסח 

פ. ס. ר. 

= הנס יונס 

ה. י. 

= פריץ שיף 

פ. ש. 

= הייגרץ־ סנדלסון 

ה. ם. 

=־־ צבי יעבץ 

צ. י. 

= הלפוט מיוזם 

ה. מי. 

= צבי מאיר רביבוביץ 

צ. מ. ר. 

= היינץ שטייניץ 

ה. ש. 

= צבי קפלן 

צ. ק. 

= ונדה אפטרגוס 

ו. א. 

- קורט וחרמן 

ק. ו. 

= וילים תלביצר 

ו. ת. 

= קרלוס רמוס־גיל 

ק. ר.־ג. 

= זאב אלישיב 

ז. אל. 

= רוברטו בקי 

ר. ב 

= ז׳או קסו 

ז/ ק. 

= ראובן גבריאל 

ר. ג. 

= זושא שייקובסקי (פרידמן) 

ז. ש. 

= רוברטו סבטינו לוסז 

ר. ס. ל. 

= זלמן שטרן 

ז. שט. 

= רפאל סוקורני 

ד. סו, 

= חיים אורמיאן 

ח. א. 

= רות קםטגבדג־נלדשטיין 

ד. ק.־ג. 

= חסצי־בה איל־גלעדי 

ח. אדג. 

= רוברם וולטש 

דו. ו. 

- חיים ביינארט 

ח. ב. 

= שמואל אגמון 

ש. אג. 

= חדוה בן־ישראל 

ח. בדי. 

= שאול אדלר 

ש. אד. 

= חיים משה יצחק גבדיהו 

ח. ג. 

= שמואל אטינגר 

ש. אט. 

= חיים הלל בן־ששון 

ה. ה. ב־ס, 

= שלמה אירלברג 

ש. אי. 

= ח. יעקב פולוצקי 

ח, י. פ. 

= שלמה אלכסנדר 

ש. אל. 

= חירם פרי 

ח. ס. 

= שסעון אפלבאום 

ש. אס. 

= חיים קארל בלום 

ח. ק. ב. 

= שמואל הוגו ברגמן 

ש. ה. ב. 

= חיים רוזן 

ח. ר. 

= שניאור זלמן חשין 

ש. ז. ח. 

= חנן שטייניץ 

ח. שט. 

= שמחה כ״ץ 

ש. כ. 

= יעקב בן־תור 

י. ב. 

= שמעון מארכוס 

ש. מ. 

= יוסף ברור סירמונטד 

י. ב. ם. 

= שמואל ניסנבוים 

ש. ני. 

= יחיאל ג. גומפרץ 

י. ג. ג. 

= שמואל סמבורסקי 

ש. ם. 

= יונינה גרבר־טלמון 

י. גר. 

= שלמה פינם 

ש. ם. 

= יעקב טורי 

י. טו. 

= שרח פאיאנס־גליק 

ש. ם.־ג. 

= יוסף טל 

י. טל 

=־ שבתאי רחן 

ש. רו. 

= יעקב יהושע 

י. ו, 

= שלמה רימר 

ש. רי. 

= יונה כהן 

י. כ. 

= שלמה אטינגן 

של. א. 

= יעקב כ״ץ 

י. כ״ץ 

= שלמה הורוביץ 

של. ה. 

= ישעיהו ליבוביץ 

י. ל. 

־ תומס מן 

ת. מ. 

= יעקב לויצקי 

י. לו. 



= יוסף ליבוביץ 

י. לי. 



ראעזי־תיבות וקיצורים 


אב״ד = אב בית־דין 
אדר״נ = אבות דרבי נתן 
אד,״ב = ארצותיהברית 
אה״ע = אבן העזר 
או״ח = אורח חיים 
איכ״ר = אינה רבתי 
ארם׳ = ארמית 
ב״ב = בבא בתרא 
ביבל. = ביבליוגרפיה 
בי״ד = בית דין 
ביהכ׳יב = ביתיהכנסת 
ביהמ״ד = בית־המדרש 
ביה״ס = בית הספר 
ביצ׳ = ביצה 
בכור׳ = בכורות, מורים 
ב״מ = בבא מציעא 
במד׳ = במדבר 
במד״ר = במדבר רבה 
בע״ח = בעלי־חיים 
ב״ק = בבא קמא 
בר׳ = ברכות 
ב״ר = בראשית רבה 
ברא׳ = בראשית 
בדכ׳ = ברכות 
בח״ס = בתי ספר 
ג׳ = גראם 
גיט' = גיטין 
גל׳ = גליון, גליונות 
דב׳ = דברים 
ד״ד, = דיבור המתחיל 
דוזי״א = דברי הימים א׳ 
דהי״ב = דברי הימים ב׳ 
דדו״ד = דור דור ודורשיו 
רי״י = דברי ימי ישראל 
דג׳ ־־־ דניאל 
דק״ס = דקדוקי סופרים 
הר = הושע 

הו״ל = הוציא לאור, הוצא לאור 
הונג׳ = הונגארית 
ד,וצ׳ = הוצאה, הוצאת 
הור׳ = הוריות 
הל׳ = הלנה, הלכות 
הע , = הערה 
וגר = וגומר 
ויק׳ - ויקרא 
ויק״ר = ויקרא רבה 
וכד' = וכדומה 
וכר = וכולי 

וניו״ב = וכיוצא בזה! וכיוצאים באלה 
ז.א, = זאת אומרת 
זכר׳ = זכריה 


זל״ז = זה לזה 

ח״א = חלק א׳ 

ח״ב = חלק ב׳ 

חג , = חגיגה 

ח״ג = חלק ג׳ 

ח״ד ־־ הלק ד׳ 

חוב׳ = הוברת, הוברות 

חול׳ = חולין 

הו״מ = חושן משפט 

חיד״א = חיים יוסף דוד אזולאי 

חי*מ = חיל משבר 

ח״ן = חכמה נסחרת 

חצו״ל = חכמי צרפת ולותר 

חשמ״א = חשמונאים א׳ 

חשמ״ב = חשמונאים ב' 

טוש״ע = טור־שולחן ערוך 

יבמ׳ = יבמות 

יה״ב = ימי הביניים 

יהר = יהושע 

יויד =יורה דעה 

יחז׳ = יחזקאל 

ילקי׳ש = ילקוט שמעוני 

יצ״ו = ישמרהו צורו וגואלו 

ירו׳ = ירושלמי 

ירוש׳ = ירושלמי 

ירמ׳ = ירמיהו 

ישע׳ = ישעיהו 

יח״ש = יתברך שמו 

כה״י = כתב־היד 

כה״ע = כחב־העח 

כ־״ק = כתבי־הקודש 

כוז׳ = כוזרי 

כ״י = כתבי־יד, כתבי־יד 

כי״ח = בל ישראל חברים 

כ״ע = כתביעת, כתבי־עת 

כת׳ = כתובות ׳ 

כתה״י = כתב־היד, כתבי־היד 

כת״י = כתב־יד, כחבי־יד 

לסה״ג = לספירת הנוצרים 

לפסה״ג = לפני ספירת הנוצרים 

מ׳ = סטר, משנה 

מבי״ט =־ פשה בן יוסף טראני 

מ״ג = מיליגראם 

מגל׳ = מגלה 

מדר׳ = מדרש 

מהד׳ = מהדורה! מהדורת 

סהר״ל = מורנו הרב ר׳ ליווא (מפראג) 

מו״נ = מורה נבוכים 

מו״צ = מורה צדק 

בו״ק = מועד קטן 

מטב״ל = מטה כללי 


מי' = מיכה 
מכש׳ = מכשירין 
כל״א = מלבים א׳ 
מל״ב = מלכים ב׳ 
מלח׳ = מלחמות 
מ״ם = מילימטר 
ממ״ע = מסר מעוקב 
סמ״ר ־־= מטר מרובע 
מנח׳ = מנחות 
מס׳ או מם, = מספר! מסכת 
מס״ב = מסילת ברזל 
מס״״ב = מסילת הברזל 
מ״ץ = מורה צדק 
משא״ב = מה שאין כן 
משג' = משניות 
מת׳ = מתי 
נדר׳ = נדרים 
גר = נולד 
נו״ג = נחמד ונעים 
נחמ׳ = נחמיה 
נ ״י = נידיורק 
ס׳ = ספר! סימן 
סט. = רגש 
סי׳ = סימן 
ס״מ = סנטימטר 
סס״ג = ספר מצוות בדול 
סמ״ק = סנטימטר מעוקב 
סמ״ר = סנטימטר מרובע 
סנה׳ = סנהדרין 
ס״ת = ספר תורה 
סת״ם = ספרים, תפלין מזוזות 
ע׳ = עיין! עמוד! ערף 
ע״א = עמוד א׳ 
ע״ב = עמוד ב׳ 
עבה״י = עבר הירדן 
עוב׳ = עובדיה 
עו״ד = עורך דין 
עז׳ = עזרא 

עי׳ = עיין 

ע״ז = עבודה זרה 
עיר׳ = עירוב? 
ענד = עמוד, עמודים 
ע״נ = על נהר 

ע״ע = עיין, ערך, עיין ערכו, עיין ערכים 
ערה״ש = ערב ראש השנה 
ם׳ = פרשת! פרק 
פדר״א = פרקי דרבי אליעזר 
פוד״א = פנקס ועד ד ארצות 
פי׳ - פירוש 
פס׳ = פסחים 
פסי׳ = פסיקתא 



ראשי־חיבוח וקיצורים (המשך] 


פסי״ר = פסיקתא רבתי 
פסיר״כ = פסיקתא דרב פהנא 
פפד״מ = פראנקפורם דמי? 
צ״ל = צריך להיות 
ק״ג = קילוגראם 
קדם׳ = קדמוניות 
קה״ר = קוהלת רבה 
קיד׳ = קידושין 
ק״מ = קילומטר 
קמ״ר = קילומטר מרובע 
ר׳ = ראה! רבי 
ראב ע = ר׳ אברהם אבן עזרא 
רא״ש = רבנו אשר בן יחיאל 
רגמ״ה = רבנו גרשם מאור הגולה 
רדב״ז = ד׳ דוד בן זמדא 
רד״ק =ר׳ דוד קמחי 
ר״ה = ראש־השנה 
רח״ו = רבי חיים ויסאל 
ר״י = רבי יצחק (הזקן. מבעלי התוססות) 
ריב״ז = רבי יוחנן בן זכאי 
ריב׳־ש = רבי יצחק בן־ששת 
רי״ף = רבי יצחק אלפסי 
דלב״ג = רבי לוי בן גרשון 


רמ״א = רבי משה איסרלש 
רמב״ם = רבנו משה בן סימה 
רמב״ן = רבי משה בן נחמן 
רמב״ע = דבי סשה אבן עזרא 
רמח״ל = דבי משה חיים לוצאסו 
ד״ן = רבנו נסים 
רנ״ק = רבי נחמן קרובמאל 
רט״ג = רבי סעדיה גאון 
ד״ע = רבי עקיבא 
רשב״א = רבי שלמה בן אדרת 
רעב״ג = דבי שלמה אבן ג בידול 
רשב״ם = רני ששואל בו מאיר 
רשב״ץ = רבי שמעון בן צמח (דוראן) 
רש״י = רבנו שלמה יצחקי 
ר״ת = ראשי חיבות! רבנו תם 
ש׳ = שנה׳ שבת 
שד״ל = שמואל דוד לוצאטו 
שה״ש = שיר השירים 
שהש״ר = שיד השירים רבה 
שוס־ = שופטים 

שו׳־מ = שפייאר, וורמייזא, סננצא 
שו־ע = שולחן ערוך 
שו״ת = שאלוח ותשובות 


ש י״ר = שלמה יהודה רפאפורם 
שמ' = שמות 
שמ״א = שמואל א׳ 
שס״ב = שמואל ב׳ 
שמו״א =־ שמואל א׳ 
שמו״ב = שמואל ב׳ 
שמ״ר =־ שמות רבה 
ש״ץ = שלידדציבור 
תהל׳ = תהלים 
תום' = תוספות 
חוסם׳ = תוספתא 
תוש׳ = חושבים 
ת״ח = תלמיד חכם 
ת״י = תרגום יונתן בן עוזיאל; 

תרגום ירושלמי 
תנח' = תנחומא 
תעב׳ = תענית 
תרג׳ = תרגום׳ תרגם 
תשב״צ = תשובות ר׳ שסע? בן צמח 

(דוראן) 

תשוב' ־־ תשובות 


קיצררי־־סבורת ספרים ומאספים 


׳ 101,5 ^ 110 ץ 1 ז 0 ד 1131 {) 1 ( 15 ^ 0 ( = . 8 י 3 > 1 

- 15500 1104 0 ) 1 ( £110 0650 ־ £111 £1 ו־ז 1 ( 0 רז 2 חו> 1 \ = 

114001016 ( 40$ 30113£1 

' 0011 405 1011100 ז 2011 א 11114 10111108011 ) 11 ^ = < 1 אט 14 

$ח 01 ז 0 /ו 12511112 ג? 1501100 

105 ־ $01 ^\ 0 א = 5 .א 

051201001 * 1 01105 א ,) 1051201011 ׳\\ןא = * 1 ׳ .א 

$01105 014 = . 5 . 0 

!מסרתגז^ס׳ד 014 = ,ז*. 0 

01 טמ 12 ] 1$ ש 1 ס 01001:1101 = .ש 1 ! 0 .ז 0 

11 :>ב 1 נ 1 ־ 11 (ב( 31351102 ? = . 18 ? 

21 * £2 מ £0 £0011011 = ת 0 ןן 00 ? 

0$ * 111 ( £01405 405 110 * £0 = (££ 

0 ) $01 = * 5 

5 מ 10 ) 3 א 04 ) 01 ט = .א .ס 

-ת 15$0 ז \\ 1:110110 ח 2010 ) 105 ) 1 ^ ־ £111 ז£ 1 ־ 50111 ) 201 = 

ז $0112£ 

100 ( 1204150 ת 80 ־זס>\ 501100 ) 0013 ז 40 ) 011 ( 50 ) 201 = £0 א 20 

1 ) 112 00501150 

$ח 01 ז 0 ז \ 21251102 ? 100 ( 50 ) 0011 405 ) 1£ ז 1 ( 2011$0 = ־ 7 \?כ 7.1 

13400 ( ־ 401 110 ( 0050£110 410 ־ £111 ז 1£ ־ן 5011 ) 1 ס 2 = 2010 

3045 ( 1 ( 011150  8 131 

8 נ 1 ל. 

- 

110 ( ( 31 ־ 811311081 10 ( 000150 £0010100 [[^ 

ז.ל! 

— 

] 30100 ) 05 * 1 ׳ 1105 ^ 3 

$08 ל. 8 


- 100 ־ 01 0£ 10015 ( 50 1020 ־ 0101 ^. ש 1 (ן 0£ תנ) 110 ט 6 

3 ( 0 ־ £05021 1 גז 

011. 

= 

ש 0 ז<] 12 ( 0 

4150)10 

= 

4011150)10 

£1 

= 

- 15 * 4 410 שר 0101 '\ 0 ת£ , 51201 ! 0£ 30412 ק 3 > 01 ץ 0 מ£ 

1512171 405 410 ס 3 נ[ 10 ס{ £00 ;מזב! 

£.!. 

־ 

043103 [ ג 41 ס 3 קס 1 סץס £0 

1^-8! 

־= 

110 ס £$11 תט 02 83 ־ £1 

םן 0 


113114 ( 50 ]ט 0 < 1 10 מ 40 ע[ ת 40 1101110 ( 0050 

.נ 11 ׳ו\!>ת 13 ־ 1 

— 

11 סט 13 זסוזס*\ 8£304 

ז 9.1 

= 

5 ־ 01 ) 0121 ) ז 1 !׳ל 405 0 ס 02 ט 2 )ס 5 זס 3 (( 1 01312150110 ^£ 

.*!■ע) 

= 

00 <( 5£080 ט 3 ז 110 

ל. 0 עוז 

— 

00031 ^ 080 ( 001 00100 *\ 0 זנ 101 ? 

ססז 

= 

5 ־ 31 ) 0011000 1031 ) 01 10031 ) 03 ) 0 ) 10 110 * 1 

ו\ 50 ו 

= 

ץ ז 3 ז 0 י] 001 ) 000 ז £0 ץ! 0 נ 500 0003110021 ) 10 

^111510 

1* 

— 

110 ^ 1 ) $13 ^ 021 ־ £001 

]81. 

= 

0 ־ 31111 ־ 01 ) £1 1 ב:> 11 <(נ 6 0£ 0110021 ( 

11- 

= 

תס;( 1 \ £0 10$ ( 04150 ( 




8 ו?ח; נח־הא. נאנדהאדה, ר,םאוז ה 2 — 3 5 םה״נ 


ך ןךהךד> (גז 11151 > 1 ע 0 ), מלכות הודית עתיקה, שכללה את 
1 * עמק נהד־פאבול ואת האיזור הסמוך לו על הגדה 
השמאלית של האינדוס. הארץ•, המוקפת ברובה הרים שו¬ 
ממים, היתה לפנים פוריה מאד, והתלים הגבוהים המרובים, 
שרידי ערים קדומות, מעידים שהיחד. מושקה ומיושבת יפה. 
בה עוברת — דרך מעבר־ח׳יבר — הדרך הגדולה, המחברת 
את הודו עם פרם וארצות־המערב מזה ועם אסיה המרכזית 
וסין מזה! דרך זו שימשה לסוחרים ולפולשים מימים קדומים. 

לראשונה נזכרת ג׳ כארץ בפני עצמה בכתובת ךריוש 
בבהיסטון (ע״ע), אולם כמעט אין לנו ידיעות עליה מאותה 
התקופה. ב 327 לפסה״ג פלש לג׳ אלכסנדר מוקדון (ע״ע, 
עמ׳ 650 ), אולם השלטון המקדוגי היה רופף, שכן כבר 19 
שנים לאחד מכן אבדה הארץ ליורשו סלוקום ועבדה לידי 
צ׳נדרגופמה(ע״ע) קיסר הודו, מייסד שושלת מאוריה. נציבו 
שם היה נכדו אשוקה (ע״ע), שמושבו היה בעיר מאכסילה. 
כשעלה אשוקה על כסא הקיסרות, חקק אחת מפקודותיו, 
המיועדות להחדרת העקרונות הבודהיסטיים, בסלע בשאה־ 
באזגארהי בקרבת מארדאן. 

חפירות ארכאולוגיות בחרבות טאכסילה חשפו שכבה 
קדומה, שיש לייחסה, כנראה, לתקופה שלפני אלכסנדר. 
זוהי עיר שרחובותיה היו צרים ועקומים וגושי־הבתים שבה 
הוקמו ללא תכנית < נמצאו בה אוצרות תכשיטים ומטבעות, 
ביניהם ממבעות־כסף של אלכסנדר ופיליפום ארידיוס. בתל 
סמוך לטאכסילה, הנקרא סירקאפ, נמצאו חרבות של עיר 
בנויה לפי תכנית* את ביצוריה המשוכללים מייחסים לתקופה 
שלאחר ירידת עצמתה של שושלת מאוריה. באותה תקופה 
התחרו על השלטון בעיר שושלות יריבות של יורשי המו¬ 
שלים ההלניסטיים שבבאקטריה — שמטבעותיהן היו מטיפוס 
יווני —״ 'אולם באמצע המאה ה 1 לפסה״נ באו במקומן 


מושלים סאקיים (סקיתיים), שגדדו לב׳ מאסיה המרכזית בלחץ 
שבסי יואה־צ׳י המתפשטים. את שיכלולה של העיר סירקאפ 

מייחסים לימי אזם, מגדולי המושלים האלה. אוצרות ד.תכ- 

" ■\ 

שיטים והמטבעות וכלי־החרם המשוכללים, שנמצאו שם, 
מעידים על עשרה ועל חשיבותה של העיר. — החל בסוף 
המאה ה 1 לפסה״ג משלו בג׳ במשך תקופח קצרה מלכים 
בעלי שמות איראניים — הפהלרם. לשלטונם ולשלטון הסא* 
קים הושם קץ ע״י התקדמות הנוודים משבט יואה־צ׳י, שעבדו 
את ההרים מבאקטריה, השתלטו על הודו הצפוגית־מערבית 
באמצע המאה ה 1 לסה״ג וייסדו את השושלת הכושאביח. 
שמשלה בג׳ עד המאה ה 5 לפחות — אולי בהפסקה של 100 
שנים לאחר הפלישה הסאסאנית ב 241 . על סוף תקופת 
שלטונם אין לנו ידיעות ברורות, והדעות מחולקות על זמנו 
וגורמיו של חורבן תרבות־ג׳ן לפי השקפה אחת נגרם חורבנה 
ע״י פלישת ההוגים (ע״ע) הלבנים. אולם מרכזי־ספר של 
תרבות זו ממערב לפאבול נתקיימו עד בוא האיסלאם. 

שיגשוגה של תרבות ג׳ הגיע לשיאו בראשית שלטונם 
של הכושאנים, כנראה במאה ה 2 . מושלים אלה, שחלשו על 
דרכי־המסחר באסיה, פיתחו ■קשרי־מסחר עם העולם הרומאי 
ואף הגיעו לאיזונו של מסחר זה לטובתם הם. חלק ניכר של 
ההון שצברו המלכים והסוחרים הוצא על בניינם וקישוטם 
של מקדשים ומנזרים בודהיסטיים. אחד מגדולי הפושאנים, 
קאנישקה, שעלה על כסא־המלכות בין 78 ו 144 , הקים, בין 
השאר, את הסטופר. (בנייו־הפיפה) הגדולה בשאה־ג׳י־כי* 
דהרי, שכיפתה הענקית העשויה מעץ מוחזקת אחד הגורמים 
להמצאת הפאגודה הסינית מרובת־היציעים. שרידיהם של 
בניינים ושל חפצי־אמנות מתקופת־ג/ ההולכים ונחשפים 
ע״י המחקר הארכאולוגי בדורות האחרונים, מעידים על 
קיומה של אמנות הודית, שבה הטביע העולם הקלאסי של 



27 


מדהרה—גנז! 


28 


הים־התיכון את חותמו. תחילה ראו באמנות הבודהיסטית 
של ג׳ סעיף מסעיפי האמנות ההלניסטית, והדעות על קביעת 
זמנה היו מחולקות ביותר. יש שראו בה השפעה ישירה של 
התרבות היוונית, שהגיעה להודו ע״י כיבוש אלכסנדר או 
דרך המלכות הבאקטרית ההלניסטית בתקופת הדיאדוכים. 
היום ברור, שהשפעת המערב הגיעה לג׳ בתקופה מאוחרת 
יותר — בדרך המגע המסחרי עם העולם הרומי. בטאהסילה 
נמצאו חפצים רומיים מן המאה ה 2 לסה״ב. הבודהיזם ההודי 
בג׳ שאל ממזרח האימפריה הרומית כמה יסודות חזותיים 
לשם הבעת רעיונותיו הוא, במקביל למה שנעשה בשעתו 
בא״י ובתדמור. העמודים שבבניינים הקדומים בג׳ שייכים 
לטיפוס הקורינתי, ובאדריכלות ובתבליטים מופיעים מוטי־ 
ווים קישוטיים, שהיו שכיחים בעולם הרומי. טיפוסי הדמויות 
הפיסוליות הושפעו מן הדוגמות הרומיות של ראשית תקופח 
הקיסרות, ואף קיפולי הבגדים המלאים והכבדים עומדים 
בניגוד גמור לנוהג ההודי הרגיל. לגבי דמותו של בודהא, 
כפי שפוסלה וצויירה בג/ עדיין לא נמצא טיפום־אב מניח 
את הדעת, לא בהודו ולא במערב. 

צורת הסטופה בג׳ מבוססת על הדוגמה ההודית הקדומה, 
אלא שהוקמה על מבנה גלילי מתרומם ועל בסיסים 
מודרגים וקושטה בארבע פינותיה בדמויות בודהא היושב. 
הקישוט הארדיכלי והפיסול נקבעו בעיקר בחזיתות חלקי* 
הבניין השונים. הקמת זר של קאפלות קטנות לפולחן האלים 
השונים מסביב לסטופה העיקרית, וכן בנייך מנזרים לפי 
תכנית מסובבת, היו מפותחים בג׳ במידה מיוחדת. סיגנון 
הפיסול באבן ובטיח נתפתח בשלבים מוגדרים, מנאטוראליזם 
חפשי, הדומה לרומי, לסו׳רמאליזם פלאסטי וקווי ולתיכנון 



פס? טנאנדהארה: שר עטווי פרווה, הטתברב בהכנעה ?בודהא 
(טפהיע חדטיוז ?דטויות ׳ 8 ? האטנות האירופית וזנותית ׳ע? יה״ב) 


הייראטי. האיקונוגראפיה נתפתחה מן הנוסח הסיפורי הקדום 
לסכמאטיות ברות מאהאיאנה (ע״ע בודהא והבודהיזם, עם׳ 
702 — 703 ). בשלבים הראשונים תוארו נושאים קלאסיים(כגון 
קאסאנדרה והסוס הטרויאני) בצד נושאים הודיים צרופים, 
ודמויות קלאסיות, כ¬ 
גון זו של אנטינואוס, 
הותאמו לדרישות ה¬ 
טעם המזרחי. בסוף 
התפתחותה יצרה אנד 
נות־ג׳ איקונין בתב¬ 
נית גדולה במסגרת 
דמויות־משנה לפי 
סיגנון האמנות ההו¬ 
דית באותו הדור, 
ונהגו בה נוסחות קבו¬ 
עות לגבי ביצוע פר¬ 
טים, כגון שיער ובג¬ 
דים. 

קשה לקבוע בדיוק 
את תחומיה המער¬ 
ביים של ג׳. כל ימי 

. םםל*צפחה של בודהא 

שלטונם החזיקו "*י נא: דה ארה, המאה ה 2 — 3 לםה״נ 

שאגים מעמד בכאבול, 

ונראה שמבחינה תרבותית חייבים גם הישובים על דרכי־ 
המסחר שממערב לעיר זו הרבה לג׳. אולם באמנות במקומות 
אלה ניכרים רשומים חזקים של האמנות הסאסאנית. באמיאן, 
גוש מערות חצובות בסלע, שבהן נמצאו ציורים ושני פסלי־ 
בודהא ענקיים, אינו מרוחק אלא כ 100 ק״מ מדח׳תרי־נושרואן, 
המוצב הקרוב ביותר של האמנות הסאסאנית הרשמית. י 

בימי קיומה של אמבות ג׳ נפוץ הבודהיזם בדרכי־המסחר 
שבאסיה המרכזית עד ללב סין. יחד עמו נתפשטה אמנות 
בנוסח ג/ ששימשה בימי שושלת וי הצפונית (בסוף המאה 
ד. 5 ) גורם משפיע על ראשית התהוותה של האמנות הבו¬ 
דהיסטית האדירה במזרח הרתוק. 

וע״ע הודו, אמנות < בודהא והבודהיזם, עמ ׳ 699 — 700 
(תמונה). 

— 1905 , 1-11 ,, 0 ) 4 )**^*/ 444 * 00-80 ) €7 7/073 ,־!ש^סגוס 7 ! 

־ 110 ־ 01 ; 1, 1917 ז 6 44/1153 * 81 / 0 1171£5 ז 1 ז! 80£ ) 7/1 ,. 3 ) 1 ; 1922 

, 0 ^ 201 ^ .{ ;* 1920 , 4x71 ה 1 * 17 )*/) 5 * 44/1133 * 81 , 161 ) 6 ׳*< 

.^ ; 1928 , 071 ^** 8077 * 4 3 ) 414 * 44/1 * 801 £5 17111611111 ) 5 ) 7 

׳!!סס{! . 11 ; 1938 , 171410 0714 0 * 80037 771 5 ^ 0 ) €7 7/10 ,מעז 

, 5 ) 7 * 31 ^ 1 * 503 0 / 0117071010 0 ) 3/1 07 [ 7140110715 * 801 ) 7/1 , 1131 * 

; 1946 ,) 7 * 711 ) 01 ) 5 . 0 / 0 035 )^ 5 ^ 771 ) 51 )/ 14 ) 7/1 ,. 1 ) 1 , 1942/43 

, 04 * 7 ) 8 " 071 * 3/1 ^ 50 " ) 7/1 , 7 \ג 1.661 16 )-ח 1126 ו 1.011 730 ,£ - 1 

,. 0 * 43 8073 ) 4 ) 44 * 3 ) 7 0 437071 * € 071371/7 , 1161 ) 067 . 14 ; 1949 
. 1951 , 511311, 70x40 זב .מ 1 ; 1950 

פ. פ. ר. 

:נו( 00113€105 תח 00 ; בשפת־הילידים "נגו" — חיקוי לקולו 
של בעה״ח), מיני אנטילופות (ע״ע) אפריקניות, 

שמהם ידועים בעיקר שני מיגים: הג' הלבן ( 5 ^ €01111001130 
11011 § [ 35 ק 16 נ 01 ז €3 ]) באפריקה הדרומית והג׳ הכחול או 
בעל־הפסים (*!!מתסום 011 §ז 00 ) באפריקה המזרחית והמר¬ 
כזית. 

הג" הם האנטילופות המוזרות ביותר במראיהן. גופם הוא 
פסיפס של תערובת־צורות: בצורתם הכללית דומים הם 
לסוסים בשל רעמתם הצפופה בצוואר ובגב ובשל זנבם 







29 


גנז—ג׳נדכח 


30 



ננז לבז 

נז 0 סןן ( 03106101535 ) £5 ] 3£ ל:>סםםס 0 


הארוך והמכוסה שערות! ראשם, שהוא מרובע כמעט, מזכיר 
את הביזון(ע״ע) האמריקני! םיד,ם רחב ושטוח כזה של הבקר! 
האזניים קטנות ומחודדות! רק ברגליהם הדקות והגבוהות 
יש מן העדינות של האנטילופות. הג׳י׳ הם בעלי קרניים בשני 
המינים, הקרניים עבות בבסיסן, כפופות למטה והחוצה, 
ואחר־כך מסתעפות כעין המזלג פנימה ולמעלה. בצעירותם 
הקרניים ישרות ועם ההתבגרות הן מתכופפות. 

דיג׳ הלבן מגיע לאורך של 23 מ׳ (כולל זנב)! צבעיו 
העיקריים — אסור וחום־כהה! שערות שחורות ארוכות 
מכסות את מצחו, מתחת לקופתו התחתונה — זקן עבה, בין 
שתי רגליו הקדמיות סבך של שערות צפופות. זנבו הארוך 
ורעמת־ערפו לבנים. הנקבה קטנה מן הזכר! הצעירים נול¬ 
דים בלי קרניים, אולם הם שעירים, בעלי רעמה. הנקבה 
ממליטה כמה פעמים בשנה, בכל פעם ולד אחד, והיא מסורה 
מאד לוולדותיה. 

הג" חיים בערבות בעדרים בני 20 — 50 ראש, יחד עם 
זברות ויענים. הם אינם קשורים למקום מסויים, לא למים 
ולא לדשא, ונמצאים בנדידה מתמידה בחיפוש אחרי מרעה. 
הם קלי מרדן וקפיצה, מרבים בהשתוללות, תוקפים זה את 
זה, ותנועותיהם נראות מוזרות ומגוחכות. לפעמים הם מש¬ 
מיעים קול משונה, דומה ספק לגעיית-בקד, ספק לקול 
דיבור-האדם. 

הג" הם חיות־בר שאינן ניתנות לביות. בדורות האחרונים 
הושמד מין הג׳ הלבן כמעט כולו, הן בפעולת־אדם והן 
בעקבות דבר־הבהמות, ההוטנטוטים אוכלים את בשרם, 
מעבדים את עורם ומשתמשים בקרניהם. 

הג׳ הכחול או בעל-הפסים גדול מן הג' הלבן, זנבו 
קצר יותר ושחור, והוא חסר שעד ארוך בין רגליו. צבע גופו 
אפור־כהה, ובולטים בו פסים רחבים שחורים, שנראים לעתים 
ככחולים. הג׳ הכחול חי בחבורות גדולות של כמה אלפים 
ראש, ועדייו הוא מצד בערבות באפריקה. גם הוא נודד 
בתקופות מסויימות, ובאורח־חייו הוא דומה לג׳ הלבן. — שגי 
המינים מוחזקים הרבה בגני-חיות. 


נ׳נזבה (ב׳\ 0 תש 0 ; אגג , ב 0 תש 0 , גרנד 060113 , צרם׳ - 06 
$שח), עיר ונמל בצפון־איטליה, על חוף מפרץ-ג׳ 

של הים התיכון! 683,000 תושבים ( 1951 )! החמישית בגדלה 
בערי איטליה ונמלה הראשי, ג׳ נמצאת בריווירה האיטל¬ 
קית, במקום שהאפנינים מגיעים לשפת־הים. "ג׳ המורחבת" 
משתרעת כ 15 ק״מ לאורך רצועת־החוף הצרה! עיקרה של 
העיר בגוי כחצי־גורן עגולה מסביב למפרץ, ובנייגיה, גניה 
ותורשותיה מתרוממים כעין אמפיתיאטרון עד לגובה של 400 
מ' במעלה ההרים העוטרים את המפרץ. ג׳ מפורסמת במראה 
הנהדר, הן במבט מצד הים והן כפאנוראסה מראש ההרים. 

בדרכים העוברות את פרצות־האפנינים קשורה ג׳ עם 
לומבארדיה, ומשם דרך מעברי־האלפים עם צרפת, שוויץ, 
גרמניה ואוסטריה, ונמלה הפך מוצא עיקרי לא רק לאיטליה 
הצפונית אלא גם מוצא דרומי לכל אירופה המרכזית! הוא 
משמש, למשל, נמל־מעבר עיקרי לשוויץ. ממערב לנמל הישן 
שבמפרץ, המוגן הגנה טבעית ושוכלל ע״י מבנים ומיתקנים 
נרחבים, הוקם לאורך שפת־הים נמל חדש, מוגן ע״י מזוז 
באורך של 4 ק״מ! שטחו כ 40 הקטאר ועמקו 12 מ , , ובו 
יכולות לעגון אניות־אוקיינוס מן הגדולות ביותר. בנמל 
מספנות, מחסנים ובתי־קירור גדולים. בשנים האחרונות 
עוגנות בגמל זה בכל שנה כ 5,000 — 6,000 אניות בנפח כללי 
של 10 — 12 מיליון טון, ודרכו עוברים כ 7 — 8 מיליון טון 
סחורות. הוא מתחרה במרסי (ע״ע) על המקום הראשון בין 
נמלי הים התיכון. עיקר היצוא — שמן־זית, משי, יין, קטיפה, 
מכוניות! עיקר היבוא — פחם, נפט, כימיקאלים, מכונות. 
המסחר תופס את המקום הראשון בכלכלת העיר. ג׳ היא 
גם אחד ממרכזי־התעשיה הראשונים של איטליה: הענף 
התעשייתי החשוב ביותר בה הוא בניין־ספינות, אחריו — 
תעשיית ברזל ופלדה, ייצור מכוניות ומנועים, מפעלים כי¬ 
מיים. ייצור מזונות ומשקאות, טכסטילים, נייר וסבון. 

בעיר הישנה מרובים כנסיות' וארמונות מפוארים מיה״ב, 
הרנסאנס והבארוק, בעיר החדשה — בניינים ציבוריים חדי¬ 
שים. הקאתדראלה ע״ש סאן לורנצו, שראשיתה מן המאה 
ה 12 וכיסתה מן המאה ה 16 , מגלמת בקרבה יסודות-ארדיכלות 
של האמנות הרומאנית, הגותית־האיטלקית והרנסאנסית. 
ארמונות-האצולה העתיקים היום ברובם מוזיאונים. ג׳ היא 
עיר אוניברסיטאית! האוניברסיטה נוסדה ב 1243 ושוכנת 
בבניין־בארוק נהדר מ 1623 . בעיר גם בי״ס גבוה למסחר, 
בי״ס ימי, מכון אוקיאגוגראפי, אקאדמיה לאמנות. בארמון 
העירית(מ 1564 ) שמורים מכתבי קולומבוס וכינורו של פאגא- 
ניני. במרכז העיר, מוקף בניינים חדשים גבוהים, נשתמר 
הבית הקטן, המוחזק בית־סולדתו של קולומבוס. 

מ. 

היסטוריה. מימצאים ארכאולוגיים מעידים, שג׳ נוסדה 
בערך במאה ה 5 לפסה״ג. בראשית התפתחותה ניכרים בה 
סימני מגע עם היוונים והאטרוסקים. ב 205 לפסה״ג, במלחמה 
הפונית השניה, נחרבה העיר בידי צבא קרת־חדשת. היא 
חזרה ונבנתה כמוניציפיום רומאי, ששימש מרכז לליגוריה. 
היא הוסיפה להתקיים בתקופת השלטון האוסטרוגותי והבי־ 
זאנטי! ב 640 לםד.״נ נכבשה ע״י הלאנגובארדים. עד המאה 
ה 10 היתד, ג׳ בעיקר עיר זץג ומרכז חקלאי. עלייתה כנמל 
ומרכז מסחרי באה מתוך עמידתה נגד ההתקפה האיסלאמית. 
ב 931 — 935 ערכו ציים פאטימיים פשיטות על ג׳, אולם אחר 
זמן מועט עברו בני ג׳ — יחד עם בני פיזה — להתקסת-נגד 


מ. 6 . 




31 


נ׳נובר 


32 



והדפו אח המוסלמים אחרי מאבק ממושך מקורסיקה ומסאר־ 
דיניה. ב 1088 לכדו ציי הערים האיטלקיות את מאהדיה 
שבחוף התוניסי. אניות-מסחר של ג׳ התחילו חוצות את הים 
התיכון המערבי לא רפו ולרחבו, ואף הגיעו למזרחו — לבי- 
זאנטיון ולחופי סוריה וא״י. הקומונה העצמאית ג׳ קמה 
בסוף המאה ה 10 או במאה ה 11 , בעיקר הודות ל״קומפאניד," 
( 13 ו 38 <ןמ 1 <מ) — איגוד חפשי של כל האזרחים נושאי־נשק, 
אשר תרמו מהונם או מעבודתם לצרכי העיר. בראש השלטון 
עמדו קונסולים, שנבחרו לשנה אחת מבין האצולה הזעירה 
ומעמד־הסוחרים. ג׳ עלתה לגדולה בתקופת מסעי־הצלג, 
תחילה יחד עם פיזה וויניציאד" ואדדב כאוייבתן ומתחרה 
בהן. במאות ה 12 — 13 הפכה ג׳ לאחת הערים הגדולות של 
אירופה, מרכז מסחרי ופינאנסי ומעצמה ימית אדירה * מספר 
תושביה עלה עד 100,000 . ספינותיה ומלחיה של ג׳ השתתפו 
באופן פעיל במסע־הצלב הראשון, ומנמל ג׳ ובספינותיה 
הוסע פיליפ 11 אוגוסטוס למסע־הצלב השלישי. באספקה 
לממלכות־הצלבנים במזרח ובציודן, וכן בתיווך המסחרי בינן 
ובין מערב־אירופה, היה לג׳ חלק רב. תמורת שירותם לצלב¬ 
נים זכו הג׳גובזים בתחנות־מסחר ובזכויות־מרחר בארצות 
המזרח שנכבשו בעזרתם, והרפובליקה הג׳נובזית נעשתה 
מעצמה קולוניאלית־מסחרית. שכונות ג׳נובזיות, בלתי־הלויות 
בשלטונות הצלבניים ומנוהלות בידי קונסולים נבחרים ע״י 
הסוחרים המקומיים או ממונים מטעם הממשלה בג/ הוקמו 
באנטיוכיה, טריפולי, צור, עכו, ארסוף, קיסריה, יפו וירוש¬ 
לים. ג׳ סיפקה לאירופה את סחורות המזרח: אריגים, משי, 
בשמים, סוכר, יין, ארגמן, אינדיגו, זכוכית, בג׳ עצמה נת¬ 
פתחו תעשיות טכסטיל וזכוכית על יסוד הידיעות שנרכשו 
במזרח< אולם בעיקר פרחו בה השולחנות ועסקי־הכססים. 
ביבשת איטליה הרחיבה ג׳ את תחום שלטונה על פני ליגו- 
דיה, עד שהרפובליקה השתרעה לאורך כל רצזעת־החוף 
ממפרץ־ספציה במזרח עד קירבת ניצה. המאבק הממושך על 
השלטון בים הטירבי בין ג׳ ובין פיזה הוכרע ב 1284 בקרב 
הימי הגדול על־יד האי מלוריה לטובת הראשונה, שכבשה 
את אלבה ואת קורסיקה והחזיקה באחרונה עד המאה ה 18 . 
גם סארדיניה נמצאה זמן־מה בשלטונה של ג/ עד שנהדפה 
ממנה ב 1326 ע״י אראגון. באותם הימים השיגה ג' נצחון 
חלקי גם על ויגיציאה בקרב ימי על-יד האי קורצולד. בים 


האדריאטי; אולם המאבק עם ויניציאה נמשך כל המאה ה 14 
ונסתיים בכשלונה של ג׳. 

חיסול הממלכות הצלבניות גרר את אבדן המושבות 
הג׳גובזיות בסוריה וא״י, אולם תמורה עשירה להן נמצאה 
לג׳ בגדות הצפוניות־מזרחיות של הים התיכון. בה בשעה 
שוויניציאה יזמה את הקמת הקיסרות הלאטינית בקושטא 
ב 1204 והיתה בעלת־בריתה ופסרונה׳ תמכה ג׳ ביתנים, 
ובעזרתה חודשה הקיסרות הביזאנטית ב 1261 . עי״כ נעשתה 
ג׳ פטרוניתם של הקיסרים הפאלאולוגים וזכתה ביתרונות 
מדיניים וססחדיים בתחום שלטונם. הקיסר מיכאל !חזו מסר 
לרשות הג׳נובזים שכונה מבוצרת בפרבר 9 ךה (גלטה) של 
קושטא, שהקנתה להם את השליטה על מעבר־הבוספורוס 
ועל סחר הים השחור, שנמצא עד אז בידי הוויניציאנים. 
הג׳נובזים השתלטו על החוף הדרומי־מזרחי של קרים ו שם 
היתד, קאפה (פאודוסיה) מושבתם העיקרית, וממנה התפשטו 
מושבותיהם ותחנות־מסחרם ער טאנה (אזוב) בקצה הים 
האזובי ועל החופים המערבי והדרומי של הים השחור. 
ממרכזים אלה הגיעו סוחרים ג׳נובזים עד הים הכספי, ושיירות 
מסחריות מאסיה המרכזית הגיעו עד לנמלים הג׳נובזיים. 
במאה ד, 14 נמסרו ע״י הקיסרים הביזאנטיים האיים כיוס, 
סאמום, לסכום ואחרים בים האגאי לשלטון ג׳נובזי, ותחנות■־ 
מסחר ג׳נובזיות הוקמו בנגדופונטי, בדודקאנסוס, בכרתים 
ובקפריסין. באותה תקופה'קנתה לה ג׳ אחיזה גם באפריקה 
הצפונית — בנמל טאבארקה שבתוניסיה, מרכז של דיג־ 
אלמוגים, ובמערב הים התיכון קיימה יחסי־מסחר עם גמלי 
הבאלארים ועם טורטוסה באראגון, עם נים ( 5 שת 11 [<) ואיג* 
מורט ( 5 ״ז 0 ^ן $^ 1 ^) בצרפת הדרומית ועם _אלמריה 
במלכוח־גראנאדה בדרום־מערב ספרד. המושבות במזרח 
נוסדו בעיקר לא ע״י הממשלה אלא ע״י היזמה הפרטית של 
סוחרים והרפתקנים. באיים האגאיים משלו משפחות האצולה 
הג׳נובזית כמעט שלטון עצמאי. עמדה מיוחדת רכש לו 
באגק סאן ג׳ורג׳ו (ס^סוס״גצ), שמימן את הפעילות 
הקולוניאלית. 

במאות ה 12 — 13 נטלה ג׳ חלק פעיל — ולפעמים מכ¬ 
ריע — במאבק בין הקיסרות ובין האפיפיורות וביחסים 
שביניהן ובין מלכות־סיציליה. בימי פרידריך בארבארוסה 
נטתה ג׳ לצידו של הקיסר במאבקו נגד האפיפיור והליגה 


















33 


נ׳נז׳כזז 


34 



נ׳נובח בסאה ח 16 . העיר והנס? היעו (ציור 16970 ) 



נ׳נובה. פאנוראסח ׳*? העיר והנם? 





35 


ג׳נובה 


36 


של הערים הלומבארדיות. בצעירותו של פוידויו 11 השתלטה 
ג׳ למעשה על מלכות־סיציליה בדרך של חוזים מסחריים 
והשגת זכיונות כלכליים. אח״כ נתנה ג׳ הגוולפית את מלוא 
תמיכתה לאפיפיור במאבקו נגד הקיסר׳ מתוך כוונה למנוע 
הקמת מדינה מאוחדת וחזקה בתוך איטליה עצמה. 

במחצית השניה של המאה ה 14 החל מעמדה של ג׳ 
כמעצמה אדירה להתערער מחמת שני גורמים, אחד חיצוני 
ואחד פנימי: 1 ) המאבק המר בין ג׳ ובין ויניציאה על ההג¬ 
מוניה בים התיכון! הוא הוכרע׳ אחרי תקופה של 100 שנה 
של מלחמות בהצלחה מתחלפת, על-ידי מפלתו הניצחת של 
הצי הג׳נובזי בקרב הימי על־יד קיוג׳ה ( 3 !§ 10£ ו 0 ) ב 1379 . 
2 ) אי־יציבות פנימית מחמת מלחמוודמעמדות ומלחמות- 
סיעות בלתי־פוסקות וחילופי־משסר תכופים 1 המאבק על 
השלטון התנהל בין בתי־האצילים מסיעות הגולפים והגיבלי־ 
נים (ע״ע), וכן בין האצולה הדמה ואילי־הכסף ובין המוני 
הסוחרים הזעירים ובעלי־המלאכה. במאה ה 13 הוקם משטר 
של פודסטה (= ראש-עיר נבחר ע״י העם)! משטר זה התחלף 
תכופות עם שלטון הקונסולים (ר׳ לעיל, עם׳ 31 ). בשלהי 
המאה ה 13 , בתקופת שיא עצמתה של ג/ היה השלטון הפנימי 
בידי 2 "קציני־העם" ( 010 ק 0 ק 1 ?ג> 1 מ 113 ק €3 ), נציגי שתי 
משפחות גדולות ויריבות. ב 1339 , לאחר הפיכה פנימית 
שהביאה לגירוש חלק ממשפחות האצילים ולהוצאת הלק 
אחר מן השיתוף בשלטון, הוקם משטר של דוג׳ים(= דוכסים) 
לפי הדוגמה הוויניציאנית. משטר זה לא הצליח בג׳* כוחו 
של השלטון המרכזי נחלש, ועמו נתערערו הפינאנסים 
הציבוריים. לסוף גרסו המפלגות היריבות בעיר לאבדן 
עצמאותה של הרפובליקה ע״י הזדקקותן לעזרתם של בוזזות־ 
חוץ. במאה ה 15 נתחלפו תקופות קצרות וסוערות של עצמ¬ 
אות בתקופות של שלטון־חסות צרפתי( 1396 — 1458,1409 — 
1461 , 1499 — 1521 ) ומילאנזי ( 1421 — 1436 , 1464 — 1499 ). 
באותה תקופה אף חוסלה ע״י כיבושי התורכים הממלכה 
הקולוניאלית הג׳נובזית במזרח. מתנדבים ושכירים ג׳נובזים 
היו ממגיניה האחרונים של קושטא ב 1453 , ואחרי נפילתה 
הוציא מחמד 11 מידי ג׳ את פרה, אח רוב האיים האגאיים, 
את נמלי אזוב וקרים. מושבתה האחרונה של ג׳ במזרח, 
כיום, נפלה ב 1566 . 

במאות ה 16 וה 17 זכתה ג׳ לייצוב מדיני וכלכלי ע״י 
התקשרות עם ספרד. אנדו־אה דוריה (ע״ע), האדמיראל 
הג׳נובזי של צי הקיסר קארל ¥, שיחרר את ג , מתלותה 
בצרפת והחזיר בה את הסדר על כנו ע״י הקמת משטר 
אוליגארכי ( 1528 ), שבו נמסר מלוא השלטון בידי קבוצת 
משפחות של אצילים־סוחרים ושל ד 1 ג׳ה הנבחר על־ידיהם. 
קשר, שקשרו אוהדי צרפת בראשות בית־פיסקי ב 1547 נגד 
משטר זה, נכשל. כגרורה של ההאבסבורגים הספרדיים, 
ואחר־כך של האוסטריים, התקיימה הרפובליקה האריסטו־ 
קראטית עוד למעלה מ 200 שנה. היא לא היתה עוד מעצמה 
בעלת משקל מדיני, אך נהנתה הנאה כלכלית רבה מקשריה 
עם ספרד. המשפחות הג׳נובזיות השליטות התעשרו מעסקי 
ספנות ובאנקאות בשירותה של ספרד! הן קישטו את העיר 
בארמונות מפוארים ואף ייסדו בה מוסדות־צדקה. ב 1684 
עמדה העיר בהפצצה מן הים ע״י ציו של לואי עוצו ב 1746 
מנעה התקוממות המונים את כיבושה ע״י האוסטרים. אולם 
ב 1768 נאלצה ג׳ לוותר על קורסיקה המתמרדת, שנכבשה 
על-ידי צרפת. 


במלחמות המהפכה הצרפתית הופרה ניטראליותה של ג׳ 

הן בידי צרפת והן בידי אוסטריה. ב 1797 הוקמה בה על־ידי 
בונאפארס הרפובליקה הליגורית, לפי דוגמתה של צרפת 
ובחסותה. ב 1805 סופחה הרפובליקה לממלכתו של נאפוליון. 
אחרי נפילתו ב 1814 הובטחה לג׳נובזים ע״י האנגלים, שציים 
נכנס לנמל העיר, החזרת עצמאותם, אולם קוגגרס־וינה החליט 
ב 1815 על סיפוח ג׳ — נגד רצון תושביה — למלכות סאר- 
דיניה. במסגרתה היתד. ג׳ — עיר־מולדתו של מציני(ע״ע)— 
אחד ממרכזי תנועת הריסורג׳ימגטו. באיטליה המאוחדת 
נעשתה העיר אחד המרכזים הכלכליים והתרבותיים של 
המדינה. במלחמת־העולם 11 נפגעו הנמל ורבעי־החעשיה 
קשות ע״י הפצצות אנגלראמריקניות מן הים ומן היבשה 
אחרי כיבוש העיר בידי הנאצים ב 1943 . היא שוחררה ע״י 
התקוממות כוחות-המחתרת זמן מועט לפני התמומה הגר¬ 
מנית הסופית. מאז בוצעה בה פעולת־שיקום נרחבת. 

,־ 1842 , 1-11 ,. 7 > ) 4 ) 3 >ן 111 < 31 ו<} 12 13 60 111011-1 }) , 600505 * .£ 
; 1858-1874 ,זג- 1 ,. 0 41 0 ) 3 !< 1 ! 131 ק) 1 41110 5101113 , 0311315 . 53 
, 1891 , 0-1257 ( 311 $'. 0 ) 111 ) 30131 ) 0 ■ 2131 11 ) $11341 , 0 ־ 031 . 0 
; 1895-1899 , 1-11 , 1 )) 111 !) 311 } 5 3 ( 331 ) 330111 ) 5 . 4 4 ( 131 - 0 , 18 
6 ** ; 1913 , 1-11 ,. 0 43 11033 ) 131 ^) 1 110 ) 4 $10130 ,■ז 5 י\ 3 ס 00 .? 

,) 11-0£ )'{ 3310 033 33131 )).} ) 4 )) 1 ) 0133113 ) 433 ) 7/ 331031 ,[:■¥-_> 1 1 

. 1 . 0 ; 1929 ..ס , 43360111 * 0 ; 1926 ,. 0 , 0550 ־ 31 > . 0 ; 1923 

813(131111, $-((13(101)(* 3131 1( (0113313(1(( 4(3 0213033 40733 10 
51(1 53031(, 1929; 1 -א x1(157, $13343 33311' ((013011310 £(1300(3( 

73(1 313(4)0(10, 1936; 18 ., $10130 4(11( (010133( £(1301(33, 

510130 , 55111 ־ 8531 . 8 - 11151111111 ־ 801 . 19 - £111 ס 06 ח 03 . 14 ; 1938 
; 1942 , 0 43 $10130 , 1113 ^ 2301610 . 19 ; 1941 , 1-111 ,.ס ) 4 
, 1 ־ 51 ? 1 ; 1951 , 314 ) 04 ? 1 ) 4 ) 001131133313 11 , 61315 * . 53 .ע 

, 1952 ,. 0 33 ) 01130101 ) ) 01331133113 ) 3 ) 4 ) 01111013013 ( ) 31 ) 11 ) 0 
43 ) ) 000101(1, 113311)33130133 ( 1330£331101331( (131013X3013 ס 

1952 ,.ס ! 4 0 ) 13 < 33111  באותה תקופה 
חי בג׳ ההיסטוריון יוסף (ע״ע) הכהן, בעל "עמק הבכא". 
צווי־גירוש נגד היהודים — לפעמים מן העיר ג׳ בלבד 
ולפעמים מכל תחומי הרפובליקה — הוצאו בשנות 1516 , 
1550 , 1567 , 1598 . 

אולם בשעה שהצרו הג׳נובזים ליהודים בעירם, השתדלו 
לנצל אותם ואת פעילותם המסחרית והכספית בתהום של¬ 
טונם במזרח. בשכונה הג׳נובזית פרה שבקושטא התקיים 
רובע יהודי של סוחרים ובעלי-מלאכה, וקהילות יהודיות 
התקיימו בקאפה שבקרים ובמושבות ג׳נומיות אחרות על 
חופי הים השחור ובאיים האגאיים. הסנאט הג׳נובזי פקד 
במפורש על הרשויות הכנסייתיות במקומות הללו שלא להציק 
ליהודים ולא להתערב בענייניהם הדתיים, 



37 


ג׳גובזז—גנובפה 


38 


עם ירידתה המדינית והכלכלית של ג , מן המאה ה 16 
ואילך נשתנה יחסה ליהודים גם במטרופולין. ב 1648 התמנו 
סוחרים אנוסים לעיר, כדי לעודד את תנועת המסחר. ב 1660 
הוקם בה גט 1 , שמנה כ 200 יהודים. ב 1707 נבנה בית־כנסת 
מחוץ לחומות־הגטו. ב 1737 שוב גורשו היהודים מג/ אבל 
הם הוחזרו ב 1751 בתנאים נוחים הרבה יותר ז הגטו, גזרת 
אות־הקלון והגבלות שונות של זכויות היהודים בוטלו. 
בשנת 1763 חיו בג׳ כ 70 משפחות יהודיות, המהסכה 
הצרפתית הקנתה גם ליהודי ג , שיווי-זכויות מלא. במאה 
ה 19 , במסגרת ממלבת־סאדדיגיה ואחריכך ממלבודאיטליה, 
משכה אליה ג׳ המתפתחת מספר ניכר של יהודים, בעיקר 
מליוורנו. הקהילה, שמנתה בסוף המאה ה 19 כ 1,000 וב 1938 
כ 2,000 נפשות, קיימה בית־ספר להוראת הדת, ספריה, 
מוסדות־צדקה, וכן היו בה אירגונים ציוניים. היהודים נטלו 
חלק במסחר ובתעשיה ובחיים האקאדמיים. הכיבוש הגרמני 
בסוף מלחמת־העולם 11 ו,ביא שואה על יהודי ג/ ש 310 
מהם — ובראשם רבה של העיר ריקאדדו פאצ׳יפיצ׳י—הוסעו 
למחנדדהשמדה. אחרי 1945 אורגנה הקהילה מחדש, ובה היום 
כ 1,000 יהודים. 

,( 111 , 100 ) 38115 1 0310 ־ 0101 ) . 0 111 01 ־״)£ 11 ^) 0 , 110110 ^. 3 ) 5 . 1 \ 

¥1/0 ,. 1 ) 1 , 1939 ,. 0 111 0 ו<ן 1 ה?' 7 11101/0 * 1 11 , 301601 ? .א ; 1876 

010 ))! 1 ) 11 ■ 0 41 001111111111119 110 ^ 11 11/0 ) 1111 1110 ) 41110111 ) 0 0 

; 1948 ,( 25-36 1 ז \^ 3 ^40(18110 01 151301, X ת 83550£ ) ||^¥ X 

, 0 ) 000111 ^ 5 ) ? 111111 ) 0 $111 1 ) 111 111 11/1 ) 1 )!) 110 ) 0 , 11 ) 110 0 

. 1950 ,( 190-197 1 ז\' XX 

ר. ס. ל.-ב. ר. 

ו ע י ד ת ־ ג׳(אפריל־מאי 1922 ), ועידה פוליטית־כלכלית 
בינלאומית, בהשתתפות ממשלותיהן של 29 מדינות אירופיות 
ושל הדומיניונים הבריטיים. מטרתה היתה הסדר הבעיות 
הכלכליות והפינאנסיות של אירופה לשם שיקומה אחרי 
מלחמת־העולם 1 , והיא היתה ההזדמנות הראשונה שבה נפ¬ 
גשו כשוות מזינות המנצחים מצד אחד והמדינות המנוצחות 
ורוסיה הסובייטית מצד שני. האישים הבולטים בוועידה ז 1 
היו פואנקרה (ע״ע) מטעם צרפת, לויד ג׳ורג׳ (ע״ע) מטעם 
בריטניה, ולטר רחנאו(ע״ע) מטעם גרמניה וצ׳יצ׳ליז(ע״ע) 
מטעם רוסיה. הוועידה לא השיגה את מטרתה משום חילוקי- 
הדעות בדבר פיצויי־המלחמה הגרמניים, אולם בה הוחזרו 
גרמניה ורוסיה הסובייטית אל מעגל היחסים הדיפלומאטיים 
התקינים באירופה. תוצאתה החשובה ביותר של הוועידה 
היה ההסכם שנחתם ב 16 באפריל בין גרמניה ורוסיה 
בדאפאלו הסמוכה לג׳. 

.£- 3011 ) 00 . 0 ־ 511 ; 1922 ,)) 11 ) 1 ) 00111 . 0 ) 7/1 , 1111118 . 5 .ן 

1 ) 001171 , 6011311 ) 113 .^ ; 1922 ,)) 11 ) 1 ) 00111 . 0 ) 7/1 ,] 1 ] 0 <} 11 ) 640 

, 1922 ,. 0 0114 

נ׳נזבן'! אנטזן״יו — €81 )י 0 ת> 0 110 וס 1 ת\ 1 —( 1712 ־ 1769 ), 
פילוסוף וכלכלן איטלקי. ב 1736 הוקדש לכומר 
ונתמנה לפרופסור לתורת הנאום והמליצה בסמינר התאולוגי 
בסאלרנו. לאחר מכן פרש מן הפנסיה ונעשה תחילה עורך- 
דין ברומא ואח״כ מרצה למטאפיסיקה באוניברסיטה של 
נאפולי. ב 1745 פירסם את חיבורו "על חורת ההיגיון", שבו 
הלך בעקבות לדק. אולם ג׳ נמשך בעיקר לתורת־הכלכלה, 
וכשנוסדה ב 1754 קאתדרה לתורת המסחר והכלכלה באוני¬ 
ברסיטה של נאפולי — הראשונה במינה באירופה —, נתמנה 
לפרופסור הראשון במקצוע זה. 

בדעותיו הכלכליות הלך ג , בדרך־כלל לפי עקרונותיה 
של השיטה הפיסיוקרמית: דאשונותה של החקלאות, שיש 
לתמוך בה בכל האמצעים, לעומת צימצום התעשיה ופיקוח 


חמור עליה כדי למנוע את התרחבותה על חשבון החקלאות* 
הבחנה כין יצוא מועיל (של תוצרת מוגמרת כנגד יבוא של 
חמרי־גלם) ובין יצוא מזיק (של חמרייגלם כנגד יבוא של 
תוצרת מוגמרת). ג׳ הניח את צרכי האדם ומחסורו כיסוד 
לתורח־דכלכלה ואת מקור העושר ראה בעבודה. הוא הוקיע 
את איסור הריבית כשריד של השקפות מיה״ב שעבר זמנן. 
חיבורו ס״ז:>בת 1 מס 0 11 > 210111 * 1 ("פרקים בתורת המסחר") 
הוא הספר השלם הראשון על תורת־הכלכלה שנכתב באי¬ 
טלקית. 

בתורת־המדינה הלך ג׳ בעקבות ג׳נונה (ע״ע), הוא גרם 
מדינה מוניסטית, שבה מתגלמים חוק אחיד וסמכות עליונה 
אחידה* משום בך התנגד לכפילות בין המדינה והכנסיה, 
שהיתה קיימת בזמנו, ודרש את צימצום פעולות ד,כנסיה 
בתפקידיה הרוחניים המקוריים ואת ויתורה על כוה־כפיה 
ועל סמכויות משפטיות שלקחה לעצמה* כן עמד בתוקף על 
הגבלת שלטון האפיפיור על ההגמונים. 

, 01:00 ת 0 ; 1867 ,. 0 . 4 41 ) 80663, 00(1110(1(10(9x1011 •א 

10 ) 510 , 000 ־ 01 . 8 , 1902 ,)// 0/1011 ^) 01/1/1/010 )) 4 )! 11 ) 111 ) 1 ) 0 

, 0 ) 701111 ) 10 ) 1-0 ) 11 ) 1 5101-10 ) 4 11111 ) 5 ) 1011 ן 0 ^ 1 41 £110 )■! 1 ) 4 

. 1926 , 00191111 .א 0 1 ) . 0 4 ,"ח 140 114 . 3 > , 1925 ,( 19 . 01 ) 1 

ש. רי. 

גנז $5 ה (ב^סס^)). 1 ) ג׳ הקדושה — צרם׳ ^ח 531 
€׳.י 10 '\ 10 ז 0 ס — ( 422 — 512 ז), הפטרונית של העיר 
פאריס. היא נזכרת לראשונה על-ידי גרגוריוס (ע״ע) מטור 
כקדושה שנקברה בפאריס ונערצת שם, אך בלי פרטים 
נוספים. דמותה עטופה אגדות, הן במסורת העממית והן 
בנוסחות השונות של תולדות-חייה שנכתבו לאסינית (בין 
המאות ה 6 וה 8 ). לפיכך היו מן החוקרים שהטילו ספק 
בעצם קיומה ההיסטורי, אולם נראה שאין לפקפק בו. על ג׳ 
מסופר שנולדה בננטר שעל-יד פאריס מהו¬ 

רים נוצריים בתקופת חורבנה של גאליה הרומאית־נוצרית 
וכיבושה בידי הבארבארים. כבר בגיל רך גילתה כוח-נבואה, 
הוקדשה לנזירה ועברה לפאריס. היא חזתה מראש את פלי¬ 
שת החונים לצרפת ב 451 והיתד! למושיעתה של העיר 
בשעה החמורה ההיא: היא שיכנעה את תושבי־פארים 
להשאר באי־הסין ולסמוך על רחמי-שמים והשיגה בדרך 
נס לחם לפאריס ולערים השכנות לה. לג׳ מיוחסת היזמה 
לבניין כנסיה על קברות דיוניסיוס הקדוש וחבריו ב 460 
במקום שבו נוסדה אח״ב הכנסיה המפורסמת של סן־דגי, 
וכן מסופר על השפעתה הרבה על כילךדיך, אביו של כלובים. 
יום־מותה חל ב 3 ביאנואר והוא יום־זברונה בכנסיה הקא- 
תולית וחג עממי בפאריס. היא נקברה בכנסיית פטרום 
ופאולום שבפאריס׳ ולאחר שסופר על ניסים רבים שאירעו 
על קברה, נקראה הכנסיה על שמה. במקום־קבורתה בנה 
לואי ב 1764 כנסיה מפוארת. בימי המהפכה הצרפתית 
חולל קברה, וארונה הועבר לכנסיית 40111 ^- 11 ן>־ 0 מם £110 . 51 . 
מקום־קבורתה הקודם הפך לפאנתאון, ובו צייר פיוי דה 
שוו(ע״ע) ב 1876 — 1898 שורת פרסקות מ״חיי ג׳ הקדושה". 

06. !<.0610(, £11*4( ((111^11( !11( 1( 11x1( 4( 10 ¥1( 4( 10101( 

. 8 ; 1884 , 11 ) 0 ? ) 4 . 0 ) 501111 , 011 ו 1 > 1 ׳\ 4.666 . , 1881 ,.ס 

1£11£5 <) * 6 (*/*ס 1 ** 0 14 *¥ 1 **£ 1 * 111 ( ^ $61 * 01 , 1 ( 0 * 11 ^ 

, 1892 ,ש: 11 ו 01 מ 0 . 410011 ז 31 .£ .מ 3 ) . 1 > ו 01 ז\ 2 

* £1134 , 1 ־ £111 . 0 ; 1917 ,, 0 *** $6373 נ £€5 מ 113 םזש$ .( 1 

; 1919 ,( 11 ,מ 11 [) 30 ז£ 5 ^ £10 ) , 0 * 11 * 03 * * 4 * 1/3 16 * 3 * * 34 ^ 13 
. 1930 ,. 0 *!ה $41 

2 ) ג׳ מ בך ב נ ט, גיבורה אגדית של סיפור גרמני 
עממי: ג' היתד! בתו של הדוכס מבראבאנם ואשתו של הרוזן 


39 


מובפה—מוסים, מוםטיקה, גנופ&וישיזם 


40 


זיגפריד (בערך באמצע המאה ה 8 ). בעלה יצא למלחמה 
והפקיד כשומר על אשתו ההרה את האביר גולו; זה חשק 
בה, אך ג׳ הנאמנה לבעלה דחתה את אהבתו. כשחזר הדוכס, 
העליל גולו עליה, שבגדה בבעלה ושבנה שנולד לה הוא 
פרי זנונים. הרוזן ציווה להרוג את ג׳ ואת ילדה, אולם 
משרתי־הבית ריחמו עליהם והניחו אותם חיים ביער הארדנים. 
שם חיה ג׳ עם בנה חיי סבל ויסורים כשש שנים. לסוף 
מצאה בעלה, הכיר שהיא נקיה מחטא, התפייס עמה והעניש 
את האביר הרשע. 

מעשה־ג׳ הוא אחת היצירות המאוחרות של הספרות 
הגרמנית העממית מיה״ב. הוא סופר אחריכך על-ידי הסופר 
הישועי הצרפתי סריזיה (״סוצ״ס) ב 1647 , וכן בגרמניה 
של המאה ה 17 בשני סיפורי־עם. בתקופה החדישה שימשה 
אגדודג׳ נושא למחזותיהם של ל. טיק ( 1799 ), מילר הצייר 
( 1808 ), פר. הבל ( 1843 ), לאופרות של ר. שומן ( 1848 ) 
וב. שולץ ( 1875 ), לכמה רומאנים וליצירות של האמנות 
הציורית. 

. 8 ; 1877 ,. 0 171 ( 1, 0,3 1*2(113( 3(1 ?131x213 ־ 1 ; 521116 . 8 

; 1897 , 2 ה 13 ו/) 01 , 1 ) 11 ) 30,15 . 3 מ/ . 0 , 11 ( 0012, ?)31x273 

-. 0 ) 01 , £811101111:11 . 0 ; 1898 , 37311331 מסע . 0 , 05 ־ 1 זס 0 

. 1927 ,) 03 ) 2 * 1 

ד. פ. 

ןנוןים, ספךים, ע״ע ספוים תיצונץם. 
גגזמזן, ע״ע ?וע 1 ן־ 9# ע. 
ננז 9 י, ע׳־ע 9 ו^נם. 

ג'ג 1 נה, ?'טר 1 — 0 ת 0 תמ 013 סזזש!? — ( 1676 — 1748 ), 
היסטוריון ומשפטן איטלקי. התפרסם בשל הש¬ 
תתפותו בפולמוסים בדבר תחומי הסמכויות של הכנסיה 
והרשות החילונית. ב 1723 פירסם את "ההיסטוריה האזרחית 
של מלכות נאפולי", שבה התקיף בחריפות את הכנסיד" 
האשמה, לדבריו, בהשתלמות על החוקים והשלטון האזרחי. 
ספריו הוכנסו ברשימת הספרים האסורים, והוא נאלץ לברוח 
לווינה, שבה מצא תמיכה אצל קרל ה ו/ו (ע״ע). ב 1734 
ניסה ג׳ לשוב לאיטליה בגלל קשיים כלכליים, אך נאסרה 
עליו הישיבה בוויגיציאה ובמחוזות שהיו נתונים לפיקוח 
ספרדי. ב 1735 היה בז׳נווה, וזמן־מה לאחר מכן נפל במל¬ 
כודת שהוטמנה לו ע״י המשטרה של פימונטה, שפעלה לפי 
הוראות החצר האפיפיורית, והושם במעצר ע״פ בקשת ביה״ד 
של האינקוויזיציה. את שנותיו האחרונות בילה ג' במבצר 
מיולאן( 11011115 ^ 1 ), בהיותו נתון ללחצם המתמיד של כמרים 
ומענים, שהתכוונו להוציא מפיו הצהרת התכחשות לכתביו, 
ובמידת־מה אף הצליחו בכר. — ה״היסטוריה האזרחית" של 
ג׳ תורגמה בשעתה לצרפתית ולאנגלית, זכתה לפירסום רב 
וסיפקה חומר ללוחמי־ההשכלה הצרפתיים, ביניהם וולטר 
ומונטסקיה. ספר זה, יותר משהוא מכיל דברי היסטוריה, 
מכיל' הוא דברי־פולמוס חריפים נגד הכנסיה, המשתלטת 
בדברי־כזב על המשטר האזרחי. — ג , הניח בכתובים ספר 
שני: ״שלוש המלכויות״ (נ״ח^ז״ד 11 ), שלא נתפרסם 
בשעתו ושמקורו עדיין גנוז בארכיון הוואטיקאני; הוא יצא 
לאור בפעם הראשונה ב 1895 ע״ם העתקים מכ״י זה. בספר 
זה מחלק ג׳ את תולדוודהעולם לשלוש תקופות או "מל¬ 
כויות": ( 1 ) המלכות ה״ארצית״ — תקופת היהדות המקורית, 
כפי שהיא מתוארת בתג״ד; באותה תקופה שאפו בגי־אדם 
לאושר ארצי, ושכר פעולתם היה אריכות־ימים, גשמים בעתם, 
עצמה גופנית וריבוי־הנכסים.( 2 ) ״מלכוודשמים״ — תקופת 


האוואנגליונים, שהיא מבוססת על רעיון תחיית־המתים 
ומלאה ציפיה לאחרית־הימים. ( 3 ) המלכות השלישית — 
תקופת השתלטותם של האפיפיורים, אשר הטעו את הבריות 
באמצעות הרעיון של הישארות־הנפש ויצרו חוקים לטובת 
עצמם, בהעמידם לפגי בני-אדם תקוות כוזבות כתקות העולם 
הבא. במלחמתו למען הפרדה מוחלטת של השלטון החילוני 
מן הכנסיה מביע ג׳ את אהדתו לתקופה הראשונה, "הטבעית", 
של תולדות־האנושות ומפתח מעין תורה של התהוות הדת 1 ת, 
שהיה בה משום חידוש בתקופתו. — בכתביו של ג׳ מורגשות 
השפעת החמדנות האפיקוראית של גסבדי (ע״ע) והשפעת 
ביקור ת־המקרא שבכתבי שפינוזה ואוריאל אקוסטה. — 
מהדורה חדשה של "שלוש המלכויות" (בד,וצ׳ א. פרנטה) 
יצאה לאור ב 1940 . 

13 1 , 10,11 011 ,. 18 ; 1905 ,. 0 . 8 31 0178 , £2 , 110011111 * 1 .? 

1,21010 ) 7 71110-0 )? 11 , 0 ו 1 *$ז 00 ; 1913 , 0 .? , 3 1011x114 

־ 0010 ; 1937 , 1,10 ) 0121111 !!? 31 111110 ), 1111131 ' 3131 1131,41,0 

. 1946 , 247-257 , 510113 113 ) 3 1,50 ) 5 11 , 100 > 

י. ב. ס. 

ננוסיס, ^גזםטירןה, ^נזסטיציזם ( 0515 ״ 8 , יוו׳ 601$ >\ץ, 
דעת, הכרה). 

1 . ה מ ו ש ג. השם ג׳ משמש מונח כולל לתורות דתיות 
שונות, שקמו בעולם ההלניסטי ובארצות המזרח הקרוב 
בראשית התקופה הנוצרית בקירוב והתבלטו בתסיסה הרוח¬ 
נית של ימי שקיעת התרבות הקלאסית עד לנצחונה של 
הכנסיד. הקאתולית. — צד שווה אחד שבזרמים השונים, שבהם 
באה התנועה הגנוסטית לידי ביטוי היסטורי, הוא הדגשת 
הדעת כאמצעי להגיע לגאולה או כצורה מצורות הגאולה 
עצמה, וכן הטענה ש״דעוד זו טמונה בתורותיהם. בשם 
"גנוסטיקנים" לא כינו את עצמם אלא אנשי כיתות אחדות, 
אולם מתנגדי הג׳ הרחיבו את השם הזה כבר בתקופה מוק¬ 
דמת לכל הזרמים, שהיו שותפים לאותן הכיתות מבחינת 
החשבת ה״דעת״ ומכמה בחינות אחרות (ר׳ להלן, 5 ). במובן 
זה ניתנים להגדרה אסכולות, כיתות ואיגודי-פולחן גנוסטיים, 
תודות וכתבים גנוסטיים, מיתוסים והלכי־מחשבה גנוסטיים, 
ואפילו דת גנוסטית, הרות המשותפת, המתגלה מאחורי כל 
התופעות האלו, שלעתים קרובות שונות הן זו מזו תכלית 
השינוי, יש לכנותה בשם רוח חג , במובן הרחב ביותר של 
מלה זו. 

2 הקפ ו של מושג הג׳ ניתן לצימצום או להרחבה, 
הכל לפי קנה־המידה שנוהגים לגביו. אבות־הכנסיה ראו בג׳ 
בעיקר מינות נוצרית וצימצמו את פולמוסם באותן השיטות, 
שצמחו על קרקע הנצרות (כגון השיטה הולנטיניאניח) או 
שהיו קרובות לנצרות (בשל הרקע היהודי המשותף), במידה 
שיכלו להיחשב כמתחרות בה וכמסלפות את דמותה (כגון 
שיטתו של שמעון עזגוס). המחקר החדיש הרחיב בהדרגה 
את הקפו של מושג הג׳ ע״י הבאת ראיות לקיומן של ג׳ 
יהודית עוד לפני הנצרות ושל ג׳ הלניסטיודאלילית, על־ידי 
גילויה וחקירתה של הדח המנדאית (ע״ע) וכיו״ב. אם נראה 
את סימנו המובהק של הג׳ לאו דווקא ביסוד ה״דעת" בפרט, 
אלא ברוח השניות האנטיקוסמית בכלל, הדי עלינו לכלול 
בתחום זה אף את תורתו של מני(ע״ע מניכאיזם). 

3 מקור הג/ הריבוי במשמעותו של המושג בא לידי 
ביטוי אף בריבוי הדעות על מקורה של התנועה, שהובעו 
במשך הזמנים ושהן מתחרות זו בזו עוד היום. אבות־הכנסיה 
הדגישו את השפעתם של אפלטון או של הפילוסופיה היוונית 
בכלל (שלא הובנה כל צרכה) על המחשבה הנוצרית בזמן 



41 


גנוסים. גנוסטיקה, גנוסמיציזם 


42 


שלא הגיעה עדיין לידי גיבוש. בימינו רואים החוקרים 
השונים, איש לפי דרכו, את מקורה של הג , בתרבות היוונית, 
הבבלית, המצרית או האיראנית, ובן בצירופים בין התרבויות 
הללו לבין עצמן ובינן לבין יסודות יהודייס־נוצריים. מאחר 
שיש לראות במערכת־המושגים ובאמצעי־הביטוי של הג׳ 
שיטה מקובצת (ע״ע סינקרסיזם), הרי כל אחת מן ההשערות 
האלו יש לה על מה שתסמוך במקורות הספרותיים" ושום 
אחת מהן אינה נותנת פתרון מספיק לבעיה* יתר על כן, 
כולן ביחד עוסקות בגילוייה החיצונים של חג' בלבד ואינן 
יורדות לעומק מהותה. אולם בדרך־כלל נראית ההשערה 
ה״מזרחית" יותר מן ההשערה ה״יוונית". 

מן המקורות שנתגלו באחרונה(ר׳ להלן, 4 ) מוכח, כנראה, 
שחלקה של חודת־סתרים יהודית הטרודוכסית בג׳ היה גדול 
משחיו סבורים עד עכשיו. עכ״ס יש להניח שהיה קשר בין 
הג׳ וראשית הקבלה (ע״ע* אע״ס שיש חוקרים הרואים 
בקבלה גילד מאוחר מאד של השפעות גנוסטיות ביהדות). 
אף התנגדותן העזה ליהדות של החשובות שבשיטות חג׳ אין 
היא׳ כשהיא לעצמה, ראיה לסתור את מוצאן מורמים סוטים 
ביהדות. אולם גם אם נתעלם מן הבעיה, מי היו ראשוני 
ה״גנוסטיקנים" ואילו מסורות דתיות קדומות נמשכו לאותה 
התנועה התפרשו בה פירושים דחוקים ביותר, — מכל מקום 
ברור, שהתנועה עצמה פרצה מחיצות אתניות ופולחניות, 
ושעקדונה הרוחני יש בו משום חידוש: היסוד ה״יהודי" 
שבג׳ אינו היסוד היהודי הקדמון, והוא הדין בשאר כל 
היסודות, הלקוחים מן הדתות הקדומות. רוח הג׳ כשהיא 
לעצמה היא תופעה מיוחדת במינה במסגרת אסיה המערבית 
בתקופה ההיא, והלכי־המחשבה הגנוסטיים משמשים ביטוי 
נאמן ומקורי לדוח זו. 

4 . המקורות. יש להבדיל בין מקורות משניים וראשד 
ניים* עד הדורות האחרונים לא היד ידועים כמעט אלא 
המשניים בלבד. הסקירה המובאת כאן אינה כוללת אלא את 
החשובים שבמקורות, וכן לא צויינו בה המקורות התלמודיים 
והמדרשיים (וד׳ להלן, עמ׳ 49 — 50 ). 

א. מקורות משניים. הפולמוס נגד הג׳ כמסכנת את הדח 
האמיתית תפס מקום נכבד בספרות הכנסיה הקדומה, והחיבו¬ 
רים המוקדשים לסתירת הג׳ הם המקור המשני החשוב ביותר 
לידיעותינו על תנועה זו, בשל סיכומי התורות הגנוסטיות, 
ובעיקר בשל המובאות המפורטות מן הכתבים הגנוסטיים, 
יש לציין במיוחד את חיבוריהם הפולמוסיים של אבות- 
הכנסיה היוונים אירנאוס, היפוליטוס ואפיפאניום ושל הרומי 
מרטוליאנוס. אף פלוטינוס הניח אחריו קונטרס חשוב "נגד 
הגנוסטיקנים" ( 9 , 11 .״ 1 *£). עם כל חשיבותם של מקורות 
אלה אין להתעלם מכך, שהם ספרות המייצגת את הצד 
העוין בלבד ואופן ראייתם ושיפוטם הם חד־צדריים. אחרי 
המאה ח 3 מתבלט יותר הפולמוס נגד הסאניכאיזם: מתוך 
הספרות המרובה המוקדשת לנושא זה יש להזכיר את כתבי 
אוגוסטינוס ותאודורוס בר חונאי הסורי. — בבחינת־מה 
שייכות לחוג הג׳ אף כמה מדתות־המיסטורין של אחרית 
התקופה העתיקה, במידה שהתאימו את פולחנן ואת המיתוס 
הקדום שלחן לרוח הג׳ באמצעות פרשנות בדרכי-הרמז, כגון 
המיסטרלת של איסיס, של מיתרם ושל אטיס. כמקורות 
ספרותיים על אלו משמשים דברי סופרים מבני התקופה 
ההיא, ברובם מעובדי־האלילים. — לידיעת חג׳ תורמים גם 
מקורות איסלאמיים מאוחרים. 

ב, מקורות ראשוניים לא הגיעו לידיעתנו אלא 


במאה ה 19 * היום הולד ורב מספרם בעקבות מימצאים 
ארכאולוגיים: ( 1 ) חשיבות מיוחדת נודעת לספרי-הקודש 
של המנדאים (מאנדייא =־ ״גנוסטיקגים״ מארם׳ מאגדא = 
מדע), דכתובים בניב ארמי הקרוב ללשון התלמוד הבבלי! 
מבת זו, העוינת את הנצרות והיהדות כאחד (אע׳״ם שיוחנן 
המטביל נחשב בה כנביא-אמת), מצויים עוד היום שרידים 
בעיראק הדרומית, והיא הדת הגנוסטית היחידה ששרדה 
בימינו.— ( 2 ) הכתבים הגנוסטיים־הקופסיים(הנוצרים), 
ברובם מן האסכולה הולנטיניאנית, המתגלים במספר רב 
והולך * בזמן האחרון נתווסף עליהם אוסף שלם של חיבורים 
מקוריים חשובים ביותר, שנמצא בחפירות נג־חמאדי במצרים 
העילית ועדיין לא הגיע לידי סירסום. — ( 3 ) אוסף הפאפי- 
רוסים המאניכאיים בלשון הקופטית, שנתגלה במצרים 
מסביב לשנת 1932 ועדיין לא הוצא אלא בחלקו. —( 4 ) קטעים 
מאניכאיים מקוריים רבים, כתובים פרסית, תורכית וסינית, 
שנמצאו בחפירות טורפאן מ 1903 ואילך, — ( 5 ) אוסף* 
כתבים יווני, הנקרא על שם הרמס טריסמגיסטוס, 
שכבר נתפרסם לראשונה במאה ה 16 ומשמש שריד לספרות 
החזונות המצרית־ההלניסטית (הרסס - תח(ת)ו כתבים אלה 
מגלים רוח גנוסטית אם לא בשלמותם, הרי בחלקיהם, בעיקר 
ב״מסכת פוימנדרס". והוא הדין גם בספרות האלכימיה (ע״ע) 
הקרובה מאד י לספרות ה״הרמטית", ולכמה פפירוסי־כשפים 
יווניים, שאף הם מכילים רעיונות גנוסטיים, אע״ם שבעצם 
אינם שייכים לג׳. במסכת פוימנדרס (שניכרת בה השפעה 
יהודית) יש לראות את התעודהיהעיקרית לג׳ האלילית. — 
( 6 ) חומר גנוסטי נמצא אף בכמה ספרים חיצוניים של הברית 
החדשה, כגון הפסוז־וקלמנמיניים, מעשי־תומא ומזמורי־ 
שלמה! בשני האחרונים'מופיע היסוד הגנוסטי בצורה פיו¬ 
טית, שבה באים עולם הרגש והתורות חאסכטולוגיות של 
הג׳ לידי ביטוי מובהק. 

5 . התודות הגגוסטיות. בשל ריבוי הכיתות וכתביהן 
אין לדבר על תורה גנוסטית אחת אלא בדרך הכללה. האינ- 
דיווידואלמם השכלי של ראשי הגנוסטיקנים היה גדול, 
והדמיון המיתולוגי של התנועה כולה היה כמעיין מתגבר. 
הסירוב להסתגל לשיטה מוסכמת שימש מעין עקרון לרוח 
הג/ שכן היה קשור בתורת "ההארה הרוחנית" (ר׳ להלן, 
ה׳). כבר איו־נאום העיר ( 18,1 , 1 .• 30 י(.^ 3 ), ש״בכל יום 
ממציא כל אחד מהם דבר חדש". אנשי־השיטה הגדולים, כגון 
פטולמאיוס, בסילידס, בר-דיצן, מאני, הקימו מבני־רוח מחוכ¬ 
מים ומסועפים׳ אלא שכר אלה משמשים בעצם פיתוח של 
נושאים עיקריים מסויימים ושל מיתוס־יסוד אחד. בדרגה 
נמוכה יותר מבחינה עיונית מצויים אותם הרעיונות בצורת 
מדרשים, משלים, הוראות-למעשה, פיוטים ותפילות. הסקירה 
הבאה מצטמצמת ב״מיתוס-הימוד" המשוער ובטיפוסים 
העיקריים של השיטות, שבהן ניתן למיתוס זה ביטוי 
ראציוגאלי; על ברחנו עלינו להתעלם מהמון פרטים מיתיים. 

א. תורת ה אל ה ו ת. יסוד המחשבה הגנוסטית הוא 
השניות, הבאה לידי ביטוי ביתם שבין האלהים ובין העולם 
וכנגדו בין האדם ובין העולם. האלהות עומדת מעבר לעולם, 
וישותה זרה לטבעו של הקוסמוס, שלא בראתהו ואינה 
מנהלתו, והניגוד ביניהם הוא מוחלט* לעומת עולם־האור 
האלהי, הקיים לעצמו, עומד הקוסמוס כממלכת־החושך. העולם 
הוא מעשה ידי כוחות תחתונים, שאינם מכירים את אלהי־ 
האמת, אע״ם שמקורם בו, והם מונעים את דעת־האלהים מן 
הבריאה שהם שולטים עליה. בעיית מוצאם של כוחות תתתו- 



43 


גנוסים, גנוסטיקח, מוסטיציזם 


44 


נים אלה, ה״אדכונטים" (= "מושלים"), ושל כל מערכות־ 
המציאות שמחוץ לאלהות בכלל — ומשום כך אף בעיית 
מוצאו של העולם משמשת נושא עיקרי להלכי־המחשבה 
הגנוסטיים (ר׳ להלן). האל הטראנסצנדנסי עצמו נסתר מכל 
ברואי־העולם, ואף אינו מושג במושגים הסבעיים. דעת־ 
האלהים זקוקה להארה ולהעראת־המח שלא בדרך הטבע 
ואינה ניתנת להבעה אלא בתארים שליליים. 

ב. תורת העולם. העולם, הנתון למרותם של האר־ 
בוגטים, משול לכלא גדול, שמעמקיו הפנימיים הם הארץ, 
זירת חיי־האדם. מעליה מתנוססים, כחומות בתוך חומות, 
גלגלי השמים. בדרך־בלל מונים הגנוסטיקנים את שבעת 
הגלגלים המקובלים של כוכבי־הלכת, המוקפים גלגל שסיני, 
גלגל כוכבי־השבת? אולם היו גם שיטות שהרבו במספר 
הגלגלים, ובאסילידם מנה לא פחות מ 360 רקיעים. משמעותה 
הדתית של ארדיכלות קוסמית זו הי תה בתפיסה, שכל מה 
שמצוי בין ה״כאך וה״שם" אינו משמש אלא להפריד בין 
האדם והאלהים, ולא ע״י המרחק שבמרחב בלבד, אלא אף 
על־ידי כוח דימוני פעיל. מבנה המורכב והתפשטותה של 
המערכת הקוסמית הם ביטוי לריחוקו של האדם מן האלהים. 
הגלגלים הם מושבי הארכונטים, וביחוד מושביהם של 
ה״שבעהי, שהם אלהי כוכבי־הלכת, השאולים מן הפנתאון 
הבבלי. ראוי לציון מיוחד, שמקצתם נקראו בשמות־אלהים 
יהודיים (״>״ 1 ~ שם־הויה, 0 ש^ק 2 - צבאות, 5 סז 1 ״>׳וש £0 ׳— 
אדני, ; 010 ג 0 ./£׳ — אלהי, ?סז^קסמי — אל שדי) ז כינוייו 
של האל העליון והאחד הפכו לשמות־עצם של כוחות דימוניים 
נחותי־דרגה — דוגמא לשינוי־ערכין מכוון, שנהגה בו הג׳ 
לגבי המסורת הקדומה בכלל והמסורת היהודית בפרט. 
הארכונטים שולטים בצוותא על העולם, ובל אחד בגילגולו 
משמש שומר כלא־העולם. ממשלתם העריצה קרויה הימרמני 

הגורל או הגזירה העולמית. מושג זה שאול 
מן האצטגנינות (ע״ע) מצד אחד ומן הפילוסופיה הסטואית 
מצד שני: מבחינה פיסית מתגלית ההימארמני בחוקי־הטבע, 
ואילו מבחינה רוחנית מכוונת היא במיוחד לשיעבודו של 
האדם וכוללת, בין השאר, את מתן תורת־משה. בכוח תפקידו 
כשומר הגלגל שלו חוסם כל ארכון את הדרך בפני נשמות־ 
המתים המבקשות לעלות למעלה ומונע מהן להימלט מן 
העולם ולשוב אל האלהים. הארכ 1 נטים נחשבים אף לבוראי־ 
העולם ז בדרך כלל מיוחד תפקיד זה לגדול שבהם, הנקרא 
משום כך בשם דמיורגוס ("פועל־יוצר", ע״ם "תימאיוס" של 
אפלטון) והמתואר לעיתים קרובות במידות ממידותיו של 
אלהי־ישראל, אולם תור סילוף של שנאה. 

ג. תורת האדם. האדם, המשמש מושא עיקרי למערר 

עצום זה, מורכב מבשר, נשמה ורוח, אולם ביסודו אינו בא 
אלא משני מקורות: ממה שבעולם וממה שמחוץ לעולם. 
לא הגוף בלבד, אלא גם הנשמה, הם מעשה ידי כוחות־ 
העולם, שבראו את הגוף בדמותו של "אדם הקדמון" שמעבר 
לעולם (ר׳ להלן ו׳) ונפחו בו מכוחות־הנפש שלהם, שהם 
היצרים והתאוות של האדם הטבעי, המקבילים כל אחד 
לאחד מגלגלי־השסים ומצטרפים ביחד ל״פסיכי־ (וז*ע׳ 1 י), 
הנשמה האסטראלית. בהיותו בעל גוף ונשמה, הרי האדם 
הוא חלק מן העולם ומשועבד להימארמני. אולם בנשמה 
כלולה הרוח הקרויה אף "הניצוץ"), שהיא חלק מן 

הישות חאלהית העליונה, שנקלע לבריאה! לשם כליאתו 
כעולם יצרו הארכובטיס את האדם. כשם שבעולם הגדול 


(המקרוקוסמוס) כלוא האדם בתור שבעת הגלגלים, כך כלואה 
הרוח בעולם הקסן(המיקרוקוסמוס) בשבעת לבושי־הבשמד* 
שמקורם בגלגלים. כל עוד לא נגאלה הרוח השקועה בתוך 
הבשר והנשמה, אין היא מכירה את עצמה ונתונה היא במצב 
של תרדמה או שיכרות מכוס־התרעלה של העולם. יקיצתה 
וגאולתה באות לה מן "הדעת". 

ד. תורת אחרית־הימים. הקיצוניות שבשניות 
מחייבת אף אה הקיצוניות שבתורת אחרית־היפים, כשם 
שהאלהים שמעבר לעולם זר הוא ל״עולם הזה", כן זר ה״אני" 
הרוחני לסביבתו. מטרת השאיפה הגנוסטית היא גאולת 
"האדם הפנימי" מכבלי העולם ושובו למכורתו, לממלכת־ 
האור. חנאי קודם לכך הוא, שידע על מציאותו של האל 
העליון וידע את עצמו, כלומר את טבעו המקורי, שהוא 
אלהי, ואת מצבו הנוכחי, ועם זה אף אח טיבו של העולם, 
הקובע את אותו המצב: "גואלת היא הידיעה, מי היינו ומה 
נעשינו! היכן היינו ולאן הושלכנו! לאן אנו רצים וממד, 
ניגאל! מה היא הלידה ומה היא הלידה לחיים חדשים" 
(נוסחה ואלנטיניאנית [ 2 , 78 ,ו> %0 ו 1 ג:• אולם 

הכרה זו נבצרת מן האדם בתוקף מצבו דווקא, שכן "הבע¬ 
רות" היא כל עיקרה של מציאותו בעולם, כשם ששימשה 
עיקר לבריאת־העולם. ביחוד נעלם האל הטראנסצנתטי 
מדעת העולם, ואינו ניתן לידיעה מתוכו, ומשום כך זקוק 
האדם להתגלות. ההתגלות דיאלהית מתחייבת מעצם מצב( 
של הקוסמוס, והיא עצמה משנה את אותו המצב, בהסירה 
את "הבערות" המשמשת לו סימן מובהק! עי״כ הופכת 
ההתגלות עצמח לחלק מן הגאולה. נושא ההתגלות הוא 
שלוחו של עולם־האור, המבקיע את דרכו בעד מערכות 
הגלגלים, מערים על הארכונטים, מעיר את הנשמה מתרדמ¬ 
תה ומוסר לה את ההכרה הדרושה "מבחוץ". שליחותה של 
אותה דמות־הגואל הטראנסצנדנטית מתחילה עוד לפני 
בריאת־העולם ומתלווה לקורות־העולם (= תורת־המשיח 
[״כריססולוגיה״] הגנוסטית)! בג׳ הנוצרית דמות זו מזוהה 
עם ישו. הדעת הנמסרת לאדם בדרך זו והקרויה בקיצור 
"דעח־אלהים" היא־היא תכנו של המיתום הגנוסטי על בל 
מה שניתן ללמוד ממנו על האלהים, האדם והעולם! אך 
מבחינה מעשית היא ביחח־ ״דעת־הדרך״ — כלומר: דרך 
המוצא מן העולם. היא כוללת את הקדשת הנשמה, המלווה 
גם הכנות מאגיות, לעלייתה לעתיד לבוא, ואף מלמדת אותה 
את השמות והנוסחות הנסתרים, שבעזרתם תוכל להכריח 
את הארכונטים לתת לה מעבר דרך הגלגלים שלהם. מצויידת 
ב״דעת״ (= ג׳) זו, מתעלה הנשמה לאחר המוות למרומים, 
'כשהיא פושטת בכל גלגל את ה״לבוש" הבא לה משם, 
ולבסוף מגיעה הרוח, החפשית סכל הכבלים, לאלהים שמחוץ 
לעולם ושבה היא עצמה להיות אלהים. במסגרת הדראמה 
האלהית הכוללת יש לראות בכך את תיקונו של האלהים 
עצמו, שבזמן קדמון אבדו חלקים ממנו לתוך העולם! עם 
השלמת גאולתן של כל הנשמות עתיד הקוסמוס להתמוטט 
(לסי קצת התורות הגנוסטיות), מאחר שניטלו ממנו כל 
יסודות־האור. 

ד- תורת המידות. בעולם הזת נעלים ה״רוחניים" 
("הפנומאטיקנים"), כפי שקוראים הגנוסטיקנים לעצמם, 
מהמון שאר כל האדם. ההארה הישירה לא זו בלבד שהיא 
הופכת את הפרט לעצמאי בתחום "הדעת" (מכאן ריבוי השי¬ 
טות הגנוטטיות ללא גבול ומידה), אלא אף קובעת את 



45 


גנוסיס, גנוסטיקה, גנוסטיציזם 


46 




הדיאנדאטה של האופיטים = 0 זנח־ שלועות העולמות, 

עם״י אוריננס 

(שיוווור של ה ליינאנג, ר׳ כיכליונראפיה) 

י. העולם העליוז, האלהי, עולם הרוח הערווי— מיוצג ע״י גלגלי ה.אב" ווז״בן", 
המחוברים זה לוה ע״י טענל ה״חסד" <ף^ 1 >׳ו 4 ); 

II . עולם־הביניים, עולם הרות והנפש— מיוצג ע״י גלגלי ה.אור" וה״חושד", 
ובתוכם— מעגל ה״חיים" (ר׳ למטה); 

III . העולם התחתון, עולם הרוח, הנפש והגוף!: בו נכללים: נלגל־המזלות, ובו "גז־ 
ערן" עם "ע׳דהח״ם" ו״עירהדעח" ועם "להט החרב הטתהפכת", ומתחתיו 
העולם הנשטי, שהוא חסום כלפי טעלה ע״י נחש־״לווייתז": העולם הגשטי 
כולל אח גלגלי שבעת בוכני־הלכת, את גלגל האש או האויר ("בהמות") ואח 
כדור־הארץ הטחולה לשניים — טחציתו התחתונה היא ה״ניהיגום". 

מעגל ה״חיים" חוטם טעויין, שבו רשוטות "דעת" ו״חכטה" ( 1 > 1 בן! 0 ז>) 
וטטוטל "איחור" (; £01 ׳ו* 0 ) של "טבעה של החבטה" עם "השגחתה ( 1 ״ס״י 1 6 0 נ) 

של החבטה". 


תחום המעשה. בדרך־כלל נקבעת תורת־ 
המידות של "בעלי־הרוח" ע״י שנאתם לער 
לם והזילזול שהם נוהגים בכל הקשרים 
שבעולם. אולם מכאן ייתכן להסיק שתי 
מסקנות מעשיות שונות, שהן מנוגדות זו 
לזו, ושכל אחת מצאה לה דוגלים בשמה עד 
כדי קיצוניות: הפרישות וההפקרות. 
הראשונה מסיקה מן ה״דעת" את החובה 
להימנע מלהיטמא בטומאת־העולם ומשום 
כך לצמצם את המגע עם העולם ככל האפ¬ 
שר. השניה מסיקה מאותה ה״דעת" את 
הזכות לחופש בלי מצרים. תורת הליבר- 
טיניזם (ההפקרות) הגנוסטי מסובכת היא. 
בעיניה אין מערכת מצוות עשה ולא־תעשה, 
שניתנה מפי בורא־העולם, אלא אחת מצר 
רוח השיעבוד הקוסמי, והענשים הכרוכים 
בעבירות עליהן אינם פוגעים אלא בגוף 
ובנשמה. כשם שה״רוחני" חפשי מן הגזי¬ 
רה (ההימאדמני), כך חפשי הוא אף 
מן החוק המוסרי. הכל מותר לו, מאחר 
ש״הרוח גאולה היא מטבעה" ואינה יכולה 
להיטמא ע״י מעשים ואינה נרתעת מפחד 
מפני עגשם של הארכ 1 נטים, אך חירות 
רוחנית זו היא יותר מאשר דשות הניתנת 
לפרט: ה״רוהגיים" עוברים על החוק 
בכוונה תחילה, ועי״כ מסכלים הם את 
זממם של הארכונטים ומסייעים בדרך פא־ 
ראדוכסאלית לגאולה. בליברטיניזם האנטי־ 
נומיסטי (ע״ע אנטינומיזם) מתגלה הצד 
הניהיליסטי של האקוסמיזם (ההתנגדות 
לעולם) הגנוסטי עוד יותר מאשר בנטיה 
האסתטית. 

ו. הטיפוסים העיקריים של 
השיטות הגנוסטיות, תמונת־עולם 
גנוסטית זו מתארת את המצוי, אך אינה 
מפרשת את דרכי התהוותו. השתלשלותו 
של המצב הקוסמי הקיים ממקורו הראשון 
משמשת נושא לתורות שונות ומשונות, 
שבהן פותחו בנייני-מחשבה מקוריים ביו¬ 
תר. מגמתן העיקרית היתד. להסביר, כיצד 
נפרד היסוד האלהי מעצמו ונפל בשביו של העולם התחתון, 
וכיצד נוצר אותו העולם התחתון עצמו כנגד האלהים. 
ההסבר יכול היה לבחור בין שתי דרכים עיקריות, שיש 
לראות בהן, בסופו של דבר, שתי שיטות שונות של תורת 
השניות (הדואליזם): 

( 1 ) הטיפוס ״האיראני״ — ביסודו מונחת, כדוגמת חורת- 
השגיות האיראנית הקדומה (הזורואסטרית), האמונה בקד¬ 
מות שתי הרשויות, רשות־״האור" ורשות־״החושך". לפי 
שיטה זו היתד, ראשית התר׳ליד, שגרם בסופו של דבר 
ליצירת העולם, בהתקפת החושך על עולם האלהות השלם 
בתוך עצמו. טיפוס זה בא לידי ביטויו המובהק בתורתו של 
מאני (ע״ע מניכאיזם). עיקרו* ההשקפה, שנפילת היסוד 
האלהי אינה באה מבפנים, אלא בכוח התקפה מבחוץ, ושהיא 
מביאה לידי "עירבוב" הרשויות המתנגדות. דמותו של "אדם 


הקדמון", שתבוסתו בידי החושך עוד לפני בריאת־העולם 
משמשת אספקלריה למה שאירע ליסוד האלהי, נפוצה 
בהלכי־המחשבה הגנוסטיים גם מחוץ לטיפוס האיראני 
(ומצויה אף בתורת הקבלה). ( 2 ) מחושב ומקורי יותר מן 
הטיפוס האיראני, שלא בא לג׳ אלא מכלי שני, הוא הטיפוס 
"הטורי-מצרי" לפי שיטה זו אין השניות קדמונית אלא 
יוצאת מתוך האלהות עצמה בשל בילבול ואשם בקרב היסוד 
האלהי. טיפום־מחשבה זה מפותח ביותר בתורות האצילות 
של התוג הוואלגטיגיאני. לפי שיטה זו נוצר החושך על־ידי 
האפלה עצמית של האלהים, הבאה לידי ביטוי בקורות 
"החכמה"(*"?סס), שהיא היפוסטזה (סמל אלהי) של צד 
הנקבות ביסוד האלהי, ונפילתה מקבילה לזו של "אדם 
הקדמון", המסמל את צד הזכרות, בשיטות אחרות. בהשתל¬ 
שלות ארוכה נמשכים האירועים הרוחניים, שכל אחד מהם 



47 


מוסים, גנוסמיקה, גנוס&זיגיזם 


48 



םו?חו הנח׳ 6 

(ני<ו 1 י בפנימיותו ׳ 6 < אגרט? ט׳ 6 ?הי זזתקופח דועתיקת) 

מוצא את סמלו בדמות מיתית, מתרחקים יותר ויותר מ״דעת" 
המקור, ובה במידה שוקעים ב״בערות״ו אגב כך נוצר הדמיוך- 
גום בסבווריו וביהירוחו, ואף החומר עצמו. נמצא׳ שהעולם 
אעו אלא ביטוי מוחש לתהליך־ הרוחני של התרחקות היסוד 
האלהי מעצמו, ומכאן שד,"הכרה" הרוחנית הצרופה בלבד 
יש בה כדי לבטל התרחקות זו ולגאול לא רק את הפרט 
אלא אף את העולם כולו. ברעיונות אלה עוברת המיתולוגיה 
הגנוסטית למיסטיקה, בדומה להלכי־המתשבה הנאו• 
אפלטוניים, שהשיטה הואלנטיניאנית קרובה להם, בהיותה 
אף היא מבוססת על עקרון האצילות, כלומר השתלשלות 
שורת ההיפוסמאזות מן היסוד העליון. 

ה. י. 

השיטות העיקריות שבג/ ראשון הגנוסטיקניס 
הידוע לנו הוא שמעון ?גום, שומרוני שחי במאה ה 1 
לסד,"נ. הוא נזכר בבריח החדשה (מעשי השליחים ה׳), 
המעידה עליו שהיו לו קשרים עם הנוצרים הראשונים^ 
אעפ״ב אין בשיטתו—שנשתמרה בחיבור ף.< 1 >ץ 16 ) 
(הגילוי הגדול), שתמצית ממנו הגיעה אלינו — כמעט 
כלום מהשפעות נוצריות. שמעון ראה את עצמו כהתגשמות 
של "הגבורה הגדולה של האל", ואת הליני רעייתו—כהת¬ 
גשמות של המחשבה האלהית, היא הליני הידועה משירי 
הו׳מרוס, אשר ירדה בגילגולים מגילגולים שתים עד לבית־ 
זוגות שבצור ואשר עתידה היא להביא גאולה לעולם ולעצמה 
בעלותה לשמים. לדעת שמעון קיימים אלים רבים, אך אל 
אחד סוב ומטיב עולה עליהם. אלהי המקרא הוא אלהי 
המשפט, אל רע, אשר ברא את העולם הבלתי-מושלם הזה 
ואף את הגוף, אך מקור נשמתם של בני־האדם הוא האל 
הטוב ז כל היודע אותו נגאל. סמל חשוב בתורתו של שמעון 
הוא האש, שהיא בחינת נראית ובלתי־נראית יחד והיא 
עתידה לכלות את העולם החמרי. שמעון הורה עוד, שהזכר 
והנקבה אינם אלא שני כוחות עולמיים המהווים אחדות. 
תלמידו של שמעון היה מננדרוס, אף הוא שומרוני, שמקום 
פעולתו היתד, אנטיוכיה. תלמידו של מנאנדרום, ?טורנילוס, 
הורד" שהאל העליון ברא שבעה מלאכים, שבראשם היד, 
אלהי־ישראל! מלאכים אלה בראו את העולם ואף את האדם, 


רוח עילאית. המושיע, הוא ישו הנוצרי, ירד מלמעלה כדי 
שהיה תחילה שרץ כעין התולעת, עד שנפח בו האל העליון 
להפיל את אלהי־ישראל ולהושיע אח נושאי הניצת האלהי. 
שיטתו של סאטורגילום היא הראשונה שבד, כבר חופם ישו 
מקום מרכזי. 

אחת התנועות הענפות ביותר בג׳ היא תנועת כת האו¬ 
ם י ט י ם (מיור נחש), שכת ה נ א ם נ י ם (= נחשיים) 
היתד, קרובה לה. הנחש היה סמל חשוב בתאולוגיה המיסטית 
היוונית ותפס מקום נכבד במיסטריות: הוא מסמל את הנפש, 
והנחש שזנבו בעת בפיו היה בתקופה ההלניסטית המאוחרת 
סמל של מהלך־העולם, שבו קיימת אחדות בין ההתחלה ובין 
הסוף. הגנוסטיקנים מיזגו מושג זה של הנחש עם זכרונות 
שאובים מספר־התורה: הנחש הקדמון בסיפור גן־עדן, מטהו 
של משה שנהפך לנחש והנחושתן שבמדבר. תורת האופיטים 
קרובה יותר למיתולוגיה מלתאולוגיה נוצרית או לדרכי 
המחשבה העיונית. האל האופיטי הוא שילוש — אב, שיסודו 
האור׳ אם ובן. מתחת לעולם האלהי קיים עולמם של כוכבי- 
הלכת, שבראשו עומד ילךבאות, הוא אלהי־ישראל, אשר 
ברא את העולם החמרי. בחומר כבולים ניצוצות של האור 
השמימי, ותפקידה של ד,"דעת" הוא לשחרר את הניצוצות 
האלה ולהחזירם למולדתם, לעולם העליון. טכסט אופיטי 
חשוב שהגיע אלינו אינו אלא שיר לכבודו של אטיס, האל 
הפדיגי, בצירוף דרשות על דברי המקרא והברית החדשה. 
לתנועה האוסיטית במובנה הרחב משתייכים גם ד,"פר א¬ 
ט י ם" (ה״עוברים"), הגוזרים כליה על כל היצורים שבעולם 
התחתון׳ חת מאלה שהכירו את טעם הבריאה ויודעים להגיע 
אל מעבר ליקום. הפראטים דורשים את הסיפור על קריעת 
ים־סוף כסמל לאפשרות להימלט ממי־האבז־ון, והרי בסיפור 
זה תוסס מקום חשוב מטהו של משה שנהפך לנחש — הוא 
הנחש שלימד את חוד, חכמה בגן־עדן! הנחש הוא גם קין, 
אשר את קרבנו לא רצה לקבל אלהי־ישראל, הוא האל של 
העולם החמרי ז הנחש הוא גם הנחושתן, והוא שלבש צורת- 
אדם והיה לישו הנוצרי. לפי דברי אחד מאבות־ד,כנסיה, 
קבעו הפראטים מקום לנחש אף בטכס אכילת הלחם הקדוש. 
הנחש תופס מקום נכבד גם במיתוס של ה ם ח י א ג י ם — 
הנקראים על שם שת, בנו של אדם הראשון — ושל הנאסנים. 
לדעתם היה האדם הקדמון בעל טבע משולש — חמרי, נפשי 
ורוחני, ותהליך בריאת העולם אינו אלא הפרדת שלושת 
היסודות האלה! לשם טיהור היסוד הרוחני ושיחרורו משני 
היסודות האחרים בא ישו המושיע. — לג׳ האו׳פיטית שייך גם 
"ספר ברוך" ליוסטינוס, שתכנו רומאן מיתי של אהבה טרא¬ 
גית בין היסוד הנקבי אדם י(= עדן) ובין "אלד,ים"! המושיע 
הוא ברוך המלאך, אשר האיר את רוח בחיריו — הן מישראל 
והן מאומות־העולם — ולבסוף גילה את סודות־העולם לנער 
בן שתים־עשרה, הוא ישו הנוצרי. הצליבה פגעה רק בגופו 
של ישו, שהפקיד את רוחו בידי אביו האלהים ועלה אל האל 
הטוב, שמקומו מעל לאלהים. ב״ספר ברוך" מופיע הנחש 
כדמות שלילית. 

כת-ברבלו של הגנוסטיקנים האמינה באל טוב בלתי־ 
נודע וביסוד נקבי — היא בארבלן! בנה הוא .ילדבאות או 
"צבאות", השוכן ברקיע השביעי ומתנשא להיות אל אחד 
ויחיד! באדם נמצא זרע אלהי, מעשי־הסולחן של הכת 
הזאת היו קשורים — לפי עדות אפיפנלם שהשתתף בהם — 
במעשי זימה ותועבר" שעיקרם היד, במסירת הזרע לבארבלו. 



49 


גנוסים, גנוסטיקח, גנוסטיציזם 


50 


דמויות בולטות בתולדות הג׳ וזיו ו ל נ ם י נ ו ס (ע״ע) 

ו ב ס י ל י ך ם (ע״ע), שחסידיהם הרחיבו׳ העמיקו ואף שינו 
את תורותיהם. בתורתם של באסילידם ותלמידיו בולם היסוד 
העיוני עד להתקרבות לדרכי 
העיון הפילוסופי של אותם 
הימים. בשיטת תלמידי ואלב־־ 
טינוס בולטים יותר היסודות 
המיתיים והפולחניים. 

מכל אישי הג׳ היתה חשי¬ 
בות רבה ביותר לתולדות 
הנצרות ל מר ק יון (ע״ע). 
בתורתו התמזגה התאולוגיה 
של פאולוס עם היסוד הגנוס¬ 
טי של הפרדה בין האל 
הטוב הבלתי-נודע וביןאלהי- 

ישראל׳ הוא בורא*העולם׳ נחש שזנבו נעוץ לפיו, לסמל 

ועם שלילה גמורה של העולם: החלק הבהיר — שסי¬ 

הכוננים, החלה האפל — הארץ. 

המקרא, הכתובת : ׳י 8 * ׳י* — .אחד הוא 

י• פ • הכל" (סכ״י אלכימאי) 

ג׳ והיהדות. היהדות תרמה תרומה חשובה להתהוותה 
ולהתפתחותה של הג׳. דרך אחת של חדירת מוסיווים יהודיים 
לג׳ היה התג״ך, שהיד. מקודש לנצרות, וכן כל הספרות 
היהודית, בעברית, ארמית ויוונית, שהשתמשו בה הנוצרים. 
ביחוד השפיעה פרשת־בראשית השפעה רבה על החיבורים 
הגנוסטיים העוסקים בבריאת־העולם. חשיבות יתרה נודעת 
גם לסיפור על אדם הראשון וחטאו, שמתפרש ע״י הג׳ 
כנפילת היסוד האלהי לתוך העולם הגשמי. מתיר יחסם 
השלילי לעולמה של המציאות הטבעית ולתורת־מוסר המת¬ 
כוונת להסדיר את התנהגות האדם בעולם זה. הגיעו 
הגנוסטיקנים לראיית אלהי־ישראל בורא־העולם כאל הרע 
ולהתנגדות חריפה לתורתו ולציווייה. את הסיפורים המק¬ 
ראיים הם מפרשים בהיפוך משמעותם וכוונתם: כך, למשל, 
נעשה אצלם הנחש הקדמון נושאה של ה״דעת" האמיתית, 
שאלהים מתכוון למנעה מן האדם ז קין הפך לדמות חיובית, 
הנרדפת ע״י אלהים, וכד׳. 

השפעה יהודית על הג׳ ניכרת גם בשימוש בשמות, מוש¬ 
גים ותארים לקוחים מעברית או מארמית. למשל: האל בורא- 
העולם נקרא בכמה שיטות גנוסטיות ןלדבאות (= ילךא 
בתות)! דמויות מיתולוגיות או סמליות גנוסטיות אחרות הן 
ברבלו (= בארבע אלוה — האב, הבן, היסוד הנקבי שבאל־ 
הות, ואדם הקדמון), אדם (=עדן), אכמות (=חכמות, ע״פ 
משלי ט, א) < שמה של כת הנאסנים נגזר מ״נחש" 1 המלים 
הסתומות "צו לצו צו לצו קו לקוי קו לקו זעיר שם זעיר שם" 
(ישע׳ כח, י, יג) משמשות לציון מיסטי של שלוש הספירות 
הגגוסטיות, וכר. 

אולם בצידן של תרומות אלו שתרמה היהדות שלא 
מדעתה ושלא במתכוון לג/ קיימים היו ביהדות עצמה בסוף 
תקופת הבית השני גם זרמי תחושה וחשיבה קרובים לעולמה 
הרוחני של הג׳, וייתכן שהללו השפיעו השפעה ישירה יותר 
על התהוותה של הג' או — עכ״ם — שימשו קרקע לצמיחת 
חלק מרעיונותיה. סימנים לכך נמצאים בספרות כת מדבר־ 
יהודה. לג' ולמגילות הגנוזות משותפת הערכת ה״דעת" 
האסויטריח כגורם גאולתי, המקנה לקבוצת בחירים את הכושר 
לגשר על פני התהום שבין האנושי והאלוהי, להתרומם 


"מרוח נעוה לבינת [כה) ולהתיצב לפניכה עם צבא עד ורוחי 
[דעת] להתחדש עם כול נהיה ועם ידעים ביחד רנה" 
(הודיות י״א, 13 — 14 ) ולהיות "שומעי קול נכבד ורואי 
מלאכי קודש מגולי אוזן ושומעי עמוקות" (מג׳ המלחמה, 
עט׳ 10 — 11 ). בספרות הכת אף מסתמנת השקפת־עולם 
דואליסטית של פילוג בין רשות הטוב והאור ורשות הרע 
והחושך, כל אחת על צבאות מלאכיה ורוחותיה, — אך 
השקפה זו, בניגוד לביטוייה בג׳, אינה פורצת את מסגרת 
אמוגת־הייחוד היהודית. גם רגש הגועל והסלידה מפני האדם 
וטומאת יסודו הגשמי ("יסוד בשר עול" [מג , הסרכים י״א, 
9 ]) אינו מביא לידי תורה של ניגוד בין החומר כשלעצמו 
ובין התחום האלוהי הרוחני י "תבל" אמנם "התגוללה בדרכי 
רשע בממשלת עולה״ (שם ד׳, 19 ), אך האל "ברא אנוש 
לממשלת תבל״ (שם ג׳, 17 — 18 ). לפיכך, למרות קירבה 
נפשית מסויימת בין כתבי הכת ובין עולמה של הג׳. אין 
לראות בראשונים תעודות של "יהדות גנוסטית", אלא עדדות 
להלכי־ווח מסוייסים שהיו משותפים בתקופה ההיא לחוגים 
רחבים, ביניהם גם יהודים. 

בספרות התלמודית אין זכר מפורש לג׳ ולתולדותיה. 
אולם ייתכן שהכינוי "מינים" (ע״ע) מכוון במקרים אחדים 
לגנוסטיקנים. על השפעתה של הג׳ על תולדות המיסטיקה 
היהודית ע״ע קבלה. 

ד. 4 

ג׳ והנצרות. תולדות התהוותן והתפתחותן של הג׳ 
ושיטותיה משולבות בתולדותיהן של הנצרות וכיחותיה 
במאות הראשונות לקיומה של ד,כנסיה. דג׳ והנצרות ירדו 
כרוכות להיסטוריה, ועדיין החוקרים מחולקים בהבנת היחס 
שביניהן: אם הבשורה הנוצרית המקורית שימשה עילה 
לצמיחת הג׳, או אם אין בשורה וו עצמה אלא אחד מגילוייה 
של הג/ הקירבה הרבה בין הג׳ ובין הדת הנוצרית כשלעצ¬ 
מה אינה מוטלת בספק. גם הנצרות וגם הג׳ מעניקות 
לחסידיהן רגש של גאולה אישית 1 הגאולה באה ע״י מושיע, 
שמוצאו מן האל העליון הטוב ושהוא פורץ את המחיצות 
של המציאות הטבעית ושל החוק שהושלט בה על בני- 
האדם. מכאן הקירבה בין הנצרות בראשיתה ובין הג׳ ביחסן 
אל המוסר המקובל: שתיהן רואות בו פורמאליזם מזיקן 
ומכאן גם הנימה האנטי־יהודית המשותפת לנוצרים ולגנוס־ 
טיקנים, הנובעת משלילת חוקי־התורד, כגורם המעכב את 
הגאולה. גם מושג ה״דעת" של רזי-אל מקובל מאד בנצרות 
הקדומה — ביחוד בכתבי פאולום! אב־הכנסיה קלמנס האלב- 
סנדרוני אף טוען, שהנוצרים — ולא חסידיי הג׳ — חם 
הגנויסטיקנים האמיתיים. על־כל־פנים בדורות הראשונים של 
קיומה של הנצרות לא היו תחומים ברורים בין כיתותיה 
השונות, שחלקו זו על זו, ובין הכיתות הגנוסטיות השונות. 
מוטיווים גנוסטיים מובהקים נמצאים בכתבי הברית החדשה, 
כגון: ״יסודות העולם״ (גאלאטים ד׳, ג׳) — שהם רוחות־ 
הכוכבים, שביאתו של ישו שיחררה את המאמינים בו 
משיעבוד להם; או ״השרים והרשויות״״ — ז.א. הכוחות 
הרוחניים העויינים השליטים בעולם התחתון — שהאל 
"הפשימם ונתנם לראווה ע״י נצחונו של המשיח" (קולוסים 
ב׳, ט״ו). 

אולם בין הנצרות ובין הג׳ קיימים מלכתחילה גם הבדלים 
עקרוניים, והם שהביאו לבסוף לידי הפרדה גמורה ביניהן. 




51 


גנופים, גנוסמיקד!, גנוסמיציזם—גנז(אווזא), ר׳ דוד כן שלמה 


52 


הנצרות — בניגוד לג׳ — קיבלה מן היהדות את זיהוי האל 
הטוב הרוהני עם האל בורא העולם הגשמי, ולמרות כל 
הטעם הפו׳ליתאיסטי שבאמונת השילוש לא פסקה הנצרות 
מלהכריז על עצמה כעל דת מונותאיסטית — בניגוד לריבוי 
האלהויות והדמויות המיתיות האלהיות של הג ׳ . לעומת 
התורה הגנוסטית של שלילת החומר וראייתו כמקור הרע 
ושל הדרישה להשתחרר ממנו, לא הגיעה הנצרות — למרות 
הזרמים הסגפניים שבה — בדרך־כלל לידי שלילה עקרונית 
של העולם הגשמי: ישו נשלח לתיד העולם לצרכו 
של העולם, שהוא מקומם של הנוצרים, אף אם "אין הם 
מן העולם". לפי שיטתם נאלצו הגנוסטיקנים לכפור בטיבו 
האנושי של המושיע: ישו רק לבש דמות־אדם, והמתתו היתה 
מדומה בלבד< ואילו בנצרות נעשתה מציאותו של טבע 
אנושי — יתד עם הטבע האלהי — בישו עיקר־אמונה 
ראשון. הבדל יסודי קיים גם בין מהויותיהן של האיבה 
הגנוסטית והאיבה הנוצרית ליהדות: הג׳ מתנגדת ליהדות 
מעיקרה ורואה בתורה את התגלות האל הרע* ואילו הנצרות, 
הפוסלת את היהדות הקיימת בפועל, מכריזה על עצמה 
כיורשתו וממחשתו של היעוד האלהי האמיתי הגלום בתנ״ך, 
שהיא. כוללת אותו בין כתבי-קדשה. הבדל היחס למורשת 
היהדות ולתנ״ך הוא שקבע את מעמדן ואת גורלן ההיסטורי 
של הג׳ ושל הנצרות. משדחתה הכגסיה את מארקיון (ראה 
לעיל, עט׳ 49 ) ואת תורתו נוצר קרע מוחלט בינה ובין הג/ 
ומאז נחשבה הג׳ בנצרות האורתודוכסית מינות מסוכנת, 
שהכנסיה נלחמה בה בשצף־קצף; וכן שללו הגנוסטיקנים 
מן הכנסיה את ה״דעת" האמיתית המובילה לקראת 

הישועה. 

אולם אף אם נדחתה הג׳ מתוך הנצרות הרשמית, הוסיפו 
רעיונות והלכי־רוח גנוסטיים להתקיים בה קיום של מחתרת 
רוחנית, ואולי גם אירגוניח. עדות לכך משמשים הופעתן 
הגלויה של כיתות־כופרים נוצריות בעלות אופי גנוסטי ברור 
ביה״ב, כגון הבוגומילים (ע״ע) במזרח והקתרים (ע״ע) 
במערב, ושל כיתות מסויימות מבין "אנשי האמונה הוותיקה" 
ברוסיה בתקופה מאוחרת מאד, רישומי טכסים גנוסטיים 
בחוגים של מכשפים ומכשפות ובעלי "המאגיה השחורה" 
וכן היסודות הגנוסטיים בתורותיהם של יעקב במה (ע״ע) 
ושל כמה מיסטיקנים נוצרים אחרים מיה״ב, ושלי הוגי־דעות 
כגון בדר (ע״ע) ושלינג (ע״ע) בעת החדשה. הדים ברורים 
לג׳ נשמעים גם בכמה שיטות אוקולטיסטיות־מיסטיות חדי¬ 
שות, כגון בתא 1 םו׳פיה (ע״ע) ובאנתרופוסופיד, (ע״ע) מיסודו 
של ד. שטינר (ע״ע), ובהגותם של כמה פילוסופים דתיים 
בדורנו(נ. ברדייב [ע״ע], ל. ציגלר). 

7 ) 0 ,) 40 ) 1130 ) 0 ()? , 1846 , 010771 ) 04 [ 004 0 , 2 ) 36 ) 0 .מ 
07701 ( 71 ( * 1111 / ,) 8011410 / 1 ! 1898 , 0 ) 11 )! 041 ן 7 1 /) 1/1 ( 171 /) 7 ס ) 

1(771( 4(7 0, 1907; 5(;111910 , ס * 11 > ) 07 ) 070 \סס , 

14 0710 . 14 71 ) 1 ( 1 ־ 011 07 ( 11 ( 1 ," 61 ] 5 ) 10 זז)ג )- 
11%(7 1771 11117711111 11. {41470!(/! (116116 ) 8650111011 <:ח 61-810 א 

51111116 0 ,־ £611161 ./י\ ; 1910 ,( 1 ,״ x7 0., 1911, 1 8. 5(61165, 

1)0! \11471 1 ) 71 * 1 ^ 71471 <{! 117 ,ז 6 ־< 816 .£ ; 1922 ,. 0 40 0 )ס - 
)00%( 4(! 017141(7717*771! , 111, 296, 625, 643, 1923, £ 66 
?*) 11 ) 11 ) 01 ,״ 61 ) 5 ״ 26 ז 61 א ■א !״ 1925 , ס 1 ) () 11 />!'.( 0710 , 6 ׳ (- 
771)11)411(71 {4^)1(71(07(11^100(0, 1927*, 14. £6156£3 01 ,§״ ( 

0, 1932501161 . 14 ; 1932 ,. 0 0714 11 ) 0107 ,)) 111 ־ 8111 . 0 .? ; נ ■- 
661 011 ס , 211151161 ) . 0 ; 1949 ,() 0011107 40 100 ^ 11 ) 7 00 , 8 ־ 
(117(11^1071, 1951; .\ 8015(, 01( 001/107(7, 1953; 14. ] ס - 

,) 5011116 44 ; 1954 , 1934 , 1 ( 7 ) 0 7 ) 1010711111 }( 714 * 1 0 , 1135 
, 6118161156 ) 010816 ^ 0 ) 1116 \ 1 ) ( 7710 ( 1771 0770)11X1 ו/־ 1 ( 71 ) 4 } 7 ) 0 

1955 ) 1 ר. זליגמן, הידענות(התקופה כ״ב). תרפ״ד, 341-324 . 

ד. 


^ 1 , אח א ח־ — 02115 — ( 1798 , ברלין — 1839 , 

שם), פילוסוף של המשפט ומשפטן גרמני ליבראלי ז 
יהודי מומר. ג׳ היה בן לבנקאי יהודי אמיד. הוא השתמד 
ב 1825 , וט 1828 עד מותו היה פרופסור למשפטים באוניבר¬ 
סיטת ברלין. הוא הורה גם היסטוריה חדשה, והרצאותיו 
במקצוע זה משכו קהל רב. ג׳ היה חסיד אדוק של הפילו¬ 
סופיה של הגל (ע״ע) ומעורכי כתבי רבו. בהשפעת תורת 
הגל לחם באסכולה ההיסטורית של תורת־המשסט שבהנהגת 
סויניי (ע״ע) והעמיד כנגדה את ראיית התפתחות המשפט 
מתוך עקרונות פילוסופיים. ע״י ספרו העיקרי, ח 1 ] 161:11 ( £11 
§ת 16111 :> 1 ״\ 1 מ£ ] 6 ו 1101 ] £50111011 ^ 611 ״י("משפט־הירושה בהת¬ 
פתחותו בדברי ימי העולם"), נעשה אחד ממייסדי תורת־ 
המשפט המשווה. 

בצעירותו גילה ג׳ עניין רב ביהדות ובשאלת היהודים, 
ואישיותו ומהלך־חייו מגלמים את תנועת ההשכלה והאסנ־ 
ציסציה היהודית בקיצוניותה. בהשפעת פרעות ד,ס-הפב 1319 
יסד ג , הצעיר, יחד עם צונץ, מוזר, הינה ואחרים, את 
ה״אגח־ה לתרבות ולמדע של היהודים״ (- 0111 )!!£ נ 611 ) 7 6 \ 
001611 ( . 1 * }£ג £1 :> 5 מ ¥1556 \ 1 ) 011 ־ 111 ־ 1 ), שמטרתה היתה תיקון 
פנימי וחיצוני של היהדות והיהודים תוך התאמתם לדוח 
הזמן — ע״י חינוך למלאכה, לחקלאות, למדעים ולאמנות. 
ג׳ האמין, שתבלית היהדות חיא ביטול ייחודה ע״י התמזגותה 
בתרבות הכללית, ושאחרי הגיעה ל״שלמות" זו תוסיף להת¬ 
קיים דק כ״אידיאה״ — שתושג ע״י המדע; כענף מדעי תדש 
ושווה-ערך בעולם הרוח תרכוש היהדות לעצמה הערכה 
חדשה, שתביא גם לשוויון הפרט היהודי בחברה. ג ׳ השתתף 
בכ״ע האגודה והרצה ב״מוסד המדעי" שלה. אכזבתו מכשלון 
מאמצי האגודח וחוסר האפשרות של קאריירה מדעית כיהודי 
גרמו להשתמדותו, שעוררה רוגז רב, כי המלחמה בתופעה זו 
היתה מעקרונות האגודה שבראשה עמד. 

צ. גרץ, די״י, ט, 314 — 321 , תרס״ט! ) 1/1 ( 01 ) 0 ! 77 ) 4111 
- 15 >תב, 4 .£ 14 ־ט 101218 ) 5 ׳ו 14 ; 1878 , 361-362 , 8 ,. 810£7 
, 2 , 111 , 1 ( 10 /) 1 ס) 11 ( 11107 /)).# 71 ) 1 ! 0 ( 01 ) 4 4 )( 1 /) 1 /) 00 , 8 ־ 60 
,) 11111 ) 7/1 ( 041 [ 7 ) 0 , 811635611011 . 5 , 1880-1910 , 354-69 
. 84 , 1934 ,¥ , 2010 , 0 ) 1101 . 8 ; 1918 , 193 , 108 , 30 , 1 
. 1950 , 47 ,) 00 ) 1 ) 5 101 ) 50 7 /( 1 < 0 )[ [ס 01 * 471717 1100 ,)סננס!^ 

ד, י. כ. 

ג;ז (אווזא), ר׳ דוד בן'#לכ!ה (ש״א/ 1541 , ליפשטאט, 
[וסטפאליה] — שע״ג/ 1613 , פראג), אסטרונום, מאת- 
מאטיקן והכרונוגראף השיטתי הראשון בין היהודים האשכנ¬ 
זים. נדד למקומות־תורה באשכנז(בון ופראנקפורט) ופולין. 
עיקר לימודו היה בבית הרמ״א (ע״ע איסרלש), שאותו הוא 
מזכיר בלשון "החסיד מורי ורבי אשר אמנני וגדלני". ג׳ 
התיישב בפראג ב 1564 לערך; למד מרבו המהר״ל ומאחיו 
ר׳ סיני. הוא מעיד על עצמו, שמימי-חרפו נכסף לדעת תולדות 
ומאורעות הימים והזמנים. לתשוקה זו הצטרפה הערכה 
חיובית של ארצות־התרבות: ״החלק הזה״ — הוא כותב — 
"חלק אירופי... שהוא ארץ מבונה ולא נמצא בה מדברות 
רק מעט מזעיר לבד מאסקוויא, ...כי כל חלק אירופי 
מבונה בערים גדולים ועצומים. ובני אדם... אינם צריכים 
להלך בו בשיירא; רק יחידים, לבדם׳ יתהלכו... מהמלכה אל 
עם אחר" (נו״נ, שער ג/ סי׳ ע״א). ג׳ היה מן המעטים בין 
היהודים בדורו, שחיתד, להם ידיעה של ממש בהתפתחות 
המדע החדש; הוא נמצא בקשרים אישיים עם אסטרונומים 
נוצריים (ע״ע אסטרונומיה, עמ׳ 821 ; אצטגנינות, עמ׳ 472 ) 
וכיבד את חכמתם. 



53 


54 


גנז(אווזא), ר׳ דוד בן שלמה—ג׳נח, מחמד עלי 


^יר 4 ינ> י• 0 > * 41,0 ^ ~ז> ^ן*' ^ ״' - 

; 8 ||] 1 1111 מ [ 3 ^. 3 ן} 388 |.@ 3 ] 496 ! 

ן"" *פלן ^ ^ 1 .- 4 ■ 4 ^־* 14 !־^"•לייו* 14 ■<״* 4 •* < <י> יי* +*■ מ 1 ^ 1x9 . ! 

81 ^■:£= :ד 1 -^ד-. ^-^::־-^כ=-—.—■—*־־ י* 

!?!^ פיגחו שע־יםו־ג^ג־י צי־יל שיב־ד אביודש [!! 0 י 


סעד צמית זיח■ *> 

■יל הל? דצגיני סי• 

סעי נו יחנאיל מ-ז-ס יקי־ו^•' י־ ג"■ ניד־'."־מ נלניזח ד!רר.ני' 
כ-קס־יס כ׳ ־'ג ים רוכהיס ואדוניס אהעה^ננ־ם לדיריונ 4 נ*ם <-בנ*ג• 
ערי כבזנדיס ואומוגיס י כהייכו/ רור,יו/ רכנ*ניס 7/3 ;<ס 
נרי^ס נ^יס י^שיביס• יידוריע רכד יגיב ז דעה־ס" *ם 
םבנ 1 ט יבבית ד*ן\יים • ? 1 ביעלי ק*ש ר,* 8 יל• ישייונים י 
נחנים < 1 ^דם ן טי;יה" דיי? זכר לנו בריח שיישח 
*ימי□ " ולי* נמנו טיף ■־*מ־־גיחם ז־שסנים 
דגל ני־עז־ש לני ה׳שג־ס - על 

עי עזניח הי/ירד. 

לכי דנים 

? 

י>דר^י!> יזיס מימי <* 1 יפכיי יחרינה ■ 

*; 06 יזסהיזתי"רינז י גןודייגי)נז^ 1 ^ני;פ• 

►ל ניפ־ מה לה כרא' הבירה ל- 

י 1 וד* מי* 4 א־ 1 גי:ו רץ*.- 6111-111 ייר ע 1 יר■ * 1 • רגו 17 ' נראם 
וז־ןד נמר ם) 1 חר נין ו;,׳ יו תיו ינ״ן וחנ״ס רנחוו נחר ז 1 * 1 ה נרן 

<יל והיתהוזתהלהי ב* 1 ״ז ה 'ננ הביון טנג לפט ס■ 


־*> ס* •**■ 9 לויי ״>.*• ^■ 1 * ״',־ל״?*' "- ס■ סר 1 ^ 1 

8 8 8 8 8 ' 8 8 8 8 ־מ 3 | 8 ד 8 ^ 8 ״@[ 8 8 8 } 

.* -־ *■■* ("וי ■ו"•'■"• *ל",.•.־.",■.!*." ' <״ •*יו** ****■ 0 -<*■+ י*״^יר. 

עשגב^י-י׳מי-ל*'■ י. 


,צמת דוד', ח 5 ין כ׳: השער (דפוס ראעו!, שיצא כחיי חפחבר) 
נשער ניתג סיכום התוכן וטס,׳ רשת הפנטה של השפר 


חיבוריו העיקריים הם:( 1 ) הכרוניקה *צמד דוד"(פראג, 
שנ״ב)! חלק א׳ — רשומות תולדותינו מראשיתן עד שנ״ב 
( 1592 ) ן חלק ב׳ — קורות העמים כנ״ל. השפר תורגם בחלקו 
ללאטינית, יידית וגרמנית. ( 2 ) "נחמד ונעים" (יעסניץ, 
תק״ג/ 1743 ) — רובו אסטרונומיה וגאוגראפיה מאתמאמית, 
ומיעוטו גאוגדאפיה תיאורית. 

הכרוניקה נועדה — לדבריו — "לבעלי בתים... כמוני 
וכערכי", ובחלקה הכללי ראה תועלת גם משום ש״כמה דברי 
מוסר תמצא בדברי הקיסרים, והם יותר... נכנסין באזני ההמון 
כשנאמר להם: דבר זה יצא מפי קיסר פלוני". הוא סיכם 
עבודת קודמיו, אך משום אדיקותו במסורת הסתייג מדרכו 
הביקרתית של ר׳ עזריה (ע״ע) מן האדומים. בחלק השני 
של ספרו למד בעיקר מכרונוגראפים גרמניים, הגם 
שבהקדמתו הסתייג מהם ופיקפק בנאמנותם (ר׳ ה״ב, ב/ 
ע״א—ע״ב). בדבריו ניכרת גם התעניינות בכלכלה. תיאורי 
ההיסטוריה והמציאות של ג , משקפים את רוהט וטעמם של 
"בעלי־בתים" בבוהמיה ובפולין במאה ה 16 , אך הספר היה 
מקובל מאד עד תקופת־ההשכלדנ למהדורה השניה שלו, 
שנדפסה בתנ״ב, נספח המשך של רישום המאורעות עד 
השנה ההיא. ב״נחמד ונעים" ניתן התיאור הראשון של 
השיטה הקופרניקנית בעברית, אולם ג׳ דוחה אותה מפגי 
המסורת התלמודית. 

ק. ליעבען, גל־עד, תרט״ז/ 1856 , סי׳ 9 , ע׳ 4 בחלק העברי, 

עט' 12-10 בגרמני! ש״י פץ, כנסת ישראל, 231 , זזרנדז! 

י, ציגבדג, די געשיכטע פון דער ליטעראטוד ביי יידן, ע, 

2 ', נ. י״ 1943 , עם' 59 ־ 64 ! .*> * 51 £ , 2 זחו)חוחו 5 5 

. 1938 ,( 171-197 ) צ 1 ,א 0005 [) 

ח. ה. ב־ש. 


{׳ 13 ־ 1 , מד 31 ד ?לי — 1011211 ( — ( 1876 — 1948 ), 

מנהיג הויי־מוסלמי, יוצרה ומייסדה של מדינת 
פקיסטן (ע״ע). ג׳ היה בן הוחד מקאדאצ׳י, גדל ונתהנד 
בעיר זו, ומ 1892 עד 1896 למד משפטים באנגליה. עם שובו 
להודו התיישב כעורך־רין בבומבי והגיע בפראקטיקה שלו 
לעמדה מכובדת ולעשירות. יחד עם זה היה פעיל בעניינים 
ציבוריים־מדיניים. ב 1910 נבתר מטעם המוסלמים כחבר 
המועצה המחוקקת של המשנה־למלך, ובתפקיד זה שימש עד 
1919 . מצעירותו השתייך ג׳ לתנועה הלאומית ההודית ושיתן* 
פעולה עם הקונגרס. יחד עם זה היה מ 1913 ואילו חבר 
בליגה המוסלמית וב 1916 ו 1920 נשיאה, תחילה לא ראה ני' 
גוד בין האינטרסים של המוסלמים ובין השאיפות הלאומיות 
הכלל־הודיות והיה אף מחסידיו של גנדהי(ע״ע), אזלם לאט־ 
לאט נתפס ג׳ לחשש של סכנת השתלטות הרוב הד״ינדואי 
על המיעוט המוסלמי 


ולדאגה להבטחת זכר 
יות המוסלמים. כבר 
ב 1922 נראו סימנים 
ראשונים של התרח¬ 
קותו משיתוף־פעולה 
עם גאנדהי והקונגרס, 
כשג׳ גילה התנגדות 
למבצע אי-הציוח 
האזרחי של גאנדהי. 
הניגוד ביניהם הלך 
והחריף במשך שנות 
ה 20 . בהשפעת ג׳ 
העמידה הליגה המוס¬ 
למית את הדרישה 
לעריכת בחירות נפ¬ 



רדות להינדואים ול¬ 
מוסלמים תוך קביעה־ 


סוחטר עלי נ׳נח 


מראש של מספר הצירים של שתי העדות בפארלאמנט 


ההודי העתיד ובאספות המחוקקות המחוזיות — רעיון 
שמנהיגי הקונגרס פסלוהו בבלתי־דסוקראטי ואנטי־לאומי. 
אחרי כשלון ועידת השולחן העגול בלונדון ב 1930/31 , שג , 
השתתף בה, הסתלק מתוך אכזבה ומרירות מן החיים הציבו¬ 
ריים. אולם ב 1934 חזר אליהם במלוא מרצו, ומאז עד מותו 
היה נשיא קבוע של הליגה. ג׳, שלא גילה אדיקות דתית- 
מוסלמית בהליכותיו האישיות ושאורת־חייו היה אירופי 
לחלוטין, נעשה לוחמו הקנאי של יחוד העדה המוסלמית 
בהודו ושל שאיפותיה המיוחדות. כשרונו המדיני ותקיפותו 
עשו אותו למנהיג וכמעט למושל-ככיפה בתנועה המוסלמית- 


ההודית וזיכו אותו בהמון בתואר "קאידי־אעזם" ("המנהיג 
האדיר"), תחילה סברו השלטונות הבריטיים, שיוכלו לנצל 
את ג׳ כמשקל־נגד לתנועת־העצמאות של הקונגרס! אולם 
עד מהרה נעשו תקיפותו ועצמאותו העקשנית של ג׳ מכשול 
לא דק לתנועה הלאומית הכלל־הודית אלא אף לכל תכניות־ 
התיקונים של הממשלה הבריטית. את חוקת 1935 , שקבעה 
שלטון עצמי למחוזות על בסים של בחירות נפרדות לשתי 
העדות, קיבל ג׳ — בניגוד לגאנדהי ולקונגרס — כ״תכנית 
הראויה לניסיון". אולם הניסיון של ניהול המחוזות בידי אנשי 
הקונגרס ואנשי הליגה מ 1937 ואילך שיכנע אותו, שלמרות 
בל הבטחות מנהיגי הקונגרס עם גאנדהי בראשם יקופח 



55 


ג׳נח, מחמד עלי—גךחיות אי גן זואולוגי 


56 


המיעוט המוסלמי בשלטון הרוב ההינדואי. ב 1940 הפתיע ג׳ 
את העולם׳ ואפילו את חסידיו׳ בהכרזה שאין ההינדואים 
והמוסלמים בהודו שתי עדות שונות אלא שתי אומות שונות, 
ושלא יתכן פתרון לבעיית הודו אלא על בסים של הסדדה 
מדינית־ממלכתית. משגמלה בו הכרה זו׳ שהיה בה משום 
חידוש מהפכני, לא הרסה ממנה עוד למרות כל השידולים 
והאיומים מכל הצדדים, והצליח לעשותה לתכנית המדינית 
המוצהרת של הליגה ושל ההמונים המוסלמים. במלחמת־ 
העולם זז תמכו הליגה וג' — בניגוד לקונגרס ולגאנדהי 
הניטראליסטיים — באנגליה ובבעלות־בריתה, אולם ב 1942 
דחה ג׳ את הצעות לןריפס לשלטון עצמי בהודו המאוחדת, 
וב 1944 דחה את כל הצעות־הסשרד. שהובאו לפניו עיו־ידי 
גאנדהי. ב 1946 הכשיל ג׳ את הצעת העצמאות להודו המאוח¬ 
דת מטעם הממשלה הבריטית, ולבסוף הכריח גם את האנגלים 
וגם את התנועה הלאומית ההודית עם נהרו (ע״ע) בראשה 
להכיר, שאין מפלט מן החלוקה. כשהעצמאות והחלוקה 
נעשו לעובדה באוגוסט 1947 , היה ג׳ למושל הכללי הראשון 
של פאקיסטאן ויחד עם זה לנשיא האספה המחוקקת. הוא 
מת שנה אחת אחרי שזכה להגשמת שאיפותיו. 

. 11 ; 1946 4 * 42/41 ״! ! 71300 ) 04111 €£1113141 ^ * 51 

,./ , 80111110 . 9 ; 1950 , 1011 * 1 ^ 0 ? / 0 ^ ז^* 7 , 01011415 < 5 

. 1954 

י. שמ. 

צךסיזת או 1 [ ?)׳אזלזגי* אוסף בעלייחיים בתוך גן או 
חודשה לשם הצגתם בפני קהל לצרכי הסתכלות, 

לימוד ובידור. אופן זה של החזקת החיות הוא השלב האחרון 
של התפתחות ארוכה: עוד לפני עשרות-שנים אחדות היתד. 
הצורה המקובלת יותר של החזקת החיות ה ביבר (צרם׳ 

שוזש^גחסגת). 

תולדות הג". אספי־חיות כבר היו קיימים בתקופה 
העתיקה בסין, במצרים, באשור ובבבל. המלכים והמושלים 
החזיקו על־יד ארמונותיהם אריות, נמרים ועוסות־טרף, בעיקר 
לשם הגדלת כבודם וערכם בעיני נתיניהם, אך גם לצרכי 
בידור וצת*. הפלד וו. הראשון לשושלת־צ׳או בסין (המאה 
ה 12 לפסה״ג), החזיק ליד ארמונו גן ובו אוסף של חיות 
מכל מדינות מלכותו. כתובות שנמצאו בחרבות של ערי־בירה 
בבבל ואשור מתארות את החיות והעופות אשר היו מובאים 
ממסעות־כיבושים בארצות רחוקות. רישומים שגחשפו ב 0 צ־ 



זוניים כנז־החיחז הוזנ״כי בירו׳טלים 


ריס מראים חיות ועופות המובאים כמס ע״י בני העמים 
הכפופים לשלטת מלכי־מצרים. ,אניות־תרשיש" של שלמד, 
המלו־ היו מביאות לו "שנהבים וקופים ותוכיים" (מל״א 
י, כב). 

המנהג לפאר את תצר ארמוךהמושל בביבר הועתק מאסיה 
מערבה לאתר כיבושיו של אלכסנדר מוקדון, אד יתכן 
שאססי חיות ועופות בבר היו מצויים ביוון לפניו. הריםאים 
נהגו להביא אתם ממסעות־חכיבוש חיות ועופות מחרים 
מארצות רתוקות, כדי לפאר בהם את תהלוכות־הנצחון. בעלי- 
חיים גדולים, כגון גיראפה, קרנף, וכן המון אריות, נמרים 
וצבועים, היו מוצגים בפני הקהל בזירת הקירקס! מהם נלחמו 
ביגם לבין עצמם, מהם הופיעו ביריבים של גלאדיאטורים, 
מהם טרפו את האויבים השבויים. ריבוי־השמות—, 1 םטת 3 \נ\ 
ת 1111 ־ 31 ז 0 ק 1£ ,מזטת 3 זזש 1 ,ומטתגט^ב — מעיד על אפני־ 
החזקה שונים ומשוכללים של בעלי־חיים. אולם מסתבר, 
שלאספים הללו היה אופי עראי בלבד — החזקת החיות 
עד להופעתן בזירה; אץ בידינו ידיעות על 
מוסדות קבועים ממין זה. ביברים (מלאס׳ 

ימטתג^) גזברים פעמים רבות בספרות 
התלמודית (למשל: משנ׳ ביצה ג/ א׳ו 
בבלי ביצה כ״ד. ע״א ז סנה׳ ל״ט, ע״א! 

ועוד). 

עם שקיעת רומא נעלמו גם אספי- 
החיות האלה. מיה״ב באירופה נשתמרו 
ידיעות על חיות־בר בודדות, אשר הוחזקו 
ע״י מלכים ומושלים בגובים עמוקים בקר¬ 
בת טירותיהם. אולם ערקו פולו (ע״ע) 

במאה ה 13 מוסר על אוסף של אריות, 

נסרים וברדלסים, פילים, קרנפים ובהמות־ 

יאור ותמורים־פראים ליד ארמונו של 
קובלי חאן בסין. בשעת כיבוש מכסיקו 
מצאו הספרדים ליד ארמונו של מובססומה 



חג! הטאולוני כלוגדזז ב 1350 




57 


גךחיות או גן זואולוגי 


58 



שליט האצטקים ג׳, שכמוהו לא היה ידוע 
באירופה; בין השאר נמצא שם ביז 1 ן, 
שהובא שסה סן הצפון ממרחק של יותר 
מ 1,000 ק״מ. באירופה החזיקו שליטים 
ונסיכים ביברים ליד ארמנותיהם מן הרנ¬ 
סאנס ואילך: לאפיפיור לאו ג היה ביבר 
בוואטיקאן; אססי־חיות היו לקורפירסט 
אוגוסט בדרזדן במחצית השניה של המאה 
ה 16 ,לפרידריך וילהלם, הקורפירסט הגדול, 
כפוססדאם במחצית השניה של המאה ה 17 
ולנפיך אויגן מסווןה בארמונו על-יד וינה 
בראשית המאה ה 18 . החשוב בביברים אלה 
היה זה שהוקם כמוסד קבוע ע״י לואי x1¥ 
בוורסאי והתקיים עד המהפכה הצרפתית. 
אוס^־חיות ראשון כמוסד ממלכתי הוקם 
על-ידי שלטונות המהפכה בש׳ 1793 ב״גך 
הצמחים״ ( 130165 ? 5 = 6 31610 ;) בפאריס. 
בתחילת המאה ה 19 הוחל במקומות שונים 
בהקמת ביברים וג" ע״ם תיכגון מדעי וב־ 
שיתוף-פעולד, עם אנשי-מדע. דוגמה לרובם 
שימש ג/ שהוקם ב 1827/28 ע״י החברה 
הזואולוגית בלונדון ונקרא בשם "גן זואו¬ 
לוגי", שנתקבל ככינוי למוסדות כאלה בכל 
העולם. מאז הלך וגדל מספרם, והוא מגיע 
היום בעדך ל 50 ג" גדולים (מהם כ 30 
באמריקה הצפונית) וכ 500 ג" קטנים בכל 
חלקי העולם. 

תחילה הוחזקו החיות והעופות בתנאים 
הדומים לאלה של הקירקס, אולם בהדרגה 
הוחל לדאוג להצגה נאה ומרווחת יותר ע״י 
הרחבת הכלובים, שיכלולם, סידור השטח 
של הביב ר בצורת גן; בזה החלה צורת 
הביבר להתקרב יותר ויותר לזו של ג ן י 
החיות. במקומות שבהם לא ניתן לשנות 
את צורת הכלובים בביברים הקיימים בלי להרוס את כל 
הבניין ולבנותו מחדש, הוקמו ג" במסגרת רחבה יותר בצורת 
פארקים בנוף פתוח. חלוץ הכיוון החדיש היה הג׳ שהוקם 
ע״י סוחר־החיות קארל האגנבק ב 1907 בשטלינגן שעל-יד 
האמבודג, וששימש דוגמה 'למוסדות שהוקמו אחריו. מהם 
הג׳ הגדול בויפסניד ( 50366 ק; 1 {ז\\), המשתרע על שטח של 
2% קמ״ר מחוץ לתחומי לונדון רבתי (הוקם ב 1931 ), וזה 
שביער־ונסן בסביבת פאריס (הוקם ב 1937 ). — המונח הישן 
ביבר משמש היום בעיקר לציון אוסף מיטלטל של בעלי־חיים 
המוחזקים בכלובים. 

בתקופה האחרונה מתבלטת ביותר עטיה להפוך את הג" 
לפארקים, שבהם מוחזקים בעה״ח בסביבה הדומה במידה 
האפשרית לסביבתם המבעית. מטרה זו מושגת בשלמותה 
במקומות שבהם ניתן להכריז על שטחים גדולים כשמורות 
טבעיות 11131 * 03 ), שבהן ממשיכים בעה״ח לחיות 

את חייהם, כשהתערבותו של האדם מצומצמת עד למינימום. 
השמורה הגדולה בעולם הוא הפארק הלאומי ע״ש קריגר 
באפריקה הדרומית (ע״ע, עם' 374 ), המשתרע על שטח 
של 22300 קמ״ר: זהו שטח של יערות וערבות, אשר 
הציד אסור בו; בכבישים החוצים אותו מותרת התנועה 
רק במכוניות סגורות מחשש פגיעה על-ידי אריות ופילים; 


הפיקוח מצטמצם בהשמדת עודף הטורפים, שהתרבו תם יתר 
על המידה עשויה לסכן את קיומה של אוכלוסיית בעודה 
המשמשים טרף להם. ד 1 מים לו הפארקים הלאומיים של 
ילוסטון(כ 9,000 קמ״ר במדינות ויאומינג, מונטינה ואיךה 1 ) 
ושל לסמיטי ( 3,200 קמ״ר בקאליפודניה) שבאה״ב. 

שיטות־החזקה של החיות. אופדההחזקה ד,פרי¬ 
מיטיווי ביותר של חיות־בר בשבי הוא בגובים (ר׳ ת׳ ו) או 
בשוחות עמוקות. הכלוב, מעשה עץ או ברזל, הוא המצאה 
מאוחרת הרבה יותר. ק. הגנבק (ר׳ לעיל), שסידר בראשונה 
מכלאות לבעלי-חיים בצורה הנראית כאילו נמצאים הם 
בתנאי־חופש, השיג זאת ע״י חפירת תעלות עמוקות—ריקות 
או מלאות מים — המפרידות בין שטחים נרחבים, שבהם 
שוכנו בעה״ח, וביו המבקרים; החיות והעופות נראים בעיני 
המסתכל בלי שרשת־ברזל או סבכה תפגום בראיה. דוגמת 
האגנבק עוררה'גם הנהלות של ביברים אתרים לשינויים 
בכיוון הקמת ג" בלי סבכות. בד בבד עם חיפוש הדרך להצגה 
"טבעית" יותר של החיות הגדולות נעשים נסיונות להצגה 
משוכללת יותר של חיות קטנות. בג" אחדים, למשל, מוחזקות 
ציפרי-שיר בתאים מוארים באור־חשמל, בעוד שהפרוזדור 
למבקרים מואפל לגמרי; הציפרים נמנעות מלעוף לחושך 
ונשארות בתוך תאיהן, כשהמבקרים רואים אותן בלי רשת. 



59 


גךחיות או גן זואולוגי—גננו 


60 


שיטה אחרת — המותאמת ביחוד להצגת זוחלים — מושתתת 
על יצירת איזוד מקורר בתוך ממגרת החלון המפריד בין חלל* 
הכלוב ובין המסתכלים! איזור־הקור מונע את הזוחלים מלצאת 
מן הכלוב. כדי לאפשר לזוחלים התנהגות טבעית וחפשית, 
ללא פחד מפני המבקרים המסתכלים בהם׳ עושים את זגוגית- 
החלון מזכוכית מיוחדת, המאפשרת מבס פנימה׳ ואילו בעלי- 
החיים שבפנים אינם מרגישים במסתכלים שבחוץ. 

מחקריהם של זואולוגים וחוקרי הפסיכולוגיה של חיות 
העלו, שאין בעה״ח חשים סבל בשביה, אם רק ניתן להם 
לעשות בשטח המצומצם המועמד לרשותם אח כל הפעולות 
שהם נוהגים לעשותן בשטחים הנרחבים של קיומם החסשי 
בטבע. מכאן שאין ממש בטענת "צעד בע״ח" המושמעת 
לפעמים נגד הג" והביברים. ע״י השיפורים באופן החזקת 
החיות ועל־ידי הזנה נאותה הופחתה התמותה הגדולה בין 
החיות שהיתה רווחת בג" לפנים. אפילו מינים רגישים מאד, 
שלפנים לא היו מוחזקים בני־קיום מחוץ למסגרתם הטב¬ 
עית — כגון הגירפות והקופים דמויי־האדם — מאריכים 
היום ימים בג" ומקימים ולדות. במידה ססויימת ניתן אף 
לאקלם חיות טרופיות בג" באיזורים ממוזגים. 

ערכו המדעי והחינוכי של הג , . שילוב אנשי- 
מדע בייסודם וניהולם של ביברים וג" הכשיר את המוסדות 
הללו לשימוש לצרכי לימוד והוראה. ע״י אפשרות התצפית 
הממושכת והקבועה הושגו ידיעות יקרוודערד על בע״ח 



ביודזזפילים בנז־החיות ב׳טיתאנו 


למיניהם, ניתוחי חיות שמתו בשבי סיפקו ידיעות־יסוד 
לענפי־זואולוגיה שלמים, כגון לאנאטומיה המשווה, לסיסם* 
מאטיקה ולתורת־ההתפתחות. ג" רבים מקיימים קשרים הדו* 
קים עם אוניברסיטות לצדכי מחקר והדרכה. גם בתי־הספר 
משתמשים בג" ללימוד הטבע החי, ומטעם ג" שונים הוקמו 
אידגוני נוער וילדים מיוחדים לשם לימוד והסתכלות בבעלי* 
חיים, — בישראל קיימים שלושה ג״ — בירושלים, תל־אביב 
וחיפה (ע״ע ארץ־ישראל). 

.!! 20010 1104 < 1 ? 11 ? 1102 ? 4 ) ז? 4 ? 1 <(? 1 <(? 1 ? 0 ,■ 1 ש; 14 ם 1 ז 51 
/ס : 0 ? 4 ? 03 001 * 2.00101 : 7.41 ,! 46 ? . 0 ; 1879 , 1 ז?)? 04 

, 111 ־ 1 ,:? 01102071 },£ 1101 £11110100 , 1501 (^ 1 . 0 ; 1903 , 10 ) £1100 
- 1111 .ז 01 .? ; 1914 ,!!? 0371 200102 ??<£ ,?*טגסא .? ; 1912 
- 11 ( 11 / 0 ץ 1 ? 5001 2001021001 ? 1 ) 1 / 0 /(? £11110 ^' €10:11101 , 11 * 011 
,: 110110111 ^ 4 00/1 !!!?ס? 001 * 200102 . 8 . 8 ; 1929 , 11011 

; 1942 , 1 } 0 ו) 10 ו 7 ? 12 ( 1 >]? 0 סו ??? 114% ¥\ , 110111200 11 ; 1932 
11114 11 ? 1 ? 00 . 200102 ?<(£ ,־נ 0 םק 11 גז 0 . 1 < ~ 0 ׳ייס 1 ־ 01 תותוווא . 11 
- 1932 ,( 1 מ־ 7 \ , 100 זג 0 . 200102 000 ) /!*׳מ ?? 4 :\? 0 )?? 11 

. 1944 



גנט העיר וזיינה 

גנט ( 0401 , פלאמית קרי חנט! אנג׳;זת^ס, צרם׳( 0 ח 03 ), 
עיר וגמל בבלגיה,' בירת מחוז פלאנדריה המזרחית. 

166,000 תושבים, עם פרבריה — כ 220,000 ( 1951 ). העיר 
יושבת על שפך הליך. (לס) אל הסחלדה, והיא חצויה זרועות 
ותעלות מרובות של שני נהרות אלה, ועליהן ב 200 גשרים. 

ג׳ משמשת מרכז תעשייתי חשוב, בעיקר לתעשיית הטכס¬ 
טיל; מרוכזים בה יותר משליש מהמטוויות ובתי־האריגה 
לכותנה ולפשתן שבבלגיה, ובהם כ 50,000 פועלים. משאר 
תעשיותיה: תעשיית מלט! ערות וריפוד; תעשיית מזרן, 
סוכר, עורות, כימיקאלים, סבון תייר! בניין־מכונות. בעיר 
ובסביבתה כ 1 x 100 מפעלי גגגות וגידול־פרחים. חשיבות רבה 
נודעת לג׳ כעיר*מםוזר, שהיא צומת־דרבים לתחבורה ביבשה 
ובנהרות. תעלה היוצאת מן העיר והמגיעה לים על־יד סר* 
נויזן (במרחק של 55 ק״מ מג׳), עושה את ג׳ לנמל ימי, 
השני בגדלו בבלגיה. המסחר הוא בעיקר עם אנגליה וסקאג* 
דינאוויה! ג׳ משמשת גם מרכז למםחר*מעבר לצפודצרפת, 
מערב־גרמניה, לוכסמבורג ושוויץ. 

בעיר אוניברסיטה, שנוסדה ב 1816 והפכה ב 1930 לפלא* 
מית, מכון לתולדות־האמגות ולארבאולויגיה, בי״ס גבוה 
לחינוך, בי״ם גבוה למסחר, בי״ם גבוה לאדריכלות, בי״ס 


; ־ 43 . ; . , 

:?■!§££!. . <.\ 2 / : : ־:.׳ 

ן י •••"* 1 י. ג 4 ; .! ע ; י ■ 

'י 1111117 !״-:'•' 


'<■' ך• /.י- • ן ׳' 

•י. י : 


1 . 


;צג 11 . ; 343 , ..ס,:?■■■■ 




•ן.. 6 * 8 **־י. 


א. שו. 


בתים עת״ןים בגנט 







61 


גנם — גנטון 


62 



מצודת "אבדהרחך׳ (חש:> 51 ם;>\בב ־ 501 ') בננט 

לאמבות שימושית ולחרושת. הספריה המפורסמת, הקשורה 
לאוניברסיטה, מכילה 5,000 כתבי־יד ו 800,000 ספרים, 

ג׳ עשירה בבניינים ומעשי־אמנות מתקופת גדולתה 
בימי־הביגיים ומראשית התקופה החדשה. בעיר מספר רב 
של כנסיות ומנזרים בסיגנונים רומאני, גותי ובארוקי, ביניהם 
קאתדראלת סינט באפס (מן המאות ה 13 — 15 ) ובה תמונות־ 
המזבח המפורסמות של האחים ואן איק. מבנייניה החילוניים 
העתיקים המפוארים — מצודת רוזני־פלאנדריה מן המאה 
ה 12 , בתי־גילדות ומהסני־סחורה, בית־העיריה (מן המאות 
ה 15 — 16 ). במרכז העיר הישנה מצויות סימטאות ששמרו 
על הסיגנון של יד,"ב במלואו. 

יפ. ש. 

היסטוריה. ב 630 (בקירוב) ייסד אמאנדוס הקדוש 
בתחום העיר הנוכחית שגי מנזרים, שחורבותיהם נשתמרו 
עד היום. שמה של העיר עצמה הוא קלטי, ומשמעותו "שסך" 
(ע״ש מושבה על שני הנהרות), והוא נזכר לראשונה בתחי¬ 
לת המאה ה 8 . במאה ה 9 סבל כל האיזוד קשות מפלישות 
חחרות ונשנות של הגורמאנים, מאז נמצאה העיר בתחום 
שלטונם של רוזני־פלאגדריה, שהקימו בה ב 000 (בקירוב) 
טירה, שנעשתה בירתם! ב 1180 נבנתה המצודה האדירה, 
הנקראת תש 0 ז 5 תז׳\ג 2 ז 50 ' ("אבן־הדוזך) ושנשתמרה עד 
היום. עד תחילת המאה ה 14 היה השלטון העירוני בידי 
קבוצת משפחות־אצילים (״ה 39 ״), שהשיגו פדיווילגיות נר¬ 
חבות מרוזני־פלאנדריה. עשרה ועצמתה של העיר איפשרו 
לה לנהל מדיניות עצמאית במאבק בין מלכי-צרפת ומלכי־ 
אנגליה. ב 1337 הקים בה יעקב ואן ארטולדה מימשל עממי, 
חתם על חוזה עם אנגליה והטיל את מרותיג׳ על סלאנדריה 
כולה. ב 1379 התמרדה העיר בשלטונם של הרוזנים שנסתייעו 
במלד־צרפת, אך נוצחה, ואחרי מצור שנמשך עד 1385 
נאלצה לקבל את מרות פילים האמיץ, דוכס פורגונדיה ופלאג־ 
דדיה. עם התחזקות שלטונם של הדוכסים החלד. ג׳ לאבד 
מזכויותיה. המאות ה 13 וה 14 היו תקופת זהרה ופריחתה של 
ג׳, שהיתר, מרכז של תעשיית אריגי־צמר וסחר-הצמר! בתחי¬ 
לת המאה די 14 מנתה העיד 564300 נפש, ומאז עד תחילת 
המאה ה 16 היתד, אחת הערים הגדולות באירופה. אולם כבר 
בסוף המאה ההיא החל עשרה להידלדל מחמת התחרותם 
של אורגי־הצמר האנגלים, והחל מן המאה ה 16 עברה ג׳ 
לתעשיית-בדים. במלכותו של קארל ע — שהיה עצמו בן 
ג׳ — גילתה העיר התנגדות לשלטונו! התנגדות זו דוכאה, 
קנם כבד הוטל עליה וזכויותיה צומצמו ( 1539 ). ב 1576 


נחתם בג׳ ההסכם בין 13 גלילות של ארצות-השפלה, שנת¬ 
אחדו לשם התנגדות לשלטון הספרדי. אולם ב 1584 נאלצה 
העיר להיכנע לספרדים, והיא נשארה בשלטונם במסגרת 
ארצות־השפלה הדרומיות. רבים מתושביה העשירים עזבוה 
ועברו להולאנד, ומעמדה הכלכלי נתערער. מספר תושביה 
פחת בתחילת המאה ה 17 עד כדי 31,000 נפש, אולם בסוף 
המאה חזר ועלה ל 52,000 . העיר נפגעה קשה בפלישות 
ובמצור ובמלחמות הצרפתיות־ספרדיות והצרפתיות־אוסט- 
ריות במאות ה 17 — 18 . רק במחצית השניה של המאה ד, 18 
שופר מצבר״ ומימי השלטון הצרפתי ( 1794 — 1814 ) החלד, 
התחדשותה. נוסדו בה בתי-אריגה < וילם 1 הקים בה אוניבר¬ 
סיטה, חסר את תעלת־סרנויזן שהפכה את העיר לנמל ימי, 
וייסד בה תעשיית־מתכת. במאה ה 19 הוכפל מספר תושביה, 
והוא חזר ועלה ב 50% במחצית הראשונה של המאה ה 20 , 
בעיקר ע״י תוספת פועלי-תעשיה. היום ג׳ היא המרכז של 
התנועה הסוציאליסטית בפלאנדריה. 

) 0 , 6156 ׳רנ>^י חג/י .מ ;* 1930 .. 0 ) 4 )■ 11111011 .ע 

; 1947 , ס ,. 14 , 1933 ,. 0 1104 ) 1 > 071 ! 1 7111 ) 4 ) 10111 )) ) 011/111 
!%)) 1117 ( 07 101 ) 1017111110 ) 1041 ! ) 11 ) 7111 ) 0 1 ) 11 , 115 ב 11 ז 11 ג 810 . 7 
, 001 ( 01 - 1 ; 1947 ,. 3 > 05 .?-זח 110 ס .[ ; 1938 , $02 1 

. 1949 , 141 :) . 111 ) 0 . 0 ; 1948 ,. 0 

מ. רו. 

עטזן (ומ 11 ז 6 מ 0 , ממאלאיית ממ 1 אד ממון), סוג צכד 
חים מן הגנטניים (ע״ע). הסוג כולל כ 25 מינים, 

הנפוצים ביערות הטרופיים של אוסטראלאסיה, אפריקה 
ואמריקה הדרומית. כולם עצים או שיחים מספטים דר 
ביתיים! הצורח המטפסת (ליאנוח) היא השלטת. המבנה 
הוגסאטיווי בצמחים אלה דומה בכל לזה של מכוסי־הזרע. 
הגבעולים נושאים עלים נגדיים רחבים בעלי עורקים בולטים, 
שקשה להבדילם מהדרפסיגיים. התפרחוח הזכריות ערוכות 
בשבילים, דהתפרחות הנקביות — בדודים. הפרחים הנקביים 
עטופים בחפים ומכילים ביציות בעלות שני מעטים! בדבר 
ההומולוגיה שלהם לאינטגומנטים של הקבוצות הגבוהות 
קיימים ספקות. ארכיגונים אינם מתפתחים כאן. הפרי — בית- 
גלעין. 



ננטח ננטוז 

1 ענף בן? תפרחות זבריוח: 2 חתו־אורך■ ׳ 56 פרו) נקבי: 
8 . קטע ש? תפרחת נקנית. 



63 


גנטון—נ׳נטילה דה סגרמו 


64 


המק החשוב ביותר הוא ג׳ גג מון( 00111011 §. 0 ), הנפוץ 
בעיקר בסאלאיה ובאיים המאלאיים. כפירותיו ובעליו מש¬ 
תמשים להכנת מאכלים, ומשום כך נוהגים לגדלו בחורשות 
ליד הכפרים. גם המין ג׳ הנאכל ( 061110 .ס) משרש לאכילה. 
ממינים אחרים מכינים סיבים המשמשים לסריגה גסה. 

. 7 > ( 0 171111/11 ]] 4 * 8114 ?]ןס 01 < 1 ק 1407 ) 11 ' 7 ,גוסגקגמסנרר .? .^ו 

1 סס״י 0£ /ס׳) 6 <£ , 174101118 .א ; 1916 ,( 135 , 4 . 801 . 1 ( .ז 0 וד 1 \>) 
. 1920 ,( 437 , 70 . 044 . 801 ) . 0 ( 0 0 ׳לי 2 מ׳£ ) 111 /ס 

3 ׳;?זילה, נ׳זגני — 0011610 0101/311111 — ( 1875 , קסטל־ 
וטראנו, סיציליה — 1944 , פירנצה), הוגה־דעות 
איטלקי. למד פילוסופיה באוניברסיטה של פיזה; מ 1898 
עד 1906 הורה בבחי-ספר תיכוניים בנאפולי ובסביבותיה, 
ערד — יחד עם בנדסו קרוצ׳ה (ע״ע) — את הביטאון הספ¬ 
רותי 01003 ס ("הביקורת"), והרצה באוניברסיטת נא¬ 
פולי, מ 1906 הורה פילוסופיה באוניברסיטת פאלרמו( 1906 ), 
ם 1914 בפיזה וט 1917 ואילך ברומא. במהרה נעשה להוגה־ 
הדעות הרשמי של הלאומנות האיטלקית ובזמן מאוחר יותר 
לתומכו הרוחני של הפאשיזם. ג׳ השתתף בפעילות בחייה 
המדיניים והציבוריים של ארצו. כשר־החינוך בקאבינט הרא¬ 
שון של מוסוליגי מ 1922 עד 1924 הוציא לפועל רפורמה 
יסודית של בתי-הספר, בכיוון של העלאת רמת הלימודים, 
הוספת כבוד למורים, החדרת גישה היסטורית מובהקת בכל 
המקצועות הנלמדים בבתי-הספר והתקנת פיקוח מתמיד של 
המדינה על חבר המודים והתלמידים. אח״ב עמד בראשם 
של כמעט כל המוסדות התרבותיים, שקמו באיטליה עד פרוץ 
מלחמודהעולם 11 . בין השאר היה העורך המדעי והמכוון 
הראשי של האנציקלופדיה האיטלקית ושמר בה על כיוון 
ליבראלי תל רפה מדעית גבוהה על אף השקפותיו הקיצו¬ 
ניות והטוסאליסאריות. ג׳ גשפט ע״י בית־דין של כוחות 
המחתרת האיטלקית ונורה בפירנצה באפריל 1944 . 

תורתו הפילוסופית של ג׳ היא "אידיאליזם מוחלט" או 
"אקטואלי", שהוא מבוסם על עקרונותיה המחשבתיים של 
האסכולה האידיאליסטית שלאחר קאנט, כשם שפורשה ע״י 
האידיאליסטים האיטלקים של המאה ה 19 . ג׳ רואה ב״סינהזד, 
אפריורי" הקאנטיאנית את נקודודהמוקד של תהליך דיאלקטי׳ 
אשר ממנו נובעת כל מציאות כפרי הנושא החושב אותה. 
לדעת ג' (בעקבות פיכסה והגל) היחס בין הנושא והמושא 
בסינתזה אפריורי איננו יחס של מושגים, כי כל עצמה של סינ¬ 
תזה זו היא "מושג טדאנסצנדנטאלי". אולם אין היא בחינת 
הציון וקנה־המידה האובייקטיווי של האמת, אלא רק פעולה 
של הנושא המכיר את האמת: היא 0 ז 0 ק 6 >מ 00 ("ההשגה") ולא 
במ״זקשסמסס(״המושג״)! כאן — כביסודות רבים אחרים של 
חשיבתו — הושפע ג׳ השמה רבה משפינוזה. ג׳ מקבל את 
התהליך של הפנומנולוגיה ההגליאניח ואת ההתפתחות 
הדיאלקטית של ההתהוות (״ £16 ), אך בניגוד להגל הוא 
פוסק, שאץ אפשרות של הפשטת המחשבה מפעולת החושב, 
ועל בן אי־אפשר לברר את המציאות לפי קטגוריות אפריורי. 
ישנה קטגוריה מחשבתית אחת ואחידה, והיא "פעולת־ 
המחשבה"! "האידיאה" מזדהית עם פעולת־המחשבה (מכאן 
השם אקטואליזם) — המחשבה היחידה שהיא אמיתית, 
מציאותית ומוחשת היא ה״אקטואליזאציה" של המחשבה! 
באותו הרגע שאני חושב אותה, כל היקום תלוי וטמון בה 
( 1111111300115 ): לחשוב — פירושו "להגשים מחשבה ולהסבה 
למציאות קיימת ואקטואלית". מיסוד זה נובעות המסקנות 


הבאות: א) ה״מופשט" הוא הטבע הסובב אותנו, ההיסטוריה 
שעברה וכל מה שנברא ע״י מחשבת-אדם! ב) "המוחש" 
הוא "המחשבה האקטואלית"! ג) כל הקיים וכל מחשבה 
שנחשבה פעם הם "אימאננטים" ל״אקט הטהור" של החשי¬ 
בה! ד) המחשבה בזמן "אקטואליותה" אינה מתגשמת לעולם, 
אלא היא תהליך איז־סופי בדרך התגשמותה הנצחית! ה) כל 
הבדלה הגדרתית בתהליך הדיאלקטי של ההוויה אינה אלא 
מדומה בלבד (האקט הוא 31110011815 , ובניגוד לתהליך הדיא¬ 
לקטי ההגליאני — הסינתזה קודמת לתזה ולאנטיתזה, שהן 
מומנטים מופשטים וכאילו מאובנים של האקט הטהור)! 
ו) הפילוסופיה נפסקת ונכללת בתוך ההיסטוריה, בתוך הרגע 
ההיסטורי שאני חש וחי, ועל הפילוסוף ליהפך לאיש הלוחם 
והחי את קורות זמנו. 

משנתו של ג/ המביאה לידי התמזגותן של כל התופעות 
המחשבתיות(האמנות, המוסר, הדת, הפדאגוגיה וחורת ההיג¬ 
יון וההכרה) באיחוד העלית והאין־סו׳סי של ה״אקס הטהור", 
השפיעה השפעה רבה על חייה הרוחניים של איטליה במשך 
שלושים השנה האחרונות, על אף שרבים היו מבקריו ומת¬ 
נגדיו של ג׳ בשדה העיון הפילוסופי. 

מספריו :- 610 50101123 001110 13 § 0 § 063 ? 131 0 ״ 3 ם 1 מ $01 

50603 ("ראשי-פרקים בפדאגוגיה כמדע פילוסופי"), 
1913/14 ; סזנזגן 3110 ססזסס 110 ז 1 ק 5 16110 > 0001310 § 13 זס 70 
("חאוריה כללית של הרות כפעולה טהורה״), 1916 ! * 1 

6020113113 013101603 10113 > £01-013 ("הרפורמה של הדיא¬ 
לקטיקה ההגליאנית״), 1913 (תורגם לאנגלית, לגרמנית ול¬ 
צרפתית)! מונוגראפיות מרובות מאד על תולדות הפילו־ 
סופיה, ביחוד באיטליה. 

-) 1114 131 . 7 ו ; 1922 ,. 7 > 111 18 ( 11010 ] 2.0 , 011000110111 .£ 

; 1925 ,)) 0 ־ €1 ) . 7 > , 10 ־ 541 10 > .'- 1 ; 1925 ,. 7 > 41 ) 411881 . 81117110 
: 4\11/8111111(11(1 14(8111171111 (1x1805 / ,.ס . 7 > , 584112101 . 0 
, 110 ־ 5011 .ס ; 1925 ,(־ 1110111 .>! ־ 001 1110 ק 050 [ £111 111 ) > 56111£ ) 201 

0'14(81111710 118118110 ( 1 1X01 1X111(1, 1930( 1• 1531101, 0. 0.'1 

7710 , 17010105 .//י .א ; 1935 , 448£0£1% ? 8114 ) 1 (/ק 11010 < 1 ? 
- 771 ) 001 ) ) 1111 ) 7 } 18 ,־ 01 ( 7111 ! ״ 1 .ן ; 1937 ,.ס . 0 / 0 8111111 ) 14 
- 80014 . 0 ; 1941 , 1 )£) 14 ) 4 )) 11 ) 111 ( 171 ' 1 0 1 ) 11811 קס )( 1 ( 078 ) 

¥110 18 ,־ 1947 , 117710 ) 171017 ) 10171 ? 81 11710 ! 411881 ' 0811 , 1101 > 

11 > . 5 > 1421000 ) £00 10114 > 4 ־ 0111 4 ) . 0 . 27 41 10 ) 1111 )? 11 ) 
. 1946-54 ,/י-! ,( 101 ) £11050 11 ) 510 

י. ב. ס, 

בהטילה ךה §ןרינ 1 — 3663110 ? 63 0011610 — (או 
ג׳נטילח דה ניקולו די ג׳ובני מסי — 60 10 סת 00 
£63551 0101/311111 61 1100016 < ; 0 1360 — 1427 , רומא), צייר 
איטלקי. מחייו ידוע לנו רק מעט: ב 1410 היה בוויניציאה 
וצייר שם פרסקות באולם המועצה העליונה (שכולן נהרסו 
בינתיים)! ב 1414 חיה בבו־שה (העבודות שעשה שם אבדו 
אף הן) וב 1419 בפאבריאנו! ב 1420 עבד בפירנצה לפי 
הזמנות של בתי-עשירים! ב 1425 היה תחלה בסינה ואחר־כך 
באורויטו! ב 1427 שימש צייר לאפיפיור ברומא וגם צייר 
פרסקיות בכנסיית סאן ג׳ובאגי בלאטראן (שאבדו אחר- 
כך). יצירוחת העיקריות — מארונות וציורים על נושאים 
דתיים— נמצאות היום במוזיאונים. אסנותו אפיינית לתקופת 
המעבר מן הגוחיקה המאוחרת לראשית הרנסאנס. סיגנונו 
מעיד על השתייכותו לאסכולת־הציוד חאומברית. ביצירותיו 
באה לידי ביטוי בעיקר השאיפה להצגת'נושאים נוצריים 
בצורת אגדות בתמונות — שיטה שמקורה בתנועה 
הפראנציסקאנית. סיגנון ציורו חיה מעיקרו קישוטי ברוח 
הציור הגותי! במשך הזמן נתפתח בו. כנראה בעטיין של 



65 


ג׳נפזילד! דד! סברינו—ג׳נטילסקי־לוסי 


66 


דוגמות בורגונדלת ופלאמלת-חולאנדיות" ראליזם בתיאור 
הפרטים! ביהוד הלבושים מזה והצמחים י והעשבים מזה 
מצויירים בתמונותיו על כל דיקדוקיהם. אולם דאליזם זה 
אינו משמש אלא לתיאור עושר תפארתם של הכוחות 
האלהיים ולהבלטת אפיין האגדי של תמונותיו, וג׳ עדיין 
רחוק מן הנאטוראליזם האמיתי של ראשית הרנסאנס על 
הפרספקטיווה הגאומטרית והפרופורציות והצבעים הטבעיים 
שבו. — אמנותו של ג' עשתה רושם חזק על בגי״דורו 1 
השפעתו ניכרת בתמונותיו של פיזנלו (ע״ע) הצעיר ממנו, 
ובעיקר ביצירותיהם של ציירי ויניציאד* ובראשם יקופו 
בלעי (ע״ע), 

11x1-4 יוק 114 ) 1 > 1 ס 071£1 ) 7 ,נזנזז^/י ״ 1 ; 1 ,/ 1 ו'׳ז , 1 ז 2$3 /י . 0 

¥30 . 11 ; 7 1909 14 > . 3 > , 1 ) 0010520 ; 1907 , 21400 ) 0 ) 0 

,!! 0(01 0( 1/1( 1141140 5(11001 1 0/ ?4)0X10 זק 10 ) 0 ) 0 ) 7/1 ,ל) 1 ז 43 ! 

,״? 143 ״ 1 . 4 , ; 1927 ,.? 14 > . 0 , 011 ; 13 ס* 1 . 8 ; 1927 , 11 ד\ 
. 1933 ,(מ 30111/00 ?) . 7 ) 1 > .ס 171 ) 710/11 7.410 

ם. ש. 

ג'{?} 1 ילין אל 3 |־יק 1 — 00111111 0 :> 1 ז 6 נ! 1 ^ — ( 1552 , על־יד 
אנקונה — 1608 , לונדון), משפטן איטלקי־אבגלי, 

מראשוני מייסדיו של המשפט הבינלאומי. ג׳ למד משפטים 
באוניברסיטה של פרוג׳ה. לאחר שקיבל את הדת הפרוטס¬ 
טאנטית, נאלץ ב 1579 לברוח מאיטליה מפני האינקוויזיציה, 
וב 1582 הגיע ללונדון ונתמנה לפרופסור למשפט באוניבר¬ 
סיטה של אובספורד. הוא שימש יועצן המשפטי הן של 
הממשלה האנגלית והן של השגרירות הספרדית בלונדון. 
חיבוריו העיקריים במשפט הבינלאומי הם: 5 טנ 11 ״ 0 בו! 0616£ 
(.על השגרירויות״), 1585 ! ! 06 11116 1x11 ("על דיני־ 
מלחמה״), 1598 ! ס 0311 ס׳\ 1 > 3 ג 10 מ 3 ק 15 ^ ("טענותיו של 
פרקליט ספרדי״), 1613 . נוסף על אלה פירסם ג׳ מספר גדול 
של קונטרסים ומסות על נושאים משפטיים אחרים, על תאו- 
לוגיה ועל עניינים מדיניים, בין השאר — חיבור על ספרי 
החשמונאים ( 1600 ). ב 1603 הוכנסו ספריו לרשימת הספרים 
האסורים מטעם הכנסיה הקאתולית, ועד היום לא פגה הת¬ 
נגדות הבגסיד. לו. 

החשובים בחידושי ג׳ בתורת היחסים הבינלאומיים נוגעים 
לבעיית ההסכמים הבינלאומיים — הסכמי־שלום, הסכמי- 
ברית ובד/ הוא הגיע לידי מסקנות כלליות חשובות, שהפכו 
אח״כ לאשיות המשפט הבינלאומי המקובל, כגון: הסכמים 
מחייבים לא רק את המלכים שחתמו עליהם אלא גם את 
עמיהם ואת יורשיהם! איום או לחץ אינם משמשים עילה 
לביטול הסבם־שלום. ג׳ הכנים למשפט הבינלאומי את המושג 
של 5 טנ 1 ! 1 תג 51 118 ( 61 ־ 1 — העקרון׳ שתקפו של הסכם בינ¬ 

לאומי נשמר רק כל זמן שקיימות המסיבות שהיו קיימות 
בשעת עשייתו. יסודו של כלל זה הוא בדיני הכנסיר" משם 
עבר לחוק האזרחי הרומי, ובמשך הזמן נתבטל כוחו לגבי 
החוק הפרטי. במלחמה ראה ג׳ עניין ציבורי גדול, שלל את 
רעיון המלחמה הפרטית, ובניגוד לדעות כל קודמיו — לא 
ראה בהבדלי-דת סיבה המצדיקה מלחמה. 

ג , מסמל את הפרישה סן המסורת האסכולאסטית, שבררו* 
כלל חיפשה אסמכתאות לשיפוט בתנ״ו ובבריח החדשה או 
בכתביהם של אבות־הכנסיה. במידה שג׳ מסתמך על מקורות 
אלה, מעדיו* הוא את התנ״ד ואת דברי אוגוסטינוס, אך 
בדרך־כלל אסמכתאותיו מובאות מן הספרות החילונית, 
ובעיקר מן המשפט הרומי. כמו כן הדגיש את ערכם של 
כתבי ההיסטוריה, לרבות ההיסטוריה של הזמן האחרון, ועי״ב 


הרחיב בהרבה את הקף המחקר. לעומת זה לא הבהיר ג׳ 
כראוי את דעתו הכללית על המשפט הבינלאומי, ועבודתו 
בכלל לקויה בחוסר בהירות בכמה עניינים עקרוניים, 

על מקומו בהתפתחות המשפט הבינלאומי הדעות מחול¬ 
קות. זמן רב לא זכה להכרה, וגרוטיוס (ע״ע) התייחס אליו 
בזילזול. בדורות האחרונים גברה ההתעניינות במפעלו, דש 
שחושבים אותו לאבי המשפט הבינלאומי וכקודמו של גרד 
טיום, שחייב לו הרבה. אפשר אף לכנותו אבי הפוזיטיודזם, 
כמייסד גישה חילונית למשפט, המסתפקת בטיפול משפטי 
גרידא ללא הטסת מוסד. בזה סלל את הדרך לעבודתו הגדולה 
של גרוטיום. 

־ 1101 .£ . 7 ; 1910 , 1876 , 1-11 ,; 514111 :. 0 . 4 י 9023 ז 0 ק 5 . 0 

.( .מ . 3 ) ; 1898 , 1-39 , 7410 11101101141 ) 11 > 1 מיו 1 ) 51411 , 13011 

- 104110 ) 1 ( 11 / 0 11 () 0 (<] 0 !) 0 ) 0 ) 1/1 404 . 0 . 4 , 810160 ¥30 

׳״^ 7 1/14 0 1 ׳ 5 ־ 7711/01 ) €07101 , 19115563001 - 71 ; 1937 , 7410 041 

- 400171 !))■ 11041 ) 7 , 5560 ץנ 81 . 7 ;* 1954 , 94-101 , 7 7411001 / 0 
. 1954 , 411 ־ 408 , 1 ,) 101(1041x004/1110 י! ) 4 1 ) 041 

ש. דו. 

ג׳נמילםקי־לו$י ( 1 וו 1 נ 0 -נ 1 ( 1116$0 ם 06 ), משפחת ציירים 
איטלקים מן הבארוק. 

1 ) אורציו ג׳ — . 0 013210 — ( 1562 , פיזה — 1647 , 
לונדון). הוא פעל מ 1590 ואילך ברומא כצייר פרטקות 
בספריית הוואטיקאן, בכנסיות ובארמונות! מ 1610 "ואילך 
נמשך לציור בצבעי־שמן. ב 1621 נקרא לג׳נובה, ששם שהה 
אז וו ריק (ע״ע)! גם שם הוסיף ג׳ לצייר תמונות בשביל 
כנסיות שונות, אולם בעיקר בשביל אצילי-העיר המשכילים. 
ב 1626 הוזמן ע״י צ׳ארלז 1 לאנגליה. הדיוקנות שצייר שם 
לא זכו להערכה יתרה, אך תמונותיו הקישוטיות בשביל 
ארמונות השרים נתחבבו על בני-האצולה מאד. מעתה יצא 
לו שם, ואף פליפה 1¥ מלך ספרד שלח לו הזמנות לתמונות. 

נושאי תמונותיו של ג׳ לקוחים מעולם התנ״ד והנצרות 
והתרבות העתיקה! אולם הוא מיעט בציור דמדות קדושים. 
בסימונו קשור ג׳ לקרוג׳ו(ע״ע)! אולם הנאטוראליזם ביצי¬ 
רותיו של ג׳ נועז פחות, גידנו בהיר יותר ובעיות הבהיר 
לעומת הכהה מפותחות בחן פחות מאשר ביצירותיו של קא־ 
ראוואג׳ו. כנגד זה ציורו רגשי יותר, אך יחד עם זד. אף קשה 
יותר! רבות מדמויותיו משוכות אל על, כבתמונותיהם של 
המניריסטים של ארצות־השפלה < הצד הפיסולי של הגופים 
מודגש ביותר. בתמונות שצייר בשביל הכנסיות יש משום 
חושניות, שמתוכה מורגשת דבקות דתית! אולם בתמונותיו 
החילוניות, כגון "המנגנת בנבל על-יד השולחן", הגיעו 
הצורה והתוכן לידי אחדות שלמר" 

2 ) פרנצ׳סקו ג' — .ס 66860 מ 3 ז? — ( 1599 — אחרי 
1661 ), יבנו של ( 1 ), פעל לפעמים כעוזרו של אביו. 

3 ) ארטמיזיה ג׳ — .ס 3 [״ת 61 ת^ — ( 1597 , רומא — 
אחרי 1651 , נאפולי), בתו של ( 1 ). היא היתה תלמירתם של 
אביה ושל עוזרו אג 1 סטינ 1 טסי, שאנס אותה בימי־נעוריד, 
ואח״כ הוציא עליה שם רע. ב 1621 היתה בפירנצה ובסביבו¬ 
תיה וציירה שם פרסקות קישומיות ותמונות־מזבת. ב 1621 
חזרה לרומא, ס 1630 עד 1637 היתה בנאפולי. ב 1639 נסעה 
אל אביה ללונדון, ציירה שם דיוקנות של אצילים והצליחה 
בזח יותר מאביה. מ 1640 עד מותה היתה בנאפולי. 

ג׳ היתה אישיות מעניינת ביותר, הן כאשה והן כציירת! 
בני-זמגה מעידים על יפיח, אולם הרבה סיפורים שהופרחו 
על אהבותיה ועל כשלוגה בחיי-נישואיה אינם, כנראה, אלא 
פרי דמיונן של הבריות. 



67 


ג׳נטילםקי־־לומיי—ננמיקח 


68 


בציוריה לא זזה מסיגנונו של אביה* כמוהו היתד! אף 
היא מושפעת מן הנאטוראליזם שביצירת קאראוואג׳ז'. גוניה 
בהירים כשל אביר" אולם ביצוע תמונותיה דראמאטי יותר 
ותפיסתה הפסיכולוגית עמוקה יותר. קצת המחברים רואים 
סימן נשיי מובהק בנטייתה לטפל בחיבה יתרה בחמרי 
הלבושים והרהיטים 1 אך תופעה זו אפייגית היא לכל ציידי 
אותו הדור, בסרט בארצות־השפלה. כנגד זה ייתכן מאד 
שלגבי בחירת נושאיה שימש מינה כגורם קובע, שכן ציירה 
בעיקר דמויות מגיבורות המקרא והברית החדשה, כגון בת־ 
שבע, יהודית, אסתר׳ שושנה, מרים, מרים המגדלית. וכן 
דיוקנות של נשים ושל זוגות נאהבים. ג׳ נמנית עם החשובות 
בנשים הציירות של הדורות הקודמים. 

. 0 ; 1916 ,(צ 1 צ 18110 ( 0 0400 <) ,. 0 .א 

, ¥055 .מ ; 1922/23 ,( 245-266 ,ש , 1210 ־ עובר זעיר זה — שנקרא 
כמין האדם 5 ט 111 שתנ 11 מ 0 י 1 (לאט׳ אדם זעיר) —איגז טעון אלא 


"התפתחות" במשמעו המילולי של מושג זה, כלומר: הת¬ 
פשטות וגלילה מן הפנים החוצה, ומכאן המונחים פרפור־ 
מאציה (מלאט׳ ש 3 ז ק ־ לפני, מתחילה, ו 0 ם 3 מ עיצוב 
צורה) ואוולוציה (מלאם׳ 0 ט 01 /י 0 , גולל החוצה). המסקנה 
ההגיונית מהנחה זו היתה שהעובר הזעיר הזה כבר כולל 
בקרבו את העובר של הדור הבא, העתיד להשתלשל ממנו, 
וכן הלאה עד סוף כל הדורות! נמצא, שבזכר הראשון(לפי 
שיטת הספרמיסטים) או בנקבה הראשונה (לפי שיטת האו- 
ביסטים) בכל מין ומין מבעלי־החיים כבר היו קיימים בפועל, 
מכונסים זה בתור זה בקנה־מידה מוקמו יותר ויותר, עובדי¬ 
הם של כל הדורות שהיו ושעתידים להיות במין זה. דעה 
מעין ז( כבר הביע בשעתו אבן רשד (ע״ע)! למרות זרותה 
וריחוקה מן המציאות, שהיחד" ידועה לכל מגדלי בהמות 
או עופות, נעשתה לדעה השלטת במאות ה 17 — 18 , ביהוד 
משום שנראתה כעולה בד-בבד עם האמונה בבריאה חד־ 
פעמית בששת ימי־בראשית, שאחריה אין עוד חידושים 
כטבע. 

כנגד התורה הפרפורמאציוניסטית חודשה כבר במאה ה 18 
התורה האפיגנטית (מיוו׳ ״־*, על, על־פני, ו?! £0 \ 6 ץ, יצירה! 
המונח שאולי מאמנותו של הצייר, היוצר תמונה על־פגי 
לוח חלק). שכבר היתד, נרמזת במשנתו של אריסט 1 , שבה 
כבר דבק וילים הרוי (ע״ע), ושנעשתה תורה שיטתית בידי 
ק. פ. וולף (ע״ע). תורה זו מניחה, שהנבט, שנוצר אחרי 
הפריית הביצה ע״י הזרע, אינו גוף מאורגן אלא חומר 
גלמי, שבו נחקקת צורת הוולד: חלקי־האורגאניזם השונים 
מתהווים זד, אחר זה, תחילה בצורות פשוטות ואח״ב בצורות 
מורכבות ומסובכות! נמצא, שבכל דור ודור מתרחשת 
יצירת אורגאניזם חדש. המחלוקת בין הפרפורמאציוניסטים 
והאפיגנטיקנים הסעירה בשעתה את הדוחות ונחשבה כמח¬ 
לוקת באמונות ודעות והשקפות־עולם. אלברבט פון הלר 
(ע״ע), גדול הפיסיולוגים של המאה ח 18 , היה תחילה אני־ 
מאלקוליסט, אח״כ נעשה אפיגנטיקן, ולסוף חזר ונעשה 
אוביסט. אולם עיקרה של מחלוקת זו אינו בבעיות התורשה 
אלא בבעיות מכאניזם ההתפתחות העוברית (ע״ע התפת¬ 
חות). 

במאה ה 19 , עם התקדמות המיקרוסקופיד" הוכר, שאין 
הנבט של כל בע״ח אלא תא אחד בלבד, שמוצאו במקרים 
של לידת-בתולים — מתא אחד׳ ובמקרים של רביה ע״י 
זיווג — משני תאי-המין, ושאין בו מאומה מחיתוך־האיברים, 
המיוחד לאורגאניזמים שמהם הוא בא ולאורגאניזם העומד 
להתפתח ממנו. בזד, נסתדר, לחלוטין תורת-הפרפורסאציד, 
בצורתה המקורית. מצד שני מוכיחה עוב¬ 
דת התורשה הקבועה, שאין הנבט חומר 
גלמי—במובנה של תורת־האפיגנזה הקלא¬ 
סית — שניתן לעיצוב ע״י גורסים יוצרים 
הפועלים עליו, אלא יש להניח את מציאו¬ 
תם של גורמים תורשתיים הקיימים וער 
מדים מתחילה בתוך תאי-המין. את הסתירה 
המדומה שבין שתי העובדות הללו מיישבת 
הג , המדעית החדישה. 

ג׳ וד״תסתתוח־המינים. תורות 
ההתפתחות של עולם החי והצומח, שפו¬ 
תחו משלהי המאה ה 18 עד ימינו, עומדות 
כולן למבחנה ולביקרתה של ד,ג׳. אמנם, אין 





זויח־ 1 . תאי־זרע. כפי שעויירו בסאה ה 17 
1 ., 3,2 — חאי-זרע ׳של הכלב, לפי לויוונחוה ( 1676 ) , 4 . — תא־ 1 רע ׳של הארס, לפי 
הארטסוקר ( 1684 ), עם ה״הוטונקילוס"; 5 ״ 6 ., 7 . — תאי״ורע ׳של הארס, לפי 
פלאנטאד ( 1600 ): 6 — התא השלם: 6 ., 7 . — ה״ה(מונס!לי" 



71 


ננמיקח 


72 


הג׳ כשלעצמה מסוגלת להכריע בבעיית ההתפתחות ובמכא- 
ביזם שלה, אולם הכרות גנטיות הן — בראש כל הגורמים — 
הקובעות, אם תורת-אוולוציה מסויימת מתקבלת על הדעת 
או נפסלת מראש. מצד שבי תרמו רעיון האוולוציה והתורות 
המבוססות עליו תרומה חשובה לג׳ ע״י הנהגת מושג הווא¬ 
ריאציה הטבעית. כל ההשקפות והשיטות הגנטיות של הביו¬ 
לוגיה הישבה קיבלו כעובדה שאין להרהר אחריה את יצי¬ 
בותם וקביעותם של הסינים הטבעיים של הצמחים ובעה״ח, 
ז. א. — את המשך קיומם בעינם משעת יצירתם עד סוף כל 
הדורות. בהתאם לכד אף הוטעם במושג התורשה הצד 
הסטאטי, השמרני, ההתנגדות לתמורות ולשינויים. תורת- 
האוולוציה מכירה את אי-יציבותם של המינים מחמת הווא- 
ריאציות המופיעות בתמידות בכל אחד מהם, בין אם הווא- 
ריאציות מוחזקות מוכוונות ע״י חנאי-החיים (לפי שיטתו 
של למרק [ע״ע]), ביו אם הן מוחזקות מקריות ומתפזרות 
לכל הכיוונים (לפי שיטתו של דרוין [ע״ע]). אולם אין 
הוואריאציות יכולות לשמש גורם'אוולוצלני אלא אם הן 
מועברות לדורות הבאים — ומכאן, שמושג התורשה מקבל 
משמעות דינאמית, כביטוי לא רק לדמיון שבק אורגאניזמים 
ממוצא משותף אלא גם כגורם להבדלים המתהווים ביניהם. 
האבחנה בין ואריאציות תורשתיות לשאינן־תורשתיות נעש¬ 
תה בעיית־יסוד בג׳ ובתורת-ההתפתחות כאחת, ובעיה זו לא 
הוכרעה אלא ע״י הג׳ החדישה של המאה ה 20 . 

הורשת התכונות הנרכשות. האמונה בכוחם 
של תבאי־החיים ושל גורמי-חוץ להטביע את חותמם לא רק 
בגופו של אורגאניזם המושפע מהם אלא אף בצאצאיו — 
היתד, מן הדעות המקובלות ביותר בביולוגיה מימי־קדם עד 
הדורות האחרונים. שרישומיהם של אירועים שחלו בגופים 
חיים׳ וביחוד אם חזרו ונשנו במשך דמה דורות, ניכרים אח״כ 
בכל הדורות המשתלשלים מהם— דבר זה היה מעין מושכל 
ומוחש ראשון להדיוטות ולחוקרים כאחד. כבר בחיבור 
הפסודו-היפוקראטי הראשון על התורשה (ר' לעיל, עט׳ 68 ) 
מסופר על שבס של בני-אדם, שהיו רגילים לוזאריד את 




ציור 2 דיאגראסה רציפות "מםי 5 ח־הנביטה", 5 םי וי 
רק תאי־הטי! (שתורים) טהייםים את שרשרתיהרורות, ואילו תא 
(לבנים) חדשים נוצרים וכלים נכל דור ודור 

הגולגלות של תינוקותיהם ע״י תחבשות, וטיפול זה במשד 
סדור לדור, עד שגרם להארכה תורשתית של הגולגולת 
בבני שבט זה. תומה זו מוסברת מאופן יצירת הזרע ממר¬ 
כיבים שנאספו מכל חלקי הגוף: כל שינוי באיבר מסויים 
מתבטא בעל-כרחו בטיב הזרע ומתגלה גם בילד המתפתח 
מזרע זה. דעות קרובות לאלו הביע גם אריסטו, והן שלטו 
בתודעה העממית ובהכרה המדעית במשך 2,000 שנה. רק 
הפרפורמאציוניזם בצורתו הקשיחה הקיצונית שלל את 
הורשת התכונות הנרכשות, והיא חזרה ונתקבלה כאמת 
שאין להרהר אחריה עם התמוטטות תורת הפרפורמאציה. 
בין חסידיה היו גם מאבות הביולוגיה החדשה, כגון בלומנבד 
(ע״ע), חלוץ האנתרופולוגיה המדעית, שניסה להסביר את 
צבע־העור השחור של הכושים כתוצאה מהשפעת אור- 
השמש והחום באיזור הטרופי. במאות ה 19 — 20 נתקבל 


בטעות הכינוי ל א ס א ר ק י ז ם לציון התא ודיה של הורשת 
התכונות הנרכשות: חידושו של לאמארק לא היה אלא 
בפיתוחה של תאוריח של התפתחות סערכת־החיים מחמת 
השתנות הצורות בתוקף שינויי תנאי־החיים, ואילו הסברו 
לעצם השתנות זו מזדהה עם מושג-התורשה שהיה מקובל 
ברוב התקופות לפניו וע״י כל החוקרים בימיו, ואף שני 
דורות אחריו: בע״ח או צמח משתנה בהדרגה בהתאם 
לשינויי סביבתו* האיברים משתנים ע״י שימוש־יתר או 
בטלה ז הצורך יוצר את האיבר, השימוש בו מפתחו ומגדילו, 
ואילו הבטלה גורמת להצטמקותו ואפילו להיעלמס השינויים 
אינם פתאומיים אלא מתרחשים באיטיות, ע״י צבירה של כל 
הסטיות הקלות המתרחשות דור אחרי דור. דארווין לא הט¬ 
עים במפורש את הורשת התכונות הנרכשות כלאמארק ! 
אעפ״כ היא כלולה בתורת הפאגגנזה שלו: כל איבר 
תורם לתא־המק גמולה ( 1113 זעירה׳ שהיא מייצגת 

אותו ואת תכונותיו וע 1 ברת לאורגאניזם המתפתח מתא-סין 
זה ז השינויים שתנאי־החיים גורמים לאיברים משתקפים 
בגמולות המופקות מהם וכצאצא הנוצר מצירופן של הגמו¬ 
לות בשני תאי־מין. 

חסידי הורשת התכונות הנרכשות לא ראו כל צורך 
לבסס את עמדתם ולהוכיח את נכונותד* עד שקם אוגוסט 
ויסמן (ע״ע) כשולל מוחלט של תאוריה מקובלת זו. ויסמאן 
יצא בעקבותיו של נגלי (ע״ע), שיצר לראשונה את המושג 
של אוסף הגורמים התורשתיים וקרא לו "אידיופלאסמה" ז 
אולם ויסמאן הרחיק ללכת מנגלי והבחין באורגאניזם שני 
חלקים שונים ונפרדים: פלאסמת־הנביסה — גרמן (מלאט׳ 
נבוט), ופלאססה סו&תית— סומה (יוו׳ 

גוף). הראשונה מיוצגת על-ידי תאי־המין ועוברת במישרין 
מאורגאניזם לצאצאיו ולצאצאי־צאצאיו, ובכל דור היא 
גורמת ליצירת השניה, שהיא מציאות אינדיווידואלית וחו¬ 
לפת. הסביבה משפיעה על האיברים הסומתיים בלבד, ואילו 
תאי־המין — שהם "מסילת-הנבם' הקבועה ועומדת בשלשלת 
הדורות המתחלפים — יציבים הם ואינם משתנים בד־בבד עם 
הגוף, שאינו אלא מאכסנם הזמני(ציור 2 ). 

ניסמאן הכיר באפשרות של השפעות מן 
החח׳ העלולות לשנות גם את התאים של 
* פלאסמת-הנביטה, וראה בהן את גורמי 
האח׳לוציד* אולם הוא שלל כל הקבלה בין 
ההשתנות התורשתית הזאת ובץ הפלאס¬ 
טיות המוחלטת של הםומה. בזה עירער 
ויסמאן את הוודאות הדוג&תית של הורשת התכונות הנרכ¬ 
שות ודרש הבאת הוכחות ניסוייות למציאותה. 

מחמת התקפתו של ניסמאן הפכה הורשת התכונות 
הנרכשות לאחת הבעיות שנידונו ביותר בג' ובביולוגיה 
כולה. הוויכוח היה סוער ורגשני, מאחר שבבעיה הביולוגית 
הזאת נשתלבו — עפ״ר ללא יסוד מספיק — בחינות של 
אמונות ודעות והשקפות־עולס׳ ונתלו בה מגמות ותורות 
סוציולוגיות ופסיכולוגיות, כגת האוגביקה, הגזענות, שיטות 
חינוכיות שונות וכר. הדיה של מחלוקת זו נשמעים עד 
היום. המחקר המדעי בג׳ החדישה וההכרות הנובעות ממנו 
מאשרים בדרך־כלל את הנתת-היסוד של ויסמאן, אע״פ 
שכהבנת איתור הגורמים התורשתיים ומוצאן של הוואריא־ 
ציות חל בינתיים שינוי רב. במסגרת המכאניזמים של 
התורשה, כפי שהם ידועים לנו עד היום, לא נמצא מכאניזם 



סטאז: 

ים סוסאטיים 



73 


ממיקדן 


74 


המאפשר את הורשת התכונות הנרכשות במובן של הפיכת 
שינויים סוימתיים הסתגלותיים לשינויים תורשתיים. גם 
המאמצים המרובים למצוא הוכחות ניסוייות כלשהן להורשת 
התכונות הנרכשות מחמת הסתגלות לסביבה עלו בתוהו. 
אמת מוסכמת היום היא׳ שהטלת מומים באורגאניזם אינה 
גוררת שינויים תורשתיים, אף אם חוזרים עליה דורות 
רבים. הוויכוח סובב על כוחן של השפעות שמחמת שינויים 
בסביבה ובתנאי־החיים ליהפד לגורמים תורשתיים. ר. וולטרק 
הוכיח בשורת ניסויים ( 1911 ). שגם שעדים שנגרמו בסר־ 
טניים במשך 40 דורות רצופים ע״י העלאת הטמפראטורה 
בסביבתם לא נקבעו בטבעם התורשתי של בעה״ח, ושאחרי 
הוצאתם מתחום ההשפעה החיצונית הזאת חזר מיד הדור 
הבא לטיפוס המקורי. אולם ניסויים שנתפרשו פירוש 
לאמארקיסטי נתפרסמו גם אחרי ביסוסה של הג׳ החדישה. 
ם. קמו־ר בווינה, ששאף לגלות אסמכתא למאטריאליזם 
הדיאלקטי במציאות הביולוגית, טען שהצליח לגרום שינויים 
אנאטומיים ופיסיולוגיים תורשתיים בדו־חיים על־ידי שינוי 
בתנאי־חייהם (העברה מחיי־מים לחיי-יבשה)! אולם הוא 
הואשם בזיוף הניסויים והתאבד ( 1924 ). הפסיכולוג ו. מק* 
דוגל (ע״ע) ערך במשך שנים מרובות ניסויים בקנה־מידה 
רחב בחולדות במגמה להוכיח, שאימון הכשרונות השכליים 
של החיות מתבטא באינטליגנציה מוגברת של צאצאיהן 
( 1927 ) — כאסמכתא לתורת־האינסטינקטים שלו! הביקורת 
של ניסוייו של מקדוגל והחזרה עליהם בידי ־ קרו (,״*! 0 
1936 ) ובידי אגר וטיגס ( 1954 הוכיחו, 

שתוצאותיהם שובשו ע״י שגיאה מתודית. בשנים האחרונות 
נתחדש הודכות על הלאמארקיזם על רקע פוליטי טהור 
בצורת המלחמה שהתנהלה ע״י השלטונות הסובייטיים למען 
"הביולוגיה.המיצ׳ורינית" (=הלאמארקיזם) נגד "הג׳ הניס־ 
מאניסטית". ה"ויכוח" היה אידיאולוגי בלבד, והוא התבטא 
למעשה בהשמצה של אישי הג׳ המדעית בעולם וברדיפות 
על חבריהם הרוסים! שום טענה לטובת הלאמארקיזם, המסוג* 
לת לעמוד בפני הביקורת המדעית׳ לא הועלתה בו. מאז 
מותו של סטאלין ( 1953 ) הולד הוויכוח ומשתתק! הממשלה 
הפסיקה את התמיכה הרשמית בחסידי "הביולוגיה המיצ׳ורי* 
נית", והניהול של מכונים לחקר הג׳ הוחזר לידי אנשי־מדע 
רציניים. 

בשנים האחרונות מתרבים מימצאים, המעידים על "הס¬ 
תגלות" ממושכת, לפי הנראה — תורשתית, לתנאי־הסביבה 
ביצורים חד־תאיים, כגון חידקים ופטריות, במיקרואורגאניז־ 
מים האלה אין להבחין בין ס 1 מה ובין מסילת־הנבט, ובזה 
הם חורגים ממילא ממסגרת שיקוליו של ויסמאן. לפיכך אין 
תגליות אלו מסוגלות לשנות את הנחות-היסוד של הג׳ 
החדישה. המחקר השיטתי בגורמים התורשתיים שמקומם 
בציטופלאסמה ולא בכח׳מו׳סומים ושאינם כפופים לחוקי- 
מנדל, הוכיח שגם קיומם מובטח על*ידי השפעות־גומלין 
סדירות ביניהם ובין הגנים שבגרעין. נמצא, שגם עובדות 
התורשה הציטופלאסמתית — שנתגלו דווקא בידי חוקרי 
״המערב״ בשנים האחרונות (ר׳ להלן, עמ׳ 78 ) — אינן 
מהוות סתירה לעקרונות של הג׳ החדישה, אלא — אדרבא — 
אישור והשלמה להן. 

קביעת הזכרות והנקבות. לפי אריסטו וההולכים 
בעקבות תורתו ייתכנו הבדלים כמותיים בץ תרומות הזכר 
והנקבה בכל מקרה של הסריה! קרוב היה, איפוא, להניח, 


שעדיפות אחת משתי התרומות קובעת את מין העובר. רעיון 
דומה לזה מובע גם בתלמוד: ״אשה מזרעת תחילה — יולדת 
זכר, איש מזריע תחילה — יולדת נקבה" (נידה ל״א, ע״א). 
תאור יה אחרת, שגם היא היתה מקובלת בתקופה היוונית, 
טענה ששני האשכים מתחלקים בתפקיד של קביעת־המין: 
האשך הימני מוליד את הבנים, השמאלי — את הבנות. 
אריסטו מתנגד לתיאוריה זו ומלגלג על נסיונותיהם של 
מגדלי הבקר והצאן לנצל אותה באופן מעשי. דעה יוונית 
שלישית בעניין קביעת־המין קשרה קשר מסתורי בין מין 
הוולד, בין חום הרחם ובין כיוון הרוח הנושבת בשעת 
ההפריה: רוח צפונית גורמת להולדת זכרים, רוח דרומית — 
להולדת נקבות. דעה משונה זו האריכה ימים גם אחרי 
שקיעת התרבות היוונית, והיא מצוטטת בכתביהם של תוהס 
(ע״ע) סאקויכו ואלברטוס (ע״ע) מגנוס במאה ה 13 , ומלומ¬ 
דים שונים עדיין החזיקו בה במאות ה 16 — 17 . לויונהוק 
(ע״ע), שגילה אח התאים בזרע היונקים. טען( 1680 ) שאפ¬ 
שר להבחין בץ שני מינים של תאי־־הזרע, הקובעים את 
שני המינים של בעה״ח, היום ידוע לנו, שאמנם קיימים שני 
טיפוסים של תאי-זרע, אלא שכרגיל הם נבדלים זה מזה 
בכרומוסום אחד בלבד בגרעינם (ד להלן, עמ ׳ 75/76 )! אפשר 
לראות את הכרומוסום הקובע את המין בשעת חלוקת- 
ההפחתה, אך אין מבחינים בו בתא־הזרע הבשל — ולפיכד 
יש לראות את תצפיותיו של לוירנהוק כטעות. 

התגלית הממשית הראשונה בשטח של קביעת-המץ 
והיחידה בתקופה שקדמה לג׳ החדישה — נעשתה ע״י הסדן 
יוה ן ןזיךז 1 ן(ם 2:0 ״ 21 <£ 1111 ג 1 ! 0 ן) ב 1850 . הוא גילה, שהבי¬ 
צים הבלתי-מופרות של מלכת כוורת־הדבורים מתפתחות 
לזכרים, ואילו הנקבות בוקעות מביצים מופרות. אבל מאחר 
שדבייתה של דבורת-הדבש חורגת מן המסגרת הכללית של 
בעה״ח הדו־מיניים, שאין בהם לידת־בתולים, לא תרמו 
תצפיוחיו של דזירזון לפתרה הבעיה של הסיניות בעולם 
החי בכללו, ומכאניזם הורשת המין לא הוברר אלא אחרי 
ביסוסה של התורה הכרומוסומית של התורשה במסגרת הג׳ 
של המאה ה 20 . 

התפתחות הג׳ החדישה. הג׳ כענף מדעי בפני 
עצמו, שאינו קשור בבעיית ההתפתחות ושסושתת על בסים 
ניסויי ומשוחרר מדעות מוקדמות ואמונות תפלות, בוצרה 
ע״י גרגור מנדל (ע״ע) בשנות ה 60 של המאה ה 19 
וזכתה לפירסום' ולהכרה כללית מראשית המאה ה 20 ואילך. 
ההבדל היסודי שבין הג׳ המדעית החדישה ובין ההשקפות 
על התורשה שקדמו לה הוא באבחנה בין קתופעות הביולו־ 
גלת הניתנות לתפיסה מוחשית ישירה ובין גורמיהן המת¬ 
גלים במחקר הממי. מחקר זה התבסס תחילה על ניסויי 
הכלאה, על העיון בסימנים התורשתיים בבני־כלאיים (היב־ 
רידים), על גישה כמותית־סטאסיסטית לתוצאות הניסוי, 
ולבסוף — על איתור גורמי־התורשה בחלקים מסויימים 
של תאי הזרע והביצה. למעשה קדמו למגדל חוקרים רבים, 
בעיקר בוטאניקנים, שעשו תצפיות בבני-כלאיים של צמתים 
שונים! ביניהם היה לינה (ע״ע) עצמו, שמתוך אמונתו 
ביציבותם של המינים מצא עניין מיוחד בצורות החדשות 
שנתקבלו כתוצאה מהכלאות. קלרויטר (ע״ע) לא הסתפק 
ביצירת בני־כלאיים, אלא המשיך לזווג אותם עם זני ההודים. 
אולם בכל הניסויים האלה נבדלו זני ההורים זה מזה בתכו¬ 
נות רבות ושונות, ולפיכך היה מן הנמנע להסיק מסקנות 




75 


ננטיקזז 


76 


ברורות על מהלך התורשה מתוך הרבגוניות המבלבלת 
ושלל־הצורות שהופיעו בדורות הצאצאים. גום ( 0055 ) 
וסיטון ( 501011 ) טיפלו לפני מנדל באפונה ( 1822 ) והרגישו 
בשלטון (דומיננטיות) של תכונות מסויימות בדור הראשון 
של בגי־הכלאיים (!?) ובדבגוניות של הדור השני (־?), 
אבל חוקרים אלה נמנעו מלספור את הטיפוסים השונים, 
ומה חסמו בפני עצמם את הדרך הנכונה לפירוש תוצאותיהם. 
בימיו של מנדל פירסם שארל נודן (ת 1 ^ט 3 א. 011 ) תוצאות 
ניסויים בהכלאת זני־אפונה ( 1863 ), שהם קרובים לתוצאותיו 
של מבדל עצמו, שפורסמו ב 1865 . אולם גם בודן נכשל 
בשימוש בזנים מרובי הבדלים תורשתיים ונתקל בפולי- 
היברידים, שהאנאליזה הגנטית שלהם קשה מאד. מנדל 
הצליח במקום שנכשלו קודמיו — משתי סיבות: הוא בחר 
מני־הורים, שנבדלו זה מזה בתכונה אחת, ששני גילוייה 
מסוגלים להתחלף זה בזה ("אללים"), כגון ירוק או צהוב, 
עגול או מקומט! והוא ביצע ספירה מדוייקת של הפרסים 
בעלי התכונות השונות שהופיעו בין הצאצאים (אמנם, 
בגישה הסטאטיסטית לניסויי-הכלאד, כבר הקדים את מנדל 
דזירזון [ר׳ לעיל], שמנדל — אולי — שמע על ניסוייו). 
שיטתיות זו בתיכנון הניסויים איפשרה לו לקבוע את 
השלטון של תכונה אחת בדור !? ואת הפילוג בדור 

ולהסיק את המסקנה, שכל הורה מפיל ש ו ר ה כ ם ו ל ה 
של גורמי־התורשה, בעוד שתאי-המין כוללים דק 
ש ו ר ה ם ש ו ט ה: הדור 1 ? מאכסן בקרבו את שני האללים 
השונים, שעברו אליו משני הוריו, ואילו תאי־המין — 
המקבלים כל אחד את אחד האללים — מתאחדים בצירופים 
שונים לפי חוקי־ההסתברות, וכד נגרם הפילוג לטי¬ 
פוסים שונים בדור 2 ?■ בשלב מאוחר יותר עבר מנדל לשי¬ 
מוש בזני הורים שנבדלו זה מזה בשני זוגות של תכונות 
או יותר מזה, וקבע שאללים שונים נמסרים לצאצאים ללא 
תלות זה בזה, ושהצירופים ביניהם מתקבלים ביחסים קבועים 
הנובעים מחוקי ההסתבחת. בכך הונחו כל היסודות לניסוח 
חוקי־התורשה. תורת-מנדל לא נכנסה באזני המלומדים 
שבזמנו! גרמו לכך מצד אחד ניתוקו של מנדל ממרכזי 
החקירה המדעית ומוסדות-המחקר ופירסום מחקריו בעיתו¬ 
נים נידחים ובלתי־ידועים, ומצד שני — העדר הערכה נכונה 
למימצאיו, שנראו כעניינים פעוטים לדור שכל לבו נמשך 
אחרי המהפכה הגדולה בביולוגיה שחולל באותה שעה 
דארווין. גם התנהגות הכרומוסומים (ר׳ להלן) תוארה רק 
כ 20 שגה אח״כ, ולכן לא היתד. לבני־דורו של מנדל כל 
אפשרות לקבל את תוצאות ניסוייו הגנטיים לאור הפירוש 
המורפולוגי המוחשי, המתבסס על תורת הכר 1 מוס 1 מים. 
מימצאיו של מנדל הוזנחו ונשתכחו לגמרי כדור שלם. 
רק ב 1900 חזרו ונתגלו "כללי־מנדל" על־ידי שלושה בו- 
טאניקנים בבת־אחת, שכל אחד מהם עסק בניסויי הכלאה 
ללא קשר עם חבריו וללא ידיעה על עבודותיהם: הוגו דה 
פרים (ע״ע) ההולאנדי, קרל קורנס (ע״ע) הגרמני ואריך 
צ׳רמק (ע״ע) האוסטרי. כשהגיעו שלשתם בתנאים ניסויים 
שונים לאותן המסקנות שכבר הסיק מנדל 35 שנה לפניהם, 
הוצאו חיבוריו של מנדל מן הגניזה, ומאז הוא מוכר כאביה 
של תג׳ המדעית. 

בד בבד עם קביעת החוקיות של מסירת הגורמים התו¬ 
רשתיים מדור לדור הלכה הכרת התנהגותם המופלאת של 
הכרומוסומים בגרעיניהם של תאי הצמחים ובעה״ח בשעת 


חלוקת התאים: הפילוג המדוייק של הכרומוסומים בכל חלוקה 
של תא רגיל, מספרם הכפול בתאים הסומתיים בכל רקמות- 
הגוף ומספרם הפשוט בתאי-המין — כל אלה נמצאו בהתאמה 
מפתיעה להתנהגות המשוערת של החומר התורשתי, שאת 
מציאותו הניחו מנדל ושאר חלוצי הג׳ הניסויית. ניסמאן היה 
הראשון ששיעד, שהגורמים ד,תורשתיים קבועים בכדומו־ 
סומים. עובדה זו הוכחה ב 1903 ע״י סטן ( 5111100 ), ובזה 
הובאו הג׳ והציטולוגיה לידי סינתזה. הגורמים התורשתיים 
החמריים המאותרים בכרומוסומים מכונים "גנים" (לפי 
יוהאנסן [ 01131105011 (], 1909 ). 

בין 1900 ל 1910 הגיע המדע הגנטי הצעיר לידי ביסוס, 
הרחבה והעמקה. כללי־מנדל אושרו לא בצמחים בלבד אלא 
גם בחרקים, בעופות וביונקים. ההתנהגות המיוחדת של כרו- 
מוסומי־המין, שהיא המפתח להבנת קביעת הזכרות והנקבות, 
תוארה ב 1906 — 1907 ע״י סטן, וילסון ומקקלנג( 011108 ^), 
וכרוכה בה היתה ראשית החקירה של הורשת התכונות 
הקשורות למין(ע״י חיבקסטר). 

באנגליה נתקלו המנדליסטים הראשונים, שבראשם עמדו 
ביטסון(ע״ע) ופנס("סתמט?),בהתנגדות קשה מצד האסכולה 
הביומטרית, שמנהיגיה — גולטון (ע״ע), ולדון(מס 1 > 01 ^<) 
ופירסון (ע״ע) — הקדימו אותם בטיפול בשאלות התורשה. 
אנשי האסכולה הביומטדית התמסרו ביהוד לבירור התורש¬ 
תיות של תכונות הניתנות להערכה כמותית, כגון המשקל 
והקומה, ובניסוייהם בזיווג בין שני הורים הנבדלים זה מזה 
באופן ניכר בגדלם לא דאו בדור 2 ? פילוג למספר קסן של 
מחלקות נפרדות׳ אלא מצאו ואריאציה רציפה של הגדלים 
בהתאם לעקום הבינומיאלי. גולטון ותלמידיו ראו בתוצאות 
אלו אישור להנחתו של דארווין, שהחומר החי מחונן בכושר־ 
ואריאציה תמידי ורציף, וסתירת הנחתו של מנדל על מצי¬ 
אותם של גנים מוגדרים שונים ונפרדים. המחלוקת ביו הביו־ 
ממריקנים והמנדליססים היתה חריפה ביותר והגיעה לשיא 
מרירותה בשנת 1903 . אולם היא אף היתד. פדודוקטיווית 
ביותר, מאחר שגרמה להכרח עובדות נוספות ולליבון מושגי- 
היסוד של הג׳. המנדליסטים הבהירו לעצמם ולזולתם את 
ההבדל בין ואריאציות שהן תוצאות של השפעות הסביבה 
ותנאי-החיים, ובין ואריאציות שהן ביטוי להבדלים תורש¬ 
תיים. ע״י כך הוגדרו המושגים גני׳סיפוס ופנוטיפוס: 
הראשון—הטיפוס התורשתי, מכלול הגנים הנמסרים בירושה 
מדור לדור! השני — הטיפוס החזותי, המתגלם בפועל בכל 
אורגאניזם בתוצאה מפעולת הגנים בסביבה ובתנאים המיו¬ 
חדים לכל מקרה ומקרה. הג׳ הוגדרה בחקירת התהוותו 
ודרכי העברתו של הגנוטיפוס. באותה תקופה גילה דה פרים 
את ה מ ו ט צ י ו ת — שינויים בגנים עצמם הגורמים להופעת 
תכונות חדשות, שרק הן ואריאציות הבשמרות מדור לדור 
בלי להתמזג זו בזו ובלי להיטשטש מחמת הכלאות! בזד. 
הוכח, שכושר־הוואריאציה, שבו מותנית האוולוציה, אינו 
רציף. ההסבר לרציפות חלוקת הגודל בניסויי הביומטריקנים 
ניתן ב 1910 ע״י יוהנסן(ע״ע) ונילסוךאלה ( 10 ו £1 -סס 71155 <), 
שהכירו שתכונות בעלות משמעות כמותית תלויות עפ״ר 
לא בזוג אחד של אללים אלא בגורמים רבים יותר. 
הודשחו של כל אחד מן הגנים הללו כפופה לחוקיות־הפילוג 
המנדלית, אולם ריבוי צירופי־הגנים האפשריים בדור 2 ־ 1 
מטשטש את הפילוג׳ מכביד על גילוי החוקיות ומעורר רושם 
של רציפות. גורמים תורשתיים מרובים, שכל אחד מהם הוא 



77 


גנמיקה 


78 


בעל השפעה ועירה על אותה התכונה הכמותית, ידועים היום 
כפוליגנים (" 11 ס£׳ 013 נן). חקירתם הומרצה בשנים האחרו¬ 
נות, בעיקר משום חשיבותם לחקלאות? הוכר שהתנהגותם 
ניתנת לתיאור ולהסבר במושגי המנדליזם. 

בעיה חדשה נתעוררה בג , עם גילוי העובדה — בעיקר 
בעקבות מחקריהם של ביטסון ופנט שקבוצות ססויימות 
של תכונות עוברות לתאי-המין'בצוותא (ב״קשר" הדדי) 
בשכיחות שהיא גדולה בהרבה מן הצפויה לסי החישוב 
הסטאטיסמי — בניגוד להנחה של המנדליזם המקורי על 
אי־תלותם של הגנים זה בזה ועל אפשרות צירופיהם 
החפשיים והמקריים. ההסבר לתופעה ז 1 ניתן ע״י ת. ה. 
מורגן (ע״ע) ותלמידיו, שהנהיגו מ 1910 ואילך בג׳ את 
השימוש בזבוב־התסיסה דרוזופילה כחומר־ניסוי. יתרונה של 
הדרוזופילה בקוצר מחזור-חייה — כ 10 ימים — ופוריותה 
העצומה, המאפשרים להקים מזוג אחד תוך כדי שנה יותר 
מ 30 דורות ובהם מספר אסטרונומי של סרטים, שעליהם 
ניתן לבסס חישוב סטאטיסטי. אולם חשיבות מכרעת יש 
למספר המצומצם של הכרומוסומים בזבוב זה — שמונה, 
שהם 4 זוגות: מספר קטן זה איפשר להכיר, ש 4 קבוצות־ 
הקשר של הגנים שנמצאו בדרוזופילה מתאימות ל 4 זוגות- 
הכרומוסומים, ומכאן שסיבת ה״קשר" בין תכונות מסויימות 
היא שהגנים המקבילים להן נמצאים יחד בגופו של כרומו- 
סוס אחד ועוברים יחד לתא-המין בפילוג ההפחתה — אלא 
אם כן מחליפים זוגות של כרומוסומים בשעת היערכותם 
לסילוג־ההפחתה קטעים הומולוגיים מגופם (זכז/י 0 -£ת 05$1 ז 0 ). 
מורגן הכיר, שמבחינת ההסתברות יש לראות בשכיחות של 
קד 1 סיגג־אובר בין גנים שונים מודד ל מרחקם היחסי זה 
מזה בכרו׳מויסום. ועל 0 מך זה ניתן לבצע "מיפוי" של 
הכרומוסומים: ז. א. לאתר את הגנים בנקודות מסויימות 
בכרומוסום — בהנחה שהגנים שחולים כמו חרוזים לארכו. 

יתרון נוסף של הדרו׳זופילה לחקירה גנטית הוא הגודל 
הבלתי-רגיל של הכרומוסומים בבלוטות־הרוק שלה, המאפשר 
תצפיות מיקרוסקופיות בהם, שאינן אפשריות — או קשות 
מאד — בכרומוסומים קטנים של רוב הצמחים ובעה״ח 
האחרים. ב 1931 הובאה ע״י ק. שטרן ההוכחה הציטולוגיח 
למציאות הקרוסינג-אובר. הג׳ מוסיפה להזדקק לציטולוגיד, 
לשם בירור נוסף של תהליכי הפילוג והתחלפה ולשם הבנת 
המבנה של הכרומוסומים והגנים. הציטולוגיה רכשה ידיעות 
רבות במבנה הכרומוסומים במינים שונים ובתהליך שבירתם, 
בסיוע שיטות לצביעה בודדת של המרכיבים השונים של 
הכרומוסום, המאפשרות אפילו את קביעתם הכמותית. אולם 
יש תהליך שנעלם ממנה לחלוטין: שינוי הגן—המוטאציה— 
לא התגלה במיקרוסקופ ולא ניתן עד כה לאנאליזה ציטו- 
כימית? אין הוא ניכר אלא בשינויים התורשתיים הכרוכים 
בו. מתחלה נאלצו הגנטיקנים לצמצם את מחקריהם במו־ 
טאציות הנדירות שנמצאו בזני־תרבות או שמתקבלות באופן 
מקרי וספונטאני במעבדה. ב 1927 הצליח ה. י. מלר (ע״ע) 
להגביר את השכיחות הטבעית של המוטאציות פי כמה וכמה 
ע״י הקתה בקרני־*, שמלבד פגיעתן ברקמות הסומתיות— 
שהיא עניין פנוטיפוסי — הן משפיעות במישרין על תאי־ 
המין. 

כפי שהכיר ניסמאן מראש (ר׳ לעל, עמ׳ 72 ), ניתנת 
גם מסילת־הנבט לשינויים, אבל שינוייה שונים במהותם סן 
השינויים החלים בסומה. מלבד הקרינות השונות נמצאו 
גורמים מוטאגניים נוספים, מהם פיסיקאליים — כגון 


טמסראטוח׳ת גבוהות, ומהם כימיים — כגון גאזי־חרדל, קו׳ל־ 
כיצין וחמרי־רעל אחרים. השימוש בגורמים אלה מאפשר 
היום ליצור מוטאציות מלאכותיות בכל אורגאניזם? רובן 
התגלו כתופעות הפוגמות בתקינות־תייו וכושר־קיומו של 
המין, אך נמצאו גם אחדות שיש בהן משום שיבוח המין. 

מאחר שבדור הראשון טיפלו הגנטיקנים בעל־כרחם בעיקר 
באותם השינויים החלניים הבולטים, המתגלים בנקל בתנאי 
התרבות והמעבדה, הושמעה טענה נגד תקפן של מסקנות 
הג׳ לגבי המציאות הביולוגית הטבעית התקינה, שבה לא 
יוכלו שינויים ומומים מעין אלה להתקיים. טענה זו נתבטלה, 
משהוחל ב 20 השנים האחרונות בגילוי המון מוטאציות 
המתקיימות במיני־בר ושהיו חבויות — או משום זעירות 
השפעתן הפנוטיפוסית על תכונות כמותיות (ר׳ לעיל [עמ ׳ 
77 ]: פוליגנים) או משום שאין הן גורמות לתוצאות בולטות 
אלא במקרה שהוולד יורש אותן בסנה כפולה. עצם קיומן 
של מוטאציות כאלו בכמויות עצומות בתוך אוכלוסיית־בר 
מעיד על חשיבותן באיזון האוכלוסיות ובהסתגלותן לתנאי 
הסביבה המשתנית. על רקע זה קסה אסכולה מיוחדת של 
חוקרים הבודקים את ההרכב הגנטי של אוכלוסיות־בר. פרי 
העבודה הזאת היא התורה של דינאמיקת־האוכלוסיות, 
שיוצרת קשר הדוק בין הג׳ ובין חקר האח׳לוציה, מאחר שרק 
המוטאציות — שעליהן פועלת הברירה הטבעית — הן היסוד 
לאפשרות של קידום המינים והשתנותם. 

מצד שני מקרבת העבודה במעבדה את הג׳ לבעיות 
האמבריולוגיה והפיסיולוגיה של ההתפתחות. היסוד לג׳ 
האסבריולוגית הונח, כשביטסון ופאנט בדקו ביצי- 
תרנגולת במגמה להכיר את השפעת הגן בשלב מוקדם של 
פעולתו בהתפתחות, ולא רק את סיכום פעולתו המתבטא 
בעוף הבוגר. הכרת מכאניזם פעולתם של הגנים בכל שלב 
של ההתפתחות העוברית דרושה לשם בירור התלות של הפנו־ 
טיפוס בגנוטיפום, ולכן היא נחשבת לאחת ממטרות־היסוד 
של הג ׳ . אולם מכאניזם זה אינו מובן במלוא הקפו עד היום, 
והבהרתו חורגת מתחומי הג׳ במובנה המצומצם ונעשית אחד 
הנושאים של הביוכימיה והביופיסיקה ושל האמבריולוגיה 
הניסוייות או מכאניקת־ההתפתחות (ע״ע התפתחות). בשנים 
האחרונות נעשו הצעדים הראשונים להבהרת המכאניזם של 
הדיפרנציאציה הציטופלאסמתית והפיסיולוגית בהתפתחות 
העובר, שתאי כל רקמותיו מכילים את אותם הכרומוסומים 
והגנים. ניסויים בחקר התורשה הציטופלאסמתית — ז. א. 
בהשפעות־גומלין בין הגרעין ובין הציט 1 פלאםמה — נעשו 
ביצורים חד־תאיים, כגון בסנדלית (ע״ע). מצד אחד נמצא, 
שתכונות אנטיגניות מסויימות, שהן תכונות תורשתיות 
ספציפיות לכל זן של סנדלית, ניתנות לשינויים ע״י השפעות־ 
חוץ׳ אולם הגנוטיפוס של כל זן הוא הקובע את האפשרויות 
להופעתם של האנטיגנים השונים, ואילו תנאי־הסביבה אינם 
אלא מכריעים בהגשמת אחת האפשרויות הללו בסנו׳טיפום: 
אין אפשרות לעורר בסנדלית יצירה של אנטיגן מסויים, אם 
חסר בכרומוסומים שלה הנו המאפשר — בצירוף מסויים 
של תנאי-הסביבה — את הסינתזה של אנטיגן זה? לשון אח¬ 
רת: התכונות האימוגולוגיות התורשתיות של הציטופלאסמה 
בסנדלית נמצאות בשלטונו המוחלט של הגרעין. מצד שני 
נמצאו גם מרכיבים ציטופלאסמתיים שחם אוטונומיים 
במידת־מה׳ כמן חומר־קפא <*) של זנים "הורגים" של 
סגדלית, המופרש מנושאיו אל מייהתרבית ופועל כארס על 
זנים אחרים: חומר זה הוא מוצר של הציטופלאסמה ועובר 



79 


גנטיקה—גנמניים 


80 


בתורשה ציטו׳פלאסמתית מדור לדור* ע״י השפעות־חוץ 
מסויימות אפשר למנוע את יצירתו׳ וסנדלית שהפסידה אותו 
אינה מסוגלת ליצור אותו מחדש, ואף הגנים שבגרעין אינם 
מסוגלים לעורר את הסינתזה שלו בציטוסלאסמה שבה הוא 
חסר. בנגד זה קיימת האפשרות להחזיר לסנדלית את חומר- 
קפא ממי־התרבית, אך אפשרות זו מותנית בנוכחות גן מסויים, 
שבלעדיו אין חומר־קפא מסוגל להתקיים ולהתרבות בציטו־ 
פלאסמה. אוטונומיה חלקית מעין זו של חומר־קפא היא, 
כנראה, גם סגולה של הכלורופלאסטים של הצמחים הירוקים, 
ואולי גם של מרכיבים אחרים של הציטופלאסמה של אורגא¬ 

ניזמים עילאיים. 

ענף חדש של הג׳ — ואולי החשוב ביותר מבחינה עיו¬ 
נית — היא חג׳ הביוכימיה, המניחה שהביטוי המורפולוגי 
של הגן, אפילו בשלב מוקדם ביותר בהתפתחות העובר, אינו 
אלא תגובה משנית של האורגאניזם על פעולתו הראשונית 
והישירה של הגן, שהיא — סינתזה כימית מסויימת. לפנים 
1920 סברו שמוטאציה גורמת ל״העדר" של גו נורמאלי. ב 
הכנים ג/ ב. ם. ד,ולדין (:> 1 ז 1:1 > 1 ו. £1 . 5 ■ 8 . 0 ) לראשונה 
משמעות ביוכימית במושגי הגן והמוטאציה, בהניחו שגן 
נורמאלי יוצר אנזים מסויים הפועל בחילוף־החמרים, ואילו 
גן מוטאנטי הפסיד את כושר-הסינתזה הזה הפסד חלקי או 
גמור. ליקויים תורשתיים מסויימים באדם, כגון האלקפטו־ 
נורת? (ע״ע) והאלביניזם (ע״ע) ודומיהם, הוכרו'בפועל 
כביטויים להעדר אנזימים שונים מן האנזימים הפועלים 
בחילוף־החמרים של הפנילאלאנין, כיוצא בזה, נחקרה 
הסינתזה של צבעי־הפרחים באמצעים גנטיים (ע״ע אנתו־ 
כסנתינים ואנתוציאנינים), ובשנים האחרונות נמצאו המון 
מוטאציות בפטריות ובחידקים, שביטוייהן הן הפרעות בחי- 
לוף-החמרים של חומצות אמיניות, ויטאמינים וסוכרים. הג׳ 
הביוכימיה עוסקת היום בשאלות, אם קיימת הקבלה חד- 
משמעית בין כל גן לאנזים מסויים, ואם גנים אלליים נבדלים 
זה מזה הבדלים כמותיים או איכותיים בכושר הסינתזה. אחד 
ההשגים של הג׳ הביוכימיה היא הכרת הדמיון המפתיע 
הקיים מבחינה ביוכימית ביז גנים וביו דרוסים (ע״ע). 
השגיה של הג׳ ועלייתה המהירה תוך 50 שנה למקום 
מרכזי במדעי־הטבע מבוססים על שילובה ברוב הענפים 

האחרים של הביולוגיה. 

וע״ע תורשה! וכן ע״ע התפתחות ז רביה < ציטולוגיה. 

$0 , 51 ז 5 < 1451 0 ; 1895 , !) 1 $ > 617£ ' 1 ■ 1111 1107411 ) 1 . 513£5 ס .¥ 

]0/471 04707740107741711/410741 4(1 //1717/}1474£ , 1933; ). ] 1511111 - 
1 ) 158 * 1 . 1934 ,£ה 0711/114 { 11£1 ) 1 11937 ,^/ 1 ) 01711 417 11471 £ ^ 11 < 44 ) £71 041 , 8 ( 80 נ ; 

8. 8. 001(1801)1109 05 ת 8015 ) £ 0111111 3714 ,:) 1 )[ת , 

219), 1949; £1515 ) 011711111 (ס 71 ( 03 7 ( £371 , 1 ) 1111115 ? . 0 •א - 
(111 301/1 11 ) 1 ! 17 111 ) 01711 ,(.( £3 ) חחני ס . 0 .ס ; 1950 ,( 1 , 4 ץ 
01171147)1, 1951; 1 071£171 1/11 ! 0711 111111 ( 01 ,׳<;[ 5 תג; 1 { 00112 . 11 ־ 

£71117071771171 , 1001 ) 1410 }!! ,״ 550 ) 011813 . 1 ! ; 1951 , 111111 ) 5 /ס ( 

07111 £!> 0111 ( 10/1 (<30111 ${1 ־ 1151 £ח 1 * 1 נ x11 8 8101 •ית 3 ט 0 . 1 ח 1110 ץ . 

16, 263), 1951; £1311, 3014711 800/7 171 471177101 £ 1010 %?, 
1951; ?. 0 < £4 :! 07£3711 [ 0 71111 ) 41 111071101 !! , 11518111 ) 0 ? .ס - 
144 ( 1011 , 1952; 8. £ 10711 ) £110 113171141 ) 0 ) 7 ( 31110 - 1 ^ 1 , 351 בי ־)י! כן 
171 \} 1 !. 70 - 07£071117711 , 1953; ). 8. 5. £43]<1 11 ) 8101 11/11 , 5 ״ג • 
77111 ( 7)7 0 / 01711011 , 1954. 

. א. ג 

נ׳נ?זלמן ( 311 מ 1161 נ 61 §; מלאט' 115 םתש§ = מיוחם, אציל), 
אדם השייך לחברה הטובה ע״פ התנהגותו הטובה, עמ¬ 
דתו הכספית הבלתי־תלויד" השכלתו ומידותיו. המונח נוצר 
בחברה האנגלית ונקלט מן הלשון האנגלית בלשונות אחרות. 


ביה״ב נקראו הבנים הצעירים של האצילים — שלא ירשו 
את תארי אבותיהם — ג" והוכרו ככת מיוחדת. הכינוי מופיע 
לראשונה בתעודות, על מצבות־קברים וברשומות־הפארלא- 
מנט במחצית הראשונה של המאה ה 15 . משמעותו של מושג 
חג׳ התפתחה מן המובן של בן המשפחה המיוחסת, שאבותיו 
היו אצילים, דרך כינוי למי שרשאי להשתמש בסמל־אצילות 
בלי להשתייך לאצולה הגבוהה, עד לציון לבן החברה 
"הטובה"( 117 ם 85 ), שהתלכדה באנגליה מן התקופה האלי- 
זאבתנית ואילך מצירוף האצולה הזעירה והבורגנות הגדו¬ 
לה והפכה לכת השלטת הודות לעשרה, השכלתה ואחיזתה 
בשירותי־הכבוד במדינה. במאות ה 18 וה 19 התרחב המושג 
לסימון אצילות-האופי, הערכה בחברה ועמדה סוציאלית 
מכובדת — בניגוד למושג "איש־ההמוך. בחברה המעמדית־ 
הקאפיטאליסטית היו מוחזקים ג": בעלי־הון משכילים, בעלי 
המקצועות "החפשיים", קצינים. במובן זה נעשה הכינוי ג׳ 
שם־גנאי או שם־לעג בפי הלוחמים נגד הנוהג החברתי 
המקובל. בשימוש החדיש כולל המושג ג׳ רמיזה לייחום 
משפחתי, לאורח־חיים מיושב, לחינוך מעולה, להתנהגות 
מופתית, לעמדה סוציאלית בלתי-תלויה ולרמה מוסרית 
איתנה. מבחינה מסויימת דומה שימוש זה במונח ג , למושג 
״חבר״ או ״תלמיד-חכם״ ביהדות התלמודית. — הסכמים 
המחייבים מבחינה מוסרית אע״פ שאין להם תוקף פורמאלי- 
חיקי נקראים ״הםכמי-ג״״. — בפנייתם של דוברים או נו¬ 
אמים בחברה או באסיפה לקהלם משמשת מלת "ג"" במובן 
של "רבותי". 

)*/ 7 , $1197611 ־ 511 ; 1622 ,. 0 02 ) 0077181 , €30113111 ? . 11 

< 16 ) 1 ץ 1 וו 5 ; 1902 ,( 1 . 0 ^ 1 ,ז 00510 מ^ ס!!!*) 0 8112/1 * £7 

) 7/1 , 133511.1 .[ . 11 , 1908 , 0 0 /ס 01 ) 14 ) 7/1 ,ז 6 דח 1 ג? 

,( 367-75 י 11 ר\ 0£ , 6 מ 21 ג^ 13 \ $ י ז 6 ק־ 1141 ) ^ * 8 * 11 ) 8 / 0 
. 1943 ,.?> ז) 0 י ־ 1 ט 1 ב £101 ; 1931 

ג. ל. 

גנטיים ($ש 1 *ושנ 01 ), סדרת צמחים חשופי-זדע, שממנה 
שרדו בימינו 3 סוגים בלבד: א) שרביטן (ע״ע), 

ב) ולויטשיה (ע״ע), ג) גנטון (ע״ע). שלושת הסוגים נבד¬ 
לים'זח ־ מזה בצורתם החיצונית, באורח-חייהם ובתפוצתם. 
אולם מבחינת דרך־רבייתם ומבנם האנאטומי הם מצטרפים 
לסדרה אחת. 

סדרת-חג׳ מעניינת ביותר מבחינה פילוגנטית־התפתחותית, 
מאחר שהיא נראית מכמה בחינות קרובה למכוסייהזרע. חג׳ 
נבדלים מן הטיפוס הרווח של תשופי־הזרע ומתקרבים למכוסי־ 
הזרע ע״י מציאותן של טרביאות — סימן מובהק של הצמחים 
חעילאים —, ע״י חוסר ביבי-שרף, הדמיון באיברים יוצרי 
מיקרוספורנגיות וההאבקד, על־ידי חרקים. בנגד זה, מוצא 
הניקוב בצינודות-העצה ודרך יצירת תאי-הכברח ותאי- 
הלוואי בשיפה שתים חם מאלה שבמכוסי-דוזרע. כן חסרים 
לג׳ עמוד־עלי או צלקת! אמנם׳ מעטה־הביציות, המתארך 
לצינור בעל פתח, הוא מן הסימנים האפייניים לג/ אבל אין 
לו כל חומולוגיה לעמוד־עלי. הביציות החשופות חן הסימן 
המכריע להכנסת תג׳ למחלקת חשוםי-ד,זדע. למרות סימני 
הקרבה למכוסי־הזרע אין לראות בג׳ את אבות האחרונים. 
מעולם לא נמצאו מאובנים של ג׳ מן הקרטיקון, שבו בבר 
היו מכוסי־זרע מצויים בשפע, במחלקת תשופי־חזרע נחשבים 
חג׳ בקבוצה מודרנית, מאחר שהיא מכילה צורות שהו משוכ¬ 
ללות בהשוואה לשאר חשופי־הזרע הדלים והפרימיטיוויים. 
מסתבר, שחג , הם ענף־חתפתחות עקר המקביל לקרחחת* 



81 


גנמניים—גניזה 


82 


פתחות הראשי של חשופי־הזרע ממוצא הקורדאיטייס, והם 
נראים קרובים ביותר לטכסודיים מסדרת המחטניים. שגם 
בהם חסרים ביבי־שרף. 

; 1872 ,ו 1 ))) 13 )<ו 0 ) 41 1714 ! !!)■ 1 ) €07111 011 , 80 ז 11 < 551 ׳,זז 5 .£ 
, 1 ז 121 -מנ 11 זזג 011 .ז־ . 0 ; 1929 , 1 ) 500, <31x101 ״*? ./ע . 11 
. 1935 , £1/011411011 4114 )■ 110 ) 5104 ־.*מן־ 0  ז 1 ת^\ז 0 ק £1 (״עתידה של ספרד״), 1903 , סייע 
להעניק לחשבון־הנפש הלאומי של ג' השפעה מכרעת על 
אותה אסכולה ספרדית המכונה ״הדור של 1898 ״. — כתבי ג': 
1943 , 11 — 1 ; 30 — 1928 , 135, 1— X ש 1 ק 1 ד 001 35 זל 0 . 
י *ז 1 *מ^£^ 1 ,. 1 , 1898 נ ( 5 .ק 413 * .?££) . 0 . 44 י 1 טם 8.003 ״ 1 

£7 *71*110711*7110 **£<1x01 4, 0. 1909), 

0. 8111 0 , 4 / . £1 ; 1921 , 111 ־ ., 

14716 (££?. 915 44 ,!חגחז־ז^ . 0 , 1928 ,( 72 .<ן . 

0. € 10 711*6***11211 £ ץ [ ; 1 ־ 193 1 * 4 1 > 01 ))ח 4£ ק 

0 071 א 1 * 6 **• 161 * 1-107 ׳< * 0 ** 6 * 71107 ^ 104 ? €0 6 ¥01020 ? , 5$€£ ג *, 

1940; ^4. ^! . 1953 , 0 * 6 * 0676 ׳< ¥160 ,סז^בות 

801 ), מושג במיתולוגיה הרומית, שסימל תחילה x1115) 3 ניום 
את בוח־ההולדה שבאדם ואח״ב את כל אישיותו. 

הוא היה כרוך אף בהורתו ובלידתו של הפרט, ויום־הולדתו 



נניום־הנמיס נרפות נת׳* סייור־פיר בהרסולאנים) 


של אבי־המשפחה הוחג כחג הג׳, שבו נערכו תפילות על־ידי 
בל בני־ביתו, עבדיו ומשוחרריו, שכן נחשב הג׳ של אבי־ 
המשפחה אף לג׳ של הבית והמשפחה. מתוך כך, כנראה, 
נתרחב הקפו של המושג, עד שהיה לכל איגוד, כגון קהילה, 
עיר, חטיבת־צבא, ואף לעם הרומי, ג׳ משלו. היו גניים גם 
למקומות, והנטיה לייחס ג׳ מיוחד לכל נמצא הגיעה'עד לידי 
קביעת גניים לאלים עצמם! כך הקריבו קרבנות לג׳ של 
מארס, של יופיטר וכר. הרומאי היה נשבע בג׳ שלו או של 
חברו. בני־הבית היו נשבעים בג׳ של אבי־המשפחד" ובימי 
הקיסרות נשבעו הפקידים בג׳ של הקיסר, שאותו היה מעריץ 
העם כולו. ימי "גנוסיא" (או גינוסיא), הנזכרים בתלמוד 
(משנ׳ ע״ז א׳, ג׳) כ״ימי־אידיהם" של עובדי־האלילים, 
קשורים אף הם בפולחן תג׳. ברבות הימים הפך מושג הג׳ 
לסמל היסוד הנצחי שבאדם. — את הג׳ נהגו לתאר בדמות 
נחש, ודמות זו מופיעה על כתלי הבתים שבפו׳מפיי ובהרקו־ 
לאבדם בפנים ובחוץ. 

003 . 81-1011 . 8 00 ) 3. £0x11 וו 1 ם) 5 נ 1 \׳ ,• £050110 ) , 0 , 1 זנ 8 
-ץ 111 ג?) . 7 ) , 0110 .^ 3 .? ; 1884 ,(.] 16,1,1613 ^ 111010 <^ .תוסז 
, 1/11 , 155 ׳וז 4 מ 1 ט 1101 ^ . 1:1855 30 > 310 > 3 ק 0 !זץ 0 ו 10 ב £0 , 3 ' 5 > 1550 ז ^י 
,■ 1 ) £0111 . €1411154 ! , 101114 ^ 11 )£ ,ג׳*י 550 ו ז *ו . 0 ; 1910 ,(.) 1155 
5 ) 4 11 ) 1111111 ) 51 ) 04 11 ) 11 ) 511411 ) 01 ,> 1 תו£ .£ ;' 1912 ,.£ 175 

. 1933 ,. 0 11 ) 11 ) 1011115 

גניןזז, שם־הסעולה משורש ״גנז* — שמוצאו מן המלה 
הפרסית גבזך=אוצד, ופירושו: הטמן, הסתר וגם 
שסר—,שבמשך הזמן הפך לשם־עצם (מק ומיה גניזה)! במקרא 
נזכרים "גנזי המלך"(אס׳ ג, ט! ד, ז), ו״בית גנזיא"(עז , ה, 
יז> ו, א* ז, כ) במובן של כית־האוצר והארכיון, כספרות 
התלמודית והמדרשית משמשת ג׳ רק כשם־הפעולה: "סעונין 
גניזה״ (משב׳ שבת ט״ז׳ א׳ < ויק״ר כ״א)< "וזו היא גניזתן" 
(מג׳ כ״ו׳ ע״ב) — הטמנת תשמישי־קדושה מכל הסוגים 
ושמירת כתבי־קודש, לאחר שיצאו מכלל שימוש, במקום 
מסויים משום כבודם, וגם הסתרה של גליונים, ספרי צדוקים 
ומינים ושאר כתבים שלא היתד׳ דעת חכמים נוחה מהם ולא 
יצא דינם לשרפה (משב׳ מידות א׳, ו׳ז בבלי שבת קט״ז, 
ע״א), ומכאן השם "ספרים גנוזים". "בית גניזה" (פסח׳ קי״ח, 
ע״ב) מובנו הוא בית־ד׳אוצר "הנשמר בחוסן ובחוזק״(רשב״ם 
שם, ד״ה "ולא יחסך׳). רק אחרי גילגולים שונים נחייחד שם־ 
הפעולה ג׳ למקום־שמירה מוסתר או לקבר לספרים שיצאו 
מכלל שימוש. מלבד טעמי הג׳ האלה נהג מנהג עתיק, 
שהיו שמים כתבי־קודש בארונו של מת לכבודו (ב״ק 
י״ז, ע״א* מג׳ ב״ו, ע״ב! ור׳ ן/י\ 10 < 1930 , 163 ) 1 ועדיין 
בתקופה מאוחרת היה מנהג בתורכיה, שכ״י של הקוראן, 
שנכתבו בידי שול מאנים, נקברו אתם בקבריהם ("המזכיר", 
א׳, 106 , 1858 ). בימי מלחמה ושמד היו היהודים נוהגים 
לגנ(ז את ספריהם במערות או בקברים למען יישמרו. במכתבו 
של ר׳ חסדאי אבן שפרוט (ע״ע) למלך הכחרים מסופר בשם 
"ישישי־הדוד", כי בגזידת־שמד נגנזו במעדד׳ "ספדי־התורה 
וכתבי־הקודש". ב 1947 נמצאו במערה שבעידפשחה במדבר־ 
יהודה, ובשנים שלאחר מכן גם במערות אחרות שבאותה 
סביבה, מגילות מקראיות ומגילות וקטעי־מגילות של כתבים 
מכתבי כת הקרובה לאיסיים, שאנשיה נתגודרו במדבר־ 
יהודה, ומסתבר שהכתבים נגנזו על־ידיהם כשנאלצו לצאת 
משם (ע״ע מגלות ים־המלח). מקומות ג׳ היו גם בין נדבכים 
של בנייני־קדושה (שבת קט״ו, ע״א), תחת אבני*היס(ד של 
בתי־כנסיות (מגנצא) או בעליותיהם וגם בתיבות מיוחדות 



83 


גניזה 


84 



כתב ע? נכי נתב מחוס סו ה.גניזה״ הסאהיוית: הכתב התחתון — התרגום היווני < 8 ? הטסרא 
סו הטאה הס; ע? הכתב הפתוס — טפיוטי יניי, ב״י טז הסאה ה 10 


שנשמרו בבתי־כנסיות. לאחר שנתמלאו התיבות או הערימות 
שבעליית היו קוברים את ה״שמות" בבית־ד,קברות. בירוש¬ 
לים עוד היה בתקופה החדשה יום הוצאת ה״שמות" מן 
הגניזה לקבורה ב״אחת המערות אשר במורד הר־ציוף׳ מעין 
יום־טוב, ובטכס ההעברה היו המשתתפים והמלווים מנגנים, 
מזמרים ורוקדים ועורכים משחקים "בחרבות שלופות אלה 
מול אלה למען הגדיל את פרשת השמחה" ("ירושלים" 
[לונץ!, א/ 15 — 16 , תרמ״ב). מנהג דימה נהג גם בקצת 
מקומות אחרים. 


ג" כאלו התקיימו בקהילות רבות במזרח ובמערב. בדרך־ 
כלל לא הכילו אלא ספרי־קודש מן הרגילים — חומשים, 
סידורים וכר — שבלו ותשמישי־קדושה שיצאו מכלל שימוש. 
לפעמים נגנזו ביניהם גם ספרים או מסמכים שהם יקרי- 
מציאות או בגדר תעודות היסטוריות! אעם״כ לא יכול היה 
המחקר ההיסטורי ברוב המקרים להסיק תועלת מן תג", מאתר 
שהרטיבות, העובש והעיסוש עשו כליה בגווילים וניירות 
אלה — חוץ ממקרים בודדים יוצאים מן הכלל. 

הג׳ המפורסמת מבחינת המחקר ההיסטורי היא גגיזת 



85 


גניזה — גניזנאזי, אוגוסט רוזן נימהרט סרן 


86 


פוסטאט (קאהיד הישנה), שנתגלתה ונתפרסמה בעיקר ע״י 
ש. ז. שכטר (ע״ע) 18961 — 1897 . אמנם כבר ראוה שמעון 
דה גלדרן ב 1753 ויעקב ספיר (ע״ע) ב 1864 . אלא שלא ניתן 
להם לבדוק מה שנמצא בתוכה, מחמת אמונה תפלה מקובלת 
בידי אנשי המקום. בכל זאת הוצאו מזמן לזמן דפים שונים 
שלא ברשות ונמכרו לתיירים. חומר מן הג' נקנה ע״י הקראי 
אברהם סירקוביץ (ע״ע), ע״י הארכימאנדריט הרוסי אנטונין 
מירושלים, וע״י א. א. הרכבי (ע״ע), ודפים אלה הועברו 
לרוסיה. גם אלקן אדלר (ע״ע) ואחרים קנו דפים־מםפר 
מתוך עלים בלים אלה. ב 1896 קנו שתי תיירות נוצריות 
כמה דפים עבריים בקאהיר, וכשחזרו לאנגליה הראום לשכטר, 
שהכיר כי דפים אלה הם מתוך ספר בן סירא (ע״ע) העברי 
שאבד ונודע רק בתרגום יווני. בסוף 1896 נסע שכטר לקאהיר, 
ולאחר השתדלויות ועבודה מאומצת במשך כמה חדשים 
העביר כמאה אלך דפים מתוך הג׳ לקימבריג׳. ע״י חוקרים 
וחובבי״ספר שבאו אחריו לחפש חוסר בג ׳ הגיעו לספריות 
הגדולות שבעולם עוד כמאה אלף דפים נוספים• הג׳ הקא־ 
הידית נמצאה בעליית "בית־הכנסת של עזרא", שמתפלליו 
נהגו מנהג ארץ־ישראל הקדום, ובו הורו תורה הרמב״ם, ו" 
אברהם בגו וגדולים אחרים. בית־כנסת זה נבנה ב 882 על 
תלה של כנסיה קופטית שנמכר ליהודים. אמנם ב 1890 חודש 
הבניין, אבל עליית חג׳ נשארה כמות שהיתר" העליה היא 
בקצה עזרת־הנשים, ואין בה לא חלונות ולא דלת, תיתן 
להגיע אליה רק בסולם דרך חור גדול שבצדה. 

גניזודמצרים העלתה לאור־עולם אוצרות של ספרות ושל 
תעודות היסטוריות. בין השאר נמצאו בה: 1 ) רובו של ספר 
בן סירא העברי ! 2 ) קטעים מתוך התרגום היווני של עקילס 
(ע״ע) למקרא! 3 ) ספר ברית דמשק (ע״ע) 1 4 ) פיוטים 
עתיקים של פייטנים מארץ־ישראל, בבל וספרד! 5 ) חומר 
רב לתולדות היהודים באו־ץ־ישראל ובמצרים מזמן כיבוש 



סן ה״גנייה" הקאהירית: 

טחון־ אינרת ש 5 ר' האי 1 או; 

ווו £ 31 * 1 , 693 , 1 , 511111165 ( 11 זנ .() 


יייג יניו, 1 'ו<'./זי ייי.יי■ י 

ל ^ 7 ^־ 0 ► י יל לי׳ י יי 1 *'; * 7 

!׳$ •/:; יו , *י*״ייייזל*ג 9 ״פד.^ 4 *^* 1 ". 

- :.־ עיייי״־ע״ת-י־י****, י,״׳; 

.־.׳ירי יייטג י׳ית * •!.י ־ 

^זןיייסי■^ י׳ 5 א״< 4 יי'<*^אמי• ׳ ־ 

. .,׳ ;; 

:.־:ג*־"יויז:*^ך(.־..״״,'. י ' 1 * 5 יי"■ 

$י.זי<*ייגי.ל*~י <<י .-ץ.־■ .'׳ י יי'■'■ י 

׳!־ 1 י יי. 4 , צי ׳•:יי־,'•- 


זת ע׳ייא צל <•<*, יי• ^ ״ י ׳*. י *׳ ׳" ד; 

יי׳־* יי^ל <^־ ע-ייד -י* ״• ע״י־ " י 7 . 

; י : ''• צייןי ^ילדיי־ז־י 1 'י־'.צ,- 0 .• ,־.־ י-. 

2 1 *יי׳'״״' '''׳ 1 ז יי ׳'־■׳ ז *ע<י״ייינמיץ.-ר ע 
׳ 5 ג<ץי*י 0 ויוי׳־ו גנעי-יכיזז •׳.יימגי■״. 1 •י ■ 

• ׳;. צייט׳יצץ*׳ י׳.־׳;(.״■ , ._. י \י. ^ . י 

!"?(,#גי׳-ייד׳עא״יו י־צייייי׳צע^ץ-׳! "" .*,*• 
; ״, •ידי( 9 ׳ 8 ייי!ט,'. 1 צ<יי*״.״. י״ ■י. ■ ,.,־,. 
^'*•.־שימתימ^יגו <׳.*?-'•- .• .־.״ .. . . . 

־• י י■׳,י י־?ע י ץ יעו !.י יי י"־• .. 

^ יא ■טי׳יו ןי.ץ<צ*,׳׳ יןד? ,.׳׳.־לי:*י•■•;■..־ ~ 

. ד-י-ז^דילליגיגי-ץ 

י! , ' יי־׳י'-״ י'"' , ׳ ה ־. י '״.־־.■־<..' . י י 

8 • ■■'ז'.•׳■׳ ;::•־'• .גי־ ■-.(׳,״ 

י• ל י-"י י 1 ־'* 7 יי 0 ׳'־י כי ׳־! 11 •־׳ 7 ״- .... :: י, 
ל? " י־צ י* מך ־פיני יי י.־׳_',ן מ ד ,י...., י ן, 

;. 7 *׳דיס* 4 * 1 דיר די ♦* רו די;ר לר/י~ :'ר׳־ ל־וידיי * 

~ £ די ? לל ר *ד! ו לד דד<י\ 4 ו * זד.י* י*י ;*■.;י -* ף-^.;. .. 

^ מיז י״ 0 * 4 ^ י ! ל־״י' ¥ <*׳יי'<נ ׳ * ■ 


טו ה״נניוה" ווהאהיריח: 

עטור טמכילהא דר' שסעח בז יוהאי 
(כ״י אנטוני! 236 , רזי נ' ע״א) 

הארץ ע״י הערבים עד מסע־הצלב הראשון, תקופה שלא 
ידעו חכמים עליה ולא כלום! 6 ) חומר רב לתולדות הקראות! 
7 ) תעודות אותנטיות וחתימות של אישים חשובים! 8 ) חומר 
היסטורי ותרבותי מגוון ביותר, ובתוכו סיוטים אשכנזיים וכן 
כתבים (מכתבים וגם שידים) מהמאות ה 13 וח 15 ביחודית־ 
אשכנזית. התעודה הקדומה ביותר, שתאריך בצדה, היא 
,זכרוךעדות״ מפוסטאט עצמה משנת 1062 לשטרות, שהיא 
750 לסה״נ. 

גם במקומות אחרים נפתחו ג" וקברי־שמות, כגון בפפא 
(קרים). לובלין (פולין), טריפולי וירושלים, אבל לא נמצא 
בהם דבר של ממש. לכתבים במצרים ובמדבר־יהודה עמד 
אקלים צח ויבש, ששמר עליהם מכללן חרוץ ! תנאים אלה 
לא היו לכתבים שבמקומות אחרים. 

שי״ר, ערך פיל, ב׳, ע׳ ,גנז״, 173/4 , 1914 ! ד. קאופמן, 

אור הגנוז (,השלח״. ב״, 385 — 389 , 490-481 ), 1897 ! י. 
מוסרי, אוצרות חדשים של ב״י יהודים בקאירו (.מזרח 
ומערב״, א׳, 27 — 31 ], 1920 ! ב, צ. הלפר, עלים בלים 
(״התקופה״ י״ם, 261 ־ 276 ), 1923 , (שם ר, 284-261 ], 1924 ! 

א. ס. הברמן, הג/ 1944 ! הנ״ל, עדה ועדות, 1952 ! א. ל. 
סוקגיק, מגילות גנחוח, א׳, 1949 , ב׳, 1950 ! אוצר המגילות 
הגנוזות, תשט״ו! י. ידין, ספר מלחמת בגי אוד בבני חושך, 
תשמ״ז. 7/11 ,.!*! ; 1947 ,.ש 0 ז! 1 )€ ! 7/11 , £2816 .£ .? 
/ 3 ) 014 7/11 ,״!(סס־! ״ 1 ■ 1 ; 1950-1951 , 1-11 , 70111 ) 5 0 ) 5 
- 156 , 1 . 511141 .* 1011 .!]־] 011 [) ?,ס ) 1/1 מין 111 ) 11131 ) 00 4 ) 001 
הו 3 ) 11 ) 011 ) 013 .: 41111 < ." 7 .[- 7 ת! 11616 ) 1 ג 8 .ם ; 1949 ,( 158 
. 1955 , 1 ) • 1 ס 0 1170100 <£ ־./ , 11 ) 3 ) 0 00 ) 1140 [ ) 1/1 

א. מ. ה. 

ג;!־ז.נאו, אוגוסט רוזן גןטהרט פזן — £^ח 0 

ו 31 ת 6156 ת 0 חס׳ו 1 ג*־ 11:1131 ש 7 י 1 — ( 1760 , שילדאו [םא<ד 
סוגיה] — 1831 , פוזן), מצביא ומדינאי פרוסי. ג׳ היה בנו 
של קצין סאכסי בשם גיטהארט (השם ג׳ נתווסף על שמו 
במאוחר). ג׳ הצעיר נתחנך בבית־ספר ישועי בווירצבורג, 






87 


נניזנאז, אוגוסט רוזן ניטהרט פון — גניזנו 


88 


למד שנתיים באוני¬ 
ברסיטת ארפורט, נכ¬ 
נס לצבא האוסטרי 
ועבר ב 1780 לשירותו 
של הנסיך מאנסבאן*. 

ב 1782 נשלח לאמרי¬ 
קה כמפקד חיל־שכי- 
ריס, שהנסיך מכרו 
לאנגליה לצרכי מל¬ 
חמתה באה״ב. באמ¬ 
ריקה הכיר ג׳ את 
שיטות הלחימה של 
צבא עממי, ביהוד את 
הלחימה בקבוצות 
קטנות וקלות־תגועח 
(ע״ע גריליה), ואת 
ההבדל שבינה לבין השיטות שהיו מקובלות בצבאות החיי¬ 
לים המקצועיים השכירים באירופה. אחרי שובו מאמריקה 
נכנס ג׳ ב 1786 לצבא הפרוסי והתעמק בלימודים צבאיים 
ומדיניים. מאחר שלא השתייך לכת האצולה השלטת, לא זכה 
לעלות בדרגה בהתאם לכשרונותיו. אולם בשעת התמוטטותה 
הצבאית המוחלטת של פרוסיה במלחמתה בגאפוליון ב 1806/7 
היה ג , — שהיה אז בדרגת מאיור — מן המפקדים המעטים 
שידעו להחזיק מעמד, והגנתו על העיר קו׳לבדג במצו׳רה 
הממושך ע״י הצרפתים הוציאה לו מוניטין'בכל גרמניה, 
אחרי המלחמה היה — יחד עם שטין (ע״ע) ושרנהורסט 
(ע״ע) — ממניחי היסוד לחידושם ופיתוחם של המבנה 
המדיני והאירגון הצבאי של פרוסיה. כשפומר שטין עפ״י 
דרישת נאפוליון, התפטר גם ג' וערך מסעות בארצות 
העוינות לצרפת — רוסיה, שוודיה ובריטניה, ב 1811 חזר 
לברלין והיה ממנהיגי הפאטריוטיזם, שדרשו מלחמה נגד 
נאפוליון, ויצא לשליחויות סודיות אל ארצות-הוץ; בשנצ־ 
מרף המלך ב 1812 לנאפוליון במלחמתו נגד רוסיה, שוב 
עזב ג׳ את הצבא ואת פרוסיה. אחרי בשלונו של נאפוליון 
ברוסיה חזר ג׳ לפרוסיה ונעשה אחד המנהיגים החשובים 
ביותר במלחסת־השיחרור הגרמנית נגד הכובש הצרפתי. 
באביב 1813 נתמנה — בדרגת גנראל־מאיור — לראש המטה 
של בליכר (ע״ע) והיה ממתבנני הפעולות שהביאו לקרב 
על-יד ליפציג < ב 1814 תיכנן את המסע של בליבר בצרפת 
עד לכיבוש פאריס, וב 1815 השתתף באופן מכריע בנצחה 
על־יד וטרלו (ע״ע). במשא־ומתן על השלום השתדל לשווא 
להחזיר את אלזאס לגרמניה. ב 1816 התפטר ג׳ מפיקודו 
הצבאי, משום שדעותיו המתקדמות ושאיפותיו הגרמניות- 
לאומיות היו מנוגדות לחלוטין לכיוון השמרני, שנקטה 
ממשלת פרוסיה אחרי 1815 , אך ב 1818 נתמנה לחבר מועצת־ 
המדינה, וב 1831 , בזמן המרד הפולני׳ הועמד בראש הצבא 
שנשלח לפקח על הגבול. שם חלה בחולירע ומת, 

12711/12111 ה 14 )¥ 1 ) 1 > 0. 14. ?01(2-11. 1)01611101*, 021 1*1x11 
; 1914 ,.ס , 801 ״ז 6 .״ו ; 1864-1881 ,.־ 68 5 ,. 0 .׳> .זוז ! 7 )/ 072 
, ס 7/071 .. 110111 ) 14. 1)01611101*, 021 1*1x11 <1(1 ¥(!<11111x1 
- 2/70 א ■ 1 ) 11/11111 ■ 0 ( 1 ■ 01x1 ,ח 50 ט 68 וו 60 :> 00 .? ;* 1920 ,. 840 2 
.)) 11114 ) 1/1 ) ¥1 ) 11111/1 ) 4 ) 41 1014 . 0 , 101 ) 81 .ס ; 1933 , 0111 ) 1 
; 1939 .( 7 ) )) 811 ( 17 ( 1*1x7 סוס ,. 0 ,* 0110*8x11 ..א ; 1932 
. 1930 ,(דראמה) .ש . 7 ! .א , 00012 ./א 

א. 0 . י. 


נ^זנ 1 ( 0 ת 2 ש 1 ת 0 , גרמ׳ מ 56 שמ 0 ), עיר במחוז פוזנאן 
בפולין המערבית. 38,000 תושבים ( 1948 ). בעיר 
מצויים כנסיות וסירות עתיקות, בתי־חרושת לתעשיית־ 
סוכר, לעיבוד עורות, לצרכי מזון ולטכסטיל (אריגי צמר 
ובד), וכן בתי־זיקוק ליי״ש, 

היסטוריה. תולדותיה של ג' קשורות קשר הדוק 
לתולדות פולין, כבירתה הראשונה ומרכזה הדתי מן המאה 
ה 11 עד תחילת המאה ה 14 . על־כן שימשה העיר מרכז 
לאגדות על ראשיתה של פולין; שושלת הפי_םטי 0 מתייחסת 
על מחוז־ג/ — במאה ה 10 כבר היתד. ג׳ עיר; היא נוסדה, 
כנראה, על ישוב סלאווי קדום, שהיה גם מקום פולחן אלילי. 
בסביבותיה נתגלו בזמן האחרון שרידי ישובים פרהיםט 1 ריים. 
על קבורתו של אדאלברט (הוא וויצ׳ץ) הקדוש הוקמה 
קאתדראלה רומאנית. ב 999 או 1000 באלג׳ הקיסר א 1 טו 111 
כדי להשתטח על הקבר, והעניק לעיר זכות לשמש מושב 
לארכיהגמון. ב 1025 הוכתר שם בולסלאו הגדול למלך־סולין 
הראשון, וכן הוכתרו שם צאצאיו אחריו עד 1320 , שבה 
הועברה חבירה לקראקא. 14200 ואילך נשאו הארכיהגמונים 
של ג׳ את התואר פרימאס (ראש־ההגמונים) של פולין, 
והשפעתם היתה ניכרת בענייני המדינה. במשך הזמן ירדה 
העיר מחשיבותה, במידה שמרכזה של פולין הועתק למזרח. 
ב 1793 , לאחר חלוקת פולין השניה, סופחה ג׳ לפרוסיה! 
אותה שעה לא היתה אלא עיירה קטנה. 

- 07 £2 , 146x868111 ,זוו : 1 \ 0/1 ? 14 ) 1110 > 1 2 ] 11107 א , 5. 1(01X2068 
•ז 3 ז% . 4 , ;^ 7/717 ) 4 ^ 11 יו .ש ,, 18 ;* ¥0/11 70 1012 ) 4101 2 ן) 2 *וח 

- 04 7 * 1 , 06110111 ( . 64 ; 1918 ,. 0 51041 . 4 ) 1  1 ) 7111 ) 71 ] 411 ( 07 ( 21 

יהודים. במאה ה 13 נזכר ישוב יהודי בסביבת העיר. 
במאה ה 16 נזכרו כמה יהודים מג׳ כמקורבים למלכי-פולין. 
לירידי-ג׳ היו באים סוחרים יהודים רבים, וליהודי "פולין 



המאתרראלה ׳ 52 נניזנו 



א. דוזז ניטהרט פ 1 : נניינאי 




89 


מיזנו—גן־ילדים 


90 


גדול" היו ירידים אלה מקום הכינוס ותאריך לפרעון־חובות. 
אחרי השרפה הגדולה ב 3 ! 16 היו רק כשלושים בתים של 
יהודים בעיר, ובאמצע המאה מנה הישוב כשמונים נפש. 
הרובע נשדד לגמרי בזמן־ מלחמת־השוודים ונשרף כלל, 
וזמן־מה לא ישבו יהודים בכלל בעיר. רק אחרי חתימת שלום־ 
אוליבה ( 1660 ) נתחדשה הקהילה בג/אבל כבר ב 1661 הוצאו 
יהודי ג׳ אל מחוץ לעיר. במלחמת־הצפון, בתחילת המאה 
ה 18 , נפגעו היהודים בג׳ שוב, והישוב נתמעט. פריחה חדשה 
התחילה ב 1793 , כשעברה העיר לרשות הפרוסים. הקהילה 
גדלה, וב 1848 נבנה בית־כנסת מפואר בלב העיר. ב 1849 
ישבו בג׳ 1,783 יהודים. בסוף המאה ה 19 החלה ירידה 
בקהילה, וב 1921 ישבו בה רק 393 יהודים. ב 1931 כבר לא 
היתה בג׳ קהילה מאורגנת. בזמן מלחמת־העולם 11 הושמד 
הישוב היהודי כליל. 

מ. 

$ך : ילד'ם, מוסד חינוכי לילדים בגיל שלפני בית־הספר, 
המיועד לפיתוח מכוון ומתוכנן של כוחותיו הפיסיים 
והרוחניים של הילד ע״י סביבה חינוכית מאורגנת, פעילות 
עצמית ומודרכת של החניכים, ובעיקר ע״י המשחק על סוגיו 
וצורותיו השונים, בהתאם לצרכי הילד ודרגת התפתחותו. 

השם ניחן ב 1840 ע״י פרידריך 

סרבל (ע״ע) למוסד לילדים בגיל 3 — 6 שנים, שהוקם על־ 
ידו ב 1837 בבלאנקנבורג(גרמניה) לשם "טיפוח יצר־הפעולה 
של הילדות והנעורים". לג׳ של פרבל קדרו בארצות שונות 
מוסדות לשמירה ולטיפול סיסי והיגייני למען פעוטות 
מחוסרי טיפול מספיק מסיבות סוציאליות. בתי שמירה ומחסה 
כאלה לתינוקות כבר הוקמו בצרפת על-ידי ז׳ פ. אוברלן 
( 1:110 ^ 01 .? .ס) באלזאם ב 1767 , באנגליה ע״י רוברט א(אן 
(ע״ע) בין 1800 ו 1824 , באיטליה ע״י ם. א£(רטי( 11 ! 0 ק^.?) 
בקרמ 1 נה ב 1830 , וע״י יחידים או חברות־צדקה במקומות 
שונים בגרמניה, הולאנד ובלגיה. מפעלו של פרבל נבדל מכל 
אלה בכך, שמגמתו לא היתה פילאנתרופית אלא חינוכית, 
גישתו החינוכית של פדבל היתד■ מושפעת מקומניום (ע״ע), 
רום( (ע״ע) ופסטלוצי (ע״ע) ומהרעיונות הסילוסופיים של 
האידיאליזם הגרמני. החינוך היה בעיני סרבל סיוע והדרכה 
לילד בהתפתחותו הטבעית מדרגה לדרגה, וכאמצעי העיקרי 
לכך ראה את הפעילות הספונטאנית — המשחק. בעזרת 
"מתנות" ועיסוק בהן בסדר מסויים וקבוע מראש, על־ידי 
משחקים בקבוצות וביחידים, רצה פרבל להשתמש ב״יצר־ 
המשחק" של הילד הקטן כדי להביאו להבעת עצמו ולפיתוח 
אישיותו, ואף לרעיונות מסויימים על מהות העולם. המכשי¬ 
רים וכלי־המשחק—"המתנות"—הם: כדור, קוביות, גלילים, 
תיבוודבניה! מלאכות קליעה, גזירה, רקימה וכר. סרבל תיכנן 
את הג׳ גם כדוגמה ומקום־הדרכה להורים, בייחוד לאמהות. 
הוא רצה להחדיר את רעיון הג׳ לתוך המשפחה, לבית שהוא 
הרקע האורגאני הטבעי שבו צומח הילד הרך: הבית יכול 
להיות גן־הילדים האידיאלי. 

גד 1850 הצליח סרבל להקים רשת של 20 ג" בארצו, 
אולם פעילותו החינוכית ומוסדותיו נאסרו בפרוסיה בתקופת 
שלטון הריאקציה ב 1851 — 1861 . גם אחרי ביטול האיסור 
התפתח הג׳ בגרמניה דק על בסיס פרטי, אף בתקופה שבה 
כבר נכלל בארצות רבות אחרות במערכות החינוכיות 
הלאומיות. 

תלמידיו המרובים של פרבל הפיצו את תורתו ברוב 


ארצות אירופה ואמריקה. אולם במשך הזמן נעלמה אחת 
המטרות הראשוניות של פרבל — שהג׳ ישמש מ ו ם ד ל ה ד¬ 
רכת הורים לחינוך־ יל דים. הג" הפכו למוסדות 
חינוכיים בשביל ילדים בגיל שלפני בית־הספר (בני 3 — 6 
שנים), עפ״ר כמוסדות פרסיים או סוציאליים ובתי־מחסה, 
שהוחזקו ע״י אירגונים סילאנתרוסיים, 

במרוצת הזמן הריקו תלמידיו של סרבל את תורתו 
מתכנה העיקרי. הם שמו את הדגש בכלי־משחקיו הסמליים, 
שיעבדו את הילדים להם ולדרכים קבועות וקפואות של 
פעולה וביצוע, לימדו את הילדים לפי נושאים שבועיים 
וחדשיים רחוקים מצרכיהם, מהתעניינותם, מכוח־הבנתם 
וכשרם, ועי״ב הרחיקו את הילדים מן היצירה וההבעה החפ־ 
שיות וחסמו את הדרך בפני התפתחותם והתקדמותם. 

דחיפה חשובה לקידומו של הג׳ מבחינה חינוכית וסוציא¬ 
לית ניתנה ע״י הרופאה והמחנכת האיטלקית מריה מ ונ־ 
ט סור י (ע״ע), שפתחה ב 1907 ברובע־הפועלים ברומא, 
במקום שהילדים היו מופקרים לרחוב, "בית־ילדים", שתפ¬ 
קידו היה לא רק להשלים את החינוך במשפחה, כי אם 
להוות מרכז לקידום חיי־המשפחה בסביבה. עיקרה של שיטת 
מונטסורי הוא החינוך לחופש ועצמאות — לעצמאות שהיא 
יסוד החופש. לשם כך יש ליצור סביבה חינוכית, שתהא 
מותאמת לכוחותיו הפיסיים והרוחניים של הילד ותאפשר 
לו התפתחות מלאה ע״י פעילות חפשית ועצמאית. הפעילות 
העצמית מחזקת את בטחונו של הילד ומשליטה אותו על 
סביבתו. מתוך ניסויים, הצלחות וכשלתות לומד הילד את 
השימוש הנכון בכלים וקונה לו זריזות מרובה בטיפול בהם. 
בבית־הילדים מיסודה של מונטסורי העמידו את הדרוש לילד 
להתפתחותו הפיסית והרוחנית לרשותו האינדיווידואלית, 
לבחירתו החסשית ולמשג־ידו. דבר זה היה בו מן 
המהפכה ממש במהותה ובדרכה של העבודה בג׳. בג" 
הפרבליים עסקו כל הילדים בעבודות ובתמרים ובכלי־ 
משחק זהים, שהגננת היתד, מגישה לכולם, וציבור־הילדים 
כולו היה מבצע שם באותה שעה את אותן הפעולות המכוונות 
ע״י הגננת, משחקי־מעגל, שירה בציבור, שיחה וסיפור וכר. 
בבתי־הילדים לפי מונטסורי צומצמה הפעילות הקוליןטיווית, 
ונקודת־הכובד הועברה אל ההתעסקויות האינדיווידואליות 
העצמיות של הילדים. בתי־הילדים לפי מונטסורי הצטיינו 
ברמה היגיינית גבוהה, בסידורים נאים ואסתטיים( היא 
השרתה בתוכם אוירה של בית טוב, מסודר ומשקי למוסת. 
אולם היא ביססה את השיטות והמכשירים החינוכיים על 
הפסיכולוגיה של האלמנטים, שלפיה קודם תמיד החלק לשלם 
בלמידה, בחשיבה ובכל תהליכי־החיים ז מכאן השיטה 'של 
אימון הילד בפעולות חלקיות, כדי להכשירו לפעולה שלמה, 
מורכבת. — מפנה חדש בשיטות החינוך בג׳ בא בעקבות 
תוצאות המחקרים בפסיכולוגייח־המעמקים ובפסיכולוגיה 
ההתפתחותית בחמישים השנים האחרונות, שקבעו את הגיל 
הרך כתקופה המכרעת בהתהוות האישיות. על סמך המחקרים 
האלה הונחו היסודות והותוו הדרכים לפדגוגיה החדשה גם 
בג" בעולם. היום מייחסים חשיבות מיוחדת לנסיונות 
החברתיים שהג׳ מקנה לחניכיו. המחנכת משתדלת להעניק 
לילד יחם חם וידידותי, עזרה במגעו עם חבריו, כדי להגביר 
את בטחונו ולהתוות דפוס ודוגמה ליחסיו עם בני־אדם בהווה 
ובעתיד. 

תשומת לב רבה ניתנת בגן החדש לפיתוחו השכלי 



91 


גן־ילדים—גנימדם 


92 


של הילד. הג׳ מספק לילד סביבה פשוטה ובטוחה, שבה 
הוא יכול לחקור את המעניין אותו, להבהיר ולעבד את 
מחשבותיו, כשהוא מוגן מהפרעותיו של העולם החיצוני. 
המחנכות בג' מתכוונות להציג לפניו עובזלת־תיים פשוטות, 
בהתאם לדרגת הבנתו. אגב משחק ועיסוק קונה לו הילד 
דעת וניסיון. במשחקיו למיניהם הוא חוזר ובונה, חוזר ויוצר 
את מפעלי המבוגרים. ומתוך כד הוא מקרב אותם לעצמו 
ומגיע להבנתם. כשהילדים מגיעים לגיל 5 , מתרחבים מקומן 
והקפן של פעולותיהם. הטיולים והביקורים בסביבה מספקים 
תוכן חדש למשחקי־הבעה ותשובות על שאלות רבות המט¬ 
רידות אותם. בכיתת-הג׳ הם מבטאים את רשמי הראיה 
והשמיעה שלהם בעזרת חמרים ובלי־בניה ובאמצעות שיחה, 
סיפור, מוסיקה ויכו", 

עם תפקידיו החשובים של הג׳ החדש נמנה הפיתוח 
הפיסי של הילד. תשומת־לב מרובה מוקדשת לשיפור מצבו 
הבריאותי וההיגייני. משחקי־גוף מרעננים ומבריאים תופסים 
חלק הגון בסדר-יומו של הג/ וכן נהוגים בו משחקי בית 
וחוץ, תרגילים לפיתוח השרירים הגדולים, לשליטה מוטו¬ 
רית, לתיאום השרירים והפרקים וכר, תרגילים המניחים 
יסוד לזריזות ולשיווי־משקל גופני. לשם מניעת התעייפות 
מתחלפים בסדר־היום פעילות חזקה במשתקי־שקט ובשעות־ 
מרגוע. 

היום מצויים ג" ברוב ארצות החרבות המתקדמת. באמ¬ 
ריקה נוסד חג׳ הראשון, בשפה הגרמנית, ע׳י גב׳ שולץ 
בווטרטאון בשבת 1855 . הג׳ הראשון בשפה 

האנגלית נוסד ב 1860 בבוסטון על-ידי אליזאבת פיבודי 
(ץג> 0 ל 3 ־? ■£), שהיתר, מושפעת מן הפילוסופיה של ה ־ 0011 
ץ 11 ק 50 ס 1111 ? 0£ 5011001 1 >־ימ> וקרובה לרעיונותיו של פרבל. 
ו. ט. הדים (גר״גן! •יו • - /*ץ), שר-החינוך בממשלת אה״ב, 
שגם הוא היה תלמידה של אותה אסכולה פילוסופית, הכנים 
ב 1873 את הג ׳ לתוך מערכת־החינוך הציבורית בסנט 
לואיס. ב 1876 הוצג הג׳ בהצלחה מיוחדת בתערוכה הגמלה 
בסילאדלפיה, ובהשפעתה החלה התפשטותו במדינות שונות 
של אה״ב. החל מ 1886 נקבע—תחילה בקונטיקט וורמונט— 
מעמדו של הג׳ בחוקי־החעוך של מדינות רבות. ב 1931 חייב 
חוק בקאליפורניה להקים ג׳ ע״ם בקשתם של 25 בתי־הורים 
בתחום של מיל מסביב לבית־ספר יסודי. באותה שנה היו 
הג״ למוסמת ממלכתיים לפי החוק ב 40 מדינות באמריקה. 
החל מ 1888 תלה התפתחות חדשה בשיטות הפדגוגיות בג". 
זעה בריאן(נע 7 ! 8 ״^) ופטי ם. היל ( £111 ! . 5 ץ״ 3 ?) שיח¬ 
ררו את התיאוריה של הג׳״מתלותה ברעיונותיו הפילוסופיים 
של סרבל ואת העבודה המעשית בג׳ מתלותה בהגבלות 
שהגביל פרבל את טיבם וסדרם של המשחקים. השאיפות 
החדשות ("ג׳ פרוגרסיוד") מצאו את הסכמתם וסיועם של 
מחנכים חשובים, כגת וילים ד- ברנהם (-״״ 81 .מ 1 מג 111 !זו\ 
!מ*!!), ב סטנלי הול ( 11311 ץ 10 ״^ 5 . 0 ) וג׳וודיואי(ע״ע). 

באנגליה נוסד הג׳ הראשון ב 1854 . שנים רבות נשאר 
קשור ב״כיתות־הפעוטות״ ( 5 * 01355 5017 ־ 0111 , שמטרתן העי¬ 
קרית היתד, טיפולית וסוציאלית. רק מ 1911 החלה התפת¬ 
חות עצמאית של הג" הומת לפעולותיהן של מארגו־ט 
מקמילן(ם 430141113 ן. 14 ) וגרים איאן(ת**י 0 01-306 ). ב 1918 
הפכו בתי־הספר לפעוטות חלק של מערכת-החינוך הלאומית. 
ב 1932 עמין היו רוב בחי-חספר לפעוטות משמשים חוגים 
נזקקים לעזרה סוציאלית. אולם בזמן האחרון ניכרת שאיפה 
להתפשטות חינוך חג׳ גם בין חוגים אחרים. עם מצדדי 


חיניד הג' נמנה בין השאר ברטרנד דסל (ע״ע). גם בצרפת 
עד לתקופה האחרונה היד, האלמנט הסוציאלי מכריע במוסדות 
לפעוטות, ודק אחרי מלחמת־העולם 11 החל הג׳ להתקבל 
כחלק של מערכת־החינוך הכללית. 

בוועה הסוציאליסטית היו הג" חלק של תכנית־השיכון 
המוניציפאלית! בכל גוש של בתי־דיור שהוקמו מטעם 
העיריה נוסד ג׳ לילדי הדיירים. באיטליה נכללו הג" במערכת־ 
החינוך הממשלתית! קיימים, אמנם, גם מוסדות פרטיים, אבל 
חינוך הגננות מרוכז בידי הממשלה. בגרמניה נשארו הג" 
מוסדות פרטיים! רק חינוך הגננות סודר ע״ם חוק ממשלתי 
ובמוסדות ממשלתיים. ברוסיה הסובייטית מהווים הג" חלק 
של מערכת־החיגוך הכללית. 

על הג׳ בישראל ע״ע ארץ־ישראל, חינוך. 

בשנתון הסטאטיסטי של או״מ מ 1954 ניתנת סטאטיסטיקה 
(ברובה משנות 1951 — 1952 ) מטעם אונסק״ו על מוסדות 
״לחינוך שלפני ביה״ס״ בארצות שונות — סטאטיסטיקה 
הכוללת את ד,ג". 


מספר הילדים 

מספר המוסדות 

ארץ 

66,000 

1,200 

אוסטריה 

20,000 

650 

אוססראליה 

990,060 

134)00 

איטליה 

37,000 

700 

אלג׳יריה 

323,000 

4,200 

בלגיה 

84,000 

1,400 

ננראזיל 

284)00 

600 

בריטניה 

6814)00 

9.600 

גרמניה המערבית 

3704)00 

3,300 

הולאנד 

3714)00 

24)00 

יאפאך 

33,000 

14)00 

יוון 

65,000 

1,800 

ישראל 

34,000 

1,400 

לבנון 

109,000 

1,200 

מצרים 

5,000 

150 

נירזילנד 

317,000 

7,300 

פולין 

84)00 

ז 

צ׳ילה 

233,000 

6,300 

צ׳בוטלובאקיה 

582,000 

4,100 

צרפת 

674)00 

ו 

קובה 

224)00 

500 

קולומביה 

29,000 

800 

שוודיה 


0011011 * £41 ( 401011001 מ, ,£{ 0 ( 71 ,• 1 *£ו 31 ״ע* 8 מ ¥3 \ . 0 .א , 
1908; \ 11111 ( £10 ( 111011 ^ 5 1 * 14011111:0 110 ' 7 ,; 1 [ 1 ז 31 ק 11 א .א .זו - 
04, 1914; 18 ., £101101'1 1£ £111)01^/01 01)110011004 1 ן , 

1916; ? 1/10 01 / ( 11 ( 01911 ( 01911 00041901 . 4 , 11111 . 8 ץז 1 ג 
£. 0114 £1111 01040, 1923; )4 118 1*8 1411(18*11, £:400001 ק ) 
$0/10011 ( 11 * 1,11 ** 1111 ? .? .\). ; 1927 ,( 44101 ( 0 001 ( £10101 סס 
(1*. 6) $01/101 1/10 ( 11 ( 01 ( 001 ( £49 ( £1011 110 ' 7 ,(־ 1 * 0-11111411 ? •א ׳ 
£0?19/>190, 1929; 7" 010/10)1/1)90/1 )191 1091401£011110191)1)01) ))>14 
£ 101 ) 1 ) 01 )) 11 ) 01 ), 1931; £ 10/101 .£ ,,״ 110 * 411 ז . 11 • 1 * 130:11 .מ 
19. /4. 3 101)1011011, 1931*; 8. 818*1-1 5 . 1 — : 1 * 0 * 008 ^ ״ . 
813*11, 0)44 £ 8 * 0011 5 ' 1 * 11 * 3 * 1 ; 1942 , 001 ( 501 מ, 0 }ו *, 

0 £419099 .£ ס, $1114101 / 110 ( 0 ( 1 ז 011 <} £0 ,ץ 511 ז*זו 1 נ 111 13 <)מ 11 ו 1 ס - 
1101 ), X\ 1/10 /ס ( £4190091101 , 1 !]*ז! 1 ם* 0 . 0 ; 1945 , 1 .סא ,׳ 

$0/1001 01 70011 1 ( £011 , 51 * 01 ? .£ ; 1946 , 44 ( 0 £( 0191 צ , 
1949; ?*81210221-? 401% 19/101 1 /( 0/11 !\( 001 , 163118 *^- 1 *< 61 ז 
$0/1191-%., 1950; מ $0 מ* 0018 .א-!ז*ג 801 .א ״ 1 -ע* 11 זבא -א , 

1/04011109141111! 011/4101)'! £/001 <£ ,*ב 10 א . 14 ; 1952 ,ץ 
10)1)4111) 1953; ש. פאיאנם־גליק, על החינוך הפרוגד־ 

סיבי באה״ב (אשיות, ד), תשי״א. 
01441)004 £40001100 ( עיתונים; .* 850 ^ . 13:0-11 * 11 ! )ס .|ן 

( 01 ( 001 ( £41 44 ( 0 .((ניו־יורק! □ 360 * £811 01111811008 -!ס) 

,(מוסקווה) 6 אמ 3 זעמ 0 ס 8 806 <ו^סאשס 1 ( ;(לונדון) 

ש. ם.־ג. 

גניטךס במיתולוגיה ד,יוונית— היפר, שנעל¬ 

מים מבני־אדם, שנתעלה משום יפיו לעולמם"של 
האלים. לפי הגירסה המקובלת ביותר, היה ג׳ בן לבית־ 
המלוכה הטרויאני. באחד הימים — כשרעה את עדרי-אביו 




93 


גנימדס — גנסין, אודי ניהן 


94 



נניסדם ונעודד ע? זים 

־י /י 

(ע־ם פסלו י 6 ל 5 א 1 כארס) 


בהרים שבסביבות טרויה — נחטף ע״י נשר שבא בשליחותו 
של זוס (דש אומרים — ע״י זום עצמו שהתגלם בנשר)׳ 
נישא השמימה ונתמנה למשקה־האלים בהר־אולימפוס! במש¬ 
רתו זו הוא מכהן כבן־זוגה, שותפה או ממלא־מקופה של הבי, 
אלת־הנעורים. לפי גירסאות אחרות נחטף ג׳ בידי מינוס 
או טנטלוס או אאוס, ובהתאם לכד משתנה אף מקום המעשה. 
כפיצוי על חטיפת בנו נתן זום לאביו צמד סוסים נהדרים 
(דש אומרים — גסן־זהב מעשה ידי הפיססוס). הנשר שחטפו 
נעשה מזל בשמים, 

מקורות: איליאס א 265 וכר, זסג, 232 וכר > ההיסנון ההוסרי 
לאסרודיסי, 210 וכר! פינדארום, אודות אולימפיות וי 45 , וא, 

103 ! אפולת־ורוס, ביבליותיקה 11 ,.. . 12 , , 2 . 

;•ןי;י, דוזדלי 113 — 1 ת 1 תת 013 גת 11$011 ס — (נר 1902 , 
פילדלפיה), זמרת אמריקנית ממוצא יהודי-איטלקי, 

מן המהוללות שבזמרות־הסופדאן בדור האחרון. לראשונה 
הופיעה על בימת הקונצרטים בניו־יורק ( 1923 ). החל מ 1927 , 
עם הופעתה בהאסבורג, יצאו לה מוניטין אף על בימת 
האופרה. מ 1930 ואילך ערכה מסעות באירופה. ב 1936 הופיעה 
לראשונה בסמדופוליטן־אופרה בניו־יורק. 

^ים (ע! 6 מ£ — אולי מן השורש -מ£ שבלשונות המלא- 
דיות, המצוי במונחים לריקבון, בליה, התפרקות! 

בשפת הכורים — כינוי לאפיים המפד־ר של סלעי־הסביבה 
של עודקי־מינראלים), סלע מטאמורפי גס־הגרגר, בעל מבנה 
צפחתי, קלפי או עלעלי, שבהרכבוי משתתפים קווארצה 
ופצלת־שדה אשלגנית, ולפעמים גם מינראלים מטאמורפיים 
אחדים. מבחינת המבנה מצויינים הג" בסידור המינראלים 
שבהם לפי כיוונים מסויימים. הסדר זה עלול להתבטא 
באורינטאציה של לותות־גציצים בלבד! אולם לפעמים מת¬ 
חלפים לסירוגין פסים גרגריים ופסים עלעליים או גם פסים 


הנבדלים זה מזה בהרכבם הסינראלוגי, כגון פסי קדארצה 
ופצלת־שדה ופסים של נציצים. לפעמים נגרם המבנה הגניסי 
על־ידי חדירה של מאגמה בלוחות דקים לאורך מישורי־ 
צפחתיות מקורבים של הסלע (ג" של איניקציה). הפסים 
הקלפיים של גי רבים מקיפים גבישי פצלודשדה גדולים (ג'־ 
עיניים). גרנו לי ס הוא ג׳ מחוסר בציצים ובעל מבנה 
גגיסי חלש. 

בהתאם להבדלים הרבים שבהרכבם המינראלוגי קיימים 
הבדלים בהרכב הכימי של ג' שונים. 

מבחינת דרך־התהוותם מבחינים שלושה סוגים של ג': 

( 1 ) אור תו־ג״ — סלעים מאגמתיים, בעיקר גו־גיטיים, 
שבהם תלה רפורמאציה מכאנית בהשפעת לחץ טקטוני 
מכ 1 ןן, אגב שבירה חלקית של המינראלים המקוריים (קס־ 
קלזה), המלווה לעיתים פירה פסדימת של רקריסטאליזאציה. 

( 2 ) פ ר ה ־ ג״ — סלעי־משקע, שהפכו לסלעים מסאמודפיים 
מחמת חימום ולחץ ובמקרים רבים קיבלו תוספת חוסר 
מאגמתי! בתנאים אלה מתגבשים הסינדאלים של הסלע 
המקורי התגבשות מחודשת. פרה־ג" רבים נוצרו ע״י מטא־ 
מורפוזה של סלעים תרסיתיים! בךה-ג" אחרים הם תוצרת 
מטאמורפית של סלעים חוואריים. ( 3 ) ג' מקוריים — 
סלעים סאגסתיים. שנתגבשו מלכתחילה תוך תנאים של לחץ 
מכוון מחמת אינטרוזיות מאגמתיות לתוך חלק של הקרום, 
שהיה נחון באותה שעד. לךפורמאציה טקסונית חריפה. 

ב( 3 ) המבנה המכוון הוא מקורי, ואילו ב( 1 ) וב( 2 ) לא 
הוטבע על הסלע אלא בשלב מאוחר יותר של התפתחותו. 
( 1 ) ו( 2 ) נוצרים בעיקר בסטמורפוזה (ע״ע) רגלבאלית, אך 
הם מצויים גם באיזורי־מגע של אינטרוזיוח סאגסתיוח (ג" 
של מגע). 

סלעים מקבוצת הג׳ נפוצים בכל המאסיווים הישגים, וכן 
באיזורים של קימוט חריף מכל הגילים עד לשלישון. בא״י 
מצדים ( 1 ) ו( 2 ) בשטחים מצומצמים באיזור אילת. 

משום קשיותם הרבה ונטייתם להתפצל לאורך מישורי־ 
הצפחתלת יש לג" שימוש מצומצם בתעשיית-הבניין כחומר 
ללוחות או כאבני־ציפוי. 

י. ב. 

?נסין׳ איר' גיסן ( 1881 , סטאולדוב [אוקראינה! — 1913 , 
וארשה), סופר עברי. אביו, הרב יהושע נתן ג/ 

היה ראש־ישיבה. ימי ילדותו ונעוריו של ג׳ עבדו עליו 
בעיירה פ(צ׳פ (פלך אויריו׳ל). הוא למד ב״חדר", ואתר־כך 
בישיבת־אביו, שגם י. ח. ברני (ע״ע) היה אחד מתלמידיה! 
נוסף על לימודי־קודש למד גם לימודים כלליים, שפות 
וסשרויוית קלאסיות ומודרניות. בעודו נער החל לכתוב שירים. 
כבן 15 החל, יחד עם י. ה. ברגר, להוציא לאור, בשביל חוג 
קוראים המקורבים להם, ירחון ושבועון ספרותיים וביקש 
להוציא אפילו עיתון יומי. שירי ג , נקלעו לירד של נ. סוקד 
לוב (ע״ע), והלה הזמין את המשורר הצעיר לעבוד במערכת 
.הצפירה* בווארשה. כבן 18 יצא ג׳ לשם והתל בעבודה ספרד 
תית קבועה: כתב שירים. שהופיעו לראשונה ב״הצפירד.", 
מאמרי־ביקורת, תרגומים, סיפורים, שקובץ קטן מהם בשם 
.צללי־החיים* הופיע בתרס״ד. אך בין כתיבת הסיפורים ובין 
צאתם לאור החלה תקופת נדודיו של ג׳. שהפכו להיות נוסח־ 
חייו ונושא יצירתו. מקץ שנה אחת יצא מווארשה ליקאמדי־ 
נ(םלאב, משם לווילנה, שבה עבד זמן־סה ב״הזמך, משם 
לקיוב! גסיונו הראשון לצאת לחוץ־לארץ ללמוד ולהשתלם 



95 


מסין, אורי ניסן—גנץ, פרידרלך פון 


96 


נבשל מחמת חוסר תעודות. שנות קיוב היו לג׳ שנות מצוקה 
חמרית, רעב, אי־מנוחה נפשית! שם גם החלו, כנראה. 
ההתקפות הראשונות של מחלת־הלב, שהורידתו אחר־כך 
לקבר. השנים הללו היו סודיות מבחינה ספרותית, אולם 
תכניותיו לייסוד מאסף עברי והוצאת־ספרים לא יצאו אל 
הפועל. ב 1907 יצא ג׳ את קיוב, וע״ם הזמנתו של י. ח. ברנר 
נסע דרך וארשה וברלין, שבהן שהה עת קצרה, ללונדוו, 
להשתתף עם ברנד 
בעריכת "המעורר". 
כשל ונו של כ״ע זה, 
חילוקי־דעות קשים 
עם בדנר, ההווי של 
יהודי־לונדון, המחלה, 
כל אלה גרמו לו 
מפח־נסש קשה, בס¬ 
תיו של אותה שנה 
עלה ג׳ לארץ־ישראל, 
אולם גם בה לא מצא 
אחיזה. רשמיו היו 
מרים ביותר! במכת¬ 
ביו מן הארץ הוא 
מאשים באכזבתו פעם 
את עצמו ופעם את 
סביבתו, שהיא של "יהודים הסוחרים ביהדותם". ימי שבחו 
בארץ לא מצאו כל הד ביצירתו הספרותית. בקיץ 1908 חזר 
לרוסיה. ג׳ מת בווארשה (בכ״ז אדר א׳}, והוא בן 32 במותו. 

יצירתו של ג׳ היא אחד מציוני־הדרך החשובים ביותר 
בפרוזה העברית המודרנית, הן בהתפתחותה הלשונית והן 
בפרובלמאטיקה שלה. מורשתו הספרותית קטנה בכסותה: 
עיקרה הם ארבעה סיפורים: "הצדה", "בינתיים", "בטרם" 
ו״אצל", לפי שבסיפוריו הראשונים "צללי־החיים" לא בא 
עדיין לידי גילוי פרצופו הספרותי האישי, ובסיפוריו המאוח¬ 
רים — ״בגנים״ ו״קטטה״ — אפשר רק לנחש מעבר לסיגנון 
אחר, שלא נתפתח, כי המוות הפסיק את היצירה. השפעתם 
של ארבעת הסיפורים הנ״ל ניכרת גם בימינו. יחד עם 
י. ח. בדנר וג. שופמן (ע״ע) ניצב ג׳ בפתחה של אותה 
תקופה, שבה היה האדם היהודי עדיין קשור בהרגשת־עולמו 
לערכי-הרוח ולהווי של העיירה היהודית במזרח־אירופה ועם 
זאת כבר נושא בקרבו אח כל הסימנים של "אזרח-העולם", 
השותף לא רק להשגיה, בי אם גם להתפוררותה של התרבות 
במאה ה 20 . מבחינה זו קרוב ג׳ לברדיצ׳בסקי (ע״ע). 

נושא ארבעת הסיפורים וגיבורם הוא ג׳ עצמו, בשינוי- 
שם ובשינוי־מה של העלילה: אדם שעזב את ביתו בעיירת- 
מולדתו ונד למרחקים להיות "אזרח־עולם", והנה הוא עקור- 
עולם. לפרקים הוא מרחיק גדוד וחוזר אח״כ לביתו כנכרי 
בנכר ונכרי במולדת! לפרקים הוא מגיע רק לעיר הקרובה, 
הגדולה מעט יותר מעיירתו, ודי לו בניסיון זה כדי לדעת 
שהוא עקור ותלוש. הנושא האוטוביוגראפי הזה — הספציפי, 
לכאורה, דק לאינטליגנציה היהודית של הימים ההם, שדחתה 
את מסודח-האבות,—מתלכד בסיפוריו של ג׳ עם נושא כללי 
יותר: ההדגשה האוניוורסאלית של פרשת־דרכים, נכר, זרות 
תרבותית, אבדךאלוהים ואבזץ־שרשים. הרגשה זו מביאה 
לידי קריאת הגעגועים של הבן־האובד, המבקש לרגעים לנחם 
את עצמו: "אבא, הלא יש אלוהים בשמים, והוא כל כך 


טוב!" ("בטרם"). עצם השמות של הסיפורים מרמזים על 
היות הגיבור עקוד ממקום ומזמן. 

ביצירתו של ג׳ מורגשת ההשפעה של הספרות הסקאנדי- 
נאוויח ושל סיפורי צ׳כוב, שהיה אהוב ביותר על ג׳. בדיונו 
על הזמן כגורם בחיי-האדם ובחיי־החברה מתקרב ג׳ לאותה 
הרגשה של יחסות מגיין־הזמן שלנו, שאנו מוצאים אותה 
בעיקר ביצירת מרסל פרוסט (ע״ע). הדרך האסוציאטיורת, 
המרכז ת את העבר והעתיד בנקודת־ההווה והעושה לעתים 
את התמול מוחשי יותר מן היום הזה, מרחיקה את ג , מן 
המסורת של הסיפור העברי הריאליסטי ועושה אותו למספר 
"מ 1 דדני", ברוחו של אותו כיוון שנתפתח בספרות העולמית 
החדשה אחרי מלחסת־העולם 1 . 

סיגנונו של ג׳ זורם עפ״ד בקצבים ליריים, כמעט עד גבול 
מקצב שירי, אך ליריקה זו אינה עמומה ומטושטשת. ג׳ 
הקפיד על דיוקה של מלה והודאתה, על תיאור לשוני מוחשי 
של פרטים, של עצמים, של דמויות, של נוף. העולם הפנימי 
של האדם ביצירתו נמסר באור החוזר של כל המקיף אותו! 
מכאן הראליזם הגדול של התיאור וביטול כל מליצה בדרכי 
הביטה. משום כך היה ג׳ מיוצרי לשון הפרוזה העברית 
החדשה צילצולה של שפתו, על אף הרוסיציזמים המצויים 
בה לפרקים, הוא בדרד־כלל כצילצול פרוזה שיסודה לשון 
מדוברת. 

בתרגומיו וברצנזיות שלו (בחתימת א. אסתדזון) ניכרת 
קירבתו של ג׳ אל הסימבוליזם. הוא תירגם כסה "שירים 
בפרוזה" מאת בודלר. 

כתבי א. נ. ג׳, א׳—ג/ 1946 ! "הנדה", קובץ-זנרון לא. נ. ג׳ 
(כעריכת י. ח. ברני), תרע-ד! י. זמורה, קו לקו, תשי״ב. 

ל. ג. 

1 ןנםץ, מנחם ( 1882 , סטארודוב [אוקראינה] — 952 נ, תל־ 
אביב), שחקן, חלוץ התיאטרון העברי! אחיו של 
אורי ניסן ג , (ע״ע). עלה לא״י ב 1903 , עבד בפועל חקלאי 
וכמורה במושבות-הארץ. ג׳ הגה את הרעיון להקים בימה 
עברית ויסד את ״חברת חובבי האמנות הדרמתית״ ( 1907 ), 
שהציגה ביפו, בירושלים ובמושבות יהודה את המחזות: 
"היהודים" לצ׳יריקוב, "אוריאל אקוסטה" לגוצקו ועוד. ב 1912 
הזר ג׳ לרוסיה ויסד, יחד עם נ. צמח (ע״ע), תיאטרון עברי 
של חובבים, שמספר חבדיו שימשו גרעין לתיאטרון "הבימה' 
שנוסד במוסקווה ( 1917 ). ב 1923 בא ג׳ לברלין, יסד את 
התיאטרון הארצישראלי (תא״י) והציג בהצלחה מרובה את 
המערבון התנ״כי "בלשאצר" מאת ה. ר 1 שה, בראש התא״י בא 
ב 1925 לארץ והמשיך לפעול בו בשחקן. ככימאי, כמדריך 
וכמנהל. עם בואה של "הבימה" לארץ (ב 1928 ) הצסרף ג׳ 
שנית ללהקתה ופעל בה עד יום־סותו. — ג׳ פירסם מאמרים 
במקצוע התיאטרון וספר־זכרונות: "דרכי עם התיאטרון 
העברי" (תש״י). 

נן־עלן׳ ע״ע עלן• 

נ;ץ. פרידריף פון — 1 ז 0 ׳\ !!:)ויוכשרו? — ( 1764 - 

ברסלאו — 1832 , נוינהאוז על־יד וינה), עסקן 
מדיני ופובליציסטן גרמני־אוסטרי. מ 1786 עד 1802 עבד 
בשירות המדינה הפרוסית, מכאן ואילך — בשירות אוסטריה. 
החל משנת 1812 עבד עם מטרניך (ע״ע), ועד יום מותו 
שימש מזכירו ויד־ימינו. — ג׳ היה מתלמידיו של קנט (ע״ע) 
וקשר קשרי ידידות וחילופי־רעיונות עם ו. הומבולט (ע״ע), 



אורי ניסן ננסין 


97 


גנץ, פרידדיך פיז—גנצפריד, ד שלמה בן מסן* 


98 


שנמשכו שנים רבות ונתחדשו עם פגישת שניהם בקונגרס־ 
וינה. 

תחילה נטה ג׳ לרעיונות המהפכה הצרפתית, אולם כעבור 
זמן קצר שינה את דעתו ונמנה עם מתנגדיה המובהקים. הוא 
תירגם את ה״הירהורים על המהפכה בצרפת" של א. ברק 
(ע״ע), וכן חיבורים אחרים המכוונים נגד המהפכה. תרגומו 
וחיבוריו שימשו גורם מסייע לתנועה הרומאנטית ולחשיבה 
ההיסטורית־טראדיציונאליטסית בגרמניה, ורישומם ניכר 
בעיקר בתורת־המדינה של אדם מילר (ע״ע), שנמנה עם 
ידידיו של ג/ דעותיו של ג׳ עצמו לא יצאו מכלל הביסוס 
השכלתני של הפיק¬ 
חות המדינית. נימו¬ 
קיו עושים רושם בב¬ 
הירותם, בהגיוניותם 
וברציפותם הרעיונית. 
בהשגותיו על מאמרו 
של קאנט על התיאו¬ 
ריה והמעשה ( 1793 ) 
העיר ג/ שהתיאוריה 
של חוק־המדינה בל¬ 
בד אינה מספיקה 
למעשה. ג׳ נתרחק 
בהדרגה תכלית*ד,רי• 
חוק מעקרונותיו המו¬ 
סריים והמדיניים של 
רבו׳ הן בדדים ת־בצע 
ובלהיטות אחרי תענוגות בחייו הפרטיים והן כתומך הראק- 
ציה בפעילות המדינית. 

ס 1793 ואילך הירבה ג׳ לשבח את החוקה האנגלית 
בניגוד למהפכנות הצרפתית. כעבור שנים מועטות התחיל 
עוסק בתעמולה למלחמת אירופה השמרנית בצרפת — 
בתמיכתה הרוחנית והכספית של הממשלה האנגלית, ובמשך 
זמן קצר אף בהסכמתה ובעזרתה של הממשלה הפרוסית! 
כשביקשה פרוסיה לקיים ניטראליות ושלום עם נאפוליון, 
עבר ג׳ לורנה ( 1802 ). הוא ביקר אף בלונדון והוסיף 
לתמוך במדיניות שיווי־המשקל באירופה. הוא יעץ לממשלה 
האנגלית לנהוג מדיניות־בריתות זהירה ובטח בפרוסיה 
ובאוסטריה כמי שעתידות ללחום בנאפוליון. ב 1806 חיבר 
את כרוזה של ממשלת־פרוסיה בפרוץ־המלחמה, וב 1809 — 
את הצהרת־המלחמה מטעם אוסטריה, שהבטיחה לעמים 
המדוכאים חופש תחת שלטון מושליהם המקומיים. 

ג , שימש מזכיר במו״מ בין ראשי־הדברים של המעצמות 
הגדולות בקונגרס־ויגה, וקיבל אגב כך מתנות־כסף גדולות, 
בעיקר מטירן (ע״ע) ואחרים! הוא גם ניסח את החלטות־ 
הקונגרס. מכאן ואילך הקדיש את כוחותיו לשירות הקיסרות 
האוסטרית והשתתף בקונגרסים של "הברית הקדושה", תוך 
הזדהות־בפועל עם מדיניותו של מטרניך. אמנם לפעמים מתח 
ביקורת על פעולתו של הקאנצלר, אך לעולם לא התנגד 
לעקרונות מדיניותו.—כפובליציסט ותעמולן מדיני זכה ג׳ 
לכינוי "עטה של אירופה", אבל היו שראו בעטו "עט שכור*. 

מכתבי! של ג'! £| 11 :> 0€80111 1£81£11 !£ת . 1 ) 3118 11:6 ) 6 מ £1 גס?[ 

3 ק 0 ז £11 111 01115 !^:>§ מ 11€ :> 1$ ) 011 ק . 41 (קטעים מן 

ההיסטוריה החדישה של שיווי־המשקל באירופה), 1806 2 ! 
0 ס 162 י 1 ] 881 תבז 1 שז 06£ . 1 ) מ 3 1011113111116 118 :> 61 זז:>:( 5 ז 0 (חלקה 


של אוסטריה במלחמות-השיחדור), 1887 . הוא גם ערך כתבי¬ 
עת היסטוריים וספרותיים. 

הוצאות כתביו: 1836/38 , 5 כרכים! 1838/39 , 5 כרכים! 
יומנים, 1873/74 ! חילופי-מכתבים, 1909/13 . 

1800-1814 0111111 ? ;!יו!/!}*) . 4 . 14 . 0 . 0 .־ז ,^ 1611 ) 11 ^ .? 

. 11 ( 411050 ־ 1411 . 34 .' 1 ; 1902 ,( 463-501 , 110 .( 31111 ( . £1185 ■!?) 

.( 0 ) 3111 ) . 0 1 * 148 .״ מס׳ 1 ו׳ז;/ד׳ו׳־ 31 * 01 ,( 0 ( 1 :) 101 ^ 3 . 0 .ע 

סת 3061 נ .\ ; 1906 ,( 27 . 11 :>$ז 10 < 1 ] 0451:111411 .־ 05101 .} 105116 . 8 

. 8 . 5 , 0 ; 1917 ,. 0 * 4 . 8 * 4 1 * 01111414 ? 1 ** 14 5 * 1 , 0107 84 

- 111 * 000 1 ( 811111 * 1 ( 1 1 ( 1011 10110111 *£ 5 '. 0 .ס . 8 , 11 ( 31 ! 811611 

-מס־׳/ 0011411011 *£ 10 1 * * 1110211 * 14411 , 02 ־ 1 ( 1 .ן ; 1933 , 111 * 111 

. 1949 , 371-392 ,* 011 ) 

א. ע. ש. 

(^פןיד׳ ר׳ #לטה בן 1 ־וסף ( 1804 , אונגור [הוגגאריה! 

כיום אוזהורוד שבברה״מ] — 1886 , שם), רב 
ומחבר. ב׳ נתייתם בילדותו מאביו וגדל בבית דב-העיירה, 
ר׳ צבי הירש הלר (חריף), מגדולי התורה של הדור. מ 1830 
עד 1849 היה רב ומר׳ צ בבו־זיוויץ, ומכאן ואילך ראש-בית- 
דין באונגנר. ג׳ היה מראשי-חמדברים של היהדות האורתו¬ 
דוכסית בקונגרס היהודי שנערך ב 1869 בבודפשט, וגם הוציא 
כתב־פולמום נגד הרפורמה. כתביו העיקריים של ג , הם 
בתחום ההלכה, ביחוד ההלכה הפסוקה, אבל הוא חיבר גם 
ספר בדיקדוק עברי בשם "לשון־הזהב" (בכ״י). ג' נודע 
לראשונה כמחבר הספר ״קסת־הסופר״ ( 1871 2 ,1835 עם הו¬ 
ספות המחבר), המורה את דיני כתיבת ספרי-תורה! החיבור 
זכה להערכתו של ר׳ משה סופר (ע״ע), שהמליץ עליו 
כעל ספר לימוד־חובה לכל סופרי־סת״ם. בציבור הרחב 
התפרסם ג׳ פירסום לדורות בזכות ססר־הדינים הפופולארי 
שלו "קיצור שלחן ערוך" (קש״ע, מהדודה א׳" אונגוואד 
1864 ), שנתקבל כספד־הדינים העיקרי בכל יהדות־אשכנז. 
המחבר הקיף בספרו את כל הדינים הנוגעים לאורח־חייו של 
היהודי (האשכנזי) הפשוט החי בחו״ל (לרבות דיני דרך- 
ארץ, היגיינה וכיו״ב), בהשמטת העניינים שהיו ידועים 
במקומו ובזמנו לכל אדם (ר׳ פתיחתו לס׳ ם׳) או שלא היה 
לעמי־הארץ צורך הכרחי לדעתם (ר׳ ביהוד הל׳ אישות, ס׳ 
קמ״ה). הקש״ע בנוי על יסוד הש״ע של ר׳ יוסף קארו עם 
הוספותיו של ר׳ משה איסרלש. הספד כתוב בלשון עממית 
פשוטה ובסיגנון חי, והוא מעורר את הלב בפסוקים של הטפה 
מוסרית המשולבים בו, שלא כקודמו — ר׳ אברהם דנציג 
(ע״ע), מחבר ״חיי אדם״ — אין ג׳ נוהג לפרט ולברר את 
הדעות השונות, אלא בדרך־כלל מכריע בין הדעות בלשון 
"מותר" או "אסור" ללא הנמקות. הספר זכה עוד בחיי המחבר 
ל 14 מהדורות, ובינתיים הגיע לכמה עשרות, והוא הצר את 
רגלי כל הקיצורים לש״ע שקדמו לו, והיה גם לספר-יסוד 
שהרבה חכמים קבעו בשוליו הערות וחידושים. המהדורות 
החשובות של הספר הן: לובלין 1888 , עם "פאודשולחף. 
הוספותיו של המחבר עצמו, "עמודי־השולחן" לד , בנימין 
ישעיה בן ירוחם פישל הכהן, ו״מסגרת-זהב" לר׳ משה 
ישראל! לייפציג 1924 , עם ציון מקורות ("מצודת־ציון"), 
השלמות ("מצודת־דוד") ואילוסטראציות, ערוך בידי ד. 
פלדמן! ירושלים 1940 , מנוקד ובתוספת הדינים והמנהגים 
המקובלים כיום בא״י (נערכו ע״י הרב י. מ. טיקוצינסקי)! 
ירושלים 1954 , עם הוספותיו של ר׳ חיים ישעיה הכהן 
הלברסברג ("מסגרת־ד,שולחן" ו״לחם־הפגים") ובתוספת 
קיצור דיני המצוות התלויות בארץ ע״ם פסקי ה״חזוך איש" 
(נערכו ע״י הרב ק. כהנא). הקש״ע גם ניתרגם לכמה שפות 




99 


גנכפריד, ר׳ שלמד: כן יום!* — גנרטור חשמלי 


100 


(תרגום אנגלי מאת ד- א. גולדין, נידיורק).—שאר חיבוריו 
המודפסים של ג׳ הם: פירוש על הסידור׳ עם הערות והשלמות 
לפירוש הסידור של ר׳ יעקב מליסא בשם "דרך־החיים' 
(לראשונה בסידור שנדפס בווינה 1839 >! .סני־שלמה", הירד 
שים ל״בבא מציעא" ו״ בבא בתרא" ( 1846 )! "תורתיזבח'׳ 
על הל׳ שחיטה ( 1848 )! ,לחם ושמלה" על הל׳ גידה וטבילה 
( 1861 ) 1 "אפריון", דרושים לתורה וקצת הגדות ( 1864 , בהר 
ספות המחבר׳ 1876 ) 1 "אהלי־שם", על דיני השמות בגיטין 
וכתיבת שטרות ( 1878 )< "שם שלמה", על ל״ט סוגיות 
תלמודיות ( 1908 ). בכ״י נשארו נוסף ל״לשון־יהזהב״: הספר 
"סני־אדב", הערות ל״חיי־אדם"; "כללים בחכמת האמת", 
שהוא פירוש ל״זוהר״ < תשובותיו של ג׳ בהלכה. 

ה. בראדי, אוצר הםפרות, ג׳, 61-53 , תרנ״א! י. בנעם, הסבוא 
ל״שם שלפה״, 1908 ! ש. פ. חאנעם, תולדות הפוסקים, ד 
קסת הסופד, 1910 < י. ל. הכהן מיפון, לתולדות ה״קיצור 
שלחן ערוך״ (פבוא לקש״ע, ירושלים 1950 ). 

יע, ל. 



נ׳נר םרבינ אנענועוח לילו 
(פסל של ;׳. סונטורדיו) 

ג^ר, אךו 1 ךד — :סממס! 1 >ז 3 ז*ו(>£ — ( 1749 , ברקלי(מחח 
גליסטר! — 1823 ), רופא וחוקר רפואי'אנגלי. ג׳ 

היה בנו של כומר כפרי. אחרי גמר לימודיו התיכוניים התחיל 
בלימוד הרפואה כשוליה לרופא בגלוסטד ומ 1770 כתלמידו 
של ג׳ין הנסר (ע״ע) בלונדון. יחד עם זה התעניין במדעי- 
הטבע ועסק בגאולוגיה ובזואולוגיה, ביחוד באורניתולוגיה, 
שבה התמסר לחקירת בעיית נדידת־הציפרים. כשחזר הקפטן 
קוק (ע״ע) ממסעו הראשון, הוטל על ג׳ לסדר ולמיין את 
האוסף הזואולוגי שהתייר הביא אתו. אחרי גמר עבודה זו 
הוזמן ג' להשתתף כחוקר־טבע במסעו השני של קוק, 
אולם סירב, מאחר שהחליט להתמסר לרפואה מעשית. הוא 
חזר לגלוסטר ושם עסק ברפואה עד מותו, אולם הוסיף 
להקדיש זמן למחקרים בפאתולוגיה, גאו לוג יד" אורניתולוגיה, 
וגם בנה כדור־פורח. את כל מחקריו, הן ברפואה והן במדעי־ 


הטבע, הוציא לפועל כאיש סרטי על חשבונו החג ג׳ היה 
מעורב עם הבריות והתיידד עם בני כל שבבות־החברה 
מאיכרים עד בעלי־אחוזות, וכן התעניין בספרות ובמוסיקה. 
עוד בהיותו שוליה לרופא שם לב לרעה שרווחה בין האיכרים 
על הקשר בין אבעבועות־הבקר ומחלת האבעבועות (ע״ע) 
של האדם. במשך עבודתו הרפואית הקדיש הרבה זמן לחקר 
מחלת־האבעבועות בבקר ובסוסים. הרעיץ של הרכבח אבע- 
בועות־־בקר על אדם כתרים נגד מחלת-האבעבועות האיומה 
צמח בו כפרי של הסתכלות ומחשבה ממושכת במשך שנים. 
הוא התחיל במחקריו בנושא זה ב 1775 , ורק ב 1796 — כשהיה 
בטוח במסקנותיו — ביצע את הניסיון הראשון בהרכבת 
אבעבועות־בקר לילד: אחרי שנה הרכיב אבעבועות מאדם 
חולה על אוחו הילד, בלי לגרום למחלה. הוא חזר על ניסית 
זה בהצלחה, ורק בהיותו משוכנע לגמרי ביעילות תגליתו 
פירסם אותה ב 1798/99 והוסיף להרכיב אבעבועות־בקר 
למאות אנשים ללא תשלום. פולמוס חריף התעורר בדבר 
ערכה של שיטתו, וג׳ היה צייד להתגונן נגד החקסת בעלי- 
מקצוע מפורסמים וגם להסתייג מן ההתלהבות של חסידים 
מחוסרי־ביקורח. אולם העובדות הכריעו לטובתו, ושיטתו 
נתקבלה בכל העולם התרבותי. ב 1802 העניק לו הפארלאמנט 
האנגלי סד 10,000 לי״ש כדי לכסות את הוצאות־מחקדיו, 
וב 1803 נוסדה חברה להפצת שיטתו. ג׳ בילה את עשרים 
השנים האחרונות לחייו בהמשכת פעולתו ברפואה מעשית 
ובמחקרים על ההרכבה נגד אבעבועות ובעיות ביולוגיות 
אחרות. החיבור האחרון שהגיש לחברה המלכותית זמן מועט 
לפני מותו דן בנדידת־הציפרים. 

הרעיון היסודי שבשיטת ג׳ — הרכבת נגיף חי ובלתי* 
מזיק כתרים בפני אותו הנגיף בצורתו הממאירה—הוא היסוד 
לשיטות החדישות של חיסון נגד נגיפים ממאירים. ג׳ כמדביר 
האבעבועות השחורות היה לא רק אחד מגדולי המושיעים 
שעמדו לאנושות, אלא גם החלוץ שהקדים את תקופת האימו* 
נולוגיה החדישה בשבעים שנה. 

, 1-11 .£ / 0 ?) מ * ?) £1 £!{־! , ח 10 ג 6 .| 

.? , 1889 ,* 0 < 81  3 ?] וגרם [שותומגז?)], 
1860 — 1870 ״ ועוגדתוף לפי אלטנק 1871 ). 

התיקונים והשיפודים, שהכניסו וסטון (מס 81 ^ 0 ואדיסון 
(ע״ע) למנגנון הג׳, העלו את יעילותו עד 90% . החל ם 1682 , 
אחדי שהונהגה שיטת אדיסון של ייצור־כוח בתחנות מרכזיות, 
התפתח השימוש המסחרי של מקור־אנרגיה זד. ונתן דחיפה 
גם לפיתוח טכני רחב. ההמצאה של מברשת־הפחם (ודדפול 
{ש 1 *>קש 0 ״ 2 /ו], 1888 ) ושל שיטה ליישור הזרם החיצון 
והזרם הפנימי (לם 1896 ) 

הקנתה יעילות לבניית ג" גדולים עד 
1,500 קילוואט. במשך המאה ה 20 חלה 
התפתחות רבה בבניית ג", ועצמתם הגיעה 
ל 150,000 ק״ו ליחידה, ואף'למעלה מזה! 
וכן הומסו במבנם כמה שיפורים, כגון 
,הקוטב הממיר"' וכיו״ב. אולם המבנה 
היסודי נשאר בעיקרו ללא שינוי ניכר. 

לפי טיב הזרם הנוצר בג׳ מבחינים בין 
ג" לזרם ישר וג" לזרם־חילופין. לפי סוג 
המאגנטים מבחינים בין ג" הומופולאריים 
(שווי־קוסב) וג" הטרופולאריים (שוני- 
קוטב)! לפי אפנ 1 "הקישור של מערכות- 
הכריכות — בין מכונות בקישור ראשי, 
מכונות בקישור צדדי ומכונות בקישור 
מורכב! לפי מצבם ההדדי של המאגנטים 
ומערכת־המוליכים — בין ג" של קטבי־ 
חוץ וג" של קטבי־סנים. 

ג' לזרם ישר. א) במכונה הומו* 
פולארית (ציור 3 ) נוצר זרם ישר בדרך 
ישירה! הציר ( 1 ) של ה״רוטור" נושא 
גליל ( 2 ), בנוי מפחי־ברזל מחוזקים בלחץ! 
בהקפו נמצאים חריצים, שדרכם עוברים 
מוטות־נחושת מבודדים ( 3 ), שקצותיהם 
מחוברים לטבעות ( 4 ). על הטבעות רוכבות 
מברשות מבודדות ( 5 ), המחוברות על־ידי 
מוטות־נתושת ( 6 ) אל הצרכן. המוטות 
הנושאים את המברשות נתונים בחריצים 
של גוף־ברזל, הדומה לגוף הרוטור ומוחזק 
בתוך שלד־ברזל ( 7 ), שהוא נושא גם את 
הליפופים ( 8 ) הדרושים ליצירת השדה 
המאגגטי. את זרם־הליפוסים אפשר לספק 
או ממקור מן החוץ (.עירור זר") או מהג׳ 
עצמו ("עירור עצמי"). ה״לולאה" מור¬ 
כבת ממוט־הרוטור, מוס־הסטאטור, החיבור 
לצרכן והצרכן עצמו. 

ג" כאלה מותאמים לזרמים עצומים 
( 100,000 אמ 0 ׳) במתח נמוך ( 2 — 4 יולט). 
משתמשים בהם לאלקטרוליזה, לריתוך־ 


מגע ולהזנת מאגנסים גדולים, כגון אלה שבציקלומרונים 
(ע״ע). 

(ב) המכונה ההטרופולארית (ציור 4 ) יוצרת זרם־חילופין 
המיושר ע״י מישר מכאני(קומוטאטור או קולקסור). מיישר 
זה קבוע על ציר הרוטור ( 1 ) ומחובר לליפופיו: שני קצות 
הליפוף, הנתון בחריץ ( 2 ) בחור הרוטור העשוי ברזל, מחוב¬ 
רים לשני חצאי־ספעת מבודדים זה מזה ( 3 ); בשעת הסיבוב 
נתר מתח, ובסגירת המעגל זורם זרם בכיוון הנקבע על־ידי 
כיוון הסיבוב (׳!) ומצב הקטבים. על הטבעת רוכבות מבר¬ 
שות ( 4 ) המחוזקות אל הססאטור. ברגע ששטח הליפוף 
עובר את "התחש הניטראלי"(הקו מ— מ ) מחליף המתח את 
כיוונו בשני צידי הליפוף, ויחד עם זה מתחלפות המברשות 
במגען בשני חצאי־הטבעת! לפיכך אין הזרם הזורם לצרכן 
( 5 — 6 ) משנה את כיוונו למרות שינוי הכיוון של הזרם 
בליפוף. המברשת שממנה יוצא הזרם נקראת מברשת חיובית, 



*וייד 1 . מכונוודהדינאם 1 דורא׳טונות בדנחנודהכווו של *!ריסון בניריורה, 1881 



זיייג ננראטוד חדיש גדול בבנייגו 




103 


ננרטור חשטלי 


104 



ציור 3 גנראטזר. מכונת הוסיפילאריח (סכמה) 


והמברשת שבד. נכנה הזרם — מברשת שלילית? כיוצא בזה 
נקרא בדרד־כלל החיבור שממנו יוצא זרם חד־כיווני קוטב 
חיובי׳ חה שנכנס בו זרם — קוטב שלילי. ציור 5 מציג את 
הזרם הזורם דרך המברשות או את המתח בין המברשות — 
כפי שהם מתקבלים מליפוף יחיד — כפונקציה של הזמן. 



ציור 4 . גנראטור. מכונת הטרופולאריוז (סכמה) 


ע״י סידור מתאים של ליפופים ושל מספר חלוקות מבודדות 
של מיישר מתאפשרת יצירת מתח קבוע (ציור 6 ). 

ג" לזרם ישר מספקים בדרך־כלל את זרם־העירור לעצמם. 



ציור פ. מחזוריות הזרם (והמתח) במכונה הטר( 8 ולארית 


מבחינים בין שתי שיטות 
של עירור: 1 } הזרם יוצא 
מאחת המברשות, עובר ללי- 
פוף־העירוד, משם לצרכן, 
וחוזר למברשת השניה (ציור 
7 ) — ג׳־סור, שבו כל הזרם 
עובר דרך סליל־העירור. בעל 
ליפופים עבים מועטיםז 
2 ) שתי מברשות בעלות 
קטביות שונה מחוברות במי¬ 
שרין לליפוף חשדה המאג־ 
נטי וגם לצרכן (ציור 8 ) — 
מכונת-שנט ( 1 ת 11 י 1 *), שבה 
כל המתח של המכונה מופיע 
בקצות סליל-העירור, ובה 
זרם העירור קטן וערכו 
המאכסימאלי מוגבל על־ידי צ ' 
התנגדות הליפופים המרובים 



ור 6 קבלת מתח קבוע ממכונה 
הטרופולאריח 


העשויים מתיל דק. עצמת־השדה תלויה רק במכפלת עצמת' 
הזרם במספר הליפופים 1 לפיכך ביתן להשיג את אותו השטף 


המאגנטי בשתי השיטות. בשני המקרים יש להשתדל להקטין 


את מכפלת עצסת־הזרם במתח, שהיא ההספק לצרכי העי¬ 


רור — הספק הנחשב כהפסד. 



ציור 7 . ציור 8 . ציור 6 . 

מיטוחהנירור בננראמורים 







105 


גנרטור חשמלי — ג׳נרל פוט,ירם, חכרה 


106 


למטרות מיוחדות משתמשים לפעמים בג׳ מורכב, שבו 
מצורפים יחד עירור־טור ועירור־שנט (ציור 9 ); למשל, במק' 
רים, שבחם רצוי לשמור על מתח קבוע שאינו מושפע על־ידי 
הזרם. מכונה לזרם ישר יבולה לעורר את עצמה מחמת 
ההיטסל־זה המאגנטית (ע׳״ע מגנטיות): שארית המיעוט, 
המשתיידת בכל ברזל שהיה ממוגנט אי־פעם, מספיקה ליצי¬ 
רת מתח נמוד, הגורם לזרימת זרם דדו סליל־העירור בכיוון 
הגדלת השדה המאגנטי < השדה גדל עד להשגת מצב יציב, 
שבי אין עליית המתח גותגת זרם מספיק להמשך הגברת 
השדה. 

ג״ לזרם ישר (ציור 10 ) משמשים: להספקת מאוד וכוח * 
לאלקטרולמה! לעידור של ג״ לזרם־תילופיו* לריתוך! 



ציור 10 ננראט 1 ר ל>רם י־׳טר 

לתאורת־רבבות (ג׳־ח׳זגוירג)! כמיתקני־ויסוח! כמכונות* 
הגברה (אספלידינה, מטךינה) וכר. ההספק מגיע ל 10,000 
קילוואט והמתח ל 3,000 וולט. — כל ג׳ לזרם ישר יכול 
מבחינה עקרונית לשמש גם מנוע (ע״ע). 

ג׳לזרם־חילופין (ציור 11 ). מתח*חילופין מתקבל 
על־ידי חיבור ליפוף־הרוסור לשתי טבעות, שעליהן רוכבות 
מברשות המאפשרות חיבור אל הצרכן. לפי מספר הליפופים 
הנמצאים על הרוטור מתקבל מתח־חילופין חז״פאזי או רב- 
פאזי. בג" בעלי הספק גדול מקובלת צורת בניה שבה השדה 
המאגנטי מסתובב בתוך הסטאטור, הנושא את תליפופים של 
מתח־החילופין. הזרם הישר, הדרוש לעידור השדה המאגנטי, 
מסופק מג׳-עזר, המורכב במקרים רבים על ציר הג׳ לזרם- 
חילופין. הרוטור, הנושא את השדה המאגנטי, מחובר ע״י שתי 



ציוד 11 . גנראטור ?זרם־תילופין 



ציור 12 . רוטור 10,0005 קילוואט בכגראטוו־ בעל סספר־סיבובים כנוח 

טבעות שעליהן רוכבות מברשות (ציור 12 ). ליצירת מתחים 
גבוהים וזרמים בעלי עצמת גבוהת יחד עם הספקים גדולים 
מסייעים קביעת הליפוף הראשי — שבו נוצר המתח — במר¬ 
חב, העדר מגעים ניידים וחוסר השפעת כוחוח צנטריפוגא־ 
ליים על הסלילים. הגדלה נוספת של מתודהחילופיו מושגת 
על־ידי מכשירים סטאטיים (טרנספוךמטורים), המאפשרים 
העברת הספקים גדולים למרחקים גדולים. כל אלה גרמו 
להתפתחות השימוש בזרם־חילופין בכלל ובג" לזרם־חילופץ 
בפרט. 

מכונות, שבהן השדה מעורר בזרם ישר, נקראות 0 ינ- 
כרוניות* מכונות, שבהן השדה הוא בעל עצמה קבועה 
ומסתובב במרחב׳ אד נוצר ע״י זרם־חילופין, נקראות אסיג־ 
כרוניות. שני הטיפוסים יכולים לשמש גם כמנועים. הטיפוס 
הרווח של הג' הוא הסינכרוני; הטיפוס האסיגכרוני משמש 
עפ״ר כמנוע. בג" לזרם־חילופין משתמשים להספקת מאור 
וכוח. הספק הג״ הסינכרוניים מגיע ל 160/100 קילוואט 
ליחידה* המתחים הנוצרים בג/ בלי סיוע טראנספורמאטו- 
רים, מגיעים ל 30,000 וולט. 

/ס 04.4180 11124 4 כ> 0 * 0 ד 01 /־י 4 ? 784 ,; 101 ? ■א .£ - ( $0 . 0 . 41 

40 ! ( 0 (־ 78401 , 1 ־ 101 ) 085 ^ 1 . 8 ; 1936 , 40 ! 

.£ .\ 4 ; 1940 , 481044 * 34 00 ( 0 44 /ק 41044 ? . 141 ; 1937 ,(■ 81044 ־ 4 
, 5 ) 11171 ] 1411 00 ) 5 : 0 ) 0 014 * 44/041720044 ? 84 7 , 400 ( 02 
,( 51 . 0 • 41 , 1948 , 081044 * 34 0 }! , 44412412041 ס . 7 ; 1938 
- 340 40 ־ 1 ! 014 י 84 ./י ., 1 , 1949 , 340481044 40 , /ס ״ 194418 
,/י- 1 , 4481040 * 34 1715 4-34 ) 1 ) £1 ,■ 1411£0 א .א ; 1949 ,עז 4 מ 481 
, 31040 ־ 44 * 34 £7484414484 , 511402 >£$ . 11 - 1 ) 1950 '; 76 81x14141 
, 1953 ,(■ 431041 * 34 40 ! / 0 44 /<*/ 04 ד 1 ? , 144044 * 1.01 .$ . 13 ;' 1952 

ס. ס. 

גינרל אלקטךיק, חברת (ץ 1 ז 3 קת!ס 0 (גזטהטס 

= חברת־החשמל הכללית), מגדולי אירגוני־התעשיה 
באד,"ב ובעולם כולו. נוסדה ב 1892 * מושב הנהלתה בשנקטדי 
(מדינת ניו-יורק). 115 מפעליה מייצרים תחנות־כוה שלמות, 
טורבינות, גנראטורים, מנועים גדולים* קטרים חשמליים* 
מיתקני ראדיו, ראדאר וטלוויזיה* כבלים חשמליים ונורות 
חשמליות * מיצרכים חשמליים לשיסוש־בית * בשנים האחרו¬ 
נות — מיתקנים להפקת אנרגיה אטומית. חון החברה ב 1952 
היה 350 מיליון דולאר, והיא העסיקה כססס, 215 עובדים. 
מעבדותיה געשו מרכזים חשובים של המחקר המדעי בפיסיקה. 

מרל מ 1 טוךכ 1 ! חברו! (מ 3110 ז 0 קזס 0 04$ ) 1340 31 ־ 00001 
=חברת המנועים הכללית), אחת מחברות־התעשיה 
הגדולות ביותר באה״ב ובעולם כולו. נוסדה ב 1908 * מושב 
ההנהלה הראשית בדטרויט. לחברה מסונפות כ 60 חברות- 
בנות, ומפעליה מפוזרים על־פני עשרות ערים באה״ב ובקא־ 
נאדה. החברה מייצרת: מכוניות־גוסעים ומכוניות־משא 
מטיפוסים שונים, חלקיהן ואביזריהן* גנראטורים* מטוסים* 
טאנקים! ארונות־קירור* מכונות-כביסה! מיתקנים חשמליים* 
חלקי־מכונות וכר. ההון היסודי של החברה הוא 725 מיליון 




107 


נ׳נרל פזיפזורם, חכרת—גספור, טשח 


106 


דולארי כרבע מן המניות הן ברשותה של חברת די פון דה 
נסיה אך ריבן בידיהם של אלפי חוסכים זעירים,ב 1955 מכרה 
החברה מתוצרתה, בין השאה כ 2 /י 4 סיליון מכוניות (כ 45% 
מן הייצור הכללי של אה״ב), מאזנה השנתי הגיע ל 9 מיל¬ 
יארד ד 1 לאר. — מספר המועסקים ע״י החברה לסני מלחמת־ 
העולם 11 היה כ 220,000 , היא גדלה ונתרחבה מאד בתקופת 
המלחמה. כשעבדה לייצור מלחמתי והיתד. לאחד מספקי- 
הנשק העיקריים של מדינות־הברית. היא הפיקה. בין השאר: 
כססס, 200 תותחים, כ 2 מיליון מקלעים וחת־מקלעים, כ 3 
מיליון רובים, 38,000 רכבי־שריון, 13,000 מפציצים ומטוסי־ 
קרב, כ 200,000 מנועי־מטוסים, כ 900,000 מכוניות משא וגרר, 
כ 120 מיליון פגזים, ועוד — בשווי כללי של */* 12 מיליארד 
דולאר. התפתחותה נמשכה גם אחרי המלחמה, כשחזרה 
לייצור של שלום. ב 1954 העסיקה החברה כ 550,000 איש, — 
ב 1955 חתמה החברה על הסכם עם אירגוני־הפועלים בדבר 
קרן־ביטוח נגד פיטוריו, שמשמעותו — הבטחת זכותו של 
כל עובד למקוס-עבודתו למשך שנה לפתות. 

ם. 

גסאן, בניי" שושלת ערבית־נוצרית ממוצא 

תימני, ששלטה בסוריה הדרומית־מזרחית במאה ה 6 
וראשית הסאה ה 7 בחסותם של הקיסרים הביזאנטיים. הללו 
ביקשו להגן על גבולותיהם עם ארצות־ערב על־ידי הקמת 
ממלכה ערבית נאמנה להם, כשם שיריביהם הפרסים השתמשו 
בשושלת הלח׳טיים בחירה לאותה המטרה. שלטונם של 
בני־ג׳ השתרע על־פני הפרובינציות פלשתינה א׳ וב/ חודן 
ופיניקיה! מושבם לא היה קבוע, אך בעיקר ישבו בג׳אביה, 
דרומית־מזרחית לדמשק. תולדות השושלת אינן ברורות 
למדי, והמקורות הערביים סותרים זה את זה בנקודות רבות. 
החשוב שבמלכים בני־ג׳ היה אלחארת אבן ג׳בלה, המכונה 
במקורות היווניים ;סג^ם־ז 0 סז ? 0800 הוא נתמנה ע״י 
יוסטיניאנוס ב 529 לשליט על כל השבטים הערביים, משל 
עד 569 או 570 ועשה מלחמות ממושכות עם אלמנדר 111 
מלך תירה. הוא הוא אשר שם מצור על מבצרו של 
המשורר היהודי שמואל (ע״ע) בן עדיה. גם אחרי מותו לא 
שככו המלחמות בין ג׳ וחידה, עד שכבשו הפרסים את 
ירושלים ואת דמשק ( 613 — 614 ). מאותו זמן ירד כוחם של 
בני־ג/ דבר שהקל מאד על המוסלמים את מלחמת־כיבושם. 
מלכם האחרון של בני־ג/ ג׳בלה אבן אלאיהם, השתתף 
במלחמת הידמו!־ ( 635 — 636 ) נגד המוסלמים! על עמדתו 
הצבועה גם אחרי התאסלמות( מספרים המקורות הערביים. 

ח. ז. הירשברג, היהודים בערב, תש״ו! מ. אבי־יונזז, גיסי 
רום* וביזנסיון, חש״ו, ? 01 ,£> 1 ז 1 ) 61 א .יחד 

, 011 * 01 ) 1411:1 . 1 י/ . 8 ; 1887 , 5 ' 031113 !זז?}/ 3111 

-/•א , 9.01 .א . 911 ;' 1930 , 410111 ? 111 / 0 ^? 110 * ¥1 /■?ס&וג! 

.' 1953 , ו < 01 ? 4 ? 1 ( 1 / 0 ־ י •׳"/ 

גסטה תסנורום (יחטזסחבחזסמ 0513 , מעשי הרומאים). 

קובץ לאטיני של מעשיות, שחובר כנראה בסוף 
המאה ה 13 או בתחילת המאה ה 14 , אולי באנגליה. מחברו 
לא נודע! מקורות הקובץ שוגים ומשונים. המחבר שאב הן 
ממסורת הסופרים הרומאים והן ממסורת של יה״ב, ובעקיפין 
הגיע אליי אף חומר מן המזרח. סיגנון הספר איננו קלאסי. 
אך המחבר ידע יפה את אמנות־הסיפור. בל סיפור פותח 
כהזכרת קיסר רומאי (לפעמים כזה שלא היה ולא נברא) — 


ונראה שמשום כד נקרא הספר "מעשי הרומאים". לכל סיפור 
צירף המחבר "מוסר-השכל", שלפעמים אינו הולם את הסיפור. 
הספר המשעשע חזה חיה אחד הספרים האהובים בדורותיו, 
וסיפוריו השפיעו השפעה רבה על הספרות האירופית ועל 
היצירה העממית של עמים שונים. הם שימשו מקורות 
לצ׳וסר, לבוקאצ׳ו, לשיקספיר ("המלך ליר"), להאנם זאכס 
ולאחרים. כסה מסיפוריו נמצאים ב״ספרי־המעשה" היהודיים, 
שחוברו ביהודית־אשכנזית. הספר זכת לתרגומים שונים 
ללשונות אירופה, ואף תרגומים אלה היו אהובים על המוני 
הקוראים בכל ארצות־אירופה עד המאה ה 18 . בזמן החדש 
הוצא הספר ע״י ח. אסטרלי (ץ^זשמ־ס . 1-1 ), 1872 ) הוא 
תורגם לאנגלית ע״י צ׳. סדין (ם 3 ׳* 5 . 05 ), 1905 ; לגרמ¬ 
נית — ע״י י. ג. ת. גרסת (ש $5 ^ז 0 . 1 וד . 0 .!),* 1905 . 

11 * 1 ( 1 -■ £ 11140 } 0 ? 1 > , 1 ) 0111 . 1 ? . 0 - 80116 .! 

. 1930 ,. 1 133 

^ס©ם 1 ( 0 ק 00512 , ר״ת של מ 0112 ? 315 ^ 8X םמ 11 ש 0£ 
[משטרה חשאית של המדינה]), המשטרה הפולי¬ 
טית של ממשלח היסלר, בראשונה בפרוסיה, אח״ב בדיך 
כולו וגם בארצות הכיבוש הנאצי. הג׳ נוסדה כחדשיים אחרי 
עליית הנאצים לשלטץ. בראשונה הועמדה במישרין תחת 
פיקודו של ד" גרינג (ע״ע) בפרוסיה. מנהלה הראשון היה 
רודולף דילס! מ 1934 עברה ההנהלה לידי רינהרט הידריך 
ופיקודה הישיר לידי הינריו הימלר (ע״ע), ששילב את עבו¬ 
דתה עם "שירות-הביסחוד׳ (ז״א שירוח-הבילוש) שלו. אחרי 
שנרצח הידריד ב 1942 , נתמנה במקומו ארנסט קאלטנברונר. 

חג׳ הוצאה מלכתחילה מרשת האדמיניסטראציה הרגי¬ 
לה — לרבות המשטרה הכללית והפלילית) כוחם של חוקי- 
המשטרה לא היה יפה כלפיה, הכרעותיה לא ניתבו לבדיקת 
בתי־משפט או לעירעור כל־שהוא) סמכויותיה היו בלתי- 
מוגבלות) היא פעלה מחוץ לחוק. הג׳ היתה אחראית לשיטות־ 
טרור איומות ביותר, שאותן הפעילה תחילה ביהוד נגד 
יהודים ונגד קומוניסטים, אה״כ גם נגד הבונים החפשים, 
נגד קאתולים ופרוטסטאנטים, שסירבו להכיר במרות השלטון 
על הכנסיות, ולבסוף גם נגד אותם חוגי הלאומנים והצבא, 
שהפכו מאוהדי השלטון ותומכיו למתנגדיו. היא שהקימה 
מחנות ריכוז והשמדה, שפקחיהם היו פקידיה, והמציאה 
שיטות של עינויים בסטיאליים, שהוצאו לפועל ע״י סארי־ 
סטים פליליים שעבדו בשורותיה. הג׳ עוררה או אילצה רבים 
בכל השכבות של העם לשרתה כמלשינים. היא היתה הנשק 
האיום ביותר בידי השלטת הנאצי והמכשיר שבעזרתו 
הושמדו מיליוני יהודים. במשפט־נירנכרג הבינלאומי( 1946 ) 
בקבע אפיה כ״אירגוץ פושע", ומנהלה האחרון קאלטבברונר 
נידץ למיתת ונתלה. 

פםידהדין של ביודר׳השפש הבינלאומי כנירנגרג והפיסמכים 

המצורפים אליו! -׳{ 7 /ס 111 ? 11111 ? 1 ?ח 1 •. 0 ,¥וג 11 זז 1 ח״ 0 .£ 

. 1956 ,$ח< 01 ? 

ד. אר. 

^ר, מיסה ( 1856 , בוקארשט— 1939 , אנגליה), רב, חוקר 
במדעי־היהדות ובפולקלור והיסטורית של הספרות 
הרומנית. למד מקצועות יהודיים וכלליים בברסלאו, באוני¬ 
ברסיטה ובסמינר התאולוגי היהודי. ס 1881 עד 1885 היד. 
מרצד. ללשון ולספרות רומנית באוניברסיטת בוקארשט) 
פירסם ספר פופולארי על תולדות הספרות הרומנית ( 1883 ), 
והתחיל בחיבורה של כרסטומאטיה גדולה מספרות תמניה 



109 


גסטר, משח—גסטרונומיה 


110 


( 1881 — 1891 ). ב 1885 גורש מרומניה בגלל מחאתו על 
היחס ליהודים. הוא התיישב באנגליה, וב 1887 נתמנה 
לחכם העדה הספרדית של בריטניה. הוא היה לנואם 
מזהיר באנגלית וגילה פעילות בכל ענפי החיים הרוחניים 
והציבוריים של יהודי־אנגליח. כו רכש לו עמדת־כבוד בחיי- 
הרוח של אנגליה, 
כבעל־סמכא בתחום 
הפולקלור. הוא היה 
פעיל בתנועת חיבת־ 
ציון בראשית ימיה 
ובתנועה הציונית* 
היה סגךנשיא הקונ¬ 
גרס הציוני הראשון 
ונשיא הפדראציה 
הציונית של אנגליה. 
התנגדותו לתכנית־ 
אוגאנדה העמידה או¬ 
תו באופוזיציה להר¬ 
צל—אשר את מקומו 
קיווה לרשת. בעמדה 
אופוזיציונית זו המ¬ 
שיך אח״ב גם לגבי ויצמאן. ב 1917 נתגלעו חילוקי־דעות 
בינו לבין קהילתו, והוא התפטר מתפקיד החכם. בשנותיו 
האחרונות כהו עיניו, אך הוא המשיך בעבודתו המדעית 
והספרותית. 

מחקריו עוסקים בספרות הרומנית, בפולקלור יהודי 
ובפולקלור משווה, בתולדות השומרונים וספרותם, בתולדות 
היהודים באנגליה, בנושאים תנ״כיים ועוד. מקצת מחקריו 
במדעי־היהדות ובתולדות־הספרות נלקטו ונדפסו באוסף: 

, 01031100 ^ 1 , 10 ^ 1113 , 0 ת 10 ־ 011£ ? ת 1 31:1111165 £111(1 16X15 
1938 , 111 — 1 , 113 ק 7 ! 0 . 

תא ודור הרצל ג/ בנו של מ. ג. (נר 1906 ) — מלומד 
בתולדות־הדתות, יושב באה״ב. 

; 1912 ,( 315 , 331 , 51 ־^ . 11 051 ) .ס #ג , £13111611 ^ .*נ . 5 

- 00 ; 9 ־ 1935 , 7 ^ , 1 > £1311 ת£ . 50€ . 1151 ? 1$ ] 10 ) 311£3£ ־ 1 * 1 

. 1936 ,שמזט ¥01 17 ג 5 ז 111¥€ ת 4 , . 0 , 111 * 01-1 

ב. ר, 



סשח נסטר 


$סטרזטויםת ( 10113 ־ 1 ) 03511-0 = שעירי־הנטן), קבוצת 
חסרי-חוליות זעירים החיים במים < למרות דמיונה 
לגלגיליות (ע״ע) יש לראות בה מערכת בפני עצמה. סימנה 
החיצון — ריסים 
בקרום העוטף את 
הגוף, שהם מאפשרים 
שחיה חפשית במים! 
ריסי־חבטן משמשים 
גם לזחילה, אולם הג׳ 
מסוגלות גם להתקדם 
ע״י התכווצות שרי¬ 
דיהן, כדרך העלוקות. מבחינת מציאותם של מערכת פרו- 
טונפרידיות זוגיות כאיברי־הפרשה, של שרירים בצורת 
סרטים נפרדים, של קצה־גוף אחורי ממוזלג ומצוייד בבלוטת 
מלט—דומות חג , לגלגיליות! אולם העדר גלגיל בג׳ מבדיל 
ביניהן. מערכת העיכול של חג׳ דומה יותר לזו של התו¬ 
לעים העגולות (ע״ע). פתחה הקדמי הוא לוע שרירי מותאם 
למציצה. הג׳ ניזונות מן הנאנופלאנקטון ומפירורי חומר אור¬ 



גאני מת. בחלק הקדמי של הגוף נמצא גנגליון, ששני חוטים 
עצביים לאורך הגב מקשרים אותו לשארי חלקי הגוף, ובפרט 
לריסים רגישים. 

קבוצת חג׳ כוללת כ 100 מינים. רובם שוכני מים מתוקים, 
ובהם מצרות נקבות בלבד, שרבייתן היא פארהנוגנית. 
מיעוטם חיות-ים, שגם ביניהן אין נמצאים זכרים, אלא כל 
הפרטים הם אנדרוגינוסים. — מבחינת ממדיהן הג׳ הן הקטנים 
שבמרובי-התאים. הגדולים שבמיניהן אינם עולים בארכם על 
% מ״מ, ואילו הקטנים, שגדלם כ 0.003 — 0.01 מ״מ. נופלים 
אפילו מארכן הממוצע של הריסוניות החד־תאיות, 

גסטרונזמיה (מיור ?)ויו-ססץ, קיבה), אמנות של הכנת 
המזון בצורה הגורמת הנאה יתרה לחוש הראיה, 

הריח והטעם. הג׳ נוהגת בחברה העומדת על דרגת תרבות 
גבוהה או נתונה במצב כלכלי נוח. היא נתפתחה בעת העתיקה 
וגם במאות האחרונות בעיקר בחצרות מלכים ונסיכים (כגת 
חצר־המלכות בוורסי ובסין), ביהוד בערים ששימשו בירות 
לאימפריות גדולות ומרובות־עממים, שבהן נהגו להכין מיני 
מזונות שונים ומגוןנים (כגון רומא העתיקה, דנה ההאבס־ 
בורגית, קושטא הקיסרית, מוסקווה ופטרבורג של הצארים). 
בימינו נערכות הסעודות הגדולות כרגיל בבתי־המלון הבינ¬ 
לאומיים, שבהם נוהגים לערוך אח התפריטים בצרפתית — 
זכר לג׳ הצרפתית שיצאו לה מוניטין בעולם התרבותי כולו. 
אולם זע׳ מגיעה לשיאה לא במשקים גדולים אלא ביחוד 
במסעדות קטנות, שבהן מטפלים במיני מזונות מקומיים או 
מובאים מן החח (המסעדות הרוסיות, הסיניות, המזרחיות 
ועוד, שבערים הגדולות של אירופה ואמריקה). 

לג' נודעת חשיבות לא־מבוטלת לכלכלת המדינה, באשר 
היא ימרח שווקים פנימיים מיוחדים לייצור מזונות משוב¬ 
חים (תוצרות־חלב, שימורי-בשר, מעשה־אופה, יינות ורי־ 
ב(ת), מגדילה את יצואם לשוקי-חוץ ומשמשת גורם חשוב 
לפיתוח התיירות בכלל, וענף-ההבראד. בפרט, שכן הטיפול 
הגאסטדונומי במזונות במקומות־המדפא למיניהם עשוי לעורר 
תיאבון בחולים ובמחלימים, הסובלים כרגיל מאוכל חד־גו׳ני. 

חגאסטרונום אינו מסתפק במתכוני-מאכלים בדוקים ומנו¬ 
סים בלבד, אלא משתדל להמציא חדשים בכל עת. המועמד 
למקצוע זח צריך להיות מצרין בחוש הטעם והריח, כוח־ 
המצאה, נטיח לקישוט ולתיאום צבעים וכושר-אומדן למידות 
ולזמן. הוא חייב להקפיד על בחירת חמרי־גלם משובחים, 
על הצגת המאכלים בצירוף נכון ובצורה נאה. לעתים קרובות 
היו טובי הגאסטרונומים לארדווקא בעלי המקצוע ;טבחים 
ומבשלות), אלא גם אנשי־טעם חובבים (כגון הסופר הרוזן 
בריודסאוואךן [ 1 ז 1 ז 3 ^ 33 -) 1113 ז 3 ; 1755 — 1826 ], שהיד, פקיד 
גבחז בשירות הממשלה הצרפתית), או עקרוח־ביח מנוסות, 
וכן גם רופאים, שהמציאו מתכוני-מאכלים לחולים או הניעו 
אחרים לחבר מתכונים כאלה. במידה לא מועטה גרמו לפיתוח 
חג׳ נוסעים, שהביאו חמרי־גלם ומתכונים חדשים מארצות 
רחוקות! מבחינה זו יש לציין בסרט אח השפעתם של 
הצלבנים ביה״ב רורדי־הים האנגליים בתחילת העת החדשה. 

, 11 , £/ 1 ^ 11010£11 <111 !> 061 , 1825 ; 01 ) 1 X 135 ב 31 ׳\ 53 -) 113 וז 8 

£111111 * 1 ,־ 11 £ 1 ) £$£0 . £1 ; 1875 , 01111101 11 > 410110000111 010041 
£ 1/110 ■ 11 0411 111 /^ 00111010 , 80 - 51 ׳^ .׳י .£ ; 1903 , 1141100111 
, ח 55 £ גג 1 א חב 7 . 5 > . 0 ,* 1922 , 1-11 , 11 ) 70 . 1 > 10/110 !? . 11 ססס 
. 1 / 1 ץ 0 % 401 % 00 * 1 1031110111111 38 ; 1928 , £11101 111 > 111/1111 

111 £061 111 > 1010 % 11 ! ץו /? £0 ,^ 1 בג 6 מו 0 £ 5 () . 1,1 , 1932 
. 11 ; 1942 , 01111101 £0 , זזגק £ 11 £ ? , 11 ; 1938 . 8111101 - 501/0110 
. 930 ? . 111 )) £100 011 £1101111111 סס ' 1 , 11 מז 8 £ ־ ו 5011 

0 . ג. 




111 


גסנדי. סיד—גסנר, סלוסון 


112 


505 ךי, פיר — 1655—1592) — 035560x11 ), פילו¬ 
סוף וחוקר־טבע צרפתי. בן להורים עניים סן האלפים 
הצרפתיים! בנערותו התמסר ללימודים בשקידה. כבר כבן 16 
נתמנה מורה לרטוריקה בעיר הקטנה דין ( 01806 ). אח״כ 
למד תאולוגיה* באכם (^) ובאוויניון, הצטרף למסדר 
הפראנציסקנים ונע&ה כומר. מ 1616 עד 1623 היה פרופסור 
לתאולוגיה ולפילוסופיה באוניברסיטת־אפם. אח״כ התפטר 
מן ההוראה — אולי מחמת חששו שהאנטי־אריסטוטליזם שלו 


יסכן את מעמדו והתיישב בדין כחוקר תפשי ומחבר. 
ב 1645 קיבל משרת מודה למאתמאטיקד, בקולר המלכותי 
בפאריס, ושם פעל עד סוף ימיו. 

ג׳ נמנה על חוג הוגי־הדעות והחוקרים דקאדט, פרמה, 
מרסן, פאסקאל וחבריהם, שהיו ממניחי היסוד לחשיבה 
האנסי־אספולאסטית ולמדע החדיש בצרפת. מקומו בפילו¬ 
סופיה נקבע ע״י ביקרתו על תורת דקרט (ע״ע) והשפעתו 
על האספיריזם והדאיזם באנגליה. ג׳ מצדד בגישה הטבעית 
אל העולם שבו אנו חיים כאל עולם אמיתי! הוא דוחה את 


ספקנותו של דקארט 
לגבי הידיעה הנקנית 
בדרך ז 1 , ומסתייג 
מנסיונו לבסס את 
הפילוסופיה והמדע 
על הידיעה הוודאית 
של התודעה העצמית 
הישירה של "האני 
החושב". ג׳ רואה 
ברעיונותיו אלה של 
דקאדט הרבה מן 
המחר והרחוק מן 
הגשמיות והחיים. 
כנגד ההפרדה הגמו¬ 



רה שהפריד דקארט 


פייר גאסאנדי 


בין ההתפשטות והחשיבה, מטעים ג' כי הגוף והרוח קשורים 
זה לזה קשר אמיץ, ושייתכן שאין הם שני עצמים שונים 
אלא שתי תכונות של עצם אחד. אפשר, שבזה השפיע ג' 
ברעיון חשוב על שפינוזה הצעיר. 

לג" חלק מכריע בדחיית האריסטו׳טליזם במדעי־הטבע 
ובמלחמה למען השקפת־עולם המבוססת על המדע החדיש. 
יחד עם זה השתדל לשמור על הדוגמות הנוצריות והצליח 


להימנע מסיכסוך גלוי עם הכנסיה. ג׳ הוא ממחדשי התורה 
האטומיסטית העתיקה מיסודם של דמוקריטוס (ע״ע), אפי¬ 
קורוס (ע״ע) ולוקרטיום(ע״ע), אלא שהוא הפריד את תורת־ 
האטום ותורת האושר האנושי של אפיקורוס מן המשמעות 


האתאיסטית שהיתד, כרוכה בהן ושהבעיתה את המאמינים. 
מבחינה תאולוגית הורה, שהאטומים נבראו בידי אלוהים. 
האטומים של ג/ באטומים של דמוקריטוס והאפיקוריים — ואף 
של גלילאי(ע״ע) יותר משהם דומים לאטומים של הפי¬ 
סיקה והכימיה החדישות הם מושגים פילוסופיים: היחידות 
הנפרדות של החומר ההיולי, שהן נבדלות זו מזו בגודל ובצורה 
ונעות תנועה חפשית בחלל הריק, שהוא קודם לקיום הגופים 
(ע״ע אטום׳ עמ ׳ 477 )! האטומים פועלים זה על זה רק ע״י 
התנגשות ומגע ישיר ביניהם. מושג החלל הריק, שפיתח 
אותו ג/ נעשה אחד היסודות לתורה האטומיסטית המחודשת 
מצד אחד ולהסברתו המכאנית של ניוטון לתופעות השמימיות 


מצד שני. מן האטומים ותנועתם ניסה ג׳ לגזור את התכונות 
המוחשיות של הגופים. הוא נתן הסבר למהותם של מצבי־ 
הצבירה ולמעברים מזה לזה, אולם יחד עם זה הניח את 
מציאותם של "אטומי-חום". ג׳ היה תלמידו הנלהב וממשיך־ 
דרכו של גאלילאי בפיסיקה! הוא אף ביצע בפועל אח הניסוי, 
שגאלילאי תיכננו וייחם לו חשיבות מרובה: נפילת אבן 
מראש-התורן של אגיה נוסעת! ע״י ההוכחה שהאבן נופלת 
לרגלי התורן ולא מאחוריו נתן ג , ביסוס לתורת־ההתמדה 
במכאניקה. אולם באסטרונומיה חשש ג׳ לקבל את תורתו של 
קופרניקוס, למרות הוכחותיו של גאלילאי, משום הניגוד 
הנראה כקיים בינה ובין המקרא! הוא ביכר עליה את הפשרה 
של טיכו ברחה (ע״ע! וע״ע אסטרונומיה, עט׳ 786 ). את 
מחקריו של ידידו מרסן באקוסטיקה (ע״ע, עם׳ 559 ), שמדד 
לראשונה את מהירות־הקול, השלים ג׳ ע״י ניסויים המוכיחים 
את קביעותה של מהירות זו ואי-תלותה בגובה־הקול. 

על יסוד תורת־האטומים שלו ובדרך דומה לזו של 
לוקו־טיום (ע״ע) נתן ג׳ פירוש חמרני־פיסיקאלי להתהוות 
הכרתנו באמצעות החושים. אולם הוא הפיר בקשיים שבהסבר 
זה של הקשר בין התומר ובין התודעה. בתורת*ההכרה שלו 
הוא מייחד מקום ליסוד שכלי — המושגים המוקדמים של 
שכלנו. לדעתו, הטעות מקורה לא בחושים אלא בשיפוט 
השכל. — ג׳ נטה לתורת־הכרה של אמפיריזם חושני, אך 
נמנע מקביעת עמדה ברורה בכך. המחלוקת בין הגאסנדיים 
והקארטסיאנים נמשכה בפילוסופיה הצרפתית גם אתרי מותם 
של \ ודקארט, אע״פ ששני הזרמים עמדו בחזית אחת 
במלחמתם באסכולאסטיקה, שאת שלטונה השתדלו הישועים 
לקיים באוניברסיטות — תורותיו הפיסיקאליות של ג׳ הש¬ 
פיעו על ר. בויל (ע״ע)! בפילוסופיה הושפעו ממנו באופן 
ניכר הובז (ע״ע) ולוק (ע״ע). 

חיבוריו העיקריים של ג׳ הם: "פילפולים פאראדוכסיים 
נגד האריסטוטליים״( 5 נ 51 ־ 61 ׳\ 1 ) 3 1036 \ 0 !} 3 ז 3 ק $^ת 10 ^ג^!^ז^ x £ 
1810161605 ■!^), 1624 ! "מחקר מטאפיסי או ספקות והשגות 
על המטאפיסיקה של רנאטום קארטסיום" (- 6 מ! 151110 טף 5 ! 0 

. 0 .£ 6X5115 ׳£> 3 1051301136 ] 0 006113110065 5611 , 5103 ץ 1 (ק 3 ) 

$16301 ׳{ו 1 ק 3 ז 6 מ 1 ), 1644 ! "על חייו, מידותיו ותורתו של 
אפיקורוס״( 1 ז 1611 ק£ 5 ם 1301 ק 61 0101-16115 , 113 ׳! 06 ), 1647 ! 
"מערכת הפילוסופיה של אפיקורוס" (- 1111050 ק 13 ״ 0138 ץ 5 
11 זס 10 ק£ 36 < 11 ק), 11649 "מערכת הפילוסופיה" ( 3 ת 381 ז 0 ץ$ 
01 ט £16 ק 050 [ 111 ק), 1658 . 

א. ע. שפיר, חלוץ הזמן החדש: ג׳("הפועל הצעיר" ל״ז, 

סם׳ 11 ), סשט״ז 1 , 4101711511% 40 0515/715/175 , 2 ז 1 ׳וו$! 1.3 ..א 
מן 70/715771 ק 15 ה! 17 ה £7%5 0115 ,- 11, 126-188, 1890, £. 03551x61 
, 11 , 2511 001 * 1757 40 1 ) 15557155/10 14774 7710509/715 /? 40 

; 1908 ,. 0 )ס ץ 7 /ק 711050 /? 7/75 ,״־•! 8 . 8 . 0 ; 1907 , 135-143 
, 0.5 £ 1/71% 0/5 ,. 16 , 1908 , 0.7 51% ק 1 /ק 14510 075 , 121$ ) 60 ? .? 

- 2 1771070 40 0656416416 40 ( 0111774171 ,ן( 6 ״ 1 י 0661 . 8 ,־ 1910 
110/11115 ) 1540011 075 ,סג״!זג 64 . 0 , ״ 1924 , 17 § , 5 ,111 וו/ק 

, 11311111611 .? ; 1935 ,. 0 175/1 ( 4 0771/511% ( 4 £7755/7155/7577 40 

1*'05147115 77)170710111171175 45 0., 1936; 0 . 1161$, 0. 0., 40 
(5011X051)5/75 5155577 '^ 017 • 1 15717 ( 701 ? 405 , 11 745 ( 117177 ב 7 ( 4111111 ק 
11174 01071/7517 (80-11061 8610-. 2. 6001:10, ?1111010816, 1X1, 

1939; !.;1 4101116-3735166, ?. 0., 1943; 8 ?00*101, 1*55 170- 
1/0141 45 6. 5117 £?157475 55 5117 1' 0)07777577)5, 1944; 41. )301• 

5071 51 1715 50 ,. 0 .? , 1954 , 92 ־ 90 , 055 ? 5 ) 0 755915 ( 00 , 0166 

. 1955 , $5 7 ) 1 , 1575 ( 5 > 

א. ע. ש. - י. ל. 

גם;ר! סלומון — * 065506 3310X000 - 1730) , ציריך — 

1788 , שם), משורר, צייר וחרט־נתושת שוויצי. ג׳ היה 
תהילה מוכר־ספרים, ואת״כ חבר המועצה ופקיד של הקאנטון 


113 


גסנר, סלומון—גפ:ד, קונרד 


114 


ציריך, הוא כתב אידיליות בפרוזה פיוטית ( 1756 — 1772 ), 
שתורגמו ללשונות רבות וזכו בשעתן לתהילה ולהשפעה 
רבה, ביהוד בצרפת, מאחר שנתנו ביטוי לאפנת השיבה אל 
הטבע מיסודו של רוסו(ע״ע). כדוגמה שימש לג׳ תאוקדיטוס 
(ע״ע)> את המוטיווים של שירת־הרו׳עים היוונית העביר ג׳ 
לסיגנון סנטימנטאלי לא־ו־אלי של תקופת־הרוקו׳קו׳. הוא אהב 
להשתמש בתיאורו גם ברקע מקראי, כגון באפוס "מותו של 
הבל״ או ב״סיפור שני הנאהבים מימי־הסבול׳. — אופי דומה 
לזה יש גם ליצי¬ 
רתו הציורית, המ¬ 
עלה בצורה קלה 
וחיננית תמונה 
דמיונית של חיים 
שאננים ושלווים 
בחיק־הטבע. ־ 
יצירתו של ג׳ 
השפיעה במידה 
ניכרת על ספרות 
ההשכלה העברית 
בסוף המאה ה 18 
ובמחצית הראשר 
נד, של המאה ה 19 ו 
גם סופרי "המא¬ 
סף" וגם סופרי 
"ביכורי העיתים" 
הירבו לתרגם הי¬ 
מנה, דוד זא* 
מושטש תירגם אח 
"אדאסם" של ג׳ 
בשם ״אלדד ותרצה״ (״אש דת״, ברסלאו 1834 , 83 — 127 ). 
שד״ל תירגם משירת ג׳ את "מעשה הצדקה והחסד" ("בינור 
נעים״, וארשה 518,1913 — 524 ). האפוס המקראי של ג , "מות 
הבל" היה בין היצירות שהשפיעו על ראשוני סוסרי-ד,השכלה 
העבריים להשעין את הקלאסיציזם העברי על התנ״ך. בולטת 
השפעת ג׳ על יצירת שלום הכהן, וביחוד על שירו "לדוד 
מזמור תודה אל ברזילי הגלעדי". ובאמצעות שיר עברי זה 
בעקיפין גם על "דוד וברזילי" של יל״ג. 

מהדורה חדישה של שירת ם. ג': ה 8€ מבו 0111 !ם ,.ס. 5 
1922 ,( 16555 ־ 1 .ו 0 ז 15 ? £1 :! 1 :! 1 :>£ת 61 ). 

?? 6 .. 0 .¥ .? ; 1889 ,. 0 . 5 ,ת! 01££1 /ע .מ 

; 1929-1937 ,. 3 > ,ש 6.101 211 \ -פ 1 ] 12 מ 5 ^ 1 .? ; 1921 . 161/111 ■ 60 

■ 1/0 !? ?/* 11/01111 11 / 61/1 . 0 61 ? £1106 ?'^! ־ £0 : , י ;■' ח ־> 1 >. ״ 3 .? 

. 1930 ,? 3 זסס 0 — ( 1516 , 
ציריך — 1565 , שם), הומאניסט, רופא וחוקד־טבע 
שוויצי, מחלוצי הביולוגיה החדשה. ג׳ היה בן בעל־מלאכה 
צווינגליאניז בסיועם של ידידים אמידים שוחרי-השבלה 
למד באוניברסיטות של שטראסבורג, באזל, פאריס ומונפליה 
והקיף בלימודיו את כל ענפי־ההשכלה של זמנו: לשונות 
קלאסיות ועברית, מדעי-הטבע, רפואה. ג׳ היה איש־האשכו־ 
לות ברוחה של ההשכלה הכוללת של הרנסאנס וההומאניזם. 
הוא שימש כפרופסור ליוונית בלוזאן, ואח״ה— כרופא מטעם 
העיר בציריך. נספה במגפת־הדבר לפני הגיעו ל 50 . 

פעילותו של ג׳ בתחום הספרותי־סדעי היתה עצומה: הוא 


ההדיר ופירש חיבורי סופדים קדמונים, חיבר לכסיקונים 
וביבליוגראפיה מקיפה של הספרות היוונית והלאטינית 
בכל ענפי־המדע (עם הזכרת מחברים עברים) וחיבורים 
שונים ברפואה. לטבע התייחס לא רק כחוקר אלא גם כחובב 
נלהב! הוא היה אחד סן הראשונים באירופה החדשה לתחושת 
יפי הטבע, ביהוד לגבי הנוף ההררי של מולדתו, ותיאוריו 
הנפלאים של ההרים הגבוהים ושל העליה בהם היו המבשרים 
הראשונים להתפתחות האלפיניסטיקה(ע״ע אלפים, ע׳ 761/2 ). 

אולם מקומו של ג׳ בתולדות־המדע נקבע לדורות כאחד 
ממחדשיה של הביולוגיה אחרי הפסקת התפתחותה ביה״ב. 
בשעתו נתפרסם בעיקר כ ב ו ט א נ י ק ן! הוא היה הראשון 
שניסה לסדר סערכת־מיון של צמחים על־סמך מבנה איברי־ 
רבייתם, אולם חיבוריו בבוטאניקד, לא יצאו לאור אלא 
במאה ה 18 ולא יכלו להשפיע על התפתחות המדע. מפעלו 
החשוב ביותר הוא חיבורו הענקי בזואולוגיה: 15101-13 ^ 
301103111101 (תורת בעה״ח), ב 4 כדכי-סוליו(האחרון הופיע 
אתרי מותו) ב 3,500 עמודים — מעין אנציקלופדיה של עולם- 
החי בצורת תיאורים של בע״ח בודדים או של קבוצות־בע״ח. 
שיטודמיונו של ג , היא זו של אריסטו(ע״ע, וע״ע ביולוגיה, 
עט׳ 316 ) : כרך א׳ — מרובעי־רגליים משריצי־חיים וממילי- 
ביצים ! כרך ב׳ — עופות < פרך ג׳ — דגים; כרך ד' — 
חרקים וחסרי-הוליות אחדים. החלק הסוב ביותר הוא הדן 
בדגים. בדרכי הרצאתו והסברתו עדיין קרוב ג׳ לפליניום 
(ע״ע): בכל בע״ח הוא דן ב 8 סעיפים — בשמותיו בלשונות 
שונות, בתנאי-חייו הטבעיים, בתיאור איבריו החיצונים 
והפנימיים, ב״פונקציה הטבעית של הגוף", ב״תכונוח־הנפש". 
בתועלחו הכללית לבני-אדם, בתועלתו כחומר־מזון, בתועלתו 
הרפואית! הוא מסיים בכל מקרה בהערות ספרותיות ופילו¬ 
סופיות. תיאורי המינים הבודדים חסרים רעית מדעי־שיטתי 
מקשר, וכן חסרה בספר גישה השוואתית. אולם ידיעותיו 



קונראר נסגר 


של ג׳ עשירות משל פליביום וגישתו ביקרתית הרבה יותר, 
אע״פ שגם בספרו מצדים סיפורים דמיוניים המושתתים על 
שמועות. חידוש גדול של ג׳ הוא השימוש באילוסטראציה 
לצרכי הוראה והסברה בזואולוגיה. החיבור עשיר בציורים, 
מהם מוצלחים מאד ומהם שהעלו לעיני הקורא האירופי 
בפעם הראשונה תמונות מדוייקות למדי של בע״ת נדירים 
או זרים. ג' שיתף במפעלו אמנים חשובים! בין השאר הוא 
מציין, שאת הקרנף תיאר ע״ם התמונה שצייר א. דירר(ע״ע) 






115 


גסנר, קונרד—גסקוכיח 


116 


על סמך ידיעווז שהגיעו אליו מפורסוגאל. — למרות מגרעו־ 
תיו והיסודות המיושנים שבו יש לראות בחיבורו של ג׳ את 
ראשיתה של הזואולוגיה החדישה. 

באחד ממכתביו של ג׳ נמצא הרמז הראשון להכרת 
מערכת עולם־החי, המושתתת על ה?ירבה הטבעית: 
ג׳ מבחין בין סוגים למינים וקובע, שהרבה מיחידות־המיון 
(=סוגים) של המחברים הקדמונים כוללות לאמיתו של דבר 
מינים מרובים. 

( 0 • £0/405 ) 76 ;.ס . 0 ,? 81 . 0 .ן ; 1864 ,. 0 . 0 ,ק 03 .£ .? 
; 1916 ,( 53-86 , 10 •זסות^ . 800 . 8161 .קב?) ^<ן 0 ^ 0 ו 61 < 8 
,(/ 0126 ׳״ 8011 0550 ־ 01 ) ■ 0 . 0 ,) 411 * . 8 ; 1929 ,.ס ר ץ^ 1 .ז*\ 
00£00 />/ס£ ,■ 101 < 1 £ ז 80 ! 01 ס/*־,!, ז 0120 ׳* 504 , 80055 . 1 * ; 1938 
- 811110 ) 8 סז/> 0 ) 4 01 11 ־ 31 > 740 , 00 * 01 ? .! ; 1945 מ £0/1 ■א 
. 1951 , 87-88 , 17-25 ," 40 ק 0 ־ז* 

י. ל. 

{ס^רץם (־ 14063 ז 16 ז 05 ), משפחת־צמחים הקרובה לבגנו־ 
ניים (ע״ע), ללועניים (ע״ע) ולעלקתיים (ע״ע); 

יש רואים את האחרונים כקבוצה מנוונת־טסילית של הג׳. הג׳ 
כוללים כ 100 סוגים 
וכ 1,100 מינים׳ רובם 
עשבים או מטפסים 
טרופיים או תת־טרו־ 
סיים, בעלי עלים נגדיים 
ופרחים צבעוניים בר 
לטים לעין 1 אחדים הם 
אפיפיטים (ע״ע), כגון 
הסוג ההודרמאלאיי 

11111118 ג 11 ז 050115 \ 1 , בעל 

עלים בשרניים וגלד- 
ניים. רבים מן הג׳ מקר 
בלים כצמחי־נוי בשל 
יפי־פרחיהם. החשוב נלובסיניה(ג 1 י 8 ח 1 מ״ו 5 ) 

שבהם — הגלוכסיניה היפה( 1053 :סק 5 ג £1 ב 11 ם 1 ז! 5 , 
שבטעות היא קרויה בפי הגננים 4 ) 010x10 ), צמח שהוא 
כמעט מחוסר גזע, בעל עלים גדולים ופרחים דמויי־פעמונים 
מצבע לבן, אדום, ארגמן או רב־גוניז הסוג גסנריה 
(ג״סס״ס) הוא בעל 40 מינים, הגדלים באיזורים הטרופיים 
של אמריקה; עשבים רב־שנתיים או שיחים בעלי עלים 
פשוטים נגדיים ופרחים יפים ערוכים במכבדים או בקבוצות. 

3 םקזן, ג׳זך־ג׳ — 038001806 86 ־ 0601 —( 1525 או 1535 ז — 
1577 ), משורר וסופר אנגלי. ג׳ היה בן למשפחה 
אצילה וגתחגד בקימבריג׳! אח״כ למד משפטים בלונדון. 
בצעירותו חי חיי הוללות ופזרנות וזמן־מה נכלא בבית־סוהר 
בגלל חובותיו המרובים. בשנים 1557 -^ 155 היה חבר בית־ 
הנבחרים, אולם אח״כ סירבו לקבל את מועמדותו לבית־ 
הנבחרים בגלל שמו הרע. ב 1561 נשא לאשה אלמנה עשירה 
ועי״כ הגיע לאמידות. ב 1572 , ושוב ב 1573/74 , נטל חלק 
פעיל במלחמה בספרדים בארצות־השפלה, ושם נלקח בשבי. 
אחרי שובו משביו, בשנות־הייו האחרונות, חל שינוי באורח־ 
חייו, ויצירותיו בתקופה הזאת מעידות על גישה מוסרית ואף 
פיריטאנית. — ג׳ היה חלוץ ומחדש בשטחים שונים של 
הספרות האנגלית. בשל רשימותיו הערות מן המלחמה 
בארצות־השפלה יש לראות בו את הנתב הצבאי האנגלי 
הראשון. מחזהו 5 ־ 05 קקנ! 5 ( 1566 ), עיבוד של יצירה של 
אריוסטו (ע״ע), הוא הקומדיה האנגלית הראשונה בפרוזה 1 


״לקאסטה״ ( 1566 ) — הטראגדיה הראשונה על נושא קלאסי 
שנכתבה בחרוזים חפשיים. הסאטירה שלו "ראי־הפלדזד 
( 01385 ש 1 :מז 5 115 * 1 ), 1576 , היא הסאטירה הפורמאלית האנג¬ 
לית הראשונה. ג׳ חיבר את המסה הראשונה בביקורת־ 
הספרות באנגלית, ובעיקר את הרומאן הפסיכולוגי הראשון 
בפרוזה אנגלית "הרסתקאותיו של מר פ. ג׳." (-מס׳יי^ שנו! 
.[ .ז ז:>) 5 ג 1 א 0£ 05 ־ 101 ), שנושאו נלקח מן החיים הראליים. 
ג׳ תירגם ועיבד מחזות מיוונית, לאטינית ואיטלקית' ב 1572 
יצא לאור אוסף־שידיו בשם 5 ס 1 נ 101 ? 16 ־ 1 נ>ת €111311 ז 3 >תט 1 ?\ 7 . 

כל כתביו: ( 14321111 . 0 .ז\\ . €11 ) 145 ־ 01 ש 1 :> 1 קרת 00 , 

1907/10 ,( 11££€ ת 011 .( 1 >ש) ; 1869/70 . 

, 1894 , 0.0 ( 0 £1 הו/ד<' 8 1 > 1 ז 8 £ 5/0 740 , 11112 [־> 5411 .£ .£ 

/ 1101 ?! 5011/1 ,סס,/־ 0011 7 קז> 840/4 *££ ״ 0 . 0 ,ץזו 01 ־!ק . 7 .ס 

. 1942 ./סס? 

( 4 בל. 

^זקז^יה( 03500£11€ ), ביה״ב — פרובינציה בצרפת הדרו־ 
מית־מערבית, בין הגארון והפירנאים! בירתה היתה 
אוש(^!*^); היום—שטחם של הדפארטאמנטים: פירנאים־ 
תחתיים( €06€$ ־ 1 ׳(?- 8355€5 ), פידנאים־עיליים(-€־ 1 ז(י 1 ״ 1€5 ג £431 
מ£ם), לאנד( 104165 ^ 1 ), ז׳ר (^ס) וחלקים מן הדינארטא* 
מנטים הסמוכים. האיזור מהולל באקלימו הנוח! דרומו הררי 
ומבותר גאיות פוריים, המצמיחים תבואות, גפנים וסירות! 
צפונו — מישורים לא־פוריים (לאנדות). לבני־ג׳ יצא שם 
במסורת העממית ובהיסטוריה ובספרות כאמיצים ונועזים, 
מלאי גאווה על מוצאם ומולדתם, אך גם יהירים ומתרברבים. 

ג׳ היא חלק מאקדטגיד, (ע״ע) העתיקה. השם ג׳ נגזר 
מן הוואסקונים ( 735€00€5 י = באסקים), שפלשו לשם מספרד 
בסוף המאה ה 6 , ג׳ היתה נתונה למרותן של שושלות המרו־ 
בינגים והקארולינגים, אך שבטי הגאסקונים התמרדו בהן 
תכופות. בג׳ התפתח שלטון פאודאלי של רוזנים ודוכסים 
מקומיים, שהתקשרו חליפות לצרפת או לנאווארה הספרדית. 
מ 1035 ואילך נכללה ג , — יחד עם גין (ע״ע) — בדוכסות 
אקודטאניה, ובמסגרתה היתח נתונה משנת 1152 ואילך לשל¬ 
טונם של מלכי־אגגליה מבית־אנז׳ו־פלאנסאג׳נט. פילים ח 
אוגוסט מלך־צרפת כבש את רובה מידי ג׳ון'מלו־אנגליה, 
אך אדיורד ווו החזירה לכתרו. ג׳—בולה או רובה—היתר, 
כפופה לסירוגין למרותם של מלכי־אנגליד, ושל מלכי־צרפת 
עד סוף ימי מלחמת מאת־השנים ( 1453 ) וגירושם של 
האנגלים מצרפת. הקשרים עם אנגליה, שנמשכו למעלה 
מ 300 שנה, הניחו בג׳ אי־אלו רשמים לדורות. במאה ה 15 



גזו* ננאסקוניח 



117 


גסקוניח—נסקל, אליזכת קלגחורן 


118 



הכתובת היחודיח טאו׳ 6 

טןובת־קבר או אבדהקדשחז בפיענוה הנוסח המשוב , * 

ובהבנת הסשסעוח ש? הכתובת םחו?קוח הרעות: 

סז 07 א $4 £א 11 ח 0 א טס או 
(<)ס 1 אא 8£ £110 1 ע 0 (?) £11 ז$£^ £1 ק 
5 £3X0 01714 !?50 000X1 ז £1 ם 
0 ( 1 17£ (ש)א£י 08£1 51 ס 01 !'\א 1 
ד ££0£ . 4 א 00191/1410 

לולב מנורה שופר | שלום 

££־ד £££3 ? *ן ££$£££? — שם ז 
יש גורסים £££5££ .? ■י- אנא אליזוד, 

ויש גורסים ££ז £££101 — אשרי. 

ס 1 אא 2£ = 115 ז:> 1 !> 6 ם 86 (כרור?), או =* ז,״ נ> , ' (הבא?) 
תרנום: .בשם קדשו ית׳ 

אשרי הבא חנה(?) 

עיני רשעים תכלינח 
נדבת 1 ,׳ אשר יונה נדכה(?)' 

עדיין קיימו הדוכסים לבית־ארמאניאק עררה בג׳ בהסות 
מלבי־צרפת! ועם ידידת בית־ארמאניאק בסוף המאה נסתיימו 
תולדות ג' בשטח בפני עצמו. והיא סופחה לחלופין לתחום 
השלטון של הכתר הצרפתי. — במאה ה 16 בתפשטה הרפור¬ 
מאציה בג׳ במידה ניבית, ואיזור באךן היה למעח ההוגנו־ 
טיס (ע״ע). 

1/6 7/1550/66 , 4 ![ 1 : 631 ־ 00111 .? ; 1914 ,. 0 1/6 ) 11111011 , 116011 * 1 ,ק 

,.?> א/ 6 /> 7/5 550566 , 118116 ־ 031 . 011 ; 1939 , 010 ) 8 ) 4 1 ) .€ 

. 1951 

מ. 

ידיעותינו על היהודים בב׳ הן קלושות ומועטות השפות 
גשקוניא, גסקוניאה, קשקוניא או גשקונא שבתעודות עבריות 
מיה״ב אמם מתכוונים בהברה לג׳ בסי שהיא מוגדרת היום. 
ב 1869 נתגלתה באוש הכתובת היהודית (ר׳ ציור) העתיקה 
ביותר שבצרפת (בערך ם 700 לםה״נ), ונראה שהאבן אשר 
עליה היא חקוקה הוצאה מבכ״ג. מיסמך מ 789 מזביר אוכלו* 
סיד. יהודית רבה באיזור זה, אך אין בידינו כל פרטים עליה. 
הידיעות על יהודים בג׳ מתרבות בתקופת שלטונם של פלכי־ 
אנגליה: אדוורד 1 הוציא צו להגנת יהודי־ג׳ מפני הטלת־מיסים 
מופרזת והכיר באירגון קהילתם. בספרות של המאות ה 13 
רד, 14 נזכרים יהודים בג׳ העוסקים במסחר ובהלוואה בריבית, 
למרוח האיסור מטעם ועידת־הכגסיה בבורדו ב 1214 . בעיירה 
אר (מזג^ —איירש בתעודות העבריות) חי במחצית השניה 
של המאה ה 13 החכם יצחק הגורני (מז 1 ^ = גורן), המזכיר 
בבתביו ישוב יהודי במקומו. צווי־גירושים הוצאו על יהודי־ג , 
ב 1305 וב 1315 , אולם בפועל החזיקו מעמד באיזור עד הגירוש 
הסופי מצרפת בולה ב 1394 . בעקבות ״גזרת־הרועים* ב 1320 


גזברות קהילות שהושמדו: אוש, ק 1 בדום דים 1 ן 

( 0111 בתנ 0 ),מוו־דודםאר 0 אן (סארציא =ו 831 ז 13 ג- 15 >יז 4011  £11 ג 3061031 505 י 1 /י\ 
.1866—1864 .( (.נשים ובנות״ 
ערד קיים בתולדות הספרות 
ה״נגלית יש לספרה של ג׳ 
חייה של שרלוט ברונטה" " 
18573 (ע״ע), שיצא לאור 
והקנה לד, מקום בין חשובי הביוגראפים האנגליים. — ג׳ 
תרמה תרומה חשובה לרומאן החברתי, המשפחתי והפסיכו¬ 
לוגי. ספריה זכו למהדורות מרובות ותורגמו לכמה שפות — 
001183((!\ כל כתבי ג':,(□ 10 ) 11 >£ ()־ 01 ) 111115 .£ ) 111 ) 5 ) 1 ! 0 /ו 

.1906 

]. 4. ?313156 ) 1431 . 8 .£ ; 1905 , 014 ( 1 ) 001 114.00 . 0 , 411 [ , 6 תץ , 
4 / 65 . 0 , 804 11(1 £61605/6, 1931; £. ?. 816116103, 3 *'56- 
101180 < 411 ) 010 , 1946; 4. 8. £10 . 1952 ,. 0 . 8 , 5 ת 151 ק 

פ. בל. 





119 


גפר, הרכרט ספכפר — ג׳עסר אלצאדק 


120 


גפו"! הךברט ספנסר — ז 6 * 5 ב 0 זש 0 ןזשק 5 זז;א 1 זש 11 — 
(נו' 1888 בוויסקונסין), פיסיולוג אמריקני. תלמידו 
ועוזרו של א. ג׳. ארלנגר (ע״ע) באוניברסיטת־ואשינגסון. 
ב 1921 נתמנד. ג׳ לפרופסור לפארמאקולוגיד. שם, ב 1931 — 
לפרופסור לפיסיולוגיד, ב־ 
אוניברסיסת־קורנל. מ 1935 
ואילך ג׳ הוא מנהל מכון־ 
רוקפלר למחקר רפואי. ג׳ 
וארלאנגר השתמשו בשפו¬ 
פרת קאתודית כאוסצילו־ 
גרף (ע״ע) כדי להראות 
את שינויי זרמי־הפעולה 
בעצבים (ע״ע). ניסוייהם 
הביאו לפיתוח תיאוריה על 
הפונקציות השונות של 
רק מות־ העצבים על־ סמך 
מהירות־ההולכה של הזרם 
החשמלי. ג׳ חקר גם את "רברט ם נאסי 

הקרשת־הדם. ב 1937 סיכמו ג' וארלאנגר את מחקריהם בספר 
011$ ׳\זש> 1 0£ 15 ז§ 81 1031 זןש £16 ("סימנים חשמליים 
של פעילות־העצבים"). ב 1944 הוענק לשניהם פרם־נובל. 



$?ךה (מונודנשטס!'), סוג של צמתים ממשפחת השפתניים 
(ע״ע)! אפייני לצומח של הגריגה(ע״ע) והבתר. (ע״ע). 

הסוג כולל כ 100 מינים של עשבים או שיחים חר־שנתיים 
או רב־שנתיים, בני האיזורים הממוזגים! בא״י גדלים בר 
11 מינים של הסוג הזה. סימנם של מיני ג/• הכותרת העליונה 



הנערה 3175 מ 2 וז]גו 1 :> יד 
א: פרח 

קצרה ובלתי־מפותחת ושפתה התחתונה בעלת 5 שיניים או 
אונות, מיגים אחדים, כגון ג׳ זעירת־פרחים (ת! 1 ןז 71£10 ז 3 ק. 7 ) 
האדומה וג׳ מאובקת (רח 10$11 ! 1 טזק . 1 ) הסגולה, הם צמתים 
יפים, הראויים להתקבל כצמחי־גוי. 

הסוג ג׳ עשיר במינים המכילים תמרים ארומטיים (שמנים 
אתריים וכד'), ששימשו ברפואה העממית כחמרים מעודדים. 
המקובלים ביותר היו $ן-ו 1 >ש 3 מ 1 ג! 1 ש.ז׳ ו 1 זוטז 3 ״ז. 1 . מן המין 
האחרון היו מכינים גם תכשירי־רוקחות ( 1 זש! 1 !■!ברם ו* 1 זש 1 ׳ 1 ) 
כסמים בגד הפרעות בקיבה, בכליות ובשלפוחית־השתן. הג׳ 
המצדה (רח 1 !! 01 ק . 1 ), בעלת פרחים לבנים, שימשה לערביי 
א״י לצרכי־רפואה שונים. 


?!?ז( 20 * 62,211 ־ 0 ),השפה החבשית(ע״ע) העתיקה,המהווה, 
עם הערבית הדרומית הקדומה (בייחוד השבאית, 

ע״ע) ועם הערבית הצפונית, את הענף הדרומי של השפות 
השמיות, מקור הג׳ הוא להג שבאי, אשר דובריו היגרו 
מדרום־ערב אל עבר ים־סוף וייסדו את ממלכת אקסום(ע״ע), 
שבה הונהגה במאה ה 4 הנצרות כדת־המדינד" ביתוק הג׳ 
מארץ־מולדתה, סביבתה האפריקנית והמגע עם הנצרות 
וספרותה, הכתובה יוונית ומקצתה סורית—אלה הם הגורמים 
שעיצבו את דמותה של הג/ במאה ה 14 תפסה האמהרית 
(ע״ע) אח מקום הג' כלשון החצר והמדינה, אך הג ׳ נשארה 
עד היום לשון הכנסיה, ועד למאה ה 19 אף שימשה לשון 
דברי־הימים הרשמיים של מלכי־חבש, אף באמהרית החדישה 
השאירה הג' שרידים לא־מועטים (מונחים, צירופי־לשון, 
מליצות). מבין השפות החבשיות החדשות התגריגיא היא 
הקרובה ביותר לג׳, — כתבי־הקודש של הפלשים (ע״ע) 
כתובים בלשון־ג׳. 

הכתב החבשי התפתח מהכתב השבאי. תכונתו העיקרית 
היא ציון התנועות ע״י שינדים בצורת־היסוד, שאף היא 
נקראת ג׳ ומביעה את העיצור המונע בפתח. לכל אות שבע 
צורות ("סדרים"). כל־זמן שמכשידי־ד,כתיבה היו הקולמוס 
והקלף לא נשתנתה צורת האותיות אלא מעס, פרט לשינויים 
מסויימים בצורת ה״תנועות". בימינו מתחילה הפצת העט 
הנובע לגרום להתפתחות כתב רהוט. הכתב החבשי חסר סימן 
ל״דגש החזק", שיש לו תפקיד חשוב במורפולוגיה, ביהוד 
בפועל, ושמעיד עליו היגוי הג' הנלמד עד היום בבתי־המדרש 
הכנסייתיים. וע״ע חבשיות, לשונות. 

, 03/13 ) 5/1 1 ז 3 < 1531 ק 10 < 011 ■ 70 > ) 0 ( 0 x 1 014/1 ,תתבת! 1 ! 01 .עג 1 !/ 
- 34 ) 0/1 ,. 18 ; 1865 , 303 וקסוו/ 31 ס £1403 סו 1 1899'; 18., 143x1300 
443/610/1143/13 ,*!!!■!סזסגזק .'■! ; 1866 ,ס 313 /ס 14 /) 03 0x101/110 ) 

. 0 , 1886 , 1130 ! 1110 ) 43 > 0(0x1x1011/ —■ 0(0x1x101130 

5(1 96 ו 1 ז 13 / 01 )ק 5 30 ו/ 43 ;) 1 ו* 43 1113 <ז< £סו 1 ) 46 ו 01 ו 8 ,־ 3550 ־ 

1928; £, £1(1 זג 1 , 0 ס 3111/1 <ן^-^ס 4 } 44 43/13 ) 0314 ,חחבתז , 
1913; >8. (301101, 00 />(0000310(10£14323 4 ) 61 1041113113 ) 1304/1 ח 
013 , 1 )ש 0 ׳״םנ 8 ן .£ ; 1921 ,; 11 , 4 () ( 113 ^ 310441 1130 } 0 ו 11 ו/} 
1(04/1(10113113 3414(1/1(0353 4/34 44[<}110 011181 1 ; 1926 , 0 ) 1 /)) 1 ק , 
5(0(10 431/0 13(43(0114(0 3110/11314, 1932, \1 ./י x51:10, 81/1110- 
£(053 153 /ס '( 11 ק x11(13 0 1986 , 30-41 , 10 ) £1510 01 113£34 § 0 ס ; 

£. £11151180 $3 153 ,££ז x11(13 1- . 1955 , 10 ק £1/110 ( 0 0£34 ו £1 סס 
ח. י. ם. 

{׳עפו* אל 2 אןיק(.״<\(** 1 כ 0 ,אבן מחמד אלבאקר (בערך 
700 — 765 , מדינה), האמאם הששי של השיעה 
(ע״ע). הוא היה איש מלומד בענייני דת, אולם ודאי שכל 
הספרים המיוחסים לו לא נכתבו בידו. מלבד פירוש על הקראן 
מצויים בשמו בעיקר ספרים מאגיים. לפי המסורת חיבר ג׳ 
ספד על הגדת־העתידות בשם אלב׳פר, מבוסם על המסורת 
הסודית של משפחת בני עלי, אבי'ד,שיעה! שיטת הספר היא 
השימוש בצירופים שוגים של אותיות הא״ב. 
להערצה מיוחדת זכה ג , בכת "השבעיים" של האסמאעי־ 

ליה (ע״ע), בתור אביו של אסמאעיל, שהוא לפי דעתם 
האמאם השביעי והאחרון, בעוד שכת "השנים־עשריים" 
חושבת לאמאם השביעי בן אחר לג', מוסא אל_קאזם. — שמו 
של ג׳ נזכר תכופות בספרי האלכימיה המיוחסים לג׳אבר 
(ע״ע), שמוצג כתלמידו של ג׳! משום כך מונים את ג׳ עם 
אבות האלכימיה (ע״ע), ואף מייחסים לו ספרים שונים 
במדעים נסתרים, שמקצתם נמצאים בידינו, 

1. <30182 1151•, 20/4/0, 41, 123 £6, 1887; ]. 0/11 ) 31 ,ג! 1 :נוא - 

43/43 4/13/1311114(311. //•■ 0. 01 5., <13( 433/14(3 1x10x1, 1924; 

0. 11:1 . 0 ; 1929 , 013 !) 1$ ח סא 013 , #01 י x3.60/11,8 , 1111 ־: 1 דז , 

1, 104, 939, 1937; ?. 1942-43 ,ססץעס// מ*! ) 5/34 [ ,* 1 !גזא . 




121 


גגון, נריגורי אפולונוביץ׳ — גסים 


122 


; 18 ן, גו־יגוו־י אפול 1 נז?יץ׳ - ״ 1300 .ק - 

( 1872 או 1870 — 1906 ), כומר פראווסלאור ומנהיג־ 

פועלים רוסי. ג׳ היה ממוצא קוזאקי־אוקראיני. ב 1899 היה 
כומר בפרבר־פועלים בפטרבזרג ! ברשות השלטונות, ובת¬ 
מיכתם של אחדים 
מראשי האוכרנה 
(ע״ע), הקים ג׳ את 
"החברה של פועלי 
בתי־החרושת הדר 
סיים", שמטרתה היתה 
תיווך בין הפועלים, 
בין בעלי־המפעלים 
ובין השלטונות. ג׳ 
הסיף לפועלים להת¬ 
ארגן לשם הגדלת 
שכר־העבודה, קיצור 
יום־העבודה והטבת 
התנאים הסאניטא- 
ריים וכר בלי להת¬ 
ערב בפוליטיקה, כלו¬ 
מר — בסיכסוך שבין 
המשטר הצארי ובין 
הציבור הרוסי. התנו¬ 
עות הסוציאליסטיות 
הביסו על ג׳ בעין 
רעה בשל נסיונו 

להגשים את רעיונם 
של הסלאוויאנופילים ודוסטויבסקי (ע״ע) על זיהוי האינ¬ 
טרסים של שלטון־היתיד הימורי ושל ההמון הרוסי. 

תודות לכשרונו האירגוני ונאומיו הלוהטים והעממיים, 

הצליח "אבא ג׳־" להקים, במשך חדשים־מספר, תנועת- 

פועלים המונית, דבר שלא עלה בידי הסוציאליסטים לאחר 
פעילות של עשרות בשנים. מבין הסוציאליסטים היו יחידים, 
ובראשם פינחס רוטנברג (ע״ע), שניצלו את תנועת ג׳ 
לצדכי הפעולה המהפכנית. בראשית 1905 פרצה בפטרבורג 
שביתה של 150,000 פועלים! ביום א׳ לשבוע, 9 ( 22 ) 
ביאנואר 1905 , צעדה לכיוון ארמוךהחורף, בהנהגתו של ג/ 
תהלוכה ענקית של המוני פועלים עם נשותיהם וטפננ שנשאו 
איקונין ותמונות־הצאר ושרו שירי-כנסיה,—ומטרתם להגיש 
לצאר פטיציה, המכילה דרישות ליום־עבודה של 8 שעות, 
חופש-דיבור וכד׳. המשטרה והצבא פתחו באש על ההמון 
הבלתי־מזויין! לסי ההערכה הרשמית נהרגו עד 130 איש. לפי 
מקורות אחדים — הרבה יותר. את ג׳, שנפצע קל, הצליח 
רוטנברג, שהשתתף אתו בתהלוכה, להסתיר ואח״כ להבריח 
לחו״ל. ג׳ פירסם כרוז חריף נגד הצאר ונצטרף כחבר למפלגה 
הסוציאל־רוולוצלנית (ע״ע)! אולם הוא נכשל בנסיונו לתווך 
בין הסיעות הסוציאליסטיות הרוסיות השונות לשם איחודן 
לפעולה משותפת, בלי להתעמק בהבדלים האידיאולוגיים 
והאישיים. בסתיו 1905 חזר ג׳ באופן סודי לרוסיה, נפגש עם 
ראש-ד,ממשלה ויסד, (ע״ע) וניסה להקים את תנועתו מחדש. 
מרכז מפלגת ס״ר קבע, שג׳ היה בוגד וסוכן־חרש של הבו¬ 
לשת, ולפי החלטתו אירגן רוטנברג את הריגתו של ג׳ ע״י 
הפועלים שהתאכזבו ממנו. ג׳ נהרג ב 11.4.1906 בקייטנה 
אוזיורקי שע״י טריוקי שבפינלנד, תנועת־ג׳, במקום שיתוף 


בין הצאר לבין ההמון הרוסי, גרמה לניתוק מוחלט בין שני 
אלה. "יום א׳— יום־הדמים" היה אחד הגורמים למהפכת 
1905 . 

-ץ , ! .ח ; 906 [ ? £4 ( 0 ? £111101 £<(ד ,תסק 03 

, 1 ו 8 >ו.וק 0 ! . 114 ;( 1909 , 61.1.1106 ) 3 \ 1 0 ד, 16 / ,חק 56 ) 1 ו 6 ז■ 
1863668 * 80600 03 , 038308 ;" 1905 מנן 833 מ 9 ״ 

1607811166 ^״) 6.6 6 ) 66811166661 11 001036 1 * 16 * 360 ? 0 

.( 1908 ." 60361 

א. אח. 

נפור, ע״ע קאוצ׳וקן חקלאות. 

ליידיס או גיפךים, שבט סוטוני־מזרחי. בתעודות היסטו¬ 
ריות 'נזכרים הג׳ לראשונה, יחד עם הגרותובגים 
והוואנדאלים, כשכנים טרדגים על הגבול הדאקי של מלכות 
רומא בימי הקיסר פרובוס. לדברי יורדנס (ע״ע) היו הג׳ 
קרובים לגותים (ע״ע). מסתבר שד,ג׳ יצאו מסקאנדינאוויה! 
עקבותיהם נודעו לראשונה בךלתה של הוויסלה! אח״כ, 
באמצע הסאה ד, 3 , נתיישבו בקארפאטים, בשכנותם של 
הגותים. מלכם האדיר של הג׳, פאסטידה, גבר על הבורגונדים, 
אך נכשל בהתקפתו על הנוחים. כשאר השבטים הטוטונים־ 
מזרחיים געשו הג׳ כסופים להוגים, ובמסעו של אטילה (ע״ע) 
לגאליה נלוו בהמוניהם לצבאו( 450 )! מנהיגם, המלך ארדא- 
דיך, היה מקורבו ואיש-סח־ו של אטילה. אחרי מותו של 
אטילה ( 453 ) פרק ארדאריך את עול ההוגים מעליו, והג׳ 
התיישבו בגבולותיה של דאקיה, שנקראה מעתה "גפידיה". 
שלטון הג׳ השתרע דרומית-מערבית לעבר חופה הימני של 
הד א נובה ודלל גם את מחתות סירמיום וסינגידונום (יוגו־ 
סלאוויה הצפונית־מערבית של היום). כאשר נסעו הגותים 
המזרחיים ממושבותיהם בפאנוניה לאיטליה׳ גיסו הג׳ לחסום 
את דרכם, אולם נחלו תבוסה מידי תאוד־וריר (ע״ע) ב 481 . 
בימי ישיבתם בדאקיה היו הג׳ תחילה בשלום עם הרומאים 
וקיבלו כספי־סיוע שנתיים בתורת "אומה ידידה". משהתחילו 
לעורר מהומות בשטח הרומאי, מנע מהם הקיסר יוסטיניאנום 
אח כספי־הסיוע והעניקם ללנגוברדים (ע״ע), שאותם קרא 
לעזרתו. ב 567 הוכו הג׳ בידי הלאנגובארדים והאנדים(ע״ע). 
חלק מן הג׳ נלווה ללאנגובארדים במסעם לאיטליה, וחלק 
אחר נשאר תחת שלטון האווארים. שמם גזבר לאחרונה 
במאה ה 9 . — הג׳ מתוארים ע״י יורדאנס כ״איטיים במחשבו¬ 
תיהם וכבדים בתנועותיהם״! פראותם ואכזריותם היו מפור¬ 
סמות לגנאי! הם לא הניחו אחריהם שרידים ספרותיים 
או תרבותיים. 

.״ 1 ^ 1904 .* 510171171 . 1771 *£ **£ ,־ מת 1 שז 8 . 0 

; 18 ־ 1910 , 1-11 ,* 510111111 7 *£ .!/* 1 * 0 

. 1925 ,* 1701110171171 ^* 0 ^ * ז 1 {% . 11 71 * 1 (* 1411 *<£ * 01 ,$* £€12 

ח. ק. ב. 

נ 6 לם( 6$ :ז 3 ז 1 ו 1 מ 16 * 6 ; ג״), באגאטומיה ומורפולוגיה — איב¬ 
רים סרוקים, נספחים ומהודקים לגו, שהם נתמכים 
ע״י חלקי-שלד ומונעים ע״י שרירים! הג" פועלות כמערכות 
של מנופים ומשמשות בעיקר כמכשירי-סעד וסכשירי־תנועה 
לגוף בכללותו: רגלים, כנסים, סנפירים! לפעמים הן מותאמות 
למילוי פונקציות אחרות — כזרועות, מחושים, לסתות וכר. 
זרועותיהם של הנבוביים (ע״ע) ושל הדיונונים, שהן חסרות 
חלקי־שלד וסימני־פירוק, איבן נכללות במושג הג". פרוקי־ 
הרגלים (ע״ע) הם בדרך-כלל מרובי-ג", וחלק מגפיהם 
משמשות כאיברי־חחושה וכאיברי־אכילה (גםי-םה). 

במובן מצומצם משמש המונח ג' לסימון איברי השחיר" 



נ. נא 6 ו 1 


123 


גפים 


124 


ההליכה והתעופה של החלי ת י ים (ע״ע), שהם בעלי 2 
זוגות־ג": ג״ קדמיות, באיזור המעבר בין הצוואר לחזה — 
סנפירי־חזה, רגליים קדמיות, כנפיים, זרועות —> וג" אחו¬ 
ריות, באיזור פי־הטבעת — םנםירי-בטן, גפי־אגו, רגליים 
אחוריות או רגליים סתם! בדגים מצויים — נוסף על הסנפי¬ 
רים הזוגיים — גם סנפירים לא־זוגיים. יוצאים מכלל זה: 
הדגים הפרימיטיוויים מקבוצת ד,סלאק 1 דרמים ( 11 ז 1 ז> 1 > 0 :) 13 ?; 
ידועים רק כמאובנים), שבהם היו מינים בעלי זוג־סנפירים 
אחד בלבד או בעלי מספר רב של זוגות־מנפירים 1 וכן עגולי- 
הפה, שהם בעלי סנפירים לא־זוגיים בלבד. 

בחולןתיים בעלי ג" זוגיות מורכב השלד של כל אחד 
משני הזוגות משני חלקים: חגורת־ג" הטבועה בתוך שרירי־ 
הגוף הזג" עצמן. גם בג׳ הלא־זוגית יש להבחין שלד פנימי 
ושלד חיצון: סמוכות סחוסיות או גרמיות טבועות בתוך 
השרירים, ועליהן נשענות קרניים שקרום מתוח ביניהן. 
בהתאם להבדלי מקומות חיותן ואורחי-חייהן של המערכות 
השונות — דגים, דו־חיים, זוחלים, עופות, יונקים —, קיימים 
בהן מבנים שובים של ג": סנפירים בחיות-מים, גפי־חליכח 
בחיות־יבשה, כנפיים בעופות ז הבדלי ההליכה ביבשה — על 
ארבע או על שתיים — שוב מתבטאים בשינויים בג". 

ל א ז מ ל ל ן ולעגולי-הפה אין ג" זוגיות, והם שוחים 
באמצעות התכווצות המיוטומים משני צדי-גוף, הדוחפת אותם 
קדימה. בדגים מופיעים הסנפירים הזוגיים כתולדות של 
קיפולי-עוד ארכיים, שלתוכם חודרים שרירים ראדיאליים, 
שהם שלוחות של המיוטומים ז כל שלוחה כזאת מתחלקת 
לסעיף עליון וסעיף תחתון, וביניהם מקל-תמיכה סחוסי או 
גרמי, שהיה, כנראה, מתחילה מפורק ל ג פרקים! מצב זה 
קיים בסנפירי־הבטן של הסחוסיים־גרמיים, ואילו בדגי־סחום 



ציור 1 . 

הסנפיר העליון ש? הכריש 
1 שכסה: 2 סחום־העורב; 3 . נאואליות: 

4 . ראריאליות, 5 . יזרני־עור 

התרבה מספד הפרקים שבכל מקל-תמיכה, ובדגי־גרם הצטמ¬ 
צם לאחד. לכל שריר ראדיאלי הספק ודע צבים מן השורש 
הבטני של הקטע המקביל בחוט־השדרה. בדגים מופיעות לרא¬ 
שונה חגורות־הג", המשמשות תמיכה לסנפירים במקום חיבר 
רם לגוף. בדגי-הסחום עדיין אין שלד־החגורות מחובר לשלד- 
הגוף. שלד החגורה הקדמית בנוי כעין קשת סחוטית חחובקת 
את הגוף מלמטה ומן הצד מאחורי קשת־הזימים! שלד החגורה 
האחורית עדיין אינו מפותח במידה ניכרת. בדגי-הגרם, וכן 
בכל הקבוצות העילאיות, חגורת־הג״ הקדמית בנויה מ 3 
עצמות, שהן לפי מוצאן עצמות־סחוס: השכמה (* 1 ״ק 503 ), 
עצם־חעורב (ת 10111 > 3001 ז 00 ), עצם־העורב הקדמית (-סססזנן 
ו 0 ט 10 > 3001 ז); עליהן נוספת עצם חופה: הבריח ( 0137x1113 ). 
חגורת־חג״ האחורית בנויה אף חיא מ 3 עצמות: עצם־חכסל 


( 1111x01 ), עצמ-השת (נ 11 טט 1501 ), עצם־החיק ( 15 נ 1 עק). בדגי- 
גרם מתחברת החגורה הקדמית לחלק האחורי של הגולגולת! 
בחיות־היבשח, בעלות צוואר המאפשר תנועה חפשית של 
הראש, בטל החיבור הזה. הסנפיר הזוגי בדגי-סחוס מחובר 
במפרק ע״י 3 בדים — הבזליות ( 15333113 ) — לסחוס-העורב! 
אליהם מחוברים קרניים סחוסיות מפורקות — הרדיאליות 
( 113113 ־ 3 !; ציור 1 ). בהמשך ההתפתחות חלים במבנה הסנפיר 
שינויים בשני כיוונים: 1 ) ריכוז הראדיאליות בבסים־הסנפיר, 
וע״י כך הצרת הבסיס והסיבת הסנפיר בולו לאיבר־חתירד" 
המסוגל לבצע תנועות רבצדדלת! 2 ) התקצרות ציר־הסנסיר 
והפחתת מספר הראדיאללת. 

הג" מחומשות־האצבעות של חיות־היבשה מרובעות- 
הרגליים הן גילויי התפתחות מן הסנפירים הזוגיים (ציור 
2 ). מניחים, שנקודת־המוצא של התפתחות זו היו סנפירים 



ציור 2 . 

השוואה בי! סנשיר הפאוריפטרום ( 10 ד,רו 1 ז) (א) 1 כיז הגף 
טחוטשת־ד,אצבעוח (ב) 

נ. שכטה: 2 . עצם־העורב; 8 . עצ&־תורת: 4 . נוטר; 5 . חישור: 

8 . ראריאליוח; 7 . שורש־הכף: 8 עצטות־הנף; 9 . נלילים 

של קרוסופטדיגיים ( 017£11 !ק 0 צ 005 ) או של דגי-ריאות 
קדמונים. חכנית־הבניין היסודית של גפי כל מרובעי־ 
הרגליים היא אחת, והיא כוללת 3 חלקים (ציור 3 ). 

בג׳ הקדמית (יד) 

נ) זרוע, ובה עצם־הזדוע (ננר״ו״״^המוםדקת לחגורת־החזהז 

2 ) אמה, ובה זוג־עצפות — החישור ( 341118 !) והגומד ( 3 ת 1 נו), 

שהז סחופרות ל( 1 ) במרפק! 'י 

3 ) כף־היד, ובה 3 חלקים ~ שורש-הכף ( 5 ! 1 נן €31 ), הכף 

( 115 ,ן 1 ג 34 ! 6 ו 1 ז) ו 5 האצבעות. 

בג׳ האחורית (רגל) 

1 ) ירך, ובה הקולית (״״!״£) המוסרקת לחגורת־דיאגן! 

2 ) שוק, ובה זוג־עצסות — השוקה ( 01,13 ) והשוקית ( 3 [ 11 < £ 11 ), 

שהן מחוברות ל( 1 ) בברד! 

3 ) כף־הרגל, ובה 3 חלקים — שורש־הכף ( 13,5118 ), הכף 
< 8 ט 5 ז 1313 ־וח) ו 5 האצבעות. 

בזוג-העצמות שבחלק השני של הג' הנושא העיקרי של 
משקל-הגוף הוא החישור בג׳ הקדמית (יד) ותשוקה בג׳ 
האחורית (רגל)! הגומר דק יותר ומשמש בעיקר מקום* 
אחיזה לשרירים! השוקית חלשה, ובקבוצות רבות היא נוטה 
להתנוונות. מעבר לאיזור המיפרק שלו עם עצסיהזרוע נושא 
הגומר תמיד בליטה כלפי מעלה — זיז-המרפק ( 0100731100 ). 
באיזודי כף־היד וכף־הרגל מרובים ההבדלים בין הקבוצות 
השתות, בהתאם לאפני ההליכה, הריצה או הקפיצה של 





125 


גסים 


126 



א: איזור הנף הפרטית; 
ב: איוור הנף האחורית; 
נ: משותף 


חנהסריים 10 — 22 ובלי תגי 
המססרים ׳ 10 —' 21 ״ 23 — 


ג( 11 ק $63 

1 . ע־ 5 ם־ו,׳עבםד, — 

11111061115 

2 . זרוע — 

1:013601461110 

3 ע׳־העודג — 

111 ו 461 ו 10601360 ק 

4 . *'■העורג הקרסית — 

1113 ) 1 •זג!) 

5 ע׳־הנריח — 

גמ 11111 

0 ע׳־הכסל — 

£6111111■ 

7 . עולית — 

15611111111 

8 . ע׳־השת — 

111513 ק 

9 . ע׳־הדויו! — 

3103 

10 . גומד — 

£1111113 

׳ 10 . שוקית — 

134111$ 

11 . חישור — 

(11113 

׳ 11 . שוקה — 

או 6 מ 1 ז 1$1£0 י) 

12 ע׳ דסויית־עדשד, או 

6653010146301 

שומשום — 

1110366 

13 . *׳•הסהר — 

3$[13£3111$ ((31115) 

׳ 13 . ע־־הערקום — 

6 ו £0111 ו 6 חנז 6 

14 . ע׳־הטרי! — 

63061101 [ 3 ם 

' 14 . ע׳־העקב — 

1101461110 ק 563 

15 . ע׳־חסרית — 

3$(13£31115 

׳ 15 ע׳־הערקום — 

031,1011316 

16 . ע׳־הסירוז — 

160(13113 - 

17 . ע״ מרכזיות ( 1 — 3 ) 

£01106 סחט 

18 . ע־־ר,א ונקל י ח — 

6111101461110 

׳ 18 . ע׳־הקוביוז — 

61101 62014 ק 13 ) 

19 ע׳-וזמרסזואיד — 

_ 6 !מ 1 ס 61£ פנ 61 ס) 60 

׳ 19 . ע׳־הטדח הפנימית - 

ו 1110 ) 03£ ו 

20 . ע׳ גדולת 

601X111111 £0(106 - 

׳ 20 ע׳ המריז החיצונית 

1 סנ 1461 ס 02 ק 3 ם 

21 . ע׳־המרפזואיד — 

016$00(11161£01016 _ 

׳ 21 . ע׳-הטריז האמצעית 

3113 ק 3131 ) 016 

22 ע״ נף־הרנל— 

01613(3153113 

23 ע" כף־היד — 


מתייחסים לח״יקי הגף הקדמית, 
:לקי הגף האחורית 


החיה. שורשיהבף מורכב מעיקרו מ 3 מורים של עצמות 
קטנות — בני 3 , 4 ו 5 עצמות. בזוחלים וביונקים מצטמצם 
הטור האמצעי ל 1 — 2 עצמות (באדם הוא חסר בכלל), ובן 
נעלמת אחת העצמות מן הטור המרוחק, וברגל גם מן הטור 
המקורב. כנגד זה מתוספת לזוחלים וליונקים בשורש כף* 
היד עצם נוספת להיאחזות שרירים. אחת מעצמות שורש 
כף־הרגל שבטור המקורב בולטת — ביהוד ביונקים — 
ומהווה את העקב( 5 ע 0 מ 3 ס 031 ).אל הטור המרוחק של עצמות 
שורש־הכף מופרקות עצמות־הכף ( 3113 קז 3 מ €13 ות ביד, 
4111 ** 14 * 161 ״ ברגל) המארכות, שמספרן כמספר האצבעות. 
שלד כל אצבע עשוי פרקים גליליים ( 5 ש 1131311£ ק), שמספרם 
שונה בקבוצות השונות: בחי-חיים — 2 — 3 ז בזוחלים — 3 , 
2,3 ,4,5 ? ביונקים — 2,3,3,3,3 . יוצאים מכלל זה הלויית־ 
נים וקבוצות אחרות שבהן חלה חזרה משנית לחיים במים: 
בחיות אלו התרבה מאד מספר פרקי־ד,אצבעות החבויים 
במשוטיהן. הגלילים הסופיים של האצבעות בקבוצות שונות 
נושאים נספחים שונים: ציפרנים, פרסות וכר. 

ההבדלים בין היד ובין הרגל מקורם, כנראה, כבר בהבדלי 
המנח של סנפירי־החזה וסנפירי־הבטן באבותיהם המשוערים 
של מרובעי־ד,רגליים. מסתבר, שסנפיר־החזה היה מונח 
לאויד הגוף, כשהוא מופנה לאחור ולמעלה, זכשהשטח שנועד 
להיות כף מופנה כלפי חוץ! מצב זה עדיין קיים בדגי- 
הריאות. ממצב זה אפשרי מעבר לעמדה הנכונה של היד ע״י 
כיפוף סיבובי באיזור של המרפק־לעתיד. מיפרק־המרפק 
נשאר בעל כושר תנועה סיבובית. ואילו מיפרק כף־היד 
נשאר מיפרק רגיל, מאחר שכף־היד כבר הובאה למקומה 
הנכון ע״י הסיבוב באיזור המרפק. כנגד זה היה סנפיר־הבטן 
מונח כשהוא מופנה לאחור ולמטה, וכשהשטח הנועד להיות 
כף מופנה כלפי פנים. כאן חלה כפיסה פשוטה באיזור הברך 


ונוצר פרק שאינו מאפשר תנועה סיבובית. הכפיפה באיזור 
הברך עדיין לא הביאה את כף־הרגל ליציבתה הנכונה, 
ולפיכך דרושה היתה תנועה סיבובית באיזור הקרסול כדי 
להפנות את כף־הרגל קדימה. מיפרק־קרסול בעל אפשרות 
של תנועה סיבובית עדיין קיים בדו־חיים פרימיטיוויים 
ובזוהלים! אבדן תכונה ז 1 בקבוצות העילאיות הוא תופעה 
משנית. 

צורת העמידה של ראשוני מרובעי-הרגליים היתד, כזו 
המצויה עד היום בדדחיים ובזוחלים רבים: עמידה ברגליים 
הפשוקות הרתק משני צדי הגוף — אופדעמידה המצריך 
מאמץ־שדירים רב, כדי להחזיק את הגוף מורם מעל פני 
הקרקע. בשתי דרכים שופר אופךהעמידה במשך ההתפתחות 
(ציור 4 ): 1 ) אבות היונקים, 13 ); 5 ק 3 ־ 161 ר 1 , כינסו את הגי׳ אל 
מתחת לגוף והשעינו את משקל הגוף עליהן השענה ישירה ו 
דבר זה הושג ע״י סיבוב הברך קדימה והמרפק אחורה ("סי¬ 
בוב הג״״). 2 ) הצפרדעים, וכן קבוצה מן הזוחלים המאובנים, 
עברו לעמידה והליכה על שתיים ע״י העברת כל משקל הגוף 
לרגליים האחוריות. בשלב מאוחר יותר חזרו חלק מן האחרו¬ 
נים להליכה על ארבע, וצאצאיהם התנינים הם היום הולכי־ 
על־ארבע מובהקים. מצד שני איפשרד, ההליכה על שתיים 
בזוחלים הקדומים את התפתחות הג" הקדמיות לכנפיים, ומ 3 
קבוצות שונות של חול;תיים נוצרו בע״ח המסוגלים לחיים 
באויד: 1 ) בזוחלים־ד,מעופפים (פטרודאקטיליס) הת¬ 
ארכה האצבע ה 5 ביותר ושימשה משען לקרום־עור רחב, 
שהקיף גם את הג״ האחוריות ואת הזנב! 2 ) בעופות 
תלויות נוצות־הכגף בזרוע, בגומד ובאצבעות 3 ו 4 , שהת* 
מזגו בחלקן לאחת(האצבעות 1 ו 5 נעדרות)* 3 ) בעטלפים 
מתוח קרום־התעופה בין האצבעות 2 — 5 המארכות ביותר 
ובין האמה והגף האחורית (ציור 5 ). 








127 


ניים 


128 



ציור 4 . 

התפתחות נפי העטידה וההליכה של מרונעי־הרנליים (ייאנראסה) 

א, נ— שלב טוקדם: הנפיים בולטות לצדדים, הנחו! נוגעת בקרקע 
נ,ד— שלב טאוחר יותר: האמה והשוק אנכיות, הגיח סודם טעל פני״הקרקע. 
ה, ו — שלב סופי: הנף האחורית טשובבת קדימה, הקדמית — אחורה; היד סופנית קדימה, 
החישור והנוטד טצטלנים 



ציור 3 

התאטת הגפיים לתעופה 

א בעופות; ב, בפטרוראקטילים (זוחל־סעופח קדטוז), נ נעטלח. 

ז —זרוע; נ— נוסד; ח—חישור; ם— פרק גלילי; כ— כח־היר: 
נש — כף ושורש״הכף: 1 — 5 — אצבעות 




129 


גסים—גפן 


130 


במספר קבוצות של חיות יבשתיות — זוחלים, עופות 
דונקים — חלה חזרה לחיים במים. במקרים אלה נשתנו 
חג" לצורת משוט מעין סנפיר־הדגים, אלא שבו נשתמרו 
בצורה מצומצמת יסודות השלד של ג׳ מחומשת־אצבעות. 
בקבוצות שונות ונפרדות זו מזו מצויה התופעה של היעלמות 
גמורה של הג״: בדגים — בצלופת! בדו־חיים — בתולעניים 
( 3 ת 10 ג 1 ק 110 ם!ץ 0 ); בזוחלים — במינים אחדים של לטאות 
ובכל הנחשים. 

אף מספר האצבעות, שהוא 5 בתכנית־היסוד של התפת¬ 
חות הג׳ בכל חיות־היבשה מן הדו־חיים עד היונקים, ניתן 
לשינויים בהמשך ההתפתחות. בכל הדו-חיים שבהווה אין 
ביד אלא 4 אצבעות; בכל הציפרים שבהווה — 3 אצבעות 
ביד (מהן 2 נושאות נוצות) ו 4 אצבעות ברגל. ביונקים לא 
נשתמרה הג׳ המחוסשת בכל גפי הפרימאטים* בגפי הטורפים 
5 — ובמקרים אחדים 4 — אצבעות, בפילים — 5 , 4 ו 3 , 
בשפנים — 4 ו 3 , בשסועי פרסה — 2 , בסוס — אצבע אחת 
בלבד (עם שרידי 2 אצבעות אחרות) (ציור 6 ). 

שרידי־הג". משתי קבוצוודהשרירים, הנוצרות בקפל- 
הסנפיר בדגים סן השלוחות של המיוטומים (ר׳ לעיל, עמ ׳ 
123 ), משמשת הקבוצה הגביח להרמת הסנפיר, והבסנית — 



ציור 0 . התפתחות הרג? נטםריםי־פרםח 
1 . פיל: פרטיםרסות: 2 . קרנו*. 3 . סוס; 
שפועי־פרסות: 4 , חזיר, 5 . טעלי־גרח 


להנמכתו; סיבים מסויימים של שרירים אלה מותאמים לביצוע 
תנועות־מיבוב. גם במרובעי-הרגליים מתפתחים שני גושי* 
שרירים מצדו העליון ומצדו התחתון של כל שלד־ג , , והם 
פועלים כמכאגיזמים אנטאגוניסטיים: בדרך־כלל גורסים 
השרירים הגביים לפשיטת הג׳ ( 10 *ת 16 צט), והבטניים — 
לכפיפתה (נ> 1 צט £1 ); בכל קבוצה, וביחוד בשרירים שלאורך 
החישור והג 1 מד, נכללים שרירים המבצעים תנועות סיבו¬ 
ביות : סיבוב כלפי פנים(ס״במסזק) והטיח כלפי 
חוץ ( 3110 ת 1 קב 51 ). ביחס לציר־האורך של הגוף כולו מסוגלת 
בל ג׳ לבצע תנועת ה צ דד ה ( 110 ^^ 3 ) או ה תו וכה 
( 110 :> 11 *ז 1 >ג). בדרך־כלל נאחז כל שריר בשני קצותיו בשתי 
עצמות של שגים מן החלקים הסמוכים שבכל ג׳. למשל: 
השרידים, שנקודת־מוצאם בחגורודג", נאחזים בקצר,ם השני 
בעצם־הזרוע או בקולית! השרידים שקצהם האחד נאחז 
בעצם־הזדוע או בקולית, מגיעים בקצהם השני אל עצמות 
האמה או השוק, וכר. באצבעות מצויים שרירים קטנים 
הנמתחים בין הגלילים, אך עיקר תנועת־ד,אצבעות נעשה 
באמצעות שרירי־האמה או שרירי־השוק, שגידיהם הארוכים 
מגיעים לפרקי־האצבעות. התנועות הנעשות באצבעות הן 
כפיפה ופשיטה, הצדדה והתווכה. 

חג" הן איברים מרובי-תנועה ובעלי כושר פעולה מוכוונת 
ומדוקדקת ביותר, פעולותיהן מבוצעות ע״י מערבת־עצבים 
מסובכת ומסועפת. בקטעי חוט־השדרה, שמהם יוצאים עצבים 
אלה, מרוכז מספר רב ביותר של תאים גאנגליו׳גיים ! לפיכך 


מצויות התעבויות בחוט־השדרה באיזורים המקבילים לג" 
הקדמיות והאחוריות. בדינוסאורים, שרגליהם האחוריות 
נשאו את עיקר משקל גופם העצום, התעבה חוט־השדרה 
באיזוד הסתני־עצי לגאנגליון שעלה בגדלו על גודל המוח. 
העצבים המניעים כל ג׳ מתלכדים ביניהם, אחדי צאתם 
מחוט־השדרד" ע״י חילופי סיבים ויוצרים מקלעות ( 05 גט(ק), 
שמהם יוצאים ענפים אל השרירים השונים: מקלעת־הזרוע 
בשביל הג׳ הקדמית, והמקלעת המתנית־עצית בשביל הג׳ 
האחורית, הדיוק והדיקדוק הנדרשים מתנועות חג" באים לידי 
ביטר בגודל המנגנון המרכזי השולט בהן ומפקח עליהן! 
באיזור המוטורי שבקליפת־המוח תופסים המרכזים של הג" 
שטת, שהוא מבחינה יחסית גדול בהרבה משטח המרכזים 
של שאר חלקי־הגוף. 

ביבל. ע״ע חליתיים! יונקים. 

ח. א.־ג. 

( 115 !^), סוג של צמחים ממשפחת הגפניים (ע״ע). הסוג 
כולל כ 40 מינים, הנפוצים באיזורים הממוזגים 
והתת־טרופיים של חצי הכדור הצפוני, רובם באסיה המזרחית 
ובאמריקה הצפונית! באיזור הים התיכון ובמזרח התיכון 
מצוי מין אחד בלבד. כל הג" הן שיחים מטפסים בעלי 
קנוקנות. עליהן עפ״ר גדולים ושסועים ל 3 או ל 5 אונות! 
הצד העליון של העלים חלק, הצד התחתון מכוסה עפ״ר כסות 
של שערות דלילות או סבך של חוטים זעירים כקורי־עכביש. 
גון העלים שונה במינים ובזנים השונים: ירוק־כהה, ירוק־ 
בהיר או ירוק־אדמדם. פרט ל 2 מינים השירים כל מיני הג׳ את 
עליהם בחורף. הפרחים ערוכים בתפרחות מורכבות, שיוצאות 
ממול העלים כדרך הקנוקנות. כל פרח בעל 4 — 5 עלי־גביע 
זעירים וכותרת בת 5-4 עלעלים, 5 אנקנים ושחלה עלית 
בעלת שחי מגורות, שכל אחת מהן מכילה 2 ביציות. עלי- 
הכותרת מאוחים בראשם ונושרים כיחידה אחת בשעת היפתח 
הפרח(ציור 1 ). מיני הג׳ הגדלים בר רובם ת־ביתיים. במינים 



*יור 1 . נפדחיין (ג!ז} 1 מ 1 ׳ו גטדג) 

1 ענו! עם עלים, ענועמח ותפרחות; 2 סרח סנור; 3 סרח אחרי ניחוש 
עטיפו סעל הטצעית: 4 . פרח פתוח; 5 חתד־אורד בפרי עם השליה 
הבסיסית שממנח יוצאים הזרעים: 6 . דיאנרסה < 6 ל הפרת 





131 


גם! 


132 


התרבותיים מצויות כל דרגות־המעבר בין פרחים חד־מיניים 
לאנדרויגיניים. התאפקה נעשית בעיקר ע״י הרוח׳ אד גם זדי 
חרקים. ברוב זגי־הג׳ התרבותיים ההאבקה היא עצמית, 

הפרי — עגבה (גרגר)* הוא 
בגוי קליפה חיצונית — זג׳ קלי¬ 
פה פנימית — ציפה׳ וזרעים — 
חרצנים (ציור 2 ). הזג מכוסה 
בחלקו החיצוני בפלומה, המו¬ 
סיפה חן מיוחד לפרי* בפלומה 
עלולים להיאחז נבגי־מחלות 
ושמרי תסיסת-היין, הזג החמי־ 
צלולוזי-פקטיני מכיל בחלקו הפנימי חמרים מינראליים 
שונים, חומצות אורגאניות, ויטאמינים, חמדי-צבע(כגון אנין, 
ע״ע אנתופסנתינים ואנתוציאניגים) ופניו. הציפה הבשרנית 
טעמה מתוק-חמצמץ * היא ירקרקת-בהירה או אפורה. הציפה 
מכילה במינים וזנים שוגים (ב%): מים — 70 — 85 * סוכרים 
(גלוקוזה ופרוקטוזה)— 12 — 25 * חומצות אורגאניות(ח׳־היין, 
ח׳-התפות וח׳־הלימון) — 0.4 — 0.8 * מינראלים — 0.3 — 0.4 ! 
חנקן — 10.2-0.1 המרים פקטיניים, ויטאמינים ( 8,0 
חמרי־צבע, טאנין. החרצנים קשים משום עיקרם שהוא צלו¬ 
לוזה* מספרם שוגה במינים ובזנים שונים, ויש זנים 
תרבותיים מסויימים חסרי חרצנים. החרצנים מכילים שמנים 
( 8% — 6 ) בעלי נקודות-קיפאון נמוכות מאד, וכן לציתעים. 

הענבים בג׳ מסודרים קבוצות-קבוצות צפופות של כמה 
עשרות, שעוקציהן מחוברים בזלזל אחד, וכך הן מהוות 
אשכולות (ציור 3 ). 

הסוג ג׳ מתחלק לשתי קבוצות של מינים: מוסקאדיניות 
( 13 ת 11 > 50 3 ט £4 ); הג" האמיתיות ( 65 *;,יג £1 ). 

המוסקאדיניות כוללות מינים בעלי צמיחה חזקה מאד* 

הן מצויות באיזורים הטרופיים של אה״ב* רק מעסים ממי־ 
ניהן, כגון 11£0113 >!ע 011 ז שימשו לתעשיית־יין. בקבוצת 



ציור 3 אשבילשנבים 0 נפז^ 8 וע? ( 1 ש 15 זזנ 1 ג 1 .ע), 
0 חרכותי 


הג" האמיתיות כלולים מינים המתחלקים ל 3 קבוצות־משנה: 
אמריקנית ( 18 מינים), אסייתית ( 11 מינים), ואירופית־ 
ים־תיכונית (מין אחד). 

עיקר חשיבותה של הקבוצה האמריקנית במציאות מי¬ 
נים׳ המספקים כנות לגידול ג׳יהיין לשם חיסונה נגד 
מחלות ומזיקים מסויימים, מהם המינים : 1 ז 810 ם 13 זשנ 1 .׳ע, 
הגדלה באיזורים החמים* *!!ז**!!*!. ז \ (ג׳־הסלעים), המצויה 
בחלקה הדרומי של אמריקה הצפונית * 3 !ש 3 קת (ג׳ גד 1 ת־ 
הנהרות), הנפוצה מקאנאדה עד פלורידה, והמשמשת גם 
כצמח־נוי. מקצת מינים אמריקנים אינם חסונים בפני הפילו- 
הסרה (ד׳ להלן), ואחרים משמשים באה״ב למאכל, להבנת 
מיץ ולתעשיית־היין, כגון: 3 ס 5 טזל 1 3 .־ע (ג׳־שועל), שפד 
ריותהגדולה וגידולה חזק* 3 115 ׳\בז 5 ^./י (ג׳־הקיץ),שאשכו־ 
לותיה עשירים בחסרי צבע* 3 * 00181£01 הנפוצה במדינות 
המזרחיות-תיבוניות באה״ב והסגודלת באירופה לסככים. 

הקבוצה האסייתית מכילה מינים המשמשים כשיחי־נוי 
ומטפסים, אך אינם מצליחים בכנות ואינם מניבים פרי הראוי 
למאכל: 3 ^ 01 :> .־ע בצפון־יאפאן, המכונה מ 50 חת 1 ז 0 
שמנ׳י ץז 10 § (ג׳-הפאר הסמוקה) בשל הצבע הסתווי של 
שפעת עליה* £10x11053 .ש, הנפוצה מיאפאן וקוראה עד 
אינדונזיה והודו * ./י, הנפוצה בכל אסיה המד 

רחית, בעלת סירות שחורים ועלים קרחים כמעט, ומינים 
אחרים. 

חמין האירופי — גסן־היין ( 3 ז 1£6 ת 1 ׳* .¥) — הוא 
הנפח ביותר מכל מיני הסוג ג׳ והמין שחשיבותו הכלכלית 
והחברתית־תרבותית גדולה לאין ערוד מזו של כל האחרים. 
ג׳־היין נפוצה בכל חופי הים התיכון והים השחור, צפונה 
באירופה המערבית והמרכזית עד עמקי הדאגובה והרינום 
(ועד בכלל), מזרחה באסיר, המערבית, בקאווקאז ובפרס 
עד ההינדדכוש. מבחינים בג׳־היין 2 בנות־מין: 1 ) ג׳־הבר 
( 15 ־ 511 ^ 511 2 ז £6 ;ת 1 *י./י), הגדלה כמטפס ביערות ועל גדות־ 
הנהרות* 2 ) חג׳ התרבותית ( 3 ׳\ב! 53 3 זש 1£ ת!׳\ ז\), 
שממנה פותחו מאות — ואולי אלפים — זנים שובים, המגוד¬ 
לים היום בכל חלקי־העולם, שבהם תנאי הקרקע והאקלים 
מאפשרים גידול זה. 

הג׳ התרבותית היא שיח מטפס, המצטיין באורך־חייו — 

עד 100 שנה ויותר* גזעה הראשי יכול להגיע לאורך רב מאד. 
בהממת הגן הבוטאני בהמט 1 ן קג׳רט (לונדון) הצליחו לגדל 
מ 1768 עד היום ג/ שארכה מגיע ל 43 מ׳ והקפה בסמוך 
לקרקע — ל 75 ם״מ (ציור 5 ). במורדות הדרומיים של הרי- 
קרים נמצאו ג' שגזעיהן עבים כדי 1.5 מ , . 

הג׳ התרבותית גדלה בקרקעות שונות ובטווח רחב של 
תנאים אקלימיים. היא אינה בררנית מבחינת טיב־הקרקע, 
מאחר ששרשיה הארו¬ 
כים (ציור 4 ) מסוג¬ 
לים להתפשט למרחק 
ולעומק ולהגיע למזון 
ולמים שאינם נשם־ צי*ר 4 . 

רים על פני־הקרקע שר׳־־י הגס: 

או בקרבתו הישירה של הגזע. לפיכך היא גדלה גם באיזורים 
שכמות משקעיהם בינונית ואפילו נמוכה מבינונית, וטוב 
לגדלה גם בחולות של שפת־הים ושל גדות־נהרות. האקלימים 
המתאימים לג׳ הם הממוזג והחמים, אך הבשלתם של ענבים 
משובחים מותנית בכל מקום בשפע של אור־השמש במשך 
תקופה ממושכת בשנה. 



חותד־אורד בענבה 




133 


גפן 


134 


תג׳ התרבותית מצמיתה את פריד, באשכולות. שמשקלם 
מסס! ג' עד 1 ק״ג. צבע הענבים, בהתאם לזן. הוא אחד 


שטהי־כדמים ויבולי-ענבים בארצות העיקריות 
לגידול־הגפן ( 1952 — 1953 ) 



זריור 5 . 

הנפז הנרזיה בהססח הנן ר,בוטאני נהסטח קורס (ל 1 נדו:> 

הגונים שבשורה שחורי—כהה—אדום—ורוד—סגול—כחל־ 
חל—ירקרק־בהיד. בגוף הענב תופסים (בזנים השונים): 


וזלקי־העגג _ % _ 

זג 7 — 11 

זיפה 83 — 91 

חרצנים 2 — 6 

המרכיבים העיקריים של הענבים הבשלים (בזנים שונים): 

% 

מים 79 — 83 

סוכרים 15 — 19 

חומצות אורגאניות 03-0.4 

פרוטאינים 0.6 — 1.4 

פסולת (תאית וכר> 03 — 1.5 

אסר 0.4 — 0.6 


הערך הקאלורי של הענבים הוא בין 500 ל 800 קאלוריות 
ל 1 ק״ג. 

גידול־הג׳ הוא אחד הענפים החשובים של החקלאות 
העולמית. שטודהכרמים בעולם נאמד ( 1953 ) ב 9 מיליון 
הקטאר (= 90 מיליון דונאם) — יותר משטחם הכללי של 
מטעי כל עצי־פרי. תנובת־הכרם העולמית נאמדת ב 32 — 35 
מיליון טון ענבים, שב 15% מהם נאכלים כפירות טריים או 
אחרי ייבושם לצימוקים■ ואילו רובם המכריע משמש להכנת 
יין (ע*ע). רוב הענבים נאכלים או מעובדים ליין או 
לצימוקים במקומות־גידולם! כ 10% סענבי־המאכל מופיעים 
כתמרי יצוא ויבוא בסחר־החוץ העולמי. המרכזים הגדולים 
של גידול־הג׳ הם ארצות הים־ה תיכון והים־השחור. בצרפת 


יבולי־ענבים 

(באלשי־טון) 

שסחי־הג׳ 

(באלפי־ 

רקסארים) 

ארץ 

400 

55 

אוססראליה 

7,200 

50 ד, 1 

איטליה 

1,900 

405 

אלג׳יריח 

300 

60 

אפריקה הדרומית 

1,700 

195 

ארגנטינה 

2,900 

265 

ארצות־הבריח 

1,000 

145 

בולגאריה 

•2,000 

•520 

ברית־הפועצוח 

400 

70 

גרמניה 

700 

225 

העגאריה 

700 

260 

יוגוסלאוויה 

1,000 

235 

יוון 

250 

90 

סוריה ולבנון 

2,400 

1,670 

ספרה 

1,100 

290 

סורסוגאל 

600 

100 

צילה 

7,900 

1,505 

צרפת 

70 

35 

קפדיסץ 

900 

205 

רומניה 

1,600 

690 

תורכיה 

22 

9 

ישראל 


• לפי השערד" 


(עם אלג׳יריה), איטליה וספרד מרוכזים כ 60% משטחי* 
הכרמים בעולם. שתי הארצות הראשונות מספקות קרוב 
ל 50% מן התנובה העולמית של ענבים < ספרד מפגרת אחריהן 
בהרבה. יש הבדלים גדולים בין הארצות השונות בתנובה 
ליחידת שסח־הכרמים: דין 1.5 ל 12 טון להקסאר — הכל 
לפי הזנים, לפי סיב־הקרקע, התנאים האקלימיים ושיטות- 
הגידול> למשל: תורכיה, שהיא הארץ הרביעיח לשטח־ 
הכרמים, אינה אלא השמינית ליבול־הענבים. — מחת לאיזור 
הים־התיכון והים־השחור מצד גידול־הג , בעיקר באה״ב, 
ארגנסינה, אפריקה הדרומית ואוסטראליה. 

בעשור־השנים 1939 — 1948 היו יצרני־הענבים הגדולים 
בעולם (ב% של התפוקה העולמית): צרפת — 121.4 איט¬ 
ליה — 18.0 ז ספרד — 8.1 < אלג׳יריה — 7.5 * אה״ב — 6.4 ! 
רומניה — 5.0 ! ברה״ס — 4.4 ז ארגנטינה — 4.2 ; פורטו־ 
גאל — 35 ז יוון — 3.3 % תורכיה — 3.0 > אוסטראליה — 1.3 . 

הזנים של ענבי־יין מניבים עפ״ר אשכולות צפופים ז 
זגי־הענבים דקים, וציפתם רכה ומכילה הרבה מיץ. הזנים 



אירה בג' סעיפים קצרים וזמורות־פרי ארוכות המכילות עד המורכבים מנבגים. העלים הנגועים נושרים, השריג אינו 
15 עיניים. עם כל תועלתה לג', גורמת הזמירה גם לקיצור מתעצה, תהליד ההטמעה נחלש, הבשלת הפרי מפגרת, והג" 















135 


גפן 


136 


\י 1 .עמן ?זזייייו ל 78 * 2 נ 3 י יי* 


139 


גסן 


140 


נחלשות ומתנוונות. ד,נבגים נישאים באויר ונופלים על עלים 
בריאים, המכוסים טיפות טל או גשם. לאחר החדבקח מתפתח 
תסטיר־הפטריה, המסתער בין תאי־העלזז ומוצץ את לשדם! 
כ 5 — 7 ימים לאחר ההדבקה מופיעים כתמי־הכשותית. תנאי 
להדבקה ולהופעת המחלה היא טמפראטורה שבין ״ 10 ו' 30 



ציור 12 . בשיתית־הגפ]. ע 5 ה נגיע סצידו התחתו! 


ולחות יחסית שלמעלה מ 70% .— ריסוס בתכשירים נדזשתיים 
(כגון מרק־בורדו או פרניפס) מדביר את הכשותית. אולם 
אמצעים אלה הם רק אמצעי-מניעה: עלים שנפגעו על־ידי 
הפטריה אין להם תקנה (ציור 12 ). 

2 ) ה ק מ ח ו ן ( 11001 ) 01 ) נגרם ע״י הפטריה 11001111113 
ז 00310 ת ונבגיה הוגטאטיוויים ( 11110110010011 > 1 י 0 ). הפטריה 
תוקפת את כל החלקים הירוקים של הג׳, ובהם מופיעים 
כתמים אפורים־בהירים׳ המשחירים והולכים? העלים מת¬ 
קפלים ומתייבשים! הענבים נסדקים ותוכם מתייבש או 



ציור 13 עסחח־הגפז ענבים ועלים גניעים 


מרקיב. הפטריה מתפשטת ע״י נבגים, אפילו בלהות יחסית 
נמוכה מאד ובממפראטורה עד ״ 40 . הגפרית וכל תכשירי- 
הגפרית הם אמצעים יעילים מאד במלחמה נגד הקמחון 
(ציור 13 ). 

3 )מחלת־הספוג( £503 )נגרמת ע״י פטריות שונות, 
ביחוד ע״י 510100010003100 . הפטריה חודרת דרך הפצעים 
הגדולים המתהווים בשעת הזמירה, מתפשטת בשכבות קונצנ־ 
טריות מן הליבה בלפי חוץ ולאורך הזרועות והגזע. ההופכים 


לחומר ספויגי רך צהבהב. חג" מתות 7 — 8 שנים אחרי 
ההדבקה. לשם מניעת מחלה זו מורחים את פצעי הזמירה 
בתמיסה של נתרן ארסניטי. 

4 ) ס ח ל ת ־ י ם ו (*;*ס""!}?), שגורמיה הן הכנימה 
הקסחית ( 1 ז: 01 £500110000005 ) ופטריה מסוג 5 ב 1 ־ 1 סק׳( 01 ?. 
הכנימות מוצצות בשרשים עד לזוב מיץ, וכן הן מפרישות 
פרש מתוק! על אלה מתפתחת הפטריה, העוטפת את השרשים 
בצורת תכריך לבן־אפור ומחניקה אותם, והשרשים נרקבים 
ומתים. למחלה זו לא נמצאה תרופה ישירה, אך הכנות 
האמריקניות עמידות בפני המחלה. 

ב) מחלות לא־טפיליות (פיסיולוגיות) שמחמת 
ליקויי־תזונה או גורמים אקלימיים או קרקעיים: 1 ) נשירה 
וזטו־ת: נשירת הגרגרים הקטנים לפני גמד התפתחותם או 
התפתחות גרגרים קטנטנים זחסדי־חרצנים. תופעות אלו — 
אם אינן קשורות בגורמים אקלימיים — נמנעות ע״י טיפול 
טוב, חיגור זמורות־הפרי, קיטום השריגים בזמן הפריחה 
וכר. 2 ) צהבת ( 011101051$ , אולי הירק(ן שבמקרא): מיעוט 
כלורופיל בעלים, מחלה המופיעה בקרקעות המכילות אחוז 
גבוה של גיר פעיל, שבהן פוחתת כמות הברזל הניתן להיקלט 
ע״י הצמחים. היא באה על תיקונה ע״י ריסוס הג" בתמיסת 
ברזל גפריתי מיד לאחר הזמירה. 3 ) שחמת ( 0 ז 1$511 ח 0 זל): 
הופעת כתמים חומים בעלים, הפחתת ההטמעה והחלשת הג" 
כתוצאה ממחסור באשלגן. הדישון בדשנים אשלגניים מסייע 
להבראה. 

ג) מ ח ל ו ת * ו י ר ו ם, שהן המסוכנות ביותר לב׳: 

1 ) צפפת־פרקים ( 101001101150 00 ת 0500 ז 0 ת 080 ג>), המת¬ 
בטאת' בציפוף הפרקים ובסימני ניוון רבים ושונים. המחלה 
מתפשטת ע״י זמורות והרכבות המשמשות בריבוי וגטאטיווי! 
לפיכך יש להקפיד על בחירת זמורות לנטיעה או להרכבה 
וכנות לריבוי רק מג״ בריאות. 2 ) מחלת־פירם ( 101-00 ?), 
המצויה בעיקר בקאליפורניה? סימנה העיקרי הוא התרככות 
הגרגעים ונבילתם בשעת ההבשלה. לא נמצא לה אמצעי־ 
הדברה, ולפיכך יש למנוע גם אותה ע״י בחידת חומר לריבוי 
מג" בריאות בלבד. 

מזיקים רבים נטפלים לג׳? המסובנים שבהם הם: 

1 ) הכנימה הקמחית של ההדרים ( 100000115 ) 500 ? 
0111-1 ; ר׳ לעיל א, 4 ), המצויה בארצות הג׳ של אגן ים־ 
התיכון. היא מסתגלת לפונדקאית רבים ומקימה 6 — 9 דורות 
במשך השבה. הכנימות מוצצות בעלים, בשריגים ובשדרות־ 
האשכולות ומפרישות עליהם את הפרשתן המתוקה, שעליה 
מתפתחת פטריה ( 3£0 מ 1 ! £1 ). זו מפריעה את תהליך ההטמעה 
והנשימה של הג"! הענבים קמלים ומתייבשים, וחלק מהם 
מרקיב. — את הכנימה מדבירים ע״י פאראתיון, תכשיר 
זרחני־אורגאני. 

2 ) האויב הגדול ביותר שקם לתרבות־הג , הוא הפי־ 

לוכסרה (^ז 35131 ע ן 3 ־ 110x01 ׳( 11 ?] 13 ( 1 ת 1 ץ 11 ז 0 ?), השייכת 
למערכת כנימות־העלה (ע״ע). היא הועברה לאירופה עם 
זני־ג׳ ממינים אמריקניים שהוכנסו לצרפת ב 1864 . בג" 
האמריקניות עובר על הפילוכסרה מחזור-הגילגולים השלם, 
ואילו בג" התרבותיות מתפתחת רק צורת הפילוכסרה 
השרשיח, שהיא הצורה המסוכנת הגורמת לתמותת הג". 
הפילוכסדה התפשטה באירופה במהירות וחיסלה את גידול* 
הג׳ לפי שיטות־הריבוי שהיו מקובלות עד אז. בצרפת בלבד 
נחרבו עד 1867 כ 1.2 מיליון הקטאר כרמים ונגרם נזק של 
7.2 מיליארד פראנק. האמצעי המקובל היום בכל ארצות־הג׳ 






141 


נפו 


142 



ציור 14 . 

1 — 14 פי 5 זבםרה של הגפן 
(^ז 1 ג] 8 ג׳ו [ 13 [? 11 5,110x6,3 נ 1 מזץ] 1 מ?) 


1 ., 2 —שרשיווז (השנית תוקפת עורש); 3 —נקבה לא־טינית ע 5 יית 
יוצאת טביצת־החורח: 5,4 . —עליית (טגנה וטנחונה); 6 ., 7 .—גולם של 
שרשית (טנבה וטנחונה); 3 .—טכונפת (לא־טיניח); 9 .— 11 .—סיניות; 
9 —זכר; 10 .—נקבר, לפני הטלת ביצת־החוח*: 11 —הנקבה אחרי 
ההטלה; 12 .—שרשים סנוגעים ע״י פילוב&רה; 13 —גבעול ועלים 
טנונעים, עט עפציט: 14 —עפץ נרול בעלה טנונע 
א—ב פילוכסרה של האלו] 

( 3 ןת 0000 *־ 111/1 ]0x61 ?) 

א—טכונפת: ב.—חטרת־כנפיים 

נגד המזיק הזה הוא נסיעת ג" מורכבות על כנות אמריקניות׳ 
שהן חסונות בפני הפילוכסרה. 

3 ) ה יפוש י ת ענפי־הג׳ ( 101300131:118 ( 1131 עט 1510€ ו 501 ), 
שהיא וזחליה נוברים מהילות לאורך הזמורות והזרועות 
וגורמים להתנוונות ד,ג". אין אמצעים ישירים נגד הנוברים. 
יש לשמור על נקיון־הכרם ולא להניח סמוך לכרם ערמות 
זמורות, שבהן הם מתרבים. 

4 ) סס־הפקעים של הג׳ (- 0 ק 1 ת 3 [ 100 ] 171101053 
11323 ק 10 ) מקים שני דורות בשנה. הזחלים ההרפיים משמי¬ 
דים באביב את העיניים בראשית־תםיחתן! זחלי הדור הקיצי 
מכרסמים בעלים ובאמירי־הצימוח. מדבירים את סם־הפקעים 
ע״י אינסקטיצידים (ע״ע) שונים, כגון ד.ד.ט. (ע״ע) ודומיו. 

5 ) ד פ ר ף - ה ג , ( 0616110 3 ק 1 זז 03 סז 36 ר 1 ס) מקים 4 דורות 
בשנת. בכל שנה מופיעים זהלים בודדים, המכרסמים את 
העלים ז נזקם מועט. יש שנים שבהן מתרבה האוכלוסיה 
מסיבות לא־ידועות לנו, והזחלים הרבים גורמים בזק רב. 
משמידים אותם באיבוק ע״י אינסקטיצידים כנ״ל. 

6 ) הציקדה הירוקה ( 103 ( 4 ( 35031 סקמ £1 ), חרק 


קטנטן (כ 3 מ״מ) ירוק, המוצץ בעלים! הכלורופיל נפסד, 
נקודות בהירות מתפשטות על פני העלה ומתלכדות לכתמים 
בהירים. ההדברה כוללת טיפולים בד.ד.ט. 

7 ) ה ת ר י פ ם האדום ( 1-130118 ?$ $ק 1 ־ 1 ד 11 ם 86 ), חרק 
קטנטן ( 1.4 מ״מ) שחור ובעל־כנפיים! הזחל אדום וחסר־ 
כנפיים. פעולתו דומה לזו של ( 6 ). מודבר ע״י אינסקטיצידיב 
ספציפיים. 

8 ) עש־האשכול ( 13 ! 3 ז 01 ל $ו$סז 011 ץ 1 ס?) גורם נזקים 
קשים לג׳ בכל ארצות הים־התיכון. המזיק מקים 4 דורות — 
באיזורי־ההרים רק 3 דורות — בשנה. גודל הזחל 10 — 12 
מ״מ! צבעו ירקרק־חום. עיקר הבזק נגרם ע״י זחלי הדור 
השני והשלישי, הפוצעים את גרגרי־הענבים ז הפרי ברקב. 
עש־האשכול מלווה על־פי רוב עש קליפח־ההדרים. להדברה 
משמשים אינסקטיצידים מעורבבים בגפדית׳ בקאולץ או 
בטלק. — עם מזיקי פירות־הג' נמנים גם זבוב־הפירות של 
הים־התיכון, הצרעה המזרחית, ציפרים ושועלים (השווה 
שיד,"ש ב, טו). 

תרבו ת־ה ג/ חג׳ היא מצמחי־התרבות העתיקים ביותר. 

עד לזמן החדש רווחו דעות שונות בדבר מוצאה ודרכי- 
התפשטותה. תחילה סברו, שמולדת-הג׳ היתד, באיזור שמדרום 
לים הכספי (פרס) ושמשם הועברה לאסיה הקטנה ולאיזור 
הים־התיכון. עם התגליות הארכאולוגיות החדישות נתערערה 
דעה זו: נתברר, שגידול־הג׳ כבר היה ידוע בתקופות טרם־ 
היסטוריות, ושלג׳ אין מולדת יחידה. בארצות שונות — בגר¬ 
מניה, אנגליה, איסלאנד, גרנלאנד, צפון־אמריקה ויאפאן — 
במצאו חרצני-ענבים מתקופה טרם־היסטורית וג" ושלדי- 
אשכולות מאובנים בפחמי-אבן מן השלישון. בצרפת ובאיטליה 
נמצאו ג" מאובנות מראשית הרביעון. בקרחון בסוגה הג׳ 
דרומה, ובסיום תקופה זו שוב הזרה צפונה. גם במזרח הקרוב 
והתיכון קודם גידול־הג׳ לראשית ההיסטוריה. לפי המסורת 
המסופוטמית קודמת תרבות־הג׳ אף למבול! אך בתעודות 
האשוריות והבבליות מועטים תיאורי הג , . מסוריה הופצה 
הג׳ ע״י הכובשים והמתיישבים הפיניקיים לצפון־אפריקה 
ולספרה במצרים נמצאו כלים ומכשירים, המעידים על גידול- 
הג׳ ותעשיית־היין בראשית הממלכה העתיקה( 3000 לפסה״נ)! 
ג׳ מודלית היא אהד הסימנים שבכתב ההיירוגליפי. על גידול- 
הג׳ ביוון העתיקה ידוע לנו משירי הומרום (בתיאור מגן- 
אכילים). היוונים ראו בארצם את מולדת הג׳. המתיישבים 
היווניים, שייסדו את מאסאליה (=מארםי! 600 לפסה״נ) 
העבירו את הג׳ לחוף הדרומי של צרפת. משם התפשטה 
בהדרגה על פני כל המדינה! כיבוש גאליה ע״י יוליום קיסר 
במאה ה 1 לפסה״ב סייע במידה רבה להפצתה. בראשית 
התקופה הקיסרית הונהגה תרבות־הג׳ בעמק-הרינוס בגר¬ 
מניה הרומאית. בתקופה הסמוכה לראשית ספה״ג היתד, הג׳ 
אחד הצמחים האפייניים לתמונת־הנוף ואחד הענפים העיק¬ 
ריים של המשק החקלאי בכל איזור הים־התיכון. כבר 
תאז׳פרסטוס(ע״ע) מפליג בדבריו על עושר מיני-הג׳. פליניוס 
(ע״ע) תיאר 91 זני־ענבים והבחין ב 50 סוגי־יין, וכן מסר 
תיאור של שיטות־הגידול. 

בתקופת הגילויים הגדולים בראשית העת החדשה הובאה 
הג׳ ע״י הפורטוגיזים והספרדים במאה ה 15 למאדירה ולאיים 
הקאנאריים ובתקופה מאוחרת יותר הגיעה ליבשות החדשות. 
לאמריקה הדרומית הוכנסה הג׳ התרבותית (הזנים האירו¬ 
פיים) בתחילת המאה ד, 17 , לקאליפורניה רק במאה ה 19 . 



143 


גפן—גפרור 


144 


פליטי ההוגגוטים מצרפת הביאוה בסוף המאה ה 17 אל ארץ־ 
הכף, והמתיישבים במאה ה 19 —אל אוססראליד, וניו־זילאנד. 
בימינו נפוצה תרבות־הג׳ בכל האיזורים החמים והממוזגים־ 
תמים של כדור־הארץ, בצפון(באירופה המערבית) עד ל' 51 
רוחב צפוני ובדרום (ניו־זילאנד) עד ל ס 40 רוחב דרומי. 

בנושא של אחד הענפים החקלאיים העיקריים, כספק ראשי 
של פדי־מאכל, וביחוד כמקור ליין — תופסת הג , מקום 
חשוב ונרחב בהוד, בחיים החברותיים והתרבותיים, בפולק¬ 
לור, בשירה, במיתולוגיה ובפולחן של כל העמים בארצות 
גידולה. 

בא״י נפוצה חג׳ לפחות מתקופת הברונזה. נטיעת 
הכרם הראשון מיוחסת לנח (ברא׳ ט, כ). חג׳ היא אחד מ 7 
המינים שבהם נשתבחה א״י (דב , ח, ח), והיא משמשת 
במקרא, הן בתיאור הראלי והן במליצה, ביטוי לפוריות 
ולפריחה ולרווחה חקלאית־כלכלית (שופט׳ ט, יג! מל״א ה, 
ה! ישע׳ לב, יב! מיכה ד, ד 1 זב׳ ג, י! תהל׳ קכח, ג, ועוד), 
וכן נעשתה לסמל עם־ישראל (יחז׳ יט, י! הושע י, א! תהל' 
פ, ט, טו)ו במובן זה היא מופיעה במטבעות היהודיות 
מתקופת בית שני, ו״ג׳ של זהב היתה עומדת על פתחו של 
היכל ומודלה על־גבי כלונסות" (מדות ג׳, ח׳). מן המקרא, 
ועוד יותר מסדר־זרעים שבמשנה, אנו למדים על חשיבותה 
של הג׳ כענף חקלאי ועל הטיפול האינטנסיוד בכרמים. 
לפחות 4 שיטות של גידול־הג׳ בא״י מתוארות במקורות: 
ג׳ סורחת (יחד יז, ו) — "רגליה׳ או "תגלית׳ (משג׳ פיאה 
ז׳, וד! ירר פיאה ד [הסוף]! בב׳ מנת׳ פ״ו, ע״ב)< ג׳־דליה 
(יחד שם) — מודלית על עצים או על כלונסאות (משנ׳ 
מגה׳ שם > מדות שם! בב׳ ב״מ צ״א ע״ב [רש״י ד״ה אמר 
ר׳ שישא]); עדים (ספרי כי תצא דפ״ה; כלא' ו׳, א׳, ה׳ ו 
עדי' ב/ ד׳ [רע״ב, שם]< תום' פיאה ג׳) — צורת־סוכות; 
״אפיפירות׳ (כלא׳ ד, ג׳) — קורדונים. לגידול־הג' באיזורים 
ההרריים של א״י הוכשרו ההרים לנטיעת ברמים ע״י דירוג 
שיטתי, ששרידיו ניכרים עוד היום. 

הג', שהיא שיח שאינו נובל מדי שנה אחד השדת פירו־ 

תיו, נחשבת בהלכה, לכל הדינים, כעץ גמור, ומברכים על 
פירותיה "בורא פרי העץ". אך נבדלים הג׳ והזית מכל 
העצים, שהמשקים היוצאים מפירותיהם נחשבים לעניין 
ערלה (ע״ע) ולעניין ברכה (ע״ע ברכות) כפירות עצמם, 
ז״א חייבים על המשקים של ערלה שלהם ואין מברכים על 
השמן והיין "שהכל נהיה בדברו׳ כעל שאר המשקים. אולם 
היי? אף זכה בשל חשיבותו המיוחדת לברכה לעצמו: "בורא 
פרי הג" (וע׳ע יין). 

על הג׳ בא״י בהווה ע״ע ארץ־ישראל. חקלאות. 

ג. זזוכברג, גידול הג׳, א׳-ב׳, תשי״ד-תשפ״ז! ,*זס? .ס 
- 1/610300 . 1/1413-17 .? ; 1896 ,*■ 1107 * 1 * 1/111 * 4 1 * €00 

.\- 1 ,*: 6 ו] 0 * 10£ *<) 4771 * .** 11110 * 0111 * 4 01 * £6/16 0116 * 7 . 161 
- 01105 ? .. 1 ; 1905 ,** 0110 * ¥111 , 3601161 ? .? ; 1901-1910 
,/ 1-1 ,* 11 * 041 * 9 1 ** * 4 1 * * 1£71 ' 1 10 * 11 * 011 * 7 ,ו 5561 ץ 1 > 8 
- 10 * 1¥ 1 * 4 * 111 * 111 *** 0 ,ח 13 )זס 1 -תוו 3 ות 835501 . 1 ( ״ 1 , 1906/09 
1 * 4 11 * 114111 * 11 . 13011 ^ .£- 83130 . 11 , 1 ? ;' 1923 , 1-111 , 1 * 11111 
, 11 * 4 * 1 [ ז* 4 0 * 710 ,׳״ £06 .£ ;' 1924-1927 , 1-11 , 1 * 1111101 *' 8 
.£ ; 1927 ,*• 1 * 14111 * ¥111 סס * 1111 *** 7 , 1 >!סז 0 ? . 1 ; 1926 , 1 

-־ 61 ') . 863035-0 ,[ ; 1938 ,* 1061 * 41 101171 ■! £6 , 761600116 
,* 01 * 716 *£ * 1110 * 1 * 11111 * 4 !!** £11111 ,אג) 10 >מ 3 ׳ £61 .£ - מסת 
. 14 ;* 1947 , 0111170 * 111 '! 41 011010 ( 7 , 651 ־ 843031 . 14 , 1946 
.( . 4 , , 1948 ,* 711107 !*¥[ ■ 1 * 0 , $011011606612 
1 * 51011111 01 ( 7:1:11 * 1 (£, 4 0714 7 004 [ס 4004 ( 0 *¥ ( 1950 , 3 ־ 061 
, ¥10 * 41 4 * 1001100 * 101 ** 1 ([ 0 ' 1 * 4 110 * 8011 , 1951 ,( 7140 ) 

. 1946-1954 

נ. ה. 


$?נה (גפנה, בית־גפנין), עיר יהודית מצפון לירושלים 
בתקופת הבית השני! היש — הכפר העדבי ג׳פנהי 
כ 7 ק״מ מצפון לרמאללה. בימי הורדש ולאחריו היתה ג׳ 
עיר מחוז (מלחמות ג', ג , ׳ ה , ). בימי המרד הראשון לכד 
אספסיינוס את ג׳ (שם ד׳, ס׳, ט׳), וטיטוס שלח לג' את 
הכוהנים וגדולי־העם שנכנעו לפניו בירושלים (שם ו/ ב׳, 
ב׳). יישוב הכוהנים בג׳ נזכר במקורותינו גם בצורה אגדית 
(ברב׳ מ״ד, ע״א! יד׳ תענית ד', ט׳). במקש זה חי התנא 
ר׳ יעקב בר׳ יצחק (תוספתא אהל׳ י״ח, ט״ז). הישוב היהודי 
בג׳ נפסק, בנראה, עם המרד השני. המקורות המאוחרים 
(ספת פויטינגד [ע״ע]! אוזביוס [ע׳ע], אונומסמיקון 16 , 
163 ) קובעים את מקשה שלי ג׳ במרחק 15 — 16 מילין מצפון 
לירושלים. — היש נמצאות במקום חרבות של מבצר מימי־ 
הביניים — הוא ג׳אפניד, של הצלבנים — ושל שתי כנסיות, 
שאחת מהן ביזאנטית, ושרידי חווילה רומאית. בג׳ נמצאה 
גלוסקמה ועליה הכתובת "יהודה בר אלעזר"! במערה אחת 
נמצאה כתובת יוונית "שלומית בת יקים׳ 

ספר הישוב׳ א/ א׳, 29 , חרצ״סו; 1923 , 88 , 61 < 141 . 7 ״ 1 

- 152 , 111 /י . 081 . 01 , 161 ) 5011061 ; 43 .ק , 1926 , 8 [ 8 , 1411 . 61 

. 1933 , 160 

ג׳^נהי ע״ע 2 יל 1 ן. 

$£?■.'י ם (ש 1 ס 30 א/ו), משפחת צמתים דו־פסיגיים הקרובה 

למשפחת האשתריים (ע״ע). היא כוללת 11 סוגים 
וב 500 מינים, שעיקר תפוצתם באיזורים הטרופיים והתת־ 
טרופיים. הג׳ הם צמחים רב־שנתיים, שמקצתם מטפסים 
ומצויירים בקנוקנות ומקצתם שיחים ועצים מחוסוי־קנוקנות. 
העלים לרוב מסורגים, פשוטים או מורכבים. ד,פרחים לרוב 
זעירים, ירקרקים, חד־מיניים או דו־סיגיים. הכותרת שגביע 
הם בני 4 או 5 עלים! יש שהכותרת מאוחה ונושרת עם 
היפחחה בצורת כובע׳ ויש שעלי־הכותרת מפורצים. מספר 
האבקנים 4 או 5 השחלה עילית והפרי ענבה. — הסוג החשוב 
ביותר מבחינה כלכלית הוא הגפן (ע״ע). מן הסוגים האח¬ 
רים: קיס 1 סן( 0155115 ), מונה כ 300 מינים, בעיקר באיזורים 
הטרופיים שתת־טרופיש, מהם צמחים מטפסש בעלי קנוק¬ 
נות ומהם בעלי גזעים ועלים בשרניים! מינים אחדים ידועים 
בתור צמחי-גוי. הסוגים 515 קס 1 סקב 0 \! ו ג ם נ י ת(- 00 ש 111 ז 3 ? 
0155115 ) קרובים ש לזה וכוללים שניהם צמחי-נוי מטפסים, 
שמשתמשים בהם לכיסוי חומות וגדרות בירק רענן! סימנה 
המישד של הגפכית — סעיפי־קנוקנות מסתיימות ב״בף" 
מורחבת, הנצמדת לקיר כעין ד,"כפות" של אצבעות השממיות. 

בפרור׳ קיסם שראשו מכיל חומר־שרפה הנדלק בשיסשוף; 

משמש להצתה או למאוד רגעי. 

הג" הראשונש, שבהם הופקד, אש ע״י אמצעים כימיים, 

היו ״הקיסם הזרחני״ ( 1781 ) ו״הקופסה הזרחנית״ ( 1786 ), 
שנדלקו בבואם במגע חפשי עם ד,אויר. ב 1805 הומצא ע״י 
שבסל ( 1 ש 0 מ 3 ו 0 ) בפאריס ג/ שהכיל תערובת של אשלגן 
בלורטי, סובר שבק, ושנדלק ע״י טבילת ראשו בחומצה 
גפדיתנית. ג׳־השיפשוף הראשון, הדומה לג׳ של היש, הומצא 
ב 1827 ע״י ג׳ון תקר(״^ 1 ^.!) באנגליה: קיסם־עץ, הנושא 
ראש של אנטימ 1 ן סולפידי (תומר מתחמצן) מעורב באשלגן 
בלורטי (חומר מחמצן) ודבק, ונדלק על־שי שיפשוף נמרץ 
בחתיכת נייר״זכוכית מקופלת. 4 שנים אח״כ הומצא ע״י 



145 


גטרוד 


146 



תיאור סנטתי ׳ 8 ? תהליר ייצור הגפרורים 

סנסריס את העצים בםס 1 ר־ןרכ ( 1 ) לנזריס נגור? הדרוש וקולטים את הגזרים ( 2 ); אזז״ב 
טפצרים אותם בסנונת־פיצו? ( 3 ) ?סרטים רעים, נותנים אח הסרטים זה על־נבי זה ( 4 ) 
וטשווים להם את הצורה הדרושה בסקצצר, ( 5 ) זך* סכינים, החותכות אותם ?אורכם ולרזזבם 
לאחר שטסשינים את הנדירים נחסיסוח־טלחיםלשם טגיעת עשישה לאחר השיסוש, סייבשים 
אותם נארנז־יינוש ( 6 ), מנסים אותם נטכונת־ניפוי ( 7 ) וטסדרים אותם בקופסות בטנוגת־ 
סידור ( 8 ). בטיתקז״נעיצה טיותר נועצים אותם נסרט־גע של טנונת־גיפרור ( 19 , וזו טטכילה 
את סצוחיהם תחילה נפאראפיז ( 4 ) ואח״ב נחוטר־ההצתה ! 0 ). לבסווי אורזים את הג' 
נתוםסותבסכונודאריזת ( 14 ) — לשם הכנת התופסות טענירים סרטי־עץ ( 4 ), שהם 

דקים יותר טאלה הסשפשים לעשיית הג" עצסם. לטבונודחילוס ( 10 ), שהיא גוזרת את 
מכסה־ר,קופסות, את קרקעיותיהז ואת רפניהן נעזרת טבלטים את התופסות החיצוניות 
סרביקים כסבונתיהדבסה ( 11 ), וכן נם אח הפניטיות < 12 ), וטייבשים אותו נטנשיר־ייבוש 
( 13 ); אה־נ נותנים את חקופסות הפנימיות לתור החיצוניות; את האהרונות טצייניש 
נטדנקזח וטורחים בחוטר-שיפשוח. לנסיוי ססלאים אח חקופסות בני׳ בטנונת־אריזה ( 14 ) 


שרל סויריה ( 5311113 01131105 ) בצרפת ג/ 
הנדלק על-ידי שיפשוף בשטח כל־שהוא! 
חומריההדלקה שבו היה תערובת של זרחן 
לבן, אשלגן פלורטי ודבק. המצאה זו זכתה 
לתפוצה רבד" אולם הסיכון הרב לבריאות. 
ואף לחיים, מחמת הפעולה הארסית של 
אדי־זרתן, ומקרים רבים של בליעת ראשי־ 
ג" לשם התאבדות הביאו במשך הזמן לידי 
הטלת איסור על השימוש בזרחן לבן 
בראשי־ג". הנסיונות הראשונים להחליף 
את הזרחן הלבן באדום - שנתגלה ב 845 נ - 
נכשלו. אולם ב 1855 יצר השוודי י. א. 
לונדסטרום ( 511001 .£ .!) את "ג׳- 
הביטחון" הלא־ארסי, ע״י העבדת רובו של 
חומר־ההצתה — הזרחן האדום — מראשי 
הג׳ אל שטח־השיפשוף שעל-פני קופסה 
מיוחדת ז בראש־הג׳ השאיר רק כמות 
קטנה של תומר־הצתה יחד עם כל החומר 
המבעיר (, 10 :>£). גפרורייהביטחון של 
ימינו אינם מכילים זרחן חפשי כלל (או 
מכילים רק כמות זעירה ממנו כחומר־ 
בערה בראשי־קיסמיהם), אלא אנטינלו 
סולפידי או זרחן סולפידי (, 5 ,?), שבו 
משתמשים על-יסחי המצאתם של טון 
( 0110 ^ 50 ) וקאן ( 031100 ) החל מ 1898 . 

ייצור הג' מתחיל בהכנת גוףיהג/ 
גזרי־עץ נטולי-קליפה, בעיקר מצפצפה או 
מתרזה או ערבה. שארכם 40 — 60 ס״מ, 
מוכנסים למכונות־קילוף < סכיני־פלדה חו¬ 
תכות מן הקורה המסתובבת דפים דקים 
בעובי הג/ הדפים מועברים למקצצה, שבה 
הם נחתכים לאורך ולרוחב לבדידים בגודל 
זע/ על הבדידים עובר תהליך של ייבוש 
וניקוי, והם נכנסים למכונת-סידור, שעור¬ 
כת אותם באלפים, תלויים במקביל בתוך 
מסגרת. הבדידים, שהם בולטים מהמסגרת, 
נטבלים בפאראפין מותך, ואח״ב נטבלים 
קצ 1 תיהם בנוזל סמיך, שהוא חומר־ההצתה 
הנעשה ראש־הג/ נוזל זה מורכב מחומר 
דליק (בעיקר , 56,5 עם קצת זרחן אדום 
ונפדית), חומר מחמצן (מאנגאן דו־חמצני 
[, 100 ( 1 ], ג £00 ), המרים מגבירי־שיפשוף 
ומאיטי־להבה (כגון אבקת זכוכית, קוואר- 
צה, אבדספוג) והמרים דביקים (כגון דבק, גומי נוזלי, עמילן, 
קמח). אחרי ייבוש נפלטים הג" המוגמרים מן המכונה האו¬ 
טומאטית, כשהם מסודרים במקביל ומוכנים לאריזה בקופי 
סות. הקופסות נעשות מסרטי־עץ דקים, הנקלסים מקורות־ 
העץ במכונת־הקילוף! במכונות מיוחדות נוצרים מהם שני 
תלקי הקופסה. על החלק החיצוני מודבקים בייר-אריזה דק 
והמדבקה של ביד,"ח. אחרי מילוי הקופסה נמרחות שתי 
הדפנות הצרות בתומר-שיפשוף, המכיל גם חומר בעיר: 
זרחן אדום, , 56,5 , דבק, אבקת־זכוכית. 

ג״ מ י ו ה ד י ם: ג" הנדלקים בשיפשוף על־פני ב ל שטח 
מחוספס מכילים כחומר בעיר זרחן סולפידי (, 5 ,?). — 


בגפרורי-שעווה גוף־הג׳ אינו עשוי עץ, אלא בנוי מחוטי־ 
כותנה שזורים, שנטבלו בתערובת של פאראפין וסטארין, 
ג" העומדים בפני רטיבות אפופים חומר־מגן שמנוני ז הם 
נשארים כשרים לשימוש אפילו אחרי טבילה במים במשך 8 
שעות רצופות, והם משמשים בעיקר לצבא. — גסרורי- 
שעשועים בוערים בלהבה בשלל־צבעים מחמת עירבוב מלחים 
שונים צובעי־הלהבה בחומר ראשיהם. — ג׳ ב צ ת י הוא הג/ 
שבו חוסר־ההדלקה אינו מרוכז בראש אלא מרוח על פני כל 
גוף־הג׳* הוא נדלק בשיפשוף, ולאתר כיבוי הוא מסוגל 
לשמש להדלקה נוספת חוזרת. 

גפרורי-חוברת עשויים קרטלן במקום עץ. במכונות 



147 


גפרור—ג׳פריז, ג׳ורג׳ 


148 



גפרור (קופסת־הצתר) מ 1824 

מיוחדות נחתך הקרטון לצורת מסרק בעל 20 שיניים. הוא 
בטבל — כמו הג׳ הרגיל — בפאדאפין ובתמיסת־הבערה 
ומוכנס אחרי ייבוש לתוך מעטפה, שעליה—עפ״ר — מודפסת 
מודעת־פירסומת. חוברות כאלו ניתנות היום הרבה לצרכנים 
בחינם לצרכי תעמולה והתחבבו בשנים האחרונות על הקהל. 
באמריקה תופסים גפרורי־החוברת שתי חמישיות מכל 
התפוקה השנתית. 

תעשיית הג" מתרכזת בכמה טרססים עולמיים גדולים, 
החולשים על ה 1 ן רב, על שטחי־יערות משלהם, על תעשיות- 
לוואי של מוצרים כימיים הדרושים לייצור חג", וכד׳. במיוחד 
התפרסם הטרסס השוודי העולמי לתעשיית־ג", שרכש לו 
בארצות רבות זכיונות-ייצור בלעדיים תמורת הלוואות 
לממשלות, שמדינותיהן היו נתונות במצוקה כספית. שקיעתו 
של טרסט־ענק זה והתאבדותו של מנהלו איור קרויגר ב 1932 
היו מן המאורעות הבולטים במשבר הבלכלי־תעשייחי העולמי 
בראשית שנות ה 30 . 

תעשיית־הג״ בא״י תחילתה ב 1923 , בתקופת המאנדאט 
התרכזה התעשיה בעכו, בראשון־לציון ובשכם! כיום מייצרים 
ג" במדינת־ישראל בעכו, במפרץ־חיפה, בירושלים ובלוד. 

צריכת הגפרור היומית לנפש היא בין 4 ל 12 בארצות־ 
התרבות! בישראל נאמדת הצריכה היומית הממוצעת ב 4 — 6 
לגולגולת. הצריכה פוחתת בשנים האחרונות מחמת השימוש 
ההולך ורב במציתים, ביהוד לצרכי־עישון. 

עם היות הג" מיצרך חיובי ובפח מאד, נעשו ייצורם והסחר 
בהם ענפים כלכליים חשובים. בשנים האחרונות לפני מלחמת־ 
העולם 11 היה שוויו של ייצור הג" באנגליה כ 6 מיליון לי״ש 
ובאה״ב כ 30 מיליון דולאר, ברוב הארצות מוטל בלו(אקציז) 
על ג", והוא משמש אחד ממיסי־העקיפים וממקורות־ההכנסה 
החשובים של המדינה. 

,קק 1150 סז 0 ; 1925 ,/( 7 ) 5 * 17147 401-011 ! ) 1/11 , 1 ) 1 x 011 

- 0 ! 1 ) 100 ,ץ|| 61 א .[ ; 1928 , 1151 ( 2 . 1171411012.1 ) 4150 / 1 ) 50/110 00 

- 010 ,סקס־ע!'! .£ . 1 ; 1938 , 707/1.5 * 1 ) ¥17 0714 5 ) 1115/1 }!! , 511/15 
.* 1945 , 11 ז\ ,/■ 7711517 ) 01 4 ) 11  ) 6724 ^ 1 4 >* 1 ,!ג־ע.? 

, 111 <$?) 111 ) 1*1167(11117 46$ 14X161 ח 146271156/26 ) 1 ? 46 0616/216/246 

. 1950 , 4112 ) 8711 / 0 ץ 1$407 /¥ ץ? 2 ) 1-6$6724 ,אל 0 ס[ 1 ג 7 .?. 1.8 ; 1931 

ד. ם, 

^ר י 1 , ג׳זךג , — $ץ 6 ז 6££ [ ££-! 00 — ( 1648 — 1689 ), 
שופט עליון באנגליה בימי מלכי בית־ססיוארט 
האחרונים. כעורך־דין, ואחר־כך בנושא משרות 'חשובות 
בבית־הדין העירוני של לונדון, קשר קשרים עם חצרו של 
צ׳ארלז 11 ונעשה יועץ משפטי של ג׳ימז, אחי המלך, 
וב 1683 — ראש־השופטים. בתפקידו זה ניהל את המשפטים 
נגד הודגים שהואשמו בקשר לרצוח את המלך ואת אחיו. 
בזכות שירותו הנאמן לכתר נתמנה ג׳ ע״י צ׳ארלז 11 לחבר 
מועצת־המלך והקאבינט ( 1684 ), וע״י ג׳ימז ח הוענק לו 
תואר לורד. בתפקידו כשופט פעל ג׳ כנוקם אכזרי נגד 
המעורבים והתומכים בקשר לטובת מונמאות ( 1685 ). ע״י 
עינוי הנאשמים וע״י איומים עליהם ועל העדים והמושבעים 
גם יחד—השיג פסקי-דין של מוות נגד מאות אסירים, ומאות 
רבות נמכרו לעבדים להודו המערבית. משפטי־דמים אלה 
(שנזכרים בהיסטוריה בשם 4851265 ץ 810011 — "בתי־הדין 


149 


ג׳סריז, ג׳ורג׳—נפרי־מ 


150 


של דמים") עשו את ג׳ לאחד האישים דמזנואים ביותר על העם! 
אך בחצרו של ג׳ימז זכה להוקרה מלאה על מעשיו ונתמנה 
(בסוף 1685 ) ארד־צ׳אבסלויר. אתרי מהפכת 1688 ניסה ג׳ 
לברוח מן הארץ בעקבות מלכו, אך נאסר והובא למצודת־ 
לונדון, ושם מת כעבור חדשים אחדים, 

;(״י ,ז\ 1 . 11$ ;!) 17 ( £0810 / 0 $■* 171110 * 7/1 ,ץג 1 ט 3 ם 643 . 8 .ז 
; 1827 ,/ ) 1178 ( }ס * 1 ס 1 * 01 / 0 $■ 01011 * 7 * , 1 (:>ץש 001 ^ו ./ 7 ך . 11 
, 11511 ( 1 * 51 ,[ ; 1864 , £118/0117 ( 0 5 ) 1178 ( * 7/1 , 055 ? .£ 

. 8 . 11 ; 1883 , 17 ( £0810 / 0 7010 / 10 * 1011 0 ס!/! /ס $* 711510 
810011 $ * 7/1 , 15 $ *? .£ ; 1898 ,.( * 1117 $ ! 0 , 1171118 

11 5 * 11 ( 0 ( ( 0 15 ( 18 * 8 * 1/1 111 17 ( £08/0 ,££<) .ס ; 1929 , 5 * 75512 

. 1955 , 111 11 ( 11110 ^ 7 0117 

ן׳פךיז, הרולד — 5 ׳( 6 ז) 1 1 6 1 > 01 זר> 1-1 — (נר 1891 ), גאו־ 
פיסיקן ואסטרונום אנגלי,מ 1931 מרצהלגאופיסיקה 
בקימבריג׳! מ 1946 פרופסור לאסטרונומיה ופילוסופיה נם- 
יונית שם. 

ג׳ הקר אח ההיסטוריה הקדומה של כדור־הארץ ואת 
התהוותה של מערכת השמש וכוכבי־הלבח. יחד עם ג׳ינז 
(ע״ע) פיתח את ההשערות על התהוות כוכבי־הלכת בעקבות 
התקרבותם של השמש ושל כוכב גדול, שעוררה גאות עצומה 
בשמש או אף הביאה לידי התנגשות־בפועל ביניהם. ג׳ חישב 
את גיל מערכת־השמש על־סמך נתונים שמהסתכלות במסלולו 
של כוכב־חמה, וכן חישב ממדידותיו המדוייקות בירח את גיל 
הירח ל 4 מיליארד שנה. בתחום הגאופיסיקה (ע״ע) היה ג׳ 
מן הראשונים שחקרו את השפעת הראדיואקטימיות על 
התקררות הארץ ועל צורות ההרים. חישוביו של אנרגיית 
הגאות והשפל (ע״ע) והשפעתה על החופים נחשבים 
כמדוייקים ביותר. 

נוסף על פעולתו המחקרית בקוסמוגוניה וגאופיסיקה 
התבלט ג׳ כהוגה־דעות מעמיק בתאוריה של המתודה המד¬ 
עית. הוא פיתח תורה שיטתית־מאתמאטית מקיפה של האינ¬ 
דוקציה המדעית, שבה הוא מייחד מקום חשוב להסתברות 
(ע״ע) כקאטגוריה עצמאית של החשיבה. את ההסתברות אין 
הוא גורם כפורמאליזם מאתמאטי, שיש לו תוקף רק לגבי 
מספרים גדולים, אלא כ״דרגת אמון מושכל", המתייחם אף 
לאירוע בודד בפני עצמו. 

חיבוריו החשובים של ג , : , 01-12111 11$ : 1:11 ־ £3.1 1110 ־ 
0005111011011 51031 ( 11 ? 1 > 3,1 1151017 ־ 1 ("הארץ, מוצאה, ת(־ 
לז־ותיה ומבנה הפיסי״), 2 1929 ! 01-6000 ) 1010 ) 5010011 ("הדסק 
המדעי״), 1937 2 ! ( 1111 ( 01131 ■!? ) 0 ׳( 111000 ׳ ("תורת ההסתב¬ 
רות"), 1948 2 ! 5105 ( 11 ? 4311100130031 ( ) 0 5 ( 4011101 ( ("מתו¬ 
דות הפיסיקה המאתמאטית״), 1950 2 . 

ג. ל. 

גפרית (לאט' ז 1111 ק! 1 ! 5 או - 111 ) 5111 ), יסוד בימי אלמתכתי, 
בן הקבוצה זע של המערכת המחזורית. סמל כימיו 
5 . מספר סידורי: 16 . משקל אטומי: 32.06 ! תערובת של 
האיזוטופים (ע״ע) 32 , 33 , 34 , 36 במתכונת 95,06 : 0.74 : 
4.18 : 0.016 (הוכנו גם כמה איזוטופים דאדיואקטיזויים) 1 
ערכויות: 2 , 4 6 . 

היסטוריה. הג׳ היתה ידועה מאז ומעולם לרוב עמי- 
התרבות. במצרים באלף ה 3 לפסה״נ השתמשו בה להכנת 
צבעים והמרים קוסמטיים. במקרא היא נזכרת כחומר תבערה 
וכליה בצד האש (ברא׳ יט׳ כד) והמלח (שם יט, כו! דב׳ 
כט׳ כב). היוונים (הומרום) והרומאים הקדמונים ידעו את 
חשימוש ב״עשף־שרסתה לצרבי חיטוי. פליניום רדיוסקורידס 


מתארים את שימושה הריפויי בדרמאטולוגיה. צבאות רומא 
וביזאנטיון השתמשו בה בחמדי־דלק מלחמתיים. לצרכי 
הכנת אבק־שרפה (ע״ע) שימשה ביה״ב תחילה הג׳ החפשיח 
שבטבע, את״ב גם ג׳ מופקת מסולפידים! אגריקולה (ע״ע) 
הורה ב 1530 את הפקתה מפיריט. הרבה נתנו את דעתם על 
הג׳ האלכימאים (ע״ע אלכימיה) עד המאה ה 17 , שראו בה את 
היסוד הבעיר בכל התרככות הכימיות. ״כל מה שבוער — 
אומר פרצלסוס (ע״ע) — הוא ג׳! אין בוער אלא ג׳ בלבד". 
גם בתורת מצבי־הצבירה (גאז) של ון הלמונט (ע״ע) נועד 
מקום בכבד לג/ אפשר שהסמיכות ג׳-—אש—מלח שבמקרא 
השפיעה על מחשבת האלכימאים המערביים! מכל מקום 
נעשתה הג׳ במחשבה זו יסוד ספקולאטיווי מובהק, משהו 
דומה לפלוגיסטון (ע״ע כימיה). דיף (ע״ע) עדייו דאה את 
הג׳ בתרכובת! לוואזיה (ע״ע) היה הראשון שהכיר אח 
תכונתה האלמנטארית. 


ג׳ אלמנטארית, ד.ג׳ המוצקה היא מרובת צורות 
אלומרופיות (ע״ע אלוטרופיה), קצתן גבישיות וקצתן 
אמורפיות. הידועות והמוגדרות שבהן הן: ( 1 ) ג׳-אלפא 
(״) — גבישים רוסביים או אוקטאדריים, שקופים, צהובים 
כעין הענבר! צפיפות 2.06 , קשיות 15 — 2.5 ! יציבה בטמ 0 - 
ראטודות שלמטה מ ״ 94.5 ! ניתכת (בחימום מהיר) ב 114.5 0 ! 
בחימום איטי היא הופכת ב״ 94.5 ל( 2 ). ( 2 ) ג׳-ביתא( 8 ) — 
גבישים מונוקליגיים או פריסמתיים, צהובים־עכורים! צפי¬ 
פות 1.93 ! יציבה בגבולות ־־ 120 — 94.5 ! ניתכת ב״ 199.2 (ציור 
1 ). ( 3 ) ג׳־גמא(?) או ג׳ פלאסטית, שאיבה גבישית—מתקבלת 

ע״י יציקת ג׳ מותכת ב״ 350 לתוך מים קרים! צפיפות 1.95 ! 

... ־ 1 ״■־ 1 ־ ־־־ - 

; 0 : מי ג־ קו 7 יאי צ , ור !, 

דית — מתקבלת גביעי גפרית מוגו? 5 ינית (יםי!> 
״ יאורתורומביח (עסא 5 ) 

בהשקעת ג׳ מתמי 

ס 1 ת תרכבותיה בהשפעת גורמים פיסיקאליים או כימיים 
שונים! התמיסה הקולואידית היא צהבהבה ושקופה, או 
כמעט לבנה כעין החלב. ( 5 ) "פרחי־ג׳■" הם אבקה צהובה, 
דקה וקלה, המתקבלת בצינון מהיר של אדי־ג׳. 

הג׳ הגבישית היא גוף חסר טעם וריח, מוליך גרוע 
לחום ולא־מוליך לחשמל, לא־מסים במים, מסים מעם בכוהל 


ובאתר והרבה בפחמן דו־גפריתי ( ־ § 0 ). מבין הצורות 
השונות של ג׳ אמורפית יש כאלו שאינן מסיסות ב , 05 . 
יחידת־המבנה של הג׳ הגבישית היא המולקולה הטבעתית 
5 6 . בג׳ האמורסית נמצאת המולקולה , 5 . בין הטיפוסים 
השוגים של הג׳ קיים שיווי־משקל דינאמי, שמשתקף יפה 
בשינויי התכונות מחמת שינדי הטמפראטורד" הג(ן הצהוב* 
חיוור של הג׳ בסמפראסורה רגילה הופך כמעט לבן ב ״ 50 - 
וצהוב־כהה ב ״ 4-100 . הג׳ המותכת — סמוך לנקודת־ההיתוך 
היא נוזל דק ושקוף כעין הענבר, ועם עליית־הטמפראמורה 
הצבע מכהה והולד׳ והנוזל נעשה עבה וצמיג עד למאכסימום 
בסביבות ״ 180 ! מבאן ואילך הצמיגות מתמעטת והולכת 




151 


גסדית 


152 


עד לנקודת־הדתיהד* שהיא ״ 444.7 . אדי־הג׳ אדמדמים ססיד 
לנקודת-הרתיחה, 3 ״ 500 — כשהמשקל המולקולארי מק¬ 
ביל ל, 5 - הם אדומיבדכהים, וב״ 650 — צהובים! ב״ 1,000 
המשקל המילקולארי מקביל ל, 5 , וב ״ 2,000 במחצית המול¬ 
קולות ספורקות לג׳ אטומית. — כל צורות הג׳ בוערות 
באויד בלהבה כחולה כהה, בחמצן — בלהבה בהירה מאד! 
הבערה מלווה הפקת ריח חד וחריף מחמת התהוות התחמוצת 
הגאזית , 50 . 

מציאות הג׳ בטבע ותפוקתה. חג , מהווה כ 0.06% 
מקרום בדור־הארץ, ג׳ אלמנטארית מצויה בגלילות וולקא- 
ניים בכל חלקי העולם (ביהוד באה״ב, באיטליה, ביאפאן 
ובצ׳ילה), אך הג׳ נפוצה יותר בעולם הסיגראלי ובעולם החי 
בהרכבות, שהחשובות שבהן הן: הגבס (ע״ע) וצורות אחרות 
של סידן סולפתי. והסולפידים של המתכות הכבדות — 
ה״פיריסים , / ה״נציצים", ה״זיווים" וה״ברקות" של הברזל, 
הנחושת׳ האבץ, העופרת, הניקל, הכסף, הכספית, הארטן, 
האנמימון. ברקמה החיה כלולה הג׳ כמרכיב של החומצות 
האמיניות (ע״ע אמיניות, המצות) ציסטאין ומהי 1 נין, מאבני- 
הבניין של הפרוטאינים. 

במקור לג׳ שימשו לפנים רק המכרות של הג׳ האלמנטא¬ 
רית, שבעיית הפקת הג' מהם מצטמצמת בבעיה המכאנית 
של העלאתה מעמקי־האדמה והפרדתה מחסרי-הקרקע המעו¬ 
רבים בה. היום אין מכרות־הג׳ מספקים את תצרוכת הג׳ 
ההולכת וגדלה, הן לשימושה בעינה והן להפקת הוסצה 
גפריתנית (ע״ע). משום בו הולך ורב ניצולם הכימי של 
מלאי הסולפידים (בעיקר הפיריטים) שבטבע — שמהם 
מופקת ג׳ על־ידי שיחדור מימן גפריתי ( 0,5 ) וחימצונו, 
של הגבס(אנהידדיט)— שתחמוצת־הג , שבו מחוזרת ע״יפחם 
אחרי קשירת הסידן לסיליקאט, ושל התרכבות הגפריתיות 
שבפחם ובשמן־האדמה. מן התפוקה העולמית השנתית בשנים 
האחרונות, ששיעורה יותר מ 5 מיליון טון, באו ב 48% 
ממכרות-ג׳, כ 45% ססולפידים ואנהידריט, כ 1% מפחם 
ושמן־אדמה. 

מכרות־הג׳ החשובים נמצאים בסיציליה שבאיטליה 
ובמכסאס ולואיזיאנה שבאה״ב. בא״י מצויה ג׳ בכמויות 
מצומצמות בנגב — בקרבת רצועת עזה והגבול המצרי. 
מברות־סיציליה כבר היו ידועים מימי־קדם, אולם היום 
מספקות אה״ב יותר מ 90% מן התפוקה העולמית. 


תפוקת הגפרית בעולם 


(באלפי טון) 1 

ארצות 

1953 

1949 

5,238 

44521 

אה״ב 

245 

221 

איטליה 

190 

41 

יאפאן 

48 

13 

צ׳ילזז 

32 

14 

צרפת 

19 

10 

ארגנטינה 

12 

7 

ספרד 

10 

3 

תורכיה 

5,820 

5,160 

התשוקה העולמית * 


* אומדן 

במכרות־סיציליה מופקת הג׳ בכריה ישירה. הפרדת הג׳ 
האלמנטארית מעירובה בעפר ובאבני־סלע נעשית ע״י חימום 
עד כדי היתוך הג׳. שיטה זו כרובה בהפסד חלק ניכר 
מן הג/ שנשרפת כחומר־דלק. באת״ב מונחים מידבצי-הג׳ 
בעומק רב מתחת לפני-האדמה, והפקת הג׳ מהם נעשית 


בשיטת־פרש (יני■*?) —שימת־הבאר( ציוד 2 ): בשכבת הג׳ 
קודחים באד עמוקה עשויה שלושה צינורות קונצנטריים! 
דרך הצינור החיצון מכניסים זרם אדי־מים דחוסים ומחוממים־ 
ביתר, המתיכים את הג' למסה! אותה שעה לוחצים על הג׳ 
המותכת דדך הצינור הפנימי ומעלים אותה למעלה דרך 
הצינור האמצעי. הג׳ המיוצרת בשיטה זו היא נקיה מאד. 

*דיר 



¥יור 2 

הסקת נפדית בתהליד-םר׳ 8 (סכמה). 

א. נאר־הסירוח כ׳פלסוחה; ב. חחר־אורר בחלק החוזתה סל תבאר 

ניקוי הג׳ הגלסית נפשה בדרך הזיקוק.—כמויות ניכרות של 
ג׳ מוסקות היום גם מפסולת הגאזים היוצאים בעיבוד עפרות* 
סולפידים. גאזים אלה מכילים , 50 , שמחזרים אותה בפחמן 
ע״ם המשוואה: 

5 + ן 00 *— 0 ־ 4 ן 80 . 

התהליך הוא מהיר ב ״ 1,100 ואינו זקוק לחימום מתמיד, 
הואיל והראקציה היא אכסותרמית. 

עיקר שימושה של הג׳ האלמנטארית בטכניקה היום הוא 
לוולקאניזאציה של הקאוצ׳וק (ע״ע) בתעשיית הגומי. נוסף 
על כך היא משמשת לגיפור-מטעים בחקלאות, וכן לצרכים 
פארמאצוטיים שונים ברפואה. הרבה ענפים של ד,תעשיה 
והטכניקה בימינו צריכים לתרבבות־ג׳ שתות. אולם עיקר 
חשיבותה של הג׳ — כאב־חומר של החמצה הגפריתנית 
(ע״ע גפריתנית, חמצה). 

הכימיה של"הג/ יש 3 קבוצות ראשיות של תרכבות 
לא־אורגאניות של הג׳:( 1 ) מימן גפריתי וצאצאיו! ( 2 ) הר¬ 
כבות האלוגניות של הג׳! ( 3 ) תרכבות חמצגיות של 11 ׳ — 
החמצות חומצות ומלתיהן. 

י *( 1 ) מימן גפריתי (או סולפידי), 0,5 , הוא גאז 
חסר־צבע שריהו רע, והוא ארסי מאד! רותח ב ״ 60 - וקופא 
ב ״ 82 ־ הוא נמס במים בשיעור 3 נסחים בקירוב בנפח אחד 
של מים בטמפראטורה רגילה ("מי מימן גפריחי"), והחמימה 
היא חומצה חלשה מאד, המכילה קצת יוני + 0 ו־ 80 ■ 0,5 
נמצא במעיינות טבעיים מסויימים כפרי תהליכים געשיים, 
והוא נוצר הרבה בטבע כפרי הריקבון של המרי העולם 
הצומח והחי, המכילים תרכבות אורגאניות של הג׳ ("ריח 
הביצים הסרוחות"). הוא נחקר לראשונה בגאזי־הריקבון 
ע״י שלה בדד 17 . במעבדה הוא מופק בפעולת חומצות על 
מלחיו. — מלחי המימן הגפדיתי — הסולפידים — ניתנים 




153 


גפרית 


154 


להסקה גם ע״י חיבור ישיר של המתכות עם ב/ הם מת¬ 
חלקים ל 3 קבוצות: (א) סולסידים של המתכות האלקליות 
(ע״ע)י כולל אמון (ע״ע אמוניה ואמון), ושל המתכות 
האלקליות־עפרתיות (ע״ע)׳ שהם נמסים במים בהידרוליזה 
מרובה, (ב) סולסידים של מתכות עפרתיות (ע״ע) ושל קצת 
מתכות כבדות, כגון ברזל, אבץ, מאנגאן, ועוד, שאינם מסי¬ 
סים במים, אך מומסים ע״י חומצות המשחררות מהם מימן 
גסריתי, כגון: 

8,5 + , 601 ? <- 2801 + 8 ־? ; 

מולפידי המתכות השלש־ערביות ( 4.1 , ,־! 0 ", 6 ?) ניתנים 
להידרוליזה גמורה במים, ובמקומם מופיעים משקעים של 
ההידרוכסידים. (ג) סולפידים של רוב המחכות הכבדות, 
שאינם מסיסים אף בחומצות. הסולפידים של המתכות הקלות 
ושל האבץ הם לבנים, הסולפידים של כל שאר המתכות 
הכבדות רובם שחורים ומיעוטם צבעוניים: סולפידי 1 >:> 
ו ־. 4 — צהובים, סולפיד ה ? 8 — אדום, ה ם!* — ורוד, 
ה ״ 5 וה 81 — חומים וכר, על הבדלי מסיסות וצבע אלד. 
מבוססת חשיבותו של ה 8,5 כראגנט בכימיה האנליטית 
(ע״ע).— צורות אלוסרופיות גבישיות של סולפידים שונים 
שכיחות הרבה בעולם המחצבים, והן לפעמים צבעוניות 
ובעלות ברק מתכתי. סולפידים שונים נכללים בהרכבם של 
תכשירי פוססורסצנציה (ע״ע) ולומיניסצנציה (ע״ע). — 
בצד הסולפידים צאצאי המימן הגפריתי 3 ,מ קיימים גם 
"פוליסולפידים", שהם צאצאים של חומצות לא־יציבות מן 
הטיפוס * 11,5 , שבהן 5 — 2 = *. 

( 2 ) מן התרכבות של ג׳ והאלוגנים ידועות: שורה של 
פלואודידיס* שורה של כלורידים! ברומח־ אהד! יודיד 
אחד, שאינו מוגדר כל צרכו. מבחינה שימושית נודעת 
חשיבות ל״מונוכלוריד״ (, 8,01 ), שהוא ממס טוב לג/ 

( 3 ) תרכבות חמצניות. שתי התהמצות הראשיות, שהן 
אבות החומצות החמצניות ומלחיהן, הן ג' ד ו ־ ח מ צ נ י ת, 
, 50 , וג׳ ש ל ש - ח מ צ נ י ת, , 50 . , 50 נמצאת בטבע בין 
הגאזים הוולקאניים. הכנתה על־ידי שרפת ג׳ או קליית 
סולפידים ושימושה כחומר־חיטוי ידועים מזמנים קדומים. 
בתעשיה היא מתקבלת מקליית פיריט (, 68 ?) במעבדה היא 
מופקת ע״י פעולת חומצות על מלחיה. — , 50 היא גאז כבד, 
חסר־צבע ובעל ריח חריף ומובהק של שרפת־ג׳; בהפך לנוזל 
ב ״ 10 ־ וקופא ב ״ 73 -; לחץ של 3 אטמוספירות הופכו לנוזל 
בטמפראטורה רגילה. אידוי הנוזל מלווה קליטת חום רב, 
והטמפראטורה שבסביבה עלולה לרדת עד ״ 50 -! לפיכך הוא 
משמש הרבה במיתקני-קירור. — , 50 היא מגרה נמרץ 
לקדומים הריריים ורעל חזק לדם ולדרכי־הנשימה. היא 
הורסת חמרים אורגאניים רבים, ומכאן פעולתה כחומר 
מחטא, משמיד חרקים ומיקרו־אורגאביזמים. הפעולה על 
הרקמה החיה היא תוצאה מכושר-החיזור של ה, 50 , שהיא 
בוטה להתחמצן ל, 50 ; היא גורמת להלבנת פרחים צבעוניים 
והורסת חמרי־צבע סינתטיים שונים. 

, 80 במסה הרבה במים (כ 80 נפחים ב״ 0 ), יותר מזה 
בכוהל ועוד יותר באצטון (כ 590 נפתים ב־ס). , 50 היא 
אלמימה חומצתית, ולתמיסתה המימית תכונות חומציות 
מובהקות, אע״פ שהיא מוסיפה להפיק ריח , 50 . התמיסה 
מכילה את החומצה הגפריתית (או הסולפיטית), 
, 50 ,ט, בשיווי-משקל דינאמי עם האלמימה ומים: 


, 80 + 8,0 <-י , 8,80 

ידועות 2 שורות של מלחים — סולפיטים — של חומצה 
זו: סולפיטים חומציים (,.ביסולפיטים״), כגון , 850 * 1 ?, 
וסולפיטים ניטראליים, כגון , 50 ,״^ חומצות חזקות מפי- 
קו׳ת מן הסולפיטים , 50 ; למשל: 

■ 50,1 + 0 ־ 3 + 850 4 * 8 ♦- 8,50 4 + , 850 * 8 . 

כמויות גדולות של סידן ביסולפיטי נצרכות בייצור הביר 
(ע״ע). — 2 מבנים אלקטרוניים מיוחסים לחומצה הגפריתיח 
ולמלהיה, סימטרי( 1 ) ולא-סימטרי( 11 ), שהיחס ביניהם הוא 
זה של טוטומריה (ע״ע); באחת מהן ד,ג' מוחזקת 6 ־עדכית, 
ובשניה— 4 ־ערכית. בהתאם לכך קיימות 2 צורות איזומריות 
של אסטרי חומצה זו(ע״ע איזומריה, נוסחות ע 1 ?צ— 11 ז\. 1 *). 


:0: 


( 

.ס: 


:6:5:8 

8 + 

1 

1 

:6 8. 

28 + 

:6: 





. 1 . 11 

יש שורה של תהמצות־ג׳, 50 , * 50 , , 5,0 , , 8,0 , שהן 
וחומצותיהן ומלחיהן אינן יציבות ושימושן בתעשיה ובמע¬ 
בדה מוגבל * כיוצא בהן החומצות ה״פוליתיוניות" מן הטיפוס 
, 0 ״ 8,5 ( 2-6 =ם). החומצה הטטראתיונית,, 8,5,0 , ומלחיד. 
עומדים בסמיכות גנטית לחומצה התיוסולפתית (ע״ע גפרי- 
תנית, חמצה). 

התחמוצת , 80 היא אלמימתה של החשובה שבתרכבות־ 

הג׳ — החמצה הגפריתנית (ע״ע גפריתנית, חמצה). 

בכימיה האורגאנית מופיעה ג׳ קשורה לפחמן בצורות 
שונות: בתרכבות־תיו (- 1510 ), שבהן ג' דו־ערכית קשורה 
בשתי עדכויותיה לפחמן אחד ( 5 = 0 = ) או לשני פחמנים 
(כגון בתל-אתרים, ־ 8-5-8 ), בין בשרשרת אליפאטית 
בין בטבעת ארומאטית, כגון בתיופן או בתיאזול! בתרכבוח־ 
תיול ( 48101 ), המכילות את הקבוצה ההיולית או הסולפהיד- 
רילית ( 58 -), שהיא נגזרת מן ה 8,5 והיא אנאלוגית 
להידרוכסיל ( 08 -), כגון בתירכהלים או מדקפטנים(ע״ע). 
החימצון ד,הפיך של קבוצות תיוליות לקבוצות דו־חיו: 

- 5-5 - + 28 ^ - 85 + 58 - 

הוא אחד ממכאגיזמי־ד,ביניים החשובים של האוכסידורדוק- 
ציה (ע״ע) הביולוגית בתהליך חילוף־החמרים. — תרכבות* 
סולפו הן תולדות החומצה הגפריתנית (ע״ע גפריתנית, 
חמצה). על פחמן דו-גפריתי ע״ע פחמן. 

מבחינה פא ר מ אקולוג י ת הג' עצמה היא כמעט חסרת 
השפעה על העור וגם על הקרומים הריריים של הפה ושל 
הקיבה. אולם בהשפעת פרוטאינים שבדופן־המעי נהפכת ד,ג׳ 
למימן גפריתי, שהוא בריכוז נמוד בעל פעולה משלשלת. 
מכאן השימוש בג׳ — בצורתה הקולואידית כ״חלב־הג׳״ — 
כחומר משלשל. מימן גפריתי הנקלט לתוך הדם בריכוזים 
גבוהים יותר הוא חומר־רעל מסוכן, משום התקשרותו למת¬ 
כות הכבדות שב מולקולות אנזימי־הנשימה והוצאת אנזימים 
אלה מכלל פעולה. ריכוז של י־ 10 מול 8,5 בבר מסוגל 
לגרום הפרעות בנשימה ולעורר מיחושים כלליים באורגא¬ 
ניזם, ושהיה ממושכת באויר המכיל 0.1% — 0.04 8,5 עלולה 
לסנן את החיים.—הסולפידים האלקאליים המסיסים צורבים 
את תע 1 ר וממיסים רקמות קרניות, כגון שער, צפרגיים וכד/ 
מכאן השימוש בהם במשחות־גילוח, וכן במשחות ריפדיות 




155 


גפרית—גפריתנית, חמצח 


156 


לחסרת יבלות, לחשמדת הגרבת, לטיפול בגרב, ספחת, חזזית 
וכד/ — הפעולה הריפויית של מרחצי־ג/ ז. א. של טבילה 
במעיינות או באמבטיות של סולפידים, על מיחושי דלקת־ 
הפרקים, שגרון וכד׳ — ידועה מימי־קדם, מעיינות-ריפוי 
מפורסמים מבחינה זו הם: אכן (ע״ע) בגרמניה המערבית 
ואכס־לה־בן ( 4.11-168-881118 ) בצרפת הדרומית, שהיו מקומות* 
מרפא מהוללים כבר בתקופת הרומאים! חלואן שעל־יד 
קאהיר במצרים! חמי־טבריה. מימי מעיינות אלה מכילים 
יוני*־ 53 בצורת ביסולפיטים אלקאליים או 11,5 חפשי, 
בשיעור 10 — 40 סמ״ע בליטר. 

ץ?/ 111 ו$ 4 , 5 ש 100 ־ 1110 /י 0 ז 5 0 - 1 *ס 60 סזס 11 ' 1 _ 1 . 4 — 45111011 11 
. 1952 , 05111011 <} />־£>/ 5111111110 /מס ? 0  וסולפאט ך־, 50 ); אינה חזקה מחומצה מלחית 
ומחומצה חנקנית, אבל חזקה משאר כל החומצות! ©תקיפה 
את רוב המתכות שאינן אצילות, למשל אבץ: 

* 11 ־{־ 30 4 ם 2 ♦- 50 4 נ 11 ־ 4 ם 2 ; 

אינה מחמצנת. — שינוי התכונות לפי התרכוזת מוכיח, 
שהמבנה האלקטרוני של ח״ג אינו אחד וסטאטי, אלא צורתו 
משתנית לפי הסביבה והיא פרי של שיווי־משקל דינאמי. 
במולקולה , 0 ב ! 3 יש שתי קבוצות־הידרוכסיל ( 1 ). המבנה 
האלקטרוני של יון־הסולסאט הוא סימטרי גמור: עיקרו הוא 


03 /^ 0 

03 א 


ן (־):סי 

־ 6 :(-)־ 


ך : 6 ־ 

:6:8:6: 

: 6 :: 5 ״ 0 : 


. 0 . 5 : 0 : 

_< >:6 '_| 

(־): 0 :'' 




11 . 


"אוקטס" של אלקטרונים, המקשר את האטום המרכזי בארבעה 
קשרים פשוטים לאסומי־החמצן ( 11 )! אולם במבנה זה יש 
חלק גם לצורות שבהן מתחלפים קשרים פשוטים בקשרים 
כפולים משום תזוזת זוגות־אלקטרונים (כגון ווו וכד , ). 
אנדגיית־הדזונאנציה במערכת ( 11 , ווו ,...) מקטינה את 
המרחקים הבינאטומיים ומקנה ליון את יציבותו המיוחדת. 

2 . מציאותה ותולדות ייצורה של ח״ג. ח״ג 
כהודיתה אינה שכיחה בטבע. בממלכת־המחצבים היא מצויה 
בשיעור ניכר בכמה מעיינות ונהרות שבגלילות וולקאניים 
באמריקה הדרומית, ביאווה, בספרד (ריו טינטו), ועוד. 
בעולם־החי היא נמצאת באצטלניים (ע״ע). בממלכת־המח־ 
צבים ובעולם־הצומח ח״ג שכיחה בעיקר בצורת מלחיד" סול־ 
פאטים של מתכות אלקליות, של מאגנזיום ובאויום, ובעיקר 
בצורת גבס (ע״ע). באוקיינוסים מומסים כ״ 10 א 11 טון 
סולפאטים. תרכבות אורגאניות של החה״ג בחמרי־טבע הם 
האסטרים הסולפתיים של פוליסאכארידים באגר־אגד (ע״ע), 
בחומצה הכונדדואיטיךגפריתנית של הסחוס (ע״ע) ובחומצה 
המוקואיטין־גפריתנית של רירי הגוף. בחילוף־החמרים בגוף 
החי נוצרת ח״ג מחימצון הגפרית שבחלבונים, והיא מופרשת 
בשתן כסולפאטים אנאורגאניים או מתקשרת בחמרי-פירוק 
ארסיים שונים של חילוף*החמרים בתהליך נטילת־הרעל 
בכבד! כתוצאה מכך מופיעים בשתן אסטרים סולפתיים, כגון 
האינדיקן (ע״ע אינדוכסיל). 

העמים הקדמונים במזרח או במערב לא ידעו את טבעה 
או את שימושה של החה״ג. העדות הקדומה ביותר שבידינו 
בדבר ידיעת החה״ג הם כתבי גבר (ע״ע ג׳אבר) הלאטיני 
(המאה ה 14 ). גבר הפיק אותה בדרך הזיקוק של אלום (ע״ע) 
או של קנקנתום של ברזל (״ 50 ־־*) ומכאן שמה "רוח־קנקנ* 
תום״ או ״שמן־קנקנתום״ (או סתם .שמך [ 1101 ־ 01 )>. בסאה 
ה 16 הפיק אותה "בסיליוס ולנטינוס"(ע״ע) ע״י שרפת גפרית 
עם סלחת, ובסוף המאה ההיא הכיר ליבויום(ע״ע), שהחומצה 
של גבר וזו של ואלנטינום אינן אלא אחת. לפי שיטת הזיקוק 
הוכנה ח״ג ״עשנה״ מן המאה ה 17 ואילך בבוהמיה ובגרמניה 
המרכזית, ומרכז היצור היה בעיר נורדהאוזן. השיטה שוכללה 
ע״י שרפת הגפרית בכלים רטובים *בעודף אויר ובתוספת 
מלחת. בשיטה זו נוסדה באנגליה בשנות ה 40 של המאה 
ה 18 חרושת של ת״ג ע״י ג/ וורד ( 4 ״^ . 11 . תחילה בוצעה 
המלאכה בכלי־זכיכית, ואח״כ — בתאי־עופרח. ב 1793 הוכיחו 
קלמן (!!!־!"־ס! ודזורם (•־!!!■!ס&־ס) בצרפת, שע״י שימוש 
בזרם אויר מתמיד וארי־מים אפשר לחסוך מלתת, מאחד שאין 
זו משמשת אלא מתווך בין מוצרי שרפת־הגפרית 50,1 > ובין 
החמצן של האדר. בייצור תעשייתי של ח״ג ב״תהליך תאי־ 
העופרת" (ר , להלן) הוחל בראשית המאה ה 19 באנגליה 
( 1807 ) ובגרמניה( 1810 ). ב 1827 בנה גי־ליסק(ע״ע)את מגדלו 
והנהיג חומצה הנקנית תחת מלחת! מגדל־גלובר הונהג 
ב 1859 .—בסוף המאה ה 19 התפתח.תהליך־המגע״ ( 01 * 001 ־) 
והתחיל מתחרה בתהליך תאי־ד,עופרת. תהלירהמגע כבר 
נתגלה ע״י דיוי (ע״ע), ופיליפס הראה ב 1831 , שסלאטינה 
היא קאטאליזאטוד משובח בתהליך זה, ואף קנה את זכות 




157 


גפריתנית, חמצה 


158 


השימוש בו. אבל המכשולים הטכניים, שמנעו ניצול תהליך 
זה בקנה־מידה תעשייתי, לא סולקו אלא בידי דנקלר וקניטש 
במפעלי! 11 זנ 1 ג?יג 1 > 50 1 ) 111 ! -ם! 11 ם 888180116.4 (פאטנט גרמני 
מ 1878 }. 

3 . הפקה תעשייתית של החה״ג. א. שיטת תאי־ 
עופרת: כל עיקרו של התהליך הכימי בשיטה זו הוא חימצונה 
של חומצה גפריתית ( י $0 , 8 ), או של תערובת של מים וגפ־ 
רית דו־המצנית 50,1 ); ז 1 באה משרפת גפדיח או פיריטים. 
כגורם מחמצן משמשים: במישרין— חומצה הנקבית, בעקי¬ 
פין — אויר (חמצן). החומצה החבקנית מחוזרת ל״גאזים 
נימרוזיים״ ( 0 א, נ 0 א 1 וכו׳), למשל: 

280 - 4 , 38,50 <-, 350 + , 0 מ 28 

החנקן החד־חמצגי קל להתחמצן ע״י חמצן־האויר: 

נ 0 זז 2 י--, 0 + 0 מ 2 

החנקן הדרחמצני קל לחזיר ולחמצן גפרית דו־חמצנית 
נוספת: 

0 א + ) 11,50 ♦- 820 + , 30 + ,סמי 

וחוזר חלילה, עד שלהלכה מעט חומצה חנקנית ("שתי 
מילקולית״!) מספיקה כדי לחמצן כל כמות של , 50 (בנוכחות 
חמצן) בלא גריעה מכוח פעילותה הראשונה של החומצה 
החנקנית, שכל עיקרה אינה פועלת אלא כקאטאליזאטיר 
שאינו כלה. תאידיה זי של תהליך תאי־העופדת, שניתנה 
על־ידי פליגי ( 01 * 611 ?, 1844 ), אין בה כדי להסביר את כל 


דק, וכאן מושלם החימצון, והחומצה המיוצרת נקווית על 
קרקע התאים ומוצאת מפרק לפרק. "חומצח־תאים" זי מכילה 
60-70% ) 50 ,?, השאר מים. התא השלישי משמש בעיקר 
לייבוש הגאזים הנותרים (,מ, , 80 ), המובלים מכאן למגדל 
גי־ליסאק. כאן זולפת כנגד הגאזים ח״ג( 80% ), הקולטת י 0 א 
ונקווית בתחתית המגדל כחומצה ניטריזית, שהיא חוזרת 
בשאיבה אל סגדל־גליבר לתפקידה הראשון. אם אין בתאים 
מים במידה מספקת, חומצה זי שוקעת בצורת "גבישי־ 
התאים". הגאזים שאינם נקלטים בוד׳ג במגדל גי־ליסאק 
(חמצן וחנקן) יוצאים דרך ארובה. בשנים האחרונות מנסים 
להחליף את מערכת־התאים במערכת־מגדלים, כדוגמת מגדל־ 
גליבר, שבו חל החימצון הראשון גם בשיטת־התאים. ריכוז 
נוסף של החומצה לאחר יציאתה מן התאים או סן המגדלים 
נעשה לפנים בכלי זכוכית או פלאסינה. היעילה שבשיטות 
החדישות הוא השימוש במגדל־גילרד: מכניסים רסם־חומצה 
דק בראש המגדל וכנגדו זרם גאזים חמים מלמטה! זה נוטל 
את המים שבזה ויוצא למעלה, והחומצה המרוכזת ניגרת 
למטה ונקוויח בקרקע־המגדל. 

ב. שיסת־המגע: מבחינה כימית שיטה זו היא פשוטה, 
ואינה אלא חימצון של , 50 ע״י ,ס באמצעות קאטאליזא־ 
טור. חימצון זה הוא תהליך אכסוחרמי: 

. 081 45.2 + , 250 י * , 0 + , 250 


התופעות הכימיות שבחימצון זה. מסתבר, שנוצרות בטמפראטורה רגילה מהירותו קטנה מאד. בטמפראטורה 

תרכבוודביניים, כגון ,סא., 80.50 , או 0 מ. 0 ., 0.50 פ גבוהה מהירותו גדולה, אלא ששיווי־משקלו מוסט לצד 

(״גבישי־החאים״), חומצה ניטרוזית, שהיא נפרדת ע״י מים = שמאל (פירוד). הניצולת המאכסימאלית של , 50 בנוכחות 

סא + ,סניז + , 211,50 0 י מ + • 0 א • < 80 ■ 0 פ 2 ׳ קאסאליזאטורים מושגת בסביבות ״ 400 . בעיה טכנית חמורה 

ולאח י מכז: בתהליך־המגע היא הכרח הניקוי המדוקדק של הגאזים , 50 

י 0 מ., 280.50 י— י 0 + 0 י ה +י 280 ־*־ 0 ) 1 ־*־ ־ 0 ^׳ ואויר, כדי למנוע את ״הרעלת״ הקאטאליזאטור. ביחוד 
וחוזר חלילה. יש לבער מן הגאזים כל שריד של ארסן. על כן מעבירים את 

מערכת תאי־עופרת, המשמשת בתהליך הטכני, מורכבת הגאזים דרך "חדר־אבק" מלא קיטור, מכאן דרך מערכת 

מבלים אלה (ציור 1 ): תבור. אליו מחובר מגדל־גלובר. אליו צינורות־עופרת, שסנמיכה את הטמפראטורה עד סביבות 

מחוברים 3-2 תאים מצופים לוחות־עופרת בפנים, השלובים ״ 100 , ומכאן דרך שני מגדלים, שבאחד בא כנגדם מלמעלה 

זה לזה וערוכים בשורה. אליהם מחובר מגדל גי-ליסאק. רסס־מים, ובשני — רסס של ח״ג מרוכזת. בראשון המים 

המחובר גם אל מגדל־גלובר וסוגר את מעגל המערכת. צינייי מוציאים מהם שיירי־אבק, ובשני הגאזים מתייבשים. לאחרונה 

העופרת בא להגן על קירות התאים מפני פעולתה של מוציאים כל שרידי חומר זר בעזרת שדה חשמלי, וכך 

החה״ג: העופרת מתכסית קרום של ) 1150 ? שאינו מסים. הגאזים נכנסים לתא־הקאטאליזאטור. במקצת מפעלי־חרושת 

בתבור נוצרת , 50 ע״י שרפת גפרית או פיריטים. התערובת משמשת כקאטאליזאטור שכבת־פלאטינה דקה, המבוררת 

החמה (״ 300 ) של , 50 עם אויר עוברת דרך תא־אבק, שבו על־פני אזבסט או על־פני מאגנזיום טולפחי וכדו׳. מחמת 

ניטלים ממנה עירובי אבק ותחמוצת־ארסן, 
ונכנסת בתחתיתו של מגדל־גלובר, שתוכו 
רצוף חומר העומד בפני חומצה והוא מלא 
חצצים. כנגד זרם־הגאזים הבא מלמטה זו־ 
לפת כאן מלמעלה חומצה ניטרוזית, הבאה 
ממגדל גי־ליסאק. החומצה הניטרוזית מת־ 
פרדת, ומקצתה נהפכת לח״ג, הניגרת על־ 
פני התצצים ונקווית בתחתית המגדל 
("חומצת־גליבר"). מקצת מן התערובת 
מתחמצנת, ועיקרה נטענת בגאזים ביטרו־ 
זיים, וכך היא יוצאת ממגדל־גלובר ובכ¬ 
נסת לתאי־העופרת, שבית־קיבולם בבית־ 
חרושת חדיש הוא כמה אלפי מ״ק. כאן 

זולפים כנגדה חומצה הנקנית ומים בריסוס תה? י ר תאי ■העי פרת (ס־.םר,) 









159 


גפריתנית, חמצה 


160 


האכסוחרמיות של הראקציה 
עלול הקאטאליזאטור להת¬ 
חמם יותר מן הרצוי, ולפיכך 
יש לקצוב את זרם־הגאזים 
בשיעור הנכון כדי להחזיק 
את הטמפראטורה בסביבות 
״ 400 . בקצת מפעלים משמש 
כקאסאליזאטור , 0 ,+*. שהוא 
זול לאין־ערוך מפלאטינה 
ואינו רגיש כמוה להרעלת 
ארסן, אבל צריך טמפרא־ 
מורה גבוהה יותר דססז), 
ולפיכך ניצלתו אינה שלמד, ( 60% — 50 ). בשנים האחרונות 
הולך וכובש לו מקום נכבד כקאטאליזאטור ונדיום (ע״ע) 
חמש־חמצני ( 0 5 ,ז\). 

4 . גפדית שלש־חמצנית וח״ג "עשנה"! חומצה 
פירו־גפריתנית. הגאזים היוצאים מתא־הקאטאליזאמור 
שבשיטודהמגע מכילים , 30 , שהיא מתעבית מחמת קירור 
ונהפכת לערפל, שאינו נספג בקלות במים או בח״ג מהולה, 
אע״ם שתתמוצת זו היגרו׳סקופית היא מטבעה. שלא כמים 
קולטת ח״ג מרוכזת ( 98% — 97 ) , 50 מהר ובשלמות! לפיכך 
נספגים ענני התחמוצת לאחר יציאתם מתא־חקאטאליזאטור 
בח״ג מרוכזת בתוך מיכלי־מים. ע״י זרם מתמיד של מים 
(או ח״ג מהולה), הנכנס למיכלים אלו, נהפך כל עודף של 
, 50 לת״ג. אם פוחת שיעור המים משיעור התחמוצת, נוצרת 
תמיסה של , 80 בתוך * 0,80 , וזוהי ח״ג "עשנה" (או 
אולאום [ע״ע]), שעישונה בא מנטייתה להפריש , 50 . תמיסה 
זו מכילה את התרכובת , 50 ., 0,50 או , 0,8,0 . שהיא 
החומצה הפירו־גפריתנית, המתקבלת גם ע״י הפרדת מול 
אחד של מים משני מולים של ח״ג מרוכזת: 

, 0,5,0 + 0,0 <- , 20,50 . 

5 . סולפאטים ופירו־סולפאטים הם מלחיהן של ח״ג 
ושל חומצה פירו־גפריתנית. הסולפאסים נוצרים בפעולת 
ח״ג (מהולה) על מתכות ( 1 ) או על בסיסים ( 2 ) ובצירוף 
, 30 עם תחמוצת בסיסית ( 3 ) 1 למשל: 

, 0 + , 2050 י- 211 + , 0,80 ( 1 ) 

20,0 + , 0850 <- ,( 00 ) 02 + , 0,50 ( 2 ) 

, 2850 *־- 080 + , 50 ( 3 > 

כיוצא בהם הפירו־סולפאטים, שאפשר להפיקם מחומצתם, 
אבל גם מסולפאטים חומציים ("ביסולפאטים") ע״י חימום 
(ומכאן הכינוי ״פירו״, מיוד אש)! למשל: 

, 08,5,0 + 0,0 <- , 208050 

חסולפאטים הניטראליים קצתם יציבים בחום (הסולפאטים 
של המתכות האלקאליות וחאלקאליות־עפרתיות, וכן של 
עופרת), וקצתם מתחילים להתפרד בלהט אדום. רוב הסול- 
פאטים מסיסים יפה במים! מלחי 08 , ! 08,5 ו ל? מטיטותם 
במים מועטה. השקעה ע״י יוני-++ 08 משמשת בכימיח האנא־ 
לימית להכרת יוני־סולפאט. הסולפאטים הנפוצים ביותר 
בטבע הם חסולפאטים של הסידן והמאגנזיום, אחריהם — 
הטולפאטים של עופרת ובאריום. במעבדה ובתעשיח הכימית 
מקובלים מאד הסולפאטים של המתכות האלקאליות, האלום 
(ע״ע), ומן המתכות הכבדות — הסולפאטים של הברזל 
והנחושת. 



ג"׳■ 

< + חנקו) 


ציור 2 

חהייד הסנע יסכמה) 


6 . חומצה ת י ו־ג פרי ת ני ת. מולקולה של נתרן סולפיטי 
קולטת אטום אחד של גפרית ונהפכת ל״תלסולפאט" (יור 
׳ 0610% , גפרית; כלומר: סולפאט שבו הומר אטום אחד של 
חמצן באטום של גפרית): 

, 01,5,0 יי-- 8 + , 08,50 


החומצה התיו־גפריתנית החפשית (, 0,8,0 ) אינה יציבה, 
והיא מתפרדת לגפרית ולחומצה גפריתית (, 0,50 או 
0,0 + , 50 ). התיוסולפאט ( 1¥ , ¥) קרוב במבנהו הכימי 


03 /,% 

\ ה ׳?/ 

50 א ׳ 0 

.ע 1 


0 : 


ס¬ 


ס 

: 8 : 

י: 8 : 

לסולפאט. רוב התיוסולפאטים נמסים במים וגביעיהם 
מחזיקים הרבה מי־גבש. נתרן תיוסולפתי, 50,0 ., 08,5,0 . 
ידוע בשם "מלח־הצלמים" ומשמש הרבה כקובען בצלום 
(ע״ע). חשוב שימושו בכימיה אנליטית (ע״ע) כמותית כיסוד 
השיטה היודומסרית, העומדת על הראקציה הכמותית: 
2081 + , 08,5,0 ■י- , 1 + , 208,5,0 


7 . חומצות על־גפריתניות ומלחיהן. אגב אלקטרו־ 
ליזה(ע״ע) של תמיסה רוויה של , 50 ,£ בח״ג(צפיפות 13 ) 
בקור נוצרת חומצה על־גפריתניוז , 0,5,0 ( ¥1 ), שמלח־ 
האשלגן(פרסולפאט) שלה יציב למדי ומתפרק מתמה חימום 
לפי המשוואה: 

, 0 + ז 2£,5,0 •י- , 5,0 ,^ 2 

תמיסתו של מלח זה פועלת כמחמצן חזק ומשמשת באנאליזה 
הכימית ובצילום. החומצה החפשית מתקבלת בפעולת מי־ 
חמצן על הבלוריד של ח״ג: 

, 0,8,0 + 001 *- 00.03 + 01 ., 200.50 

ב 1898 מצא נ. קרו (ע״ע) את החומצה , 0,80 ( 001 , 
שנקראה על שמו(חומצודקארו). גם חומצה זו נוצרת בפער 
לת מי־חמצן על כלוריד של ח״ג: 

, 0,30 + 001 *- 00.00 + 01 ., 00.50 

גם היא פועלת כסחמצן חזק! מתמיסת של £1 במים, למשל. 
היא מוציאה יוד כהרף־עין, וכד/ המבנה של שחי החומצות 
הללו מקביל לזה של החומצות הפירו־גפריתנית והגפריתנית, 
בהחלפת —ס- ב - 0.0 - ו 00 - ב 0.00 -: 

0 ס.,ס 5 — 0 סס., 50 — 0 

1 1 
00 ., 0-50 03 

. ¥1 .מזו 


3 שימושים ותפוקה. שימושיה הטכניים של ח״ג 
מרובים והשובים, עד שלא ישוער שום ענף־יסוד של 
התעשיה החדישה בלא שימוש ישיר או עקיף בחומצה 
זו. בראש השימושים עומד ייצור הדשנים הכימיים סופר־ 
פוספט (ע״ע) ואמון סולפתי! אחריו — זיקוק הנפט והכנת 
חמרי־צבע, חמרי־נפץ וחסרים פארמאצוטיים ותעשיית הטכס־ 
טילים המלאכותיים. במעבדה משמשת החה״ג להפקת רוב 
החומצות ממלחיהן, כגון: 

, 001 + , 08050 יי- , 0,30 + 0801 

כח 1 מר־סילוי לאכסיקמורים (ע״ע) וכאמצעי־ייבוש לגאזים. 
מבחינת הקף הייצור תעשיית החה״ג היא יסוד התעשיה 
הכימית הכבדה כולה. התפוקה השנתית הולכת וגדלה. 







161 


גפריתנית, חמצח — ג׳פרסון, תומם 


162 


היום מספקות אה״ב במחצית התפוקה העולמית בארצות 
שמחוץ לגוש הסובייטי. 


תפוקת החה״ג לפי הארצות 
(במיליוני פון) 


1953 

1950 

1933 

ארצות 

12.70 

12.86 

2.95 

אה״ב 

* 1.88 

• 1.20 

1.21 

גרמניה 

2.68 

3.25 

1.16 

יא פאן 

1.18 

1.25 

0.54 

צרפת 

1.91 

1.80 

0 82 

בריסניה 

1.55 

1.17 

0.68 

איטליה 

ז 

ז 

0.57 

ברה״ם 

1.05 

1.00 


בלגיה 

0.75 

0.54 

0.49 

קאנאדה 

0.64 

0.64 

אוסטראליה 

ז 

2.70 


אחרות 

*' 27.2 

•* 26.3 

8.50 

0 ה״כ 


* גרמניה המערבית בלבד ** בלי בדה״מ וגרורותיה 


מן הייצור האמריקני נצרכים: ב 50% לצרכי התעשיה 
הכימית הכבדה׳ כ 20% לתעשיית דשנים(סופרפוספאט, אמ 1 ן 
סולפתי) ואינסקטיצידים, כ 10% לתעשייודהנייר, כ 10% 
לאריג־ם סינתטיים, כ 3% לחמדי־נפץ, כ 3% לחמרי־צבע, 
כ 2% לצמג. מן הייצור הבריטי: כ 30% לסופרפוספאט, 
כ 15% לאמון סולפתי׳ כ 10% לאריגים סינתטיים, וכן הלאה. 

מ. ה. ב. 

ג׳פךסון, תומם — 3 5 וח 10 דד — ( 1743 , שקול 

[וירג׳יניה] — 1826 , מונטיסלו [שם]), מאבות 
עצמאותן וממניחי יסודן של אה״ב ונשיאו השלישי( 1801 — 
1809 ). ג , נולד בחווה בווירג׳יניה! הן מצד אביו והן מצד 
אמו התייחס למשפ¬ 
חות אמידות ומשכי- 
לות של בעלי־מטעים, 
מן המכובדות שבמו־ 
שבה. הוא חונך ע״י 
מורים פרטיים ובבי״ס 
פרטי. כבן 14 נתייתם 
מאביו, וניהול החווה 
הגדולה על 60 עוב¬ 
דיה הכושים נפל על 
שכמו. הוא השכיל 
להגדילה, ואף מצא 
זמן להמשיך בלימו¬ 
דיו. ג' הצטיין בידיעת 
לשונות קלאסיות ומו¬ 
דרניות והיטיב לנגן בכינור. אח״כ למד משפטים במשרדו 
של עורך-דין בוויליאמסברג ובשנת 1767 היה לעו״ד. אולם 
הוא לא הירבה לעסוק במקצועו, אלא התמסר יותר לתפקידים 
ציבוריים ומדיניים. תחילה נבחר לשופט־שלום במחוז מגוריו, 
ואח״כ לציר בביח־הנבחרים של וירג׳יניה, וב 1775 נשלח 
מטעם מושבת-דרג׳יגיה כציר לקונגרס הקונטיננטאלי השני 
בפילאדלפיה. בפעולתו הפארלאמנטארית לא הצטיין ג׳ 
בכשרון של נואם לוהט! הוא היה הוגה־דעות יותר 
משהיה איש-מעשה, וכוחו היה בעטו. ג׳ כבר היה ידוע 


כסופר מוכשר בזכות חוברתו 1116 ) 0 ץז 2 ותודש 5 

$11 בז״ 8 0£ 5 ! 11 § י* 1 ("סקירודסיכום על זכויות אמ¬ 
ריקה הבריטית״, 1774 ), ולפיכך נבחר כחבר הוועדה, שעליה 
הוטל ניסוח טענות הקונגרס כלפי בריטניה. ,,הצהרת- 
העצמאות של אה״ב של אמריקה" היא כמעט כולה פרי עטו 
של ג/ בהצהרה זו לא שאף ג׳ למקוריות, אלא העלה על 
גבי הנייר בצורה מופתית ורבת־רושם את רעיונות ההשכלה 
והפילוסופיה המדינית של המאות ה 17 וה 18 , מן הנוג- 
קונפורמיסטים הבריטיים עד האנציקלופדיסטים הצרפתיים, 
או — כפי שהעיד הוא עצמו — "את השכל הישר בעניינים 
אלה ואת הדעה ההולמת את השעה". 

עם פרוץ מלחמת־העצמאות חזר ג׳ למדינתו וירג׳יניה, 
שבה דבק במיוחד ובה ראה את שדה־פעולתו העיקרי. בכית- 
הנבחרים של וירג׳יניה פעל בעיקר לתיקון חוק־הירושה, 
במגמה למנוע את העדפת הבן הבכור בהורשת האחוזות 
ולהקל על פיצול האחוזות העצומות, וכן לחקיקת חוק 
להבטחת החופש הדחי ולהפרדת הכנסיה מן המדינה. ב 1779 
היה ג׳ למושל וירג׳יניה, אך בתפקידו זה לא הצטיין בהשגיס 
מיוחדים. 

אחרי המלחמה נתמנה ג׳ לשגריר אה״ב בצרפת. הוא חי 
4 שנים ( 1785 — 1789 ) בפאריס והיה עז״ראיה לראשיתה של 
המהפכה. אחרי תום כהונתו בצרפת נשלח ללונדון לשם 
ניהול מו״מ על חוזה־מסחר בין אה״ב ובין בריטניה, אך 
קבלת־הפנים שזכה לה בלונדון היתה קרירה. אחרי שובו 
לאה״ב צורף ג' כמזכיר־המדינה (ז. א. שר־החוץ) לאדמיני¬ 
סטראציה הראשונה של ואשינגטון. בקרב הממשלה שרר 
ניגוד חריף בין ג׳ ובין אלכסנדר המילטון (ע״ע), מזכיר־ 
האוצר. כנגד המילטון וסיעתו הפדראליסטית גיבש ג׳ את 
הסיעה הרפובליקנית (ששמה נשתנה אח״כ לרפיבליקנית־ 
דמוקראטית, ולבסוף לדמוקראטית). המאבק בין המילטון 
וג׳ הטביע את חותמו בחיים המדיניים באמריקה לדורות. 
המילטון והפדראליסטים עמלו למען חיזוקו המאכסימאלי של 
השלטון המרכזי על חשבון סמכויותיהן של המדינות, תוך 
ייצוג האינטרסים של השכבות העירוניות האמידות, שרק 
בהן ראו את הערובה לשלומה ולתיקונה של החברה. ג׳ דגל 
בחופש ובשוויון המאכסימאלי לכל וביקש לצמצם את סמ¬ 
כויות השלטון המרכזי לטובת סמכויות המדינות ולטובת 
זכויות־הפרט. הוא האמין ברגשותיו הבריאים של העם, שלל 
את העדפת אנשי־העסקים, ושם את מבטחו בפיתוחה של 
דמוקראטיה רחבה, המתגלמת בחברה של חקלאים עצמאיים 
המושרשים בקרקע, ואשינגטון עצמו נטה יותר לצדו של 
המילטון, וב 1793 התפטר ג׳ מכהונתו, ב 1796 היה ג׳ יריבו 
של הפדראליסט ג׳ון אדמם (ע״ע) בבחירות לנשיאות! אדמם 
נבחר לנשיא, אולם ג׳ נבחר לסגנו לארבע השנים 1801-1797 . 

בבחירות לנשיאות ב 1800 השיג ג׳ רוב קטן, וב 1804 
נבחר שנית ברוב גדול! כך כיהן למשך שמונה שנים 
( 1801 — 1809 ) כנשיאן השלישי של אה״ב. עם נשיאותו הת¬ 
חילה ההגמוניה של מפלגתו בשלטון באה״ב, שנמשכה עד 
1848 . ג׳ היה הנשיא הראשון, שישב בבירה החדשה ואשינג־ 
טון, שמקומה נקבע, לפי הצעת ג/ על גדות נהד־פוטומק. 

אע״ם שג׳ היד, פרקליט זכויותיהן של מדינות-הבדית, 
נתחזק דווקא בזמן נשיאותו השלטון המרכזי, הן ע״י גיבוש 
כוחו של בית-הדין העליון כפוסק אחרון בשאלות קונסטי- 
טוציוניות (בניגוד לרצונו של ג , עצמו), והן ע״י יזמתו 





163 


ג׳פדסוז, תומם 


164 



פנים היב 5 ־הזכרון לנ׳פרסוו נוואמיננטון 
בצילום נראות המלים א*!.► מס םא 1 * 1 (,רות־הארם"), האחרונות 
שבכתובת הטהיפר, את בםים־הכיםו?: ,על מזבח־האל נשבעתי ל׳טגוא 
לנצח נל צורו, ש? שעבוד רזת־האדם" (טאסרזתיז ש< נ׳> 

האישית של ג׳ לאחד הצעדים המכריעים להרחבת שטחן 
של אה״ב: ב 1803 נקנתה כל לואיזיאנה ממערב למיסימיפי 
מידי נאפוליון וצורפה כטריטוריה לאה״ב; ואע״פ שג׳ תשש 
שעיסקה עצומה זו אינה בתחום סמכויותיו׳ נתן את הסכמתו 
המהירה, שבה היתה תלויה הצלחתה, בלי לשאול את פי 
הקונגרס. גם ע״י מתן הקצבה מקרנות הממשלה הפדראלית 
למימון משלחתם של לואיס ויןלארק לחקירת עמק־המיסורי 
והארץ שבין מקורותיו ובין החוף הפאציפי חיזק ג' את 
השפעת הממשלה המרכזית והניח את היסוד להרחבת תחומן 
של אה״ב במערב. 

הבעיה התמורה ביותר במדיניות־החוץ של אה״ב בתקופת 
נשיאותו של ג' היתה בעיית ניטראליותן במלחמות הנאפו־ 
ליוניות. דעת־הקהל באה״ב היתד, אנטי־בריטית, בעיקר 
מחמת חיפושי הבריטים באניות אמריקניות לשם שמירה 
על ההסגר שהטילו הבריטים על תחום שלטונו של נאפוליו! 
באירופה. ג׳ שאף בכל כוחו למנוע את הסתבכות אה״ב 
במלחמה והפעיל את הקונגרס לתחיקה מרחיקת־לכת בכיוון 
זה! ב 1807 הוצאה "תעודודהאמבארגו", שאסרה את הפלגתן 
של אניות אמריקניות לכל נמל זר (חוק זה תוקן אחר־כך 
לאיסור על המסחר עם בריטניה וצרפת כאחד). בזה נטש ג' 
למעשה במדיניות־החוץ שלו את עקרונות־החופש שהיו 
יקרים ללבו. 

כוואשינגטון בשעתו, סירב גם ג׳ להציג בשלישית את 
מועמדותו לנשיאות, וב 1809 פרש להוותו מו׳נטיסלו אשר 
בווירג׳יניה. שם חי בחוג משפחתו עוד 17 שנה חיי חקלאי- 
ג׳גטלמן, אך לא פסק מלעסוק בעניינים ציבוריים ותרבותיים. 
הוא עודד את ייסוד האוניברסיטה של וירג׳יניה והעריך 


מעשה זה כאחת מפעולותיו החשובות ביותר, שכן ראה 
בחינוך אחד מעיקרי ד,דמ 1 קראםיה. ג׳ נמצא בקשרי- 
מכתבים ערים עם אישים ציבוריים ואנשי־רוח רבים באמרי¬ 
קה ובחו״ל. הוא היה מכובד על הכל כזקן־המדיגאים וכמנהיג 
ציבורי־תרבותי. באחוזתו היה מכניס אורחים וגילה בדיבות 
לכל ז כמעט שירד מנכסיו, ואחרי מותו נאלצה בתו למכור 
את מוינטיסלו. על מצבתו נחקקו, לפי צוואתו המפורשת, 
3 הפעולות שעליהן היתה גאוותו: "ם״נ ת. ג/ מחברם של 
הצהרת־העצמאות של אד,"ב ושל ת 1 ק־וירג׳יניה על החירות 
הדתית ואביה של אוגיברסיטת־וירג׳יניה". 

אישיותו ומפעלו של ג׳ טבועים בחותם דמ 1 קראטי־אידי- 
אליסטי — חזון הרפובליקה האידיאלית, שהיא "ממשל 
ע״י האזרחים בהמוניהם, הפועלים במישרין ואישית (ככל 
האפשר), בהתאם לכללים שנקבעו ע״י הרוב... המסד האמיתי 
של הממשל הרפובליקני הוא זכות שווה של כל אזרח ואזרח 
לגבי גופו ורכושו והפעולות שהוא פועל בהם... רצודהעם 
הוא בסיסי החוקי היחיד של כל ממשל... חירות ואישר הם 
המטרות הבלעדיות של כל ממשל חוקי" (מתוך מכתבים 
שונים). אע״פ שג' ינק את הרעיונות האלה בחלקם מכתבי 
המשכילים האירופיים, הוטבע בהם חותם המציאות האמרי¬ 
קנית המיוחדת. נסיונו כתושב המושבה וירג׳יניה בממשל 
הקוליניאלי הבריטי הנוקשה, חוויותיו שנבעו מ״רוח־הספר", 
מן הגוף האמריקני הנרחב ומן השטחים הפתוחים העצומים, 
הולידו בקרבו קנאות לחירות ולשוויון ואיבה לכל צורה של 
רודנות, פוליטית ורוחנית כאחת. הוא האמין בכוח התבונה 
והחינוך; אמונו הלוהט ב״שכל הישר" של הבריות, הניתן 
לטיפוח ע״י החינוך וע״י מתן חופש־הבעה בעל-פה ובכתב 
במדיניות, במדע ובדת, חיזק אותו בדעתו, כי יש לתת בידי 
הבריות את השלטון על עצמם: "הכבשים מאושרים יותר 
בינם לבין עצמם מאשר בהשגחת הזאבים". בהתאם ליסודות 
אלה לחם לחירות ולשוויון בכל צורותיהם: חירות מן הכתר 
הבריטי וממרות הבגסיה, שוויון ביו המעמדות ובין הבריות— 
ועבדים בכלל זה. הוא לא ראה סיכוי לביטול עבדות־הכושים 
בימיו, מאחר שעליה חיה מושתת כל מבנה החברה של 
וירג׳יניה, אולם הוא תיעב את העבדות וצפה מראש שעוול 
משווע זה עתיד להתנקם באה״ב, ואף לסכן את קיומן: 
"אני חרד לעתידה של ארצי, בזכרי שאלוהים הוא אלהי- 
המשפט ושמשפט-צדק( לא יידחה לנצח". ג' שאף להקטין 
אח התהום בין עשיר 
ועני, אע״פ שלא בא 
במשך חייו במגע אי¬ 
שי קרוב עם המוני־ 
העם. הוא לחם לשבי¬ 
רת שלטונה של הא- 
ריסטו׳קראטיה, הן של 
אילי־הכסף והן של 
בעלי האחוזות הגד 1 ־ 
ל 1 ת, ולגיבוש דמו־ 
קראטיה אגרארית, 
מורכבת מעו׳בדי־אד־ 
מה חפשיים׳ האוכלים 
את לחמם בזעת־אפם, 
בנצלם את האדמה 
הז(לה המצויה בשפע 



כרודכחירות םר[י]וםת נשיאותו 
נ׳פרםוו: 

גנר ה״טורים" (=השטרנים), וז״טלבים" 
וזז "ם יראני ם" 




165 


ג׳פרסוז, תומם — ג׳קומטי, אלברטו 


166 


ברחבי אה״ב. — התפתחות אה״ב לא הלכה בדרך חזונו של 
ג/ אולם השפעת פעולותיו ורעיונותיו על התפתחותו של 
"אורח־החיים האמריקני" חשובה לאיו־ערוד. 

מהדורה מדעית חדישה של כל כתביו, מאמריו, מכתביו 
ונאומיו של ג , (בשם: .[ .י 71 0£ 8 ז 6 ס 3 ? 7116 ) יוצאת 
לאור מ 1950 ואילך בעריכת היסטוריונים אמריקניים] מ 1950 
עד 1954 הופיעו 8 כרכים, המקיפים את התקופה 1760 — 1785 , 
אוסף כתביו של ג׳ בלי המכתבים: 5011 ז 6££6 { 1616 קרתס 0 1116 ׳ 
19-43 ,(ז 6 ח\ 10 ) 3 ? £0 . 5 . 1 ) 6 ). 

,./ 8 ! 0117 צ * 7/1 ,. 111 ; 1925 ,./ 11114 1771111071 )// , 5 ז 6 ״ 80 . 0 . 0 
- 471111 ( 0 * 11 * 0 <] 1/1114 ,./ . 7/1 , 01110314 . 0 ;״ 1948 • 9 ^ 7 '~ 43 ך 1 
! 1 ) 4/11 ( ,■ 8601461 0 , 1942 ,/ , 1 סעס^ג? ■א . 5 , 1929 , 111111711 ) 71 
. 401 .) ? / 0/7/1 1 ) 1/1 ) 7/111010 4 ) 011110 ? ) 1/1 111 111111111 51111 11 
1/0114 7/17 , 018311 .£ . 4 ? ; 1943 ,( ) 691 . 48 . 867 14151 

( 0 1 ) 1/1 ) 7/111010 7/11 , £0011 . 4 ; 1943 . 1741-1774 ,ץ 7 ס 01 0 / 
, 7/117111171711 10071 ■ 477177 ,./ 7/1 , 1.61101300 .£ ; 1943 . 7/1 

.ץ; 48 ־ 19 , 1 ) 77100700 * 0 7101171 * 4771 0714 ./ 7/1 , 861011 . 14 ; 1947 
. 011.4 ; 1949 , 171 ) 1711 ^ 17 * 1/1 ■/ , 1431006 . 0 , 1948 ,./ .ץ 6 ׳מ 6 0 00 '! 6 0170 ¥0 י 0 ש 1 ב 1 ש 1 ח x0 41 0 0 , 1919, 

13. 031*310 (\7601 // , 10 תז x0 41 0 0 , 1925, 11 ,ז 0 מוט 
. 0 1949 . 0 \ 4 167710 6 170 ע י 11 >׳נ 3 א .? , 1940 , 0 .ס 
זז. פ♦ 

,(1901 , ג'ק 1 םטי, אלברטו — 01360016111 1:0 ! 6 ל 1 .\ 2 — (נו 
פסל שוויצי, החי ופועל בצרפת. את חינוכו האמנותי 
קיבל ברומא? ב 1921 נשתקע בפאריס. ב 1925 נתקרב להוגי 
הסירראליסטים ויצר "חפצים סירראליססיים" "היוצרים חלל 
מסביבם״, שהם עשויים — כמעט ללא עיבוד — מקדשי 

אניות שבורות, גל¬ 
גלים חלודים, וכד׳? 
חפצים אלה עשו רו¬ 
שם גם על חאמנים 
הגדולים מבני הדור 
הקודם. אח״ב יצר ג׳ 
דמויות־אדם, וביחוד 
דמויות־נשים, בגבס 
ובברונזה, ופן תמונות 
בצבעי-שמן, ובשנים 
האחרונות אף ליתו־ 
גראפיות. א .נ׳קיטטי; דייה? אשתז 




167 


ג׳קומטי, אלברטו—ג׳קפח , , ג ׳ ון יולינגז 


168 


יצירותיו מתארות את גוף־האדם בדמויות מוארכות 
למעלה מן הרגיל, שראשיהן קטנים ביחס! פניהן מלאים 
תנועה פלאסטית חזקה, ועי״כ נוצרים רשמי אור וצל עשי¬ 
רים. דמותם הכללית של הפסלים האלה דורשת מן המסתכל 
להתרחק מהם כלשהו, כדי שיוכל לרדת לכוונתו של האמן. 
בדרישה זו באה לידי ביטוי גישת־היסוד של ג' — שכל גוף 
נתון בריקגותו של החלל במצב של בדידות, ומשום כך 
צריך האמן לכוון את יצירתו באופן שלא יתקרב אליה 
המסתכל! כל יצירה פיסולית מטרתה למלא את ריקנותו 
חסרת־התקווה של החלל. בדומה לכך מטפל ג , אף בתמונותיו 
ובליתו׳גראפיות שלו, ובגישתו זו, המשקפת את האימה מפני 
החלל הריק, נמנה ג׳ עם גדולי הפסלים של "תקוסת־החרדה" 
( 17 ־ 311x1 £ ם £6 ג ) של אמצע המאה ה 20 . 

,/י! , 10 ) ,!■! 14 ) 1 } 141 ! 1 ,!' 141 ) € 1111 !} !) 1 > ))' 110 ) 110 ) 01 ,) .£ 

. 1954 1 *^ 1 , 65 40 י 1 ,) 01 )) 1111 ) 1 ))) 0 - 1 ) 0 ,״ 1951 ,) ! 23 



אנדרו ניקסו! 

3 ׳ קםזן, א 3 ךח — 30145011 ( — ( 1767 — 1845 ), 

מדינאי ואיש־צבא אמריקני, נשיאן השביעי של 
אה״ב ( 1829 — 1837 ). ג׳ היה יליד קרו׳לינזז הדרומית ובן 
למהגרים מאירלנד. בילדותו נתייתם מאביו ואמו, גדל 
בתנאים קשים ולא זכה לחינוך טוב. בן 14 התגייס למלחמת־ 
העצמאות ונלקח בשבי, ואילו שנים מאחיו נפלו במלחמה! 
ג׳ נטר שנאה לבריטים כל ימיו. אחרי המלחמה למד משפטים 
במשרדו של עורך־דין בקרו׳לינה הצפונית, התיישב בטנסי— 
שהיתח אז איזור־ספר מערבי של אה״ב והיה שם לעורך־ 
דין מצליח. עם קבלתה של טנסי כמדינה לברית ב 1796 ייצג 
אותה ג' בקונגרס. מקום רחב בחייו תפסה דראמה משפחתית: 
הוא נשא לאשה את ריצ׳ל רובארדז, אשת־איש, שג׳ חשבה 
לגרושה! הדבר גרם לסיבוכים משפטיים ונוצל ע״י מתנגדיו 
להשמצתו! ג׳ לחם כמה דו־קרבות, ובאחד מהם אף הרג את 
יריבו. במלחמה בבריטים בשנות 1812 — 1815 לחם ג׳ באומץ 
ובהצלחה, תחילה כקצין של גדזדי־מתנדבים ואח״ב כגנראל 


בצבא אה״ב, ונחל ניצחון חשוב בהגנת ניו־או׳רלינז. באותן 
השנים, וכן בשנים שאתרי המלחמה, נטל חלק גם במלחמות־ 
ספר עם שבטי־אינדיאנים. במלחמה נגד הסמינולים פלש 
ב 1818 לתחום השלטון הספרדי בפלורידה שלא מדעתם של 
השלטונות המרכזיים בוואשינגטון, שהיחסים ביניהם ובין ג׳ 
היו מתוחים מחמת תקיפותו וסירובו לקבל מרות. אולם 
ב 1819 נאלצה ספרד למכור אח פלורידה לאה״ב, וג׳ נתמנה 
למושלה הראשון של הטריטוריה החדשה. ג׳ זכה לפירסום 
ולאהדה רבה בין אנשי־הספר. 

ב 1824 היה ג׳ אחד מ 4 מועמדים לנשיאות, אך לא השיג 
רוב מוחלט ולא נבחר, אע״פ שהשיג קולות יותר מכל אחד 
ממתנגדיו. ב 1828 נבחר לנשיאות, בעיקר בקולותיהם של 
אנשי הדרום והמתיישבים החדשים במערב, וחזר ונבחר 
ב 1832 . בהגיעו לשלטון שיחרד מתפקידיהם כ 2,000 פקידים 
ונושאי־משרוית ותיקים והושיב במקומם את תומכיו! בזה 
הנהיג באה״ב את "שיטת־השלל"( 111 ־ 5751 011$ ק$): חלוקת 
משרות ציבוריות כשלל־מלחמה בין אנשי המפלגה המנצחת 
בבחירות. 

ג׳ נהג נשיאותו ברמה וחיזק את סמכויות השלטון המרכזי 
נגד טענותיהן של המדינות, שאין אה״ב אלא ברית של 
מדינות ריבוניות, הקשורות ביניהן בהסכם חפשי. כשהתנגדה 
קרולינה הדרומית לתעריף־מכס חדש, שנתקבל ע״י הקונגרס, 
איים ג׳ להשתמש בכוח צבאי נגד המדינה המסרבת. הוא 
טען לריבונותה הבלעדית של הממשלה המרכזית, שתושבי 
כל מדינות־הברית כפופים לחוקיה ולהוראותיה. בתקופת 
נשיאותו השניה דרש ג׳ לבטל את הזיכיון, שניתן ב 1816 
למשך 20 שנה לבאנק של אה״ב! באנק זה, שמניותיו היו 
מרוכזות בידי קבוצת עשירים, לא היה מקובל על המוני־ 
העם, ביהוד במערב, וג׳ ראה בו ביטוי להשתלטות מיעוט 
קטן על האשראי והפינאנסים של המדינה. כשהחליט הקונגרס 
להאריך את תקופת הזיכיון, השתמש ג׳ בזכות־הוטו שלו 
לביטול ההחלטה, ואף ציווה להוציא את כספי י המדינה 
מהבאנק ולהעבירו לבאנקים אחרים. בגלל זה פרץ סיכסוך 
קשה בינו ובין הסנאט, שגרם למשבר כספי במדינה. אעפ״כ 
שמר ג׳ על שלטונו ועל השפעתו עד סיום תקופת נשיאותו. 

נשיאותו של ג' מהווה מפנה בתולדות המדיניות הפנימית 
של אה״ב. הוא היה הראשון בין נשיאי אה״ב שמוצאו לא 
היה מן המשפחות המיוחסות והוותיקות במדינה ובחברה. 
עמו הגיע לשלטון איש המערב, מנהיג עממי, חסיד השוויון, 
לוחם בשלטונה של האריסטוקראטיה המעודנת והעשירה. 
הוא הצטיין במרץ וביושר, ועל השכלתו הפגומה כיסה בכוח־ 
שיפוט ובשכל ישר. ליקוייו היו קשיות־עורף, רגזנות ותקיפות 
יתרה, אף כלפי חברי האדמיניסטראציה שלו. המוני־העם 
העריצוהו, ואילו המשכילים והיחסנים ראו בו "ברברי" 
שהשתלט על המדינה. 

^ 1 , / ,׳ 100135 ^ 9.1 ; 1911 . 1-11 ,/ 4 ! , 8 * 8355 5 .[ 

• 1933 , 10111 ^ €0 10 ) 801 16 ^ 1 ,/. 4 - < 5 שמו 3 [- 1 ל 1 ; 1929 
, 141 ס . 0 ; 1937 , 16514601 ? ס / 0 0711011 ? / , 141 

1115 ,[ ״ 34 , 8 ^ 5 , 0 14 , 1951 , 8 * 1 * 7661 0004 01 £70 7/16 
. 14 ,^ ; 1953 , 704111071 ' 1 41716116011 6 ( 11 10 11011 ) €0011111 
-*־*/ * 711 .ס .. 1 , 1954 ,/ / 0 6 * 4 6 * 7 ,: 111661 * 501116 

. 1954 , 861 !- 182 $ , 50010115 
מ. *י. 

3 ־^ 0 ([, 3 ׳([ 'ולי 33 ז — 30145011 ( 85 ח 11 ו 811 £ 1 701111 — 
( 1834 — 1911 ), נורולוג אנגלי. ב 1860 הוכתר בתואר 
דוקטור לרפואה באוניברסיטה באברדין, ומ 1862 עבד בביה״ח 



169 


ג׳קסץ, ג׳ון יולינגז— ג׳קסונויל 


170 


הכללי ובמרכז למחלות־עצבים בלונדון. ג׳ הרחיב את השימוש 
בא 1 סתלמ 1 סק 1 פ (ע״ע אוסתלמ(םקופיה) בבדיקה נור(ל(גית, 
בהדגישו את הקשר בין השינויים בקרקעית־העין ובין 
מחלות־מוח שונות. שורה של עבודות הקדיש לחקר האפסית 
(ע״ע), והיה מן הראשונים שעידערו את התסיסה המכאניס־ 
טית, הרואה באפאסיות השונות ביטויים לליקויים במרכזים 
מוחיים מסריפים ונפרדים זה מזה. אולם בעיקר נתפרסם 
ע״י תיאור התקפי התכווצויות חד־צדדיות, דמויי האפילפסיה 
(ע״ע), הנקראים מאז על שמו( 1863 )! הוא קבע את קשריהם 
עם ליקויים מאותרים בקליפת־המו׳ח והחווה את הדרך לטיפול 
ניחוחי דב־סיפויים. ג׳ התעמק גם בבעיות העיוניות של 
מבנה מערכת-העצבים ויצר את המושג של ה״רמות" השונות 
בהתפתחותה ( 1898 ) — מן המרכזים האוטזמאטיים שבחוט־ 
השדרה ובגזע־המוח, דרך המרכזים המוטוריים הראשוניים 
שבקליפה, עד למרכזים העליונים שבקליפה המצתית. ג׳ עסק 
גם בההדרתם המחודשת ובתרגומם לאנגלית של רבים סן 
החיבורים הקלאסיים בתולדות־הרפואה. — מעבודותיו המרו¬ 
בות יצאו אחדי מותו שני קבצים: - 3£ ז? ! 010£103 שב 61 זו 1 
1932 — 1931 , 11 — 1 /י\ ( 301001:01 : 1925 , 5 ) 01011 . 



ג׳קןסון, תומם נ׳ ונתן — 3014500 ( 11211 ) 003 ( 5 ג 1 זז 0 ב 1 ז — 

( 1824 — 1863 ), מצביא דגול של הדרום במלחמת־ 

האזרחים האמריקנית! מכונה .( 211 ^ 31000 (=״חומת־אבך 
ג׳). ג׳ היה בן למשפחה עניה, ורק הודות לשקדגותו׳ וכשרונו 
הצליח ללמוד בביה״ס הצבאי של וסט־פוינם. לאחר גמר 
לימודיו ב 1846 נתמנה סגן בחיל־התותחנים והצטיין במלחמת 
אה״ב במכסיקו באותה השגה. ב 1851 עזב את הצבא מטעמי 
בריאות וקיבל משרת 
מורה בביה״ם הצבאי 
של מדינת וירג׳יניה. 
עם פרוץ מלחמת- 
האזרחים ב 1861 הו¬ 
עמד בדרגת קולונל 
בראש גדוד־מתנדבים 
מווירג׳יניה. בקךב 
הראשוןבמלחמה,קרב 
בול־וין (יולי 1861 ), 
פיקד ג' על בריגאדה, 
שעמידתה במערכה 
"כחומת-אבך(לדברי 
אחד המשקיפים) הכ¬ 
ריעה את הקרב לטובת הדרום! מכאן זכה ג׳ לכינויו, 
באביב 1862 שוגר ג׳ עם מחנה קטן לעמק שנאנדואה — 
אחת מדרכי־הגישה העיקריות בין שטחי הדרום והצפון, כדי 
לאיים משם על ואשינגטון ולהסיח עי״כ את כוחות האויב 
מן החזית שלפני ריצ׳מונד, שאליה התקרב מחנה צפוני גדול 
שנחת מן הים. במסע שנמשך שבועיים ביצע ג׳ את המשימה 
הזאת באופן מזהיר: ע״י תמרון מהיר וגמיש וניצול של 
יתרון הקווים הפנימיים הצליח למשוך לזירת שגאנדואה 
מחנות צפוניים של 100 אלף איש ולרתקם ב 16 אלפים' איש 
בלבד שעמדו לרשותו! בזה הציל את בירת הדרום והשפיע 
על מהלך המלחמה כולה. כנגד זה לא הצליח ג/ שטרם 
התנסה בפיק־ד במסגרת של מערכה גדולה, כשהוטל עליו 
ביוני 1862 להחזיר אח מרבית אנשיו לחזית העיקרית לפני 


1 



4 



חומס נ' ("חוםת־אנ:") נ׳הסוז 


ריצ׳מ(נד ולהביא שם את ההכרעה בקרב ע״י ניתוק אגפו 
הימני של האויב. 

מן הקיץ 1862 ואילך היה ג׳ עוזרו החשוב ביותר של לי 
(ע״ע) בפיתות שיטה א(סראטיווית מיוחדת, שנבעה מן 
ההכרח שבו היו נתונים הדרומיים — להתגבר בעצמה קטנה 
על אויב עדיף. עיקרה של שיטח זו היו השילוב של הגנה 
והתקפה ועקרון "הפיזור המתוכנן", כשחלק סן הכוח הפועל 
משמש כפיתוי למשיכת היריב לתוך מלכודת לקראת המהלו¬ 
מה מציד( של חלק אחר. בקרב השני על נהר בול־רן באוגוסט 
1862 פיקד ג' על פלוגת "הפיתוי" וגרם לניצחון חשוב של 
הדרומיים. בקרב־אנטיאסם בספטמבר הצליח למנוע מפלה 
קשה של צבא-הדרום. 

ג' נתמנה מפקד-קורפוס בצבא הדרומי בדרגת ליוטננט- 
ג׳נרל, ולקורפום שלו נודע חלק חשוב בניצחון ההגנתי 
הגדול של הדרומיים בקרב-פרדדיקסברג בדצמבר 1862 . 
אולם את כשרונו הטאקטי גילה ג׳ באופן מיוחד בקרב הגדול 
על-יד צ׳נסלורזוויל במאי 1863 , שבו התגונן לי עם 17 אלף 
איש בלבד בפני מחנה צפוני של 70 אלף איש וריתק(, 
ובאותה שעה הנחית ג׳ עם 26 אלף איש מהלומה נגדית 
מכרעת ע״י מסע מהיר לאורך 25 ק״מ בשטח מיוער, אשר 
הביא( במפתיע לעורף האויב. אולם לפגי גמר הקרב נפצע 
ג׳ בכדורים תועים של אנשיו ומת אחרי ימים אחדים, בן 39 
היה במותו, ועמו הסתלק אחד המפקדים הטאקטיים המוכ¬ 
שרים ביותר של הדרזם! לדברי לי, "נגדעה זרועו הימנית". 

ג׳ היה בעל דתיות עמוקה וחבר לכת נוצרים שהחשיבה 
במיוחד את התנ״ך! מעיון מתמיד בו שאב השראה ישירה 
למיבצעיו הצבאיים. כמופת מיוחד הציב לעצמו את גדעון: 
ממנו למד, לדבריו, את יסודות תורת־הלחיסה, כפי שהגשי¬ 
מה — להתגבר עם מעטים על רבים, לסמוך על האיכות 
כנגד הכמות, על תמרון מהיר ומפתיע, על מהלכים בלתי- 
שגרתיים. תורה ז( ידע ג׳ לנסח בעצמו במימרות, שעד היום 
הן מלות־כנף בתורת־חמלחמה: "לעולם תבלבל, תטעה 
ותפתיע את האויב! — לנוע כחתף, להלום בתנופה ולרדוף 
עד חרמה — אלה הם סודות הניצחון במלחמה! — מיטב 
להפסיד לוחם אחד ע״י מסע מאומץ מאשר 5 לוחמים בקרב". 

0x4 ,£־ 111 ג 1 ־ב ¥3 ג ״ 1 , 1876 ,[ £ ן 

,ת 50 ^€ג| . 1 \ ; 1886 , 01 

? 111 4 ת 0 ./ ,תסג־וש^ת^ .£ . 0 ; 1893 , 1 / 0 

$'.[ 4/011 ו?הס 51 ,ב 1 ש 11 ^ 2 /*\ ; 1898 , 1-11 011/4 

111$ — ./ ; 1908 

,{}ת 0 ת? 1 * 1 ?ג 1 ,חגוזזמז? . 8 "? ; 1928 ,?? $0141 0004 

. 1942 
יש. ב. 

ג'קם 1 נויל ( 110 ו׳\תס 20145 (), עיר-נמל בצפון־מזרח פלורידה 
שבאה״ב, על הגדה השמאלית של נהר םנט־ג'(ן 
במרחק 45 ק״מ משפכו. 205,000 תושבים ( 1950 ).*ג׳ היא 
אחד ממרכזי-המסחר הגדולים על חוף הא(קיינ(ם האטלאנטי 
בדרום־אה״ב ועיר־התעשיה התשובה ביותר בפלורידה. 
תעשיותיה: עץ, רהיטים, תיבות, נייר, מכונות, צינורות, 
כלי־זכוכית, סיגרים, זבלים, שימורי בשר ופירות. ג׳ מוציאה 
עצי־בניין, פוספאטים, חלקי־מכונות, ומכניסה שמן, פחם, 
תבואה, כימיקאלים וקפה. — ג' היא מקום־נופש בעונת־ 
החורף בגלל אקלימה הנוח בעונה ז(. — העיר משמשת 
מרכז צבאי-ימי חשוב! שדה־התעופה של חיל־הים, החשוב 
ביותר בדרום־אה״ב, נמצא בקרבתה. 

ההתיישבות באיזור ג׳ החלה ב 1816 ׳ ולג' עצמה ניתן 



171 


ג׳קסונויל —גר 


172 


מעמד של עיר ב 1832 * היא נקראה על שם אנדרו ג׳קסיז 
(ע״ע), המושל הראשון של הטריטוריה. ההתפתחות הגדולה 
של העיר החלה בסוף המאה ה 19 עם בביית גמל טוב וסלילת 
רשת־הכבישים, המחברת אותה לעורף היבשתי שלה. 

גיקךטה ( 13 ! 1310 ), בירת אינדונזיה (ע״ע)! עד 1949 , 
כבירת הודו המזרחית ההולאנדיח — בסויה 
( 13 * 8313 ). במפקד האחרון ב 1941 נמנו בה 560,000 תו¬ 
שבים, מהם כ 50,000 אירופים (ברובם המכריע הולאנדים) 
וכ 85,000 סינים! ב 1954 נאמדה האוכלוסיה של ג׳־רבתי 
ב 2.8 מיליון על־פני שסח של 180 קמ״ר. 

העיד נמצאת בצפון־מערב יאווה ויושבת על נהר צ׳ילי־ 

וז׳נג בקרבת שפכו לים־יאווה! פרווריה הצפוניים של העיר 
מגיעים עד הביצות של שפודהים, שביניהן בגוי מעגן. 
אקלימה של ג׳ טרופי מובהק ומוחזק לא־נוח לאירופים. 
הסמפראטורה השנתית הממוצעת 26 0 , כמות־הגשם השנתית 
כ 1,800 מ״מ ב 130 — 140 ימי-גשם. בעיר שני חלקים נפרדים: 
1 ) צפוני — העיר העתיקה, שבה נשתמר אופיה של עיר 
קולוניאלית הולאנדית, על רחובותיה הצרים ובתיה הצרים 
והגבוהים בעלי גגות משופעים ומיתמרים! היא מבותרת 
ע״י תעלות מרובות, ועליהן גשרים לדוב! 2 ) דרומי — העיד 
החדשה, שרבעיה בנויים בחלקם בסיגנון של ערי־גנים 
מרווחים ובחלקם בסיגנון של כרכים תעשייניים־מסחריים 
אירופיים־אמריקניים חדישים. 

ג׳ היא המרכז המסחרי והתעשייתי הגדול ביותר באינדו¬ 
נזיה. התעשיה, שהתפתחה בעיקר במאה ה 20 , כוללת בתי- 
יציקה לברזל ובתי-חרושת לשמנים צמחיים, סבון, בד, עודות. 
נמלה המודרני של ג/ טאנג׳ונג־פריוק (^ 0 ״? 18 ו 0 נ 1 ! 73 ), 
נמצא כ 5 ק״מ ממזרחה! דרכו עובר יצוא של קפה, עצים, 
קופדה, תה, אורז, סוכר, קאוצ׳וק ומלח. ויבוא הכולל בעיקר 
מוצרים תעשייתיים. היבוא מועבר לכל שטחי יאווה ברשת 
של מסילות־ברזל, המקשרות את ג׳ עם ערים גדולות אחרות 
באי. שדה־תעופה גדול עושה אותה מקום־חניה למטוסים 
הבאים מאירופה ומאוסטראליה. העיר היא מושב הנשיא, 
משרדי־הממשלה והפארלאמאנט. 

ג׳ היא גם המרכז התרבותי החשוב ביותר של אינדונזיה. 

מ 1924 קיים בה בי״ם גבוה למשפטים, שהפך ב 1947 לאוני¬ 
ברסיטה של אינדונזיה, הכוללת פאקולטוח רבות. בעיר 
מוזיאונים חשובים (ארכאולוגי ואתנולוגי), 
ספריות ומצפה-כוכבים. 

העיר ג , נוסדה כתחנת־מסחר הולאנדית 
ב 1610 על שפת־הים׳ ליד בירת נסיכות 
יאוואניח־מוסלמית בשם ג׳גקרטה או ג׳קט־ 
רה. ב 1618 העתיק לשם המושל י, פ. קוו 
את מקום מושבם של החברה ההודית- 
מזרחית ושל השלטון ההולאנדי. ב 1619 
החריב את מדינת הילידים ואת בירתה, 
ביצר את העיר החדשה וקרא לה באטאוויה. 
ב 1628 ו 1629 הבשילו ההולאנדים את נסל־ 
נות היאוואנים לכבשה. העיר נתפתתה 
במאה ה 17 למרכז פורח של המסחר בין 
אירופה והמזרח הרחוק. ב 1699 נפגעה קשה 
על־ידי רעידת-אדמה, שסתמה אח שפך 
הצ׳ילילנג ואת התעלות והפכה את רצועת- 



תעלה בחוצות העיר העתיקה ׳ 56 ג׳אקארשה (באטאוויה) 


החוף לאיזור-ביצות! לפיכך הועתקה העיר קצת דרומה, במאה 
ה 18 מנתה באסאוויה כ 150,000 תושבים והיתד. מפורסמת בכל 
העולם כ״פנינת־המזרח". אחרי סיפוח הולאנד לצרפת ע״י 
נאפוללן נמצאה באסאוויה בכיבוש בריטי מ 1811 עד 1816 , 
עד שהוחזרה לממלכת ארצות־השפלה המחודשת. המאה ה 18 
היתה תקופת ירידה לבאטאוויה מחמת התחרותה של סינגא־ 
פור, ומספר תושביה פחת עד ל 75,000 . היא חזרה ועלתה עם 
חידוש פריחתה של יאווה בשני הדורות האחרונים, וביחוד 
משעת יסודו של הנמל החדש בטאנגלנג-פרלק ב 1883 . 
במלחמת־העולם 11 נכבשה באטאוויה ע״י היאפאנים במארס 
1942 . אחרי נפילת יאפאן בסתיו 1945 נחת בה צבא בריטי, 
שהחזירה לרשות ההולאנדים למרות מחאותיהם של הלאו¬ 
מנים האינד 1 נזיים. עם ההכרה ברפובליקה האינזלנזית ב 1949 
נמסרה העיר לרשותה ונקבעה כבירתה, ושמה ההולאנדי 
הוחלף בג/ 

סי) ? , 1931 , 7 ! 7 ז 47 ׳גע י £נו 11 ? 11 .>! , 1891 , 70 * 2/12 5 , 837$ . 1 ^ 
.^ 1935 , 70 * 50/0 , 0113 ,מגג!! 

מ. 

גר, במשמע כללי — אדם הבא לגור בארץ זרה! במשמע 
מיוחד ביהדות — נכרי הנספח לדת ישראל ולעם- 

ישראל. 

א. ג" בתקופת הבית הראשון. המונח ג" מציין 
במקרא קבוצת אנשים הנבדלת מבחינה גזעית ודתית מבעלי 
המקום. בניגוד לנכרי, בא הג׳ לשם ישיבת-קבע. בבי-ישראל 
היו ג" במצרים, ובני העמים היושבים בתוך בני-ישראל 



הרובע הססחרי־תעשייתי החרש ׳ 56 גיאקארמח 



173 


גד 


174 


מכונים אף הם ג". לסי דברי התורה, הצמרםו הג" הראשונים 
לישראל עם יציאת מצרים (שם׳ יב, מחי ויק׳ כד, י) ז 
עליהם נוספו שרידי העמים תושבי הארץ, אשר לא יכלו 
בני־ישראל להחרימם (מל״א ט, כ—כא! דה״א כב, בז 
דה״ב ב, טו—יז), ואולי גם פליטים ובורחים מבין העמים 
השכנים (עי׳ ישע׳ טז׳ ד ז שם כא, יד—סו). הג" לא נחשבו 
כעבדים, אבל גם לא היו בעלי אחוזת־נחלה (עי׳ בר׳ כג, ד), 
ג" נזכרים יתד עם העניים כמאספי לקט התבואה (ויק׳ יט, 
י! שם כג, כב: דב' כד, יט), וכנראה שנהגו לשבת 
באחוזות שבהן עבדו(ויק׳ כה, כג ז שמ״ב טו, יט), הג' נחשב 
כנתון לפיקוח וכזקוק להגנה — עדות על כד האזהרות המרו¬ 
בות שלא לעשקו ולא להונותו והתוכחות על עבירות אלו 
(שמ׳ כב, כ! ויק׳ יט, לג—לד! דב׳ כד, יד ז מלאכי ג, ה ז תה׳ 
צד, ו). אך רק יחזקאל (מז, כב) מצווה על הנחלת נחלה לג" 
בתוך שבטי־ישראל. 

מבחינה דתית־פולחנית נקלטו הג" בקהל־ישראל: "חקה 
אחת לכם ולגר הגר... ככם כגר יהיה לפני ה׳"(במד , סו, טו). 
התורה מצווה על אהבת הג׳ (ויק׳ יט, לד). מותר לו לג׳ 
להביא קרבנות, ואם הוא מל חייב הוא להקריב את קרבו־ 
הפסח (שט׳ יב, מח). בכמה איסורים שבתורה מצויה אזהרה 
מיוחדת לג׳, והמדובר בעניינים שהפרישה מהם היתה קשה 
במיוחד לג׳ (עריות, דם, קללת־השם). רק בנוגע לנבלה 
נאמר "לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננח ואכלה" 
(דב׳ יד, כא, אבל עי׳ ויק׳ יז, ח—י! לדעת חז״ל המדובר 
הוא בגר־תושב [ר , להלן]). כל ג׳ יכול היה לבוא בקהל־ה׳, 
היינו להתחתן בבני-ישראל, רק העמונים והמואבים הוצאו 
סן הכלל! ולגבי אדומים ומצרים נקבעה הגבלה, שרק הדור 
השלישי יבוא להם בקהל־ה׳(דב׳ כג, ד—ט). בשעת כריתת 
הברית ע״י משה (דב׳ כט, י) ובמעמד קריאת התודה בהר- 
גריזים והר־עיבל (יהו׳ ח׳ לג, לה) נמצאו חג" על־יד בני־ 
ישראל. בימי דוד ושלמה נזכרים ג" מבני עמים שונים (ש״א 
כא, ח! ש״ב טו, יח—כב). תקופת המקרא אינה מכירה 
את הגיור הדתי אלא כהופעת־לוואי של הסתפחות ארצית 
וכתוצאה ממנה. אפילו געמן, שר צבא מלד־ארם, היודע 
ש״איו אלהים בכל הארץ כי אם בישראל" והמחליט "לא 
לעשות עוד עולה וזבח לאלהים אחרים כי אם לה׳", סבור 
שהוא צריך לשם כך ל״משא צמד פרדים אדמה" מישראל 
(מל״ב ה, יז). העמים, שהביא מלך אשור לערי שומרון, 
יראים את ה' כאלהי־הארץ, גם כשהם ממשיכים לעבוד את 
אלהיהם (שם יז, כד—מא). גם רות מקדימה בהצהרתה "עמך 
עסי" ל״אלהיד אלהי" (רות א, טז): התקשרות עם העם 
גוררת אחריה אמונה באלהיו. ברם, חזון נביאי ישראל על 
אחרית־הימים, שבהם גם הגויים יעזבו את האלילות, ודבריהם 
על תפקידו הפעיל של ישראל כנביא לגויים וכעד־לאומים 
(יש׳ מב, א—ז! שם מט, א—ו! שם נה, ד—ה 1 ירמ ׳ יב, טז! 
זכר׳ יד, ט ז ועי׳ ישע׳ יד, א! שם נו, ג, ו—ז), קיפלו בתוכם 
את האפשרית של גיור שתחילתו קבלת עז׳ל־תורה. 

ב. ג" בתקופת הבית השני. גלות־בבל הביאה אתה 
בהכרח התרופפות היסוד הארצי. הג׳ אינו שוב זה שבא 
לגור, אלא הבא להתייהד (אס׳ ח, יז), או — בלשון מאוח¬ 
רת יותר — להתגייר: קבלת תורת־ישראל קודמת להצ¬ 
טרפות לעם. ההתארגנות המחודשת של האומה ביהודה אחרי 
שיבת-ציון קשורה היתה מתחילתה בבעיית בני־הנכר "הנלוים 
אל ה׳" ועם־הארץ שזבחו גם לאלהי ישראל (עז׳ ד, א—ב! 
זב׳ ח, כג). מלחמתם של עזרא ונחמיה נגד נישואי־התערובת 


ולמען היבדלות מעמי-הארץ ומנשים נכריות באה לשמור 
על שארית-הפליטה מפני טמיעה ומפני סינקרטיזם דתי 
שפשט בארץ עם ריבוי האוכלוסיה הזרה, שיראה את ה׳ 
ואעפ״כ לא עזבה את עבודת־האלילים (עד ס—י! נחמ׳ 
ט, ב! שם י, לא , שם יג, א—ח, כג—כח). לכן, כנראה, תבע 
עזרא מלכתחילה את גירוש הנכריות ובניהן, ולא ניסה 
להשאירם בחיק משפחתם ע״י גיור. שאין לראות בפעולתם 
של עזרא ונחמיה התנגדות עקרונית לגיור — מוכח מן 
העובדה, שבין כורתי האמנה והחתומים עליה נמצא גם 
״כל הנבדל מעמי הארצות אל תורת האלהים״ (נחס , י, כט! 
ועי׳ דש״י שם: "הם הג" שנבדלו מתורת עכו״ם"), אולם 
במאבק זה הונח היסוד לתפיסה החדשה של הגיור, שפירושו 
מעתה — "ללכת בתורת האלהים... ולשמור ולעשות אח כל 
מצולת ה"... (שם שם, ל). 

העדרה של עצמאות מדינית בתקופה הפרסית ובתקופת 
שלטון היוונים גרם להסתגרות והימנעות מקבלת ג" גרורים 
ולהסתפקות בגרי־צדק (מונח שנתחדש, כנראה, בימים 
ההם), שבאו באמת ל״חסות תחת כנפי ה׳". אלה הם "יראי 
ה׳ וחושבי שמו", הנכתבים ב״ספר זכרון לפניו" (מלאכי ג, 
מז), היינו — מצטרפים לעדת־ה׳. רק עם ההתעצמות של 
מלכות החשמונאים ועם התפשטות תחום שלטונם החלה 
מגמה של גיור המוני ומילה בכפיה של עמים נכבשים: 
האדומים ע״י יוחנן הורקנוס (ע״ע), הימורים שבצפון ע״י 
אריסטובולוס (ע״ע), והתושבים בכמה מן המקומות שכבש 
אלכסנדר ינאי (ע״ע). יש להניח, שלגבי חלק מן הנכבשים 
לא היה צורך בכפיה, והם קיבלו את דת המנצחים מרצונם. 
כן אין להניח שגזרת המילה של המלכות בוצעה במלואה. 

הלכות ומסורות אחדות, העוסקות בגיורם של העמים 
השכנים, נושאות עליהן את חותם המעשים האלה ויש 
בהן מרישומי התפשטותו של הישוב היהודי אל מעבד 
לגלעד — לתחומם של עמון ומואב. את האיסור "לא יבוא 
עמוני ומואבי בקהל ה׳" (דב׳ כג, ד) פירשו רק לעניין 
חיתון, אבל התירו את גיורם. בספר יהודית (י״ד, י׳) מסופר 
על אחלד העמויני שנימול ונתקבל לבית־ישראל. בעלי- 
ההלכה צימצמו גם את האיסורים האמורים לגבי עמוני 
ומואבי (ולדעת ר׳ שמעון גם לגבי מצרי ואדומי) — 
לזכרים בלבד, ואילו "נקבותיהם מותרות מיד" (משג׳ יבמ׳ 
ח׳, ג׳)! מותר לשער, שהלכה זו באה להקל על החיתון. 
אמוראי א״י במאה ה 3 ביטאו ע״ם דרכם את דעתם על קדמו¬ 
תה של הלכה זו, ביחסם את הדרשה "עמוני ולא עמונית, 
מואבי ולא מואבית" לבית־דינו של שמואל הרמתי (בב׳ 
שם ע״ז, ע״א). בדיד זו טיהרו את בית־דוד, שמוצאו מרות 
המואבית, ופירשו את הרחקת הנשים העמוניות בימי עזרא 
כהוראת-שעה, שסטתה, כביכול, מההלכה העתיקה. למעשה 
לא הקפידו, כנראה, אף על איסורם של גברים, ועל כך מורה 
ההלכה ״ב ת ג ר ע מ ו נ י כשרה לכהונה״ (שם שם — בשם 
ר׳ יוחנן, המוסר, כנראה, הלכה קדומה, שהיא סתם- 0 סרא 
[אמור ב׳, ו׳]). אמנם, ההכרעה לזכותם של עמונים נפלה 
רק בסוף המאה ה 1 , כשבא יהודה גר עמוני לבית־המדרש 
ביבנה והתירו לו לבוא בקהל, כדעת ר׳ יהושע: "וכי עמונים 
ומואבים במקומן הן, כבר עלה סנתריב מלך אשור ובלבל 
את כל האומות״ (ידים ד׳, ד׳)! אבל נראה, שאין בדברי ר , 
יהושע אלא משום מתן נימוק וטעם לנוהג קיים מזמן, שכן 
לא התירו לגד מצרי לבוא בקהל (תוספתא שם ב׳, י״ז, 
דעתו של ר׳ עקיבא [תוספתא קיד׳ ה׳, ד׳] אינה אלא דעת 



175 


גר 


176 


יחיד), ולא שמירה יתרה של הייחוד הלאומי מפגי המצרים 
היא שגרמה להבדל אלא העובדה שגיור מצדים לא היה, 
כנראה, אקטואלי. לגבי האדומים ניכרת עוד כמה דורות 
לאחר גיורם התנגדות להם, ואולי גרמו מעשיו של הורדוס 
(ע״ע) וביתו להשארת הזרות. יוספוס (קדמ' ט״ו, ז/ ט , ) 
מעיד, שקוסשובר, נציגו של הורדוס באדום, ביקש לשחרר 
את האדומים ממרותם של היהודים ומקיום "מנהגי היהדות". 
אגריפם 1 (ע״ע), אע״פ שכבר היה דור חמישי ביהדות, 
עדיין ידע על זרותו ובכר. כשקרא את הכתוב "לא תוכל 
לתת עליך איש נכרי"* ועל דברי הפיוס שאמרו לו "אחינו 
אתה אחינו אתה״, אמר ר׳ חנינא בן גמליאל: "הרבה חללים 
נפלו באותו יום שהחניפו לו״ (משב׳ סוטה ז, ח! ירו׳ שם! 
בב׳ שם מ״א, ע״ב, בשם ר' נתן). 

במקורות התלמודיים מופיע סוג מיוחד של ג', המכונה 
"ג ר-ת ושב" והנבדל מג׳־צדק. בתורה מדובר על "גר 
ותושב" (ברא׳ כג, ד* ויק׳ כד" לה, מז), אבל מופיע גם 
הביטוי "גר תושב" (שם שם) ז בדומה לו השתמשו ביה״ב 
במונח ״ג׳־שער״ [עי׳ ראב״ע על שמ׳ כא, כח! רמב״ן על 
שט׳ כ, י] ע״ם לשה המקרא "וגרד אשר בשעריו"). נראה, 
שמקומו של ג׳־תושב אף הוא במציאות ההיסטורית של 
תנועת הגיור ההמוני בימי החשמונאים. על מהות גרותו 
של ג׳־תושב כבר נחלקו התנאים במחצית המאה ה 2 : אם היא 
קבלה "שלא לעבוד ע״ז" בלבד, או קבלת "שבע מצוות 
בני־נח", או קבלת קיום "כל מצוות האמורות בתורה חח 
מאיסור נבלות״ (ע״ז ס״ד, ע״ב * מם׳ גרים פ״ג, ושם הדעה 
האחרונה בשם ר׳ יהודה * ועי׳ רמב״ם, הל׳ איסורי ביאה 
י״ד, ז׳, והל׳ מלכים ח׳, י׳■) טוש״ע יו״ד קכ״ד, א׳), מותר 
להניח על כל פנים, שרובם של הג" בימי החשמונאים 
לא קיבלו ולא קיימו יותר מ״ז׳ מצוות בני־נח". בידינו עוד 
עדויות נוספות, שעניין ג׳־תושב לא היה אלא תופעה חולפת, 
הקשורה בתנאי מציאות מסויימת. ר׳ שמעון בן אלעזר 
אומר: "אין ג׳־תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג" (ערב׳ 
כט, א, וע״ע יובל) ! כוונתו לומר שעניין ג׳־תושב בטל עוד 
לפני הבית. הרקע המדיני של הופעת ג׳־תושב מסתבר גם 
בהלכה, שאין מושיבי! ג׳־תושב בספר (ספרי דב׳ רנ״ח: 
מם׳ גרים פ״ג). על הלוקח עבד מן הנכרי ולא רצה למול 
אומד ר׳ שמעון בן אלעזר: "ובעיר הסמוכה לספר אין 
משהין אותו כל עיקר, שמא ישמע דבר וילד ויאמר 
לחברו נכדי" (יבמ׳ מ״ח, ע״ב), ונימוק דומה מוסד 
יוספוס ("חיי יוסף" כ״ג, לא) לסירוב קבלתם של הדוכסים 
הטךכ 1 ניים! טעם זה כוחו יפה גם לגבי ג״תושב. מסורת של 
הלכה, הרואה את מעמדו של ג׳־תושב בדומה לזה של עבד, 
נשמרה גם בדברי ראשוני האמוראים: "ועד כמה נקרא ג׳־ 
תושב? א״ר יהושע בן לוי: כל שגים־עשר חודש, מכאן 
ואלך — אם נתגייר מוטב, ואם לאו גוי הוא"(גירסת הלכות 
גדולות [דפוס וורשא, כ״ד, ע״ד]! מאמרים דומים בע״ז ס״ה, 
ע״א ובירר יב' ח/ א'! בעניין עבד עי' יבמ׳ מ״ח, ע״ב). ג׳* 
תושב אינו, איפוא, אלא ביטוי למציאות היסטורית חולפת: 
המדובר בג" מדיניים מרצון או מאונס, מסוג "גרייאריות" 
(ר' להלן, עמ' 180 ) או ג" לשום שולחן־מלכים או לשם עבדי־ 
שלמה" ( י במ׳ ק״ב, ע״א), שלא קיבלו עליהם את קיום כל 
המצוות. ניתנה להם אפשרות ההסתגלות, אבל חשדו בהם 
ולא ראום בעין יפה! ואמנם ברוב ההלכות משווים אותם 
לגויים (משנ׳ ב״מ ה׳, ו׳! שם נגע׳ ג׳, א׳; תום׳ זבים ב/ א'! 
בב' כר׳ ט׳, ע״א). 


הירידה המדינית של יהודה ושעבודה ההדרגתי לרומא 
גרמו לתמורה ביחסם של העמים השכנים ליהודים ולמיעוטו 
של הגיור בארץ ובסביבתה הקרובה. אף יחסם של יהודים 
לג׳ הושפע מן המסיבות ההיסטוריות. סמוך לחורבן הבית 
נשנתה ההלכה — בניגוד להלכה העתיקה שאין מקבלים 
גרים מן התדמוירים׳ אע״ם שהתדמו׳רים לא נכללו בין העמים 
האסורים לבוא בקהל ומציאותם של ג" בתדמור מאושרת 
גם ע״י כתובות! טעמו המפורש של האיסור הוא, שתדמור 
היתה שותפת בחורבן הבית, "ובשעה שנכנסו נכרים להיכל 
הכל נפנו על כסף וזהב, והם גפנו על בנין ירושלים" (יב׳ 
ט״ז, י״א! ירו׳ שם א, א), מעין מה שנאמר גם על עמון 
ומואב: "בשעה שנכנסו נכרים להיכל נפנו על כסף וזהב, 
והם נפנו על ספד תורה" (שם שם! שם תע׳ ד ה! ב״ר 
נ״ו, י״א; איכה רבתי [הוצ׳ בובר], ב׳), 

ג. הג״בתפוצוח. ברחבי הקיסרות הרומאית היתה 
תנועת גיור ניכרת. היהודים בתפוצות־הגולה היו שליחיה 
הנאמנים והמסורים ביותר של תנועה זו. תחילתה ידועה 
עוד מתעודות יב (ע״ע)! אולם לשיאה הגיעה בעולם ההל¬ 
ניסטי בתקופת הקיסרות. בכל מקום שבו ישבו יהודים — 
והם הגיעו לכל ערי־החוף ומרכזי־המסחר של הים התיכון — 
עוררו התעניינות, אם של שנאה ואם של אהדה, שתי דתם 
מכל הדתות הידועות לעולם העתיק הביא אתו מצד אחד 
לעג וזילזול, אבל מצד שני עורר גם סקרנות. כל הספרות 
היהודית ההלניסטית אינה בסופו של דבר אלא ספרות של 
תעמולה דתית. אמנם אין לנו עדות ממשית לדברי מתי׳ 
(כ״ג, ט״ו), שה״סופרים והפרושים סובבים בים וביבשה 
למען גייר איש אחד", אבל אין ספק שהיתר, פעולה מכוונת 
להפצת דת ישראל בתפוצות. ייתכן למצוא לה הד במאמר 
המדרשי: "נעשה בכרכי־הים מה שלא נעשה בדור־המבול, 
הוי יושבי הבל הים גוי כרתים (צפנ׳ ב, ה) — שהוא ראוי 
כרת, ובאיזו זכות עומד ז — ב ז כ ו ח ג ו י (נ״א גר) אחד 
וירא־שמים אחד, שהקב״ה מקבלו מיד" (ב״ר כ״ח, 
ה׳). מכל מקום ברור, שהמספר הרב של היהודים באימפריה 
הרומאית (שיש אומדים אותו ב 10% — 7 מכלל־האוכלוסין) 
כמעט בלחי־אפשרי לייחסו לריבוי הטבעי של האומה בלבד 
ומן ההכרח לפרשו בחלקו הגדול ע״י ההצלחה בעשיית 
נפשות ליהדות. 

דרכי ההצטרפות לדת־ישראל ודרגותיה היו שונות. היו 
ג" שקיבלו עליהם רק את ההינזרות מעבודת־האלילים ואח 
האמונה באל אחד! אחדים שמרו גם את השבת ונזהרו 
מלאכול בשר בהמות טמאות. ההולכים בדרך זו כונו "יראי- 
שמים״, ״יראי״ה'״ (יור 01 /ו£ג 561 ) 0£ ,׳ 6% ^ 0 01 ׳\£^ו.\ 50 } 0 <ן) 

^ 056 ׳ 101 , לאט׳ 111611165 ש 1 מ). כג" גמ 1 רים (!סז-טי^ן׳יססר^ך■) 

בחשבו גם בעיני היהודים ההלניסטיים וגם בעיני הנכרים 
רק אלה שמלו את עצמם (פילון, 61112 * 51,0611101131 — 53 ! 
פאולום, גאלאטיים ה׳, ג׳), אולם יראי־ה׳ נחשבו כנלווים 
על בית־יעקב, ואף דרשו עליהם: ״ובשם ישראל יכנה — 
אלו יראי־שמים" (מכיל׳ משפטים י״ח). גם הנכרים ראו 
בהם מועמדים להיות יהודים גמורים! יובנלים (ע״ע), 
המגנה את הנוטים ליהדות, אומר עליהם: "האב אינו עובד 
בשבח ואינו אוכל בשר־חזיר, והבן אינו מסתפק באלה, 
אלא גם נימול״ ( 106 — 96 ,¥^ 531. x ). מספרם של "יראי- 
שמים" ושל הג" היה רב. יוספוס מתפאר, שרבים מהיוונים 
קיבלו את תורת־ישראל, וכי אין עיר ועם שאין בהם 
אנשים השומרים שבח, מדליקים נרות ונזהרים ממאכלות 



177 


גר 


178 


אסורים (נגד אפיון ב׳, ל״ט). תמונה דומה עולה מתוך 
דבריהם של הוראטיום׳ דיו קאסיום וסבקה! האחרון אף 
מתלונן, שמנהגי היהודים התפשטו בכל הארצות, וכי "המנו¬ 
צחים הטילו את חוקיהם על המנצחים" (מובא ע״י אוגוס־ 
טינום [ ¥1,11 1 * 0 .׳״ 0 ]). במסעיו באסיה הקטנה וביוון 
דרש פאולום בבתי־הכנסת בפני אנשים מישראל ובפני 
יראי־אלהים (מעשי־השליחים י״ג, ט״ז! שם י״ז, ד׳, י״ז). 
שמותיהם של ג" ויראי־שמים נזכרים בכתובות מאיטליה, יוון 
וקירני. בין הג" היו נשים רבות ואנשים מכל השכבות, הגם 
שהידיעות שבידינו הן בעיקר על ג" חשובים ובעלי-מעמד. 
מעשה הגיור המפורסם ביותר הוא זה של ביודהמלכות 
בחדיב (ע״ע) באמצע המאה ה 1 לספה״ג, יש להניח, שיחד עם 
המלכה הילני ובניה נתגיירו גם רבים מתושבי המדינה, בימי 
טיבריוס נתגיירה ברומא אשה חשובה בשם פולוויה. אשתו 
של נירון קיסר, פופיאה, הראתה נטיה ליהדות. הקונסול 
פלאוויוס קלמנס ואשתו דומיטילה בסוף המאה ה 1 נשתקעו 
במנהגי היהדות ונאשמו בכפירה ז פלאוויום הוצא להורג 
ע״י הקיסר דומיטיינוס, ה־ומיסילה הוגלתה לארץ־ישראל. 
ר׳ אליעזר ור׳ יהושע ורבן גמליאל פגשו בביקורם ברומא 
"סנקליטץ (= 0 נאםור) של סלך ירא־שמים" (דב״ר בי, 
כ״ד). בפאפימם אחד מימיו של טריינוס טוענים שליחי 
אלכסנדריה לפני הקיסר, שה״סנאט שלו מלא יהודים" (א, ו. 
צ׳ריקובר, היהודים במצרים׳ 163 ). לסי המשפט הרוסי לא 
היה בהתייחדות כשלעצמה משום עבירה, כל זמן שהג׳ לא 
הפגין את סירובו לעבוד את האלים ! רק אז הואשם בכפירה. 
דומיטיינוס עודד את ההלשנה על כפירתם של המתייהדים, 
אולם הקיסר נרווה אסר על ההלשנה, אע״פ שלא ביטל, 
כמובן, את עבירת הכפירה. גזרת אדריינום על המילה פגעה 
קשה בגיור, וגם אחרי ביטול הגזרה ע״י אנטינינוס פיוס 
הותרה המילה רק ליהודים! נכרים שמלו דינם היה בדין 
המסתרסים. אולם למרות הסכנות והקשיים המשיכו רבים 
להתגייר, בפרט במקומות מרוחקים מהמרכזים. ג״ ברקם — 
סלע-אדום — נזכרים במאה ה 2 (נידה נ״ו, ע״ב,'ומקבי¬ 
לות). כמובן, היו ג" בתחום שלטון הפרסים! במאה ה 4 אמר 
רבא על עיר מושבו מחוזא, שהיא מקום שג" מצויים בו 
(קיד׳ ע״ג, ע״א). הגיור כשלעצמו לא נאסר אלא על־ידי 
הקיסרים הרומיים הנוצרים, והשתלטותה של הנצרות בקי¬ 
סרות הרומאית הביאה קץ גם על כל פעולת הגיור היהודית 
בתפוצות. לאור התפשטות הנצרות ניתן, אולי, להבין את 
ההלכה, הנמסרת ע״י אמוראים במאה ד, 3 (יבמ׳ ט״ז ע״א), 
על איסור קבלת ג" מן הקרדויים: יש קובעים את מקום- 
מושבם של אלה בסביבות חדייב ובית-זבדא 
101110115, 1929,133 ^ 831 11 ב 011 * 1 >פ^ 1 סביבה שהצטיי¬ 
נה בסאות הראשונות בפעולה מיסיונרית חזקה של הנוצרים, 
דיתכן שהחשש לטישטוש־התחומים ולגישואים עם בני-ג" 
שחזרו לסודם הביא את האמוראים לאסור את קבלתם של 
ג" מהקרדויים ולהסמיך איסור זה לאיסורם של תדמורים 
(ר׳ לעיל, עט׳ 176 ). 

הלכות ג". סדרי קבלת הג׳, כפי שנקבעו ע״י התנאים, 
נשנו בברייתא בלשון זו: "ג׳ שבא להתגייר בזמן הזה, 
אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר ז אי אתה יודע שיש¬ 
ראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין ויסורין 
באין עליהם ? אם אומר: יודע אגי ואיני כדאי — מקכלין 
אותו מיד, ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצו(ת 


חמורות, ומודיעין אותו עון לקט שכחה וסאה ומעשר עני, 
ומודיעין אותו עונשן של מצוות! אומרים לו: הוי יודע, 
שעד שלא באת למידה זו, אכלת חלב — אי אתה ענוש 
כרת, חללת שבת — אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו אכלת 
חלב — ענוש כרת, חללת שבת — ענוש סקילה. וכשם 
שמודיעין אותו עונשן של מצוות, כך מודיעין אותו מתן 
שכרן! אומרים לו: הד יודע, שהעולם הבא אינו עשוי אלא 
לצדיקים, דשראל בזמן הזה אינם יכולים לקבל לא רוב 
טובה ולא רוב פורענות! ואין מרבין עליו ואין מדקדקין 
עליו...״(יבם׳ מ״ז, ע״א! והשר מס , גרים פ״א). המדובר כאן 
בג׳־צדק גמור. אבל ההלכה היא, שבדיעבד גם המתגיירים 
לשם איש או אשה, לשם שררה, או מחמת יראה—כולם ג" הם 
(יבמ׳ כ״ד ע״ב בשם רב! ועי׳ ירו׳ קיד׳ ד/ א׳! רמב״ם, 
איסורי ביאה י״ג, י״ז! שו״ע יו״ד רס״ח, יב). כניסתו של ג׳ 
תחת כנסי השכינה משווים אותה לכניסת ישראל בברית, 
והיא: במילה, בטבילה ובקרבן(מס׳ גדים בי, ה׳). קרבנו של 
הג׳ הוא עולת בהמה או שני בני־יונה ושניהם עולה. ר׳ 
יוחנן בן זכאי התקין, שבזמן הזה אין ג׳ חייב להפריש כסף 
("רובע לקנו") לקרבנו (שם). נשארו, איסוא, רק המילה 
והטבילה, אולם ר׳ אליעזר ור' יהושע נחלקו גם בשאלה, 
אם מי שסבל ולא מל או מל ולא טבל נחשב כג׳! לדעתו 
של ר׳ אליעזר הריהו ג׳ אם קיים אחת משתיהן! ר׳ יהושע 
סבור לעומת זאת שהטבילה הכרחית היא. הכרעת ההלכה 
היא, ש״לעולם אינו ג׳ עד שימול ויטבול״ (יבמ׳ מ״ו! ועי' 
ידוש׳ קיד׳ ג׳, י״ב, שם נמסרה המחלוקת בין ר״א ור״י 
בנוסח אחר). מעשה הגיור חייב להיות בפני בית־דין של 
שלושה, וג׳ שנתגייר בינו לבין עצמו אינו ג׳ (יבמ׳ מ״ז 
ע״א! ועי׳ בתוסם׳ שם פדר" ב׳, ד״ה מ׳). יש סברה, שצריך 
שלושה רק לקבלת מצוות, אבל לא לטבילה, אבל הרמב״ם 
(איסורי ביאה י״ג, ד) פוסק: ג' שטבל בפני שנים אינו ג׳. 
על ג׳ שנתגייר כשהוא מהול נחלקו בית־שמאי ובית־הלל: 
״ב״ש אומרים: צריך להטיף ממנו דם־ברית, וב״ה אומרים: 
אין צריך להטיף ממנו דם־ברית״ (תוס׳ שבת ט״ו, 0 ׳ ! בבי 
שם קל״ה, ע״א). רוב הפוסקים הכריעו כב״ש (תומם׳ שם, 
ד״ה לא! רמב״ם, איסורי ביאה י״ד, ה׳: שם, מילה א', ז׳ < 
טוש״ע יו״ד רס״ח, א׳), וגם בנוסח של ברכת מילת־הג" 
השנויה בברייתא נאמר: "למול את הג" ולהטיף מהם דם־ 
ברית" (שבת קל״ז, ע״ב). 

ג׳ שנתגייר חייב בכל המצוות שנצטוו בהן ישראל. 
בקרבן־ססת נאמר: "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר 
בתוככם" (שם׳ יב, מט), ואמרו חכמים "בא הכתוב והשוה 
את הג׳ לאזרח בכל המצוות שבתורה"(מכי׳ מסבתא דפסחא, 
ט״ו). בכמה פרשיות שבתורה שנאמר בהן ״בני־ישראל״ — 
נמצא ריבוי מפורש לג׳, וחכמים למדו מכאן לרבות ג׳ ע״פ 
דרשת הכתובים למצוות אחרות, כגון: סמיכת קרבנות, טומאת 
יולדת, שחוטי־חוץ, ציצית ועוד(ספרא ויק׳ ג׳, ג׳! שם, תזריע, 
א׳! שם אחרי, י׳! שם אמור, י״א! ספרי זוטא שלח, ל״ח). 

עם כל ההשתדלות להשחית את מעמדו של הג׳ לישראל 
גמור, הרי נבדל הוא ממנו בכמה הבדלות הקשורות במוצאו 
של הג׳ ובעברו. לפי סתם־משנה שלנו אין הג׳ יכול להת¬ 
וודות אחרי הוצאת המעשרות, כי בווידוי זה נאמר: "האדמה 
אשר נתתה ל נ ו"! אין הוא קורא פרשת־ביכורים, לפי שגם 
בה כתוב: "אשר בשבע ה׳ לאבותינו לתת לנו"! 
וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר: "אלהי אבות- 



179 


גד 


180 


ישראל", ובבית־דיכנסת אומר: "אלד,י אבותיכם" (השג׳ 
מעשר שני ה׳, י״ד; ביכ ׳ א', ד׳). לפי מסורת אחת, התיר 
ר׳ יהודה את קריאתה של פרשת־ביכורים לג׳, שכן אברהם 
היה אב לכל העולם (ירו׳ ביב׳ א/ ד׳; אבל בתום׳ ביב׳ 
ההתר מוגבל לבני הקיבי). אמוראי ארץ-ישראל ר׳ יהושע 
בן לוי וד׳ אבהו הורו כר׳ יהודה, ומאותו הטעם התירו 
הפוסקים לג' לומר "אלהי אבותיגר׳ גם בתפלה (הר״ש 
בפירושו לביב׳ שם; הרא״ש בפירושו שם! תוספות ב״ב 
פ״א, ע״א, ד״ה למעוטי, בשם הר״י; הרמב״ן שם בחידושיו), 
והרמב״ם הטעים דבר זה במיוחד (ר׳ להלן, עט' 183 ). 

עם גיורו נפסקת כל ויקה משפחתית בין הג׳ לבין קרוביו 
הקודמים, ו״ג׳ שנתגייר כקטן שנולד דמי". אף שמו בישראל 
אינו נקרא על שם אביו אלא ״בן אברהם (אבינו)״; בתקופה 
מאוחרת יותר נתקבל לקרוא אף לג׳ עצמו בשמו של העברי 
הראשון שהכיר את בוראו: "אברהם בן אברהם" מפאת 
הדין הג ׳ מותר בכל קרובותיו, אבל גזרו לאסרן, "שלא 
יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה", (יבמ׳ כ״ב, 
ע״א! רמב״ם, איסורי ביאה י״ד, א׳; טוש״ע יו״ד רס״ט, 
א׳). לעומת זאת אין דין פסולי־עדות של קרובים נוהג בג׳, 
ואין קרוביו של ג׳ יורשים אותו, ואם לא נולדו לו יורשים 
אחדי שנתגייר — כל נכסיו הפקר וכל המחזיק בהם זכה 
(משג׳ ב״ב ג׳, ד׳> בב׳ גיט׳ ל״ם, ע״א; רמב״ם, זכיה 
ומתנה, א׳, ר; שם, עדות י״ג, ב׳ז סוש״ע יו״ד י׳; טוש״ע 
חו״מ רע״ח, א׳). 

משנתגייר, מותר לו לג׳ לשאת בת־ישראל ואף בת־כהן 
(קיד׳ ע״ג, ע״ב; רמב״ם, איסורי ביאה, י״ט, י״א; טוש״ע 
אה״ע ז׳, כ״ב), אבל גיורת פסולה לכהונה, אם לא נתגיירה 
בקטנותה — בהיותה פחות מ 3 שנים ויום אחד (יבט׳ ם׳, 
ע״ב; קיד׳ ע״ח, ע״א). ר׳ יוסי מכשיר לכהונה בתם של 
ג׳ וגיורת, ר׳ אליעזר בן יעקב חולק עליו; נמסר, ש׳,מיום 
שחרב בית־המקדש נהגו כהנים סלסול בעצמן כר׳ אליעזר 
בן יעקב", אבל האמוראים הכריעו, שרק לכתחילה מורים 
כמותו, אבל בדיעבד — אם היא נישאת לכהן — אין מוצי¬ 
אים אותה ממנו (משג׳ קיד׳ ד׳, ד; בב׳ שם ע״ח, ע״ב; 
רמב״ם, איסורי ביאה י״ט, י״ב; טוש״ע שם ז׳, כ״א). ג׳ 
מותר לו לשאת גם ממזרת, ויש סוברים שהתר זה כוחו 
יפה עד לעשרה דורות, לדעת אחרים — רק עד שישתקע 
שם עבודה זרה ממנו (קיד׳ ע״ב, ע״ב; שם ע״ה, ע״א). 

אין הג׳ יכול להתמנות לכל תפקיד של שררה- ולמדו 
חכמים דבר זה מהכתוב: "שום תשים עליך מלד מקרב 
אחיד — כל משימות שאתה משים לא יהיה אלא מקרב 
אחיך". אין איסור זה חל על ג׳ שאמו או אביו הם ישראלים 
גמורים (יבמ׳ מ״ה ע״ב; קיד׳ ע״ו, ע״ב; תוסס׳ סוטה מ״א, 
ב׳, ד״ה מצוה; רמב״ם, מלכים א׳, ד׳). אץ הג׳ רשאי לדון 
דיני־נפשות, אבל דן הוא דיני־ממונות (סנה' ל״ו, ע״ב), 
ולאחיו הג׳ דן אפילו דיני־גפשות (רש״י, יבם׳ ק״ב, ע״א, 
ד״ה גר). רוב הפוסקים מגבילים גם את כשרותו לדון בדיני־ 
ממונות רק לג׳ בן ישראל או ישראלית (רי״ף, סנה׳ שם; 
רמב״ם, סנה' ב׳, ט'; שם, שם י״א, י״א; טוש״ע יו״ד רס״ט, 
י״א), דש סבורים שגם בדיני־מסונות כוחו יפה רק לדון 
ג" שכמותו (תוסס׳ יבמ׳ מ״ה, ב/ ד״ה כיון; רשב״א שם 
ר׳־ב, א׳). 

הערכת ה ג״. היחס הרווח לג״ בתלמוד ובמדרשים — 
כבספרות החיצונית — הוא בדרר־כלל חיובי, אבל לא צדקו 


החוקרים המשתדלים לבטל לגמרי או לטשטש את עדותם 
של המקורות על דעות אחרות מצויות בין חכמים, המבטאות 
אי־רצון כלפי הג" וההתגיירות. הבדלי־השקפות כאלה מסת¬ 
ברים בחלקם סתוך שוני שבאופי ובמזג, אולם בעיקרו של 
דבר קבעו תנאי המציאות ונסיונם האישי של החכמים. 
קפדנותו של שמאי וענוותנותו של הלל משתקפות גם 
בסיפורים על יחסם לג" (שבת ל״א, ע״א! אבדר״ג [נוסח 
א׳} ט״ז [נוסח ב׳} ל׳). ה שמוח י ר׳ אליעזר בן הורקנום 
הקפיד בקבלת ג" (קה״ר א׳, ח׳). כשעקילם (ע״ע) הגר 
תמה ושאל: "הרי כל חיבה שחיבב הקב״ה את הגר. דכתיב 
ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה" ו, נזף בו ר׳ אליעזר, אבל 
ר׳ יהושע התחיל לנחמו בדברים: ״לתם — זו התורה". 
שמלה — זו טלית, זכה אדם לתורה — זכה למצוה, ולא 
עוד אלא שמשיאין מבנותיהן לכהונה, והיו בגי-בניהם מקרי¬ 
בים עולות על גבי המזבח" (ב״ד ע׳, ה׳). ייתכן שמגעו של 
ר׳ אליעזר עם הנוצרים הראשונים השפיע על עמדתו השלי¬ 
לית; אולי ראה שרבים מבין המינים החדשים היו ג" שחזרו 
לסודם, ורק על ג" שכמותם אמר ש״סורם רע" (ב״מ נ״ט, 
ע״ב), שכן אותו ר׳ אליעזר אמר גם: "כשיבוא אדם אצלך 
להתגייר ואינו בא אלא לשום שמים, אף אתה קרבהו ולא 
תרחיקהו" (מכי׳ מסכתא דעמלק, פ״א), ובזמנו כללו את 
גרי־הצדק בברכת הצדיקים והחסידים שבשמוגודעשרה 
(מגילה י״ז, ע״ב). 

הניסיוז המדיני בימי המלחמה והמרד, כשג" ובני־ג" 

לא עמדו בנאמנותם ואף הלשינו בפני השלטונות, גרם אף 
הוא להבעת דעות שליליות על הג". יוספום מספר על ג" 
הלניים, שלא עמדו בגיורם וחזרו לסורם (נגד אפיון ב׳, 
ל״ם). למציאות שלאחרי החורבן ואחרי המרד שנכשל 
מתכוונת גם הברייתא, המדברת על "ג" גרורים ומגיחין 
תפילין בראשיהם, תפילין בזרועותיהם, ציצית בבגדיהם, 
מזוזה בפתחיהם — כיוון שרואים מלחמת גוג ומגוג... כל 
אחד מנתק מצוותו והולך לו."" (ע״ז ג/ ע״ב). על ג" כאלה 
אמרו סמוך למרד בר-כוכבא, שהם "מעכבין את המשיח" 
(נדה י״ג, ע״ב), ובאותו הזמן שנה ר׳ נחמיה: "אחד איש 
שנתגייר לשום אשה ואחד אשה שנתגיירה לשום איש, וכן 
מי שנתגייר לשום שולחן־מלכים, לשום עבדי שלמה... 
אחד גרי־אריות [ר׳ מל״ב יז, כד*—פח] ואחד גרי־חלומות 
ואחד גרי מרדכי ואסתר — אינם ג" עד שיתגיירו בזמן הזה" 
(יבמ׳ כ״ד, ע״ב), כלומר בימים של ירידה מדינית, צרות 
ורדיפות וחוסר טובת־הנאה כלשהי. מסופר על ר , שמעון בן 
יוחאי, שבראותו את יהודה בן גדים, שבגללו הגיעו למלכות 
דברי החכמים בגנותם של הרומיים, אמר: "עדיין יש לזה 
בעולם!״ — נתן בו את עיניו ועשהו גל של עצמות (שבת 
ל״ג, ע״ב). דווקא לאור ניסיון זה מוסברת דרשתו של ר׳ 
שמעון: "הירא דבר ה׳ הם היו תקלה לישראל... טוב שבגויים 
הרוג..." (מכי' ויהי, א׳), שכן את דעתו העקרונית ביטא 
בדרשתו: ״הרי אומר — ואוהביו כצאת השמש בגבורתו; 
וכי מי גדול — מי שאוהב את המלך או מי שהמלך אוהבו ז 
הוי אומר — מי שהמלך אוהבו, שנאמר ואוהב גר" (מכי , 
משפטים, י״ח). מאמרו של ר׳ חייא: "אל תאמין בג' עד כ״ד 
דורות שהוא תופס שאורו" (מדר׳ רות זוטא), ומאמרי האמו¬ 
ראים בגנותם של ג", כגון: "קשים ג" לישראל כספחת" 
(יבם׳ מ״ז, ע״ב), "רעה תבוא למקבלי ג" (שם ק״ט, ע״ב), 
״אין מקבלים ג״ לימות־המשיח״ (שם כ״ד, ע״ב) — הם כולם 



181 


גר 


182 


פרי ניסיון שלילי עם ג" שבגדו מבחינה לאומית או מבחינה 
דחית, ולאלה האחרונים נתכוונו גם באמרם, ש״הג" שעלו 
עם משה עשאוהו (את העגל) ואסרו לישראל אלה אלהיך" 
(שמ״ר מ״ב, ו׳). תז״ל הבחינו בין סוגי הג" ואמרו: "שלוש 
מידות בג״ — יש ג׳ כאברהם אבינו, יש ג׳ כחמור׳ יש ג׳ 
כגוי לכל דבר" (סדר אליהו רבה כ״ז). 

גם בתורתם של אמוראים הנימה היסודית היא זו של 
משנת התנאים: "חביבים ג", שבכל מקום הוא מבנן כישראל" 
(מכי׳ שם)! אף הם עשו את הכל "שלא לנעול דלת בפני הג" 
הבאים״ (שם שם). במאה ה 3 דרשו ר׳ יוחנן ור׳ אלעזו— 
כל אחד מפסוק אחר ש״לא הגלה הקב״ה את ישראל 
לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם ג""(פסח , פ״ז, ע״א). 
ר׳ אלעזר מוסר גם את המאמר: "כל מי שמקרב את הג׳ 
כאילו בראו" (ב״ד ס״ד, ד׳), ומרובים הם המאמרים בשבחם 
של ג", למשל: תגח׳ לך לך, ר! במדב״ר ח׳, ט׳! מדרש תהל׳ 
קמ״ד, ס׳. 

מגמה להרים את כבודם של הג" ולהאדיר את ההתגיירות 
יש, אולי, למצוא גם במסורת האגדית, העושה את גדולי־ 
ישראל — כגון את ר׳ מאיר, את ר׳ עקיבא ואת שמעיה 
ואבטליון — לבני־בגיהם של ג", ודווקא מיוצאי־חלציהם של 
רשעים — של סיסרא, של סנחריב, של המן ושל נירון קיסר 
(גיט׳ נ״ו, ע״א; שם נ״ז, ע״ב; סנה׳ צ״ו׳ ע״ב; שמו של 
ר׳ עקיבא, אמנם, אינו מפורש בגמרא, אבל ר׳ דק״ס שם 
ע״פ כ״י של ילקוט: "מבני־בניו של סיסרא למדו תורה 
בירושלים, ומאן נינהוז — ר׳ עקיבא", וגם הרמב״ם מספר 
[הקדמה למשנה־תורה], שיוסף, אבי ר״ע, היה גר־צדק). 

אחרון האמוראים בבבל, רב אשי אמר, שמזלם של הג" 
עמד בהר־סיני (שבת קמ״ו, ע״א), ורובם ככולם של חכמי־ 
התלמוד קיימו את המסורת שבידם: ״ג׳ שבא להתגייר — 
פושסין לו יד להכניסו תחת כנפי השכינה"(סדר אליהו רבה 
ד ז ויק״ר ב׳, ט׳). 

בימי-הביניים חיו היהודים בעיקר תחת ידן של 
דתות מונותיאיסטיות, שהן — בניגוד לדתות האליליות — 
ראו חטא־מוות בעזיבתן ובמעבר לדת אחרת. חוקי הכנסיה 
הנוצרית אסרו את הגיור׳ והשליטים הנוצרים לחמו מלחמה 
קשה בכל נטיח למנהגי דח־ישראל. למעשה נצטמצמה הגרות 
בארצות הנוצריות, ואלה שסיכנו את עצמם בהצטרפם 
למחנה־ישדאל נאלצו בדרך־כלל לברוח לארצות שהיו מחוץ 
לתחום שלטונה של הכנסיה. אך בראשיתם של יה״ב, בתקופת 
המעבר מדתות פוליתיאיטטיות לאמונה באל אחד, הצליחה 
גם היהדות לרכוש לבבות של שכבות עליונות בשני עמים 
ולבצע שתי פעולות־גיור המזכירות את גיור מלכות חדייב: 
במאה ה 5 נתגיירו מלכי המיר (ע״ע) בערב הדרומית, 
ובמחצית הראשונה של המאה ה 8 נתגיירו השכבות העליונות 
של הכוזרים (ע״ע). אין אנו יודעים על ג" מן המוסלמים, 
אבל גיורם של נוצרים בארץ האיסלאם לא היה אסור ואף 
היה שכיח. המדובר, אמנם, בעיקר על עבדים (ע״ע) ושפחות 
נוצריים בבתיהם של יהודים, שלפי הדין מצווים בעליהם 
למולם ולהטבילם. הגאונים רב שר שלום ור׳ צמח נשאלו 
על "שפחה גויה שיודעת בטיב ע״ז של נוצריים והטבילה 
אדונה בעל־כרחה", ועל "שפחה שאומרת אני יהודית וכל 
מעשיה מעשי־גוים״ (״אוצר הגאונים״, יבמות, 114 — 115 ), 
וכן מדובר בעבדים, שיש "מהן מי שמתגייר לאלתר, ויש 
מהן מי שמתגייר לאחר זמן, ויש מי שאינו רוצה לחזור כלל, 


ורובם כך הם אינן חוזרין, ויש מהן מי שאומרין המתינו 
לנו עד שנראה דיניכם וגלמוד אותן ואנו חוזרין..."(שם שם, 
119 — 120 ), יש להניח, שרבים מעבדים אלה נטמעו בתוך 
העדה היהודית. לעיתים הגיעו הדברים לידי קורבה יתרה 
עם השפחות והטבילו אותן לשום גרות, ובניהן נחשבו כג" 
גמורים; המפורסם שבמקרים אלה הוא מעשה ראש־הגולה 
בוסתנאי (ע״ע; שם שם, 39 — 43 , 173 ). מלבד גרי־אונס אלה 
היו בארצות־הנוצרים גם גרי־צדק, שנתגיירו מרצונם ומתוך 
אהבה לתורת־ישראל ושעליהם הגיעו לידינו ידיעות קטועות. 
ג" אלה היו רובם מאנשי הכמורה הנוצרית, שהעיון הדתי, 
וביחוד השוואת הברית החדשה עם התנ״ך, אשר עליו היא 
מתבססת, הביאם ליהדות; מהם ניסו לאחר גיורם אף לעשות 
נפשות לדתם החדשה. בוז־ו־אלעזר (ע״ע), דיאקונוס־החצר 
של הקיסר לודו׳ביקום החסיד במאה ה 9 , נמלט לספרד הער¬ 
בית וכתב שם דברי-פולמוס חריפים נגד הנצרות (- 1 זש 1 מג 611 
401 , 1954 . 111105 ? 16 > 61 . 1151 ־ 1 '[* .^ 1 , 3112 ז 11 ). 

ב 1012 התגייר במגנצא הכומר .וצלינום, ואף הוא חיבר 
כתבים להוכיח מן המקרא את נכונות דרכו ואת אמיתות 
דת־ישראל. נוטים לראות במעשהו זה גורם לגירוש היהודים 
ממגנצא על־ידי הקיסר הינריך 11 (ארוניוס, 1162651611 , 
147,144 ). מאותו זמן בערך נשמרה עדות על אשה נוצרית 
עשירה ומיוחסת, שנתגיירה ונתיישבה בנדבונה ונישאה 
את״כ לו" דוד מבני־משפחתו של ר' טודרוס (ע״ע) הנשיא. 
אחד המקרים המופלאים של התגיירות ביה״ב היא פרשת 
עובדיה הג׳ הנורמאני (סמוך לשנת 1100 ), בן למשפחה 
אצילה מאופידו( 10 * 1 קק 0 ) שבדרום־איטליה! קורותיו נודעו 
לנו ממספר קטעים מהגניזה הקאהירית. ג׳ זה הניח אחריו 
רשימות, שבהן הוא מציג את עצמו בשמו הנכרי יוהנס 
ומספר תחילה על "אנדריאס ארכי־אפיסקופוס, הכוהן הגדול 
אשר במדינת בארי", אשר "נתן האלהים אהבת תורת־משה 
בלבבו, ויעזב ארצו וכהונתם וכל כבודו ויבא אל מדינת 
קסמנטיניא, וימל את בשר ערלתו. ויעברו עליו צרות ורעות, 
ויקם ויברח לנפשו מפני הערלים המבקשים אותו להרגו, 
וימלטהו ה׳ אלהי מידם... והזרים עולים אחריו ורואים אח 
מעשיו, ויעשו כאשר עשה ויבואו גם הם בבריח אלהים 
חיים. וילך האיש אל מדינת מצרים, וישב שם עד יום מותו; 
ושם סלך מצרים בימים ההם היה אלמסתנצר..." שמעו של 
מעשה אנדריאס ההגמון מבארי( 1062 — 1078 ) התפשט בכל 
יוון ואיטליה והגיע גם לאזניו של יוהאנס בהיותו נער; 
בשנה הראשונה לכניסתו לכהונה ראה חלום, שהשפיע עליו 
ללכת בדרכי אנדריאס. ב 1102 נימול והתחיל בשמירת השבת 
והמועדים, ואף כתב קונטרסים, שבהם קרא לכל בעלי־דעת 
שישובו אל דת־ישראל, אבל השלטונות שמו אותו בבית- 
האסורים ואיימו להרגו, אם לא יחזור בו ממעשיו. בדרך נם 
עלה בידו לברוח, הוא הגיע לבגדאד וישב "בבית ד׳ יצחק 
בן משה ראש־הישיבה"! כן ביקר בקהילות היהודיות בסו¬ 
ריה, ארץ־ישראל ומצרים וכתב את קורות־חייו. היו גם ג", 
שנשארו בארצות הנוצריות והצליחו, כנראה, להסתתר מעיני 
הכנסיה ע״י נדידה מארץ לארץ. ידועה לגו משפחת-ג" בזמנו 
של רבנו תם, שמוצאה היה מהונגאריה ושישבה בצפון־צרפת 
או באשכנז. האב, ר׳ אברהם הג/ פירש את המאמר "קשים 
גרים לישראל כספחת" (ר׳ לעיל) לטובתם של הג": לפי 
שהם מדקדקים במצוות הם קשים לישראל, שמתוך כך הם 
מזכירים את עוונותיהם. הוא ושני בניו, ר׳ יצחק ור׳ יוסף, 



183 


גר 


184 


עסקו בפרשנות המקרא, תוך פולמוס עם הפרשנות הנוצרית, 
ואף ביקרו את הבשורות ואת התפילות הנוצריות. תלמידו 
של רבנו תם, ר׳ משה מפוינטייזא, מספר על ג׳ שהיד, לומד 
"מקרא ומשנה לילה ויום". מן הפייטן ר' יוספיה הגר, שחי 
בצרפת במאה ה 12 , ידועים לנו 6 פיוטים (צונץ, -ז 11 !מ 16 ע 
^ 111011 ^?§. עם׳ 469 ). בסוף המאה ה 12 ישב בווירצבורג 
ג׳ שידע לשון־גלחים (=לאטינית) ולא לשון־הקודש והעתיק 
לו ספר החומש "מספר פסול של נלחים" ז לג׳ זה התיר 
ר׳ יואל להתפלל במקום שליח־ציבור. ג׳-צדק חלמיד־חכם 
היה משואליו של הדמב״ם, והלה מכתיר אותו בתארי־כבוד: 
״מרנא ורבנא עובדיה המשכיל המבין ג׳־הצדק״, וכותב לו: 
"וחכם גדול אתה ולב מביו יש לד, שהבנת הדברים וידעת 
דרך הישרה". באיגרותיו לג׳ זה מביע הרמב״ם הערכה נעלה 
לגרות ולג": הוא מתיר לו להתפלל "כמו שיתפלל ויברך כל 
אזרח בישראל... וכל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות וכל 
המיחד שמו של הקב״ה כמו שהוא כתוב בתורה — תלמידו 
של אברהם אבינו הוא, ובני־ביתו הם כולם". לפיכך יש לך 
לומר אלהינו ואלהי אבותינו, שאברהם ע״ה הוא אביך... 
מאחר שנכנסת תחת כנפי השכינה ונלוית אליו, אין כאן 
הפרש בינינו ובינך... ודאי יש לך לברך אשר בחר בנו 
ואשר נתן לבו ואשר הנחילנו ואשר הבדילנו, שכבר בחר 
בך הבורא ית׳ והבדילו מן האומות ונתן לך את התורה, 
שהתורה לנו ולגרים ניתנה... ואל יהא יחוסך קל בעיניך: 
אם אנו מתיחסים לאברהם יצחק ויעקב, אתה מתיחס למי 
שאמר והיה העולם״ (שו״ת הרמב״ם [הוצאת פריימן], 41 
תרצ״ד). תל דברי קינטור ועלבון, שהוטחו בפניו של ג׳ זה 
ע״י יהודים, כותב לו הרמב״ם: "על האב תל האם נצטוינו 
בכבוד ומורא תל הנביאים לשמת להם, תל הג" ציונו 
באהבה רבה המסורה ללב... והקב״ה בכבודו אוהב ג׳... אדם 
שהניח אביו ומולדתו ומלכותתמו וידם הנטויה, והבין בעיד 
לבו ונדבק באומה זו, שהיא היום למתעב גוי עבד מושלים, 
והכיר וידע שדתם דת אמת וצדק... ורדף אחרי ה/" הכנס 
תחת כנפי השכינה... לא כסיל קרא ה׳ שמך אלא משכיל 
ומבין ופקח והולך־נכוחות, תלמידו של אברהם אבינו"" 
(שם, 337 ). 

היו אף ג" שמתו על קידוש־השם, והיו שאף התגיירו על 
מנת כן. בין מקדשי־השם בשנת תתנ״ו נמצא איש ש״אמו 
לא היתד, מישראל״? לפני שקידש את השם אמר: "עד עכשו 
הייתם מבזים אותי״. ב 1264 נשרף באוגסבורג "ר׳ אברהם 
בן אברהם אבינו מאישפורק שמאס אלהי עמים, וקצץ ראשי 
צלמים... ונתייסר בימורין קשיו". ג׳־צדק זה ניהל תעמולה 
ליהדות בקרב הנוצרים ופגע בסמלי הדת הנוצרית. על מותו 
חוברו קינות על־ידי גדולי־הדור. ר׳ מרדכי ב״ר הלל תיאר 
את התגיירותו: "ויסע אבדם הלוך ונסוע לדת עברית, נספה 
על בית יעקב וערלתו הכרית", וסיפר שדבריו הגלויים של 
הגר נגד דתו הקודמת גרמו לשריפתו: "בעיר בהשמיעו... 
שיחה, התיקוהו למוקד"* ומקונן אחר סיפר על אומךלבו 
בחייו ובמותו: "טהור הלך ושבר צלמים... כבוד הבורא 
לאמות גלה, להאמין בנתלה אמר חלילה, לקדש השם 
הלך כמו חתן לכלה״. ב 1270 נשרף בויסנבורג ר׳ אברהם 
בר׳ אברהם מצרפת, שהיה נזיר נכבד ("ראש לכל היחפים") 
וברח מארצו לאחר שהתגייר: "מאס צלמים ובא לחסות 
בצל כנפי חי עולמים״. ב 1275 נרשם, שהתגייר באנגליה 
רוברס מהארדינג, נזיר "מן הדרשנים". 


קשה היום להכיר בבירור את הקפה וממדיה של ההת¬ 
גיירות ביה״ב. המקורות ההיסטוריים אינם מזכירים אלא 
מקרים בודדים, אולם עצם חזרתם והישנותם של מקרים 
כאלה בכל דור ודור, וכן הטפותיהם ותוכחותיהם של 
ראשי הכנסיה נגד היהוד ותקנותיהם וגזרותיהם המרובות 
למניעת סכנה זו — מעידות על התמדת התופעה, עכ״פ 
בקנה־מידה מצומצם. יש חוקרים הרואים בהתגיירות בימי- 
הביניים תהליך חשוב גם מבחינה כמותית והמסבירים את 
ההבדלים האנתרופולוגיים הבולטים בין העדות היהודיות 
השונות ואת הידמותה של כל עדה לטיפוס האתני של 
סביבתה ע״י מידה ניכרת של הזרמת יסודות אתניים מן 
החוץ, שנמשכה לפחות כל המחצית הראשונה של יה״ב. 

עם מיעוטם של ג״־הצדק לא נשתנה יחסם העקרוני של 
חכמי־ישראל ביה״ב לגיור כאל תופעה בעלת משמעות דתית 
עמוקה, ויש ביניהם שהמשיכו לראות את תכלית פיזורו של 
ישראל בין העמים בתוספת ג". ר׳ משה מקוצי (באמצע 
המאה ה 13 ) מסביר לבני־דורו, שעליהם לנהוג בדרכי־יושר 
כלפי גויים, כי "כל זמן שהם מתנהגים בהם ברמאות מי 
ידבק בהם" (סמ״ג, עשין ע״ד). ר׳ ישעיה (ע״ע) האחרון 
מטראני מתיר ללמד לנכרים נביאים וכתובים, מפני שרואה 
בהן נחמות שנאמרו לישראל, "וע״י כן אפשר שישלים 
דרכו" (שלטי הגבורים על אלפס, ע״ז פ״א). 

י. לוי, איו התיחסו התלסוד והמדרש לגרות ("הגורן" ט׳, 
30-5 ), 1922 * א. ש. הירשברג, תנועת ההתגירות הגדולה 
בתקופת הבית השגי (,התקופה* י״ב, 148-129 * י״ג, 189 - 
210 ), 1924 ־ 1925 * צ. כשראי, המתירדים, 1930 * ש. אפף, 
מקורות ומחקרים, 143 , תש"ו* א. מ. הברמן. ס׳ גזידות 
אשכנז וצרפת, קס״ו, תש״ו! א. צ. מרכוס, לתולדות דת 
נצרת, א: גרים, חש״י* א, שייבר, קטע נוסף ממגילת עובדיה 
הגר ד,נורמנדי(קרית ספר ל', 99-93 ), תשט״ו! א. א. אורבד, 
בעלי התוספות, מפתח: ערך גרים, חשט״ו* אנצ׳ מקראית, 

ב׳, ערד גרים, תשי״ד* אנצ׳ תלמודית ר, ערכים גיור, גיורת, 
גרים, תשט״ו * ! 101 ) 1 !) 1111 !) 2 1 ) 11, 0/1 <<ע .ן 
71 ) 11 ) 111 ) 11 ! )!ס י 2 ]:*בז 0 . 11 , 1880 , 101771744 ) 1 1 ) ) 31111 111 

- 770 , 0 ) 7 )^ 771 ) 011 ) 1 71 ) 1 > 7 ) 11771 ) 11 ) 1 ) 77 ) 30717 1171 71 ) 11 ! 1 ) 01 )? 

7 ) 1 > 11141 ) 51 ) 07 , 1 > 1101 )ז> 8 : 1884 , 01171011 !? 117111 071 ( 

,[״ 1,5 [ , 1896 , 71 ) 1 ) 771 ) 7 ? 71 ) 1 > 7:74 11 ) 1 >>>) 7 ) 1 > 1 ) 071 71 ) 111 ) 1170 
7714 > 71 ) 1 > 14 ) , 110550 ,ס ,( 1905 (£א) / 1 741 ) 71 ) 171 ^ 1 ) 01 )? ) 7 
, 307710171 ) 17 ) 771 )' 1 ! 4071 !) 141 ) !) 1 ,■ 61 ) 5 טן ן , 1926 , 7 ) 11071121 ? 
) 171 ): 74774 71114771 ) 744 [ 01 ( 1 ) . 84 ; 1914 , 288 — 253 , 1 
71 ) 1177712 ) 21 ) 8 ) 07 ,נ> 310610€1 ו 8 . 3 ; 1927 , 43-97 , 11 ) 11771741 
; 1930 , 77114771 ) 11 ( 1 ) 701 ? 74774 7 /)(ץ 1 ) 701 ? 274 ! 71174771 ) 144 [ 1 ) 4 
, 104 ))? ) 1017711441 ) 1/1 171 771 ! 11 '\ 1 ) 01 )? ,ז 0 ^ז 65 וח 83 ן 8 
) 777 ? 7711 ? ) 1/1 771 11/712 ( 1 ) 01 )? 1 ( 74171 )[ .ס ,^ 3 ; 1939 

.(ועי׳ ג. אלון, קרית ספר כ״ג, 42-37 , תש״ח 1, 1940 ) 17171 "ס 

א. א. א. 

גרות בזמן החדש. ביחסה של היהדות לגיור באה 
בהתחלת הזמן החדש נטיה לצד השלילה* השאיפה לעשות 
נפשות ליהדות בקרב העמים רפתה. אמנם, אין בית־דין 
יהודי רשאי גם עתה לדחות את הג׳ המתאמץ להתגייר על 
אף האזהרות על חומרת החלטתו* השו״ע ושאר הפוסקים 
של התקופה הניחו את הלכוודג" בתקפן. אולם מניסוח 
הדברים ניכר, ולפעמים אף נאמר בפירוש, כי אין כאן אלא 
חובה פורמאלית לקבלת הג׳, אך מעטים גילויי השאיפה 
לגיור אקטיווי. אולם מקרים בודדים של התגיירות הוסיפו 
לקרות. ג" עסקו במלאכת־הדפוס העברית באמשטרדאם, 
בערים שונות בגרמניה, בקושטא ובסאלוביקי (ר׳ א. יערי, 
קרית־ספר, י״ג, 243 , תרצ״ו—תרצ״ז). נוצרי שביקר בירו¬ 
שלים בשנים 1494 — 1496 מספר, כי מצא בה שני נזירים 
נוצרים, ״אשר עברו לפני 3 שנים מהאמונה הנוצרית לדת 



185 


נר—גר 


186 


היהודית* (.£ . 03 ] £1 ז 93 מ 0 ז\ 5 , ג>[ 0 מז\; 1 זל €1£3 § 1 נ? : 011 
1860 , 187 ,[*> 0 ס! 0 .ע). כנגד זה אין הוכחה לפעולה ■של 
גיור או להתגיירות ממש ב" מעות היהודית" שנתגלתה 
בכנסיה הסראוו׳סלאווית בנסיכות סויסקווה בסוף המאה ה 15 
וראשית ה 16 . המהרש״ל (ע״ע) הזהיר שלא לטפל למעשה 
בקבלת ג". ועדי הארצות ליטא ומוראוויה אף איימו בענשים 
קשים על כל מי שיחם פעולות גיור או נותן חסות למת- 
גיירים. סיבת הדבר בעוצה בחלקה בחשש מן התוצאות 
והסכנות שהיו כרוכות במעשה, שאיסור חמור מטעם השל¬ 
טונות חל עליו. הקהילות בפולין ובליטא הוצרכו לא פעם 
לנקות עצמן מהאשמת הגיור, ולא תמיד ברור׳ אם היתה 
כאן "עלילה" של מסיתים או חפיסת הציבור על מעשים 
שהיו. בימי התפשטותה של הלותראניות בפולין במאה 
ה 16 האשימו הקאתולים כמה מן הנוטים ל״חידושים" 
ב״התייהדות״. ב 1539 נשרפה על המוקד זקנה בת 80 , קט־ 
ז׳ינה מלכיור, אשת יועץ־העיר בקראקא, על שהתייהדה; 
בירור עניינה נמשך 10 שנים. לפני המוקד אמרה: "לא היו 
לו לאל לא אשה ולא בן." אנו בניו וכל אלה ההולכים בדרכיו 
בניו הם". העלילו על היהודים שהם מבריחים ג" לתורכיה, 
ובליטא נערכה חקירה רשמית על כך, שגרמה לצרות רבות 
ליהודים שם. אעפ״ב דומה, שרוב היהודים לא הסתייגו מן 
הגיור הפעיל למראית־עין בלבד, כתוצאה מלחץ ואיומים מן 
החוץ, אלא הדבר נבע במידה רבה מעצם עמדתה של היהדות 
בעולם בתקופה זו. ההסתגרות כלפי העולם החיצוני הלכה 
וגברה; ההבדל שבין היהדות והאומות נראה כהבדל מהותי 
של עולמות שאין מעבר — וכמעט שאין מגע — ביניהם. 
דברי המהרש״ל: "והלואי שתהא תקומה ומצב לזרע ישראל 
בין האומות כל ימי משך גלותינו, ולא יתרבה עלינו איש זד 
שלא מאומתנו״ — מבטאים את המגמה הכללית של התקופה 
כולה. 

עם הסובלנות היחסית שהלכה והשתררה בחוגי השליטים 
והמשכילים סן המאה ה 17 ואילך, ביחוד במערב־אירופה, 
פחתה השלילה שבהערכת הנצרות אצל יהודים, גברה הנטיה 
לראות בנצרות דת שאינה בכלל האלילות ולדון את מאמיניה 
כבני־נח, שאינם מצווים על אמונת-יחוד מוחלטת. השקפה 
זו לא הניחה מקום לשאיפה להכניסם תחת כנסי השכינה. 
כך קיבלה הסתלקות היהדות מן הגיור גם בסים מחשבתי 
עיוני. אולם מתגיירים בודדים המשיכו למצוא את דרכם 
ליהדות מחוך התעוררות עצמית. בסופה של המאה ה 16 
נמצא נמרי מסור לענייני דת, שהתייהד מיזמתו הוא (ע״ע 
גרמנום. משה). ב 1716 הומתו בדובנא שחי נוצריות שהת¬ 
גיירו 1 ב 1738 נשרפו בפומבי ברוסיה הקצין הימי אלכסנדר 
ווזניצין על שהתייהד והיהודי ברוך בן ליב על שהעבירו 
ליהדות. באגדת־העם נשמר זכרו של "הגר־צדק מווילנא", 
הגראף ואלנטין פוטוצקי, שנשרף לפי האגדה בווילנא ב 1746 . 

ההשכלה הגבירה את הנטיה להצטמצמות דתית. סיסמת 
הסובלנות הדתית פסלה כל תעמולה הדדית בין בעלי הדתות, 
והמשכילים היהודים הצביעו בגאווה על הזהות שבין תורת 
ההשכלה ובין מגמת היהדות — הסובלנית לדעתם. הבלטת 
הסובלנות היהודית וההסתלקות מכל גיור אקטיווי נעשתה 
קו קבוע באפולוגטיקה היהודית המודרנית. המגמה האפולו¬ 
גטית השפיעה אף על מחקר העבר, והתיאורים ההיסטוריים 
טישטשו את קיומו של הגיור האקטיווי היהודי, כאילו לא 
שאפה היהדות לרכישת נפשות מעולם. בעמדת ההתגוננות 


של היהדות לא חל שינוי מבחינה פסיכולוגית גם אחרי 
שהושוותה במעמדה המשפטי לשאר הדתות שבמדינות. 
אע״ם שאין עתה מעצור חוקי לגיור, אין פעילות כלשהי 
לניצול האפשרות החוקית הזאת. 

מקרים בודדים של התגיירות לא פסקו, כמובן, גם בדורות 
האחרונים. מספר מסויים של ג" בא מבני הכיתות .שומרי־ 
שבת"(סובוטניקים, ע״ע) ברוסיה ובטראנסילוואניה, שקלטו 
כמה ממנהגי היהדות ולסוף התגיירו התגיירות שלמה. אחרים 
התגיירו מתוך חוויה והכרה דתית, אבל בעיקר נתרבו עם 
המגע החברותי החפשי המקרים של התגיירות לשם חיתון. 
בתי־הדין המסרתיים נוטים להחמיר בקבלת ג" מהסוג 
האחרון, ואילו רבנים ליבראליים נוהגים להקל. בקהילות 
הליבראליות ויתרו על טבילת הג׳ והעמידו את הגיור על 
ברית־מילה והצהרה על עיקרי־אמתה בלבד. מתקנים קיצו¬ 
ניים באפריקה אף ויתרו על בריודמילה עצמה. הופעתה של 
התנועה הלאומית לא השפיעה הרבה על בעיית הגיור. 
קבוצות אחדות של מתגיירים מצאו את דרכם לארץ- 
ישראל — מרוסיה בתקופת העליה הראשונה והשניה, ומאי¬ 
טליה (גרי הכפר סן ניקנדרו, ע״ע) בתקופת יסוד המרינה. 
פובליציסטים דתיים־לאומיים העלו את הרעיון, כי הגיעה 
השעה לחדש בעולם תנועת גיור אקטיווי של היהדות; 
אולם העניין לא עורר חד בציבור ולא הביא לידי תוצאות 
מעשיות. — השפעה חיובית יצאה מן התנועה הלאומית 
בראיית העבר גם בעניין הגיור עם ההשתחררות מן הגישה 
האפולוגטית בתיאור ההיסטורי. 

י. כץ 

גר ( 0301 ), ךפארממן בדרום־מזרח צרפת, חלק מהפרו- 
בינציה העתיקה לאנגדוק; גובל במזרח בנהר רון, 

בדרום — בים התיכון. 5,836 קמ״ר, 00 ( 4084 חושבים( 1953 ); 
העיר הראשית: נים ( 165 מ!א). צפון־מערבה של ג׳ הוא 
איזור הררי, הכולל את הרי־הסונים המיוערים ועמקים 
פוריים; המרכז הוא איזור-גבעות יבש, בנוי אבני־גיר; 
הדרום — מישור־החוף, שבו מרובות הביצות והלאגונות. 



נמר־נאר 

נהר הגאר, החוצה את הדפארטמו, גורם לעתים לשטפונות 
קשים מחמת הפשרת־השלגים בסווגים. האקלים חם בדרום- 
מזרת ג׳ וקריר יותר בצפון־מערב, שבו שכיחות סופות־ 
גשמים; כן נושבת בו רוח־המיסטראל הקרה. הגידולים 
העיקריים בג׳: דגניים, חפוחי־אדמה, עצי־פרי (זית ואגוז), 
וביחוד גפנים, המספקות יינות משובחים. ג׳ עומדת במקום 



187 


גר—גראוכמדן 


188 


ראשון בצרפת בגידול תולעי־משי. ג׳ מפורסמת בבקרה 
ובצאנה, הנותן צמר משובח, ובסוסיה הקטנים. מכרות-פחם 
מצויים בקרבת אלם ( 165 \ 1 ); במקומות אחרים מצויים מכרית 
עופרת, אבץ, נחושת וברזל. התעשיה כוללת בתי־יציקה 
לברזל, נחושת ואלומיניום, ובתי־חרושת לטכסטילים (משי, 
כותנה, צמר), לגרביים, לשטיחים ולכימיקאלים. ג׳ מיציאה 
פחם, אספאלט, אבני־בניין, ברזל, משי, גרביים, יין, זיתים 
וענבים. — הדפארטמן עשיר בעתיקות מן התקופה הרימאית, 
מיה״ב ומן הרנסאנס. ליד ראמולן ( 1130101111115 ) חוצה את 
הגאר אקודוקט רימאי מפורסם — "גשר־גאר". 

(קרי: יח, 3 רךד:על!ב לה—״ 06 ־ 1 ) ( 3 €01 ן 6 ז ״ 06 — 
( 1858 — 1943 ), גאיליג שוודי ז מ 1897 עד 1924 
פרופסור לגאילוגיה באוניברסיטת סטיקהילם. דה ג׳ הוא 
חוקר האיזוסטזה (ע״ע) והאוסטטיזם (ע״ע), שאת רישומי 
פעולתם הכיר בחיפי מולדתו. מן המידרגים המורמים 
לגובה ניכר מעל פנייהים בחיפי שוודיה הדרומית הסיק 
על תנועות אילסטאטיות בהשפעת הקרחון: היבשה, שהיתה 
עמוסה תכריך־קרח עבה, שקעה, ואחרי העלמו* של הקרה 
התחילה התרוממותו של חצי־האי הסקאנדינאווי, הנמ¬ 
שכת עד היום׳ כשם שכל התנועות האיזוסטאטיות מפגרות 
אתרי גורמיהן. האיזאנבאזים או אילבאזים של דה ג׳ 
(= קווים המחברים נקודות המורמות לגובה שווה מעל פני- 
הים) הראו, שההתרוממות גדלה כלפי המרכז של חצי־האי 
ופוחתת כלפי קצותיו(ע״ע גאואגיה, עט' 99 ). על־ידי המס¬ 
קנות שהסיק מתצפיותיו ברבדים העדינים — הווארוות 
( 6$ ׳ת 3 ׳ 5 \) — שבמידרגים ובחופים של הים והאגמים הקר- 
ח 1 ניים ( 1909 ), נעשה דה ג׳ אחד מאבותיה של הגאוכולנו־ 
לוגית (ע״ע) החדישה. הוא הבחין בצורות־קרקע אלו חילופים 
עונתיים: כל וארווה של חול מתאימה לחדשי־הקיץ, כשזדמי- 
המים משולי הקרחון המפשיר היו חזקים, וכל וארווה של 
חרסית מתאימה לשאר חדשי־השנה, כשהמים לא יכלו להוליך 
חומר גם. מנין זוג־וארוות לשנה הסתכם ב 5,000 שנה בחו¬ 
פים הקרחונים וב 7,000 שנה נוספות בווארוות החרסיתיות 
באגם המנוקז רגונדה ( 13 ) 113200 ). לפי זה העריד דה ג' אח 
זמן נסיגת הקרחונים בסקאנדינאוויה הדרומית ב 12,000 שנה 
לפני זמננו. — ב 1924 יסד דה ג׳ את המכון הגאוכרואלוגי 
בסטוקהולם, שבראשו עמד עד מותו. 

^ר^ה־דזיזירינ׳נו, קו^סט^טין - 0 <£- 63 ) 0£6 30110 ) 0005 

026300 )£ — ( 1855 , סלאוויאנקה [אוקראינה] — 

1920 , יאש [=יא 0 י]), שמו הספרותי של נתן כ״ץ, מהפכן 
ומבקר־תרבות רוסי-רומני! יהודי מומר. עוד בנערותו הצ¬ 
טרף לתנועה הניהיליסטית, גורש מן הגימנסיה בעיר-מולדתו, 
קשר קשרים עם מנהיגי התנועה המהפכנית שברוסיה, נרדף 
ע״י המשטרה, וב 1874 ברח לחדל, תחילה לרומניה ואח״כ 
לשוויץ ז בז׳נווה הקים ארגון להברחת ספרות מהפכנית 
לרוסיה דרך רומניה. ב 1875 חזר לרומניה, התחיל לעסוק 
בחקר הספרות הרומנית, אך בעיקר המשיך בפעולתו הפולי¬ 
טית בבוקארשט, ששימשה באותם הימים מרכז לפעולת 
המהפכנים הבולגאריים ומקלט למהגרים רוסיים. ב 1878 
נאסר ג , צ״י סוכני המשטרה הרוסית, הובא לרוסיה ונידון 
לגלות לאיזוד־הצפון, אולם הצליח לברוח לנורווגיה. ב 1879 
חזר לרומניה בשלישית ופיתח פעילות רבה בהסברה ותע¬ 
מולה סוציאליסטית ובביקורת ספרותית. ב 1890 השתמד ג׳ 


וקיבל את האזרחות הרומנית. ה 6 :>!) 1 ) 0 ! 061 ) 5 ("מחקרים 
ביקדתיים") שלו על משוררים רומניים הופיעו לראשונה 
ב 1890/1 וזכו מאז עד 1926 לכמה מהדורות. ג׳ הוציא 
גם כמה קבצים ספרותיים ופובליציסטיים. החשובים שבכת¬ 
ביו הסוציאליסטיים הם: 161 ־ 01 ) 15 3 3 ) 6113115 ) 013 113 קש 0 סס 0 
("התפיסה המאטריאליסטית של ההיסטוריה"), שתורגם 
לכסה לשונות; 6010£3£13 א ("הצמיתות החדשה"), שבו הוא 
מוכיח את מציאותו של שלב־ביניים בין תקופות הפאו־ 
דאליזם והקאפיטאליזם בדרום־מזרח אירופה, שבו נתקיימה 
שיטת־הייצור הפאודאלית בתנאי רכוש ומשפט קאפיטאליס־ 
טייס. — על אף מצבו הדחוק היה ג׳ מוכן לעזור לכל אדם, 
וביתו שימש מקלט לכמה מלומדים, פליטים ונרדפים. הוא 
היה ראשון הלוחמים לשיטת־בחירות דמוקראטית ברומניה 
ונמנה עם חלוצי התנועה הסוציאליסטית החדשה באירופה 
הדרומית־מזרחית. 

, 1-11 51 ) ! 515151 ' 1 1 זן .!״ 0 ־׳ .־<׳>))/ 15101-111 , £3 ־] 0 ! א 

, 11 ,? 11 /ק 10 ^ 110 ) 15121:011151 . 11111 ״>״<,) .ז 56 ת 1 ת.עו . 5 ; 1907-9 

, 11 ו! 3 מ 3 ! 4 1.0 : 1929 , 1 1*1x11 ז 1:5 \ , 41 ( 012 ) 7 , 1 ; 1927 £0 59 

, 1931 , 500311:111 60 )ז>־>ן>/ 3 

ח. ק. 21 

נראו, חםעט( — 30 ־ 01 0 ) 3010 ; —(נו׳ 1877 , בארצלונה), 
דראמאטיקן ספרדי ממוצא קאטאלאני, בעל חשיבות 
רבה לתיאטרון הספרדי של ימינו ז אחרי מלחסת־האזרתים 
עזב את ספרד כגולה פוליטי וחי היום בבואנום־אירס. 
מחזותיו החשובים הם: 030130110 60 80113$ 1.3$ ("חתונת 
קאמאצ׳ו״}, 1903 , קומדיה לירית! 113013$ שז) £0 ("בין 
להבות״), 1905 , טראגדיה! £1 000(16 ,5.131x05 ("הרוזן 
אלארקום״)׳ 1917 , טראגדיה שאובה מן הרומאנסרו, שבה 
השירה בולטת יותר מן ההיסטוריה! 611120 ־ 1 ק 0 ( £1 £1 
(״הבן הסורר״), 1918 , על המשל הידוע מן האוואנגללן! 
וביחוד 201311611 ־ 1 ? 66 ! $600 £1 , המפתח בדרך עזה ומעמי¬ 
קה את נושא הרובוטים. ג׳ נמשך ביותר אחרי הנושא "דון 
חואך (ע״ע), שעליו חיבר שני מחזות: 66 130 !; 00 <£ 
1113113 ) 03 (״דון חואן מקאריליאנה״), 1913 ו ־ 13601 ) 80 £1 
13 ) £0 $6 סס 00 *> (״הלץ שאינו מתלוצץ״), 1930 . 

הנושאים המשמשים מקור השראה לג' הם תמיד בעלי 
אמיתיות ודמויותיו הן בעלות נפש עמוקה ותחושות אלסנ־ 
טאריות. כל יצירותיו ספוגות עמקות רוחנית ורוח-שירהז 
גישתו היא תמיד מ 1 ךרגית ומקורית ביותר, בספרד נשאר ג׳ 
משורר ליחידי־סגולה, אבל יצירותיו זכו לתהילה מחוץ 
לספרד. "פיגמללך ועוד מחזות שלו הוצגו בהצלחה בפאריס, 
ברלין, פראג ונירלרק. 

,(/י], 01 , 3006 ) 7 10 ) 0355011, 1* 1(1(5211: 11( /. 0. (^61X1116 ( 

. 1923 

נראו בעדן (ס 66 ס 30£6 ) 0 ; צרם׳ גרי לן [ 1500$ ) 0 ]; רטו־ 
רומאנית 150£00 ז 0 ), קאנטל בשויץ (ע״ע). ג׳ 

תופסת את החלק הדרומי־מזרחי של המדינה % היא הגדולה 
שבקאנטונים, אך מחמת תנאיה הגאוגראפיים מעוטת אוכ¬ 
לוסין: 7,113 קמ״ר, 137,000 תושבים ( 1950 ). הקאנטון כולו 
הרים, מטורי האלפים (ע״ע) הגלארניים והרטיים ומקבוצת 
גוטהרד (ע״ע), והוא מבותר גאיות, שבהם זורמים יובליהם 
של הרינוס (ע״ע) העילי והאין (ע״ע). חלק מן ההרים 
מכוסים קרחונים. העמקים הפנימיים הם מן הגבוהים באל¬ 
פים! הבפר יוף ( 0£ ; י ■ 2,132 מ , ) הוא הישוב הקבוע הגבוה 




189 


גראובינדן — גראון, קרל המדיף 


190 



נווי בעסק־אננדין (נראולעד!) 


ביותר באירופה המרכזית. האקלים אינו אחיד בחלקים 
השונים של ג׳, בהתאם להבדלי הגובה ולכיוון הגאיות! 
באנגדין (ע״ע) נמשך החורף כד חדשים, ואילו בעמק- 
הרינוס של כור׳ המחומם ע״י רוח הפן (ע״ע), האקלים עדין 
ונוח. גבול־היער מתרומם עד לגובה של 2,200 מ/ גבול־ 
השלג נמצא בגובה של 3,000 מ/ — ג׳ היא איזור חקלאי. 
בהתאם לתנאים הפיסיים עיקרה של החקלאות הוא גידול 
בקר, שמודדות ההרים משמשים לו מרעה אידיאלי. בעמקים 
מגדלים תירס, אגוזי־אדמה, גפנים ועצי־פרי. ענפים כלכליים 
חשובים הם התיירות והמלונאות, שהתפתחו בג׳ בגלל 
יפי־הנוף, התנאים האקלימיים ומציאותם של מעיינות־מרפא. 
מקומות מרפא ונופש בעלי שם בינלאומי ומרכזי הספורט 
האלפיני הם סאנקט־מוריץ, דאווס, ארוזה, פונטרזינה ואח¬ 
רים, שבתי־המלון ובתי־השעשועים המפוארים שלהם, 
המושכים רבבות אורחים בכל שנה, מתבלטים בין הכפרים 
ההרריים הצנועים. 

האוכלוסיה של הקאנטון מעורבת ביותר מבחינה אתנית: 

כ 55% הם דוברי־גרמניח, כ 30% דוברי רטו־רומאנית (רו־ 
מנץ׳ או לאדינו), כ 15% דוברי-איטלקית. כל 3 הלשונות 
הן שוות־זכויות בקאנטון, וב 1938 הוכרה הרטו־רומאנית 
כלשון רשמית רביעית של שוויץ. האוכלוסיד, מתחלקת כמעט 
שווה בשווה בין קאתולים ובין פרוטסטאנטים רפורמיים. 

עיר־הבירה של ג׳ היא כור (•!! 011 ), כ 19,000 תושבים 
( 1950 ), רובם דוברי־גרמנית. 

היסטוריה. ג׳ היתה מאוכלסת בתקופה העתיקה 
ר ט ים. בשנת 15 לפסה״נ בכבשה ע״י הרומאים והי תה 
חלק מן הפרובינציה רטיה. האוכלומיה קיבלה את הלשון 
והתרבות הרומית. מן המאה ה 6 השתייכה ג׳ למלבות- 
הפראנקים ומן הפילוג ב 843 — למלכות הפראנקית־מזרחית, 
שהפכה אח״כ לקיסרות הגרמנית. במסגרתה היתה ג׳ מעין 


מדינה כנסייתית־פאודאלית בראשות ההגמון מכור (מכאן 
שמה כור־רטיה). בימי־הביניים חלה הגירה של מתיישבים 
גרמנים מן הצפון והמערב לג׳, ששינתה את הרכבו האתני 
של הישוב ואת לשונם של רוב תושביו. במאות ה 14 — 15 
התארגנו הכפריים והעירונים (תושבי כור) ל 3 "בריתות" 
להגנת זכויותיהם נגד הפאודאלים, וביחוד נגד הדוכסים 
האוסטריים. ב 1497/98 כרתו 3 ה״בריתות" ברית עם הקאנ¬ 
טונים של ברית־השבועד, השורצית, וב 1524 התארגנו שלשתן 
למבנה מדיני פדראטיווי אחד — ג׳. במאות ה 16 — 17 היתד. 
ג׳ — כאיזור־מעבר בין אירופה המרכזית ובין איטליה — 
סלע־מחלוקת בין ההאבסבורגים האוסטריים והספרדיים מצד 
אחד ובין צרפת וויניציאה מצד שני. בארץ הקטנה גברו 
השפעות־חוץ, ומפלגות של חסידי־האבסבורג וחסידי-צרפת 
לחמו זו בזו במשך דורות, וכן התנהל מאבק מתמיד כין 
הקאתולים ובין הפדוטסטאנטים. גיבורה הלאומי של ג׳ הוא 
גאורג(יירג) ינאסש( 11 :> 31$ ! 1 ש ן [£•!!)[] .ס), שהצליח להציל 
את עצמאותה של הארץ בתקופת מלחמת 30 השנה. ג׳ שמרה 
על חוקתה ומשטרה מיה״ב עד המהפכה הצרפתית. ב 1798 
סופחה לרפובליקה ההלווטית, וב 1803 התארגנה כקאנטון 
במסגרת הברית השוויצית. ב 1814 נותק ממנה חלקה הדרומי 
(עמק הארה), שסופה ללומברדיה. רק ב 1854 נתקבלה בג׳ 
חוקה דמוקראטית חדישה, הדומה לחוקות של רוב הקאנטו¬ 

נים השוויציים האחרים. החוקה תוקנה ב 1890 . 

,* 1920 , 01 ק 41 . 611 ^ £011/6 . 4 ! 011 ■ 461 /ו£ י ! 11 ! 1911 ־ 1 ! 1 ג( 01 ז!רד . 0 
- 3 161 ו 1 דז 1 ;ז 1 ]- 61 ץ 40 ) .£ , 1945 , 6 !*־ 61£6/6311 מ 4 מ 811 , 1 ) 161 ? ? 
- 6 זי}$ . 4 , .( ; 1947-49 , 4 ־>>ו£מ 46 מ>!) 11 /} ■׳ 6 מ 14 זא 8 , 61161 ? .? 

. 18 מ׳ 1 8111146 0161 • 40 16316 ^־>! £6 ! 111 /! £1 ,ץממ 6 ן . 161-8 ) 6 

. 1951 ,.!(■ 0/11 ( 

פ. 

$ראון, קך־ל העריך —״! 110131 :> 1 ־ו״״ 1-1 1 ז 3 ^ —( 1703 — 
1759 ), קומפוזיטור גרמני. למד בדרזדן קומפוזי¬ 
ציה, פסנתר וזמרה, והיה זמן־מה זמר־אופרה. ב 1740 מינה 

זי 




191 


ניאון, קרל דזינריד — גרבה, כריסטיאן דיטריו 


192 


אותו פרידריך הגדול למנצח ראשי בברלין והטיל עליו 
הקמת איפרה בעיר זו. כקומפוזיטור היה ג , פעיל בחיבור 
של אופרות ושל מוסיקה דתית רבת־סמדים. יצירותיו הדתיות 
זכו בשעתן לפירסום עצום ובוצעו בכל מקום > היום נזכרים 
לפעמים דק ה״מעוסס ס! , 1 והקאנטאטה "מות ישו' שלו. 
30 האופרות — רובן על נושאים היסטוריים — והיצירות 
־;אינסטרומנטאליות של ג' נשכחו. 

זי 

^רב (אקז^ה [ 3 מ! 026 ש], מיוו׳ל 86 ;ו*$, רותח, מתפרץ), מחלת־ 
עור מן הנפוצות ביותר, פריחה דלקתית בשכבה 
■החיצונית של העור. מבחינת תופעותיו הג׳ רב־גוני ביותר: 
יש צורות חריפות וצורות כרוניות, צורות מרטיבות וצורות 
יבשות׳ וכר. בדרך־כלל הפריחה נפתחת באדמימות מאכלת 
באחד המקומות על פני העור? היא מצויה ביותר בפנים או 
בידיים, ז. א. בחלקי־הגוף המגולים. הדלקת גוברת, העוד 
מתנפח במקצת, מתהוות גבשושיות אדומות קטנות ומאכ¬ 
לות או בועיות קטנות. פעמים הנחל שבכועיות מתרבה, 
והן מתפקעות, וכך מתהווה שטחיעור מרטיב; פעמים הנוזל 
היוצא נקרש, מתייבש ונעשה גלדים־גלדים, המכסים את 
פגי המקומות הנגועים. לאחרונה המחלה חולפת ואינה מש¬ 
אירה אחריה שום סימנים בעור. אין קביעות בהשתלשלות 
המחלה: פעמים היא עומדת או פוסקת באחד השלבים, אם 
מאליה או מחמת טיפול 1 פעמים היא קצרה ופעמים ממושכת. 
היא מצדה בכל גיל ובכל מין, אינה מידבקת, נוטה לחזרות 
ולכרוניות, ושונות הן תגובותיה לגבי הטיפול. — לפגים 
שדר בדרמאטו׳לוגיה בילבול בהבנת מהותו של הג/ ונגעי- 
עוד רבים שסיבתם לא נודעה נמנו עם הג , . עם הרחבת 
ידיעותינו — ביחוד בהכרת חלקם של חידקים ופטריות 
בגרימת מחלות ובהבנת התגובות שהגוף והעור מגיבים מתוך 
רגישות־יתר על חמרים כימיים שונים, חרופות ותכשירי־ 
התעשיה — נתרבו הנגעים שהוחדרו מצד מהותם והופרדו 
מכלל הד. היום הולכת ומתגבשת הדעה, שחג׳ היא הופעה 
חולנית אחת שגורמיה מרובים: דלקת-עור מיוחדת, המהווה 
תגובה אחידה מצד העור על גורמים שונים, מהם חיצוניים 
ומהם פנימיים. עם החיצוניים נמנים כל מיני גירויים פיסי¬ 
קאליים, כימיים וטפיליים שבסביבה. צד מיוחד ביצירת הג׳ 
להשפעות שבמלאכה, וכאן מקור מיני־הג׳ המקצועיים: 
בצבעים(צבעים, לכות׳ טרפנטין); בפועלי־בניין(מלט, אבק- 
סיד}! בגלוואנוטכנאים (חלקיקי־מתכת)! בנגרים (אבקת- 
עץ) ן בעובדים בעיטרן; בטותנים ואופים (אבק־קמח)! 
ברופאים ורופאי־שיניים (חמרי־חיטוי)! בפועלי־טבק; בצל¬ 
מים (חמרי־פיתוח); בגננים וחקלאים (זבלים, אבקת־פרחים, 
ביחוד זו של בכור־אביב). אבל לא כל איש שהמזי¬ 
קים החיצוניים פוגעים בו עלול להנגע בג׳? ערד חשוב 



נרב נועיתי־נ?די ■ 8 ? חיר <ע 5 רקע סמועי) 



נודע כאן לגוף עצמו: למבנהו ולטבע־עורו. מכאן שקיים 
קשר בין ג׳ ובין אלרגיה (ע״ע). עם גורמי־הג׳ הפנימיים 
נפנים: רגישות־יתר כלפי מזונות מסויימים; מחלות דרכי־ 
העיכול, הכבד והכליות? הפרעות הורמונאליות — סטיות 
בפעולת בלוטת־התרים, מחלת־הסוכר, תהליך הקמילות 
בנשים. לפעמים הג׳ 
ערם ע״י זיהום מוק¬ 
די — מציאותם סל 
מרכזי־זיהום סמויים 
בשיניים, בשקדים וב¬ 
איברים אחרים.—בהת¬ 
אם לריבוי הסיבות, 
הריפד לפעמים מסובך 
ודורש שיקול-דעת מרד 
בה. מצד אחד צריך 
הוא להיות מכוון כנגד 
דלקת־העור כשלעצמה; 
למטרה זו משמשים 
תחבשות רטובות׳ מש־ 
חותוכד/הקרנח־רנטגן 
במקרים כרוניים׳ תכ¬ 
שירים אנטי-היסטאסי- 
ניים כנגד האיכול. מצד 
שני על הריפוי לסלק ניב קםט־המרפק 

את אבות הגורמים, בין 

אם הם נמצאים בסביבה, או נקלטים במזון, או שוכנים 
במוקדים מסוייסים בגוף. אולם יש גם לחשוף את המסיבות 
המכשירות הפנימיות ולבטלן; לשם כך דרושה לפעמים 


דסנסיביליזציה בדומה לסקרי-אלרגיה, לפעמים דרוש טיפול 
דיאטטי או שיגוי־אקלים וכו׳. 

א. דו. 


גלבה, כוי?ז?י#ן ד?זךיןי -ל 3 ז 0 ו 1 :> 1 ז 1£1 ( 01115113111 

* 1 — ( 1801 , דטמולד — 1836 , שם), דראמאטיקן 
גרמני. ג׳ למד משפטים בליפציג וברלין; אחדי ניסיון להיות 
שחקךבימה בדרזדן, שנכשל 
על אף עזרתו הכנה של טיק 
(ע״ע), גמר ג׳ את חוק־לימו־ 
דיו והשתקע בדטמולד כעו״ד. 
ב 1827 נתמנה למשרה בשירות 
המשפטי הצבאי. מ 1829 החל 
להתמסר לשיכרות מתוך יאוש 
מחייו צרי-האופק ומתוך אי־ 
סיפוק בעבודתו המקצועית. 
נישואיו הבלתי־מוצלחים עם 
אשה גדולה ממנו בשנים הוסי¬ 
פו על ירידתו המוסרית והפי¬ 
סית. ב 1834 עזב את משרתו 
ואת ביתו. לאחר שנתיים של נדודים, שבהן נעזר ע״י ידידו 
ומדל שלו קטמביל( 11 * 1111 ;>״:>£) בפראנקפורט וע״י אימרמן 
(ע״ע) בדיסלדורף, שנתן לו משרת דראמאטורג ומבקר 
תיאטרוני, חזר ג׳ לעיר-מולדתו שבור ורצוץ ומת שם כעבור 
זמן קצר. 

ג׳ היה אישיות רבת-ניגודים, שבה נפגשו עדינות 


0 : ־ * $0$ 

"י■ 




גר. ר. גראביו 



גיבח, פדיסבויאן דימריד—ג׳רגח 


194 


193 

ורגישות־יתר בגסות, וחולשה ורגש־נחיתות — בשגעון- 
גדלות וציניזם. יכלתו האמנותית אינה עולה בד בבד עם 
המעוף האדיר של המגמות והכוונות שביצירתו; גתה כינה 
אותו "שיקספיר פרוע". מפעלו הדראמתי משקף את אפיו* 
השסוע ואת חייו הפרועים. ג׳ היה אמן בעיצוב תמונות 
המוניות, ידע לאפיו את גיבוריו בצורה בולטת והיה גם בעל 
הומור עוקצני. אך חסר היה לו הכשרון לחבר את הסצנות 
הבודדות ליצירה מושלמת אחת; לכן לא היתה ליצירותיו 
הצלחה על הבימה. מחזהו הראשון, "תיאודור דוכס גוטלנד", 
שהתחיל לחברו בהיותו תלמיד, מלא תיאורי־זוועות י דמיו¬ 
ניים. הקומדיה "בדיחה׳ סאטירה, אירוניה ומובנו העמוק" 

(" 161111108 ) 86 161666 } 1 ) 110 01116 ־ 11 , 166 ) 83 , 5011612 ") היא 

בחינת לעג שנון להווי ולמאורעות של זמנו מתור אוירה 
של הוללות ושיכרות. הדראמות שלו מתולדות ההוהנשטאו־ 
פים (״פרידריך ברבריסה״, "העריך ¥1 ״) הן נסיונות ליצירת 
דראמה היססורית־לאומית גרמנית בעקבות דראמות־המלכים 
של שיקספיר. "נאפוליון או מאת הימים" ו״חניבעל" מעלים 
את הטראגיות שבבדידותו של היחיד הגאוני, שהוא חסר־ 
אונים לעומת הכוחות ההיסטוריים הגלמיים. מחזהו האחרון 
של ג׳, "קרב־הרמאן" (:ז 5501113611 סס 3 תזז 6 ן 1 ), הוא שרשרת 
של תיאורי־גוף' ותיאורי־קרב ריאליסטיים. ב״דון־הואן 
ופאוסט" עשה ג׳ את הניסיון הנועז להפגיש יחד את שגי 
הטיפוסים, המסמלים את התאווה לחיים ואת התשוקה להכרה 
ולחכמה. 

על אף כשלונו של ג׳, הן כאישיות והן כדראמאטיקן, 
מהווה מפעלו — יחד עם זה של ביכנר (ע״ע) — מהפכה 
ביצירה הדראמתית הגרמנית, מעבד מן הקלאסיקה והרו¬ 
מאנטיקה לחפיסה חדשה של מציאות האדם, ללא אשליות 
וללא ריכוך. ע״י זה הפך ג׳ לסולל־דרך לאמנות דראמתית 
ריאליסטית בתוכן ובצורה. 

אישיותו וגודלו הטראגיים של ג׳ תוארו בדראמות ע״י 
פרכך פון שטינוואנד, גוסטו בנדיבס והאנס יוסט, וברומא־ 
נים ע״י וילהלם קונצה ופאול פרידריך, שערך גם את הטובה 
שבין הוצאות מחזותיו של ג׳ ( 4 כרכים, 1923 ). 

- 0131111, 61x1110x361)1x11, 1843; 61 . ?10011, 0 1 51x1 ־ 1010101 .א 
, € , 1101011 1%x/|<111 1 X 111 X 1 011/111111%, 1936; (6 11x1 י ס 
1 !^ 713%0 )\/ 1 ! 1¥1050, 0. < 1 x 111 סס׳ג , 8 , )) 1939 , 1 ( 0x1x111x14 
* 1952 , 0x1118% 611 ¥1x66x1 מסע 

0 . ט. 

3 ׳חיה (גרבא, ^-י), אי תוניסי בקצה מפרץ־קאבס של 
הסיוט הקטן, ממיר לחוף הדדומי׳מזרחי של תוניסיה; 

510 קמ״ר, 59,006 תושבים ( 1946 ). בביש צר על סוללה, 
החוצה את חמים הרדודים׳ מחבר היום את האי ליבשת. אין 
באי נתלים ומעינות, אולם ההשקאה במי־בורות ואקלימו 
חנות עשו אותו לאיזור פורה ביותר: כולו מעובד ומכוסה 
מסעי עצי־פרי — זיתים, תמרים, תאנים, גפנים. התושבים 
הם חקלאים, אומנים — ביהוד אורגי צמר ומשי וקדרים 
מהוללים — ורוכלים. כ 90% מן האוכלוסיה הם ברברים, 
המשתייכים לכת האיסלאמית המינית של החוארג׳ (ע״ע); 
הם שמרו על כמה מנהגים ונימוסים משלהם, מורשת עמים 



ביהב־ג .ל־נריבד,' ננ׳רמז 

קדומים וכיתות דתיות עתיקות. שאר התושבים — כ 4,000 
יהודים וכ 1,000 אירופים (צרפתים ובני־מאלטה). 

ג׳ היא, כנראה, אי־הלוסופאגים ההומרי (אודיסיאה גו, 

84 ; 1 וגג, 311 ). הפיניקים מייסדי קרת־חדשת משלו בה, 
והיא שימשה להם מחסן לסחרם ומרכז לתעשייתם. היא 
נזכרת ע״י ההיסטוריונים היוונים והרומאים החל במאה ה 4 
לפסה״ב בשם ^מ 16 < 1 או 3 לז! 0 . הסופרים העתיקים מזכירים 
שמות ישובים באי, בעלי צליל עברי־כנעני מובהק. אחרי 
התקופה הסונית היתה ג , תחת שלטונם של הרומאים, הוואב־ 
דאלים דהביזאגטים; ב 665 נכבשה ע״י הערבים. מן המאה ה 12 
עד ה 16 התנהל מאבק על ג' בין המוסלמים באפריקה הצפר 
נית ובין הנוצרים שבחופים הצפוניים של הים־התיבון 
(נ 1 רמאנים, אראגונים), ששאפו להפוך את האי לקרש־קפיצה 
למסעות־כיבושים באפריקה. ב 1238 הקימו הספרדים מצודה 
בג׳ והחזיקו בה חיל־מצב. ב 1560 הושמדו הספרדים בג' 
ע״י שודדי-הים הצפון־אפדיקבים, שלחמו בשירות השולטאן 
התורכי. 

הישוב היהודי בג׳ הוא עתיק-יומין ומצטיין בבמה 
תכונות מיוחדות. הוא נחלק ל 2 קהילות: 1 ) בהארה אל־ 
כבירה, סמוך לנמלו הדרומי של האי, קהילה של ישראלים, 
שלפי מסורת אגדית הם צאצאי חבורה מבני־זבולון, שהגיעה 
לאי באניות בימי שלמה: 2 ) בחארה אל־זגירה כפר בפנים־ 
האי, קהילה שכולה כהנים, המייחסים את עצמם לפליטים 
מחורבן הבית ממשמרת ידעיה, שלפי האגדה הביאו עמם 
דלת מדלתות בית־המקדש והניחוה לפני בית־הכנסת בג׳. 
בית־כנסת זה מוחזק מקום קדוש ליהודי בדבריה, שבאים 
אליו ממרחקים להתפלל׳ ובל״ג בעומר עורכים בו "זיארה" 
המונית בדומה להילולא דרשב״י במירון. יהודים ומוסלמים 
נשבעים עד היום בשמו של ביהכ״נ — "ל־גריבה" (הזרה, 
המופלאה). מבחינה היסטורית ודאית מציאותן של קהילות 
מישראל בג׳ מלפני 1,000 שנה לפחות. בין השאר נשתמרו 
שרידים ממגילת־יוחסין של הכהנים, המונה 35 דורות מימינו 
עד "פנחס הכהן הזקן הבא מן הגולה-(לא פורש מאיזו גולה 
ומתי). בכתבי הגניזה בקאהיר מן המאות ה 10 — 11 נזכרים 
יהודים מג׳! הם נרדפו במאה ה 12 ע״י ה״מייחדים", אך 
הישוב באי לא נפסק. באיגרת המיוחסת לרמב״ם (תשובות 


195 


ג׳ רבד? — גרבסקי, ולדיסלו 


196 


הרמב״ם, ליפסיה, מ׳) נאמר, שיהודי ג' נוהגים בכמה מדיני־ 
ישראל כקראים. ומנהגים אלה נשארו בידם עד ימינו גם 
לאהד שגזרו הרבנים איסורים נגדם. בין יהודי ג׳ וידיודי 
היבשת הסמוכה קיימים מאז ועד היום ניגודים מסויימים. 
מנהגים ונוסחאות־תפילה מיוחדים הרווחים באי מסייעים 
לדעה בדבר קדמות הקהילות היהודיות בג׳. בראשית המאה 
ה 18 בא לשבת בעיר־הכהנים שבג׳ החכם התורני ד׳ אהרן 
פרץ ממארוקו, והוא יסד בה ישיבה ועשאה למרכז של תורה. 
ב 200 השנים האחרונות רבו חכמים וסופרים בג׳, ביניהם 
ר׳ שאול הכהן, בעל "לחם ביכורים", והשפעת רבניה וחכמיה 
ניכרה גם בקהילות היבשת, שבהן יושבים רבים מיוצאי 
האי׳ הממשיכים לנהוג ע״פ נוסח ג׳ ומנהגיה (ר׳ ם׳ ברית 
כהונה לחרב משה הכהן [תש״א)). בראשית המאה ה 20 
הכריזו רבני ג׳ חרם על בי״ס מטעם כי״ח שנפתח באיו 
אעפ״ב מתקיים בי״ם בחארה אל־זגירה. באי קיימים שני בתי- 
דפוס עבריים, שהוציאו מ 1928 יאילד יותר מ 300 ספרים, 
ספרי רומ״ל ופירושים וחידושים תורניים ממחברים מקומים. 
בדור האחרון התפתחה בג' תנועה ציונית, שהוציאה גם 
כתב־עת עבדי בשם "שפתנו", ובשנים האחרונות ירחון בשם 
"המבשר". 

במפקד 1931 נמצאו בשני הכפרים היהודיים 4,100 נפש. 
ביניהם נמנו כ 430 סוחרים, חנוונים ורוכלים, כ 390 בעלי- 
מלאכה (צורפים, נפחים, צבעים, נגרים, פחחים. עושי יין 
ויי״ש), כסס פועלים שכירים, כ 60 סופרי־סת״ם, רבנים, 
מלמדים וכלי-ק ודש. ב 1943 סיכנו הנאצים, שבאו מלוב, את 
קיומן של קהילות ג׳, ורק בכופר-נפש של 45 ק״ג זהב 
פדו היהודים את נפשם ביום שקדם לנחיתת צבאות בעלי- 
הבריח. — אחרי הקמת מדיגת-ישראל עלו כ 1,500 נפש 
מיהודי ג' יחד עם חכמיהם לישראל והקימו בה מספר ישו¬ 
בים חקלאיים. באמצע 1955 עוד נשארו בג׳ כ 2400 יהודים. 

נ. סלושץ, הכהנים אשר בג׳, תרס״ד! ! 7 '101x1 .׳;^ 510 .א 

. 1927 מ* 

נ. 0 . 

נרבו, נרמה — 0 לז 03 בז״ס — (נו׳ 1903 , שטיקהולם), 
שחקנית ראינוע וקולנוע שוודית־אמריקנית. שמה 
המקורי של ג׳: גרטה גוסטפסון. בנערותה היתה עובדת 
במספרה, אח״כ למדה באקאדמיה הממלכתית לאמנות דרא- 
מתית. ב 1924 נבחרה לשחק את התפקיד הראשי בסרט 
"גסטה ברלינג", שבו זכתה להצלחה גדולה. אחרי הופעתה 
בסרט הגרמני ״הרחוב ללא חדווה״ הוזמנה להוליווד( 1925 ). 
עד 1941 שיחקה ג׳ 
שם תפקידים ראשיים 
ב 26 סרטים, ביניהם: 
"מחול־המוות של הא¬ 
הבה", "הזרם", "בשר־ 
שטנים", "האשה 
המיסתורית"׳ "האשה 
האלוהית", "מאטה 
הארי"׳ "כפי שאתם 
רוצים בי", "גראנד- 
הוטל", "המלכה כרים- 
טיאנה*, "אנה קאר־ 
נינה", "גברת הקא- 
מליות״, ״נינוצ׳קה״ - 
שאחדים מהם מבוס¬ 


סים על יצירות של מחברים מפורסמים: טולסטוי,סלמה לגדלו*, 
פיראנדלו, או׳ניל׳ סומרסס מואם. אחדי הסרט "האשה הדו־ 
פרצופיה״( 1941 ) לא הוסיפה ג׳ להופיע על הבד. — תחילה 
הציגה ג׳ דמויות של נשים שטניות, מגרות ומפתות! אח״כ 
החלה לגלם דמויות של נשים בעלות נפשיות עמוקה ועדינה, 
נושאות ערגה וסבל. סרטיה נחשבים כהשגי־שיא של אמנות־ 
הסרט משום משחקה ויופיה המיוחדים של ג׳. — ג׳ לא 
השתרשה בהוליווד ולא הסתגלה לחייה, במשן* כל שנות 
הצלחתה נשארה אצילה וצנועה בנפשה, ביישנית ופקפקבית, 
מכונסת בתוך עצמה, ביקרתית כלפי העיר האמנותי של 
סרסיה וביחור כלפי משחקה היא. — אחרי פרישתה מן 
הסרט נמנעה מכל השתתפות בחיים החברתיים ומכל הופעה 
פומבית. 

. 1955 ^ 1 ־ 8310131 .{ ; 1930 , 0 0 , גג > 3 ת € 0 ־ ז \ 4 . 0 

ג. ק. גר. 

נחיזרג, אךניי — £ז 0 נ 1 ז 03 — ( 1851 — 1924 ), מחבר 

ומשורר נורווגי. ג׳ היה בן איכר פייטיסטי! סביבת 
ילדותו — שהיתה ספוגה אדיקות דתית והרגשת פחד מפני 
החסא ומפני עוגש־גיהינום — הסביעה בו את חותמה, וכל 
ימיו נאבק על שלמות נפשו. הרומאן הראשון שלו 
ז 3 ( 1 (ח 6 זנז? (״כופר״ 1881 ) מתאר את לבטיו של צעיר 
בספקות באמונה. אח״כ עבר ג׳ לנאטיראליזם וחיבר רומאנים 
על חיי זמנו ברוח זו: - 31 זת^טז 3 ^ת 80 ("סטודנסים בני־ 
איכרים״, 1883 ), על קשייהם של בני־כפר המשתדלים להש¬ 
תרש בעיר! :! 11 ס£ת 0 ב^ (״גברים״, 1886 ), שבו הוא מתפלמס 
עם ביךנסון (ע״ע) על המוסר המיני, ושרכש לג׳ שם של 
מפיץ' תורת־הפקרות. סמור ל 1890 עבר על ג׳ משבר רוחני, 
שהחזירו לנצרות ובא לידי ביטוי ברומאן 1 ) 42611 << שזזשבז'! 
("אנשים עייפים"). ביצירותיו הבאות חזר ג' לנוף ולאוירה 
הרוחנית והנפשית של מולדתו, שלהם הקדיש בין השאר 
את הרומאן 611 •!? (״שלום״, 1892 ), את המחזה ח 6 ז 3 ז 826 
(״המוןה״, 1896 ) ואת השירה(״הלילית״, 1895 ), 
הנחשבת לגדולה שביצירותיו. לעת זקנתו עסק בעיקר 
בחיבור יצירות דתיות ובתרגומים פיוטיים! בין השאר תירגם 
את האודיסיאה לנורווגית. 

ג׳ נחשב לגדול המחברים המשתמשים בנורווגית החד¬ 
שה — ״שפת-הארץ״ העממית־כפרית —, שהועמדה על־ידי 
החוגים הלאומיים מול הנורווגית העירונית — "שפת- 
המדינה", המושפעת מן הדנית (וע״ע נורוגיה, לשון). 

, ת 550 תש * ז 10 ג .[ ; 1914 . 12 ז 111 >!!) 1 !!< 131 מ £ , 0 . 4 , 1,16 .£ 
, 1-111 , 1 ו^ו&״>ו< £ 0 ץ 0. X 

.( 195 ,.ת . 3 . 4 ! , 08 ( 010,01 

נן 3 ךט, ע״ע םילן?זמר. 
ברבת, ע״ע גרדת. 

גדג, פךנן — 11 § 6 ז 0 1 >ו 21 ות£? — (נר 1873 , פאריס), 

משורר לירי צרפתי ממוצא יהודי. שירתו היא 
שירת הכאב והאושר הצנועים, הבאה מלב רגיש. קבצי 
שיריו: 6 :> 1 60£30 36 00 * 1431 1.3 (״בית הילדות״, 1897 ) 1 
6 ז/ווז\ 116 003016 1x1 (״יפי החיים״, 1900 ); 165 ז 013 1x5 
001031065 (״מאורי האדם״, 1904 ) 1 * 0110016 165 ) ־ £01 
(״זהב הרגעים״, 1905 ); 6 !׳\ 4613 ■! 000160 ("גון החיים", 
1923 ) 1 זסססס 30 6 ־ 31011 > 1x1 (״תהילת הלב״, 1932 ); 86 ^ע 1 
ז 0 3 (״תור-הזהב״, 1945 ). חיבר גם מחזות אחדים בחרוזים, 
שזכו להצגה ולהצלחה, ביחוד 06 (] 3 תס״ 1 (״נצחוך, 1919 ). 

ג׳ יסד אסכולה, שכינה ״הומניזם״ ( 1902 ), ושלא היה לה 
הד בציבור, מאחר שדרכו — אופטימיותו העקרונית ובחירתו 
בצורה שקולה בשירה לפי מיטב התורות הקלאסיות — נגדה 
את כיוונן של השירה והספרות בנות־זמבו. ג׳ עסק במחקר 
וביקורת של השירה ( 6 * 30931 !£ 16 * 06 (] 13 36 311 ז!ז 0 ק 
[תמונת השירה הצרפתית), 1 — 11 : משניה עד ורלן, מרמבו 
עד ואלדי, 1939-1936 ); בביקרתו בולמת הערצתו לו. הוגו 
(ע״ע), שעליו חיבר שני ספרים ( 1904 , 1933 ) 1 הראשון מהם 
מכיל את המאביפסט של אסכולת־ההומאניזם. מסות-ביקורת 
מלוטשות של ג׳ קובצו בספר 00036 ! 30 1.61401 ("דבר־ 


העולם״, 1949 ). — ב 1953 , בגיל 80 , נבחר ג׳ לאקאדמיה 
הצרפתית. 

י 1 941 ^^ 074 ^ 014 ^ 5 ^ 0 ? , 6311131111 ״! ״? - זט ׳\ 60 

; 1937 ח 90 /־> . 0 , 11011 ־ 1 ( 1 ;^ 1929 , 272-285 

. 16 * 19 ,*היס^ס 771 , 0 .יי/ , 3$ ז€נ 1£1 ? 

{[*גאי, ארתור— שט 10 ־ 1 \ן ץ 26 ־ 301 > —( 1818 — 1916 ), איש* 
צבא ומנהיג לאומי הונגארי. מ 1837 עד 1845 שירת 
ג׳ בחיל־המשמר בווינה ולמד כימיה באוניברסיטה. עם פרזי* 
מהפכת 1848 הציע ג' 
אתשידותו לממשלת- 
הונגאריה. הוא מילא 
תפקידים צבאיים שר 
נים, עד שנתמנה למ¬ 
פקד עליון של הכוחות 
ההונגאריים. בקרבות 
של אביב 1849 נחל 
ניצחון על הכוחות 
האוסטריים, ובמאי 
שיחרר את עיר־הבי־ 
רה בודה. בממשלה 
הרפובליקנית של קר 
שוט (ע״ע) נתמנה ג׳ 
למיניסטר - המלחמה, 
בהוסיפו לשמש מם־ 
קד״הצבא. אולם בינו 
ובין קושוט היו ניגר 
דים על רקע מדיני וצבאי: ג׳ הדגיש את אופיר, הקונסטי¬ 
טוציוני של ההיאבקות הלאומית וכן התבגד לאורייג־ 
טאציה הפולנית של קושוס. כשד,תפטר קושוט ב 11 לאוגוסט 
1849 מתפקידו כעוצר, נתמנה ג׳ לגנראליסימו ולדיקטא־ 
טור! אולם לאחר יומיים נכנע עם שרידי הצבא ההונגארי, 
שהובס על־יד וילגוש, למפקד הצבא הרוסי. ג' הוסגר לאוס־ 
טרים, אך בעקבות התערבותו של הצאר הושאר בחיים 
ורק הוחזק כשבוי בקלאגנפורט, בעוד שרבים מראשי- 
המהפכה, וביניהם 13 גנראלים שנשבו יתד עמו, הוצאו 
להורג. עובדה זו עוררה נגדו את דעת־הקהל ההונגארית, 
שהאשימה אוחו בבגידה. ג׳ כתב כמה חיבורים להצדקתו 
(״חיי ופעולתי בהונגריה ב 1848 — 1849 ״ [״ 6 ( 1.61 14610 
1849 — 1848 ,ה־ 31 § 110 ת! 60 ; 1 :ו 1 ^\' .ס], 1852 , ועוד). אחרי 
שהושג ההסכם בין אוסטריה והונגאריה ב 1867 , שוחרר ג׳ 
ממעצרו, חזר להונגאריה ופעל שם כמהנדס. הוא האריך 
ימים, אך פרש לגמרי מהחיים הציבוריים. 

, 1850 , 166 ״^ עמא . 7 ) 0 ' 01 ..ס ,חתס!? . 0 . 11 

,'( 00156 .; 5 ; 1853 מן 014 ?! 7 >מ 0 1 (^ 1 *' 0 ,עזשמוא 

, 1930 , 4 . 6 , 80 ״? 8 , 1916 , 1-11 ,. 0 . 4 

נ. ק ג. 

גחנואה אנך' <אבא) — 6 -! 01 ^ז 0 ״ 1460 ( 6 נ 1 < 31 י 1 ) — 

( 2750 — 1831 ), כומר קאתולי מפעילי המהפכה 
הצרפתית. ג׳ היה בן למשפחת־איכרים עניה, נתחנך בבית- 
ספר של הישועים לכהונה בכנסיה והיה לכומר כפרי בלורן. 
אהבת־בריות ורות ליבראלית ציינו את פעולתו מראשית 
דרכו הציבורית. ב 1789 , ערב המהפכה, יצאה לאור מסתו 
״על קימומם הפיסי, המוסרי והפוליטי של היהודים״ ( 31 * £5 

368 06 ]) 11 ! 01 ק 61 316 ־ 0301 , 6 ס]) 51 ץ 0 ק 6061,0100 ^ 6 ־ 1 13 * 501 
5 ) 01 [). בחיבור זה, וכן בשאר פעולותיו לטובת היהודים. 



א גרנאי 




203 


גרגוריוס 


204 


תעודה השובה לתולדות התקופה. ג׳ פעל גם כפייטן של 
הימנוני־הכנסיה ועסק גם בנוסח התפילה, אך קשה להגדיר 
את תחומי פעולתו זו, וכן אין לברר את אמיתת המסורת 
המייחסת לו את הסדר המוסיקה הכנסייתית (ע״ע גרגורינית, 
זמרה). 

חשיבותו של ג׳ בהתפתחות המחשבה הנוצרית היא גדולה 
ביותר. הוא, אמנם, לא היה הוגה־דעות מקורי, אך מסר 
לנצרות של יה״ב את האמונות והדעות של תקופת אבות־ 
הכנסיה בצורה שנתקבלה על לב הדורות ההם. הוא מקבל 
כסמכות מכרעת את כתבי־הקודש ואת הכנסיה, שברשותה — 
ורק ברשותה — האמצעים להשגת ישועת הפרט. אע״פ שהוא 
מסתמך על תורת־התסד של אוגוסטינום, תופסות בשיטתו 
מקום רב יראת־האל והתקווה שהעושה מעשי־צדקה יימלט 
מן העונש חאלהי. לדעתו אין לבטוח בכך שהנוצרי כבר 
נושע, כי ביטחון זה עלול דק להביא לידי החלשת מלחמתו 
של המאמין נגד החטא! לפיכך מקדיש ג׳ בכתביו מקום 
נרחב לענשין שבגיהינום ובמצרף. לדעות אלו, וכן לדעותיו 
על המלאכים׳ דרגותיהם ותפקידיהם, נודעה השיבות גדולה 
להתפתחות הדוגמטיקה הנוצרית. את ההשכלה החילונית 
דחה ג׳ כערך לעצמו: במדעים יש לעסוק רק לצרכי הבנת 
כתבי־הקודש. 

ג׳ היה לגיבורו של אחד מסיפודי־המעשיות המפורסמים 
של יה״ב. לפי אגדה זו היה ג׳ ממשפחת שליטי אקוויטאניה 
ונולד מזיווג בין אח ואחות. אמו מסרה אותו לגלי־הים. שני 
דייגים הצילוהו, והנער חונך במנזר וקיבל את שמו ג׳ מראש־ 
המנזר. כשגדל יצא למסע בעולם כדי להיוודע על מוצאו. 
הוא הגיע למולדתו, שיחרר את אמו — שלא הכיר אותה — 
ממצור־אויבים ונשא אותה לאשה. לאחר שנודע לו שהוסיף 
חטאת על פשע הוריו, יצא ג׳ את ביתו והסתגף בסיגופים 
נוראים על סלע בודד בלב הים כדי לכפר על עוונו. בינתיים 
מת האפיפיור, ובודקול הכריזה שג׳ יהיה יורשו. כשהגיע 
לאמו שמעו של האפיפיור החדש, באה לרומא כדי להשיג 
מן האפיפיור מחילת חטאותיה, ושם הכירו זה את זה וראו 
את גדולת החסד האלהי. הסיפור שייך לסיפורים על מוטי- 
ווים הדומים לאגדת אוידיפום (ע״ע), שהיו אהובים על אנשי 
יה״ב, וגם בקרב היהודים נוצר — אולי בהשפעת אגדת־ג׳ — 
הסיפור על יהושע בן בון, שהרג בתפקיד של תליין את אביו 
וכמעט נשא את אמו לאשה. אגדת־ג׳ נמצאת ב״גסטה רוכד 
נורום" (ע״ע), והיא נושא של שיר צרפתי מן המאה ה 12 , 
שהמשורר הגרמני הארטמאן פון אואה (ע״ע) השתמש בו 
בשירו 13010 >תב 51 £ 1101:0 זסס ז 40 >ס 11$ [■ £01 :->־!ס ("ג , או החוטא 
הטוב"), ועל סמך השיר הגרמני חיבר תומס מן (ע״ע) את 
הרומאן 311110 * £0 ״ס (״הנבחר״. 1951 ). 

ידיעותינו על ג׳ מסתמכות על 3 ביוגראפיות, שחוברו 
במאות ה 6 — 9 על־ידי פאולום דיאקונוס, "הנזיר מויטבי" 
ויוהאנם דיאקונוס. 

ג׳ והיהודים. ג׳ הוא שקבע לדורות את מדיניות 
האפיפיורות לגבי היהודים, ואותה שמרו הבאים אחריו — 
הן לטובה והן לדעה. מ 800 מכתביו שנשתמרו עוסקים 24 
בענייני היהודים. הוא הקפיד על ביצוען של הגזירות 
הקאגוניות נגדם בכל חומרת־הדין, התנגד בכל תוקף לכל 
טקסים דתיים שהיה בהם משום טעם היהדות או שהיו עשויים 
לטשטש את הגבולות בין הכנסיה וכנסת־ישראל, וכן סמך 
ידיו על המדיניות חעויינת כלפי היהודים בספרד הוויזי־ 


גותית בשלביה הראשונים. אולם, מצד שני, דרש ג׳ שינהגו 
ביהודים מנהג אנושי ושיובטחו להם זכויותיהם החוקיות. 
לעתים קרובות פנו אליו היהודים באיטליה, וגם בארצות 
אחרות — כגון צרפת —, בבקשת עזרה, ואף נענו. ג׳ התרעם 
על הריסת בתי־כנסיות בידי ההמון וציווה להקימם מחדש. 
הוא התנגד לשמדות של כפיר" אך לא לפיתוי להמרת־הדת 
באמצעים חמריים: דעתו היתה, שאעפ״י שהמומרים עצמם 
לא יהיו שלמים עם הדת החדשה, מכל מקום אפשר יהיה 
לחנך את ילדיהם להיות נוצרים נאמנים. ג׳ חיבר את הנוסח 
של המשפט הקובע, שיש להגן על זכויות־היהודים המובטחות 
להם לפי החוק, משפט שהונהג מן המאה ה 12 ואילך כהקדמה 
ל״בולת־המגך, שכל אפיפיור היה נוהג לפרסמה עם עלייתו 
לכסא־הכהונה. — ר׳ יהודה משק וני (המאה ה 14 ) מזכיר 
במבואו לספר יוסיפון(ע״ע) את "גריג 1 רי ההגמון אשר היה 
ההגמון הגדול מכל הגמוני הרומיים", ומשבח אותו שהיה 
"חכם גדול ופילוסוף שלם וחושק להשקיף בספרי היהודים 
והיה אוהב לישראל הרבה ועשה להם תשועות גדולות". 
משקוני מביא גם אגדה, שג׳ תירגם את יוספום "מעברי 
.(22 ,1878 , לרומי״ (״אוצר טוב״ 
כתבי ג׳ ן: 131,75-79 .ז! 3 ?, 10 ו§ 41 ?; מכתביו:, 151013€ ק£ 

1—11 ( 6 ( 1 . £. £ 1887/89 ,( 31111 וז 1 ד £131 ״ 1 — 3141 ׳״ ; 

.14. ?4011003, 01310£} הדיאלוגים: 0.1,1924 11 ) 1 ו 

0 \^01£! י ן]? 3 ו 3 ונ 1 < 1 .מ .£ ,* 1897 , 010556 ? 46 , 0 טז 5 ל 
0 1)16 07645, 1—11, 1905, 0 1 40• 070556, 

1913; ?. (! 16 זח 1$ 11/167411576 14 46 15/0176 // ,£י 1011 זג 1 ב״ 1 ש 
€11)6116x116, 685 51 46 145/0741 [ 1.6 ,[ ; 1924 , 695 ־ . 

0 16 074x4, 1928, 4 ?€ 16 . 0 . 51 , 83111101 .ק x4, 1934*; 

?1. 01 117 * 1 מסע .א ," 1928 , 370556 > ז 46 . 0 ,־ 1531 ־ - 

(7*1611 46? ־ו 3 כן 035 .£ , 1932 , 269 ־ 266 , 1116 1€ ({ 164%656 ז 00%1 ־ , 
065€^16(1{6 465 ?4$ 5514X15, 11, 306£312 ״ 5 ; 1933 , 314 ־ , 

?0£6 0. 1)16 0764/ 4x4 1)16 ]6*1/5 {10^, 5 .ת , 

113-136), 1933/34; £1. £1 £%1156 ' 1 46 6 ? 1115/01 , 11£ סנ , 

1947*, 1, 01026^, 7116 06^6x45 0 / 1116 ]6*475, 1\3 ,ז , 
1947, ¥1, 169, 1946*. 

ד. סג 

2 ) ג׳ 11 ( 669 — 731 )׳ אפיפיור 715 — 731 ? מקדושי 
הכנסיה. ג׳ היה הדומי הראשון אחרי שורת אפיפיורים ממ 1 צא 
יווני או סורי. בימיו התרחב הקרע בין הכנסיה הרומית ובין 
הקיסרות הביזאנטית ע״י המדיניות העצמאית שניהל ג' 
בהגנה על אדמות האפיפיורות ועל העיר רומא מפני נסיון 
כיבושן ע״י הלאגגובארדים. ג׳ יצא בחריפות נגד הקיסר 
ה״כופר* לאו 111 מביזאנטיון, שלחם בפולחן התמונות 
הקדושות. ג , תמך בפעולותיו של "שליח עמי־חגרמנים" 
בוניפציוס (ע״ע), דאג גם להכנסות מרכוש האפיפיורים 
ועזר עזרה יעילה למסדרי־הנזירים, ביחוד לבנדיקטינים. 

11 . 0 ,־ 1 גרן$^ 0 £ ; 1886 , 11 5 0 41 \ 1 ( 07111 ? 045 ,ו״ 11 זן!*ס 
; 1933 ,( 29 , 52 41 ) 05 § תסב! :>־ £0 .£ . 2$ ) 611 ? 51 ? $1146 . 4 14 
. 1934 , 11 , 15 ז 47 */ 5 ק 4 ? 465 11€ { 0650111€ ,* 01 קק 5$ .£ 

3 ) ג׳ ווו, אפיפיור 731 — 741 , יורשו של ג׳ 11 , ממוצא 
סורי! מקדושי חכנסיח. ג׳ המשיך בחריפות את המלחמה 
נגד ההשפעה הביזאנטית, לאחר שניסה ללא הצלחה לשכנע 
את הקיסר לאו ווו לחזור בו מאיסור פולחן התמונות 
הקדושות! לבסוף אף הטיל חרם על הקיסר. בימיו הוחמר 
איום הלאנגובארדים על רומא, והעיר כמעט באה במצור. 
ג , קרא את הפראנקים לעזרתו( 739 ) והציע לקארולוס מארטל 
את האפיטרופסות על רומא והאפיפיורות ג׳ תמך כקודמו 
בפעולותיו של בוגיפציוס (ע״ע), תיקן וחידש כנסיות רבות 
ברומא, וכדי להבליט את ניגודו ל״כפירה״ הביזאנטית — 
עודד את פולחן הקדושים ותמונותיהם. 



205 


גדגודיוס 


206 


4 ) ג׳ 17 , אפיפיור 827 — 844 ! ממוצא רומי. בחירתו 
אושרה ע״י הקיסרות הרומית המערבית. אולם ג׳ הצליח 
להפחית את תלותו בה ע״י התערבות במריבות הפנימיות 
של בית־הקארולינגים (התקוממות בניו של הקיסר לודוויג 
החסיד באביהם) וניצולו לסובת האפיפיורות. המסורת מייחסת 
לאפיפיור זה את קביעתו של "חג כל הקדושים" 

5 ) ג , 7 (ברונו מקארינתיה, 999-972 ), ריבעו של הקיסר 
אוטו 1 (ע״ע), אפיפיור 996 — 999 . האפיפיור הגרמני הרא¬ 
שון. נתמנה לאפיפיור בגיל של 23 ע״י קרובו אוטו 111 
והחזיק מעמד בכהונתו רק בסיוע הקיסר. חושדים, שמותו 
הפתאומי בגיל 27 נגרם ע״י הרעלה 

6 ) ג , 71 (יוהאנס גראטיאנוס [ 5 ט 1 !ג 1 ז 9 ז 0 165 ז 1 זב 011 (]), 
אפיפיור 1045 — 1046 . בצעירותו יצא לו שם בישרו ובלפד 
דנותו. אולם נראה, שאת האפיפיורות קנה בכסף'מירי קודמו 
המושחת בנדיקטוס א) (שהיה קרובו). הקיסר העריך ווו 
האשים אותו בסימוניה, הדיח אותו מכהונתו והגלה אותו 
לגרמניה. 

בזמן האחרון היו מי שהביעו את הסברה, שג׳ 71 — וכן 
ג׳ 711 (ר׳ להלן), שהוחזק בטעות קרובו של ג׳ 71 — היו 
קרובים קירבת־משפחה לבית המומרים פירלאובי, שעליו 
נמנה האפיפיור ״היהודי״ אנקלטוס 11 (ע״ע) — ז. א. שגם 
שני האפיפיורים הללו היו ממוצא יהודי, סברה זו נתבדתה 
בשנים האחרונות. 

/׳ 1 ■ 0 41 0 ^■!^ ו> 011 קק 1 ן} , 1 ן]נ 0 ו? 8 .ס 

. 1942 ,( 100 , 113113110 0 ז 1 ז 0 } 3 1¥10 נ 1 זז^) //ע . 0 2 

ד, ם. 

7 ) ג׳ 711 ,הילדברנד ( 1 >תגז< 11£161 ]- 1 ) מסובבה ( 13 !גע 80 
שבסוסקאנה; סמור 10205 — 1085 ), אפיפיור 1073 — 1085 ! 
מגדולי אישי הכנסיה ומקדושיה. על ימי-נעוריו לא ידוע לנו 
אלא מעט: הוא היה בךעניים (על הסברה המוטעית בדבר 
מוצאו היהודי ראה לעיל ( 6 ]), נתחנך ברומא במנזר שבראשו 
עמד אחד מדודיו, נכנם לשירותו של ג׳ 71 ונתלווה אליו 
בשעת גלותו לגרמניה ע״י הקיסר העריך 111 . בימי האפיפיו¬ 
רים הגרמנים וניקולאום 11 ואלכסנדר וו (מ 1046 עד 1073 ) 
עלה הילדבראנד מהר בדרגות הכנסיה והחצר האפיפיורית, 
נתמנה לחשמן, פעל כשליח הקוריה בצרפת ובגרמניה ונעשה 
ה?נחה העיקרי במדיניות הכנסייתית. ב 1073 נבחר ע״י העם 
והכמורה הנמוכה ברומא לאפיפיור, ומיד פתח בפעולה־ 
תיקונים נמרצת. מסורת, שאמיתותה ההיסטורית מפוקפקת, 
מייחסת לג' בצעירותו שהות במנזר קליני (ע״ע), המרכז 
הרעיוני של תנועת הרפורמה הכנסייתית הגדולה! עכ״ם היה 
ג' נציגה המובהק של תנועה זו ומגשים תכניתה. הקווים 
העיקריים של מגמת ״הרפורמה ההילדבראנדית״ הם: א) 
טיהור הכמורה משחיתות ומבורות ואיסור נישואים והחזקת 
פילגשים לכמרים("ניקולאיזם")! ב) מלחמה במסחר במשרות 
כנסייתיות ובמעילה בנכסי־הקדש ("סימוניה")! ג) חידוש 
האחדות בין הכנסיה הרומית והכנסיה הביזאנטית! ד) שיחרו- 
רן של ספרד ושל א״י משלטון המוסלמים. בכנסים כנסייתיים 
ובבולות שונות הכריז ג׳ על סמכותה המוחלטת של הכגסיה 
הרומית לדון ולפסוק בכל העניינים — הרוחביים והחילוניים 
כאחד הנוגעים לנצרות כולה, ועל זכותם של האפיפיורים 
להשתמש, בצורה אוניוורסאלית וללא כל הגבלה, בסמכות זו 
שניתנה להם במישרין מן השמים. עקרוגות אלה מסוכמים 
ב״צו־האפיפיור״ מ 1075 , שסעיפיו העיקריים הם: 1 ) הכנסיה 
הרומית נוסדה מן השמים! 2 ) רק האפיפיור הרומי יכול 
להיקרא אוניוורסאלי! 3 ) רק הוא רשאי להסיר הגמונים 


מכהונתם או לכפר על חטאיהם! 8 ) רק הוא יכול להשתמש 
בציוני־שלטון הראויים לקיסרים! 12 ) ברשותו להסיר קיס¬ 
רים חוטאים מכסאם! 17 ) שום טכסט כנסייתי אינו יכול 
לשמש תעודה או אסמכתא חוקית במחלוקות הכנסייתיות 
חוץ מסמכותו של האפיפיור ודבריו המפורשים; 19 ) אין 
שום איש רשאי לדון את האפיפיור; 22 ) הכגסיה הרומית 
אינה יכולה לטעות, כפי שמעידים כתבי־הקודש עצמם; 
26 ) מי שאינו שייר לכנסיה הרומית אין לחשבו כקאתולי. 
ג׳ שלח שליחים אל חצרות שליטי־אירופה, על מנת להודיע 
על החלטות הכנסיה ולהוציאן לפועל; בידי שליחים אלו 
היו צוד הדחה וחרם נגד חשובי ההגמונים שחטאו ב״סימו- 
ניה" וב״ניקולאיזם", ועל העם נאסר איסור גמור להשתתף 
בפולחן המנוהל על ידיהם! על ההגמונים אסר ג׳ לקבל 
משרות ואותות־כבוד מידי אנשים חילוניים, כדי להפוך אח 
הכנסיה לכוח עצמאי וריבוני לחלוטין. פעולה נמרצת זו 
פגעה בעיקר בקיסרות חגרמנית, שהיתה מוחזקת אפיסרופ־ 
סית ומפקחת על בס־האפיפיור! נקודת־הפוקד של הניגוד 
בין הקיסרות והאפיפיורות היתד, בעיית מילוי־ידיהם (האיב־ 
וסטיטורה) של ההגמונים (עיין ערר גרמניה, היסטוריה). 
ג׳ ידע, שלא יוכל להימלט ממאבק קשה בינו וביו העריך 17 
(ע״ע), והוא התכונן לקראתו ברבשו לו כבעל־ברית את 
רוברט מלדהנורמאנים שבאיטליה הדרומית, את הרוזנת 
מאתילדה מטוסקאבה, הפאודאלית הגדולה של איטליה המר¬ 
כזית׳ ואת הפאודאלים הגרמניים, בעיקר הסאפסיים, אויבי 
הקיסר. המאבק הגלוי פרץ, כשסירב היבריד לקבל את "צו־ 
האפיפיור״ והכריז ביאנואר 1076 בכנס ממלכתי בוורמס 
על הדחת ג׳ מכסאו, כמורד־בקיסר. ג׳ השיב מיד (פברואר 

1076 ) בהכרזת נידוי וחרם על המלך ובהתרת נתיניו משבועת־ 
אמוניהם לאדוניהם. ההכרזה עודרה הד עצום בכל המערב 
הנוצרי, וביחוד בגרמניה; שם שימשה אמתלא דתית לכל 
מתנגדיו של העריך 17 לבגוד בו ולתכנן בחירת מלך אחר 
במקומו. אולם הינריך, שנעזב ע״י רוב תומכיו, השכיל 
להקדים את התקפת מתנגדיו: בעצם ימי החורף (יאנואר 

1077 ) עבר את האלפים עם מלווים מועטים ובא לבקש 
חנינה וכפרה מאת ג׳, שישב אז במבצר קאנוסד, ( 0553 חו 0 ), 
ובהתאם לחוק־הכנסיה נאלץ ג׳ לקבל את תשובתו ולהסיר 
את החרם מעליו. "קאנוסה" נעשתה שם־דבר לכניעת הרשות 
החילונית לפני הכנסיה, אולם למעשה החזיר אותו הצעד 
המדיני הזריז להעריך את לגיטימיותו ואת תוקף־עמדתו, 
גרם מבוכה בין מתנגדיו בגרמניה והסעיר את הרוחות נגד 
האפיפיור. כשפרצה המלחמה בין היבריך ובין המלך־שכנגדו, 
רוז״ולף משוואבן, שנבחר ע״י דסאכסים המתמרדים, היתה 
ידו של העריך על העליונה. ג׳ גיסה להעמיד את עצמו 
כשופט בין שני היריבים׳ וכשנמנע העריך מלציית לו חידש 
ג' ב 1080 את החרם והדיח את הינריר סופית. אולם להישנות 
החרם כבר לא היתה אותה השפעה שהיתה לו בפעם הרא¬ 
שונה. חינריך מינה אפיפיור חדש מנאמניו, את קלמנס 111 
( 1080 ), ופלש עם חילותיו לאיטליה על מנת להושיב'אח זה 
האחרון על כם־האפיפיורות ברומא, הוא השתלט על רוב 
שמחד של מדינת־האפיפיור, וג׳ נשאר מבודד, ולמעשה סגור 
ומסוגר, בתור רומא הנצורה ( 1081 — 1084 ). לבסוף כבש 
העריך אף את העיר, וג׳ ניצול רק הודות לגורמאגים שחשו 
לעזרתו. את ימיו האחרונים בילה האפיפיור הזקן בחסות 
הנורמאנים בסאלרבו, דואב ומר־נפש. אולם הוא שמר על 
גאות עמדתו ועל כבוד הכנסיר" ושלח פעם נוספת את נידויו 


ן 


־זז^ו■! ן 1 * 1 11 


1 



207 


גרגוריום 


208 


211 גדגוריום 212 


מן העולם! אעפ״ב הראה בתחילת תפקידו מרץ רב כפעולה 
למען יישוב הפילוג הכנסייתי. לשם כך ניסה לבוא בדברים 
עם בנדיקסוס עצמו. אולם הפגישה בין השניים, שנועדה 
להתקיים תחילה בסאוונה ואח״ב במקומות אחרים הקרובים 
יותר לרומא, לא יצאה לפועל בגלל היסוסיו של ג׳, אשר 
הבין שלבנדיקסוס לא היה כל רצון לוויתור. אי־קיום פגישה 
זו הניע רבים מחסידיו של ג' להתרחק ממנו. בוועידה שנערכה 
בפיסה ב 1409 ושבה השתתפו גם חשמנים הנאמנים לבנדיק־ 
טוס, הוחלט להשתחרר מן הנאמנות לשני האפיפיורים 
היריבים ולבחור כאפיפיור שלישי. ג׳ לא קיבל את החלטות 
הוועידה, לא הכיר בסמכותה וטען שחתפטרותו תהיה מותנית 
בזו של בנדיקטוס. עי״כ נוצר מצב של פילוג משולש של 
הכנסיה. ג׳ לא נרתע מעמדתו עד 1415 והצליח לשמור על 
נאמנותם של רוברט מלך גרמניה ושל לדיסלאוס מלך 
נאפולי, שתמכו בו והכירו בחוקיות בחירתו. אך ב 1412 , 
לאחר שהראשון מת והשני עבר למחנה מתחריו, נאלץ ג׳ 
להימלט אל קארלו מאלאטסטה נסיך רימיני, אחרון מצדדיו. 
לבסוף נכנע ג׳ להחלטות הוועידה של קונסטגץ (ע״ע), שבה 
הוכרז על שלושת האפיפיורים גם יחד כבלתי־חוקיים, והת¬ 
פטר מכהונתו. כתמורה לצייתנותו נתמנה ג׳ לנציג האפיפיור 
במרקר, האגקונטנית של מדינת־הכנסיה, ושם מת, 

4 ח 3711 > , 11015 ^ . 14 

. 1901-1902 ,ע 111-1 

י. ב. ם. 

13 ) ג' 1 ו (ארגו בואונקומפאני [־ 3 ק 1 ז 01 :>ת 0 נ 81 0 § 0 
!ס^], 1502 , בולוניה — 1585 , רומא), אפיפיור 1572 — 1585 . 
ג׳ היה בן למשפחה בורגנית אמידה, למד משפטים ושימש 
מרצה בתורת־המשפם בבולוניה עלייתו בחצר האפיסיודית 
וזיקתו לתפקידים כמורתיים החלה לאחר בואו לרומא, שבה 
נתפרסם בשל בקיאותו הרבה במשפט הקאנוני. פיוס עו מינה 
את ג׳ לחשמן ושלח אותו לוועידה הכנסייתית של טרנטו 
(ע״ע). כאפיפיור המשיך ג׳ במדיניות הקונטרא־רפורםית של 
קודמיו. הוא תמך בכל כוחותיו במלכים האירוסים אשר 
הצהירו על נאמנותם לאפיפיורות הרומית, היה קשור לחצר 
הספרדית ותלוי בה ונתון בכל מעשיו המדיניים להשפעתו של 
פליפה 11 . בתחילת כהונתו אירע בפאריס הטבח של ליל 
ברתולומאוס הקדוש! ג׳ שיבח את המעשה ועודד את 
הקאתולים הצרפתים להמשיך במלחמתם נגד ההוגגוטים. ג׳ 
היה בין היוזמים הראשיים של הליגה הקאתולית ומימן כל 
פעולה המכוונת נגד הפדוטסטאנטים באירופה. בין השאר 
עודד את המורדים נגד אליזאבת באנגליה, פיתח את מיסדר־ 
הישועים והפכו למכשיר העיקרי של מדיניות האפיפיור 
באירופה כולה. ג׳ המשיך את פעולת גיבוש עקרונות־הנצרות 
וסגירת כל פרצה עיונית, המסכנת את המבנה של הכנסיה 
הרומית! הוא תיקן ופירסם אוסף החוקים הכנסייתיים (שבו 
החל לעסוק עוד לפני היותו לאפיפיור), וניסח כמה עקרונות 
אמוגתיים. אולם בעיקר נתפרסם ג' ע״י טיפולו ברפורמה 
של הלוח היוליאני * הלוח המתוקן, הנקרא על שמו, מקובל 
עד היום בין רוב עמי־העולם (ע״ע לוח). — כלפי היהודים 
הכביד ג׳ את הרדיפות שנגזרו עליהם במדינות האפיפיור, 
אע״ם שלא נהג בהם באכזריות שציינה את קודמיו פאולוס / 11 
ופיוס ע. בבולות מ 1577 ו 1584 חידש ופירט את מנהג 
״הדרשות להמיר״, שגתחייבו היהודים לשמען. ב 1581 — 1583 
אסר על הנוצרים איסור חמור לשאול ברופאים יהודים. בן 


הרחיב את כוח שיפוטה של האינקוויזיציה לגבי היהודים 
וחידש את ההתקפות על התלמוד ועל ספרות-ישראל בכלל. 
יחד עם זה תמך בכמה תקנות קטנות, שהיה בהן משום 
שיפור אירגונם ותנאי־חייהם של היהודים הנתונים למרותו. 
הוא הרשה לחלק מפליטי הגירוש של 1569 לחזור למדינת־ 
האפיפיור, וב 1573 מגע ניסיון לפריצת הגטו הרומי על־ידי 
הצבאות המגוייסים למלחמה נגד התורכים. 

. 1X1 1928, 8—10, 1' X ,)/!קס? ־ 7 ) 3 , 35101 ? .׳\ ., 1 

. 916 ] , 201 71 ) 7 )> 1 ) 71 ■ 1 ) 3 71 1 , 11 :><ןנ} 56 

י. ב. ס. 

14 ) ג׳ עו x (ניקולו ספונדראטו [ 310 ש 111 ! 5£0 10:016 א], 
1535 , קדמונה — 1591 , רומא"), אפיפיור 1590 — 1591 . ג׳ היה 
מראשי־המדברים כוועידה הכנסייתית בטרנסו(ע״ע). ג׳ 11 וצ 
מינה אותו ב 1583 לחשמן. בתקופת כהונתו הקצרה היה ג׳ 
כפוף למדיניותו של פליפה 11 מלך־ספרד (ובזה המשיך את 
הקו המדיני של הקונסרא־רפורמאציה): תמך בליגה הקאתו־ 
לית הצרפתית והטיל חרם על אנרי מנאווארה (מי שהיה 
עתיד להיות המלך אנרי /ו 1 [ע״ע]). 

11 ,ותוסב? _ 1 \ ? 1 ( 1 ,^ 11 ז 3 * 1 ,ץ . 13 

,ז 3510 ? .¥ . 1 , 1911 ,\ 1 \ 7 ) 11 > 010 ? 

. ז 1926 , X 

15 ) ג׳ /מ (אלסנדרו לח־וביזי [ $1 ;׳\ 10 >ו 1.1 0 ז 1 )תג 55 ס 1 .^], 
1554 , בולוניה — 1623 , רומא), אפיפיור 1621 — 1623 . נתמנה 
ב 1616 לחשמן ע״י פאולוס ע (ע״ע). ג׳ המשיך במדיניות 
של תמיכה בקונטרא־רפורמאציה, שציינה את קודמיו, אך 
יחד עם הנטיה המסרתית לתמיכה במלכויות הקאתוליות, 
אוסטריה וספרד, נזהר מלסכסך את האפיפיורות עם המלוכה 
הצרפתית, שהחזירה את ארצה דווקא באותם הימים לשמרנות 
קאתולית, ג׳ פיתח את ״המוסד להפצת האמונה״(־ 3 ק 0 ־ 1 ? 06 
ש 1 !£ 12 > 8211 ),שהיה מימיו ואילך כלי עיקרי לחיזוק המיסיונים 
הנוצריים בכל העולם, עסק בתחיקה קאנונית ובדוגמאטיקה 
נוצרית, והכריז על כמה קדושים חדשים שהוכנסו לפולחן 
הרשמי של הכנסיה — ביניהם איגנטיוס לויולה (ע״ע). ג׳ 
חילק מ&רות חשובות לבני־משפחתו (נכדו לודוביקו לודו- 
ביזי ניהל למעשה את מדיניות החצר האפיפיורית), שנת- 
עשרו עי״כ מאד, ובבה להם ארמונות מפוארים ברומא! אך 
הוא ידע גם ליפות את העיר ופיזר הון רב על תמיכת הארדי־ 
כלים הדגולים בני־זמנו (ע״ע ברוק). 

. 1927 , £111 נ ,־ 35101 ? .ז\ 13 

16 ) ג׳ 0/1 ( (בארטולומאו מאורו קאפלרי דלה קולומבה 

׳־דעני 

[בנ 1 תזס 1 ס 0 16113 > 611311 קק 03 51301-0 ? 831101011160 ], 1765 , 
בלונו — 1846 , רומא), אפיפיור 1831 — 1846 . בן למשפחה מן 
האצולה הזעירה < בגיל 18 נצטרף כנזיר למיסדר הקמלדולג־ 
סים. בימי הרסטאוראציה החל ג׳ לעלות בחצר האפיפיורית, 
וב 1826 נתמנה לחשמן. הוא עלה על כסא־חאפיפיורות בשעת 
התסיסה הליבראלית ופעילות המחתרת הלאומית האיטלקית, 
אשר עירערה את יסודות הממשל האפיפיורי במדינת־האפיפ- 
יור. בהשקפותיו המדיניות היה ג׳ נציג מובהק של הראקציה, 
שמר בתוקף על האופי האבסולוטי הקלריקאלי של משטרו 
ודיכא הבעת כל דעה חפשית ודמוקראטית בתחום שלטונו. 
רוב תקופת כהונתו עברה במהומות ומרידות, וג׳ לא הצליח 
להתגבר על התנועה המהפכנית אלא בסיועם של צבאות 
האוסטרים והצרפתים. מ 1632 עד 1838 נמצאה מדינת- 
האפיפיור למעע! תחת חסות האוסטרים. אולם ג׳ דחה 


213 


גרגוריוס מנזיאנז התאולוג 


214 


את עצת ממשלות אוסטריה וצרפת להנהיג תיקונים מתונים 
בדרכי הממשל. אף במדיניות הכנסייתית שמר ג׳ על קו 
שמרני קיצוני, פסל את דעותיו של למנה (ע״ע), ששאף 
למזג את רוח הליבראליזם עם רוחה המקורי של הנצרות, 
והטיל תרם על עיתונו. 

ג׳ נתן תנופה מיוחדת לפעולה המיסיונרית ע״י ייסוד 
מיסדרים חדשים לשם הפצת הדת הקאתולית בין היהודים 
(ע״י המומרים ראטיסבון וליברמאן) ובארצות שמעבר לים. 
לגבי היהודים שבתחום שלטונו החמיר את שיטת הרדיפות 
שהנהיגו קודמיו. בין השאר חידש את המס שהוטל עליהם 
בימי הקרניוואל כתמורה למחיצה המשפילה ( 10 !גק) שהיו 
חייבים בה לפגים, וב 1836 גירש את קומץ היהודים שנת¬ 
יישבו בבולוניה. יחד עם זה לא נמנע מלהשיג הלוואות 
מבית־רוטשילד לשם חיזוק אוצר מדינתו המעורער קשה. 
אולם כספים אלה שימשו בעיקר לייפוי רומא ולמטרות ייצוג 
ולא הצליחו לכסות את גדעון המדינה ולשפר את כלכלתה 
ואת מצבם המדולדל של תושביה, 

¥111 ) £1 ) 4 711 ) 771 ) 71 )' 01 '! ) 4 )> 1 [> 1011 ! 1 ס) ) 17£%111 ,* £25 ** 0 ? . 4 . 

071 ! 1 ) 417 .€ . $111/3/0 0 ( 1880 , 4 / ) £1 ) 1 > ! 77101 ) 11 )/ 11 >'! 3 

1102 )>!<£ /> 71 > 1 71 )$ח> 1 >/) £071 , 800 * 835 1 ־ 1 , 1889 , 01 ) 1 ( 707111 } 

-!!/)ס? , 1 * 10111111 ) 50 .ן , 1929 ,!¥% !. 0 ^ 101111 ן 77 ) 1 /) £17 207 

£(10111(171( 4(7■ 71(14(11(71 2(1!. 1, 1933 3 : 0; X¥| \1!1((110>1(0 

17077107110 11 , 00013100 ,ם , 1948 , 1-11 , 0 ) 77107011 ) €0771771 
. 1948 , 11 <5. X¥1 > סוסקסו} 11 . 10 ), 7071111 ! 51010 110 ) 1 > 

י, ב. ס. 

גךגזךיום הפאיר — - 1110011 ) 110110 ^ 11151,1153 ז ££0 ז 0 

(ז 0 * 3 ת — (בערך 240 — 332 ), שליח הנצרות לארמ־ 

נים. לפי המסורת, היה ג׳ בנו של נסיך פרתי! הוא נתייתם 
בילדותו׳ הובא על־ידי אומנתו הנוצרית לקאפאדוקיה ושם 
נתחנך ברוח הנצרות. אחרי שגירש תירידת מלך ארמניה את 
הפרתים והחזיר לארמניה את עצמאותה, חזר ג' לארמניה. 
כשנצטווה ע״י המלך, לרגל חג לאומי, לקשט את מזבחות 
האלה אנאהיט, סירב למלא את הפקודה בהכריזו על נצרותו 
בגלוי. על כך עונה עינויים איומים, אך הצליח להימלט 
ונתחבא במערה 13 שנה. לסוף עלה בידו להפוך את לב 
רודפו לנצרות, שנקבעה ע״י תירידת כדת־המדינד- בהדרכתו 
של ג' הרם תירידת את מקדש אנאהיט והיכלות אתרים 
במדינה והשמיד את הכהונה האלילית. על־ידי לאונטיום, 
הגמונה של קיסריה שבקאפאדוקיה, הוקדש ג׳ לקאתולי־ 
קום — ז. א. לכוהן הגדול — של הכנסיה הארמנית, שנשארה 
זמן רב כפופה למטרופולין הקאפאדוקית. ג׳ הקים בארמניה 
12 הגמוניות. 

רוב הסיפורים על חייו של ג׳ הם אגדיים, וביכרו ת בהם 
השפעות יהדותיות (מעשה צלם־נבוכדנצר וחנניה מישאל 
ועזריה מם׳ דניאל; האגדות על רשב״י). אולם הוא מוחזק 
מייסדה של הכנסיה הארמנית, הנקראת מאז על שמו (הכנ־ 
סיד. הגרגוריאנית), והוא קדושה וגיבורה הרוחני של האומה 
הארמנית. וע״ע ארמניה, עמ׳ 983 — 987,984 . 

01€ 0£12£1% 11 , 1368 .* 1.115150 * 111151 16 ( 5 ס . 51 * 5 

ש 3 > .? ; 1895 1671 ( 1611156 ** 61 ( 5 

; 1896 , 16111611 * 7 * 4 051 < 1 0.5 56/1 ^ 4 16 ( 15 * 1 ) 1 ( 4£41 
. 1903 , 5. 016 ){1X1)101156 )16 ]<.1*6)16 111 4*1*16X1611 

ך 9 ט 3 ר — 515 מ^מ 0 ־^ט 111$ X ־ 01 ^€־! 0 — ( 538 0 — 
594 ), הגמון, אבי ההיסטוריוגראפיה הצרפתית. ג׳ 

נולד בארורנה (היא קלרמון־פראן) למשפחה רומית מכובדת. 
מצעירותו היה בעל נטיה דתית חזקה׳ וב 563 בא למור 
(*■!!*ס!) כדי להשתטח על קברו של מרטינוס (ע״ע) הקדוש 


ולבקש ריפוי מחליו! בעקבות הבראתו הקדיש עצמו לכמורה. 
ב 573 עשאו המלך סיגיברט לחגמונה של טורי הוא היה 
לאחד מחשובי־הכנסיד. בצרפת ובא במגע אישי עם רוב 
גדולי ממלכח־ד,פראנקים. — ג׳ היה סופר פורה. בין חיבוריו 
על חיי־הקדושים תופס מקום חשוב ספרו על פלאי מארטינום 
הקדוש. בעזרת סורי — ושמו יוחנן — תירגם מסורית את 
הסיפור על מות־קדושים של "שבעת הישנים"; ג׳ מגלה 
ארונה עממית עמוקה בכוח הביסים. החשוב בחיבוריו הוא 
ספדו ת 1 ג 1 ז 0 שמ 3 ־ 1 ? 3 וז 1-11510 ("תולדות הפראנקים") "מאדם 
הראשון" עד ימיו׳ שהוא מן המקורות המועטים לתולדות 
ראשיתה של ממלכת הפראנקים. עמדתו הגבוהה במערכת 
המלכות ומגעו האישי עם גדוליה הכשירו את ג' לכתיבת 
תולדות ארצו. כמקורות לחיבורו השתמש בהיבורי אבות־ 
הכנסיה וסופרים כנסייתיים, בספרי אנאלים מקומיים וברשי¬ 
מותיו הוא. ג׳ הוא היסטוריון אוהב־אמת: למרות שנאתו 
לאויבי הכנסיה הוא מוסר גם את מעשיהם בנאמנות. הוא 
פורש לפביגו יריעה רחבה של המתרחש בצרפת בימי ממלכת 
המרוביגגים, שהוקמה ע״י עם ברברי בתחומה של תרבות 
רומית ותיקה. עמדתו של ג׳ כהיסטוריון אינה זו של הרומאי 
ולא זו של סיטוני, אלא חיבורו מדגים את ההתמזגות הרעיו¬ 
נית של אומות אלו. 

ג׳ הרגיש יפה שהוא חי בעולם שתרבותו ירודה, והוא 
מכיר בחוסר השכלתו ד,םיגנ(נית. סיגנונו הוא זה של בני־ 
ארצו בימים ההם: לאטינית כבדה, בלתי מדוייקת מבחינה 
דיקרוקית, מושפעת מסיגנונם של הסופרים הנוצריים המאוח¬ 
רים ומן השפה העממית; השפעה חזקה נודעת בה אף 
לסיגנון המקראי. 

כרוב אנשי־הכנסיה בדורו ובארצו היד, ג׳ שונא־ישראל: 
כשדודו אוויטוס, הגמונה של קלרמון. עודד את העם לפרעות 
נגד היהודים, שנסתיימו בטבילה־מאונם של 500 מן הנרד¬ 
פים, שיבח ג׳ מעשים אלה כמעשי־גבורה. בוויכוח עם פריס־ 
קום (ע״ע) היהודי ניסה ג׳ לשווא לשכנע את יריבו באמיתות 
הנצרות. 

ספרו של ג׳ שימש בסים לחיבורו ההיסטורי הקלאסי 
של אוגיססן תירי (ע״ע) ״סיפורי ימי המרובינגינד ( 1847 ). 
סיפור אחד מסיפורי ג׳ שימש בסים למחזה "משרתו הנאמן 
של אדוניו" לגרילפרצר (ע״ע). 

הוצאה חדישה של "תולדות הפראנקים" על־ידי ב, קרוש, 
1937 — 1951 . 

, 8001100 . 14 , 1869 2 , 11 ) 2 ) 771 ) 1 1 > 1177 ." 7 . 17 € , 1.0011011 554 .[ 
1 ) 1 ) 707011 ! 7111 ) 771 ) £1 , 01 ( 1101 . 6 ; 1690 ,. 7 ) 1 > . 0 ) 1 > 1011777 * 1 
, 49 [££) ! 0711 ( 77 107 > 71 }) 1 1 ) 1 > ) 774 )£)! ס! ) 1 > 1 ) 071£171 1 ) 
,( 11 ׳\ 0 . 50110 * 201 .* 1118 ) . 7 17 . 0 ,״ 110110130 . 5 , 1904 ,( 190 
701117 ) 101 71 ) 11 ) 17111 ) 101 7 ) 1 > ) 171 ) 177 >!)€ , 105 * 142111 . 14 ; 1911 

,. 7 ) 4 € , 11100 ) 1131 .£ ; 216-223 , 1911 , 1 ,! 7 ) 1011 ) 51711 1 ) 1 > 
! 70117 41 £0710 ) 07 . 5 י.! 11 ; \ 0 , 1925 , 71 ) €10 ) 1 > 71 ) 11/11071 
.¥\ . 1 ,( 1940 , 01061011310 103 * £2 3 * 210 * 0 ** 10 11 * 031 * 5 ) 
, 1942 , 1 ,£! 7 ו 1 ו 1¥7 01 ) 51111071 01 ץ 7111107 1 > ,םס!{]!*](*!!! , 

. 148-151 
ד. ם. 

^.ךגזךידם מגזיא;ז (־"*?־*א) לי^אזלוג( 335 0 , ארי- 
אנז שעל־יד גאזיאנז [קאפאדוקיה] — 390 0 , שם), 

אחד מאבות ד,כנסיה הנוצרית ומקדושיה; במגה יחד עם 
בסיליום הגדול (ע״ע) וגרגוריוס מניסה(ע״ע) על "שלישיית 
הקאפאדוקים הגדולים״. ג׳ היד, בגו של ההגמון גרגוריוס; 
הוא למד באסכולות של קיסריה של קאפאדוקיה, קיסריה של 
ארץ־ישראל, אלכסנדריה ואתונה. באתונה קשר קשרי ידי¬ 
דות עמוקה מאד עם באסיליוס, וכן היה שם חבר־ללימודים 



215 


גרנוריוס מנזיאנז זזחאולוג 


216 


של יולינוס (ע״ע), שעתיד היה להיות קיסר ודודף־גוצרים, 
מששב לנאזיאנז, נטבל ע״י אביו(סמוך ל 360 ) ושהה זמן־מה 
במנזר שיסד באסיליוס. אה״כ הקדישן אביו ההגמון לבוסר, 
והעסיקו כמסלא־מקומו בנאזיאנז. ג׳ השפיע על אביו, 
שנטה אחרי אריאניות־למחצה, לחזור בו ולמסור הצהרת־ 
אמונה קאתולית מובהקת ברוח האורתודוכסיה של האסכולה 
הניקיאניח. ב 370 מינה באסיליוס—שנתמנה להגמון קיס¬ 
ריה — את ג' להגמון סאטימה שבקאפאדוקיה. אעפ״כ נשאר 
ג׳ בעירו נאזיאנז, ואחרי מות אביו ( 374 ) אף ניהל זמן־מה 
את ענייני הכנסיה בעיר זו. אח״כ התבודד שלוש שנים 
בסלוקיה שבאיסוריה. כחלוץ הסיעה הניקיאנית נקרא ג׳ 
ב 379 לקושטא, כשגברה שם הסיעה האורתודוכסית בסיוע 
הקיסר תאודוסיום (ע״ע) על הסיעה האריאנית. שם חיבר ג׳ 
את חמשת הנאומים "התאולוגיים" (שהקנו לו את תארו), 
שבהם הטיף לתורת־השילוש האורתודופסיתיהחדשה. ב 381 
נבחר ליושב־ראש הוועידה האקומגית השניה ואף הוקדש 
למשרת ארכיהגמון של קושטא. הקדשה זו עוררה התנגדות 
מצד הגמונים אחדים, ודבר זה, וכן סיכסוכים אחרים בין 
אנשי״הכנסיה, המאיסו על ג׳ את החיים בקושטא, ועוד לפני 
סיום העצרת חזר לנאזיאגז. את שנותיו האחרונות בילה 
בחוות אביו בכפר מולדתו. 

ג׳ חיבר נאומים, אגרות ומספר רב של שידים, נאומיו 
נרשמו בשעתו ע״י קצרגים ותוקנו ע״י המחבר לאחר-מכן. 
שני נאומי־גינוי נגד יוליאנוס הכופר לא נישאו, כי-אם 
נרשמו בלבד, ונתפרסמו רק לאחר מות הקיסר. ביחוד נת¬ 
פרסמו חמשת נאומיו "התאולוגיים" נאומיו של ג׳ לקויים 
ברטוריקה מופרזת! כשרונו הדברני מערפל לפעמים על 
הבהירות הרעיונית. אגרותיו המרובות הן מועטות־ערד 
להכרת אישיותו ותולדות התפתחות הנצרות בדורו. השירות 
התאולוגיות של ג׳ דנות בעיקר בבעיות המוסר ועיקרי- 
האמונה, בשירים אחדים יש רמזים אוטוביוגראפיים, ומכאן 
ערכם לתולדות מחברם. השירה הדידאקטית שלו אינה אלא 
פרוזה מחורזת, אך האלגיות שלו, שבהן הוא קובל על מזלו 
הרע, מצטיינות במלאנכוליה מיסטית. שירים אחדים נראים 
כחלוציה של השירה החדשה גם מבחינת המבנה והמשקל, 
שכן הם בנויים על יסוד ההטעמה ולא על יסוד ארכן וערכן 
של ההברות כמשקלי השירה העתיקים. — יחד עם ידידו 
באסיליום ערך ג׳ מבחר מיצירותיו של אוריגנם. נשתמר 
גם לקט של 284 אפיגראמות של ג׳. 

ג׳ לא כתב תיאור שיטתי של תורת־הנצרות. מחיבוריו 
ניכר שהושפע עד מאד מאוריגנם, ויש חוקרים הטוענים 
ש״תורת־האלהות הכללית שלו היא מטאפיסיקה אפלטונית 
יותר משהיא תורת-אלוהים נוצרית" (ל 1 פס). ג׳ נחשב 
לראשון מבין בני האסכולה הניקיאנית הצעירה שרכשו להם 
השכלה מדעית ושיטתית. הוא התנגד גם לתורה האריאנית, 
אשר לפיה שונה הבן מן האב לחלוטין, וגם לתורתו של 
אפולינריס מן ההומואוסיאנים, אשר אמנם ייחסה לישו 
גוף ונשמה, אבל לא ראתה בנשמתו רוח־אדם כי אם את 
ה״לוגום". תורת-השילוש של ג׳ מבחינה בין "אלהות אחת" 
ובין "שלושה פרצופים" (^£נ> 1 > 1 ג> 0 ״ 5 . לאט׳ ־גתס״שק). 
האל "האחד" משותף לשלושת הפרצופים, מפגי שהבן והרוח 
מוצאם מן האב ללא־ראשית, ומפני ששלושת הפרצופים 
שווים ברצייתם, תודעתם ופעולתם. כל אחד משלושת הפר¬ 
צופים מצטיין בתכונה שהיא מיוחדת לו: האב במה שלא 


נברא, הבן במה שנברא, והרוח במה שנאצלה או "נשלחה". 
אע״פ שג׳ מרבה להטעים את "שלסון־היחיד" של האלהים, 
לא יכלה תורתו להימלט מפני ההשגה שהיא דוגלת בשלוש 
רשדות (טריתאיזם). — בדמותו של ישו ההיסטורי רואה 
ג׳ את התמזגותם של שני טבעים בפרצוף אחד. הוא עומד 
על כך, שישו ניחן בתבונה אנושית, שהיא מחיצה בין 
ה״לוגום״ ובין ה״בשר״ — שני היסודות הזרים זה לזה. את 
אופן ההתמזגות מבטא ג׳ במונח שהיה שגור כבר לפני 
ימיו — "התמזגות מבחינת המהות". התמזגות זו חלה עוד 
ברחם הבתולה, ולפיכך יש לראות בה "יולדת־אלוהים" 
;״* 0 - 16 * 0 , לאט׳ 3 ז 3 ק 161 > בישו יש שני טבעים: 

הוא אלהים והוא אדם! כל אחד משני היסודות שמהם הוא 
מורכב הוא "דבר לעצמו", ואעפ״ב נשמרת אחדות אישיותו. 

ביחסו ליהדות אין ג׳ מחדש לגבי אבות־הכנסיה שקדמו 
לו, שכולם משתדלים להבחין ולהפריד בין ישראל שבמקרא 
ובין היהודים שבדורותיהם. לפעמים ג׳ מותח ביקורת גם על 
העברים הקדמונים בגלל סרבנותם לשמת לנביאים, אך הוא 
גם מביע את הערצתו לעברים ״בני-הקדושים״! ואילו ביהו¬ 
דים בני־זמנו לא מצא מתוים בשל כפירתם ושרירוודלבם. 
השם "יהודי" משמש לו ככינוי של גנאי. על מגע ישיר עם 
יהודים מורים, אולי, דבריו: "ואנכי המקנא לאמונה הלכתי 
באורח־מישרים והזהרתים לקבל את האמונה הגואלת בישו 
הנוצרי. אך הם לא יחדלו משרירות לבם עד אם ייעפו מן 
הפגעים (הבאים עליהם)״ (שירים 249 — 250 ). ג׳ מבחין 
באויבי הנצרות בין אתאיסטים, יהודים ופוליחאיסטים! את 
האריאנים הוא רואה כנציגי ה״יהדות", והוא מאשים את 
אדיום ב״קמצנות יהודית" בהסברת טבע האלהים. 

מן הדברים שג׳ מספר על היהודים מעניינים דבריו על 
חוק קדום של העברים — ״והוא חוק נבון ומשובח — שלפיו 
לא הותר לכל הגילים (ללמוד) כל ספד מספרי־המקרא". 
בעוד שספרים מסויימים היו מותרים לכל מלכתחילה והיו 
לנחלת הכלל, לא נמסרו ספרים אחרים אלא לידי בני כ״ה 
ומעלה — הם הספרים שמתחת לקליפתם הפשוטה מסתתר 
חן מיסטי" ("הנאום האפולוגטי"). דבר זה נזכר גם על-ידי 
אוריגנס (בהקדמה לפירוש שיה״ש), המפרש אף את שמות 
הספרים: התחלת בראשית, התחלת יחזקאל וסיומו ושיר* 
השירים < אלא שהוא מדבר באופן סתמי על "מבוגרים" ללא 
ציון גיל מסויים. ייתכן שבאמת שמע את הדברים מסיהם 
של יהודים בני־דורו, ובמקרה זה לפנינו עדות על האיסור 
שנהג עוד במאה ה 4 . 

חשיבות היסטורית מסויימת נודעת לדברי ג׳ על קריאתו 
של יוליאנום ליהודים "לחזור למולדתם ולהקים מחדש את 
המקדש ולחדש את השלטון ,כדרך אבותיהם׳". הוא מספר 
על התלהבותם של היהודים—גברים כנשים—ועל הקרבנות 
שהביאו לבניין בית־המקדש. במליצות ושפע־דברים הוא 
מספר על עיכוב נסי של מעשה־היהודים, על להבות שבקעו 
ממעמקים, ועל נפלאות אחרות ששימשו מופתים לזעם 
האלהים על חידוש בניינו של בית־המקדש. 

, 1877-1885 , 1-11 ..א * .€ 50101 ,: 0011 ־ 8 ; 1857-1858 

. 7 > , 1 ־ 011180 . 14 ; 1909 , 11 , 010 ז 110:1$ א , 0 ־ 14001 .£ 

,} 1 ז 10 > 0 ־ 11 ־ס 4 [- 2 :ו׳ 11 סתו 113 ע\ .׳ז . 0 ; 1911 ,?>״?>/־ 101 }<() ! 11 ) 1 
-־ס 1 ־ 1 > ־ 111 ) 111 ^ 8 ) !( 00 ) 0 } 411 ! ! 11 > ■< 1 ! 1 ס 0 } 1 <* 1 }!ס 

. 0 ־/> 0€ ז!!ח 0 ! 0 !^ ־£ , 1031111 ? 81 ; 1924 ,( 3511 , 1 , 1 זג״י 0 ־ 8 
,׳( 03113 ? , 1930 , א ־/> . 0 01 ( 50 ,׳(׳ 111 ־ 1 ? .£ ; 1925 ,.א ־/> 

. 0 ס , 10300 ־ 0 ־ 80110 .? .[ ; 1943 ..א 40 . 0 01 ( 50 ? 4 }(ס 0 * 1 
, 1943 , ( 111 ז \\ 801101331110 ) ! ^ 010 ^ 0 ( 1 ) 4 01 ־ 1 (}! 010£1 }<( 1 

ח. ק. ב. 



217 


גרגוריום מניסה—גרגוריוס תומטורגום 


218 


;ךגוךיןם מניסה ( 853 ׳(א; 335 0 , קיסריה של קאפאדו־ 
קיה — 394 0 ), מאבות הכנסיה הנוצרית ומקדושיה; 

אחד מ״שלישיית הקאפאדוקים הגדולים" (עם בסיליוס 
[ע״ע] אחיו ועם גרגוריוס מנזיאנז [ע״ע]) והחשוב שבהם 
מבחינת עומק המחשבה התא(ל 1 גית. בצעירותו היה ג׳ ךט 1 ר, 
אולם בהשפעת ידידו גרגוריוס מנאזיאנז, שלמד יחד עמו 
באתונה, פרש ג׳ מן הרטוריקה והוקדש ע״י אחיו להגמון 
של ניסה שבקאפאדו׳קיה ( 371 ). בתפקידו זה נעשה לוחם 
נמרץ של האורתודוכסיה באריאניזם (ע״ע אריום), וכשגברה 
יד האריאנים בשלטון ובכמורה הודח ב 376 ממשרתו. לאחר 
מותו של הקיסר ואלנם האריאני ב 378 חזר ג׳ לניסה. ב 381 
השתתף בוועידה הכנסייתית האקומנית בקושטא כאחד 
מנציגיה הראשיים של הסיעה האורתודוכסית. הוא נשלח 
למסע־פיקוח לערב, ובדרכו ביקר אף את ירושלים. ב 394 
שוב השתתף בוועידה כנסייתית בקושטא. המקום והתאריך 
המדוייק של מותו אינם ידועים. 

כתביו של ג׳ נחלקים לדוגמאטיים, פרשניים ואסקטיים, 
מלבד זה הגיעו אלינו כמה מנאומיו וממכתביו. החשוב 
שבחיבוריו הדוגמאטיים הוא "הנאום הקאטכטי הגדול", שבו 
ניכרות השפעות גם משל אוריגנם (ע״ע) וגם משל מתנגדיו 
של זד" רוב כתביו ונאומיו של ג׳ מכוונים לביסוס עיקרי- 
האמונה ולוויכוח עם המינים. בדיאלוג "על הגורל" פונה ג׳ 
נגד הפאטאליזם האסטרולוגי וקובע את חופש־רצונו של 
האדם. בחיבור שיש בו חיקד ל״פידוף של אפלטון הוא 
מפתח את ההשקפות הנוצריות על הנפש, על הישארותה 
ועל החיים שלאחר המוות. עם כתביו הפרשניים נמנים 
חיבורים על פרשת בראשית; בפירושיו האנתרופולוגיים 
והפיסיולוגיים על ברא׳ א, כו—כח ניכרת השפעתו של 
מקור סטואי. בחיבורו האלגורי "על חיי משה המחוקק או 
על ההשתכללות ברוח השלמות המוסרית" מתואר משה ברוח 
השקפות הנאו־אפלטוניים כפילוסוף מיסטי, וחייו מתפרשים 
כעלייתה ההדרגתית של נפש האדם לאלהים, שהוא סמל 
היופי העליון! חיבור זה, שניתרגם ללאטינית, עשה רושם 
רב על גתה. — בחיבור אלגורי אחר, "על כותרות מזמורי- 
תהילים", מסיק ג׳ מכותרות המזמורים ומסידורם תורות על 
משימותיו ומטרותיו המוסריות של האדם. אף בפירושו על 
קהלת ועל שיר־השירים נוהג ג' בדרד־הרמז, תוך הסתמכות 
מפורשת על אוריגנס. — עם כתביו האסקטיים של ג׳ נמנה 
חיבורו "על הבתולים", שבו הוא משבח את חיי הפרישות 
או הבתולים כדרך לשלמות הרוחנית (אע״פ שהוא עצמו 
היה נשוי). נאומיו ומכתביו של ג׳ משמשים מקור חשוב 
לתולדות־חייו, אך רק מיעוטם מוסבים על נושאים תאולוגיים. 
באחד ממכתביו מוקיע ג׳ את פריצותם של עולי־הרגל 
לירושלים, גברים ונשים, בעת הלינה בפונדקים; מכתב זה 
היה נזכר תכופות בדברי־הפולמום בין הקאתולים והפרוטס¬ 
טאנטים, מאחר שג׳ מבטל בו את ערכה של העליה־לרגל 
לירושלים לגבי טיהור מידות־הנפש. 

ה תא ו ל ו ג י ה של ג׳ מושפעת מן הפילוסופיה היוונית, 
וביחוד מהשקפות אפלטוניות ונאו־אפלטוניות, בהתאם לשיטת 
הנאו־אפלטוניים, מטיל ג' על הנפש לטהר עצמה בהדרגה, 
כדי שתוכל להגיע להכרת־האלהים או לחזוודהאלהים! הכרה 
זו ניתנת לה במצב של דבקות (= אקסטאזה), שג׳ מכנה 
אותה — בהשפעת פילון — "שיכרות אלהית ומפוכחת". ג׳ 
דוחה את תורת־השניות המאניכאית(ע״ע מני; וע״ע גנוסים), 


ורואה את מקור הרע ברצייתו של האדם. לדעתו לא השחית 
החטא הקדמון את טבע האדם כליל: האדם הפל לבן־תמותד" 
אולם נתקיים בו חופש־הרצון. בתורת־האלהות משתדל ג' 
להציל את הנצרות מהאשמתה באמונה בשלוש רשויות 
(טריתאיזם): המושג "אלהים" אינו מציין את שלושת הפר¬ 
צופים האלהיים, אלא כולל את הפעולה האלהית, הנובעת 
מרצונם האחיד של שלושת הפרצופים. לישו מייחם ג׳ נפש־ 
אדם שלמה הכוללת רצון חפשי! אולם בדבריו על שני 
הטבעים, שבאו לידי מזיגה שלמה בישו, ניכרת נטייתו 
למונופיסיטיזם (ע״ע). 

ג׳ היה שונא־ישראל מובהק. את היהודים הוא מגנה 
בשפע של מילות חירוף וגידוף. ככל אבות־הכנסיה הוא 
משתדל להוכיח מן המקרא את אמיתת הנצרות לעומת 
היהדות, וביחוד את דבר ביטולן של המצוות. אולם בפולמוסו 
נגד הפאטאליזם האסטרולוגי ונגד האמונה הגנוסטית בשתי 
רשויות קרובה עמדתו לזו של חז״ל, וכמה מן היסודות הנאו־ 
אפלטוניים שבמשנתו מצאו להם מקום אח״כ גם בתורת- 
הקבלה. 

כל כתביו של ג': , 30:2 ־ £1 2 ! 010£ ת 2£ ? , 6 מ 12 }^ .? .ס 
44 — 46 . 

- 15 ־ 01 ; 1892 , ■ ז \. < 3 . 0 5 ) 4 ( 3 ) 5 £■, 01 ( 73051x4 ז 8311 .[ 
,ז 11111 זש 14 ״ 1 ; 1896 , 14 , 11 . 6 3 ) 4 ) 5 ( 1 ) 31 ) 0011 ?, 0 .ין 53111 ) 

0 40 ) 00111/3 ' 1 ■ 3131 )>ון 113111 /ק 30 ) 14 ( 00 ) 3 10 ) 4 

, 14 . 0 . 0 405 1130 ) 151 .) 14 10 (] ,־] 1131155 ־ :■\׳- .[ , 1906 ,. 14 40 

1910 , ?. 14325, 211 4(31 80X10/1145^051 0)013011051 [[1)0/1071■ 
(01(33) 11. 50(11)151(3), 1912 ; 11 . 1.1:112, } 05)41 €!10)11141 31414!) 

; 1927 ,. 14 .׳> .ס , 5155 ^\ ; 1925 ,. 14 .<( . 0 3 ) 4 ) 13 ( 145 3 ) 4 

.)א ; 1930 ,. 14 ./ 3 . 0 ( 0 ( 333 ( 8101031 0 .! ־ 7 , 3115111155 > .? . 11 
.( ; 1938 ,. 14 ./ 1 0 5 ) 4 0 ( 1510/1 ( 1 ( 1 ( 3 ( 3 ־ 1 , 035110 15 ) 111 , 1 ...) 

70 , 1944 , )( 1 }> 1 / 511 (< 3 ) £1 010 ) 1 ( 1 1 ) )( 1533 ( 10101 ? , 0311161014 
. 1101 ) 113 . 1 .■ 2150111 ) /( 11 !^- 5 * 511 ( 011 3 ) 4 ) 10010 £ 1 !־ 7 , 1 , 1551:5 
/ 0 $) 10031 4 ) 3 )/ 01 ) 415 ) 44 713/0 ,־ 3851 ( . ע \ ;( 1948 ,. 11501 ־ 1 

413)0(3)1 ^ 1)3)51)1)3) 751(34x11)3(: 0 0 / 77 , 113)4 !, 100151145 , 1954 . 

ח. ק. ב. 

גךגויךיןם תוסטוךגום —? 6 ץ 0 י 1 ס 1011 )ט £3 ־ עושה פלאות, 
בעל־מופת — (סמול ל 213 — סמוך ל 270 ), מאבות־ 

הכנסיה. יליד נאוקיסריה שבפונטוס, בן להורים נכבדים 
עובדי־אלילים. בגיל 20 נקלע בעניין משפחתי לקיסריה של 
א״י, ושם נזדמן לו לשמוע את אוריגנם(ע״ע). ג׳ נעשה תלמי¬ 
דו, התנצר ונשאר בקיסריה 5 שנים ( 233 — 238 ). ערב שובו 
למולדתו נשא נאום־תודה למורהו אוריגנס ן נאום זה, הנושא 
אופי רטורי מובהק, חשוב כתעודה האוטוביוגראפית הרא¬ 
שונה מידי נוצרי שהגיעה לידינו, וכן משום שיש בו כדי 
ללמדנו על שיטתו של אוריגנס בהוראה. לאחר שובו למולדתו 
עבד ג' תחילה במשך זמן־מד, כעורל־דין, אולם מכתב של 
מורו אוריגנס עורר אותו לעבור לכהונה ולהקדיש את כוחו 
להעמדת נכסי-הרוח של הוגי-הדעות היווניים לרשות הנצ¬ 
רות—"כשם שהיהודים השתמשו בכלי הכסף והזהב שלקחום 
מידי המצרים לשם קישוט בית-מקדשם". הוא היה להגמון 
של עיר־מולדתו נאוקיסריה, והצליח להפוך אותה במשך 
שנות־חייו לעיר נוצרית. בשעת רדיפת הנוצרים בימי דקיום 
קיסר ( 249/251 ) נמלט ג׳ עם חלק מבני-עדתו אל ההרים. 
לאחר פשיטת הגותים על פונטוס ( 253/4 ) טיפל ג׳ בבעיית 
הנוצרים שעשו יד אחת עם הברברים והשתתפו בשוד 
ובביזה. לדברי אוזביוס השתתף ג׳ בוועידה הראשונה של 
אנטלכיה ( 268 ). הוא מת בימי מלכותו של אורליאנום קיסר 
( 270 — 275 ). מסביב לחייו ופעולתו נרקמו אחריימותו אגדות 



219 


גרגוריוס תומפורגום—גרגורינית, זמרה 


220 


מרובות, אשר בעטיין נתכנה בשם "עושה־נפלאות". אבות־ 
הכנסיה הקאפאז־וקיים רואים בו את מייסד הכנסיה הקאפא- 
ד 1 קית. 

כתביו שהגיעו לידינו הם: נאום־התודה לאור ימס! איגרת 
מסעם הכנסיה בדבר הנוצרים אשר נתפתו בימי פלישת 
הגותים להפר את המידות הנוצריות! "אני מאמין", שבו 
מנוסח עיקר־השילוש* עיבוד חפשי של ספר קוהלת בעקבות 
הנוסח של השבעים! חיבור (שנשתמד בתרגום סורי בלבד) 
"על אי-יכלתו ויכלתו של האלהים לסבול". 

, 8415011 .ס ! 1880 ,.,!ד . 0 .זו ; 0, ?. <70. X ה 41 8 * .? 

הספרות על ; 1907 , 298 , 1 ,* 1  הסדר הליטורגי-מוסיקאלי בכנסיה 
הקאתולית, המיוחס לאפיפיור גרגוריויס 1 (ע״ע), שהוא 
מוחזק המארגן העיקרי — אם גם לא היחיד והראשון — של 
כל הניגונים הדתיים, שנתקבצו במאות הראשונות של 
הנצרות, למסכת-תפילות המחייבת את כל קהילות הכנסיה 
הרומית מאז ועד ימינו. 

את שרשי המוסיקה הליטורגית הנוצרית יש למצוא 
בליטורגיה היהודית העתיקה. א. צ. אידלזון (ע״ע) היה 
הראשון שהצליח למצוא זהות געימתית בין מספר ניגונים 
גרגוריאניים, כפי שהם נפוצים זה מאות בשנים על־פני כל 
העולם הקאתולי, ובין ניגונים דתיים, כפי שהם מושמעים 
כיום אצל כמה מעדות־המזרח היהודיות העתיקות, כגון 
בתימן, בבל או סוריה. מאחר שעדות אלו חיו בבידוד עדתי 
מאז תקופת בית שגי ולא עמדו בקשר עם העולם הנוצרי — 
נתברר מעל לכל ספק, שיחד עם קבלת יסודות התפילות 
היהודיות מצד הנוצרים נטמע גם חלק ניכר מן המנגינות 
היהודיות המקוריות בתור המוסיקה הליטורגית הנוצרית. 
אוזביוס (ע״ע) מזהה את שירת הנוצרים הראשונים עם זו 
של הכיתות האיסיות, שתוארה ע״י פילון (ע״ע), יש לשער, 
שכל ההתפתחויות של הזמרה הגרגוריאנית על צורותיה 
המוסיקאליות ועל מיני הסיגנונות וביצועם באו מתוו אותו 
מק 1 ר קדום. 

החלק הקדום ביותר של הליטורגיה המוסיקאלית הנוצרית 
הוא ה פסא ל מ ודיה, שירת קטעים לידיים מן התנ״ד׳ וביחוד 
שירת פדקי־תהילים. צורת־ביצועם — 501-105 ״ 0 ק £5 - 03011181 
(״שידה עונה״) — זהה עם הנוהג היהודי של שירת החזן 
עם פזמון המושר ע״י הקהל. צורה אחרת בביצוע פרקי־ 
תהילים היא שירת־חליפין( 5 ו 31 ס 110 קםת 3 030108 ) בין שתי 
קבוצוודמקהלה, בהתאם לבניין הפיוטי של מזמורי־התהילים. 
כבר במאות הראשונות לסה״ג הוקדמו לפרקי־התהילים אקד¬ 
מות, שגם הן נבנו דוגמת המזמורים ונועדו לשמש מעין פירוש 
לתוכן המזמור הקשור להן! אקדמות אלו נקראו "אנטיפונות". 
חן הפסאלמודיה והן האנטיפונה שייכות לסוג ה״אקצנטוס" 
( 30000105 ) —דיקלום מוסיקאלי בהדגשת המלים, ללא קישוט 
נעימתי וסילסולי־זפדה. דיקלום או רצ׳יטאטיו כזה יש לו קו 
מלודי מיוחד במינו, שבא ממקור יהודי, אולם הפד במרוצת 
הזמן לביטוי של הרגשה חדשה כלפי הפיתוח המלודי, שנקבע 
ע״י נוסח התחלתי( 10111001 ), העולה אל קרהדיקלום — 10113 
(״חצוצרה״) או 0 ! 0055 ז 0 ק 0 ז (״הד״) או 005 * 0301 [> 10008 
("קול שואל"׳ "שאילתא"). בהתאם למבנה הדו-איברי של 
רוב פסוקי-תהילים, נפסק קו־הדיקלום באמצעו כאתנחתא — 


א) פךקיתה?ים: 


1 )נועת גרגודשי 


0 ננ>.*ק 


י ^^• 11 ז-£יזז^נ^ 3 1 
>, 1 זז 1 וז-ס-> 0 .!זו&־אן / 1 מו 141 >< 1 ־מ 0£$ -׳< £1 ' 5 סו״ 1 *זד- 4 וז־ 11 * 10 ו-ג*ן >* 1 ד-יוב 2 


2 )נוקח יהודי־ תימן ל אוסף המחברת,״ 01 * 1 ) מזמור קכ״ב 



ם (י)_ ל-מ-מ-י - ר — ע-גד? נו - לי־-רג ד^יז-ם-ל 2 


סוג שני של נעימות גרגוריאניות— "ק(נ צ נטו ם" (-ססס 
000108 ) — כולל אח הנעימות הקשורות לטיפוס ה״הלל" 
היהודי העתיק: צורת ה״הללויה"׳ ח״גראדואלח" ( 310 ס 1 > 213 , 
שיר־המעלות), ה״טראקטום" ( 5 סז 30 ז* — תחליף ל״גראדו־ 
אלה" בימי אבל וצום). בצורות אלו נשתנה היחס בין הצליל 
ובין הדיבור: יש שהן מוותרות בכלל על המלה, כגון 
ב״הללויה", או מטביעות את מלות־השבח בתוך עושר של 
סילסולי־קול, כגון ב״גראדואלה". מטבע הדברים לא ניתן 
ביצוען של צורות אלו למקהלות או לזמרת־הקהל, כדוגמת 
ה״אקצנטוס". אלא הוא נמסר לחזן ( 01 * 030 ), הזמר היחיד 
(דוגמה ב), 

ב) גרדואלה 

נ — - ע 


- 710 - - 1 ח 1 ־ • * 1 ג 


משני סוגים אלה של צורות גרגוריאניות מורכבות הנגי¬ 
נות של שני הטקסים העיקריים של הכנסיה הקאתולית: 
האופיציום והמיסה (ע״ע). 

סוג שלישי של צורות הזמרה הג׳ הם הה י מגוב ו ת 
והסקונצות. צורת ההיסנון היא העתיקה! מקורה בכנסיה. 
הסורית, והיא מוחזקת אמצאתו של המשורר אפרים (ע״ע) 
איש נציבין. הימנונות פיוטיים אלה התפשטו במאה ה 4 בכל 
העולם הנוצרי והשפיעו בהרבה על אמברוסיום (ע״ע) 
("ההימגון האמברוזיאני" [דוגמה ג]). בהימנונות אלה 
מתגלה לראשונה סיגנון שירתי עממי, שהצליח לשתף את 
המוני־העם בעבודת-הקודש. 

הסרןוגצה היא מן הצורות המוסיקאליות המאוחרות יותר. 
ראשיתה בתקופה הקארולינגית, והיא התפתחה מסילסולי- 
הסיום המוארכים של ההללויה, ללא מלים. צורת תהילה 



221 


גרגורינית, זמרה—גרגרינות 


222 


ג) הימנו ן אמברחנני 


. 01£ -$ט * 17 * 1 -.תי 1$ >^£;ז 017 !וז 1 >ן/ןז 11 >-!]- 1 ן* 1 זז •* 10 * 1-111 *•** 


,מזרחית" זאת, שהיתר, זרה לאוזן האירופית, גרמה להוספת 
טכסטים חדשים, המכוונים לצלילי ה״מליסמה" (הסילסול) 
הסופית. שנעשתה אחרי הפרדתה מן ההללויה הקודמת צורה 
חדשה עצמאית — הסקוונצה (דוגמה ד), שאפשר לראות בה 
התחלה של יצירה מוסיקאלית אירופית עצמאית. לפי טבען 
חוברו הסקוונצות בסימון הברתי (ללא סילסולים) ודו־ 
איברי (דוגמת המזמורים), ששימש בזמן מאוחר יותר גם 
לביצועם הדראמתי של משחקי־המיסטורין. 


ד> סקוגצה 

לחג הפסחא ^ 9 את ויפו *י* בוךגוןד^ר,(ב 7 יר 1048 ) 

^• 0 ; 1 וו£*וו 8 גו/ 1£ ו 4 ) 


11 -ד&סק ^£>א 1 ^)ם^רט 3 ) 

צורה דומה לסקוונצה בהתהוותה תוך סילסולים ללא 
מלים היא צורת הטרופוס. 

צורות־הרישום של הזה״ג התפתחו רק במאות ז > 9 וד, 10 
מתוך סימני־קריאה אקפו׳גטיים, שהושלמו סופית לשיטת 
ה״גומו׳ת״ — סימני־קדיאה כירו׳נומיים, כעין הסימנים המקד 
בלים בטכסטים סזרחיים־שמיים (השווה מעמי־המקרא). 
רישום הנומו׳ת מופיע מעל מלות־הטכסט של כתבי־הקודש 
ואינו ניתן לקריאה אבסולוטית אלא ליודעי־דבר, שלהם הוא 
משמש לסיוע הזיכרון. סמוך לשנת 1000 סידר גוידו מארצו 
(ע״ע) נומות אלו על מסגרת קווים — שמספרם ארבעה — 
וברווחים שביניהם, והן לבשו במשך הזמן את צורת התווים 
הקיימת. רק מאז אפשר לקרוא את הכתב המוסיקאלי ולפענח 
בעזרתו כתבי־יד נומאטיים קדומים יותר (שאינם משתמשים 
בקווים). 

על הולמות הזה״ג ע״ע מודוסים. 

עם התחלת הרבקוליות (במאה ה 12 ואילך) נפסקה 
התקופה היוצרת של הזה״ג ואף חלה בה ירידה מסויימת, אך 
נגינותיה הוכנסו בתור "קאנטוס פירמוס" ("הזמר הקבוע") 
ליצירות רבקוליות והמשיכו להתקיים בצורות שונות, ובדרך 
זו החדירו את המלוס שלהן למוסיקה הפוליפונית־אמנותית 
(מומטות, מיסות וכר). תיקון יסודי של הזה״ג נעשה בדור 
האחרון ע״י מיסדר הבנדיקטינים (הוצאת הוואטיקן, 1911 ). 
לזה״ג שני ספרים עיקריים: (א) ספרהאנטיפונאלה! ו(ב) ס ח ר 
הגראדואלה! שניהם מצורפים ב״ליבר אוזואליס" בהוצאה 
חדישה המתאימה ללימוד. 

מ, .? ;.}£ 1911 

; 1921 ,* 1912 ,* 1911 , 1-01 . 11 * 1041 * 11 4 11 ? 1 {? 111 <ב 1 ? 20 ? 27 ? 11 > 
ווזסל[ ; 1917 ,:! 011071 1 ז?(/)> 1 וח 770 ס???£ }?]! ? 111 ?(ד £01 ?- £1 1 ) 111 ) 11 .¥ . 11 !^? .? ; 1931 , 1111 ( 11171 ) 11 ' 1 
. 0 ; 1937 . 1 ( 01 ^) 11 ( ¥10 / 0 1 ?ס 1 ! 1 > 1 ) 107 ? 11 > 1 ?(/ 7 , 11 ס £5 ז 5 (! 0 א 

. 149-197 , 1939 ,!? 4% */£>£>, 34 ? 711 171 , $£655 ! 

א. ג.־ק. 


גךגךינ 1 ת ( 13 >ומ 1 ז 53 שז 0 ) ג תת־מחלקה של חד־תאיים 
ספיליים ממחלקת הנבגוניות (ע״ע). רובן הן טפי¬ 
לים של פרוקי־רגליים או של תולעי־טבעות, מיעוטן — 
טפילי אצטלניים. הן חיות בחלל המעיים, בקרום האפיתלי 
של המעיים, בחלל־הגוף או ברקמות הפנימיות. הג׳ ניזונות 
ע״י ספיגה מן הנוזלים שבסביבתו והן חסרות פה לבליעה, 
אולם לכמה מינים יש אפימריטים — מכשירי־אחיזה, שבהם 
הם בצמדים לתאים או לרקמות. הג׳ הן בעלות צורות 
מארכות ועפ״ר פחוסות, דמויות־ביצה או דמויות־אלה. 
בגופן ניתן להבחין בין שכבה חיצונית בהירה ושקופה 



נרנארינה טתוזעת־הקטח 


(אקטופלאסמה) ובין פנים עכור וגרעיני (אבטופלאסמה). 
הן מסוגלות לתנועה איטית באמצעות סיביות שריריות או 
ע״י הפרשת ריר סמיך בקצה האחורי של הגוף. 

אופייני לכל הג׳ הוא המחזור המיני, המורכב מכמה 
שלבים: 1 ) שני טפילים חד־גרעיניים, שהם גאמסוציטים, 
מסתדרים זה ליד זה ומפרישים דופן משותפת לשניהם! 
2 ) הגרעין בכל גאמטוציט מתחלק וחוזר ומתחלק, ובהתאם 
למספר הגרעינים הנוצרים מתחלקת גם ד,פרוטופלאסמה — 
בכל גאמטוציט נוצרות גאממות מרובות! 3 ) המחיצה בין 
שני הגאממוציטים נעלמת, הגאמטות מגאמטוציט אחד מת¬ 
לכדות זוגות-זוגות עם גאמטות מהגאמטוציט השני, וגרעי¬ 
ניהן מתלכדים ויוצרים גרעין אחד—זהו תהליד־הפריה, שבו 
נוצרות זיגוטות ז 4 ) הזיגומה מפרישה דופן, העומדת בפני 
התייבשות, והופכת לנבג, שבתוכו מתחלקים הגרעין, ואחריו 
גם הפרומופלאסמה, ויוצרים מספר נבגיות! 5 ) הנבגים נפ¬ 
רשים מגוף מאכסנם יחד עם הצואה, ואחרי שהם נבלעים 
ע״י מאכסן מתאים משתחררות הגבגלת, מתפתחות לגאמטו* 
ציטים — והמחזור מתחיל מחדש. 


17 1 1 3 



• 7 


מחוור־ההתפתהות ׳ 6 < נרנארינח 
(* 3901113 ג 1 ז*ז 5 *! 1 ח 1,2 ) 

1 .— 6 תקופח ההתרבות כתור תאי־הנווי: 0 נאמטוציס 
חפיטי בוו 55 ־ה 0 עי; 7 זיווג סל נאטטוציטים; 8 .— 10 
יצירת נאטמות; 11 .— 13 . איזונאטיה; 14 .— 16 . ח 5 וקת 
הנרעיו ׳ 6 ? חזיגוטה; 17 נבג טטו 5 א נבניוח. 




223 


גרגרינות—גרדה, אגם 


224 


ג' שאיו בהן ריבוי אלא ע"־ מחזור־חיים מיני זה הן 
האוגרגרינות ( 3 ג) 1 תת 6£3 :ו§ £11 ). סכיזוגרגארינו׳ת (- 5011120 
הן ג׳ שיש להן — נוסף על הסהזור המיני — 

גם מחזור של ריבוי בלתי־סיני. 

בג׳ אפשר למצוא את שני השלבים של התפתחות המחזור 
המיני: א) איזוגאמיה — הפריה בין תאים שווים מבחינה 
מורפולוגית ופונקציונאלית ויצירת גאמטו׳ת שוות בשני 
הגאמטוציטים! ב) אנאיזוגאמיה — הפריה בין תאים לא- 
שווים, בין מיקר 1 גאמסו׳צ י ט יוצר גאמטות קטנות בעלות- 
תנועה, שהן תאים זכריים, ובין מאקרוגאמטוציט יוצר גאה־ 
טות גדולות יותר ומחוסרות־תנועה, שהן תאים נקביים, 
מבחינת התנהגות המאקרוגאמט 1 ציס קיים הבדל יסודי בין 
הג׳ ובין שאר זעבגוניות: בג׳ מתחלק הגרעין של המאקרו׳־ 
גאמטוציס ויוצר מספר מאקר 1 גאמםות; בשאר הנבגוניות 
אין גרעין המאקרוגאמטוציט מתחלק, וממנו גוצרת מאקרו־ 
גאמטה אחת בלבד. 

המחזור המיני של הג׳ פוענח בפעם הראשונה על־ידי 
הזואולוג הפולני שדלצקי(״ 51641601 ) ב 1899 . פיענוח קלאסי 
זה איסשר את הבנתי התפתחות הנבגוניות ומחזור חייהן 
המיניים. 

ש. אר. 


גרגךנית ( 6113 מ 80 ;־! 7 ), סוג של צמחים ממשפחת הקטניות 
(ע״ע), משבט התלתניים. כולל כ 70 מינים של 
עשבים חד־שנתיים, שרובם נפוצים באיזור הים התיכון 
ובקדמודאסיה ומיעוטם באוסטראליה ובדרום־אפריקה. הצמ¬ 
חים נמוכים! הפרחים בעלי צבע לבן׳ צהוב או לילבי. התר¬ 
מילים ארוכים ולעיתים כפופים בעין הקשת או מסתיימים 
במקור. 

מן המינים הרבים המצרים בא״י חשוב המין ג׳ יוונית 


או חלבה (ס!ט 360 ז£ £0601101 .ז), בעלת פרחים לבנבנים־ 
צהבהבים, המשמשת לצרכים שונים: בצמח־רפואה ברפואה 
העממית, להכנת מספוא, כתבלין, ועוד. הג׳ היוונית גדלה 
בר באירופה הדרומית ומאסיה הקטנה עד קאשמיר. מגדלים 
אותה בארצות רבות: הודו, המזרח התיכון, אפריקה הצפו¬ 
נית עד מארוקו, דרום-צרםת וכמה מקומות בגרמניה. הג׳ 
היוונית מפיצה ריח חזק בשל הקומרין(ע״ע) הנמצא בחלקיה 
השונים! זרעיה מכילים: חמרים ריריים, שמן אחרי, את 
האלקלואיד (ע״ע) טריג 1 נלין, ועוד, 
בבמה מקומות בעולם,' 

בין השאר גם במשק 
הערבי בא״י, מגדלים 
אותה לחציר, המשמש 
לכלכלת בהמותיעבודה. 
במצרים מקובל גידולה 
הן באדמת־שלחין הן 
בשדות־בעל! זורעים או¬ 
תה בתערובת עם תלתן 
או בקיה. לפגי השימוש 
כחציר, משרים את הזר¬ 
עים במים עד שהם תופ¬ 
חים, ובצורה זו הם ראו¬ 
יים למאכל. יש שאת 
זרעי־החילבה טוחנים גרנינייז ',"?(י 1 . 

(וח £12€011 וזו 11 חש 10 11.4 ?ח £0 נ זז) 

לקמח ומערבבים במיני־ א. תרםי 5 פחוח; ב ורע 



מספוא אחרים. בתימן משמשת ד,ג׳, מעורבת בתבלים 
אחרים, כתוספת עיקרית ללחם, במערב-אירופה ובארצות- 
הברית מקובל להשתמש בקמח־החילבה כסממן במנת המס¬ 
פוא היומית של בהמות־העבודה. בכמה ארצות חזרו בהם 
מלגדל את הג׳ היוונית לצדכי מספוא, משום שהיא מעוררת 
בחילה בבהמות־החלב. במצרים משמשים זרעי־החילבה 
למאכל-אדם כשהם קלויים, וכן להתקנת מאכלים ביחד עם 
חלב. גם בהודו משמשים הנבטים והתרמילים להתקנת 
סממנים. — זרעי־החילבה משמשים גם לצרכי־רפואה — 
להכנת תחבשות וכחומר לחוקן, ובכמה מקומות לריפוי הנזלת 
בדרכי־הנשימה באדם ובבהמה. הרמב״ם (, 4310100146 ^ 
6, 1940 ( 0601103 ! סזשסבת! 46 6 ־ 0055311 ) מוגה אותם בין סמי- 
הרפואה. 

מינים אחדים של ג׳ המצויים בא״י הם: ג' המצויה 
( 611303 ק 5 תס 1 ס.יד), צהובת־הפרחים, נפוצה ביותר בארץ, 
אפיינית לב תות ולערבות! ג׳ הלילכית ( 301113 ( 11 . 7 ), 
מצטיינת ביפי פרחיה! ג׳ הערבית ( 31-31003 .*ל), שפרחיה 
לבנים, מצויד, בערבות בנגב ובשפלה. 

מין ים־תיכוני חשוב אחר הוא הג׳ הכחולה (- 006 . 7 
0163 ־ 1 ); מגדלים אותה באיזורים יבשים באירופה המרכזית 
ובאלפים, והיא משמשת לתעשיית גבינה! אח העשב היבש 
טוחנים ואת האבקה מוסיפים לגבינה כנותן טעם וריח. יש 
שמוסיפים את אבקת הג׳ הכחולה גם ללחם. לפנים השתמשו 
באבקה זו נגד העש. — המין האוסטראלי( 3 מ 1 ! 55 ו\ 5113 . 7 ) 
משמש גם הוא למאכל הילידים. 

ם. ס. 


גרד, גבריאל ( 1890 , ריטובה [ליטא] — 1951 , ת״א), 
קומפוזיטור יהודי■ ג׳ נתחנך ב״חדר" ובישיבה וגם 
בבית־ספר רוסי. את ידיעותיו המוסיקאליות רכש תחילה 
ברוסיה ואח״ב השתלם בקונסרוואטוריון בברלין. כיוונו 
הלאומי־ד,יהודי כבר התבלט בנושאי יצירות־הנעורים שלו, 
שהציג אותן בשנות מלחמת־העולם 1 ברחבי רוסיה! שם 
הופיע בקונצרטים ופעל כמנהל מקהלות עבריות. אחרי גמר 
המלחמה יסד בקובנו בית־ספר עברי למוסיקה והיה פעיל 
בכל תחומי החינוך המוסיקאלי. ב 1924 עלה לא״י וייסד 
קונסרוואטוריון בתל־אביב. 

ג' חיבר יצירות ו 1 קאליות רבות, ביניהן חיבורים מקהל¬ 
תיים, שירי־סולו בלוויית כלים שונים, שירי־ילדים לבתי- 
ספר ולגנים, ושלוש אופרות לנוער (.המלך דוד"! .המלך 
שלמה"! "יהודית והולופרנש"). כתב גם יצירות למוסיקה 
קאמרית, ביניהן אחת על "חורבן יהדות־ריטובה", וכן "מאה 
אטיודים־ואריאציות עבריים לכינור, על נושאי גגיבות עם־ 
ישראל" 


גרדה! אגס״ — 43 ־ 1031 ! 0 7380 — (או בנקן [ 860300 }), 
גדול האגמים האיטלקיים, על גבולם הדרומי של 
האלפים. שטחו 366 קמ״ר, ארכו 55 ק״מ ורחבו בין 5 ל 18 
ק״מ! פני־מימיו נמצאים בגובה של 64 מ׳ מעל פני-הים, 
עמקו הממוצע 200 מ׳ ועמקו המאפסימאלי 350 מ'י בלב 
האגם אי קטן. חלקו הצפוני של האגם מוקף הרים תלולים, 
חלקו הדרומי גובל במורנות — גבעות המגיעות לגובה של 
150 מ׳ מעל פני האגם. האגם מנוקז ע״י גהר־מיגצ׳ו( 410010 ^), 
היוצא מהפינה הדרום־מזרחית של האגם. 



225 


גרדה, אגם—גרדון, שמואל (אדיח) ליב ( " של״ג") 


226 



נווי על חוו* אנס נארדה 

גף־ון, עמואל (אן־יה) ליב [.*ל״ג"] ( 1867 , לידה 


החוף המזדחי בנוי צוקי אבךגיד תשו 
סיס! שאד חופי האגם עשירים ביותר 
בצמחיה ומהווים איזור של אקלים ים־ 
תיכוני וצמחיה תת־טרופית לרגלי האלפים 
הגבוהים; על התוף גדלים עצי־זית, הדרים 
ותמרים, ובאופק נראים ראשי ההרים המכו¬ 
סים שלג־עד. הישוב מרובז בעיקר בחלקו 
הדרומי של האגם; שם נמצאים מספר כפרי־ 
דייגים. מקומות־נופש לתיירים ויש וביב 
עירוניים׳ שהחשובים שבהם הם פסקיירה, 
דזנצאנו, ריווה, גארדה. נוחות האקלים 
ויפי הנוף מושכים אלפי אורחים ותיירים 
לסביבה זו. 

גרדה, חיים (נר 1910 , וילנה), משורר 
יידי. חניך הישיבה; שירו הרא¬ 
שון פורסם בביטאון של "אגודת־ישראל" 
אח״כ התקרב לזמן־מד, לחוגים ראדיקאליים והיה ממייסדיה 
של קבוצת־הסופרים "יונג־ווילנע" ("וילנה הצעירה", נוסדה 
ב 1927 ), ששאפה למיזוג יסודות החיים המודרניים ובעיות 
הזמן עם תרבות יהודית מושרשת. בספרו הראשון של ג׳, 
״יא״ (״הן״, 1936 ), דרים בכפיפה אתת מוטימים של מרי 
סוציאלי אקטואלי ושירים על יחזקאל הנביא. בפואמה האו¬ 
טוביוגראפית "מוסרניקעס" (״בעלי־המוסר״, 1938 ) תיאר חיי 
ישיבה של תנועת־המוסר הליטאית ואת לבטיהם הנפשיים 
של תלמידיה בין ציוויי תורת־המוסר לבין פיתויי העולם הזה. 
ב 1941 , בימי הכיבוש הגרמני, נמלט ג׳ לברית־המועצות, 
ושם חי חיי פליט. אחרי מלחמת־העולם הגיע — דרך 
פוליו — לאה״ב. לאשתו, אשר נשארה בגטו־וילנה ונספתה 
בשואה, הקדיש סידרת שירים "מיט דיין גוף אויף מיינע 
הענט" ("עם גופך על זרועותי"), שבהם האהבה והטראגדיה 
האישית מקבלות משמעות לאומיודכללית. שירת ג׳ בתקופה 
שאחרי המלחמה היא מן הנסיונות הרציניים לתת ביטוי 
לשואת יהדות־פולין. עיקר שירתו: קינה על החורבן("דורות", 
1945 ), חיי שארית־הפליטה ל״אור כוכבים כבויים" ("פלי¬ 
טים", 1947 ; ״שיין פון פארלאשענע שטערך, 1950 ), עיצוב 
תטיבות־תיים ביהדות הפולנית על מסורתה המפוארת (הפו¬ 
אמות "ווילנער שול־הויף" ["חצר ביהכ״נ הווילנאי"] ו״די 
היטער פון דער שטאט" ["שומרי העיד"], "אידישעד קעמ־ 
פער" ["לוחם יהודי"], רה״ש תש״י, תשי״א). למיטב שירתו 
שייכים השירים הליריים על אמו, האם היהודיה העניה 
בסימטאות וילנה, שהיתה בספרו האחרון לסמל העולם שנחרב 
(״דער מאמעם צואה״ [״צוואת אמא״], 1949 ). 

ג' הושפע ביותר משירת התנ״ך; הן במוטיווים, הן 
בדרכי-ביטוי והן בטון הנבואי — בתוכחה כבנחמה — 
ובשאיפה ליעוד נבואי של המשורר בעמו בתקופה גורלית" 
בשירתו ניכרת גם השפעת שירי־הזעם של ת. נ. ביאליק. 
אולם יש והפאתו׳ם הלאומי והציבורי גורר את המשורר 
לנימה רטורית• כוחו עומד לו יותר באפיקה. ג׳ הוא מגדולי 
המתארים והמעצבים הראליסטיים בשירת יידיש; הן בצורתם 
והן בעיצובם הבהיר יש לשיריו נטיה קלאסית. בשירת ג׳ 
בולטים גם יסודות ארוטיים ושירי־טבע בעלי ציוריות נועזת 
ופלאסטית. 

ש. שנהוד, שירתו של ח. ג. (תרבות וספרות ["הארז"], 

16.10.53 ). 

ב. ה. 


[ליטא] — 1933 , תל־אביב), פדאגוג וסופר עברי 
ג׳ חי רוב ימיו בווארשה ופעל שם כעסקן ציוני, ביחוד בשטח 
החינוך העברי. ב 1897 — 1901 ישב ג׳ בא״י והורה עברית 
בבית־הספר לבנים של חובבי־ציון ביפו. ב 1901 חזר לוואר¬ 
שה, הוציא עם א. ל. בן־אביגדור (ע״ע) את עיתוני־הנוער 
"עולם קטן" (תרס״א—תרס״ה) ו״נעורים" (תרס״ב—תרס״ד) 
ואת הירחון החינוכי "הפדגוג"(תרס״ג—ד), וייסד שם ב 1905 
חדר מתוקן.' בשנת 1924 חזר לא״י והיה עד מותו מעסקני 
החרבות והחינוך. — ג׳ חיבר שירים עבריים בלשון פשוטה 
ברות התחיה הלאומית ("בגוד ישורון", תרנ״א—תרנ״ד), 
וכן תירגם לעברית 
יצירות לועזיות חשו¬ 
בות, ביניהן "המלך 
ליר״לשיקספיר 
(תדנ״ט); הוציא ספרי 
לימוד ללשון ולספרות 
העברית וקבצים ספ¬ 
רותיים שונים, לדוב 
בשיתוף עם י. גור 
(ע״ע).—מ 1907 ענד 
ג , בחיבור פירושו 
המנוקד לתנ״ך, שלפי 
דברי המחבר נועד 
בעיקר לתלמידים 
המתקדמים ולמורי 
בית־הספר כ״ביאור 
חדש מדעי פדאגוגי", 
"ערוך ברוח המסורת ׳* י נרר יי 

המקובלת באומה״; אך לאמיתו של דבר הוא מיוסד במידה 
רבה על מחקר־המקדא הגרמני של סוף המאה ה 19 . ביאורו 
של ג׳ הוא מבחר מהפירושים המסרתיים והפירושים החדשים 
ומסביר בדרך קלה ורחבה את המלים והעניינים, אך בלי 
לעורר העמקה בתכנים הרעיוניים ובמשמעות הדתית של 
המקרא. לספרי נ״ך הקדים המחבר מבואות מקיפים על 
הספרות. האישים והמאורעות המקראיים. ביאורו של ג׳ הוא 
מקובל מאד עד היום בבתי־הספר התיכוניים (פרט לדתיים) 
בישראל. יע. ל. 





227 


גרדומי, גזה—גרדינר, סטיון 


228 


גךד 1 ג.יי ׳ גזה — 0623 1 ץ 1011 >ז* 0 — ( 1863 — 1922 ), סופר 
הונגארי. ג׳ היה מורה כפרי ועיתונאי, תחילה 
בערי־השדה ואח״ב בבודאפשט* ב 1897 פרש מן החברה וחי 
בעיר הקטנה אגר עד יום־מותו. הוא חיבר רומאנים וסיפורים 
היסטוריים וסיפורים חברתיים, כתובים ברוח ראליזם שמרני 
ובכשרון תיאורי רב. בניגוד לרוב הסופרים בני דורו וחוגי, 
הפנה ג׳ את התעניינותו לחיי־הכפר. לשונו היא הונגארית 
שרשית, נקיה מהשפעות זרות, וסיגנונו פשוט ובהיר. השקפו¬ 
תיו בענייני חברה — שהביא לידי ביטוי גם באוסף של אפו־ 
ריזמים (״רעיונות״) — הן פשטניות ועממיות* הן מבטאות 
את דעת הקהל הזעיר־בזרגני ההונגארי בימיו. מכאן גם 
עמדתו השלילית כלפי היהודים* כאנטישמים רבים, הטיל 
על היהודי עצמו את האחריות לשנאה הקיימת לגביו, שכן 
הוא מסרב להידמות ולהסתגל לסביבתו, ביהוד בהופעתו 
החיצונית. 

5 ךר,יא ( 313 ^ 3 * 01 , < 10 ), העיר הראשית ב״טריטוריה של 
ג׳״ בדרום־אלג׳יריה* 45,000 תושבים. אחת מחמש 
ערי־הקודש לכת בגי-מזאב הברברים, הידועים כסוחרים 
זריזים וכחקלאים טובים. הערים יושבות בנאות־מדבר. הן 
נכבשו על־ידי הצרפתים ב 1882/83 . — העיר ג׳ זולקת 
לשלושה חלקים: במרכז — השכונה המזאבית* בדרום- 
מזרח — השכונה הערבית * במערב — ה״מלאח" היהודי 
(בניגוד לנהוג בשאר מחוזות-אלג׳יריד" אשר בהם המלאח 
נמצא תמיד בדרום העיר). 

הסטאקוס של אזרחי״צרפת, שהוענק ב 1870 ע״י חוק- 
כרמיה ליהודי־אלג׳יריה, אינו חל על יהודי־הדרום * מעמדם 
החוקי של היהודים בגלילות המדבר ובמערבה של אלג׳יריה 
הוא כמעמד שכניהם המוסלמים — כנתיניה של צרפת ולא 



נרדיא 


כאזרחית. במסיבות אלה מוסמכים עוד בימינו בתי-הדין 
הרבניים להורות בענייני אישות וירושות (לפני הכיבוש 
הצרפתי היו בתי־דין אלה מטפלים גם בעניינים אזרחיים 
ובדיני-ממונות שבין יהודי לרעהו). האוכלוסיה היהודית 
קרובה באורח־חייה למנהגי המזאבים וחוקיהם. הגברים 
היהודים מתפזרים לרגל פרנסתם בנאות-המדבר הסמוכים 
או נודדים לצפון־הארץ, כדרך בני־מזאב, ואילו הנשים היהו¬ 
דיות בג/ בדומה למוסלמיות, אינן רשאיות לעזוב בו בזמן 
את מקום מגוריהן, כדי לא לרוקן את העיר. רוב זמנם 
מרוחקים הגברים מבתיהם וממשפחותיהם ואין הם מתכנסים 
אלא למועדים. היהודים הם סוחרים, צורפים, סנדלרים, קצ¬ 


בים, פחחים ונפחים. אין עניות מנוולת במלאת, והבתים שבו 
נקיים באופן יחסי* אולם מחלות מידבקות, כגון הגרענת 
והשחפת, פוקדות גם את יהודי־ג/ מצב ההשכלה ירוד* 
הנוער היהודי משולל ברובו אפשרות של ביקור בבתי־ספר. 

ב 1931 היו 3,650 יהודים מפוזרים בישובי־המדבר של 
אלג׳יריה הדרומית, מהם בעיר ג׳ 1,361 נפשות. ב 1941 
מנתה העיר 1,642 יהודים * בקולון־בשאר ( 131 { 86€ -< 1 ת*ס 001 ) 
שבאותו איזור, שבקדבתה התפתחו מכרות כנאדזה (-£.)! 
123 ) 3 ״), הגיע הישוב היהודי ל 1,936 . בשבר יישובי המדבר 
ישבו כ 2,700 יהודים. 

, £156056111 . 14 ; 1912 , 110 )^ 141 (ס 11 )) 1 ! 441 ,* 1 מ־טזמ>ם .א 
60 5 ( 141 ! 5 * 1 ,. 18 ; 1936 , 11014 444 ) 4111444 '! ) 4 1 ( 411 ! 1 * 1 
6 ז קתו 6 ' 1 86 6816 קס 1 :>ץ 0 ת.£) 1 ( 141 / 1 * 1 ,. 18 ; 1937 ,?!(( 441% 
1 ( 141 ! 1 * 1 >׳ $£5 ת^ . 51 ; 1948 ,( 1212 ) $3 ) 6 16 ־ 6 > 118 / : 1 , 215 ?ם 3 ז£ 
; 1950 , 1011041 ) 1411 111 6 זג>) 6 ;מ׳ 06 4 ) 11 ) 4 444 ) 614 ^ 1 ^ 4 ' 4 
. 1952 , 11014 444 441 ן> 11 ( 44 ' 4 1 ( 444 ( 1 * 1 , 111 ^ 3 * 311011 ) 

ש. מ. 

גךרינר, סר אלן מדךסזין — 1 ז 80 ז 16 > 11 ש 11 1311 ^ 811 

■ 1 שמ 1 (>ז 03 — (גו׳ 1879 , לונדון). אגיפטולוג אנגלי, 

גדול המקצוע הזה בדור האחרון. ג׳ למד מצרית בעודנו 
בביה״ס * אח״ב לסד באוקספורד והשתלם בחו״ל בהדרכתם 
של מספרו (ע״ע) ושל אדולף ארמן (ע״ע). הוא עסק רק 
זמן מועט בהוראה (באוניברסיטת מנצ׳סטר) והתמסר כולו 
למחקר. ג׳ היה מן הפעילים ביותר בסגל המשתתפים ב״סילון 
הלשון המצרית". הוא ההדיר את הפאפירוסים הכתובים 
בכתב ההיאראטי בצירוף פירוש, המלבן גם את הלשון וגם 
את התוכן. ה״דיקדוק המצרי״ שלו ( 1927 , 1952 ־ ), מהדורו¬ 
תיו של מבססים מצריים ופירושיו עליהם נעשו ספרי-יסוד 
של האגיפטולוגיה. במסגרת מחקריו עסק גם בבעיות הקשו¬ 
רות ב״יציאת־מצרים" ובגאוגראפיה העתיקה של ארץ־ישראל 
ושכנותיה. — נוסף על עבודתו בשטה האגיפטולוגיה תרם ג׳ 
תרומה חשובה גם לבלשנות הכללית בספרו 11161111:017 
6 ״ 13 !£ת 1,3 1 >מ 3 06011 ק 8 0£ ("תורת הדיבור והלשון"), 
1932 , 1951 

ביבליוגראפיה שלמה של חיבוריו(עד ליובלו ה 70 ): .סזסס( 
. 1949 , 1 , 35 ץ 60108 ב 1 ) 0 ז\< .זקע £8 0£ 

נךדינה סטיןן — * 16 ־ 1 ^ 03 ״־! 1 ^ 51 — (סמוך ל 1485 — 
1555 ), הגמון אנגלי, ממנהיגי המפלגה הקאתולית 
בימי מלכי בית-טיודוד הראשונים. ג׳ היה בנו של סוחר- 
אריגים, למד בקימבריג/ הגיע למומחיות מופלגת בחוק 
האזרחי והקאנוני, נעשח מזכירו של הקארדינאל וולזי(ע״ע) 
והשתתף במאמציו להשיג גירושיו של הנוי ו ו ¥1 (ע״ע) 
מאשתו הראשונה, קאתרינה מאראגון. כאות־הוקרה על 
פעולתו המוצלחת בעניין זה מינה אותו המלך תחילה 
למזכירו ואח״ב להגמון של וינצ׳סטר. בשעת הסיכסוך בין 
הגרי ו ¥11 ובין האפיפיור עמד ג׳ לצדו של הראשון וביסס 
בספרו 3 ; 116111 > 06 נ 1 ס 3 ■״׳! ־ס (״על הציות האמיתי״, 1535 ) 
את זכותו של המלך לראשות הכנסיד. האנגלית. אולם פרט 
לעניין זה, נשאר ג׳ נאמן לקאתוליות והתנגד לתורת־ 
הרפורמאציה, ואף גחן ידו לרדיפתם ולהוצאתם להורג של 
הכופרים בעיקרי־הדת המקובלים. בהגיע המפלגה הפרו¬ 
טסטאנטית לשלטון במלכות אדוורד וע ( 1547 ), ניטלה מג׳ 
ההגמונות שלו, והוא הושם במצודת־לונדון, ובה בילה כ 5 
שנים. כשמלכה מרי הקאתולית ( 1553 ), שוחרר ג׳ מכלאו, 
הושב על 1 כנו ואף נתמנה ללורד־צ׳נסלור, ושימש זמדמה 


229 


גרדינר, סטיון—גרדת אד גדכת 


230 


כראש יועציה של המלכה. בתפקידו זה ניסה ג' — בניגוד 
לכל מה שאמר וכתב בימי הנרי 11 וזו — להגן על חוקיות 
נישואיו של המלך עם קאחרינה, כדי לבסס בזה את חוקיות 
שלטונה של מרי כמלכת־אגגליה! כמו כן התאמץ להחזיר 
לכנסיה הקאתולית את מעמדה■ ובהנהלתו אישר בית* 
הלורדים את החוקים הישנים נגד המינות — מה שהביא 
לידי רדיפות נגד הפרוטסטאנטים. ההיסטוריונים מחולקים 
בהערכת כנותו הדתית וישרותו המוסרית של ג/ אך אין 
ספק שהיה תאולוג מלומד, חובב מדע, מעודד כשרונות צעי¬ 
רים׳ וביתו שימש בית־ועד לחכמים. 

. 1936 , 11011 :)!>*£ ' 0401 ? * 1/1 004 .€ . 56 ,זש! 1 ו 1 }\ .צ 

של. ה. 

$ךךים ( 02318 ), משפתה יהודית בבורדו(צרפת) ממוצא 
אנוסים, שכמה מבניה ידועים בפעילותם הציבורית 
ובחלקם במסחר הקולוניאלי הצרפתי. מאז 1685 פיתחו בני 
המשפחה את עסקיהם הגדולים בבורדו! ב 1722 נוסד על־ידי 
דוד ג׳ בית-העסק של "ג׳ ובנו", שעסק במסחר בקנה־מידה 
רחב עם המושבות הצרפתיות באיי הודו המערבית. אברהם 
ג׳ סתר גם עם קאנאדה וייסד את "החברה הקאנאדית" 
( 020233 36 50016115 ) ב 1748 . משסחת־ג׳ מימנה פעולות 
צבאיות והתיישבותיות של הממשלה בארצות שמעבר לים 
תמורת זכיונות מסחריים שקיבלה באותן המושבות! היא 
הגיעה לעושר רב והיתה מקורבת לחוגי השלטון והנוצרים 
המכובדים בבורדו. עיקר עשרה במאה ה 18 בא לה — כלכל 
סותרי־העיר—מסתר־העבדים, ואף במסעיה שבמושבות היו 
לה עבדים לרוב! דבר זה השתקף במשך דורות בעמדתם 
הראקציונית של בניה בענייני המדינה והחברה. דוד 
(״השני״) ג׳ ( 1742 — 1811 ) החל לעסוק בצרכי הציבור 
היהודי ב 1788 , בפרוס המהפכה הצרפתית. ב 1789 היה בין 
בוררי הצירים לאספת־המעמדות הכללית" ביאנואר־פברואר 
1790 היה חבר של משלחת יהודי־בורדו לאסיפה הלאומית 
בפאריס, שדרשה מתן זכויות אזרחיות ליהודים הספרדים, 
אך התנגדה למתן אותן הזכרות לאשכנזים. בענייני המדי¬ 
ניות הכללית היה דוד ג׳ מצדד בימין! הוא עמד בראש 
מאבקם של םוחרי־ב(רד 1 נגד שיחדור העבדים במושבות. 
בעיר גופה לא נפגעה המשפחה כלל ממאורעות־המהשכה, אף 
לא בימי הטרור ( 1793 — 1794 )! אולם בשל מרידות־העברים 
במושבות בתקופת המהפכה איבדה את מרבית רכושה, ומאז 
חדלה למלא תפקיד חשוב במסחר הצרפתי. דוד ג׳ כתב גם 
כמה חיבורים פילוסופיים מעוטי־ערך. — במאה ה 19 לקח 
בנימין ג , ( 1789 — 1858 ) חלק פעיל בעניינים יהודיים. 
בפולמוס הרפורמה בחיים הדתיים תמד בצד החרדי! בשטה 
המדיני הטיף נגד המשטר הפארלאמנטארי במדינה ובקהילה 
כאחד. ואף חיבר ספרים וחוברות מרובים על נושאים אלו. 
בנו אגרי( 1830 — 1905 ) חיבר ספר על תולדות בורדו בימי 
מהפכת־ 1848 וכמה ספרים על עניינים יהודיים. בדורות 
האחרונים יצאו כל צאצאי־המשפחה לשמד. 

ז. שייקובסקי, משלחותיהם של יהודי בורדו אל ועדת מאל- 
זרב ( 1788 ) ואל האסיפה הלאומית ( 1790 ), ״ציון״ י״ח, 31 ־ 

79 , תשי״ג < הנ״ל, די קאמסן אדום דער וואלסיסטעס אין 
די יידיש ע קהילות אין סראנקרייד (ייווא־בלעסעד, 0006 ג, 
145-143 ), 1951 ; ,.ס ? 101111 >! ס 1 ■!ס! !**הס/{ , 31-21115 > . 11 
66 .[ ; 6 ־ 1875 ,ע^־ז\ 500 /׳ 3104 , 013613 . 11 ; 1875 

11 : 10 / 10111 * ,* 00 * 3014 * 4 01 * 011001 £1004 170 ,זמ* 95 גק 11 ג 34 

. 1931 ..ס 

ז. ש. 


צךרלר, £ןל*פויךויןי — ז 3616 ז 100 * 0 ״ 63 ״ק- 031-1 — 

( 1884 — 1945 ), אדמיניסטראסור ומדינאי גרמני, 

ממנהיגי תנועת ההתנגדות הגרמנית למשטר הנאצי. ג׳ למד 
משפטים ועבד מ 1911 בשירותים מוניציפאליים בערים 
שונות: בזולינגן, בקניגסברג וס 1930 כראש־העיר בליפציג. 
ב 1931/32 וב 1934/35 הוטל עליו מטעם הממשלה המרכזית 
הפיקוח על המחירים במדינה. ג , היה לאומי ושמרני מובהק 
בהשקפותיו המדיגיות־חברתיות ויחד עם זה בעל דתיות 
נוצרית־פרוטסמאנטית עמוקה. הוא לא התנגד למגמות 
ולתכנית של הנאצים, ותחילה שירת את משטרם בנאמנות. 
אד הוא נרתע מפני השיטות הנאציות, וכשהכיר שאין הן 
מתיישבות עם מוקזגי החוק והמוסר שלו, ניתק את קשריו 
עם השלטון. ב 1937 התפטר מכל תפקידיו הרשמיים, ובימי 
מלחמת־העולם 11 היה ממנהיגיה הרוחניים של האופוזיציה 
החשאית נגר המשטר. הוא שאף להפלת היסלר ולחידוש 
שלטון החוק במשטר שמרני־ליבראלי, וכן לשלום של פשרה 
עם מעצמות־המערב. ג׳ היה מעורב בקשר נגד היטלר, 
והקושרים הועידו לו תפקיד של ראש־ממשלה בשלטון העתיד 
לקום אחרי נפילת הנאצים. כשנכשלו ההתנקשות בחייו של 
היטלר ונסיון ההתקוממות של הקצינים הקושרים( 20.7.1944 ), 
ראה ג׳ בכשלון זה סימן שהוא וחבריו יצאו חייבים בדיני־ 
שמים, וכשנאמר והועמד לדין לא ניסה להגן על עצמו אלא 
מסד הודאה מפורטת על הקשר ועל המשתתפים בו. הוא 
נידון למוות ונתלה זמן מועט לפני נפילת היטלר. 

; 1951 , 1 * £001 / 0 01 * 01 * 1 { * 1/1 ' 11661 , 91 ' ,( 

. 7 > .€ , 61 זז 1 א . 0 ; 1952 , 1001 * 1 * 0 * 0 * 11 * 011 * 0 *><£ , 0601112 
. 1955 , 2 סס 2 *(ס*< 0411 *!!** 4 *!^ * 11 * 011 * 4 * 41 004 

1 (ךךגןייץ* א 1 טז — 312 >\ 11 ש 3 ב 01 י>מ 0 — ( 1860 , ברס־ 
לאו — 1935 , ברלין), משפטן, סאפירואג ולכסיקו־ 

גראף גרמני, יהודי מומר. ג׳ היה פרופסור למשפט הרומאי 
והאזרחי באוניברסיטות של ברלין, קגיגסברג, שטראסבורג, 
וט 1909 עד 1928 בהידלברג. הוא סלל דרכים חדשות בחקר 
המשפט הרומאי ובביקורת תעודותיו. חשיבות מיוחדת נודעת 
לחיבוריו על ה״אינטרפולאציות" — כלומר: הפסוקים והמש¬ 
פטים שהוכנסו לתוך הדיגסטים ע״י המחברים בשעת חיבורם. 
וכן על שאר כל השינויים במאמריהם המקוריים של המש¬ 
פטנים המובאים שם. חיבורו הראשי הוא: ם 6 ת 10 ז 12 סקז 16 מ 1 
203611160 ? 360 ס! (״אינטרפולאציות בפאנדקטים״, 1887 ). 
ג׳ היה מן הראשונים שהכירו בחשיבותה של הסאפירולוגיה 
לחקירת תולדות המשפט ותורודהסשםסים! לנושא זה מוקדש 
ספרו 11036 > 51 ג 1 זץק 2 ? 316 10 £ח 11 זנ £10£13 ("מבוא לפאפירו- 
לוגיה״, 1900 ). — ג׳ חיבר אוטוביוגראפיה (-מ 15$6 ״! 5 ן 31 > 6 ? 

- 41 , 111 , 561115133651611110260 ס! 366 ׳\ 76£605 } 366 1 ) 12 } 50 

1929 , 88 ). 

; 1936 ,( 56 , £01011 ג 0111 >א .) . 201150116 ) . 7 > . 0 , £0501121166 .ק 
; 1936 ,* 0£ ! 10 ץ<) 0 י 1 . 0  16$,16 ל 02 *) נ מחלת־עור 

מידבקת, הנגרמת ע״י הטפיל (או 5 ״ 626 \*) 665 ק 83660 

11006101$ . 36 ׳ 1615 לה $6 . זוהי קרצית (ע״ע) זעירה, שגודל 
נקבתה עד 0.4 מ״מ וגודל זכרה 0.25 מ״מ. הנקבות חותרות 
בתוך העור העליון של האדם מנהרות מתפתלות, שארכו מגיע 
עד 2 ם״מ, מטילות שם ביצים וצואה, ומביאות לידי גרד חזק, 



231 


גרדת אד גרבת—גדה 


232 


שהוא מורגש בעיקר בלילה. הזחלים 
היוצאים מן הביצים תותרים מנה־ 
דית חדשות וגורמים להתפשטות 
המחלה. הטפיל מעדיף את המקומות 
בגוף שבהם העור עדין ביותר׳ כגון: 
בין אצבעות-הידיים׳ קיפולי המפר¬ 
קים שבגפיים׳ בתי־השחי, סביבות 
פטמוח־השדיים, איברי־המין והעכוז. 
אלה הם המקומות הנגועים בגרד 
באופן מיוחד. הגרר גורר גירוד׳ 
והגירוד — פגימה בקרום־החיפוי, 
וכתוצאה ממנה — זיהום העור ע״י חידקים יוצרי־מוגלד" 
המחלה מועברת במישרין ע״י מגע באדם נגוע׳ או בעקיפין 
ע״י כלי־המיטה או הבגדים שבהם השתמש אדם זה. לפיכך 
מופיעה המחלה כתופעה משפחתית בתנאי־חיים לא־היגייניים׳ 
והמלחמה בה אינה צריכה להצטמצם באדם הנגוע בלבד, 
אלא עליה להקיף את מש¬ 
פחתו* ואת כל הבאים במגע 
אינטימי עמו. 

הטיפול הישן בג׳—בתכ־ 
שירי־גפדית, עיטרן, צרי־פרו, 
בצירוף אמבטיות חמות—היה 
נמשד כשבוע. היום הוא הולד 
ונדחה מפני הטיפול המודר¬ 
ני בתחליבים של בנזיל־בנזו־ 
אתי, הנמרחים על־פני הגוף 
ומביאים לידי ריפוי תוך יומ¬ 
יומיים. 

א. דו. 

גרה ( 11011031:10 ■!). מעלי־גרה ( 011020113 ( £1 ) הם קבוצת 
יונקים מטידרת שסועי־הפרסות(ע״ע)! הקבוצה כו¬ 
ללת את המשפחות: גמליים (ע״ע), טרגוליים (ע״ע), איליים 
(ע״ע), אנטילופות (ע״ע), גירפות (ע״ע) ונבובי-הקרנים 
(ע״ע). — לפנים נחשבו מעלי־הג׳ כסידרה טבעית. היום 
נתערערה דעה זו לאור התגליות הפאלאונסולוגיות, שהוכיחו 
מציאותם של מיני מפריסי־םרטה בעבר, הנראים כשלבי- 
מעבר בין מעלי־ג׳ אמיתיים ובין שסועי־פרסה שאינם מעלי- 
ג׳, וכן לאור מציאותם של הבדלים מודרגים בהתפתחות 
מבנה הקיבה גם בין מפריסי-פרסה שבהווה. לפיכך כוללים 
היום בקבוצת מעלי־הג׳ את כל משפחות שסועי־הפרסה, 
המצויירים בקיבח־גרה מיוהדת לצרכי עיכולו של כמויות 
גדולות של מזון צמתי. 

מעלי־הג׳ הם אוכלי-עשב מובהקים, שאורח-חייהם מתבטא 
בשינויים סגוליים: 1 ) במבנה־השיניים, 2 ) באודך־המעיים, 
3 ) במבנה־הקיבה. מזונם הוא בעל ערד מזין מועט, ועיקר 
המרו היבש היא התאית, ומעלי־הג׳ — ככל היונקים — הם 
חסרי אנזים (צלולזה) במערכת-עיכולם המסוגל לעכל חומד 

* : ש •ע 

זה. יתר על כן: עטיפת-התאית של התאים הצמחיים מונעת 
במידה רבה גם אפשרות העיכול של העמילן והפרוטאינים 
שבתאים אלה ע״י אנזימי־־העיכול של הבהמה. לפיכך זקוקים 
מעלי-הג׳ מצד אחד למנגנון המאפשר קליטת כמות־מזון 
מרובה מאד, ומצד שני — לסיועם של סיקרואורגאניזמים בעי- 
כול התאית. מערכת־השיניים במעלי-הג׳ מותאמת לקטיפה או 
תלישה, ללעיסה וטחינה של עשב: החותכות בלסת התחתונה 
הן דמויות־מפסלות, ופעולתן נעזרת בלשון המחוספסת 


הארוכה ובהידוקן כנגד הלסת העליונה׳ שברבים ממעלי־הג׳ 
היא מחוסרת חותכות! הטוחנות נעשו שטוחות ובעלות גב¬ 
שושיות שהדוגיות(שיניים סלנודונטיות),כותרותיהן עשויות 
להשתתק מרוב לעיסה, אך השן אינה פוסקת לגדול כל 
החיים! הניבים העליונים דלים או מנוונים כליל, ובמקו¬ 
מם—רווח פנוי(פניון). והניבים התחתונים התגלגלו אף הם 
לצורת חותכות. נוסחות־השיניים במעלי־ג׳ שונים הן: 


36 = 3 • 3 י 1 • 1 

3 . 3 . 1 . 3 

גמלים — 

34 = 3 י 3 ■_* ־ 0 
3.3 י 1 י 3 

טרגולים — 

0 . 0 . 3 . 3 

3.1.343 

בקר - 

0.0. 2. 3 = 30 

3 . 1 . 3 . 3 

גירפות — 


במקום שיניים כאמצעי־הגנה נתפתחו ברוב מעלי־הג׳ 
קרניים. כוח הטחינה והלעיסה של השיניים מוגבר על-ידי 
התפתחות יחרה של שדירי־הלעיסה, וכן סוגדלות בלוטות־ 
הרוק ומורחב חלל־הפה על־ידי התארכות שלד־הפנים. — 
המעיים מארכים במעלי-הג׳ ביותר — עד כדי פי* 20 — 30 
מאורך גוף־הבהמה: כ 35 מ' בצאן וכ 50 מ׳ בבקר! המעי 
הגס והמעי העיוור משמשים בית־קיבול נרחב לאוכלוסיית 
מיקרואורגאניזמים מפרקי-תאית. 

אולם יתודם של מעלי־הג׳הוא במבנה של הקיבה(ציור 1 ) 
ובמכאניזם של הבליעה הכפולה; בית־קיבול מיוחד, הקודם 



ציור 1 

קיבת סעיה־גרה (פרה) א הססס; ב. ביודהכוסות; ג. קיבח־הע?ע 5 ים, 
ד. קיברדהמיצים 

לקיבה, משמש להפעלת מיקרואורגאניזמים על המזון לשם 
הריסת דפנות־התאית של התאים! רק אח״כ נמסר המזון 
לפעולת אנזימי־העיכול שברוק ואחריהם — לפעולת אנזימי- 
העיכול שבמיץ־הקיבה. הקיבה הגזושלמת של מעלי־הג׳ 
מחולקת ל 4 מדורים: ( 1 ) הה מ סס ( 11101611 ), ( 2 ) בית־ 
הכוסות ( 11101 ע 1€ ז 6 !),( 3 ) קיבת־העלעלים ( 00135001 ), 
( 4 ) קיבת-המיצים (תזטגגמזסכיג); רק קיבת הגמלים היא 
משולשת (קיבת־העלעלים נעדרת). רק ( 4 ) היא לפי מבנה 
ההיסטולוגי(אפיתל רירי־בלוטי) וטיב הפרשתה אנאלוגית— 
וגם הומולוגית — לקיבת שאר היונקים! ( 1 )—( 3 ) רצופים 



הרציח־הגרדת 

( 50311161 5 ;>]קס 0 ז 83 ) 

5 הנדוז סז הנב 
(ה 1 ד?ה— 0 ' 42 > 



סנהרודתחירח הרצית־תנרדת 
כעור, למע 5 ה טשסאל—הרצית; 
בסנתרה—ביצים ונו׳פי־צואח 
(הגדוה—פי 23 ) 





233 


גדה— גרה 


234 


אפיתל־חיפוי שטוח וחסד בלוטות. ונראים מבחינה זו דומים 
לוושט, אע״פ שמבחינה התפתחותית אין הם הומולוגים לו. 
בקיבודהג' המושלמת תופס ( 1 ) כ 80% מן הנפח הכללי של 
ה״קיבוח",( 2 ) —כ 5% ,( 3 ) ו( 4 )—כ 8% ־ 7 כל אחת. הבהמה 
לועסת וטוחנת את העשב הנקסף לעיסה וטחינה ראשונה 
מועטת ובולעתו מיד. בקצהו האחורי של הוושט נפרדות 
הדרכים המובילות ל( 1 )—( 2 ) ול( 3 ). כמויות גדולות של 
מזון מצטברות תחילה בהמסס המרווח, שדפנותיו מכוסות 
גבשושיות המגדילות את שטחי־פניו. מיקרו־פלורה ומיקרו- 
פאונד, קבועות בהמסס מפרישות צלולאזה, המפרקת במידה 
רבה את מעטה־התאית של העשב, ואנזימי תסיסה וגליקו־ 
ליזה מתסיסים חלק מן המזון אגב יצירת גאזים ( 4 פ 0 ״ 00 ) 
וחומצות (חומצה אצמית, פרויפיונית. בוטירית ועוד) וקצת 
אמוניה. המזון המותסס מועבר גושים־גושים אל בית־הכוסות 
הקטן. שדפנותיו מכוסות כוסיות. כעין תאי חלת־הדבש. 
התכווצות של ( 2 ) סוגרת את הפתח ל( 1 ) ופותחת את פי־ 
הוושט האחורי. בלחץ התכווצויות של ( 1 ), המוגבר מן החוץ 
ע״י התכווצות הסרעפת, נדחפים גושי-המזון דרך הוושט 
חזרה לפה! שם הם חוזרים 
וגלעסים וגטחנים יפה־יפה 
ומתלחלחים שנית ברוק, 
שהאנזימים שלו(העמילאזה) 
מסוגלים עתה לפעול על 
חמדי-הפרוטופלאסמה שנח¬ 
שפו מעטיפתם. משנהסך המ¬ 
זח לדייסה דלילה הוא נבלע צייר 2 

בשניה, אבל אינו חוזר ל( 1 ). מרזב-הוו׳&ם בפרה 

נ ״ ר במרןכ ו. בשעת ד,בליעה הראשונה: 

א,א נ גר במרזב מ וחד 2 בשעת ד,ב?יער, השניה 

(ציור 2 ) שבדופן לקיבת- 

העלעלים ( 3 ), שהיא עשויה דפים שריריים, בעין דפי־ספר, 
שהתכווצוי 1 תיהם הקצביות מוסיפות טחינה למזון. משם הוא 
נדחף לקיבת־המיצים ( 4 ), שבה הוא נעכל ע״י אנזימי־הקיבה 
הרגילים; העיכול נמשך במעי, בהשפעת האנזימים שלו ושל 
הפאנקראס ושל מיקרואורגאגיזמים גורמי תסיסה (או ריק¬ 
בון). בדרך־בלל שוהה המזון כ 40 — 60 שעות ב( 1 ) ו( 2 ),כולל 
החזרתו מנות־מנות לפה ולעיסתו השניה. מראה הבהמה הרו¬ 
בצת או עומדת שעות רבות, לכאורה ללא אכילה, ואעפ״ב 
אין פיה פוסק מתנועות־לעיסה — הוא אפייני ביותר למעלי־ 
הג׳. אחרי הבליעה השניה שוהה המזון כ 8 שעות ב( 3 ) ואח״ב 
כ 3 שעות ב( 4 ) עד תום העיכול בקיבה. מן התאית שבמזון 
מתעכלים בהמסס — לפני העיכול ב( 4 ) — כ 70% , ובמעי 
הגס והעיוור'— אחרי העיכול בקיבה — כ 30% . 

כל המכאניזם המסובך של העלאת־הג' נתון להסדר עצבי 
מדוקדק.ירק קיבת־המיצים היא בעלת אוטומאטית! האוטו• 
מאטיה של ( 1 )—( 3 ) היא מועטת, והם מופעלים בעיקר ע״י 
רפלכסים, שהגורם הראשי הפועל בהם הוא הוואגוס. 

אוכלוסיית המיקרואורגאניזמים של הקיבות הקידמיות של 
מעלי־הג׳ מורכבת ממינים רבים של חידקים (עד 20 מיליארד 
בסמ״ע) ושל חד־תאיים (עד 1,000,000 בסמ״ע), ביחוד של 
ריסניות מסידרת 3 ו 101 ז] 0 ז 1 ק 8 , המעפלים פחמימות, שומנים 
ופרוטאינים. בין בע״ח ממעלי־הג׳ ובין המיקרואורגאניזמים 
שבקיבותיו(ובמעיו) קיימת מעין סימביוזה: הוא מספק להם 
בית־גידול אידיאלי מבחינת החום. מיעוט האויר וריבוי 
המזון, והם מאפשרים לו את ניצול מזונו התאיתי. 

העלאת־ג׳ היא אחד מסימני־טהרה בבהמות ע״פ התורה 



(ויק' יא, ג—ה! דב׳ יד, ז—ט). אולם התורה קובעת את 
העלאת-הג׳ לא ע״ש המכאניזם הפנימי, אלא ע״ם הסימן 
החיצון של חנועוח־הלעיסה האפייניות של הלסתות! בהתאם 
לבך אף השפן והארנבת מוגדרים במעלי־ג׳ (שם: שם). 



3 *יוד 

נולנולת ושיניים ש? 

פילוגנזה של מעלי־הג׳. במחצית הראשונה של 
השלישון מופיעים יונקים מפריסי־פרסה, שבהם ניכרים 
0 במעורב סימניהם של החזירים ושל מעלי־הג׳, כגת ת 030 םז 
האירופי וצנומעזסקסץ!^ הצפון־אמריקני, שניהם מן האולי- 
ג(קן; כל הקבוצה נכחדה במיונן. במיוקן מופיעה משפחת 
מעלי־הג׳ הקדמונים ( 113 ם 1113 ת 11 ו 161 ?), שסוגיה — כגת 
מ! 11 ״ 116 ז 10 ק 00 \/ — חיו חסדי קרניים, בעלי 2 או 4 אצבעות 
ברגליהם ובעלי שיניים סלנודוגטיות! ממעלי־ג' שבהווה 
קרובים להם ביותר הטראגוליים׳ שהם מעלי-הג׳ הפרימי־ 
העדין והקל X1 טיוויים ביותר הקיימים היום. ה מ 0 (^ 10 {ק 
ודק־הרגליים, שחי באאוקן העליון, נראה קרוב לצביים 
שבימינו! מערכת־שיניו עדיין חיתח שלמד- אך הטוחנות 
בבר היו כמעט סלנח־ונטיות. (ציור 3 ) מן 
האאוקו העליון באסיה המרכזית יכול להיחשב בין אבות 
מעלי־הג' חאסייתיים. אבות נבובי־הקרניים מופיעים בסוף 
המיוקן ומתרבים מן הפליוקן ואילך. על אבות הגמל ע״ע. 

] 3 ^ 0510 ! 71 ) 071710 £ '\ 4 ) 1 ^ 11111010 ? . 11 ) 11010 £ 1 ( 1 /? 17 ( 1 ,־ 

1(17111, ]926, £. \(3 4 11 ') 1117110 ). 1177 . 1 ! . 11711111 , 3 ( 20 ת . 
510^111/(0111(11 11. 1011/10/1711(/10{11. ?1111X11(7(. 1], 156 א ., 
1929, 8. 1_. 8113111, '! 7010 ? . 17111111 81-11 (ס * 41171 ? ) 11 י X011■ 
€1110(1110711, 1936; 01 , 15011 ) 1 ] 1111 ? .•ד.ז<- 7 [ 1 <ע 1 ^^ .(/ .א - 
£(1(1071 1 1944 ,(.££ 41 , 19 .ז 01 א . 8101 ) 117711710711 )} ) 111 ח ; 

/). 7. ?1111111946 ,( 81 , 58 .״א . ¥0100 ) 811701711111071 ,ח 50 <ן ; 

14., 8117711710711 7)1£(1110/1 (1,105 ־ 50 ץ! 141/110 / .]גא 
(?031:!. 70 ? 71 ) 811771 ) 711 , 400 ^ 511 , 8 ; 1948 ,( 2 . 0 א ,.עסא - 
10X0 01. 050. 141010[>101. 9, 44), 1953; 711 , 0111505 .א -א ( 
?11)11101011)1 .' 1955 , 359 ־ 352 , 14/11771011 €< 11 )< 077 < 7 /ס 
י. ל. 

גרה ( 3 !ש 0 ), מחוז ועיר ברפובליקה הגרמנית הדמוקראטית 
(גרמניה המזרחית). 

1 ) מחוז־ג/ החלק הדרומי־מזרחי של מדינת תירינגן 
לשעבר: 877,000 תושבים ( 1954 )—איזור הדרי פודה ונושא 
חקלאות מפותחת. הנהרות אלסטר וזלה חוצים אותו. באגנו 
המרכזי — מרבצי בצר־ברזל וצפחות־נח 1 שת, שמשמשים 
בסים לתעשיה ענסח. ערים חשובות במחוז: ג׳, ינה (ע״ע) 

רודולשטאט, זאלסלד. 

2 ) העיר ג׳ היא צומת מסילות־ברזל ומרכז תעשייתי 



235 


גרה—גרוכי, דוד 


236 


לייצור טפססילים, מכונות, כימיקאלים, זכוכית, נייר, רהיטים. 
88,000 תושבים ( 1948 ). — ג׳ נוסדה בסאה ה 11 , וב 1237 
הוענקו לה זכויות־עיד. מ 1563 עד 1918 היתה בירת נסיכות 
רויס (הענף הצעיר). ב 1780 נשרף חלק גדול של העיר, 
לפיכן־ לא נשתמדו בה אלא בניינים עתיקים מועטים. גידול 
כבשים במתח שימש יסוד לתעשיות האריגה והטוויה. במאות 
ה 19 — 20 נעשתה עיר תעשייתית מובהקת. 

^ךך 1 ךמ, ?איל— 11 >ז 3 ו 1 זש 3111 0 ? — ( 1607 — 1676 ), משורר 
דתי־לותראני גרמני. היה כומר בברלין, אך נאלץ 
להתפטר, כשלא ניאות — משום אדיקותו הלותראנית — 
להישמע לפקודת הקורפירסט ולהימנע בדרשותיו מהתקפות 
על הרסורמייס-האוואנגליים. הוא מת ככומר בעיירה ליבן 
( 11 ^ 1.11 ). 134 שיריו, המצטיינים בעסקות הרגש, בפשטות 
וביפי הצורה, נבעו מחוויותיו הדתיות האישיות, ורבים מהם 
פותחים בלשון "אני". ביניהם נודע אחד, שבו מתחיל כל 
בית במלה מהפסוק תהל׳ לז, ה, לפי תרגומו של לותר. י. 
סבסטיאן באך השתמש בקטעים משירי ג׳ ביצירותיו המוסי¬ 
קאליות. שיריו של ג׳ מוסיפים לתפוס מקום נכבד בספרי 
שירת־הפולחן הפרוטסטאנסיים עד היום. 

877 5 111 408 ) 1 ן 7 ^^ 117 ^ .£ ; 1908 ,. 0 .? 

, 5011385 .£ ; 1926 ,. 0 .? , £00118 .£ ; 1912 , 0.1 .ק £17877 
. 1951 , 0117111771/1711 1771 /)) 77071%711 1177 7 )£( 01  


תיהם. הוא השתדל לשמור אמונים לרבו בציור תמונות 
על נושאים מיתולוגיים, שבהם לא היה כוחו יפה ביותר. 
ב 1835 התאבד ג׳ — כנראה, בעקבות לבטים אמנותיים 
שנתלבט בין תחושותיהם וסיגנוניהם של שני עולמות: 
העולם הקלאסי — שלו השתייך מבחינת חינוכו ועקרונו־ 

_ תיו — והעולם הרומאנטי — שג׳ היה ממבשריו הראשונים 
כמעט שלא מדעת ובעל־כרחו. תמונתו "בונאפארט מבקר 
את חולי־הדבר ביפו* ( 1804 ) הלהיבה בשעתה את קהל 
הצעירים. ג׳ היה רומאגטיקן בחושו הנפלא לתנועה ולצבע, 
בהתלהבות שבה היה מתאר כלי־נשק, מדי-צבא, סוסים, 
מראות של קרב פנים־אל־פנים, סצנות דראמאטיות גדולות! 
רומאנסיקן, או עכ״ם פררומאנסיקן, היה אף בתמונות מלאות 
הירהורים ותערובת של אור וצללים. — ג׳ גילה את גאוניותו 
של דלקרואה (ע״ע) הצעיר, והלה חשב אותו לרבו. 

- 111171 ־ 71 ,[ ; 1869 ,!) 4770% ) 0 171 71 717 111 ,. 0 . 0717:117 . 8 .[ 

-* 1 ,מ ; 1880 ,. 0 1 ) 170 ) 11 811 771071 10 71 717 00 ,) £730 07 
171 71 077111 171 , 0 ,■ £51110110 ,א ; 1905 ,. 0 ,סנתתסמו 
. 1951 ,. 0 . 1 -. 71 , 1011£ ש 0 . 0 ; 1936 , 1/071 * 

ז׳. ק. 

נה(£יה (נחמיה) — 99 * 01 — ( 1641 — 

1712 ), בוטאניקן אנגלי. ג׳ למד רפואה בקימבריג׳ 

ובלידן ועסק ברפואה בקונטרי ובלונדון. הוא היה מן החברים 
הראשונים של החברה המלכותית ושימש מזכירה ם 1677 , 
ג׳ היה מחלוצי הבדיקה המיקרוסקופית של המבנה המורפו¬ 
לוגי והאנאטומי של הצמחים, גילה את המבנה התאי של 
רקמת־ד,צמחים ("שלפוחיות דקות-דופן ומלאות מיץ, הנמ¬ 
צאות בחלקים הגדלים של חצמח") והכיר באבקני-הפרחים 
כאיברי-מין זכריים. הוא השתמש לראשונה במונח "אנטומיה 
משוה" (ע״ע) במשמעותו החדישה. יחד עם מלפיגי (ע״ע) 
נחשב ג׳ כמייסד האנאטומיה של הצמחים. חיבוריו העיקריים: 

01115 ן>תג 11 ש 3 בת $10 1116 0£ ץמז 10 גמ^ 6 ^בז 151 גק 1 מס 0 

(״אנאסומיה משווה של הקיבה ושל המעיים״), 1681 ! 
5 !מ 3 !? ) 0 ןמז 0 ! 3 ת 1 / (״אנאטומיה של הצמחים״), 1682 . 

1 () 8147 7:771117101077117 ( 107 [? 877 71471811111 ^) 8 017 , 11 מו 5 תג 9 

£071$ 7/17 , 41311 ( . 0 ״ 1 ; 1886 , 17 /^ 1 . 4 ! . 11 . 0 .*/ 

. 1912 , 01147011111 /ז 

נרובי, דוד — ץנ 1 גת 0 .ם — ( 1811 , קיש־קר [כפר על־יד 
נובי־סאד, הונגריה] — 1898 , פאריס), רופא יהודי, 

מחלוצי המיקרוביולוגיה והפאראזיטולוגיה החדישות. ג׳ היה 
בנו של מנדל ג/ איכר יהודי עני מטופל בילדי* שאחרי 
מות אשתו הראשונה לקח אשה שניה. היחסים בין ג׳ ואמו 
החורגת לא היו טובים! הנער עזב את הבית ונדד לבורא־ 
פשט, ושם התפרנס מעבודה במסעדה יהודית. כיהודי לא 
יכול היה ג' להתקבל בגימנסיה, והיה מאזין לשיעורים כשהוא 
עומד מאחורי דלת הכיתה המתאימה, עד שריחם עליו אחד 
המורים ואיפשר לו להתקבל לבית-הספר. אתרי גמר הגימ¬ 
נסיה נדד ג׳ לווינה, למד רפואה מעוני, וב 1834 קיבל תואר 
רופא. הודות לכשרונו והשגיו נתמנה — למרוח יהדותו — 
לכירורג בבית-החולים האוניברסיטאי. האוניברסיטה אף 
הציעה לו משרת פרופסור — בתנאי שיתנצר. ג׳ דחה את 
ההצעה בשאט־נסש. עזב את וינה, ביקר בלונדון והת¬ 
יישב בפאריס ב 1839 . הוא קיבל משרה במוזיאון לטבע ונתן 
הרצאות על אנאטומיה פיסיולוגית ופאתולוגית. בין שומעיו 
היו סז׳נדי (ע״ע) וקלוד ברנד (ע״ע). 





237 


גרובי, דוד — גרודזנסקי, ד דויים עוזר 


238 


בין 1841 ו 1852 
(וביחוד ב 45 — 1841 ) 
ביצע ג׳ שורה של מח¬ 
קרים ותגליות׳ שבהם 
יצר את המקצוע של 
המיקולו׳גיה הפאת 1 ־ 
לוגית של האדם 
דחיות־הבית ובהם נתן 
את הדחיפה להתפת¬ 
חות חדשה במיקרו¬ 
ביולוגיה ובפאדאזי* דוד נרובי 

טולוגיה בכלל. ב 1841 פירסם תיאור מיקרוסקופי מתייק של 
גורם התרת (ע״ע), הפטריה הידועה היום בשם 
501100161111 (ע״ש שגלין [ע״ע], שמצא אותה זמן מועט 
לפני זה), והוכיח בדרך ניסויית—בפעם הראשונה בתולדות- 
הרפואה — שפטריה עלולה להיות הגורמת למחלה מסויימת 
באדם. ב 1842 גילה ותיאר ג' את הפטריות הסאתוגניות 
$□ 3111102 312 י 1 >ם 03 , גורמת פטרת-הסה, ו - 161112 □ 065 ^ 060001 
65 )׳( 11 ק 0 ז 5 , גורמת מחלת־זקן באדם ומחלת־עור בסוסים, 
וב 1843 — 1844 — שורה של פטריות גורמות מחלות-הנגע 
(*!!"צ"□!) בעור. תגליות אלו היו פרי מאמץ מחקרי כביר, 
שבוצע בתנאים ובכלים פרימיטיוויים. ג׳ היה בין הראשונים 
לחקירת התולעים הטפיליות ומחזור-חייהן. התגלית הגדולה 
והחשובה ביותר שעשה בשטח זה (יחד עם הווטרינר הצר¬ 
פתי דלפון [ 1 >ם 0 ) 613 ס]) היא גילוין ותיאורן של המיקרו- 
פילדיות ( 113113 ) 11610 ^) בדם כלבים נגועים* זו היתה 
ההתחלה של פרק חשוב במחקר התולעים ממשפחת הסילא* 
ריות, שהן חשובות ביותר בפאתולוגיה של האדם בארצות 
טרופיות. אוד׳ב חקר ותיאר ג׳ בדייקנות קרציות (^> 0 ת! 6 ם 
311$ □ 1 □ 311111 101113 נ 1 מ 7101 ,מזגו־ 131 ט 1110 ס£), שהן טפילי־העור 
של האדם ושל הכלב. 

אחת מתגליותיו החשובות ביותר, המהווה מפנה בתולדות 
המיקרוביולוגיה. היא הגילוי הראשון של טריפנוסומה — 
זו של הצפרדע — ב 1843 (ג׳ הוא שטבע את השם - 0 ס 2 ק 7 וי 1 ׳ 
3 תז $0 ). באותה שגד" יחד עם דלאפון, גילה את היציקונים 
החיים בכרס הפנימית של מעלי־גרה ובזה נהיה לחלוץ 
הפרוטוזואולוגית התטרינארית. — ג׳ אף ביצע מחקרים 
באנאטומיה משווה, בפיסיולוגיה ניסויית, בניסויים בהרדמה 
ע״י אתר וכלורופורם (ב 1847 ) — מיד לאחר שהשימוש בהם 
נודע באירופה (ע״ע אנסתסיה) —, בהרכב הלימפה, במבנה 
המיהרוסקופי של האפיתל של המעיים, בכירורגיה (טיפול 
בפצעי-מלחמה) וכד. הוא גם היה בין הראשונים להכנת 
צילומים מיקרוסקופיים. 

ג , הפסיק את פעולתו המחקרית סמוך ל 1852 , ומכאן 
ואילך הקדיש את כל זמנו לפראקטיקה הגדולה שלו כרופא 
מעשי. הוא לא היה פעיל במחקר הרפואי בתקופת התגליות 
הבאקטריולוגיות הגדולות בדור הבא (תקופת פסטר וקוך), 
ודבר זה — ואולי גם יהדותו — היה הסיבה שתרומתו 
החלוצית המכרעת להתפתחות המיקרוביולוגיה והפאראזי־ 
טולוגיה לא הובלטה ולא הוטעמה כל-צדכה בהיסטוריה של 
הביולוגיה והרפואה. 

ג׳ היה אישיות דגולה, ולא השגיו המדעיים בלבד אלא 
אף מידותיו התרומיות קנו לו מעריצים בין טובי אנשי הרוח 
והמדע בדורו. הוא היה מעורב בהוגי אמנים וסופרים והיה 


רופאם הפרטי של הינה (ע״ע) ושל דימה (ע״ע). נוסף על 
עבודתו המקצועית עסק כחובב באסטרונומיה ומטאורולוגיה 
במעבדה שבנה בביתו, וכו סידר לעצמו אוסרי גדול של 
תכשירים מיקרוסקופיים. 

ש. אדלר, ד. ב' (יסואה וסריניית, 1943 ) 0 .1 .ת , 811116 . 13 
,) 1 * 4 ־ם־ 8 . 7 - 11011 * 2 .( . 5 ; 1926 ,( 15 , 82 . 0011 ^ • 1 ז 1 ז־ס> 

. 0 . 0 ,^ 14 ־ 1 ס 1 > 0 ־ 11 ז .( ; 1944 ,( 16 ,. 4 ־ 14 . 11151 . 81111 ) .ש .ם 
, 11 ־ 1015 . 8 ; 1954 ,( 22 , 20 ־ג 11 ) 1 *זנ 1161 . 1 ) 146 . 111151 .׳ 1 ־ 8 ) 

, 111105 ? . 1 ־ 1 מ ^/) * 171 * 81 * 1 \ 71 ** 1 > 10 \ 171 1 ז? 1 * 2 71 * 2011 * 0 ? 

. 1954 ,( 193-226 , 44 . $06 

ש. אד. 

נרו 3 ר, © 03 פ([ — 61 נ 1 ג 1 ז 0 תס׳ג — ( 1853 — 1927 ), 

רופא. באקטריולוג והיגייניקן אוסטרי. למד רפואה 
בווינה ובמינכן < ב 1884 נתמנה לפרופסור לרפואה בגראץ, 
ב 1887 בווינה וב 1902 לפרופסור להיגיינה ובאקטריולוגיה 
במינכן. גי ביצע עבורות־טחקר באקטריולוגיות מרובות, אך 
שמו נתפרסם ביתור ע״י גילוי האגלוסיבינים (ע״ע) 
הסגוליים, הקיימים בנסיוב של בעלי־חיים המחוסנים באופן 
מיוחד נגד חידקים מסויימים ( 1896 ): נסיוב כזה גודם 
לאגל ו ט י נ צ יה (ע״ע) של החידקים שגרמו להתהוות 
האגלוסינינים באותו נסיוב, אך אינו פתל על חידקים 
אחרים. בראקציד, ז(, הנקראת על שמו של ג׳, ניתן להשתמש 
לשם הגדרתם של חידקים לא־ידועים, היפוכה של ראקציה 
זו , — עירבובם של חידקים ידועים בנסיוב־דם לא־מוגדר 
זהו תבחין גרובר־וידל להכרת טיבו של הנסיוב 
ולהגדרת המחלה הקיימת בגוף שממנו נלקח נסיוב זר" 
תגליתו של ג׳ סללה את הדרך לתבחין זה, שחשיבותו גדולה 
באבחנתן הקלינית של מחלות מידבקות רבות. 

,*! 710102 * 1 )( 84 7 * 8 5108111771 801 * 11 ,־ 1 ־ 01111111 . 0 

. 1928 ,.ש . 1 זז 0 ),עיר בפולין הצפונית על הוויסלה! 

43,006 תושבים ( 1949 ). צומת מסילות־ברזל! מרכז 
מסחרי ומקום תעשיות של יציקת־ברזל, בניין־מכונות, קרא¬ 
מיקה, לבנים, זכוכית, כימיקאלים, עצים ונעלים. — ג׳ היא 
ג ך אוד נ ץ ( 1602 >ט 3 ת 0 ) הגרמנית, שנוסדה במאה ה 13 
בתחום שלטונו של המיסדר הטוטוני, זכתה ב 1293 לחוקת- 
העדים המאגדבורגית וסופחה ב 1466 לפולין. בחלוקת*פ 1 לין 
הראשונה ב 1772 עברה לרשות הפרוסים. שהקימו בה מבצר 
חזק אשר החזיק מעמד במצור ממושך ע״י הצרפתים ב 1807 . 
העיר השתייכה לגרמניה עד מלחמת־העולם 1 , התפתחה יפה 
במאה ה 19 , ויישובה היה גרמני-פולני מעורב. לסי חוזה־ 
וורסאי הועברה ב 920 ו לרשותה של פולין המחודשת. אחרי 
מלחמת־העולם 11 גורשו תושביה הגרמנים. — ישוב יהודי 
קם בג׳ רק באמצע המאה ה 19 . ב 1847 נבנה בה בית־כנסת• 
הקהילה התבססה סמור ל 1880 , היה לה רב ופעלו בד, חברות 
שונות. לפני הסיפוח לפולין מנתה האוכל 1 םיה היהודית 
כ 900 נפש. 

. 1902 ,* 7 ^ 1 <(* 0011 * 11 *? 11118 7111 * 4148 * 0 ,־ 1 ־ 13011 ? .? 

3 רזךזנ©כןי, ר׳ ©יים עחר, בן הרב דוד שלמד, (ט׳ באלול 
תרכ״ג/ 24.8.1863 , איויא [רוסיה הלבנה] — ה׳ באב 
ת״ש/ 10.8.1940 , וילנה), מגדולי־התורה ביהדות־ליטא וממג־ 
היגיו הרוחניים של המחנה החרדי בה. למד בישיבות אישי־ 
שוק ווולוז׳ין, והיה תלמיד־חבר לר׳ חיים סולוביצ׳יק (ע״ע). 
בישיבה היד, ידוע בתור "העילוי מאיויא". מתרמ״ז/ 1887 
ואילך היה אחד הדיינים בביר,"ד של וילנה, אבל יהודי העיר 



239 


גרודזנסקי, ר׳ חיים עוזר—כרודכו 


240 


התייחסו אליו כאל ראש לדיינים. הוא היה מיוזמי הוועידה 
החרדית בווילנה בתרס״ט וממייסדי האירגון החרדי "כנסת 
ישראל". השתתף בוועידת־היסוד של "אגודת־ישראל"(ע״ע) 
בקאטו׳ביץ בתרע״ד, 
ומאז ועד מותו היה 
מראשי "מועצת גדו¬ 
לי התורה" של המפ¬ 
לגה הזאת וסייע להג¬ 
ברת השפעתה באיזור 
וללנה. במלחמת־העו- 
לם 1 , כשנתקרבה 
המערכה לווילנה, עזב 
את העיר׳ ושב אליה 
רק בתרע״ח. בתרפ״ד 
היה בין יוזמי ועידת־ 
הרבנים בגרודנו, 
שייסדה את ״ועד¬ 
ה י ש י ב 1 ת", מוסד 
לתמיכה בישיבות וב־ 
תלמידיהן! ומאז ועד 
מותו היה הדוח החיה 
בוועד זה, וכעסקן עשה רבות לקיומן החמרי ולהדרכתן 
הרוחנית. הוא זכה להערכה רבה בעולם התורני ובציבור 



ר־ חיים עודר גרודעטסי 


הדתי הרחב. 

ר׳ חיים עוזר היה מתנגד קשה ועקבי לציונות ולהש¬ 
פלה חילונית בין היהודים. שאיפתו היתה לקיים את עולם 
התורה והיראה של ישיבות ליטא ועיירותיה במבנה שמצא 
אותו לפניו — עד בוא הגואל. הוא שמנע בתרצ״ד את 
העברת בית-המדרש לרבנים ע״ש הילדסהימר מברלין לתל־ 
אביב! כשפנה אליו קיבוץ אגודאי בשאלה, אם מותר לו 
להתיישב על אדמת הקהק״ל, עגה: "כל איש אשר שאר רוח 
בו ישאר על מקומו ואל יחוש לזרם השוטף... עד ירחם המקום 
ברוך הוא עמו וימהר ישועתו". בתרפ״ט פתחו מעריציו 
במחלוקת קשה נגד קהילודוילנד" שבחרה ברב יצחק רובינ¬ 
שטין (ע״ע) לרבה של העיר ולא בו. 

דח״ע פירסם בחייו את ספר השו״ת "אחיעזר": א/ תרפ״בז 
ב , , תרפ״ה* ג׳, תרצ״ט. בהקדמתו לחלק האחרון, שנחתם 
בג , בסיון תרצ״ט, באה על ביטויה תחושתו במצב האומה 
מבפנים ומבחוץ בפרום השואה: הוא מציין את האימה שבה 
שרויה האומה כולה בגולה וגם בא״י (תקופת מאורעות 
1936 — 1939 ) ואת החורבן הרוחני ואבדן האמונה, את 
הפגיעות בשבת, בכשרות ובקדושודהמשפחה * את הקולר 
הוא תולה ברפורמה במערב ובחינוך החילוני — "הבורות 
ועמי־הארצות, ההוללות וההפקרות״ — במזרח * נחמה הוא 
מוצא רק "בעבודה הגדולה למען תחיית וחיזוק החינוד 
התורתי"... ו״הישיבות הגדולות והקטנות מבצר היהדות... 
בפולין וליטא״. — רח״ע נפטר בעצם ימי סיפוחה של ליטא 
לבדית־המועצות. 


ש. רוטשטיין, אוזיעזר, חש״ב! מ. יוסיפון, "בית הכנסת", 
ב׳(חוב׳ 12-11 ), תש״ז. 

ח. ה. ב־ש. 


?רזךבו (סנו^סזס; ליטאית 25 ח 11 >זב 0 ), חבל ועיר ברפוב־ 
ליקה הבילורוסית (ברית-המיעצות). 

1 ) חבל־ג , נמצא בצפון־מערב ביילורוסיה, גובל בצפון 


בליטא ובמערב בפולין < שטחו כ 21,000 קמ״ר. החבל נמצא 
במישור אלוביאלי נמוך ; נקודתו הגבוהה ביותר 182 ם׳ מעל 
פני הים הבאלטי. את התבל חוצים הנהרות בוג, נארו, נימן 
ובובר. בצפון ובדרום־מזרח מספר אגמים, הגדול ביניהם 
אגם־סלונים. האקלים קר ולח! החקלאות אפשרית רק במשך 
6 חדשים בשנה. התוצרת החקלאית של החבל — שיפון, 
חיטה, פשתה, טאבאק, ירקות ופירות. התוצרת התעשייתית 
כוללת: בדים, עורות, צמר, לבנים, משקאות חריפים. 

2 ) העיר ג׳— עיר ראשית בחבל ג'! כ 40,000 תושבים 
( 1950 ). ג׳ יושבת על הגדה הימנית הגבוהה של נהר־ניימאן, 
בקרבת הגבול עם פולין. צומת מס״ב חשובה, על הדרך 
הראשית ורשה—לנינגראד. מרכז מסחרי לתבואות ועציםז 
מקום מפעלים תעשייתיים — מטוויות גדולות, בתי-בורס- 
קאות, בתי־חרושת לנעליים, טאבאק, סיגריות, נייר, סבון, 
זכוכית ומכונות חקלאיות. 

היסטוריה. ג׳ היא גרידן (לאסמסקת), גר 1 דנסקי 
(אמאסא^סק'!) או גרודצקי( 110 א 11 ס^סק' 1 )של המקורות 
הרוסיים העתיקים. העיר נזכרת לראשונה ב 1128 , ואז היתה 
מקום־מושבו של נסיכה הראשון וסוואד דוידוביץ׳. ב 1224 
נחרבה ג׳ ע״י האבירים הגרמניים וב 1241 — בימי נסיכה 
החמישי והאחרון יורי גלבוביץ , — ע״י הטאטארים. מיד אחר 
פלישת הטאטארים נכבשה ג׳ ע״י הליטאים. ב 1259 נמצאה 
ג׳ בידי דניאיל נסיר־האליץ׳. במלחמות בין ליטא ובין המיסדר 
הגרמני נחרבה ג׳ ב 1284 וב 1391 . ב 1398 הסך הנסיך הליטאי 
ויטובט (ע״ע) את ג׳ לבירתו השניה אחר וילנה. ב 1444 זיכה 



גרורכ 1 

המלך הפולני קאז׳ימיז׳ ¥ 1 (ע״ע) את ג׳ בחוקת־מאגדבורג. 
בג׳ חי המלך הפולני סטפן בטורי (ע״ע) ובה מת ב 1586 . 
בתקופת הראקציה הקאתולית היתה ג׳ מרכז קאתולי חשוב, 
ומאותה תקופה נשתמרו בג׳ בניינים כנסייתיים נאים. בשנות 
1655 — 1657 נמצאה ג׳ בידי הצבא הרוסי במלחמתו בפולין, 
ובעקבות הרוסים חדרו לג׳ השוודים. ב 1705 — 1708 חנה בג׳ 
קרל ווצ (ע״ע), ערב פלישתו לרוסיה. בג׳ נערכו סימים 
פולנים חשובים: ה״סים האילם״ של 1793 , שנאלץ לאשר את 
הביתור השני של פולין, והסים של 1795 , לפני ביתורה 
השלישי, שבו סופחה ג׳ לרוסיה. ב 1801 נקבעה ג׳ כעיר־פלך 
רוסית. ערב מלחמת 1914 — 1918 בוצרה ג׳ והוכללה בקו־ 
הביצורים השני שבמערב רוסיה! אולם בספטמבר 1915 
נפלה בידי הגרמנים ללא התנגדות. ב 1918 סופחה ג׳ לפולין 
והוכללה במחוז בןליסטוק. בחלוקת־סולין בין גרמניה ורוסיה 
הסובייטית בספטמבר 1939 נכבשה ג' ע״י הצבא הסובייטי. 
עם פלישת הגרמנים לרוסיה ב 1941 היתה ג׳ אחת הערים 



הסובייטיות הראשונות שנכבשה ע״י הגרמנים. ביוני 1944 
נכבשה חזרה ע״י הצבא האדום. 

א. אח. 

ה י ה ו ד י ם ב ג׳. ג׳(הוראדנא. הראדני — בפי היהודים) 
היתה אחת הקהילות העתיקות ביותר בליטא־רבתי. ב 389 נ 
העניק הארכידוכם ויטובט כחב־קיום ליהודי־ג/ וממנו אנו 
למדים שכבר אז היו ליהודי־ג׳ בית־כנסת ובית־קברות 
ונכסי־דלא־ניידי בפיר ובסביבתה, ושהם עסקו במסחר, 
במלאכה וגם בחקלאות. בגירוש ■־ליטא ( 1495 ) הוגלו גם 
יהודי־ג׳, ורכושם הוחרם. ב 1503 הורשו לחזור, ורכושם הושב 
להם. בסוף המאה ה 16 הוקמו בעיר בתי־מדרש וישיבות, 
ושמה הראדני נדרש בפי בני הדור "הר־אדני* קהילת־ג׳ 
ניצלה מגזירות ת״ח—ת״ט, ופליטים רבים מן הדרום מצאו 
בה מקלט. אולם היא סבלה הרבה מכיבוש הרוסים ב 1655 — 
1657 ומן הכיבוש השוודי שלאחריו. מ 1616 סבלו יהודי ג׳ 
שנים רבות מקנאותם של הישועים שבעיר* ב 1790 גרמו אלה 
לעלילודדם, שקרבנה היה ר׳ אליעזר בד׳ שלמה מורבולוב; 
עלילת-דם שגיד, היתד. בימי השלטון הרוסי ב 1816 . ג׳ היתד. 
בין שלוש הקהילות הראשיות של "ועד מדינת ליטא". 
קהילח־ג , נמלה על עצמה גם את הטיפול בעניינים יהודיים 
כלליים ובסניגוריה במשפטים הכרוכים בעלילות על יהודים, 
בי בית־הדין העליון של ליטא ישב בעיר זו. — ב 1788 
הופיע בג/ בבית־הדפום המלכותי, הספר העברי הראשון 
שנדפס בליטא. בית־דפוס עברי שני, שנפתח בג׳- ב 1793 , 
שימש גרעין ל״דפום והוצאת האלמנה והאחים ראם" שבעתיד 
(תחילה — ב״ווילגא והוראדנא", אח״כ בווילנה). 

מספר היהודים בג׳ היה ב 1560 כ 1.000 נפש (לפי 
אומדן אחד); ב 1776 — 418 ^ 2 . ב 1793 — כ 3,400 . כשעברה 
ג׳ לרוסיה בחלוקח־פולין השלישית ב 1795 , היו יהודיה 
למעלה מ 75% מכלל התושבים שבעיר, וג׳ היתה הקהילה 
השניה בגדלה בליטא לאחר וילנה. 


סטאסיסטיקת היהודים במאות ה 19 — 20 


% מכלל־האוכלוסיך 

נפשות 

שנה 

85.3 

8,422 

1616 

ה 54 

כ 10,300 

1856/57 

68.7 

27,343 

1887 

*48.4 

*22,684 

1897 

64.1 

27.874 

1904 

כ 67 

40.0005 

1914 

53.4 

18,697 

1921 | 

42.6 

21,159 

1931 1 


• מספרים של המיסקד הרשמי, שמידת מהימנותו לגבי היהודים 
מפוקפקת. 


ההפחתה במלחמודהעולם 1 נגרמה בחלקה ע״י גירוש 
יהודים מג׳ לפנים־רוסיה ע״י השלטונות הצבאיים הרוסיים 
ב 1915 . 

מקורות-ד,פרנסה העיקריים והמסרתיים של יהודי־ג׳ 

היו המסחר (בעיקרו בתוצרת חקלאית ובעצים) והמלאכה, 
ובשני הדורות האחרונים — גם התעשיה. ב 1887 נשתייכו 
88% מכל בתי־המסתר בג׳ ליהודים, וכן כ 76% מכל המפעלים 
לחרושת ולמלאכה, ו 65.2% מכל הנכסים הבלתי־בדיט. מצב 
זה לא נשתנה בהרבה עד למלחמת־העולם 1 . אולם משעה 
שחזרה ג׳ שנית לשלטון פולין, נדחקו יהודיה בשיטתיות 
ובהתמדה מעמדותיהם הכלכליות לסוגיהן. ב 1921 נמצאו 
בידי היהודים בג׳ 1,273 מפעלים וסדנות לתעשיה ולמלאכה, 



כית־כנסת ׳טל עץ (טו הסאה ה 18 > 

בפרנר ׳ 53 נוודנו 

שהעסיקו 3,719 איש (מהם 2,341 שכירים, ומאלה 83.2% — 
1,947 — יהודים), 34.6% מהם בענף־המזון (כולל טאבאק) 
ו 29% בהלבשה. ב 1937 היו בידי יהודים בג׳ 65 מפעלי־ 
תעשיה גדולים ובינויניים, שהעסיקו 2,181 שכירים, מהם 
895 ( 41% ) יהודים — לעומת 51 מפעלים ממשלתיים ולא- 
יהודיים, שהעסיקו 2,262 שכירים. 45% מכל העסוקים 
במפעלי־התעשיה של היהודים עבדו בענף־העץ, אבל רק 
28% מכלל עובדים אלה היו יהודים. בין יתר המפעלים 
החשובים שהיו אז בידי היהודים היו: בית״ר גדול לאופניים, 
ביח״ר גדול למוצרי עור וכדיכדי אממתיים, ביח״ד לזכוכית, 
מפעל גראפי וליתוגראפי, בתי־יציקה ובתי־מיבשל לבירה; 
כמה מהם שימשו בשנות ה 30 המקום־הכשרה לחלוצים. 
בשעתו היה ביהח״ר לטאבאק של י. שרשבסקי בג׳ מן הגדר 
לים ביותר מסוגו בדוסיד, והגדול 'ביותר בתחום־המושב 
היהודי. 1,800 פועלים עבדו בו בממוצע, ומאות משפחות 
נוספות התפרנסו סביבו — כמעט כולם יהודים; המלאכה 
שבתה בו בשבתות ובמועדי־ישראל, לרבות חול־המועד, ולידו 
היה קיים בית־בנסת לעובדיו. בשנות ה 20 הלאימו שלטונות 
פוליו את המפעל, שיוו לו דמות ממשלתית־פולגית והעובדים 
היהודים נדחקו מתוכו. 

בג , כיהנו מגדולי הרבנים, כגון: ר׳ מרדכי יפה (ע״ע), 

ר׳ יהושע (ע״ע) ב״ר יוסף בעל "מגיני שלמה", ד׳ מרדכי 
זיסקינד מדומנברג. האחרון שנשא את תואר הרב בג׳ היה 
ר׳ בנימין ברוידא (מת 1818 ); המחלוקת על הרבנות אחר 
מותו גרמה שמאז היו בג׳ רק דיינים. בג׳ ישב על התורה 
ב״קלויז" המקובל ואיש־המוסר ר׳ אלכסנדר(ע״ע) זיסקינד. 
כן היה מפורסם בין העם גם מחוץ לג׳ במאה ה 19 ר׳ נחום 
ב״ר עוזיאל — ״ר׳ נחומ׳קד.״ —, למדן ובקי, אך עניו ומת¬ 
רחק ממשרה תורנית רשמית; את חייו ואונו הקדיש לקיבוץ 
תדומות לעניים ולדאגה להם. ג׳ של המאה ה 19 הי־תה מלאה 
בתי-מדרש ו״חברות" ללימוד בנוסח המתנגדים, ויהודים מכל 
השכבות היו יושבים בהם על התורה, ולא רק בשבתות 
בלבד. מראשי־ישיבתה נודע במאה ה 20 ר׳ שמעון שקום 
(ע״ע). — בג׳ חיו הסופר א״ש פרידברג (ע״ע) והמשורר 
היידי לייב ניידוס ( 1890 — 1918 ). ג׳ היהודית עשירה היתד, 
במוסדות חסד ועזרה הדדית, ובשעתו*, רבו בה האמידים, 
שהתחרו בהקמת מוסדות בכספם: בית־יתומים, בית־חולים. 
מושב־זקנים ובית-ספר משוכלל למלאכה, ב 1898 נוסדה בג/ 
כאחת הראשונות ברוסיה, הקופה הקו׳אופראטיווית למלווה 
ולחסכון. — בג׳ רווחו התנועות החברתיות בישראל של 
הדורות האחרונים. עוד ב 1875/6 היה קיים בה חוג סוציא־ 



ש. ל. ציסרון, לקהיקון ציוני, 143 — 146 , תרפ׳ד. 

ש. ב 

גחז;י(אז&זזפסק'! = מטיליאימה), הבל ועיר בקאווקאז. 

שנקראו ע״ש המצודה האדירה שהקימו שם הרוסים 
בתקופת מלחמותיהם בעמים ההרריים. 


אולם בי 1 ח 1 ־ 21 ק\ 1 נ(*ש 1 0-1 ^ 1 111 *׳טטזן ■׳וו 11 וווי/ 1 ^ 511 ■ גו־די־ז ז— 

נית. מפעל־חייו הוא חיבורו הגדול ס 60 שז 0 0£ ץז 11$10 ? 
(״דברי ימי יוון״), ב 12 ברכים, 1846 — 1856 (מאז יצאו 5 
מהדורות). חיבור זה פותח בראשית תולדות יוון ומסיים 
באלכסנדר מוקלוז; עיקרו — תולדות הדמוקדאטיד, האתי־ 



ליסטי יהודי. בשנות ה 90 נתגבשה בג/ מסביב לביזזח״ר 
לטאבאק, תנועת פועלים יהודים, ובראשה ה״בונד", שניהלה 
מאבק מקצועי־סוציאלי ופ 1 ליטי. — ל״חיבת־ציוך ולציונות 
היו בג׳ שרשים עמוקים עוד מימי התמיכה בישוב הישן 


$ך 1 ר" 3 ^ 9 '[ — ש׳\זב 0 151130 ־ 011 — ( 1742 — 1798 ). 

פילוסוף פופולארי מתקופת־ההשכלה בגרמניה. 

פעילותו הספרותית היתה מקיפה מאד. תירגם כתבים פיל(־ 
ם 1 םיים מן הספרות הקלאסית ומן הספרות האנגלית של 
...... ****^ 11 !• סי ל <נ סיד ר חסדיס 


247 


גרוט, ג׳ורג׳—גרוטיוס, הוגו 


248 


נאית מסולון עד דמוסתנס. ספר זה פחח שלב חדש בחקר 
תולדות יוון — בביקורת קפדנית של המקורות, בהבחנה 
הברורה בין אגדה והיסטוריה, בהארה החדשה של תולדות 
חוקת־אתונא, בהדגשת הקשר ההדוק שבין החיים המדיניים 
וחיי־הרוח. החיבור זכה לפופולאריות רבה בחוגי המשכילים 
באנגליה. ג׳ העריץ את הדמוקראטיה האתונאית ואת רוח־ 
החופש שפעמה באתונא הקלאסית והגיע לפעמים לידי 
הפרזה בהערכת המשטר האתונאי המחקר הארכאולוגי הח¬ 
דיש העלה תמונה מדוייקת ועשירה יותר של יוון העתיקה 
מזו של ג/ וגילוי "חוקת־האתונאים" לאריסטו, דור אחרי 
מוחו של ג/ פתח אפקים חדשים בחקר המשטר. אעפ״ב 
שמר חיבורו של ג׳ על חשיבותו בכמה עניינים, והוא נחשב 
לאחת התרומות המונומנטאליות לחקר תולדות יוון העתי¬ 
קה.—ג׳ חיבר גם ספר גדול על אפלטון( 1865 ) וספר (שלא 
סיימו) על אריסטו ( 1872 ). 

.? 0 . 1873 ,. 0 0 / 0 11 ) 1 ז £0 ז£? , 016 ־ 01 1 ? (" 3 ז 4 א) 

,•(• 7 ) 1111 ?>€ 11 * 19 1/7£ / 0 1711 >ך 107 * 141 1774 ) , 000011 

4 )^ ? 41110 ! { 0 ( ¥115107 ,חסלקרתס^ז .! ;* 1920 , 318 *—- 312 
7734 > 0 0 , 0 תפ 11#11 ח 40 ל ^ ; 1942 , 491-495 , 11 

. 1952 ,( 1415107 ^£€ז 0 / 0 /( $1114 3£ ! 1 

א. סר. 


של חיי הנוצרי הנאמן. בהשפעתו נוצרה אחרי מותו גם 
הקונגרגאציה של וינדסהים — תנועה נזירית ששאפה לתיקון 
חיי־הנזירים וסדריהם. 

7/0771 44 £ 7 } 87 7 ) 4 £* 7 /.> 065€/11 " 2147 5 11147 € 11 . , 01 ^ 621111 .£ 

£<¥ , 160106 ז | 0 .( ; 1917 1 ז? 71 ז $0 ה 77€7 ד££ 

, 14 ? £< ¥ 61/67151 0.4 . 0 ,מ 6 )[ 116 ס! 3 > 30 < ,[ , 1941 ,. 0 , 0 171 )/ 7 

. 1942 

ד. פ. 

גרוטהויזן ׳ בךגהךד —ח 5£ ץנ 1 ו 1 ז 06 ז 0 ן)ז 113 תזם 8 —( 1880 ־ 
1946 ), פילוסוף גרמני וחוקר תולדות התרבות 
והרוח. מ 1909 היה מרצה באוניברסיטת ברלין; ב 1933 היגר 
מגרמניה. ג׳ היה תלמידו של ו. דילתי (ע״ע). והמשיך 
לעבוד בשטח תודותיו של רבו על סוגי השקפוח־עולם ועל 
השפעתם על החיים החברתיים־היסטוריים ועל צורות־ההבעה 
של האמנות, של הדת ושל הפילוסופיה. עד 1933 פעל 
ג׳ כמתווך בין חיי־הרוח של הגרמנים ושל הצרפתים. — 
יצירותיו העיקריות של ג׳ הן: "ההתהוות של הרוה הבור¬ 
גנית בצרפת״ (צרפתית וגרמנית) 1927 — 1930 ; החיבור 
הפילוסופי־היסטורי ז 010£1 ק 0 ז 111 ח\. 1931 ; 

ט 3 *! 5 ט 80 ■[ 1 (צרפתית), 1950 . 


גרו^ה (קרי , ■ סרז^ה), 3 ןט -!" 000 זז*> 0 , לאט׳ 
1 !טח 38 ^ 1 ' 5 ט 1 >־ 31 ז 06 — ( 1340 — 1384 ), חאולוג נוצ¬ 
רי הולאגדי מיה״ב. ג׳ היה בן למשפחה מיוחסת ועשירה 
בעיר דונטר. הוא למד בפאריס תאולוגיה, רפואה, אסטדד 
נומיד, וחוקת־הכנסיה, והיה שם למאגיסטר! בין מוריו היה 
גם בורידן(ע״ע). מפאריס נסע ג׳ להשתלמות לקלן, זמן־מה 
שהה בחצר־האפיפיורים באוויניון, ואח״כ תור להולאנד. 
הכנסותיו המרובות מתפקידים כנסייתיים פיתו את ג' להימשך 
לחיי-שעה, אך ב 1374 חזר בו, נתיישב בעיר־מולדתו והת¬ 
עמק בתפילות ובלימודים. ב 1378 ביקר ג׳ אצל המיסטיקן 
הגדול רויסברוק (ע״ע) והתיידד אתו, אע״ס שלא הצליח 
לרדת לעומק השקפותיו המיסטיות ואף פיקפק בכשרותן 
הז־וגמתית של כמה מתורותיו. מתוך ענוותנות סירב ג' להת¬ 
קדש לכמורה ונטל על עצמו דק תפקיד של דרשן ומטיף 
בהגמונות של אוטרכט: הוא נדד ממקום למקום ודרש את 
דרשותיו בדרך־כלל בהולאנדית. התשובה היתד, בעיניו מעין 
הליכה בדרכו של ישו; הוא תבע מן האדם להשתתף במותו 
של המושיע ולהזדהות עמו. בדרשותיו התקיף ג׳ בחריפות 
לא רק את חטאותיהם של המון־העם אלא גם את אלו של 
הכמורה והנזירים. השפעתו על ההמונים היתה רבה, אולם 
השלטונות הכנסייתיים הטילו עליו איסור להטיף, באמתלה 
שלא נתקדש לכומר. ב 1384 מת ג׳ בדבר. 

בין כתביו של ג׳ תופסות את המקום החשוב ביותר 
דרשותיו(בלאטינית ובהולאנדיח) ואגרותיו. יש סברה, שה¬ 
חיבור המפורסם של תומם (ע״ע) מקמפן על "ההליכה בדרכי 
ישו" אינו אלא תרגום לאטיני של'חיבור הולאנדי של ג׳ 
שאבד. ג׳ הוא מייצגה המובהק של "הדבקות החדישה" 
(סמז^סתז 0110 ^ 1 )). הוא היה נאמן לעיקרי־האמונה של 
הכגסיה; היתה בו נטיה לחוויה דתית הקרובה למיסטיקה, 
אולם הוא לא שמר אותה לעצמו אלא שאף להפיץ את רעיו¬ 
נותיו בין המוני־העם הרחבים ולקרב גם את ההדיוטות 
להתעמקות ברעיונותיה של הנצרות. ביזמתו קמה אחרי מותו 
תנועת ״האחים של החיים המשותפים״ — איגוד אנשים שלא 
היו נזירים, אך חיו חיי־שותפות כדי להגשים את האידיאלים 


ו;ר 1 טיום ׳ הוגו — גטוזס־וס הצורה הלאטיגית של 
שמו של הויג דד, גרוט ( 001 ־ 01 40 1£ בו£*) — 

( 1583 , דלפט [הולאגד] — 1645 , רוסטוק [גרמניה]), משפטן, 
תאולוג, היסטוריון, דיפלומאט ומדינאי הולאנדי. 

חייו. ג׳ היה בן למשפחת־בורגנים מכובדת ממוצא 
צרפתי. אביו יאן, שהיה עודך־דין, שימש 4 פעמים דאש 
עיריית לידן ונמנה עם אפיטרופסי האוניברסיטה שם, וביתו 
היד, בית־ועד להוגי־דעוח, אנשיירוח ומדינאים. בג׳ עצמו 
נתגלו כשרונות מעולים עוד בימי ילדותו. בן 9 כתב שירים 
לאטיניים, בן 12 נכנס לאוניברסיטה של לידן, בן 15 ערך 
מהדורה חדשה של האנציקלופדיה של מרסיאגוס קפלה 
(ע״ע). ב 1598 נספח למשלחת הולאנדית לאנרי ע! מלך- 
צרפת, ובאותה שנה זכה לתעודת־גמר מטעם הפאקולטד, 
למשפטים של האוניברסיטה באורלאן; ב 1599 נתקבל למעמד 
עורכי־הדין בהולאנד, ג׳ פנה לענייני ספרות ופירסם מחזות 
ושירים בעלי תוכן דתי בלאטינית. ב 1603 נתמנד, להיסטוריו־ 
גראף של הולאנד, והוטל עליו לערוך את תולדות המרד נגד 
ספרד בנוסח רשמי. יחד עם זה עסק במקצועו ושימש יועץ 
משפטי לחברה ההולאנדית של הודו המזרחית. ב 1607 נתמנה 
לפרקליט־האוצר של הפרובינציות הולאנד וזלאגד. ב 1609 — 
1610 נתפרסמו חיבוריו הראשונים במשפט מלחמת־הים 
ובפיתוח תורת חופש־השיט (בחט■!* 111 6 ־ 31 ^ 1 ) ובהיסטוריה 
של ארצות־השפלד, ושל ייסוד מושבותיהן במזרח הרחוק 
( 371036 ) 83 11€36 נ 1 טק 01 ז 310 ) 1 טן> 1 זח 3 06 ). 

ב 1613 נתמנה ג׳ לפנסיונר של העיר רוטרדאם ונעשה 
נציגה של העיר באסיפת-ד־,פרובינציות. ב 1613 השתתף 
במשלחת דיפלומאטית לאנגליה לשם יישוב סיכסוך ישן, 
שגרמה לו התחרות שתי המדינות במזרח הרחוק. ג׳ בא 
במגע עם המלך ג׳ימז 1 (ע״ע) ועם חוגי המשכילים ואנשי- 
הכנסיה באנגליה, שהיו מעוניינים כמוהו בבעיית החזרת 
האחדות לעולם הנוצרי. אולם ג׳ נבשל הן בשליחותו הדיפלו¬ 
מאטית והן בשאיפותיו התאולוגיות, ולאחר שובו לרוטרדאם 
הסתבך בבעיות המדיניות־התאולוגיות שהטרידו את ארצו 
בימים ההם. ג' עצמו נטה לאדמיניאניזם (ע״ע ארמיניום), 


249 


גרומיוס, הוגו 


250 


ויחד עם זה חיה חסיד נלחב לרעיון חידוש איחודן של 
הכנסיות הנוצריות. ב 1614 הציע הצעת־תקנה — שנתקבלה 
ע״י אסיפת הפרובינציות —, שמגמתה היתה ליצור תנאים 
לסובלנות הדדית בין הארמיניאנים והקאלוויניסטים * ההצ¬ 
עות שהציע ב 1615 לתנאים, שבהם יורשו היהודים להתיישב 
בהולאנד (עי׳ להלן), משקפות אף הן את דעותיו הסובלניות. 
אך הסיכסוכים בין שני הזרמים, שמאחוריהם עמדו גם 
מריבות פוליטיות וניגודי־אינטרסים, נמשכו ואף החריפו, 
וב 1618 נקט הנציב, הנסיך מאוריץ, אמצעים חריפים כלפי 
הארמיניאנים, וג׳ וידידיו נאסרו. ג׳ נידון למאסר-עולם 
ולהפקעת כל רכושו ונכלא במבצר לובסטין, שם עסק בספ¬ 
רות הקלאסית והירבה בקריאה ובכתיבה. ב 1620 נמלט 
מן הכלא בעזרת אשתו, שהחביאה אותו בארגז מלא ספרים 
וכבסים, ועשה את דרכו לפאריס; לאחר מכן הצטרפה אליו 
אשתו. לואי וווצ העניק לו פנסיה זעומה, אלא שהכסף לא 
שולם בקביעות, וג׳ חי חיי־דוחק. ב 1623 קבע דירה לעצמו 
מחוץ לפאריס, ושם עסק בחיבור הגדולה שביצירותיו, "על 
דיני מלחמה ושלום", שבגללה הוא מוחזק אבי המשפט 
הבינלאומי. 

ב 1626 ניסה רישליה (ע״ע) להניעו להיכנס לשירות 
הצרפתי, אך תנאיו לא נתקבלו על דעת ג׳. ב 1631 חזר ג׳ 
להולאנד, מאחר שהיה סבור שהמצב שם נשתפר, והתחיל 
לעבוד באמסטרדאם כעורך־דין. באותה תקופח תרם בחיבר 
דיו תרומה חשובה להתפתחות המשפט הרומי־הולאנדי. 
מאחר שלא זכה לחנינה והיה נתון בכל עת לסכנת מאסר 
חדש, עזב ב 1632 את הולאנד ונסע להאמבורג, שבה ישב 
קיבוץ גולים הולאנדים. לג׳ כבר יצאו מוניטין בכל רחבי- 
אירופה, בעיקר בשל חיבורו "על דיני מלחמה ושלום"; המחבר 
הוצג לפני אוכסנשרנה (ע״ע), שביקש להעסיקו בשירות 
הדיפלומאסי השוודי בפאריס, וב 1635 נתמנה לשגריר שם. 
הימים היו ימי עיצומה של מלחמת 30 השנים; היחסים בין 
ג׳ ורישליה היו מתוחים ביותר, וג׳ לא הצליח בשליחותו, 
אע״ם שמילא תפקיד חשוב במו״מ המייגע, שהביא לידי 
חוזדדקומפין ב 1635 . לאחר מכן נצטמצמה עבודתו בעיקר 
בפעולות דיפלומאטיות שיגרתיות. הוא החזיק במשרתו כ 10 
שנים; ב 1645 הוחזר לשוודיה ונסע לשם דרך הולאנד 
(ששלטונותיה נחנו לו זכות מעבר תפשי) וגרמניה. אך 
בשוודיה לא הוצעה לו משרה חדשה, ותוך דיכדוכי־נפש 
הפליג משם לכיוון לא־ידוע. בקרבת חופי־פומראניה נטרפה 
ספינתו בסערה גדולה; ג , , שהיה בין הניצולים, הגיע לרום־ 
טוק חולה ושבור ומת כעבור ימים מועטים בקרב זרים. 
גופתו הועברה לעיר־מולדתו דלפט ונקברה שם. 

ג׳ כמשפטן. חיבוריו הגדולים של ג׳ במשפט הביג־ 
לאומי — $ג 1 ת 01113 מזמ 001 130 ) 30 זק סזגו[ 00 ("פירוש על 
דיני־מלקוח״, 1604 [נתפרסם רק ב 1868 ]); 111 * 1 סזטן 00 
111 ״ 116 $! 30 ק 30 ("שלושה ספרים על דיני מלחמה ושלום", 
1625 ) — לקויים שניהם בהפשטה יתרה, בריבוי מלים וצימא־ 
טוית יתרות שלא מן העניין, ובכלל — בגינוני אסכולאסטיקה 
מיושנת. משום כך אינם ניתנים היום לקריאה אלא בקושי, 
או שאינם ניתנים לקריאה כלל בשל הסטיות המרובות מן 
הנושא. אין אלה ספרי־הוראה, וערכם המעשי מצומצם: 
חשיבותם וגדולתם הקיימות ברעיונותיהם וברוחם. לכאורה 
לא היו אלה החיבורים הראשונים בתורת המשפט הבינ¬ 
לאומי — שכן ג׳ עצמו מודח בהקדמה ל״דיני מלחמה ושלום" 



ה;נ 1 נרוסיוס 

(חדזריט או פיתוח־גוזועוז עי׳פ ציורו של בן־דור! ס ח מירולט) 

7 7 


שלמד חרבה מ״קודמיו", שהוא נוקבם בשמותיהם. אלא שסוד 
כוחו הכביר והשפעתו המקיפה והמתמדת על דפוסי המשפט 
הבינלאומי ממון בתפיסתו הכוללת של המשפט הבינלאומי 
והנימה המוסרית העמוקה הטבועה בו, ויחד עם זה — בביסוסו 
של ענף זח כמקצוע חילוני, הנפרד מן התאולוגיה בכלל ומן 
הקאתוליות בפרט. קשיי ההרצאה וחוסר השיטתיות שב״דיני 
מלחמה ושלום״ — ובמקצת גם ב״פירוש לדיני־מלקות״ — 
תלויים בשני גורמים: (א) מחסור במונחים מדעיים מדוייקים 
מוסכמים בתחילת הפרדת תורת־המשפטים מן התאולוגיה 1 
(ב) הבילבול שנגרם ע״י "המקורות" המעורבים שהשתמש 
בהם ג', והנובע מעצם התפיסה שתפס ג׳ את טיבו של 
המשפט ומכוונתו להתרחק מחילוקי־הדעות שבזמנו. 

עיקר גישתו הפילוסופית של ג׳ מובעת בהקדמות (-סז? 
3 ת 0 ת 10£01 ) שכתב לשני החיבורים. לדבריו נובעים כל הכל¬ 
לים והדינים מן המושכל הראשון הבא: "מנין ראשיתנו, אם 
לא מעצם הראשית? על כן יהיה הכלל הראשון, שאין למעלה 
הימנו: מה שהאל קובע כרצונו הוא המשפט. פסוק זה מציין 
את עצם סיבת המשפט״. כללים נוספים הם: "מה שקובעת 
ההסכמה הכללית כרצונה של כל האנושות, הוא המשפט"; 
"מה שקובע כל פרט כרצונו, הוא המשפט לגבי דידיה": 
"מה שקובע החבר המדיני( 1161103 ק 5 שז) כרצונו, הוא המשפט 
לגבי כלל־האזרחים ולגבי היחסים שבין כל פרט לחברו"; 
"מה שקובע השופט כרצונו, הוא המשפט לגבי כלל־האז- 
רחים"; "מה שקובע השופט כרצונו, הוא המשפט לגבי 
האזרחים כפרטים"; "מה שקובעות כל המדינות כרצונן, הוא 
המשפט לגבי כולך. 

שני דברים אפיינים לתורתו של ג׳: (א) הדגשת יסוד 
ה״רצון"— רצון הכלל או הפרט— כבסיס החוק; (ב) אחדות 
החוק, הכולל גם הסדר משפטי בין המדינות — המשפט הביג־ 







251 


גרוטיום, הוגו 


252 


לאומי—וגם הסדר משפטי בתוך כל מדינה ומדינה. היסוד(א) 
( 1 מ 111 ז 01111113 ׳ 1 1115 — משפט־העמים מרצונם) 

מכונן לתורה המדינית החדשה, שנתפתחה עם גידול המדינה 
הלאומית, שבה היתר. כרוכה תפיסת שוויונן של המדינות 
הריבוניות. תורה זו העמידה את יסוד ההסכם הסובייקטיווי 
במקום קשרי השטח והדת — בעיקר הקאתולית — האובייק־ 
טיוויים, ששימשו יסוד התורות המדיניות והמשפטיות של 
סוף יה״ב. התפיסה החדשה היא בעיקרה פרוטסטאנטית 
ואגטי־קאתולית, ובשללו את הנחותיהם של קודמיו הקאתו־ 
ליים ניתק ג׳ את הקשר עם העבר והתווה דרכים חדשות 
למשפט הבינלאומי ולפילוסופיית־המשפט. יחד עם זה נקיים 
שגי חיבוריו של ג׳ מפניות נגד הקאתוליות, וסובלנותו יש 
בה כדי להסביר, משום מה העדיף תקדימים קדומים על 
חדשים. 

היסוד (ב), אחדות כל המשפט, מרכך את המסקנות 
החמורות העלולות להתחייב מן היסוד (א). הבלטת יסוד־ 
הרצון גורמת לתורה הפוזיטיוויסטית, הקובעת שמה שהס¬ 
כימו עליו המדינות, הוא לבדו החוק. אלא שבצד אותו 
המשפט המוסכם קיים גם משפט־הטבע ( 36 ז! 311 ת 15 ![), 
שתכנו החברתי עמוק ביותר, שכן תכליתו היא לשמור על 
קיומה של החברה האנושית: "השמירה על החברה, המת¬ 
קבלת על השכל האנושי, היא מקורו של אותו המשפט". 
"משפט־הטבע" של ג׳ אינו סתם תיאור שיטתי של עקרונות 
מופשטים, הנובעים ממושכל ראשון מסויים, אלא תולדה 
של מסקנות הגיוניות מכמה שיטות שונות — בינלאומיות 
ולאומיות כאחד: המשפט הטבעי ( 310 ־ 031111 115 [), משפט- 
העמים, המשפט האלוהי, תורה שבכתב ותורה שבע״פ (אמנם 
את האחרונה לא ידע ג' אלא במקצת), האוואנגליון, המשפט 
הרומי(שאעו ממלא תפקיד ראשי בשיטתו של ג' — בניגוד 
להיסטוריה ולתרבות הקלאסיות), מצוות החסד והכבוד 
ושיקולים תועלתיים. מבחינה זו דומה ביותר "משפט־הטבע" 
של ג׳ ל״עקרונות המשפט הכלליים המוכרים ע״י האומות 
בנות־התרבות", הנזכרים בחוקת בית־הדין הבינלאומי של 
ימינו. 

שלמותו זו של המשפט איפשרד, לג׳ לטפל בקשה 
שבבעיות המשפט הבינלאומי — בעיית המלחמה, המשמשת 
נושא עיקרי בעבודתו. ג , שלל את הדעה, שכל "החוקים 
בטלים בשעת מלחמה", שכן קצת החוקים קיימים לעד 
ונוהגים בכל עתות שלום ומלחמה. במקום זה ניסה להעמיד 
כמה עקרונות, שלפיהם אפשר לקבוע את צדקתה של מלחמה, 
להבחין בין מלחמת־צדק ומלחמת־עוול, כלומר בין מלחמה 
למען עניין צודק ובין מלחמה למען עניין שאינו צודק, ע״פ 
המשפט — שהוא הקובע מהו הצדק. תורת מלחמודהצדק 
של ג׳ דומה במידת-מה למושג מלחמת־המצווה בדיני־ישדאל, 
אע״ס שהיא שונה ממנה בכמה פרטים חשובים* וקביעת 
המשפט כקנה־מידה לצדקתה של המלחמה שוב דומה לסמ¬ 
כות שניתנה לסנהדרין לגבי מלחמת־הרשות (ר' רמב״ם, 
הלכות סנהדרין׳ ה׳, א׳* הלכות מלכים ה , , ב , ). 

"דיני מלחמה ושלום" הוא הניסיון המקיף הראשון לקבוע 
את כל עקרונות המשפט הבינלאומי וכלליו, גס מבחינת 
המצוי, וגם — במקרים רבים — מבחינת הרצוי. עיקרי 
החידושים שבתורח־ג׳ ניתנים לסיכום ב 7 נקודות: 1 ) קביעת 
מרותו של המשפט על כלל היחסים הבינלאומיים — עקרון 
המבדיל בין ג' ובין הפוזיטיוויסטים. ג' שלל אף את זכותה 


המוחלטת של המדינה לפעול להגנת עצמה, אם דבר זה 
עלול לגרום מלחמת־עוול — בזה נבדלת דעתו מדיני־ישראל 
(רמב״ם, שם) —/ ומכל-שכן שלל אח צדקתה של מלחמה 
מונעת. 2 ) קבלת משפט־הטבע כמקור עצמאי למשפט הבינ¬ 
לאומי. 3 ) קביעת טבעו החברתי של האדם ככלל היסודי של 
הטבע* תפקידו החברתי של החוק נובע מטבעו החברתי של 
האדם ומן האמונה בקיומו כיצור חברתי משכיל. 4 ) ביסודו 
של דבר המדינות והיחיד שווים מבחינת היותם כפופים 
לכללים משפטיים ומוסריים דומים — ביטוי לניגוד הגמור 
בין ג׳ ובין מאקיאוולי (שאת דבריו אין ג׳ מביא בשום 
מקום)! משמעותה העצומה של תורה זו לא נתגלתה במלואה 
אלא בימינו. 5 ) שלילת ״הנימוק המדיני״ ( 0131 ׳!. 31500 ־ 1 ) 
כהצדקה לביטול הגבלות החוק והמשפט — גם זה בניגוד 
גמור לתורתו של מאקיאוולי. 6 ) ההבחנה בין מלחמת-הצדק 
ומלחמת־העוול. 7 ) אין ניטראליות מותרת אלא במקרה של 
מלחמודצדק. — דעות אלו — שהן כרוכות זו בזו — נדחו 
ע״י המשפט הבינלאומי הפוזיטיווי, ביחוד בהשפעתו של 
בינקרסהוק (ע״ע), בן-ארצו של ג/ עד שהוכנסו במאה 
הנוכחית — אמנם בהיסוס — למגילת־היסוד של חבר־ 
הלאומים, ואח״כ לזו של האומות המאוחדות ולהסכמים 
המסתעפים ממנה. 

ג׳ היה רודף־שלום ברוח הלל (אבות א׳, י״ב). את היתרו¬ 
נות הנובעים ממה שקרוי היום בשם "יישוב סיכסוכים בינ¬ 
לאומיים בדרכי-שלום" ואת הצורך בהקמת מנגנון סדיר 
למטרה זו חזה ג׳ מראש: ״נראה לי מן התועלת לכנס — 
במידה שהמעשה מצריך את זאת — את המעצמות הנוצריות 
לוועידה, שבה ייושבו חילוקי־הדעות בידי אחרים שאינם 
נוגעים בדבר, וגם יישקלו הדרכים הטובות להכריח את 
הצדדים לקבל את השלום לפי דיני יושר וצדק" ("דיני 
מלחמה ושלום״, 11 , פרק 11,23 וע, 4 §). מתוך ראיית המש¬ 
פט כמסכת המקיפה את הכל, הטיל ג׳ עליו גם את הטיפול 
במלחמות ובבעיות שהן יוצרות. מכאן נבעה דרישתו של ג׳ 
לריכוך זוועות־המלחמה, שהתגלמה בסידרת הצעות לחוקים 
רצויים לשם צימצום הסבל המיותר הנגרם ע״י המלחמה — 
111 * 1 3 ו 30100 ז 0 ק 1 ת 16 ("המתקות המלחמה"). בהצעות אלו 
ניכר ביהוד רישומה של המחשבה המשפטית־מוסרית של 
היהדות (השר דב׳ כ). יחד עם זה ניכרת בדברי ג׳ מבוכה 
מסויימת בשימוש במקור המקראי, שהרי מצווים בני ישראל 
מפי הגבורה להשמיד נשים וטף("דיני מלחמה ושלום", ווו, 
פרק 11 ,צו 1 §). תורתו של ג׳ הבשילה בדורות האחרונים את 
אמנות-ז׳נווה להגנת קרבנות־המלחמה ( 1864 , 1906 , 1929 , 
1949 ) ואת אמגת־האג בעניין דיני מלחמה ביבשה ( 1907 ), 

דעתו של ג׳ על הבסיס החילוני של המשפט, הקובע את 
היחסים בין מדינות עצמאיות וריבוניות, שימשה הנחה יסו¬ 
דית לחוזה־וסטפאלן ב 1648 , הנחשב כהתחלת ההיסטוריה 
הדיפלומאטית' של העת החדשה. ידיעת הספר והשפעתו היו 
מרובות בארצות פרוטסמאנטיות יותר מבארצות קאתוליווג 
ב 1626 אף נכלל ברשימת הספרים האסורים מטעם הכנסיה 
הקאתולית, משום שלילתו את הסמכות השיפוטית העליונה 
של האפיפיור, ולא הוצא ממנה אלא ב 1896 . במאות ה 18 
וה 19 התנודדה המחשבה המשפטית בץ הנאטוראליזם והפו־ 
זיטיוויזם, שתי התורות הקיצוניות שג׳ שלל אותן. אף הוגי 
הפילוסופיה המדינית השיגו על השקפותיו של ג׳. שפינוזד" 
אמנם, אינו מביא את דברי ג , במישרין בשום מקום, אך 



253 


גרוטיום, חרגו 


254 


הפילוסופיה המדינית שלו מנוגדת לשל ג׳ תכלית הניגוד. 
רוסו (ב״אמנה חברתית") תוקף את ג׳ בחריפות. ואעפ״כ 
רבו הקופצים על "דיני מלחמה ושלום" בכל עת, ודבר זה 
מעיד על ערכו לדורות. מ 1625 ואילך נתפרסם הספד, כולו 
או מקצתו, ב 55 מהדורות בלשון המקור הלאטינית, בתוספת 
הערות משל ג׳ עצמו ומשל מפרשים מאוחרים 1 הוא תורגם 
כולו או מקצתו להולאנדית ( 1626 ), אנגלית ( 1654 ), צרפ¬ 
תית ( 1687 ), גרמנית( 1707 ), איטלקית( 1777 ), רוסית( 1915 , 
1948 ) וסינית ( 1937 ). לעתים קרובות מובאים דבריו גם 
היום בפסקי־דין ובטענות הצדדים בבתי־משפט בינלאומיים 
זאזדחיים. 

תרומתו של ג׳ למשפט הר 1 מי־ה 1 לאנדי כלולה בספרו 
101£ ( 1 >ז:>:ז 1 :)£$£ן 601 ^ 1 110 :>$!> 1011311 ־ 1 ש£> 101 £ת 11 > 161 ח 1 ("מב 1 א 
לתורת המשפט ההולאנדי״, 1631 ), וכן בתשובותיו, שנתחברו 
בשנים 1600 — 1632 . ה״מבוא" הוא יצירה מקיפה ומושלמת 
בשיטתיותה, "סיכום תמציתי של החוק הקיים ודוגמה ומופת 
לכל המחברים הבאים אחריו, שלא גסתפקו בהלבשת שיטו¬ 
תיהם במסכת הבלויה של המשפט הרומי" (ר. ו, לי). עד 
היום מסתמכים על דבריו של ג׳ בארצות שבהן נוהג המשפט 
הרומי־הולאנדי, בעיקר באפריקה הדרומית ובצילון (אך 
לא בהולאנד עצמה). 

ג׳ כ ת א 1 ל ו ג. עוד בימי נעוריו הגה ג , בבעיות שונות 
של התאולוגיה הנוצרית וקבע לעצמו מקום בראש האפולו־ 
גסים הנוצרים. תחושתו הדתית מצאה לה תחילה ביטוי 
ביצירות פיוטיות. ב 1627 השלים את חיבורו סם 

* 01131001 ! 011-15113030 (״על אמיתות הדת הנוצרית״) — 
יצירת־יסוד של האפולוגטיקה הנוצרית (ע״ע אפולוגטיקה, 
עמ ׳ 143 ). יצירה זו, שזכתה למהדורות רבות ואף תורגמה 
לרוב השפות האירופיות, וכן לערבית (אובספורד 1660 ) 
ולאורדו (כלכתה 1839 ), עוסקת בבעיית החזרת האחדות 
לעולם הנוצרי, אך לא בראשותה של רומא. הפרק החמישי 
מכיל טענות נגד היהודים והיהדות, כשהיהודים מוצגים 
כאויביה המוצהרים של הנצרות! ב 1735 נתפרסם בהאלה 
תדגוםערבי שלפרק זה בשם 1 גג 1 (ג ("המאמר 

על ביטול היהדות"), שהיה מכונן לשימוש המיסיונרים בין 
עדות־המזרח. סמוך ל 1619 התחיל ג' בחיבור פירושו על 
כה״ק ואסף חומד בצורת רשימות. ספריו ס! *סמסוזפזסת"^ 
1 ז: 1 \!ס 3112011 ׳\£*ס!ל 1 ״ 1 (״הערות על ספרי האוואנגליוך, 1641 ) 

ו 1 מ 1 וזס 0 מ! 13 * 70 ¥0105 33 13 ^ 000 ^ ("הערות לברית היש¬ 
נה", 1644 — 1650 ) נמנים עם הדוגמות הראשונות של 
ביקורת־המקרא המדעית החדישה. ג' — הנוטה אחרי האר־ 
מיניאניזם — מייסד את ביקרתו על שלילת הדוגמה, ששתי 
"הבריתות", וכן תרגומיהן המקובלים בנצרות (בעיקר השב¬ 
עים והוולגאמה), נכתבו מפי הגבורה או ברוח־הקודש! 
לפיכך הוא מרשה לעצמו בדיקה מדוקדקת של הטכסט, פסוק 
אחרי פסוק, לפי כללי הפרשנות המקובלים על חוקרי הספ¬ 
רות הקלאסית. ג׳ שילב בעבודתו גם ענפי-מדע אחרים, 
כגון היסטוריה ופילולוגיה, ותוך כדי כך גילה גם ידיעות־ 
מה בשפה העברית ובפרשנות היהודית. גישתו זו, שהיתר, 
ליבראלית בדורו, הביאה אותו לפעמים להערות נועזות, 
שהיה בהן משום כפירה באמונות ודעות מקובלות. ג׳ היה 
סבור, שנבואות־המקרא מוסבות בדרך־כלל על קורות עם- 
ישראל, ואין הוא מעלה אותן על ישו הנוצרי אלא בדרך 
משנית ואלגורית, בתאולוגיה היה ג׳ יורשו הרוחני של 
אויסמום (ע״ע, עם׳ 1031 ) ונמנה עם המקוריים שבין מבקרי* 


המקרא הנוצרים, בהתחשב עם התקופה שבה פעל. חיבו¬ 
ריו התאולוגיים לא נתפרסמו בשלמותם אלא לאחר מותו 
(ב 1679 )! הם נכללו ב 1751 ברשימת הספרים האסורים מטעם 
הכנסיה הקאתולית ולא הוצאו ממנה עד היום הזה. 

0714 . 0 . 71 , 10011108 ־ 870811 א , 1884 , 0 . 71 , 145070300 ״ 1 
.] , 1904 ,) 77111 ) 1071/1 ) 87010 נמו ! 21471207 סס! 80 071 ) 0011210 410 
, 04717 .א . 0 ; 1919 ,.€ . 11 ) 40 0010210 7/1 010 , 10757 ( 574 
, 801861 14 . 5 ./ 7 ' ; 1921 , 14110 1711077101107114 1111 0714 . 7 ) 
, 14081 607 0 ¥3 . 1 *' ; 1925 ,.€ . 71 /ס *^•יס׳זז 0714 0 ( 10 7/10 

€'00X1/70 40 0. 0( (07) 171)11(07100 1147 10 400010^07)107)1 411 
47011 17)10771011071(4 (15538. 85 1)7011 101570., 855, 855 

ץ!/ק 110£711 < £11 €0710110 , 11611150 157 • 1 , 1925 ,( 399 , 7 , 001175 
.׳ו , 1941 , 07001 40 . 11 , 8051750-141151 .? , 1925 , ס ( 0 

,; 37:11 ק 57 ! £30 . 14 ; 1945 , 07001 40 11111211 , 51083 ץ£ ¥30 . 14 
- 7031 . 8711 ) 0 ) 70 4 ) 17110771011071 171 7704111071 ( 0701107 7/10 
, 0 . 71 , 1.56 .ז 1 ג .א ; 1946 ,( 1 , 23 ״ 15 . 31 101570 0£ 150017 
, 8155 14 ; 1946 ,( 53 , 62 , 8511 . 0377 {) * £3 ) 81-1645 ;! 

7 ( 21 , 31867 * 01150 .? ; 1946 ,( 501407 17101 ) 0/10 ! 0714 ס . 71 
.[ ,[ . 8 - 14571150 157 1 ; 1950 ,.ס . 71 401 10/170 ) 7700/11 ) 71017 
,. 0 . 71 40 ) 71010 ק 71 ( 1 ) 00711 ) 40 0 ! 111 ) 817110270 , 1315711113055 

. 950 ( 

ש. רו. 

ג׳ והיהודים. מגעו של ג' עם היהודים ועם ענייני 
היהדות היה מדיני מצד אחד ורוחני מצד שני. בעקבות נהירת 
אנוסים מספרד ופורטוגאל לארצות־השפלה בסוף המאה ה 16 
ובתחילת המאה ה 17 וייסוד הקהילות היהודיות הגדולות 
באמסמרדאם ובערים אחרות ללא בסיס חוקי יציב, מינתה 
אסיפת הפרובינציות בהולאנד ועדה, שאחד מחבריה היה ג/ 
כדי "לתקן תקנות לשמירה על היהודים השוהים בארצות 
אלו מכל שערוריות, הטרדות וסאנקציות". הדו״ח של ג׳ 
( 110 גז 3 :ם 5 ת 0 ת!ש£) נתגלה ב 1864 , נמצא מ 1899 בספריית 
"עץ חיים" באמסטרדאם ונתפרסם במלואו רק בשנים 
האחרונות. 

בדו״ח זה, הכולל 3 חלקים: מבוא, תקנות (ב 49 סעיפים) 
ופירוש על הסעיפים העיקריים, הציג ג׳ לעצמו 3 שאלות: 
א. אם רצוי לסבול את היהודים בארץ! ב, אם רצוי להתיר 
להם לנהוג כמנהגי־דתם! ג. באילו דרכים אפשר למנוע 
קשיים, העלולים לצמוח הן לדת הנוצרית והן למדיניות 
ממציאותם בארץ וממנהגם לפי דתם. על השאלה הראשונה 
השיב ג׳ בחיוב! אשר לשניה (שהיתה כרוכה בשיקולים 
עדינים כלפי היחסים בין הכיתות הנוצריות) — הציע, 
שיינתן ליהודים חופש־פולחן כפוף להגבלות, על־מנת למנוע 
סכנות דתיות ומדיניות שישיבתם עלולה לגרום למדינה. 
בשתי התשובות הללו ניכרת מסקנתה המעשית של רוח- 
הסובלנות שלו עצמו. מגמתן של "התקנות" היתד, לענות 
על השאלה השלישית! מקצתן מצויינות ברוח סובלנית! 
אולם אחרות אינן נראות נוחות ליהודים, אע״פ שבשעתן 
היה בהן משום התקדמות. ג׳ קבע, שעל כל היהודים 
הנכנסים למדינה להירשם אצל רשויות־הערים ולהצהיר 
שהם מאמינים באל אחד ושדברי משה והנביאים אמת! 
עליהם לדור בערים בלבד, ומספרם יצומצם ל 200 בתי-אב 
בפרובינציות הולאנד ופריסלאנד ול 300 בתי־אב באמסטר- 
ראם! תינתן להם זכות לעסוק במסחר ובתעשיה: יש לאסור 
נישואי-תערובת בין יהודים ונוצרים! לעומת זה אין להטיל 
על היהודים ללבוש בגדים מיוחדים או להיות נבדלים משאר 
תושבי־חארץ בדרכים אחרות! אין לאלצם לחלל את השבת, אך 
עליהם לא לחלל את יום הראשון ואת חגי הנוצרים. לעוברים 
על התקנות הללו נקבעו ענשים שונים. — ה״רמונסטראג- 
ציות" נתקבלו באסיפת הפרובינציות, אולם לא נעשו לחוק 
כללי הנוהג בכל המדינה, אלא זכות ההחלטה נמסרה בידי 



255 


נדומיום, הוגו—גרוטסקה 


256 


רשויות הערים השונות, שהיו מקנאות לעצמאותו(על תגובת 
היהודים בהולאנד על אותן התקנות ע״ע אמסטרדם, עמ ׳ 113 ). 

לאחר שנאלץ ג׳ לפרוש מן החיים המדיניים בארצו, לא 
נדרש עוד לעסוק בענייני היהודים במישרין ן אולם׳ כנראה, 
הוסיף ליתן את דעתו על מצבם. כד, למשל, גילה שוב את 
עמדתו הסובלנית בתגובתו על עלילת־הדם של לובלין 
ב 1636 . במכתב — שאינו נקי מסימני משפט קדום כלפי 
היהדות — כתב לידידו גאורג סלופצקי בפילזן: "עשה 
בטובך ואל תאמין על נקלה להאשמות אותם האנשים, 
המלהיבים אחרים לשנאה דתית", והוסיף דברים חריפים 
נגד עלילת־חדם. 

מעניין יותר המגע הרוחני בין ג׳ והיהדות. כבר צוייגו 
לעיל (עמ׳ 253 ) השג(תיו והתקפותיו על היהדות במסגרת 
האפולוגטיקה הנוצרית שלו. ייתכן שבמשך הזמן המתיק 
כמה ממשפטיו, אע״פ שגם במכתביו המאוחרים יש למצוא 
סימנים של חוסר־אהדה כלפי היהודים. בהקדמה ל״דיני 
מלחמה ושלום" הביא את הדעה, שהתנ״ך לעולם אינו נוגד 
את המשפט הטבעי האמיתי, ומבחינה זו יכול הוא לשמש 
כמקור למשפט טבעי, ובלבד שנבחין הבחנה מדוקדקת בין 
תוקי־האל, שהוא מבצע לפעמים ע״י בני־אדם, ובין חוקי 
בני־האדם ביחסיהם ההדדיים! והוא מודה בחובו למחברים 
העבריים, שבשל ידיעותיהם בספרות עמם ובלשון עמם ומנ¬ 
הגיו גילו הבנה מיוהדת בכה״ק. דברים דומים מצויים במבוא 
ל״הערות על הברית הישנה". בחיבוריו המשפטיים מביא ג׳, 
נוסף על דברי הסופרים היהודים שכתבו ביוונית (פילון 
ויוספוס פלאוויוס), גם את דברי הפרשנים היהודים של 
יה״ב, וכן את דברי התרגום, התלמוד והמדרש. מצויים אצלו 
לפעמים גם מלים ופסוקים בעברית, ואין ספק שהיו לו 
ידיעות־מה בעברית ובארמית > כך, למשל, הוא אומר ב״הע־ 
ר 1 ת על הברית הישנה", עחפיו של "שיר השירים" נפגם 
בתרגום. אולם מוטל בספק׳ אם היתה לו גישה חסשית 
ועצמאית לספרות הרבנית, ואם ידע לקרוא בתלמוד, וגם 
הדעה על בקיאותו הרבה בלשונות השמיות נראית כמוסרזת. 
רבים ממכתביו. בעיקר לידידו יוהנס פ 1 םיו 0 וכן למנשה בן 
ישראל (ע״ע), מעידים שהרבה מידיעותיו על היהודים קיבל 
ג' מזה האחרון, שאותו העריך מאד וראה בו את יורשם של 
רמב״ם ושל ראב״ע; ויש להצטער, שתשובותיו של מנשה לג׳ 
לא נשתמרו. ציטאטות רבות מן הספרות היהודית מביא ג' 
בצורה שטחית ובלתי-מדוייקת! במקצת גרם לכך מנהגו להביא 
דברי אחרים (לרבות סופרים קלאסיים) ע״פ הזכרון בלבד. 

בגלל הנימה היהודית שבחיבוריו, שהלכה וגברה ברוב 
הימים, האשימו את ג׳ בנטיה ליהדות ובהעדפת הפרשנות 
היהודית על הנוצרית. אולם האשמות אלו מתעלמות מן 
הקשרים הרוחניים שבין הפרוטסטאנטיזם והמקרא. 

; 07474 47 447 ז 7 <{ 710 1:7 ( 10714/707 ( 877 ,( 110 ) 07001 47 11480 ) 
41/7711 / 4 ( 711747171107 47 ( 77 14011117141 ((( 4 < 1 ( 471 ( 147 7 ( 4 ( 11 ){ 41 

, 11111 )}! א . 4 > ; 1949 ,( 10/77 ^ [ .!) 6 ) 04771 [ 47 4 ) 0 ) 871171 
1/0110714 ( 17 1 ( 711 [ 7/17 ) 0 011071 (} 71 ח 10 (< 8 1/17 4 ( 07 . 0 

(?1161. 0£ 164 .41041:. ]7117. 11151. 800 31, 173), 1928; 64. 
80136311, 77. 0. 1). 4)7 817)40171)0741)70X7117 17) 1,74141171 16^6 

; 1930 ,( 87 , 1513£ זט 046 70 $'׳ 001111011 00 ת $11 20 .■ 44515061 ) 
81/417 1/17 0714 . 0 ./ 7 , 1/4111177 / 0 107444 €) 1 ז 6 405150 ) ו ( 1717 ( 14477 [ 4141 ( 7 1071% 

ו'. 0 . 83,77 ת 51 ץ£ ס 3 ׳ 1 , 1929 ,( 295 , 11 , 8001103:5 . 46401 ' . 03 ( 

.,י . 463,1 . . 1903 .ססא 301 4343460840 ) 6 ) 1 ( 7781077177 ( 0477 [ 

ויס . 77 ,■ 41 ( 6441 .( , 1950 ,( 1 , 13 , £411416 . 373 . 40506 ) 4 ^ 4 
; 1952 ,( 133 , 14 033103 ( 111510113 ) 7704 ( 77 71 \ 0 71014417487 }) 
. 1955 ,( 91 , 17 . 5103 500131 -״ 4 () 717 ( 8777107111707 1 ' ס . 77 ,. 13 

ש. רו. 


{רזט?זר! ה ( £503 ז) 0 ז§, מאיט׳ 010 ־ 1 § — "מערה"). 

(א) ב א מ נ ו ת — מונח שנטבע לראשונה במאה 
ה 15 לציון חסיגנון של התמונות בצבעים או התבליטים 
בטיח, שנתגלו בחרבות מתחת עיי־המסולת ("במערות"), 
בשעת חשיפת הארמונות, בתי-המרחצאות והקברות של 
רומא העתיקה ע״י האפיפיורים של תקופת־חרנסאנס. נושאי¬ 
הם של התמונות והתבליטים הללו היו דמויות מן המיתו¬ 
לוגיה, ובצדן מ 1 טיווים ארדיכליים וקישוטים בצורת חיות 



קישוטי *סור ב?זנ' 1 ת ׳ 0 ? הוואטיקאן, טאת רפא? 

וצמתים. סיגנונה של אמנות זו, המצוי גם בכלים, בחצובות, 
בארגזי־מתכת וכדר, היה נאטוראליסטי ברוח העתיקה. 
באמנוודמערות זו ראו אמני הרנסאנס האיטלקי מעין פריסת־ 
שלום מעולם דמיוני ששקע במעמקים, ומתוך כך נתלווה 
למונח חג׳ לאלתר טעם של דבר מוזר ומשונה. 

בין האמנים הראשונים, שהשתמשו במוטיווים של ד,ג׳" 

היו פינמוריקיו (ע״ע) — בציור התקרה בספריית סייגה — 
ורפאל (ע״ע) במסגרות הקישוטיות מסביב לפרסקות על 









257 


גרוטסקה 


258 


נושאים מקראיים בלוג׳ות שבוואטיקאן, וכן צ׳ליני (ע״ע) 
במקצת מפסליו. בג" אלו לא חיה משום חיקוי מכאני 
לתמונות העתיקות! האמנים האיטלקים שאלו מהן דק את 
המ 1 טיווים של אלים, גיבורים, פיטים (דמויות ילדים), חיות 
אגדיות, סאטירים, סריטונים ופרוטומות של דמויות־אדם, 
העולים מעמודים מקושטים בזמורות צומחות מאגרסלים, 
בפרחים, בשלטים וכדר. אך הם החיו את המוטיווים הללו 
בשפע דמיונם וברוח זמנם ועשו את הג׳ לביטוי מלא־חן 
לחדוות־החיים החדשה. 

לג״ כבר קדמו ה״דרולריות" ( 165 ז 11-016 > — "תעלולים"), 
שנוצרו בסוף יה״ב בצרפת במסגרות לציורי-כה״י ולא חדרו 
לאיטליה אלא בסוף 
המאה ה 14 ובתת~ 
לת המאה ה 15 . 
הרוח האופטימיס¬ 
טית של הרנסאנס 
האיטלקי מצאה את 
ביטויה המובהק 
בג" גם כשהתפשט 
אותו הסיגנון לאר¬ 
צות שמצפון־האל* 
פים! במקרים רבים 
אף נצסמצמה אנד 
נות-הרנסאנס באר¬ 
צות ההן בקבלת המוטיווים הקישוטיים של חג/ השפעתם 
ניכרת במסגרות הספרים שנדפסו בליון ובוויטנברג בתקופת 
הרפורמאציה, וכן במלאכת־המחשבת! ביחוד השתעשעו בה 
האומנים הגרמניים, שמתחת ידם יצאו כלים (גביעים, ארג¬ 
זים, לוחות דקוראטיוויים, תכשיטים וכר ממתכות יקרות 
ופשוטות, ובתקופה מאוחרת גם כלי־שנהב, ואפילו חזיתות' 
ארונות) מקושטים בקישוטים מלאי דמיון מופרז. אף בציפוי 
הקישוטי של חזיתות הבניינים החילוניים וכתליהם הפנימיים 
ובבניין הבארות הציבוריות מופיעים, ביחוד בגרמניה, המו־ 
מיווים הארדיכליים של הג", כגון עמודים עשויים בצורה 
דמיונית, קאריאתידות, מעקות עשויים מאגרטלים וכדר. בבנ¬ 
ייני הכנסיות מצויים מוטיווים גרוטסקיים בבימות־הדרשנים 
ובמצבות־קברים, ואילו בקישוטי משענות־הגב ומשענות- 
העמידה שבכסאות־המקהלה ניכרת יותר מורשת הדרולריות 
של הגותיקה המאוחרת, הקישוטים הגרוטסקיים בארצות 
אירופה הצפונית מצטיינים בצורות כפופות ולפופות (-! 1101 
המשוות להם אופי פיסולי־ציורי— בניגוד לקישוטים 
המשוטהים של האיטלקים. כל הנטיות הקישוטיות והתערובת 
המשונה של דמיון ספרותי וחזותי באו לידי ניסוח תאורטי 
ב״ספדי־הדוגמות״ (■ 11151:01151101161 ^) של פתחי־הקישוטים 
במאות ה 16 — 17 . 

המוטיווים הקישוטיים בצרפת, במידה שהם מושפעים מן 
האמנות האיטלקית ואין בהם משום מורשת יה״ב המאוחרים, 
מוזרים ו״גרוטסקיים״ פחות — הן בארדיכלות והן במלאכת־ 
מחשבת! הם הותאמו שם יותר לטיבו של הבניין או הכלי 
בדרך פונקציונאלית. מוטיווים גרוטסקיים נמצאים בפיתוחי־ 
נחושת של אמגים מסויימים ובגובלנים צרפתיים־פלאמיים 
עד המאה ה 17 . 

במאה ה 17 נמצאה כל האמנות ומלאכת־המחשבת באירופה 
ספוגה מוטיווים קישוטיים של האמנות האיטלקית, במידה 


שקשה להבחין בג" בתוך שסע הקישוטים המצויים בכלים, 
ברהיטים, בשטיחים ובחזיתות הבתים. הן בארצות אירופה 
הצפונית והן באיטליה האריכה חג׳ ימים ביותר בדברי 
מלאכת־מחשבת, שהיתה שמרנית מטבע תפקידה החברתי. 

מוטיווים גרוטסקיים, כגון פוסים, טריטונים התוקעים 
בקונכיות, ראשי־מדוזות, מצויים אף בשערי-הססרים ובתש־ 
מישי־הקודש היהודיים, ביהוד במנורות-החנוכה האי¬ 
טלקיות. 

(ב) באסתטיקה החדישה הונהג מושג הג׳ במובן 
מושאל, המשמש כינוי לסאטירי, ציני, שטני ומעורר אימה — 
לעיתים קרובות בצורה מגוחכת — או לכל ביטוי של דמיון 

גלהב ביצירה אמנו־ 

תית, מוסיקאלית או 
ספרותית. במובן זה 
ניתן למצוא יסוד 
גרוטסקי ביצירותי¬ 
הם של אמנים כגון 
היירונימוס בוש, 

ברויגל, אדריאן 
בראואר, ג^ה, דו¬ 
מיה, ובדורנו — 

ג׳ורג׳ גרום וסאל־ 

וואדורדאלי. בדרך־ 

כלל מותנה היצירה 
הגרוטסקית בשלטונה של מחשבה ראציוגאליסטית ונאטורא- 
ליסטית. מבחינה זאת ניתן לראות גורם גרוטסקי גם בציור 
שעל גבי הכדים היווניים ובגילויים מסויימים של הפיסול 
ההלניסטי, אולם יש לנהוג בזהירות בשימוש במונח ג/ 
שכן— למשל— אין הבניינים והפסלים של התרבות ההודית 
או של אמריקה הטרם־קולוהבית או המוטיווים "הדמוניים" 
של האמנות הרומאניח נראים "גרוטסקיים" אלא בעיני 
האירופי בן־זמננו, ואילו ליוצריהם לא היתה בהם כוונה 
גרוטסקית כלל. 

, 11-111 , ))( 51 ) 45 !( 15 ()\ 1 151 )#ס!!!?)!} !? 0 ' 1 )/ 1 )? ¥115101 י ./:ח 811 .£ 

515 ( 1 , 1 ־ 061 - 84 , 1897 ,?) ¥10111 ?)!)¥ , 6 ) £111 ■א : 1891-1895 

15 !/ 18 . 11 .ך 1 1 ) 11 / 11 ( 1 )( 11 ( 115 ? 0 1 ) 155/1 ) 1 )/ 5 ?) 11  65 ( 631 ג, 1116 £>מג 116 ף$£ז 0 ז 0 1116 0£ ). ספרו של תאופיל 
גוסמז (ע״ע) 65 נ 1 ן> 65 ; 060 ( 1833 ו 1844 ), על הסופרים הצר¬ 
פתיים ה״גרוטסקים" של המאה ה 17 , פיתח והבהיר את 
המונח עוד יותר, וכד התפתח במאה ה 19 המושג הספרותי 
המודרני של הגרוטסקי. 


היום מציין מושג זה המצאות של הדמיון׳ שבהן מת¬ 
מזגות הקומיות והאימה, בין אם עדיפה התכונה הראשונה 
או השניה. אותה פעולה כפולה של צחוק ופחד מושגת 
ביהוד או על־ידי קאריקאטורה — כלומר: הגזמה קיצונית 
או סירוס של קווים מסויימים על חשבון כל האחרים — 
או ע״י צירוף תופעות סותרות זו את זו(כגון האדם והחיה ז 
האדם והמכונה! החי והדומם! החי והמת, וכר)! לכן המו־ 
טיווים האהובים ביותר על הספרות הגרוטסקית הם, למשל, 
טיפוסים שבהם מתערבבים החי והמכאני (כגון מאריונטות 
ובובות־שעווה)! מפלצות (כגון בעלי מום מוזר, יצורים מן 
המאדים, ענקים וננסים, בנות־הים)! מטורפים! עולם הפוך(בין 
זכר ונקבה, אדון ומשרתו, אדם ובהמה, אזרח ופושע וכר). 

אפיזודות ומוטיווים גרוטסקיים במובן מודרני זה היו מצו¬ 
יים בספרות בכל הזמנים! יש להבליט ביחוד מעמדים אחדים 
בקומדיות של אריסטופאנס ובמחזות הרומיים הנקראים 
אטלנות ומימוסים! את ה^ 113 ל £3 (משלונים) וה״פארסות" 
של יה״ב, כגת ״ 3111611 ? 1431166 ; את הספרות של הרנסאנס 
על כסילים, ענקים, מפלצות ("אניית הכסילים" של סבם- 
טיאן במט 1 ע״ע], "גרגנטיאה" של דבלה [ע״ע], קאליבאן 
ב״סערה״ של שיקספיר וכר) ומעל כולם — את ג׳ונתן סויפט 
(ע״ע), שהורות למדינת־הסוסים ב״מסעי גוליבר", "ההצעה 
לפתור את בעיית־הרעב ד׳אירלנדית"(ע״י בישול התינוקות!) 
ועוד כמה חיבורים, היד. לאבי הג , המודרנית! בהשפעת סוויפט 
כתבו את חיבוריהם במאה ה 18 לודגס סטרן ובמאה ה 19 זץ 
פאול וא. ת. א. הופמן, לואים ק רול ("אלים בארץ־הפלאים") 
ואחדים. בין סופרים גרוטסקיים במאה ה 20 בולטים כריס־ 
טיאן מורגנשטרן ("שירי הגרדום"), גוסטו מירינק ("קרן- 
הפלאים של הבורגני הגרמני״), דיל דבר (()■ 6031 ? . 0 
("סיפורים קטנים על בעלי*חיים״),פיר מק־אורלן("סיפורים 
ממקטורת־החומר")! תורן ם. סמית, אוגדן נש, רימת מין, 
הנס הינץ אורם, ועוד. 

שימוש ספרותי מיוחד במונח ג׳ חל במחזות איטלקיים 
של שנות ד. 20 וח 30 מן האסכולה של פירנדלו (ע״ע), 
הנקראים 01011650111 , ביחוד 70110 ^ 1 ! 6 11435011663 3 ^ 1 
(״המסכה והפגים״, 1916 ) מאת לואיג׳י קילל , ( 0111366111 ), 
! 130666 ק 6,0116 ה 6 ת 243610 ("מאריונטוח, איזה תענוג!״, 1918 ), 
ומחזות אחרים מאת ס. נג רוסו די סן סקובדו, ועוד. בכל 
אלה משמשים טיפוסים ומעמדים אבסורדיים לסמל את חוסר- 
התכליתיות הטראגי של החיים, 

, 1778 ) 074  440 { 0701041 1110 0714 €3111011470 /ס 1 ( 1111107 ,)ו 181 ז׳ו\ . 11 ־ 1 ־ 

4/07 10/110 ( 00171 , $01111668305 . 14 , 1875 , 4171 11 ( 447 10107311470 
- 0017441 0 ^ £70101 040 , 111266 ) 5 , 1 ; 1894 , 511:170 ( 77 } 0461 <£ 
. 1918 , 140780741107441 . 0/47 447111 ^ 7440/4 ^ 5 11 ( 447 - 1447181 

ח. ם. 

;רו^פנר, ^א!יךג פריךךיך — 06016 161011 * 616 ? 06068 

£6001 — ( 1775 — 1853 ), בלשן גרמני, מפענח כתב- 
היתדות וממניחי-היסוד של האשורולוגיזז. מבחינת מקצועו 
היה ג , פילולוג קלאסי ומורה בגימנסיות בגטינגן ובפראנק־ 
פורט, ום 1821 ואילך — מנהל גימנסיה בהאנובר. הוא פירסם 
מחקרים בפילולוגיה של הלשונות האיטליות העתיקות. ב 4 
בספטמבר 1802 מסר ג , באקאדמיה למדעים בגטינגן על 
התוצאות המוצלחות של עמלו בסיענוח "הסוג הראשון" של 
הכתובות היתדיות — אחד משלושת הכתבים, אשר הופיעו 



261 


גרוטסנד, גאורג סרידריך—גרוי, (סדנסואה־סול•) דיל 


262 


בכתובות שנמצאו בחרבות פרספולים, בירת פרם האחמנית. 
ג׳ בחר לו כתובת אחת קצרה, שהיתת מחולקת ל 2 פיסקות 
(ציורים א, ב)? בעיוניו הסתמך על השערות אחדות של 
קודמיו במחקר זה, ובניתוח חריף מאד הגיע לידי מסקנות 
חשובות ביותר: 

1 ) שלושת סוגי־הכתב מייצגים 3 לשונות שונות (אח״כ 
הוכח, שהן פרסית עתיקה, עילמיח ואכדית). 

ציור א 


זד סז זזז ^ זוי>>?\ % זז>£־->ז ז£ זוז ־זז? 

זז> ^ ח>>צ\ —>ז זז 0 ז 6 ז זז) ? זז>>*■^ £ 1 ת ז~ז ?ד, 

■י ■ 4 ז זז ן>ז ->ז!וו ^ זז^* 4 זזז- זז! )פ >ח''<>וזז־ 0 ז־^ 
־* > 4 5 <ז ח? ^ >ז זז זיז- יה 

>^>י.י ->ז ^ זז >ש זיז־ דח ח>> >^><י 0 

^ ח> >ט ח> ז> חז*י ז!ד ז 2 וח^ ז!ז• זיז• ־!י' 


. ( 1 ) 5 . ( 3 ) 1 [ 2 \. ( 1 ) 11.1 . (ג)* . ( 2 )|. ( 3 ) 1 . 3 . ( 3 ) 4 1 
\. ( 1 ) 11 . ( 1 }ז , ( 1 ) 2 . ( 1 )״י 3 \. ( 3 >). 1 . ( 1 )ו 1 > . ( 1 )! . 1 

. 1 . ( 3 ) 1 . ( 8 ) 11 5 \ . ( 3 )). 1 . ( 2 ) 111 . (!)( . ( 1 )? . ( 1 ), 1 4 
. ( 8 ) 1 . ( 3 )(] 6 \. ( 2 ) 01 . 3 . ( 1 ) 0 . 3 . ( 3 )^ . 1 . ( 3 ) 111 . ( 1 )( 

. 2 . ( 3 ) 1 ! .' 11 . ( 3 ) 1 . ( 3 ) 11 . ( 3 ) 1 ) 7 \ . ( 3 ) 1 . 1 . ( 3 ) 111 . ( 1 )( . 3 

. ( 3 )^ . ( 2 ), 1 . ( 3 )ק . ( 2 ) 5 . 3 . ( 3 ) 1 . ( 3 )? . 1 . 1 ׳״ 8 \ . ( 3 ) 1 ח 

, ( 2 )ס . ( 3 ) 01 . 2 . ( 3 )! 1 . ( 3 ), 1 10 \. (!)ן . ט . ( 2 )ק 9 1 

\. ( 3 )תז. ( 3 ) 1 זו . 1 12 \. ( 3 ) 1 . ( 3 ) 1 ) 11 \. ( 3 )) . 1 . ( 2 ) 1 . ג 
. ( 2 ) 5 .ט . ( 2 ) 0 . ט . 11 ) 1 . 3 14 . ( 3 ) 1 ״ . ( 3 ) 1 . ( 3 ) 2 . ( 3 ) 1 13 

קרי: יוו<ח 3 ״ 11 )נ 531 ,) 5313111112 ( 1 3 ) ¥13214 3 ) 111 ) 3 ^ 53 ( 1 ז״ 2 '״ 3 ( 3 ז 3 ס 
101301 1113 113112111201503 ב^טק 3 ״ 11 .ק 1 ב 111 '\\ 1 ז 031 ט 4210 2 )! 15312111 ) 

, 111 ב ח 31.11 132313111 

תרגום: 1 דריוע, 2 הפלו 3 הגריל, 4 פלד 5 הפלכים, 6 15.1 
7 המרינות, 8 בז 8 1 י׳*זז׳ 8 פוזיא 10 האחסני, 11 א׳&ר 14 נגה 
13 את־הארמח 12 חוה 

2 ) הסוג הראשון של הכתב, שאין בו אלא כ 40 סימנים 
שונים ושסימניו מסודרים בקבוצות ( 1 — 14 בציוד א , , 1 — 9 
בציור ב׳), שסימן מיוחד (יתד מלוכסנת) מפרידה ביניהן, 
מורכב מאותיות,שמקצתן מסמנות עיצורים בלבד, ומקצתן — 
הברות, ואילו הסימן מפריד בין מלים! את העובדה האחרונה 
כבר ראה ב 1798 ידידו של ג/ המורתן טיכסן ( 1 ט*! 01 ץ 7 ). 

3 ) מסתבר, שבכתובות נוכרים בעיקר שמות מלכים 
ותאריהם (השערתו של החוקר הדני מעטר [־נם 111 נ 11 ׳\ 1 ]): 
קבוצת־סימנים, המופיעה כמה פעמים (א׳: 2 , 4 , 5 , 16 
ב׳: 2 , 4 , 5 , 7 ), היא .מלך", וכשהיא חוזרת משנית פעמיים 

ציור ב 


3 )-*!<ז>\ -)) זז(*-*_וזז >> 1 ז>^י יח % ז ** 5 *>> ^ 
זס ^ז _זז ז>ז * דז >? זז>> 5 ר ->> )ו זא ->ז^ >? ^ 

־!א •^ז חז ^ זז) 3.574 זז> >$ ?ז- * 1 ז£ זזז ז> 2 \ זי 4 
־זז . 07 5 *י*-הזז!>>>^י 


, ( 3 ) 5 . ( 3 ) 11 2 \ . 3 . ( 3 ) 5 . < 3 )ז . 2 . ( 3 )) . ( 3 ) 1 . ( 3 ) 11 1 
\ . ( 3 ) 15 . ( 3 ) 1 . ( 2 ) 2 . ( 3 ) ¥1 3 \ - ( 3 )( . 1 . ( 3 ) 11 ) . ( 8 ) 1 !". 3 
. 2 . ( 3 ) 5 . ( 3 )([ 5 \. ( 3 )* . 1 . ( 3 ) 111 . ( 2 )( . 3 . ( 3 ) 1 . ( 2 ) 1 [ 4 
. ( 2 ) 3.1 . ( 3 ) 4 6 ( 3 ) 111 . 2 . ( 3 ) 11 . 2 . ( 3 ))(. 1 . ( 3 ) 111 . ( 2 ))[ 

. ( 3 ) 1 . 3 . ( 3 ) 5 . ( 3 ) 11 7 \ . ( 3 ) 5 . ט . ( 8 ) 11 • ( 3 ) ¥1 . ( 3 ) 1 
. ( 2 ) 11 9 \. ( 3 ) 5 • 0 . ( 3 )<] 8 \. 3 . ( 3 ) 1 ■ ( 8 ) 11 . ( 2 )[. 1 . ( 3 ) 111 
. ( 3 ) 1 . 1 . ( 3 ) 5 . 1 . ( 3 ) 0 . ( 3 ) 10 . 1 . ( 3 ))} 

קיי! • 313 ( 1 30301 ( 53131111 [[ 3 ) 81111 ) 53 ([ 32,1:3 ,¥ 2 ( 11 ( 21 ) 52 ([ 8153 ) $3 }! 
. 3 (| 5 נ 0 ג 201 (( 142 1053 } 1 ^ 311111311 ) 52 ([ 3¥12113115 | 

תרגום: 1 העיושא 2 הפלד 8 הגדול, 4 טלה 5 הפלכים, 8 בז 
6 ררייש 7 הטלה, 9 האחטני 


בתוספת סיומת קטנה בשניה (א': 4 5 ! ב׳: 4 5 ), פירושה 
.מלךהמלכים" — תואר ידוע מתולדות מלכי פרם ז כשבאה 
אחרי אותה המלה קבוצודסימנים אחרת (א׳: 3,2 : ב , : 3,2 ), 
פירושה של זו האחרונה הוא .הגדול' — אף הוא תואר 
מקובל של מלכי־פרס. 

4 ) מ( 3 ) מסתבר, שהמלה הקודמת ל״מלד" היא שם 
המלך, אולם השם הנמצא בראש הכתובת הראשונה (א׳, 1 ) 
חוזר ומופיע בכתובת השניה (ב/ 6 ). מכאן הסיק ג/ 
שמחבריהן של שתי הפיסקות הם שני מלכים, אב ובנו, 
והשני נזכר כבן אביו; ז. א.: המלח אחרי שם המלך הראשון 
ותארו (ב/ 8 ) היא "בך. 

5 ) מלה זו מופיעה גם בסיסקה א ( 9 ), ולפיכך יש לראות 
את המלה שלפניה ( 8 ) כשם אביו של המלד הראשון. אולם 
שם זה אינו מלווה בתואר .מלו", מכאן, שלפנינו שלשלת 
של 3 דורות, אשר רק שנים האחרונים שבהם היו מלכים ז 
ז. א.: הראשון משני המלכים הוא מייסד־השושלת. ג׳ זיהה 
אותם עם דריוש 1 (ע״ע) בן וישתשפהיא (= היסתספס) ובנו 
אחשורוש (חשירשא = כסרכסס). 

6 ) מתוך הנחה, שלשון הכתובות היא הלשון הפרסית הע¬ 
תיקה—שכבר היתל, ידועה בראשית המאה ה 19 —וע״ס צורת 
השם דריוש בלשון ההיא וגם במקרא (דניאל. עזרא), קרא 
ג׳ את שמו בכתובות (א/ 1 ! ב׳, 6 ) בצורה.§.ז 1 .£.מ.ן!. 4 .ס 
(שהיא נבדלת רק מעט מן הצורה הנכונה — הידועה לנו 
היום ~ $.ס. 2 '\\. ¥3 . 112 .±/. 0 ), וכן קבע את הקרי של שני 
השמות האחרים, ועי״ב נמצא בידו הפשר ל 13 אותיות של 
הכתב ובסללה הדרך לסיענוח שאר האותיות. 

אתרי חידושו המכריע הזה המשיר ג , שנים רבות לעסוק 
בפאלאוגראסיה יתדית, ואף הצליח לפענח את היתד האנ¬ 
כית — הבאה לפני מלים מסויימות בכתובות אכדיות — 
כסימן לשם־עצם פרטי י אך מחמת מיעוט ידיעותיו בבלשנות 
השמית לא הגיע להשגים חשובים נוספים. 

, 1903 ,ז/ד<ו/־ 51 /מ£ ־ 40 015 , 11 011111 :> 5 ז:> 55 ז}!ז ., 1 

11 !' 7 ,^ 48 ט 8 ./ 54 . 15 £ ; 1913 .> 7 !־!ז/:>:/,<£ 015 , 155011 ^},< . 8 

- 50 ^:>■!)/ , 01 זז 3 ? . 4 ; 1925 , / 0 51:55 ^, £51 / 301 ) £15 

עמ 011 // 1 ז 2 ?מ£ , 11 פ 1 ז 0 ז 1 ז? . 1 , 1948 , 1 , 05 מ:ו: 1 מ 3 ן 0 ס[ 50 ־>מ 1 ) 10%1 
. 1954 ,.£! 44 , 51/150 ^ 55 55 :!:// 40 ־, 15:2 
פ. אד. 

גרוי, (פרנסו אה־־פול) דל - 1 € 5 ״ 1 -( 9111 ?- 11 9 01 5 גז ?) 

ץ 8 פ! 0 — ( 1813 — 1891 ), מדינאי צרפתי, נשיאה השני 
של הרפובליקה השלישית ( 1879 — 1887 ). ג' היה יליד חבל- 
היורה; בשנת 1837 נעשה עורך־דין. הוא הופיע כרפובליקני 
בבר בימי ממלכת-יולי, ואתרי מהפכת־פברואר היה חבר 
האסיפה המכוננת. 
בשעת הדיונים על 
החוקה החדשה הת¬ 
נגד ג׳ ליצירת משרה 
של נשיא הרפובליקה, 
מתוך חשש למזימות־ 
השתלמות מצדו של 
לואי־נאפוליון בונא- 
פארט, חשש שנתאמת 
אח״כ. בימי הקיסרות 
נמנע ג' מפעילות צי¬ 
בורית" ורק בערוב ימי 
ממשלתו של נאפו- 
ליון 111 חזר והופיע בזירה הפוליטית, כששם של רפובליקני 




263 


גרוי, (םרנסואזד־שול־) ז׳יל —גרוימציח 


264 


באמן ומרחיק־ראות הולך לפניו. כחבר האסיפה הלאומית 
בבורדו — אחרי מפלת צרפת במלחמה נגד גרמניה — נבחר 
ג׳ ב 1871 ליו״ר שלה וכיהן בתפקיד זה עד 1873 , וכן בבית־ 
הנבחרים החדש מ 1876 ואילך. עם התפטרותו של המארשאל 
סאק־מאהון נבחר ג׳, בתמיכת בל המחנה הרפובליקני, ברוב 
גדול לנשיאה של הרפובליקה ( 30 ביאנואר 1879 ), וכעבור 
7 שנות כהונתו נבחר גם בשניה (דצמבר 1885 ). 

ג׳ היה אישיות בינונית, אפורה וחסרת־גון, ונהג בחייו 
הפרטיים ובהנהלת משק־ביתו בקמצנות של בעל־בית זעיר. 
בפעולתו הציבורית היה מתון ופיקח ושמר שמירה קפדנית 
על החוקה. אך למרות הגינותו האישית, לא נמנע מלנצל את 
מעמדו לטובת בבי־משפחתו: את אחיו האחד מינה לגנראל 
ואת השני לסנאטור ולנציב־אלג׳יריה 1 חתנו, דניאל וילסו׳ן, 
ניצל את קירבתו לבית־הנשיא לשם הנהלת עסקים מפוק¬ 
פקים. עניין וילסון הפך לשערוריה ציבורית, השניא את 
הנשיא על העם, ונעשה נשק בידי הימין לנגח בו את 
הממשלה הרפובליקנית. ג , לא היה אחראי במישרין למעשי- 
השחיתות של מקורביו, אך עשה משגה חמור בהגינו בכל 
מאודו על חתנו האהוב. לבסוף נאלץ להיכנע לדרישת שני 
בתי־הפארלאמנט, שתבעו את התפטרותו, וויתר על הנשיאות 
( 2 בדצמבר 1887 ). כעבור 4 שנים מת בעיר־מולדתו — 
ונשכח מלב־חציבור. 

.£ ; 1893 ./ ־ ז 16 ( 1 זג 0 . 0 • 1 ; 1879 ,.ס / , ו 1 סב !- 1 ב 0 

. 1898 ,. 0 ./ ) 4 )) 11 ) 1 ) 51 )**( , 011 ^ 2 

של. ה. 

גוץי י מרקוס — ץ^\ז 03 — ( 1887 , ג׳מיקה — 

1940 ׳ לונדון), מנהיג־כושים לאומני באמריקה. 

ג , יסד את "האגודה העולמית להטבת מצב הכושים" ועמד 
בראש תנועת ה״חזרה לאפריקה", אשר הוא אירגנה באה״ב 
במטרה להחזיר את כל הכושים לאפריקה לחיים מדיניים 
עצמאיים. ג' התיישב בניו־יורק ב 1917 , וס 1918 — 1923 הוציא 
את השבועון שזס/יו סז^י! ("עולם הכושים") להפצת 
רעיונותיו. הוא יסד חברות־ספנות לשם העברת הכושים 
מאמריקה לאפריקה וקיום קשרי־מסחר בין שתי היבשות, 
אסף מיליוני דולארים למפעלים כלכליים, וייסד הנויות 
קואופראטיוויזת, אך ביזבז את רוב הכספים על אניות 
גרועות. ב 1925 הועמד לדין באשמת הונאה, נידון למאסר 
שנתיים והוגלה לג׳אמאיקה. שם המשיך בפעולתו, עמד 
בראש מפלגת "תנועת־העם" והיה חבד מועצת קינגסטון. 
מאסרו של ג' וחיכוכים פנימיים גרמו להתמוטטות התנועה 
באד,"ב, שהקיפה בשעת שיא־כוחה ב 1925 יותר ממיליון 
חברים. ג׳, שהיה דמגוג ומארגן בעל־כשרון, ידע לנצל 
את הרגשת הדיכוי הגזעי והחברתי של המוני העובדים 
הכושים, והשתדל לקומם אותם לא רק נגד הלבנים אלא גס 
נגד המעמד הבינוני שבקרבם ולהרחיקם ממנהיגיהם השמר¬ 
ניים ומן הכמרים. תחילה הכילה תורתו אידיאולוגיה לאומנית 
וסועלית גם יחד׳ אך במשך הזמן הודגש בה הרגש הלאומי 
יותר מן התודעה המעמדית, והתגבש בה הרעיון שחופש 
ושוויון חברתי לכושים יושגו רק במדינת־כושים עצמאית 
באפריקה. התנועה הוקעה ע״י האינטרגאציונאל הקומוניסטי 
ב 1928 כ״ציונות כושית", בעלת אידיאולוגיה מלוכנית 
ואימפריאליסטית. 

,־ ושנגג ־ ו ? .£ ;. 3 . 5 ג 3 >)! 1 ) 1 * 11 > $* 0 ) $0 1 * 1 ) €0111 1 * 1 

)!(" 7 ,!)■] £ 0:0 , 1949 , 1 ) 11 ) $1 ())* €111 ) 1 ( 1 111 ) 1 ( 7 

. 1951 1151 * 111 * 11 * €01 ) 1 ( 1 1 ) 111 > 

ח. ב.־י. 


גתיטציה (מלאם , כובד), מכלול התופעות 

הקשורות בכ 1 בד: בהוראה מצומצמת — מגמת 
הגופים ליפול ארצה בתנועה מואצת בתוקף היותם כבדים 
(=בעלי-משקל); בהוראה מוכללת — פעולת־גומלין בין 
הלקי־חוסר (כססות), או בין מנות־אנרגיה (שהן אקוויווא- 
לנטיות למסות), הגורמת למשיכתם ההדדית. בין שתי מסות 
,!מ ו 2 מו (או שתי אנרגיות, שהן שוות־ערך להן), שמרחק 
מרכזי־הכובד שלהן הוא ז, פועלת משיכה בהתאם לכוח 14 , 
הנמצא ביחס ישר למכפלת־המסות וביתם הפור לריבוע- 
המרחק: 

גתז 1111 , . . , 

—ק — ץ = * (חוק־הג׳שלגיוטון) 

גורם־הפרופורציה ץ נקרא ״קבוע־הג׳״. — הג׳ היא אתת 
סתופעות־היס 1 ד של המציאות הגשמית כולה והציר שעליו 
סובבת המכאניקה הארצית והשמימית. מציאותו של כל גוף 
במרחב משפיעה במרחב ע״י התהוות שדה־ג׳ או שדה־כובד 
מסביבו, שבו כל גוף אחד זוכה לפוטנציאל־ג׳ מסויים בהתאם 
למרתקו מן הגוף המחולל שדה זה. 

אריסטו (ע״ע) היה הראשון שדן בתכונת־הכו׳בד (בהו¬ 
ראתה המצומצמת) במסגרת שיטה מדעית: הכבד והקל הם 
ניגודים מוחלטים; שנים מארבעת היסודות, העפר והמים, 
הם "כבדים" ושואפים למדכדחעולם, כלומר למרכז-הארץ, 
שהוא ה״מטה" המוחלט; חאויד והאש, היסודות ה״קלים", 
שואפים להגיע למעלה, אל-על. שאיפות אלו הן ביטוי 
למגמתם הכללית של הגופים להישאר במקומם "הטבעי" 
או לחזור ולהגיע אליו; לפיכך התנועה למסה. הנפילה. היא 
תנועתם הטבעית של הגופים הכבדים. כל תנועה שאינה 
"טבעית", ובפרט התנועה בכיוון המנוגד לה, היא תנועה 
"מאולצת", וס 1 פה שהתנועה "הטבעית" גוברת עליה, לפי 
עדותו של תאופראסטוס כבר גילה אפלטון, שאפשר להבחין 
בין מידת-הכובד של גופים כבדים, כלומר בין משקל למשקל, 
ע״פ התנגדותם לתנועה מאולצת, למשל בשעת ד,רמתם. ע״פ 
הדינאמיקה של אריסטו מהירות־הנפילה תלויה במשקל הגוף, 
והיא פרופורציונית לו. משפט זה אינו נכון אפילו בקירוב, 
אבל הוא לא הופרך אלא עם ראשית תקופת הניסוי השיטתי, 
ע״י גלילאי(ע״ע), אע״ם שגם בתקופה העתיקה הובעו דעות 
המתנגדות לאריסטו. אפיקורוס (ע״ע) בתורת-האטו׳מים שלו 
טען, כי בחלל הריק מהירות הנפילה אחת היא לכל הגופים, 
ויוהאנס פילופונום, פרשן אדיסטוטלי בסוף המאה ה 5 לםה״נ, 
עמד על כך, שאין כמעט הבדל בין זמני־הנפילה של משקלות 
שונים הנופלים מגובה אחד. 

בתקופה האלכסנדרונית צצו ההשגות הראשונות בדבר 
כלליותו של כוח־הכובד. פוסידוניוס (ע״ע) גילה את השפעת 
הירח על הגיאות והשפל של מי־האוקיינוס על סמך תלותם 
של מחזורי הגיאות והשפל במעמדו של הירח בשמים. הפי¬ 
סיקה הסטואית ייחסה פעולה זו של הירח ל״סימפתיה" 
הקוסמית, כוח המתפשט בכל העולם כולו וגורם להשפעה 
הדדית בין כל הגופים שבו. אופן פעולתה של הסימפאתיה 
תואר על־ידי אנשי־הסטואה ע״ם תורת ה״פנומה" שלהם: 
הפנימה היא חומר דליל ביותר — מעין גילגול ראשון של 
ה״אתר״ (ע״ע) של המדע החדש —, הממלא את כל הקוס¬ 
מוס וחודר לחומר שבו ומתמזג עמו; כוח־המתח הצפון 
בפגומה הוא המעביר את הפעולות הגשמיות בין הגופים 
השונים, והוא גם המקשר בין הירח והארץ. 

השקפות הסטואה סייעו לקידום רעיון המשיכה הכללית 
בכל החוגים, לרבות מתנגדי האסכולה הפילוסופית הזאת. 



265 


גרדיכועי־ד! 


266 


ראיה לכר אפשר להביא מספרו של פלוטרכוס (ע״ע) "על 
הפרצוף שבירח". הספר דן במהותו הגשמית של הירח ובא 
לכלל דעה כי הוא ״מסוג הארץ״, כלומר: כבד ואטום. אגב 
שיקולים אלה מתעוררת השאלה, למה אין הירח, כשאר 
הגופים הכבדים, נופל ארצה. התשובה שניתנת על כך 
מקדימה את חוק־ההתמדה של ניוטון ב 1,600 שנה: "תנועתו 
ותנופת־הקפתו של הירח שומרות עליו מפני נפילתו... כי 
כל דבר מוסע בתנועתו הטבעית כל זמן שאינו מוטה ע״י 
משהו אחר. ומשום כך אין הירח נמשך למטה ע״י משקלו, 
לפי שמגמתו הטבעית מבוטלת מחמת הקפתו". בהמשך 
אותה פיסקה נשאלת גם השאלה, למה אין הארץ עצמה 
נופלת בהשפעת משקלה, כי הרי היא —בניגוד לירח — נחה. 
פלוטארכום מסיק גם את המסקנות הנובעות ממשיכת־הכובד 
של הארץ וצורתה הכדורית. הוא קובע, כי גוף הנמצא במרכז 
כדוריהארץ שרוי במצב של מנוחה מחמת הסימסריה של 
המשיכה, ואילו היה נופל עד למרכז, היה עובר אותו וחוזר 
אליו ומתנודד סביבו בתנודה נצחית. מכאן לומד פלוטארכוס 
גזירה־שווה מן הארץ לירח: מה הארץ מקנה משקל לגופים 
הנמשכים אליה מפני שהם חלקיה, כן גם חלקי־הירח מלוכ¬ 
דים מחמת משיכתם אל מרכזו הוא, "וכשם שהעצמים כאן 
לוחצים ומתכנסים בכיוון לארץ, יש להניח שיש גם גופים 
שנפלו אל הירח ונשארו שם". 

ברעיונות אלה כבר כלולים בלבוש איכותי עיקרי תורת־ 
הכובד! אולם התקדמות ניכרת לא חלה בהם עד המאה 
ה 17 . קפלר (ע״ע), הדן במהות כוח־הגובד ב״מסתרי הקוס¬ 
מוס" ( 1596 ) וב״אססרונומיה החדשה״( 1609 ), חוזר על רבים 
מהדברים שנאמרו על־ידי פלוטארכוס. הוא מוסיף עליהם 
ומגדיר את כלליותה של משיכת־הכובד, בקבעו במפורש: 
לו היו שתי אבנים נמצאות במרחב, הרחק מהשפעתו של 
גוף שלישי, היו מתקרבות זו לזו דוגמת גופים מאגנטיים 
ונפגשות בנקודת־ביניים, הנקבעת על־ידי יחסי המסות 
המושכות. קפלר חוזר גם על הנחתו של פוסידוניוס, כי 
כוח־משיכתו של הירח הוא הגורם לתנועת הגיאות והשפל. 
ההשוואה בין ג׳ ומאגנטיות חוזרת ונשנית אצל קפלר, 
והיא שימשה לו גם בסיס לביאור המכאניזם של מערכת 
השמש וכוכבי-הלכת. לסי השקפתו, תנועתה הסיבובית 
של השמש על צירה מועברת על-ידי הכוח המאגנטי 
לכוכבי־הלכת ומסיעה אותם במסילותיהם סביב השמש, וכן 
נגרמת תנועת הקפתם של מלווי כוכבי־הלכת (כגון הירח) 
על־ידי אותו המכאניזם מחמת סיבובם של כוכבייהלכח על 
צירם! וכפי הנראה, ייחם קפלר קצת מתנועת הקפתם של 
כוכבי־הלכת גם לכוח מאגנטי הצפון בהם. מושגיו של קפלר 
בנידון זה מעורפלים למדי < עכ״פ קשה לאמר, כי ראה את 
סיבת תנועתם של כוכבי־הלכת בכוח־משיכה, כיוון שהוא 
מדגיש את כיוון הפעולה לאורך־המסילה ולא בקו המחבר 
את הכוכב והשמש. קפלר לא הצליח להכיר, כי שלושת 
חוקיו המגדירים אח תנועת כוכבי־הלכת ניתנים להסקה 
מתוך הנחת כוח מושך פשוט, מאחר שעדיין החזיק בהש¬ 
קפה האריסטלטלית, שתנועה קבועה נגרמת ע״י כוח קבוע! 
לפיכך האמין כל ימיו בכוח מאגנטי, המסיע את הכוכבים 
סביב השמש. 

14 שנים אחרי מותו של קפלד נתפרסם ספרו של דקרט 
(ע״ע) ״עקרונות הפילוסופיה״ ( 1644 ), שבו מתואר מכאניזם 
אחר לתנועת כוכבי־הלכת, שאפיל הוא מכאני. דקארט מניח 


את קיומו של חומר דליל, הממלא את חלל העולם בכלל 
ואת החלל שבין הגופים בפרס! החומר הדליל נמצא 
בתנועת־מערבולת, אשר השמש היא במרכזה, וכוכבי־הלכת 
נגרפים בתנועה זל ומוסעים על ידה סביב השמש. דקארט 
עומד על תבנית מערבולת־המים בנהרות, אשר בה ניתן 
להכיר, ע״ם תנועתם של עלים הצפים על פני המים, כי 
ההקפות מהירות במידה שהן קרובות יותר למרכזה של 
המערבולת, וכי מסילותיהן סוסות במקצת מצורת המעגל: 
"אותו דבר נוכל לתאר לעצמנו לגבי כוכבי־הלכת, ובזה 
מתבארות כל התופעות". תורת־המערבולות של דקארט זכתה 
להתפשטות רבה, בעיקר בגלל ציוריותה המכאנית ובגלל 
ההסבר שהיא נותנת לעובדה, שמסילותיהם של כל כוכבי- 
הלכת נמצאות כמעט במישור אחד, שאינו נבדל בהרבה 
ממישור קו־המשווה של השמש. אולם התורה הזאת נתבדתה, 
כשהראה ניוטון (ע״ע) שאין היא עומדת בפגי העובדות 
מבחינה כמותית ( 1687 ) 1 בפרט אין חלקיה של המערבולת 
נשמעים לחוק השלישי של קפלר, הקובע את הקשר המספרי 
שבין זמני־הסיבוב של כוכבי-הלכת ומרחקיהם מהשמש. 
הסבר אחר לג׳ ניתן ע״י לה סאז׳ ( 5356 ^ 1 ) באמצעות 
תורת־האתר שלו (ע״ע אתר, עמ׳ 487 ). 

הצד הכמותי הזה שבבעיית הג׳ היה אחד הגורמים החו¬ 
תכים בהתפתחותה במאה ה 17 . הגורם המכריע האחר היתד, 
תגלית חוקי הדינאמיקה היסודיים וניסוחם המאתמאטי ע״י 
גאלילאי וניוטון. ג ל י ל א י (ע״ע) הוכיח בניסוייו (פורסמו 
1638 ), כי תנועת*הנפילה היא תנועה מואצת, וכי התאוצה 
קבועה ושווה לכל הגופים. ערכה המספרי של תאוצת־הנפילה 
נקבע בדיוק ע״י ה ו י ג נ ס (ע״ע) ב 3 ד 16 . הויגנם בנה את 
שעון־המטוטלת הראשון ואיפשר עי״כ מדידות־זמן מדוייקות. 
הוא גילה את נוסחת המטוטלת המאתמאטית 1 י/[* 2 = 7 , 
המקשרת את זמן־תנודתה 1 ־ עם ארכה 1 ותאוצת־הנפילה 6 ; 
ע״ס זה נקבע ערכו של 8 : 


באותו זמן הוכח ע״י ז׳. דישה (״*״*נ וקצת אחריו ע״י 
הלי(ע״ע), באמצעות המטוטלת, כי תאוצת־הנפילה תלויה 
ברוחב הגאוגראפי וכי היא קטנה בסביבת קו־המשווה והולכת 
וגדלה בכיוון אל הקטבים. כסיבות נקבעו גם הכוח הצנטריפו- 
גאלי שמחמת סיבובה של הארץ על צירה, וגם פחיסות כדור־ 
הארץ בקטביו, שאף היא תוצאת השפעתו של הכוח הצנטרי־ 
פוגאלי על הארץ בזמן שהיתה במצב פלאסטי. גורם שני זה 
הוא רמז לתלותו של המשקל במרחק ממרכז כדור־הארץ. 
המחקרים בדבר תלות זו היו מכריעים לגבי התגלית 
העיקרית, המקשרת את הכובד במובנו המצומצם (=משקל 
הגופים) עם הכובד במובנו הכללי(=משיכה הדדית של כל 
גרמי־השמים). רוברט הוק (ע״ע) היה הראשון, שבדק 
בניסויים שיטתיים (מ 1662 ואילך) את פחיתת כוח־הכובד 
עם הגובה. הוא ביצע שקילות על גבי הארץ ועל ראשי בניינים 
גבוהים בלונדון, כדי לגלות הבדל במשקל, אולם המאזניים 
שעמדו לרשותו לא היו רגישים דיים. באותה שעה ( 1666 ) 
התחיל ניוטון הצעיר להגות את הרעיון, שכוח־הכובד 
הולך ונמשך לגובה, מעבר להרים הגבוהים ביותר, אל תוך 
חללו של עולם ומגיע עד לירח. לפי חשבון פשוט מצא, כי 
כוח־הכובד פוחת והולך בריבוע המרחק שבין הכוכב המרכזי 



267 


גרוימציה 


268 


ובין מלווהו המקיף אוחו: מצד אחד קיים החוק השלישי 
של קפלו/ הקובע שיחס החזקה השלישית של רוחק־המלווה 
(ז) לחזקה השניה של תקופתו(*ך) הוא קבוע: 

יז 

1 * 000 = או זיססס = י״ייז ( 1 ) 

(׳*=המהירות הזודתית של הכוכב המקיף, הנמצאת ביחס 
הפוך לתקופה יד). מצד שני מתקיים לגבי כל תנועה סי¬ 
בובית במעגל (ואף האליפסות של מסילות כוכבי־הלכת הן 
קרובות למעגלים): 

ז•* = ■ ( 2 ) 

( 3 = התאוצה הדרושה לקיום התנועה במעגל בעל הרדיוס ז). 
מתוך חלוקת ( 2 ) ב( 1 ) נופק: 


כלומר: חוק פחיתת תאוצת-הג׳ בריבוע-המרחק, והואיל , 
והתאוצה פרופורציונית לכוח הגורם לה (חוק־התנועה השני 
של ניוטון)—מתקבל חוק פחיתת כוח־הכובד עם ריבוע- 
המרחק. — באותה שנה עשה ניוטון צעד מכריע נוסף, 
בהניחו את זהות הכוח המקיים את תנועת־הידח במעגל 
סביב הארץ עם הכוח הגורם לתאוצת-הנפילה על פני הארץ. 
גם לגבי הירח מתאשר חוק הפחיתה עם ריבהדהמרחק, אם 
משיכת־הארץ מחושבת ממרכזה, כאילו היתד. כל מסתה 
מאוחדת בנקודה זו: מרחק־הירח מהארץ הוא 380,000 ק״מ 
וראדיוס כדור־הארץ הוא 6,370 ק״מ! יחס שני המרחקים 
האלה הוא 1:60 . מתוך הנוסחה ( 2 ) מתקבלת תאוצת-הירת 

בגודל של ^ 0.27 , שהוא של תאוצת־הנפילה *.— 
בזה היו בידי ניוטון בן ה 24 כל הנתונים וכל התכנית לעיקר 
עבודת-חייו, שהושלמה עם פירסום "העקרונות המאתמא־ 
טיים של הפילוסופיה הטבעית״ ב 1687 . בספרו זה פיתח 
ניוטון את תודת־הג׳■ הכללית במילואה, בהשתמשו בחוקי־ 
התנועה שלו ובחשבון האינפיגיטסימאלי שהומצא על־ידיו. 
הוא הוכיח׳ כי אפשר לגזור את כל שלושת חוקי-קפלר מתוך 
הנחת קיומה של משיכה, הפרופורציונית למכפלת מסות 
כוכב־הלכת והשמש (או המלווה וכוכב־הלכת) והנמצאת 
ביחס הפוך לריבוע־המרחק שבין שני הגופים. בדרך זו ניתנו 
לחישוב פרמי תנועותיהם של כל כוכבי־הלכת סביב השמש 
והונח היסוד לאסטרונומיה המתמאטית. ניוסון הראה, שיש 
יסוד להניח שגם השביטים כפופים לחוק־הג׳ שלו, ושממי־ 
לותיהם אינן אלא אליפסות מארכות מאד. על סמך שיקוליו 
הוכיח הלי׳ כי השביט של 1682 נע באליפסה בתקופה של 75 
שנה וכי הוא מזדהה עם הכוכב שהופיע ב 1607 וב 1531 ! הוא 
ניבא להופעותיו לעתיד במועדים שנתאמתו אח״כ. — משאר 
מסקנותיו החשובות של ניוטון יש להזכיר את התורה חמאת־ 
מאטית של הגיאות והשפל, הנגרמים ע״י כוח־הג׳ המשותף 
של הירח והשמש. ע״פ תורתו הצליח ניוטון להסביר אף את 
הפרצסיה (= הקדימה) של נקודות שוויון היום והלילה 
(ע״ע ארץ, עט , 1050/51 ), תופעה שכבר נתגלתה בתקופה 
העתיקה ע״י היפרכוס (ע״ע). הפךצסיה, שאינה אלא סיבובו 
האיטי של ציר כדוד־הארץ על פני מעטפת של חרוט׳ היא 
תוצאה המתחייבת ממשיכת־הכובד של הירח והשמש, שהם 
פועלים על עודף־המסה שיש לכדור־הארץ בסביבתו של 
קרהמשווה מחמת פחיסותו בקטבים. 


על כל גוף הנמצא על פני כדור־הארץ חל תוק־הג׳ בצורת 


1051 


(*) 


(וזז = מסת־הגוף, = מסת-זזארץ, ז = ראדיוס כדור- 
הארץ). משקל־הגוף אינו אלא כוח־הג׳ הפועל עליו, והוא — 
בהתאם לחוק־ניושון השני — 

008 ־=£ ( 5 ) 

מ( 4 ) ו( 5 ) מתקבל: 

^ ץ = 8 או נ ! 8 = 51 ץ ( 6 ) 


כיוצא בו, ניתן לחשב את המסה ( 51 ) של כוכב מרכזי 
(השמש או כוכב־לכת) ע״פ התקופה (!) והמרחק (מ) 
של מלווהו(כוכב־לכת או ירח), לפי הנוסחה: 


י 7 


?51 = 


(7) 


קבוע־הג׳ (ך) ניתן 
למשל: א) מדידה ישירה 
של המשיכה שבין שני 
כדורים באמצעות ההסס 
של מאזני־פתול (ע״ע)! 
ניסוי זה בוצע לראשו¬ 
נה על-ידי קונדיש (- 03 
11511 >!!^) ב 1798 ׳ בשבי 
כדורים במשקל של 158 
ק״ג. ב) שקילתו של 
גוף מעל למסה גדולה 
ומתחתה, כשבשקילה 
הראשונה נמדד סכום 
משיכת־המסה ומשיכת־ 
הארץ, ובשניה—הפרשן! 


לקביעה נסיונית בדרכים שונות, 



הגיסוי על קוונריע 
(צייר פכסתי) 


זו היתד, שיטתו של ריכארץ שהשתמש ב 1907 

בגוש־עופרת בעל נפח של 2 ממ״ע(= מסה של 2 /! 22 טונות). 
ערכו המספרי של קבוע־הג׳ הוא 


* 010 1 זן 3 


6.66x10־* 


ץ 


ז. א.: שתי מסות של 1 טונה כל אחת, שמרכזי־הכובד שלהן 
מרוחקים 1 מ׳ זר, מזה, מושכות זו את זו בכוח של 6.66 דין, 
שהוא שחד, בקירוב למשקלם של 6.5 מ״ג. מכאן ניתן לחשב, 
ע״ם ( 6 ), את מסת־הארץ. ומידיעת נפחה — בם את צפיפותה 
הממוצעת: ׳־פ״* 5.5 ; הואיל וצפיפות שכבת־הארץ העליו¬ 
נה, הניתנת לבדיקתנו הישירה, היא בקירוב י־סיסן 2.5 , 
יש להסיק שהצפיפות בשכבות העמוקות גדולה בהרבה מן 
הערך הממוצע. 

ניוטון נתכוון להסתפק בתיאור המאתמאטי של הג׳ ולא 
חיפש אחרי תבניות מכאניות לביאורה. הרעיון של גורם 
מסתורי ("כוח"), הפועל בלא זמן ובלי ממצע בין גופים 
המרוחקים זה מזה׳ היה זר לרוחו! לכך רמז במימרתו המ¬ 
פורסמת : 20 ״!£ תסת 0505 ג 1 ז 0 ק׳( 11 ("אינני בודה השערות 
מלבי"). אעפ״ב לא יכול היה להמנע מלהרהר כל חייו באפ¬ 
שרותו של ביאור מכאני. בעקבותיו של הויגנס גיסה גם 
ניוטון לראות באתר את סיבת הכובד על פגי הארץ. במכתב 
אל בויל ( 1678 ) ובמהדורה השניה של ה״א 1 םטיקוד ( 1717 ) 
הוא מציע מתוך היסוס הסבר לג׳ מקיומו של האתר בתוך 
הגופים בדלילות גדולה ומחוצה להם בצפיפות הגוברת עם 






269 


גרויטציה—גרוינום, גאורג גומסריד 


270 


הריחוק: עי״כ נגרם לחץ מצד האתר על הגופים, הנדחסים 
זה לקראת זה. מדבריו של ניוטון ניכר, שהוא עצמו לא מצא 
סיפוק בביאור זה. אולם זהירותו והסחייגויותיו לא מנעו את 
הדורות אחריו מלהמחיש את הג׳ כ״כות" קוסמי. 

השפעתה של תורת־ניוטון על הדורות אחריו היתד. עצו* 

מה. היא זכתה לפירסום רב בחוגים רחבים ע״י ספרו הפופו¬ 
לארי של וולטר, וקרנה עלה עוד בהרבה בעולם־המדע 
כשהוכיח לפלס (ע״ע) ב״מכאניקת־השמים״ שלו ( 1799 — 
1805 )—בעקבות התפתחות המאתמאטיקה במאה ה 18 
(אוילר, לגרנז') — כי כל הבעיות המכאניות המתעוררות במ¬ 
ערכת כוכבי־הלכת ניתנות לביאור על יסוד תורת־הג׳, ובכללן 
אף "ההפרעות", שיסודן במשיכתם ההדדית של כוכבי-הלכת. 
לשיא נצחונה — כביטוי מושלם לתקפו של חוק־הסיבתיות 
ובמכשיר להגדת מימצאים אסטרונומיים מראש — הגיעה 
תורת־ניוטון, כאשר בישרו אדמם (ע״ע) ולוריד, (ע״ע) ע״פ 
ההפרעות במהלכו של אורנוס' (ע״ע) את קיומו של כוכב־ 
לכת נוסף, והלה (נפטון, ע״ע) נתגלה על-םמך חישוביהם 
ב 1846 , — תורת־הג׳ נעשתה יסוד אף בביאור חולדות גרמי־ 
השמים בקוסמוגוניות השונות של מערכת־השמש שפותחו 
במאות ה 18 וד, 19 , ובסרט בזו של לאפלאם. ניוטון עצמו כבר 
העיר ב 1692 , שיש לשער כי התומר המתרכז היום בשמש 
ובכוכבי-הלכת היה פעם מפוזר בחללו של עולם, וכי המער¬ 
כת המסודרת נוצרה ע״י הג׳ שבין החלקיקים המפוזרים. 

שלב אחרון — ומבחינה מסויימת מהפכני — בהתפתחות 
תורת־הג׳ הושג בתורת היחסות (ע״ע) של אינשטין(ע״ע). 
בתורת היחסות המצומצמת ( 1905 ) נתן אינשטין ביסוס חדש 
לפיסיקה, אשר צדו הגאומטרי הובלט ביהוד בתיאורו של 
מינקובסקי (ע״ע! 1908 ). לפי זה יש לתאר את התופעות 
הגשמיות בתוך עולם מרחבי־זמני בן ארבעה ממדים ( 3 
ממדי-מרחב וממד־הזמן). מושגי האורך במרחב והמשך 
בזמן מאבדים את בחינתם המוחלטת שהיתה להם במכאניקה 
של ניוטון, ומכאן שצריך לחול גם שינויימשמעות בתורת- 
ד,ג׳ של ניוטון, הבנויה על מושגי המרחב והזמן המוחלטים. 
כנקודת-מוצא שימשה לאינשטץ עובדת־יסוד, שכל קודמיו 
הכירוה בלא להבחין במשמעותה, ושהוא נתן לה פירוש 
חדש — שוויון תאוצת-ד,נפילה לכל הגופים ללא תלות 
במסותיהם! לשון אחרת: "שוויון המסה הכבדה והמתמי־ 
דד,". עובדה זו מרמזת על קרבה מהותית בין ההתמדה והג/ 
ובמקרים מיוחדים ניתן — ע״י תיאור מאתמאטי נאות 
(החלפת קו׳אורדינאטות) — להציג תנועה בהשפעת הכובד 
כתנועת־התמדה, ולהפך. דבר זה הביא את אינשטין לידי 
הכללת "העולם" של תורח-ד,יחסות המצומצמת (העולם 
ה״מישורי" של מינקובסקי) וראייתו כמקרה מיוחד (אוקלי- 
די) של עולם מרתבי־זמני לא־אוקלידי (העולם ד,"עקום" 
של ריסן [ע״ע]! וע״ע גאוימטריה לא־אוקלידית), שסטייתו 
מהאוקלידיות נקבעת ע״י חלוקת החומר שבו(תורת־היחסות 
המוכללת, 1915 ). בכך נתבטל הצורך בהנחת "כוח" מיוחד 
להסברת תופעת הג׳. במקום תנועה בהשפעת כוח־הג׳ מו¬ 
פיעה בעולם לא-אוקלידי זה תנועת־התמדה מוכללת לאורך 
קווים גאודטיים, ואילו תנועת־ההתמדה של ניוטון אינה אלא 
המקרה המיוחד של תנועה לאורך קו גאח־טי בעולם האוקלי־ 
די (קו ישר ומהירות קבועה). 

ע״י השימוש ברעיונות אלה מוסברת תנועת כוכבי-הלכת 
מעצם ה״מטריקה" של המרחב והזמן בסביבת השמש, 


, הנקבעת ע״י מסח־השמש וד,מגדירה את הקווים הגאודטיים 
שלארכם מתנועעים כוכבי־הלכת בתנועת־ההתמדה שלהם. 
החישוב על־סמך הנחה זו מביא בקירוב ראשון לידי פתרונו 
של ניוטון (ז. א. לידי שלושת חוקי-קפלר), אולם הפתרץ 
המדוייק יותר כולל שלוש עובדות נוספות, שאין להן 
הסבר — או שיש להן הסברים דחוקים בלבד — בתורת־הג׳ 
הקלאסית, ואילו הנסיון מאשר את קיומן ואת ערכן המספרי 
לסי תורת־אינשטין: 1 ) תנועתה הסיבובית האיטית של כל 
המסילה האליפטית של תנועת־ג׳ בתוך המישור שלה — נוד 
אשרה באסטרונומיה בתנועת הפריהליון של כוכב־חמה, 
שכבד נתגלתה באמצע המאה ה 19 ע״י לוריד" וכן בתורת־ 
האטומים בהסברת המבנה הדקיק של קווי־הספקטרום של 
המימן (נתגלה ע״י זומרפלד [ע״ע] ב 1916 )! ב) השפעת 
שדודג׳ על קרינה אלקטרומאגנטית—נתאשרה בליקויי־חמה 
רבים, החל מ 1919 (ע״ע אדינגטון), ע״י קביעת הסחת אור־ 
הכוכבים בשדה-הג׳ של השמש! 3 ) "הזזת־האודם" בספק¬ 
טרום של אטום הפולט אורו בשדה־כובד — נתאשרה 
בכוכבים בעלי פוטנציאל־ג׳ גבוה מאד, כגון בן־לוויתו של 
סיריוס, שצפיפותו עולה פי רבבות על זו של השמש (ע״ע 

ספקטרום). 

.1050 י על הג׳ על־סני כדור־האדץ ע״ע ארץ, עט׳ 

]. 200110010, 010x11011011 (£00. <1 11 ,¥ ,. 155 '¥ . 1 ב 1 ח 110 )בת ), 
1903; 11. \¥0< 0 )! , 1 ׳ x1)1, 2,(11, ]1 191(71(, 1918, .*3. 8 £0010([- 
!010 0114 ) 1 ( 711 ,)) 10 ) 5 ,תס x11011011, 1921; 10, 7/1( !101x1( 

0) !/>( 7/11/1x01 )¥01-1(1, 0115. ¥1-¥11, 1928; }. £ ) 7/1 ,ז 8 0 ס 
011 ) 111101111 ) 01 ? ,^ז 0 נ 111 ז 0 ]£ ./י<י . 1925 ,ון 11 י 0101 /ס )))ס? (, 
1-11, 1925/26, £. 811100, £(10111>11010 ,ץ x11011011 011(1 

)¥011(1 5111x1x1(, 1935; 11. 1500 )) 1111 ) 111 ) 511 , 10020 ? .ז , 

65 £1., 71 ££, 288 ££., 1939, ££0) ס! ) 4 101 70 , 0 ז׳ 

4(! (01(1! 00111(1 (1 0(1(011(!, 1939, 13 801100110101, 7/1( 
011^111 0) 1)404(111 501(11((, 011 ¥111, 1919; 81 80 1/0 ,תז ■ 
1x101 7/111010/)/100 (ס ץ x1( 0114 0/1011((, 26-30, 1949; 

010 ) 7/1 , 1 זגרח) 1211 ׳ 3 \ ם .ין .#י x11/1 0) 5(1(1111)1( 14(0!, 

0115. ¥111, X, 11 )¥( 0114 *(*!\ 1 )י*ו/) 5 ,"ג 1 ״ 10 .? , 1950 . 1 צ ■ 

411, 1952 ; 0 . £101[00, 7/1( 0 ץ< 1 ? ״־ 1 ) 011 ) 7/1 0114 11 <ן)) 11 ס - 
1X01 5(1(11((, ?0 14010 , 8135011 . 8 ! 5 ; 1952 , 0 !זב x11(111! 

0) 5(1(1111)1( 7/10x1/11, 151 ££, 231 ££ . 1953 ״ 

ש. ס. 

0 גרו ינום, 4 .אזןנ גום*ויד - - 1 ^ 05 2 ז 0 ס 

5 ב\ת — ( 1805 , דארמשטאט — 1871 , הידלברג), 

היסטוריון ועסקן מדיני גרמני. ג׳ היה בן פונדקאי' ובנעו¬ 
ריו עסק במסחר. ב 1825 התחיל ללמוד באוניברסיטה של 
הידלברג, ובהשפעת פ. כ. שלוסר (ע״ע) הקדיש את עצמו 
לחקר ההיסטוריה. מ 1830 הורה באוניברסיטת הידלברג. 

וב 1836 נתמנה לפרו¬ 
פסור להיסטוריה ולספ¬ 
רות בגטינגן! משם פו¬ 
טר ב 1837 כאחד מ״שב־ 
עת המוחים" (ע״ע 
גטינגן, וע״ע גרים, 
1844 יעקב ווילהלם), ומ 
שוב הורה בהידלברג. 
מ 1835 עד 1842 פירסם 
את "תולדות הספרות 
הגרמנית הלאומית" 
0<$011101116 <151 <15111 ־ 
(01150 ?431101131111513' 
¬10 ) ב 5 כרכים (מהרו ! 



ג. נ. נרווינוס 


271 


גרוינדס, נאורג גוספריד—גרץ 


272 


רה חמישית 1871/74 ), החיבור הראשון שבו תוארה הספ־ 
רות הגרמנית לא מבחינה אסתטית בלבד אלא בקשריה 
לחיים המדיניים והלאומיים של האומה. ב 1847 יסד ג׳ 
(עם 2 חברים) אח "העיתון הגרמני"(£תנ 1 ז 1 * 2 
שלחם למען מדינה גרמנית ליבראלית. ב 1848 היה ג׳ זמן 
קצר ציר האסיפה הלאומית בפראנקפורט. מפעלו האחרון 
בשטח חקר־הספרות היה חיבות החשוב על שיקספיר 
( 1849 — 1852 ). שתורגם גם לאנגלית. — אולם עיקר פעולתו 
של ג׳ היה בשטח ההיסטוריה. ב״מבוא לתולדות המאה ה 19 " 
( 1853 ) ניבא לגרמניה עתיד דמוקראטי, ומשום כד סולק 
מן האוניברסיטה, והספר נאסר ע״י הצנזורה! האיסור בוטל 
אחרי זמן מועט. מאז המשיך ג׳ במחקריו ובחיבוריו בלא 
משרה אוניברסיטאית. מפעלו החשוב ביותר הוא "תולדות 
המאה ה 19 מהוזייוינה ואילר״ (-זלג] . 19 165 > * 011 !! 0654:1 
1 זשזן 3 ז 1 זש׳\ ז^זש!^ ח 16 > ז 1 :> 5 15 ז 16 >ח 1 >ז 1 ), שממנו הופיעו 8 
כרכים ( 1856 — 1866 ) על תקופת הרסטאוראציה והראקציה 
1815 — 1830 . בחיבורו זה מופיע ג׳ כלוחם נמרץ לרעיונות 
הליבראליזם נגד כל צורותיהם של הדיכוי והעריצות. 
בהתאם לכך אף התנגד למדיניותו ולמפעלו של בים©רק 
(ע״ע), וביחוד לסיפוח ארצות נגד רצון תושביהן. — ג׳ 
חיבר אוסוביוגדאפיה ( 1860 ), שנתפרסמה דק אתרי מותו 

( 1893 ). 

7■ 1X1X1, 00/11x10X71 ס .׳מ 871()71>((/11(1 X71/^!^)/(X / 11X11 
7 ) 11 ) 11510711 < 017 . 0 , 1 >£ז 06 • 1 ; 1885/86 , 11 — 1 ,. 0 1 > 7171 
ןי) 6 ת 11 :>! 8 ; 1918 .. 0 ,) 1 >בתז £13 . 0 , 1904 , 7 )) 01 ) 0 

. 0 . 8 ; 1931 , 0 € ,!!ס״י .£ ; 1922 .. 0 0 . 0 

• 1 ) 77 /) 7111 /) 7 /) 1 )^ 701/17 ) 101 71 ) 1 <:> 1115 ! 0 ק 7 ) 1 > 17X11 1117 11x10/1117 

. 1935 ,£< 7 ! 1 (/ 

א. מ. י. 

!' 011 ! 3 ׳ ר 1 ם קל£ל[ה — שוחס־זש] ג> 1 ק 103 16 זז 0 ז 6 ן — 
( 1859 — 1927 ), סופר אנגלי. ג' היה תחילה 
פקיד במסילוודהברזל, אח״ב מורה בבי״ם עממי, שחקן 
בלהקה נודדת, עיתונאי וסופר. פירסומו בא לו מרשימותיו 
£031 3 מ! 71166 ר (״שלושה בסירה אחת״, 1889 ! 
עברית א. אפשטיין, חש״ד [ 1924 ?]), ו) 0 116 ) 1 

״ £61101 116 >! הג (״מחשבות בטלות של הולך־בטל״, 1892 ), 
שהן מלאות הומור שבטוב־לב. מחזהו הרציני האלגורי 
: 0301 1001 ? ג>ז 111 ' 1 ' 1110 0£ ;}!!!**ג? 1716 " ("חילץ לדירה 
שבקומה השלישית באחורי־הבית") הוצג בהצלחה ד שנים 
רצופות. בשעתו היה ג׳ פופולארי מאד, אולם היום פג 
במקצת טעמם של רשימותיו ההומוריסטיות ומחזותיו הסב* 
טימנטאליים, חוץ ממעטים מהם.—הוא כתב אומוביוגראפיה: 
6$ מז 117 >ת 3 6 ) 13 ץ 4 ו 1 (״חיי וזמני״, 1925 ). 

. 1929 ,./ 1 ./ , 14055 

גרו?ןבןי ׳ וילהלם פזן- 2611 נ 11 מ 1 וז 0 מסע תז 111161 ^\ — 

( 1503 — 1567 ), אביר והרפתקן גרמני! האחרון 
בשורת האבירים הגרמניים שניסו לשמור על אי־תלותם 
בנסיכים הסריטוריאליים. ניהל מלחמה מתמידה באדוניו 
הפאודאלי, ההגמון של וירצבורג, ובעיר וירצבורג עצמה פעל 
בשירותו של יוהאן פרידדיך דוכס־גותה, אויבו של הקור־ 
פירסט אוגוסט מסאכסוניה. הקיסר מאכסימיליאן ח הטיל 
את תרם־הךיך על ג׳, כעל מפר שלום־הממלכה. לשם הוצאת 
חדם זה לפועל שם אוגוסט מצור על ג 1 תד" כבש אותר" 


שבה אח הדוכס ואת 
ג׳. יזה האחדה הומת 
מיתה אכזרית. — ג׳ 
הוא גיבורן של כמה 
יצירות שחוברו במשך 
המאה ה 19 , ביניהן 
הרומאן "הוהנשונגאו" 
מאת גוצקו' (ע״ע). 
1 <) 1 ' 1 <)!) 0 ,} 0£ [] 0 .ז - 

1( 11(7 07717771)0(17- 
!(>7(77110X11(1, 1-1 ״ , 
1868/70; ?.6 ״ו.א - 

£610, 14 0 700 .'׳ , 

(^1|£0 זט 6 <£ £תנןחז - 
5060 810£6 ו 1 ?קגז , X, 

9), 1879. 



ז. נריסנאד (חיחיד־ןץ 0 1567 ) 




?תמר, מר?ל — :"!*"*"ס 1 * זז 1 8 ג — (נר 1892 ), צייר 
צרפתי, מחשובי נציגי האכספרסיוניזם בארצו. את 
הנושאים לתמונותיו לוקח ג׳ מטיפוסי העם: פועלים, איכרים, 

דייגים. או מן הבריות 
שבשולי־החברה: סו¬ 
באים, זונות. צבעיו 
לוהטים, חקומפוזיציה 
שלו דינאסית, קווי־ 

רישומו עזים ותקיפים! 

אולם הוא שומר על 
שיווי־המשקל במבנה* 

תמונותיו, ועציבת 
דמויותיו לעולם אינה 
פרועה. — חווייתו 
כחייל במלחמת־העו־ 

לם 1 באה לידי ביטוי 
בתמונה "המלחמה" 

ם. נייסר, הקיצי הפגאסי, 37 ״ ( 1925 ). תמונות 

מפורסמות אחרות שלו הן: ״סועלי־החפירות״ ( 1932 ), 
״מחוסר־העבודה״ ( 1936 ), .הקוצר הפלאמי״ ( 1937 ). בזמן 
האחרון פנה גם לציור דוגמות למפיטין. 


1. 035500, 14. טסת 103111-05 5 * 1 ) 0 ,;>׳}ז<מ 3 ) .״ 3 ; 1925 ,.ס - 
¥^3 ט x, 1928); 0. ?111610601, 84 <7., 1929; £50601101 מ ■, 
00 70 ( ) 1117 ת 7 )ק X10/7( 7111 XX( 11((!(, 140, 1937; 070 סס - 
770)7( 11(1 (>(1X17(1 700<1(70(1, 199, 1955. 


גרון (^!■<ז 13 ). בלשון־המקרא משמש המונח ג׳ לפחות ב 3 
משמעויות שונות: 1 ) הלוע או בית־הבליעה ("מנעי... 

גרונך מצמאה״, ירמ ׳ ב, כה! "קבר פתוח גרונם", תהל׳ ה, י)ו 
2 ) הצוואר החיצון (״נטויות גרון״, ישע׳ ג, טז! "ורביד על 
גרונך״, יחז׳ טז, יא)! 3 ) מוצא הקול ("קרא בגרון", ישע׳ 
נח, א! ״יגעתי בקראי נחר גרוני״, תהל׳ הט, ד! "לא יהגו 
בגרונם״, שם קטו, ז! "רוממות אל בגרונם", שם קמט, ו), 
הנקרא בלשון־המשנה "פיקה של גרגרת" (חולין י/ ד׳). 
הטרמינולוגיה האנאטומיח העברית החדישה ייחדה את 
המונח ג׳ ל( 3 ). 

הג׳ הוא המשך היןנה קדימה, והוא בנוי כמוהו בעיקר 
חסחוס זגוגי(ציור 1 ). תיפקודיו ביונקים, וביתוד באדם, הם 
שלושה: מתן מעבר לאויד־הנשימה! שמירה על דרכי־הנשימה 
התחתונים בפני כניסת מאכל או משזה! יצירת הקול. בסיסו 
של הג׳ הוא החם חוס הטבעתי ( 3 ש(>ו 00 נז 0 3£0 [!.ז•! 3 :>). 


273 


גרון—גרונה 


274 


על חציו הקדמי מתרומם תסחום־התרים ( 3 שג> 01 :חץ 0.111 ), 
ששני לוחותיו נפגשים לפנים בזווית חדה (פיקת*הג׳, "תפוח 
אדם הראשון")? על חציו האחורי רוכבים שני חסחוסי־הקיתון 
( 13000111030 ׳(! 00.3 ). למעלה מהם גנוזים בתוך נרתיק סיבי 
(הקמט הארי־אפיגלוטי) בכל צד שני חסחוסים קטנים. את 


א ב 



זויור 1 הנו־ון: א מלפניו; ב התר־אורד מלפנים ?אחור, 

1 עצנ-היי-סוו, 2 רצועת התריס ועעב־הלשו:, 3 . חסוזוס־התרים, 
4 הקרום ׳סבי] חסהום־הטכעת ובין הפחום־התרים; 5 החסחום הטבעתי; 
0 כיפוי־הנרוז, ז הקרום יעני: הסחום־החרים ובין עצב־הלשון; 
8 טיתר־קול עליון; 9 , מיתר־קול אמיתי, 10 , חלל־הנרון (חלל־ 
מודנאניי); 11 . הקנה 

חלל־הג׳ סוגר מלמעלה בשעת הבליעה כיסוי־הג׳("שיפוי* 
הכובע", $; 11 ס 1 § 1 ק 0 ), שהוא חסחוס־סיבי, גמיש ורך יותר, 
וצורתו צורת־עלת בפעולת שריר־התרים־והלמדא (- 1113011 ״ 
5 ? 11101 סץ 1 {-ס?ץ 7 ז 103 ) ובעזרת רצועות סיביות נמשך הג' 
בשעת הבליעה אל מתחת ללשון, וכך נחסמת לפני האוכל 
הדרך אל הקנה? בה בשעה מרחיקים הקמטים הארי־אפיגלו־ 
טיים את הלגימה לצדדים, כעין שני סכרים (ע״ע בליעה). — 
בבהמות, כגון מעלי־גרה והסוס, מתרומם כיסוי־הג׳ כעין 
ארובה עד למאחורי־האף, והוא מעביר את האוכל משני צדיו 
אל הוושט? בבע״ח אלה משמש כיסוי־הג׳ גם כאיבר של 
חוש־הריח. גם בתינוק־האדם מתרומם הג׳ עד לשטת־הלשון, 
ורק במשך ההתפתחות הוא יורד. — בשנות ההתבגרות גדל 
הג׳ (עם מיתרייהקול שבתוכו) בזכר יותר מאשר בנקבה, 
עד שיחס־הגודל של הג׳ בגברים ונשים מבוגרים הוא כ 2:3 ? 
גם חםחום*התרים בולט מתחת לעור בגבר יותר מאשר באשה 
ובילד. שינוי אנאטומי זה גורר התהוות הבדל בטיב הקול, 
שהוא מסימני־המין המשניים המובהקים (ע״ע בגרות). 

חלל־הג , רחב למעלה וצר למטה, כעין מסננת. בו נמת¬ 
חים׳ מאחור קדימה וזה מעל זה, שני זוגות של רצועות — 
מיתרי־הק ו ל המדומים וה¬ 
אמיתיים. המדומים — שהם 
העליונים—אינם מכילים שריר? 

האמיתיים מכילים את שריר- 
הקול הפנימי(- 136 י{ז 0-3 זץו 1.11 זו 
. 1111 001010115 ). מיתרי" הקול 
מחוברים בקצותיהם הקדמיים 
בקו האמצעי של החסתוס הטבע¬ 
תי? קצותיהם האחוריים מחוב¬ 
רים בחסחוסי-הקיתון. כשהם 
מתקרבים זה לזה ע״י פעולת 
השרירים המקרבים, מתהווית 
מערכת עיגולית של סוגרים 
(ציור 2 ), המאפשרת הסקת קול 
והשפעה על טיבו. שינויי המתי¬ 


חות של השרירים השונים משפיעים על ארכם ועל עביים של 
מיתרי־הקול, ועי״כ גם על גובה־הקול! ביחוד משפיעים על 
כך שריר־הקול הפנימי והשריר החיצון שבין חסחוס־התרים 
והחסחום הטבעתי (. 5 0 x 1 ג €1 () 601 ז^ 100-111 ־? 0 ! 0 ). בשעת־ 
שתיקה מהווים מיתרי־הקול יחד עם דופן־הג׳ האחורית משו¬ 
לש, המשמש העבר חפשי לאויר־הנשימה — ם ד ק - ה ק ו ל 
( 01115 !§), שהוא נפתח ע״י שריר קטן (' 01-100-3171301101 .!מ 
. 0 $1 ? המסובב את חסתוס-הקיתון החוצה. בין מיתרי־ 
הקול המדומים והאמיתיים מתרחב חלל-הג׳ כנאד (חלל- 
מורגאניי, [! 11 § 3 §-! 40 י)] 0£1$ ץ־ו 700111011111513 ); באורנג־ 
אוטן (ע״ע) משתרעים הנאדות הללו עד לכתפיים. 

*תוכו של זע׳ רצוף אפיתל רירי שעיר, המהווה במקומות 
שונים קמטים בולטים ? רק החלק החפשי של מיתרי־הקול 
מצופה אפיתל קשקשי חסר בלוטוח־ריר. במקרים של דלקת־ 
הג׳ מתנפחים הקמטים ומצרים את החלל? במקרה של 
דיפתריה (ע״ע) הם עלולים' לסתום את הפחח לגמרי ולגרום 
לחנק. — ההעצבה של כל שרירי־הג׳ נעשית על־ידי הסעיף 
החוזר ( 10001-1005 001705 ) של העצב הנודד (^; עצב" 
הג׳ העליון (.קט 5 005 §תץ 131 .ח) — גם הוא ענף של X — 
הוא עצב־החישה של כל הג׳ והמניע של אחד משריריו 
החיצוניים (שריר־הטבעת־והתריס). 

וע״ע לרינגולוגיה. 

י. ג. ג. 

גר 1 ן ( 0310000 ; לאט׳ 03100103 ), הנהר הראשי של דרום* 
מערב צרפת. מקורותיו בהרי-חפירנאים, כיוון 
זרימתו — בעיקר צפוני־מערבי, שפכו באוקיינוס האטלאנטי. 
ארכו כ 650 ק״מ. הג' קולט כבר בפירנאים עצמם את 
הארייז׳ ( 0 § 0 ״\ 1 ); בהמשך דרכו הוא מקבל יובלים רבים 
עשירי-מים מצד-צפון, כגון טארן ( 7310 ) ולוט ( 1.01 ); 
מצד־דרום נשפכים אליו יובלים רבים שמקורותיהם בפיר¬ 
נאים. ג/ יחד עם יובליו, מנקז את אגן־אקוויטאניה. בין 
טולוז לקאסטה מלווה את הנהר "התעלה הצדדית" שנחפרה 
ב 1838 — 1856 ? ארכה כ 200 ק״מ׳ והיא משמשת בעיקר 
להעברת תוצרת חקלאית, חמרי-בניין, עצים ומוצרי־תעשיה. 
בטולוז מתחברת התעלה עם "תעלת הדרום", המגיעה עד 
לים התיכון. הג׳ התחתי מתחבר עם הדורדון, ויוצר אתו 
את אסטואר הדירונד, שעליו יושבת בורדו. בך נעשה הג׳ 
חלק חשוב במערכת דרכי־המים הפנימיות של צרפת. האיזור 
שבו זורם הג׳ (הדפארטמאנים ז׳ירונד, לוט־וג', טארן־וג', 
ג׳־עילי) מפורסם בפוריותו כארץ־חיטה במזרחו וארץ־תירם 
במערבו, אך ביהוד מהוללים הכרמים שעל שתי גדוח־הנהר. 

(ך(נה ( 001003 , קרי: חרונה? קאטאל׳ ג׳ירונה [ 011003 ]), 
עיר בצפון־מזרח ספרד, בירתה של הפרובינציה 
הקאטאלוגית ג׳? 30,000 תושבים ( 1950 ). העיד יושבת 
במקום התחברות הנהרות טר ( 701 ) ואוניאר ( 0031 ). 
חלקה העתיק של העיר שוכן בעיקרו על מודד תלול של 
הר שעל שפת-הנהר? רחובותיה הצרים והתלולים שמרו על 
אופי של עיר מיה״ב, ושרידי חומתה עדיין קיימים. יש בה 
קאתדראלה גותית, שהחלו לבנותה במאה ה 14 וסיימוה 
במאה ה 17 . העיר החדשה שוכנת בעמק ומעבר לנהר אוניאר. 
ג׳ היא מקום מסחר ותעשיה (סוכר, טכסטיל, נייר, אבן 
מלאכותית, יין). 

היסטוריה. בעיר מצויים שרידי ישוב פרהיסטורי. היא 
נזכרת לראשונה בשם גרונדה ( 13 ? 0 נ 0011 ) י בכתבי פטולו־ 



ציור 2 טיתרי־וןקול וםר<ן־הק 1 ל 
(חטונה בלארינססקוס. 
לפעלו? — בשעת נשיטח; 
למטה — בשעת זזשםעת־עול 


275 


גרונה 


276 


מאיום ופו׳ליביום; בה עברה הדרך הראשית שחיברה את 
ספרד עם גאליה. בימי השלטון הרומי היתה לעיר מבוצרת, 
ומימי אוגוסטוס נהנו תושביה מזכויות של אזרחות רומית 
ומשלטון עירוני. מן המאה ה 5 ואילך שימשה ג' מושב להג¬ 
מונים נוצריים, ובמאות ה 6 —ה 12 בערכו בה כמה כינוסים 
של הכנסיה. השלטון המוסלמי( 713 — 785 ) לא הניח בה רישום 
ניכר. הפראנקים, שכבשו את ג׳ מידי המוסלמים בימי 
קארולום הגדול, מינו עליה רוזנים (**מסס) מטעם המלך! 
ההל באמצע המאה ה 9 עברה משרה זו בירושה, והחל בסוף 
המאה ה 10 נותקו העיר ומושליה מן התלות הפאודאלית 
במלכות צרפת. לרוב היתה השררה על העיר בידי רוזני 
ברצלונה הקרובה. עם איחודה של קאטאלוניה עם אראגוין 



גרונה העיר העחיהח 


( 1135 ) בטלה עצמאותה של ג׳; הוקמה בה מועצה עירונית, 
שהעמידה 2 צירים לקורטס הקאטאלאניים. במחצית השניה 
של המאה ה 13 באה ג׳ כמה פעמים במצור בידי הצרפתים, 
וב 1285 אף נכבשה לזמן מועט. בימי המגפה השחורה( 1348 ) 
נספו % מן האוכלוסיה. ב 1351 הפד פדרו מלך־אראג 1 ן את 
ג׳ לדופסות לטובת בנו חואן ולרעת המשטר העירוני. בשנות 
ה 60 של המאה ה 15 באה ג׳ כמה פעמים במצור מצד צבאות 
הגנראליות הקאטאלאנית, וב 1469 נכנעה לחואן דה לורנה, 
וזה נתמנה לרוזן־העיר ז אולם אחרי מותו חזרה למרותו' של 
המלך חואן 11 . במאה ה 16 סבלה העיר משטפונות ומכנופיות־ 
שודדים, אולם באותה התקופה נוסדו בה האוניברסיטה, 
מכללת־הישועים וסמינר־הישועים. במרד הקאטאלאני ב 1652 
נכבשה ג׳ בידי צבאות פליפה עו מלך־ספדד. בימי מלחמת 
הירושה הספרדית, וכן בימי מלחמות נאפוליון, צרו עליה 
הצרפתים. בדצמבר 1809 נכנעה העיר לצבאות נאפוליון 
לאחר מצור קשה ביותר, שנמשך 8 חדשים וגרם להריסת 
כל ביצוריה. הצרפתים החזיקו בעיר עד לחתימר. חוזה־ 
השלום ב 1814 . במלחמת־האזרחים ב 1843 נצטרפה העיר 
לחונטה המרכזית, אולם נכבשה על־ידי כוחות הגנראל 
פרים. — במלחמת־האזרחים בדור האחרון נכבשה ג׳ על־ידי 
כוחות הגנראל פראנקו בתחילת 1939 במסגרת "מבצע־ 
קאטאלוניה". 

,.!>! ; 1881 ,. 0 * 4 ס $04 *€*ז 87$ 1 * ׳ 3 €440 **ס £1 ,ג 1 ב 0 
% 10 *$ 1 * * 4 ** 4 0$ * $1071 * $1 * 7110 * $1 . 4 . 0 ח* 70 $ * $ 90 x 4 ץ 40 * 80 
,. 14 , 1880-1890 , 3 011 ׳\ < 1 ^£ X 1 \$ $ 10*10 **<■ 4*0401 4*1 X 
, $150 ץ )^) 83 .{ ;* 0 1895 11 * 4 $ * ק €07 1 * 4 01404 * 1 ** 1 £0 
- 870 ,. 1 > 1 , 1890 , 0 $ * 07 ** 11 * € 0 ?$ $* €0714 £03 . 0 4 £ €0114040 
; 1929 , 1-11 ,. 0 * 4 4101 * 1 * £0 . 0 ,.ג , 5 ,. 0 4 € €10 171 ׳ 1 

. 1947 , 0 ** $ 107 **$ . 0 , 201 ־ 031 .? .[ 

ם. 


תולדות היהודים בג , (במקורות העבריים: גירונדה, 
גירונה, ירונה). ישוב יהודי בג׳ נזכר לראשונה ב 1002 . 
ב 1160 הותרה ליהודים בג׳ שכירת חנויות, שנבנו במגרש 
שלפני חומות־העיר, תמורת תשלום שנתי. ר׳ בנימין מטודלד. 
מצא בה קהילה קטנה. הקהילה נתרכזה בחלק של המבצר 
הנמצא ליד נהר אוניאר והמכונה עד היום "הר־היהודים" 
( 111011 !זחס 1 ^); משכונה זו נתקיימו שרידים (מרחצאות 
ומצבות בבית־הקברות) עד ימינו. 

מן המאה ה 13 החלו יהודים משמשים בהבהגת־העיר. מהם 
ידועים הבאילי (גזבר) בונדיאה גראציאן, בנבגשתי דה 
פורטה, החצרנים של פדרו 111 מאראגויו אסטרוק רבאליה 
ובנו יוסף. הם שימשו פקידי האדמיניסטראציה, ותעודות 
רבות טבועות בחתימותיהם העבריות הגיעו לידינו. עמם 
שיתף הרשב״א (ע״ע אדרת, שלמה) פעולה בהנהגת הציבור 
היהודי. בשנות הששים למאה ד, 13 דנה האינקוויזיציה בג ׳ 
נוצרי שהתייהד. סמוך ל 1271 שילמו יהודי ג׳ וביטאלו — 
שהיו יחד איזור־מיסים אחד — סך של 20,000 סולידים, כדי 
מחצית הסכום ששילמה קהילת ברצלונה (ע״ע). 

מן המאה ה 13 ואילך נתקיים בג׳ מנהג, שהכמורה והעירו¬ 
נים היו רוגמים בפסחא את השכונה היהודית באבנים מן 
המגדל, ולפעמים גורמים נזק לגנים ולכרמים ולבית־הקברות 
של היהודים, וב 1368 איים פדרו ווו להיפרע מן ההגמון 
על מעשים אלה, ב 1285 השתתפו היהודים בהגנת ג׳ מפני 
הצרפתים וסבלו קשה גם בשעת כיבושה על־ידיהם, וגם 
כשנכבשה חזרה ע״י גייסותיו של פדרו ח. סימני ירידה 
ניכרו בקהילה מסוף המאה ה 13 . היהודים נדחקו מן האדמי¬ 
ניסטראציה המקומית וגם מענפי־כלכלה שונים ע״י עירונים 
נוצרים! מאז אין זכר עוד ליהודים בעלי-מקרקעין המעבדים 
את אדמתם. יהודי-ג׳ נזקקו לכתבי-הגנה שהגיחו להם להגר 
למקומות אחרים. בכל־זאת קלטה קהילת־ג׳ ב 1306 ממגורשי* 
צרפת, 

על אירגונה של קהילת־ג׳ ידוע לנו לראשונה מתוך צו 
של הימה 1 מלך־אראגון, שהתיר ב 1258 ליהודי ג׳ וביסאלו 
הסמוכה למנות מקרבם 5 אגשים, שישמשו מוציאים לפועל 
של ענשים הנוגעים לגביית מם, ואף להורידם ולמנות אחרים 
במקומם. ב 1279 נתן פדרו 11 סמכות לר׳ בנדיקט יונה מג׳ 
ולרשב״א לשמש פוסקים יחידים לעיר. ב 1341 תיקנו כמד, 
מנכבדי ברצלונה תקנות קבועות לג׳ בעניין בחירתם של 
נאמני־הקהל, רואי־חשבונות, "מכריזים" ומועצה כפולה (של 
26 חברים ושל 16 חברים). בקהל־ג׳ נתקיים משטר אוליגארכי 
מובהק, ובו פרצה מחלוקת חריפה ב 1386 , שהביאה לידי 
התערבות השלטונות. באפריל 1391 , כמה חדשים לפגי שואת־ 
השמד, ניתנה לג׳ חוקה מושלמת חדשה, המונה את שמות 
כל הזכאים ( 23 איש) לשבח במועצת־הקהל, מהם שנתמנו 
לכל ימי־־חייהם, ומהם שמילאו את התפקיד חליפות, כל אחד 
במשך 3 שנים. על המועצה הוטל מינוי של בוררים, נאמנים 
וגובה (גזבר)! לאחרון נקבעה משכורת שנתית, וכן נקבע 
שיש לבחרו מבין משלמי־המס הפחותים, ואסור שיהיה קרוב־ 
משפחה לנאמנים. לאחרונה הסדיר חואן 11 ב 1459 את הרכב 
הנהגת־הקהל: בחירת נאמנים, גזבר, 2 בוררים, 2 שמאי־מס! 
כשימת־הבחירות נקבעה ההגרלה. 

קהילת־ג׳ נפגעה קשה בשמד של 1391 . רבים מן הקהל 
מתו מות־קדושים, ורק מעטים המירו את דתם, מהם בעיקר 
סוחרים ובעלי־מלאכה, ואין ברשימת המומרים זכר לשמות 




277 


גרונה—גרונטויג, ני־קולי פרדדיק פורץ 


278 


נכבדים. חלק מן היהודים ניצל במבצר־ג׳, וחלק אחר עלה 
בידו לברוח לפרפיגיאן הסמוכה. הקהילה קמה מחדש כבר 
ביולי 1392 . 

יהודי ג׳ חוייבו לשלוח שני נציגים לוויכוח בטודטז׳שה 
(ע״ע וכותים)׳ אשר כתוצאה ממנו גברה תנועת־ההמרה ורבו 
הפגיעות ביהודים. כנגד זה עשו העיר והמלך (פרנאבדו 1 ) 
פעולות (ב 1413/14 ) להגן על תושביה היהודים של ג׳? אך 
ב 1442 צומצם תחום־מושבם בעיר. 

שקיעתה של קהילת־ג׳, הן בחומר והן ברוח, נמשכה כל 
המאה ה 15 . ב 1431 השתמד הגבאי האחרון של ה״הקדש" של 
קהל־ג/ והמלך (אלסונסו ¥) הורה שימשיך בתפקידו ויחלק 
את הכסף י לעניים נוצריים ויהודיים׳ אך בעיקר לנוצרים, 
בהנמקה שרוב היהודים המירו את דתם ואין כמעט זכר 
לקהילה. אלמנתו של אחד שלמה שלום כותבת ב 1470 
בצוואתה, שבנה היהודי ובתה הנוצריה יחיו בשלום ואחדות 
ואהבה. אעפ״כ אישר פרנאנדו הקאתולי ב 1479 את זכויותיה 
הקודמות של הקהילה בגלל שירותים ששירתה אותו בזמן 
המצור על המבצר, ואף העניק לקהילה כמה הקלות. ב 1486 
נאסר על היהודים להחזיק בחנויות שחלונותיהן ודלתותיהן 
פונים לרחוב הראשי. פקודת־הגירוש מצאה בג׳ קהילה 
קטנה וצנועה, שמרביתה יצאה עם הגולים. 

בתקופת שיגשוגה נודעה קהילת־ג׳ כמרכז־תורה ונת- 
ברכה בחכמיה. רבים מהם נודעו בציון שם־עירם עליהם 
"גירונדי". ג׳ היתד. בשנות ה 30 של המאה ה 13 אחד ממרכזי 
תנועת ההתנגדות לתורתו של הרמב״ם! בה פעלו החסיד 
ו" יונה(ע״ע) גירונדי ותלמידו הרמב״ן(ע״ע משה בן גחמן), 
ששימש בה גזבר ורב. לידי חשיבות גדולה ביותר בתולדות 
היהדות הגיעה ג׳ על־ידי המרכז הראשון של הקבלה (ע״ע) 
בספרד, שנתהווה בה באותה תקופה (ר׳ עזרא וד׳ עזריאל 
וחבריהם, שהרמב״ן היה קרוב לחוגם— "החבורה הקדושה") 
ושהשפיעה השפעה מכרעת על התפתחות הקבלה. מאישים 
חשובים אחרים יש להזכיר: את ר׳ זרחיה (ע״ע) הלוי גי־ 
רונדי, שיצא מג׳ כבר בבחרותו* את ר׳ יונה גירונדי (בן 
אחי־אביו של הר״י הנודע), שפעל בג׳ בשנות ה 70 של המאה 
ה 13 * את ר׳ נסים (ע״ע) בן ראובן גירונדי — הר״ן, באמצע 
המאה ה 14 ; בסוסה של המאה ה 14 ישב בג' דוד בונג׳ורן, 
יליד פרפיניאן, וכן פעל בד, ר׳ אברהם בר׳ יצחק הלוי, 
שנודע כאחד ממנהיגי־הקהל המצויינים. מן המאה ה 15 ידו־ 
עים בוגאסטרוק דיסמאיסטרי ובונגודה יחצאל הקשלרי, 
שהשתתפו בוויכוח בטורטו־שה* הראשון אף הניח מכתב 
ששלח לבני־הקהילה והמתאר את מהלך הוויכוח. 

י. בער, חולדות היהודים בספרד הנוצרית, לפי המפתח (ב׳, 

597 ), חש״ה! ג. שלום, ראשית הקבלה, 127 — 161 , תש״ח* 

11 ) 144 [ ,ז £36 .? ; 1870 ,. 0 ! 4 ! 141110 } ! 1.0 ; 1 בג 1 ז 01 - 1 

. 1929 , 1 ,] , 71 ) 11 ! 5$0 0 ) 11 ) 11111 (^ 0 <״ 1 

ה. ב. 

נתונהנה, ם/ ע*ע דג, דן. 

ס?ם ( 1871 , זאבז׳ה [שלזיה עילית] — 1953 , 

ירושלים), רב (האמבורג, 1895 — 1903 * וינה, 

1905 — 1935 ) וחוקר רב־צדדי. מחיבוריו ההיסטוריים: 

116 ) £111 § 1111 ז 1611 > 26 61 ־ 11 } 1 1 * 1 16 $ > ח 0 ת 111131 :> £ 1 £ 016 

03 שנ 1 ב 13.1 ^ 115 !ס/י" ח 16 { 1$6 גזנ £51161 (> 1:1115 * 1 * ££6 ("השמות הפר* 
טיים בתג״ו מבחינת ערכם לידיעת אמונות העם העברי", 
1895 )* 16 * £1 ע&אזטסנ* £*! 3 61 נ 31 ז 1£ * £16$6 ע 1 ז 0 ? ("קברות 


פורטוגיזים על אדמתיגרמניה״, 1902 ) — חשוב לתולדות 
מגורשי ספרד ופורטוגאל בגרמניה * מחקרים לתולדות הקהי¬ 
לה האשכנזית בהאמבורג ( 1903 ) ולתולדות היהודים בווינה 
( 1913 , 1926 )* 615 ■*££ 1 * $£1 1 ) 1 * 11 61 ת 1 ו 6 ו 11 ז 6 קק 0 1 ש 111 םג 3 
(״שמואל אופנתימר ואנשי־חוגו״, 1913 ) — סניגוריה על 
זיס אופנהימר (ע״ע) מפני התקפות היסטוריונים אנטי¬ 
שמיים, עם חומר ארכיוני חשוב לתולדות הכלכלה היהודית * 
מאמרים על גבריאל ריסר וברתולד _אוארבך ועל ממציאים, 
מגלים וספנים יהודים. מחיבוריו בתולדות־הפילוסופיה: 
1 > 1 נ 11561113 * 6 ס 1 * 1 023 ה!ק$ (״שפינוזה בגרמניה״, 1897 ). 

בשטח שלא נחקר כל־צרכו עד ימיו עסק ג׳ בקובץ 10 ( 1 
1 * 16 ) 11 [ ־ 161 ) 16 * 6 ו 8 ץ 11 (״ההיגיינה של היהודים״, 1912 ). אך 
כמעורר וכמחדש ממש פעל בתחום ידע־העם והפולקלור 
היהודי. ס 1898 עד 1922 ערך את כה״ע • 161 > ת 1£6 !! 1116111 ^ 1 
16 ) 1 * 1 * ) 51 ) 611 ע 118611£ >! 1 [ ■ 1 **£ : 06561150113£ ("ידיעות החברה 
לידע־עם יהודי"), שהוא יסדו והוא סיפק לו את רוב החומר, 
וב 1923 — 1925 הוציא עוד 2 כרכים של • £111 611 ט< 1 ־ 3111 [ 
6 ג>מט) 51 ) ¥011 6 ו 11501 > 11 ! ("ספר־השנה לידע־עם יהודי"). ג׳ 
אף ידע לעניין אחרים להתעסק בנושא זה, שהיה מוזנח עד 
ימיו, ולשתף אותם בעבודתו. 

ם. י. ד. 


נח^ויג, בי־קללי־ פירדק ?ודין - > 11 * 1£ > 6 ז? 0131 :> 1 א 

1171£ >חגת 0 111 * 5676 — ( 1783 — 1872 ), חאו׳לוג, 

מחגך־עם ומשודר דני. ג׳ למד תאולוגיה ונסמך ב 1803 . עבר 
מן הראציונאליזם של המאה ה 18 דרך הפילוסופיה הרו¬ 
מאנטית לנצרות האורתודוכסית, ומשנתגבשה בו האמונה 
החדשזדישנה התחיל 
מתקיף את הזרם הנו¬ 
טה להקל בענייני-דת, 
שהיה אז השולט בכנ¬ 
סיה* משום כך אף לא 
הגיע לכהונה בכנסיה 
עד 1821 , כשנתמנה 
פאסטור בקופנהאגן. 
בשנות בטלתו־מאונס 
תירגם מלאטינית לד־ 
נית את הכרוניקות 
הסקאנדינאוויות מימי 
הביניים. ג׳ שאף 

למצןא ןןוכזזוח ל אמ י- 1 פ ס ניינטייינ ביקנ״ז 

תותם ההיסטורית של האננגליוגים, וב 1825 נדמה לו שמצא 
בספרות אבות־הכנסיה טענות מכריעות כנגד הראציונא־ 
ליסטים והכופרים, וכן את המוסת החי להימשכה של שלשלת- 
הקבלה בע״פ מישו לאזני השליחים, שמסרו את דבריו 
לקהילות הנוצריות הראשונות, ומהן הגיעה הקבלה עד 
לימינו אלה. שוב התחיל ללחום את מלחמת־דעותיו: ב 1826 
פרש מכהונתו ולא חזר אליה אלא ב 1839 . באותו השנים 
חיבר ״היסטוריה עולמית״( 1827 — 1830 ), ו״מיתולוגיה 0 קאנ־ 


דינאווית״ ( 1832 ), וכן פיוטים רבים, שמקצתם נחשבים בין 
היפים שבפיוטי הכנסיה הפרוטסטאנטית. 

בהתאם להערכתו הרבה את הקבלה בע״פ בתולדות 
הכנסיה גטה ג׳ להעדיף גם בפעולת ההסברה והחינוך את 


הדיבור מן הכתב — את ההוראה בע״ם ואת המגע האישי 
החי מן ההשכלה הספרותית ופולחן הספר — ולא בחינוך־ 



279 


גרוגמויג, כיקדלי פרדריק סדרין—גרונינגן 


280 


הילדים בלבד, אלא אף בחינוך־המבוגרים. ב 1836 הגיע ג , 
לרעיון בתי־הספר הגבוהים לעם, שזכו אח״כ להצלחה 
יתירה לא רק בארצות הסקאנדינאחויות, אלא אף בכמה 
ארצות אחרות! את המוסד הראשון מסוג זה הקים ג׳ 18441 . 
בית־הספר הגבוה לעם הוא מוסד, שבו מתכנסים אנשים 
ונשים צעירים, שומעים שיעורים בהיסטוריה, בספרות, בפי¬ 
לוסופיה ובמדע, ומחליפים דעות זה עם זה או עם מוריהם 
מתוך חירות גמורה. בבית־הספר הגבוה לעם שאף ג׳ להגשמת 
עקרון העדה הרוחנית! בניגוד לקיר?ןגור (ע״ע), שהרים 
על נם את התייחדותו של הפרט, דגל ג׳ בליכוד המשפחתי, 
הלאומי והנוצרי. 

בשנות 1828 — 1831 ביקר 3 פעמים באנגליה, ואגב־כך 
תרם תרומה חשובה לחקר האפוס האנגלו־סאכסי באובולף 
(ע״ע), באנגליה נתרשם ביותר מרוח החירות וההתנדבות 
האזרחית הערה של העם. אף ג׳ קיבל את עקרון החירות 
כבסים לעדה הרוחנית — חירות המחשבה והדיבור, כבוד 
לדעות הזולת, הימנעות מכפיה אפילו כלפי התועים! את 
העדה הרוחנית שאף להשתית לא על אחדות הרגשות או 
הרעיונות, אלא על התנגחות תמידית בין הדעות, שבה 
מושג הניצחון מתוך חירות גמורה. 

בחברה ובתרבות הדנית נעשה ג׳ — ונשאר עד היום — 

כוח חי, בעל השראה בשטח הדתי והאנושי כאחד. בהשפעתו 
הוכנס תיקון במבנה האירגוני של הכנסיה הדנית והורשו 
יחידים וקבוצות להתאגד בקהילות חפשיות במסגרת ד,כנסיה. 

; 1905 , 11 ) 1111 ) ח?ח? 1 ! 1 ז 0 / ? 1111/101 . 0 , 111335611 .א 

; 1913 .!) 11 ) 161■, £111 11011111(/1(1 ¥01)1,1(1x1 ו 6 ׳<ונ 31161 ז\\ ' 1 
011011 )/ £61 , 15 * 03 .א ,(גרמי 1932 ) 1929 ,. 0 , 111131111 ) £6 .£ 
, 1 ) 00 א . 13 , 1931 ,( 0 ) ■ 0 ) 1011 ? 0111111/1 4 £1/6 ■״>/ 

- ¥01 1 ) 111 ) 1 1 ) 1944, £ 5011132, <3 01X11/1 ,(צרפתית) . 0 
0/1 . 5 .£ ./* 1 1 ) 00 1 ( 0 !^ 110 <) £1 , 13115611 ) 10 . 5 ; 1946 ,!)}/ 
. 1948-1950 , 1-11 , 1 ) 1111 ^ $1 
ם. י. ב. 

גרזגי$גן קרי: חרז׳נינגן), מחוז ועיר בהו- 

לאנה 1 ) המחוז ג׳ הוא המחוז הצפוני־מזרחי של 
הולאנה הגובל בשפך־האמס. שטחו 2,245 קד״ר, מספד תר 
שביו כ 470,000 ( 1953 ). חלק ניכר משטחו הוא אדמת ביצות 
שיובשו, וחלק אחר — ש טורים מיובש, שהוא עמוק מפני- 
הים ופני־הנהרות ומוגן ע״י סוללות ודיקים. הקרקע פוריה, 
האקלים לח ולא נוח לבריאות. כלכלתו של המחוז מושתתת 
על חקלאות אינטנסיווית ועל גידול־בקר. 

2 ) ה ע י ר ג׳ היא המרכז האדמיניסטראסיווי של המחוז! 
138,000 תושבים ( 1950 ). היא קשורה לים ע״י תעלת־אמס, 
המאפשרת גישה של ספינות קטנות אליה, וכן— ע״י תעלות 
אחרות — לים־איסל ולרשת־התעלות של הולאנד. ג׳ היא 
העיר הששית בגדלה בהולאנד והמרכז המסחרי והנמל 
הראשי בצפוןיהמדיבה. בג׳ נמצאים בורמת-התבואה המרכ¬ 
זית של המדינה ושוק-בהסות חשוב. תעשייתה הקלה כוללת 
מפעלים למצרכי־מזון, לטבק ולאופניים ואחד מבתי־החרושת 
הגדולים ביותר לקארטו׳נאז/ בעיר אוניברסיטה, תחבה לחקר 
הקרקע, מוזיאונים חשובים. המרכז הישן של העיר שמר 
על אפיו העתיק! בו שבי שןקים גדולים, מוקפים כנסיות, 
בניינים מוניציפאליים ובתי־מגורים מן המאות ה 13 — 17 . 

0 . 

היסטוריה. לראשונה נזכרת ר ב 1006 כמושב כנסיה. 

ב 1040 רכש לו שם ההגמון של אוטרכט אחוזה, שנקראה 
בשם 112 !*; לאחר זמן קצר נתפתחה אחוזה זו, 



כר 1 ניניז 

כגסיית-מארטי; , — ׳ 6 םנד 5 ה הננוה 96 ם' הוא סמ 5 העיר — 
ונגיין סועצת־הפחוו 


יחד עם השטח הסובב אותה, לעיר, שאזרחיה נלחמו במשך 
דורות על שלטון עצמי. ב 1282 נצטרפה ג׳ לברית ההנזה 
(ע״ע). ב 1405 עזבו אותה האחרונים שבפקידי ההגמון, 
וב 1471 הוכרה כעיר קיסרית חפשית. — השטח מסביב לעיר, 
שהיה מיושב פדיזים, השתייך למלכות הקארוליבגים! מימי 
הנורמאנים ואילך עבר למרותה של אסיפת־המעמדות הכל¬ 
לית, שמ 1361 ואילך היתד, מתכנסת לישיבותיה בג׳־העיר. 
בסוף המאה ה 15 ובראשית המאה ה 16 היו אלברכט וגאורג 
דוכסי-סאכסוניה שולטים על השטח שמסביב לג׳, והם אף 
ניסו לכבוש אח העיר עצמה ושמו עליה מצור פעמים אחדות 
( 1500 — 1514 ) — אך ללא הצלחה. בהגנתם על העיר נעזרו 
תושביה ע״י דוכם־גלרה (ע״ע גלדרלגד), שחוכר כשליט 
העיר, ולאתר מכן כשליט המחוז כולו. ב 1536 הצליח הקיסר 
קארל ¥, שקבר, את הזכויות על ג׳ מידי דוכסי-סאכסוניה, 
לכבוש את העיר, ומאז נעשה גורלה קשור לזה של ארצות־ 
השפלה. התפתחותה השלווה של הפרובינציה, שבה מצאו 
מהלכים ההומאניזם והרפורמאציה, הופרעה בעשרות השנים 
הראשונות של מלחמת שמונים השנה ( 1568 — 1648 ) נגד 
ספרד. מ 1568 עד 1577 החזיק הנציב העלית אלבה חיל־מצב 
בעיר! ב 1594 הצליח הנסיך סאוריץ לכבוש את הפרובינציה 
ולספח אותה ל״ברית". העיר נתפתחה יפה במאה ה 17 ! 
בשנות 1624 — 1698 הוכפל במעט שטחה! ב 1614 נוסדה בה 
האוניברסיטה. חופש-הדת, שממנו נהנו תושבי־העיר, משך 
אליה מתיישבים רבים! במחצית השניה של המאה ה 17 
נמצאו בג׳ כנסיות של לותראנים, מנוניטים וקאתולים, וכן 
בית־כנסת אחד. מן המשבר הכלכלי,'שנגרם לג׳— כלהולאנד 



281 


גדונינגן— גרוס, ג׳ורג׳ 


282 


כולה — בעקבות הכיבוש הצרפתי( 1795 — 1815 ), לא נחלצה 
העיר עד 1640 . מאז הותקנו ושופרו בה ובסביבותיה מסילות* 
ברזל ודרבי־תחבורה ביבשה ובמים. העיר והמחוז נשתלבו 
במידה הולכת וגדלה בחיי מדינת־הולאנד, וג׳ הפכה למרכז 
התרבות ההולאנדית בצפון־מזרח הארץ. 

! 1001 > 0 !!/ 0 ! $0 1 6 ) 101  !!!}!/■!)!!חס!*! 171110 !!! 1 > 111110 ) 0 הס 

- 071 !£ ■!סס!/ 0 .! 01 ■<<) 110 110011 1-100 , 51 ) ¥10 * תבע .ן .? ! 1873 

. 19-46 , < 'ה 0£0 , !!/ £0 הסס 

ידיעה ראשונה על יהודים בג׳ היא 15730 . בסופה 
של המאה ה 17 באו רמה יהודים לג׳ ולסביבתה ונערכה 
לראשונה תפילה בציבור בביתו של יהודי אחד ז אולם 
ב 1691 נאסר הדבר מטעם שלטונות־העיר, וב 1710 גורשו 
היהודים מג׳. מאז ידוע על יהודים בודדים שבאו לג׳, 
עד שהגישו ב 1744 הפרנסים בקשה לשלטונות שיאשרו את 
התקנות הראשונות של קהילת־ג'. כעבור 10 שנים ניתנה 
ליהודים רשות לבנות ביכ״ב, ב 1754 נבחר רב לעדה, וב 1757 
היו בה 30 — 40 משפחות. ליהודים בודדים ניתגה זכות- 
האזרחות והזכות להצטרף לגילדה של מוכרי־סידקית. גם 
במחוז־ג׳ התפתחו במחצית השניה של המאה ה 18 קהילות 
בכמה עיירות. רוב עיסוקם של היהודים היה בסחר בהמות, 
סידקית וחרסינה. ב 1789 מנתה קהילת־ג׳ 396 נפש. לאחר 
1848 עברה הקהילה הראשית לרפורמה, ומסנה נפלגה קהילה 
חרדית, ולה נקבע ביכ״ג משלד. וחלק נפרד בבית־הקברות. 
ב 1881 חזרו והתאחדו הקהילות. במחצית השניה של המאה 
ח 19 הפכה ג׳ למושב של דב ראשי והקהילה שם — ל״כנסת 
ראשית׳״. ב 1920 מנתה קהילת־ג׳ 2,369 נפש, וב 1931 — 
כ 2,500 נפש. הכיבוש הנאצי במלחמתיהעולם 11 החריב את 
הישוב היהודי בג/ היהודים גורשו למחנות־ריכוז בגרמניה 
ומחגות־השמדד. במזרח. מתושבייהעיר לא חזרו ממחנות־ 
הריכוז אלא 10% , מתושבי הקהילות שבמחוז לא חזר 
כמעט איש. 

906 ! ,. 0 * 1 ה** 2 ח* 0 *ס .ן 

מ. רו. 

נחינסן! #מואל (סמי) ( 1875 , שטראסבורג [שבפרוסיה 
המערבית] — 1952 , תל־אביב), עורך־דין, סופר 
יהודי־גרמגי ועסקן ציוני. בן הרב ד״ר זליג ג׳ מהאנובר! 
למד תלמוד ולימודי־יהדות בבית־המדרש לרבנים בברלין 
ומשפטים באוניברסיטה. נסמך לערד ב 1904 , נתיישב בבר¬ 
לין, ונוסף על עבודתו המקצועית עסק בפובליציסטיקה, 
ובחיבור סיפורים ומחזות, ברובם סאטיריים. ג׳ היה מן 
הציונים הראשונים בגרמניה. הוא ייסד וניהל את האגודה 
הציונית של גרמניה המרכזית, ונעשה לנואם מקובל מאד 1 
תעמולתו והסברתו למען הציונות ופולמוסו במתנגדיה 
הצטיינו בחוש הומור ובסאטירד" בימי שירותו במלחמת- 
העולם 1 בשמח הכיבוש הגרמני באירופה המזרחית, בא ג׳ 
במגע קרוב עם היהודים חושבי האיזור. אחרי המלחמה היה 
יועץ ותומך לפליטים היהודים שבמלטו מן המזרח לגרמנית 
ג' היה ציר בקונגוסןם ציוניים (מן ה 5 [ 1901 ] ואילך), 
ובתקופה שבין שתי המלחמות היה חבר בוועד־הסועל של 
ההסתדרות הציונית וידר בית־הרין של הקונגרס! ג׳ ידע 
תמיד להתרחק מהסערבולת של מדיניות־המפלגוח, וישרו 
ללא משוא־פבים הוציא לו מוניטין בעולם הציוני. ב 1933 עזב 
ג׳ את גרמניה וב 1936 נתיישב בתל־אביב והמשיך בה 
בעבודתו המקצועית והספרותית 


הרומאנים הסאטיריים של ג׳ משקפים חוויות מימי המל¬ 
חמה ומפגישותיו עם יהדות סזרח־אירופה. אד בעיקר הן 
ביקורת סאטירית על המתבוללים סתנגדי־הציונות המת¬ 
כחשים לדתם ולמוצאם וגם על הצדדים הטראגיקומיים 
במציאותה של האורתודוכסיה המאובנת יחד עם זה נשאד 
ג׳ כל ימיו באמן הן לתכנה והן לצורותיה החיצוניות של 
המסורת הדתית — ג׳ היה רוב ימיו קרוב לעולם התיאטרון, 
היה עסקן ויועץ משפטי של הסתדרויות השחקנים והסופרים 
הגרמניים, ובתחום היהודי היה מתוסכיהן של "הלהקה הוויל¬ 
נאית". של "הבימה" באירופה(ואח״ב בא״י) ושל "התיאטרון 
הקאמרי" בתל־אביב. הוא עצמו חיבר גם קומדיות, שאף הן 
סאטירות על גילויים חברתיים שובים או ביטויים לאירוניה 
סקפטית וסלחנית כלפי חולשת האדם בכלל. — זכרונותיו של 
ג׳ הם תרומה חשובה לתולדות היהודים והציונות בגרמניה. 

מכתביו: רומאנים סאטיריים — 1111 <* ¥31 י 701111 ("תוהו 
ובוהי"), 1926 ! 61011 ז 1 *ת £6 ק 23 1 ) 1111 1016 )¥\ג 1 ־ 1 ("הבדלה 
וךרועת־לילה״), 1924 ! 50113161 (״צ׳ולגט״), 1927 . קומ¬ 
דיות — "יעקב וכריסטיאן", סאטירה על תורת־הגזע (הוצגה 
ב״המטאטא" בת״א)< "שלמה המלך ושלמי הסבדלר". קומדיה- 
של־אופי במסווה של מעשיה על נושא מקראי־אגדי(תורגמה 
לעברית ע״י נ. אלתרמן, הוצגה ב״אהל" בח״א)! "מלכת 
שבא" (הוצגה ב״קאמרי" בת״א); "משפחת הינה" (הוצגה 
ב״הבימה״)! "המשפט על צל החמוד", סאטירה על מלחמת־ 
המפלגות* "הקשר הגורדי", שבו מוצגים בין השאר אלכסנדר 
סוקדון ושמעון הצדיק זה סול זה. רשימות אוטוביוגרא- 
פיות — "זכרונות של יקה" (תורגמו מכ״י לעברית על-ידי 
ד. שטוק [סדן]׳ תש״ו).' 

מקצת הלצותיו ובדיחותיו של ג׳ נתפרסמו ע״י ד. סדן 
(ב״קערת צימוקים", תשי״ב). גם מהבדיחה וההידור שלו 
עולה דמותו של יהודי נאמן, זקוף־קומה ולוחם, הוגה-דעות 
והומאביסט, מלא חכמה ובעל פאתום מוסרי. 

מ. נ. 

ד 01 , נ׳ 1 ךג' — 0$2 ז 0 86 * 060 — (נו׳ 1893 , ברלין), 
צייר וגראפיקן גרמני. ג׳ למד באקאדמיד. בדרזדן 
ואחר־כך בברלין ובפאריס. הוא השתייך לחוג ה״דדאיזם" 
(ע״ע), חתם על המאניפסט הראשון של הדאדאיסטים, 
היה אהד המנהיגים של התנועה תתמנה בה ל״מארשאל־ 
התעמולה". ביצירתו פיתח סיגנון מיוחד שעיקרו צירוף של 
קאריקאטורה עם פוטומונטאד. ציוריו בשנים הראשונות 
שאחרי מלחמת־העולם 1 מתארים בסארקאזם ציני את המילי¬ 
טאריזם הפרוסי, את הניצול הקאפיטאליסטי, את כל המושחת 
בהווי הבורגני, וביחוד את הכיעור והד״תגוונות של החיים 
המיניים. ציורים ורישומים אלה הופיעו באספים: 0116 * 331£1 ל 
(״כרישים״), 1920 * 01110 * 1 £006 (״אותו האיש״), 1922 !* 03 
6 ** £13 מ £6 ) 01160 *זז 116 ־ 161 > 10111 * 06 ("פרצופו של המעמד 
השליט״), 3 1923 ! 06261011061611 016 (״גושאי־התו״), 1930 . 
אפייני לאישיות( ולאמבותו של ג׳ באותה תקופה היה 
המוט(, שהיה מודפס על כרטים־הביקורים שלו: "איד אחשוב 
מהרז״ (? 860 ־ 0101 ! 161 160116 ) 16 ^ 0 . כל ימי הרפובליקה 
הנימארית היה מפעלו מוקדש לביקורת קטלנית של המצי¬ 
אות הפוליטית, הסוציאלית והתרבותית בגרמניה. אולם כבר 
בתקופה ההיא החל להסתמן ביצירתו מעבר אל "הראליזם 
המחודש* ( 611 * 53011110111 6 נ! 6 א), כגון בדיוקנות של מ. הר* 
סאן־ניסה ( 1925 ), של ״האם״ ( 1926 ) ועוד. ב 1932 היגר ג׳ 



283 


גרום, ג׳ורג׳— גרוס, ר,רל 


284 



נ׳. גרוס: ניס־סרזזז ( 1920 ) 

לאה״ב. שם חל שינוי מכריע בהשקפותיו, בהתעניינותו, 
בסיגנוגו ובתוכן יצירתו: בציוריו משנות ה 30 ואילך נמצא 
התיאור נאטוראליסטי מתון, והוא מצטיין בהעדר כל ביקורת 
מהפכנית ובהדגשת תמימות ציורית־טכנית. למפעל נעוריו, 
שבו קנה את פירסומו, מתייחס ג' היום בביטול. — ג' חיבר 
אוטוביוגראפיה: -הן קטן ולאו גדול״ (אנג׳ ¥65 1.11116 
1946 ,סא 3033218 ; גרמ׳ [בצורה מורחבת] 16$ ) 14161 ״ £1 
1954 , 610 ז \ 1 0$565 ז@ 610 1 ) 110 13 ). 

) 140 . 1 ; 0 ,1927 0 ,?בא .א ; 1921 ,. 0 .€ , 11 )־ו 3 )| 0 ׳ 1 \ 

1 ) 1 *? 4 171 ) / 0 08 // 010 ־/ 0 // 08 < 7 ; 1948 ,. 0 . 7 > ,£€ג 31 ג 1 
1955 !( 2,786 - 10 < ,.[קקט 5 ץ 31 )€)נ, 1 €5 תז!ז 

ג, ל. 

גרזס, קנם — 0$5 ז 0 14305 — ( 1847 — 1915 ), משפטן 
אוסטרי, מייסד הקרימינאליסטיקה המדעית. ג׳ כיהן 
כשופט בגראץ, ואח״ב הורה באוניברסיטות של צ׳תוביץ, 
פראג, ומ 1905 — כפרופסור למשפט הפלילי — בגראץ. כאן 
הקים את המוסד הראשון לחקר העבריינות. ג׳ הגה אח 
הרעיון, כי בעשיית־משפט יש להשתמש בדרכי־החקירה 
המקובלות במדעי־הסבע ויש לנצל את השגיהם של מדעים 
אלה, וכן של הרפואה !האנתרופולוגיה. הוא עסק בערכם 
השימושי בשדה המחקר הפלילי של אמצעים לגילוי־פשעים, 
בגון שיריתייבלשים, לימוד שפת-דיבורם ורמזי־לשוגם של 
גנבים, הכרת כלי־נשק, הבחנת עקבות־פשעים וכר. יחד עם 
זה העריך גם את החשיבות של הגורמים הפסיכולוגיים 
בעשיית־משפט. — ג׳ ייסד ב 1898 את הרבעון ז £6 " 6111 זו 2 
14 ם 103115 תז 1 ז> 1 1 ) 00 0£16 ] 0 ון 0 ־ 1 ו 1 ) 130 ג; 1 ] 1 ת 11 ז 1£ , שחשיבות 
רבה היתד, נודעת לו בין אנשי־המקצוע במשך שנים רבות. 


חיבוריו העיקריים: ־ 11161 סוז$^סס 511611 ־ 61 ) 00 •! £0 11 :> 1 )< 11 ) 430 ! 
116 ) 11$ גמ 1 !ם £01 נ 461 601 )$? 5 31$ ("ספר־ שימוש לשופטים־ 
חוקרים כשיטה של הקרימינאליסטיקה"), 1893 , • 1914 ! 
611010816 ץ$ק 01031 ) 1 ז 1£ ("פסיכולוגיית־הפרשעים") , 1898 , 

* 11905 116 ) 101103115 ־ £1 ) 30 316 גק 1610 ןן 6 ם£ ("אנציקלופדיה 
של הקרימינאליסטיקה״), 1901 . 

1 ) 20 01101021 .) 108 .ז 6 וח^ ■חזעס!) 0 .// , 1 ) 0211 11 .א 

, 3 ) 1 ) 23 . 0112-11 ) 503 . 0 .? , 1915/16 ,( 641 , 1 ע ,.! 0 ןז 1 מו 01 

,עא, 1 ,. 01 ם 1 םז 1 ־ 1 א . 0 .ק 0 ז 111 מ 12 בח 1 וזווזא ז 11 ) . 411 )^) . 0 . 11 

. 1916 ,( 1 

נחם, קן־ל — 005 ־ 01 1 ־ £31 — ( 1861 — 1946 ), פסיכולוג 
ופילוסוף גרמני? פרופסור באוניברסיטות של גיסן, 

באזל וטיבינגן. עיקר עיסוקו היה באסתטיקה ובפסיכולוגיה. 
דעתו, ש״משחק־ד,חיקוי הפנימי" של העולם החיצון (כעין 
אמפתיה, ע״ע) משמש יסוד להנאה האסתטית, וכן הכרתו, 
שציורי האדם הפרימיטיווי נוצרים מתוך שירבוט ( 1112610 .£[) 
ש במשחק ו, הביאוהו להכרת ערכו של המשחק לאמנות. 
מכאן הוליכה הדרך לחקירת המשתק, שהוא׳ לדעתו, "חיקוי 
חיצון" של המתרחש בעולם. מחקריו במשחקיהם של בעלי- 
החיים ( 1896 ) ושל בני־אדם ( 1899 ) הם התרומה המקיפה 
ביותר לתורת־המשחק עד היום הזה. בניגוד ל״תורת עודף־ 
המרץ" של קודמיו (שילד! ספגסר), מפרש ג׳ את המשחק 
בדרך טלאולוגית (תכליתנית) — כפעולה אינסטינקטיווית, 
שתכליתה לאמן את היחיד ולהכשירו לקראת תביעות החיים 
בעתיד. הגמולה הרגשית מלווה רגשות עונג, לפי שהיא 
מספקת צורר פנימי של האורגאניזם. באדם ובבעלי־וזיים 
מופיעים אינסטינקטים מסויימים, לפני שיהיו דרושים בחיים! 
דחפים פנימיים אלה מוצאים, איפוא, בהכרח את סיפוקם 
בפעולת משחקית — במקום פעילות ממשית! מכאן ערבו 
הקאתארטי ("המטהר") של המשחק. ככל שתקופת־הילדות 
ארוכה יותר, כן מושלמת יותר הכשרת הגוף והנפש לקראת 
חיי הבגרות, ומכאן—רבים ומורכבים יותר הסשחקים בימי־ 
הילדות. על־יסוד חומר עובדתי מרובה מבחין ג׳ בין משחקים 
אינדיווידואליים (שרובם בעין ניסויים לשם אימון הגוף 
והנפש) וסוציאליים (משחקים "עם" יצורי־דמיון ועם יצורים 
דאליים— משחקי לחימה, אהבה, חיקוי, תחרות וכר). ההת¬ 
עסקות באמנות היא ד,דרגה הגבוחח ביותר של המשחק. 

בפסיכולוגיה הכללית נמנה ג׳ בשעתו עם קבוצה (קטנה) 

של פסיכולוגים גרמניים, שחקרו את חיי־הרוח בדרנים 
מקובלות במדעי־הטבע. מכאן נבעו אצל ג' שתי גישות בפסי¬ 
כולוגיה: ביקוש חוקיות כללית הקיימת בחיי־זעסש, וכן 
חקירת תופעות אינדיווידואליות! גישה אחרונה זו משתקפת 
בחקירת יצירות ספרותיות מסויימות: שיקססיר, שילר 
וניצ׳שד- ובמונוגראפיות פסיכולוגיות על מטרניך, ביסמארק 
וואגנר. בשיטת החקירה "הטבעונית" בפסיכולוגיה קדם ג׳ 
ל״אסכולת־וירצבורג" (ע״ע בילר, קרל) בחקירת דרבי- 
החשיבה, וכן לשימוש בדרכי הסטאטיסטיקה, הרווח היום 
הרבה בפסיכולוגיה. חקירותיו ביצירות ספרותיות ובאישים 
פתחו את הדרך לפני חקירת "הבדלים אינדיווידואליים", 
הנמצאת היום במוקד העיון והפעולה המעשית בפסיכולו¬ 
גיה. כתביו החשובים של ג' הם:־״ 11 * 6 ^ חי 003 ) £10161 
4 !מ (״מבוא לאסתטיקה״), 1892 , 1901 2 ? 6 ־ 1161 ' ־ 361 1616 ק 5 
(״משחקי בעלי־החיים״), 1896 , * 1930 ; 160 ( 46056 ? ־ 361 616 !ק 5 
(״משחקי אדם״), 1899 , 1907 2 (מהדורה עברית מעובדת, 



285 


גדום, קרל — גרוסיוס, ולמר 


286 


תשט״ו) ז 15 > 1 ז 1 צ 436$ ה 6 ( 161 מ 6 ! 566 03$ ("חיי־הנפש של 
הילד״), 1923 8 ,1903 ! 116 [ק 10£63 ג 1 :!$נ 5611 ("אומוביוגראפיה"), 
1923 2 , 

ח. א. 

ןחם 1 ךןןן. ע״ע אזרדיאהיסרה. 

נרומטסט, ר 1 בךט — 1 ז! 0$$11 ז 0 ] ש 055£1651 ־! 0 808661 
06631116361 ,[)סגןגס — ( 1175 — 1253 ), פילוסוף 
ותאולוג אנגלי ביד,"ב. למד בא 1 כ 0 םורד ואח״ב בפאריס, 
כיהן בתפקידים חשובים באוניברסיטת א וכססורד, עד שנת¬ 
מנה ב 1235 להגמון של לינקולן. מאמציו לטיהור מעמד 
כוהני־הדח ושאיפותיו לרפורמה כללית באירגון הכנסיה 
גרסו לסיכסוכים רציניים בינו ובין המלך והאפיפיור* אם 
כי לא הצליח לבצע את תכניתו בשלמותה, רבה מאד 
היתה השפעתו, והוא תרם הרבה לייסוד המסורת הפילוסופית 
של האסכולה הפראנציסקאנית באוכספורד. הוא נחשב כאחד 
המורים המעולים ביותר באנגליה של המאה ה 13 . 

ג׳ חיבר תרגומים ופירושים לאריסטו, שהחשובים ביניהם 
הם פירושיו ל״אנליטיקה המאוחרת" ול״פיסיקה". בעבודות 
אלו תרם הרבה להפצת הפילוסופיה האריסטוטלית במערב, 
אולם הוא עצמו נטה במידה גדולה למסורת הנאו־אפלטונית־ 
הערבית. השפעה זו ניכרת ביהוד במאמריו הדגים בפילו־ 
סופייח־הטבע, כגון ״על קווים, זוויות וצורות״ (. 110615 06 
$! £12116 61 $! 302111 ), ״על טבע־המקומות״ (- 31000 ז 11 !ב 0 06 
ית״ז), ״על הקשת בענך ( 06161416 ), ובעיקר במאמרו "על 
האור או על תחילת הצורות״( 00110311006 ! $611116 , 061006 
£010131001 ). בעקבות התודות הנאו־אםלטו׳ניות ובהשפעת 
המסכתות על האופטיקה של החוקרים הערבים, מבסס ג׳ את 
תהליכי התהווודהיקום ותופעות העולם הגשמי מתוך תכונות 
האור ודרכי־התפשטותו. בעקבות אוגוסטינום וחסידי האס¬ 
כולה הנאו־אפלטונית דואה ג׳ באור לא רק ביטוי לחסד 
האלוהי ולהארת השכל האנושי! בשבילו האור — שנוצר 
יש מאין — הוא הצורה הראשונה והחומר הראשון כאחד 
( 6311$ ז 0 ק 006 £061113 ). כל השינויים המתרחשים בטבע 
מיוחסים בסופו של דבר לפעולת צורה חמרית זו. הריבוי 
העצמי המתמיד (אוטו־דיפוסיה) של האור מקנה לחומר 
חסר־הממדים סטרוקטורה והתפשטות בחלל. באמצעות 
קרני־האור שופע הכוח ומועבר ממקום למקום ופועל למרחק. 
עם התפשטות האור מתפשט התומר בחלל (שאף חוא תולדת- 
האור), וצפיפותו של החומר הולכת ופוחתת עם גדול המרחק. 
בגבול הקיצוני של התפשטות זו מתהווה העצם הראשון: 
הרקיע השמימי, שממנו חוזרות קרני־האור בכיוון צנטרי- 
פטלי. בדרך זו מפתת ג׳ קוסמולוגיה של תשעה גלגלים 
שמימיים, הנוצרים ע״י האור, שלמטה מהם — במרכזו של 
הקוסמוס — מתגבש החומר הצפוף ביותר: הספירות של 
ארבעת היסודות — אש, אויר, מים ועפר. הארץ נתונה 
להשפעותיהם של כל הגלגלים, כי בה מתרכזים אדרות 
הגלגלים כולם. 

תורה זו, על אף הנחותיה המטאפיסיות המוזרות, שאינן 
יוצאות מגדר התורות שהיו מקובלות באותה התקופה, חשובה 
דווקא לגבי תולדות המחשבה המדעית, וזה משתי בחינות: 
(א) הטתמכותה על עקרונות אופטיים־גאוממריים הביאה 
לידי החשבת המאתמאטיקה כמכשיר לחקירת המציאות 
הפיסיקאלית! (ב) ההדגשה היתרה של תכוגות־האור עוררה 
עניין בחקירה ניסויית. ג׳ עצמו כבר ערך ניסויים רבים 


בדבר החזרת קרני־האור ושבירתן. על־סמד ניסוייו הסביר 
את הקשת (ע״ע) על־ידי חחליכי־שבירח, בניגוד לסברה 
המקובלת של אריסטו. הוא ראה צויד בעריכת ניסויים, כי 
לדעתו מסוגלת המאתמאטיקה (= הגאומסריה) רק לתאר את 
התרחשות התופעות הפיסיקאליות (האופטיות), ואילו סיבות 
התופעות טמונות בסבע האור, שהוא נושא למחקר הניסויי. 
השפעתם של רעיונות אלה ניכרת ביותר בתלמידו רוג׳ר 
ביקון (ע״ע). 

מסקנות אלו של מטאפיסיקת־האור הניעו את ג׳ לעסוק 
אף בבעיות המתודה המדעית. בקיאותו במאתמאטיקה, 
פיסיקה, רפואה ופילוסופיה עמדה לו במשימה זו. השקפתו 
על שיטת־המדע מבוססת על ההבדלה האריסטוטלית בין 
ידיעת העובדות ובין ידיעת העילות הגורסות להן. ג׳ מדגיש 
את הצורר בגישה אינדוקטיודת־נסיונית למציאת העילות 
מתוך ידיעת התופעות. הוא רואה את המדע כמתקדם באמ¬ 
צעות ״הפרדה והרכבה״ — מונחים שאולים מגלנוס (ע״ע) — 
של הנתונים הנסיוניים מן התופעות אל העילות! אעם״כ 
הכיר, שאין זיהוי העילות בדרך זו מובטח תכלית הביטחון, 
בגלל האפשרות שעילות אחרות עלולות ליצור את אותן 
התולדות. — ג׳ נחשב בין מייסדי המסורת המדעית של יה״ב 
ובחלוצה של תאוריה שיטתית של המדע הנסיוני. 

הוצאה מדעית של כתבי ג , במדעי־הניבע 46 ״׳ . 11 / 76 ) 

/ס 146 , 1110111500 , 11 .$ ; 1930 ,/ £1416 ״ 0106463 

- 001 ־ 0 .€ .\ , 1940 , 1235-1251 ,״ 1/0601 /ס , 0 .? 1 

. 1953 , 56/6066 / 0 /״ 6 ;//>־/ £6 זג£ 01 ! 1$111 ז 0 1110 01111 . 0 •א , 1116 
/ 0 011011 ( 1110 ) €011101 111 5 ץ £110 1 ) 811110 0011 51/10101 ״ 3 > 

, 1954 ,( 01105 . 21 . 19 . 041 ) 0101/1 : 111 

מ. י. 

$ח?זיה׳ ע״ע זכןנים; ם$ךוץ; ם?ךטה. 

גרופיזם, נלטר — 1111$ ( 060 31166 ^ — (נו׳ 1883 , בר־ 
לין), ארדיכל וסופר גרמני. למד אדריכלות במינכן 
ובברלין, יצא למסעות בארצות שונות, וט 1907 עד 1910 
היה עוזרו של האדריכל פ. ברנס ($ח 66 ו! 86 .?). אחרי 
שירות בצבא במלחמת־העולם"! נקרא ב 1918 לנהל את 
״בית־הבניה הממלכתי״ ( 83011311$ 51331116116$ ) בוימר, שבו 
נתאחדו שני בתר,"ם הגדולים לאמנות שבאותה העיר. מוסד 
זד" שג׳ הפד אוחו ל״בית-ספר גבוה ליצירה", השפיע לאחד 
זמן השפעה מכרעת על סיגנון־הבניה של הדוד. ב 1926 
הועבר ה״באוהאוס" 
על כל מוריו ותלמידיו 
לדסאו, לאחר שמנד 
שלת־תיריגגן נכנעה 
ללחץ החוגים השמר¬ 
ניים וסגרה את המר 
סד. בדסאו הקים ג׳ 
למוסד' בניין, הנחשב 
לאחד היצירות האר¬ 
כיטקטוניות החשובות 
ביותר שהוקמו בשבות 
העשרים. ב 1928 הת¬ 
פטר ג׳ מהנהלת 
די" באוהאוס" והתמסר 



ו, ;ד 21 יו 0 



287 


גרופיוס, ולמר— גרוה 


288 



לעבודה פרטית. ה״באוהאוס" חוסל על־ידי 
השלטון הנאצי. ב 1934 עבר ג׳ ללונדון, 
וב 1935 נכנם בשותפות עם מכסול פרי 
(?!? 11 ^ 43x *). ב 1937 נקרא 'לקתדרח 
האדריכלות באוניברסיטת הארווארד 
בארצות־הבריח. 

עבודתו המקצועית של ג׳ — הן כאמן 
יוצר והן כמחנו — מבוססת על תפיסה 
חדשה של האמנות ושילובה בכלל־התר־ 
בות, חפיסה שנתגבשה מתוך עבודה רעיו¬ 
נית ומעשית של מספר קטן של אמנים 
צעירים, שהתארגנו באגודת "ברית־העשיה" 
הגרמנית. לג׳ וחבריו היצי¬ 
רה האמגותית היא חלק של היצירה האנו׳־ 
שית בכללותה* היא קשורה לתעשיה 
ולייצור ההמוני, משולבת במלאכה ואינה ניתנת לבידוד 
מן האומנויות האחרות. כמחנך דור של אמנים צעירים שאף 
ג׳ לשילוב המקצועות של ציור, ארדיכלות, צילום, אריגה׳ 
טיפוגראפית וכך׳! הוא ביטל את ההפרדה בין אמנות טהורה 
ובין אמנות שימושית. מן האמן דרש ידיעה יסודית בטכניקה 
של מקצועו וגישה נסיונית לחומר עבודתו. לדעתו, תפקידו 
של האמן אינו לקשט את העולם, אלא להיות חלק ממנו 
מבחינה רוחנית, חברתית, כלכלית וטכנית. עם חבריו של ג׳ 
למגמה ולעבודה נמנים אמנים ואדריכלים חשובים, ביניהם 
פאול קלה(ע״ע),_קבדינםקי(ע״ע),מוהולי־גדי(ע״ע) ואחדים. 

פעולתו בשטח האדריכלות המעשית אינה נופלת בערכה 
מפעולתו הרעיונית. הוא מוכר כאחד מגדולי הבונים של 
הדורות האחרונים. מבין עבודותיו בגרמניה יש לציין ביהוד 
את מדרגות־הזכוכית, שהוצגו בתערוכת ה״ורקבונד" בקלן 
ב 1914 , את תכנית ״התיאטרון הטוטאלי' שעיבד ג׳ ב 1927 
בשביל פימקטור (ע״ע), את תכנית עיר-הגנים טורטן בדסאו 
וביצועים אחרים ברוח תקופתנו, הכובשת את החלל בדינא־ 
מיקה שלה וצרה לו צורות חדשות לפי צרכי שימושים 
חברתיים * מעבודותיו באנגליה ובאמריקה — את בגיץ בית־ 
הספר באימפינגטון (בשיתוף־פעולה עם מכסוול פרי, 1936 ), 
את שיכוני־הפועלים בניו־קנסינגטון (בשיתוף־פעולה עם 
מרסל ברויאר׳ 1941 — 1943 ), את הבניינים החדשים של 
אוניבדסיטת : הארווארד.—מכתביו: 105 ) 1 וגנ £1 ! 1 ^ 1 ) 1 ) 1 ! 166 ) 1 
831111311568 51331110116111 ("הרעיון והמבנה של הבאוהאוס 
הממלכתי״), 11923 311011316 תז 11116 ("ארדי- 

כלות בינלאומית״), 1928 2 ! 0655311 11 ! 1 ! 6 ו 83111131138311 
(״בנייני הבאוהאוס בדסאו״), 1930 ! -) 61 ; 01111 ־!\ 1 16 ו 6 מ 016 
8311113115 138 > 1 >מ! 1 !סז("האדריכלות החדשה והבאוהאום"), 
1935 ; 111111£168 זו 01 סנ> ז!! 0 £ח! 1 > 1111 נ 1 :> 1 ז ("שיקום ישובינו"), 
11945 ״הבאוהאוס״, 1919 — 1928 , 1952 2 ן 01 6 קס 50 1116 
10131 (״תחום האדריכלות הכוללת״), 1956 . 

־!״ 71 ,. 13 ; 1931 ,. 0 . 7 מ , 01011 ־ 01 . 3 

■ 00 /\ 1111 , * 1/1 /ס 66,1 ^ 10 ? ,־ 1 ־ ¥111 ־£ 19 ; 1941 

; 1931 12 * 0 , 7 ו! .מ 1 ־ן(*ז 3 > . 0 . 3 > ; 1936 ,/מ־זת־ 

.* 1952 ,( 1919-1928 111 גל 111 נ 11 ־ 11 ־ 1 ,.ס / 9 ) . 9 ) .׳ 11 ,•ט!ג 8 .מ 

ד. ק. 

3 רזק — **״ס — (כינוי( של אךריאן ומך — 1311 * 11 > 
נו׳ 1880 , רקונדיליה (שוויץ]), מוקיון- 
הומוריסטן ולהטוטן מוסיקאלי'בעל שם עולמי. ג׳ הוא בנו 
של שען שוויצי, שנטש את אומנותו והופיע בהצגות בקירק- 


סאות, וכשגדל הנער אדריאן נתחבר אף הוא אל הוריו 
ואחותו, וערך אתם סיבוב בקירקסאות של ערי־אירופה. 
לאחר אימובים ונסיובות בכל מיני אקרובאטיקה פגש ג׳ 
במוקלן הנודע אלפדדו, ומאז היו מופיעים במשותף* ז( 
היתה תחילת־הופעתו בשם ג/ ב 1903 נזדמן ג׳ עם המוקיון 
גדיק ונתחבר אליו, ובמשך שנים הופיעו "ג׳ וגריק" כזוג־ 
מוקיונים. אח״כ קיבל המוקיון המפורסם אנטואנט את ג׳ 
כברזוגו, ובהופעותיהם על בימות־וארייטה התחילו שניהם 
לאט־לאט להתפרסם בחידוש שבאמנותם. בלונדון הופיע ג ׳ 

שנים רצופות עם אם־ 

נים שונים, ביניהם 
סיד צ׳פלין ( 1911 ), 

ובסיורו באמריקה נפ¬ 
גש עם צ׳רלי צ׳פלין 
(ע״ע). שהפך למערי¬ 
צו הגדול. — המוקיו־ 

נות של ג׳ נתפרסמה 
כמופלאה ומיוחדת ב¬ 
מינה על-ידי ההומור 
האנושי שלו וצורת־ 

הצגתו הווירטואוזית, 

שכן ידע להביע דב¬ 
רים הרבה בלא או¬ 
מר. והכל הבינוהו — 

וצחקו. ג׳ היה פסיכו¬ 
לוג, שהעמיק להכיר 
את נפש־האדם, והת¬ 
ייחס לאמנותו ברצי¬ 
נות רבה, וכן הצטיין 
באמצאותיו המקוריות. לאחר מלחמת־העולם 1 התחבר ג׳ אל 
הכנר ההולאנדי מאכס ון אנטן, דהר עמו ערך והציג במשך 
14 שנים תכניות מוסיקאליות. כמוקלן מוסיקאלי, ששלט על 
8 מיני כלי־נגינה, שסע ג׳ להטוטים מקוריים ו״טריקים" מופ¬ 
לאים והצליח להצחיק אח קהל-מאזיניו בכשלונותיו המכוונים. 
ג׳ יצר סיגנון מיוחד, שרבים אחריו חיקוהו — ועודם מחקים 
אותו. ג׳ הפיק גם סרטים ותקליטים. אחרי שפרש מן ההופעה 
על הבימה, הוא יושב באחוזתו בריוירד, האיטלקית. 

, 017 ־ 8 .ד .(אוסוביוגראפיח) 1930 ,־־*י־* >1 )10111 5(101X1 

? 1 > 1 ו 1 ? 1 ו/?^ 11 ?/>> 1 [ ? 1 ( 1 , 15 ! 11 גז $1 . 1 ! , 1908 ,( 240-71 , 0. 5. XX 

, 801086 .£ , 1932 ,?? 1011 ? 111 ) 5 1% ?/?ה?ו/?!)? 011 8?1!?111/>111£ 1X11 
81 .£ ; 1943 ,????? 0 111 ? 1 ? 4/1 1??1 1 x 1 ו 111 ? 7 01 ? וו £011 
. 1948 ,?/ 5101 ? 1/1 0x1 ?ק 0 ?וו£ ,׳ו;> 11 נ> 5 

ח. ה. ב־ש. 

במשפט.-- הרחקתו של אדם מארצו על־ידי השלטונות, 
זמנית או עולמית, כעונש על עבירות פליליות או פוליטיות, 
או לכתו מרצון לגולה כדי להתחמק מעונש. 

ביוון הקדומה היו קרובי הנרצח זכאים לעשות שפטים 
ברוצח? כשלא עלה בידו של הרוצח לשלם כופר־נפש, יכול 
היה להימלט מן העונש רק ע״י בריחה מן הארץ. כשקיבלה 
המדינה לידיה את הסמכות להעניש עבריינים, ניתנה לנאשם 
הרשות ללכת לגולה, בטרם חרץ בית־הדין את משפטו, 
ולהימלט עי״כ מעונש. אולם גם לאחר שיצא הנאשם חייב 
בדינו, ניתנה לו לעתים הברירה לבחור בעונש הג׳. הג' 
בעקבות הריגה בכוונה היה תמידי וגרר אחריו גם החרמת 
נכסים לקופת־המדינה, ואילו ההורג שלא־בכוונד, נענש רק 
בג׳ זמני ונכסיו לא הוחרמו. העבריין הגולה היה חייב 
להישאר מחוץ לתחומי המדינה, והזכות היתה נשללת ממנו 
להשתתף בפולחבי־הדת, במשחקים הציבוריים ובפעולות 
העדה. ע״פ חוקי אתונה הוטל עוגש-גלות גם על עבירות 
אחדות, כגון תקיפה בזדון ופגיעה בעצי־הזית המקודשים. 
בערים היווניות נהגו להגלות גם עבריינים פוליטיים; תחילה 
היתה הדמוקראטיה הצעירה מגלה אישים, שנראו לה כחותרים 
תחת יסודותיה (ע״ע אוסטרקיזם)* אולם לבסוף נעשתה 
ההגליה נשק יעיל בידי מפלגות וכיתות להיפטר מיריביהן 
הפוליטיים! בעקבות כל מהפכה בא ג׳ המוני. לעתים היה אחד 
מתנאי־השלום, שהוטלו על עיר כבושה, לגרש מתוכה את 
מנהיגי המפלגה המנוצחת, או להחזיר לגבולותיה את המנ¬ 
היגים מבין המפלגה המנצחת, שהוגלו בשעתם. בג' מסוג 
זה נעדר היסוד הפלילי, ולפיכך אין הוא נושא אופי של 
עונש, ובהיותו כרוך בריבי־מפלגות ובהבדלי־דעות הוא מת¬ 
עלה לדרגה של שיטה פוליטית. ג׳ זה היה בעיקרו יליד 
הפחד והעדר הבטח ץ הפנימי במדינה הדמוקראטית, והוא 
נעלם עם התחזקותה של הדמוקראטיה ע״י השלטון החוקתי. 

ברומא, בתקופה הקדומה ביותר, יכול היה האזרח 
להתחמק מענשם של השלטונות ע״י הליכה לגולה מרצונו. 
בעשותו כך הועמד מחוץ לחוק, ובשובו למולדתו שלא 
ברשות היה דמו הפקר. במקום־הגלות אשר בחר לעצמו 
היה הגולה רוכש לו את האזרחות של מקום־שבתו. אוגוסמוס 
החליף את עונש הגלוח-מרצון בעונש ההגליה ( 0 בזג 1 ז 0 ק 6 !>), 
כלומר: כפיית מושב לצמיתות במקום מסויים בקיסרות, 
לרוב באחד האיים (אינסטיטוציות א/ 12 , 1 ). הגולה היה 
מאבד את אזרחותו הרומית בלי לרכוש לו אזרחות אחרת 
במקום־גלותו, ורכושו הוחרם לאוצר הממלכה? הקשרים 
המשפחתיים של מי שגלה לאיים הופסקו מבחינה משפטית 
לחלוטין (שם שם, 16 , 6 ). 



293 


גרוש 


294 


בימי־הביניים קיבלו המושג והמוסד של הג׳ הוראה 
ומובן מיוחדים ע*י הזדהותם עם ה ממ 83 (לאט׳ של יה״ב 
!״״וזתגאל — הכרזה, צו, התראה) שבמשפט הגרמני הפאו־ 
ראלי. המסרבים להיענות להכרזת גיוס ( 831111 ־ 1 ^) מטעם 
המלך היז מחוייבים בתשלום קנס, וברבות הימים קיבלה 
המלה ״״ 83 הוראה של קנם? צורתו ההריסה ביותר של העונש 
היתה גירוש הנתין הסרבן והחרמת רכושו, ומשום כך הפך 
״״ 83 לשם נרדף לג/ מן המגורש נשללה הגנת החוק, ואם 
ניסה לחזור לאדמותיו היה כל מוצאו רשאי לפגוע בו. הטלת 
עונש ג׳ זה היתד, מסמכויותיו של המלך. במאה ה 12 החלו 
הערים האיטלקיות החפשיות ליטול לעצמן את זכות 
השימוש בימטחת 3 לכעזנש על מי שלא מילא אחרי חובותיו 
האזרחיות. בחוקותיהן הבדילו ערים אלו בין ג׳ חמור — 
שהוציא את המגורש מגדר החוק והפקיר אותו למעשה בידי 
כל מבקש נפשו (מכאן המונח 5 ט] 1 ! 0 מ 3 נ) למוחרם החי מחוץ 
למסגרת החוק), ובין ג׳ קל — שלא היה אלא איסור הכניסה 
לתחום־שיפוטה של העיר. בתקופה מאוחרת יותר השתמשו 
הערים האיטלקיות בשיטת ההגליה, כדי לסלק מתנגדים 
פוליטיים וכדי להבטיח את הצביון האחיד של מוסדותיהן 
הפוליטיים. — צרפת הנהיגה את שיטת ההגליה של פושעים 
בסוף המאה ד, 18 וייסדה מושבת־עונשין בגיאנה הצרפתית, 
שלא בוטלה אלא ב 1938 . ב 1854 ניתן לג׳ אופי ענשי בחוק 
הפלילי הצרפתי. מ 1864 עד 1898 הופנה זרם העבריינים 
שנידונו לג׳ לקאלדוניה החדשה. — רוסיה נהגה, החל 
מ 1823 , להגלות עבריינים, ביחוד אלה שהורשעו בעבירות 
פוליטיות, לסיביר כעונש־משגה. המשלוח השנתי היה מגיע 
לעתים ל 18 אלף אסיר. המטרה היתה כפולה: תיקון העבריין 
ופיתוח מקומות־ישוב חדשים. בשעתו נעשו נסיונות להגלות 
אסירים גם לאי סאחאלין לשם יישובו, אך נסיונות אלה לא 
עלו יפה. — איטליה ניסתה את השיטה של עונש־הגלות, 
ביסדה מושבות חקלאיות על האיים שלאורך רצועת־החוף 
שלה. — גםפ 1 רטוגאל הנהיגה את שימת הגלות כעונש, 
ושלחה את אסיריה למושבתה אנגולה שבאפריקה. 

במשפט המקובל ב א נ ג ל י ה לא היה עונש־הגלות ידוע, 

אך במאות ה 17 — 18 הונהג ע״ם חוקים מיוחדים, כעונש- 
משגה על עבירות מסויימות. ב 1619 הונהג באנגליה ג' 
פושעים למושבות האמריקניות, ומ 1787 עד 1840 הופנה זדם 
הגולים לאוסטרליה, שבה עמלו לטובת המדינה ועבדו ללא 
שבר! זמן רב היתה אוסטראליה בעיקר מושבה של פושעים, 
שריצו בה את עוונם. ב 1855 — 1857 בוטל הג׳ כעונש פלילי 
באנגליה. 

בזמן החרש הלכה הגלות ונעלמה כשיטת־עונשין בכל 
המדינות, אולם שרידים ממנה עודם ניכרים בתחיקות 
שונות. בימי המאבק לאיהוד לאומי במאה ה 19 , ובתקופת 
שלטונן של הדיקטאטורות שקמו אחרי מלחמות־העולם 1 
ווו, גלו המוני־אזרחים מארצותיהם כדי להימלט מרדיפות 
או מעונש. 

ב א" י נהג לפני הכיבוש הבריטי, וגם כמד, שנים לאחר 
מכן, החוק הפלילי העותמאני, אשר הלך בעקבות החוק 
הפלילי הצרפתי וקבע את הגלות כעונש על כמה עבירות 
סליליות. הגלות היתד, תמידית או זמנית. הגלות התמידית 
נמבתה בחוק עם הענשים שמטרתם היתה ליירא את 
הבריות ולהרחיקן מן החטא, והיא הוטלה במיוחד בשל 
עבירות הקשורות בחתירה תחת יסודות־השלטוו, כגח מתן 


יד לזוממי־הפיכה, למעוררי מלחמת־אזרחים ולמבקשי שינוי־ 
המשטר. הגולה הורחק ממקובדמושבו הקבוע ונצטווה להת¬ 
גורר במקום אשר נקבע לכך ע״י השלטונות. מקומות־מקלט 
כאלה שימשו לרוב האיים קפריסין, כרתים ורוד 1 ם. הגולה 
לצמיתות זכאי היד, לדרוש כי תילווה אליו משפחתו. בית־ 
המשפט הוסמך לכרוך בעונש הגלות התמידית גם עונש של 
שלילת הזכויות האזרחיות, קיפוח זכויותיו של הגולה לכהן 
בשירות־המדינה, לקבל משכורת מאוצר־המדינה ולשאת 
תארי־כבוד המוענקים מטעם המדינה. הגלות כעונש על 
עבירות פליליות בוטלה ע״י שלטונות־המאנדאט ב 1924 , 
אולם הרשות להגלות עבריינים פוליטיים מן הארץ ניתנה 
לשלטונות זמן קצר לאחר מסירת המאנדאט בידי אנגליה. 
ב 1922 הוסמך הנציב העליון, ע״פ דבר המלך במועצה על 
א״י, לגרש מן הארץ עבריינים פוליטיים, משהובאו לפניו 
הוכחות בשבועה המניחות את דעתו, כי יש במעשיהם כדי 
לסכן אח שלום־הארץ, לעורר מדנים בין חלקי האוכלוסיה 
השונים, או לקומם את תושבי־הארץ נגד השלטונות. ב 1933 
הוחק חוק מיוחד למניעת פשעים, אשר על פיו הוסמכו 
מושל־מחוז ונשיא ביודמשפט מהחי להטיל על אדם להת¬ 
גורר במקום מסויים בא״י, ולא לעבור לאיזור-מגורים אתר 
בלי הסכמתו בכתב של מפקח־המשטרה המחוזי, משנתעורר 
חשש של ממש שאותו אדם עשוי להפר את שלום־ד,ציבור, 
או לעבור עבירה, או הוא גנב מועד או מקבל בקביעות 
נכסים גנובים או נותן מקלט לגנבים או מסייע בידם לבצע 
מעשי־גניבה. בתקנוודההגנה לשעת־חירום שהותקנו מזמן 
לזמן, החל מ 1936 , ניתנה הסמכות גם למפקד צבאי לגרש 
מן הארץ כל אדם, משנראה לו כי הדבר דרוש כדי להבטיח 
את בטחון-הצבור, הגנת־הארץ, השלטת-סדר או דיכוי מרד 
ומהומות. הוראות אלו, שנכללו לאחרונה בתקנות־ההגנה 
(לשעת־חירום) 1945 ׳ עודן קיימות עד היום, ועל פיהן מוסמך 
הרמטכ״ל להוציא צווי־ג׳. 

יש להבדיל בין הגליית אזרחי־הארץ כעונש על עבירה 
פלילית או פוליטית או לשם מניעת ביצוע פשעים, ובין 
גירוש אזרחי-חוץ ע״י השלטונות בסמכותם המינהלית. הזכות 
לגרש אזרחים זרים ולהחזירם לארץ*מוצאם, או לכל ארץ 
אחרת אשר תאות לקבלם, נובעת — לפי עקרונות המשפט 
הבינלאומי הכללי — מסמכותה הריבונית של המדינה לפקח 
על הטריטוריה שלה. בתקופת חמאנדאט הוסמך הנציב 
העליון— או כל פקיד אשר הוסמך על-ידו— לפי פקודת- 
העליה מ 1941 , לגרש מן הארץ בני-אדם מסוגים מסויימים, 
וביניהם אלה אשר נכנסו לארץ או נשארו בה ללא-רשות. 
גזירד, זו נועדה במיוחד לשים חנק על העליה היהודית 
הבלתי־הוקית. אולם בעקב המהומות שפרצו מזמן לזמן 
בארץ התקינו שלטונות־המאנדאט תקנות־גירוש מיוחדות, 
אשר היו מכוונות לא רק נגד עולים בלתי־חוקיים: התקנה 
112 לתקנות־ההגנה (לשעת־חירום), 1945 , הרחיבה את סמ¬ 
כות הנציב העליון ומילאה את ידו לגרש כל אדם הנמצא 
בארץ, גם אם היה אזרת ותיק, ואפילו נולד בה, אם הדבר 
דרוש לדעתו לבטחון־הארץ או לשלום־תושביה, אף אם לא 
הובאו נגדו הוכחות חזקות ביותר. בתקנות אלו השתמשו 
השלטונות הארצישראליים בעיקר כדי להרחיק ממקום־ 
מגוריהם בני-אדם שנחשדו בביצוע עבירות פוליטיות. 
מקומות־הגלות היו עפ״ר ישובים נידחים באימפריה הברי¬ 
טית׳ כגון איי-סישל, קניה ואויתריאה. מדינודישראל ביטלה 



295 


נרדש—גרושין 


296 


את פקודת־חעליה מ 1941 , וכיום נתונה הסמכות בידי שד־ 
הפנים, לפי חוק הכניסה לישראל, תשי״ב— 1952 , לגרש מן 
הארץ כל מי שאיננו אזרח ישראלי או עולה לפי חוק־השבות, 
תש׳״י— 1950 , משנמצא בישראל בלי רשית־ישיבה. אולם 
הוראות אלו חלות רק על מי שנכנס לישראל אחרי תחילת 
תקפו של חוק־הכניסה, — ט״ו באלול תשי״ב ( 5.932 ). מי 
שנכנס לארץ לפני בן, אפשר להוציא לגביו צרג׳ רק לפי 
פקודת־העליה, וסמכות הג׳ נתונה בידי שר־הביטחון, שבא 
תחת הנציב העליון לעניין ג , . 

ד ין־ ת ו רה מכיר בג׳ כמוסד משפטי רק לגבי רוצח 
בשגגה (ע״ע רוצה* ערי־מקלט). 

, £0210/111 / 0 1010 €717711001 14 ( 1 /ס י{■ 1111101 4 , 011 נ 1 ק 4 ) 5 .? .ן 
״ 7 ? ( £2 00 ( €077177140101 ,ץ 346 ס 0 . 83 .־{ ; 1883 , 83 — 480 ־ . 1 
.. 1 ; 1924 , 253 , 233 , 1 , £0141 €110117101 10/1 

11 ־ 83030 7110 ) ( 0114 ? 011/7117101 1 ( €02111 / 0 7141141 1114711 ? 

4 , 0 ) 0 ־ 01 . 0 , 1945 ,( 28-29 ,זוזג׳ 1 0110111121 10 נ 01 גסזקק^ 

.¥\ ; 1930 , 575 , 93 , 73-80 , 38 , €14404 01 ( #11701 

4142011111 110771 / £014 £07000 (ס ) 81101(13113, 4 1'4X1-8001 

דבר המלך במועצה ;* 1950 , 135,138 , 105 , 97 ,סס!!!!!!!!{ 70 
על א״י, 1922 , סימן 69 ! מקודח העליה, 1941 , סעיף 10 (ו)ו 
חוק הכניסה לישראל, תשי״ב— 1952 , סעיפים 13 , 18 , 19 ! 

, 108 , 1945 ,$״ 808013110 (ץ;)מ:)£זלן 1 ז 111 ) ססס&ס(! ;) 111 

פקודת מניעת פשעים, 1933 , סעיף 13 ! החוק ; 112 , 110 
הפלילי העותמאגי, סעיפים 3 , 4 , 7 , 28 , 30 , 32 , 33 ׳ 35 , 58 , 

88 , 89 , 98 . 

ש. ז. ח. 

א^ניאל — 6 !) 1115 ^) 3 ^ 1,1 שו 1 ם 3 םז 1 ת£ ,ץגז^וסזס — 
( 1766 — 1847 ), מצביא צרפתי, למרות מוצאו האריס¬ 
טוקרטי הצטרף לצבא־המהפכד" השתתף בדיכוי המרד בואנדה 
ב 1793 , היה סגן־מפקד של צבא־המשלוה לאירלנד, נלחם 
ב 1799 באיטליה, נפצע ונשבה ע״י האוסטרים. אחרי שיח־ 
רורו שירת את נאפוליון ולחם בהצטיינות כגנראל בקרבות 
רבים. ב 1814 הודח ע״י לואי וווזמ. עם שובו של נאפוליון 
מאלבה ב 1815 , הצטרף אליו ג ׳ , נתמנה מארשאל והשתתף 
במסע הצבאי לבלגיה. ג׳ סייע למפלת הפרוסים בקרב לעיי 
ב 16 ביוני, ולמחרתו נשלח ע״י נאפוליון בראש חלק מצבאו 
לעקוב אחרי הפרוסים הנסוגים ולמנוע את התאחרותם עם 
וליגגטון ליד ואטרלו. אך בליל 17 — 18 ביוני איבד ג , את 
המגע עם הכוח הפרוסי הראשי, שהצליח להתאחד עם ולינג* 
טון ולהכריע בזה את קרב נטרלו(ע״ע) לטובת בעלי־הברית. 
ג׳ לא הספיק לחזור בעוד מועד לשדה־הקרב העיקרי ולהגיש 
את עזרתו לנאפוליון. הוא איפשר, אמנם, לשרידי הצבא 
הנאפוליוני המובס להצטרף אליו ולהימלט לפאריס, אר גורלו 
של נאפוליון כבר נחרץ. עם שובו של לואי וו ¥1 צ הוגלה ג׳ 
לאה״ב, אד זכה לחנינה והזר לצרפת ב 1821 , אחרי מהפכת־ 
יולי הוחזר לו על־ידי לואי פילים התואר מארשאל. דעת־ 
הציבור, וכן כמה היסטוריונים בצרפת, ראו בו את האחראי 
למפלת נאפוליון, וג׳ התגונן בחריפות נגד ההאשמה, 
שפעולתו בשעת קרב־ואטרלו לא היתה מוצדקת מבחינה 
צבאית! ההיסטוריונים הצבאיים החדישים נוטים לקבל את 
טענותיו. — זכרוגותיו פורסמו אחרי מותו ע״י בנו ב 1873 . 

•מקץ/ ? 3 * 31-011 * 11411 * .€ 0(05, 1x41 .[ 

$0111110113 /? 14 ,£מש 1 ב €1 ״ 1 .[ ; 1912 י 1815 מ מ; 18 1 * ך 1 $*\ * 411 ) 

11 * 51*? 1*3(4x3 י 01£ ׳* 21 . 51 ; 1916 , 100 ־ 1 * 81 ^[ ? 3 $: 31 

, 1947 , 11 * 1 { 1 {* 71$ * 13 - 38$ 

גרושי ן (§תב 11 >ו 6 ו £11£501 , 01x6 ׳'£>), הפקעה של קשר־ 
הנישואין בין בני־הזוג * במשפט העברי הם נעשים 
ע״י ג ט (ע״ע אשות). — בדרו־כלל מבחינים בין ג׳ ובין 
ביטול־הנישואין: אם בוטלו הנישואין — רואים אותם כאילי 
לא היו קיימים אף בעבר! אם הופקעו — רואים אותם כקיימים 


עד לזמן הפקעתה הג׳ שונים מן ההפרדה הפשוטה בין בני־ 
הזוג, באשר אין ההפרדה מפקעת את הקשר אלא מסלקת 
אחדות מתוצאות־הנישואין, לזמן מסרים או לזמן בלתי־ 
מוגבל. * 

הבדלים עצומים קיימים בין מערכות־משפט שונות — 
דתיות וחילוניות, כנסייתיות ואזרחיות — בדבר האפשרות, 
התנאים ודרכי־הביצוע של ג/ בחברה ח פרי מ י טי־ 
ווית מבוצעים הג׳ ע״י גירוש האשה או בריחת האשה 
מבית בעלה בלי הסדר פורמאלי־משפטי. אם הנישואים 
קשורים להסדר כספי (כגון קניית האשה) דרושים בדרך 
כלל גם הסכמים פינאנסיים להגשמת הג׳. הזכות לגירוש 
האשד, או לבריוזתה מותנית באשמות מסויימות (ניאוף, 
עקרות, ביצוע פשע או חסרונות אישיים מצד האשה, או 
אכזריות, התחמקות מחובת המזונות, עזיבה או תוסר כוח־ 
גברא מצד הבעל). בחברה הפאסריארכאלית הוכתרו 
חיי־הנישואין — בעקבות פולחן־האבוח — בקדושה, שהביאה 
לייצובה בסין (עד להנהגת המשפט המודרני ב 1931 ) 
ו ב י א ס א ן(עד 1898 , ורשמית עד 1914 ) היו הנשים נטולות 
זכויות, והחוק הקונפוציאני — ששלט בשתי הארצות הללו — 
הרשה לבעל לגרש אח אשתו מסיבות של ניאוף, עקרות, 
מחלה ממושכת, ליקויי׳אוםי מסויימים. התפתחות התרבות 
האינדיודדואליסטית בעולם הקלאסי עירערה את יציבות 
המשפחה. ביוון העתיקה היו תג• מותרים לסי הסכם הדדי, 
וכן יכול היה הבעל לגרש את אשתו ז תביעות ג׳ של נשים 
היו אפשריות רק על־סמך הזנחה או אכזריות מצד הבעל 
ולאחר פניה אל השלטונות. במשפט הרומי היו הג׳ באים 
מעצמם (ללא שום התערבות השופט או השלטונות), ואפילו 
בהכרח, לכשבטלה בבני־הזוג — או באחד מהם — "חיבת 
הבעל והאשה". יציבות חיי־הנישואין הוחזרה שוב ע״י הנצ¬ 
רות. הפנסיה הקאתולית שוללת בכלל הפקעת־נישואיןבין 
נוצרים ואינה מכירה אלא בביטול-נישואץ ובהפרדה בין בני־ 
הזוג. גם הכנסיה היוונית־אורתודוכסית עומדת על עיקרון 
זד" אולם במקרים מסויימים היא נוהגת להתיר את הג׳. שאר 
הדתות, ובכללן הכנסיות הפרוטסטאנטיות (וזח מן האנגלי¬ 
קנית), מכירות באפשרות של ג׳. המגמה הקאתולית שולטת 
בתחוקותיהן של כמה מדינות, באחדות מהן לגבי כל האז¬ 
רחים, קאתולים ולא־קאתולים כאחד (כגון באיטליה, ספרד, 
אירלנד ובכמה ממדינות אמריקה הלאטינית), באחדות רק 
לגבי האזרחים הקאתולים* כך הודה המשפט האוסטרי־ 
הקיסרי, שאיו להפקיע אח הנישואין, אם בזמן עריכתם היה 
אחד הצדדים קאתולי < בארצות אחרות נוהגים דיני הננסית 
הקאתולית לגבי הקאתולים (כגון בארץ־ישראל המאנדאטו־ 
רית, במדינת ישראל ובכמה ארצות מוסלמיות). — במקרה 
שהג , מותרים לפי החוק. הם נעשים בדרך־כלל ע״י הכרזה 
מטעם בית־המשפס המוסמד ולא ע״י הסכם בני־הזוג בלבד 
(ברוסיה הסובייטית הסתפקו בתקופה מסויימת בהצהרת 
בני־הזוג בפני הפקיד המוסמך, אבל ב 1944 בוטל נוהג זה 
גם שם) ן עפ״ר אין רואים ברצונם המשותף של בני־הזוג 
נימוק מספיק להפקעה. ההבדל העיקרי היום בין שיטות- 
המשפט השונות הוא, שבכמה ארצות דרוש לשם הפקעת- 
הנישואים יסוד-האשמה לאהד מבגי-הזוג, ובשאר הארצות 
מביאים בחשבון אף נימוקים אחרים, כגת: הסכם הדדי 
(צרפת, גרמניה, ארצות סקאנדינאוויה, סין ויאפאן המודר¬ 
ניות, ועוד), מחלות־רוח ומחלות אנושות אחרות שחלה אחד 
מבני-הזוג, וכר. בהערכת פשיעת אחד הצדדים נוהגים להביא 



297 


גרושץ 


298 


בחשבון אף את התנהגותו של הצד השני, ובכמה ארצות 
(אנגליה, אחדות ממדינות אה״ב) מגיעים עד כדי ביטול 
טענת הפשיעה אם פשע גם הצד השני, וכן אין מכירים 
בטענת פשיעה ביסוד לתביעת הג/ אם כבר סלח התובע 
לפשיעה הנידונה. — בארצות־המערב רשאית גם האשה 
לתבוע ג׳, ועפ״ר אין הבדל בין טענות האיש והאשה לגבי 
הנימוקים הדרושים כדי להפקיע את הנישואין. אולם לפעמים 
יש הפליה ידועה, ביהוד לגבי ניאוף: הניאוף הוא המקובל 
ביותר מן הנימוקים לג׳, אך רק ניאוף האשה משמש תמיד 
נימוק מספיק, מה שאין כן בניאוף האיש. נימוקים אחרים 
לג׳, הנוגעים ליחסים ההדדיים בין בני־הזוג, הם: א) מחלות־ 
מין מידבקות! ב) חוסר כוח־גבראן ג) הפרת החובות 
הנובעות מן הנישואין בכלל — הצקה לבן־הזוג, פגיעה 
בכבודו דחם בלתי־הוגן אליו! ד) עזיבת בן־הזוג, או עצם 
העובדה שבני־הזוג חיו זמן ממושך במפורד, אף אם איש 
מהם לא היה אשם בכך. נימוקים נוספים הם: ה) יחס בלתי־ 
הוגן לילדים! ו) פשע סלילי, מתוך תנאים שונים. ולפעמים 
אף חיי־פריצות או שכרות (אה״ב, בולגאריה, שוודיה)! 
ז) מחלוודרוח חמורות, ואף מחלות אנושות אחרות. ע״פ 
שיטות־סשפט שונות יכולה ההפרדה החוקית בין בני־הזוג 
ליהפך במשך הזמן לג/ רצונם משותף של בני־הזוג בג׳, 
בלא נימוקים מיוחדים המוכרים ע״י המשפט, מובא בחשבון 
בארצות אחדות בלבד, אך פעמים הוא משמש נימוק מספיק 
להפרדה חוקית, וזו יכולה ליחפך לג' (למשל בארצות הסקאב־ 
דינאוויות). 

על פרטים במשפטי־הג׳ ע״ע הארצות השונות! על ג׳ 
בדיני־ישראל ע״ע אשות! על ג׳ במדינת־ישראל ע״ע ארץ־ 
ישראל, משפט, עט׳ 637 — 639 . 

, € 7272:75 401717710711121 ! 0714 1 ) 071/07 מ 0 1 >ח 3 

;* 1945 , 471712117717771 2174 > 011/0777 ,ם $0 [£א .ז •'׳׳'*' 1931 

• 21774 : 7 / 111111 } 12714 - 17 !€ 171177001107711171 ,חמג 1 ת 8 ז 8£ 

. 1952 , 777/71 

ג. ס. 

ג׳ בדיני האסלאם. האיסלאם אישר—בשינויים 
ססויימים— את הנוהג ואת הצורה של ג׳ (טלאק) שכבר 
היו קיימים בתקופת הג׳אהליח. זכות דג׳ מסורה לבעל 
בלבד: ע״י ביטוייו של המלים "אנת טאלק"(הרי את מותרת, 
משוחררת), או כל נוסח־ג׳ אחר הכולל מובן זד" לפני שני 
עדים, יכול הוא לבטל את הנישואין, והוא רשאי לחתום 
בעצמו על כתב־הג׳ אד למנות אדם אחר לבצע את דג/ אם 
האשה התנתה, בשעת כתיבת שטר־נישואיה, כי.עניין דג׳ 
יימסר לידה", רשאית היא לתבוע ג' ולגרש את עצמה 
מבעלה. במארוקו יכולה האשה להשיג ג׳ רק ע״י בריחה 
לבית איש אחר, ואילו בקרב כמה שבטי־בדווים (כגון אלה 
שבחבל־חפרת) זכויות האשד, שוות לזכדות הגבר לגבי ג/ 
אע״פ שהג' נחשבים בין הדברים המותרים בדת האיסלאם, 
הרי אין לגרש אשה בלי סיבה. 

דג׳ נעשים מוחלטים רק אחרי שגורשה האשת שלוש 
פעמים. אם אמר הבעל לאשתו "אנת טאלק" בלבד, נשארת 
היא בביתו, והוא רשאי להחזירה תוך "תקופת־ההמתנח" של 
4 חדשים. אך לאחר שגירשה בשלישית, אין הוא רשאי 
להחזירה עד אשר תינשא לאחר, הנקרא "מחלל" (מתיר), 
וזה יבעלנה דגרשנה מצדו. .תקופודההמתנה" מתחילה מיד 
לאחר חג , . מטרתה היא להסיר כל ספק ביחס לאבחותו של 
הילד הנולד, וכן לתת אפשרות לבעל לחזור בו מג׳ פזיזים, 
מאחר שדיני־האיסלאם מקילים בצורת הג׳. 


המגרש את אשתו חייב לפצותה או לשלם לה את "המוהר 
המאוחר" כפי שנקבע בשטר־הנישואים. 

היום רק הרשמתם של דג׳ לפני ביודהדין השריעי מקנה 
לחם תוקף חוקי. 

בימינו מעסיקה פרשת דג׳ את חכמי הדת האיסלאמיח 
ואת החוגים המתקדמים בחברה האיסלאמית, ובעיקר את 
אירגוני־הנשים במזרח, הדורשים להכניס רפורמה בחוקים 
הללו. חוגים אלה טוענים, כי החוק השריעי הקיים אינו 
מבטיח לא את חייה של האשד, בבית־בעלה ואף לא את 
עתידה לאחר גירושיה. העיתונות המצרית מציינת, כי ב 1953 
נרשמו במצרים 80,000 משפטי־ג׳, שחם כ 28% ממספר מקרי- 
הנישואים. למעשה אין החוגים המתקדמים שבקרב המוסל¬ 
מים מייחסים חשיבות רבה לנוסחאות השונות של ד,ג׳ ע״י 
הבעל, שאינן מתאימות, לדעתם, לרוח התקופה, ומעדיפים 
את הג׳ לסני בית־הדץ השריעי.—הארץ האיסלאמיח היחידה 
שביטלה את הג׳ בצורתם חשריעית, היא תורכיה. 

מבחינת שכיחות הג׳ יש הבדלים גדולים בין הארצות 
חאיסלאמלת השונות. ג׳ שכיחים בין הערבים (למשל במצ¬ 
רים [ר׳ טבלה דלהלן] ובאלג׳יריד" שבה מגיע שיעור הג׳ 
מזה כמה דורות ל 4 '— 2 /י מן הנישואין) ונדירים בין מוסלמי 
הודו ובין עמי אסיה המרכזית (אולי בגלל המוהר הגבוה), 

על הסדר הג׳ בין מוסלמים במדינת ישראל ע״ע ארץ- 
ישראל, משפט. 

- 71107711 : 47 0/0714/711711 , 11 סכ 1 מץ 0 ן . 111 ;] 18181 .׳י . 5 .£ 

4071 ס 771771 ס 472/1 / , 1 ) 31 ■ע 1132 ז-ץ;> 1:5 ׳\ . 5 ; 1910 ,: 7/7772 07:71X7 : 

: 47 7 ^ 07x774x22 ,זב 1 ; 1 ג 11 ] 8 ' 1$561 ; 808511 ; 1931 ״)) 73 , 022x7 

. 1935 , 1/77/111 7110771117/1771 

*ר*־ 'יע* 0 " £1 * 1 ^£ > ץ 6 ׳ץ ץ ? 

^ ״[ 43 * !( 3 ^* 4 1 ^ , 1 ז ד ו , 

י. י. 

סטאטיסטיקה. בברית־המועצות היה שיעור הג׳ בשנים 
הראשונות להנהגת חוק-המשפחה הסובייטי גבוה מאד: 122 
ו 166 ל 100,000 תושבים ב 1924 ו 1925 ! מאז חזר ופחת בהרבה, 
אלא שאין סטאטיסטיקות רשמיות בנידון זה מן התקופה 
האחרונה. בעיר מוסקבה ירדה שכיחות הג׳ ב 1937 — 1938 
לרבע משיעור השיא שהגיעה אליו ב 1927 — 1929 . — בסין 
גרמה היציבות המסרתית של המבנה המשפחתי למיעוט הג׳, 
שעמד בעינו גם לאחר הנהגת המשפט המודרני, עד לעליית 
הקומוניזם. כנגד זה היתה יאפאו הישנה שטופה בג׳, שפחתו 
במקצת לאחר הנהגת המשפט המודרני המגן במקצת על 
האשה מפני ג׳ שרירותיים, אולם הם נחרבו שוב בשנים 
האחרונות. זכות דג׳ היתה לפנים בידי הבעל בלבד, ואילו 
היש נערכים רוב חג׳ ביזמת האשד" 

בארצות התרבות המערבית נעשו ג׳ חוסעה חברתית־ 
המונית דק החל מן השליש האחרת של המאה ה 19 . התמורות 
החברתיות הגדולות בדרכי הייצור והפרנסה, המעבר מחיי- 
כפר לחיי־כרך, שינוי חערכש והאמאנציפאציה של האשד, — 
הן הן הסיבות לעליה המתמידה במספר דג/ לפנש חיזקו 
גורמים סוציאליים את חיי-המשסחה, שבהם נכללו גם פונק¬ 
ציות כלכליות, דתיות ופוליטיות! היום לא נותר כמעט 
כביסוס לנישואין אלא היחס האישי, וזה ניתן לעירעור ביתר 
קלות. שיעור הג׳ — הן במספרים מוחלטים והן בערכים 



299 


גדושין 


300 


שיעורי הגירושין בארצות שונות 


(ערכים שנתיים)• 


1953/54 

1935/36 

1912/13 

ארץ 

(2) 

1 0) 

(2) 

(1) 

״ 172 

1 (1) 

17.4 

132 

— 

10 

— 

11 

אוסטריה 

11.4 

72 

43 

40 

1.6 

— 

אוסטראליזז 

9.0 

(1950) 

67 

1.4 

10 

0.3 

2 

אנגליה 

אפריקה הדרומית 

— 

138 

7.5 

70 

2.2 

— 

(לבנים) 

25.4 

246 

17.2 

170 

9.4 

111 

(1916) 

ארצות־הנרית 

62 

45 

— 

30 

— 

16 

בלגיה 

— 

— 

85 

60 

3.3 

28 

גרמניה 

11.3 

97 

— 

— 

— 

— 

גרמניה מערבית 

33 

281 

— 

230 — 

— 

(ברליז) 

18.7 

152 

9.2 

80 

3.5 

28 

דנמארק 

6.3 

52 


ח 4 

— 

18 

הולאנד 

— 



— 

— 

42 

הונגריה 

11.5 

87 

— 

— 

— 

112 

יא&אן 

9.0 

91 


— 


— 

יוגוסלאוויה 


111 


— 


— 

ייח 

(1950) 

42 



־—' 

* 

לבנון 

5.0 

(1951) 

32 


20 



מכסיקו 

28 

361 

— 

360 

— 

— 

סגרים 

8 

62 

9.0 

30 

6.9 

20 

נורווגיה 

8.8 

73 

6.8 

40 

2.5 

— 1 

י ניו־זילבד 

— 

74 

— 

— 

— 

— 

, סיריה 

— 

37 

— 

— 

— 

— 

עיראק 

1.6 

12 

2.0 

10 

— 

— 

פורטיגאל 

— 

83 

— 

40 

— 

8 

סינלאנד 

(1948) 

128 

־ 


־ 

" 

פרס 

— 

79 

— 

50 

— 

— , 

צ׳כוסלונאקיה 

9.7 

66 

7.8 

50 

4.6 

37 

גרסת 

(1947) 

38 

־ 

10 


1 

קאנאדה 

— 

118 

- 1 

50 

— 

44 

רומניה 

16.1 

120 


40 

— 

14 

שוודיה 

11.8 

(1951) 

90 

10.8 

70 

— 

42 

שוות 

ו 

— 

41 

י — 

- 1 

— 

— 

תורכיה 

12.7 

146 

•*40 1 

| 550 ״ 


-־ 

1 יהודים בא״י 


• עפ״י 5 ; 01 נולז 62 צ מ 1 ו<<] 3 זן! 0 נז 00 

( 1 ) ל 100,000 תושבים 

( 2 ) ב % של מספר הנישואין באותן השנים 

•• כולל ג׳ של נישואין פיקטיוויים של עולים 

יחסיים (לגבי מספר התושבים ולגבי מספר הנישואין) — 
הולך ורב במידה רבה מסוף המאה ה 19 ואילך בעולם 
המערבי כולו, פרט לארצות מעטות היוצאות מן הכלל (ר , 
טבלה). שכיחות הג׳ בארצות רבות הגיעה לשיא חה אך 
חולף׳ בשלהי מלחמת־העולם 11 (עד 440 ל 100,000 תושבים 
באה״ב ב 1946 )! אם נתעלם מן המקרה הזה, שנסיבות מיודד 
ח׳ת של השעה גרמוהו, מתקבלת עקומת־ג׳ בעלת נטיה 
רציפה כלפי מעלה. באד,"ב נגמרו ב 1900 1/12 מכל הנישואין 
בג , ; ב 1922 עלה המספר עד %, ואילו כיום נפרדים לא פחות 
מ 5 /! מכל הנישואין. 

קשה מאד לנתח לפרטיהם את הגורמים המשפיעים על 
שכיתות הג/ בדרך־כלל הם מתרבים בזמן של רווחה ועליית 
רמודהחיים ופוחתים בזמן של מצוקה ושפל כלכלי. הם 
נדירים ביותר בין בעלי עמדות סוציאליות מבוססות, הקשו¬ 
רים למקומות־מגורים קבועים ומושרשים במקצועם ובאורח־ 
חייהם (איכרים, מורים ופרופסורים, כמרים}, ושכיחים ביותר 
בין אנשי קשרים סוציאליים חולפים (שחקנים, אמנים, בעלי־ 
עסקים). במדינות בעלות אוכלוסיה יציבה פחותים הג׳ 
בדרך־כלל במידה ניכרת מאשר בארצות־ההגירה! אמנם 
באה״ב בכללותן חלה עליה עצומה בג׳ בדוד האחרת דווקא. 


לאחר שפסקו לקלוט הגירה בקנה־מידה רחב, אבל בולט 
ההבדל בין המדינות הוותיקות במזרח ובין המדינות במערב 
הרחוק, המשמשות בשנים האחרונות בתי־קיבול להגירה 
פנימית המונית. בכל מקום בולטת מאד השפעת האורבאני־ 
זאציה: מספר הג׳ בכפר קטן בהרבה ממספרם כערים, 
בערים קטנות — ממספרם בכרכים. למשל: בגרמניה ב 1925 , 
כששיעור הג׳ במדינה כולה היה ״ 56% בממוצע, הגיע 
בכרכים הגדולים (ברלין, האמבורג) ל*/״ 180 — 160 , ואילו 
במחוזות חקלאיים עמד על */״ 40 — 20 (השר ברלין׳ בסבלה)! 
כיו״ב חם ההבדלים בין המרכזים העירוניים הגדולים ובין 
המדינות החקלאיות של אה״ב של היום, — ההשתייכות 
הדתית משפיעה במידה ניכרת על שכיחות הג ׳ . ג׳ מועטים 
יותר לא רק במדינות שבהן שולט החוק הכנסייתי הקאתולי 
במשפט־ד,משפחה. אלא גם באוכלוסיה הנתונה להשפעה 
חזקה של ד,כנסיה הקאתולית בארצות העכירות בנישואין 
וגירושין אזרחיים (יוצאת מכלל זה — אוסטריה! ר׳ סבלה)( 
בין פרוטסטאנטים מרובים הג׳ בדרך־כלל מאשר בין קאתו־ 
לים. רופסים הם נישואי־תערובת בין בני דתות שונות 
(נוצרים־יהודים, קאתולים־פרוטססאנסים), שבהם הג׳ בדרך־ 
כלל מרובים ביותר. מסתבר, שההבדלים הנובעים מן החינוך 
בסביבות הרוחניות והנפשיות השונות של העדות השונות הם 
יסודיים ביותר ומשאירים את רישומיהם גם בבני־אדם שנת¬ 
רחקו מן הדת. מעניין הדבר, שבנישואי־חערובח — בניגוד 
לשאר נישואין — אחוז הג׳ בכרכים קטן מזה שבכפר, כנראה 
מחמת עצמתם הגדולה של הקשרים העדתיים־דתיים בכפר. 

באה״ב וברוב המדינות האחרות מבוצעים כ 3 /< מכל הג׳ 

חוץ 5 השנים הראשונות של הנישואין! רק 10% מן הג׳ 
קורים אתרי היי־משפחד, של 20 שנה. מציאותם של ילדים 
היא בולם חזק של המגמה לג׳! מבחינה סטאטיסטית ניתן 
לומר, שיציבות המשפחה פרופורציונית למספר הילדים! 
כ% מכל הזוגות העקרים נפרדים בארצות־המערב. 

אין סטאטיסטיקה מהימנה של הגורמים לג׳ מאחר שהסי¬ 
בות המוצהרות — המשמשות נימוקים לפסקי־הדיו — אינן 
חופפות במקרים רבים אח המציאות, באה״ב עד לפני דור 
היתד, הסיבה המוצהרת הרווחת ביותר — עזיבה! המחקר 
הסוציאלי גילה שבהרבה ממקרים אלה היתד, הסיבה האמי¬ 
תית מתח או משבר כלכלי. ההנמקה השכיחה ביותר במשפטי־ 
ג׳ היום כאה״ב היא "אכזריות", שבה נכללת גם "אכזריות 
נפשית״ — מושג לא־מוגדר המאפשר פירוש רחב. ג׳ משום 
האשמת עריות או מחמת דברים שבינו לביבה נעשו נדירים, 
אע״ס שלמעשה הם היום מן הסיבות המכריעות באי־יציבות 
הנישואין. — עובדה מעניינת היא, שבאה״ב כ 75% מן הג׳ 
מבוצעים ע״ם תביעת האשה. — על ג׳ במדינת־ישראל, 
ע״ע ארץ־ישראל, דמוגרפיה. 

ר. סאר־גל: הבראת הנשוא ין במקום גירושין. 1955 ! 

-״ס) ! 14111 1 ) 1 /:> 11111 ) 1 () 11 ! 1 < 11 112 >ו\ 711 וו 71 ו£ ) 01 , X. 51:1)01x1 
■ 1 ) 1 ( 11 ) £11 ! 11111 2 < 11117 ) 111 /) 1 ) 1 /£ ) 314 ■)!/ 211:11111 1 ) 11 ) 111071 ) 1 

1111(12. 1905, 8. 6. 1410:1)10, 4) 1115101? ; 1912 ,)) 01101 (ס 
01 ז 113 וס 51 ש 0 \ £ ; 1919 , 4 ) 0711 (! < 1 )} 70 ? , 1 >זס:> 1 ס 0 . 0 .ן {, 

7)1( ){1X01)1 0 / ))11111011 14011138(, 1 1921 , 23 ־ 22 85 :> , 111 ־ *; 

13 ¥. 51311:11% 1926 , 11 ,) 1 ו<) 111 [ 0 !(:*(}):*ס (!*!ו *, 

61. 1929 , 111111 1 ) 1 ) 11 ) 1 ) 11 .( ) 111 1 )י 1 גז 801 ; 1929 ,)) 41401 ) 1 111 : 1040711 ) €071:14 ,זס:״ 
)11:5(11, ))4111108( 0714 )401(4:, 1929; ¥. ?. 1.1 ׳ען 1 ז£נ 11 ז*ז 11 ש , 
011701(( : /) 50(144 1711(1[>1(1011011, 1931: £. 8. ?, 13 . 4$ מןנ 
זש 311 ז 1 ו .׳׳ 9 ; 1935 , 1111 ) 10111 ? : 11 004 )) 011701 , 11 ) $011 .ז 6 \ .ם , 

7)1( £01011?, 1*8. 20-21, 1938; 107 ( , 3111 < .*-■״*)־פ .א - 
1 ) 0 £( 004 £01711?, 18 . 23, 1942; 13, 4 . 801*111311, )107- 
1102( ! 0 . 1948 , 16 . , 1711 ) 104 ( ׳ 

מ. 




301 


גרז׳ ז׳ן־בטיסט — גרזים ועיגל 


302 


גח, ז'ך 3 טי? 1 ש — ש 2 טשז 0 ש 1151 ק 83 ־ת 163 — 1725,1 ־ 1805 ), 
צייר צרפתי. ג׳ קיבל את הכשרתו האמנותית 
תחילה בליון ואח״כ בפאריס! ב 1769 נבחר לחבר האקא־ 
דמיה. בשעתו נמנה עם הציירים המהוללים שבדורו, אולם 
כבר בשנות־חייו האחרונות נשכח כמעט לגמרי. ג׳ הוא צייר 
הסנטימנטאליות הבורגנית, ששימשה מעבר מאמנות ציירי־ 
הרוקוקו לקלאסיציזם שלפני המהפכה הצרפתית. בהשפעתם 
של הזרמים הסנטימנטאליים, וביחוד של רוסו, פנה ג , לציור 
תמונותיהווי מחיי הכפריים והבורגנים הזעירים, שדבקו 
עדיין בדת ושמידותיהם נחשבו לטהורות! ביצירתו בולטת 
המגמה של הטפת־מוסר ("אבי־המשפחד, קורא את כה״ק 
באזני בניו״, ב 1755 ! ״הכלה הכפרית״, 1761 ! "המשותק", 
1763 ז "קללת האב" ו״ענשו של הבך, על נושאים מן הברית 
החדשה בנוסח בורגני! '"תפילת הבוקר"* "אם הבנים שמחה"! 
"החלבנית או הכד השבור"! ועוד). ג , היה רשם מעולה, 
והציור שבכל התמונות הללו נעשה בכשרון רב, אלא שהצב־ 
עים בהן קשים וחסרי-חן, והבעתיפניהן של הדמויות נראית 
לנו היום תיאטראלית עד כדי גיחוך. כל ערכה של אמנותו 
של ג׳ מונח ברושם שעשתה על חברת־זמנו, הבא לידי 
ביטוי בתגובתו של דידרו (ע״ע) עליה, שראה בה פניית- 
עורף לאמנות קלת־הדעת והחושנית של האצולה וביטוי 
עליון לשלמותיהנפש הבורגנית! היום אין אנו חשים בתמו¬ 
נותיו של ג׳ משום ביטוי לתשובה מוסרית, אלא שינוי של 
לבוש חברתי בלבד. — ג׳ לא צייר תמונה היסטורית גדולה 
אלא פעם אחת, כשנתקבל לאקאדמיה. 



י ״ י . . . . י 
י •;;:•"׳ז• ; י: ;■ י ," . • . י; 




■ל"•:.; 


.;;.;:אי; י■ י י - ■ 

י" ■יד , ■־, 




יי 

ץ 'י - ... ־ ■ ז 

;<$־'£$$ ;•§? ' 

. 



* 1 ׳--.;. 1 \ 



. 

^ ׳ 

״,) 4 ־י•* .י־ 4 

<- •י 

■ 0 ^ ... - י \■ 

. י ' 

די•-•'• 


!'"ב גרז: דוראי ?!:?!בר 


תמונות משלו נמצאות בעיקר בלובר בפאריס, במוזיאו¬ 
נים שונים וכן באספים פרטיים רבים. כבר בסוף המאה ה 18 
נעשו מהן רישומים ופיתוחי־צבעים. 

; 1906 ,)>>[> 0 ק! הס! ,)!(!!!!ס הס! ,)!•> 4 ! ,.?> . 8 -./ , 13001211 < . 0 
,. 0 .£־./ זז 7 > סז 0 * 1 ) 0 ■;;;) 131 < .[ ; 1926 , 1  )הז!ו 41 !ה 1 ה!ו!ה)! 14 ,ז 11 :>ס 00 )ג 321 ז ״ 1 ; 1908 
- 30 < .? ; 1913 ,. 0 ,. 13 ; 1909 , 1 ,) 1:1 ) 4 ! 114 > )! 41 ) 40 !( 

1922 , € ) 4 1 ה 1 ! 1 )/> ! 14 000011 ) 1 ) 13 ־ 1 ., 1 - 1103 

פ. ש. 



נס 5 ה ?! 5 גירוי סימי הר,רסו! 


גרזזגנםכןי, ןהוךה ׳ ע״ע גור, והון־ה. 

ג׳ךן' ם ימי (ץ 1 ! 0 ץש$- 1 ש 1 ), עיר באה״ב, במזרח מדינת 
ניד ג׳רזי, בתחומה של ניריורק רבתי. 299,000 
תושבים ( 1950 ). העיר יושבת על הגדה המערבית של 
ההדסון, מול מנהטן, שאליה היא מחוברת על־ידי גשרים 
ומנהרות. ג׳ היא נמל-יבוא, המהווה חלק חשוב מנמל ניו־ 
יורק רבתי, ובו מספנות גדולות. העיד היא מרכז חשוב 
לתעשיה ולמסחר. התעשיה כוללת: ייצור מכונות חשמליות, 
מוצרי־פלדה, גראפיט, כימיקאלים, סבון, דיו, בגדים, שעונים 
ומזון. 

העיד יושבה לראשונה ע״י ההולאנדים ב 1630 . ב 1664 
נכבשה ע״י הבריטים. ב 1820 ניתן לה השם ג׳. 

ג׳ךןי, ע״ע ונעלה, א;י ה־ 

גךזים ועיבל, שני הרים בקרבת העיר שכם בא״י המרכזית. 

הזיהוי מבואר בכתובים (דב׳ יא, כס—ל [בהשוואה 
לברא׳ יב, ו]! שום׳ ט, ז), והוא מקויים במסורת (ספרי נ״ו! 
משנה סוטה ז׳, ה׳! תום׳ שם ח׳, ט׳! ירו׳ שם ז׳, ג' [כ״א, 
ג׳]! בבלי שם ל״ו, ע״א; קדמוג׳ ד׳, ח׳, מ״ד! ה׳, א׳, י״ט! 
י״א, ח׳, ר), הנמשכת עד ימינו. מתוך הבנה שונה בכתוב 
שברב׳ יא, ל ("הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא 
השמש, בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל, אצל אלוני 
מודח"), וכנראה אגב פולמוס עם השומרונים, נשמעה בתלמוד 
(ירו׳ סוטה, שם! בבלי שם ל״ג, ע״ב) גם דעה (מפי ר׳ 
אליעזר), שהכוונה בכתוב לא להרים שעל־יד שכם אלא 
לשתי גבשושיות שעשו להם על־יד גלגל. דעה זו עברה 
אחר־כך לאבות הכנסיה הנוצרית (אדזביוס, אונומסטיקון 
64 , 19 — 20 ! היירונימוס, שם 65 , 19 — 20 ! אפיפגיוס [שם 
< 1X1 ?0 X0 .״ 93 ; 352 ס? : £3110113115 

225 ]), אבל לפי פשוטו נראה שאין הכתוב מתכוון לומר 
שהמקומות נמצאים בערבה על׳יד הגלגל, אלא לציין על־ידי 
מלים אלה את הכיוון ולהבדיל בין ערבה זו לבין הערבה 
של הר־האמורי (דב׳ א, א! שם ד, מט). 

הרמחים (כך לפי המסורה בדפוסים! לפי בן־אשר: 
גתים — בז׳ רפה! בנוסח השומרוני של התורה תמיד מחובר: 
הרגריזים) — היום ג׳בל א־טור (קיצור מן הכינוי השומ¬ 
רוני: טורא ברץא) — נמצא מדרום לעמק שבו יושבת 




303 


גרזים ועיגל 


304 


שכם (ומדרום לנאבלום של היום)" והר־עיבל (היום ג׳בל 
אסלאסיה! ביה״ב גם הר עסכר — על שם מעיין עין־סוכר 
שבקרבתו) מצפונו. הם שני ההדים הגבוהים ביותר בשומרון: 
הר־ג׳ 868 מ' מעל פני־הים (וכ 460 מ׳ מעל הסביבה)" הר¬ 

ע' — 938 מ' (וכ 530 מ׳ 

מעל הסביבה). למרות 
המרחק הקט? ביניהם 
יש הבדל ביכר בתכו¬ 
נתם הטבעית: הר¬ 
ג , —ביהוד בגיא היורד 
בצד דרומי־סערבי מ¬ 
ההר — אדמתו פוריה 
ולרגליו מעיינות־סים 
והוא מכוסה עצי־זיתיכ 4 
וממרום ההר נשקף 
מראה עד לחרמון! הר¬ 
ע׳ — אדמתו צחיחה, 

"יבש כאבנים וסלעים" 

(בלשונו של ר' בנימין 
מטודלה), אולי מסיבות טבעיות וגאוגראפלת אלו הן שסייעו 
להערכתם השונה בתורה: בני־ישראל נצטוו לבנות, אחרי 
סעבר־הירדן, מזבודאבנים על הר־ע , ולכתוב על האבנים 
"את כל דברי התורה הזאת" (דב , כז" ד—ח) וכן "לתת את 
הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיכל" (שם יא" כט י 
שם כז׳ יא—יג). לסי יהושע ח, ל היה זה גם ראשית מעשהו 
של יהושע אחרי כיבוש העי. מדורות מאוחרים יותר לא 
נשמע דבר על הר־ג/ עד לשעה שבאו השומרונים והקימו 
בימים שלאחר נחמיה (לפי קדמוב , י״א, ח , ״ ב׳ — בתקופת 
אלכסנדר מוקדון. אבל זוהי, כנראה, טעות! 
השר נחם' יג" כח) מקדש על ההר. מאותה 
שעה נחשב הוא להם כמקום המקודש 
ביותר: האגדה השומרונית מייחסת כמעט 
את כל דברי הכתוב על מעשי האבות 
והמקומות הנזכרים בקשר עמם (ארץ- 
המוריה, ביח־אל וכד , ) כמכוונים להר זד" 
לפי נוסחם בתורה (דב׳ כז״ ד—ה: "והיה 
בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה 
אשר אנכי מצוה אתכם היום בהרגריזים״ — 
במקום "הר־עיבל" שבנוסח המסורה {ועי׳ 
בבר סוטה ל״ג, ע״ב]" ענייו שהוסיפוהו אף 
בסיומם של עשרת הדברות בם׳ יתרו ובם׳ 
ואתחנן) נועד הר זה להיות מקום־הבחירה 
("הר־המבחר") מאז הכניסה לארז. הר-ג , 
גופו קיבל אצל השומרונים את הכינוי הר־ 
הברכה או הר ברוך (במדרש (ב״ר ל״ב, פ״א! שהש״ר ד , ]: 
טורא בריכא! בדב״ר ג , : טורא _קדיש) והם אסרו שהר 
זה לא נשטף בימי המבול (שם). בכילל-הדברים נעשה הד-ג , 
עיקר מבדיל בין השומרונים לבין שאר ישראל (השר מם׳ 
כותים בסוסה: "מאימתי מקבלים אותם [ר״ל את השומרונים 
ליהדות] ז — משכפרו בהר־ג , " וכר). בימי תלמי עו סוטר נת¬ 
קיים על יסוד הבדל זה ויכוח בינם לבין היהודים באלכסנדריה 
(קדמוג׳ י״ב, א , ). בזמן גזרותיו על היהודים הסך אנטיוכום 
אפיסנס גם את המקדש השומרוני על הר־ג׳ למקדש אלילי לשם 
זוס כסניוס (חש״ב ה/ כ״ג! שם ר" א , ! קדמת׳ י״ב" ח , " א , ). 
מקדשי זה נחרב ב 128 לפסה״ג ע״י יוחנן הורקנוס(קדמונ׳י״ג, 


ט׳״א׳ן ועי׳ מגילת תענית לכ״א בכסלס״ומאז לא נבנה, כנראה" 
אחד במקומו. אבל עם זה לא פסקה מעולם קדושתו של המקום 
אצל השומרונים! הללו היו מכוונים במצוותיהם "לשם הר־ 
גריזים״(ירר יבמ , זד, א , [ט׳, א , ]! תוסס׳ ע״ז ג , ! בבלי שם כ״ז, 
ע״א). האמונה בקדושתו הקדומה גרמה לכר" שבימי הנציב 
פונטיוס פילטוס נאסף המון שומרוני לראות בכלים שעשה 
משה למשכן זשנטמנו״כביכול, בהר-ג/ושאחר שומרוני הבטיח 
להראות להם. תוצאת הדבר היתה חרג רב מידי הנציב הרומי 
(קדמונ׳ י״ח, ד/ א׳—ב , ). בימי המדד הגדול שלפני החורבן 
התקוממו גם השומרונים ונתאספו בהר־ג׳ לעצור את הרו¬ 
מאים, למרות השמועה על מפלות היהודים בגליל. אספסיינום 
שלח עליהם את הלגיון החמישי, שצר עליהם והרג את כל 
הנאספים. למעלה מאחד־עשר אלף איש (כ״ז בסיוון, 67 
לסה״נ [מלח , ג , , ז׳, ל״ב)). אחרי מדד בר-כוכבא יסד 
אדריינוס בקצה הר־ג , , בשיאו המזרחי, מקדש אלילי לזום 
היפסיסטוס (או לסרפיס) וקבע בו אח שערי־הנחושת של 
מקדש-ירושלים. מקדש זה מופיע מאז אנטונינום פיוס על 
מטבעות העיר נאפוליס׳ שנבנתה ע״י טיטום במקום שכם 
הקדומה הסמוכה לה. בימי יוליאנום נהרס מקדש זה, 
והשומרונים השתמשו בשערי־הנחושת לקבוע אותם בפתח 
"הכנישה" (בית-הכנסת) "חלקת-השדה", שבנה הכהן־הגדול 
שלהם עקבון בעיר שכם. בית־כנסת אחר "אצל הר־ג , , בית 
אל", "תחת ההד"(כנראה ברג׳אל אל-עאמוד של היום),הקים 
קודמו של עקבון, בבא רבה, בימי תאודוסיוס ( 379 — 395 ). 
עם השתלטות הנצרות בארץ־ישראל הוחמר גם מצבם 
הדתי של השומרונים. על־סמד סיפור אחד באוואנגליון של 
יוחנן (ד) דאו גם הנוצרים הר זה כקדוש להם, ואף טרחו 
לדחוק את רגלי השומרונים ממנו. אחרי התקוממות של 


שומרונים בימי זנז׳ן ( 474 — 491 ) גורשו השומרונים בפקודת 
הקיסר מן ההד וביודהכנסת שלהם שם ניטל מהם ( 484 ). 
הנתרים בנו במקום זה כנסיה לשם מרים והביאו שמה 
פיסת־אבן מן הגולגולתה. אחרי מרד השומרונים בימי יוסטי־ 
ניאנום הוקף השטח מסביב לכנסיה בהר-ג׳ חומה בצורה. 
המצב נשתנה בתקופת השלטון הערבי, שפגע גם בנצרות. 
בימי החליף אל־מנצור ( 754 — 755 ) הוחרבה כנסיה נוצרית 
בהר-ג , , ובימי אל־מאמון ( 813 — 833 ) נהרסה החומה של 
יוסטיניאנוס בהר. — בהר־ג , נמצאים עד היום שרידי בניעים 
קדושים לשומרונים (חרבה לוזה! א-צחרר. [הסלע]! מקום י״ב 
האבנים) ולנוצרים (חורבת מקדש זנון וחומת יוסטיניאנוס), 



סטבע של ׳ 6 כם סתעופוזו של 


אנטתינום 6 יוס. 

םם 5 העיר סלאוויה נאפולים (=שבם 
החדשה! — הר־נרזיס עם בזישדשו ׳ 56 
אדריינום (סשסאל) וחטזבח (סיסיז); 
לרנלי חחר שורח־עסודים ובית-תסילה; 
יסקרש עולות סדרנות ודרר לנלי־רננ 



ר,ר-נריזים <ט׳ 6 םאל) וחד־עיבל (סימיס: סכם על עסיז־שכס ספזרת 


305 


גרזים ועיכל — גרזן 


306 



נדונים נאוליתיים 

והשומרונים חוגגים עד היום על הר זה (בזזרבת לוזה) את 
חג-הפסח במשך י״ד יום (מי , בניסן ואילך). וע״ע שמרונית 

ססעות ר׳ גביםץ סטודילה (הוד׳ אשר [לונדון ת״ר], ל־׳ב- 
ל״ד! הוצ׳ אדלר [לונדון תרס״ז], כ״ב-כ״ג, אוצר המסעות 
לי. ד. איזנשטין. ( 25 — 26 ) 1 י. ז, הלוי איש הורוביץ, ארץ 
ישראל ושכנותיה (ערך גרזים), תרם"ב! י. בן־צבי. ספר 
השסרונים, תרצ*ה! א. רייפנברב, ד.ר בריזיט (ארץ־ישראל, 

£ 1 >םס 0 .א .ס ) 
!?1111771 ?311:1,1,1, ז .' 1 ; 1884 , 186-193 ,(!!■!!"!!צ) ט )! 
5311]*:1 כן ,.££ 247 , 53111/1 17773 ' 13 11 > 111 ) 117713113 $43771 ,ץ • 
1874; £. 700,13111 1,1 ( 1 ,״( 501 * 8611 . 81 -- 410 * .א 
017071,^01 :3171371131713 {?£), 44, 188-222; 45, 70-98), 
1902; 1. 8101907 , 106-130 , : $373371,311 * 4 * 7 ,/ז*מז 0 * 1 ״ ; 

0. ?. 11111, 031010 £113 313:11711 ? 1 ס : 00171 077711 11 ( 1 /ס , 
48-74, 1914; £. 41 , ,א x11, 070%73? )111 £1 13 ?311:1,713, 1, 
360-370, 1934. 

י. מ. ג. 

3 ך!ן* מכשיר להציבה, בקיעה, עקירה, חיתוך וחיטוב! 

מכלי־העבודה ובלי־הנשק הראשונים של האדם ומן 
המכשירים ההכרחיים — ביהוד לסבים — לקיומו. התפתחות 
הג׳ מלווה את התפתחות הציוויליזאציה מדימדומיה הראשו¬ 


נים עד היום, ומיפוסי-הג׳ הם מסימני־ההכר החשובים ביותר 
להבחנה בין תרבויות קדומות שונות. 

גי* הופיעו לראשונה בתקופה הססוליתית בצפון- 
אירופה והותקנו מקרניים של בעלי־חיים (ע" ע אירופה, עמ ׳ 
140 — 141 [תמונות]). השתמשו בהם כהקבוח בדי לעקור 
בולבוסי-צור מתוך שבבות־גיר. השימוש בגרזני־עצם נמשך 
גם בתקופה הנאוליתית. ג׳־האבן הוא המצאה של האדם 
הנאוליתי כדי לחטוב בו עצים. ג , נאוליתי היה מורכב משני 
חלקים: א) להב, ב) קת מעץ או מעצם. הלהב היה מבתז־צור 
או מבולבוס־צור מסותת משני הצדדים. חרטום־הג , היה ישר 
או קמור. הג׳ הנאוליתי הותקן בעיקר מצ 1 ר או סקווארצה, 
והחומר השפיע על צורתו החיצונית של הכלי. החל סן 
התקופה הכלקוליתית השתמשו לעשיית הג" גם בסוגי-אבנים 
אתרים, כגון בזלת, דיוריט, נפריט, ועוד, וגוף־הבלי היה 
מלוטש כולו. 

לגרזני־האבן צלעות 
מקבילות בקירוב וחר¬ 
טום בעל תורפה מסותתת 
או מלוטשת. יש להבחין 
בהם טיפוסים שוגים: א) 
ג׳ בעל צלעות מקבילות 
וחתך עדשי או מרובע 
או קטור־שטוח! ב) ג׳ 
בעל חריץ בקרבת הפ¬ 
דחת! ג) ג׳ בעל קוץ 
דרקוני, ושלוש צורות 
לך: 1 ) בעל צלעות מק¬ 
בילות, ותקוץ באמצע 
או בקרבת הפדחת! 
2 ) דמוי־נעל* 3 ) דמוי־ 
סירה. אופן קשירת הלהב 
נקבע על-ידי צורתו ושי¬ 
מושו בג/ אם תרטום*הג ׳ 
קשור אל קתו באופן שהוא מקביל לקת, הרי זהו ג׳־קרדום 
לחסוב בו עצים. אם חרטום־הג , קשור אל הקת בצורה אגבית 
הרי זהו מעין כילף (*־ 23 ), כלי לעבודות* 

עץ או מעדר לחפור באדמה. קשירת הלהב 
אל קתו נעשתה בעזרת חבלי־סיבים. להב־ 

הג/ שחרטומו צר מאד, שימש לאיזמל ולא 
היה קשור לקת. — ג" דמויי-נעל או דמויי־ 

סירה שימשו לכלי־קרב בתקופודהברומה. 

לגרזני-מתכת אותן הצורות כמו לגרזני־ 

אבן. מבחינים ביניהם שתי צורות: א) ג׳ 

בעל קוץ אמצעי! ב) ג , בעל ניצב שלתוכו 
הוכנסה הקת. 

היום משמש הג׳ — בעל להב של פלדה 
או של ברזל־נפהים, שניצבדהעץ תקוע בו 
ומוחזק בחלק האחורי על־יד־י יתדות — 

בצורות שונות לצרכיהם של חומב־העצים 
ושל הנגר. 

[. 0001131*1*0, $4371331 ^' 371 ) 14010^,1 

^77)11110710111 11111<}141 11 £3110-701X31111, 

/[ £371 01,7 ,* 1111 ־ 8111 . 0 . 81 , 1928 , 11 ע 
: 13 , 1 * 1 * 143 . 8 ״ 1 ; 1929 , 47 , 11:1071 

1 ? £370 771 £111711,31 3 ) 1370 13,10111 ,! 7111 

. 1950 , 0131113111313 

0 . שט. 



נרזנים #רהיסטוריים יהיסטלר״ם (כלי-עכזדר, וכלי־נשק). 

1 . נ׳־צלר; 2 . נ׳־ונרונוה: 3 נ' מצרי; 4 ג' של ליקטור רוסי; 5 נ׳ נאלי כפול־הלהב; 
6 . נ׳ פראנקי: 7 נ , רני (הטאה ה 13 ); 8 . נ׳ דני (חטאה ה 14 >; 9 .— 10 . נר!ני־חוצני 0 
(חטאה ה 18 ); 11 . נ״אבו אצטקי (הטאה ה 116 ; 12 ג׳ הירי; 13 . נ׳־אקרח (הסאה ה 14 !; 
14 .נ' של תיל־ר,חפרים: 16 .נ״ברזל של ילידי אפריקה המרכזית; 16 . נ״אבו של ילידי אוקיאניה 



נרזנים חדישים 

1 . ג׳ של חוטבי־עציס; 2 . נ׳ של 
נגרים: 3 . נ' אטריקני: 4 ג׳ של 
מוו?יק*״עצ׳ם: 5 . כנ״ל, טיפוס 
אםריקני; 6 . נ^בנאים; ז 1 '־ 
ביקוע; 8 . נ׳ של מכבי־אש: 9 . נ' 
של ננרי־בנייז, בעל להב טעוקם; 
10 נ׳ של ספנים 




307 


גרנז, כנדטו—גרטן, הנרי 


308 



נרטנז ט.יט סין יא;פ: יוחנן הפטבי? 


נ.ךט, ב?ךטו, ע־־ע קריטאו. 

גרפ$ (קרי: סוקס!). טזט סין י$ס (ון הן־־לם) - 

(חזט 331-1 ^ ח 3 ׳.ו) 5 ת 3 | 101 8101 ה 6 § 1 ז 06€ — ( 1465 [?־] , 

לידן — 1493 (?], הארלם), הצייר ההולאנדי החשוב ביותר 
מן המחצית השניה של המאה ה 15 . ידיעותינו על תולדות־ 
הייו מועטות! אף שבות לידתו ומותו אינן ידועות בוודאו ת י 
ידוע, שנפטר בגיל 28 . הוא מכונה "טוט סין ינס" מפני שחי 
עם אבירי סט. יוהאנם בהארלם, אמנם בלי להשתייך למיסדד. 

רבות מתמונותיו של ג , הושמדו ע״י הורסי־האיקונין 
בארצות־השסלה במאה ה 16 . במוזיאון בווינה נמצאת תמונת־ 
מזבח ממנו. המחקר המשווה ביחוד בידי מ. סרידלנדר(ע״ע), 
מייחס לג׳ בהסתברות הקרובה לוודאות עוד 14 תמונות 
שנשתמרו — כולן דתיות באפיין. באמנותו של ג' אפשר 
להכיר את השפעותיהם של ון דר גום (ע״ע) ורוגיר ון דר 
וידן. בתמונותיו נקבע תפקיד נכבד לנוף. הדמויות מוצגות 
תוך הבלטה פלאסטית בצבעים עזים, מותאמים בהארמוניה 
ובמעברים רכים לרקע הקדמי, ואילו הנוף נפתח לעומק בצורה 
אורגאנית. העצים וההרים אינם מצויירים כקלעי־תפאורה, 
כמו שהיה נהוג בתקופתו, אלא — אע״פ שהם משמשים 
אמצעי להבלטת הדמויות המרכזיות — הם מהווים תיאורי־נוף 
מלאי שירה, עשויים באמנות מושלמת. אפשר לראות בג׳ את 
התחלת המעבר אל התקופה הגדולה של אמנות־הנוף ההו־ 
לאנדית. השפעתו של ג׳ היתה גדולה׳ והיא ניכרת בציוריהם 
של כמה מגדולי הציירים ההולאנדיים מן המאה ה 16 . 

,■ 10411404101 ־ 1 ? .[ ; 1910 ,. 0 ז? 1 * 0 , 62101 .י! 

,ו 56 * 401 \ * 1 /* 415 ח 510 * 4 * 11 * 411 * 14.01 ; 1927 ,!?* 30$ . 11 11114 0 

. 1942 ,. 0 . 2 סג $018 ס¥ ; 1930 ,. 0 ,ז 0$510 * . 1.1.14 : 1934 \\ 

גךטין ׳ תזסם — חבזזוס 11100135 — ( 1755 , לונדון — 
1802 , שם), צייר־אקווארל ורשם אנגלי. ג׳ היה 
ידידו של טדנר (ע״ע) וחברו לסיורים, תחילה בסביבות־ 
לונדון ואח״ב במקומות אחרים, ומסיורים אלה הביא שסע 


של תמונות נוף וערים. ב 1797 יסד ג׳ בית־מלאכה משלו. 
ב 1801/2 נסע לפאריס והביא משם סידרה של מיתוות־עפדון, 
שחרט אותם בעצמו. ג׳ לא צייד אלא תמונות־שמן מועטות, 
ביניהן פאנוראמה גדולה של העיר לונדון בטכניקת־ 
אקווארל. בשנות חייו האחרונות צייר תפאורות לאופרה 
בקוונט־גארדן בטכניקת־טמפרה. עבודותיו זכו להערכה רבה 
בקרב חוגי־האצולה, וגם היום קופצים עליהן אוספי־התמונות 
באנגליה. — על קודמיו בציור הנוף האנגלי בטכניקת- 
אקווארל עולה ג׳ בציוריות של תמונותיו! רישומו רך ולירי, 
וסימשח־צבעיו שוטף ותפשי יותר. בשל הטכניקה הזאת 
היה מסוגל לתאר את תופעות־האטמוספרה — שהן חשובות 
ביותר לגבי הנוף האנגלי — בצורה שלא היחד, ידועה לפניו 
באמנות־האקווארל. כרובם של ציידי־האקוואדל, נהג אף ג׳ 
לצייר את תמונותיו בעיקר תחת כיפת־השמיים, וצבעיו 
מצטיינים בטבעיות, שלא הושגה בציור־השמן אלא כ 50 שנה 
לאחריו באסכולה הפלנריסטית. יתכן שסיגנונו של ג׳ השפיע 
במידת-מה על טרנר. 

, 08 ) 01 ) 5 . 44 ; 1900 1415 0*1* 0x4 ־ . 0 * 71 , 0 סץח 81 , 1 

. 1924 , 0101555 *- 0/5 . 7/1 , 103 ^ 0 . 11 ; 1922 ,. 0 . 7 11 

(;רשיניס, ע׳ע 3 נס ז יה, משפט. 

גרטיגןם► פלויום ($ב\ת 113 גז?)$נ 11 !י 3 ר 1 ), קיסר רומא 
( 375 — 383 לסה״נ). קיבל מידי אביו, ואלנטיניא- 
גום 1 , את התואר "אוגוסטוס" ב 367 וירש את כסאו כשלים 
המערב ב 375 . באותם הימים העלה צבא־פאגוגיה את אחיו 
החורג, כבן 4 . למעמד של 
אוגוסטוס! ג , השלים עם 
צעד זה, אך השלטון נשאר 
למעשה בידיו. במזרח נשאר 
כשותפו האוגוסטוס ואלנס. 
ב 8 ד 3 הדף ג׳ התקפה של 
האלמנים על גאליה, ואילו 
ואלנם הוכה באותה השנה 
ע״י הגותים (ע״ע) באדריא־ 
נופולים ונפל בקרב. ב 383 פטבע היזיסר נראשיאנוה 

קם מאג 3 וס מאכס , מום׳ אןזד (נט״ח כאזנוססה^טרווירודים, 

ממושלי-בריטניה, תבע את 

הקיסרות, ופלש לגאלית. ג׳ נעזב ע״י צבאו ונרצח בליון. — ג׳ 
היה נוצרי אדוק, ובשנותיו האחרונות, בהשפעת אמברוסיוס 
(ע״ע), נקט אמצעים חריפים נגד האריאנים. 

,*■ 11 ק\ת£ מג!מז #0 ) 111 }ס 111 >? 111/1 > )ח 1:11 ) 0 , 1 זנ*!ל 01 .£ 

. 1 ר\צצ 111 

גלטן, 5 ;רי — מ 3 ז 31 ז 0 161117 * — ( 1746 , דבלין— 1820 , 
לונדון), מדינאי אירי. ג׳ היה לפי חינוכו והכשרתו 
עורך־דין, אך לא עסק במקצועו. ב 1775 נכנס לפארלאסנט 
האירי ובמהרה נעשה. הודות לכשרונו הרטורי המזהיר 
ותבונתו המדינית, למנהיגם של הפאטדיוטים האיריים. אע״פ 
שהיה מבני המעמד השליט, הפר 1 טסטאנטי, שאף ליצירת 
אומה אירית אחידה ללא הפליה דתית. מכאן מלחמתו על 
עצמאותו של הפארלאמנט האירי ועל מתן זבויות לקאחד 
לים. בתוצאה מפעילותו הסכימה הממשלה הבריטית לביטול 
ההגבלות על המסחר האירי ולשיחרור הפארלאמנט האירי 
מתלותו בפארלאמנט הבריטי ( 1782 ). לאות־הוקרה לג׳ על 
פעולותיו אלו הקציב לו הפארלאמנט האירי תשורה בסך 
של 100,000 לירות, אולם ג׳ נאות לקבל רק מחצית־הסרום. 



309 


גרמן, הנרי — גרי, אדוזרד, זיקאמט ג ׳ מפלודון 


310 


ג׳ לא תמך בתביעות הקיצוניים לניתוק הקשר עם אנגליה, 
אך התנגד בתקיפות לאיחוד הפארלאמנסים, שבוצע ב 1801 
ע״י פיט, אלא שבדיעבד השלים עם המצב החדש והשתדל 
להפיק ממנו את מלוא ה תתל ת. ב 1805 נכנס לפארלאמנט 
של הממלכה המאוחדת ופעל בו במרץ למען מתן שוויי׳ן- 
זכויות לקאתולים. עם עלותו של ארקו׳נל (ע״ע) החלה 
השפעתו של ג׳ לרדת. — הוא בקבר בכנסיית-וסטמינסטר, 
בקירבת פוכס ופיט. 

0401 ?£ ,׳<*״£ .מ .£ ״־ ; 1886 3 ,. 0 .א ,ץו 1 ״ג 0 :>ב 4 * . 0 - 7 

; 1939 ,. 3 > ,חחיץ׳^ס . 5 ; 1903 , 14 ( 110 •(} איו 1 ו 110 ז.<ן 0 ? 1 /ס 
. 1940 , 1011001 ?? (/( 1 ( 10-1 ^ 40 . ,סבתז 56622 . 11 

?ך^ךי.אנךךה־^ך;?ןט־מו.ךםט״- 1€51€ ) 0 ^- 051 מז£-:)ז 1 >״,י/ 
026117 — ( 1741 , בלגיה — 1813 , ליד פאריס), 
קומפוזיטור־אופרות צרפתי. למד והשתלם ברומא ( 1759 — 
1767 ), ושם התחיל לכתוב מוסיקה דחית ואופרות בסימון 
האיטלקי. אך אחרי שנתגלגלה לידיו אופרה צרפתית קומית 
אחת (מאת מונסיניי) הכיר, שיעודו האמיתי נמצא בשטח 
זה. וולטר (ע״ע), שאותו ביקר בז׳נווה, עודדו לפעול באותו 
הכיוון ושלח אותו לפאריס, ששם מצא ג׳ את מקום פעולתו 
עד סוף ימיו. ג׳ חיבר כ 50 אופרות, רובן מסוג האופרה 
הקומית, שבוצעו בהצלחה רבה. הוא זכה להצטיינויות 
רבות* נאפוליון הקציב לו הקצבה שנתית* אחד מרחובות- 
פאריס נקרא על שמו. — ג׳ כתב גם במה ספרים, אשר בהם 
ניתן ביטוי לרעיונות קיצוניים ומוזרים על המוסיקה, המוסר, 
המדיניות וכר: ״מסות על המוסיקה״( £55315 011 5 שז 01 ומ£^ן 
מט'(* 6 טן>; 0$ בת 13 $02 ); ״הירהוריו של מתבודד״( £££10x1011 
5011:3116 ). הוא ראה במוסיקה הווקאלית את שיא המוסיקה 
בכלל — שכן בה נותן הטכסט "הסבר" לצלילים! משום כך 
הציע להוסיף מלים ליצירות אינסטרומנטאליות של קומפוזי* 
טורים אחרים, וכן דרש את התאמתה הגמורה של המוסיקה 
לטכסט — עד כדי חיקוי מדוייק של הטעמת המלים. 

. 80113011 . 8 , 1907 ,. 0 , 01112011 ־ 1 > . 14 . 1884 ,.ס , 226661 1 * 

, 1920 , 0 , 01055011 .£ , 1908 , $015 ? 17 014 ' 41 715 11151€1£ \ 

-) ¥73711 171 7 ? 01 ? 1 {¥ ? 11 ? 0115 ) 0. 141241 41(15 711X511 ,חת 3 תז 1€11 ^\ "גל 

, 1934 ,. 0 י ־ 111€1 ט׳ 3 ב 521 .ן ; 1931 י ־ך< 11 ז 8 £ .ן ; 1929 

. 1944 ג . 0 . 8 

3 ךי (ץ! 03 ), עיר־תעשיה ונמל פנימי באה״ב, במדינת 
אינדיאנה, על החוף הדרומי של אגם־מישיגן, בתחום 
האיזור המטרופוליטני של שיקאגו. 134/700 תושבים ( 1950 ). 
ג׳ היא אחד המרכזים הגדולים והחשובים ביותר לתעשיית־ 
הפלדה באה״ב. העיר נוסדה ב 1906 באיזור שומם של 
חולות וביצות ע״י ס 330 ז 0 קזס 0 81661 . 0.8 , נקראה על שמו 
של א. ה. גרי(ע״ע) ונתפתחה תוך כדי דור אחד לכרך גדול. 
העיר מחוברת ע״י מס״ב עם מספר גדול של ערים חשובות, 
התעשיה הכבדה שלה כוללת מפעלים לפלדה, בדיל ומלט, 
שהם מן הגדולים בעולם. בצר־הברזל, החול והחצץ מובאים 
לג׳ מהצפון על־פני אגם־מישיגן, הפחם — ברכבת מן הדרום. 
הפלדה, מוצריה והמלט מועברים לכל חלקי אה״ב ולקאנאדה. 
התעשיה מפיקה לוחות־שדיון בשביל אניות, שלדי־בניין, 
אביזרי־מכוניות, ברגי־עץ וברגי־מכונות, גלגלי קרונות־ 
רכבת, חמרים פלאסטיים, גרביים ובגדים. 

ג׳ מפורסמת גם בשטח החינוך ע״י שיטת־הלימוד "תכבית 
עבח־ה־לימוד־משחק"( 130 ק ץ 13 < !- 1137 ) 8 -) 1 ? 0 ^ו), שהונהגה 
בבתה״ס של העיר ע״י המפקח ו. ה. ורט ( 11-1 ^ . 13 
ונתקבלה בשינויים קלים גם בערים אחרות. 

. 1918 , 110015 ?$ ? ¥14¥11 . 0 ? ¥11 ־ ,מגרח׳ייזס^ 


?די, אל 3 ךט מלי —ץז 03 ץז 0611 ״ 6 נ £11 ~ ( 1846 — 
1927 ), עורך־דין ותעשיין אמריקני. למד באוניבר¬ 
סיטת שיקאגו, התיישב כעורך־דין בוויטון ואח״ב בשיקאגו, 
נבחר פעמיים לשופט מחוזי והתפרסם במשפטים חשובים 
במקומות שונים במחוז! נבחר חמש פעמים לראש עיריית 
ויטון. ג' היה מומחה למשפט־חברות וענייני־ביטוח ושימש 
כיועץ וכמנהל למספר חברות־רכבות, לבאנקים ולחברות 
פלדה וברזל. ב 1891 היה בין המארגנים של 000501133163 
ץ 30 (] 0001 116 ^ 303 81661 , וב 1898 —של 661 ) 8 636131 ? 
ץ 30 נן 0001 ; כשנבחר לנשיאה הראשון של החברה הזאת 
ה!םתלק מעבודתו כמשפטן. החברה הפכה ב 1901 ל״איגוד־ 
הפלדה של אה״ב״( 0231100 נן 0.5.81661002 ), החברה התע¬ 
שייתית הגדולה בעולם ומגדולי הייצרנים של המשק העול¬ 
מי. — למרות התנגדותו לאירגוני־הפועלים הכניס ג׳ שיפו¬ 
רים נרחבים בתנאים הסוציאליים של פועלי מפעליו, כולל 
שיתופם ברווחים, הענקת מניות, משכורות גבוהות, ביטול 
שבוע-עבודה של שבעה ימים ויום עבודה של 12 שעות! 
אולם את שביתת הפועלים ב 1919 לתיקון תנאי-עבודתם 
דיכא במת. 

בתי־החרושת הגדולים של 8.81661 .ס בגרי(ע״ע) נעשו 
הגרעין של עיר תעשייתית גדולת, שג׳ תיכנו אותה בתכנית 
נרחבת. מערבת בתי־הספר בעיר הזאת הוקמה אף היא ע״פ 
הצעותיו של ג/ שהתפרסמו כ״תכנית-ג׳" לחינוך. ג׳ הדריך 
את חחתפתחות הכלכלית והסוציאלית גם במקומות אחרים. 

. 1925 ,. 14.0 .£ 01 1.116 , 7326611 1 < .! 

נךי, אךו 1 ךד, דקאונט ג׳ מפלזדון — ,^ 026 3 ז 3 זי\ £3 
£3110300 01 . 0 )ס 011 נ) 71$ \— ( 1862 — 1933 ), מדי¬ 
נאי בריטי. למד באוכספורד! בגיל 20 ירש את תואר- 
האבירות 310 ) מאביו הברוגט. ב 1885 נבחר לפארלאמנט 
מטעם הליבראלים, ונמנה עם האגף הימני־האימפריאליסטי 
של המפלגה! שימש סגן שר-החוץ לידידו רו׳זברי (ע״ע) 
בממשלתו האחרונה של גלדסטו׳ן (ע״ע) ובממשלתו של 
רויזברי עצמו ( 1894 — 1895 ). ב 1905 נתמנה לשר־החוץ 
בממשלתו של קמפבל־בנרמן (ע״ע) והמשיך בתפקידו זה 
בממשלותיו של ידידו אסקוית (ע״ע), 1908 — 1916 . ג׳ נקט 
קו של מדיניות זהירה ושקולה, שבה ראה סיכוי לשמירה על 

השלום. לאחר שנטשה 
בריטניה את מדיניות 
ההתבדלות, הוסיף ג׳ 

לטפח את הידידות 
עם צרפת בהתאם 
להסכם של 1904 , 

וב 1907 גם הגיע להס¬ 
כם עם רוסיה׳ שלפיו 
נקבעו איזורי־השסעה 
של שחי המעצמות 
בפרג/ יושבו חילוקי־ 

דעות אחרים ונוצרו 
תנאים לשיתוף פעו¬ 
לה בשאלות רבות 
של המדיניות הביג־ 

5 ירי איסרד נרי לאומית. ג׳ חמך בצר־ 





311 


גדי, אדוורד, ויקאמט ג׳ ססלודון — גרי, לידי ג׳ין 


312 


פת בימי משבר־מארוקו הדאשון ב 1906 , הוא סירב, אמנם, 
להפוך את הסכם־הידידוח לברית צבאית רשמית, אבל 
בהסכמתו ניתכו הוראות חשאיות למטה הצבאי הבריטי לבוא 
בשיחות עם המטה הצרפתי למקרה שאנגליה תילחם לצדה 
של צדפת. 

ג׳ ראה אח הסכנה הצפויה לאנגליה מהתגברות כוחה 
הימי של גרמניה ורצה למנוע אותה. הוא יזם את הצעתה 
של בריטניה בימי ועידת־האג ב 1907 לצימצום הדון בימים, 
וכן את הצעותיו של אדוודד וןץ בשעת פגישתו עט 
וילהלם 11 לפשרה עם גרמניה. בימי משבר-מאדוקו השני 
( 1911 ) הצהיר ג׳ לפני השגריר הגרמני בלונדון, שאנגליה 
לא תסכים להיאחזותה של גרמניה גסארוקו. ובהסכמתו 
השמיע לויד ג׳ורג׳ (ע״ע) התראה פומבית לגרמנים שאנ¬ 
גליה תילחם. כשחיפושי הפשרה עם גרמניה לא נשאו 
פרי, החליף ג׳ מכתבים עם שגריר־צרפת׳ שבהם נוסחו 
התחייבויותיהן ההדדיות של שתי המעצמות במקרה של 
מלחמה בגרמניה. חליפת־מבתבים זו לא היתה בשעת־מעשה 
ידועה לפארלאמנט ואף לא לכל חברי־הקאבינט. 

בימי המשבר של קיץ 1914 פעל ג׳ למען מוצא של פשרה. 
הצעתו לערוך ועידה בין לאומית לחיפוש פתרון של שלום 
נדחתה ע״י גרמניה. אע״ס שג׳ ידע שאנגליה תהיה חייבת 
להילחם לצדה של צרפת, לא הסביר לגרמניה את עמדתה 
העתידה של אנגליה בבהירות הראויה, בגלל ההכרח להתחשב 
בדעת־הקהל הבריטית, שהיתה מחולקת בשאלה זו, וכן משום 
שגם בממשלה היו שחייבו את נימראליותה של אנגליה. יש 
היסטוריונים הטוענים, שאי־בהירות זו ביחס לכוונותיה של 
בריטניה חיזקה את גרמניה בנכונותה להילחם, ושאילו החרה 
ג׳ בגרמניה בצורה ברורה, כשם שעשה זאת ב 1911 ׳ ייתכן 
שהיה מרסן אותה ומונע את פרוץ המלחמה. אולם במדי¬ 
ניותו הזהירה השכיל ג , למשוך לצדו חלק מסחייבי הניטרא¬ 
ליות באנגליה, ופלישת הגרמנים לבלגיה הקלה עליו לעשות 
את הצעד המכריע. בליל 4 באוגוסט 1914 מסר ג׳ לשגריר 
הגרמני בלונדון את הכרזת המלחמה נגד גרמניה, אעפ״י 
שראה בכך את חורבן עולמו. 

בימי המלחמה עמד ג׳ בפני קשיים דיפלומאטיים רבים 
בגלל תביעותיה של רוסיה לקושטא, וכן בגלל המתיחות 
שנשתררה ביחסים בין אנגליה ואה״ב בשל ההסגר הימי. 
הוא השכיל לשמור על ידידותן של אה״ב, וכן למשוך אח 
איטליה למלחמה לצדן של בנות־הברית. — ב 1916 הועלה 
ג׳ לדרגת ניקאונט, ואולם זמן מועט אח״כ התפטר מתפקידו 
מחמת מחלת־עיניים וכן מחמת התפטרותו של אסקווית, 
ומאז מיעט להשתתף בחיים הפוליטיים. ב 1928 נתמנה 
למשרת־כבוד של נגיד האוניברסיטה באוכספורד. — הוא 
חיבר תיאור מסורס של פעולתו במדיניות־החוץ לשם הצדקת 
הקו שנקט בו: ( 1925 ) 1916 — 1892 , 5 ז 3 =¥ 

. 4 ' 9 , ~ 1894 , 1200 1/10 /ס / 0/121/1 11/0 0/1 / 00011010/11 8/11118 

14081010110 01100241/08011 400 ) 011111 ? £00110 010 ; 1929 

■ 11/011 400 0/14 . 0 £004 , 1.1112 . 14 ; 1922-1927 . 1871-1914 

, 14/000 14/0014 180 /ס 0012111 80 י! ,ץב? . 8 . 5 ; 1927 , 80102 
ח 13 א . 1 < ; 1940 , 011040/1 ? / 0 . 6 ,תגץ^יסזד . 0 ; 1930 
. 1949 ,סס' 11 014 ס' 14 180 (ס £ ה 0/711 € ,: 1,1 ו•/■ 

מ. זי. 

?דייאלי^ה (אלישע) — ץגז 0 * £11511 —( 1835 — 1901 ), 
מסציא־חשמלאי אמריקני, ג׳ חקר את דרכי ההעברה 
הטלגראפית החשמלית, וב 1867 רשם את הפאטנט הראשון 
על המצאה בטלגראפיח בשנים הסמוכות עסק הרבה בחקר 


ההעברה החשמלית של קולות וצלילים מוסיקאליים, ושעות 
מועטות לאחר שרשם בל (ע״ע) את המצאת הטלפון (ע״ע) 
הגיש גם ג׳ את המצאתי הטלפון להרשמה. בין 60 הפאטנטים 
של ג׳ גם המצאת הטלאוטוגראף( 1893 , ע״ע טלגרפית), שהיא 
שיטה להעברה סלגראפית של כתב־היד (טלפרינטר). 
המצאותיו המרובות הביאו לו לג׳ את אות לגיון־דגבוד 
בתערוכת־פאריס ב 1878 . ג׳ היה מייצר מכשירים חשמליים, 
ביחוד לפי המצאותיו שלו, ויועץ ראשי לחברות־חשמל 
אמריקניות. כ 1893 היה נשיא הקונגרס הבינלאומי של החש־ 
מלאים. ג׳ כתב הרבה מאמרים במקצועו, ובן שני ספרים: 
גז 3 ץ 11 ש 1 ז 01 ש £1 ;( 1878 ) ץח 0 לקש 1 ש 1 ' (זת* ץ 11 <ן 3 ז£:> 1 ש 1 ' 

.( 1900 ) מ 1151 ש 1 ז§ 43 גן 

גרי, סר ג׳ 1 ךנ׳ אךו 1 ךד — 0167 0 ז 3 ^ 1 )£ £6 ז 0 ש 0 ז! 5 — 
( 1812 , ליסאבון — 1898 , לונדון), אדמיניססראסור 
ומדינאי קולוניאלי בריטי. הוא נולד לאביו הקצין בשעת 
המסע המלחמתי נגד הצרפתים בספרד, שבו נפל ג׳ האג 
הבן שירת כקצין בצבא הבריטי, ביקר וחקר חלקים רבים 
של אוסטראליה, וב 1841 נתמנה למושל דרום־אוסטראליה 
ב 1845 הועבר כמושל לניו-זילנד, ושם נלחם בילידי הארץ. 
לאחד מכן הועבר למושבת־הפף, ואף כאן נלחם בשבטי 
הכאפירים ופילס דרך להתיישבותו ולשלטונו של האדם הלבן 
באפריקה הדרומית. ג׳ התנגד להכרת בריטניה בעצמאותן 
של קהיליית־אוראנג׳ וטראנסוואל ועשה מאמצים כדי להגיע 
לאיחודן עם מושבות בריטניה בדרובדאפריקה. מ 1872 עד 
1894 חי ג׳ שוב בניו-זילנד, תחילה כמתיישב ומ 1875 כחבר- 
הפארלאסנט, ום 1877 עד 1879 היה ראש־הממשלה! הוא 
השתדל להכניס תיקונים בחוקת־הבחירות וכן גם להגיע 
לשלום של פשרה וסיום עם הילידים, בניו־זילנד חקר את 
לשונותיהם ומנהגיהם של הסאורים ופירסם ספרים חשובים 
על המיתולוגיה של שבטי פולינזיה, ובן קיבץ פחגמים פולי־ 
נזיים. — לעת זקנתו, ב 1894 , חזר לאנגליד" 

,. 0 . 0 810 . [ 00 .ן ; 1907 , 0 . 0 510 , 5011 ז 86 ח 146 . 0 . 0 

, 20/40114 / 14011 ( 0 15, 7 '80 € 010011 x 1010 / 1 גזג 4 ל . 8 .ן ; 1909 

. 1937 , 14/001 840001 180 0014 £01210014 ,קסזזג]! .ן .. 8 ; 1927 

{[*י, ליך נ׳י| — ץ 6 ז 0 1306 ׳( 1 > £3 — ( 1537 — 1554 ), 
מלכת אנגליה במשך 9 ימים ב 1553 . ג׳ היתד, 

נכדתה של מרי, אחות הגרי וחוו* היא נישאה בגיל רך 
ללורד גילפורד לדלי (ץ:־ 11 )״ם 1 ״ס 0£ ״ס), בנו של הדוכס 
מנורתמברלנד (נ>ח 13 ז:>< 1 תזנ 11 { 1 ש 10 \ 1 ) י שהיה השליט־בפועל 
כחצרו של המלך- 
הנער אדוורד וזו דש־ 
נתכוון להשליט אח 
ג/ ועמה את בנו, 
על אנגליה אחרי מות 
אדוורד החולה. בהש¬ 
פעתו שינה המלך 
הגוסס את צוואת 
אביו הנרי 11 וזו, אשר 
על פיה עתידה היתה 
למלוך מרי (ע״ע) 
הקאתולית, בת קאת* 
לינה סאראגון, במק* <ירי דין נרי (מדייר בז־רזדה) 
רה של מות אחיה אדוורד, ומינה במקומה את שארתו ג׳ 
הפרוטסטאנטית. הדבר אושר ע״י חברי מועצח-המלך בלחץ 
נורתמברלנד. 




313 


גדי, לידי ג׳ין—גדי, תומס 


ג׳ בת ה 16 סירבה תחילה לקבל את הכתר, אך נכנעה 
ללחץ המשפחה, וב 10 ביולי 1553 הוכרזה כמלכת־אעליה. 
היא היתה יפה, נבונה ומשכילה (ידעה יוונית ולאמינית, 
צרפתית ואיטלקית, וגם מעט עברית וערבית). אולם קשריה 
עם בית נורחמברלנד השנוא על העם היו בעוכריה. נוסף על 
כך היתה פרוטסטאנטית, והעם האנגלי באותה שעה היה 
עייף מתיקונים בדת, כפי שבוצעו בימי אדוורד ח\. את 
מצב־הרוחות הזה ניצלה מרי — שנושלה מירושתה החו¬ 
קית —, אספה סביבה את חסידי־הקאתוליות ואמרה לכבוש 
את הכתר בכוח. נורתמברלנד לא הצליח לגייס כוחות 5 ם־ 
פיקים נגדה, ומועצת־המלך ביטלה את הכרזתה הקודמת 
ונתנה הוראה להכריז את מרי כמלכה. נורתמברלנד נאסר, 
הואשם בבגידה והוצא להורג. גם בנו וכלתו נידונו למוות, 
אך ביצוע פסק־הדיו נדחה לזמדמה, אולי משום שמרי עצמה 
התכוונה להצילם ממוות. אולם אחר שפרץ מרד פרוטסטאנטי 
נגד המלכה הקאתולית, ציוותה מרי לבצע את פסק־הדץ נגד 
יריבתה. ג׳ הועלתה לגרדום ב 12 בפברואר 1554 , ועל-ידי 
התנהגותה השקטה והמלאה כבוד עוררה השתתפות כנה 
בגורלה הטראגי מצד כל חוגי־הציבור. 

,ץ:> 30 > $1 ; 1850 ,./ ח 1166 ^?> 1616$ * 2601 ^€ 16 ^^ י 01$ ב{:>נזי' 1 . 0 . 1 

ז 6 ^} . 0 ./ ץ 1-4x1 י ? 3/10 גז , 1900 $ 6 *{ 1 

. 1935 ,ח 1£6 /'ד * 1261161 ע 6 * 0 ,ז> ¥215 \ . £1 ; 1908 , 12$ * 1 ' 1 ד 

של. ה. 

גלי, חוא[ לה — ץגזג 0 46 מ*ו 1 [ — ( 1527 ?— 1553 ), 
חייל וקונקיסטאדור ספרדי. מקום היוולדו אינו 
ידוע בבירור. בעודנו נער יצא לדרום־אמריקה, הגיע לפרו 
והשתתף אחר־כך במעשי הכיבוש וההתיישבות בעסק לה 
פלאטה. ב 1573 הניח את היסודות לעיר-הנמל סאנטה פה 
דה ורה קרוס, וב 1580 יסד מחדש את בואנום אירס, שנעזבה 
ונשרפה שנים אחדות לאחר היווסדה לראשונה. הוא נפל 
בקרב נגד האינדיאנים. — ג׳ קנה לו שם באומץ־לבו, 
בכשרונותיו האירגוניים ובנצחונותיו על שבטי האעדיאנים, 

,! 110 !/ ! 0 ( 8110 40 ( 11400161 ו 1 / 011553(:, £0 *?£"71X2 ־ 01 .? 
,!?■* 41 ! 811010 ! 4 ■ 101411101 ! ,, 0 , 0111111211 81112 .א ; 1915 
1/10 / 0 11011 ^( 001 ס&יך ,גז 11131 ז 0 ־מנ 8113 סונזוז! 01 . 8 . 8 ; 1915 

. 1924 , 51010 8100 


גרי, סטיון — 01-37 ח 116 ק־ז 5 — ( 1736-1670 , לונדון), 
חוקד-טבע אנגלי, ממניחי־היסוד של הפיסיקה של 
החשמל. ג׳ גלה ב 1729 את האפשרות להעביר מטען חשמלי 
ע״י מגע מגוף לגוף, כן גילה את תופעת ההשראה האלקטרו־ 
סטאטית, ואת העובדה שבגופים מסויימים מתפשט מטען 
חשמלי מיד על־פני כל הגוף, ואילו באחרים הוא מצטמצם 
במקום יצירתו! בזה גילה ג׳ את ההבחנה בין מוליכים 
ומבודדים. ע״י שורה של ניסויים הוכיח ג/ שגדלו וצורת־ 
פניו של מוליד קובעים את קיבולו החשמלי. 

1 [ 1 י / ?'["ל!׳ 1 * 1 ![ — 67 ־ 01 1 זג £ , 07 ־ 01 10$ ־ 01131 — 
( 1764 — 1845 ), מדינאי בריטי. תניך איטן וקימבריג׳, 

נכנם לפארלאמנט ב 1786 כוויג! היה בין התובעים למשפט 
את היסטיגגז (ע״ע), שיתף פעולה עם פוכם (ע״ע) ועם פיט 
(ע״ע), והיה בין מייסדי חברת .ידידי-העם" למען המלח_ד, 
על תיקון תוק*הבחירות לפארלאמנט. בממשלה הקואליציו¬ 
נית של גרנויל ב 1806/07 היה ג׳ לורד ראשון של האדמירא- 
ליות ואתרי מותו של סוכם — במשך זמן קצר — שר־ההוץ. 
הוא ירש את עמדתו של פובס כמנהיג האופוזיציה הוויגית 
ופעל למען איסור מסתר־העבדים באפריקה. עם עליית 
הוויגים לשלטת בשנת 1830 נתמנה ג׳ לראש-הממשלה. 


314 



ז 1 ׳ד?ז גדי, ד״ז־נדי ד.׳ 2 ני 


הוא ביצע את הר¬ 
פורמה הגדולה של 
חוק־ד,בחירות לפאר־ 
לאמנט בשנת 1832 , 
וכן העביר את החוק 
על ביטול העבדות 
במושבות ושורה של 
תיקונים אחרים. בש׳ 
1834 נאלץ להתפטר, 
לאחר שנתגלו בממ¬ 
שלה חילוקי-דעות 
בשאלה האירית. 

/ 0 0 ס( 1 ס 714 ס!)!סזזס 0 
■ #11 ( 11411 . 0 £011 
1867 ,ע! 1 ( 1/01 

(נתפרסם ע״י בנו), 

0. >4. 

1^014 0. 0/ 11x0 

£0/0011 8111 , 1920. 


10 ^ 0 — 37 ז 0 £110:035 ׳ — ( 1716 , לונדון — 1771 , 
קימבריג׳), משורר אנגלי. ג' היה היחיד שנותר 
בחיים מתוך שנים־עשר ילדיו של נוטריון לונדוני, איש 
אנוכי ובעל אופי קשה ואכזרי. נראה, שחולשתו הגופנית 
וילדותו הקשה האפילו על כל חייו של ג׳ ונסכו עליו פחד 
מהחיים, רצון להתבודד, ומה שכינה הוא עצמו בשם .מרה 
שחורה־לבנד,". ג׳ חונך באיסן ובקימבריג׳, אולם סיים את 
לימודיו בלי לקבל תואר. הוא 
התיידד עם ה 1 דסוולפ 1 ל(ע״ע), 
ובחברתו תר את אירופה 
( 1739 — 1741 ), בעיקר את צר¬ 
פת ואיטליה. בדרך ךבו שניהם 
וג׳ חזר לבדו. שני החברים לא 
התפשרו עד לאחר 6 שנים, אך 
מאז לא נותקה ידידותם, וג , 
נעזר הרבה ע״י וו׳לפול ביחסיו 
החברתיים. ג׳ ישב רוב ימיו 
בקימבריג/ חוץ מן הזמן אשר 
בילה בלונדון במחקר במוזיאון 
הבריטי. ב 1744 הוכתר בתואר 
בוגר־למשפטים, אולם לא עסק במקצוע זה למעשר. אלא 
הקדיש את זמנו ללימודים ולמחקרים פרטיים. הוא רכש לו 
בקיאות בשפות קלאסיות ומודרניות, בספרות הקלטית 
והאיסלאנדית, בהיסטוריה, בבוסאניקה. ב 1757 הוצע לו 
תואר של "משורר-המלכות"( 63:6 ־ £3111 מס?), אולם הוא 
סירב לקבלו. ב 1768 קיבל את הפרופסורה להיסטוריה חדשה 
בק-מכריג/ אך לא הרצה מימיו. 

שירתו של ג׳ היא מועטת־הפמזת וסרוכת־האיכות. יצירו¬ 
תיו החשובות הן : £ת!זק 5 ס: 6 !> 0 (.אודה לאביב״), 16 ) 0 
116£6 ס 0 £100 ) 0 1 :> 6 ק 0$ ז? 015:3111 ב סס ("א 1 דח על מראה 
ביח-ספר איטן מרחוק״), ץ 1 ו$־ 61 זי 4 .\נ 011110 ץ!! (.הימנון 
לפגעי־הזמף)—כל אלה יצאו בדפוס ב 1747 — 1748 ! השירים 
ההומוריסטיים : 03 116 ־ 1 נ 01 ׳\ £3 3 01 063111 1116 סס 0116 
(.אודה על מות חתול אהוב") וץ־ו 5:0 § 0 ס£ (.סיפור 
ארוך״) — ב 1750 ! באותה שנה השלים את 3 £1667 

[)־ 31 ץ 11 :תנ 011 7 ־ 0000:1 ("קינה בבית-קברות כפרי"), שהקנתה 
לו שש כגדול משוררי־זמגו, ועדיין היא היצירה השירית 







315 


גרי, תומס — גריכוידוב, אלכסנדר פרגייביץ׳ 


316 


הידועה ביותר בספרות האנגלית. שיריו המאוחרים על 
נושאים מן המיתולוגיה ומאגדות־עם צפוניות מעידים על 
התעניינותו בספרות הסקאנדינאווית והקלטית. האחרון בשי¬ 
ריו החשובים הוא 1510 ו!\ ס! 16 > 0 (״אודה למוסיקה״), 1769 . 

את מגמתו בשירה הגדיר ג׳ כ״קיצוד נמרץ בהבעד" ויחד 
עם זה לשון צחה, חודרת ומוסיקאלית" בשל חוסר רגש 
ספונטאני, בשל ״החן של עגמת־נפש" ( 81-31:6 ן 01101 מ 013 ת 1 ) 
בהבעתו ובשל נטייתו להתבוננות היה משורר אלגי יותר 
משהיה משורר לירי; יחד עם זה היה מצויין בתוש־הומור 
ער, המוסיף טעם לפרוזה שלו, ואף לקלים שבשיריו. אולם 
האודות שלו מצויינות בהתבוננות בתוך נפשו ובעצבות של 
מתבודד בעל רגישוח־יתר, וקינחו המפורסמת היא בחינת 
ה״נוטורני" הגדול של השירה האנגלית. למעשה יש לראות 
בו את מפלס הדרד לתנועה הרומאנטית. 

מלבד שיריו המקוריים המועטים חיבר ג׳ תרגומים ועיבו¬ 
דים מיווגית, לאטינית, איטלקית וצרפתית, כתב מאות 
מכתבים וערך יומן. הפרוזה שלו מצטיינת בסיגנונה המשובח 
ובחוש-הומור עדין ומשעשע, וכוללת גם תיאורים נאים 
של מראות־נוף — פרי מסעותיו בימי נעוריו וטיוליו בסקוט¬ 
לנד ובאנגליה מהדורות כתביו: 1¥ — 01145,1 ^ 1 ) 001160:6 
,(ץ 6 ^ 0 ן . 0 .□ . 601 ) 5 בח 06 ? : 6 — 1902 ,( 00556 .£ . 611 ) 
.״ 1 1 >מ 3 66 נ 11 וץ 10 .? . 641 ) 111 — 1 , 0166 (>ו 1 סק 65 זזס 0 ; 1904 

. 1935 ,(׳( 111116 ^ 

״ 1 .!/ , 1917 ,. 0 7/1 ) 0 ׳{ 1 /ק 0 ״ 11101 ! 8 4 , ,קע 1 )ז־ 01 א . 5 . 0 
81101 ,תסזנ^ן א ; 1924 1 ' 0 (ס / £1-011711 } 800 , 8.6611 

.. 0 7/1 )ס )) 81 ,ענוחסזס-תססזא ■א ; 1934 , 0 7/1 • 1171 
. 80/101111 .. 0 . 7/1 , 10065 .? .ע\ , 1955 , 0 1 , 7/1 ) 1 ; 1935 
. 1945 .. 0 . 7/1 ) 0 ׳{ 11 ) 70 ■ 7/17 , 06011 ס ; 1937 

א. א. מ. 


{ךיא 0 , ^ 00 — מ 31131 ז 0 35 ות 10 ( 1 — ( 1805 , גלאז־ 
גו — 1869 , לונדון), כימאי סקוטי, מחלתי הכימיה 
הפיסיקאלית. למד בעיר-מולדתו ובאדינבורו; מ 1830 היה 
פרופסור לכימיה באדינבורו ומ 1837 עד 1855 בלונדון, מכאן 
ועד מותו מנהל בית יציקת־המטבע המלכותי. — ג׳ חקר את 
תופעות האבזורפציה (ע״ע) של גאזים ואת האוסמוזה(ע״ע) 
והעלה את החוק היסודי של הפעפוע (ע״ע) של גאזים. 
מעיקרי חידושיו היו גילוי 
הקולואידים (ע״ע) 
וחקירת דרכי הפרדתם ע״י 
דיאליזה(ע״ע). מחקירותיו 
בשלוש הצורות של החוט* 
צד. הזרחנית (ע״ע זרחן) 
יצא מושג החומצה הרב־ 
בסיסית (ע״ע המצות). ב¬ 
מחקרו האחרון תיאר ג׳ את 
ספיח ת המימן על פאלא* 
דיים בחעת הידריד של 
פאלאדיום. — מחקריו בכי¬ 
מיה ובפיסיקה כונסו לאתר 
מותו ויצאו בצורת ספר 



( 1876 ). תוסס גר״יאם 

. 1884 ,. 0 711 /ס *)!?ס 1$ ז 1 > ־>//״/ 1£ ! 7 . £1711111 411£11£ .מ 

1 ז 0 £תו 7 מממ 1 ־<£ , 11 ח 4 ומ) 0 (£ 

£7 ^ 0114:11 5 י !>££ט 3 ) . 7 0 4 ל ; 1888 ,* 114 ***?$ 

. 11 ־ 10111 ) .ס ,{/ 7 , 1930 ,;ז£^! 1 ו! 1£ ! 0 055£11 ז 0 

. 1951 ,( 11 .־!א , 74 ״ £4111011 .תז 011€ 


גךיבזידוב. א^בסנךר 9 ךג;"ביץ׳ — - 60 מקי 0 .1 .ג 
08 ^ 6 — ( 1795 , מוסקבה — 1829 , טהראן), סופר 
רוסי. ג׳ בא מסשפחת־אצילים והיה בן קצין. הוא קיבל 
חינוך טוב, למד באוניברסיטת מוסקבה גם מדעי־הטבע 
וגם מדעי־הרוח ורכש לו ידיעות רבות בלשונות ובספרויות 
האירופיות וגם בלשונות־הסזרח. ב 1816 התיישב בפטרבורג 
ונכנס לשירותו של המיניסטריון לענייני־חוץ; בתפקידים 
שונים מטעם משרד זה בילה את רוב שנותיו האחרונות 
בקאווקאז ובפרס וחזר רק לתקופות קצרות לפסרבורג. 
בפטרבורג נתוודע ג׳ לחוגים הספרותיים שבמרכזם חיה 
פושקין (ע״ע) ונתקרב לחוג החברתי שממנו יצאו הדקבד 
ריסטים (ע״ע). ג׳ עצמו הואשם בהשתתפות בקשר הדקאב־ 
ריסטים; ערב החיפוש שנערך בביתו קיבל התראה על כך 
מאחד מידידיו שבשלטון והספיק להשמיד כמה ניירות. הוא 
נאסי תחקר, אולם עד מהרה שוחרר והוחזר לשירות המדינה. 
מ 1826 ניהל את היחסים הדיפלומאטיים עם תורכיה ופרם. 



הוא היה ראש המשלחת הרוסית במו״מ על חוזה־השלום 
עם פרס אתרי מלחמת 1827/28 , ואח״ב נתמנה לשגריר רוסיה 
בטהראן. בדרכו מפטרבודג לפרס בקיץ 1628 שהה כמה 
חדשים בטיפליס, ושם 
נשא לאשה צעירה 
ממשפחת נסיכים 
גאורגיים. בבואו לפ¬ 
רס נתקל שם באוירה 
של איבה עמוקה לרו¬ 
סיה על רקע תנועה 
דתית-לאומית קנאית 
המונית. בפעילותו 
הדיפלומאטית עמד ג׳ 
בתוקף על הגשמת 
תנאי חוזה־השלום. 
ב 10 ביאנואר 1829 
הותקף בניין הצירות 
הרוסית על-ידי המון 
פרסי, וכל צוות-ד,עובדים, ובכללם ג׳ — שסרם מלאו לו 34 
שנים — נרצחו. 


א. ם נריבויידוב 


מפעלו הספרותי של ג׳ אינו בעיקרו אלא יצירה אחת 
בלבד — הקומדיה גאגץ 07 6 ק 70 ("צער מחמת שכל", 
בחינת "יוסיף דעת יוסיף מכאוב"), שבה קנה את עולמו. 
ג׳ כתב אותה ב 1822 — 1824 בקאווקאז. בראשונה נאסרה 
הצגתה, אך היא נתפרסמה על־ידי קריאה מכ״י בטרקליני 
החברה הגבוהה והמשכילה במוסקבה ובפטרבורג וזכתה מיד 
להצלחה עצומה. היא הוצגה בצורה מקוטעת ב 1829 אחר 
מות המחבר, ובשלמותה — לראשונה ב 1831 . 

"צער מחמת שכל" היא סיצירות־המופת של הספרות 
העולמית. בספרות הרוסית היא נחשבת ליצירה התיאטרונית 
המושלמת ביותר, ונוסף על ערכה האמנותי — אף לאחת 
התעודות הגדולות של התפתחות המחשבה החברתית ברו¬ 
סיה. במקצת ניברות בה השפעתן של קומדיות המידות 
והאופי של מוליד(ע״ע), ואעס״ב היא יצירה מקורית לחלוטין. 
היא נכתבה בחרוזים חפשיים, מעין אלה של לפוגטן (ע״ע), 
שקרילוב (ע״ע) שיכללם ושיווה להם צורה רוסית. "צער 
מחמת שכל* היא קומדיה מרה, סאטירה על החברה הגבוהה 



317 


גריגוידוב, אלכסנדר סרגייכיץ׳—גריבלדי, ג׳וזעה 


318 


המוסקובית, ובגללה נעשתה "מוסקבה של ג׳" שם־דבר 
בספרות ובציבוריות הרוסית. עיקר כוחו של ג׳ לא בעלילה 
אלא בדו-שית ובדמויות. הרו־שיח בקומדיה הוא עממי, חי 
ומבריק; עשרות — ואולי מאות — מביטוייו או מחרוזיו של 
ג׳ נקלטו באוצר הלשון הדוסית המדוברת ונעשו מטבעות־ 
לשון, אמדות־כנף או פתגמים המקובלים בפי כל המשפילים. 
הדמויות הן בעת ובעונה אחת גם נציגים מובהקים של 
חברה רוסית מסויימת בתקופה מסויימת וגם טיפוסים נצחיים 
שאינם קשורים למקום ולזמן: סאמוסוב — ראש־המשרד, 
הביוולקראט הזקן׳ בעל פילוסופיית־החיים הצינית׳ עריץ 
המשפחה והחברה, מעמודי־התווך של החברה השמרנית; 
מזכירו מולצ׳אלין — הנבל הקטן, השאפתן המחניף לגבירות 
זקנות ומשחק תפקיד של מאוהב בבת־אדוגיו; רפטילוב — 
קצין, גיבור הנאומים בבתי־קפה ומועדונים, ידידם של כל 
״אנשי־החברה״! סופיה בת פאמוסוב — צעירה בעלת רצון 
טוב- אד קלת־דעת, תלשת־אופי וקצת פתיה, — כל אלה, 
הם וקרוביהם ומקורביהם ותוגם, חסרי תוכן אנושי רציני 
ותרבות אמיתית, שעל חסרונה הם מחפים במעטה שטחי של 
״תרבות מערבית״ (צרפתית) קלוקלת. וכנגדם — הגיבור 
הטראגיקומי צ׳אצקי, צעיר משכיל, נלבב ונלהב, האוהב את 
סופיה באמת ומנסה להרימה מבחינה רוחנית ונפשית מעל 
לסביבתה וחברתה, והלוחם את מלחמת הנוער בזקנים השלי* 
טים, את מלחמת הטבעיות והישרות במלאכותיות ובאופנה, 
מלחמת הפשטות והעממיות בסנוביזם החברתי, מלחמת 
החוש הלאומי הרוסי בהתבטלות בפני גינוני המערב. הוא 
לוחם את מלחמתו זו בלי תיכנו!, מתוך רגשנות, התלהבות 
ואשליות — ונכשל, מבקרים רבים רואים ב״צער מחמת שכל" 
את המקבילה הרוסית ל״דון קיחוטד," הספרדי ול״האמלט" 
האנגלי. 

-מסח .א . 8 ; 1831 , 3 אץ זס 6 ק 50 , 503116081111 ח . 8 
- 8606306 ; 1872 , 666 ב 3 ק 16 606 ח. 1113 \ , 108 ) 43 > 

, 50 * ,ג׳יסזנדחג׳)!! . 0 ,* 1918 , 1875 ,.ח . 0 , 010811 

, 1912 , 01,0107 116 01 ,ז> 11 ;גו 0 זג? .! ; 1907 

-(ןספיד , 6 א<- 0 ז 6 ; 1922 ,ק 10386 \ . 8 .ח , 1111 803308 .מ 
, 61-0-136 ; 1929 ," 3 אץ ז-ס 6 ק<\ 1 " ממקסז׳סא 160333 > 
-] 261 ) ס , 07 ו 1 :> 11 ) 6 ? .£ ; 1946 ,.ח 

,.ח. 0 .£ , 08 ^־ 061 . 0. 191 ; 1930 ,( 11 ׳\ . 81101 ? . 8147 .£ 

. 8 . 191 ; 1945 , 11031-3 53 >־ו 3 ץ 0 , 7160808 . 1 /ג . 71 ; 1945 
.* 1951 , 1 ־ 011 18 ) 8 £6x36 .ח י 3 א 8 א*> 146 

א. אח.- י. ל. 

גןי 3 לךי, ג׳וןפה — 31011 ( 11 ־ 031 0 קק 1156 !ס — ( 1807 , 
ניצה — 1882 , קאפררה), מנהיג תנועת התקומה 
הלאומית וגיבור מלחמות־השיחרור של איטליה. ג׳ היה בן 
לקברניט-דייג; את ימי־ילדותו בילה ליד הים ונתערב בחיי- 
הספנים. כבר באותם הימים נתחזקה בנפשו השאיפה לחירות 
ולעצמאות, שהיתה אח״כ לקו האפייגי לדמותו, וכ־ הנכונות 
להגן על כל נדכא ונרדף. ג׳ לא שקד על הלימודים בימי- 
נעוריו, והשכלתו היתה מצומצמת. בן 15 הלך בעקבות אביו 
והפליג למזרח התיכון. באחד ממסעיו פגש בקבוצת תלמידיו 
של סן־סימון (ע״ע), שהפליגו מצרפת למזרח על מבת להג¬ 
שים שם את האידיאלים שלהם; הללו פתחו לפניו אפקים 
חדשים והחדירו במחשבתו רעיונות סוציאליסטייח והומאני־ 
טאריים, שציינו לאחר מכן את פעולתו כמהפכן. ג׳ התקשר 
עם קבוצת־המחתרת של הציני (ע״ע) בתנועת "איטליה 
הצעירה״ הרפובליקנית. ב 1834 השתתף ג' בניסיון להפוך 



נ' נאריבא 5 רי 


את המשטר המלוכני של פימונטה, בקבלו על עצמו את 
התפקיד להמריד את הצי; נסיובו לא הצליח, ולאחר שנגזר 
עליו פסק־דין של מוות ברח לצרפת ומשם היגר לאמריקה 
הדרומית, שם שהה 12 שנים, ובמלחמות למען הרפובליקות 
הצעירות מצא את ההזדמנות לפעול למען חזון־התירות• 
הוא השתתף בהגנה על הרפובליקה ריו גראנדה דו סול נגד 
הקיסרות הבראזיליאנית, ום 1842 ואילך לחם באורוגוואי 
בצבאה של הרפובליקה של מונטווידאו נגד רוסאם׳ רויד 
ארגנטינה. כמצביא הצליח ג׳ לרוב להתגבר על יריביו 
העדיפים ממנו במספר ובנשק וידע לעורר התלהבות בלב 
חייליו, אנשי הגריליה (ע״ע), חסרי הנשק והציוד. יחד עם זה 
שמר על קשריו עם תנועת־העצמאות האיטלקית של מאציני, 
ורבים מבין הפאטריוטים, אשר נאלצו לברוח מאיטליה, 
נצטרפו אל שורותיו. יחד אתם ייסד ג , את "הלגיון האי¬ 
טלקי" בנכר, דבר שסייע בהרבה להתעוררות הרגשות הלאו¬ 
מיים באיטליה; למעשר, ייסד ג׳ באורוגוואי מעין נציגות 
של הרפובליקה האיטלקית בנכר. שם גם נשא לו לאשה 
את הקראולית אניטה ריוירו דה סילוה, שילדה לו 3 ילדים 
וליוותה אותו בכל קרבותיו והרפתקותיו. עם פרוץ מהפכות 
1848 באירופה חזר ג׳ לארץ־מולדתו, כדי לפעול למען שית־ 
רורה. שמו כבר הלך לפניו, והתעמולה שניהל מאציני הגדילה 
את פירסומו; רבים ראו בו את הגיבור העתיד לחלץ את 
העם מן השלטון הזר. בפברואר 1848 הפליג ג׳ ממונטווידאו 
יתד עם קומץ לגיונרים: הם היו הגרעין ל״חולצות 
האדומות", שנתפרסמו במאבקם על התקומה האיטלקית. 
תחילה התכוון ג׳ לעורר מהפכה רפובליקנית בטוסקאנה, 
אך כשהכריז קארלו אלברטו מלך־פיימונסה מלחמה על 
האוסטרים, החליט ג׳ להצטרף לצבאו ולמנוע פירוד בתנועה 
הלאומית. המלך התייחס למהפכן המסוכן בקרירות, ולא 
מסר בידיו אלא תפקיד צדדי — את הפיקוד על המתנדבים 
שפעלו ליד הגבול השוויצי. הצסרפוחו של ג׳ לתכנלתיה 
של ממשלת־פיימ 1 נטה גרמה לחילוקי־דעות בינו ובין 
מאציני, שתביאו לבסוף לידי קרע בין שתי הדמויות המרכ¬ 
זיות של תולדות התקומה האיטלקית: בניגוד למאציני 
ההוגה והחוזה, היה ג׳ איש המעשה, שבהל בהפשטות 




319 


גריבלדי, ג׳וז&ה 


320 


אידיאולוגיות! הוא חשב לנכון לפעול לפי צו המציאות 
שחייבה אז אח איחודם של כל כוחות הפאטריוסים האיטל¬ 
קיים אפילו במחיר של ויתורים על עקרונות. במאורעות 
המלחמתיים של קיץ 1848 נלחם ג׳ בגבורה רבה" ואף 
הצליח בקרבות קטנים בלואינו( 0 הו 0 ״ 1 ) ובווארזה 
שבקרבת הגבול השוויצי! אולם כשלונו של צבא פיימונטה 
בקךב־קוסטוצה ושביתת־הנשק שבאה אחריו אילצו אותו 
להיטוג לשוויץ, אחרי כניעת פיימונטה לפני האוסטרים שוב 
התייצב ג׳ לימין הרפובליקנים וחש עם מספר קטן של 
מתנדבים לעזרת מגיני רומא, שבה התבצרו חסידי מאציני, 
לאחר שהבריחו את האפיפיור פיוס גו. הגנתה של רומא 
והניצחון על הצרפתים בסאן־פאנקראציו ועל צבאותיו של 
מלו שתי-הסיציליות בולטרי ובפאלסטדינה(אביב 1849 ) היו 
מן הפרקים המזהירים ביותר בתולדות ההתקוממות הלאו¬ 
מית והגדילו את תהילתו של ג׳ ואת האהדה שבה נתקבלו 
עלילותיו בתנועות הליבראליות שבאירופה. כשלא יכלה 
העיר עוד להחזיק מעמד נגד האוסטרים והצרפתים. אשר 
נקראו ע״י פיוס גו, לא הסגיר ג׳ את עצמו, אלא נסוג עם 
חייליו צפונה, על־מנת להצטרף למגיני ויניציאה, שעדיין 
לא נכנעו לאוסטרים. לאחר מסע קשה לאורך הרי־האפנינים 
הצליח להגיע לסאן־מארינו, ושם פיזר את צבאו, בחפשו 
מקלט בין ביצות־קומאקיו מתה עליו אניטה, שליוותה אותו 
במסע זה על אף היותה הרה. משם עבר ג׳ את האפנינים 
פעם נוספת והגיע לתחום םיימ 1 נטה, אך גם שם לא הורשה 
להשאר מחשש לגרימת סיכסוך עם אוסטריה המנצחת! שוב 
גלה מארצו, הפעם לאמריקה הצפונית. בניריורק יסד ג/ 
יחד עם אחד מחבריו, ביודחרושת לנרות על מנת להתפרנס. 
ב 1854 חזר לפיימונמה, לאחר שנפגש שוב באנגליה עם 
מאציני ונחאכזב מן האשליות של החוזה הרפובליקני. ג׳ 
בא במו״ם עם קאוור ועם המלך ויטוריו אמנואלה כדי לתאם 
אתם את דרכי המאבק על שיחרור המולדת ואיחודה. ג׳ 
הכיר בנכונות המדיניות הראליטטית של קאוור, המכוונת 
לשילוב הבעיה האיטלקית'במדיניות הבינלאומית! ואילו 
קאוור הבין את התועלת שניתן להפיק מאישיותו של ג׳ ומן 
הפךסטיז׳ה העולמית שלו. ב 1858 נוסדה ביזמת קאוור 
התחברה הלאומית"׳, שאיחדה את המתונים בין הפאמריוטים 
האיטלקיים וזיהתה את מדיניות איחודה של איטליה עם 
האינטרסים והשאיפות של בית־המלוכה של פיימונטה! ג׳ נתן 
את תמיכתו לחברה זו. בפרוץ מלחמת־התקומה האיטלקית 
השניה ב 1859 נמסר לידו תפקיד צדדי— הפיקוד על קבוצות 
ה״קלעים האלפיניים", שפעלו בלומבארדיה הצפונית. ג׳ זכה 
בכמה הצלחות, אולם נאלץ להפסיק את התקדמות םלוג(תיו 
לעבר מחח־ויניציאה מחמת שביתת־הגשק. ב 1860 . לאחר 
חתימת חזזה־השלזם בזוילאפדאנקה, שגרם אכזבה מרה 
לפאטריומים האיטלקיים- הופיע ג׳ לפני העם האיטלקי כאיש 
היחיד המסוגל לפתור את בעיית איחודה של איטליה. 
היחסים בינו ובין ממשלת־קאוור החריפו אחרי מסירת עיר- 
מולדתו ניצה לצרפת תמורת השתתפותה במלחמת העצמאות 
האיטלקית. כנגד שיטת התככים הדיפלומאטיים של קאוור 
חזר ג׳ לשיטת ההתקוממות העממית וההתערבות המזויינת 
של מתנדבים. הוא החליט לבוא לעזרת קבוצת מתמרדים, 
שנתקיממו בעקבות המאורעות המלחמתיים באיטליה הדרו¬ 
מית נגד המלד פרגצ׳סקו 11 . ב 5 במאי 1860 הפליג 
ג׳ מקווארמו ( 0 ה 3 נ 21 >) שליד ג׳נובה עם אלף מתנדבים, 


איטלקים ולא-איטלקים, בשתי ספינות קטנות, על מנת 
לפלוש לסיציליה(תמונה ע״ע אבה, ג ׳ . צ , .)! לפעולה זו ניתנה 
הסכמה סמויה של ממשלת־פיימונטה. ג׳ ואנשיו נחתו במאר* 
סאלה שבחוף המערבי של סיציליה, זכו לתמיכה נלהבת מצד 
האוכלוסיד" ניצחו את צבאות הבורבונים בקרבות קאלא־ 
טאפימי( 15 במאי), פאלרמו( 30 במאי) ומילאצו( 20 ביולי) 
ושיחררו את כל האי. ב 29 באוגוסט עבר ג׳ את מיצר-מסינה 
והגיע במסע־ניצחון מהיר לנאפולי ( 7 בספטמבר! תמונה 
ע״ע איטליה, עם׳ 743/4 ), כשמספר "החולצות האדומות" 
שלו הולך וגדל. בנאפולי הכריז ג׳ על עצמו כעל "דיקטא- 
טור שתי הסיציליות" והתכוון להמשיך במסעו צפונה. על־ 
מנת לשחרר את רומא ואת מדינות האפיפיור ולהשלים 
עי״כ את איחודה של איטליה. אך קאוור, שתשש להתערבות 
המעצמות הגדולות, וביהוד צרפת של נאפוליון 111 . ופחד 
מפני האופי הרפובליקני של מסעו של ג׳, הריץ לקראתו את 
הצבא הסדיר. ג׳ נאות לבוא לידי הסכם עם קאוור, ולאחר 
שנלחמו מתנדביו בקרב על נהר־וולמורנו( 1 באוקטובר 1860 ) 
יחד עם הצבא המלכותי וחיסלו יחד אתם את התנגדותם 
של הבורבונים, מסר ג׳ ב 26 באוקטובר אח המחוזות שכבש 
לידי המלך דטוריו אמאנואלה. אחר־כך, בסרבו* לקבל כל 
משרה, אות־כבוד או תמורה שהוצעו לו, יצא ג׳ לקאפררה, 
אי קטן שבקרבת סארדיגיה׳ שרכש לעצמו עוד ב 1854 , ושם 
השתדל להגשים את חזונו הרומאנטי של חיי־צנע במגע 
קרוב עם הטבע ועם העמל היום־יומי. 

מ 1860 עד 1870 התרכזה פעילותו של ג׳ מסביב לבעיית 
סיפוח רומא ומחוזה לממלכה האיטלקית, ובגלל "הבעיה 
הרומית" התנגש תכופות עם הממשלה האיטלקית, שנקטה 
קו מדיני מתון ובזאת פגעה — לדעתו — בעצם שלמותה של 
המדינה האיטלקית. ג׳ נמנה עם ראשי "מפלגת־הפעולה", 
שרצתה לחדש במחוזות־הוואמיקאן את מסורת "מסע-האלף" 
לסיציליה ע״י כיבוש מבחוץ והתק־ממויות עממיות. ב 1862 
אירגן ג׳ פלישה לרומא בהסכמתה החשאית של ממשלת 
איטליה. אולם בלחצם של איומי ההתערבות מצד נאפו־ 
ליון 111 נאלצה הממשלה לחזור בה ולשלוח צבא סדיר נגד 
מתנדבי ג׳. ההתנגשות בין שני הצבאות אירעה באססרו- 
מונטה ( 28 באוגוסט), וג׳ נפצע, נשבה והוחזר לקאפררה. 
במלחמת-השיחדור השלישית של איטליה ב 1866 זכה ג׳ 
בניצחון על האוסטרים ליד בצקה שבטרידנטינו! אך גם 
הפעם נאלץ להפסיק את התקדמותו בפקודת המטה הכללי 
ובעקבות הסכמי־השלום. ב 1867 הכין פלישה חדשה למדינת- 
הוואטיקאן, ניצח את צבא־האפיסיור על־יד מונטרוטונדו, 
אך נוצח ליד מנטאנה ( 3 בנובמבר) ע״י צבא צרפתי שנשלח 
לעזרת האפיפיור. את מעשהו המלחמתי האחרון עשה ג׳ 
ב 1870 , כשחש לעזרת הרפובליקה הצרפתית נגד הכובש 
הפרוסי! הוא נלחם בגבורה בקרבת דיז׳ון, אך הצלחו¬ 
תיו המקומיות נתבטלו בשל תבוסתו הכללית של הצבא 
הצרפתי. כאות־הוקרה לעזרה זו נבחר ג׳ — על אף היותו 
בן חו״ל — כציר לפארלאמנט הרפובליקה השלישית. את 
שנותיו האחרונות בילה ג׳ בקאפררה ורק לעתים רחוקות 
יצא לאיטליה. על אדמת־טרשים זו חי בע 1 ני ועסק בעבודת* 
אדמה ובנסיונות חקלאיים במידה שאיפשרה לו בריאותו 
הרופפת. בהופעות הפומביות המעטות שבהן השתתף, הביע 
לרוב את הסכמתו לאופוזיציה השמאלית, שראה אותה בקרובה 
לחזונו הפרוגרסיווי וההומאניטאדי. הוא לא הסכים לקבל מן 



321 


גריכלדי, דוזפד —גדיג, כירדל 


322 


הממשלה תמיכה כספית, שהיה בה כדי להצילו ממצוקתו, 
אלא ב 1876 ׳ לאחר שעלה השמאל לשלטון. בהיותו ציר בפאר־ 
לאמגט הציע הצעות חוק להבראת הביצות שבקרבת רומא* 
הצעותיו נתקבלו, אך לא הוגשמו. — ג' נשא לו לאשה שניה 
את הרוזנת רימו׳נדי, שממנה נפרד ב 1880 > בת־איכרים. 
שבאה לביתו כאומנת לנכדיו. היתד, אשתו השלישית. ג׳ מת 
ב 1882 בקאפררה, ובקשתו האחרונה — שגופו יישרף — לא 
נתמלאה ע״י הממשלה ובני־ביתו. 

עצומות היו השפעתו של ג׳ על כל התנועה הלאומית 
המהפכנית האירופית ותרומתו להפצת הרעיונות הליברא¬ 
ליים וההומאניטאריים במאה ד, 19 . מעידה על כך ההתלהבות 
שבה נתקבל באנגליה בשעת ביקורו בה ב 1864 ובאספות 
רבות לקידום הדמוקראטיה ושיחרור־העמים שהשתתף בהן. 
אולם ג׳ היה רחוק מכל אידיאולוגיה מגובשת ועקרונית, 
ובקלות יתרה היה פוסק על הסכמתו או התנגדותו לזרמים 
רעיוניים שונים! כך נתן את הסכמתו לאינטרנאציונאל 
הראשון, ובו בזמן הצהיר פעמים רבות את אהדתו למשטר 
המלוכני האיטלקי — אולי רק בשל קשרי־ידידותו האישיים 
לסלו ויטוריו אמאנואלה. אד אישיותו ועלילת־חייו הרומאנ¬ 
טית של ג׳ הן הן שכבשו את לבות המוני אירופה וטובי 
בניה והניעו אותם לפעול למען הרעיון של שיהרוד-העמים. 
מכאן גם המקום המרכזי שיש לייחס לג׳ בתולדות התקומה 
האיטלקית, כי דמותו ומפעלו פעלו על לב הפאטריוסים יותר 
מאשר הפיקחות הדיפלומאטית של קאוור והיו לגורם הראשון 
במעלה לשיחרורה ולאיחודה של איטליה. דמותו של ג׳ 
נכנסה במהרה לספרות. וכל השירה האיטלקית של שלהי 
המאה ה 19 מלאה תיאורי עלילותיו ופיוטים על אישיותו 
ועל מעשיו* אף דימה־האב (ע״ע) כתב את שיחותיו עם ג/ 
מעין רומאן מרחק של חיי־הגיבור. ג' עצמו חיבר כמה 
רומאנים וזכרונות אוטוביוגראסיים. 

16 ) 0.0 ,ת 1$0 ] 1.0071 .£ ,* 1928 , 1882 .. 0 , 0130120111 . 0 
1601 1 ) .ס , 613110 . 57 .ס ; 1902-07 , 1-11 .) 1611071 6 }>} 

-) 0 016 ,. 18 ; 1906-07 , 1-11 ,. 0 ,!! 9111 .א , 1905 , 1 ק 771 ) 1 
) 111 6714 ס ,ח 3 ן( 110701 . 84 . 0 ; 1925 .. 0 7/071 71 ) 111 ) 11  , 8 
— 711 ) 1022 ! , 51130607 . 81 : 1950 , 116116 11 ! . 0 111 16 /^ 3 ) 0771 ) 
■ 18601 . 0 3178 061/0717 , 8131116 813010 .ם , 0177 1953 ) 06 - 0 
. 1954 , 1 ) 006111 61 ) 7 * 081 ? 171 1 ( 5 11111 74 

י. ב. ס. 

נךיג, אן־־וף■ ה;רופ - § 6 ״ 0 173111 >£ — 

( 1843 , בדגן — 1907 , שם), גדול הקומפוזיטורים 
הנורווגיים. ג׳ היה 'בן למשפחה אמידה ממוצא סקוטי. 
כשרונו המוסיקאלי נתגלה במוקדם, וכבן 15 נשלח לליפציג, 
מרכז האסכולה הגרמנית־הרומאנטית בדור ההוא. שם למד 5 
שבים, וב 1863 ביקר בקופנהאגן אצל גדה(ע״ע), שעודד אותו 
לקומפוזיציה מיפנה מכריע חל בדרכו של ג׳ אחרי שיבתו 
ייבורחגיה: שם התרועע עם נורדרק 011113310 ^), מוסיקאי 
צעיד ומוכשר בעל מגמה לאומית מובהקת, שמת זמן קצר 
אחר־כך, אולם הספיק להשפיע על ג׳ השפעה עמוקה. וכד 
מוסר ג׳ בעצמו על הפרשה הזו: ״פתאום נפקחו עיני * רק 
ממנו למדתי להכיר את עצמי ואת השיר הצסוני־נורווגי. 


נשבענו שנינו לצאת נגד הסיגנון חסקאנדינאווי הרכרוכי 
וד,מטושטש בנוסח גאדה-מנדלסון. בהתלהבות הלכנו בדרך 
החדשה, והיא דרך האסכולד, הצפונית המתפתחת עתה , ". 

את פעולתו כפחבד 
מוסיקה לאומית הת¬ 
חיל ג׳ בכריסטיאניה 
(היא אוסלו). הוא עשה 
גדולוח למען פיתוח 
החיים המוסיקאליים 
בנורווגיה וקבה לו שם 
כפסנתרן וכמנצח. שי¬ 
ריו זכו לסירסום רב 
בעזרת אשתו, שהיתה 
זמרת מחוננת. מדי 
פעם בפעם סייר גם 
את ערי־אירופה הגדו¬ 
לות׳ כדי להציג את 
יצירותיו* ברומא נפגש עם ליסט (ע״ע), שד-תייחס אליו 
בהערצה רבה וניגן את הקונצ׳רסו שלו לפסנתר בפומבי. 
ב 1880 העתיק ג׳ את מקום מגוריו לברגן ובילה את יהד 
ימיו בעיר-נמל זו או בחווילה שבהר על-יד העיר. 

עוד בחייו של ג׳ הפכה המוסיקה שלו לנכס העם בכל 
שכבותיו, ויחד עם זד, זכתה לכבוש לה מקום במוסיקה 
הכלל-עולמית. בזכותו יצאה המוסיקה הנורווגית מגבולות 
של ניב מוסיקאלי מקומי מצומצם אל המרחב. ג׳ נאמן בדרך־ 
כלל לסיגנון הרומאנטי המקובל, אד מצויים אצלו גם 
הרכבים האדמוניים נועזים, שיש בד,ם משום חידוש. יחד עם 
זה הוא מבליט בריתמוס ובמלודיה את היסוד העמפי-ד 7 לאומי, 
המשחה לסיגנונו גון מיוחד. כוחו של ג׳ גדול בעיקר בביטוי 
הלירי, ומשום כד רבה ביותר הצלחתו בשיריו ובקסעיו 
הרבים הקטנים לפסנתר. הוא לא כתב אלא סובאסות מועטות 
לפסנתר, לכינור ולפסנתר, וכן לצ׳לו ולפסנתר. ואף הן 
מצטיינות בעיקר ביפיין הלירי. לסימפוניה לא פנה, אך 
יצר כמה חיבורים לתזמורת, שבהם בולט כוחו המיוחד 
בתיאור עלילות או מצבים אפייניים, כגון הסוחטות ל״פר 
גינט״, ועוד. הקונצ׳רטו היחיד שלו — לפסנתר — הגיע 
לפידסום מיוחד. 

; 1919 , 8170170 81 1 3778 . 0 ,. 18 , 0 1906 .£ , £1130100 .ז . 11 
.£ , 81313 1.3 , 1908 ,.?> ■£ , 611011131111 . 57 — ק 0180111 ( 506 .ס 
,. 0 .£ , 5100010110 80 .? ; 1921 , 0 , 51010 . £1 . 8 ,* 1919 , 0 
. 1943 ,. 0 .£ , 1 ־ 01101 ? . 0 ,£ , 1932 .. 0 , £010501 .׳ו ; 1926 

ח. שט. 

גרי־נ, נ 1 ךךל —^ש״ס^־וסא — ( 1902 , ברגן — 1943 
[בהתקפודאויר מעל לברלין]), משורר ומחבר בור־ 

חגי. ג׳ היה קרוב-מששחה לאמרד גריג (ע״ע). אחרי 
תקופח־לימוד קצרה באוניברסיטה של אוסלו בילה שנים 
בנסיעות, כמלח וכתייר. כך רכש לו חומר לרומאן *שק 8101 
10 ־ 718 ז £3 (״חאניה ממשיכה את דרכה״, 1924 ), — תיאור 
חריף של חיי הימאים, שעורר התרגשות ואף התנגדות. 
לעומת זה זכה לשבח באוסף־השירים "בורווגיד! שבלבותינו" 
( 1929 ), המהלל את עמו ואת ארץ־מולדתו בעניותם אהדתו 
וחמלתו לעניים ולמנוצלים הביאתהו להצטרף לתנועה הקו¬ 
מוניסטית. הוא רכש לו שם במחזותיו, שהם מהפכניים גם 
בצורתם וגם בתכנם: 35 * 831131 (״בר אבא״, 1927 ), שנושאו 




323 


גריג, נורדל—גדיגודיב, אפולץ אלכסגדרוביץ׳ 


324 


לקוח מן הברית החדשה ז ז 3 י־י 08 6 ז 30 ז 3 /י("תהילתנו 
וכוחנו", 1935 )׳ על אנשי צי־המסחר הנורווגי בזמן מלחמת־ 
העולם 1 < 01 ו 101:138 > 0 א(״המפלה״, 1937 ). על הקומונה הפא־ 
ריסאית של 1871 . ב 1938 הוציא לאור את הרומאן הקומו־ 
נ ים טי 0 ז 30 י\ 11 חת 0 מ 60 ז 0 ;ר 3 מז 118 ( 1 ("עוד העולם בנעוריו"), 
שעלילתו מתרחשת ברוסיה ובספרד. 

כשפלשו הנאצים לנו׳רווגיה ב 1940 , היה ג׳ בין הלוחמים 
שנסוגו לאנגליה כדי להמשיך את המאבק משם. בחיל הנור¬ 
ווגי היה פעיל הן כמשורר והן כטייס. לשיריו, שהועברו 
בראדיו לנורווגיה, היתה חשיבות רבה בעידוד תנועת- 
ההתנגדות; גם מבחינה אמנותית נחשבים הם כטובות ביצי¬ 
רותיו הליריות. שירת החירות והמולדת, שנאספה אחרי מוחו 
בקובץ תסזש&ז?(״חירות״, 1945 ), יחד עם מותו בקרב־אויר 
מעל לבירת האויב, קנו לו שם ומעמד של גיבור לאומי. 

. 1947 ,.?) , 51£ < 01 ן 4 ^ .[ ; 1944 ,.?) .^ 1 , 850 ־ 801 .( 

{(־עד! (ש 11 !§ 1 ־ת 83 ), בגאוגראפיה ובסוציולוגיה של הצמ¬ 
חים — תצורה של צומח, המורכבת משיחים ובני־שיח, 

שגבהם מגיע בערך עד למתניו של אדם. השם לקוח מ -ז 83 
011113 ■! —השם הצרפתי־פרובנסאלי של אלון־השני( 5 ג 1 שזש 011 
3 ז 1£0 :>:>ס:>), היוצר יחד עם שיחים אחרים טיפוס של צומת 
נסוך ודליל במקומות יבשים בדרומה של צרפת; והוא הכינוי 
המקובל בצרפת הדרומית (פרובאנס ולאנגדוק) לאדמות־ 
סיד חרבות ובלתי־מעובדות, מלאות אבני-תצץ, במורדות 
הגבעות. הג' אפיינית מאד לצומח הים־תיבוני, ביתוד 
באדמות היורה והקרטיקון. צמחיה הראשיים הם ע״פ רוב 
ירוקי-עד בעלי עלים נוקשים או שעירים (כסרופיסים), 
המשתייכים למשפחות שונות, ובעיקר לשפתניים, וביניהם 
הרבה צמחים ארומאטיים, בא״י נמנות עם הג׳ חברות־צמתים 
שונות: חברת הקידה השעירה ( 1110536 ■< מז 111 שרת 0 ז 00 ׳< 31 ס), 
המופיעה בשלושה ואריאנטים שוגים — החופי, ההררי והמז¬ 
רחי (הקידה היא שיח קוצני צהוב־פרחים); חברת הלוטם 
( 11 ) 01510111 ), הנפוצה מאד בהרים, וצמחיה הראשיים הם 
הלוטם השעיר בעל הפרחים הוורודים או הלוטם המרוני בעל 
הפרחים הלבנים, או שניהם כאחד; נפוצות פחות הן חברות 
המרווה המשולשת ( 30 כ 1 ס 111 ז 1 תג 11 ש 1 ע 531 ), חברת הצתרה 
הוורודה(שג־זלסתץו)! נ 1 זג 0£1 ) 0 ז 11 ! 53 ) וחברת השלהבית הדביקה 
( 1500530 ;< 11 ו 1 ו 101 > 111 זס 11 ו 1 ?). באדמות הקלות של תוף־הים 
נלווים אל הצמחים הראשיים של הג׳ גם האזוביון הדגול 

( 135 ( 51000 113 \ 1 > 1 וגזי 3 ״ 1 ), המתנן השעיר (.; 111 1303 שוחץו 1 ז 
3 ״ 51 ) ואחרים. 

באיזורים שבהם חברת־השיא של הצומח היא יער או 
חורש, הג׳ היא שלב התפתחותי במור העולה מן הבתה (ע״ע) 
אל הצומח של החודש או היער. מאחר שצמחיה גבוהים 
יותר מצמחי הבתה, הם מצילים עליהם ומקפחים אותם בהנ¬ 
אתם מן האור ודוחקים אותם מבית-גידולם. אולם גם הג׳ אינה 
מתמידה הרבה בביודגידולה: עם הופעת עצי החורש או 
היער במקום בא הקץ גם על צמחי־הג׳ שוחרי־האור. בשל 
הצל שהעצים מטילים עליהם. אולם באיזורי הספר הים- 
תיכוני וגבעות־הקורקר אשר בחלק הדרומי של דווף־הים, 
שמחמת התנאים האקלימיים או הקרקעיים שלהם אינם 
יכולים להגיע לחברת־שיא של צומח עצי, נשארת הג׳ צומח־ 
השיא. — בא״י שימשה הג׳ — יחד עם הבתה — במשך דורות 
לאוכלוסיה הערבית מקור־אססקה לדלק לצדכי משק־הבית 
ולתעשיית־סיד, וכתוצאה מחבלה זו שחיבל האדם בבתה 


ובג' לא יכלו שטחים עצומים בעלי קלימאכס יערי להגיע 
לשלב סופי זה בהתפתחותם. 

מ. זהרי, גיאובוטניקה, 372 — 1955,387 ! -ז %0 550050 ,70 ז? 

. 81111 ) 1110 ) 1 ^ 50 011 ^) 4 01 זס 1 )ו 1 ) 41 18X6 ; 

41 710111 , 13110005 .? 35 .£ ; 1925 ,( 92-114 , 72 .! 80 . 500 
. 1950 , 1273/74 , 111 , 0 ) 1 [! 41 ץ 1 /ק 0 ו 1 / 3 !;מ , 11111111 ־ 031 ? . 8 

. 1917 , 3 ח 

א. אח. 

^ךץז,רובךטםזןך;£ה — 5 שז\ 3 ז 0 ש) 1 ח 3 ? מסע 1 ־ 1 שנ 01 ? — 
(נו׳ 1895 ), משורר, מחבר ומבקר אנגלי. ג׳ הוא בנו 
של המשורר האירי א. ם. גריוז ונכדו (מצד אמו) של לאו- 
סולד פון רבקה (ע״ע). ג׳ שירת בהצטיינות במלחמת* 
העולם 1 וזכה לפירסום לראשונה בשל שירי־המלחמה שלו. 
החיפושים אחרי דרכים חדשות ודפוסי־הבעה חדשים וכן 
הרוח הלוחמת והמהפכנית, המציעים את שיריו המוקדמים, 
נשקפים גם מן האוטוביוגראפית שלו 11131 ׳ 4.11 10 ש%> 000 
(״שלום לכל אלה״, 1929 ), שעשתה רושם רב. הוא חי רוב 
זמנו במאלרקה שבבאלארים, בנוף הים־תיכוני האהוב עליו. 
שיריו המאוחרים מעידים על נטיה להתבוננות ולשכליוח 
ועל התעניינות כפסיכולוגיה" עם נימה אישית של יסודים 
ואף של יאוש. קבצי שיריו יצאו ב 1938 וב 1946 . רוח של 
התרסה מצדה אף ברומאן הביוגראפי שלו .ז 1 ע 1 ס! 
" 0 ן 1 ?\ (״אשתו של סר מילטו!״, 1942 ) — חיבור מזהיר, 
אד חסר שיווי־משקל 
פנימי. אולם הטובות 
שביצירותיו של ג׳ 
הם הרומאנים על 
נושאים היסטוריים: 
מתולדות רומא - 1 

1108 ) 01311 11051 ) 0130 

1 ) 00 ש£ז("אני קלאו־ 
דיוס" ו״קלאודיום ה¬ 
אל", 1934 [עברית 
1952/53 ])! מתולדות 
ביזאנטיון — זת! 001 

ז 11 ת 1153 ש 8 ("השר 
בליסאריום״, 1938 )! 
מתקופת הורדוס ורא־ 
שית הנצרות — 18 ״? רוברס נריייז 

05115 [ (״ישו המלך״, 1946 ). כל אלה — וכן הרומאן 113 § 11 ת\, 
שש"? ץת 1 זש?( 1936 ), המלא רוח־הלצה — זכו להצלחה עצומה 
בקרב הקהל. — חשיבותו של ג׳ כמבקר רבה ביותר: הוא תרם 
תרומה עיקרית להחייאת ההתעניינות בסקלטון (ממשוררי 
הסאה ה 15 ) ולעיצוב הטכניקה החדשה של ניתוח הטכסטים 
בשירה! כתבי־ד,ביקורת שלו נתפרסמו בקובץ מסוממזסס ש! 1 ז 
1 ש 1 ) 0 ו 1 ק 48 (״העירית הרגילה״, 1949 )! עוד קובץ של מסות 
ספרותיות שלי (: 11081 ■״־!? §ח 1 תעז 0 ז 0 ש 1 רד) יצא ב 1955 . 
בשנים האחרונות פנה ג׳ למחקר אנתרופולוגי־היסטורי 
במיתולוגיה ובטכסים דתיים מתוך מגמה לחשוף את המקו¬ 
רות הראשונים של הדתות ואת דמותה של הדת הפרהיס- 
טורית. חיבוריו בשטח זה עוררו עניין רב, אך גם חילוקי־ 
דעות והתנגדות! בעיני רבים מבעלי־המקצוע אין הם אלא 
פדי הדמיון בלבד. החשובים שבתיבורים אלה הם - 001 ש 711 
שששש 1 ? תש 1 > (״גיזת־הזהב״, 1944 ) — על הדת היוונית הפרי- 
מיטיודת! 58 ש!) 1 ) 00 שן 1 ! ¥1 \ שורד (״האלה הלבנה״. 1949 , 
* 1952 ) — על המיתולוגיה הקלטית! ץ 0108 ו 1 זץ 1 ע?ן 1 ששז 0 


(״המיתולוגיה היוונית״, 1952 ) 1 1 שק 00$ עעשזלש!! שב 1 ז׳ 

(״הבשורה העברית״, 1954 [יחד עם י. פודדו]) — נסיון 
לשחזר את המקורות היהודיים של הברית החדשה, שבז־ 
דייפו — לדעתו — בידי מחברי האוונגליונים ומייסדי הכב־ 
סיד, הנוצרית! נ! 1 ? 5 ת 131 > 4 (״צלע-אדם״, 1955 ) — על 
המיתולוגיה ה״טרם־מקראית" המשוערת. 

א. א. ם. 

גרץזנד ( 1 > 0 ש 5 ש׳ו 3 ־ו 0 ), עיר־נמל באנגליה, על הגדה הדרו¬ 
מית של התמז, כ 30 ק״מ מזרחית ללונדון! 45,000 
תושבים ( 1951 ). נמלה של ג׳ הוא החלק המזרחי הקיצון של 
מערכתיהנמלים של לונדון. בעיר קיימות תעשיות של בניית־ 
אניות, יציקת־מחכוח, סבון, עור ונייר. משום קרבתה לשפד- 
התמז מפותח בה הדיג. 

!![*'??ך, אברהךד-ו 1 ש 3 נ 1 ש 5 ש 1 ז 10 )ז 113 זשי £1 - ( 1945-1880 ), 
פילוסוף ופדאגוג גרמני פרוטסטאנטי. שימש מ 1922 
פרופסור בינה ומ 1931 בציריך תחילה היה תלמידו של 
ר. אויקן (ע״ע). לאחר מלחמת־העולם 1 חל שינוי בדרכי 
חשיבתו בהשפעתו של קירקגור (ע״ע! וע״ע אפסיסטנצי- 
ליזם). ג׳ הכיר שאין הוגה־הדעות יכול למצוא משען בשיטות 
קבועות של התאולוגיה והפילוסופיה, אלא עליו להיות מוש¬ 
רש בזמנו ובתנאיו ההיסטוריים ולתת תשובותיו מתוך המגע 
האקטואלי במציאות שבה הוא נמצא. ג׳ נתקרב לתורת ה״אני 
ואתה" של מ. בובר (ע״ע) ולחוגי התאולוגיה הדיאלקטית. 

כתביו העיקריים: 1 ) 1111 5 זשו 1 ש 21 ח£ 5 ש 1 ) תש 2 משז 0 ש 1 ם 

18 ו 11 ןז 0 ׳*יןת 3 זש 7 ג שת!*! ("גבולות המחנך והאחריות המוט¬ 
לת עליו"), 1924 ! ) £11111 שו 1 ש 5 !ז 1 ז) 1 שו 11 ש — 1 ז 3 ׳ 1 \תש 8 ש 0 
(״ההווה — אתיקה ביקרתית״), 1928 > :ו{ש 170 ) 110 ו 1 שו 11 שז? 
(״חירות ומשמעת״), 1936 ! 5 ש!) ש 38 ז 5315£ ) 1 ש 111 ש 8 ש! 0 
5 ש 1 )ח 113 )תשל\! (״השאלה הגורלית של המערב״), 1942 . 

1 ;וי; 3 ך,אזגוסט(העריך דודזלף) — 11 שתח 61 מ) :ז;!״ 118 ^ 

11 ש 3 < 1 ש 5 ת 0 (: 1011 ) 11 ? — ( 1814 — 1879 ), בוטניקן 
גרמני. ג׳ למד תחילה רפואה בגטינגן ובפאריס, אך אחר־ 
כך התמסד לבוטאניקה. מ 1841 היה פרופסור לחקר־הטבע 
בגטינגן ואח״ב מנהל הגן הבוטאני שם. ג׳ ערך מסעות 
בוטאניים רבים, בפירנאים, בנורווגיה, במזרח התיכון, ועקב 
אחרי השפעת גורמי האקלים והסביבה על תפוצת הצמחיה. 
מפי תיירים ובוטאניקנים־נוסעים ליקט חומר רב על הצמחיה 
באיזור הקאריבי והדרום־אמריקני, על סמך ידיעותיו ומחקריו 
האישיים התמחה בקביעת איזורי־הצמחיה הטבעיים של 
כדור־הארץ ונעשה אחד ממייסדיה של הפיטוגאוגרפיה(ע״ע) 
החדישה. מפעלו המונומנטאלי הוא ספרו "הצומת של העולם 
מבחינת הסדרו הקלימאטולוגי"(ש 1 )־!£ ■<ש 1 > מ 10 ז 3 זש 8 ש¥ ש 01 
01011118 ־ 4001 01081501160 ) 111713 ) 1 ) 11:6 ־ 11 03011 ) בשני כרכים 
( 1872 , 1884 *), המשמש עד היום מקור ראשון לידיעת 
הרכבו ואפיו של הצומח על איזוריו השונים. 

. 1879 ,( 37 . 7 , 1 % . 80130 ) . 0 . 4 , 0 ) 80111 .[ 

?ריזזן, ע*ע נראו בעלן. 

1 ןךיזלךה ( 13 ) 1 ש$״כ>), גיבורת אתת הגובלות ב״דקאמרונה" 
של בוקצ׳ו(ע״ע): נערה יפה ועניה מבנות פשוטי־ 

העם, שהרוזן מסאלוצו ליןחה לו לאשה, ואח״ב ניסה אותה 
נסיונות אכזריים של גרימת צער וסבל נפשי, של עלבון 
והשפלה, בדי לבחון את מידת צייתנותה וכניעתה לבעלה! 



לות הטאקטיוח של לתימודג׳ משותפת השאיפה לבצען 
נשימת "פגע וברח". 


סיה אוהדת היא הבסיס האסטראטגי הכללי לברחוזדג 7 7 פיג 1 
מלווה הפעילות הצבאית של הכוחות הפארטיזאניים ברוב . 



327 


גרייזלדה—בדיליה 


328 


ג׳ קיבלה באהבה אח כל חיסורים שבאו לד- מייי מ ל ה ׳ 


והשפיע על דעודהקהל ברוח ד,ליבראליזם והשוויון. ג׳ סתח 

_ <- ויד* ל 31 * 1 < י*ד)לדז? 


331 

מלחמות־הג/ בסרט בתקופה החדישה, פעילות הסברתית 
וחינוכית, כדי ליצור ולהאדיר את המשענת ההמונית, 

4 . בסיס טאקטי בטוח. כוחות־ג' אינם יכולים 
לוותר על נקודות־משען לצרכיהם המבצעיים גרידא, מקומות 
ריכוז ואירגון, החסנה של חימוש וציוד, מסלט לפצועים, 
עמדות פיקוד וקשר וכר , . קיומם של בסיסים אלה מחוץ 
לטווח־הפגיעה של האויב הוא תנאי חשוב לכושר הלחימה 
הרצופה של כוח־ג , , 

5 . סגולות־לחימה המריות ומוסריות — 
ההתאמה הגמורה בין מבנה יחידותיו של כודדג׳ ותכונות־ 
הלחימה שלהן ובין המסיבות הקשות והמיוחדות שבהן הן 
צריכות לפעול. יחידה זעירה חייבת להיות מוכשרת לפעולה 
במשך תקופה אדונה בלי להזדקק לקשר עם הבסיס 
המפקח, ולפיכך יש לצמצם את גדלה המספרי ככל האפשר. 
גוף סארטיזאני זקוק לגמישות טאקטית, כלומר: ליכולת 
של פתור וריכוז־מחדש במהירות. לצרכים אלה יש להתאים 
את בניין היחידה ואת חימושה וציודה, שבהם צריכים להת¬ 
אחד היעילות הגדולה ביותר עם פשטות וקלות־נשיאד, 
וחיסכון כתחמושת* יכולת־התגועה של היחידה צריכה להיות 
גבוהה ביותר — דבר המושג לפעמים ע״י אמצעי־תובלה 
מתאימים (סוסים, גמלים, כלי־דנב), אולם במקרים אחדים 
הוא תלוי בכושר־המשא של הלוחמים הזעירים עצמם. העק* 
רון האירגוני היסודי של יחידת־ג , לגבי מבנה, עצמתה 
וציודה הוא: איכות עדיפה מכמות. הודות לשיכלולי הטכ¬ 
ניקה והמדע (נשק אוטומאטי קל וחמרי־נפץ מודרניים, 
אלחוט, אפשרות של תנועה ואספקה דרך האויר, ועוד) 
ניתן עקרון זה היום למימוש ביתר קלות מאשר בתקופות 
הקודמות. 

אולם לעקרון זה יש תוקף מכריע גם לגבי אימון הלוח¬ 
מים, רוחם, משמעתם ורמת מפקדיהם. מבחינת הרמה המק¬ 
צועית של הלוחם הבודד והיחידה הקטנה ומבחינת הסגולות 
המוסריות ומשטרם הפנימי נדרש מכוחות־ג , יותר מאשר 
מצבא סדיר. המפקדים של יחידה סאדטיזאנית צריכים 
לגלות יזמה, יכולת־תיכנון, כושר התמצאות והעזה, וכן 
שליטה ביחידתם, שהם גדולים לאידערוד מן הנתבעים 
מקצין ממוצע של יחידה רגילה. 

השפעת פעולות זעירות על המהלך הכללי 
ש ל מ ל ח מ ה• מן ההיסטוריה ניתן להסיק מסקנות אלו: 

1 . אין בכוחם של לוחמים זעירים ופעולתם להביא 
להכרעה צבאית אסטראטגית, אלא אם כן בא צבא סדיר 
לעזרתם של כוחות־הג/ או שהללו הופכים בהדרגה, תוך 
כדי מחלד ההיאבקות, לצבא סדיר. 

2 . אולם מלחמת־ג׳ לבדה מסוגלת להשיג הכרעה מדינית 
לטובת הצד המשתמש בד" אם היא מגיעה לממדים ולרציפות 
הדרושים. 

3 . פעולות-ג , עשויות להוות השלמה בעלת ערך רב — 
ולעתים אפילו בעלת ערך מכריע — למיבצעים של צבא 
סדיר בכל שלושת רמות־הלחימה — הטאקטית, האו&ראטי־ 
ווית והאסטראטגית. 

תולדות מלחמת־ג , . בתקופה העתיקה, כשההתפת־ 

מת הטכנית, וביחוד התפתחות החימוש, עדיין היתה בשלביה 
הראשונים, לא היו ההבדלים בין צבא סדיר ובלתי־סדיר, 
כץ דרכי המלחמה ה״גדולה" וה״קטנה", בולטים כבתקופות 
מאוחרות יותר. אולם גם אז רווח השימוש בדרכי־קרב 


גריליה 332 

שהיו מעין תכסיסי־ג/ בעיקר באומות קטנות ומפותחות 
פחות מבחינת העצמה הכלכלית והמבנה החברתי המדיני, 
שהיו חסרות גופי-צבא קבועים בעלי אמצעי־הלחימה הכב¬ 
דים והסידורים האירגוניים הלוגיסטיים של התקופה. שבטי 
פרשים, תושבי ארצות מדבריות־למחצה או בעלות שטחי־ 
ערבה נרחבים, ידעו לנהל מערכת־הטרדה של קבוצות- 
פרשים ניידות נגד אויב בעל עצמה עדיפה, בטאקטיקה של 
"עקיצות־יתוש" מצד אחד 'ופעולות נגד דדכי־אספקה 
ומקורות־המים מצד שני, ולפעמים הצליחו בדרך זו לבלום 
גם פלישה של כוח סדיד גדול, כגון בהכשלת מסעו של דריוש 
נגד הסקיתים, שתואר ע״י הרודוטום. פרקים ססויימים של 
"מסע עשרת האלפים" לכסנופוו מדגימים מלחמת־ג׳ שזירתה 
קרקע הררית ומיועדת וששיטותיה אפייניות לשבטי־הרים, 
המנצלים את מלוא יתרונות השטה למארב ולהתנפלות־פתע. 
הג׳ של עמי הרועים־הסרשים, וגם זו של תושבי־ההרים, 
היתה מרבה להשתמש בכלי-יריה — קשת, קלע, חנית- 
ההטלה — ולוותר על צינה ועל כל דבר המקשה על הניידות, 
בניגוד למקובל בצבאות סדירים באותה העת, שכלי-הזין 
לקרב־מגע והשריון הכבד היו להם גורמי־לחימה עיקריים. 
המפלות הטאקטיות הרציניות של הצבא הר 1 מי בתקופת 
הקיסרות היו ברובן תוצאה של התנגשות עם לוחמי־ג׳ של 
ההרים והיערות (השמדת 3 לגיונות ביער הטוימלמרגי ב 9 
לסה״ג, השמדתו של לגיון אחד בבית-חורון במרד היהודי 
ב 66 לטה״ג), או באו בעקבות התנגשות עם כוח סדיר אשר 
השתמש בדרני־הטרדה זעירות (המלחמה עם הפרתים). 

בימי־הביניים היה עיקרו של הכוח הצבאי הסדיר — 
חיל־הפרשים האבירי ז מלחמח־ג , היתה צורת ההתנגדות 
ההמונית למעמד הצבאי השליט או שיטת-לחימה עיקרית 
של עמים מחוסרי השכבה הצבאית הזאת, מלחמות זעירות 
ממושכות ניהלו הלאומים השונים, חושבי האיים הבריטיים, 
נגד צבא־האבירים של הפולש הנורמאני, ואח״ב נגד הממלכה 
האבגלית־נורמאנית עצמה. השירה והאגדה העממית הסקו¬ 
טית שמה בפי אחד הגבודים הלאומיים שלה, המלך דופרט 
ברום, שהצליח במסעות־המלחמה שלו לשמור לתקופת־מה 
על עצמאות ארצו, דברי־חכמה, שבהם הוגדרו בפעם הרא¬ 
שונה בצורה תמציתית עיקרי הלכות מלחמת־ג , : ביצול 
יתרונות השטח, משיבת האויב למארבים ולמלכודות תוך 
כדי הימנעות מהתנגשות ישירה עמו, שימת דגש על פעולות־ 
לילה וכד׳ (״הצוואה של המלך הטוב רוברט״). — באותה 
התקופה בזירת מלחמה אחרת לגמרי — במזרח התיכון — 
המשיכו הצבאות המוסלמיים במסורת של פעולות־הטרדה 
ניידות של שבטי־פרשים נגד מחנות נושאי־הצלב. 

בתקופה החדשה. החל מן המאה ה 17 ׳ כאשר קם 
בבל המדינות האירופיות מנגנון צבאי תקין, התחילה מת¬ 
עוררת הבעיה של שילוב בין המלחמה ה״קטנה" וד,"גדולה", 
בין השימוש בכוחות זעירים במסגרת פעולתם של כוחות 
סדירים ובתיאום עמם. הנסיון ההיסטורי הוכיח, שיחידות 
פארטיזאגיות הצליחו לפעמים במשימה שצבא סדיר נכשל 
בה* במקרים מסויימים היה צבא־ג , כור-מחצבתו של צבא 
סדיר, אשר קם תוך כדי ההיאבקות עצמה. 

במלחמת־השיחרור של ארצות־השפלה נגד מלכות־ספרד 
( 1567 — 1648 ), כשנכשל הניסיון הראשון למגר את השלטון 
הספרדי בארצות-השפלה בעזרת צבא סדיר של חיילים 
שבירים, קם נושא חדש ועממי להיאבקות: מלבד הצי 



333 


גריליוז 


334 


ההולנדי והמיליציות של הערים המבוצרות, המשיכו לוחמי־ 

ג׳ — הגויזים (ע״ע) — את המלחמה, ופעילותם הביאה לידי 
מניעת ההכרעה מן הצבא הספרדי, למדות עדיפותו היחסית, 
עד שניתנה למורדים השהות לגבש את שלטונם בחבל־ארץ 
מסויים ולהקים צבא סדיר ומשופר. במאה ה 17 חידשו 
הסקוטים את מסרתם המפורסמת במלחמה הקטנה. במלחמת־ 
האזרחים ב 1645 הצליח הגנראל המלוכני מונטרוז לטהר 
בפעולות־ג׳ את סקוטלנד מתומכי המחנה הרפובליקני, שהיה 
עדיף ממנו סי כמה, ולהשתלט על־ידי תמרון זריז השתלטות 
זמנית על כל סקוטלנד. 

החל מן המאה ה 18 הפך הנשק החם לחימוש עיקרי, ועם 
גידול צרכי התחמושת, האביזרים והאספקה נוצרה מערכת־ 
עורף ענפה של המחנות. לשם פגיעה בנקודות רגישות אלו 
אורגנו ליד רוב הצבאות באותה התקופה יחידות "קלות" של 
חיל־פרשים, שנועדו לנהל את המלחמה הזעירה בערפו של 
האויב. על מידת הצלחתן מעידים דברי המארשאל דה־ 
סאכס: ״יחידה של 25 איש יכולה לעבור ממלכה שלמה 
בלי שידבירוה, היא מסוגלת לנוע באשר היא חפצה׳ ומחנה 
שלם לא יוכל ללכוד אותה... בנות־הברית (האנגלים, האוס¬ 
טרים וההולאנדים) שלטו לכאורה על כל בלגיה; חילותיהם 
מנו למעלה ס 140 אלף איש, אולם פארטיזאנים צרפתיים 
נמצאו בכל מקום ז ובלילות לא העז איש... מחמת החרדה 
מפניהם, לנוע אף בערים הגדולות ביותר או בדרכים הרא¬ 
שיות...". למלחמה הזעירה חיה יתר הקף ומשקל באותה הזי־ 
רה, שבה התאימו כל התנאים הגאוגראפיים, הטופוגראפיים, 
החברתיים והמדיניים לצורת־לחימה זו: ב״עולם החדש", 
ביבשת־אמריקה. בתוקף תנאים אלה ותוך כדי ההתמודדות 
בלתי־פוסקת עם הילידים האנדיאניים, סיגלו לעצמם המת¬ 
יישבים ביבשת זו, וביהוד אלה שבאיזורי־הספד, בקיאות 
ויעילות במלחמת-ג׳. במאבק הממושך בין הכתר האנגלי 
והצרפתי על השלטון בצפון־אמריקה נאלצו הכוחות הסדי¬ 
רים של שני הצדדים להתנסות בעצמם — בתוקף תנאי־ 
הקרקע — בדרכי המלחמה הזעירה, ואף להקים מיליציות 
מבני־המקום לשם ביצוע פעולות פארטיזאניות. 

מלחמת־העצמאות של אה״ב ( 1775 — 1783 ) היא דוגמה 
נוספת לצמיחה של כוח סדיר מיסודות מיליציוניים ופארטי- 
זאניים, חוד כדי קרבז השילוב בין פעולתם של כוחות סדירים 
וזעירים היה אחת התופעות הבולטות בהנהלת כלל-המלחמה 
ע״י האמריקנים. במערכה על־יד סאדאטוגה ב 1777 היו הכו¬ 
חות הזעירים האמריקניים אלה שבידדו את המחנה הבריטי 
של בורגוין, ניתקו את דרכי-האספקה שלו ומנעו ממנו כל 
אפשרות של סיור ותימרון יעיל, ועי״כ הכשירו את התנאים 
למהלומה סופית של הגייסות הסדירים האמריקניים. גם 
בחזית-הדרום פעלו לוחמי־ג , ככוחות־עזר לגרעין סדיר קטן, 
והם התישו את המהנה הבריטי בהנהגתו של קורנווליס 
והביאוהו לידי נסיגה עד החוף לנמל יורקטאון, ששם 
נלכד ע״י כוחות היבשה והים הסדירים האמריקניים- 
צרפתיים. 

המהפכה הצרפתית ומסעותיו של נאפו־ 
ליון. ההתנגדות הרצינית ביותר שבה בתקלה הרפובליקה 
הצרפתית מבפנים היתה המלחמה הזעירה בוואנדד" שניהלו 
האיכרים המלוכניים והדתיים בחיפוי יעח׳תיהם במשך 
שנתיים ( 1793 — 1795 ) ושחבעה מאמצים כבירים מהשלטת 
המהפכני כדי לדכאה. בשתי המפלות האסטראטגיות המכרי¬ 


עות שסבל נאפולית היה חלק רב ללוחמי־ג׳. בספרד לא 
רק נולד המושג ג/ אלא בה התגלתה מלוא משמעותה במל¬ 
חמת 1808 — 1813 ז כאן הוכח, כיצד יכולה אומה להמשיך 
את התנגדותה באמצעות פעולות סארטיזאנלת, גם אם 
צבאותיה הסדירים נוצחו ופוזרו. בספרד היו קיימים כל 
התנאים החיוניים לפעולות אלו: שטה הדרי המשמש מעוז 
ללוחמים הזעירים, סיוע בלתי-נרתע להם ע״י כלל־האוכלו־ 
סיה, זירה כללית גדולה מכדי שיוכלו הכוחות הסדירים של 
הפולש להשתלט עליה. למחית עדיפות( העצומה של הכוח 
הסדיר הצרפתי ולמרוח כיבוש בירת הארץ ועריה הראשיות, 
לא הצליח נאפוליון לבסס את שלטונו בה, וזה בראש וראשו¬ 
נה בגלל פעולותיהם של לוהמי־הג/ אשר גרמו במשך 5 
שנים לצרפתים אבידות בשיעור של למעלה מ 400 אלף 
איש. ספרד שימשה דוגמה נוספת לשיתוף־הפעולה בין 
כוחות סדירים חעירים, כי הצלחות חיל־המשלוח הבריטי 
הקטן בפיקודו של ולינגטון היו מותנות בכך שרובו של 
הצבא הצרפתי רותק ופוצל ע״י הפארטיזאנים ומבצעיהם. 

הסיבות לכשלון מסעו של נאפוליון לרוסיה ב 1812 ושל 
מיגור "המחנה הגדול" בעת נסיגתו לא היו התנאים הגאו־ 
גראפיים והאקלימיים בלבד — המרחב הגדול וחוסר דרכי־ 
תחבורה מפותחות והקור החדפי —, אלא ניצולם של תנאים 
אלה ע״י כוחות פארטיזאביים, שהביאו את מערכת-האססקה 
של צבא־נאפוליון לידי התפוררות ושיתוק. זרוע אחת של 
מלחמת־הג׳ נגד הפלישה היו יחידות הפרשים הקלים, אשר 
חדרו עמוק לשטח התפוס ע״י האויב, ניתקו את דרכי 
התחבורה המעטות ומנעו משיירות־האספקה להגיע לצבא 
הצרפתי הנסוג. הזרוע השניה היו לוחמי־ג׳ מהאיכרות 
המקומית, ששללו מן הפולש כמעט לחלוטין את שיטת־ 
האספקה המקובלת באותה התקופה — השגת צרכי־מזון 
מתוך זירת־הפעולה עצמה. הצבא הצרפתי הנסוג סבל רעב, 
והעדר מזון לסוסים חיסל למעשה את היל-הפרשים, וע״י כך 
נשללת ממנו כל אפשרות של סיור וחימרון ושל ניידות 
מאקטית ואופראטיווית. קלאוזוויץ, שהיה נוכח במטה הרוסי 
ב 1812 , ניסח על־פי נסיון זה את הפרקים בספרו הדנים 
במלחמה הזעירה. 

נסיון זה נשא גם פרי מעשי בשנים האחרונות של המל¬ 
חמות הנאפוליוניות, בעת המסעות באירופה המרכזית ב 1813 , 
יחידות־״קומאנדו" (לפי המושגים של ימינו) פרוסיות, גונ¬ 
דות של פרשים קלים, הסתננו לאיזורי־עורף של הצבא 
הצרפתי ועשו בהם שמות. פשיטות אלו הן אחת הדוגמות 
הראשונות של סיוע אופראטיווי של כוחות זעירים לצבא 
סדיר. לותמי־הג׳ חיבלו במחסני תחמושת ואספקה ובריכוזי־ 
ארטילריה, הפריעו את תנועתן של שיירות־תובלה ויחידות־ 
תגבורת, וגרמו בדרך זו להעתקת אלפי חיילים צרפתיים 
לתפקידי שמירה והבטחה בעצם ימי הקרבות הגדולים. באותה 
הזדמנות ניסח נאפוליון הוראה הכוללת את העקרונות — 
הקלאסיים עד היום הזה — לפעולה נגד ג׳ > הוא פסל את 
כל הנסיונות להתגבר על הלוחמים הזעירים ע״י אמצעי 
הגנה והבטחה פאסיוויים, בגלל ריתוק־הכוחות המוגזם שהם 
גורמים וחוסר יעילותם המעשית: "בכל מקום שיש 
בו פארטיזאנים — יש לפעול נגדם בשיטות 
הלחימה הפארטיזאנית". 

עם סיום התקופה הנאפוליונית נעלמה מלחמת-הג׳ מן 
הזירות האירופיות למספר שנים, אולם התגלתה בכל תקפה 



335 


גריליה 


336 


בשטחים קולוניאליים או קולוניאליים־ 
למחצה. הצבא הבריטי בשטח הצפוני־סערבי החרדי של 
הודו ובאפגאניסטן, והצבא הרוסי שהטיל את שלטון הצאר 
על השבטים אשר בהרי־הקאווקאז, ניהלו במשך שני דורות 
פעולות נגד כוחות זעירים. היאבקות־השחדור של אומות־ 
ה ב א ל ק א ן מן העול התורכי — ביוון׳ במונטנגרו ובסר¬ 
ביה — לבשה במידה רבה צורה של מלחמת־ג/ 

אף בהתמודדות הגדולה בין הצפון והדרום ב א ה" ב 
( 1861 — 1865 ) גרמו תנאיה המיוחדים — המרחב האמריקני, 
חוסר הרציפות בין החזיתות. התכונות של לוחמי שני הצד¬ 
דים, ובפרט של הדרומיים—■להתלקחות של פעולותזעירות, 
נוסף על פעולות סדירות ובסמוך להן. בפעם הראשונה היה 
מספר ניכר של הפעולות הפארטיזאניות של שני הצדדים 
מכות נגד עורקי־החיים החדשים של הצבאות במאה ד, 19 — 
רשת־הרכבוח. 

מעשי־חבלה במסילות־הברזל היו לאחד מסוגי־הפעולות 
האסייניים למלחמת־ג׳, משעה שמערכודהרכבות היתה לאמ¬ 
צעי העיקרי לניידות אססראטגית ואופראטיווית ולאספקה 
למחנות העצומים של הצבאות הסדירים. כוחות־־הג׳ הצרפ¬ 
תיים ב 0 ד 18 — 1871 ׳ "הקלעים החפשיים", שקמו באופן 
ספונטאני עם הכרזת הרפובליקה הצרפתית אחרי מפלתו של 
נאפוללן חו, זכו להצלחות חלקיות ניכרות על־ידי מיבצעי- 
חבלה ברשת-חרכבות בערפו של הצבא הגרמני, אשר נאלץ 
ע״י כך להסיח כ 120 אלף איש — החלק החמישי מעצמתו 
הכללית — מד,חזיתות העיקריות. אולם תולדות המלחמה 
הזעירה ב 1870 — 1871 מדגימות מצד שני את ההגבלות החלות 
על כוח זעיר בתקופה החדשה• הכוח הפאדטיזאגי הצרפתי 
היה פרי אימפרוביזאציה, לא היה מאורגן מראש בקפדנות 
תחת פיקוד בעל רמה מקצועית נאותה, ופעולותיו היו מק¬ 
ריות ולא מותאמות לאלו של הצבא הסדיר! לפיכך לא היה 
בכוחו לגרום למיפנה שימנע את מפלתם הסופית של מחנות 
הרפובליקה השלישית. גם התנאים הגאוגראפיים (זירה מוג¬ 
בלת בגדלה, ובמרביתה מפותחת מבחינת ההתיישבות ורשת־ 
התחבורה) והתנאים החברתיים (האופי הלאומי הצרפתי) 
לא היו נוחים להתפתחות מלחמת־ג׳ עקשנית וממושכת. 

אולם, אפילו במאה ד, 20 יכלו לוחמי־ג׳ להשיג הצלחות 
מרחיקות־לכת ולהביא להכרעה מדינית לטובת עמם במקרה 
שהכרעה צבאית נמנעה מהם — אם רק היו קיימים תנאים 
אז׳בייקטיוויים נאותים לפעולתם׳ ואם הושלמה פעולתם ע״י 
כושר פיקודי־אירגוגי ורוח בלתי-גרתעת. הוכחה חותכת 
לכך היא מ ל ח מ ת ־ ה ב ו ר י ם 1899 — 1902 . המיליציות של 
הרפובליקות הביריות, שגיסו להתמודד עם צבאות הקיסרות 
הבריטית בשיטות סדירות, נוצחו כעבור מספר חדשים — על 
אף הצלחות בראשית המאבק! אולם כאשר התפצל המחנה 
הבורי המוכה ל״קומאנדות״ — יחידות פארטיזאניות קטנות 
של פרשים, בעלי ניידות רבה, שהצטיינו בסגולותיהם 
בקליעה׳ הסוואה, תחושת־שדה וסבילות — היו יחידות אלו 
מסוגלות לנצל את שטח־התימרון הנרחב של הערבה הדרום- 
אפריקנית, לפשוט בהצלחה עמוק בתוך שטח הבריטים, 
ובסופו של דבר — להכריח את יריבם להסכים לפתרון 
מדיני, אשר הבטיח את האוטונומיה של הקהיליות הבוריות 
במסגרת הקיסרות. 

בתחילת מלחמת-העולם 1 נפקדה כמעט לגמרי 
הופעתן של פעולות פארטיזאניות בזירות-ד,מלחמה העיק¬ 


ריות באירופה, מה מסיבות מדיניות־חברתיות וצבאיות 
כאחד. המחשבה והדפוסים של הצבאות באירופה לא עודדו 
פעולות פארטיזאגיות! בשדות־הקרב האירופיים גרמו 
מחנות־המיליונים לרוויה, והטכניקך, המלחמתית החדישה 
הביאה לגיבוש של חזיתות רצופות ומעקות, שהיו נפרדות 
הפרדה בדודה מן העורף וחסרות אותן הפרצות והחללים 
במערך־הצבאות, המהווים בדרך־כלל את מרחב־התימרון 
לכוחות־ג/ אולם כוחות כאלה צמחו ופעלו בהצלחה ניכרת 
בזירת המזרח התיכון. היה זה ת. א. לורנס (ע״ע), שהעריך 
נכונה את הנתונים האידיאליים למלחמתיג׳ ניידת בהת¬ 
קוממות שבסי־הפדוים במרחב זה נגד השלטון התורכי: 
דילדולם ופיזורם'של הכוחות הצבאיים התורניים, שטחי- 
המדבר הרחבים שהשתרעו באגף של החזית הארצישראלית, 
תכונות־הלחימה של שבסי־הבדוים ואמצעי־התנועה אשר 
בידיהם — הגמלים. הוא אף הכיר את החולשה המיוחדת 
של האויב התורכי — תלותו בקטע המזרחי והדרומי של 
החזית (בעבר־הידדן ובחג׳אז) בקו־הספקה יחיד ופגיע, 
מסילת־הברזל החג׳אזית. לורנס אירגן קבוצות-פשיטה של 
רוכבי־גמלים, אשר ניהלו מלחמת־הטרדה בלתי-פוסקת נגד 
הצבא התורכי לכל ארכו של האגף המדברי הפתוח, מחג׳אז 
עד סוריה. פעולות אלו נתנו סיוע ניכר לפעולות הצבא 
הבריטי בפיקודו של אלנבי׳ הסיחו חלק לא־קטן של הצבא 
התורכי מן החזית העיקרית, וכמה מהן יכולות לשמש כמופת 
למיבצעי־ג׳ מבהינה טאקטית. את הבעיות והעקרונות של 
המלחמה הזעירה ניסח לורגס בצורה הקולעת ביותר בספרו 
"שבעת עמודי-חבמה", המשמש עד היום כאחד היסודות 
התאורטיים העיקריים לסוגיית מלחמת־הג׳. 

פעולות דומות באפיין ובמהותן התלקחו באותה העת 
בזירה דומה מבחינת הנתונים, הפעם נגד האנגלים ובני- 
בריתם, במדבריות של לוב, אשר שם התקוממו שבטי הסנו־ 
סיס נגד השלטון האיטלקי׳ בהנהגה של קצינים תורכיים 
וגרמניים. מלחמה זעירה זאת היבהבה עוד שנים רבות לאחר 
מלחמת־העולם 1 , ולא דוכאה סופית אלא ב 1933 . 

במלחמת־העצמאות של האירים ב 1919 ־ 1921 
הוכח, כי אפילו בימינו עשויות דרכי מלחמת־ג׳ לשמש 
בתנאים מסויימים כשיטת היאבקות יעילה גם לעם אירוסי 
קטן במלחמתו על חירותו הלאומית מול מעצמה גדולה. 
גורם מכריע להצלחת המאבק הצבאי היתה העובדה, שהעם 
האירי התגבש במסגרת של תנועת העצמאות הלאומית, 
הכיר במוסדותיה כבממשל ממשי שלו וסיפק משענת המונית 
יציבה לזרועה הצבאית, שעזרה לה להתגבר על נתונים 
שליליים לניהול מלחמה זעירה, כגון ההקף המצומצם של 
הזירה׳ מיעוט החימוש ומספר־הלוחמים, הקירבה של בסיסי- 
הכוה העיקריים של האויב. "הצבא האירי הרפובליקני" פעל 
ביחידות קטנות, מצויידות בנשק קל בלבד, בשתי זירות 
עיקריות: 1 ) בשטח הכפרי של הארץ התרכזו לוחמי־הג' 
בהטרדה בלתי־פוסקת של חילות־המצב ותחגות־המשסרה 
הבריטיים, ובהדרגה הכריחו את האויב לפנות את מרבית 
נקודות־המשען הקטנות שלו ולהתרכז בעיקר בערים 
ובסביבחן> בזה כבר השיגו לוחמי־הג׳ האיריים את ההצלחה 
המדינית האסטראסגית הראשונה ביצירת שטח רצוף, הנמצא 
למעשה במרות אירית לאומית בלבד. 2 ) בערים עצמן, 
בעיקר בדבלין, לחם הצבא האירי הרפובליקני נגד המוסדות 
והאישים של השלטון הבריטי, וביחוד נגד שירות־הידיעות 



337 


גריליח 


338 


שלו, מיקר בשיטות טרוריסטיות, חוד ניצול היתרונות 
שמקנים המבנה והאופי של עיר גדולה והסיוע של האו׳כלוסיה 
לפעולות חבלה והתנפלות. הבריטים הועמדו בשני הברירה: 

או לרכז עצמה מזויינת של עשרות־אלפי חיילים כדי לכבוש 

* 

מחדש את אירלנד כיבוש צבאי ממש, או לנסות ולהגיע 
לפשרה מדינית עם המורדים. הממשלה הבריטית נאלצה 
לבחור באפשרות השניה ולהסכים למדינה אירית אוטונומית, 
שהפכה במרוצת־השנים למדינה עצמאית לגמרי. מלחמת- 
הג׳ הצליחה להשיג את התכלית המדינית של ההיאבקות, 
גם ללא הכרעה צבאית גלויה. 

במסגרת מלחמת־האזרחים ברוסיה ( 1918 — 1921 ) 
בעקבות מהםכת־א 1 קטובר תפסו פעולות פארטיזאניות מקום 
רחב ביותר, הן לאור התנאים הגאוגראפיים (המרחב הרוסי 
הגדול), והן לאור התנאים האופראמיוויים־אסמראטגיים 
(כוחות קטני-עצמה ביחס לגודל-המרחב והעדר חזיתות 
רצופות), והן לאור המאורעות המדיניים והחברתיים. גם 
לאחר שהיה בידי המשטר המהפכני מכשיר צבאי מגובש, 
פעלו במשך כל מלחמת-האזרחים, ובמידה מסויימת גם 
במשך המסע של הצבא האדום בפולין ב 1920 , יחידות זעירות 
בשיתוף־סעולה טאקטי ואופדאטיווי הדוק עם יחידות סדי¬ 
רות. גם אויבי השלטון הסובייטי השתמשו בקנה־מידה רחב 
בשיטות פארטיזאניות ועוררו עם סיומה של מלחמת־ 
האזרחים ובתקופה שלאחריה שורה של התקוממויות, שלבשו 
אופי של מלחמת-ג׳: בדאגסטאן ב 1921 — 1922 , בגאורגיה 
ב 1924 ובערבוודתורכסטאן ב 1926-1923 . המלחמות הזעי¬ 
רות הללו נהנו מעזרה בכסף ובנשק מצד גורמי־חוץ ומסיוע 
מוגבל ומסוייג בלבד מצד האוכלוסיה המקומית, וכולן 
נכשלו. 

הצבא האדום רכש לו בעת הקמתו ומבחניו הראשונים 
נסיון עשיר בסוגיית סלחמת־הג/ שהטביע את חותמו בתורת 
הקרב והמלחמה של הכוחות המזויינים הסובייטיים בכלל. 
האחראים להתפתחות הצבאית של בריה״מ ראו והוסיפו 
לראות יחידות פארטיזאניות כאחת הזרועות המסייעות 
והמשלימות הקבועות לצבא הסדיר. 

בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם היה אופי של מלחמת- 
ג׳ לכמה התקוממויות קולוניאליות. אחת הממושכות והעק־ 
שניות ביותר התנהלה מ 1920 עד 1926 על-ידי הברברים 
בהנהגתו של עבד אל־כרים בהרי הריף בצפוךמארוקו נגד 
הממשל הספרדי והצרפתי. המודדים גילו את כל התכונות 
המסרתיות של לוחמי־ג׳ ההרריים — כושר־צליפה׳ שימת- 
מארב ומשיכת האויב למלכודת. תנאי־הקרקע הקשים הגבילו 
אח אפשרות התנועה של הגייסות הספרדים והצרפתים 
הסדירים ואת אפשרות השימוש באמצעי-לחימה כבדים. 
לסוף נאלצו המעצמות הקולוניאליות לרכז כ 200 x 100 חיילים 
מול לוחמי־הג׳ שלא מנו יותר מאלפים ספורים. ב 1921 
הצליחו המורדים אפילו לכתר (על־יד אנואל) טור ספרדי 
שלם ולהשמיד בו כ 16,000 איש — אתת ההצלחות הגדולות 
בתולדות מלחמות־הג/ אולם באשר העזו הפארטיזאגים של 
עבד אל־כרים לרדת ממבצר-הריהם, לפלוש פלישה גלויה 
לתוך מארוקו הצרפתית ולהתנגש התנגשות ישירה בצבא 
הסדיר, נחלו תבוסה מלאה. 

התפתחות דומה היתה למרד־הדרוזים ב 1925 — 1926 , שבו 
הצליחו לוחמי־הג׳ בפעולותיהם בקבוצות קטנות ובשיטות 
"פגע וברח", בעיקר בלילה, הן בהר-הדרוזים עצמו והן בין 


הכרמים והגנים של פרבדי-דמשק! אולם כשנפגשו בהתמו¬ 
דדות ישירה בטורים צרפתיים חזקים, נסתיימה ההתקוממות 
במפלה. 

במלחמות קולוניאליות זעירות שניהלו האנגלים באותן 
השנים במדבריות-ערג. בגבול הצפוני־מערבי של הודו 
ובאיזורים שונים של אפריקה, הוכח- כי אמצעי־הלחימה 
החדישים — האוירון וכלי-הרכב הממונע — חיסלו את 
האפשרות של פעולות־ג׳ במדבר ע״י שבטים רוכבייגמלים 
לפי מסירת "המרד במדבר" של לודנס. לעומת זה בשטח 
הררי ומכוסה נשתמרו גם בתקופה הנוכחית רבים מן 
היתרונות הישנים והקבועים של הלוחמים הזעירים. 

במלחמת-האזרחים הספרדית ב 1936 — 1939 
היו הפעולות הזעירות תופעת-לוואי ללא ערך מכריע להת¬ 
מודדות הסדירה, אע״ם שספרד היא המולדת של הג , החדישה 
וכל התנאים האיבייקסיורים בארץ זו היו עשויים לדרבן 
פעולות מעין אלו. הקפה המצומצם של הפעילות הפארטי־ 
זאנית נבע בעיקר מסיבות מדיניות־חברחיו׳ת, כי הרפובליקה 
לא ידעה ליצור תנועה עממית ומשענת רחבה לעצמה 
באיזורים הכבושים ע״י פראנקו וצבאותיו. 

החל מ 1932 , וביתד תוקף 19360 ואילד, התחוללה בסין 
מלחמת־ג׳, אשר היתה ללא תקדים בתולדות הלחימה הפאר- 
טיזאנית — הן מבחינת מגמותיה והקפה והן מבחינת נושאיה. 
על סץ, חסרת בסיס אירגוני וטכני מתאים, היה להתגונן 
בפני התוקף היאפאני בעל צבא חדיש וממוכן. כוחה של סין 
היה במרחבה הענקי ובהמוני־האדם שבה, והם שקבעו את 
אופי התגוננותה כמלחמת-ג׳ ממושכת, שהתישה בהדרגה 
את צבא־הפלישה היאפאני ומנעה ממנו את ההכרעה הסופית 
על אף כל הצלחותיו הטאקטיות והאופראטיוויות. אמנם 
הממשלה המרכזית של סין, בראשותו של צ׳יאנג קאי־שק, 
שיגרה את העוצבות נחותות החימוש, האימון והאירגון של 
הצבא הסיני הסדיר להתמודדות גלויה עם האויב העדיף 
ונחלה שורה ארוכה של מפלות, שהביאו לכיבושם של חלקים 
ניכרים של סין ע״י הפולש. אולם הצבא הקומוניסטי בפיקודו 
של מאו צה־טונג השכיל לנצל את מקורות־היסוד של העצמה 
הלאומית הסינית לניהול מלחמה נגד היאסאנים בדרבי 
מלחמת-הג/ שבהם כבד רכש לעצמו ניסיון רב בתקופה 
הראשונה לקיומו, תוך כדי התמודדותו עם צבאות צ׳יאגג 
קאי־שק, מ 1927 עד 1934 . החל מ 1938 פחח צבא זה בפעולה 
שיטתית בשטחי־הכיבוש היאפאניים בסין. מפוצלות לקבוצות 
קטנות, הסתננו יחידותיו אל מאחרי קווי־האויב, לשם 
ניתוק עורקי־התחבורה הארוכים והרגישים של היאפאנים, 
הריסת מסילות-ברזל, התנפלויות ממארב, פעולות־טרור 
וכד׳, וכן לפעמים לשם השמדת חיל־מצב או סור יאפאני 
קטן ומבודד. הסיוע ההדוק ביותר של האוכלוסיה מבחינת 
אספקה׳ שירותים, מחסה ומסירת־ידיעות איפשרו שיטת- 
לחימה זו. כדי להבטיח סיוע זה עסקו היחידות הפאר- 
טיזאניות, בעת ובעונה אחת עם הלחימה, גם בפעולה 
הסברתית — צבאית ואירגונית־פוליטית — בין האוכלוסיה. 
הצבא הפארטיזאני הקומוניסטי הצליח לשחרר שטחים נר¬ 
חבים, שהיו מוגנים ע״י תנאי־קרקע ומרוחקים מהבסיסים 
העיקריים וצירי־התנועה הראשיים של הפולש, להקים בהם 
שלטון עצמי של האוכלוסיה, וע״י הכוח המשולב של היחי¬ 
דות הפארטיזאניות הניידות והמיליציה המקומית — להדוף 
נסיונות יאפאניים להשתלט עליהם מחדש. פעולות צבא 



339 


גריליח 


340 


פארטיזאני זח ריתקו לפעמים עד כמחציתו של חיל־הסשלוח 
היאפאני בסין והסיחו אותו מהחזיתות של הצבא הסיני 
הסדיר של הממשלה המרכזית ז פעולות זעירות אלו גרמו 
לפולש— לפי הערכות שונות— כ 2 / ג מיליון אבידות בשנות 
1938 — 1945 . אעפ״כ לא היה גם בכוחה של מלחמה זעירה 
בקנה־מידה גדול כל כך להביא לידי הכרעה סופית נגד 
הצבא היאפאני, וזו באה כתוצאה ממהלכה הכללי של 
מלחמת־העולם 11 . תוך כדי מלחמתיהג׳ גדל ונתעצם הצבא 
הקומוניסטי עד כדי כך, שנעשה מסוגל — כשנוצרו תנאים 
פנימיים וחיצוניים מסויימים אחרי המלחמה — להתמודד 
בהצלחה עם צבאות צ׳יאנג קאי־שק ולכבוש את השלטון 
במדינה כולה. 

במלחמת־העולם 11 באירופה הביאו אמצעי־הלחימה 
החדשים לתלות מוגברת של הצבאות הלוחמים בשירותי- 
עזר ולגידול עצום של טווחן של פעולות-המלחמה. הפעם לא 
קמו בזירוודלחימה רבות חזיתות רצופות ומגובשות, ולא 
היתד. קיימת רוויה של הכוח הלוחם במרחב־הלחימה. 
בשטחים שנפלו בידי הכובש הנאצי התעוררה שאיפה עזה 
להתנגדות לפולש ולמשרתיו, שניזונה משרשים לאומיים 
וחברתיים־רעיוניים גם יחד. תנאים צבאיים ומדיניים אלה 
גרמו להפיכת פעולות־ג׳ לתופעה קבועה בכל השלבים וכמעט 
בכל החזיתות של המלחמה. 

בראשית ההיאבקות העולמית — במלחמה בין רוסיה 
ופינלנד ב 1940 — הצליח הצבא הסדיר של ארץ קטנה זו 
לבלום במשך תקופה לא־קצרה את ההתקפה של אויב בעל 
עדיפות עצומה ולהשיג מספר הצלחות טאקטיות בולטות, 
ע״י שימוש מחושב בתכסיסי "הג׳ הלבנה", שפעלה בנוף 
החרפי של שלג וקור ביחידות קטנות של גלשים, בעלות 
ניידות רבה ומצויירות בנשק אוטומאטי קל! הן הצליחו 
להשמיד כמה עוצבות סובייטיות, כבדות הציוד והתנועה. 
אם גס לא היתד, להצלחות הלוחמים הזעירים הפיניים הש¬ 
פעה על ההכרעה הצבאית הסופית, יש לזקוף לזכותן את 
התוצאה המדינית — שהיתר. דומה לזו של הג' הבורית (ר , 
לעיל, עט' 335 )*. הן היו אחד הגורמים שהבטיחו את עצמאותה 
של פינלנד למרות מפלתה הצבאית. 

דוגמה בולטת של שיתוף־פעולה אופראטיווי — ואפילו 
אסטראטגי — מתוכנן בין כוח פארטיזאני ובין צבא סדיר הוא 
המסע של הבריטים בחבש ( 1940 — 1941 ), שבו סונן 
כוח קטן מובחר — יתידת "גדפוף בפיקודו של ו י ב ג י ט 
(ע״ע) — לתוך המרכז ההררי של חבש. תפקידו היה לעורר 
את האוכלוסיה החבשית למלחמה זעירה בערפו של צבא- 
הכיבוש האיטלקי ולמשוך חלק גדול של צבא זה מן החזי¬ 
תות העיקריות, שבהן התקדמו שתי שדרות בריטיות סדירות 
מצפון ומדרום. יחידת "גדעון", ששימשה גרעין פיקודי 
ואירגוני ללוחמים הזעירים המקומיים, הצליחה למלא את 
תפקידה: חלק גדול של הצבא האיטלקי רותק והוכרח ע״י 
מהלכי־בזק של יחידת "גדעון" לפיצול בלתי־יעיל. דרכי- 
האספקה הראשיות של האיטלקים חובלו ושותקו, ובשלבים 
האחרונים של המסע הצליח וינגיט לעבור משיטות־המרדה 
למכות־השמדה ולהוציא דיוויזיות איטלקיות שלמות מכלל 
פעולה. 

במהלך מלחמת־העולם 11 הוקמו בקרב הצבא הבריטי 
יחידות קבועות, אשר אורגנו והוכשרו באופן מיוחד 
למיבצעי־ג׳ — לפשיטות אל תוך שטח האויב. ליחידות 


מסויימות של כוח מיוחד זה ניתן השם "קומאנדר׳, שמן של 
קבוצות הפארטיזאנים הבורים. — פעולות־קומאנדו, לשם 
השגת ידיעות או לשם חבלה והטרדה, בוצעו בין 1941 ו 1944 
מבסיסים בבריטניה על יעדים שונים במערבה ובצפונה של 
אירופה, כשהכוחות הונחתו מן הים או הוצנחו דרך האויר 
ונעזרו עפ״ר ע״י חיילי המחתרת המקומית. פשיטות אלו 
היו בבחינת חכנה לפעולות־נחיתה בקנה־מידה גדול לעתיד 
לבוא. לעומת זאת לחמו יחידות־פשיטה אחרות של בנות 
הברית בחזית המדבר המערבי בעצם המסגרת של הפעולות 
הצבאיות הגדולות. קבוצות ממונעות שונות ניצלו את המ¬ 
סיבות לחדירות עמוקות לשם ביצוע הריסת מתקנים ושדות- 
תעופה של האויב, עירעור מערכת־האספקה שלו, התנפלו¬ 
יות על מפקדותיו וכד/ 

למיבצעים הפארטיזאניים של כוח אנגלי ב 1943 — 1944 
ב ב ו ר מ ה — ה״צ׳ינדיטים״ בפיקודו של וינגיט — היה ערך 
רב להתפתחות הכללית בחזית. בשלבם הראשון סוננה 
אל תוך הג׳ונגל חטיבה בצוותות־קרב עצמאיים קמנים. 
פגיעותיה השיטתיות במערך הערפי של היאפאנים גרמו 
לשיבוש תכניות־ההתקפה של אלו כלפי הודו. המיבצעים של 
צוותות־קרב אלה שלחמו במרחק רב זה מזה הותאמו ע״י 
אלחוט, ואספקתם העיקרית באה להם בדרך האויר. בשלב 
השני של מסעו של וינגיט בבורמה, שבו נפל הוא עצמו, 
תוכננה יצירת בסים־ג׳ קבוע בערפו של האויב, הקשור 
קשר מתמיד עם החזית העיקרית בדרך האדר, כשפעולוח 
היחידות הזעירות משולבות באופן הדוק באופנסיווה היבש¬ 
תית והאדרית של הכוחות הסדירים, שעמדה להתרחש אותה 
שעה. — בכל הפעולות הללו היתד. גם חשיבות רבה לסיוע 
של לוחמי־ג׳ המקומיים של תנועת השיחרור הבורמית. 

הפעולות הפארטיזאניות בחזית הרוסית היו בעלות הקף 
אחר לגמרי ונשאו אופי אחר. היחידות הזעירות, אשר פעלו 
במסגרת הצבא הסובייטי, היו פרי של תנועה ספונטאנית 
המונית של התנגדות לפולש הזר מצד אחד וחלק אינטגראלי 
של הצבא עצמו מצד שני. בהתאם לתודח־הלחימה הכללית 
של הצבא הסובייטי, כבר הוכנה מראש מסגרת אירגונית 
לקבוצות־ג , . עם פרוץ המלחמה הוקם מטה מרכזי לפארטי־ 
זאנים על־יד המטה הכללי במוסקבה, ששלט באמצעות רשת 
אלחוטית מיוחדת על המחנה הגדול, שקם בערפו של האויב 
ומנה כ 200,000 איש המאורגנים ב 2,000 קבוצות. התנועה 
הפארטיזאנית היתה חזקה ביותר באיזורים של יערות נר¬ 
חבים, ביצות וסוגי־שטח קשים אחרים, שאיפשרו הקמת 
בסיסים קבועים ומנעו מהגרמנים פעולת-נגד יעילה: ברו¬ 
סיה הלבנה׳ באוקראינה הצפונית ובחלק המערבי של רוסיה 
הגדולה. גורמים מכריעים להצלחת מלחמת־הג' היו: ג ו ד ל 
המרחב, שהאויב לא היה מסוגל לכסותו בשום פנים ע״י 
גייסותיו, והסיוע הבלתי־נרתע של התושבים האז¬ 
רחיים שבשטחי-הכיבדש! נתונים אלה איפשרו פשיטות 
בעומק של מאות רבות של קילומטרים. שיתוף־הפעולה בין 
הצבא הסדיר ובין הפארטיזאנים היה יעיל והדוק יותר 
מאשר בכל צבא אחר. 

תוך כדי מלחמת־העולם ! 1 הופיע גם טיפוס חדש של 
צבא פארטיזאני — כנושא נשק וממשיך מלחמה של אומד" 
שצבאה הסדיר חוסל בשלב קודם של ההתמודדות. תופעה 
ז 1 נתגלתה בארצות הבאלקאן, בראש ובראשונה ביוג 1 * 
הלאוויה, ובמידה מצומצמת יותר ביוון ובאלפאניה. 



341 


גדילידז 


342 


כבר חדשים מעסים אחרי כיבושה של יוגוסלאוויה ע״י 
הגרמנים ב 1941 התארגנו באיזורים שוגים קבוצות סארטי־ 
זאניות׳ שהתחילו להתלכד למסגרות צבאיות תקינות. עד 
סוף המלחמה גדל הצבא הפארטיזאני היוג 1 סלאווי עד 
לעצמה של 2 /< מיליון איש, המחולקת לדיודזיות, קורפוסים 
וארמיות, וכן לקבוצות־ג' עצמאיות, שסרו למרותה של 
הממשלה היוגוסלאווית החדשה בראשותו של סיטו. מבחינת 
מבנהו היה מחנה זה כוח סדיר־, אולם החימוש שקיבל 
ממקורות־חוץ (בעיקר הצנחות בנות־הברית ושלל-האויב) 
היה מצומצם, והוא חיפה על חסרון זה ע״י דרכי־הלהימה 
הפארטיזאניות המקובלות: ניידות. תימדון והסתננות, תוך 
ניצול המרחב הרב של זירת־הסאבק ושל אסיה ההררי 
והמיועד; את רוב צרכי־האספקה קיבל מן האוכלוסיההאוהדת 
או ממלקוח. צבא טיטו הצליח לשחרר את מרבית השטח 
ההררי המרכזי של יוגוסלאוויה ולכונן בו שלטון עצמי, 
להדוף במשך המלחמה כ 7 אופנסיוות שונות של כוחות- 
הציר, ואף לבצע בשנים האחרונות למלחמה אופנסיוות 
נגדיות. בסוף המלחמה הצליח מחנה־הפארטיזאנים של 
טיטו׳ לרתק כ 30 דיוויזיות של כוחות־הציר — לעומת 12 
דיוויזיות גרמניות שהספיקו להשמדת הצבא היוגוסלאווי 
הסדיר באביב 1941 . — כל השלבים של התפתחות מלחמת־הג׳ 
חזרו ונשנו בקנה־מידה מצומצם יותר גם ביוון ובאלבאניה. 

סוג אחר לגמרי של כוח־ג׳ ומלחסת־ג , הצמיחו תנועות 
ההתנגדות לצבא־הכיבוש הגרמני במערב-אירופה. 
ביחוד בצרפת. המחתרת הצרפתית — הסאקי( 15 ג 1 ן) 2 ות)— 
לא היתד. מסגרת צבאית בלבד, אלא בראש וראשונה 
תנועה פוליטית־חברתית בעלת הנהגה עליונה, שקיימה מגע 
רצוף עם הממשלה הגולה שבחו״ל וקיבלה את הנחיותיה. 
היא עסקה הרבה בפעולה אירגונית־חינוכית, בתעמולה 
בכתב, בע״ס ובאלחוט׳ ולא מעסים היו המיבצעים הצבאיים 
שתכליתם היתה רק לאפשר ולהבטיח פעילות מסוג זה. 
חלק גדול בפעילות המחתרת הצרפתית תפס הסאבוטאד 
התעשייתי. הלחימה הזעירה כשלעצמה לא היתה אלא אחת 
מצורות־ההיאבקות הרבות של העם הצרפתי; גרמה לכך 
גם העובדה, שרק איזורים מצומצמים של הארץ מתאימים 
מבחינה טופוגראפית לפעילות פארטיזאנית. מרבית מרחבי- 
הקרב נמצאו בערים גדולות או בשטחים מפותחים צפופי 
אוכלוסין ורשודתחבורה, והמחתרת לא יכלה להשיג את 
יתרונות חג׳ של ניידות, הפתעה ותימרון אלא ע״י מבנה 
גמיש ביותר: החוליה, הכיתה והמחלקה היו גופי־הלחימה 
היסודיים שלה, ורק במקרים יוצאים מן הכלל ובשלבים 
האחרונים של המלחמה פעלו מסגרות גדולות יותר — 
הפלוגה והגדוד. על אורח־הפעולה השפיעו עובדת חלוקתה 
של צרפת למרחב הכיבוש הגרמני הישיר ול״מדינת-וישי" 
וקיום קבוצה חזקה של משתפי-פעולד, עם האויב בין 
האוכלוסיה המקומית, ומצד שני — הקירבה היחסית של 
בסיסים ידידותיים באנגליה, שמהם קיבלו לוחמי־הג , הצר¬ 
פתיים בדרך האויר אח רוב חימושם וציודם וכן תגבורת 
של יחידוח־קומאנדו בריטיות. 

עד 1944 מילאו הפארטיזאנים הצרפתיים בעיקר תפקיד 
פ 1 ליטי־מוסרי בשביל עמם ז החשיבות הצבאית של פעילותם 
נתגלתה עם הנחיתה של צבאות־הברית בנורמאנדיה. בהת¬ 
אם לתכניות שהוכנו בקפדנות מראש. סייעו יחידות-הג׳ 
כידי הצבאות המשחררים ע״י שורה רצופה של פעולות 


חבלה ומארב נגד רשת־הרכבות, הכבישים, החשמל וקווי 
הטלפון והטלגראף — שתכליתן היתה עיכוב המהלכים האופי 
ראטיוויים של הצבא הגרמני. במשך התקופה הקריטית ביותר 
של קרבות ראש־הגשר הושהו או רותקו כ 10 דיוויזיות חיל־ 
רגלים ו 3 דייויזיות משוריינות גרמניות ע״י הבוחות של 
לוחמי־הג׳. ההשתלטות על פאריס בקרב־רחובות עם הגרמנים 
הנסוגים ב 21 באוגוסט 1944 היתד, השיא החיצון בלחימת 
הפארטיזאנים הצרפתיים. 

תנועות־ההתנגדות בבלגיה, הולאנד ונורווגיה לבשו מב¬ 
חינה אירגוגית וסאקטית, אם גם לא בהקף, אופי דומה לזו 
הצרפתית; לוחמי־הג׳ של המחתרת הפולנית והאיטלקית 
היו קרובים יותר לדוגמה היוגוסלאווית־יוונית בהרכב יחי¬ 
דותיהם ודרכי־פעולחם. 

במלחמת־העולם 11 הוכח, שרבים סהשגי הטכניקה הצב¬ 
אית: נשק אוטומאטי קל, חומר־נפץ חדיש, קשר אלחוטי, 
חיל־אויר, אינם מונעים את האפשרויות למלחמה זעירה, 
אלא ניתנים לניצול דווקא להגברתה; אמצעי־הלחימה הכב¬ 
דים נמצאו לפעמים חסרי־אונים לעומת הג׳. חשיבותם של 
המניעים המוסריים־חברתיים להנהלת סלחמת־ג׳ התבלטה 
בכשלונם החרוץ של הגרמנים לארגן קבוצות לוחמים זעירים 
בשעת חדירת צבאות־הברית לגרמניה ב 1945 , 

אחרי מלחמת־העולם 11 התחוללה מלחמה זעירה באירו¬ 
פה בהתקוממות הקומוניסטים נגד המשטר המלוכני ביוון 
( 1946 — 1949 ). המורדים התבססו באיזורים ההרריים וקיבלו 
סיוע בחימוש ואספקה מיוגוסלאוויה, בולגאריה ואלבאניה. 
כשנתיים הצליחו הפארטיזאנים לקיים את בסיסיהם הנפר¬ 
דים זה מזח ולנהל מהם פעולוודהטרדה בעלות הקף ניכר 
בשטחים המוחזקים ע״י כוחות־השלסון. אולם ב 1949 עשתה 
מפקדת צבא־הפארטיזאנים משגה מכריע בהחלפת שיטת 
הלחימה הגמישה והתימרון הנייד בניסיון להחזיק בשטחים 
מסויימים שהיו ברשותם, וזה בשעה שיציאת יוגוסלאוויה 
ממסגרת הקומאינפורם שללה את מקור־הסיוע העיקרי לצבא 
הקומוניסטי. הודות לעזרת אה״ב בנשק ובאמצעים כספיים 
הצליח השלטון לגייס כ 250 אלף איש כנגד 25 אלף המורדים, 
לעבו׳ר להתקפה מרוכזת ולחסל את קבוצות־הפארטיזאנים 
בזו אחר זו. 

במלחמת־קוריאה ( 1950 — 1953 ) שוב הופיעה 
לחימת־ג׳ כפעולת לוואי וסיוע לכוחות סדירים. עוד לפגי 
הפלישה לדרום סינן הצפון לדרום חצי־האי יחידות־ג׳ 
מאורגנות והקים גם קבוצות־פארטיזאנים מבין אוהדיו 
המקומיים. בראשית המלחמה סייעה הג׳ הקומוניסטית במידה 
ניכרת להתקדמות הצבא הסדיר דרומה. אחרי התקפת־הנגד 
של האמריקנים עברו רבות מן היחידות הצפוניות המנות¬ 
קות לשיטת המלחמה הזעירה, ויחד עם הפארטיזאנים המקו¬ 
מיים החזיקו מעמד בהרי דרוס-קוריאה מאחורי קו־החזית. 
היה צורך בפעולות ממושכות ביותר של צבאות האו״מ, 
שהסתיימו רק ב 1954 , זמן רב לאחר שביתת־הנשק, כדי 
לבער את השרידים האחרונים של הלוחמים הזעירים. 

הצבא של ויטמין. שלחם נגד הצרפתים בהודו־ 
סין מ 1946/47 עד 1954 , צמח מגרעינים של פארטיזאנים, 
אשר ניצלו את היערות והביצות בחלקה הצפוני והמרכזי של 
הארץ, שהם שטח־פעולה מובהק ללחימת־ג׳. צבא זה הוסיף 
להשתמש הרבה בשיטות הפעולה הזעירה, גם לאחר שגדל 
והתעצם ועבר לדפוסים ולדרכי־סעולה סדירים.—ב 1946/47 



343 


גריליח 


344 


בפתחה ע״י כוחות מורדים קומוניסטיים ב מ א ל א י ה חזית 
אחרת של מלחמה זעירה. החיפוי של הג׳זנגל ועזרה של 
שדרות מסויימות מבין התושבים איפשרו ומאפשרים ללוחמי־ 
הג׳ — שמספרם אינו עולה על כמה אלפים — להחזיק עד 
עכשיו( 1956 ) מעמד מול כל המאמצים של השלטון הבריטי, 
שריכז נגדם כוח צבאי ומשטרתי בעצמה של כמה דיוויזיות. 

בשנים האחרונות התחוללה במושבה הברטית קניה 
שבאפריקה המזרחית מלחמה זעירה, המרד של אנשי "האד 
מאו" משבט קיקויו — התקוממות ילידים בצורה האפייגית 
לתקופות קודמות. לרשות אנשי "סאדמאו" לא עמד כמעט 
נשק חדיש, וכן נשארו צורות האירגון והמבנה שלהם 
ברמה פרימיטיווית למדי. אולם מחמת תנאי־הקרקע (שטח 
הררי וג׳ונגלים) ואהדת חלק של האוכלוסיה לבשה מלחמת־ 
ג׳ ז 1 ממדים שעלו בהרבה מבחינת המרחב והזמן על יכולת 
הלחימה הממשית של נושאיה, וצבא סדיר רב לא הצליח 
עד עתה ( 1956 ), להדביר את התנועה לגמרי. 

ב א ל ג' י ר י ה, תוניסיה ומארוקו מתנהלת עתה מלחמת־ 

ג׳ בעלת ממדים ניכרים נגד השלטון הצרפתי! בקפריסין 
מתמידים מעשי־טרור נגד כוחות השלטון הבריטי. גם בימינו 
מתאמת הכלל, שצבא סדיר — אף בעל עדיפות גדולה 
במספר ובאמצעים — אינו מסוגל להשיג הכרעה מהירה נגד 
לוחמים זעירים, בתנאי שהללו פועלים לפי שיטות טאקטלת 
נכונות ונהנים מיתרונות הקרקע וממשענת המוינית. 

בשיקולים על צורוודהלחימה הצפויות במקרה של הת¬ 
מודדויות מלחמתיות בעתיד תופס מקום נרחב הרעיון, 
שדווקא מחמת ד,שגי הטכניקה והמדע — הכופים על הצבא 
ויתור מוחלט על חזית מגובשת כלשהי והיערכות בעלת 
רווחים וחללים גדולים בין גוף לגוף, והדורשים ממנו מצד 
שני תימרון זריז ויכולת של ריכוז ופיצול מהירים, גמישות 
במבנה של העוצבות הלוחמות ופירוק כל המותרות מעלי¬ 
הן — עשויות גם דרכי הלחימה והאירגון של הכוחות 
הסדירים להתקרב לאלו של כוחות זעירים בעבר ובהווה. 
כן יש יסוד להנחה, שהתמודדות בין גושים יריבים ב״מלחמה 
קרה" עלולה לפרקים ובמקומות מסויימים ללבוש צורה של 
מלחמה זעירה. 

מלחמה זעירה במסגרת ההיסטוריה הצב¬ 
אית העברית. ארץ־ישראל היתה בכל התקופות 
מרחב-פעולה מתאים באופן מיוחד ללחימה הזעירה: "הכל 
כאן מסייע לתת בידי יושבי־הארץ אמצעי־הגנה נוחים בפני 
צבאות גדולים! זוהי ארץ המארב, המבוך והאפתעה, לצבאות 
גדולים חסר בה מרחב להילחם, והמגינים בה—רואים־ואינם־ 
נראים! מעיקרי הקרב בה: הזריזות והרגל הבוטחת, כוח* 
החתף וכושר־הזינוק" (ג׳ א. סמית! והשר מל״א כ, כג). רק 
בשלב מאוחר בתולדותיה הצליחה האומה העברית המתנהלת 
להתגבר על הפיצול השבטי ולגבש מסגרת מדינית אחידה 
ויציבה, אשר היתד" יכולה להצמיח כות צבאי מאורגן. במשך 
תקופת־ביניים ארוכה נאלצה להיעזר ביתרונות הגאוגרא־ 
פיים והטופוגראפיים של הארץ לשם התגוננות בפני אויבים 
העולים עליה במספר, באירגון ובחימוש. פעולות־המלחמה 
המתוארות בספר "שופטים" הם מבחינה צבאית דוגמות 
מובהקות של מבצעי־ג/ מבוצעים ע״י מיליציה של איכרים, 
לרוב נגד כוחות סדירים פחות או יותר (לפי מושגי התקו¬ 
פה). מלתמת־דבורה היא משיכה של "שריוך האויב למארב 
של פארטיזאנים! פשיטת־הלילה הקלאסית של גדעון, 


מסעות יפתח, וכן כמה מקרים בתולדות שאול ודוד — הם 
מבצעים טיפוסיים של מלחמה זעירה. בתקופת הבית השני 
שוב היתה המלחמה הזעירה צורח המאבק של האומה על 
עצמאותה נגד הממלכה הסלוקית ועצמתה הצבאית העדי¬ 
פה! תכסיסי־ג' וניצול תנאי־הקרקע חיפו על העדר נשק, 
ליקויים באירגון ומספר מצומצם. הנצחונות של יהודה 
המכבי, וביחוד קרבות אמאוס ובית־תורון, מבליטים את 
העקרונות היפים בכל תקופה ללחימה זעירה מוצלחת: 
תחבולה והטעיה, תימרון זריז, מארב מפתיע, הנחתת מכת- 
בזק ע״י פארטיזאנים קלי־תנועה על אויב סדיר, המסורבל 
בשל אמצעי־לחימה ושיטות־לחימה שאינם מתאימים לזירה 
ולמסיבות. 

בשיטות־ג/ אולם בלי הצלחה סופית, השתמשה האומה 
גם בהתמודדות המזויינת האחרונה שלה בתקופה העתיקה, 
במרד נגד השלטון הרומי. הנצחון הצבאי הראשון והיחידי של 
היהודים בהיאבקות זאת — שוב במעלה בית־חודון — היה 
פרי של שיטות אלו. אולם מסיבות מדיניות פנימיות, 
שהטביעו את חותמן בהנהלת המלחמה ובדמות הכוח הצבאי 
כולו, נשאר ניצחון זה בודד ולא נתלו הסיכויים הגדולים 
של לחימה זעירה ממושכת. 

בתקופת ההתיישבות וההתנחלות החדשה עמד הישוב 
היהודי בפעם הראשונה ב 1936 בפגי העובדה של מלחמה 
זעירה מאורגנת נגדו. את המלחמה הזאת ניהלו מספר מצומ¬ 
צם של כנופיות, שרמת האירגון, ההצטיידות, האימון והפי¬ 
קוד שלהן היתה נמוכה! אעפ״כ היו להן בשלבים הראשונים 
של המאורעות השגים לא־מבוטלים. הן התאימו את המגמות 
הצבאיות ליכול ת־הביצוע שלהן ולא שאפו בדרך־כלל למיב־ 
צעים גדולים ובולטים, אלא רק ליצירת אי־שקט ואי־בטחץ 
מתמידים בארץ. עיקר בסיסיהן היו בשטח ההררי של 
הארץ׳ איזור־הפארטיזאנים המסרתי, וע״י ניצול זריז של 
תנאי־הקרקע וחסוודהלילה ובעזרת האוכל 1 סיה — שחלק 
ממנה נתן להם סיוע מרצון וחלק מאונם — ידעו הלוחמים 
הזעירים הערביים להתחמק זמן רב מנסיונות הטיהור 
ההססניים של כוחות הצבא הבריטי. מיבצעי־ההטרדה של 
הכנופיות בשטח הכפרי הושלמו ע״י מיבצעי־טרו׳ר בשטח 
העירוני. כוחות-המגן העבריים, ששמרו על נקודות־ישוב 
ושכונות עירוניות מפוזרות ועל דרכי־תחבורה ארוכים ורגי¬ 
שים, רותקו במידה גוברת והולכת לתפקידים של התגוננות 
סטאטית גרידא, לא במעט בגלל ההגבלות שהטיל עליהם 
השלטון הבריטי. 

ב 1937 — 1938 חל מפנה חד בדרכי-הלחימה של כוחות- 
המגן העבריים. סוף־סוף נתקבל בקרבם, כקו מדריך, העקרון 
הנאפוללני(ר׳ לעיל, עמ׳ 334 ), "בכל מקום שיש בו פארטי- 
זאנים — יש לפעול נגדם בשיטות הלחימה הפארטיזאנית". אז 
הוקמה היחידה המגוייסת הראשונה של ה״הגנה״ — פלוגות־ 
השדה ("פו״ש"), שהוטל עליהן התפקיד לחדור לאיזורים 
הערביים, לארוב לכנופיות בתנועתן בלילה ולבער את בסי- 
סיהן. אנשי ה״פו״ש" למדו הרבה מדוגמה של יחידה מיוחדת, 
שהוקמה ע״י ו י נ ג י ט מצעירים יהודים ומקבוצה קטנה של 
חיילים בריטיים, כדי לנהל פעולות אנטי־ג׳ נגד הכנופיות 
בגליל ובעמק המרכזי. לפעולה נגדית תוקפנית ויזומה זו 
של כוח לא־גדול במספר, אך בעל איכות גבוהה, היתה 
הצלחה רבה, ובגללה — וגם בגלל ההסתייגות הגוברת 
והולכת של המוני האוכלוסיה הערבית מן הכנופיות — דעכה 



345 


גריליה—גריל&דצר, פרנץ 


346 


המלחמה הזעירה ב 1938 — 1939 לגמרי. אולם למרוח כשלונם 
הצבאי השיגו הערבים במלחמתם זו אח מסרתם המדינית — 
הספר הלבן של מקדונלד. 

לקח מאורעות 1936 -^ 193 גרם לכוח־המגן העברי להת¬ 
עמק יותר בבעיות של מלחמת-ג/ ודבר זה הטביע את חותמו 
בדרכי האימון והתיכנון. התמחות נוספת בסוגיית המלחמה 
הזעירה קיבלו מפקדיו ע״י השתתפותם כקבוצות הטרדה 
וחבלה בעת הפלישה של בעאת־הברית לסוריה ב 1941 . 
באירגונו ואימונו של הפלמ״ח (ע״ע) הודגשו התכונות 
הדרושות לביצוע יעיל של מבצעים זעירים: פיתוח רמתו של 
הלוחם הבודד, של היחידה הקטנה, של המפקד הנמוך! הת¬ 
מחות מיוחדת בפעולות-לילה * מקצועות החבלה, מסעות 
ארוכים, צלפות ז גמישות המבנה והתיכנון המבצעי. כשרה 
של הזרוע הצבאית של הישוב ושל התנועה הציונית בלחי¬ 
מה הזעירה הועמד בפעם הראשונה במבחן מעשי ב 1945 — 
1946 , בעת ה״מאבק" נגד השלטון הבריטי. בתקופה זו 
בוצעה שורה של פעולות פארטיזאניות רבות־הקף של 
ה״הגנה", שהיו מתוכננות יפה וגם הצטיינו ברמת־ביצוע 
טאקטית גבוהה: החבלה ברשת־הרכבות, ההתקפות על 
המשטרות, פיצוץ הראדאר בחיפה, ההתקפה על הגשרים. 
באותה תקופה ביצעו גם אצ״ל ולח״י מספר פשיטות על 
מחנות־הצבא הבריטי, על מוסדות ממשלתיים וכיו״ב ז פעו¬ 
לות אלו הצטיינו במידת ההעזה והאומץ שבהן, אם כי נכשלו 
לפעמים או עלו בקרבגות יתר על המידה מחמת ליקויים 
באימון ובתיכנון. 

על הוויכוח המדיני שהתנהל בין המוסדות הרשמיים 
של הישוב והתנועה הציונית ובין שני האירגונים הפורשים 
השפיעו גם חילוקי־דעות יסודיים מבחינת התפיסה הצבאית. 
מיפקדת ה״הגנה" היתה סבורה, שלכוחות־המגן העבריים 
בא״י חסרים התנאים הדרושים להנהלת מלחמה זעירה 
ממושכת, כיוון שהאיזורים ההרריים הם ברשות הערבים, 
ואילו הישוב היהודי מרוכז בשטחים מצומצמים, שאינם 
מאפשרים את התימרון הגמיש ההכרחי ללחימה רצופה של 
כוח־ג׳. לפיכך היתה ההנהגה המדינית והצבאית בדעה, 
שהמיבצעים הזעירים יכולים להו 1 ת רק אחת הצורות של 
ההיאבקות עם השלטון הבריטי, שיש להשלימה ע״י שיטות 
אחרות (ההעפלה, מיבצעי התיישבות, מלחמה פוליטית־ 
הסברתית). מהלך המאורעות הצדיק בדרך-כלל תפיסה ז 1 
(וע״ע הגנה). 

בשלב הראשון של מלהט ת יה קוממיות (ע״ע ארץ- 
ישראל, עט׳ 569 ) השתמשו הכוחות הערביים, הן המקומיים 
זהן השכירים של החבר הערבי, בשיטות מלחמת־ג׳. עד 
מארס—אפריל 1948 הביאו שיטות אלו להשגים לא־מבוטלים, 
בעיקר המארבים על דרכי־התחבורה הרגישות והארוכות 
שבין הגושים השונים של הישוב העברי, וכן מעשי־הטרור 
בערים, בפרט בירושלים. אולם כשעזבו היחידות השכירות של 
החבר הערבי את דרכי הלחימה הזעירה והתנסו במיבצעים 
סדירים, שאימונן, פיקודן וחימושן לא התאימו להם, כגון הת¬ 
קפות על ישובים יהודים, נכשלו כשלון גמור. כשלון זה, וכן 
הרפיון הגובר והולד בתמיכת האוכלוסיה הערבית בכוחות 
הלוחמים, היו בין הגורמים שחרמו להצלחה של מהלכי־הנגד 
של היהודים באפריל—מאי 1948 , ועם זאת למיפנה במלחמה 
כולה. עם פלישת הצבאות הסדירים של הארצות השכנות 
לא״י פסקו הפעולות הזעירות מצד הערבים כמעט לגמרי, 


למחית האפשרויות האובייקטיוויות המרובות לפעולות כאלו. 

צה״ל ביצע מספר פעולות־ג׳ נועזות ואפייניות, כגון 
הפשיטה על מפקדתו של חסן סלמה כהקדמה לסיבצע "נח- 
שוך, הפשיטה על סאסא, הפשיטות על מיתקני-העורף של 
הצבא הסורי בבית־המכס ובכפר־חריב ועוד. ההשפעה החיו¬ 
בית של ההתעמקות בסוגיית המלחמה הזעירה היתה ניכרת 
בדרכי התימרון, בגמישות, בשימוש בתחבולה והטעיה 
ובשיטת הגישה העקיפה, וכד׳. אולם ל״מסורת הפארטיזא- 
נית" היתה גם השפעה שלילית מבחינת דרכי אירגון ומבנה, 
והיא היתה אחת הסיבות לאי־החלטיוח בריכוז כוחות 
למאמץ העיקרי. 

, ,!!) 1 ז 12 >ז 4 . . 8 , 1912 ,!■/ 8 ' 11 1, 51x211 (־'י 11 > 021 .]/!! 

; 1926 , #1:40144 ! {ס !? ¥1118 511/01 .£ . 11 ־ 1 ; 1925 

8740 ^ 08 , 1 זב 1 ־ 1-1 ז 111 ) 1 _ 1 . 8 , 1932 ,£) 1 ז} 1 וו 10 .¥ ,ז 1 >תג 6 ז £6 .א 
מן 81 ^ 1 014011111 .ת 0 [[ 1 י, . . 4 ^ .£ .עו , 1934 , 11318 !■׳>/ / 0 

, 1,31 ־ 1 ? .ק ; 1944 ,! 10 ) 81 .¥ 218 ^ #10 , 80110 . 0 ; 1943 , 14118 ! 

, ¥0401 5800 י ־נ 418501 \ . 0 .'־ 1 ; 1946 , 01401118 1 ) 018£8 < 581 
. 1949 , 00011x8 ון 141410 \ 504/40 , 60 ££ ) 5 ג 0 _ 1 . 8 ; 1948 

יש. ב. 

וןויל 9 חגח $ר;ץ —זש 2 ז 3 ק 111 ז 0 43112 ?— ( 1791 , וינה— 
1872 , שם), דראמאטיקן גרמני, גדול המש 1 ררים 
הגרמנים־אוסטרים. ג׳ היה בנו של עורך־דין משכיל ובעל 
דעות מתקדמות, אולם קשה וקפדן באפיו. אמו היחה עדינת- 
נפש, מוסיקאלית, אך 
לקויה בעצבנות חול¬ 
נית, שהתפתחה לדב־ 
און נפשי והביאה אותה 
לידי התאבדות. ג׳ למד 
משפטים, נעשה ב 1813 
פקיד וב 1832 מנהל 
ארכיון־האוצר 1 ב 1856 
יצא לפנסיה. הוא חי 
כל ימיו בווינה ויצא 
ממנה רק לביקורים 
קצרים בצרפת, אנג¬ 
ליה, איטליה ויוון. 

במפעלו הספרותי של ג׳ מתמזגים יסודות של הקלאסיקה 
והרומאנטיקה עם הבארוק האוסטרי והדראמה הספרדית־ 
קאתולית. ביצירתו וגם באישיותו של ג׳ ניכרים כל סימני 
אי־היציבות של תקופת-המעבר מן הקלאסיקה אל תפיסת- 
העולם המודרנית — אי-בטחון וספקנות מעורבים בראליזם 
וברגשנות רומאנטית. הניגודים הנפשיים והשכליים בקרבו, 
שהוא עצמו חש בהם מאד, גרמו לו סבל עמוק והביאוהו 
לפעמים לידי יאוש מוחלט, כפי שמעידים רשימותיו ביומנו 
וגם קובץ־שיריו היחיד " 0010 ? $113 ^x ת 7 " ("שירי העצ¬ 
בות" — על־פי שם קובץ־השירים של אווידיום). שיסוע- 
נפשו מנע ממנו שלווה ואושר והשרה עליו דיכדוך עד כדי 
מצב פאתולוגי של שיתוק כושר-החלטה בענייניו הפרטיים. 
אהבה עמוקה קשרה אותו שנים רבות עסקאתארינה פרליך, 
אך ג׳ לא הגיע לכלל החלטה לשאת אותה לאשה, והיא נשארה 
"כלתו הנצחית". כנגד תשוקתו לתהילת הקהל ולאהבה עמדו 
אי-אמונו בבוחוח־עצמו והרתיעה מפני התמסרות לחיים, 
מפני ההנאה מהם והמאבק עמם. נוסף על כך סבל ג/ בעל 
ההשקפות הליבראליות והחזון ההומאניטארי־ק 1 סמופוליטי, 
מן האוירה המחניקה של הראקציה המטרניכית והביור 1 קרא- 
טיזם הקטנתי האוסטרי ומן המכשולים שהגיחה הצנזורה 




347 


גריל&רצר, פרנץ—גרים, האחים יעקב ווילזזלם 


348 


בדרכו. החל מ 1838 פרש מן החיים הציבוריים, הסתגר בתוך 
ד" אמותיו, ואן* במבע מלפרסם את יצירותיו, שכמה מן 
המעולות שבהן נתגלו רק אחרי מותו. לעת זקנותו, אחרי 
מאורעות 1848/49 , וביחוד אחרי הליבראליזאציה של המשטר 
ב 1867 , חזר הציבור ונזכר בו והכיר בו אחד מגדולי משוררי 
ארצו. ג׳ זכה לאותות הערצה וכבוד, שהוענקו לו על־ידי 
האקאדמיה הקיסרית וע״י אוניברסיטות, נתמנה לחבר הבית 
העליון של הפארלאמנט, והבימות האוסטריות והגרמניות 
חידשו את הצגות הדראמות שלו. על כל זה הגיב המשורר 
הזקן במילים: ,מאוחר מדי״ 1 

הטראגדיה הראשונה של ג/״בלאנקה מקאסטילידד, שכתב 
בגיל 17 , היא חיקוי ל״זלן קארלוס" של שילר. להצלחה רבה 
זכה ב״דראמת־הגורל״ 30 ־ £1 ם£\, 016 (״אם־הדורות״, 1817 ), 
שהתאימה לאפנה הספרותית והתיאטרונית של השנים ההן. 
אחריה באה ״סאפפו״( 1818 ), טראגדיית המשוררת היוונית, 
שבדמותה מוכיח המשורר שאין רוחניותה של האשה בלבד 
עשויה לרכוש את אהבת הגבר. הרעיון המרכזי שבמחזותיו 
הגדולים הבאים הוא הוויתור על השגת הכבוד והאושר 
החיצון והכניעה לגורל מחמת אזלת־כוחו של האדם להתגבר 
על יצריו ותאוותיו: מצד אחד — הטרילוגיה 016606 § 025 
11£$5 ^ ("גיזת־הזהב"), 1818 — 1820 , על הנושא המיתולוגי 
של הארגונוטים, שחלקו האחרון — ״מדיאה״ — הוא העז 
והאכזרי ביותר! מצד שני — הדראמה ההיסטורית £01118 
£066 006 ־ 011101 5 ־ 31 ־ 01101 ("אשדו וסופו של המלך אוטו־ 
קאר״), 1823 , שיש בה הד לדראמודתייו של נאפוליון. 
דראמה היסטורית, המציגה את ההתנגשות בין אושר הסרט 
וביו חובת נאמנותו למלכו ולארצו, היא ! 01606 זססש־ם £111 
1161160 561068 (״משרת נאמן לאדוניו״), 1828 . יצירותיו 
המושלמות ביותר מבחינה אמנותית הן: 1 ־ 00 166168 ^ 06$ 
61160 /י״י:* £161 6161 (״גלי הים והאהבה״), 1831 , עפ״י האגדה 
היוונית על זוג הנאהבים הרו ולאנדרוס, טראגדיית־האהבה 
העדינה ביותר בספרות הגרמנית! £61160 113001610 ׳ ! 06 
(״החלום הוא החיים״), 1834 , בעקבות קאלדרון, שיש בה 
הבנה עמוקה לפסיכולוגיית־החלום. הקומדיה היחידה של ג׳, 
1631 ! 16 ־ 1601 > 611 ^ ("אוי למשקר"), שעניינה השילוב של 
השקר באמת, נכשלה בהצגת־הבכורה שלה ב 1838 , כשלון 
שהורגש ע״י המשורר כמכה ניצחת. בעזבונו של ג׳ נמצאו— 
נוסף על יומנו ועל אוסף גדול של מכתמים — המחזות: 
"ליגוסה", על הגיבורה הלאומית־ד,אגדית של העם 
הצ׳כי! הדראמה ההיסטורית מערב מלחמת שלושים השנים 

£־ו 0 ג 51 נ £421 151101133086 * 24 ־ 0661 ־ 81 £10 ("ריב׳אחים בבית־ 

האבסבורג״)! הטראגדיה 101660 סס* 6610 ! 016 ("היהודיה 
מטולדו״) — כולם מתאדים דמויות יוצאות־דופן המתנגשות 
בסביבתן ובחברתן. המחזה האחרון, שהוא מושפע מאפה 
דה וגה, הוא מעשה המלד הצעיר אלפונסו מקאסטיליה, 
שנלכד ברשת אהבתה של נערה יהודיה קלת־דעת! היא 
נרצחת בידי אנשי־החצר, המתכוונים להציל בדרך זו את 
המלוכה והמדינה. "אסתר", מחזה על הנושא התנ״כי, לא 
הושלם! הקטע שנשתמר כולל תיאור רב־רושם של פגישתם 
הראשונה של אסתר ואחשורוש. ב״יהודיה מטולדו" שם 
המחבר בפי המלך דברים, שיש בהם משום הערכה עמוקה 
לקדמותו של עם־ישראל, לקשריו עם האלוהות ולגורלו בין 
העמים. 

ג , כתב גם שתי נובלות: ! 56060011 סס*! £10816 038 


(״המנזר שבסנדומיר״), 1828 , אשד הומחזה על־ידי גרהרט 
האופטמן (ע״ע) במחזהו ״אלגה״, ו 1300 מ 161 גן 5 21016 ! 06 
(״המנגן העני״), 1848 , שיש בו מעין וידוי עצמי של המשו¬ 
רר.—בכתביו שנמצאו אחרי מותו התגלה ג׳ לא רק כדראם־ 
טיקן גדול אלא גם כאפיגראמטיקן חריף וקולע וכמבקר היס¬ 
טוריה ותרבות ממדרגה ראשונה. ספקנותו וביקרתו לגבי 
התנועות הרוחניות והחברתיות של זמנו באו לידי ביטוי 
במימרה שנונה, שיש בה משום הד לרוחה של תקופת ההשכלה 
והקלאסיקה וגם משום ראיה נוקבת של העתיד: "דרכה של 
אירופה מובילה מן האנושות ( 331101301121 ) דדך הלאומיות 
( 12600311131 <) אל ההתבהמות ( 86811311131 )'". — הספדיו 
על בטהובן(בלוריתו ובגילוי המצבה על קברו) הם מן הבי¬ 
טויים הנעלים של ההומאניזם האירופי. 

למחקר מפעלו המסועף הקדישה "חבדת־ג , " שנתון מיוחד. 
ביום הולדתו ה 80 של ג׳ נוסד "פרם־ג׳■", המוענק כל שלוש 
שנים לבעל המחזה הגרמני הטוב ביותר. — אישיותו וחייו 
של ג׳ מצאו גם תיאור אמנותי בנובלות (ר. הולבאום: 
״טיולו האחרון של ג , ״ [ 1929 ] ? ס. שריפוגל: ״ג׳״ [ 1937 ]) 
ובדראמה (ר. הולבאום: ״שואה בטרום־מארס" [ 1943 ]). 

כל כתביו: , 71 \£י— 1 ,( 330011 . 51 .*) 6 נ 31 § 0683011305 
,( 01300 ־ 8301 . 13 — 53066 £< .*) 6 ־ 611 ^ 53011116116 ; 1911 

^—XXX^\/, 1909 ££. 

1.3066, ?, € .1 74 /( 711 ^( 10 , 1884, \ £11(113(41— 

7. 01 1*1x71 44. 1\'(4!((, 1910*; 11. *. 11011111005- 

,) 6 !נ 1 :> 1£0 .^ו ; 1915 , 477101/111111 )¥ 1 ) 10111111.11 ) ז- 7 > , 3111 ) 

0.1 ,ט 18 ז 86 ״ 1 , 1925 ,. 0 14 ) 471 ) £0 ,.' 701 ) €3111 1 ) 7 ! ' 1 ) £11/1 
) 04 , 400011 ^ 0 ; 1928 ( 0 ) 144 ) 1 114 14 )! 4107411/1 )? 

, 00011011 .? ; 1931 , 01 11 )^ 111 ) 410011 )? . 44 040/710 141 / 40£1 ־ 7 
, 1 ) 816 .£ ;( 1931 , 110011511115 . 5011 ) 4 ססטז? . 4 .נ 1 ז 311 |) ■ 0 
, 13105 ־ .ם ״ 1 ; 1938 ,.ס , 11113001 ) 110 .. 8 ; 1935 , £0711 44714 . 0 
, 1947 , 5.141414 1 ) 4 4 )^ 1 ^ 444 ' 7 4 ) 4 ,. 0 ,ןל|£סל) 1 ן 5 .[ ; 1946 ,. 0 
, 15 זז 510 ) . 14 ; 0 ,1948 ,);] 0110101 ) 400 . . 8 ; 1948 ,. 0 ) ־ט 341 א | 

/ 0 ) 1¥041 ) 1/1 171 11110711 ) 1 / 71/711 0111104 ? 0414 114 ) 50 ) 7/1 
. 1955 , 0 , 0 ת 311011 א ; 1948 "ס 

6 . ם. 

^ך ץ ם ( 0610101 ), האחים .יערן 3 ([ג 13601 ], 1785 — 1865 ) 
יי־זיילם ([ 1186101 ^], 1786 — 1859 ), מייסדי 
מדע הגרמנימטיקה ומגדולי המקצוע. שני האחים נולדו 
בהאנאו! רוב קורות חייהם וחלק ממפעליהם משותפים להם. 
הם למדו משפטים ברארבורג, בעיקר אצל סויניי (ע״ע), 
נכנסו לשירות מדינת הסן והועסקו בתפקידים שונים בספריה 
הממלכתית בקאסל. ר 1813 עד 1826 התמסרו למחקרים 
משותפים בתחום הספרות והמיתולוגיה הגרמניות הקדומות! 
הם ההדירו טכסטים בגרמנית עתיקה (מהם "שירת הילך- 
בראנד"), שירה אפית מיד,"ב בגרמנית בינונית ("הינריך 
המסכן" להארטמאן פון אואה), את ד״׳אדה" (ע״ע), את 
האספים ״אגדות לילדים ולמשפחה״ (- 142115 006 - £10661 
ס^סס׳וס) ו״מית 1 סים גרמניים״ ( 60 § 83 060156116 ). באותה 
תקופה החלה עבודתו המדעית של י. ג/ שבה התעלה על 
אחיו — ראשית ״הדקדוק הגרמני״(ע״ע בלשנות, עם׳ 966 ), 
שחלקו הראשון הופיע ב 1819 . — ב 1830 נקראו שני האחים 
לשמש ספרנים ופרופסורים בגטיגגן, ומאז והלאה הלך פעלם 
המדעי בקווים נפרדים. ו. ג , המשיך בהוצאת הטכסטים השי¬ 
ריים של הגרמנית העתיקה והבינונית. י. ג׳ התרכז בעבודות 
בלשניות גדולות ובספרי סיכום ומקורות: "קדמוניות המשפט 
הגרמני״ (ז 6 ח) 10 ־ $21:61 ) 41 ) 16 060156116 ), מ 1828 ואילך! 
״מיתולוגיה גרמנית״, 1835 , ועוד. ב 1837 הפגינו האחים את 



349 


גדים, האחים יעקב ווילתלם — גריסלדי, מערות׳ 


350 


שייכותם לתנועה הלאומית והליבראלית הגרמנית ע״י הימנו¬ 
תם עם קבוצת "שבעת אנשי־גטינגך, שמחו נגד הפרת 
החוקה ע״י מלך־האנובר הראקציוני! בגלל זה פוטרו משירו־ 
תם. ב 1841 נקראו לשמש כפרופסורים באוניברסיטה של 
ברלין׳ מרכז הבלשנות המשווה בגרמניה בימים ההם. 

לעת זקנתו החל י. ג׳ במפעלו המונומנטאלי, המילון 
הגרמני, שתוכנן להקיף את שימוש הלשון הגרמנית-עילית 
החדשה, שבנקודת ראשיתה לטח י״ג את תרגומי לותר 



יעי)כ וטיסי;) 1 וילה 5 ם נרים 


למקרא ולברית החדשה (ע״ע גרמנית, תרבות, עמ ׳ 551 ) 1 
הוא הספיק לסיים ארבעה מכרכיו. סמור לפני מותו פירסם 
י. ג׳. כתב "על התהוות הלשון", במהלך מחשבה שבעקבות 
וילהלם הומבולט (ע״ע). 

השלישיה הברליגית הומבולט—ב(פ(ע״ע)—י. ג׳ הניחה 
את היסוד המתודי לבלשנות החדישה. ג׳ קבע לו מעמד 
כמייסד השיטה ההיסטורית בבלשנות ובמטפח העיקרון של 
סדירות ההתאמה ההגאית בין הלשונות המושוות הקרובות 
זו לזו(״חוק־ג׳״ או ״מעחק־הגאים״: ע״ע בלשנות, עמ ׳ 965 ; 
טוט 1 ני 1 ת, לשונות; גרמנית, תרבות, עמ ׳ 552 — 554 ). שיטתו 
ההיסטורית ביססה את הדעה, שהלשון ה״קדומה" של 
כל משפחת־לשוגות (במיוחד ה״הודו־אירופית הקדומה"), 
שקיומה ו״אמדיותה" ללשונות ההיסטוריות היו פוסטזלאט 
פילוסופי של הומבולט, ניתנת לשיחזור מדעי. בתחום תורת 
הצורות ביסס ג׳ את התורה היסודית של הדקדוק ההודו־ 
אירופי המודרני, שבלעדיה לא היו מתאפשרים תגליותיהם 
הגדולות של פ. ז־ה סוסיר (ע״ע) ויורשיו במאה ה 20 . 

ח. ר. 

א ג ד ו ת־ג׳ הן פרי התנועה הרומאנטית, שפנתה למקו¬ 
רות העבר הלאומי, ושממנה הושפעו גם האחים ג׳. את 
האגדות אספו ברובן מפי העם ובמיעוטן מתוך ספרים. אף 
אחת מהן אינה נובעת מדמיונם של המהדירים, אולם הם 
הצליחו לשוות לאגדותיהם סיגנון חדש, המצטיין — בניגוד 
לזה של אגדות־המזרח — בפשטות ובילדותיות. הנימה האנטי¬ 
שמית החזקה של כסה מן האגדות הללו אף היא כבר 
מצויה במקורן ואינה תוספת שהוסיפו לה האחים ג/ 
אגדוודג׳ קנו להן זכות־אזרח בכל ארצות העולם ולשונו¬ 


. תיהן ותורגמו גם לעברית. וע״ע גרמנית, תרבות: פולקלור 

4112. 017 *>( ,״•״*)צ .׳*י ; 1879 , 690 , 688 ,צ 1 .■ 8/027 .!ס 
€., 1885, )921*; 14., */1893 , 1-57 , 1 1077 ( 5 0/771 ־,מ״ ; 

5. 1^1! 80 $ י ז 10 זתחס' 1 ' .£ ; 1891-1897 . 7 ) 7 ) 80 870712 ,ממ 0 מ 
00711171 <101 )70701 0., 1912; 0. )£5[>£ 74 ־ 40 ■ , 147711/1120 . 5£11 ז . 
1922. 

831011 ?! וים׳ ?ויךריןי סלכיוה 3 ר 1 ן — 1011 ־ 11 ) 16 ־ ? 

,1807 — !״״!!■!ס ז 10 ! 61 ! 16 \ — ( 1723 , רגנסבורג 
גותה), מבקר ספרות ותרבות ח־יפלומאט גרמני־צרפתי. ג׳ 
היה בנו של כומר פרוטסטאנטי גרמני! לאחר שגמר את חוק 
לימודיו האוניברסיטאיים, יצא לצרפת ( 1748 ), ושם נתקשר 
לדידדו (ע״ע) ולחוג האנציקלופדיסטים. הוא היה מאהבה 
של הגברת ד׳אפינה (ע״ע), מה שגרם לסיבסוך חריף עם 
רוסו (ע״ע). מ 1753 ואילך המשיך ג׳ בפעולתו של ריגל 
€01 (ע״ע) בעריכת ״האגרות הספרותיות* ( 10131106 ז 0 ק 65 ־ 1 ־ 
6 ז 31 ז־> 1111 ) החשאיות, שבהן סיפק למנויים — בעיקר מלכים, 
נסיכים ושרים בארצות שונות — ידיעות שוטפות על 
המאורעות התרבותיים והחברתיים בצרפת. ג׳ היה קפדן 
ומחמיר בשיפוטו, והיה ל״אחד המבקרים המובחרים, אשר 
בתקפם כן חריפותם. שילדתם ספרוודצרפת" (סנט־בו). בין 
קוראיו היו פדידריך 11 מילך־פרוסיה ויקאטרינה 11 קיסרית־ 
רוסיה. האחרונה, כרבים משליטי־גרמניה, השילה עליו גם 
שליחויות אישיות (כגון קניית תכשיטים) ודיפלומאטיות. 
במילוי תפקידו הירבה ג' מ 1769 ואילך במסעות בארצות- 
אירופה. הבארון העשיר הגאה והמחגנדר נעשה למתווך 
הראשי בין תרבות צרפת לבין החצרות והחברה הגבוהה 
בארצות אחרות. המהפכה שמה קץ לזהרו; ב 1790 נפסקו 
האגרות. וב 1792 ברח ג׳ מצרפת חסר־כל. אולם חסדה של 
יקאטרינה עמד לוג היא מינתה אותו לצידה בהאמבורג 
( 1796 ) ולא חדלה מלהעניק כסף, תארים ונכסים לו ולבתו 
המאומצת — נכדתה של הגברת ד׳אפינה —, שבמחיצתה חי 
הישיש העיוור את שנותיו האחרונות. — דעותיו של ג׳ 
השפיעו על סופרים רבים, וביניהם גתה ובירון. 
בפירסום אגרותיו של ג׳ הוחל בשנת 1810 * הן הופיעו 
במהדורה שלמה ב 16 כרכים בשנות 1877 — 1882 : השלמות 

.1934 למהדורה זו הופיעו ב 
847017 10 ,(אחד משותפיו בטריכת ה״איגרות״) 0 ) £15 ^ .א..[ 

40 €717717717 ,ת< 1111 .ע 5 ,' 4 0005111 , 1808 ,.ס x1710, 1813, 4.0 8 
1 1711 . €077 10 , 0 ,£ע 611 פ- 1£ ח 1 ב 5 . 7 . 011 , 1879 , 676 ,צ 
(0311561105 411 1111141, ¥11, 287 171 < י 61 י 61 נ 501 .£ ;( 328 ־ €., 

1887, 11727011 077707 ו 7 ס;ן 7077471 ז 77 ר £7 ,וח £1 ו 11£0151 ;מ 8 מסע .א - 
777111107, 1902; £. 71, 0£0 |407 €77171/07 ) 41 > € . 1 \-. 8 , ££5 ־ 
20112077611/1017071 1 110141 ./ ./ , 000014 ) 14 .? ; 1904 , 7 > 107017 ב - 
1014■ 4 #01*> 07711471777 , 1906, 0. 1111 66 £150)10, 070 €077. 

1111. 1471107 8 -(4 €. 74774 81. 14071107, 1917; 71 . 00265, 0. 01 
101 87707/010(70471101, 1933; ). ?. 500110/, 0140701'! 8010110711 
14771/7 €., 1950. 

. 3 ג ק 

גךימן?' (/כ 51 ת 1 ״ב>)< עיר־נמל באנגליה, במחוז לינקולנ- 
94500 ; שיר, על הגדה הדרומית של שפך ההמבר 
תושבים ( 1951 ). ג׳ היא נמל-הדיג הגדול ביותר באנגליה 
ואחד הגדולים ביותר בעולם. בנמל מעבירים גם פחם ועץ. 
בעיר עצמה — תעשיה הקשורה בדיג ותעשיות של בניית- 

אאניות ושל מוצרי-מתכת. 

גרימלךי, מערות״ (או מ ע ר ו ת ־ מ נ ט 1 נ ה), קבוצת 
מערות עשירות במימצאים פרהיסטוריים, השוכנות 
על הגבול הצרפתי-איטלקי בקרבת מונאקו (מכוגות ע״ש 
שושלת נסיכי־־מובאקו). גילוי המערות האלה ותחילת התפי־ 



351 


גרימלדי, מערות■—גרימני 


352 


רות בהן הלו ב 1872 , החפירות השיטתיות, בסיועו של נסיך- 
מונאקו, בוצעו ב 1895 — 1902 , והן העלו שפע של חומר 
ארכאולוגי, פאלאונסולוגי ואנתדופולוגי ותרמו תרומות חשו¬ 
בות ביותר להכרת תולדות האדם הקדמון באירופה. מבחינה 
תרבותית שייכים הכלים וה¬ 
מכשירים שנמצאו שם לתקד 
פה האוריגיאקית של ה&אלאו־ 
ליתיקון העליון, אולם שרירי־ 
האנוש שבהן שונים מן הטי¬ 
פוס הקרו־מאניוני שנמצא במ¬ 
קומות אחרים בתקופה ההיא. 
באחת ממערות־ג , נמצאה קבו¬ 
רה כפולה של שני שלדים 
שלמים במצב מכווץ — של 
אשה זקנה ושל איש צעיר. 
החקירה האנתרופולוגית של 
שלדים אלה העלתה טיפוס שלדים בכ־:חש בקבר 
בלתי־ידןע ש ל אדם אי רופ י, בטער,־ת־נרימא 5 די 

שיש בו כמה סימנים נגרואידיים. שלדים או חלקי-שלדים 
המשתייכים ל ג ז ע -ג׳ זה נמצאו אח״ב גם באתרים פאלאו־ 
ליתיים אחרים בדרום־אירופה. 

,* 11112 ב£־ 1 ג 0 .£ €1 . 11 ,* 1 טכו 1$ . 1 ^ , 6 ־ 111 * 0 * 1 [ 1 ^ * 1 > ״ 1 

.!* ן? *! 8011 , 1906-1919 , ס 46 0303365 4 * 1 

ס נ $. 110 ב׳\ . 1 ־ 1 ;* 1952 . 1035463 165 * 1301113 3 * 1 , 311015 ^ 

1952 ,( 1 , 11 ) 01110 12 ־ 1315101 } 

גו־־יימלרי, פו־גצ׳םקו מריה — -"ס 3 ״ 13 ״? סש״סתבזז 
3131 !״ — ( 1618 — 1663 ), מאתמאטיקן ופיסיקן אי¬ 
טלקי! ישועי, פרופסור למאתמאטיקה בבולוניה. ג׳ היה מגלה 
עקיפודהאור והראשון שפיתח תורת־גלים של האור (ע״ע). 
הוא עסק גם בתופעות ההתאבכות ובנפיצה של האור ע״י 
פריסמה. ניסוייו ותגליותיו, שתוארו בספרו - 6 ^! 13 \ 0 ס 51 ׳ 115 ? 
. 10 !> $נת 11 ז 6,0010 ת 1 מ! 30111 5 ! 5 (פורסם אחרי מותו ב 1665 ), 
שימשו יסוד למחקריו של ניוטון (ע״ע) באופטיקה. 

?וי 9 לםד,אחן, ה;ם :עכ[ינ ?וי?זט 1 פל פדן — *״ 93 

ת 50 נ 151131 םוז 11 ת 01 ח 0 '\ 01 ) 15101 זל 0 לסאלב/ — 
( 1622 — 1676 ), גדול הסופרים הגרמניים בתקופת מלחמת 
שלושים השנים. ג׳ היה בן למשפחה פרוטסטאנטית בעיירה 
בהסן. ב 1634 , בהיותו כבן 12 , נחטף ע״י קבוצת חיילים־ 
שודדים מצבא־הקיסר שעברה בעיירתו (אד ייתכן שנלווה 
אליהם מרצונו מתוך הרפתקנות). הוא השתתף במסעות קרב 
ושוד והיה עד לכל זוועות המלחמה. בשנים אלה עבר 
לקאתוליות. לעת סיום המלחמה היה מזכיר-גתד. אחרי 
המלחמה נתיישב באופנבורג, נשא אשה, היה מגהל־אחוזות 
ומילא תפקידים שונים בפקידות עירונית! ב 1665 היה בעל 
בית־מרזח, ב 1675 — שוב חייל. — ב 1669 פירסם ג' בשם 
בדוי (גרמאן שליפהים) את הר 1 מאן 10 ( 10 [זסטשזתשג! 3 ז 06 
115 בת 551 ; 2 ; 1 קה 511 ("סימפליציסימום ההרפתקן"), הבנוי לפי 
המתכונת של הרומאנים ה״פיקארסקיים" הספרדיים (ע״ע 
ספרד, ספרות), אך מכיל הרבה יסודות אוטו׳בלגדאפיים! זהו 
סיפור חייו של אדם ("סימסליציוס סימפליציסימוס", כלומר 
התמים שבתמימים), אשר נגרף כילד עם מאורעות המלחמה— 
פרשת עלילותיו, תלאותיו והרפתקאותיו והתבגרותו הנפשית 
והרוחנית. הרומאן הוא מקור חשוב להכרת המציאות החבר¬ 
תית והלכי־הרוח באירופה בתקופה ההיא. בניגוד לעלילה 


המסורבלת ולסיגנון 
המליצי, המלאכותי 
והמנופח של רובה 
של ספרות הבארוק 
הגרמני, הרי רומאן זה 
הוא עממי, דאליסטי, 
גס ומבדח. נוסף על 
מהותו כסיפור־עלילה 
ותיאור מציאותי יש 
בו גם תוכן נפשי־דתי 
עמוק: התפתחות הגי¬ 
בור מהרפתקן למת¬ 
בודד, המתייחד עם 
עצמו, עם אלוהיו ועם 
הטבע. בסופה של 
שרשרת אירועים חי¬ 
צוניים ופנימיים יוצא 
הגיבור פצליין לירו¬ 
שלים, נשבה בדרכו 
ע״י הערבים במצרים 
ובורח באניה; האניה 
טובעת, והוא ניצול 
על אי בודד וחי שם כב״גן־עדן עלי אדמות", הספר מביע 
את האכזבה והיאוש מחברת־האדם המקולקלת ואת הגעגועים 
להתרחקות ממנה. "סימפליציסימוס" של ג׳ מוחזק ראשון 
ל 13110 מ £51-0 מ 811311 — רומאנים על התפתחותו והתבגרותו 
של אדם — המצויים הרבה בספרות הגרמנית. הצלחתי הרבה 
של "סימפליציסימוס" הביאה את ג׳ לחבר יצירות "סימפלי־ 
ציאניות" אחרות, שרובן לא הופיעו אלא לאחר מותו, ביניהן 
6 נ( 350 זג 01 ס מ״ 20 זס 8$1 מ 03 ("קוראז׳ה הנודדת״, 1670 ) — 
רומאן מזעזע על אשדי מושחתת מחמת המלחמה הארוכה 
(עלה על הבימה בעיבוד דראמתי של ברטולד ברכט [ע״ע], 
גם בישראל [ 1952 ]), וכן ה״נובלה היהודית״ ( 1683 ). — ג , 
חיבר גם מספר רומאנים ברוח הדידאקטית־אלגורית והלמד¬ 
נית של התקופה, ביניהם רומאן על חיי יוסף במצרים. 

063 י 1 >נ ; 1912 ,£ה 0356/114 ?~ 0 4 3163716 ) 30 ? ,*] 501101 . 11 . 1 

51771^711213311X143 (4. 36111 0}€ (1163, 1951; £**1110]*], 0. 14 

- 11460 [ 16 ( 1 , €111 ־ 1 ( 11-031 ) 11011 * 15 * 001 . 0 , 1919 2 , 7.613 361716 

6134614112£ ^ 1 ,ז* 012£10£ ת£ .£ , 0 1920 ./% . 13 ) 0 £63 3104/6116 

,* 11011 * 5 1 ? ./ ־-*) 1 ** £000 0 ; 1926 , 121121331111145 * 817 0,3 171 

, 1-11 , 0,5 136 ( $116 36 3£6 17617 * 1 2143 71 £6 17 ) 13 ( 0354 ? . 14 71 ^^^ 46 ^^ 

* 01 ) € , 0 * 5 ז*]*ק ./ , 1929 ,.ס , 1926-1928, 1*111*11:11x1 
. 1935 ,( 1 , 0 * 11151:11 * 0 11 * 055 ־ £1 

מ. 

גרימגי (!וזברת״ס), משפחה מן האצולה הוויניציאנית, 
שמבניה היו מדינאים, מלומדים ואנשי־כנסיה. וכן 
יורדי־ים, מחלוצי ההתיישבות הוויניציאנית בארצות המזרח. 
המשפחה הגיעה לשיא גדולתה והשפעתה במאות ה 15 וה 16 . 
העמידה שלושה דוג׳ים: אגטוניו ג׳( 1523-1436 ), מארינו 
ג׳ (מת 1605 ), פיטרו ג , (מת 1752 ), וכן מספר חשמנים 
ופאטריארכים. הפאטריארכאט באקויליאה היה בידי משפחת־ 
ג׳ יותר ממאה שנה. גדולי־המשפחה נודעו לתהילה כהומא- 
ניסטים, כמוקירים ומעודדים של מדע ואמנות וכמאספי ספרים 
ועתיקות. — דומניקו ג׳ ( 1461 — 1523 ), בנו של אנמוגיו, 
היה השמן, דיפלומאט והומאניסטן, ממקורביו של האפיפיור 
יוליוס 11 וכמוהו מצנאט מפואר. הוא רכש את ה״ברוויאריום" 

*. ■ד 




שער המהדורה הראשונה של 
"סיספליציסיסוס ההרפתק!" 
לנר'נולםהאוח ( 1660 ! 



353 


גרימני—גרץ, דיל״ן 


354 


המפורסם — ספר-תסילות מקושט מיניאטורות, מהיצירות 
המעולות של האמנות הפלאמית של המאה ה 15 , והורישו 
במותו לרפובליקה הוויניציאנית. ספרייתו העשירה(שנערפה 
אח״כ) כללה גם כתבי־יד עבריים רבים ותרגומים לאטיניים 
מעברית, שהוכנו בשביל ג׳ בידי ויטאליס דאקסילומאטיס 
ובידי רופאו היהודי אברהם בן מאיר בלסש (ע״ע). 


גרין# אנסטזיוס (ח 11 ש 0 351351115 ת.^) ־ כינויו הספרותי של 
אנטון אלכסנדר רוזן אוארספרג — 
2 ! 6 ק 5 ! 116 ^/ 3£ ! 0 ז 616 ח 3 * 16 \, — ( 1806 , ליבך [ליובליא' 
בה] — 1876 , גראץ), משורר לירי־פוליטי אוסטרי. ג׳ למד 
משפטים בווינה ובגראץ. מ 1831 ניהל את אחוזותיו בקרין. 
ב 1848 נבחר ל״כנסת הזמנית" הגרמנית וייצג את ליבאך 
בפארלאמנט בפראג קפורט! ב 1861 נתמנה לבית העליון 
האוסטרי וב 1868 — ליושב־ראש של "נציגות ועד־המלכות" 


(ו 31101 § 616 ! 315€ ! 115 :> £61 ). 

ג׳ — כיוצא־דופן מעולמו האצילי־שמרני — הגה דעות 
פוליטיות חפשיות והיה מחסידי הרעיון הלאומי הכלל־גדמני 
(רעיון "גרמניה גדו¬ 
לה", הכוללת את אוס¬ 
טריה), ומשני מעמים 
אלה ביקר בחריפות את 
הממשלה האוסטרית. 
הוא, אמנם, העריץ את 
המונארכיה, אך תבע ; 
צדק וזכויות שו 1 ת לכל.! 
בתקופת הריאקציה נח¬ 
שב ג' כ׳חשוד׳ והועמד 
זמן-מה תחת פיקוח 
המשטרה* מטרניך 
(ע״ע) אף דרש ממנו — 
לשווא — להגר מאוס¬ 
טריה. גם ב״מלחמת־ 
התרבות" (בין המדינה והכנסיה) נקט ג׳ עמדה ליבראלית 
מובהקת. לאומיותו הנלהבת ואהבתו העמוקה למולדת הגר¬ 
מנית מצאו את ביטוייו בליריקה נמלצת, וכן במכתביו 
("אינני רוצה לבדוק באנאליזה כימית כמה טיפות דם סלאווי, 
לכאורה, בעורקי! אבל יודע אני שלבי כולו גרמני ושישנה 
גם מולדת־לבב, מולדת רוחנית של אהבה והכרת־טובה! 
וכזאת היא גרמניה בשבילו"). 

ג׳ היה קשור לעולם הספרותי והתיידד עם משוררים 
וסופרים בני-זמנו. כבר פירסומיו הליריים הראשונים ("עלי- 
אהבה״ [ 1,16136 ! 16 > • 8131161 ] ו״האביר האחרון״ [ 161216 ! 06 
! 81116 ]), 1830 , רכשו לו הוקרה בחוגים רחבים, שגברה עם 
הופעת ״טיוליו של משורר וינאי״ ( 611165 ש 8 נ 831 ! 3216 ק 5 



אנאסטאזיןס נרין 


06160 ? ! 6 ת 716 ו\), 1836 , ו״חו־בות" ( $6111111 ), 1836 . שני 
הקבצים האלה עוררו סנסאציה ברחבי גרמניה בשל מקו¬ 
ריותם כיצירות שיריות־פוליטיות. אפשר לראות בהם מקדי¬ 
מים לשירת־החירות הגרמנית של 1840 — 1848 , אשר ג׳ — 
יחד עם הרוג (ע״ע) ופריליגרט (ע״ע) — הוא משלישיית 
משורריה המובהקים. — שתי יצירות אפיות בחרוזים: "ד,ני- 
בלונגים בתלבושת-נשף" ( 3011 !? ת!! 2611 ח 6111 ג 411 ? 016 ), 
1843 , ו״הכומר מקלנברג" ( 3 ! 6 ו 11 ז 16 ו! 3 .> 11 ז! 0 י.י £) £3 ? ! 06 ), 
1850 , הוסיפו על פירסומו. ג׳ הצטיין גם כמתרגם שירי-עם 


סלובניים ( 1850 ) וכמחבר מחרוזת-הבאלאדוח "רובין הוד" 
( 1864 ). — עם היעלם האינטרס האקטואלי של שיריו של ג׳, 
ירד מאד פידסומו כמשורר, חוץ מבאוסטריה עצמה. — את 
ההוצאה הראשונה של כל כתבי ג׳ (ב 5 כרכים, 1877 ) ערך 
ל. א. פרנקל (ע״ע! והשר "קורספונדנציה בין א. ג׳ ובין 
ל. א. פראנקל״, 1897 ). מהדורות חדשות יצאו ב 10 כרכים 
ב 1907 וב 6 כרכים ב 1909 , נאומיו ומאמריו המדיניים — 
ב 1906 . 

£11%. 810%?-., 1 X 1 27 , 1879 ; ?. £ 0., 1900 , 

? 1 ?€* 1 /ו 01 ק $'. 0 .£ י מ , 1909 , 0 .£ 

, 1933 

מ. 

גך , ']', גריאם— 0166116 תו 13 ! 3 ! 0 — (נר 1904 ), סופד 
אנגלי. בן למשפחת סופרים ומלומדים. למד באוכס־ 

פודד! עבד כעורך ספרותי בעיתונות, ובמלחמת־העולם וו 
בשירות משרד־החוץ. חי כסה שנים באפריקה המערבית 
ובאמריקה המרכזית. ב 1934 קיבל את הדח הקאחולית ומאז 
נעשה לוחם קנאי לעקרונותיה, כותב בעיקר סיפורים קצרים 
ורומאנים! הוא עצמו מחלק את יצירותיו ל״דברי־שעשועים" 
( 15 ת 16 ת 3111 ;ו! 16 ״ 6 ) ולרומאנים ממש, שבהם ניכרת מגמה 
דתית ברורה. ג׳ מצטיין במתח שבנושאיו, בסיגנון חריף 
ובהיר ובכשרון סיפורי, שבגללו עשויים סיפוריו לשמש 
נושא טוב לסרטים. יחד עם זה מלאות דמויותיו, אף המשונות 
שבחן, חיוניות ומציאותיות. נושא סיפוריו לסוגיהם הוא 
בעצם אחד: המאבק בין השטן והאלוהים בנפש האדם. ספריו 
הידועים ביותר: מ 43 ן 116 ־ 1 ("האיש בפנים״, 1929 — 

סיפור־עלילה מרתק) ז רת £00 ;זת 6 ת 83561 1110 ("החדר 
שבקומת־הקרקע״, 1938 — סיפורים קצרים)* 00 ) 1611 ! 13 
£0616 (״הסלע בבריטון״, 1938 — פרשת לבטים דתיים־ 
מוסריים)! 01017 116 ! 3 >תב ! 6 ^ 0 ? 1116 ׳ ("הנצח וההוד", 
1940 — על המאבק בין המדינה האתאיסטית והכנסיה 
במכסיקו)!! 3116 ^ 1116 0 £ ״ 063 1116 ("תוכם של הדברים", 
1934 )< ! 63 * 1 0£ ^! 110151 ׳,'[ 1116 (״שליחות האימה״, 1944 — 
על פעולות הגיס החמישי)! ! 1££31 / 1116 0£ 1116 ("קץ 

הפרשה״, 1953 ). ג' חיבר גם מחזות שזכו להצלחה מרובה: 
מ 43 \ 3 ! 11161111 (״האדם השלישי״׳ 1950 — עובד לסרט) 1 
ת! £00 §ת 1 ׳! 01 1116 (״חדר־המדורים״, 1954 ), 

גרץ, הנם בלתנג, ?דע 3 לדונג, הנם. 

נרין, ז׳ילין — ת 66 ! 0 ״ 10116 — (נר 1900 , פאריס), סופר 
צרפתי ממוצא אמריקני. נתחנך וחי בצרפת, וביקר 
רק מעט באמריקה. אעס״ב יש באישיותו וביצירתו משום 
דדתרבותיות ודו־לש 1 ניות. הוא חיבר ספר־זכרונות באנגלית 
( 1942 ) ותירגם מכתבי פגי (ע״ע) לאנגלית! גם ברומאנים 
הצרפתיים שלו יש מסימניה של היצירה האנגלוסאכסית, ואף 
הפסימיות הדתית שלו קרובה לזו של כיתות פרוטסטאנמיות 
מסויימות אדוקות־התנ״ך. אולם בעיקרו ג׳ הוא צרפתי 
וקאתולי. אמונתו הדתית נובעת מחרדת הנשמה ומלבטיה. 
הרומאנים שלו מתארים את עגמומיותה ויאושה של הנפש 
הנענה! פועלות בהן דמויות מסתוריות, הכורעות פתאום 
תחת לחץ פנימי אדיר ונדחפות לפשעים חסרי-שחר. את 
השקפותיו הביע ג׳ ביומנו לשנים 1928 — 1950 (, 31 ת! 1 ! 10 
1951 — 1938 — 1 ). חיפושיו אחרי נצרות מחודשת, פילו¬ 
סופית וסוציאלית, הביאוהו לסירסום כתב־חחקפה "נגד הקא־ 
תולים בצרפת״ ( 1934 ), המכוונים נגד השאננות הנפשית 



355 


גרץ, ז׳ילץ—גרינכאום, מגס (מאיר) 


356 


של האדוקים. הר 1 מאנים החשובים שלו הם: ש 0 סש״ 4 \! 
ש£ ; 1932 ,$ש׳\ 3 ק£ ; 1929 ז ת 13413 '\ש£ ; 1927 , 31 ־ €$111 >^ 
1950 , 140113 ; 1936 , 141111111 ; 1934 ,שז 1 גחמ 1510 ׳\. •— ב 1951 
הוצג מחזהו 5114 (״דרום״), על ססיה מינית, ב 1954 — 
111 זש 00 ש£ (״האויב״, הוא השטן) וב 1956 — שז< 1 מ 01 '£ 
("הצל"). 

, 47/48 *ו 1 ק £5 ) . 0 ./ , 744073 4010 707710340407 1/74 .[ 

; 1938 , 04375 ( 1 :0770 1 ז> 7435 ) 7711310771 ) 01 , 2101£ ק 855 .א ;( 1936 

; 1947 , 477001 ' 1 1/5 107410100 10 014 . 0 ./ ,־ 110551 ) 11 ) £15 . 84 

114310170 , 30 ־ 16 ס 1 .?' 1.205011 . 0 ; 1947 ,.?) ./ , 1115 ^ 15 ־ 01 . 0 .ן 
. 1953 , 795/797 , 0330 ^ 70/1 ( 141107034470 ס! 40 

ם. ק. 

? 1 '(, ר 1 בךט — שתששז 0 1 זש £0£ — ( 1558 או 1560 — 

1592 ), סופר אנגלי. למד ביןימבריג/ ואולי אח״כ 
גם באוכספורד. בין 1580 ל 1583 ביקר באיטליה ובספרד, 
ובאותה ההזדמנות — או בזמן אחר — אף בגרמניה, צרפת, 
פולין ודניה. ב 1585 או 1586 נשא אשה, שממנה נולד לו בן. 
בעבור זמן מועט עזב את אשתו, נשתקע בלונדון ושם חי 
חיי-הוללות* לפרקים היה לבו נוקפו, אלא שבכל פעם היה 
חוזר לסורו, מ 1590 ואילך תיקן, כנראה, את דרכיו במידת־ 
מה * הוא מת עני מרוד. 

ג , היה הידוע והפופולארי שבכל הסופרים מקבוצת 
"משכילי־האוניברסיטות" בתקופה האליזאבתנית. יצירתו 
הספרותית, משנת 1580 ואילך, הופיעה בצורת עלונים 
( 5 זש £1 ק 1 ז 31 ק), שהראשונים שבהם היו נובלות בנויות ללא 
עלילה וכתובות בסיגנון חריף, מצועצע ומליצי בנוסח לילי 
(ע״ע), בשביל קוראים משפילים* המאוחרים שבהם (לאחר 
1590 ) מקצתם אוטוביוגראפיים ומעידים על המאבק בין 
הפוריטאני והבוהמי שבנפשו, ומקצתם רפורמאז׳ות מענייני־ 
דיו׳מא, אנקדוטות ותיאורים חיים וראליסטיים של העולם 
התחתון ושל עלילות נוכלים ורמאים, כתובים בסיגנון עממי־ 
עסיסי. עלון אחד בשם"־ 1 ש 11 זטס 10 ־ 5121 קס 30 •! £0 ק 2111 > 
("עקיצה לחצרן־פרחח") הוא סאטירה נאה על הפזרנות־ 
לראווה ועל תוצאותיה החברתיות. 

הדז׳מאנסים בפרוזה של ג/ על עלילותיהם המסובכות, 
מגלים כוח סיפורי במידה רבד. יותר. בכל הכתבים הפרוזאיים 
של ג׳ שלובים שירי־אהבה ושירים ליריים אחרים מלאים 
מתיקות וקסם רב. — בעקבותיהם של קיר (ע״ע) ו&רלו 
(ע״ע), ובחיקוי בולט לאחרון, פבה ג׳ לדראמה. הוא חיבר 
טראגדיות, שהידועה שבהן היא "אורלאנדו המטורף" שעלי־ 
לתה לקוחה מאריוסטו! אך ביהוד הצליח בקומדיה ז 3 "? 
ץ £3 ת 011 £431 304 03000 . עלוני־חחרטה שחיבר ג׳ בס 1 ף 
ימיו כתובים בנעימה של הטפה ולימוד־מוסר.—אע״פ שחייו 
היו פרועים׳ מצויינים כתביו ברוח טהרה ורגש כן ובתיאור 
דמויות נעלות של בשים טהורות, יפות ורבות־סבל* תיאורים 
אלה מבוססים, כנראה, על דמותה של אשתו, שלה כתב מכתב 
מזעזע על ערש־גסיסתו. 

עלונו של ג , 3 ¥1111 * !]//ו 0£ 111 ־ו 0 ׳*\ 5 ן 03 ז 0 

ש 0 ת 3 *סשקשמ £ ם 4111100 ( ("שכל בפרוטה שנקנה במיליון של 
חרטה״, 1592 ) מכיל התקפה על השחק! ים, שלדבריו זכו 
לפירסום ולעושר בשל מחברי־מחזות, שהם עצמם משמשים 
להם כלי־ביטוי בלבד, ולא עוד אלא שמקצתם — ובראש 
וראשונה ״שחקן אחד בשם שיקספיר״ — מבקשים להתחרות 
בסופרים בחיבור מחזות. כמה חוקרים מייחסים לג׳ חלק 
בחיבור הטרילוגיה "הגדי וז\", שנכתבה או נערכה בידי 


שיקספיר. שיקספיר השתמש בעלילה מסיפור של ג' ב״אגדת־ 
החורף", ובכמה ממחזותיו האחרים יש הדים ליצירותיו של ג׳. 
מהדורות חדישות של כתבי ג׳: ש 1 ש 1 קר 000 304 ש 0£ שבת¬ 
6 — 1881 — 1 ,( 1 ־ 010531 . 8 .. 4 ? . 4 ש) . 0 ..מ 0£ $* 1 ז 0 ^ו ; 
?131905 , 11 — 1 ,( 0011105 . 0 . 4 ש) . 0 . 8 0£ 15 מש 0 ? 304 5 ץ . 
!. 0. )01(1211, 11 . 0 ., 1915; 0. 8311(151$, 7? 0 0144 3/40 
11071 / 0 }'(, 1932, 1938 , 707740443 303 01 . 0 .? 3 ,ז 0$ ׳וו 11 ? .א ; 

5. 14. 11939 ,. 0 . 11 , 300511621101 ־ . 

.9 . א. א 

— 1836) — '!'1100135 14111 0 1 "[ז 0010 ל. יל — סששז *)? 
18781882 ), פילוסוף אנגלי, ג , למד באוכספורד, ומ 
היה שם פרופסור לתורת־המידות. בפילוסופיה האנגלית היה 
ג׳ נציגו הראשון של אידיאליזם שיטתי, אשר הסתמך על 
קאנס וחלקית גם על הגל. בעמדתו ובפעילותו הפוליטית, 
וכן כמורה של מדיבאים־לעתיד, ייצג ג׳ ליבראליזם חדש, 
שפסל את עמדתם חאוטיליסאריסטית של ג/ בנתם (ע״ע) 
ושל ג׳. ס. מיל (ע״ע)* הוא נתן לליבראליזם בסיס פילוסופי 
שיטתי, בקןשרו את תורת המשפט והמדינה לאתיקה אידיא¬ 
ליסטית. בעקבות קאנט רואה ג' את עקרונו של כל משפט 
אמיתי בדרישה למתן אפשרות להתגשמותה השלמה של 
האישיות בחיי־החברה — בהגנה על חירותו של כל אזרת 
.1 בסביבתו הניתנת בחברה ועל אפשרות פעילותו בסביבה ז 
אין המדינה צריכה לערוב לחירות ולשוויון פורמאליים 
בלבד, אשר החזק עלול לנצלם ליתרונו, אלא מחובתה להגן 
על חירותו הממשית של החלש בחברה. היא חייבת להבטיח 
בדרך האדמונית את קיום זכויות הכל לטובת הכל: למלא 
את ה״רצון הכללי״, שהוא — ולא הכוח — הוא בסיסה של 

המרינה. 

רוב חיבוריו והרצאותיו של ג׳ יצאו לאור רק אחרי מותו. 
החשובים שבהם הם: "אקדמות לתורת־המידות" (- 20 ש 1 סז? 
£41105 ס* 0503 !), 1883 * "הרצאות על עקרונות החיוב הפו¬ 
£0:1111 ליטי" (- 08118 01111031 ? 0£ 5 ש 1 ק 1 שת 11 ? ש 41 סס 6$ ־ 
3400 ), 2 1941 , וכן המבואות המקיפים לשני הכרכים של 
.(1874) ״מסכת מבע־הארם״ ליום 
.0011 כל כתביו: * 1906 , 11 — 01545, 1 //י , 4 ש:זשש 
1896 ,.€ . 11 . 7/4 { 0 ץ 1 /ק 441050 (? 1/40 , 151 ( 3116101 ? . 1 ־ 1 .'׳ייי , 

?1. 51(1£^|5|(, 100344703 0 74 3/40 131/4,05 0) 7/4. 11 . 11 . 

5(7074007 0744 /. 140731140044. 1902; ). 14. ^41111053(1, 7/40 
5074/400 0) 3/40 514330, 1908; ). 0125011110, 7 701134001 715 ־ 
7/40077/ 01434001 ? 7/40 ,״ 11 ( 0 ״ 1 .יד , 1920 ,. 0 . 11 . 7/4 (ס 
7/4007)1 0/ 7/4. 11 . 7014 7044001 1143 ,שב 3£1 ;חס( 0 .? ; 1920 ,.ס - 
8>0133 074 3171810304 70, 034 143 ם ; 1927 ,. 0 40 440 /? 441050 /ק . 

?31 1 * 03111 .? £ ; 1930 ,) 140:1111771 ' 1 4 0437440 70511 ) 014 , 081 ־ , 
1401015 0744 ?0173403, 511. X, 1935, 171170 ,] £2111011 .ס - 

414031074 30 0 '5 140)01 ?11:1030(7/4)1, 19351 £, 171 1431115, 

. 1944 ,׳( 7/4007 111001 ' 0 ? 1100-14001131 7/40 

א, ע. ש. 

נרינבאום, מכם(פאיר) — וחע 3 < 1 ח 11 ז 0 ג 43 ינ — ( 1817 , 
זליגנשטט — 1898 , מינכן), חוקר בפולקלור יהודי 
ובלשונות היהודים, מיוצרי הבלשנות היידית. למד בגיסן 
ובבון. שנים רבות היה מורה פרטי בארצות שונות של 
אירופה. ב 1858 נתמנה למפקח על בית־היתומים העברי 
בביו־יורק. ב 1870 חזר לאירופה והשתקע במינכן* קיצבה 
צנועה איסשרה לו להתמסר מעתה לחקירותיו. — בתחום 
הפולקלור עסק ג׳ בעיקר בתולדות נושאי האגדה היהודית 
ובהשפעתה על האסלאם. בשמח הלשון והספרות פירסם ג׳ 
כרסטומאתיה יידית ומבחר מן הספרות היידית* אע״פ שהחי¬ 
בור הראשון מכיל רק תרגומים ועיבודים של ספרים עבריים 



357 


גרינבאום, מכס (מאיר)—גרינברג, אודי צבי 


358 


ולא ספרות מקורית וגם בשני לא נכללה הספרות היפה, 
חשובות שחי עבודות אלה רסוללות־דרך עד היום. בהיותו 
כבן 80 פירסם ג' כדסטומאתיה יהודית־ספרדית, שעוררה את 
תשומת־לב הרומאניסטים לחשיבותה של היהודית־הספחיית 
כמקור לתולדות השפות הרומאניות.—כתביו: ז 1 \ 2 356 ־ 1 ) 861 

13 ) 13££3 ־ 1 • 161 > 3115 16 ^ 11010 )^ 1 ^ ת 16 )מ 6 ן £16161 ן 6 ׳\ ("חידושים 
למיתולוגיה הושווה מתוך האגדה״ [ 31 , 1410 ם 2 ]), 11877 

16 ) 110 ) 538601 1501160 ) 01 ) 56 ) 211 6 § 3 )) 861 6116 ^? ("חידושים 

נוספים לחקר האגדה השמית״), 1893 ! 50116 ) 1611 )- 11 ) 1115 ! 1 [ 
1116 ) 0013 ) 65 ) 01 (״כרסטומאתיה יהודית־גרמנית״), 11882,1 

0160 ? , 1 ) 5011130 ) 0611 10 ) 11 ) 3 ) 6 ) 1,1 50116 ) 1611 >- 115011 ) 11 [ 16 ( 1 

3 ) 1 ת 6 דמ 1 / 1 ) 00 ("הספרות היהודית־גרמנית בגרמניה, פולין 
ואמריקה״, [ 111 ,זג 1 ) 3 ז 6 ) 1 ״ 11501161 ) 11 ( , 116 ס 1108 ^ו־) 6 )ס 1 ^ו]), 
1894 ז 1116 ) 0013 ) 65 ) 011 150116 ת 3 ק 115011-5 ) 11 ( ("כרסטומאתיה 
יהודיח־ספרדית״), 1896 ! - 11 ס 3 )ק 5 ) 20 26 ) 0£53 \ 0653010161161 
6 נ> 110 ) 153£601 >הג! ("מאמרים מקובצים לחקר הלשון והאג¬ 
דה"), 1901 . 

, 589-94 , 49 , 1 ו^ק 119£64 ! , 61 .^ 1 זגזז ., 1 

ז. רייזען, לעקסי־ , 1912 ,־״**!* 5 ,״!ז־? ? ; 1904 
קאן סון דער יידישער ליטעראטור, 1 . 635 , 1926 . 

ט. 0 . 

?רי;בזים. יצחק (נולד 1879 , וארשה), ממנהיגי האגף 
הראדיקאלי של הציונות הכללית, מדבריה של 
יהדות-פולין בין שתי מלחמות־העולם, ממעצביה'של מדי¬ 
ניות שיתוף־הפעולה של המיעוטים בפולין, מראשי הלוחמים 
לסקולאריזאציה של חיי־ישראל. תחילה למד ג׳ רפואה! 
ב 1904 עבר למשפטים. פעולתו הציונית, ואתה כתיבתו 
הפובליציסטית, התחילה 
בהיותו סטודנט. מאז הקונ¬ 
גרס הז׳ היה ציר בכל הקונ¬ 
גרסים הציוניים. ערך כסה 
עיתונים בפולנית, ביידיח 
(בווארשה, פטרוגראד ופא¬ 
ריס) ובעברית (השתתף 
בעריכה של "העולם", "הצ¬ 
פירה" ועוד). כנואם וכסו¬ 
פר לחם בעוז ובעקשנות 
למען השקפותיו. את פעול¬ 
תו הנמרצת בשדה החרבות 
העברית בגולת פולין ואת 
עסקנותו בהסתדרות "תר¬ 
בות" (ע״ע) כיוון לשרת את הסקולאריזאציה של החיים 
היהודיים. ג׳ השתדל שתהא הנהגה ציונית במאבק העם 
לזכויותיו בארצות־ה תפוצה < הוא היה מן הפעילים בוועידת 
הלסינגפורס (ע״ע), 1906 . בפולין עיצב ג׳ שיסה של 
מדיניות יהודית, שתבעה ניצול כל האמצעים המדעיים כדי 
להילחם למען זכויות ליהודי ארץ זו. עוד ב 1912 ניצל את 
משקלם של הקולות היהודיים בבחירות לדומה הרוסית כדי 
להעביר בברית עם הסוציאליסטים הפולניים את מועמדם 
של האחרונים בווארשה ואת המועמד היהודי בלודז׳. הדבר 
גרם אז לבויקוט אנטי-יהודי, שאורגן ע״י חוגי הימין הפו¬ 
לניים. בשנת 1922 היה בין מארגניו של "גוש המיעוטים 
הלאומיים״ בבחירות לסים הפולני! ע״י בו השיגו המיעוטים, 
והיהודים בתוכם, מספר ניכר של צירים. מדיניות זו של 


שילוב העניין היהודי בתוך עניין שאר המיעוטים הלאומיים 
בפולין גרמה לוויכוחים חריפים בקרב היהדות הפולנית 
ולמרירות מצד הפולנים. ג׳ המשיך בעקביות במדיניותו 
זו, אך ערכו וכוחו של גוש־המיעוטים ירדו בבחירות הבאות 
בעטיים של לחץ השלטונות הפולניים ושל הפילוג בקרב 
היהודים, וכשגברו הלכי־הדוח האנטישמיים בין הגרמנים 
והאוקראינים בשנות ה 30 נידונה שיטה זו לביטול גמור.—ג׳ 
התנגד במרץ ובחריפות ליצירת ה״סוכנות היהודית" (ע״ע) 
ועמד בראש הפלג הציוני הראדיקאלי, שנקרא בפולין "על 
המשמר". הוא היה ציר בפארלאמנט הפולני מ 1918 עד שעזב 
את פולין, ובמשך פרקי-זמן ניכרים היה גם יו״ר ה״קולו" 
(חוג) של הצירים היהודים בסים. נאומיו בסים הפולני 
הצטיינו בחריפותם וברוח המלחמתית שבהם, המכוונת נגד 
המדיניות האבטי-יהודית של הממשלה הפולנית. ב 1932 עבד 
ג' לפאריס. בקונגרס הציוני ב 1933 נבחר לחבר להנהלת 
הסוכנות ועבר לא״י. בהנהלת הסוכנות מילא את התפקידים 
של ראש מהלקת־העליה( 1933 — 1935 ); ראש מחלקת־העבודה 
( 1933 — 1948 ), ואחד מראשי מתלקת־האירגון( 1935 — 1946 ). 
הוא היה ראש מוסד־ביאליק מ 1935 עד 1948 , גזבר הסוכנות 
היהודית ב 1949 — 1950 ושופט־חוקר שלה ב 1950 — 1951 ; 
תפקיד אחרון זה נמסר לו כדי לפקח על ההגינות והיושר 
בפעילותו של מנגנון הסוכנות. בתקופת הקסת המדינה היה 
ג׳ הבד "מינהלת־העם" בתפקיד הממונה על ענייני־פנים! 
בממשלה הזמנית היה שר־הפנים, ובהנהגתו אורגנו הבחירות 
לכנסת הראשונה. בבחירות אלה הופיע ברשימה "יצחק 
גרינפוים", שהיתר, מבוססת על הערכת אישיותו של ג׳ ועל 
מאבק למדיניות שלו לסקולאריזאציה של חיי־המדינה. רשי¬ 
מה ז( קיבלה 2,514 קול׳ שלא הספיקו כדי מאנדאט. מאז 
פעיל ג' בפובליציסטיקה ובענייני התנועה הציונית העולמית 
ומגלה נטיח לצד האגף השמאלי הקיצוני שבד- קיצוניותו 
של ג׳ במגמות ובהבעת־הדעות גרמו שאישיותו היתה מוקד 
גם לשנאה וגם לחיבה במידה גדולה. — כתביו העיקריים, 
שכונסו בספרים: התנועה הציונית בהתפתחותה, א׳—ד׳ 
(תורגם גם לאנגלית)! מלחמות יהודי פולין (א' — תרפ״ב, 
ב'— תש״א)! בימי חורבן ושואה, ת״ש—תש״ו! ץ(בץ) 6 ) 13 א 
,• 919/22 [ , 3 ' $2344 ) 3 ז \\ , 01506 ? ׳ 5 > ן $1016 ׳ 4 ו 10 )ץ 2 16 ׳ 4 ז 0 ק$ 
- 010 ^ 121651 ) 01014 ) 3 ) 05 ׳ 44 01506 ? ׳ 54 3 ) 10¥1/81 >ץ 2 3 ) 1 ■<]) 01 ? 

. 1930 , 16013011 

ז. דייזען, לעקסיקאן פון דער יידישער ליטעראטור, 631,1 , 

11926 ש. ל. ציטדון, לקסיקון ציוני, 146 , תרפ״ו. 

ח. ה. ב־ש. 

גרינןךנ, איך' $בי(נר 1896 , נדליקאמיו [סמוך אלו- 
צ׳וב, מזרח־גאליציה]), משורר ופובליציסט בעברית 
וביידית! שמו הרשמי, מאז החאזרחותו בא״י, טור-מלכא. 

ג׳ הוא נצר למשפחות חסידיות רמוח-היחס: מצד אביו 
האדמו״ד ר׳ חיים הוא ריבע של ר׳ מאיר׳ל מפדימישלאן, 
מצד אמו — ריבע של ר׳ אורי "השרף" מסטרליסק. בהיותו 
בן שנה וחצי העתיקו הוריו את ביתם ללבוב! בימי הש 1 אה 
הוצאו שם להורג ע״י הנאצים. ג׳ קיבל חינוך תורני, ועד 
גיל 19 היד, לבוש בנוסח חסידי־גאליציה. ב 1912 — 1914 
נתפרסמו שיריו הראשונים של ג׳, תחילה ביידית ואחר- 
כד בעברית, ב״יידישער ארבייטער" וב״סנוגית" (שהופיעו 
בלבוב), בשבועון של "פועלי ציוך, ב״השילוה", ב״העולם", 
בקבצי "רביבים" ובשבועונים "הפועל הצעיר" ו״אחדות". 



יצחק גרינבוים 



359 


גרינברג, אורי עבי 


360 



אורי צבי גרינברג 


במלחמת־העולם 1 גויים ג׳ לשירות הצבא האוסטרי. הועבר 
לאימונים בהונגאריה ומשם נשלח לחזית סרביה־מונטנגרו. 
זמן קצר לפני סוף המלחמה ערק ג׳ מהצבא האוסטרי 
והסתתר בלבוב׳ ושם היה ?ד־ראיה לפוגרום שערבו הפולנים 
ביהודים בנובמבר 1918 , מחזה שרשמו לא נמחק מלבו. 
בשנים 1915 — 1922 הופיעו קבצים של שירי ג׳ ביידית, וכן 
שירים בעברית (בכרכים ה׳, ר, י׳ של ״התקופה״). ב 1922 — 
1923 הוציא ג׳ בווארשה ובברלין את כתב־העת היידי האכס־ 
פרסיוניסטי ״אלבאטראס״. בראשית 1924 עלה לא״י, ומיד 
התחיל להשתתף ב״קונטרס" וב״הפועל הצעיר" בשירים 

ובמאמרים פובליציסטיים ן עם _ 

ייסוד ״דבר״ ( 1925 ) השתתף 
בעיתון זה בקביעות, ב 1925 — 
1927 הוציא את 5 החוברות 
"סדן" (השניה נקראת "סדנא 
דארעא"), שבהן מתגלים סימ¬ 
ני קרע בין ג׳ ובין חוגי השמאל 
הציוני. אחר מאורעות אב 
תרס״ט הגיע יחסו ל״הסתד־ 
רות העובדים הכללית" לידי 
משבר, וג׳ עבר למפלגה הרווי¬ 
זיוניסטית, החל לפרסם בקבי¬ 
עות מאמרים ב״דאר היום" 
והיה לאחד מאישיה המרכזיים 
ומדבריה הרוחניים של המפ¬ 
לגה' מטעמה של המפלגה 

הרוויזיוניסטית נבחר ג׳ לאספת־הנבחרים והיה ציר ב 4 
קונגרסים של ההסתדרות הציונית. ב 1931 נסע לפולין ויסד 
וערך בווארשה את השבועון הרוויזיוניסטי "די וועלט", שבו 
התקיף קשות את השמאל הציוני. שוב היה בארץ־ישראל 
בימי מאורעות־הדמים ב 1936 — 1938 . ב 1937 הוציא ג׳ בארץ־ 
ישראל אח "ספר הקטרוג והאמונה", חזר לפולין, ומסוף 
1938 ערך בווארשה את העיתון "דער מאמענט", אך עם 
פרוץ־המלחמה הצליח להימלט מפולין לא״י. אחר שחיקה 
של 6 שנים החל ב 1945 לפרסם שירים ב״הארץ׳/ אח״כ גם 
ב״לוח הארץ" של השנים תש״ח, תש״י—תשט״ו, ובירחון 
-סולם". בימי המחתרת והמאבק היה ג׳ בין אלה שנאסרו ע״י 
ממשלת־המאנדאט. בתש״ט נבחר ג׳ כחבר הכנסת הראשונה 
מטעם "חירות". בתש״ח זכה בפרס־ביאליק, ובתשט״ו שוב 
ניתן לו ע״י שופטי פרס־ביאליק "פרס מיוחד על יצירתו 
השירית שהגיעה לשיאה בספרו,רחובות הנהר , ". 

יצירתו הפיוטית העשירה של ג׳ מצטיינת בכוח-בימוי, 
בעושר לשוני ובסיגנון ציורי, ספוגה רשמי־נוף ממולדתו 
האישית וממולדודהעם ורשמים חיים ביותר של אישים 
ומחזות מתולדות־ישראל, החל בתנ״ד וכלה בדורנו. שירתו 
הפאתטית ביותר מבטאה סערת־נפש כבירה, רגישות יתרה 
למאורעות־הזמן, אהבה ושנאה, געגועים והתמרדות, עצב 
ורוגז׳ דגשי־רחמים ויצר־נקמה, אמונה איתנה וקטרוג כלפי 
מעלה גם יחד! הביטוי החוזר בה בלי הרף הוא "דם", 
ושכיחות בה מליצות בסיגנון של חוזה ומטיף, כגון "אמן" 
"אני אומד לכם" וכיו״ב. אך שירתו, בצורתה ובתכנה, נת¬ 
עצבה תוך התפתחות: בשיריו הראשונים עד עלותו לא״י 
ב 1924 ניכרת נטיד. אימפרסיוניסטית חזקה׳ השאיפה לקלוט 
רשמים מיפי היקום, המבע והאשה, וניכרים בה הגעגועים 


לאושר עלי-אדמות; אך כבר בקבצי שיריו היידיים שמ 1915 
עד 1922 ניתן גם הביטוי לאדם שנחרב עליו עולמו והמתקומם 
מתוך מגור ובדידות, יאוש וחורבן, לשלטונו של "מפיסטו", 
המשחית את האמונה, את המידות ואת החיים וממיס עלינו 
אסונות. ג , היה מן הראשונים בספרות היהודית שפירסם 
קובץ שירים על סלחסח־העולם 1 (ערגיץ אויף פעלדער 
[״אי-שם בשדות״], 1915 ), ומאז המלחמה והרעות שבאו 
בעקבותיה היה למשורר היגון ולמקונן, הנותן ביטוי לייסו¬ 
רינו בהווה ובעבר. אולם עם עלותו לא״י ב 1924 החל ג׳ 
לשלול את ערך האמנות לשמה, שאין לה תכלית, ומאז הוא 
רואה את עיקר השירה בתפקידה הלוחם, בהשמעת קולה 
למען תיקון העם ורוחו. תפקיד השירה היהודית, לדעת ג/ 
הוא מתן ביטוי למגמה המעשית של חזון־הגאולה העברי 
(חוברתו "כלפי תשעים ותשעה", תרפ״ח). ג׳ החל לכתוב 
את רוב שיריו בעברית, ותחילה ראה עצמו כ״פייטנם" של 
ה״פרולטארים בישראל"! יחד עם זה קיבלה שירתו יותר 
ויותר אופי רטורי. אך ב 1928 , עם צאת חוברתו "חזון אחד 
הלגיונות" וכבר לפני המפנה הפוליטי בחייו, מסתמן מסנה 
אידאולוגי בשירתו של ג׳: הבעת אכזבה מן התנועה הציונית 
הרשמית ומתנועת הפועלים בא״י, שבגדה לדעתו בחזון- 
המלכות המשיחי הישראלי ושאינה אלא רודפת אינטרסים 
חמריים־אגואיסטיים (ההקדמה ל״כלב בית", תרפ״ט). מעתה 
מקבלת שירתו צביון מדיני מובהק! החזון של "מלכות 
ישראל", שצריכה להשתרע "מן היאור עד הפרת", נעשה 
בה עיקר. "מלכות" זו הולכת ומתגבשת בשירתו ובחזונו 
של ג׳ לסמל של גדולת עם־ישראל בעבר ושל יעידו הכללי 
בדורנו. אחר השואה הנאצית היה ג , המשורר היהודי שנתן 
את הביטוי הנוקב לזוועה האיומה, שאמנם אף לפי דבריו 
אין למצוא לה ביטוי הולם ("רחובות הנהר", תשי״א). 

האובייקטים הקלאסיים של האמנות, הטבע והאשה, נד¬ 
חים בשירת ג׳, מ 1924 ואילך, מחמת המועקה הפנימית של 
עצם ההוויה. האובייקט החדש הבא במקומם הוא ה״אני" 
עצמו, התוהה על משמעות־החיים שאבדה לו. לבעיית הקיום 
עצמו נלווית בעיית המוות, שמצד אחד היא נותנת לראשונה 
משקל נוסף, אך מאידך היא מאפילה על משמעותה האמיתית 
("אנקראון על קוטב העצבוך, תרפ״ח). לעומת בעיית הקיום 
ניצבת אצל ג׳ האמונה הדתית, המגעת אצלו, כנראה, לדרגת 
ודאות גבוהה ביותר. בעזרת הסמלים הלאומיים של המסורת 
היא מבקשת להחזיר לחיים אח משמעותם. לאומיותו של 
ג׳ היא — יותר משל קודמיו הגדולים בשירה העברית 
החדשה — לאומית-דתית! אך באותה מידה גם ניתן לומר, 
שדתיותו היא לאומית, ואפילו לאומית־ביולוגית. ג׳ מסתייג 
מהאינטרפרטאציה ההומאניסטית של היהדות, ותחומי הד¬ 
תיות והלאומיות מיטשסשים בשירתו, המבטלת את השניות 
של קדושה ושל תחיה לאומית ורואה בתחיה תופעה של 
הקדושה. השגת ה״מלכות״ — שיש לה בהגותו של ג׳ גם 
משמעות דתית ומטאפיסית, אף כי מעורפלת למדי — נעשית 
אצלו מובנו של' היעוד היהודי ג׳ מאמין בסגולה מהותית 
של טבע האומה היהודית, החוצצת בינה לבין הגויים: 
האנושות מחולקת לגויים וליהודים, לערלים ולנימולים, 
הצלב מזה ו״מגךדוד" מזה, ואין כל אפשרות לגשר ביניהם, 
יש לישראל חוקיות היסטורית משלו, המתגלמת ב״כיסוסים" 
של האומה לנשגב ולפלאי־העבר, ואע״ם שהעם מבקש תמיד 
להתקומם נגדה — לא יוכל לבטלה, והיעוד הלאומי יגבר 


361 


גרינברג, אורי צבי—גרינכרג, חיים 


362 


תמיד על רצונם של בני־העם. תכנו של יעוד זה בזמננו הוא 
השיבה לארץ׳האבות׳ הקרבת כל האינטרסים החולפים למען 
כיבושה השלם של הארץ, וניתוק מאכסימאלי של הקשרים 
לתרבות האירופית (והגויית בכלל), שכולה בזויה בעיני ג׳, 
ושבה הוא רואה את הגורם שהכשיל אותנו ושגם הוליד את 
השואה הנאצית. אברהם אבינו, ההולך אחרי היעוד ומוותר 
לשם כך על האינטרסים החולפים, ודוד המלך, שנתן לנו את 
תפארת המלבות — הם דמויות סמליות עיקריות בשירתו. 
בהשקפותיו של ג׳ על משמעותה הדתית של תחייתנו הלאו¬ 
מית ועל מהותו הנאצלת של טבע העם היהודי יש דמיון־מה 
לאלו של הרב קוק (ע״ע), — ג׳ אוהב את העניים שאינם 
סובלים את סבל־התרבות, ומכאן, כנראה, אהדתו דווקא 
לקנאות של ימי הבית השני על הרקע הסוציאלי שהוא רואה 
בה. התרבות ההומאניסטית הנעל־ביתית של המעמדות הבי¬ 
נוניים והגבוהים מבטלת את הרגשת־החיים, מביאה אותנו 
לבלות בנעימים בשעה שיהודים נשחטים בקירבת־מקום, 
לחיות באדישות לסכנות האורבות לגו ולציוויים המוטלים 
עלינו. היהודים יודעים תמיד להיות בעיוורון לפני השחיטה 
ואחרי השחיטה, בלי שידעו מה יקרה להם. ג׳, שחזה את 
שואת יהודי־אירופה כבר לפני בואה (ראה ביחוד שיריו 
״אין מלכות פון צלם״ [אלבאטראס״, 1922 ], ו״מגדל הגויות" 
ב״ספר הקטרוג והאמונה", תרצ״ז), רואה אותה גם כתוצאה 
של עיוורון זה, עוורון הגולה שלא ראתה את יעודה 
האקטואלי בשיבה לא״י ועוורון הישוב היהודי בארץ, שלא 
סייע כראוי להציל את יהדות אירופה. 

הינתקותו של ג׳ מהאובייקטים של האמנות הקלאסית, 
התנגדותו לאמנות לשמד" התנגדותו לתרבות האירופית על 
כל גילוייה, וביחוד סערת רוחו המופלגת של המשורר, הם 
שעשוהו אחד הראשונים בספרות העברית החדשה להת¬ 
פרקות מכלליה הצורניים של השירה. שירתו של ג/ 
משהגיעה לשלמותה, יש בה נטיה לשירה האבספרטיוביסטית, 
היא אוהבת אח ההתחלפות הריתמית של אורך־הטור, נוהגת 
בחריזה חפשית ביותר או אף מוותרת עליה לחלוטין. 
המשורר חוזר במקרים רבים לצורות קינותיהם וסליחותיהם 
של פייטני־אשכנז. גם מבחינת צורת כתיבתו הפיוטית, 
המלאה ציור ועושר־ביטוי מצד אחד והמואסת בכל כללי- 
השירה המקובלים מצד שני, דומה ג׳ לרב קוק, שיצר לעצמו 
בפרוזה נמלצת סיגנון ודרכי־ביטוי משלו. יש דמיון בין ג׳ 
ובין ו, ויטמן (ע״ע), שג׳ מעריץ אח שירתו מאד, וכנראה 
אף הושפע ממנה. 

קבצי־שיריו של ג׳: ב יי דית — ערגיץ אויף פעלדער 
(״אי-שם בשדות״), 1915 ! אין צייטנס רויש ("בשאון העי¬ 
תים"), 1919 ! קריג אויף דער ערד ("מלחמה עלי־אדמות"), 
1921 ; ״פארנאכטעעאלד (״זהב בין־השמשות״), 1921 : מע־ 
פיסטא (״מפיסטו״), 1921 ,* 1922 . בעברית — אימה גדולה 
וירח, תרפ״ה 1 הגברות העולה, תרפ״ו; חזון אחד הלגיונות, 
תרפ״ח! אנקראון על קטב העצבון, תרפ״ח! כלב בית, 
תרפ״ט! אזור מגן ונאום בן הדם. תר״ץ; ספר הקטרוג 
והאמונה. תרצ״ז; מן החכליל ומן הכחול (מהלך על ארץ 
רבה), תש״יז על דעת הנס הנכסף, תש״י! רחובות הנהר, 
ספר האיליות והכח, תשי״א. תשי״ד-. 

קובץ מאמריו של ג׳ בתורת־הפיוט שלו: כלפי תשעים 
ותשעה, תרס״ח. 

ג׳ תירגם: "ה 1 דו" לפרץ הירשביין, תרצ״אז עדך: 


"זאב דאבוטינסקי, חייו ופעולותיו" לי. יערי־פולסקין, 
תרצ״א. 

ז. רייזען, לעקסיקאן, א', 1926,644-639 ; י. ה. ייבין. א. צ. ג׳ 
משורר מחוקק, תרצ״ח! י. קלוזנר, פייטן האבדן("משני ע 1 ־ 
למות״, 215-209 ), תש"ד! א. ליפשיץ, א. צ. ג. משורר אדנות 
האומה, תש״ר.! י. ס. הלמן, שירת ד,כאב והכמיהה(ססר־השנח 
ליהודי-אמריקה, ח^-ס׳, 494-466 ). תש״ז! "בעקבי השיר" 
(בעריכת י• ה, ייביו), תמוז חש״ם, אדר תש״י! ד. כנעני, 
לנוגה עץ רקב׳ תש״י! ב. קורצווייל, חזות האבדן והגאולה 
בשירי א. *. ג׳ (״הארץ״, 6,1.1950 )! הנ״ל, היעוד האישי 
והמיתוס בשירי א. צ. ג׳ (שם, 1950 24.2 )! הנ״ל, עם שירי 
״רחובות הנהר״ (שם, 7.9.1951 )! א. בן־אור, חולדות הספרות 
העברית ברודנו, א/ 379-256 , תשי״ד! ד. סידוך, עלי־ים 
(״?פנים', 12.4.1955 ). 

אר. ל. / יע. ל. 


וןךי$ברג, חיים ( 1889 , דאדארשטי [בסרביה] — 1953 , ניו- 
יורק), סופר, פובליציסט ומנהיג ציוני סוציאליסטי. 

ג , היה אוטודידאקט, אך רכש לו השכלה עברית ורוסית 
מקפת בנעוריו. הוא נתפרסם כנואם מזהיר ביידיח, ברוסית 
ובעברית.בתחילת ימי 
המהפכה ברוסיה ב־ 
1917 היה ממנהיגי 
"תרבות", ערך את 
כתב־העת "ספרות", 
וב 1917/1918 היה מר¬ 
צה ומדריך במכון 
המדעי־סוציאלי שב־ 
קיוב. כציוני פעיל 
ועסקן "תרבות" נרדף 
ע״י השלטונות הסוב¬ 
ייטיים, וב 1921 ברח 
מרוסיה ובא לברלין. 
שם היד. מעורכי "העו¬ 
לם" וגעשה מראשי 
"הפועל הצעיר". ב 1924 היגר לארצות־הברית והיה עורך 
בטאוניה של תנועת העבודה הציונית באמריקה. ם 1946 
עד מותו היה ג׳ חבר הנהלת הסוכנות היהודית, וכמנהל 
המחלקה לתרבות ולחינוך השקיע מאמצים בייסוד תאי 
תרבות עברית בתפוצות. בהשפעתו הנהיגו את לימוד השפה 
והתרבות העברית באוניברסיטת קולמביה בניו־לרק ובבתי- 
ספר גבוהים אחרים באה״ב. בימי המאבק על הקמת מדינת- 
ישראל שימש ג׳ זמן-מה ראש המועצה האמריקנית הציונית 
לשעת־חירום וגייס את תמיכתן של כמה ארצות אמריקה 
הלאטינית באירגון האומות המאוחדות לטובת הקמתה של 



חיים נויננונ 


המדינה. 

ג׳ היה בעל ידיעות מרובות בהיסטוריה ובפילוסופיה. 
רוחו קלטה את המגמות הליבראליות וההומאניסטיות 
שבתרבות הרוסית, האנגלוסאכסית והגרמנית, והן נתמזגו 
בעולמו הרוחני עם מחשבתו היהודית והציונית. השקפותיו 
הסוציאליסטיות היו רוויות יסודות עממיים ודתיים יהודיים. 
בשנותיו האחרונות נמשך ג׳ אל המחשבה הדתית ועולם־ 
המסתורין של המזרח הרחוק. הוא קיים קשרים עם חוגים 
אינטלקטואליים בעמים שונים! במיוחד היה לו עניין בחיי- 
הרוח של הודו. ג׳ היה מקובל על הוגי הכושים הנאורים 
באה״ב, שהעריכוהו כלוחם לחירות ושוויון אזרחי וחברתי. 
אולם נקודת המוקד בכל הגיגיו ומאמריו שימשה היהדות 
כתופעה היסטורית מיוהדת במעה. מסותיר ומאמריו שפירסם 



363 


גרינברג, חיים—גרמחום, ר׳ דוד בן נתן 


364 


ברוסית, יידית, עברית ואנגלית, הם תרומה חשובה להעמקת 
מחשבתה של התנועה הציונית, תוך שילובה בבעיות הכל¬ 
ליות של האנושות המודרנית והעמדתה מול החוויות הרוח¬ 
ניות הגדולות של התקופה. 

זןבצי מאמרים של ג׳: איד און וועלט, 1935 ! *ירד 
•״מ״! (״העין הפנימית״), 1953 . 

ג. ק. גר. 

?רץברג, לואי — £ז 0 ל 1 ז 00 ז 0 1) — 1x11115 ר 1883 
באוקראינה), קומפוזיטור אמריקני יהודי. הגיע 
לאמריקה בן שנתיים, אולם את חינוכו המוסיקאלי קיבל 
באירופה. תחילה הופיע בהצלחה רבה כפסנתרן* ם 1919 
ואילך הקדיש עצמו כולו לקומפוזיציה. ג׳ רואה את המיוחד 
במוסיקה האמריקנית בשירי האינדיאנים והכושים, וכן בג׳ז 
(ע״ע)< אולם הוא מתנגד לכל שיסה בקומפוזיציה שיש בה 
כדי לשים מעצור לרגשות־האדם. החשובות שביצירותיו הן: 
אופרות — ; 8031151311 0 ! 1 ז ג 1 ת 3 ("ג׳ק וקלח־השעועית", 
1930 ), 0005 ( 01 ז 0 ק 1 ם£ (״הקיסר ג' 1 גז״, 1932 ), תש 0 ־ 01 
5 ת 510 ם 4 3 ן (״היכלי־ירק״, 1937 ), וחיבורים לתזמורת — 
סימפוניה מם׳ 1 ( 1926 ), ״האי הקסום״ ( 1927 ), קונצ׳רטו 
לכינור ולתזמורת ( 1944 ) 1 כן חיבר יצירות רבות במוסיקה 
קאמרית, זמרים ומוסיקה לסרטים. ג׳ משמש ראש הסניף 
האמריקני של האגודה הבינלאומית למוסיקה בת־זמנגו 
( 1 ^ 150 ). 

גךינב. הרסן — § 111 ז 00 31111 ברת:>}־! — ( 1893 — 1946 ), 
מנהיג נאצי. ג׳ היה בן למשפחה שהעמידה במשך 
דורות פקידים וקצינים בפרוסיה. במלחמת־העולם 1 שירת 
כקצין בחיל־התעופה הגרמני והצטיין כמפקד אחת הטייסות 
המפורסמות ביותר. אחרי המלחמה הצטרף ג׳ למפלגה 
הנאציובאל-סוציאליסטית והשתתף במרד־מינכן בנובמבר 
1923 , שנכשל, בכל המשברים והפילוגים שעברו על המפלגה 
עמד — עד לזמן קצר לפני הסוף — לצדו של היטלר, שהצ¬ 
היר עליו כעל האיש השני בהיירארכיה הנאצית וכיורשו. 
ב 1928 נבחר לריכסטאג הגרמני, וכאשר הפכה המפלגה 
הנאצית לגדולה ביותר בריכסטאג ( 1932 ) נבחר כיושב־ראש 
בו. עם מינויו של היטלר כראש־הממשלה ב 30 ביאנואר 1933 
נתמנה ג׳ כמיגיסטר לענייני־תעופה, ויחד עם זה נמסרו לו 
העמדות המכריעות של ראש־הממשלה ומיניסטר לענייני־ 
פנים בפרוסיה! בתפקיד האחרון הקים את הגסטפו (ע״ע). 
התנהגותו בשעת שרפת בניין־הריכסטאג ( 27.233 ) ואחריה, 
וביחוד במשפט נגד הקומוניסטים שנאשמו בהצתת הבניין, 
עודרה בחוגים רחבים בעולם, ואף בגרמניה עצמה, את 
החשד שהוא-הוא אשר ביצע את הפעולה הזידוגית הזאת או 
לכל הפחות יזם אותה. בתקופת השלטון הנאצי הידבה לרכז 
בידו משרות, תפקידים ותארים ("מארשאל-הריך")! ביניהם 
בלטו התפקידים הכלכליים, כגון "הממונה על ביצוע התכנית 
הכלכלית ל 4 שנים״ ( 1936 ), שמטרתה האמיתית היתה להכ¬ 
שיר את גרמניה מבחינה כלכלית למלחמה. בקשר לתפקיד 
זה היה ג׳ האחראי לגזל רכוש יהודי־גרמניה וארצות־הכיבוש, 
וכן היה אח״כ מיוזמי השמדתם. כרבים מבין מנהיגי־הגאצים 
צבר גם ג׳ רכוש רב! הוא בנה לעצמו ארמונות וחווילות, 
הכין לו אוסף פרטי של חפצי-אמנות מן השוד, ויותר מכל 
חבריו היה להוט אחרי תפאורת, מתגנדר במדים וכד׳. 
הופעתו ואופךדיכורו כנואם הצטיינו ביהירות, שחצנות, 


גסות וברוטאליות. תחילה היה פופולארי מאד, אולם כשנת¬ 
גלה כשלונו של חיל־התעופה הגרמני — שג׳ היה אחראי לו 
במישרין — ואזלת־ידו להגן על ערי-גרמניה מפני הפצצתן 
ע״י אויריית בעלוודהברית, סר חינו בעיני העם ואף היחסים 
בינו ובין היטלר הורעו. בימי שקיעתו של השלטון הנאצי 
סירב ג׳ להישאר עם היסלד בברלין הנצורה! היטלר חשד 
בו שהוא מחפש דרך להגיע להסכם עם מעצמות-המערב. 
לכן ביטל היטלי — כמד, שעות לפני התאבדותו — בצוואתו 
הפוליטית את מינויו הקודם של ג׳ כיורשו, הכריז עליו 
כעל בוגד וגירש אוחו מהמפלגה. אחרי כניעת גרמניה נאסר 
ג׳ ע״י שלטונות בעלות־הברית והועמד עם חבריו לפני בית- 
המשפט הצבאי הבינלאומי בנירנברג כפושע-מלחמה ראשי. 
הוא נמצא חייב בכל ההאשמות, תוך ציון מיוחד של חלקו 
המכריע בהשמדת היהודים, ונידון למיתה. בלילה שקדם 
ליום שנועד לתלייתו התאבד ע״י בליעת רעל שהוגנב לתא- 
כלאו. 

181 < 1 ■ 111 ,?תטסצ . 0 4 תג • 30110 .£ ; 1951 ,. 0 ,ז 6 נ 1131 ש 15 ז? .ז\\ 

. 1951 ,^ז 010 1 * 111101 

ד. אר. 

(!'נלר, 015 ' — ז 0 §ו 311 ז 0 ץ:>ז 0 ? — (גו׳ 1882 , אוס־ 
טדאליה), קומפוזיטור ופסנתרן אוסטראלי-אמריקני. 

לסד נגינת פסנתר במולדתו ואח״כ בגרמניה (אצל בוזוני). 
מ 1915 חי באה״ב. בפלחמת־העולם 1 היה מדריד למוסיקה 
בצבא האמריקני. — בסיורי הקונצרסים שערך בדחבי־העולם 
נפגש ג׳ גם עם גריג(ע״ע), שהעריך אותו מאד, ולפי בקשתו 
ביצע ג׳ הצעיר את הקונצ׳רטו לפסנתר של גריג לאחר 
מותו של הקומפוזיטור. כן עודד גריג את ג׳ להתעניין 
בשיר העממי. משום כך עסק ג׳ בשירי העמים, שאצלם 
ביקר בסיוריו, והקליסם! במיוחד אסף שירי־עם אנגליים. 
איריים ואיסלאנדיים. חומר זה שימש לו אחר־כך כמקור־ 
השראה לחיבוריו (לתזמורת, ללהקות קאמריות שונות, 
למקהלות ולשיר-סולו). 

. 1928 ,. 0 1% ש 14 זג? . 0 .ם ; 1916 ,* 0 . 0 

נרי 1 ;וזומ, ר׳ דוד בן נחן (המחצית השניה של המאה 
ד, 17 — ראשית המאה ה 16 ), תלמודי ומקובל! 
מחכמי־ישראל בפראנקפורט ענ״מ. בשנת תמ״ב ( 1682 ) הש¬ 
לים את הדפסת "ספד הגלגולים" לר׳ חיים ויטאל ועמד 
להוציאו לאור, אלא שרבגי־פראנקפורט — שמחמת סכנת 
השבתאות חששו גם לקבלה — גזרו עליו שלא ימכרנו ושלא 
יתננו במתנה לשום אדם. אעפ״ב, בהיותו שנתיים לאחר מכן 
בהימרדינגן, הדפיס את הספר שגית בדפוס נוצרי בפראנק- 
פורט. כמה שנים היה ג׳ רב בעיירות שבסביבות פראגקפורס 
(באידשטין. באואה, ואולי גם בהימרדיגגן). אחר־כך חזר 
לפראנקפורט והיה מחכמי ביח־המדרש שייסד שם ר׳ דוד 
אופנהיים (ע״ע). 

ג׳ חיבר: "טוב רואי", על דיני שחיטה ובדיקה לד׳ יעקב 
ווייזל בדרך שו״ת (פםד״מ, תס״ב), ומצורף לו ס׳ "מגדל 
דוד", דרושים וביאורים לס׳ בראשית. הוציא את מדרש- 
שמואל לר׳ שמואל אוזידא בצירוף פירוש משל( (םפד״מ, 
תע״ג). 

ג׳ היה ביחסי־ידידות עם שונאי-ישראל איזנמנגר ושוט 
(לפני שפירסמו הללו את שטנ 1 תיהם על היהודים והיהדות), 



365 


גרינהוט, ד׳ דוד בן נתן—גריגולד, מתיאס 


366 


וכתב מבוא לתנ״ך בהוצאת איזנמנגר, שבו הוא משבח 
את המדל. 

רש״י פין, כגסת ישרא׳!, 232-231 , תדמ״ז 1 , 2 ) 1 ׳״ 0 ז 0 ^ . 1 ׳* 
. 1883 , 55 — 54 , 11 ז^ד׳מ/^מס■׳•/ 

ט־ י נ ולד, ןצחק ה'ך^ — ^ 31 ׳*':> 1111 ז 0 $3311 ! — 

( 1889 , סטוקהולם— 1946 [תאונת־מסוס]), צייר 
שוודי, יהודי. ג׳ היה תלמידו של מטיס (ע״ע) בפאריס. אהרי 
שובו לשוודיה התבלט בין ציירי ארצו ודורו בכוח־יצירתו 
העצום ולהם־הגונים של תמונותיו. ב 1932 נתמנה פרופסור 
באקאדמיה לאמנות בסטוקהולם. ג , היה הראשון והחשוב 



י. ה נרינווא 5 ד: יהודית 


שבנציגי הציור האכססרסיוניסטי בשוודיה, אולם בהתפתחותו 
האמנוחיח עבר בהדרגה מאכספרסיוניזם אורנאמנטאלי לנאו־ 
ראליזם פלאסטי. הוא צייר גם תפאורות וסקיצות לתלבושות 
בשביל האופרה (.שמשון ודלילה״, "אוברוך). — ג׳ היה 
יהודי נאמן ונוטה לציתות, 

!/ 01 1 ! £ 071 { 1909 ; 1103/09 , 1 

, 228 7111 ( 1 , 1912 

- 11 ננ:> 5 ו>ץ.א ; 1922 , 122 , 7 יז£נ ; 1917 , 135 ,£מ ; 1915 

. 1944 100 ? 0171\<7 111X111 ז\ 1 !ה 0 .> 1 , 500 

{!־'{ולד, ןקותי^ל ןהוךה ( 1888 , מארמארוש־סיגט [הוג־ 
גאריה!— 1955 , קולמבס [אה״ב]), רב, חוקר וסופר 
עברי. למד בישיבות פרשבורג ופראנקפורט ענ״מ. ב 1924 
עבר לאמריקה? בשנותיו האחרונות היה רב בקולמבס 
(מדינת־אוהיו), ג' פירסם ספרים ומאמרים רבים במקצועות 
התורניים ובהקידת תולדות־ישראל בהוגגאריר, ובאירופה 
המרכזית. הוא עסק ביהוד בתולדות הרבנות ובחיים הרוח¬ 
ניים של היהודים, מתוך השקפה חרדית, ובן בהשפעתם של 
זרמי הקבלה, השבתאות והחסידות בהונגריה. מספריו: "בית 
יהונתן״, תרס״ח (תולדות ר׳ יהונתן אייבשיץ)! "תולדות 
היהודים באונגאריה", תרע״ג; "תולדות משפחת רוזנטל", 
תר״פ! "די געשיכמע פון דער אידישער ליטעראטור אין 


אונגארך, תרפ״ו ן "טויזנס יאר אידיש לעבען אין אונגארך, 
תש״ה > "לתולדות הרפורמציון הדתית בגרמניא ובאונגריא", 
חש״ח. 

ח. בלדר, הרב י. י. ג׳("לתולדות הרסורמציון רדתית בגר־ 
מניא ובאונגריא"), תש״וז. 

גרינןלד, סתיאס — 1 > 31 /י 5 ש 1 זגוז 0 43111125 ? — בעצם: 

מתיאס ניטהרט־גוטהרט — ־? 41111314 ? 43111125 ? 

001113141 — (סמוך ל 1460 [ויש אומרים: 1483 ], ויחד 
בורג— 1528 , האלה ע״ב זאלה), צייר גרמני, מגדולי הציירים 
של כל הזמנים. ג׳, שהיה ידוע בימי־חייו כ״מאתיס הצייר", 
לא נתגלה במלוא עדנו לתולדות־האמנות אלא בסוף המאה 
ה 19 , בהשפעת האמנות האפספדסיוניסטית החדישה. עד אז 
הוזנח מפעלו ולא הושם לב לאישיותו? היסטוריון־האמנות 
היחיד בן המאה ה 17 , יואכים זנדררט, שהעריך את יצירתו, 
כבר לא הצליח לקבוע את שמו האמיתי, וקרא לו בשם ג/ 
ב 50 השנים האחרונות נתפרסמו פירסומים מרובים על 


ג׳ — בין השאר נמצאה גם רשימת עזבונו —, ואע״ם כן 
אין אנו יודעים הרבה על תולדות־חייו, בעיקר בימי נעוריו ? 
על זהותו הובעו השערות שונות, שלא הוכחו כל־צדכן. 

יש מקום להניח, שג׳ חי ופעל בנעוריו באשאפנבורג, 
מאחר שקראו לו, כפי הנראה, גם "מאתיאס מאשאפנבורג", 
קרוב לוודאי, שסמוך ל 1500 עבר לזליגנשטאס ע״נ מין ופתח 
שם בית־מלאכה! מן התעודות מוכח שפעל שם מ 1508 ואילך. 
עכ״ם היה ג׳ מאז חבר בגילדה של אורגי־הבד, שלמרותה 
היתה כפופה הגילדה של בעלי מלאכת־הבניד" שעמהם נמנו 
גם הציירים. עד 1528 נזכר שמו ברשימת בעלי־הבתים 
בזליגנשטאט? כנראה לא היה נשוי, אך בסוף ימיו אימץ 
לוי לבן נער, ששמו אנדראס, וזה היה ליורשו. 

העבודות הראשונות, שניתן ליחסן במידת־מד. של ודאות 
לג/ נוצרו בתחילת המאה ה 16 : הציורים באגפים של 
"מזבדדלינדנהארט" (סמוך ל 1503 , היום במוזיאון פפד־מ), 
הידועים בשם ״ 14 האפיטרופסים"? תמונת "הלעג לישו" 
(סמוך ל 1504 , היום במינכן), שבה הובא לידי ביטוי ציורי 
אדיר רעיון האדם חסר־המגו הנופל קרבן לכוחות ברוטאליים. 


מ 1509 ואילך עמד ג׳ 
בקשרים עם הסוחר 
הפראנקפורטי יעקב 
הלר, שפנה לטובי 
האמנים שבדורו בהז¬ 
מנת תמונה, שביקש 
לנדבה למנזר־הדומי־ 
ניקאנים בעירו? גם 
ג׳ נדרש לעבודה זו, 
ומיצירתו נשתמרו 
שני "לוחות הדיאקו־ 
נים"(היום בפפד״ס). 

סמוך לאותו זמן נו¬ 
צרה, כנראה, תמונת־ 
מזבח, המתארת את 
צליבת ישו (היום 
בבאזל)? עכ״פ יש 
בקומפוזיציה שלה 



משום רמז לאחת 


סןנח־אמנהיט: ראשו ׳ 56 םנאסטיא! 


התמונות שביצירתו הקרוש (הטוחזט דיזקז־עצטו ׳ 56 האטן) 



367 


גרינולד, מתיאם 


363 



טזגחיאיזנהים: יווזנז תומר בסרים 

העיקרית של ג׳ — "ם ז ב ח ־ א י ז ב ה י ם". את ההזמנה לזו* 
האחרונה קיבל ג׳ מידי פטרונו החשמן הינריך־ ריצמן. ג׳ 
הוזמן לבצע את התמונות למזבח־אגסים גדול במנזר האנטו־ 
ניטים של איזנהים שבאלזאם, ותוך 3 שניט השלים עבודה, 
הנמנית עם האדירות שביצירות־הציוד. על־יד המנזר באיזנ* 
הים היה גם בית־חולים, שאיכסן כל מיני חולים, מצורעים 
וחולי־רוח; טיב־גאוניותו של ג ׳ גרם לו, שיהיו עיניו 
פקוחות ביחוד לחולים אלה, והשפעת סביבתו ניכרת לא רק 
בדמויות הרמוניות שבתמונותיו, אלא אף בקומפוזיציה כולה, 
שבה מתגלמים גם אושר נעלה וגם סבל ויסורים. 

על תריסי המזבח הסגור מצויירים שני פטרוני המנזר, 
הקדושים אנטוניוס וסבאסטיאן. עט פתיחת שני האגפים 
החיצוניים מתגלית באמצע תמונת הצליבה: גופו של ישו, 
בעל קלסתר־פנים יהודי, תפוח ומלא פצעים, תלוי על צלב, 
כשכולו אומר יסורים; מימינו עומדת, כמאיימת, דמותו 
הענקית של יוחנן המטביל, המבשר כי התלוי סופו לגדול, 
והוא עצמו סופו לקטון; משמאלו כורעת מרים המגדלית 
ביגונה, ומאחריו — יוחנן הצעיר, המקבל בזרועותיו את 
מרים אם ישו המתעלסת; בבסיס התמונה מתוארת קבורת 
ישו. משמאלה של התמונה המרכזית מתוארת אידיליית־ 
האימים של הפגישה בין אנטוניוס הקדוש ופאולום במדבר¬ 
ת? , י מימינה — נסיונו של אנטויניוס על־ידי שדים בתוך 
חורבה. באגסים הפנימיים נראים: משמאל — תיאור דראמתי 
של בשורת המלאך למרים בתוך תא של מנזר, העשוי בסיגנון 
גותי מאוחר; מימין — תחיית ישו, שחלק גופו העליון נמוג 
באור; באמצע — התעלותה של מרים: מקהלת־מלאכים 
המנגנים בכלי־מיתרים והמתוארים בשלל-צבעים משבר 
ומעליהם, על רקע הרים גבוהים — מרים בסכך־ורדים. 


לאחר מכן קיבל ג׳ — שוב ע״י החשמן ריצמן — הזמנה 
לצייר תמונת־מזבת לכנסיה הקטנה של שטופאל :פראג־ 
קוניד* וייתכן שזוהי התמונה המצוייה היום בשטופאך 
והמתארת את המאדונה ביושבת—בדו*מה למאדונה שבאיזנ־ 
הים— בקרב פרחים, המצויירים תוך דייקנות נאסוראליסטית 
מדהימה. אגף תמונה ז( (הנמצא היום בפריבורג) היא, כנר¬ 
אה, תיאור של "נס־השלג". — באותן השנים קשר ג׳ קשרים 
עם ארכיהגמונה של מינץ, המארקגראף אלברכט מבראנדנ־ 
בורג לבית הוהנצולרן; קרוב לוודאי שבאותה התקופה 
( 1522 — 1525 ) נוצרו שני הלוחות "ישו וצלובו על שכמו" 
ו״צליבת ישו", שנועדו, כנראה, לכנסיה של טאוברפישופס־ 
הים (היום במוזיאון קארלסרוהה). 

מלחמת־האיכרים בשנת 1525 פגעה בג/ שנתפס, בנראה, 
לרעיונות משיחיים, שהיו מגורמי מלחמה זו. סבורים, שבגלל 
זה חשש לחייו ונסע להאלה בעקבות המאדקגראף אלברכט 
פטרונו. ג׳ השתקע בהאלה סמוך ל 1526 , ושם יצר את יצירתו 
האדירה האחרונה, המתארת ויכוח דתי בין אראסמום הקדוש 
(בדמותו של המארקגראף) ומאוריציוס הקדוש (בדמותו של 
כושי). יש אומרים׳ שג' ביצע בהאלה גם עבודות כמהנדס־ 
מים; בסתיו 1528 מת שם. 

הרבה דעות הושמעו בדבר מקורות אמנותו הראליסטית־ 
אכספרסיוניסטיח של ג׳ ובפרשנות של מגמתן ומשמעותן 
של יצירותיו, וביחוד של האדירה שבהן — מזבח־איזנהים. 
אין הוכחות לביקורים של ג׳ באיטליה או בארצות־השפלה, 
אך ניכרת בו השפעה ודאית־כמעט מצד ציורי־השמן הפלא- 
מיים של תחילת הרנסאנם; לסי אפיה הכללי שייכת אסנותו 
לציור הריני־עילי והשוויצי של סוף המאה ה 15 ותחילת ה 16 . 
יש מניחים׳ שג׳■ נפגש עם דירר (ע״ע) בשירותו של יעקב 
הלר, ואולי גם באכן ב 1520 , במחיצת המארקגראף אלברכט; 
אך אין הוכחה ברורה לפגישת שני גדולי האמנים הגרמניים 
של הדוד ההוא או להשפעה שהשפיעו זה על זה. מבחינה 


רעיונית יש רואים בג׳ את השפעת המיסטיקה הו־יגית של 
סוף יה״ב ומפרשים את מזבח־איזנהים כתיאור ציורי של "הגי¬ 
לויים לבריגיטה הקדושה"; אך גם דבר זה לא הוכח, וייתכן 
שאין מזבח-איזנהים מתאר בעיקרו אלא את הליטורגיה של 
הכנסיה. אולם עיקר מקורה של אמנותו של ג׳ היתה גאוניותו 


שלו. ג׳ לא נתפס 
לבעיות העיוניות, ש¬ 
העסיקו את בני־דורו 
הגדולים׳ דירר ולאו־ 
נארדו, כגון אלו של 
הפרספקטיווה, הפרו¬ 
פורציה והאנאטומיה; 
אמנם, את כל אשר 
צריך היה לפתור בש¬ 
טח זה פתר במעשה- 
אומן עילאי, אולם יחד 
עם זה לא היה חושש 
לקצר או להאריד 
פרספקטיוות כרצונו 
לשם האדרת כוח- 
הביטוי. היו שחישבו, 
שזדועו של יוחנן הצ¬ 
עיר, המחזיקה במרים 



טזבח-איזנהיס: אצבעו של יוחנז 
הטטניל, המצניע על הצלוב 



369 


גדינולד, מתיאס— גריניץ׳ 


370 


בתמונת־הצליבה שבמזבח־איזבהים, ארוכה יתר על המידה 
כדי 40 ס״מ? אולם לכר דווקא התכוון ג , , ברצותו להמחיש 
ולהטעים את רעיון הנשיאה. ג׳ בעל־החזון נפח רוודחיים גם 
בעצמים, שלאמני הרנסאנס לא נראו אלא כנושאים לתמונות־ 
דומם בלבד: הפרחים, הבתים, האבנים שבתמונותיו קרובים 
לממשות במידה מדהימה, ואף הקישוטים והפיסולים שבבג־ 
יינים הגותיים שצייר הופכים ליצורים חיים. 
כצייר דנסאנסי אמיתי היד, גי בעל סיגנו? "קווי", אולם 
אמצעי-הביטוי המובהק שימש לו הגון. לעתים היה מפיג 
את שפות־הגופים׳ בכסותו אותם בצללים־למחצח, — ובזה 
יש לדאות משום תופעה מקבילה לאמנותו של לאונארדו? 
אך בעוד שלאונארדו נתפס למגמה שבלית (גם כשאין תמו¬ 
נותיו מצויינות באופי ראצלנאלי), מכוונת יצירתו של ג׳ 
לחזון הציורי. חזון זה אינו יודע גבול, הוא מדהים הן 
בהאדדתה הלירית של האם והן בהבעת אימת־המוות. אין 
אמנותו של ג׳ עממית כזו של דירר — הוא לא העמיד אסכו¬ 
לה, לא יצר שום סיגנון, אלא יצר את אמנותו בלבד. 
כבני־דורו אראסמום, הולבין, ואף דירר בסוף ימיו, מאם 
ג׳ במציאותה הפוליטית של חמעת־הדפורמאציה? כל ימיו 
היה משכיל קאתולי־ליבראלי, ודווקה יצירתו האחרונה, שבה 
מתואר אראסמום הקדוש בבגדי־הגמון מבהיקים בצבעיהם, 

מעידה על נאמנותו לכנסיה. 
קשה לקבוע שלבי־התפתחות בסיגנונו של ג , ? כבר 
ב״לוחות לינדנהארט" נראה סיגנונו מפותח במלואו: כבד 
כאן נראות הדמויות הבודדות במונומנטאלירת שלהן, המוני- 
הדמויות בולטים בצפיפותם עד כדי חפיפה חלקית של הגו¬ 
פים, החלל מתואר תיאור פלאסטי רק מבחינת הגיוון — 
בדיוק כמו ביצירותיו האחרונות, — ורק הגונים הולכים 
ונעשים עזים מיצירה ליצירה. 
יש מייחסים לג' כמה יצירות נוספות, אלא שבעלותו 
עליהן מוטלת בספק. לעומת זאת ידוע לנו מספר רב של 
מיתוות־יד — כנראה אף הם רישומים לתמונות —, שאפשר 
ליחסם לג׳ כמעט בוודאות; כולם מבוצעים בגיר, ומתוארים 
בהם מלכים סוגדים, נשים מתפללות, קדושות, דמויות זועקות. 
אע״פ שנעשו נסיונות רבים לגלות בתמונותיו של ג׳ 
דיוקנות-עצמו׳ איו להניח זאת במידה מסויימת של ודאות 
אלא לגבי מיתווד, אחד (המצוי היום בספריית־האזניברסיטה 
של ארלאנגן): הוא מתאר גבר בעל זקן קצר ועיניים מביטות 
אל-על: הבעת־פניו מעידה, שעל־אף כל הרוך שבאדם זה, 

הריהו כפוי־דמון. 

פ. הינדסית (ע״ע) חיבר אופרה וסימפוניה על ג , : "מאתים 

.1934/5 ,(1^43:1115 <10 הצייר״ (■! 110 ־ 1 ^ ז 

?4. 012 ,. 1 > 1 , 1 908 ,/ 0 ) 441 1/00 )%!%/) 14 0.4 , 711/4110011/1 ן 
)!0711/:.(!(/!14 ( 4 ( 0 ) 0 ) 1 (] . 1 ^ 8,1111,1 . 11 , 1927 . 1 / 3 71 ) 1171% ח ( 

11/111 2(1(^/114/12(0 00/1 \4 0., 1-11, 1908-1911; 1. 11 ג 6 א , 

0.. 1920 ; 0. 1438 211 ,״״!״״״? . 11 ;* 1923 : 0 . 4 * ,!״ / 

0*41111/12 4*! 111111%/: 11(1 0 (8£1 .) 8 , 1 ) 1 ) 0€50 2 ,זז 

1 ) 11 0 ^ 0010/111 ? /) 11 ,. 0 - 1 ., 7 ; 1924 ,( 1 .?גסטא 
5( 11/110x0, 1925; 18 , 34 0 , 1930; 11 ,ח 0 <מ 11 ו 3 א .מ 
3 ) ס ** ^x011. *1586 80 !1935 ,(/י 1 \ ,*ז*־ , * 

8 , 1936 , 1 ה) 1 // 11111 ק 4110/11 0/111 (■ 0/10111 * 0 ? :. 0 ./ג , 8 ז 3 ו 1 ; 1 זט 
1 ) 0 , 18 ; 1936 ,!!))//)/ 1 ^ !/■/ 111 ) 1 ה! 0 . 34 ,־ט 5 ח 3 זת .עי ' 
140111(1/00 <41104, 1938*; 11. \04 . 34 ,ח 1 ז 3 וזז 113£6 .ע 
11( 11/1(11/1 (/ 44110), 1947; 1111 ) 11/1 ) 0 00 ,■ 6110 ^ £$011 .ן (/ 
44110/, 1948; \\ ־ 1949 ,. 0 ) 11 ) 110/14 ( 11 00 . 11 :, 71,1 . 11 .ז ; 

11. 113861 ז 6 ג 1 ת 50110 0 , 1951 ,( 10/1 ( 11 יא 14 ( 401 () . 0 ,£ט ■, 

7/1( 0/1111:11124 1952 ,.ס 14 ) 011 ) ! 1/1/1-011/111/4 ) 001/1 34 (ס *; 

0. 86110 01 ,£ח 861111 ״ 1 ; 1955 ,/ 44110 140/1/10/00 00 , 3 ן ( 

}/0/1 (4((1(/ . 1955 ,. 0 10/41 ( 001 . 31 4 ) 4 1 ז)% 11171 :ן 
0 . ש. 


נךינזק ( 0466110011 ), עיר־תעשיה ובמל חשוב במערבה של 
סקוטלנד על שפכו של הקליד? 76,000 תושבים 
( 1951 ). ג׳ משמשת נמל קדמי לגלזגו(ע״ע) וקרובה להתמזג 
בעיר הגדולה השכנה. נמלה קולם בעיקר יבוא של מוצרים 
קולוניאליים, ביחוד סוכר־קנה. ג' היא מרכז לבניידאניות 
ולתעשיות קלות: בתי-חרושת למכונות, מפעלי צמר, סופר 
וגייר, בתי-חרושת לכימיקלים ולמוצרי אלומיניום. — ג׳ 
מפורסמת כעיר הגשומה ביותר בבריטניה? כמות־הגשמים 
מגיעה בה ל 1,600 מ״מ לשנה. 

. 1937 , 0 ! 01/014 0 / 4 / 14 ? ,ץ 1 ו 1 >״ח 5 11 י! 

?רי 3 'ץ' ( 11 :> 1 ״ות 0166 ), פרבר של לונדון, כ 10 ק״מ דרו- 
מית-מזרחית ממרכז־העיר, גובל עם התמז בצפון? 

91,000 תושבים ( 1952 ). ג׳ נוסדה עוד לפני הכיבוש הנוי- 
מאני. בה נמצא ארמון מלכותי מן המאה ה 14 , אשר נהפך 
ב 1694 לבית־חולים למלחים ישישים, וב 1873 לבית־ספר 
לחיל־הים המלכותי ולבית־נכות של הצי. בדרומה של ג׳ 
נמצא פארק, ובתוכו, על גבעה בגובה של 55 מ׳ מעל התמז, 
מצפה־ ה כוכבים המלכותי של ג׳, שמנהלו הוא ה״אם־ 
טרונום המלכותי". למצפה זה נודעת חשיבות מיוחדת בין 
כל המוסדות האסטרונומיים בעולם משום הקשר בינו ובין 
קביעת מערכת קווי־האורך של כדור־הארץ והשעון העולמי. 

מצפה-ג׳ נוסד ב 1675 ע״י צ׳ארלז 11 כדי לעזור לימאים 
בניווט ע״י מציאת אמצעים לקביעת האורך הגאוגדאפי של 
מקום בלב־ים ? הבניין נבנה ע״י כריסטופר רן (ע״ע). בין 
מנהלי המוסד מהיווסדו עד היום היו האסטרונומים הגדולים 
הלי (ע״ע), אירי (ע״ע), כריסטי (ע״ע)? מ 1933 מנהלו הוא 
סר היולד ספנסר ג׳ונז (ע״ע). מהשגיו של סצפדרג' חשו¬ 
בים בעיקר: חישוב תקופת־הסיבוב של שבים־הלי ? המצאת 
הכרונומטר הימי, שעון מדוייק לקביעת הבדלים של אורך 
גאוגראפי? פידסום אלמנאח־הנווטים (ע״ע אפמרידים): 
צילום מדוייק של חלק של הרקיע ופירסומו? שירות־הזמן 
בצורותיו תשובות. ב 1833 הונהג סימךזמן ע״י חורדת כדור 
בקוטר של 1 % מ׳ בשעה 13 לפי שעון־ג׳. עם הנהגת המל- 
גראף החשמלי מועברים — החל מ 1853 — סימגי־זמז מג׳ 
לכל חלקי בריטניה, וזמן־ג׳ הונהג ב 1880 כזמן החוקי בברי¬ 
טניה הגדולה. היום מועברים סימני־הזמן של ג׳ באמצעות 
ד,ואדיו לכל קצווי־תבל, וס 1927 הם משמשים כמכשיר 
ראשוני לתיקון השעונים בעולם והכרונומטרים של האניות 
בלב־ים. — בוועידה בינלאומית בוואשינגטון ב 1884 נבחר 
קרהצהרים, העובר דרך ציר משקפת־ד,צהרים של אירי בג , , 
כמרידיאן ראשי של הקרטוגראפיה העולמית. קביעת האורך 
הגאוגראפי לפי המרחק ממצהר־ג׳ נתקבלה בכל העולם יחד 



מצפדדהכוננים ננריניץ׳ 


371 


גריניץ׳—גרים, חזיאן 


372 


עם שיטת הזמן האיזורי, ז. א. זמן אחיד לכל פס־אורך 
במרחק שווה של 15 0 — או מכפלות של ערר זה — מן 
המצהר של ג׳ בהתאם לשעון־ג/ בהוספה או בניכוי של 
שעות שלמות. כך נקבע הזמן האחורי של ־ 30 מזרחה מג׳ 
כשעון ק 1 בע לישראל — שעון המקדים בשעתיים את שעון־ 
ג׳, שעון־ג׳ נקבע בזמן האחרון ע״י מוסדות־או״מ כשע 1 ן 
עולמי ( 6 תז 1 ' 1 ' 531 זשע 1 ס 0 ). 

עם הזדהמות האויד בג׳ כתוצאה מריבוי התעשיה באיזור־ 
לונדון ועם הארת הרחובות ע״י נורות חזקות׳ רבו ההפרעות 
לפעולת התצפית השמימית בג׳. לכן הוחלט עם תום 
מלחמת־העולם ! 1 להעביר את המצפה בהדרגה לחרסטמונסה 
(^סס״סהתז*^) שבמחוז ססכס. העברה זו כבר הושלמה 
בעיקרה, ומיתקני המצפה בג׳ מהווים היום את החלק האס¬ 
טרונומי והגווטי של בית־הנכות של הצי אשר בג/ 

,. 0 ?ז 110 >/וד 11 < 01 01 ?ס. 8 ז> 4 " 7 , 10055 -^ 00 ;!(( 8 1 >|״זב 9 זו 5 

. 1946 8 , 1943 

1 . ר. 

גוי^ר, ?הסואה אזגיקש ךכןטזר - 

(>ז 3 ח 1£ ■!!) ז 10 ^ ז \ 0546 § — ( 1871 ׳ שרבור — 1935 , 

ליון), כימאי צרפתי. ג׳ למד באוניברסיטת ללן והיה שם 
מרצה לכימיה אורגא¬ 
נית ומ 1908 — פרופסור! 
ב 1910 נתמנה ג׳ פרופסור 
לכימיה בנאנסי ומ 1919 
עד מותו שוב היה בליון. 
ג׳ קנה עולמו בעבודת- 
הדוקטור שלו ( 1901 ), 
שבה תיאר את התרכובות 
האורגאניות של המאג- 
גזיום, הנקראות על שמה 
ואת שימושן הרב בסיג־ 
תזות של חמרים אורגא¬ 
ניים ("ראקציית-ג׳״).תג־ 
לית זו, שג' הוסיף אחר־ 
כך להרחיבה ולהעמיקה, 
הקנתה לו ב 1912 — יחד עם סבטיה (ע״ע) — את פרם־נובל. 

תדכובות־ג׳(ת״ג) הן תרכובות אורגנו־מתכתיות(ע״ע) 

של המאגנזיום מן הטיפוס ^ 0.6 (מ — שייר אורגאני, 
אליפאטי או אדומאטי ז צ — האלוגן, ביחוד יוד). תרכובות 
אלו נוצרות בקלות ע״י הפעלת מאגנזיום, בצורת נסורת 
נקיה ויבשה, על האלוגניד אורגאני בממס אורגאני מתאים— 
אתר מוחלט, בנזול, פטרול-אתד! למשל: 

ג 518 ., 011 *- 618 + !,מס 

מתיל־מאגנזיום 
׳ יורידי 

ת״ג הן מעוטות-יציבות מחוץ לתמיסותיהן, והן רגישות מאד 
למים! לפיכך יבושת גמורה היא תנאי ליצירתן. בתמיסותיהן 
מתקיים שיווי־משקל בין התרכובת הכפולה ובין מרכיביה 
האנאורגאני והאורגאני: 

11,618 + , 6181 ״- 1 1 20.618 

בתמיסותיהן האתריות ת״ג קושרות בקשר קומפלכסי מול¬ 
קולה אחת או שתי מולקולות של אתר. 

חשיבותן של ת״ג גדולה משום כשרן המיוחד במינו 
לשמש בסינתזות שונות ומרובות. בעזרתן אפשר להרכיב: 



פחמימנים, כהלים, האלוגנידים, חומצות קארבוכסיליות, תר- 
כבות אורגאנו-מתכתיות ואורגאנו־אלמתכתיות'אחרות, ועוד. 

1 ) ת״ג נכנסות לראקציית-שיחלוף עם כל תרכובת 
המכילה מימן פעיל, ז. א. מימן שניתן להידחות ע״י מתכת 
אלקאלית, כגון מים, כהלים, אמינים, חומצות! פרי הראקציה 
הוא פחמימן: 


ג 0.618 מ 
^ג.ס 0 
ג 4.618 ? ־ מ ן 


> 0.8 


03 ♦ מ 
08 ^ מ 
, 8 * 0.6 
ג: 3 


0.518 ^ + 


מדידת נפח המתאן, המשתחרר בדרך זו ממתיל־מאגנזיום 
יודידי, משמשת אמצעי לקביעה כמותית של המימן הפעיל 
בתרכבות הנבדקות (שיטת־צרויטינוב). 

2 ) כהל (ע״ע) נוצר מת״ג, הקולטת חמצן והופכת 
לכוהלאט, שהוא ניחן להידרוליזה ע״י מים: 

^ 08 )״ 61 + 0,08 ^ 6 .ס. 20 *--.י 0 -*- ג 20.61 8 

3 ) סינתזה של כוהל שביוני מת״ג ואלדד,יד (ע״ע): 

צ 03.0.518 <* יי-- ס 8 ס.' 0 + ^ 0.6 

^ 03 ) 518 + 08.08 

כיוצא בו, מבוצעת סינתזה של כוהל שלישוני מת״ג וקטין 
(ע״ע). 

4 ) ת״ג נספחת לקשר הפחמני־חמצני הכפול של פחמן 
דו־חמצני ויוצרת מלח האלו-מאגנזי של חומצה קארבו־ 
כסילית, שהוא ניתן להידרוליזה: 

^ג.סס, 0 *- 0 = 0 ^ 0 + ^ 0.51 

ג( 08 ) 618 + 0008 0 

5 ) מת״ג והאלוגן מתקבלים ההאלוגנידים האורגאני 
והאנאורגאני בנפרד: 

0 5! 8 * + X, -> 0X4■ 618X5 

6 ) ת״ג פועלות על ההאלוגנידים של כל היסודות שאחרי 
המאגנזיום בשורת־המתח האלקטרומיטורית ומחליפות את 
ההאליגן בשיירים אורגאניים! למשל: 

,(, 0 6 8 }ם 8 + ^ 01.6 4 ►- ^ג. 0 4 ,ס 4 + , 81101 

בדיל טטראפבילי 

,(, 0,8 )? + ^ 01.6 3 ■י- ג 518 .* 8 * 0 3 + , 01 ? 

זרחן טריסנילי 

: 1927 ,? 1 *ן 11 מ 1 /£־) 0 ?, 41111 ? ה) , 00111101 . 0 

^ 71 § 10 ז 7 ס 011 ^ז 0 : 1 , 71 ■>£ח! 1 ■!? 01£ , 0 § 1 זעא .? 

. 0 ,ח 3 הו' 01 . 3 , 1932 ,מ^ממ/׳מ&׳ו^׳ז-מןס^ 

." 1942 ,( 295-520 .נ! , 1 ז ז<ז) 115 ז 1 ז 011 1£ מ 82 ז 0 $'ח 3 מ)( 01 ) 

י. ל. 


^ריס, חיאן ( 1$ ז 0 "*"ן), כינויו של הצייר והגראפיקן 
הספרדי חים ה ו י ק ט ו ר ? נ 1 ג ו נ ס ל ם — 

00023105 13110 ^ 10:0 "^ 056 ( — ( 1887 , מאדריד — 1927 , 
פאריס). ג' למד בביה״ם לאמנות ולמלאכת-מחשבת במאד־ 
ריד ובא במגע עם המוךדניסטים הספרדיים. ב 1906 עבר 
לפאריס! שם קשר קשרי ידידות עם פיקסו (ע״ע) ודר עמו 
במחיצה אחת. תחילה צייר ציורים לעיתונים סאטיריים 
והמשיך בלימודיו בציור. ב 1912 הציג לראשונה את תמונתו 
״לכבוד פיקאסו״( 103550 ? 3 €§ 3 מז 1 ת 0 !!), ומאז צייר תמד 
נוח רבות, שהוצגו בתערוכות ברחבי אירופה. 

ג׳ הוא העקבי בין הציירים הקוביסטים (ע״ע). ראשית 
יצירתו קוביזם אנאליטי, שבו האספקטים השונים של העצ¬ 
מים מתוארים זח בצד זח בשסחי־צבעים עשויים בצורת 



373 


גרים, חואן—גריפון 


374 


קובלת. מ 1912 ואילך עסק ג׳ גם ב״הדבקות" ( £65 ג[ 01 :)), 
שבהן הודבקו על־גבי התמונה גם עיתונים. מחטים וגפרורים 
לשם חיזוק ההבעה הראליססית, וכן פגה ל״אחיזודעיניים" 
(! 1 = 10 סקוסס־ם), כלומר לציורים, שבהם הודגשו התמרים 
של עצמים מסוייסים — כגון עץ ונייר — הדגשה יתרה. 
לבסוף הגיע ג׳ לידי "הקוביזם הסינתטי", שבו מתגבשים 
עצמים מוחשים. לדברי עצמו "סזן (ע״ע) עשה מבקבוק 
גליל, ואילו אני עושה מגליל בקבוק"* וכן "אני יוצא מן 
המופשט כדי להגיע לידי המוחשי״. מלבד דוממים, תמונות־ 
צורות, דיוקנים ואילוסטראציות לספרים צייר ג׳ תפאורות 
ותלבושות, ביחוד בשביל דיגילב (ע״ע). 

ציוריו של ג׳ מעידים על שיווי־משקל בין הרגש והשכל 
ונמנים עם החשובים שנוצרו ברבע הראשון של המאה 
ה 20 . יצירותיו מצויות ברוב המוזיאונים הגדולים לאמנות 
החדישה, ביניהם אף מוזיאון תל־אביב. 

010 ) . 0 ./ ,פנ 1.35531£1 .[ ; ־ 1946 ,. 0 .{ ,ז 116 ש׳**מ 311 א . 11 .( 1 
, 1955 ,(. 55 116 , 5 שתזש()״וח .!:!זזת ,שק $ש 1 > ;זז 1 גננ 0 [ 1 

6 . ש. 

נרים. (ייסן) פטר —:־״״ס״}־?( 1111 ג 11 ס 0 —( 1829 , 
ליד קאסל — 1888 , בדטון [אנגליה]). כימאי 
גרמני־אנגלי. ג׳ היה בן איכר אמיד * למד כימיה באוניבר¬ 
סיטאות גרמניות, ומורו המובהק היה קולבה (ע״ע). ב 1858 
הגיע לאנגליה כעוזרו של א. ך. ד,ופןןן (ע״ע), ובהמשך 
עבודת-מחקר שיזם קולבה גילה ב 1858 — 1860 את תהליך 
הדיאזוטאציה ואת מלחי־הדיאזוניום (ע״ע אזו ודיאזו) ובזה 
הניח את היסוד להתפתחות התעשיה הכימית הענפה של 
צבעני אזו (ע״ע). ג׳ נשתקע באנגליה* הוא לא בחר בקא- 
ריירה אקדמית, אלא מ 1862 ואילך היה כימאי־מנהל של בית־ 
החרושת הגדול לבירה של אולם( 6 בברטון, אולם את כל 
זמנו החפשי הקדיש למחקר מדעי. הוא תרם תרומות נוספות 
חשובות לכימיה של הצבענים הסינתטיים, ובן לכמה מקצר 
עות אחרים בכימיה האורגאנית, כגון לקביעת איזומריה־של־ 
עמדה בתרכובות ארוטאטיות (ע״ע איזומריה, עמ׳ 684 , 

,־ 1 ^ 2 ) . 0 .? . ן , 0 ־ 041 . 11 — ■ 15€11€1 ? £ — ו!מבתו 90£ 

. 1891 ,(££ 1 , 1058 , 1007 £** , 24 >מ*ו 1 :> . 11 * 11 > 

גריסזן, וילים לזיר — מם 15 שז 03 1 )^ 00 1111301 ^ — 

( 1805 , ניובריפורט [מסצ׳וסטס] — 1879 , ניריורק), 

מדינאי ועיתונאי אמריקני, מנהיג תנועת המאבק על ביטול 
העבדות. גדל בתנאים משפחתיים וכלכליים קשים. בעודו 
נער החל לעבוד כשוליה בבית* 

דפוס! עבודתו זו נתנה לו הז¬ 
דמנות לקרוא הרבה ולהרחיב 
את השכלתו, ומאז דבק כל 
ימיו ברעיונות החופש והקיד־ 

מה החברתית. מ 1826 ואילך 
פעל כסופר ואחר־כך כעורך 
וכמו״ל של כתבי־עת ועיתונים 
שונים, תחילה בעיר־מולדתו 
ואחר־כך בבוסטון. במאמרים 
ובהרצאות תבע את שיחדודם 
המיידי של הכושים. ב 1831 
התחיל להוציא לאור בבוסטון 

ו י נריסח את כתב*העת ז 310 ז 6 נ 1.11 £*דד 


("המשחרר"), שבו נלחם לא רק לביטול העבדות. אלא גם 
לביטולו של עונש־המוות, של עונש־מאסר בשל חובות, לזכות 
בחירה לנשים וכד/ 22 שנדי עמד בדאש האגודה האמריקנית 
לביטול העבדות. ג׳ טען, כי עקרונות הצהרת־העצמאות חלים 
גם על הכושים, וכשהעמידוהו על כך שאין החוקה אוסרת את 
העבדות, שדף בפומבי את טופס החוקה, הואיל ואין היא 
אלא "ברית את מוות וחוזה עם שאול" (לפי ישע׳ כח, טו). 
ב 1833 ביקר ג׳ באנגליה ונתקבל בכבוד ע״י מנהיגי התנועה 
לביטול העבדות* אולם באמריקה נרדף ע״י השלטונות וע״י 
ההמונים המוסתים. כתב־העת שלו הופיע בתנאים קשים 
ביותר, אולם במרוצת הזמן רכש לו השפעה רבה על דעת־ 
הקהל, ביהוד בצפון. בגלל מאמריו, שבהם תקף את המסחר 
בעבדים, נאשם בהוצאת דיבה ונידון למאסר, ופעם אף 
הוציאה אותו המשטרה בקושי מידי ההמון המוסת. ג׳ קרא 
לשיחרור העבדים בדרכי שלום ושיכנוע, אולם כשפרצה 
מלחמת־האזרחים תמך בה במרץ. ב 1865 הפסיק את הופעתו 
של עיתונו, מאחר שהושגה מטרתו. ג׳ מת בן 74 ׳ מקובל 

ומכובד מאד על הציבור. 

15 <ו / 0 ץ/ 550 )!! 5 , ס ״ 1 ,׳זז,ח 50 וזז 01 .ן ז 111 * 3 .? .עו 
5014 />1110101 4 ־ !!ז 1 תת$ . 0 ; 1885-1889 ,ע 01:147771. 1-1 1115 ץ 
€511504(1■: 4. 810^70/1/11001 £550* ״ 1 ; 1892 , 0 .׳א 071 ׳ 

5 ־ 1928 ,. 0 .¥\ < ״ 13 חק 3 ר 01 .( .[ , 1911 ״ש . 1 .י׳״ ,ז 1 ״ ; 

£. 01130 \-¥ , 5 ) 5101 4 ) 1171:1 5111 / 0 ? 07 ) ¥115 4 , 111£ חח , 
1905-1925, ¥10771071150 ) 111 0714 . 0 .¥ ' 14 ,€־<(< . 8 .א x1017 
8(107771(75, 1955. 

ס. זי. 

גריסי[ (יוד י!מו?׳ו, לאט׳ 5 ג 111 ג 1 ?ז£), במיתולוגיות של עמי 
המזרח הקדום ושל היוונים — יצור דמיוני, כדרך־ 

כלל בעל כנפיים, שגופו מורכב מחלקי גופיהם של נע״ח 



גריפת (כדוב* הצרי, בעל ראש־בו עשור 9 שנח (חרפושית ממנידס 


שונים: חלקו הקדמי של גופו מתואר עפ״ר בשל עוף טורף, 
חלקו האחורי — כשל אריה* ראשו לפעמים ראש־נחש; 
פליניום ( 70 ,צ . 31 ״ . 9151 ) מייחס לו אף מקור עקום 
ואזניים ארוכות. הג׳ נמנה עם חיות־הקדש (ע״ע* וע״ע 



375 


גריפון— גדיסיוס, אגדראם 


376 


כימרה: דרקון; ספינכם! פגסוס; פויניכס), שמעיקרן היו 
קשורות בפולחן השמש והירח. וע״ע כרוב. 

הציור הראשון של ג/ שנודע עד עכשיו, מופיע במצרים 
בין דמויות של בעלייחיים אחרים בלוח־תמרוקים עשוי 
צפחה מימי השושלת הו ובערד 3200 לפסה״נ). ציור זה 
מתאר חיה בעלת ארבע רגליים וראש של בז, וכנפיה 
מונחות על גבה זו מאחרי זו; ג׳ כזה, המופיע גם בציורי 
מקדשי־זזקבורה של סהו־רע ושל פפי 11 , נקרא "תשתש = 
הטורף, הקורע; בחושן שגוסרת 111 (מן הממלכה התיכונה) 
הוא נקרא "פתפת" = הדורס. כנפיו היו תחילה סגורות, ורק 
ברבות־הימיס צויירו כפתוחות (כגון בבני־חסן). בימי הממ¬ 
לכה החדשה מופיע טיפוס חדש של ג/ יראשונה על גרזן־ 
הנד של.יעחמם 1 . הראשון במלכי השושלת ה 11 ועג ( 1570 
לפסה״נ): ראשו הוא של עוף בלתי־ידוע ממשפחת התרנגו- 
ליים; ציור דומה לו מופיע בפו־סקה שעל קיר ארמונו של 
מינוס בקנוסוס, שבה הוא מתואר ללא כנפיים (תמונה ע״ע 
אגאית. עט׳ 349 מימין). טיפוס דה נשתמר בכל מרכזי אמנות־ 
השנהב שבאגן המזרחי של הים־התיכון׳ כגון מגידו בא״י, 
גבל בסוריה, נמרוד באשור; וכן ביוון בתקופה הטרם־יוונית 
בדלום, ולאחר מכן בדלפוי, וכן נמצא בפיכסיס (קופסה 
גלילית) באתונה. לרוב מתואר חג׳ כנלחם עם שור או עם 
אריה; כמו כן מתואר גם מוחו בחרב אחד הגיבורים, כגון 
בידית של ראי שנמצאה באנק 1 מי שבקפריסין. 

בימי הממלכה המצרית החדשה הופיע גם טיפוס שלישי 
של ג׳, בעל ראש־נשר. כינו אותו "מהיר וחש", ייחסו לו קול 
שואג כשל האריה, ולעתים קרובות היו מדמים לו את פרעה 
הלוחם. יש שעירבבו אותו עם הג׳ בעל ראש־חיה (זה של 
האל םת> ועם הג' בעל ראש של כלב־ציד. בצורות כאלו מופיע 
הוא על אםטלות(מצבות)*הכשפים, כשהוא רתום למרכבת 
האל שדו, היורה חיציו בנחשי־הרע ודורם שני תנינים. 
טיפוס זה נתגלה אף באוגרית. 

הג' שימש נושא לקישוט ולגילוף בארצות המזרח־הקרוב. 

הוא מופיע בחרפושיות (בין השאר במגידו > באחת מהן הוא 
מצויין בשם חמן [ר' יחד ו, ו]) ובגלילים רבים, ואף על 
כלי-חרם ועל ציורי־קיר בקברים. על־יד קיסריה בא״י נמצאה 
צורתו על גלוסקמת־שיש מן התקופה הרומית. כמו כן נמצא 
הוא נפנים של אחד הקברים במארשח. חג׳ משמש לרוב נושא 
לציורים באגרטלי־נאוקראטים, ולאחר מכן במעשי־קז־רות 
של רודוס. באחד הציורים מתואר אפולון במסעו לארץ 
ההיפרבוראים, כשהוא רכוב על ג/ ובידו האחת נבל ובשניה 
עלה־דפנד" 

י. לי. 



אלכסנרר סוקרו; נישא המסיסה ברכב רתום נריפונים 

(תבליט ביואנסי 10 הסאה ה 12 > 



נריפח (כדוג) החי (סו התפירות ליד אנמארה) 

הג׳ בעל ראש־העוף הגיע ממצרים לאמנות החיתית 
(שהיא, מצדה, השפיעה על האמנות המצרית בשלבה המאו¬ 
חר), ומשם לאשור ולכרתים־מיקני, הג׳ בעל ראש־הנחש, 
וכן הג' בצורת אדיה מכונף, מקורם בבבל, ומשם הגיעו 
לאמנות האשורית, החיתית והפרסית. 

במיתולוגיה היוונית, בגירסה הרווחת, היו הג" מקודשים 
לאפולון, ושמרו על אוצרות־הזהב שלו בפני הארימאספים 
בעלי העין האחת, שישבו בערבות הסקיתים בסמוך לארץ 
ההיפרבוראים—, ואמנם מופיע הג' גם באמנות הסקיתית. 
לפי מסורת אחרת שכנו בארץ כוש (אתיופיה), ולפי מסורת 
שלישית שמרו על כד־המזג של דיוניסוס. לדברי אגדות 
מאוחרות יותר התנגדו חג" למחסשי־הזחב במדברות שב¬ 
צפון הודו (חג" שומרי־הזהב מופיעים גם ב״פאוסט" לגתה, 
ח״ב, 7/183 ואילך, 7,602 ואילך). 

באגדתיאלכסנדר מופיע הג׳ כמעלה את אלכסנדר לשמים. 
הערבים מכנים את הג׳ בשם אלענקא (בעלת הצוואר 
הארוך), ואבן עבאם מזהה אותו עם 'הכרוב, אולם היו 
שעירבבו אותו עם סימורג הפרסי (ע״ע פויניכס), 

באירופה של יה״ב מופיע הג' בציורי־ספרים והרבה מאד 
כסמל הראלדי(והשווה ״פאוסט״, ח״ב, 10,627 ואילך, 10,638 
ואילך)! דאנטה (טור-הטוהר 108,29 ) דואה בו את סמל ישו. 

מ. 

ת 01 ז .ס . 16611 ־ 5 8 .\ 6 . 1 605611615 ) ,ז 816 ח 3 ז״ 1 ז 0 ? 

5 | 3 ז 1¥155015 ׳ץ[ 30 ק) ,ז 2-216£16 ח 1 ׳ 1 ? 14 ; 1884 .( 1 סג 0 ץ 1 א 

63 * 100 ,!•ו 11£0 תנז 7 . 14 , 1912 ,( 11 '\ ,. 1 ז 6 ז 1 \/ . 111115 . 8 . 116316116 

, 5 ת 1116 \, 611601 * 1 ^ $611001 . 11 ז 4 ו יזה(/) הו 1 (וו 0 מ 760/0 > 1111 הס 

14151017 תגפ 11 ־? 7116 ) מ*//* 0 ,. 1 ־ 1 ; 1940 ,( 106 ,^ 1 ׳\ XXX 
,( 16111 ־ 01 ) 41161611 . 1116 )ס 6 ז 16610 נו 61 ז 1 י/ 1 ־תג 1 ז\/ 7116 : ]ז(/ }<־ 
, 31112611 [ .( 1 , 1944 ,/ £101 מ 00 >ס£ 66 <£ , 5101011611 . 0111 ; 1954 
!^• 01 ,) 6011116 . 14 ;( 1951 , 31112611 ( 14 .£ . 765156111 ) . 0 66 <£ 
, 56011 .¥ . 6 . 6 ,( 1952 ,. 5£65611 ת 611£10 מ . 11 ) 7 ^ 3 . 3 .\ 1163116 ) 
;( 87 , 1954 () 111 ) 1 >)־ 137 ח 50 0001 / ), 561 • 0 ])•— ( 1616 , גלוגאו— 

1664 , שם), משורר גרמני מתקופת הבארוק. גדל בימי מלחמת 
שלושים השנים, ומראות ימי-נעוריו הטביעו בו את הותמם 
לכל ימי־הייו. אח״כ למד משפטים בהולאנד וביקר בסיוע 
נדיבים באיטליה וצרפת. הוא שלט בלשונות רבות וידע גם 
עבדיח וארמית. אחרי שובו למולדתו היה מ 1650 ואילך 
פקיד בנסיכות גלוגאו. ג׳ היה בעל דחיות פרוטסטאנטית 
עמוקה; נסיון חייו וסבל גופני קבעו את חחושת־עולמו 



חואן גרים: דומם, פרחים וגיטרה 


האנציקלופדיה העברית 





379 


גדיפית, דיויד וורק — גריקדו, אומו פון 


380 


וצל, שימוש במצלמה בתחבולות שתות, הנהגת הסרט הארוך 
ועוד! מצד שני— שיטת ה״כוכבים", תמונות המבניות ובר. ג׳ 
קבע את דמותו של הסרט המתוקן והשפיע השפעה עמוקה על 
הראינוע, וביחוד על הסרט הגרמני והרוטי. מפעליו החלו¬ 
ציים היו הסרטים המפורסמים: מ 0 ם 3 א 3 1:110£ ־ 1811 ("הולדת־ 
אומה״, 1915 ) ו ^ 1111016130 (״קנאות״, 41916 ב 1919 יסד 
יחד עם קבוצת שחקנים דגולים בהוליווד את חברת־הסרטים 
״השחקנים המאוחדים״ ( 111515 .^ 1 > 16 ״!ס). הוא עמד בראשה 
עד 1932 , ובהנהלתו או בבימויו הופקו כ 500 סרטים, שהו¬ 
צאות ייצורם עלו על 20 מיליון דולאר ושהכניסו כ 80 מיליון 
דולאר. השגיו החשובים ביותר בתקופה זו היו הסרטים: 
1 > 1 ז 0 /׳\ 1116 )ס £3631-15 ("לבות־העולם" [על חזית־המערב 
במלחמת־העולם 1 ]), 1919 ז 1165101-01 ! 50£ מ 113 ק! 0 ("יתומי- 
הסערה״ [מן המהפכה הצרפתית]), 1922 < ״אמריקה״, 1924 . 
לעומת זה הצליח פחות בסרט המדבר, שבו טיפל מ 1927 
ואילך. מיצירותיו הקולגו׳עיות: ״אברהם לינקולן״, 1930 ; 
08816 ־ 511 1116 (״המאבק״, 1931 ) — שהוא סרטו האחרון. 

. 1940 ס • 831-17 [ 

גךייפיוז,(ןרנ&ים לולין ־— 1££1111 ז 0 3116151x1761170 ־ £1 — 

( 1862 — 1934 ), אגיפטולוג אנגלי. התחנך באויבם־ 

פורד, אך רכש לו את השכלתו המקצועית ע״י לימוד עצמי, 
שכן עדיין לא הונהגה אז הוראת האגיפטולוגיה בשום אוני¬ 
ברסיטה אנגלית. מ 1884 עד 1888 הועסק ע״י ה״קרן לחקירת 
מצרים" כעוזר. ב 1892 נתמנה לפרופסור־עוזר ללשון המצ¬ 
רית בלונדון, ב 1901 — למרצה לאגיפטולוגיה באוכססורד 
וב 1924 — לפרופסור שם. ג' היה בעיקר פילולוג, שעיסוקו 
בלשון ובטכסטים. הביבליוגראפיות השנתיות שלו(שהוציא 
ם 1892/3 ואילך) מעידות על בקיאותו האנציקלופדית בבל 
ענפי האגיפטולוגיה. הוא היה מחונן בכשרון מיוחד לפיענוח 
טכסטים כתובים בכתב קשה ומסובך. עבודותיו בשטח הדמו־ 
טית, ביהוד הדמוטית הקדומה של התקופה הפרסית, חידשו 
את פני המקצוע הזד״ — ב 1939 הוקם מעזבונו ה, ו ££111 ת 0 
105111016 באוכספורד — מרכז עולמי לאגיפטולוגיה. 

,■ 1 טמ£>ז 33 > . 1 ־ 1 , 1932 . 1.1.0 ¥ 10 1 ) $111 

. 1934 ,( 71 , 20 1 ס^ו 01 ת^ 1 !) 

{ךיפכזולד ( £517361 11-61 ?>), עיר במחוז־רוסטוק בגרמניה 

המזרחית, על נהר־ריק (> %61 ), סמוך לשפכו לים 
הבאלטי; 44,000 אלף תושבים ( 1946 ). ג׳ היא עיר אוניבר¬ 
סיטאית, מרכז של תעשיה קלה ונמל בינוני. היא צומת 
מסילות־ברזל, יש בה מצפה מטאורולוגי ובתי־חרושת המע¬ 
בדים את התוצרת החקלאית של האיזור או משרתים את 
צרכי החקלאות: מפעלים לייצור מכונות חקלאיות, תעשיות 
של בירה ושימורים ומוצרי־עץ. הנמל מקשר את העיר עם 
דניה ושוודיה. 

ג' ידועה כמרכז תרבותי בשל האוניברסיטה, וביחוד 
בשל הפאקולטה התאולוגית שבה. האסכולה הפרוטסטאנטית־ 
אורתודוכסית מיסודו של הרמאן קרמו (• 060161 .££), שפעל 
שם בסוף המאה ה 19 , ידועה בשם "אכבולת־ג׳"; היא הש¬ 
פיעה השפעה רבה בכנסיה הלוחראנית. 

ג׳ נוסדה ב 1241 ; ב 1278 נצטרפה להנזה (ע״ע), במאות 
ה 14 — 15 היתד. עיר־מסחר ונמל-ים חשוב. ב 1456 נוסדה בה 
האוניברסיטה. במלחמת שלושים השנים סבלה העיר קשות. 
מ 1648 היתד! ג׳ בשלטון שוודי; ב 1815 עברה לידי פרוסיה 


(מחוז־פומרן). אחרי מלחמת־העולם 11 נכללה בתחום גרמניה 
המזרחית. 

,ז 116 נ 1 ) 1 י< 86 .א , 1897 ,. 0 81041 ■ 1 ) 11 ,ז 6 ' 68 נ 2 . 1 

,. 0 01101 ) 1101 ) 01 ,)![ 1.66 .£ ," 1926 ,€ 41111.11 ■()■! 1141 

. 1930 

נו״יק, ךץ י ד — 616 ״ז 0371.103 — ( 1717 ,הרפורד— 1779 , 
לונדון), מגדולי השחקנים האנגלים. ג׳ היה בן 
למשפחה הוגנוטית ( 06 ן>וזז 03 ), שהיגרה מצרפת אחר ביטול 
צו־נאנט( 1685 ). ב 1737 בא ג׳ הצעיר, יחד עם סמיואל ג׳ונסון 
(ע״ע) שהיה מורו, ללונדון. שם נתקרב להוגים התיאטרוניים, 
ונמשך אחריהם. בכספי ירושה 
מדודו נכנס ג׳ בלונדון לעסק־ 
היין בשותפות עם אחיו, אולם 
באותה שעה גם התחיל להופיע 
בתפקידים קטנים בתיאטרון. 
באוקטובר 1741 הופיע בתפקיד 
ריצ׳ארד 111 , שבו זכה להצלחה 
עצומה. מיד פרש מן העסק, 
ומאז הקדיש עצמו כולו לבימה. 
ב 1742 עבר ג' לשחק בתיאטרון 
דרורי־לין, וב 1747 רכש את 
הזביון של תיאטרון זה וגעשה 
מנהלו והבימאי שלו, נוסף על תפקידו כשהקו הראשי. הוא 
ריכז סביבו את טובי השחקנים של התקופה, ביניהם אהובתו 
פג וופינגטון, ועד 1776 — כשמכר את חלקו בתיאטרון ונפרד 
מן הבימה — הופיע שם בהצלחה בלתי־פוסקת. — ג׳ לא 
הצטיין בהופעה חיצונית רבת־רושם, אולם משחקו, הטבעי 
והאמנותי כאחד, יחד עם כשרון־מימיקה מופלא במינו — שבו 
את לבות הצופים, ג׳ נפח חיים חדשים בבימה האנגלית, 
שהיתה שקועה במסורת המיושנת של דיקלום חגיגי. טבעיות 
משחקו גרמה לשינוי גמור בדרכי הסיגנון התיאטרוני בכלל. 
גדולתו היתד. בתפקידים טראגים (ביהוד המלט, מקבת וליר), 
אולם הוא היטיב לשחק גם בתפקידים היתוליים. בניגוד למה 
שהיה נהוג עד ימיו, הצטיין ג׳ כבימאי בנאמנות מסויימת 
לשיקספיר במקורו, אע״פ שגם הנוסחות שלו לא היו תמיד 
נקיות מ״תיקונים" או תוספות. 

ב 1749 נשא ג׳ לאשר. את הרקדנית הגרמנית אוה מריה 

זוו ־* י 

ויגל ("מדמואזל ויולטי"), ובלווייתה ערך ב 1763/65 מסע 
באירופה, ונתקבל בכבוד ובתשואות בכל הארצות שבהן 
ביקר. את שנות־הייו האחרונות בילה באחוזתו בהמפטון. 
עם חוג ידידיו נמנו טובי הסופדים, אנשי־המחשבה'ואנשי- 
התיאטרון של התקופה ההיא. ג׳ נקבר בכנסיית־וסטמינסטר, 
לרגלי אנדרטת שיקספיר. 

- 3 ) 8.81 , 1904 , 110 ) 00/11 -) ו 0 )ק 1 ))/ 10 ' 8 5 !ס 7 > ס , 16 ) 0368 0 
,) £161186061 4 . .£ , 1906 8 , 1-11 ,.־ס 0 / 0 ) 111 46 ־ 7 , 1 ) 1 גז 8 6 
, 10141 (€ 1 /) 0 )(€ 1111 4 ( 01 . 0 . 0 י ( 10 ) 4 10110111011 ( €011 4 
1948 , ס , 616:00 . 84 ; 1912 

ג. אג. 

בריקה, אוטו פון — 0061161:6 700 0110 — ( 1602 , 

מאגדבורג — 1686 , האמבורג), חוקר־טבע גרמני. 

למד משפטים ומאתמאטיקה בגרמניה ובלית (ה 1 לאנד). 
מ 1631 היה מהנדס ראשי של צבא-הכיבוש השוודי בארפורט, 
מ 1646 עד 1681 — ראש־העיר של מאגדבורג. 

ג׳ היה אחד מחלוצי מדע־הטבע המודרני ושיטתו 





381 


גריקה, אוטו 



סיטאנת־האויר •עי אוטו סו: נריקה 
< תחר י ט־נוז 1 * 0 ת מססרו ״ניסויים חד׳סים על החל* הרי?״, 1072 ) 


הניסויית־אינדוקטיווית. בעקבותיהם של גלילאי, פאסקאל 
וטוריצ׳לי עסק בניסויים ביצירת חלל ריק. ב 1650 המציא 
את משאבת־האויר הראשונה, שהיתה מורכבת מגליל־נחושת, 
בוכנה ושבי שסתומים. הוא ביסס את הכרתם של קודמיו 
בסיבו החמרי של האויר, מדד את משקלו, הראה את הת¬ 
פשטותו ע״י החום, הוכיח שהאויר משמש אמצעי להעברת 
הקול, שנד כבה בחלל ריק׳ ושמזג־האויר מושפע מן הלחץ 
האטמוספרי. את משאבת־האויר ואת ניסוייו בה הציג ב 1654 
בריכסטאג של רגנסבורג בנוכחות הקיסר פדדינאנד ווו. 
אח״כ תיכנן את הניסוי שנתפרסם כ״הצאי־הכדור המאגדבור* 
גיים״—שני חצאי־כדור ממתכת בקוטר של 42 ס״מ, מחוברים 
ומורקים מאויר ומצומדים ומהודקים ע״י לחץ־האטמוספרה 
עד כדי כך, שאינם נפרדים זה מזה בכוחותיהם של 16 סוסים, 
שמושכים אותם 8 מכאן ו 8 מכאן בכיוונים נגדיים. 

ג׳ היה גם ממניתי היסוד לפיסיקה של החשמל, ובכמה 
דברים הקדים את תקופתו. ב 1663 בנה את מכונודהחישמול 
הפרימיטיווית הראשונה — כדור־גפרית המסתובב על ציר 
ומשופשף ביד יבשה. באמצעות מכונה זו גילה את הדחיה 
האלקטרוסטאטית, וכן תיאר לראשונה ניצוצות חשמליים, 
את תופעת ההתפרקות החשמלית מחודים, את פירוקו של 
גוף טעון ע״י להבה ואת הולכת החשמל בחוט. רוב תגליותיו 
באלקטרוסטאטיקה נשכחו וחזרו ונתגלו רק בתקופה מאו¬ 
חדת מתר. 

ג׳ עסק גם באסטרונומיה והצביע על מחזוריות הוסעו- 


פון—גרל 


382 


תיהם של שביטים. — ספרו העיקרי הוא: סחסבםןזשנן^! 

. 1672 , 10 ! 3 ק$ 730110 116 0£103 ג 1 נ 1101 § 43 ^ , 700301110 0073,111 

, 1907 ,.ס ■ 1 0 ,ץ 6 ג! 5 4 , 0.11.0, 1874 .ס 1 זנ 1 זז))נ> 11 ./יו .ז 
. 1936 . 0 .׳> . 0 11 ; 1927 , 0 .׳ 0.1 ,״ 11.1,11 .£ 

ש. אל. 

גויקנל^ה ע״ע אפרירןה הדרומית. 

נ׳ךיו* — ^ — אבן עטיה אבן אלח׳טפא (מת סמוך 

ל 728 ), משורר ערבי מתקופת'בני־אומיה. ג׳ היה 
יליד עיראק, ונעשה ממקורביו של מושל הארץ ההיא, אל- 
חג׳אג׳ אבן יוסף. כשרונו המיוחד היה בסאטירה הפיוטית. 
הוא נתפרסם בעיקר בפולמוסו הפיוטי נגד משוררים אחרים 
בני־דורו, והמלחמה הספרותית הזאת העסיקה את כל הציבור 
הערבי וקירבה את ג׳ לחצר החליפים. החליף עבד אלמלך 
ביכר עליו את יריבו אל־אח׳טל (ע״ע), אפל ג׳ נהנה אח״כ 
מחסדו של עמר 11 , כנראה בשל ד,נסיה הדתית שהיתה 
משותפת למשורר ולחליף זה. בשנותיו האחרונות חי ג׳ 
באחוזתו באל־ימאמה. — מלבד שירי־ד,פולמוס חיבר ג' גם 
שירי-תהילה, שירי-אהבה וקינות! ביהוד מהוללים שיריו 
משני הסוגים האהרונים. 

,(ת^׳\ 86 [.מ) )) 40 12 > ■! 2 > יי!' 01 1 ) 171 > ./ /ס 4 !' 0 ) 01 74 ' 1 ) 7 

,( 1 מ 1113 ג$ 1 ב 1 ג 1 ק) 4€ 1 ) 0 46 14 ' 0 ^ 0 74 , 1905-1912 

, 116 )' 11 )'* 6 ^ 1 * 1 ? 3 ס 11 * 1 11£71 > 1 >י) 0 ~ז 0 . 4 155 ז?). 4 > < ■ 50 ( 11010 0 , 1922 
/ 0 ץז $10 14 ,ח 0150 ן}מ 11 < . 11 ; 1925 , 265-274 , 1 

. 1930 2 ,.££ 244 ,*?) 41-0 > * 111 

גךל ( 00331 , אנג׳ 00311 ) ,"הגראל הקדוש", באגדה הנוצרית 
של יה״ב— חפץ גנוז קדוש פועל־שלאים! החיפו¬ 
שים אחריו והשגתו הסופית העסיקו את דמיונו של העולם 
האבירי ומד,זזים את תכנן של במה יצירות ספרותיות חשו¬ 
בות. בדרדבלל מסופר עליו, שהוא מזין את האוחז בו או 
הנמצא במחיצתו, או ממלא אח כל משאלות־לבו. מכאן 
גזרו כמה סופרי יה״ב את שמו מלאט׳ 31115 !£, "נעים". עפ״ר 
אין טיבו של הג׳ מוגדר כלל! לפעמים הוא מתואר כאבן 
יקרה, שחוטאים אינם מסוגלים להרימה, אד קלה היא בידי¬ 
הם של תמימי-לב! מכאן היו חוקרים ששיערו שמקור השם 
הוא מעבר , "גורל". לפי מקורות מסויימים הג׳ הוא ראש 
מגואל בדם הטובח על קערה! לפי מקורות אחרים הוא גביע 
ובו דמו של ישו, — ומכאן הסיקו חוקרים שהשם נגזר מלאט׳ 
של יה״ב 13115 > 03 §, ״קערה״, שהוא גלגול של ! 310 ־ 01 בלאט׳ 
הקלאסית. במאה ה 12 העריצו בפקאן(קדו 031 ־>?) שבנורמאנ־ 
דיה כלי המכיל מדמו של ישו, וסופר שדם זה — 0031 £מ 53 
(״דם־המלך״) — הגיע שמה ע״י ניקודמוס, אשר השתתף 
בקבורתו של ישו (יוחנן י״ט, ל״ט>׳ דש רואים ב 531111 
00331 (״הג , הקדוש״) לשון נופל על לשון 031 ! 5302 . נוסחה 
אהרת של אגדת יה״ב קשרה את מוצאו של הג , בשותף 
השני בקבורת ישו, הוא יוסף (ע״ע) מארימתיר" סופר, 
שאבן טובה נפלה מכתרו של לוציפר המלאך הרע בשעת 
הפלתו מן השמים, ושמאבן זו נעשה הגביע שבו בירד ישו 
על היין בשעת סעודתו האחרונה, ולחוד כלי זה אסף יוסף 
מארימתיה את דמו של ישו בשעת צליבתו! היהודים שמו 
את יוסף בבית־הסוהר, והגביע, שבו היה דמו של ישו, החזיק 
אותו בחיים במשך 40 שנה, עד ששוחרר ע״י אספסיינוס 
וטיטוס בנו בשעת כיבוש ירושלים; יוסף נדד מארץ לארץ 
ועטה נפשות לנצרות! בן־מלד אחד ויתר מרצונו על חיי- 
שעה ועל הנישואים כדי להיות לשומר הג׳ אחרי מות יוסף, 
ולשמירת הכלי היקר בנה טירה — בספרד או בבריטניה —, 













383 


גדל—גרליץ 


384 



הגראל הקדוש טופיע לאבירי "השולחן הענול" 
(□כ" י צרפתי טז רפאה ה 15 ו 


שנקראה מדנסאלוואט או בשפות דומים, שהם, אולי, גילגולים 

של 5 ע 1 ב 5 010115 , "הר-ד,גאולה". 

הקערה המכילה את דמו של ישו, המחיה והמזינה, מסמלת, 
כנראה, את כוחו המחיה של דם זה, כפי שהוא מתבסא 
בנס המתחדש במיסתורין של המיסה הנוצרית. בהתאם לכך 
אף מסופר, שבכל שנה ביום מותו של ישו סביאים מלאכי- 
עליון את הלחם הקדוש ושמים אותו על חג , , ושבתהלוכה 
בארמונו של הג׳ נושאים רומח שותת דם — רמז לרומח 
שתקע חייל רומי בגופו של ישו (יוחנן י״ט, ל״ד—ל״ה). 
יש חוקרים הטוענים, שאגדת הג׳ קשורה באמונותיהן וטק־ 
סיהן של כיתות־מינים נוצריות, ושביחוד ניכרת בה השפעת 
הקתרים (ע״ע) והאלביגגזים (ע״ע) של צרפת הדרומית, אח¬ 
רים רואים בה זכר למוטיווים מאגדות המזרח, ביחוד מן 
המיתולוגיה הפרסית. 

אגדת הג׳ קשורה קשר אמיץ באגדת אבירי המלך ארתום 
([ארתור], ע״ע), שהם מתוארים — בכל המקורות שהגיעו 
לידינו — כמבקשי הג׳. בחמש! התפתחות אגדת הג׳ ניטשטש 
אפיה המקורי, והחיפוש אחרי החפץ הקדוש הנסתר והחרפת־ 
קאות הכרוכות בחיפוש זה נעשו בה עיקר, וכן נשתלבו בה 
מוטיווים אגדתיים נוספים ז יש שהג׳ זוהה אף עם "אבן־ 
החכמים״ של האלכימיה (ע״ע׳ עט׳ 600 ). אולם ברוב נוסחות 
הסיפור נשארה בולטת משמעותו הדתית־רוחנית, אע״פ שלא 
תמיד הוא קשור בדמו של ישו. הג׳—החפץ הנעלם בעל 
הכוחות הנפלאים, המעניק סגולות עילאיות למי שעמד 
בנסיונות הקשים שבדרך השגתו — הוא הסמל הגשמי של 
ערגת אנשי יה״ב לפתרון בעיות־החיים, לאושר ולשלמות 
רוחנית ומוסרית! משמעותו זו מזכירה במקצת את צמח- 
החיים שבאגרת גלגמש (ע״ע). ביצירות הספרותיות הנעלות 
של יה״ב הופך החיפוש אחרי הג׳ לסמל של הביקוש וההשגה 
של החסד האלוהי — אחד המושגים המרכזיים של הנצרות. 
משמעות חברתית של אגדת הג׳ מסתמנת בהתקשרותה בעולם 
האבירים: אבירי־הג׳ מוצגים או כהתגלמות העילאית של 
האידיאלים האביריים או כנושאיה של אבירות רוחנית 
המנוגדת לאבירות החילונית. 

הגיבוש הספרותי־שירי הראשון ניתן לאגדת־הג/ כנראה, 
על־ידי המשורר הצרפתי כרטין(ע״ע) דה מרואה באפוס 


"פרסול׳/ שחיבר ב 1180 — 1182 < אך הוא לא סיימו, ואחרים 
המשיכו בו. יצירתו של דובר דה בורון(תסזז 80 36 ״:* 01 ) 1 ), 
אף היא מסוף המאה ה 12 , לא הגיעה אלינו בשלמות: רק 
החלק הראשון, המספר את קדמוניות הג׳ בקשר לתולדותיו 
של יוסף מארימתיה, נשתמר בחרוזים, ושני החלקים האחרים 
נשתמרו רק בעיבוד בפרוזה. על כרטין דה טרואה ועל 
מקורות צרפתיים אחרים בלתי־ידועים לנו מסתמך האפוס 
הגרמני הגדול "פרציפל" לוולפרם (ע״ע) פון אשנבך, המב¬ 
ליט את המשמעות הדתית־מוסרית של הסיפור, בין העיבודים 
הצרפתיים הפרוזאיים של הסיפור החשוב הוא "חיפוש אחרי 
הג׳ הקדוש״( 53101:01:331 36 2116510 >),שנתחבר סמוך ל 1220 ; 
בו מובלט הניגוד בין "האבירות השמימית" ובין ה״אבירות 
החילונית", וכן מרובים בו היסודות התאולוגיים, ותפקיד 
רב נודע בו ל״נזירים הלבנים" כיועצי האבירים ומגלי הפשר 
הרוחני של המאורעות. בתרגומו האנגלי נעשה ה״חיפוש 
אחרי הג׳ הקדוש" חלק של חיבורו של סר תומס מלורי(ע״ע) 
על המלך ארתור. 

בתקופה החדישה משמש חג׳ לפררפאליטים, לסימבוליס־ 

טיס ולנאורומאנטיקנים סמל של ערגת האדם אל האלוהי 
הלא־נודע. ר. וגנר (ע״ע) עשה אותו ב״פארסיפאל" (ודרך־ 
רמז גם ב״לוהנגריך) לסמל הטוהר, הישועה והגאולה! וכן 
עסק באגדת־היג׳ טניסון(ע״ע) ב £10 8 316 0£ 115 * 13 . החיפוש 
אחרי הג׳ תופס מקום גם ב״ארץ השממה" לת. ם. אליוט 
(ע״ע). רעיון חג׳ השפיע אף על המיסטיקה החדישה של 
חתאוסופים וחאנתדופוסופים. ב 1906 ייסד בגרמניה ם. בדאון 
את "מיסדר־הג׳"׳ שחודש ב 1921 כחברת־מיסתורין המאור¬ 
גנת כדוגמת הבונים (ע״ע) החפשים. 

מקורות א . 01 } 0121101 ? *׳^) 2 מסי! 1001 ) 1701 

,(ץזבזו 1 נ. 1 5 'ח 3 רח 217 ) £ 1 ) 5/0/11002,00 2 ^ 7 ; 1870 ,( 5211 ]זב 8 
7/1001111 ־), 5 01 ;,/( 1701 ) 7/1 .£ ; 1937 , 176-219 

) 8 ) 51 ) 11 !! , 19-17 , 1521-1571 , 111 . 853-1037 , 11 .•( 3 111101 

. 1939 .( 121 ! 11 ק 311 ? . 20 ) 010111 1 ח $01 

1111011 * ■ 701 1/1111 10 . 0 .!!/ 1/010 2 * 50 2 ) 0 ,) 5312011512 .£ 

,€ 1012 ) )!/ 1 (ס 71210111 7/11 , 111 <א ; 1898 , 0/111110112 
, 00 ) 25 ^ ״ 1 .( ; 1912 . 0.1111/11002 008 0.1021 , 110 ) 11 ( .ז\ ; 1902 
1 ) 8 51/01 7 022 , 20 * 31 ? א ; 1920 70010011 0 ! 7111101 71001 
411/1111100 ( 0 £1/01111100 ) 7/1 , 1122 ) 8 ס .( ; 1922 , 11 ) 11 ) 17 
110 ) 8 110110 ס! 1 )ק 11011 ) 5101 , 1 : 0111 ־ 821 . 0 ; 1923 ,) 7001001 
• 112 ) 7/1 022 , £31111 ס ; 1930 . 7100110 0.10 . 5 1 ) 8 080 ) 22 ) 1 
* 5101 ) 7/1 ,* £12112 1 ) 11 >* 21 *!נ 11 ? , 1933 , 67 212 €71 7112 

0 / ?01211/01 008 111( €, 1935 , 1 0 . 0301215 , 1701110015 
?01X11/01, 5 10/1001X1 8(1 £(002(1151 1108 41x1011001 £01 

01,10, 1937; 1701 , 21 * 5111 . 5 ; 1938 ..ס 1 ) 0 , 3211 [)* 8111 א (- 
1001 1108 8(1 1/1 ) 0 011210 ) 7/1 , 01211 ) 8 ״ 1 . 0 . 71 ; 1939 ,.ס ( 
€.-1x2(08, 1945; £. 1 .״ 1 ; 1951 ,€ 811 ) 1 ) £11011 ,ו 211 א . 
£ 1 X 1 * 6010 , € -7(01 {>(1 1108 ?01081(5 , 1951. 

ד. פ. 

3 ךליץ (: 1112 * 061 ), עיר במחוז דרזדן(לפנים שלזיה־תחתית) 
בגרמניה המזרחית. ' 94060 תושבים ( 1949 ). 

העיר יושבת על הגדה השמאלית של הניסה הלאוזיצית, 
ומ 1945 היא עיר־הגבול של גרמניה כלפי פולין. לפני מלחמת־ 
העולם 11 היתה ג׳ מרכז מסחרי ותעשייתי חשוב בגרמניה 
הדרומית־מזרחית. אחרי שיקומה החלקי שוב נמצאות בה 
תעשיות של טכסטיל, מפעלים לקרונות ומכונות, צרכי-מזון, 
זכוכית ומכשירי־אופטיקה. — בג׳ נשתמרו בתי־מגורים, כנ¬ 
סיות וחלקי־מבצרים בסיגנון גותי מסוף יח״ב. אולם חשיבות 
אמנותית מיוחדת נודעה לה בגלל הארדיכלות הרנסאנסית 
המפותחת שהיחה בה, כגון בניין־חעיריח העצום מן המאה 
ה 16 (מעשה ידי ו. רויסקופף). בקירבת ג , נמצאת כנסיה 


385 


גרליץ—גדסון, מודים 


386 


קסנה מן המאה ה 15 ע״ש הצלב הקדוש, שנבנתה ע״י עירוני 
עשיר שעלה לרגל לירושלים והביא משם העתק מתבניתה 
של כנסיית־הקבר, בג׳ קיימים ספריה עשירה ובית־נכות 
היסטורי, 

ג׳ היתה בראשיתה כפר סלאווי. העיר עצמה נוסדה ע״י 
מתיישבים גרמניים סמוך ל 1220 בתחום שלטונם של רוזני* 
הספר של בראנדבבורג, שהעניקו לה ב 1303 חוקה עירו¬ 
נית מאגדבודגית. העיר בוצרה והיתה מ 1378 ואילד בירת 


דוכסות־ג׳ העצמאית. שלהי 
היו תקופת פריחתה הרא¬ 
שונה. העיר, שעברה לפרו־ 
טססאנסיות, נפגעה קשה 
במלחמות־הדת בתקופת 
הרפורמאציה ובמלחמת 30 
השנים. ב 1635 סופחה ג׳ 
לסאכסוניה, וב 1815 עבדה 
לפרוסיה. המאה ה 19 היתה 
תקופת התפתחותה הת¬ 
עשייתית, והעיר השתרעה 
משני עברי הניסה. ב 1946 
הותווה קרהגבול בין פולין 
ובין גרמניה לאורו הניסה, 
וחלקה המזרחי של ג׳ — 
שנחרב ברובו — עבר לר¬ 
שותה של פולין! הוא נקרא 


יה״ב וראשית התקופה החדשה 



היום ""׳לץ( 0 ־ 201 ת 2 8 0 ). גרליץ: ביצורים סיה־נ 

נם הלקה המערבי העיקרי, 

שנשאר בתחום גרמניה, ניזוק קשה בשעת כיבושו על-ידי 
הרוסים. 

יהודים ישבו בג׳ מזמן היווסדה. הם גורשו מהעיר בימי 
״המגפה השחורה״ ( 1350 ), חזרו אליה וגורשו שוב ב 1396 . 
הקהילה החדשה נוסדה ב 1847 ומנתה ב 1931 600 נפש. 


; 1925 ,( 13 ז)נ 414544 * 8 ח>ו 1 !ק 3 זן} 0 ח 40 ג) . 0 ,ץגמ 8 . 0 

. 1934 , 1-11 ,. 0 ! 1 ) 5111 1 ) 11 ) 111 ) 111 ) 1 ) 0 ,)!!א! •א 


ו. א. 


נרלני׳ אלם־ט — (>ח 13 ח 6 כ> 1 ז 0 נ £1 \ 2 — ( 1869 — 1952 ), 
פילוסוף גרמני, פרופסור באוניברסיטת האמבורג. 

ג׳ נמנה עם האסכולה המארבורגית של הקאנטיאניזם החדש. 
ומוריו היו הרמן כהן (ע״ע) ופאול נטורם (ע״ע). ג' חיבר 
מאמרים על רבותיו והיה מן המהדירים של כתבי הרמאן כהן. 
בהתאם ל״אידיאליזם הב י ?!רתי" של כהן, ייחם ג׳ חשיבות 
עליונה בכל שטחי המחקר לנקודת־הראות של תאוריית- 
המדע וטיפל הרבה בשאלות של אפשרות ההכרה המדעית 
ושל הגבלת תחומיה. ג׳ ערק באסתטיקה כב״פילוסופיה ביקר־ 
תית של הסיגנון", הרחיב את מושג האסתטיקה וכלל בו את 
"המידות הטובות" באורח־חיים וכסיגנון אישי. הוא השתדל 
לבטל את מושג "מדעי־הרוח" ולייחס את נושאיהם לנקודת* 
ראות של פילוסופיה החוקרת את הסימון, האישיות והשקפת 
החיים והעולם. — למדות יניקתו מהרמאן כהן וידידותו 
וחברותו־לעבודה עם ארנסט קסירר (ע״ע) הפר ג׳ את עורו 
לעת זקנתו והצטרף לנאצים אחרי עלותם לשלטון ב 1933 . — 
מכתביו: 0 זז 14:1 נ 1 :! 614£05 ז % ■ £01 > 11114 ■!£ * 31 £111114 ("תורת־ 
המידות כביקורת של דברי־ימי־העולם״), 1914 ! - 1$ וס 1 § 11011 


1110 ק 1050 ״ 1 ק (״פילוסופיית־הדת״), 1922 ; £114 ס 01 ז? ("פרולד 
גיקה״), 1930 < £511101114 (״אסתטיקה״), 1937 ! ־()חט־ 01 ס!ם 
5 ח $01 ו 1 :> 100$ ון 4105 01500 ^ (״יסודות הוויית האדם״), 1954 ! 
ג' על עצמו: - 00 ו 1 ק 11110$0 ? ,§חט( . 5 ) - 55 ט£ס 210£0 

.£0x11400, 1949 

177171 1 ) ¥0 ,£ ./ 1071 ) 1 ו/ק 11010 ו! 111 ) 8 ) 01 .) 6 ) 03 .£ 

) 11 ) 17111111 ) 111 ( 1 0.1 . 4 ,■ 1 ) 0016 0 נ* . 11 .? , 1935 ,. 0 . 4 > 

) 1711 11 ) 11 * 1 171 ) 111 ) 111 4111 ,ז)ז 551 ב 0 . 1 ; 1943 ,)■!/ 1 ) 111010 /£ 

. 1948 , 7 ) 71111 ) 0 £17111 


גרס, ע״ע מדות. 


^ 0 ׳ ^ 0 ^*יסט!![ י 1 אכ'ם— 1 ז 1111 :> 103 154130 * 11 ( 0 £13115 

גסגז 0 — ( 1853 — 1938 ), רופא ובאקסריולוג דני! 

ס 1885 היה פרופסור לפאתולוגיה ותראפיה בקופנהאגן. 

ג׳ נתפרסם בשדה־הבאקטריולוגיה ע״י שיטת צביעת־ 
חידקים, שהמציא אותה בשעת עבודתו בברלין ב 1884 
והנקראת עד היום על שמו. שיטה זו מושתתת על צביעת 
תכשירים בתמיסת חומר־צבע ותמיסת־יוד ושטיפת התכשיר 
הצבוע בכוהל, המסוגל ליטול אח הצבע סחידקים מסויימים 
ומגרעיני תאי־הרקמות ואינו נוטל אוחו מחידקים מסויימים 
אחרים. עי״כ מתאפשרת ההבדלה בין סוגי חידקים שונים 
הדומים זה לזה, וכן בין חידקים וביו תאי הרקמה שבה הם 
שוכנים. — צביעת־ג׳ מבוצעת ע״י טיפול בסשטח־חידקים 
מיובש ומיוצב על־גבי זכוכית בתמיסת סגול־גנטיאנה 
בקארבול, ואחריה — בחמיסת-לוגול (יוד בתמיסת אשלגן 
יודידי)! אחרי שטיפה בכוהל חוזרים וצובעים בתמיסת פוק־ 
סין (אדום) בקארבול. יש מן החידקים שבהם הקשר בין 
סגול-מטיאנה ויוד הוא אמיץ ואינו מתפרק על־ידי כוהל, 
והם נראים אחרי הטיפול כחולים: חידקים יציבי־ג׳ או ג׳* 
חיוביים; ויש חידקים שמהם נוטל הכוהל את הצבע, והם 
נראים אחרי הצביעה הנגדית אדומים: חידקים ג׳־שליליים. 
לשיטה זו נודעת חשיבות רבה באבחנה המעשית בבאק- 
טריולוגיה. לקבוצת החידקים הג׳-תיוביים משתייכים, למשל, 
סטרפטוקוקים וססאפילוקוקים, ואילו גונוקוקים, מנינגוקוקים 
ומתגי־טיפואיד הם ג׳-שליליים. 

גרמו[, ם 1 ר'ם — 3111111001 ־ 01 ש 0 !זנ 431 !£ — ( 1866 — 1946 ), 
בלשן ופונסיקן צרפתי. ג׳ היה תלמיד של ס. דה סוסיר 
(ע״ע)! מ 1901 ועד יום מותו היה פרופסור לבלשנות במוג־ 
פליה. בחקירותיו הדגיש ג' את התפתחות הוזגיים (פונטיקה 
אוולוטיווית). שהוא קורא לה— בעקבות רבו, ושלא כמקובל 
אצל חוקרים אחרים — "פונטיקה" סתם, בניגוד לפונסיקה 
המתארת, שהוא מכנה אותה בשם "פונולוגיה". ג׳ יוצא מן 
ההנחה, שהתמורות החלות בהגיים מיוסדות על נטיות כל¬ 
ליות, שהן שוות בכל הלשונות שבעולם, ואין תופעה פונטית 
בשום לשון שאין לה חברה באחת(או באחדות) משאר הלשו¬ 
נות, לפחות בתקופות מסויימות בהתפתחותן. ג׳ עסק גם 
בצירופי-צלילים בספרות בכלל ובשירה בפרט, ובן במטריקה 
הצרפתית. החשובות שבעבודותיו הן: ת 0 ו 1131 תזו 0155 £3 
0 טן>ו 4 ת 3 ת $0 ת 00 (״היבדלות העיצורים״), 11895 - 3541011 ׳.£ 
13600 (״ההידמות״), 1923 ! 315 ^ 30 ■!£ $זש׳י £6 ("בתי־השיר 
הצרפתיים״), 11923 11 ס 1 ] 3 !:>תסת 0 זק 0 ( 1 0 טן 14 ז 3 זק ש 311 <ד 
3053150 ■!£ (״ספר־לימוד שימושי של המבטא הצרפתי״), 1928 ; 
0 טן 414 שת 10 (ק 13 01 0 נ 1010£ ( 0 ץ 5 ק £3 ("הפסיכולוגיה והפו־ 
גטיקד״), 1 1933 40 ז 1£3 ז 3 ז£ מס 0341 ו 51£ זשי\ 0 ( 4 01 : 1 ( 4x3146 ? 



387 


גרמון, מורים—גרמופוז אי פונוגרןז 


388 


("ראשי־פרקיס במלאכת-השיר הצרפתית״)׳ 1932 8 * 6 ן 1 ר,ז'ד 
1116 >ו 11011£1 ק 16 > ("ספר־לימוד בפונטיקח"), 1946 3 ! -סתס!{? 
תש 01 ת 2 2160 ג!נ> 6 ג 1 ן> 11 ("הפונטיקה של היוונית הקדומה")" 
1948 . 

קל 1 ד — :ח 0 ת 31 ת 03 , 1 >ח 0 רח 3 ז 03 01311116 — (סוף 
המאה ה 15 — 1561 ). חותך ויוצק־אותיות צרפתי. 

חתך אותיות בשביל מדפיסים שונים׳ ובעיקר בשביל המדפים 
דובר אסטין(ע״ע). במצודת המלך פראנסואה 1 תתך ג׳ או¬ 
תיות יווניות בשלושה גדלים׳ הידועות בשם 10 > €05 ז 0 ־ 1 
" 01 מ. סוג מיוחד של אותיות ע״פ אותיותיו של ג׳ מקובל גם 
היום ונודע בשמו׳ בעיקר בסידור־מכונה. גם גודל מסויים 
של אותיות (עשר נקודות) נקרא בשמו. חיתוכי־האוחיות 
של ג' נשכחו במשך שנים רבות, ורק בסוף המאה ה 18 
חזרו והוכנסו בשימוש. 

, 016 <1*1 7011*1x6 ץס^ 1 1, ££15(01x6 (16 11171^x1*1*6x16 >־ 31 ח־ 801 

-ט 3 ז 8 , 1914 , 6 * $1 0, £1*1116 £11110x1 ^ י 11 זג 111 ג\ 1 .^ 1 , 1867 

, 1926 ,( 179 ־ 131 , 011 * 16111 ? 7116 ) 65 ^ 7 . 0 7£16 ,"סן 

. 1935 , 599 ־ 598 , 1 , £1141656115 3116 611 ) 1 ז 7 *> %€5 165 ) * 01 ^ 76X1 

1511315 [ או פ 1 נ 1 גרף (יזו׳ ף׳ו 0 >ק>, קול ו <״?>״?>*־, חורט, 
רושם, כותב: רושם־קול), מיתקן להקלטה או 
לההסנד, של הקול, כגון דיבור, מוסיקה וכד, ולהשמעתו. 
ככל שיטה אחרת של החסנת הודעות (כגון כתיבת מכתב), 
מורכבת פעולת הקלטת־הקול מ 4 אלמנטים: ( 1 ) ההודעה 
עצמה, במקרה זה — הקול שיש להקליטו?( 2 ) הכלי להקלטת 
ההודעה — ״מרשם־הקול״ן ( 3 ) נושא ההודעה המוקלטת — 
תקליט הגס ( 4 ) תרגום ההודעה המוקלטת לשפה המקו¬ 
רית — השמעת התקליט. בדרך־כלל מכוון המושג ג׳ דק 
ל( 4 ) — למכשיר לרפרודוקציה של הקול שהוקלט לפני פך! 
אולם ניתן לכנות בשם זה את כל מערכת הקלמת־הקול. 
מושג הג׳ אינו כולל מכשירי־מוסיקה מכאניים, כגון תיבות- 
מוסיקה, פסנתרים מכאניים (פיאנולה), וכר, שהם אינם 
אוצרים את הקול כי אם חוזרים על סידרת פעולות של 
מכשירי־נגינה. 

בהקלטת הקול משתמשים ב 3 שיטות: (א) השיטה המכא¬ 
נית, המשמשת יסוד לג׳־התקליטים והכוללת את ר,ג'האקוסטי 
והחשמלי! (ב) השיטה המאגנטית, שפותחה אחרי מלחמת- 
העולם ! 1 ומיוצגת ע״י מרשם הסרט המאגנטי; (ג) השיטה 
האופטית, המבוססת על תהליר־הצילום והמשמשת בקולנוע. 

(א) ה ג׳ ה מ כ א נ י. גלי־קול (ע״ע אקוסטיקה) אפשר 
להציג באפנים שונים כתנודות מכאניות, שצורתן כצורת 
תנודות־הקול של האויר: כלי־חריצה קטן, שקצהו מכוון 
כלפי מטה, מיוצב במצב קבוע, אולם חפשי להתנדנד לצדדים 
בכיוון אחד, וסרט־נייר מצופה שעווה מועבר במהירות קבועה 
מתחת לקצהו, בכיוון ניצב לכיוון תנודותיו. הכלי הנח חורץ 
חריץ ישר בתוך השעווה; אם הוא מתנדנד כתוצאה מפעולת־ 
הקול, הוא יוצר בשעווה חריץ בצורה גלית, שהיא מסויימת 
לגבי כל קול מסויים. 
חריץ זה אינו אלא 
הקלמה־בפועל של 
הקול (ציור 1 ). אנא¬ 
ליזה *אומטרית מו¬ 
כיחה, כי ע״י צליל 
טהור נוצר גל סיגוסי 
(ע״ע גלים), וכי עצ- 

מת־הקול מתוארתע״י ציוד 1 םיקרו־צי 5 ו □ ? 51 חריץ בח<ן 5 יט 


המשרעת, כלומר: ככל שהקול חזק יותר גובה הגל הסי־ 
נוסי גדול יותר. גובח־הקול פרופורציוני בהיפוך לאורך־הגל, 
כלומר: ככל שהקול נמוך יותר אורך־הגל גדול יותר. רוב 
הקולות הטבעיים אינם צלילים טהורים, אלא מורכבים ממספר 



וחנויות עגיונות 


עצום של גלים סינוסיים שונים, היוצרים יתד צורות מסוב¬ 
כות מאד (ע״ע אקוסטיקה, עמ׳ 564 , וכן ציור 2 ). 

נקבע עתה מחט קטנה, שקצה כדורי(לשם מניעת פעולה 
חותכת), באותה צורה שנקבע מקודם כלי־החריצה, ויהא 
הקצה הכדורי מונח בתוך החריץ שנחרץ מקודם בתוך נייר- 
השעווה. בהנעת סרט־הנייר במהירות הקודמת, נגרמות למחט 
תנודות, שהן בדיוק בעלות אותה צורה, והן ניתנות ליהפך 
חזרה לקול, שהוא העתקה מדוייקת של הקול המוקלט. 
עם החלפת סרט־הנייר המצופה שעווה בדיסקוס־שעווה סובב 
ועם התקנת כלי־חריצה בעל תנועה ראדיאלית איטית, 



ציור 8 ״תיבת־הקול", הגראטופח ? 51 אדיסח ט 7 ז 18 

המביאה ליצירת חריץ לולייני בדיסקוס, נוצר הג/ כפי 
שהומצא ע״י א. ברלינר (ע״ע) ב 1900 . — בין ההקלטה 
וההשמעה יש דק 'הבדל יסודי אחד: בהקלטה מונע כלי־ 
החריצה מכאנית על הדיסקוס ע״י בורג-הגעה! בהשמעה 
נקבעת תנועת־המחט ע״י החריץ, ומשום כך נקבעת המחט 
(=הראש־הקולט) בזרוע־מנוף, כדי לאפשר לה לנוע חפשית 
בחריץ הלולייני, 

הג׳ האקוסטי. ברלינר השתמש במעביר האקוסטי 
או ב״תיבת־הקול״ של אדיסון(ע״ע), אשר המציא ב 1877 
לראשונה שיטה מעשית להצגת הקול באנרגיה מכאנית. מכ¬ 
שירו של אדיסון (ציור 3 ) היה מורכב ממחיצה גמישה דקר* 




389 


גרמזסזן או סונו־גרח 


390 


שלמרכזה מחוברת זרוע הנושאת את החורץ הרושם או את 
המחט. כשגלי־קול מכים במחיצה זו, הם הקנים לה תנודות, 
העוברות לזרוע ולמחנדההקלטה המחוברת אליה. תהליך זה 
הסיד׳ כלומר: כשנוצרות במחיצה תנודות כתוצאה מתנודות 
המחט בחריץ — נוצר קול. לשם הגברת הקול מחובר למחיצה 
שופר, שהוא לפעמים בעל־ממדים גדולים מאד. אדיסון התקין 
את המחיצה באופן שהיא מניעה כלי־חריצה כלפי מעלה 
ומטה (במקום לצדדים), ועי״כ נחרץ בגליל סובב תריץ 
בעומק משתנה. בשיטה זו, שיטת "ההר והגיא", משתמשים 
היום רק ב ד י ק ט פ ו ן (ע״ע) — מכונה מקלטת להכתבת 
מכתבים במשרדים. 

הג׳ החשמלי. ל״כתיבת-המושיקה" של אדיסון היו 
הגבלות חמורות: היא לא היתה מסוגלת להשמיע נאמנה 
את הקול המוקלט. התקדמות חשובה הושגה בשנות ה 20 עם 
העברת מערכת־ההקלטה לפעולה חשמלית. תיבת־המוסיקה 
הוחלפה בראש־מקליט אלקטרומאגנטי, אשר בו מוטור קטן 
מניע את כלי-החריצה לכיוון צדדי לפי תנודות זרם חשמלי. 
התנודות החשמליות הנוצרות ע״י מיקרופון (ע״ע) הן המק¬ 
ביל החשמלי לקול המוקלט. הפיכת הפעולה מושגת, כשמחט* 
ג׳ שבתוך הראש־המקליט נתונה בחריץ התקליט הסובב — 
המוטור הוסר לגנרטור (ע״ע), הזזות המחט יוצרות העתקה 
חשמלית של הקול האצור. והראש־המקליט הופך לראש־ 
קולט. הזרם שנוצר נהפך — אחרי חיזוקו במגבר — לקול 
ע״י מעביר אלקטת׳-אקוסמי — די ר מ ק ו ל. נוסף על מית¬ 
קנים אלקטרומאגנטיים משתמשים בראש־קולט גבישי וכלי־ 
חריצה גבישיים, המנצלים את תכונת הפיזואלקטריות של 
מלח־רושל. 

גם ממסרת־הלוח הסובב, שהופעלה בתחילה ע״י מנוע־ 
שעון, הועברה לפעולה חשמלית. בעיה זו, הנראית לכאורה 
פשוטה, היתד, אחת הקשות ביותר לפתרון בגלל הרגישות 
הרבה של אוזן־האדם לתנודות במהירות, וביחוד במוסיקה. 
פתרון מניח את הדעת נמצא ע״י ממסרת־השוליים: גל 
של מוטור קטן בעל מהירות גדולה נלחץ לשולי לוח סובב 
וגורם לסיבוב ע״י חיכוך. פעולת הלוח הסובב, בדומה לזו 
של גלגל־תנוסה, מסייעת לביטול סטיות מן המהירות הקבועה. 

התקליט. הג׳ כמכשיר מוסיקאלי ביתי נעשה מקובל 
ביותר וזכה לתפוצתו העצומה הודות לפיתוחם של שני 
גורמים: תהליך זול של הכפלת תקליטים וסטאנדארדיזאציה 
של צורת החריץ והמהירות. השגו הגדול של ברלינר היה 
במה שהשתמש לראשונה בדיסקוס לתקליט, ובכך פתח את 
הדרך לייצור המוני של העתקים, ואח״כ הזיל את השיטה 
ערד יותר ע״י שימוש בשני צדי הדיסקוס. פעולת הכפלת־ 
התקליטים, הנעשית היום בקנה־מידה תעשייתי גדול, מבוצעת 
בדרך הגלונוטכניקה (ע״ע, עמ ׳ 793 ). אפשר לכב 1 ש מאות 
של תקליטים מ״תקליט־אב" אחד, וכשהנגאטיו נשחק אפשר 
בקלות להכין חדש סן, הפוזיטיו. 

החומר שממנו כובשים תקליטים מורכב בעיקרו משלק, 
שהוא חומר זול, אבל שביר וגם עלול לגרום אוושת־לווי — 
"רעש־הרקע" או "סריטת־המחט". המרים פלאסטיים גבה־ 
פולימריים הם חמדים "שקטים" לחלוטין ובלתי־שבידים, 
אולם' הם יקרים בהרבה משלאק ואין משתמשים בהם עד 
עתה אלא לתקליטים ארוכי־נגן. 

הסטאנדארדיזאציה של כל חלקי מנגנון ההקלטה והנגינה 
מאפשרת לנגן כל תקליט בכל סוג של ג/ צורת-התקן של 


החריץ היא משולש ישר־זווית שקדקדו בתחתית החריץ, 
וממנה מתחייבת הצורה התקנית של כלי־החריצה הרושם 
ושל המחט המשמשת ראש־קולט: כלל גדול הוא שאין 
קצדדהמחט צריך לנגוע בתחתית־החריץ. 

תקניות מהירות הלוח הסובב תשובה ביותר: אם אין 
התקליט מנוגן במהירות ההקלטה, משתנה גובה הטון המוסי¬ 
קאלי. לתקליטים הנמכרים בשוק נקבעה מהירות של 78 
סיבובים בדקה וצפיפות של 90 — 100 חריצים לאינץ׳ בכיוון 
ראדיאלי! מכאן שזמן נגינת צד אחד של תקליט של 12 
אינץ׳ הוא 4.5 דקות בקירוב. ההתחרות ההולכת וגוברת מצד 
שיטת ההקלטה המאגנטית, המאפשרת נגינה בלתי־פוסקת 
של שעה ומעלה, אילצה את חברות־ההקלטה בתקופה שלאחר 
מלחמת־העולם 11 להפיק חידוש: תקליט ארוך-נגן, שהוא 
מותאם למהירות של 4 י 33 סיבובים בדקה, שטח־החתך של 
חריציו קטן הרבה יותר וצפיסות־החריצים גדולה בו ביותר. 
זמך־הנגינה של תקליט ארוך־נגן בעל קוטר של ״ 12 הוא 25 
דקות לכל צד, ומכאן האפשרות להקליט סימפוניה רגילה 
שלמה על שני צדדיו של תקליט אחד. לנגינת תקליטים 
ארוכי־נגן דרוש ציוד מיוחד. 

סוגי צ יוד־ ה ג׳. סימניהם המובהקים של מכשירי-ג׳ 

מן הסוג האקוסטי הישן, החולבים ונעלמים מן השוק, הם 
שופר גדול וידית להנעת מנגנון־השעון. תקליטיהם של מכ¬ 
שירים ישנים אלה נדירים עוד יותר? אחדים מהם הפכו 
למוצגים יקרים של אספנים ונרכשים במחירים דמיוניים. 
לעומתם עדיין מוסיפים לייצר מכשירי־ג׳ אקוסטיים קסנים, 
אשר יתרונם בקלותם המאפשרת אח טילטולם ממקום למקום 
ואי־תלותם ברשת־חשמל. אפשר לנגן בהם תקליטים המת¬ 
אימים לג' האקוסטי או לג׳ החשמלי, אלא שאיכות הקול 
המצויינת של האחרון מתקלקלת לגמרי. 

מספר הסוגים של מכשירי־הג׳ החשמליים השונים רב 
מאד — ממכשירים קטנים המורכבים למכשיר-ראדיו עד 
למכשירים גדולים ומשוכללים, ראדיוגראמים, המכילים 
ג׳ מצוייד במתליף־תקליטים אוטומאטי ומכשירי ראדיו וטל¬ 
וויזיה. קיימים מכשירים המנגנים תקליטים בכל מהירות־ 
סיבוב רצויה. ואחרים בעלי שני ראשים־קולטים לנגינת תק¬ 
ליטים בעלי מהירות תקנית ותקליטים ארוכי־נגן במכשיר 
אחד. הראש־הקולט החדיש לוחץ על התקליט בכוח שאינו 
עולה על 10 גראם ומפחית עי״כ את מידת שחיקת התקליטים. 
ראש-המחט עשוי מיהלום או ספיר, ועי״כ מתאפשרת נגינת 
מאות תקליטים ללא החלפת מחט. 

מכונות להקלטה מקצועית על דיסקוסים הן מכשירי־דיוק 
מסובכים, הנבנים עפ״ר בסידור כפול כדי לאפשר הקלטה 
רצופה ז הפעלת מכשירים אלה דורשת מומחיות רבה. הכנת 
הקלטה סובה באמת היא דבר יקר ומייגע, הדורש הכשרה 
מקצועית וניסיון רב מן האמן וממהנדס-ההקלטה גם יחד. 

ב) השיטה המאגנטית. אם סרט־הנייר, הנגרר על 
חוד*המחט, מצופה בחומר בר-מיגנוט, כגון תחמוצודהברזל, 
ומועבר במהירות קבועה מתחת לאלקטרומאגנט, מתסגנט 
הציפוי בהתאם לחילופי הזרם העובר דרך האלקטרומאגנט. 
אם זרם זה בא — לאחר ההגברה הדרושה — ממיקרופון, 
מתאים מיגנוט הסרט לקול שנתקבל בו. בדרך זו נעשית 
הקלטת־קול מאגנטית. הפעולה מתהפכת, אם הסרט הממוגנט 
עובר באותה מהירות תחת אותו מאגנט: המאגנטיות האצורה 
בסרט גורמת לזרם במאגנט ע״י פעולת־השראה * כשמעבי- 



391 


גרמופון או פתוגח* 


392 


דים זרס זה לאחר הגברת* - לרמקול, נשמע הקול המוקלט. 

שיטת ההקלטה המאגנטית הומצאה ב 1900 ע׳י השוודי 
פולטן (תש 0111$ ?), אך לא פותחה עד מלחמת־העולם 11 . 
פולטן השתמש בחוט־פלדה כנושא ההקלטה׳ ועדיין ניתן 
למצוא מספר מרשמי־חוט בשוק. חברת . 0 .£ הגרמנית 
מצאה אח״כ, כי בעזרת סרט מצופה אבקה דקה מאד של 
תחמוצת־הברזל ניתז להשיג תוצאות טובות הרבה יותר. 
היום משתמשים כמעט רק בטדט־הקלטה כזד" שעיקרו עשוי 
מחומר פלאסטי או מנייר. 

אפשר "למחוק" הקלטות מאגנטיות ע״י ביטול המאגנטיות 
של הסרט, ועי״כ ניתן להשתמש בסרט אחד כמה וכמה 
פעמים. הכפלות ניתנות לביצוע ע״י תהליך של העברה 
מאגנטית. 

מרשם הסרט המאגנטי. רוחב הסרט חמאגנטי התקני 
הוא אולם למכשירים מיוחדים משתמשים בסרט־קולנוע 
תקני, שרחבו 35 מ״מ. פעולת המרשם המאגנטי לסרט התקני 
זהה עם'פעולת מכונת־הראינוע. הסרט נכרך על סליל ראשון 
ומועבר משם לסליל שנין בין הסלילים הסרט עובר מעל 
הראש־המקליט, כשהוא נמשך ע״י ממסרת־קפסטן, המורכבת 
משתי גלגילות סובבות, שביניהן נלחץ הסרט ע״י לחץ- 



ציוד 4 . 0 ר׳ 6 ם-םרט טאממי 

קפיצים חזק כדי להבטיח חיכוך מספיק (ציור 4 ). במכשירים 
פשוטים משתמשים בראש־מקליט יחיד, ז״א אלקטרומאמם 
המשמש גם כראש־קולט. מאגנט תמידי נלחץ על הסרט 
לפני הראש־המקליט, וכל הקלטה קודמת נמחקת באופן 
אוטומאטי בשעה שנעשית ההקלטה החדשה. למכשירים 
משוכללים יותר ראש־מקליט וראש־קולט נפרדים, ובמקום 
המאגנט מסודר "ראש־מוחק" בצורת אלקטרומאגנט המופעל 
בתדירות על־קולית, שמחיקתו שקטה יותר. המעבר מהקלטה 
לנגינה וחוזר חלילה אינו מעון אלא סיבוב מתג חשמלי. 
טווח־המהירויות של הסרט הוא מ 3 איגד בשניה — למכונות־ 
הכתבה שמהן נדרשת רק מסירת איכות־הדיבור, עד 30 איגץ׳ 
בשניה — להקלטות שידור המוסרות את כל דקדוקי ההק¬ 
לטה. זמני הנגינה הרצופה הם מ 20 דקות עד שעתיים, הכל 
לפי מהירותו וארכו של הסרט. — בשוק מצויים מקלטים 
מאגנטיים בעלי דיסקוס עם ציפוי מאגנטי, הפועלים לפי 
עקרון הלוח הסובב באופן דומה לג׳. אפשר להשתמש בהם 
להקלטות־דיבור בלבד, וזמן־נגינתם אינו אלא דקות מועטות; 
הם משמשים תחליף יעיל לדיקטאפון. , 

ג) ה ש י ט ה ה א ו פ ט י ת, ע״ע קולנע. 
סיכויי־העחיד להקלטת־הקול. הג׳ הפך לגורם חשוב 


בתרבות המאה ה 20 . נוצרה תעשיה גדולה ורבת־ערך המספקת 
את דרישות השוק, והתקליט נעשה מוצר מסחרי המוני. 
תעשיה זו הגיעה לשיאה בתחילת שנות ה 20 , כשמחזורה 
השגתי באה״ב הגיע ל 160 — 180 מיליון דולאר. הביקוש לג" 
ותקליטים פחת קצת עם התפשטות הראדיו. מצד שני הולך 
המרשם המאגנטי ורוכש לעצמו תפוצה גדולה, בגלל פשטות 
מבנהו, קלות השימוש, איכות־הטון המצויינת, העדר רעש, 
והאפשרות להשתמש במכשיר אחד להקלטה ולנגינה. אין 
ספק, שההקלטה המאגנטית תתפוס את מקום השיטה הישנה 
בשימושים מקצועיים רבים! יתדה מזו — היא תהפוך את 
ההקלטה לתחביב עממי, בדומה לצילום. שיטה זו מאפשרת 
גם הקלטה סטראופונית באופן פשוט: הקול מוקלט 
בעת אחת משני מיקרופונים שונים על שבי קווים שובים 
בסרט אחד, בדומה לשתי אזני האדם, והוא חוזר ומנוגן 
דרך שני רמקולים. בדרך זו מושג אפקט מרחבי מושלם, 
מעל כל אפקט מרחבי שניתן להשיגו בשיטה הקיימת של 
מסירה חד־קווית. יש להניח, כי הסטראופוניה תיהפך לאחר 

הגילויים האשייניים של התפתחות הקלטות־הקול לעתיד. 
תופעת־לוואי משונה של הג' היא המוסיקה הסינ¬ 
תטית: אפשר לתכנן צורות־גלים, הנותנות צירופי־קול 
שאין למצאם בטבע או במכשירים מוסיקאליים, ואפשר 
לחרוץ צורות כאלו ביד בעזרת מחט־הקלטה בדיסק וס־שעווה 
של ג׳ ועי״ב להשמיען. בדרך זו אפשר ליצור סוג־מוסיקה 
חדש לגמרי. מספר אמנים כבר ניסו לחבר מוסיקה מלאכו¬ 
תית באופן זה, אך הצלחת הדבר מוטלת בספק. כן אפשר 
ליצור בדרך זו הגיים(צלילי-דיבור) סינתטיים, כאמצעי־עזר 
בפונטיקה (ע״ע) לניתוחם האקוסטי של ההגיים הטבעיים. 

1 ו> 7% ) 4 ) 1 ?\\'-( 7 ) 1011 <( 1011 /) 5 ) 11 ) 7711 ^) 1 ) ) 01 ,־׳תת־: 11 ז 4 . ׳ג . 1 א >(, 

1930; £. 11 -־ 0 ( 81:1 ? ,? , 1930 ,) 1011 ק 1011 /) 5 ) 1 ( 1 ,ז 5 ק 55 א . 

1.1(41;:, 1071/4777, 40/710)1771( 1*711) 1(4(7£0/1(, 1931; 0 .מ . 

0 ־ 950 > .ע\ - 111 ו)מ!מ 1 ) 3 ־! 6 . 13 ; 1935 , 11 ) 0 ))# 0 ) 1 ( 1 ,תס 5 ץ־ו , 

£171)11)1711/111 01 .? . 11 ; 1935 ,)( 11111 ) 41 ) 1170/141 ) 0/1£ ) 41 מ־ - 

500-?. 143553, 41111(4 4(011111(1, 1939*, ?. 11 0014 ־ 

50111939 ,£ח 0741 )) 1 ( 0 1 ) 11 ) 11111 ( 1 ) 1 , 051551 . 0 - ז 118 ת ; 

]. 0. ?1'3 101 ( 071 ))(( ( 5011711 ( 0 7115 ) 7 / 1 ) £1 ,י )!!(]((' . 11 — 0£ ץ , 

1949 ; 5 ). 05£1 05131111 .? ; 1 , 1949 ( 17 ( 071 ))([ ) 11 ) 71 ^ 0 ( 1 * ,תנ : - 
>4. !47 ,סב 1 חז 5 ז 05 .( .. 1 - ־ 51 גן<׳ס 0 . 8 .? - סגות־סל !״ ) £x- 

(>(71/7)(71!0) $1X1)}) 0) 1/)( 4(011171( 0(1(7771 710/111 0 / 1 ' 0141(1 

00107 ( 771 ) 14011 ,!> 1 ס 81 ־ 051 .? ; 1952 .( 195-211 , 8 0 זס ז ,ע ( 

5(/101110/7140 ) 1 ( 1 , 05131 . 0 ; 1954 , 1711/7 ()) 711 ) 7 ) 10 ק X1 1/10110- 

£701)1, 1955. 

ה. ה. א. 

הג׳ במוסיקה. ערכו החברתי־חינוכי של הג׳ לגבי 
הפצת המוסיקה בכל שכבות־העם עלול להשתוות לזה של 
הדפוס לגבי הפצת הספרות — ומה גם שאין השימוש בג׳ 
מצריך שום ידיעות מיוחדות (בניגוד לידיעת הקריאה לגבי 
דברי־דפוס). אך למעשה מהווה מחירם היקר של התקליטים 
ושל המכשיר עצמו גורם מעכב לשימוש פרטי בג׳ בקרב 
המוני־העם; כנגד זה ניתנות אפשרויות רבות להשתמש בו 
באורח ציבורי ע״י שידור תקליטים בראדיו, וכן ע״י ניצול 
אספי־התקליטים המצויים במוסדות תרבות וחינוך למיניהם. 
הג' מספיק בידי מומחים והדיוטות כאחד לשמוע בהקלטה 
משוכללת יצירות שביצוען קשה ביותר — הן מחמת הוויר¬ 
טואוזיות הסוליסטית והן בשל טכניקת־הביצוע המסובכת 
(תזמורת גדולה, מקהלה וכד׳). כהוכחה להשפעתו של הג* 
בשמיעת המוסיקה ובלימודי המוסיקה משמשת העובדה׳ 
שעם הפצת השימוש בו נתבטלה כמעט הדרישה לעיבודי 
יצירות תזמר תלת שונות לביצוע בפסנתר ב 4 ידיים, שהיתה 
מרובה כל-כך במאה ה 19 . 


393 


גרמוסץ—גרמניה, גאוגדאסיה 


394 



ציור 5 . גראממווז חדיש 
(עם החלפה אוטומאטית ׳ 58 ד ,תקליטים) 

ב 1902 הוקלט לראשונה קולו של קרויזי (ע״ע); ב 1903 
הוקלטה לראשונה אופרה שלמה ("ארנאבי" של ורדי- על 
40 תקליטים חד־צדדיים); ב 1904 נוצרו החקליטים הדו־ 
צדדיים הראשונים, ובאותה שנה הוחל בהקלטת פרקים 
בודדים של מוסיקה קאמרית. ב 1909 הוקלטה לראשונה 
יצירה תזמרתית (הסימפוניה החמישית של בטהובן). ב 1910 
הוחל בשימוש בתקליטים לצרכי החינוך המוסיקאלי. ב 1918 
הוצאו לראשונה אלבומים של תקליטי סימפוניות ויצירות 
שלמות למוסיקה קאמרית, ום 1920 ואילך הוקלטו כל היצי¬ 
רות של מוסיקה תזמדתית וקאמרית ללא קיצורים. ב 1931 
נוסדו באה״ב אגודות־מנויים׳ שחבריהן מזמינים מראש 
סדרות של הקלטות חדשות. ב 1948 חלה מהפכה בטכניקת- 
התקליטים עם הנהגת ההקלטה בחריצים זעירים והכנת 
תקליטים ארוכי־נגן׳ המאפשרים לשמוע יצירות גדולות ללא 
הפסקות. 

כמה מאזינים רואים ליקוי בג/ שהוא משמיע בכל עת 
את היצירה באותו ביצוע עצמו, ומשום כך איו בו כדי למסור 
את השינויים הספונטאניים, הניתנים בכל פעם ע״י הביצוע 
החי. אולם הנסיון מלמד, שאפילו אוזן מאומנת אינה קולטת 
את כל פרטי התקליט — לטובה או לרעה — אלא ע״י חזרה 
על השמיעה וממים רבות׳ ושאין היא מגיעה לנקודת-הרוויה 
שבהנאה אלא לאחר זמן ארוך, או שאינה מגיעה אליה כלל. 

ליקויים רציניים אחרים שבג׳ הם: 1 ) השמיעה החוזרת 
של תקליט אחד גורמת לקפיאת ההשקפה המוסיקאלית על 
היצירה ומצמצמת את חופש־השיפוט לגבי אפשרות ביצועים 
אחרים של אותה היצירה 21 ) דרושה מידה רבה של תרבות- 
האזנה כדי להתרכז בצד האקוסטי גרידא ולוותר על הגורם 
החזותי הניתן בקונצרט, באופרה או בנגינת־ביתז לעומת 
זה מספקת טכניקת ההאזנה בידי המאזין להתמסר לשמיעה 
בלבד ללא ההפרעות המצויות לעתים קרובות באולם- 
הקונצרט. — בדרך־כלל יוצא ההפסד שבשמיעה הג׳ בשכרה, 
ואעפ״כ אין היא צריכה לבטל את הביקור בקונצרטים וכל־ 
שכן את העיסוק העצמי במוסיקה. 

/ 0 ; 1936 , 14110 }\ 001404 )£ ( 0 11 ו 04 ק 010 ץ 0 < £1 

; 1940 ,(□ 10 ) 11101 >£ )ס 1 >זג 80 15 [ 0 ון 1 שמ 41 ג) 41 ) £000 4110 ו}\ 
. 1943 , £011114 1 ) 00 ) 1411 /), ) 1 ( 7 ,!)' 01151x1 ./י\ .£ 

מ. רו. 


3 'ךמ'?זט 1 ן (מסז״מדסס), עיר בדרוס-מראנסוואל, בבריח 
אפריקה הדרומית, סמוכה ליוהאנסבורג (ע״ע) 

ממזרחה. 113,000 תושבים ( 1951 ), מהם 37,000 לבנים. 


העיד יושבת במישור גבוה בלב איזור מכרות־הזהב של 
ויטוואטרזראנד. 

ג׳ היא מרכז תעשייתי חשוב ביותר, צומת של מסילות־ 
ברזל ומקום אחד משדות־התעופה הגדולים באפריקה. העיר 
מקבלת חשמל מתחנת־כות גדולה שבקרבחה. התעשיה 
כוללת: זיקוק־זהב (בג׳ בית-הזיקוק לזהב הגדול בעולם), 
התכת־מתכות, הפקת ברגי־מכונות, תכשירים כימיים, כלים 
חקלאיים, צינורות בטון ופלדה ושדשרותיפלדה, עמילן, 
גלוקוזה, מוצרי דגן, סבון, גפרורים ובגדים. 

3 ךסניה (בעברית של יה״ב ותקוםת־ההשכלה — אשכנז; 

113 ב 1 ו 1 :>$:ז 11 סם, אנג׳ צרפ׳ 0 ת 3£ ת 1161 \ 1 ), 

לפנים מדינה אחת, והיום תחום של 4 רשויות מדיניות, 
בחלק הצפוני של מרכז־אירופר- 

1 ) גבולות, חלוקה מדינית — עם׳ 394 ! 2 ) גאוגראפיה פיסית — עם׳ 
395 ! 3 ) גאולוגיה — עם׳ 402 ! 4 ) אקלים — עם׳ 404 • 5 ) החי 
והצומח — עם׳ 405 ! 6 ) אוכלוסיה, דסוגראפיד, — עם׳ 405 ; 7 ) כל¬ 
כלה — עם׳ 409 ! ור׳( 10 ) ו( 11 )< 8 ) חוקה — ר׳( 10 ו( 11 )! 9 ) מש¬ 
פם — עם׳ 410 ! 10 ) ג׳ המערבית, ע״ע גרמניה, רפובליקה 
סדראלית! 11 ) ג' המזרחית, ע״ע גרמניה, רפובליקה דמוקרטית! 
12 ) היסטוריה — עם׳ 413 ; 13 ) ה״מיליטריזם״ הגרמני — עט׳ 486 ! 
14 ) תולדות היהודים בג׳ — עם׳ 491 ; 15 ) תרבות (לשון, ספרות, 
אמנות, מוסיקה, פילוסופיה, חינוך, מוסדות־מדע, פולקלור), ע״ע 
גרמנית, תרבות. 

גבולות, חלוקה מדינית. מבחינה גאוגראפית 
וגאופוליטית ג׳ היא שטח־מעבר בין מערב־אירופה ובין 
מזרח־אירופה הסלאווי, וכן בין ימי צפון-אירופה ובין איזור 
הים התיכון. לג׳ גבולות טבעיים רק בצפון ובדרום: הים 
הצפוני (או "הגרמני") בצפון־מערב והים הבאלטי (המכונה 
בגרנד ״הים המזרחי״ [!״ 0515 ]) בצפון־מזרח, והאלפים והרי־ 
השוליים של בוהמיה בדרום. הגבולות במערב ובמזרח אינם 
מוגדרים מבחינה פיסית, ומבחינה מדינית היו נתונים לתנו¬ 
דות רחבות מחמת כיבושים ותנועות־האוכלוסיה במשך כל 
ההיסטוריה ועד לימינו. בדרך־כלל שימשו גבול במערב — 
איזור בקעודהרינוס ועמק־הטאר בדרום־מערב, משם צפונה 
קו לאורך גבולם המזרחי של הארדנים ומזרחית למאם 
והשקע הביצתי של ארצות־השפלה בצפון־מערב, וגבול 
במזרח — עמק־האודד, שממנו מתרחבת והולכת השפלה של 
צפון־מזדח אירופה; במשך תקופה ארוכה התפשט התחום 
האתני והמדיני של ג׳ לצפון־מזרח הרחק מעבר לעמק־האודר 
עד לוויסלה ועד לשפכו של הנמון. כתוצאה משתי מלחמות- 
העולם במחצית הראשונה של המאה ה 20 צומצמו גבולות ג׳ 
במקצת במערב ובהרבה במזרח, וכן נהרסה אחדותה הממלכ¬ 
תית. בתחומה של ג׳ קיימים היום: שתי מדינות המוכרות 
כעצמאיות, איזור עירוני של כיבוש צבאי של מעצמות־ 
הברית וחבל אוטונומי בחסותה של צרפת: 


איכלוסיה 

שטח 

(קס״ר) 


( 1955 ) 

(במיליונים) 

החטיבות המדיניות 

50.2 

1 

245,322 

1 . הרפובליקה הפדראלית ג׳ . . . 

( 1 ) 0 ג 111 > 5 ז 11 זס > 111 נןעק 0 ז 105 > 600 ) 1 

16.7 

107,669 

2 . הרפובליקה הדמוקראטית הגרמנית 

(.נ 1 נ 1 ק*א זל> 5 נ) 3 ז! 01 מ]>( 61 ס) 

3.4 

884 

3 . ברלין. 

1.0 

2,567 

4 . חבל־הסאר ( 1 >חג 1 עב 8 ) * . . . 

71.3 

356,442 

ם "ה 


* ב 1957 הוחזר חבל־הסאר לריבונותה המדינית (אך לא הכל 
כלית) של הרפובליקה הפדראלית. 




ציור 1 . שריטרת־הרים באלפים הבאוואריים, עם צונשפיצה ועם יטת־שטארנברנ 


־־=י 



ציור 2 . גוף בעמק הזאלה הפראגקית (הרי־הביניים הדרוס״ם) 


בגבולות אלה נמצאת ג , בין ״ 47 ו ״ 55 רוחב צפוני ובין 
* 6 ו ״ 15 אורך מורחי. היא גובלת במערב בצרפת, לוכסמ־ 
בורג׳ בלגיה והולאנד; בדרום — בשוויץ׳ אוסטריה וצ׳כו־ 
סלובאקיה! במזרח (לאורך קו אודר-ניסה) — בפולין! בצ¬ 
פון — בשני הימים ובדאניה. 

גאוגראפיה פיסית. ג' מחולקת מדרום לצפון לשלושה 
איזורים מורפולוגיים עיקריים, המתפשטים בכיוון מערב- 
מזרח: 1 ) איזור האלפים ושוליהם בדרום! 2 ) איוור הרי־ 
הביניים במרב?! 3 ) השפלה הגרמנית בצפון. חטיבה מורפו¬ 
לוגית לעצמה הוא עמק-הרינום, החוצה את שלושת האיזו־ 
רים הללו מצפין לדרום. 

( 1 ) בתחום ג׳ כלולה רצועה צרה של האלפים הגיריים 
הצפוניים: האלפים הבאוואריים(ציור 1 , וע״ע מריה׳עמ׳ 27 . 


34 )׳ ששיאם צוגשפיצה מגיע לגובה של 2,964 מ', וקטעים 
קטנים מן האלפים הזאלצבורגיים (באיזור ברכטסגאדן) ומן 
האלפים של אלגאו. לפניהם, מן הנהרות זאלצבאך ואין 
ממזרח עד ימת-בודן (:>ט 15 ז:> 1 > 80 ) במערב׳ מהתרעת ארץ 
שולי־האלפים, שהיא מכוסה גלי״גבעות של מורנות וזרועה 
אגמים — תוצאה מהתפשטות הקרחונים מן האלפים בפלי- 
סטוקן. גבהה הממוצע כ 500 מ'׳ והיא משתפלת כלפי צפון 
אל אגן הדאנובה העילית. בשיפוע זה יורדים היובלים 
האלפיניים של הדאנובה, שמילאו את העמק בסחף ודחו את 
אפיק־הדאנובה צפונה עד למרגלותיהם התלולות של טורי 
היורה השוואבי והפראנקי ושל היער הבאווארי. בחלקים 
רבים נהרסו המורנות על־ידי הסחיפה ונחשפו השכבות 

הנאוגניות הממלאות את האגן של שולי־האלפים. 

׳ 1 ׳• 




397 


גרמניה, גאוגראסיה 


398 



ציור 3 ערכודהינבורנ (ה׳&פלה הנרטנית* 



ציור 4 . נוף נבהעת־הרינוה העילית 


( 2 ) איזור הרי־ ד ביני ים תופס את השטח שבין 
הדאנובה ובין השפלה של צפזץ־ג׳. חבלים רבים בו אינם 
מתרוממים למעלה מ 500 מ/ הוא מסורק ע״י מערכות של 
שברים ושקעים, ואפשר להבדיל בו שני חלקים: הרי־הביניים 
הדרומיים והרי־הביניים הצפוניים. איזור הרי־הביניים הדרו¬ 
מיים הוא ביסודו אנטיקלינה מסוזואית גדולה. מרכזה, שבו 
נחשפים סלעים גבישיים ופאלאוזואיים — בעיקר קארבו־ 
פרמיים — מבוקע ע״י בקעת־הו־ינוס העילית, שארפה כ 300 
ק״מ, רחבה כ 30 ק״מ וגבהה מעל פני־הים כ 90 מ/ על 
שפות הבקעה משני צדיה עומדים ה״הורסמים" ההרציניים 


התלולים: היער השחור שיאו פלדברג 

ן§ת;>*ו:>?), 1,244 מ׳) ואודנוואלד במזרח, 

והווגזים והרי־הארט> במערב! חלקה הדרומי־מערבי 
של בקעת־הרינוס עם הווגזים נמצא בתחום צרפת. בצלעה 
הגרמנית של האנטיקלינה נמתחת הקשת של הרי היורה 
השוואבי־סראנקי. מערכת שברים מודרגים יוצרת בהם שיפוע 
כלפי צפון־מעדב אל האגן השוואבי־פראנקי, ובו יורדים 
יובלים אל הסין (חנב 4 ?) והנקר (־!ג&סשא), הנשפכים אל 
הרינום! מערכת השקעים מכוונת את הילוכו המפותל של 
המין. טורי היער הפראנקי פוגעים בצומת 





399 


גדכתיה, נאדגראסיד 


400 



ציור ם. נו 1 י ביער היעחור (שווארצוואלד, הרי־הביניים הדרוטייס) 

הרי־פיכטל ( 611161 )?, שיאם 1,051 מ׳), שממנה קורנים החרימ 
בכיוונים שונים: היער הבוהמי(שיאו ארבר [ 66 ^], 1457 
מ׳) לדרום־מזרת, ארצגבירגה (* £628611168 , הרי־הבצר, שיאם 
1,244 מ , ) למזרח־צפון־מזרח, היער התירינגי( 982 מ׳) לצפוך 
מערב. צומת־פיכטל היא גם צומת פרשת־המים ביו הנהרות 
הגדולים הדינוס, הדאנובה והאלבה (* £11 ) (ציורים 2 , 5 ). 

איזור הרי־הביניים הצפוניים או הרי מרכז־ג׳ הוא רמה 
בנויה בעיקר סלעים פאלאוזואיים. חלקה המערבי מבותר 
ע״י הדינום ויובליו לטורי־צמדים משני צריו של הנהר, 
שהם מדרום לצפ 1 ן: הונסריק ( £105611616 *, 765 מ׳) וטאונום 
( 131111115 ׳, 880 מ׳), איפל ( £61 ,£, 740 מ , ) ווסטרוואלד 
והרי־הצפהה הריניים! הם נפרדים זה מזה 
ע״י עמקי היובלים של הרינוס, שהגדול ביניהם הוא המוזל 
( 140561 ). הרינום עצמו חוצה את ההרים הללו בעמה צר 





*יור נוף בהרץ (וזרי*וזביניים הצפוגיים) 


(ציור 4 וכן ע״ע אירופה, עמ׳ 91 ), עד ליציאתו מבין ההרים 
הוולקאניים של זיבנגבירגה 680 !י 1 :> 8 ס 6 ל 6 נ 5 ) ושל איפל 
אל הדלתא הקדומה שלו, הנכללת היום במישור של השפלה 
הצפונית. — בחלק המזרחי של הרמה פונים הטורים 
ההרציגיים של הדי־הארץ (. £1312 , שיאם ברוקך { 166061660 , 
1,142 מ׳! ציור 6 ) והיער התירינגי לדרום־מזרח ויוצרים עם 
הטורים ההרציניים של אר׳ן־הרינוס זווית, שקדקדה בחבל 
הגבעונים של נהר וזר ( ¥6566 \) בולט צפונה לתוך השפלה. 
ביניהם, באגן המריאסי של הווזר, מתנשאים ההררים הוולקא־ 
ביים הגדולים של סוגלנזברג( 8 זש 1 5 £ ש 02 זץ, 744 מ׳) ושל הדי¬ 
רן ( 11110611 , 950 ס , ) וגופים שונים של סלעים וודקאביים 
מגבעוני־הסן עד השפסארט 0 ! 6553 ק 5 ). היער התידינגי יוצר 
עם הרי־פיכטל והרי־הבצר זווית פתוחה כלפי צפון, שלתוכה 
מתכנסים הנהר אלבה, אחרי שפרץ את הרי אבן־החול 
( 86 ז 1 נו 6 §ת 61 ז 5 נ> 6530 ם) י ויויבלו זאלה ( 53316 ). הרי-הבצר 
משתפלים כלפי צפון לחבל הגבעונים הסאבסיים ("שוויץ 
הסאכסית״, 536115156116 $61116x12 ). מערכות השברים עם 
ה״הורסטים" ההרריים והאגנים שביניהם מפלגים את ג׳ 
המרכזית־מערבית ל״רגבים״ — מחוזות הרריים מפורדים. 

( 3 ) איזור השפלה הגרמנית הוא מישור גלי, 
המתפשט מאיזור הדלתא של הרינוס מזרחה. גבהה הממוצע 
מעל פני־הים הוא כ 50 מ׳ בלבד, ורק טורי גבנונים אחדים 
וגבעות בודדות מתרוממים עד גובה של 150 — 200 מ׳. 
מחלקה המערבי יוצאת שלוחה דרומית־מעדבית בין טורי 
היער הטויטובורגי( 3161 ^י •< 86 ז 11 נ 1611101 ׳) וגבעוני זאוארלנד 
( 131161 ־ 531161 ), ומחלקו המרכזי — שלוחה דרומית־מזרתית 
בין טורי הרץ וגבעות סכסוניה. כל השטח של השפלה 
נושא את החותם של פעולות הקרחונים הצפוניים בתקופת 



ציור 7 . נוף בעםק־האוז־ר (השפלה סגרטניי!) 

הפליסטוקן! הוא מכוסה חולות וטיט של צרורות, לפעמים 
בעובי של מאות מ׳, זרוע חלוקים ואבנים שניטלטלו ססקאנ־ 
דינאוויה ועטור גבעות של מורנות־שוליים. החלק המערבי 
של השפלה בין האלבד, והאמס הוא טובעני־ביצתי(־ 14365611 
13061 ) או חולי, כגון בערבות לינבורג( £161616 £006111168:66 ) 
(ציור 3 ) השוממות ברובן, ונפוצים בו בורות־כבול! ואילו מן 
האלבה מזרחה הקרקע ברובה לס ומצמיחה יערות, תבואות, 
תפוחי־אדמה וכל גידולי־שדזז. קווים מורפולוגיים בולטים 
באיזור זה הם טורי הגבנונים הבאלטיים (המגיעים בפלמינג 
[ 1301108 ?] לגובה של 201 מ׳), שהם מורנות־שוליים זרו¬ 
עות אגמים קרחוניים, ועמקי השוליים הקרחוניים (־!ס 



401 


גרמניה, גאוגראפיה—גאדלוגלוז 


402 


ז 16 בזמ 81101 ), הנמשכים במקביל לגבנוני מורנות־ד,שוליים. 
הנהרות בשפלה זורמים בשיפוע קונסקוונטי באפיקים שק¬ 
טים לים הצפוני ולים הבאלטי והם טובים לשים (ציור 7 ). 

חופי הים הצפוני והבאלשי ששוחים, וניכרת בהם הש־ 
תפלות פעילה בהול וקן, שגורמת להצפת חלקי-יבשה, לחדירת 
מי־הים לשפכי־הנהרות ולהתהוות מפרצי־שפך, כגון מפרץ- 
דולארט ( 001131-1 ), שהוא שפך־האמם, מפרץ-יךד, (ש^!) 
ושפכי הוזר והאלבה — כולם בחוף הים הצפוני? ההף 0 ז 3 ^) 
הוא שפר־האיךר,' ששני איים מנתקים אותו כמעט סן הים 
הבאלטי. לאורך כל החוף של הים הצפוני נמשכות שורות 
האיים הפריזיים. איים אלה הם שרידים של סוללות־חוף שנפ¬ 
רצו ע״י משברי־הים, התוקפים בשעת הגאות גם את היבשה; 
לשם הגנה עליה יש צורך בבניין דייקים וסוללות. האיים 
עצמם מותקפים בלי הרף וחופיהם מרתחפים ע״י גלי־הגאות. 



ציור 8 חוח י 6 ל ים־ואט, ביו האיים הפריזיים ווויכשה 

העולים לגובה של 2 — 4 מ/ האי הלגולאנד אינו אלא שריד, 
שנשאר עומד בפני מריטת־הגלים. על שפת־הים מצטברות 
חולות כבדות■ בין האיים ובין החוף משתרעת רצועה ברוחב 
של 15 — 30 ק״מ, שהיא חרבה בשעות־השפל ומתמלאת מי־ים 
בזמן הגאות, והיא נקראת ואט או ים־ואט (ח 3 ^ו, ■ 311611 ^ 
ז: 0 תז; ציור 8 ). דרכה נמשכים שפכי־המשפך של הנהרות, 
אשר לתוכם מעמיק גל־הגאות לחדור, והוא מאפשר לאניות* 
ים גדולות להגיע אל הנמלים. מליחותם הרבה של מי הים 
הצפוני מונעת בדרך־כלל את התקרחות נמליו בחורף. — הים 
הבאלטי שקט סן הים הצפוני, תנודות גאות ושפל ניכרות בו 
רק מעט, חופיו פרוצים פחות, והנמלים שבמפרציו מוצאים 
בחורף מכלל שימוש במשך כמה שבועות מחמת האקלים הקר 
יותר ומיעוט המלחים במימיו. איי הים הבאלטי הסמוכים 
לחוף ג׳ מועטים מאלה שבים הצפוני, והם אף אינם מהווים 
שרשרת רצופה. החשובים שבהם הם: פמארן 
ריגן אוזדום (תז 10 >ש 05 ), ווליו ( 1 ז 11 ! 0 ^). 

'נהרות. במדרון הצפוני של ג׳ זורמים לים הצפוני 
והבאלטי הנהרות*. רינום, אמס, וזד, אלכד" אודר. במדרון 
הדרום־מזרחי זורמת הדאנובה בלבד אל הים השחור, ורק 
חלקה העילי נמצא בתחום ג׳. בכיוון מערב־מזרח זורמים גם 
כמה יובלים של הדינוס והאלבה. הנהרות הזורמים בכיוון 
דרום־צפון חוצים את דוב רחבה של ג/ וחשיבותם ד,תחבור- 
תית רבה מאד. הרינום הוא מעורקי־התחבורה העיקריים של 
אירופה המערבית; באלבה השיט אפשרי עד מעבר לגבולות 
צ׳כוסלובאקיה. כמות המים ברוב נהרות ג , מגיעה למאכסימום 
באביב, מחמת הפשרת השלגים באיזורי מקורותיהם ההרריים. 


רק הרינום והדאנובה שופעים מים בקיץ מחמת הפשרת 
השלגים והקרחונים במרומי האלפים בעונה זו. כל גהרות־ג׳ 
עלולים להתקרח בחורף, ומספר ימי־ההתקרחות הולך ורב 
ממערב למזרח. — הנהרות בג' נתונים לטיפול וטיפוח קפדני 
כדרכי־תחבורה ומקורות-מים. בכסה מקומות הוקמו סכרים 
גדולים לאגירת מימיהם בעונת גאותם ולסיפוק כוח חשמלי, 
כגון סכר־בילוך (ו 1 :> 0 [״ 8 ) על הזאלה, יובלה של האלבה 
(קיבול של 215 מיליון מס״ע), וסכר־אדד (•״!>£ > על יובלו 
של הווזר (קיבול של 200 מיליון ממ״ע). — גלילות־המים 
השונים של ג׳ קשורים על־ידי רשת של תעלות, שהיא מן 
המשוכללות ביותר באירופה. החשובות שבהן: תעלת-קיל 
( 98 ק״מ), החוצה את שלזוויג־ד״ולשטין והמחברת את שסך- 
האלבה (הים הצפוני) עם הים הבאלטי? תעלת דורטמונד- 
אמס ( 280 ק״מ), המקשרת את חבל־הרור עם חוף הים 
הצפוני? תעלת ארץ־הביניים ( £1 מ 113 ש 1 ז; 4 ו 1 ; 370 ק״מ), 
המקשרת את הרינום עם האלבה. 

א. פר. 

ג א ו ל ו ג י ה, ג' יושבת במרכדאירופה, בין איזור 
היבשת הקדמונית הצפון־אסלאנטית והטבלה הבאלטית־רוסית 
בצפון ובין איזור הקימוט האלפיני המאוחר בגאוסינקלינד, 
של הטתיס בדרום (ע״ע אירופה, גאולוגיה)־. הצורות העד־ 
קאמבריות משוקעות עמוק במעבה־האדמה, ואינן מופיעות 
על פני השטח אלא במקומות שבהם הועלו על-ידי תנועות 
מאוחדות ונחשפו ע״י פעולת הסחיפה (ווגזים־שווארצוואלד, 
בוהמיה). בפאלאוזואיקון התחתון היתד, ג׳ איזור של הש־ 
תפלות, שבו נצטברו משקעים ימיים. הקימוט הקאלדוני 
החזק גרם למטאמורפוזה ולהפיכת הסלעים לגבישיים־ 
צפחתיים; רק בקצתם נשתמרו שרידים של מוצאם האור¬ 
גאני (גראפמוליתים של הסילוד), בכל מקום שהם נחשפים 
(פדאנקנוואלד, שלזיה, תירינגיה, קלרוואלד, הרץ, הסן) 
נמצאים בהם פיליטים, קווארציטים וצפחות-הרסית (הרי- 
הצפחה הריניים)? בתירינגיה נצטברו בהם ריכוזי־ברזל. 
בךוון התחתון שוב החלה השתפלות של האיזור, וההצ־ 
פות הימיות נמשכו בהפסקות עד הקארבון העליון׳ אך 
חלקים רבים נשארו כאיים מורמים, ובהם נהרסו הסלעים 
העתיקים, לפעמים עד היסוד, ומשקעים של החלו ושל 
תקופות מאוחרות יותר מונחים באי-התאמה על סיעים של 
אורדוביקון או של קאמבריון (ארדנים, תירינגיה). בדו 1 ן 
האמצעי והעליון חלו התפרצויות וולקאניות של דיאבאז, 
מלאפיר, פורפירים וטופים וולקאניים עשירים בברזל. תנו¬ 
עות התרוממות־יבשה, מלווות בעליית מאגמה גראניטית 
ובהתפרצויות וולקאניות, תכפו בעיקר בקארבון העליון ובפר־ 
מיון והביאו לקימוט ההרציני־ואריסקי. אגנים בשולי ההרים 
ההרציניים, שבהם נמשכה ההשתפלות, נתמלאו סחף ונצטברו 
בהם משקעים נושאי־פחם (בוהמיה, שלזיה, ארצגבירגה 
("הרי־בצר"), מחוז־הרור, הרי־הצפחה הריניים׳ אגן־הסאר). 
לבות של מלאשירים, פורפירים וטופים הן המקור של ריכוזי־ 
ברזל בארץ־הרינוס, בתירינגיה, סאכסוניה ושלזיה. תנועות 
הקימוט נסתיימו בפרמיון האמצעי? מן הפרמיון ואילך מונחות 
השכבות כמעט באופן אפקי-מישורי. בפרמיון הגיעו הצפות 
מן הים הדרומי־מזרחי שבאיזור־האוראל, ובהן הושקעו צפ¬ 
חות פחמיות וצפחות־הגחושת. אחרי התרוממות היבשת 
במזרח בעקבות הקימוט האוראלי נהפכו האיזורים המש- 
תפלים של ג׳ למלחות, שבהן הצטברו בתקופת צכשטין 




403 


גרמניה, גאולוגיה — אקלים 


404 



א שלי׳טח ורביעח: ב לבות עלישוניוח; י קרטיקוז: ד יורה: 

ה טריאס! ו פרם יקארנוו,!. דוח—קאסברית; ח צפחה, גנים, 
גראניט 

1 . הרי־וור: 2 הר•!: 3 . אנדסינטטר; 4 עטק־הרינוס; 5 זאוארייאנר: 

6 טאונום; 7 פונלטברג; 8 . הרי־הנצר; 0 איפל; 10 הונסריק, 

11 . אורנוואלד. 12 . יורה פראנמי; 13 יורה יטמאבי; 

14 . שווארצוואלד (היער השחור) 

( 115:0111 ^ 2 ) אנהידריט ומירבצים של מלח־בישול ומלחי־ 
קאלי (שטאספורט), — במסוזואיקון נמשכו ההשתפלות 
וצבירת־המשקעים באירופה המרכזית. אד ג׳ נשארה סגורה 
מצד דרום כלפי הגאוסינקלינה של הטתיס והיתד. קשורה 
אתה במעברי־ים צרים בלבד! לכן המשקעים של הטריאס 
התחתון הם שכבות לאגונריות וחוליות או גבם ומלחים 
של מלחות. הצפות נרחבות יותר בטריאס האמצעי השקיעו 
שכבות־גיר (מושלקאלק [: 11011:311 :>^?]), ובטריאס העליון 
שקעו מירבצי אנהידריט וגבס (קויפר ["ק 1 ״£]). ביורה 
נפרצה במקומות רבים הרצועה היבשתית, שהפרידה בין 
ג׳ והטתים, והים התפשט במידה ניכרת. באיזורי מכרות־ 
הברזל של אלזאס ולוכסמבורג מצדה אבן־הול עם אואוליטים 
של ברזל מתקופת־דוגר (״ 0088 ). ביורה העליון ובקרטי־ 
קון כבר התחילו להתרחש התנועות הראשונות מחמת הקימוט 
האלפיגי, שגרמו בג' לשבירת האיזורים המישוריים בכיוונים 
צפון־דרום (העתקים ריניים) ודרום־מזרח—צפון־מערב (הע¬ 
תקים הרציניים). תנועות קימוט קלות מאד ניכרות בג׳ 
התיכונית. — בשלישון חלה התרוממות היבשת. מפרצים 
ימיים חדרו לג' הצפונית ולאיזורי השקעים של הרינוס, 
הדאנובה זהרון. מן הבליה של האיזורים ההרריים התהוו 
בתחילת השלישון מירבצי החרסית הקאולינית בבוהמיה, 
סאכסוניה, בסביבות האלה ובמקומות שוגים אחרים. סעיפי 
הימים בשקעים התחילו להתמלא סחף והפכו במשך הזמן 
למלחות סגורות (מילוז), הומתקו על־ידי נהרות ונעשו 
לאגמים שגתמלאו סחף. בצפון־ג׳ גהפכו המפרצים ללאגונות 
וביצות חופיות. שבהן נצטברו רבדים של פחם חום וברזל־ 
הביצות. במרכז־ג׳ חלו בשלישו! התפרצויות בזלת אדירות 


(פוגלסברג), שהגיעו לשיאן במיוקן. — בפליסטוקן נתכסה 
צפון־ג׳ כולו תכריך של קרח, שהרס הרבה מסלעי השלישון 
והקרטיקון ופרש על פני השטח מידבצים של חול וחמרי־סחף 
מהריסות סלעים עד־קאמבריים ופאלאוזואיים של סקאנדי- 
באודה, ובאגמים ובביצות נצטברו עם שיפור תנאי־האקלים 
מירבצי־כבול. 

א. סר. 

אקלים. ג׳ כלולה באיזור האקלים הממוזג, שמשקעים 
יורדים בו בכל חדשי־השנה ומערבלי מינימום ומאכסימום 
בארומטריים עוברים בו בכל העונות. אולם תלקה המערבי 
של ג ; קרוב יותר להשפעה המרככת של האוקיינוס האט¬ 
לאנטי, ואילו בחלק המרכזי והמזרחי גוברת השפעת הגורמים 
היבשתיים של אירופה המזרחית. בניגוד לאירופה המערבית 
והצפונית־מערבית תופסת מקום חשוב בג׳ השפעתם של 
גופי מאכסימום בארומטדי, המביאים לידי התחממות גדולה 
של שכבות־האויר מצד אחד ולתדירת גלי־קור בחדשי־החורף 
מצד שני! מכאן התנודות הגדולות בין קור וחום, בין מזג־ 
אויר יפה למזג־אדר סוער. 

המשקעים. בשפלת־הרינום יורדים גשמים יותר משלגים 
גם בחדשי־החורף. במרכז ג׳ ובמזרחה יורדים בחורף מש¬ 
קעים מוצקים! בחדשי האביב, הקיץ והסתיו יורדים המש¬ 
קעים בצורת נוזל. בניגוד לאירופה המערבית, מגיע אחוז 
משקעי העונה החמה בג' עד % מן המכסה השנתית, ואילו 
בשלושת חדשי דצמבר—פברואר אין המשקעים — שברובם 
הם מוצקים — עולים על 20% — 15 מהמכסה השנתית. באי־ 
זורי ההרים בדרום גדול אחוז השלגים יותר מאשר בשפלה. 

במקרים שמערבל המינימום הבארומטרי, העובר כרגיל 
ממפרץ־ביסקאיה לצפון־איטליה, נוטה פתאום צפונה אל 
אירופה המרכזית בדרך הונגאריה, יורדים באלפים, בקאר־ 
פאטים ובסודטים גשמים רבים, המביאים לשטפוגות גדולים 
בג׳ ע״י גאות הנהרות הזורמים מהרים אלה לים הצפוני 
ולים הבאלטי. — האויר הדרומי החם, הבא מכיוון הים התי¬ 
כון, ספוג אדים יותר מן האויר הבא מימי־הצסון. החלק 
הדרומי ההררי של ג׳ מקבל את משקעיו בכמויות גדולות 
יותר מאשר צפון־ג׳ שאינו אלא שפלה. כמות המשקעים 
פוחתת מדרום לצפון, וגם ממערב למזרח. 


המשקעים השנתיים בג׳ 


מ״מ 


1,500 —1,000 

1,000 — 800 

500 

אלפים, סודסים 
ארץ־הרינוס 

החוף הבאלטי, גבול־פולין 


מספר ימי הגשמים והשלגים בשנה הוא 180 — 200 . עצמת 
הגשם בחדשי־הקיץ גדולה יותר מאשר בחדשים הקרים. 
גשמים בלודית סערוח־ברקים, וכן ברד, מצויים רק בחדשי־ 
הקיץ. מעטה־השלג בשפלת ב׳ הצפונית בחורף אינו מספיק 
כדי לכסות את השדות אלא מעט. 

הטמפראטורה. חלוקת הטמפראטורה בג׳ מראה בקיץ 
הפחתה מדרום לצפון! בחורף ההפחתה היא בעיקר ממערב 
למזרח, מחופי האוקיינוס החמים אל היבשת הקרח. האיזו־ 
תרמות המתוקנות לגובח־הים מראות נטיח מצפון־מערב 
לדרום־מזרח. אולם חלוקת הטמפראטורד, בפועל תלויה 
בחלוקת ההרים והעמקים. בג׳ הדרומית, שכולה הררית, 





405 


גרמניה, אקלים — דמוגראפיה 


406 


הטמפרטורות העונתיות בגרמניה 



הטמפראטורות נמוכות יותר במשך בל השנה מאשר בשפלת 
המשתרעת לכל רוחב המדינה בצפונה. אולם בחתך ממערב 
למזרח קרים החלקים המזרחיים של ג׳ מן החלקים המער¬ 
ביים. בשפלת־הרינוס המוגנת, שאקלימה רך בהרבה מזה 
של שאר חלקי ג/ גדלים כרמי־גפן, בעיקר במדרונות 
הדרומיים, 

גלי־חוםוגלי*קור. גורם ים 1 די למציאות טמפראטורות 
גבוהות בג׳ הם מרכזי לחץ בארומטרי מאכסימאלי (אנטי- 
ציקלונאלי), שמהם האויר יורד אגב התייבשות והתחממות. 
בהדים הגבוהים מפשירים במקרים אלה השלגים, ובעמקים 
עלולות הטמפראסודות לעלות למעלה מ" 35 . לפעמים 
משתלבת ההתחממות מחמת הלחץ הגבוה, הקשור במרכז 
האזורי שבאוקיינוס האטלאנטי, בביאת אויר דרומי. במקרים 
כאלה מופיעות בג׳ טמפדאטורות גבוהות מעץ הטמפראטורות 
של האיזורים התת־טרופיים והטרופיים. שונות מגלי־חום 
אלה הן הופעות הפן( 01111 ?) שבג׳ הדרומית בגבול האלפים. 
דוה חמה זו נוצרת בגלישתה באיזור האלפים ואינה מורגשת 
בשאר חלקי״ג׳. — גם גלי־הקור, המצויים בחדשי־החורף, 
קשורים לעליית הלחץ הבארומטרי ולחדירת גופי־אויר קרים 
קטביים מצפודמזרח, בג׳ המזרחית והצפונית כבר נמדדו 
ממפראטורות של ״ 25 - 1 ״ 33 - ביאנואר־פברואר. 

ד. א. 

. 1 ; 1 ץ 2 ו!£) 0 קס 7 ו 1 ) 1 ) 1111 ^ 071 ' 1 ) 147111 ^ 7 ) 037111 .> 661 :> 6315 :> 43 ^ 

- 11111/1 ) 0 .׳ 1 ) 1 ^ 010 ) 0 ,ז 6 ו 1:1 גז 1 \ .ן ; 1925 ,( 6 [>ת 11 > 1 ז 16 >ת £3 . 11 

-: 6 י 11 ח 1 > ■: 0608 ) ) 7143271 ) 7111 , 6 תת 10 ז 543 16 > .£ ;' 1925 

, 178315161 <£ .׳י .£ - 83:261 .ז? , 1930 ,( 1 ,ז\ 1 , 56116 

; 1932 , 1-11 ,)^ 1471 \))! 04711 717 ) 1 ) 11 ) 0 , 86 מנ 6 £ ,' 1932 , 13011 

, 711 ) 8011 71 ) 11 ) 1111 ) 11 1 ) 11 8311 1 ) 1111 ) 111 ) 11111 ) 0 ,} 01 מנ 8111 £ 

; 1945 ,/• 710371 ) 0 ( 0 210711 ) 11 ) 1 ( 7 ,ת 50 ת 61:1 נ 0 £ . 8 ; 1936 

י ק 0 ז 60 6 טן> 011:1 ק 16 > .: 8608 ! 430116 ^) ) 71 ^ 7713 ) 50061, 101111 . .! 

, 1945 ,( 2 , 11 

הצומח והחי — ע׳״ע אירופה, עט' 107 — 110 . 

אוכלוסי ה.דמוגראפי ה. ב 4 החטיבות המדיניות, 
שלהן נחלקת ג׳ היום — הרפובליקה הפדראלית, הרפובליקה 
הדמוקראטית, ברלין, סאר יושבים כ 72 מיליון נפש 
( 1956 ), כמעט כולם בני העם הגרמני. השינויים בגודל 
האוכלוסיה, בהרכבה האתני ובחלוקתה לפי איזורים מהקמת 
הריך הגרמני החדש ב 1871 ואילך משקפים את התמורות 
המדיניות והחברתיות הגדולות שעברו על אירופה המרכזית 
ב 3 הדורות האחרונים. 

1871 — 1913 . ב 1871 מנתה אוכלוסיית ג׳ — בשטח 
שכלל את אלזאס־לורן, את המחוזות שממזרח לאודר־ניסה 
ואת שלזוויג הצפונית — 41 מיליון נפש, שמהם היו כ 16 % 
לא־גרמנים (לפי מוצאם האתגי או הכרתם הלאומית): 
אלזאס־לורנים, פולנים, דנים. כשני־שלישים מן האוכלוטיה 


חיו בכפר, ורק 5.5% בעדים גדולות (בנזח 100,000 תושבים 
ומעלה). שיעורי הלידה ( 39 לאלף) והתמותה ( 28 לאלף) 
ב 1871 — 1875 היו גבוהים! אודו־החיים הממוצע של זכרים 
היה רק 35.6 שנה. — שינויים דמוגראפיים מהירים ביותר 
אירעו עד למלחמת־העולם 1 . הילודה בכפר נשארה גבוהה, 
התמותה פחתה בכל הארץ, והריבוי הטבעי גדל. למרות 
ההגירה לעבר־הים גדלה האוכל וסיה במהירות, אך כל עודף- 
האוכלוסין הכפרי נסחף לערים, ב 1910 ישבו בכפר רק 
38.5% מן האוכלוטיה, בערים הגדלות — 22.9% . בערים 
החלה הילודה להצטמצם, וערב מלחמת־העולם 1 עמדו 
השיעורים הארציים של הלידה והתמותה על סס/ 27.5 0 ועל 
15.0%0 . האוכלוסיה בת 65 מיליון ב 1910 (ב 68 מיליון לפי 
אומדן ב 1914 ) היתד. בעלת מבנה־גילים תקין ובעלת עצמוד 
התפתחות ניכרת! אורך־החיים הממוצע של זכרים" עלה 
ל 44.8 שנים. 


אוכלוסיית גרמניה במאות ה 19 — 20 


אוכלוסיה (במיליונים) 

שנה 

24.8 

1816 

40.8 

1870 

49.2 

1890 

56.0 

1900 

64.6 

1910 

61.8 

1920 

65.1 

1930 

693 

1939 

64.9 

1946 

69.6 

1950 


1914 — 3 193 . מלחמת־העולם 1 הפסיקה זמנית את 
ההתפתחות המהירה של האוכלוסיה הגרמנית. האבידות 
הצבאיות נמנו ב 1.9 מיליון נפש. שפל בילודה ועליה בתמותה 
של האזרחים גרמו לריבוי טבעי שלילי, שלא אוזן אף ע״י 
מספר הלידות הגדול מיד לאחר המלחמה. כתוצאה מזה ומן 
ההפסדים הטריטוריאליים ירדה אוכלוסיית־ג׳ (בגבולות 
שנקבעו ע״ם חוזה־ורסאי) ל 61.8 מיליון נפש. אוכלוסיה זו 
היתד, עתה כמעט כולה גרמנית (לרבות יהודים, שהיו מוחזקים 
גרמנים לכל דבר)! רק בחלקה הגרמני של שלזיודעילית 
נשאר מיעוט פולני קטן. — מגמת הירידה בשיעור־הילודה 
נתחדשה ביתר עוז אחרי מלחסת־העולם והקיפה גם את 
הכפרים. ושיעור־הילודה הגיע לשפל של 14.7 ב 1933 והיה 
מן הנמוכים בארצות מערב־אירופה. אחוז האוכלוסיה בערים 
הגדולות גדל בין המלחמה פי 4 ( 1 עד ל 31.8% , ואחוז הכפ¬ 
ריים ירד ל 30.4% . שיעור־התמותה הוסיף לרדת באיטיות 
והתייצב בשנות ה 30 ברמה של 11 — 12 לאלף. סיכויי־החיים 
הוסיפו להשתפר — אורר־החיים הממוצע לזכרים עלה 






407 


גרמניה, דמוגראפיה 


408 


ל 59.9 שנים ב 1932/34 —, ובהרכב הגילים באוכל ומיה חלד! 
״הזדקנות״ בולטת; גם הרכב המינים בשנות השלושים היה 
בלתי־סדיר ביותר מבחינת עודף־הנשים הגדול. 

מ 1933 ואילך. אחרי עליית היטלר לשלטון חלה עליה 
ניכרת בילודה, ושיעורה הגיע לרמה של 19 — 20 לאלף בשנים 
1934 — 1939 . ג׳ נכנסה למלחמת־העולם 11 כשאוכלוסייתה 
מנתה 69.3 מיליון (בלי תושבי אוסטריה ואיזור־הסודטים). 
האבידות הצבאיות של הגרמנים במלחמה זו נאמדות ב 3% — 
2 /< 3 מיליון חיילים וכחצי־מיליון אזרחים שנהרגו בהפצצות 
ובקרבות בתוך ג׳! עליהם יש להוסיף כ 200,000 יהודים 
גרמניים שהושמדו. הריבוי הטבעי בשנות המלחמה היה ב 2 
מיליון, האבידות — כ 4 מיליון! לפי זה נותרו אחרי המלחמה 
למעלה מ 67 מיליון גרמנים. שינוי הגבולות והמשטרים 
בתום מלחמת־העולם 11 חולל גל אדיר של נדידת האוכלוסיה 
הגרמנית (ע״ע גרמנים׳ עט׳ 547 ). מבין 73 מיליון הגרמנים 
שחיו במזרח־אירופה היו קרוב ל 5 מיליון לגולים, ומאיזוריד, 
המזרחיים של ג׳, שסופחו לפולין ולברה״ם בהתאם להסכם־ 
פוטסדאם, גורשו למעלה מ 6 מיליון ז בל המגורשים והגולים 
מן המזרח רוכזו בגבולותיה המצומצמים של ג׳ הנוכחית. 
מצד שני נשארו כ 3 מיליון אזרחים גרמניים לשעבר באיזו* 
רים המסופחים ואינם נמנים עוד על אוכלוסיירדג'. במפקד 
1946 מנתה אוכלוסיית־ג׳ 65.3 מיליון, מהם 9.7 מיליון גולים! 
על המספר הזה יש להוסיף 1.7 מיליון שבויים גרמניים 
שעדיין נמצאו מחוץ לג׳, וכ 2.5 מיליון מגורשים שהגיעו 
אחרי תאריך המפקד. אוכלוסיה זו התרכזה בשטח שבו חיו 
ב 1939 רק 59.8 מיליון׳ וצפיפותה עלתה ב 1946 ל 184 לקמ״ר, 
לעומת 147 באותו שטת ב 1939 . האוכלוסיה התחלקה בין 
איזורי־הכיבוש כדלקמן: איזורים מערביים — 43.9 מיליון 
(צפיפות 194 לקמ״ר), ברלין 3.2 מיליון, איזור סובייטי 173 
מיליון (צפיפות 160 לקמ״ר), חבל-הסאר 0.9 מיליון. הבדלי 
הצפיפות מראים על אפיה הכפרי יותר של ג׳ המזרחית.— גם 
המבנה החברתי והדתי שונה במזרח ובמערב של ג׳. הדת 
הקאתולית נפוצה במיוחד במערב ודרום־מערב ג׳, באיזודים 
התעשייתיים הגובלים עם צרפת וארצות־השפלה ובדרום 
הגובל באוסטריה! במרחבי מזרח־ג׳ החקלאית הדת המקוב־ 
לת היא הפרוטסטאנטית. הישוב היהודי נעלם כמעט מג׳. 


החלוקה הדתית־עדתית של אוכלוסיית גרמניה(%) 


הרפובליקה 

הדמוקראסית] 

(אומדן) 

תחום 

הרפובליקה 

הפדראלית 

ג׳ כולה 

עדה 

1950 

1946 

1950 

1939 

1946 

1930 

1910 








פרוטס־ 

60 

82.1 

51.2 

49.6 

59.7 

61.1 

66.0 

טאנסים 

12 

12.2 

45.2, 

45.8 

35.0 

32.8 

32.6 

קאחולים 


— 

0.05 

0.3 

0.1 

0.3 

0.9 

יהודים 








אחרים 

8 

5.7 

3.5 

4.3 

5.2 

5.8 

0.5 

ובני בלי־דח 


מספרי השנים 1910 — 1946 לריך כולו משקפים אח עזיבת 
הנצרות בהשפעת הנאציזם, שפגעה בעדה הפרוטסטאנטית 
הרבה יותר מאשר בקאתולית. בסטאטיסטיקה של ג' המער* 
בית ניכרים רישומיהן של קליטת המוני פליטים (ברובם 
פרוטסטאנטית) מן המזרח ושל השיבה לנצרות! בסטאטים־ 
טיקה של ג׳ המזרחית — רישומי הפעולה האנטי־דתית 
הקומוניסטית. 


מבנה אוכלוסיית־ג׳ ב 1946 לפי הסין והגיל היה אי־ 
סדיר ביותר. בפירמידת־הגילים ניכרים ה״חורים" המקבילים 
למחסור־הלידות בשנות מלחמח־העולם 1 , בתקופת המשברים 
הכלכליים ב 1929 — 1933 וב 1942 — 1946 , וכן ה״בליטות" 
המקבילות לילודה הגבוהה בתקופה הנאצית וקודם מלחמת־ 
העולם 1 (ר׳ דיאגראמה, להלן עמ׳ 535 ). יחס מספר־הנשים 
למספר־הגברים עלה מ 1.05 ב 1939 ל 1,25 ב 1946 , ועודף־ 
הנשים ניכר באופן מיוחד בגילי המבוגרים הצעירים — דבר 
המשפיע לרעה על הילודה ועל התפתחות האובלוסיה בעתיד. 
עיוות הרכב הגילים והמינים היה גרוע ביותר במזרח־ג׳: 
שם עלה יחס מספר־הנשים למספר־הגברים עד 1.35 . 

בשנים שלאחר המלחמה הוסיפה התמותה במערב לרדת, 

ואף ירדה עד לשיעור שמתחת לזה שלפני המלחמה — 
עד 10 — 11 לאלף! אורר־החיים הממוצע לזכרים ב 1949/51 
הגיע ל 64.6 שנים. אך שיעורי־הילודה נשארו ברמה נמוכה 
בדומה למה שהיה לפני שלטון הנאצים — כנראה, בעיקר 
מחמת מיעוט הזכרים בגיל הפריון. לגבי מזרח־ג׳ נאמד 
שיעור־התמותה מיד לאחר המלחמה ב 22 לאלף — שיעור 
גבוה מאד! אח״כ ירד במהירות, אך נשאר גבוה בהרבה 
מאשר במערב. שיעור־הילודה במזרח־ג׳ קרוב לזה שבמערב. 

בכל אחת משתי הג" קיימים הבדלים גדולים בצפיפות־ 
הישוב ביו חלקים שונים של הארץ, בהתאם למציאותם של 
אוצרוח־אדמה ולהתפתחותה של התעשיו 7 בשפלה הגרמנית 
הצפונית (פרט לגיבוש העירוני הגדול של ברלין ולאיזור־ 



*יור 9 איזור־העשיה בחב 5 ־הרור 

הנמלים בשפכי האלבה והווזך) אין צפיפוח־הישוב מגיעה 
בדרך־כלל ל 75 נפש לקמ״ד, ובאיזורים נרחבים היא פחותה 
מ 50 . גם באלפים ומורדותיהם הישוב דליל יחסית. 

בכל תחום הרי־הביגיים צפיפות־הישוב עולה על 100 
נפש לקמ״ר, וברובו של השטח על 150 , ובשני איזורים 
האוכלוסיה היא מן הצפופות בעולם: במערב — בעמק־ 
הרינום העילי ועל הגדה הימנית של הרינום התחתי, 
ובמרכז — בחלק הדרומי של ג׳ המרכזית, משני צדי האלבה. 
בעמק־הרינוס העילי התפתח ישוב חקלאי צפוף של כורמים 
ויוגבים ומרובות בו ערי מסחר ותעשיה. על יובליו הימניים 
של הרינוס התחתי וו פר (ז 6 קקג ¥1 \) ורוד (• 1111111 ), 
איזור מכרות הפחם והברזל של הרי־הבצר הריניים, קם 
אחד הגיבושים העירוניים הגדולים שבעולם. ביחוד מצפון 
לדוד׳ על פני שטח הנמשך כ 60 ק״מ ממערב למזרח (בין 


409 


גרמניה, דמוגדאפיה—מששפ 


410 


דיסבורג וח׳רטמונד) וכ 25 ק״מ מדרום לצפון־, מצטופפות 
ערי־תעשיד, ז 1 בצד זו, עד כדי הפיכת האיזור כולו לתחום 
עירוני־תעשייתי רצוף, שהוא המרכז הגדול של התעשיה 
הכבדה באירופה המערבית (ציור 9 ). דומה לו, בקגה־סידה 
מצומצם יותר, הוא איזור־וזוופר. התפתחות הישוב העירוני 
והתעשיה על האלבה העילית ורזאלד- באיזור שמרכזו הגאו* 
גראפי היא ליפציג! מושתתת על מכרות הפחם החום והמלחים! 
חיזור זה, הנכלל היום ברפובליקה הדמוקראטית (המזרחית), 
נעשה מרכז התעשיה הקלה. לפנים היה בג , עוד גיבוש 
עיריני־תעשייתי שלישי. באיזור מכרית הפחם והברזל של 
שלזיד,-עילית! הוא נמצא היום ברשות פולין. 

- 0044 1 * 11 4111 , 1 ) 1 <)■}£ (?)!{) 1111 '<£ . 41 4 /** 4 $ •א . 1 ! 8 ־וא 1 תז*ז 5 -חזז 8 ח 0 .׳ו •א ; 1931 
. 1950 , 4 ( 144 /* 414 ) 4 ! 124404 * 4 ))}( 01 < 4 ) 8 . 41 

ר. ג. 

כלכלה. תנאי הקרקע והאקלים הנוחים לחקלאות, 
אוצרות־אדמה בשפע. אוכלוסיה צפופה בעלת כישר-עבודה 
רב ודמה טכנית גבוהה, אירגון חברתי-ממלכתי יעיל — כל 
אלה עשו את ג׳ לאחת סן החטיבות הכלכליות הגדולות 
בעולם. גם אחרי פילוגה של ג׳ אחרי מלחמת־העולם ח, 
שהפריע את האיזון שהיה קיים במשק הגרמני בין החקלאות 
מצד אחד ובין המכרות והתעשיה מצד שני, עדיין נשארה 
כל אחת משתי המדינות בעלת פוטנציאל כלכלי אדיר, וג׳ 
המערבית אף עומדת לחזור לעמדה כלכלית בראש כל 
מדינות אירופה המערבית. 

השטח החקלאי של ג׳ מקיף את השפלה הצפו¬ 
נית — פרט לאיזורי הביצה והערבה ולחולות חוף-הים, 
כמעט את כל שטחו של איזור הרי־הביניים — סרם למרומי־ 
ההרים, את עמק־הרינום ושטח ניכר באיזור שולי האלפים. 
השטח החקלאי בתחומה של ג׳ שלפני היטלר הקיף כ 28.5 
מיליון הקטאר (כ 61% משטחה הכללי)! רבע משטח זה עבר 
ב 1945 לבעלות פולין. מ 21.3 מיליון הקטאר שנותרו בבעלות 
גרמנית נמצאים 14.6 מיליון( 68.5% ) בתחום ג׳ המערבית ו 6.7 
מיליון( 31.5% ) בתחום ג׳ המזרחית, ואילו חלוקת האוכלוסיה 
בין שתי הרפובליקות הוא כ 74 ל 26 , לפני מלחמת־העולם 11 
כבר לא היתה התוצרת ההקלאית של ג' מסוגלת לכלכל את 
אוכלוסייתה אלא בצימצום (לפי אומדן— ב 90% — 85 )! היום 
רק ג׳ המזרחית מספקת את מזונותיה לעצמה, ואילו ג׳ 
המערבית צריכה להביא כמויות ניכרות של מזוז מן 
החוץ — ע״ח יצוא תוצרתה התעשייתית. הגידולים החקלאיים 
העיקריים של ג׳ הם: שיפון — בשפלה הגרמנית הצפו¬ 
נית ובבאוואריה! חיטה, שיבול ת־שועל, שעורה! תפוח י¬ 
א דם ה — בכל איזורי ג׳, על פני 20% מן השטח המעובד! 
סלק־סוכר, שג׳ היא יצרנו הגדול באירופה — על קרקעות- 
הלם בשוליים הצפוניים של הרי־ד,ביניים! גפן ועצי־סרי — 
בעמק־הרינום! כישותית — בבאוואריה, שמחי אחו ומרעה 
תופסים כ 31% של השטח החקלאי. השטח המיוער מקיף 
בעיקר את מורדות-ההרים ואדמות חוליות ומעוטות-פוריות — 
כ 9.9 מיליון הקטאר בתחומן של שתי הג" של היום (כ 28% 
של השטח הכללי)! לרשותה של פולין עברו כ 3.1 מיליון 
הקטאר ( 23% של היער). 

שתי הג" עשירות באוצרות־אדמד" אלא שחלוקתם אינה 
שווה בשתיהן. מכרות פ ח ם - ה א ב ן מצויים כולם באיזור 
צר, החוצה את הרי־הביניים מצסון־מערב עד דרום־מזרח 



(רינום ד,צם 1 ני-וסטםאליה [דור], פאר, שלזיה-עילית — ור׳ 
לעיל, עבד 402 ), והם סן העשירים באירופה. מקורות פחם־ 
חום מרוכזים בג , התיכונה, ממערב לאלבה ובין האלבה 
זהאודר. פכרות־הברזל הגדולים סמוכים בדרך-כלל 
למכרות־הפחם — דבר שסייע ביותר להתפתתות הפקת־ 
הברזל והפלדה. ג׳ התיכונה עשירה במחצבי נחושת! גם 
קצת מכרות עופרת ו אבץ נמצאים במרכז, אך עיקרם 
בשלזיד,-עילית! מכרות אוראניום — כגבול נ׳ וצ׳כו־ 
סלובאקיה. מכרות נפט מרוכזים בג׳ הצפונית־סערבית! 
אע׳פ שאין הם עשירים ביותר, צועדת ג׳ בראש המדינות 
המפיקות נפט באירופה המערבית. מכרות אשלג ומלח 
גדולים מרוכזים בעיקר בג , התיכונה! קצתם נמצאים על 
הרינוס העילי. 

מרכזי התעשיה הכבדה (ברזל, סלדה) נמצאים 
על הרינוס התחתי ומזרחה לו (דור), מרכזי התעש י ה 
הקלה (מכונות׳ מכעיות, תעשיה כימית, תעשיה חשמלית, 
טכסטיל, וכר) — על הריגוס האמצעי, בג׳ התיכונה ובברלין 
(ור׳ לעיל, עמ׳ 408 )! בתי-חרושת לסוכר מצויים בכל איזור 
גידול סלק־הסוכר, בתי־בישול לבירה — בעיקר בברלין 
ובמינכן. 

וע׳ע גרמניה, רפובליקה פדרלית, עמ ׳ 536 ! גרמניה, 
רפובליקה דמוקרטית, עמ ׳ 531 . 

י 4 מ/׳ו; 8 ח 4 ! * 1 , 1 ־ 1 6 ג 14 

-ח ^ 80 .׳ 1 ; 1923 , 110£€ > 1 ז* 1 ז 6 

,ץות 0 מ £70 ,ז*ק 01 ז 5 . 0 ; 1937 **}$* 1 * 

-מ/מסל) .? ; 1940 < ס 0-194 ך 8 ! 

. 1949 ־//מ/ 0 מ^£ ס) מס £14/1 

ם. 

חוקר" ע״ע גרמניה, רפובליקה פדרלית! גרמניה, 
רפובליקה דמוקרטית. 

משפט. ביה״ב היה המשפט בג , בנוי על המשפט 
הגרמני הססרתי הישן, שהיה בעיקרו חורה שבעל־פה (משפט- 
מנהגים), בצירוף המשפט הקאנוני והמשפט הסאודאלי. במאה 
ה 15 — 16 נקלט בג׳ המשפט הרומי, כפי שנלמד באסכולה 
המשפטית בבולוניה, ונעשה למשפט כללי בג׳! תהליך 
זה נגרם לא ע״י חוקים אלא בפעולתם הספונטאנית של 
המשפטנים. 

מתוך השאיפה לתקן את כללי המשפט חנושגים ולהחליף 
את הלשון הלאטיגיח בלשון הגרמנית, נתעוררה במאה ח 18 



411 


גרמניה, משפט 


412 


תנועה לקו׳דיפיקאציה במסגרת הארצות השונות שג׳ הי תה 
מחולקת להן: ה״קודכם מאכסיסיליאנום׳־ הבאווארי חובר 
ב 1756 , המשפט הארצי הכללי הפרוסי — ב 1794 . בתקופת 
השלטון הנאפוליוני הונהג בג׳ המערבית הק 1 ד הנאפוליוני. 
משהגיעה ג׳ לאיחוד לאומי, התחילו מכינים ספר־תוקים 
אחד לכל המדינה, לאחר הפנה ממושכת ערכו את ספר 
החוקים האזרחי (! 808 ] 11011 ג) 2 *ז 03 ג:> 11 :>ו 1 ז 2€ ז 811 ), 
שנכנס לתקפו ב 1900 . בספר־חוקים זה׳ ביחוד בחלקו הכללי 
ובדיני־החיובים, עדיין ניכרת השפעת המשפט הרומי, כפי 
שעובד על־ידי החכמים במשך הדורות: המסורת הגרמנית 
מורגשת יותר בדיני־הקניין ובדיני המשפחה והירושה. 
המגמה העיקרית היא אינדיווידואליסטית, מכוונת לחירות* 
הבעלות ולחירות־החוזים: אולם במשך היובל האחרון 
הסתמנה במשפט שנתפתח בג׳ נטיה הפוכה לזו. מבחינת 
הטכניקה התחיקתית סימניו של ה 808 הם סיגנון מופשט 
ושיטתיות והקרנות יתירה. החלק הכללי בו דן בנושאי' 
המשפט, באובייקטים של המשפט ובעסקות־המשפט, על־פי 
שיטתם של המלומדים הגרמנים בחקר המשפט הרומי 
ותולדותיו; שאר החלקים נוגעים בדתי החיובים, הקניין, 
המשפחה והירושה. 

ע״פ ספר־החוקים הגרמני אין ההנאה מזכויות־האזרת 
תלויה בדת, וכן אץ באורח עקרוני הגבלות בדין לגבי נתיני־ 
תוץ. לגבי נעלמים אפשר להוציא הצהרת מיתה משוערת. 
בעיסקות המשפטיות קיים בדרך־כלל עקרון הצורה החפשית, 
כלומר: אין הן זקוקות לצורה מיוחדת אלא במקרים מסויימים. 
דיני־החיובים הם ע״ם המשפט הכללי, שהיה מושתת על 
המשפט הרומי. שולט עיקרון של חופש החוזים, שהצדדים 
רשאים לערוד כרצונם, ובלבד שלא יפגעו בשום כלל שהוא 
בגדר משפט־חובה. אף מידת הריבית יכולה להיקבע עליידי 
הצדדים ע״פ רצונם באין שום שיעור מכסימאלי, ובלבד שלא 
יהא בכך משום נשך. בדומה לזה אין שום הגבלה קבועה 
לגבי הקנס המותנה בחוזים: אולם השופט רשאי לצמצם את 
מידת־הקנס המופרזת. בכל שדה החיובים שורר הכלל, שיש 
למלא את ההתחייבות לפי עקרונות היושר והאמונה (!!־!■ד 
״ 0131180 1 >״״), בהתחשב בנהגי המשא־והמתן. בדיני־נזיקין 
אין, בדרד־כלל׳ לפצות על הנזק שנגרם, אלא אם כן נגרם 
בזדון או בפשיעה! אולם בכמה מקרים מודים גם באחריות 
שאינה קשורה בשום פשיעה. לגבי המקרקעים קיימת בג' 
שיטת ספרי־אחוזה משוכללת ביותר, שלפיה אין הקונה נעשה 
בעל הקרקע אלא אם כן נרשמה קנייתו בספרי־האחוזה. 
להעברת הבעלות על מיטלטלים נדרשת לא רק הסכמת 
הצדדים אלא אף מסירה. — הנישואין צריכים להיערך בצורר, 
אזרחית. אין לתבוע גירושין אלא אם פשע הצד שכנגד, חת 
מבמקדה של מחלת־רוח: ההסכמה ההדדית של הצדדים אינה 
מספקת, ואף לא ניגודי האופי של בני־הזוג. על־יד הגירושין 
קיימת גם הפרדה פשוטה, שאינה מפקיעה את הנישואין אלא 
מפסיקה את החיים המשותפים של בני־הזוג. ביחסי הרכוש 
בין איש לאשתו ההסדר החוקי הוא שהבעלות על נכסי 
האשד, מקויימת בידיה, ואילו ניהולם ואכילת סירותיהם הם 
כידי הבעל. בגי־הזוג יכולים להסכים להסדר אחר על־ידי 
חוזה. בהסדרים אלה בולט אי־השוויץ בין איש לאשתו, ואין 
שוויון אפילו בין האב לאם בשלטונם על ילדיהם. אע״פ 
שהאם משתתפת גם היא בשלטון זה (כללים אלה נשתנו 
לאחרונה, משום אי־התאמתם לחוקה החדשה; ר' להלן). 


לאחר מיתת האב שייך השלטון לאם בלבד: אפיטח׳פוס על 
יתומים מתמנה ע״י השלטונות. בדיני־ירושה נקבע, שבאין 
צוואה יורשים הקרובים ע״ם שיטת הקורבות. זכות הירושה 
של בן־הזוג הורחבה הרבה לעומת המשפט הכללי הקודם. 
צוואה יכולה להיות פומבית או כתובה בידי המצווה; 
על־יד הצוואה מכיר החוק גם בהסכמי־ירושה. הנחלה 
( 13 ת 130111 ״ז ¥0 ) מקנה לנהנה רק זכות דרישה אישית כלפי 
היורש. חלק־החובה, הנקבע לטובת משפחת המוריש, אינו 
מהווה ירושה הכרחית או משוריינת, אלא דרישה לסכום־ 
כסף מסויים כלפי היורש שלו הוריש המצווה. 

ספר החוקים למסחר מ 1897 מבוסס על ספר החוקים 
הכללי הגרמני למסחר מ 1869 ; כלליו השפיעו השפעה 
מכרעת גם על חוקי המסחר של אוסטריה, הונגאריה, שוויץ 
דאפאן. המשפט המסחרי הגרמני הוא בעיקרו משפט־הסוחרים, 
כלומר: תחולתו של המשפט המסחרי או המשפט האזרחי על 
עסק מסויים מוכרעת לא ע״פ טיב העסק אלא ע״ם העובדה 
שלפחות אחד הצדדים סוחר הוא. בכל העניינים הגחתכים 
ע״ס ספר החוקים למסחר נודעת חשיבות מרובה לנהגי־ 
המסחר. — דיני החברות נכללים רובם בחוקים מיוחדים. חוק 
משנת 1892 קבע את סידור החברה בערבון מוגבל, הנבדל 
סחברת־המניות במה שהקשר בין חברי המפעל אמיץ יותר 
והפורמאליוח פשוטה יותר. צורה זו של חברה מקובלת מאד 
בחיי־הכלכלה של ג׳ ונקלטה אף בבולגאריה, בצרפת ובפולין. 
פקודה ס 1923 מרשה לבטל את הקארטלים המפריעים את 
הצלחת החיים הכלכליים. חוק מ 1909 מחייב את המשתמש 
באמצעים בלתי־הוגנים לשם התחרות מסחרית להפסיק 
מעשים אלו ולשלם פיצויים. על זכויות המחברים ועל דברי 
ספרות ואמנות חלים חוק מ 1901 וכן הסכם שנערך בברן 
ב 1908 וחוק מ 1927 , שבו הסכימה ג׳ להסכם־מונטווידאו 
מ 1689 ; על זכויות בעלי־אמצאות חל חוק מ 1923 . 

ג. ם. 

אחרי מלחמת־ ה עולם 11 < חוקי ג׳ הנאצית משנות 
1933 — 1945 בוטלו, במידה שכללו הפליות גזעיות ועקרונות 
שהתנגדו למושגי הצדק. מ 1945 ואילך הלכו המחוקקים בשני 
חלקי ג׳ בכיוונים שונים. 

במערב־ג׳ נקבע בחוק־היסוד העקרון של שוויון זכויות 
האשה. בני־זוג קובעים שניהם אח מושבם, ואיו קולו של הבעל 
מכריע, האשה רשאית להמשיך לאחר נישואיה במקצועה 
ובעבודתד" ולשם כך אפילו לבחור לה מושב משלה, שוגה 
מזה של בעלה; הדאגה לילדים — לזכות ולחובה — שווה 
לאב ולאם. האשד, זכאית לשכר שווה תמורת עבודה שווה. 
תוק־הגישואין מקל על גירושין ומרשה אותם אפילו כשאין 
האשמה כלפי צד אחד. — עוגש־המוות בוסל ב 1953 . — 
קארמלים וסרסטים פורקו כבר ע״י חקיקת מעצמות־הכיבוש. 
חוקים מסחריים — כגון חוק־המסחר, חוק־ריחברות, חוק־ 
הפאטנטים וכו׳ — תוקנו אמנם לפני מלחמת־העולם 11 , 
אבל נשארו בתקפם גם עתה, מאחר שלא נמצאו בתיקונים 
אלה פגמים. נתקבלו חוק להגנת־הדייר וחוקים בדבר החזרת 
הרכוש ותשלום פיצויים לנרדפי שלטון הנאצים. 

בג׳ המזרחית נחקקו חוקים על הלאמת התעשיה והאחוזות 
הגדולות ללא פיצוי לבעלים הקודמים, וכן חוקים אחרים 
בעלי צביון קומוניססי־מוסאליטארי. חוק־הגירושין מכיר רק 
עילה אחת ויחידה — שברית־הנישואין חדלה מלהיות מועילה 
לזוג או לחברה הקוימוניסטיח. עונש־המוות קיים, ותחולתו , 



413 


גרמגיה, משפט—היסטוריה 


414 


הורחבה. הורחב הביטוח הסוציאלי׳ וחוק הפאטנטים הותאם 
למצב בדמוקראטיות העממיות האחרות. 

- 11.1111111 ;* 1891 , 1 ) 14711777/1 * 0 }/ . 4 11770 ^ 5 1 ) 001 ״ 1 

.) 110-7111 * 1 ,ז£ןז 1 ז 11£1 ' 1 , 1906 — 1892 , 1-11 77/1112717/1 ? . 1 ( 1 , £1 ם 

, 1 ־ 11:101 - זשב| 9£ \ - ־ £1 * 8 !£ , 1901 , 8 . 0 . 8 . 11 ) 71701777/1 ? 

,ת 51£1 חש)!ם 3 ־ 1 ? ;.))[) 8 * 1923 ,.: 15 ( 711 ) 011 ) 5 . 1 > 11711 [),! 1926 , 777111 ) 0 ( 711 ? . 771101 ) 1 * 1 

- 2 ־ £1 ז־ 1 ]]: 11 \ , 1926 ,.( 11011 ) 7111 ? 4 11711 ( 07111007101 )-{ 

. 7/1111 ? ,־ 101 ) 10 ( 801 . 8 ;* 1927 , 7 ) 1111114711777/1 . 4 .( 1171 * 1 , 3011 ( 1 

7 ) 71 * 07 ) 1 * 17 * 17 * 07 ) 11101 ? , 1 ( 31301 ? ־ , 1932 ,. 717/1 ^ 1 ) 77/1 ? .) 4 . 4 

.ת 83 ); קבוצה צפונית־מזרחית של קדרות קווים 
ופסים (^ 1 מ 31 -ו 6 אל 01 מ 3 נ 111 ס 1 -!: 5 ); קבוצה רינית, שבה נוצרו 
גביעים וכדים בצורת צבע(נים (מ 0 מז 11 מ 0 ק!״ 7 ); קבוצה 
תירינגית, שבה נוצרו כלי־חרס בקישוטים בצורת חבל 
(אל 31111 ש 6 ^ 1 -ו 1 ומו 1 ם 8 ). יש גוזרים את תרבויותיהם של כמה 
עמים היסטוריים מזו של בעלי "גרזיני־הקרב", אך לא 
הוברר אם זו עצמה היתה מקורית או נגזרת ממקורות 
דאגוביים או דרום־רוסיים. בשלב הנאוליתי האחרון נהגו 

ע 

כלי־חרם "מאוזריס" (אל 1 מ 31 זשאלמ€מ 20 ) וגביעים בצורת 
פעמונים, שהיו פרי חדירת השפעה מאירופה הדרומית- 
מערבית. 

השימוש בברונזה חדר לג׳ סמוך ל 2000 לפסה״ג * באותה 
התקופה נתפתחה באיזור־הענבר שבצפון תרבות מיוחדת 
ומוגדרת, שהסיקה כלים מגוונים, בשעה שהדרום והמרכז 
עדיין היו נתונים בעיקר להשפעת התרבות של תקופת- 
הברונזה של אירופה הדאנובית והמערבית. מן הקבוצה 
הדרומית, שאפיינית לה קבורת הגופות במצב מכווץ ושייהכן 
לייחסה לתרבות הפרוטו־קלסית, נתפתחו שלושה איזורי־ 
תרבות שוגים. מהם נתפתחה בג׳ הדרומית התרבות של 
גלי־הקבורה, שבהם נתגלו שלדי גופות טמונות בסד, וכן 
מימצאים ארכאולוגיים רבים ומגוונים (תקופת־הברונזה 
הבינונית). בתקופת־הברונזח המאותרת הוקמו מצודות על 
גבעות רבות בין האלבה והוויסלה* באותה תקופה נפוצה 
שרפת הגופות וטמינת אפרן בתוך כדים בשדות-קבורה 
מיוחדים. 

מן המימצאים הארכאולוגיים וממלים שאולות מקלטית, 


הנמצאות בלשון הגרמנית, מסתבר שהאלף ה 1 לפסה״נ היה 
תקופת מיפגש מלחמתי בין יסודות טוטוניים וקלטיים 
בגרמניה. הראשונים ישבו בצפון ובמרכז, ולהם יש לייחס 
את התרבויות של תקופת־הברונזה המאוחרת, שהתקדמו 
בהדרגה דרומה ומערבה, אל תוך התחום שהיד, מיושב 
תחילה קלטים. על המאבק בין שני היסודות הללו מעיד 
קרהמצודות מן המאה ה 6 לפסה״נ, החוצה את גרמניה 
המרכזית. 

תקופת-הברזל נפתחת בג׳ עם התרבות ההאלשטאטית 
הראשונה ( 800 — 600 לפסה״ג) בדרום, שנתהוותה תוך הת¬ 
מזגותם של ילידי־המקום, טומני מתיהם בגלי-קבורה, ושל 
מתיישבים חדשים מבני המזרח והצפון, שורפי גופות־המתים. 
לתרבות זו אפיינים החרב הארוכה וכלי־חרם ססגוניים. בשלב 
השני ( 600 — 400 לפסה״נ) גובר הבילבול האתני בעקבות 
נדודי השבטים הטוטוניים והקלסיים מערבה—כנראה, מחמת 
הרעת תנאי־האקלים * אפיינים לשלב זה הם קברי "ראשי* 
השבטים״. תרבות לה טן ^!) הקלטית( 400 —ראשית 
םה״נ), שאפיינית לה טמינת הגופות באדמה, ניכרת בעיקר 
בג׳ המערבית והדרומית * התפשטות הנוהג של שרפת־הגופות 
לצד דרום־מערב מעידה, כנראה, על התקדמות הטוטונים, 
שהגיעו עד לגדות הרינוס והדאנובה במאה ה 3 לפסה״ג. 

במאה ה 2 לפסה״ג נכנסו השבטים הטוטוניים לתוך 
ההיסטוריה ע״י מגעם הראשון עם העולם הים־תיכוני. בסוף 
המאה פלשו הקימברים והטוטונים — שמוצאם, כנראה, 
מיוטלאנד — לגאליה הדרומית ולאיטליה הצפונית, אך הוש¬ 
מדו ע״י הרומאים בפיקודו של מאריוס ( 103 — 101 לפסה״ג). 
באותה תקופה יושב מזרח־ג' ע״י עממים טוטוניים חדשים, 
שהיגרו מסקאנדינאוויה — ואנדאלים, גותים, דוגים, לאנגו־ 
בארדים, בורגונדים * ואילו במערב פלשו עמים טוטוניים אל 
גאליה הצפונית-מזרחית. סמוך למחצית המאה ה 1 לפסה״ג 
נפגש יוליום קיסר במואבים הטוטוניים באלזאס ובשבטים 
טוטוניים אחרים בבלגיה: הוא הדף את הראשונים אל מעבר 
לרינוס והכניע את האחרונים. סמוך לתחילת םה״נ מתאר 
פטולסיאוס את הארץ שממזרח הרינוס עד לדאנובה כמיוש־ 
בת על-ידי שבטים טוטוניים — "גרמנים", הנמצאים מחוץ 
לתחום שלטונה של רומא. 

אוגוסטום קיסר יזם את העתקת גבול האימפריה עד לקו 
אלבזדבוהמיה. דרוסוס וטיבריוס כבשו אח ג׳ שמדרום לדא־ 
בובה׳ והראשון אף הגיע במסעותיו עד האלבה* אולם תבוסתו 
של קווינקטיליוס וארוס מידי ארמיניוס'(ע״ע) החרוסקי 
( 9 לסה״ב) גרמה לייצובו של הגבול הרומי לאורך הרינוס. 
טיבריוס הפסיק את מלחמות־הכיבוש של גרמניקוס (ע״ע) 
בטוטונים, ומעתה נצטמצמה ג׳ הרומית בשמח שעל גדת־ 
הרינוס הטמאלית בתוספת איזור מצומצם (הרי-טאוגוס) על 
הגדה הימנית. ג׳ המערבית הרומית אורגנה בסוף המאה 
ד, 1 לסה״נ לשתי פרובינציות: ג' עילית (שבירתה היתד, 
מאיבץ) וג׳ תחתית (שבירתה היחה £לן). ג׳ שמדרום 
לדאנובה בכללה בפרובינציות רטיה ונוריקום. לשם הגנה 
על איזור־הססר שמעבר לרינום הקים דומיטיינום קו־ביצורים 
( 1£5 מ 11 ), שהתחיל על הריבוס (ברינברול [ 1 ג 01 ש< 1 מ 8861 ], 
צפונית לקובלנץ), הקיף את הרי־טאונום ונמשך עד לנקאר* 
אבטוניבוס פיוס האריך את הקו עד לדאנובה. קו הירינום 
והלימס, החוצה את ג׳ המערבית מצפון־מערב לדרום־מזרח, 
היה במשך דורות רבים גבולם של שני עולמות: של ג׳ 



415 


גרמניה, היסטוריה 


416 


שבתחום השלטה והתרבות הרומיים ושל ג׳ של השבטים 
הטוטוניים הברבריים העצמאיים. רישומו של קו־גבול זה 
ניכר בג׳ מכמה בחינות עד לתקופה מאוחרת מאד (מסה 1 ). 

בג׳ הרומית חלה רומאניזאציה מרחיקזדלכת. שתי 
הפרובינציות היו בעיקר איזורי״ספר, והצבא הטביע את 
חותמו בחייהן. במאה ה 1 חנו בהן 8 לגיונות, במאה ה 2 — 4 . 
בסיסי־הלגיונות היו בנימחן, גויס, בסאנתן, קלן, ב 1 ן, מאינץ, 
שסראסבורג, וינדיש. החפירות חשפו את הבסיסים בנויס, 
כסאנתן, ויגדיש ומקומות אחרים, וכן מצודות מרובות של 
חילות־עזר, בעיקר לאורך הלימס. סישובי״עראי, שהיו 
קשורים במצודות, נתפתחו ישובי־קבע אזרחיים, שרבים 
מהם הפכו במשך הזמן לערים חשובות: קולוניה אגרי־ 
פינה (=־ קלן), אוגוססה טרורורום (=טריר), מוגונטיאקום 
(=מגנצא, מאינץ), ארגנטורטה (= שטראסבורג), אוגוסטה 
רוריקורום (= באזל)? ברסיה — אוגוסטה ונדליקום(=אוגס־ 
בורג), רגינה קאססרה (=ךגנסבורג). קלן הוכרזה "קולו¬ 
ניה" כבר ע״י קלודיוס, כסאנתן — ע״י טריינוס! אוגסבורג 
נעשתה למוניציפיום בימי אדריינוס. לאוכלוסיה של האיזור, 
שהיתה מעורבת מיסודות סיסוניים וקלטיים׳ נצמרפו חיילים 
רומיים משוחררים שהועברו להתיישבות. הרבה ישובים 
קטנים הפכו לערים בעלות שלטון עצמי (*סזגא׳וס), ובהן 
הוקמו חומות ובניינים ציבוריים בסיגנון רומי־איסלי 
מובהק. כלכלת־הארץ היתד. מבוססת על אספקת צרכי-מזון 
וסחורות לצבא. כלי־החרם המזוגגים באדום (ג 1£11131 * בזמז), 
שבאו מחבל הרינום, הציפו במאה ה 2 את שוקי־האימפריה* 
בקלן היתה תעשיית-זכוכית מפותחת. בעלי־הון השקיעו את 
ממונם בקרקעות, ובתי־מגורים של אחוזות נרחבות (כגון זו 
שבנניג) היו מצויים בצד חוות גדולות (כגון זו שנתגלתה 
בקלן־מינגרסדורף על שטח מעובד של 250 הקטאר) תח־ 
את בינוניות, שרבות מהן היו של חיילים משוחררים (כגח 
אלו שנתגלו בוטו־או על שטחים של פחות מ 100 הקטאר). 
מקצת החוות נתפתחו מאחוזות־הילידים (כגון זו שבמאין)* 
כן היו מצויות חוות של ילידים במלוכד או במפוזר, שמקצתן 
היו, כנראה, תלויות באחוזות גדולות. המשולש הןנבר־ריני 
המוגן ע״י הלימס (< 10 ב 01 ט:>ש 1 > ן־^—באדן־וירטמברג ובא- 
וואריה המערבית) היה תחילה שסח צבאי גרידא, שנחשב 
לנחלתו הפרטית של הקיסר* אוד׳ב חולקו בו אחוזות לחיי¬ 
לים משוחררים והוקמו כפרי סוחרים וילידים, שהפכו במשך 
המאה ה 2 גם הם לערים בעאת שלטון עצמי. 

בניגוד לדעה שרווחה לפנים. מסתבר היום, שגם הכיבוש 
הטזטוני במאות ה 4 — 5 לא עשה כלה בתרבות הרומית! 
הארכאולוגיה ומחקר שמות*המקומות מוכיחים את רציפות 
הישובים מן התקופה הרומית עד התקופה שלאחריה. בדיני- 
הקרקעות של התקופה שלאחר השלטון הרומי ניכרים שרידי 
החוק הרומי, ונתברר שרבות מאדמות־הכתר שבג׳ של 
ראשית יה״ב היו לפנים אחוזות ממלכתיות רומיות. גם 
בשטת החקלאות, המלאכה והבניה של ג׳ של יה״ב הוסיפו 
לפעול במידה ניכרת השפעות התרבות הרומית. 

ידיעותינו על ההיסטוריה של ג׳ שמעבר לרינוס וללימס 
בתקופת מלכות־רומא הן מקוטעות! הן מצטמצמות במה 
שנמסר על כך ע״י הסופרים הרומיים. מאחר שהילידים לא 
ידעו כתב עד המאה ה 4 לסה״ג. הטוטונים העצמאיים — 
שהרומאים קראו להם גרמנים — קיימו אירגון שבטי, 
שגיבושו הממלכתי היה רופף וחולף! התחומים בין השבטים 


והעממים, וכן גבולותיהם הטריטוריאליים, היו ניתנים לתמו¬ 
רות מהירות ומתמידות בעקבות מלחמות, כיבושים, בריתות 
ומיזוגים חולפים. בדרך־כלל עלו הטוטונים המערביים — 
שמהם התגבשה האומה הגרמנית ההיסטורית — ברמתם 
התרבותית על אחיהם המזרחיים. בתחילת המאה ה 1 לסה״ג, 
אחרי נצחונו של ארמיניוס על הרומאים, היו החרוסקים 
(שעל החך העילי) בעלי ההגמוניה בג׳ הצפונית־מערבית * 
הם החריבו ב 21 לסח״ג אח מלכות המארקומאנים בבוהמיה, 
שהוקמה זרי מארבודוס ב 8 לפסה״נ. בסוף המאה ה 1 נוצחו 
החרוסקים ע״י ברית של האטים (מהסן) וחוקים (מן הוזר 
התחתי)* באותו זמן נגפו הבדוקטרים (שעל הליפה) לפני 
ברית של האנגריוואריים והחאמאווים, שכניהם בצפון. מן 
המאות ה- 3 — 4 ואילך אירעה נדידה גדולה של העממים 
הסוסוניים המזרחיים, שיצאו למרחקים למסעות־כיבושים 
ולהתיישבות בארצות הדרום והמערב! השטחים שנתפנו 
בג׳ שממזרח לאלבה יושבו בתקופה מאוחרת יותר ע״י 
שבטים באלטיים וסלאוויים, שהגיעו מן המזרח. במאות 
ה 3 — 4 נעלמים רישומיהם — ואפילו שמותיהם — של השב¬ 
טים הקדמונים גם במערב, ואת מקוסם יורשים עממים מגוב¬ 
שים יותר מבחינה מדינית, שקמו מתור איגודים של השבטים 
הקדמונים. החשובים שבהם היו: האלאמאנים — שמוצאם 



ספה 1 

טחנות ו) 5 גיונוח: 1 סארנינט־ם. 2 וינר*ב\נוז < = וינד 1 ]: 8 . קאסטרה 
רג־נח (=ר;גשבורנ); 4 . וינרוגיסה ( 3 וינדי׳*); 6 . ארנגטוראטח 
(=׳ 6 טראכב 1 רנ>; 9 . טוגונטיאקום (=טא<נץז: 7 . בונה 

8 . נוב!יים (=נוים); 6 וטרח קאסטרוז (=נםאנת 1 ): 

10 . נוביוטאנום (=ניםח 1 ) 

מן הסואבים — בדרום־מעדב, ליד הלימס (על שמם נקראים 
הגרמנים בפי הצרפתים עד היום) * הפראנקים — יורשיהם 
של החוקים — על הגדה הימנית של הרינוס התחתי! 
הסאפסים — על גדות האלבה התחתית. 

במחצית השניה של המאה ה 2 הדף מרקוס אורליוס קיסר 
התקשה גדולה של הקוואדים והמארקומאנים שבבוהמיה על 
גבול־הדאנובה של האימפריה. באמצע המאה ה 3 החלה 
הסתערות כללית של העמים הטוט 1 ביים על גבול הרינום 
והלימם. ונמשכה כמעט ללא הפסק במשך דורות עד להת¬ 
מוטטותה של מלכות־רומא המערבית. סמוך ל 260 פרצו 
האלאמאנים את הלימס וכבשו את השסח הרומי שלמזרחו 
של הרינום. הגנת קו־הרינוס עצמו היתד. מתפקידיהם העיק¬ 
ריים של הקיסרים של המאות ה 3 — 4 . כנגד הפראנקים 
שבצסון-מזרח בוצרו גדות־הריגוס, סדיר הפכה לעיר־הבירה 
של גאליה. ויחד עם זה עוצבה תכנית־הגנה חדשה — הגנה 
בעוסק, המבוססת על ערים מוקפות תומה, על חלוקת השטח 
לאיזורים צבאיים ועל מצודות של מיליציה מקומית. יוליא* 



417 


גרמניה, היסטוריה 


418 


נום וואלנטיניאנוס היו הקיסרים האחרונים, שעלה בידם 
לבלום את לחץ האלאמאנים, הסואנים והוויזיגויתים על 
הפרובינציות הגרמניות וחגאליות. סמוך ל 400 עם נסיגת 
הכוחות הרומיים מגאליה, נחשפו גדות הרינוס. שחדל לשמש 
גבול, וגאליה כולה הוצפה ע״י הפולשים והכובשים מך המזרח. 
משטחי גאליד" הנכללים היום בג/ נמצא במחצית השניה 
של המאה ה 5 חבל הרינום התחתי בשלטון הפראנקים וחבל 
הרינום העילי — בשלסוץ הבורגוגדים! האחרונים הוכנעו 
.5 ע״י הראשונים בסוף המאה ה 

11 ! ■ 1 ) 4 ) 11 /) 11 /) 1 ) 1111117$ ) 1 4 * 11 $* 4111 ) 51 •א x111■ 
1*1141, 1-11, 1921-1925. 0(1171011111 101710710 (£111 811(10(- 
2 ( 121 ), 1-111, 1922—1926, £. !'10(11011, 01( $(11*01111(11( 01 • 
$(1(111(111( 111 10(11115' 0(11*01110, 1923; £. ס , 1 ןק 0 סא !( 
1(6111(1 111 0(1111(1110114, 1926 ; 0. 50111 01$ ' 1 ) 1 (] ,ז 1 >זג 06 נ (- 
1 ( 61 ( 61 ( 0(1411( 6111(41, 1928; £. £^ 1 ) 4 . 71 )£ . 7 ) 1 , 1 )) 111 ת)־ 1 )ק 
1105-1(11(11, 110111(5 (1 1)1111(1 4( 10 0(17110111( 101710111(, 
1931; 1111 ) 10 ■ 7 ) 4 0114 ) 11 ) 4071014071411 1 ) 0 ,) 110 ) 811 .זוו (!!( 
^1411171(7(11 4(7■ 211. 160 > . 3 > ./י ; 1938 , 11 ) 1710 ) 51 11 ) 7 ) 1171$ ך , 

1/1( 0011171 0 / £.11701X011 011/1111011011, 1950 ( £. 5 ^ 31110 , 
0(1515(11( 1/070(11, 1952 * 

ביבליוגראפיה כללית עד 936 ! ; ,ץ) 0 ז 5 ! 1 ־ 1 זססמח.^ 86 נ) 1 )( 1111 ב 0 

X, 869 ((., 881-885, 1936. 

ש. אס. 

ימי־הביניים הראשונים (המחצית השניה של 
המאה ה 5 — המחצית השניה של המאה ה 13 ). 

1 . ממלבת־הפראנקים ( 481 — 843 ). כשהתפוררה 
מלכות-רומא המערבית בסוף המאה ה 5 , ישבו בשמחה של ג׳ 
של היום השבטים הבאים: אלאמאנים, פראנקים, סאפסים, 
פריזים, תירינגים׳ באיובארים (מפה 2 )! בראשם עמדו דוכסים 
או מלכים. התקיף כין השבטים האלה היה שבט הפראנקים 
הסאליים, שמלכם כלובים (ע״ע), שלם על שני עברי 

הרינוס, והוא ויורשיו — שושלת המרובינגים — הביאו 

־* ■״־ 

במשך המאות ה 6 ־־ 8 תחת מרותם את האלאמאנים, התירינגים, 
הבאיובארים והפריזים. סמוך ל 800 הכניע קרולזיס הגדול 
(ע״ע) את הסאכםינ 4 אילץ אותם לקבל אח הנצרות והרחיב 
את גבולות־מסלכתו עד הנהרות אלבה וזאלה, שמזרחה מהם 
ישבו סלאווים. בדרוס-מזרוז, בעמק הדאנובה התיכונה (אוס¬ 
טריה של היום), שם קארולום קץ למסעי*השוד של האורים 
(ע״ע) ואיפשר את התיישבותן של קבוצות גרמנים(פראנקים 
ובאיובארים) בתחום זה. 

אוכלוסייתה של ג , בתקופה ההיא היתה דלילה מאד. 
מרבית שטחה של הארץ היה מכוסה יערות וביצות. המחסור 
בדרכי־תחבורה הכביד מאד על כינונו של מינהל מרכזי 
בממלכה הגדולה. קארולוס השתדל להתגבר על הקושי ע״י 
ביטול דוכסולת־השבטים וחלוקת ממלכתו לנפות, שבראשן 
הועמדו פקידים ממונים — רוזנים. חשיבות יתרה היתד, 
לרוזני־הספר (ם&^ן־ס־וג), ששמרו על גבולות-הממלכד, 
והיו רשאים לגייס צבאות בשעת הצורך. סרוזנויות־הספר 
התפתחו במשך הזמן מדינות חשובות, כגון אוססריה ובראנדג־ 
בורג. תפקיד מיוחד היה לרוזנים, ששימשו מנהלי אחוזות- 
המלך> הם ישבו בארמנות־המלך, ב״ססאלצים' ( £312 ?, 
מלאט׳ 01 נ 1 ם 313 ק — ארמון), כי למלכי־ג' לא היתה עיר- 
בידה קבועה עד המאה ה 14 , והם היו מתגוררים, לפי צרכי- 
השער" באחוזותיהם, שהיו מפוזרות בכל רחבי־ממלכתם. 
לחשיבות מיוחדת הגיעו "רוזני־הארמוף בחבל הדינום 
התיכון, הנקרא בשם "ספאלץ"("פאלאטינאט") עד היום הזר" 
^התפשטותהגצרות. הנצרות חדרה לג׳ הרומית 
כבר בימי השלטון הרומי ונשתמרה בכמה ערים (קלן, טריר, 



ספדו 2 . 


שטראסבורג, באזל, אוגסבורג ואחרות) גם בתקופת מסעי־ 
העמים. אולם מחת לתחום השלטון הרומי לא התפשטה אלא 
לאחר התנצרותו של כלובים. מטיפי הדת החדשה בקרב 
שבטי־ג׳ היו תהילה נזירים מאירלנד, כגון קולומבאנוס 
( 615-543 ), שפעל בקרב האלאמאנים. החל מסוף הסאה ה 7 
באו לג׳ מטיפים אנגלו־סאכסים, שהחשוב שבהם היה בוני- 
פציוס (ע״ע); הוא נלחם נגד התמזגותם של מנהגים נוצריים 
ואליליים וקשר קשרים הדוקים בין הבנסיה הגרמנית והאפי¬ 
פיור. שליטי הפראנקים קארולוס מארטל ( 717 — 741 ) ופיפין 
( 741 — 768 ), תמכו בפעולת המטיפים') שליטים אלה, וגם 
קארולוס הגדול יורשם, ראו בכנסיה את הכוח המאחד 
בממלכה הגדולה ואת היסוד התרבותי באוכלוסייתה הבר¬ 
ברית׳ ואף השתמשו בבוח־הזרוע להפצת הנצרות והקימו 
הגמינויות ומנזרים. הנזירים ביראו את היערות, הכשירו את 
הקרקע, דאגו לעניים ולחולים, ייסדו בתי־ספר וספריות. 
במשך המאה ה 10 נעלמה עבודת-האלילים בקרב שבטי 
הגרמנים. ההגמונולת והמגזרים קיבלו מאת השליטים שטחי־ 
אדמה נרחבים. לעיתים קרובות השיגו אף אי-תלות משפטית 
(סטקדתשגש, 1010111111135 ) מן הרוזנים והדוכסים והגיעו לידי 
השפעה מדינית מרובה. 

3 חברה ובלבלה. הפא וראלי זם. כלכלתם של 
שבטי־דוגרמגים היתה מיוסדת על משק מבעי. כסף וזהב לא 
היו כמעט בנמצא! רק במאה ה 10 הוחל בניצול מכרות־ 
הכסף בהרי הארץ. הרכוש היהיר היה הקרקע, והמלך היה 
בעל שטחים ענקיים, כי במלחמות התדירות היה הוא נוטל 
את חלק-הארי בשטחים הנכבשים. כשהיה קארולוס הגדול 
זקוק לפקידים לשם ניהול ממלכתו הנרחבת, היה עליו לשלם 
את שכרם בקרקעות, ומשום כך מסר לרוזנים שטחים במחו¬ 
זותיהם לפרנסתם. להלכה היו שטחים אלה חוזרים למלך עם 
מותו של הרוזן! אבל למעשה — וביחוז־ משעת החלשת 
השלטון המרכזי — עברו האחוזות בירושה לצאצאיהם, 
והרוזניס-הפקידים הפכו במשך שניס-שלושה דורות לנסיכים־ 








419 


גרמניח, חיסטודיח 


420 



מפה 3 


שליטים בםחוזותיהם. ואף הרחיבו אותם לעיתים קרובות 
ע״י ירושות או מלחמות עם שבניהם׳ בי במקרים רבים לא 
יבול היה המלך הרחוק למנוע מעשי-אלימות באלה. 

הנסיכים מסרו אחוזות לנאמניהם, שהיו מחוייבים לשרת 
את אדוניהם, ביחוד במלחמה. בשם שהיו הרוזנים מצידם 
חייבים לשרת את המלך. להלכה לא היו כל הבסיבויות 
והנהלות בחינת קניין ממש, אלא בחינת אחוזות "מושאלות" 
(לאט' של יה״ב £60411101 , גרס' 1x1160 , מ ת 114 ״ 1 =השאל), 
והמלך והאדונים האחרים היו רשאים לדרוש אותן חזרה, אם 
השר המחזיק בשטח (הדוכס, הנסיך, הרוזן, ההגמון) לא מילא 
את חובתו. תחת ידם של השרים חי ועמל המון האיכרים 
המשועבדים! מעמד האיכרים החפשים, שהיה רוב ד,אוכלו• 
סיה בתקופת המסעות וההתיישבות בג׳, נעלם כמעט כליל 
במשך המאות ה 10-8 , בעיקר מסבי שהאיכרים רצו להשתחרר 
מחובת השירות בצבא וביקשו את חסותם של האדונים 
בעיתות־צדד, שחזרו תכופות. 

זה היה המשטר החברתי של הפאודליזם (ע״ע), 
ששרד עד סוף יה״ב ונתקיים בחלקו עד השינויים המדיניים 
והכלכליים שחלו במאות ד, 18 וד, 19 . 

במשק החקלאי חלה מן המאה ה 8 ואילך התקדמות חשד 
בה — מניצולה של לא יותר ממחצית הקרקע הנתונה לעיבוד 
ל״שיטת שלושת השדות״, כלומר: בשליש השטח המעובד 
גידלו תבואת־חודף (חיטה, שיפון), בשליש השני — תבואת- 
קיץ (שעורה, שיבולת־שועל), ושליש נשאר בור* מלבד זה 
היה לכל כפר ובפר שטח גדול של מרעה ויער. שיטת שלושת 
השדות נתנה יבול־עודף, שפירנס את בעל־האחוזה ואת 
אנשיו ואיפשר לו למכור תבואה לערים המתפתחות. לפי 
האומדנות, היתה האוכלוסיה בג' במאה ה 9 כ 2 מיליון נפש 
וגדלה עד סוף המאה ה 13 ל 5 מיליון בערך. 

4 . הקרולינגים הגרמניים ( 843 — 911 ). יורשו של 
קארוליס הגדול היה לודוויג ״החסיד״ ( 814 — 840 ). שלושת 
בניו חילקו ביניהם את הממלכה הפראנקית הגדולה בהסכם- 


ורדן( 843 ). לודוויג ״הגרמני״( 843 — 876 ) 

קיבל את החלק המזרחי, המאוכלס שבטי 
האלאמאנים, הבאיובארים, הפראנקים־ד,מז¬ 
רחיים (להבדיל מן הפראגקימ-המערביים— 

הצרפתים), הסאכסים והתירינגים; גבולה 
המערבי של המלכתו היד. הדיבוס. לפי 
הסכמי מרסן ( 870 ) דריבמון ( 680 ) סופחו 
לממלכהיזו השטחים שבין הרינום והסכלדה 
(לותאדינגיה). חלוקות והסכמים אלה יצרו 
אח ג׳ כחטיבה מדיניודמסלכתית מיוחדת 
ומוגדרת׳ והגבול של המאה ה 9 נשאר עד 
1648 הגבול הרשמי בין ג׳ וצרפת (מפה 3 ). 

מעריכים, שבתקופה ההיא ישבו בתחום ג׳ 

2 — 3 מיליון נפש. 

אחרי מותו של לח־וויג הגרמני נחלקה 
ממלכתו בין שלושת בניו—קארלמאן(מת 
880 ), לודוויג (מת 882 ) וקאדל "השמך 
(מת 888 )< האחרת שלט על כל הממלכה 
אחרי מות אחיו. באותן השנים החלו 
הפשיטות החחרות ונשנות של הנורמנים 
(ע״ע) על ג' המערבית ושל ההונגרים על 
ג׳ הדרומיח־סזרחית, שגרסו סבל רב להמ¬ 
לכה ולאוכלוסיה! מאחר שלא הצליח קארל 
להדוף את הנורמאנים, הודח ב 887 ע״יגדולי־האומה. בדאחיו 
ארנולף ( 899-887 ) ניצח את הנורמאנים והחזיק במרותו 
על כל חלקי ג׳. אך בימיו של בנו הקטן לודוויג ה״ילד" 
( 900 — 911 ) במעט שהתפוררה הממלכה. במסיבות שטרם 
הובררו כל־צרכן נתחדש פיצול האומה לדוכסויות שבטיות 
מורשתיות. בקושי הצליחה הכמורה הגבוהה לשמור למראית- 
עין על אחדוודחמדינה. השפעת הממשלה המרכזית היתד, 
חלשה! הדוכסים של פראנקוניה, שוואביד, (ארץ־האלאמא־ 
נים), באוואריה, סאכסוניה ולותארינגיה היו שליטים עצ¬ 
מאיים בפועל. שהשתדלו להדוף אח התקפותיהם של חבור- 
מאנים וההונגארים במערב ובמזרח על דעת-עצמם ובכוחות- 
עצמם. שאיפתם זו של ראשי־ד,שבטים למידה מרובה של 
עצמאות בתחום שלטונם(סארטיקולאריזם [מלאט׳ 13 ס 110 ! 3 ק 
= חלק]) היתה לגורם חשוב בתולדות ג , עד התקופה 
החדישה. 

מצב זד, לא נשתנה גם כשנבחר קונראד 1 , דופס־פראנ־ 
קונית, ע״י רבי־חמלוכה (דוכסים׳ רוזנים, ראשי־ד,כמורד,) 
למלך־ג׳ ( 911 — 918 ). 

5 . השליטים הסאכסים ( 919 — 1024 ). ב 919 בחרו 
גדדלי־ג' למלך את הינריך דוכס־סאבסוניה, שליטו של 
החזק בשבטי־ג/ חי נ ר יד 1 חיזק את כוח־חסלכות והצליח 
להגביל את כוחם של דוכסי־חשבטים. הוא החזיר לג׳ 
את לותארינגיד״ שסופחה ב 911 לצרפת. כדי להתגבר על 
האויבים מן החוץ, ביחוד על החונגארים, אירגן חיל־פרשים, 
שנעשה אחד היסודות להתפתחות האצולה האבירית (ע״ע 
אצילים, 491/2 ). חינריך הרחיב את גבול ממלכתו במלחמות 
נגד הסלאווים שממזרח לאלבה׳ הכניע את דוכס־בוהמיד, 
והדף את ההונגארים ( 933 ). כדי להגן על אובלוסיית־ד,כפרים 
בפני מסעי־שוד מצד הפולשים הקים היגדיו מבצרים וישו¬ 
בים מוקפי-חומה, שהתפתחו במרוצת הזמן לערים* עד 
לתקופה ההיא לא היו בג׳ ערים ממש אלא בשטח שהית 
לפנים רומי. 



421 


גרמניה, היסטוריח 


422 


בנו אוטו 1 ״הגדול״ ( 936 — 973 ) חיזק את כוחו של 
המלך וצימצם את כוחם של הדוכסים המורשתיים־שבטיים 
ע״י יצירת מעמד של רבי־מלוכה כנסייתיים, שסמכותם באה 
להם סן המלך בלבד. לשם כך חיזק את עמדתה של הכמורה 
הגבוהה׳ בהוציאו את ההגמונים ואת ראשי המנזרים הגדולים 
ממרותם של הדוכסים. על רבי־כנסיד. אלה שלט אוטו שלטון 
גמור, סינה והסיר אותם לפי רצונו ומסר להם סמכויות של 
שלטון סאודאלי באיזורים שונים, שהיד, מוסמך "להשאילם". 
ההגמונים היו בעיקרו של דבר סקידי־המלד ושימשו משקל- 
נגד לשליטים השבטיים! בעזרתם שמר אוטו על אחדות־ 
ממלכתו. מצד שני הגיעה בדרך זו ד,כנסיה בג׳ להשפעה 
מדינית רבה יותר מאשר בארצות אחרות. מושביהם של 
גדולי־הכנסיה התפתחו במהרה למרכזי המסחר והחיים 
התרבותיים. 

כאביו נלחם גם אוטו נגד הסלאווים, כבש את השטחים 
עד האודר, הנהיג שם אח הנצרות ויישב מתיישבים גרמנים. 
הוא הקים באיזור הכבוש מרכזים כנסייתיים וערים. ביניהם 
את מאגז־בורג. ב 955 ניצח את ההונגארים בקרב מכריע 
במישור־הלד ( 1 ) 61 ) 1 * 1x0 שעל־יד אוגסבורג), וע״י כך שם 
קץ למסעי־השוד שלהם (ע״ע הונגריה. היסטוריה). 

כבר ב 951 התערב אוטו בענייניה המסוכסכים של איטליה 
הצפונית (ע״ע איטליה, ע' 733 ) וב 961/2 כבש את איטליה 
הצפונית והמרכזית. ב 962 הוכתר, כדוגמת קארולוס הגדול, 
ע״י האפיפיור ל״קיסר־רומא" ונעשה מעין אפיטרופום על 
הכנסיה ועל ראשה. בזה הקים אוטו את "האימפריה הגרם־ 
נית־חרומית הקדושה״ ( 1 ) 11610 01165 * 1 תז 6 .מ * 11611186 
תסמבא 16111301160 ), שנתקיימה להלכה עד 1806 . לעמדת 
הקיסר היתד, משמעות מדינית־״אוניורסאלית" וגם דתית: 
הוא נחשב כראש החילוני של העולם הנוצרי המערבי כולו, 
כשם שהאפיפיור היה ראשו הרוחני! ג׳ היתה "האימפריה" 
(דיך( £61011 * 13 )}) סתם, ובאותה תקופה היתה החזקה והמסד 
דרת שבמדינות אירופה. הקשר ההדוק בין ג׳ ואיטליה, שנמ¬ 
שו כמעט 300 שנה, השפיע הרבה על תרבות־ג׳, אולם תכופות 
הסיח את דעתם של הקיסרים מתפקידיהם בג׳. הילת הקיס¬ 
רות הרומית וקסמה של איטליה הביאו את שליטי-ג׳ בדורות 
הבאים לבזבז את כוחותיהם על קיום שלטונם בארץ שמדרום 
לאלפים, עד כדי החלשת השלטון המרכזי בג׳ עצמה — בניגוד 
למגמותיו של מייסדה של האימפריה ובניגוד להתפתחות 
שחלה בצרפת, אנגליה וספרד. סיבה אחרת לכשלון מאמצי 
הקיסרים לאיחודה המדיני־ממלכתי של ג׳ היה הפארסיקו־ 
לאריזם של השבטים הגרמנים, ששאפו כל אחד לעצמאותו. 

מאותה תקופה ואילד יש להבדיל בין בחירת המלכים 
והכתרחם על־ידי רבי־המלוכה בג׳ יבין הכתרתם לקיסרים 
ברומא ע״י האפיפיור. לא אוטו ולא יורשיו לא הצליחו 
להפוך את המלוכה בג׳ למוסד מורשתי חוקי. הזכות לבחור 
את המלך נשארה תמיד בידי רבי־ד,מלוכה החילוניים והכני 
סייתיים! אלא שהתקיפים במלכים היו מצליחים לקיים את 
הכתר במשפחתם, בהפעילם לחץ או פיתויים על השרים 
לבחור את יורש־ד,מלוכה (עפ״ר את בן־המלד) עוד בחיי- 
המלך. 

אוטו 11 ( 973 — 983 ), שהיה נשוי לנסיכה הביזאנטית 
תאופנו ( 113110 ק 160 ו 1 ), ניסה לשווא לכבוש גם את איטליה 
הדרומית מידיהם של הביזאנטים והערבים! הוא אף איבד 
את השטחים הסלאוויים שממזרח האלבה ואת בוהמיה. בנו 


אוטו ווו ( 983 — 1002 ) נבחר למלך־ג׳ כבר בחיי-אביו, 
בהיותו בן שלוש! בימי־ילדותו ניהלו את ענייני ג׳ אמו, 
ואחרי מותה ( 991 ) סבתו אדלהיד (מתה 999 ) והכמורה 
הגבוהה. כשבגר אוטו רצה להעביר את מרכז האימפריה 
לרומא ולא התעניין בבעיות ג׳, שד,יתד, בסכנת התפוררות. 
ליורשו נבחר הינריד 11 ״הקדוש״ ( 1002 — 1024 ), דוכס־ 
באוואריה, שהיד, ריבע ו של הינריד 1 והאחרון לקיסרי 
שושלת־הסאכסים. הוא הלך בדרכי אוטו הגדול, חיזק את 
עמדתו בעזרת הכמורה הגבוהה, ובקושי הצליח לשמור על 
גבולוח־ג׳ נגד הסלאווים ועל זכויות האימפריה באיטליה. 

6 . הקיסרים הפראנקים (או הסאליים) הראשונים 
( 1024 — 1056 ). אחדי מותו של העריך 11 נבחר למלך הרוזן 
הפראגקי קונראד, ריבעו של אוטו 1 . קונראד 11 ( 1024 — 
1039 ) החזיר לאימפריה הגרמנית־איטלקית את מעמדה 
כמעצמה האדירה ביותר באירופה. בפנים שמר על השלום 
ודיכא בבל חומר־הדין את מריבות־הדמים בין גדולי־הסדינה 
הכנסייתיים והחילוניים. ב 1027 הוכתר לקיסר רומא, ב 1032 
סיפח את בורגונדיה לריך, וע״י כך הבטיח לעצמו את מעב- 
רו.ת האלפים המערביים בדרך לאיטליה. בזה הקל את המסחר 
בין איטליה וג׳, ובערים שבעמק הרינוס(וורמס׳קלן ואחרות) 
קם מעמד של אזרחים אמידים. — לשם חיזוק שלטונו באי¬ 
טליה הצפונית תמך קונראד שם באצולה הזעירה נגד אדוניה 
הפאודאלים הגדולים, שביניהם היו ההגמונים התקיפים ביותר. 
הללו דרשו תכופות אח החזרת האחוזות במקרה מותם של 
הכפופים למרותם הפאודאלית! ב 1037 חוקק הקיסר חוק, 
שלפיו עברה החזקה על אחוזות אלו בירושה, כפי שכבר היה 
נהוג בג׳ עצמה. — כאוטו 1 החזיק קונראד 11 בתקיפות 
בשלטונו על ד,כנסיה וניצל אותו לצרכיו, ואפילו מכר 
הגמונויוח ומנזרים ("סימוניה", ע״ע). הקשר ההדוק בין 
הכנסיה והשלטון החילוני גרם לשחיתות רבה בכמורה 
ולהזנחת התפקידים הדתיים מצדה. ההגמונים וראשי המג¬ 
זרים הגדולים שלטו על שטחי־אדמה נרחבים! הם השתתפו 
במלחמות בראש נתיניהם! במרכז פעולתם עמדו ענייניהם 
החילוניים, בגון הרחבת תחומי־שלטוגם או המלת-מיסים! 
דבים מהם היו נשואים, בניגוד להוראות חוק־חכנסיה. 

בימי הינריד ווו ( 1039 — 1056 ), בנו של קונראד ח, 
הגיעה האימפריה להקפה הטריטוריאלי הגדול ביותר: לזמן 
קצר ( 1045 — 1058 ) הכריח הקיסר גם את הונגאריה להכיר 
במרותו. הוא תמך בפעולתו של הארכיהגמון אדלברט (ע״ע) 
מברמן, שניצר את הסלאווים במקלנפורג והרחיב את השפע¬ 
תו הכנסייתית על דגיה, איסלנד ופינלנד. באיטליה נכנעו 
לפני הקיסר ב 1047 הנסיכים הנורמנים (ע״ע! וע״ע איטליה, 
עמ׳ 733 ). שנה קודם לכן זכה הינריך וח להשפעה מכרעת 
על בחירת האפיפיורים. שלא כאביו, התייחס קיסר זה 
לכנסיה בהערצה ותמך בשאיפות להבראתה ולתיקונה! 
בסמכויות שרכש לו השתמש כדי להשפיע בכיוון הכתרתם 
של אפיפיורים בעלי רמת דחית ומוסרית גבוהה. ע״י כד 
סייע שלא מדעתו להתפתחות, שעתידה היתה אחרי מותו 
המוקדם (הוא מת כבן 39 ) לזעזע את המבנה המדיני 
של הריך. 

7 . הקיסרים הסאליים האחרונים ( 1056 — 1125 ). 
היגדיו עו (ע״ע! 1056 — 1106 ) ד,יח בן 6 במות עליו 
אביו, ותחילה שלטו במקומו אמו אגנם והארכיהגמונים 
אדאלברט מברמן והאגו מ?ןלן. בתחילת מלכותו העצמאית 


הראשון נתמך ע״י פילים 11 (ע״ע) מלך־צרפת, השני - ע״י־ המעצמותזסודביחדסאדיחז ״״״״״ 
קרובו ריצ׳רד 1 (ע״ע) מלך־אנגליה. שני היריבים העניקו עור השלטון הקיסרי באיטליה ובהתפוררותה המדינית של ג׳. 
לחסידיהם שטחי-אדמה גדולים, וכך הוסיפו להתפתח בג׳ 9 . התקופה "ללא-מלכות"(לאט׳"!"!#מסמס! =״בין 



423 


גרמניה, היסטורית 


התמרדו בו האצילים הסאפסים, אולם דוכאו ע״י המלך בסיועם 
?מל אזרחי העיד וורמס. ז 1 היתה ה הופעה הראש ונה של 


את הינריך לקיסר. עד סוף ימיו לחם הקיסר בגרגוריום 
ובאפיסיורים יורשיו זבתומכיהם זעורמאנים והלובבארדים. 


427 

המלכויות״( 1272-1250 ), קונראד 1¥ ( 1250 — 1254 ), בנו 
הצעיר ויורשו של פרידריך וו, עסק בימי מלכותו הקצרים 
בענייני איטליה בלבד והזניח את ג׳ לגמרי. הוא הניח אחריו 
ילד בו שנתיים׳ קונראדינו, שהוצא להורג בגיל 16 , כשנפל 
בשבי אויבו שאדל מאנדו במלחמתו על ירושתו באיטליה 
הוא היה האחרון לבני שושלידהשטאו&ים. 

אחרי מותו של וילהלם מהולאנד בחר חלק מן הנסיכים 
בג׳ את הרוזן האנגלי ריצ׳רד מקורנוול, גיסו של סרידריד 11 ׳ 
למלך ( 1257 — 1272 ), ואילו חלק אחר בחר באלסונסו x 
(ע״ע) מלך קאסטיליה, נכדו של המלך סליפ (ר׳ לעיל, עמ׳ 
425 ). שניהם לא נתנו את דעתם על ענייני ג׳< אלפונסו אף 
לא בא לשם כלל. הארץ נתמלאה סיכסוכים ומלחמות 
בין הנסיכים. אבירים־שודדים היו תוקפים שיירות־סוחרים, 
והערים כרתו בריתות ביניהן כדי להגן בכוחותיהן הן על 
אזרחיהן וססחרן. בכל רחבי-ג׳ שררה אנארכיה גמורה. 

10 . התפתחות פנימית במאות ה 11 — 13 . 

הערים. לגרמנים הקדומים לא היו ערים, והערים 
הרומיות ירדו מחשיבותן אחרי הסאה ה 5 . רק במאה ה 10 
ואילך קמו בג׳ ישובים עירוניים, ביהוד במושבי ההגמונים 
או בסביבת ארמונות־המלכים וטירות־הנסיכים, אשר שם הת¬ 
פתחו המסחר והמלאכה במידה מצומצמת. במשך המאה ה 11 
גדלה חשיבות הערים בעמק הרינוס (ר׳ לעיל, עט , 422/3 ), 
במאה ה 12 חל ריבוי מהיר באוכלוסייתן ובעשרן בעקבות 
מסעי-הצלב, התפתחה המלאכה, ביתוד תעשיית טכסטיל 
בערי־פלאגדריה, שלשם הובא הצמר מאנגליה ועובד לארי¬ 
גים. בתקופה זו נוסדו גם ערים חדשות ע״י נסיכים, שהבינו 
את תועלתן: בך, למשל, ייסד הדוכס מצרינגן(ע״ע בדן, עמ׳ 
639 ) את פריבורג ב 1120 , הינריך האריה(עי׳לעיל,עמ׳ 424 ) 
את מינכן ב 1158 . איכרים מוכשרים ברחו מן האחוזות ונת¬ 
יישבו בערים, שהפכו אף גורם צבאי ניכר. 

השכבה השלטת בערים היו הסוחרים, שהביאו את הסחו¬ 
רות היקרות (תבלין, אריגי־משי ואריגים אחרים) דרך 
האלפים בשיירות מזויינות ! אמנם היו הדרכים בהזקת־סכנה, 
אבל רווחי-המסחר היו גדולים מאד. הסוחרים נתעשרו במהרה 
ונעשו לבעלי-קרקעות בערים ובסביבוחיהן. המיסים, וביחוד 
המכס, ששילמו לאדוני־הערים שימשו לאלה מקור־הכגסה 
חשוב. תחילה היו העידונים תלויים באדוניהם, ברובם 
הגמונים. במשך המאות ה 12 — 13 השיגו— הודות לכוחם 
הכלכלי והצבאי—מהקיסרים או מאדוניהם זכויות מרחיקות- 
לכח: סידור שווקים, בחירת שופטיהם ומועצתם, טביעת- 
מטבעות ובניין חומות מסביב לעריהם. לפעמים הושגו זכויות 
אלו בכוח, ע״י גירוש החגמונים, כמו בשטראטבורג ( 1262 ), 
באוגסרורג( 1276 ), בקלן ( 1288 ). מאמצע המאה ה 13 ואילך 
הפכו הערים לגולם מדיני חשוב ־. ב 1252 באו העדים שבהבל 
הריבוס, מאכן וקלן בצפון עד באזל וציריך בדרום, בברית 
צבאית כדי לשמור על דרכי המסחר, ענייני המכסים וכיו״ב. 

החל מאמצע המאה ה 13 התפתחה בצפון״ג׳ בדית־הערים 
של ה ה נ ז ה (ע״ע), שהיתה לה חשיבות כלכלית ומדינית 
רבה רצסון וצפוךמערב של ג/ אך בדית זו לא השפיעה על 
מהלך המדיניות הגרמנית, בניגוד לערים בדרום ובדרום־ 
מערב של ג׳. כ 70 ערים הפכו ל״ערי־אימפריה״ (- 0115 ״£ 
16 נ> 3 ז 5 ), שהיו תלויות רק בקיסר או במלן־-ג׳. שאר הערים 
היו כפופות למרותם של נסיכים חילוניים או כנסייתיים. 
ב 1300 היו קיימות בג׳ כ 3,000 ערים מוקפות חומות, אבל 
רובן מנו פחות מס 0 ס, 1 תושבים. רק 30 ערים היו בעלות 


428 

חשיכות כלכלית ומדינית. הגדולות שבהן היו קלן ( 30,000 
תושבים), ליבק ( 25,000 ), שטראסבורג, נירנכרג, דאנציג, 
אולם (כ 26,000 תושבים כל אחת), פראנקפורט ע״נ מין, 
ברסלאו, ציריך׳ אוגסבורג, ארפורט ( 10,000 — 18,000 תוש׳)ז 
בלונדון כבר היו באותם הימים כ 30,000 — 40.000 תושבים, 
בפאריס יותר מס 50,00 , בפיךנצת אולי כ 100,000 . את אוכלו¬ 
סיית הריך בתקופה ההיא אומדים ב 7 — 8 מיליון נפש, פחם 
כ 6 מיליון בתחומו הגרמני. 

עד סוף המאה ה 13 נשארו הסוחרים העשירים השכבה 
השלטת, שנהגה שרדה בבעלי״המלאכה. אח״כ קיבלו גם 
אלה האחרונים, שהיו מאורגנים בגילדות (ע״ע), את חלקם 
בהנהלת הערים. — בערים הוקמו בתי־מחסה לעניים ולחו¬ 
לים, נוסדו בתי־ספר, נבנו כנסיות. התפקידים, שהיו עד 
תחילת המאה ה 12 בידי הכנסיה בלבד, עברו לעירונים, 
שעלו בסוף יה״ב למעמד המנהיג בשדה הכלכלה וההשפלה. 

ההתיישבות (קולוניזאציה) במזרח־ג׳. בסוף 
המאה ה 10 היתה האלבה גבולה המזרחי של ג׳, שמעברו 
השני היה ישוב דליל של שבטים באלטיים וסלאוויים פרימי- 
סיוויים. במאה ה 11 התחילה התקדמות איטית, אך מתמידה, 
של הגרמנים לתוך השטח המזרחי בדרכי כיבוש והתיישבות. 
אוכלוסיית הילידים בהלקה הושמדה ובחלקה הוטמעה בגר¬ 
מנים, והגבול הגדמני־סלאווי הועתק יותר ויותר מזרחה. 
מ 1150 ואילך קראו נסיכים בג׳ הצפונית־מערבית, וביניהם 
העריך האריה (ר׳ לעיל, עם׳ 424 ) איכרים מן החבלים 
הולאנד, פריזלאנד ווסטפאלן, שהיו בחלקם מאוכלסים יותר 
מדי או חסרים אדמה פוריה, להתיישב כשטחים שממזרח 
לאלבה. נסיכים אלה ייסדו ערים, הגמ 1 נויות, מנזרים, ובמהרה 
הפכו מקלגבווג, בראנדנבורג, פ׳מרן ולאוזיץ לארצות גרמ¬ 
ניות, באותה תקופה הזמינו גם הנסיכים הפולנים של שלזיה 
מתיישבים גרמניים לפיתוח ארצותיהם, ומיסדר האבירים 
הגרמניים כבש החל מ 1226 את פרוסיה (ע״ע) ויישב שם 
איכרים ועירונים גרמניים. התיישבויות אלו גרמו גם לשיפור 
מצבם של האיכרים (ע״ע אכר, עמ׳ 309/10 ). כל השטח הזה, 
שנרכש ע״י הגרמנים ב 900 השנים האחרונות, נכלל היום 
( 1956 ) בתחום ג׳ המזרחית, בעלודבריתה של רוסיה, או 
בתחום פולין (קו אוךר־ניסה), או בתחומה של רוסיה הסוב¬ 
ייטית עצמה (חלק מפרוסיה המזרחית). 

ימי־הביניים האחרונים (המחצית השניה של 
המאה ה 13 — תחילת המאה ה 16 ), 

1 . סקירה כללית. בתקופה זו נמשך תהליך התפוררותו 
של הריר לנסיכולת בלתי־תלויות כמעט. השפעת המלר 
נצטמצמה בדרך־כלל בנסיכותו המורשתית, ועיקר דאגתו 
היתה להרחיב את תחומיה. הקשרים עם איטליה הלכו ונת- 
רופפו. אולם תארו של "קיסר־רומא" שמר על זהרו גם 
כשנתרוקן מתכנו, והקיסר נחשב כראשון במעלה בין השלי¬ 
טים בתחום הנצרות המערבית עד התקופה הנאפוללנית. 

החל מהמאה ה 13 עברה ג׳ — באיחור־זמן לעומת איט¬ 
ליה, צרפת ואנגליה— פן המשק הטבעי למשק הכספי. הערים 
שיגשגו! הנסיכים ייסדו ערים חדשות, שמהן היו להם 
הכנסות במזומנים, ומשוס כך יכלו לשלם שרר לפקידים 
ולצבאות־שכירים. במקביל לעליית הערים והנסיכים הטרי¬ 
טוריאליים ירדה האצולה האבירית. במקום האבירים, שהיוו 
את גרעין הצבאות לפני־בן, בא חיל־רגלים שהחל להשתמש 
בסוף המאה ה 15 בנשק־חם. המשטר הפאודאלי נתפורר 
בהדרגד" והאבירים נעשו בעלי-אחוזות או בעלי-טירות 


גרמנית, היסטורית 


429 


גרמניה, חיסטוריח 


430 


נושאי תארי־אצולה או שירתו את הנסיכים כפקידים או 
בקצינים בצבאותיהם. האבירים, שעמדו על עצמאותם, הפכו 
תכופות לאביריס־״שודדים" (ר׳ לעיל, עם' 427 ), שהערים 
והנסיכים יחד השתדלו לחסלם. הכמרים חדלו להיות יועציהם 
העיקריים של הנסיכים, ואת מקומם ירשו אבירים או אזרחים 
מיוצאי האוניברסיטות, שקמו בג׳ החל מהמאה ה 14 (פראג 
1348 , וינה 1365 , הידלברג 1386 , י)לן 1388 , ארסורט 1389 , 
ליפציג 1409 ). 

בימי ה״אינטדרגנום , ׳ החלו הסמכות והזכות של בחידת 
מלך־ג׳ להתרכז בידי קבוצה מצומצמת של גדולי-הנסיכים ז 
אלה נקראו בשם "נסיכים־בוחדים" (קורפירסטים 
חש 51 זגו 1 ] או אלקטורים [ 1-65 נ>£ש 516 ]). 

2 . מלכים מבני משפחות שונות ( 1273 — 1346 ). מצב 
האנארכיה של האינסררגנום נסתיים, כשנבחר למלך הרוזן 
רודולף(ע״ע! 1273 — 1291 ) לבית-הבסבורג, בעל אחחות 
גדולות באלזאס, בבדיסגאו ובשוויץ הצפונית. רוז־ולף נהג 
במלכותו בתבונה׳ וברחבי האימפריה דיכא את מפריע י־ 
השלום במרץ ובהצלחה. על־ידי נצחונו על מלד־בוהמיה 
פו־מיסל אוטוקר 11 (ע״ע), שלא רצה להכיר ברודולף כמלך- 
ג׳' רכש רודולף את אוסטריה (ע״ע, עט׳ 965 ) למשפחתו. 

אחרי מותו התחרו על המליכה בנו אלברכט והרוזן אדולף 
מנאקאו. זה האחרון נבחר ( 1292 — 1298 ),'אך נסיונו להרחיב 
את שלטונו על חשבונם של נסיכים אחרים נכשל, והוא עצמו 
נפל בקרב נגד אלבו־כט, שנבחר למלך אחריו( 1298 — 1308 ). 
אלברכם השתדל לרכוש את בוהמיה, שבה אפסה שושלת 
הפרמיסלידים ( 1306 ), אולם לא הצליח. — בדור ההוא נוסדה 
"הברית השוויצית" (ע״ע שויץ), שהרחיבה את גבולותיה 
והגדילה את כוחה במשך המאות הבאות ולסוף ניתקה לגמרי 
מן הריך הגרמני. 

אחרי רציחתו של אלברכט עכר כתד־ג׳ לרוזן הינריך 
מלוכסרבורג(הינויך חזו, 1309 — 1313 ). הוא ניסה להחזיר 
את השפעת האימפריה על איטליה, ונתקבל שם בהתלהבות 
ע״י חסידי הקיסרות (ע״ע גולפים וגיבלינים), הוכתר ברומא 
ע״י האפיפיור, אולם מת בדרכו חזרה. ב 1310 הצליח למסור 
את מלכות בוהמיה ליוהאן בנו. 

בשנת 1314 נחלקו הגסיכים־הבוחרים בין לודוויג דוכס- 
באוואריה ופרידריך דוכם*א 1 סטריה, בנו של אלברכט. אחרי 
מלחמה שנמשכה 8 שנים ניצח ל ו ד ו ו י ג והחזיק במלוכה 
( 1314 — 1347 ), אע״פ שהאפיפיור לא אישר את בחירתו. 
בפולמוס הספרותי החריף, שנתלקח בעניין זה, הושמעה 
לראשונה הדרישה לאי־תלותה של המדינה בכנסיה והוצהר 
ע״י הנסיכים הגרמנים שבחירת המלך על־ידיהם אינה טעונה 
אישור האפיפיור. — לודוויג הגדיל את שטח-נסיכותו על־ידי 
סיפוחן של בראנדנבורג ( 1323 ) וטירול ( 1342 ), אך הנסי¬ 
כים — בהנהגת בית-לוכסמבורג —, שחששו להגדלת כוח 
המלך ושהושפעו מן האפיפיור, התנגדו לו והסירו אותו 
ב 1346 * הוא מת זמן מועט אח״כ. במקומו נבחר קארל ר 1 זן־ 
לוכסמבורג ומלך־בוהמיה. 

3 . השושלת הלוכסמבורגית ( 1347 — 1437 ). קרל 1¥ 
( 1347 — 1378 ) היה רודף־שלום והתעניין בעיקר בתחום- 
שלטונו המ 1 רשתי בבוהמיה (ע״ע צ׳כוסלובקיה)! פראג 
נעשתה מרכז האימפריה׳ שמנתה אז, אולי, כ 11 מיליון 
תושבים, מהם כ 2 / ג 1 — 2 מיליון בערים. בתחילת מלכותו 
התפשטה באירופה מגפת הדבר ("המוות השחור"), שבה 


נספו בג׳ לפי אומדן 3 מיליון נפש — כשליש האוכלוסיה. 
ב 1354/55 נסע המלך לאיטליה, הוכתר לקיסר ע״י בא־כוחו 
של האפיפיור, ושרידי הגיבליגים קיבלו אותו בברכה. אולם 
קארל הכיר, שתואר הקיסר כבר איבד כל תוקף של ממש, 
ותמורת תשלום־כסף מערי־אימליה ויתר על רבות מזכויות־ 
הקיסרות שעדיין היו קיימות באיטליה להלכה. 

ב 1356 הוציא הקיסר בהסכמת הנסיכים את החוק המ¬ 
פורסם, המכונה "בולת-הזהב"( 03 ־ 3111 811113 , משום חותסת־ 
הזהב שבה), להסדרת בחירת המלך. החוק קבע, שמלך־ג׳ 
נבחר על־ידי 7 נסיכים־בוחרים, והם: 3 נסיכים כנסיי¬ 
תיים — הארכיהגמונים של סינץ, סדיר וקלן, ו 4 נסיכים 
חילוניים — מלך־בוהמיה, רוזן הפפאלץ־שעל־הרינוס, דוכס־ 
סאפסוניה ודוזן־הספר של בראנדנבורג. לגבי הנסיכים החילו¬ 
ניים שבבוחרים הונהגה זכות־הירושה הבלעדית של הבכו¬ 
רות. כדי למנוע את פיצול ארצותיהם בין צאצאיהם! כן 
ניטלה מנתיניהם הזכות לערער על פסקי-דינם לפני המלך, 
ועל הערים נאסר לכרות בריתות ולאזרח איכרים שברחו 
מבעליהם. חוק זה העביר את ההשפעה המכרעת במדיניות 
האימפריה לידי הגסיכים־הבוחרים, בעוד שמעמדם של הנסי¬ 
כים הקטנים, האבירים והערים נצטמצם. לגבי בחירת המלך 
נשארה "בולת־הזהב" בתקפה עד חיסולו של הריך ב 1806 , 
אלא שמספר־הבוחרים הוגדל בסאה ה 17 עד 9 . — ב 1373 
הרחיב הקיסר אח גבולו ע״י קניית רויזנות־הספר בראנדג־ 
בורג. 

ימי־מלכותו של בנו-בכודו ויורשו של קאדל זוו, ונצסלס 
(בגרמנית ונצל. 1378 — 1400 ) היו מלאים סיכסוכים פני¬ 
מיים בג/ ביניהם מלחמת ערי-שוואביה עם נסיכי הסביבה 
( 1386 — 1389 ). מאחר שוונצסלאם לא דאג לענייני־האינד 
פריה, הדיחו אותו הנסיכים־הבוחרים והמליכו את רופרכט 
רוזן־הפפאלץ ( 1400 — 1410 ), שלא הצליח אף הוא להשליט 
סדר בדיך. אחרי מותו הגיע לקיסרות בנו הצעיר של 
קארל עו, ז י גי סט ו נד ( 1410 — 1437 ), שכבר היה מ 1382 
מלך הונגריה (ע״ע). כקיסר־רומא ראה זיגיסמונד את עצמו 
מחוייב להתערב בענייניה המסובכים של הכגסיה. בתקופת 
"הפילוג הגדול". ב 1413 יזם זיגיסמונד את כינוסה של 
ועידת־הכנסיה בקונסטאנץ ( 1414 — 1418 ) והיד, אחראי להו¬ 
צאת( להורג של יוהנס הוס (ע״ע), הרסורמאטלר הצ׳כי 
( 1415 ). במלחמות הממושכות נגד חסידיו' של הום ( 1419 — 
1426 ) נכשלו צבאות הקיסר, וההוסיטים ערכו פלישות רבות- 
הרם לארצות ג׳ הגובלות בבוהמיה. 

עוזרו הנאמן של זיגיסמונד בכל פעולותיו המדיניות 
והמלחמתיות היה פרידריך רוזן־הוהנצולרן ( 1372 — 1440 ), 
שהועלה ב 1415 ע״י הקיסר לרוזן-הספד של בראנדנבורג! 
הוא היה אבי־השושלת של מלכי-פרוסיה ושל הקיסרים בדיך 
הגרמני החדש במאות ר, 19 — 20 . 

4 . קיסרים האבסבורגיים ( 1438 — 1519 ). מתוך 
חשש לסכנה הנשקפת מן התורכים מדרמדמזרח בחרו נסיכי- 
ג׳ לקיסר את האדיר שביניהם — אלברכט 11 ההאבסבורגי 
( 1438 — 1439 ), חתנו ויורשו של זיגיסמונד, מלך בוהמיה 
והונגאריה ודוגס-אוסטריה. מאז עמדו בני בית הבסבורג 
(ע״ע) בראש הריך עד התפרקותו. מ 1508 ואילך ויתרו הקיס¬ 
רים על ההכתרה ברומא וכינו את עצמם "קיסר רומי נבחר". 
בדרך־כלל נבחר יורש־העצר עוד בחיי אביו, ותארו היה 
"מלך רומי" עד עלייתו לכסא־הקיסרות. 



431 


גרמניה, היסטוריה 


432 



ספוו 6 . 


אתרי אלברכט 11 נבחר לקיסר קרובו סרידריך 111 
דוכס־שטיארמארק ( 1440 — 1493 ), הוא היה שלים תלש ולא 
התעניין בענייני האימפריה. בימיו נפרדה בוהמיה מן הריך 
( 1457 ) 1 פרוסיה, ארץ המיסדר הגרמני (ר׳ לעיל, עם׳ 428 ), 
הוכנעה ע״י פולין ( 1466 ) 1 בצפון סופחה שלזוויג־הולשטין 
לדניה? שוויץ ובורגונדיה לא נמנו עוד'"עם ארצות־ג׳ 
אלא להלכה. ב 1485 אוי גורש הקיסר מבירתו דנה על־ידי 
מתיאס קורדנום (ע״ע) מלו־הונגאריה, ולא חזר לשם אלא 
ב 1490 . אעפ״כ סלל פרידריך את הדרך לעלייתו של בית־ 
האבסבורג למעמד חשוב ביותר באירופה ע״י נישואי בנו 
מאגסימיליאן עם מאריה, יורשת בורגונדיה ( 1477 ). 

בחייה הפנימיים של ג׳ עבר מרכז־הכובד באותן השנים 
לנסיכויות הגדולות—לידי הנכיכים־תבוהרים וכמה נסיכים 
והגסונים אחרים, כגון דוכסי באוואריה, בראונשויג ומקלג־ 
בורג, רוזני הסן ובאדן׳ הארכי־הגמונים של ברמן, מאגדבורג 
וזאלצבורג. מלבד אלה היו קיימים 41 הגמונויות, 18 מנזרים 
עצמאיים, כ 60 ערים חפשיות, ועוד 140 נסיכדות קטנות, 
ביהוד בג׳ המערבית והדרומית־מערבית, לכל שליטיהם היתה 
הזכות להשתתף בוועידוודהממלכה(ו־יכסטאג [ £011:115142 ]), 
שהיה הקיסר מכנס אותן לפי הצורך. 

בנסיכויות הגדולות קמו ניגודים בין השליטים, ששאפו 
לשלטון אבסולוטי לפי עקרונות המשפט הרומי, ובין המעמ¬ 
דות (האצילים, הכמורה, באי־כוח הערים), שביקשו לצמצם 
את סמכות־השלטון וביחוד לשמור על זכותם להטיל 
מיסים. בימי מלכותו הממושכת של פרידריך 111 נלחמו 
לעתים קרובות נסיכים גדולים וקטנים נגד חבריהם או נגד 
ערים ללא התערבות מצד הקיסר. מצב־הפקרות זה והעדר 
סמכות משפטית עליונה מטעם השלטון המרבד גרם לפרי¬ 
חתם של בתי־משפט סודיים עממיים. הידועים בשם פמה 
( £0016 או שתז! 1 ש£ או שת!?׳!, סלה גרמנית עתיקה שמובנה 


"עונש"). שופטי־הפמה תו במקרים שבהם לא עלה בידי 
החלש למצוא צדק 'ומשפט, גזרו דיני־מוות ואף הוציאו 
אותם לפועל. מוצא הפמה היה בוסטפאליה, שבה נשתמרו 
מנהגי-המשפט העתיקים. השפעתה ירדה עם שיפור המצב 
הכללי בסוף המאה ה 15 . — הקריאה לתיקונים בדיך גדלה 
והלכה! נדרשו חיזוק עמדתו של הקיסר וגם תיקון מצבם 
של האיכרים, שהורע בתקופה ההיא מסיבות שונות (ע״ע 
איר, עמ׳ 310/11 ). 

מאכסימיליאן 1 ( 1493 — 1519 ) היה אישיות נמרצת 
יותר מאביו. הוא נבחר ל״ מלך רוסי״ ב 1486 , ומאז השתדל 
להשיג רפורמות במבנה האימפריה! אך הנסיכים התנגדו 
לצימצום עצמאותם. משום כך לא הושג אלא מעט: ב 1495 
הטיל הריכסטאג בוורמס איסור על המלחמות הפנימיות 
1201 ׳*ש = "שלום־נצח בארץ"). כדי להוציא 
החלטה זו לפועל נחלקה הממלכה ב 1512 ל 10 גלילות 
(ש 15 ש- 1 .£); בראש כל גליל הועמד הנסיך האדיר ביותר, 
ותפקידו היה לשמור על השלום(מסה 5 ). כדי לשפוט בענייני 
סיכסוכי-רכוש, שנתעוררו שוב ושוב ולא יושבו ע״י מערכות־ 
השיפוט הרגיונאליות, הוקם בפראנקפורט ביהמ״ש העליץ 
של הריך ( 1 ן 101 זש 8 זשמ 111 ז 51:4 ו £0101 ), שמושבו הועבר אח״כ 
לשפיאר ובסוף ( 1693 — 1806 ) לוצלאר. כן הוטל על אוכלוסי 
האימפריה מס כללי(מס־גילגולת) לתשלום שבר צבא קיסרי, 
אולם לא הוקם המנגנון הדרוש לגבייתו. בסופו של דבר לא 
חוזק שלטונו של הקיסר אלא במידה מועטת! אעפ״ב עלה 
בידי הריכסטאג במאה ה 16 כמה פעמים לגייס צבאות נגד 
התורכים. 

אחרי מוחה של רעייתו מאריה ( 1462 ), בתו של דוכס־ 
בורגונדיה, הסתבך מאכסימיליאן במלחמות עם צרפת על 
ירושתה והצליח לקיים אותה בידו (ע״ע בורגונדיה, עט׳ 
965 ). לעומת זה נכשלו נסיונותיו להתערב בענייני איטליה. 























433 


גרמניה, היסטוריה 


434 


הוא הוסיף להרים את כרן ביתו על־ידי שידוך בנו פיליס 
(מת 1506 ) עם יורשת־העצר הספרדית, חואנה מקאסטיליה, 
וב 1516 עלה נכדו קארל (ר׳ להלן) על כסא מלכות־ספרד. 
במזרח הכין מאכסימיליאן את איחודן של בוהמיה והונגאריה 
עם אוסטריה (ע״ע, עט׳ 966 ). 

תקופת הרפורמאציה ומלחמות־הדת, 1517 — 1648 . 

1 . המעבר מיה״ב לעת החדשה בג׳. התפוררות הריך 
הגרמני לא עיכבה את התקדמותו הכלכלית והרוחנית של 
העם הגרמני. במאות ה 15 — 16 פרחו בערים המסחר והמלאכה. 
במאינץ הומצאה באמצע המאה ה 15 מלאכת הדפום (ע״ע), 
בנירנבדג הומצא בתחילת המאה ה 16 השעון הקטן — קודמו 
של שעון־הכים. המעבר מן המשק הטבעי למשק הכספי נמשך* 
הקאפיטאליזם הלך והתבסס. בית פוגר (ע״ע) באוגס* 
בורג התעשר תחילה ממלאכת־האריגה* אח״ב חכר משליטי 
בוהמיה, הונגאריה וארצות אחרות את ניצול מכרוודהכסף, 
ולסוף געשה המוסד הבאגקאי רב־ההשפעה של קיסרים ואפי־ 
סיורים. בית־ולזר (זש 15 ש^ו) — אף הם מאזרחי אוגסבורג — 
השקיעו מהונם במפעלים קולוניאליים באמריקה. במקביל 
להתפתחות הכלכלית באה עליה רוחנית: תנועת ההומניזם 
(ע״ע) הגיעה לג׳ מאיטליה, ובראשה עמדו ארסמוס (ע״ע), 
רויכלין (ע״ע) וצלמים (ע״ע). הדפום הפיץ את חיבוריהם, 
וידיעת הקריאה והכתיבה התפשטה, ביהוד בערים, ההומא־ 

" ניזם פנה לתבונה האנושית ועורר ביקורת לגבי התורות 
המסרתיות < כנגדו קראו המיסטיקנים, כגון אקהרט (ע״ע) 
וטאולר (ע״ע), להעמקת החיים הדתיים הפנימיים, בהו* 
לאנד התאחדו בסוף המאה ה 15 "האחים לחיים משותפים" 
( 1 x 1 x 11 $ ם^מג$ו 11 :>ת £61 165 ) לקבוצות, ששאפו לחיי 

עבודה ותפילה, בלי לנדור את נדרי-הנזירות. המשכילים 
שביניהם, שהיו מושפעים מן ההומאניזם, עסקו בחינוך 
הנוער. 

גם חסידי הדתיות הפנימית וגם ההומאניסטים מתחו 
ביקורת חריפה על המצב בכנסיה* הם חשו בהזנחת התפקי¬ 
דים הדתיים ע״י אנשי־הכנסיה. ההגמונים וראשי המנזרים 
העשירים היו קרוביהם של נסיכי־הריך, ולנגד עיניהם היו 
ענייניהם המדיניים והכלכליים. הכמרים הנמוכים בעיר ובכפר 
היו בדרך־כלל מחוסרי-השכלה ולעיתים קרובות רודפי־בצע. 
החצר האפיפיורית שאפה לנצל את ג׳ מבחינה כספית 
והצליחה בזד, יותר מאשר באנגליה ובצרפת, שבהן שלטו 
המלכים בכנסיה* בג׳ נמצאו נסיכויות כנסייתיות לרוב, 
שהיו תלויות באפיפיורים במידה מרובה לאחר נצחונם של 
האחרונים במאבק האינוסטיטורה (ר׳ לעיל, עמ׳ 423 ). אחד 
האמצעים, שבהם השתמשו האפיפיורים, היה סחר האיב־ 
דולגנציות (ע״ע), שגרם למחאתו של מרטין לותר (ע״ע), 
שעם הופעתו התחיל פרק חדש בתולדות ג׳ והנצרות 
המערבית. 

2 . הרפורמאציה בג׳ ( 1517 — 1555 )* קרל ע 
( 1519 — 1556 ). ב 31.10.1517 פירסם לותר (ע״ע) בחטנברג 
את 95 טענותיו, שבהן התקיף את חילול־הקודש שבסחר- 
האינדולגנציות. הטענות (התזות) הללו הופצו במהרה בכל 
רחבי־ג׳* כמרים ומלומדים רבים, ביניהם פילים סלנכתון 
(ע״ע), הצטרפו ללותר * קמה תנועה חזקה נגד שלטון האפי¬ 
פיור על הכנסיה הגרמנית ובעד תיקון הכנסיה. במרוצת 
הפולמוס הער, שנתעורר בין לותר וחסידיו מזה ובין חסידי 
המסורת הכנסייתית מזה, הגיע לותר לעירעור על כמד, מיסו¬ 


דות הכנסיה תל סמכות האפיפיור. הוא דרש סנסיכי־ג׳ לכנס 
מתצה של הכנסיה הגרמנית, שתחליט על דעת עצמה על 
התיקונים הדרושים, האפיפיור הטיל חרם על לותר, אולם 
תעמולתו של הלה — שבה השתלבו התעוררות דתית בהת¬ 
עוררות לאומיודגרמנית — זכתה להד עצום בגרמניה. 

בינתיים מת הקיסר מכסימיליאן 1 (יאנואר 1519 ), וליורשו 
כקיסר־ג׳ נבחר נכדו ק ר ל ע (ע״ע), אשר — בתוקף ירושתו 
מהוריו — היה גם מלך ספרד ומושבותיה בעולם החדש, 
מלך נאפולי וסיציליה ושליט ארצות־השפלה, ובתוקף ירושתו 
מסבו — שליט אוסטריה. קארל ראה את עצמו כראש העולם 
הנוצרי המערבי, כדוגמת קיסרי־ג׳ ביה״גג גם הוא רצה 
בתיקונים בכנסיה, אולם מגמתו היתד, הפיכת הכנסיה למכ¬ 
שיר של שלטונו, ולכן דגל באחדות הדת כהנחה לשלטון 
יעיל. הוא הזמין את לותר להתייצב לפני כינוס*האימפריה 
בוורמס (אפריל 1521 ). לותר סירב לחזור בו מדעותיו, 
שנראו מסוכנות בעיני הקיסר, ומשום כך הוטל עליו "חרם־ 
הריך", כלומר—הותר דמו. אך הנסיו־הבוחר של סאכסו־ 
ניד" שלותר היה מנתיניו, הגן עליו, החביא אותו בטירת־ 
וארטבורג ואיפשד לו להמשיך בתעמולתו. — באותן השנים 
הנהיג אולריך צףנגלי (ע״ע) בעיר ציריך ובחלקים גדולים 
של שוויץ רפורמאציה בנוסח שונה מתורת־לותר. 

התסיסה הדתית הקיפה את כל שכבות האומה והיתה■ 

אחד הגורמים להתקוטטויות מדיניות וחברתיות. האבירים 
העצמאיים, שמספרם היה ניכר בג׳ המערבית והדרום- 
מערבית, קמו ב 1523 על הנסיכים שביקשו להביא אותם 
תחת מרותם (ר׳ לעיל, עט׳ 428/9 ). כמשקל-נגד לשלטון 
הנסיכים שאפו האבירים לחיזוק עמדתו של הקיסר ולהחרמת 
נכסי־ד,כנסיה המרובים לטובתם הם. מנהיגי התנועח היו 
פרנץ פון זיקינגן (ע״ע) ואולריך פון הוטו (ע״ע). המרד 
דוכא במהרה, ומעמד האבירים העצמאיים'ירד מעל הבימה 
המדינית־היסטורית של ג׳* לא נתקיימו מהם אלא כ 350 
משפחות, שתחומי-שלטונן—למעשה רק אחוזות גדולות — 
הקיפו כ 5,000 קמ״ר עם 200,000 נתינים. 

חמור הרבה יותר היה מרד־האיכרים שפרץ ב 1525 אף 
הוא בג׳ הדרומית־ד,מערבית, ארץ האבירים והנסיכים הזעי¬ 
רים, שסבלו סן ההתפתחות הכלכלית והצבאית ולחצו את 
איכריהם המשועבדים — בניגוד לנסיכים הגדולים, שטיפחו 
את מעמד־האיכרים כגורם חשוב לחיזוק מדינותיהם ושל¬ 
טונם. המרד הקיף המוני איכרים בתחום שמן האלפים עד 
נחר־מין ותירינגיה. אף מורדים אלה ראו בקיסר את פטרונם, 
וכן הסתמכו על סיסמת השיחרור הדתי("החירות הנוצרית") 
של לותר, שהם פירשוה גם כתביעה לשיחרור פוליטי 
וסוציאלי. אך נגד המורדים עשו הנסיכים הגדולים והקט¬ 
נים׳ האבירים והעירונים — חסידי-האפיפיור ותומכי־לותד 
כאחד — יד אחת, וצבאותיהם דיכאו את המרד באכזריות 
איומה (ע״ע א:ר, עמ ׳ 310/11 ). בעקבות כשלון המרד הגדול 
נעשו האיכרים בג׳ למעמד משועבד ותנועת הרפורמאציה 
הדתית של לותר ניתקה את קשריה עם תנועת השיחרור 
הסוציאלי והאיחוד הלאומי של ג׳. 

באותן השנים היה קאדל ע מרוד במלחמותיו עם צרפת 
על מורשת בית-בורגונדיה ועל השלטון באיטליה. המלחמות 
נמשכו — בהפסקות — למעלה מ 20 שגה ( 1521 — 1544 ), 
ובסיכומן נתקיימה בורגונדיה — חוץ מהרוזנות החפשית — 
בידי צדפת, בעוד שמילאנו (לומבארדיה) וגאפולי-סיציליה 



435 


גרמניה, היסמודיח 


436 


נשארו בשלטון בית־האבסבורג, אך לא כחלקי־הו־יר אלא 
כחלקי מלכות־ספרד. 

בינתיים התפשטה תורת־לותר בג׳ במהירות גדולה, תחי¬ 
לה בערים (נירנברג, אוגסבורג, אולם, שטראסבורג ורבות 
קטנות) ובנסיכויות הקטנות בדרום־מעדב ג׳. ב 1524/5 עברו 
גם פיליס רוזן־הסן, יוהאן הנסיד־הבותר מסאכסוניה ואלברכט 
ראש מיסדר־האבירים הגרמנים בפרוסיה לתורתו של לותר. 
רבים מן הנסיכים הגדולים נצטרפו לה לא לשם־שמים, אלא 
משום שהתורה החדשה, שביטלה את סמכותו של האפיפיור, 
עשתה את הכנסיה למוסד של המדינה ואת השליט לראשה, 
וכן כפרה בזכותה של הכנסיה להחזיק ברכושה העצום 
והרשתה לשליטים להחרים רכוש זה. 

בכינום־האימפריה באפריל 1529 בשפיאר הוחלט — לפי 
דרישת הקיסר — לאסור את התפשטותה הנוספת של התורה 
החדשה. נגד החלטה זו מהו הנסיכים זהערים, שצידדו 
בלותר! משום כך נתכנו פרוטסטאנטים (=מוחים), וכינוי 
זה נשתמר עד היום. הצהרת־האמונה, שנמסרה ע״י הפרו׳טס־ 
טאנסים בכינום־האימפריה באוגסבורג ב 1530 , נדחתה ע״י 
הקיסר, והנסיכים והערים הפרוטסשאנטיים, שחששו לדיכוי־ 
בכוח ע״י הקיסר, התאחדו בסוף 1530 בעיר שמאלקאלדן 
שבחירינגיה לברית־הגנה מזויינת. מאחר שבאותם הימים 
איימה על ג' התקפת התורכים (ע״ע אוסטריה־הונגריה, עט׳ 
984 ), החליט הקיסר לבוא לידי הסכם על "שלום־הדתות" עם 
הפרוטסטאנטית בנירנברג ( 1532 ). 

בעקבות ההסכם קיבלו נסיכים רבים, וביניהם הנסיכים- 
הבוחרים של בראנדנבורג ושל הפפאלץ, את תורתו של לוחר 
והחרימו את רכוש־הכנסיה בארצותיהם. כמוהם עשו גם רבים 
מן ההגמונים וראשי־המנזדים, שהפכו ע״י כד לנסיכים 
חילוניים. ב 1545 היה רובו המכריע של העם הגרמני (לפי 
אומדן — כ 90% ) מחסידי הפרוטסטאנטיזם. 

ב 1544 חתם קארל ע על חוזה-שלום סופי עם צרפת (ר' 
לעיל) ופנה להסדר הבעיה הכנסייתית. ב 1545 כינס האפיפיור 


כשסירבו הפרוטסטאנטים להשתתף בוועידה, שבראשה ישב 
האפיפיור, החליט הקיסר לדכא אותם בכוח. הוא הצליח 
למשוך לצדו גם את הפרוטסטאנט מודיץ דוכס־סאכסוניד" 
יריבו של לחאן הנסיך־הבוחר של סאכסוניה, והצבא הספרדי 
של הקיסר בפיקודו של הדוכס אלבה (ע״ע) יחד עם צבאו 
של מוריץ היכו את כוחות הברית השמאלקאלדית בקרב־ 
מילברג באפריל 1547 . קארל ¥ ניסה לנצל 

את נצחונו ואת מעמדו הצבאי התקיף לא רק לפתרון בעיות־ 
הדת כרצונו, אלא אף לחיזוק השלטון הקיסרי * הוא התכוון 
אפילו להושיב את בנו פליסה כיורשו על כסא־הקיסרות 
הגרמנית. אולם בזה עורר את התנגדותם החריפה של נסיכי־ 
ג/ אף של הקא תולים 1 גם מוריץ מסאפסוניה בגד בו ופנה 
נגדו בתמיכת אגרי 11 (ע״ע) מלד־צרפת, שניצל הזדמנות 
זו לשם כיבוש שלוש ההגמ 1 נויות הלותרינגלת מץ, מול וורדן. 
קארל ץ נאלץ להכיר בזכויותיה של הכנסיה הפרוטסטאנטית 
בחוזה־פאסאו ( 1552 ) וב״שלום־הדתות של אוגסבורג" 
( 1555 ). שלום זה קבע את שוויון זכויותיהם של הנסיכים 
והערים הקאתוליים ור״לותראניים, אך לא כלל את חסידי 
התורה הקאלוויניסטית, שגם היא קנתה לה אחיזה בכמה ערים 
בדרום־מערב ג׳. לשליטי המדינות בג׳ ניתנה הזכות לכסות 
את דתם על נתיניהם ( 011151011810 0 !§ 6 ז 11111$ :>); המסרבים 
הורשו לעזוב את הארץ. רק בערי־הריך החפשיות קוי־ם 
שוולן־זכויות לשתי הדתות. השיבות רבה היתה לסעיף * 
"ההסתייגות הכנסייתית" (מז 1011 ז 60010513$ במ 11 ז ¥3 ז 0$0 ז), 
שחייב את הנסיכים הכנסייתיים (הגמונים ודאשי־מנזרים), 
העוברים לדת הפרוטסטאנטית, לוותר על נסיכותם. תקנה 
ז( הופרה תכופות, מה שגרם לסיכסוכים רבים (ר׳ להלן, 
עט׳ 437/8 ). 

שלום־הדתות האוגסבורגי הפך את קריעתה של ג' לשני 
מחנות דתיים אויבים למצב של קבע, חיזק את עצמאות 
הנסיכים והמריץ את התערערות השלטון הקיסרי ואת הת¬ 
פוררות האימפריה (מפה 6 ). 


פאולום ווו, בהסכמת הקיסר, את מועצת־הכנסיה בטרנטו. לאחר כשלונות אלה בעניין הדת ואבדן ההגמונויות 



בלותרינגיה ויתר קארל ¥ ב 1556 על כסא- 
מלכותו. מלכותו הגדולה נחלקה: את 
קיסרות-ג׳ קיבל אחיו פ ר ד י נ א נ ד 1 
( 1556 — 1564 ), שכבר היה שליט־אוסטריה 
מטעם אחיו מ 1522 ומלך בוהמיה והונגא־ 
ריה מ 1526 , וכבד נבחר ב 1531 למלד־ג׳ 
ומשנה לקיסר (ע״ע אוסטריה, עמ׳ 984 ). 
בנו של קארל ¥, פליפד, ח (ע״ע), ירש 
את ספרד עם מושבותיה מעבר לים ואת 
נספחיה באירופה הדרומית והמערבית. 

3 . הקונטרה־רפודמאציה בג׳• ועידת- 
הכגסיה בטדנטו ( 1545 — 1563 ) חידשה את 
פני הכנסיד, הקאתולית מבחינה רוחנית 
ואירגזנית. ב 1534 נוסד מיסדר־הישועים, 
שהתפתח במהרה למכשיר התקיף ביותר 
בידי האפיפיורים להחזרת השפעתה של 
הקאתו׳ליות באירופה, ובכללה גם בג׳. 
מנהיגי המפלגה הקאתולית בג׳ היו מאמצע 
המאה ה 16 ואילך דוכסי־באוואריה. הקיס¬ 
רים פרדינאנד 1 ובנו מאכסימיליאן 11 
( 1564 — 1576 ) נשארו, אמנם׳ קאתולים, אן 


לא מנעו את התפשטות תורתו של לותר 


ספה 6 



437 


גרמניה, היסטוריה 


438 


בארצותיהם הנרחבות (ע״ע אוסטריזדהונגריה, עמ ׳ 984/5 ). 
חולשתם של הפרוטסטאנטים — למרות היותם הרוב בג׳ — 
נבעה מן ההתחרות והקנאה בין הנסיכים ד,פרוטסטאנטיים, 
וכן מן השנאה ההדדית בין לותראנים וקאלוויניסטים, שהיחד, 
לפעמים עזה יותר מהתנגדותם לקאתולים. בראש הלותראנים 
עמדו הגסיכים־הבוחרים של סאכסוניה! הנסיכים־הבוחרים 
של הפפאלץ־שעל־הרינום היו מנהיגי הקאלוויניסטים. פילוג 
זה הקל את דחיקת רגלי הפרוטסטאגטים שהתחילה בימי 
שלטונם של הקיסר רו רול ף 11 ( 1576 — 1612 ), חניך 
הישועים, ושל קרובו פרדינאנד דוכם־שטיריה, שנעשה אח״ב 
הקיסר פרדינאנד 11 (ר׳ להלן). למדיניות הדתית הזאת 
היה גם צד פוליטי חשוב: האצולה באוסטריה, בוהמיה, 
הונגאריה — ועד 1550 (בערר) גם בבאוואריה — היתד, 
פרוטסטאנטית, והיא שאפה לצימצום כוחם של הנסיכים! 
משום כך עלה דיכוי הפרוטסטאנטיזס בארצות אלו בד בבד 
עם המגמות האבסולוטיסטיות של השליטים. — התקפת־ 
הנגד של הקאתוליות — הן בדרכי השכנוע הרוחני על־ידי 
חינוך והסברה, והן בדרכי הכפיר, והאונס — התנהלה 
מאמצע המאה ה 16 עד אמצע המאה ה 17 ! בסופו של דבר 
הצליחה להחזיר לקאתוליות חלק ניכר מדרומה וממערבה 
של ג׳. 

בתחילת המאה ה 17 החריפו הניגודים, וב 1608 התאחדו 
שבעה נסיכים פרוטסטאנטיים בראשותו של פרידריך 1¥ , 
הגסיו־הבוחר של הפפאלץ, לברית מזויינת ("אוניה"), שנת* 
מכה ע״י אנרי עו (ע״ע) מלך־צרפת. כנגדם ייסד מאכסי- 
מיליאן דופס־באוואריה, יחד עם הארכיהגמונים של מאינץ, 
קלן וטריר, שהיו גם נסיכים־בוחרים, את ה״ליגה" הקאתו* 
לית ( 1609 ). נסיונותיו של הקיסר מתיאס ( 1612 — 1619 ) 
לתווך בין שגי המחנות נכשלו. 

4 . מלחמת שלושים השנה ( 1618 — 1648 )! שלום- 
וסטפאליה. באביב 1618 התלקחה המלחמה בשל סיכסוך 
שפרץ בין האצילים הבוהמיים הפרוטסטאנטיים ובין חברי* 
הם הקאתוליים,חסידי־ההאבספודגים.כשעלה פרדינאנד 11 
( 1619 — 1637 ), הקאתולי הקנאי, על כסא־הקיסרות, סירבו 
האצילים הפרוטסטאנטיים להכיר בו כמלך־בוהמיה ובחרו 
את פרידריך ע, הנסיך־הבוחר של הפפאלץ וראש ה״אוניה", 
למלכם, אך זה האחרון נוצח ב 1620 ע״י הצבאות של ה״ליגה" 
ושל הקיסר, גורש מבוהמיה (ע״ע צ׳כוסלובקיה), ואח״כ גם 
מן הפפאלץ, הוחרם מטעם הקיסר, וארצו, יחד עם תואר 
הגסיו־הבוחר, עברה למאכסימיליאן דובם־באוואריה. מצביא 
צבא־הקיסר אלברכט ולדשטין או ולנשטין (ע״ע) ומצביא־ 
הליגה יוהאן טילי ניצחו גם את הנסיכים הפרוטסטאנטיים 
האחרים ואת כריסטיאן 1¥ מלך דניה, שבא לעזרת הפרוטס־ 
טאנטים, וזה האחרון נאלץ לחתום על חוזה־שלום של כניעה 
(ליבק 1629 ). הקיסר פרדינאנד, שעמד עתה בשיא־תקפו, 
הוציא במארס 1629 את "צו־ההחזרה" (-"־:ת מ 111 *> 11 >£ 
111110111 $ ), שחייב את הנסיכים הפרוטסטאנטיים, שנסיכויד 
תיהם נתקיימו בידי משפחתם בניגוד ל״הסתייגות הכנ¬ 
סייתית" מ 1555 (ר׳ לעיל), להחזיר את ארצותיהם לכנסיה. 
צו זה פגע בשתי ארכיהגמונויות, 12 הגמונויות ו 120 מנזרים 
לשעבר, וצבאותיו של ואלנשטין התחילו מיד להוציאו 
לפועל באכזריות רבה כמנהגם. צבאות־שכירים אלה היו 
מנצלים ובוזזים את ארצות גרמניה — פרוטסטאנטיות 


וקאתוליות כאחת —, ועוררו התמרמרות רבה נגד מצביאם 
התקיף. נוסף על כך חששו גם הנסיכים הקאתוליים, ובראשם 
מאכסימיליאן, לחיזוק עמדתם ולהרחבת השפעתם של הקיסר 
ושל קרוביו הספרדיים. ועידת הנסיכים־הבוחרים הקאתוליים 
ברגנסבודג ביולי 1630 הניעה את פרדינאנד לפטר את 
ואלנשטין. 

אולם באותה שעה נחת גוסטו 11 אדו׳לף(ע״ע) מלו־שוודיה 
עם צבאו בחוף ג׳ הצפונית. מגמתו היתד, כפולה: לעזור 
לבני־דתו הפרוטסטאנטים ולנצל את המלחמה הפנימית של 
ג׳ לשם כיבוש חופו הדרומי של הים הבאלטי. לצורך ביצוע 
מסעו קיבל תמיכה כספית מצרפת, ששליטה-בפועל רישליה 
(ע״ע) לא נמנע מלכדות בריח עם מנהיג הפרוטסטאנטים 
כדי לערער את כוחם של ההאבסבורגים הספרדיים והגרמנים. 
אחרי שטילי כבש את מאגדבורג, מעודד,פרוטסטאנטים, 
והחריבה באכזריות רבה, לא היתה לנסיכים ולערים הפרוטס¬ 
טאנטיות שבצפון־ג׳ ברירה אלא לפנות לעזרתו של גוסטאו 
אדולף ולקבל עליהם את מנהיגותו במאבקם, והמלך השוודי 
היכה את טילי מכה מכרעת בקדב־בריטנפלד בספטמבר 1631 . 
הקיסר נאלץ להחזיר את ואלנשטץ למשרתו, למסור לו 
סמכויות נרחבות ולהטיל עליו את הגנת האימפריה. ואלג־ 
שטין הצליח לעצור את התקדמות השוודים, אך נהדף על- 
ידם בקרב־ליצן ( 1.111:2611 ) בנובמבר 1632 , אלא שהמלך 
השוודי הגיבור נפל באותו קרב. שוב נעשה נאלנשטין לאיש 
התקיף בדיך. כעבור זמן מועט הסתכסך עם החצר הקיסרית 
וניסה על דעת עצמו לבוא במו״מ על שלום עם הסאכסים 
ועם השוודים. הקיסר חזר וסיטר אותו(יאנואד 1634 ), ונסיר 
נו של ואלנשטין להתמרד לא הצליח! רוב קציניו עזבוהו 
וגרמו לרציחתו (פברואר 1634 ). אחרי מותו ניצחו צבאות־ 
הקיסר את הכוחות השוודיים־פרוטסטאנטיים, שפיקד עליהם 
ברנד־,רד מויסד, בקרב־נרדלינגן (ספטמבר 1634 ), ודבר זה 
הניע את הנסיכים-הבוחרים של סאכסוניה ובראנדנבורג ואת 
רוב הנסיכים הפח׳טסטאנטיים בצפון־ג׳, בני־בריתם של 
השוודים, לחתום על חוזדדשלום עם הקיסר (פראג, מאי 
1635 ). עתה התערבה צרפת התערבות פעילה במהלך המלח¬ 
מה ושלחה צבא לעזרת השוודים. מכאן ואילך איבדה המל¬ 
חמה את משמעותה כמלחמת־דת והפכה למאבק בין צרפת 
ושוודיה (עם כמה נסיכים פרוטסטאנטיים גרמניים) מזה, 
ובין המעצמות ההאבסבורגיות — אוסטריה וספרד — מזה. 
תוך 13 שנים של מסעי קרב וביזה ללא הכרעה בחרבה 
ונשדדה ג/ רק ב 1648 נחתמו חוזי״השלום במינסטר ואום־ 
נאבריק שבוסטפאליה (תמונה ע״ע אירופה, עמ׳ 157/8 ). 

מלחמת־הדת נסתיימה ללא תוצאה! הנסיכים הפרוטם- 
טאנטיים החזיקו בשיווי־זכויותיהם, שכלל מעתה גם את 
הקאלוויניסטים. אולם מבנה האימפריה נתערער ללא תקנה. 
שטחים נרחבים של ג׳ עבדו לידי שכנותיה: הדוכסויות ברמן 
ופומרן המערבית, ז. א. שפכי הנהרות וזר, אלבה ואודר 
עברו לשוודיה, חלקים של אלזאס — לצרפת! צדפת ושוודיה 
היו "ערבים" לשלוכדוסטפאליה, ז. א. היו רשאיות להתערב 
בענייני-ג/ ניתוקן של ארצות־השפלה ושל הברית השוויצית 
מן הריך הוכר באופן רשמי. מאכסימיליאן דוכם־באוואריה 
החזיק בתואר נסידבוהר ובפפאלץ העילית, ואילו הפפאלץ־ 
שעל־הרינוס הוחזרה לבנו של פרידריך ע (ד ׳ לעיל), גם 
הוא בתור נסיך־בוחר — ועל-ירי כך הוגדל מספר הנסיכים־ 
הבוחרים ל 8 (מעמד של נסיך־בוחר תשיעי ניתן בשנת 1692 



439 


גרכמיזז, חיסמוריח 


440 



לדוכס־האנובר). לתומם ת־שטח ניכרת זכה גם הנסיו־הבוחר 
תבראנדנבורגי (מפת 7 ), 

נסיכי־ג׳ קיבלו עצמאות מלאת, אפילו את הזכות 
לכריתת בריתות עם מעצמות זרות. אמנם, בית־המשפט 
העליון (ר׳ לעיל׳ עם׳ 432 ) הוסיף לתתקיים, וגם כינוס- 
הריך — הריכסטאג, המורכב מבאי־כוח הנסיכים והערים — 
הוסיף להתכנס פעם בפעם ברגנספורג, אך למוסדות אלה לא 
היתה כמעט כל השפעה מדינית. האימפריה הגרמנית הוסיפה 
להתקיים להלכה בלבד׳ ותולדות ג׳ בשתי המאות הבאות הן 
תולדות הנסיכויות שהתגבשו בקרבה לחטיבות מדיניות עצ¬ 
מאיות: אוסטריה־הונגאריה, בראנדנבורג־פרוסיה, סאכסוניה, 
האנובר, באוואריה, וירטמברג, הסן, באדן. מלבד המדינות 
הגדולות והבינוניות הללו'היו קיימות ״עוד 63 נסיכויות 
כנסייתיות (ארכיהגמונויות, הגמונויות ומנזרים), כ 180 נסי¬ 
כויות חילוניות קטנות וזעירות׳ 51 ערים חפשיות, גדולות 
או קטנות, וכמה מאות אחוזות של אבירים חפשים. 

להתפוררות הפוליטית של ג׳ היו תוצאות כלכליות סרחי- 
קות־לכת: 300 הנסיכויות והערים החפשיות שסרו בקנאות 
על עצמאותן הכלכלית והכבידו על המסחר ע״י הטלת מכסים 
כבדים. ג , יצאה כמעט לחלוטין מהמסחר העולמי, ואף לא 
לקתה חלק בהתפתחות הקולוניאלית, שבוצעה בידי שאר 
העמים הגדולים באירופה במאות ה 17 — 18 , 

ג׳ משלום־וסטפאליה עד הקונגרס הווינאי, 
1648 — 1.1815 ) מצבה של ג׳ אחרי מלחמת 30 השנה. 
בימי המלחמה נתרבו הלקים נרחבים של האימפריה. לסי 
האומדן פחתה האוכלוסיה הכללית בשליש — מ 20 מיליון 
ל 13 מיליון נפש, ובכמה מחלקי־ג/ כגון מקלנפורג, פומוץ, 
תירינגיה, אף במחצה. כמאה שנה עברו עד גמר השיקום 
הדמוגראפי והיישובי. החורבן היה מלווה ירידה תרבותית, 
כלכלית ופוליטית. האוכלוסיה נתפרעה. מעמד־האיכרים סבל 
ביותר* כפרים רבים נעלמו לחלוטין. גם העירונים ירדו 
מנכסיהם. שפכי הנהרות הגדולים היו בידי מעצמות זרות, 
וסחורות־חוץ הובאו לג׳ ע״י סוחרים נכרים, בעיקר הולאנ־ 
דיים. הנסיכויות הזעירות נעשו כלים במשחק הפוליטי של 
המעצמות הגדולות. השפעתה של צרפת גברה לא רק בשטח 


הפוליטי אלא גם בשטח התרבותי. חוגי 
האמידים בג׳ חיקו אח האפנה הפארי- 
סאית, ורבים מן המשכילים השתמשו 
בשפה הצרפתית. 

שיקומן של ארצות־ג' היה מעשה 
ידי נסיכים חרוצים, שהנהיגו תיקונים 
בשימות־המינהל והגדילו את הכנסו¬ 
תיהם. שלטונם היה מוחלט* רבים מהם 
נהגו בחצרותיהם חיי־פאר כדוגמת 
החצר הצרפתית בוורסאי. השפעת 
המעמדות (האצולה, הכמורה, הבורג¬ 
נות) על החיים המדיניים נתבטלה 
כמעט לגמרי. 

באוסטריה ובבאוואריה הקאתוליות 
נמשך הלחץ הדתי. בארצות הפרוטס¬ 
טאנטיות היה תופש-הדעות מצוי יותר, 

ומשום כו זכו שם חיי־הרוח להתפתחות 
גדולה יותר, והמרכז הרוחני עבר 
בהדרגה לג׳ הצפונית. רובם הגדול של 
ההוגים והמשוררים הגרמנים מן המאות ה 17 עד ה 19 (ליבניץ, 
לסינג, גתה, שילד, קאנט, סיכטה, הגל) היו פרומסטאנטים. 
ע״י כך נוצר קרע דוחני בין ג׳ הפרוטסטאנטית והקאתולית, 
שלא אוחה לחלוטין עד היום. 

2 ) ג׳ בתקופתו של לואי 1¥ ג( 1648 — 1715 ). בתקופה זו 
נלחמה צרפת תכופות נגד בית־האבסבורג, ובעלי-בריתה היו 
נסיכים גרמנים, ביהוד שליטי־באוואריד, והנסיכים־הבוחרים 
הכנסייתיים בחבל-הרינום. לואי זווג תבע לעצמו את כל 
שטחי־ג׳ שהיו שייכים לתחום צרפת בזמן מן הזמנים, 
הוא הצליח בפועל לכבוש את כל אלזאס עם שמראסבורג 
( 1681 ), ואפילו ערים על גדת־הרינום המזרחית, כגון פריבורג 
( 1679 — 1697 ). הקיסר לאופולד 1 ( 1658 — 1705 ) לא יכול 
לחת הגנה יעילה לשטחיו בדרום־מערב ג׳, בהיותו נתון 
במאבק קשה עם התורכים במזרח. סכנת החורגים איחדה 
אפילו את נסיכי האימפריה, והם לקחו חלק בשיחרורה של 
וינה ב 1683 . המלחמה הזאת נסתיימה בסוף המאה ה 17 
בנצחון בית־האבסבורג(ע״ע אוסטדיה־הונגריה, עמ , 985/6 ). 
אוסטריה עלתה לדרגת מעצמה גדולה באירופה, אולם מח¬ 
צית שמחה וחלק גדול ממקורות־כותה נמצאו מחת לתחומי- 
ג׳. גם נסיכים גרמניים אחרים נעשו בתקופה זו שליטי 
מדינות שמחוץ לריר: אוגוסט "החזק", הנסיד־הבוחד של 
סאכסוניה, נבחר ב 1697 למלך־פולין* גאורג, הנסיו־הבוחר 
של האנובר, נעשה ב 1714 מלך־בריטניה. בצפון־ג׳ עלתה 
חשיבותה של בראנדנבורג בימי סרידריך וילהלם 1 , 
"הנסיד־הבוחר הגדול" לבית הוהנצולרן* הוא היה גם דוכס 
פרוסיה, שלא השתייכה לאימפריה הגרמנית. 

מ 1701 עד 1714 נלחמו הקיסרים לאוסולד 1 ובניו יו׳זף 1 
( 1705 — 1711 ) וקארל ¥1 ( 1711 — 1740 ) בלואי זווג על ירושת 
ההאבסבודגים הספרדיים, ששושלתם נכרתה ב 1700 . שני 
נסיכים־בוחרים (של פאוואריה וקלן) היו בני־בריתו של 
לואי, שניים אחרים (של בראנדנבורג והאנובר) צידדו 
בקיסר, שנתמך גם ע״י בריטניה. על צבאות הקיסר פקד 
הנסיך איג׳ן (ע״ע) מסאבויה. חוזי־השלום של אוטרכט 
( 1713 ) וראשטאט ( 1714 ) קבעו — בהשפעת בריטניה — 
פשרה בין דרישותיהם של הפורפונים וההאבספורגים: פילים, 




441 


גרמניה, היסטוריה 


442 



אוסטריה 


פרוסיה 


תחיצדס כנסית״יס 

* 

ניי־ה 

1 

הנובר ־ כרינסויג 

68 ■ 

גביליח הריף 


גבולות מדינות 





נופה 8 


נכדו של לואי 1¥ צ, קיבל את ספרד, ואי¬ 
לו ארצות־השפלה הספרדיות (בלגיה של 
היום), לומבארדיה (מילאנו) — ולזמן 
קצר (עד 1735 ) גם נאפולי — סופחו 
לאוסטריה. 

3 ) ג׳ במאה ה 18 ׳ עלייתה של 
פרוסיה. הקיסר קארל ¥1 ראה כתפ¬ 
קידו החשוב ביותר לרכז ולאחד בידי 
בתי־לרשתו מאריה ת ר ז י ה את ירו¬ 
שת ממלכתו הרחבה והמורכבת מחלקים 
שונים ונפרדים. דבר זה גרם לסיבוכים 
מדיניים (ע״ע אוססריה־הונגריה, עמ׳ 
986 ), שכתוצאה מחם ויתר הקיסר על 
לותרינגיה (לירן) לטובת צרפת ( 1738 ). 
בינתיים גדלה בראנדגבורג־פרוסיה בשט¬ 
חה ובכוחה הפנימי. סרידריך 1 ( 1688 — 
1713 ), בנו של הנסיך־הבוחר הגדול, 
הוכתר ב 1701 ל״מלך בפרוסיה", ומאז 
נקראה כל מדינת ההוהנצולרים בשם 
פרוסיה יורשו פרידריך י וילהלם 1 
( 1713 — 1740 ) הקים את אחד הצבאות 
החזקים שבאירופה וכבש בסלחסת-הצפול( 1700 — 1721 , ע״ע 
שודיה י רוסיה 1 פולין) את פומרן המערבית מידי השוודים. 
בנו פרידדיד 11 ״הגדול״ ( 1740 — 1786 ) העלה את פרוסיה 
לדרגת מעצמה גדולה באירופה. הוא התערב ב״מלחמה על 
הירושה האוסטרית״ ( 1741 — 1748 , ע״ע אוסטריה־הונגריה, 
עם׳ 586 ), שהיתה מצד אחד המשך המאבק בין ההאבסבור- 
גים והבורבונים, ומצד שגי — גילוי של המאבק בין אנגליה 
וצרפת, שהתנהל על אדמת ג׳ בץ מדינות גרמניות. במלחמה 
זו עזרו בריטניה, רוסיה וסאבויה למאריה תרזיה—נגד צרפת, 
ספרד, נאפולי, פרוסיה ובאוואריה, פרידריך תמך בבחירתו 
של קארל אלברכט, שליט-באוואריה, לקיסר־ג' (קארל ו ¥1 , 
1742 — 1745 ) ואילץ את מאריה תרזיה לוותר לטובת פרוסיה 
על הפרובינציה העשירה שלזיה (ע״ע פרוסיה). אולם 
הצבא האו־סטרי-הונגארי ניצח את קארל ¥11 באוסטריה 
וגם בארצו באוואריה. אחרי מותו הסכימו שני הצדדים 
לבחירתו של פראנץ דוכס לותרינגיה־טוסקאנד" בעלה של 
מאריה תרזיה, לקיסר־ג׳(ם ר א נ ץ 1745,1 — 1765 ), ושלום־ 
אכן ( 1748 ) לא הביא שינויים ניכרים בשטחי המעצמות 
חוץ מהעברת שלזיה לפרוסיה. מאז בא במקום המאבק בין 
ההאבסבורגיס והבורבונים המאבק בין ההאבסבורגים וההוהג־ 
צולרים על ההגמוניה בג/ שנמשך יותר מ 100 שנה. 

מאריה תדזיד" שביקשה לחזור ולכבוש את שלזיה. כרתה 
בריתות עם רוסיה, צרפת, שוודיה ורוב גסיכי־ג׳: פרוסיה 
נתמכה על-ידי בריטניה. ב״מלחמת שבע השנים״ ( 1756 — 
1763 ) החזיק פרידריך מעמד בפגי אויביו המרובים (ע״ע 
פרוסיה). בבה של מאריה תרזיה, יו ז ף 11 (קיסר־ג׳ מ 1765 , 
שליט־אוסטריה מ 1780 ) ביקש לצמצם את עצמתה של 
פרוסיה ולשמור על עליונותה של אוסטריה בג/ ב 1777 , ושוב 
ב 1785 , כשמתו שליטי באוואדיה ללא בנים (ע״ע בוריה, 
עם׳ 31 ), הציע יוזף ליורשיהם להחליף את באוואריה 
בארצוודהשפלה האוסטריות (ר׳ לעיל) העשירות. על־ידי 
כך נתכוון לעגל את גבולותיה של אוסטריה ולחזק את 
היסוד הגרמני בתוכה. אולם פרידריך 11 סיכל את זממו 
ב 1778/79 ע״י מלחמה קצרה וב 1785 ע״י הקמת ברית של 


נסיכים גרמנים. — באותה התקופה הורחבו שטחי אוסטריה 
ופרוסיה ע״י חלוקות-פולין ( 1772 , 1793 , 1795 ) הרחבה 
נוספת מעבר לגבולות הריד והגבולות האתניים של העם 
הגרמני (מפה 8 ). 

4 ) תקופת ההשכלה בג/ החל מסוף המאה ה 17 חלו 
בג׳ — בהשפעת ההתפתחות באנגליה ובצרפת — שינויים 
יסודיים בתחומי הכלכלה והחברה ובחיים הרוחניים. הנסי¬ 
כים ויועציהם הנהיגו את שיטת המרקנטיליזם (ע״ע). 
הוקמו בתי־חרושת, והתפתח מעמד של אזרחים אמידים. 
הוכנסו תיקונים בשיטות הטלת המיסים וגבייתם ז הכנסות 
המדינה עלו. הוגדל מספר הפקידים, שרובם באו מחוגי 
האזרחים המשכילים. הבורגנות נעשתה למעמד המנהיג 
בחיים הכלכליים והרוחניים, אע״ם שהשלטון הפוליטי נשאר 
כולו בידי המלכים או הנסיכים והאצולה. במקביל להתפתחות 
החברתית הזאת הלכה המהפכה הרוחנית, שבאה לידי ביטוי 
בתנועת ההשכלה (ע״ע), ושהיתד, כרוכה בחיזוק האמונה 
בתבונה האנושית ובביקורת על המסורת המקובלת בדת 
ובחיי המדינה והחברה. "שבועוני-המוסר" ( 116 :> 3115 ז 40 \נ 
שמספרם הגיע בג׳ במשך המאה ה 18 
ליותר מ 500 (לעומת 200 באנגליה ו 30 בצרפת), הפיצו את 
התורות הללו בשכבות-עם רחבות. הדעות החדשות חדרו גם 
לחצרות השליטים, ביהוד בפרוסיה של פרידריך 11 ובאוס¬ 
טריה של יוזף 111 שליטים אלה הכריזו על עצמם, שאינם 
אלא "המשרתים הראשונים של המדינה" ("האבסולוטיזם 
הנאור"). 

תנועת ההשכלה לא גרמה בג׳ — בניגוד לצרפת — 
לזעזועים במבנה המדינה והחברה < ומצד אחר הביאה בכנפיה 
את שגשוג השירה, הפילוסופיה והמדע בתקופת הפריחה של 
התרבות הגרמנית מאמצע המאה ה 18 ואילך. רבים מן 
המנהיגים הרוחניים של תקופה זו היו חברי מיסדר הבונים 
החפשים (ע״ע), שהשפיע מאחורי הקלעים השפעה רבה על 
החיים הרוחניים והמדיניים. — האוכלוסיה של הריך (מחוץ 
לתחומי אוסטריה) בפרום המהפכה הצרפתית שוב הגיעה 
ל 20 מיליון נפש. 



443 


גרמניה, היסטוריה 


444 


שליטי הריך הגרמני הראשון לשושלותיהם 


876 — 843 


קארוליגגים גרמניים: 
לודוויג הגרמני . . 

.1 

887 — 876 

י , 

• קארל השמן 


899 — 887 

* 4 

* ארנולף מקארינתיה . . 


911 — 900 

- 

לודוויג הילד . . . 


918 — 911 

• 

קונראד 1 מפדאגקוכיה 

.2 

936 — 919 


השושלת הסאכסית: 
הינריך 1 . . . 

.3 

973 — 936 


* אוטו 1 


983 — 973 

* • 

• אוטו. 


1002 — 983 


* אוטו וזו 


1024—1002 

♦ * 

* הינריד ני . 


1039—1024 


השושלת הסאלית: 

* קוגראד 11 . 

.4 

1056—1039 


• דינריו ווו . 


1106—1056 


* הינריך . 


1125—1106 


* היגריך 9 . 


1137—1125 


לותאר מסאכסוגיה . 

.5 

1152—1138 


בית*ה 1 הנשטאופן: 
קונראד 11 ! . 

.6 

1190—1152 


♦ שרידריך 1 נארנאדוסה 


1197—1190 


* הינריך 91 . . . . 


1208—1198 


ןפילי 0 משווביה . 


1218—1198 


• ן אוטו עו(ולפי) . . , 


1250—1212 

■ 4 

* פרידריד 11 , 


1254—1250 

• 4 

)קובראד ¥! . 


1256—1247 

♦ * 

( וילהלם מהולאנד (לא־שטאוסי) 


1274—1257 


שושלות שונות: 
\אלם 1 נסו * סקאסטיליה 

.7 

1272—1257 


וייצ׳ארד מקורגוול . 


1291—1273 


רודולף 1 לבית־האבסבורג . 


1298 — 1291 


אדולף מגאסאו . 


1308—1298 


אלברנט 1 מאוסטריה . 


1313—1308 


• הינריך ¥11 מלוכססבוו־נ 


1347—1314 


*רלודוויג 1¥ הנאווארי 


1330—1314 


(סרידריך היפה מאוסטריה . 


1378—1347 


בית־לופסמבורג: 

• קארל 1¥ . . . . 

.8 

1400—1378 

4 , 

ונצל . 


1410—1400 


רופרנט מפשאלץ . . . 


1437—1410 

• 

* זיגיסמונד . 


1439—1438 


בית־האבסבורג: 
אלברנט 11 . 

.9 

1493—1440 


• פרידריך ווו . 


1519—1493 


מאנסימיליאן 1 . 


1556—1519 


* קארל ¥ 


1564—1556 


פדדינאגד 1 . 


1576—1564 


מאכסיסיליאז 11 . 


1612—1576 


רודולף 11 . . . 


1619—1612 


מאתיאם 


1637—1619 


פרדינאנד וו 


1657—1637 


פרדינאנד ווו 


1705—1657 


לאופולד 1 . 


1711—1705 


יתף 1 . 


1740—1711 


קארל ¥1 


1745—1742 

קארל ״ 9 מנאדואריה (לא־האבסבורגי) 


1765—1745 

4 . 

••פדאנץ 1 מלורן . . . 


1790—1765 

. 

יוזף 11 . 


1792—1790 


לאופולד 11 . . . . 


1806—1792 

• 

פראגץ 11 



• פלכים שהוכחת ע״י האפיפיור כקיסריס. ממאכסימיליאן 1 
ואילך נטלו שליטי־ג׳ לעצמם את תואר־הקיסר בלי הכתרה 
מטעם האפיפיור. 

סוגריים: סלכים־מתחדים. 

** מכאן ואילך — בית־האנסנורג־לורן. 


5 ) ג׳ בימי המהפכה הצרפתית ונאם וליון 
( 1789 — 1815 ). רבים ממשכילי־ג׳ (קאנט, פיכטה, שילד) 
קיבלו בברכה את המהפכה בצרפת ואת צעדיה הראשונים 
(אמנם, אחרי תקופת הטרור של 1792/4 שינו רובם את 
דעתם עליהם). לעומת זה ראו בה השליטים סכנה עצומה 
למעמדם, והקיסר ל א וסולד 11 ( 1790 — 1792 ), גיסו של 
לראי ו׳\א סלו־צרסת. ופרידריד וילהלם 11 מלך־פרוסיה 
כרתו ב 1791 ברית נגד צרפת המהפכנית. במארס 1792 
שלח בנו ויורשו של לאופולד 11 , פרא נץ 11 ( 1792 — 
1835 ), לממשלת־צרפת תזכיר הדיף, שהכיל ביטויים מע¬ 
ליבים כלפי בית־המחוקקים הצרפתי, ולואי נאלץ 
ע״י המיניסטריון המהפכני להכריז מלחמה נגד בעלי־הברית 
(מלחמת־ר,קואליציה הראשונה, 1792 — 1797 ). האוסטרים 
והפרוסים לחמו ללא הצלחה יתרה, וב 1795 הסתלקה פרוסיה 
מן הברית׳ התמה בבאזל על תוזה־שלום עם הרפובליקה 
הצרפתית, הסכימה לסיפוח השטחים שממערב לרינום לצרפת 
ולא השתתפה במלחמות נגד צדפת עד 1806 . אוסטריה 
המשיכה במאבק, אך נוצחה באיטליה עי־׳ י נאפוליון בונאפארט 
ונאלצה לחתום על חוזה־השלום של קאמפופורמיו (ספטמבר 
1797 ! ע״ע אוסטריה־הונגריה, עם׳ 987 ). אח״ב נפתח בראש־ 
טאט מו״מ בין נציגי צרפת ונציגי הריכסטאג הגרמני על 
שלום בין צרפת והאימפריה הגרמנית בכללה. המו״מ נמשך 
מאוקטובר 1797 עד אפריל 1799 , ובו אושר סיפוח הארצות 
שממערב לרינוס לצרפת, ואילו לנסיכים הגרמנים, שהפסידו 
ע״י כך שטחים, הובטחו תמורות בעבר־הרינוס המזרחי. 
הדיונים היו מייגעים, מפני שכל אחד מן הנסיכים הגרמנים 
השתדל להתרחב ע״ח חבריו ומפני שאוסטריה ופרוסיה חשדו 
זו בזו חשד עמוק! צרפת ניצלה ניגודים אלה לשם הגדלת 
השפעתה בג׳. המו״ם הופסק עם פרוץ מלחמת־חקואליציה 
השניה ( 1799 — 1801 ), שנסתיימה אף היא בגצחונו של 
נאפוליץ על אוסטריה. חחה־השלום של לינוויל שוב אישר 
את סיפוח השטחים שמממערב לרינוס לצרפת, ועל הפיצויים 
לגטיכים הגרמנים דנה מאוקטובר 1801 עד פברואר 1803 
״ועדת נציגי האימפריה״ ( 1:131100 ^ £10115-0 ^), שחבריה 
היו באי-כוחן של המדינית הגדולות והבינוניות של האימ¬ 
פריה. בהשפעתו המכרעת של גאפוליון הוחלט על שינוי 
גמור במבנה הריך: הנסיכויות הכנסייתיות בוטלו לגמרי, 
ושטחיחן הנרחבים חולקו בין הנסיכים הגדולים, שקיבלו 
חרבה יותר משהפסידו ממערב לרינום. בדרך זו החליש 
נאפוליון את כוחו של הקיסר ההאבסבורגי, שתומכיו הנאמ¬ 
נים חיו שרי־הכנסיה, ויחד עם זה קשר לעצמו את הנסיכים 
החשובים שבג׳. גם רוב הנסיכויות הקטנות, נחלות האבירים 
החפשים ורובן הגדול של "ערי־הריך" החפשיות סופחו 
לשכנותיהן הגדולות. מ 350 הנסיכויות נשארו כ 100 : 10 
מדינות של נסיכים־בוחריס (בוהמיה [אוסטריה], בראנדג־ 
בורג [פרוסיה], סאבסוניה, האנובר, באוואריר" מאינץ, הסן־ 
קאסל, וירטמברג, באדן, זאלצבורג), 81 נסיכויות קטנות 
ושש ערים חפשיות (חאמבורג, ברמן, ליבק, פראנקסורט, 
ביתברג, אוגסבורג * ע״ע בדן, מפה עט׳ 639 ). 

באביב 1803 כבש נאפוליון את האנובר, אשר שליטה 
היה מלך-בריטניה. במלחמת־הקואליציה השלישית נגד נא־ 
פוליון( 1805 ) היו באוואריה, וירטמברג ובאדן בעלות־בריתו 
של הקיסד הצרפתי במלחמה זו, שנסתיימה בנצחונו של 
נאפוליון בקרב־אוסטרליץ. הפסידה אוסטריה את שטחיה 




















445 


גרמניה, היסטוריה 


446 



1 מלכות וסטשאליה; 2 מלכות כאוואריה. 3 טלנוח סאבסוגיה; 4 . טלמת וירטטברג: 
5 דוכסות גדולה כארז, 6 . דוכסות נרולה הסו: ז. רוכסות גדולה שראנספורט: 8 רוכסות 
גדולה וירצנודג: 9 רוכסות נאסאו; 10 דוכסות גדולה כדג: 11 . דוכסויות סאכסיוח־ 
תירינגיית; 12 רוכסות אנהאלט; 13 נסיכות ואלדק; 11 גסיכות ליפה; 15 . דוכסות 
טקלנפורג; 16 . נסיכות וונדרסהאווז: 17 נסיכות הוהגצולח 


בדרום־מערב ג׳ לטובת באדן ווירטמברג ואת 

טירול לטובת באוואריה. באוואריה ווירטמ־ 
ברג הועלו על־ידי נאפוליון לדרגת מלכויות, 
וגיסו מידה (ע״ע) קיבל את "הדוכסות הגרו- 
לה" בדג (ע״ע) שעל הרינום התחתי. 

ביולי 1606 התאחדו 16 גסיכים של ג , 
הדרומית (באוואריה, וירממברג, באדן, הסד 
דארמשטאט ו 12 ־נסיכים קטנים) לברית־הרינום 
( 1 > 11 ע< 111 ו:> £11 ), שהעמידה את עצמה תחת 
חסותו של נאפוליון, ובדצמבר 1806 הצטרפה 
גם סאכסוניה לברית והועלתה גם היא למל¬ 
כות. באוגוסט אותה שנה דתר פראנץ 11 על 
כסא־הקיסרות של ג/ והאימפריה הרומית- 
גרמנית חדלה להתקיים. כבר שנתיים 
קודם לכן כינה פראנץ את עצמו קיסר- 
אוסטריה. 

ב 1806/7 נהלה פרוסיה תבוסה ניצחת מידי 
נאפוליון. לפי חוזה־השלום של טילזיט (יולי 
1807 ) הוכרחה לוותר על כל שטחיה בין 
הנהרות אלבה ורינוס, וגאפוליון צירף אותם 
למלכות־וסטפאליה, שהמליך עליה את אחיו 
ז׳דום (ע״ע בונפרט, עם׳ 892 ). במזרח הפ¬ 
סידה פרוסיה את שטחיה הפולניים, שאורגנו 
כ״דוכסות הגדולה של וארשה" ונמסרו למלך־ 
סאכסוניה. נאפוליון הפך למעשה לשליטה של ג׳. בסתיו 
1808 כינס את אסיפת־הנםיכים בארפודט, שבה הביעו 
רוב נסיכי-ג׳ מתוך חנופה והשפלה עצמית את הערצתם 
לקיסר־צרפת. ב 1811 סיפח נאפוליון את צפודמערב ג׳ עם 
עדי־הנמל האמבורג וברמן לצרפת, לשם פיקוח יעיל יותר 
על ההסגר הימי נגד בריטניה. בשטחים הגרמניים, שנכבשו 


ע״י צרפת או שנמצאו בחסותה, הונהגו ספר־החוקים החדש 
של נאפויליון וסדרי המינהל של צרפת הקיסרית, ומבחינה 
זו נעשה איזור זה למתקדם ביותר בג׳* בין השאר ניתן 
ליהודים בחלק זה של ג׳ שיווי־זכויות (מפה 9 ). — אולם 
בעקבות ההשפלה הלאומית ואבדן העצמאות קמה בג' תנועת 
התעוררות לאומית. היא ינקה את כוחה מהמעוף הרוחני של 
הפריחה התרבותית הגרמנית, מתנועת 
ההומאניזם החדש ומשירת־החופש של 
פרידריד שילר. היא מצאה את ביטוייה, 

בין השאר, ברפורמות הפנימיות בפרוסיה 
(ע״ע), בכתביהם ונאומיהם של פיכטה 
(ע״ע) וארנט (ע״ע) וכן בכמה מרידות 
מקומיות. ב 1809 התקוממה אוסטריה(ע״ע• 

עמ ׳ 988 ) נגד נאפוליון, אולם ללא הצלחה. 

במסעו של הקיסר נגד רוסיה ב 1812 הוטל 
על אוסטריה, על פרוסיה ועל כל נסיכי־ג׳ 

להעמיד את צבאותיהם לרשותו. 

מפלת הקיסר הצרפתי ברוסיה גררה 
את שיחרורה של ג׳, בעקבות התלהבות 
פאטריוטית שאחזה בנוער ובהמוני-העם, 

התמרדה פרוסיה בשלטון הצרפתי וכרתה 
ברית עם רוסיה* אחריה הצטרפה גם 
אוסטריה לקואליציה נגד נאפוליון, שנוצח 
בקרב־ליפציג (אוקטובר 1813 ). צבאות־ 

הברית נכנסו לצרפת, גרמו להדחתו של 
נאפוליון והוציאו מידי צרפת את כל כיבו¬ 
שיה בג׳ ( 1813 — 1815 ). 

הקונגרס הוונאי ( 1814 — 1815 ) 

החליט על הסדר חדש בג/ הוחזרו לה 
גבולותיה שמלפני 1792 , אלא שבמקום 



1 . אוסטריה. 2 פרוסיה, 3 באוואריה; 4 . סא 1 סוניה. 5 וירטמברג, 6 האנובר; 7 , פארן! 
8 מכלנפודנ-שורין, 9 טקלנבורג־שטרליז: 10 אולדגבורנ: 11 . הםדרארם׳סטאס; 12 הסו־ 
קאסל. 13 . אגהאלט. 14 . בראונשויג; 16 . נאסאו, 10 . דובסויות ונסיכויות תיריגניזת; 
17 הוהנצויח: 18 ייכטנשטין: 19 . ליפח־דטמולר, 20 שאומבורג־ליפה; 21 . ואידק, 

22 הוליסטי: 





447 


גרמניה, היסטוריה 


448 


הריך הוקמה "הברית הגרמנית" (^מג 81 ש 6 ^ 5 ;זעשם). 
כמה מדינות קטנות׳ וכן הערים אוגסבורג ונירבברג, סופחו 
לשבנותיהן הגדולות, וע״י כך צומצם מספר המדינות ל 38 : 
קיסרות אחת (אוסטריה), 5 מלכויות (פרוסיה, םאכס 1 ניה, 
האנובר, באוואריה, וירטמברג), מדינת נסיך־בוחר (הסן־ 
קאסל), ד דוכסויות גדולות (זה 1 ז 1 ו 5120£11 ו 0$81 ! 0 : באדן׳ 
הסן־דארמשטאט, מקלנבורג־שורין, מקלנבורג־שסרליץ. אול- 
דנבורג, לוכסמבורג( סאבסן־וימאר), 20 דוכסויות ונסיכויות, 
4 ערים חפשיות (האמבורג, ברמן, ליבק, סראנקפורט). 

משטחי אוסטריה ופרוסיה השתייכו לברית דק השטחים 
שהיו חלקי הריך עד 11806 ז. א.: הונגאריה, גאליציה 
ואיטליה הצפונית מצד אחד׳ ופרוסיה המזדהית והמערבית 
ומחח־ם 1 זן מצד שני נשארו מחוץ לברית. לעומת זאת היו 
מיוצגים בברית מלך־דניה (כשליט־הולשטץ), מלך־בריטניה 
(כשליט־האנובר) ומלך־הולאנד (כשליט־לוכססבורג). 

במקום הריכססאג הוקמה "מועצת־הברית"(^ 5 ^ 81111 ), 
שמושבה היה בפראנקסורם ושבה השתתפו נציגי הנסיכים 
והערים בנשיאותו הקבועה של בא־כוחה של אוסטריה, 
אולם למעשה היתד. כל אחת מן המדינות עצמאית וריבונית 
ושמרה בקנאות על עצמאותה, וסמכותו ויעילותו של הבונדס¬ 
טאג היו מצומצמות מאד (מפה 10 ). 

6 ) הבריח הגרמנית, 1815 — 1866 . ( 1 ) השאיפות 
לאיחוד וחירות׳ 1815 — 1848 . חוגים רחבים בעם, 
ובעיקר שכבת האזרחים המשכילים, נתאכזבו קשה מתוצאות 
אלו של מלחמת־השיחרור. השפל הלאומי והקיפאון המדיני 
עמדו בניגוד גמור לתמורות החברתיות ולהתקדמות הכלכ¬ 
לית של השנים ההן: בעקבות הסרת כבלי המשטר הפאודאלי 
מעל חיי־הכלכלה ע״י השלטון הצרפתי במערב־ג/ הנהגת 
חופש־המלאכה, ביטול הגילדות (ע״ע) וכר — נתחדשו פני 
המשק, הוקמו בתי־חרושת, נסללו כבישים, נתרחבה שכבת 
האמידים בערים וחלה עליה ברמת־החיים הכללית. 

בחיים הרוחניים שלטה מתחילת המאה ה 19 הרומנטיקה 
(ע״ע), שהחייתה את ההתעניינות בעברו הגדול של העם 
הגרמני ביה״ב וסייעה לעורר את הרגש הלאומי העז, שהביא 
להתקוממות האומה ב 1813 . בני־העם לא חשו את עצמם 
כסרוסים, ראפסים׳ באווארים וכיו״ב, אלא כגרמנים סתם, 
ושאפו למדינה גרמנית אחידה, כדוגמת צרפת או אנגליה. 
בראש התנועה הלאומית צעד הנוער האקאדמי, והדגל 
השחור־אדום־זהוב של אגודתו געשה סמל תנועת האיחוד 



מרניסיתרסים כבר 5 ין, 1831848 


והשיחרור בג׳. אולם השאיפה לג׳ מאוחדת וחפשית נתקלה 
בהתנגדותן של שושלות-הנסיכים, וביחוד בעובדת קיומן של 
ש ת י מעצמות גדולות, אוסטריה הקאתולית ופרוסיה הפרו¬ 
טסטאנטית, שכל אחת מהן רצתה ליטול את ההנהגה 
לידיה. 

מצד אחר נתעוררה בהשפעת המהפכה הצרפתית והשיטה 
הפארלאמנטארית באנגליה הדרישה לשתף את העם בתחיקה. 
בכמה ממדינות־ג׳, שנמצאו כמעט דור שלם בתחום־ההשפעה 
הצרפתי, כגון סאכסךוימאר, באדן, באוואריה, וירסמברג, 
הסךדארמשטאט, הונהגו בשנים 1816 — 1820 נציגויות פאר- 
לאמנטאריות של המעמדות (האצולה, הכמורה והבורגנות), 
שלהן הוענקו סמכויות מסויימות בחקיקת חוקים ובהטלת 
מיסים < אולם זכות־הבחירה לנציגי הבורגנות היחד. מצומ¬ 
צמת לאמידים בלבד. המעצמות הגדולות אוסטריה ופרוסיה 
דחו אפילו הענקת חופש יחסי זה, ובהן שלט אבסולוטיזם 
חמור לסי שימחו של מטרגיך (ע״ע), שהשפיע השפעה 
מכרעת גם על ממשלודפרוסיה. בסוף 1815 כרתו שתי 
המעצמות הגרמניות יחד עם רוסיה את "הברית הקדושה" 
(ע״ע),שבה התחייבו למשול בעמיהן לסי עקרונות שמרניים. 
גילויים של תסיסה לאומית־ליבראלית, כגון חג־הסטודנטים 
בווארטבות (אוקטובר 1817 ) ורציחת הסוכן הרוסי, הסופר 
קוצבו (ע״ע), במארס 1819 , הניעו את מטרניך לכנס אח 
נציגי תשע המדינות הגדולות של ג׳ לוועידה בקארלסבאד 
(אוגוסט 1819 ), שבה הוחלט להנהיג צנזורה חמורה על 
עיתונים וספרים ופיקוח קפדני על האוניברסיטות לשם 
החנקת כל דעות ליבראליות. המשטר הראקציוני לא נתקל 
בהתנגדות פעילה, מאחר שמצבה הכלכלי של ג׳ באותה 
תקופת־שלום ארוכה היה נוח בדרך־כלל, והמוני־העם נשארו 
אדישים כלפי השאלות הפוליטיות. 

מהפכת יולי 1830 בפאריס והמרד הפולני בשלטון הרוסי 
ב 1831 עוררו בג׳ התעניינות ואהדה יתרה, והתסיסה החב¬ 
רתית הביאה להרחבת זכויות האזרחים בכמה מדינות של 
ג׳ התיכונה (האנובר, בראונשוויג, סאפסוניה, הסן־קאסל); 
סופרים בעלי כשרון והתלהבות, ביניהם ברנה (ע״ע) והינד. 
(ע״ע), ניהלו תעמולה נמרצת למען החופש האזרחי. אולם 
באוסטריה ופרוסיה לא חל שום שינוי בשיטות הממשל 
האבסולוטיסטי. 

לעומת זה הונהגו בפרוסיה באותה התקופה שיכלולים 
מרחיקי־לכת בשיטות־המינהל, שהביאו, בין השאר, גם להת¬ 
קדמות כלכלית מהירה, ביחוד להתפתחות התעשיה. מפרוסיה 
באה ב 1819 היזמה לביטול מתסומי־המכם בין ארצות־ג׳, 
שהכבידו על התנועה ועל המסחר, ואחרי מו״מ ממושך הוקמה 
ב 1834 בהנהלת פרוסיה ברית־המכס הגרמנית (ז 116 ש 1118 שם 
״ 1-61 ^ 2011 ), שביטלה כל מכסים בין 26 מדינות גרמניות. 
מחוץ לברית נשארו: אוסטריה בדרום, האנובר, מקלנבורג 
ושכנותיהן הקטנות. ביניהן הערים החפשיות האמבורג, 
ברמן וליבק, בצפודמערב. נוצר תחום כלכלי אחיד בהקף של 
400,000 קמ״ר, שכלל 25 מיליון תושבים. הברית זכתה לתמיכה 
נלהבת מצד חסידי איחודה של ג׳, שראו בה צעד ראשון 
לקראת הגשמת חזונם. באותה תקופה הוחל בסלילת מסילות־ 
ברזל, ושני הגורמים האלה יחד פעלו לפיתוח כלכלי מהיר 
ולגידול עשרו של המעמד הבינוני. בדרך זו הקדימה פרוסיה 
את אוסטריה בהתפתחות הכלכלית. תופעת־לווי של התיעוש 
היתה ההתרוששות של רבים מבעלי־ד,מלאכה, שלא יכלו 


449 


גרמניה, היסטוריה 


450 


להתחרות בתוצרת הזולה של בתי־החרושת 
והפכו לפועלים מחוסרי-רכוש. בך נוצר 
פרולטאריון עירוני׳ שסבל קשה מהעדר כל 
תחיקה סוציאלית. בשנות ה 40 פרצו מהו¬ 
מות סוציאליות, כגון מרד האורגים העניים 
בשלזיה וסיכסוכי־העבודה בחבל־הרינוס, 
שהיה המפותח ביותר מבתיגה כלכלית. 
ברנה, חינה, משה הס ואחרים מתחו 
ביקורת חריפה על המצב הפוליטי והחב¬ 
רתי! מארכס ואנגלס חיברו בשנת 1847 
את המאניפסט הקומוניסטי. באותה שנה 
נכשל הניסיון להתגבר על האבסולוטיזם 
בפרוסיה בדרך המו״מ הפארלאמנטארי 
בכינוס המועצה הארצית המאוחדת 

■ 8161 ;״; ע״ע פרוסיה). מאידך 
גיסא עשה נצחון הדמוקראטיה בשויץ 
(ע״ע) רושם עמוק בדדום־ג׳. 

( 2 ) המאורעות של שנות 1848 — 
1851 . במצב זה של מתיחות מדינית 
וחברתית היה למהפכת פברואר 1848 
בפאריס הד עצום בג/ במשך חודש מארס 
התקוממו המוני-העם בווינה, בברלין 
ובערי-הבירה של רוב המדינות הגרמניות. 
בכל מקום נאלצו השליטים להיסוג ולהס¬ 
כים לקביעת חוקות ליבראליות, שנתנו 
סיפוק לדרישות ההמונים: שוויון־זכויות 
לכל האזרחים (בדרך-כלל גם ליהודים), 
תופש העיתונות והאסיפות, הנהגת בתי- 
משפט של מושבעים, הקמת משמד-עם 
מזויין. 

כבר ב 5 במארס נתכנסו בהידלפרג 
כ 50 נכבדים סדרום־ג׳ ודרשו לכנם מיד 
אסיפת-נבחרים כללית, שתבטא את רצונו 
של כל העם הגרמני. בהסכמתו של 
הבונדסטאג נתאספו ב 30 במארס בפראנק־ 
פורט כ 500 צירים ל״טרם־פארלאמנט" 
( 1£ ז 16 מ 13 ז 3 ?-: 7 0 1 ץ), שהחליט על בחירות 
כלליות לאסיפה לאומית גרמנית. ב 18 
במאי נפתחה האסיפה בכנסיית־פאול 
בפראנקפורט! לנשיאה נבחר הינריך 
פון גג רן (ע״ע). רובם של 550 הצירים 
היו אנשי האזרחות הבינונית והמשהילה, 
ביניהם יותר ממאה פרופסורים) רובם היו 
ליבראלים מתונים, מיעוטם שמרנים או 
רפובליקנים קיצונים. בסוף יוני הקים 
הפארלאמנט ממשלה זמנית של הריך הגר¬ 
מני. כעוצר הזמני של הריך (-■ 61 ׳\ 115 :>! £6 
נבחר הארכידוכם יוהאך מאוסט¬ 
ריה ( 1782 — 1859 ), שהיה חביב על העם 
ביותר. על-ידו עמד מיניסטריון־הריד, 
שהיה אחראי בפני הפארלאמנט ושקיבל 
את סמכויות הבונדסטאג לשעבר. כראש־ 
הממשלה נבחר גאגרן, ובמקומו כנשיא 
האסיפה הלאומית בא היהודי המומר 


116 ) • 101 ו £1 * 1 < 1 ון 11 
! 116 ( 860111 

. 1111 ) 11 <[)!! * 1 < * 4 * 1 ( 04 ^ 


111 ¥116 

! 16 )[) 1 ו<ו 1 )ץ 86 

. #£1 (|£)* 1 וז 1 י# < 1 זזן 1 !זז£ 


* $1 * 1£ מו>? #611 (ז 1 ז ז|*ז 

ח 1111 ) 111 זזו חן ־ 1 ן <ג׳ןן 1 ! ןלי" 

! 5 מ 

? 1 11 1( 

(%18 ( וזז)'ן 0 ז 8 זז 

99100(00 5 ( 01 (ן 1 ?ו . 3 ח 

9111(11)11(11(19 0 ׳.זן 111 4 1 י 

9166611 (0 6 *0031**, * 03 * ** 01 !) • 04 * 1111 ) 4 * •׳* 14 ז 4 *י 4 א •חני ,*י • 
*8411 •,*,**444149 > 84944 ) 1 ! 4 ) 3 .*וו>#(ז 146 * 4 * * 4 * 1 •■ 4 * 0 ו . 

5*4 .* 4 * 0 * 4 4 * 0 * *** 11 11 ) $010 מי 0 1 * 00 * 40 ׳ ,*מ* 4 ^ 4 ז^וזו 4 ^ ״ייל׳ 

1 ״$£ ( 0 * 4 * *$* 04 * 64 ?)■מ ־ 968660 60 ג* 8 *$ 1 * 6 מ 6 **£ < 4 די (**ס לוי>^יז*#*י£■ ** 

>0(11) )81* £401 1 ׳ זז 6 14 ! מזו X6 14 **•**$ מ 6 * 1 ** 918 זין 0 ) 8 מ 0 ס**#ח 6 ז** יגל) $ ע£#ין**ח א 1 >ז*ו 1 א . $> 

%(%' *4*61040*1:' >0 60 * 3 ( 81 > 0 * 6 * 6 *א *#ע 1 ^ 0 זו*# 1 זד 1 ן) 4 מ 

$*40*010* 006 ¥*!10061 ו* 14 01 * 6 * 1 9408 $ו> ,"** 0 וז£ * 01 מ<י* 1 ז 3 ,״§***$$ ** ***״ז^ג , 0 ׳ 

61 ! 4 * 1 0060 ז 3$ * 81 . 0 ^* 6 8 * >*^מ*ת**כ ס 0 $0 ז)* 0 )**$** 8 מן <למ*$ * 1 < $ו*ז* 6 אוצ * 

6111 ?* 4 * 14 ( £* 4 * ? * 4 $ 16 6 * 4 * 8 1 * 6 4 * 6 * 1 * 44 ! 6 * 0 * * 3 $ ,״ 8 * 11 * 6 * 8 46 }!״ *, .. 

■50 *6 ** | ^^ )6) ^ ״ מן#*$* 1 *ן^ •חל 


4 0 ! 0 * 0 * *•י 

. 8000 *•מ 4 ( 44:9 ! .£ 

; 66 ) 11 ((((((•< ! 1116 

*׳*' **$ * 64 > ,ז$״** 24 > ■׳* ► 3 '*'■ #106 % .£חז׳# % ^ , 2 < .ז* 0 !י**$ 5 > 1 * 10 ? $ .*אי״? ,׳ז>*יז 4 י 0 

יי" ־**מ • 3 .״ £30 ^, ,<זמ $4 £ 3 *)*! 20 ^ ***** ונס 6 < 0 ^ .© . 6 ^ 

ף 

! 948 ׳* 3 •סי* 4 ****$*ז{* 4 * 26 

־ 4 ?*־ **י 



13 0 < 1 ; \ 

י ש 11 ן> 11 < 111 (ןש 11 
חירות, שוויון, אחווה 


של:! זס) ו 31 ־ 1 ז 11 ^ז 
י 110 ל 11 טש 11 

תהי הרפובליקה 


א ס פ ת ־ ה מ ו נ י ם 
רפובליקנית גדולה 
בפארק 
לכבוד 

המהפכה האירופית הגדולה 
תיערך 

ביום השני, 3 באפריל 
בשעה 4 אחדי הצהרים 

נאומים בלשון הגרמנית, האנגלית והצרפתית. 

אחים גרמנים! 


1 


1 

1 


שעת הדין העולמי הגיעה. החירות קמה מקברה, ומעשי־השטן יורדים לחשכת־ 
עולם. עמי העולם הישן מתעוררים משפלותם. כסאוח-הסלכים מתמוטטים. 

עוד זמז־מעם של מאבק, וכל העריצות של העבר החשוד תהיה מוטלת מתה 
על הארץ. גם גרמניה מתקוממת. הבאווארי וההסי, הגאסאוי והבאדני מתעוררים 
ומבריחים מפניהם את העריצים מוגי־הלב כאדנבות. הרפובליקה הגרמנית — זוהי 
סיסמת אחינו בארץ מולדתם. אזרחים גרמנים! רפובליקנים! בואו בהמוניכם! הוגו 
יהד אתנו את תחיית האנושות ואת הפלת העריצים! צרפתים וסולנים, איטלקים 
ושוויצים, אירים ואנגלים, כל עמי אירופה יושיטו יד־אחיט אלו לאלו באותו יום 
בפארק, כדי לקדם את פני החירות בברכה, שרעמה יישמע למרחקים. ולא תהיו אתם 
האחרונים לבוא. אתם, אזרחי גרמניה, תראו שיודעים אחם להעריך את החירות, 
ושטוכנים אתם לעזור, עכשיו שהגיעה העת להפוך אותר לנכס האנושות כולה. 
תחי המהפכה האירופית 1 — יחי העולם החדש! 


ן 


הוועד: 


(חתימות) 


כרוי לאספה סהפכנית בברלין. אפריל 1848 



451 


גרמניה, היסטוריה 


452 



ו!אם 6 וו ה 5 אומית בכנסיית־פאו? בטראניוסורט, 1848 

אדוארד סימסון(ע״ע). אולם למעשה לא היה תוקף לממשלה 
המרכזית, מאחר שממשלותיהן הראקציוניות של המדינות 
הבודדות, ביהוד של פרוסיה, סירבו להעמיד את צבאותיהן 
לרשותה, כשהתחילו להתאושש מן הפחד שהטילה תנועת־ 
ההמונים עליהן ולעבור לפעולות־נגד. לכן לא היה הפארלא־ 
מנט יכול להשפיע על מהלד העניינים בשלזדג־הולשטין 
(ע״ע), מה שגרם להתרגשות ההמונים ואף לשפיכות־דמים 
בפראנקפורט (ספטמבר 1848 ). 

במארס 1849 החליטה האסיפה על מתן חוקה כללית לג ׳ : 
הוצע לחדש את המסורת הלאומית־היסטורית ולהעמיד בראש 
דיליד קיסר, שכסאו יעבור בירושה ושסמכויותיו תוגבלנה 
עליידי שני בתי־מחוקקים: בית-העם ( 5 ט 3 ! 011£51 ז\), שציריו 
ייבחרו בבחירות כלליות, ובית-המדינות ( 5133160113115 ), 
שמחצית ציריו ייבחרו ע״י ממשלותיהן של מדינות־הברית 
ומחציתם ע״י הפארלאמנטים של אותן המדינות. 

השאלה המכרעת שהעסיקה את האסיפה היתה, אם יועמד 
בראש הריך קיסר־אוסטריה או מלד־פרוסיה, ז. א.: אם יש 
לכלול בדיך גם את התושבים הגרמניים של הממלכה ההאבס־ 
בורגית (תכנית "ג׳ הגדולה") או אם יש להניחם מחוץ 
לתחומי הריך (תכנית "ג׳ הקטנה"). חסידי־פרוסיה טענו, 
שאינו רצוי לכלול את כל הממלכה ההאבסבורגית, שרוב 
תושביה סלאווים והונגארים ושחלק ממנה (הונגאריה) לא 
היה שייך לריר הגרמני מעולם. טענתם קיבלה תוקף נוסף 
לאחר הצהרתו של הנסיך שווארצנברג, ראש ממשלת־ 
אוסטריה השמרני, שאוסטריה היא ממלכה אחידה, שאינה 
ניתנת לחלוקה. ב 28.3.1849 החליטה האסיפה הלאומית 
ב 290 קולות מ 538 להציע לפרידריך וילהלם עו מלך־ 
פרוסיה את כתר הקיסרות הגרמנית. בראש המשלחת 
לחצר בברלין עמד אדוארד סימסון. אולם המלך, שדגל 
בסמכות השלטון "בחסד-עליון", סירב לקבל את הכתר מידי 
"המהפכה". בינתיים התגברה ממשלת־אוסטריה בכוח צבאי 
על המהפכה בארצה, והורתה לצירים האוסטריים לעזוב את 
האסיפה הלאומית בפראנקפורט. זמן קצר לאחר מכן ניתנו 
הוראות דומות גם לציריה של פרוסיה ושל מדינות אחרות. 
שארית הצירים, כ 100 איש, רובם רפובליקאנים, נתאספו 
ביוני בשטוטגארט ("הפארלאמנט הקיטע" [- 31-13 ?־£קמ] £11 
£מ 6 וח]), אולם במהרה הוכרחו ע״י ממשלת וירטמברג להפ¬ 
סיק את פעולתם. מרידות הראדיקאלים בםאכס(ניה, בבאדן 
ובפפאלץ דוכאו ע״י גדודים פרוסיים (סאי־יוני 1849 ). 


עתה ניסה פרידריך וילהלם עז לאחד את מדינות ג׳ 
הצפונית לברית בהנהלת פרוסיה ובהסכמת הנסיכים, וצירי 
המדינות הללו נתכנסו במארס 1860 למושב בארפורט. אולם 
המדינות שבדרום־ג׳ קיבלו את הצעתו של שווארצנברג לכנס 
שוב את הבונדסטאג הקודם בפראנקפורט, ופרוסיה נאלצה 
לחתום ב 29.11.1850 על חוזדדאולמיץ ( 01011112 ) ולוותר על 
כוונותיה לאחד את ג' הצפונית בהנהגתה היא. ב 305.1851 
נתאסף שוב הבונדסטאג בנשיאותה של אוסטריה, ובזה 
חוסלה המהפכה בג/ הממשלות השמרניות של אוסטריה 
ופרוסיה, שלרשותן עמדו צבאות אדירים, התגברו על הכוחות 
המהפכניים. 

( 3 ) השנים האחרונות של הברית הגרמנית, 
1851 — 1866 . מ 1851 עד 1860 שלטו במדינות־ג׳ ממשלות 
שמרניות, וההשגים הליבראליים של שנת 1848 בוטלו 
בחלקם. אך שיחדור האיכרים והבטחת כמה זכויות אזרחיות 
נשארו בתקפם, ובפרוסיה קיימה החוקה החדשה גם פאר־ 
לאמנט (^ 113 >מ 3 ״ 1 ) בעל סמכויות חשובות למדי, שנבחר 
בבחירות כלליות, אך לא־שח׳ת (מעמדיות), נשאר גם איחודה 
הכלכלי של ג , בברית־המכם, שלה הצטרפו ב 1854 גם האנ 1 בר 
ושכנותיה ושהקיפה עתה שטח של 486,000 קמ״ר, הכולל 33 
מיליון תושבים. נמשכו שיכלול התחבורה והתפתחות התעשיה 
והבאנקים, ומג׳ ניטל בהדרגה אסיה כארץ חקלאית. מרכזי- 
התעשיה היו באיזורי מכרות־הפחם בחבל־הרינוס, בחבל- 
הסאר ובשלזיה־עילית ז בסאכסוניה שיגשגה תעשיית- 
האריגה. התפתחות זו חיזקה אח כוחה של הבורגנות ואת 
השאיפות הליבראליות בתוכה. 

בשטח מדיניות־החוץ חתמו אוסטריה ופרוסיה ב 1854 על 
חוזה ברית־הגנה לשלוש שנים ושמרו על ניטראליותן 
במלחמת־קרים ( 1855/56 ). לעומת זה נתגלתה הקנאה שבי¬ 
ניהן בשעת מלחמתה של אוסטריה נגד איטליה וצרפת 
ב 1859 (ע״ע אוסטריה-הונגריה, עמ ׳ 989 ): אחרי מפלותיה 
של אוסטריה הציע לה וילהלם עוצר־פרוסיה את עזרתו נגד 
צרפת, בתנאי שהצבא הגרמני יועמד לפיקודה של פרוסיה. 
אך הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף (ע״ע) העדיף להפסיד את 
לומבאדדיה מלהסכים לפיקוד הפרוסי על הצבא הגרמני, 

הנמיד וילהלם(מ 1858 עוצר, מ 1861 מלך־פרוסיה) מילא 
אז את מקומו'של אחיו, המלך סרידריך וילהלם עו, שחלה 
במחלת־רוח. תחילה נקט צעדים ליבראליים, ובג׳ עלתה 
שוב התקווה לאיחודה ולחירותה של האומה בהנהגת פרו¬ 
סיה. בספטמבר 1859 נוסדה "האגודה הלאומית הגרמנית" 
(ת 61 ־ 61 ׳\ 1 ב 011 ם 3 א ז 060£56116 , לפי הדוגמה האיטלקית, ע״ע 
איטליה, עמ׳ 741 ), ובנובמבר אותה שנה הוחג בכל רחבי-ג׳ 
יום־הולדתו המאה של פרידריך שילר, משורר החופש. 

אך ב 1862 פרץ סיכסוך בין הפארלאמנט הפרוסי ובין 
המלך בעניין תיקונים באירגון הצבא (ע״ע פרוסיה). בים־ 
מדק (ע״ע) נתמנה לראש ממשלת־פרוסיה והוציא את 
דרישות המלך לפועל נגד רצונו של רוב הפארלאמנט והעם. 
משום כך פנו החוגים הליבראליים בג׳ עורף לפרוסיה. 

לעומת זה חלה ב 1860 ליבראליזאציה מסויימת בשלטון 
באוסטריה, ומשום כך גטו נסיכים רבים בג׳, ביחוד שליטי 
המדינות הבינוניות, להכניס תיקונים במבנה הברית הגרמ¬ 
נית בהנהגתה של אוסטריה, שלדעתם היתד. עשויה לסכן 
את עצמאותם פחות מפרוסיה, בעלת המינהל המוצק והצבא 
האדיר. באוגוסט 1863 הזמין הקיסר פראנץ יוזף את ראשי 
מדינות־ג׳ ל״אספת-שליטים" (ןן 13 מ £6 מ 1 !?) בפראנקפורט. 











453 


גרמניה, היסטוריית 


454 


אד וילהלם מלך פרוסיה סירב, בהשפעתו של ביסמארק׳ להש¬ 
תתף באספה זו, ומשום כך לא היו לה שום תוצאות. 

בנובמבר אותה שגה נתחדש הריב בין דניה והברית 
הגרמנית בגלל שלזויג־הולשטין (ע״ע). אחרי מלחמה קצרה 
( 1864 ) הכריחו אוסטריה ופרוסיה בחוזה־וינה (אוקטובר 
1864 ) את דניה לוותר על שלזוויג־הולשסין לטובת הברית 
הגרמנית, והנהלת הארץ עברה לפי־שעה לידי אוסטריה 
ופרוסיה במשותף. אבל ביסמארק רצה לספח את כל השטח 
הכבוש לפרוסיה, ואילו אוסטריה וידידיה בברית הגרמנית 
התכוונו להפוך אותו לנסיכות בפני עצמה. סוף־סוף הגיעו 
שתי המעצמות לידי הסכם בחוזר,־גאסטין (אוגוסט 1865 ), 
שלפיו קיבלה פרוסיה את ניהולה של שלזוויג ואוסטריה את זה 
של הולשטין. ביסמארק ראה מראש, שפתרון זה עשוי להביא 
לידי סיכסוכים נוספים, אך הוא רצה לפתור את השאלה 
הזאת ואת שאלת הנהגתה של ג׳ בכלל בדרך הכוח. לאחר 
שהבטיח לעצמו את ניטראליותה של צרפת, כרת ברית 
עם איטליה (אפריל 1866 ), ובבת־אחת הציע בבונדסטאג 
בפראנקפורט רפורמות מרחיקות־לכת באירגוגה של הברית 
הגרמנית — בין השאר הקמת פארלאמנס גרמני, שייבחר לפי 
זכות־בחירה כללית. ביסמארק ידע, שאוסטריה השמרנית 
תדחה הצעות כאלו ושהמצב יחמיר עי״כ. גם וילהלם לא 
נענה לדרישתו של ביסמארק לעריד מלחמה נגד אוסטריה 
אלא לאחר היסוסים רבים, מאחר שהתנגד ל״סלחמודאחים", 
שלא היתה לרצונו של העם. המלחמה פרצה ביוני 1866 . 


המדינות הבינוניות (באוואריה, סאכסוניה, האנובר, וירטנד 
ברג, באדן, הסן־קאסל, הסן־דארמשסאט, נאסאו) תמכו 
באוסטריה! רק 17 נסיכים קטנים בצפון־ג/ שתחומי־שלטונם 
לא היו אלא מובלעות בשטח הפרוסי, נלחמו בצדה של 
פרוסית. לאחר מלחמה קצרה (יוני־ יולי 1866 ) נחלו אוסטריה 
ובעלות־בריתה תבוסה מכרעת מידי צבאות־פרוסיה (קרב־ 
קניגגרץ), ואוסטריה נאלצה לעזוב את הברית הגרמנית 
ולהסכים לסיפוחן של האנובר׳ שלזוויג־הולשסין, הסדקאסל, 
נאסאו והעיר פראנקפורס לפרוסיה, שכללה מעתה כ 330,000 
קמ״ר (שהיו כ 65% של שטח־ג׳) ו 24 מיליון תושבים (כ 60% 
של אוכלוסייתה). באוואריה, וירסמברג ובאדן הונעו לכרות 
בריתות הגנה והתקפה עם פרוסיה. הבונדסטאג הפסיק אח 
פעולתו. בזה בא הקץ על הבריח הגרמנית, והנהגתה של ג׳ 
עברה לידי פרוסיה. 

א. ס. י. 

7 ) האימפריה הגרמנית החדשה. אחרי פירוקה 
של הבריח הגרמנית נתאחדו — בהדרכתו של ביסמארק — 
המדינות הקטנות שמצפון לנהי סין עם פרוסיה לברית 
הגרמנית־צפונית ( 3 ו״ 81 •!^*זע^זסא). מלו־פרוסיה 
געשה ראש הברית, ובידו היו הפיקוד העליון על הצבא 
המשותף והנהלת מדיניוח־החוץ. הפארלאמנט של הברית 
היה מורכב משני בתים: מועצת־הברית ( 1 גז 1365 ז! 81 ) של 
באי־כוח ממשלות המדינות׳ ובית־נבחרים ( 8610115138 ), 
שנבחר על יסוד זכוח־בתירה כללית, חשאית, שווה וישירה. 



הכרזה העיסרות בא-לם־הטראור, בארטח־ורסאי, 71 ^ 11 15 (צמר ׳ 58 א פו; ורנר) 

על הניסה — הקיסר וילהלם 1 , טאחוריו ננו יורש־העצר (חקיסר פרירריד 111 לעהידז, 
טיסטאלו הדוכס הנרול טנאדז; כרא׳ם ציכוד הנסיכים והטצניאים <פפטול הקיסר—כיבטרק 

(בסדים לבנים) ום 1 לטקה 





455 


גרמניה, זןיסטודיזז 


456 


אחרי התקדמות גדולה זו לקראת האיחוד הלאומי זכה בים- 
מארק׳ שנתמנה ראש־ממשלה( 60 ! 2 ח 3 ) 16$1 )תנ 81 ), לתמיכתם 
של דעת־הציבוד ושל הרוב המכריע בו־יכסטאג. מדעות־ 
הדרום (באוואריה, וירטמברג, באדן, הסן־דארמשמאט), שהו¬ 
סיפו להחזיק בעצמאותן" באו בברית צבאית סודית עם 
ברית־הצפון (ר׳ מסה 11 ). 

האיחוד הסוסי של ג׳ בא בעקבות המלחמה נגד צרפת. 
1870 — 1871 . מלחמה זו היתד. מצד אחד תוצאה מחששותיה 
של צרפת מפני עלייתה והתעצמותה של פרוסיה, ומצד שני 
נגרמה ע״י פרובוקציה מחושבת מצדו של ביסמארק. במל¬ 
חמה זו נלחמו המדינות של דרום־ג׳ בצדה של פרוסיה 
והברית הגרמנית־צפונית. לגרמנים היה יתרץ מכריע מבחינת 
ההתכוננות הצבאית, אירגץ הצבא ותיכנון הפעולות, והם 
זכו לניצחון מלא. פאריס נכנעה ב 28.2.1871 . חוזה־השלום 
נחתם בפראנקפורט ב 10.5.1871 . על הצרפתים היה לשלם 
5 מיליארדים פראנקים כפיצויי־מלחמה ולוותר על אלזס־ 


ספה 11 

לווין (ע״ע), שאח סיפוחה ראו החוגים הלאומניים בג׳ 
כ״החזרה למולדת״, אע״ם שתושבי המחוזות האלה — הן 
הצרפתים שבלורן והן האלזאסים ממוצא גרמני ודוברי הגר¬ 
מנית — היו בעיני עצמם בני האומה הצרפתית וחשו 
בסיפוחם לג׳ אונם וכפיה. 

בעצם ימי המלחמה, בנובמבר 1870 , השיג ביסמארק מאת 
מלכי באוואריה ווירטמברג את הסכמתם להקמת אימפריה 
גרמנית תמורת הבטחת מידת־מה של שלסון־בית עצמאי 
למדינותיהם(ע״ע בוריה-ע׳ 33 ),וב 18.1.1871 הוכרז בארמון- 
ורסאי — בלב צרפת הכבושה ובחסות הצבא הצר על פאריס — 
על הקמתו של הריו הגרמני ( 011651161011 * 06111 ) החדש, 
שבראשו הועמד מלו־פרוסיה כ״קיסר גרמני״ ( 06111501160 
£31560 ). הריו הקיף שטח של 540,000 קמ״ר עם 41 מיליון 
תושבים! פרוסיה הכילה כ% מן השטח ומן האוכלוסיה. 
הריך היה מורכב מ 25 ״מדינות־ברית״ (מ 3316 ז 4655 ״״ 8 ): 
4 מלכויות (פרוסיה, באוואריה, סאכסוניה, וירטמברג), 6 
דוכסיות גדולות, 5 ח־כסיות׳ 7 נסיכויות, 3 ערים חפשיות! 
אלזאס-לורן היתה נתונה לשלטון הישיר של ממשלת־הריו 
(מסה 11 ). 


עם הקמת הריך הושגה מגמת האיחוד הלאומי והשיקום 
המדיני הגרמני אחרי מאבק של שני דורות בדוח התכנית 
״הגרמנית הקטנה״ של 1848 (ר׳ לעיל, עט׳ 451 ). אולם 
האיחוד והשיקום לא הושגו בדרך של מהפכה לאומית- 
עממית, אלא — בהדרכתו של ביסמארק — על-ידי כוחות־ 
השלטון הישנים: השושלות והצבא. חוקת הריך נתנה 
סיפוק-מה לשאיפות הליבראליות-דמוקראטיות על-ידי מוסד 
הריכסטאג, כנציגות פארלאמנטאריח המושתתת על חוקת־ 
בחירות דמוקדאסיח! לריכסטאג נמסרו סמכות החקיקה 
(באישור הבונדסראט) וקביעת התקציב. אולם'מינוי ראש־ 
הממשלה ( 2160 ת 51:3 !{ 8610 ) ופיסוריו נשארו בסמכותו הבל¬ 
עדית של הקיסר, וכן לא היתד. לריכסשאג זכות-דיכרעה 
במדיניות־חוץ, ואף לא בהכרזת־סלחמה ועשיית־שלום. סמ¬ 
כותו הריבונית של הקיסר בשטחים אלה היתד. מוגבלת 
במקצת על־ידי מועצת-הברית ( 165031 ) 1 ) 80 ), שלא היתה 
נציגות עממית אלא נציגותם של השליטים או הממשלות 
של מדינוח־הברית! כשליש מחבריה היו 
באי־כוח פרוסיה. בניגוד לריך העתיק של 
הקיסרים ההאבסבורגיים היה הריד החדש 
של ההוהגצולרים בעיקרו מעצמה אחידד* 

הנתונה להשפעתה המכרעת של פרוסיה! 

חוקתו לא היתד, ניתנת לשינוי בלי הס¬ 
כמת פרוסיה! במשך כל תקופת קיומה 
של הקיסרות היה הריכסקאנצלר גם ראש־ 

הממשלה של פרוסיה. 

ג׳ המחודשת היתד. מיד עם היווסדה 
מעצמה אדירה, שמבחינה צבאית, כלכלית 
וטכנית־מדעית היתה התקיפה במדינות 
אירופה המרכזית והמערבית, ועל מעמדה 
זד, שמרה — ואף חיזקה אותו — עד מל־ 

חמודהעולם 1 . שליטיה היו: וילהלם 1 — 

עד 1888 ! בנו סרידריך ווו — שהגיע 
למלוכה גוסס ומת כעבור 3 חדשים! בנו 
של סדידריו, וילהלם וו — 1888 — 1918 . 

אולם במשך 20 שנות-קיומו הראשונות 
היה שליטו־בפו׳על של הריך מייסד( ביסמארק, "הקאנצלר 
איש־הברזל", שהוכר כראשון למדינאי״אירוסה בד(רו. 

ביסמארק סבר, שג׳ הגיעה לנקודת-הרוויה של מגמותיה 
ושאיפותיה הלאומיוודמדינלת! הוא לא נתכוון להרחיב את 
תחומה וביקש להבטיח את מעמד־ההגמוניה שלה ע״י שמירה 
על המצב הקיים ועל השלום באירופה. מתוך חשש למלחמת־ 
נקם מצד צרפת השתדל לבודד אותה ע״י שמירה על יחסים 
טובים בין ג׳ ושאר כל שכנותיה. תחילה ביסס את מדיניותו 
על הסכמי־ידידות בין ״שלושת הקיסרים״ — של ג', רוסיה, 
א 1 סטריה־הונגאריה —׳ שהיה בהם גם משום חיזוק היסוד 
השמרני במשטרים באירופה. אך היחסים עם רוסיה הורעו, 
מאחר שבקונגרס-ברלין ב 1878 לא תמך ביסמארק ברוסיה 
מחשש לחיזוקה היתר, אלא השתדל לפעול כ״מתווך ישר" 
בין רוסיה ובין בריטניה ואוסטריה. רוסיה ראתה בכר פגיעה 
קשה מצד ג׳ והתחילה להתרחק ממנה, מה שהניע את ביס- 
מארק לכרות בדית עם אוסטריה ( 1879 ) למתן עזרה הדדית 
בסקרה של התקפה ע״י רוסיה. ב 1882 נצטרפה לברית הזאת 
איטליה, ואותה ״הברית המשולשת״ נשארה בתקפה — לכל 
הסחות להלכה — עד פרוץ מלחמת־העולם 1 ב 1914 . בשנות 






457 


גרמניה, היסטוריה 


458 


ה 80 הצליח ביסמארק זמנית לשפר את היחסים עם רוסיה 
ולהשיג שוב "הסכם שלושת הקיסרים", שחייב את מדינותיהם 
לניטראליות במקרה שתותקף אחת מהן ע״י מעצמה רביעית 
(כלומר צרפת). אך במהרה נתפתח ניגוד חריף בין רוסיה 
ואוסטריה בענייני הבאלקאן (ע״ע בולגריה, עם׳ 793/4 ), 
שמנע את האפשרות לחדש את הסכם שלושת הקיסרים 
ב 1687 , ובמקום זה הניע ביסמארק את רוסיה לחתימת "חוזה 
ביטוח־משנה״ עם ג/ שנשאר בתקפו עד 1890 . שאיפותיו של 
ביסמארק לברית בין ג׳ ובריטניה (יאנואר 1889 ) לא נת¬ 
גבשו. החל ב 1883 יסדו סוחרים ותיירים גרמנים תחנות- 
מסהר וישובים מסחריים באפריקה המערבית, הדרומית- 
מערבית והמזרחית, בגינאה החדשה ובאיים שבסביבתה. 
ביסמארק לא ראה ברצון את התפשטותה של ג׳ מעבר לים, 
מחשש להסתבכויות עם בריטניה, ואף לא ראה צורך בהת¬ 
פשטות זו. אך לבסוף נענה לדרישותיהם של חוגי חמסחר 
והתעשיה, שחיפשו מקורות לחמרי־גלם לתעשייתה של ג׳ 
ושווקים לתוצרתה: ג׳ הפכה למעצמה קולוניאלית, קיבלה 
תחת חסותה שטחים באפריקה ובאוקיאניה, ובשבח 1884/85 
נערכה בברלין ועידה שקבעה את תחומי-השסעתן של המעצ¬ 
מות הקולוניאליות באפריקה (ע״ע אפריקה, עמ׳ 355/6 ). 

בהתפתחותה הפנימית של ג׳ בלטה העליה הדמוגראפית, 
הכלכלית והטכניודמדעיח. למרות הגירה ניכרת לאה״ב 
גדלה האוכלוסיה בתקופה 1871 — 1890 מ 41 מיליון ל 49 
מיליון והגיעה ב 1900 ל 56 מיליון ובפרוס מלחמת-העולם 1 
ל 68 מיליון. עצמת ההון בג׳ התחילה לגדול משעה שהוזרמו 
לתוך כלכלתה פיצויי־המלחמה הגדולים של צרפת, החיים 
הכלכליים פרחו, וביחוד התקדמה התעשיה בצעדי־ענק, ועמה 
התפתחו ערי־התעשיה החדישות. נקודת-הכובד עברה לערים, 
שבהן ישבו ב 1871 36% מן האוכלוסיה הכללית, ב 1890 — 
47% , ב 1910 — 60% . ב 1871 היו קיימות רק 8 ערים שאוכלו¬ 
סייתן עלתה על 000 ^ 100 נפש* ב 1890 הגיע מספרן ל 26 , 
ב 1910 — ל 48 . תוצרת סכרות־הפחם ותפוקת הברזל והפלדה 
עלתה במהירות. בסוף המאה ה 19 נמצאה ג׳ עולה על אנגליה 
מבחינת התפתחות התעשיה הכבדה (מתכות, מכונות) ומת¬ 
קרבת אליה מבחינת תעשיית־הטכסטיל, ואילו בתעשיה הכי¬ 
מית רכשה לה ג׳ כמעט מעמד-מונופול בעולם. התפתחות 
התעשיה והערים גררה מהפכה במבנה החברתי של אוכלוסיית 
ג׳ על-ידי התהוות מעמד המוני של פרולטאריון תעשייתי* 
עירוני. 

מעיד הכוחות והזרמים הציבוריים והמפלגתיים בג׳ היה 
שונה מזה שברוב ארצות מערב-אירופה, משום שלפילוג 
הדתי־עדתי בין פרוטסטאנטים וקאתולים היה בג' חשיבות 
רבה. קרוב לשני-שלישי האוכלוסיה היו פרוטסטאנטים? 
מרכזה וצפונה של ג׳ היו פרוטסטאנטיים כמעט לגמרי. הקא־ 
תולים התרכזו בעיקר במערב ובדרום, וכן במחוזות המז¬ 
רחיים שהשתייכו לפנים לאוסטריה ולפולין. הקאתולים, שלא 
נשתחררו מתחושת מיעוט עדתי, הקימו לעצמם נציגות פולי¬ 
טית בצורת מפלגת ה״מרכז" (רת"■"^), שנאבקה ביהוד 
על שמירת זכויותיה וסמכויותיה של הכנסיה בתחומי החינוך, 
חוקי-המשפהה וכר. מפלגה זו, שמייסדה ומנהיגה הראשון היה 
לודויג וינטהורסט ( 51 ־ו 110 ז!>ת 1 ^ו ״ 1 ), החזיקה מ 1874 ואילך 
ברבע מן המאנדאטים בריכסטאג, ומעמדה לא נפגע בכל 
החמורות החברתיות שחלו בג׳ במשך שני דורות. הפלגים 
הגדולים באוכלוסיה הפרוטסטאנטית היו: השמרנים — 


שייצגו בעיקר את בעלי-האחוזות מן האצולה הפרוסית ואת 
האיכרים האמידים שממזרח לנהר־אלבה, וכן את משפחות 
הקצונה והפקידות הגבוהה, ושענייני פרוסיה ומשטרה 
המסרתי היו חשובים בעיניהם יותר מענייני הריך? השמרנים- 
החפשיים או מפלגת־הךיד—שהעמידה את חיזוק האימפריה 
בראש דאגותיה? הליבראלים־הלאומיים — נציגי הבורגנות 
העירתית, שהיו בעשור הראשון של הריך המפלגה הגדולה 
ביותר בריכסטאג! המתקדמים — יורשי המסורת הדמו- 
קראטית של תקופח "הסיכסוך" עם ביסמאדק (ר׳ לעיל, עמ׳ 
452 )? הסוציאלדסוקראטים — נציגי הפרולטארי 1 ן העירוני 
(ר׳ להלן). הריך כלל גם מיעוטים לאומיים, שבניהם נהנו 
משוויון־זכויות אזרחי ומדיני מלא והיו מיוצגים ע״י נציגיהם 
בריכסטאג, אולם לא נשתלבו בעם הגרמני משום שאיפותיהם 
הלאומיות הנפרדות, שלא יכלו לבוא על סיפוקן במסגרת 
הריך: האלזאסים והלורנים במערב? האוכלוסיה הסולנית, 
שהיתר. רוב במחוז פוזן ומיעוט ניכר בפרוסיה המערבית 
ושלזיה העילית, ושעמדה בתוקף נגד כל נסיונות הגרמני- 
זאציה? הדנים בשלזוויג הצפונית. 

עד 1878 נתמך שלטונו של ביסמארק על-ידי מפלגות 
השמרנים־החפשיים, הליבראלים־הלאומיים והמתקדמים, 
ששאפו יחד אתו לחיזוק כוחה והשפעתה של המדינה החדישה 
בכל שטחי החיים. בזה נתקל ביסמארק בהתנגדות השמרנים׳ 
אך בעיקר בזו של הקאחולים (מפלגח־המדכז). המאבק 
החריף על מקומה וזכויותיה של הכנסיה בחברה ובמדינה 
זכה לכינוי "מלחמת-חרבות" ()ק 1 מג 4 !זו 1 ז 111 ^) והעלה זכרו- 
גות מתקופת המאבק בין הקיסרות והאפיפיורות ביה״ב (ר׳ 
לעיל, עמ ׳ 423 ). תחילה סבר ביסמארק לשבור את התנגדות 
הקאתולים בכוח חוקי־המדיגה. ביזמתו קיבל הריכסטאג חוקים 
שאסרו על הכמרים להטיף הטפות פוליטיות בכנסיות וחיזקו 
את השפעת המדינה על אירגון הכנסיה ? הונהגה חובת נישו¬ 
אים אזרחיים? הישועים גורשו מג׳. כמרים רבים, שסירבו 
לציית לחוקים, נכלאו — ביניהם גם ארכיהגמונים. אולם 
כעבור שנים אחדות נוכח ביסמארק שלא העריך כראוי את 
כוחה של הכנסיה הקאתולית ואת נאמנות חסידיה לה ? הת¬ 
נגדות האוכלוסיה הקאתולית לא נשברה, והתמרמרוחה הלכה 
וגברה. כדי למנוע פילוג חמור בעם הגרמני, שעלול היה לסכן 
את עצם שלמות הריך, נאלץ ביסמארק — החל מ 1878 — 
לחדול מן המאבק נגד הכנסיה הקאתולית ולעשות לה 
ויתורים בשטחים שונים. גרמה לכך גם הזדקקותו לתמיכת 
ה״מרכז" במדיניותו הכלכלית החדשה. 

עד 1878 נהג ביסמארק, בהסכמתו של הרוב הליבראלי 
בריכסטאג, במדיניות המסחר החפשי, כלומר — בהטלת 
מכסים קטנים בלבד על היבוא, דבר שהיה לטובת התעשיה 
המתפתחת. אולם החל בסוף שנות ה 70 לא היה ביכלתה של 
החקלאות הגרמנית לפרנס את האוכלוסיה ההולכת וגדלה ? 
הוחל ביבוא של תבואה זולה מרוסיה ומאה״ב, ובגללו ירדו 
מחירי התבואה בג׳. ב 1878 החליט ביסמארק להגן על 
החקלאים—המשענת המסרתית של המשטר הפרוסי—מפני 
התחרות זו ע״י הנהגת מכסי־תבואה. שינוי זה, שגרם לעליית 
מחיר-הלחם, עורר התנגדות מצד ליבראלים רבים. מעתה 
סמך ביסמארק על השמרנים ועל הליבראלים הימניים ששמרו 
לו אמונים, ובעניין מכסי־התבואה — גם על ה״מדכז", שחלק 
ניכר של בוחריו היו איכרים. 

באותה שעה פנה ביסמארק נגד תנועח־הפועלים 



459 


גרמניה, היפטוריח 


460 


הסוציאליסטית. התחלותיה של הנועד, זו דוכאו אחרי 1849 , 
אולם היא נתחדשה כשנות ד, 60 , מצד אחד ע״י לסל (ע״ע) 
ומצד-שני ע״י בבל (ע״ע). וו. לינקנכט (ע״ע). שני הפלגים 
התמזגו במפלגת הפועלים הסוציאלדמוקראטית, שגיבשה את 
תכניתה ב 1875 ברוח מארבסיססית, רפובליקנית ומד,מנית. 
היא פעלה מצד אחד בשטח האירגון המקצועי של הפועלים 
ומצד שני במאבק הפארלאמנטארי, וכוחה הלך ורב מבחירות 
לבחירות. השלטון והבורגנות ראו בסוציאלדמוקראטיה 
סכנה למשטר החברתי הקיים, וביסמארק השתדל להילחם בה 
על־ידי חוק-הירום, שנתקבל בשנת 1878 בריכסטאג בקולות 
השמרנים והליבראלים־ד,לאומיים. האגודות והעיתונים השיי¬ 
כים למפלגה נאסרו, ומנהיגים רבים נכלאו או נאלצו לברוח 
לחוץ־לארץ. אך התנועה לא דוכאה, ולמרות מצב האי- 
לגאליות שלה גדלה בציגותד, בריכסטאג בבל הבחירות במשך 
שנות ה 80 . 

ביסמארק רצה אף לפייס אח הפועלים ע״י תיקון מצבם 
הכלכלי׳ ובין 1883 ו 1889 הנהיגה ג׳ במדינה הראשונה באי¬ 
רופה את ביטוח הפועלים נגד מחלות, תאונות, נכות וזקנה. 
תיקון מצבם של הפועלים ושל הבורגנים הזעירים היה גם 
תכניתה של המפלגה הנוצרית־הסוציאלית, שנוסדה ב 1878 
ע״י אדולף שטקר (ע״ע), ושכרכד, אח תעמולתה המדעית 
בהסתה אנטישמית (ע״ע אנטישמיות, עמ ׳ 496 ). 

עם עלייתו לשלטון של ו י ל ה ל ם 11 (ע״ע) חל מפנה 
במדיניות הגרמנית. בניגוד לקודמיו שאף הקיסר הצעיר 
למשול בעצמו בפועל, בהתאם לסמכויות הנרחבות שניתנו 
לו ע״י החוקה. משום ־כך היה הסיכסוך בינו ובין ביסמארק 
בלתי־נמנע, וב 1890 נאלץ הריכסקאנצלר הישיש להתפטר. 
אולם מבחינת אישיותו וכשרונו לא היה וילהלם 11 מתאים 
לתפקיד שקיבל על עצמו, ומדיניותו חסרת השיקול והתיכנון 
היתה מן הגורמים לשואה שירדה על ג , ועל אירופה כולה. 
בימי שלטונו אף לא נמצאו בג׳ בקרב הפקידות הגבוהה 
ומנהיגי הצבא אנשים אמיצי־לב, שהעזו להגיד לו את האמת! 
הקיסר, שנחשב לשליט האדיר ביותר בדורו, היה מוקף 
חנפים, ואף המוני־העם, שנהנו מן הרווחת הכלכלית, השלימו 
עם שלטונו ברצון. 

כיורשו של ביסמארק מינה וילהלם 11 את' הגנראל פון 
קפריוי(ע״ע). אך האיש המכריע בפועל במדיניות־החוץ 
בתקופת כהונתם של קאפריווי ושל הריבסקאגצלר שבא 
אחריו, הנסיך הוהנלוהה (ע״ע), היה פריץ פון הולשטין 
(ע״ע), שהעדיף את הברית עם אוסטריה על זו עם רוסיה — 
ברוח אדוניו, שדגל מטעמים לאומיים־רומאנטיים ב״אחוות 
שתי המעצמות הגרמניות", חוזה ביטוח־המשנה עם רוסיה 
(ר׳ לעיל עם , 457 ) לא חודש ב 1890 , ורוסיה נכנסה להסכמי־ 
ברית עם צרפת! וכך נתאמת חששו של ביסמארק לד״קפתה 
של ג׳ בשכנים עויינים ממערב וממזרח. — במדיניות־הפנים 
שאף הקיסר לסיום הפועלים ולקשירתם למדינה ולקיסרות: 
לפיכך הסכים לביטול החוק בגד הסוציאלדמוקראטיה ב 1890 
ויזם חוקים סוציאליים נוספים, כגון צימצום עבודת הנשים 
והילדים, בתי־דין לתיווך בסיכסוכי-עבודה וכד׳. אולם מגמתה 
של מדיניות ז( — למנוע את גידולה של התנועה הסוציאל- 
דמוקראטית— לא הושגה! בבחירות לריכסטאג ב 1893 כבר 
זכתה המפלגה ב 22% מן הקולות, ועד לבחירות האחרונות 
שלפני מלחמת־העולם ז ב 1912 הגיעה ליותר משליש מן 
הקולות וקרוב לשליש מן המאנדאטים, ונעשתה המפלגה 
הגדולה ביותר בריכסמאג. ב 1804 ׳ ושוב ב 1899 , רצה הקיסר 


לחזור ולפעול נגדה באמצעות החוק, אבל הצעות־חוקים אלו 
נדחו ע״י הריכסטאג. האירגון המקצועי והאירגון הפוליטי 
של סועלי־ג׳ היו האירגוגים החזקים ביותר בתנועה הסוציא¬ 
ליסטית בעולם, אולם בהשפעת הרווחה הכלכלית ועליית 
רמת־החיים של המוני־הסועלים בג׳ איבדה הסוציאלדמו- 
קדאסיה הגרמנית את אפיה המהפכני והתחילה להשתלב 
במציאות המדינית־חברתית הקיימת כתנועה רפורמיסטית 
בעיקר. היא ריכזה בקרבה את רוב הפועלים ומשבר, אליה 
גם חוגים נרחבים מן הבורגנות הזעירה! אולם חלק ניכר מן 
הפועלים הקאתוליים נשאר נאמן למפלג ת־ה,,מרכז". ההשפעה 
המכרעת על השלטון בדיך, וביחוד בפרוסיה, נשארה בידי 
הבירוקדאטיה, הצבא, בעלי־ד,אחוזות ובעלי־התעשיה הגדולים. 

ב 1897 נתמנה ברנד,רד פון בילו (ע״ע) למזכיר־חוץ, 
ומ 1900 עד 1909 היה גם ריכסקאנצלר. בימי כהונתו נכנסה 
ג׳ למעגל המדיניות העולמית של תקופת האימפריליזם 
(ע״ע), בהתאם לשאיפתו של וילהלם 11 להבליט את אפיה 
של ג׳ כמעצמה גדולה, הזכאית להתערב בעניינים שמחת 
לאירופה ולהרחיב אח תחום השפעתה בעולם הקולוניאלי 
זהקולוניאלי־למחצה. על המתיחות שבבר היחה קיימת בין ג׳ 
ובין צרפת ורוסיה נתווסף עתה גם ניגוד מדיני בין ג' ובין 
בריטניה, מלבד ההתחרות הכלכלית בין שתי המעצמות 
הללו בכיבוש שוקי העולם ע״י ייצורן התעשייתי וסחרן. 
להחרפת ניגודים אלה גרמו גם הכרזותיו הבלתי-שקולוח 
והשחצניות של וילהלם 11 . החשדנות ההדדית הביאה לידי 
מירוץ־זיון בין כל י המעצמות הגדולות. בראשית שנות 
ה 90 עדיין היו היחסים כין ג׳ ובין בריטניה טובים, ועל סמך 
הסכם ביניהן זכתה ג׳ באי הלגולנד (ע״ע), החולש על שפכי 
האלבה והוזר, תמורת מתורים לבריטניה בתחום הקולוניאלי 
באפריקה המזרחית (ע״ע-אפריקה׳ עמ ׳ 356 ). אולם בשעת 
פלישתו של ג׳ימסון (ע״ע) .לטראנסוואל שלח וילהלם 11 
מברק־עידוד לנשיא קריגר והביע ע״י כך את אהדתו לבו¬ 
רים — לרגזד, הרב של בריטניה. ב 1897 קנתה לה ג׳ אחיזה 
במזרח הרחוק ע״י חכירת חוף מפרץ־קיאוצ׳ו מסין לשם 
ייסוד בסים מסחרי וצבאי, וב 1899 קנתה מידי ספרד את 
מושבות־אייה באוקיאניה ורכשה — ע״ם חוזה עם בריט¬ 
ניה ואה״ב — את רובם של איי־סאמואה. ב 1900 השתתפה 
ג׳ יחד עם המעצמות הגדולות האחרות בדיכוי מרד הבו־ 
כסרים בסין. בשנות ה 90 החלו חברות גרמניות בבניית 
מסילות־ברזל באנאטוליה, וב 1903 קיבלו מממשלת־תורפיה 
זכיון לסלילת קררכבת עד בגדאד. ב 1898 ביקר הקיסר 
במזרח הקרוב (גם בירושלים) והטעים שם בנאומיו את 
ידידותו כלפי העמים המוסלמים. פעולות אלו עוררו באנ¬ 
גליה דאגה למעמדה חמסרתי במזרח התיכון ולבסחונד, של 
הדרך להודו. לשם הבלטת מעמדה של ג׳ כמעצמה עולמית 
וקולוניאלית החליט וילהלם 11 להקים — נוסף על הצבא 
היבשתי האדיר — גם צי־מלחמה גדול של הריך, דבר 
שבו ראתה בריטניה איום ישיר על ההגמוניה הימית שלה. 
חכניח זו עוררה התנגדות אף בחוגים רחבים בג׳ עצמה, 
אעפ״ב בוצעה בשנות 1898 — 1908 בהנהלתו של האד- 
מיראל טירפיץ (ע״ע). צי ג׳ נעשה השני בגדלו בעולם 
לצי הבריטי, ובריטניה החלה בהגדלה קדחתנית של כוחה 
הימי כדי לשמור על יתרונה לגבי ג׳. בשנות 1898 — 1901 , 
כשהיחסים בין בריטניה מצד אחד ובין רוסיה וצרפת מצד 
שבי היו מתוחים׳ נעשו נסיונות ע״י צי׳מברלו(ע״ע) להגיע 
לידי פשרה עם ג׳ ולידי כריתת בריח ביניהן. כשנכשלו 



461 


גרמניה, היסטוריה 


462 


בסיונות אלה, הגיעה אנגליה ב 1904 לידי הסכם עם צרפת 
בדבר חלוקת איזורי־השפעתן באפריקה, וב 1907 — גם לידי 
הסכם עם רוסיה בדבר הלוקת איזודי־ההשפעה באסיה. בזה 
נוצר "ההסכם המשולש" בין המעצמות האדירות רוסיה, צר¬ 
פת ובריטניה: הסכם זה היה מכוון נגד "הברית המשולשת" 
שבה היו בנות־בריתה של ג׳ רק האימפריה ההאבסבורגית — 
הרופפת במבנה הפנימי — ואיטליה, שנאמנותה לברית היתה 
מפוקפקת מלכתחילה. 

מ 1905 הלכו והתרבו אותות ההתנגשות העתידה בין ג׳ ובין 
מעצמות־ההסכם. מתיחות מסוכנת בין ג׳ ובין צדפת נוצרה 
בקשר לבעיית מרוקו(ע״ע), שהוכנסה ע״פ ההסכם בין בריט¬ 
ניה וצרפת לתחום השפעתה של צרפת — בניגוד לרצונה של 
ג/ בוועידת המעצמות הגדולות באלחסידאס( 1906 ) נחלה ג׳ 
מפלה דיפלומאטית קשה, כשבריטניה, רוסיה וגם איטליה 
צידדו בצרפת, ורק אוסטריה־הונגאריה תמכה בדרישותיה 
של ג׳, ומעמדה השולט של צרפת במארוקו אושר בעיקרו. 
ב 1908 תמכה ג׳ בסיפוחה של בוסניה (ע״ע, עמ׳ 911 ) 
לאוסמריה־הונגאריה למורת־רוחה של רוסיה ושל בח־חסותה 
סרביה, ובמשך כמה חדשים היתה אירופה נתונה בסכנת מלח¬ 
מה. המתיחות הבינלאומית לא פחתה גם אחדי התפטרותו של 
בילו, שבמקומו בא הדיכסקאנצלר בתמן־הולוג(ע״ע). משבר 
חמור ביותר פרץ ב 1911 , כשכבשה צרפת את פאסשבמארוקו 
כיבוש צבאי, וג׳ הגיבה על כך במשלוח אניית־מלחמה לנמל 
אגאדיד. גם במקרה זה נתמכה צרפת ע״י אנגליה, והסיכסוך 
נסתיים בפשרה: שלטונה של צדפת על מאדוקו אושר תמורת 
מסירת חלק קטן מן המושבה הצרפתית קונגו לג׳. נסיונות 
נוספים שנעשו ב 1911 — 1912 להגיע לידי הסכם בין בריטניה 
ובין ג' בדבר הגבלה בבניית צייהן נכשלו מחמת אי־האמון 
ההדדי בין שני הצדדים. מלחמות הבלקן(ע״ע בלקן, מלחמות) 
ב 1912 — 1913 , הביאו שוב להחרפת הביגוד בין אוסטריה 
ובין רוסיה בקשר להתפשטותה של סרביה בכיוון הים 
האדריתי! בהתערבותן של ג׳ — שהשפיעה על אוסטריה — 
ושל בריטניה — שהשפיעה על רוסיה — נשמר השלום גם 
הפעם. אחדי מפלתה הזמינה תורכיה לפיקוח על האידגון 
החדש של צבאה גנראל גרמני למרות מחאתה של רוסיה. 
בינתיים גדלה והלכה המתיחות בין צרפת ובין ג׳ ובאה לידי 
ביטוי חריף במאורע צאברן (ע״ע אלזם־לורן, עמ׳ 515 ) 
ובהגברת מירוץ־הזיון בין שתי המעצמות. בעיני רוב עמי 
אירופה נראתה ג׳ כגורם תוקפני המאיים על שלום העולם, 
ואילו הגרמנים חשו את עצמם מוקפים אויבים. 

מלחמת־העולם ו (ע״ע), 1914 — 1918 . עדיין קשה 
להעריך הערכה נכונה את מידת אשמתה של ג' בשואת 
המלחמה במסגרת האחריות הכוללת של המשטר הבינלאומי 
בתקופת הלאומניות והאימפריאליזם. עכ״פ מבחינה פורמא¬ 
לית הופיעה ג׳ כמעצמה התוקפנית: אחרי הכרזת המלחמה 
על סרביה מצד אוסטדיה־הונגאריה ב 28 ביולי, שעליה 
הגיבה רוסיה בגיוס צבאה, הכריזה ג׳ מלחמה על רוסיה ב 2 
באוגוסט ועל צרפת ב 3 בו. לשם ביצוע תכנית מלחמת־הבזק 
נגד צרפת, שתוכננה כבר קודם לכן ע״י ראש המטה הכללי 
הגרמני שליפן (ת:*£)ש 1111 :> 3 ), פלשו הגרמנים לבלגיה והפרו 
בזה את הערובה לניטראליוחה של מדינה זו, שניתנה ע״י ג׳ 
עצמה יחד עם המעצמות הגדולות האחרות ב 1831 . דבר זה 
סיפק עילה לבריטניה להכריז מלחמה על ג' ב 4 באוגוסט, 
יעמד, נכנסו למלחמה גם הדומיניונים. מול שלוש מעצמות 


ההסכם עמדה ג׳ עם בעלת־בריתה אוססריה־הונגאריה, ואילו 
השותף השלישי של ה״ברית״ — איטליה — הסתייג ממנה 
מיד עם פרת המלחמה. באוקטובר 1914 נצטרפה לשתי 
מעצמוודהמרכז תורכיה, ובסתיו 1915 — גם בולגאריה, ואילו 
על מתנגדיהן נוספו: יאפאן — כבר ב 23 באוגוסט 1914 , 
איטליה — באביב 1915 , רומניה — בקת 1916 , ובאביב 
1917 — אף אה״ב. לסוף עמד נגד ג/ עם בעלות־בריתה החל¬ 
שות, כמעט העולם כולו. בראשית המלחמה היה לג' יתרון 
מבחינת טיב המנגנון הצבאי שלה, אולם לאדביה היה יתרון 
מכריע מבחינת מלאי האדם וחמרי־הגלם. לפיכך היתה כל 
תקוותה של ג׳ בניצחון מהיר במלחמת־בזק, ואילו מלחמה 
ממושכה דנה אותה למפלה. 

תחילה היה העם הגרמני רובו ככולו משוכנע, שהמלחמה 
נכפתה עליו בזדוגם של אויביו שנתקנאו בעלייתו המדינית 
והכלכלית; ביחוד גדול היה הכעס על בריטניה. המלחמה 
נראתה כמלהמת־הגנה מובהקת, והעם נכנס אליה בהתלהבות. 
נוסף על צבא-הקבע ומילואיו התנדבו מיד ה 2 מיליון איש 
לשירות. הניגודים בין המפלגות פסקו, ואף הסוציאלדמו- 
קראטים — שלחמו בעבר נגד הזיון והרוח המלחמתית — 
הצביעו בעד תקציבי־המלחמה העצומים. 

המלחמה הביאה לג׳ נצחונות צבאיים כבירים. אמנם 
תכנית הכרעת־הבזק במערב הוכשלה בקרב־המרן(ע״ע) כבר 
בספטמבר 1914 , ומלחמת־התנועה הפכה למלחמת־עמדות ? 
אולם קרהחזית הוקפא על אדמת-צדפת, והגרמנים החזיקו בו 
מעמד כ 4 שנים, במזרח נכבשו שטחים נרחבים ברוסיה, 
רומניה וסרביה. אולם למרות כל נצחונותיו של צבא־היבשה 
הלך מצבה של גרמניה והחמיר משנה לשנה, מאחר שהיא 
נמצאה במחנק של מצור, שלא הצליחה לפרצו: בים היה 
יתרון מכריע לצי הבריטי, ששם הסגר על חופי ג׳ וניתק 
אותה ממקורות היבוא של חמרי־מזון וחמרי־גלם. רק ע״י 
מאמץ מליח של אידגון הייצור ופיקוח על חמרי־הגלם — 
שנעשה בהדרכתו של רתנאו (ע״ע) — וקיצוב המזונות 
הצליחה ג׳ לקיים את הייצור המלחמתי ולמנוע רעב מרש, 
אולם לא הצליחה למנוע התשת-כוח איטית. גם ההתלהבות 
המלחמתית של האוכלוסיה פגה במשך הזמן, נוכח קרבנות־ 
הדמים העצומים ונוכח ההתפכחות שבהכרה, שהמלחמה לא 
היתד. מלחמת־מגן טהורה ושהיא נמשכה בשל מגמות־כיבוש 
של השליטים. בדצמבר 1916 הציעה ג' מו״מ על שלום, אך 
ההצעה לא היתד. ברורה מבחינת תכבה וחשודה מבחינת 
כנותר" ומעצמות־הברית דהוה. בג׳ עצמה התנהל מאבק 
על תכנית השלום. לקיסר עצמו, לבתמאן־הולווג ולראשי- 
הממשלה שבאו אחריו — מיכאלים (יולי—אוקטובר 1917 ) 
והרטליבג (אוקטובר 1917 — ספטמבר 1918 ) — לא היתה 
מדיניות ברורה. ביולי 1917 נתקבלה בריכסטאג בקולותיהם 
של מפלגות המרכז, המתקדמים והסוציאלדמוקראטים — 
ביזמתו של ארצברגר (ע״ע) — הצהרה, המבטאה שאיפה 
לשלום בלי תביעות לסיפוח השטחים שנכבשו במלחמה. 
אולם הממשלה נמנעה מלהזדהות עם הצהרה זו בצורה 
ברורה, והחוגים הצבאיים ותומכיהם מבין השמרנים- 
הלאומנים ואילי־התעשיה אף פתחו בתעמולת־נגד למען כיבר 
שים וסיפוחים. למעשה עבר השלטון מקיץ 1917 ואילך לידי 
הפיקוד הצבאי העליון בראשותם של ד.י נדב בורג (ע״ע) 
ולודנדורף (ע״ע)? האחרת, שדגל בקו של "יד חזקה" כלפי 
פנים וכלפי חוץ, נעשה הרוח החיה בניהול המלחמה מבחינה 



463 


גרמניה, היסטוריה 


464 



?ודגדורו", וי 5 דו 5 ס 11 זהינדנגורג נסםקדה הע?ייגה 
גסלחסידהעילם 1 


צבאית ומדינית כאחד. כתגובה על ההסגר הימי הבריטי 
פתחה ג , במלחמת-צוללות בלתי־מוגבלת נגד כל האניות—גם 
הניטראליות — המובילות משא לאנגליה. צעד־יאוש זה לא 
הביא להכנעת אנגליה, אבל שימש עילה להצטרפות אה״ב 
למלחמה בג , ׳ מה שהכריע סופית את הכף לרעתה. בג׳ גדלה 
התרעומת בקרב ההמונים הסובלים ונחלשה האמונה באפשרות 
הניצחון. בכמה ערי־תעשיה פרצו ב 1917 שביתות. המפלגה 
הסוציאלדסוקראטית נתפלגה, ואגפה השמאלי — בראשותם 
של הזה (ע״ע), קאוטסקי(ע״ע), ברנשטין(ע״ע) ואחדים — 
הקים י את "המפלגה' הסוציאלדמוקראטית הבלתי־תלויה", 
שציריה בריכסטאג הצביעו נגד התקציב המלחמתי. פלג 
קיצוני יותר של המפלגה, ״ברית־ספאדטאקוס״ — בראשותם 
של _קרל ליבקגכט(ע״ע) ורוזה לוגסמבורג(ע״ע) —, גקס קו 
מהפכני מובהק ודאה את עצמו קרוב למפלגה הבולשוויסטית 
ברוסיה. 

את ההתמוטטות הצבאית של רוסיה בעקבוח מהפכת- 
אוקטובר ניצלה ג׳ לשם הרהבה עצומה של שטחי כיבושיה 
במזרח (עד הקאווקאז) ולשם כפיית חהי־השלום של ברסט־ 
ליטובסק על רוסיה ושל פוקארשט על רומניה. באביב 1918 
ריכז לותדורף את כל כוחות ג׳ להתקפה גדולה במערב לשם 
השגת ניצחון מכריע לפני שיגיעו הכוחות האמריקניים 
לאירופה. למרות הצלחות טאקטיות לא השיגה התקפה זו 
את מטרתה, וכשהתחילו כוח־האדם וכוח־הנשק של אמריקה 
לזרום לחזית — נחפר הגלגל לחלוטין. ביולי 1918 עברו כו¬ 
חות סעצמות־הברית להתקפת־נגד, שהתפתחה מאוגוסט ואילך 
לאוסנסיווה כללית בלתי־פוסקת! ג' הגיעה לאפיסת כוחותיה. 
ב 29.9 הודיע הפיקוד הצבאי העליון לממשלה שהתנגדות 
נוספת אינה בגדר האפשרי, ודרש לפתוח סיד בסו״מ על 
שלום. לשם הכשרת הקרקע למו״מ זה בוצעו שינויים מכרי¬ 
עים במשטר ובשלטון בג׳! לודנדו׳רף סולק מתפקידו, והנסיך 
מאפס מבאדן — שהיה ידוע כליבראלי וכמתנגד למלחמה — 
נתמנה לריכסקאגצלר, והוא שיתף בממשלה — בפעם הרא¬ 
שונה בדיך — גם מנהיגי מפלגות־הרוב בריכסטאג, ביניהם 
ארצברגר וראשי הסוציאלדמוקראטים! חוקת הריך תוקנה 
בכיוון הפיכתו למונארכיה קונסטיטוציונית־פארלאמנטארית. 
הממשלה החדשה פנתה לנשיא וילסון(ע״ע) בהצעת שביתת- 
נשק ומו״מ על שלום על ימוד ״ 14 הסעיפים" שלו. אולם 


ויתורים אלד, איחרו את המועד, ומעצמות-הברית סירבו לנהל 
מו״מ עם השלטון הקיסרי הגרמני. בינתיים הלך והחמיר 
מצבה הצבאי של ג/ ובמשך ספטמבר—אוקטובר התמוטטו 
בעלות־בריתה תורכיה, בולגאריה ואוסטריה־הונגאדיה כליל. 
ב 11.11 נאלצה ג׳ לחתום בקומפין על תמה שביתתינשק, 
שתנאיו היו ככניעה גמורה: בין השאר — פינוי מח-י לא רק 
של איזורי-הכיבוש בבלגיה ובצרפת אלא גם של אלזאס־לורן 
ושל כל השטח שממערב לרינום ושל ראשי־גשרים ממזרחו, 
וכן הסגרתם של הצי הגרמני ושל חלק ניכר מנשק( הכבד 
וכלי-רכבו של הצבא. 

בינתיים התמוטט המשטר בדיך עצמו כתוצאה מאכזבתם 
ויאושס של ההמונים רבי־הסבל. ב 3.11 התמרדו המלחים 
בבסיס הצי המלחמתי בקיל, והמדידה התפשטה כמעט ללא 
התנגדות על פני כל המדינה! למשטר הכושל והמנוצח לא 
עמדו מגינים. ב 7.11 הכריז קורט איזבר (ע״ע) במינכן על 
הקמת הרפובליקה בבאוואריה. ב 9.11 הודיע וילהלם 11 שהוא 
מוותר על כסא-הקיסרות, ונמלט להולאנד. בו ביום מסר 
הנסיך מאכס את השלטון לידי מנהיג הסוציאלדמוקראטים 
פריץ אברס (ע״ע), וג׳ הוכרזה לרפובליקה. 

׳• •ו 

א. מ. י. 

הרפובליקה ה ו י מ א ר י ת. הרפובליקה הגרמנית 
לא קדה כתוצאה מתנועה מהפכנית, אלא היתד, פרי המפלה 
הצבאית ותמוטתו של המשטר הקודם, ועובדה זו הטביעה 
את חותמה בה, ואף חרצה את גורלה. תחילה נמצא השלטון 
בפועל בידי המוני הפועלים והחיילים המשוחררים׳ שהת¬ 
ארגנו בכל ערי ג׳ ב״מועצות פועלים וחיילים"! אך הללו היו 
חסרות מגמה אחידה וברורה ומעוטות כושר פעולה■ הרוב 
הלך אחדי הסוציאלדמוקראטים, שחששו להתפוררות הריך 
והתמוטטות יסודות הקיום הכלכלי של העם הגרמני ולעליית 
הדיקטאטורה הקומוניסטית, והעדיפו על ההגשמה המהפכנית 
של הסוציאליזם את ביסוסו של משמר פארלאמנטארי־ 
דמוקראטי בעל תוכן סוציאלי. רק מיעוט קטן בהנהגת 
הספארטאקיסטים, שהתארגנו כמפלגה קומוניסטית, שאף 
להקמת "דיקטאמורה של הפרולמאריוך לפי הדוגמה הרוסית! 
הסוציאלדמוקראטים הבלתי-תלויים פסחו על שחי הסעיפים. 
בראש הממשלה הזמנית, שהוקמה ב 9 בנובמבר, עמד "ועד 
של שליחי־העם" (ש^גז^טב^^ס^), מורכב מ 3 סוציאל־ 
דמוקראטים ו 3 בלתי־תלויים. ועד זה השאיר בתפקידיהם 
את רוב מזכירי-המדיגה, את הפקידות ואת השופטים של 
המשטר הקודם, וכן נמנע מכל פעולה מהפכנית בכיוון של 
שינוי ביחסי הרכוש. השמרנים והמונארכיסטים, שנכנעו 
למהפכה או השלימו עמה למראית-עין, שמרו למעשה על 
עמדותיהם החשובות ביותר במשק, במינהל ובמשפט. אהרי 
סיכסוכים בקרב הממשלה הזמנית בין שתי המפלגות הסו¬ 
ציאליסטיות השיגו הסוציאלדמוקראטים (באמצע דצמבר) 
את הסכמת רוב מועצות הפועלים והחיילים לכיגום אספה 
לאומית מכוננת על סמך בחירות דמוקראטיות לקביעת 
המשטר בדרך של הכרעת־רוב. הבלחי־תלויים פרשו מן 
הממשלה! במקומות שונים בג׳ פרצו מרידות של קבוצות 
פועלים ומהפכנים. לרשות הממשלה לא עמדו כוחות־ביטחון 
רפובליקניים, והיא פנתה לעזרתם של קצינים וחיילים מק¬ 
צועיים משוחררים מן הצבא הקיסרי הקודם ושל מתנדבים, 
שבאו בעיקר מן החוגים הקרובים לקצונה. "גדודי־מתגדבים" 
(*קזסש״ז?) אלה דיכאו ביאנואר 1919 מרד ספארטאקיסטי 


465 


גרמניה, היסטוריה 


466 



מית־ס יצל נלי 5 ' נייר-יגיוזוניש נר־גיג־הגי־,׳:ים גנרלי: 
ניסי סרדיהספארסאקיססיס ביאנואר 19141 


בברלין, שבעקבותיו נרצחו קארל ליבקנכט ורו׳זה לוכסמבורג 
בידי קצינים. במארס דוכאה התקוממות שניה של פועלי 
ברלין. בכמה מערי־התעשיה בג׳ אירעו מהומות ושביתות 
פוליטיות. המאורעות החמורים ביותר אירעו במינכן אחרי 
הירצחו של קורט איזנר בידי הלאומני הרוזן ארקו־ואלי 
(פברואר 1919 ) 1 פועלים ואינטלקטואלים מהפכניים הכריזו 
על הקמת רפובליקה סובייטית, שהחזיקה מעמד כ 2 חדשים 
עד לחיסולה בידי גדודי־המתנדבים וצבא־הסמשלה (מאי 
1919 ). 

מן הבחירות לאספה הלאומית( 19.1.1919 ) יצאו הס 1 ציאל־ 
דמוקראמים כמפלגה הגדולה ביותר׳ אד לא הגיעו — אף לא 
יחד עם הבלתי־תלויים — לרוב סוציאליסטי בפארלאמנט. 
המפלגות הבורגניות הגדולות היו המרכז הקאתולי והמפלגה 
הדמוקראטית, יורשתם של המתקדמים 1 הימין היה מיוצג ע״י 
מפלגת־העם — יורשתם של הליבראלים־הלאומיים, ומפלגת־ 
העם הלאומית — יורשתם של השמרנים! הקומוניסטים 
החרימו את הבחירות. האספה לא נתכנסה בברלין המסוערת, 
אלא בני&ר(ע״ע) השקטה, ולא הועברה לבירה אלא בספטמבר 
1919 ! מכאן שם נימאר, שנקרא על החוקה שחוקקה אספה 
זו ועל הרפובליקה שהוקמה על בסיסה. בפברואר 1919 בחרה 
האספה בפרידריץ אברט (ע״ע) כנ&יא זמני של הדיו! 
הממשלה הפארלאמגטארית הראשונה היתה קואליציה של 
סוציאלדמוקראטים, דמוקראטים ואנשי־מרכז, והסוציאל־ 
דמוקראטים היו בה רוב. אף בראש רובן של ממשלות האר¬ 
צות בריר עמדו סוציאלדמוקראטים. 

חוקת נימאר, שהוכנה ע״י הוגו פרויס (ע״ע), שמרה על 
האופי הפדראטיווי של הריך, שנשאר מורכב מ 18 "ארצות", 
שכולן רפובליקות. סמכויות הממשלה המרכזית כלפי הארצות 
הורחבו, ולידיה עברה ההנהלה העליונה גם בענייני הכלכלה, 
המיסים והתחבורה. המשטר היה ביסודו פארלאמנטארי! 
הריכסטאג נבחר בבחירות כלליות ויחסיות! למועצת הנצי¬ 
גים של ממשלות-הארצות ( 11 ־:ו 5 ו 1 :> 1 :> 8 ) ניתנו סמכויות 
מצומצמות בלבד. אולם בראש הריך עמד נשיא, שנבחר — 
ל 7 שנים — לא ע״י הריכסטאג אלא ע״י העם כולו. הנשיא 
מינה את הממשלה, שהיתה תלויה באמונו של הריכסטאג. 
אולם לנשיא ניתנה הסמכות להוציא בשעת־חירום צווים בעלי 
תוקף חוקי בלי להיזקק לריכסטאג. החוקה קבעה בצד 
המנגנון של חקיקה פארלאמנטארית גם אפשרות של משאל- 
עם. זכויות־האזרח הדמוקראטיות הובטחו לכל אזרחי־הריך 


בשווה, וכן כללה החוקה תקנות שונות להגנת העובד, בין 
השאר — הקסת מועצות־פועלים בבתי-החרושת, בעלות זכות 
השפעה על הנהלת המפעל. 

שלום ורסי. על האספה הלאומית היה לקבל את 
תנאי־השלום שנקבעו ע״י מעצמות־הבלית במועצתן בוורסאי, 
מאחר שהללו סירבו לנהל מו״מ עם ג׳ על תנאים אלה 
ודרשו ממנה לקבלם כמות שהם (מכאן הנוהג בג׳ לדבר על 
״כפיית־ורסאי״ — בניגוד ל״שלום־ורסאי"). תנאי השלום 
העיקריים היו: 1 ) מסירתם של אלזאס-לורן לצרפת, של 
הנפות הקטנות אויפן ומאלמדי לבלגיה ושל המחוזות פוזנאן 
ופרוסיה־המערבית לפולין! משאל־עם במחוזות בעלי אוכלו־ 
סיה מעורבת — שלזיה־עילית ופרוסיה־המזרחית הדרומית, 
וכן שלזוויג הצפונית — על שייכותם המדינית (כתוצאה 
ממשאלי־עם אלה חולקו שלזיה־עילית בין ג׳ ופולין, ושלזוויג 
הצפונית בין ג׳ ודנמארק, ואילו סרוסיה־הסזרחית נשארה 
כולה ברשותה של ג , )! דאגציג נעשתה עיר חפשית (ע״ע 
גדנסק)! גם ממל (ע״ע קליפדה) נותקה מג׳ ולאחר מכן 
סופחה לליטא. בס״ה הפסידה ג׳ משטח הריך הביסמארקי 
87,000 קמ״ר (= 16% ) וכד מיליון נפש (- 10% ) מאוכלו¬ 
סייתו. — מלבד אלה נדרש ויתורה של ג׳ על כל מושבותיה. 
2 ) חבל הסר (ע״ע) הועמד תחת מינהל בינלאומי ל 15 שנד" 
וניצול מכרותיו נמסר לאותה התקופה לצרפת. חבל־הדינוס 
שממערב לנהר, עם ראשי-גשרים ממזרחו, ניתן ל 15 שנה 
לכיבוש צבאי של מעצמות־הברית בלא ניתוק מדיני או 
מינהלי מן הריד. 3 ) איסור קיום צבא גרמני המושתת על 
חובת־גיוס כללית. לג׳ הורשתה רק החזקת צבא מקצועי 
בהקף של 100,000 חיילים שכירים, שנתחייבו לשרת 12 שנה, 
וכן החזקת צי קטן עם 15,000 חיילים ומלחים. על הצבא 
נאסרה החזקת טאנקים ותותחים כבדים, על הצי — בניית 
אניות־קרב גדולות. 4 ) הודאת ג׳ באשמתה בייזום המלחמה 
תוך כוונת כיבוש והשתלטות! הענשת פושעי־המלחמה. 
5 ) התחייבות ג׳ לשלם פיצויי-מלחמה, תמורת הוצאות- 
המלחמה של מעצמות־הברית והנזק והחורבן שנגרמו לשטחי- 
הכיבוש בבלגיה ובצרפת, בסך שקביעתו נדחתה למועד 
מאוחר יותר. — בלחץ של אולטימטום של מעצמות־הברית 
קיבלה האספה הלאומית את התנאים האלה (בקולותיהם של 
הם)ציאלדמוקראטים ואנשי־המרכז נגד קולותיהן של כל 
המפלגות האחרות), ונציגי הריך חתמו על חוזה־השלום 
בוורסאי ב 28.6.1919 (מפה 12 ). 

חוגים רחבים בעם הגרמני ראו בתוזה־ורסאי לא רק מכה 
עצומה לתקפה ולמעמדה המדיני של ג׳, אלא אף השפלה 
לאומית! תשלום פיצויי״המלחמה נראה כגורם העלול להרוס 
את המשק והכלכלה ולעשות את ג׳ למס-עובד לדורות! רוגז 
מיוחד עורר "הפרוזדור הפולני" בפרוסיה־המערבית, שניתק 
את סרוסיה־המזרחית משאר חלקי הריך. החוגים הלאומניים 
ניצלו התמרמרות זו לשם הפחת רגשי־איבה נגד הרפובליקה. 
הם החלו להפיץ את האגדה על "תקיעת פגיון בגב", בטענם 
שהצבא הגרמני לא נוצח בחזית ע״י האויב, אלא הוכרע ע״י 
התעמולה האנטי-פאטריוטית. שניהלו בעורף ה״מארכסיסטים 
והיהודים", ועל־ידי מהפכת־נובמבר! בזה השתדלו להדביק 
ברפובליקה את חותם הבגידה במולדת. בצד האופוזיציה 
הראקציונית־לאומנית הפארלאמנסארית קמו גם תנועת• 
רחוב ומחתרת לאומניות וצצו אירגונים לאומניים צבאיים 
וצבאיים־למחצה, שבהם התרכזו קצינים לשעבר וגם חלק 



467 


גרמניה, היסטורית 


468 



ספר 2 ו 

1 . פרוסיה: 2 באמאריה: 3 סאכסגניה. 4 יירטסנרג. 5 באר;: 6 . וזם!: ד. או^רנבורג; 8 תיריננית: 9 . בראונעויג; 10 אנהאיט; 
11 . ואלות: 12 . ליפה; 13 . ׳ 8 ואוטבורנ־?י?ה: 14 . םק?נכ 1 רנ־ז 1 זרין; 5 ! םק?נבורנ-?וטר 5 יץ 


ניכר סו הנוער, שבתי־הססר הוסיפו לחנכו ברוח של דבקות שהשתלמה בכל ג׳ בעקבות מאבק־הרור והאינפלאציה (ר׳ 

בגדולת הריך שחלף ובחזץ חידוש עצמתו בעתיד. בין להלן) — לתפוס את השלטון במינכן, אולם נכשל מאחר 

השאר נוסדה כבר בראשית 1919 במינכן*"מפלגת הפועלים שהצבא נשאר נאמן לממשלה. התגובה של הרפובליקנים, 

הנאציונאלסוציאליסטית", שמחבריה הראשונים היה וביחוד של הסוני הפועלים׳ על התוקפנות של הראקציה 

אדולף ד.י ט לד. סכנה גדולה נשקפה לרפובליקה מצד היתד. חלושה. הממשלה הרפובליקנית עצמה חיזקה — שלא 

״גדודי המתנדבים״ (ר׳ לעיל, עמ ׳ 465 ). בעזרתם גיסה מדעתה — את הכוחות הלאומניים ע״י הסיוע הסמוי שנתנה 

נציג חוגי הלאומנים קאפ (קק £3 ) לתפוס את השלטון ל״ריכסור השחור״ — אירגוני־סתר צבאיים שהוקמו, בעקיפת 

במארס 1920 . הוא השתלט על ברלין והחזיק בה 4 ימים; תנאי חוזה־ודסאי, לשם הכנת חידוש כוחה הצבאי של ג׳. 

הממשלה נמלטה לדרום־ג׳, אולם שביתה כללית של פועליג׳ בעיית פיצויי־המלחמה! האינפלאציה. כלכלתה 

לשם הגנה על הרפובליקה הכשלה את המרד ואלצה את של ג׳ ומצבה הפינאנסי היו מעורערים בעקבות המלחמה. 

קאפ להיכנע. "גדודי המתנדבים" פורקו, אלם אף הצבא ערפו של מטבע־ג׳ פחת והלך בהתמדה, תחילה בשוק הביג* 

הסדיר (זג 1 ש׳*י 115 :>!ש£ = צבא־הגנה לריך), שהוקם בהתאם לאומי ואחר־כך גם בשוק הפנימי. מצב זה הוחמר בשנים 

לתנאי חוזה־ורסאי ושהקסיד במשך תקופת קיום הרפובליקה הראשונות אחרי המלחמה על־ידי המהומות הפנימיות וע״י 

על משמעת כלפי הממשלה החוקית של הריך, נעשה מעוזם־ הסיכסוכים עם מעצמות־המערב על פיצויי־המלחמה. בהתאם 

בכוח של השמרנים והלאוסנים, שמחוגיהם באו כמעט כל לתנאי שלום־ורסאי קבעה ועדת המעצמות ב 1920 את סכום 

חבר הקצינים וכל המפקדים הגבוהים של צבא זה. מחתרת הפיצויים שעל ג׳ לשלמם במשך 52 שנים ל 132 מליארד 

טרוריסטית לאומנית רצחה ב 1920 — 1922 כמה ממנהיגיה מארק־זהב(כ 30 מיליארד דלאר), מקצתם בסחורות ומקצתם 

החשובים של הרפובליקה, ביניהם ארצברגר (ע״ע) ורתנאו במזומנים. תחילה הכריזה ג׳ שאין ביכלתה לשלם סכומים 
(ע״ע). בנובמבר 1923 ניסה היטלר — בנצלו את המבוכה כאלה, אלם בלחץ של אולטימאטום 'של מעצמות־המערב 















































469 


גרמניה, היסטוריה 


470 


נאלצה לקבל אח תנאיהן. בממשלה הגרמנית התגבש קו של 
"מדיניות־מילוי" (של תנאי חוזה־השלום), שמגמתה היתה 
לפייס אח האויבים־לשעבר על־ידי עשיית מאמץ לתיקון 
נזקי־המלחמה, להחיש ע״י כך את שיחרורה של ג׳ מעול 
ההתחייבויות הכספיות הכבדות ואת פינוי שמחיה המערביים 
מצבאות־הכיבוש ולהחזיר לג׳ בדרכי־שלום את מעמדה בין 
מעצמות־אירופה. הלאומנים התנגדו בחריפות למדיניות זו, 
ונציגה המובהק ר א תנאו נסל קרבן להסתתם. בתקופת 
כהונתו של ראתנאו כשר־החוץ חתמה ג' על חוזה־דאפאלו 
(ע״ע ג׳נובה, עמ ׳ 37 ) עם ברית־המועצות, שחידש את היח¬ 
סים המדיניים והכלכליים בין שחי המדינות ואיפשר לג , 
להתחיל בזיון חשאי בסיועה של בריה״מ, מתוך ניגדדן 
המשותף למעצמות־המערב. 

בינתיים הלך והחמיר המשבר הכלכלי בג׳ עצמה, ערך 
המסבע הגרמנית הלך ופדות והגיע בתחילת 1923 ל 1/10,000 
של ערכו המקורי, וג׳ הכריזה על אי-יכלתה לשלם את 
הפיצויים במידה שנקבעו. אך הצרפתים והבלגים עמדו על 
זכויותיהם, וצבא צרפחי-בלגי נכנס ב 11.1.1923 לחבל־הרור, 
תפס את מכרות הפחם והברזל ואת מסעלי־החעשיה והשתדל 
להפעילם לטובת הכובשים. השלטונות הצרפתיים אף ניסו 
לעורר בקרב האוכאסיה של איזור־הכיבוש הריני תנועה 
לניתוק מג׳ ולהקמת "רפובליקה ו־ינית" עצמאית; נסיונות 
אלה נכשלו כליל. בריטניה ואה׳יב לא השתתפו בכל הפעולות 
הללו, 

בממשלת־ג׳ הוחלפה הקואליציה הקודמת בקואליציה של 
מפלגות המרכז והימין המתון, שהכריזה על התנגדות פאסי־ 
ודית לשלטונות הכיבוש בחבל*הרור. מדיניות זו הביאה לידי 
השבתתם של רוב המכרות ומפעלי־התעשיה ומניעת בל רווח 
למעצמות־הביבוש, אולם יחד עם זה הוטל על ממשלת-ג׳ 
לספק אמצעים להמוני המובטלים, והיא עשתה זאת ע״י הדפסת 
שטרי־כסף. משום כד גדלה האינפלאציה במידה עצומה, 
והסארק הפסיד את ערכו לגמרי(ביליון [ 1,000,000,000,000 ] 
מארק־נייר = 1 מארק-זהב בנובמבר 1923 ). המצוקה הכלכ¬ 
לית באוכלוסיה החמירה ביותר, וביחוד התרושש המעמד 
הבינוני, מאחד שמאות־אלפי משפחות הפסידו את כל 
חסכונותיהם. פעולתה של האינפלאציה היחד. כעין מהפכה 
סוציאלית. 

הרגעה כלכלית ומדינית, 1924 — 1929 .באוגוסט 
1923 הרכיב גוסטו שטדזמן (ע״ע), מנהיג מפלגת־העם, 
ממשלת "קואליציה גדולה", שכללה את נציגי מפלגת־העם, 
המרכז, הדמוקראטים והסוציאלדמוקדאטים, ובספטמבר 
הפסיקה הממשלה את ההתנגדות הפאסיווית בתבל־הרוד; 
בנובמבר שמה קץ לאינפלאציה ע״י הנהגת מארק חדש בעל 
עדך יציב. מעצמות־המערב הסכימו לסידור חדש של עניין 
הפיצויים בסיועה של אמריקה. ועדת מומחים כלכליים, 
שבראשה ישב האמריקני צ׳ארלז דוז ( 5 ^ 03 ), תיכננה 
תכנית־חשלוסים זמנית. שחייבה את ג׳ לשלם ב 6 השנים 
הבאות 1 —*/׳ 2 מיליארד מארק לשנה; כדי לאפשר את 
התשלומים האלה וכדי להבריא את הכלכלה הגרמנית בכלל 
לטובת הכלכלה הבינלאומית, הקציבה אה״ב לג׳ במשך 3 
השנים הבאות מילוות בסך 2 מיליארד דולאר, בכסף זה 
רכשו המפעלים החעשייתים בג׳ ציוד חדיש והעלו את 
תפוקתם לממדים גדולים. האבטלה חוסלה, ובכל הארץ בוצעו 
פעולות־שיקום נרחבות. בשנים 1924 — 1929 שולמו הפיצויים 


בדייקנות. באותה התקופה היה שטרזמאן הדוח החיה 
בממשלח־ג/ תחילה כריכסקאנצלר ואחר-כך כשר־התוץ 
בממשלות־קואליציה של המרכז והימין המתון. 

יחד עם הבראת מערכת הכלכלה הגרמנית חלו שינויים 
לטובה גם ביחסים המדיניים בין ג׳ ואויביה לשעבר. ב 1925 
השיג שטרזמאן את פינוי חבל־הרור, ובאותה השנה נחתם 
חוזה־לוקארנו, שבו הכירה ג׳ בגבולה המערבי לפי חוזה- 
ורסאי, כלומר: ויתרה סופית על אלזאס־לורן, והתחייבה לא 
לשלוח חילות־מצב לחבל־הרינום אחרי פינוי השטח הזה ע״י 
מעצמות־הכיבוש (ד׳ לעיל, עמ׳ 466 ). בו בזמן חוזקו היחסים 
הטובים עם רוסיה ע״י הסכם מסחרי. ב 1926 נתקבלה ג , 
לחבר־הלאומים במעמד שווה לזה של שאר המעצמות הגדו¬ 
לות. ב 1929 עיבדה ועידת-מומחים בפאריס, ובראשה הכל¬ 
כל! האמריקני ינג תכנית חדשה לפתרון שאלת 

הפיצויים < תשלומי ג׳ חולקו לתקופה של 59 שנה לסכומים 
שמ 2,500 מיליון מארק עד 900 מיליון מארק לשנה. כל 
החוזים וההסכמים הללו, שחיזקו את מעמדה הכלכלי והמדיני 
של ג/ נתקלו בהתנגדות נמרצת מצד חוגי הלאומנים וחיזקו 
את ההסתה נגד הרפובליקה, שהואשמה בכניעה ובהשחעבדות 
לזרים. למעשה מנע המשבר הכלכלי בג׳ (ר׳ להלן) את 
ביצועה של "תכנית-יאנג". שאלת הפיצויים נפתרה סופית 
בוועידח־לוזאן ב 1932 , כשצומצסו הפיצויים לסכום של 3 
מיליארד מארק בס״ה, 

עליית הנאציונאלסוציאליזם וקיצה של הרפוב¬ 
ליקה הווימארית. 1930 — 1933 . השיקום הכלכלי והמדיני 
בתקופת שטדומאן חיזק אח המשטר רק למראיתדעין. הרפוב־■ 
ליקה ומוסדותיה נשארה לא-אהודה על חלק גדול של האוב־ 
לוסיה, הן משום שלא נתנה. סיפוק לרגשות הלאומניים והן 
משום המרירות שנצטברה בחוגים רחבים בעקבות האינ¬ 
פלאציה. במעמד־הפועלים, שעליו נשענה הרפובליקה במיד 
חד, התגבש אגף קומוניסטי כמיעוט ניכר, שתעמולתו 
ופעילותו סייעו לעירעור יסודותיו של המשטר הדמוקראטי־ 
פאדלאמנטארי. 

סימן לפניית־העם לכיוון הימני היתד, בחירתו של פאול פון 
ה י נ ך נ ב ו ר ג (ע״ע), גיבור־המלחמד, הישיש, לנשיא־ 
הרפובליקה ב 1925 , אחרי מותו של הנשיא אברט. הינדנבורג 
קיבל 14.6 מיליון קולות, כנגד 13.7 מיליון שניתנו לטובת 
איש־המרכז מארכם׳ מועמדר. של הקואליציה הוימארית; 
מועמד קומוניסטי ,זכה ל 1.9 מיליון קולות. בחירתו של 
מונארכיסט ונציג המיליטאריזם הפרוסי נתאפשרה על־ידי 
סירובם של הקומוניסטיס להצטרף לחזית הרפובליקנית. 
אמנם החששות שעוררו בחירות אלו לא נתאמתו מיד, מאחר 
שבשנים הראשונות לכהונתו הסתפק הנשיא הישיש בתפקי¬ 
דים ייצוגיים בלבד בהתאם לחוקה. ב 1928 אף זכו הסוציאל- 
דמוקראטים להצלחה ניכרת. בבחירות לריכסטאג, והנהגת 
הקואליציה הממשלתית שוב עברה לידיהם. משענו העיקרי 
של המשטר הרפובליקני היתד. ממשלת־פרוסיה, שבה שלטו 
הסוציאלדמוקראטיס עד 1932 . אולם כבר ב 1925 חידש היסלר 
את המפלגה הנאציונאלסוציאליסטית והקים על־ידה שני איר- 
גונים צבאיים־למחצה, את ״פלוגוודהסעד״(. $4 ) ואת "גדודי- 
המשמר״ ( 5$ ), שתפקידם היה להשתלט על הרחוב ולהטיל 
מורא על יריבי המפלגה. הפעולה הנגדית של מגיבי המשטר 
הקיים, שהקימו את אירגון החיילים־לשעבר "דגל־הךיד 
השחור-אדום-זהוב", לא הצליחה לרסן את התנועה הנאצית. 



471 


גרסניה, היסטוריה 


472 


רפיסותו של המשטר נתגלתה׳ כשנפגעה ג׳ מן המשבר 
הכלכלי הבינלאומי, שיצא מאה״ב בשלהי 1929 . עתה דרשה 
אה״ב שג׳ תפרע את המילוו׳ת שניתנו לה לפיתוחה, באנקים 
גדולים נסחבכו בקשיים ופשטו אח הרגל, ספעלי־תעשיה 
הושבתו, מספר המובטלים עלה במידה עצומה והגיע בסוף 
1930 ל 3 מיליון, ב 1931 ל 5 מיליון ובראשית 1933 ל 6 מיליון, 
שהם כשליש מכל פועלי ג׳. התנועה הנאצית החלה למשוך 
אליה את מרי־הנפש: את הנוער, את המעמד הבינוני ואף 
חלקים ניכרים מבין הפועלים המובטלים, ועי״כ נהפכה לתנר 
עה המונית. מיעוט ניכר מבין המובטלים נצטרף לקומוניסטים, 
ושתי הקבוצות האנטי־דמוקראטיות—שנלחמו זו בזו—לחמו 
יחד נגד הרפובליקה הנימארית. להצלחתה של התנועה 
הנאצלנאלסוציאליסטית (ע״ע גציוגלסוציאליזם) היו 
סיבות שונות: המשבר הכלכלי, תעמולה והסתה בלתי- 
מרוסנות, ניצול ההרגשה האנטישמית של האוכלוסיה, ליבוי 
היצרים הלאומניים כתגובה על *חרפת־ורסאי". אך מסתבר, 
שהסיבה העיקרית לעליית הנאציזם היתד, חולשתה הפנימית 
של הרפובליקה הוימארית. בגלל שיטת־הבחירות הפדופור* 
צלנאלית נתפלג הריכסטאג למפלגות הרבה, ובל הממשלות 
באותה תקופה היו ממשלות קואליציוניות, שהיו נוטות 
לפשרות מטבע הרכבן, פעלו באיטיות מרובד" לא היו מסוג¬ 
לות להכרעות עזות ונמרצות ולא היו מכובדות על העם. 
הרפובליקה היתה תלושה מהרגשות ההמונים וחסרת כוח- 
התנגדות בפני הסתערותו של היטלר < שלש השנים 1930 — 
1933 היו שנות הגסיסה של הרפובליקה הןימארית. 

במארס 1930 התפטר הריכסקאגצלר הסוציאלדמוקדאטי 
הרמאן מילר, והינדנבורג מינה לדאש־הממשלה את הינריך 
בריניגג (ע״ע), מחברי מפלגת־המרכז, שניסה להתגבר על 
המשבר הכלכלי והתקציבי על־ידי חסכונות וע״י הנמכת 
רמת־החיים. ברעינג פיזר את הריכסטאג׳ אך בבחירות של 
14.9.1930 הפתיעו הנאצים את ג׳ ואת העולם כולו בניצחון, 
שהעלה אותם לדרגת המפלגה השניה בגדלה במדינה! גם 
לקומוניסטים היתד, עליה ניכרת. עליית שני האגפים הקיצו¬ 
נים מנעה יצירת רוב פארלאמנטארי יציב, וברינינג היה 
מוכרח לשלוט בתוקף צווי־הנשיא (ר׳ לעיל, עמ' 465 ) בלבד. 
הוא הצליח, אמנם, לקיים את המימשל הסדיר במדינה, אך 
לא הצליח להתגבר על המשבר הכלכלי. הלאומנים והשמד־ 
נים, בעלי־האחוזות ובעלי התעשיה הגדולה בהנהגתו של 
אלפרד הוגנברג, יחד עם אירגוני־החיילים שלהם, כרתו 
ברית עם היטלר ב 1931 למלחמה משותפת נגד ברינינג 
ו״שיטת־וימאר״. בבחירות־ד,נשיאות באפריל 1932 קם היטלר 
כמועמד נגד הינדנבורג. זה האחרון נבחר ב 19.3 מיליון 
קולות, ברובם הגדול של חסידי הקואליציה הוימארית 
(בהיפוך גמור למצב ב 1925 ), אולם הימלר קיבל 13.4 מיליון 
והמועמד הקומוניסטי 3.7 מיליון קולות. 

בינתיים גבר אי־השקט במדינה, ובערים נחרבו תגרות- 
דמים בין הקבוצות המזוייגות של הנאצים והקומוניסטים. 
החוגים השמרנים הצליחו למשוך את הנשיא בן ה 85 לצדם. 
במאי 1932 פוטר ברינינג — כנראה, מפני שהנשיא לא הסכים 
להצעות הקאנצלר לרפורמות אגראריות, שפגעו באינטרסים 
של בעלי האחוזות הגדולות שמחוגו החברתי. ליורשו של 
ברינינג נתמנה הקאתולי השמרני פראגץ פוו פאפן, שהרכיב 
ממשלה שמרנית, פיזר את הריכסטאג, שרובו התנגד לו, 
וסילק—בתוקף סמכויות לשעת־חירום—את ממשלת פרוסיה, 


שלא גילתה התנגדות רצינית. בבחירות של 31.7.1932 זכו 
הנאצים ליותר משליש המקומות ונעשו למפלגה הגדולה 
ביותר. הסו׳ציאלדמוקראטים הפסידו מקצת קולות לטובת 
הקומוניסטים! משאר רל המפלגות החזיקו מעמד רק המרכז 
הקאתולי ומפלגת השמרנים הלאומנים. פאפן הציע להיטלר 
את משרת סגן־הקאנצלר, אך היטלר דרש לחיות קאנצלר 
בעצמו. פאפן פיזר את הריכסטאג שנית, ובבחירות של 

6.11.1932 חלת ירידה מסויימת בקולות הנאצים. אך הם 
נשארו המפלגה הגדולה ביותר. פאפן התפטר, וליורשו נת- 
סנה — כנסיון האחרת לבלימת הנאציזם — הגגראל קורט 
פון שליכד (■ 1161 ^ 501116 ), שרצה להתגבר על בעיית האב¬ 
טלה והמשבר הכלכלי ע״י הנהגת שירות־עבודה של חובר, 
וע״י רפורמה אגרארית. אולם כבר אחרי שבועות אחדים 
הניע,הוגו של הנשיא" את הינדנבורג להשתמש בסמכויותיו 
המיוחדות כדי לפטר את שליכר ולמנות את היטלר לוייכס- 
קאנצלר ( 30.1.1933 ). הממשלה החדשה נועדה, לסי תכנית 
יוזמיה, "לשחרר" את ג׳ מן הפארלאמנטאריזם, מן האגודות 
המקצועיות׳ מן ה״סכנה האדומה", ומן הדמוקראטיה בכלל. 

א. ס. י.—י. ל. 

הדיקטאטורה הנאצית. עליית היטל ר לשלטון 
לא נתקלה בשום התנגדות פעילה מצד חסידי הרפובליקה. 
הממשלה היתר, תחילה קואליציה של נאצים ושל נציגי 
חוגים שמרניים שונים, אולם תוך זמן קצר הפכה לדיק- 
טאטורה נאצית בלעדית. היטלר סחר את הריכסטאג, שבו 
לא היה לו רוב, והכין את הבחירות החדשות בעזרתו 
של ג 3 לס (ע״ע) תוך שימוש במנגנון עצום של תעמולה, 
הסתה' וליבוי יצרים לאומניים ואנטישמיים, מלווים הפחדה 
ואיומים כלפי מתנגדיו. ימים אחדים לפגי מועד הבחירות עלה 
בניין הריכסטאג באש ( 27.2.1933 ) ! שרפה זו היתה ללא ספק 
מעשה ידי הנאצים עצמם, במגמה לתת לממשלה אמתלא 
להעליל על הקומוניסטים את ביצוע הפשע הזה, לאסור את 
מנהיגיהם ולהטיל איסור על עיתוניהם. על אף כל זה לא 
השיגו הנאצים בבחירות ב 5.3.1933 אלא כ 44% מן הקולות, 
ויחד עם בעלי־בריתם השמרנים — רוב מצומצם של 52% ! 
הסוציאלדמוקראטים והקאתולים החזיקו מעמד, חלק קטן מן 
הקומוניסטים לשעבר עבר לנאצים, ושאר כל המפלגות נמחו 
למעשה מעל פני המסה הציבורית. היטלר הכריז על המפלגה 
הקומוניסטית כעל בלתי־חוקית, ביטל את נציגותה בריכם־ 
טאג (כ*/ 1 מכל המאנדאטים) דצר על־ידי כך לעצמו רוב 
גדול ומכריע. ב 24.3.1933 נתקבל בריכסמאג — נגד קולות 
הסוציאלדמוקראטים בלבד — "חוק לייפוי־כוח", שמסר 
להיטלר את הזכות הבלתי־מוגבלת להוצאת חוקים לתקופה 
של 4 שנים! החוק, שהוארך ב 1937 , נשאר בתקפו עד סוף 
שלטונו של היטלר. כבר בקיץ 1933 נאסרה גם המפלגה 
הסוציאלדמוקראטית, וכן הוקמו מחנות־ריכוז׳ שבהם נכלאו 
מתנגדים ומתנגדים־בכוח לשלטון ואלפי יהודים! זוועתם 
הטילה אימה בכל האוכלוסיה. המפלגות האחרות החליטו — 
או נאלצו להחליט — על פירוקן מרצון. לבסוף הוצא איסור 
מפורש על קיום כל מפלגות פוליטיות בג/ והחוק של 

1.12.1933 קבע, שהמפלגה הנאציונאלסוציאליסטית "היא 
הנושאת היחידה של הרצון המדיני של העם הגרמני״! צל ב¬ 
הק רס — סמל המפלגה — נעשה מעתה לסמל המדינה. 
הריכסטאג התקיים גם להלן, אולם לא כונס אלא לעיתים 
רחוקות׳ כדי להקשיב להכרזות ה״מנהיג" (■!סזלט?) בלי כל 



473 


גרמניה, היסטוריה 


474 


ויכוחים. רוב המיניסטרים השמרנים עזבו במהרה את ד,מנד 
שלה או הורחקו ממנה, ויורשיהם חיו חסידי היטלר הוותיקים. 
בתוך המפלגה עדייו נמצאו קבוצות של בלתי־מרוצים, שרצו 
להדגיש יותר את העקרונות הסוציאליסטיים של הנאציונאל- 
סוציאליזם בצד העקרונות השלטוניים והלאומנייסשלו! היט¬ 
לו/ שראה בהם מתנגדים־בכוח, השתחרר מהם בטבח המוני 
שערך ב 30.6.1934 , ובו נהרגו ב 1,000 אנשים, ביניהם גם 
לא-נאצים שנואים על היטלר, כגון הגנראל שליכד (ר׳ לעיל) 
וכמה מחסידיו של פאפן. באותו קיץ מת הינדנבורג, וע״פ 
משאל־עם נמסרו להיטלר גם סמכויות הנשיא, ביניהן הפיקוד 
העליון על הצבא, שהושבע שבועת־אמונים אישית למנהיג. 

המהפכה הנאצית הנהיגה שינויים יסודיים בכל שטחי 
החיים המדיניים, החברתיים והתרבותיים. היטל ר הפך את ג׳ 
בפעם הראשונה בתולדותיה למדינה אחידה: זכויות הארצות 
בוטלו, הפארלאמנטים שלהן פוזרו׳ ובמקום הממשלות שלטו 
"נציבי־הריך" הממונים ע׳י מנהיג־הריך. כל סינהל המדינה 
הועמד תחת פיקוח המפלגה. הכלכלה היתד׳ מנוהלת ע״י 
המדינה. מעבידים ופועלים אוחדו ב״חזית־העבודה". האגו¬ 
דות המקצועיות פורקו ורכושן הוחרם. השביתות נאסרו! 
השיפוט בענייני סיכסוכים בין המעבידים והפועלים נמסר 
לבתי״דין מיוחדים. לשם צימצום האבטלה הוקמו מחנות- 
עבודה, הופעל לחץ על המעבידים להעסיק פועלים נוספים, 
הוחל בעבודות ציבוריות מקיפות, כגון סלילת כבישים 
והקמת בניינים ציבוריים! אך הגורם המכריע בכיוון זה 
היה חידוש תעשיית־הזיון. בדרך זו ירד מספר המובטלים 
כבר ב 1933 מ 6 ל 4 מיליונים, וב 1935 חוסלה האבטלה לחלו- 
טיו■ הפעולות הנרחבות הללו מומנו ע״י הלוואות פנימיות, 
לפי תכניותיו של הכלכלן היאלמאר שאכט. לשם צימצום 
תלותה של ג' ביבוא הוגדל הייצור החקלאי ופותח הייצור 
של תמרים מלאכותיים כתחליפים לחמרי־גלם המובאים 
מארצות אחרות, כגון הפקת בנזין מפחם, ייצור קאוצ׳וק 
מלאכותי, חמרי-טפסטיל מלאכותיים וכד/ — גם אם מחירי 
המוצרים האלה היו גבוהים יותר ממחירי התמרים הטבעיים. 
ניהול הכלכלה בכיוון זה כבר היה בו משום הכנה למלחמה 
העתידה לבוא. בתחום המשפט ביטלו הנאצים את עקרון 
שלטון־חחוק, בקבעם כעקרון עליון את "טובת העם והמדי¬ 
נה" — שאת מהותה קובע ומגדיר השלטון. על־יד בתי- 
המשפט הרגילים הוקמו "בתי־דין עממיים", שדנו על בגידה 
במדינה — מושג שהקיף כל התנגדות לדיקסאטורח השו¬ 
לטת• ישיבות בתי־הדין האלה היו סודיות, והם דנו למוות 
והוציאו להורג מאות אנשים. כל תחומי החיים הרוחניים, 
כגון בתי־ספר, עיתונות, תיאטרון וראדיו, הועמדו לשירותן 
ותחת פיקוחן הקפדני של הממשלה והמפלגה. הילדים הוכנסו 
בדדד־כפיה לאירגון "נוער־היטלר", שהכין אותם לתפקידיהם 
במפלגה לעתיד לבוא. גם לשעות־הפנאי של המבוגרים דאג 
אירגון ממלכתי, שערך פעולות-נופש, מסעי-תענוגות וכד׳. 
הימלר ניסה אף להעמיד את החיים הדתיים לשירותו של 
הנאציזם. הוא איחד את הכנסיות הפרוטסטאנטיות השונות 
שבארצות־ג׳ ב״כנסיה האוואנגלית הגרמנית", ש״הגמון־ 
הריך" ניהל אותה מטעם השלטון, אולם כאן נתקל היטלר 
בהתנגדותם של מספר כמרים (בהנהגתו של מארטין נימלר 
[■״ 611 ומש 11 י 1 ]) ושל קבוצות מאמינים, שהתקוממו נגד שיע¬ 
בוד הדת לצרכי השלטון! הללו נאסרו במחנות־ריכוז. עם 
הכנסיה חקאתולית הגיע היטלר לידי הסכם מדיני < הכנסיה 


הכירה בשלטונו ומימשלו תמורת ויתורים מסויימים שעשו 
הנאצים לפעילות הדתית של הכנסיה. אולם כמה הגמונים 
קאתוליים נלחמו בפומבי נגד תורת־הגזע הרשמית של 
השלטון. 

הזרוע המבצעת העיקרית של הדיקטטורה היתד. הגסטפו 
(ע״ע) — משטרת-הסדינד. החשאית, שהיתר, מפקחת על כל 
שטחי־החיים׳ והיו לה סמכויות רחבות ביותר. עמה שיתפו 
פעולה פלוגות הס. ס., ותחת פיקודה הועמדו מחנוודהריכוז, 
שבהם היו כלואים כבר בשנים הראשונות לשלטון הנאצי 
כמה רבבות, ולסוף — כ% מיליון נפש. — באמצעים אלה 
הפך היסלר את ג׳ במשך זמן קצר למדינה טוטאלי- 
ט א ר י ת מושלמת, שלא הניחה לפרט שום חירות אזרחית 
ורוחנית. 

הבסיס הרעיוני והמכשיר התעמולתי־הסברתי היסודי של 
השלטון היו תורת הגזע (ע״ע, עם׳ 575 ) ורעיון השלטת 
הגזע האדי־נורדי־גרמני הטהור על העולם, וביחוד על נחותי־ 
הגזע שבקרבו ובסביבתו. למעשה התבטאה שיטה זו בתעמולה 
אנטישמית ארסית ופרועה וברדיפה אכזרית של היהודים — 
החל ב״יום־החרם" ב 1.4.1933 , דרך גירושם מכל השתתפות 
בחיי החברה והתרבות בג/ הרחקתם מהמקצועות החפשיים 
ואח״ב גם ממקורות־פדנסה אחרים, שלילת זכויות־אזרח 
וזכויות־אדם מהם, גזל רכושם — וכלה בהשמדתם הפיסית 
(ר׳ להלן, עמ ׳ 518 ואילך). 

העם הגרמני כמעט בכללותו השלים עם המשטר הזה, 
ואין כל ספק שרובו הגדול, לרבות חלק גדול מן המשכילים, 
אף התייחס אליו באהדה׳ ואפילו בהתלהבות, שכן על־ידיו 
ניתן פורקן וביטוי לרגשות וליצרים סמויים שפעמו ברבים 
מהם. לרכישת הלבבות חרמו ביחוד חיסול האבטלה וההצ¬ 
לחות הגדולות במדיניות־חוץ בשנים הראשונות לשלטון 
היטלר. המנהיג עצמו זכה להערצה אלוהית. 

מדיניות־החוץ של היטלר בשנים 1933 — 1939 היתד, 
מושתתת על צירוף ערמומי של הצהרות הסודות על שאיפה 
לשלום ולהתפייסות מצד אחד עם איומי-מלחמה מצד שני. 
מחמת רפיון־רוחן והססנותן של המעצמות והעדר אחדות־ 
פעולה ביניהן, וכן מחמת אהדה סמויה שרכש לו היטלר 
בחוגים מסויימים במערב כ״מגן בפני הבולשוויזם", הצמיחה 
מדיניות זו לג׳ פירות כבירים. 

כבר ב 1933 הכריז היטלר על פרישתה של ג׳ מחבר־ 
הלאומים, באמתלא שלא נתמלאו דרישותיו לפירוק־נשק 
כללי. לפיכך אף נטל לעצמו זכות לבטל ב 1935 על דעת 
עצמו את ההגבלות הצבאיות של חוזה־ורסאי (ר׳ לעיל, 
עט׳ 466 ), לחדש את חובת־הגיוס הכללית ולהקים בגלוי 
תעשיית ציוד צבאי בקנח-מידה עצום. בריטניה, צרפת ואיט¬ 
ליה מחו נגד הפרות אלה של חוזה־חשלום, אך לא נקטו 
שום צעד רציני כלפי ג/ ב 1934 חתמה ג׳ על חוזה־ידידות 
עם פולין, כדי להסיג את חששותיה של שכנתח, אשר 
אותה סיכנה התחזקות ג׳ ביותר, ב 1935 השיג היטלד הסכם 
עם בריטניה, שלפיו ניתנה לג׳ הרשות להגדיל את צי־ 
המלחמה שלה עד ל 35% של הצי הבריטי. הצלחה נוספת 
להיטלר היתד, באותה השנה ההצבעה בחבל־הסאר (ר׳ לעיל, 
עמ׳ 466 ), כש 90% של האדכלוסיה הצביעו בעד הזרת 
החבל לג/ ב 7.3.1936 שלח היטלר כוחוח־צבא לחבל-הרינום, 
שפונה בינתיים ע״י צבאות־הכיבוש, — ובזה ביטל ביד רמה 
את תנאי שלום־ורסאי וחוזה־לוקארנו (ר , לעיל, עמ ׳ 470 ) 



475 


גרמניה, היסטוריה 


476 


שנועדו למנוע איום צבאי מצד ג , על צרפת. הוא צפה 
מראש, שבריטניה וצרפת לא יגיבו גם על צעד זה. 

בינתיים התקרב היטלר לאיטליה הפאשיסמית, חתם 
ב 1936 על חוזזדידידות עמה, ושתי המדינות תמכו במרד 
הגנראל פרנק( (ע״ע) ברפובליקה בספרד וסייעו להקמת 
משטר פאשיסטי במדינה ההיא. יאפאן הצטרפה לברית 
הגרמנית־איטלקית ע״י "החוזה נגד האינטרנאציונאל הקומו¬ 
ניסטי", שהיה לאמיתו של דבר מכוון גם נגד מעצמות- 
המערב, אלא שמגמתו הוסוותה לשם רכישת אהדה בחוגים 
אנטי־קומוניסטיים בארצות ההן. 

אחת ממטרותיו העיקריות של הימלר היתה להכניס 
לחסות הריך את כל "בני העם הגרמני" ( 1€ !ם 5 ; 1011 ) 011£5 ^), 
וביחוד את הגושים הגרמניים הגדולים באוסטריה ובאיזורי־ 
השוליים של צ׳כוסלובאקיה (חבל־הסודטים). הוא חיזק את 
היחסים עם כל הגרמנים שישבו בארצות אחרות באירופה 
(הארצות הבאלטיות, הונגאריה, רומניה, יוגוסלאוויה) ומעבר 
לים (אה״ב׳ דרום־אמריקה, ארץ־ישראל), והצליח בדרך־ 
כלל לרכוש לו את אהדתם הנלהבת. אחרי הכשרת הקרקע 
ע״י תעמולה והסתה נאצית בקרב האוכלוסיה האוסטרית 
סיפח היטלר את אוסטריה לג׳ במארס 1938 , ובזה הגשים 
את תכנית ״ג' הגדולה״ (ר , לעיל, עמ ׳ 451 ). כשנכנס הצבא 
הגרמני לאוסטריה, קיבלו אותו התושבים בהתלהבות, וגם 
הפעם לא גילו מעצמות-המערב שום התנגדות. 

לעומת זה הביאו צעדיו של היטלר לקראת סיפוחו של חבל- 
הסודטים כמעט למלחמה, כי לצ׳כוסלובאקיה היתה ברית עם 
צרפת ורוסיה, והעם הצ׳כי היה מוכן להתנגדות נמרצת. 
מפקדי הצבא הגרמני מחוגי השמרנים הוותיקים התנגדו 
למדיניות של היטלר מתיד שיקולי הסיכויים הצבאיים וראו 
בה הרפתקנות העלולה להחריב את ג׳. אולם היטלר היטיב 
מהם להכיר את רפיונו של הממשלות ואת אהבת־השלום 
של האוכלו׳סיה בדמו׳קראטיות המערביות, וע״י איומי מלחמה 
והכנות צבאיות הצליח להטיל אימה בעולם. בוועידת־מינכן 
( 29.8.1938 ) הבשילה "מדיניות־הפיוס" של צ׳מברלן את כני¬ 
עתן של בריטניה וצרפת לדרישותיו של היטלר, "לשם הצלת 
השלום": צ׳כוסלובאקיה הופקרה, מחוזותיה המאוכלסים 
גרמנים הוסגרו בידי היטלר, וג׳ היתה למעצמה השלטת 
באירופה המרכזית. ניצחון כביר זה, שהושג ללא שפיכות- 
דמים, העלה את כבוד היטלר בג׳ עד לשיא 1 ושיתק כל 
אופוזיציה נגד שלטונו. 

כבר במארס 1939 שם היטלר — בניגוד להבטחותיו 
החגיגיות במינכן — קץ לעצמאותה של צ׳כוסלובאקיה, 
העמיד את בוהמיה ומוראוויה תחת "חסותה" של ג׳ והפריד 
מצ׳כוסלובאקיה את חלקה המזרחי, את סלובאקיה, שנעשתה 
מדינה עצמאית, גם היא תחת חסותה של ג/ באותן הימים 
סופחה גם ממל (ר׳ לעיל, עמ ׳ 466 ) שוב לג/ 

אולם מעשיו אלה של היטלר הביאו לשינוי במדיניות 
מעצמות־המעדב כלפי ג׳. ברור היה, שתוקפנותו של היטלר 
תופנה עתה נגד פולין, וב 31.3.1939 התחייבו בריטניה וצרפת 
להגן עליה נגד התקפת ג׳. כתגובה על כך ביטל היטלר את 
חוזה־הידידות עם פולין ואת הסכם־הצי עם בריטניה והחל 
לדרוש בגלוי את החזרתה של דאנציג (ר , לעיל, עט׳ 466 ) 
לג׳ ואת הזכות להקים קשר ישר דרך ה״פרוזדור הפולני" 
עם פרוסיה־המזרחית. כשפתחו מעצמות*המערב במו״מ עם 
ברית-המועצות לשם קידום פני סכנת המלחמה, הקדים אותן 


היטלר, וב 23.8.1939 חתם — בניגוד לכל הצהרותיו האנטי- 
קומוניסטיות הקודמות — על חוזה־ניטראליות (שהיה מלווה 
חוזה חשאי על שיתוף־פעולה הדוק) עם בריה״מ. הצלחה 
מדינית זו הקנתה להיטלר את ההעזה להתגרות גלויה 
במערב. הוא הגיש אולטימאטום לפולין, וכשלא נענה — פלשו 
צבאות גרמניים ב 1.9.1939 ללא הכרזת־מלחמה לפולין. יומיים 
אח״כ הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על ג׳. 

ג׳במלחמת־העולם 11 , 1939 — 1945 . ג׳ — בניגוד 
ליריבותיה — התכוננה בשיטתיות למלחמה וניהלה אותה 
בשלביה הראשונים בעוז ובמרץ רב יותר. לפיכך אף זכתה 
בתקופה זו להצלחות מפתיעות והגיעה לכיבושים שהיו ללא 
תקדים כמעט בהיסטוריה האירופית. אולם לסוף התברר, 
שהיא לא היתד, מוכנה כל־צרכה למלחמה ממושכת, ושהיטלד 
סמך יותר מדי על גורמי ההעזה, ההפתעה, התדהמה והמחץ 
המהיר. כשלא הספיקו גורמים אלה להביא להכרעה וכשנס- 
תבכה ג׳ במלחמה בחזיתות מרובות — היתד, מפלתה שלמה. 

פולין נוצחה ונכבשה במסע מהיר, וב 29.9.1939 חולקה 
בין ג׳ ובין בריה״מ, באביב 1940 השתלט היטלר בהתקפת- 
פתע על דנמארק ועל נורווגיה, וב 10,5.1940 פתח בהתקפה 
כללית במערב, שהביאה תוך 5 שבועות להדברתן וכניעתן 
של הולאנד, בלגיה וצרפת. היטלר ציפה שהשתלטותו על 
יבשת מערב-אירופה תמריץ את בריטניה לבוא לידי שלום 
של פשרה עמו. כשהמשיכה אנגליה, בראשותו של צ׳רצ׳יל, 
במאבק, לא הצליח היטלר לתכנן יפה את המשך פעולותיו. 
הנסיון להדביר את אנגליה ע״י התקפות מן האויר נכשל 
בסתיו 1940 , וההכרח לבוא לעזרתו של בעל־בריתו הכושל 
מוסוליני סיבד את היטלד במסעות־כיבוש בצפון־אפריקה 
ובבאלקאנים. אולם שגיאתו החמורה ביותר היתה התקפתו 
על בריה״מ( 21.6.1941 ), שכיבוש שטחיה הענקיים היה משימה 
שלמעלה מכוחותיה של ג׳. ההכרעה הסופית לרעת ג׳ נפלה 
עם כניסת אה״ב למלחמה ב 8.12.1941 . 

בשעת שיא הצלחתו של היטלר, בסתיו 1941 , השתרע 
תחום כיבושיה של ג׳ על פני כל יבשת־אירופה המערבית, 
פרט לארצות־הפירנאים, שוודיה, שוויץ ותורכיה האירופית, 
ועל פני כל מערבה ודרומה של רוסיה האירופית — שטח 
המאוכלס כ 350 מיליון בני-אדם, השלטון הגרמני בארצות־ 
הכיבוש היה משטר של עריצות ושל דיכוי וניצול אכזריים, 
ובארצות מזרח־אירופה לבש צורה של טבח המו׳נים. בכל 
מקום עמדה במרכז דאגותיהם של שלטונות־הכיבוש השמדת 
היהודים. אולם כבד באותה שעה הביעו אנשי הפיקוד העלית 
ספקות באפשרות של ניצחון מכריע במזרח. היטלר ביטל את 
טענותיהם, סילק את המהססים ונטל גם את ניהול המלחמה 
בפועל לידיו, ומאז ועד סוף המלחמה נשמעו טובי המצביאים 
הגרמניים לפקודותיו, אע״ס שבעיניהם היה בור בעניינים 
צבאיים ומשודף־למחצה. המפנה הצבאי המכריע לרעת ג׳ 
אירע בשלהי 1942 , עם קרב אל-עלמין במצרים ונחיתת 
האמריקנים והבריטים באפריקה הצפונית־מערבית ועם קרב 
סטלינגרד (ע״ע) במזרח. עד אמצע 1943 הפסידה ג׳ את כל 
כיבושיה באפריקה ואת בעלת-בריחה איטליה; במשך 1943 — 
1944 נהדפה מכל שטחי כיבושיה באירופה המזרחית והדרד 
מית־מזרחית, והצבא הסובייטי הגיע לגבולות הריך הישן; 
באותה תקופה פתחו חילות־האויר של בריטניה ואמריקה 
בהתקפה שיטתית רצופה על ערי־ג , ומרכזי־תעשייתה וגר¬ 
מו בהם חרם וחורבן; כשהצליחה פלישת צבאות־הברית 




ערב סלחסת־וזעולס 11 : נזיסרר *נאי לפני תיטלר 
על תרסע — רגלי צלב־הקרס ׳*ל הסריגה הנאצית 








479 


גרמניה, היסטוריה 


480 



םפוו 18 . 

בנורמאנדיה ביוני 1944 ונפתחה .החזית השניה" במערב, 
נעשתה מפלתה של ג׳ ודאית. 

בתנאים אלה החלה להתגבש בג׳ תנועה אופוזיציונית 
פעילה. גנראלים׳ אשר — למרות התנגדותם למדיניותו של 
היטלר ולניהול המלחמה בידיו — השלימו עם משטרו בפל 
תקופת הצלחתו. החליטו עתה להפיל את המשטר הנאצי, 
כדי להגיע לידי שלום עם מעצמות־הברית ולהציל מה שניתן 
להציל מן הריך. הם שיתפו פעולה עם חוגים ססויימים מן 
האצולה ומן השמרנים הוותיקים וקצת אנשי־דת ועסקנים־ 
לשעבר של האגודות המקצועיות. המנהיג הרוחני והפוליטי 
של הקשר היה קרל גח־לר (ע״ע). הקושרים הבינו 
שהמשטר הנאצי מתקיים על ה״מנהיג", והחליטו לרצוח 
את היטלר. אולם ההתנקשות בחיי היטלר במטהו הראשי, 
שבוצעה ב 20.7.1944 על־ידי הקצין הרוזן פון שטאופנברג, 
נכשלה, וכן דוכאו בנקל נסיוגותיהם ההססגיים והבלתי־ 
מתוכננים של גגראלים אחדים לתפוס את השלטון בכמה 
ערים בעזרת יחידות־צבא נאמנות להם. היסלר התנקם 
ביריביו באכזריות וערך טבח בכל השכבה החברתית שממנה 
צמח הקשר. לפי אומדן הוצאו להורג כ 5,000 איש, ביניהם 
מצביאים חשובים, קצינים ואנשים רמי־יחס רבים. 

למרות מצבה הצבאי המיואש של ג' החליט היטלר 
להמשיך במאבק. על הארץ הוטל משטר רודני־טרוריסטי 
קיצוני בהנהלתו של הינריך הימלר (ע״ע) כראש הס. ם. 
והגסטאפו. למרות חוסר הסיכוי לניצחון ולמרות ההרס העצום 
שנגרם לג׳ בחדשים האחרונים של המלחמה, הוסיפו הצבא 
והעם לסור למשמעתו של היטלד כמעט עד יומו האחרון. 
קצו של .הריך השלישי״ הנאצי בא במאי 1945 , עם כיבוש 
כל שטח ג׳ על־ידי צבאות־הברית, שפלשו לתוכה ממזרח 
וממערב ונפגשו בלבה. היטלר התאבד בין חרבות ברלין 
ב 30.4.1945 . ב 8.5.1945 — 7 חתם הפיקוד העליון על כניעה- 
ללא־תנאי של שרידי הצבא הגרמני. 

ג׳ אחרי מלחמת־העולם 11 , 1945 — 1956 . התבוסה 
גדרה להלכה ולמעשה את הפסקת קיומו של הריך הגרמני 
כחטיבה מדיגית־ממלכחית. מעצמות־הברית לא הכירו בקיומה 
של הממשלה שנתמנתה ע״י היטלר כיורשתו ז הן הטילו 


על כל שטחה של ג , משטר של כיבוש 
צבאי ונטלו לידן גם את מלוא המימשל 
והמינהל האזרחי. ג׳ הפסידה במלחמה 
כי/ 3 1 מיליון נפש־אדם, רוב עריה הגדו¬ 
לות, נמליה ומרכזי־תעשייתה נחרבו, 

ויסודות הקיום הכלכלי והיחסים החב¬ 
רתיים התקינים שבה נתערערו. השט¬ 
חים שסופחו ע״י היטלר לריך הוחזרו 
לבעליהם הקודמים. אולם המכה ההיס¬ 
טורית החמורה ביותר מבחינה מדינית 
ואתנית ניתנה לג׳ ולעם הגרמני על־ידי 
החלטת ועידת־פוטסדאם (יולי 1945 ) 

להעמיד את כל האיזור שממזרח לקו־ 

הנהרות אודר־ניסה — ז. א. את תחום 
הכיבוש המדיני והאתני של העם הגר¬ 
מני מיה״ב ואילך — תחת מינהלה של 
פולין המחודשת (פרט לצפונה של 
פרוסיה המזרחית, שסופח לברית־המו־ 

עצות), ולתת לפולין, צ׳כוסלובאקיה, 

הונגאריד" רומניה ויוגוסלאוויה דשות לגרש מתחומיהן את 
האוכלוסיה הגרמנית. כ 9 — 10 מיליון פליטים וגולים גרמנים 
הוזרמו לתוך השטח הגרמני ששרד, שהקיף כ 352,000 קס״ר 
(כנגד 471,000 קמ״ר של ג׳ שלפני היטלר) ושהועמד תחת 
מרוחו של "ועד־הפיקוח של בעלי־הבריח", המורכב ממפקדי 
ארבעת הצבאות. השטח חולק ל 4 איזורי-כיבוש: סובייטי — 
במזרח ( 107,000 קמ״ר, 17.3 מיליון תוש׳)! בריטי — בצפון־ 
מערב ( 97,000 קמ״ר, 223 מיליון תוש׳)! צרפתי — בדרום־ 
מערב ( 42,000 קמ״ר, 6 מיליון תוש׳)< אמריקני — בדרום 
ובעיר־הנמל ברמן ( 107,500 קמ״ר, 143 מיליון חוש׳). העיר 
ברלין, הנתונה בתוך איזור-הכיבוש הסובייטי, הוצאה מכלל 
תחום זה, חולקה אף היא ל 4 איזורים והועמדה למרותה של 
מפקדה מרובעת. חבל־הסאר אורגן כחטיבה נפרדת במינהל 
צרפתי (מפה 13 ). 

כל זמן שלא הוכר בקיומן של מדינה ושל ממשלה 
גרמנית, לא נחתם חוזר,־שלום עם ג/ וגם דמותה המדינית־ 
פנימית והכלכלית נקבעה על־ידי מעצמות־הכיבוש. למינהל 
הצבאי הותוו בוועידת־פוטסדאם עקרונות אלה: רפורמה 
של הריך בכיוון חידוש מבנהו הפד־ראמיווי וביטולה של 
מדינת פרוסיה ! סירוק כל הנשק מג׳ וחיסול כל תעשיית־ 
מלחמה בה! העברת חלק ממיתקני־תעשייתה לארצות 
המנצחים בתורת פיצויים ותשלומי־נזק! עקירת המשמר 
והחוקים הנאציים! עשיית דין באשמים במלחמה ובמעשי 
הפשע של הנאצים. על שלטונות ארבעת האיזורים הוטל 
לתאם אח פעולותיהם מתוך המגמה המוצהרת להכשיר אח 
שיקומה של ג׳ כמדינה דמוקראטית, הסעיפים המעשיים 
שבתכנית ז( בוצעו, בשלמותם או — לפחות — בחלקם (וע״ע 
נירנברג, משפטי־). המטרה הפוליטית לא הושגה, מחמת 
פרוץ "המלחמה הקרה" בין המזרח והמערב, שהורידה "מסך- 
ברזל" בין איזור־הכיבוש הסובייטי מצד אחד ואיזורי־הכיבוש 
של מעצמות־המערב מצד שני וכפתה על שתי החטיבות הללו 
דרכי־התפתחות נפרדות מבחינה פוליטית, כלכלית וחברתית 
עד להתגבשות שתי יחידות ממלכתיות נפרדות. 

הקו המציין את התפתחותה של ג׳ בשנים האחרונות הוא 
חזרתה המהירה למשטרים מדיניים וחברתיים מגובשים, 





481 


גרמניה, היסטוריה 


482 


שיקום הריסותיה׳ והפריחה הכלכלית המפתיעה שאליה הגיעה 
ג' המערבית, 

ג׳ המערבית, 1945 — 1956 . בכל תחומה של ג׳ המערבית 
היו ערי־התעשיה הרוסות מהתקפות־האויד! קווי־התחבורה 
היו מופסקים. החקלאות לא ייצרה אלא כ 35% מן התוצרת 
של ימי״השלום, ואילו האוכלוסיה גדלה ב 20% בשל המוני 
הפליטים (ר׳ לעיל, עם׳ 407 ), שרובם המכריע התרכז בתחום 
המערבי. כדי להציל את האו׳כלו׳סיה ממיתת־רעב נאלצו 
מעצמות־הכיבוש להביא כסויות גדולות של צרכי־מזון, 
ואעס״כ לא הגיעו המנות היומיות לנפש אלא ל 1,000 קאלו־ 
דיות בממוצע. נוסף על כד היה מצב השיכון בכל רע ושרד 
מחסור גדול בחמרייהלבשה ובכל המיצדכים של חיי יום־יום. 
האבטלה הגיעה לממדים עצומים, ערך המטבע לא היה יציב, 
ומשום כך פרחו מסחר־החליפין והשוק השחור. מצב זד" 
שנמשך עד 1948 , החמיר בגלל בעיית הקליטה של מיליוני 
הפליטים, כדי להקל על מצבם, הונהגה — בין השאר — 
רפורמה אגרארית! כססס, 700 הקטאר של אחוזות גדולות 
הופקעו — תמורת פיצויים — וחולקו ברובם בין הפליטים, 

כבר ב 1945 — 1946 החלו שלטונות־הכיבוש למסור את 
המינהל המקומי ואת מינהל ה״ארצוח" לידי גרמנים שהיו 
ידועים כמתנגדי הנאצים. אולם ה״דנאציפיקאציה" — תהילה 
בידי שלטונות־הכיבוש ואח״ב בידי מוסדות גרמניים — לא 
הביאה לידי הרחקה גמורה של נאצים־לשעבר מן החיים 
הציבוריים. ב 1946 נתחדשו החיים הפוליטיים בג׳ המערבית 
ונערכו הבחירות המקומיות החפשיות הראשונות מאז 1933 . 
בציבוריות התגבשו 2 מפלגות גדולות: האיגוד הנוצרי־ 
דמוקראטי, שהוא מעין המשך של מפלגח־המרכז הקאתוליח 
לשעבר (הקאתולים מהווים 45% של אוכלוסיית הרפובליקה 
הפדראלית) בצירוף מספר חסידים פרוטסטאנטיים ז המפלגה 
הסוציאלדמוקדאטית המחודשת. כגוף שלישי ביניהן קמה 
המפלגה הדמוקראטית החפשית, הממשיכה בקו הליבראלים 
והדמוקראטים לשעבר. הקומוניסטים נשארו בג׳ המערבית 
מיעוט קטן, וכן לא גילו קבוצות נאו־נאצלח מוסוות כוח- 
משיכה ניכר. 

מעצמות־הכיבוש המערביות סייעו לשיקומה של ג׳ 
מטעמים כלכליים ומדיניים גם יחד: מצד אחד רצו להש¬ 
תחרר מן ההוצאות הגדולות של החזקת הארץ ההרוסה 
ואוכלוסייתה הרעבה, שמהן לא הצליחו להוציא פיצויי־ 
מלחמה בקנה־מידה רחב! מצד שני שאפו לחסן את ג׳ ואת 
הכוח הכלכלי הגלום בה נגד סכנת התפשטות הקומוניזם 
והשתלטות בריה״מ עליה. במשך השנים 1946 — 1948 אוחדו 
שלושת איזורי־הכיבוש המערביים לתחום כלכלי אחיד, 
שבהנהלתו שותפו מומחים ומנהלים גרמנים, וסיוע רב ניחן 
לו ע״י אה״ב במסגרת תכנית מרשל (ע״ע). הרוסים מחו 
נגד פעולות אלו וטענו שהן סותרות את הסכמי-פוטסדאם. 
הם עזבו את ועדת־הפיקוח המשותפת לכל בעלי־הברית, 
שפעולתה וקיומה נפסקו בזד״ וביוני 1948 ניסו להשתלט 
על כל ברלין התלויה באספקה מן החוץ, ע״י עצירת כל 
תנועה בין העיר ובין המערב. אך הבריטים והאמריקנים 
סיכלו ניסיון זה, בהעבידם במשך 11 חדשים את צדכי־המזון 
ואת חמרי־הגלם הדרושים לברלין בדרך האויר ביותר ממיליון 
טיסות. "מצור־בדלין" סימל את עצירת התפשטות הקומו¬ 
ניזם באירופה המרכזית וקשר אח ג׳ המערבית קשר הדוק 
למעצמות־המערב. ב 1948 חל אף השינוי היסודי בכלכלת גי 


המערבית. האינפלאציה הופסקה ע״י הנהגת מטבע חדש, 
ששמר מאז על יציבותו. אע״ם שרבים נפגעו ע״י שינוי זה 
(ר׳ להלן, עט׳ 538 ), היה בו משום ראשית הבראת הכלכלה 
הגרמנית. בסיוע כספי-מארשאל וע״י מאמץ גדול של עבודה 
וייצור הוחל בהצלחה רבה בחידוש הציוד התעשייתי ובהג¬ 
דלת התפוקה התעשייתית ובשיקום ההריסות. אחרי זמן קצר 
כבר התחילה ג׳ לייצא את תוצרתה, האבטלה צומצמה, מנוח- 
המזון הוגדלו, השוק השחור חוסל ורמת־החיים של ההמו¬ 
נים התחילה לעלות באיטיות, אך ברציפות. 

באותם הימים נעשו הצעדים הראשונים להקמת מדינה 
בג׳ המערבית. באוקטובר 1948 נתכנסה בבון "אספה פארלא־ 
מנטארית" של נציגי הפארלאמנטים של ה״ארצות׳ 4 , כדי 
להחליט על חוקה למדינה העתידה לקום. באפריל 1949 
החליטו סעצמות־הסעדב על תקנון חדש של משטר-הכיבוש, 
שלפיו הובטחה למדינה העתידה עצמאות בשטחי התחיקה, 
המינהל והמשפט, בתנאי של חיסול כל שרידי הנאציזם! 
מעצמות־ד,כיבוש שמרו לעצמן את הפיקוח על סדיניות־הזזוץ, 
על פירוק־הנשק ועל הביטחון. פירוק בתי־חרושת לשם 
העבדתם לארצות־המערב צומצם. במאי 1949 קיבלה האספה 
הפאדלאמנטארית את "חוק־היסוד" של הרפובליקה הפד¬ 
ראלית ג׳(ר׳ להלן, עמ' 535 ). הבחירות הראשונות לבונדס־ 
טאג התקיימו באוגוסט 1949 ! מהן יצאו הנוצרים־הדמוקרא- 
טים והסוציאלדמוקראטים כמעט שווים בכוחם. כנשיא- 
הרפובליקה נבחר ת אוד ו ר ה וי ס (ע״ע) מן הדמוקראטים 
החפשיים וכראש־הממשלה קונרד אדנאואר (נר 1876 ), 
מוותיקי מנהיגי מפלגת־המרכז הקאתולית ברפובליקה הווי- 
מארית, מתנגד מובהק לנאציזם, שהורחק בתקופת שלטון 
היטלר מכל פעילות ציבורית. הממשלה היתה קואליציה של 
הגוצדים־הדםוקראטים והדמוקראטים החפשיים עם קצת 
אנשי הימין המתון. ממשלה זו קבעה לה כמטרה במדיניות- 
פנים את המשכתם של השיקום וההבראה הכלכליים וכמטרות 
קרובות במדיניות־חוץ—את החזרת שבויי־המלחמה שהוחזקו 
עדיין בבריה״מ׳ הסכם סופי עם צדפת ושיתוף־סעולה עם 
הגוש המערבי! יחד עם זה סירבה להכיר בקו אודר־ניסה 
כגבול המזרחי של ג׳. 

באוקטובר 1949 הושג הסכם בין ג׳ ובין מעצמות־המערב 
בדבר הנהלה משותפת של תעשיית חבל-הרור. במארס 1951 
הסכימו מעצמות־המערב להקמת משרד־חוץ גרמני, וביולי 
של אותה שנה הכריזו על סיום מצב־המלחמה עם ג/ וב״כ 
ג׳ נתקבל למשרד־העבודה של או״מ ולאירגונים בינלאומיים 
אחרים. ב 1952 , לאחר שבריה״מ כבר החלה בזיונה של ג׳ 
המזרחית. נתנו מעצמות־המערב את הסכמתן לצירוסה של 
ג׳ המערבית לברית־ההגנה האירופית ולהקמת צבא גרמני 
מחודש במסגרת תאירגון הצפון־אטלאנטי(נאט״ו), וכן בוטלו 
תקנון הכיבוש ונעדת־הפיקוח! אך למעצמות־הברית נשארה 
הזכות להחזיק צבא בג׳, כדי לשמור על גבולותיה ועל ברלין, 
עד לחתימת חוזה־השלום עם ג׳ כולה. הסכמים אלה היו 
טעונים אישור הפארלאמנטים של הארצות הנוגעות בדבר, 
ואישור זה לא הושג בנקל. הזדהותה המלאה של ממשלת 
אדןאואר עם הגוש המערבי עוררה — ומוסיפה לעורר — בג׳ 
את התנגדותם של הסוציאלדמוקראטים וגם של חוגים ימניים 
מסויימים, השואפים להגיע לאיחודה של ג׳ ע״י נקיטת עמדה 
ניטראלית בין שני הגושים. אולם אדןאואר המשיך בדרכו, 
ובבחירות לבונדסטאג ב 1953 זכה לניצחון מכריע. האישור 



483 


גרמניה, היסטוריה 


484 


הסופי להםכמי- 1952 ניתן על-ידי האספה הלאומית הצרפתית 
וע״י הבונדסטאג של הרפובליקה הפדראלית ג׳ (נגד קולות 
הסוציאלדמוקראסים) דק בקיץ 1955 ׳ ובזה הפכה ג׳ המער¬ 
בית למדינה ריבוניתלכלדבר. ב 1956 נתקבל — שוב 
נגד קולותיהם של הסוציאלדמו׳קראטים — החוק על הנהגת 
חובת־הגיוס בג/ 

בכל אותה התקופה נעשו פעולות שיקום נרחבות ונמשכה 
העליה בייצור התעשייתי וביצוא, שהביאה את ג׳ המערבית 
לפדיחה כלכלית (ר׳ להלן, עמ ׳ 537 ). משאר הפעולות של 
ממשלת אמאואד יצויינו: חוקים בדבר מתן פיצויים לקרב- 
ניח המשטר הנאצי׳ לפליטים ולנפגעים מן המלחמה ומשינוי- 
המטבע, וכיסוי הוצאות אלו ע״י מיסים מיוחדים שהוטלו על 
האמידים ! חוזה מ 10.9.1952 בין הרפובליקה הפדראלית ג , 
ובין מדינת־ישראל, שלפיו נתחייבה ג׳ המערבית לשלם 
לישראל 822 מיליון דולאר במשך 12 — 14 שנה בתורת 
פיצויים על רכוש היהודים שנשדד ע״י הנאצים (ד׳ להלן, 
עמ ׳ 529 ). אולם הבעיה המרכזית והחריפה ביותר במדיניותה 
של ג׳ המערבית נשארה בעיית האיחוד של שני חלקיה של 
ג/ ובשאלה זו קיימים ניגודים עמוקים לא רק בתוך הציבו¬ 
ריות של ג' המערבית׳ אלא עוד יותר בין ממשלותיהן של 
שתי הגרמניות׳ וכן בין שני גושי המעצמות. ממשלת אדנאד 
אר, יחד עם מעצמות־המערב, מציעות שתיערכנה בחירות 
חפשיות בכל ג׳, ושהממשלה העתידה לקום תהיה חפשית 
להחליט על קבלת התחייבויות כלפי המערב והמזרח. לעומת 
זה דורשות בדית־המועצות וממשלת ג׳ המזרחית התלויה 
בה, שג׳ המערבית תיפרד תחילה מברית-ההגנה האירופית 
ושצבא אה״ב יעזוב את אירופה. הניגוד עומד בעינו עד 
היום ומטיל את צלו על התפתחותה של ג׳ בעתיד. 

ג׳ המזרחית, 1945 — 1956 . שלטונות־הכיבוש הסוביי¬ 
טיים גבו תחילה באופן נמרץ פיצויים ממפעלי־חעשיה 
באיזודם והעבירו מפעלים שלמים, על מהנדסיהם ופועליהם, 
לברה״ס. אך פעולות אלו הופסקו כבר ב 1947 , ומאז המריצו 
השלטונות אח חידוש כוח־הייצור באיזורם כדי לשלבו 
במערכודהייצור של הגוש המזרחי כולו. בפעולת הדנאצי- 
פיקאציה באיזור המזרחי לא היתה אחידות: מצד אחד 
הוחמר בהענשתם של נאצים וגרוריחם, ומצד שני זכו המוני 
נאצים פעילים, ביניהם גם פושעים מובהקים, לחנינה ולהחז¬ 
רת זכויותיהם, כשהעמידו את עצמם לשירות השליטים 
החדשים. המימשל הצבאי הרוסי התיר את קיומן של המפלגה 
המאוחדת הסוציאליסטית (= המפלגה הקומוניסטית עם גרר 
רים מן הסוציאלדמוקראטים) ושל מפלגות־גרורות וערך 
בחירות ב״ארצות" של ג׳ המזרחית לפי מתכונת הבחירות 
בתחום השלטון הקומוניסטי. בין 1945 ו 1947 בוצעה רפורמה 
אגרארית יסודית: כל האחוזות ששטחן עלה על 100 הקטאר 
הופקעו ללא פיצויים והוקצבו לאיכרים דלים ולפועלים חק¬ 
לאיים, וכן בוצעה הלאמה של עיקר אמצעי־הייצוד התעשיי¬ 
תיים (ר׳ להלן, עט׳ 531 ). ב 1947 הוקמה "ועדה כלכלית 
גרמנית" לשם תיכנון המשק בהתאם לשיטות הסובייטיות, 
ומאותה שנה ואילך כונס בכל שנה "קונגרס-העם הגרמני", 
המורכב מצירים ממונים. קונגדס־העם השלישי הכריז 
ב 7.10.1949 על "הרפובליקה הדמוקדאטית הגרמנית", הוציא 
לה חוקה (ר׳ שם) ובחר בקומוניסט הוותיק וילהלם פיק (נר 
1876 ) כנשיא־הרפובליקה ובאוטו גר^טוול( 1 ו 01 ^€] 0 ז 0 .ס), 
סוציאלדמוקדאס שהצטרף למפלגה הסוציאליסטית המאוח¬ 
דת, בראש־הממשלה. הבחירות לפארלאמנט של הרפובליקה 


ב 1950 בוצעו במסגרת "רשימה אחידה" של כל המפלגות 
המוכרות (״החזית הלאומית״), שזכתה — בהתאם לנוהג 
של הדמוקראסיות העממיות — ב 99% של הקולות, המעבר 
להסדר הכלכלי הקומוניסטי היה בג׳ המזרחית איטי יותר 
מאשר בגרודותיה של ברה״מ! מבחינת ההתפתחות הכלכ¬ 
1950 לית מפגרת ג׳ המזרחית בהרבה אחדי המערבית. ב 
הצהירה ממשלת ג׳ המזרחית על הסכמתה לגבול אוךר־ניסה, 
בניגוד לעמדתה של ג׳ המערבית. ב 1952 בוטלו בג׳ המזרחית 
5 ה״ארצות״ והונהג משטר צנטראליסטי — שוב בניגוד 
למבנה הפדראלי של ג׳ המערבית. המגמה המוצהרת של 
מדעיות ממשלת ג׳ המזרחית היא איחודה של ג׳, אך 
הממשלה מסרבת לבצעו בדרך של בחירות חפשיות־בפועל 
בשני חלקי ג , , מאחר שבחירות כאלו עשויות לחסל את 

השלטת הקומוניסטי. 

התנגדות האוכלוסיה למשטר שנכסה עליהם על־ידי 
שלטונות־הכיבוש הסובייטיים מוכחת מן הבריחה הבלתי- 
פוסקת מן המזרח אל המערב! תנועה זו יונקת מכל השכבות 
והמעמדות ומגיעה מפרק לפרק לממדים של הגירה לא-חוקית 
המונית, למרות כל פעולות-הנגד של השלטונות. מעריכים 
את מספר הבורחים בשנים 1945 — 1955 מג׳ המזרחית למער¬ 
בית ב ־ /< 2 מיליון נפש. הוכחה נוספת משמשים נסיונות 
ההתקוממות של פועלים בברלין המזרחית ובערי־תעשיה 
אחרות ב 17.6.1953 , שדוכאו על־ידי צבא־הכיבוש הרוסי. — 
קשרי הרפובליקה הדמוקראטיח עם בדה״מ נתחזקו עוד יותר, 
לאחד שהכירה ברה״מ ב 1954 בעצמאותה המלאה ולאחר 
שחתמה הרפובליקה על חוזה־וארשה, שהיא ברית צבאית 
בין ברה״מ, ג׳ המזרחית ושאר מדינות הגוש המזרחי. 
א. ם. י. - י. ל. 

רשימות ביבליזגראפיות: 

? 0 038101300 10/1 ) 0 . 61 . 6 ) 0/01106 ) 11 ) 011 , 2 ) 3¥31 . 3 ) .ט ., 
1931/21949 , 1925-1940 . 1 ! ■ 11 ) 0 61 / .??נ);) 0/11 [ ;״ ££.; 

1)1( 6(1111(11( 0(1(/11(/111111111. 1111 2 !945 %) 11 ^ 11 ) 7 ו * 

1950/51; 0. ?1202, 811. £(11(1106( 2. 61 0(111/1., 1951. 

: תיאורים כלליים 

£ £301(5101:11(, 7)1. 0(1(11., 1-0 ; 1 וו:> 25 זס) 1 . 6 , 1891-1909 1£ צ , 

1)1. ]¥11110/10)112010/110/110, 1922*, 1(. 813041, 7)1, 0(1(/!., 
1923'; ]. 8011101, £>). 0(1(11., 1-1\ ז־נ 1 ג!ל .[ , 1934-1950 ,ז , 

7)1( £11 ) 1111 ) 0 , 51-15114 .•ז . 11 ;״' 1939 .. 11 ) 1 ) 0 . 61 . 6 00 !/ 00 ק ( 
£111/1(11■ 16(( 11116 £¥,1/010/1/(( 1, 1 11 .$ ; 1925-1942 ,׳ 13 ־ . 

5(0811 ט 3€10 !! 82 . 3 ) ; 1944 ,. 0 (ס ץ! 0 ! 1 77 !! 6/10 6 , 8 !:> 15 חנ , 
7/1( 01-121111 0] 1606(111 6 1 () 1 ) 0 ,ת 1 > 1 ז 310 ז \ .ז\ ; 1946 ,.ס . 
0(1111(11(11, 1-11, 1947*; <3. 1111011 ) 0 0 1 1 ) 511161 , 300011 ) .ק 

£111101)', 1948; 5010 .( 1/11101 1111011 ) 0 ,( 04 ) 40110 ) .מ ( 
?1(111 0(1111011 ¥1(1111, 1952; ?. !.□[£0, 01. 502101■ 1106 
]¥11110/10)112(11/1., 1952, ?, 83550* (111 וסו 11 ) 1 ) 0 . 1 ( 7 ,(. 58 ־ 
011(11111(\, 1953; 0 8130(1(-41. 0. ?110)01-111158 ) ) 5 ט? ״ )> 
££00611110/1 6. 61 0(11/1, 10151521111 ;) 8 :. 1 ) 1953 , 137 ־ - 
11. <3100401300, £1011611. 6. 61. 0(10/1., 1-111, 1954-1956'; 

). £1. 112*80011. 711( £(370110011 .£ ; 1955 ,. 3 > / 0 011111055 ׳ , 

01 7/11(( £(11/11, 1944, ?. £131(0158, 01. ¥(1)01111112!- 
2(1(/)■, 1/. 15 ]11, £11 2. 0(2(11111011, 1954". 

, ימי־חכיניים 

337". (3105015!00)>1, 0(10/1,0/11( 6 61. 1(011(12(11, 1-371, 1855- 
1895; 0. 1 ) 11/1 )£ 61 . 6 1111112 ) £0111 ) 1 ( 7 , 11 :) 3 נ 1 ת 0110 ד , 
1946'; 0. 14 ; 1925 , 4 ׳ . 51 . 6 51001 . 61 - 005 ,* 8010 .׳י ., 

0(0 1101 £1010!(,01111/ 6. 61. £6. 11., 1927; |. 3¥. 11101025 ־ , 

£0 11601 0, 1928; 8. £401(201300, 0(1(11. 6. 100/11. £1011(1- 
2(11, 1955', 1(. 115101)0, 7)1. £7011(12(10/1. 111 6. 7.(1 6(1 
5011(1 11 5/011)(!, 1949 *"; 1 ) 1101 . 10/1 ) 0 . 1 ( 7 , 1001 ) £10 .ירד 
6(11 £/071/11112(! 11 11 -£ 6 172, 1867-1914, 1919, ?. 
3330(111)3, 770. 02128. 11. £73x6(37127 £712823 611 *, ¥27173( 
0. 1271311121. 1952"; £. £)'08, 77 31 {>2710311262 £2(173231 

\¥11621£3712123 0111112623 ק 7710 , 111108 ) 5 . 0 , 1947 ,. 11 31 ז 
02X1126137181, 1912; £. 80025(02550 £27261 827 . 02126 ,־ - 
027(311X3(, 1914; 111., 02126. 827 (0171. £3712:23 13 77 , 
1953*; ?. 8(080102, 02126. 8. 81. $0313182730623X2, 1922; 
8 £191051(1, 77 12 $0213182730673112 1! 16723 413(33(23 611 
2. 02(23x1371, 1927/28; ¥016110171 . 81 012 .) 50001830 ./לי - 
1263(1 173 19. (6, 1927'; 81. 1011 338 £412 £62 , 0500113 ׳ 

£311 0( 0277X3X9'5 0010X131 £73(172, 1930; 13. 0(108011, 
7720 7)0. £2126 3. 8. ¥07(2126. 8. !¥2116712(21, 1-11, 1933; 
13. 8050018008■ 77>0 £31512633( 8, 81. £2(116116, 1930*; 
8. 13. 1.1112, £62 0271333 £270131:03 1918/19, 1922. 

; מחרפובליקה הווימארית עד ינזינו 

£. 130 811 . 11 . 02126 . 0 ( 7 , 10010 ח 1 ח X137265 £311355X3( 615 2. 
£382 £1111275, 1948 0277 8408273 , 1015001 ? [ 8 ר X3X9, 
1954; £. 11. 8(11031(, £7073 ¥275311125 10 £0158373, 1948; 
£ ¥011110)1. £'44112733(32 20X1273(0731X2, 182)0-1950, 111 ־ , 

1953; -3■ 805008008. 02126 827 82141. £2(146116, 1935 

(8 . 02526 , 08 ׳<£ .£ (עברית: הרפובליקה הגרכזנירע תש׳־ג . 
!¥2x13727 £7(36116, 1954, 5. 3¥. 3331 0277 , 0010 ק x3x9 
£7178 02x1027329, 1946; 3¥_ ?. 801108, 50012/ 3x8 £20- 
307x12 £4151079 0( 027733x9, 1888-1918, 1938; 5080010 .ס , 
£62 !¥277x32 £2(36112, 1946; ?. ?010(100581102, 7710 
!¥217X3727 £2(36116, 1956*; £4 8108100, 7710 60X527)1311712 
£2x01111103 13 77 ¥27 מסל 1 , 10 ) 8011 . 13 ; 1950 , 1918-5953 ״ - 
5311125 615 63X133X2. 027 ¥27133( 8 £2(373110311'276338- 

1x3(23, 19'9~'9370 ) 113 77 12 , 181108 ) £5080 . 18 ; 1950 < ג - 
015 2712 027X0673112 8. \¥217X3727 £2(36116, 1954, 8. 0. 
£030800, 012 443(10533( 8. !¥21733727 £2(3666, 1956; 

.',/י ,* 952 * • 195 0 ~ 0 ך 18 , 2.271 3352777 02526 , 0311201 ? .£ 

- ¥07 ,) £001.8 ■\י. ; 1945 , 4411127 007 . 77 0111 ) 031 ,מנ 31 וז 1 ))!ס 
; 1948 , 36116 ) £2 . 81 . 8 £382 035 ־ 73 ) 5 2614171 , 2 121 ) 1 

? 8(0100080, 012 81. £0135170(82, 1949*; 0. 03101(1, 

£'441127X3(32 82 4111127, 1954; 1. £. )3000311, £62 £157 
3x8 £311 0( 14321 027X13X9, 1952; £. >23001100, 13 162 14321 
£13, 1952; 5¥. £8005(010, £62 14321 $1312, 1943, 1(1 , £62 
0277X33 £22078: 44 £01111231 £0717311, 1945; 0 830 ) 3 א , 
162 7932/ £20X07X12 $951273, 1944; ). 1000008311001, £322 


338 £2126 7 '67 £4151079 0( 33 £(026, 1956; £. 80800, 

027 5$. $13441. 1951; 3 ) . 30 027 ,״ 813 . מ x1 1934 (¥ 100 ( 01 - 
) 38 ( 508 (. [ 023152627 , 00801 ? . 8 ; 1953 ,( 2 ,. 80508 ) 201 0 ״ 

7 1827513 מ x8, 1947 , 43 . 80(81015, £62 0277X33 0((051103 
! 3 00782127 0371 ,) 0 )) 81 . 3 ) , 1948 , 4411127 ס x8 812 8231. 

!¥ 1827513x8562312(33( , 1955; /. \¥. ^7800100-80 0001(, £62 
£127X2515 0( £ 03 ' 27 , 1954; 1. 13 / 10 (, 51707(1 0x8 5141311 1- 
63 : 02 X 27315 3x8 613 x 15 , 1953; 84. 8(308308, 827 !¥2( 

2 . 20 (311 1944 , 1953; £. 201100 , 02751 8 . £ 7216211 • 027 
20. ]311 1944, 1954*, 0. ¥>'015500 6000, 027 134111052 443 ]- 
513 x 8 , 1953; ¥ 801 . 0 ; 1945 , 2 ) £73 . 81 012 , 180 ) 80 .ל (- 
608 ", £67 5 . $.: 441165 0 } 3 £ 131503 , 1922-1945, 1956. 

ה״מיליטאריזם" הגרמני. המקום שתפס הצבא 
במסגרת המציאות החברתית והמדינית, ואף התרבותית- 
רוחנית, של ג׳ החדשה, חרג מתחום התפקידים התקינים, 
אשר נהגו כמעט כל המדינות האירופיות התרבותיות האח¬ 
רות לקבוע ולייחד לצבאותיהן מן המאה ה 18 ואילך— להיות 
משרתה של החברה כלפי פנים וכלפי חוץ, הכפוף לה 
ולימגמוחיה, בלי להיות גורם עצמאי מעל לחברה זו או 
על־ידה. בג* — יותר מאשר בכל מדינה חדישה אחרת — 
קבע הכוח המזדין במידה רבה את דרכי ההתפתחות של 
העם מבחינה סוציאלית ופוליטית, והשפעתו על גורלו 
ההיסטורי של העם היתה גדולה מזו של בל גוף או מעמד 
אחר במדינה. מצב זה היה מורשת בידי הריד הגרמני החדיש 
מפרוסיה (ע״ע), שמירבו (ע״ע) בשעתו הגדירה לא 
כמדינה שיש לה צבא אלא כ״צבא שיש לו מדינה", 
ושבה הושתתו מבנה הצבא ויחסי הצבא והמדינה על 3 
עקרונות: 1 ) אצולה צבאית — קצונה ככת סגורה ונפרדת 
מיתר מעמדות־החברה 1 2 ) ״המשמעת הפרוסית״ — העדפת 
ביצוע עיוור של הפקודה מיזמה לא־שיגרחית, תשלח אימת 
הקצין על החייל! 3 ) העדפת העניינים הצבאיים והמעמד 
הצבאי מכל העניינים הממלכתיים ומכל המעמדות האחרים 
במדינה. מנגנון צבאי זה, ששירת לא את העם ואת המדינה, 
אלא אח המלך, הנחיל לפרידריר הגדול את נצחונותיו, אבל 
הוא נכשל כליל כשנפגש בצבאו של נאפוליון שעוצב על־ידי 
המהפכה הצרפתית. הרפ 1 רמאס 1 רים הצבאיים של פרוסיה — 
שארנהורסט, גניזנאו, בויין, קלאוזוויץ וחבריהם — השתדלו 
לסגל לצבא הפרוסי את האירגון והחינוך ואת דרכי־הלחימה 
שמיסודה של המהפכה הבורגנית ולהפוך אותו לצבא לאומי־ 
ממלכתי ועממי. קבוצה זו היתה היחידה בתולדות הכוחות 
המזויינים הגרמניים, אשר הבחינה בקשר בין משטר חברתי 
ומדיני ובין דמות הצבא׳ ואשר חשה מהו מקומו של הכוח 
המזויין בתוך החברה ומהי החובה המוטלת עליו לגביה. 
אולם רק חידושיה המקצועיים — הנהגת שירות־תובה כללי, 
הקמת מיניסטריון־מלחמה ומטה כללי, מבנה גמיש יותר של 
הצבא בדיוויזיות וקורפוסים, שיחדור מן הדפוסים הטאקטיים 
הנוקשים של התקופה הקודמת — נתקיימו בצבא הפרוסי, 
ואילו רוב התיק׳נים שהונהגו לשם ביעור הרות הכיתתית- 
מעמדית מקרב הקצונה ולשם יצירת מסגרת מיליציונית 
עממית — חזרו ונתבטלו בתקופת הראקציה שלאחר 1815 . 
הצבא—למרות שירותם של כל האזרחים במסגרתו — הוסיף 
להיות קניין הכתר וגוף זר בתוך החיים החברתיים והתרבו¬ 
תיים של האומד" הצבא הפרוסי היה המכשיר העיקרי לדיכוי 
המהפכה עממית־הבורגנית בג׳ כולד. ב 1848/49 , על הצבא 
הזר" כגורם המכריע במציאות הפוליטית הגרמנית, ביסס 
ביסערק (ע״ע) את מדיניותו, תחילה בפרוסיה ואח״כ בדיך 
המחודש.הודות לביסמארק ניצח הכתר במאבק האחרון שניהל 



487 


גרמניה, המיליטאריזם דגרמני 


488 


עמו הליבראליזם הגרמני בלאנדטאג הפרוסי 1861/621 על 
זכות פיקות אזרחי על הכוהות המזויינים. נצחתות הצבא 
18641 , 1866 ו 1870/71 — ולא תנועה לאומית-עממית— הם 
שהביאו את איחודה המדיני של ג׳ ואת חידוש הריך. 

בצבא הגרמני — המשכו של הצבא הפרוסי — נתערבבו 
באופן פאדאדוכסאלי יסודות ישנים וחדישים: מבחינת מעמדו 
בחברה ומהותו הפנימית חזר לזמנים של סרידריך הגדול, 
ואילו מבחינה מקצועית—מבחינת מחשבתו, אירגונו ושיטות- 
הפעולה שלו — ינק מירושת "הרסורמאטורים הצבאיים". 
הנציג המובהק של "הליבראליזם הצבאי" בתקופת הקמת 
הריך היה מולטקה (ע״ע)"הקשיש, המגשים הראשון והנאמן 
ביותר של תודת קלאוזויץ (ע״ע), גם לגבי תכנה האסטרא־ 
טגי — כפיפותה של" הפעולה הצבאית למגמה המדינית, 
וגם לגבי תכנה האופראטיווי — השגת ההכרעה במערכות- 
השמדה גדולות ע״י יצירת עדיפות במקום הנכון ובזמן הנכון 
בעזרת תיכנון מרתיק־ראות ותימרון גמיש. מולטקה היה 
מעורה בהתפתחות המשקית, הטכנית והמדעית של תקופתו 
והשפיל לנצל את השגיה ככלי תימרון וניהול אויפראטיווי. 
הוא הישרה על הצבא כולו מקרבתו למציאות הסוציאלית 
ומרוחו המדעית־חקרגית, ובתקופת כהונתו כראש המטה 
הכללי חלה ירידת־מה של השפעת האצולה הפאודאלית 
והצבאית בשורות הפיקוד והמטה. 

אולם שארית ההשפעה של קבוצת "הרפורמאטורים" על 
הצבא, שהיתה בין הגורמים העיקריים לאיחודה והקמתה 
של הקיסרות הגרמנית, חוסלה כליל — גם מבחינה מקצו* 
עית — בה במידה שהלכו והתחזקו קיסרות זו וכוחה המזויין 
מבחינה חמרית. בסוף תקופת שלטונו של ביסמארק, וביחוד 
בזמן שלטונו של וילהלם 11 , שוב הודגש מעמדו של הצבא 
כגוף מנותק מיתר־האומד" כ״סלע" של הכתר, כנגד הבורגנות 
הליבראלית וכנגד מעמד־הפועלים העולה כאחד. זכויות-היתר 
של האצולה הצבאית נשמרו והתרחבו, ובידיה נשארו כמעט 
כל עמדות־הפיקוד הגבוהות ! אף אם נפתחו שורות הדרגות 
הנמוכות והבינוניות לשכבות אחרות, נתחנכו גם אלה 
בצרות־אופק וברות הדעות הקדומות של הכת הצבאית. 
מעמדו החיצוני ומהותו הפנימית של הצבא לא זו בלבד 
שהשפיעו באופן מכריע על הדיפלומאמיה ועל המדיניות 
הכלכלית והסוציאלית של ג׳, אלא קבעו גם את אפיו 
המקצועי של הצבא עצמו. יהירות מחמת נצחונות של 
העבר, דיכוי הביקורת והרות המדעית החוקרת, ובעקבות 
כך— חוסר הבנה להשפעת ההתפתחות הטכנית, התעשייתית 
והחברתית על דפוסי הצבא ועל דרכי־המלחמה, וזה למרות 
ניצול מאפסימאלי של הטכניקה לצרכי המלחמה, — אלה 
היו התכונות הבולטות של רוב האחראים לכוח המזויין 
הגרמני במשך השנים האחרונות לפני פרוץ מלחמת־העולם 1 
ובמלחמה עצמה, לאחר שהסתלקה עם מותו של שליפן(ע״ע) 
ב 1913 האישיות האחרונה בעלת שיעור־קומה בין המפקדים 

הגרמנים הגבוהים. 


הנציגים הטיפוסיים על הצבא הגרמני וחולשותיו היסו־ 



השאיפות האנושיות! השני — אשר החזיק בדבקות נוקשה 
בתכניות אופראטיזויות ובהיערכות־הכוחות שנקבעו מראש 
ולא היה מסוגי לשנותן נוכח מסיבות פוליטיות־אסטראטגיות 
חדשות — מסמל את הירידה המקצועית של הצבא הגרמני, 
צבא זה, שהיה בעצמתו הכמותית ורמתו האיכותית 
עדיף למראית־עין מיריביו, נמצא למעשה נחות מהם. 
הנהגת־הסלחמה של מעצמות־המערב הדמוקראטיות הוכיחה 
את עצמה כמוכשרת יותר מן הכת הצבאית הגרמנית לפתור 
את הבעיות של התמודדות מזויינת עולמית בתקופה החדישה, 
החל בגיוס הכלכלה והתעשיה וכלה בתיאום בין אסמראטגיד, 
מדינית ואסטראטגיה צבאית. הצבא, שלא שירת את ההנ¬ 
הגה הפוליטית, אלא נטל על עצמו את הכוונת ההחלטות 
הפוליטיות של הנהגה זו, היה אחראי לשגיאות פוליטיות- 
אסטראטגיות מכריעות׳ כגון חוזה־השלום של ברסט- 
ליטובסק ומלחמת־הצוללות הבלתי־מוגבלת (שגררה את 
כניסתה של אה״ב למלחמה), והפך לאחד הארדיכלים של 
מפלת עמו, כשם שהיה בעבר הארדיכל של הקמת הקיסרות, 
הרפובליקה הנימארית הקימה לעצמה זרוע צבאית 
מבין שרידיו וממשיכי מסרתו של הצבא הקיסרי הישן (ראה 
לעיל, עמ ׳ 465 467 ). תמורת מתן עזרה למשמר החדש תבעה 
בת־הקצונה — ואף השיגה — לצבא החדש מעמד של "ממלכה 


בתוך ממלכה" במסגרת הרפובליקה. ה״ריכסור", שאורגן 
וחונך ע״י הגנראל פון זקט 0 ^־ 5 .ע), היה — בהתאם 
לתנאי חוזודורסאי — צבא־קבע של חיילים המשרתים 
לתקופה ארוכה! הוא היה מצומצם במספרו (רשמית רק 
100,000 איש), אך הובא לרמה מקצועית גבוהה. מבהמה 
חברתית ומדינית לא היתה לו כל זיקה לרפובליקה, למטרו¬ 
תיה ובעיותיה, אלא רק לפיקודו שלו. בפיקוד זה שוב יוצגה 
במלוא־המידה האצולה הצבאית המסרתית, לאחד שטיהרה 
את שורותיה כמעט לגמרי מאותו'הדור של קציני-חזית 
צעירים הרפתקניים, בעל השפעה בולטת, אבל חולפת, 
כראשי "גדודי־המתנדבים" בשנים הסוערות הראשונות 
של הרפובליקה. לפיקוד זה היו מגמות מנוגדות לאלו של 
הממשלות הדמוקראטיות השונות, שלהן היה כפוף לכאורה. 
מגמתו העיקרית היתה לפרוץ את ההגבלות שנקבעו בחוזה- 
ורסאי לגבי העצמה הצבאית ומידת הזיון של ג , . פעולה 
זו בוצעה בהקף רב ובדרכים מגוונות, החל בהקמת מפקדות־ 
צללים, טיפות אירגוני־המונים צבאיים־למתצה, ייצור וצבי¬ 
רה של נשק בחשאי׳ וכלה בחוזה ביו ג׳ וברה״ם, שנחתם 
בהשראתו של מטה הריכסוור ושאיפשר לג׳ החזקת בסיסי- 
אימונים וייצור של דגמים נסיוניים של נשק כבד על 
אדמת רוסיה. 

הגנראלים הגרמניים ברפובליקה הווימארית התנסו — 
יותר מקודמיהם בימי הקיסרות — בתככים בזירה המדינית, 
אם כי מגמותיהם — סרט להתנגדותם למשטר הדמוקראטי- 
רפובליקני — היו מעורפלות למדי. בשליחות הממשלה 
דיכאו במרץ כל נסיון של התקוממות קומוניסטית, נקטו 
עמדה של "ניטראליות־למחצה" בשעת התנקשות הימין 
הלאומני בהנהגת קאפ ברפובליקה ב 1921 , ואילו בשעת 






485 


גרמניה, היסטוריה — גרמניה, המיליטאריזם הגרמני 


486 


4. £4. *4., 1-7111. 1913-1924''; 14. 8730111, 01. 011(11. 171 

1010110■ 11. €()077101101 1(7111 0(£(17(/077101101, 1942', 

, 517707 .א ;* 1949 11 ־ 1 ,. 0 11 01 ) 077101 )).€ ) 01 , 2 ) 1.01 ./ 
' 3 9 . 4 . 11 1 ) 0110 וח?ס 1 )) 1 ))$) 0 . 4 2010110 0 ) 1 . 11 ) 1 ) 0 .! 0 
- 07 ()€ ) 03 , 10106110500 .? ; 1889-1908 , 1-111 , 1 )£) €71 .) 0/1 ! 
, 1071107 ) £7370171115 6 ; 1951 , 11 ) 1 ) 4.41.0 ) 11 ) 0 )€ 011 1 ) 7110110 
0117111 ! 7111£ ) £1 )€ . 2 !'€ 0 ) 4 ) 1 )€ . 11101 )'■!] . 0 . 11 ) 1 ) 0 . 01 

.<£ י ״״ 3 ״)״ 1 מ 61 .א ; 1932 , 1892/93 . 1-11 ..) 0 . 4 111 ) 1 ) 4 ) 1 <€ 
181/1 ) 1/1 11 . 0 , 1 ) 8711£07 . 11 . 7 \ ;* 1880 , 1-7 .. 111 . 18 ״״ 
1 ) 014 ) !) 111 ) .? . 0 ; 1910/11 , 1-11 ,. 4 . 14 . 4 £01£ !*! 44 . ) 011 ) 77108 ) 5021014 ) 1 ( 1 , 01 | 105 ק £1 . 8 
- €018110171 . 41 ) 01 , 50106377 . 93 ; 1927/28 , 110071 )£) 0 . 2 
0714 ) €11 ) 8 ' 7 , 1 ) 0500 £0357 . 64 ; ז 1927 , 8 ] 19 1771 80/1 ) 1 
, 0001400 .א , 1930 ,))!?{ £77 001071101 1 ( 7771071 ) 0 /ס €011 
; 1933 , 1-11 , 1 )£) 11871 )€] . 4 8 ) 1 ) €07£ . 4 . 14 8 ) 1 )€ 01 004 
;* 1930 , 118118 ?)€ . 41 . 4 61412 ) £1111 ) 01 , 8.05006075 . 4 . 
. 1922 , 1918/19 001141100 )€ 7771011 ) 0 ) 78 , £1112 .א . 8 

מהרפובליקה הווימאריוז עד ימינו; 

. 2 €11 1171£ ! 01 ! £711 84 ) 1177107 ? .!! 8 ) 1 ) 0 .!<€ , 107106716 ז 6 א .£ 
,( 7771071 ) 0 771 ) 6 104 , 10500 ? ן . 14 ;" 1948 ,! 7 ) £1111 ) £714 
; 1948 , 01140171 ? 10 !) 710111 )€ €70771 , 64417111 . 47 . 1 , 1954 
, 1-11 , 0 ( 1890-19 ,) 070111 ? 771 ) 0711 ) ) 7710£71 ) 0/111 , 0770011 '< £ 

1935 , 1181:8 ?)€ . 141 ) 4 7 ) 4 8 ) 1 ) 0 , 805006078 . 4 , , 1953 
. 4 . 8 ) 1 ) 0 , 14 =׳!£ .£ (טברית: הרפובליקה הגרמנית, תטז״ג) 

( 7771071 ) 0 , 07171 ק 31 א . 91 . 5 , 1954 , 448118 ?)€ 7 ) 47 ) 771 ) €2 
- 0 )£ 0714 101 ) 50 , 8713014 £ .( 9 , 1946 ,() 70 ) 7710 )<€ 4 ) €77 
, 5060010 ס ; 1938 , 1888-1938 ,( 7771071 ) 0 [ 0 ( 11107 !€ ) 7107711 
*>׳'/ , 7101100561178 ? .? ; 1946 ,) 14€11 ?)€ 117107 )€] ) 78 

)/ 7110111 ) 8011 ) 1 ( 1 , 6406107 . 4 ;* 1956 . 148118 ?)€ 7 ) 177107 )€! 
- 7 )€ מסי! , 500110 .א ; 1950 , 1918-1932 ,.(€ 171 0011111071 )€ 
- 780714 ) 0701107110 ?)€ 4 / 71011 )€ 7 ) 0 :) 1011 * €01 ! €1 1 ) 10111 
- 770 ) 1771 ) 01 , £506006078 . 6 ״ד , 1950 , 1 ( 1 9 ~ $1 9 1 , 71 ) 11471£ 
. 0 14 , 1954 , 06118 ?)€ 7 ) 177107 )€] . 4 ) 771087011 )(€ ) 71 ) 1/11 
; 1956 , 116118 ?)€ 7 ) 177107 )€[ . 4 4411/101111£ )!<€ , 8710607 
. 91 , 1952 5 , 0-1950 ( 18 , 11 ) 2 77 * 7 ) 14711 . 6 ) 4 ) 0 , £710201 .£ 
■ €07 , 8701111 . 4 , 1945 , 7 ) 111 }£ 007 . 0 . 0111 ? 001 , 0111711300 
; 1948 , 06118 ?)€ . 41 . 4 ) £714 ! 0 (€ . 71 )£!) 810 ) 5 . 2 [)!? 1 
, 034171 .נ) ;* 1949 ,) 8 ? 170 ! €010 . 41 017 , 6401000110 £ 

) €11 ) 8 ד , 1177010 . 1 יד , 1954 , 7 ) £1111 ) 4 ) 71021 ) 4111 '€ 
021 !£ ) 18 71 ! ,ז 0 וס 17 א .£ ; 1952 ,( 7771071 ) 0 19021 ( 0 €011 0714 
) 78 ,. 16 ; 1943 ,) 5101 021 ! 6 ) 78 , £60057010 . 7 י\ ; 1952 , £70 
, 6411610 . 0 , 1945 , 0717011 ? 01 ) 01111 ? 4 ■ 074 ))€ 7/710/1 ) 0 
)) €0 , £00000611170 .ן ; 1944 , 771 ) 11 ( 5 ) 0007711 )£ £1021 ) 18 


, 140800 .£ ; 1956 , 8 ) 0 ?£ 01 ( 0 ( £311107 ) 78 . 8 ) 1 )€ 0714 
- 401 ז 710 י) 1935 1111 ! . 30 7 ) 0 , 64111 .א ; 1951 , 51001 . 5 $ 7 )(€ 
7 ) 8 ) 11 * 071 , 00601 ? . 8 ; 1953 ,( 2 , 201180506 1117 . 1675067 ( 

011101 ?? 0 777101 ) 0 ) 76 , 50161015 ■א ; 1947 , 711014 ) 4 !€] 
. 4041 ) 41 114 * 7 ) 007471 0071 , 511107 . 0 ; 1948 , 7 ) £3111 10 
) 78 ,ז 600107-800001 /י< ./ 9 .( , 1955 , £ 141 £ )/ 14 ) 41 € ה 7110 ) 4 ו €] 
• 5100111 014 514/014 , 107 ץ 3 ״ד . 7 ; 1954 , 7 )/ 014 ? [ 0 ! 11 ) 71 ) 19 
£)€] 7 ) 4 , 871116306 . 64 , 1953 , £30211 014 41 ) 7 ) 1 ) 0 ■ 80 
7 ) 0 : 11 ) 16 ) €7 . 4 111 ) 0 , 201107 .£ , 1953 , 1934 1141 20 . 2 
-/ 411 , ) 10111101 7 ) 0 , 0155006070 '<< . 0 ,' 1954 , 1944 1111 [ . 20 
- 5011 . 0 ; 1945 ,) € 70 £ . 41 ) 01 , 140 ק< 54 .ז<< ; 1953 , 11014 
. 1956 , 1922-1945 , £301101 0 / 0 411161 .. 5 . 5 ) 76 , 60807 

ה״מיליטאריזם" הגרמני. המקום שתפס הצבא 
במסגרת המציאות החברתית והמדינית, ואף התרבותית־ 
רוחנית, של ג׳ החדשה, חרג מתחום התפקידים התקינים, 
אשר נהגו כמעט כל המדינות האירופיות התרבותיות האח¬ 
רות לקבוע ולייחד לצבאותיהן מן המאה ה 18 ואילך— להיות 
משרתה של החברה כלפי פנים וכלפי חוץ׳ הכשוף לה 
ולמגמותיה, בלי להיות גורם עצמאי מעל לחברה זו או 
על־ידה. בג׳ — יותר מאשר בכל מדינה חדישה אחרת — 
קבע הכוח המזויין במידה רבה את דרכי ההתפתחות של 
העם מבחינה סוציאלית ופוליטית, והשפעתו על גורלו 
ההיסטורי של העם היתה גדולה מזו של כל גוף או מעמד 
אחר במדינה. מצב זה היה מורשת בידי הריו הגרמני החדיש 
מפרוסיה (ע״ע), שסירבו (ע״ע) בשעתו הגדירה לא 
כמדינה שיש לה צבא אלא כ״צבא שיש לו מדינה", 
ושבה הושתתו מבנה הצבא ויחסי הצבא והמדינה על 3 
עקרונות: 1 ) אצולה צבאית — קצונה ככת סגורה ונפרדת 
מיתר מעמדות־החברה! 2 ) ״המשמעת הפרוסית״ — העדפת 
ביצוע עיוור של הפקודה מיזמה לא־שיגרתית, הטלת אימת 
הקצין על החייל! 3 ) העדפת העניינים הצבאיים והמעמד 
הצבאי מכל העניינים הממלכתיים ומכל המעמדות האחרים 
במדינה. מנגנון צבאי זה, ששירת לא את העם ואת המדינה, 
אלא את המלך, הבחיל לפרידריך הגדול את נצהונוחיו, אבל 
הוא נכשל כליל כשנפגש בצבאו של נאפוליון שעוצב על־ידי 
המהפכה הצרפתית. הרפורמאמורים הצבאיים של פרוסיה — 
שאתהורסש, גגיזנאו, בויין, קלאוזוויץ וחבריהם — השתדלו 
לסגל לצבא הפרוסי את האירגון והחינוך ואת דרכי־הלחימה 
שמיסודה של המהפכה הבורגנית ולהפוך אותו לצבא לאומי- 
ממלכתי ועממי. קבוצה זו הי תה היחידה בתולדות הכוחות 
המזויינים הגרמניים, אשר הבחינה בקשר בין משטר חברתי 
ומדיני ובין דמות הצבא׳ ואשר חשה מהו מקומו של הכוח 
המזויין בתוך החברה ומהי החובה המוטלת עליו לגביה. 
אולם רק חידושיה המקצועיים — הנהגת שירות־חובה כללי, 
הקמת מיניסטריון־םלחמד, וממה כללי, מבנה גמיש יותר של 
הצבא בדיוויזיות וקורפוסים, שיחרור מן הדפוסים הטאקטיים 
הנוקשים של התקופה הקודמת — נתקיימו בצבא הפרוסי, 
ואילו רוב התיקונים שהונהגו לשם ביעור הרוח הכיתתית־ 
מעמדית מקרב הקצונה ולשם יצירת מסגרת מיליצלנית 
עממית — חזרו ונתבטלו בתקופת הראקציה שלאתר 1815 . 
הצבא— למרות שירותם של כל האזרחים במסגרתו—הוסיף 
להיות קניין הכתר וגוף זר בתוך החיים החברתיים והתרבו¬ 
תיים של האומה. הצבא הפרוסי היה המכשיר העיקרי לדיכוי 
המהפכה עממית־הבורגנית בג׳ כולה ב 1848/49 . על הצבא 
הזה, כגורם המכריע במציאות הפוליטית הגרמנית- ביסס 
ביסמרק (ע״ע) את מדיניותו, תחילה בפרוסיה ואח״ב בו־יך 
המחודש.הודות לביסמארק ניצח הכתר במאבק האחרץ שניהל 




487 


גרמניה, המיליטאריזם הגרמני 


488 


עמו הליבראליזם הגרמני בלאגדטאג הפרוסי כ 1861/62 על 
זכות פיקוח אזרחי על הכוחות המזויינים. נצחונות הצבא 
ב 1864 , 1866 ו 1870/71 — ולא תנועה לאומית-עממית — הם 
שהביאו את איחודה המדיני של ג׳ ואת הידוש הריך. 

בצבא הגרמני — המשכו של הצבא הפרוסי — נתערבבו 
באופן פאראדוכסאלי יסודות ישנים וחדישים: מבחינת מעמדו 
בחברה ומהותו הפנימית חזר לזמנים של פרידריך הגדול, 
ואילו מבחינה מקצועית—מבחינת מחשבתו, אירגונו ושיטות־ 
הפעולה שלו — ינק מירושת "הרפורמאטודים הצבאיים". 
הנציג המובהק של "הליבראליזם'הצבאי" בתקופת הקמת 
הריך היה מולטקה (ע״ע)* הקשיש, המגשים הראשון והנאמן 
ביותר של תורת קלאוזויץ (ע״ע), גם לגבי תכנה האסטרא- 
טגי — בפיפותה של הפעולה הצבאית למגמה המדינית, 
וגם לגבי תכנה האופראטיווי — השגת ההכרעה במערכות- 
השמדה גדולות ע״י יצירת עדיפות במקום הנכה ובזמן הנכון 
בעזרת תיכנון מרחיק־ראות ותימרון גמיש. מולטקה היה 
מעורה בהתפתחות המשקית, הטכנית והמדעית של תקופתו 
והשכיל לנצל את השגיח ככלי תימרון וניהול אופראטיווי. 
הוא הישרה על הצבא כולו מקרבתו למציאות הסוציאלית 
ומרוחו המדעית־חקרנית, ובתקופת כהונתו כראש המטה 
הכללי חלה ירידת־מה של השפעת האצולה הפאודאלית 
והצבאית בשורות הפיקוד והמטה. 

אולם שארית ההשפעה של קבוצת "הרפורמאטורים" על 
הצבא, שהיתה בין הגורמים העיקריים לאיחודה והקמתה 
של הקיסרות הגרמנית, חוסלה כליל — גם מבחינה מקצו¬ 
עית — בה במידה שהלכו והתחזקו קיסרות זו וכוחה המזויין 
מבחינה חמרית. בסוף תקופת שלטונו של ביסמארק, וביחוד 
בזמן שלטונו של זילהלם 11 , שוב הודגש מעמדו של הצבא 
כגוף מנותק מיתר־האומה, כ״סלע" של הכתר, כנגד הבורגנות 
הליבראלית וכנגד מעמד־הפועלים העולה כאחד. זכויוח־היתר 
של האצולה הצבאית נשמרו והתרחבו, ובידיה נשארו כמעט 
כל עמדות־הפיקוד הגבוהות ; אף אם נפתחו שורות הדרגות 
הנמוכות והבינוניות לשכבות אחרות, נתחנכו גם אלה 
בצרות־אופק וברוח הדעות הקדומות של הכת הצבאית. 
מעמדו החיצוני ומהותו הפנימית של הצבא לא זו בלבד 
שהשפיעו באופן מכריע על הדיפלומאטיה ועל המדיניות 
הכלכלית והסוציאלית של ג/ אלא קבעו גם את אפיו 
המקצועי של הצבא עצמו. יהירות מחמת נצחונות של 
העבר, דיכוי הביקורת והרוח המדעית החוקרת, ובעקבות 
כך — חוסר הבנה להשפעת ההתפתחות הטכנית, התעשייתית 
והחברתית על דפוסי הצבא ועל דרכי־המלחמה׳ וזה למרות 
ניצול מאהסימאלי של הטכניקה לצרכי המלחמה, — אלה 
היו התכונות הבולטות של רוב האחראים לכוח המזויין 
הגרמני במשך השנים האחרונות לפני פרוץ מלחמת־העולם 1 
ובמלחמה עצמה, לאחר שהסתלקה עם מותו של שליפן(ע״ע) 
ב 1913 האישיות האחרונה בעלת שיעור־קומה בין המפקדים 
הגרמנים הגבוהים. 

הנציגים הטיפוסיים של הצבא הגרמני וחולשותיו היסו¬ 
דיות היו לוךנד(ךף (ע״ע) מזה ומולטקה (ע״ע) הצעיר מזה: 
הראשון — שניסח את התפיסה ה״נגד-קלאוזוויצית", ש״אין 
המלחמה המשך ואמצעי אחרון של המדיניות, אלא להיפך, 
המדיניות והמדינאים הם־הם שצריכים לשרת את צרכי- 
המלחמה״ — מסמל את תמצית המיליטאריזם הגרמני, הרואה 
בצבא מטרה לעצמה ובהתמודדות המזויינת את פסגת 


השאיפות האנושיות! השני — אשר החזיק בדבקות נוקשה 
בתכניות אופראטיוויות ובהיערכות־הכוחות שנקבעו מראש 
ולא היה מסוגל לשנותן נוכח מסיבות פוליטיות־אסטראסגיות 
חדשות — מסמל את הירידה המקצועית של הצבא הגרמני. 

צבא זה, שהיה בעצמתו הכמותית ורמתו האיכותית 
עדיף למראית־עין מיריביו, נמצא למעשה נחות מהם. 
הנהגת־המלחמה של מעצמוודהמערב הדסוקראטיות הוכיחה 
את עצמה כמוכשרת יותר מן הכת הצבאית הגרמנית לפתור 
אח הבעיות של התמודדות מזויינת עולמית בתקופה החדישה, 
החל בגיוס הכלכלה והתעשיה וכלה בתיאום בין אסטראטגיה 
מדינית ואסטראטגיה צבאית. הצבא, שלא שירת את ההנ¬ 
הגה הפוליטית, אלא נטל על עצמו את הכוונת ההחלטות 
הפוליטיות של הנהגה זו, היה אחראי לשגיאות פוליטיות־ 
אסטדאטגיות מכריעות, כגון חוזדדהשלום של ברסט- 
ליטובסק ומלחמת־הצוללות הבלתי־מוגבלת (שגררה את 
כניסתה של אה״ב למלחמה), והפך לאחד האדריכלים של 
מפלת עמו, כשם שהיה בעבר הארדיכל של הקמת הקיסרות. 

הרפובליקה הנימארית הקימה לעצמה זרוע צבאית 
מבין שרידיו וממשיכי מסרתו של הצבא הקיסרי הישן(ראה 
לעיל, עמ׳ 467,465 ). תמורת מתן עזרה למשטר החדש תבעה 
כח־הקצונה — ואף השיגה — לצבא החדש מעמד של "ממלכה 
בתוך ממלכה" במסגרת הרפובליקה. ה״ריכסור", שאורגן 
וחונך ע״י הגנראל פון זקט (ז*> 566 •׳י), היה — בהתאם 
לתנאי חוזודורסאי — צבא־קבע של חיילים המשרתים 
לתקופה ארוכה; הוא היה מצומצם במספרו (רשמית רק 
100,000 איש), אך הובא לרמה מקצועית גבוהה. מבחינה 
חברתית ומדינית לא היתה לו כל זיקה לרפובליקה, למטרו¬ 
תיה ובעיותיה, אלא דק לפיקודו שלו. בפיקוד זה שוב יוצגה 
במלוא־המידה האצולה הצבאית המסרתית, לאחר שטיהרה 
את שורותיה כמעט לגמרי מאותו'הדור של קציני-הזית 
צעירים הרפתקניים, בעל השפעה בולטת, אבל חולפת, 
כראשי "גדודי־המתנדבים" בשנים הסוערות הראשונות 
של הרפובליקה. לפיקוד זה היו מגמות מנוגדות לאלו של 
הממשלות הדמוקראסיות השונות, שלהן היה כפוף לכאורה. 
מגמתו העיקרית היחד. לפרוץ את ההגבלות שנקבעו בחוזה- 
ורסאי לגבי העצמה הצבאית ומידת הזיון של ג׳. פעולה 
זו בוצעה בהקף רב ובדרכים מגוונות, החל בהקמת מפקדות־ 
צללים, טיפוח אירגוני-המונים צבאיים־למחצה, ייצור וצבי¬ 
רה של נשק בחשאי, וכלה בחוזה בין ג׳ וברה״מ, שנחתם 
בהשראתו של מטה הריכסוור ושאיפשר לג׳ החזקת בסיסי- 
אימונים וייצור של דגמים נסיוניים של נשק כבד על 
אדמת רוסיה. 

הגנראלים הגרמניים ברפובליקה הווימארית התנסו — 
יותר מקודמיהם בימי הקיסרות — בתככים בזירה המדינית, 
אם כי מגמותיהם — פרט להתנגדותם למשטר הדמוקראטי- 
רפובליקני — היו מעורפלות למדי. בשליחות הממשלה 
דיכאו במרץ כל נסיון של התקוממות ק 1 מוניסטית, נקטו 
עמדה של "ניטראליות־למחצה" בשעת התנקשות הימין 
הלאומני בהנהגת קאפ ברפובליקה ב 1921 , ואילו בשעת 
נסיון־המרידה של היטלר ב 1923 נתנו לממשלה תמיכה 
פושרת, שהספיקה להכשלת נסיון זה! נציגם הגנראל פון 
שליכד, כראש־הסמשלה בחורף 1932/33 ׳ השתעשע בתכניות 
לא־ברורות של בריח בין הפועלים והצבא. 

כת־הקצונה, שאדוניה המסרתי — הכתר — נלקח ממנה, 



489 


גרמניה, המיליטאריזם הגרמני 


490 


לא רצתה לשרת את הרפובליקה, אך גם לא היתה מסוגלת 
ליהפך בעצמה לגורם השולט, מחמת זרותה לבעיות הכלכ¬ 
ליות והחברתיות של התקופה ותלישותה מקרקע הציבוריות 
והעממיות. מתוך תחושת עקרותה הפוליטית היתה הקצונה 
סוכנה להסתפק בפעילות המקצועית שלד, — בזיון־מחדש 
ובהכנת מלחמה, ושאפה רק לשלטון של גורם פוליטי 
שבכוחו יהיה להתגבר על התנגדותם של מרבית המוני־ 
העם באותה התקופה לשאיפות מיליטאריסטיות, את הגורם 
הזה ראתה מיפקדת הריכסור במפלגה הנאצית? משום כף 
תמכה — לאחר היסוסים מסויימים — באותם התהליכים 
הסוציאליים והקנוניות הפוליטיות, שהביאו את היטלר לשל¬ 
טון : "היטלר לא תפס את השלטון, אלא אנחנו שכרנו אותו 
לעבודה בתור מנהל-קירקס כדי לרסן את ההמונים" (ניסוחו 
של קצין גבוה ב 30 ביאנואר 1933 ). 

במהרה נתבדר׳ שהערכה שחצנית ושטחית זו לא היתה 
אלא ביטוי נוסף לעוורונה של הכת הצבאית הגרמנית 
לגבי הכוחות החברתיים והפוליטיים של התקופה החדישה. 
מלכתחילה עלו והחריפו האגודים בין האצולה הצבאית 
אשר בהנהגת הריכסור ובין המפלגה הנאצית, שלא היתה 
נכונה לסבול "ממלכה בתוך ממלכה" אלא שאפה לשלטון 
מוחלט גם על הכוח המזויין. בין האירגונים הצבאיים 
הנאציים — הס.א., וביחוד הס. ס. — ובין הריכסור פרצה 
התחרות, כשכל צד תבע לעצמו את הזכות להיות חוט- 
השדרה של הצבא הגדול בעתיד, לאחר שהחליט היטלר 
לבטל על דעת עצמו את ההגבלות של חוזה־ורסאי ולהתחיל 
בהזדיינות־סחדש בהקף עצום. הגנראלים שאפו להשתמש 
בעצמה הצבאית המוגדלת כאמצעי לדיפלומאטיה זהירה 
ונרתעו — עקב הנסיון של 1914 — 1918 — מצעדים שהיו 
עשויים להביא לתבערה עולמית חדשה, שלקראתה דווקא 
חתר שלטונו של היטלר במכוון. 

כל עוד לא היה שלטון הנאצים מבוסם די־צרכו, עשה 
היטלר דתודים מסויימים לכת הצבאית. ב 30 ביוני 1934 
חיסל את ההנהגה של הס. א., שבה התרכזו מתנגדיה של 
הכת הצבאית המסרתית! אולם בהזדמנות זו רצח היטלר גם 
את הגנראל פון שליכר ונציגים אחרים של האצולה. בהתאם 
לדרישותיה של הקצונה הגבוהה בוצע שיעבודם המוח¬ 
לט של מקורות־הכוח של המדינה לצרכי ייצור הנשק 
ולהגדלת הצבא. אמנם הוויתורים שעשה היטלר היו זמניים 
וטאקטיים בלבד, והוא הגשים את מטרותיו בעקביות על 
אפם ועל חמתם של אנשי־הצבא. עמדוח-המפחח בצמרת- 
הצבא נמסרו בזו אחר זו לנאצים ולחסידים מובהקים של 
היטלר! בפברואר 1938 סולקו שר־המלחמה ומפקד צבא־ 
היבשה שמאנשי האצולה הצבאית הוותיקה, והיטלר מינה 
את עצמו למצביא העלית של כל הכוחות. המזויינים. הקו 
הנאצי ניצח לא רק מבחינה אירגונית אלא אף מבחינה 
מדיניח־אסטראטגית. כניסת הצבא הגרמני לתוך האחור 
המפורז של הו־ינוס ב 1966 וכיבושה של אוסטריה במארס 
1938 בוצעו בניגוד לעצתה המפורשת של ההנהגה הצבאית 
המקצועית. 

בספטמבר 1938 , בשעת ההכנות למלחמה נגד צ׳כוסלו־ 
באקיה, הגיעו רוב הגנדאלים למסקנה, שהשלטון הנאצי 
מסכן את קיום המדינה הגרמנית, והחליטו לסלקו בכוח- 
הזרוע. מסתבר, שיכל תם לבצע את המשימה הזאת היתה 
מפוקפקת למדי, דווקא בגלל ההגדלה המהירה של הצבא 
הגרמני על־ידי גיוס־החובה ההמוני, שדילדל אח גרעיני 


הריכסור הנאמנים לגנראלים. אעפ״כ נעשו הכנות להפיכה 
צבאית, אולם לאור הנצתון הפוליטי של היטלר במינכן — 
בעקבות סדיניות־הפיוס של מעצמות־המערב — התייאשה 
הכת הצבאית סופית מכל נסיון של התנגדות למשטר. 

המפלגה הנאצית הפכה לנושא העיקרי של המיליטאריזם 
הגרמני ? היא הורידה את נושאו הססרתי הקודם, את הכת 
הצבאית, לדרגת כלי־עזר מקצועי בלבד. תפקידם של הגני 
ראלים הגרמניים במלחמת־העולם 11 היה לשמש מבצעים 
אופראטיוויים גרידא של האסמראטגיה של היטלר וחבריו, 
וגם תפקיד זה הלו והצטמצם כשהתחיל היטלר להתערב 
יותר ויותר בניהול הבלתי־אמצעי של החזיתות והמערכות 
השונות וגרם לריבוי של מיפקדות עליונות ולחיכוכים 
ביניהן. בשלבים הראשונים של המלחמה, כאשר ההצלחה 
האירה פנים לגרמנים, שכחו הגנראלים את כל אזהרותיהם 
שמלפני המלחמה, ורויב-רובם קיבלו עליהם בהתלהבות את 
מרות 1 של המצביא היטלר. זוועות המשטר הנאצי לא עוררו 
כמעט כל מחאה וכל התנגדות בקרב האצולה הצבאית 
הוותיקה, שהיתה נוהגת לדגול במושגי הכבוד והאבירות. 
ספקות לגבי המנהיג והמשטר התעוררו בקרבה רק כאשר 
התרבו הכשלונות, ומאז החלו להתגלות ניגודים ביו ההנהגה 
המדינית ובין הפיקוד הצבאי ובתוך הפיקוד הצבאי עצמו. 
במשך השנים 1943 — 1944 התרקמו החוטים של קשר צבאי 
לחיסול המשטר הנאצי, כדי להגיע לשלום־פשרה לפחות עם 
מעצמות־הסעדב. 

״מהפכת־הגנראלים״, שפרצה בסופו של דבר ב 20 ביולי 
1944 (ר׳ לעיל. עמ׳ 479 ), — כבד בחיכנונה ובתכניותיה 
נתגלו כל העקרות החברתית וחוסר־האונים המדיני של הכת 
הצבאית הגרמנית. תלישותם של חוגים אלה מן העם מנעה 
מפעולתם כל תמיכה המונית, אפילו בצבא עצמו! הקושרים 
עצמם לא פעלו אלא מתוך הנחה, שאפשר יהיה לחסל את 
המשטר הנאצי ע״י הפעלת מנגנון הפיקוד והמטה בלבד. 
אפייני לעירבוב המושגים של משמעת ונאמנות צבאית ושל 
חובה אזרחית ולאומית הוא, שרבים מן הלוקחים חלק בקשר 
התנו את השתתפותם בביצועו—ברציחת היטלר, שתשחרר 
אותם משבועת־האמונים למצביא העליון. כאשר התברר 
שההתנקשות בחיי המנהיג במטהו לא הצליחה, התפוררה 
קבוצת המורדים. שינוי העמדה של מפקד־גדוד אחד בלבד — 
לאחר שיחה טלפונית עם היטלר, שמינה אותו בדרך זו 
לגנראל — הכריעה את גורל ההתקוממות בברלין, וכעבור 
שעות ספורות בלבד חזרו בהם כמה מחברי הקשר, הקימו 
בית־דין צבאי נגד חבריהם הם והוציאו מאות מהם להורג. 
הכת הצבאית הגרמנית הושמדה ע״י הגולם שאותו יצרה 
היא עצמה, והצבא הגרמני הוסיף ללחום — עד להתמוטטות 
הסופית בקיץ 1945 — כחלק ממנגנוךהמלחמה של השלטון 
הנאצי. 

בסיכום־הדברים ניתן לומר, שהשפעת הצבא הגרמני — 
כלומר השכבה המנהיגה שלו — על ההתפתחות ההיסטורית 
של העם הגרמני היתה שלילית לחלוטין, הן מבחינה חינוכית־ 
פנימית והן מבחינה מדינית־חיצונית. הסגולות שטיפת 
המיליטאריזם הגרמני בהמונים הגרמניים: סדר, דייקנות 
ורוח־לחימה — לא היו שקולות כנגד המגרעות הגדולות של 
המשמעת העיוורת והאכזריות ללא-רסן, שהן פרי אותו 
המשטר ואותו החינוך. למרות כשרה המקצועי הרב הובילה 
הכת הצבאית הגרמנית את המדינה למפלה במלחמת- 
העולם 1 וסייעה סיוע מכריע להשתלטותם של אותם הכוחות 



491 גרמניה, המיליטאריזם זזגרסגי—גרמניה, תולדות היהודים 492 


האפלים, שגרמו להתמוטטות הגמורה של העם והמדינה 

,11 במלחמח־העולם 

הלקח שיש להסיק מתולדות ג׳ החדישה הוא: שצבא 
הקיים כגוף מחוץ לחברה ומעליה ושואף להיות השולט 
במדינה תחת להיות לד, לכלי־שרת — סופו שהופך ממכשיר* 
הגבה למכשיר־הרס לאומה עצמה. 

; 1912 , 1-11 , 62 * £7 ה 26 *)* 1%61 * 7 * ¥0 , 61 ־ 111131 * 861 .[ ,ז 
1914 — 1871 66 * £777 6 * 561 ) 4614 6 0 <£ז 66 ח 6 [[ס 0 ) £116 זי £ , 
1922; 5. 11. 51611929 , £716265 463 6 * 0102 * 502 י 2 ) 6 דכ 1 ח , £. 

1,1111 61 16 ( 1 ,׳{ £0510514 . £1 ; 1935 , £7162 101016 ־/־?><£ ,££ז 60 נ 
06*1*1071 4*111?, 1940; ?1011(, ¥0771 \¥65671 465 £7*6263 

1*714 17011* £7*62* 11763611 ^ 7)60(361167*, 1951; 0611112, 

067 4601*6116 067167013(08 111 * ¥7:6467* *4 . * 77 * £71626 , 1951; 

1 ) 414 * 07 06116701$ . %0 *) 0$ ע* 5 0714 511/074 ,ז 10 ץג 1 .חי x1$, 1953; 

]. 1166 1954 , 067 * ¥0 / 0 $** ¥161716 86 "ל ,)) 6 מ מ 86 -ז^ג , 

0 . 8 . 1 ( 161 , 51(1015 %1*9*31 1*1*4 £71625¥0724(1> 67%, 1 1954 , 11 ־ / 
1956; 16 ., 31 * 1 ) 0611 • 1 !) 16$ ) ¥011 0714 ? £7771 111 ) ¥111551 116 יד 
£111*013. !\££3115 ־ X\ 5171 * 07 ) 12 * 4 ! , 0318 .£ . 0 ; 1956 ,( 401 י ז 
171 06717101% 5(0166701$ 07*4 ¥076*27* ¥0116?, 1950, 16 , ¥116 
¥011(165 . 1955 , 1640-1945 ?* 711 )/ 55101% * ¥71 116 ) [ס 

יש. ב. 

תולדות היהודים בג , . — א. מן התקופה העתיקה 
עד הרפורמאציה. השם "ג , " ("גירמאניה" או "גרממיא") 
לארצות־הצפון באירופה והשמועות על כ 1 חם הצבאי של 
עממיהם ועל איומם על מלכותירומא הגיעו אל חכמי־התלמוד 
(מגי , ר, ע״ב! ב״ר ע״ה, ועוד). ביד,"ב נקראה ג׳ בפי היהו¬ 
דים תחילה אלמניא (ר , לעיל, עמ׳ 416 ) 1 אח״ב נתקבל השם 
המקראי "אשכנז", והוא היד, רווח בספרות העברית ובדיבור 
היהודים עד הדורות האחרונים. 
י מ י ־ ה ב י נ י י ם. אין יסוד לאגדות שרווחו ביה״ב — 
ושנכנסו אף לתעודות של מלכות — על ישיבתם של יהודים 
בג , "עוד לפני צליבתו של ישו , / ראשוני היהודים בג׳ היו 
סוחרים שבאו בעקבות הלגיונות והתיישבו בערי־הרינוס 
שנוסדו ע״י הרומאים. הידיעה המסורסת הראשונה על עדת־ 
יהודים בג׳ מתייחסת לקולוניה (קלן) ונמצאת בצווים קיס¬ 
;00(1. סשווד (!. X¥^ 8, 3—4) ריים מ 321 ו 331 ל 0 ה״נ 
2,2 .סא 0 ^ 5 ^ 110 , 0010$ ז.ל/); אולם אין ראיות לרציפותו 
של הישוב היהודי בג/ אם כי רחוב־היהודים בקולוניה 
נשאר בתוך העיר הרומית גם בימיה הראשונים של המלכות 
הגרמנית. האוכלוסיה היהודית התפשטה ביה״ב באירופה 
המרכזית מן המערב ומדרדם־מערב. מאיטליה הדרומית 
ומצרפת באו היהודים כסוחרים רצויים לג/ והם התיישבו 
בערים של תרבות רומית לאורך הנהרות הגדולים ודרבי־ 
המסחר (למשל: משפחת קלונימוס [ע״ע] מלוקא, שנת¬ 
יישבה במגנצא במאה ה 10 ). בדומה ליהדות־צרפת, היתה 
יהדות־ג , יונקת מראשיתה מארץ־ישראל ומתורתה וזכתה 
12 לקשר תמים וישר למקורות היצירה היהודית. במאה ה 
העיד אחד החכמים, ש״ראיתי בווירמיישא כתב ששלחו אנשי 
רינוס לארץ־ישראל שנת תש״ך לפרט ( 960 ): שאלו את 
קהילות ארץ־ישראל — שמועה ששמענו על ביאת משיח, 
וגם סרכא דליבא מה אתון ביה"; ונשתמרה גם התשובה בידם 

.(££) 44 , 238 ) 

עד לסופה של המאה ה 11 היו היהודים בג׳ מנושאי 
המסחר הבינלאומי, ביהוד בסחר עם המזרח, ויסוד מכובד 
בהתיישבות העירונית של ג , . הם היו מרוכזים לאורך הגדה 
המערבית של הרינוס (ע״ע), במחוז לותיר (לותרינגיה) 
ובערי ההגמונים והמסחר העתיקות, כגון קלן, מינץ(ממצא), 
שפיאר (אשפירא או שפירא), וורמס (ווירמישא או ורסיזא), 


טריר, וכן במרכזים כנסייתיים ומדיניים ממזרח לרינום, כגון 
רגנשבורג, פראג. הידיעות על ישוב היהודים בג , באו אלינו 
בדרך־מקרה, ואין בהקדמה של ידיעה על קהילה יהודית 
במקום מן המקומות אות כשלעצמו על קדמותה. על מגנצא 
יש ידיעות ראשונות סמוך ל 900 , על וורמס מ 960 ׳ על 
רגנשבורג מ 981 . מן המאה ה 11 יש ידיעות על קהילות 
יהודיות בדרוס-מרכזה של ג , (באמברג, וירצבודג) ובתירינ* 
גיד, (ארפורט). הרדיפות דחפו את היהודים במאות ה 12 — 14 
מדרומה של ג , למזרחה ולצפונה׳ ובאותו כיוון נמשכו גם 
על־ידי ההזדמנויות למסחר ועסקי־כספים. זד היה גם כיוונה 
של ההתיישבות הגרמנית, אך היהודים השתתפו בתנועה זו 
בשל מגמות יהודיות מיוחדות. בתחילת המאה ד, 13 נזכרים 
יהודים בברסלאו ובמינכן! באמצע המאה ה 13 בווינה! בסוף 
המאה ה 13 בברלין, וכו , . 

קשריהם של יהח־י־ג׳ עם צרפת היו מרובים ואמיצים. 
בסוף המאה ד, 10 או בראשית המאה ד, 11 בא ר׳ גרשום "מאור 
הגולה" ממץ למגנצא ועשה אותה למקום־תורה. ישיבות 
מגנצא וורמיזא היו מרכזים רוחני־ם לכל אירופה המרכזית, 
ואף מצרפת באו תלמידים — בתוכם רש״י — ללמוד בהן. 
אפשר לומר, שהקיסרות הקארולינגית נשארה תחום חברתי־ 
תרבותי אחד בשביל היהודים גם לאתר שנתפוררה מבחינה 
מדינית. 

היהודים באו לג׳ הנוצרית כזרים למדינה, שהיתר, 
מבוססת בהרבה על מושגים הלקוחים מעולם חיי־השבט, 
ובכופרים בדת השלטת במלכות ובלבות תושביה. מעמדם 
המשפטי־ד,חברתי נקבע בעיקרו בסימן של הבדלה מעם־הארץ 
ושל חסות מיוחדת, שבני-בלי-ארץ שאינם מאמינים נוצריים 
זקוקים לה כדי להתקיים. 

בתחילת המאה ה 11 שומעים אנו על רדיפות ראשונות 
על יהודי־ג , (גירוש יהודי-מגנצא ב 1012 )! ומאותה המאה 
מכירים אנו את כתבי־הזכויות הראשונים שניתנו להם ע״י 
המלכות וההגמונים. ב 1084 משך אותם ההגמון של שפיאר 
לעירו המתחילה להתרחב, "כדי להגדיל אלף מונים את כבוד 
מקומנו״ ( 70 , 168 .סא ,ם:> £0£051 , 0111115 ־!.ל/); ידמתיישבים 
היהודים הוענקו זכויות־מסחר נרחבות וניתנה להם חומה 
להגנתם. עדות זו על ערכם היישובי והמסחרי של היהודים 
לעיר חדשה באה 12 שנד, בלבד לפני גזירות תתג״ו. 
ב 1090 העניק הקיסר הינריך 1¥ כתבי־זכויות ליהודי שפיאר 
ווורמס ( 77 — 17 , 171 — 170 . 0 א ,.ג>!< 11 ), ובעקבותיו יצאו 
קיסרים שבאו אחריו. בכל הכתבים האלה הוכרה זכותם 
של היהודים להיות נשפטים ונידונים "ע״י השווים להם ולא 
ע״י אחרים... לפי דינם״ (מאישור הזכויות של 1090 ). בכתב־ 
הזכויות שאושר לוורמם ב 1157 תובע הקיסר לעצמו זכות־ 
שיפוט בלעדית על היהודים, משום "שהם שייכים לאוצרנו". 
את כתבי־ד,זכויות קיבלו ראשי־העדה, שהיו גם חכמיה! 
הקהילות היו מונהגות ע״י "טוביהך, שהיו בני־תורד" בני־ 
טובים ומיוחסים. לקהילות שזכו בכתבי־זכויות אלה כבר היו 
בתי-כנסת (בו 1 רמם מאז 1034 ) ומוסדות־ציבור מבוססים, אין 
בידינו ידיעות בטוחות על מספרי היהודים בהן; כפי שמעי¬ 
דים המספרים של פרשת קידוש־השם (ר׳ להלן), היו גם 
קהילות של קרוב ל 24100 נפש (ממצא), אבל ברובן היו 
רק כמה מאות או כמה עשרות נפש מישראל. התקנות, 
הפירושים והפיוטים שמן המאה ה 11 בג׳ (כגון אלה של 
רגמ״ה ור , שמעון הגדול) מבטאים אמונה תמימה ועזה 
ונכונות למסירוח־נפש על הדת. 



493 


גרמניה, תולדות היהודים 


494 


כל אלה הועמדו בנסיון בשואה של חדשי אפריל—יוני 
1096 ("גזירות תתנ״ו"). הגלים הראשונים של נוסעי־הצלב, 
בני "האספסוף", כלשונם של בני־הדור היהודיים, פנו לפרוע 
בקהילות איזור־הרינוס. המלכות, ההגמונים והעירונים, שכ¬ 
ניהם של היהודים, לא נסו לפרוע ביהודים והשתדלו באפנים 
שונים להגן עליהם. אך הגנתם לא הועילה בימים ההם של 
התרגשות־המונים וחולשת השלטונות הקבועים. אז נתגלו 
עת רותם ואומץ־לבם ומסירותם לתורת־ה׳ של רבים מבני 
הקהילות הללו, ששחטו את עצמם ואת משפחותיהם על 
קדוש-השם (ע״ע). הרושמים את מעשי־הגבורה האלה מסרו, 
כי בממצא "נהרגו ונשחטו ביום אחד... אלף ומאה נפשות 
קדושות" (ם׳ גזירות אשכנז וצרפת, מהד , הברמן, ל״ב). 
בעיר זו קדמה למעשי קידוש־השם השתדלותו של הפרנס 
ד , קלונימוס אצל הקיסר הינריך 1¥ , והלה פירסם צו להגנת 
היהודים, שלא הועיל הרבה. כמו־בן יצאו בני הקהילה 
הזאת להילחם בשער עם הצלבנים, ורק לבסוף באה השחיטה 
העצמית. גם בקהילות רבות אחרות לאורך הרינוס ולאורך 
דרכם של הפורעים דרומה-מזרחה קידשו רבים את השם* 
מעטים ניצולו במחבואים (שפיאר, קלן, וורמם, כסאנתן, מץ), 
רש שהמירו את דתם לשעה, כמו ברגנשבורג — שבה 
"נאנסו כולם" (שם, הנ״ל נ״ו). הקיסר התיר אח״כ לאנוסים 
לשוב ליהדותם. 

שנת 1096 מסמלת מיפנה בתולדות היהודים בג/ שכן 
מסעי־הצלב, תולדותיהם והשפעתם, מסמנים את ראשיתם 
של שינויים מכריעים במבנה החברתי והמשקי ובהלך־הרות 
בעמים הנוצרים באירופה המערבית. מאותה תקופה ואילך 
הותר דמם של היהודים בעיני ההמון, בפרט בעתות תסיסה 
חברתית ודתית, התנאים החדשים בכלכלה ובחברה, איבתו 
של הגילדות (ע״ע) העירוניות, שלא נתנה ליהודים להיאחז 
במלאכה ודחקןתם מן המסחר התקין, חברו אל השלטת 
איסור הרבית י (ע״ע) מטעם הכנסיד" שהלך והוחמר במאות 
ה 12 — 13 , ועשו את ההלוואה בריבית ואת מכירת המשכונות 
למקור הפרנסה של יהודי־ג , . אמנם היהודים המשיכו לעסוק 
גם במסחר הרגיל* עוד במאה ה 13 סחרו בצמר, באו 
לשווקיה של קלן, וגם בעלי־מלאכה ועובדי שדה וכרם היו 
מצויים בתוכם. אך הריבית היתה עיסוק שהטביע את 
חותמו במצבם, וכ 100 — 150 שנה לאחד שכבר היתה פרנסה 
ראשית ליהודי צרפת ואנגליה, תפסה מקום בראש גם בפרנ¬ 
סותיהם של יהודי־ג/ שנאת־ישראל העממית נאחזה בעסק 
הזה. בהתאם לנדירות הכסף בימים ההם ולמיעוט הביטחון, 
היה שער־הדיבית גבוה מאד. ב 1244 ניתן ליהודי-אוסטריה 
כתב־זכויות ע״י הדוכס פרידריך 11 , שההנחה שבו היא כי 
פרנסתם העיקרית של היהודים היא הריבית * בכתב־זכויות 
זה הוסדרו כל עסקות-הריבית לפרטיהן, ושיעורה נקבע 
ל 173%% . כתב זה היה דוגמה להסדר זכויותיהם של יהודים 
במרכזה ומזרחה של ג׳ (ובפולין) במאות ה 13 —ה 14 . את 
המשכונות אצל היהודים באו להרהין בדרך־כלל אבירים או 
עירונים בשעת־דחקם. לשונאיהם של ישראל בג׳ היה פתחוד 
פה לטעון על "מציצת דם" של הנוצרים ע״י היהודים ועל 
שותפות היהודים עם גנבים נוצריים, משום שפושעים נוצריים 
היו מרהינים את גזילתם אצל היהודים. היהודים עמדו על 
זכותם שלא להחזיר משכונות אלה ללא תמורה — זכות 
שהשיגוה לגבי חפצים קנויים עוד בכתב־הזכויות מ 1090 . 

מצבם החברתי של היהודים נעשה ירוד יותר ויותר. 



מקח־ומטכר נין איכר ובין יהירי 
טכ״י טצוייר ׳ 2 ? ה״סאכשנ׳שפי:?" (הטאה ה 13 > 


ב״שלום־הארץ״ של 1103 נכללים הם בין נטולי־הנשק 
הראמים להגנה. מושגים שקבעו את גורל היהודים מראשית 
הוריתם על אדמת־ג׳ נעשו מעתה מפורשים ואכזרים יותר: 
התפיסה הגרמנית, שמיזגה מושגי־שבט במושגי־מדינה, 
ראתה כזרים אח שאינם מבני עם־המדינה. הכנסיה טענה מאז 
ומתמיד שבתטאיהם נידונו היהודים לעבדות ולהשפלה! 
על זיקתם של היהודים למחסה ומגן נתווסף עתה הרצון 
לנצלם ולעשקם. ב 1236 סיכם הקיסר פרידריך 11 פרשה 
ארוכה של התפתחות במשפט ובתפיסה החברתית, בציינ 1 
את כל יהודי ״אלמניה״ כ״עבדי האוצר הקיסרי״ — 61-71 <־ 
36 ־ 1 ) 105 * 26 ־ 61 בו 021 ( 220 , 509 .סא , 611 ) 65 ^ 116 , 8 בז 1 ת 10 ^). 
"עבדות" זו מסרה אח היהודים ואת רכושם מבחינה חוקית 
בידי הקיסר לשבט ולחסד. היהודים לא הרגישו במלוא 
חומרתו של מושג משפטי-חברתי זה, כי מעולם לא בוצע בג׳ 
במלוא הקפו* במאה ה 13 , זמן רב לאחר ניסוחו המלא של 
המושג, מעיד המהד״ם מרוטנבורג, ש״היהודים אינם מכודנין 
[ר״ל צמיתים] להתחייב בכל מקום שהם, כמו שהגויים מכוד¬ 
נים, אלא רואין אותן כמו שהם בני-חורין שירדו מנכסיהם 
ולא נמכרו ממכרת־עבד! וכן המלכות נוהגת, וכן פסק ד״י" 
(שו״ת, דפוס פראג, תתר״א* ועי׳ תוספות ב״ק נ״ח, ע״א). 
מבחינת חסות־השלטון היתה "עבדות־האוצר" אפילו רצויה 
ליהודים, כי לא היה אז בג׳ כוח אחר שאבה ויכול להגן 
עליהם. 

מושגים אלה של התרת־דם ושל שיעבוד לאדוני-הארץ 
גרמו לחידוש ן של פרעות ופגיעות ביהודים בכל שעת-חירום. 
במסע־הצלב השני ( 1146 ) עברה עת-בלהות על יהודי-ג׳ 
בגלל ההסתה שהתנהלה נגדם: "וישאו בני־ישראל את עיניהם 
ויראו והנה מצירים טועים המתועבים נוסעים מכל עבר 
ורודפים אחריהם להרגם, דיראו מאד. וישאו עיניהם אל 
ההרים ואל המצרים, ויבקשו איש מאת מכרו גוי, כל מי 
שהיה לו מגדל או מצודה, לקבלו אצלו לבוא בנקרת הצורים 
ולהתחבא עד יעבור זעם" (ס׳ אפרים בר׳ יעקב: גזירות 
אשכנז וצרפת, מהד׳ הברמן, קי״ז). זהירותם של היהודים 
ושל השלטון, מלומדי הניסיון האיום של 1096 , והטפתו של 
ברנרד (ע״ע) איש־קלרוו נגד פרעות, הם שמנעו אח הישנות 
מחזות־האימים של תתנ״ו. בין מסע־הצלב השני עד ראשית 
המאה ה 13 היו עלילות ופרעות הרבה, אך מספר הקרבנות 
היה קטן באופן יחסי. 

הזעזוע של גזירות־תתנ״ו גרם ליצירה רוחנית-חברתית 
כבירה של יהדות־ג , . הדורות שאחרי הגזירות פיארו את 
מעשי הנהרגים וחידשו לעצמם תורה שלמה של קידוש* 




495 


גרמניה, תולדות חיחודים 


496 


השם: מוטיווים של עקידה וקרבן, של הליכה לראות ב״אור 
הגדול', של עמידה בעוז מול המשפילים — נוסחו תמסרו 
כערך קבוע של חיי־היהודים. בסידורים נרשמה ברכה שמברד 
אדם לפני השחיטה! תפילתם של קדושי כסאנתן: "הרחמן 
הוא ינקום בימי הנשארים אחרינו, לעיניהם, נקמת דם עבדיך 
השפוד והעתיד עדיין לשפוד! הרחמן הוא יצילנו מאנשי 
הרשע ומשמד ומעבודה זרה ומטומאת העמים ומפיגוליהם' 
(שם, ס״ט) — מבטאת את חלד־רוחם של בני־הז־וד בכלל, 
ובפרט של "הראשים לנהרגים", אשר גילו מידה מיוחדת של 
הקרבה ונאמנות (תסוגה: ע״ע אילומיגציה, ענד 827 ). 

במאות ה 12 — 13 קם חוג נבחר של חסידים ואנשי־מעשד" 
שהגו וצירפו עשיר, למחשבה בתמימות ובהעמקה. דמותה 
של חסידות־אשכנז עוצבה בהרבה ע״י בני משפחה אחת: 
ר׳ שמואל החסיד, בנו ר׳ יהודה וקרובם ר׳ אלעזר(ע״ע) ב״ר 
יהודה מגרמיוא(רוקח). הם ניסחו את הדרישות לתמימות 
בתכלית! לקיום דין־שמים, שהוא מעל ומעבד לדין־תורה, 
שניתן לאדם רק כנגד יצר־הרע! לראיית הרכוש כפיקדון 
בלבד? לפרישות מן התאוות בלי להינזר מן המשפחה ומן 
הציבור; להקפדה על "תשובת־חמשקל". "ספר־הסידים" 
ו״ספר־הרוקח" מבטאים אח רגשותיהם, דעותיהם וסיפוריהם 
של חסידי־אשכנז על הדרך שיבור לו האדם, על גדלו וכבודו 
של האלהים, על שדים ורוחות, על הפיתוי המיני והמלחמה 
בו, על קיום מצות אנשים מלומדה ועל הצייד לעשות את 
המצוות בכוונה אמיתית, על אהבת הספר והלימוד כערכים 
דתיים גדולים. 

באותן מאות השנים נמשכה גם התגבשותן של הקהילות 
והנהגתן. היהודים הצטמצמו עוד יותר מקודם ב״רחובות־ 
היהודים" שבערים, ובהם זכו להרגשת ביטחון ולסביבה 
יהודית חמה(ע״ע גטו, ותמונות שם). "המהוגנים" שבקהילות 
נשמעו לגדולים־בתורה שביניהם. לימוד התורה לא נפסק 
בשל תלאות החיים וסכנות המוות! הוא אף גבר והתעצם 
לצורך הנהגת הציבור היהודי, לשם הדרכת היחיד מישראל 
למעשה אשד יעשה, ועמו נתרבו גם גדולי־התורה. לאחר 
זמן, בדיעבד, ניחמו עצמם יהודי־ג/ שיש להם ברכה 
מרעת הריבית — פנאי ללימוד התורה! במאה ה 15 מוסר 
רב אחד מסורת של שלושה דורות, ש״מה שהתורה מקויימת 
באשכנז יותר מבשאר הארצות אתי מכוח שלוקחים ריבית 
מן הגויים, שאינם צריכים לעשות מלאכה, ומכות זה 
יש להם פנאי ללמוד תורה, ומי שאינו לומד תורד. מסייע 
ללומדי־תורה מן הרווח״(לקט יושר, אורח חיים, 118 — 119 ). 
הריבית קבעה בהרבה את המלאכותיות של המבנה החב¬ 
רתי היהודי: היהודים התפרנסו בעיקר מבני עם אחר, 
ומועטים היו היחסים של ניצול בינם לבין עצמם! ומכאן 
שהליכוד החברתי היה רב ומהודק בעדות אלה של ג׳, 
שמבנן הכלכלי היה במידה ניכרת מעור אחד. הקהילה 
קיימה בית־כנסת, בית־קברות (או דאגה לזכות קבורה 
במקום סמוד, אם היתה קטנה), בית־מדחץ ובית־חתגות ובו 
כלים וחדרים לבישול לשמחות ולעריכתן בצוותא. בחוגי 
החכמים התלכדו חבורות של בחורים מסביב למוריהן וביתו, 
וגם אשתו של החכם דאגה לבחורים ולצרכיהם (הברמן, שם, 
קס״ה—קס״ו). מעדותו של המהר״ם מרוסגבורג למדים אנו, 
שביתו שלו היה מרווח והיה בו "בית המדרש". בית החורף 
(- החצר המרכזית למגורים)... חצר הפתוח לרשות הרבים... 
עלייה המקורה שאני אוכל בקיץ ו... חדר... של כל בחוד 
ובחור" (שרת, דפוס קרימתה, ק״ח). 


סוסדות־הקהל התפתחו והלכו. ב״כנופיה ביומא דשוקא" 
תיקנו פרנסים וחכמים תקנות להנהגתו של קהילות וקבוצות 
של קהילות. במאה ה 13 פסק הראבי״ה, שהחלטת הרוב 
מחייבת את המיעוט, ואין צורך בהסכמה פה אחד — שלא 
כדעת ר״ת, איש־צרפת בן המאה ה 12 . כל מוסדות הקהילה, 
כפי שנתפתחו במשך המאות ה 12 — 13 , נזכרים ברשימה של 
קהילת־קלו מ 1301 : "הננו הפרנס (=״הגמוךהיהודים"), 
הפקידים וכל עדת ק ה ל־ד. יהוד י ם" (- 0 ם* 1 ק£ *סא 

113113 '.י 1 ;> 161 ) 11 [ 6151 ׳ 111111 30 011101 ^ 111 31115 ־מ 15 '^ 3 בח , 5 נ 1 ק 

[ 3 - 92 .ק , 61051111611 ־ 11616051:111 [] 010111£11515 כ>).משנת 1220 

ואילך יש בידינו "תקנות שו״ם", שתיקנו שלוש הקהילות 
הגדולות שעל הרינוס — שפירא, ורמיזא ומגנצא. כינוסים 
של ראשי הקהילות הללו במשכו גם במאה ה 14 , וסדרי־החיים 
של עדות־ישראל בג׳ עוצבו במידה רבה בהשפעת מחוז־ 
הרינוס וסדריו. 

היהודים בג׳ פיתחו בקרבם הנהגה עצמית, על כיבודיה 
ודרגלתידג האינטימיות של הקהילות הקטנות איפשרה ליחיד, 
בשעה שהרגיש שגעשה לו עוול, לפגות אל הכלל 
כולו — עליידי "עיכוב התפילה" עד שיובטח לו תיקון 
המעמת. חיי־המשפחה ידעו את הדאגות והשמחות הרגילות, 
ולא נעדר גם הצד הקל של החיים — "בחורים הפריצים." 
שהיו חפצים לשחוק בקוביא" (ס׳ חסידים ק״ס) ומעשי־ 
משובה בעת שמחות (ועי , תוס׳ סוכה מ״ה, ע״א, ד״ה "מיד 
תינוקות"). 

במאה ה 12 עדיין נחשבו היהודים בין מגיני העיר שבה 
ישבו: ר׳ אלעזר ב״ד יחודה מספר: "מעשה שצדו על עיר 
ווירמש חיילות גדולות בשבת, ו ה ת ר נ ו ל כ ל ה י ה ו ד י ם 
ל י ק ח כ ל י ־ ז י י נ ם." דאם לא יעזרו היהודים את העירו¬ 
נים היו הורגין... הילכך מותר" (ם׳ הרוקח, הל׳ עירובין, 
סי׳ קצ״ז, דפוס קרימונה, שי״ז, כ״ג, ע״א). היהודים, שלקחו 
חלק בהתפשטות של האובלוסיה העירונית מזרחה, נתקלו 
במקומות החדשים באימות ובבעיות של קולוניזאטורים: 
"כשבאים לתקן בתים ביער היתה מגפה ביושבים, לפי 
שהמקום לשדים מיוחד.״ שאלו לחכם מה לעשות, אמר להם: 
".תקחו עשרה וספר־תורה וימתחו חבל על הקרקע באורך, 
ויוליכו ספר־תורה אצל החבל." ולבסוף יאמרו: על דעת 
המקום ועל דעת התורה ועל ישראל השומרים אותה, שלא 
יהא רשאי שום מזיק ושום מזקת לבא במקום זה מהיום 
ולעולם" (ס׳ חסידים, שע״א). קהילות־היהודים התפשטו 
והלכו בכיוון דרום־טזרחי ומזרחי. 

במאה ה 13 נתחדשו צרות: ב 1235 היתד, בפולדה עלילת־ 

הדם (ע״ע) הראשונה בג׳, ובמחצית השניה של המאה ה 13 
ניתחילה עלילת חלול־הקרבן(ע״ע) להתפשט בה. מאז הפילו 
עלילות אלו קרבנות הרבה וגרמו למריטת־עצבים ולהשפלה 
נוספת של היהודים בעיני ההמון הנוצרי, שראה את היהודים 
כמושחתים ומסוגלים לכל מעשה־תועבה. השקפות אלו חדרו 
לעם ביסים שבהם נחלש השלטון הקיסרי, ו״עבדות־האוצר" 
של היהודים הועברה ונמסרה בדרכים שונות ובשל סיבות 
שונות לשררות מקומיות שונות. במאה ה 13 התגברה הקנאות 
הדתית ונלוותה לתסיסה החברתית של פשוסי־העם בערים. 
ההמון פרע ביהודים בהזדמנויות שונות. ב 1241 פרץ בפראנק־ 
פורם "קרב עם היהודים" (ר׳ הציור בשער כרך י׳) בעטיו 
של יהודי אחד שהמיר את דתו, והיהודים גיסו למנוע אותו 
מכך, וקהילת־היהודים במקום נהרגה בהתנגשות־דמים עם 
הגוצרים. ב 1259 קבעה סינורה של ארכיהגמוניות־מגבצא 



497 


גרמניה, תולדות היהודים 


498 



יהודי (ה׳טסאלי נ׳&ורד, — ניכר בכובע-היהודים) ביז מ׳טאי־ד.הלבארדווז, הבאים לסייע ?׳טופס נ׳טירזתי-ט׳טסרו) 
(סב״י־ררזדן הטזוייר ׳ 8 ? הזאכסנ׳טפינל, הסאה ה 14 ) 

יוו ד 


את הטלת "אות־הקלוך(ע״ע) על היהודים במתח זד,. בשנת 
1285 נשדפה במינכן, "עיר־הכמרים", קהילת־היהודים — 180 
נפש — בעטיה של עלילה. אף עול המיסים הכביד במאה 
ה 13 על יהודי-ג׳. לפי רשימה חלקית של מס שהעלו ב 1241 
לקוסת-הקיסר הקהילות שב 25 ערים, בעיקר במערבה של 
המלכות, נמצאנו למדים, שהיהודים שילמו אז 857 מארק 
כסף — שהם 12% מכלל הכנסות הקיסרות באותה השנה 
ממיסים ( 7127.5 מארק) ו 20% מכלל הסכום שהעלו ערי־ג׳. 
למיסים קבועים כאלה נתווספו ״מיסים שאין להם קיצבד"" — 
"מתנות", שוחד וסתם סחיטות. 

גם במחצית השניה של המאה ה 13 קמו להם ליהודי-ג׳ 
מנהיגים רבי־כוח לתורה ולהדרכת הציבור. ראש וראשון 
להם היה ר׳ מאיר (ע״ע) בר' ברוד מ רוט נ בו ר ג, שהאיר 
את הדורות ההם בתשובותיו ובהוראותיו. הוא לחם נגד 
מגמות של תקיפות ועוול בהנהגת הקהילות, ביטא את סבלם 
של בני־דורו בקינותיו ובהגותו, והיה בסוף ימיו סמל לגורל 
הכלל בצרתו הפרטית־הציבורית — כאשר ניסה לברוח 
"למעבר־הים", כשם שברחו יהודים אחרים מנרדפי המלכות, 
ונתפס במצוות המלך — ומת בתפיסה ב 1293 . 

בשלהי המאה ה 13 ובמחצית הראשונה של המאה ה 14 
גברה עצמתן ורבתה תכיפותן של הרדיפות מצד ההמון, ואף 
השלטונות נטו יותר להכביד את אכפם על היהודים. ב 1342 
קבע לודוויג מבאוואריה, "שכל יהודי וכל יהודיה, אם אלמנה 
היא, מבני 12 ומעלה, שיש להם רכוש של 20 והובים, חייבים 
כל אחד ואחד וכולם יחד לתת זהוב מדי שנה מם מגופם". 
מס־גולגולת זה בא להגדיל את הכנסות הקיסר מן היהודים, 
שנתמעטו בשל העברת הזכויות עליהם, ברצון הקיסרות או 
שלא ברצונה, לידי שליטים אחדים. הנטל הנוסף הוטל ללא 
התחשבות בשאר המיסים שנגבו מהיהודים. ב 1356 העביר 
הקיסר זכות על היהודים לידי הנסיכיבדהבוחרים של הקיסרות. 

תוך חמישים שנה נתבו שלוש מהלומות איומות של 
משטמה ופרעות על יהודי־ג׳: ב 1298/9 — בעח מלחמת- 
אזרחים בדרום־מערב ג׳, ולאחר עלילת חילול־הקרבן — 
ריכז הצורר רינדפליש (ע״ע) סביבו המינים, ופרע ביחידי 
פראנקיניה, באוואריה וסביבתן! למעלה מ 140 קהילות (בי¬ 
ניהן רוטנבודג, וירצבורג, נירנברג, באמברג) הושמדו וחרבו 1 
היהודים קידשו את השם, ובמקומות רבים גם לחמו בפירעים. 


ב 1336/7 , בימי חולשה לשלטון הקיסרי, אירעה ,גזירת 
ארמלדר׳ (ע״ע)! כ 110 קהילות מבאוואריה עד אלזאס נחרבו 
ע״י כנופיות איכרים פורעים. גזירת "המגפה השחורה" של 
1348 — 1350 השלימה את פרשת השחיטות האיומות הללו. 
היהודים נטבחו כמעט בכל ערי־ג׳ או גורשו מהן כמרעילי- 
בארות! כ 300 קהילות נהרסו (ע״ע דבר, עט׳ 874/5 ). גדול- 
הדור, ר' אלכסנדר (ע״ע) זוסלין בעל ,האגודה׳, היה בין 
הנהרגים בארפורט ב 1349 . שלושת הגלים האיומים האלה 
של פרעות המוניות הרסו את המבנה היישובי ופגעו בצורה 
החמורה ביותר באוכלוסי היהודים בג׳. אך כעבור זמן קצר 
שבו בג׳ לקבל את היהודים לערים: רק שבועות אחדים 
לאחר רציחת היהודים באוגסבורג ניתנה להגמון רשות 
להחזיר אחדים מהם לעיר! בין 1352 ל 1355 חוזרים ומופיעים 
יהודים בארפורט, נירנברג, אולם, שפיאר, וורמס, טריר, בי 
האזרחים היו זקוקים לפונקציה החברתית שמילאו היהודים 
כסלווים. אלא שמעתה נתקבלו היהודים לערים לפי חחים 
מיוחדים, ובהם תנאים קשים ותשלומים רבים. מידת ניצולם 
על-ידי המלכות אף היא גברה! ,שמיטות־החובות׳, שהכריז 
עליהן הקיסר ונצל(ע״ע) ב 1385 וב 1390 ,פגעו קשות במעמדם 
הכלכלי של היהודים. 

למרות המסיבות שהוחמרו אחרי 1348/9 , היה כוח־החיים 
של היחידים ושל הציבור בקרב יהודי־ג' גדול, ודפוסי 
ההנהגה והמשמעת שעוצבו מקודם היו איתנים, במידה שיכלו 
לעמוד להם במאבקם על המשכת קיומם ועל קיום קהילות 
יהודיות לכל פרטי הנהגתן. גדולי הדורות שלאחר השיאה של 
,המוות השחור׳ המשיכו את יצירתה של יהדות־ג׳ ואת רצי¬ 
פותה. ר׳ מאיר (ע״ע) הלוי העביר סמוך ל 1365 את מנהגי 
קהילות־הריגום ואת מסירת תורתן לווינה. "חכמי-אושטרייד", 
יוצאי בית-מדרשו, היו מעתה למנהיגי כל היהודים בג׳ בתורה 
וביראה. בדרומה ובמזרחה של ג׳, באיזורים שהיו מפותחים 
פחות מבחינת היישוב העירוני ודרכי-הכלכלה, היתד, המחיה 
מצויה יותר ליהודים! ובהם גם עברה הדרך אל פולין, 
שהפכה בהדרגה מקום-מקלט ליהודים. 

מצבם של היהודים בג׳ היה מעורער ביותר עד בוא 
הדפורמציה (ע״ע). התפצלותה של הקיסרות מנעה, אמנם, 
גירושים בל־ארציים מקיפים ונתנה אפשרות למגורשים 
לשהות בקידבת המקום שממנו גורשו ולחזור אליו במהרה! 




499 


גרמגיח, תולדות היהודים 


500 


-י׳ -"-*■--***•י— •י% י י' 3 *׳**ך* - -י 




■''41 


יזהיגיי־כ עד ס , *? *שךאתנד עבה צד נם די :׳י*-ב ,. 

'ע*ג*עינ*:י־יירג״גז בדיייסז־ ףמייגדטי־" ^;"'דן״ן. 
בבוש: ברידנמ^דודר־י׳ כ״־ניי• ל־־ינד ־ז־יד־ די״העי-,- ד•"■- 

ר* ״■!*יל ידעי״ דת 3 ״ר- *ופי•־• י־כרג־;• ^■*; 1-1 -•••רץ- 

ע־גבייז־;* יידד־יב־סייי־י כדלי־יבד־> 5 כיו־■י־טביי-יי־עידז*,־•""ך 
יג־ייז־-יד/י י^־יגוסיד־ץמדזדה כ*ו־ג גדדע־־ייכרויי־י־ עדיכו 
5 ■זב-י־-* *,!ועינדגיאגייי*, בכש־ז״גועדד ע 7 ' רז**• ■*": 1 "כ "יי 
. ב־ה ־־!וי* יעי' עכ״ז ב' ־פי' - 7 ־ד 

*:י־—. צ' י.״יי 7 ■*•׳*רן 

וי^י^ייי*א*ץ בד־גיד^גדעייהדיאכיזד^ד׳^׳־ילמ גר 
י "■״ייי״' י רד םיידח־זרשי מכי סדכד־כעטץי ■יגברו • 
יל־ד־זהימכובש־זד דגד* בבעיעד־ י־־;או 
ב^ד״וכי^קידזל ילי כ־י״דכ■ יי־־י־ב *בז י־י־ד* כלד־בי־י־די־ *י״©ל 
יפדו־ בדי■ וי״ב*י*י־ *: ד־ת בסגידיג כומד־בו יע־יגייכ-ד ד ■ד • 
רזדדיזיב לזיני^־זירידעדרגכיעי־ עדדי קועיייי-יייל י־־ני דטגפג 
מדם הבואיי־־פ,ילד־ייד״י־־ידישיכדילפדדפ * 5 י* 25 גדיהמ י• י 
מכד ילי-ד*ד אזיל ילכ*דללד י״עהכ ©יזד* די ■ד־ יזגיעמדט״י־מ - 


שידי מיעכזדי^יל־כ־ז־ נסעויגי״יז׳ י־קייא-זניש^ד^א'; , : 
*גיייד־עגס־כ־־ע בדןדך־־וז׳ תעעמד חדתךל^>}^^|מ 3 
:פעייכי־־גה 8 מ ל>דד ללעס־ייד ו־רנלז עכ' עודי• מגייילעידי ל¬ 


רף טאוסף של הינות על חורבז הקהילות. "אחרת (=עי:ה אחרת) על נזירת טיינ׳ו"; 
נקטע נזכרת קהילת "קלוניא" (=קל 1 ) (כ״י טז חטאה ה 15 , הספריה האוניברסיטאית■ 
עירונית של האטבורג) 


אך היא גם זימנה אפשרויות לעירוניים ולשליטים מקומיים 
לעשות ביהודים כטוב בעיניוזם. המלכות, הנסיכים והמעמדות 
העליונים בערים היו בדרך־כלל מגינים על היהודים במידת 
הרצוי להם וכפי יכלתם; אך מסית קנאי כיוהנם קפיסטרנו 
(ע״ע> היה מסוגל' ע״י הטפתו בלבד לעורר גל חדש של 
רדיפות על היהודים בין 1450 ל 1459 , שהגיע לשיאו בגזירה 
של ברסלאו (ע״ע). המאה ה 15 היתה תקופה של גירושים 
לוקאליים ועלילות שפגעו בקהילות בסביבות ממויימות: 
ב 1400 גורשו היהודים מפראג ז ב 1420 , 1438 , 1462 , 1473 
גורשו וחזרו וגורשו ממאינץ; ב 1420 — 1421 — מאוסטריה* 
ב 1424 — מקלן; ב 1440 — מאוגסבורג* ב 1475 אירעה בטרנט 
(ע״ע) עלילת־דם, שגרמה לנחשול של הסתה ביהודים, 
לרדיפתם ברהבי־ג׳ ולגירושם מטירול; ב 1492 — עלילת 
חילול־הקרבן במקלנבורג וגירוש משם; ב 1493 — גירוש 
ממאגדבורג; בין 1450 ל 1500 גורשו היהודים מערים רבות 
בבאוואריה, פראנקוניה, שוואביה; ב 1499 —גירוש-נירנברג* 
ב 1510 — עלילת חילול־הקרבן בבראנדנבורג וגירוש משם, 
וכן גירוש מאלזאס; ב 1519 — גירוש מדגנשבורג. 

ברם, תוך הטילטולים חדרו היהודים בכל זאת לפרנסות 
חדשות, ובמאה ה 15 התחילה חריגה מחודשת של יהודים 
מתחומי העסקים בריבית. מן הקהילות בדרום־ג׳ בתקופה 
ההיא יש ידיעות על עסקים ביין ועל מסחר זעיר בכפרים; 
ובאותה המאה היו יהודים שהתחילו לתפוס מקום כמתווכים 
במסחר הגדול המתרחב — בין היצרן החקלאי הגדול. כגון 
המנזר, ובין הסוחר הנוצרי העירוני העולה, שחדל לחזר 


. 5 בעצמו אחרי סחורתו ז היהודים שנדחו אל 

העיירות והכפרים של ג׳ קנו מן המחסנים 
הגדולים צמר, פשתה וכד׳ ומכרו לסוחרים 
־ ־ ־' ׳ ׳ . הגדולים. כאן יש מעין התחלה של אותו 

ך***•*• 

* תהליך, שנסתיים בפולין (ע״ע) במאות 
י־י־ ע״ 2 -. ה 16 — 17 עם כניסת היהודים לשירות 

עי״י* <~גרך־ האצילים בהנהלת אחוזותיהם. 
"־י* עיכי חיי הקהילות הקטנות בג׳ של שלהי 

י "י' -= . י יה״ב היו לעיתים קשים בחומר וברוח, 
אולם הן קיימו את המצוות בשארית כוחו־ 

תיהן. מן התחום של דרום־ג׳ נמסר מן 
ר' 7 ־ימ בי־ המאה ה 15 על ״עובדה תמיר,״ — "שהיו 
."יי ■יבכרו ז כמה ישובים שלא היה להם רק אתרוג 
עד־י־־דוו אחד". והיתה להם שעת הדחק, שלא היו 
־־די־ יב־כר יכולים להוציא להם יותר, וד,יו רוצים כל 
?י־פת ד־ד • הישובים לצאת ידי חובתם, וחתכו האתרוג 
־*נידטבפס האחת לכמה חתיכות, ושלחו לכל ישוב 
יגנ׳כ־ך־הה י־ י חתיכה אחת; וקודם שהגיע מקצת חתיכות 
יד־זכ־זךמ-, לישובים, כבד נצטמקו ונתמעטו לפחות 
. : מכביצה; ואעפ״כ ברכו עליהן ביום א׳ 
■־ךיץע^ג^ג של הסוכות" (פסקים וכתבים של מהר״י 
איסרלין, ויניציה ש״ה, סי׳ נ״ב). אף 
חש־־פיומי. בתנאים אלה של דלות וצרות לא פסקת 
י' י ?*ילי *־ ,: החדווה האנושית הרגילה. מהרי״ל התיר 
"להעמיד תוך המים בשבת ענפי האילנות 
אשר קוצצין בימות החמה לשמוח בהן 
"נלכרסלטא^' בבית" (מנהגי מהרי״ל, הל׳ שבת, קרימונה 
שי״ח, ל״ח); וכשנשאל הרב על עריכה 
של חתונה יהודית בלי כלי־זמר מחמת 
אונס מקומי, "היה הרב מורה להם שלא יעשו הנישואין 
בלי כלי־זמר, והוא עיקר השמחה של חתן וכלה; ואם אי־ 
אפשר במקומם ילכו למק־ם שאפשר. וכן עשו, שהלכו שלש 
פרסאות מעיר עיפנשטיין לק״ק דמגנצ״א ועשו שם וזגישו* 
אין בכלי־זמר" (שם, הל׳ עירובי־חצרות, מ״א). 

חיי־המשפחה נהגו בדרך של כבוד ובסייגין של צניעות, 
שעברו מימי הגדולה של חסידות־אשכנז. כך היה "דרך 
העולם שהזוגים אין מזכירין שמותיהן כשקוראין זה את זו 
או זו את זה", והבעל קורא לאשתו באזני אחרים "מיין האוש 
וורווא״ [גות־ביתי], וכשהוא פונה אליה אומר הוא — "חורט 
איר ניט" [האין אתם שומעים] (מנהגי מהרי״ל, שיחת חולין, 
קרימונה שי״ח, ק״ט). 

הידזודים לא הרפו מאורח־חייהם ומלימוד התורה אף 
בשעת הרדיפות* סמלי הוא סיום תשובתו של ר׳ משה מיגץ 
(שו״ת שלו, סוף ם׳ מ״ח) בדבר הלכה, שהוא כותבה בעת 
"ד,גרוש והתפיסה בעוונותינו הרבים, כי כלתה הזמן אשר 
נתן לנו ההגמון (של באמבדג), ולא רצה ליתן הרחבת זמן 
אפילו יום אפילו שעה". 

מעמדם של הרבנים נתגבש ביותר בתקופה זו בג׳* הם 
מוכתרים כ״מנהיגים" סתם. הדעת נותנת, שמבית־מדרשו 
של ר׳ מאיר הלוי יצא ונתחזק הנוהג של "סמיכה" ומתן 
תואר "מורנו׳/ שהיה רווח מאז בין היהודים האשכנזים. אולם 
יחד עם זה רבו הסיכסוכים בין רבנים, הטענות על השגת 
גבול ועל מעמדו של הרב בכלל. הופעות אלו קשורות 
בלבטים הגדולים של דורות ומנהיגים, המשתדלים לבנות 



501 


גרמניה, תולדות היהודים 


502 



■ציור מתוכרת־הםתה נגד היהודים (נירנברג, סטוד 5 1480 ). 
יהודי סנה 5 סו״ט עם איכר ועירוני, הנאים וטשכונותיהם בידיהם. 
ישים 5 ב לסדרי־החרר ו 5 ׳שו 5 חדהחיעדונות ש 5 יד העריסה 


וללמד מחדש לאחר הרס איום ותוך אי־יציבות מתמדת. 
ר׳ מאיר תלוי ותלמידיו, ר׳ יעקב הלוי (ע״ע) איש מולן 
(מהרי״ל), ר׳ ישראל איסרלין (ע״ע) בעל "תרומת הדשן", 
ר , משה מינץ (ע״ע), ר׳ ישראל (ע״ע) מברונא ועוד הנהיגו 
את העם בג׳ במאה ה 15 מתוך דביקות במנהגי האבות הגדר 
לים ומתוך מסירות גדולה ללימוד התורה ולריבוי הישיבות < 
אולם הם לא הגיעו לכושר־ההנהגה של קודמיהם. דרכו 
הקיצונית של חכם המתמסר לישיבתו היתה׳ ש״היה דד 
בבית לבד עם הבחורים אצל בית אשתו הרבנית, ובניה 
עמה בביתה, ולא היה נהנה מנכסי אשתו בחייה פרוטה 
ולא היה סועד עמה? רק פרנסי־המדינה היו מספיקין לו 
נכסים להספיק בהן לומדי ישיבתו", והוא עצמו היה מתפרנס 
מן השדכנות (מנהגי מהרי״ל, הל׳ חנוכה, קרימ 1 נה שי״ח, 
ע״ו). בישיבתו למדו לא רק בני־עניים, כי אם באו גם 
״אותם הבחורים העשירים המפונקים שעשו להם שולחנות — 
כשיושבין במקומן הופכין השולחן לאיזה צד שירצו, ועליו 
הרבה ספרים״ (לקט יושר, יורה דעה, עמ׳ 39 ). אף הוויכוח 
עם הנצרות לא פסק בימים ההם, ור׳ יום־טוב (ע״ע) ליפמן 
איש מילהאוזן העלהו לשיא חדש של חריפות ותק פנית 
ב״ספר־הנצחוך שלו (תמונה: ע״ע אליהו, עט׳ 537/8 ). 

המלכות סחטה מאת היהודים ככל שהיתה משיגה. ביהוד 
היה קשה בנידון זה הקיסר זיגיסמונד, שתבע מאת היהודים 
שליש מרכושם. מעמדם של הרבנים בקהילות וצרכי המלבות 
להגביר אח הגביה מאת היהודים הביאו לכלל נסיון של 
הטלת "רב ראשי" 60 [ז 1618 מ 11 פסמ) על יהודי־ג׳. החל בכך 
המלך רופדכט, שמינה לתפקיד זה ב 1407 את ר׳ ישראל בר׳ 
יצחק מנירנברג ורצה לעשותו בעל סמכות יחידה להחרים. 
הקהילות סירבו לקבל בעל־שררה מטעם מלכות הגויים, 
והחרימו את הממונה. לאחר מאבק קצר ויתר המלך ב 1408 
על נסיונו הריכוזי הזה. הקיסר זיגיסמונד חזר למנות ראשי- 
רבנים כאלה לשם הגברת היעילות בגביית מיסיו האכזריים. 
בין ממוניו נמצאו גם חכמים גדולים וידועים; אך לא ברור, 
באיזו מידה נתקבלו מינויים אלה על דעת הקהילות, ואין 
להם זכר מפורש בשו״ת של חכמי־הדור. 

בסיכומו של דבר היו המאות האחרונות של יה״ב לאוב־ 
לוסיה היהודית בג , תקופה של תמורות חריפות וקשות. כובד* 
משקלה באוכלוסיה וביצירה הוסט תדיר מזרחה ; מן המעמד 
של סוחרים רצויים נדחקו — על־ידי הכוחות הדתיים והחבר¬ 
תיים העולים במאות ה 12 — 13 — לקרן־זווית של הריבית. 
יובל השנים 1298 — 1348 מחצם מבחינה חמרית ונפשית. 
לאחריו נתנסו בהתמדה בהתפרצויות של משטמה ורדיפה 
דתית וחברתית. בכל המבחנים האלה שמרו יהודי־ג' על 


דמות־האדם ועל צלם*אלוהים, על מ 1 רשת*אבות ועל כוח־ 
יצירה משל עצמם בתחום ספרות ההלכה והפיוט ובתחום 
אירגון קהילותיהם ומוסדותיהם, ואפילו על מידה מסויימת 
של חדווודחיים תוך השלמה מכוונת של חומרת־הדין ושל 
רוח החסידות הסגפנית. קידוש־השם כערך עליון של היהודי 
והחסידות על תורתה ומעשיה — יצירה של יהודי־ג׳ הם 
(תמונות: ע״ע אברהם, עט' 286 ). הרפורמאציה וגילוייה 
החדשים בתנועות החברה והמחשבה הדתית פגעה ביהודים 
האלה, כשעדיין בידם אירגון ואוצרות תורה ורוח, אמנם 
שלא כמידת אבותיהם על הרינום לפנים, אך גדולים כדי 
עמידה במבחנים חדשים. 

מ. פרנק. קהילות־אשכגז ובחי־הדיו מהסאה הי״ב עד סוף 
הסאה הט״ו, תרצ״ח; י. בער, המגמה הדתית־החבדתית של 
ספר־חסידים (ציון ג/ 50 - 1 ), תרצ״ח* הנ״ל, רש״י והמצי¬ 
אות ההיסטורית של דורו(ססר־היובל לכבוד י. נ. אפשטיץ, 
332 - 320 ), תש״י! הנ״ל, ההתחלות והיסודות של אירגון 
הקהילות היהודיות ביה״ב (ציון ט״ו, 40 - 1 ), תש״י! הנ״ל, 
גזירת חתנ״ו וספר אסף, 140 - 126 ), תשי״ג! א. מ, הברמן, 
ספד גזרות אשכנז וצרפת, תש״י; א. א. אורבך, בעלי התו¬ 
ספות, 194 - 141 , 370 - 285 , 446 - 405 , תשט״ח . 1 \ 

!4(2(1101 2747 0(5(51(51( 40 ]04(7! 1 71 0(1411(510714 , 1862, 

14. 01|801113|"111, 0(5(51(51( 4(1 £7X1(511712511/(5 011 (<714 40■ 

עברית: ״התורה והחיים',) 1880 , 1 ,! 7 ) 1144 40 • 1111147 ) 1 
40 •ו!!/:!!/:!)!) ■ 2111 ! 7 ) 51 ) 2 ) 4 ! , 141011111$ .( ,(וזרנ׳ז־וזרנ׳ט 

. 11 ) 5 )^ 1141115 ) 15 ) 4 1 \\ 14714 - 502114 , 0310 . 0 ; 1890-1902 , 71 ) 444 [ 
- 116 , 11 ; 1908 , 396-453 , 289-313 , 159-231 , 1 , 71 ) 144 [ 40 
71 ) 11 ) 1415 ) 4 40 1 ) 14 ) 14/111 ) 0 7 ) 0 ,תתנות 14011 ; 1920 , 219 

171 1.11111 -■( 7 ) 1 ) 1 , 14151:11 . 0 , 1901 , 514.5 . 4 714 ) 14711/17 71 ) 154 [ 
• 00 7/01 ) 41 ) 5/1 171 44/5 )[ 0 ; 77 ,. 18 ; 1941 , 7 ( 00771071 7/111 ) 4111 ) 54 
40 ) 51 ) 51 ) 5 ) $021012 14714 - 411 ))>! 2147 ,. 18 ; 1949 , 7 ( 771071 ■ 
11071 ) 11551 ) ) 1 [ ) 01 , 1 ? 05 א .( , 1955 , 1110714 ) 7515 ) 0 171 11 ) 04 [ 

, 0 ) 11401 [ 0077107110 , 1910 , 71 ) 1714 ) 771 ) 712 ) 714 [ 71 ) 17 ) 1415 ) 4 40 
1110714 ) 00115 771 71 ) 114 [ ) 07 ,■ 8:011111 . 0 ; 1934 , 1917 , 1-11 
• 11 ) 5 44/15/1 )[ .מ 01 ) 1001$ ח 1 ? . 1 ; 1923 , 5 14/4 5 ) 4 54/0/17014 
741/0 71 ) 114 ) 5 , 1111115 ? . 41 ; 1924 , , 14 54 ) 7/1 71 ! ) 71 ) 0071071771 
, 11 ,( 1 ( 20 ) 71 ) 712055 ) 144 [ 40 5,171712 ) £71171/1 ) 17 ) 1101111 ) 41 
510150 , 510111 . 5 [ ; 1930 ,( 284-300 , 197-217 , 101-130 
; 1930 ,( 77 ־ 68 . 11 , 0 ( 20 ) 71 ) 144 [ ) 41 74714 11 1 1 ) 477 ) 571 

40 1111712 ) 51 ) 11 ) 111111111 ) 5 ) 710551471252 )/ 7 ) 01 ,ז 10 | 50 |? ,מ 
171 14/5 )[ ) 5 ־ 1 , 1418011 . 0 , 1931 , 77 ) 51041 71 ) 5 ) 1415 ) 4 1/1 71 ) 144 [ 
■ 5157/0 ))!! ):ס , 5:110:01 .£ .[ , 1949 ,ץ חס 7/1 /) 0 1/01 ) 4 ) 54 
- 071 ! 71 ) 5 ) 515 ) 5-051070 ) 7415 ) 4 71 ) 4 171 71 ) 144 [ 40 ) 501171755 
71 ) 144 [ ) 41 117 ) 71 ) 574714 07 ) 04 , 801111111131111 . 5 ; 1901 , 4071 
,( 28-39 , 11 , 0 ( 20 ) 1157 14/071715 74714 1090 0 צ )/) 5 4/071 
- 115071 7771 71 ) 714 [ 40 ) 51 ) 51 ) 5 ) 0 40 14145 , 01 ( 1401 . 51 ; 1930 
44/0771150 ) 41 71714 7 ) 51015 71 ) 5 ) 015 ) 4 012 ,. 18 ; 1931 , 10714 
- 71 ) 714 [ ) 01 , 81131155 . 8 , 1935 ,( 134-151 ,עי ,םן 20 ) 71 ) 114 [ 
. 1932 ,. 4/4 ! 71 ) 714 ) 5 ) 07152 ! 177 051/1472 ) 2 ) 14 ) 7710714 ) 2 

ח. ה. ב־ש. 

ב. מימי הרפורמאציה עד מלחמת־העולם 1 . 
ההפיכה המדינית, הכלכלית, החברתית, הדתית והתרבותית 
של תקופת הרפורמאציה(ע״ע) הפיקה גילויים חדשים — מהם 
סותרים ומנוגדים זה לזה — אף בעמדתם של בני אותה 
התקופה כלפי היהודים והיהדות, וכן בטיפול בבעיית היהודים 
להלכה ולמעשה. מצד אהד גורשו היהודים בסוף יה״ב כמעט 
מכל ערי־הריך, וכן מטריטוריות ומהגמ 1 נויות רבות (גרושים 
[ע״ע]: הילברון 1475 , מיבינגן 1477 , באמברג 1478 , אסלינגן 
1490 , מקלבבורג 1492 , מאגךבורג 1493 , רוימלינגן 1495 , 
וירממברג ווירצבורג 1498 , נירנברג ואולם 1499 , גרדלינגן 
1507 , מדיבת בראנדנבורג 1510 , רגנשבורג 1519 , ר 1 טנבורג 
1520 , סאכסוניה 1537 )! נאסר עליהם לעסוק ברוב משלחי־ 
היד, והיהודים — שבראשית יד,"ב עסקו במסחר ובם 1 סם 
בעסקי־כספים — נעשו עתה מוכרי־סידקית, רוכלים ומלווים 
בריבית ובמשכון לתושבי הכפרים והעיירות; נגזרו גזירות 
קשות על הנשך וחודשה חובת אוח־הקלון; לפי התקנות 
של הארצות השונות נאסר על היהודים לבנות בתייכנסיות 






503 


גרמניה, תולדות היהודים 


504 


חדשים ולערוך ויכוחים דתיים עם נוצרים שלא מטעם הכנסיה. 
מצד שגי אישר הקיסר קארל ¥ (בכינוסי הו־יכסטאג באוגס- 
בורג 1530 , ברגנשבורג 1541 , בשפיאר 1544 , באוגסבורג 
1548 ) במלואם את כתבי־הזכויות שהוענקו לידיודים על־ידי 
הקיסרים ביה״ב. מצד אחד רבו בתקופת פריחת ההומאניזם 
משפטי עלילות־הדם ועלילות חילול-הקרבן, שגררו גזירות 
נגד היהודים והריגות בהם (אנדינגן 1470 , רגנשבורג 1476 , 
פאסאו 1477 , טרייגט 1478 ,'שטרנברג [מקלנבורג] 1492 , 
אנגן {שוואבן] 1495 , ברלין 1500 , לאנגנדנצלינגן 1503 , 
פראגקפורט ענ״מ 1504 , בראנדנבורג 1520 )! מצד 'שני קמו 
הומאניסטים, שהכירו בערכים הדתיים והמוסריים שביהדות 
ותבעו את עלבונה. בספרות העממית ובמחזות כנסייתיים־ 
עממיים הוצג היהודי בפגי המוני־העם כגושך*נשך ועלוקה 
מוצצת־דם, רוצח ישו ומחלל כבוד מרים, חבר לשטן ובעל' 
בריתו של התורכי. ואילו להן רויכלין (ע״ע) לחם בעוז 
בעלילות על התלמוד ודרששוויון־זכויות ליהודים כ״אזרחים־ 
שותפים של מלכות־ח׳מא״ ( €111110111301 קת! 1 
לותר (ע״ע) היה שוגא-ישראל מובהק ופנה בכתביו בצורה 
ארסית נגד היהודים, הוקיע אותם כבוצעי-בצע ורמאים, 
ודרש מן המושלים ליטול מהם את סידורי-תפילותיהם ואת 
ספרי־התלמוד שלהם, להחריב את בתיהם, להעבידם בפרך 
או לגרשם מארצותיהם. זרמים אחרים ברפוירמאציה, וביחוד 
האנאבאפטיסטים, שהעריצו את התג״ך ואת היהדות, הת¬ 
ייחסו באהדה ובחיבה גם ליהודים. 

ירידת כוחו של הקיסר עם הרחבת סמכויותיהן של הנסי¬ 
כויות והערים, שצימצמה במידה הולכת וגדלה את ריבונותה 
של הקיסרות לטובת עצמאותן של המדינות הנפרדות, גרמה 
אף היא לסבל ליהודים ולתמורות במצבם. הקיסרים (ביוזוד 
פרידריך 111 , שכונה בלעג ״מלך־היהודים״, וקארל ¥) נטו 
להגן על "עבדי אוצר־הקיסר" (:>: 111 :):> 11 .> 1 זש 1 ז 11 מ £3 ) מפני 
העלילות והרדיפות של השררות המקומיות והמוני־העם, 
בהתאם לנוהג של קיסרי יה״ב. הם אף היו מעוניינים לקיים 
בידם את הריבונות הבלעדית בענייני היהודים( 21 ^ 01 ^ 00 
מפני כל פגיעה מצד השררות המקומיות ולשמור על היהודים 
כעל נכס השייך לכתר לבדו. ואילו הכוחות המפוררים את 
הקיסרות תבעו לעצמם מרות על היהודים וזכות הטלת מיסים 
עליהם! הם היו פוגעים ביהודים לא רק בשל שנאת־ישראל, 
כי אם גם כדי לגרוע מתקפו של הקיסר וכדי לאלץ את היהו¬ 
דים להתמסר לחסותם שלהם. מצב זה גרם לכך, שהיהודים 
העלו לעיתים מיסיס לשניים או שלושה אדונים בבת־אחת! 
אבל הוא גם מנע אפשרות של גירוש כללי בג׳, בתקופה 
שבה גורשו היהודים כמעט כליל מאירופה המערבית. 

אותה השניות נתגלתה אף במדינות הטריטוריאליות, 
שקמו תוך גיבושן של השררות המפחדות. שליטי הטריטוריות 
נאלצו להאבק מאבק קשה על ריבוגותם עם נתיניהם (האבי¬ 
רים, רבי־הכהונה ומיוחסי־העירוגיים), שבידיהם היתה הרשות 
לאשר את הטלת המיסים באסיפות־המעמדות. בשאיפת המע¬ 
מדות לצמצם את כוחם של השליטים ולהשיג זכויות מדיניות 
לעצמם מילאה תפקיד מסויים אף בעיית-היהודים. הסמכות 
להכריע בענייני היהודים היתה שנויה במחלוקת לא בין 
הקיסרים והשררות הטריטוריאליות בלבד, אלא גם בין 
השליטים הטריטוריאליים והמעמדות במדינותיהם. הרדיפות 
הרבות שבמאות ה 15 וה 16 , שחלו בעת ובעונה שבה גדל 
כוחם של המעמדות, נבעו במקצת מן הניגוד הזה שבין שתי 
הרשויות השולטות. המעמדות נתכוונו לפטור את בעלי- 


המלאכה העירוניים מן המתחרים היהודים, ויחד עם זה 
להוציא מידי השליט את סמכותו בענייני היהודים, וע״י כך 
לקפח אתת מזכויותיו הריבוניות ששימשה אמצעי כספי 
לביסוס שלטונו. למשל: משפט עלילת חילול-הקרבן במדינת 
בראנדנבורג ב 1510 ביטא גם את התקוממות המעמדות נגד 
הקורפירסט יואכים 1 , שהתיר לכמה יהודים לשבת במדינה 
בניגוד לרצונם של המעמדות. 

על גורל היהודים בג׳ השפיעו גם הניגודים בין העיר 
והכפר ובין הנסיכים, האבירים והעירונים. הנסיכים והאבי¬ 
רים היו קולטים בשטחיהם את היהודים שגורשו מן הערים, 
בעיקר כדי לזכות בסשלמי־מיסים נוספים ובסוחרים זריזים 
למכירת התוצרת החקלאית המקומית. יחד עם זה תמכו 
ביהודים כמתחרים בעירוגים שנואי-נפשם, כיוון שהרוכלים 
ובעלי־המלאכה היהודים יכלו לספק להם סחורות טובות 
יותר וזולות יותר. כך, למשל, מצאו היהודים שגורשו מאונס־ 
בורג מקלט בפרברים הכפריים שלידה! בעיר הטריטוריא¬ 
לית טירת ( 111-111 ?) נתיישבו המגורשים מנירנברג הסמוכה! 
הרוזן של אטינגן קיבל את יהודי נרדלינגן! הרוזן של האנאו 
הגן על היהודים הפורטוגיזיים, שעיריית פראנקפורט שכנתו 
סירבה ליתן להם מקלט. 

התמורות המכריעות בכלכלה במאות ה 16 — 17 השפיעו 
אף הן על מעמדם של היהודים. הגילויים הראשונים של 
משטר הקאפימאליזם המתהווה הכניסו מבוכה בתודעתם של 
פשוטי־העם, שעדיין החזיקו במושגים הישנים של המשק 
הכלכלי והמשטר ההברתי של יה״ב ונלאו להבין את המהפכה 
המתרחשת לעיניהם ואת סיבת סבלם. בחיפוש אחרי שעיר 
לעזאזל מצאו אותו ביהודי, שהוצג לפניהם תמיד כאויב 
וכמוצץ־דם. התביעות לשוויון וצדק, שצמחו מן התסיסה 
החברתית והרעיונית בערים, כללו את גירושם של היהודים 
בגלל ה״נזק הגדול והמשחית שהם גורמים לאדם הפשוט". 
בסוף יה״ב ירדו מגדולתם כמעט בכל מקום הפאטריצים 
העירוניים, שתמכו בסותרים היהודים, ובמקומם באו נציגי 
הגילדות (ע״ע), שמתוך אפקם המשקי והחברתי הצר לא 
סבלו שום התחרות והתנגדו לכל זר, וביחוד כשזה היה 
כופר. גירושי היהודים המרובים, בעיקר מן הערים, בתקופה 
ההיא נגרמו במידה רבה ע״י השינויים הללו(תמונות: ע״ע 
אירופה, עמ ׳ 187/8,183/4 ! גטו, עט׳ 599 ). 

נציגם המובהק ומגינם של יהודי־ג׳ בתקופת־מעבד קשה 
זו היה ר׳ יוסף (ע״ע) איש רוסהים, שנאבק על קיומה של 
היהדות הגרמנית ועל מתן סעד אירגוני וחברתי לה בלבטיה 
בין הכוחות הרבים והשונים שחברו להצר לה. בפעולתו 
השתדלנית במשך קרוב ליובל־שנים הופיע בפני כל הגורמים 
המדיניים והכנסייחיים, שאכשר היה להגן בפניהם על 
היהודים. 

האבסולוטיזם (ע״ע), ולאחר מכן האבסולוטיזם הנאור 
(ע״ע), והנהגת שיטת המרקנטיליזם (ע״ע) בכלכלה במל¬ 
כויות ובנסיכויות שינו מבחינות רבות את גורל היהודים. 
בעיית־היהודים, שהועברה מן התחום הדתי לתחום המדיני־ 
כלכלי נידונה מבחינתה של שיטה, שראתה ב״תועלת־ 
המדינה" את חזות־הכל והעריכה הערכה יתרה את הממון, 
את המסחר ואת ריבוי־האוכלוסין. מעתה נחשב מס־היהודים 
ביותר, שכן היה זה אחד המיסים המועטים שעמדו לרשותם 
של השליטים במישרין, מאחר שגבייחו לא היתד! קשורה 
בהסכמת המעמדות. השליטים העריכו יהודים עשירים, המבי¬ 
אים הון, יזמה מסחרית ונסיה כלכלי להרחבת המסחר 



505 


גרמניה, תולדות היהודים 


506 


המקומי והבינלאומי ולפיתוח התעה) יה ! והיהודים הראו עוד 
בסאה ה 16 שיש תועלת בקליטתם למסחר ולתעשיה. מגורשי־ 
פורסוגאל ייסדו בהאמבורג את הבאנק ההאמבורגי, שעסק 
במסחר עם פודטוגאל וספרד, בסחר הטבק, היין, אריגי- 
כותנה וכד/ סאכס 1 ניה משבה יהודים לבקר בירידי ליפציג 
(ע״ע), כדי לקשור קשרי-מסחר חדשים עם שוויץ והולאנד, 
עם איטליה ואנגליה! קארל לודוויג, הקורפירסט הנאור של 
הפפאלץ, יישב יהודים בארצו, שנחרבה במלחמת שלושים 
השנה, כדי לעודד את המסחר ולייסד בתי־חרושת בעזרתה 
הקורפירסט הגדול של בראנדנבורג נתן ב 1681 ל 50 מש¬ 
פחות יהודיות, שגורשו מאוסטריה, רשות להתיישב בברלין 
ובמדינת־בראנדנבודג, העניק להם זכויות מיוחדות נרחבות, 
והתיר להם לסחור בכל המחוזות ללא הגבלה, משום ש״בל 
המרבה במסחר עושה לטובת הארץ ולבניינה". הוא הניח 
להם להתיישב בפראנקפורט ע״נ אודר, כדי לעודד אח 
הידידים שם? בקלוה, כדי להקל את מסחריהמעבר להולאגד* 
בפומרן ובפרוסיה המזרחית, כדי למשוך את המסחר למזרחה 
של מדינתו ז ובברלין, כדי להפוך את העיר למרכזה המסחרי 
של המדינה, ואף של ג׳ הצסונית־מזרחית כולה. 

פרידריך הוו (ע״ע), שלמרות השכלתו וחופש-דעותיו 
היה שונא-ישראל מובהק, צימצם את חירותם של היהודים 
עד לתכלית, התערב בחיי היהודים בפרטי-פרטים ע״י חוקים 
משפילים, הכריז עליהם בצוואתו המדינית (מ 1752 ) כעל 
המסוכנת שבכיתות, — ובכל זאת מצא לנכון להעניק להם 
לתועלת מסחרו כתבי־הגנה וכתבי־זכויות, להשוותם במקצת 
זכרותיהם לסוחרים הנוצרים, ולעשותם למחווכי סחר־ 
הביניים, לנושאי סחר־היצוא וסחר־הכספים, לחוכרי־המטבע 
ולקונים העיקריים של מוצרי בתי־החרושת החדשים שהקים. 
הוא יישב יהודים בפרברי תציג׳ שסיפח אותה למדינתו, 
.מאחר ששיגשוגם של רוב תושבי המחוז הזה תלוי ביהו¬ 
דים", וליהודי ברסלאו העניק כתבי־הגגה וזכויות נוחות 
ביותר, בדי ש״צאו את מוצרי בתי־החרושת הפרוסיים 
להו״ל. בתי־הרושת לאדיגי צמר, כותנה, משי וקטיפה, לסר¬ 
טים ולגדביים, וכן לדברי כסף וזהב, הוקמו בידי יהודים 
בערים שונות במדינה, בעזרת הממשלה או ביזמה עצמית, 
והגיעו לשיגשוג רב. בעליהם זכו לפריווילגיות ונתעשרו, 
ומהם אף הושוו בזכויותיהם לסוחרים הנוצרים, .בהתחשב 
עם העובדה, שלא זו בלבד שהביאו את בתי״החרושת על 
תיקונם, אלא אף הרחיבום במידה ניכרת ללא עזרה וללא 
מילווה מצד המדינה*. 

בעוד שמשמר הכלכלה המרקאנטילית קשר את היהודים 
למדינה ולכלכלתה קשר הדוק'יותר משהיה קודם לכן, פיתחה 
המדינה האבסולוטית־משטרתית שיטה של תקנות ופיקוח, 
השגחה ושמירה, שבעזרתה השתדלה לעשות מהיהודים חל¬ 
קים פועלים כשורה של המנגנון הממשלתי. תילי־תילים של 
תקנות, צווים, פקודות, הוראות, פאטנמים, חוקים ופריווי־ 
לגיות עסקו במתן זרות כניסה והתיישבות ליהודים, במספר 
הנכנסים ובזמן שהותם במדינה, בנישואין ובמספר-הילדים, 
בדיני ירושה ואפיטרופסות, בניהול העסקים ובמידות המוס¬ 
ריות לכל פרטיהם ופרטי־פרטיהם: כל עבירה היתה גוררת 
עונש חמור ביותר. פקודה מ 1722 , למשל, אסרה על השמשים 
והחזנים של קהילת־ברלין לשאת נשים, הטילה על כל אנשי־ 
הקהילה ערובה קיבוצית׳ שעל־פיה היה כל אחד מהם עלול 
להתפם בעבירתו של חברו. תקנון מ 1730 צימצם את מסחרם 
של היהודים הפרוסיים במידה רבה, אסר עליהם לקנות בתים 


ולעסוק במלאכה, וכן אסר כניסת יהודים זרים, וגזר שרק 
שני בנים יוכלו ליהנות מכתב־חסותו של אביהם, וזה בתנאי 
שיוכלו להוכיח שרכושם מגיע ל 1,000 (או ל 2,000 ) טאלריסז 
על הבנים הנשואים נאסר לעסוק במסחר בפגי עצמם. הפרי- 
ווילגיה מ 1737 הוציאה גם את הבן השני מכלל הנאה 
מזכויות־אביו וצימצמה את מספר היהודים בברלין ל 120 
בתי-אב, ללא רשות להוסיף עליהם. הגבלות דומות נכללו 
אף ב״פריווילגיה״ מטעם סרידריך 11 ב 1750 , שהבחינה בין 
.יהודים מדהמגיין" ובין "יהודים שלא־מדהמנייז", שללה 



,יד כ> 1 ס £ 


זזעס 06 ( 2 

111 

,ח 11 *ז 1 א>׳א> 

* 301 1:10 מחספו( 1101 

-תן> )^ 98 ■) 111 > מן#ג> 0 £* 481 מז&זוס) 

,}ז 1£9 ז 1 ז 16 ) חס) זז&ס 

חת?) 110 ) 111 ^( 01 מ 1:11 >$ו $0 ממא) זו 5 > 

)וחו)וו 1 ו 

. 011 ) $00 ?(*חס?* 1 ו £1 <ג 

. 1726 גו 11 זק ^- 8 חזם,ח 11 זזל 2 0 זג 0 06 

,זה 3 !> ז 9 $ 

6 ץ)ס 1 ח 6 א> 811 >.ן £0 _־|ון)ן 1 >זנני. $40181 

.זסזזןו 22 5 ז 8 ן! 011 © 


שער <צו הטלד פרידריד וי?ה*ם 1 , 1728 
חרנום: "צ! כ״[ 051 ) לג׳ — למסחר׳ להתיישבות, 
ללימוד ולריפוי —, שמנעה אף היא את הצלחת ההתבוללות, 
בהוסיפה תמיד כוחות חדשים, שהיו משתפים עצמם בחיים 
יהודיים בג', ובןצרה מתיחות מסויימת סביבם, הן בקרב 
גדים שעינם רעה והן בין יהודים ,ותיקים/ שרגזו על נימו¬ 
סיהם והתבלטותם של החדשים. — הציונות קנתה לה 
אחיזה ביהדות־ג׳ מראשיתה. הציונים היו, אמנם, מיעוט 
קטן בין יהודי־ג/ אך ציונות-ג׳ הצטיינה בטיב אירגונה 
וביסודיות ויצינות של גישתה ופעולתה. יהודים מג׳ היו מן 
המארגנים והמשפיעים הראשיים בציונות העולמית עד אחרי 
מלחמת־העולם 1 . שניים מנשיאי ההסתדרות הציונית העו¬ 
למית, ד. וילפסו׳ן וא. ורבורג, וכן המבסס והמארגן של 
ההתיישבות החקלאית בא״י, א. רופין, באו מג/ מרכזה האיר- 
גוני של הצ-ונות אחרי מות הרצל היה בג׳ ולא הוצא ממנה 
גם בימימלחמת־העולם 1 .גם האורתודוכסיה היהודית 
בג׳ תססה עמדה בולטת ביהדות־העולם. הנאו־אורתודוכסים 
השפיעו בדוגמת חייהם, בהשכלתם הכללית ובבדלנותם כלפי 
אחיהם הרפורמיים, גם על חרדים רבים בארצות אחרות. 
הטיפוס של איש המקצועות החפשיים ובעל ההשכלה והני¬ 
מוסים של עולם־הגדים, שהוא גם שומר־מצוות, נתגבש בג׳, 
שממנה יצאו ראשי הפעילים והמארגנים של ,אגודת־ישראל׳ 
(ע״ע) העולמית מאז 1912 . הרבנים הצבאיים האורתודוכסים 
בצבא־ג׳ במלחמת 1914 — 1918 עשו הרבה להפיץ את הלך- 
רוחה של תנועה זו בין החרדים באירופה המזרחית! מצד 
שני גרם המגע של חיילים יהודיים בצבא זה עם החיים 
העממיים בקהילות מזרודאירופה לנהיה של רבים מהם 
אחדי השלמות של חיים יהודים אלה, כפי שנראו להם 
בהארה רומאנטית, ולא מעטים נסחפו בזרם התנועה הציונית. 
מבחינה אירגונית וציבורית היו החיים היהודיים עדים 


ביותר! היו קיימים איגודים למלחמה באנטישמיות ולליכוד 
הקהילות (כגת ה״צנטראלפראין"), לעזרה יהודית כללית 
(כגת ה״הילסססראיך}, למחקר ולקידום הלימודים היהודיים 
(בתי־המדרש השונים לרבנים בג׳: הסמינר התאולוגי בברס־ 
לאו, שנוסד 1851/3 ! בית־המדרש הגבוה לחכמת־ישראל 
בברלין מאז 1872 ! בית־המדרש לרבנים הנאו־אורתח־וכסי 
שם מאז 1872 ! הוועדה ההיסטורית מאז 1885 , ועוד), וכולם 
פעלו במרץ וביעילות. בכל המחצית השניה של המאה 
ה 19 ובראשית הסאה ה 20 זכתה יהדות-ג׳ למעמד נכבד 
ביותר בין יהודי-העולם, והשפעתה על מרכזים יהודיים 
אחרים — במרכזה ובמזרחה של אירופה, בעולם החדש ואף 
בא״י — היתד, ניכרת כמעט בכל תחומי חיי־החברח. 

ג. ברץ־שס״ד, דברי ימי ישראל, ח׳(ב׳), 456 ־ 595 , 614 ־ 636 ׳ 
תדס״ס! הנ״ל, כרך נד! ם. סיליפזון, דודוח האחרונים, 
זר-ב׳, תרע״ג! ש. דובנוב, דברי ימי ישראל, ח׳-י׳, חרפ״ד! 

ד. ויינדיב, גורסים כלכליים וסוציאליים בהשכלה היהודיח 
בגרמניה (״כנסה״, ג', 416 ־ 436 ), תרצ״חו ב. דינור, במפנה 
הדורות, 258-221 , 280 ־ 294 , תשי״ד! ר. ליכסהיים, חולדות 
הציוגות בגרמניה,, 1952 ! ר. מאהלר, תולדות היהודים בעת 
החישה, ב׳, 1 ־ 181 , 386-333 , 11954 01 <€ , 11 ס 63 ״נן^ ״ 1 

,[>ח 1 ו 0 ז? . 1 ; 1890 , £771111771 71 ! 146(7111477) 0. ;071* 378,(7)7x7 ( 
; 1912 , 11 ־ 1 , 777 ( £77141 * 17 6771 * 1 ( 671 7011071 (( £7110710 017 
■ 4 ( 101 <(}! 777 ( 147111171 ( . 6 118 ! 01 <} 6771 > 1 ( 017 ,נ 1501 ג 106 ז? • 4 ג 
,(• 01 } 3 ו 501 . 0 זו)} ]}!זו 01 ג 1 מ?) <(( . 18 4 ( 17 1771 41 ( 111777 

, 11 ) $7 ( 07 >/ 7 ) £170 ( 6 ( 4 ( 0 7 ^ 711 ( 146777 ( 017 ,ח 0 ז 82 . 5 ; 1915 
( 1 ( 0 0$ ( 01781 ( £10 677771 ,( 1 1771 ( 57871 1 ( 00877 , 80155 . 11 ; 1920 
017 , 5011000 . 11 ; 1891 , 1178101161 ( 071 67 ( 5107 ( 1167177 <) $7 . 6 
.ח 510 . 5 ; 1953-1955 , 111 ־ 51001 ,1 0677717 ( 77 . 6 , 14 !(( 07 ( 11 ( 11078 
,זסססו^ו • 1 \ ; 1925 , 6771 ( 1 ( . 6 , 4 ( 51001 ) 7704111178 } 077 
; 1933 , 01100 () £703001 7 ) 6 7 ) 201011 ומן חס!■! 1 ( £7 ) 178 ( 146 ( 

- 14 ( . 6 . £111 ( . 6 (() 0610$ ( 071 ) 78 ( 11 ( 78 ! ) 1$ ) 111 ) 0 , 130110 . 5 
. 1935 ,( 5 ,סן 20 ) 1 ( 7111477 ) 6 

ז. שס. 

ג. תקופת 1914 — 1939 . במלחמת־העולם 1 שירתו 
כ 100x100 יהודים בצבא הגרמני, וכ 12,000 מהם נפלו בקרבות. 
התקופה שבין שתי מלהמות־העולם מתחלקת חלוקה חדה 
וחריפה לשתיים: עד 1933 היתה זו תקופת שיגשוג ופריחה 
ליהדות־ג׳! ב 1933 התל קצה של יהדות זו. 

עםסיומהשלמלחמת־העולם 1 ,נפילת המונארכיה והקמת 
המשמר הרפובליקני־סארלאמנטארי נדמה היה שהאמאנצי- 
פאציה של היהודים הגיעה להשלמתה הסופית. כל ההגבלות 
שעדיין היו קיימות בוטלו. והיהודים יכלו לקחת חלק בחיים 
הציבוריים על כל שטחיהם. הם נשתלבו בחיים המדיניים 
במידה של השתתפות והשפעה שלא היתד. ידועה קודם לכן. 
מספר היהודים בקרב המנהיגים הדמוקראטיים והסוציאליס¬ 
טיים היה גדול. שניים מכלל 6 "הקומיסארים העממיים", 
שמהם היתד, מורכבת הממשלה הגרמנית הראשונה מיד לאתר 
המהפכה, היו יהודים (לאנדסברג והזה (ע״ע)). חלקם של 
היהודים היה ניכר עוד יותר בבאוואריה, ששם עמד בראש 
הממשלה המהפכנית קורט איזנר (ע״ע), וממשלת-המועצות 
שקמה לאחר רציחתו של זה היתה מורכבת ברובה מאינטלק- 
טואלים יהודים (לוינה, גוסטאו לאנדאואר, ארנסם טולר 
ואחרים). בוועדת־החקירה, שתפקידה היה לקבוע את אשמת 
ההנהלה הצבאית בתבוסתה של ג/ ישב ציר הריכסטאג 
הסוציאלדמוקראטי הציוני אויסקר כהן (ע״ע)! הוגו פרוים 
(ע״ע) היה המנסח של החוקה הוימארית! ולתר רתנאו 
(ע״ע) היה תחילה שר־הכלכלה ואח״כ שר־החוץ הגרמני, 
ושנאת־ישראל היתד, מן הגורמים המכריעים לרציחתו בידי 
לאומנים צעירים. כסה יהודים הגיעו לתפקידים חשובים 
בפקידות הגבוהה, ביחוד בפרוסיה. עליה זו של יהודים 
לעמדות מדיניות, וכן עלייתם הכלכלית והחברתית, יצרו 




515 


גרמניה, תולדות היהודים 


516 


תגובה עויינת, שהגבירו! את שנאת-ישראל החבויה באוכלו־ 
סיד, וסייעה לצמיחת התנועה הנאצית, נוסף לעלילה ש״היהו־ 
דים תקעו פגיון בגב הצבא הגרמני הבלתי־מנוצח" חדי כך 
אילצו אותו להיכנע לאויבים, ניצלה התעמולה האנטישמית 
גם שלשלת של שערוריות בחיי־הכלכלה, שאירעו על רקע 
המשבר החברתי והכלכלי הגדול בעקבות האינפלציה (ע״ע) 
האיומה בג׳ לאחר תבוסתה, בעיסקות של צבירת הון על־ידי 
מעשי־ספסרות, ואף על־ידי מתן־שוחד, שנסתיימו עפ״ר 
בפשיטות־רגל, היו מעורבים גם יהודים, ששמותיהם שימשו 
לתעמולה האנטישמית שמות־דבד ונוצלו ע״י חוגי־הימין 
כדי להסיח את דעתו של העם מאילי-ההון והתעשיינים 
האדירים ממוצא "ארי טהור", שהם והקונצרנים שלהם היו 
גדולי הנהנים מן האינפלאציה. המעמד הבינוני הגרמני, 
שנפגע קשה על־ידי הזעזועים הכלכליים, ואנשי האצולה 
והקצונה, שראו את כבודם מחולל ע״י המפלה ואת הפריווי־ 
לגיות שלהם מבוטלות ע״י המהפכה, נתפסו בקלות למגמה 
של הטלת האשמה בכל האסונות של ג׳ על היהודים ולראיית 
הקאפיטאליזם וה״מארכסיזם" (סוציאליזם, בולשוויזם) כאחד 
כפרי תככים של "היהדות העולמית". בשנות ד, 20 עדיין לא 
ניתן להכיר את כל הסכנות החבויות בהלך־רוח זה, ומצב 
היהודים נראה בעיני המסתכל מבחוץ כנוח ביותר. חשיבותה 
של שאלת־היהודים בהיסטוריה הגרמבית־הפנימית לא נת¬ 
גלתה לכל במלוא־הקפה אלא לאחר שהגיעו הנאצים לשלטון 
ב 1933 ובנו את כל תכנית ממשלתם על "תורת־הגזע", 
כלומר — על שנאת־ישראל. 

לאמיתו של דבר, היתד, שאלת־היהודים רחוקה מפתרונה 
ברוח המתבוללים היהודים אפילו בשנות השיגשוג של 
הרפובליקה הווימאדית, למרות כל מה שנקבע ע״י החוקה 
והחוקים, מאחר שמבחעה חברתית ודוחנית־גפשית לא נקלטו 
היהודים בעם הגרמני. גם על המתבוללים נכפתה ההכרה 
במציאות השאלה הזאת, ומקצתם הגיבו על כך בהדגשת־יתר 
של לאומיותם הגרמנית, שבעזרתה ביקשו אף להבדיל את 
עצמם משאר היהודים. מהותו וחשיבותו המעשית של הניגוד 
הישן בין ״יהודי־המזרח״ ויהודי־המערב החריפו לאחר 1918 * 
מספר היהודים שבאו לג׳ ממזרח־אירופה גדל בהרבה בעטיה 
של המלחמה והתמורות המהפכניות שבאו בעקבותיה. האיר- 
גונים היהודיים בג׳ עשו פעולה רבה להקל את קליטת 
המהגרים ע״י הקמח מוסדות מיוחדים, כגון משרד־הסעד 
לפועלים, שבראשו עמדו יהודים לאומיים, ביניהם פריץ 
מרדכי קאופמאן, אלפרד ברגר וש. אדלך־רוךל. שפיתחו 
מדיניו ת־סעד יהודית קונסטרוקטיווית. 

לפי מיפקד 1925 הגיע מספרם הכללי של היהודים 
בג , ל 564,379 , שהיו 0.9% מן האוכלו׳סיה הכללית. ברובם 
המכריע היו היהודים מרוכזים בערים הגדולות (כ 180 אלף 
בברלין} ועסקו בעיקר במסחר ובתחבורה, וכן במקצועות 
החפשיים. בכרכים הגדולים היו כשליש — ואף כמחצית 
ויותר — של עורכי־הדין והרופאים יהודים! גם העיתונות, 
הספרות, התיאטרון וענפי-הבידור השונים הוכרזו ע״י האנטי¬ 
שמים כ״מיוהדים". ברובם הגדול היו היהודים בג׳ נמנים 
על המעמד הבינוני ובדיד־כלל היו אמידים. אמנם, רבים 
מהם איבדו את הונם באינפלאציה של 1922/3 , ודבר זה גרם 
להגדלת מספר הנצרכים במידה שלא היתד, ידועה לפנים 
ולהקמת מוסדות*םעד מטעם הקהילות. אולם במשך הזמן 
נתאוששו יהודי-ג׳ ממכה זו, ובפרוס עלייתם של הנאצים 
שוב היד, בידי הפרטים והקהילות הון רב 1 על כך מוכיחה 


גם העובדה, שלמרות מעשי הגזל וההפקעות שבאו מצד 
הנאצים, יכלו היהודים הגרמנים להעביר סכומים ניכרים 
לחו״ל (כגון לא״י). — עם שילובם של היהודים בכל תחומי 
החיים הגרמניים הגיעה גם הטמיעה לשיאה. בשנים 1921 — 
1927 הגיע מספר נישואי־התערובת ל 44.8% מכל הנישואין 
היהודיים בג/ וכן נרשמו בכל שנה בממוצע כ 500 מקרי־שמד 
וכמספר הזה של מקרי "פרישה מן הקהילה". 

אירגון הקהילות בדור האחרון לקיומה של יהדות־ג׳ 

היה למוסת. ההכרה מטעם המדינה בקהילות היהודיות כגופים 
משפטיים־ציבוריים, והזכות לגביית־מיסים, שניתנו להן 
כבר בסאה ה 19 ׳ קוימו גם ע״פ חוקת־נימאר, מוסדות הקהי¬ 
לות היהודיות היו בדדך־כלל: (א) אסיפת־הנציגים, שנבחרה 
ע״י כלל בני-הקהילה! (ב) הוועד, שנבחר ע״י האסיפה והיה 
מורכב מ 3 — 7 חברים, שנויה במחלוקת היתה שאלת זכות- 
הבחירה של יהודים אזרחי־חוץ. שבכמה קהילות נודעה לה 
חשיבות רבה, מאחר שאחוז האזרחים הזרים("יהודי-המזרח") 
בהן היה גדול. בכל מקום היו "הזרים" שווי־זכויות בענייני 
השירותים הדתיים והסוציאליים, אולם בקהילות רבות לא 
ניתנה להם זכות־בחירד" או שניתנה להם רק לאחר שישבו 
במקום שנים רבות. 

במדינות השונות של הריך הגרמני גחאגדו הקהילות 
ל״איגודי-מדינה", לסי המסיבות המקומיות. כל הזמן הורגש 
גם הצורך בהקמת אירגון כללי של יהודי־ג׳, אלא שלגבי 
צורתו היו הדעות מחולקות: היו שדרשו ליכוד של הקהילות, 
אחרים — ליכוד של ״איגודי־ד,מדינה״, שוב אחרים — מעין 
פארלאמנט יהודי ממש, שיוקם ע״פ בחירות דמוקראסיות 
ישירות (הדרישה האחרונה נשמעה תמיד מצד הציונים). 
האירגון עצמו הוקם, לאתר מו״מ ממושך ות 1 ך שינויים 
רבים בתקנות, זמן קצר לפני שהגיע היטלר לשלטון. אולם 
מכאן ואילך שוב לא היו צורות אירגון הקהילות ותפקידיהן 
דומים למצב הקודם. 

לפני שנת 1933 , וביחיד לאחריה, היו המשימות הסוציא¬ 
ליות עיקר עניינן של הקהילות (מלבד המשימות הדתיות 
והתרבותיות). ב 1917 נוסדה לשכת־הסעד המרכזית של 
היהודים הגרמנים. אירגון זה כלל לא רק אח הקהילות, אלא 
גם מספר רב של מוסדות פרטיים, הקדשים, אגודות וכיו״ב, 
ושיתף פעולה עם 5 אירגוני-הסעד הנוצריים המרכזיים 
במדינה. לשכת־הסעד המרכזית הוציאה, החל מ 1930 , כהב¬ 
עת משלד, בשם "כחב־העח לענייני סעד ולמדיניות הסוציא¬ 
לית בקרב היהודים" (- 15 ז ¥0111£311 \ 1 ע£: 1£1 ז 26115011 

11£ ז! 01 ק 502181 1 ) 10 ! ?§?תק), וכן כמה פירסומים חשובים 
אחרים. היא שיתפה פעולה אף עם הג׳וינט(ע״ע) והשתדלה 
לבצע את עקרונות־הסעד המודרניים בכל השטחים. לפיקוחה 
היו נתונים מוסדות ציבוריים, בתי־חולים, מרפאות, תחנות- 
ייעוץ למאות, והיו מסונפות לה כ 2,000 אגודוחדסעד שונות. 
בקהילות הגדולות הגיעו ההוצאות על ענייני סעד ל 30% 
בקירוב מן התקציב הכללי. חשיבות סוציאלית — וגם תרבר 
תית — רבה היתה אף ללשכות־הנוער ולוועדות לטיפול 
בנוער שנוסדו לרוב, ובן לתנועת הספורט וההתעמלות, 
שהיתה מפולגת לזרמים פוליטיים שונים. מקום מיוחד קבע 
לעצמו הטיפול במהגרים־עוברים ממזרח־אירופה למדינות 
שמעבר לים. לשכות־העבודה של הקהילות עסקו, תוך שיתוף־ 
פעולה עם העובדים עצמם, בתיווך־עבודה מתוכנן, בייעוץ 
מקצועי, בהשגת מקומות־הכשרה וכידב. 

מלבד האירגונים הקהילתיים מצויים היו בקרב יהודי-ג׳ 



517 


גרמניה, תולדות היהודיים 


518 


אירגוגים ואגודות במספר רב, ובן מוסדוודמדע ותרבות, 
כביטוי לחיים יהודיים ציבוריים ערים ומרובי־צדדים ביותר. 
בצידו, ואף במקומו, של המאבק בין החרדים והליבראלים, 
שמילא את חייהן הפנימיים של הקהילות במאה ה 19 , בא 
בדור האחרון המאבק בין הזרם היהודי־לאומי ובין הגונים 
השונים — מתונים וקיצוניים יותר — של כיווךההתבוללות. 
הציונות הכניסה מהפכה אף בחיי־הקהילווב להנהלת רוב 
הקהילות נבנסו, בצד הגבאים שנבחרו עוד מקודם לפי שיטת 
ה״נכבדים", גם יסודות דמוקראסיים, שהציגו דרישות לאו¬ 
מיות ועממיות מובהקות. 

האירגונים הגדולים של יהדות־ג׳ בין שתי מלחמות־ 
העולם היו: האגודה המרכזית של אזרחים גרמניים בני הדת 
היהודית ( 1 ס $8018 ז 33 ! 8 1 ס 8 ס 01$ ס 1 ס [./!''-. 0 =] ח 1 סזסז 01138 סכ> 

011150110110-13111x11$ [); ההתאחדות הציונית של ג׳ (- 210111 
( 2¥££ =- $011131111 ! 0611 ■ £111 £ת 101£0 ס!ס¥ 5115080 ); אגודת* 
העזרה של היהודים הגרמנים ( 0101115011611 ■ 01£1111101 -\ ££11£$ 
מש!!!![); האירגונים הדתיים — אגודת־ישראל, "אחדות", 
״האיגוד הליבראלי״, לשכת בני־ברית הראשית, איגוד 
היהודים הגרמנים־לאומיים ( 16111$01161 ! 31 ת 3110 ת ¥0183001 
01100 !), איגוד לוחמי־החזית היהודיים(- 11 > 0 ן ££0101151111011 
$01013100 001 ■!? : $01101 ); אגודות־הרבנים השונות, אגודות 
המורים, החזנים וכר. חלק ניכר מן הנוער היהודי בג , היה 
מאורגן בתנועות־נוער יהודיות — מהן מכיוונו של ה.¥ . 0 , 
מהן אורתודוכסיות ומהן יהודיוודלאומיות: ציוניות-סתם 
או מסוגפות לתנועת א״י העובדת או לפועל המזרחי* כל 
תנועות־דנוער הציוניות היו בעלות אופי חלוצי מובהק, 
החזיקו מרכזי־הכשרה בג׳ וסיפקו זרם מצומצם, אך מתמיד, 
של עולים־חלוצים לא״י. חשיבות רבה בחיים התרבותיים 
והרוחניים של יהודי-ג׳ היה לאירגוני-האקאדמאים: . 0 -.£ 
(־ 0130 1 ־ס 8 ס 115 ס 0 [ 100100 ) 510 ■ 01001501101 01 ס-! 0 סס־ 11 ס 1 ז £3 
800 $ ) שמטעם ה.¥ , 0 ו. 4 .! . 8 (- 4.103 !ס 8 ס 8$ > 0 ן 1 ) 800 
00111001 ( 0 ; האורתודוכסי ו./י .( .£ (-! ¥0 * 1501101 ( 110 * £31-1011 

00 ^ 00 ( 8100 ) הציוני, שגם מחבריו עלו מספר ניכר לא״י. 

החשוב והגדול שבין האירגונים האלה היה ה.¥-.ב>, 
שהוציא אף עיתון משלו. עיתונים התאו גם ע״י אירגונים 
אחרים, כגון:! 1 ( 15130 !סם — בטאונד, של אגודת־ישראל; 
2011005 0 ( 1508-118013 ( 00 ! (״העיתון היהודי־הליבראלי״): 
5081101 1 :>ם ("המגן"), בטאונו של איגוד לוחמי־החזית, 
ועוד. ה דגל בסינתזה של יהדות וגרמניות, אולם 
הדגיש במיוחד את ההגנה על זכויותיהם האזרחיות של 
היהודים ומשום כך את השתייכותם הבלתי־מסוייגת לעם 
הגרמני. בימות לבירורים רעיוניים היו הירחון הציוני ! 06 
ס 1 > 0 ! ("היהודי"), שיצא בעריכת מ. בובר (ע״ע), והירחון 
01800 ( 8 זס 0 (״הבוקר״) של ה.¥-. 0 . בטאונה הרשמי של 
התנועה הציונית בג׳, השבועון (שהופיע אחר־כד פעמיים 
בשבוע) 50830 ( 8000 00115080 ! (״הסקירה היהודית״, 1896 — 
1938 ), כבש לעצמו במשך הזמן, ביהוד בשנות־קיומו האחרו¬ 
נות, מעמד בראש העיתונות היהודית בג׳. 

ניגודי ההשקפות בין הזרמים השונים לא מנעו מהם 
שיתוף־פעולה מעשי. מבחינה זו הושגה אחדות למופת, 
בפרט בא-רגון קרן־היסוד (מ 1922 ), שהיה מושחת על 
שיתוף־פעולה בין ציונים ולא־ציונים (גם אישים מן ה.¥-.כ>) 
ושימש שלב מוקדם ליסוד הסוכנות היהודית המעורבת 
ב 1929 . התנועה הציונית היחה מאורגנת בצורת איגוד 


טריטוריאלי, ועליו נמנים ציונים מכל הזרמים כחברים שווי־ 
זכויות, שהיו משלמים מס מיוחד ("המם הציוני")! מלבד זה 
היו גם אירגונים ציוניים מפלגתיים (מזרחי, פועלי־ציון, 
הפועל-הצעיר—התאחדות ועוד). 

בפעולה התרבותית של יהדות*ג׳ באותה תקופה יש 
להבחין בץ השגי היהודים במסגרת היי־התרבוח הגרמניים, 
שבהם בא לידי ביטוי — אם במעט ואם בהרבה, ביודעים או 
בלא-יודעים— אף הגון היהודי, ובין עבודה תרבותית יהודית 
לשמה. על הראשונה ע״ע גרמנית, תרבות: אמנות, חינוך, 
מדע, מוסיקה, ספרות, פילוסופיה. בתחום היהודי המיוחד 
המשיכו בפעולתם בתי־המדרשות לרבנים מכל הזרמים (ד׳ 
לעיל, עמ ׳ 514 ), ההברות המדעיות והאידגונים לפירסום 
כתבי־מדע בחכמת־ישראל, האגודות המרובות לתולדות- 
ישראל ולספדות-ישראל. לאחר 1918 שימשה ג׳ — אחרי 
הפסקה של כמה דורות — גם מרכז לשפה ולספרות העברית, 
מאחד שעם פרוץ המהפכה הבולשוויסטית בדחו לג׳ סופרים 
ומו״לים עבריים מרוסיה. גדולי המשוררים והסופרים העב¬ 
רים של הדור קבעו את מקום־מגוריהם בג/ ונוסדו בה בתי- 
הוצאה עבריים חשובים, שפעלו בצדם של מוסדות מדלות 
ומדסות יהודיים, שעסקו בהוצאת ספרים ביהדות, בציונות 
ובחכמת־ישראל בלשת הגרמנית.—בברלין ובברסלאו נפתחו 
על-ידי ההסתדרות הציונית, ואח״כ גם בתמיכת הקהילות, 
בתי-ספר להוראת השפה העברית המדוברת לבוגרים ולנוער. 
מעמד מיוחד קבע לעצמו "בית־האולפן היהודי החפשי" 
( 8081830$ 0085080$ ( 81010$ ), שנוסד ב 1920 בפראנקפורט 
ענ״מ ע״י פרנץ ר 1 זנצ_ויג (ע״ע). מרכזים אתרים לפעולה 
תרבותית יהודית היו: בית־הספר היהודי הגבוה להשכלת- 
העם ( ¥01858008508010 00115080 !) ;אולמי-מוינבי, ששימשו 
גם מרכזים לעבודה סוציאלית! בית־העם היהודי( 001150805 ! 
¥018580101 ), שנוסד ב 1916 בברלין ברובע המאוכלס ברובו 
יהודים ממזרח־אירופה, ושמסביבו נתכנס חוג של משכילים 
יהודים גרמנים! פעולתם של אלה הוללה מהפכה בעבודה 
הסוציאלית היהודית בג/ ורישומה היה ניכר אף בשלוחותיה 
במזרח־אירופה ובא״י. — בתי־ספר יסודיים יהודיים קויימו 
בקהילות שונות* מוריהם באו ברובם מבתי-המדרש למורים 
בווירצבורג וב^לן. חוגים ציונים תמכו גם במגמה, שהיתר! 
לפני זה רק נחלתה של האורתודוכסיה היהודית, לייסד בתי' 
ספר תיכוניים יהודיים. 

כל הבניין הזה של החיים היהודיים ומבנה היהדות הגר¬ 
מנית בכלל נתמוטטו בעקבות תפיסת השלטון בידי הנאצים 
ב 30 ביאגואר 1933 . אע״ם שהללו לא גילו מיד את כל 
מזימתם הרצחנית, היה בעצם עלייתם של שונאי־ישראל, 
המתנגדים המושבעים לכל קליטת יהודים בתוך מסגרת העם 
הגרמני, משום זעזוע קשה ביותר ליהודי-ג׳ מבחינה נפשית 
וגם כלכלית* אך יחד עם זה עוררה תגובת־נגד עזה בנפשם. 
שנות 1933 — 1938 היו שנות התעוררות ההכרה העצמית 
ושיא פריחת החיים היהודיים בג' בעת החדשה. במדינה 
הגזענית של הנאציונאלסוציאליסטים הופרשו היהודים באורח 
אוטומאטי מחיי־המדינה כבני גזע זר! אך דבר זה נעשה 
בהדרגה. היהודים חיו חיי־גטו מיוחדים במינם, אולם יחד 
עם זה לא יכלו להתיר לחלוטין את הקשרים שהיו קושרים 
אותם לפנים עם החיים הגרמנים. המדינה הכריזה על העקרון, 
ששום יהודי "אינו יכול להיות בן לעם הגרמני", ודבר זה 
זיעזע את עצם יסוד־החיים המוסרי של היהודים, שהיו 



519 


גרמניה, תולדות הידזודים 


520 


ברובם המכריע מרגישים את עצמם כגרמנים והיו מתבוללים 
לגמרי בגרמניות מבחינה תרבותית. נוסף על כך ניטלה 
מהם׳ שלבים־שלבים, אפשרות העבודה המקצועית. הראשו¬ 
נים שנאסר עליהם משלח-ידם היו עורכי־הדין, השופטים, 
פקידי המדינה, אנשי המקצועות התרבותיים, העיתונאים 
ורופאי קופות־החולים (תחילה הוצאו מכלל זה משתתפי 
מלחמת־העולם). ב 1 באפריל 1933 אורגנה ההפגנה הגדולה 
הראשונה נגד היהודים בסיסמה להחרים את כל חנויות* 
היהודים. בחנויות ואף בבתי־מגורים רבים הושם הכתם 
הצהוב! החלונות והדלתות לוכלכו בקאריקאטורות ובציורי- 
ניבול, וליד הבניינים הוצבו משמרות־חרם מטעם הס. א. 
הפגנה זו, וכן רבות כמותה עד ל 9 בנובמבר 1938 , אורגנו 
מטעם המפלגה הנאצית ובפקודת השלטונות! הן לא היו 
בחינת "התפרצות ספונטאנית של זעם־העם". תחילה היו אף 
סימני־התנגדות בציבור הגרמני למעשים כגון אלה, עד 
שעלה בידי המפלגה הנאציונאלסוציאליסטית לדכא את שאר 
כל הזרמים האחרים ולרכז את כל השלטון בידה (וע״ע אנטי¬ 
שמיות, תמונות עמ׳ 542,539,531 , 543 ). 

מיד לאתר שהגיעו הנאצים לשלטון, התחילו במאסרים 
ובהקמת מחנות־ריכוז! אולם תחילה היו הקרבנות רק מת¬ 
נגדיהם הפוליטיים ואנשים שהשליטים החדשים ביקשו לנקום 
בהם נקמה אישית או לגזול אח רכושם. החרם שהוטל ב 1 
באפריל 1933 נתבטל לאתר יומיים, הן בשל התגובה החריפה 
שבאה מחו״ל, והן בשל הנזק שעשוי היה לגרום לחיי־הכלכלה. 
אולם בהמשך הזמן הלכו רדיפות־היהודים והחריפו. מעט־מעט 
נדחקו רגלי היהודים מכל עמדותיהם. שלב מיוחד בהשתל¬ 
שלות זו היו תוקי-נירנברג של 15 בספטמבר 1935 : היהודים 
הוגדרו ע״פ מוצאם, הכרתם הדתית וקשריהם המשפחתיים 
בהגדרה קפדנית ביותר! הם הוצאו מכלל המעמד החוקי של 
"אזרחי-הריו" ונעשו "נתיני-ד,מדינה" בלבד! נאסרו נישואי־ 
התערובת (עם סידורים מיוחדים לנישואי-תערובת קיימים 
מכבר), היחסים המיניים בין יהודים ושאינם־יהודים הוקעו 
כ״חילול-הגזזד (ט 1 )מ 3 נ 1 :>$נמ 15$ !מ) ולעבריינים נקבעו עבשים 
חמורים! לשם הטלת דופי של חשד־עריות ביהודים נאסרה 
גם עבודת המשרתות ה״אריות" במשפחות היהודיות. ל״חוקי־ 
נירנברג״ צורפו עד ה 1 ביולי 1943 13 צווים משלימים, 
שהחמירו כל פעם לגבי היהודים, עד לאחרון ב 1943 , 
כשהמדינה הוכרזה כ״מטוהרת מיהודים", וכל יהודי נמסר 
לידי המשטרה ללא הגנה חוקית ומשפטית. אולם בשעת 
הוצאת חוקי־נירנברג הצהירו כמה ממנהיגי־הנאצים, שבזה 
תם ונשלם "הסדר השאלה היהודית", ושאין בדעת הממשלה 
לדחוק את רגלי היהודים מן העמדות הכלכליות שעדיין היו 
תפוסות בידיהם. בשנות 1935 — 1937 , אף לאחר כל מעשי- 
ההרס מצד הנאצים, עוד היה בידי היהודים בג׳ הון רב, 
והם גם ניהלו עסקים מכניסי־דווח. במידת־מה נהנו אף 
סוחרים יהודים מן השיגשוג הכלכלי, שגרם לו הזיון־מחדש. 
אולם יחד עם זה הלכו ונשנו מעשים של הפקעת הון מיהו¬ 
דים, מאסרים וכיו״ב. 

המיפנה המכריע במדיניות היהודית של הנאצים בא עם 
סיפוחה של אוסטריה לריר במארס 1938 . הפרעות ביהודי 
אוסטריה, ביהוד בווינה, היו אכזריות בהרבה מן ההתפרצו¬ 
יות שאירעו בג׳, ואף החלק שנטלה בהן האוכלוסיה המקומית 
היה גדול יותר. אחר־כך עברה הכום על היהודים בחבל- 
הסודטים. שאותו סיפחו הנאצים לאחר ועידת־מינכן באוק¬ 


טובר 1938 . המהלומה המכרעת בכל שטח "ג׳־רבתי" באה 
בליל 9 בנובמבר 1938 , כשהוצתו כל בתי-הכנסיות באש, 
נשדדו חנויות ודירות של יהודים, נופצו חלונות־הראווה 
בכל בתי־העסק השייכים ליהודים, ונכלאו אלפי יהודים 
במחנות־ריכוז. כתואנה לפעולה הזאת שימשה התנקשותו 
של הרשל גרינשפן(ע״ע) באחד מעובדי השגרירות הגרמנית 
בפאריס. בעקבות המעשה הוטל על יהודי־ג׳ קנם קיבתי 
בסך מיליארד מארק. הפעולות הללו היה בהן כדי לשים 
קץ לקיומה של היהדות בג׳! כל מה שאירע אחר־כד לא היה 
אלא תוספת לצרות, עד שהתחילו ב 1940 ההעברות השיט¬ 
תיות למחנות־ההשמדה. 

בעלת משמעות רבה מבחינה יהודית־היסטורית היתה 
תגובתם של יהודי־ג׳ בתקופה שבין 1933 ל 1938 . הזעזוע, 
שבא בעקב ההפגנה של 1 באפריל 1933 , הביא רבים לידי 
מבוכה, אך רק מעטים לידי יאוש (שהתבטא לפעמים בהת¬ 
אבדות). תחילה נשמעו מחאות, מצד יהודים ושאינם־יהודים! 
יהודים רבים הזכירו אח מעשיהם לטובת ג׳ בעבר, את נאמ¬ 
נותם למולדת, את אותות־ההצטיינות שזכו להם בשדה־הקרב, 
וכיו״ב. אולם עד מהרה הוכרו חוסר־הטעם וחוסר־התועלת 
שבתגובה זו, ורוב היהודים הבינו פתאום, שגודלם קשור 
בגורלו של העם היהודי, אף אם לא ידעו ולא הדגישו זאת 
לפנים. את משענם היחיד ראו ביהדות העולמית, שהרימה 
קול צעקה בכל הארצות על הנעשה באחיהם בג׳! את 
תקוותם היחידה ראו בהגירה מג׳, שאי-אפשר היה להוציאה 
לפועל ללא עזרה מצד האירגונים היהודים בתפוצוח-הגילה 
אך גם מבחינה נפשית לא היה להם מסעד אלא היהדות 



ביהכ־נ "פאזאננ^מראםךן׳׳ נבר?י 1 ע!?ה נאע 
ב?י 5 9 בנובטנו* 1938 


521 


גדמניה, רנולדות היהודים 


522 



נווילי סשרי־חורה חרוכים, משרכת בחי־הכנסת כ 5 י 5 פ כנ 1 כטבר 1035 (ארכיח העיר ו 1 רבס> 


כשהיא לעצמה. למרות כל הרדיפות, ובהשפעת הרדיפות, 
נתעוררה בהם "גאווה יהודית", שנתנה עוז בלבם באותה 
עת־מצוקח. 

הצעד הראשון היה שיתוף־פעולה בין הזרמים הפוליטיים 
השונים, שהיו עוינים זל״ז בעבר. המאורעות הסירו למעשה 
את הניגודים בין המתבוללים והיהודים הלאומיים, אף אם 
נתקיימו עדיין להלכה. גם במתבוללים נהגו שלטונות־ 
המדינה כבבני העם היהודי, ומשום כך שוב לא היה בידיהם 
להכחיש את מציאותו של עם זה. יתר על כן: מאחר שלגבי 
הנאצים לא היה חשוב אלא גורם "הדם", הרי דאו כיהודים 
אף את המומרים ואת צאצאיהם של נישואי-התערובת. עי״כ 
נטבע מבחוץ חותמה של היהדות באנשים, שלא היתה להם 
זיקה רוחנית ליהדות מזה 2 — 3 דודות ז אולם מבין "שאינם־ 
אריים" הנוצרים או מחוסרי־הדת הללו לא חזרו אלא מעטים 
לחיים יהודיים פעילים. מצד אחר, נ תלכדו כל אלה שעדיין 
החזיקו בשם היהדות, ללא הבדלי השקפה, לשותפות-גורל 
אחת. יהודים רבים, שמילאו עד אז תפקידים חשובים בחיים 
הגרמניים, אך היו רחוקים מן החיים היהודיים, נמצאו מוכ¬ 
נים ומזומנים לפעילות יהודית. הצורה הראשונה של ליכוד 
כל האירגונים היהודיים היה "הוועד המרכזי לסעד ולשיקום" 
( 311 נ 1£1 ז^ 11011 ש£ 111 ־ 1 ז £0 $$ג 11 {:! 1$$ ז 313 ז 11 וש 2 ); תפקידו היה 
לארגן פעולות סעד סוציאלי וענייני הגירה, לאחר מכן נוסדה 
"הנציגות הממלכתית של היהודים בג׳" ( 8 מ 1 ו!שז 1 נשע$ו 1 ש 1 ש£ 
1 ) 1115011130 :>ס ״ 1 מ^ב!! זש£>), שבראשה עמד הרב ל. בק 
(ע״ע) ז האירגון נקרא בשם זד" מאחר שהשלטונות הנאציים 
אסרו את השימוש בביטוי "יהודים גרמניים". 

אחת המשימות העיקריות, שעמדו מלכתחילה לפגי 
ה״נציגות" היתר. אירגון ההגירה. ההגירה מג׳ לבשה צורות 
שונות. מצד אחד היתה בריחה ספונטאנית לאחת הארצות 


הסמוכות. ב 1933 היה הדבר קל במידה יחסית, מאחד שהיו 
בידי היהודים דרכונים גרמניים שהיו מקנים זכות-כניסה 
לרוב ארצותיאירופה ללא אשרה! אף התקנות בדבר הוצאת 
הכסף מג׳ לא היו חמורות ביותר, ועדיין לא היה הסדר 
אחיד בעניינים אלה. אולם הקשיים מצד ארצות־ההגירה 
הלכו וגברו, ביהוד בדבר מתן רשיונות־עבודה! ממשלת 
שוויץ, למשל, לא נתנה רשיונות־עבודה לאזרחים זרים, 
והכסף שהביאו המהגרים אתם לא הספיק לקיומם לאורך־ 
ימים אלא במקרים מועטים בלבד. הצורה השניה של ההגירה 
היתד, הנסיעה למדינות שמעבר לים, בעיקר לאה״ב. אך גם 
לאמריקה הדרומית, לקאנאדה ולאוסטראליה. המוני יהודים 
צבאו על הקונסוליות של אותן המדינות, אולם הללו לא נהגו 
להקל על היהודים הנרדפים, וחוץ מאנגליה ב 1938/9 לא 
נתנו אשח׳ת־כניסה אלא בהתאם לחוקי־ההגירה הקיימים. 
הצורה השלישית — והעיקרית — של ההגירה היתד, העל יה 
לא״י. זו היתה פעולת־הצלה לא רק מבחינה טכנית, אלא 
היתה כרוכה במניעים רעיוניים, במשיכה הרגשית ל״בית 
הלאומי היהודי", כנגד השיקולים התועלתיים בלבד שהכריעו 
לגבי שאר הארצות! ואכן הלכו בדרך זו רוב הציונים שהיגרו 
מג׳. לעליה לא״י נעשתה תעמולה שיטתית, וככל שגברה 
הסכנה הפכו הסרטיפיקאסים לעליה לא״י לתעודות בעלות 
ערך רב, ואף לא־צ יונים שאפו להשיגם. 

הגירת היהודים מג׳ מאפריל 1933 עד מאי 1939 
לפי אומדן 

(כולל שמהי־הניבוש של הנאצים שנוספו לג׳ עד מאי 1939 ) 
לארצות־הברית. 63.000 


לארץ־ישראל. 55,000 

לבריטניה. 40,000 

לצדפון. 30,000 

לארגנטינה. 25,000 









523 


גרמניה, תולדות היהודים 


524 


יבראזיל . .. 13,000 

לדרום־אסריקה. 5.500 

לאיטליה. 5,000 

לארצות אחרות באירוםדז . . . 25,000 

לארצות אחרות באמריקה הדרומית 20 x 100 
לארצות המזרח הרחוק . . . 15,000 

לארצות שונות .... . 8 x 100 

בסך־הכל 304,500 

לפי הערכת קימיסאר חבר־הלאוסים לענייני סליטים, היה 
מספר היהודים שנמלטו מתחום שלטון הנאצים בשנים 
1933 — 1939 329,000 , ומהם מג׳ עצמה 315.000 . 

ביוני 1933 נמנו בג׳ 503,000 יהודים ע״פ הדח (לרבות 
יהודי חבל־הסאר שנכלל בג׳ ב 1935 ), ואילו במאי 1939 — רק 
214,000 . לפי זה חלה בג׳ במשך 6 השנים הראשונות של 
השלטון הנאצי ירידה במספר היהודים ב 289,000 נפש. במניין 
הרשמי נמנו ב 1939 234,000 יהודים (ע״פ הגדרת חוקי־ 
נירנברג). לפי זה פחת בשנים 1925 — 1939 מספר היהודים 
בג׳ ב 330,000 (ר׳ לעיל, עמ׳ 515 ). 

במקביל להנועח ההגירה נעשתה גם פעולה לשינוי המק¬ 
צועות בקרב יהודי־ג׳. חלק גדול של הצעירים נאלצו לעזוב 
אח בתי-הספר והמכללות הגרמניים והוכשרו עתה במשקי־ 
איכרים או בבתי־ססר מקצועיים לעבודת־כפיים, לחקלאות 
ולמלאכה. יהד עם זה נוסדו ב״ם ללימוד השפה העברית, 
האנגלית, הספרדית ועוד׳ לצרכי הגירה בעתיד. הפעולה 
למען העליה וההכשרה לא״י נעשתה על-ידי המשרד הא״י 
( 11 זז\,- 3 וו 1 ס 3135 ק) חציוני, שנתרחב באותה התקופה במידה 
גדולה מאד. מלבד יעוץ לעולים מילאה כאן תפקיד חשוב 
העברת-הוזון! לשם כך נוסדה חברת "ההעברה", שהיחד. 
מוציאה מג/ בהסכמת השלטונות, הון יהודי בצורת סחורות, 
ושהצליחה להעביר מג׳ לא״י כ 12 מיליון לי״ש. לגבי ההגירה 
לאה״ב ניתנה העזרה הדרושה בעיקר ע״י "אגודת העזרה 
של היהודים הגרמניים" והג׳ויבט (ע״ע) האמריקני, השנים 
האחרונות שלפני המלחמה היו לגבי היהודים בג׳ שנות מרוץ 
נואש להשגת אפשרויות להגירה! אולם אפשרויות אלו 
נעשו קלושות יותר ויותר, וקיבת יהודי ניכר בשאר בג׳ 
עד לנעילת שער־ההצלה האחרון. 

יהודי ג׳ פיתחו בשנות 1933 -^ 1938 במידה מוגברת גם 
חיים ציבוריים ותרבותיים משלהם. עתה היה עליהם לספק 
לעצמם לא רק את צרכיהם "היהודיים" גרידא, אלא אף את 
צרכיהם הכלליים, בעיקר בתחום התינוך והתרבות. היה 
הכרח לפתוח בתי־ספר יסודיים ותיכוניים לילדי־היהודים 
שגורשו מבתי־הססר הכלליים. כוחות־ההוראה גוייסו מבין 
המורים היהודים, שהות בבת״ס כלליים וסולקו ממשרותיהם. 
הכשרתם להוראה בבתה״ם היהודיים היתד, אחד מתפקידיו 
של ה״מדכז להשכלת מבוגרים יהודים", מיסודו של מ. בויבר 
(ע״ע). שהוקם ע״י "הנציגות הממלכתית". בפעולה הציבו¬ 
רית׳ החינוכית והתרבותית של ה״נציגות" היה נעוץ מעין 
גרעין של תנועת התנגדות רוחנית יהודית. — תופעה דומה 
לז 1 שבתחום החינוך נתגלתה גם בתחום האמבות והספחית. 
אמנים וסופרים יהודים למיניהם נאלצו׳ במידה שלא יכלו 
לעזוב את ג׳ מיד׳ לצמצם את פעולתם בתחום היהודי בלבד. 
במקרים רבים לא היחה שיבתם ליהדות אלא חיצונית בלבד. 
אך במקרים אחרים היתד. כרוכה בסיפנה נפשי עז. הממשלה 
הנאצית עצמה קיבלה לידה את היזמה לארגן את חיי- 
התרבות היהודיים בפיקוחה שלד" במשרד־ד,תעמולה של 


גבלס נוסדה מחלקה מיוחדת, שהיחד, מפקחת על חיי־התרבות 
היהודיים. האירגץ היהודי שהוקם לשם כך נקרא בשם 
״איגוד־התרבות היהודי בג׳״ ( 1 >תג 1 ג 1 ז 11 :ז 1 נ £1 • 1501161 ^ 711 ). 
אירגץ זה ייסד תיאטרון מצויץ, תזמורת מעולה׳ ערך 
הרצאות, תערובות־אמנים וכיו״ב. עתה הועמדו לרשותה 
של יהדות־נ' מהות אמגותיים, שלפנים היו מופיעים לפגי 
הציבור הרחב ולא בחוג יהודי גרידא. לאתר זמן נאסרה 
על "איגוד־ו־,תרבות" הצגת יצירות גרמניות, ומשום כך 
הוצגו רק יצירות זרות (כגון מחזות שיקטסיר, שאו, מולייר, 
ועוד, אופרות איטלקיות וצרפתיות) — כמובן בשפה הגרמ¬ 
נית. העיתונות היהודית הגדילה את הקפה. חוצאות־הספדים 
היהודיות הגבירו את פעילותן, וספרים בעלי תוכן יהודי — 
דברי שירה, היסטוריה ומסה — זכו לתפוצה גדולה. אף ענייני 
העיתונות והוצאת־ד,ספרים היהודית היו נתונים לפיקוחם 
של שלטונות־הסדינה; לשם כך הוקמה מחלקה מיוחדת 
בסשרד־החעמולה בשם 31 ז 116£6 -מ 76 > 111 (מהלקה לדו״ח על 
ענייני־יהודים). לעתים נאסרו פירסומים מסדימים או הוחרמו 
עיתונים מטעם השלטונות! פעמים רבות הופסקה הופעתו של 
ג 4501131 מג £1 71111150116 , אולם אחר־רך נתחדשה. במשך הזמן 
נעשו פקידי ה 31 ז 6 } £6 - 760 >נ 1 ז מעוניינים בהמשכח חיי־ 
התרבות היהודיים בהקסם הקיים. אולם הגזירות של 10 בנו¬ 
במבר 1938 שמו קץ למצב זה. 10 החדשים מאותו יום עד 
פרוץ המלחמה ב 1 בספטמבר 1939 היו ימים של בהלה, 
שיתוק החיים החברתיים׳ הגירה בהמונים ורדיפות קשות של 
הגסטאפו נגד שארית היהדות הגרמנית. 

; 1925 , 8116 1106 20111 10 6044110/100 10 ( 1 , 6012 ) 80 .( 

• 001411011 10 14600 / . 6 8014/021402 . 0 51006 , 631 ) 5 קק 6111 ? 
- 11 * 8.16 ; 1928 ,( 111 ,. 021 מסם . 11 • 1178 . 806 .£ . 011 ■!^) 1006 
, 813111 ,א ; 1930 , 11600 [ 60111101100 6 1 ן 00 ?ז 10 ס{ 1 ־׳*?£ ,־ 1131,0 
- 2933 ץ 0000100 16001 10 011/1 ( / 0 11010010102 00110001 < 1 
, 8.080011141 .£ ; 1939 ,( 169-94 , 1 ,. 5103 50041 .׳״ס[) 1958 
,. 13 ) 1910-1939 ץ 00/171011 10 ססו 11101 קס? 0110111 [ (ס 00061 ' 7 
. 5 .ס) ״ 1933-1939 /■ 0100 * 00 014/110 [" ; 1944 ,( 233-74 . 01 * 

. 8 ; 1945 ,( 969-78 , 1 מ , 110 * 8011 , 0 ) 514 0£ 111 * 1111 ח 4 ק*ם 

44600 [ 6044110/100 600 1 / 001170 : 071% ( 17010 040 ,■]* 3 ח 4 )״| 14 

1953 ,( 011 * 84 0 * 1 .זם , 8466 •׳י 46 ) 15 ) 60 * 0 80 . 2 ע(£*] 8 *?) 

(ור׳ גס הביבליוגראפיה לסעיף רבא). 

דו. ו. 

סוסה של יהדות־ג׳. מג׳ יצאה הרעה בתקופת מלחמת* 
העולם 11 על יהדות אירופה (ע״ע, עמ ׳ 194 — 206 ! וע״ע 
גטו, עמ ׳ 602 ) כולה׳ ובה כלו גם יהודיה. בתקופת המלחמה 
הורחבו גבולותיה של ג , , ויהודים עברו והועברו מג׳ לשכנו¬ 
תיה ומשבבותיה לג׳ ובחלקם הושמדו בג׳ עצמה בתור ריכו¬ 
זים של אסירים יהודיים משאר ארצות אירופד, — עובדות 
המאפילות מאד על גורלם המיוחד של היהודים מג׳ עצמה. 

השנים 1933 — 1939 כבר חוללו מהפכה גמורה במבנה 
החברתי והמקצועי של יהודי־ג׳. הם נושלו ביהוד מהמסחר 
והמקצועות החפשיים, ורבים החלו לעבור למלאכה ולחק¬ 
לאות. בשנת 1933 היו 48.12% מכלל היהודים שבג׳ בעלי 
עבודה קבועה — ב 1939 לא היו בעלי עבודה קבועה אלא 
15.6% מכלל היהודים (ע״פ הדת) בג/ למעלה מ 40% מן 
המפרנסים, שהיו ב 1939 ללא עבודה קבועה, יכלו להתפרנס 
מרכושם, ורבים יכלו להתקיים על אילו הכנסות קטנות 
וכספי-ביטוח. אלפי יהודים כבר היו ב 1939 עצורים במחנות־ 
ריכוז. הנאצים תיכננו — או העמידו פגים כאילו חיבננו — 
להעביר את יהודי־ג׳ לאיזורי־הסגר מיוחדים מרוחקים. 
במדגסקר אי באחד מאיזורי־הכיבוש בפולין או ברוסיה! 




525 


גרמניה, תולדות היימודים 


526 


תכניות אלו נתבטלו לחלוטין בראשית 1942 , לאחר שכבר 
היתה ההשמדה הפיסית בתקפה, החוק מ 4 ביולי 1939 עשה 
אח *ההתאחדות הממלכתית של היהודים בג״ (-* 011 ״£ 
1 ) 061,150111311 ם 1 מ 16 >ג 1 ( זש 1 > £ת 1£11 מ 61 ־ו 6 צ) לאירגון המרכזי 
של היהודים בג׳ וקבע את תפקידיו — לקדם את ההגירה 
ולהיות הרשות הממונה על בתי-הספר היהודיים והעזרה 
הסוציאלית. בראשו עמד הרב בק, אך האירגון נעשה כפוף 
לתקנות שפורטו בחוק ובהתאם להן גם להוראותיו של שר* 
הפנים. בשביל הנאצים היה זה המכשיר האירגוני להיפטר 
במהירות האפשרית מכל היהודים שבמדינה. 

במאי 1939 עוד נמנו בג׳ כ 214,000 יהודים, ועוד כ 20-000 
שחוקי־נירנברג צידפום ליהודים. פרוץ המלחמה ( 1 בספ¬ 
טמבר 1939 ) לא הביא לשינויים במצב החוקי של יהודי-ג/ 
היציאה מג׳ נשארה אפשרית בפועל, אמנם בממדים ההולכים 
ומצטמצמים, עד נובמבר 1941 , ז. א. לאחר שכבר נמשכו 
כמה חדשים ההשמדות ההמוניות במזרח־אירופה. יהודי־ג׳ 
נתקבלו בכמה ארצות ניטראליות, חצו את האוקיינוס האט¬ 
לאנטי, היגרו לכל רוחות־השמים, ואף הגיעו, דרך רוסיה, 
לשאנהאי, עד 20 ביוני 1940 עוד יכלו יהודים בעלי אמצעים 
להימלט דרד נמלי-איטליה לא״י׳ ועד 11 בנובמבר 1942 
יכלו להגיע דרך צרפת החפשית לליסבון ולקזבלנקה. 

ב 1 במאי 1941 נמנו בג׳ כססס, 169 יהודים וב 1 באוק¬ 
טובר — כ 164,000 , ז. א. שמספרם הופחת מאז מאי 1939 
ב 50.000 — 70,000 נפש, מסתבר, שחלק ניכר מהם הצליח 
להגר מג/ אד בחלקם לא הגיעו אלא לארצות שנכבשו אח״כ 
ע״י הנאצים. כ 8,000 יהודים פונו ע״י הנאצים תהילה למחוד 
לובלין ואת״ב לצרפת החפשית, בדי לפנות מקום לנתיני-ג׳ 
שחזרו לארצם אחד פרוץ המלחמה. יהודים רבים נאסרו 
במחנות־הייכוז הישנים והחדשים. גם שיעור־התמותה גדל 
בשנים אלה במידה לא-רגילה. 

ב 31 ביולי 1941 נתן גרינג(ע״ע) את הצו ל״חיסול הסופי 
של בעיית־היהודים" ע״י השמדה פיסית מתוכננת. 
ב 15 בספטמבר 1941 נגזר על היהודים לשאת את הטלאי 
הצהוב (סז^ת&טן). באמצע אוקטובר 1941 הוחל בג׳ 
בפיקודו של איבהן ב״העברות* (בלשון הנאצים ־ 1 ג 3141 ׳\£ 
מ 86 תט ז או ח 6 ^תנ 16:1 שחג^נ 1 ^) המוניות של יהודים לגטאות 
שבמזרח (אדז׳, מינסק, ריגה, קובנו) ולמחנות ריכוז ועבודה. 
באוקטובר—דצמבר 1941 "הועברו" למעלה מ 30,000 יהודים. 
מאוקטובר 1942 עד סוף מארם 1943 "הועברו" יהודים 
מג׳ — תחילה ממחנות־ד,ריכוז ואח״כ גם באופן ישיר — 
לאוש״ינצ׳ים(ע״ע) ולמחנות־השמדה אחרים. "כמעט מדי יום 
ביומו"' (לפי עדותו של כתב ה״ניו־יורק טימס" בג׳ בראשית 
ה״העברות") נמלאו רכבות ביהודים ש״הועברו" למחנות 
אי־שם. בתי־כנסת שוגים נסגרו, כדי לשמש מקומות־ריכוז 
ומקומוודחניה ליהודים ה״מועבדים". באותה תקופה גבר 
בין היהודים גל של התאבדויות. רכוש היהודים ש-הועבדו" 
או שהתאבדו עבר לרשות השלטונות כנכסי "אויבי העם 
והמדינה". 

מפעלה הציבורי של יד,תת ג׳ בזמן המלחמה התרכז סביב 
ה״התאחדות״, שבה ״נשתלבו״ (בהתאם לחוק) כל 1,500 
האירגונים והמוסדות ו 1,600 האיגודים הדתיים, שחיו ב 1939 
בג׳(האחרונה, קהילת־ברלין, ״נשתלבה״ רק ביאנואד 1943 ). 
אחר שנפסקה ההגירה, נצטמצמו פעולותיה בדאגה לחינוך 
ובעזרה סוציאלית. ה״התאחדות" תמכה בבתי-ספר עממיים, 



טתוד צו על היטלו ם 1 בסרץ 942 ! 

תרגום: 

צו הפירר 

"היהודים, הבונים־החםשים וכל שותפיהם להשקפת־זזעולם, המת¬ 
נגדים לנאציונאלסוציאליזם, הם שחוללו את המלחמה הנוכחית, 
המכוונת נגד הריר, מאבק רוחני מתוכנן נגד הכוחות הללו הוא 
משימה, שמאמץ־הסלחמה מחייב אותה. 

משום כר הטלתי על המנהל מטעם הריה אלשרד רוזנברג, לבצע 
משימה זו תיד שיתוף*םעולה עם ראש המפקדה הכללית של כוחות- 
ההגנה. מפקדתו שתתפנה בארצוורהכיכוש תהא רשאית לחפש 
את החומד הדרוש בספריות, בארכיונים, בלשכית מאסוניות 
ובשאר מוסדות אידאולוגיים ותרבותיים למיניהם, ולהחרימו לצרכי 
המשימות האידאולוגיות של מפלגח־ר,פועלים הגרמנית הלאומית־ 
הסוציאליסטית ולצרכי עבודות-הסחקר של בית־המסר הגבוה [של 
המפלגה] לעתיד לבוא. הסדר זה חל גם על גכסי־ד,תרבות, הנתונים 
ברשותם או בבעלותם של יהודים,..." 

בכמה בת״ם תיכוניים וגבוהים, בהכשרה למלאכה ולחקלאות, 
בקורסים לשפות, ובר. אף "ביהמ״ד הגבוה להכמת־ישראל" 
הוסיף להתקיים בחסותה, אם כי בשינוי־שם. הלימודים בכל 
מוסדות־ההוראה היהודיים הופסקו ביולי 1942 . ה״התאחדות" 
תמכה בבתי־חולים, בבתי זקנים וילדים וכיו״ב, והיא 
נאלצה לשרת את הנאצים בריכוז האנשים שנגזרה עליהם 
ה״העברה". הכנסות ה״התאחדות" באו מנדבות, מדמי-חבר 
וממיסים מיוחדים שהוטלו על המהגרים. פעולות ה״התאחדות" 
נפסקו ביולי 1943 , לאחר שגם רוב מנהלי ה״התאחדות" וגם 
רוב הנמצאים בטיפולה "הועברד למיתה או נלקחו למאסר. 
רכוש ה״התאחדות״(כ 170 מיללו מארק) נשדד ע״י הנאצים. 

בין מחנות־הריכוז בג׳ תפס מקום מיוחד "מחנודהמיוחסים" 
תרזינשטט (ע״ע). מבין 139,606 היהודים שהיו עצורים בו 
היו' 42,103 מג׳ עצמה. ביאנואר 1943 נכלא שם גם הרב בק. 
המחנה המשיך במידת־מה את החיים היהודיים בג' עד תום 
המלחמה! אולם באותה שעה לא נשארו בחיים בתרזיינשטאט 
אלא 5,639 מיהודי־ג׳. 

עד לסוף 1942 ירד מספר היהודים בג׳ ל 51,000 , עד 
ראשית אפריל 1943 — ל 32,000 . ב 19 במאי 1943 הוכרזה ג׳ 
כ״מטוהרת מיהודים״ אמנם ב 1 בספטמבר 1944 

עדיין נמנו 14,574 יהודים שהתהלכו חפשיים בג/ אולם 
הללו היו ברובם המכריע ( 97.8% ) נשואים ללא־יהודים או 




527 


גרמניה, תולדזת דזיהזדים 


528 


יהודים־למחצה שהוגדרו כיהודים ע״פ חוקי־נירנברג, לעומת 
זה היו ביאנואר 1945 במתנות הריכוז והעבודה שבג׳ מאות־ 
אלפי יהודים יוצאי ארצות שונות. 
מספד היהודים שנשארו חפשיים בג׳(בגלוי או במחתרת) 
נאמד ב 19,000 , מספר החוזרים אחרי המלחמה סמחנוח־הריכוז 
(לרבות חרזיינשמאט) — ב 8,000 . חישוב מאוחר ומפוקפק של 
הנאצים (מיאנואר 1942 ) קובע את מספר היהודים שהיגרו 
מג׳ מתחילת השלטון הנאצי ל 360,000 . מספד יהודי־ג׳ 
שנהרגו ע״י הנאצים (או נספו מחמת הרדיפות) בג׳ עצמה 
נאמד ב 160,000 — 180,000 . מ 560,000 יהודים שתיו בג׳ לפני 
10,000—5,000 עלות היטלר לשלטון אין בה כיום( 1956 ) אלא 
נפש. אף הצביון האירגוני של יהדות ג׳ שלפני השלטון 

הנאצי נתבטל מיסודו. 

.568—528 וע״ע אנטישמיות עם׳ 

8 81111, 7/10 ]014'1511 ?0(11110110)1 0] <7<945 '־ 959 ' ץמנו;מ־,־ 

6145110/1010 005 ,. 101 , 1950 ,( 2 , 01 ? ,^ 8111 111 50011 1$6 ?יושן ) - 
)00/11 ]. 410 ]1460)1 1)1 60)1 00)0(111150/10)1 704160)1 1939-1945. 

1, 1952; <3. 10£11 ; 1953 , 1 ( 50114110 101 ( 71 7/10 .־ 1 ־ ז . £. 

£361111, 010 101x10 7,10(1(10 (£65156111 ע 15138 ־ 06601 . 80 2 .־ . 
11366. 01 . 1 16 ( 14 50111 ,זז 1112 ז 596 ש■! , 31 ; 1953 ,( 15 ^ 83 ״ 
001/16. 010 ?001)10)1101111 60) 6011!10/1-15 ( 0 ( 701 1 (ס 116110/1 ן - 
£01)101>110/10)1, 1954, 1 7010/1 1110 ( 0 005 ,} 1 ט ז \\ .[-״ 01131:0 ? ״ 

14)16 610 ]1460)1, 1955; 11. 0. ,5010■, 7/10)0510)1511161 1941 - 
1945 , 1955; 1 110 ) 70 :סחוסו/ ס! 60 0 ( 01/101 ( 8 ,׳. £01131101 ״ 
?010/1 0( 105 ]141]1, 1953; 18 ., 110)11051 . 1956 , 71010 [ס 

י 5 . ל. 

יהדות־ג׳ אחרי מלהמת־העולם 11 . ב 1 בספטמבר 
1944 מנו שרידי היהודים בג׳ 14,574 נפש! רובם ככולם 
(1956) מאלה היו קשורים בקשרי־חיתון עם לא-יהודים. כיום 
מעריכים את מספר היהודים בג׳ ב 25,000 — 30,000 , רובם 
ניצולים מארצות אהרות באירופה. 72 הקהילות שברפובליקה 
15.920 1955 הפדראלית הגרמנית (המערבית) מגו באוקטובר 
תבריס? במפקד האוכלוסיה באותו חודש נמנו 21,974 יהודים 
אזרחי־ג׳. מספרם של היהודים היושבים ברפובליקה הדמו־ 
קראטית הגרמנית, לרבות ברלין המזרחית, אינו עולה לפי 
המשוער על 1,500 נפש. קבוצות קטנות אלו הן שארית של 
המוני היהודים(כ 160,000 ), רובם ממתנות הריכוז, שחיו אחר 
המלחמה, ב 1945/46 , ב 60 מחנות בעדך 


הגיל הממוצע של יהודי-ג׳ היום הוא גבוה ביותר: ברפוב¬ 
ליקה הפדראלית וברלין המערבית ב 1955 — 47.2 שנה! 
באותה שנה נמנו 4,630 אנשים ונשים שהיו למעלה מגיל 60 , 
ואילו ילדים עד גיל 7 — 771 בלבד. התמותה ביו יהורי־ג׳ 
עולה בהרבה על הריבוי הטבעי. 

החברה היהודית בג׳ בלתי־נורמאלית היא גם מבחיבת 
העיסוק והפרנסות: כ 58% של היהודים אינם עוסקים 
בעבודה כלשהי, אלא מתקיימים מהון שבידם, מפנסיה 
ומכספי־סעד. בעלי העסק והחרושת העצמאיים הם כ 22.2% 
מכלל היהודים ן הפקידים והפועלים — כ 16.5% . כ 3 . 3 % של 
היהודים עוסקים במקצועות חפשיים: כ 50 רופאים, כ 400 — 
500 משפטנים, מספר פרופסורים באוניברסיטאות, שחקנים, 
סופרים וכיו״ב. 

עם תום המלחמה חזרו ^וידי היהודים שבמקום והפליטים 
שנקלעו לג' והחלו לעצב תאי אירגון עצמי יהודי בקהילות 
ובאיגודיהן הארציים. ב 1951 קמה במדינה הפדראלית הגרמ¬ 
נית המועצה המרכזית של היהודים בג׳ (• 1 :>(! 31 ז 11131 וש 2 
1 > 1 וג 111 :>צו 11 שם ת 1 11 ש(>ט(), שמושבה בדיסלדורף. היא מטפלת 
בייצוג היהודים בפני מוסדות ממשלתיים ובפני האירגוניס 
היהודיים שמחוץ לג/ בעיקר בענייני פיצויים על נזקי הנא¬ 
צים, ובן היא עוסקת בתיי התרבות של יהודי־ג׳. המוסד 
המרכזי לעזרה סוציאלית, שמושבו בפראנקפורט ענ״מ, עוסק 
במקרים סוציאליים, מסייע לבתי־מרגוע, בתי־נוער, מחג וה¬ 
קיץ וכיו״ב. קיימות בג׳ אגודות מקצועיות של בעלי־מלאכה, 
של משפטנים, סטודנטים יהודיים ועוד, ברית נשים יהודיות 
וסניפים של ההסתדרות הציונית ומוסדותיה השונים ושל 
אירגונים יהודיים אתרים. — בדיסלדורף מופיע בקביעות 
השבועון 1 ז 1 חש 1 )ט( ־ 1161 £ו 1 ט 11 ש 12 ושו 1 ש ¥0 \ שר 11 שבתס 11£ \ 2 
1 >ת 113 (ש;! 1 טשם ב 48,000 מפסים, שרובם נשלחים חוץ לג׳, ואליו 
מצורף ירחון מצוייר. במינכן יוצאים "נייע אידישע צייטונג" 
ביירית ומש 1 ו 1 ש 1 ־ 30111 א 11€ ש 115 ) 6 ן 1 ש 1111 שטט 4 ? בגרמנית. 

תרבות. בשנים הראשונות אחרי סיום המלחמה יכלו 
כמה חכמים ואנשי תרבות יהודית מן המזרח להדפיס ולפרסם 
בג׳ ספרים יהודיים חשובים (ש״ס, סידורים, יצירות הספרות 
העברית והיידית); שלטונות הצבא האמריקני — באמצעות 
רבני־הצבא והג׳ויגט — הגישו ביד רחבה סיוע לפעילות זו, 



מצבה לביב״נ נחרב בפראנספורט זנ־ימ. באבז השחורה חרוסת הכתובת: 

,כאן עמר ביהכ׳־נ ״פרידברנד א: 5 אנר,", שנחרב ב 0.22.1638 בידי חפלשעיס הנאצי < 0 " 








529 


גרמניה, תולדות היהודים—גרמניה, הרפובליקה הדמוקרטית 


530 


שנפסקה עם יציאתם של העסקנים שבין הפליטים. כעת 
מתקיימת מחלקה לתרבות ליד המועצה המרכזית, המטפלת 
בסדרי החינוך בקהילות, בהמצאת מורים וקדריכים ובפעולות 
תרבות שינות. 

שילומים והחזרת-רכוש. רוב היהודים שבג׳ 
ורבים מיהודי־ג׳ שגלו מחמת גזרות הנאצים מתקיימים בעזרת 
השילומים והפיצויים הניתנים להם על העושק ברכוש והפגי¬ 
עות בנפש ובגוף שנפגעו ע״י העם הגרמני. חוקי־השילומים 
פורסמו בשטחי־הכיבוש שבג׳ הדרומית תחילה באיזור 
האמריקני ובאיזור הצרפתי ב 1947 ! באיזור הכיבוש הבריטי 
נכנם החוק המקביל לתקפו ב 1949 . החוקים הללו גוזרים את 
החזרת הרכוש שניחן לקבוע את בעלותו הקודמת לעושק 
הנאצים (כגון נכסי־דלא-ניידי, בתי־עסק ידועים בשמם, וכד׳). 
על הסכומים שהוחזרו ליהודים עד ל 30.9.1955 מצויים בידינו 
הנתונים הבאים: 

שילומים לאנשים פרטיים ולבתי־עמק; כ 1,250 מיליון מארק 

שילומים לאידגונים־יורשים: _ ב 136 ״ ׳׳ 

בס״ה כ 1,386 ׳׳ " 

לפי האומדן מהווים סכומים אלה לא יותר מ 15% מן 
הרכוש׳ שהופקע מידי היהודים אחרי 1933 . — החוק בדבר 
פיצויים, במקרים שבהם לא נשאר רכוש שניתן להשיבו או 
להעריכו, נכנס לתקפו אחר דיונים ממושכים ב 1.10.1953 . 
הנזקים הנידונים בחלק כוללים נזקים 
בנפש, בגוף ובבריאות, בחופש, בממון 
וברכוש, בהתקדמות המקצועית והכלכלית, 
בביטוחי□ ועוד. סיפוק התביעות המרובות 
מאד לא נתקדם עד עתה בקצב שנדרש 
מצד התובעים, שרבים מהם נזדקנו בינ¬ 
תיים. ביעי 1956 הוכנסו תיקונים לחוק, 
המכוונים — בין השאר — גם להחיש 
את תשלום הפיצויים. עד 30.9.1955 שולמו 
פיצויים בסך 1,294,584,180 מארק גרמני. 
הרפובליקה הדמוקראטית (המזרחית) שב¬ 
שלטון הקומוניסטים לא נענתה עד עתה 
לדרישת תשלום פיצויים. 

היחסים בין היהודים ושאינם־ 
יהודים ברפובליקה הפדראלית הגר¬ 
מנית. מחמת המספר היחסי המועט של 
יהודים באוכלוסיה הכללית של ג׳ היום 
(כסס/ 0 !/ 1 ) כמעט שאין בג׳ בעיה ביחסים 
שבין יהודים ללא־יהודים, היהודים המר 
עטים בג׳ אינם מופיעים בחיים הציבוריים 
של ג׳ כקבוצה מאורגנת אלא לעיתים 
רחוקות. אישים יהודים בג׳ ממלאים כיום 
בשתי המדינות הגרמניות תפקידים ציבו¬ 
ריים ורוחניים. בבונדסטאג של הרפובליקה 
הפדראלית יושבים 3 יהודים. יהודים 
משמשים פרוססורים באוניברסיטות, שופ¬ 
טים עליונים ושחקנים בתיאטרון. המשר¬ 
דים הממשלתיים משתדלים להיענות 
לבקשותיהם של הקהילות והמוסדות היהו¬ 
דיים, אב מתוך כוונה טובה לתקן את 
העוול שנעשה ליהודים, ואם מטעמים 
אופורטורסטיים ופוליטיים. באומו רשמי 


אין סובלים את האנטישמיות, ולפעמים אף נעשים צעדים 
משפטים נגד גילויים של שנאת־ישראל. אולם מתוך 
משאלים ציבוריים נראה, שעדיין רב מספרם של המחזיקים 
בדעות קדומות עד היהודים, אך הם מרובים בין הזקנים 
יותר מאשר בין הצעירים. המפלגות הנאו-נאציוח וד,לאומ¬ 
ניות אינן בשעה זו אלא מיעוט זעיר בציבוריות הגרמנית, 
ואף הן אינן מבליטות מגמות אנטישמיות. בעיית היהודים 
והאנטישמיות אינן מן הבעיות התופסות כיום מקום חשוב 
בתודעה של האומה הגרמנית, אך גם זכרון העוול הנורא 

שנעשה ליהודים ע״י הנאצים אינו תופס בה מקום ניכר. 

יע. ל. 

נרםנ;ה, הרפוןליקה הךט 1 כןרטיח, השם הרשמי: 
ך 6 וןליקה למוקרטית גךמית (ש^ז״סם 

ש 311$011 ז 014 תז 06 ). 

שטח ואוכלוסיה, ע״ע גרמניה, עמ׳ 394 . ברלין 
(ע״ע) המזרחית (איזור הכיבוש הסובייטי), ששטחה ב 400 
קמ״ר ואוכלוסייתה 1.19 מיליון נפש (לפי מיפקד 1950 ), 
שייכת למעשה אף היא לרפובליקה הדמוקראטיח. על־ידי 
הנדידה לג' המערבית, ההולכת ונמשכת, הפסידה ג׳ המזרחית 
מהקמת הרפובליקה הדמוקראטיח ואילך לפחות 2 מיליון 
נפש, שבהם בולט חלקם של בעלי־מקצוע (פקידים, אקאד- 
מאים, פועלים מקצועיים). 






531 


גרמניה, הרפובליקה הדמוקרטית 


532 


חוקה ומשטר. ג׳ המזרחית היא "דמוקראטיה עממית' 
בנוסה מדינות הכיבוש הסובייטי, והחוקה אינה משקפת את 
המשטר הקיים בפועל. הרפובליקה הדמוקראסית אורגנה 
ב 1949 כמדינה פדראלית, המורכבת מ 5 "ארצות" (זש^״ע); 
אולם ב 1952 בוטלו הארצות, והרפובליקה הפכה למדינה 
אוניטארית, בעלת ממשל מרכזי חזק. שטחה חולק ל 14 מחתות 
(ש 11 ז 21 ש 8 > אדמיניסטראטיוויים. המוסד העליון של הרפוב¬ 
ליקה הוא האספה העממית (■ 1 ש 111 נ 311 נ 1 <״ 011 ^), שציריה נב¬ 
חרים — להלכה — בבחירות כלליות. אולם למעשה מוגבלת 
זכות הפעילות הפוליטית למפלגות שקיבלו "רשיוך מטעם 
השלטון, והבחירות מתנהלות על-סי רשימה אחידה של כל 
המפלגות. לנשיא הרפובליקה תפקידים של ייצוג בלבד. 
הממשלה מורכבת מראש־הממשלה, סגני ראש־הסמשלה 
והמיניסטרים. המגמה הצנטראליסטית המובהקת והשפעת 
המחשבה החוקתית הסובייטית מוצאות את בימויין בעובדה, 
שיושב־ראש הוועדה לתיכנון כלכלי ממלכתי הוא אחד מסגני 
ראש־הממשלה, ובין המשרדים אשר שר ממונה עליהם 
נמצאים: משרד בטחודהמדינה, משרד התעשיה הכבדה, 
משרד בניית־מכונות, משרד התעשיה הקלה, משרד ההנדסה 
הכללית. סדרי השלטון קובעים מקום נכבד לכל הברוד 
בתיכנון, על כל הסתעפויותיו. סמכויותיה השלטוניות של 
המשטרה רחבות מאד. — זכויות מסויימות לפיקוח על מדי¬ 
ניות הרפובליקה שמורות למעצמת-הביבוש הסובייטית. 

; 1949 . 0172 . 01 ■ 1 > 012 ¥?!■[21114x2 ,א 110 ס 41 ז 5 "א 

. 0 1 ז< 1% ())ז 4111414%1 >[ 0 \ .■#י 

- 510211 . 01 ,. 7 תנ 1 ג 1 ״ 1 . 111 ! 1950 ,( 76 , £0:1113 .}}ס . 4 

.* 1952 , 112/11 

ש. רו. 

כלכלה (השר לעיל- עט׳ 409 483 ). ה הלאמה. עם 
הכיבוש הנהיג השלטון הצבאי הרוסי הלאמה של המשק 
ה״גדול׳": הולאמו כמעט כל המפעלים התעשייתיים והמס¬ 
חריים (פרט לקטנים), הבאגקים, חברות־הביטוח, מפעלי־ 
החשמל, התחבורה והשירותים הציבוריים, המכרות, האחוזות 
הגדולות. הרכוש הפרטי הושאר בבתי-חרושת ובתי-מסחר 
קטנים ובבתי־מגורים (כפוף להגבלה חריפה של שכר־הדירה 
ולהחרמה־בפועל של בתים שבעליהם יושבים בחו״ל); 
ובייחוד לא הופקעה בעלותם של האיכרים במשקיהם (עד 
ל 100 הקטאר). מידת ההלאמה הספיקה לתת לממשלה המר¬ 
כזית השפעה מכרעת על המשק הלאומי, וכבכל הארצות 
הנמנות עם הגוש המזרחי מנוהל המשק תוך תיכנון כלכלי 
מרכזי. 

נזקי-המלחמה בג׳ המזרחית היו חמורים מבג׳ 
המערבית מחמת ההחרמוית ופירוק אמצעי־הייצור, שבוצעו 
ע״י הרוסים. ממשלת ג' המערבית אומדת את כלל הפיצויים 
שרוסיה קיבלה מג׳ המזרחית עד 1953 בסד מיליארד מארק 
(מהם 24 מיליארד מארק בתוצרת מהייצור השוטף). רק 
מ 1954 ואילך ויתרה רוסיה רשמית על המשך תשלום 
הפיצויים, שהיה אחד הגורמים להאטת שיקומה של ג׳ המז¬ 
רחית לעומת ג׳ המערבית. גורם אחר הוא ההגירה ההמונית 
של עובדים מקצועיים לג׳ המערבית. אולם כל התנאים האלה 
לא יכלו להפסיק לגמרי את תהליך השיקום, אשר הושג על 
חשבון הצרכן ועל חשבון העובד. 

החקלאות: הלאמת האחוזות הקיפה בססס, 3,200 הקטאר* 
במחוזות חקלאיים מובהקים (מקלנבודג, פומרניה המערבית) 
הועברה לבעלות המדינה מחצית השטח. מן השטח הראוי 


לעיבוד חקלאי בג׳ נמצאים כ 7.3 מיליון הקטאר בג׳ המזרחית 
(ר׳ לעיל, עמ ׳ 409 ). שני־שלישים של הקרקע המולאמת 
חולקו בין 560,000 . משפחות, וכן הוקמו 550 אחוזות ממשל¬ 
תיות. חלוקת הקרקע גרמו־" כנראה, לעיבוד אינטנסיווי 
יותר* המשק החקלאי החדש עבר מזריעת תבואות למשק 
מעורב, וכן הוגדל המיכון, אע״ם שהוא עדיין מפגר בהרבה 
אחרי המצב הקיים בג׳ המערבית. 


לוח 1 

השטח המעובד בג' המזרחית 
(באלפי הקטאר) 


1954 

1948 

1938/39 | 

2,614 

1.320 

1,164 

224 

2,735 

1,334 

1,076 

223 

3,109 

1464 

1,162 

130 

שיפון, חיטה . . 

שעורה . . . ן 

שנולת־שועל . . \ 

תפותי־אדמה , . 

סלק-סוכר . . . 


מספר הטראקטורים שבמשקים הציבוריים והפרטיים הגיע 
ב 1954 ל 45,000 (שאינו אלא כעשירית ממספרם בג' המער¬ 
בית). 

בעידוד השלטונות התפתחו בג׳ המזרחית שלושה טיפו¬ 
סים של אגודה שיתופית חקלאית: ( 1 ) טיפים דומה למושב- 
העובדים הישראלי — רק הקרקע הנתונה לזריעת-תבואות 
נתונה לבעלות שיתופית, ואילו משק־הבקר, הבית וייצור- 
הירקות נשארים מחת לקואופראטיח ( 2 ) טיפוס דומה לקול- 
חוז הרוסי, שבו לא נשארת לחבר אלא הבעלות על הבית, 
על הגינה (עד הקטאר) ועל 1 — 2 ראשי־בקר!( 3 ) טיפוס* 
ביניים, שבו החברים מכניסים לקואופראטיו את הקרקע 
לזריעת־תבואות ואת הציוד המכאני שלהם, ואילו בידי החבר 
נשארים — נוסף על ביתו וגינתו — הבקר כולו, סוס ושוד 
אחד. 

האיכרים לא אולצו רשמית להצטרף לקואופראטיווים, 
ומותר להם לעזבם (ולקבל את רכושם חזרה). אולם הממ¬ 
שלה מעודדת את התפתחות הקואופראטיו בדרכים שובות. 

לוח 11 

בעלות הקרקע בג׳ המזרחית ב 1953 

בידי הסדיבה. 4% 

בידי איגודים שיתופיים..... 12% 

במינהל ציבורי ״זמני״ . . . . 14% 

בידי איכרים זעירים (עד 5 הקטאר). . 14% 

בידי איכרים בינוניים ( 5 — 20 הקטאר) . 46% 

בידי איכרים גדולים ( 20 — 100 הקטאר) . 10% 

תעשיה. בהתאם ל״קו הכללי" של הכלכלה בגוש הקומו¬ 
ניסטי ניתנה גם בג׳ המזרחית עד 1955 העדפה מוחלטת 
לייצורם של אמצעי-ייצור (התעשיה הכבדה) על־סני מוצרי- 
תצרוכת (ר׳ לוח ווו, עט׳ 533 ). 

אולם כמות פחם־האבן בג׳ המזרחית (אחרי ניתוק שלזיה- 
עילית) היא זעומה, מה שמגביל את אפשרות ההתפתחות 
של הסקת ברזל ופלדה. ג׳ המזרחית פיתחה יצוא תעשייתי 
ניכר, אשר כ 75% ממנו היו ב 1953 מכונות ומוצרים כימיים. 
היצוא מכוון בעיקר לארצות הגוש המזרחי. ג׳ המזרחית 
תופסת את המקום השני (אחרי ברה״ס) בסחר־חחוץ של 
ארצות הגוש. 

מטבע ושכר. למארק של הרפובליקה הדמוקראטית 
הגרמנית נקבע בתוך הגוש המזרחי ערך מלאכותי גבוה מאד, 
העולה בהרבה על השער הקיים בפועל בשוק-המטבעות 





533 


גרמניה, הרפובליקה הפדרלית 


534 


לוח ווו 

ייצור בענפי-תעשיה יסודיים 


•1955 

1954 

1950 

1936 

יחידה 


3,500 

3,500 

2-800 

2,500 

1,000 טון 

פהם־אבן 

201,400 

181,900 

137,000 

101,100 

" 

פחם־וזום 

50300 

46,900 

37,700 

1,100 

* 

בריקסים 
יי' מפוזנדחום 

1,700 

1,500 

400 

23,500 

0 

עשו־ות־ברזל 

1,300 

1,300 

800 

400 

0 

עפר 1 ת*נח'שת 

29.2 

26.0 

193 

14 

סיליארד 

קו״ש 

חשמל 

1,500 

1,300 

300 

200 

1,000 עון־ 

ברזל גלמי 

2,500 

2,300 

1,000 

1,200 

" 

פלדה גלסית 

483 

434 

245 

301 


חומצה 

גפריתנית 

250 

228 

150 

124 

" 

ס 1 דה קוססית 

292 

277 

231 

229 

0 

דש 1 ים(ניסרט! 

22 

21 

9 

12 

0 

משי מלאכותי 

2,900 

2,600 

1,400 

1,700 

" 

מלט 

250 

243 

171 

213 

0 

בדים 

107 

95 

85 

ז 

0 

בדים סינחסייס 

140 

147 

146 

322 

מיל' זוגית 

גרביים 

20 

19 

8 

15 

0 

נעליים 


• אומדן (רשמי). 


החפשי של ג׳ המערבית. אולם כוח־הקניה הפנימי של המארק 
המזרחי הוא גבוה ממחירו החיצוני בשוק המטבע החפשי. 

לוח 1¥ 

מחירי מיצרנים (סוף 1955 ) 

(א) בשוקהחפשי 

לחם. 034 פארק (ק״ג) 

חפוהי־אדמה .... 0.11 " ׳ 

גרבי־גבדים (משי סלאכותי) 4.40 ׳ (זוג) 

אזסגיים לגנרים . .. 250 ׳ 

(ב) מנות בקיצוב 

חמאה . ..... 4.20 מארק (ק׳־ג) 

סוכר. 1.12 ׳״ " 

פרגרינח. 230 ״ " 

נשר־בקר. 330 ׳׳ " 


לוח 0 


שכר־העבודה בתעשיה ( 1955 ) 


סוגי העובדים 

התשלום לשעה (מארק) 

¥111 

¥ 

1 

3,85 

1.94 

1.60 

1.91 

131 

1.11 

1.20 

0.94 

0.84 

במכרות . . . . 

מנאניקה עדינה , 1 

אלקטרו־סכניקה . 1 

תעשייודטכסטיל 


לשכר זה מתווספים פרמיות, כשה תפוקה עולה על 
הנורמה, ושכר שעות נוספות. 


ג׳ המערבית שילמה לעובדים מקצועיים שכר גבוה 
במידה ניכרה משכרם במזרח. מדיניות זו היא אחד הגורמים 
לבדיחת מספר גדול של עובדים מן המזרח, דבר שהכריח 
גם את השלטון במזרה־ג׳ להגדיל את הפער בין הפועל 
הבלחי־מקצועי ובין האינטליגנציה הטכנית; היום מקבל 
מנהל בית־חרושת גדול עד 15,000 מארק (מזרחיים) לחודש, 
שהם פי 18 בקירוב משכרו של פועל מקצועי בתעשיה. 
אולם גם הרחבת הפער לא הספיקה כדי להפסיק את ההגירה 
הפנימית מערבת 

במסחר הוגבל המשק הפרטי יותר מאשר בייצור. 
למעשר. נשארו רק בתי־מסחר קמעוניים בבעלות פרטית, 
פרט לכמה פירמות העוסקות בסחר־חוץ. בדומה לארצות 


אחרות של הדמוקראטיח העממית, אירגנה הממשלה את 
מכירת המיצרכים שמחת למנות בחנויות ממשלתיות, שבהן 
אפשר להשיג את רוב המיצרכים שאינם באים לחלוקה 
רשמית. נוסף על כך התפתחה דשת צרכניות בעידוד ממשלתי, 
ולמסחר הפרטי נשאר תפקיד קטן מאד. 

במלאכה נשאר המשק הפרטי בתקפו, אולם השלטונות 
משתדלים לאחד את בתי-המלאבה 'לאיגודיס שיתופיים, 
הייצור המשותף השיג — בתקופה הראשונה (הנסיונית) — 
השגים לא-קטנים, הן בהרחבת הייצור והן בהעלאת האיכות. 
בהתחלת 1955 נשארו עוד 270,000 בתי־סלאכה עם 850,000 
עובדים ומחזור שנתי של 6,800 מיליון מארק (לפי מספרים 
רשמיים). גם להם נקבע מקום בתכנית הממשלתית, בייחוד 
בתיקונים ובשירותים. 

שרידי המשק הפרטי בתעשיה ובמלאכה הוגבלו בתקו¬ 
פת השלטון הצבאי הרוסי על־ידי אמצעים פיסקאליים 
והגבלת האספקה של חסרי־גלש ב 1953 הונהגה מדיניות 
ליבראלית יותר: השלטון תומך במפעלים הפרטיים ע״י מתן 
אשראי׳ מתן נציגות רשמית (בלשכת התעשיה והמסחר) 
והתרת הופעתם של המפעלים הפרטיים בירידים, כגון בזה 
של ליפציג. השלטון מציע למפעלים אלה שותפות עם 
הממשלה, וצורה פשרנית זו זוכה לעידוד פיסקאלי. מסתבר, 
שמפעלי־התעשיה הפרטיים מגלים יעילות רבה יותר מאשר 
המפעלים הגדולים המולאמים, העובדים בצורה ביורוקרא־ 
טית מאד. 

תכנית־החומש החדשה ( 1956 — 1960 ) מוסרת למשק 
הפרטי תפקידים נכבדים בהעלאת הייצור של תמרי־בניין 
ובתעשיית-המתכת. התעשיד. הפרטית הקלד. צריכה, לפי 
התכנית, להגדיל את הייצור הן ליצוא והן לצרכן המקומי. 
לפי כל הסימנים ניכר, שעמדתה של התעשיה הפרטית הת¬ 
חזקה בג׳ המזרחית. 

ש. די. 

על קורות הרפובליקה הדמוקראטיח הג׳ ע״ע גרמניה 
(היסטוריה), עמ׳ 483 . 

•^ 0 ׳ 0 * 01 ? ? 1 * 41 6 * 201 * 1671 * 20 6 *! 7 .ן 

, 1955 ,//£'/ 46 6 * 1 ^ 0 * 11617 ^ י תג 11 ^ג 0 . 0 ; 1952 ,ץ* 81 * 7 ז 

גך־סניה, הרפובליקה הפךרליח (£[ 11 ג[ 1 וק:תס 104 ו 8 

£>ח 1 ג 011 *:זגזמ 0 ). 

שטח ואוכלוסיה — ע״ע גרמניה, עמ׳ 394 . 

דמוגראפיה. תנועת האויכלוסיה בג׳ המערבית נמשכת 
בכיוון שהסתמן בשנים הראשונות שאחרי מלחמת־העולם וו 
(ע״ע גרמניה, עט׳ 407/8 ), הילודה ב 1951 — 1953 פחתה עד 
״״/ 0 15.7 , התמותה עמדה על ״״/ 0 10.7 . אולם למרות הריבוי 
הטבעי הזעום של ס״/ 5.0 0 גדלה האוכלוסיה מ 1950 ( 47.6 
מיליון) עד 1955 ( 50.2 מיליון) ב 2% מיליון נפש — בזכות 
ההגירה הנמשכת מן המזרח (ר׳ לעיל). הגירה זו אף מספקת 
כוח־אדם, בעיקר לשיקום התעשיה (ר׳ הלוח בראש עט׳ 535 ). 

העיוות בחלוקת־הגילים, שנגרם ע״י המלחמה, עדיין לא 
בא על תיקונו: הקבוצה של בני 15 — 45 שהקיפה ב 1939 
48% הצטמצמה ב 1953 ל 43% ואילו הקבוצה של בני 45 
ולמעלה גדלה באותה התקופה מ 29% עד 35% . גם עיוות 
חלוקת המינים עדיין ניכר מאד: ב 1954 נמנו כבגד 100 
גברים 113 נשים. בצד ההגירה החיצונית מן המזרח אל 
המערב נמשכת במערב ההגירה הפנימית מן הכפר אל 






535 


גרמניה, הרפובליקה הפדרלית 


536 


הרכב כלכלי וחברתי של כוח־האדם בג׳ המערבית 



1950 



תלוקד, (%) 

כלל־ 

האוכלו׳ 

פליסים 

תושבים 

ותיקים 

1939 

23.2 

13.5 

24.9 

26.2 

א. לפי הענף הכלכלי: 
חקלאות .... 

42.3 

48.6 

41.2 

40.5 

תעשיר. ומניות . 

15.6 

12.0 

16.2 

16.6 

מסהר ותעשיה . . 

18.9 

25.9 

17.7 

16.7 

שירותים . . . 

14.8 

5.2 

16.5 

14.4 

ב. לפי המעמד בעבודה 
עצמאיים , , . 

14 4 

1.8 

16.7 

17.8 

כני משפחת המע¬ 
ביד (עובדים בלי 

4.0 

3.7 

4.0 

5.0 

עובדי־ממשלה . . . 

15.9 

14.1 

16.3 

16.0 

פקידים. 

50.9 

75.2 

46.5 

468 



העיר — כביטוי לתיעוש המתקדם ולחידוש ישוב הכרכים 
הגדולים אחרי חורבנם במלחמה: 


סבל 1.000 שבאוכליסיה הכללית 


מנגה האובלוסיוז של נ' המערבית, לסי הניל והטי! 


חלוקת האוכלוסיה (ב%) לפי גודל הישובים 
(כנפשות) 


100,0000 ומעלה 

100,000—2,000 

פחות מ 2,000 

שנה 

33.4 

37.2 

29.4 

1939 

23.4 

44.8 

31.8 

1946 

27.3 

43.8 

28.9 

1950 

29.2 

44.7 

26.1 

1954 


-?* $1 . 14 1111111 ( 11(1 ]8 4 . £ 1 ( 114 ($* (£ 11 $>\ 1 \ £>., 1 - 61 x 11 ))£ 

,( 11 ־ 10061 . 1 > ־ 1111115161 ) 165 ) £120 ) . 0 ^ 4 % < 14 $ ?)? £ 11#461 . 4 111 1 x 11 

5 ) 1 ) £111 ; 1953 , $116 $116 611171 ^ 61 ) £6 י 11 ן 0 ז €0 ) 301 }א 0 ; 1953 

165 > 11 )£ י 1 ) !!.!!©!!*.א * 1111 * 105 ) 1141411011 ) £0 $ 6 ) 161 * 11 )^ £1410 

) 111 1114 ) $ 14111011 ) / 3 ,ע 1 )חנ^\\ . £4 ; 1954 ,( 5 * 0 ן) 111 ק 2 ־ 0£1 מ) 6 < 1 

. 1955 4 ץ 1 * ז 0110 )£ 111 ) 1111 ) 0 
ר. ב. 

חוקה. "חוקת־היסוד", שנתקבלה ע״י האספה המכוננת 
ב 1949 , קובעת שמגמתה "לתת הסדר חדש לחיים המדיניים 
לתקופה של מעבר״ — ז. א. עד לחירש איחודה של ג׳, 
ושמגסחיה פעלו גם בשביל הגרמנים שמהם נשללה זרות 
חהשתתפות — ז. א. הנמצאים בתחום הכיבוש הסובייטי. 
לפי שעה חלה החוקה על תחומם של איזורי־הכיבוש לשעבר 
של מעצמות־המערב, ששמרו לעצמן זכויות־פיקות מצומצמות, 
בעיקר בענייני ביטחון, הרפובליקה, המוגדרת כ״מדינה 


פדראלית, דמוקראטית וסוציאלית, המושתתת על שלטון 
החוק״, מחולקת ל 11 ״ארצות״ (■!*מ^): באדן־וירטמברג, 
באוואדיה, ברלין־רבתי (לפי שעה מחוץ לחוקה), ברמן, 
האמבורג, הסן, סאכסוניה-תחחית, צפון־רינום־וסטפאליה, 
רינום־פפאלץ, שלזווע־הולשטין. העקרונות המקובלים של 
החוק הבינלאומי מוכרים בחלק מן החוק הפדראלי. החוקה 
קובעת את "זכויות־היסוד של האדם" ומחייבת את כל המדי¬ 
נות לנהוג על־פיחן: חוקי הפדראציה עדיפים מתוקי המדינות, 
ותוקות־היםוד שלחן חייבות להתאים לעקרונות חוקת הפד¬ 
ראציה] אולם הסמכות המבצעת נמסרה בדרד־כלל למדינות. 

מוסדות השלטון הפדראלי הם: בית־הנבחרים ("אספת־ 
הפדראציה״, 5138 * 8110 ), שחבריו נבחרים לארבע שנים 
בבחירות כלליות, תפשיוח, שוות, ישירות וחשאיות! "מועצת־ 
הפדראציה״( 5131 * 8110 ), המורכבת מנציגי ממשלות המדי¬ 
נות, ולה זכות-וטו מוגבלת לגבי החלטות בית-הנבחרים! 
נשיא־הפדראציה', הנבחר ל 5 שנים ע״י אספת־הפדראציה 
בשיתוף עם מספד שווה של נציגי אספות־הנבחרים של 
המדינות. סמכותו של הנשיא מוגבלת, ותפקידיו בעיקר ייצו¬ 
גיים. בית־הנבחרים הוא הבוחר את ראש־הממשלה(הקאנצלר, 
■ 1 * 2 ת 3 ? 51 *מע 8 ) ע״ם הצעתו של הנשיא, שהוא גם ממנה 
את המיניסטרים ע״ם הצעתו של הקאנצלר. הקנצלר קובע את 
המדיניות־הכללית, אספת־הנבחרים יכולה לסלקו ע״י הבעת 
אי-אימון, אולם רק בתנאי שהיא בוחרת אח יורשו ומציעה 
לנשיא להגותו. הקאנצלר אף הוא רשאי לדרוש הבעת־אימון 
מפורשת מאת אספת־הנבחרים, ואם זו אינה ניתנת לו — 
לבקש מהנשיא את פיזור חבית ועריכת בחידות חדשות. 

סמכויות החקיקה מחולקות בין הפדראציה ובין המדינות. 
חקיקה פדראלית בלעדית קיימת בענייני יתסי־חוץ. אזרחות, 
מטבע, מכם, סחר־חוץ, רכבות פדראללת, דואר, הפקידות 
הפדראלית. בעניינים רבים אחרים קיימת סמכות־חקיקה 
מקבילה של הפדראציה ושל המדינות: המדינות רשאיות 
לחוקק חוקים במידה שהסדראציה אינה מחוקקת חוקים את¬ 
רים, ההוצאה לפועל של החוקים מוטלת גם על הממשלה 
המרכזית וגם על ממשלות המדינות. גם במערכת השיפוטית 
ובמערכת המיסים קיימת כפילות בין רשות פדראלית ורשויות 
המדינות. — אין החוקה דנה בכוחות המזויינים של הרפוב¬ 
ליקה הפדראלית. אולם לפי הסכם עם מעצמוח-המערב נתקבל 
בקיץ 1956 חוק, המחדש את שירות־החובח הכללי ואת הקמתו 
של צבא שישולב במסגרת כוחות הברית הצפוין־אטלאגטית. 

. 1950 , 4$6161£ ה 0114 1 )ה 1 ז £0 0115 י * 1 ) 801 נ 1 ג 1 ל 

ש. רו. 

כלכלה (השר לעיל, עם׳ 409 ), כ(חה הכלכלי של ג׳ 
המערבית מראה עליה מתמדת, למרות צימצום שטחה. לג׳ 
המערבית נשארו כ 52% משטחו של הריך שלפני המלחמה. 
על מצבה ב 1947 ועל מהירות השיקום מעידים המספרים 
בלוח 1 שבעם׳ 537 . 

נזקי המלחמה: חובות הריך, שנשארו ב 1955 ללא 
סידור, נאמדים ב 590 מיליארד מארק (ישנים) ן מהם 390 
מיליארד מארק בשמרי־מלווה שונים. לעומת סכומים ענקיים 
אלה של מימון־המלחמה, נאמדים נזקי פירוק מפעלי־תעשיה 
ע״י שלטוגות־הכיבוש (יחד עם הוצאות תשלומי־הפיצויים) 
ב 40 — 60 מיליארד מארק (חדשים). למעשה לא שילמה ג׳ 
המערבית את החוב הישן: הצעת החוק מ 1955 קובעת 
תשלום שנתי של 200 מיליון מארק למשך 30 — 40 שנה! 
פירושו — ביטול הקרן, 
















537 


גרמניה, הרפובליקה הפדרלית 


538 


על הקף הנזק שנגרם ע״י הרס מפעלי־תעשיח או העברתם 
לארצות אחרות בידי צבאות־הכיבוש ניתנים ממקורות גר¬ 
מניים אומדנים מסויימים, שמהימנותם מוסלת בססק. לסי 
אומדנים אלה הפסידו בדיד זו: 

ג ׳ המערבית — כ 8% סכוח־הייצוד שלד. 

ברלין — ב 76% ׳ " 

ג־ המזרחית — כ 40% " י 

מהירות השיקום משתקפת בלוחות וווו: 


לוח 1 

ההתפתחות הכלכלית 1947 — 1955 


1955 

(אוסרו) 

1948 

1947 (לפני 
הרפורמה 
המסבעית) 

| 

25,000 

15,000 

2,800 

יבוא (מיליון מארק). . 

24,-00 

14,000 

1,000 

יצוא ״ " . . 




פססר העובדים "היצרנים" 

24.7 

21 

2: 

(במיליונים) 




הננסה לאומית 

110,000 

85X00 

40X00 

(מיליוני מארק) 




ייצור תבואות 

12.5 

11 

6.5 

(מיליוני מון) 




ייצור תסוחי־אדמה 

30.0 

24 

14.4 

(מיליוני טח) 


לוח 11 

ההכנסה הלאומית של ג' המערבית במחירים 
של 1936 (במיליון מארק) 


1954 

1949 

1936 


5,968 

4,377 

5,100 

חקלאות ויערנות , . . 

26,303 

13,496 

14,582 

תעשיה. 

3,565 

1,890 

2,076 

בניין. 

2,478 

1,969 

820 ׳ 1 

מלאכה . 

2,699 

1,725 

1,816 

סחר קמעוני . . . . 

3,072 

1,695 

1.800 

סחר סימוני . . . . 

862 

401 

572 

מלונאות ומסעדות . . 

5,348 

4,124 

3,256 


713 

484 

484 

באנקים. 

316 

213 

214 

ביטוח פרטי . . . . 

1,446 

1,217 

1,272 

דיזי. 




מינהול ציבורי 

6,016 

4,823 

3,704 

(פרט למפעלים) 

798 

618 

526 

מקצועות חסשיים. . . 

826 

1,273 

׳- 

שירותים לצבאות־הניבוש. 

871 

860 

840 

שירותים פרטיים. . . 

418 

׳־ 

284 

הכנסה מחו״ל . . . 

61,662 

39,105 

38,746 

ההכנסה הלאומית, . . 




הכנסה לאומית נטו (כולל 




טיסי־עקיסין וסונסידיוח) 

72,194 

43,907 

43,928 

לסי מחירי־השוק . . . 


הגורמים העיקריים שהשפיעו על מהירות השיקום היו: 

א. תנועת האובלוסיהז ב. העזרה האמריקנית. 

א. מאז 1937 עלו מספר התושבים בשטח ג׳ המערבית 
ב 22% תפיסות הישוב מ 171 ל 215 לקמ״ר; אחרי הפסדים 
כבדים במלחמה וכתוצאה ממנה נתווספו יותר מ 10 מיליון 
נפש. מספד העובדים הבלתי־עצמאיים בשטחה של ג׳ 
המערבית עלה מ 12.244 מיליון ב 1938 ל 17.8 מיליון ב 1956 
(אומדן). מספר העובדים בחקלאות גדל רק ב 9% , אולם 
מספר הפועלים בתעשיית־הפלדה עלה ב 45% ׳ ובענפי הת־ 
עשיר, השניים ב 35% . תנועת־האוכלוסיה הביאה בהכרח 
לתיעוש נוסף ומוגבר. 

נוסף להגירה מן המזרח למערב׳ מורגשת גם תנועה מן 
הכפר לעיר׳ וכתוצאה מכך נכסה על החקלאות מיכון מוגבר: 
מספר המועסקים בחקלאות ירד ם 1,271,000 ב 1949 לססס, 973 



ב 1954 (סחת ב 25% ), ולעומת זה הגיע מספר הטראקסורים 
בחקלאות ב 1953 ל 220 אלף וב 1955 ל 455 אלף. 

ב. הסיוע האמריקני לג׳ המערבית בתקופה שמסאי 1945 
עד יוני 1953 הגיע ל ג / ג 3 מיליארד דולאר — תחילה בעיקר 
במיצרכי־מזון, אח״כ במידה הולכת וגוברת בתמרים תעשיי¬ 
תיים. כ 40% מהסיוע האמריקני קיבלה ג׳ כהלוואה; העודף 
ניתן למעשה ללא תמורה. המיצרכים שאה״ב שלחו לג׳ 
נמכרו נגד מארקים, וההכנסה במארקים הוקדשה — בקרנות- 
תמורה — למטרות-שיקום: בעיקר מימון השקעות־יסוד 
ועזרה לברלין המערבית. 

הרפורמה ה מ ד נ ט א ר י ת. המימון האינפלאצלני 
של המלחמה הביא להצפת הארץ בשטרי־מטבע ולפיחות 
ערד המארק. בשנים הראשונות לאחר המלחמה הוטלה על 
העובדים הקפאת־שכר בפקודת שלטונות-הכיבוש — מה 
שאיפשר שיקום חלקי של הייצור, למעשה ללא תשלום־שכר, 
ואגירת מלאי םסויים; וכן הוקפאו המחירים. למעשה לא 
שימש המארק כאמצעי־תשלום אלא בעבור שירותים ציבו¬ 
ריים, חלוקת־המנות ושכר-דירה בלבד. כתחליף למטבע 
שימשו מטבעות צבא־הכיבוש ובמידה רחבה — סיגאריות. 

ביוני 1948 בוצעה רפורמה מונטארית. בכל תחומי־ 
הכיבוש הוחלף המארק הישן במטבע חדש (ד׳׳מ: 
אלזב^). בג׳ המערבית בוצעה ההחלפה בשיעור 100:6.5 ; 
למחוסרי כל אמצעים ניתנו 60 ד״מ לנפש. רוב החובות 
נקבעו מחדש בשיעור 10:1 ; באנקים הזברות-בימוח קיבלו, 
כהון יסודי חדש, שטרי־חוב של המדעה בשיעור של 714 
(עד 15 ): 100 מן הסכומים שהגיעו להם. בתחום הכיבוש 
הרוסי היה שיעור ההחלפה 100:10 , והיא הוגבלה ל 5,000 
מארק לאיש; העדפים בוטלו בחלקם או הוחלפו נגד שטרי־ 
חוב לתשלום תוך 25 שנה; למחוסרי אמצעים ניתנו 70 ד״מ 









539 


גרמניה, הרפובליקה הפדרלית 


540 


לנפש. — לרפורמה מטבעית זו, ששיחררה למעשה את 
התעשיה והחקלאות מהובותיהן, נודע תפקיד ראשוני בהת־ 
פתהותה הכלכלית של ג' אחרי המלחמה. 

החקלאות: חלקה של החקלאות בהכנסה הלאומית 
של ג׳ המערבית ירד מ 13.5% ב 1936 ל 9.8% ב 1954 . לירידה 
זו גם גורמים מדיניים: בג׳ המערבית מתרכז דוב התעשיה 
של הריו הגרמני לשעבד, ואילו מרכזי הייצור החקלאי עברו 
לגוש המזרחי (ע״ע גרמניה, עמ׳ 409 ). מיצרכי״מזון מהווים 
יותר משליש ביבוא של ג׳ המערבית. האוכלוסיה בשסחה 
עלתה בתקופת 1936 — 1955 ב 36% , לעומת עליה של 15% 
בלבד בייצור החקלאי. הגרעון בכיסוי עצמי של הצרכים 
התזונתיים עלה, איפוא, לעומת 1936 ב 17% . בתקופת 
עדפים של ייצור חקלאי בארצות אחרות מהווה תנודה זו 
גודם להרחבת היצוא התעשייתי של ג׳ המערבית: היא לקוח 
רצוי לארצות החקלאיות, שהיא יכולה לספק להם את כל 
צרכיהן התעשייתיים. 

החקלאות הגרמנית התקדמה מבחינה טכנית: מספר פרות־ 
החלב ירד ב 1955 ב 2.4% לעומת 1938 , ואילו תפוקת־החלב 
עלתה ב 14.3% ׳ ותפוקת החמאה ב 29.8% . אעם״כ מכר 
האיכר הגרמני ב 1955 את תוצרתו ב 202% ממחירי 1938 , 
ואילו את מיצרכיו קנה ב 257% מהמחירים ההם. 

השטח הראוי לחקלאות בג' המערבית מקיף כ 21.9 מיליון 
הקטאר< מהם הוכשרו לעיבוד ע״י בירוא היער כ 15.1 מיליון 
הקטאר — לשדות כ 8.1 מיליון, לאחו ומרן 5 ה כ 5.5 מיליון, 
לכרמים ופרדסים כ 0.6 מיליון. 


לוח וח 

חלוקת השטח החקלאי והמיועד בג׳ המערבית 


%(מן 

השטח 

שבעי־ 

בוד) 

שסח 

לא־ 

מיוער 

השטח 

מספר 

האחוזות 

גודל האחוזות 

(במיל. הקטאר) 

9.0 

1,355 

6,104 

10,391 

פ 100 הקטאר ולפעלה . . 

9.5 

1,435 

1,948 

27,169 

50 — 100 הקטאר .... 

26.1 

3,947 

4,733 

155,986 

20 — 50 ׳ .... 

23.0 

3,478 

3,910 

277,673 

10 ־־ 20 " . . , . 

17.9 

2,646 

2,874 

401,275 

5 — 10 ׳׳ . . . . 

10.9 

1,654 

1,769 

423,473 

. . . . " 5—2 

4,0 

610 

648 

582,123 

פחות פ 2 הקטאר . . . 


מן העוסקים בחקלאות כ 2 מיליון הם בעלים עצמאיים 
ופחות מ 1 מיליון עובדים בשכר. שכר־העבודה מהווה 21.9% 
מכל ההוצאות בחקלאות, אך סכום זה אינו אלא 2% מן 
ההכנסה הלאומית. משקלה הכלכלי של החקלאות בג׳ המער¬ 
בית הולך ופוחת. והעובדים נמשכים לתעשיה. ג׳ כבר מביאה 
פועלים חקלאיים זרים במספר ניכר (בעיקר מאיטליה) כדי 
לשחרר עובדים גרמניים ל תעשיה. 


לוח 17 

הקף הייצור החקלאי 
(מחושב בערכי חיטה, באלפי טון) 


1954/55 

1949/50 

—1935/36 
1938/39 

(ממוצע 

שנתי) 


45.500 

40,150 

36,925 

31,039 

41,087 

33,300 

ייצור חקלאי כללי . . . 
ייצור סיצרכי־מזון . . . 


ערך הייצור החקלאי (במיליוני מארק) היה: ב 1949 — 
7,577 , ב 1954 — 11,313 . 


לוח 7 

ענפי חקלאות 


בשטח ג' המערבית 

(בדיך כולו) 
( 1938 ) 

ע נ ף 

1954 

1938 

5,775 

5,920 

9,992 

פרות-חלב (ב 1,000 ) . , 

55,091 

52,193 

88,423 

עופות(ב 1,000 ) . . . 

17,053 

14,906 

25,185 

חלב(ב 00 ( 14 טון) . . . 

303 

238 

410 

חמאה (ב 1,000 טון) . , 

2,883 

2,331 

3,456 

פירות (ב 1,000 טוס . . 

9,010 

5,230 

15,550 

טלק־םוכר (ב 1,000 טון) . 


לוח 71 

מדדי הייצור החקלאי ( 1935/38 = 100 ) 


1953/54 

1948/49 

ענף 

118 

79 

ייצור מזון ..... 

128 

109 

פירוח וירקות .... 

115 

69 

בשר, חלב וכיו״ב . , . 

111 

83 

יבול גלטי (ברוטו) . . . 


ה ת ע ש י ה. אחדי מלחמת־העולם 11 חלה התקדמות 
מהירה ביותר בתעשיות המבוססות על עבודה מקצועית וחקר 
מדעי — אלקטרוסכביקה, כימיה, בנייראניות, ציוד תעשייתי 
(כולל מוצרי אופטיקה ומכאניקה עדינה), צרכי השיקום 
הביאו גם בהכרת להתקדמות בענפי הבניין השונים. הת¬ 
עשיות ה״צרכניות" לא התקדמו במהירות שווה; בדרך- 
כלל ניכרת העדפה מכוונת של הייצור להשקעה על הייצור 
לצריכה, וכן גם על הייצור מאוצרות־האדמה. מדד הייצור 
התעשייתי הכללי( 1936 = 100 ), שעמד ב 1948 על 63.1 , עלה 
ב 1951 ל 1344 , ב 1954 — ל 176.3 , והגיע בדצמבר 1955 ל 230 
(לוח ו ¥1 ). 

מספר המועסקים בתעשיה, שהיה בתחום ג׳ המערבית 
בדיך ב 1938 12.2 מיליון, הגיע ב 1950 ל 13.8 מיליון, 
ב 1954 — ל 16.5 מיליון, ובסוף 1955 — ל 17.7 מיליון. ב 1938 
לא היה בדיך חוסר־עבודה ניכר 1 בג׳ המערבית (חוץ מבר¬ 
לין) נמנו ב 1950 1,268,500 מובטלים, ומספרם פחת ב 1954 
עד 817,000 וב 1955 עד 495,000 . 

ב 1954 העסיקו המכרות 656,000 עובדים והסיקו 128 
מיליון טון פחם־אבן (ב 1955 — 131 מיליון טון), 32 מיליון 
טון קוקס ו 88 מיליון טון פחם־חום. ייצור הפחם מפגר מאד 
אחרי הביקוש, וג׳ המערבית, המייצאת פחם וקוקס, מוכרחה 
גם לייבא פחם מאה״ב — 7 מיליון מון ב 1955 . 

רשת בתי-חרושת לייצור בנזין ומוצרי-נפט מפחם, 
שהוקמה על־ידי השלטון הנאצי, נתרבה כמעט כליל בסוף 
המלחמה ובתקופת הכיבוש, אולם ייצור הנפט הגלמי התקדם 
במהירות: 552,000 טון ב 1938 ׳ 2,666 מיליון טון ב 1954 . 
אולם הייצור הגרמני יקר, ועדיין אינו מסוגל להתחרות 
ביבוא מהמזרח הקרוב. — ייצור החשמל נמצא בסימן של 
עליה מהירה ביותר, וב 1955 עבר (לפי אומדן) על 75 מיל¬ 
יארד קילוןאט/שעה — כמעט סי 3 מן הייצור ב 1936 . 

מכרות־האשלג שבשטחה של ג׳ המערבית ייצרו ב 1936 
4.34 מיליון טון אשלג גלמי(מתםוקה כללית של 11.77 מיליון 










541 


גרמניה, הרפובליקה הפדרלית 


542 


לוח 11 ״ 

מדד־הייצור ( 1936 - 100 ) 


לצדכן 

צור 

י ל 

־השקעה 

תעשיות 


תעשיות־יטוד 


מכרות 

השנה 

זזשסל 

בירה 

מזון 

סכססי׳ל 

ציוד 

אופסי, 

מכא- 

ביקה 

עדינה 

אלקסרר 

טכניקה 

אניות 

מכונות 

וציוד 

תעשיי¬ 

תי 

זיקוק־ 

נפט 

סיבים 

תעשיה 

כיסית 

(שרט 

לסיבים) 

מתכות 

8 ל־ 3 ר־ 

זליות 

;מתכות 

קלות) 

ברזל 

ופלדה 

נסט 

(קידו¬ 

חים) 

אשלג 

ומלח 

פחם 

122.9 

40.8 

118.7 

51.0 

53.2 

105.8 

27- 

55.7 

32.4 

132.6 

69.7 

14.9 

37.7 

143.0 

87.6 

78.5 

1948 

171.7 

67.9 

144.0 

118.6 

121.9 

197.9 

533 

123.7 

155.0 

265.6 

125.3 

55.1 

81.7 

251.4 

1413 

98.8 

1950 

265.4 

119.8 

182.8 

150.8 

222.2 

391.8 

121.7 

208.1 

319.8 

326.8 

210.4 

255.9 

1143 

599.2 

225.9 

115.2 

1954 

-- 

... 

־ ־־ 

— 

׳" ־׳ 

— 

־ ־ 


3*0 

־־* 

236 

— 

140 



118 

1955' 


* אומדנים 


טון בשטח הריך כולו). ב 1950 הגיעה התפוקה בג׳ המערבית 
ל 8.93 מיליון טון וב 1954 ל 15.58 מיליון טון. 

ב 1954 הפיקה ג׳ המערבית כ 13 מיליון טון עפרות־ברזל 
ו 0.57 מיליון טון עפרותינחושת. העפרות המובאות מעבר 
לים (ברזל משוודיה ונחושת מאפריקה) זולות בהרבה 
מהעפרות העניות של ג׳. אעס״ב שוקמו מפעלי־הפלדה 
הגדולים, ואף הוקמו מפעלים חדשים, על בסים העפרות 
המקומיות, בתוספת אספקת גרוטאות. תעשיית־הפלדה הת¬ 
קדמה בסיוע השקעות ציבוריות גדולות. 


לוח ווו/\ 

ייצור פלדה גלמית בג׳ המערבית 
(בסיליוני טון) 


1955 

1949 

1938 | 

21.7 

9.0 

17.9 


מסתבר, שב 1956 יעלה ייצור־הפלדה בג׳ המערבית (בלי 
חבל־הסאר) על הייצור של הריך כולו ב 1938 ( 22.7 מיליון 
טון) בשיא ההכנות למלחמה. 

בתעשיה הכימית עלה הייצור מ 1954 ל 1955 בלבד 
ב 12% ומספר המועסקים ב 10% ! ביחוד מהירה ההתפתחות 
בהפקת חסרים פלאסטיים וסיבים מלאכותיים. — תעשיית 
המכונות מראה עליה מקבילה לזו של ייצור־הפלדה! 
כשליש מהייצור מופנה ליצוא. התעשיה הגרמנית אינה ©ס¬ 
פיקה למלא את כל הביקוש בפנים־הארץ, ויבוא המכונות 
מאה״ב הולך ורב. בתעשיית המכוניות הועסקו ב 1936 000 202 
איש׳ ב 1955 — 730x100 . ערך הייצור היה ב 1936 2,328 מיל¬ 
יון מארק, ב 1955 — 13.3 מיליארד מארק. 

מספנות. במשך המלחמה, או כתוצאה ממנה, נהרסו 
או נסגרו דוב המספנות החשובות או הוגבלו לבניית אניות 
קטנות בלבד. לאחר ביטול ההגבלות הקציבה הממשלה סכו¬ 
מים ניכרים לבניית אניות מסחריות, וכן נתנה למטרה זו 
הקלות פיסקאליות. עידוד זה איפשר את שיקום המספנות 
והצי המסחרי. 


לוח או 

השקת אניות (באלפי דגיסטר-טון ברוט 0 


1954 

1953 

1952 

1951 


5,235 

5,076 

4,396 

3,643 

בניה עולמית 

956.4 

818.4 

520.0 

318.4 

בג׳ הסערביח 

18.3 

16.1 

11.8 

8.3 

% 


ב 1954 הגיעה ג׳ המערבית למקום השני בעולם בבניית־ 
אניות. 

ענף הבניה הגיע ב 1955 לניצול מאכסימאלי וסבל ממחסור 
בעובדים ובחמרים׳ ולפעמים אף במגרשי־בניין, למרות גיאות 
זו, ולמדות תוספת של 12 מיליון תושבים (כ 51 מיללו ב 1956 
לעומת 39 מיליון ב 1938 ), ולמרות הקטנת הדירות, עדיין לא 
הספיקה ג׳ המערבית — אחרי החורבן של שנודדהמלחמה — 
אלא לחזור בקושי למספר הדירות של 1939 : מספד זה 
היה 11,597,000 ב 1938 , ירד ל 9,438,000 ב 1950 , וחזר ועלה 
לססס, 11496 ב 1954 (האומדן ל 1955 : 12,000,000 ). 

א י ר ג ו נ י הכלכלה בג׳ המערבית. מסוף המאה ה 19 
השתלטו על התעשיה הכבדה קארטלים, והבעלות התרכזה 
בידי חברות מועטות. מכירת הפחם רוכזה בידי "סינדי- 
קאטים״ חזקים! 56% של ייצור הפחם היד, ב 1939 בידי 
תעשיית־הפלדה! בתעשיה הכימית ובייצור הפלדה נתמזגו 
המפעלים בחברות-ענק. עם תום המלחמה ביטלו שלטונות־ 
הכיבוש, בהתאם ל״הסכם-פוטסדאם״ ב 1945 , את האירגונים 
המרכזיים — במטרה "להשיג דצנטראליזאציה" ולחסל את 
ריכוז הכוח הכלכלי בידי טרסטים׳ קארטלים וכר. שמונה 
החברות הגדולות לייצור פלדה ופחם והטרסט הכימי הגדול 
( 10 ז 11151 ) £11111 כ 1 ז 3 ?.ס. 1 ) חוייבו כל אחד לחלק את עסקיהם 
ואת הרכוש בין מספר של חברות! על החברות החדשות 
הוטל איסור להתמזג מחדש (האיסור פג ב 1956 ). 

כאמצעי נגד ריכוז הכוח הכלכלי החליטו מעצמות־הכיבוש 
לחסל גם את הריכוז במערכת הכספית. הבאנקים הגדולים 
הוכרחו להיפרד לבאנקים מהחיים — כל באבק ל 10 באנקים, 
כמספר המדינות בג׳ המערבית באותה שעה. משטר הכיבוש 
הסובייטי חיסל את כל הבאנקים ובמקומם הקים באנקים 
ממשלתיים ובאנקים קואופראטיוויים. במערב נכשל הניסיון: 
זמן קצר אחרי הרפורמה המטבעית ב 1948 הותר לבאנקים 
המחוזיים להתמזג! במקום כל אחד מהבאנקים הגדולים 
נשארו 3 באבקים מחוזיים, עם באנק מסונף בברלין! וקבו¬ 
צות אלו הודיעו ביולי 1955 על שאיפתם להתמזג שוב 
מערכת הבאנקים הגדולים נשארה בצורתה כפי שהיתר, 
ב 1939 — 1945 . 

אחרי 1945 ׳ הוקמו במקום הבאנק הממלכתי ("ריבם- 
באנק") באנקים מרכזיים לכל מחוז! עם הקמת השלטון 
הפדראלי ב 1948 הוחלט גם על הקמת באנק מרכזי חדש 
(ז^ח 3 ^ 1 ־ 1801101 ^> * 0.101 ), שכוחותיו וסמכויותיו עולים על 
אלה של הריכסבאנק לשעבר. באנק זה מפקח במישרין 
ובעקיפין על כיוון האשראי, משתתף בהכוונת הכלכלה. 





543 


גרמניה, הרפובליקה הסדרלית—גרמניום 


544 


וסמכותו לכפות אחודליקווידיות מסויים על הבאנקים עשתה 
אותו לגורם המכריע במדיניות הכלכלית. 


לוח א 

סתר*חוץ של ג׳ המערבית (במיליוני מארק) 


1955 

1954 

1953 

1952 


25,689 

22,032 

16,297 

13,385 

יצוא. 

24,468 

19,332 

14,145 

12,780 

יבוא ..... 





עודף היצ,א 

1,221 

2,700 

2,152 

595 

על היבוא 


הבאנקים העצמאיים נשארו קיימים גם אחרי 1945 ! 
הבאנקאות הגרמנית של 1955 מראה תמונה חיצונית הד 1 מה 
מאד לתמונה של 1933 — 1945 , אלא שהל שינוי עקדתי בזה 
שמשקלם של הבאנקים בכלכלה הגרמנית ירד. 

ההתפתחות התעשייתית המהירה דורשת מדיניות כלכלית 
ליבראלית הן לגבי פנים והן לגבי חח• מאז הרפורמה 
המונטארית ביטלה ג׳ המערבית בהדרגה את ההגבלות על 
מטבע־חוץ וחלק ניכר מן ההגבלות על סהר־החוץ. נשארו 
בתקפן ההגבלות בנוגע לחקלאות ומכס־מגן לטובת חלק 
מהתעשיה הגרמנית! אולם הנטיה הכללית היא לחסל את 
ההגבלות 

מאזן סתר־החוץ של ג׳ המערבית, שהיה שלילי בשנים 
הראשונות לקיום הרפובליקה (לוח 1 ), נעשה חיובי בעקבות 
התפתחות ייצורה התעשייתי (לוח %). הזהב והדוויזים 
שבידי הבאנק המרכזי׳ שנאגרו מעדפים בסתר־החוץ, עלו 
מ 2,172.2 מיליון דולאר ב 1/1/54 ל 3,048.9 מיליון דולאר 
ב 31/12/55 . באיגוד־התשלומים האירופי הגיעו תביעותיה של 
ג' בסוף 1955 ל 530,2 מיליון יחידות (לעומת 497.9 מיליון 
בסוף 1954 , ו 460.6 מיליון בסוף 1953 ) — וכל זה אחרי 
תשלום הפיצויים האישיים ותשלום החובות בהתאם לההכם־ 
לונדון על חובות־ג , . 

הצי המסחרי הגרמני, שחוסל כולו במלחמה ולאחריה, 
חודש מ 1949 ואילך. ב 1950 הגיע קיבולו ל 770,000 טון 
ב 1952 — ל 2.35 מיליון טון, וב 1956 יעלה (לסי אומדן) על 
3 מיליון טון. חלקן של אניות גרמניות ב 1953 בהובלת יבוא 
ימי היה 44% ובהובלת יצוא גרמני — 37% . 

מימון הייצור. על הייצור הגרמני רובצת מעמסה 
פיסקאלית כבדה! אולם המדיניות הפיסקאלית גם עזרה 
לשיקום הייצור ע״י הנחות מרחיקות־לכת (הקלה לאמורטי־ 
זאציה, שיחדור השקעות מסויימות ממיסים), שהאוצר הגר* 
מני מעריך אותן ב 2 מיליארד דולאר. מלבד הסיוע האמריקני 
נשאב עיקר המימון ממקורות פנימיים: ( 1 ) לפני הרפורמה 
המונטארית של 1948 היה שכר־העבודה למעשה נומינאלי 1 
באותן השנים שוקם חלק ניכר של ההריסות למעשה בלי 
תשלום שכר. ( 2 ) החסכון הפנימי — לאחר שהחסכונות 
חוסלו פעמיים בדור אחד, החלה ב 1948 שוב תנועת חיסכון 
רצינית. הממשלה מעודדת את החיסכון ע״י הקלות פיסקא־ 
ליות! מפעלים תעשייתיים מאפשרים לעובדים רכישת מניות 
במחירים נמוכים. החסכונות במוסדות-האשראי ( 235 מיל¬ 
יארד מארק ב 1938 ) הועמדו ב 1948 על 1.6 מיליארד מארק 
בלבד, אולם חזרו והגיעו ב 1954 ל 16.7 מיליארד. גם החס¬ 
כונות במוסדוודהביטוח הולכים ועולים משנה לשנה. 


לוח וא 

מדד יוקר־חמחיה למשפחה בינונית 
(עובר נשוי אב לשני ילדים: הכנסה הדשית 360 מארק) 
( 1950 = 100 ) 


פיצרכי־ 

מוון 

שבר־דירה 

כלל 

הוצאות־המחיה 

שגה 

62 

95 

64 

1938 

69 

99 

75 

1945 

82 

100 

92 

1948 

100 

100 

100 

1950 

114 

107 

108 

1954 

ז 

107 

112 

*1955 


* גובסבר־דצמבר. 


שכר־העבודה בתעשיה מראה מ 1948 ואילך עליה מתמדת, 

אך ספק אם העליה בשכר השיגה את העליה במחירים! 
אולם הנהגת שעות נוספות בעבודה הביאה לעליה בשכר 
הראלי. 

;. 11 1948 ,( 0261 ^ •£ ■י . 52 זו 1 ) . 8 20/1100 

; }£ 1949 , 1311 5 זב 501 נ! 5 ב) 513 ) ^ 510111111 .מ 1 ( 11€/10 זו 1¥ 

, 12 ז 0 ^\ 1110 10 \ 00 !^ •א ן 

. 1955 ,( 200 ,ז\^ X ז 1 ו 0 ׳י 3 *[> 

ס. ה. נ. 

גךסנים, על שבטי־הג׳ הקדומים, תחומי התיישבותם וקורו¬ 
תיהם המדיניות—ע״ע גרמניה, היסטוריה (התקופה 
העתיקה); על ההרכב הגזעי של הג׳ — ע״ע אירופה, עט׳ 
117 — 119 (תמונה ומפות)׳ וכן גזע, עמ׳ 570 . 

עם גרמני כיחידה אתניודמדינית קיים משעת התפוררותה 
של הממלכה הפראנקונית, שאז נתעוררו בקרב השבטים 
שישבו בחלקה המזרחי של הממלכה תחושת יחוד לאומי 
ולשתי והרגשת גורל מדיני משותף, שהבדילו ביניהם ובין 
שכניהם הרומאניים במערב (צרפת) ובדרום (איטליה). 
אוכלוסיה גרמנית ראשונית זו כבר היתה מעורבת־המוצא. 
עיקרה היו שבטים טיטוניים־מערביים, שישבו עד להתפוררות 
האימפריה הרומית ממזרח לרינום ומצפון לדאנובה! בהת- 
פשטותם מערבה ודרומה בתקופת נדודי־העמים קלטו והטמיעו 
הללו בקרבם אוכלוסיה קלטו־רומאנית ורטו־רומאניח. בתקו¬ 
פת יה״ב נקלטו בעם הגרמני במזרח המון יסודות סלאוויים 
(ר׳ להלן). החלוקה הטריטוריאלית־שבטית של העם הגרמני, 
שהיתה קיימת במחצית הראשונה של ימי-הביניים׳ כבר 
ניטשטשה במחציתם השניה. החלוקה הטרימוריאלית־מדינית 
המאוחרת היא פרי התפתחות מדינית-שושלתית וחסרה 
בסיס אתני. 

התפשטות הג/ מלבד ההתיישבות הפנימית— כלומר: 
כיבושם דישובם של שטחים בפנים הארץ שהתחילה בימי 
הקארולינגים׳ חלה מאותה התקופה ואילך גם התפשטות הג׳ 
לאיזודי-הספר של הממלכה ( 1 *שאל 31 ^), ולאחר מכן גם 
לשטחים שמחוצה לה. הגבול בין הג׳ ובין הרומאנים שממע־ 
רבם הוסג במשך מאות בשנים לצד מזרח בלבד, וההתיישבות 
החיצונית של הג' לא יכלה להתקדם אלא בקו ההתנגדות 
הפחותה, ז. א. לאותם השטחים במזרח שיושבו בתקופת 
נדודי־העמים ע״י סלאווים. התפשטות הג׳ למזרח באה גלים־ 
גלים: ראשיתה במאה ה 8 באיזור הדאנובה התיכונה ובאלפים 
המזרחיים; החל במאה ה 10 עברה בחזית רחבה את האלבה 
והזאלה, ובמאה ה 13 עברה את האודר והוויסלה התחתית 
והגיעה לשפך הנימן. בתהליך זה הפכו אוסטריה, קארינתיה, 
שטיריד, םאכם 1 ניה העילית, רובה של שלזיה, בראנדנבורג, 
מקלגבורג׳ פומראניה, רובה של פרוסיה׳ וכן איזורי-ספד 
בבוהמיה ומו״ראוויד" לארצות מאוכלסות ג/ מלבד זה נוסדו 


ישובים ג/ גדולים וקטנים, באירופה המזרחית מן הים הבאלטי 
עד הים השחור. כאן נתפתחו בעיקר ישובים עירוניים; ערי 
הונגריה׳ בוהמיה, פולין, ליטא (הישנה) והארצות הבאלטיות 
נוסדו ברובן ע״ם "דין גרמני" ("חוקי מאגדבורג") ואף ע״י 
גרמנים׳ שנקראו לאותן הארצות מטעם שליטיהן. 

ללחץ האוכלוסיה מגרמניה מזרחה הושם קץ על־ידי 
המגפה השחורה באמצע המאה ה 14 (ע״ע גרמניה [היסטו¬ 
ריה], עמ׳ 429 ). הפחתה ניכרת במספר התושבים בגרמניה 
נגרמה בעקבות מלחמת 30 השנים (ר׳ שם, עמ' 439 ), 
שרישומיה הדמוגראפיים לא ניטשטשו עד סוף המאה 
ה 18 . ישובים גרמניים חדשים, שנוסדו מסוף המאה ה 17 עד 
ראשית המאה ה 20 בהונגריה, פולין ורוסיה, נפלו בהרבה 
מאלה שנוסדו ביה״ב׳ הן במספר תושביהם והן בחשיבותם. 
כגורם מעכב להתפשטות הג׳ למזדח־אירופה שימש הרעיון 
הלאומי, שגבר במאה ה 19 . במאה ה 19 ובתחילת המאה ה 20 
לא היו אלא שתי דרכים פתוחות בפגי עדפי-האוכלוסיה של 
גרמניה: "ההתיישבות הפנימית", שלבשה מעתה צורת נהירה 
לערי־התעשיה ובכיוון כללי מן המזרח אל המערב, וההגירה 
למדינות שסעבר־לים; מיליוני ג׳ נקלטו באמריקה הצפונית 
והדרומית, אולם רובם נטמעו באוכלוסיה המקומית, 

מצבם של הג׳ באירופה שמחת לגבולות גרמניה הלך 
והחריף אחרי מלהמת־העולם 1 ונתמוטט לגמרי בתום מלחמת־ 
העולם 11 . עם תבוסת גרמניה ב 1944 — 1945 הושמדו ג׳ 
רבים ע״י צ׳כים, פולנים ורוסים, ומיליונים גורשו מן הארצות 
שהיו שכנותיה של גרמניה ממזרח ומדרום־מזרח, וכן מכל 
האיזור שממזרח לנהרות אודר וניסה, שהיה במשך מאות 
בשנים בידי ג׳ הן במובן אתני והן'במובן מדיני. 

ההתפתחות האתנית וההתפתחות המדינית-ממלכתית של 
העם הגרמני לא היו חופפות. לפיכך משמש המונח ג׳ 
במשמעויות שונות: ( 1 ) במובן מצומצם — אזרחי גרמניה; 

( 2 ) במובן רחב ביותר—כל דוברי-גרמנית בעולם (ו" להלן, 
עמ׳ 548 ) ; ( 3 ) במובן־ביניים — כל דוברי-גרמנית ששמרו 
על התודעה הלאומית-מדינית הגרמנית, על סמך העקרון 

( 3 ) מוצאים מכלל המוגדרים כג׳ השוויצים־הג , — שיצרו 
לעצמם תודעה לאומית־מדינית נפרדת, וכן האלזאסים — 
המוחזקים בעיני עצמם צרפתים דוברי־גרמגית (או דו* 
לשוניים); בעיית הכללתם של האוסטרים־הג , בעם הג׳ עדיין 
לא הוכרעה: אין אפשרות לקבוע, איזה אחוז מצאצאי יוצאי- 
גרמניה המרובים שמעבר לים עדיין ניתן להיחשב כמשתייך 
לאומה הגרמנית. 

בספרות המדינית והמשפטית הגרמנית בדורות האחרונים 
רווחו כמה מושגים לחלוקת הג/ שלא היו מוגדרים כל־צרכם: 
( 1 ) ג׳ שבפנים־המדינה(* 11 ש 5 זג 0 (> 5 ^תג 1 ח 1 ) — כל אוכלוסי 
גרמניה ללא התחשבות במוצאם האתני; ( 2 ) ג׳-שבגבולות 
(* 3011 ו 11 * 1 ), 7 ח;>ז 0 ) — תושבי האיזורים שהיו כלולים בריך 
ונותקו ממנו לאחר מלחמת־העולם 1 ; ( 3 ) ג׳ של חוץ־לארץ 
( 0116 * 1 נ 1 * 1 > 5 () 1 י 513 ט^) — ג' תושבי מדינות אחרות;( 4 ) הנא¬ 
צים יצרו את המושג "בני העם הגרמני"( 1€ { 50 ז 11 ש)> £5 [ 01 ^) 
לכל תושבי מדינות אחרות שהתייחסו(או יוחסו על־ידיהם)— 
מטעמים של ״גזע״, מוצא, לשון או תרבות — על האומה 
הגרמנית. 

הג׳ מחוץ לתחומי גרמניה של היום נחלקים ל 3 
קבוצות גדולות:( 1 ) ג׳ בארצות הגובלות עם גרמניה;( 2 ) ג׳ 



547 


גרמנים—גרמגיקדס, גדם יוליוס קיסר 


548 


שמהווים איים הבודדים בארצוח־אירופה שונות! ( 3 ) ג׳ 
שמעבר־לים. 

( 1 ) על הג' באוסטריה, שויץ, אלזס־לורן ולופסט־ 
בורג — ע״ע. — הקיבוץ הגרמני המלוכד הגדול ביותר, 
שלא הגיע לידי התעצמות ממלכתית, ישב סמור לגבולות 
גרמניה באמור הסוךטים ובמיראוויה שבצ׳כוסלובאקיה) הוא 
נכחד כמעט כולו אחרי מלחמח־העולם 11 . מעריכים שכמיליון 
נפש נספו, וכ 2 מיליון הוגלו לגרמניה המערבית והמזר¬ 
חית. — שלוחות דרומיות של הג' האוסטרים הם הג' של 
דרום־טירול שבתחום איטליה וחג׳ של דרום שטיריה וסלו¬ 
בניה שבתחום יזיגוסלאוויה, — האוכלוסיה הגרמנית של 
המחוזות שממזרח לקו אודר-גיסה, שהיו חלקי הריך וסופחו 
לפולין אחרי מלחמות־העולם 1 ווו, הוגלתה כמעט כולה 
לגרמניה המערבית? היא מנתה כ 10 מיליון נפש, שמהם 
הושמדו, כנראה, כ 1 — 2 מיליון. 

( 2 ) הקיבוצים הגדולים ביותר של הפזורה הגרמנית הרחק 
מגבולות הריד באירופה נמצאו בתחומה של המחצית ההוג- 
גארית של הממלכה האוסטדו־הונגארית לשעבר: בהונגאריה 
עצמה ובחלקיה שסופחו לצ׳כוסלובאקיה, ליוגוסלאוויה ולרו־ 
מניה — סלובאקיד- באנאס, באצ׳קה, טראנסילוואניד- הג׳ 
שבסלובאקיה הושמדו או גורשו כלילי מהונגאריה הועבר חלק 
מן האוכלוסיה הגרמנית לריך כבד בימי שלטונו של היטלר 
בעקבות המדיניות הנאצית של ריכוזם המריטוריאלי-ממלבתי 
של כל .בני העם הגרמני", וחלק הוגלה אחרי מלחמת־העולם 
11 . אולם איים גרמניים ניכרים נשארו בכל הארצות האלו גם 
היום. — הישובים הגרמניים שבתחומי גאליציה ובוקוביגה 
ורומניה הישנה נחחסלו ע״י המדיניות הנאצית ואחרי המל¬ 
חמה ע״י גירושים לגרמניה או לסיביר (ע״י השלטון הסו¬ 
בייטי). מן הישוב הגרמני ביוגוסלאוויה הישנה נשאר שריד. 
כנגד זה נתחסל כולו הישוב הגרמני העירוני בתחומי פולין 
הישנה. 

בתחומיה של ברית-המועצות היו קיימים קיבוצים שונים 
של ג/ בארצות הבאלטיות (לאטוויה ואסטוניה) ישבו ג׳ 
כבעלי־אחוזות ועירוגים מיה״ב והיו עד המאה ה 19 השכבה 
השלטת באוכלוסיה י הם הועברו ע״י חיסלו לגרמניה כבר 
ב 1940 — 1941 . ברחבי רוסיה הוקמו מסוף המאה ה 18 עד 
אמצע המאה ה 19 איזורי־התיישבות גרמניים ע״פ הזמנת 
שליטי־רוסיה, ששאפו ליישב את החבלים השוממים־לסחצה 
שכבשו במזרח ובדרום. מושבות גרמניות נוסדו על הוולגה 
התחתית, באוקראינה, בקרים, בקאווקאז, ואף בסיביר! הישוב 
הגרמני שעל הוולגה אף אורגן ע״י השלטון הסובייטי כרפו¬ 
בליקה גרמנית אוטונומית. רפובליקה זו חוסלה בימי מלחמת־ 
העולם 11 , ותושביה הושמדו או הוגלו לסיביר. הג׳ שבאוק¬ 
ראינה, שנכבשה במלחמת־העולם 11 על־ידי הנאצים, נמלטו 
עם נסיגתם של האחרונים לגרמניה. על גורלם של הג׳ בשאר 
איזורי התיישבותם ברוסיה אין ידיעות מוסמכות! בפירסומים 
הסובייטיים אחרי המלחמה אין הם נזכרים עוד בין הלאומים 
הקיימים בברית־המועצות. 

( 3 ) גדולה מאד היתה ההגירה הגרמנית למעבר־לים, 
בעיקר לאמריקה הצפונית. בקאנאדה התחילו ג׳ להתיישב 
בקנה־מידה קטן ב 1750 י גלים נוספים הגיעו לשם במאה 
ה 19 , בתחילת המאה ה 20 ואחרי 1945 . הזרם העיקרי זרם 
ל א ה״ ב — בקנה־מידה מצומצם החל ב 1683 ובתנועה 
המונית אחרי 1848 ! כ 5 מיליון ג׳ היגרו לאה״ב ואת חלקם 


בגי מ 1 צא גרמני ודוברי גרמנית 
מחוץלתחומי גרמניה 


אחרי 1947 

1937 

לפני 

ארץ 

(ב 1.000 ) 

(ב 00 ( 14 ) 

(1954) 6,970 

(1934) 6,760 

אוסטריה .... 

(1954) 3,350 

(1935) 2,950 

שוויץ. 

ב 1,500 ( 1952 ) 

(1935) 

1,5£0 

אלזאם־לורן . . . 

(1950) 

14 

(1935) 

10 

ליכטבשסין .... 

( 1955 ) י 

308 

(1936) 

?85 

לוכססבורג .... 

(1948) 

כ 120 

(1935) 

100 

בלגיה(אויפרמאלמדי) 

(1947) 

כ 135 

(1935) 

100 

הולאגד . . 

(1952) 

95 

(1937) 

35 

דניה (צפודשלזוויג). 

(1951) 

220 

(1935) 

225 

איטליה (דרוס-סירול) 

(1949) 

כ 150 

(1935) 

כ 600 

יוגוסלאוויה . . . 

(1951) 

כ 250 

(1935) 

כ 500 

הונגריה . 

(1951) 

נ 370 

(1937) 

כ 800 

רומניה . 

— 

(1936) 

23 

אסטוניה. 


— 

(1935) 

70 

לאטוויה. 


— 

(1935) 

120 

ליטא (עם ממל) . . 

(1947) 

7 

(1937) 

360 

דאנציג(גואנסק). . 

ו 

(1937) 

350 

פולין הקונגרסאית . 
פוזגאן, פרוסיה המע¬ 



ז 

(1937) 

650 

רבית, שלזיה העילית 


— 

(1937) 

125 

גאליציה, ווליניה . 


ז 

כ 1,100 ( 1935 ) 

ברית־הסועצות . . 


ז 

(1935) 3,100 

טודטים. 


ז 

(1935) 

150 

סלובאקיה .... 

(1953) 

470 

(1936) 

400 

קאנארה ..... 

ז 

(1937) 5,200 

אה״ג . 

(1952) 

13 

(1935) 

15 

מכסיקו. 

כ 1,000 ( 1952 ) 

(1935) 

900 

בראזיל. 

( 1952 ז 

כ 250 

(1935) 

230 

ארגנטינה .... 

(1952) 

כ 40 

(1937) 

40 

צ׳ילה . 

(1552) 

15 

(1935) 

15 

פאראגוואי .... 
שאר אמריקה הדרו¬ 

(1954) 

30 

(1935) 

25 

מית והמרכזית . . 

(1954) 

180 

(1935) 

75 

אוסטראליה . , . 

— 

(1935) 

20 

אסיה. 

(1952) 

כ 40 

(1935) 

50 

אפריקה הדרומית . 


של צאצאיהם באוכלוסיה הכללית של אה״ב מעריכים ב 10% . 
אולם רובם נקלטו ב״כור־ההיתוך" האמריקני ואיבדו את 
יחודם הלאומי. לעומת זה שמרו על אפיים המיוחד המהגרים 
חג׳ באמריקה הדרומית, ששם נתיישבו במלוכד או במפוזר 
כבעלי־מטעים או כסוחרים, ביחוד ב ברא ז יל — בעיקר 
במדינות ריו גראנדה דו סול, סאנטה קאטארינה, סאן פאולו 
ופאראנה, וכן בארגנטינה, ובמידה מצומצמת יותר — 
בצ׳ילה ובפאראגוואי. — באוסטראליה התחילה 
התיישבות חג׳ במחצית הראשונה של המאה ה 19 ונמשכה 
מאז בקצב מתמיד. זרם חדש של הגירה גרמנית נקלט שם 
אחרי מלחמת־העולם 11 , אולם אף הוא הולך ונטמע בתוך 
האוכלוסיה הכללית. — ב א ם ר י ק ה הדרומית כבר נת¬ 
יישבו ראשוני המהגרים הג׳ יחד עם הבורים; באמצע המאה 
ה 19 הגיעו ג׳ לגאטאל, ובס 1 ף המאה ה 19 ותחילת ה 20 חלה 
התיישבות גרמנית מצומצמת באפריקה הדרומית־מערבית, 
שהיתה אז שטח־חטות גרמני! ישובים אלה מתקיימים עד 
היום. — כנגד זה נעלמו ישובי־הג׳ הקטנים בקדמת־אסיה 
(כגון ישובי הטמפלרים בא״י)! רק ב ס י ב י ר גדל, כנראה, 
מספרם בעקבות הגליית ג׳ לשם ע״י השלטונות הסובייטיים. 

ט. 

3 ר 9 ניקזם. ^ 0 יןליום קיסר —זס 0 ז 053 ג 0 0.71111115 
1$ ן:> 1 מ 3 ת 1 — ( 15 לפטה״ג— 19 לםה״נ), בגו של דרוטום 
(ע״ע), שהיה אחיו הצעיר של טיבריוס (ע״ע) קיסר! ב 4 
לסה״ג אומץ בבן ע״י דודו. ג׳ נשא לאשה אח אגריפינה(ע״ע) 
ויפסאניה; בין 9 ילדיהם היו גיוס קליגולה(ע״ע) ואגריפינה 













549 


גדמגיקזס, גיוס ידליום קיסר—גרמנית, תרבות: לשון 


550 


(ע״ע) אם נירון. ב 13 לסה״ג נשלח ג׳ כנציב לגאליה׳ עמד 
בפני התמרדויות של הלגיונות שעל הרינוס והצליח להרגיעם 
ע״י ויתורים שונים, שאושח אח״כ ע״י טיבריוס. בצבא 
ובציבוריות הרומית היה ג׳ מוחזק יורשיהעצר. בין 13 ל 16 
ערך ג׳ מסעדת־מלחמה נגד שבסי הגרמנים בין הרינום לאלבה 
לשם נקימת מפלתו של ואדום וניסה ללכוד את ארמיניוס 
(ע״ע) ע״י תנועת־איגוף מהחוף הצפוני. הקרבות בין ג׳ 
וארפיניום לא הביאו להכרעה צבאית, והאבירות הכרוכות 
בשיבת צבאותיו לדיגום היו גדולות. ב 17 נמסר לג׳ השלטון 
על הפרובינציות המזרחיות עם סמכויות נרחבות. בהסדרת 
ענייני המזרח גילח מידה של כשרון. הוא הגיע לידי הסכם 
עם ארטבן מלד פרתיה בדבר הסדר ענייני ארמניה ז את 
קוסגיני וקפדוקיה אירגן בפרובינציות. ע״י כניסתו ללא רשות 
למצרים, שנחשבה כתחומו הפרטי של הקיסר, עורר את 
חשדו של טיבריוס, וכן הסתכסך קשה עם פיסו נציב־סודיה. 
ב 19 חלה ג , פתאום באנטיוכיה! הוא מת בהיותו משוכנע 
שנמזג לו רעל ע״י פיסו. — אישיותו של ג׳ תוארה באמנות 
רבה ע״י טקיסוס (ע״ע), שביקש להעלותו כדמות אידיאלית 
מול הערת סיבריוס, שעליו הוא מטיל חשד כאחראי למותו 
של ג׳. לפי הערכת היסטוריונים מודרניים היה ג׳ איש 
בינוני — משכיל, נוטה לאמנות וחובב הנוהג הפוליטי של 
העבר הרפובליקני. מכל מקום, התחבבותו העצומה על המוני 
האימפריה אינה מוטלת בספק. 

* 4 *'>¥ 2 * 0 י וח 0311 . 0 ; 1901 ,♦£ ־ 04 וץ?£.* 7 , 1€1 ז 10 ^\ 6 

* 0 .י? , 1902 , 11 ^ 0 מג , 0 !>?£ ? 214% 

. 11 )ז 0 *ן 1€5 ־ו 3 ו 01 ? ; 1922 3 מ/ . 0 

י 1 גתב 8 .- 1 ; 34 ^ 1 , 618 , 610 , X , 

• 507 ^ €0 , 0 י ״ו €20 , 11 ו 01 , 011 , 1938 , 0 * $01 *€ 

. 1941 ,( 39 .תזסס! . 01355 ) 

ש. אס. 

גרמנית, תרבות. 

",יי ו 

( 1 ) לשון— עמד 549 , ( 2 ) מסרות— עט׳ 556 < ( 3 ) פילוסופיה — עם׳ 
570 ! ( 4 ) חינוך — עמד 577 ! ( 5 ) מוסדות־מדע — עם׳ 580 ! ( 6 ) אמ¬ 
נות — עט׳ 582 < ( 7 ) מוסיקה — עט׳ 594 < ( 8 ) סולקלור — עט׳ 558 • 

לשון גרמנית ( 1 > 30 תס 11 ^ י מ 3 !חזס 0 ,!{ 50 זג 1 סם),בת 
הענף הטוטוני (ע״ע) המערבי של משפחת הלשונות הה 1 דו־ 
אירופיות (ע״ע). 

א. תיחום: מבחינה בלשנית־היסטודית ג' הוא שם כולל 
לניבים, שהיו חיים או חיים עדיין בתהום גאוגראפי, המקיף 
(לפי החלוקה הפוליטית הקיימת) את כל גרמניה ואוסטריה׳ 
את החלק הגרמני של שוויץ, את הולאנד ואת החלק הפלאמי 
(הצפוני) של בלגיה, איזורי-גבול של צרפת עם גרמניה 
ושל איטליה עם אוסטריה, ועד לגירושים ולהילופי־האוכלוסין 
שבעקבות מלחמת־העולם 1 ) — גם את איזורי־הגבול של 
צ׳כוסלובאקיה עם גרמניה, את שלזיה, פרוסיה המזרחית 
זפומרניה, הכלולות היום בפולין, י וכן איי־לשון ניכרים 
בהונגאדיה (הדרומית), רומניה (זיבנבירגן [= מראנסילווא־ 
ניד,]) וברה״מ (המדינות הבאלטיות, איזור הוולגה התחתית) 
ועוד. בשטח זה, שבו מדברים מראשית יה״ב או מתקופה 
מאוחרת יותר (בפרוסיה) ניבים הכלולים מבחינה בלשנית 
במושג ג׳, צמחו במאות השנים האחרונות כמה לשונות־ 
מדינה ולשוגות־ספרות קרובות, אך נפרדות, שרק אחת 
מהן — זו המשמשת לשודסטאנדארד של גרמניה, אוסטריה 
ושוויץ הגרמנית — נקראת בדרך־כלל ג׳< האחרות, שצמחו 
מגיבים של חג/ אך זכו למעמד עצמאי מבחינה תרבותית 
ומוכרות בלשונות בפגי-עצמן, הן ההולנדית (ע״ע) והפלמית 


(ע״ע), מעמדו של הניב הגרמני המדובר בשוויץ מתקרב 
לזה של לשון־מדינה. כאן ייכללו, איפוא, במושג ג׳: כל 
הניבים הנזכרים עד להתהוות לשונות־סדינה עצמאיות, 
והלשון הג׳ הססאנדארדית המודרנית. 

שם הלשון בלשון תג׳ עצמה: 11 ;> 5 ז 11 ש<£ — אינו ביסודו 
האטימולוגי ובשימושו העתיק אלא שם־תואר, שפירושו 
"עממי", ומשמעותו המקורית היתה ציון לשון־העם בניגודה 
ללשון־המשכילים — הלאסינית. המקור הראשון לשימוש זה 
הוא בחרגום־התהילים לנוסקר לאבאו(ר׳ להלן) במאה ה 10 . 
אולם ייתכן, שגם שבסים "גרמניים" (=טזשוניים) עתיקים 
נקראו בשם "העם" סתם, כפי שמעיד שסם של ה״טוסונים" 
(שהוא ביסודו האטימולוגי זהה כמעט ל ס 11 :> 15 ג 00 ). 

ב. חולדות. התעודות הקדומות ביותר באחד הניבים 
הגרמניים הן מהמאה ה 8 לסה״ג. בתקופתה הראשונה ניכרים 
בתחום הג׳ הניבים הבאים: 

1 . סאכסונית (< 51501 ! 5301 ) [העתיקה], שתפסה את 
החלק הצפוני של תחום הג/ תעודתה הספרותית החשובה 
היא ג> 1 ז 3 !!ש 9 ("המושיע"), שיר אפי מראשיה המאה ה 9 , 
המספר את מאורעות־ישו לפי מסורת האוואגגליוביס. 

2 . פראנקית־תחתית (ו 1 :> 1115 נ 31 ז)זש 41611 י 1 ), שתפסה 
את החטיבה הצפונית־מערבית של תחום תג׳ (הולאנד, בל¬ 
גיה)• רק ספרות מועטה הגיעה לידינו מניב זה׳ סן הסאה 
ה 12 ואילך עד להפיכתו ללשון־ססאנדארד ספרותית במאה 
ה 16 , תהליך שהגיע להתגבשותו עם ההכרה בעצמאות 
הולאנד ( 1648 ), מאז נחשבים הניבים הסראנקיים־החחיים 
האלה ללשונות נפרדות (פלאסית, הולאנדית). 

( 1 ) ו( 2 ) מהווים, יחד עם יורשיהם המודרניים (המכונים 
גם 1 ] 15£ ג 01 נ> 1311 ?), את הענף ה״גרמני-תהתי" (-־ 1 ס 1 >ש 1 א 
י! :*זג!:>!>) של הג/ לעומת זה נוהגים לכלול במושג "ב׳־ 
עילית״(ו 1 ם 1$ ע 46 ו 1 ש 90 ) שתי קבוצות־ניבים: 

1 . ג , ־ תיכוני ת (ו 1 :> 15 נ 1 שג>[:ז 1111 ^), הכוללת בין השאר: 

3 . פראנקית־תיכונית (ו 1 :* 10 ״ 3 ־ 16 טז 1£ *\) < המתרכזת 
מסביב לקלן ולטריר בחבל־הרינום. עד המאה ה 12 אין מניב 
זה אלא עדויות דלות ביותר. ממנו ניתקה במאה ה 13 לשונם 
של המהגרים שעבדו לטראנסילוואניה (ר׳ לעיל), הנקראים 
בטעות "סאכסים זיבנבירגיים", וששמרו בשפתם על כמה 
מתכונותיה הקדומות ביתר עקשנות מאשר יושבי סביבת 
הרינום עצמם. 

4 . פראנקית־ךינית (ו{ 50 <; 1 ת 3 ז£ת 111101 ). בתחוםהג ׳ 
שבשתי גדות הרינוס, דרומית ממינץ עד סמוך לשטוס- 
גארט. תחום זה כולל את ריכוזי היהודים שבימי־הביניים 
(קהילות שו״מ: שפיאר, וורמם, מינץ), והגיב הפראנקי־ריני 
הוא שיוחד כלשונם של היהודים שהיגרו למזרה-אירופה 
מסביבה זו במאות ה 14 — 15 , והוא המהווה את היסוד הגרמני 
של היידיח (ע״ע), ששמרה על התכונות הקדומות של ניב 
זה יותר מלשבי הסביבה הזאת עצמה. התעודות הספרותיות 
העתיקות בניב זה כוללות: 

(א) טכסטים דתיים, ביניהם תרגום המאמר .,על הדת 
הקאתוליתינגד היהודים" לאיזח־ור (ע״ע) מסביליה (המאה 
ד 8 — 9 ), נוסחות וידוי והשבעה (הסאה ה 9 ) ושירת ה" 51 ״^־־ 
לאוטפריד (ע״ע < המאה ה 9 ), (ב) שבועח־שטראסבורג — 
שתי נוסחות, גרמנית וצרפתית, של הצהרה, שבה הכריזו 
המלכים לודודג "הגרמני" וקארל הקרח על הלוקה מסלפת 



551 


גדמגית, תרגגות ג לשון 


552 


אביהם לודוויג החסיר לחלק ״גרמני״ ולחלק ״צרפתי״( 842 ); 
(ג) שיר אפי קצר לכבוד המלך לודוויג (המאה ה 9 ). 

5 . פראנקית-מזרחית ( 1301:15011 ) 051 ), שהתפשטה 
עד לסאפסוניה, ופראנקית־דרומית ( 3111415011 ז 1£ )ב! 5 ), 
שחשיבותן התרבותית־ספרותית פחותה משל הקודמות. 

6 . תירינגית ושאר ניבי גרמניה התיכונה. 

11 . ג׳-עילית ( 5011 :ס 16 ת 6 נוס), הכוללת בין השאר: 

7 . ב או וארית( 5011 ״ץ 83 ),שניניה מדוברים היום במר¬ 
בית באוואריה ובאוסטריה, וכן בתחום הגרמני של צפוד 
איטליה; תעודותיה הקדומות כוללות הסברי מלים לאטיניות 
(הגלרסו׳ת הפאריסאיות, המאה ה 8 ), תפילות שונות ותרגומי 
כתבים דתיים, ושירת "מוספילי" ( 11405111111 , מילולית: 
חורבן־העולם [שם מודרני]! המאה ד, 9 ?), המתארת קורותיה 
של נשמה אחרי מותה בדרכה בעולם-האמת. 

8 . אלמאנית ( 13111115011 מ 16 \,), התופסת את החטיבה 
הדרומית־מערבית של תחום הג׳, כולל את שוויץ. תעודותיה 
הקדומות מוצאן בעיקר ממגזרי שוויץ (סאנקט־גאלן ועוד) 
וכוללות הסברים מילוניים מלאטינית, תרגומי כתבים דתיים, 
ביניהם תרגום חהלים לנוטקר (ע״ע), שתירגם גם את כתבי 
בואתיוס (ע״ע). 

מבחינת התפתחותה ההיסטורית מבחינים בג׳ שלוש דר¬ 
גות נפרדות. התעודות הספרותיות והלא-ספרותיות של 
הניבים ( 1 )—( 8 ), וכן תעודות קדומות אחדות, שהשתייכות! 
הדיאלקטית לא נקבעה כל־צרכה (כגון שירת הילדברנד 
[ע״ע]), מייצגות את השכבה של הג׳ העתיקה, ביחוד זו של 
הג׳־עילית העתיקה (גע״ע, 5011 ז 101£11 ) 1:1100 ^, בר״ת: . 1 ) 311 ). 
התכונה האפיינית של תקופת הגע״ע היא היעדר לשון ג׳ 
משותפת ליד הניבים הנזכרים. בתקופת הג׳-עילית הבינונית 
(גע״ב, 5011 :[ 161 ) 1 ) 41:1£11100 ן, ר״ת . 1 ) 0111 ), שגיבושה הספרותי 
חל בתקופה שמן אמצע המאה ה 11 עד סוף יה״ב, ניכר תהליך 
הדרגתי של התקרבות הדדית של הלשונות הספרותיות שבהן 
משתמשים משוררי התקופה וסופריה, עד כדי יכולת הבנה 
של טכסט מסויים בכל חלקי התחום הג׳־עילי; אולם לא 
הוסכם בין החוקרים, מתי — ואם בכלל — יש לקבוע התהוות 
"לשון ג״ע כללית" בתחום הספרות הגע״ב. מקורות הגע״ב 
הם, מלבד תעודות ציבוריות ודתיות רבות, ספרות עשירה 
ביותר, הכוללת את הליריקה של המינזנגרים(ע״ע), שביניהם 
בולט ולטר (ע״ע) ם 1 ן דר פוגלוידה, ואת השירה האפית, 
שנציגיה הגדולים הם הרטמן(ע״ע) פו׳ן אואה, וולפרם(ע״ע) 
ם 1 ן אשנבך, גוטפריד (ע״ע) פרן שטרסבורג ובעלי השירות 
חאפיות הכלולות ב״שירת הניבלונגים" (ע״ע) ובאפויסים 
חילוניים ודתיים אחרים. ספרות חג׳ התחתית באותה תקופה 
דלה באופן יחסי גם מבחינת הכמות וגם מבחינת המקוריות. 

מוסכם בדעת רוב החוקרים הוא, שלשון כללית, לשם 
התקשרות — לפחות בכתב — של כל השבטים הגרמניים, 
נוצרה עם המעבר לתקופת הג׳-עילית החדשה (גע״ח, 
ו $01 :ט 16 ) 110011 ט 6 א, ר״ת . 1 ) 011 ), ובעיקר ע״י הפצת תרגום 
התנ״ך והברית החדשה לג׳( 1522 — 1545 ) ע״י לותר (ע״ע). 
לותר עצמו אומר על תרגומו: "אין לי בג׳ לשון מוגדרת 
ומיוחדת משלי, אלא אני משתמש בלשון הג׳ הכללית, על 
מנר. שיבינוני גם תושבי גרמניה התחתית וגם תושבי גרמניה 
העילית. אני מדבר בהתאם לנוהג המשרדים הממלכתיים 
הכאבסוניים, שבעקבותיהם הולכים כל הנסיכים והמלכים 


בגרמניה". הניב שבו השתמש לותר, המעורב, כנראה, 
מיסודות גרמנים־תיכוניים וגרמגים־עיליים, הוא, איפוא, יסוד 
לשוו־הסטאנדארד הגע״ח — שהיא הקרויה כיום ג' סתם — 
מהמאה ה 16 ואילך. במאה ה 16 ובראשית המאה ה 17 עדיין 
הורגש הצורך במהדורות (או הסברים) של תרגומ-לותר 
בניבים גרמנים־תחתיים, אך צורך זה פג במהרה: לשונו של 
לותר מילאה את הדרישה התרבותית־חברתית ללשון כללית, 
והיא שהשתלטה למעשה. מהמאה ה 17 ואילך אין אנו מכירים 
כתבים שלא בגע״ח אלא למטרות תיאור השכבות העממיות. 
לעיצובה של לשון־הסטאנדארד הספרותית הגע״ח (־ 060110011 
30110 ־!נ! 50111-1£15 4160150116 ) תרמו בעלי אסכולות ואישים 
ספרותיים שונים במאות ה 17 — 18 , כגון 5 רטין אופיץ (ע״ע), 
בוז־מר (ע״ע), גוטשד (ע״ע) וקלופשטוק (ע״ע), שבירוריהם 
העקרוניים הביאו להתוויית קווים ללשון הספרותית, שבה 
נתחברה הספרות "הקלאסית" הג׳ במחצית השניה של המאה 
ה 18 ובמחצית הראשונה של ה 19 ! שימוש לשונם של גדולי 
סופריה ומשורריה של תקופה זו (לסינג, הרדר, גתה, שילר 
ועוד) — דינו במידה מרובה עד'היום הזה דיו'השימוש 
המופתי והנורמה ללשון הכתובה. אולם על אף עיצוב גמור 
זה של לשת ג׳ כתובה אחת לכל תחום הג׳ — מוסיפים 
לחיות בפי שכבות־עם מסויימות, אף עירוניות, ובקרב האוב- 
לוסיה הכפרית כולה, ניבים, שחלוקתם בקירוב כחלוקת 
הניבים העתיקים. 

מספר הדוברים ג׳ כלשון־אמם (להוציא את ההולאנדית 
ואת הפלאמית) נאמד היום באירופה ב 83 מיליון, ובין צאצאי 
המהגרים מארצות־הג׳ באירופה לאמריקה הצפונית והדרו¬ 
מית ב 6 — 7 מיליון, סך-הכל קרוב ל 90 מיליון, שאליהם 
אפשר לצרף, מבחינה בלשנית, את מספר דוברי היידית, 
שקשה לאמדו ברגע זה. חג׳ שימשה במאה ה 19 — ובמידה 
מסויימת משמשת עוד היום—כלשון־לימוד עיקרית וכלשו¬ 
נם ה״עולמית" של תושבי רוב המדינות של אירופה המרכזית 
והדרומית־מזרחית, בעיקר בתחום הקיסרות האוסטרית- 
הונגארית הישנה- ובמזרח־אירוסה התחרתה על עמדה זו 
עם הצרפתית! נראה, שהיום נדחקות רגלי שתיהן על-ידי 
הלשון הרוסית. ג׳ היתה לשון הפובליציסטיקה היהודית 
וחכמת-ישראל ברוב גילוייהן במאה ה 19 ועד מלחמת- 
העולם 11 וכן היתה למעשה לשונה הרשמית של התנועה 
הציונית ושל המוסדות היהודיים בארץ־ישראל עד אחרי 
מלחמת־העולם 1 . 

ג. ת כ ו נ ו ת ו מ ב נ ה. מן התופעות המייחדות את הג״ע 
(ובזה את לשון־הסטאנדארד הגע״ח) משאר הניבים הטוטו- 
ניים (ובכלל זה הניבים הגדמניים־תחתיים), הבולטת ביותר 
היא תהליך־התפתחות בשטח העיצורים, המכונה ,,מעתק- 
הגאים ( 5111£1 1 ) 5000 ,§ח 11 נ 5011161 ז 6 ׳ 11 ג 1.31 ) גרמני־עילי" או 
גם "מעתק־הגאים שני", להבדיל מ״מעתק־ההגאים הראשוך, 
שהוא תופעת ייחודן של הלשונות הטוטו׳ניות(ע״ע) בכללותן 
לגבי אחיותיהן ההודו־אירופיוח. שתי התופעות הללו הוכרו 
והוגדרו לראשונה ע״י יעקב גרים (ע״ע). 

בתוקף מעתק־ההגאים הגרמני־עילי קיימים כללי־התאמה 
דלקמן: 

1 . מפסיקים אטומים בשאר הלשונות הטוטונלת מתאימים 
בדרך־כלל לחוככים או להרכבי מפסיק-חוכך בגע״ח (ובדומה 
בגע״ע ובגע״ב)! לדוגמה: 



554 


553 


גרמניה. תרבות: לשרן 




ג׳־תחתית 

אנגלית 



גע״ח 

נע״ע 

חדשח 

חדשה 

גותית 


*€£113£60 

813(3(1 

ח:ק 3 ! 8 

ק $166 

מ £3 : 51 

לישון 

?£3006 

03 ת 3 ) 

?300: 

תגק 


מחבת 

ח 16 ו 1 ג 2 -ז 6 

2:113(1 

ת:||: 1 -ז:ע 

<611 


לספר 

[-156:111] 






?1155 

{007. [ = 

עת׳ ז") [ 5 : 

£00* 

{01119 

רגל 

50 (:1160 

$00111160 80 £130 

56615 

9011)30 

לחפש 

הטוטוניות 

חוככים קוליים בשאר הלשונות 

2 . מפסיקים או 



מתאימים בדדך־כלל למפסיקים אטומים: 

ז״ז 

3 ־ 101 


־ 6001 

־ 3111 [> 

דלת 

£061*60 

00151 ־ 1 ר 1 

עת , 1 ? 8 נ 1 ז 1 ! 

עת׳ ן 0 -\זב 1 

ג 3 







6 קק 51 

3 קק 51 

עת׳ 13 ( 91151 

ק $1 

811))3 

משפחה 

161160 

161160 

]:(1130 

163(1 


הנהג 

3 . חוככים אטומים (בניבים העתיקים) בשאר הלשונות 
הטוט 1 ניות מתאימים בדרךיכלל למפסיקים קוליים: 

ז 166 ו 

־] 73 ) 0 

־ 31 ( 01 

0^60 

׳ £21 ס 

מעל 



ובקירוב ־?- 1 




61 ־ 11 > 

*1 

16 ־ 110 

66 זב 1 ז 

׳ #1 ] 15 : פ 

שלוש[. 


תופעות ההתפתחות בתוך תולדות הג״ע עצמה בולטות 
יותר בתחום התנועות: 

1 . במעבר מהגע״ע אל הגע״ב חל תהליך הידמות חלקית 
של תנועת הברה מוטעמת אל תנועת הברה שאחריה 
( 011113111 ) — ביחוד אם זו האחרונה היא 1 בגע״ע 
ובעקבותיה נעשית התנועה הראשונה קדמית יותר! 


דוגסח: 

גע״ח 

גע״ב 

גע״ע 


־ 

■ 

■ 


0351-0351: 

£35<-£6516 

£35*-86*11 

אורח — 

אורחים 

20£6 

21*86 

208* 

לו נעתי 

׳ 1101161 

ן. . _ . 

׳ 11561161 

... . 1 

1161111 ' 

בבור■ יותר 


2 . במעבר מהגע״ב אל הגע״ח תל תהליך, ההופך את 
התנועות הקצרות בהברות פתוחות לארונות, ואילו את 
הארוכות לדיסתוינגים, כגון: 


גע״ח 

גע״ב 


[ל| 36 ?] 616 ^ 

1:1 ]ק 1 ׳זי 

אשה 

[ 11305 ] 1305 ־ 1 

[ז ט] 11115 

בית 


3 . לעומת זה איבדה הגע״ח חלק גדול מהדיסתוגגים של 
הגע״ב והפכה אותם לתנועות לא־מורכבות! במקרה אחד 
עדיין מקיים הכתיב ההיסטורי הגרמני את הדיפתו׳גג הקדום 
(:>!), אך מיבסא הסימן הכפול בנוהג הסטאנדארד הגרמני• 
עילי־חדש הוא[:)]. 

בתחום מערכת הצורות והתחביר נתהוו עיקר הסימנים 
המייחדים את הג׳ לגבי שאר הלשונות הטוטוניות־מערבי 1 ת 
בשלבי ההתפתחות מן הגע״ע לגע״ח! מהם ראויים להיזכר: 

1 , הפחתת צורות־הנטיה של השם על־ידי אבדן צורת־ 
האינסמרומנטאליס (הבעת האמצעי), שהיתה עדיין נפרדת 
משאר צורות־היחסות בגע״ע; צימצום צורות־הנטיה בריבוי 


לשתיים: אחת לנומינאטיווס־אקוסאטיווס־גניטיווס ואחת 
לדאטיווס. 

2 . האחדת טיפוסי הנסיה השמנית ע״י בניית נטייתם על 
ארבעה דגמים מן הגע״ב ואילך, לעומת יותר מעשרה דגמים 
שהיו קיימים בגע״ע. דוגמות ארבעת הדגמים בגע״ח הן: 

דגסיס ,חזקים• דגם ,חלש' 



גיבור 

יער 

סיום 

אח 

יחיד 

<1:1 

{{:1(! 

1 )| 3 זו\ 

5:111095 

> 66 ט ־ 81 

ה¬ 

מ 1 ) 

ס:-!)!:}} 

$:- 1 ) 31 ׳ו\ 

5 :- 55 ט 8:111 

$-־ 161 >ט׳ 01 

של ה¬ 

מוז 15 

״:- 1 ) 13:1 

(:-} 1 ) 31 ׳$י\ 

50111 □55(-:) 

ז 66 טז 8 

לי, ב¬ 

(1:0 


\^31<1 

8:1)105$ 


אח ה־ 


גיבורים 

יערות 

סיומים 

אחים 

ריבוי 

ן : 11 > 
/ ■ 1:1 > 

0 :- 1 > 1 :זז 

*[:- 1 ) 31 ׳\ו 

801)1055': 

־ 0661 * 8 

זד, את ח¬ 
של ה¬ 

(1:0 

ת:- 1 ) 11:1 

סז:- 1 ) 31 ^ 1 

501111.1 $5-00 

0 -ז 066 ־ 81 

ל¬, ב־ 


3 ביטול ההבדלה של מין ומספר בשם־התואר, אם אינו 
בא לפני שם־העצם המתואר על־ידיו (ההל בגע״ב), כגון: 

יחיד ריבוי 


<116 *01671 £051601 

השושנים 

הוורודות 

635 *016 £051610 

השושנה 

הוורודה 

116516111 016 ־ 1 

שושנים 

ורודות 

£051610 *. 6 * 0 ־ 1 610 

שושנה 

ורודה 

> 0 ז 1610 * £0 

שושגים 

ורודות 

* 0 ־ 1 £651610 

שושנה 

ורודה 

£6516111 616 

זס* 3106 

השושנים 

וורודות 

01 ־ 1 : 151 £051610 635 

השושנה 

וורודה 

8111 * £00 606 * 1 שסוס 

מלבה 

נאמנה 

£0018 ־ 6067 * 1 610 

מלך 

נאמן 

£001810 616 
ט 6 *> 151 

המלבה 

נאמנה 

60 ־ 11 £0018 ־ 661 

המלך 

נאמן 


שאר תכונות הג׳ מתלכדות ברובן עם תכונותיהן של 
הלשונות הטוטוניות (ע״ע) בכללן. 

אוצר־המלים של הג/ המושתת על המלאי הקדום, 
התעשר בכל תקופות־הלשון מבפנים ומבחוץ: מבפנים— ע״י 
הברות־תצורה שונות, אך במידה מרובה יותר ע״י הרכבת־ 
המלים, שהיא אפיינית ביותר לג , ועלולה להגיע לממדים 
בלתי רגילים (כגון:תך. 1 קז 1 ) 2 זחו 21 נ 1 תש £15 = "תכנית־נסיעות- 
מסילות־ברזל״)! מבחוץ — על־ידי השאלת־מלים, תרגומי- 
השאלה והשאלת אלמנטים דיקדוקיים (כגון: יסוד התצורה 
ססזסז- ליצירת פעלים ממלים זרות. למשל חשזשו 2 גק 5 [מלאט׳ 
מז 1 ו״ 3 ק 5 , מרחב], "מייל")• 

מקור למלים שאולות לג׳ שימשה תחילה הלאטינית, 
שסיפקה לג׳ מלים בתקופה כה קדומה, שהן עוד הספיקו 
לעבור את מעתק־ההגאים השני! כגון £81113 ) [״לבנה״] — 
גע״ע: 21££:1 — גע״ח : 1 ^ 7.1 . השכבה הראשונה של מלים 
אלו היו מלות־תרבות של הציוויליזאציה הרומית, אחריה 
באו מונחי הכנסיה הנוצרית ולשודהמלומדים. 

בתקופה הגע״ב החלו לחדור לג׳ מלים צרפתיות, כגון: 
6 זג 1 )חש׳\ 3 [״הרפתקה״], — גע״ב: ;״ 111 ) 31x11 — גע״ח: 

בתקופת הרנסאנס והבארוק — איטלקיות, ביחוד 
בשטח המשק הכספי, כגון: 53 ^ 5 — גע״ח במאה הד 1 : 
$£11 *!$ ["הוצאות"]. 

השאלות "מתורגמות" (ז. א. תרגומים של תכני המושגים) 
צמחו בעיקר מן השאיפה לקביעת מונח גרמני תחת מונח 



555 


גרמגית, תרבות : לשון — ספרות 


556 


* זר* לדוגמה: 5 מט 11 ־;! 1155 ^ ["תערוכה־"], לתרגום המלה הצר 
פחית חסמנ^סק*? — מלאט׳ 1 ז 1£1 ז 0511:0 ק^>; 311$ = החוצה, 

5161111112 = העמדה). 

•דו 

בשלוש דרכים חדרו לג׳ גם יסודות בעלי מ 1 צא עברי: 

1 . בשכבה קדומה — סלות־כנסיה, כגון 3 ןט 1 ש 311 ! 1 ; ןוסהתג; 

111 [ (יסודו: יובל); = "ראש(אבי) המנזר' ועוד. x11 ״ 
2 . על ידי טביעת איךיאו׳מות ע׳״ם לשון התרגום של 
לותר תוך חיקוי מילולי של האידיאוימה העברית־מקראית: 
31£! מ 011£ ט 5 וח 11£1 , מילולית: ״בקד בבית' — פקוד לרעה* ת 
151055£5 ז.\^ £5 ^, מילולית: "אבן־נגף' (ישע׳ ח, יד), ועוד. 
3 ע״י קליטת מלים מלשון הסוחרים והגנבים, העשירה 
ביסודות שאולים מהיידית; כגון: ^"ו? = "סשיטת־רגל' 
(יסודו: פליטה)! חז 11 שז 5 - "לעמוד בשמירה 
בשעת ביצוע הפשע״! 1£ גנ 1 ג^ = "טכסיסים, קנוניה חשאית" 
(יסודו: קבלה, אך כנראה באמצעות המלה הלאטינית של 

יה״ב 313 < 1 < 31 ט). 

ג׳ מודרנית גדפסת ונכתבת ב 2 כתבים: בכתב לאטיגי 
(״אנטיקווה״) — כשאר לשונות אירופה המערבית והמר¬ 
כזית — ובכתב "גותי" ("פראקטורה"). זה האחרון מוחזק 
(בטעות) בחוגים לאומניים כתב .גרמני׳" לאומי, והשלטון 
הנאצי אף קבע אותו ככתב רשמי יחיד. אחרי מלחמת־ 
העולם 11 הונהג הכתב הלאטיני בלבד במיסמכים רשמיים 

ובהוראה בבתי־הספר. 

א. ספרי סקירה והיססוריר■• 

11. 18 .ס ; 1919 ,) 6 ) 5/143 0 ) 5 ) 311 ) 4 . 4 ) 51 ) 51 ) 1 ) 0 , 1 ־ 111 ־ (- 
6386(1. 011(1)1(1)1( 4(( 4(311(6(0 5/143(5(, 1928; 111., 01( 
4(1411(/)( 5(1(3(/)(, 1930; 14 ־ 7 , 00160500 ,ז% - 6 :) 65 :) 1-1 ? .א ( 
0(4(0311 14>1)81>3£(, 1946, ?. 14108*, 0(1411(/)( 5/113(5- 
£04/)!(/))(, 1951. 

ב. ספרי־דיקדוק 

1899 ,^ 10311 ( 0130 )(/ 14114 ) 0 ,$תת 3 ודז 11 ׳\\ ,//' -1 כללייס 

1911; •ז 00 , 1920 ־ 1916 ,!/ 0434010311 ) 1 ,/) 1111 ) 0 , 3111 ? .זו 
עא . 0 ; 1922 ,) 0341£143£ 1 ( 3 ( 10 ) 0 ) 1/1 / 0 ■ 3010149 ) 0 / 4 ,)י" - 
5 . 1939 , 1 .,!/ 01311 ( 0130 )!/) 1411 ) 4 )(/) 11 ) 141110 ,ח 1 זז 

2 חורת־ההנה — 11011 ) 5 40 ) 1 ,/) 13 ק 11 ( 4/1 !!ס ,זסז-;!/ , ./*' 
40411( /1((1, 1921; 111., 0(1411(/)(! 4/1111/143(5(3)641(463(5, 
1921; /. 61(11(11, 0(10)311 !'101111411131101, 31)4 1/101)0/0(■, 

1951. 

;3 . צזרות־רשו! עתיקות 
?.11011(1304(0, 4/1!3(6!11(/1(1 £1(01(1). — םאנם 1 נ י ת 8 ת'?ןךן 

13163(6, 1921. 

%£ 8187 * 8 — ■ 04301 ) 5 ) 311 ) 54 ) 41150 , 101 ) 1 ? . 14 ־ ) 3110 ־ 
01311/!, 1950, 311 ( 10 ) 0 1%/1 // 014 / 411311 ) 01 ) £1 1111 , £1115 .ן 
043010131, 1953. 

^ 611(6(15, \!111(150(54(311(5(1 £1(10(013463(6. - 1*87 

1951. 

£35(11, 1/111(101(4(44(311(/1( 043111 ■— ג׳־תזזתיוז־בינןנית 
013111!, 1914; 5(3(0011(7, 5/111(101(4(14(311(6(, £(!(- 

614(/), 1921. 

ג. דיאלקטים חיים 

12 ) 00 , 1910 , 11 ) 51304311 )(/)! 141 ) 13114 ? .) 01-10101 .ז (. 

£106(0 50(5- 304 01(4(14(311(6(1 14304311(0, 1922; ?. 
. 1926 , 631131 ) 5/143 1 ) 6 ) 311 ) 0 ,(.!>)) ) 1 ))ז¥ו 

ד מירוניס־ 

1 , כלליים והיסטוריים — - 4 ) £011 [ 60 ) 311 ) 0 , 1 זזותת 0 .ץ 
63(6, 1854 ?(.; 6 ) 5/143 . 6 ) 411 1 ) 4 . 46 ) 041 ׳ 11 . 5 ־ 1 ) 1 ) $30 ס (, 

1-11, 1860-1865; 18., £1x304002131041(460(6 4(1 4(311(6(1, 
5/143(5(, 18 8 4, 1(1.1 613114141041(16 4(1 4(311(5(0 5/1431.6(, 

; 1890-1895 , 6 ) 163 ) 0 11 ׳ 8 1 ) 6 ) 04311 ,) 0 ) 3 ) 4 ? ;״ 1910 

,) 5 ) 5/03 0 ) 5 ) 311 ) 4 1 ) 4 5 ) 1611 ) 041 ( 163 ) 64 ) 6111 ))£ !' 0 ) 034 

. 1948 

2 אטימזלזנייים — -? £1 ,) 2115 ־ 141 .'%-) 2 ) 00 6 - * 18 ) 141 £ 

. 11 .״ 1951 ,) 5 ) 5/113 0 ) 6 ) 311 ) 4 1 ) 4 5 ) 163 ) 011 <£ 1 ) 6 ) 11 ^ 4110/0 
. 1951 ,? 110034 ) 01 41030 ) 0 31 ) 1001021 '(!£ ((// , 1£ ( 5 | ג ז% 0 ־ 0 

3 87 *ב — - 1 ) 6130434011 1 ) 5 ) 311 ) 54 ) 150 ) 11 !}\ . 11 

. 1872-1904 , 6 ) 63 

6 . (,רמנחז־מבריוז — - 6 ) 311 ) 0 ,״סע^״סד . 14 - ז) £35 . 5.11 

. 1927 , 5 ) £041060 \ 1 ) 6 ) 64311 ) 6 

ח. ר. 


ספרות. בהתאם להבחנת 3 שלבים בתולדות הלשון הג׳ 

(ר , לעיל, עמ׳ 551 ) נהוג לחלק גם את תולדות הספרות הג׳ 

ל 3 שלבים יסודיים: ספרות ג׳־עילית עתיקה — מראשיתה 
עד 1050 ! ספרות ג׳-עילית בינונית — 1050 — 1500 ! ספרות 
ג׳־עילית חדשה —מ 1500 עד ימינו. התואר "עילית" מציין 
את העובדה, שהצורה הדרומית של הלשון הג׳ רווחת בכל 
3 השלבים של הספרות הרבה יותר מאשר הצורה הצפונית. 

תקופת הג׳ העתיקה. על שירה ג׳ קדומה מעיד טקיטוס 
(ע״ע). זו היתה ספרות שבעל־פה, שנושאיה היו אגדות־ 
אלים ושירי־גיבורים! היא היחה, כנראה, משותפת לעמים 
הטוסוניים, וממנה לא נשתמרו אלא עיבודים מאוחרים באדה 
(ע״ע). מלבד זה לא הגיעו לידינו מן התקופה הטרם־נוצרית 
אלא שירי־לחשים אליליים אחדים. כתובים גרמניים שלמים 
לא הגיעו אלינו אלא מן המאה ה 9 ואילך, מן התקופה 
הקאדולינגיח. אוסף שירי־גיבורים, שנערך בזמנו של קארל 
הגדול בפקודתו של הקיסר, הושמד — בגלל אפיו האלילי — 
ע״י לודוויג החסיד, ובשארית יחידה לא נשאר אלא קטע 
מתוך "שירת הילדבראנד", עלילת־גיבוריס שחוברה במאה 
ה 8 . צורתה של השירה הג׳ הקדומה היתה מספר קבוע של 
המלים המוטעמות בכל טור, עם זהות־ההתחלה (אליטראציה, 
ו 1 ז 1 :>־!ל 3 ז 5 ) של אחדות מהן. 

הספרות הג׳ הידועה לנו מתחילה עם חדירת הנצרות 
והספרור! הקלאסית לעולם הגרמני והודרכה — בכל חיי־ 
הרוח — ע״י הכנסיה. בעיקר טופחה ספרות לימודית־דתיח, 
שנושאיה היו במדים ונזירות ומרכזיה — מנזרים (סאנקס־ 
גאלן, דיכנאו, ויסנבורג, פולדה). שם הונהגה מסירה־בבתב 
של טכסטים גרמניים בניב־הארץ, שהכילו שירי־קודש, נוסחות 
וידוי ופולחן, תרגומים מן הלאטינית וגלוסארים. פעילות 
ספרותית זו קיבלה עידוד ותמיכה מן הקיסר קארל תגדול 
ומלעצו אלקואין (ע״ע)! מאישיה החשובים היה הרב נו ם 
מוירוס (ע״ע). בתקופה זו תורגמו הקונטרס "עי הדת 
הקאתולית נגד היהודים" מאת איזידור מסויליה ועל 
"ההארמוניה של האוואנגליוך׳ של טטיאנום׳ וכן תורגם ספר 
בראשית לסאכסונית עתיקה. יצירות מקוריות הן: שירת 
ה״הליאנד״ (ר׳ לעיל, עם , 550 ), שנכתבה ע״י משודר סאב־ 
סוני עלום־שם! "תפילת־וסוברון', שיר על בריאת־העולם, 
שלא נשתמרו ממנו אלא קטעים! "מוספילי" ( 1111 ק$״^ן, 
"חורבן־העולם"), תיאור נהדר של אחרית־הימים, מקצתו הד 
המיתולוגיה הטרם־נוצרית. השירה ההיסטורית הראשונה 
בלשון הג' היא "שירת־לודוויג*, שנכתבה לכבוד נצחונו של 
המלך לודוויג 11 ז על הנורמאנים ( 882 ). כל היצירות הללו 
כתובות עדיין בצורה האפיינית לשירה הטוטונית הקדומה — 
דמיון בצלילי הברות ראשיות. השירה הראשונה בחרוזים 
סופיים בג׳ הידועה לנו היא "ספר האוואנגללנים" של 
אוטפריד מוויסנבורג (סמוך ל 870 ). 

בתקופת השושלת האוטונית וראשוני הקיסרים הסאליים 
(המחצית הראשונה של המאה ה 10 — המחצית השניה של 
חמאה ח 11 ) נדחקה בגרמניה הספרות הכתובה ג׳ מפני 
יצירות כתובות לאטינית. השירה הגרמנית בלאטינית הגיעה 
לרמה אמנותית גבוהה* במסגרתה נתפתחו המשקלים הטו* 
ניים, הנהוגים ברוב הספרויות החדשות, במקום המשקלים 
הכמותיים העתיקים. בליריקה הצטיין נומקר באלבולום 
מסאבקט־גאלן (מת 912 ), ששיריו מושתתים על הליטורגיה 
הנוצרית. צורות אחרות של ספרות זו הן: אפוס־גיבורים 
("שירת־ולתרי"), אפוס־חיות ("יציאת־השבוי"), וכן רומאן 



557 


גרמנית, תרכות: ספרות 


558 



4 * 1 * : 4111 _ 551:4 ^י 

21171 ״ *)סח!) 

;סס 1000 5 ^ 1 > 

; 012071/1 : 1710 ) ״ 77117 ח 20 ? £10 _ 

חס 111 0117710 ז' 103£ \?^<ך 

י^ 71 מ : 017110 117700 . 0410 ) 

0$ ח!) 11020 ) נזז £0 > 77110 
. 11 ^ 100 ^ €11 
1720 ס ׳ 1111 ) ׳ח £20 > 6 

1£ )' 1110 * 11 07710 ^ 2171710 ״) 

_? 0 ו 1 4071 ; 10 ״ ^מזזסל/סתם) 

11010 ) ע! 25 ( 31607 ) ת 70/10 _ 

-* 63207 1 ) 1 סיז^ 1171070 ) 

קח 40 ^)* 037 ) ? 01 ^ 0371710 
% 0 ס \^€*^ ל/ 10£1 
־ 0 ׳י£> סנ׳ק^׳ס 0 מ 4 יז מ 0 )י^סגז 7 

. 3073.0 ) 71 זק:< 115771 ין *)מדן 

תרגום: ישקני סנשיקוח פיהו. רבות ביערתי את בואו ע״י הנביאים. 

עתה יבוא הוא עצמו ויישקני במתק בשורתו(האוואנגליזן). 

כי שובים דדיו (דודיו) מיין! ריחם בריח ראשי בשמים. מתק 
חסדו סוב מחריפות החוק, באסרו: החוק ניתן ביד משה ונעשה 
לאמת בידי ישו. 

טתוד סדרש ויליראם ?״זיד-השירים (נ״י טינכז 77 ימן 0 < סז 
המאה ה 11 ). 


הופתקות בחרוזים ("רואוד־ליב"). יחידה במינה היא היצירה 
הדראמתית של הנזירה הרוסויטה ( 10 י,י 05 •! 11 ) מגנז־רסהים׳ 
שחיקתה את טרנטיום ושמחז 1 תיה הקטנים הם ראשית 
היצירה הדראמתית בידדב בכלל ; היא חיברה גם אפום על 
הקיסר אוטו 1 . בג׳ נכתבו באותו זמן תרגומים בלבד, כגון 
זה של 0 ׳ תהילים על־ידי ב ו ט יק ד ל א באו (מת ב 1022 ) 
מסאנקט־גאלן ושל שיר-השירים ע״י ויל ירא ם ( 1085 ). 

תקופת הג׳־עילית הבינונית (המחצית השניה של 
המאה ה 11 — המאה ה 15 ). הספרות הכתובה ג׳ קמה לתחיה 
בתקופת המאבק בין הכנסיה ובין המציאות החילונית, 
וגילוייה הראשונים בלשון הג׳ הבינונית היו דתיים: "שירת 
אצו״( 1063 ), תיאור תולדות הגאולה; "ס׳ בראשית של וינה" 
( 1065 ); ״שירת אבו״ ( 1085 ), צירוף של אגדות־קדושים, 
היסטוריה ותולדות גאולת־האדם. בעקבות תנוע ת־ה רפורמה 
שמוצאה מקליני(ע״ע) נוצרה ספרות הוכהה ומוסר. המוטי־ 
ווים העיקריים שלה הם השאיפה לגאולה, תיעוב העולם 
הזה, "זכור את יום המיתה", התשובה. בספרות זו יש גם 
יצירות בעלות אופי אישי־סובייקטימי, כגון ה״וידוי" ממיל- 
שטאט ( 411151311 ?), ה״אני מאמיך של "הרטמן העני" (סמוך 
ל 1140 ) ושיריו של הינריך ממלק (סמוך ל 1150 ). האגדות 
המרובות על חיי מרים והקדושים, כגון "חיי־מרים" של 
הכומר ורנהר (■• 116 ״•!^, 1172 ), כתובים ברוח סלחנית 
יותר. במאה ה 12 חוזר וגובר היסוד החילוני, המשתקף 


באוסף הסיפורים והאגדות "דברי־ימי הקיסרים" (סמוך 
ל 1140 ), בעיבודים גרמניים של אפוסים צרפתיים, כגון 
״שירת אלכסנדר״ לכומר לאמפרבט ( 1140/50 ) ו״שירח רו־ 
לאנד״ לכומר קונראד (סמוך ל 1010 ), ובסיפודי־הרפתקות 
אביריים של משוררים־״נגנים" (ת€(} 5€ ם 311 הו 11 ש 1 ק 5 ), שיש 
בהם כבר מניצני האפוס החצרני. 

תקופת השיגשוג של הספרות הג׳ של יה״ב חלה 
בשנות 1170 — 1250 , בימי שלטונם של הקיסרים לביח הוהנ־ 
שטאוסן, ימי הזוהר של הקיסרות ותקופת הפריחה של תרבות 
אצילית חצרניה. תרבות זו היתד, מושתתת על אידיאל 
השלמות האבירית, שבו נתמזגו הדוות־חיים ואהבת־יופי 
חדשה בדבקות הדתית; ניכרים בה רישומיהם של מסעי- 
הצלב. נושאיה של שירד, אצילית חדשה זו היו רובם ככולם 
אבירים, ומרכזיה היו חצרות הנסיכים הטריטוריאליים. הספ¬ 
רות הג׳ של אותה התקופה עסקה בעיקר בשלושה שטחים: 
האפוס ההצרני, אפוס־הגיבודים ושירי-אהבה; לדוגמה ולמו¬ 
פת שימשו לה הספרות הצרפתית והפרובאנסאלית. עיקר 
תכנו של האפוס החצרני הם חיי-ההרפתקוח ושירות־האהבה 
של אבירים אגדיים. טיפוס זה של השירה הונהג בספרות 
הג׳ עם "האנאידה" (ז״ת£) של ההולאנדי הינריך פון 
פלדקה "סע!!ש״ממ**). שלושת האמנים הגדו¬ 

לים של אותה השירה היו הר טמן (ע״ע) פון או אה, 
ו 1 לפךם (ע״ע) פון אשנבך וגוטפדיד (ע״ע) משטראס־ 
בורג. ה א רטט אן הכנים בשיריו "ארק" ו״איויך לספרות 
הג׳ אח עלילות־ארתור של כדטין מטרואה; סיפורי־האגדה 
הדתיים שלו "גרגוריום" ו״הינריך המסכן" בכתבו בחרוזים 
והשפיעו את השפעתם עד הזמן החדיש (ע״ע האופטמן, 
גדהרט; מן, תומס). וולפראם חיבר ב״פרציול" רומאן על 
חיי־דאבירים ועל הגרל (ע״ע), תיאור המאבק בין הערכים 
הדתיים־נוצריים ובין החיים החילוניים ואיחודם של שני 
העולמות האלה בדמותו של האביר האידיאלי; "פארציוואל" 
שיין* ליצירות הגדולות של הספרות האירופית. גישה מנוגדת 
לזו של וולפראם מייצג גומפריד, אשר "טריסטן ואיזולדה" 
שלו היא שירת האהבה החושנית. 

אפוסי־גיבורים ממחברים עלומי-שם, הנושאים אופי עממי 
יותר, הם — בניגוד ליצירה החצרנית — ממוצא גרמני: 
עיבודים של מסורת אגדתיה־היסטורית טוטונית עתיקה. 
הגדולה שביצירות אלו היא שירת ה״ניבלונגים" (ע״ע), 
האפופה טראגיות קודרת של אשמת גיבורים ואבדנם. נופלים 

1 ** ־זי 1 ן^ 14£00 -ז 7 \# :ו*ז.י*ג.£ 1 * 0 ,\" 



תרגום: משם נסע בסתר 

יעקב בחסות האלהיס, 

עם נשיו ועם ילדיו, 

עם מקנהו ועם בל הסבורה. 

(סתור כ״י סילשמט ש? ם' כראשית, רח 42 עי׳ג) 



559 


גרמניה, תרכות: ססרו־מ 


560 



״ן ^* ?*סל £01 


!? "?ו״>ז 0 *ומ 8 1 ז 0 לומ׳ז^ *עוזי ^ 1 ז^ס 0 ע־ ׳ 4 
* 01 מו €ח^ 0 ?״זא סמו 6 ע.* 0 <* ״* מ) >וו*נ 1 ן> 
* €״ זק^> * 4 **♦* 8 חןח 0 ווזו*$ נסע זה*? 0 וח 



ז) 0 ^ 1 ז*£ וזו ז״ 4 ״ן £״* 
*ן^ ן 36 ו>ח נסע 0 ^ ״* ?* *.*£ 

או״״זז*" * ״״ 



עיור 3 השער ועטוי אחד טחוד ,וינקה השועל", טהרורה 
נרטניח־תחתית, רפוס 1498 


ממנה בערבם האפוס "קודרון" (ע״ע) וכן האפוסים על 
הגיבורים מחוגו של דיטריד מברן. 

הליריקה האבירית הג׳ של יה״ב היא "שירת־האהבה" 
(מינזבג, ע״ע), שהיתה בתחילתה פשוטה ועממית, אולם 
לבשה אחר זמן קצר צורה אמנותית מלאכותית בעקבות 
שירח הטרובדורים (ע״ע) של פרובאנס! שירות ה״גבירות" 
מאת מעריציה! האבירים־המשוררים בעשה תכנה העיקרי. 
מיוחדת לגרמנים היא ההבחנה בין אהבה ״רמה״ ( 16 ) 110 
1111116 ״?), כלומר נפשיודרוחנית, ובין אהבה "שפלה" (-שנת 
1111116 ״? 161-6 >), כלומר חושנית. גדול הליריקנים הגרמניים 
של יה״ב היה ולסר (ע״ע) פ ו ן דר פ ו ג ל ו י ד ה, שידע 
למזג את הצורה האמנותית של המינזאנג עם פשטות, 
טבעיות ורעננות של תכנו. ואלטר הוא גם המשורר הלאומי* 
פוליטי הראשוץ במשודרי גרמניה, 

צורה אחרת של ספרות תקופה זו היא השירה הלימודית, 


שראשיתה כבר בסכתמים של ואלטר ושל מינזנגרים אחרים. 
היא גתפשטה יותר — ואף הפיקה יצירות לימודיות ארוכות 
ברוח של הספת־מוסד — בסוף יד,"ב. 

עם נפילתה של הקיסרות ההוהנשטאופית, שקיעתה של 
האבירות החפשית ועלייתם של הנסיכים הטריטוריאליים 
מצד אחד ושל הבורגנות העירונית מצד שני — שקעה גם 
הספרות האבירית־אצילית האחידה, ואת מקומה ירשו גילויים 
ספרותיים חדשים ורב־גוניים. סימני התנוונות של המינזאנג 
כבר ניכרים ב״שירות־הגביז־ות" של אולרין־ פון ליכטנשטין 
(אמצע הסאה ד, 13 ). בן אותה התקופה הוא גם הסינזנגר 
היהודי דיסקינד (ע״ע) מטרימברג (ר׳ תמונה צבעונית), 
שבשיריו בולט קו של כובד־ראש. בין אחרוני המינזנגרים 
במאה ה 14 כבר היו אזרחים עירוניים, ובשירי תקופה זו ניכר 
קו־ההתפתהות מגילויי ה״אהבה" החצרנית לשירה עממית־ 
חושנית. תיאור מאלף של התפוררות תרבות האצולה ותעלו¬¬ 
ליהם של ה״אבירים־השודדים" ניתן ב״מיאר (=מגהל־אחוזה) 
הלמברכט" ( 66111 זנ 1 דת 1161 • 1 ש 1 ש 4 ?) של ורנהר הגנן (סוף 
המאה'ה 13 ). ססיד ל 1300 הביאה השפעה גותיח־דומיגיקנית 
לידי תקופה קצרה של חשובה והעסקה במיסטיקה (מיסטר 
אקהרט [ע״ע]! זוזו! טאולר). אולם מ 1350 שוב גברה 
המגמה החילונית. הליריקה של ה״מינזאגג" מצאה אח 
המשכה בשירה ובזמרה של "שירת־ד,אומנים" (מיססרזנג, 
ע״ע! ור׳ להלן, עמ׳ 594 ) הבורגניח־עירונית, שירה סדאני 
טית, דלת תלכן ורגש. — בדומה להתפתחות בצרפת ובאנגליה 
התפתחה גם הדראמה הדתית מחוך הליטורגיה, ובזמן 
מאוחר יותר השתלשלו ממנה גם קומדיות חילוניות, מחזות 
קארנוואל. 

לאפיקה הגדולה של תקופת־השיגשוג עמדו אפיגונים 
במאות ה 13 — 14 , וכן טופח הרומאן החצרני עד סוף המאה 
ה 15 . — נובלות, סיפורי־בדיחות, סאטירות ושירים לימודיים 
נתחברו לדוב באותה תקופה. היצירה המוצלחת ביותר 
בספרות הסאטירה והמוסר היא "ספיגת־השוטים" (- 1 וש״ב 1 י 1 
111£1 ש 5 ) של סבסטיאן בראנט, משלהי יה״ב ( 1494 )! היא 
שימשה דוגמה ל״השבעת־השוטים" ( 8 חג 1 ז 6 ״י 11 ש 65 ל 1 ו 6 ־ד 1 גא) 
של תומם מורנר ( 1512 ). בשירים הלימודיים רב השימוש 
באלגוריה ובמשלי־תיות בדוח התקופה. הספורסם שבמשלי־ 
שועלים הוא האפוס "רינקה־שועל", שהיה נסח בכל אירופה 
המערבית במשך כל תקופת יה״ב המאוחרים. 

הדרכים לעת החדשה נסללו על־ידי הספרות החילונית 
והדתית כאחד. ההומניסטים (ע״ע), שפעלו בסוף המאה ה 15 
באוניברסיטות, ובראשם ק ו נ ך ד צלטיס ( 1459 — 1506 ), 
שאפו בין השאר גם להחייאת הסח״גיברוח התרבות העתיקה. 
על סף העת החדשה עומד הדיאלוג הפרוזאי הכביר "עובד־ 
האדמה מבוהמיה״ ( 801101611 305 חנזפסתזש!!:)"/ 061 ) של 
י ו הן מ טפל ה ( 16013 , 11350 — 11424 ), ששרשיו עדיין 
נעוצים ביה״ב, אולם — מצד הסימון והמחשבה גם יחד — 
הוא מעבר מעולה אל הסה״ג החדשה. 

ל. ש. ו. 

בתקופת הרפורמאציה (המאה ה 16 ) הושפעו 
כל סוגי הסה״ג מן הפולמוס הדתי. אמנם רוב ההומאניסטים 
וגם המשוררים בדור ההוא כתבו לאטינית, אולם מרטין 
ל ו תר (ע״ע) יצר בתרגומו הגרמני של התנ״ך והברית 
החדשה ( 1522 — 1532 ) מפעל תרבותי, שחשיבותו עלתה על 
זו של כל יצירה ספרותית לפניו — ואולי גם לאחריו: הוא 



561 


גרמנית, תרבות : ספרות 


562 


עיצב בו — וגם בהטסותיו, מם 1 תיו, פירושיו, איגרותיו ושי¬ 
ריו — את הג׳ לשפה אחידה מקובלת ומובנת בכל רחבי- 
גרמניה (ר׳ לעיל, עמ ׳ 551 ). הפולמוס נגד הכמורה מצא את 
ביטוייו בספרות ויכוח וסאטירה? מבחינה ספרותית גרידא 
גילוייה המצויינים ביותר הם כתבי אולריך פון ה ו ט ן 
(ע״ע), החדורים רוח מלחמתית. הפרוטסטאנטית ניקולאוס 
מנואל ( 4311061 ? 11001311$ <) בדראמה הסאטירית שלו 
וארסמוס אלברום ( 115 ־ 11361 .^ $נ 1 ימ 3$ ־ £1 ) במשלי־שועלים פול- 
מיוסיים עמדו כנגד הקאתולי תומאם מורנר (ר׳ לעיל), 
הסאטידיקן החריף, שתקף את לותר בחרוזיו "על השוטה 
הלותדאני הגדול״ במחצית השניה של המאה ה 16 עמד 
לצד הרפורמאציה יוהן פישרט (; 15011311 ?), אמן השפה 
ומשחק־המלים, אולי הסאטיריקן הגדול ביותר של הסה״ג? 
הוא פידסם בין השאר נוסח גרמני של הספד הראשון של 
.גארגאנטואה" של דבלה (ע״ע). 

הנס זהם (ע״ע) חיבר משלים, סיפורים עליזים בחרו¬ 
זים ומחזות מבדחים לרוב, המצטיינים בעממיותם ורעננותם. 
הוא היה מאחרוני המיסטרזיגגדים והחשוב שבהם? סוג 
יצירה זה נפסק בסוף המאה ה 16 . האופי העממי של הספרות 
בתקופה זו מצא את ביטויו בידי מחברים אחרים בגסות 
וניבול־פה. אספי בדיחות גסות היו חביבים מאד על העם, 
כגון זה של להנס סאולי(פדרסהימר, 1522 ) ושל ירג ויקראם 
( 1520 — 1562 ). אהבת הסאטירה התבטאה גם במשלי־שועלים, 
שרווחו אז מאד. 

הרומאנים של אותה תקופה היו סיפורי-הרפתקאות. השם 



י 6 ער הדפום זזראשוז *ויסננרג 1534 ) ׳ 56 הביג 5 יה ׳ 56 5 ותר 
חיתוכי־העץ הם מש 5 5 יקש ?ראנאד הבכור 


"רומאן" נכנם לתוך הספרות הג׳ ב 1569 עם תרגומו של 
"אסדים" (ע״ע) מצרפתית. מחבר הרומאן האמגותי הראשון 
בג׳ היה ויקראם (ר׳ לעיל). באותה התקופה הופיעו "ספרי־ 
עם״ לרוב — עיבודים עממיים של אגדות יה״ב, גם יצירות 
מקוריות יותר, כגון סיפורי "טיל אוילנשפיגל"(ע״ע, תמונה), 
"ד״ר פאוסט", "אזרחי שילדה", וכן הסיפור על "היהודי 
הנצחי". הדראמה של אותה תקופה היתה מרוחקת יותר 
מהפולמוס הפוליטי. תחילה נכתבו רוב היצירות הדראבד 
תלת — לרבות קומדיות — בלאטינית, ורק אחר־כד החל 
השימוש בג׳. המחברים שאבו את נושאיהם מן התנ״ד והברית 
החדשה או ממקורות צרפתיים או אנגליים. בסוף המאה 
הביאו קבוצות שחקנים מאנגליה לגרמניה מחזות אנגליים, 
כגון "פאוסט" של פדלו, ואח״כ גם מחזות של שיקספיר? 
אך הואיל והעם לא הבין את השפה, הוצגו רק התמונות 
האכזריות והקומלת שבהם. 

תקופת הבארוק ו ה ק ל א ס י צ י ז ם. המאה ה 17 
ומחציתה הראשונה של המאה ה 18 היו חקופת־שפל לסה״ג. 
בראשיתה ובסופה ניצבות דמויותיהם של שני תיאורטיקנים 
של הספרות ומחוקקי חוקי־שירה: אופיץ וגוטשד! אולם 
כוודהיצידה עצמו בתקופה ההיא היה הלש. מלחמת 30 
השנים ( 1618 — 1648 ) והחורבן שבעקבותיה הנחיתו מכה 
קשה לחיים התרבותיים בגרמניה. להמוני־העם המדולדלים 
אבד הקשר לנכסי-התדבות, והספרות הפכה לקניינם של 
אצילים חובבי־ספר, של מלומדים — בעיקר פרופסורים 
לפואטיקה—ושל יחידים שברחו מן המציאות האפורה לעולם 
הדמיון או המיסטיקה. חולשת היצירה הרוחנית העצמית 
הכשירה את גרמניה לקבלת השפעות מארצות־המערב, שבהן 
עמדה אז הספרות בפריחתד" ביחוד מצרפת, אך גם מאיטליה, 
ספרד, אנגליה והולאנד. על־פי דוגמת איטליה הוקמו גם 
בגרמניה — בעיקר ע״י נסיכים ואצילים משכילים — אגו¬ 
דות או "מיסדרים" לטיפוח הלשון והשירה. בעזרת "מיסדר" 
כזה התעלה 5 ר טי ן אופיץ (ע״ע) לדמות המרכזית 
בספרות המאה ה 17 , והוא שקבע למשקל ולחדוז הגרמניים 
חוקים וכללים, שבחלקם הם מקובלים עד היום. האסכולה 
שלו מכונה "האסכולה השלזית הראשונה". כסופרים ומשו¬ 
ררים עלו על אופיין עצמו' תלמידיו: פאול פלמינג (ע״ע) 
העדין, סימון דך (ע״ע) העממי יותר, המשורר הדתי פאול 
גרהדט (ע״ע), והמיסטיקנים הדתיים פרידריך פון שפה 
ואנגלוס (ע״ע) סילזיום? האחרון היה מושפע מדעותיו 
המיסטיות־פאנתאיסטיות של יעקב במה (ע״ע). הדראמתיקן 
החשוב ביותר של התקופה היה אנדראם גריפיום (ע״ע), 
אך גם סיגנונו אינו נקי מן ההגזמות וקישוטי-המלים שהיו 
מקובלים בספדולת הבארוק של איטליה וספרד. ניפוח הסיג־ 
נון — לפעמים עד כדי גיחוך — הגיע לשיאו ביצירתם של 
אנשי "האסכולה השלזית השניה" במחצית השניה של המאה 
ה 17 , שביניהם התבלטו כריסטיאן הופמאן פון הופמאנסולד־או 
( 1618 — 1679 ) וקאספאר פון לוהנשטין( 1635 — 1683 ). פיליפ 
פון צזן ( 26560 ; 1619 — 1689 ) הוא דמות מעניינת בתקופה 
ההיא כמחבר רומאנים תנ״כיים, שבהם הוא משתדל לתאר 
מנהגים יהודיים קדומים ולוחם לחופש המצפון. על רקע 
ספרות זו, המלאכותית בתכנה ובצורתה, בולטת יצירתו 
העממית־עטיסית והמקורית של גרי מ לס ה א וזן (ע״ע). 
יסודות עממים־טבעיים מופיעים גם בדרשותיו של המטיף 
הקאתולי אברהם א סאנטה קלאדה ( 1644 — 1709 ), בסאטירות 




563 


גרמנית, תרבות : ספרות 


564 


של יוהאן מיכאל מושרוש ( 4108011 ^ 05 ^; 1601 — 1669 ), 
ברומאן הסאטירי "שלמושסקי" של כריסטיאן רויטר ( 1655 — 
1712 ) ובאפיגראמות של פרידריך פון לוגאו ( 311 § 0 ע; 
1604 — 1655 ). 

בתקופת ההשכלה האירופית שלט בספרות הגרמנית 
במחצית הראשונה של המאה ה 18 הראציונאליזם, ובמחציתה 
השניה — היסוד הרגשני. ליבניץ (ע״ע) כתב בעיקר לאטי- 
נית וצרפתית, אולם היסודות לספרות־עיון בג׳ החרישה 
הונחו ע״י כריסטין וולף (ע״ע) וע״י "השבועונים המוסריים", 
שרווחו אז ושנערכו לפי דוגמת כתבי־עת אנגלייה הסופרים 
החלו להתרגל לכתוב בשפה ברורה ופשוטה ולהשתחרר מן 
המליציות !המלאכותיות של סיגנון הבארוק. בסיגנונו הגר¬ 
מני המופתי הצטיין משה מ גדל סזון(ע״ע), שכמה מחיבוריו 
נמנו עם היצירות הפילוסופיות־פופולאריות הנפוצות ביותר 
בדורו * ספרו "ירושלים" חשוב לא רק מבחינה יהודית אלא 
גם כאחד החיבורים הראשונים בגרמנית על נושא דתי־ 
פילוסופי. ע״י תרגומי התורה ותהלים של מנדלסזון נעשתה 
הגרמנית לשונם הספרותית "האירופית" של המוני משכילים 
יהודים לא רק בגרמניה אלא גם במזרח־אירופה. כמשורר 
בעל הגות פילוסופית בלט בדורו חוקר־הטבע אלברכט פון 
הלר (ע״ע). פרידריך הגדורן (תזס 601 § 1 ־:ע; 1708 — 1754 ) 
נתחבב במשליו וסיפוריו הקלים > מחבר־המשלים העממי 
ביותר בזמנו היה גלרט (ע״ע). משוררי אידיליות ברוח 
"שירת־הרועים" של הרוקוקו היו סלומון ג ם נ ר(ע״ע) ואואלד 
פון קליסט ( 1715 ־־ 1759 ), וקרובים להם המשורר "האנאקך־ 
אונטי" לודויג גלים (ע״ע) ואפרים משה קוה (ע״ע) — 
המשורר היהודי הראשון שכתב בג׳ חדשה. מכל השירה 
הזאת, המחקה את אפנת הדור, נבדלת יצירתו הטראגית של 
יוהאן כריסטוף ג י נ ת ר (ע״ע), האחרון למשוררי הבארוק 
והליריקן הראשון בג׳ החדשה שנתן ביטוי עצמי לחוויותיו 
האישיות. 

בשנות ה 30 — 40 של המאה ה 18 הוחזק גוטשד (ע״ע) 

כעין פוסק אחרון בענייני ספרות בגרמניה, והוא השתדל 
להשליט בה את הקלאסיציזם הראציונאליסטי בקיצוניותו. 
המחלוקת בינו ובין השוויצים בודמר (ע״ע) ובריטינגך 
(ע״ע), שהטעימו יותר את הצד הרגשי והדמיוגי שבשירה 
ואת ביטויו האישי של המשורר, היתה גורם ספרה בהת¬ 
פתחות דרכי החשיבה הספרותית בגרמניה. 

הקלאסיקה; ב 1748 יצאו שלושת הפרקים הראשו¬ 
נים של האפוס השירי "המשיח" של קלופשטוק (ע״ע), 
הפותח את תקופת הזוהר של הסה״ג, שבה נתעלתה לרמה 
עולמית. קלופשטוק עצמו היה הראשון במשוררי התקופה 
שניסה להגשים בשירתו את איחוד השכל והרגש ; באמצעות 
מטריקה קלאסית (הכסאמטר, בתי־אודות) וכן במשקל חפשי 
נתן ביטוי לרעיונות האמונה, החופש, הדר־הטבע. כמספר 
בסיגנון חינני התבלט ו יל נ ד (ע״ע), שסיפוריו בפרוזה 
וחרוזים נחשבים כשיא ספרות הרוקוקו הגרמני. כנושאי 
סיפוריו העליזים ומלאי חכמת־חיים שימשו אגדות יווניות 
עתיקות ועולם הדמיון והגבורה של יה״ב. בעל השפעה 
מכרעת בעיצוב החשיבה הפילוסופית-אסתטית וחסיגנוז 
הספרותי היה גוטהולד אפרים לסיג ג (ע״ע). במחזותיו 
מן החיים האזרחיים יצר טיפוס חדש של דראמה וקומדיה 
בגרמניה, וב״נתן החכם״ — דראמת־האידיאות הראשונה 
בחרוזים־לבנים — חיבר את שיר־המזמור הגדול של תקופת 


ההשכלה לרעיונות הסובלנות הדתית וההומאניזם המוסרי. 
ב״מכתבים הספרותיים", ב״לאוקואוך וב״דראמאטורגיה 
ההאמבורגית" ביקר לסינג את ספרות זמנו, פיתח את הבעיות 
האסתטיות והפילוסופיות של ההשכלה ונלחם נגד קלאסיציזם 
פורמאליסטי, נגד אינטלקמואליזם ומוראליזם רתורי. הוא 
ראה בשיקספיר את גאון הדראמה והחדיר את הכרתו 
בציבור הגרמני. — בהתנגדות חריפה לראציונאליזם פתח 
י. ג. המן (ע״ע), שהושפע מרוסו (ע״ע) ולחם להאדרת 
הרגש והדת ולייחוד האישיות. תלמידו ה רד ר (ע״ע), 
כהוגה־דעות בתולדות התרבות והשירה, השפיע השפעה רבה 
על התפתחות הגישה והבחינה הספרותית בכיוון שיחדור 
השירה מכבלי חוקיות קשיחה וקירובה לטבע. הוא גילה 
את יפיו של השיר העממי של כל העמים, אסף, תירגם ועיבד 
שירי עמים שונים והשתדל לגלות צליל מיוחד לכל עם ועם 1 
אף בתנ״ך ראה הופעה של שירה עממית של העם העברי. 
בהערכתם של משודרים הטעים את תופעת הגאוניות הפו¬ 
רצת את גדרי השגרה, ואת התגלמותה העליונה בדראמה 
ראה בשיקספיר. השפעת הזרמים החדשים ניכרת בקבוצת 
המשוררים הצעירים, שיסדו את אגודת "החורש" (ת 1 ג 14 ) 
בגטינגן ב 1772 ; עמם נסנו ל. הלטי ( 1748 — 1776 ), האחים 
שטולבדג, י. ה. פוס ( 1751 — 1826 ), מתרגמו של הומרום, 
ואחרים. ג, א. 3 י ר ג ר (ע״ע) יוצר הבאלאדה הג/ וט. 
?!לאודי ו ס (ע״ע), בעל הרגש הדתי וההומור העדין, היו 
קדוב־ם לחוג הזה. 

תנועה ספרותית עזת־המעוף ורבת-ד,השפעה קמה בשבות 
ה 70 בעקבות הופעתו של המחזה "ס ע ר ו ד ח ף" ( 1 מזט 51 
§תגז 0 1 >ת 0 ) של ס. מ. קלינגר. השם ד,אפייני של מחזה 
זה נקרא על התנועה כולה, שהושפעה מהאמאן ומהרדר 
ודגלה בשיקספיר ורוסו. משורריה הצעירים כתבו מתוך 
רגשנות והתלהבות לא-מרוסנת בשיר, בפרוזה ובדראמה על 
דמויות טיטאניות וגילויי יצרים הפורצים כל גדרים, ולחמו 
נגד שיעבוד האישיות ע״י כבלי הנוהג והחוק החברתיים. 
מנציגי תנועה זו היו: רינהולד לנץ (ע״ע), שד,ליריקה 
והדראמה שלו משמשות ביטוי לנאטוראליזם ארוטי ומהפכני; 
ה, ל. וגנר, מחבר המחזה ״דוצחת־ילדיה״; הצייר פ. מילר, 
מחבר דראמה על פאוסט, ואחדים. לתנועה זו השתייכו 
בצעירותם גם שני הגדולים של הספרות הג': גתה ושילר; 
הדראמה ״גץ״ של הראשון ( 1773 ) פותחת את תקופת "סער 
ודחף״, ו״השודדים״ של השני ( 1781 ) מסיימת אותה. הת¬ 
פתחותם הפנימית של שני אלה הביאה אותם לאידיאל 
הקלאסיקנים העתיקים ולתחושת־עולם האדמונית; הראציו־ 
נאליזם של תקופת־ההשכלה והרגש הלוהט של "סער ודחף" 
הגיעו בהם לידי סינתזה סוריה. 

דרכו של גתה (ע״ע) — כמעצב ו״יוצר" את אישיותו 
וחייו — מתגלמת בדמויות של פאוסט ווילהלם מיסטר, שבהם 
משתקפת התפתחות דמותו הרוחנית ויצירתו. את הנער 
הנתון להשפעות הרוקוקו הפגיש ך,רךר עם שיקספיר, ד.ומ- 
דוס, פינדאר ושירת־העמים; יצירות-הגאון של הצעיר שייכות 
לעולמם של "הסער והדחף". ההתבוננות העמוקה בטבע, 
הגישה לאמנות העתיקה, הנוף והמסורת התרבותית של 
הדרום (איטליה) — הובילו את גאוניותו הסועדת למסלול 
ד,ד,ארמוני והנשגב של היצירה הקלאסית־ההומאניסטית. 
בתהליך האובייקטיוויזאציה של חוויותיו ותחושת־עולמו 
באפיקה ובדראמה נעשו גיבוריו טיפוסים אידיאליים של 



565 


גרמנית, תרבות : ספרות 


566 


השלמות האנושית או של מאבק האדם להשגתה. בידידותו 
ובשיתוף־פעולתו עם שילר המשיך בהבהרה רעיונית של 
הקלאסיציזם. בחקר חוקי-הטבע (תורת־הצבעים) נתגלה לו 
העולם כסמל וביטוי לסדר קוסמי־מוסרי. יצירות-זקנותו 
הן משלים והגשמות אלגוריות של ראייתו ופירושו את 
העולם. גתה נחשב ע״י רבים כגדול הליריקנים של העולם 
המערבי; הליריקה שלו נובעת מחוויותיו הנפשיות והאישיות 
העמוקות, אך מבטאה רגש כלל-אנושי ומדברת ללבו של 
כל אדם. 

שילד (ע״ע) הוא גדול הדראמטיקגים בספרות הגרמנית. 
מתח דיאלקטי ופאתוס מוסרי, שמקורו בפילוסופיה של קאנט, 
פועמים במחזותיו, וכן גם בליריקה שלו — ובזה הוא נבדל 
הבדל יסודי מחברו הגדול. שילר התפתח ממשורר ההתמרדות 
והמהפכה לקראת אותו אידיאל אמגותי קלאסי של ההארמו־ 
ניד, בדוח < בלימוד ההיסטוריה, בתיאוריית האמנות, בהברת 
מהות השירה ויסוד הטראגיקה חתר לקראת איחוד של 
אסתטיקה ומוסר. — גתה זכה בתודעתם של אנשי־התח 
בגרמניה למעמד כמעט על־אנושי כדמות האידיאלית של 
המשורר והחוזה, ואילו שילר זכה לפופולאריות הגדולה ביותר 
בציבור־המשכילים הרחב. 

ה ר ו ס נ ט י ק ה (ע״ע). בתחום־הביניים בין הקלאסיקה 
ובין הרומאנטיקה עמדו לספרות הגרמנית כמה יוצרים גדו¬ 
לים: מחבר הרומאנים ז׳ ן פאול (ע״ע), שבו מתמזגים 
ראליזם ותיאור פסיכולוגי מעמיק עם נטיה לצד הגילויים 
המוזרים והמשונים שבמציאות האנושית! הלידיקן הלך ד¬ 
ל ין (ע״ע) והדראמאטיקן היגר יו פווקליסט (ע״ע), 
שנקרעו במתח שבין רגשנות נפשית סוערת של האדם החדש 
ובין אידיאל השלמות והיופי של היוונים, בין גדולת הדראמה 
העתיקה ובין רוחו של שיקספיר. שבי האחרונים לא זכו 
להכרה מלאה ולהשפעה רבה בספרות הג׳ אלא בדורות 
האחרונים, 

עולם האמונה והרגש, ההירהורים והדמיונות, החלומות 
והחזיונות, עם נהיה אחרי מסורת עממית לאומית ודתית, 
אחרי האידיאלים של עולם האבירות ושל הקאתוליות של 
יה״ב מצד אחד ואחרי האגדי, המוזר, הלא־מבעי והמיסתורי 
מצד שני — מצא את ביטויו ברומאנטיקה על שני חוגיה: 
החוג של ינה וברלין — שבראשו עמדו ד״אזזים שלגל (ע״ע) 
ועם נציגיו נמנו הליריקן הדתי והרגשני נובלים (ע״ע) 
והמספר והמתרגם טיק (ע״ע), מייסד הנובלה בג׳—והחוג 
של הידלברג — עם ברנטנו (ע״ע) ואדנים (ע״ע), 
שחידשו את ההתעניינות ביצירה העממית הגרמנית. קרו¬ 
בים לאותו החוג היו גרס (ע״ע), הפובליציסט הלאומני 
והקאתולי! האחים גרים (ע״ע), מייסדי הגרמגיסטיקה* 
הליריקן עמוק־הרגש והמספר הסנטימנטאלי-אירוני א י כ נ * 
דו רף (ע״ע). הצד הלאומי־מדיני של הרומאנטיקה מצא 
את ביטויו בליריקה הפאטריוסית של מלחמת־השיחרור 
(£ךנד [ע״ע], ארנט [ע״ע], שנקנד 1 רף [ 1815-1783 ]).אלופי 
הסיפור הרומאנטי היו: י. ס. הבל (ע״ע! כתב בניב האל־ 
מאני), פ. פוקה (ע״ע), יוסטיבוס קרנר, ו. האוף (ע״ע), 
וביתוד א. ת. א. ה ו פ מ ן(ע״ע). 

מן הקלאסיקה והרומאנטיקהלראליזם. 
החל מ 1810 התרופף המתח האידיאליסטי, וס 1820 ואילך 
עברה הרומאנטיקה את נקודת־שיאה, ובספרות החלה להת¬ 
בלט נטיה לצד המציאות הראלית ובעיות ההווה, בעקבות 


התנועות החברתיות, התפתחות המדע, התיעוש וגידול הערים. 
א. פון ש מיסו (ע״ע) היה סן הראשונים שייחד ביצי¬ 
רתו — בצד גילויים רומאנטיים מובהקים — מקום לבעיות 
סוציאליות ולמצב היהודי הזר והנרדף בין הגויים. בשירי 
הליריקן א. מ ריין ה (ע״ע) מתמזגים הדמיון ועולס-החלומות 
של הרומאנטיקה עם הסתכלות ותיאור ראליסטיים. פר. 
ריקרט (ע״ע) היה אמן טכניקת־החרוז ומשוררה של הכמת־ 
מוסר בלבוש הודי־ברהמאני. אנסה ם ו ן דרוסטה־ 
הילסהוף (ע״ע) גילתה בסיפוריה'ושיריה ראליזם, המתאר 
טבע ובני-אדם משולבים במציאות אי־ראציונאלית. הרוזן 
אוגוסט פון פלטו (ע״ע) בקומדיות שלו שם ללעג 
את הזרמים הספרותיים שבתקופתו מתוך נסיון לחזור אל 
הבהירות הקלאסית. מחבר הרומאנים אימרסן (ע״ע) טבע 
את הכינוי -אפיגונים" לתקופתו, לעג לולמאנטיקה והכניס 
דאליזם לרומאן־הכפר, שאותו המשיכו לפתח ירמיאס 
ג 1 טהלף (ע״ע) וברתולד אוארבד (ע״ע). ביצי¬ 
רתם המהפכנית של הדראמאטיקנים גרבה (ע״ע) וביכנר 
(ע״ע) ניכרים הניצנים הראשונים של נימה נאסוראליסטית 
מובהקת. גדול הדראמאטיקנים של התקופה, גרי ל פך צ ר 
(ע״ע), עמד מנגד לכל זרמי האפנה הספרותית של ידורו. 
בני עירו הווינאים רימונד (ע״ע) ונססרוי (ע״ע) טיפחו 
יצירה עממית־אגדית! האחרון עבר אח״ב למחזות סאטיריים 
על נושאים מדיגיים-הברתיים.לודזיג אולגד (ע״ע),החשוב 
שבחוג המשוררים השוואביים, נתן ביטוי לרגש לאומי ועממי 
והצטיין ביצירת באלאז־ות, שזכו לפופולאריות רבה. 

"גרמניה הצעירה" המשוררים הפוליטיים, שלחמו 
בין 1830 18481 לחירות האדם ולמדינה דמוקראטית, התקיפו 
את הבוהות השמרניים של הרסטוראציה במאמרים, בסאטי- 
רות בפרוזה או בחרוזים, בשירים ובמחזות! הכוה הפובלי¬ 
ציסטי הגדול של החוג הזה היה לוד ו י ג ברנה (ע״ע). 
המשורר הגדול שקם מתוך תנועת "גרמניה הצעירה" הוא 
הינריך חינה (ע״ע). כליריקן הוא שיאה ופארה של 
היצירה הרומאנטית, אולם הוא גם הסופר שגבר על הרו¬ 
מאנטיקה ונעשה גדול הסאטיריקגים הגרמנים במלחמתו 
למען העולם והאדם החדש בשיריו הפוליטיים, בתיאורי•־ 
המסעות והפלייטונים שלו. עם חשובי בני -גרמניה הצעירה" 
נמנו גם קדל נוצקו(ע״ע), הלוחם נגד הראקציה והקלרי- 
קאליזם ויתר הרומאן האקטואלי בגרמניה, ו הי נרי ך 
ל א ו ב ה (ע״ע). הנציג החשוב ביותר של הרומאן החברתי 
בספרות הג׳ של המאה ה 19 היה פר. שפילהגן (ע״ע). 
מן המשוררים הפוליטיים המובהקים בעלי מגסה מהפכנית 
או לאומנית החשובים הם: פרדיננד פך י ל י ג ך ת (ע״ע), 
ג אורג הרוג (ע״ע), מחבר ההיסנון הסוציאליסטי, וכנג¬ 
דם — מחברו של ההימנון הלאומי הגרמני הופמן (ע״ע) 
פון פלרסלבן! באוסטריה התבלטה בספרות דמותו 
של המשורר האציל הליבראלי אנסטסיוסגריו(ע״ע). 

ראליזם ונאטוראליזם. אדלברט שטיפטר 
(ע״ע) היה אמן ההסתכלות בתופעות־הטבע והתיאור של 
ההווי! הוא גם תיאר את גורל היהודי הנודד בעולם. אוטו 
לודויג (ע״ע) עיצב בסיפוריו דמויות מלאות חיים ושאף 
להגשים במחזותיו -ראליזם שיקספירי". הדראמטיקן הגדול 
של אמצע המאה ה 19 היה פר. הבל (ע״ע), חטטן נוקב 
בתסביכיה של נפש האדם ויחד עם זה מתארן של התנגשויות 
בין עולמותיהןשל תרבויות שוקעות ועולות, ברוח פילוסופיית־ 



567 


גרמניה, תרבות: ספרות 


568 


ההיסטוריה של הגל. ראליססים מעודנים היו אמני־ 
הנובלה השוויציים גי 1 ט 6 ר י ד רן ל ר (ע״ע) וק. פ. מ י א ר 
(ע״ע)* ביצירותיו של הראשון בולטים ההעמקה הפסיכו¬ 
לוגית וההימור הדק, ביצירותיו של השני — הגון ההיסטורי* 
שביהם היו גם ליריקנים חשובים. קרובים לשמיציים מבני 
הצפון היו תאודור שטורם (ע״ע) ווילהלם רבה 
(ע״ע). בעקבות ההשגים הגדולים של המחקר ההיסטורי 
במאה ה 19 התפתחו הרומאן והנובלה ההיסטוריים על 
נושאים מעולמו של המזרח הקדמון (גאורג אברס [ע״ע]), 
שקיעת העולם העתיק (פליבס דן [ת 3 11 ם]),תולדות גרמניה 
ביה״ב (ויקטור שפל, גוסטו סריטג [ע״ע)]). — תקופת שנות 
ה 50 — 80 היתד, בדרך־כלל תקופת־שפל לספרות הג׳, כתוצאה 
מכשלון התנועה הלאומית־עממית הליבראלית במהפכות 
1848 ׳ איחודה של גרמניה בסימן השמרנות והמיליטאריזם 
הפרוסיים התגברות פאטדיוטיזם לאומני מיליטאריססי 
והתפשטות תרבות והשכלה בורגביות שטחיות וצרות־אופק. 
החוג העיקרי של סופרי התקופה התרכז במינכן, בחסותו של 
בית־המלכות הבאווארי* מהם הליריקן עמנואל ג י בל 
(ע״ע) ומחבר הנובלות והמחזות (מקצתם על נושאים מק¬ 
ראיים) פאול היזח (ע״ע), המשורר הגרמני הראשון שזכה 
בפדם־נובל! שניהם זכו בשעתם לפירסום רב, אך כמעט 
ונשכחו היום. כזה היה גם גורלם של המחזות ההיסטוריים 
של א. פון וילדנברוך ( 1845 — 1909 ), שהצטיין יותר 
בנובלות עדינות. מקום לעצמו מגיע לסאטיריקן הגדול 
ויל הל ם בוש (ע״ע), כעל הומור מעולה — עם נימה 
של פסימיזם מר — בחרוזיו כבציוריו. 

באמצע שנות ה 80 , בעקבות התמורות החברתיות בגר¬ 
מניה והשפעתן של הספרויות הצרפתית׳ הסקאנדינאווית 
והרוסית, חל בספרות הראליסטית מיפנה חד לביוון הנאטורא־ 
ליסטי. היתה זאת תגובה נמרצת על התרבות והספרות של 
הבורגנות השבעה ועל הרומאנטיציזם המזוייף של התקופה * 
האמת המרה של המציאות החברתית, המכוער והלא־מוסרי 
בחיים, תוארו בפעם הראשונה בצורה טבעית, ראשוני הזרם 
היו האחים הינדיך ויוליוס הרט (ע״ע) והסופרים 
שנתלקטו מסביב לירחון "החברה" של מיכאל ג אורג 
ק(נרד ( 1846 — 1927 ). את היסודות לדראמה הנאטוראלי־ 
סטית הגיחו ארבו הולץ ( 1863 — 1929 ) ויוחאנס שלאף 
( 1862 — 1941 ) והחוג שמסביב ל״בימה החפשית" בברלין, 
שמנהלה היה א ו ט ו ב ר ם (ע״ע). מן החוג הזה יצא המייצג 
העיקרי של הנאטוראליזם וגדול הדראמטיקנים של סוף 
המאה ה 19 בגרמניה גרהרט האופטמן (ע״ע), יוצר 
מחזות גדולים על העוול הסוציאלי ועל יסוריו של הפרם 
הבודד במציאות החברתית, מחזות חדורים חמלה ורחמים 
על סבל האדם. אולם האופטמאן נתפס גם לרגש מיסטי 
עמוק, שהעביר אותו אח״ב בדרך חייו ויצירתו הארוכים מן 
הנאטודאליזם אל הסימבוליזם ואל רומאנטיציזם מחודש. 
תיאורים נאטודאליסטיים של חיי החברה והעם ניתנו ברו¬ 
מאנים ובמחזות של חרמן ז ו דר מ ן (ע״ע), במחזות של 
מבס הלבה ( 1865 — 1944 ) וא. א. הרטלבן( 1864 — 1905 ) ושל 
הדראמטיקן האוסטרי קרל שנהר ( 1869 — 1942 ), בסיפורים 
וברשימות של ההומוריסטן הבאווארי לודויג תומה 
( 1839 — 1924 ). גדול המספרים הנאטוראליסטיים היה תא ו¬ 
דו ר פונטנה (ע״ע), שתיאר תופעות ההתנוונות של החברה 
הבורגנית של ברלין. — התיאור הנאטודאליסטי נתן אר. 


אותותיו בתקופה ההיא גם ביצירות שבהן שלטה נימה 
אידיאליסטית, כגון של מחבר הרומאנים קדל שפיסלד 
(ע״ע) השוויצי, של הסופרת הקאתולית א נ די רן ה פון 
ך, ג דל ־כ!צ ט י (ע״ע) האוסטרית, ואחרים. 

הראקיציה נגד הנאטוראליזם התחילה מיד עם 
הופעתו וגברה בסוף הסאה ה 19 . נקודת־הכובד בספרות שוב 
הועתקה מן העולם האובייקטיווי המתואר אל הסוביקס 
המתאר. אפיינית למיפנה הזה הליריקה של ניצשה (ע״ע) 
ושל תלמידו ר. ד מ ל (ע״ע), המרמזת כבד לכיוון האכס¬ 
פרסיוניזם. כבר נזכרה פנייתו של ג. האופטמאן אל האי־ 
דאציונאלי. גילויים אחרים של הראקציה נגד הנאטוראליזם 
היו: האימפרסיוניזם בשירה, שנציגיו החשובים ביותר 
היו דטלף פון לילינקרון (ע״ע) ואו. י. בירבאום 
( 1865 — 1910 )* הסימבוליזם והאדיסטוקראטיזם 
הרוחני-אמנותי של תוגם של סטפןגאורגה (ע״ע) ותל־ 
מידיו־חבריו, כגון א. מ ו מ ב ר ט (ע״ע), מ כיס ך א ו ת נ ך י 
(ע״ע), פר. גונדולף (ע״ע), קרל ו ו ל פסק ל (ע״ע)! 
הנאורוסאנטיקה, שדמויותיה הבולטות היו הוגו פון 
הו פ מ נ ס תל (ע״ע) ורודולף בורכרט (ע״ע), ואליה— עם 
גון יהודי מיוחד — יש לייחס גם את ר יכ ר ד ב ר ־ה ום מ ן 
(ע״ע)! הראליזם הפסיכולוגיסטי—שנציגיו, כגון 
ארתור שניצלר וסטפן צויג (ע״ע), טיפלו בעיקר 
במשברים הנפשיים והחברתיים בעולמם של בני התרבות 
העירונית החדישה או בראיה חדישה של גדולי־הרוח של 
העבר ההיסטורי והספרותי. בתחום-המגע בין נאטוראליזם 
לנאו־רומאנטיקה מקומו של הי נ ר יד מן(ע״ע), שד,רומא־ 
נים שלו עוסקים גם בביקורת החברה הווילהלמיבית. זרמי 
הראליזם הפסיכולוגיסטי דהנאו־רומאנטיקד, נפגשו עם יסו¬ 
דות נאטוראליסטיים ברומאנים של יעקב ו ם ר מ ן (ע״ע) 
ומכס ברוד (ע״ע). לודויג פולדה (ע״ע) תרם לבימה 
קומדיות־חברה ותרגומים מופתיים מן הדראמה הצרפתית 
והסקאנדינאווית. בכל הזרמים הספרותיים האלה בתקופה 
ההיא בגרמניה ובאוסטריה גדול היד, חלקם של יהודים 
(ומומרים). גדול השירה הג׳ באותה תקופה — הן כליריקן 
והן כמשורר־הוגה — היה רינר מו־יה רילקה (ע״ע), 
שנטה לכיוון סימבוליסטי בעל גון דתי. סופרת גדולה — 
ברומאן ובמסה ההיסטוריים, בנובלה הפסיכולוגית ובהגות 
ועיון — עמדה לספרות הג׳ עם ריק ר דה הוך (ע״ע). 

האכספרסיוניזם (ע״ע, עם׳ 297 ). ערב מלחמת־ 
העולם ז פתח הדור הצעיר בגרמניה במהפכה ספרותית, 
שהתבטאה בפיצוץ הצורות המקובלות והמוסכמות של 
השירה, הפרוזה והדראמה מתוך מאמץ נרגש ונלהב להביא 
לידי הבעה את ה״אני" היצרי ואת גילויי הכולל והמוחלט. 
בעקבות זעזועי המלחמה והמהפכה גברה תנוער, זו והיתד, 
זמן-מה שלטת בספרות הג׳* היא שימשה במידה רבה גם 
ביטוי לתסיסה החברתית, הליריקנים החשובים של התנועה 
היו ג. הים, פר. ורפל (ע״ע), ג• טרקל, אלזה לסקר־ 
שילר (ע״ע), ג. בן. הראשון לדראמה ד,אפספרסיוניסטית 
היה ו. הזנקלור* חשובי הדראמטיקנים בתנועה זו — ג. 
קיזר, פר. פון אונרו, הסאטיריקן הסוציאלי הנוקב ק. 
שטרנהים, והמהפכן א. טולר* ורפל ושטרנהים הופיעו גם 
כמחברי רומאנים וסיפורים, יחד עם ק. אדשמיד, ל. פרנק, 
א. דבלין (ע״ע). מבחינת המגמה והרוח'המרדנית קרוב 
לאכספרםיוניזם הדראמטיקן פרנק וו־קינד (ע״ע), שענחזו־ 



569 


גרמנית, תרבות : ספרות—פילוסופיה 


570 


תיו הם התקפות נמרצות על המוסריות הבורגנית המקובלת 
בתחום העריות ותביעות לשיחרור היצר. מבחינת המשמעות 
הפנימית של היצירה ניתן לראות קירבה גם בין הנאטורא־ 
ליסט הסימבוליסטי סד. קפקה (ע״ע) ובין האכספרסיוניזם, 
אלא שהשפעתו הגדולה של קאפקה על ספרוודהעולם לא 
באה אלא זמן רב אח״ב, בתקופת מלחמת־העולס 11 . 

סערת האכספרסיוניזם והלהט המהפכני חלפו עם הזעזוע 
של המלחמה, המהפכה והמשבר הכלכלי הגדול של ראשית 
שנות ה 20 בגרמניה. עם ההתבססות (החולפת) של החברה 
והמשטר חל גם בספרות מיפנה לצד ראליזם מפוכח, שמצא 
אח ביטויו בזרם "הענייניות החדשה"(:ז 01 אל 1 ( 53011110 116 * 1 ), 
שנציגיו החשובים ברומאן ובסיפור היו: ל. רן, א. מ. רמו־ק. 
ארנולד צויג, ד. שיקלח, ל. פויכטונגר, ה. פלדה, 
י. רות, פ." ת י ם, ד. נוימן; בדראמה — ק. צוקמיאר, 
ם. ב רוק נ ר. מן הפסיכואנליזה ומו הסוציולוגיה הושפעו 
מתברי־הרומאנים ה. ברוך ור. מוזיל; מן הנאו־רומאבטיקה 
אל ההעמקה הפסיכולוגית והסמלית התפתח ה רמו הסה 
(ע״ע) — שלשתם מגדולי סופרי הדור. מגמה פוליטית מוב¬ 
הקת שלטה במחזותיו של ברטולד ברכס (ע״ע) השמאלני, 
התוקף בעוז ובסאסירה נוקבת את החברה הבורגנית, ובלי־ 
ריקה ובפרוזה של השמרני א ר נ ם ט ן י נ ג ר. סוג ספרותי 
שהגיע לרמה גבוהה מאד בגרמניה ובאוסטריה מראשית 
המאה ה 20 עד השתלטות הנאצים ותפס מקום מכובד בין 
הפובליציסטיקה מצד אחד ובין המסה והסאטירה מצד שני, 
היתד. הביקורת הספרותית והחברתית, ורוב נציגיה החשובים 
היו יהודים (או מומרים): מאכסימיליאן הארדן, אלפרד 
קר, אלפרד פולגר, קורט טובולסקי, קרל קראום. 

מעבר לכל הזרמים — וכקולט את כולם וכוללם יחד עם 
השפע הבא מן הקלאסיקה — ניצבת דמותו הגדולה של 
הקלאסיקן הגרמני החדיש, תוסס מן (ע״ע), מגדולי אישי 
ספרות־העולם בדור האחרון. 

השלסוןהנאצי שיתק את הספרות הג׳. רבים מטובי 
הסופדים — יהודים ולא־יהודים — גלו לחו״ל! יש מהם 
שהמשיכו בפעילותם הספרותית גם בסביבה החדשה והזרה 
להם ("ספרוח־אמיגרנטים"), אך לא מעטים התאבדו מתוך 
יאוש. מן הנותרים בגרמניה היו שנצטרפו מרצונם לנאציזם 
והעמידו את עצמם לשירות האידיאולוגיה שלו והערכים 
הספרותיים שלהם הטיף. הפעילות הספרותית כולה "אורגנה* 
בידי גבלם (ע״ע) וכוונה לצרכיו ומטרותיו של השלטון. מן 
הסופרים המעולים שנשארו בגרמניה והוסיפו ליצור יצירות 
בעלות־ערך גם בימי היטלר, מתוך השלמה — מרצון או 
מאונס — עם המשטר, ייזכרו: וילהלם שפד (ז 6 } 13 ( 3£ .זגג), 
1868 — 1952 ; ר. א. שרדר (ז־^סז^ .^ . 6 ), נר 1878 ; 
הנס _קרוםה ( 0552 ח 3 ס'. 11 ), נולד 1878 ; אלברכט שפר 
(ז ££6 : 26 ו 1 ;) 5 ,^ 7 ) 1885 — 1950 ; ו. ברגנגרין ( 1 ז 80 ז 80 .זגג 
ת 6 !וש 8 ), נר 1892 ; ממתנגדי הנאצים,^ שעונה במחנה־ריכוז 
ותיארו אח״כ ביצירותיו — ארנסט דכרט (ע״ע). 

אתרי גמר מלחמת־העולם 11 טרם התגבש אפיה של 
הספרות הג' החפשית בגרמניה המערבית, שבה חזרו לפעול 
כמה מן הסופרים הוותיקים, וכן הופיעו בה כמה כשרונות 
צעירים, השואפים לחדש את הקשר עם המסורת הספרותית 
שנותקה ב 1933 : ברומאן — ר. נוימאן (נר 1897 ) ואלברכט 
גס ( 73. 0x5 ), גר 1908 ; בדראמה — רינהולד שגידר (נר 
1903 ) וברנט ס 1 ן היזלר (נר 1907 ); בליריקה— הרמאן קזק 
(* £353£ . 11 ), גר 1896 , ר. האגלשטאנגה (- 1-12261 . 11 


,(9. £. 110111111560) ש 8 ״ 3 )$), נר 1912 , וה. א. הולטהוזן 
נר 1913 . — בגרמניה המזרחית עומדים הסופרים לשירות 
המשטר והרעיונות הקומוניסטיים (כגון י. ר. בכר, ב. ברכט, 

א. צויג). 

ביבליוגראפיות וחיבורים בוללים: 

0111 , 6 ) 006361 ■א x4115! 2. 0555/1.4.4155/7■ 015/7111 0%, 1-147 צ , 
1913-1954*, ?. 446(1661 4155/7 £! . £501155 ,■ $00110161 . 49 -׳ . 
£115101111117755., 1-1 £11510 . 0115/1 , £0566 ./ 9 ; 1924-1931 ,/י - 
1111/5%. 1-111, 1947/. £651155, 81/1:0%10(>/1. 1/11/1. <1. 415511, 

5 5/151/1115115, 1949*. 

: לספרות הגרמנית בכל התקופות 

0. 0611-9 , 1111% ) 015/1 4511155/1571 455 0555/115/115 , 511005 ־ , 
]853* 49. 5666(611883 ״ 1515101111 4115/1 451 0555/115/115 ,־ , 
194849 ;* 1906 ,(. 3051 ־ 1 ) . £081 ) . 151 . 05101 ( 0 , 1/111 ,. 18 , 0 ־ . 
5666161-0.1931261, 051511 4. 4155/1. 151., 1928*; ^.£1065561 ־ , 

015 4155(1. 151, 1-11, 1931; ?. 9081-41. £006, 0555/1. 4. 
4155)1 151., 1-111, 1934-1939'; 0. 9. 14010(0(1, 510110 

45110 151151011110 1545150, 1946*5 0. 493(6(600$ 5, 5/10111/111. 

0] 05101. 151., 1947*, 4115/1 4 171 £10/11/111171% , 318 * 196 ..מ . 
5(7105/1■ 11. 1515101111117155 , 1947; ?. 41311101, 0555/1. 151.- 
0555/1 , 1949*, 14 56606186(, 0555/1. 4. 4151/1. 015/111171%, 
1-11, 1950, ?666(61, 0555/1. 4. 4115/1. 151 , 1952. 

תקופות שונות 

11 80606130 ■, ({51451.415/7(1177%, 05151175/150475/151117%, £ 1151- 
415/151171%, 1949* 075/11571 . 0155/1 , 146010300 . 260-14 • 610 ? .( ,־ 

11. 05711(571 0. 4. %5101071. 115 5. 51011/155/150 2511, 1952*, ־ 

0. £1110861, 05:5/1. 4. 050101510 £11. 0115/115, 1-111, 1929; 

0. £60201300, 0555/1. 4. 4155/1 151. 4. (1/11(510(1515, 1111 ־ , 
1932-1935*; 49.5(30101161, 1950 ,)/ 80105 . 5 )/ 511 ץ}. 001115/154 1)15 2. 05%571- 
01011, 1-11, 1927-1930, £. 1. 56606136;, 015 4155/1. 0.5/111177 % 

4. 1/ 2111 * 491010 . 0 -ז 161£116 ־ 1 . 14 ;* 1948 , 1740%511511 ס 1 )//ס , 

05;5/1 4 41:5/1. £11. 1771 18.//14., 1929*£0X01, 051171071 
51111/71 11714 01071%, 1953; ?. $6611112, £.10551/( 11. £07170/1(1)( 

) £101571 . 0115/7 , 106 ־ 511 ,? , 1935-1940 , 11 -, 1 , 55/7577 ) 0 511 . 4 
, 0051/150511 . 4 05151 ,£} £01 .£ . 14 ;* 1949 .^ £07770017 . 74 

1-111, 1923-1940; £. 8602, 015 2511 4. 4155/1. £105511(, 
1953; 8. 14066, 015 £01x071111(, 1931 1 ז 0 ׳נ 143 . 8 ;״ - 
0. 4931261, 015 107770711155/15 55/11115, 1928"; 0. 4931261, 

075 4155/7. 015/111177% 1511 0051/155 £04, 1929*; £ •41110, 
0555/7. 4. 4155/1. £11. 1>. 0051/155 704 1715 2. 05%5011!011, 

• 9 ! . 4 . £11 . 4150/1 015 ,■! 81666 . 14 ־ 446561 . 44 . 8 ; 1950 , 1-11 
£1151011115 05110071 11045171 ! , £3086 . 9 ;' 1923 , . 145 ([ . 20 . 11 

1870-1940, 1946, £. ?0665, 10711017011 4 1'(17145 45 10 

!071%7*5 51 10 111151011115 011571700451 1X0451X55, 1948*; £. 
£106**6;, !404510 0511X00 £!151011115, 1933; 49 64361:601(2, 

0115/7. £11 4. 05%51110 ) 1 , 366 ( £11121 .£ .א ;* 1930 ,) 11/01 ס - 
15x155. 4. 05%515/70 . 0155/1 • 517011 ה x5 £11., 1950; 14 49!8- 
01300, 87/>170%1 2. 4155/1. $5/711( 1117771 1939-1950, 1951; 

£. ?015161, 0511x00 £05119 ]944—1948, 1949; 49. £. 861608- 

500, 015 17111X0X751155175 £10X1. £10]11/11110% 70 4 4115/7. 

£011%100150111., 1946, ?. 0. 11 ,)ק 961560 ג x151 ]151x450 
£)1/1110510- 0. 4115/7. £11. 710 £511 ]933-1947, 1948; £. 
?12621, 7*66 0511X00 £101151, 1956. 

אנתולוגיות: 

,$־ 4901161 .? ; 1919 ,/ 11 '■(£ . 4115/7 . 4 61, 015 £1x15 גן 96$ . 49 
,) 8 ־ 80161131 . 8 ; 1927 ," 9 ־ 1 ,)/ £51511751 570 • 0571115/75 051 
, 631 ) 1$ ) 02 ]) 110 . 0 . 14 ; 1930 , £05515 . 4155/7 9 01101 £1171%51 
. 1939 , £5558715/7 0514155/155 

0 . ם. 

פילוסופיה. הגדרתו המתייקת של תחום הפילוסופיה 
הג׳ כרוכה בקשיים. בראשיתה היתה כלולה כפילוסופיה 
הקאתולית, שתולדותיה בינלאומיות תך; חיבוריה נכתבו 
בלשון הלאטינית־הלמתית, ובמאה ה 17 גם בצרפתית. אף 
בחינת המוצא האתני והגאוגראפי של הפילוסוף אינה סב־ 
רעת: הוסרל׳ למשל, נולד כיהודי צ׳כי. אך השפיע השפעה 
עצומה כפילוסוף גרמני. מבחינה עקרונית יש לציין פילוסוף 
כגרמני, אם הוא מצוי באוירה הרוחנית של תחום דוברי־ג׳ 
באירופה המרכזית, כלומר: אם הוא שייר לאומה חג׳ מבחינה 
תרבותית. 

אפייני לפילוסופיה הג׳ — בניגוד לאנגלית, ובמידת*מה 



571 


גדפגית, תרבות : פילוסופיה 


572 


אף לצרפתית שחתומה לעתים קרובות היה מרוחק מתיי־ 
המעשה. בכוחם הספקולאטיווי עיצבו המטאפיסיקנים הגר¬ 
מנים הגדולים עולם שכולו רוחני ן הנטחן להגיע לספירה 
עליונה רוחנית גרידא פגעה בקשר עם חחום־חייו של העם, 
עם עולמו ההיסטורי המוחש. אין לזהות את הפילוסופיה הג׳ 
כלל ועיקר עם "השקפת־החיים הג׳", בין הפרופסורים לפילו¬ 
סופיה—חוץ מבתקופה שמקאנט עד הגל ושליארמאכר ופרט 
לאילו יחידים בתקופות אחרות — בליט טיפוס המלומד, החי 
בין הספרים בלבד והמורה שיטה לימודית מופשטת. מנוגדת 
לטיפוס זה בתכלית הניגוד היא אישיותו של גתה (ע״ע), 
שבפילוסופיה שלו׳ שנתפתחה בהשפעת שפינוזה, מתגבשת 
השקפת־העולם של העת החדשה. 

I . יה״ב והמעבר לעת החדשה. נציגה הגדול של 
גרמניה באסכולאסטיקה היה אלברטום מגנום (ע״ע). אולם 
הפילוסופיה של יה״ב הגיעה בגרמניה לשיאה במיסטיקה 
(ע״ע), ביהוד בתורתו של יוהגם אקהרט (ע״ע), שיסודותיה 
של תורתו הם הניצוץ האלהי בנשמה, השיבה לאלהים וההוד 
אחדות עמו. 

גדול הוגי־הדעות בג׳ בשלהי יה״ב היה נ יק ולאום 
מ ק ו ז ה (ע״ע), שיש לראות בו אהד מחלוצי.העת החדשה. 
במשנתו מתמזגים רעיונותיו העיקריים של אקהארט עם 
דיאלקטיקה אפלטונית. בהרמוניה העולמית ראה את חפיפתם 
של הניגודים לאחדותם המקורית. שהיא 
באלהים. בתפיסת האלהות נטה להתרומם מעל למחיצות 
המפרידות בין הדתות, אע״ם שנשאר תאולוג נוצרי. קוזאנום 
השפיע על אנשי הרנסאנס האיטלקי ועל הפילוסופיה האירו־ 
פית של הדורות הבאים עד ליבגיץ. קודם אפייניים של 
מחשב הרנסנס (ע״ע) מצדים בג׳ בפרצלסום (ע״ע), שתו¬ 
רתו היא בחינת צירוף מוזר של התבוננות פאנתאיסטית, 
מיסטית ומאגית בשמים ובעולמו הקטן של האדם עם הנסיון 
לחקור אח סודות־הטבע בדרך מדעית. 

הרפורמאציה הפרוטסטאנטית (מ. לותר [ע״ע]) הבליטה 
את חייו הפנימיים, את חירותו ואת אחריותו האישית של 
האדם הנוצרי. בהשקפת־תיים מוסרית זו של הפרוטסטאג־ 
טיזם עוד גדלו קאגט, פיכטה והוגי־דעות רבים של הדורות 
המאוחרים. המיסטיקה שלי הרנסאנס נמשכה בתורתו של 
יעקב במה (ע״ע), שהשפיעה אח״כ ביהוד על שלעג ועל 
הגל. מיסטיקן פרוטסטאנטי, ואח״ב קאתולי, היה המשורר 
העמקן אנגלום (ע״ע) סילזיום. 

II . תקופת השיטות הגדולות, תרומותיהם של 
ההוגים הגרמנים לשורת השיטות הגדולות של הפילוסופיה 
האירופית אינן רציונליזם (ע״ע) טהור ומופשט — כמשנתו 
של דקרט (ע״ע) בצרפת, ואף לא אמפיריזם (ע״ע) סג* 
סואליסטי גרידא — כמקצת השיטות' האנגליות. אפייני 
לפילוסופיה הג׳ הוא הנסיון להגיע לביטול הסתירות ולאיחו¬ 
דם המוחש והכולל של כל הניגודים. 

א. מליבניץ עד פיכטה. ג. ו. ליבגיץ (ע״ע) היה 
איש־האשכולות, שבו נתמזגו תאולוגיה, פילוסופיה, פעילות 
מדינית וכל הלימודים והמדעים. את המחשבה הנוצרית 
פיתח למטאפיסיקה שיטתית. הפילוסופיה שלו היא סינתטית־ 
כוללנית, אולם בעיקר היא ראצלנאליסטית. רעיונותיו 
המטאסיסיים העיקריים של ליבניץ הם: תורת המונאדות 1 
חורת "תהארמוניה הקבועה מראש" כפתרון לכעיית הקשר 
בין הגוף והנפש. שהחריפה מימי דקארט! צירוף של הסבר 


סכאניסטי והתבוננות טלאולוגית בעולם! הנימוקים לצידוק 
האלהים, במגמתם להוכיה שהעולם הזה הוא הטוב שבעולמות 
האפשריים (ע״ע אופטימיזם). על-יסוד תורתו של ליבניץ 
וברות תקופת ההשכלה (ע״ע) יצר כ. וולף (ע״ע) שיטה 
מסועפת של פילוסופיה ראציונאליסטית. אחריו נתפתחה 
האסתטיקה (ע״ע) בפילוסופיה הג׳, בהשפעת הוגי־דעות 
אנגלים מצד אחד, ובצורת תורתו הסתייוונת של י. י. וינקל־ 
סן(ע״ע) מצד שני. עם נציגי האסתטיקה בתקופה ההיא — 
שהיא ראשית תקופת ה״גאוניות"(ע״ע) — נמנו א. ג. באום־ 
גרטן (ע״ע), ג. א. לסיגג (ע״ע) ומשה מנדלסזון (ע״ע) — 
האחרון אהד הנציגים המובהקים של תגועת-ההשכלה בג׳ 
בכללר- 

בסוף המאה ה 18 התחילה התקופה הקלאסית של הפילר 
סופיה הג/ שצמחה מסביב לשני מרכזים — בפרוסיה של 
פרידריך 11 ואח״ב באוניברסיטה של ינה בהשפעתו של גתה 
(ע״ע). בימי ההתקוממות נגד נאפוליון הושפעו מדיניות 
הרפורמה הפרוסית וההכרה הלאומית בקרב כל המעמד 
הבורגני במידה ניכרת מרעיונותיהם של קאנט, פירטו־" 
שליארמאכר והומכולם. 

עמנואל קנס (ע״ע) הגדיר את ההשכלה כ״העזת האדם 
להשתמש בשכלו שלו". אותה הסיסמה מתגשמת בפעולתו 
המדעית והפובליציסטית, וכן בפילוסופיה השיטתית שלו, 
מראשיתה ועד סופה. כהוגה־דעות מדיני היה קאנט קרוב 
לדעות ז׳. ד. רוסו(ע״ע) והמהפכה הצרפתית. הוא נתן ביטוי 
עז לדרישת ההשכלה לבחינה החפשית של הדת וד,תחוקה. 
והוסיף עליה את הדרישה לבחינה העצמית של התבונה. 
ע״י הבחינה הביקורתית של בודז־ההכרה שבתבונתנו חולל 
קאנט מהפכת בשיטת הפילוסופיה, שהוא עצמו השתה אותה 
למפעלו של קופרגיקוס, ושעליה מיוסדת חשיבותו בתולדות 
הפילוסופיה של הצח החדשה. לדברי קאבט מתרכז עניינה 
של התבונה האנושית בשלוש שאלות, שהן: (א) מה אוכל 
לדעתה (ב) מה עלי לעשותה (ג) מה אני רשאי לקוות י 
תשובה על (א) משמשת קביעת הגבולות, שאיו הכרתנו 
יכולה לעברס: אין ההכרה יכולה להוכיח את מציאות 
האלהים, *ומשום כך עליה לפנות מקום לאמונה ולתקווה 
המעשית־מוסרית. תשובה על (ב) משמש "הציווי המוחלט" 
ז^), שהוא "חוק היסוד של 
התבונה המעשית הטהורה". נוסחת התשובה על (ג) יסודה 
לא בהכרה אלא בחוק-היסוד של המוסר — האמונה "בם 1 ב 
העליון" או "מלכות־החסד", כלומר: תקוות המאמינים, 
שהעולם נתון למרותו של האלהים הבורא, שהוא מחוקק 
החוק המוסרי העולמי. 

באותם הימים נוצרה בג' אף הפילוסופיה של ההיסטוריה 
בכתבי לסינג, קאנט, פרידריך שילר (ע״ע) וי. ג. הרדר 
(ע״ע), שהם — יחד עם הומבולט וגתה — היו אף מעצביו 
הגדולים של רעיון ההומניות (ע״ע). 

י. ג. ם יכטה (ע״ע) היה תהילה קרוב מאד לעמדתו 
הביקרתית של קאנט. הוא הביא נימוקים פילוסופיים לטובת 
הרעיונות של שנת 1789 , ויחד עם זה — אולם תוך סטיה 
גמורה מדעתו של קאנט — לטובת הזכות העקרונית למהפכה. 
אף בשטח המטאפיסיקה ראה פיכסה אח עיקר עניינה של 
ה״ביקורוד של קאנט במהפכת המחשבה. את ערכה של 
מהפכה זו פירש כביטולו של ה״דבר־כשהוא׳לעצמו" (ע״ע), 
ואף ניגש לביצועה הקיצוני בדרך ביסוס הפילוסופיה על 



573 


גרמנית, תרבות: פילוסופיה 


574 


פעלו של "האני". כד נתרחק פיכטוז מקאנט באותו כיוון, 
שבו כבר הלד לפניו במידת־מה ש. מימון (ע״ע). פיכטה 
יצר שיטה של מטאפיסיקה ספקולאטיווית- שהיא, לפי טענהו, 
יצירת ידיעה־מעצמה מבחינה דיאלקטית, ובזה הלך בדרך 
שהשלימו אותה שלינג והגל (ע״ע אידיאליזם, עמ׳ 640 ); גם 
האידיאליזם הביקרתי המאוחר של הנאו־קאנטיאנים, בשלהי 
המאה ה 19 ותחילת ה 20 , היה מושפע מדעותיו של פיכטה. 
בתחום המדיני והתרבותי-חברתי היתד, חשיבות להטפתו של 
פיכטה להתחדשות לאומית ע״י חינוך חדש של האומה. 

ב. עד אמצע המאה ה 19 . שיטתו של פיכסה מצאה 
לה המשך ופיתוח הדש בתורתו של פ. ו. י. שלינג (ע״ע), 
שבו נתמזג הקו הנמשך מקאנט ומפיכטה עם השפעות שבאו 
מגתה, כנושא תחייתה של תורת־שפיבוזה, ומחוגי הרו׳מאג־ 
טיקגים! נוסף על עיון פילוסופי, שהצמיח שיטות־פילוסופיות 
בזו אחר זו, היה לבו נתון כל ימיו לענייני אמנות, תחילה 
יצא מנקודת השקפה "ביקרתית" ברוח פיכטה, אולם מיד 
אח״כ יצר פילוסופיה ספקולאטיווית של הטבע, ואחריה את 
שיטת "הזהות המוחלטת" של הסובייקטיווי־אידיאלי ושל 
האובייקטיווי־ראלי. אפייניות לתורת־שלינג המאוחרת הן 
ההדגשה של בעיית החירות והפילוסופיה של המיתולוגיה 
ושל גילוי־האלהים. 

ג. ו. פ, ה ג ל (ע״ע) יצר את הסינתזה הגדולה, שהקיפה 
את כל שיטות־המחשבה שקדמו לו באירופה. הוא גיסה 
לעצב את הפילוסופיה כידיעה מוחלטת, הכוללת את הכל 
והמקבלת את הכל לתוך עצמה. שיטתו היא בתינת ראציו- 
נאליזם ואידיאליזם כולל ומוחלט. הוא עצמו ראה בה את 
התפתחות התבונה עצמה* שהיא עוברת, מקפת וכוללת את 
כל הניגודים: הראלייבאמת הוא האידיאלי — כלומר: הג¬ 
שמתה של התבונה. הסכמה הדיאלקטית המשולשת, שכבר 
העמיד אותה פיכטה בצורת "תזה, אנטיתזה, סינתזה", באה 
לידי ביצועה המדוייק במבנה ה״אנציקלופדיה" של הגל, 
התל מחלוקתו היסודית ללוגיקה, לפילוסופיה של הטבע 
ולפילוסופיה של הרוח, ועד לפרטי הסעיפים וסעיפי־הסעיפים 
של כל מדע ראשי. הרות היא הדרגה העליונה של תהליך 
התבונה, החוזרת לעצמה מתוך מציאותה בטבע. הדוח 
מחולקת לרוח סובייקטיווית, לרות אובייקטיווית ולרוח מוח¬ 
לטת. הרוח האובייקטיווית באה לידי שלמותה בשלבה 
השלישי: החיים המוסריים, שהם מגיעים לידי שלמותם 
במדינה. החוליה הסופית של השתלשלות הרוח האובייקטי- 
ווית היא ההיסטוריה. הרוח המוחלטת- כלומר: התבונה 
היודעת את עצמה ידיעה מוחלטת בשלמות התגשמותה — 
דרגתה העליונה היא הפילוסופיה• 

בן דורו של הגל, הפילוסוף והתאולוג הפרוטסטאבטי 
פ. ד, א. שליארמכר (ע״ע), נמנה על הוגי־הדעות של הרו¬ 
מנטיקה (ע״ע)! גדולה ביותר היתה השפעתו על הפילוסופיה 
של הדת. שליארמאכר שמר על ההשקפה המפוקתת, האפיי־ 
נית להומאניות של סוף המאה ה 18 , ואיחד אותה עם הבנה 
עמוקה של האיראציונאלי, ובעיקר של הרגש, ועם הערכה 
חיובית של החושניות והמציאות. עיקר תורת־המידות שלו, 
שהוא מרחיב אותה למדע־התרבות- הוא הדרישה מן האדם, 
שיפתח את ישותו שלו בשלמות. 

א. שופנהאואר (ע״ע) זכה לפירסום ולהערכה רק בסוף 
ימיו. כבר בימי לימודיו נתאכזב מתורתו של פיכטה והתנגד 
להגל תכלית ההתנגדות. מבחינת תורת־ההכרה דלה שופג- 

זו י־ 


האואר מכתבי קאנט פירוש לעולם כ״דימוי שלי", אולם 
מבחינה מטאפיסית פירש את העולם לא כהתגלות של התבונה 
אלא כהתגלות של הרצון, שמקורו ביצר. החיים הם שאיפה 
ללא מנוח, ללא מטרה סופית וללא סיפוק! מעיקרם אינם 
אלא צער. הפסימיזם(ע״ע) המטאפיסי של שופנהאואר שלוב 
בהתעמקותו בפילוסופיה ההודית, וביחוד בבודהיזם. מחשבתו 
בכללה השפיעה על כתביו הראשונים של ניצ׳שה ועל 
א. הרטמן. 

מן הנציגים המרובים האחרים של הפילוסופיה הג׳ בתקר 
פת פריחתה במחצית הראשונה של המאה ה 19 ייזכרו: 
הראליסט י. פ. הרברט (ע״ע), שהיה אף פסיכולוג ופדגוג 
דגול! ב. בולצנו (ע״ע), שהוכר רק כעבור שני דורות 
כלוגיקן חשוב. 

במפעלו של הגל הגיעה תקופת השיטוח הגדולות לשיאה 
האחרון. זמן מועט לאתר מותו נתפלגה האסכולה שלו 
לשלושה זרמים, שנמשכו במחצית השניה של המאה ה 19 . 
על ההגליאנים "המרכזיים" נמנים היסטוריונים חשובים של 
הפילוסופיה: י. א. ארדמן, א. צלר, ק. פישר! על "השמא¬ 
ליים", או ה״הגליאנים הצעירים״, — מבקרי הנצרות ל. 
פויארבך (ע״ע) וד. ם. שטדאוס (ע״ע)! מהם הושפעו מארבס 
ואנגלס (ר׳ להלן), 

ווו. 100 השנים האחרונות. באמצע המאה ה 19 
התמוטטו השיטות הגדולות, נפרדו דרכיהם של המחקר 
המדעי, של הפילוסופיה ושל השקפת-העולם החפשית, והפי¬ 
לוסופיה עצמה התחילה להתפלג למקצועות שונים. אעם״כ 
לא פסקו בגרמניה הנסיונות להעמיד שימת פילוסופיה 
כוללת. כהמשך לאידיאליזם ולמטאפיסיקה הספקולאטיווית 
שימשו שיטתו של ר. ה. לוצה (ע״ע)! השקפת-העולם הפאך 
פסיכיסטית של ג. ת. פכנר (ע״ע)! השקפת העולם האור- 
גאנית־טלאולוגית של ס. א. טרנדלנבורג (ע״ע) והתאיזם 
של ע. ה. פיכטה (בנו של י. ג״י פיכטה). 

א. הרטמן (ע״ע) היה ראליסט, ובמסאפיסיקה צירף 
להשקפת־העולם הכפולה של שופנהאואר עקרונות הלקוחים 
מתורותיהם של הגל ושלינג! בהכרה וברצון ראה שני קטבים 
של יסוד אחיד הפועל בעולם— של "הבלתי-מודע המוחלט". 
מכאן הסיק הארטמאן פסימיזם מטאפיסי-יסודי ופילוסופיה 
ויטאליסטית של הטבע (ע״ע ויטליזם). 

ו. וונט (ע״ע) ראה את תפקיד הפילוסופיה בעיצוב 
השקפת־עולם מיוסדת על מדעי הטבע והרוח. נסיונו לעשות 
את הפסיכולוגיה מדע-יסוד של הפילוסופיה נבע מפעולתו 
כחוקר אמפירי. הפיסיקן א. 9 ך (ע״ע) היה נציגם המובהק 
של האמפיריזם (ע״ע) והפוזיטיויזם (ע״ע)! השפעתו היתד. 
גדולה על הפילוסופים בווינה, על ה. גומפרץ (ע״ע) ועל 
"החוג הווינאי" (שליק, נויראת, קארנאפ וחבריהם), שהש¬ 
פיע על הפילוסופיה באה״ב בדור האחרון. 

בתקופה שמ 1848 עד מלחמת־העולם 1 גבר בחיי־הרוח 
בג׳ שלטונם של המטריאליזם (ע״ע) והמוניזם (ע״ע) האת¬ 
איסט , כדרכי־המחשבה של ההשכלה הפופולארית, המבוססת 
על סדעי־הטבע, וביחוד על תורת דתין (ע״ע)! נציגיו 
המובהקים של כיוון זה היו ק. פוגט, ל, ביכנר, א. הקל. 

"המטריאליזם ההיסטורי" נוצר ע״י קרל מרכסי(ע״ע) 
בשיתוף־פעולה עם פ. אנגלס (ע״ע) תוך ביקורת האידיא¬ 
ליזם הדיאלקטי של הגל ובהמשך לשיטתו של ל. פויארבך. 
שריכז את עניינו בטבע-האדם. התאוריה של המארבסיזם 



575 


גרמנית, תרבות: פילוסופיה 


576 


היא תורה דיאלקטית על התפתחותה ההיסטורית של החברה 
המתוארת במיוחד בשטח הסוציולוגי־כלכלי; פעולתו המעשית 
יסודה בעקרון הפוליטי, שלא די לפרש את העולם — כדרך 
הפילוסופים —׳ אלא יש לשנותו. 

המרידה בפילוסופיה המרוחקת מן החיים׳ ומן המעשה 
וברוח הבורגנית של התקופה באה לידי ביטוי אחר לגמרי 
בפרידריך ניצ׳שה (ע״ע), שעמד "מעבר לטוב ולרע", הוא 
העריך את האמת הערכה פראגמאטית, חייב חיים מלאי כוח 
ורוח ושיבח יצירה רווית חיים דופי. הפירוש ההיסטורי* 
פסיכולוגי(ה״גנאלוגיה"). שנתן ניצ׳שה למושגי המוסר, תוך 
האדרת ההשקפה האריסטוקראטית ותוך ביקורת חריפה של 
הנצרות ושל כל גישה אסקטית, משמש ביטוי ל״שינוי כל 
הערכים", ל״רצון־השליטה" ולשאיפה ל״ספירה העליונה" 
של החיים בעולם הזה (ע״ע אדם עליון). הפילוסופיה של 
ניצ׳שה היא תרומה גרמנית מיוחדת לזרם הגדול של "פלו־ 
סופית החיים" (ע״ע), שנעשתה יסוד חשוב בחיי־הרוח בכלל 
מן השנים האחרונות של המאה ה 19 ואילך. כיווניה השונים 
שהיו מיוצגים בג׳ היו: הוויטאליזם של ה. דריש (ע״ע)< 
האסכולה של ו. דילתי (ע״ע), בגישתה הקשורה בהיסטוריה 
ובמדעי-הדוח; הפראגמאטיזם והשיטות שעניינן באתיקה, 
בסוציולוגיה, בפילוסופיית־התרבות, במטאפיסיקה ובפסי¬ 
כולוגיה — של ר. אויקן, ה. פיהינגר, ו. ירוזלם, ג. זימל 
ול. קלגס! האנתרופוסופיה (ע״ע) האוקולטית־מיסטית של 
ר. שטינר; אף אלבדט שויצר (ע״ע) נמנה עם אנשי פילו־ 
סושיית-החיים בשל עקרון "יראת הכבוד בפני החיים" 
שבמשנתו המוסרית. 

הוויכוח עם המאטריאליזם (ע״ע ם. א. לנגה) והעיסוק 
בתולדות־הפילוסופיה שימשו נקודות־המוצא העיקריות של 
הנאו-קאנטיאניזם. הראליסט א. ריל (ע״ע) הלך בעקבותיו 
של קאנט, בשללו רק את האפשרות להכיר את "הדברים־ 
כשהם־לעצמם", אך לא את מציאותם. אולם הכיוונים העיקריים 
של אותו הזרם היו אידיאליסטיים: "האסכולה המארבורגית" 
(הדמו כהן [ע״ע]; ם. נטורם [ע״ע]), שממנה יצאו אף ארגסס 
קסירר (ע״ע) ונ. הרט_מן (ע״ע). הרעיונות השיטתיים של 
היסטוריון־הפילוסופיה ו. דנדלבנד (ע״ע), שמוצאם היה 
בדעות ר. ה. לוצה וק. פישר, שימשו נקודות־מוצא ל״אסכולה 
הבאדנית", שתחומי עיסוקה היו: תורתיההכרה, פילוסופיית־ 
התרבות וםילוםוםיית־הערכים (ה. ריקרט [ע״ע]; א. לסק 
[ע״ע]); לאסכולה זו היה קרוב הסוציולוג מכס ובר (ע״ע). 

־ : ?וזו 

חשובה ביותר לחידוש "הפילוסופיה כמדע חמור" היתד, 
באותה התקופה השפעת משנתו של ם. ברנטנו(ע״ע), ביתוד 
הפסיכולוגיה "המתארת" שלו, על מייסדה של הפנומנולוגיה 
(ע״ע), אדמונד ה ו ס ר ל (ע״ע). תחילה היה הוסול קרוב 
לדעותיו של ב. בולצאנו, התרכז במחקרים לוגיים ויצר את 
שיטת ההכרה של "חזות־המהות" או האידטיקה (ע״ע) 
הפנומנולוגית; לאחר מכן פיתח פילוסופיה של טרנס- 
צנדנטליזם (ע״ע), שבה חידש, תוך ביקורת מעמיקה, את 
הבעיות העיקריות של תורות דקארט וקאנט. — מן החשובים 
במקורביו הראשונים של הוסרל היה מכם שלד(ע״ע), שעסק 
בעיקר באתיקה, בפילוסופיית הדת והחברה ובאנתרופולוגיה 
הפילוסופית. לשטח זה הקדישו באותו זמן מחקרים שיטתיים 
והיסטוריים גם א. קאסירר ותלמידיו של ו. דילתי, ביהוד 
פ גרוטהויזן (ע״ע). אותן הבעיות של מהות האדם (ע״ע) 
ושל מבנה העולם הרוחני שימשו נושא עיקרי אף בכתביו 
של הוסרל הזקן ובמחקריהם של תלמידיו המאותרים. 


באוירה הפילוסופית של המחקר הפנומנולוגי ושל תחיית 
המטאפיסיקה ע״י נ. הרטמן ואתרים נוצרה האונטולוגיה 
האכסיסטנציאלית של מ. ך, י ך ג ר (ע״ע), שעורר מחדש את 
שאלת ההוויה כבעיית־היסוד של הפילוסופיה; הוא פירש 
את עצם היותנו בעולם כמצב־מציאותנו(:ז 1 ;״ 1 ג 1 :> 1£111 ] £1 ש 8 ), 
אשר מתוכו אנו מבינים את עצמנו ואת ההוויה בכללה. 
לםילוםוםייח־האכםיסטנציה שייכת גם משנתו של ק. _יספד 0 
(ע״ע). תודעת מסיבות־התקופה בשני הוגי-הדעות הללו 
מושפעת מניצ׳שה, והבנת האכסיססנציה אצלם נקבעת 
במידה מכרעת ע״י ם. קירקגור (ע״ע). השפעתו של זה, וכן 
האנתרופולוגיה הפילוסופית והאכסיססנציליזם (ע״ע),משמ¬ 
שים יסוד עיקרי אף בפילוסופיה התאולוגית של מ. ביבר 
(ע״ע) ושל הוגי־דעות פרוטסטאנטיים (א. ברונר, ק. ברת) 
וקאתוליים (ר. גורדיני, א. דלפ) עד היום. 

השלטת הנאציזם על חיי־הרוח הביאה לידי קרע גמור 
ברציפות תולדות הפילוסופיה בגרמניה. קודם כל הורחקו 
כל ההוגים היהודים, שחלקם היה גדול ביחוד ב״חוג הווינאי" 
ובאסכולת הנאו־קאנטיאניזם. בעקבות ההגירה של פילוסו¬ 
פים יהודים, וכן של לא-יהודים אנטי־נאצים, מג׳ מצאה לה 
הפילוסופיה הג׳ המשך חלקי בארצות אחדות, ביחוד באה״ב 
ובאנגליה. האסכולה של הפוזיטיוויזם הלוגי, שיסודותיה 
הונחו באוסטריה וגרמניה, נעקרה מן הפילוסופיה הג׳, והת¬ 
פתחותה נעשתה פרק בתולדות הפילוסופיה באנגליה ובאה״ב. 
כמה פילוסופים, כגון היהודי ת. לסינג(ע״ע). המומרת אדית 
שטין (ע״ע) והקאתולי א. דלפ (ע״ע) היו קרבנות הטרור 
ומחנות־הריכוז הנאציים, אולם לחרפתה של הפילוסופיה זע׳, 
מצא לו הנאציזם עוזרים לא־מעטים בקרב פרופסורים של 
פילוסופיה, שסייעו להפיץ את "השקפת־עולמו" (א. בוימלר, 
א. קריק, מ. וונט, הפסיכולוג א. ר. ינש [ע״ע אידטיקה], 
א. גרלנד ואחרים). גם הידגר היה זמן־מה קרוב לנאציזם, 
אע״פ שלא קיבל את העקרה הגזעני, אולם עד מהרה 
נסתכסך עם השלטון הנאצי וביתק את קשריו עמו. 

היו גם מתנגדים לנאציונאל־סוציאליזם שנשארו בג׳, 

בלי להיות פעילים מבחינה מדינית. עם אלה נמנו פילוסופים 
ותאולוגים קאתוליים (שלא נרדפו עפ״ר), וכן ק. יאספרם 
וה. נול. אף מקצת הצעירים כבשו את הגותם עד בוא העת, 
ולאחר החורבן ב 1945 יצאו לחדש את החיים הרוחניים. 
ביניהם תיזכר הפילוסופית והתאולוגית ליזלוטה ריכטר, 
המחזירה את האבסיסטנציאליזם לשרשו ההיסטורי — הדיא¬ 
לקטיקה של האכסיסטנציה בפני אלהים (חזרה לקירקגור 
ולמיסטיקה), ומנסה גם לחזור ולהראות על מקומם של 
ההוגים היהודיים בפילוסופיה הג׳, בדרך־כלל נתחדשה אחרי 
1945 המסורת הפילוסופית שמלפני 1933 . 

וע״ע פילוסופיה; מטפיסיקה; זעיון; הכרה, תורת ה־ו 
מדות, חורת ה־; דת; אסתטיקה, תולדות ה* (עמ ׳ 7 — 12 ); 
גרמנית, ספרות. 

ה. ברגמן, הוגי הדור, 1935 ! 111 * 11 71 ) 16 ) 7 ? ,ז?־ע 5 פ 02 .£ 

; 1916 .) 67 ) 67 ) 1 )£ 1 ) 711 ) 0 11111111711 ) 1 ) ־׳״ 2 511111101 ;( 0771 ? 

.׳גי , 1921-1924 , 1-11 , 1 )£) 11 611 11171 ) 1 ¥071 ,ז 6 ו 01 זא א 
-ת 1 ז/יי 14 ; 1925-27 ,/י 77 , 111-1 ) 677 / 1 ) 5 ) 11 ) 1171171 ) 1 ) 0 ,ץ;) 41 ו 11 נ 1 
7 ) 11 ) 111 ) 61 ) 1 ) 0 ,■מ<ז 4 ) , 14 , 1946 , 11071 )/ 70 ? !' 7 ) 11111 , 1011 ^ 1 
./יי , 50 ־ 1948 ,?י ־ 111 ,^ 60117177 ) 110771 ) 1/1 77 ) 6 ) 7741077471 ) 06 
7 ) 4 ) 61 ) 61 ) 1 ) 0 7 ) 4 11 ) 111, 11767611 ^ 150 ד 1.1 ש 14. 14 - 4 >נ 31 ג 1611 >מ 1 ^י 
-ז 1 חא . 14 - .£ - זז 11 ת 13 ז 0 'י .א ;** 1950 ,) 1010/161 6 ? 

.יד , 1949-1955 , 1-111 ,)! 64010 / 16 ? . 4 ) 61 ) 61 ) 1 ) 0 
״#ח; £66 .[ ; 1951 , 7 ) 001117 £77711 77171 ! 7 ) 64(171 1x6 ,ת 4 ז 551 ג 0 
.ש 1 בז£מש 0 ו 1 זנ 1 ; 1111 ) 5 ) 11 ) 067611774 [ . 20 401 . 1 ! £1711 . 5 ע £3 

. 1954 ,( 513-524 . 5/11 ־ 

א. ע. ש, 



577 


גרמנית, תרבות : חינוך 


578 


חינוך. ביה״ב היתה הכנסיה בגרמניה — כבשאר 
ארצות אירופה המרכזית והמערבית — הגורם העיקרי בחיי 
התרבות והחינוך. בתי־הספר הראשונים הוקמו ע״י מנזרים. 
הורו בהם קריאה׳ כתיבה, יסודות־החשבון ומוסיקה! המת¬ 
קדמים למדו את "שבע האמנויות החפשיות", והדיאלקטיקה 
היתה המקצוע המרכזי! שפת־הלימוד היתד, לאטינית. במאות 
ה 13 וה 14 , בזמן פריחת האסכולאסטיקה, התפתחו במיוחד 
החינוך הגבוה והחינוך האבירי ונוסדו האוניברסיטות הרא¬ 
שונות (פראג 1348 , הידלברג 1385 , קלן 1388 , ארפוךט 
1392 , ליפציג 1409 ). לסיפוק צרכי הה&כלה של הבורגנות 
העולה הוקפו בתי־ספר לא־כנסייתיים ראשונים בערים, 
ובחלק מהם נלמדה לראשונה קריאה וכתיבה ג/ אולם 
חינוכם של הסוני פשוטי־העם הוזנח לחלוטין. 

בתקופת ההומאניזם התפשט החינוך החילויגי! הוא היה 
רחוק מלהיות אנטי-דתי, מאחר שהחדרת הרוח הנוצרית אל 
בתי־הספר הוסיפה להיות מגסה מובנת מאליה, אלא שבצדה 
גברה הנטיה להחליש את השפעתה של הכמורה על החינוך. 
גדולי ההומאניסטית שחיברו חיבורים על ההוראה (אגרי־ 
קולה, ארסמום), הדגישו בעיקר את הערך הפורמאלי של 
לימוד השפות הקלאסיות. לעומת זה פעלה הרפורמאציה 
כגורם לאומי־עממי. חינוכן של כל שכבות העם נעשה עתה 
הברח דתי וגם אפשרות מעשית — הודות לתרגום כתבי- 
הקודש לג , . הלשון הג׳ דחתה במידה רבה את הלאטינית: 
,הקאטניזם הקטן" של לותר נעשה ספר לימוד וקריאה מר¬ 
כזי. בתחילת המאה ה 17 נעשו נסיונות ראשונים להנהגת 
חובת לימוד כללית עד גיל 12 בארצות גרמניות אחדות, 
אולם חוקי חינוך־החובה לא הוגשמו בפועל אלא בתקופה 
מאוחרת הרבה יותר. באותה תקופה הונח היסוד למבנהו 
המעמדי של החינוך בגרמניה: בית־ספר "עממי" לשם חינוך 
השכבות הנמוכות של העם ובית־ספר תיכון וגבוה לשם 
הכשרת עילית מנהיגה במדינה, בכנסיה ובכלכלה. 

וולפגאגג רטקד, 1571 — 1635 ) היה 

מתודיקן־ההוראה הראשון בג׳! הוא העמיד עיקרים חינוכיים 
כלליים, כגון: התחלת ההוראה צריכה להיות הסתכלותית, 
שפת־האם היא יסוד לימוד־ד״שפות, — וייסד בית-ספר לדוגמה 
בעל 12 כיתות לאטיניות וגרמניות. 6 לנערים ו 6 לנערות. 
רעיונותיו של קומניוס(ע״ע) על שיסה טבעית חדשה בהוראה 
ועל העשרת תכנית-ד,לימודים במקצועות "ראליים" ומועילים 
חדרי רק לאט למציאות החינוכית. מדעי-הסבע, היסטוריה, 
גאוגראפיה ומלאכות הונהגו בתכנית־הלימודים במוסדות- 
החינוך של הפיאטיסט אוגוסט חרמן פמקה ( 1663 — 1727 ) 
בהלה. בטיפים חדש של בי״ס תיכוני וב״אקאדמיה לאצילים" 
נלמדו — נוסף על הלימודים ההומאניסטיים — גם לשונות 
מודרניות ומדעי־הטבע וטופחה תרבות־הגוף, ואף לאוני¬ 
ברסיטות חדרו המקצועות החדשים. ב 1717 הונהגה חובת־ 
לימוד בפרוסיה. באמצע המאה ה 18 נוסד בברלין סמינריון 
למורים, וההוראה העממית החלה להשמט מידיהם של סמלים 
לשעבר וחזני-כנסיות, שהיו ממונים עליה עד אז. אמנם 
הפיקוח על בתי־הספר היסודיים נשאר עוד זמן רב בידי 
הכמרים, כפרוטסטאנטים כקאתולים. 

תיקון החינוך קיבל תנופה גדולה בתקופת ההשכלה. 
השפעתו החזקה של רוסו (ע״ע) היתה ניכרת במבנם של 
מוסדות חינוכיים חדשים, שהוקמו ע״י אישים פרטיים או 


ע״י גופים ציבוריים. הסמינריון הפילולוגי בגטינגן מיסודו של 
י. נב גסנר (־״״ 005 ./) נעשה מ 1737 ואילך לנקודת- 

מוצא של תנועה נאו־הומאניםטית׳ שהתפשטה ברחבי־ג׳ 
והתחזקה אחרי שנתמנה וילהלם פון הומבולט(ע״ע) ב 1809 
למנהל מערכת החינוך והתרבות בפרוסיח. הומבולט ביסס 
את מבנהו של הגימגטיון ההומאניסטי והנהיג בחינות־חובה 
אוניברסיטאיות בשביל מורי־הגימנסיות. 

בתי-הספר העממיים חודשו ותוקנו בהשפעת תורתו של 
פסטלוצי (ע״ע). חינוך המורים הודרך ע״י תלמידיו, שהפרו 
את המחשבה על מטרת החינוך ודרכיו. הרברט (ע״ע) יצר 
את התורה של ה״הוראה המחנכת", המתקדמת בדרגות- 
פיתוח קבועות. חינוך מתוכנן של הילד הקטן נדרש על־ידי 
פרידריך פרבל (ע״ע), שייסד — באמצע חמאה ד, 19 — את 
גן־ד,ילדים (ע״ע) הראשון. בתקופת הראקציה שאחרי מהפכת 
1848 סרה הרוח הליבראלית מבתי־הספר הפרוסיים. כל 
ליסוד מקיף ומעמיק היה חשוד בעיני השלטונות, ואפילו 
גדהילדים החדש של פרבל נאסר מ 1851 עד 1861 . 

הקיסרות הגרמנית השניה ( 1871 — 1918 ) ייחסה חשיבות 
גדולה לחינוך הציבורי לשם הכשרת פקידים, סמלי־צבא 
ובעלי־מלאבה יעילים ולחינוך האקאדמי לשם הכשרת אנשי־ 
שלטון, קצינים, אנשי־מדע ובעלי מקצועות חפשיים, בשני 
התחומים הגיעה גרמניה להשגים גדולים. תינוך־חובה עד 
גיל 14 בוצע במלואו בסוף המאה ד, 19 . ב״מלחמת־התרבות" 
( 1873 — 1880 ) נדחקו רגלי הכמורה הקאתולית מן החינוך, 
אם כי הכמרים הפח־טסטאנטיים הוסיפו להעמיד מפקחים 
מטעם המדינה. בסוף הסאה התפתחו הפדגוגיה הרפו¬ 
אית והפדגוגית הסוציאלית. נוסדו בתי־ספר מיוחדים 
״לעזרה״(״ 55011111£ ) 911 ) לילדים מפגרים, וכנגדם — מערכת־ 
חינוך מיוחדת, שהונהגה תחילה בפנהים ("וח £1 ו]״״ 43 * 
מ!:*ז 875 ״ 55£ ג £1 (ז 50 >ז 6 ?) ג לשם מתן אפשרויות לקידום אינדי¬ 
ווידואלי של כל תלמיד מוכשר. בהתאם להתקדמות המדעים 
ולמקומם בחברח ובתרבות החדישות הופרו שני טיפוסים 
חדשים של בי״ם תיכוני כבעלי מעמד שווה לגימנסיה 
ההומאניסטית: הגיפגסיד, חראלית ובית־הספר הראלי התי¬ 
כון. למען פיתוח חינוך הנערות וזכותן ללימוד אוניברסיטאי 
נלחמה, בין השאר, הלנה לאנגה, החל מ 1889 ׳ תוך הצלחה 

1 • יד . * ע׳■ 

איטית. 

בסוף המאה ח 19 ובהתחלת המאה ה 20 נתעוררה ביקורת 
חריפה על החינוך הקיים, האינסלקטואליזם והפ 1 רמאליזם 
שלו, על שיטתו האוטוריטארית־מיליטאריסטית ומגמתו 
התועלתנית וה״פאטריוטית" וההפליה המעמדית שבד,פרדה 
בין בית־הספר העממי לילדי ההמונים ובין כתי־הספר התי¬ 
כוניים למיניהם לבני המעמדות העליונים! המבקרים טענו 
לחינוך האופי, לפיתוח האישיות ולהבלטת הגורם האמוציו¬ 
נאלי והאסתטי. הדרישות הקיצוניות של תנועת־הנוער 
לשיוזרור הנוער מהאפיטרופסות של הורים ומורים ול״עיצוב 
עצמאי של חייו בהתאם לטבעו מתוך אחריותו ובשלמות 
עם עצמו" נפגשו בהלך־רוח ליבראלי, ששאף להחליף את 
המשמעת הכפויה בחברות חפשית, הבנויה על אחריות החניך. 
ס 898 נ נוסדו על־ידי חרמן ליץ( 11012 ""*"!"!ן) כפרי- 
ילדים, שבהם ניתן לנוער שלטון עצמי מודרך — אמנם ברוח 
לאומנית ואף אנטישמית במקצת! בתכנית לימודיהם הוד¬ 
גשה העבודה הגופנית בחקלאות ובמלאכה, השפעת הספר 



579 


גרמנית, תרבות : חיניד—מוסדות־מדע 


580 


"המאה של הילד" של אלן קי (ע״ע) ניכרת היתה גם 
בגישותיהם של המחנכים הגרמניים. ברת 1 לד אוטו(ג 3€1-111011 
01:10 ) העמיד במרכז ההוראה את "ההוראה הכוללת" אשר 
באה להחליף את חכנית־הלימודים המפוצלת למקצועות 
ואשר קבעה את המולדת כמרכז טבעי לריכוז החומר. אלפרד 
ליכמווארק (אלז 3 ^ 11.10111 >:>ז) 1 \!) ביקש לעצב את אפיו של 
הצעיר על־ידי האמנות! מוימן ביסס את החי־ 

ניד על פסיכולוגיה ניסויית! ה גאודיג (^"בס ,**) דרש 
את ביה״ס העמלני, שמטרתו היא עיצוב האישיות. ג. קרשב־ 
שטינר (ע״ע) פיתח תאוריה של עיצוב הדמות הרוחנית 
כחינוך(^! 11 ^ 511 זש 1 > ח״מ> 111 ), המבוססת על עבודה עצמית 
"יוצרת" של החניך, אזרח־המולדת בעתיד! תפקיד חשוב 
נועד בשיטתו לבתה״ס המקצועיים. אחרי מלחמת־העולם 1 
נוסדה "ברית מתקני בתי־הסשר הקיצוניים" על־ידי פאול 
אסטריך. אנשי "הברית" היו בעלי השקפה דמוקראטית 
סוציאליסטית, שדרשו לחנך אישיות יוצרת בשביל חברה 
של תרבות וכלכלה שיתופיות, באמצעות בית־ספר לייצור 
( 1116 נ 5501 ח 11:10 ו! 1 > 0 ז?). ממקורות התנועות החינוכיות הללו 
שאבו מ. קלורי וז. למן במפעלם החינוכי בא״י. 

מגמות־רפורמה אלה נתגשמו בחלקן ברפובליקה הויסא־ 
דית, אשר ניסתה להנהיג דמוקראטיזאציה ולהרים את רמתו 
הפדגוגית של ביה״ס הגרמני. הונהג בי״ס אחיד יסודי בעל 
4 כיתות משותף לכל המעמדות, שאחריו נמשכו הלימודים 
או בבי״ס עממי עד גיל 14 או בבי״ס תיכון! הוקצבו סטיפג־ 
דיות ממלכתיות מרובות לתלמידים מוכשרים מחוסרי אמצ¬ 
עים כספיים! גומדי ביה״ס העממי חוייבו בביקור בכיתות* 
המשך עד גיל 17 ! מורי ביה״ם העממי הוכשרו באקאדמיות 
פדגוגיות אחרי השלמת חוק לימודים תיכוניים. 

ג׳ הנאצית שיעבדה את הנוער לאינדוקטרינאציה לאומ¬ 
נית, גזענית וצבאית טוטאלית ע״י מערכת מאוחדת של 
בתי־ספר, אירגין נוער ממלכתי, שירות־עבודה ושירות־חיבה 
בצבא. הדגש בחינוך הושם על טיפוח הגוף, עיצוב "האופי" 
(כלומר הצייתנות למנהיג), על הכשרה מעשית תועלתית, 
לימוד הספרות וההיסטוריה הג׳ ותורת־הגזע. תשומה־ 
לב מיוחדת הוקדשה להכשרה העילית המפלגתית בפנימיות 
צבאיות, שאורגנו בדומה למיסדרים של יה״ב, אך תוך סקי- 
לאריזאציה עקבית. 

אחרי מלחמת־העולם 11 קמו בשני חלקי ג' מערכות־ 
חינוך נפרדות, השונות זו מזו ברוחן ובמבנן. 

ברפובליקה הפדראלית (המערבית) הופקעה 
מערכת־החינוך מידי הסמכות הבלעדית של השלטון המרכזי, 
וכל מדינה של הברית שולסת בארצה היא על ענייני־החינוך, 
ושר־החינוך שלה אחראי לפני פארלאמנט־המדינה. חוקת־ 
היסוד של הברית ק 1 בעת רק עקרונות כלליים, המחייבים 
את המדינות, כגון 1 פיקוח המדינה על בתי־הספר, שיעורי- 
דת כסקצוע־רשות, זכות להקמת בתי־ספר פרטיים וכד׳. 
ועדת-קבע של שרי־החינוך דואגת לתיאום החינוך בארצות 
השונות בדרך הסכם חפשי. הקווים היסודיים המשותפים 
למבנה מערכת־החיגוך בארצות השונות הם: גגי־הילדים 
(לגיל 3 — 6 ) שייכים לעיריות או לאירגוגים פרסיים! חובת- 
לימוד כללית מתחילה בגיל 6 ונמשכת 12 שנים, מהן 8 שנות 
לימוד מלא ו 4 של לימוד חלקי(לפחות). ב 4 השנים הראשו¬ 
נות הלימוד הכללי־ימ׳די שווה לכל! אח״ב חלה הסתעפות 
לכיווני־השכלה שונים. 


בתי ספר בגרמניה המערבית ובברלין המערבית 

( 1951 ) 


) 10,00 

בים 

ס 

0 

לכל 

ס 

1 

4 • 

ב• 

2 

0 

ס 

ס 

#ב 

ע 

4 ס 

3 ׳ 

?י *י 
כ " 

5 

1 

0 

ש 

0 

ס 

3 9 

1 דס 

פ " 

3 

3 

6 

21 

4 

ס 

0 

סוג בי״הס 

סמ״ו 

82 

62 7 

130 

50 8 

5,917 

29.523 

עממיים 

49 

01 

57 

12 

49.2 

£36 

044 

תיכוניס־נסוכים 

134 

0.3 

63 8 

290 

89.8 

6*3 

1 ד*, 1 

תיכונים־גבוהי־ם 

]£0 

0.2 

17.9 

18 3 

809 

576 

94* 

מאוחדים 

941 

1.1 

62.8 

15 9 

55.4 

1,699 

6,787 

סקבועיים " 

18 

8.2 

40.9 

1 

26* 

68 

875 

סימזעיים ולמלאכה* 

*8 

03 

60.2 

08 

09.8 

112 

1,410 

למלאכה* 


* בגרמניה המערבית בלבד. 

מוסדות־לימוד גבוהים בגרמניה המערבית 


(1952) 


בני חו׳־ל 

סחס נשים 

תלמידים 

ממסד 

המזי בודות 


2.1 *4 

£0.8*4 

78.136 

16 

אוגיביהיסית 

8.7*4 

4.5% 

24,461 

7 

טכניונים גבוהים 

1.8*4 

19 4*4 

11392 


אחרים 

2.2*4 

171% 

111,989 


סח־ה 


ברפובליקה הדמוקראטית מרוכזת רשת־החינוך 
בהנהלתו ופיקוחו של מיניסטריון לחינוך. כל מוסדות־ 
החינוך, סן גן־הילדים עד לאוניברסיטה, שייכים למדינה, 
החוק מטיל חובת־לימוד כללית מגיל 6 עד 18 בבית־הססר 
הדמיקראסי האחיד, המורכב מבי״ם יסודי בעל 8 או 10 
כיתות ובי״ס עליון בעל 4 כיתות ( 3 מגמות) או בתי־ססר 
מקצועיים. בקבלה לבתי־ספר בעלי 10 כיתות, לבתי-ספר 
עליונים ולאוניברסיטות יש זכות־עדיפות לבני פועלים ואיכ¬ 
רים ואנשי האינטליגנציה העובדת ולקרבנות־הסאשיזם. קיים 
אירגון־נוער אחיד, המחולק לסי גילים ( 6 — 13 ! 17 — 25 ), אך 
החברות בו בגדר רשות! תפקידו העיקרי הוא החינוך הפו¬ 
ליטי. בג׳ המזרחית קיימים 6 אוניברסיטות ו 2 טכניונים 
גבוהים, הנמצאים אף הם בפיקוח ממשלתי קפדני. 
ע. א. סימון, הפילאנתרוסיניזם הסדגוגי והחינוך היהודי 
(מפר־היובל לס ס. קפלן), תשי״ג!-/״* 1 ב 0 ,״*!!״ג? ? 

* 1 * 1 ? * 1111 ? * 11 ? * 5 *£ 111 11 * 1 * £1141 8441471 1€ (* 5 

, 151 ? * 771 * 1 * 11 1 * 1 * 175 ?*?*£ ** 4 *) 1 ?* 11 ?* 5 * 0 ,. 1 ) 1 ; 1920 4 
- 1 * 001 2*15015*7 4** $101x4 ,מתבותיוט^ ;* 1919-21 , 1-11 
- 80 * 1 ? 5 10 * 1 * 0 ,£ק 5211 .£ ; 1905 ,£ת 114 ? * 11*14 8*714\ 1*7x1 
- 070 ^ €0171 .״ 1 .ן ;* 1927 5 15 % * 14% *? 1 7 * 4 11 * 40£0% 

, 1 ( 05 * 0 07 ? £41x011011 י ז?רח*)״ 2 0 , 1933 , 051011 * £414 *• 511 
' 41 ** 4 1 * 4 * 15 ?*! 11 * 1 * 11£5£ 111 ? * £11515 ? 2.14 ,• 1 ש^מג־ 1 ק 5 £ ; 1942 

5*11*11 \ 7 01^11* ?1141*, 1944; 14, 140111, 01* £040£0£15*?1* 8*' 
14>*£1471£ 111 0*111 !€)110x4 14x4 111?* *1)1*071*, 1949; 14 .ק . 

5 10 \ מ* ץ 1 * 1 * 50 0114 011011 * £414 , 110102$ * 1 . 14 £ €1 גו 1 מג - 
4*101 .£ .^י £4 פ 11 ץ 1 ל .£ ; 1949 , 1 ^* 01 * 717 * 0 11 ־ * 
$*?1141*1* 111 ^*$1*141080, 1953, 1 * 1141 (*$ * 1 <£ י זנ£) 11 וא * 

111 . 1954 ,.ס 
מ. 

מוסדות-מדע. האוניברסיטות הראשונות בתחום הריך 
נוסדו בסאה ה 14 (ר׳ לעיל, עט׳ 577 ). היום מונה גרמניה 
המערבית 16 אוניברסיטות, גרמניה המזרחית — 6 . ברפוב¬ 
ליקה הפדראלית הוקמה קבוצה מיוחדת של "בתי־ספר גבוהים 
למדע״- הכוללת 8 בתי־ספר גבוהים לטכניקה (ביניהם אוני¬ 
6 , ברסיטה טכנית בברלין המערבית), אקאדמיה למכרות 
בתי־ספר גבוהים לחקלאות, אקאדמיות לרפואה, 2 בחי־ספר 





581 


גרמניות תרבות : מוסדז־רדמחן—אמנות 


582 


גבוהים לכלכלה: מלבד אלה קיימים בג׳ המערבית 4 אקאד־ 
מיות למינהל, אקאדמיות ובתי־ספר גבוהים למדעי המדינה 
והכלכלה (ביניהם ביה״ס הגבוה לפוליטיקה בברלין)׳ כ 40 
מוסדות־ליסוד גבוהים לחינוך, 6 בתי־ספר גבוהים תאולוגיים 
פרוטסטאנסיים ו 12 קאתוליים, ועוד. הרפובליקה הדמוקרא־ 
טית מקיימת בי״ם גבוה לטכניקה, אקאדסיה למכרות, בי״ס 
גבוה לאדריכלות, 2 בתי־ספר גבוהים לחינוך, אקאדמיה 
למדעי המשפט והמדינה, ועוד. 

האקאדמיה הגרמנית הראשונה למחקר היתה "הקולגיום 
של חוקרי־הטבע"("לאופולדינה" — ע״ש הקיסר לאופולד ז), 
שנוסדה בשוינסורט ע״י קבוצת רופאים ב 1652 ! היא קרויה 
היום "האקאדמיה הגרמנית של חוקרי־הטבע" ומושבה בהאלה 
ע״ג זאלה! למוסד זה השתייכו כמעט כל החוקרים וההוגים 
הגרמנים החשובים, וגם חוקרים מפורסמים סבני חו״ל. האקא־ 
דמיה הברלינית (״האקאדמיה הפרוסית למדעים״, היום — 
,.האקאדמיה הברמנית למדעים"), שנוסדה ב 1700 , אך עיצובה 
והפעלתה הם מעשה פרידריך הגדול ב 1744 , היתד, במשך 
הדורות לאחד ממוסדות־המחקר המהוללים בעולם! היא 
נמצאת היום בברלין המזרחית גורם חשוב בהתפתחות מדעי' 
הטבע בג׳ בדור האחרון היתה,החברה לקידום המדעים ע״ש 
הקיסר וילהלם״ (- 66 ? 2116 £1 ג 111161111-0656115£:11 י ׳ \ו ! £3156 
ת £16 ב 11 :> 1556115 ז\ו 166 ! שהוקמה ביזמתו של אדולף 

פון הרנק (ע״ע) ב 1911 , והקימה וקיימה בכספי תרומות 
גדולות של בעלי־הון ואילי־התעשיה מוסדות-מחקר משוכ¬ 
ללים, שהועמדו לרשותם של פיסיקאים, כימאים, ביולוגים 
וחוקרי־רפואה דגולים! רוב מוסדותיה רוכזו בדאלם (-לבם 
מ״ 1 ), פרבר של ברלין. יורשתה אחרי מלחמת־העולם 11 
היא "החברה לקידום המדעים ע״ש מאכם פלאנק", שהמוס¬ 
דות המסונפים לה מפוזרים על־פני ערי ג׳ המערבית. 

הספריות הראשונות בג' היו ספריות המנזרים וספריית- 
החצר של קארולוס הגדול. ההתפתחות הרחבה של הספריות 
התחילה עם ייסוד האוניברסיטות והמצאת הדפוס. מהראשו¬ 
נים והגדולים באספים הפרטיים של כתבי־יד היה אספו של 
ניקולאום (ע״ע) קוזנוס. מ 10 ף יה״ב הלכו ונחרבו ונתרחבו 
ספריות של שליטים חובבי ספרות ומדע, שנהפכו בזמן החדש 
לספריות ממלכתיות, כגון: "ספריית־המדינה" של נסיכי־ 
בךאונשוויג בוולפנכיסל (נוסדה ב 1666 )! הספריה הממלכ¬ 
תית הפרוסית (נוסדה כספריית־חצר ב 1661 ) בברלין, שהיו 
בה ב 1940 כ 3 מיליון כרכים ושהושמדה בחלקה הגדול בימי 
מלחמת־העולם ז 1 ! היום היא "הספריה המדעית הציבורית" 
באיזור המזרחי של ברלין, ובה 1% מיליון כרכים! הספריה 
הממלכתית הבאווארית(נוסדה כספריית־חצר ב 1558 ) במינכן, 
הכוללת כ 2 מיליון כרכים, אחרי שכ% מיליון כרכים אבדו 
בימי המלחמה. "אוסף־הספרים הגרמני" בליפציג (נוסד 
ב 1912 ) נועד לאסוף את כל הספרים שהופיעו ושמופיעים 
בעולם בשפה הגרמנית! הוא נפגע קשה במלתמת־העולם ח. 
אך כולל גם הוא כ 2 מיליון כרכים. במקביל לו נוסדה ב 1946 
בג׳ המערבית "ספריה גרמנית" בפראגקפורט. 

- 566 311 . 34 ^ 4 . 11 ( 610 . 1111 . 4 ) 0/11 ו 1011 ) 0 

1111, 1901; 6(11x1)11)1 4. 1<.3)!(1 64)11)(11>)-0(1. 2 6014(11)1)£ 

4. 16x1., 1921; 0 1 41 0,6 , 11 ץ 6 ״ x1). 11/111(11x11. 8>1>1>011)(\(1) 
1)3(11 4. %1)(011 ( 61 ( 6 . 4 .({)! 01 ,.(ז 1 ; 1947 ,!ן x^(1) ( 7/ 1413. 

4. 6)1>11041 . 4 140413 ; 1952 ,( 111 5 . 11 ( 111 }/)) 
41x11. 60!1(!1111>£111311(11, 1954. 

א. ע. ש. 


א ם נ ו ח. האמנות הפרהיסטורית בגרמניה אין להפרידה 
מז 1 של שאר ארצות אירופה (ע״ע גרמניה, עס' 413/4 ! 
אמנות׳ פדהיסטוריה). גם בתקופה ההיסטורית הקדומה עד 
לתקופת נדודי־העמים עוד לא התגבשה אמנות ג׳ ספציפית. 
תולדותיה ממש התהילות בימי השושלת הקארוליבגית 
במאות ה 8 — 9 . לאמנות זו היו 4 מקורות: המסורת הסוטונית 
הקדמונית, שנבעה עוד מתקופות הברונזה והברזל, ואחריהן 
מן התקופה המרובינגית! המסורת הרומיודהפרובינציא- 
לית — בעיקר'של צרפת! האמנות הביזאנטית! האמנות 
האיסלאמית הצעידה. אילם חיוניותה האדירה של התקופה 
הקארולינגית שיוותה לה אופי משלה, המהווה אח התחיה 
הראשונה של התרבות העתיקה בתולדות האמנות באירופה. 
האדריכלות הג׳ התחילה בבניין המרכזי של הקאתדראלה 
(ח״פינסטר") באבן, שהוקם לפי דוגמת הכנסיה ע״ש 
ויטאליוס הקדוש בראוונה! הבניין הנהדר גרם לחיקויים 
רבים בדורי. בניינים מרכזיים אחרים הוקמו בחבל הרינוס 
(בעיקר בקלן הרומית) עד לתקופת הסיגנון הרומאני ועד 
בכלל! אולם בעיקרה לא זזה בנייח הכנסיות מצורת הבסי¬ 
ליקה (ע״ע) המוארכת. על הפיסול באותה התקופה אין לנו 
ידיעות רבות. ציודי־קירות נתגלו עד עתה רק בכנסיות 
קטנות על גדות ימת־בודן. הציורים בכה״י (עפ״ר של ספרי 
האוואנגליון), שמקצתם מבוצעים בצבעי־ציפוי, ומקצתם 
בעט, מעידים על עושר רב ביסודות הסיגנוניים, ססיגנון 
קישוטי ביזאנטי חמור עד גילויים של מבע לוהט וציור 
״אימפרסיוניסטי״ חפשי ביותר. במעשי צורפי־הזהב — כגון 
ב״גביע של טאסילו״ (סמוך ל 80 ל) — ובכריבות-הססרים 
העשויות שנהב חיקו האמנים את הדוגמות הביזאנטיות או 
המשיכו באורנאמנטיקה המסולסלת של התקופה המרובינגית 
הקודמת. 

בתקופת הקיסרים האוטו׳ניים והסאליים (המאות ה 10 — 
ה 12 ) התפתחה הרומניקה (ע״ע) אף בגרמניה. כאן הגיעה 
האדריכלות לפריחה הראשונה, מתוך שיכלולה של הדוגמה 



ציור 1 . כנס״ח המנזר שיריאשום חקרו׳* בנרנר 1 דה 
( 110 * הסאה ת 10 ; וזשרוט ׳*בבניינים מרא׳פיח הרוסאניהח מנשתטרו 
ביפ^טחזם בנרםניח והזפוניוז) 




587 


גרמנית, תרבות : אמנות 


588 


הירשפוגל, לאוטנזאק, הוספת ואחריהם גאו׳דג פנץ, הנס 
בורקמיאר (ע״ע), הנם בלדובג(ע״ע), ברטל ברו׳ין. תקופת- 
הרנסאנס בציור הגרמני בפסקה בבת־אחת סמוך ל 1540 
(וע״ע או׳ילנשפיגל, ענד 815 ! אפר׳ עס׳ 311 * אמן, יוסט, 
עט׳ 990 ! אנטוניוס מתבי, עמ ׳ 421 ! אק, יוהנס, עס׳ 509 ). — 
במאה ד. 15 פרחה בגרמניה גם מלאכת השטיחים המצויירים 
(ע״ע גו׳בלן). 

באדריכלות נשתמרה רוח הגותיקה בסאה ה 15 זמן רב 
יותר מאשר בשאר האמנויות. באיזור הסאכסוני התפתחה 
עד לאמצע המאה ה 16 אפילו "גותיקה מיוחדת". אף בבתי- 
העיריות נמשכה המסורת הגותית! אולם בבניינים אלד" 
המכוונים לתכלית מעשית, כבר היו מצויים יסודות המעידים 
על החשיבה הסטאטית של אדריכלות הרנסאנס. 

סיגנון רנסאנסי אמיתי לא נתפתח באדריכלות הג , אלא 
במאה ה 16 , בעיקר בבנייני ארמונות ובבתי-עשירים. אפייני 
לאדריכלות הרנסאנס הגרמני הוא, למשל, שבתי-המדרגות 
מצויים עדיין עפ״ר במגדלים בולטים מן הבניין הראשי. 
היסוד המיוחד לאדריכלות זו הוא הקישוט הגרוטסקי, המצפה 
את הבליטות, השערים ומסגרות־החלונות בפיתוחים אורנא־ 
מנטאליים. בניינים שנבנו בסיגנון זה נמצאים בטורגאו, 
דרזךן׳ בדיג, אך החשוב שבהם הוא הארמון של הידלברג. 

לפסלים הגדולים של ראשית ימי הרנסאנס הגרמני קמו 
יורשים מוכשרים, כגון אז־ולף דאוהר׳ הנס לינברגר, פישר 
הצעיר, פאנקראץ לאכנוולף׳ ועוד! באמנותם ניכרת השפעת 
הרנסאנס של איטליה, אך גם של ארצות־השפלה, אולם 
מצויים בה שרידי הגותיקה המאוחרת מזה, והראליזם של 
המאה ה 14 מזר" 

תקופת הבארוק. עוד לפני 1600 חדלו הכוחות היתרים 
באמנות הג׳. רק באמנות השימושית, כגון בעשיית רהיטים 
ובעיקר במלאכת צריפת-הזהב (שמרכזה היה באוגסבורג), 
הושגו עדיין השגים חשובים. מאיטליה חדרו לסיגנון הבניה 
הגרמני יסודות בארוקיים (ע״ע ברוק) ונתערבו בשרידי 
הגותיקה המאוחרת יותר מאשר בשרידי הרנסאנס. יש לציין 
במיוחד את הופעתו של הסיגנון הישועי התיאטראלי(כנסיית־ 
האוניברסיטה בווירצבורג) מזה, ואת הכנסיות הפרוטסטאנ¬ 
טיות מזה, שרובן היו בנייגי־אולמים, הכוללים אמפורות. 



¥יור 4 . ביח־המדרגות כארמון אונוסטנבורנ בבריק 
(נבנה ע״ י ב. נו ימאן. 1743 — 1748 ) 


הפיסול — ובעיקר הפיסול הקישוטי — הושפע כולו מאי¬ 
טליה ומארצות־השפלה. בציור של המאה הד 1 אין להזכיר 
אלא שני אמנים: את יוהאן רוטנהמר, שחיקה את הוויני־ 
ציאנים בצורה מלאת חן, ואת אדם אלסהימר (ע״ע), גדול 
האמנים של אותה התקופה, שציודו הרומאנטי בכהה־בהיר 
השפיע גם על הציירים שמחוץ לגרמניה. 

לעומת זה נתפתחה סמוך ל 1700 הן בדרומה של גרמניה 
והן בצפונה אדריכלות בארוקית, הנמנית עם גדולי ההשגים 
של האמנות הג׳ בכלל. עד לסוף המאה ה 17 היו כמעט 
כל האדריכלים איטלקים, ואף במאה ה 18 פעלו: בדרזדן 
ג/ קיאורי (שבנה את כנסיית־החצר), ובדרום — בני : מש־ 
פחת ביבינה(ע״ע), שנודעה להם חשיבות בבניין תיאטראות. 
בנאי־הבארוק הגרמניים היו תלמידי האיטלקים. ביצירותיהם 
ניכרת ההתפתחות מן הסיגנון הדראמתי של הבארוק הרם 
עד סיגנון הבארוק המאוחר, שבו מתלפדים בהירות, הנאה מן 
המשתק — המתבטא לפעמים באפקטים מפתיעים גדולה 
וחן׳ בצורה שהיא יחידה במינה. עד היום מרובים בגרמניה 
כנסיות קאתוליות, ארמונות וכו׳ מאותה התקופה, הנושאים 
את חותמו של סימון מיוחד זה! כנגדם בולטות הכנסיות 
הפרוטסטאנטיות בפשטותן כבנייני־אולמים הכוללים אמפו־ 
רות. בין הארדיכלים של תקופה זו ראויים לציון: הווינאים 
פישר פון ארלך ולוקס פון הילדברנד! המנזר הנהדר במלק 
ע״נ דנובה'(ע״ע אוסטריה, עם׳ 961 — 962 ) הוא מעשה־ידיו 
של יעקב פרנדאואר. במינכן שררה תחילה השפעתו של 
הצרפתי פראנסואה קיווייה ( 1110 * 0111 ); אחריו באו האחים 
אזם (ע״ע), שהקימו בנייני־כנסיות מלאי להם והבעה תיאט 
ראלית. החשוב בכל האמנים האלה היה, אולי, יורן בלתסר 
נוימן (ע״ע), בונה הארמונות בווירצבורג ונרוכזאל ומחדש 
הבניינים בכנסיה לעולי־רגל "פירצנהיליגך ובמגזר באנץ ע״ב 
סין׳ שנבנו ע״י י. דיצנהופר. בדרזדן הקים מתיאס פפלמן 
(ע״ע, וע״ע אדריכלות, עם׳ 729 — 730 ) את בניין ה־ 1£01 י 1 *\ 2 
("הסוגר"). בברלין פעל אנדראס שליט ר (ע״ע) בבניין 
הארמון ובית־הנשק (* 2011211311 ); הוא הצטיין גם כאחד 
הפסלים המועטים של התקופה, ביחוד ע״י הקמת האנדרטה 
של" "הקורפירסט הגדול"׳ החשובה שבאנדרטות מסוג זה 
מצפון לאלפים. בדרזדן פעל הפסל בלתסר פרמוזר, בווינה — 
גאורג רפאל דוגר. לגבי התפתחות הפיסול הזעיר נודעה 
חשיבות להמצאת החרסינה (ע״ע) ע״י בסגר בדרזדן. 

הציור בתקופודהבארוק המאוחרת ובתקופת רוקוקו 
(ע״ע) לא הגיע בג׳ לידי השגים ניכרים, אלא הצטמצם ב־־־קוי 
של דוגמות הולאנדיות, צרפתיות ואיטלקיות. הרשם דניאל 
חודוביצקי (ע״ע) מדאנציג קישט רומאנים ומחזות רבים 
בפיתוחים מלאי־חן, שבהם כבר מורגש משהו מרוחו של 
הקלאסיציזם. עוד בתחילת המאה ה 18 פעל רפאל מנגס 
(ע״ע) — ממוצא יהודי —, שנתמנה לאחר מכן למנהל 
האקאדמיה במאדריד וזכה לפירסום רב בתמונותיו האקא־ 
דמיות. כמה אמנים אקאדמיים מאוחרים יותר, כגון פ. 
האקרט ובני־משפחת טישבין נתפרסמו על־ידי גתה. — אין 
למצוא באמנות המתארת של אותה התקופה לא מתגופתה 
של הספרות ואף לא מגדלותה של המוסיקה הג׳ של אותו 
הזמן. 

תקופת הקלאסיציזם והמאה ה 19 . במחצית השניה 
של המאה ה 18 ובתחילת המאה ה 19 נתחדשה במידודמה 
רוח האמנות הג׳, ובפרט הארדיכלות. גדול אמני התקופה 
היה קרל פרידריד שינקל (ע״ע), שנתפתח לאחר מכן — 






589 


גרמנית, תרבות: אמנות 


590 



*יוד 5 . ק. ד. פרידריר: מני אנ׳שים סםתכ 5 ים בידח 


ביהוד ברישומיו ובחמוגותיו בצבעי־שמן — לאחד מנציגיה 
הראשיים של גו׳תיקה רומאנטית מחודשת. תלמידיו של 
שינקל הקימו בג׳ בניינים בסיגנון קלאסיציסטי עד למחצית 
השניה של חמאה ה 19 . אחרי 1870 בא במקומו סיגנון בארוקי 
מחודש, שבו נתערבו ללא אבחנה בי^רתית צורות היסטו¬ 
ריות שונות ומשונות, ובו הוקמו בניינים ציבוריים (בתי־ 
דואר׳ בתי־נתיבות, בתי־מסחר ובתי־קסרקטין) עד לסוף ימי 
הקיסרות בגרמניה. אמנים מוכשרים בפיסול היו גוססריד שדו 
הקלאסיציססן וכריסטיאן ךאוד הרומאנטיקן 
הראליססי, ואחריהם — רינהולד בגם. — תשוב מן הפיסול 
היה הציור• "הנצרנים" (זשמשזב־בזס ם. קורנליוס (ע״ע, 
וע״ע אגממנון, עט׳ 425 — 426 ), י. ס. אוורבק (ע״ע) ופילים 
סיס — בכדו של משה מנדלסזון — היו מייצגיו של קלאסי- 
ציזם נוצרי. אולם בו בזמן נתפתחה אף אמנוודציור רומאנ¬ 
טית ממש, במקביל לזרם ששלט בספרות הג׳ באותו דור : 
נציגיה העיקריים היו ס. א. רונגה וק. ד. פרידריך. תמונו¬ 
תיהם, שבהן מתוארים רעיונות ספרותיים־פילוסוסיים בצורה 
ציורית־תזיונית, השפיעו במידה מסויימת על הסירראליסטים 
הצרפתיים שבדורגו. ציירים, שפסחו בין קלאסיציזם תפל 
כלשהו ובין רומאנטיקה, היו: מוריץ פון שוינד (ע״ע), 
שציוריו מקובלים על הקהל עוד היום! לודויג ריכטר (ע״ע), 
שהוא מעניין יותר מבחינה ציורית ורישומית, למרות הסנסי- 
מנטאליות המופרזת שלו! קרל שפיצוג(ע״ע), חניך האמנים 


הספרותי. היחיד שראה את העיקר בציורי גרידא היה 
וילהלם ליבל (ע״ע), שבהשפעתו של קורבה הגיע לדרגה 
נעלה של ציורי דמויות ומראוח-נוף. — שלושה ציירים גר¬ 
מנים חשובים של אותה תקופה נתפסו לגאו-קלאסיציזם 
רומאנטי, שבחר לנושאיו את המיתולוגיה, את עלילות 
הגבורה ואת ההיסטוריה: אנזלם פויארבך (ע״ע), שתמונותיו 
הסנטיסנטאליות היו חביבות על הקהל זמן רב: השוויצי 
_ארנולד בקלין(ע״ע), העז שבחבורה: הנס פון סרס (ע״ע), 
הגדול שבשלשתם, ממבשרי האכספךסיוניזם הקונסטרוקטיווי. 

אולם בראש ובראשונה נתפתח בגרמניה האימפרסיו¬ 
ניזם (ע״ע): ראש דבריו היה מכס ליברמן (ע״ע), שצייר 
תחילה תמונות בעלות תוכן סוציאלי, אך לאחר מכן נעשה 
לאמן הדיוקן ותמונת הנוף. בצירו יש להזכיר את פריץ פון 
אודה, את וילהלם טריבבר, וביחוד את לובים ק ו ך י נ ת 
(ע״ע) הלוהט, שתמונותיו האחרונות כבר מצויירות בסיגנון 
אקספרסיוניסטי, וכן את מכם סלפוגט (ע״ע), שיצירותיו 
האלג 1 ריות פילסו סבתינת־מה את הדייר לאכספרסיוניזם. 

באמנות השימושית חלה עליה גדולה מסביב ל 1900 
בהשפעתו של וילים מורים האנגלי: באותו דור נטבע המונח 
("מלאכה אמנותית", ז. א. מלאכת־מחשבת), 

שנתקבל גם בשימוש הבינלאומי. אנשי אותו הזרם הת¬ 
נגדו למיכונם של כלי־התשמיש — הבא בעקבות ייצורם 
ההמוני בתעשיה — וביקשו לקשור קשרים לאמנות העממית. 
ה״קונסטגוורבה" היה חלק של תנועה אמנותית־רעיוגיח 
נרחבה יותר שהיא ידועה בשם 5111 ^ 8 ״( ("סימוו הנו¬ 
ער"). עד ל 1918 נתנו אנשי הקונסטגוורבה את דעתם 
לשיכלול הקישוטים יותר מלצורת הכלים. לידי ביטוין 
האירגוני באו השאיפות הללו ב^מט^-נש^י ז^סזזטשם 
("ברית־העשיה הג׳"), שנוסדה ב 1907 . 

כבר בשנות ה 90 של המאה ה 19 קמה בגרמניה בעקבות 
המאבק הסוציאלי אמנות של תיאור הסביבה הסוציאלית: 
נציגיה המעולים היו קתה קולויץ(ע״ע) והקאריקאטוריסטן 
הינריך צילה (ע״ע). בתחילת המאה ה 20 נעשה השבועון 
הסאטירי המצוייר "סימפליציסימוס", שהופיע במינכן, לכלי- 
המבטא של הליבראליזם הגרמני נגד הראקציה המדינית 
יהתרבותית: מראשי דבריו היה הרשם ת. ת. חינה. 

במאה ה 20 הגיעה האמבות הג׳ שוב לידי השגים מעולים 
לאחר ההפסקה שחלה במאה ה 16 . ביצירתם של חברי אגודת 


הצרפתים, המצויין שבציירי הקבוצה 
הזאת. אולם גדול האמנים הגרמנים 
של המאה ה 19 — שהאריך ימים עד 
ה.:אה ה 20 — היה א דולף מנצל 
(ע״ע), שהיה תחילה גראפיקן, ונת¬ 
פתח—בהשפעת האמנות הצרפתית — 
לצייר מזהיר: הוא יצר גם את התמונה 
הראשונה בג/ שבה מתואר בית־חרושת 
(״מפעל העירגול״). — בציור הגרמני 
של המאה ה 19 ניתן להבחין כסה 
אסכולות, שהיו מרוכזות מסביב לאקא- 
דמיות בערים שונות, בעיקר מינכן 
ודיסלדורף. רובם של חאמנים היו 
בעלי־מלאכה מוכשרים, שפיתחו סיג־ 
נון אקאדמאי־נאטוראליסטי, שבו היה 



היסוד הציורי מקופח לעומת היסוד 


ן!יור 8 . א מנ* 5 : 1 / 00 < ו<ירנ(?־נרן< 





591 


גרמנית, תרבות: אמנות 


592 



*יוו 7 . 1 . ליבל; פוליטייזנים נכפר 


81-110146 016 ("הגשר"), שנוסדה ב 1905 בדרזדן ושבה 
השתתפו אמיל גולדה, לודויג קירכנד, ארנטט הקל, שמים- 
רוטלוף ואחדים, בא במקום הסיגנונות המתארים' של הנאטו־ 
ראליזם — האכספךסיוניזם (ע״ע), שהיה בחינת יצירה 
מקורית של האמנות הג/ אופן־ציורם של האפספרסיוניסמים 
הגרמנים היה מראשיתו סוער וברוטאלי. אגודה שניה, 
שנודעה לה אח״ב חשיבות לגבי האמנות העולמית, נוסדה 
ב 1912 במינכן בשם •!*)! 86 6 ״ 813 ז 06 ("הפרש הכחול") ) 
בין מייסדיה היו הרוסי וסילי קנדינסקי(ע״ע) והצייר הלירי 
פרנץ מרק (ע״ע). ציירים אלה*ראו את יצירותיהם כתיאורי 
״הרוחני״ (במשמעותו של דילתי [ע״ע]׳ 1 . א. כסובלימא־ 
ציה של החושני), ואמנותם הגיעה לפי שיטתם עד לגבול 
המופשט, וביחוד התפתח קאבדיבסקי לאחר מכן בכיוון 
זה. — מקום מיוחד לעצמו קבע האוסטרי אוסקר קוקושקה 
(ע״ע), שיצירתו האכספרטיוניסטית היתה ציורית הרבה 
יותר מזו של שאר הגרמנים והתקרבה לאמנות של אירופה 

המערבי ת. הפסל אדנסט 
ברלך (ע״ע) פיתח מס¬ 
גולותיו של העץ אפס־ 

פרסיוניזם מונומנטאלי 
ודרמתי! הפסל וילהלם 
למברוק (ע״ע) שאב 
את השראתו מן הגו• 

תיקה. 

בימי הרפובליקה 
ה ווי מאריה. ב 1919 
סיפקה הרפובליקה הצ¬ 
עירה בידי הארדיכל 
ולטר גרופיוס (ע״ע) 

"לייסד בווימאר בי״ם 
לאמנות נטול אופי אקא־ 

*מר 8 א. ג 1 לדה: יא־*־ נב ' א י 15 " 1 * דמאי(את״בית־הבניה" 
[ 831111305 ]). לדעתו של גרופיוס וחבריו מכוונת האמנות 
לשמש את האדם! משום פך ראו — בעקבות חלוצי 
הסימון־ הפונקציונאליסטי באה״ב, הולאבד וצרפת — את 
עיקר האמנות באדריכלות, שכל שאר האמנויות, וביחוד 
האמנות השימושית, טפלות לה! את זו האחרונה יש לשחרר 
מן היסודות הסנטימנטאליים של ה״קונסטגוורבה־ (ר׳ לעיל, 
עם׳ 590 ) ! את צורות הבניין או הכלי יש להסיק מתכונות 


החומר ומתפקידיהם השימושיים. בזח קיבל הפונקציונאליזם 
את ביסוסו להלכה ולמעשה ונעשה במהרה לסימון הבניה 
הבינלאומי. במחיצתו של גרופיוס עבדו ב״בית־הבניה" 
(שהועבר אח״כ לךסאו! תמונה ע״ע גרופיום) ארדיכלים 
מעולים, כגון מוהולי־נג׳י, יוזף אלברס, מים ון דר תהה, 
הנס סיאר, וכן נלוו אליו הציירים הגדולים וסי־לי קנדינסקי 
(ר׳ לעיל)׳ פאול ?!לה (ע״ע), ליובל פינינגר (ע״ע). אריך 
מנדלסון (ע״ע) יצר את הסיגנון הפונקציונאליסטי בבניית 
בתי-מסחר! ברונו טאוט עשה נסיונות בציורי־חזיתות לשם 
החיאת מראה־הערים! האגם פלציג ( 617.18 ?), הינריד טסנו 
(״ 16556001 ), ארנסט מאי ואחרים חרגו, לפי דרכו של "ביוד 
הבניה", מתחום בנייתם של בתים בודדים וחידשו שיטות 
לתיכנון-ערים, ואף לתיכנון־איזורים, בקנה־מידה גדול. 

סיגנון הציור ששלט גם בתקופה הורמארית היה האכס¬ 
פרסיוניזם. אל חברי האגודות "הגשר" ו״חפרש הכחול" 
נצטרפו ציירים אפספרסיוניסטיים אחרים מבני-דורם, ובעק¬ 
בותיהם הלכו אמגים צעירים רבים.—בו בזמן גרמה המהפכה 
הג' של 1918 לכיוון חדש — האמנות הסוציאליסטית התוק־ 



*׳ור 9 א. באר?אד: פומטת־יד 


פנית, שדבר לא היה לה עם אמנותה חסוציאליודדתית של 
קחה קולודץ (ר׳ לעיל׳ ענד 590 ) ועם פקחותו הליבראלית 
של דומיה. ראשי דבריה היו הרשם הגדול ג׳ ו ר ג׳ גרוס 
(ע״ע) והפוטומונטאדיסט ג׳ון הרטפילד! שניהם באו מתנועת 
הדדאיזם (ע״ע) הבינלאומית "והתקיפו את המיליטאריזם 
הגרמני דאת המעמד השולט בציורים מלאי סאטירה לוהטת. 
לקבוצה זו שייך גם אוטו דיכם. כוחה של התנועה הזאת 
נשבר למעשה עם תום ימי האינפלאציה ( 1924 ). 

עם ייצובו החולף של המשטר הבורמי לאחר 1924 קמה 
בגרמניה תנועה־שכנגד, בשם ; 830111101114611 116 * 1 ("הענ¬ 
ייניות החדשה")׳ שהיתר, מושפעת מן הפרימיטיוויסט הצת 
פתי אנרי רוסו(ע״ע). בציוריהם של אמני האסכולה הזאת 







593 


גרמנית, תרבות : אמנות—מוסיקה 


594 


מתוארים חפצים ודמויות־אדם בדייקנות נאטוראליסטית 
יתרה׳ המזכירה לנו תמוגות־חלום מסרימותן משום בך נקרא 
סיגנוו זה גם בשם "ראליזם מאגי". אמנות זו שימשה מעבר 
לסירראליזם (ע״ע), שנוצר בצרפת, אולם אחד מנציגיו 
המעולים בגרמניה היה סכם ארנסט (ע״ע, וע״ע ארגון, לואי, 
עמ ׳ 638 ). כיוון מיוחד בסירו־אליזם היה מיוצג ע״י פאול 
קלה, בעל חזיונות מלאים רגש לירי עמוק. זמן קצר לפני 
סוף הרפובליקה התבלט בגרמניה הצייר ינקל אדלר (ע״ע), 
יהודי יליד פולין וחניך גרמניה, שיצא מאכספרסיוגיזם 
ציורי־מונומנטאלי והגיע לידי אמנות מופשטת. 

על חיי־האמנות הערים בגרמניה מ 1918 עד 1933 הקיץ 
הקץ עם עליית הנאציזם ב 1933 . מעתה הושלט בכל ענפי 
האמנות הנאטוראליזם הרגשני־המזוייף— המגיע לעיתים עד 
לגבול הפורנוגראפיה—של הבורגני הזעיר והמשפיל־למחצה. 
היצירות החדישות, שהעמידו את האמנות הג׳ — בפעם הרא¬ 
שונה בהיסטוריה — בשורה הקדמית של האמנות האירופית 
בדורן, הוכרזו כ״מנוונות״, ומקצתן הושמדו. — אחרי 1945 
נתעוררו מיד כוחות חדשים׳ שחיפשו — בהנהגת אמנים 
אימפרסיוניסטיים משרידי הדור — את הקשר לאמנות 
הצרפתית והאמריקנית החדישה (בגרמניה המערבית) או 
ל״דאליזם הסוציאליסטי" הרוסי(בגרמניה המזרחית). בימינו 
מצויים באמנות הג׳ כל הזרמים — מן הנאטוראליזם האימ¬ 
פרסיוניסטי עד האכספרסיוניזם והסירראליזם —, ובולטת 
גם בה הנטיה להפשטה, שנשתררה באמנות העולמית מאמצע 
המאה הזאת. 
חיבורים כלליים: 

. 046 , 18 ; 1930-34 , 1-7111 , 7111 * £1 41 . 4 . 106 ) 0 , 61110 ( 1 - 0 
, 0111151:01161 . 18 ," 1931-35 , 1-71 , 7 ) 01 ( 671 * 1 ) 114 * £111 41 4 
076 ,קק £02 .? , 1928 , 471176 * 1 * 4 . 11 £01171 011 :> ( 7 * £1 . 1 ( 1 
, 1931/32 , 1-11 , 11 * £01 ./ס ,)״*״ס . 13 ,* 1930 . 11011 >! . 41 
. 1,1110111 ) 1116 ( 1,6 0 , 1946 , 111111.1114 > ) 1401 0010111111611 811 .? 
, 8085611 .!!יד 13 , 1907/09 , 1-11 , 1 ) 16 ) 1 * 1 ) 1111% * £1 . 4 . 11 ) 1 ) 0 
016 , 80011 .£ ; 1918-25 , 1-17 , 1 ) 6 ז) 7 > 1 ) 1111% * £1 . 4 . 6 ) 1 ) 0 

1922 . 7616 ) 070 . 41 

חיבורים על תקופות מסויינזות: 

- 1 ) 0 . 4 ) 111 * 61 * 801 . 4 !) 016 ? , 1 * 0 ( £1 ) 11 ) 611 6 ס ,)![ 33211 .\ 
; 1909 ,. 07 . 4 1 ) 0 >! 2 611 1% ?> 71 ) 4 < 01 '*??) 16 ס¥ . 4 ./! 11 ) 01011 
, 17 ־ 1 ,) 14 < 611 >< 71 ו 11 ?) 411 . ( 7 ) 6 ) 11 * 7 * 111%1 )% . 4 . 0 ) 011 ) 8 , 5 ק 3300 . 1 
) 6 ) 0117101411 016 , 61112 ) 561161 הבי! 7483013 .? ; 1911-13 
- 0018 . 6 , 1922 , 6 ( 1011 ? ) 6 ) 01101111 , 811:8 . 14 , 1923 , 1111 * 1 >! 
-!%( 6.010111 4 11 ) 2 4 1 * 01 ( 1 ) 1 ) 11116111611 ) 116 )!!£ 016 ,: 501111118 
, 01611160 .ק ; 23 ־ 1918 , 111 ־ 1 , 1 ) 011 >! ? 1 ) 6 ) 6511 ) 16 . 11 ? 1 ) 6 ) 1 
,? 1 ) 17110114 ) £6 4 171 1 ) 7 ) 71101 ! 10 ( 1 ) 610111170 ) 6 ) 01110011 ? 076 
- 8163:260 . 0 , 1913 , 6 * 7%01 ) 4 ? 501 ./ס , 06:51608618 .א ; 1916 
, 1-11 , 1 61-4 71 ) 06 ?[ . 4 1 ) 1 ) 401 ! . 111441 . 4 1 ) 11611161 ) 0 , 5101 
.£ ; 1920 , 1 ) 7 ) 401 ! ) 6 ) 11 * 1 ) 4114 , 33618:1011 £ ; 1901-13 
׳ 71 ) 6 ) 1% ) 01 . 7 * 1 ) 1 ) 401 ! . 41 076 , 86111 .ן - . 8011011:7 . 33 - : 811:86 
. 8 . 3386 ) 1-111 ,))* 71031107 )£ . 4 ) £714 31 611 . 4 . 4 ! 71 ) 4 
- 6 ) 80 . 01141 0.6 ,: 370:11086 . 37 ; 1918-24 ,(. 88 , £1105:11 
, 1 ) 7 ) 677101 ) 11 ? 41 076 ,: 001850110118 .£ ; 1921 , 111011071 * 1111 
- 06 , 1.11111:0 ' 45 ; 1921 ,) 6 ) 71 )?) 8441 , 8011111112 . 33 ; = 1928 
- 61 ) 47 076 , 333:51 0 , 1914 ,. 0 171 )) 710111071 )£ . 4 ) 61 ) 61 ) 1 
,( 6 )נ 1 :>ו 1 }:> 865 ז 5 ס £11 - 1360 <קס:ק) )) 710111011 )£ . 41 7 ) 4 6107 ) 1 
. 4 . 4 ! 77 ) 714 ) 6 ).)>* 01 <״< £101116 . 41 076 , 810861 . 57 ; 1925 
,: 86:806 , 33 ;* 1924-29 , 1-11 ,)) 710111011 )£ . 4 ) £714 6 611 
; 1906 , 1-11 ,. 0 171 ?) 171 * 111 ) £111111011 71 ) 6 ) 1 ! 1 ) 1% * 61 . 4 46 !! 
-( 1 )%* 1%01 )¥ . 4 1/1 607111 * 601 ) 51041 . 07 , 8:101001300 ס. \ 7 
- 50/14 מסי: ?) £0711161110116 . 1 ( 1 , 5736:2018 . 57 ;* 1921 , 11 ) 6 

7011 611 £0117101, 1921; .4. 74086:560, 0(1 4(1*11(6( 8(17117(- 
01017(1*? 17. 1(1X1(71 01111(1 4. 16 . ]61 611 3. 5(611*11 4. 18. 

]6 1, 1-7, 1872-78; 8 8116611, 0(1771011 807041*( 471, 1928; 

0. 816:01300, 07. 80106, **• £06060, 1-11, 1914; 0. 81656- 
816:61, 01( 41. £!)}'(1!((71 4. 17. 11. 18 / 6., 1921, 8, 133- 

01100, 076 41 !101(1(1 17. £0\06<> 611 3) £*£:67770 7777 07777, 

1-11, 1924*; ?. 1949 , 6.1 [ . 19 . 4 1 ) 7 ) 101 ! . 01 , 6 * 83 ס ; 

0. :0(1 3 41 076 .,״ 80 ץ (X(>?(11101*111*1^6( £1*111*1 **. !401(- 
77(1, 1919; 0. 3331113111!, 076 010(1616 4 £((31 ($1101)) 11711*1 , 

■ 1 ) ¥01 ! ,) 0301111% ? [ 0 ( 01 ו!: £1616 ) 16 /ס )*? €01010% ; 1947 


861111:2 £3:1 308 !$!ת£ : 086:131186 ) % 1 ( 17 ' 0700 4 * 01 11 * 0101 ) 
? 717101 ) 0 { 17 ) 404 ! , 112606 ז .? ; 1931 ,( 0110821100 ? 146010:121 
0114 1111 % ( 7 * 0 ? ? 117101 ) 0 ? 11 ) 404 ! / 0 )*/ 001010 % ; 1938 , 411 
. 0 .? ;( 70611 , 33615 , 7461 3408660 ) 0 811561101 !) ) 1 * 311 ) 1 * 1 ) 5 
. 1949 , 6 ) 1 )£ 71 ) 11 * 01 1711 ?* 1 ! 610 * 4 ! 11 /* £1 , £366 

ם. ש. 

מוסיקה. ביה״ב קיבלו הגרמנים מן המקורות 
הכנסייתיים את המסורת של "שבע האמנויות החפשיות", 
שכללו את המוסיקה < הפעולה המוסיקאלית גתבטאה תחילה 
בעיקר בטיפול בזמרה כאמצעי חינוך מוסיקאלי. אלקואין 
(ע״ע) במאה ה 8 מצא דרך-פשרה בין נהגי־הזמרד, הרומי 
והפראנקוני. בבתי־הספר שליד המנזרימי״קמה מערכת של 
מרכזי־תרבות, שבהם הורו מורים גדולים במאות ה 9 — 11 גם 
מוסיקה להלכה ולמעשה. 

במאות ה 12 — 14 היתה המוסיקה הג׳ האמנותית מיוצגת 
על־ידי המיבזנגרים (ע״ע)׳ שקיבלו את צורות־הזמרה של 
הטרובאדורים הפרובנסאליים בני־ז־ורם וסיגלו להם אח 
שירי־עמם המקומיים. עם חשובי המינזנגרים, שניגוניזזם 
נשתמרו עד היום, נמנים: ואלתר (ע״ע) פון ךר פוגלוידה, 
ניטהרט פון רויאנתל ( 1180 — 1240 ), הינריך פוןי מיסן 


יונעגיסז! 0 ?יגזנ!י !יססיס פין רויאנח•' (ממאה 13-120 ) 



(המכונה סראואנלוב = ״משבח־הנשים״, מח 1318 ), הוגו פון 
מונטפורט ( 1357 — 1423 ). במקום אמנותם המעודנת של בני־ 
אצילים אלה באה במאה ה 15 תנועת המיסטרזיגגרים (ע״ע) 
הבורגנים, שהגילדות (ע״ע) שלהם יצרו אירגון לפעילות 
אמבותית, קבעו חוקי קומפוזיציה והקפידו על שמירתם. 
המנגינות היו עפ״ר פדאנטיות ומסורבלות בסילסולים. מנ¬ 
גינות מקוריות של המיסטרזינגרים, שהחשוב שבהם היה 
הנס זכס (ע״ע), מובאות ונידונות מבחינת חוקיהן המיוחדים 
ב״מיסטרזינגרים מנירנברג" לריכרד וגנר (ע״ע). 

בינתיים נתגלו כבר בראשית יה״ב נטיות גרמניות* 
טיפוסיות במהלך המנגינה, שהגיעו למלוא התפתחותן בתקר 
פת הקלאסיקה והרומאנטיקה. על ההבדל בין המוסיקה הג' 
ובין זו של העמים הדומאניים כבר העיר אריבו מפריזינגן 
(במאה ד, 11 ): "לנו נראה מהלך המנגינד, בקפיצות יותר 
מאשר לאיטלקים, הנהנים ממנגינה ההולכת צעד אחרי צעד", 
גם הנטיה החזקה לריבוד בטרצות נראית כמבשרת את 
סיגנון־ההארמוניה הגרמני של שיא הרומאנטיקה (בראמס). 

רק בסוף המאה ה 13 הופיע בגרמניה השימוש ברבקוליות 
של האורגנום (ע״ע). הפרקים הקדומים ביותר של הרב- 
קוליות הגרמנית שהגיעו אלינו הם של הדמו מינד מזאלצ־ 
בורג ( 1350 — 1445 ). מקור חשוב ביותר למוסיקה הג׳ 
העממית החדקולית והרבקולית משמשים: ספר־ד,שירים של 
לוכהים ( 1450 )! ספר־השירים של גלוגאו( 1460 ), המכיל גם 
ניגוני־ריקודים לכלים וקאנונים! קובץ קומפוזיציות לעוגב 
ערוך בצורת ספר־לימוד לקומפוזיציה, — 1111 חז 11 ש 1 ט 13 )מ 0 ־ז 
1 ^ 31115311 §ז 0 של קונרד פאומן ( 1410 — 1473 ). 

באמצע המאה ה 15 חדרו לגרמניה מן הדרום ההשפעות 
הראשונות של הרנסאנס. מוסיקאים מארצות־השפלה ומאי¬ 
טליה, שכבר הגיעו למלוא בגרותה של חרבוודהמוסיקה 
שלהן, הציפו את גרמניה, לימדו את הטוניקות שלהם וסייעו 
למוסיקאים הגרמניים לפתח את החוש ליופי שבמידה ובסדר, 



595 


גרמנית, תוגות: מוסיקח 


596 


אלא שהגרמנים לא איבדו עי״כ את סגולותיהם המיוחדות 
להם. על רקע האידיאל התרבותי ההדש נקבע גם מקומה 
של המוסיקה הג׳ והתחילה התפתחותה המפוארת, שעתידה 
היתה להעמיד את גרמניה במאות ה 18 —? 1 בראש המוסיקה 
האירופית כולה. בסוף המאה ה 15 קמו ראשוני הנציגים 
החשובים של האסכולה הג׳ הרבקולית: אדם ס 1 ן פולדה 
( 1440 — 1506 )! הינריך פינק ( 1445 — 1527 ) ? הינריך איזק 
( 1450 — 1517 )! השוויצי לודוויג זנפל ( 1490 — 1550 ), שהצ¬ 
טיין בקולדליבט הרבקולי, המבוסם על שירי־עם גרמניים. 
במאה ה 16 היו יעקובום גלוס ( 1550 — 1591 ), הנס לאו הסלר 
( 1564 — 1612 ) ומיכאל פרטוריום ( 1571 — 1621 ) מן -הוויני־ 
ציאנים־הגרמנים", תלמידיו של אנדראה גבריאלי (ע״ע), 
שהפיצו בגרמניה את הטכניקה הרב־מקהלתית של האסכולה 
הוויגיציאנית. — עם התיקונים שהנהיג לותר (ע״ע) בפיוט 
הכוראלי הפרוטסטאנטי נראו גם הסימנים הראשונים ליסו¬ 
דות סיגנון לאומי. 

במאות ה 17 וה 18 החישו גורמים מדיניים וחברתיים את 
תהליך התעצמותה והשרשתה של המוסיקה הגרמנית באותה 
תקופה נתגבשה המוסיקה המיוחדת לכל מעמד ומעמד: 
שירי־עם וריקודי-עם בקרב האיכרים * תזמורות-אזרחים ואגו־ 
דות־מהללים בקרב העירוניים! מוסיקה כנסייתית, שנודע 
לה תפקיד חשוב במאבק בין הרפורמאציה הפרוטסטאנטית 
והרפורמאציה־שכגגד הקאתולית ! מוסיקאי־הצר מכל הסוגים 
בחצרות השליטים והאצילים. כל אחד מן המעמדות או 
החוגים הללו הטיל על המוסיקאים משימות מיוחדות. המוסי¬ 
קאים זכו להזמנות מטעם כל בעלי-ההון — השליטים, ובי־ 
הכהונה והנדיבים האזרחיים. 

חצרות־השליטים דרשו יצירות לייצוג ולהצגה, בעיקר 
את הבלם(ע״ע), הכולל מוסיקה כליית, זמרת־מקהלה וקטעי־ 
סולו. אע״פ שבשטחים אלו שררה השפעה צרפתית ואיטלקית, 
תרמו את תרומתם גם קומפוזיטורים גרמנים, כגון הינריד 
שיץ (ע״ע). גם האופרה הג' בתקופת־הבארוק נשארה תלדה 
ביבוא מאיטליה ומצרפת. רק באופרה ההאמבורגית (שנוסדה 
ב 1678 ), שלא היתה תלויה בתמיכה כספית מצד החצרות 
והיתד. נועדת לקהל בורגני, קמה אופרה ג/ שהיה בד, משום 
מיזוג של ליבריתות צרפתיות ואיטלקיות עם סכניקודהבימה 
האנגלית והשימוש בתמאטיקה ג׳־עממית. האישיות המרכזית 
בתולדות האופרה ההאמבורגית היה רינהרד _קיזר ( 1673 — 
1739 ), שבימי כהונתו תרמו למוסד אופרות גם הגדל ומתסון. 

גם המוסיקה הכנסייתית־הקאתולית דרשה צורות מייצגות 
משלה — יצירות רב־מקהלתיות (פרטודיוס, הסלר), וכן קונ¬ 
צרטים למוסיקה דתית, שנתפתחו לקאנמאטות כנסייתיות 
בצורת מחזורים בידי קריגר ( 1634 — 1666 ), פכלבל ( 1653 — 
1706 ) ובוכסטהודה (ע״ע). מן הפיוט הכנסייתי־הפרוטס־ 
מאנטי נתפתח העיבוד הכוראלי לעוגב, שבו נצטיינו 
מ. פרטוריוס, פאכלבל, שיט ( 1 ו> 11£1 ש 5 , 1587 — 1654 ), ולאחר 
מכן — יוהאן סבאסטיאן בך. הצד השווה בשתי המגמות 
הדתיות הוא הצורות החפשיות של המוסיקה לעוגב, שהיו 
מבוצעות אף מחוץ לכנסיה: ריצ׳רקארה. טוקאטה, קאנ־ 
צונה וקאפריצ׳ו, ומהן התפתחו אחר־כר הפרלודיה והפוגה. 
עם הצורות הדדאמאטלת של המוסיקה הכנסייתית נמנות 
הפאסיונות והאוראטוריות ? לגבי הסוג האחרון עומדות 
בראש יצירותיו של שיץ. 

הבורגנות דרשה מוסיקה חילונית להזדמנויות רשמיות, 


כגון תהלוכות, חגיגות לכבוד אישים גדולים, סרנאדות, 
מוסיקה לנגינה במגדלי־הערים, בחתונות, בימי־אבל וכד׳! 
בתקופה מאוחרת יותר נדרשה מוסיקה כליית למסיבות 
פרטיות בבתי עשירים משכילים. לסוגים אלה של מוסיקה 
שייכים: הסוויטות לצ׳מבלו(פרוברגר, 1667-1616 ), מוסיקה 
ללוט (סודטות של אדם רויסנר [ 1636 — 1679 ], סובאטות 
של סידוס לאופולד וים [ 1686 — 1750 ]), יצירות לכינור של 
הינריך ביבו־ ( 1664 — 1704 )— הקדמות וירטואוזיות לסוגא- 
טות־הסולו של בך —, זמרים של א. קריגר, ארסמוס קינדרמן 
( 1616 — 1655 ), ם. הינריך ארלבך ( 1657 — 1714 ). — בתקופה 
זו הגיעה המוסיקה הג׳ לשיאה הראשון עם ג. פר. הנדל 
(ע״ע) וי. 0 . בד (ע״ע). 

אחרי שיא זה חלה ירידה זמנית, שהיה בה משום "הפסקה 
יוצרת" לפני עליה חדשה. באותה התקופה התנגשה אסתטיקה 
חדשה עם ההשקפה המסרתית על תפקידה של המוסיקה. 
עד אז שימשה המוסיקה אך ורק להאדרת הרגש הדתי או 
להתעלות חגיגית, לטקסים דתיים או חילוניים? מוסיקה 
חוברה, לדברי באך, "לכבודו של האל ולנופש-הרוח". עתה 
נראו אותם הערכים כמיושנים, ובהנהגתו הביקרתית החריפח 
של יוהן סתסון ( 1681 — 1764 ) הוכרזה מלחמה בסיגנון 
הקונטראפונקסי ובצורות-המבנה הגדולות והחגיגיות של 
המיסות והקאנטאסות הכנסייתיות. המוסיקה נכנסה לסרקליני 
החברה! צורות־ריקוד קטנות, מנגינות בליווי פשוט באקור¬ 
דים, שירי־אהבה — שימשו בימוי ל״סיגנון הגאלאנמי" של 
תקופת־הרוקוקו, כתגובה על "הסיגנון החמור" של תקופת- 
הבארוק. כעבור זמן קצר נתגבשו במוסיקה הגרמנית שני 
זרמים, שפילסו את הדרך ל״קלאסיקה" ול״רומאנטיקה", שבאו 
אחריהם: (א) "תורת־ההיפעלויות" (האפקטים) — התורה 
האסתטית של ״הסיגנון הנרגש״ —, המיוצגת בעיקר על־ידי 
בניו של באך, וילהלם פרידמן( 1710 — 1784 ) ופיליפ עמנואל 
( 1714 — 1788 ), וכן ע״י י.'י. ק:נץ ( 1697 — 1773 ) וג. בנדה 
( 1722 — 1795 ). כאן נוסחו בתורת הקומפוזיציה טיפוסי ההר¬ 
גשות (סערת הרגש, השלווה, הלאות, חרוך וכד׳) ניסוח 
שיטתי, כדי לקבוע לשון שתהא משותפת לקומפוזיטור 
ולמאזין כאחד, דבר המשמש מב&ר ברור לרומאנטיקה של 
המאה ה 19 ! (ב) ״האסכולה המאנהימית״ — ששימשה הק¬ 
דמה לסיגגון־חתזמורת הסימפוני של הווינאים הגדולים. 
יוהן שטמיץ ( 1717 — 1757 ) פיתח את הקווים חאפיינים של 
הטכניקה הזאת: שיטח חד־קולית, הבלטה מלודי ת של הכינו¬ 
רות, נטישת העיבודים הקונטראפובקטיים בסיגנון־החיקוי, 
הדגשת האגוגיקה (הגדלת המהירות בפרקים המהירים) 
והדינאמיקה (הגברתה והחלשתה של עצמת הצלילים בקווים 
גדולים, הטעמות מפתיעות), פארטיטורות מפורטות בניגוד 
לטכניקה של הבאס הכללי, אפקטים כליים בביצוע התזמרתי 
ועוד. בין הנציגים החשובים של אותה האסכולה ראויים 
לציון ם. בם. ריכטר ( 1709 — 1789 ) ובניו של י. שטמיץ, קרל 
( 1746 — 1801 ) ואנסו! ( 1754 — 1809 ). 

מאמצע המאה ה 18 עד סוף המאה ה 19 שימשה המוסיקה 
הג׳ מרכז למוסיקה האירופית כולה. במחצית הראשונה של 
תקופה זו הגיעה לשיא היסטורי־עולמי עם הופעתם של 
שלושת הקלאסיקנים הגדולים: פו־נץ יוזף הידן (ע״ע), 
שקבע את צורת הסונאטה בדמותה הסופית, שעל-פי 
כללי־המבנה שלה עוצבה במשך כמה דורות צורתה של 
כל המוסיקה הקאמרית, המוסיקה התזמרתיח הסימפונית 



597 


גרמנית, תדכות : מוסיקה — פולקלור 


598 


והקונצרטאנטית; יולפגנג אמדאוס מוצרט(ע״ע), שפיתח 
את הרגישות העדינה של הקאבטילנה הדרומית והשתמש 
יותר בניגודים להבלטת הרושם הפסיכולוגי שבדמויות של 
האופרות שלוי לודויג ון בטהובן (ע״ע), שהעלה את 
הסימפוניה לדרגת המונומנטאליות, ולבסוף התגבר על מבנה 
בסימפוניה התשיעית שלו והגיע לצורה שהיא מעין קאנד 
טאטה סימפונית. כל שלושת היוצרים הגדולים קבעו לעצמם 
מתוך חירות גמורה חוקים חמודים, ובהקפידם על שמירתם 
השתלטו שליטה אמנותית על עולם־רגשות מופשט, המתגלה 
בעיקר ביצירותיו הכלייות האחרונות של בטהובן. — בשטח 
האופרה יוצג האידיאל הקלאסי על־ידי כריסטוף ויליבלד 
גל ו ק (ע״ע). 

אחרי במהובן פחת כוח כיבוש הרגש ועיצוב הצורה. 
הרומאנטיקנים שוב לא יכלו לפעול בדפוסים המופתיים, 
רעיונותיהם שטו למרחקים מלאי געגועים וחלומות. מחוסר 
יכולת ליצור צורות חדשות לעולם רעיונותיהם, השתמשו 
במבנה הסונאטה הקלאסית, הרחיבו ושינו אותו וביקשו 
להתאימו לתנאיהם החדשים. רק לזמר האמנותי עוצבה 
דמות חדשה, המתאימה לו, בידיהם של י. ר. צומשמג 
( 1760 — 1802 ) וביחוד של פרנץ שוברט (ע״ע), אמן הזמר 
הגרמני? אח״כ, עד סוף המאה ה 19 , הוסיפו לטפח סוג זה 
רוברט שומן (ע״ע), רוברט פרנץ (ע״ע), י ו ה נ ס ב רמס 
(ע״ע) והוגד ודלף (ע״ע). שוברט, שומאן, וביחוד בראמם, 
חשובים גם מבחינת פעולתם כסימפוניקגים. בקשר הדוק 
עם יצירת הזמר עמד שיכלולו המכאני של הפסנתר, ששימש 
מעתה לא רק כלי אידיאלי לליווי, אלא געשה גם גורם 
לפריחה של יצירה עצומה לביצועי־סולו בתקופת הרומאנ¬ 
טיקה הג/ תרומה חשובה לסימפוניה, לביצועי־סולו ולזמר 
ברוח הרומאנטיקה תרם גם נכדו המומר של משה מנדלסזון, 
פליכס מנדלסון־ברתולדי(ע״ע). עם קרל מריה ם 1 ן ובר(ע״ע) 
קנתה לה את עולמה האופרה הגרמנית הלאומית, המבו¬ 
ססת על הטכסט גרמני, על נושאים מאוצרות האגדה או 
ההיסטוריה הגרמנית ועל שפה מוסיקאלית מיוחדת תוך 
שימוש במנגינותיהם. 

במחצית השניה של המאה ה 19 שוב ירדה השפעתה של 
המוסיקה הג ׳ בכללותה בעקבות עלייתו של האימפרסיוניזם 
הצרפתי. אולם בתקופה זו הבשילה המוסיקה הג׳ את הדמות 
הגדולה של ריכרד וגבר (ע״ע), שביצע את הרפורמה של 
האופרה ל״יצירד, אמנותית כוללת". אנטון ברוקנר (ע״ע) 
קיבל את מורשת הסימפוניה הקלאסית־רומאנטית. פתץ 
ליסט (ע״ע) היה סמל לווירטואוז־הפסנתר ויוצר הפואמה 
הסימפונית. ריכרד שטראוס (ע״ע) היה וירטואוז הגונים 
התזמרתיים לביצוע שפת־צלילים דאליססית. היהודי המומר 
גוסטו מלר (ע״ע) הביא בסימפוניות שלו את גישת 
הרומאנטיקה הגרמנית עד לתכלית גילוייה. 

בשנים שלאחר מלחמת־העולם 1 עסקו אף הקומפוזיטורים 
הגרמנים בבעיות "המוסיקה המודרנית". שני יוצרים תרמו 
תרומות חשובות להלכה ולמעשה לשינוי־הערפים של האס¬ 
תטיקה המוסיקאלית. היהודי ארנולדשנברג(ע״ע), מחולל 
הטכניקה המיוסדת על 12 מונים, נעשה מנהיגה הרוחני של 
אותה האסכולה בשיטת החיבור האטונאלי החמור, ופאול 
הינדסית (ע״ע) שואף לסינתזה של נטישת היסוד הטונאלי 
עם טכניקה רבקולית והאדמונית מסרתית. שני הקומפוזיטו¬ 
רים נאלצו להגר לאה״ב בעקבות השתלטותו של היטלר. 


המשטר הנאצי שם מחנק על היצירה החפשית, ובימיו לא 
נוצרו בגרמניה כל יצירות חשובות. 

; 1894 , 0113 !! 03777,071 (ס 14011371 , 1 >״ 13 ז 131 ^-ז 11116 ? .א .ן 
, 1917 , 1177,7111 ( 111 ) 313/1,3111 ^ , 401 ! ) 1 ( 0311113 ,£״.ז 116 ש 8 . 4 , 
, 1-111 ,\ 1 ) 10 ! 3/1371 ), 430 1133 1311131113 ) 0 .ן .א 

, 1940 , 31 ^ 4 113 ) 4,11 * 1/13 , 17 111113 << ,שע&א . 0 , ־ 1930 -* 1928 
,״ £1115161 . 8 ; 1947 , £70 4711,3 ,71 1/13 8117011X3 * ,ז 0126 ש 1 ט 8 . 9 ( 

303 א , 1 ]״בת 51 ז 6 א . 11 ; 1947 , £70 £ 077107 , 1,3 1/13 171 4 , 1113 ! 
,^ 1 ) 40 ! 430113/1371 437 0313 / 113/113 , 111315611 •א ; 1949 , 1031 11 ■! 

.'׳ 1949 
י. טל 

פולקלור. החומר הפולקלורי העתיק ביותר של עמי 
גרמניה כולל שרידים ארכאולוגיים ושיירים סרהיסטוריים, 
כגון שלדים מעוכים בקברים עתיקים, המעידים על פחד 
קדום מפני המת, וחורים בארובות־אבן של מתים, המעידים 
על האמונה שהנשמה עוזבת את הארון דרכם. סיפורים 
ומנהגים של שבטים טוטוניים נרשמו על־ידי היסטוריונים, 
גאוגראפים ונוסעים בתקופה העתיקה (יוליוס קיסר, טקימום. 
סטרבו). הספרות הג׳ ביה״ב עשירה ביסודות פולקלוריים. 
נפוץ ביותר עיבוד מעשיות; נזירים רשמו סגולות והשבעות, 
אספו פתגמים להוראת מוסר בבתי-ספר וערכו מילונים 
העשירים במסורות ובמימרות עממיות. האפוס העממי 
הגרמני ביה״ב, שבו מעובדות מסורות־הגיבורים הגרמניות 
בסימון ארכאי בשביל קהל־מאזינים בחצרות מלכים ונסי¬ 
כים, משקף עובדות היסטוריות מתקופת נדידת־העמים, כפי 
שנתפרשו במסורת העממית שבע״ם בפי הדורות הבאים. 
מסביב לגיבורים מוטוניים קדומים מן השבטים, שהיו 
אבותיהם של הגרמנים או קרובי אבותיהם (גותים, בור- 
גמדים וכר), נתהוו ביה״ב מחזורי סיפורים ואגדות׳ בדומה 
לאגדות קארולום הגדול והמלך ארתור בצרפת ובאנגליה. 
במאה ה 13 נתמזגו סיפורים היסטוריים ופסודוהיסטוריים 
אלה עם אגדות על גמדים ו״גן־הוורדים", המהוות, כנראה, 
שיירי אמונה טוטונית אלילית על החיים אחרי המוות. 
ד,מ)סיווים העממיים, שהיו עלולים להיראות אגדתיים מדי, 
הושמטו בעיבודים הספרותיים שנועדו לאצולה המשכילה, 
אולם הם הוסיפו לחיות חיים עצמאיים בפי העם. 

בסוף יה״ב מצוי בספרות העממית הג׳ חומר פולקלורי 
עשיר, בעיקר בקבצי מעשיות ושירי־עם ובספרי סגולות 
וסתדוגי־חלומות!'אולם גם ביצירות סופרים מובאים מנהגים 
ופתגמים, סיפורים ומסורות־עם לרוב. במאה ה 17 התעוררה 
בגרמניה, בהשפעת ההומאניסטים באיטליה ובעקבות הך- 
אקציה נגד ארחות־חיים צרפתיים, ההתעניינות בעבר 
הלאומי על כל גילוייו, שנתבטאה בין השאר באיסוף מכוון 
של חומר פולקלורי, תוך הדגשת חשיבותו ההיסטורית והאת־ 
נוגראפית; בסוף המאה ה 18 הקיפה התעניינות זו שכבות 
נרחבות של הציבור. ו. ג. ך.ךךר (ע״ע) הדגיש ביצירותיו 
ובכתביו את ערך השירה העממית! גתה (ע״ע) רשם שירים 
מפי העם באלזאם והירבה להשתמש במוטיווים עממיים- 
אגדתיים ביצירותיו, למשל ב״פאוסט". 

בראשית המאה ה 19 התעניינו במיוחד הרומאנטיקנים 
במעשיות ובשירי-עם, באיסופם ובפירושם. ב 1806 הוציאו 
א. פון אדנים וק. ברגמנו את ״קרן-הפלא של הנער״ ( 065 
11 זס 11 ז^ת ¥11 \ 611 נ 0.1 ח^), אסופות "שירים גרמניים קדומים"! 
ב 1801 הוציא י. גרם (ע״ע) את "ספדי־העם הגרמניים"! 
ב 1812 — 1814 הופיעו "מעשיות לילדים ולבית" של האחים 



599 


גרמנית, תרכות : פולקלור—גיו, שדל 


600 


גרים (ע״ע). אלה האחרונים רשמו וחקרו גם אגדות, 
מנהגים, פתגמים ואמונות־עם, ומחקריהם נעשו אבן־פינה 
במדע הפולקלור הגרמני והשפיעו ביותר על קידום מדע 
הפולקלור בעולם. לפי יעקב גרים׳ איו המעשיה אלא "מיתוס 
מפוצל" וירושת העבר ההודו־טומוגי המשותף. תלמידי 
האחים גרים השתדלו לגלות את הקשר בין אמונות־העם 
הגרמניות ובין המיתולוגיה ההודית ולפרש אמונות אלו 
כמשקפות מיתוסים קדומים, הקשורים בתופעות־טבע, באלי 
השמש והירח, כוכב־הצם 1 ן וכד׳. מחקרי-שדה אנתרופולוגיים 
חדישים הפריכו את המסקנות של ה״מיתולוגיה האסטרא־ 
לית" מעיקרן. לעומת זאת עדיין מחזיקה מעמד שיטתו של 
תאודור בנסי( 1809 — 1881 ), הרואה בהודו את מקור המעשיה 
בכלל והמעשיה הג׳ בפרט. במחקר הבינלאומי באגדה 
ובמעשיה העממית גדול היה חלקם של הגרמנים. עבודותיהם 
ומחקריהם של רינהולד קלר ( 1830 — 1892 ), יוהנס בולטה 
( 1858 — 1937 ), אלברט וסלסקי ( 1871 — 1939 ) ופרידריך פון 
דר ליאן (נר 1873 ), נחשבות לנכסי צאךברזל במדע־ 
המעשית, גם אחרי שעבר משקל־הכובד בו לסקאנדינאוויה 
ולאה״ב. 

בראשית המאה ה 20 התחיל חקר הפולקלור הגרמני 
להשתלב במדעי האתנולוגיה, הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה 
והפסיכולוגיה. בשדה־מחקר זה התנגשו כמה אסכולות, אשר 
החשובות בהן היו: האוולוציוניסטית! שיטת ההתפשטות, 
הנדידות וההשפעות! תורת ״תחומי־התרבות״! האסכולה 
ההיסטורית־סוציולוגית! האסכולה הפסיכולוגית. — בתקופת 
הנאציזם שירתו מחקריהם של רוב הפולקלוריסטים הגרמניים 
את המשטר — את תורת ־,הגזע העליון" ואת חורת "נפש־ 
העם הגרמנית". וע״ע פולקלור! מיתולוגיה. 

כללית , 14 :! 111 // ( 0. 5101111130 5*0, (5754 /)!(/:!( 477 07x157/175 
. 0047 \ 5 >{ 01 '\ 017 07x157/17 ,זשמ 31 ק 5 . 5 , ; 1929-1936 3 , 1-11 
, 1935; ?*$51*?. 11071410X71) 41(7 <1714117/10!1 01^51^X7147 

1936-1938; ^?011*? 8 ?} 1:1 1 ת 2 ]$ > .) 1077 ^ £01 17 ( 04 ( 0770 ,?" 1 י<גז 
445 , 1 , 38 * 8 *£ 338 ץ 10£ < 1110 ץ 4 ג ,*? 0115.10 ? 01 ץזגת 110 מ!ט - 
451), 1949; ! 7 1 ^ 171 !,)/ 4 זס[) 4141 ; 001/0411 , 8 ?*נ ! 80 ?*#מ 
11)110747 1 147117771• 0)4 1/07471470(10, 6-79, 1953 
). 801[* 038 0. ?011715.3, .17441141/1111(741 44.11 ; א!!□ ע מ ח י ת 
<177) 107)477• )47)4 (1 4)14(4704( 1.77. 1-¥, 1913—193 2, 110714- 
. 1930-1940 , 1-11 , 7711 ( 140771 771 ( 4011571 475 ( 0 11474 !!סיס 
07 ,?*ץ* 4 ג .( x157/17 1/ שירי״עס ובאלאדות: 1935 , 511740 } 1 ס 
0.; \ 710477/1 (/ 57 7 (/' 1 , 93051 .ם ./י X14)71. 07) 41(4)717 001 
0(717, 1936. 

47 005 , 5011 !*? א x150/17 ?5 41(701571, : חידה עממ י ת 1 פתגם 
1917; ?. 5*1161 07 ,־ X157)17 5(47)7>)14407171/(117)47, 1922, $. 
5138*?, / (417/114407174 475 14)1171011775, 1-111, 1944-1946. 

אמונה עממית 1 מ נ ה ג י ״ ע ס 501100 ] ! 1 * 8 $* 8 1111011 ?*]? 08170 3 14 
. 1927-1941 ,צ- 1 , 05 *ג 1 נ 8131 ?* 6 ^ 

ד. נ. 

גל[׳ םוליס דיה — ס 1 ?* 011 ס!) *:)!? 430 ^ — ( 1810 , טירת 
לה קילה [טארן]— 1839 , שם), משורר צרפתי. 

בילדותו נתייתם מאמו וגדל ונתחנך בטיפולה של אחותו 
הבכירה אדני (.ס * 01 016 * £118 , 1805 — 1848 ), שהשפעתה 
עליו התמידה כל ימי חייו. כאחיה היתה גם היא בעלת נשמה 
פיוטית, שמצאה את ביטוייה במכתביה, ביומנה (משנות 
1834 — 1841 ) ובשיריה המעטים. היא היתד, מלאת אמונה 
דתית עמוקה, אולם לא הצליחה לקיים אמונה זו בלבו של 
אחיד" שנועד תחילה לכמורה, אד זנח את הנצרות במשך 
לימודיו בפאריס ונתפס לפאנתאיזם ולרומאנטיקה. ב 1832/33 


שהה ג׳ במחיצתו של למנה (ע״ע), אך זה לא הצליח להחזירו 
לנצרות, וג׳ נשאר כל ימיו מלא שאיפות הפכפכות, הרגשת 
בדידות וחוסר־אונים. ב 1838 נשא אשח! חדשים אחדים לאחר 
מכן מת משחפת בבית־אביו, המשמש היום בית־נכות לזכרו 
ולזכר אחותו. — מפעלו הספרותי של ג׳ כולל (נוסף על 
יומנו [ 1832 — 1835 ! ומכתביו) רק שני סיפורים מיתולוגיים 
,£3 1 קצרים בפרוזה שירית נהדרת: "הבככנטית" ( 6 ]ת 0113 * 3 נ 
״ההוללת״), וביחוד ״הקנטאור״ (*? 01311 * 0 *£), שכתבם 
ב 1835 — 1836 ושלא פורסמו אלא אחרי מותו ע״י ז׳ורז׳ טאנד. 
בשתי יצירוח־מופת אלו באו לידי בימוי תחושת־הטבע 
העמוקה שלו וצמאונו ליופי ולאהבה. — כתבי ג׳ ואחותו 
נתפרסמו ב 4 כרכים ב 1855 — 1864 . השפעת ה״קנמאור" של 
ג׳ גברת מתחילת המאה ח 20 , כשהספר זבה גם לתרגומים 
רבים, ביניהם לגרמנית בידי ר. מ. רילקה. — מהדורה חדשה 

.1947 של כל כתבי ג׳ יצאה ב 

.\. £*£?330, !4. 47 0., 1910; £. ?. 501130*83115, 14. 47 ס ., 
1914, £. 2 ס 47 7 ו 771 !] £0 ,. 18 ; 1921 ,. 0 47 . 14 ,ו 515 תז 0 זץ ., 
1921; £. 831 5 , 5 ^ 16 ־ x^77)17 47 (7., 1-11, 1929; £. 5 ?ס 0311 *ס , 

14. 47 €, 1932; 8. 8'14370 77 407/717 ) 17 71 . 0 47 . 14 ,]?סס ) 
(47057, 1932; 17 > 47 . 11 1771 1 (/ 1 (/ 51147£7 >/ 1 0475 ,?*]ש? ״ ., 

; 1946 ,. 0 47 . 34 47 1935, £. £0813, 1-7 (4771117X77 07710X7 
.' 1948 ״ 7 > 47 17 ( 7 /) £0 ' 4 071 ( 77 18 71 017 08 ,]* 1 * 1X111310 .ס 

מ. ק.. 

גרן, 0 ךל- ס 1 ?£ס 0 1£5 ? 0113 — ( 1873 , לינוויל [- £1106 
* 7111 ] — 1907 , שם),משורר צרפתי. ג/בן למשפחת 
אמידה, שהיה נגוע בשחפת וידע כי ימות בלא־עת, בילד, את 
כל ימיו דק בנסיעות ובכתיבה. זמן־מה הוציא את כתב־העת 
500061 *£. — שיריו הראשונים *^•*א * 1 ! 5 ־ 01 * £1 ("פרחי־ 
שלג״, 1893 ), 5 * 01-15 5 * 01 ( (״שמחות אפורות״, 1894 ) ועוד— 
מעידים על שיסוע־נפש עמוק, הנובע מספקות מטאפיסיים, 
חרדה למוות ומאבק דתי. תחילה היה ג' מושפע ממלרמה 
(ע״ע), אשר מצידו החשיב אותו מאד, אך במהרה מצא ג׳ 
את צורתו העצמאית, עבר מהסימבוליזם לקלאסיציזם, וקנה 
לעצמו סיגנון שופע ומדומם, שבו הביע — בעצב וברוך — 
את רצונו לחסות בצל הכנסיה ואת שאיפתו ליופי חיצוני 
ופנימי. ג׳ אהב את הטבע, את המרץ ואת החיים, אך חש 
בחולשתו שלו! סתירה זו בין הערצת העולם והוויתור עליו 
הקנה לשיריו ניגוד טראגי אציל! את ויתורו הכאוב ביטא 
באלכסנדרינים קלאסיים. באטפי־שיריו האחרונים: 18 * 5000 
(״סונטות״, 1897 ), *? 5011131 ? 0 * 00 *£ (״הלב הבודד״, 1898 ), 
*? 5 * £110 05 ?£ (״אהבה על־יד הקבר״, 1900 ), ? 11 * 01 * 5 *£ 
5 *?! 0 0 * 0 *(> (״הזורע אפל", 1903 ), ? 11 *ת* 1 ת 1 * 0 זרת 110 ' 1 
(״האדם הפנימי״, 1905 ) — נמצאות אלגיות בעלות יוסי 
מיוחד, המראות קרבת־צורה לסטאנצות של מוךאם (- 40 \ 
35 *?), ואף לשידת האובייקטיווית והאסתטית של אסכולת 
ה״פארנאם". 

אספי שיריו: $?*ז\ 5 ?* 01 ?* 1 ? 1 * 5 ?*]!ח*??(עם מבוא מאת 
סט. מאלארמה), 1923 ! 11 — 1 ,. 3 > . 011 * 5 11 *?,! 06 11 < 1923 — 
1929 . 

, 17717 < 04 (/ ,*>׳■] .. 0 0/1 , 01 *ץ£ 1 , 1907 , 0  1€ >! €1 ) 

(״המחזה על שר־הבסילים״). — ג׳ הוא המחבר האחרון של 
מיסטריות והמחבר הראשון של קומדיות פוליטיות; הוא 
היה גדול המשוררים הצרפתיים בתחילת תקופת הרנסאנס 
בצרפת. לדמותו נקבע מקום חשוב (בשם המוטעה גרנגואר 
1 ;>ז 1 ס 2 תת 0 ]) ברומאן "נוטר־דאם של פאריס" של ויקטור 
הוגו ובקומדיה "גו־נגואר" של ת. דה בנויל. הוצאה (לא־ 
שלמה) של כתביו ב 3 כרכים פורסמה ב 1857 — 1877 . 

- 018 011 0 .? , 111 ) 0,111113 , 10 ^ 1 , 0 -י/ ,זח 10 זז 0111 . 011 

1923 ,ז^ 1)11x1 

גתד ר?'ךז 1 >ח 3 ז 0 ), עיר באה״ב, במדינת 

מישיגן ז 177,000 תושבים ( 1950 ). ג , מפורסמת 
בעולם בתעשייודרהיטים. שבה היא תופסת את המקום הרא¬ 
שון באה״ב. תעשיה זו החלה להתפתח בעיר ב 1847 , וכיום 
היא משמשת בה הגורם הכלכלי החשוב ביותר. תעשיות 
אחרות בג׳ הן: מכונות, חלקי-מכוניות, מכשירי-ראדיו, 
פונוגראפים, כימיקאלים, נייר, גבס, טכסטיל ומזונות. ג׳ 
יושבת בלב מרכז חקלאי חשוב, ולכן יש בה שווקים רבים 
לפירות ולמוצרי־חלב. 

נרנךה בסש' העתיקה 2 ) 2 ת 3 ז 0 , ערב '.£ 

והשר את שמה של המצודה העתיקה [ר׳ להלן] 

= "מצודת־הרימונים"), עיר בדדום־ספרד, בירתו של מחוז- 
ג׳? 154,000 תושבים ( 1950 ). 

העיר יושבת על גדות החניל ( 1 !ת 0€ ) לרגלי הסירה 
נוואדה; הדארו, יובלו של החניל, חוצה את העיר. בעיר 
העתיקה 3 רבעים: אלביסין (ו 31€11 נ 11 ^) — שוכן על גבעות, 
והוא החלק העתיק ביותר של העיד, לפנים הרובע של 
האריסטוקראטיה הערבית ואח״ב מושב צוענים, ששמר על 
אפיו המזרחי, ובו רחובות צרים ומפותלים, שרידים מהחומה 


תעשייתה מייצרת טכסטילים, כובעים, פרחים מלאכותיים, 
סבון, דברי־מחיקה. תוצרת־יצוא חשובה של ג׳ הם דברי־ 
אמנות מעור ומגחושת בסימון עתיק. — האלהמברה ועתיקו¬ 
תיה של ג׳, וכן יפי־נופה, עשוה מקום־משיכה לתיירים 
מכל העולם. 

יפ. ש, 

היסטוריה. ג׳ היא, כנראה, הישוב הרומי איליבריס 
( 5 ״ז;>< 1 ! 11 ). על העיר עבר חורבן קשה בימי פלישת הוויזי־ 
גותים במאה ה 5 , אולם פרס לזה אין בידינו כל ידיעות 
עליה עד לכיבוש הערבי. ייתכן, שבתחילתה לא היתה ג׳ 
אלא מחנה צבאי של המורים (יש אומרים — מקום ריכוזם 
של היהודים [ר׳ להלן]), שהתפתח ברבות הימים לעיר 
גדולה. ג׳ השתייכה לממלכת בני־אוסיה בספרד עד להת¬ 
פוררותה בראשית המאה ה 11 . ב 1031 הוקם בג׳ שלטון 
שושלת־הזיריים הברברית. השליטים חבוס ובנו באדיס 
( 1038 — 1073 ) הרחיבו את גבול ממלכתם וניהלו רוב ימיהם 
מלחמות בשכניהם, השליטים הערבים של סביליה. הנהלת 
המדינה בימיהם היתה בידי הוזירים היהודים ר׳ שמואל 
(ע״ע) הנגיד ובנו יהוסף (ע״ע), עד למדידת האוכלוסיה 
ב 1066 , שבה נהרג יהוסף. בינתיים גדלה העיר ויפתה 
ונעשתה אחד המרכזים החשובים של אנדאלוס האיסלאמית. 
עבדאללה, יורשו של באדיס, היה מן הנסיכים שהזמינו את 
יוסף אבן תאשפין המוראבס מאפריקה להילחם יחד בנוצרים, 
עי״כ איבד הוא עצמו את השלטון על העיר, שנפלה ב 1090 
בידי הכובש החדש ושושלתו ונשארה חלק מממלכת המורא- 
בסין עד 1149 , כשעברה לשלטונם של המווחדין. עם התפו¬ 
ררות שלטונם של אלה בראשית המאה ה 13 קמה בג׳ שושלת 
בני נצר (ע״ע) או אלאחמר, שמייסדה מוחמר 1 כבש את 
העיר ב 1237 . ממלכח־ג׳, שהקיפה את כל רצועת־החוף 
הדרומית־מזרחית של ספרד (כ 29,000 קמ״ר), היתד, השריד 
האחרון של אנדאלוס, שהחזיק מעמד נגד הבוצרים עד סמוך 
לסוף המאה ה 15 , והעיר שיגשגה כמקלטם ומרכזם של 
המוסלמים הנמלטים מספרד הנוצרית. מוחמד 1 בנה את האל־ 
המבדה; מוחמד 11 ( 1302 — 1309 ) הקים את המסגד הגדול. 
מראשית המאה ה 15 נתחדשו התקשות הנוצרים, שהחלו 
בכיבוש הממלכה חלק אתרי חלק. יחד עם זה נחלש השלטון 
בפנים ע״י המריבות בין בתי בני אלסראג׳ (^ 3 זזש 1€ ז€נ!\/) 
ותגרי (־ש״^שס). מוחמד ^ x אבו עבדאללה, הידוע בשם 

בואבדיל, הוכרח לקבל על עצמו את חסותם של המלכים 

י 1 


העתיקה ומספר כנסיות עתיקות! דומה לו 
אנטקרואלה ( 313 ט- €1 ״ף£זח 1 /), ששמו ניתן 
לויעל־ידי פליטים מוסלמיים שהגיעו לג׳ 
במאה ה 15 מאנטקרה שבמחוז מאלאגה; 
בין שני רבעים אלה מתנוססת על גבעה 
רמה האלהמברה (ע״ע). החלק המודרני 



של העיר שוכן במישור ממערב לעיר 


העתיקה. בחלק הזה נמצאת קאתדראלה, 
שהחלו לבנותה ב 1523 בסיגנון ג 1 תי וסיי- 
מוה ב 1704 בסיגנון רנסאנסי-בארוקי. 
בכנסיה גותית אחרת נמצאים קברותיהם 
של פרנאנדו ואיזאבל. בג׳ קיימת אוניבר¬ 
סיטה, שנוסדה ב 1531 . 

ג׳ יושבת בלבו של איזור חקלאי פורה 




וסוחרת במוצריו: סוכר, שמן־זית, יין. נראגארה ננעת יאיהטנרה. ו< 5 ר?ע וזהירי. נוזארה רבר:ה־השינ 



603 


גרנדה—גרנדח 


604 


הקאתוליים. המלך האחרון, מוחמד 1 ו x אלזגל, נאלץ לנטוש 
את העיר ג׳ ב 1491 , והיא נכנעה לספרדים ב 2 ביאנואר 1492 . 

מיד לאחר כיבושה של ג׳ הקימה בה איזאבל ארבי־ 
הגמוניה, וראשיה — ביהוד חימנם דה סיסנרוס (ע״ע) — 
פעלו בדרך ההטסה ובדרך הלחץ להעברת תושבי העיר 
לנצרות. אולם המלכים הקאתוליים היססו לפתוח ברדיפות 
שיטתלת נגד התושבים המורים (מוריסקים, ע״ע) החרוצים 
מחשש לנזק הכלכלי שייגרם לעיר, שהיתר. מרכז לחקלאות 
ולמכרות שבסביבתה וכן למסחר ולתעשיית־המשי. גם גזרו¬ 
תיו של קארלוס ¥ נגד המוריסקים לא הוצאו לפועל. רק 
ב 1567 הוציא פליפה 11 פקודות לביעור נמרץ ואכזרי של 
כל שרידי המסורת הערבית והאיסלאמית בג׳. וכתוצאה מכך 
פרץ ב 1568 מרד, שנמשך כ 3 שנים. המורדים לחמו בחירוף- 
נפש, וכשהוכרעו הוגלתה שארית־הפליטה של המוריסקים 
מג' לפנים־הארץ, ובמקומם יושבו בג׳ 12,000 משפחות 
נוצריות מצפון־ספרד. מאורעות אלד. הרסו את מעמדה הכל¬ 
כלי והתרבותי של ג/ ובמאות ה 17 — 18 לא נודעה לעיר ז 1 
כל חשיבות. — במלחמות הנאסוליוניות נכבשה ג׳ ע״י הצר¬ 
פתים בתחילת 1810 ; הם חזרו ופינוה בסתיו 1812 . — בימי 
מלחמת־האזרחים 1936 — 1939 היתה ג׳ אחת הערים הראשו¬ 
נות שנתפסו בידי צבאות פראנקו. 

: 1829 , 11 — 1 ,. 0 {ס ) 00714/1461 116 ) / 0 0/16001616 , 8 ס 1 ^ז! 

\ . ; 1843 ,׳\ 1 — 1 ,. 0 ) 41 07141 ) 7111 ■< £) נ 61 ג 3 £ 1 < 1 

. ס , 1 ^ 11060 .£ ; 1863 ,. 0 .׳ 1 2614671 1642/671 016 ,־ 11 € 1 עז \ 

7.116 16 ( 7 ,תגחז 1 זזש 1 \ . 8 . 8 ; 1908 ,( 12 ,■ 1 ט 11 נ £1 ז 16 . ח?]) 31,1 ) 

7/16 ,חמ 1 א . 1 , 1934 ־ 1918 ,/י 1 ־ 1 , 1166 } £70 4401111 <}$ 4/16 / 0 
י> 8 ? 0 * 0 \ , 1929 , 0 , 5 ־ 1 *>£ * .£ ; 1920 , 364 , 317 , 161444 ) 1 
105 [> £1111 ) .ס ,ח 1 )ח 3 ( 1 , 1 , 1937 ,.ס 116 1644 ) 446111 044111 ,מ 1 זט 8 
, 0 ץ 611601 ) 044 167/61 701 ,שזזס'! 13 ; 1943 ,( 4 ־ז§ ££0 

1944 
מ, פ. - ח. ב. 

היהודים בג/ מסורת היתה באגדותיהם של יהודי־ 
ספרד, כי מן היהודים שהוגלו בידי נבוכדנאצר נתיישבו גם 
בג׳(שבט יהודה לר״י אבן וירגא), שנקראה בפיהם "רימון- 
ספרד". גם בעיני המורים נחשבה ג׳ כאילו יהודים יסדוה, 
ושמה היד. בפיהם "אגרנאטת אל־יהוד". ידיעה ראשונה 
שבידינו על הישוב היהודי בג׳ היא, שחיל־המצב שהוצב 
בעיר לאחר שנכבשה בידי המורים ב 711 היה מורכב מיהו¬ 
דים ומורים. — במאה ה 11 . עם התפוררותה של אנדלוס, 
כשנעשתה ג׳ נסיכות עומדת ברשות עצמה, נודע ליהודים 
חלק רב בהנהגתה. ר׳ שמואל (ע״ע) הנגיד היה בה לא רק 
ראש לבני־עמו, אלא גם וזיר ומצביא במדינה, וגם בין יריביו 
המדיניים נמצאו יהודים נכבדים, שברחו מן הנסיכות אחרי 
נצחה מפלגתו של ר׳ שמואל (ס , הקבלה לראב״ד). עמדתם 
זו של יהודים בהנהגת המדינה מוסברת בתנאי הנסיכות, 
שעליה נשתלטה כת צבאית ברברית בלי להתערות בתוכה! 
בתככי־החצר הרבים יכול היה המלך לסמוך על יהודי, 
שלא היו לו שאיפות לכסא־המלכות. אז היתד, אוכלוסיית- 
ג׳ מרביתה יהודים, ור׳ שמואל הנהיג את היהודים לטובת 
המלכות, נגד מעמדם זה של היהודים יצאו כתבי־פלסתר, 
שהופצו בכמה נסיכויות שכנות, ואף במלחמותיהן של אלו 
עם ג׳ הושמעה נעימת פולמוס נגד היהודים, ר׳ יהוסף 
(ע״ע) בנו של ר׳ שמואל הנגיד נפל קרבן להתפרצות 
זעם המוני ב 1066 , ואתו יחד הושמד "קהל גראנאטה" (ם׳ 
הקבלה )! לפי עדות מאוחרת נפלו אז מן היהודים "יתר על 
אלף וחמש מאות בעלי-בתים* (שבט יהודה). אולם" לא 
עברו ימים מרובים והיהודים חזרו לגדולתם בג׳, אבל ימי־ 


גדולה אלה לא האריכו. בשעת כיבושה של העיר בידי אבן 
תאשפין ב 1090 חרבה הקהילה, ובין שארית־הפליטה שברחה 
היו בני משפחת אבן-עזרא. כימי שלטון המווחדין הותר רק 
ליהודים שנתאסלסו לישב בעיר ל. נסיונם של היהודים 
והנוצרים ב 1162 להפיל את שלטון המונחדין נכשל. ב 1232 
גורשו היהודים מן העיר יחד עם הנוצרים. — אין בידינו 
ידיעות על היהודים שבג׳ במאות ה 13 — 15 < אך ידוע, שכמה 
משליחיהם של מלכי־הנוצרים לג׳ היו יהודים. 

לאחר 1391 היתד, ג׳ סקום־מקלט לאנוסים, ששבו בה 
בגלוי ליהדות. בהסכם־הכניעה שנחתם בין מלך ג' ופרנאנדו 
ואיזאבל ב 1491 נאמר, כי ליהודים ילידי ג׳ וסביבותיה 
שיעברו לספרד תינתן חסות! לאנוסים ששבו אל היהדות 
ניתן מועד ליציאה מן המדינה. 

ב 31 במארס 1492 נחתמה בג׳ הכבושה ע״י הנוצרים 
פקודת־הגירוש נגד היהודים בספרד. הנוסע הייח׳נימוס 
מינצר שביקר בעיר זי ב 1494 — 1495 מוסר, שפרנאנדו ציווה 
ב 1492 להחריב את השכונה היהודית, שבה גרו — לפי 
דבריו — 20 x 100 יהודים. 

בני-ג׳ היו — נוסף על משפחות ר׳ שמואל הנגיד ואבן- 
עזרא — גם ר׳ יהודה אבן־תיבון, ר׳ סעדיה בן מימון אבן 
דנאן, ר׳ שלמה בן יוסף אבן־איוב וחכמים וסופרים רבים 
אחרים. 

י, בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית [ספתח], תש״ה: 

ח. שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובאנס. א/ 78-74 , 

תשט״!* | - ¥7071 1 ) 071 ? £ 01/1 111 ?*/? 171 8 / 7 ?/ ? 7/1 , 312 ^ 1 . 5 

<־ושג? 1 1% ; 1937 , 11 6 , 00141 1 * 071 ה 01 ק 5 / 0 71$ ז 10 * 2 ה 1£1 

, 1936 , 413 , 394 , 1/2 , 71 ? !חסק 5 ח? 1 /? 11 ז 11 ז 1 /? ?מן ־ £5/4 

, 44 ! 495 *~ 1 494 01 ^ £07-114 ץ סח 0 ק<£ ״ 07 <} ?ן 20 ' 1 ,־ 2£1 חנו 4 ( . 1 ־ 1 

. 1951 

ח, ב. 

נרנךה ( 13 >גח 06 ), אחד מאיי־וינדח׳רד שב>)גטילים(ע״ע) 
הקטנים (הודו המערבית), כ 160 ק״מ צפונית לחוף 
היבשת של דרום־אמריקה: מושבה בריטית. 344 קמ״ר, 
83,000 תושבים ( 1953 ). האי בנוי ברובו סלעים וזלקאניים, 
ופעילות געשית פוקדת אותו מדי שנה בשנה! רק בחלקו 
הצפוני הוא עשוי קרקע־משקע. רכסי־גבעות מכוסים יערות 
חוצים את האי < הגאיות פוריים ונתונים לעיבוד אינטנסיווי, 
שטחים אחדים משמשים שדות־מרעה לצאן. — האוכלוסיה 
מורכבת ברובה המכריע מכושים, צאצאי העבדים שהובאו 
במאות ה 17 — 18 מאפריקה; רק כ 2% הם לבנים. הכלכלה 
מושתתת על חקלאות־מטעים טרופית: קקאו, אגוזי־בושם, 
כותנה, סוכר, בננות. מוצרי-המטעים מהווים את היצוא של 
האי ( 3.1 מיליון לי״ש ב 1953 )! היבוא ( 3.4 מיליון לי״ש) 
מורכב בעיקר ממוצרי־תעשיה. 

קולומבוס גילה את ג׳ ב 1498 . הצרפתים יישבוה במאה 
ד, 17 , ובריטניה לקחה את האי מידיהם ב 1762 . הצרפתים 
חזרו והשתלטו עליו ב 1779 , אולם ויתרו עליו לטובת אנגליה 
ב 1783 . העבדים הכושים שוחררו ב 1837 . היום כלולה ג׳ 
באירגון המושבות הבריטיות של איי־וינדולרד, אך יש בה 
ממשל מקומי ומועצה מחוקקת. השפה המדוברת באי היא 
אנגלית. הבירה היא סנט־ג׳ורג' ( 12 x 100 תושבים) — במל 
טוב ומרכזם האדמיניסטראטיווי והמסחרי של כל איי־ 
וינדוו׳רד. 

הגרנאדיבים ( 6$ מ 11 > 113 ש- 01 ) הם שרשרת איים קטנים 
מצפון לג׳; שטחם הכללי כ 80 קמ״ר, 13.000 תושבים. מבחינה 



605 


גרנדה — גרנוגל 


606 


אדמיניסטראטיווית מסונפים הדרומיים לד, הצפוניים — 
לסגט-וינסנט (ע״ע). 

נך 3 ךד!/ ל 1 אי 0 דה — 13 ) 3 ח 3 ז 0 5 !ע- 1 — ( 1504 , גרא־ 

נאדה — 1588 , ליסבון), סופר דתי ספרדי, מגדילי 
המהברים בספרות הפרישות והמוסר הנוצרית. ג׳ השתייך 
למסדר הדומיניקני ולמד בוואליאז־וליד; את שנותיו האחרו־ 
נית בילה בפורטוגאל. הוא היה מטיף רב-כשרון, ואופי של 
דרשת־מטיף בולט גם בכתביו, שזכו להכרה רבה על סיגנו־ 
נם ועל תכנם הרגשי והלבבי. ספרו 5 :>־ו 10 > 3 סשק 16 > בנביס 
("מורה־דרד לחוטאים״, 1556 ) דן בתכונות הנעלות של 
האדם ובדרכים שיש בהן כדי למלט את הנפש מן החטא. 
ספרו £6 13 ס!) 51016010 31 מ 016 :> 11 [> 10110 ("מבוא לעיקרי" 
האמונה״, 1583 ) מצטיין ביופי ריתמי ומבנה משוכלל של 
דרך־הכתיבה ובעושר ביטויים וציורי־לשון! בתכנו מתמזגות 
תורת־האל וסניגוריה על הנצרות בתחושת־טבע עמוקה 
ועדינה. 

כן חיבר ז 1511303 ־ 0 0012 ! 13 16 > 121 ־ 1400101 ("תזכיר 
החיים הנוצריים״, 1561 ), שהוא חיבור אסקטי המתקרב 
למיסטיקה: ם 1113016 > 46 ג ץ 301611 ־ 01 16 > 0 ־ 1161 £1 ("ספר 
התפילה וההתבוננות״, 1554,1553 ), שהאינקוויזיציה ציוותה 
לתקג 1 במהדורה השניד" מאחר שכמה מדבריו היו לפי דעתה 
קרובים להשקפותיהם של האילומיניסטים < ביוגראפיה של 
חואן דה אווילה; תרגומים של "הסולם הרוחני" של יוהאנם 
קלימאקום ושל "ההליכה בדרכי־ישר׳ של תומאם מקמפן. 
בלאטינית חיבר ספר על רטוריקה לשימוש המטיפים, שתור¬ 
גם אח״כ לספרדית. ג׳ השפיע השפעה רבה על המיסטיקה 
בכל אירופה וספריו תורגמו ללשונות רבות. מהדורה חדישה 
של כל כתביו ב 14 כרכים הופיעה ב 1906 — 1908 . 

,ס״זז״ס .( ; 1926 ,. 0 ) 4 , 1 ) 4 70/10 ^סו 1  8 . 8 . £4 ;( 1 , 0 ץב 1 ש? 

׳< ? £1071 1 ) 4 00 ) 21 * 1 * 0 .£ , 1105 ? 1 > 161 * 1 ? .? , 1935 ,. 0 ? 4 •'/ 

. 1947 , ס ) 1 > . 1 ץס?'•! 

ק. ר.־ג. 

?רנדזם אי קטפיגיה, אמריקה — 105 >ו 0031 110 {> 1 ־ £111 
3 ם 1 נ}רת 02 ׳ 5 — ( 1867 , לדידה — 1916 , תעלת 
לה-מאנש [בספינת־בוסעים שטובעה ע״י צוללת גרמנית)), 
קומפוזיטור ופסנתרן ספרדי. ניהל קונסרוואטוריון בבר¬ 
צלונה. כתב חיבורים רבים לפסנתר, מלאי אפקטים טכניים 
מיוחדים, וגם שירים בסיגנון המסורת הספרדית. ביצירתו 
ניכרת השפעתם של הרומנטיקנים ש 1 פן, ליסט וגריג; אך יחד 
עם זה מורגש בהן תמיד הטעם הספרדי הלאומי, הבולט במיר 
חד ביצירתו ״* 0076503 " (לפי תמונותיו של גויה [ע״ע]), 
ששימשה לו אחד־כך גם חומר לאופרה ; ה״איגטרמצו" 
שבאופרה זו הוא אחת היצירות התזמרתיות המקובלות ביו¬ 
תר על הקהל עד היום הזה. — יצירותיו כוללות שירים רבים, 
יצירות לפסנתר (ביניהם עיבודים מעולים של 26 סונאטות 
לסקארלאטי, שלא נתפרסמו עד אז), 8 אופרות, מוסיקה 
קאמרית ויצירות לתזמורת. — ג׳ היד. גם פדגוג חשוב 
בפסנתרנות וכתב ספר על השימוש בדוושות. 

גר^די, אלסנדרו — 6 >ת 3 ־ 01 0 ז 1 > 1105$20 / — (ז, סיצי¬ 
ליה — 0 1630 , ברגאמו), קומפוזיטור איטלקי. על 
חייו אין אנו יודעים אלא מעט. ב 1610 — 1617 שימש מנצח 


בכנסיה בפרארה, לאחר מכן השתתף במקהלת סאן מארקו 
בוויניציאה, וב 1619 נתמנה למשנה־המנצח שם; ב 1628 היה 
מנצח ראשי בסאנטה מאריה מאג׳ורח בברגאמו. ג׳ נתפרסם 
כאמן הסיגנון הרב־קולי, כמחבר של מאדריגאלים, מוטסות 
ופיסות וכמעבד של מזמורי־תהילים. עסק במיוחד בחיבור 
יצירות בצורת הקנטטה, והוא הראשון שהשתמש במונח זה. 

ו^רס?ל ( 01600616 ), העיר החשובה ביותר באלפים הצר¬ 
פתיים׳ העיר הראשית של הדפארטמאן איזך( 6 ז 15£ >, 

לשבת על נהר-איזר מעל לשפך ידבלו דראק ( 30 ־ 01 ) וחולשת 
על עסק גרזיוודאן (ח 1113 ן 0 >ג 1 * 6 ־ 01 ) ועל הכניסה לעמקים 
אלפיניים אחרים; 116400 תושבים ( 1954 ). כמקום העבר 
גאוגראפי חשוב שימשה ג׳ במשך הדורות כמבצר אדיר; 
המצודה העתיקה (הבאסטיליה) מתנשאת בגובה של 269 מ׳ 
על־פני העיר החדשה, הבנויה על גדת הנהר השמאלית; 
היום מובילה לשם מסילת־מעלית. אולם היום עיקר חשיבותה 
של ג׳ בתחנת־הכוח שבה. שנוסדה ב 1885 ועשתה את העיר 
למרכז תעשיה מונעת בחשמל, בזכות שני נהרותיה היורדים 
מן האלפים ומספקים לה כוח בזרימתם. בעיר מרוכזת תעשיה 
קלה בענפי הייצור של נייר, חפצי־עור, כסיות, כובעי-קש, 
רהיטים ודברי-מותרות; וכן נמצאים בה בתי־חרושת למוצרי־ 
מתכת, לתכשירים כימיים, לאריגים (בד ומשי מלאכותי), 
למצרכי־מזון ולמשקאות. — בג׳ אוניברסיטה מפורסמת, 
שנוסדה ב 1339 ושמשמשת מרכז תרבותי לצרפת הדרומית- 
מזרחית. בעיר נשתמרו הדבר. עתיקות ובניינים היסטוריים — 
בעיקר כנסיות — מיה״ב, ביניהם קאתרראלה ובה קריפטה 



נרנוג? האיזך 1 וז 658 יט 


מן המאה ה 9 , כנסיה מן המאה ה 13 ובה קברו של ב_יר (ע״ע), 
ארמון־משפס נאד. מן המאה ה 15 , ששימש בשעתו מושב 
לפארלאמנט של ג'; בעיר כמה בתי־נכות וספריה עשירה. 
בשל יפי נופה וקרבתד. לגבהי האלפים ולמנזרים וטירות 
עתיקים שבסביבתה נעשתה ג׳ אחד ממרכזי־התיירות החשו¬ 
בים בצרפת. 

ג׳ בנויה במקום העיר האלובח׳גית קולארו ( 00131:0 ), 
שעמדה על הגדה הימנית של האיזר; היא נוסדה ע״י הקיסר 
גראטיאנוס ב 379 ונקראה בשם גראטיאנופוליס (- 01311300 
30115 !) — ומכאן שמה הנוכחי. בראשית יה״ב השתייכה ג , 
לבורגונדיה, וע״י כך לאימפריה הגרמנית־רומיח; אח״כ 
היתה בירת שליטי ד(סינה (ע״ע), ואף לאחר סיפוחה לצרפת 
במאה ה 14 נהנתה ממידת מסויימת של עצמאות, שהובטחה 
לה ע״י פריווילגיות. תושביה לקחו חלק פעיל במהפכה 
הצרפתית, ואח״יב היתד. ג׳ העיר הראשונה שערכה קבלת- 
פנים נלהבת לנאם(ליון בשובו מאלבה. בימי מלחמת־ 
העולם 11 נתפסה ג' תחילה בידי האיטלקים ואה״כ בידי 
הגרמנים ושימשה מרכז חשוב לתנועת־המרי. — בג׳ נולד 


607 


גרנובל — גרכדייל, פר ריצ׳רד 


608 


סטנדל (ע״ע)׳ שתיאר את העיר ברומאן "האדום והשחור". 

. 0 , 1 > 211 ־תש£ 14 , 1888 ,. 7 > 46 י שוזזוזז 1110 ) 11 ז? . 4 

* 0 י 3 >ז 1 ״ 011 תג £1 . 11 ; 1923 ,* 6 * 81 ) 17871 * 6 ק 41 * 46 816 ) 1 ^ €0 
, 2 י 8 193 , 01181716 ) 16 {{ 4£ ?ז £60% 46 1446 ?£ 

ו, א. 

גךנ 1 ב?זרןי־, א^?םנדר (א?ךןזם א!רף: 1890 , מוסקווה — 
1937 , פאריס), בימאי ומנהל־תאטרון יהודי. גדל 
ונתחנך בריגה, למד בפטרבורג, אך את עיקר השכלתו 
האמנותית רכש לו באקאדמיה לאמנות במינכן ובבירות 
אירופה המערבית. מצוייר בידיעות מקיפות בשדה התאטרון 
והדראמאטורגיה ובנסיון אמנותי רב, שב אחר המהפכה 
לרוסיה. בתחילת שנת 1918 אירגן חוג דראמאטי יידי של 
חובבים והדריכו. ב 1919 הוטל עליו מטעם הרשות בפטרו־ 
גראד לפתות ססודיה דראמאטית יהודית. לאחר עבודה של 
ששה חדשים הציג ג׳ עם הלהקה שלו את "העיוורים" של 
מטרלינק, ואח״כ את "החוטא" ואת "אמנון ותמר" לשלום 
אש. במרוצת הזמן הפכה הסטודיה לתאטרון היהודי הקאמרי. 
ג׳ שקד על יצירת תאטרון יהודי חדש, ללא קשר לתאטרון 
היידי הפרימיסיווי שבעבר. ג׳ היה אמן מעולה מן הסוג 
האירופי המשובח ומארגן מוכשר. שיטתו בביום הצטיינה 
בשקידה על התנועה, שג׳ ייחם לה חשיבות כביטוי אמנותי 
לא פחות מאשר לאמנות־הדיבור. תאטרונו של ג' הפך 
ל״תאטרון היהודי הממלכתי" (או "האקאדמי") ועבר למ 1 ס- 
קווה, ושם התרכז בעיקר בהצגת מחזות משל סופרים יהו¬ 
דים — קטעים מתוך כתבי שלום עליכם בעיבודו והמחזתו 
של ג׳; "אל נקמות" לש. אש* "המכשפה" לגולדפאדן* 
"בלילה בשוק הישן" לי. ל. פרץ* "מסעות בנימין השלישי" 
למנדלי מוכר־ספריסז ״המרד״ לרזניק * מיצירותיהם של 
מחברים נכרים: "אוריאל אקוסטה" לק. גוצקו* "טרואדק" 
לז׳יל דומן. שיטתו של ג׳ בבימוי נתבלטה בבהירות יתרה 
בהצגה של ״בלילה בשוק הישר לפרץ ( 1925 ), שהיתה 
מבוססת בעיקר על מוסיקה, תנועה, תאורה דקה מותאמת 
ועל אמנות־השתיקה. 

ב 1928/29 יצא ג׳ עם תאטרונו לסיבוב בארצות אירופה 
המערבית (הרפרטואר כלל: "מסעות בנימין השלישי", 
״הזכיר, הגדולה או 200,000 ״ ["עמך" ב״הבימה"]* "בלילה 
בשוק הישן") וקנה לו שם ככימאי מקורי ומחדש. ג׳ לא חזר 
לרוסיה, אלא נשאר בברלין והציג בגרמנית את "הסרז׳אנט 
גרישה" לארנולד צויג עם השחקן א. גרנו (ע״ע), את 
״אוריאל אקוסטה״ ב״הבימה״ ( 1930 ), וכן הסריט סרטים 
שם ובפאריס. 

מ. ליטוואקאוו, סינף יאר מלוכישער אידישער קאסער־ 

טעאטער, 1924 ! *מ 

1928 ,׳״״>?, ־ 77 

ג. ק. גר. 

גל^ויל (:> 111 ׳\מ:£־ 01 ), משפתה אנגלית מיוחסת, שהעמידה 
מדינאים ומלומדים! אחדים מענפיה הגיעו לאצולה. 

1 ) ג׳ורג׳ ג׳ — .ס — ( 1712 — 1770 ), מדינאי 

בריטי. מ 1741 עד מותו חבר־הפארלאמנט. בפעולתו המדי¬ 
נית היה חליפות חברם ומתנגדם של אחיו ריצ׳ארד (לורד 
טמפל) ושל גיסו פיט (ע״ע) הזקן. מ 1747 ואילך מילא 
כאדמיניסטראטור מוכשר תפקידים שונים בממשלה במשרדי 
האוצר והצי. אחרי התפטרותו של פיט נתמנה ג׳ ב 1762 
לשר־החוץ, ומ 1763 עד 1765 היה ראש-הממשלד" ג׳ הקפיד 
על ביצוע חוקי־השיט ביחס למושבות באמריקה הצפונית 


וב 1765 המיל עליהן למרות התנגדותן את "מם־הבול", 
ובפעולתו זו הכשיר את הקרקע לקרע בין המתיישבים 
באמריקה ובין בריטניה. — יחסיו של ג׳ עם המלך ג׳ורג׳ 111 
לא היו טובים, והלה פיטר אותו ממשרתו ב 1765 . 

2 ) וילים וינדם, ברון ג׳ — ,ךת 1113 ) 1 ז׳<^\ מ! ¥11113 \ 

.ס ״ 0 ־ 831 — ( 1759 — 1834 ), מדינאי בריטי, בגו הצעיר 
של ( 1 ). מ 1782 ואילך היה חבר הפארלאמנט וכיהן בכהונות 
ממשלתיות שונות בתקופת שלטונו של בן־דודו פיט (ע״ע) 
הצעיר. ב 1790 הוענק לו תואר לורד, ומ 1791 עד 1801 היה 
שר־החוץ וניהל כעוזרו הקרוב של פיט — למרות חילוקי- 
דעות שנתגלו לפעמים ביניהם — את מדיניות המלחמה נגד 
צרפת המהפכנית. ב 1801 התפטר ג׳ יחד עם פיט מן הממשלה, 
ומאז נפרדו דרכי שני הקרובים והידידים. ג׳ התחיל להתקרב 
לפוכם (ע״ע) ולוויגים ולא השתתף בממשלתו השניה של 
פיט ב 1804 ^ 1806 . אחרי מותו של פיט כיהן ג׳ כראש 
הממשלה הקואליציונית קצרת-הימים ("מיניסטריון כל 
אנשי-הכשרון״, 1806 — 1807 ), שמנהיגד,־בפועל היה פוכם. 
זכותו העיקרית של ג׳ בתפקידו זה היא קבלת החוק על 
איסור סחר-העבדים והעברת עבדים בספינות בריטיות — 
צעד ראשון לביטול העבדות בכללותה. ג׳ היה לוחם נמרץ 
למתן זכויות אזרחיות ופוליטיות לקאתולים, והתפטר מכהו¬ 
נתו כשנתקל בהתנגדות המלך למגמה זו. אח״ב כיהן כנגיד 
האוניברסיטה באוכספורד, אך לא חזר למלא תפקיד בממשלה. 

.ס £ , 1852 , 1-17 ,( 81111111 ן ¥\ . 6 ־) .ס 1  1x164 /ס ,שש! ז £112111311 .£ ^־ 1.01 

גן^יל, 10 ־ ף־צ/ו־ד — 1116 <וז 6 ז 0 ^ 13 ( 1110 ז 51 — ( 1541 — 
1591 ), יודד־ים אנגלי. השתתף מנעוריו במסעות- 
ים ובקרבות נגד הספרדים והצטיין בגבורתו ובאומץ־לבר 



609 


גרנויל, סר ריצ׳רד—גרנט 


610 


ב 585 נ פיקד על שבע הספינות, שבהן יצאו מהגרים בריטיים— 
בעקבות שאר־בשרו של ג׳ וולטר דלי (ע״ע) — כדי להת¬ 
יישב בקרולינה הצפונית; בדרכו חזרה שדד את האיים 
האזוריים שבשלטון ספרד. ג׳ היה פעיל מאד בהכנות להדיפת 
התקפתה של ״הארמאדה הגדולה״ ב 588 נ. ב 1591 השתתף 
במסע־ים של הלורד האוארד, שמטרתו היה לתפוס את 
מטען־הזהב שהובילו הספרדים מאמריקה לארצם. בקרב ימי 
בין הספרדים והבריטים מצפון לאזורים נותקה הספינה 
'' 11696026 ", שעליה פיקד ג׳, משאר הספינות הבריטיות, 
ואחרי שהותקפה ע״י 15 ספינות ספרדיות עם 5,000 איש, 
עמדה עם 150 האנשים שעליה במשך שעות ארוכות במאבק 
מלא גבורה וגרמה לספרדים אבידות קשות ביותר. משלא 
היה עוד כל סיכוי להחזיק מעמד, אמר ג׳ לפוצץ את הספינה, 
אולם המלחים לא הניחוהו לעשות זאת; הספינה נתפסה, וג' 
מת מפצעיו אחר ימים אחדים בשבי הספרדים. בשל חייו 
ההרפתקנים ומותו רב־התהילה הפר ג׳ גיבור לאומי ונעשה 
נושא לכמה יצירות ספרותיות (כגון באלאדה של טניסון). 
אולם בני־דורו גינו אוחו על רדיפת־כבוד מופרזת, אכזריות 
לגבי פקודיו ואי־נכונות לקבל מרות. 

\ 0 . 0 ׳ x ט X0 ״ 1 , 1936 ,, 0 ? 51 , 1 [?ח $11 ט 8 1 ? 0 

1955 ,. 0 .?/ ? 51 , \>\ , 1937 

גךנףל־ 3 ך 3 ןר, סר הרלי גרנויל — ' 311 ־ 01 ץ 1£ ז 3 ^ 1 511 
68 ) 083091116-6381 1116 ״■ — ( 1877 , לונדון — 1946 , 

פאריס), שחקן, בימאי ודראמאמיקן אנגלי. התחיל להופיע 
כשחקן בהיותו בן 13 , והיה בן 16 כשהוצג מחזהו הראשון 
ע״י חובבים. לאחר שסייר בערי־השדה בלהקה שיקספירית, 
השתתף מ 1900 ואילך כשחקן וכבימאי, ואחר-כך גם כאחד 
המנהלים, בפעולות "חברת־הבימה" (ץ 1 ש 1 ש 50 6 § 3 ) 5 ) בלונ¬ 
דון, שנוסדה לשם ביום מחזות בעלי ערך אמנוחי וספרותי, 
שהיו להם סיכויים מועטים לעלות על הבימות המסחריות. 
השנים 1904 — 1907 , שבהן היה ג׳ מנהל תיאטרונים בלונדון, 
היו שנות עליה גדולה לבימה האנגלית: מחזות חשובים, 
מקוריים ומתורגמים (ביניהם מאת אוריפידם, איבסן, האופט־ 
©ן), הוצגו ע״י ג׳ תוך ביום שסייע לחידוש פני התיאטרון 
האנגלי. ג׳ העלה גם 11 ממחזות ברנארד שו, שהיה עד אז 
כמעט בלתי ידוע כדראמאטיקן ונתפרסם הודות להצגות 
הללו; וכן עשה ג , הרבה לקרב לתיאטרון את טובי הסופרים 
האנגלים, ביניהם מיספילד וגולזוורתי. 

מ 1910 חדל ג׳ לשחק והתמסר לביום ולכתיבה ואחר־כך 
לכתיבה בלבד. ביומיו היו מושתתים על עקרונות חדשים 
של פשטות ועל שימוש מהפכני בתפאורה ובתאורה. כמה 
ממחזותיו הוצגו בהצלחה. ג׳ תירגם, יחד עם אשתו הלן, 
מחזות של מחברים גרמניים, צרפתיים וספרדיים וחיבר כמה 
ספרים על התיאטרון, וכן "מבואות לשיקספיר", המכילים 
ניתוח חודר של המחזות והדרכה חשובה לבימאי ולשחקן. 

, 11001 ־ 801 . 8 . 0 ; 1927 ,:) 1 ) 10111 ( 17111511 > 161 ז 7 >> 5 , 9 בז־ 1 נו)\ , 1 ם 

. 1955 , 8 0 (} 

ןך^ול (או גרמלר.), אנטיאן פרנז, קךדינל לה - 

- 0830 ) 083096116 16 ) 11031 ) 038 , 6001 ־ 611 ? 16 ־ 11011 ־ 1 
9613 ) — ( 1517 , אורנאן [ 080305 ], צרפת— 1586 ,מאדריד), 
מדינאי קאתולי בשירותם של הקיסר קארל ץ ושל פליפה 11 
מלך־ספרד. בן 21 נתמנה ג , להגמון של ארה, ואח״כ השתתף 
בוועידת־הכנסיה בטרנטו ( 1545 ). ב 1545 — 1550 ייצג אח 


הקיסר בהזדמנויות שונות׳ ובין השאר במו״מ לאחר הקרב 
על־יד מילברג ( 1547 ), והוכיח כושר דיפלומאטי מעולה. 
ב 1550 נתמנה במקום אביו למזכיד־המדינה בשירותו של 
קארל ע. ג׳ ניהל את המו״מ בעניין נישואי מרי טיודור עם 
פליפה מלך־ספרד, וב 1559 עלה בידו להביא לידי כריתת 
ברית־השלום בקאטו-קאמברזי בין ספרד וצרפת. באותה ישנה 
נתמנה ליועצה של מארגארטה מפארמה, נציבת פליפה 11 
בארצות-השפלה. עם 
מינויו לארכיהגמון 
של מכלן נעשה ג׳ 
לראש הכמורה באר־ 
צות־השפלה, וב 1561 
נתמנה לחשמן. הוא 
היה שנוא על האוב־ 
לוסיה הפרוטסטאנ¬ 
טית של ארצות• 
השפלה בגלל איבתו 
לבית־אוראניה ולאג־ 
מונט ובגלל הרדיפות 
שרדף את "המינים". 
ג׳ השתתף בפעילות 
בהקמת בריתהסדינות 
הנוצריות היבדתיכוניות נגד התורכים, ונצחון לפאנטו ב 1571 
היה במידה רבה פרי מאמציו. באותה שנה נתמנה ג׳ עצמו 
למשנה מלך־ספרד בנאפולי. ב 1575 חזר ג׳ לרומא, וב 1579 
היה לראש "מועצת־איטליה". בארצות־השפלח לקח חלק 
בהקמת "מועצת־הדמים" וניסח את נוסח החרם נגד וילהלם 
מאוראניה. כן פעל למען ביצוע איחודה של פורטוגאל וספרד 
( 1580 ). בשנותיו האחרונות היה הגמון של בזאנסון. 

,^- 1 .( 6155 ^ - 0 . 1 >■}) 0 )/> 11031 ) 007 111 > 11 >)£'(> 1 ?) 1 ק 80 

■ 8/11 - 7 ) 11711 01 >! 71 )): 1 ח 1111 8.171 , $011 ק 1 ז 1 נ 111 ? . 191 , 11-1861 ־ 18 

. 1895 , 11 <ןק> 1 
מ. רו. 



החישסז נו־אנוולח 


גרנט (מלאט׳ 080 ) 88303 , רימון! אנג' ) 83806 ), קבוצת 
מינראלים סיליקאטיים! מלחים מעורבים של 
מתכות דו־ערכיות ותלת־ערכיות, שהרכבם הכימי הכללי הוא 
, 111 מ נ 11 מ[ 510 1 ]; 

11 מ = * 11 ,51 8 ,0 ־־ע או 11 "!ג; 

111 ז! = 111 ,41 *ז או 111 ס. 

במבנה של ג" נקיים משתתפים קאטיון דו־ערכי וקאטיון 
תלת־ערכי אחד בלבד, אך רוב חג" הם תערובות, שבהרכבן 
משתתפות מולקולות יסודיות אחדות. בכל שורת חג" קיימת 
איזומורפיה (ע״ע). 

ג" נקיים 


" 1 מ 

ןי 1 ו 


*1 

04 

גרוסולאר 

*1 

1(12 

פירו 8 

*1 

?6" 

אלמנדין 

7(1 

?.10. 

ספסרטין 


04 

אנדראדים 

"יס 

02 

אובארואיט 


אנדראדיטים אחדים מכילים אחוז ניכר של , 10 ־ 1 , ובהרכב ג" 
רבים משתתפים בשיעורים קטנים גם היונים 26 , ¥, 111 ^ן. 
חג" מתגבשים במערכה הקובית, בגופים הקריסטאלד 



611 


גדנט— גר:מ, יוליסס סימססון 


612 


גראפיים רומבודודקהדרון ( 110 ), איקו׳סיטטרהדרון ( 211 ) 
או הכסקיסאוקסהדרון* קשיותם 6.5 — 7.5 ומשקלם הסגולי 
3.4 — 4.3 . הרבה ג" חדירים לאור, ומיניהם המשובחים שקופים. 
רוב הג" הם בעלי צבע אדום (מכאן שמם) עד חום; גרוסו־ 
לאר הוא ירקרק* האוברואיט הנדיר מצויין בצבע ירוק 
מעין האיזמרגד. ג״ משובחים הם: דמנטואיד — אנדסודים 
שקוף בעל צבע ירוק של איזמדגד, הנגרם ע״י עקבות־ברום! 
רידוליט — פירום ורוד* הסונים — גרוסולאד בעל צבע-זהב. 

הג" הם מינראלים נפוצים, שנוצרו בדרכים שונות. רבים 
מהם, ביחוד האלמאנדין, הם תוצאה של מסאמורפוזה רגיו־ 
נאלית, והם מופיעים בעיקר בגניסים (ע״ע) ובסלעים הרסי־ 
תיים מטאמורפיים, כגון צפחות־נציץ או גראנוליט, או 
בסלעים מאגמתיים מטאמורפיים, כגון אמפיבוליטים. גרוסד 
לאר ואנדראדיט נוצרו בעיקר במטאמורפוזזדשל־מגע, ביהוד 
מסלעים גיריים ; לפעמים נוצרו בדרן■ זו סלעים מורכבים 
ג׳ בלבד (גדאנאטיס). ממוצא מאגמתי הם: הסססארטין, 
המופיע בסלעים חמוצים, כגון גראנימים, אפליטים ופגמא־ 
סיטים! הסירופ, המצוי בסלעים אולטרא־בסיסיים, כגון 
הקיט בדלים של דרונדאפריקה* ג׳־טיטאן, המיוחד לסלעים 
מאגמתיים אלקליניים. 

ג" משובחים מסוגי האלמאנדין והפירופ נחשבים לאבני* 

חן למחצה ומשמשים בתעשיית־הקישוט. אלמאנדינים בעלי 
צבע אדום עז (ע״ע אבנים טובות [לוח צבעוני)) נקראו 
״גחלת״ ( 31 ־ 111 זח 2 ,ש 1 ;>גזט< 1 ז 03 י 1101 מטנ 1 • 31 ^ 1 } והיו מוחזקים 
אבנים יקרות. יוסף פלאודום מתרגם "נופך" שבאבני־החושן 
(שמ׳ נח, יח) — אד זיהוי זה מוטל בספק. ג" 

רגילים משמשים כחומר־שחיזה חשוב. — התפוקה העולמית 
השנתית של ג׳ היא כ 10,000 טון. רובם מופקים לא מתוד 
הסלע שבו נוצרו, אלא מתוך חולות, שבהם הצטברו מחמת 
משקלם הכבד. חולות מכילים ג׳ מצויים לאורך חופי צילון 
ומאדאגאסקאר. מכרות־ג׳ חשובים נמצאים בהרי־בוהמיה, 
בהודו ובאפריקה הדרומית. 

ג" למיניהם נפוצים למדי גם בא״י. גבישים גדולים, כדי 
8 ס״מ בקןטרם, אך אטומים מבחינה אופטית, מופיעים 
בפגמאמיטים הגראניטיים של אילת! ספסארטינים קטנים 
ומבריקים נפוצים באפליטים ובגראניטים של נחל־שלמה 
וסביבתו! אלמאנדין מופיע בצפחות־הנציץ של איזור אילת; 
גרוסולאר — באיזוד מנחמיה שבעמק־הירדן, שבו הוא נוצר 
בממאמורפוזדדשל־מגע בין זדמי־הבזלת ובין חוואר־הלשון. 

תמונות: ע״ע אבנים טובות (לוח צבעוני)* גביש, 

עמ , 232 . 

י. ב. 

?רנט, נ׳ןין — ]ח״ 3 ז 0 10 ( 0 [ — ( 1620 , לונדון — 1674 , 
שס), סטאטיסטיקן אנגלי. ג׳ היה תחילה סוחר־ 

אריגים ואח״ב מוסיקאי * לבסוף היה ממונה על אספקת־המים 
של העיר לונדון. בתוקף תפקידו זה התחיל לטפל בבעיות 
מדעיות, בעיקר בסטאטיסטיקה של התחלואה והתמותה. ג/ 
שהיה מראשוני חברי ה ? 500101 11 ;ץ< 1 ? י היה הראשון בזמן 
מאנשי קבוצת "האריתמטיקנים־הפוליטיים" בראשותו של 
וילים פ טי (ע״ע), שמחקריהם על התמותה הניחו יסוד 
לסטאטיסטיקה הדמוגראפית. בספרו 01111031 ? 313011 זט 131 י! 
ץ:) 211 זז £40 0£ 81115 0 * 11 חסק!! 5 וזס 1 ז 3 ׳\ש 50 כ 1 ס("הערות טבעיות 
ופוליטיות על דשימות־רתמותה״), 1662 , המבוסס על רשימות 
הנולדים והמתים בלונדון מ 1603 עד 1661 , חיפש ג׳ חוקים 


כלליים על סיבות המוות, על היחס שבין המינים בלידות, 
על פריון הנישואין, על התמותה לסי קבוצות־הגילים ועל 
התקופה שבה עשויה אוכלוסיה להיכפל. את החומר העצום 
והמפוזר, שעמד לרשותו, סיכם בטבלות מועטות רבות־ 
המחשה. 

.( 01 א 500 . 5131151 .ץ 0 א . 1 () ? 11 ^ 11714 . 0 , 1 > 00 ז*עמ 1 ז 0 . 14 

/ס )ו< 1 ו 17 ו 7 ס 0 , ״ 1 . 11 ; 1928 

. 1932 , 111 011 , 1 ) 51011111 

$ך$ט, דץיד—חש 0 ז 103 > 1 ׳ 21 ס — (נר 1892 ), סופר אנגלי. 

הן מצד אביו והן מצד אמו ג׳ הוא בן למשפחות 
סופרים ואנשי*ססר. הוא נתפרסם בסיפורו הגרוטסקי והמקורי 
מ? 0 * 10 ? 6 * 1 (״הגברת שהפכה לשועל״, 1922 ), ורוב 
הרומאנים והסיפורים שחיבר מאז מצטיעים באותה הנימה 
העליזה, המלווה אימה וטראגדיה. במלחמת־העולם 11 שירת 
ג' תחילה כטייס, ואת חוויותיו בשירותו זה תיאר בספרים* 
אח״כ פעל בתפקידי־הסברה מטעם משרד־החוץ הבריטי. 
אחרי המלחמה נעשה מו״ל. 

וןרנט, יוליסס היספסון — 1 ת 3 ז 0 ת 50 קימ 51 5565 ץ 1 ז 1 — 

( 1822 — 1885 ), מצביא אמריקני ונשיאן ה 18 של 
אה״ב ( 1869 — 1877 ). ג׳ היה בן חקלאי ממדינת אוהאיו. 
ב 1839 , בגיל 17 , נתקבל לאקאדמיה הצבאית בוסט פוינס, 
וב 1843 נעשה קצין בצבא־הקבע. הוא השתתף בקרבות 
במלחמה בין אה״ב ומכי 
סיקו ב 1848-1846 , ואח״כ 
מילא תפקידים שונים — 
בעיקר מינהליים — ב¬ 
בסיסים צבאיים שונים, 
אולם עד 1854 לא הגיע 
אלא לדרגת קפטן. באו¬ 
תה שנה התפטר מן 
הצבא, התיישב עם מש¬ 
פחתו בסנט־לואיס ועסק 
חליפות בניהול חווה, 
שאשתו הכניסה לו בנ¬ 
דונייתה, בעסקי־קרקעות 
ובמסחר זעיר. הוא נכשל 
ברוב עסקיו, חי בדחקות. 
היה מאוכזב ומר-נפש 
ונחשב בדרך־כלל כלא־יוצלח. 

המפנה הגדול בחייו חל בפרוץ מלחמת־האזרחים ב 1861 , 
כשג׳ כבר היה בן 39 . הוא גויים כקצין־לשעבר לצבא- 
המתנדבים בדרגת קולונל, ובאוגוסט אותה שנה נתמנה 
לבריגאדיר־ג׳נראל׳ למפקד־דיודזיה ואחר־כך למפקד הסחבה 
של מנסי, אחד מגופי הצבא הצפוני בזירה המערבית של 
המלחמה. בתפקיד זה הצטיין ג׳ בשורה של קרבות, בעיקר 
בכיבוש פורט־דונלסון ( 12/16.2.1862 ) ובקרב הגדול ליד 
שילה ( 6/74.1862 ), שבו הוכיח לראשונה את קור־רוחו 
וצלילות־דעתו במצבים קשים. ג׳ לא היה אהוד על ותיקי 
הפיקוד העליון, שראו בו איש המוני החשוד על שתיינות, 
אולם לינקולן שם בו אמונו והעדיף אח "הגנראל הלוחם" 
משאר המצביאים, שאיכזבוהו בהססנותם ובזהירותם המוס- 
רזת. הודות לליגקולן ניתן לג׳ לבצע את תכניתו לכבוש 
את מבצר הדרומיים ויקסברג (§ש 11 ( 51 ; ¥101 ), ששלט על 
עמק־הסיסיסיפי. הפיקוד העליון פיקפק בהצלחת המסע, שבו 




613 


גרגט, יוליסם סימפסון 


614 


פתח ג׳ בפברואר 1863 ושבו התגלו בצורה בולטת ביותר 
סגולותיו כמתכנן אוסראטיור ומפקד-שדה כאחד. כניעתה של 
ויקסברג עם 30,000 איש חיל־המצב הדרומי שבה( 4.7.1863 ) 
היתה אחד הנצחונות המכריעים במלחמה כולה, ג׳ נתמנה 
למיג׳ור־ג׳נראל, קיבל את הפיקוד על כל הזירה המערבית, 
ובתפקיד זה לא רק הצליח לחלץ את המחנה הצפוני 
בטנסי — בחלקה הצפוני של הזירה — מן המצב הקשה 
שבו נמצא בסתו 1863 , אלא אף להנחית בדרומיים מהלומה 
מכרעת בקרב־צ׳טאנוגה ב 25/26.11.1863 . 

במארס 1864 הועלה ג׳ לדרגת לוטננט־ג׳נראל — דרגה, 

שלא היתה קיימת בצבא אה״ב מימי ואשינגטון — ונתמנה 
ע״י לינקולן למצביא כללי על כל גייסות הצפון. התכנית 
שעיבד ג׳ להנהלת כלל־המלחמה היתה מושתתת מצד אחד 
על התחשבות בנתונים המדיניים־האסטרטגיים — הצורר 
בהכרעה מהירה לשם סיכול מגמת הפשרה שהיתה רווחת 
בחוגים פוליטיים רחבים בצפון, ומצד שני — על התחשבות 
ביתרונות האופראמיוויים שעמדו עד אז לדר 1 מיים: יכלתם 
לנצל את קווי התנועה והתימרון הפנימיים. לפיכך קבע ג׳ 
את המאמץ העיקרי בזירה המערבית, במגמה לכבוש את 
שטחי־המפתח של הקוגפדראציה ע״י איגוף אסטראטגי עמוק 
ולהכין תנועת־מלקחיים גדולה נגד בירתה — ריצ׳מונד 1 
בעת ובעונה אחת תיכנו ג׳ שורה של פעולות־ ריתוק אסטר¬ 
טגיות נגד מחנהו של הגנראל לי בזירה המזרחית, כדי לשלול 
ממנו את יכולת התימרון ולהבטיח את הצלחת המאמץ 
העיקרי בזירה המערבית. 

תכניתו של ג׳ התגשמה במלואה. אמנם, ההתקדמות 
בזירה המזרחית, שהיתר. בפיקוחו הישיר של ג , , עלתה לצפו¬ 
ניים בקרבנות כבדים ביותר, שעוררו התמרמרות רבה בצפון. 
אולם ג׳ המשיך בעקשנות ובלי רתיעה מפני אבדות בהס¬ 
תערות חזיתית על מתנגדו לי במשך כל הקיץ 1864 , ולמרות 
כמה הצלחות שזכו להן הדרומיים בקרבות-בלימה קשים, 
השיג את מטרתו האסטדאמגית: שיתוק חופש־החימרון של 
הכוח העיקרי של הדרום על-ידי ריתוקו לקווי־ההגנד. של 
ריצ׳מונד ופימרסברג• בינתיים ביצע המחנה המערבי של 
הצפון בפיקודו של שרמן את מסעו הגדול דרך לבה של 
הקונפדראציה עד החוף האטלאנטי והופיע בראשית 1865 
בערפו של לי. ריצ׳מונד נפלה ב 3 באפריל 1865 , וב 9 בו 
נפגש לי עם ג׳ באפומטוכס קורט האוז לחתימה על 
כתב־הפניעה של צבא-הדרום'(תמונה: ע״ע ארצות־הברית, 
עמ׳ 179 ). 

אחרי המלחמה ואחרי הירצחו של לינקולן היה ג/ בדרגת 
גנדאל של צבאות אה״ב, האיש הפופולארי ביותר במדינה. 
עד אז לא הירבה לעסוק בפוליטיקה, אולם הוא נגרר אל 
תוך הסיכסוך הקשה בין הנשיא ג׳ונסון(ע״ע) ובין הקונגרס 
ונעשה מתנגדו של הראשון. הרפובליקנים מינו את ג׳ 
כמועמדם לנשיאות ב 1868 , והוא נבחר ברוב גדול, ואף חזר 
ונבחר שנית ברוב גדול יותר ב 1872 . 

המאורע המדיני החשוב ביותר בתקופת כהונתו הראשונה 
של ג׳ כנשיא היתה קבלת התיקון ה 15 לחוקת אה״ב, המקנה 
זכויות אזרחיות ומדיניות מלאות (זכות־בחירה) לכושים. ג׳ 
אף המתיק כמה מן הגזרות והתקנות הקשות שהוצאו בשנים 
הראשונות שאחרי המלחמה נגד אנשי-הדרום. אולם בדרך- 
כלל לא הצליח ג׳ כנשיא: למרות שכלו הישר לא התמצא 
בתככים המדיניים והכלכליים של שנות־״השיקום" הסוערות, 
שהיו תקוסת־שפל במוסר הציבורי באה״ב, ולא ידע למנוע 


או לדכא את גל מקרי השחיתות והמעילות שהציף את הארץ 
עד לצמרת השלטון. ג׳ עצמו היה נקי-כפיים לחלוטין, אולם 
ריבוי השערוריות בסביבתו גרם להשפלת כבודו ולירידת 
חנו בעיני העם. אמנם, כשפרץ משבר כלכלי חמור בתקופת 
כהונתו השניה, התאזר הנשיא לעמוד בפרץ ומנע ע״י הוטו 
שלו קבלת הצעות־חוקים פופולאריות, שהיו עשויות להביא 
לידי החמרת המצב — ובזה תרם תרומה חשובה להבראה. 

אחר גמר תקופת נשיאותו ערך ג׳ מסע באירופה ובאסיה, 
ונתקבל בכל מקום בכבוד רב. בשנותיו האחרונות חי בניו- 
יורק. מאחר שהפנסיה שלו היתה מועטת, חזר לחיי-עסקים 
כשותף למוסד בנקאי. גם הפעם נכשל בבחירת שותפיו 
ועוזריו, שאחדים מהם נתפסו במעשי־רמאות; ב 1884 פשט 
הבאנק את הרגל, וג׳ הפסיד את כל רכושו. כדי לחלץ את 
משפחתו מן המצוקה, עשה מעשה של גבורה והקרבה 
עצמית: אע״ם שכבר היה חולה אנוש בסרטן־הגרון, שגרם 
לו יסורים קשים, חיבר מתוך מאמץ עליון את ספר זכרונותיו, 
שעליהם נמצאו קופצים בין המו״לים. את כתב־היד השלים 
4 ימים לפני מותו. ההכנסות מספר זה, שהוא מן האוטוביו־ 
גראפיות הצבאיות המשובחות, הספיקו לפרעון כל חובותיו, 
ואף הכניסו ליורשיו הון רב. 

האיש ג׳ הצטיין בפשטות ובישרות, שגבלה לפעמים 
בתמימות והיתד. סיבת כשלונו כמדינאי. הוא היה מוב־לב 
וגומל־חסד בכל מקום שיכול, וכן נהג בנדיבות כלפי האויב 
המנוצח במלחמה. אולם הוא נתן אמון מופרז בידידיו ונעשה 
כמה פעמים קרבן לנכליהם. אעפ״כ עמדו לו ישרו וצלילות- 
דעתו במלחמתו האמיצה נגד שחיתות שבחקיקה. 

אולם את מקומו בהיסטוריה קנה ג׳ כמצביא וכמנצח 
באחת ההיאבקויות הגורליות של המאה ה 19 . סגולותיו המיר 
חדות כאיש-צבא היו: הבנה עמוקה לגבי הקשר בין מדיניות, 
כלכלה ואסטרטגיה צבאית, — ראיית המלחמה כתהליך שלם, 
במקום הסחת-הדעת לקרב בודד, למסע בודד או לזירה 
מסויימת> חוש מעשי ויכולת ללמוד מן הנסיון, ובעיקר 
משגיאותיו הוא, — כיסוד ליכלתו כמתכנן אופראסיווי 
ואסטרטגי וכמארגן לוגיסטי ומינהלי גם ייחד. שגיאותיו 
הטאקטיות של ג׳ נבעו מאותה מגרעת, אשר היו שותפים לה 
מצביאים רבים בדורו ואף בתקופות מאוחרות יותר — חוסר 
הערכה מספקת להשפעת הטכניקה והמדע על דרכי־הלחימה. 
אולם חולשות אלו והכשלונות אשר נבעו מהן לא היה להם, 
בסיכומו של דבר, משקל רב לגבי כלל התוצאות של מסער 
תיו ושל הנהלת המלחמה על־ידיו. באישיותו התמזגו התבונות 
הדרושות למצביא גדול — תכונות שכליות ותכונות אופי 
ונפש כאחד. מבחינת אפיין והקפן של הבעיות שעמדו לפניו 
ויכלתו להתגבר עליהן, נראה ג׳ כמפקד מטיפוס חדש — שר־ 
הצבא הראשון של התקופה התעשייתית. 

אוט 1 בי 1 גראפיה ■ 1885-1886 , 1 ) 010x21 180x01 ? ,)״גזס. 0.8 
(הוצאה חדישה 1952 ) 

; 1868-1881 , 111 — 1 , 0 1/3 / 0 ץז 1110 // 11 ) 1811112 . 633011 . 6 . 

82111(1 2x8 ,ח 50 ״ 13 ״ 11 .א .' 1 . 0 ; 1887 מ. . 0 18 

, 03.13118 . 11 ; 1884-1888 , 170 €1011 ) 1/1 01 1 )) 28 < 12 

1/8 0■' 7/11 12/( 1111115011 ^ , 1898 , 10 ) 2 ) 012 #!מס , 

0.'$ 02212 864 < / 0 21£21 ק x8 186$, 1908, !\. 1-, 0 תס £", 

17/1 ״ 18 ; 1921 , 0010111 21 0 ( 0 מס ! 2 ) £811 111110$ \ )(/־ ( 
815( 0/ 11 8.0., 1931, \001021 1 )) 1 \ , 8 ז 2 ׳״ 0 סס¥ג .£ . 7 ׳ 

ס 5 ט (ס <ן 11 ( 0010211 ) 7/1 ,״ 11111 0 .ע .ן , 1928 , ס , 
1929; 18, 0 2*8 €((, 1933, 6. 18355 ס 8 . 11 ,^״ 111 ־ , 

?01 1936 , 81018 €211 015 2021 ) 0 ,מ״ז 0 . 11 ; 1935 , 1 ו 02 ו 1 ו ; 

1 82 1212 <} 02 , 11 * €0 ״ x1 0., 1950; 712 ) 111 ' , 5 .:>,י 601 . 0 .ס - 
$1( £12, 1955; 5. 038 0 ,1955 1 ( 11011 ) 2 ) 7 ))) 7/1 ,מ 1138 ג״ ; 

8[. ? 71 0111 ) 1211 .*רחגווס׳וו x81 2 0(2021, !1956 ./י . 

.9 



615 


גרני, יצחק בן אברהם ה־—גרניט 


616 


גרני׳ וצחק בן א 3 ךהם ה"/ מגדולי המשוררים העברים 
בפרובאנס, במחצית השניה של המאה ה 13 . נולד 
בעיר הגאסקונית איר (€־״^ = גורן), ומכאן כינויו ! שנה־ 
מותו אינה ידועה. מלבד השכלה עברית רחבה סיגל הג׳ 
לעצמו ידיעה הגונה בשירה הספרדית והפרובאנסאלית, 
והשפעתן ניכרת יפה בשירתו. הוא לא מצא לו פרנסתו בעירו 
והידבה לנדוד ממקום למקום, מן הפירנאים עד גבול איטליה. 
כדרך משוררי־ספרד שיבח בכל מקום את ידידיו התומכים 
בו וגינה את אלה שמנעו ממנו את מתנותיהם. בפרפיניאן 
התוודע ל״נגיז-המשוררים" אברהם (ע״ע) בדרשי, ונתכבד 
בכבודו, אבל במשך הזמן פרץ ריב בין שני המשוררים, 
שהדו נשמע בשירתם; דברי ריב וגנאי השמיע הג ׳ גם כלפי 
משוררים אחרים מבגי־דורו. המעט משירתו של הג/ שהגיע 
לידינו, מצטיין בלשון ברורה ובנימה סאטירית, וחדוות 
החיים ועינוגיהם מפעמים בו. השירים נתפרסמו ע״י שטייב־ 
שניידר (ב״חותם תכנית״, מהדורת ג. פולאק [ 1865 ], 4 — 6 ), 
ע״י מ. גרום([¥\ 10 \, 510,1882 — 523 ) וע״י ח. שירמן("סב־ 
הר השירה העברית בספרד ובפרובאנס״, ב/ 472 ), תשי״ז. 
י. ציגבדג, די געשיכפע פון דער ליסעראטור ביי יידן, 11 , 
124-130 , 1930 ז ח, שירמן, אורלוגין 3 , 523-510 , 1951 . 

נך^ה, ריבי — ז 6 ! 1 וז 03 1 ז 6 י 801 — ( 1534 ז— 1590 ), 
הדראמאטיקן הצרפתי החשוב ביותר במאה ה 16 . 

לפי השכלתו ומקצועו היה ג׳ איש־משפטים ופעל כעורך־דין 
בפארלאמנט של פא' 
ריס, כשופט וכחבר 
מועצת־המלך. בין 
1568 ו 1583 חיבר 7 
טראגדיות, שרובו אי¬ 
נן אלא חיקויים של 
טראגדיות עתיקות, 
וביחוד ניכרת בהן 
השפעתו של סנקה 
(ע״ע)! עפ״ר תופסים 
בהן נאומים ואמרות 
חכמה ומוסר את מקום 
הפעולה. יוצאת מכלל 
זה האחרונה שביצי¬ 
רותיו — 5 ^ 111 [ 06$ (״היהודיות״) —, שבה מורגשים מתח 
של העלילה והשתתפות בגורל הגיבורים! טראגדיה זו 
מתארת בלשון מקראית מובהקת את היסורים שפקדו את 
צדקיהו ואת גולי־בבל — תוך רמז לחבלי דורו של המחבר, 
כשמלחמות־הדת הרסו את ארצם של "מזניחי מצוות־האל". 
ג׳ חיבר גם טראגי-קומדיה בשם 016 13 ח 3113 ז 8 בעקבות "אור־ 
לאנדו המשתולל״ של אריוסטו (ע״ע). — למרות חולשת 
יצירת- של ג׳ יש בסיגנונו משום סלילת-דרך לסיגנון הגאה 
והחותך של קורני (ע״ע), ובדברי המקהלות הוא מגיע 
לפעמים לביטוי לירי נאה. — כמה מן הטראגדיות של ג , 
תורגמו בשעתן לאנגלית והשפיעו על התפתחות הדראמה 
האליזדבתנית. — הוצאות חדישות של כתביו של ג' הופיעו 
ב 1923 ו 1949 , 

11 0 # י £ו 1 וי*{ 1 \ , 0 , 0 ,1880 ,# . 5 

. 1 ^ .\׳ 4 ; 1905 , 0 # ,ח 0 [ 1 ז^ל 01 . 1 ־ 1 , 1891 , 416 ג-£* 71 

1 ז 0 0 / 0 ־* 777 ,מ חסין.ו * €1 ו] 

]ש צ־וטטנז €5 ^ 0 11 , 1924 , 0111x112 

^/׳ 1 116 ^ 71-12 70 , 141 , 930 / 32 ! ,( 32/33 * ו ££< ו 00 

1944 10 

מ, ק. 



בניין האופרה כבירים 


גרניה, ערל — ז 16 סז 03 01131165 — ( 1825 , פאריס — 
1898 , שם), ארדיכל צרפתי, החשוב בנציגי הסיגנון 
ה״היסטורי" של המאה ה 19 , שבו הוכנסו לבניה החדשה 
היסודות הקישוטיים של האדריכלות העתיקה. הרנסאנסית 
והבאדוקית. יצירתו החשובה ביותר היא בניין האופרה 
הגדולה בפאריס ( 1861 — 1874 ), שמשתרע על שטת של 11,237 
מס״ר והיה בזמנו גדול הבניינים שבעולם. חזית הבניין — 
שהיא מורכבת מאכסדראות, לוג׳יות וביתנים צדדיים, מוכ¬ 
תרת בכיפות ומקושטת קישוט פיסולי עשיר — היא בחינת 
סיום ארדיכלי מפואר ל״כיכר־האופרה". גדול ההשגים 
שבבניין זה הוא בית-המדרגות הגדול, המעיד על חוש־החלל 
המעולה של יוצרו. היצירה הזאת השפיעה השפעה מרובה 
על אדריכלות הדור, והיא עושה רושם כביר אף בימינו, 
אע״פ שבינתיים חלו שינויים רבים בחשיבה הארדיכלית. 

גרניול, ע״ע טרפנים; עטגים אתריים, 

נרניט (מלאם׳ 1 מב 1 ת 3 ז§ =גדגר, ע״ש מבנהו), הסלע הנפוץ 
ביותר בקרום כדור־הארץ. הג׳ הוא סלע פלוטוני 
חמוץ, העשוי בעיקר סיליקה, אלומינה ואלקאליים, והמינרא־ 
לים העיקריים שבו הם קווארצה ופצלת-שדה (ע״ע) אשלג־ 
נית — האחרונה עפ״ר כאורתוקלאז, מיקרוקלין, פרתיט, 
אנאורחוקלאז׳ אך קבוצה גדולה של ג" מכילה גם פלאגיו־ 
קלאז חמוץ (אלביט, אוליגוקלאז). רוב ד,ג" מכילים כמות 
קטנה של מינראלים מלנוקרטיים, כגון ביוטיט (ע״ע נציץ) 
ואמפיבול (ע״ע) ולפעמים גם פירוכסן (ע״ע) או מוסקוביט 
(ע״ע נציץ). בג" רבים מופיעים כמינראלים נלווים: אפאטיט, 
זירקון, טיטאנים, מאגנטיט, אילמניט, ולפעמים גם מונאציט, 
גרבט (ע״ע), אורתיט, טופז, פלואוריט, קסיטרים, טורמלין. 

הג" הם סלעים גבישיים, גרגריים, צפופים, גודל הגבישים 
המרכיבים הוא עפ״ר מ 2 / ג מ״מ עד מ״מ אחדים. מצויים גם 
מבנים פורפיריים, שבהם גבישים גדולים (מם״מ ומעלה), 
בדרך־כלל של פצלת־שדה אשלגנית, מוקפים רקמה של גבי¬ 
שים קטנים יותר. ג׳ גרפי או ג׳ עברי מצויין בשינון הדדי 
של גבישי קווארצה ופצלת־שדה. ג״־אפליטים הם ג" חמו¬ 
צים, בנויים גבישים קטנים בעלי צורות עגולות ומורכבים 
למעשה קווארצה ופצלת־שדה אשלגנית בלבד! הם מצויים 
בשולי מאסיווים גראניטיים או בצורת ריקים. ג׳־פגסשיט 
עשוי גבישים גדולים, עד כדי 1 מ/ ומופיע בצורת דייקים! 
פגמאטיטים מכילים לפעמים ריכוזים של מינראלים נדירים, 

הג" עפ״ר לבנים, אפורים או אדמדמים, אך פעמים צבעם 




617 


גרניט—גדניים 


618 


גם ירקרק או כחלחל! צבע זה נקבע עפ״ד ע״י צבע 
פצלת־השדה האשלגניוג — בבלייתם מתפרדים הסלעים 
הגראניטיים לפעמים לבלוקים גדולים או לצורות עמודיות. 
באקלים מדברי מתפורר הג׳ לארקוזה (ע״ע). 

מבחינת הרכבם הכימי והמינראלוגי מבחינים שתי 
קבוצות של ג״: ( 1 ) קלקו־אלקאליניים, ( 2 ) אלקאליניים. 
( 1 ) עשירים מ( 2 ) באלומינה ודלים מהם באלקאליים, וכן 
הם מכילים אחוז גבוה יותר של סידן, המתבטא מבחינה 
מינראלוגית בהופעתו של פלאגיוקלאז חמוץ, בעיקר אוליגו־ 
קלאז, הנעדר ב( 2 ). 

הג״ האלקאליניים מתחלקים לג" אשלגניים — המכילים 
נציצים, וג" נתרניים — המכילים אלקאלי־אמפיבולים או 
אלקאלי־פירוכסן. 

בהשפעת המגע בגאזים מאגמתיים חמים מותקף הג׳, 
ופצלת־השדה האשלגנית שבו הופכת בחלקה קאולין ובחלקה 
מוסקוביט, וכן נוצרים בסלע מינראלים מיוחדים, כגון טופז, 
פלואוריט, קסיטדיט! ג" כאלה, ששינו את טיבם, מכונים 
ג ר י ז ו¬ 


הרכבם הכימי של סלעים גראניטיים (ב%) 


4 

3 

2 

1 , 

66.0 

73.30 

69 21 

71.06 

8103 

0.5 

0.11 

0.41 

0.48 

־סח־ 

15.3 

12.33 

14.41 

14.10 

* 4130 ׳ 

2.0 

2.58 

1.98 

1.46 

־ס־לח 

2.9 

1.28 

1.67 

1.63 

00 ז 

0.1 

0.02 

0.12 

0.18 

0 ת 1 \ 

1.8 

0.26 

1.15 

0.59 

1420 

3.8 

0.46 

2.19 

1.88 

030 

— 

— 

— 

0.08 

630 

— 

— 

— 

0.01 

0 ־ 51 

3.5 

4.55 

3.48 

3.24 

30 בא 

2.8 

4 20 

4.23 

4.50 

0 ־ 14 

1.0 

0.86 

0 85 

0.69 

0 ־ 11 

0.3 

0.05 

0.30 

0.10 

.ס־ק 


( 1 ) ממוצע עולמי של גי עד־קאפבדייסו( 2 ) ממוצע של ג׳ קאלקד 
אלקאלמי!( 3 ) ממוצע של ג׳ אלקאליני!( 4 ) ממוצע של ברנרדיודיס 
(ע״ע דיורים) 


הג" מופיעים בגופים מאגמתיים גדולים, כגון בתוליטים, 
לקוליטים וסדנים (ע״ע מגמה), אך גם בצורת סילים, דייקים 
ועורקים דקים. כמה מן המאסיווים הגראניטיים מגיעים 
לממדים עצומים, כגון הבאתוליט של קולומביה הבריטית, 
החשוף לאורך 2,400 ק״מ ולרוחב של 160 ק״מ׳ או המאסיו 
של מונטינה באה״ב, ששטח מחשופו מגיע ל 40,000 קמ״ר. 

בדבר התהוות הג" נחלקו הדעות. לפי סברת רוב 
החוקרים חג" הם תוצאת התגבשותה של מאגמח גראניטית, 
שנפרשה מן המאגמה הבזלתית המקורית של כדור־הארץ 
בדרך הדיפרנציאציה ע״י גיבוש! מאגמה זו חדרה לתוך 
הקרום ויצרה בהתקררותה האיטית בעומק את הסלעים 
הגראניטיים. תאוריה זו מסתמכת על האופי האינטרוזיווי של 
ג" רבים ועל קיום מאגמות גראניטיות בעומק, שעליו מעיד 
ההרכב הכימי של לבות מסויימות. אך יש אסכולה, הכופרת 
באפשרות של התהוות הג" ע״י דיפרנציאציה ממאגמה בסי¬ 
סית מקורית! היא מעדיפה לראות בג" סלעי־משקע מקוריים, 
שהפכו בתהליך של אולטרה־מטאמורפוזה לסלעים גראני* 
סיים בהשפעתם של תמיסות וגאזים, ואף של מולקולות 
בודדות שעלו מן העומק (תורת הגראניטיזאציה). 

לג" נודעת חשיבות כלכלית גדולה. האבן עצמה משמשת 


לבניין בניינים מונומנסאליים. מג״־פגמאטיסים מפיקים 
פצלות־שדה ונציצים וכמה מאבני-הוזן החשובות, כגון: 
אקוואמארין׳ רובין, ספיר, איזמרגד, טופאז. ג״־פגמאטיטים 
הם גם מולדתם של מרבצים מתכתיים שונים — מרבצי נלב, 
טאנסאל׳ זירקון, תוריום, בריליום והעפרות הנדירות. זהב, 
בדיל, וולפרם, ביסמות ואיראן מופיעים בעורקים הידרו־ 
תרמאליים, שהתהמתם קשורה באינטרוזיות של ג". 

ג" נפוצים בכל היבשות! הם סלעים יסודיים בכל המאסי־ 

ווים העד־קאמבריים הישנים, אך הם מופיעים גם באיזורי־ 
הקימוט של תקופות מאוחרות יותר. הג" הצעירים ביותר, 
החשופים כעת על פני השטח, נוצרו בשלישון. רוב הג" של 
א״י וסביבותיה שייכים למאסיו הערבי־ניבי העד־קאמברי! 
סלעים אלה חשופים משני צדי ים־סוף ומכאן צפונה לאורך 
הסיני הדרומי והמזרחי, בחלק הדרומי של מדינת־ישראל 
מאילת עד נחל־תמנע ולאורך השפה המזרחית של בקעת- 
הערבה צפונה עד סמוך לים־המלח (ר׳ תמונה, ארץ־ישראל, 
עט׳ 129 — 130 ). בג׳ של חבל־אילת מבחינים 3 סוגים: הג׳ 
של נחל־שלמה, שהוא לבן ועשיר בנציצים! הג׳ של נחל־ 
רודד, אפור־ירוק כהה ועשיר במינראלים מלאנוקראטיים! 
הג׳ של נחל־תמנע, סלעים אדומים, עפ״ר דקי־הגרגד או 
בעלי מבנה פודפירי, עשירים באמפיבול. בג׳ של נחל־שלמה 
קשורים דייקים אפליטיים ופגמאטיטיים רבים, שמהם מפי¬ 
קים פצלות־שדד" י 

י. ג 

גרד ים ( 13165 מגז 0€ ),סידרת צמחים מקבוצת מפורדי עלי־ 
הכותרת סידרה זו קרובה לדולמיתניים מצד אחד 
ולאלתניים מצד שגי, והיא כוללת את המשפחות: פשתיים, 
חמציציים, גוניים, טרופאוליים, קוקייה זוגניים > ספק הוא, 
אם היא מהווה קבוצה טבעית. הסימנים'המשותפים לכל 
משפחותיה הם: כולן עשבים, שפרחיהם אנדרוגיניים! מספר 
האבקנים כפול ממספר עלי־הכותרת והם מסודרים בשני 
דודים (לפעמים הדור החיצון חסר)! השחלה עלית מאוהת־ 
עלים, הביציות נטויות ז שריד עמוד־העלי נשאר בפריז 
הזרעים חסרי אנדוספרם. ברוב המשפחות הפרחים נכונים. 

משפחת הגדניים ( 36 ש^מ 3 זש 0 ) כוללת 11 סוגים 
ו 850 מינים — עשבים או שיחים, שפרחיהם בני 5 עלים! 
הם מצויים ברוב האיזורים של כדור־הארץ וגדלים עפ״ר 
בצידי־דרכים, בבתות או בחורש. עם הסוגים החשובים של 
המשפחה נמנים מקור־ד,חסידה, פלרגוניום וגרניון. 

( 1 ) סיג מקור־החסידה (וסזז&סז^) כולל כ 75 
מינים, רובם באיזור היכדתיכוני ובארצות הסמוכות לו: 
עשבים (חד־שנתיים או רב־שנתיים) בעלי עלים משוננים 
או שסועים ופרחים נכונים, שמספר אבקניהם 10 , אבל רק 5 
מהם נושאים אבקנים. הפרי הוא מפרדת, המתפרקת בהב־ 
שלתה ל 5 פרודות בעלות מקור ארור (מכאן שם הצמחים), 
שבשעת התייבשותו הוא מסתלל ומשתזר סביב עצמו, כעין 
בורג או קפיץ, וחוזר ומתיישר באויר לח. עי״ב נגרמת לפרידה 
תנועת־סיביב, שנעשית פעולת־קידוח כשקצה נאחז ברגב־ 
עפר, ובדרד זו חודרת הפרודה לתוך האדמה. — בא״י גדלים 
בר 19 מינים׳ מהם צמחי־מדבר, שפירותיהם מצויירים במקור 
הדומה לנוצה ונישאים למרחקים ע״י הרוח. המינים הנפוצים 
ביותר בא״י הם: מקור־החסידה המציי( 1 ז 11 זא!ץ 1 :> 05 \זז.£) — 
בעיקר בבתי־גידיל משניים (צדי־־דרכים, מקומות־אשפה 
וכד׳) שהוא מפיץ ריח חזק של מושק ושעליו שימשו 



619 


גו־ניים 


620 


לצרכי הרפואה העממית! מקור־ההסידה הגדול(״ 11111111 !£.£). 
בעל סירות ופרחים גדולים (ציור 1 ). 

( 2 ) הסוג פלרגוניום (" 1 ט 1 ח 80 ־ 6131 ?) כולל כ 250 
מתים׳ מלבד שסע של זנים ובני־כלאיים. מוצאו ואיזו׳ר־ 
תפוצתו העיקרי היא אפריקה הדרומית. פרחיו אינם 
נכונים: 2 עלי־הכותרת העליונים גדולים מ 3 התחתונים! 
עלח־הגביע העליון (האחורי) מתמשן־ הדרבן ארוך המעורה 
בעוקץ־הפרח! בדרבן יש רקמה צופנית׳ והצוף הנפרש ממנה 
נאגר בחלל הדרבן. חפירות של( 2 ), על פרודותיהם ומקוריהם, 
דומים לשל ( 1 ). בין המינים השובים קיימים הבדלים גדולים 
מבחינת החלקים הוגטאטיוויים של הצמחים: מהם סוקולב־ 
טיים (בשרניים מאד) ומהם בעלי עלים דקים, מחם צמחים 
נמוכים ומשתרעים ומהם גבוהים וזקופים. — מינים רבים 
של ( 2 ) מקובלים מאד כצמחי־נוי — צמחי־ביסוי בערוגות 
או צמחי־בית מובהקים! בלשון הגננים הם מכונים (בטעות) 
גראניון(ציור 2 ). מבחינים בהם 4 קבוצות: (א) בעלי עלים 
מצויירים — עפ״ר צמחי־ערוגות שמוצאם מן המינים פלארגו־ 
ניום־חגור ( 200416 .?) ו!! 311 מ 111 ן>״ 1 (ב) בעלי עלים קיסו* 

סיים — עס״ר מינים וזנים משתרגים או משולשלים, שעלי¬ 
הם בשרניים, מבהיקים ומצולעים! מוצאם מ״ 1 נ 1 ז 6113 ק 

(ג) "פלארגוניום־ראווה" ההדורים — צמחים קצרי־פריחה, 
שמוצאם מ ״ 00001121111 .?, ואולי גם מ ״ 11105111 ^ 30 

(ד) "גרניוני־הוורד", בעלי עלים ריחניים, מן הטיפוס של 
01011$ ^ 3 ^ מינים מן הקבוצה (ד) היו מגודלים לפנים 
בקנה־מידה ביכר — ומגודלים גם היום — כמקור ל״שמן• 
גרניון" הבשמי, אחד מחמרי־היסוד של תעשיית־התמרוקים. 



ציור 1 סקור־החםירה הנדול ( £011111110 חזט 111 נ>ז£) 
1 . ענף נועא פרחים ופירות; 2 , חתן־־רוחב על הפרח; 
3 פרורה בעלח עטתורה עזור בבסיסו 



ציור 2 . נראני״־ה״נים (.ק 5 מוט 1 מ £0 ע! 6 ?) 

ציור בצבעי־סים ם 6003101$ 015 זסזז, סאת יווזאז מונינקס, 
אטסטרדס 1000 

מרכזי תרבות־הפלארגוניום היו אלג׳יריה והאי ראיניון. 
מדונאם אחד מלקטים כש 1,5 ק״ג עלים, שמהם ניתן להפיק 
ע״י זיקוק כ 3 — 4 ליטר שמן, שעיקרו גראביול, ציטרונלול 
ורודינול (ע״ע שמנים אתריים! טרפנים). לפני מלחמת- 
העולם 1 היה היצוא השנתי של אלג׳יריה וראיניון כ 100,000 
ק״ג בשווי של 10 מיליון פראנק בקירוב. היום נדחקים 
והולכים שמדהגראניון הטבעי ותרבות הפלארגוביום מפני 
חמרי־בושם סינתטיים. גם בא״י גידלו בשנות ה 20 את המיז 
הריחני ״ 1 ט״ 2115$11 ז 10 > 0 .? לשם הפקת השמן. 

פלארגוביום־תגור שימש חומר למחקרים חשובים במכא־ 
ניזם הורשת־הצבעים בצמחים. תופעת פיספום־הצבעים בעליו 
שותפים לה במקרה זה שני ההורים יחד׳ ואין היא נגרמת 
ע״י היסוד האמהי (הציטופלאסמתי) בלבד, כרגיל בתופעת 
הפיספום בצמתים(ע״ע גנטיקה, עט׳ 79 ). שינוי גונים בפרחיו 
הוכרו כביטויים למוטאציות של גנים מסויימים, הפועלים 
כגורמים בסינתזה הביוכימיה של האנתוציאנינים (ע״ע). 

( 3 ) הסוג הנפוץ ביותר במשפחת הג׳ הוא הגךניון(ציור 
3 ), הכולל כ 300 מינים. רובם עשבים, ש גבעוליהם ועליהם 
מכוסים שכבה עבה של שערות פשוטות או בלוטיות. כברוב 
מיני( 1 ) ו( 2 ) נעשית ההאבקה גם ברוב מיני( 3 ) ע״י חרקים, 
אולם יש ביניהם גם בעלי האבקה עצמית, כגון הגראניון 
הרד ( 10116 ״ .ס), המצטיין גם בדרד אפייגית להפצת זרעיו: 
לכל אתת מפרודות הפרי מקור ארוך, וכשהפרודות ניתקות 
בחלקן מעל העמוד המרכזי—המקור מסתלל כעין קפיץ של 
שעון׳ ותנועתו המהירה יש בכוחה להטיל את הפרודה 
למרחק־מה. במין גראניון הגזור ("נו 11 :> 556 ו 1 ) . 0 ) נפתחת 
רגורת־הזרע, והזרע נחלץ ע״י תנועת התעקמות של המקור 



621 


גרגיים—גדנלנד 


622 





ציור 3 נראני 11 ( חז 11 :> 0131 זי<ון ! 31111111 ־ 00 } 

(מר״י ג 1 :> 1 מ* בח 113 ״ן מז המאה ה 5 לםה"נ, העתק ממקור 18 
המאה הג לםסה״נ[?]>. הציור נושא אח הכתונת היווניתןז 10 א*?£־ 1 

ונזרק למרחקים. פרחיהם של מיגים שונים של ( 3 ) מצטיינים 
נצבעיחם העזים — אדום, ארגמן׳ סגול, כחול. מינים אחדים 
משמשים כפרחי-נוי. — בא״י גדלים 9 מיני־בר של ( 3 ). 

סינים אחדים של ( 3 ) שימשו לפגים ברפואה העממית 1 
השתמשו בתמציותיהם בסמים לגירגור בכאבי־גרון, או בשר־ 
שיהם כתרופה נגד דיזנטריה זכמשחה נגד פצעים בפה 
ובגר 1 ן. 

משפחת הג׳ כוללת גם סוגים אחדים האפיניים למדבריות, 

כגת הבהק ( 13 ״ 30 חס 1 \), הנפוץ בעיקר בדרום־אפריקד, 
ומשם התפשט דרך אפריקה המשוונית עד הודו, ומין אחד 
ממנו מצוי בא״י בנגב ובאדום! ה 03 רוםיט ה 110 וג^ז 53 , 
הכולל 6 מיגים דרום־אפריקביים, בעלי גבעולים בשרניים 
שמהם נוטף שרף! הביברשטיניה ( 13 ת 61 ז 5 ש 6 נ 811 ), שאיזור 
תפוצתה משתרע מיוון עד טיבט, ובא״י — בערבות־אדום — 
מצוי מין אחד ממנה. 

. 1912 ,( 53 11 :> 0 ־ 011 £13112 ?} 6 זס:> 3 >מו>־ס 0 , £1111111 .א 

מ. ז. 

ג.רנך, אל?ס?ךר [ישעיה גרונך] ( 1890 , ורביוויצי [גליציה 
המזרחית] — 1945 , ניו־יורק). שחקן יהודי. למד 
ב,,חדר" ובבי״ס של הבארון הירש. כבן 6 כבד עבד במאפייתו 
של אביו, וכבן 12 יצא לגדודיו כשוליה של נחתום. בלבוב 
ראה תאטרון יהודי, החליט להיות שחקן ונכנס לחוג דראמתי. 
ב 1905 הגיע לברלין, המשיך לעבוד כנחתום ולשחק בלהקות 
שונות ביידית. הוא למד גרמנית, נתקבל לסמינריון של מכס 
רינהרס (ע״ע), וב 1908 התקשר לתאמרונו. כאן שיחק ג׳ עם 
גדולי־השחקנים! בעיקר השפיע עליו ועל דרכו באמנות- 
המשחק שילדקראוט (ע״ע). אחרי מלחמת־העולם 1 שיחק ג׳ 
בווינה ובמינכן, חזר לברלין. ואח״ב נדד מתאטרון לתאטרון. 
הוא התמחה כשחקן־אופי וייצג בעיקר דמויות במחזות 

מודרניים, וביתוד גילם טיפוסים ויצר דמויות של פרולסא־ 

1 



רים ופשוטי*עם מקופחים, בסיגגת האפספרסיוניססי. אך 
הוא שיחק גם תפקידים בדראמה הקלאסית — את מפיסטו 
ב״פאוסט", את אצל ב״ניבלונגים" להבל, ובהתלהבות מיוחדת 
ובטמפראסנט בלחי־מרוסן — את שילוק. אך גם בשעת 
הצלחתו על הבימה הגרמנית לא נמנע ג׳ מלשחק אח 
התפקיד הראשי ב-אל 
נקמות" לאש ביידית. 
לשיא יצירתו על הבי¬ 
סה הגרמנית הגיע ג׳ — 
שנתקרב בינתיים לחו¬ 
גי השמאל בגרמניה — 
במשחקו במחזהו המ¬ 
הפכני של ב. בו־כט 
(ע״ע) -הופלה ז אנו 
חיים!״ ב 1927 . 

ב 1929 יסד ג׳ תאט¬ 
רון אכספרימנסאלי 
משלו, שלא האריך 
ימים, ב 1931 ערך ללא 
הצלחה יתרה הצגות- 
אורח ביידיש בניריורק. 
וחזר משם לברלין. לא¬ 
חד עליית היטלר נטש א?בס;דד ניאנאד 

ג׳ את הבימה הגרמנית ובא ב 1934 לפולין לשחק בתאטרון 
היהודי. הוא בא גם לברה״מ ושיחק תפקיד בסרט. ב 1938 בא 
לאה״ב, הציג ושיחק את -שילוק" ועוד מחזות ביידית. וכן 
שיחק תפקידים קטנים באנגלית בסרטים בהוליווד. זמן מועט 
לפני מותו שיחק לראשונה על הבימה בשפה האנגלית.—ג׳ 
כתב אוטוביוגראפיה (תרגום עברי: -אדם ונתיבו״, 1948 ). 


] 114*71 411 ] 4*7 4*141 $€ 11*71 814 / 171 *, 1927. 


ג, ק. גר• 


^רנל^ד ( 1 >ת 13 ״ 6 גת 0 ), גדול האיים על כדור־הארץ, מעיו 
יבשודמשנה צפונית! מבחינה מדינית — חלק 
מממלכת דנמרק (ע״ע). 

שטחה של ג׳ 176,000 ׳ 2 קמ״ר. היא משתרעת כ 2,600 ק״מ 
מדרום לצפון, ורחבה המאכסימאלי ממערב למזרח הוא 
כ 1,200 ק״ס. נקודותיה הקיצוניות הן: בדרום — כף־פרול 
(!^•!נ?), ׳ 59 0 45 ! בצפון— כף מורים ג׳ 0 פ (.עט 3 ש 51 ״ז 10 \) 
שבפירילאנד, - 2 /י 83 (רוחב צפוני)! במערב—הקצה הצפוני- 
מערבי, ״ 12 ! במזרח — כף פרי (ץזת 3 ?) שבפרודולאנד 
( 1 >״ £3 סס^נ״ק), ״ 73 (אורך מערבי). האי מוקף אגני־ימים 
עמוקים: אוקיינוס־הקרח בצפון, מפרץ־בפין במערב, האו¬ 
קיינוס הצפודאטלאנטי בדרום ויסיג׳ במזרח. ביניהם נמצאים 
ספים תת־ימיים. עמוקים פחות, הנמשכים מג׳ במעבר־דיוויס 
לאי־בפין ובמעבר־דנמארק לאיסלנד ולאיי-שפיצברגן. מעבר 
צר מפריד בין ג׳ ובין האי אלסמיר (זז 6 מ! 5 ־ £11 ) שבאיים 
הארקטיים של קאנאדה. 

לאורך רובו של החוף, מסביב לאי כולו, נמשכת רצועת* 
שפלה צרה, ועליה מתנשאים הרי-שוליים, שהם מקיפים את 
האגן המרכזי של האי, שכולו מכוסה קרחון. בחוף המזרחי 
מתנשאים ההרים כדי 2.000 ס׳ ומעלה, ושיאיחם — ראש־ 
פסרמן(חתב״תז^ס?) והר-פורל ( 61 ־ 01 ?) — מגיעים לגובה 
של 3,000 מ׳. בחוף המערבי מתנשאים ההרים כדי 1,500 ם׳ 


623 


גרנלנד 


624 



ציור 1 נרנלאנר• מפרץ צר כחור סלעי 

ומעלה. במקומות אחדים מגיעים הקרחונים עד שפת־הים, 
ביהוד בצפון: הקרחונים של סטנסטרום (<} 11 ז:ז 115 ש 6 :ו 5 ) על 
מפרץ־מלוויל, של הומב 1 לט ושל פטרמאן, וכן בחוף המזרחי. 
בשאר החלקים מרוחק הקרחון לרוב מעבר להרי־החוף 
פנימה. כל שטחה של רצועודהחוף, שאינה מכוסה קרח־עד, 
הוא כ 342,000 קמ״ר, שהם ל% משטחה של ג׳ כולה. 

חויפיה של ג׳ הם קרחוגיים אפייניים, מפוירצים על־ידי 
פיו׳רדים רבים׳ שהם עמקי־סחיפה של נהרות שקועים, טבועים 
תחת גלי־הים ומורחבים על שפת־הים כעין מפרצים, ובהם 
זרועים איים קטנים לרוב, פיורדים רבים ארוכים מאד מעמי¬ 
קים לחדור פנימה, כגון: סקורזבי (ץנ]^- 1 ס 50 ) ופראנץ־יוזף 
במזרח׳ סטרמפיודד ( 3 )זס 1£1 זז;> 0 ז:> 5 ) וגומהוב (( 001111131 ) 
במערב, פיורד־דנמאדק ואינדפנדנם על 

מפרץ־ואנדל הרחק בצפון. איים גדולים יותר, הסמוכים 
לחופי־ג/ הם: דיסקו ( 0 ) 0151 ) במערב, שנון ( 51131111011 ) 
וטריל ( 3111 ז 1 ) במזרח. 

רובו הגדול של אגן־האי המרכזי׳ כ 1,834,000 קמ״ר — 
שחם כ% משטח האי כולו — מכוסה קרחון. בקרבת החוף 
נראים ראשי־סלעים בודדים בולטים מעל לקרחון: בפי 
הילידים־חאסקימואים הם נקראים נונאטאק. בפנים האי קבור 
הכל תחת תכריך של קרח־עד. במרכדהאי נמצאים פני־הקרח 
בגובה של 2,500 — 3,000 מ׳ ומעלה מעל פני־הים. עביו של 
הקרח בשוליים הגבוהים של האי הוא 300 — 350 מ , : כלפי 
פנים עביו מתעצם והולך עד 3,000 מ׳ ולמעלה. בארץ המלכה 
לואיזה נמצא ראש־הקרחון בגובה של כ 2,600 מ׳ מעל לים, 
ועביו לפי מדידות גאוסיסיות הוא כ 3,000 מ/ לפי זה נמצאת 
כאן הקרקע, שעליה מונח הקרחון, כ 500 מ' מתחת פני־הים. 
מסתבר, שהלחץ העצום והממושך של כובד הגוף הקרחוני 
גרם לשקיעה עסוקה של הסלעים שמתחתיו. אילו נשתחרר 
האי מלחץ הקרחון, היה מרכדהאי מתרומם לרמה של 600 מ׳ 
מעל פני-הים. לחץ הקרחון בפנים־האי גורם גם לזרימת 
הקרח כלפי חוץ. הקרחון נע לכיוון החופים, ובהגיעו לאיזור 
ההפשרה על הפיורדים ועל החוף ניתקים ממנו גושים, 
שצפים במים ונעים בים כהרי־קרח. קצותיו של הקרחון הם 
עפ״ר מצוקים תלולים מסודקים ומלאים בקיעים. גידולו של 
הקרחון ניכר לפי שירטוטי־קווים, המציינים את החילופים 
העונתיים של משקעי־שלג ורובדי־ביניים דקיקים של אבק, 
המובא ע״י רוחות מהחוף. 

בחלקים החפשים מקרח ניכר, שהאי בנוי ביסודו סלעים 
עד־קאמבריים, מטאמורפיים וגבישיים. עליהם מונחים בצפון 


ובמזרח סלעי אבן־חול וגיר מן הפאלאחואיקון התחתון, 
מקומטים בקימוט חזק — הקימוט הקאלדוני, שהקיף גם את 
צפון־אירופה עד שפיצברגן. מהפאלאוזואיקון העליון נמצאים 
משקעים ימיים וגם יבשתיים וסלעים וול_קניים, מופרעים 
ע״י העתקים. גם במסוזו׳איקוין חלו חילופין של הצפות ימיות 
ותנודות־התרוממות יבשתיות. על אקלים חם במסוזואיקון 
מעידות שכבות אבן־חול עם צמחים מאובנים (שרכיים וצי- 
קאדיים) ועם רבדים של פחם מן הקרטיקון התחתון(סביבות 
האי דיסקו, חצי-האי נוגסואק, פיודד־אומאנאק). השלישון 
מצויין על־ידי התפרצויות מלקאניות אדירות; רמות גדולות 
של שטחי־בזלת נראות בחופים משני עברי האי. האקלים 
החם נמשך עד לתקופת הגאוגן, כפי שמעידים עצים מאוב¬ 
נים ורבדים של ליגניט. בעקבות תנועות הקימוט והגעש 
השתררו בסוף הנאוגן תגאי־אקלים קשים, שהביאו להת¬ 
קרחות הגדולה של הפליסטוקן. התמעטות הלחץ של הקרחון 
אחרי הפליסטוקן ניכרת בחופים, שבהם רבדים בנויים 
קונכיות ימיות חדישות מורמים לגובה של 50 — 150 מ׳ מעל 
פני־הים. החוף והאיים מלאים מורמת, סלעים מהוקצעים 
ושרוטים ועקבות אחרות של פעולות הקרחונים הפליסטו־ 
קניים. 

האקלים הקד בהווה מותנה ע״י הזרם הי^טבי הקר (הזרם 
הגרנלאגדי), שבעקבותיו מתפשט הקרח הארקטי בחוף המז¬ 
רחי עד לקצהו הדרומי. סעיף של הזרם האטלאנטי׳ שמגיע 
"ל הקצה הדרומי של האי ומקיפו בכיוון צפון־מערב, מעלה 
את חטמפדאטורות של החוף חדרומי-מערבי בקיץ, וגורם 
לגשמי־קיץ מרובים ואף כבדים ( 1,000 מ״מ ומעלה ממוצע 
שנתי בין כף־פארוול וגוטהוב). כלפי פגים פוחתים משקעי- 
האוירה, ובאיזור המעגל הקטבי אין הם עולים על 250 ס״מ. 
לפיכך עוברים מן החוף פנימה בהדרגה מאיזור אקלים תת' 
ארקטי לאיזור ארקטי מובהק. הטמפראטורות בפנים־האי 
ירודות מחמת ההתקררות היבשתית בחורף ובגלל הקרינה 
החזקח של שטח השלג היבש והלבן המכסה את הקרחון. 
טמפדאטורות-יאנואר הממוצעות הן ״ 30 —״ 35 - בפנים־ 
חאי, ״ 15 — ״ 20 - בחוף המזרחי, ״ 10 — ״ 15 - בחוף הדרומי- 
מערבי; טמפראטורות־יוני הממוצעות — 5 0 —״ 0 - בפנים, 
״ 0 —״ 5 בחוף המזרחי, 5 0 —״ 10 בחוף הדרומי־מערבי. בחורף 
רובץ גוף אוירי קר וכבד על מרכז־האי, וממנו מתפתחים 
אנטיציקלונים קרים, המשפיעים באופן חמור על תנאי האק¬ 
לים בחצי־הכדור הצפוני בכלל ועל מסלולי הסערות באוק¬ 
יינוס האטלאנטי בפרס. הרוח המגיעה לחוף נופלת מן ההרים 
אל רצועת־חשפלה ומביאה בכנפיה סופות של שלג יבש, 
שטואטא מן הקרחון. עם ההתחממות האדיאבאטית הופכת 
הרוח בירידתה לרוח חמה ומעיקה. סופות־שלג מצויות במשך 
כל השנה. ערפלים, שעולים לפרקים ברצועת־חחוף, עשויים 
להתפשט גם על-פני השטח הקרחוני בפנים־האי. 

הצומח, שאינו קיים אלא ברצועת־החוף, הוא טונדרה 
דלה. בחלק הארקטי הסלעים עטופים חזזיות ועל הקרקע 
גדלים טחבים; במקומות מוגנים גדלים גם עשבים ושיחים 
קטנים. בחוף הדרומי־מערבי גדלים גם עצים חת־ארקטיים 
ננסיים (ערבה, לבנה), שמגיעים לגובה של 2 מ' או יותר. 
החי מיוצג ע״י מינים תת-ארקטיים וארקטיים: השור הכבשי, 
השועל "הכחול" והלבן, הזאב, הדוב והארנב הארקטיים. 
כמה עשרות מינים של ציפרים מקננים על סלעי־החוף, רובם 
נודדים בסוף הקיץ דרומה. עוף-הציד המצוי הוא הברווז 




625 


גרנלנד 


626 


הצפוני(• 561 ) 61 ). כנגד זה עשיר הים ביונקים (כלבי־הים, 
סדסי־הים. לוויתנים) ובדגים, שהם מושכים אל חופי-ג׳ 
דייגים וציידים ממרחקים. חיות־בית, שמגדלים אותן אנשי 
הישוב שברצועות־החוף, הם הכלב הארקטי והאיל הצפר 
ני. — בחוף המערבי מצויים קצת מחצבי ברזל, נחושת, פחם 
וגראפיט! בחוף המזרחי נמצאה בזמן האחרון כמות ניכרת 
של עופרת. אך עיקר עשרה המינראלי של ג׳ הוא הקריאוליט 
(ע״ע אלומיניום). 

ממימצאים ארכאולוגיים ומתעודות היסטוריות, המעידות 
על מצב הישוב בר בתקופות שונות, נופק שג׳ נתונה 
לתנודות מחזוריות של אקלימה ושל מידת־ההתקרחות. מס¬ 
תבר׳ שבתקופות 1200 — 1400 ו 1600 — 1900 גברה ההתקרחות, 
ואילו ב 800 — 1200 וב 1400 — 1600 פחתה. מ 1920 ואילך שוב 
נכנסה ב/ כנראה, לתקופה של הקלה בחומרת האקלים, 
ודבר זה כבר נתן את סימניו בהתפתחות הכלכלה והישוב 
בדור האחרון. 

וע״ע ארקטיס! שם תמונות, עס׳ 292 , 309/310 . 

א. פר. 

האוכלוסיה. מספר התושבים נאמד ב 26,000 ( 1954 ! 
24,200 לפי מפקד 1951 ). מיעוטם אסקימואים (ע״ע) טהורי* 
גזע ורובם הגדול בני תערובת אסקימואית־דנית! מספר 
האירופים — בעיקר דנים — הוא כ 1,500 נפש, בחוף המזרחי 
קשה־האקלים חיים כ 1,700 נפש ( 1951 ), רובם ככולם אסקי¬ 
מואים אמיתיים! והוא הדין ב 400 תושבי תולה ( 7111116 ) 
הצפונית. בחוף הדרומי־מערבי ישבו ב 1951 כ 22,000 אנשים 
מעורבי־גזע, דוברי גרגלאנדית ודנית. על המפנה באורח־ 
החיים ובתנאי־הקיום של האוכלוסיה בדור האחרון בעקבות 
החדרת הטכניקה והאירגון האירופיים — ע״ע אסקימואים, 
היום חיים הילידים רובם ככולם בישובים קבועים ודרים 
בבתים. הציד נדחה מפני הדיג, המבוצע בסירות־מנוע 
ובציוד חדיש. הטבת האקלים בדור האחרון (ראה לעיל) 
איפשרה הנהגת גידול־צאן (כ 16,000 ראשים) כענף 
כלכלה חדש. תפוקת הקריאוליט הגיעה ב 1953 ל 75,000 
טון. 

השירות הרפואי החדיש והעליה ברמודהחיים גרמו לריבוי 
של האוכלוסיה, שהוכפלה ב 40 השנים האחרונות. קיומה 
תלוי ביבוא חמרי־מזון מן החוץ, מאחר שהמציאות הטבעית 
של ג׳ אינה מאפשרת פיתוח חקלאות. סכנת הכליון הפיסי, 
שנשקפה לאסקימואים במאה ה 19 , חלפה. אולם את מקומה 
של הקבוצה האתנית של האסקימואים האמיתיים הולד ותופס 



ציור 2 מ״צבוז-יוי־ז כיל אסהיסואיש בזז !? המערבי ־ 1 ? ;ר;יא;ר 



ציור 3 יוליאנהוב בחוו* הדרוטי־סערבי על נרנלאנד 

הגזע האסקמואי־דני המעורב. גם מבחינה תרבותית חלה 
אירופיאיזאציה מהירה של האסקימואים. קיימת דשת של 
בתי־ספר יסודיים, וכל ילדי הילידים מקבלים חינוך סדיר, 
השאמאניזם נדחה מפני הנצרות. אולם הלשון ד,גרנ־ 
לאנדית נתקיימה ונעשתה אף לשון־־כתב, וע״ע אסקי¬ 
מואים. 

סחר־החוץ של ג' הוא מונופול ממלכתי דני. היבוא כולל 
בעיקר תמרי־מזון, טבק, טכסטיל! היצוא — קריאוליט, דגים, 
עורות. הקף סחר־החוץ (בקרונות דניות): 

1952 1953 

יבוא , 41 מיליון 58 מיליון 

יצוא . . . . 56 " 50 " 

החוקה של 1953 קובעת. שמבחינה מדינית ומינהלית 
ג׳ היא חלק של ממלכת דנמארק (ולא מושבה). לתושבים — 
כאירופיים כילידים — ניתנו זכויות־אזרח וזכויות מדיניות 
מלאות, והם בוחרים 2 צירים לפארלאמנט הדני. מלבד זה 
קיימת גם מועצה נבחרת לניהול העניינים המקומיים. 

הישובים העיקריים בג׳ הם: בהוף הדרומי־מערבי — 
גוטהוב (נ 111131 > 00 ), המרכז האדמיניסטראטיווי של האי, 
1,500 תושבים! יוליאנהוב ( 101130611311 ), 3,500 תושבים! 
איוויגטוט (!ס^ז), מרכז מכרות־הקריאוליט! באי־דיסקו 
הצפוני — גודהאודן( 0 ׳\ 5113 ) 00 ), 500 תושבים! בחוף המז¬ 
רחי — אנגמאגסאליק 081038531110 ^), 700 תושבים. 

מ. 

היסטוריה. הישוב הגרנלאנדי האסקימואי מוצאו 
מתקופה פרהיסטורית. מם,זבד, שהאסקימואים הגיעו לג׳ 


627 


גרנלנד—גרן צ׳קו 


628 


מצפוךמערב דרך מעבר־סמית — חנכ״ס לפני המאה ה 9 . 
החרבות האסקימו׳אית הקדומה היא מבנות־בנותיה של 
התרבות הנאוליתית. שרידיה נתגלו בחקירות ארכאולוגיות 
בצפוז־מערב, בתולה ובסביבות כף־דורסט. הגרנלאנדים של 
היום מוצאם מאסקימואים אלה. — בשלהי המאה ה 10 גילו 
את ג׳ הוויקינגים, שהפליגו סאיסלאנד, מסעותיהם הראשונים 
שמה נערכו בהנהגתו של אריק האדום ( 982 — 986 ). האים־ 
לאנדים הקימו ישובים גם על החוף המערבי (בין ״ 65 — 60 
רוחב צפוני) וגם על החוף המזרחי של ג/ ובדרד־כלל לא הת¬ 
ערבו בילידי האי שישבו מצפון להם. ישובים אלה התקיימו עד 
אמצע המאה ה 13 כקהיליה לעצמה, אך ב 1261 קיבלו עליהם 
את מרותו של מלך־נורווגיה. הנצרות הגיעה לג׳ סמוך לשנת 
1000 , ומ 1126 ישב בג׳ הגמון. החרבות שנמצאו בחוף 
הדרומי־מערבי מעידות, שהישוב האיסלאנדי-נודדוגי שם מנה 
ביה״ב כ 3,000 נפש ב 300 חצרות! נמצאו גם חרבות כנסיות 
ומנזרים במערב וגם במזרח. עד אמצע המאה ה 14 עמד 
ישוב זה על תלו, וחיבורו עם נורווגיה היה כתיקונו. בין 
1350 ל 1400 חרבו ישובים אלה: מגפות ומלחמות בצפון 
הפסיקו את קשריהן של איסלאנד ונורווגיה עם מושבותיהן 
המרוחקות, הספנות הנורווגית נשתעבדה לברית ההנזה 
(ע״ע), שסהר־ג׳ היה רחוק מעסקיה, והאקלים שהלך ורע 
בג׳ עירער את יסודות קיומם של המתיישבים הזרים. במאה 
ה 15 נפסק לגמרי הקשר בין אירופה ובין ג', הדרך אל זו 
האחרונה כמעס נשכחה, וזכרה של ג' נשתמר רק בכרוניקות 
ואגדות איסלאנדיות. 

ב 1473 ניסה כריסטיאן 1 סלד־דנמארק בעזרת ספנים פור- 
טוגיזים לחדש את הקשר עם ג׳, אך בלא הצלחה. רק בסוף 
המאה ה 16 וראשית המאה הד 1 שוב הגיעו יורדי־הים האנ¬ 
גלים פרובישר ( 1575 ), דיווים ( 1585 ) ובסין ( 1618 ) לחופה 
המערבי של ג׳. מדנמארק — שעמה היתד, נורווגיה מאוחדת 
מ 1497 ואילך — נשלחו משלחות רבות לג׳ מתחילת המאה 
ד> 17 ! בסוף המאה ההיא החלו גם ההולאנדים לסחור עם 
הילידים. אולם מחדשם של הישוב והמינהל האירופיים באי 
היה הכומר הדני־נורווגי האנס אגדה ( £86416 113115 ), אשר 
העז ב 1721 — בתמיכת המלך וסוחרי העיר ברגן — לעבור 
עם אשתו ו 4 ילדיו את האוקיינוס האטלאנטי לעולם החדש 
והבלתי־בודע, כדי לפעול בג׳ כמיסיונר. הוא לא מצא שריד 
לצאצאי האיסלאנדים, שציפה למצאם שם, והפנה אח פעולתו 
אל הגרנלאנדים ,הפראים"! הוא הקים את הבניינים הרא¬ 
שונים ליד גוטהוב. בפעולתו המיסיונרית נעזר בבניו פאול 
וגילם, שהיו האירופים הראשונים שלמדו את לשון־הילידים 
וסייעו לאביהם לחבר את הספרים הראשונים בלשון זו — 
ספר אלף־בית, ססר-תפילד, ותרגום האוואנגללן לגרנלאנדית. 
במאה ה 19 תורגמו כל התנ״ך והברית החדשה לגרנלאנדית 
ונדפסו בקופנהאגן. 

המיסיון של אגדה היה לותראני. אולם ב 1736 הגיעה 
לקצה הדרומי של החוף המערבי של ג׳ גם משלחת של 
האחים המוראח־יים מגרמניה, והמיסיון של הכת הזאת הת¬ 
חרה במיסיון הדני במשך 150 שנה. ב 1900 עזבו הגר¬ 
מנים, לפי הסכם הדדי, את ג׳- והמיסיון הדני קיבל את 
כל השטח. אך האחים הוסיפו נופך דרום־גרמני מוזר 
לתרבות־התערובת הדנית־נורווגית־אסקימואית, שקמה בג׳ 
הדרומית. ישובים אחדים באיזוד זה עדיין נושאים שמוח 
גרמנים. 


סיור החוף המערבי של ג׳ עד הרוחב ׳ 24 ״ 83 הושלם 
במחצית השניה של המאה ה 19 ובתחילת המאה ה 20 בידי 
משלחות שונות. אח ג׳ המזרחית בין קווי־הרוחב ׳ 30 ״ 59 
ו ״ 74 סיירו סקורזבי (׳ 3 < 651 זס 50 ), האב ובנו, ב 1822 — 1827 , 
ומשלחות שונות השלימו במאת השנים שלאחר־כך את סיורם 
וסיקורם של גלילות־המזרח עד ״ 83 רוחב צפוני. — חצייתה 
של ג׳ ממזרח למערב עלתה לראשונה בידו של ננסן (ע״ע) 

ב 1888 . סיורי-תציה חדשים נעשו בידי רסמוסן( 1912 ), ומאז 
בחקרו הרבה פני-האי. 

בתוקף האיחוד הדני־נורווגי (עד המאה ה 19 ) נקשרה ג׳ 

קשר אמיץ לדנמארק, ומקום האדמיניסטראציה נקבע בקופג־ 
האגן. בית-הדין הבינלאומי בהאג אישר ב 1933 את הריבונות 
של דנמארק על האי כולו. המדיניות הדנית כלפי ג׳ היתה 
במשך 200 שנה המשך הקו שנקבע ע״י אגדה: שילוב מיסיון 
ומסחר. המסחר מעולם לא הכניס רווחים ניכרים משום 
דלותה של ג/ הבנסות הציד והדיג לא היו בטוחות כל- 
צרכן, והמיגהל מרחוק — באמצעות דואר־האניות — התנהל 
בכבדות ובמיעוט של יעילות. בתקופה האחרונה החלו הדנים 
לחנך את הילידים לקראת שלטון עצמי. ב 1904 הותקנו לג׳ 
הצפונית והדרומית מועצות של חברים־ילידים בהנהגת 
משפטנים תיים. ב 1921 הוקמו בגוטהוב סמינאר ובתי-טסר 
להשתלמות לצעירים ולצעירות. הלשון הגרנלאנדית נעשתה 
מקובלת בכנסיה, בבית־הספר ובמינהל הפנימי. ב 1948 קיבלו 
כל הילידים זכות־בחירה אקטיווית וסאסיווית למועצות. 
ב 1953 בוטל מעמדה של ג׳ כמושבה, והיא נעשתה חלק של 
ממלכת־דנמארק עצמה, תוך השוואת זכרות תושביה לאלו של 
כל אזרחי המדינה. — לפי חוזה מ 1941 בין ב״כ ממשלת־ 
ממארק (שארצה היתה אז תפוסה בידי הנאצים) ובין ממשלת 
אה״ב הועמדה ג׳ תחת חסותן הצבאית של אה״ב. האמרי¬ 
קנים הקימו בסיסי-תעופה ומיתקנים צבאיים שונים בתולה 
שבצפון־ג׳ ובמקומות אחרים באי, אך הריבונות הדנית על ג׳ 
לא נפגעה. 

! 16 ** £8 .? ; 1729 , 0 *, 4 ק 0 /מ* 0 * 7 > ס/ע,*/*,//**? ,* 1 * ££6 . 11 
הוצאה חדשה של כתבי) 1788 ,( 1 * 11 הס 1 (( 101 /ס 1 ,)- 1/0101 י 0 ,* 286 * 14 14 .■ך 
), 010$ ) 0 0,6 , 140011 .£ ; 1930 , 1-111 ,. 0 , 1 ו 1 ב׳\ . 14 , 1930 
: 010 ) 101 <} 1101111 **/ ) 311 ,זמ 12 ! 1 ז 1 ) $5-0 ץ/ 3 \ .£ , 1935 , 7 > מס* 
-/*/■ 3/04.71 ס ■ 01 ,***׳ 01 .י! 1 ) 1 * 815 . 14 ; 1939 , 111011 ( 10 ( 6100 
11 ( 1 ,** 05 ? . 14 ; 1942 ,. 0 ,ת 550 ת £2 ** 5 . 37 ; 1941 ,. 6 מ/ס ז* 1 
/ 1 < 7/1011111 1 * , 8 ת 1 \ 1 .א ; 1943 ,$'. 0 11110$ ) 1 ' 5 ) 1 /): 11 /(} 0 ) 0£ )$ 
, 1946 ,) 1 ( 1/1:10 ^ 0 , 036 .' 4 ; 1944 , 0$ ^ 3/11 . 0 / 0 01-1 ) 7 
) 7/1 , 8088114 . 8 .ס ; 1950 , 1-11 , 1 ס 0$ ( 6.11 , 11 * 51111 -]** 1 * 81 .£ 

,. 0 1$10$ ז 1 !(/€ , 1 * 13/111121/150 . 0 , 1953 , 0 /ס ,( 1-010$ ) 0 

. 1953 

ו. ת. 

(רן $'קז ( 01300 ש 3 ז 0 ), שקע בדרומו של מרכז אמריקה 
הדרומית, תחום־המיצר של בוליוויה, פאראגוואי 
וארגנטינה! שטחו כ 600,000 קמ״ר. הג׳ מסוגר משלושת 
עבריו ע״י מרגלות הרי־האנדים במערב ואיזוד הרמות של 
בראזיל ופאראגוואי בצפון ובמזרח. הוא עצמו מישור נמוך, 
שגבהו אינו עולה על 150 מ׳ מעל פני-הים, ושופע בנחת 
כלפי דרום-מזרח אל נהר־סאלאדו. הוא ממולא סחף של 
הנהרות היורדים מצפון־מזרח, ובעיקר ע״י מערכת הנהרות 



629 


גרן צ׳קו—ברם, יחף פין 


630 



פילקו׳מאל ( 1100111370 ?) וברמחו ('■ 861 
100 ״), שמוצאם מן האנדים ושזו׳רמים 
אל הפאראגוואי־פאראנה. זרסיהם איטיים 
ואפיקיהם נסתמים, ומשום כך אינם קבר 
עים, והם יוצרים ביצות מכוסות ג׳ונגל 
טרופי ויער. החלק המרכזי של הג׳ הוא 
אגן פנימי לא־מנוקז. 

הג׳ הסגור והנמוך הוא האיזור התם 
ביותר באמריקה הדרומית: הטמפראטורה 
הממוצעת ביאנואר היא ״ 33 , ביולי — ״ 15 . 
הגשמים יורדים בקיץ הדרומי בכמויות 
של 1,000 — 1,500 מ״מ לשנה. בעונה זו 
מציפים מי־הנהרות שטחים גדולים, 
שהופכים לשטחי־ביצות; בעונת־החורף, 
שהיא העונה היבשה, מתייבשות הביצות 
והופכות לשטחים מלוחים. בגלל המלחת 
הקרקע גווע ונעלם הצומח בחלק המרכזי 
של הג׳, שהוא בכללותו שטח של יער כסרופילי וערבה. 

האיזוד ברובו אינו מיושב. אוכלוסיה דלילה של שבטי- 
אינדיאנים פרימיטיוויים, המונה לא יותר מרבבות אחדות. 
נמצאת לאורך הפאראגוואי־פאראנה. ההתעסקות העיקרית 
היא גידול־בקר וחטיבת עץ־הקבראצ׳ו, שמשמש גם כעץ- 
בניין וגם כמקור לחמרי־בורסי! יש סימנים למציאות נפט 
בחלק המערבי של הג׳. 

הג׳ הדרומי נכלל בתחומה של ארגנטינה. הבעלות על 
מרכזו, שבו לא הותוו מעולם קווי־גבול ברורים, שנויה 
במחלוקת בין פאראגוואי ובוליוויה. היא גרמה ב 1932 — 1935 
למלחמה בין שתי הארצות: בוליוויה שאפה להגיע לנהר־ 
פאראגוואי, כדי שיהיה לה דרכו מוצא אל האוקיינוס 
האטלאנטי! פאראגוואי שאפה לשלוט על מקורות־הנפט 
המשוערים שלרגלי האנדים. במלחמה זו, שהתנהלה באכ¬ 
זריות איומה׳ היתה יד פאראגוואי על העליונה, וחוזה* 
השלום שנחתם בבואנוס־אירס כ 1936 השאיר את רוב השטח 
בידה, — מלחמת ג' היא דוגמא לנסיונות מטעם גורמים 
בינלאומיים להפסיק מלחמה בינלאומית. התערבותו של חבר- 
הלאומים ב 1933 לא הצליחה! היא לא השיגה אלא שביתת־ 
נשק קצרה. אח״כ עברה היזמה להפסקת המלחמה למדינות 
דרום־אמריקה בצירוף אה״ב, אשר הקימו ביזמת ארגנטינה 
קבוצת־מתווכים. המדינות היריבות הסכימו לבוררות, וב 1938 
הוצא פסק־דין שקבע סוסית את הגבול, 

£1  11114 4£1% ה 4 > 71 ? 11 1$€ ע 21 < 1££ ־ 10 

ים. ש. ־ ש. רו. 

;.רם ( 3550 ־ 51 )), עיר־נופש בדרום־מזרח צרפת (דפארטמן 
105 ת 1 ז 1 ־ 31 ^ 05 ג) 1 .^ [אלפים ימיים])! 21 אלף תו¬ 
שבים ( 1946 ). העיר בנדה בצורת אמפיתיאטרון על מורד 
המשקיף על-פני הים התיכון. היא מוקפת חורשות של עצי- 
זית, גינות של פרחים — בעיקר ורדים — ופרדסי תפוחי- 
זהב, שמפיקים מהם שמנים בשמיים, והיא מפורסמת כמרכז 
לתעשיית בושם׳ שעווה, סבון ושמן־זית. בגלל אקלימה הנוח 
בחורף ויפי נופה היא מושכת תיירים ומתרפאים רבים. — ג׳ 
היא עיר עתיקה, שנוסדה, אולי, כבר ע״י הרומיים! רחובו¬ 


תיה תלולים ומפותלים, ויש בה כנסיה גותית מן המאה ה 12 . 
שמה (=שמנה) ניתן לה, כנראה, על־שם תוצרתה. 

יהודים. כבכל ערי פרובאנס, היתה קהילה יהודית 
ביה״ב גם בג׳. מן המאה ה 14 נשתמרו פקודות, הקובעות 
את מושב היהודים בשכונה מסויימת ומטילות עליהם את 
נשיאת אות־הקלון. יתכן שהמשפחות היצהרי והשמני מוצאן 
מג׳. במקורות נתחלפה ג׳ לפעמים בכפר לה־ג_ר 0 שליד 
!רבונה! אולם אברהם פריצול (ב״איגרת ארחות־עולם", ז׳) 
מזכיר בפירוש את "גראסא" בין "מרסיליעא" ל״ניצא". 

£71££ ' 0£ ? 7 £71 *{ 111 [ * 46 414011 * 01 10 ־ 41 ) 5 115101 ס 

1897 , 110 ס 1%4 ן 001110 , 055 ז 0 . 13 ; 1879 , 486 -ח 6 ץ 0 ח 1 4 ז 0 

;רם, יחף פזן — 1 ו 0 ז\ 11 ק 05€ | — ( 1776 / 

לנץ — 1848 , מינכן), פובליציסטן גרמני לאומי- 
קאתולי וחוקר קדמוניות הגרמנים. ג׳ היה תחילה מורה 
למדעי־הטבע בקובלנץ ומרצה למדעי־הטבע בהידלברג, 
ואחרי תקופת עסקנותו הציבורית־מדינית היה מ 1827 ואילך 
פרופסור להיסטוריה במינ¬ 
כן. בצעירותו היה ג' מהפכן 
רפובליקני וצידד בסיפוח 
איזור־הרינוס לצרפת׳ או¬ 
לם עד מהרה נתאכזב מן 
המהפכה ומן הרפובליקה 
הצרפתית. הוא נתקרב 
לחוג הרומאנטיקנים שב־ 
הידלברג, התחיל לעסוק 
במחקר הספרות והמסורת 

י. פח גרם 

העממית הגרמנית העתיקה 

והיה לאחד הלוחמים העיקריים לאיחוד ממלכתי גרמני על 
סמך מיזוג מסורת הריך של יה״ב עם הרעיונות הלאומיים 
והליבראליים החדישים. משנת 1814 הוציא את כתב־העת 
• 11 ״ 1 ז 10 \ ■ 1101111501101 ?, הראשון בין העיתונים הפוליטיים 
הגדולים בגרמניה (נאפוליון קרא לו "המעצמה החמישית"), 
ובו הטיף להתקוממות לאומית נגד השלטון הצרפתי ולכינון 
גרמניה פדראטיווית בעלת חוקה מתקדמת. ג׳ כתב פרוזה 
נהדרת דיוהטת והיה גדול הפובליציסטים של מלחמת־ 
השיחרור הגרמנית. הליבראליזם שלו הביאו להתנגדות 
למשטר הפרוסי, אך לא מנע אותו מלנקוט עמדה אנטישמית 




631 


נרם, יוזף פון— גרסטקד, פרידריד 


632 


מובהקת ברוח המסורת של הריך הנוצרי של יח״ב. אחרי 
נצחון הראקציה אסרה הממשלה הפרוסית ב 1816 את 
הופעתו של כתב־העת של ג/ והוא עצמו נאלץ לברוח ב 1819 
לצרפת. בתקופתו המיבכנית נתפס ג׳ למיסטיות קאתו׳לית 
והפך לוחם קיצוני לקאתוליציזם פוליטי. — מכתביו הפוליטים 
של ג׳ החשוב ביותר הוא הקונטרס 116 > (סב!" 
ח 0 ! 0111£ ^> 8 (״גרמניה והמהפכה״, 1819 ), שבו התקיף קשות 
את מדיניות הרסטאוראציה! מכתביו הדתיים — 016 
16 ס 5 ׳ג 1 \ 151116116 ־ 6111 (״המיסטיקה הנוצרית״, 1 — 1¥ , 1836 — 
1842 )< מכתביו במחקר התרבות העממית המסרתית 016 
1161166 ( ¥011651 611611 * 16111 ("סיפורי-העם הגרמניים״, 1807 ), 
46151:66116366 ? 1 ) 110 - ¥01165 1:56116 נ 16161 \( ("שירי־עם ושירי־ 
אומנים גרמניים עתיקים״, 1817 ). 

ב 1876 הוקמה על שמו של ג' ״אגודת־גרם״ (- 066665 
: 065611561136 ), אירגון קאתולי לתרבות ולמדע. האגודה — 
שפורקה בימי שלטון הנאצים ותודשה ב 1948 — מוציאה 
"שנתון פילוסופי" ו״שנתון היסטורי", תומכת במחקרים 
במקצועות מדעיים שונים (בזמן האחרון גם במדעי־הטבע) 
ברוח האמונה הקאתולית ומקיימת מכונים ברומא, מאדריד 
וירושלים (המכון המזרחני בהוספיץ־פאולוס). — כל כתבי 
ג׳ יצאו ב 16 כרכים, הוצאת אגודת־ג׳, 1926 — 1942 . 
- 5011611611 . 17 \ , 1929 , 112111 01111x1147 י ־ £61 ־ 1 ש 8 
. 8 ; 1947 , 3 > >^) 1 ן 066 ,( 111611 .? , 1926 3 ,. 0 . 6 ,/ , 66£ ג! 
; 1953 , 11117 ) 1 ^ 4 ({ 4 ! 11 ) 11411 ><< 464 4 ( 4 1 ) 1111 0 / ,: 51115011101 

. 1953 ,ס ; , £1 ״¥ א 

פ. ט. 

;ךםה ׳ !׳ך 3 טיםט־לואי - - 0665 11516-001115 ק 6311-83 ( 

561 — ( 1709 , אמין — 1777 , שם), משורר וסופר 
צרפתי. ג , נתחנך על־ידי הישועים, נתקבל כ״מועמד" 
למיסדרם והורה בבתי־ספריהם. ב 1734 פירסם סיפור שירי 
661 ) 1 ־ ¥661 ("הירוק־הירוק"), מאורעותיו של תוכי במנזר- 
נזירות, וזכה להצלחה רבה. בינתיים שינה את עמדתו 
הדתית, ובשיר! 6611$6 ז 36 ו 01 03 (״המנזר״, 1735 ) ובסיפורים 
אחדים התקיף את הכמורה הגבוהה, ולכן גורש ממיסדרו. 
אז פנה אל הבימה וחיבר — אחרי 2 מחזות שלא הצ¬ 
ליחו — קומדיית־אופי מצויינת, 146011301 06 ("הרשע", 
1745 ). הוא דחה את הזמנת פרידריך 11 לבוא לברלין, 
וב 1748 נבחר לאקאדמיה הצרפתית. תהילה המשיך בהתקפו¬ 

תיו נגד שחיתותם 
של הגמוני־החצר. אך 
בסוף שנות ה 50 שוב 
חל בו משבר נפשי: 

הוא חזר בתשובה 
בפומבי, התרחק מן 
החיים החילוניים,ח זר 
לעיר־מולדתו וייסד 
בה אקאדמיה לדת 
ולמוסד. ב 1759 יצא 
במכתב גלוי בחרי¬ 
פות נגד התיאטרון 
והשירה החילונית 
ופסל אף את יצירותיו 
הקודמות בשטחים 
אלה. — כמשורר היה 


ג׳ אלוף ״סוגי־הספרות הקטנים״ ( £661605 15 ס 6 <ן 06$ ) — 
סיפורים מתורזים קלי-דעת, לרוב פיקאנטיים —, שהיו חבי¬ 
בים על קהל־הקוראים במאה ה 18 . ג׳ ראה בשירה משחק 
למשכילים ולא שאף אלא להביע דברים של מה־בכך בטעם 
טוב ובצורה משעשעת! אלא שהוא ניחן בכשרון מיוחד 
לשוות עליזות, עדינות ושאר-רוח גם לדברים חסרי ערך 
ממשי. — כל כתביו יצאו ב 3 כרכים 618113 השלמות 
ומילואים לשיריו — כ 1863 ו 1924 . 

1 ־ 189 ,. 0 • 1 , 1887 ,. 7 ) ,ח 1 טדוז 01 ■ש!.* . 1 

מ. ק* 

גרסזן׳ זד* ן־ךסון, 1 ־ן. 

0 ־ 00 ^, 3 ׳([ — £״ $13 ז 03 01111 ( —( 1876 — 1956 ),ארכאו־ 
לוג אנגלי! מ 1907 עד 1941 פרופסור לארכאולוגיה 
באוניברסיטה של ליוורפול. תחילה עסק ג׳ בחפירות באת¬ 
רים רומיים בבריטניה, אולם עיקר עבודת־הייו היתה הארכ¬ 
אולוגיה של המזרח התיכון. מ 1900 עד 1908 ניהל חפירות 
במצרים, נוב, אסיה הקטנה וסוריה הצפונית! מ 1909 עד 
1914 הסר במרואי העתיקה שבסודאן וחשף שם שרידים 
חשובים של התרבות הנובית־דומית. אהרי כיבוש א״י בידי 
האנגלים היה ג׳ מ 1919 עד 1926 מנהל ביה״ם הבריטי לארכאו¬ 
לוגיה בירושלים, ובאותה תקופה פעל גם בשירות ממשלת- 
המאנדאט כמנהלה הראשון של מהלקת־העתיקות. בתפקיד זה 
אירגן את המחלקה וניהל חפירות באשקלון. הוא חידש את 
חפירותיו בא״י ב 1930 — 1936 — ביריחו׳ ומחקריו שם עוררו 
בשעתם תשומת־לב רבה, אולם כמה ממסקנותיו לא נתאמתו 
בהמשך המחקר. אחרי התפטרותו מכהונתו באוניברסיטת- 
ליוודפול המשיך ג׳ בחפירות באסיה הקטנה (במדסינה ועוד) 
במסגרת פעולותיו של ביה״ס הבריטי לארכאולוגיה באב- 
קארה. — סירסומיו כוללים מחקרים בתולדות החתים, מחק¬ 
רים בטופוגראפיה ההיסטורית של א״י ובחקר התנ״ך — שהם 
בעלי מגמה שמרנית מתונה וכן דו״חים רבים על חפירו¬ 
תיו. — בשעת פולמוס הספר הלבן ב 1939 נקט ג , עמדה 
אנטי-ציונית ופעל בציבוריות האנגלית לטובת הערבים. — 
מחיבוריו: 166 ? רת 0 1011116 (״מלכות־החתים״), 1929 !- 0511113 ! 
£05 (׳ס( (״יהושע״שופטים״), 1931 ! - 5010 )ס 0161166163£6 ״ 
111011 (״מורשת שלמה״). 1934 . 

0 * 99 ^, — 06651361566 616361611 ? - ( 1816 , 

האמבורג— 1872 , בראונשויג), תייר וסופר גרמני. 

חי 6 שנים ( 1837 — 
1843 ) חיי-הרפתקאות 
במערב אה״ב, נת¬ 
לווה לדוכס ארבסט 
מגותה במסעות למצ¬ 
רים ולחבש, וסיבב 
בעצמו את כל העולם 
4 פעמים. כתב תיאו* 
רי-מסעות וסיפורי־ 
הרפתקאות על רקען 
של הארצות המרות¬ 
קות שבהן סייר. מהם 
ראויים לציון: 016 

- 6 \/ 161 ת 86£11131066 



ז' ב ל נרשה 



פר. נרכטמר 



633 


גרסמקר, פרידריך—גרסיאה לורקה, פדריקו 


634 


30535 ־ 1 ("הרגילאטורים בארקאנסו״׳ 1845 )! - 11155 ? 6 !ם 
;ק 41$515$1 ? 165 ) 60 ־ 3 ־ 1 ? (״השודדים בנהר־מיסיסיפי״, 1849 ). 
סיפוריו מצטיינים בסיגנון חי ובמתח־העלילה, והם מוסרים 
שפע של ידיעות על הגאוגראפיד" ההיסטוריה וההווי של 
הארצות המתוארות בהם. כל כתביו יצאו באחרונה ב 44 
כרכים ב 1902/03 . 

- 10 ? 6,1 11116 . 0 , 1111 ־ 1 ? .( ; 1931 , 7 > £ ,וזז 1 ג£ץ־ 8 .£ 

. 1938 , 201 () 111 ) 1 ) 11 * 11 <) 

נרסי, נ׳ו־בני 9 טיםטה - 3551 ־ 71 ) £3111513 1 תת 3 '\ 010 - 

( 1854 ׳ רולסקןה שעל־יד קומו— 1925 , רומא), זואו¬ 
לוג ופאראזיטולוג'איטלקי. למד רפואה בפאוויה והתמחה 
בזואולוגיה ובאנאטומיה משווה בגרמניה. מ 1883 היה פרופ¬ 
סור לזואולוגיה בקטניה בסיציליה ומ 1906 —ברומא! ב 1908 
נתמנה חבר בסנאט האיטלקי.— ג׳ קנה לו שם עולמי בשורה 
של מחקרים קלאסיים על מהזור־חייהן של תולעים ספיליות 
ועל נושאים שונים בשטח האיכתיולוגיה, האנטומולוגיה, 
האנאטומיה המשווה והפרוטוזואולוגיה. הוא היה הראשון 
שחקר את זבוב־התול( 11615010111115 )?). מחקרו על מזיק־הגפן 
פילופסרה (ע״ע גפן) חרם הרבה להצלת ענף־הכרם באיטליה 
ובצרפת. אחת מתגליותיו החשובות באנאטומיה המשווה 
היא הבהרת התפתחות הצלופח (ע״ע) משלב צעירותו לשלב 
בגרותו, בעיה שנתחבטו בה הזואולוגים מימי אריסטו ואילך. 

ג׳ הקדיש שנים רבות לחקר המלריה (ע״ע). יחד עם 
ביניאמי ( £1803011 ) ובסטינלי גילה ב 1898 את מחזור־ 
החיים של הפלאסמודיון — גורם המלריה של האדם — בתוך 
נקבת יתוש־האנופלס והוכיח שהיא המעבירה את המלריה 
לאדם. את מחקריו סיכם במונוגראפיה הקלאסית \ 6 5111111 
1313113 ״ $11113 11151001020 י("מחקרי זואולוג על המלריה"), 
1900 . סברתו, שטסיל־המלריה, שנפלט מרוק היתושה אל תוך 
רקמות גוף־האדם, עובר שלבי־התפתחות באיברים הפנימיים 
עד שהוא פולש לדם — נתאשרה סופית ב 1948 . — זמן קצר 
לפגי תגליתו של ג׳ גילה רוס (ע״ע) את מחזור־החיים של 
גורם המלריה של הציפרים ביתושים מהסוג קולכס 011100 ). 
בין שני החוקרים ותומכיהם התעורר פולמוס על זכות* 
הבכורה בגילוי מחזור הפלאסמודיץ ביתושים, פולמוס שנמ¬ 
שך שנים רבות, החריף בגלל גורמים לאומיים וגרם לג׳ 
הרבה צער. היום מוסכם, שתגליתו של רום סללה את הדרך 
לחקר המלריה, ואילו תגליתו של ג' היא שאיפשרה את 
המלחמה נגדה. ג׳ עצמו היה בין הראשונים לתכנן מלחמה 
נגד המלריה על סמך המחקרים על הביולוגיה של היתושים, 
והוא פעל הרבה לחדברתה באיטליה מולדתו. 

10 ) 6010 ) )) 6 )',!?.־'!(/ 10 ( )\) £ ־ 7 ) 21 , 511111 ־ 4 )£ .£ 

0 8 0 ): 0711 ) 000 , 1 ־־ 12., £1011), 1924, ?. 5117x5 ו^ . 2001 ) 

,( 11 ,* 6 , 5 , 131101:1 4x1 .־־ 81 01 ־ 4 !) ס 8 ס , 1 ־ 1 , 1925 

. 1927 

ש. אד. 

3 ך?זיאה ( 013 ־ 03 ), משפחת מוסיקאים—בעיקר זמרים— 
ממ 1 צא ספרדי. ( 1 ) מנואל דל פופולו ויסנטה 

ג' - . 0 6 ־ ¥1060 010 ק 0 ? 161 ) 713111161 ? - ( 1775 - 1832 ), 

טנור של אופרה וקומפוזיטור, שפעל במולדתו, בנאפולי, 
בלונדון, בניריורק, במכסיקו ובפאריס (שם מת). קנה לו שם 
גם כמורה־זמרה. הוא חיבר עשרות אופרות עם הליבריתות 
שלהן. שתי בנותיו היו מן הזמרות המפורסמות במאה ה 19 : 
מאריה מאליבראן ופולין ויארדו, ידידתו של טורגניב. — 


( 2 ) מנואל פטריסיו רודריגס ג׳ — 311-1610 ? 4301161 ? 
.ס 162 ־ 8 ״נ־ 0 ? — ( 1805 — 1906 ), בנו של ( 1 ), ז_מר־בא 0 , 
פדאגוג של הזמרה וחוקר מבנה כלי־הקול ומנגנון־הזמרה! 
מממציאי הלארינגוסקופ (ע״ע לרינגולוגיה). ג׳ היה פרו¬ 
פסור בקונסרוואטוריון בפאריס ואח״כ באקאדמיה המלכותית 
למוסיקה בלונדון! ב 1905 הוחג שט יומ-הולדתו ה 100 ברוב 
פאר. מגדולי הזמרים וזזזמרות במחצית השניה של המאה 
ה 19 היו מתלמידיו. — ( 3 ) גיסטאו ג׳ — .ס 6 ^ 011513 — 
( 1837 — 1925 ), בנו של ( 2 )׳ המשיך במסורת הפעילות המו¬ 
סיקאלית של משפחתו נגד רצון אביו! היה זמר־אופרות 
ומורה־זמרה באקאדמיה המלכותית למוסיקה בלונדון. — 
( 4 ) א ל בר ט ג׳ — .ס 18611 * — (נו׳ 1875 ), בנו של 

( 3 ) , זמר־באריטון ופרופסור באקאדמיה המלכותית למוסיקה 
בלונדון. 

; 1908 , 71€ ז 1 יד 1115 4 * 17 > 1371 ז €713 * 1 ד : £4 111€ . 51. 0 . 1 ^ 
. 1932 ,ץ 211 ה £3 , 0 6 ^ 7 , 1 ו 6¥16 ״ 1 . 81 ? 

נרסיאה ךה לה אוארטה, וים;טה— 16 ־ 031-613 6 ־ ¥1060 

111161-13 13 — ( 1734 — 1787 ), דראמאטיקן ומשורר 
ספרדי. המפורסם שבמחזותיו, 11161 ־ 3 ? (״רחל״, 1778 ), הוא 
הטראגדיה הטובה ביותר של התיאטרון הספרדי במאה ה 18 ! 
למרות צורתו הנאו־קלאסית זהו ביסודו מחזה הרואי בסיג־ 
נ 1 נו של קאלדרון, מלא רוח כבוד וקנאה, שמרובים בו 
משחקי-מלים וחידות־לשון, ועם זה כבר יש בו מסממני הרוח 
הרומאנטית. הנושא: אהבתו הטראגית של אלפונסו ו ו ו/ו 
לרחל, הנערה היהודיה מטולדו, שנרצחה בידי הפמליה של 
המלך מטעמים מדיניים — נושא שכבר המחיזוהו לופה דה 
וגה ואחרים ושחזר אח״ב בטראגדיה "היהודיה מטולדו" של 
גדילפרצר (ע״ע) ובאופרה ״היהודיה״ של ז׳. הלוי. — מלבד 
מחזות חיבר ג׳ גם סונטים, רומאנסים ושירים שונים תוך 
חיקוי סיגנונו של גונגורה (ע״ע). 

6 1 01#€ * * 114410 *£ י . 1 ) 1 , 1897 , 3 ?* 70 ) 6 5x4 ץ 6 /־מ 4 מ/ , 610 ־ 31 ) 00 .£ 

,םי< 613 ? 162 ) 1611611 ^ ; 1902 , 3 ה 8 ק*£ מ 6 11€0 ז €3 *€ 6 /*מ> 

. 1901 , 3713 ?*£ * 61 * 1€3 )^*£ * 3 * 14 * 13 ) 4 10113 * 111 

נך&יאה לוךר!ה, פדריקז — 63 ־ 001 031-613 16060 ־ 6 ? — 
( 1899 ׳ פואנטה ואקרום [על־יד גראנאדה] — 1937 
[נרצח], גראנאדה), גדול משוררי ספרד במאח ה 20 . ג׳ 
הצטיין מנעוריו בכשרונות רב־צדדיים מזהירים ובחן אישי 
רב! הוא למד משפטים ומדעי־חרוח באוניברסיטות גראנאדח 
ומאדריד, בגיל 19 פירסם את חיבורו הראשון, ספר של 
פרוזה שירתיח 65 [ 31$3 ק ץ 65 ת 6510 ־ק 1 ח 1 ("רשמים וגופים", 
1918 ), ותוך זמן קצר זבה להיות מוכר במשורר, דראמאטיקן, 
מוסיקאי, מרצה ופולקלוריסטן. ב 1929 בילה שנד. באה״ב, 
ומשחזר משם יסד וניהל את התיאטרון הנודד 1-363 * £31 03 
("הצריף")׳ שהציג מחזות קלאסיים וחדשים בערי־חשדח 
ובכפרים. בפרוץ מלחמת־חאזרחים בספרד נמצא ג׳ בגרא־ 
נאדה, ושם נהרג! לא הוכח, אם רוצחיו היו — כסברת 
רבים — מאנשי הצבא הלאומני. 

ג׳ מצא בהקדם את נימתו המיוחדת, ואותה שיכלל מספר- 
שירים אחד למשנהו: 3$ ומ 06 ק 16 ־ 181 - 0 ? ("ספר פואמות", 

1921 )! 030610065 (״שירים", 1927 ) 1 300 ־ 1 § 0 ־ 0013066 ? 
(״רומאנסרו צועני״, 1928 ) 1 10 ־ 00 [ 6 ־ 030 6161 06013 ? ("פו¬ 
אמה של הזמרה העמוקה״, 1931 )! ־ 1 ־ ¥0 10693 < 60 3 ־ 06 ? 
(״משורר בניי־יורק״, 1932 ) 1 ־ 301311 '! 161 ־ 30 ׳־נ 0 ("דיואן 
של תמארית״, 1933 ) 1 13$ ( 46 ? 162 ) 5306 03610 §! זסק 0 ־ 1.130 



635 


נרסיאה לודקח, פדריקו—גרסיאה קלדרון, ונמורה 


636 


(״קינה על [לוחם־הפרים] א. ס. מ.", 1935 ) 1 35 ) 61016 ? 

65 ס 10 :>ס 3 :> (״שירים ראשונים״, 1936 )* - £3110 135 ס 06 ק 5615 

805 (״שש שירות גאליטיות", 1936 ), כבר בראשיתו ניכרים 

בג' פיתוח מקורי של נושאים מסרתיים וכיסופים לעולמם 

י 

התמים של הילדים. ב 10065 :> 030 ("שירים") עולה ומזדקר 
לראשונה העולם הדינאמי של יצירותיו המאוחרות. בצד 
שירים קצרים ושקופים׳ המזכירים בסיגבובם ובקצבם שירי־■ 
ילדים, או שומרים — 
עם כל עבודת־הזיקוק 
הרבה המושקעת בהם 
— את הצילצול והלח- 
לוחיות של שירי־עם, 
מתחילים להופיע המו־ 
סיווים העתידים לאפ¬ 
יין את שירתו של ג , 
ביותר, וכןהמטאפורות 
הנועזות, שהן פאר־ 
סיגנונו, כגון "הימים 
זונחים את עורם כנח¬ 
שים"! "הרקיע על פני 
הערב כפדח־לוטוס 
ענק"! "הצפרדעים 
נושכות את דממת־ 
הערב״! "הירח מונה 
את הכלבים — טועה ומתחיל מחדש", ודומיהן. לידי האר־ 
מוניה שלמה בין הרקע העממי ובין דרך הביטוי האישי 
הגיע ג׳ ב״רומאנסרו הצועני", שהוא היפה שבבל קבצי־ 
שיריו. ג׳ מפיח רוח שירי בעולם המאגי של צועני־אנדא־ 
לוסיה — עם הנמצא בשוליה של החברה, ובכל־זאת כאילו 
חצוב הוא מגופן, מאורן וחלומן של גראנאדה, קורדובה 
וסוויליה■ הצוענים בשירתו של ג׳ הופכים בעדינותם ובעצ¬ 
בות□ השופעת לדמויות סמליות, ואף מיחיות ממש. ממול 
ציפרי־דרור אלה עומדים אויביהם־בנסש: שוטרי המשמר 
האזרחי הקרים וחסרי־הרהמים! מעל הצוענים פרוש עולם 
שקוף, מלא אור וזמרה, מאוכלס מלאכים, קדושים ובתולות 
חסודות, המסתכלים תוך אהבה בעם־הצוענים, הנרדף ע״י 
שומדי־החוק כבחלום־בלהות. 

ב״פואמה של הזמרה העמוקה" (הכינוי המקובל בספרד 
לסיגנון־הזמרה האפייני לאנדאלוסיה) יורד המשודר לעמקו 
של הרגש האנדאלוסי. באמנות, הנראית כפשוטה אד מחוש¬ 
בת עד לתכלית, מעצב כאן ג׳ את אנחת־הלב הפצוע פצעי 
אהבה ומוות. 

מיפנה לסיגנון סיר־ראליסטי חל בג׳ בספרו "משורר 
בניו־לרק". במושגים מטאפוריים מסובכים ביותר הוא שר 
על התנגשות רוחו עם העולם המכאני והאיום של הכרך 
ועל הזדהותו עם הכושי. שבריקודיו ותאוותיו פועם קצבו 
הנצחי של הטבע. עם שובו למולדתו קיבל ג׳ מצד אחד 
השראה מן השירה הערבית, ומצד שגי מיזג בדרך חדשה 
את סיגנונם של שיריו הראשונים עם זה של הקינה הצו־ 
ענית. — בכללותה של שירתו של ג׳ מתגלמת במידה עליונה 
נשמת עמו הספרדי ומולדתו האנדאלוסית בהבעה מודר¬ 
ניסטית, מקורית לחלוטין ועדינת־רגש. 

מקבילה לשירתו של ג , פעולתו הדראמתית, שניזונה 
לעתים מאותם המקורות עצמם. ג׳ גילה מחדש שהדראמה 


היא מעין שיר! לא זו בלבד שבמחזותיו משובצים שירים 
ופואמות, אלא כל תפיסת־החיים המתגלמת בהם משווה 
להם אופי פיוטי. היה לג' כשרון מפליא להעלות את קסם־ 
הדיבור המושרש בנפש־האדם, וליצור עלילות הנובעות 
מתנועות־נפש עזות. במחזותיו אפשר להבחין שלוש קבוצות: 
מחזות מלאים עדינות רבה וחדורי אווירה גראנאדית, שיש 
בהם מעין השראה רומאנטית וזכרונות מן העולם שעבר: 
13 מת 1 ? 81361303 ו 5011013 0003110511313 ("דוניה רוסיסה 
הרווקה״)! מחזוח־היתולים (בין 1927 ל 1931 ), שהיסוד 
המשעשע שבד,ם טומן בתוכו גון חושני ורגש לירי: 10 ) זסת!.^ 
110 ) 36 [ 811 60 861153 תסס ת 11 ק 1 ז) 11 )£? 100 > ("אהבת דון פ. לב. 
בגנו״), 11£1053 > 0 -!ק 3 ז 3:0 ק 23 03 ("אשת־הסנדלר התמהו־ 
נית״), 1516831 ־ 01 ת 10 > 16 > 8613811110 ("תמונת־המזבח של 
דון ק.״)! דראמות בעלות אופי ראליססי ודמיוני כאחד. שהן 
העזים שבמחזותיו, והן שעשו לו שם רב בעולם. המפורסמת 
שבהן היא 66 § 530 16 > 801138 (״חתונת״הדמים״, 1933 ), שנו¬ 
שאה הוא הגורל הטראגי המתגלם בפעולה העיוורת של 
התאווה. ב ¥61013 (״העקרה״, 1934 ) גקודת־הכובד של העלי¬ 
לה היא אשד. הנאבקת על אמהות שלא זכתה לה באשמת 
בעלה! ב ¥183 13 >ז 86603 16 > 0353 03 ("ביתה של ברנארדה 
אלבה״ — יצירתו האחרונה של ג׳) — בעיית הכבוד הספרדי 
המסרתי. דמויות־הבימה של ג' הן סכמאטיות, אף מושרשות 
בחגועוודנפש איתנות, ומתון־ זעזועים טראגיים מתעלות 
במחזותיו תאוות ראשוניות של האדם. להגברת הרושם 
מגיים ג׳ תחבולות ליריות, מוסיקאליות ותיאוריות, שבהן 
שלט להפליא. — אחרי מותו של ג׳ נתפרסמו עוד שני מחזות 
ממנו, שהם בעלי אופי סיר־ראליסטי מובהק, המקשה מאד 
על הבנתם. 

השפעתו של ג׳ עצומה בכל הארצות הדוברות ספרדית 
וניכרת גם מחוצה להן. מחזותיו וקצת משיריו תורגמו לכמה 
שפות, ביניהן גם לעברית (ע״י נתן זך, רפאל אליעז), 

כל כתבי ג':, 65 ־ ¥11 8116005 , ¥111 - 16135,1 ק 1 םס 0 08635 

1949 — 1933 . 

; 1939 ,״£ 0 40 01115 ) 10 ! 105 3 ( 061 )!ו 04 ז 1 וז 1 , 1131 גא . 14 .מ 

; 1940 ,( 193-250 , 6 סס!) 404 ( .,* #6 ) £. 0 , 0 ־ 1 * 161 > 

, 113 >ז 3 ב 31 ) 13 16 > ; 1952 ,.£ . 0 .? ) 4 #?!)ס 1 [ ! 41 !¥ ,.[>! 

1899-1936 ,״ 7 . 0 .? ; 1941 . 05160 !■! 0 ץ 3 מ 0 /־מ? ,.. 1 . 0 
ו(] 16 )ת 6 ^' 1 ) — 1 . 0 .? ;( 1941 , 5 . 13 116 ) 13 .) 1115 .ק 15 א) 

,})'זס^ 1111 004 ״ 1 . 0 ,ןןו 1400 .£ ,( 1942 ,.׳ 101 !ז 1 ו ,() 060111 

,ן>)־׳ £0 , 83163 . 14 ; 1948 ,.£ . 0 .? , 3 ( 13 ? 132 < 1 . 0 ; 1945 
; 1950 . 0150 ) 1 ! 11 )!?/ 50 6/ 1114111 ,.. 7 . 0 , 54061163 0 .א , 1949 
0601 <) 5 ) ס! 41 111 ץ ״ 1 . 6 .? , 1410080 0401350 

;( 1952 , 280 — 271 ," 0605 ו>ז 0 ק 601 ) £00 1300168 ( 65 35 ) 06 ?") 
55 )/ 11011 '.£ , 3 ) 1660136051 ? ״ 1 .( ; 1952 ,״ 7 . 0 .? , 1 ) 60 ־ 1 ־ 1 ' . 8 .ן 
1111 004 £0163 ,[> 60 )" 1 ־ . 8 <| ; 1953 ... 1 . 0 .? 4 6 1 * 11 * 11 * 0 ק 
. 1956 , 750411100 06/76 ? 0015/1  61 י״״ 1 > 1 ג 2 . 0 ; 1921 , 0 0 7 * 1132343213 

3 ךק 1 ילםז דה לה וגה — 003 ^ ב 161 > 031011350 —( 1503 , 
טולדו — 1536 , ביצה), גדול המשוררים הליריים 
בתקופת־הזהב של הספרות הספרדית. ג , היה בן למשפחת- 
אצילים רמת־מעלה! קיבל 
את השכלתו בעיר־מולדתו! 
ב 1520 צירף אותו קרלוס זו 
לפמלייתו. ג , השתתף במלח¬ 
מות ובמסעות צבאיים באי¬ 
טליה, צרפת, תוניס, ועוד, 
נפצע קשר, במלחמה בפרו¬ 
באנס, כשהסתער בראש גדר 
דו על מבצר, ומת מפצעיו. 
ג' היה יפה־ תואר, בעל נפש 
יפה ומושלם בהשכלה ההו¬ 
מאניסטית! בשל אישיותו 
הקוסמת, ־יפי שירתו ומותו 
הטראגי בדמי-ימיו זכה להע¬ 
רצה מיוחדת במינה בקרב עמו, שרואה בו דמות אידיאלית 
של חייל־משורר. 

כתביו של ג׳ מועטים: 3 אקלוגות. 2 אלגיות, איגרת 
אחת, 5 קאנצונות ו 38 סונטות (נוסף על כמה שירים בלא- 
טינית ופזמונים אחדים בנוסח מסרתי). ג׳ החדיר לספרד 
את המשקלים האיטלקיים ואת הסיגנון הפטרארקיסטי. נושא 
שירתו הוא כמעט אחד ויחיד: האהבה (ולפעמים גם הנשק). 
הוא כולו חדור רעיונותיו והשקפותיו של הרנסאנס האיטלקי. 
האקלוגות על "אליזה"(שחיתה במציאות גברת פורטוגיזית, 
שאותה אהב ג׳ ללא כל תוחלת) הן פאר השירה הפאסטו- 
ראלית בספרד. הרועים נושאי־דבריו שרים על יסורי-אהבתם 
(היא אהבתו) בקול ערב, אך מלא יאוש. ג׳ שוזר בשירתו 
את כל מה שינק מן המשוררים הקלאסיים היווניים והרומיים 
ומן המשוררים האיטלקיים. הגוף שבו פועלים גיבוריו כולו 
האדמוני, שלו ופורה, מאוכלס נימפות ורועים. אולם הפיקציה 
הפאסטוראלית של האקלוגות והחיקויים הפטרארקיסטיים 
שבסונטות שלו ובשאר כתביו אינם חונקים את עצמאותו 
הרוחנית של המשורר, ומבעד כל אלה מורגשים חוויותיו 
הפנימיות ורחשי־לבד. חייו המזהירים והמגוונים של החייל 
הצעיר — הרפתקות, אהבה, מסעות וקרבות — מנוגדים לגיס¬ 
תו המלנכולית, הנובעת מתוך געגועים עמוקים ליקום שכולו 
יופי והארמוניה ושהוא ממעל לכל התופעות החולפות שבעולם 
הזה. ג' נושא בנפשו בדידות, "אשר רק המוות בכוחו 
לשחררו הימנה״. — מבחינת הלשון שיריו של ג' הם מן 
הטהורים והעדינים שבשפה הספרדית! הם השפיעו השפעה 
עמוקה על משוררי ספרד ופורטוגאל ששוררו בסימון אי¬ 
טלקי, ובעקיפין הטביעו את חותמם אף בדרדכתיבתם של 
הסופרים המיסטיים של המאה ה 16 . 

הוצאות חדישות של כתבי ג , : ? 500161 10 ת 3 ק 11$ ־ 1 ־!ת׳ 


; 1935 , 03516113110$ 01451005 ; 1915 , 1903 , 103 ז 0 חת 1 / 0£ 
. 1948 , 03 ו 61 מ 1 \ 2 0£ מ 0 ם 550013 \ 2 £30011300 1036111 ^ 16 וד 
, 1 ^/ 02 1¥ 47111 > £0/0 ! 111 /ס 53443$ 031112111 4 . •. 0 , 00 ) 110315 . 11 
2230213 ץ 323 £01 , 053 <ןג 7 .£ ; 1933 ,. 0 , 0 זז 8111 ג 1 ס; 41 . 4 < ; 1922 
. 0 12 > 81/7140273110 , 011 ) 1510 110£0 נ 0 , 1948 , 0 10611211412 ! 

0201380 ; 1949 ,( 111 , 31 ) 00000100 ץ 41103 ־ 61611081 .זוסא) 
, 33013 ק 05 3 ) 008 ?) 21311133123 £0 412 ! 132 ( 1147 103 1 ( . 0 , 0050 !^/ 

.( 45-119 , 1950 
ק. ר.־ג. 

גךסילסז דה לה וגה. אל אינקה — 011350 ־ 031 £11003 
¥683 01613 — ( 1539 , קוסקו [פרו] — 1616 , קורדובה), 

סופר והיסטוריון ספרדי. ג׳ היה בגם של קצין־צבא ספרדי 
אציל ושל נסיכה אינקאית, בתו של האינקה הואלפה-טופק 
(ע״ע אינקה); ב 1560 עבר לספרד. ג׳ הוא דמות מיוחדת 
בתולדות־התרבות, כיורשן של שתי מסורות תרבותיות שר 
בות ומרוחקות זו מזו — התרבות האינקאית והספרדית־ 
הומאניסטית. הוא תיאר אח גילוי פלורידה במסעו של ארנאג־ 
דו דה סוסו( 1605 ), אך ספרו החשוב ביותר הוא:- 3 ז 1 ! 6 רת 00 

116 ( 1 65 ? 10 , 111035 105 36 0110611 361 31311 ־ 11 116 ף 163105 105 ז 
60 0011161110 ? 65 ? 16 , 113 ) 13013 511 36 , 11 ־ 61 ? 361 £1161011 
006113 ם 6 ? 32 ק("פירושים מלכותיים על מוצאם של האינ־ 
קאים שהיו מלכים בפרו, על עבודת־האלילים שלהם׳ על 
חוקיהם ומשטרם בימי-שלום ובימי-מלחמה״, 1609 ). ג׳ הש¬ 
תמש בכתביהם של היסטוריונים אחרים, אך את עיקר 
השראתו וידיעותיו קיבל ממסדחם של האינקאים, אשר את 
לשונם למד בילדותו, ומזכרונותיו האישיים. ב״פירושים" 
אפשר לחוש את נשמתו הדואבת של האינקה המתגעגע 
לעברם של אבותיו. ה״פירושים" הם מן המקורות העיקריים 
לידיעת תולדותיהם ותרבותם של בני־האינקד" אולם ג׳ 
מערבב בתיאוריו מאורעות ממשים עם תיאורים שהם פרי־ 
דמיונו, ומתוך כך ייתכן לראות את ספרו כחיבור הסיפורי 
הראשון שנתחבר בעולם החדש. — ספרו 31 ! 6 מ 06 £41510113 
1 ת 6 ? 361 (״היסטוריה כללית של פרו״, 1616 ) הוא חלקם 
השני של ה״פירושים" ומתאר את תולדות כיבוש הארץ 
בידי הספרדים על סמך ידיעתו והכרתו האישית של המחבר. 
חלק זה חסר אותו קסם השופע מתיאורי מלכות־האינקה. — 
ג׳ היה בעל נטיות אידיאליסטיות־נאואפלאטוניות ותירגם 
לספרדית את ה״ויכחז על האהבה" ליהודה אברבנאל 
( 1590 ). — כל כתבי ג׳ יצאו ב 8 כרבים ב 1829 ; מהדורה 
חדשה של ה״פירושים״ — ב 1945 . 

, 1905 , 1 , 213 ( 4104 13 32 ! 03122412 , 0 ץ 013 ? ץ 02 () 100£0 ל 
: 1921 ,. 17 13 32 . 0 23 ( £114 ,ץ 011 א 100 ) £1120130 .[ ; 1915 ,¥! 

. 1939 .? 13 32 .£ . 0 , 53001102 .״ 1 

ק. ר.־ג. 

גוסין, — 01301411 3531 ) 831 — ( 1601 — 1658 ), 

סופד ופילוסוף ספרדי, אחד הסופרים הראשיים 
של תקופת הבארוק. ג׳ היה ישועי והוהשב מאד כדרשן; 
אבל בעקבות ספרו "המבקר" (ד׳ להלן) פרצו סיכסוכים 
בינו ובין מיסדרו. בקשתו לפרוש מן המיסדר נדחתה; ב 1657 
הודח ממטרתו כפרופסור לכתבי־הקודש בסאראגוסה, ואחרי 
שנאסר (ולפי מסורת אחת גם עונה) הוגלה לעיירה טארא* 
סונה, ושם מת. 

בכתביו של ג׳ ניתן להבחין שני כיוונים: תיאור האדם 
השלם בכל המעלות, הממזג בקרבו את גדלות־הנשמה עם 
נימוס חיצוני מושלם, ותיאור פסימי של העולם הקיים — 
תוך תוחלת לעולם אידיאלי שכולו טוב. ספרו 01401110 £1 



נארסי 5 אסו דה 5 ה זגח 



639 


גדסין, בלטפו*—גדסד, אדסמום 


640 


1030031 ( 1653 ) הוא אוסף פתגמים ומחשבות, המצטיינים 
בליבון הרעיון ובדרך־יהבעה מחודדת ! ספר זה זכה בתקופה 
החדשה להכרה רחבה גם מחוץ לספרד׳ הודות לתרגומו של 
שופנהאואר (ע״ע). בספרו 0111100 ? £1 ( 1640 ) מדגים ג׳ 
בדמותו של המלך פרנאנדו הקאתולי את תכונותיו של 
המדינאי המושלם. בחיבורו על הסיגנון 0 זז 4 ץ 4.81101023 
ס 1 מ 6 § 01610 (״חריפות ואמנות של שאר-רוח", 1648 ) מסביר 
ג׳ את תורת־הספרות שלו, הנקראת 0 ת 151 ןנן 06 מ 00 — היא 
מבוססת על חריפות הרעיון (סזקססתסס) וחידוד הלשון 
( 38001023 ). את דעותיו הוא מדגים בעזרת משלים לאטיניים, 
ספרדיים, איטלקיים ופורטוגיזיים, ובדרך זו הופך ספרו 
לאנתולוגיה של אותו סיגנון בארוקי, שג , עצמו וגונגורח 
(ע״ע) הם מייצגיו העיקריים בספרה 

החשוב שבספריו של ג׳ הוא 11060 ״€ £1 ("המבקר")" 
נובלה אלגורית ב 4 חלקים ( 1651 — 1657 ), שהיא ניתוח 
מזהיר של מנהגי תקופתו. עלילתו (שהשפיעה על "רובינזון 
קרוזו״ של רפו) היא אלגוריה פילוסופית! גיבורו — החכם 
קריטילו, מיטלטל לאי סנטה־הלנה, שבו הוא פוגש בצעיר 
פרא בשם אנדרניו (ז. א. אדם)! הוא מלמדו דבר, קרוא 
וכתוב ויוצא עמו לנסיעה על פני ספרד, צרפת, גרמניה 
ואיטליה! בדרכם הם פוגשים בכל חולשותיהם ושגעונותיהם 
של בני־האדם. קריסילו מסמל את איש־השכל, שנשמר בעז¬ 
רת ההגות והלימוד, ואנדרניו — את איש-הטבע שניטהר 
בעזרת הנסיון והצער. הספד מפליא באמנות הסיגנוך וברק 
המחשבה, וממנו נובע פסימיזם חמור. מוסד־ההשכל שלו 
הוא, שרק איש-התבונה, המנוסה בצער־העולם, יש בכוחו 
להתעלות מעל עדר השוטים והרשעים. 

השפעתו של ג , בספרד ומחוצה לה היתה גדולה עד היום. 

ג׳ השפיע באופן ניכר על לה־רושפוקו. לה־בריר, וולמד 
ואחרים! שופנהאואר תשב את ה״קריטיקוך לאחד הטובים 
שבספרי־העולם. 

מהדורה חדישה של כל כתבי ג׳: 5 ב 101 ק 11 זס 0 08435 
1944 ,.€ 010 . 

, 10110 ) 1 .¥ 0 ) 01 ) 11 ) 11 ) 01 ) 111 ! 10 ? 1 > .! 1-111 , 0 ץ* 41 ? ; 2 ש 1 >סש 401 \ . #4 

■ 11 ) 1111 ) 0 111 ! 10114 ) 1101111 . 11 11 . 07 . 8 , 6011115101 . 14 ; 1884 , 11 
, 80 ) 10 ( 11111 ) 006 ) 1 ) 4 1 !! 1 ! 0 ) 01 ! 1 7 , 006 ־ 01 . 6 ; 1894 , 10114 
. 611 ) 111 !€ 111 ץ 0 . 8 )!< 01 ! 0 ) 111 !) 11410 ! £1 ,* 831101 .? , 1899 
, 1916 , 0 ) 01111 ) ׳{ 511111110 !!) 10 ( 01 ) 07 , 010 * 100 ) 1 * 84 . 0 } ; 1908 
; 1921 , 111 ,.' 11 ) 1 ! £1 <) 1 ! 0 .*\ 0114 5 ) 61 01 ) 0111 ) 11 }) , 0611 . 0 .' 1 4 ׳ 

£ 0*1X13 060102, 011 (! 4(1110 61011( / 14 ( 111 ( (0101411 4( 

גז 0016 א , 1929 ,. 7 > 8 , 11 ) 0 *)? ״ 1 ; 1926 ,. 0 ) 4 ׳צ 11101011 ) 46 

,( 11 ,/י 1 ,׳*' 06716 010 *^ 1415 ) 0610110 !() 0 !/ 0 ! 110£ ; 5 ) 11 ) 50 . 34 
- 0 ) 1151 11 * 1 !)! י 21 ) 4 1 ) 10 ס 110 ) 0 . 40 * 7 *? . 6 ; 1896 ,)! 6 ) 1 
; 1879 . 595-398 . 6 .ם \ ; 1879 ,. 0 £ ) 4 1 ) 111011 ) 7001 

. 1933 , 349-351 ,) £0021102 , 411 ) 1 ) 41 ) 00 [? ״ 1 

ש. אג. - ח. י. ם. 

3 רכזו״/ ארסמום — 0435564 £4350108 — (סמוך ל 1450 — 
1526 , מינכן), פסל גרמני, החשוב שבנציגי האס¬ 
כולה הבאוואריודדרומית של סוף יה״ב. יצר כמה מצבות- 
קברים לכנסיות, שדמויותיהן ודיוקנותיהן מצטיינים בריא¬ 
ליזם הקיצוני והלוהט. המיוחד לגותיקה המאוחרת, בצירוף 
ההוד הקלאסי החדש, האפייני לרנסאנס. אותו כוח־ההבעה 
הריאליסטי מצוי אף במזבחות החטובים מעץ, ובעיקר ב 16 



641 


גרסר, ארסמום—גרן!, אודם 


642 


דמויות־הרקדנים הקטנות 
והגרוטסקיות בבניין 
העיריה במינכן, המלאות 
תנועה פרועה. 

1104 . 0 ■£ ,־ 61 ׳}־ו 811 .? 
־■ 61 ) 61615 ) ) 11111 *$ ) 111 * 1 
"ץג 8 1351114 ? . 1 ) 6 ) 1 ז 6 ׳*י 
.*ג ; 1914 .( 11 , 5 תז 6 
.}> 1 ( 110 <( 1 ) 00 ( 7 , 061110 
- 1111 ) 1111114 ) 1 11 ) 1 ( 11110 ) 4 
־ 3041 ) 111 , 1 ) 111111 

, 146 , 22 ,( 1 ) 50111311 ) 1611 > 
, 332 , 326 , 323 , 320 
. 1922 , 460 

ן 1 י ן 

3 ךענת ( 111$ י\ 0:1 חנ 1 ןח 00 

- 113 , 311111083 ־ £1 

01101112 ), מונח הדיש 
למחלת־עין מידבקת, אראסטוס נראסר; רקדו סוריסקי 
המופיעה בצורת דלקת- 

לחמית כרונית ספציפית, לרוב עם סיבוכים בקרנית. 
חג׳ היא אחת המחלות המידבקות הנפוצות ביותר בין 
בני־האדם מימי־קדם׳ והקדמונים כבר הכירוה. שמה (מיוו׳ 
;."*"?*,לא־חלק, מחוספס! לאט , 0 ו>נו 11 ־ 1 ק 5 ג) ניתן לה משום 
המראה הגרעיני־מחוספם האשייני של הלחמית בשלב הפעיל 
של המחלה. ביה״ב קראו לה בערבית ג׳רב (גרבת), וכן 
$026165 בתרגום הלאטיגי, בסוף המאה ח 18 נתחדש בספרות 
לג׳ המונח "קדחת-עיניים מצרית"( 11303 ק׳( 36£ 61113111113 ק 0 ), 




נרענת 

גרעינים והחעבויווז פטטתיות 


משום שהפיצו אותה אז 
בארצות־אירופה חילותיו של 
נאפוליון כשחזרו לבתיהם 
ממצרים! אמנם בכמה מאר¬ 
צות אלו היתה המתלה שכי¬ 
חה גם לפני זה. במצרים 
נפוצה חג׳ במידה עצומה עד 
חיום, ונגועים בה לא פחות 
מ 95% של התושבים הילי¬ 
דים. היא מצויה כמחלה אג־ 
דמית בכל ארצות המזרח 
הקרוב והתיכון, באירופה 
המזרחית ובכלל ביו השכ¬ 
בות העניות של האוכלוסיה 


בארצות הנחשלות. התפשטותה הולכת ונבלמת עם העלאת 


רמת־החיים ועם שיפור תנאי חהיגיינה. 


מחולל חג׳ הוא נגיף (ע״ע), שגופיפי-הסגר שלו נתגלו 
ב 1907 על-ידי האלברשטטר ופרובאזק. המחלה פוקדת ביותר 
את גיל־הילדות הרך. התחלתה היא חשאית ולא־אפיינית. 
הלחמית כולה מתאדמת ומשרישה מוגלה רירית! מתהווית 
בה הסננה תת-אפיתליאלית, בקיפולי־המעבר מופיעים הגד- 
עינים האפיניים, וחלה בה התעבות פטמתית. חחסננה עוברת 
גם אל הקרנית, שבחלקה העליון מופיע קרום מלווה כלי־דם 
דקיקים (תבלול [ 115 מת 3 ק]), הגורם בקרנית עכירה דקה, 
ולפעמים אף סמיכה. השלב הסופי של הג' הוא הצטלקות־ 


הרקמה, וכשזו מקיפה את הרקמות העמוקות היא מביאה 
לפעמים לידי התעקמות של סחוס-העפעף, ועי״כ מופנית 
שפת־העפעף פנימה(מסנקס״״ש), והריסים מופנים כלפי העין 


( 11-101113515 , "מחלת־השערות"). כשמופיע סיביר זה, פוגעים עם 
כל מיצמוץ־העפעף הריסים בקרנית, מחככים אותה וגורמים 
לעכירתה. בסופו של דבר מתהווים בג׳ כתמים בקרנית, אם 
מחמת התבלול ודלקות חוזרות של הקרנית ואם מחמת 
שיפשוף הריסים המועקמים! בין כך ובין כך פוחתת הראיה. 
בלי טיפול מתאים נמשכת המחלה עשרות שנים וגוררת 
כובד־ראיה, אם מעט אם הרבד" לפעמים עד־כדי גרימת 
עיוורון גמור. 

בארצות המפגרות מסייעות להתפשטות הג׳ בעדותם של 
החושבים מידיעת העיקרים היסודיים של היגיינה, וכן 
הזוהמה מחמת עוני. הג׳ היא "מחלת-עוני" מובהקת, היא 
מקננת בין בני־המשפחח, כשאלת נתונים בתנאים לא־ 
היגייניים ובתנאי דיור רעים ("מחלת־משסחה"), ומבעי הוא 
שהאם היא המקור הראשי להדבקת התינוק. תנאי-חיים אלה 
הם הגורם העיקרי להתפשטותה של הג׳, שמצד עצמה אינה 
מצטיינת בתדבוקת גבוהה ביותר. גורם מסייע נוסף בארצות־ 
המזרח הוא ריבוי הדלקות החדות של הלחמית — דלקות 
קיציות אפידמיות העוברות על נקלה מאדם לאדם ומכ¬ 
שירות את הלחמית לזיהום גם בנגיף־הג/ — לפיכך בעיית 
הג׳ היא רפואית וחברתית כאחת, ואין להילחם בג' באמ¬ 
צעים רפואיים בלבד אלא גם ע״י השבחת תנאי־החיים וע״י 
חינוך והסברה. המלחמה בג' אינה מצטמצמת בריפוי שיטתי 
של החולים! עיקרה הוא מניעת התהוות המחלה. 

ריפוי המחלה הכרונית, העקשנית והנוטה להישנות, דורש 
טיפול ממושך וסבלנות רבה מצד החולה והרופא. הוא נעשה 
מצד אחד ע״י סמי-רפואה—שביניהם תפסו לפנים מקום חשוב 
מלחי הכסף והנחושת, אחר־כך חמרי־סולפה והיום גם חט- 
רים אנטיביוטיים (ע״ע), ביחוד סטרפטומיצין ואוראומיצין, 
הפעילים בעיקר נגד זיהומי־המשנה השכיחים ומצד 
שני בטיפול מכאני: סחיטת הגרעינים ושיפשוף העפעף 
לשם החשת חהצטלקות. בסיבוכים, כגון התעקמות־העפעף 
ו״מחלת־ד,שערות", מטפלים בדרך כירורגית. — בישראל 
נפוצה הג׳ בעיקר בין עדות-המזרח, ואחוז הג' גדל לאחר 
מלחמת־העצמאות עם העליה ההמונית מארצות-חמזרח. 

,! 1 ) 1 ( )/< 1111 ) 11 ) 1 )) 1 ־ 1 11114 - 1 ) 011 י) 011 10111 ( 11110 ' 001 , 31 ) 801 .ן 

; 1914 , 100 / 101111 ־ 1 ' 1 ) 4 )! 11010% ) 4 016 , 1 ) 61 }ת 6 \\ 1 .!!יד ; 1903 

- 710 06 , 21 ) 143 . 8 ; 1936 , 101110 ( 7100 , 613003112,1 .? 

דו״ח של ; 1953 .) 7100/10111 ) 1 , 11 ) 816 . 8 .ס , 1952 ,) 10111 ( 0 

ועידת הגרענת של הרופאים העבדים בא״י, ירושלים תרע״ד, 

חרע״ו. 

א. פ. 

{(*ף, אוךם — 2£ ז 0 5 ־!ס — ( 1485 , טולותורן — 1527/8 , 
באזל), צייר, גלף דפוסים וחותמות וצורף־זהב 
שוויצי. חי חיי-נדודים, למד מלאכות שונות ממורים שונים 
והשתתף בכמה מסעות־מלחמה בשורות השכירים השוד־ 
ציים. — בציוריו השתמש ג׳ בעיקר בדיו, ורק לעיתים רחו¬ 
קות היה מגוון אותם. הוא התמחה ביחוד בחיתוכי־עץ בשביל 
אילוסטראציות של ספרים, וכן עשה עבודות בכסף ובפיתוחי־ 
נחושת, ואף ניסה את ידו באמנות־חתחריט, שחיה בח משום 
חידוש באותה תקופה. מלבד זה יצר כמה דוגמות לציורי- 
שמשות צבעוניים, ואף ציורים מסוג זה. בסוף ימיו נתמנה 
מטעם עירייודבאזל לגלף חותמות של מטבעות. 

נושאי יצירותיו של ג׳ נלקחו בעיקר מחיי הלאנדס- 
קנכטים! מופיעים בהן חיילים. נושאי־דגלים, זוגות, מחזות 
של חיי המחנה והקרב, מראות-אחבה, משתאות, וכן מחזות 



643 


גרף, אודם — גרף, דיניי דה 


644 



אורם נראף: ׳עכיריס ׳עוויציים נועצים 8 פ:י קרב 

מן המיתולוגיה העתיקה! ברבות מהן תיאר את המוות 
והשטן לעומת התייבש אשה הדה לעומת אדם תלוי׳ וכד׳. 
נדירים ביותר ביצירותיו נושאים מן הברית החדשה. כן יצר 
גם כמה ציודי־נוף נהדרים. סיגנון אמנותו משמש אספקלריה 
לחייו הפרועים. קווי ציוריו נסערים׳ לעתים שבורים׳ לעתים 
לולייניים! הקומפוזיציה אינה נרמזת במקרים רבים אלא 
בקווים מועטים. בוח-ההבעה שביצירתו עז ביותר. כיוונה 
הכללי ראליסטי, חושני וסאטירי עד לתכלית הגרוטסקיות 
והאכזריות. אך בדיוקנות אשתו ובניו בא לידי ביטוי רוך של 
חיבה, ובתמונות יסודי ישו — זעזוע נפשי עמוק. 

; 1873 ,( 371 . 55 ו׳ו>ז 5 מ 11 א .£ .< 1 זו( 5 | 5 ' 1 ז 2511 ) . 0 . 0 , 115 ? ,£ 
- 113114 ■ 1 * 8311 * 01 ,•ו* 81 > 1£0 •א ; 1907 ,. 0 . 17 , 05 ( 15 <( .£ 

* 111 111111 . 0 . 17 , 1111 * 1.11 , 7 ז\ ; 1928 ,. 0 . £7 1 * 1 > 

- 05541 .£ 11041 04 ( 845 .£ ; 1928 , 1 * 13 * 110 !* 5 11 * 311 ■ 1 * 11 111111 ) 1 

1942 ,.ס - 11 , 015110 
פ. ש. 


גרף, אךט(ר 1 — ) 3 ז 0 ס־יגחז^ — ( 1848 ׳ אתונה — 1913 ׳ 
טורינו), משורר ומבקר ספרותי איטלקי. ג׳ היה 
מורה לבלשנות כללית ולספרות איטלקית באוניברסיטה של 
טורינו מ 1882 עד מותו. הוא חיבר מחקרים בשטחים רבים 
של הספרות האיטלקית, אך בעיקר נתפרסם בשל כמה 
אספי־שירים׳ שלשונם הנהדרת זכתה לתהילה רבה. ג׳ מבטא 
בשיריו פסימיות קיצונית, הנובעת מהדגשת הריקנות וחוסר־ 
האונים שהוא רואה בכל מעשי האדם! ביצירתו ניכרת 
השפעה ישירה של לאופרדי (ע״ע) מצד אחד ושל הרומאנ־ 
מיקנים המאוחרים מצד שני. בשיריו הוא משלב תמונות 
נועזות ושפע של מיתוסים ואגדות המסמלים את דעותיו 
ומצבי־רוחו׳ אך בכל-זאת נשארת שירתו קרה ושכלתנית 
במקצת. ג׳ חיפש דרך להבעה לידית חדשה, ביהוד בבניץ 
המשפטים ובחיפוש מלים וצלילים, שבכוונתם להביע את 
רגשותיו באופן בלתי אמצעי, ובזה השפיע במידה ניכרת 
על סיגנונם השירי של משוררי איטליה בדורות האחרונים. 

ספרו העיקרי במחקר הספרותי: 6 , 111111 

£90 464110 ? [? 1 ! 11 ו 1210 ! 01-5 קס 5 (.,מיתוסים׳ אגדות ואמו¬ 
נות תפלות של יה״ב״), 1882 . הטובים והחשובים באספי־ 
שיריו: 131:101 ״ תע•!(!!זסו״סס?("שירותדראמתיות קטנות"), 
1905 ! 56193 * 4011 *״ת £6 ("שירי היער״)׳ 1906 ! כמו כן 
כתב רומאן אוטוניוגראפי־לסחצה £150300 ! 1 ("הפדיון"), 
1901 , וספר אפוריזמים 140100 ** 1 (״הנה האיש״), 1908 . 

, 41341 :>}£:><£ . 44 ; 1922 ,* 3011 *■ 113 * 1 > 13 * 0 ) ,./> . 4 , 4300050 ( . 71 

. 1930 , 0 4 

^רף, קךל העריך — .מ - ( 1869-1815 ), 
חוקר־מקרא גרמני־פרוטסטאנטי. ג׳ היה מורה 
במוסד חינוכי במיסן שבסאפסוניה. ב 1852 הוענק לו תואר 
פרופסור מטעם אוניברסיטת ליפציג. השערתו של מורו 
א. רויס, שספדי־הנבואה קדמו לניסוחם הספרותי של חוקי־ 
התורה, הניעה את ג׳ להשערה(בספרו ת 6 ו £65011101141101 016 
.ד.א 465 •! £110116 ("הספרים ההיסטוריים של התנ״ד"], 
1866 ), ש״קודכס־הכוהנים", ז. א. אותו מקור של התורה 
הכולל את ם׳ ויקרא (שסומן אח״כ בביקורתה־,מקרא באות 
?) ושהחוקרים חשבוהו עד אז למקור ראשון של חוקי־ 
דיתורד" אינו אלא המאוחר שבמקורות. בהשערה זו תרם ג׳ 
תרומה מכרעת לבניין ההיסטוריה הישראלית הקדומה, כפי 
שפותח בעקבותיו ע״י ולהאוזן (ע״ע). 

. 1879 , 549 ,׳\ז 8 ס 4 


גרף, אגמון — ))*!ס — ( 1736 , וינטרתוד 

[שוויץ! — 1813 , דרזדן), צייר־דיוקנות וחרט 
שוויצי־גדמני. מראשוני חברי האקאדמיה לאמנות בדרזדן. 
כצייר־דיוקנות בא במגע עם רבים מאנשי־ההשכלה בגרמניה! 
בין השאר חרט את דיוקנו של משה מנדלסזון. מספר תמונות־ 
הצבעים שצייר מגיע ל 1,655 , ובן הניח 322 מיניאטורות 
מצויירות בכססו׳ן ומספר רב של רישומים. בהתפתחות 
סיגנונו משתקפת התפתחותה של האמנות הגרמנית במאה 
ה 18 מן הרוקוקו הסנטימנטאלי עד לקלאסיציזם הקריר. ג׳ 
היה רשם מצויץ. אלא שצבעיו יבשים במקצת. הדיוק במסי¬ 
רת קלסתר־פביהם של האנשים שצייר היה חשוב בעיניו 
יותר מפיתוח דמיונו הציורי. 

. 0 . 4 ,. 141 ; 1898 .. 6 . 4 , 0 8 61 ׳\ . 1 ; 1881 ,. 0 . 4 ,*,!ס״*! . 8 
- 1 * 1111 ^ 1 11011 . 0 . 4 ,ז: 9354 \ . 0 ; 1921 , 0 \ 0 נ .*: £4 -.ז 5 מס£) 
. 1950 2117 ,־ £1 ) 01 מ 8 , 8 ; י 1926 


גךף, ל י ^״ל דה — (־ 1 ס 1 ת£ש^ 1 ) זשות £€1 — 

( 1641 , סכונהובן — 1673 , דלפט), רופא, אנאט 1 ם 
ופיסיולוג ה 1 לאנדי. למד רפואה באומרכס ובלידן, ובן באנז׳ה 
שבצרפת. כבר בתקופת לימודיו התחיל במחקר עצמאי: 
הוא המשיך בנסיונוחיו בפאריס ואחר-כך בדלפט. בעיר זו 
ישב מ 1666 עד מותו. הוא עסק גם בעבודה רפואית, אך את 
רוב זמנו הקדיש לחקירות אנאטומיות ופיסיולוגיות. 

בבר בהיותו סטודנט הצליח ג׳ לגלות בניסוי פיסיולוגי 
את דרכי ההפרשה החיצונית של הלבלב! בספרו הראשון 

631101 ת 0 ״ 3 ק 511001 11311143 00 (״על טיב מיץ־הלבלב״׳ 1664 ) 

תיאר את השיטה הניתוחית של הכנסת שפופרת לצינור־ 
הלבלב של כלב לשם בדיקת המיץ של בלוטה זו, ובזה 
הקדים ב 200 שנה את עבודותיו של קלוד פרנר (ע״ע) על 
נושא זה. בניתוחי גוויות של היות שונות הרחיב ג׳ את 



645 


גרף, ריניד דה—גרסו, הרמן 


646 



ליור מ״איכרי־ההולרה של המשה־׳ 

(!!הג^זס 1 חטזה 11 טות הס) 

של ר רה נרא 1 י, 2 ז 10 

ביצות הארנב ושלבים שונים בהתפתחות הזזריח 

הידיעות באנאטומיה המשווה! מחידושיו הטכניים — השיטה 
של הכנסת חמרי־צבע לתוך כלי־הדם באמצעות מזרק מיוחד. 
כדי לחקור אח מהלכם והסתעפויותיהם. 

אולם עיקר משעלו של ג׳ הם מחקריו לתיאורם של 
אברי־ההולדה באדם ובחיות שונות, שסיכם אותם בספריו 
על "איברי־ההולדה של האיש' ( 1668 ) ועל "איברי-ההולדה 
של האשה״( 1672 ). הוא גילה בשחלה את הזקיקים הנקראים 
על שמו(אם כי שלפוחיות אלו, המכילות את הביצים, תוארו 
גם ע״י קודמיו), וכן תיאר לראשונה את הגופיף הצהוב. 
חקירותיו מצטיינות בהבלטת הקשר בין המבנה האנאטומי 
של האיברים ובין תפקידיהם. בספריו השתמש במידה גדושה 
בציורים, שאת רובם צייר בעצמו. זכות נוספת לג׳ שהיה 
הראשון שהכיר בחשיבות עבודותיו של בן־עירו לויונהוק 
(ע״ע) והמליץ עליו לפני החברה המלכותית בלונדון. 

; 1930 , 031 ו 31-03 ח 03 313 0 ) 83x13111 ו 0 :> 1 /' 7 ץ £ 0 /7 , 0010 • 1 .? 
,( 1300 — 1261 , 9 . 468 ^ . 9184 . 81111 ) . 7 ) ^ ,נ> 1 נ>י]ו 1 :!זג 0 .א . 11 

. 1942 ,. 0 ) 4 ■א 1 ..!/ .( , 1940 

יה. ל. 

גך$ד", אל?.להט םז־ן— 26£6 ־נ 0 1 ז 0 ־\ — ( 1828 , 

ברלין — 1870 , שם). רזפא־עיניים גרמני, מייסדה־ 

בפועל של האופתלמולוגיה (ע״ע) החדישה. ג' היה בנו של 
כירורג, הקדים ללמוד רפואה והוכתר כדוקטור לרפואה בגיל 
19 . הוא השתלם במקצוע האופותאלמולוגיה אצל גדולי־הדור 


בפראג, פאריס, דנה ולונדון. בגיל 23 חזר לעיד־מולדתו 
והקים בה קליניקה למחלות־עיניים, ששמה יצא במהרה בכל 
העולם, ואליה התחילו לנהור לא רק חולים אלא גם רופאים, 
כדי ללמוד תורה מפי ג/ ב 1853 נעשה ג׳ מרצה, וב 1858 נת¬ 
מנה פרופסור באוניברסיטה של ברלין. אולם ג׳ סבל משחפת- 
ריאות ממושכת, אשר הכריעה אותו בדמי־יסיו. מפעלו הכביד 
במשך חייו הקצרים סתמיה לא רק באיכותו אלא גם בכמותו. 
לא חיה תחום באופתאלמולוגיה של זמנו, שידו של ג׳ 
לא הכניסה בו חידושים ותיקר 
נים יסודיים. או שלא הביא 
בו בירור וסידור. עבודת*חייו 
שינתה את פני האופתאלמולו־ 
גיה תכלית שינוי, וממנו ואילך 
היא נחשבת למקצוע עצמאי, 
במקום להיות תוספת לכירור¬ 
גיה הכללית. 

פרי התקופה הראשונה 
לפעולתו של ג׳ היו עבודותיו 
היסודיות על שרירי־העיגיים 
ובחינת תפקידם, על הפזילה 
ותיקונה על-ידי ניתוחים ועל 
מחלות־הלחמית, שאת הטיפול 
בהן העמיד על עקרונות נכונים. ג׳ פיתח את שיטות־הבדיקה 
של תפקידי־העיניים(ראיה מרכזית והקפית, שדה-הראיה), וכן 
את הבדיקה האופתאלמוסקופית שנים מועטות לאחר המצאת 
האופתלסוסקופ (ע״ע) בידי הלמהולץ. ב 1857 המציא ב , 
שיטה ניתוחית לריפוי מחלת הגלוקו׳מה (ע״ע) ההרסנית, 
שהצילה מאז עד היום רבבות' אנשים מעוורון. בתחום 
האופתאלמוסקופיה גילה ג׳ את התסחיף של העורק המרכזי 
של הרשתית, וכן את הבצקת של דיסקוס עצב־הראיה כסימן 
של לחץ תוך־גולגלתי מוגבר וכתופעה השונה מדלקת עצב־ 
הראיה! הוא תיאר מחלוח־רשתית מרובות, וביניהן אלו 
הקשורות במחלות־כליות ובאוןמיה! גילה את השחפת 
הדחנית בדמית של העין ואת זנבן־הכיס התוך־עיני! הרחיב 
את הידיעות על הגידולים שבתוך גלגל־העין! תיאר לרא¬ 
שונה את הפרעת ההכוונה במתלת־הסכרת, וכן סימן עיני 
של מחלת-באזח׳, הנקרא עד היום על שמו. בשנותיו האח־ 
רונות פיתח ג׳ את הפאתולוגיה והתראפיה של הגלוקו׳מה 
והנהיג תיקונים חשובים בניתוח הירוד. ב 1854 ייסד ג׳ 
את ״הארכיון לאופתאלמוילוגיה", הנקרא עד היום על שמוי! 
אח״כ הניח את היסודות לחברה האופתאלמולוגיח ההיךל- 
ברגית, שהיתה החברה הראשונה למקצוע רפואי מיוחד. 

ג׳ היה אישיות תרומית: כל בגי-זמנו ציינו את הופעתו 
החיצונית האצילה ואת אפיו הנעלה— אהבת־האמת, אהבת־ 
הבריות, פשטות חליכותיו. 

; 1879 , 550-555 ,א 1 . 8 . 0 ; 1877 , 7 > ./> . 4 , 5 ; 4 >ב 11 :> 11 ! 1 £ 

5411 ו 1 ז]ג 4-5 ) 4 ג 0 ) 113143 )/ 331 / 1311 ^^ 4 . 4 .!{ 0150 . 448 ( 111454111 . 1 

13 * 3 / 11 * 034 , 1 )[־£נ״צ* . 11 ־ 1 ׳ ; 1918 ,( 210-314 , 15 

. 1928 , 7 ) י, . 4 

א. 0 . 

|ךפ 1 , £1 ["£( — ׳* 0 ק 3 ז 0 נוןובדוזזש^ — (נד 1885 ), אגיפטו־ 
לוג גרמני. ג' היה תלמידו של אדולף ארמן(ע״ע)! 

מ 1928 הוא פרופסור בברלין. מפעל חייו של ג׳ הוא "מילון 
הלשון המצרית״ הגדול, שהוחל בו ב 1897 ביזמתו של ארמאן 
ושג׳ נשא בעיקר את מעמסת עריכתו הסופית והוצאתו לאור! 




647 


גרפו/ הרסן—גרפולוגיה 


648 


ב 1953 כתב את תולדות המילון׳ ג׳ עסק בספרות הדתית 
של ראשית הממלכה התיכונה והתחיל במהדורה היסטורית- 
ביקדחית של פרקים נבחרים מ״ספר-המתים". העבודה 
ב״מילוך כיוונה אותו אל בעיות הסיגנון של יצירות ספרו־ 
חיות מצריות מפורסמות ולמחקרים על לשון־הדיבור המצ¬ 
רית היום־יומית. הוא התמחה גם בספרות הרפואית המצרית. 

!;רפואתה (יוו׳ויק)״י)ץ,כתב — תורת־הכתב), חקירת כתב- 
היד מבחינת משמעותו כביטוי לאפיו של הכותב. 

המונח נקבע ע״י ז׳. א. מישון (ר׳ להלן) ב 1871 . 

הגחת־היסוד של החקירה הגראפולוגית היא — שאדם 
ניכר בכתב־ידו < ראיה לדבר — שכתב־ידו מאפשר את זיהוי 
הכותב, אם הוא מוכר לקורא. משום כך ראו מתמיד 
בכתב ביטוי לאישיותו של הכותב, גם לימוד הכתיבה 
לפי דוגמה קבועה אינו מונע התהוות צורות-כתיבה אינדי¬ 
ווידואליות, שהן מיוחדות לכל כותב וכותב. עוד מראשית 
למידת הכתיבה ניכרים הבדלים אינדיווידואליים בין הילדים, 
והם מתגלים כבר במשחקי־השירבוט שלהם. — הכתיבה היא 
תנועה רצונית, שהיא נשמעת לתודעתו של האדם (באמצעות 
המערכת הפיראמידית), ולפיכד היא מושפעת מגורמי־חוץ 
הפועלים עליו, אלא שכרוכה בצדה "תנועת־הבעדד, המופ¬ 
עלת ע״י המערכת האכסמרפירמידית (ע״ע) ואינה כפופה 
לרציה, והיא באה לידי ביטוי ספונטאני בכל מקרה שפעולת 
הכתיבה מבוצעת בדרך אוטומאטית וללא כוונה תחילה. 
חוקר־האדם עשוי להסיק מסקנות מסויימות מכל תנועת- 
הבעה של הנבחן, אולם יתרונה של הכתיבה הוא שהיא 
נרשמת והופכת לחומר קיים, שאפשר לחקרו ולדרשו אף 
שלא בפני הכותב, ואף לאחר זמן רב. 

התפתחות הג/ התעניינות בפרשנות של כתב-חיד 
כבד היתה קיימת בימי־קדם ן רמזים על כך נמצאים בכתבי 
סוטוגיוס (ע״ע). הרופא האיטלקי קאמילו באלדו סירסם ספר 
על ג׳ ב 1622 . אולם ראשיתה של הג׳ החדישה ב״מחקרים 
בחכמת־הפרצוף״ ( 1774 — 1778 ) של לוטר (ע״ע), הכוללים 
הערות על משמעותו של כתב־היד לגבי הערכת האופי. 
התרגום הצרפתי של ספר זה, עם פירוש שנכתב בידי 
מורו ךה־לה־םאךט ( $31-1116 3 ! ^ סג־תס^) ב 1817 , עורר 
חוקרים צרפתים לעיסוק בג/ וצרפת היתה מרכזה של תורה 
זו במאה ה 19 . בתקופה החדשה מושפעות דעותיהם של 
הגראפולוגים מהתפיסות הפסיכולוגיות המקובלות בזמנם. 
כשהיתה רווחת בפסיכולוגיה התורה שהנפש מורכבת מ״כוחות 
נפשיים", שלטה בג׳ התפיסה הסטאטית, שהסתמכה על 
פירוש סכמאטי של "סימני־כתיבה״ז עם התפתחות הפסיכו¬ 
לוגיה הניסויית גדלה גם ההתעניינות בניסויים גראפולוגיים. 
פסיכולוגיית־הנבכים העשירה את התפיסה הגראפולוגית 
ע״י ראיית הדינאמיות, הרב־ערכיות והמשמעות הסמלית של 
הביטוי הגראפי! השימוש בסטאסיסטיקה בשטח הפסיכו¬ 
לוגיה כיוון גם את הג׳ לדרך־חקירה זו. — האב ז/ א. 
מישון ( 1100 :> 41 ונ .מ .[; 1806 — 1881 ). שהשווה כחבי-יד 
לאלפים, מצא שקווים ידועים חוזרים בכתביהם של אנשים 
בעלי תכונות־אופי דומות! על עובדה זו ביסס את שיטתו, 
שבה הוא מתאר ומפרש סימני-כתב במספר רב. מישון, 
שהיה מושפע מדרך המחשבה המכאניסטית של זמנו, מסרק 
את הכתב ל״יסודות" (נקודות, קווים ישרים, זוויות, עקו¬ 
מים) וקובע בכתבו של הפרט את הסטיות מן הדוגמה 


המקובלת. את הכתב הוא רואה כסיכום של סימנים קבועים, 
ואת האופי — כלקט של תכונות קבועות. את התכונות הללו 
הוא קובע במישרין ע״י סימני-הכתב, או שהוא מסיק אותן 
בדרך הקש בדומה להרכבת־כוחות! למשל: כתב נטוי 
מאד מעיד — לדעתו — על ריבוי הרגש, וסיוסי-אותיות 
בצורת דים מעידים על אנוכיות, ומכאן שצירוף שני הסימ¬ 
נים הללו מעיד על קנאות. בדרך זו תיאר מישו! תמונות- 
אופי מוצלחות על יסוד כתב-היד, תלמידו קרפיה־ז׳מן 
(ת 1 ת 31 (־^ש 1 ^ז 0 ) פירסם בשנות ה 80 ספרים על הג׳ 
ותחומי שימושה, שתורגמו לכמה לשונות ושימשו נקודת־ 
מוצא לשיטות שצצו בעקבותיו. שיטתו של קו־פיה-ז׳אמן 
מקובלת עד היום בג׳ הצרפתית. 

שיטות־הג׳ החדישות צמחו בגרמניה! הן מעמידות במרכז 
החקירה לא את הגילוי הסטאטי של צורת יסודות־הכתב 
אלא את הדינאמיקה של תנועת-הכתיבה. לודויג קלגס(ע״ע), 
החשוב שבגראפולוגים הגרמניים, יצר ב 923 ! שיסה לחקר 
האופי על יסוד "תורת-ההבעה", המפרשת כל תנועה מתוך 
מניעיה. למשל: כתב נרחב עשוי להעיד מצד אהד על מניע 
חיובי — זריזות, ומצד שני על מניע שלילי — סריקת־עול. 
את המפתח להערכת הכתב הנחקר לצד החיוב או השלילה 
רואה קלאגס בתכונתו הכללית של הכתב, שהוא קורא 
לה "רסת־הצורה" ( 6311 !\ 1 ם 1 תז 0 ?). לאחר בדיקה דומה של 
יסודות־תנועה נוספים (כגון הלחץ, קצב הכתיבה, כיוונה) 
הוא מגיע לידי פירוש מפורט, כגון — הזריזות עשויה להת¬ 
בטא ברדיפה אחר השגים, בגילוי־לב, בחוסר-כפיה, ברעננות׳ 
בקלות־תנועד* ואילו פריקת־עול עשויה להתבטא בשטחיות 
של הסח־הדעת, בקוצר־רוח, בחוסר־דיוק וברשלנות. 

הצ׳כי־אנגלי ר. סאוד־ק ( 1614 * $31 . 8 ) ייחם ערך מכריע 
בג׳ לקצב־הכתיבה, וכן סיכם שיטתית סיסני־כתב המעידים 
על יושר ואי-יושר של הכותב ( 1928 ) 1 בעקבותיו הלכו רבים 
בארצות האנגלו-סאכסיות. השוויצי מאכס פולור (׳[ע? 
ז 6 ׳!) הסמיך את ד,ג׳ לדרכי הכדח-האישיות של הפסיכו- 
אנאליזה! הוא משתדל לגלות בכתב ביטויים נפשיים עמוקים 
ומודחקים, לחקור את המשמעות הסמלית של הצורות ולהכיר 
את היצרים — וביחוד את הגסיה לפשע — המטביעים את 
חותמם בכתב ( 1931 ). פולוור אף הוסיף באנאליזה הגראפו* 
לוגית על שני הממדים שכבר היו מקובלים עד ימיו(הגובה 
והרוחב) את הממד של עומק־הכתב (הלחץ). 

מינה בקר ("*"פ 3 ממ!^) הנהיגה את הג׳ כשיטת- 
בדיקה בפסיכולוגיה של הילד! היא חקרה את כתב-ידם של 
ילדים החל במשחקי־השירבוט הראשונים, כדי לקבוע את 
אסיים, את כשרונותיהם ואת הליקויים בבריאותם. תאה 
שטין־לווינסון (ת 50 מ 1 ׳\^ 11-1 ! 6 )$ . 111 ) באה״ב קובעת את 
תכונות הכתב ע״י מדידות מדוייקות של הנתונים הגראפיים! 
לשם כך היא מנתחת את "ריתמוס" הכתב ליסודות הביתנים 
למדידה מפורטת. בשנים האחרונות משתדל ר. פופאל 
( 31 ו 1 ק 0 ? .£) להכיר מתוך הכתב את המצבים הפסיכולוגיים 
שבהם היו הכותבים שרויים בשעת הכתיבה. — אולם למרות 
פעולתן והשגיהן של האסכולות השונות בג' יש עד היום 
חוקרים, שאינם מודים כלל בקיומו של קשר בין קווי- 
האישיות ובין צורת־הכתג 

המתודה של הג׳. תכונוודהכתב העיקריות, שהג׳ 
מבחינה ביניהן, הן: גודל האותיות! הפרשי־גודל בין האו- 



649 


נרפולוגיה 


650 


תלת הבולטות מלמעלה (?, 3 / ,/) ומלמטה (ן־ <]״ ■ 8 ,ק) 

ובין האותיות הבינריות (גן, מ , מ , 0 : הרווח בין המלים 
והשורות (בעברית גם בין האותיות) 1 הלחץ — עובי קווי־ 
הכתיבה! עיגוליות או זוויתיות של צורח הכתב! שוליים 
רחבים או צרים, צורת התרחבותם או הצרותם של השוליים! 
זווית־הנטיה של הכתב — הן של האותיות כשלעצמן והן 
של השורות. אחרי ההתרשמות מן הכתב יש לתרגם את 
תכונותיו למשמעותן כתכונות־אופי! את תכונות־האופי יש 
להעריד—הן כל אחת בפני עצמה לפי עצמתה המוחלטת, והן 
לפי השפעתן ההדדית (הדגשה, השלמה, צימצום, סתירה)! 
מכאן מגיע הגראפולוג לסיכום ותיאור של אופי הכותב. 
אולם על הגדאפולוג לדעת את גילו ואת מינו של הכותב, 
שכן גבריות ונשיות, ילדות ובגרות הן תכונות־אופי שלא 
חסיד הן חופפות את מהותו האמיתית של הכותב. בניתוח 
כתבי־יד עתיקים יש להתחשב גם באפנת־הכתיבה שהיתה 
נהוגה בשעתה, לדי להבדיל בין הנתונים האישיים המיוחדים 
של הכותב ובין צורות־הכתב שרווחו בתקופה המסויימת. 
כמו כן על הגראפולוג לבחור מבין דוגמות־כתב שונות, 
כתובות בידי כותב אחד, בדוגמה "הטבעית" ביותר. תנאי 
כתיבה לאינוחים (תאורה לקויה, מכשירי־כחיבה פגומים, 

? 8 ** 8 


ציור 1 . 

:יוון המי־האותיות בכתב העברי ובכתבים האירוםיים 



ציור 2 . 

"נשרי־אויר" ביו אותיות נכתב העברי 

ועוד) מפחיתים את הערך האיבחוני של הכתב. יש להבחין 
בין כתב שנכתב במתכוון לשם הטעיה (והמצטיין עפ״ר 
בלחץ רב ובזקיפות), או שנכתב מתון־ מאמץ מיוחד לעשות 
רושם מסודר (שוליים ושורות ישרים, גודל מוחלט ניכר, 
צורות־כתב לפי הדוגמה הנלמדת), ובין רשימות אינטימיות, 
שנכתבו לצורך הכותב עצמו! ערכן האיבחוני של אלו 
האחרונות רב ביותר. על הגראפולוג לבדוק אם מכשיר- 
הכתיבה נוח לכותב, אם הכותב מעדיף מכשיר רך או קשה, 
ציפורן רחבה או צרה, דיו שתורה או כחולה וכר. בכתב 
שנכתב בציפורנים לא־אלאססיות אין אפשרות להכיר את 
הלחץ מתוך התרחבות קרהכתיבה, אלא רק מתוך קביעת 
עומק־השקיעה הניכר בתוך הנייר. 

סיכום הניתוח הגראפולוגי. הגראפולוגים המנוסים 
טוענים, שמסקנותיהם משקפות אח אופי הכותב בנאמנות 
שאינה נופלת מהכרתו בית ההכרות האישית! פסיכולוגים 
רבים מאשרים טענה זו. ניתוח גראפולוגי מאפשר קביעת 
נתונים על חייו הסוציאליים, הרגשיים והשכליים של הכותב. 
מלבד מיבחני־אינטליגנציה מאפשר הניתוח הגראפולוגי 
הסקת מסקנות על ערנותו השכלית של הכותב, על יכלתו 


לחשיבה מופשטת, על כשרו להתמצא בסיטואציות חדשות, 
על נטיה לחשיבה אנאליטית או סינתטית, על דרך חשיבה 
הגיונית או על קפיצות מחשבתיות וכיו״ב מדרכי־החשיבה. 
הניתוח הגראפולוגי מעלה לא רק תכונות־אופי גלויות אלא 
גם מניעים נפשיים בלחי־מודעים. ידועים מקרים, שבהם 
הצליחו גראפולוגים לפרט אף את הופעתו החיצונית של 
הכותב ולציין פרטי מאורעות חשובים בחייו. נערכו ניסויים 
לבדיקה שיטתית של תוצאות ניתוחים גראפולוגיים על־ידי 
השוואתן עם תוצאות מיבחני־אופי אחרים או ע״י הערכתן 
על־ידי מכריו של הכותב. בין תוצאות הניתוח הגראפולוגי 
ותוצאות מיבחן רורשך (ע״ע) קיים עפ״ר מיתאם של 60% . 
בהשוואות בין תוצאות ניתוחים גראפולוגיים ובין הערכת 
האישיות ע״י מכרים (או הערכת תלמידים ע״י מוריהם) 
מושג בדרך־כלל מיתאם של 85% — 75 (והשר ציור 6 ). 

אעפ״כ, עדיין מוסיפה הג׳ לעורר ספקות כדרך מהימנה 
להכרת האישיות. המהססים והמתנגדים מצביעים על שיעור 
רב של אינטואיציה סובייקטיווית הכרוך בהערכתו של 
הגראפולוג, על העדר הקביעות בצורת־הכתב של היחיד, 
על השפעת הסטאנדארדיזאציה והאימון על צורת־הכתב, 
ובעיקר — על פירושים כאראקטרולוגיים סתמיים, שנדבקו 
ביהוד בתורתו של קלאגס! נמרצת ביותר ההתנגדות לג׳ 
בברה״מ. וע״ע אוטוגרף, עט׳ 759 — 764 (חתימות אנשי־שם). 

ל, פ, - י. כ. 

ג׳ עברית. ביסודו של דבר, ניתן הכתוב ב כ ל אלפא- 
ביתא לפירוש גראפואגי. אמנם הג׳ המדעית, שקמה באירופה, 
כמעט שלא עסקה עד עתה אלא בצודות־הכתב האירופיות, 
כלומר בכתב הגותי, הלאטיני והרוסי-קירילי. רק בשנים 
האחרונות פנתה הג׳ גם לשיטות־הכתב שמתח לאירופיות, 
כגת של הודו (טיר [ 1 >ז 113 ״ 1 ׳]), של מזרח־אסיה (הרצוג) 
ושל הכתב העברי(י. כהן, פוקורני, אלוני)! ג׳ ערבית אינה 
קיימת למעשה עד היום. חג , העברית התגברה במהרה על 
הגישה "האינטואיטיווית" ושואפת להתאים את החוקים 
המקובלים בג׳ הגרמנית והשוויצית למבנה המיוחד של 
הכתב העברי. חקירה שיטתית הוכיחה, שהמסקנות והעק¬ 
רונות, שהעלתה הג׳ המערבית, כוחם יפה אף לגבי הכתב 
העברי. 

מקצת ההבדלים בין הכתב המערבי והכתב העברי 
בולטים לעין: היד הכותבת עברית נעה מימין לשמאל! 
האותיות באות זו בצד זו ללא קווי־חיבור ביניהן! אין בכתב 
העברי שיטה אחידה של דוגמות הכתב, במידה שהיא מקובלת 
באירופה ובאמריקה, ומשום כך נכתבות כמה אותיות עבריות 
בצורות שונות! גם לגבי יציב ח האותיות (נטיה או זקיפה) 
אין בעברית שיטה אחידה, ולא זו בלבד, אלא שבישראל 
מרובים האנשים שלא הגיעו לידיעתם של הלשון והכתב 
העבריים אלא בגיל מאוחר. מכאן התופעה המיוחדת, שאף 
משכילים כותבים עברית בכתב הססני, כבד, ילדותי, דומה 
לכתב תינוקות של בית־רבן, אע״פ שבלשונם המקורית 
נוהגים הם לכתוב בצורה שוטפת ואינדיווידואלית. מצב זה 
גורם קשיים לגראפולוג, הזקוק לשם חריצת משפט מוסמך 
לכתב־יד "בשל", הכתוב כאורח אוטומאטי, ללא התלבטות 
בצורות־האותיות. 

היפוך כיוון־השורות וכיוון קווי־האותיות בכתב העברי 
לעומת הכיוונים הנהוגים בכתבים האירופיים (ציור 1 ) אין 



651 


גרפולוגיה 


652 


* 46 ׳**/ ^ 


14 ? 4 / 7 - 144 *. 4^-00 £^■*+-4 <* * 41 ' 1 )•^ 



* 1^/10 


ע' £ *>'י 0 (\־ 


_ _ ■■ 11 ■.- 



ציור 3 . 

טיסוסי-יסור ׳ 515 הכחב, 

1 זוויוח—טרץ, קרידות־טזנ; 2 נירלאנרות—רגמנות. חסברת־פנים, 
קנ 5 ת השפעות: 3 . קשתות—התאפקות, הסתנרות; 4 . כתב־תוטי — 
חי 5 ופי-מזנ, די 53 וטאטיות 

בו כדי לשנות את דרכי הפירוש הגראפולוגי; במקרים 
רבים נשתנו במשך ההיסטוריה כיווני הכתיבה, ואין לראות 
בכיוון הכתב גילוי של אופי פסיכולוגי מסויים של העם 
הכותב בכיוון זה. הבדל אחר — חשוב יותר — הוא, שבכתב 
העברי — עכ״ס בדוגמות של כתיבה תמה — אין קווי־חיבור 
בין האותיות הבודדות שבמלה, בדומה לקווי־החיבור המקוב¬ 
לים בכתבים האירופיים! "מידת-החיבור" ו״צורוודהחיבורים" 
(גירלאנדות, קשתות וכד׳), שנודעת להן חשיבות מיוחדת 
בג/ לכאורה אינן מצויות בכתב העברי. אולם לכשנתבונן 
נמצא, שחיבור האותיות אינו נעשה בעיקר ע״י קווי־חיבור 
נראים לעין, אלא שקובעת כאן רציפותה של תנועת הכתיבה, 
הבאה לידי ביטוי בקווים קטנטנים בסיומן ובהתחלתן של 
האותיות, זו מול זו(גשרי־אויר, ציור 2 ) — אף במקום שאין 
קווי־חיבור ממש בין האותיות! מלבד זה חשוב מאד׳ אם 
תמונת המלה בכללותה נראית כמגובשת או כמחולקת 
ל״גושים". שגי הגורמים הללו עולים בחשיבותם על קווי־ 
החיבור, ובעזרתם אפשר לקבוע את "מידת־החיבור" אף 
לגבי הכתב העברי. גם את "צורות־החיבורי׳. וכן את מבנה 
האותיות ואת אופן התנועה, אפשר להכיר בקלות בכתב 
העברי כבכתבים אחרים. 

השוני שביסודות־הצורה החשובים אין בו משום מכשול 


ציור פ. 

ניתוח נראפולוני ברוח אסכולת הפסיכולוגיה האנאליטיח 
סל ק נ יונג 

1 "לירי". טצוי הרבה בכ״י של טסוררים ליריים: אינטרוורסיה, 

הירהור: לפעמים דמיו! פורה. 

2 כתב בעל נירלאנרות טורחנות: אבסטראורםיה, התפרצוח גילויי־ 

החיים, שטחת־חייס, עליייח, עדיפות הדסיי! ס! השכל. 

3 כתב נעל חים, רעי! תנוסות-חרב: אנואיום, יצרים לא־טרושנים, 

אליסות, תוקפנות. 

מכריע לגבי גראסולוג מנוסה. אמנם, העדר דוגמות סטאג- 
דארטיוח של כתיבה תמה מחייב זהירות בחריצת משפט 
על כמה סטיות מן הצורה המקובלת, אולם אין בו משום 
קושי עקרוני. לעתים מחייב "חוסר הבשלות" של הכתב 
העברי את הגראפולוג לעיין גם בדוגמה של הכתב הלועזי, 
שאותו למד הכותב לראשונה. — ההכרה, שפיוון־הכתיבה, 
יציבת־האותיות, צורת־חחיבור ומידת־החיבור אינם צמודים 
לצורות הכתב האירופי דווקא, יש בה משום תועלת רבה אף 
לגבי הג׳ האירופית. 

הג' המעשית. השימוש בג׳ לצרכי החברה הולד וגובר. 
משרדים ומפעלים נמלכים בגראפולוג בקביעת כשדם של 
מועמדים למשרות בפקידות, במסחר ובתעשיה. יש פונים 
לג׳ בבחירת המקצוע ובייעוץ מקצועי! לפי דעת חסידי הג׳ 
יתרון לג׳ על מיבחני־הכושר במה שהיא מתחשבת אף 
בקביעת האופי הכללי. הג׳ משמשת אמצעי־עזר לקביעת 
ההתאמה לנישואין, וכן בקליניקות פסיכולוגיות לקביעת 
גורמים לקשיי־חינוך. בתי־משפט מרבים לפנות למומחים 
בעלי הכשרה גראפולוגית לשם קביעת זהותו של כותב או 




1 . 


ציור 4 . 

סה 5 ר המורות: 

1 . נקו-ימר—יציבות, חכ 5 יוזיות: 2 בקו עו 5 ה—אופטיטיזם. חריצות: 3 בקו יורד—פסיטחם, דכאו! 



גדס^גיה 


653 


654 



** %* 4 * ^ 4 / ־?*׳**/ 6 ^ 6.0 * 

^ £4 4 * 6 ז 4 +*/ £* 4 '^ 64 4 ^ ^ 44 >£* * 4 * 1 ־ 6 

״%*'£ 44 * £2 ^ 41 י^ 4 ***$ . 2466 * 

׳*^♦ 444 **£*}** £^ 14 { 4 

? 4 *££'*$ **£׳ ׳ 4 

■/ 6 2 * 26 ^? *^ 4 ^ 

*^-׳>^ *^/ 4 

כ. 

ציור 6 כתב־ידי ׳של תימאס טאז: א נניל 50 ; ב בגי? 74 


ניתוח גראפולוגי: "על־פי שתי הדוגמאות ניתן להכיר התפתחויות ושינויים באסיה של אישיות ידועה. שתיהן 
מעידות על אדם בעל תסיסה בהירה וכוזדהסתכלות מעולה, שאליהם מצטרפים ישוב־הדעת וכושד עיבוד 
מדוקדק! אדם מלא דחף־יצירה ורצת לעיצוב־צורות תוך בחירת כיוון משלו מדעת! על־אף ביקורת 
עצמית ?תמדת הוא נוח להימשך לנטיות־שעה ולסטות מן הנושא שקבע לעצמו מראש. מכאן — ומנטייתו 
הטבעית — עשוי הוא להתפשט ולהרחיב יוחד מאשר לצמצם. מבחינה אישית זהו אדם מוב־לב, נוח לבריות 
וענוותן! יחד עם זה מוטל עליו לחיות בעיקר את חייו הפנימיים שלו, ואעפ״ב אינו יכול להסנע מהשפעת 
החברה הסובבת אותו. בכל עת תוקפים אותו הספקות בעצמו — המגיעים לעיתים לרפיוך־רוח ממש, ושוב 
ושוב עליו להתגבר על הלכי־רוח אלו בעזרת פעולתו היוצרת. 

בץ הזמנים שבהם נכתבו עתי הדוגמאות ( 1926 — 1949 ) עזב תומאם מאן את ארץ־מולדתו שנפלה בידי 
הנאצים, ובאותה תקופת־הביניים חיבר, בין השאר, את היצירות הגדולות: .יוסף ואחיו", "לוטה בווימאר", 

"דוקטור פאוסטוס". 

השינויים החשובים שחלו בינתיים בכתב״ידו הם: 1 ) לחץ־הכתיבד. נחלש ונתרחק מכיוונו הצדדי 
המובהק — עדות על התעוררות פנימית ועל החלשת המתיחות הנפשית! 2 ) מהירות־הכתיבה הואטה — 
עדות על הרגעה והגברת ישונדהדעח! ג) הקשיחות במשיכת הקווים נרפתה. וניכרים בה היסוסים וחוסר 
רהיטות — סימני־זקנה: 4 ) ממדי כתב־היד גדלו ונעשו סדירים יותר, שיעור המיתאם בין צורות־הכתיבה 
העליונות והתחתונות גדל — עדות על גידול הבטחון הפנימי ושיקוליהדעת! 5 ) כתב־היד נעשה ברור הרבה 
יותר, והרווחים בין המלים נעשו תקינים יותר — במידה שהזקין הסופר, כן גדלה התקרבותו הפנימית 
לעולם החיצוני, למציאות ולבריות! 6 ) בדוגמה הראשונה השתמש הסופר בכתב "גותי", שמפוזרות בו 
אותיות לאטיניות בודדות, ואילו הדוגמה השניה כתובה כולה בכתב לאטיני — ביטוי לחוויית הגירתו מגרמניה". 

ר, פו. 


לשם גילוי זיופים של חתימות. נעשו ננזיוגות לשימוש בג׳ 
כאמצעי־עזר לאיבחון ברפואה, אך התוצאות עדיין אינן 
מאפשרות שימוש כללי. רב יותר חלקה של הג׳ באיבחון 
הפסיכיאטרי. 

ר. פו. 

י. כהן, כתבו של הילד והערכת אפיו(החינוך כ״ג, 191-182 ), 
תש״ח! ר. סוקודני, כתב־יד ואופי: מבוא לג׳ העברית המד¬ 
עית, תשי״ב! א. אלוני, ג׳: תודת הכתב ואופי האדם. תשי״ג! 
,ת 11 ז 31 |-*ט 15 ק 5 ) 0 . 0 • 1 ; 1875 ,.£ 44 11 / 7714 ^ 5 , 600 ) 641 .מ - .[ 

014 ,■ 51 ׳ 6451 ס ; 0 י 1934 , 1888 , 407041/74 4 ! 41 11174 ( 47 ('£ 

., 1 ;' 1925 , 1901 ,. 0 447 071171410£471 1477 ( 1114 ( 1147114/70 ( 10 
,. 1 ) 1 ;** 1 949 , 1917 , 01070/7,147 11714 1 ( 7/071414/171 , 7413255 
447 ■ 0 ,) 5 ) 1 ) 85 . 64 ;* 1941 , 1930 . (-'•! 74 ; 14 4/141 ו 0708/1010£1 
1/47114/1011114/14 !/ 9 ,) 151 ) 5311 ,א ;" 1949 , 192 6 , 1/144744/17111 ) 1 
,£ה 7/0114147111 1141/1 147117147111 ) £4 ,. 1 ) 1 ; 1926 , 010£14  00151 ( 1 , 9/0711771 

, 111 ־ 61 ) 5 015 ) ? 1 ^/ 1171 7104/1 744/111 1/0/1 711411 ( 547 414 14/1741/7471 
( 70114/147 ע 0111 ד x417/171)173470111x2 311} 117173?10 ^!ץ - 
102117/177 073X11132!, 1952; 16 ., ?70?1?3171 273113 < 2 ס 101 /ק !! 

011! !011!! (1,8 ס^ו .? , 1953 ,( 49 ■סא ,סו$ס 1 ס 0 קג^ס !■, 

?10x4107111X2 - -4 ?!7:0X01119 ?70)771103, 1952; 1• 5. 

\11 10 ? ! 11 ־ 7 ,ז>י<י x11107111x2 71x01 > ץמזס^ס? . 0 . 0 ; 1953 , 277 ׳ , 

2117 -4X107X111X2 1X0<1!7X!X 0. 011( 11! /17?73117/17 

?10x417/17111 ( 1/77:1034 1, 21170 * 1 ; 1953 ,( 111 ,ג 1 ^ס 1 ס 0 ק 3 ־וס • 

7.11 477 57/17 )1102! (146*161 1953 .ז<]ל־ 5 ,,ס 7001 .־ 111 ט 15 >( 1 ' 1 . 1 ־ ); 

1*1 , 077 \/!7?1<34!3/1!1112704 0X11 1(1X7 37721717^734! 0 

(.!41 10 017 ,. 10 ; 1954 ,( 3 , 1 , 16 * 1 ז 11 * 51 * 1 :* 11 ז 1 * 5 נ x1! <1 2!7132:3 !ו 
[?141!7113x67: 13 477 ?13x417/171/1 (1010. 111, 3), 1956; 

- 0611185 . 0 ; 1954 , 51114173 ! 711 :: 02 ! 0 ו/ק 070 , 1 * 81 ״* 6 ח 11 ז 0 , 0 

- 1034 ? 27717/11117/173 477 : 1.1:10, 071134102<3 0x4 ?70X1 זז 

. 1954 , 32 * 17/17111:07721717111 

!ןר^טזליתים (גח 0111111 !ק 3 זס; מ י וו' ? 70*171x6 — כתב, 
1005 .< — אבן: "אבני־כתב"), בעלי־חיים ימיים 
מושבתיים, מאובנים, מן הפאלאוזואיקון. שרידיהם נשתמרו 
לרוב בצורת סרטים עדינים זעירים (הנראים לפעמים ככז. 1 
דק, ומכאן שמם) על־שני שטחי־התפצלות של צפחות פהמיות 
שחורות או של צפחות הרסיתיות, כשהם לחוצים ופחוסים 1 
לפרקים נמצאו גם בגיר, ומעט בכאלקדון שקוף, ובמקרים 
אלה ניתן להכיר את המבנה הפנימי לפרטיו. המושבות הן 
בגודל של ס״מ אחדים. מאם המושבה, היושבת בקליפה 
כיטינית, נמשך פתיל שקטרו * 351 — 25 — הסטולון( 5101011 ), 
שממנו נפקעים מעין ניצנים, שכל אחד מהם הוא חי לעצמו 
(זואציה [נממבמבמ]). אד נשאר מחובר לסטולון, שהוא 
איבר פנימי כללי משותף לכל המושבה. הסטולון מוקף 



גראפשוליתים 1 סושבה: 2 3 . ג" כודדיס. 4 . אס־הטושנו! 


קליפה חיצונית מחומר כיטיני, בצורת צינור מסתעף, בנוי 
משפכים קטנים (גבוהים עד !! 50 ) תקועים זה בזה. כל 
זואציה יושבת בתוך גביע כיטיני, והכל יהד מצטרף 
לגוף מסועף(רבדוסום [ 113 ) 1131x1050 -!]) כיטיני, שבו הגביעים 
ערוכים בסורים לאורך הסעיפים. — הג׳ מתחלקים לשתי 
קבוצות:( 1 ) 1363 .* 01 ז 1 * 1 ז 6 מ — שלמושבותיהם בסים מורחב 
בצורת דיסקוס או בצורת יונקות של שורש, המשמש איבר־ 
הצמדה לקרקע או למשען אחר! צורת־חייהם היתה, איפוא, 
בנתוניה, צמודה. ( 2 ) 3 שב 1 * 10101 ק 3 ז 0 — בעלי גבעול ששימש 
איבר־שיט! צורת־חייהס היתה פלאנקטונית. 

ד,ג׳ היו מוחזקים קרובים להידרוזואות שמן הנבוביים! 
בשנים האחרונות הוכחה קירבתם אל קבוצת -ש 1 ק 0 ()ל 3 ! 1 מ 
גז!* — הקיימת היום בימים —, שהיא שייכת לבעלי מיתר־ 
למחצה וקרובה לבעלי־חוליות. 

לג׳ חשיבות סטראטיגראפית מרובה משום השינוי המהיר 
של מיניהם במשך פרקי־זמנים קצרים. הם משמשים מאוב־ 


נים־מציינים מובהקים וסדוייקים׳ בפרס בשכבות של האור־ 
דוביקון והסילור. 

. 1953 , 996 , 111 ,? %1 ס 1101 ז ¥0160 ? 4 ״)//*/*, 7 י 11 ^*אי 1 ז? | 

א. פר. 

גרפיט ( 6 ו 111 ק 3 ז 8 , מיוד "?*זי״סד = כתב), מיג ראי שהוא 
אחת מצורות האלוטרופיה (ע״ע) של הפחמן(ע״ע)׳ 

בצירו של היהלם(ע״ע). הג׳ מתגבש במערכה הרומבוהדרית, 
עפ״ד בצורת קשקשים או לוחות דקים, בעלי פצילות 
מושלמת. מבנה הסריג של גבישיו הוא האב־טיפום של מבנה 
המולקולות של הגופים הארומאטיים (ע״ע כימיה אורגנית). 
אטומי־הפחמן בג׳ ערוכים בשכבות מישוריות מקבילות. כל 



ציור 1 . 

פחמן הוא מרכזו של משולש שווה־צלעות במישור, שקדקדיו 
תפוסים ע״י פחמנים אחרים, והמישור כולו נעשה רשת של 
משושים משוכללים (ציור 1 ). המרחק בין שכבה לשכבה 
גדול מן המרחקים הבין־אטומיים בכל שכבה, הקשר בין 
השכבות רופף מן הקשר הבין־אטומי בכל שכבד" והמשושים 
בכל שכבה מוסטים כלפי המשושים שבשכבות הסמוכות לה 
(ציור 2 )! מכאן המבנה העליי של גביש הג/ ההבדל הגדול 
בין שבירתו בכיוון מקביל לשכבות ובכיוון ניצב להן, 
וכן כ 1 שר ההחלקה של שכבת אתת על־פני חברותיה. בניגוד 
ליהלום חג׳ רך ביותר (קשיות(!)! צפיפותו 2.25 ! גבישיו 
כפיפיים, שומניים ומלכלכים במגע. הוא אטום מבחינה אופ¬ 
טית, צבעו שחור, ברקו מתכתי, והוא מוליך טוב לחום 
ולחשמל < משתי הבחינות האחרונות הוא דומה למתכת. חג' 
הוא בעל נקודת־היתוך גבוהה מאד. 

בטבע מופיע הג׳ עפ״ר בצורת קשקשים בודדים או 
בצורת עורקים אירגולאריים בתוך סלעים מטאמורפיים, 
כגון: צפחות, גנים, גראנוליט או שיש. קשקשי־ג׳ מפוזרים 
מופיעים גם בסלעים 
מאגמאתיים חמוצים, 
כגון גראניט, וריפו־ 
זי־ג׳ — כתוצאה של 
מטאמורפוזה־של־מגע 
בין גראניטים ובין "!' מ 
חרסית ביטומנית או 
פחמים. גבישים קט¬ 
נים של ג' במצאו גם 
במטאוריטים. רוב חג' 
נוצר על־ידי מטא־ 
מ 1 רפוזה של פחמן 
אורגאני, אם מתוך 
שכבות של פחם, אם 
מתוך חומר אורגאני 
מפוזר בסלע. הג' 

בסלעים מאגמאתיים ציור 2 



657 


גרפיט—גרפימו 


658 


הוא ממקור אי־אורגאני, בדומה למתכות הידרותרסאליות ! 
בא? נוצר חג , ׳ בנראה׳ ע״י חיזור של תרכבות, כגון חומצת־ 
הפחמן, בדומה ליהלום. — בצרי חג׳ מכילים בדרך־כלל 
50% — 20 של ג/ ג׳ נקי מופק על־ידי שבירתו של הסלע 
ושטיפתו של הג׳ מתוכו. 

חג׳ הוא אחד המינדאלים המעטים, שיצירתם המלאכותית 
כדאית מבחינה כלכלית. ג׳ סינתטי מוכן בקבה־מידה רחב 
באה״ב ע״י טיפול בפחם בתנור החשמלי. 

לג׳ שימושים רבים: בציפוי של תבניות ביציקת־מתכות! 
בבניית כורי־ג/ שלהם ערך רב בתעשיה המטאלורגית בגלל 
נקודת־ההיתוך הגבוהה של חג , ! בסוללות יבשות, במברשות־ 
דינאמ 1 ובאלקםר 1 דות! בתעשיית־עפרונות! בחעשיית־צבעים. 
שימוש הולך וגדל של ג׳ הוא כחומר־סיכה למכונות! למטרה 
זו הוא משמש בתערובת עם שמנים, נפט או מים. בזמן 
האחרון נודעת השיבות לג׳ כחומר חמאט את תנועת הניטרו־ 
נים המופלטים ע״י אוראן בכורים אטומיים. מבחינה שימושית 
מבחינים בין ג' גבישי׳ המשמש בעיקר לתעשיית־הכורים, 
ובין ג׳ הנקרא אמורפי, שגם הוא למעשה גבישי, אך מורכב 
גבישים דקים. 

התצרוכת השנתית העולמית של ג׳ היא כ 200,000 טון, 
שמהם באו (לפני מלחמת־ק 1 ריאה) כ 31% מקוריאה, כ 13% 
מגרמניה, ב 11% ממכסיקו, כ 10% מאוסטריה, והשאר מצ׳כו־ 
סלובאקיה, ציל 1 ן, מאדאגאסקאר, יאפאן, אה״ב, איטליה, 
נורווגיה, התפוקה העולמית ב 1954 נאמדה ב 170 אלף טון, 
והיצרנים הראשיים היו: מכסיקו, אוסטריה, קוריאה, 
מאדאגאסקאר, גרמניה המערבית. צילון ומאדאגאסקאר הן 
היצרנים העיקריים של ג׳ גבישי. מחיר הג׳ בשוק העולמי 
הוא כ 10 — 15 דולאר לטון של הבצר הגלמי וב 0.2 — 0.3 
דולאר לק״ג של המינראל המנוקה. 

בא״י נמצאה כמות מצומצמת של ג׳ בצפחות גרנט (ע״ע) 
במגע עם אינטרוזיה גראניטית בנחל־שלמה ליד אילת. 

י. ב. 

1 }ל 9 יטז(אימ ׳ 0 [ 1 ]! 3££1 ז§, מיוד?)?•"הד או '' 810 :!!״?׳ן - 
חרט), במובן כללי — ציורים או כתובות שרוטים 
בקיר או בחפץ כלשהו! המונח משמש במיוחד במשמעויות 
שונות: 1 . תמונות בקירות־סלע, שהיו מצויות בעיקר בכל 
שלבי האמנות של תקופת־האבן, ושהן מצויות אף היום 
בציור הבושמנים באפריקה, ובן בקרב עמים פרימיטיוויים 
אחרים! תמונות אלו מצויירות כמעט כולן בצבעים (ע״ע 
פרימיטיווית, אמנות! ציורים: ע״ע איבריה, עמ ׳ 601 ! איל־ 
הצפון, עט׳ 826 ! אירופה, עמ ׳ 137 ! אפריקה, עמ ׳ 335 — 342 
והלוח מול עט׳ 344 ! דב, עמ ׳ 805 ). — 2 . תמונות וכתובות 
שרוטות ללא כוונה אמנותית בטיח שעל קירות הבתים, כגון 
בערים ההלניסטיות־דימיות. אלפים של כתיבות, חרותות על 
הקירות בגראפיום ( 11101x1 ^־ 81 ) — חרט־ברזל גדול — נמצאו 
למשל, בפומפיי! ביניהן מודעות על מכירת בתים והשכרתם, 
על משחקי־לודרים, מודעות־בחירות הממליצות בשם גופים 
ציבוריים או אישים על מועמדים למשרות ציבוריות בעיר, 
או בחובות של חיבה או שנאה, פסוקים ממשיררים, ופעם 
אף המלים ״סדום עמדה״ — שחרת בוודאי יהודי בקיר 
בגיין אחד. גם בר 1 מא נתגלו ג״ רבים! אחד נמצא בחדרי 
הקסרקטין בפאלאטין ומתאר חמור צלוב — כנראה 
סימן לעג לנוצרים. כתובות וציורים רבים מסוג ג" נמצאו 
גם בדורה־אורופוס (ע״ע), ביניהם תיאור חומת־העיר על 


שעריה. — 3 כל ציורי־שדיסה בכלים של מלאכודמזזשבת 
או של אמנות שימושית. תולדות הענף הזה מתהילות בציר 
רים מלאי הבעה של תקופת־האבן, השרוטים בעצמות והמת־ 
ארים בעיקר בעלי־חיים (ציור: ע״ע ביולוגיה, עמ ׳ 316 )! 
השלב הבא הן תמונות שבהן קושטו כלי־קדרות! לעתים 
קרובות היו מצמידות גם בצבעים. טכניקה זו הגיעה לשיאה 
בציורי האגרטלים היווניים של המאות הד—ה 6 לפסה״ג. 
ציורי־שריטה בכלי־מתכת (כגון כלי־נשק, מדאות, קופסות־ 
תכשיטים וכד׳) כבר מצויים בתרבויות העתיקות של אסיה 
ושל אירופה! אמנות זו הגיעה לשיאה בסוף יה״ב ונמשכה 
עד למאה ה 17 . בדרך־כלל אץ נוהגים לכלול במונח הג׳ את 
ציורי־ד,שריטה המשובצים, כגון אלה של "מלאכת דמשק" 
(ע״ע) וניאלו (ע״ע), וכן אח ציורי־השריטה בזכוכית ואת 
ציורי־השריטה בכלי־עצם ושנהב, המצויים בכל הזמנים 
למן תקופת־האבן עד העת החדשה. 4 . הטכניקה — הקרויה 
לפעמים 0 :>:> £1 ) 3 ז§ 5 — של ציור תמונות־קיר בכוונה אמנר 
חית, חוד פיצול חומר הקירות או הטיח ומשיחת המקומות 
ד,מ 1 וצלים בצבע. טכניקה זו מצויה לרוב בציורי הקברים 
וקירות־הבתים במצרים העתיקה, בעיקר בתקופת הממלכה 
הקדומה (ציור: ע״ע ביולוגיה, עמ׳ 317 — 318 )! היא חזרה 
בבניינים של תקופת־הרנסאנס באירופה וקמה לתחיה במאה 
ה 19 ׳ ביחוד בגרמניה ובשזזיץ, ואף באיטליה. 

בחפירות ב א "י נתגלו ג" רבים, ציורים וכתובות, אשר 
עריט רב דווקא מפני שבהם משתקפות עפ״ר הסתכלות וגישה 
עממיות, בלי השפעות אמנותיות או ספרותיות, במגידו נת¬ 
גלו חריתות רבות של חיות ובני־אדם על לוחות־אבן, כנראה 
מהתקופה הכאלקוליתית. בשומרון נתגלו ציורים בקירות 
ארמונו של עמדי! בלכיש נחרתו חמש האותיות הראשונות 
של הא״ב העברי במדרגות העולות למצודה. הג" הולכים 
ומתרבים בתקופה ההלניסטית! מהם: כתובת בקברי מראשה 
בת ארבע שורות, בחרוזים, בנראה שיר או דו־שית בין 
נאהבים! חריתות רבות על גלוסקמאות בקברים היהודיים 
בסביבות ירושלים, המכילות שמות הנפטרים או תאריהם! 
כתובות וציורים רבים (הכוללים ציור אניד" לודרים, חיילים 
וחיות), שנמצאו על קירות אולמי־הקבורה בבית־שערים! 
בירושלים נמצאו גם חשבון פועלים־סתתים סרות על קבר אחד 
וציור של מנורה במערת־קבר שנתגלתה ברחביה (תשט״ז). 
בסקר מצדה נמצא (תשט״ו) ציור, שצייר, כנראה, זקיף על 
משמרו מחוץ לארמון הורדום, ובו תיאור גן־תמרים מוקף 
חומה ומגדל, וכן שם חייל רומי סרות על עמוד! על קיר 
בחרבות ארמון הורדוס נמצא ציור אניה. גם מחוץ לישוב 
היהודי במצאו ג" רבים, כגון בהדרי־האימונים באצטדיון 



נראשיטו באחד האויכזים בסערכח־הקברים סס' 1 בבית־שערים 
(ברשות החברה העברית לחהירת א״י ועתיסותיה) 



659 


גרפיטו—גרפיקה 


660 


של שומרון־סבסטי. חשיבות היסטו׳רית רבה יש לכתובת־ג׳ 
שנמצאה על אבן בארמונו של שמעון החשמונאי בגזר. שבד. 
מבקש שבוי-מלחמה יווני ש״תרד אש ותכלה את בית־שמעוך. 

-/ 03 , 1413 * 00 ״ 1 ; 1856 ,״?ימס , / 41 *!.//*ס , 001 גודז^ס "מ 
104 ( 1 ) 4 ( 1:0 (! 5%78 11 ( 7 , 1 * 331 ) 831:1 3 ; 1893 , 18 ( 07 ) 1 41 111 / 
.ס-ח 1:3 נן 03 ., 41111-1 * 8 .מ ; 1905 ,ץ 7 ) 1 ! 0 ? 077078118% / 0 
1 ) 4 7711478171 14775 ) £70 7 ) 1 ) 4/17147 )? ,* 1314 * 1 * 004 . 11 - ץ 011 זץ 4 ? 

. 14 -ס(!)■!'! < ז 8 £ * 84 .£ ; 1906-1929 , 1 ) 14 [ו 1 ו/ 1 ו! 0 ) 01 ק ))וזיו)/!!/) 
• 8714 ( 14 ) 1 () 87111 .)<) 1 < 07 ? , 14111 ( 1 .£ ; 1909 ,%ו< 67 )) 7/0-7 ( £8781 
- 1 /)) 7 . 14 1 ) 1 () 11714 )/^) 1 ) 0 , 1113348 .מ ; 1910 , 711 : ן! 7 (( 151 ( 1 
, 1 ) 7 ) 181 ( 87147 ( 1 , 0 ) 031 ^ 1 ■א ; 1928 , 11418 } 110 (( 78 ^ 5 ./ 1 1 ) 14 ) 7111 
. 1953 , 114 ( 87141 ( 1 . 14 ) 14 ( 8 ( 1 , 15 * 84 * 114 .א , נ 1943 

ם. ש.-מ. א. י. 

^^'לל* 5 ^ 1 ( $' 3 * 0 — 1 ) 1161 ־ 031 1 ך 31 זנ 1 \ 1 1317165 — 

( 1831 — 1881 ), נשיאן ה 20 של אד,"ב. ג׳ היד. בד 
עניים מישוב קטן באוהאיו, קיבל בילדותו חינוך מצומצם, 
וכבן 16 עזב אח בית־הוריו. למד בתנאים קשים מאד ויחד 
עם זה עסק בעבודות שונות כדי לפרנס את עצמו* הוא 
הצליח לסיים קולג׳, ולבסוף הגיע לכהונת מורה לשפות ולספ¬ 
רות קלאסית. בימי המאבק על ביטול העבדות התל להתבלט 
כעסקן ציבורי ומדיני׳ 
כמתנגד קיצוני לעב¬ 
דות וכחסיד נלהב של 
לינקולן. במלחמת־ 
האזרחים התנדב לצ¬ 
בא כקצין, השתתף 
בקרבות והגיע לדר¬ 
גת גגראל, אולי יותר 
בגלל קשריו הפולי¬ 
טיים מאשר בגלל 
כשרונותיו הצבאיים. 
לאחר המלחמה נבחר 
לקונגרס ופעל בו 
שנים ארוכות כאחד 
מראשי הרפובליקנים הקיצוניים* בין היתר תבע נקיטת אמ¬ 
צעים חריפים נגד אנשי־הדרום. בבהירות ב 1880 נבחר לנשיא 
מטעם הרפובליקנים, אולם עוד בשנה הראשונה לנשיאותו 
נורה בגבו בתחנת־הרכבת בוושינגטון ע״י מחפש-משרד, 
שלא בא על סיפוקו* הוא מת מפציעתו אחר חדשים אחדים. 

. 1925 ,. 0 . 4 ! ./ /ס 71 ) 18717 8714 )( 18 ) 1 ( 7 , 1113 * 51 .ס . 3 ־ 1 

גרפיקה (מיוו׳ חרט, ציר, כתב), מלאכת הציור 

או הכתב בהדפסה׳ במגמה אמנותית או אמנותית־ 
שימושית. הג׳ ד, א מ נ ו ת י ת כוללת: חיתוך־עץ, פיתוח־ 
נחושת. ליתוגראפיד, וכד׳* יצירות של ג׳ זו נרשמות בידו 
של אמן, שהוא עפ״ר גם מבצע את הדפסתן או עכ״ם משגיח 
עליה* מכאן הכינוי ג׳ מקורית. הג׳ במובנה הרחב, 
ביחוד בשימוש הלשונות האנגלית והצרפתית, כוללת כל 
הדססת־תמונות מכאנית, כגון: תתריטי-קווים, א(ט 1 טיפיה, 
פיתוח־א 1 ר ונד. מן הג׳ יש להפריד את הרשום(ע״ע) כענף 



הדפם־טרח סיני־בח־היסט' טוזקופח , 8 מ! 5 ת־ 1 י (הסאה ה 0 לסה״ס: 
תהלוכה של לוויית־סת 


הרנסאנס להפצת התמונות והספרים בקרב העם, כשהתמונות 
נדפסות יחד עם הספרים או כמוצרים בפני עצמם. 

אע״פ שחיתוד־העץ דפיתוח־הנחושת נתפתחו, כנראה, 
בעת ובעונה אחת, היתה תחילה חשיבותו החברתית של 
הראשון גדולה יותר. הטכניקה של הדפסת מידגמים מדפוסי- 
עץ על אריגים כבר היתה ידועה ברומא העתיקה, ויש 
להניח שנוצרה שם בהשפעת המזרח ד,קרוב. לפחות מן המאה 
ה 14 ואילך השתמשו באירופה המערבית בדפוסי-עץ כאלה 
גם להדפסת תמונות על גייר — בעיקר על קלפי־משחק, אך 
גם להדפסת תמונות דתיות לשימוש בבית ובדרך (ע״ע 
גרמנית, תרבות, עט׳ 557/8 ), וכן תמובות בעלות תי׳כן מוסרי- 
לימודי (כגון "ריצה לקראת המוות" או "מחול־המוות"). 
אמנות שימושית זו נחשבה בשעתה כמלאכה ולא כאמנות 
ממש, ומיצירותיה לא נשתמרו אלא דוגמות מועטות בלבד. 
עם הקדומות שבהן במנה הדף הנדפס מחיתוך־עץ (אמצע 
המאה ה 14 — היום בספריה הלאומית בפאריס), שנתגלה 
באחד המנזרים שבבורגונדיה* בעברו האהד מתואר הר־ 
גולגולתא, ובעברו השני — הבשורה למרים. 

בחיתובי-העץ המועטים שנשתמרו מאז — "הדפים היחי¬ 
דים" ("ש^טז^אלמ!!״) — שולט הסיגנון רב־ההבעה 
והעדין כאחד, שהוא מיוחד לגותיקה (ע״ע) המאוחרת. יוצרי 
ג׳ זו היו ברובם פשוטי־עם, וסיגנון יצירותיהם לא השתנה 
בהרבה במשך כל המאה ד. 15 . רק בסוף המאה ד, 15 חדרו 



בפני מסו. 


סקירה היסטוריוג היצירות הגראפיות מיאשוי 




ני. א נאר 6 י?ר 












































657 


גרפיט — גרפיפזו 


658 


הוא ממקור אי־אורגאני, בדומה למתכות הידרוחרמאליות! 
כאן נוצר הג/ כנראה, ע״י חיזור של תרכבות, כגון חומצת־ 
הפחמן, בדומה ליהלום. — בצרי הג׳ מכילים בדידכלל 
50% — 20 של ג/ ג׳ נקי מופק על־ידי שבירתו של הסלע 
ושטיפתו של הג׳ מתוכו. 

הג׳ הוא אחד המינראלים המעטים, שיצירתם המלאכותית 
כדאית מבחינה כלכלית. ג׳ סינתטי מוכן בקנה-מידה רחב 
באה״ב ע״י טיפול בפחם בתנור החשמלי. 

לג׳ שימושים רבים: כציפוי של תבניות ביציקת־מתכות! 
בבניית כורי־ג׳, שלהם ערך רב בתעשיה המטאלורגית בגלל 
נקודת־ הדיי תוך הגבוהה של הג׳! בסוללות יבשות, במבדשות־ 
דינאמו ובאלקטרודות* בתעשיית־עפרונות< בתעשייח־צבעים. 
שימוש הולך וגדל של ג׳ הוא כחומר־סיכה למכונות! למטרה 
זו הוא משמש בתערובת עם שמנים, נפט או מים. בזמן 
האחרון נודעת חשיבות לג׳ כחומר המאט את תנועת הניטרר 
נים הסופלטים ע״י אוראן בכורים אטומיים. מבחינה שימושית 
מבחינים בין ג׳ גבישי, המשמש בעיקר לתעשיית־ד,כורים, 
ובין ג׳ הנקרא אמורפי, שגם הוא למעשה גבישי, אך מורכב 
גבישים דקים. 

התצרוכת השנתית העולמית של ג׳ היא כ 200,000 טון, 
שמהם באו (לפני סלחמת־קוריאה) כ 31% מקוריאה, כ 13% 
מגרמניה, כ 11% ממכסיקו, כ 10% מאוססריה, והשאר מצ׳כו־ 
סלובאקיה, צילון, מאדאגאסקאר, יאפאן, אה״ב, איטליה, 
נורווגיה. התפוקה העולמית ב 1954 נאמדה ב 170 אלף טון, 
והיצרנים הראשיים היו: מכסיקו, אוסטריה, קוריאה, 
מאדאגאסקאר, גרמניה המערבית. צילון ומאדאגאסקאר הן 
היצרנים העיקריים של ג׳ גבישי. מחיר הג׳ בשוק העולמי 
הוא כ 10 — 15 זללאר לטון של הבצר הגלמי וכ 0.2 — 0.3 
דולאר לק״ג של המינראל המנוקה. 

בא״י נמצאה כמות מצומצמת של ג׳ בצפחות גרנם (ע״ע) 
במגע עם אינטרוזיה גראניטית בנחל־שלמה ליד אילת. 

י. ב. 

גך 9 י ט 1 (איט , 0 [!])! 3££ ז§, מיור או ׳י 10 " 8 ?>*ז?> 7 = 

חרט). במובן כללי — ציורים או כתובות שרוטים 
בקיר או בחפץ כלשהו! המונח משמש במיוחד במשמעויות 
שונות: 1 . תמונות בקירות־סלע, שהיו מצויות בעיקר בכל 
שלבי האמנות של תקופת־האבן, ושהן מצויות אף היום 
בציור הבושמנים באפריקה, וכן בקרב עמים פדימיטיוויים 
אחרים! תמונות אלו מצויירות כמעט כולן בצבעים (ע״ע 
פרימיטיווית, אמנות! ציורים: ע״ע איבריה, עמ׳ 601 ! איל־ 
הצפון, עט׳ 826 ! אירופה, עט׳ 137 ! אפריקה, עט׳ 335 — 342 
והלוח מול עמ' 344 ! דב, עט׳ 805 ). — 2 . תמונות וכתובות 
שרוט 1 ת ללא כוונה אמנותית בטיח שעל קירות הבתים, כגון 
בערים ההלניסטיות־רומיות. אלפים של כתובות, חרותות על 
הקירות בגראפיום ( 1 ת 11 ו 11 ק 2 ז 3 )— חרט־ברזל גדול נמצאו 
למשל. בפומפיי! ביניהן מודעות על מכירת בתים והשכרתם, 
על משחקי־לודרים, מודעות־בחיתת הממליצות בשם גופים 
ציבוריים או אישים על מועמדים למשרות ציבוריות בעיר, 
או כתובות של חיבה או שנאה, פסוקים ממשוררים, ופעם 
אף המלים ״סדום עמרה״ — שחרת בוודאי יהודי בקיר 
בניין אחד. גם ברומא נתגלו ג״ רבים! אחד נמצא בחדרי 
הקסרקטין בפאלאטין ומתאר חמור צלוב — כנראה 
סימן לעג לנוצרים. כתובות וציורים רבים מסוג ג" נמצאו 
גם בדורה־אורופום (ע״ע), ביניהם תיאור חומת־העיר על 


שעריה. — 3 . כל ציורי־שריטה בכלים של מלאכת־מחשבת 
או של אמנות שימושית. תולדות הענף הזה מתחילות בציר 
רים מלאי הבעה של תקופת־האבן, השרוטים בעצמות והמת־ 
ארים בעיקר בעלי־חיים (ציור: ע״ע ביולוגיה, עמ ׳ 316 )! 
השלב הבא הן תמונות שבהן קושטו כלי־קדרות! לעתים 
קרובות היו מצויירות גם בצבעים. טכניקה זו הגיעה לשיאה 
בציורי האגרטלים היווניים של המאות ה 7 —ה 6 לפסה״ג. 
ציורי־שריטה בכלי־מתכת (כגון כלי־נשק, מראות, קופסות־ 
תכשיטים וכד׳) כבר מצדים בתרבויות העתיקות של אסיה 
ושל אירופה! אמנות זו הגיעה לשיאה בסוף יה״ב ונמשכה 
עד למאה ה 17 . בדרך־כלל אין נוהגים לכלול במונח הג׳ את 
ציורי־השריטה המשובצים, כגץ אלה של "מלאכת דמשק" 
<ע״ע) וניאלו (ע״ע), וכן אח ציורי־השריטה בזכוכית ואת 
ציורי־השריטה בכלי־עצם ושנהב, המצויים בכל הזמנים 
למן תקופת־האבן עד העת החדשה. 4 . הטכניקה — הקרויה 
לפעמים 0 ח! 5£13££ — של ציור תמונות־קיר בכוונה אמנר 
תית, תוך פיצול חומר הקירות או הטיח ומשיחת המקומות 
המנוצלים בצבע. טכניקה זו מצויה לרוב בציורי הקברים 
וקידות־הבתים במצרים העתיקה, בעיקר בתקופת הממלכה 
הקדומה (ציור: ע״ע ביולוגיה, עמ ׳ 317 — 318 )! היא חזרה 
בבניינים של תקופת־הרנסאנס באירופה וקמה לתחיה במאה 
ה 19 , ביחוד בגרמניה ובשוויץ, ואף באיטליה. 

בחפירות בא״י נתגלו ג" רבים, ציורים וכתיבות, אשר 
ערים רב דווקא מפני שבהם משתקפות עפ״ר הסתכלות וגישה 
עממיות, בלי השפעות אמנותיות או ספרותיות. במגידו נת¬ 
גלו חריתות רבות של חיות ובני־אדם על לוחות־אבן, כנראה 
מהתקופה הבאלקוליתית. בשומרון נתגלו ציורים בקירות 
ארמונו של עמרי! בלכיש נחרתו חמש האותיות הראשונות 
של הא״ב העברי במדרגות העולות למצודד" הג" הולכים 
ומתרבים בתקופה ההלניסטית! מהם: כתיבת בקברי מראשה 
בת ארבע שורות, בחרוזים, כנראה שיר או דו־שיח בין 
נאהבים! חריתות רבות על גלוסקמאות בקברים היהודיים 
בסביבות ירושלים, המכילות שמות הנפטרים או תאריהם! 
כתובות וציורים רבים (הכוללים ציור אניד" לודרים, חיילים 
וחיות), שנמצאו על קירות אולמי־הקבורה בבית־שערים! 
בירושלים נמצאו גם חשבון פועלים־סוזתים וזרות על קבר אחד 
וציור של מנורה במערת־קבר שנתגלתה ברחביה (תשט״ז). 
בסקר מצדה נמצא (תשט״ו) ציור, שצייר, כנראה, זקיף על 
משמרו מחת לארמון ד,ורדום, ובו תיאור גן־תמרים מוקף 
חוסה ומגדל, וכן שם חייל רומי קרות על עמוד! על קיר 
בחרבות ארמון הורדוס נמצא ציור אניה. גם מחוץ לישוב 
היהודי נמצאו ג" רבים, כגון בחדרי־האימוגים באצטדיון 



נראםימו באחו האיומים בסערכודהקנרים טסי 1 בבית־עערים 
(בר׳טיו! החברה חעכריח לחמירת א״י וןתיקותיח) 



659 


גרפיטי—גרפיקה 


660 


של שומרון־סבסטי. חשיבות היסטורית רבה יש לכתובת־ג׳ 
שנמצאה על אבן בארמונו של שמעון החשמונאי בגזר, שבה 
מבקש שבוי־מלחמה יווני ש״תרדאש ותכלה את בית־שמעוך, 

-( 073 ,גז 6 זז 00 ״ 1 ; 1856 , 31 ק 1 ס 0 ? 41 111 ( 0731 , 1 :םגתז 01 .א 
11011 ) 147 1110 ( 5173 1117 ,חזב 88 זב 8 . 8 ; 1893 , 1107713 111 111 ( 
.ם- 11 ג 11 ק 03 ״ 11-1 * 0 ־ 81 . 13 ; 1905 ,( 011771 ? 0730731108 ( 0 
471 171070171 1771 ) £737 71 0771 ) 1 ) 71 ? ,•צ> 31 מ 1 ז*נ 01 . 13 - ץת 10 < 5 ? 

.ס - 7316,0 ? ,זז 8 ע 8 .£ ; 1906-1929 , 1131 { 11 !/ 111 ס 013 ק 731/77071 
- 14 ) 40 ? 1117/13 ) 3,0 ק 0 ) 0 ? , 016111 .£ ; 1909 ,)/ 11 ) 110-717/1 ( 52731 
• 133/1 . 0 1171131 ) 0317/113/1 , 08 * 1316 . 13 ; 1910 , 117/17111311 ) 1 
, 0317731 ) 14 ) 3 , 06110 ^ 1 . 13 ) 1928 , 13 ) 1 ?ס 11 (( 70 ) 5 . 7 0113/131 

. 1953 , 40046114 ? . 0 43047 ? , 5 )' 861 י 1361 .א ; 1943 3 

ם. ש. - ם. א. י. 

גךי^ילד* ג׳יקגז איברם — £16111 ז 03 1 ז 31 זל\! 130105 — 

( 1831 — 1881 ), נשיאן ד. 20 של אה״ב. ג' היה בן־ 

עניים מישוב קטן באוהאיו, קיבל בילדותו חינוך מצומצם, 
וכבן 16 עזב את בית־חוריו. למד בתנאים קשים מאד ויחד 
עם זה עסק בעבודות שונות כדי לפרנס את עצמו! הוא 
הצליח לסיים קולג׳, ולבסוף הגיע לכהונת מ 1 רת לשפות ולספ¬ 
רות קלאסית. בימי המאבק על ביטול העבדות החל להתבלט 
כעסקן ציבורי ומדיני׳ 
כמתנגד קיצוני לעב¬ 
דות וכחסיד בלהב של 
לינקולן. במלחמת־ 
האזרחים התנדב לצ¬ 
בא כקצין, השתתף 
בקרבות והגיע לדר¬ 
גת גנראל, אולי יותר 
בגלל קשריו הפולי¬ 
טיים מאשר בגלל 
כשרונותיו הצבאיים. 
לאחר המלחמה נבחר 
לקונגרס ופעל בו 
שנים ארוכות כאחד 
מראשי הרפובליקנים הקיצוניים* בין היתר תבע נקיטת אמ¬ 
צעים חריפים נגד אנשי־הדרום. בבחירות ב 1880 נבחר לנשיא 
מטעם הרפובליקנים, אולם עוד בשנה הראשונה לנשיאותו 
נורה בגבו בתחנת־הרכבת בוושינגטון ע״י מחפש-משרה 
שלא בא על סיפוקו! הוא מת מפציעתו אחר חדשים אחדים. 

. 1925 ,.ס . 4 .( ( 0 1711371 304 3 ( 13 1/13 , 810118 . 0 18 

נרתיקה (מיון׳ ׳י 1 *<ן״>ן> 7 , חרט, ציר, כתב), מלאכת הציור 
או הכתב בהדפסה, במגמה אמנותית או אמנותית־ 
שימושית. הג׳ ה א מ נ ו ת י ת כוללת: חיתוך־עץ. פיתוח- 
נחושת׳ ליתוגראפיה וכד׳ז יצירות של ג׳ זו נרשמות בידו 
של אמן, שהוא עפ״ר גם מבצע את הדפסתן או עכ״פ משגיח 
עליה* מכאן הכינוי ג׳ מקורית. הג׳ במובנה הרחב, 
ביהוד בשימוש הלשונות האנגלית והצרפתית, כוללת כל 
הדפסת־תמונות מכאנית, כגון: תחריטי־קווים, אוטוטיפיה, 
פיתוח-אור וכד׳• מן הג׳ יש להפריד את הרשום (ע״ע) כענף 
בפני עצמו. 

סקירה היסטורית. היצירות הגראפיות הראשו¬ 
נות נוצרו בסין — כנראה כבר באמצע האלף ה 1 לסה״ב — 
בצורת הדפסי-מרדז (^"}יולגת) של תבליטי-קבורה גדו¬ 
לים( באותה התקופה נהג שם, כנראה, אף חיתוך־העץ. 
באירופה נתפתחה הג , החל מן המאה ה 15 , בשני האיזורים 
נוצרה הג׳ בקשר לדפוס (ע״ע)ן הדפום הוא שגרם בתקופת 



הדפס־טרח מיני־נודהיסט' טהקישח שמזלח־וי (המאה ה 8 לסה׳יג),• 
חהלוכה ׳ 8 ? לווייח-סח 


הרנסאנס להפצת התמונות והספרים בקרב העם, כשהתמונות 
נדפסות יחד עם הספרים או כמוצרים בפני עצמם. 

אע״ס שחיתו!־-העץ ופיתזזדהנחושת נתפתחו, כנראה, 
בעת ובעונה אחת, היתד. תחילה חשיבותו החברתית של 
הראשון גדולה יותר. הטכניקה של הדפסת מידגמים מדפוסי־ 
עץ על אריגים כבר היתה ידועה ברומא העתיקה, ויש 
להניח שנוצרה שם בהשפעת המזרח הקרוב. לפחות מן המאה 
ה 14 ואילד השתמשו באירופה המערבית בדפוסי־עץ כאלה 
גם להדפסת תמונות על נייר — בעיקר על קלפי־סשחק, אך 
גם להדפסת תמונות דתיות לשימוש בבית ובדרך (ע״ע 
גרמנית, חרבות, עמ׳ 557/8 ), וכן תמונות בעלות תוכן מוסרי־ 
לימודי (בגון "ריצה לקראת המוות" או "מחול־המוווד). 
אמנות שימושית זו נחשבה בשעתה כמלאכה ולא כאמנות 
ממש, ומיצירותיה לא נשתמרו אלא דוגמות מועטות בלבד. 
עם הקדומות שבהן נמנה הדף הנדפס מחיתוך־עץ (אמצע 
המאה ה 14 — היום בספריה הלאומית בפאריס), שנתגלה 
באחד המנזרים שבבורגונדיהז בעברו האחד מתואר הר- 
גולגולתא, ובעברו השני — הבשורה למרים. 

בחיתוכי־העץ המועטים שנשתמרו סאז — "הדפים היחי¬ 
דים" (״ 0116 ג 1-1 ^:ס 13 לת £1 ״) — שולט הסיגנון רב־ההבעה 
והעדין כאחד, שהוא מיוחד לגותיקה (ע״ע) המאוחרת. יוצרי 
ג׳ זו היו ברובם פשומי*עם, וטיגבון יצירותיהם לא השתנה 
כהרבה במשך כל המאה ה 15 . רק בסוף המאה ה 15 חדרו 


1 \ 31 ) 1/5 ^ £7 194/53 * 08 * *ז׳מ 6 ,ע 0 6 י 00 ח 



חיווור-עץ פתור ,אברהם״ ׳ 8 ? הר)םויםר. 

(הר,רודה ראשונה, 1801 ) 

לג , — בעיקר באיטליה — יסודות של אמנות הרנסאנס. 
שמותיהם של אמני פיחוח־העץ הראשונים אינם ידועים 
לנו. הצירופים הראשונים של ספרים והיהובי־עץ במוצר 



ג׳. א נארפילד 




661 


גרפיקה 


662 


אחד הם ם פ ר י - ה ל ו ח ו ת 1160 :ז 1 ו< 1 *>ס 81 ); מוצרים כעין 
אלה ידועים לנו אף מראשית חיתוך־העץ הסיבי. ספרים 
אלה היו מורכבים מדפים מודפסים מעל גבי לוח־עץ, 
שבו היו התמונה והכתב מחותכים זה בצד זה. אפייני ליעודם 
העממי של אותם ספרי־הלוחות הוא, שהיצירות הנפוצות 
ביותר בצורה זו היו "מקרא־האבלנים" ( 11 ! 11 ז€ק 311 ק 113 ל 81 ) 
וספר־המזלות. 

המצאת הדפום באותיות מיטלטלות שמה קץ לייצור ספרי־ 
הלוחות (בערך ב 1480 ). המדפיסים החלו להזמין אצל חתכי־ 
עץ מיוחדים לוחות־עץ, שהיו מתאימים בתבניתם לפצימים 
(ז״א לשטחי העמודים המודפסים). כדי לדמות את התמונות 
שבתוצאות עממיות אלו למיניאטורות שבכה״י המיועדים 
לאצילים, מינו המו״לים ציירים מיוחדים, שתפקידם היה 
לגוון כל אחד מחיתוכי־העץ בצבעי־מים! אולם כבר לפני 
1500 חדלו מלנהוג בשיטה זו, כשהוכר שאין היא מתיישבת 
עם סיגנון הטכניקה הגראפית (וע״ע אינקונבולה). 

בעיית גיוונם של חיתוכי־העץ באורח גראפי נפתרת 
בחלקה בתחילת המאה ה 16 עם המצאת היתוכי־אור־וצל 
באירופה, ואילו חיתוך־העץ המגוון ממש נוצר לא באירופה 
אלא בסין, כנראה במאה ה 16 , ואולי כבר לפני כן. 

המרכזים לייצור ספרים מצויירים באמצעות חיתוך־העץ 
היו במאה ה 15 ובתחילת המאה ה 16 : בגרמניה — בעיקר 
אולם, אך גם שסראסבורג, אוגסבורג וקלן, ואת״ב ליבק; 
בשוויץ — באזל > בצרפת — ליון, ואח״כ פאריס; בארצות־ 
השפלה — אנטוורפן, דלפט וגאודה. בכל הארצות האלו 
נעשו הספרים המצויירים' לפי מסורת הגותיקה המאוחרת, 
ואילו באיטליה היה ייצורם מלכתחילה ביטוי לרות הרנסאנס. 
כבר בשנות 1470 — 1480 נתפתחה שם אמנות חיתוד־העץ, 
שהיתר. מבוססת בעיקר על הבלטת קווי־המיתאר, בביגוד 
לג׳ הצפונית, שהעדיפה את טכניקת השירטוט לשם השגת 
רושם של צל. בסוף המאה ה 15 הגיעה האילוסטראציה 
באמצעות תיתוכי־העץ לשיא הפריחה האמנותית, ביהוד 
בבתי־הדפוס שבערי איטליה הצפונית (ציורים: ע״ע אילום־ 
טרציה! גרמנית, תרבות, עם׳ 559 ). 

תקופת פריחתו הראשונה של פיתוח־הנחושת חלה בשנים 
1430 — 1440 ! ענף זה נתפתח ממלאכת צורפי-הזהב, שמעמדם 
החברתי היה גבוה יותר. כבר ביצירות הראשונות של 
פתחי־הנחושת ניכרת רוחה של אמנות הרנסאנס, ומראשיתה 
שיל מלאכה זו מתבלטות בה דמויות של אמנים מסויימים. 
החשוב שבהם הוא האיש הידוע לנו דק בשם "אמן קלפי־ 
המשחק", שבקלפיו ובתמונותיו הדתיות ניכרת השפעת 
אמנות הרנסאנס של בורגונדיה וארצות־השפלה, בעיקר 
השפעתו של קונרד ויץ. בשליש השני של המאה הצטיין 
האמן הידוע בחתימתו £5 ; אחריו קמו אחרים, שאף הם לא 
נודעו לנו אלא בראשי־התיבות של שמותיהם, אך ביצירו¬ 
תיהם מוגדרים הם זה מזה בבירור. 

מן האמנים הגדולים שלפני 1500 לא נזקק לחיתוו־העץ 
אלא אלברכט דירר (ע״ע). פיתוזז־הנחושת שימש עוד במאה 
ה 15 רובו ככולו ליצירה האמנותית התפשית, ולא היה מופיע 
בציורי־ספדים אלא לעתים רחוקות. זמן רב נחשב (בטעות) 
לממציאו של פיתוח־הגחושת צורף־הזהב האיטלקי מאזו 
פיניגוארה, שהיה עושה הדפסי-אבחנה מעל-גבי לוחות־כסף 
מקושטים בטכניקה של ניאלו(ע״ע), מגדולי פתחי־הנחושת 
האיטלקיים במאה ה 15 היו צורף־הזהב והפלאסטיקן אנטוניו 
פולאיולו, כריסט 1 פגו רובטה, ובעיקר אנדראה מנטניה! 

*.* 1 ־ ז 1 ז 



אלכדכט דירו: אדם וחוה (פיחוח־גחושת) 

במאה ה 16 — י_קופו די ברברי, וג׳וליו קמפניולה, בנדטו 
מונטניה, ומרקאנטוניו רימונדי (ע״ע). 

בגרמניה ובארצות-השפלה קמו בסוף המאה ה 15 פתחים 
חשובים, כגון הצייר מרטין שונגאואר, אלברכט דירר, 
האלמוני המכונה "אמן הקאבינט האמסמרדאמי", איסראל נן 
מקנם, וכמה אמנים ששמותיהם אינם ידועים לנו אלא 
בראשי־תיבות. הר״ולאנדי לוקס ואן לידו שייך למאה ה 16 . 
בצרפת לא נתבלטו פתחי־נחושת אלא באמצע המאה ה 16 . 

גם במאות הבאות, עד תקופתנו, היו מן הגדולים שבאם- 
נים שהשתמשו בג׳ למעשי אמנות לשמה. אולם עיקר 
השימוש בג׳ היה לשם יצירת אמנות בשביל העם: הפקת 
יצירות אמנותיות מקוריות שמחירן יהיה שווה אף לשאינם־ 
אמידים! רפרודוקציה של היצירות הגדולות שבתולדות 
האמנות, הנמצאות בבעלות ציבורית או פרטית, למען השכ¬ 
בות הרחבות! פעולה חינוכית או פוליטית־הסברתית בין 
המון־העם. מן הבחינות הללו פעלו כגראפיקנים דירר, 
ברויגל, הוגארת, דומיה ואחרים. מן המאות ד, 16 — 17 ואילך 
חלה הרחבה עצומה בג׳ והטכניקות שלה נשתכללו בלי־הרף. 

ענפי-הג׳. נוהגים להבחין בגראפיקנים בץ "ציירים- 
פתחים״ ( 5 ז €11 י.י 2 ז^- £5 , 11 ו £11 ק) — המפתחים תמונות משלהם, 
ובין "פתחים־מעתיקים"(• 601161 ) 55 ג 1 ס 1 זאלנו 8 סזנןש. 8 ) — ד,מעבי■ 
רים את יצירותיהם של אמנים אחרים לשפת מקצוע הג׳. 
מספרם של האחרונים היה לפנים רב מאד, ופעולתם היתה 
חשובה ביותר באיטליה׳ מאחר שרק מעטים מביו גדולי 
אמני הרנסאנס והבארוק שם היו גראפיקנים בעצמם. עם 
המצאת תהליכי ד,רפרודוקציה הפוטומבאנית במאה ה 19 
נתבטל הפיתוח-חמעתיק כמעט כולו! אולם הוא הזר וקם 
לתחיה בדור האחרון בעקבות השאיפה לטפל בתהליכים 
הפוטומכאניים המשוכללים טיפול אמנותי. — קבוצה בפני 
עצמה הם פתחי־ו־,עיטורים (• 1 :ו €011 *! 111 > 1 ז 31 תז 0 ) מן המאות 
ה 16 — 18 , שפיתחו דוגמות לעיטורים, בעיקר בנחושת. 


663 


גרפיקדו 


664 



א הירו׳שמה. סוסה טעל לנישר הנרול (חיתודעץ צבעוני, 1857 ) 


בארצות שמצפון לאלפים היו כמעט כל גדולי הציירים, 
הפסלים והארדיכלים — גראפיקנים. ואלה האמנים שלמעשי־ 
הם הגראפיים נודעת חשיבות בתולדות־האמנות: בגר¬ 
מניה — במאה ה 16 : אלטדור^ד, בורגפיאר, ג^דוגג־גרץ, 
האחים ;סם, אלדרגךןר, הול 3 ין, אלססיפר; במאה ה 18 : 
חודובןצקי: במאה ה 19 : מנצל; במאה ה 20 : נולדיי׳ ;קשן, 
קו!ה קולויץ: בצרפת — במאה ה 16 : דיסרסו, ךלון: במאה 
ה 17 : קלוד לירן, קלו, בו$ה. גנטי; במאה ה 16 : וטו, בי^ה, 
פרגוגר, גלןלו, איזן, המשפחות מורו וסנט־ אוב ן, וביקור: 
במאה ה 19 : ךלקרואה, דו?יניי, קורו, דומיה. גנךני, ז׳ואנו, 
דולה, מריון, פגה, ךנואר, פי?זרו, ך;ה, רדון, 7 ןךה, טולוז־ 
לוטךק; במאה ה 20 : ךרן, דיפי, לן׳ה, פיקסו, רואו, יילמץק; 
באנגליה— במאה ה 18 : הוגךת, 7 ןרפ. ארלום: במאה ה 19 : 
קרוקקןנק. היין׳ ?יךך 9 לי, בךנגוין: בארצות־השפלה—במאה 
ה 16 : לוקס נן לידן, ברויןל, גולציום: במאה ה 17 : ךמבלנט, 
אוסטךה, בלה: באיטליה —במאה הסו: טיציאנו, ןרנ!נ׳נינו׳ 
האחים קלצ׳י, קלנג׳ו: במאה ה 17 : רוןה, דלה ;לה, הספרדי 
חי 9 ןה ריוךה: במאה ה 18 : פילגזי, גרטולוצי, קנלטו. 
טןפולו; במאה ה 20 : קרה, מולנדי; בספרד — במאה 
ה 18 — 19 : גולה: בנורוגיד, - במאה ה 20-19 : אדוארד מונק. 
מן האמנים היהודים, שפעלו במאה ה 19 — 20 גם כגראפיקנים. 
היו יוסף ישראל׳ם, פפם לי;רמן, ן!רפן קוטרוק, פיק שגל; 
מן הגראפיקנים בישראל — יוסף בודקו, יעקב ששינמרט, 
נחום גיטפן. 


שמות אמני הג׳ במזרח הרחוק עד המאה ה 18 לא נודעו 
לנו ברובם. החשובות שביצירות חיתוך־העץ הצבעוני בסין 
הן שני ספרי־הדוגמות: "אולם עשרת קני־הבמבוק" ו״גינת 
זרעי-החרדל" — שניהם מן המאה ה 17 . היתוך־העץ ביאפאן 
היה מעיקרו בחינת אמנות עממית ושמר על אפיו זה אף 
ביר' פריחתו! מן המאה ה 17 ידוע מורונובה שעשה חיתוכים 
בשחור על־גבי לבן; עם הראשונים שהדפים חיתוכי־עץ 
צבעוניים נמנה מסנובו בסאה ה 8 נ; אחריו באו הרונובו, 
שונשו, אוטמרו; במאה ה 19 — סויוקוגי, שרקו׳ ה 1 קו״י 
והירושיגה. חדירת התרבות המערבית ליאפאן, שהחלה 
ב 1860 , שמה קץ לאמנות חיתוך־העץ הקלאסית, אולם אמנות 
זו השפיעה השפעה קיימת על הציור האימפוסיוניסטי ועל 
כל הדורות הבאים של האמנים באירופה. 

אילוסטרציית־הספדים הגראפית. מן המאה 
ה 16 ואילך הוצאו בכל ארצות-אירופה ספרים לאידמספר 
המכילים אילוסטראציות גראפיות, תחילה בטכניקה של 
חיתוך־העץ, אח״כ בעיקר בפיתוח-הגחושח ובתחריט, במאה 
ה 19 גם בפיתוודהפלדה ובליתוגראפיה, ולבסוף בפיתוח־עץ, 
שעד 1890 היה משמש גם לכתבי־עת מצויירים; בדורנו 
חזרו— בעיקר בהוצאות מהודרות — לחיתוד־העץ, וכן מוסי¬ 
פים להשתמש בליתוגראפיה, בתחריט מלוחות מצופים פלדה, 
ובזמן האחרון אף בסריגראפיה. — בסיגנובן היו האילוסטרא¬ 
ציות מכתבות לסיגנון־האמנות של התקופה. במאה ה 18 
נתפתח בצרפת סיגנוך־״רוקוקו" מיוחד לאילוסמראציה הגרא¬ 
פית. במאות ה 18 — 19 עמדה צדפת בליתוגראפיות שלה 
בראש אמנות־הג/ בסוף המאה ה 19 וראשית ה 20 גברו בג׳ 
השפעות האמבות של אנגליה ושל אירופה המרכזית, אולם 
אחרי מלחמת־העולם 1 חזרה המנהיגות בענף זה לידי 
הצרפתים. 

ה ג׳ ה ש י מ ו ש י ת. מונה חדש זה כולל הדפסי-תמונות 
לשם תעמולה מסחרית או מדינית־חברתיח. הג׳ השימושית 



א ד?א 5 ר 1 א~. שאיסט וס 6 יסט 1 (?יוזונראשיוז) 



665 


גרפיקה 


666 


המסחרית ניתנת להגדרה ברורה! אולם קשה לתחום תחומים 
ביו הג׳ השימושית המדינית והג' האמנותית החפשית: 
יצירות כגון "חזון אחרית־הימים" של דיךר ו״אסונות־ 
המלחמה" של גויה הם מקרי־גבול אפייניים. 

הג׳ השימושית המסחרית ידועה כבר מתחילת המאה 

ה 16 בצורת דרוזים של 
מו״לים, מודעות של 
בעלי־מלאכח, בעלי אם־ 

פי־חיות וכד/ מן המאה 
ה 18 ואילך התחילו 
להשתמש בה אף בניי¬ 
רות מסחריים׳ וכן במו¬ 
דעות על חגיגות כנ־ 

סייתיות ובעלונים לט¬ 
קסים דתיים. אף היהו¬ 
דים תרמו את תרומתם 
לענף זה, למשל בתח־ 

ריטי־הכתובות בהו־ 

לאנד. באותה המאה 
כבר נהגו להדפיס מו¬ 
דעות וכרסיסי־ברכה 
למיניהם (היאפאני סורימונו הצטיין בציורים מלאי־חן 
לכרטיסי־ברכה לראש־השנה)! כמו כן התחילו — ביחוד 
במאה ה 19 — להדפיס תפריטים מצויירים לסעודות חגיגיות. 
הטכניקות הגראפיות נדחקו בסוף המאה ה 19 ע״י תהליכים 
פוטומכאניים, אולם עדיין מוסיפים להשתמש בליתוגראפיה, 
בפיתוח־לינולאום ובסריגראפיה (ר׳ להלן) לצרכי התעמולה 
המסחרית. 

בסוף, המאה ה 19 קם סיגגון מיוחד לג׳ השימושית 
שהונהג בפלאקאטים של דיל שרה וטולוז־לוטרק הצרפתים 
והושפע אף ע״י ולים מוריס האנגלי. מסוף מלתמת־העולם 1 
תפסה הג׳ השימושית האמריקנית מקום בראש בצד הצר¬ 
פתית. בימינו מושפע סיגנון המודעות ע״י ציירים־צלמים 
גדולים׳ וכן ע״י הציירים הסיר־ראליסטיים 
איו טנגי וסלח־ורה דלי. הג׳ השימושית 
מפותחת גם בישראל(ר׳ תמונה צבעונית). 

הג׳ השימושית המדיני ת־ה חבר ת י ח 
ראשיתה אף היא בתקופודהרנסאנס 1 
קדמו לה ספרי־הלוחות (ר' לעיל) בעלי 
התוכן הדתי־המוסרי. כבר בתחילת המאה 
ה 16 נהגו להדפיס תמונות בעלות תוכן 
מדיני — עפ״ר סאטירי, ביחוד בימי 
מאבק הרפורמאציה. אחריהן באו כרוזים 
אנונימיים נגד האצילים׳ העשירים והכנ¬ 
סיות, שרובם היו פרימיטיוויים בסיג־ 
נונם׳ אך חריפים ומבריקים בתכנם! 
כרוזים אלה תרמו במידת־מה להפצת 
רעיונות המהפכה הצרפתית של 1789 . 
במאה ה 19 הגיעה הג׳ החברתית־ 
הביי^רתית בהשפעת אמנותם החברתית 
של גדולי הציירים(כגון דומיה) לפריחה 
גדולה, אלא שביצוע הציורים נעשה 
עפ״ר על־ידי רפרודוקציה פוטומכאנית, 
תמונות בכמויות עצומות נדפסו בדור 


האחרון בברה״מ, בארצות הדמוקראטיה העממית ובמכסיקו 
לשם תעמולה מדינית והפצת השכלה חברתית. באן נתפתח 
סיגנון מיוחד, עממי-נאמוראליסטי במכמן! הטכניקה השו¬ 
ררת בתמונות היא הטכניקה של חיתוך־העץ, פותחה גם ג׳ 
אמנותית, פשוטה ורבת־רושם, שאף היא מכוונת בנושאיה 
ובסיגגונה לתעמלה, ושגדולי האמנים ברוסיה או במכסיקו 
לוקחים חלק בה. 

הטכניקות הישנות של הג׳ מתחלקות ל 3 סוגים: 
דפוס־בלט, דפוס־שקע או אינטאליו, דפוס-שטח! הצד השווה 
שבהם— שהתמונה במשחת על לות־ההדפסה בצורת נגאטיו. 
מאז 1930 נתווסף על טכניקות אלו תהליך רביעי: דפוס- 
סטנסיל, שבו נמשחת התמונה על לוח־ההדפסה בצורת פוזיטיו. 

א. ד פ ו ס - ה ב ל ט (^ 11 ^ 0011 ^). כחומר ללוחות- 
ההדפסה משמשים בעיקר עץ, לעתים רחוקות — מתכת, 
ובזמן האחרון המרים פלאסמיים (לינולאום ומאסוניט). תחי¬ 
לה מושחים את הציור על לוח־ההדפסד" אחר־כך מקערים 
באיזמל מיוחד (מ?ןער) את המקומות העתידים לצאת לבנים 
עם ההדפסה. את שאר המקומות מושחים בצבע, נותנים 
על-גבי הלוח דף של נייר, ומעבירים את הציור ע״י מריחה 
בפם־היד, במרה או במברשת. 

חיתוך-עץ: חתכי-העץ האירופיים הקלאסיים, מן המאה 
ה 15 עד סוף הסאהה 19 , היו נוהגים להשאיר רק את הקווים 
ולקער את השטתים שביניהם — וכך נתקבל "חיתון־-עץ 
קוד״, בעל אופי של רישום. אמנים חדישים נוהגים — 
בהשפעת הג׳ של המזרח הרחוק — להשאיר את השטחים 
(״חיתוך־שטחיט״) ולהפיק יצירות בעלות אופי ציורי. — 
חיתוך־מתבת: כחומר לחיתוך־מתכת בדפוסי-בלט משמשים 
מסוף הסאה ה 15 נחושת או ברזל. מסיבות טכניות הניחו 
ללא קיעור ביחוד את השטחים, ובהדפסה יצאו קווי־המיתאר 
לבנים — "ח י ת ו כ י ם לבנים". לעתים קרובות הטביעו 
בשטחי־הלוחות (שנשארו ללא קיעור) נקודות, שיצאו אף 
הן לבנות בהדפסה — ״היתוך ג מ ו ם״ (■ 0111130161 ־ 511 ^, 
166 נ 1 ״ 0 013111616 ). בסאה ד. 15 היו נוהגים בגרמניה להטביע 


נ. דורה: סמכנות־עוני בלונדח (שיחוזדעץ) 



א. רה טזלה־לוטדיו: סודעה ׳של בית־ 
בידוד (ליתונראשיח !ובעוניח> 







667 

1 


גרפיקה 


668 



חיחוך־זץ בהחחחזז 1 

1 . מצב ראשון—טיתווח שווי־העח: 2 רחוב שני—קיעור בידיים: 3 טצנ ש 5 י<׳!י—קיעור 
בפנים; 4 . טצב אחרו:—הדף הנטור 
(וזיתור־עץ ש< יעקב שטינוורט) 


את לוח-המתכת בשכבת עיסה, המודבקת על גבי גלי־רן של 
נייר ("דפוסי־בצק", )!סס־ו^סד), ולנפות את העיסה בזהב 
מרוקע. מטכניקה זו לא נשתמרו אלא שרידים מועסים בלבד. 

דסו 0 י*א 1 ר*וצל ( 0 ־ 011131050111 , 0311131011 תם טשט׳וגז^). 

לשם גיוונם של חיתוכי־העץ בתהליך גראפי התחילו ברא¬ 
שית המאה ה 16 להדפיס תמונות מכמה לוחות־עץ מגוננים 
בג 1 נים שונים. בדרך־כלל היו נותנים את הנייר תחילה על 
"לוח־גוך, ומשטחיו היו מדפיסים גון מסויים! ראשוני 
האמנים היו בוחרים עפ״ר בצהבהב, חום־בהיר או ירקרק. 
אח״כ היו נותנים אותו דף־הנייר על לוח־עץ שני, שבו 
נשארו ללא קיעור קווי־המיתאר, ואלה יצאו בהדפסה עפ״ר 
שחורים. מכיוון שתהליך זה היה מכוון להדפסת תמונות 
הד 1 מות לרישומי־דיות (טוש), לא היו משתמשים בזמן הרא¬ 
שון אלא ב 2 לוחות־גונים (לעתים רחוקות ב 3 ). דפוסי־אור־ 
וצל גהגו, בעיקר בגרמניה ובאיטליה, עד לסוף המאה ה 17 . 

פי ת ו ח־ עץ: במחצית השניה של המאה ה 18 המציאו 
פואה (ץס?) בצרפת ( 1760 ) וביואיק ( 1014 ׳ 80% ) באנגליה 
( 1775 ) את סיתות־העץ, שהגיע לפריחה במאה ה 19 . 


בתהליך זה משתמשים בלוחות־הדפסה, 

שהם חתוכים לרחבו של העץ ושסיביהם 
ניצבים לשטח־ההדפסה. משום כך נאלץ 
החתך לעבד את הלוח בחרט (-נ 31 ! 0 
51101101 ; ר׳ להלן), כשהוא מקער את 
הקווים הדקים, שהוא מבקש להוציאם 
לבנים בהדפסה* ע״י כך מורכבת כל 
התמונה מקווים משורטטים ( 11301101-05 ). 

הצרפתים מכנים את הטכניקה הזאת גם 
בשם 11015101111 (״עץ צבוע״) — בניגוד 
ל £11 10 > *!סל ("עץ-הםיבים") של חיתוכי־ 

העץ הרגילים. 

במזרח הרחוק משמש דפוס־הבלט 
בהדפסי־המו־ח ובדפוסי המידגמים לארי¬ 
גים הסיניים (ח לעיל, עמ׳ 659/60 ). 

בטכניקה זו שמים דף נייד רט 1 ב על 
תבליט־אבן, לוחצים אותו אל תוך שקעי 
התבליט ומגוונים אח״כ את חלקי הנייר 
הבולטים בצבע־דיות. חיתוכי־העץ הצב¬ 
עוניים של הסיגים והיאסאנים דומים 
בטכניקה שלהם לחיתוכי־אור־וצל באי¬ 
רופה׳ אלא שהגונים השונים של כל עצם 
או של כל חלק מחלקי העצם שבתמונה 
מועתקים מלוחות-עץ שונים בזה אחר זה, 

לפעמים מכמה עשרות מהם. 

ב. דסוס-השקע. כחומר ללוחות- 
ההדפסה בתהליך זה משמשת כמעט 
תמיד הנחושת׳ אולם בזמן הראשון הש¬ 
תמשו אף בברזל, ומתחילת המאה ה 19 — 

כדי לתת קשיות יחרה לתמונות — גם 
בפלדה. בכל דפוס׳-השקע מדפיסים אח 
התמונה על־גבי נייר רטוב בלחץ גדול 
של מכבש מתוך השקעים הסחורטים 
בלוח־המתכת ע״י האמן. מבחינים כאן 
בין טכניקות מכאניות גרידא ( 131110 
101100 >) ובין טכניקות הנעזרות באמ¬ 
צעים כימיים. 

פיתות־נחושת: את אמנות הפיתוח בלוחות־מתכת 
שאלו הפתחים הראשונים מצורפי־הזהב. פתחי־הנחושת 
המובהקים משתמשים בחרט מיוחד (נקר), שקצהו מחודד 
בצורת מעויין ושכפתור־עץ משמש לו בית־אחיזה. על־ידי 
דחיפת הכפתור הנתון בפס-ידו מעביר האמן את הנקר 
על־פגי הלוח שלפניו ומפתח את הציור במתכת. את החומר 
הנגבב משני צידי הקווים (הגבב) הוא מסיר במגרד. אח״כ 
מורחים את כל הלוח בצבע-מדפיסים (חרתה) ומנקים את 
השטחים הבולטים, העתידים לצאת לבנים בהדפסה. לבסוף 
נותנים את הנייר על הלוח ומדפיסים אותו בין שני מכבשים. 
פיתוח־הנחושת נותן לאמן חופש-סעולה בהתוויית הקווים — 
שיכולים להיות צפופים ואף מצטלבים — יותר מחיתוך־העץ. 
חיתוך־העץ בקווים דומה לרישום, ואילו בסיתוח־הנחושת 
ניתן להשיג רשמים ציוריים יותר, ומשום כך יפה הוא 
לרפרודוקציה של תמונות. 

תחריט יבש ( 500110 0 )ח 01 ק,) 1 ! 01 ק ץ!!)): לשם התוויית- 
קווים חפשית יותר השתמשו "אמן־הקאביגס האמסטרדאמי" 
(ר׳ לעיל, עמ ׳ 662 ) ודירר בחרט מחודד כעין מיפה, שבו 



669 


גרפיקה 


670 


האמן מצייר על לווז־נחושת כשם שהוא מצייר בעפרון על 
נייר. טכניקה זו הגיעה לשלמותה בשילובה בתחריט המצורב 
(ד׳ להלן). גם רמבראנט השתמש בה לפעמים בתזזריטיו, ומן 
המאה ה 19 ואילן־ חזרה והיתד, לטכניקה עצמאית. בתחריס 
היבש נוהגים שלא להסיר את ד,גבב, ועי״ב מושגים בהדססה 
קווים מתחלפים כעין הקטיפה השחורה. 

שיוף״הנחושת (־ 016220 ־ 51 מט 1£ נ 801131 ,?ז 01 ת £- 161 ת 3 חז 
סזחת) הומצא ע״י הפתח הגרמני לודויג פ 11 זיגן במאה ה 17 ז 
נפוץ תחילה בגרמניה ובהולנד, והשימוש בו הגיע לשיא 
במאה ה 18 באנגליה. בטכניקה זו מחספסים תחילה את כל 
לוח־הנחושת במעגילת־שיניים! אח״ב משייפים במגרד את 
חלקי הציור שנועדו לצאת בהדפסה בהירים או אף לבנים, 
ואילו הרקע המחוספס יוצא כהה־קטיף. משום כך אין בדפוסי• 
שיוף קווי־מיתאר אלא רק הבדלי־בהירות. טכניקה זו שימשה 
בעיקר לדיוקנות או לתמונות־מראד* שבהן מופיעות דמויות' 
אדם. ואריאציה קלה של שיוף־הנחושת הוא פיתוח* 
נקודה, שביצועו בדפמדהשקע דומה לזה של החיתוך 
הגמום (ר׳ לעיל, עט׳ 666 ). 

לשם יצירת השקעים בלוח־המתכת משתמשים כבר מאמצע 
המאה ה 16 במקום החריטה המכאנית בתהליכים כימיים 
(דפום־צריבה, £0116 6311 '! 3 131116 ,£ת 610111 ,£ת 1 ן £12 ). 
לשם צריבה בחומצה מצפים את הלוח בשכבת־רקע, המור¬ 
כבת מחמר, דונג, שרף של עצי-מחט ומאסטיק. את שכבת- 
הרקע מפייחים באבוקת־פיוח ורושמים בה קווים ושטחים 
קטנים בסיכות או במינים שונים של חרט (תחריט), או 
בנקר, מעגילה, מגמם או חרץ (תחריט־מכתב)! על־ידי כד 
מסרטים י את שכבת־הרקע ומגלים אח הנחושת שמתחתיה. 
אח״כ מטבילים את הלוח באמבט של חוסצת-מלח או חומצה 
חנקנית או ברזל כלורידי, מאחר שד,חומצה אינה פוגעת 
בשכבת־הרקע, נצרכים רק אותם המקומות בנחושת שגולו 
ע״י הסריטה. משנראים הקווים לאמן עמוקים במידה מספקת, 
הוא מוציא את הלוח מן האמבט ושוטף אותו במים. לבסוף 
מנקים את הלוח משכבת־הצריבה ומדפיסים בו את התמונה 
כנהוג בפיתוח־הנחושת. לאחר הטבילה מכניסים את התיקו¬ 
נים הדרושים בלוח-ההדפסה על-ידי חרט או מצפים אותו 
בשכבת־צריבה חדשה וצורבים אותו שנית. החל במאה הד 1 
נהגו אמנים, כגון רמבראנט, לצרוב את לוחותיהם לעתים 
קרובות כמה פעמים. 

טיבה של ההדפסה על הנייר תלוי במידה ניכרת באמצעים 



י־טבראגט. •ט?י׳?ור. ע;״י 6 (תחריט־צריבה) 



ם ג 1 יה: אקוואטינס סתור "<ןא 6 רי!ו׳ 1 ס' 


שבהם נוקט האמן או הפועל, לאחר שיצא הלוח בראשונה 
מן המכבש ונמצא טעון תיקונים. אם מבקשים, למשל, לגוון 
את רקע התמונה, מחלקים את הצבע על־פני השטחים 
הבולטים בפם־היד או — לשם השגת גיוון חפשי ביותר— אף 
בסמרטוט? ע״י כד אפשר גם לווסת את הצבע שבשקעים. 
תהליך זה, הנקרא 61x01158326 !, כל אמן ואמן נוהג בו 
בתחבולות משלו. 

מאחר שלוחות-הנחושת לא היו עומדים בפגי השימוש 
במהדורות חוזרות — שמספרן הלך וגדל ברבות הימים —, 
התחילו במאה ה 19 לצפות אותם לעיתים קרובות בשכבת 
פלדה בדרך גאלוואנופלאסטית. התמונות, הנדפסות לסי שיטה 
זו והידועות בשם "הדפסים מלוחות מפולדים", קשוח יותר. 

תחריט־גיר (תס^זס 311 1£16 מ 3 מ!) הוא, כנראה, המצאה 
צרפתית מן המאה ד, 18 . בטכניקה זו חורט האמן את 
תמתותיו באמצעות מקור, דרבנית או מגמם בשכבת־צריבה 
על-פני לוח־נחושת וממשיך בדרך תחריט־הצריבה הרגיל. 
בשיטה זו מועברה רכוודהסיגנון של רישומי־גיר לג , . 
הדפסי־גיר כאלה, עפ״ר בגון של סיקרית, היו מקובלים 
מאד בתקופת שלטון הסיגנון הסנטימנטאלי. 

טכניקת ת ח ר י מ י ־ א ק ו ו א ט י נ ט ( 16 > 6 ז 013£116 
16 מ 11311 ף 3 , 5 ! 13¥ ) פותחה כדי להשיג באמצעים גראפיים 
רושם של ציור מגוון במכחול? הפתחים הצרפתיים ז׳.-ש. 
סראנסואה, ם.־פ. שרפנטיה וז/־ב. לה פרנס סיגלו אותה 
לשימוש בשנים 1758 — 1768 . 

תחילה מצפים את לוח־הבחושת באבקה דקה של קולופו־ 
ניום, שזורים אותה מתוך קופסה סגורה בעזרת מפוח או 
ארכובת-יד. אח שכבת האבקה מדביקים על הלוח ע״י חימום 
קל, אחר־כך מציירים עליה ציור בלכה של חמר במכחול 
ומטבילים את לודדההדפסה באמבט של חומצה. החומצה אינה 
פוגעת במקומות המצופים לפה, ומשום כך יוצאים המקומות 



671 


גרפיקה 


672 


האלה לבנים בהדפסה, מאחר שגם אבקת־הקולופוניום עומדת 
בפני החומצה. נצרבים רק הרווחים הזעירים שביז גרגרי־ 
האבקה. משום כך יוצא בהדפסה שטח אפור. המוחיה ע״י 
מקומות לבנים קטנטנים. לאחר סיום אותו שלב ראשון של 
העבודה ניתן.לפתח להשיג רשמי־בהירות נוספים ע״י חזרה 
על ציפויו וצריבתו של לודדההדפסה. כמה אמנים נהגו 
להתוות תחילה קווי־מיתאר על הלוה בדרך חריטה רגילה. 

גדול אמני האקוואטינט במאה ה 18 היה דביקור, אחריו 
בא גויה* גם בימינו משתמשים בטכניקה זו האמנים הגדולים, 
כגון פיקאסו, רואו, נולדה. 

התחריט ברקע־ רך(, £10111118 ן>מ 1 ו 0 ז 2 < 80£1 ,ג 101 ח- 115 ז־ 61 י\ 
511£ ת 110 > 3 ז 1 >ת 11 ־ 11£1 ש 01 ^) הומצא במחצית השניה של המאה 
ה 19 ! הירבו להשתמש בו פליסין רפס ומכם ליברמן. מצפים 
את הלוח בשכבת־צריבה רכה מאד, נותנים על גבו נייר 
מחוספס, ומציירים על הנייר בעפרונות בעלי קושי שונה. 
בלחץ העפרון נדבקת שכבת־הצריבה בנייר ונתלשת מעל 
הלוח. אח״כ מסירים את הנייר מעל שכבת־הצריבה וצורבים 
את הלוח כרגיל. הדפסי התחריטים ברקע־רך מצטיינים 
ברכותם הציורית הרבה. 

טכניקת תחריטי־זכוכית (- 16,0385 ז£!\^ 011011 
1111£ ז 110 > 3 ז). קאמיל קורו ואחדים מבני־דורו ניסו לנצל את 
הצילום, שהומצא בזמנם, למטרות גראפיות. בתהליך זה 
מציירים את הציור על לוח־צילומים המצופה קרום שקוף, 
ומעתיקים את הציור על נייר־צילומים ע״י הצגתו לאור. 

תחריט* ה קעקע (ת 0 ־ £3111 ז 6 ז ׳\־ 12 ז 0 ־]ק 1155 .^ , 3£€ ׳\ז£$£■!) 
הומצא, כנראה, במאה ה 17 ע״י הצייר ההולאנדי הרקולס 
סגדס במגמה להשיג רושם של ציורי־קולמוס. בתהליך זה 
מציירים על לוח־הנתושת בצבעי־דיות (טוש) מזוגים בגומי- 
ערבי, ומצפים את הכל בשכבת־צריבה. אחר־כך נותנים את 
הלוח במים קרים? כעבור זמן מועט תופח הצבע ובוקע את 
שכבת־הצריבה במקומות שרישם האמן. לבסוף צורבים את 
לוח־ההדפסה כרגיל. בשנים האחרונות התחילו להשתמש אף 
בתמיסת־סוכר במקום גומי. הדפסי תתדיטי־הקעקע מצטיינים 
בחיוניות הקווים. 

ג. דפום־השטת. 1 . הל י ת וגר אם יה (דפום־האבן) 
הומצאה ב 1790 על־ידי אלואיס זנפלדר. לראשונה שימשה 
דרך־ךםרודוקציה לרישומי גיר ופחם, וכעבור זמן קצר אף 
לרישומי עט ודיות. מאז השתמשו בה גדולי האמנים. 

טכניקה זו מיוסדת על חוסר כושר־מיזוג בין שמן ובין 
מים. תחילה מציירים תמונת־נגאטיו בגיר ךהין או בדיות 
דהינה (באמצעות עם או מכחול) על אבךסיד מיוחדת 
(שמקום־הפקתה העיקרי הוא זולנהופן שבבאוואריה). אח״כ 
מחסנים את הצבע שבציור ע״י תערובת של גומי וחומצת־ 
מלח ומרטיבים את האבן במים היטב. לאחר שמושחים את 
האבן בצבע־הדפסה—אף הוא דהין—נדבק הצבע רק באותם 
המקומות שנמשחו תחילה בצבעי־ציור דהינים, אך לא במקו¬ 
מות שנרטבו במים. לבסוף מדפיסים את הציור על נייר. בזמן 
האחרת משתמשים אף בלוחות־אבץ או אלומיניום, לאחר 
השימוש הראשון אפשר לשטוף את אבן־ההדפסד! ולהשתמש 
בה לתמונות נוספות במספר רב, בלי שתיפגע ע״י כך איכותה 
של האבן. 

לעיתים קרובות מעדיף האמן לצייר את הציור לא על 
האבן בצורת נגאטיו, אלא על נייר־העתקה מיוחד (־• 101 ק 2 ק 
זזסקסז־ג) בצורת פוזיטיו. אח״כ מעתיק המדפיס את הציור 


על האבן וממשיך בתהליך ההרטבה, הצביעה וההדפסה. טכ¬ 
ניקה זו ידועה בשם אומוגראפיהאודפוס-העתקה 

( ת £31116 ז 6 ¥- 11010 ז 111 ז 1 ס ). 

2 . מ ו נ ו ט י ם י ה. מציירים בצבע־שמן על לוח־נחושת 
מוכסף, מסירים את הצבע ע״י מקל קטן או סיכה במקומות 
שנועדו לצאת לבנים או בהירים, ומדפיסים את התמונה 
בזהירות על דף של גייר. מאחר שהצבעים משתתקים מיד 
עם ההדפסה, אין להשיג בכל פעם אלא הדפס אחד. התמונות 
הנאות המודפסות בדרך זו דומות לציורי גואש (ע״ע), או — 
■כשמשתמשים רק בצבע אסור ( 1-1531110 §) — לרישומי־גיר. 

ד פוס י-צבע ים. העקרון שבכל טכניקה של דפוסי- 
הצבע הוא זה של דפוסי־אור־וצל (ד׳ לעיל, עכר 667 ), והוא 
כבד נתל בחיתוכי־העץ הצבעוניים במזרח הרחוק (ר ׳ לעיל, 
עמ׳ 668 ). החל במאה ח 18 משתמשים באירופה בטכניקה 
משוכללת יותר של דפוסי־צבעים, הן בכל סוגי דסום־השקע, 
הן בליתוגראפיה ובדפוס פוטומכאני. ביסודה של טכניקה זו 
תגליתו של הפתח הצרפתי ז/־ם. לה בלון, שאפשר להפיק את 
כל הצבעים מ 3 גוני-יסוד — צהוב, אדום וכחול! עליהם 
נתווסף — אחרי הדפסי-המרח (ר׳ לעיל, עמ ׳ 668,659 ) הרא¬ 
שונים — גם שחור. ע״י הדפסה חוזרת ונשנית בזו אחר זו 
באחד מ 4 גוני־היסוד הללו אפשר להשיג את כל גוני- 
הביניים. 

אולם נהוגה אף הדפסה בצבעים בעזרת לוח אחד בלבד. 
בתהליך זה מושחים את הצבעים הבודדים במשח על-גבי לוח 
שנצרב כרגיל, אע״ם שקשה להשיג בתהליך זה הדפסים 
שווים רבים. 

ד. דסוס־סטנסיל.—הסריאגראפיה או דפוס-המשי 
( 111108 ״ £10711401 , 1111 ) 03 .£ , 1885-1894 , 1860-1864 

£10121101 ,■] 0160 ־ 5061 . 6 147 , 1881-1884 , 1-47111 ,!;>ק 011001 ' 1 > 

0 '\ 0 !44! 60,1 01 1*1- 014101 <114 X ־׳>]'].;,■£ 10 70 ־ ■ 001010141 ' 1 ס/) 



673 


גרפיקה—גרפית, הצגה 


674 


- 141110 ,!;ססחשי! .ן 306 806105 .£ ; 1891-1911 ,/ו־ 1 , 510010 
- £3 ( £371 ,ח 1 ,י 001 . 5 ; 1898 , 71 > 1 /ק 141/10£73 334 ( 1 /ק £73 

£73X111}£ 31)11 £3£731/075 11} £3£1334, 1 $45~ !695• 1905; 
51. 1^615, 6050/110/1(0 3. 1(71(1501107 £3(310£ <105 1103555/101), 
3104071334110/103 31)11 173X51051501)01) £31 ( 11 015110/15 {ק 

!5 !1)1, 1-1^, 1908-1821, ?. 80 0014011 7/10 . 1 *תק 

01 £0 0] £3£731>13£, 1910, 1.. 17011011, 143x301 40 1'010010X7 

4'051 3133 '! 40 433301 ! ,. 111 ; 1910 , 512010 £21110 43 05 ק 1 ( 1 ס - 
1037 4'051313£1 43 05 ק X0 01 43 ££0 512010, 1-11, 1926; 
]. £01506108, 50/1321(335(, 1913, 51. 1. ?1166130601, 007 
210151501)31(1 (11306611011 6. 813311. 5105060), 1917, ?1. 

007 , 05500 [ .? ; 1919 ,(. 1616 ) 0751102 [קו £1 007 , 300 בתקק 13 
, £34107035 405 3351 ) 1 010 , 005 ־ 50 . 11 , 1920 , 0733530315150/1 

1920 4 ; ?. 8x15101101. £3?]075(10/1 3. 2/01x502311( 13 0107 
]31)711X3407(03, 1922*; ?1. 1.081, 1-05 73370)305 405 001100- 
3035, 1921; 8. 013501 2/03 407 )/ 673/5/15 0 ( 0 ,־ x011, 1922; 
?. 00016010 01 51. 800*, 1-3 £ 731/370 ]733^3550, 1-111, 1927- 
1928; 1. 0150 .[ .[ 06 * ססץס X100, ]31)33050 € 01037 27)315, 
1923. £ 6005, 0050/1)0/1(0 407 £73/12150203 £3351, 1930; 
14.51 51106, 2115107)1 0 / £3£731/)3£ 034 £10/)13£, 1931*; 16 ., 
03140 10 1/10 ?70005505 334 50/10015 0] £3£731/13£, 1933! 

,£ ; 1935 , 1-11 , 12004031 [ 0 1 ( 2115107 3 ס! 131704301103 ,. 16 
7/10 , 511060001 ■£ .[ ; 1941 , 3150 ) 733 / £7311370 13 , 030101 
- 3 ק 3 [ ,■ 5111110 .[ , 1954 ,( 71315 ? 3/133050 [) 120714 £103113£ 
7/10 , 218105501 . 0 ; 1954 , 7131 ? 001037 1/10 [ 0 21351075 3050 
. 1954 , 71315 ? 130 ־ 2 / 0 \ 800 

ם. ש. 


נרפית׳ ה^גה (או תאור נרפס, ציור טכני, המתאר 
יחסי־גודל או מהלך אירועים. במקומם של מספרים 
משתמש התיאור הגראפי בעקומים או בשטחים, ביהסי־גודל 
המתאימים לאלה של המספרים. הציור המתקבל ("דיאגרמה") 
עשוי לשקף במבט אחד קשר פונקציונאלי — לפעמים 
מטובך — או מהלו תופעה במשך הזמן. הוא מאפשר ביצוע 
של אינטרפולציה (ע״ע) ציורית, שהיא אמנם מתייקת פחות 
מזו של החישוב המפורש, אלא שהיא מתקבלת ביתר קלות. 

מקורה של ההצגה הג׳ בנא ומטריה האנליטית 


*■1 

1 ■■ 

!■ג 

1 ■ ■ 
ותו 

■■ו 

■■ו 

111 

111 

■11 

■■1 

■11 

■■1 

יו■ 

■■ 1 

■£| 

1■! 

ויון 

■■ו 

111 

ו■■ 

ו■■ 

1■■ 


!11 

1■! 

ו■■ 

111 

■■1 

ווו 

1■■ 

ו■■ 

1*1 

1■! 

1■■ 

1■■ 

ו■■ 

111 

■■■ 

ו■■ 

1■* 

7■! 

111 

111 

111 

ו■! 

ן■■■ 

■■■ 

ו■■ 

■*1 

1■■ 

1■! 

111 

ו■■ 

■■■ 

■■■ 

1■! 

ווו 

!11 

111 

111 


■■■ 

■■1 

ו■■ 

1■! 

1*1 

111 

111 


■■■ 



1■! 

11£ 

<■1 

!■1 

111 

11■ 

■■1 

ו■! 

■■ו 

■■ו 

1 *ז 

וווו 

111 

11■ 

■■וי 

■■1 

1■■ 

1■■ 

(■£ 

!■! 

111 

1■■ 

















ו■* 

1■! 

יו־עי 

1■■ 

111 

1■■ 

11*1 

1■■ 

זו■■ 

!■ו 

ווו 

•■ו 

111 











■*ן 


צמר 1 . 

הצגה גראפית של הפוגקציח 4 = 1+31 
(צ^ע־הטרובע־־־נ/ 1 ) 


* 1 

7 

0 

סס - 

1/<:" 

-2 

1/0 

-1 

1 

0 

0 

1 

יס 

2 

סס 

סס 



ציוד 2 . 

הצנה גראפית של הפונסציה ה? 4 נאריתפית * 10 =׳ן 
(צלע־הטרובע־־־ג/ 1 ) 



ציור 3 

טשפלי ילדים יהודיים בירושלים בשעת הלידה ( 1938 — 1942 ) 
(רטשקל בק״ג) 


(ע״ע), המתארת משוואות אלגבריות או טראנסצנדנטיוח 
תיאור גאומטרי. עקום מצוייר בתוך מערכת־צירים מתקבל ע״י 
החלפת שיעורים מספריים בקטעים, שהם מוקצעים על הצירים 
בהתאמה! דרד קצותיהם מועברים מקבילים לצירים, ונקודות־ 
החיתוך של המקבילים מהוות את נקודותיו של העקום, 
שהוא תמונת הקשר הפונקציונאלי של המשתנים. ייצוג של 
חוק מאתמאטי או קשר פונקציונאלי של שני משתנים (ץ ,*) 
הומחש כך באופן כללי בפעם הראשונה ע״י דקארט ופרמה, 
שהראו שלכל משוואה בשני משתנים מתאים עקום במישור. 
העקום הוא התיאור הגראפי של }=ץ (ציורים 1 , 2 ). 
בעזרת העקום אפשר לפתור תרגילים רבים ולפעמים קשים 
ביותר. בנומוגרפיה (ע״ע) הורחבה הדרך הזאת גם 
לגבי פונקציות של יותר משני משתנים. — שימוש בהצגה 
הג׳ במובן רחב יותר ניתן גם בסרגלי־החישוב ובמכונות* 
חישוב שונות (ע״ע חשוב). 

ההצגה חג , משמשת — מלבד במאתמאטיקה — בכל 
מדעי־הטבע, בטכניקה, במטאורולוגיה, בכלכלה! חיא ממחישה 
את תוצאות חסטאטיסטיקה על בל ענפיה ומסבירה את 
תוצאותיה גם להדיוטות. 

בסטאטיסטיקה משתמשים בסוגים שונים של תיאר 
רים גראפיים לשם הצגת הסדרות השונות: 

1 ) סדרה המראה את השכיחויות של קבוצות של ערכים 
רצופים — מיוצגת ע״י "היסטוגראמה", ז. א. ע״י מלבנים 
אשר שטה כל אחד מהם פרופורציוני לשכיחות של קבוצת־ 
ערכים אחת (ציור 3 ). לפעמים מעבירים בין המלבנים של 
היסטוגראמה מצולע ("מצולע־השכיחויות"). 


















675 


גרפית, חגגה 


676 


1 *44000 

\ •09.000 
900.009 

•00 00• 

700.009 
040.190 
9*0 900 
49% 00• 

00 • ,*א 

900 ,♦ 10 


190,909 

90.000 

•4990 

? 9.090 

00.009 

50.909 

4 % 999 

11. •09 

10.000 


1%00• 


ציור 4 . 

2 ) סדרה המראה את השכיחויות של 
ערכים לא־רציפים — מיוצגת ע״י קטעים, 
אשד גובה פל אחד מהם פרופורציוני 
לשכיחות של אחד הערכים ז דוגמות של 
סדרות הניתנות להצגה כזאת: מספר 
המשפחות בעלות 0 , 1 , 2 .- ילדים. מספר 
הדירות כעלות 3,2.1 ״. חדרים. וכדר. 

3 ) "סדרה עתית", המראה את מהלכה 
של תופעה במשד הזמן — ניתנת להצג 
ע״י דיאגראמה רגילה. הצגה זאת מתאימה 
במישד להבלטת ההפרש ביז גדלי התופעה 
בזמנים שונים (למשל: ההפרש בין מספר 
העולים ב 1954 וב 1955 ! ציור: ע״ע ארץ־ 
ישראל. עט׳ 667 , [ 1 ]). לשם הטעמת היהס שבין גדלי התו* 
פעה בזמנים שונים רצויה יותר הצגה ג' בקנה־מידה לוג¬ 
ריתמי: בהצגה זו ההפרש בין שתי אורדיגטות פרופורציוני 
ליחס בין 2 המספרים המיוצגים על ידיהן(ציור 4 ). 

4 ) סדרות המראות את החלוקה (באחוזים) של מקרי 
תופעה מסדימת בין קבוצות שונות של ערכים כמותיים 
או סוגים שונים של איכויות — בהצגה על־ידי מלבנים או 
מעגלים׳ אשר בהם שטחה של כל גזרה פרופורציוני לגודל 
הקבוצה או הסוג (ציורים: 5 , וכן ע״ע ארץ־ישראל, עם׳ 
683/4 [ 16 -[ 7 ]). 

5 ) סדרות המראות מהלך תופעה לפי שעות־היוס. ימי- 
השבוע, חדשי־השגה וכן ניתנות להצג על־ידי קואורדינטות 
קסביות: הזווית מציינת את פרק־הזמן. והמחוג— את עצמת- 
התופעה (ציור 6 ). 

6 ) סדרות המראות מספרים סמאטיסטיים ממוייגים מבחי¬ 
נות שונות בבת־אחת ניתנות להצג בדרכים שונות! למשל: 
ע״י צירוף השיטות ( 1 ) ו( 4 ) (ציור: ע״ע ארץ־ישראל, עם , 
685/6 , [ 8 ]< גרמניה, עם׳ 535 ). או ע״י "דיאגראמת־פיזור" 


ציור 6 . 





ציור 6 . 





677 


גרפית, הצגוז— גרץ 


678 






לה 

גיל מ 

ו . ו 1 , 1 

ים בישר*ל * 1954 ׳ לפי גיל חתוןן 

!וי יהוד 

* 1 

ב* 




































































• 















• 













. 




























- 
















■י, • 


,, י. 












3 

.•׳■'• 111 
.׳.־ ■ 11 § 













3 

ו 4$ 

1111,1 * 



















_ 










♦ 80 * 5-7 ? 70-74 65-04 64 ־ 60 44 ־ 15 50-54 * 4 ־ 45 44 ־ 40 * 1 ־ 35 34 ־ 30 מ־מ י&״יא ייו־יא 5 ד 6 ( 

1 ל הכלי 

ציור ז. 


(ציור 7 ). סדרות מסוגים מסונפים 
יותר אפשר להציג ע״י דיאגראמות 
בעלות 3 ממדים, על־ידי קווי־רמה, 
וכף. 

7 ) סדרות סטאטיססיות־גאוגרא־ 
פיות אפשר להציג ע״י ציון סימנים 
גראפיים מתאימים (מלבנים׳ עיגו¬ 
לים, וכר! ציורים: ע״ע ארץ- 
ישראל, עמ ׳ 691 — 693 , מפות 1 — 3 ) 
או על־ידי דירוגי צללים במפה 
גאוגראסית. 

ב מ ט א ו ר ו ל ו ג י ה — וגם 
בבמה מקצועות אחרים — נעשית 
הכנת הדיאגראמות לפעמים באופן 
אוטומאטי על־ידי מכשירי- 
מדידה׳ הרושמים באופן גראפי את 
המהלך של תופעות מסויימות במשך 
הזמן ז למשל: תרמוגראפים, בארו־ 
גראפים, מדי זרם חשמלי, וכף. 

סימן בולם לשימושו הרב של 
התיאור הגראפי הוא השפעתו על 
הלשון, ביטויים ציוריים רבים, כגת 
"עליית־מחירים", "שיעורים יורדים" 
או "מתיישרים", "שיא" או "נקודת־ 
מפנה״ באבטלה, ״מפל בבורסה״ — מקורם בתמונה הגרא¬ 
פית׳ שאינה נזכרת במפורש. 

ג. ל. — ר. ב. 

?רץ ( 0:22 ), העיר השניה בגדלה באוסטריה, בירת מחוז- 
שטיארמארק! 226 אלף תוש׳( 1951 ). העיר יושבת 
לרגלי האלפים השטיריים המיוערים, המקיפים אותה מצפון 
וממערב, על גדות המור, במקום שהנהר עובר מן ההרים 
למישור רחב ופורה. החלק העתיק של העיר גמצא על הגדה 
המערבית של הנהר; בתוכו קאתדראלה גותית מהמאה ה 15 , 
ארמון דופסי־שטיארמארק, בית־הנשק מהמאה ה 17 , המוזו־ 
לאום של סרדינאנד 11 . במרכז־העיר מתרומם "הר־הטירה" 
עד לגובה של 120 מ׳ מעל לעיר. 

ג׳ היא מרכז תרבותי חשוב בזכות האוניברסיטה שלה 
(נוסדה ב 1585 ), בי״ס טכני גבוה, מוזיאונים וספריות. בקרבת 
ג׳ יש מרבצים של ליגניט ושל עפרות־ברזל, וזרמי הנהרות 
היורדים מן האלפים מנוצלים בתחנת־כוח הידרואלקטדית; 
עי״כ נתאפשרה בתקופה החדשה התפתחותה כעיר־תעשיה 
חשובה, בעיקר למוצרי ברזל ופלדה (מכוניות ומכונות), וכן 
לייצור רהיטים, זכוכית, גפרורים, מוצרי-עור וכימיקאלים. 



גדא־ל הר־הטירה עם ?וריר* רסנעי 


ה י ם ט ו ר י ה. ג' היתה מאוכלסת, כנראה, כבר בתקופת־ 
הרומיים. השם הוא סלאווי — ישוב מבוצר), אך 
הישוב עצמו לא נזכר בתעודות אלא ב 1140 . ב 1281 העניק לו 
המלך רודולף ההאבסבורגי זכויות של עיר. מ 1389 ואילך 
היתה ג׳ עיר־בירתו של ענף ההאבסבורגים ששלט על 
שטיארמארק וקארינתיה, ומאז עלתה חשיבותה של העיר גם 
מבחינה כלכלית. במאות ה 16 וה 17 היתה ג׳ מרכז ההגנה 
מפני התקפות התורכים. המבצר שעל הר-הטירה נהרס ע״י 

.1809 נאפוליון במלחמת 

? ? 0 ( 3 ; 1924 , 5108141118 ■ 0.11 031 , 110 * 10 ־ 111 ־ 5 . 44 ' - 11 : 2 ־ 

16 ; 1928/37 , 1-11 ,. 0 $18111 1 ) 4 ) 411 ) 1 ( 4 ) 1 ) 0 , 11:4 ־ 0:1 ? .ז ., 

0,1 1008(14>00 1111 ־ 50 ,( ; 1953 , 1471-1844 ,.ס ו 11108 <ן , 

08 ! 018811 44x1(1101)8, 1931; 1(. £1 0 11 ) 811 ( 17011 ,■!־ 10 ־ ., 
1951; 118 )! 0 , 1 ־> 1 ־־םז 5 .א x111,( 800 0, 1954. 

1389 יהודים בג׳ נזכרים לראשונה במאה ה 13 . אחרי 
111:160-) התפתחה שם קהילה, שבראשה עמד ״רב־היחודים״ 
:־!*;־חז); נזכרים בית־כנסתומקווהברובע־היהודים,שנמצא 
בדרום־העיר על־ידי החומה. ב 1439 גורשו היהודים מג׳, אך 
כבר ב 1447 הותר להם לשוב. ב 1496 הוגלו היהודים מכל 
שטיארמארק, ורק ב 1783 קיבלו את הזכות להשתתף בירידים 
השנתיים בג׳. יהודים בודדים התחילו להתיישב בעיר, ביחוד 
אתרי 1848 , אע״ם שעדיין לא ניתנה להם הזכות הרשמית 
לכך. ב 1863 נוסד כולל יהודי, ואחרי מתן שיווי-זכויות 
ליהודי אוסטריה ב 1867 הוקמה בג׳ קהילה יהודית, שמנתה 
ב 1938 כ 2.000 נפשוח. אחרי פלישת הנאצים הצליחו רק 
כמה מאות להגר, חלק ביכר מהם לא״י< הרוב הושמד 
במחנות־ההשמד. מן המהגרים חזרו אתרי 1945 כ 110 , ומספר 
.130 חברי הקהילה המחודשת הגיע ב 1955 ל 

7). 1 ) 1 ) 51 ( 11 ( 1 ) 1118 1 ) 8 ) 1 ,<)'( 4 ) 1 ) 0 ■סו* )! 18 ( 1 ) 8 ,£ז־ 8 ח־! 0 מ - 
11)01, 1914; 0. 1 ) 8 10 10 ) 11 ( 0181 )(/)! 1481 ( 1 ) 0 . 20£ ז־ 4 ו 
8x1! 111 1 ) 11 ) 0 81 [ 0 )! 0 *, 11 ) 8881-811111-14111 ,. 16 ; 1928 , ס - 
1(1(4), 1929. 

מ. 



679 


גרץ, הירש (צכי) המריד 


680 



צב' רזיר׳ט (ווינריו) נרץ 

נוץ, הץ*ש [? 5 י] היגריך (תקע״ז/ 1817 . קשיונדז [מחוז 
סוזן] — תרנ״א/ 1891 , בדסלאו), היסטוריון של 
עם־ישראל וחוקר־מקרא, מנציגיה המובהקים של "חכמת־ 
ישראל״ במאה ה 19 . ג׳ היה בן קצב! בילדותו קיבל הינוד 
יהודי מסרתי. ב 1931 עבר לעיירה וולשטין(בסביבות פוזנאן) 
כדי להמשיך בלימוד התלמוד בהדרכת הרב ש. מונק, ושם 
שהה עד 1836 ! בר״ה תקצ״ה הוסמך ע״י רבו כ״חבר". 
בוולשטין למד ג׳ בעצמו כמה שפות אירופיות׳ והרבה לקרוא 
בהן. המגע עם התרבות הכללית עירער את אמונתו וגרם לו 
משבר רוחני 1 אולם תוך חיפושיו נתרשם ביותר מ״איגרות- 
צפוף של ר׳ שמשון רפאל הירש (ע״ע), ולאחר שנכשל 
גסיונו לנסוע ללמוד בפראג — התקשר ב 1836 עם מחברן 
וב 1837 עבר לאולד־נבורג. שם המשיך ג׳ בלימודיו העבריים 
בהדרכתו של ש. ד. הירש והרחיב את השכלתו הכללית, 
עד אשר נתקרר יחסו אל רבו, והוא נפרד ממנו ב 1840 . 

זמן מה שימש ג׳ כמורה פרטי באוסטרובו, וב 1842 הגיע 
לברסלאו ללמוד באוניברסיטה ולהשיג תואר־דוקט 1 ר, כדי 
לשמש לאחר מכן ברבנות. ג׳ לא נתרשם ביותר מן הלימוד 
האוניברסיטאי, ולעומת זה עקב בהתעניינות אחדי המחלוקת 
בקהילח־ברסלאו בין האורתודוכסים בראשותו של הרב טיק־ 
טין והמתקנים בראשותו של א. גיגר (ע״ע). ג׳ שמע הרצאות 
של גיגר על המשנה והתייחס אליהן בשלילה גמורה. פעולתו 
הססרותית־הפובליציסטית של ג׳ החלה בביקורת על גיגר 
בעתון ה״אורינס" של פירסט ( 1844 ). אותה תקופה גברה 
עליו השפעתו של ר׳ זכריה פרנקל (ע״ע), וג׳ היה יוזם 
איגרת־הברכד. שהוגשה לפראנקל, לאחר שעזב זה את הכינוס 
השני של הרבנים המתקנים בפראנקפורט ע״נ מין, כשרוב 


המשתתפים בו החליטו שהלשון העברית איננה חובה בתפילה 
(ע״ע רפורמה). בעיתונו של ז. פראנקל פירסם ג׳ כ 1846 את 
השקפתו על מהות תולדות־ישראל בשם ז־() 011 ם£[ 1 ו-ט$תס£ 
160065011101116 { 1150 > 0 [("מבנה ההיסטוריה היהודית"). 

מאחר שאוניברסיטת־ברסלאו לא חילקה תארי־דלקטור 
ליהודים, הגיש ג׳ את חיבורו מ 1131 ן> ,(׳! 61 31:6 ) 301011 < 1 
136116111 ) 0 ז 10 ח 1315 > 0 [ מ! 5 ( 01105 ("על סמכותה וכוחה 
של הגנוסיס ביהדות") לאוניברסיטה שבינה וקיבל שם 
את התואר. חיבור זה הופיע לאחר מכן' בדפוס בשם 
011601001 ( 11001 0008112150105 ( 1846 ) והיה מוקדש לש. 
ר. הירש— "ללוחם המוכשר למען היהדות ההיסטורית, 
למ 1 רה הבלתי־נשכח, לידיד אבהי". ג' ניסה לקבל משרת רב 
ומטיף, אולם נכשל בכך לחלוטין בגלל חוסר כל בשרון 
כנואם. לאחר השתלמות נוספת קיבל תעודת־מורה, וב 1850 
נתמנה כמורד, ראשי וכמנהל של ביה״ס היהודי בלוגדנבורג 
(מודאוויה), ובאותה שנה נשא לאשה את מרים מונש. בגלל 
תככים בקהילה המקומית ויתר על משרתו בביה״ס, ובספ¬ 
טמבר 1852 הגיע לברלין. בחורף שאחרי זה הרצה יחד עם 
צונץ (ע״ע) וזקש (ע״ע) בפני תלמידי־התאולוגיה בברלין, 
לפי הצעת הקהילה היהודית שם. אותו זמן השתתף ב- 10 \ 

- 111160 ( 665 )) 1886050113 ^\ 1106 065011101116 ■ 61 ) 1 ) 0315501111 

10015 ((¥\ 10 ^) י שיסד ר׳ זכריה פראנקל ב 1851 , וכן השלים 
את הכרך הרביעי (הראשון להופעה בדפוס) של "תולדות- 
היהודים״ שלו ( 31168160 660 ¥00 0660 ( 660 6 ) 0650111011 

211 ז*ו 06£60 201 1115 2611:60 ) - הכרך הדן בתקופת־התל- 

מוד. בפברואר 1853 הוזמן ג׳ כמודה בסמינר התאולוגי 
בברסלאו, שעמד להיפתח בהנהלתו של סראנקל! ג׳ השתתף 
בעיבוד התכניות לעבודת הסמינר, ושימש בו מ 1854 עד 
מותו מרצה להיסטוריה של עם־ישראל ולתנ״ך. 

ב 1856 הופיע הכרך השלישי של "תולדות־היהודים", 
ב 1860 — הכרך החמישי, ובמשך שנות ה 60 הופיעו עוד 6 
כרכים, שהגיעו בתיאור תולדות־היהודים עד מד,פכת־ 1 1848 
להשלמה נותרו שני הכרכים הראשונים בלבד — העוסקים 
בתקופת־המקרא ובראשית ימי הבית השני שאת חיבורם 
דחה ג׳ עד שיראה את א״י בעיניו. פרס לכרך הראשון 
להופעה (הרביעי), הוצאו כל יתר חלקי החיבור לאור ע״י 
״המוסד לקידום הספרות הישראלית״, שקם ב 1855 ושהיו 
מאורגנים בו כ 3,000 קוראים, שקיבלו את פירסומיו תמורת 
תשלום שנתי! לחוג רחב כזה של קוראים לא זכה שום 
חוקר יהודי בגרמניה לפני ג/ 

ב 1869 נתמנה ג׳ לפרופסור־כבוד באוניברסיטת־ברסלאו, 
ומאותה שנה היה גם עורך את ד,(¥\ 40 *. מ 1871 ואילך 
ריכז את עיקר עיוניו במחקר־המקרא. לשם זה, ולשם תיאור 
טוב יותר של תולדות־ישראל בארצו, יצא ב 1872 לא״י. הוא 
התעניין בבעיות הישוב היהודי בארץ, כתב תזכיר נגד 
שיטות החלוקה — שעורר תגובה שלילית בחוגי הנוגעים 
בדבר—,סייע ביסוד בית־יתומים יהודי בארץ, והמשיך 
להתעניין בבעיותיה עד סוף ימיו. אחרי ועידת־קאטוביץ אף 
הצטרף לחובבי־ציון, אולם פרש מהם כעבור זמן, כאשר 
נדמה חיה לו שפעולתם לובשת אופי מדיני. — הכרך הרא¬ 
שון של "תולדות היהודים" (עד מותו של שלמה) הופיע 
ב 1874 , ושני חלקיו של הברך השני(עד מרד החשמונאים)— 
ב 1876-1875 . בדומה לרוב אנשי חכמת-ישראל לא ניגש ג׳ 
לתורה גישה ביקרתית: אולם במחקריו על נביאים וכתובים 



ג 68 


גרץ, חירש(צבי) היגריד 


682 


נתפש לעתים לדעות קיצוניות. פירושיו על שיר-ד,שירים 
וקהלת הופיעו ב 1871 והפירוש לתהלים ב 1882 , ובדרך־כלל 
לא זכו להד חיובי. בסוף ימיו רצה ג׳ לפרסם טבסס ביקרתי 
של התנ״ד׳ אד לא זכה להגיע לכך. 

לעת זקנותו נטל ג׳ חלק במאבקה הציבורי של יהדות 
גרמניה על מעמדה האזרחי והמדיני נוכח הנחשול האנטי¬ 
שמי החדש. ב 1879 יצא טריטשקה (ע״ע) בהתקפה חריפה 
על כרד י״א של "תולדוודהיהודים", שדן בדורות האחרו¬ 
נים 1 הוא האשים את ג׳ ביהירות והתנשאות יהודית 
ובחוסר־רצון להתמזג עם העם הגרמני. ההתקפה עוררה 
תגובות מצד יהודים רבים, ואילו ג׳ עצמו יצא לסתור את 
רוב הנחותיו של טריטשקה בעיתונות. הוא ציין, כי למרות 
עברם המפואר נשתזרו היהודים בחיי אירופה המערבית, 
והם פאטרלטים של ארצותיהם: ג׳ הכיר את קשיי ההתמזגות 
בגרמניה, והשתדל להסבירם. הפולמוס נסשד, ובהתקפה נוס¬ 
פת טען טריטשקה, שג׳ רוצה להקים תרבות יהודית-גרמנית 
מע 1 רבת בגרמניה, שהוא אדם "אורינטאלי" זר לתרבות 
האירופית-גרמנית וכר! ג׳ השיב לו תשובה חריפה במאמר 
נוסף ב 1880 . רבים מן היהודים המתבוללים מיהרו להסתייג 
מן העמדה הגאה והעזה של ג׳: וכאשר הוקמה ב 1885 
"הוועדה ההיסטורית היהודית", שמתפקידה היה לפרסם את 
המקורות לתולדות־היהודים בגרמניה, לא הוכנס ג׳ לתוכה. 

אולם הוקרת הציבור היהודי הרחב לג׳ באה לידי ביטוי 
בזמן חגיגות יובל הסד שלו ב 1887 . בברלין פורסם ספר־ 
יובל לכבודו — "עטרת צבי". ג' הוזמן ללונדון בכדי 
לפתות בהרצאתו את ״התערוכה של יהדות־אנגליה״. ב 1888 
נבחר כתבר־כבוד של המחלקה ההיסטורית של האקדמיה 
במאדריד — הצטיינות מיוחדת להיסטוריון שתיאר את 
האינקוויזיציה הספרדית. ב 1887 — 1889 יצאה לאור מהדורה 
תמציתית ומקוצרת של חיבורו הגדול בשם 1:1101116116 * ¥0116 
06160 ( ז 16 > 6 ) 6111611 * 06 ("ההיסטוריה העממית של היהו¬ 
דים") בשלושה כרכים, שהביאה את פרי מחקריו לאיש- 
העם. — לאחר מותו של ג׳ היה מפעלו ההיסטורי יסוד ושורש 
לכל השכלה היסטורית יהודית, והשפעתו נמשכת עד ימינו. 
הוא תורגם לשפות הרבה: על חוגי קוראי־עברית ביהדות 
אירופה המזרחית השפיע ביחוד תרגומו־עיבודו ע״י ש. פ. 
רבינוביץ (יחד עם הרכבי) בשנות ה 90 . 

היסודות להשקפותיו של ג׳ על עם־ישראל ועל תולדותיו 
הונחו, כנראה, בתקופת חברותו עם ש. ד. הירש ועוצבו 
בהשפעת רעיונותיו על היעוד הגדול שיש לעם־ישראל כלפי 
העולם כולו. לרעיונות אלה, שבאו מעולמה של ההשכלה 
הברלינית בראיה שמרנית׳ נשאר ג׳ נאמן בקודם כלליים 
עד סוף ימיו. את דרכו העצמאית בחקר תולדות-ישראל פתח 
ג׳ בחיבורו "מבנה ההיסטוריה היהודית". הוא יוצא, אמנם, 
ממספר רעיונות-יסוד הגליאניים (כגון העקרון ש״ההכרד, 
העצמית היא הכוח הקובע בגורל העמים", וכד') ומשתמש 
בביטויים ומונחים מתורתו של הגל, שנעשו מעין שפת־ 
מלומדים מקובלת בגרמניה באותה התקופה, אולם כבר כאן 
מתבלטת גישתו המיוחדת לבעיות עם־ישדאל ולתולדותיו. 
ג׳ רואה ביהדות אורגאניזם מדיני־דתי מיוחד במינו, ש״התר 
רה היא נפשו וארץ־הקודש גופו ״; "התודה, האומה הישרא¬ 
לית וארץ־הקודש מאוגדים׳ הייתי אומר, בקשר בלתי־גראה- 
לעין שאין לנתקו", בזה הביע ג׳ את התנגדותו למתקני־הדת, 
אשר ראו ביהדות כנסיה דתית בלבד, ולמתבוללים העקרו¬ 


ניים, ששאפו לטישטוש אפיה ההיסטורי-לאומי המיוחד של 
היהדות. גם בחיבור־צעירותו השני, "על גנוסטיציזם ויהדות". 
הדן ב״ניגוד שבין הפילוסופיה וההתגלות" ב״אחת התקר 
פות הקדומות בתולדות־ישראל", אין הוא נמנע סלציין את 
הדמיון לתקופתו הוא, שגם בה אינם חסדים אגשים כ״אחר" 
(= מתקני-הדת הקיצוניים), שהם אצל ג' בחזקת בוגדים 
לאומיים, ולא אבדה לו "התקווה להופעת דמויות כר' עקיבא". 
אמנם לגבי התקופה האחרונה של תולדות־ישראל, תקופת־ 
הגלות, מודה גם ג׳ בשליטת העקרון העיוני־פילוסופי על 
העקרון הלאומי־מדיני: "מהלך ההיסטוריה מתבטא בתקופה 
זו באירגון אסכולות ובשיטות עיוניות! היהדות הופכת 
למדע". בזה מתקרב ג׳ ליתר אישי "חכסת־ישראל" לגיווני־ 
הם השונים. אבל הוא חש, שאין זה עדיין סופו של ד,תר,ליד, 
ונראה לו ש״תפקידה של אידיאת־האל של היהדות הוא 
לארגן תחוקה דתית של מדינה" (-• 61 י\$) 33 ) 5 611£1656 ז 6106 " 
" 13851105 ) שתגיע להכרת עצמה. אולם עדיין לא היו הדב¬ 
רים נהירים כל־צרכם אף לו לעצמו, ובהשקפותיו על מהות 
תולדות-ישראל חלה בשנות ה 60 התפתחות נוספת. במאמר 
בשם * 81301016 11561160 ) 11 [ 168 > 005008 ( ¥61 16 ( 1 ("התחד¬ 
שות הגזע היהודי") ב 1863 שלל את האמונה במשיח והסביר 
שכל יעודי הנביאים נסבים על סבל־העם! המאמר עורר 
מחאות מצד רבנים. אעפ״כ לא שלל ג׳ את האפשרות של 
יצירת מרכז יהודי בא״י, כפי שמוכח מכמה הערות 
ב״תולדות־היהודים" (כגון בעניין חידוש הסמיכה, כרך ט , ) 
ובחוברת( ־ 61 ( 111 3016 ( 1 602115611611 ■ 611161 6011561 ׳$\ 6£ ת 8 " 
׳' 0111$ * 5601111 1 ) 10 ! 10616011101 ("חילופי־מכתבים של גברת 
;!נגלית על יהדות ושמיות"), שפירסם בעילום־שם בתחי¬ 
לת תקופת חיבת־ציון ( 1883 ), אולם לא זו היתה בעיניו 
דרך־המלך בהתפתחות העם! גם בחוברת זו, ועוד יותר 

במאמרו 60£ * 6 ־נ? 116 ] £01 131501 ) 0 ( 0£ 512011163066 7116 

01-6 ) 11 ? 1116 1 > 0 ב ("ערכה של היהדות בהווה ובעתיד", 
2,1889/90 — 011,1 !), מדגיש ג׳, כי חשיבותה העיקרית של 
היהדות היא בערכים המוסריים שהיא מקנה לעולם: "אם 
היהדות תעלם — יעלמו עמד, יחד התביעות המוסריות 
שהיא מכילה, ואשר בהן תלוי המשך החברה והציוויליזא- 
ציה״. זהו רעיון היעוד — ישראל כנס לגויים, שהיו לו 
מהלכים נרחבים בחוגי חכמת־ישראל ושג׳ קלט אותו עוד 
בימי לימודיו אצל ש. ר. הירש. היהדות היא גם הנושאת 
היחידה של המונותאיזם, שהוא הדת הראציונאלית, הנבונה: 
״כי מציון תצא תורה ראציונאלית זו״; "הראציונאליזם אין 
לו נציג אחר אלא היהדות" (בזה רמז ג׳ גם על התנגדותו 
הנמרצת לנצרות). שמידה על הדת הראצלגאלית והפצת 
האמיתות המוסריות הנעלות הכלולות ביהדות— זהו תפקידם 
של היהודים בעולם, וזוהי השיבות היהדות בשביל תרבות־ 
העולם. 

מפעל־תייו של ג׳ הוא "תולדות־היהודים" שלו, ורוב 
חיבוריו האחרים בהיסטוריה של עם־ישראל אינם אלא 
הכנות או השלמות למפעל-ענק זה. אע״פ שנעשו נסיונות 
לפניו, הן בידי נוצרים (בנד) והן בידי יהודים (יוסט), 
לכתוב את תולדות עם־ישראל, הרי היה מפעלו של ג׳ הנסיון 
המקיף הראשון לכתוב את תולדוודחיהודים כתולדותיו של 
עם חי ומנקודת־ראות יהודית. יוסט נגרר בתיאור ראשיתה 
של הנצרות אחדי המסורת הנוצרית העויינת את היהודים, 
ואילו ג׳ כתב, כפי שהטעים הוא עצמו בשעתו לצונץ, לא רק 



683 


גרץ, חידש (צבי) היכריד—גרציאן(חן), ר׳ זרחיה כן יצחק כן שאלתיאל 


684 


היסטוריה של יהודים, אלא "הפעם היסטוריה יהודית". 
סתץ* רגש עסוק הוא מתאר את מאבקה של היהדות על 
קיומה ועל ייחודה, את יסורי הגלות, את גבורת מקדשי־ 
השם — וכנגדם את רשעותם של שונאי ישראל ורודפיו 
בכל הדורות. מתוך דבקותו הרעיונית ביהדות ומתוך תגובתו 
הנפשית היהודית־החיה על מה שעוללה חנצרות לעם- 
ישראל׳ הגיע ג׳ לידי שלילה חריפה של הנצרות כדת וכמוסר. 
משום כך אף התייחס בביקורת היסטורית קיצונית למקורו¬ 
תיה הספרותיים, ולא רק לאוואנגליונים אלא גם לאגרות 
פאולוס. אולם כתיבת היסטוריה יהודית בלשון הגרמנית 
לקהל־קוראים, שזיהה את עצמו בחלקו הגדול עם הלאומיות 
הגרמנית ועם העולם התרבותי של המערב הנוצרי, ע״י 
מחבר שיעוד עמו ועתידו לא היו ברודים לו כלל וכלל — 
לא היתה מן התפקידים הקלים. לכן נכשל ג׳ לא פעם בחוסר־ 
עקביות, בסנטימנטאליות יתירה ובגישה אפולוגטית. 

מבחינה היסטוריוגראפית היה "תולדות־היהודים" מפעל 
אדיר. ג׳ ניצל מספר עצום של מקורות בלשונות רבות, אם 
כי ברובם המכריע מקורות ספרותיים בלבד, שהרי חומר 
ארכיוני לתולדות־היהודים כמעט ולא היד. ידוע בזמנו. הוא 
השתמש בשיטה הפילולוגית־הביקרתית והצליח להבהיר כמה 
פרשיות סתומות בתולדות־ישראל, הוא תיאר תיאור חי 
ולבבי כל מה שהיה נראה לו כנבון ומתקבל על הדעת 
בתולדות העם והבליט את הכוחות והרעיונות אשד שמרו 
על קיומה של האומה בתקופות של סבל ומבחן. ע״י עיון 
בחיבוריהם ובמפעליהם של האישים הדגולים, ביהוד של 
אלה שהיו קרובים לרוחו(כגון הרמב״ם), הצליח ג , לשרטט 
שורה של פירסרטיס היסטוריים חיים, תוך הדגשת מקומה 
של האישיות בחיי זמנה ובתולדות־העם בכללן. האינטואיציה 
שלו כהיסטוריון ראויה להתפעלות, ובכוחה זכה להשלים 
לפעמים את שחסר היה לו במקורות. כך, למשל, באו תעודות 
שנתגלו בגניזה של קאהיר לאחר מותו של ג' ואישרז כמה 
מהנחותיו ביחס להתפתחות הסיוט ולתקופת הגאוני* שג׳ 
ביססן בעל־כדחו על השערות בלבד. 

בצדם של היתרונות מוצא אתה את מגרעותיו של ג׳ 
ההיסטו׳ריו׳גראף. בהתאם לדרך התפתחותו הרוחנית ולאפיו 
היה בטוח באמת־הסידה הראציונאליסטית, ולא היה מסוגל 
להתעלות מעל לדרך־שיפוט זו. לפיכך לא הגיע להבנת 
כוחות ותנועות שמהותן בתחום האי־ראציונאלי, וגינה תופ¬ 
עות כקבלה ובחסידות מיסודו של הבעש״ט כגידולים ממאי¬ 
רים בגופה של היהדות. ג׳ לא הכיר את תולדות היהודים 
בפולין, רוסיה ותורכיה. וצמידותו למסורת אנשי־ההשפלח 
גרמה לו לשנאה ממש ל״תלמודיסטים הפולניים המטופשים" 
(" 1151011 > 1 ו 111 [ב 1 > 81001 100 ( $0 11 ז 01 ק 110 )״). הוא מכנה את היי־ 
דית בשם "שסת־חיות למחצה". בתיאור הסיבות לגזירות־ 
ת״ח נגרר ג׳ אחרי ההיסטוריון הרוסי האנטישמי קוסטומא־ 
רוב, שהטיל את האשמה במאורעות־הדמים על שחיתות 
היהודים, פרי הפילפול התלמודי, שעיקם את מוחם. — הצד 
החברתי והכלכלי בהיסטוריה נמצא מקופח בהיסטוריוגרא¬ 
פיה של ג׳. 

היו שגיסו להעביר הקבלה בין ג' ובין רנקה (ע״ע) או 
לראות השפעה ישירה של זה האחרון על ג'! לנסיונות אלה 
אין יסוד: "יסודות השכלתו (של ג , ) אינם נמצאים בעולם 
המחשבה ההיסטורית... כמו רוב חבריו במדעי־היהדות, כל 
תכונת נפשו היתה רציונאליסטית לפי הירושה הפילוסופית 


¬ של יה״ב וכפי נוסח המאה ה 18 — הטרמינולוגיה ההיסטו 
רית שלו היא לעתים בדיוק זו של המאה ה 18 —, ומגע( 
עם ההיסטוריוגראפיה הכללית היה מקרי ובלתי־מספיק" 
(י. בער, "לבירור המצב של הלימודים ההיסטוריים" [ספר 

מגנם, 35 ], תרצ״ח). 

הכרכים השונים של חיבורו הגדול של ג׳ יצאו לאור 
בכמה מהדורות (אחדים מהם עד ל 5 מהדורות) עד מלחמת־ 
העולם 1 . תרגומים עבריים: הכרכים א׳ וג׳(בשם "דברי ימי 
היהודים״) בידי קלמן שולסן ור. קפלן ב 1875 — 1876 ! ההיס¬ 
טוריה העממית והכרכים ד׳—י / של החיבור הגדול עם 
קיצורים, השלמות והערות (בשם "דברי ימי ישראל") בידי 
ש. פ. רבינוביץ (עם הרכבי ואחרים) ב 1890 — 1899 (ג׳ עצמו 
השגיח על ראשית עבודת תרגום זה)! כדך י״א בידי י. א. 
,1913,1897/98 טריווש ב 1908/09 . תרגומים יידיים הופיעו ב 
,1892—1891 1915 — 1917 . תרגומים אנגליים: ב 5 כרכים ב 
—1892 עם מבוא וסקירת־סיום מאת ג׳ עצמו! ב 6 כרכים ב 
1898 ! ההיסטוריה העממית ב 5 כרכים ב 1919 . תרגומים צר¬ 
פתיים : כרך ג , . הדן בתקופת ראשית הנצרות וחורבן הבית, 

! 1867 תורגם בידי משה הם (ע״ע) בשם ״סיני וגולגולתא״ ב 
כל החיבור ב 5 כרכים תורגם (בפיקוחו החלקי של המחבר 
עצמו) ב 1882 — 1897 . החיבור תורגם גם לרוסית ולהונגארית. 

בין שתי מלחמות-העולם החל להופיע גם תרגום פולני. 

8.81 214 ,ז־ 1 זקק x1 ; 1887 ,. 3 > . 1 77 ז 0 { 11 (ס?? 411 4£ > 41111 ו •. 0 . 77 , 11 ־ 5 ) 11 ־ 0 . 0 ; 1917 ,( 3-4 ־ 6 ־ x11713)^1. 1917; 

74. 6 01 . 77 4141 ,תתנז x1 01/17- 14. 371417 ן¥\ 710 ) 13 ? 3/1 ן , 

62), 1918; 5. 831011, 6 1X1 01 )4/1!7 !111 !7/171!1>371£ (1816,). 

1918 ; א. שסרלר, זזיי ג/ 1921 ! נ. רוטנשטרייך, נסיונו שלג׳ 
ב״פילוסוסיח של ההיסטוריה" (ציון׳ ח , )׳ תש״ג. 

ש. אט. 

גרציאן 1 חן], ר זוחיה נן .יצחק 3 ן יטאלתיאל, 

רופא ומשכיל יהודי במאה ה 13 . ג׳ היה בן למשפחה 
נכבדה בברצלונה, שהיגר לאיטליה, וססוך ל 1277 — 1291 חי 
ברומא, שבה השמיע הרצאות פומביות בפילוסופיה ובפייש- 
נוודהמקרא. ג׳ היה חסיד מובהק של הרמב״ם ושיטתו 
העיונית, ורבים פנו אליו בשאלות בבעיות המו״נ, ביניהם 
ר׳ הלל (ע״ע) סוירו׳נה. בתשובותיו שלל ג׳ מהרמב״ם את 
האמונה באמת הריאלית של סיפורים שונים שבחורה; מן 
התשובות הללו נתפרסמו אחדות (״אוצר נחמד״, ב/ 121 , 
124 ואילך [ 1857 ]). — כתביו של ג׳: א) פירוש על ס׳ 
משלי(נשלם ה׳ מ״ט/ 1289 ), נתפרסם ע״י י. שווארץ ("אמרי 
דעת״, תרל״א)! ב) פירוש על ם׳ איוב (נשלם ה׳ נ׳ או ה׳ 
ב״א/ 1291 ), נתפרסם ע״י הנ״ל(קובץ פירושים לאיוב: "תקות 
אנוש״׳ 169 ואילך, 1868 ). שני הפירושים האלה ממזגים 
בצודה יפה את דרך הפרשנות הפילולוגית עם דרך הפרשנות 
הפילוסופית׳ והם מצטיינים בעצמאות רוחנית מרובה ובהס¬ 
תייגות מכל ראיות המבוססות על דברי חז״ל ואפילו על 
דברי נביאים; בפירושו לאיוב מרבה ג׳ לבקר את הפירושים 
שקדמוהו, וביחוד את ביאוריו של הרמב״ן. ג) פירוש למו״ג 
או לקצתו(הפירוש על תלק מהספר נשתמר בכ״י). ד) פירוש 
לתורה או לקצתה (לא נשתמר). ג׳ אף חיבר הרבה תרגומים 
מערבית לעברית מכתבי אריסטו, גלנוס, אל־פראבי, אבף 
סינא, אבן־רשד, מכתבי הרפואה של הרסב״ם ועוד! מהם 



685 


גרציאן(חן), ר׳ זרחיה כן יצחק כן שאלתיאל — גרצ׳ניכוכ, אלכסנדר מיכונוביץ׳ 


686 


יצאו לאוד התרגומים למאמרו של אל־פראבי "במהות הנפש' 
(ע״י צ. ה. עדעלמאן [״חמדה גנוזה״, מה—מט, 1856 ], וע״י 
ש, רוזנטל [ 1857 ]) ול״ם׳ הסיבות" המיוחם(בטעותה לאריסמו 
(ע״י א, שרייבר [עם תרג;ש הונגארי, 1916 ]). — ג׳ תרם 
הרבה, יחד עם הלל מוירובה׳ להפצתה של הפילוסופיה בקרב 
יהדות־איטליה. 

מ. שטייבשניידעד, ציונים לתולדות ר׳ ד הן(אוצר נחמד, ב׳, 
229 * 245 ), 11857 , 111-111 ,. 01155 . 0 ) 111 ,ז£נ) 51 תנ 08€1 מ 51 . 61 
והביבלין־) 1931 , 637 * 636 , ¥11 ,./ .£ . 01551110 . 11 ; 1893 
גואפיה שס). 

יע. ל. 

נרציזות (מלאט׳ 3 מבז£, חן), הכינוי הלאטיני של אלות־ 
החן, הנקראות במיתולוגיה היוונית כ א ר י ט ו ת 
(?!"-)©ס^. הדעות מחולקות בדבר מוצאן מעולם־האור או 



זזנראציות בי: קרני פרו י*ל די 1 גיםום, 

עם יפבקת כוכבי הפליאדות. 

קאםא 1 רומי-הלניסטי 

מעולם־החושך. לפי מסורות מסויימות היו הג׳ בנות זוס 
ואורינומי. בתו של אוקאנום י לפי מסורות אחרות — בנות 
אל־השמים (אורנוס) או אל־השמש (הליום) ואור־הירח 
(איגלי)* אולם יש אומרים׳ שהיו בנות אלת־הלילה וארבום 
("החושך") או לחי (נהר "השכחה" שבשאול). 

לסי הסיודוס (ע״ע), שמסרתו היא השגורה ביותר, היו 
שלוש ג׳: אגל ז יה ("פאר"), אופרוסיני ("שמחה") ותליה 
(״שפע״). אך יש שלא מנו אלא שתי ג': באתונה — אונסו 
(״הגדלה״) ומסוגי (״ההולכת בראש״), בספרטה — פאנה 
(״המזהירה״) וקלטה (״הקרואה״)! כל השמות הללו יש בהם 
משום רמיזה למקורן של הג׳ בירח, והאחרון קשור במנהג 
לקרוא לירח בקול 
גדול בראשי־החדשים, 
שהם לילות־החושך. 
לפי דעה אחרת, היו 
הג׳ מסמלות מעיקרן 
את כוחות־הצמיתה. 

הג׳ היו מעין אפרו־ 
דיטי(ונוס) משולשות 
בציורים המקובלים 
ביותר הן מוצגות 
בדמות נערות ערר 
מות, האוחזות זו בכ¬ 
תף זו? אולם מעיקרן 
היו מתוארות כלבד 
שות דווקא. הן היו 
נוחרות בלב אלים 
ואדם אח שמחת היד 
פי, וישבו על האולימ¬ 
פוס בחברת המומות, 


שיחד עמן היו מצטרפות לעתים למקהלות. פעמים רבות 
היו נלוות על אפולון, אל המוסיקה, אך גם על אתני, 
אלת סלאכות-הנשים והפעולה השכלית, או על אפרודיטי 
וארוס, וכן על דיוניסוס. לג׳ היו מקדשים ומזבחות, בין 
השאר באלים, בדלפוי ובביזאנטיון, 

הג' היו דמויות' מיתולוגיות חביבות ביותר על המחברים 
בספרות הרוקוקו. באמנות הירבו לתאר אותן גם בתקופה 
העתיקה וגם בחדשה — ברנסאנס, בבארוק ובקלאסיציום — 
הן בפלאסטיקה והן בציור (בוטיצ׳לי, רפאל, קאנובה, תור־ 
וואלדסן ואחרים). 

ש 

, 1924 . 011211 . 01355 ) 0/101115 11515 ) 0 , 2101105111 11 ־ 1 

, 1932 . 05 .)£ 105 :> .מא) 15 ) 01051 0, 1x5 י}ק 3 ז£ .מ . 14 ;( 158 
,.££ 98 , 05111111/1 • 701 > 1 ) 10£ ס 11 :/[ 1 \ 11 ( 1 ,וי<ח 0 ז 0 א .א ,( 155 

. 1951 

£ רו. 

ג!*^/ חחלסז — 2212111 ־ 01 0 ) 101 ) 110 — ( 1882 ־ 1955 ), 

מצביא איטלקי פאשיסטי. ג , נתפרסם לראשונה 
בשל פעולתו בביעור כנופיות בדוים מתמרדים בלוב 
ב 1922 — 1929 . במלחמת־חבש ב 1935 פיקד על הגיזרה הדרו¬ 
מית של החזית וכבש, יחד עם בדוליו (ע״ע), את כל ארז־ 
חבש: ב 1936 נתמנה למארשאל, למשנה־למלך ולמושל כללי 
של חבש: בתפקיד זה דיכא באכזריות את שרידי ההתנגדות 
באוכלוסיה החבשית. בפרוץ מלתמת־העולם 11 נתמנה לראש 
הצבא האיטלקי שמעבר לים והכין את הפלישה מלוב 
למצרים. מפלתו הכבדה של מתנה ג', אשר מוגר כמעט כליל 
באופנסיווה הבריטית בחורף 1940 — 1941 , שרשיה לא רק 
בשגיאות של ג׳ עצמו אלא בעיקר בליקויים בהנהלת־ 
המלחמה הכללית של מעצמות־הציר בחזית המדבר המערבי 
באותה התקופה. אולם האשמה הודבקה כולה לג/ והוא הודח 
מפיקודו. עם כניעת איטליה המלכותית לבעלות־הברית 
ב 1943 הצטרף ג׳ ל״רפובליקה הסוציאלית" מיסודו של 
מוסוליני, ונתמנה למיניסטר־ההגנה וראש־הצבא. בעזרת 
הגרמנים אירגן פלוגות־ס״ס איטלקיות, אשר ביצעו מעשי- 
פשע רבים נגד האוכלוסיה ונגד קבוצות הפארטיזאנים 
שפעלו באיטליה הצפונית. בגמר המלחמה נאסר על-ידי 
הממשלה הדמוקראטית, וב 1950 נידון ל 19 שגית־מאסר 
באשמת בגידה* לאחר זמן מועט שוחרר בשל זקנתו. 
בסיונותיו לחזור לבימה הפוליטית 19521 — 1953 כמנהיג 
המפלגה הנאו־פאשיסטית לא עוררו בקרב העם האיטלקי 
אלא לעג ושאט־נפש. 

. 1946 2 , 11551 ) 0 11 / 1 ) 5 / 1 ) 11 / 1/11 ' ¥181 , 0111 * 8217210 ״ 1 

;רצ׳דנזב, א<$כםגךר הזיכזנוביץ׳ -. 7 

1108 — ( 1864 , מוסקווה— 1956 , נידיורק),קומפו¬ 
זיטור רוסי. בן דלת־העם; למד בקונסרוואטוריון במוסקח־ה 
ובפטרבורג (אצל רימסקי־קורסאקוב) והיה אחר־כך מורה 
לקומפוזיציה בקונסדוואטוריון במוטקווה. ב 1925 יצא את 
רוסיה לפאריס וב 1939 השתקע באה״ב. ברוסיה קנה לו שם 
בשיריו ויצירותיו הדתיות לכנסיה האורתודוכסית, שבהן 
הנהיג תירוש — בהוסיפו לזמרה ליווי של עוגב ותזמורת 1 
כתב גם מוסיקה דתית לכנסיה הקאתולית. חלק חשוב 
מיצירתו היא יצירה ווקאלית ואינסטרומנטאלית בשביל 
ילדים ומחיי הילדים. כתב גם סימפוניות וקונצ׳רטוח, שחי 



רנראציות 

םיםול־?ויש עתיס (סייגה) 







687 


גרצ׳נינוב, אלכסנדר טי־כוגוכיץ׳—גרהיו, אל 


688 


אופרות ומוסיקה קאמרית ומקהלתית. בסיגנונו הוא מופיע 
כיורש האסכולה הרומאנטית, בתוספת נימה לאומית מסויימת. 
כתב אוטוביוגדאסיה: 11111:510 ! 0 ש 51€31 ! 11 זז 3 ^} ( 1934 ), 

; 1917 ,/■ה 1 ק/מ 0 ש , 1111 ) 31 ^ 1 .א 
.( 1942 1151031 110 ז) .€ 1 ! ,■ ¥35501 .( 

3 ך^׳פטץ, כןיכאיל ! 2 קז?לויץ' - -מ 46 ק 6 י 1 .מ. 1 /ג 

ממסזיש — ( 1859 , אודסה — 1906 ), מלומד 
ומדינאי רוסי, יהודי מומר. ג׳ למד משפטים וכלכלה 
מדינית, התמחה במקצועות אלה בחר׳ל ופעל כעסקן ציבורי 
ופוליטי ברוסיה. למדות המרתו ואע״ס שיצא שמו ככלכלן 
מלומד, לא אושר — בשל דעותיו הליבראליות — במשך 15 
שנה כמורה באוניברסיטה! רק ב 1903 נתמנה מרצה לכל¬ 
כלה מדינית וסטאטיסטיקה באוניברסיטת־מוסקווה. ג׳ היה 
ממייסדי המפלגה הקוגסטיטוציונית-דסוקראסית ("מפלגת 
חופש־העם") ב 1905 ונבחר מטעמה בציד לדומה הראשונה. 
שם התבלט כמומחה לשאלה האגרארית והציע תכנית של 
הפקעת קרקעות-האצילים לטובת האיכרים תמורת פיצויים 
המתקבלים על הדעת. הוא נעשה אחד האישים השנואים 
ביותר על חוגי הראקציה, שבעיניה נשאר בחזקת "יהודי", 
ונרצח על־ידי שליחי "המאה השחורה", כששהה בנאות־הקיץ 
בטריוקי(פינלאגד). — ג׳ הניח חיבורים על השאלה האגדא־ 
רית ברוסיה ובגרמניה. 

3 ךק 1 ׳ אל — סססזס £1 (ספרדית: היווני), הוא דומניקוס 
תאוטוק 1 פול 1 ס — 5 <סג(\סזג 6 אסזס 08 5 ס* 1 ^ן< 1 ) 40 — 

( 1541 , כרתים — 1614 , טולדו), צייר ופסל יווני־ספרדי. 
מניחים, שג׳ נולד בקאנזייה או בפודלה שבכרתים, שהיתר, 
אז מושבה ויניציאנית * אולם על ימי־געוריו אין אנו יודעים 



אל נוסי; סולד! (נסופת-רעסיס?) 



נרהו: ריו<ןנ! של וקן (יייעו־וסוטו?) 


כמעט כלום. ב 1564 הגיע לוויניציאה! שם נעשה תלמידו של 
טיצין (ע״ע), וכן היה חברם הקרוב של טינטורטו (ע״ע) 
ושל הציירים בני משפחת בסנו(ע״ע). ב 1569 נסע לפארמה! 
הכיר את יצירותיהם של קורג׳ו (ע״ע) ופרמג׳נינו (ע״ע). 
אח״כ המשיך בדרכו לרומא, ושם עבד כ 6 שנים בשירותם 
של רבי־הכנסיה. בתקופת שהותו ברומא ד,ירפה לעסוק 
ביצירות רפאל (ע״ע) ומיכלאנג׳לו(ע״ע), שמהן למד הרבה, 
אך גם מתח עליהן ביקורת חריפה. מסיד ל 1575 עבר ג׳ 
לספרד׳ תחילה למאדריד, ואחר־כך ( 1577 ) נשתקע בטולדו, 
ובה ישב עד סוף ימיו. באותה השנה, כנראה, נשא לאשה 
את קאטאלינד, דה לוס מוראלס. אולם בצוואתו של ג׳ 
נזכרת חרונימה דה לאם קואוואס כ״אשת סוד ואמונים", 
ומניחים שזו היתד, אמו של בנו של ג׳ חורחה ( 1578 — 1631 ), 
שהיד, אף הוא צייר וארדיכל ושערך את הרשימה הראשונה 
של יצירות אביו. 

פליסה 11 הזמין ב 1579/80 תמונות אצל ג/ אולם — 
כנראה — לא העריך אותו כראוי, והיחסים בינו ובין האמן 
נותקו. לעומת זה זכה ג׳ להזמנות מרובות מטעם הכנסיות, 
ואף מטעם אנשים פרטיים. 

ג׳ קבע את דירתו בארמון, שעל סידורו הפנימי הגיעו 
לידינו עדויות שונות וסותרות. לג׳ יצאו מוניטין בשל למד¬ 
נותו! לאחר מותו נמצאו בספרייתו סםרי־מופת קלאסיים לרוב. 
מן הספרויות היוונית והלאטינית העתיקות, חיבורי אבות* 
הכנסיה, וכן חיבורים רבים באיטלקית וקצת ספרים ספרדיים 
מכתבי דורו, מסתבר, שג׳ היה מעורב בחיי התרבות והספרות 
הערים של טולדו של ימיו. אפשר שהושפע גם מן המיסטיקה 





689 


גרקו, אל 


690 


של בני־ד 1 רו(הקשישים ממנו) תרזה הקדושה וחואן מאווילה, 
שהיה קרוב לעולם מחשבותיהם בשל מוצאו מן התרבות 
הביזאנטית. יתכן שקלסתר־פניו של ג׳ נשתמר לנו ב״דיוקנו 
של זקן"(עתה בממיאון-מטרופוליטן בניריורק), שרוב הביו־ 
גראפים והחוקרים רואים'בו דיוקן־עצסו! אך יש חולקים על 
כך. — מפעל־חייו של ג׳ הוא ציורי! אולם בעזבונו נמצאו 
גם 20 תבניות־גבם של פסלים ו 30 תבניות סין ושעווה! 
יש להניח שיצר פסלים גם מבהט. כמו כן הניח אחריו 
תכניות לבניינים. 

ביצירתו של ג׳ ניתן להבחין בשלוש תקופות עיקריות: 
שנות־הלימודים באיטליה ( 1565 — 1575 )! שנות הבשלת סיג־ 
גונו בטולדו ( 1575 — 1601 )! שנות סימונו המאוחר ( 1602 — 
1614 ). כבר בתקופה הראשונה ניכרת סביעת חותמו האמגותי 
של ג , . כמו באמנות הביזאנטית המאוחרת, מופיעות ביצירו¬ 
תיו דמויות מארכות, כשהן עומדות או נעות בעציבד. של 

ז:ז 

תנופה! הבעת־הפנים ותנועות־הגפיים מלאות פאתום. בצב¬ 
עים בולטים ניגודים חריפים בין גוגים קרים וחמים. סיגגון 
זה, שנתפתח בין תקופות הרנסאנס והבארוק, ידוע בשם 
מביריזם (ה״סיגנון המצועצע"). נטיות מאנייריסטיות אלו, 
שהיו טבועות בג׳ מטבע-ברייתו, נתחזקו עוד בימי לימודיו 
בבתי־המלאכה של טינטורטו ושל באסאנו, שיצרו אף הם 
באותו סיגנון! כן השפיעו עליו השפעה של ^ים רשמי־ 
האור שביצירות קורג׳ו. ברומא עשתה עליו רושם רב 
אמנות־הקומפוזיציה של רפאל, וכן המונומנטאליות הפא־ 
תטית של מיכלאנג׳לו. אולם ביחוד מייחסים השפעה רבה 
על ג' לפסל אלונסו ברואטה׳ תלמידו של מיכלאנג׳לו, בעל 
יצירה סאמטית מובהקת. 

בתקופה השניה התפתחה אישיותו של ג׳ במלואה. 
הדמויות המארכות, על הניגודים העמוקים שבצבעיהן, 
נצטרפו עתה'לקומפוזיציות אדירות! לעתים השתמש ג׳ 
בקומפוזיציה בצורת משולש בצירה המרכזי של התמונה, 
שלמד אותה מרפאל. הקומפוזיציה האלכסונית האפיינית 
לתקופת הבארוק אינה מופיעה בתמונותיו אלא לעתים רחו¬ 
קות בסופה של אותה התקופה. בביצוע פרטי הפנים והחפצים 
מתחיל להתבלט בתקופה זו הראליזם, שהוא טיפוסי לאמנות 
הספרדית. אותה הנסיה הראליסטית נפגשה עם רשמי־נעוריו 
הביזאנטיים, והוא הדין בנטיה הספרדית להשתמש בדאליזם 
לביטוי רגשות דתיים־מיסטיים. דוגמות מובהקות לסיגגונה 
של תקופת־יצירתו זו הם "קבורתו של הרוזן אורגאם" 
ו״דיוקנו של האינקוויזיטור הגדול" 

בתקופה האחרונה ליצירתו של ג׳ נעשו דמויותיו מאר- 
כות עוד יותר! גופי אדם וחפצים תוארו בכתמי־צבע 
שוטפים, הצבעים עצמם נעשו לוהטים יותר, תנועות־הגוף 
והבעת־הפנים — נרגשות ובסערות עד כדי שיכרון שבאק- 
סטאזה, כאילו הדמויות פושטות את גשמיותו מתוך הדבקות 
הדתית. אף הנוף מאבד הרבה ממוחשיותו ונעשה סמל 
לסערת-הרוח. במידה הולכת וגדלה נטה ג׳ לוותר על הקומ¬ 
פוזיציה הקלאסית מסביב לציר המרכזי לטובת חלוקה דרא- 
מתית של הגופים על פני השטח כולו. בכל אלה יש ביצירתו 
המאותרת של ג׳ משום מעבר לסיגגון הבארוק! אעפ״ב 
סיגנוגו של ג׳ יחיד במינו ומיוחד לבעליו ואינו ניתן להש¬ 
תלב בשום סיגגון מן הסיגנונות הכלליים, 

היווני ג׳ נתן את הביטוי המושלם להתרגשות הקאתולית* 
ספרדית של תקופת הרפורמאציה־שכנגד. כאמן נמנה ג׳ עם 



סל נרקו: מותו ׳ 8 ? מאוריציוס הקרוש (כמסקוריא?) 


¬ בעלי־החזונות האדירים שבציירי כל הדורות, יצירותיו האח 
רונות, כגון "ישו על הר־הזיתים", "פתיחת החותם החמישי", 
"לאוקואון", "נופה של טולדו", נמנות עם גדולי הגילויים 

בתולדות האמנות כולה. 

ג׳ נשכח תיכף לאחר מותו! רק במאה ה 19 , כשנקנו 
כמה מיצירותיו והובאו לצרפת, עודדו את תשומת-לבם של 
ז־לקרואה (ע״ע) ושטריו (ע״ע). אולם יצירתו לא נתגלתה 
לתקופה החדישה במלואה אלא בסוף המאה ה 19 ע״י הצייר 
הספרדי איגגסיו סולואגה, שהתחיל אוסף תמוגות מיצירות־ 
ג' והניע את מוריס ברם (ע״ע) לחבר על האמן הגדול הזה 
ספר, שעשה רושם רב. בינתיים הושפע סזן (ע״ע) השפעה 
מכרעת ע״י יצירותיו של ג׳, שאמנם לא הכיר אותן אלא 
ע״ם רפרודוקציות לקויות! מכאן ואילך נמנה ג׳ עם האמנים 
ששימשו דוגמה ומופת לגדולי הציירים בדורות האחרונים — 
20 בראשם סטים (ע״ע) וה״פובים" (ע״ע). בתחילת המאה ה 
עברו כמה מיצירותיו לסוחר, ופורסמו עליו מחקרים וגם 
חיבורים פופולאריים, ויצירתו הפכה לנחלת העולם התר- ' 

בותי כולו. 

0 /£ , 005510 . 8 . 14 ;" 1866 ,( 111171 !!<} 10 60 4710 ! , 0 ־־ל 1 ־ג? .? ., 
1-111. 1908; 16. 7012110, 1912 00701110 ! 10 > 01 . 0 10 ,,!}•!עפ ; 

60 8 ; 1914 , 701711101 60 171107 !) . 0 £1 , 1 ־ 301 < ץ ־)־ טז ־ 

111 > 0 ,. 13 ;' 1920 . 1914 ,. 0 601 £11011 010 ,"■"•־א .מ 
0011011 60 ! 16011 1926 ,. 0 £1 , 1 ־ץ 343 ״ 1 , 4 . ; 1939 , 1 >ו 11771 ז 0 ו , 
1931'; 0 £1 7010170 } ! 61 10 ! 400 ! סן £3 , 11 ־ 1110105 ^ 1 .ע ן ., 
1927; !. 0355011, £ 1 0., 1931, 8 . £*:110111937 £1 ,-״ ; 

^4. £ 1938 , 0 £1 611 . 7/1 . 0 ,ממגמסזגא £ - 11316 ־ 8 ־ : 

£. <30135 001 61 > 0 ,״ 111 ־ 8 . 13 ; 1938 ,.ס £1 ,־״ 13 ־ 11 ־ x 61 
601 16 81011 ״ 1 ; 1943 , 0 £1 ,טג־)־ס 0 ; 1939 , 1 > 1 ס 1 ! 071 >סס - 
51 . 1950 , 0 £707010100 , 14211311 ט 6 וחו. 0 [ , 1950 , 0 £1 , 111 ־ 

0 . ש. 



691 גרהכוס—גרר 692 


גךקבוס ( 5 ט 11 *) 3 ז 5 >), משפחה רומית פלפיית עתיקה. הרא¬ 
שו¬ן מבניה שנודע בהיסטוריה היה הקונסול 
טיבריוס סמפרוניוס ג , בימי המלחמה הפינית השניה, שכבש 
את קפואה אחרי שהצטרפה אל תניבעל. המפורסמים מבין 
הגראקכים הם האחים טיבריוס סמפרוניום ג' וגיוס סמפרוניוס 
ג׳ בשליש האחרון של המאה ה 2 לפסה״ג, שחוללו מפנה מהפ¬ 
כני בתולדות הרפובליקה הרומית. הם היו בני הקגסור 
טיבדיוס סמפרוניום ג׳ ואשתו קורנליה בת טקיפיו (ע״ע) 
אפריקאנום! זו האחרונה — ״אם הגראקכים" — נעשתה 
בעיני הדורות המאוחרים סמל נעלה של האם הרומית. 

טיבריוס סמפרוניוס ג׳ (.ס 5 ג 1 ו 11 סזקנ 0 ש 5 
163 — 133 לססה״ג), היה בעל השפלה רחבה ונואם מזהיר. 
מסתבר, שמפי רבותיו — רט 1 רים ופילוסופים סטואיים יוד 
ניים — שמע על נסיונות המהפכה הסוציאלית של מלכי 
ספארטה האחרונים. ב 146 השתתף במצור קרת־חדשת 
בפיקודו של סקיפיו(ע״ע) אמיליאנוס גיסו? ב 137 יצא בתור 
קוסטור למלחמח־נומנטיה והיה פעיל במו״מ שהביא לידי 
הסכם עם הנומאנטינים. ב 133 נבחר לטריבון־העם, ומיד התל 
לתבוע את עלבונם של המוני האזרחים־האיכרים המנושלים 
מאדמתם ברחבי איטליה כתוצאה מהמשבר החקלאי הגדול 
בעקבות הרם החקלאות הזעירה, שנגרם על־ידי המלחמות, 
צמיחת הלאטיפונדיות והתהוות משק־עבדים מפותח. המנוש¬ 
לים נהרו לעיר רומא וגעשו שם פרולטריון מחוסר אמצעים 
ומחוסר מקצוע. ג׳ תיאר אח מצבם: "לנלחמים בעד רומא 
ולנהרגים עליה אין כל — כי אם אור ואויר... הם נקראים 
אדוגי־העולם, בשעה שאין להם אפילו רגב־אדמה אחד". 
לשם פתרון בעיית האיכרים המנושלים הציע ג׳ חוק אגרארי, 
שסעיפיו העיקריים היו: הגבלת האחוזות הגדולות ל 500 
יוגרים (כ 1,250 דונאם),הפקעת כל השטח הנותר של אדמת־ 
הציבור מן הידיים הפרטיות שהחזיקו בה וחלוקתה בין האיכ¬ 
רים המנושלים בשיעור של 30 יוגרים(כ 75 דונאם) למשפחה. 
הצעה זו עוררה את התנגדותם הנמרצת של בעלי־האהוזות 
מן האצולה הסנאט 1 רית, אע״ס שג׳ הציע להם פיצויים 
תמורת האדמות שתילקחנה מהם. כשהטיל אחד מחבריו של 
ג/ הטריבון מארקוס אוקטאוויוס, וטו על הצעת ג׳, עשה ג , 
את צעדו המהפכני הראשון: בניגוד לעקרון המקודש של 
חסינות הטריבונים הציע להדיה את אוקטאוויום מתפקידו — 
כמי שלא מילא בנאמנות את שליחוח־העם —, והצעתו נת¬ 
קבלה, ביזמתו של ג׳ אף הוקמה ועדה לביצוע החוק 
האגרארי, שעם חבריה נמנו הוא עצמו ואחיו גאיוס. לשם 
פתרון הבעיות הכספיות הכרוכות ברפורמה הציע ג' להש¬ 
תמש בחלק מכספי אטלום 111 (ע״ע) מלך פרגאמון, אשר 
הוריש את מדינתו "לרומי! היתה זאת התערבות ראשונה 
של טריבון בענייני אוצר־המדינה, אשר בהם טיפלו עד אז 
חברי-הסנאט בלבד, כשהציג ג , — בניגוד למקובל — את 
מועמדותו לבהוגת טריבון בפעם שניה ב 132 , יצא הסנאט 
בגלוי נגדו והאשימו בשאיפה לרודנות ובעירעור יסודות 
המדינה. בפורום פרצה תיגדת־דמים בין אנשי הסיעה 
הסנאטורית ובין תומכי ג', והטריבון ו 300 מתומכיו נהרגו. 
אמנם, החוק האגרארי לא בוטל להלכה, אבל ביצועו נפסק 
למעשה. 

גיוס סמפרוניום ג׳( 153 — 121 לפסה״ג) קיבל בנעוריו 
חינוך דומה לשל אחיו הבכור והיה קרוב לו בדעותיו! גם 
הוא היה נואם מזהיר, אד עלה על אחיו בהעזתו ובכשרונו 


המדיניים. ב 123 נבחר כסריבון. הוא הבין שבתסיכת האיכ¬ 
רים המנושלים בלבד לא יוכל להתגבר על הסנאט, ולכן 
השתדל לשבור את כוחם של בעלי־האחוזות מן המעמד 
הסנאטורי בעזרת בעל-ברית — השכבה החדשה של אנשי- 
העסקים ואילי־הכסף ממעמד הפרשים, שאותם משך לצידו 
בהציעו שני חוקים לסובתם: חכירת הסיסים בפרובינציה 
העשירה אסיד, נמסרה לידיהם, וכן נתמנו מביניהם שופטים 
בבתי־המשפט לביקורת המימשל והמינהל בפרובינציות, 
שהיו מורכבים עד אז מסנאטורים בלבד. אח המון־העם 
העירוני משך ג׳ לצדו ע״י "חוק־הדגן", שהטיל על הממשלה 
להקים מכספי־המדינה אסמים לאגירת תבואה ולסלקה להמוני 
העיר בזול. מתנגדיו של ג׳ האשימוהו בעידוד העצלנות 
ובטיפוח מעמד של הולכי-בטל טפיליים. אך ג , נבחר לטרי- 
בוו גם ב 122 , לאחר שבוטל החוק שאסר היבחרות שנד. 
לאחר שגה למשרה זו. ג׳ המשיך בפעולת החקיקה והחמיר 
בביצוע החוק האגרארי, אלא שעתה הוברר שהוא נעשה 
תלוי בבעלי־בריחו מן הפרשים, ובהתאם לאינטרס המסחרי 
שלהם נאלץ לכלול בחוק האגרארי המחודש הצעה לייסוד 
מושבות של אזרחים רוסיים לא רק באיטליה אלא גם מעבר 
לים. האיכרים לא רצו לעזוב את איטליה וקיבלו ביתר אהדה 
את הצעת מתנגדיו של ג׳ להקמת 12 מושבות חדשות, בנות 
3,000 מתיישבים כל אחת, על אדמת איטליה — הצעה שלא 
בועדה אלא להסב את לב ההמונים מאחרי ג׳. זה האחרון 
נעזב גם ע״י הפרשים, כשהציע להעניק זכויות של אזרחות 
רומית לחלק מן האיטלקים. כשהציג ג׳ את מועמדותו לכהונת 
טריבון גם ב 121 , הוכרז ע״י הסנאט באויב-המדינה. בעיר 
התלקחה סלחסת-אזרחים גלויה, שבה היתד. יד הקונסולים 
והסנאט על העליונה. אתרי שנפלו כ 2,000 איש בקרבות 
ונכבש מבצרם של תומכי ג׳ על האונטין, שלח ג׳ יד בנפשו. 

הגראקכים לא השיגו את מבוקשם בפתרון הבעיה הסו¬ 
ציאלית. טיבריום ג׳ לא הבין, שלא יתכן לקיים מעמד 
איכרים חזק בצד משק עבדותי! גאיוס ג , הכיר את הצורך 
בשינויים מעמיקים יותר, אך התעלם מן האמצעים האירגו- 
ניים והצבאיים שהיו דרושים לשם ביצוע הצעותיו המהפכ¬ 
ניות. אולם פעולתם של האחים ותוצאותיה עירערו את 
יסודות החוקה והמשטר, שהיו מושתתים על סמכות מסרתיח 
מקודשת קדושת־דורות. מכאן ואילך התנהל מאבק בלתי־ 
פוסק ביו ה״אופטיסאטים" ובין ה״פופולארים" על רכישת 
אהדת ההמונים לשם השתלטות על מנגנון המדינה. הופעתם 
של הגראקכים פתחה את שורת הפרוודהתוקה ומלחמות־ 
האזרחים, שלא נסתיימה עד להרס הרפובליקה והקמת 
הקיסרות. 

-■ 141 ) 8 ■ 2111 , 11 ־ 5101 .¥ .£ ; 1-2 ,\ 1 .] 915 . 10 >^ 180 >וזנ 111 ז 01 
, 1110$ ־ 901 ) . 0 . 0 14 .* 1 ־ 7 , 1 > 01 ) 4114111 ) 141 ^ 8 . 0111 <} . 11 10111411 
-סגז , ! .? ; 1928 , 1461 ( 04044 !) 1 > ■ 41110141 . , 0 מוק 00 ז 03 .( ;( 1921 
,!גז£' 11 11011111105 ) . 0 . 0 , 0 ־ 311131 ־ 010 ; 1928 ,. 0 . 1 ) 1 ' 7 ,־ 801 

. 1937 ,( 1 

צ. י. 

עיר וארץ בנגב של א״י׳ מקום מגוריהם של אברהם 
ויצחק (ברא׳ כ! שם כו). הארץ נמצאה בדרך 
למצרים, בשטח שבין קדש (לפי הקדמונים — פטרה, לסי 
הזיהוי הר 1 וח היום — עידקדידאת) ובין שור (הביצורים 
שעל הגבול המצרי), וגובלת בצפון בתחום באר־שבע ועזה 
(ברא׳ י, יט! שם כו, א—ב! דהי״ב יד, יב—יג). בארץ־ג׳ 



693 


גרד—גדש 


694 


נכללו: רחובות (היום — א־רחיבה׳ כ 20 ק״מ מדרום לחלוצה); 
שטנה (אולי שטנת א־רחיבה); עשק; נחל־ג׳; ג׳ — עיר־ 
המלך. — הארץ הוצאה — על־ידי שבועת אברהם לאבי- 
מלד — מכלל הארץ היעודה לכיבוש לישראל (ברא׳ כא, 
כב—לב! ר׳ חול׳ ס/ ע״ב׳ על דב׳ ב׳ כג) ולא היתה בגבול 
ההתנחלות (יהוש׳ טו). 

אחרי ימי האבות אין זכר לעיר; ניכר שיוסף בן מתתיהו 
(קדמת׳ א׳, ב׳, א׳! שם י״ח׳ ב׳) לא ידעה, וכן איו זיהוי 
למקום בתלמוד. הנסיונות מן המאה ה 4 ואילך לזהות את 
העיר ג׳ עם מקומות שונים בנגב ובחוף — אין להם על מה 
שיסמכו. נראה, שהעיר ג׳ היתה אי־שם בנגב הדרומי, בדרך 
המוליכה למצרים. המחקר הארכאולוגי ממן האחדון הוכיח, 
שדווקא בתקופת־האבות (תקופות הברונזה הקדומות) נת¬ 
קיימו בסביבות אלו ישובים חקלאיים רבים. 

כמושג גאוגראפי נשתמר השם ג׳ גם אחרי חורבן העיר 
ג' לגבי תחומה של ארץ־ג׳ לשעבד. זהו, כנראה, מובן 
השם כבר בדהי״ב (יד׳ יב ; השבעים גורסים ג׳ גם בדהי״א 
ד, לח)׳ ועכ״ס בם׳ השמ״ב (י״ג, כ״ד; השו׳ חשמ״א י״א, 
נ״ט). בתקופה מאוחרת יותר קראו לתחום זה (עד "נחל־ 
מצרים״) בצורה מיווגת: גרריקי (יר׳ שביע׳ ר׳ א׳ז ב״ד 
נ״ב, ר? שם, ס״ד׳ י״ג) או: גרריטיקי(אוזביוס, אונומסטיקון 
60 ׳ 7 — 9 ), ועם שמח זה זיהו את ג׳ שבמקרא. אוזביוס (שם) 
קובע את מקומה במרחק של 25 מילין "מבית־גוברין לצד 
דרום"; גם במפת־מידבא מצדירת ג׳ דרומית־סערבית 
מבאר־שבע. 

בארץ ג׳ ישבו בתקופת האבות פלשתים (ברא׳ כא, לב— 

לד; שם כו׳ א, טו—יח), שנחשבו כיוצאי כסלחים (ברא׳ 
י, יד); הם היו רועים, שעליהם עמד מלך, וברית היתה 
כרותה בינם וביו אבות־ישראל. מסתבר, שיש להבדיל בי¬ 
ניהם ובין הפלשתים המאוחרים. שנתייחסו במוצאם לכפתור 
(דב׳ ב, כד; עמוס ט, ז) והיו שכבה צבאית בערי־הסרנים 
ואויבים מושבעים של עם־ישראל. אם נכונה גירסת השבעים 
(גדר = ג , ), ישבו בארץ־ג׳ בתקופת המלוכד׳ עממים שונים 


קצר אחרי מותו. ג׳ היה אסטרולוג אדוק, ובחיפושיו אחרי 
ה״אלמגסט" של פטולמאיוס, שהיה מהולל בכתבי האסטרו¬ 
לוגים, הגיע סמוך ל 1170 לטולדו שבידי ד״האורים, שכן לא 
נמצא חיבור זה בידי הנמרים הלאטיניים. בטולדו למד 
ערבית והתמסר למלאכת התרגום ללאטינית׳ "בראותו את 
שפע הספרים בכל התחומים, שהם כתובים ערבית, ובחמלתו ׳ 
על הלאטינים בגלל מחסורם בספרים". תלמידיו רשמו שמוח 
של 71 ספרים שתירגמם ג׳, ומסתבר שלגבי חלק מהספרים 
הללו שיתפו אחדים פעולה אתו במלאכת־התרגום; אך יש 
מייחסים לו גם תרגומים שלא נזכרו ברשימתם של תלמידיו. 
ג׳ נחשב למתרגם מערבית של כמה מספרי אריסטו 
(האנאליטיקה האחרונה, הפיסיקה, על השמי* ספר ההוויה 
וההפסד׳ על המסאורים), של מפרשו אלכסנדר האסרודיסי, 
של אוקלידס ושל ארכימדם׳ ויחד עם הספרדי ד,מסתערב 
גליפום—של האלמגסט׳ וכן של חיבורים של אל־פראבי ושל 
יצחק ישראלי (ספר היסודות וספר ההגדרות), של הקאנון 
של אבן־סינא, של כתבים רפואיים של גאלנוס, היפוקדאטס, 
א[ל]־ראזי ואבו-ל-קאסים, ועוד הרבה. עי״כ נעשה ג׳ גורם 
חשוב לחידוש הפרת הפילוסופיה, הרפואה והמדע הקלאסיים 
במערב ולהתפתחות האסכולאסטיקה הנוצרית. בתרגומיו 
לספרי־יהרפואה חידש הרבה מונחים לאטיניים, אשר נשתמרו 
ברפואה עד היום. החשוב בין התרגומים המיוחסים לו מבחינת 
ההשפעה על תולדות המחשבה הנוצרית ביה״ב היה. אולי, 
0211 36 ז 66 ע (״ספר הסיבות״) — טכסט ערבי שהוא x1$ 
.( עיבוד חיבורו של הנאואפלטוניקן פרוקלוס (ע״ע 

8. 8 נא*) .€ . 0 11 > )?)?ס ) 11 ) 11 € 10 ( 0 1111 )<£ ,!ם 3£ קםזס 0 םס 
6. *003(1. 63 1.10001. 1851); 81011150111101<101 110 >) 0 <£ ,־ ■ 
?£1(6(11 £16(71(17071 £(71 0 05 11(0) £?£>13(11(1), 1904-5; 

1 > 61113 ) 1 ):!?)¥ ! £0 011/1 ¥ 1:0 ) 60711 )!<£ , 1110££ ) 50 .א (? 
£? 6 ( 11(0 0 . 11 . 0. (*11914 ,( 111 ׳\ ,.! 11400 1 ) . 005011 .} . 011 ־ ; 

0 . 8116111 , 171 ( 7040(11071 10 16 ( £1111079 0 / 50 ( 7 )((, 11 *, 

282—283, 338-344, 1927; 1 01 £1111079 £ ,סזססס־וס!! - ! ״ 
!40£1( 0)14 £?!>(711!1(1)> 80 . 14 ; 1929 , 87-90 , 11 ,): 0 ) 50 11 ו - 
(10001, 14001(07 (1 1( 17040(1(07 40 106(7 4( ^4 0311 ( . 0¥ א 
. 1938 ,(!. 1 \ ,. 111105 ? 10 ) .!ססיקסא 

ש. ס. 



נרש. רצפת־פסיפס טביוזכ״נ לוזפאח ה 4 לקח״ס 
יי••• 


.מן חם": כושים, לובים. מעונים (דהי״א ד, לט—מא; דהי״ב 
יד, יב—יג; שם טז, ח). 

י. ז. הורביץ, ארץ ישראל ושכנותיה, א׳, ע׳ גרר, תרם״ג< 

י. בן־צבי, ספד השסדונים, 116 , תרצ״ה; י. מ. גריגץ, הפלש¬ 
תים בגרר והפלשתים שלחוף הים (קובץ מדעי לזכר מ. שור, 
103 ), תש׳יה! הנ״ל, עליית הפלשתים הראשונים בכתובות, 
תרביץ י׳־ז. 32 , תש״יו הנ״ל, שם י״ט, £4 תש״זז; י. אהרוני, 
ארץ ג׳ (ם , ארץ־ישראל, ג׳, 108 ), תשי״ד. 

י. מ. ג. 

נררחם פויןןךםזנה — 611$1$ מ 0 מ 61 זס $ט 3 עז 06 — (סמוך 
ל 1114 , קרמונה — 1187 , טולדו), גדול המתרגמים 
מערבית ללאטינית ביה״ב. על תולדות חייו ידוע לנו 
מרשימה ביוגראפית וביבליוגראפיה שחיברו תלמידיו זמן 


גןך# (גרסה׳ ערב׳^ע^), עיר עתיקה בעבר־הירדן צפונית 
ליבוק, שחרבותיה נמצאות על־יד כפר צ׳רקסי 
קטן, בין עמאן ואירביד. גובה המקום 570 מ׳ז הסביבה 
סוריה, עשירה בשדות, בשרידי-יערות ובמקומות יפי־נוף. 
ליד העיר עובר נחל־ג׳דש. השם ג׳ וקצת חרסים מעידים, 
כי המקום כבר היה מיושב בתקופה הישראלית; אולם העיר 
נזכרת ראשונה רק בתקופה ההלניסטית. שמה העתיק "אני 
טיוכיד, שעל נהר־כריסורואס" מעיד, כי הישוב ההלניסטי 
נוסד בימי בית־סלוקוס, כנראה על-ידי אנטיוכום 17 , אע״ס 
שאגדה יוונית מייחסת את ייסוד ג׳ לאלכסנדר מוקדון, תהום־ 
שלטונה של העיר השתרע בדרום עד מעבר ליבוק, בצפון — 





695 


גרש—גרשוין, ג׳ורג׳ 


696 



חרבות נרש. דה?פ הצפוני 


עד מעבר ואדי-יאבס, במערב — עד רגב, ובמזרח — עד 
המדבר. בשעת ירידתה של הממלכה הסלוקית השתלטו על 
ג׳ שליטי פילאדלפיה (עמאן) זנ 1 ן ותא 1 דורום. אלכסנדר ינאי 
כבשה מידם, והיא היתד, בידי החשמונאים עד ימי פוספיום. 
גם אדו״ב נותרה במקום עדה יהודית, שקיימה יחסי־ידידות 
עם שאר התושבים, בימי השלטת הרומי עלתה השיבות 
העיר האוטונומית ג/ ביהוד לאחד כיבוש ארץ־הנבטים בידי 
טריינום ( 105 לםה״נ), וייסוד הפרובינציה ערביה. הכביש 
הגדול, שחיבר את בצרה עם אילת וים־סוף, עבר דרך ג׳ 
ועשאה לאחד ממרכזי מסחר־האורחות. בשעת מלחמת־ 
החורבן שלחו תושבי־ג׳ את היהודים מן העיר, בלא לפגוע 
בהם. בימי אדרייבום קיסר — שביקר בעיר ב 123/30 וקבע 
בר* כנראה, את מפקדתו בימי מרד בר־כוכבא — ובימי 
יורשיו הגיעה ג׳ למרום התפתחותה וזכתה בכמה בניינים 
מפוארים. בימי קאראקאלה (המאה ה 3 ) קיבלה ג׳ את 
התואר -קולוניה רומית״. באמצע המאה ה 3 התחילה תקופת 
ירידה, שנמשכה עד אמצע המאה ה 5 , אולם אחד־כך 
ידעה ג׳ תקופת־פריחה חדשה — כעיר נוצרית: היכל- 
דיוניסיום נהפך למרכז פולחן נוצרי! בשנות 464 — 611 גבנו 
בה 11 כנסיות, אחת מהן על חרבות בית־הכנסת היהודי. 
ירידתה הסופית של ג׳ הוחשה ע״י הכיבוש המוסלמי( 635 ). 
במאה ה 8 נחרבה העיר ברעידות־אדמה רבות, והיא היתה 
עזובה וחרבה במשך יה״ב וגם לאתריהם, עד להתיישבות 
הצ׳רקסים לאחר 1878 . 

י החפירות בג׳ מטעם משלחת אנגלית־אמריקנית החלו 
ב 1928 . מחורבותיה נחשפו: קשת־הנצחון, חומת־העיר, ההיפו¬ 
דרום, היכל־זוס, 2 תיאטראות, הפורום (שוק־העיר העגול), 
רחוב-עמודים באורך 800 מ׳ החוצה את העיר, ©עיין ציבורי 
(נימפיאון), היכל-ארטמיס עם כניסה מפוארת המחוברת אל 


הגשר, בתי־מרחץ, וכן חרבות של כנסיות רבות, ובהן רצפות־ 
פסיפס מקושטות בתיאורי־ערים ודגמים מעולם החי והצומח 
(תמונות נוספות ע״ע ארץ־ישדאל, עמ' 413 , 418 ). בעיר 
נמצאו למעלה מ 500 כחובות יווניות ולאטיניות. ביסודות 
כנסיה אחת נמצאה רצפח-פסיפס של בית־כנסת, ועליה 
כתובת יהודית-יוונית ותיאורים של תיבת־נח, מנורה וכלי־ 
קודש שונים. — ר׳ יהושע הגרסי, תלמידו של ר׳ עקיבא 
(עיר׳ כ״א, ע״ב; איכ״ר ג׳, מ״ד), נקרא, אולי, על־שם ג׳. 

. 11 . 0 ; 1919 , 2 , 1 , 111 , 811111 ■ 1 ) 4 1 ) 1 ) 1.11 0113 . 11 

. 1938 , 0113 ? 0333 /י> .■ 0313133 

מ. א. י. 

גר/ןז 1 ין ׳ נ' 1 ךג' — 111 ^ 511 זש 0 — ( 1898 , ניו־ 

יורק— 1937 , הוליווד), קומפוזיטור אמריקני יהודי. 

בנעוריו הועסק כפסנתרן ע״י הנהלת בית־הוצאה מוסיקאלי, 
ובאותן השנים כבר חיבר את זמריו הראשונים. עד מהרה 
יצא שמו כפסנתרן וקומפוזיטור'בין המוסיקאים, העוסקים 
בענף הזמר הפופולארי והרוויו, והוא קיבל הזמנה ראשונה 
לחיבור פארטיטורה לרוויו, שהוצג ב 1919 . באותה השנה 
עורר הזמר שלו שבוצע ע״י אל ג׳ולסון ברוויו 

"סינבאד", סנסאציה בקהל. לאחר מכן חיבר ג׳ כמה פארטי־ 
טורות למחזות שהוצגו בברודווי, ובן מוסיקה לסרטים. ב 1924 
הוזמן ע״י פול ויטמן (ע״ע) לחבר קומפוזיציה סימפונית 
לג׳ז! יצירתו "ראפסודיה בכחול" (הכתובה לפסנתר ולתז־ 
מורת־ג׳ז) בוצעה לראשונה ב 1924 בניו־יורק ושימשה 
נקודת־סוצא להנהגת יסודות הג׳ז במוסיקה האמנותית, והיא 
נמנית עד היום עם נכסי־צאן־ברזל של תכניות הקונצרטים. 
לאחר ההצלחה הזאת החליט ג' להשלים את ידיעותיו 
במלאכת הקומפוזיציה והתחיל ללמוד מפי ראובן גולדמרק 
(ע״ע). לאחר מכן חיבר את "הקונצ׳רטו לפסנתר בפה 


697 


גרשוין, ג׳ורג׳—גרשם בן יהודה מאור הגולה 


698 


מאז׳ור״ ( 1925 ), *:■!ב? מ 1 םב:>״:>!ת 4 4.0 ("אמריקני בפא¬ 
ריס", 1928 ) ואת ״הדאפסודיה השניה״ ( 1931 ). יצירתו 
האחרונה היא האופרה "פורג׳י ובס״ ( 1935 ), המבוססת על 
מחזה שנושאו לקוח מחיי־הכושים. גם האופרה הזאת — 
שהוצגה בין השאר אף בישראל — נודעה לה הצלחה מרובה 
וקיימת. ג׳ מת בהוליווד בעקבות ניתוח של גידול במוח. 

כשרו של ג׳ בקומפוזיציה נשאר לקוי על אף לימודיו, 
והמשימות שהציג לעצמו עלו על יכלתו, אולם הספונטאניות 
שבהמצאתו׳ גישתו הרעננה, המקורית ומלאת־החיים לניסוח 
רעיונותיו — יש בהן כדי לשכנע את ההדיוטות והמוסיקאים 
המקצועיים כאחד. ג׳ היה הראשון שהצליח להעביר את 
הג׳ז הסינתטי לדיאלקטיקה של המוסיקה האמנותית. 

; 1931 4 מן 0:4 . 0 , 5 ^ 1 ) 001 .ן 

10 ץ? 1 ז? 014 { 4 .. 0 . 0 ג 11 ש^£ . 0 , 0 1938 ,ש£גו 1 ומז^ 

, 1956 , 1€$£ ז €41 ז 0 

י. טל 

אל|ךמז — 0££ מ 1111 :>זט 0 0 זז 6 נ 411 — ( 1884 , 

טולצ׳יו [פולין] — 1950 , בואנום־אירם), סופר 
ארגנטיני יהודי. בהיות ג׳ בן 5 היגר אביו עם משפחתו 
לארגנטינה והיה אחד המתיישבים הראשונים במושבות 
היהודיות. ב 1901 עבר ג׳ לבואנוס-אירס; בראשונה עבד 
כרוכל וכפועל, אך במהרה התחיל להתפרסם ע״י מאמרים 
בעיתונים. ב 1908 נתקבל במערכת העיתון הגדול ם 3016 א 
ועלה עד לדרגת עורך ראשי ז בתפקיד זה שימש עד מותו. 
ג׳ פירסם אלפי מאמרים, מסות וסיפורים בעיתונים וכתבי- 
עת; רבים מהם מצטיינים בשפע־רעיונותיחם ובסיגנונם 
השנון. ג׳ חיבר ספרים על סרוואנטם, על חינריך הינה, על 
שפיגוזה, ועוד. ספרו העיקרי הוא 1105 ) 11 ( 03110110$ 05 ״! 
(״הגאוצ׳ואים היהודים״, 1910 ; תורגם לכמה לשונות), קובץ 
סיפורים מחיי האיכרים היהודים בארגנטינה. 

, 1945 ,( 139 .סא . 113103 > 11 ]) . 0 . 4 ,^ £0501€ 11052 

נף**י, ןריג 1 ךי אנדריביץ׳-""ץ 111 ק 6 י 1 .^.י 1 - 

( 1870 , מינסק — 1908 , ציריך), מהפכן רוסי, יהודי. 

לפי מקצועו היה רוקח; כעסקן ציבורי עסק תחילה 
בפעולה השכלתית־תרבותיח בין ההמונים. הוא נרדף ע״י 
השלטונות, ולאחר שנאסר פעמים אחדות נצטרף ב 1900 
למהפכנים הטרוריסטיים והיה ממייסדי המפלגה חסוציאל־ 
מולוציונית ב 1902 . ג׳ עמד בראש "האירגון הלוחם" של 
המפלגה ואירגן וביצע — יחד עם אזף (ע״ע) — את רציחתם 
של כמה מאנשי השלטון השנואים ביותר. ב 1903 נאסר 
כתוצאה מבגידת אחד מחבריו, שפעל כסוכן חבולשוג ג׳ 
הועמד למשפט צבאי ונידון למיתה, אך פסק-הדין הימתק 
למאסר־עולם עם עבודת-פרך. ב 1906 הוגלה לסיביר המז¬ 
רחית, אך ביצע בריחה נועזת ביותר והגיע דרך יאפאן 
לאמריקה, ושם נתקבל בהתלהבות רבה. בשנותיו האחרונות 
חי באירופה המערבית והשתדל לכוון משם את פעולות 
מפלגתו ברוסיה. הוא הטיף לאיחוד חסוציאל־דוולוציונרים 
עם הסוציאלדמוקראטים ולריסון הפעילות הטרוריסטית. 
הוא סירב להאמין בבגידתו של אזף, שהוכחה זמן מועט 
אחרי מותו של ג , . — ג׳ חיבר "זכרונות", ושירו "המעגן 
ההרוס" זכה בשעתו לפופולאריות רבה. 

ג. גרשוני, זכרונות (חרג׳ א. ז. רבינוביץ/ תרע״ם: מ. מ. 
דוזנבויס, סזכרונותיו של םוציאליסט-רבולוציונר (חרג' י. 
שטינברג), תרצ״ד,! ו. טשערנאוו, ג. ג., זיין לעבעו און טע- 
טיגקייט, 1934 ; הנ״ל, ייז־ישע סוער אין דער פארטיי סון 
די סאציאליסטעו־רעוואלוציאנערן (תרג׳ ו. שולמאן), 1948 ; 

. 1930 ,.ח 0 6 <[] 430 06 , 000 13 ;ר. 4 . 4 


גףטין, ו^וזלוד מיכילוביץ׳ - ״״שק 3 י 1 —( 1855 — 
1888 ), סופר רוסי. ג׳ היה בן למשפחה מן האצולה 
הזעירה באוקראינה. בהיותו סטודנט באוניברסיטה בפטר־ 
בורג התנדב — למרות השקפתו הפאציפיסטית המובהקת — 
כטוראי במלחמת רוסיה־תורפיה ב 1877 — 1878 , כדי להיות 
"קרוב לעם ושותף לסבלו". 
הוא הצטיין בגבורתו ונפצע 
בקרב. סיפורו "ארבעה ימים" 
( 1877 ; עברית: מ. בן־אליעזר׳ 
1924 [מבחר הסיפור הרוסי, 
1952 , 116 — 122 ]), שבו תיאר 
אח אימת חוויית( של פצוע, 
שנשאר מוטל בשדידהקרב 
בין החללים, הוציא לו מוני¬ 
טין, והוא הקדיש עצמו לספ- 
דות. מראשית שנוח ה 80 
נתגלו בג׳ סימני מחלת־רוח, 
שבאה עליו בהתקפים לסירוגין. בראיון עם איש־השלטון 
לורים־מליקוב (ע״ע) ניסה ג׳ לשכנע את הממשלה לפייס את 
התנועה המהפכנית. בוויכוח נרגש עם ל. טולסטוי דן באפש¬ 
רות של אושר המין האנושי. בינתיים שידת ג׳ במשרדים 
כלכליים, ואף נשא אשה. אולם ב 1887 גברה מחלתו והביאה 
אותו לידי התאבדות. 

יצירתו של ג' נותנת ביטוי ללבטים נפשיים הנובעים 
מרגישות־יתר מוסרית ומאכזבה מן המציאות החברתית 
והתרבותית. עיקרה ניתוח פסיכולוגי של הלכי־חח של 
ספקות ויגון, נושאיה — יסורים׳ דם ומורא, וסיגנונדי — 
ראליזם מהול בציוריות סמלית. אחדים מסיפוריו מוקדשים 
להטפה אנטי־מיליטאריסטית, אחרים—לחיפוש צלם־האלוהים 
באדם הנתון בשפל המוסרי. בזה, וכז ברחמיו על סבל 
האדם, דומה ג׳ לדוסטוייבסקי, אלא שחסרים לו העומק 
והז־מוניות של זה. הטוב בסיפוריו הוא "הפרח האדום" 
( 1883 ), שבו מתאר ג׳ אמן חולזדרוח, הרואה את כל הרע 
בעולם מרוכז בפרח אדום, ונותן את חייו על קטיפתו לשם 
עקירת הרשעה מן הארץ. 

-קץיך 3 נ) 6 -ד 0 ^-ס 8000 ז-ס 6 > 0 ס^ץ\׳ 3 .ז . 41 . 8 0 זג 30 ח 

. 937 ! ,. 8.41.5 ,) 4.58/1011 17 ; 1889 ,(•^ 8 מק €60 0018 

א. אח. 

לונו גךשם בן יהוךה ?!אור הגולה (סמוך לד״א 
תש״כ/ 960 — ד״א תשפ״ח/ 1028 ), מראשוני גדולי־ 

התורה ומאבות־ההוראה ביהדות אשכנז, ממעצבי דמותה 
הרוחנית של היהדות האשכנזית ביה״ב. הידיעות המוסמכות 
על חייו של רגמ״ה מצומצמות מאד. הוא נולד, לפי הנראה, 
במץ, אבל מקום ישיבתו היתה הינץ (=מגנצא; אור זרוע, 
ב׳> רע״ה): שם נכתבה הכתובה שנתן לאשתו השניה ב(נא 
בד״א תשע״ג, ובבית־הקברות הישן בעיר זו נמצאה מצבה 
ועליה חקוק: "צור הוצב לזכר ר׳ גרשם בר״י מאור הגולה". 
לרגמ״ה היה אח בשם ר , מביר, שחיבר לכסיקון בשם "אלפא 
ביתא דר׳ מכיר"; הספר אבד, אך הוא נזכר בפירושי רש״י 
(ברא׳ מג, יא; פסח׳ ג׳, ע״א; סוכה י״ב, ע״ב; חולין כ׳, 
ע״ב). על בנו של רגמ״ה ידוע, שהוא נאנס להמיר דתו 
ולא הספיק לחזור בתשובה, ואביו התאבל עליו אחרי מותו 
(אור זרוע, ב׳, תכ״ח); משערים. שהבן המיר דתו בזמן 
גזרת הגירוש של הינריו 11 על יהודי־מגגצא ב 1012 . — מבין 
רבותיו מזכיר רגמ״ה את ר׳ ליאונטין: "...ר׳ ליאון שלמדני 




699 


גרשם בן יחודח מאדר חגולח •—גרשם, סר תדמם 


700 


רוב תלמודי זצ״ל חכם מופלא". תלמידיו המפורסמים של 
רגפדה היו; ר׳ יהודה הכתו, ר׳ אליעזר הגדול. ר׳ יעקב בן 
יקר׳ ר׳ יצחק בן יהודה! השנים האחרונים היו רבותיו 
של רש״י. 

את יחם ההערצה של הדורות לדגמ״ה ביטא רש׳י׳י 
בדבריו: "רבינו גרשם זכר צדיק וקדוש לברכה. שהאיר 
עיני הגולה וכולנו מפיו חיין. וכל בני גלות אשכנז וכיתים 
תלמידי תלמידיו הף (תשוב׳ חכמי צרפת ולותיר, כ״א>< 
באן, כנראה, המקור לתואר שבו מכונה ר״ג עד היום. 

שמו של רגכדה נקרא על תקנות שונות. לסירסום מיוחד 
זכו ״ח ר ם דרבנו ג ר ש ם״ — האוסר לשאת יותר סאשה 
אחת, וכן האיסור לקרוא במכתבו של אדם שלא ברשותו* 
על מכתב שנמסר לשליח נהגו עד הדורות האחרונים לכתוב 



מצבה ״?וכר ר׳ גרשום ב״ר. ," (רגט״ה?) 
בביודהקברוח חיש; נטאינז 


״בחדר״ג״, — "בחרם דרבנו גרשם". אולם תקנה זו, וגם 
אחרות מן המיוחסות לו, ספק אם הן באמת משלו, שהרי 
הדורות הסמוכים לו אינם קושרים את שמו בהן, ולרובן אין 
זכר לפני מחצית המאה ה 12 . רש״י מביא תקנה אחת בלבד 
בשמו של רגמ״ה: לא להזכיר לאנוסים בעלי־תשובה את 
עוונם. רבנו תם מזכיר את תקנת רגמ״ה שלא להגיה את 
הספרים (ס׳ הישר, תר״ך). ר׳ מאיר מרוטנבורג מייחם 
לרגמ״ה את שתי התקנות החשובות — לא לישא שחי נשים 
ולא לגרש אשה בעל־כרחה (תשוב׳ מהר״ם, דנ״א [תרנ״ה])* 
אולם הראב״ן, שחי במגנצא כ 120 שנה אחרי רגמ״ה. מזכיר 
גם אותן כתקנוודהקהילות, ולא כתקנות ר״ג. לר״ג ייחסו 
ג_! תקנות קדומות, אולי משום שהוא פעל למען השלמתן 
בחיי הקהילות, ואילו קריאת שמו על תקנות מאוחרות באה, 
כנראה. כדי להקנות להן מסמכותו. 

תשובות רגמ״ה ופסקיו מפוזרים בחיבורי חכמי צרפת 
ואשכנז! מחזור ויטרי, ספר האורה, אור זרוע, מהר״ם, 
מרדכי, שבלי הלקט, שיטה מקובצת ועוד. 12 תשובות רגמ״ה 
נדפסו בספר "תשובות חכמי צרפת ולותיר" (נדפס תרמ״א). 
5 תשובות פורסמו ע״י ש. אסף ("ציונים" לזכרו של שמחוגי, 
תרפ״ט). בתשובותיו, העוסקות בעיקר בדיני־ממוגות, מם* 
תמך רגמ״ה על המקרא ועל התלמוד בלבד, ורק במקומות 
מועטים מזכיר הוא את הגאונים הראשונים* במקום אחד 
הוא כותב, שהוא מעדיף את דעת רבו ר׳ ליאונטין(המסתמד 


על המקרא) על דעתם של ר׳ יהודאי גאון ור׳ שרירא גאון 
(תשוב׳ מהר״ם, רס״ד). מדבריו ניכר, שידע גם את המשפט 
הכללי המקובל באשכנז ואף הושפע ממנו (תשוב׳ חצדל, 
צ״ז). — פסקי־דיניו שימשו כמקור לחכמי צרפת ואשכנז. 

הפירושים המיוחסים לדגמ״ה למסכתות: בבא בתרא, 
תענית׳ מנחות׳ ערכין, תמורה, כריתות, מעילה, תמיד וחולין 
(הופיעו בש״ם וילנא, תר״ם—תרמ״ו), אעם של רגמ״ה: רק 
היסוד הונח על־ידו, ואילו בחיבור הפירוש השתתפו כמה 
וכמה מתלמידיו ותלמידי־תלמידיו* ספר "הערוך' אף קורא 
לו פירוש "חכמי מגנצא". פירוש זה נדחה מפני פירושו של 
רש״י, וכמעט שלא הכירוהו עד זמנו של ר׳ בצלאל אשכנזי 
(ע״ע), — רגמ״ה העתיק את "המסורת הגדולה" והגיד. אותה 
(ר׳ הערתו של יעקב בן חיים אבן אדוניהו לויק׳ ה, מקראות 
גדולות, ויגיציאה רפ״ד). 

רגמ״ה היה מן הראשונים שבק חכמי צרפת ואשכנז 
שחיברו סליחות ופזסונות. סליחותיו (מהדורה חדשת ע״י 
א. מ. הברמן, תש״ד) נתקבלו בכל קהילות־אשכנז; ביחוד 
נתפרסם ונתחבב על העם הפזמון "זכור בריח", שנכלל בסדר 
הסליחות של ערה״ש. סליחות אלו מצטיינות בפשטות ובטב¬ 
עיות של לשונן ובהמיית-הלב, שבה משתקפות הצרות והגז¬ 
רות שעברו על בני־הדור, והן מרעידות את לבו ונפשו של 
הקורא. 

ד. ב. גולדברג, כרם חמד, ח , , 106 , 109 , 1854 ! א. לבדסהוט, 
עמודי העבודה, א׳, ד 5 , 1857 ! א. ה. ווייס, דדו״ד, ד׳, 314 - 
316 , תרס״ד! ש. י. פין, כגסת ישראל, 219 , 1886 ! ח. סיכל, 

אור החיים, 307/8 , 1891 ! גרץ־ש&״ר, דברי ימי ישראל ג׳, 
374 ! ג. שמחוני, רגס״ח (השלוח כ״ת), 1913 ! י. בער, היסו¬ 
דות וההתחלות של ארגון הקהלת היהודית בימי הביבים 
(ציון, ט״ז), תש״י! ש. אידלברג, חוקים גדמגיים באחת 
התשובות של רגמ״ה (ציון, י״ח, 87-83 :, תשי״ג! הנ״ל. 
תשובות חרגמ״ה, תשש״ז! 4 !״־ 7.111 .״ 1 

011191 ^ 1-111 07 ) 4 ? .' 6 0 ( 1 ,ח״)$ק£ ; 1845 , 238 ,■ 10-111117 ^ 1 

.(" 4 ״ב 1 ב 501 ב 1 ״* 8 . 34 .׳ 151:111 ״£) 01910:1010 ) 1 
) 1/1 171 711 ) 771771 ) 19-0011 ) 5 < 119 י 0 )( .ת]:ו] 15 ז 11 חו? ״ 1 ; 1896 
," 1 ז 1 ״נ 1 ״ 14 ו £1 .£ ; 1930 ,/׳ 1 * 3 ) 31 ,. 14 ; 1924 , 1 )^ 4 : 9414411 
, 1927 , 71 ,!^ 40 ? ,״ 83 . 1 .£ ; 1926 , 11/12 91111171 ) 1 ) 9 

. 1930 , 74 , 14 
ש. אי. 

10 * ת 1 מם — 05113111 ־ 01 711011135 ז 51 — ( 1519 — 

1579 ), סוחר, םוכן*כםםים ודיפלומאט בשירות 
הממשלה הבריטית ומייסד הבורסה הלונדונית. ג׳ נתחנך 
בקימבריג׳ ואח״כ נכנס לבית־מסהרו של דודו. ב 1543 נעשה 
חבר של "אגודת סוחרי־הסידקית" (ץת 3 קתזס 0 י 5 זש 0 ז 0 ^) 
ורכש לו הון רב, ב 1551 נעשה ליועץ הממשלה הבריטית 
בענייני־כספים ושימש כסוכן־כספים של האוצר (בהפסקות 
קצרות) עד 1574 . ע״י הסכמים עם אגודת סוחרי-חוץ 
( 5 ־ 01 זנ 111 ז 0 ״י(>\, זת 113 סז 40 \נ) על בסיס של חלוקת זכיונוח־ 
יצוא תמורת מתן מלוות לממשלה וע״י שיטות דומות לאלו 
הצליח ג' לסלק תוך שנים מועטות חובות גדולים שהבה 
הממשלה הבריטית לעיר אנטוורפן ולגופים אחרים בארצות- 
השפלה, בזמן ששעד־החליפין של הלי״ש לא היה נות לאוצר 
הבריטי. — ב 1558 היה ג׳ הבר במועצה של המלכה אלי־ 
זאבת* ב 1559 — 1561 היה שגריר בארצות־השפלה וב 1567 — 
בדוכסות-פארמה. 

ב 1561 הציע ג׳ לבנות בורסה בלונדון, בתנאי שהעיר 
תספק את המגרש. הבורסה, שנקראה 31 7x0113020 ץ 80 
(ביודהזזליפין המלכותי), נפתחה ע״י המלכה אליזאבת ביאנו־ 
אר 1571 . נ׳ כיסה את הוצאותיו ע״י ד,שברת חנויות בקוסת* 
הקרקע של הבניין* בצוואתו הפקיד אח ההכנסות משכר־ 



701 


גרשם, סר תומם—גשם 


702 


החנויות בידי ועדר* המורכבת מחברי עיריית לונדון ואגודת 
סוחרי־הסידקית, לשם ייסוד קולג׳ ללימודי אסטרונומיה" 
גאומטריה, פיסיקה, משפטים, תאולוגיה, רסוריקה ומוסיקה. 

ב 1558 יעץ ג , לאליזאבת לשפר את ערך המטבע, שהפ¬ 
חת תו ע״י הנדי וחזו גרמה ליציאת הזהב הטהור מן הארץ. 
על סמך זה נקרא הכלל הידוע: .הכסף הגרוע דוחק את 
רגלי הכסף הטוב״ — בשם "ח ו ק-ג׳" (על־ידי מקלאוד 
[ 1 > 0 ש 1 נ> 13 א] ב 1857 ), מתון הגהה מוטעית שג׳ היה הראשון 
שקבעו. אך לאמיתו של דבר כבד היה כלל זה ידוע לחכמי 
יה״ב המאוחרים, ורמז לו נמצא אפילו ב״צפרדעים" של 
אריסטופאנס. 

,) 10 ז״ 3 * 1 . 1 ? ; 1925 , 1518-1579 ,. 7 > . 7/1 ■״$ ,״ 5111 •א .ז 
071 . 7 > ,ז־עססמ מ!) .א ; 1938 , £1 /.-. 1 )<\ 0 } 8 11*0! 8( 47. !1x1 

. 1949 ,־£!״! 4 ^£ 1$11 ) 07 ? 

ש. רי. 

גר שן בן <ןזל 5 ה, מלומד יהודי במחצית השניה של המאה 
ה 13 , איש פרובאנס. אין כמעט כל ידיעה בטוחה 
ומדוייקת על מסיבות־חייו! מרמזים אחדים בספרו "שער 
השמים", חיבורו היחיד שהגיע לידינו, ניתן, אולי, להסיק 
שהיה בן העיר ארלי ( 8 ש 1 ־!\ 1 ) שבצרפת הדרומית מקור 
אחד מציין אותו כאביו של הרלב״ג, אך נראה שליריעה זו 
אין שהר. 

הס׳ "שער השמים" הוא סיכום קצר של מדעי־הטבע, 
אסטרונומיה ותאולוגיה, בהתאם לרמת הידיעות שרווחו 
באותה תקופה. הוא מכיל גם נתונים רפואיים מרובים באנא־ 
טומיה, פיסיולוגיה ותורת־התורשה, ואף תצפיות קליניות. 
את החומר ליקט המחבר ממספר גדול של מקורות, בעיקר 
מתדגומים עבריים של יצירות ערביות ולאטיניות. בגלל 
חוסר מונחים מתאימים בשפה העברית, ואולי גם כדי להקל 
על הבנת הדברים, הוא מציין עצמים ומושגים רבים משטחי 
המדע השונים ע״י לעזים, שכבר נמצאו, כנראה. במקורותיו. 
לעזים אלת ברובם רומאניים וערביים, הם חלק אינטגראלי 
של הטכסט, שלא כלעזים בחיבורים עבריים אחרים בני אותם 
הימים, הבאים רק לשם הבהרת מובנן של מלים עבריות 
קשות. "שער השמים" שימש במשך מאות בשנים מעין מפר 
עממי למדעים בקרב קהל קוראי העברית. הוא זכה לתפוצה 
רבה ונשתמר בכ״י מרובים, אף נדפס כמה פעמים בארצות 
שונות (דפוס ראשון: ויניציאה ש״ז), אלא שכל הדפוסים 
הם משובשים מאד ולקויים בחסר לגבי הנוסח שבכמה כ״י. 

ל. י■""!*•. הלעזים שבספר "שער השמים" לג׳ בן ש., (תרביץ 
כ״ד, 150 — 274.166 — 289 , 410 — 425 ), תשס״ו 1 ,״ 11 גנ 1 נ 1 שא 
שער השמי□ ס/! / 11 11/17 המים !)/> %€11 ! 1 ן< 17 וו* 10  .ח , 1872 ,( 182-84 , 21 ך*י 40 ז) . 5 . ) 001 ) 7/1 ■ 81111 ' 8 . 8/1 . . 4 ( 1 ,ץ 515 ^ 0 ז 810 . 0 ; 1924 ,( 171 

. 1926 
א. אח. 

הצורה השכיחה ביותר של משקע אטמוספרי נוזלי. 

על הג' במטאורולוגיה, קלימאטולוגיה וגאוגראסיה 
פיסית — ע״ע משקעים. 

הג' במיתולוגיה, באמונה, במסורת ובפולקלור. 
תלותו של האדם במטר-השמים למחייתו והשפעתו המכרעת 
של הג׳ בעיצוב דמות הנוף ובל עולם הצומח והחי בסביבה 
הטבעית של האדם — הטביעו רושם עמוק בתודעה האנושית, 
באמונות ודעות ובמעשים הנובעים מהן. מצד אחד נעשה 
ד״ג׳ סמל — עמוק ונעלה כאחד — של השפע המחולל חיים, 
של תהליך ההפריה המינית ושל פוריות הטבע בכלל, כזיווג 
של השמים המשפיעים (=הזכר) והארץ מקבלת-השפע 
(־= הנקבה), ועל יסוד זה הושתת עולם גדול של רגשות 
ומושגים! מצד שני נעשה הג׳ ראש דאגותיו של האדם 
בחיי־המעשה שלו, ולשם שיכוך דאגות אלו — מבחינת 
הסכנות הצפויות גם סעצירת־ג״ וגם מריבוי-ג״ — נוצרה 
מערכת גדולה של פעולות שנועדו לתת לאדם שלימה על 
ירידת־ג". מיתוסים ואגדות, טקסים מאגיים ודתיים, הקשורים 
בג/ תופסים מקום נרחב בכל תרבות וחברה פרימיטיוויות, 
ורישומיהם ניכרים עד ימיגו במסורת עממית ובפולקלור. 

כדוגמא ליסודות מיתיים־קוםמוגוגיים בתפיסת 
הג׳ ע״י עמי־הטבע ישמש מיתום־הג" של שבט אבאלויה 
(בקניה המזרחית): כשצד האל את צורות העננים וקבעם 
בשמים, ברא גם תרנגול אדום ענקי ושיכנו ביניהם! קריאת־ 
התרנגול היא הרעם, וניפנוף־כנפיו הוא הברק. אח״ב מילא 
האל את העננים ג/ שיורד ונאגר באגמים, בנהרות ובימים. 
הקשתות שבעננים (קשת־זכר וקשת־גקבה) נוצרו כדי לווסת 
את ירידת הג׳ ולמנוע שטפונות. טיפוס אחר של מיתום־הג" 



703 


גשם 


704 



ציור 1 שסל־ג״זם 1 של שבם דונ 1 ז (שידאז הצרפתית) 
ידיהו הנשואות של ׳שלוש הדמויות מחוללות איחוד 
השמים עם הארץ 


נפוץ באיי פוליבזיה, למשל: בראשית היו רקיע־השסים 
והאדמה סמוכים זה לזה, אולם הבנים שנולדו מזיווגם לא 
מצאו להם מקום להזדקף, נאבקו בהוריהם והפרידו ביניהם. 
הג׳ הוא דמעת הרקיע הבוכה על הפרידה, ואילו הערפל הוא 
אנחת האדמה השלוחה למרומים! הצער גובר בחורף ושוכך 
בקיץ (מוטיו זה מתואר בתבליט שבציור 1 ). בעצירת הג" 
רואים האינדיאנים האפאצ׳יים תוצאה מריב שנתגלע בין 
הרעם והסערה, כשכל אחד מהם טוען שכזהו עדיף משל 
חברו. 

טקסים מאגיים ודתיים, המכוונים להביא ג" בעתות־ 
בצורת או לעצור עדפי־ג", רווחים באיזורי־יבושת (אוסטרא־ 
ליה המרכזית, אפריקה המרכזית, חצי־אי ערב) — מזר" 
ובאיזורי־ג" טרופיים — מזה! אמנם לפעמים הם נהוגים גם 
בקרב עמים השוכנים בארצות בעלות אקלים נוח, אלא 
שבמקרים אלה הם שרידי מסורת מתקופה פרהיסטורית, שבה 
ישבו אותם העמים באיזורי יבושת ובצורת. על צורת פולחן- 
הג" משפיעה השפעה מכרעת צורת האירגון הכלכלי־חברתי, 
שכן חברה המבוססת על משק טבעי של אספקה עצמית ע״י 
ליקוט סירות־יער, ציד ודןג, חקלאות פרימיטיווית או מרעה, 
תלויה בג׳ הרבה יותר מחברה המבוססת על משק-חליפין 


רבגוני, ושנהוגות בה שיטות תיעול ואסמים, או שקיים בה 
משטר ריכוזי, המאפשר תיכנון כלכלי ועזרה בין־איזורית. 

לכאורה יש להבחין בין טקסים מאגיים — המכוונים 
לגרום לירידת הג׳ או לעצירתו, ובין טקסים דתיים — שהם 
בחינת פניה לכוחות עליונים, שחג׳ נתון בידם. אולם ברוב 
המקרים משמשים שני הסוגים של סקסי־ג׳ בערבוביה, 
ולעיתים קרובות הם קשורים אף לסקסי־פריון אחרים. 

עיקרם של הטקסים המאגיים היא הסאגיה הסימפאתית־ 
אנאלוגית, המכוונת להורדת ג" ועצירתם ע״י חיקוי הגשם 
ותופעוודהלווי שלו. צורת הצלב, המסמלת — כנראה — אח 
4 רוהוודהשמים, משמשת לציורים (כגון בשבט לני־לנאפה 
האינדיאני) או לעשיית בובות־הג", הנישאות בתהלוכות 
בארצות המזרח הקרוב 
ואפריקה הצפונית (ציור 
2 ). את הרעם מחקים 
בטקסים רבים ע״י הקשה 
בתופים או בפחים(ערבי 
א״י), דירדור אבנים(בין 
השאר גם בא״י), הפעלת 
רעשנים (בין האינדיא¬ 
נים) ותקיעה בשופרות. 
חיקוי העננים מושג ע״י 
פיזור נוצות וסיד, ע״י 
לבישת בגדים שחורים, 
צביעת הפנים והגוף בש¬ 
חור, הקרבת קרבנות 
שחורים ואכילת אוכל 
מושחר, ע״י העלאת עשן, 
וכן על־ידי ציור צורות־ 
עננים ממש (בשבט זוני 
בניו־מכסיקו)! יש חוק¬ 
רים הרואים סימול־עננים 
אף בבגיית-סוכות, הנהו¬ 
גה באוסטראליה המרכ¬ 
זית (השר את חג־הסוכות 
ואת שמחת בית־השואבה, 
הקודמים לתחילתה של 
עונת־הג"). בשבטי־בארי 
באפריקה המרכזית נו¬ 
הגים המכשפים ״למשוך״ צייר 2 

את העננים בחכה (ב ש - "אנדה גשם" בעבר-זזירדז 

עת בצורת) או "למר" אותם בכידון(לעצירת גשמי־קללה). 
חיקוי הברק מושג ע״י פיזור גיצי־אש ברוח, ע״י הנפת לפידים, 
וכן ע״י צביעת הידיים והשער באדום. חיקוי הג' עצמו(ציורים 
4,3 ) נפוץ בכל ארצות־העולם על-ידי ניסוך מים על העצים, 
על דמויות האלים׳ על קברי־המתים, וכן על משתתפי־הטקס! 
בארצות המזרח הקרוב שופכים מים על תהלוכות־הילדים, 
הנערכות לשם בקשת הג׳. במקומות רבים שופכים מים דרך 
כברות(כברות נישאות גם בתהלוכות הילדים של ערבי א״י)! 
במק ■מות אחרים נוהגים משתתפי־הטקס לטבול במים(רוסיה, 
ארמניה) או לשאת מטריות (הדראווידים). כן נוהגים להטיל 
סמלים דתיים לתוך מים! כך עשו, למשל, בפסלי־אדוניס 
באלכסנדריה וב״גני־אדוניס" שביוון. כדי להפסיק ג״־קללה 
נמנעים המכשפים ביאווה להתרחץ ואף להתקרב למים או 






705 


גשם 


706 


לשתות מהם. שבטים רבים שומרים במקוסות-סולחן מיוחדים 
"מי־תמיד"! בשבט ארונטה (אוסטדאליה המרכזית) מוצבים 
ליד "מי־התמיד" טו׳טמים (ע״ע) מיוחדים, אשד שליחיהם 
(ציפרים) מוחזקים מורידי־ג/ אצל שבטי־אינדיאנים רבים 
בצפץ־אמריקה נשמרים המים בכלי־קדושה מיוחדים ונמסרים 
מדור לדור. שפיכת מים אלה בטקס דתי וע״י אנשי־סגולה 
מקודשים יש בה כדי לפתוח את ארובות־השמים. 

קרובה להתזת המים היא, 
כנראה׳ גם התזת דם־הקדב־ 
נות על פסילים, על משתתפי־ 
הטקס או על השדות, הנהוגה 
עד היום בארצות המזרח 
הקרוב ואפריקה הצפונית 
(והשווה את דברי הרמב״ם 
בעניין גדי בחלב אמו: מו״ג 

ח״ג, ם' מ״ח). כן נהוגה ציור 3 סמל־הנעס ר.נר.ינ נ׳צבט 
שםיכת - דמ , ם לשם הורדת ר, 81 י (אינריאוים נאריזונה׳ 

אד. 3 ) 

הג׳ ע״י התגודדות (באום־ 

טראליה המרכזית) או על־ידי דו־קרב ממש (בחבש) 1 
והשר את מעשי נביאי־הבעל במל״א יח, כח. 

השימוש באש בטקסי הג׳ ניתן להיות מכוון לשתי 
מטרות הפוכות: מצד אחד מדליקים זרדים לסמל את הבצורת 
ומתפללים לג׳ שירד ויכבה את האש (האנגאמים בהודו 
הצפונית־המזרחית), ומצד שני מגרשים את הג׳ ע״י אבנים 
מחוממות, גיצים ואפר (הסולקה בבריטניה החדשה) או ע״י 
זרדים בוערים (שבטי בדוים). השימוש בענפי-אילנות — 
שהם סמל הפריץ — להתזת מים או לחמלה לתוף המים 
היה נהוג ביוון (פוסאניאס, וו ¥1 , 38 ) ואצל הקלטים! גם 
היום הוא נוהג בטקסי־הג׳ בשבטים מסויימים באיזור־הקונגו. 

בתהלוכות־הילדים ב¬ 
ארצות המזרח הקרוב 
נישאים עפ״ד כלי- 
קיבול לאוכל, ובעלות 
הבתים ממלאות אותם 
שומן, ביצים וגריסים. 

כן נושאים גם ריחיים 
של גריסים, וחבדוים 
מסבירים את המנהג 
הזה הסבר של מאגיה 
מחקה: סיבוב הרי- 
חיים נועד לסמל את 
סיבוב הרקיע מוריד 
הג׳. 

בשבטים רבים מוחזקים בעלי־חיים מסויימים שליחיו של 
אל־הג׳, וטקסי הורדת-הג׳ כוללים הקרבה (עפ״ר ע״י הטלה 
למים) של יצורי־מים, כגון צפרדע (שבטים אינדיאניים), 
נחש (הודו, אוסטראליה, שבטים נילוטיים ואיגדיאניים), 
הבונה (הודו), הדאקון (האינו), אולם גם החתול (ברוב 
ארצות־תבל) והכלב (עוזרו של אודיו אל־הסערה, אצל העמים 
הטוטוניים; וחשו׳ את הביטוי האנגלי * 031 5 נ ז; " 

" 10#5 > 1 >מ 3 [״יורד ג׳ חתולים וכלבים״] לתיאור ג׳ שוטף)! 
חיות אלו, שמראיהן כולו לבן או כולו שחור, מסמלות את 
העננים. במיתולוגיה של עמי צפון־אירוסה מיוחסת לחתול 
השפעה מיוחדת על הורדת־ג"! מכשפות הרוכבות בסערה 


לובשות דמות־חתולות, רוח צפון־מערב נקראת "אף-חתול". 
אמונה עממית נפוצה באירופה רואה בחתול המלקק את 
גופו סימן לג׳ קרוב. לפעמים נוהגים לשלח לחפשי ציפרים 
(אוסטראליה המרכזית). בתהלוכות־הג׳ של הפלחים בא״י 
נישא לפעמים תרנגול, וכן נוהגים בא״י להזעיק עופות 
וחיות-בית לשם הורדת-ג"! עמים רבים רואים סמל של ג׳ 
בעורב (על סמיכות בין העורב ובין הג׳ השו׳ פרקי דר׳ 
אליעזר כ״א). 

מנהג מעניין נהוג בכמה מקומות בא״י: בראש תהלוכת־ 

הג׳ נוסעת אשה זקנה כשהיא רכובה על חמור אחורנית! 
פעולה זו (המכונה "ירידה למצרים") מסמלת את ה ג י ר ת 
האוכלוסיה מחמת עצירת־הג׳. 

מ ח ו ל ו ת - ג׳ נהוגים בין שבטי האינדיאנים, בין שבטי 
הבאנטו באפריקה, וכן בארצות המזרח הקרוב. גם "מורידי- 
הג"" של שבטי אוסטראליה מפסחים ורוקדים מסביב לסוכות 
ואבנים קדושות. יש סבורים, שריקודים אלה עיקר תפקידם 
להביא את עורכי הטקס לידי התלהבות יתרה ועי״כ לחזק 
את כוחם המאגי("מאנה") להשגת התוצאה המבוקשת. אולם 
בעמים רבים מחולות־הג׳ הם שיירים ברורים של טקסים 
מיניים שהיו קשורים בפולתן־הג/ אשר בו השילוב של 
עבודה-זח־ז בגילוי־עריות שכיח ביותר, משום הסמליות הבו¬ 
לטת של הפריית הארץ ע״י מטר־השמים. ידועים טקסים של 
זיווג מיני מכוון וקיבוצי בשדות ולעיני־כל בימי עצירת־ג", 
לשם זירוז הזיווג בין השמים ("האב") והארץ ("האם" או 
"הבתולה") על־ידי הג/ בשבט טראהומה במכסיקו מתחיל 
ריקודם של "מחוללי־הג׳" עם התקשרות השמים בעבים, 
נמשך זמן רב — לפעמים ימים רצופים — ומגיע לשיאו בהז¬ 
דווגות מינית של זוגות־הרוקדים, המבוצעת עם ירידת־הג׳. 

כבכל פולחן הקשור בפוריות נודע גם בפולחדהג׳ תפקיד 
מיוחד ל א שה — סמל הפוריות והאמהות. במזרח המוסלמי 
ובאירופה הדרומית־מזרחית נפח מנהג "כלת־הג׳": בחורים 
לבושים בגדי־נשים רוקדים ברחובות, ומן הבתים יוצקים 
התושבים עליהם מים. בכמה מקומות בבאלקאן נשתמרה 
הצורה המקורית של הטקס (שהיה ידוע גם לעמים הטוטוניים 
ביה״ב), שבו מטבילים במים נערה ערומה המקושטת עלים 
ופרחים. במקומות אחרים נוהגות הנשים המשתתפות בטקסי־ 
הג׳ ללבוש בגדי־גברים, לשאת נשק, ואף לשדוד מרועה־ 
הכפר את עדרו ולהטביל את הרועה ואת הבהמות במים. 
מנהג זה כרוך, כנראה, באמונה הקדומה שהמלחמה משמשת 
אמצעי להורדת־הג׳! אך יש רואים את מוצאו במיתוס היווני 
על הרמס, אל־הפריון ופטרון הרועים, ששדד חלק מעדרו 
של אפולון אחיו. 

עיקרם של הטקסים הדתיים הקשורים בג׳ הוא 
הפניה לאלים או לכוחות עליונים אחרים. במיתולוגיות 
שונות השליטה בג׳ היא הפונקציה של האלים העליונים. 
בבבל היו אלי־הג׳ אדד (הוא הדד הארמי) — שהיה גם 
אל־הרעם —, אנלל ואשתר! בכנען שלט בג׳ הבעל (מכאן 
המונח החקלאי "אדמת־בעל", המצוי גם בערבית א״ית)* 
ביוון — זום! ברומא — יופיטר פלוביוס (=״של הג׳"). 
במיתולוגיות שבהן אין אל־השמים מפקח על סדרי־הבריאה 
נמסרת השליטה בג׳ לאלי־משנה, ובאמונה העממית של 
הנוצרים והמוסלמים מועבר התפקיד הזה ל״קדושים״: 
באירופה לאליהו ולגאורגיוס הקדוש, וכן לניקולאום הקדוש 
(אצל הסלאווים)! בארצת המזרח נזכרים בבקשות הג" אף 




ציוד 4 . פיטדוזנ?!ם הנר.ונ בקרב 
האינדיאנים 





נח, איוב ויעקב הקדוש, וכן "אם־הג" (ערב׳ אס-אלגית 1 
ר׳ לעיל, ציור 2 ) ומרים הקדושה. בפולקלור האירופי 
קשורה קביעת גשמי־השנה ביום "שבעת ישני־המערה"(ע״ע 
חוני המעגל), החל ב 27 ביוני, כלומר בסמוך ליום תקופת* 
הקת. 

הפניה אל הכוחות העל־טבעיים, שבידיהם הופקדו מפתחות־ 
הג", נעשית בעזרת נוסחה מקובלת ומקודשת גם אצל 
עמים טרום־אלפניתיים. התפילה מלווה בדרד־כלל קרבנות 
פיוס ושיחד לכוחות הממונים על הג/ יש מקריבים שור־ענק, 
אך יש גם מקריבים קרבן דל ביותר מפרי־האדמה, כדי להוכיח 
לאלים מה נצטמק היבול בשל הבצורת. — גם בכל עמי- 
התרבות נוהגות תפילות-ג׳ בטקסי־פולחן רשמיים! לעתים 
קרובות מלווה התפילה בהזכרת העוונות ובחזרה בתשובה. 
בשבט זוני (בניו־מכסיקס ממונים כוהני־הג׳ על תפיסת 
הפושעים והענשתם• בכמה מארצות־אירופה נוהגים להטביל 
פסלי־קדושים במייהנהר כסגולה לג" בעיתם, לפוריות 
וליבול טוב. 

בקרב עמי המזרח הרחוק ובקרב כמה שבטים אפריקניים 
נוהגים לאיים על האלים בהנמכה בדרגה על אי־מילוי 
תפקידם בהורדת הג׳, או אף להשליך את פסליהם ממקדשיהם. 
יתכן שהמנהג להשליך איקוני-קדושים לגנים בעת בצורת, 
הנהוג בין הכפריים בסיציליה, אף הוא עניינו לכאן. 

מלבד הפניה לאלים ולקדושים נהוגה אצל עמים פרימי* 
טיוויים ואצל עמים מזרחיים הפניה לקברות־ ה מתי ם. 
בכלל ממלאים המתים וזכרם תפקיד חשוב בפולחדהג׳. לסי 
אמונה נסוצה, יורדת רוח המת לתוך מים, הופכת אותם 
לעננים ומורידה אחר־כך נטפי־ג׳. בני השבט האוסטראלי 
אוהאלאהי מאמינים, כי המת מוריד ג׳ מן השמים בשבוע 
הראשון שלאחרי מותו, כדי לשטוף את עוונותיו שנשארו 
עלי־אדמות. בעמים רבים נהוג להשתטח במקרה של עצירת- 
ג" על קברים מקודשים אגב ביסוך־מים, תקיעה בשופר, 
מחולות, תפילה, תענית והקרבת קרבנות. 

בארצות רבות נודעות סגולות מיוחדות להורדת ד,ג׳ 
לאבנים׳ אולי בקשר להשקפה פרימיטיווית על משכן 
רוחות־המתים באבנים. בסאמואה נשמרת אבן מאגית גדולה, 
המוטבלת במים לשם הורדת הג/ ובאש — לשם עצירתו. 
הערבים נהגו להקיף את האבן השחורה במנה בטקס הקשור 
בתסילת־הג׳. 

בשבטים פרימיטיוויים רבים נתונה הפונקציה של הורדת- 
ג" בידי דאשי־המשפחות, ראשי־איזורים, ראשי־שבטים או 
כוהנים — כחלק בלתי־נפדד וחשוב ביותר ממכלול תפקי¬ 
דיהם• במקומות אחדים התפתחה דיפרנציאציה של התפקידים 
ויוחד התפקיד הריטואלי־ספציסי של הורדת־ג" לאנשים 
או לקבוצות־אנשים מסויימות — קלאן מיוחד או מומחים 
שמלאכתם בכך. בכמה שבטים באיזורים צחיחים מצויה 
שכבה מיוחדת של "מורידי־ג"", אשר החברה מתייחסת 
אליהם בכבוד ויראה! כבר דיו קאסיוס מזכיר "מורידי־ג׳"׳ 
בלוב ( 9 ,.״ 1101 !״ 9 ). לפעמים מסור סיד תג׳ בידי 

פרס בודד, מוכתר בכוח ה״מאנה", המאפשר לו שלטון על 
מזג־האויר. לאיש זה נודעת עמדה מכובדת ביותר בשבט, 
ומשרתו עוברת ענף׳ ר בירושה. מאידך גיסא כרוכה אי־ 
הצלחה ממושכת במילוי תפקיד הורדת־הג׳ בסכנה לגופו, 
ואף לחייו, של הממונה על כך, מאחר שבצורת נזקפת תמיד 
על חשבונו׳ והוא עלול להיות מוצא להורג! בשבטי הדינקה 


הנילוסייס מניח המכשף, שתש כוחו מחמת מחלה או זקנה, 
לבני־שבטו שיקברו אותו חיים. אצל הארונטה שבאוסטרא־ 
ליה המרכזית נתייחד תפקיד זה לקלאן שהטוטם שלו הוא 
המים, ואף אצל הנאנדי שבאפריקה המזרחית מצוי קלאן 
מיוחד של מכשסי־הג׳! בשבטים אפריקניים אחרים מיוחד 
תפקיד הורדת הג׳ לתאומים. 

מן החוקרים החדישים יש שמייחסים חשיבות רבה לקשר 
שבין כישוף־הג׳ ובין התפתחות המלוכה הפרימיטיודת: 
מעיקרו לא היה הפלך אלא המתווך בין האדם ובין הטבע. 
הבטחת פריון ומטר הוא התפקיד המרכזי — ולפעמים 
היחיד — של רבים מראשי־השבטים והמלכים באפריקה! 
תואד־המלוכה העיקרי באפריקה המזרחית הדא "מוריד־הג". 
כנגד זה ניתנת לכוהני־הג׳ בשבט זוני באמריקה הסמכות 
לנשל שליטים. יש רגליים לסברה, שהדיפרנציאציה של 
הרשויות הפוליטיות התבססה במקומות שונים על הדיפרנ¬ 
ציאציה המאגית. 

י. גר. - ר. נ. - א. ג־ל 

גשם במקורות ובמסורת של היהדות. ארץ- 
ישראל נשתבחה בתורה ש״לא כארץ־מצרים היא, אשר 
יצאתם משם, אשר תזרע אח זרעך והשקית ברגלך כגך 
הירק״! אלא — "הארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה- 
ל מ ט ר ה ש מ י ם תשתה מים" (דב׳ יא, י—יא). ירידת הב" 
מובטחת בתורה כשכר על שמירת מצוותיה — ועצירודג" 
כעונש על אי-שמירתן: "אם בחקותי תלכו ואת מצותי 
תשמרו... ונתתי גשמיכם בעתם" (ויק׳ כו, ד)! "ואם לא 
תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה... ונתתי את 
שמיכם כברזל" (שם שם, יד—ים)! וזהו עיקרה של פרשת 
"והיה אם שמע"(דב׳ יא, יג-יז! ור׳ גם שם כח, יב, כג-כד). 
הג׳ תופס מקום רב בתפילות שבמקרא (מל״א ח, לה—לו! 
תה׳ סח, י—יא! דהי״ב ו, כו—כז>, בתוכחות נביאיו, בגחמו¬ 
תיהם וביעודיהם (מל״א יז, א, ז! שם יח, פה! יד׳ ג, ב—ג! 
שם יד, א—ז < יחז׳ לד, כו! עט׳ ד, א—ז). 

המשנה מונה ״ארבעה פרקים״(= זמנים) שבהם "העולם 
נידון״(בבית־דין של מעלה) וביניהם — ה״חג״ (= חג־הסר 
כות), שבו ״נידונין על המים״ (משג׳ ר״ה, א׳, ב׳), כלומר — 
על כמות גשמי־השנה. בזה קשור גם טקס נ י ס ו ך -ה מ י ם 
בסוכות על-גבי המזבח (משנ׳ סוכה ד׳, ט'—י׳), כדברי ר 
עקיבא: ״אמר הקב״ה: נסכו לפני מים בחג — כדי שיתברכו 
לכם גשמי־השנה" (בבלי ר״ה ט״ז, ע״א). 

לברכה נחשב רק הג׳ היורד בעתו (דב' יא, יד) — "יורה 
במרחשון ומלקוש בניסך (ספרי עקב, מ״ב)! ג" "בלילי- 
שבתות״ (תענ׳ כ״ג, א׳! ספרי, שם) נחשבים כסימן סוב — 
"שהכל מצויין בבתיהם" (רש״י, דב׳ יא, יד). לעומת זה ג׳ 
בערבי־שבתות "אינו אלא סימן קללה" (תעג׳ ח׳, ע״ב). 
לסימן קללה נחשב גם ג׳ היורד בחג-הסוכות, שיש בו כדי 
לבטל את מצוות־סוכה (משנ׳ סוכה ב׳, ט׳). 

במשגה ובתלמוד מתבארת עצירת־ג״ כעונש על חטאים— 
כגון: גזל, ביטול תרומות ומעשרות, לשון־הרע, או על 
חטאם של "אלה הפוסקין צדקה ואין נותניך (אב׳ ה׳, ח׳; 
תעג׳ ד, ב׳! שם ח/ ב׳). הג׳ נחשב כביטוי לכוחו של הבורא. 
בתפילת שמינה-עשרה הוא נמנה בין גבורות הבורא: "אתה 
ג ב ו ר לעולם ה׳... משיב הרוח ומוריד הג׳"! במשנה מדובר 
על ״ב בו ר ו ת-ג״״ (כר׳ הי, ב׳< תענ' א׳, א׳) — "מפני 
שיורדין בגבורה" (בבלי תענ׳ ב׳, ע״א). מפתח של ג" הוא 



709 


גשם 


710 


אחד מ״שלושה מפתחות בידו של הקב״ד, שלא נמסרו לשליח" 
(שם). על יום־חג" אמדו שהוא גדול "כיום שנבראו בו 
שמים וארץ" (שם ז/ ע״ב) ו״כיום קבוץ־גלויות" (שם ח , , 
ע״ב)* בכוחו של הג׳ לאחד את הבריות בשמחתם על הברכה 
הכרוכה בו: "גוי אחד שאל את ר׳ יהושע בדקרחה׳ אמר 
לו: בשעה שאתם שמחים — אין אנו שמחים; ובשעה שאגו 
שמחים — אין אתם שמחים.־ ואימתי אנו ואתם שמחים ז — 
בירידת ג"" (ב״ר י״ג). 

החל מיום שמיני־עצרת (בא״י — שמחת־חורה) בתפילת־ 
מוסף ועד יום ראשון של פסח בתפילת־שחרית (ז״א בכל 
עונת־החורף, הנקראת בא״י ימות־הג") מזכירים את 
גבורות־הג" — "משיב הרוח ומוריד הג׳"— בתפילת שמונה־ 
עשרה בברכה השניה, ברכת "מחיה המתים" (משג׳ בר' ה/ 
ב׳! תענ׳ א , ׳ א׳! שו״ע או״ה קי״ה א'), משום שירידת הג" 
"שקולה כתחית־המתים" (בר׳ ל״ג, ע״א). ביום שמיני־עצרת, 
שבו מתחילים להזכיר את חג' בתפילה, נוהגים לומר פיוסים 
הקרויים "ת ם יל ת־ ג׳"! הנודע בין הפיוטים חללו הוא זה 
של אלעזד הקליר (ע״ע), שיש בו שילוב הבקשה 
למים עם זכר דמויותיהם ומאורעותיהם של אבות־האומה 
ור 1 עיה מימי־קדם. 

מיום ז׳ במרחשוון כבר מתפללים על הג׳ בא״י — 
"שואלים את הג""(משנ' תענ׳ א/ ג׳): הכוונה לבקשה "ותן 
טל ומטר", שמוסיפים ב״בדכת־השנים" שבתפילת שמונה־ 
עשרה (משג׳ בר׳ ה/ ב׳! או״ח קי״ז, א'). יום ז׳ במרחשוון 
הוא "ט״ו יום אחר החג", והתקינו לחכות בבקשת "טל וסטר" 
עד אז — כדי שעולי-הרגל יספיקו לחזור לבתיהם "ולא 
יפסיקום הגשמים״ <משנ׳ תענ׳ א/ ג׳! רע״ב, שם). בחו״ל 
מתחילים בבקשת "טל ומטר" ביום הששים אחר תקופת־ 
תשרי(תענ׳ י׳, א׳! או״ת קי״ז, א׳! וע״ע לוח: הלוח העברי). 
בבקשה זו ממשיכים — הן בא״י והן בחו״ל — עד הפסח, 
ולא עד בכלל (תענ' ד׳, ב׳ו או״ח שם, שם), במקומות שבהם 
נזקקים לג" בימי־הקיץ יש לומר בקשה זו בקיץ, בתול 
ברכת ״שומע תפילה״ שבתפילת שמונה־עשרה — כך הורה 
רבי יהודה משיא (במאה ה 2 ) לאנשי נינוה(תענ׳ י״ד, ע״ב), 
וכך הודה ר׳ היים שבחי מסלוניקי (במאה ד, 17 ) 
ליהודי ברזיל (״תורת־תיים״ ג', ג', סלוניקי 1713/22 ). 

המנהג "לקדש צום" על הבצורת הוא קדום (ירמ׳ יד, 

א—יב). במשנה נמסר סדר התעניות על עצירת-ג", הדומה 
לסדר התענית שערכו במצפה קודם למלחמת החשמונאים 
(חשמ״א ג׳, מ״ו—נ״ד): "הגיע י״ז במרחשון ולא ירדו 
ג״—התחילו היחידים (=חלמידי־חכמים) מתענין שלוש 
תעניות... הגיע ראש־חודש כסלו ולא ירדו ג״ — בית־דין 
גוזרין שלוש תעניות על ה צ י ב ו ר... עברו אלו ולא נענו — 
בית־דין גוזרין שלוש תעניות אחרות על הציבור, ואסור? 
במלאכה וברחיצה ובנעילת־הסנדל ובתשמיש־המיטה... עברו 
אלו ולא נענו — ביודדין גוזר? עליהם עוד שבע." הרי אלו 
יתרות על הראשונות, שבאלו מתריעין (= תוקעים בשופ¬ 
רות) ונועל? את החנויות... עברו אלו ולא נענו — סמעטין 
במשא־ומתן׳ בבנין ובנטיעה, באירוסין ובנשוא? ובשאלת־ 
שלום בין אדם לחברו כבני־אדם הנזופין למקום, היחידים 
חוזרים ומתענין עד שיצא ניסן" (משג׳ תענ׳ א׳, ד׳—ד). 
תעניות אלה הן בימי שני וחמישי(בבלי שם י׳, ע״א). בשבע 
התעניות האחרונות — ״מוציא? את התיבה(= ארון־הקודש) 
לרחו׳בה של עיר, וגותנין אסר מקלה על־גבי התיבה ובראש 


הנשיא ובראש אב־בית־דין, וכל אחד ואחד נותן בראשו, 
הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כבוש?"(תוספתא תענ׳, א׳). 
לתעניות אלו הותקנו שש ברכות נוספות על הברכות 
שבתפלת שסונה־עשרה (משנ׳ חענ׳ ב׳, ב׳—ה׳). אם גזרו 
תענית וירדו להם ג״ קודם חצות — עושים יו״ט וקוראים 
הלל הגדול (משנ׳ תענ׳ ג/ ט׳! או״ח תקע״ה, י״א). מנהג 
התעניות נהג עוד בתקופת הגאונים (ב. מ. לדן, אוצר הגאו¬ 
נים, תענ׳ 26 ), גם בזמן החדש התענו תעניות אלו הנזכרות 
במשנה (כך היה בשנות ה' תס״ב, תקצ״א, תרכ״א ותרס״ז — 
ד. נ. ברינקר, "למטר־השמים" ["למועד", סוכות תש״ו, 
24 — 43 ]). 

לפי המסורת התלמודית(יומא נ״ו, ע״ב) היה הכהן הגדול 
מתפלל ביום־הכיפורים בבית־המקדש: "יהי רצון מלפניו 
ה׳ אלהינו... שתהא שנה זו גשומה". ולא תכנם לפניך תפילת 
עוברי־דרכים"(ש״מתפללים שלא ירדו ג"", רש״י). אולם כבר 
אז היו חסידים וצדיקים שפעלו בהורדת ג׳. המפורסם שבהם 
הוא ח ו נ י המעגל (ע״ע). גם על בן בנו א ב א ח ל ק י ה 
מסופר שהיה מתפלל על הג" ונענה, וכן על ח נ ן ־ ה נ ח ב א 
בן־בתו(תענ׳ כ״ג, ע״ב). באגדה התלמודית־מדרשית מסופר 
עוד על כסה וכמה צדיקים — מהם חכמים נודעים (כג? 
ר׳ חייא ובניו [ב״מ פ״ה, ע״ב]), ומהם פשוטי־העם (כג? 
פנטקוןה [ידוש׳ תענ' א', ד , ]) — שהתפללו על הג" ונענו. 
וכך מספרות אגדות עממיות גם על צדיקים בדורות מאוחרים 
יותר (ר׳ ש״י עגנון, .גשם" [,,פולין", ספורי אגדות]* מרדכי 
בן־יחזקאל, ״תפילת־התמים״ — "המתפללים על הג"" ["למו¬ 
עד", סוכות תש״ו, 121 — 125 ]). 

בין יהודי המזרח הקרוב, שבו מאיימת שנודשנה סכנת 
בצורת, לבשו מנהגי עצירת־יג" צורות מיוחדות, הקרובות 
במידה רבה למנהגי שכניהם המוסלמים, אך יחד עם זה 
שמרו על אסיים היהודי העצמי. ברוב המקומות נפוץ מנהג 
ההליכה לבית־הקברות תוך נשיאת ספרי־תורה בליווי סקסי 
תפילה, תקיעת־שופר, תענית־ציבור, הקפות מסביב לקברי־ 
הצדיקים והשתטחות עליהם, "הקרבת" זבחים וחלוקת הבשר 
לעניי־העדד" ועוד. הכפריים המוסלמים רואים את שכניהם 
היהודים כ״מכשפי־ג , " ומכבדים אותם על רך: "שהגויים 
יודעים שא? בהם מגשימים, כי אם ישראל אף בהיותם 
בארצות הגויים נענים בהתפללם על ירידת־ג""(פירוש "קרבן 
העדה" לירוש' תעג׳ א׳, ד׳). לפי המסורת של יהודי תורכיה 
הורשו אבותיהם — מגורשי-ספרד — להתיישב בה, בתנאי 
שיעשו למען הורדת ג" בשנוח־בצורת. אף במחצית הראשונה 
של המאה ה 20 נרשמו עובדות של פניה רשמית מצד השל¬ 
טונות וחכמי־הדת המוסלמים אל היהודים בבקשה לעשות 
במנהגיהם, אחרי שמנהגי המוסלמים והנוצרים לא הועילו. 
תפקיד מיוחד ממלאים בטקסים אלה זקני-העדה, הנשבעים — 
כחוני המעגל בשעתו — לא לזוז מבית־הקברות עד שירד ג , . 
נסיונות הרבנים לבטל מנהגים עממיים אלה (ר׳ שדת "רב 
פעלים", ידד ל״א) לא נשאו פרי. 

היחס ב? הג׳ ובין האדמה מתואר גם במקרא (ישע , גד" 

י: חג׳ ירווה את הארץ "והולידה." והצמיחה"), אולם עוד 
יותר מזה בתלמוד ובמדרשים, בדימויים ובמונחים מחיי־המין. 
הג' נקרא רביעה, משום שהוא דומה ל״דבר הרובע את 
הקרקע"! האדמה׳ הנקראת גם אם וגם בתולה (ע״ע אדמה), 
מקבלת את הגשם "כנקבה זו הפותחת לפני הזכר"(תוספתא 
תענ׳ פ״א! ידוש׳ ברב׳ ט׳, י״ד! ב״ר י״ג, י״ג); ר׳ יהודה 



711 


גשם — גשר 


712 


מכנה את המטר ״בעלה דארעא"(= בעלה של האדמה׳ תעב׳ 
ר׳ ע״ב). דעה זו כרוכה בהשקפה הקוססו׳גונית ש״המים העל־ 
לנים — זכרים, והתחתונים — נקבות", ובשעת בריאת־העולם 
"לא פרשו המים העליונים מן התחתונים אלא בבכי" (ב״ר 
ה׳, ג׳; י״ג, י״ ד ), לפיכך יש בירידת־הג" משום תיקונו של 
עולם, כשאלהים ממטיר על הארץ, היא "מתעברת ככלה 
שהיא מתעברת מבעלה הראשון", אבל כשמשקים את האדמה 
הריהי כ״אשה אלמנה שהיא מעוברת מזנות" (פדר״א ס״ה). 
אץ במקורות היהודים סימן למנהגים מאגיים־סימפאתטיים, 
הבאים לזרז את ירידת הג׳ וזיווגו עם האדמה (ר׳ לעיל, 
עט׳ 706 ). במשנה מסופר, שבשעת שמחת־השואבה במוצאי 
יום־טוב ראשון של סוכות "ירדו לעזרת-נשים ומתקנץ שם 
תיקון גדול": התיקץ קשור בהפרדה בין נשים ואנשים, 
ש״היו באין לידי קלות־ראש" (משנ ׳ סוכה ה׳, ב׳! תוספתא 
שם ד , , א׳); אולם אין קשר בין תיקון זה ובין טקסי־פוריות 

להודדת־ג/ 

ד. פסאי, המים, תרצ״ו: א. בראור, מנהגי יהודי כורדי־ 
סתאן בעצירת הגשמים (ספר מאגנס, 50 — 51 ), תדצ״זז! 

1) £15 זתז 3 [. 0 .£ ; 1913 , 11 ) 1 * #11 1 * 071 ? £7 ? £7161671 ,ת 150 זזב , 
?717791(11/6 #11x31, 1917, 1(1., #3171 (1-{3$£10£ , 1 :\( 0 ת£ £5 ת 
?€|1£105 שוו 1 ;£ 1 >תג ח , X > 561-565 3 1919 ,(\ 1€ >ת 1 1 >ת , 

}. 0. ?0 ; נ 1922 , 342-356 , 1 ,**״ 50 €0111671 7116 ," 32 ז . 

1>1928 , 133-154 , 1 , 013511710 ? ח* ? 5111 ) £71761 ,ן 1 ג 1 ו 1 [ג ; 

8. ? 3131 , 711? 00X1701 251 , 7 ^ץ ^ 4110 *) ח #31 }ס # ). 
1932; 14. ?1 ן ; 1948 , 15 ) €0 1116 1 ) 30 $* 171£511 .# , 1 ז 0 }* 1 ח 3 ־ . 
003(1^, #611^1071 £771071$ 111( ?7 7711111/6, 1951; ?14. 03$; זש ? 

\¥31(7 (£££ X^^ } 713-716), 1951. 

א, אר. ־ צ. ק. - ד. ג. 

ג?זן. שטח־מרעה בצפון־מזרחה של מצרים התחתונה, מזר¬ 
חית מארץ־הךלתה! מקום מושבם של יעקב ובני־ 

ביתו, ושל בני־ישראל אחריהם, בארץ מצרים (ברא' מה, ט; 
שט' ט, כו). — היום מניחים, בי השם ג׳ בא מהשורש השמי 
"גוש"— אדמה של גושים־גושים, אדמה דשנה, טובה למרעה 
(ולסוגי חקלאות מסויימים); גם בתורה מכונה ג׳ "מיטב 
ארץ מצרים" (ברא׳ מז, ד, ו, יא). ג׳ מכונה גם בשם "ארץ 
רעמסס" (שם׳ שם), שאותה מזהים עם "שדה צעך (חה׳ 
עח, יב, מג), השם העתיק של הבירה המצרית בתקופת 
החיקסוסים, שהיתה — לפי זה — קרובה לארץ־ג׳. השבעים 
(לברא׳ מו, בח) מתרגמים ג׳ — הירו׳פולים, שהיא פית 1 ם, 
ופעם אחת (שם שם, לד) הם כותבים "ארץ ג' של ערב". 
על סמך נתונים אלה וכמה סימנים אחרים נתגבשה הדעה, 
שמקומה של ג' הוא בוואדי־תמילאת, המגשר בין ים־סוף 
ובץ הזרוע המזרחית של דלתת־היאור והידוע כשטח מצויץ 
למרעה. סיוע לזיהוי זה נמצא בפאפירוס מפץ* המאה ה 13 
לפסה״ב, המתאר את העברתם של ״שוסים״(= ר 1 עים נודדים) 
מארץ־אדום, דרך המבצר "מרגפתח" בתיכו, אל ברכות־פיתום, 
כדי "להחיות אותם ואת בקרם"(השר ברא׳ מה, י* ושם מז, 
ד): תיכו הוא ואדי־תמילאת. מכאן אנו למדים, ששליטי־ 
מצרים נהגו להרשות לשבטים שמיים נודדים לבוא לג׳ 
ולעסוק במרעה. 

נ. פ, אולברייט, מתקופת האבן ועד הנצרות, 144 , 260 , 
תשי״ד, ,זו £1 ״ 1.16 י־ .? .׳׳% ; 1930 . 1 . 39 61 ־ 8 •"מ .ק 

ס! 111 ) 011 [ 71001 ,ץז 1 ״> 80 . 11 . 7 ! ; 1948 , 15 , 109 8,3508 
, 71X11 ח ■ £441111 1 < 1001 ז 4 ן ; 1950 , 11411 ) 01 [ 

1950 , 2593 

3 שר, סבנה המשמש מעבר על פני זרם־מים או גיא, ואף 
מעל למסילת־בדזל, כביש וכיו״ב, ואינו חוסם את 
הדרך מתחתיו. 

ג" ב פ רהיט טור י ה ובהיסטוריה. חג" הפרימי־ 


סיוויים היו גשרי־קורות, שנתפתחו מגזעי־עצים שנפלו או 
שחוסלו על־פני גחלים א? נהרות; סלעים או איים המתבלטים 
מתוך הזרם שימשו דוגמה ראשונה לנציבים (עמודי־תמיכה). 
כאיזורים משווניים ו&שווניים־לסחצה הולידו מטפסים או 
זמורות תלויים את ג׳־הערסלה הפרימיטיווי ושימשו טיפוס־ 
אב לג׳ התלוי (ציורים ע״ע בורמה, עמ' 57 ; במבוק, עמ׳ 
993 ). ראשוני הג" הקבועים נבנו עם הקמט ישובי־קבע ודר¬ 
כים כבושות בתקופה הנאוליתית. בתקופת־הברונזה המאוח¬ 
רת או בתקופת־הברזל הקדומה של אירופה הצפונית (בערך 
1200 — 500 לפסה״נ) מעידות דרכי־אדנים על הכושר לבנות 
גשרי־רפסוז־ות. טאקיטוס מזכיר "ג" ארוכים" ( 165100£1 ת 0 ק) 
בגרמניה הצפונית-מערבית, ומייחס אותם למאה ה 1 לפטה״ג. 
על פני תפירי־המגן בכפרי-הכלונטאות שבאיטליה הצפונית 
(מתקופת הברונזה המאוחדת) נמתחו גשרי־קורות, שארכם 
הגיע ל 18 מ׳. ג" בצורת חבלים מקבילים, שבהם היו תלויות 
מיסעות(כלומר: ג" תלויים), מצויים בהודו מזמן קדום מאד, 
וייתכן ששם הומצאו גם גשדי-זיזים. 

מלת ג , איבה מצויה במצרית הקדומה. אולם כבר בימי 
השושלת ה 4 (בערך 2600 לפסה״ג) היו באיזור גיזה מעברי- 
מים עשויים מאבנים; אחד מהם, שנחשף בחפירות, מורכב 
מ 3 לוחות אבן־גיר על־פני פתח שרחבו 3 מ׳ וארכו 7 מ׳. 
בימי השושלת ה 18 (במאה ה 14 לפסה״ב) היו מצויים במצרים 
ג" בנויים על נציבי־אבן(כגץ זה שבתל אל־עמארבה). 

הזכר הראשון לג׳ בספרות נמצא בעילם, בכתובת־יתדות 
על־גבי לבנה (כנראה, אחת מן הלבנים שמהן נבנה הג׳ 
עצמו) בשושן מימי השושלת הבבלית ד. 1 (תחילת האלף ה 2 
לססה״ג). יש להניח, שהמצאת הלבנים בבבל הביאה כעק- 
בותיד. את הקמת גשרי־הקשתות תוך שימוש בלבנים המבוך 
נות למרכזו של מיפתח־הקשת. ג׳־סירות מוצג בתבליט מימי 
שלמנאסר חו (המאה ה 9 לפסה״ג), ואילו תגלח פלאסר 111 
(במאה ה 8 לםםה״נ) מזכיר ג׳-עץ. סנחריב בגה ג׳־לבנים 




בנינוה; אולם מעברי־המים שבאקודוקם ג׳רואן, שבבגה ע״י 
מלך זד ושנשתמר עד היום, מורכבים מ 5 פתחים באבן, שהם 
מזוייזים לקשתות מחודדות, ואילו בסיסי הנציבים המרובעים 
מצויידים במפל נים (שוברי־זרם; ציור 1 ). הג׳ של נבוכד־ 
נאצר 11 (המאה ה 6 לפסת״ב). שנחשף בבבל, ארכו 115 מ׳ 
ורחבו 6 מ׳! הוא בנוי על נציבים בצורת סירות, שכל אחת 
מהן גדלה 9x21 מ׳ — רמז להתפתחות מג׳-סירות. — הפר¬ 
סים (כגון כסרכסם) השתמשו אף בגשרי-רפסודות. 





713 


גשו* 


714 


במקרא איו מלת ג׳ מצויה כלל, אולם ממצבת רעמסס 11 
(המאה ה 13 לפסה״נ) ניכר, שבמבואות העיר קדש על־נהר 
אורונטס היו שני ג״ על־פני חפיר־המגן הכפול. — במיקני, 
לפני המאה ה 11 לפסה״נ, היו מצויים מעברי־מים מזוייזים 
בנויים מאבן (דומים לזה שבג׳רואן)! את בניידהקשתית 
למדו היוונים מתושבי־אסיה במאה ה 5 לפמה״נ. ביוון היו 
ידועים ג" בעלי קשת אחת (כגון זה של מטאכסאדס), אולם 
בדרך־כלל לא היה בניין הג" מפותח שם מהמת העדר 
נהרות גדולים. הג" המכונים "אסרוסקיים"(כגון אלה שבויי 
ובולקי) באיטליה אינם אלא רומיים. 

בסין מופיעים גשרי־קשתות במאה ה 1 לסה״נז הם 
הגיעו לשם ממסופוטאמיה דרך הודו. אולם גשרי־רפסודות, 
גשדי־קורות וגשרי־זיזים בנויים מעץ, שמיפתחיהם הגיעו 
לפעמים ל 40 מ׳, היו מצויים בסין ימים רבים לפני כן. ג" 
תלויים נבנו שם במאה ה 4 לסה״ג. 

הרומיים היו גדולי בוני־הג" עד לסוף יה״ב. רומא 
עצמה נבנתה מסביב לג׳-עץ (כנראה ג׳-חמוריס או ג׳־ 
קורות), הוא 15 ו 1 :> 11 נ 501 005 ?, שכבר היה קיים — לפי המסו¬ 
רת — במאה ה 7 לפסה״נ! אולם שום ג׳ מן הג" הרומיים, 
שנשתמרו עד היום ושזמן בניינם ידוע, לא נבנה לפני 
המאה ה 2 לפסה״נ(כגון פונם אמיליום, 179 לפסה״נ). יוליוס 
היסר השתמש בג׳־חמורים עשוי מעץ למעבר על הרינוס( 55 
לפסדדג)! טריינום ואנטונינוס פיוס בנו גשרי-סירות (ציור 
2 ); ג׳־הדאנובד" שנבנה בימי טריינוס לפי תכנית אפולודורוס 
מדמשק ( 104 לסה״ג), היו לו 20 נציבי־אבן בגובה 45.4 מ׳ 
ובמרחק 51.5 מ׳ זה מזה, ועליהם מיסעה מעל לקשתות־עץ 
מיקטעיות. אולם הרומיים הצטיינו ביהוד בבניין קשתות־ 
אבנים; לשיא מבצעיהם הגיעו באקודוקטים (ציור ע״ע גר), 
שבבנייתם השתמשו בטכניקה חדשה למניעת הכט־הזרם ע״י 
שיקוע ארגזי־כלונסאות ממולאים במלט העומד בפני המים או 
עשויים לבנים מצופות מלט. הנציבים היו מבוססים עפ״ר 
על כלונסאות־עץ! אולם לעתים קרובות לא היו עמוקים 
במידה מספקת׳ מה שגרם לחולשת הג". הרומיים היו מעדי¬ 
פים את ריבוי הקשתות מהרחבת מיפחחיהן(רוחב המיפתהים 
הממוצע היה 20 מ? לפעמים הגיע ל 42 מ'); אך דבר זה 
גרם לעתים להגדלת מהירות־הזרם, שכנגדה נקרעו בגציבים 
מעבדי־מים נוספים׳ והנציבים עצמם צוידו בספלגים מן 
הצד המופנה כלפי הזרם. בדרדכלל היו הקשתות עגולות־ 
למחצה ( 0.46 — 0.60 )! מספרן רווח בין 1 ל 7 , אך לעתים 
הגיע ל 11 (כגון בג׳ היפו רגיוס שבאפריקה), ל 13 (כג(ן 



2 . צבא רוסי עובר ע 5 ־פני גשר־סירות 
תב?יט בעטוד־טריינוס ברוטא 



3 נ׳ער רומי בטרירה (מסרד) 

בפונטה דה צ׳אוס שבפורטוגאל), ל 16 (בסומיר שבצרפת), 
ל 20 (בג׳־טריינום על הדאנובה), ואף ל 60 (במרידה שבספרד 
[ציור 3 ]! יתכן שכאן היו מתחילה 2 ג"). במקרים רבים היו 
הנציבים משופעים או דרוגים מלמטה. — מועטים מן הג" 
הרומיים היו גבנוניים! לעתים קרובות היתד, המיסעה 
(שרחבה הגיע ל 2 — 5 בממוצע) עולה עליה קלה מזה ומזה 
עד לאמצע חג׳ או עולה בצורת כבש מעל למיפתח האמצעי! 
אך ברוב המקרים נבנה המבנה העילי של ד,ג׳ בצורה שיכול 
היה לשאת מיסעה ישרה. לפעמים הוקם בקצה האחד (או 
בשני קצותיו) של הג׳ שער־ניצחון או שער קישוטי! מבנה 
כזה היו מקימים אף באמצע הג׳. 

בניין ג" לא נפוץ בא״י אלא בימי השלטון הרומי, והמלה 
ג׳ נזכרת לראשונה במשנה (עירוב׳ ה׳, ח׳)! מן הגמרא 
(ב״ק קי״ג ע״ב) נמצאנו למדים, שבאותה התקופה הוסיפו 
לבנות גשרי-עץ לרוב. בא״י המערבית לא נשתמר שום ג׳ 
רומי בחלקיו העיקריים. אולם האקוודוקט הרומי בקיסריה, 
שהועבר על־פני נחל־התנינים בצורת־ג׳־קשחוח, נשתמר עד 
היום. בין הג" שנבנו ע״י יהודים יש להזכיר אח שני הג" 
במבואות מקדש־הורדוס, הידועים בשם קשתות וילסון ורוביג־ 
סון (השף יוסף בן מתתיהו, מלת׳ ב׳, מ״ז, ג׳). — הרחוב 
הראשי הדרומי של גרש (ע״ע) שבעבר־הירדן עבר על־פני 
נחל־כריסורואס בצורת ג׳ של 15 קשתות (ש 3 העיק¬ 
ריות שבהן רחבן 10 מ׳) ונציבים מעוקלים! אף ג׳ זה קיים 
עדיין. — ב ס ו ר י ה נשתמרו כמה ג" רומיים, כגון זה שב¬ 
כפר רומא (בג׳בל ריחא), שהוא ג׳־משקוסים בנוי מלוחות־ 
אבן על גבי נציבי־אבן! זמן בנייתו לא נקבע. 

בניין הג" בתקופת האיסלאם היה מבוסם על הטכניקה 
הרומית, תוך שימוש בקשתות-אבן, שהיו מחודדות לעתים 
קרובות. לג׳־קו׳רח׳בה, שהוקם סופית במאה ה 8 במקום 
המבנה הרומי, היו 17 קשתות עגולות־למחצה ו 16 נציבים 
מצויירים במפלגים. לאקוודוקט של מדינת־אלזחרא בספרד 
(שנבנה במאה ה 10 ) היו קשת אחת גדולה במרכז ומשני 
צדדיה קשתות קטנות ממנה! הקשת המרכזית היתה עגולה 
לשלושת־רבעים במסגרת מעוצבת מלבנית. לפעמים היו 
לקשתות שני נדבכים של אבני־קשתות, שהעליון שבהם 
מובלט מן התחתון (כגון בג׳ קלעת בני־חמאד באלג׳יריה, 
שנבנה במאות ה 10 -ה 11 ). מעברי־מים מן המאות ה 13 -ה 14 , 
שנמצאו בסביבת מנצורה במארוקו, יש להם קשחות־לבנים 
עגולות־למחצה, שעקביהן עשויים טין מעורב בתבן, ואילו 
המשכיהן בנויים נדבכי אבנים ולבנים לסירוגין. בא״י ג׳ 
איסלאמי שנשתמר בשלמותו הוא ג׳סר־ג׳ינדאס (גנתון) על־ 
פני נחל־אילון על־יד לוד, שהוא עדיין בשימוש! הג׳ הזד, 



719 


גשר 


720 



8 נשר־אדוריים טהורות נטו■ סי י י י ז ב 0 םי 5 ת־הכרז 5 
נען—באו־׳שנע <יישדא 5 ), נבנה כ 1055 

לבנות גם ג" מבטון דרוך: יוצרים מראש בהלקי-הג׳ 
העיקריים דפורמאציות ומאמציה המתנגדים לדםורמאציות 
ולמאמצים של הכוחות הפועלים בג' (משקל עצמי, משקל 
נייד וכיר׳ב). עי״כ ביתו להפחית במידה ניכרת את חתכי 
החלקים הקונסטדוקטיודים ולעשות את הג׳ קל יותר וזול 
בהשוואה לג' ע? 4 וי בטון מזויין (ציור 9 ). 

בגלל התכונות האלאסטיות והחוזק הרב של הפלדה אפ¬ 
שר להקים גשרי־פלדה בכל הצורות והגדלים: גשרי־קורות 
(בדופן מלא ובמיסבכים), גשדי־מסגרות, גשרי־קשתות וג" 
תלויים; בג" ארוכים מאד הוצאות הבניה בפלדה קטנות 
מאשר בג* הבנויים מכל חומר אחר. 

ב ת כי נ ת־ ג" (הן קבועים והן ניידים) יש להביא 
בחשבון עמיסות והשפעת־כוחות אלו: 1 ) משקל מבנד״־הג׳ 



9 נשר בטון דרור בכביש בריסל—אוסטגדה (בלגיה) 


עצמו; 2 ) עמיסה ניידת, הנובעת ממשקל־הביד המשתמש 
בגשר (רכבות, כלי־רכב, אנשים וכיו״ב) והנקבעת בהתאם 
לתקנים מסויימים: העמיסה הנמסרת על סדן אחד במס״ב — 
25 ־^- 35 טונות, ובאה״ב — אף 45 טונות; בכבישים — 9 ־ד־ 10 
מונות; 3 ) נגיפות הנגרמות ע״י התנועה של העמיסה הניי¬ 
דת ; לביטוי השפעה זו נוהגים לכפול את העמיסה במקדם־ 
דינמיות, שהוא תלוי במיפתח־הג׳ וששיעורו גדול מ 1 (מאב־ 
סימום — 15 ); 4 ) מאמצי הרפורמאציה, הנגרמים ע״י החי¬ 
בורים בין חלקי־הג׳ בזמן הקמתו; 5 ) לח׳ן־הרוח, ששיעורו 
הרגיל שווה להשפעת לחץ נןד של 250 ק״ג לממ״ר, הפועל 
על השטח החיצוני של הג׳, בלי העמיסה; 6 ) כוחות ארכיים 
וכוחות־תנודד" הנגרמים בעיקר ע״י פעולת הבילום שי 1 
הניד! 7 ) השפעת הטמפרטורה, הנגרמת ע״י השינויים העונ¬ 
תיים בטמפרטורת־האויר (ההתארכות וההתכווצות בפלדה 
מגיעה בקירוב ל 1 ם״מ לכל 5 מ׳ אורך, בשינויי־טמפרסורה 
בתחום של ״ 20 מסביב לטמפרטורה הרגילה; מקדם- 
ההתארכות — 0.000012 ) ; 8 ) המאמצים הנוספים, המופיעים 


במבנה בזמן הקמת הג׳, והמגיעים לעתים קרובות לשליש 
המאמצים הקבועים; 9 ) כוחות צנטריפוגאליים, המופיעים 
בגשרי מס״ב העוברים בעקום; 10 ) כוחות סיסמיים, שיש 
להתחשב בהם באיזורים הנתונים להשפעת רעידות־אדמה. 

ג״ קבועים. — ( 1 ) ג שרי-ק ורו ת ומסבכים. 
המערכת הפשוטה ביותר של ג׳ — היא קורה על שני סמכים, 
שקצותיה נתונים על שני גציבים (עמודים). ק 1 רה זו היא 
מסוייסת סטאטית, וחישובה פשוט ומדוייק. במיפתחים הקט¬ 
נים מ 50 מ׳ נבנית הקורה ברוב המקרים בדופן מלא (ציור 
10 ); במיפתחים העולים על 50 מ' מבוצעת הקורה כמיסבך. 
המיפתח המאכסימאלי למיסבך על שני סמכים — 200 מ , 
(לג׳־פלדה). בג" ארוכים משתמשים עפ״ר בקורה נמשכת. 
מיפתחים נמשכים מאפשרים מבנה קל יותר, אולם שינויי 



10 . נ׳שר״ש 1 ר<ן בנוי יזורוה־פלדה בדום! ם 5 א בטסינידהברזי 
נעז—באר־,!!בזן (מ!רא 5 >; נבנה ב 1955 

המאמצים בקורות מסוג זה גדולים ביותר, והן מושפעות מאד 
משינויי הטמפראטורה. המיפתח המאכסימאלי מגיע ל 300 מ׳ 
(לג׳־פלדה). 

בקורות ראשיות בדופן מלא — 11 (!!= גובה- 

הקורה, ׳=מיפתח־הקורד.; בקורה נמשכת ■>- הרוחק בין 
הפרקים). מומנט־הכפיפה המאכסימאלי פועל באמצע הקורה 
(כלומר — 2 )< = צ),ושיעורו: 7/8 *י= 8 /; כוזז-הגזירה 
המאכסימאלי פועל בקצוות, ושיעורו: 2 /^= 2 //׳* (עז־= 
המשקל ליחידת־אורך: )״• = עיי). השקיעה המותרת: 
900 //^> 6 — בג״ למס״ב, 600 //;> 8 — בג" לכבישים. 

^ 20 ^^ 4 ^ 23 ^^ 


^^2 15X5 ^5^ 


ןק 1 ק 

1 צ!צ 1 






11 טיפוסים ׳שינים ׳על נשרי־טיסבכיס 


'22 



המסב ר—הוא מבנה העובד ללחיצה ומשיכה, בניגוד 
לקורה בדופן מלא הנפעלת לכפיפה ולגזירה. אפשרות ניצול 
החומר במיסבך גדולה יותר׳ הואיל והחתך בשלמותו מועמס 
במאמץ המאכסימאלי המותר, ואילו בקורה הנכפפת מועמסים 
חלקים רבים במאמצים קטנים. למיסבכים צורות שונות, והם 
מורכבים ממוטות אפקיים, אנכיים ואלכסוניים. ככל שהמים־ 
תח גדול יותר — רב מספר המוטות האלכסוניים והמוטות 
המקשרים. גובה המיסבך כרגיל: 7 (ציורים 

11 — 13 ). 

( 2 ) ג שרי־ זי ז ים מורכבים משתי קורות או משני 
מיסבכים, הנמשכים מעבר לסמך, כשזרועותיהם התלויות 
(הזיזים) קרובות זו לזו. הרווח בין קצות הזרועות נסגר 



12 ב. המיסבך הראשי בגשר הירהה והאילח נישראל) 



ע״י מיפתח מיוהד, בלתי־תלוי או תלוי. שיווי־המשקל נוצר 
ע״י עיגון הזרועות החיצוניים של הקורה או המיסבך. ג" 
מסוג זה יכולים להיבנות במיפתח גדול מאד, אולם חסרונם 
העיקרי — ההכרח לחזקם במיוחד נגד השפעת הרוח׳ דבר 
המגדיל את משקלם במידה ניכרת (ציורים 14 ,א — 14 ,ב>. 
ג׳־קוויבק (ציור 14 ,א) התמוטט בהתחלת בניינו ב 1907 
וגרם לאבדן חייהם של 82 עובדים (התאונה הגדולה ביותר 




14 ב טיפתה הזיזים בגשר סאו־פראנעיסיןו — אמולנד 


בתולדות בניית־ג״); ב 1916 הוחל בבניית הג׳ בשניה, וגם 
זה נפל (וגרם ל 12 קרבנות)? רק ב 1917 הוקם הג׳ סופית, 
והוא משמש לתנועת רכבות עד היום. — למרות חסרונותיהם 
של ג" אלה והקשיים בהקמתם, ממשיכים גם כעת בבניית 
ג" גדולים מסוג זה, כגון: במיצר־קארקינז בקאליפורביה 
( 1927 ), שמיפתחו 330 מ', ג׳־הוברא בכל כ תה שבהודו( 1943 ) 
במיפתח של 450 מ׳, והג׳ מעל למיסיסיפי בסנט־לואיס ( 1950 ) 
במיפחח של 300 מ/ 

( 3 ) גשרי־קשתות אפשר לבנות מהמרים שונים. 
צורה זו היא היחידה האפשרית בגשרי־אבן (ציור 15 ), 
והדוגמה הידועה ביותר של ג׳ מסוג זה הוא ג׳-ואטרלו בלוני 



13 טראה כללי ש? סוטות חטיסנר (ה<זשת 1 , קשרי! וטיסעת־הנניש 
בנשר נסל-סירגי, אוסטרליה (נעל סיסתח של 603 0 י> 


15 גשר־הקישון ליר שער־השססים בסטה״ב חיפה—צמח (ישראל); 
בנוי 6 פשתות־אנן נסיפתח של 8.08 ם׳ כ״א; הוקם ב 1007 















723 


גשר 


724 



16 הקשת הראישית בנשר ואדי־רו׳שטיה בחישה בטיפתח 517 30 ם' - 
הקשת הארובה ביותר בגשרי א״י: אורר הנשר ככללו, בנוי בשין 
טזוייז — 00 ם', נבנה בז 102 

ד 1 ן (נבנה ב 1817 ), המשמש לתנועה עד היום׳ לאחר שחוזק 
בהתאם לתנאי התנועה המודרנית ( 9 קשתות של 36 מ׳ כל 
אחת). המיפתח הארוך ביותר מסוג זה נבנה בתחילת המאה 
הסב בפלאואן שבגרמניה באורך של 100 מ/ צורה זו מת¬ 
אימה ביותר לגשרי בטון מזויין גדולים, וכמובן גם לפלדה. 
יחס גובה־הקשת (החץ) למישתח־הקשת — 1 /16 ^- 1 /3 = 1/1 {; 
עובי־הקשת — 1 0 * 7 ־^ ־־ 7 = 1 (בגשרי־פלדה ובגשרי בטון 
מזויין כאחד! ציור 16 ). 

( 4 ) ה ג״ ה ת ל ו י י ם — יתרונם באפשרות לבנותם 
במיפתתים שאין לתארם בשום קונסטרוקציה אחרת. חסרונם 
העיקרי — התנודות האנכיות הגדולות׳ שבגללן נמנעו להש¬ 
תמש בהם למעבר רכבות כבדות ומהירות. אולם במיפתחים 
ארוכים גדולה ההתמדה של המשקל העצמי של הג׳ עד כדי 
כך, שאין לתנודות האגפיות השפעה מכרעת. ג׳־סנהטן 
בניריורק (נבנה ב 1909 ), למשל׳ שמיפתתו 448 מ', נושא 8 
קווי מסילות־בדזל, כביש ברוחב של 12 מ׳ ושתי מדרכות — 
בםה״כ כ 40 מ׳ (ר׳ גם ציור 5 ). חג" התלויים מורכבים מן 
הכבלים (שרשרות) על עגניהם, הקורות המקשרות, מוטות- 
התליה. והעמודים הראשיים (הנציבים) הנושאים את הכב¬ 
לים > שאר החלקים — המיסעה, החיזוקים נגד הרוח ורו' — 
אינם שונים מחלקים אלה בג" אחרים. 

החלק העיקרי בג" התלויים הם השרשרות והכבלים. 
בשיישרות משתמשים בג" שמיפתתם קטן מ 250 מ׳; ג" 


ארוכים מזה תלויים על כבלים. באירופה מרכיבים כל כבל 
מ 7 — 19 — 37 כבלים קטנים יותר׳ וכל כבל כזה מורכב משכ¬ 
בות אחדות של הוטי־פלדה עגולים ומספר שכבות מחוטים 
בצורת־יתד! כל שכבה היא לוליינית, והחוטים מפותחים 
בכיוון שמאלי או ימני לסירוגין. באה״ב נטווים הכבלים 
ממספר חוטים רב (בג׳־ואשינגטון׳ למשל׳ תלוי הגשר על 
4 כבלים׳ המורכבים מ 474 ׳ 26 חוטים כל אחד! קוטר כל 
כבל — 92 0 ״מ). הכבלים מעוגנים בנציבים הקיצוניים של 
החלק התלוי (ציורים 17 — 19 ). 



18 נשר םאז־שראנציםקו—אוקלנד טעל לטפרץ סארפראנציסקו האודר 
הכללי ~ 4 /' 13 ירט החוקים העיקריים —זוב נערים חבויים, עסיפחח 
כל אחד מהם 704 ם־ (אורר ה*ונ התלוי — 2,820 ם׳), ונשר־זייים 
(ר׳ ציור 14 בו 



17 , נשר-וא׳שיננטה מעל לנהר-הרסח בניו־יורז; אורד החלק התלוי 08 ד, 1 ט׳; ריטיפתח הראשי — 1,067 ט־: תרוחג — 82 ט׳ 










725 


נשד 


726 





ויו 

! ! 


ן 

וווי 



19 , ניער תלוי טעל לטיצר־סאקינאק נסישינן שנאה״ב: אורך ההלעהתלוי— 2,258 ס׳: וזטיפתח הראשי— 1,158 ם׳ ('•פחח לתנועה כ 1957 ז 



ג" ניידים נפתחים למעבר־אניות, ודם נבנים כשאין 
אפשרות להקים ג" קבועים למעבד אניות מכל ההוגים. 
אניות גדולות (וביהוד אניות־מלהמה) דורשות גובה דב 
של הג׳ מעל פני־המים ( 60 — 70 מ׳ לקורות התחתונות), 
ובמקרים רבים דורש מבנה כזה השקעות מרובות ביותר, 
או אינו אפשרי כלל מחמת קשיים טכניים. כדי לא להפריע 
את תנועת הרכבות או כלי־הרכב מעל לג/ בונים אותו בגובה 
קרוב לפני־המים או בגובה המאפשר מעבר כלי־שיס קטנים, 
ואילו מיפתח פסויים שלו נפתח למעבר אניות גדולות. 

הסוגים העיקריים של ג״ ניידים הם: 1 ) ג" סובבים 
במישור אפקי סביב ציר אנכי (ציור 20 ). המיפתח הניד 
של ג׳ מסוג זה — הוא האורך הכללי של שתי זרועותיו. 
האורך המאכסימאלי של מיפתח בג׳־קורה בדופן מלא מסוג 
זה הוא 72 מ׳ (ג׳ למס״ב במונסריאל שבקאנאדה, נבנה 
ב 1915 ), ובג׳-מיסבך — 160 מ׳(ג' מעל למיהיהיפי במדינת 
אלבה, נבנה ב 1917 ). 

2 ) ג" נזקפים, שבהם המיפתח סובב במישור אנכי 
סביב ציר אפקי. המיפתח הנזקף מודכב מחלק אחד (קודד, 
או מיסבך), הסובב סביב ציר הנמצא בקצה המיפתח, או 
משני חלקים המתחברים באמצע, וכל אחד סובב סביב ציר 
משלו (ציור 21 ). המיפתח הארוך ביותר מסוג הזרוע האחת 
נמצא בשיקאגו(ארכו 80 מ׳), ומסוג שתי הזרועות — בקא־ 
נאדה ( 102 מ׳). 

3 ) ג" מתרוממים, שבהם המיפתח מתרומם בעזרת 



21 נשר נזקף סע? לנהר־אראקאווה בטוקיו, הטיסחח המקף — 38 ט•; 
טשקל כ? ורוע— 2.000 טונות 


כבלים במישור אנכי, אולם נשאר מקביל לעצמו(ציור 22 ). 
המיפתח הסאכסימאלי מסוג זה (נכנה ב 1937 בניו־יורק) 
ארכו 162 מי. 

4 ) ג" מוזזים, שבהם המיפתח כולו מתגלגל במישור 
אפקי ומוזז לתוף. ג" מסוג זה אינם נבנים באורך גדול, 
בגלל קשיים טכניים. 

5 ) ג״־מענרות משמשים בעיקר להעברת אנשים או 
מטענים לאורך מיפתח, המורם מעל לגאבאריט המאכסימאלי 
הדרוש, ועליו נעים קרונות תלויים. שיסה זו זולה ביותר. 



::■/׳׳. • 

־י/. ״־־ 

■,״ §|ן 

* 

, •- / י 


. .י־, 1 .. 



־ 



22 גשר סתרוטם בנסל־ברנזם בצרפת הסיפתת, הסתרוטם לגובה ש? 
20 מ' בטשר 1 /' 2 רקות — ארכו 87.5 ט' 

הואיל ובה אין צורך בבניית־המיסעה. באנגליה קיימים 
גשרים רבים מסוג זה באיזורי הנמלים! הארוך שבהם — 
במגצ׳סטר, שמיפתחו 300 מ/ בתערוכת־שיקאגו ב 1933 נבנה 
ג׳ מסוג זה (ע״י שטינמאן) במיפתח של 564 מ/ שהיה 
מעביר בבת אחת 10 קרונות של 12 טונות כל אחד ( 30 
נוסעים בקרון) בגובה של 64 מ׳ פעל לקרקע! בנייתו של 
ג׳ זה עלתה רק 0 ־/ נ מזו של ג׳ קבוע בממדים אלה. 

6 ) ג׳-סי רות (פונטון), ששימש למסעות צבאיים של 
הפרסים והרומיים בתקופה העתיקה (ר׳ לעיל, עט׳ 712/3 ), 
נשאר גם היום ג׳־נייד צבאי חשוב! אולם משתמשים בו 
גם לצרכי תחבורה רגילה. מסוג זה ידועים: ג׳־ר,פלדה מעל 






















727 


גשר 


728 


קרן־הזהב בקושטא באורך של 450 מ , ( 1 בנד, ב 1939 ) ? ג׳ 
מבטון מזויין מעל לאגם־ואשינגסון בסיאטל באורך של 2 
ק״ם. בכל הג" מסוג זה מצוי חלק נפתח להעברת אניות, 
לפי השיטות ( 1 )—( 5 )י 

7 ) ג" צבאיים ניידים, הדומים בצורתם לג" קבו¬ 
עים, נבנו הרבה בשנים האחרונות. ג״ אלה — שהידוע ביותר 
ביניהם הוא ג׳־בילי — מורכבים ממסבכים שמיפתחם קטן 
(עפ״ר 6 מ׳ בלבד), המתחברים זה לזה בלולבים מקבעים 
על נציביהם תוך כדי שעות ספורות. 

הקמת ג". תכינת ג" והקמתם דורשות שילוב של מדע 
וניסיון מעשי רב. בניות הג" הגדולים בכל התקופות היו 
המיבצעים ההנדסיים המסובכים והקשים ביותר. תנאי- 
העבודה (ביסוס היסודות בעומק גדול בתוך המים, שיטות 
הקמת הסיפתחים בגובה גדול מעל פני־המים וכר) וההוצאות 
הגדולות (ג׳ סאן־פראנציסקו—אוקלנד עלה 77 מיליון דולר 
ב 1937 ,כמות התמרים שהשתמשו בה הגיעה ל 200 אלף טונות 



28 , אחד הקיסונים של הנ׳קר התלוי פאך 0 רא;ציםקו—אוקלנד, מורכב 
ט 55 חלקים צילינדריים סירות הקיסח: אורר— 60 ט', רוחב— 28 ט׳ 

פלדה, מיליון מע״ק בטון, למעלה ממיליון מע״ק עצים! ד* 
מאקינאק בדטרויט, הנמצא עתה בבניינו, יעלה למעלה מ 100 
מיליון דולר) — דורשים עבודה משולבת של בעלי מקצועות 
שונים. הקמת הג" מורכבת משתי עבודות עיקריות: א) הקמת 
העמודים והנציבים; ב) הקמת גוף־הג׳ עצמו. 

העמודים והנציבים מורכבים בג" קטנים מכלוב־ 
סאות עץ, בטון מזויין ואף ברזל ופלדה. עפ״ר נעשים הם 
מבטון או אבן, הנתונים על שכבוח־עפר מוצקות ויציבות. 
החפירה הדרושה נעשית בתוך ארגז סגור, עשוי עץ או 
פלדה, המונע חדירת מים לתוך שכבות העפר והיסוד המוקם. 
בג" גדולים, שבהם העמודים והנציבים נתונים במים עמוקים, 
נאלצים להשתמש בשיטות מורכבות ויקרות, כגון שיטת 
הקיסונים (ציור 23 ). הקיסון הוא ארגז בעל חתך מלבני או 
גלילי פתוח מלמטה, המושקע איטית לתוך המים, כשהוא 


-1 



24 א חסיכות־עץ כבניית נשר־נרר נססה״ב נעז—באר־׳טבע (ישראל) 



24 ב תפיכות־עץ בבניית קשת בטון טוו״ז (סיםתח־הקשח 186 ט ׳ )— 
בנשר ריו דאם־אנטאט בבראזיל 


נושא מטען של אבנים או בסון; חדירת מים לתוך הקיסון 
נמנעה ע״י הגדלת לחץ־האויר בתוכו עד ל 3 אטמוספירות 
ויותר (ע״ע אמודאות). ההוצאות הכרוכות בהקמת הנציבים 
והעמודים עולות כרגיל למחצית ההוצאות הקשורות בהקמת 
הג׳ כולו. 

הקמת גוף־ ה ג׳ עצמו נעשית בשיטות שונות, 
שהעיקריות בהן הן: 1 ) תמיכות זמניות (ציורים 24 א— 
24 ב). התמיכות עשויות באופן ששטחן העליון מתלכד עם 
הקווים התחתונים של הד. עפ״ד עשרות התסיכות מכלוב־ 
סאות או עמודי־עץ, הקשורים ביניהם במוטות אפקיים ואלכ־ 
סוניים. התמיכות צריכות לשאת את המשקל העצמי של הד 
וכלי־ד,עבודה ולעמוד בפגי לחץ־המים. 



25 . שי־פות-הויזים בהתפח פיפתח־הויוים 
כגשר םאדםראנציםק 1 —אוקמד 


2 ) שיטת־הזיזים — מקובלת במקרים שבהם אי־ 
אפשר להשתמש בתמיכות זמניות או שהשימוש בהן יקר 
ביותר. עפ״ר משתמשים בשיטה זו בג" גדולים, החוצים 
נהרות ושטתי־מים נרחבים ועמוקים. לפי שיטה זו מקימים 
את המיפתח משני צדדיו ע״י תוספת זיז נוסף לזיז היוצא מן 
העמוד, עד ששני הזיזים מתלכדים ומתחברים זה לזה למיפ־ 
תח שלם. שיטה זו מקובלת בגשרי־זיזיס, אולם אפשר להש¬ 
תמש בה גם בהקמת ג״ מסוגים אחרים (ציורים 25 — 26 ). 



26 . ׳קיטת־הזיוים בהקפת גקור נפל־כירני (אוסטרליה) 




729 


גשר 


7 30 



27 . שיטת הציפה בהקטת נשר סאדםואנציסקו—אוק?נד 


3 ) שיטת־הגילגול — דומד, במקצת לשיטת־ 
הזיזים < משתמשים בה רק לגשרי־קותת. לפי שיטה ז 1 בונים 
את הקורה (בדופן מלא או במיסבך), כשהיא נתונה על 
גלילים־גלגלים בקירבת חג׳- ולאחר זה מגלגלים או דוחפים 
אותה למקומה הנכון על הסמכים, 
4 ) ש י ם ת ־ ה צ י פ ה מאפשרת להקים את חלקי המים־ 
תחים (ובג״ לא־גדולים — אף מיפתתים שלמים) על תמיכות 
זמניות׳ או בשיטה נוחה אחרת, מזזוץ למקום הג , , ולהעבידם 
לאחד זה על ג׳־סירות או סירות־גרר למקום הדרוש (ציור 
27 ). שיטה זו, שהיא נוחה חולה בדרך־כלל׳ אינה אפשרית 
במקומות שבהם זרם־המים משתנה במידה ניכרת מחמת 

גאות ושפל. 

?. 2111:1:0 ש. אפינגן, סדריו לאינג׳ינר, ב׳, 1956 > 011 ,־ 

804401/0 4 >€ 01408 ) 1004 ) 1/44045 1/4000 €050/140/410 . 44 0£10 ! 0 <]ץ״ 7 י ■ 

1181114111!, 1931, 1X7. 1937 , 4400 ) 00 ) 400/14 0 ^ 8014 ,ת 50 ]ב ז 1 \ .ן ; 

<3. 488 ) 1 ^ €08 884 81418 ' 1404 , 106 א . 5 14 73001 . 1 ׳ 
8014 ^ 05 , 1943; ; 1947 , 10818 ] 48 €08811-1401108 , 1731616 .ס 
11400 ,פ 0 נ|) 3 קת £8 . 7 ) ח x1 צ 3 ז 0 ק 0 ג ^} 631 ת 6 א< 2 מ 1 ־ , 

1-11, 1947; ן״נוו 1 ז 31 ? . 4 . 7 י\-״ת״ם . 6231-0 ? .״י . 4 ־ , 
0054^8 884 €08510140(408 0/ 8818/01-004 €08001(1 8044205, 
1948; ?. <31*101, €04405 48 [>0815 !44648114^804, 1949; 

0. 1335 801420 808080 84244 7/10 ,ח 0 זז 83 . 84 - 60 (>ז , 
1950; . 11 .? , 1950 , 1-111 , 8044011 . 081,88 050 , 130 * 14 .ן 
00 * 1 0 קץ 1, 17 ) 11 י 1 (ז 16 ( 6 ק 16 ז x08,1-111,1951; 0 .א . ^x י^ק 
100 * 0 קץ 17 ,ז, 8 * 0 11 ו, x 08 , 1-11, 1951; !800312 .י -?. 

1 ,600 11104008 ,־) 10 ץ 1 .'ד־£ח 10 ^תו 101 .? ; 1951 , 30801/18 ,:;•ז־ ח 
801420 €085(080(408, 1952; 38080445 , $16100130 . 8 .ס 
8044105 0/ 4/10 8'0014, 1955. 

. של. א 

ב מ י ת ו ל ו ג י ה ו ב פ ו ל ק ל ו ר של רוב החברות 
הפרימיטיוויות יש לכל נהר אלוהות משלו. בניין ג׳־- מעברה 
הנטויה על פניו והמאפשרת מעבר בין שתי גדותיו — הוא 
מעשה חילול־הקודש, העשוי להעליב ולהרגיז את האלוהות, 
שתפקידה העיקרי הוא לשמור על קיומו של המכשול הטבעי. 
מכאן המנהג המצוי בשבטים רבים — לפייס את הבהר 
שעליו בבבח ג/ תחילה ע״י קרבן־חנוכה, ואח״כ ע״י קרבנות 


קבועים מדי שנה בשנה, כדי להפוך את אל־הנהר או את 
התהום מכוח עויין לכוח שומר וידידותי. תאדם של הממונים 
מטעם המדינה לניהול הטכסים הדתיים ברומא — "עושי־הג׳" 
( 1068 } 1 >ח 0 ק) —מעיד על קשר בין הג' ובין פולחן דתי. 
הכנסיה הקאתולית קיבלה את תארו של "עושה־הג׳ הראשי" 
( 3x1111115 ״! ג&ת״ס?) בתארו של האפיפיור. בעפי־תרבות 
רבים קיימים עד היום שיירי מנהגים עתיקים של חגים 
עממיים, טקסים וסעודות על ג׳ או לידו, אלא שלרוב תפסו 
קדושי הדת הרשמית את מקומם של אלי־הנהר הקדומים. 
ביה״ב היתה בניית ג׳ מלווה במקומות רבים הקמת כנסיה 
או בית־תפילה קטן לידו, וכן הועמדו על הג" פסלי־קדושים. 

באגדות־עם רבות מסופר על קרבן־אדם בשעת בנייח ג׳ 

ועל צביעת עמודיו ויסודותיו בדם־תיגוקות* יש אגדות על 
שתי אחיות, שעל גופותיהן נבנו גשרי הדאנובה והפרת, על 
ג' שהיה מתמוטט כל לילה עד שהוקרבה בערמה אשתו של 
מגהל־הבניד" וכיו״ב. מסתבר, שלמסורת ז 1 יש יסוד היס¬ 
טורי. גם ב״משחקי־ג , " של ילדים ("ג׳־לונדון מתמוטט" הוא 
המשחק המקובל ביותר על ילדי־אנגליה) מצוי זכר לקרבן 
מסוג זה. ידוע, שב 1463 , כשתוקן אחד הג" על הוויסלה 
(פולין)׳ נתפס עני המחזר על הפתחים, הושקה יין ונכלא חי 
ביסודות הג׳. ועדייו ב 1843 , בשעת בניית ג' בהאלה שבגרמ¬ 
ניה׳ נמצאו בעלי אמונות תפלות מאוכלוסי־העיר שדרשו 
קרבן־חנוכה למען תיזוק ד,ג׳ והבטחת קיומו. 

את המנהג הרומי להשליך מדי שנה בשנה, בתהלוכה 
חגיגית ובטקס מיוחד, 24 בובות־אנשים כפותות ידים ורגלים 
מג׳-העץ העתיק ביותר שעל הטיבר ( 1101115 ל! 51 $ת 0 ?) לתוך 
מי־הנהר׳ מסבירים ההיסטוריונים הרומיים הסברים שוגים, 
ביניהם גם שטקס זה שימש תחליף לקרבנות־אדם שהוקרבו 
בימי־קדם לאלוהות־הנהר, והסבר זה נראה ביותר. גם 
באיזורי-תרבות אחרים היד, הקרבן השנתי משמש תחליף- 
בפרה של בני־אדם׳ אשר אלמלא הג , היו טובעים בנהר 
והופכים למאכלו. לפי אמונת-עם סינית ביטלו האלים עצמם 
את קרבנות־האדם שהיו נוהגים בעבר בשעת הנוכת־ג , , אך 
מאז גוררת אחריה כל בניה מגפודאבעמעות. גם תושבי- 
טיבט רואים במזיקים השוכנים על תג" את מקורה של 
כל מגפה, ומשום כך נוהגים הם להטיל את חללי המגפות 
לתוך נהר. 

את הג׳ מנסים לכבוש בוהות עדינים, מזיקים ושדים — 
גילגולים מאוחרים של אלי מים ותהומות, שלא ויתרו על 
בעלותם הייחודית של הנהר. בנקמם את עלבונם הם גורמים 
שטפונות, גורפים ג", נטפלים לבני־אדם העוברים על פגי 
ד״ג , ומושכים אותם למים, וכיו״ב. לרוב נראים מזיקים אלה 
באורות באפלה, או כבעלי־חיים, או כדמויות חסרות־ראש. 
מכאן גם החיבה הנודעת לג׳ אצל מכשפות העוסקות עליו 
או מתחתיו במעשי־בישוף. במעשיות רבות משמש הג׳ מקום־ 
מיפגש של הגבוד עם מפלץ, מכשפה מרשעת או מזיקים 
האורבים לו. גם באגדות ומדרשים תלמודיים מתואר הג׳ 
כמקומ-סכנה המועד לפורענות! בגי־אדם נבדקין בשעה 
שעוברין על ג' (שבת ל״ב, ע״א). 

באמונות־עם ובהזיונות־דת רבים מופיע ג׳, שהוא המפ¬ 
ריד והמקשר כאחד בין עולמנו ובין עולמות אחרים. על 
פני ג׳ זה עוברים ונידונים המתים — הנכשלים יורדים שאז¬ 
לה, המצליחים עוברים לגן־עדן. בתפיסת שבטים רבים 
בסקאנדינאוויה, בפולינזיד, ובאמריקה שביל־החלב או הקשת 






731 


גשר—גתה, יווזן וללפגנג(פון) 


732 


הם ג" מעין זה. שבסי־אינדיאנים מכירים גם ג׳־נחש וג" 
אילן בין עולמנו וביו עולם אחר. באיי-שלמה׳ בפורמוזה 
ובפנג׳אב (הודי) נוהגת התהלוכה של הלוויית־המת לעבור 
על־פני ג , ׳ גם אם אין זו הדרך הקצרה אל מקום־הקבורה. 

באמונה הפרסית הקדומה תופס מקום חשוב "ג׳־ההכרעה׳ 
(צ׳ינוא תפרטו), הנזכר הרבה באוסטה ובספרות הפהלוית. 
על ג׳ זה נידונים הצדיקים והרשעים. אלה לחיי עולם' ואלה 
לחרפות ולדראון > על ג׳ זה. שנבנה ע״י האל אהורמוז, 
נלחמים האור והחושך על הנפשות העובדות בו, ו״כל המת¬ 
רשל במצוותיו של אהורמוז תועה ורץ ושב במעבר־הג׳ 
ונופל לגיהנום". דימוי ג׳־המתים הפרסי חדר גם לאגדה 
הערבית (צראט אלמסתקים — "דרך הישר"), ולפי אחת 
המסורות הוא נטוי על־פני מרכז־הגיהנום והוא דק משערה 
וחד מלהביחרב! זמן ההליכה על פניו תלוי בגודל צדקתו 
של אדם, ולעתים אורכת הדרך אף 20,000 שנה. הג׳ הפרסי 
נרמז גם במדרשים (סדר אליהו זוטא פכ״א, ילק״ש לישעיה 
ת״ק): ,באותה שעה מביא הקב״ה את אליליהם של עכו״ם 
ונותן בהם רוח ונשמה ואומר: יעברו כל אומה ואומה היא 
ופסל שלה על הגשר של ג יה נום. מכיון שמגיעין שם, 
יהיה לפניהם כחוט ונופלין לגיהנום׳ האלילים ועובדיהם". 
לפי סיפור עממי יהודי יבחרו ביום־הדין האחרון הצדיקים 
המאמינים והבוטחים בה' בג׳־של־נייר והרשעים בג׳-ברזל ז 
המאמינים יעברו בשלום על הג׳ הרופף לכאורה, אך ג׳* 
הברזל יתמוטט, והרשעים ירדו במצולות. 

תיאורי ג" פלאיים (לרוב של זהב או זכוכית) או מאגיים 
(הנבנים ונהרסים ע״י קסם, לרוב בידי שטן או שדים) 
מצויים ביותר במעשיות ובשירי-עם, מפורסם במיוחד מחזור 
הבאלאדות היווניות על ג' אדנה בקפדוקיה. לעומת זה 
אוהבים המשוררים העממיים לדמות את העולם הזה לג׳ רעוע 
(המוביל אל העולם הבא, אל האלמוות), אשר רק הנזהר 
בהילוכו והיודע את המטרה יעבור בו לבטח. במשל זה 
משתמשים גם בעלי־המוסר (כגון ר׳ ידעיה הפניני ב״בתי- 
נות עולם", ם' י״ב). 

£0(104. 14/01 />01 410 101771)44. £10/101010^10 0111 40X1 

£ 00 ! 111 > 111 / 60 !£(? 100101 ( 71 ? 21 (1887), 552-7; 

,( 1927 ) . 1 . 60 , 1 ת 6 !£ 

)ס קס 1 שץ £110 ) 0 ן 4 81 , 14 (״וח£ £ . 5 ) ; 1659-1665 .קק 

, 500 קות 0 ב 1 ז . 5 ; 1951 ,( 848-857 , 11 , £111105 200 ח 0 ו 611£ א 

, 1257 ם , 986 \ ,.£! * 1955 , £1107011170 !/ £01 /ס 171/00 / 1011 \ 

, 152 י 1 

ד. נ. 

5 ת, שמן של כמה ערים עתיקות בא״י, בעיקר בדרום־מערבה 
של הארץ. 

( 1 ) ג׳ סתם, או ג׳ *פ ל שתי ם, שבשפלת־יהודה (פל¬ 
שת) — נזכרת לראשונה כעיר כנענית בתיאור מסעותיו של 
תחותמס ח 1 במאה ה 15 לפסה״ג! היא נכבשה ע״י הפלשתים 
והפכה לבירתו של אחד מחמשת סרניהם (יהו׳ יג, ג)< גלית 
היה אחד מבניה (שמו" א יז, ד). אכיש מלך ג/ שאליו נמלט 
דוד בברתו מפני שאול, נתן לדוד את צקלג(שם כז, ב-ו)— 
מכאן שתחום־ג׳ השתרע דרומה עד למדרוגי־השפלה. בקינתו 
על שאול מזכיר דוד את ג׳ במקום ראשון בין ערי־הפלשתים 
(שמו״ב א, כ). העיר נכנעה לדוד והעמידה לרשותו גדוד 
אנשי־צבא (שמרב טו, יח). מלך הנקרא אכיש המשיך 
למלוך בה, אולי בחסות מלדישראל (מל״א ב, לט)ז עכ״ם 
נמנית ג׳ בין ביצורי רחבעם (דה״א יא, ח). בעקבות מסע 


שישק שוב אבדה, כנראה, ליהודה! בימי יהואש כבש אותה 
חזאל מלך ארם, ועוזיהו פרץ בחומתה (מל״ב יב, יח ז דה״ב 
כו, ו). סרגון מלך אשור כבש את ג׳ ב 711 וכללה בפחנת 
אשדוד. בימי הבית השני ירדה ג׳ מגדולתה. — אוזביוס 
(ע״ע) מזהה את ג׳ עם כפר בתחום בית־גוברין בדרך ללוד; 
היירונימוס (ע״ע) מאתר אותה ככפר גדול בדרך מבית- 
גוברין לעזה. לפיכך קבעו רוב החוקרים את מקומה של ג׳ 
בתל־א־שיח' עדיני ליד הכפר הנטוש עיראק אל־מנשיה; 
על־פני התל נמצאו חרסים מתקופת הברזל הקדומה והתי¬ 
כונה. בחשט״ז הוחל בחפירות בתל זה. — במפת מידבא 
ובכמה מקומות באונומסמיקון של אוזביוס מערבבים את ג׳ 
עם ( 2 ), וייתכן שגם בכסה מקומות במקרא מתייחס השם ג׳ 
לאותה עיר. 

< 2 ) גתים (=גת־יםו), בצפון השפלה, בתחום נחלת־ 
בנימין (שמו״ב ד, ב־ג! נחמ ׳ יא, לג). יש סברה, שזוהי ג׳ 
האמורה בשמ״א ז, יד, וכן בדהי״א ז, כ (והשר שם ח, יג), 
שהיתה נקודת־ספר בין ישראל (שבטי יוסף ובנימין) ובין 
פלשתים, ושהיא ג׳ שכבשוה דוד, עוזיהו וסרגון (ר׳ לעיל 
[ 1 ]). יש מזהים אותה עם התל הגדול ראס אבו־חמיד 
שבקרבת רמלה, שבו נמצאו שרידי ישוב גדול ומבוצר, 
זעמד מתקופת-הברזל הקדומה עד הכיבוש הערבי. 

( 3 ) * ת ־ ך ם ו ן, עיר כנענית. הנזכרת לראשונה בין 
כיבושי תחותמס ווו בין יפו מזה ואונו ואפק מזה. היא 
נכללת בסימון גבול נחלת-דן (יהר יט, מה) אחרי יהד ובני־ 
ברק ולפני מי הירקון, וכן ברשימת ערי־הלויים (יהו׳ כא, 
כד ז דה״א ו׳ נד). מזהים אותה עם תל אבו־זיתון שבגדות 
הירקון או עם תל אל־גץ־ישה, שבו נמצאו שרידים מימי 
הכיבוש וראשית התקופה הישראלית. — שם זה נקרא גם 
על עיר בנחלת־מנשה, שאף היא נזכרת ברשימת ערי־הלויים. 
יחד עם תענך (שם שם, כה) < מסתבר, כי מקום זה זהה עם 
גמת רימונים, הנזכרת יחד עם שונם באחד ממכתבי אל־ 
עמארנה. האיתור המקובל הוא רמאנה שליד ג׳נין. 

ש. קליק, קובץ סזיא, תרצ״ב! ב. פייזלר (טזר), ארץ־ 
ישראל א׳. 46 , תשי״א! הנ״ל, ם׳ אסף, 351 , תשי׳ב! ש. 
ייבין, ארץ־ישראל ג׳, 32 . תשי״ד! ,!י[ 1£ ז< 11 ^ .?.׳*■ 
. 1 / 7/4 ,. 10 ; 1933 , 227 . 56 / 2081 ,ז־ץ;> 6 . 3 ) . 1923 , 7 , 11-111 
, 7114 .£ ; 1938 , 47 , 61 ? 2081 , 190411 .*( ; 1935 , 148 , 57 

. 1939 , 100 , 35 8 ן 8 

מ. א. י. 

ןתה, יוהן וולפננג(פון)- ( 9011 ) 01434111 ( 

* 00611 — ( 1749 — 1832 ), גדול המשוררים ואנשי- 
הרוח הגרמניים, אחת הדמדות הגדולות של הספרות העול¬ 
מית וסמל מובהק לתרבות המערבית של העת החדשה בבלל: 
״ג׳ לא זו בלבד שהוא אדם טוב וגדול — הוא הרבות בפגי 
עצמה" (ניצ׳שה) ז ג׳ היה "גדול אמני־החיים של העת החד¬ 
שה" (רומן רולאן). חייו היו חיי משורר גדול, שכל יצירותיו 
וכלל יצירתו משמשות לו "קטעי וידוי גדול אחד", והוא 
עצמו ידע לעצב את חייו מדעת ולפרש אותם במידה שאך 
מעטים הצליחו לעשות כמ 1 תו — חיים שהיו מלאים סתירות 
וניגודים, אולם יחד עם זד, הצטרפו לאחדות מושלמת שאין 
כדוגמתה כמעט! לעולם פשטו צורה ולבשו צורה, ואעפ״ב 
שררה בהם עקביות פנימית: "וכך מתפלג אני׳ ידידי, ולעולם 
אני האחד". לעת-זקנה התלונן ג/ שלא זכה לראות אפילו 
ארבעה שבועות של נחת ממש ושתייו היו כ״הפיכד, תמידית 
של אבן" אד יחד עם זה אמר: "יהיה אשר יהיה, החיים 



733 


נתה, יוהן דולפננג(פון) 


734 


טובים הם". חייו היו חיי אדם לוח* סובל ויוצר, ואיו לך 
סילוף גדול מלתאר אותו כדמות אולימפית קריר* השוכנת 
מעבר לנפתולי האדם — כאשר תיארוהו פסיכולוגים וחוקרי 
ספרות ותרבות מסויימים. מכיר היה ג׳ את חוק חיי־היצירה, 
את הךימ(ן המיוחד שלו, שכפה עליו את אורח־חייו: "ואין 
זמן ואין כוח בעולם אשר יפורר את הצורה הטבועה, המת¬ 
פתחת בחיותה" (משירו "אמרות־ראשית אורפיות"). חייו 
היו חיי יוצר גדול, המכיר יפה בייחודו ובעליונותו, אולם 
יתד עם זה היו אלה חיי אדם אציל־נפש וטוב־לב. "הטעם 
והמשמעות שבכתבי ובחיי הוא — נצחונו של האנושי הצ- 
רוף״ן ג׳ מעיד על עצמו שהוא נמנה עם "השואפים לצאת 
מחושך לאור". הוא עסק בשטחי־תרבות ובגילויי-טבע רבים 
ושונים, אך בעיקרו של דבר לא עסק אלא בעניין אחד: 
"עיקר מחקרה של האנושות הוא האדם". שנות־חייו היו 
רבות, ובהן חלו חמורות מדיניות וחברתיות כבירות, וכן 
גילויים בשדה המדע והמצאות בשטח הטכניקה, שפתחו פתח 
לתקופה חדשה. ג׳ עקב אחרי כל החידושים ההיסטוריים, 
החברתיים והתרבותיים והיה מעורה בהם, אך יחד עם זה היו 
חייו מצומצמים בתחום העולם הגרמני־בורגני, שיסודם הונח 
בבית־הוריו ונתחזק ע״י כשרון־המעשה שלו. הוא עצמו אהב 
לראות בחייו תמונה של ניגודי-קטבים, המצטרפים לשלמות 
שבאחדות, וכך ראה גם את מורשתו הביולוגית והפסיכולו¬ 
גית מהוריו, שהיה בנם בכורם. 

ג׳ בולד ב 28 באוגוסט 1749 בעיר־הריך החפשית הפרוטס¬ 
טאנטית פראנקפורט ע״נ מין. אבות-אביו היו בעלי-מלאכה 1 
אביו יוהאן קאספאר ג׳ נעשה משפטן והגיע לאמירות ולעמדה 
מכובדת בעיר. הוא היה משכיל, דייקן וקפדן כלפי עצמו 
וכלפי זולתו! את כל חייו הקדיש לבני-ביתו ולאיסוף 
דברי-אמנות. אמו של ג , , אליזאבת מבית מכסטור (זס״נשיד), 
היה מוצאה ממשפחת מלומדים ופקידים מיוחסת, והיא עצמה 
היתה אשה טובת־לב ומלאה רוח-חיים, ג' עצמו ייחם את 
מבנה־גופו ואח צד החומרה שבאפיו לאביו, ואילו את הצד 
המוסי שבו — לאמו. התקופה הראשונה בחייו( 1749 — 1765 ) 
לא נבדלה מחיי ילדים מוכשרים אחרים מחוגו, הגדלים ללא 
דאגה. ימי ילדותו בפראנקפורט היו עשירים ברשמים! 
במרכז פוליטי ומסחרי זה הכיר עמים אתרים, בעיקר את 
הצרפתים שנכנסו לפראנקפורט ככובשים בימי מלחמת שבע 
השנים! ראה חגיגות רבות־פאר, כגון הכתרתו של הקיסר 
יוזף ח! הידבה ללמוד ולכתוב חיבורים! ספר הקריאה 
האהוב עליו ביותר היה התב״ך. חוויות הידידות והאהבה 
הראשונות שלו אינן מיוחדות במינן׳ והוא הדין בניסוייו 
הראשונים בספרות: משום כך עדיין אין כל אלה התחלת 
דרכו המיוחדת בחיי* כשמלאו לו 16 שנה נסע ללמוד 
משפטים — כרצון אביו — בליפציג, שהיתה באותם הימים 
"פאריס הקטנה", עיר הרוקוקו וההשכלה! בחיי החברה, 
שהתנהלו על טהרת הסיגנון הצרפתי, נתמזגה תפיסת־התיים 
המשתעשעת עם שלטון־התבונה המתרברב. ג , , שמאס באוירה 
האפורה של האוניברסיטה, התחיל מצטעצע בתפקיד של 
אמן־חיים צעיר! השירים והקומדיות, שחיבר באותם הימים, 
משועבדים לרות־הזמן! הנושא העיקרי שבהם הוא האהבה 
בצורת משתק קל ותאוותני. אולם יחד עם זה התחיל ג׳ עוסק 
ברצינות בכתבי לסינג ווילאנד, חלוצי התקופה החדשה 
בעולמה של התרבות והספרות הגרמנית. אזר (״ 005 ), 
מנהל האקאדמיד, לאמנות ורבו של וינקלמאן, הכנים אותו 


לעולם האמנות! שנים רבות היה ג' מהסם אם לחפש ביטוי 
לאישיותו באמנות או בשירה. כוחותיו הרכים של הנער ג* 
לא יכלו לעמוד בפני אורח־חייו הפרוע ובפני מתחי־הנפש 
העזים, והוא חזר לבית־הוריו, חולה ורצוץ. בכלל היו 
מחלות תופעות בולטות בנקודות־מפנה שבחייו! רבות מהן 
נתחוללו בעקבות זעזועי-נפש עזים ושימשו לו מעין מוצא- 
מנוסה ממצבים שלא יכול היה לשאתם. הפעם נמלט ג׳ 
הצעיר לתחום המיסטיקה הדתית. בהשפעת סוזאנה פדן 
קלטנדורף, ידידת אמו (שהציב לה לאחר מכן מצבת־זכרון 
ב" וידויי עדינת־הנפש" ב״שנות-לימודיו של וילהלם מיסטר"), 
שקע ראשו ורובו בעולם הפיטיזם (ע״ע). אעם״כ ביקש 
להמחיש לעצמו את האלוהי גם'במציאות הטבעית, התקין לו 
מעבדה אלכימית והיה עוסק בה בצלוחיות ובאביקים ולומד 
ספרי מאגיה ו" קבלה". 

אולם אישיותו היוצרת לא באה לידי פיתוחה אלא בתקו־ 

פה הבאה בחייו, שהתחילה באפריל 1770 בשטראסבורג, 
שלשם נסע, בהפצרה אביו, כדי להשלים את הוק־לימודיו 
במשפטים. אולם הלימודים המקצועיים, שנסתיימו בבחינת- 
גמר ואח״כ בקבלת תואר דוקטור־למשפטים, לא מילאו את 
זמנו ולבו: בצידם למד גם רפואה ומדעי־הטבע. באותם 
הימים היתד. שטראסבורג מרכז לתנועת "הסער והדחף" 
(ע״ע גרמנית, תרבות, עט׳ 564 ), וג׳ נעשה במהרה לאישיותה 
המרכזית ולתלמיד (ואח״ב תלמיד־חבר) של מנהיגה הרוחני 
החור (ע״ע). היצרים והכיסופים האדירים, שפעמו בתנועה 
זיו ושרוב נציגיה לא ביטאום אלא בהצהרות מפוצצות 
ובסיסמאות-קרב, נתגלמו בנפשו של ג׳ בחוויה אישית עזה: 
באהבתו לפרידריקה בריאון,בת הכומר מזזנהים. אותה נערה 
היתד׳ לו לסמל הטבע׳ לסמל כל השלווה והטוהר שנכסף לה* 
שירי־האהבה והימנוני־הטבע שלו (כגון 1 >שנ 1 עג 1 ^ ["שירת- 
מאי"],(זמט ח 0 רתדתס^ 111 /ו\ ["ברכודפגישה ובר־ 
כת־פרידה״]) שימשו ביטוי עז ומובהק לרגשות־לבו והכניסו 
לליריקה הגרמנית נימה אישית, שלא היתה מצויה בה קודם 
לכן. אולם חייו של ג׳ לא נועדו למצוא את תכליתם בשלווה 
שבברית נישואין זעיר־בודגניים. ג׳ ברח משטראסבורג 
לפראנקפורט, ומנוסה זו, כמו רבות בחייו לאחר מכן, היתה 
ביטוי לכרתו הפנימי, מעשה חיובי ויוצר, אעפ״י שהיתר, 
עמוסה רגשי אשמה טראגית, שהעיקו עליו ומצאו את פורקנם 
ביצירתו, ביחוד בדראמה "קלאוויג(" ובדמותה של גרטכן 
שב״פאוסט", שניסוחו הראשון £31150 •! ס) הוא מ 1774 . 

חייו בפדאגקפורט ( 1771 — 1775 ) היו מוקדשים לעיצוב 
ספתתי של חוויית( השמראסבורגית. אמנם התחיל בעזרת 
אביו לעבוד כעורך־דין יבעירו, וב 1772 אף שימש ארבעה 
חדשים עורך־דין בבית־המשפט העליון של הריך שבוצלאר, 
אולם מקצועו לא העסיק( ביותר: לבו היה נתון לפיתוח 
חייו ויצירתו. הוא נתלבט בעיצוב שירתי או דראמתי של 
דמויות אדירות מן ההיסטוריה, כגון ם(קראמם, יוליוס קיסר 
ומוחמד, או מן המיח(ס והאגדה, כגון פר(מהו 0 , היהודי הנצ¬ 
חי ופאוסט. ברובן לא יצאו יצירותיו אלו מכלל רישומים 
וקטעים, ורק מחזה אחד הביא לידי השלמה — "ג ץ מ ב ר־ 
ליכינגן״ ( 1773 ). מחזה זה — שבו ניכרת השפעתם של 
הרדר ושל שיקספיר — יותר משהוא דראמה היסטורית על 
רקע מלחמת-האיכדים הגרמנית במאה ה 16 , הריהו דראמה 
אישית של יחיד, לוחם בודד למען החירות והצדק, הנכשל 
תוך התנגשות( במציאות ובסיבוכיה! הפרט נתון כאן 



735 


גתה, יוהן וולפגנג(©! 4 ך) 


736 


במרכז׳ והוא בלבד׳ על מאווייו וכוחותיו׳ משמש קנה־מידה 
לכל דבר סביבו. אף המסות הספרותיות, שחיבר ג׳ באותה 
תקופה׳ היו רדו יי ם סוביקטיוויים, שיריו — הימנ 1 נים של 
״סער ודחף״, הקומדיות והסאטירות על ענייני ספרות — 
ביטוי לרגש־החיים הגועש שבו. אולם הניגוד ביו האידיאל 
והמציאות—בעיקר מציאות החיים המצומצמים וחסרי־המעוף 
שבגרמניה — היה כמעט קשה מנשוא אף לג/ כד נוצר, 
במקביל ל״גץ״, הרומאן הראשון שלו, -מ 11 ( 305 0161x1360 
5 ז 6 ! 3 ז 6 /י\ ת £6 ("י ם ו ר י ו ר ת ר ה צ ע י ר"׳ 1774 ), שנכתב 
בצורת מכתבים, לפי דוגמת הרומאנים של ריצ׳רדסון (ע״ע) 
ורוסו (ע״ע). ב״ורתר", שפירסם את שמו בכל גרמניה ואף 
מחוצה לה, צירף ג׳ יחד קורות מימי שהותו בוצלאר — את 
אהבתו ללימה בוף, ארוסתו של קסטנד ידידו, ואת פרשת 
התאבדותו של הסופר הצעיר ק. ו. ירוזלם, אלא שהדומאן 
נכתב בריחוק שנים אחדות מאותן החורית. זוהי הרא¬ 
שונה ביצירותיו הגדולות של ג/ שבה נתן לחוויה פרטית 
שלו קיום סמלי׳ כלל־אנושי, ע״י כוחו האמנותי ועומק 
אישיותו. ב״זרתר" נתן ג׳ ביטוי מושלם להלד־הרוח הרגשי- 
רגשני של דורו, ומכאן הרושם האדיר וההשפעה העצומה 
של יצירה זי בשעתה. 34 שנה אח״כ, בעת שג' עצמו כבר 
התרחק תכלית הריחוק מעולם רוחני־נפשי זה, עדיין הכיר 
אותו נאפ.*לי 1 ן בעיקר כמחבר "ורתר", שאותו קרא בנעו¬ 
ריו בתרגום צרפתי. — הדראמות שחיבר ג׳ בשנים ההן, 
״קלאוויגו״ ( 1774 ) ו״סטלה" ( 1775 ), מגלמות אף הן סתי¬ 
רות נפשיות שבהן התלבט ג׳ עצמו: הניגודים בין הרציה 
וההוויה, בין הרגש והתבונה, אשמת האדם כלפי הקרובים 
ללבו, שאותם הוא מקריב למען פיתוח אישיותו. ג' עצמו 
המשיד ברוב־מרץ ללכת בדרך־חייו שהוליכה אותו מעולם 
הרגש לעולם־המציאות. באותן שנים הירבה בנסיעות (למשל 
לשוויץ ב 1775 ) וקנה לו ידידים חדשים, כגון המבקר החריף 
יוהאן מרק והפילוסופים ם. ה. יעקובי ד. ק. לאוואטר 
(של״קטעים הפיסיוגנומיים" שלו תרם ג׳ כמה פרקים). לאחר 
שיצא שמו בעולם, קנה ג׳ לעצמו חזקה בחוג חדש — בחברה 
הרמה של פראנקפורט. הוא התארס עם לילי שנמאן, בתו 
היפהפיה של בנקאי עשיר, ואהבתו לה מצאה ביטוי בשירתו, 
אלא שג׳ חזר בו מאירוסיו עמה. אדם כמוהו, שלדבריו הוא 
"לעולם חי, שואף ופועל בתור עצמו", לא יכול היה לתלות 
את חייו בזולתו! הכרח פנימי דחף אותו לכבוש את חייו 
ואת עולמו בכוחות עצמו. ג׳ ניתק את קשריו עם לילי ועם 
פראנקפורט ונמלט שוב, הפעם לנימאר, שלשם הזמינו הדוכס 
הצעיר קארל־אוגוסט ( 1757 — 1828 ), שהכיר את ג׳ 
בשעת ביקור בפראנקפורט. בנובמבר 1775 הגיע ג׳ לווימאר! 
לא נתכוון אלא לבוא לביקור ונמצא משתקע שם לכל ימי- 
חייו. 

שנותיו האחרונות בפראנקפורט היו תקופת חיפושים 
אחרי צורות-חיים חדשות יותר משהיו תקופת־יצירה. עד אז 
היה חי, ככל בני־דורו. בעיקר בתחום הרגש ולא בעולם 
המציאות ודרישותיה! עדיין לא טעם טעם של חיי-עבודה 
ולא הכיר את מבנה המדינה והחברה. אותם צדדי־החיים, שלא 
היו ידועים לו קודם לכן, כבש ג , לעצמו בווימאר. אותה 
עיר־שדה קטנה, שמספר תושביה לא עלה על 6.000 ושהיתד. 
בירה לדוכסות בת 100,000 נפש בלבד׳ הפכה בידי הדוכסית 
אנה־אמאליה, בת־אחותו של פרידריד הגדול, ובנה קארל־ 
אוגוסט לאחד ממרכזי התרבות הגרמנית׳ שקלט אישים כג׳, 


רלאנד והרדר, ואח״ב גם שילד. במהרה הכיר ג׳ בערכה 
המכריע של וימאר לגבי חייו, והחליט לדור שם — כדבריו: 
״כל זמן שארצה וירצה הגורל״ כדי לעמול לטובת-הכלל. 
איש "הסער והדחף" הפך לאיש המיגהל והמדינה. תחילה 
נעשה מפקח על המיכרות והכבישים, לאחר מכן היה לשר־ 
המלחמה ולשריהכסשים. ב 1777 הוענק לו התואר "יועץ- 
סתרים״ וב 1782 — מעמד-אצילות, ומאז נקרא שמו "פון ג׳". 
הוא פעל גדולות למען הארץ הקטנה — למעלה מן המידה 
של פקיד נאמן לתפקידיו! הקדיש את זמנו לטיפול במשימות 
סוציאליות, למד להכיר את העם על כל שכבותיו, ויחד עם 
זה הראה את כוחו כמחנכו של הדוכס הצעיר. בכל פעולותיו 
אלה חינך ג׳ אף את עצמו ועיצב מדעת את דמות חייו-הוא. 
עבודתו המעשית עוררה אותו לחקור את עולם־האדם ואת 
עולם־הטבע. במקום שכרון־הטבע באה עתה ההסתכלות 
בטבע והסברתו המדעית. ג׳ פנה לשטחים רבים ושונים, כגון 
גאולוגיה׳ ביולוגיה, אנאטומיה, בוטאניקה! הצד השווה 
שבח קירותיו היה—שאיפתו להכיר את יסוד-הבריאח, שלפיו 
מתפתחים חלקיה בחוקיות בדורה, והוא מאחד את כולם. 
תורתו הפאנתאיסטית של שפינוזה, חזון האיחוד הכולל 
של הטבע והרוח׳ התמזגה בנפשו של ג׳ עם השפעות 
תורת הסטואה היוונית — שג׳ הכירה בצודה שניתנה לה 
ע״י קיקרו — והנאו־אפלטוגיזם של פלוטינוס, והפכה עתה 
להשקפת־עולמו של ג , ! הוא העיד על עצמו, שב״מידות" של 
שפינו׳זה "מצא הרגעה ללהט לבו", וששפינוזה "פקח את 
עיניו למבט גדול וחפשי על עולם החושים והמוסר". ג׳ הכיר, 
אמנם, בניגוד שבין "שיטתו המאתמאטית של שפינ 1 זה", 
"תלמידו של דקארט" וחניך "תרבות מאתמאטית ורבנית", 
ובין "השתקפות הדברים בדרכי הדעות והדימויים שלי", אולם 
מעל לניגוד זה הטעים את "המשיכה־שבבחידה" בינו ובין 
שפינוזה, שממנו למד "לראות את האלוהים במבע ואת 
הטבע באלוהים". הפילוסופיה ותורת־המידות של בן־דורו 
הגדול קאנט, המעמידות את הכרעתו המוסדית ואת עשיית' 
חובתו של האדם מול המציאות הטבעית׳ לא היו קרובות 
לרוחו של ג ׳ . — כשלב מכריע אחר בהתפתחותו, באה אף 
עתה חוויית־אהבה ל?ןו־ב אותו למציאות ולהביא הארמו־ 
ניה בחייו. היתד. זאת אהבתו ל ש דל ומה פון שטין, 
הגדולה ממנו בשבע שנים, אשתו של פקיד חסר־דמות בחצר 
הוימארית ואם לשבעה בנים. בזכרון הדורות הבאים אין 
היא חיה אלא בכתבי־ג׳! וסששרפה את מכתביה אליו, שמה 
קץ לקיומה העצמי. בחוויות האהבה הקודמות היה ג׳, כמו 
פאוסט, "רץ ועובר את העולם", סוער, תובע וכובש! באהבתו 
לשארלוטד. בטלה בו ההרגשה של "אני ואפסי עוד", ובמקומה 
באה תחושה עמוקה בערכה של נפש אדם זולתו. בעיניו 
היתד. שארלוטה לסמל האנושיות העילאית — בחינת "הנשיות 
הנצחית תנחנו אל־על״(סיומו של ״פאוסט״)—, והיא הנחתה 
אף אותו עצמו להגביר את אנושיותו השופעת. השירים 
מתקופתו הנימארית הראשונה( 1775 — 1786 ), כגו ן 0 נן 1 בו 111 - 

111556 (״רזים"), 001310116 03.5 (״האלוהי"), ־ 301 01X112X11 

] 6054:111161 ^ 1 ("גבולות-אנוש"), משמשים ביטוי ראשון 
לפילוסופיית־החיים של ג׳ ולהשקפת־עולמו הבשלה, לרעיון 
ההתפתחות האוניוורסאלית ולהכרה בחובותיו המוסריות של 
האדם בהתאם לגדריה של החוקיות הטבעית־אלוהית. שיריו 
לשארלוטד" החדורים מוסיקאליות עמוקה, הם שירים־לעת* 
מצוא. שהפכו לשירי־קיימא בשל סמליותם. עושר־חווייתו 



737 


גתה, יוהן וולפמג(פון) 


738 


וכוח־אמנותו באים לידי גילוי מושלם בשירים בגון 
1 >ס 13011111 <' 1000051 * (״שיר־לילה לבודד״), 01000015100 005308 
355000 ^ 160 * ססכיג! ("שירת הרוחות על־פני המים"), 
!*סס^ ת 10 ) ("לירח"), § 1 ד 01 :> £011 ("מלך־היער"), ועוד. 

אולם ג׳ החל להרגיש שפעילותו הסדינית־חברתית, 
שהרחיבה את הכרודעולמו, לא הניחה לכוח־יצירתו לבוא 
לידי הגשמה מלאה. שוב ראה צורך להשתחרר מעומס 
הקשרים לסביבה ולברוח אל עצמו ע״י עקירה מסביבה זו — 
ובריחה זו לא היתד, אלא חוליית־השתלמות נוססת בשלשלת־ 
חייו. בסתיו 1786 נסע בעילום־שם לאיטליה, שהה שם עד 
הקיץ 1787 — וחזר לוימאר כאדם הקם לחיים חדשים. את 
אשר נבצר ממנו לחזות בארץ־הצפון ובציוויליזאציה שלה, 
ראה באיטליה על מורשתה הקלאסית: עבר שהוא ה(וה. שם 
בארץ הים־תיכוניח, שמופת־השמש ומלאת זכרונות התקופה 
העתיקה, ובתוך עם החי את חייו בטבעיות אנושית באה גילה 
את אחדות הטבע והאמנות > אף אהבתו לאיטלקיה יפה שוב 
לא היה בה משום סערה המסכנת את שלוות־בפשו, אלא 
משום חיזוק ההרמוניה של הווייתו. ה״אלגיות הרומיות" הן 
בחינת ניגוד גמור ל״ורתר", שכן שוררת בהן חדוות חיי־ 
החושים שבאהבה. בדרך־תפיסתו של העולם העתיק ובפירוש 
שנתן לו היה ג , מושפע מוינקלמן (ע״ע), שעליו כתב ג׳ 
לאחר מכן ( 1805 ) דברי־הערכה חשובים. כמוהו ראה ג׳ 
בעולם העתיק בעיקר "תמימות אצילה וגדלות שקטה" 
( 006550 511110 1 ) £10131100 110 * 0 ) —התכונות שהפכו ליסו¬ 
דות השקפת־עולמו, לבסיס ההומאניזם הקלאסי שלו. לאחר 
שובו לוימאר, פרש ג׳ ממרבית תפקידיו ולא שרר לעצמו 
אלא את הפיקוח על האוניברסיטה של ינה, על הספריות 
הציבוריות ועל בתי־הנכו׳ת; כן נטל על עצמו את הנהלת 
התיאטרון׳ שלו נשאר קשור שנים רבות. ג׳ לא יכול לשאת 
עוד את המתיחות שבאהבתו לשרלוטה פון שטין, ומה גם 
שאותה אהבה לא היה בה משום ברית־חיים אמיתית. ב 1788 
נתחבר לאשה פשוטה, נערה עממית ומעוטת־השכלה, 
כריסטיאנה וולפיום (^ק!!!^), שהיתה פועלת בבית־ 
חרושת לפרחים מלאכותיים. זו הפכה לסוכגת־ביתו ולחברתו 
בחיים וטיפלה בו לתומה, בלי להפריע את עולמו הפנימי 
ואת חיי־יצירתו באהבתה ז כעבור 18 שנים, כשכבר היה 
להם בן בוגר, נשא אותה ג׳ לאשה כדת ובדין. 

ביצירותיו של ג׳ סמוך למסעו באיטליה, לפניו ולאחריו, 
טבוע חותמן של פעולתו הציבורית מזה ושל אישיותה של 
שארלו׳טה פון שטין מזה, והן מן הביטויים הנעלים של 
"ההומאניזם הקלאסי". הרעיון היסודי של הדראמה "א יפי־ 
גניה בטורים" (נוסחה בשלישית ב 1787 ) הוא טיהור האדם 
בכוח אנושיותו, המסלצת אותו ממועקת רגשי־אשמה. בניגוד 
ל״איפיגניה" של אוריפידס תלוי כאן גורלו של האדם בו 
בעצמו ולא בגזרת האלים. "על כל תקלות האנוש תכפר 
האנושיות הטהורה״ (- 5011 00130001100 000050111101100 110 .^ 
1 נ 0 } 111 ס 11 נ 1 ס 5 ס 10 \ ססוסס 001 ) — בך ניסח ג׳ את משמעותה 
של אותה דראמה. בשיכלולה האמנותי, בנעימת־החיים העזה 
ובהאדרת כוח האהבה והחסד שבח, נמנית יצירה זו עם 
הגדולות שבדראמות הקלאסיות של הספרות העולמית. — 
באיטליה השלים ג׳ אף את הטראגדיה ״אגמונט״ ( 1788 ), 
שהתחיל בה כבר בתקיפת חייו בפראנקפורט. בדומה ל״גץ", 
אין זו בעצם דראמה היסטורית אלא הדראמה של פרט גדול, 
שהוא — בניגוד לורתר, ואף לפאוסט — אוהב את החיים 


ואהוב על הבריות. את כל מעשיו של אגמונט, עד לסופו 
הטראגי, מציג ג׳ כהשתלשלות גורלית, שהביא הגיבור על 
עצמו! ואילו קלרכן אהובתו מגלמת את "האנושיות הטהורה", 
בדומה לאיסיגניה, על־אף תמימותה וצימצומו הבורגני של 
אופק־נסשר״ — ב 1790 הופיעה הדראמה "טורקוםו טסו"; 
אחד מידידיו של ג׳ הגדיר אותה כ״גילגול מוגבר של ורתר״י 
והמשורר עצמו קיבל את ההגדרה הזאת. דמותו של המשורר 
האיטלקי טסו (ע״ע). שאת שירתו "ירושלים המשוחררת" 
קרא ג׳ כבר בימי־ילדותו, הופכת לו לסמל המאבק שבין 
הפרט היוצר והעולם הסובב אותו. זוהי הראשונה ביצירות 
הספרותיות הגדולות, שבה הוארה בעיית האמן הניצב לעומת 
החברה, בעיה שחזרה והעסיקה את הספרות העולמית לאחר 
מכן. גם מאסו וגם הדמות־שכנגדו — המיניסטר אנטו׳נל, 
איש המשטר החברתי, על גדריו ונימוסיו — משקפים את 
נפשו של ג/ שהוא עצמו הבחין בה שני פרצופים, בדומה 
לפאוסט ולמפיסטו ב״פאוסט" שלו. "איפיגניה" ו״טורקוואטו 
טאסו" כתובים בצורה שירית כדוגמת הדראמות הקלאסיות. 
שני המחזות האלה וקטע גדול של "פאוסט" נבללו בהוצאה 
הראשונה של כל־כתביו, שהופיעה ב 1787 — 1790 ב 8 כרכים. 
באותה שעה כבר היה ג׳ — שעדיין לא הגיע למחצית־ 
ימיו — מוכר כגדול משוררי אומתו ובדמות המרכזית של 
רוחניותה בדורו. 

באותם הימים נתרחבו מעייניו של המשורר לתחומים 
חדשים ו הוא הגדיל בהרבה את אספיו הפרטיים של דברי- 
אמנות ושל מוצרים מן הטבע הדומם (מינראלים) והחי 
(בעיקר צמחים), עסק בניסויים בפיסיקה ובכימיה ופירסם 
חיבורים במדעי־הטבע. עיסוקו בחקר־הטבע (ר' להלן, ענד 
749 ) הוא חלק בלתי־נפדד של חייו ושל יצירתו, חלק שג׳ 
עצמו החשיב אותו ביותר. וכך הגדיר את מעמדו בתחומים 
השונים של פעולתו והגותו: "בחקר־הטבע אנו פאנתאיסטים, 
בשירה — פוליתאיסטים, במוסר — מונותאיסטים". בטבע 
ובאמנות ראה ג׳ שני גילויים של מהות אחת, "שפעולתה 
העליונה והיחידה היא לצור צורות", וכן דרש לתפוס גם 
את המדע כאמנות, "אם מבקשים אנו בו שלמות כל שהיא". 

האידיאל הקלאסי של עיצוב־צורה, של הארמוניד. ושלמות, 
המתבטאים ביציבות, בסדר ובחוקיות, בדיסון ובעשיית־ 
סייגים ובהימנעות מכל גודש והפרזה ומכל התפרצות של 
יצרים ורגשות—קבע אף את עמדתו של ג׳ לגבי כל הגילויים 
והבעיות של המציאות החברתית והמדינית. הוא הביר 
כלגיטימיים בכל המוסדות שצמחו צמיחה אוירגאנית במהלך 
ההיסטוריה ונעשו מסגרות להתפתחות של תרבות חברתית 
ואישית, וראה סבנה לכל ערבי־האדם בהרס מסגרות קיימות 
אלו, אף אם הבחין בעין פקוחה בכל מומיהן. מבחינה זו 
נעשה ג׳, שנראה כמהפכן בתקופת "סער ודחף" שלו, שמרני 
מובהק, שהיה מסוגל "להעדיף אי־צדק מאי־סדר״ז ויוצרה 
של דמות גו־טכן ב״פאוסט״ הסכים—בתפקידו כשר במדינה - 
למניעת חנינה מנערה שנתפתתה, שרצחה את תינוקה 
ונידונה למיתה. מבאן גם יחסו השלילי למאורע המדיני 
הגדול של ימיו — למהפכה הצרפתית ולגלים שהיכתה באי¬ 
רופה. ג׳ חזה במהפכה את התפרצות הכוחות התהומיים, 
אשר ריסונם ובבישתם היו בעיניו מהותה של ההתקדמות 
התרבותית של האדם. ג׳ לא נתעלם בלל מסיבות המהפכה, 
היטיב להבין את משמעותה ההיסטורית, והיה מן הראשונים 
שהכריזו כבר בשעת־מעשה: "התחילה תקופה חדשה בדברי- 



739 


גתה, יוהן וולפגגג(פון) 


740 


ימי עולם* (בליל קרב־ואלמי). ואעפ״ב שלל את המהפכה 
הצרפתית כתנועה אשר "כתנועת לותד בשעתו, נעשית 
במבוכת ימינו גורם המפריע את הפיתוח השקט של האישיות 
( 81130118 11111186 )"■. 

בעצם שנות המהפכה טיפל בד. ג׳ בכתביו רק בצורת 
קומדיות וסאטירות, שהן חלשות למדי. הוא ביקש מנוס 
סתהפוכות-הזמן בעולמו העליז של אפוס־הדויות הקדום 
״ך י נקה שועל״, שעובד על-ידיו( 1794 ). רק כעבור 10 שנים 
יצר דראמה על רקע המהפכה הצרפתית: £01110116 1 * 1 ! 016 
10011161 ׳ ("הבת שמחוץ לנישואין"), אך גם זו יותר 
משהיא מחזה היסטורי הריהי מראגדיה של נפש עדינה 
אחת, בדומה ל״איפיגניה* ול״טאסו". יצירתו הגדולה האחת 
שנוצרה מתוך מגמה להקביל לתוהו הגועש והחולף של 
עולם המהפכה עולם של ערכים קיימים, היא האפוס "הר מ ן 
ודורותאה״ ( 1797 ). כרקע היצירה משמש גורל הפליטים 
בימי מלחמות־המהפכה, הבאים במגע עם עולמה הכפרי* 
הבורגני של עיירה גרמנית. יצירה זו, הכתובה בסיגנון האפוס 
החומרי, לא באה לפאר אח ההווי הבורגני, אלא מכוונת 
להציג אורח־חיים מופתי של נפשות אצילות, המצויות גם 
בין האזרחים, שהם בעלים בעמם, וגם בין הפליטים העקודים 
חסרי־כל. האפוס מאדיר את האנושיות הצרופה, ברוח של שירו 
של ג׳ "האלהי": "נדיב־לב יהא האדם, רב־להושיע וטוב". 

החל מ 1794 מורגשת ביצירתו של ג׳ מבחינת השקפת־ 
עולמו השפעתו של ש י ל ר (ע״ע). שני המשוררים נפגשו 
לראשונה מתוך הרגשה של זרות הדדית, אולם במהרה נקשרו 
ביניהם — למרות ההבדלים העמוקים שבאופי ובהשקפות — 
קשרי ידידות עזה, שהביאו אותם לידי שיתוף רוחני פורה. 
ביחד כתבו את ה״כסניות* — אוסף של מכתמים שנונים, 
המוקיעים את כל האווילי והנבוב בספרות ובהגות־ה־ור * 
ביחד יזמו וערכו את כתבי־העת "תסזס!?" ו" 1 ו 6 ג 1 ץק 0 ז? " , 
שהיו שופרות לחזון האידיאל הקלאסי שלהם. בהפרצתו של 
שילר השלים ג׳ את חלקו הראשון של "שנות־לימודיו של 
וילהלם מיסטר"(ר׳ להלן), מצירה זו הופיעה ב״כתביו החד¬ 
שים" של ג׳ ( 1797 — 1800 , ב 7 כרכים). ההגדרה שהגדיר 
שילר את הרומאן הגדול הזה של ההשכלה הגרמנית: "מים 
שקטים, אך עמוקים״ — יש בה כדי לתאר את כל יצירתו של 
ג׳ בשנוודעמידתו ואת הקלאסיציזם הגרמני בכללו. ה בא¬ 
ל א ד ו ת שכתב ג׳ בשנות ידידותו עם שילד אף הן בחינת 
הגשמה של המגמה הקלאסית, כגון: "הכלה מקורינתוס" 
( £01111111 011 ׳\ 81301 016 ), ״שוליית-הקוסם״ (-• 06123111161 
1611111118 ), ובעיקר האדירה שבהן ״האל והבאיאדרה״ ( 061 
33616 ( 83 316 3 ״ 0 001:1 ), שיר־תהילה לאהבה הגואלת 
והמזקקת. ג׳ ושילר ראו ביצירתה של יוון העתיקה את 
קנה־המיז־ה היחיד למדוד בו כל שירה ואמנות, והאדירו 
את העולם העתיק לעומת העולם הקאתולי של יה״ב, שאותו 
ביקשה להחיות הרומאנטיקה שקמה באותם הימים. מותו 
של שילד ( 1805 ) היה בו משום סיום־פרשה בחייו של ג׳. 
בשירו 0100106 3011111615 20 § 110 ק£ ("סוף־דבר ל״פעמוך 
של שילד״), בשירו המאוחר 1611 ט 5 > 8611 3011111615 ("עצמו¬ 
תיו של שילד"), הנמנה, בחכמת־החיים שבו, עם גדולי השי¬ 
רים שכתב בימי-זקנתו ( 1826 ), ובחליפת־המכתבים בין שני 
המשוררים, שהוציא ג׳ ב 1829 , לא זו בלבד שנתן הערבה 
לאישיותו של ידידו, אלא אף ביטא את השקפת־העולם 
והחיים שלו עצמו. 


שנה לאחר מותו של שילד סיכנו מלחמות־נאפוליון, 
וביחוד ד.קךב על-יד ינה, את שלומו של ג׳ ואת שלומה של 
המדינה, שבה פעל כאחד הפקידים הגבוהים. בצוק־העיתים 
נתן ג׳ צורה חוקית לקשריו עם כריסטיאנה וולפיוס, 
וכן ערך הוצאה חדשה של כתביו ב 12 כרכים (בבית־ 
ההוצאה של קוטה)! ביניהם הופיע לראשונה החלק הראשון 
של ״פאוסט״. — באותה שעה נפגשו דרכי־הייהם של שני 
גדולי־הדור, של איש־הרוח ושל הכובש והמושל׳ ובחמת 
נאפוליון אף חלה פגישה אישית בינו ובין ג׳ בימי ועידת- 
הנסיכים בארפורט ב 1808 . ג׳ רחש הערצה עמוקה לקיסר, 
על אף השיעבוד ששיעבד את גרמניה, מעולם לא נתפס ג׳ 
לרגשי הלאומניות והפאסריוטחם של המאה ה 19 , ומבחינה 
זו נשאר כל ימיו בן תקופת ההשכלה ההומאניסטית- 
קוסמופוליטית של המאה ה 18 . הוא לא העריך אלא את אישיות 
הפרט — מצד אחד, ואת נכסי הרוח והתרבות המשותפים 
לאנושות כולה — מצד שני, ללא הבדל מעמדה האתני של 
האישיות או מוצאם הלאומי של גילויי התרבות. בהתאם 
לכך לא החשיב את ייחודו של החטיבות הלאומיות השונות 
ושל המסגרות הממלכתיות הנפרדות, ואילו רעיון האימפריה 
האוניוורסאלית קסם לו מאד. הוא חי, לסי דבריו, "בדרגת־ 
תרבות שבה נעלמת השנאה הלאומית כליל, והאדם עומד 
למעלה מן הלאומים וחש בטובתו וברעתו של העם־השכן 
כאילו חלו בעמו הוא". בנאפוליון חזה ג' את התגלמות 
"האיש הגדול" בהיסטוריה ואת מחוללם של משטר וסדר 
לאירופה כולד" הוא קיבל מידי נאפוללן אות־כבוד, אך דחה 
את הזמנתו לעזוב את וימאר ולעבור לפאריס. ג׳ שמר 
אמונים לנאפוליון גם לאחר שזה ירד מגדולתו, וכל ימיו 
כיבד את שמו ואת זכרו. נאפוליון מצדו הרגיש בהרגשה 
אינטואיטיווית בגדלות אישיותו של ג׳ במידה שלא הרגישו 
בה אלא מועטים בדורו. 

כשם שב״הרמאן ודורותיאה" הקביל ג׳ למהפכה הצרפתית 
את ערבי-החיים היציבים והקיימים, כך ניסה עתה במחזה 
"פאנדורה" להורות יסודות כל מוסר אנושי ע״י המיתוס 
של חזרת פאנדורה לבני־האדם. פאנדורה שייכת למחזור־ 
המיתוסים שממנו לקח ג' ב 1773 את המוטח של פרומחוס 
כנושא לקטע דראמתי אדיר, המפאר את עצמאותו של האדם 
ואת התמרדותו בגזרת האלים. אולם ב״פאנדורה״ — שאף 
היא נשארה קטע ושיש בה משום צירוף של חומרה קלאסית 
עם רוח רומאנטית־מוסיקאלית — שוב אין גישתו של ג׳ זו 
של איש "הסער וחדחף" אלא של הקלאסיקן, חרוקם תמונה■ 
סמלית של ההווה על רקע עולם־הציורים המיתי ברוח של 
הומאניזם נשגב. 

דמויות הרומאן 1611 ) 311350113 ^ז 61 ׳ 31111 ז \\' 016 ("הקירבה 
שבבחירה״, 1809 ) פועלות בהווה, ואעפ״ב באים גם בו לידי 
ביטוי ערכי־החיים וחוקי־המוסר הנצחיים. גם לרומאן זה 
צביון רומאנטי במקצת, אלא שצביון זה מתגלה לא בצורה 
אלא באוירה הנפשית של גיבוריו ובסיבוכי היחסים ביניהם. 
יצירה זו נועדה מעיקרה להיות נכללת בצורת נובלה ברומאן 
״וילהלם מיסטר*. ובותרת־המשנה של זה האחרון — 016 
חס $206113 !ח£ (״המוותרים״) — הולם גם את תכנה. ג׳ עצמו 
ראה ב״הקירבה שבבחירה" את הטוב שבספריו ז הרומאן הוא 
בחינת קביעת־עמדה לגבי תנועת הרומאנטיקה, שרשמה אח 
שמו של ג׳ על דגלה ושאפה להיתלות באילן גדול זה, ושאף ג' 
מציז־ו התייחס אליה בתחילה בחיוב — בעיקר לפילוסופיחד 



741 


גתה, יוהן וולפמג(פון) 


742 


הטבע שלה —, אלא שלבסוף דחה אותה בהחלטיות("הקלאסי 
הוא הבריא, הרומאנטי — החולני"). היסודות הרומאנטיים 
שברומאן זה טפליוס לעומת משמעותו הפנימית, שטבוע בה 
חותם ההוסאניזם הקלאסי של ג' — ההברה שרק ״החוק״ — 
להבדיל מן הרגש — "עושה אותנו בני־חורין". בניגוד לרו־ 
מאנטיקנים ראה ג׳ בנישואין ובמשפחה התחייבויות וקשרים 
מוסריים עמוקים ביותר, שיש להגן עליהם, למען הפרט 
עצמו, בפני היצרים החשובים השרויים בנפש כל אדם. 
ברומאן זה — כב״פאוסט״ אחריו — משתמש ג , במיתוס 
הקאתולי כמשל לכוחות הנצחיים של האהבה והחסד, 
מעלה על נס את כיבוש־היצר, את הריסון העצמי ואת 
הימנעות האדם מדרישה במה שמופלא ממנו: "אין לו לאדם 
ההוגה אושר נאה אלא לחקור את הניתן לחקירה ולהעריץ 
בשלווודנפש את שאינו ניתן לחקירה". חכמת־חיים והאר־ 
מוניה נפשית זו אינן נקנות אלא לאחר מאבק קשה ומתוך 
התרת ניגודים טראגיים, והרומאן העמוק הזה, על מתח־ 
הרגשות והבהירות המוסרית שבו, שימש פורקן־נפש והת¬ 
גברות על לבטים פנימיים אף לג׳ עצמו. ביצירה זו משתקפים 
יסודי אד,בתו למינה הרצליב הצעירה ( 1807 ), וגם תסבכות 
נפשיות אחרות, שנתחדשו בו מפעם לפעם, ושג׳ הצליח 
להביאן להבעה אמנותית נעלה: "אין דרך טובה מהאמנות 
להשתמט מן החיים, ואין דרך סובה מהאמנות להשתלב 
בהם״ — מלים אלו, המצויות ברומאן, עשויות לשמש סיסמה 
לכל יצירתו של ג׳ המשודר והסופר. 

בצד יצירתו הספרותית המשיך ג׳ במחקריו במדעי־הטבע. 

ב 1810 יצא לאור פולמוסו עם ניוטון 0 ז 111611 :א)ז 3 ? ■! 211 
(״על תורת־הצבעים״׳ ר׳ להלן, עם׳ 750 ), באותה התקופה 
התחיל לכתוב את האוטוביוגראפית הגדולה שלו 10111110£ ס 
311111011 ^ 1 ) 1111 ("חזון ואמת"), שיש בה משום פירוש 
ליצירתו הספרותית. שלושת חלקיה הראשונים הופיעו 
ב 1811 — 1814 , הרביעי לא נתפרסם אלא מתוך עזבונו. בספר 
זד, מספר ג' על חייו מימי ילדותו עד לבואו לנימאר ( 1775 ), 
וקושר קשרים ביניהם ובין הזרמים המדיניים, הרוחניים 
והאמנותיים של זמנו. "כמו היקום שאנו כלולים בו, מורכבים 
אף חיינו מחירות והכרח באורח שאינו ניתן להבנה״ — מתוך 
גישה יסודית ל מספר ג׳ על חייו ועל יצירתו, כפי שנתרקמו 
על הרקע הססגוני של זמנו. כהשלמה לספר זה נ ראי בעיני ג׳ 
110150 1131100150110 (״מסע לאיטליה״, 1816 — 1817 ), - 0301 
513011101011 ס! 0 ס* 3 ק (״מסע־מלחמה בצרפת״, 1822 ), - 50 
13102 * 1 ססזו 1100 ־ 13001 (״המצור על מינץ", 1829 ), וכן ■ 1 !ג 
0 :ז 05116£ ז 311 ( 130-11011 * • 01101 03100 ("דברי הימים והשנים", 
1830 ). למניו, מכתביו ושיחותיו עם ידידים, שרבים מהם 
נועדו מלכתחילה לפירסום, משלימים אותה שורת כתביו 
שהם בעלי אופי אישי מפורש. 

ג׳ לא שיתף את עצמו בכל המאורעות המדיניים הגדולים 
של אותן השנים, ואף עמד מנגד ל״מלחמת־ד,שיחדור" וללהט 
הפאטרלטי שהקיף בעקבותיה את העם הגרמני, דבר שעורר 
נגדו — ולא רק בחייו — רוגז רב. אולם עמדתו זו מתחייבת 
מכל תפיסתו ההיסטורית והפוליטית. הסתייגותו מההתלהבות 
של "מלחמת־השיתרור" באה גם מתוך ראייתו אותה בהת¬ 
קוממות הבינוניות ההמונית נגד הגאוניות האישית של 
נאפוללן. בכלל לא האמין ג׳ ביעוד המדיני־ממלכתי של 
העם הגרמני ויעץ לו לבחור ביעוד רוחני־אנושי. בעצם 
סערת "מלחמת־השיתרור" פנה במתכוון ליצירה הרתוקה 


תכלית הריחוק מענייני־דיומא והשלים אותה ב 1819 —הקובץ 
0 !״ו 1 ם ■ 051-6511101101 ^ ("ה ד י ו א ן ה מ ע ר ב י־ מ ז ר ח י"), 
שהוא, אולי, ספר־השירים החשוב ביותר בלשון הגרמנית. 
שוב ברח ג׳ מן ההווה, הפעם לעולם־המזרח, כדי לחדש 
כוח לשאת בעול החיים והמעשה. עולם־המזרח נתקרב אליו 
על־ידי תעודות של תרבות־האיסלאם שנתווספו לאספיו, וכן 
למד להכיר את שירי המשורר הפרסי חאפז(ע״ע), שתורגמו 
ב 1812 על־ידי המזרחן הווינאי יוזף פון האמר־פורגשטאל. 
שוב ניכר כאן מגע מסויים עם התנועה הרומאנטית — היא 
אשר הולידה בעצם את מדעי־המזרח החדישים. עוד בנעוריו 
התלהב ג' למקרא ולקוראן והתעניין ביותר באישיותו של 
משה ובזו של מוחמד, שעל שניהם נתכוון לכתוב מחזות, את 
ספרו חילק ג׳ ל 12 מחזורים, מה שהניח בידו חופש לכנס בו 
צורות מצורות שתות. אולם בקובץ זה מופיעים לא רק עולם 
חיי־השעה של חאפז, לא רק המזרח כהתגלמות של חיים 
מקוריים ושל אנושיות רודפת־שלום, אלא גם המערב במסווה 
של סמלים מזרחיים. עצם הכותרת מרמזת על אחדות המערב 
והמזרח, ואחד השירים הראשונים באוסף מכריז: "לאלהים 
המזרח! לאלהים המערב! אדמות הצפון והדרום שוכנות 
לבטח בצל־ידיר׳. בשירים אדירים, כגון ; 801105110111 501100 
(״כיסופים של אושר״) ו 0600 ו£ז 10 ! ¥ 10 \ ("מצאתיך שוב"), 
באה אמונתו של ג' באחדות העולמות הנפרדים לידי ביטוי 
אמנותי מושלם בצורה מיסטית־סמלית ג׳ חיבר גם "הערות 
ומסות לדיואן המערבי־מזרחי", שבהן ניסה לא רק להגיש 
פירושים, אלא גם לצייר תמונה כללית של תרבות־המזרח 
מבחינה היסטורית ופילוסופית־היסטורית• אף ה״דיואן" הוא 
"קטע של וידוי גדול" ו״שיר לעת־מצוא" במובנו של ג׳, 
ונשמעים בו הדי רשמים של מסעות ושל פגישות ב״ספר 
זליכה״ שבו ניכר רישומה של חוויית־אהבה גדולה: "זליכה" 
היא ידידתו הצעירה מאריאנה פון וילמד, שכמה משיריה 
צירף ג' ליצירתו. אף אהבה זו של ג׳ סופה היה בריחה 
וויתור, ועם זה — הנצחתה בשירתו. 

הודות לג׳ הפכה וימאר למרכז־תרבות אירופי גדול, שאליו 
נהרו הבריות מכל צד, כדי לחזות בישיש המופלא ולזכות 
בשיחה עמו. אולם ג׳ עצמו הרגיש במידה הולכת וגדלה 
בניגוד שבין מרומי־רוחו ובין שפל החיים המדיניים־חברחיים 
שבסביבתו. בחייו הפרטיים נעשה גלמוד ז אשתו מתה עליו 
ב 1816 , בנו היחיד אוגוסט מילא את לבו דאגה רבה 
בשל רפיון־רוחו, וגם הוא מת בחיי־אביו (ב 1830 ). ג׳ אסף 
סביבו חוג של מקורבים ושל עוזרים ומזכירים (ע״ע 
אקרמן), אולם רק המוסיקאי צלטר בברלין נעשה לו ידיד 
ממש. ג׳ היה איש השיחה והמכתב, "המרבה לשפוך שיח מכל 
אדם״ ( 400501100 ^ 31101 0 :ז 015 < 11011£31 בת 100111 ■ 1101 , כדברי שי¬ 
לד), אך לעתים קרובות בחר לדחות את הבריות כדי לשמור 
על חוסש־יצירתו. למען מטרת־חייו, האנושיות ההארמונית, 
היה אף דוחה אישים דגולים, שנפגש בהם בדרך־חייו, אם 
היה באפיים או בהתנהגותם משום סכנה לשלוותו הפנימית, 
כגון בטהובן והינריך פון קליסט. אולם על־אף כל מאמציו 
לשמור על שלוות־נפשו ועל בטחון־עולמו דחפו הדימון שלו 
לעת זקנתו לתסבוכת הטראגית ביותר שבחייו: ג׳ בן ה 74 
נתאהב באולריקה פון לוצו, בת ה 19 — ושוב אילצו קולו 
הפנימי לברוח, להכיר בחוק־חייו, לוותר למען שלמות־חייו. 
שוב נצטרפה מחלת־הגוף לזעזועי־הנפש, אך הפעם מצא 
נוחם במוסיקה. להפתעתם של רופאיו, התגבר ג , על מחלתו 



743 


גתה, י־והן וולפגנג(פון) 


744 



י. וו. נתה (בזקנתו) 


האנושה׳ "כאילו ציווה על עצמו להבריא" (כדברי צלטר). 
אותו משבר בא לידי ביטויו האמנותי בש £ 1 ש £1 ז 3£16 נ 1 נ 1 ש 1 ע}\ 
( 1823 ), שלאחר מכן צירף אותה ג׳ עם שני שירים 
אחרים ל :ז 113£ :>$תש 1 > 1 ש£ 167 )שזזןס!!־['!' ("הטרילוגיה של 
ה ת ש ו ק ה״) — מגדולי השירים של הספרות העולמית. 

השקפת-עולמו של ג׳ באה לידי ביטוי בשירי־הגות עמו¬ 
קים, כגון 11 :> 1115 קז 0 שזשס״יזס("אמרות־ראשית אורפיות"), 
שכונסו תחת הכותרת 611 ׳\\ 116 ) 1 ) 011 ״ 00 ("האלוהים והעו¬ 
לם") ב״הוצאה השלמה הסופית״ של כל־כתביו( 1827 — 1831 , 
ב 40 כרכים) וב״יצירות מע־בונו״ ( 1832 — 1842 , בסב כר¬ 
כים). בעשור האחרון לחייו כתב, מלבד שיריו הפילוסופיים 
ומלבד "הטרילוגיה של התשוקה", את הבאלאדה הגדולה 
31-13 ? "ם ("המנודה") ואת הטרילוגיה 1 מ 1£3 :זנ 1 גז 0 זש 0 
(״החתך) — יצירה של ליריקה אישית עמוקה, המביעה, 
בניגוד ל״טרילוגיה של התשוקה", הארמוניה פנימית וחדוות־ 
חיים שלווה, בדומה ל״שיר לינקוס הצופה" בפאוסט ב/ 
ל״טרילוגיה של התשוקה" מקבילה אף ה״נובלה" המשוכללת 
( 1828 ) ! אף בה נשמעת נעימת הוויתור, אולם באגדות העלי¬ 
זות שבה מרוכך כל הקשה ומוסרת כל מועקת והכל אומר 
שבח לריבון־העולמים ולפלאי־האהבה. מגמתו של ג׳ היתה 
"להראות, שלעתים קרובות ניתן לנו להתגבר על הבלתי- 
מרוסן והבלתי־נכבש בכוח האהבה והענווה () 1 ש) 181 בם 1 זוז 0 ־ 1 ?) 
יותר מאשר בכוח הזרוע". 

זוהי גם המגמה — שהיא פדגוגית במובנו העמוק ביותר 
של מושג זה — שניסה ג' להשיג ברומאן הגדול שלו 
"וילהלם מיסטר". ביצירה זו, כמו ב״פאוסט", עמל ג׳ 
עשרות בשנים, אולם לא השלים את שתיהן אלא בשנות- 


חייו האחרונות. הנוסח הראשון של "מיסטר" (שלא נתגלה 
אלא ב 1910 ) כבר נכתב ב 1773 , וב 1775 — 1785 עסק ג׳ בהר¬ 
חבתו. במרכזו של נוסח זה עדיין עומדים התיאטרון ועולמם 
של השחקנים, ולכן הוא נקרא - 311 ז 31 ש 111 מ 1 [ € ,ןן 1 זו\ 

£תנ 11 > 1 וש 5 ש 5011 ("שליחותו התיאטרונית של וילהלם מיסטר")! 
אולם כשניגש ג׳ להמשך היצירה לאחר שובו מאיטליה, 
נמצאה בינתיים השקפת־עולמו משתנה, ולפיה שינה את 
תכנו ומבנהו של הרומאן. חלקו הראשון, שיצא עתה בשם 
3111-6 ( 5 1x117 ז 151:6 ;) 1 \ רת 61 ן ¥111 וו ("שנות־לימודיו של וילהלם 
מיסטר״, 1795 — 1796 ) הוא רומאן של התפתחות האדם ברוח 
ההומאניזם הקלאסי, של עיצוב אישיות האדמונית. התיאטרון 
שוב אינו אלא שלב בהתפתחותו של הגיבור < דמויות רומאנ¬ 
טיות ומיסתודיות-במקצת, כגון מיניון ונגן־הנבל׳ מוסיפות 
ליצירה צבעוניות, אולם אין בהן כדי לשנות את אפיה 
הראליסטי מיסודו. "וילהלם מיסטר" שייך לסוג-יצירה שהוא 
טיפוסי לספרות הגרמנית — רומאן ההתפתחות ועיצוב- 
האישיות, שבמרכזו עומדת התהוות של אישיות, כגון "פאר- 
ציוואל" של וולפראם פון אשנבאך, "סימפליציסימוס" של 
גרימלסהאוזן, "אגת 1 ך של וילאנד! ואחרי ג , נמשכת השלשלת 
ברומאנים של שטיפטר, של גוספריד קלר, של תומאס מאן, 
של הרמאן הסה'ועוד.' ג׳ עצמו יצר המשך לרומאן זה בחלקו 
השני הגדול ש-ו 311 ןזש 1 ) 730 ו\ $ז 6 ז 1$ ש 1 \ 1171 :> ("שנות־ 
נדודיו של וילהלם מיסטר״׳ 1821 — 1829 ) 1 כאן שואף ג׳ אל 
הטיפוסי, הכללי, אל החוקיות שבהחהוות ובהוויה. כותרת- 
המשנה של היצירה — 11 ־ 1 ) 536611 ) £0 ש! 0 (״המוותרים״) — 
רומזת לרעיה החוזר ונשנה בכמה מיצירותיו של ג׳: ויתור 
שאינז סדי היאזש והתבוסה, אלא פרי ניצחון פנימי, פרי 
ההכרה ש״בצימצום דווקא ניכרת הבגרות" (מעין "איזהו 
גיבור? — הכובש את יצרך). ספד זה הוא רומאן־התקופה, 
שבו ניכרת התערותו העמוקה של ג׳ בקורות־זמנו. ג , , אשר 
בשנות חייו האחרונות בבר נראה לחסידיו בדמות "חכם, 
נביא ומחנך", עשה את רומאן התפתחות־הפרט לרומאן־חברה 
פדגוגי. זה הוא רומאן המעשה והעיסוק — מיסטר עצמו 
נעשה רופא-מנתח, —, ספר של אנושיות־למעשה, השליטה 
גם על ערכי האמנות. בספר זה צפה ג׳ מראש הרבה תופעות 
בהתפתחות החברתית והתרבותית במאה ה 19 — את התי¬ 
עוש, את הסוציאליזם (ברוח סן-םימון), את התפתחותה של 
אמריקה. הרומאן הוא בחינת אפוס הקבוצות השיתופיות 
הקטנות, שבהן מתגברים הבריות על הניגודים שבין הפרט 
והכלל, שכן השירות לטובת הכלל יש בו כדי לקדם את 
פיתוחו של הפרט. מקום נכבד במסגרת הספר נקבע ל״פרו־ 
בינציה הפדגוגית", שבה מתחנכים בדרכים שונות אנשים 
צעירים לאידיאלים של האגושיות-למעשה, למוסר שבמילוי 
היעוד המקצועי. יסוד לחזון־חיים זה של החברה החדשה 
הוא — יראת־הכבוד על צורותיה הרבות, ידאת־הכבוד בפני 
הנעלה והאציל שבאדם ובפני המופלא שמעל לאדם. דלהלם 
מיסטר עצמו שוב אינו עומד במרכז היצירה! אין הוא אלא 
חלק של הרקמה הכללית, שבה שלובים דברי-עיון לרוב, 
הבאים ללא קשר אמיץ זה לזה — דבר הפוגם באחדותה 
האמנותית של היצירה. 

"עיקר-עיסוקם" של חיי ג/ "וידויו" הכולל והמקיף 
ביותר, הגדולה שביצירותיו, הוא "פ א ו סט" (הנוסח הרא־ 
שון — 181 ! £3 ן/ 1 [״פאוסט הקדמון״] — חובר ב 1774 , ה״קטע" 
יצא ב 1790 , החלק הראשון הושלם ב 1806 , 




745 


גתה, יוה ן וולטגנג(פדו) 


746 


החלק השני — ב 1832 ). ג׳ בן ה 80 כתב לצלטר ידידו: 
"זכור אותי כידיד׳ שתמיד פועל ושואף (^חשנ 61 -מ$) הוא, 
בכובד־דאש ואף בלהיטות". מושג זה של "השאיפה" 
( 1 זשי 1 שזז 5 * 3 (>), שהוא אפייני לג , (והמזכיר את ה 115 ז 03 סש 
של שפינוזה), הוא המפתח לכל המחזה "פאוסט" ב״שאיפה" 
נעוצים השגיו — אך גם חטאיו — של האדם! ביטוייה הם 
כל מאמציו להתעלות ולמעשים. הוראה כפולה ומנוגדת זו 
של מושג "השאיפה" מביעים שני פסוקים של "הפרולוג" 
ל״פאוסט״: ״שוגה אדם, כל*עוד הוא שואף״ < ולעומתו — 
"איש טוב, ביצר לבו העמום, ידע את השביל הנבון לפניו". 
ג׳ עבד ביצירה זו כ 60 שנה, ובכל־זאת קיימת בה — על־אף 
הבדלי־הסיגנון שבין שני חלקיה, שביניהם חוצץ רווח־זמן 
של דור — אחדות פנימית. כב״וילהלם מיסטר", כן גם 
ב״פאוסט״ נעשה היסוד הסובייקטיווי — שהוא העיקר 
בחלקו הראשון — מפל בחלקו השני לתמונה אובייקטיווית 
של העולם והתרבות, הכוללת את יוון של העת העתיקה ואת 
אירופה של יה״ב ושל הרנסאנס. "פאוסט" האדם־העליון 
הופך לדובר הגדול בשם אתוס חברתי חדש ולפועל הגדול 
למענו. שוב גילם ג' בשתי דמויות מנוגדות — פאוסט 
ומפיסטו — את שתי הנפשות שבאישיותו שלו׳ שתי גישות־ 
יסוד של האדם בכלל. בכותרוודהמשנה נקראים שני החלקים 
בשם ״טדאגדיה״! אולם החלק השני מסתיים בעליית נשמתו 
של פאוסם השמימה. אין האדם יכול להתגבר על כל הניגר 
דים והסתירות שבו ולהגיע לידי שלוות־הנפש בכוחות־עצמו 
בלבד? מן ההכרח שיעמוד פעלו בפני משפט האלהים, ורק 
עי״כ יוכל למצוא גאולה וקיום. משום כך הציב ג׳ לדראמה 
מסגרת דתית־סמלית, השאולה מם׳ איוב ומן האגדות על 
מיתת־סשה, ואת הגאולה הציג בסמלים מן המיתוס הנוצרי- 
קאתולי(שבציוריו כבר השתמש ב״משיכה־שבבחירה"). הוא 
עצמו ראה במלים הסמוכות לסוף החלק השני — "השואף 


ועמל תדיר, אותו נוכל לגאול״ — את המפתח ל״גאולתו של 

פאוסט״ז "פאוסט עצמו פועל פעולה ההולכת ומתעלה, 

הולכת ומיטהרת עד הסוף, ומן המרומים באד, לעזרתו האהבה 

הנצחית" ("שיחות עם אקרמאך). גרסכן, בת־העם התמימה, 

יכולה להוביל את נפשו' של פאוסט הגדול לגאולה בכוח 

אהבתה, ואילו הילני, יפת־הנשים, שאותה העלה פאוסם 

מנבכי הממלכה האפלה של "האמהות", ז,א, מעולם צורות¬ 

* 

בראשית, אין לה קיום, שכן חסרה היא התמסרות לזולת. 
אינה יודעת את הסוד של "מות והיה" (ש(>זש/י\ (>ח 1 ן < 1 ת 511 ), 
של המאבק בין אור וחושך בנפש־אדם! ומשום כך ח 1 זרת 
ונעלמת היא בעולם הצללים עם אופוריון בנה שילדה 
לפאוסט. מותו של פאוסט עטוף אירוניה טראגית: הוא מדמה 
לעמוד על אדמת החופש, בתוך עם חפשי, שלטובתו כבש 
ארץ פוריה מידי הים< בעוורונו אין הוא מבחין, שסה 
שנדמה לו כקול עבודה פעילה בסלילת סכר־מגן אינו אלא 
קול אתי הקברנים, החופרים את קברו. ואעפ״ב יוצאת נש¬ 
מתו של פאוסט בטהרה׳ מתוך חיוב החיים, שכן למד להבין 
את תכליתם ואת יעודו בהם בכל עמקם ויפים. גדולתו של 
החלק הראשון של "פאוסט" היא בשפע מתחי־הנסש וחוויות־ 
האדם, ברוך ובעצמה של נעימת-חייח ואילו החלק השני 
מציג בצורה שירית תמונת חיים ותרבות גדולה על הכוחות 
היוצרים אותה. העולם הקלאסי העתיק שוב אינו כאן — 
כמקודם — בחינת עולם של עליזות ושל הארמוניה בלבד, 
אלא גם עולמו של דיוניסוס, המלא כוחות־הרס. פא וסט 
המלומד, המבקש לחקור את טעם החיים והנתפס למאגיה 
ואינו משתחרר ממנה אלא בסוף ימיו, פאוסט שנעשה איש־ 
המדינה ואיש־הצבא, הופך לבסוף לסמל האנושיות השואפת, 
ובמובן זה הדראמה "פאוסט" היא שירת האדם בכלל׳ והאדם 
בן־זמננו בפרט! שפנגלד (ע״ע) ראה בפאוסס את ההתגלמות 
הסמלית העליונה של״״נפש התרבות המערבית". 



ד׳י ׳ 15 ? נתה 

תרוו י ר.?רשה וברכה (נכתבו נענה 5 םני טווזו) 









747 


גתה, להן ווילפגנג(פון) 


748 


תחילתו של ג׳ בשנותיו האחרונות היתה עולמית, ובבי- 
דורו בכל אירופה ראו בו את הדמות הראשית בתרבות 
התקופה. אולם ג׳ עצמו דחה את הנהיה העיוורת של הבריות 
אחריו: ״מי יודע — אולי קרוב היום, ויאמינו בי ויספרו 
עלי כהנה וכהנה 1 אולם אני הייתי מעדיף שיעמדו על זכותם 
ויראו את אשר לפניהם בעיני־עצמם". עם כל נטייתו לסדר 
ולמשמעת׳ להתפתחות הדרגתית־אורגאנית של האידיאה, 
לא היה שמרני במובן הרגיל׳ אלא האמין בסינתזה פודיה 
של עבר והלה למען העתיד: "אין לד עבר, שיש בו כדי 
להתגעגע עליו, אין לך אלא המתחדש לנצח, הנוצר מתוך 
השאריות המורחבות של העבר׳ ולעולם חייבים הגעגועים 
האמיתיים להיות פוריים וליצור דבר חדש, שהוא טוב מן 
הישן". ג׳ הישיש התעניין התעניינות ערה בהתפתחות החב¬ 
רתית והמדעית החדשה, בהתקדמות הטכניקה, ביקש להבין 
כשרונות חדשים בשדה הספרות, כגון בירון, שלו הציב מצבה 
בדמות אופודי־ון (ב״פאוסס ב׳")׳ ראה את עצמו כאזרח־ 
העולם, הקשור בכוחות־היצירה בכל שטח שהוא. את יעודה 
של הספרות ראה בגישור גשרים! בשירה ראה אחד מכוחות־ 
החיים הראשוניים׳ שמשימתה — לצור צורות ולחנן־ כאחד. 
זהו הטעם האחרון לעמלו לטובת "הספרות העולמית" (את 
המונח הזה טבע ג׳ בעצמו ב 1827 ). הוא עזר להפיץ יצירות 
ספרותיות של עמים אחרים ז הוא עצמו הירבה לתרגם ונהנה 
מהתרגומים המרובים של יצירותיו, תחילה לצרפתית׳ אח״כ 
לאנגלית, ולאחר מבן לרוסית ולשפות אחרות! לפעמים היתה 
בו ההרגשה, שבחו״ל מבינים אותו יותר מבארץ־מולדתו. כלי- 
ביטויו העיקרי לטובת רעיון "הספרות העולמית" היה כה״ע 
שלו 1 >ם 1 * ז$תנ*.> 57 :>נ 1 :*ס ("על אמנות וקדמוניות", 

1816 — 1832 ). ג׳ הציב לפני הספרות את המגמה לשמש 
בתכנה קניין של כל האומות, של האנושות בכללה: "היום 
אין טעם רב בספרות לאומית ז הספרות העולמית ממשמשת 
ובאר" וכל אחד חייב לפעול להחשת פעמיה"... "נראה, 
שמזמן רב נושאים טובי המשוררים והסופרים האסתטיים 
של כל העמים את פניהם לאנושי-הכללי... הדרך הטובה 
להגיע לסובלנות כללית באמת, היא להניח את המיוחד 
שבבני־אדם ובעמים במקומו, אך יחד עם זה להיות בדעה, 
שהערכים האמיתיים מצטיינים במה שהם שייכים לאנושות 
כולה״. — עם מותו של ג׳ ב 22 במארס 1832 בוימאר, הורגש 
שנסתלקה מן העולם האישיות האוניוורסאלית האחרונה. 
בתודעתם של משכילי המערב חי ג , כגדולה שבדמויות היו¬ 
צרים׳ כ״אחרון בחוזי־האנושות הכוללים... שמעשם השירה" 
(גונדולף). 

השפעתו של ג׳ על חיי־הרוה והספרות בעולמה של התרבות 
הגרמנית אינה ניתנת להערכה כלל. בתודעתם של המשכילים 
נחקקה דמותו לדורות כהתגלמותו של האדם המושלם, ומפעלו 
נתקבל כביטר העליון של הרוח והשירה. גדולי הסופרים 
ואנשי־הרוח בגרמניה — מבני־דורו עד תומאם מאן — הגו 
ביצירתו, ועוד יותר — באישיות(. מסתבר׳ שעל ג׳ נכתב 
יותר מאשר על כל אישיות אחרת בתחומה של התרבות 
והלשון הגרמנית, כבודו ומעמדו לא נפגמו מן ההתקפות 
שהותקף מפעם לפעם — גם בחייו וגם בדורות שאחריו — 
מצדדים שונים: מלאומנים (ונאצים) — כ״ק( 0 מ 1 פ(ליט, בן 
בלי־לאום ובלי־מולדת, לא-גרמני"! משמאלנים (כגון אנשי 
״גרמניה הצעירה״) — כ״איש־הראקציה״! מנוצרים אדו¬ 
קים — כ״חסיד האלילות ופורץ גדרי־המוסר". "מחקר־ג׳" 


נעשה מקצוע מסו׳עף במדע-הספרות! "החברה על־שם ג׳" 
(ז£ו; 11 :> 0061116-0$6115 ), שנוסדה ב 1885 , היא האגודה 
הספרותית־מדעית החשובה ביותר בגרמניה, שהציבה לעצמה 
גם מסרות של הסברה רוחנית וחינוך ציבורי ברוחו של ג׳. 
"פרם־ג׳" (מטעם עיריית פראנקפורט) מוחזק החשוב בפר¬ 
סים לסופרים, הוגים ומשוררים בתחום התרבות הגרמנית? 
הוא הוענק — בין השאר — לא. שויצר, ז. פרויד, מ. פלאנק, 
ת. מאן. 

צרפת הכירה תחילה את ג , הצעיר כמחברו של "ורתר* 

ואח ג׳ הזקן באמצעותה של הגב׳ דה סטאל! רישומו ביכר 
בח׳סאנטיקנים הצרפתיים, ובדור האחרון הושפעו ממנו א. 
סיארס, ר. רולאן, א. ז׳יד׳ פ■ ואלרי, שהירבו להתעסק בו 
וביצירתו. בעולם האנגלו־סאכסי היו חסידיו הראשונים של 
ג׳ בירון ושלי — שתירגם לראשונה קטעים מ״פאוסט" 
לאנגלית —׳' אולם בעיקר קירבו את אישיותו ואת יצירתו 
לעולם האנגלי — קארליל, ולעולם האמריקני — אמרסון. 
המהדורות העיקריות של כתבי ג׳: 

,. 8116 143 .) 4114208 >-ס )! 50#8 1 ) 11 > 110 ) 1£ ,) 1/1 )?£ ) 8 ) 5410111 
כתבים ספרותיים, 55 כרבים; חיבדריס במדעי־) 1887-1920 
הטבע, 13 כרכים; יומנים, 15 כרכים, מכתבים, 50 כרכים). 

■ 0811011104 [ ) 8 ) 4 ' 11 ) €01 , 0 ) 11102 ) £110111 /;מ׳ ) 1 ()'/\ ) 8 ) 5010111 
1 ) 8 ) 8100010214 ) 1 ז 1 ׳)־׳■׳'׳ 0 ; 1912 — 1902 ,.)!׳ם 40 . ) 101208 . 
; 1909-1932 ,. 15 ) 8 45 , 442080 ו 0-14 ) 10 ץק £10 .) 0/012 ) 18 )£ 

, 605 24 ,) 114208 ^-^ 0 ) 4 ) 6 ,) 8 ) 0 !ק{) 6 004 ־׳/־׳;׳ 5 .)}!)'£ 

1948-1955; £?( 18 .(, £101081112(1 4144201)(, 14 805., 1948 
1(.; £?(4 10 )\ז x11011/11, )?0184-6., 6 805., 1949 ££.'; 

0. 1909-1911 ,. 805 3 , 1 ) 84 ))/ 4 !/) ££71 170 ) 1104 ) £1 ) 10 ) 1 .״ ; 

6.1 6(411 >) 1 ) 6 6.1 ; 1909-1911 2 ,. 805 5 ,) 8 ) 0 !ק x11(  ■א , 

1910-1913*; 065301053*3108 0. ?551155. 81011011151*511 (80. 

■51 , 11511 ) 81 .( ; 1957 , 1932 ,. 6 ,( 5 .* 5 *ו׳ x1? 11(011 0 / 6., 
1880-1940 (! .( 1946 <-׳י*א ■ 8 ״<.! . 100 ״ 

כתבי־ עת וכר: 

6.01111)11(11 (11558. 1880-1913 , 1-34 ,( 01865 ״ 1 •יי ; 
5(811/110 4. 6.-6(1(111(80/1, 1885 14.; £111111(0/10111 18 /ס ( 
£021118 6. 50(1(180/1 ) 111 ) 1 ) 6 -. 6 . 4 8 ) 081811 [ ;.££ 1886 ,ץ 
1-12, 1914-1935; 10.. 15 1,081 ) 11 ) 111 .. 6 ; 14 1947 ,.א - 
1 ( 811/1 4. 6.-6(1(111(80/1, 1-5, 1936-1944. 

: מילונים 

£1. 8*110110*, 6. -61x1800, 1912; 6.-11048. (11558 7 י 
261055), 1-111, 1916-1918, 1928 ££. (£558. ;( 530 * 235 . 4 ׳ 

. 1955 , 00 } 111 ) 1 !!) 418 ס 1 -. 6 , 155 * 06503 • 7 .א 

על ג׳ בכלל: 

711. 0351)45, £1106 , 035115 . 6 .א ; 1828-1832 ,. 6 00 1 ץ ., 
1843. 64 , 0££ נ 51 !ז\ , £4 ; 1850 ,( £440 . 6 , £55155500 . 447 .א 
£(8(0, 1-1\£4 ; 1855 ,. 6 / 0 )/ 61 , 55 * £5 . £4 . 3 > ; 1854 ,ז . 
0510101, 6., 1877, 1939'; 34. 85503)5, 5, 1879; /). 8151- 
1899 ,. 6 ,ו* 51 * 0 *[* 1 ׳ 4 \ . 3 > ;" 1928 , 1896 , 1-11 ,. 6 ,(* 51 * 60 :״ , 
1923*; 8. £4. £15)55, 6., 1-11, 1905; 0. 51010161, 6., 1912, 
19231916 ,. 6 . 0110001£ .? .(דנית) 1915 ,. 6 , 8530065 . 0 ;״ , 
1925"; 8 . 05065, 6., 1919 (6 , 0 * 850 14 .? ,(איטלקית , 
1-11, 1920 (836 .[ ; 1920 , 1-111 ,. 6 , 18 * 10 * 0 .£ ;(אננלית , 
004 £(8(0 6.4, 1921; 1 ) 11011 ) 2 10 ) 4 1404 . 5 > , 8050366 .א , 
1926; £. £1066555031111 . £5 ; 1930 , 1-11 ,. 6 ,תת 155513 ז 6 טא , 

6., 1931; £4. 4480 . 0 ,);(אנגלית) 1931 .. 6 , £46710500 .׳ - 
655*500, £8( 14/( 004 £?018 6 , 8113555 . 4 ׳ ;' 1932 ,. 6 )ס ., 

1( 21004 £14102(10, 1932; ?, 473165), 6., 1932 ( צרפתית ), 

?6. 44 4 '. 6 1 ) 11011 ) 2 04 <£ , 05555 ..£ . £4 ; 1932 . 3 > , 011 * 1 ז 1 ׳ 
(8110553*135), 1932; £1. 566*61*255, 6 . 1933; 10 £1 1 ) 01 ״ - 
4(0, 1950; £4. 1366*50655855, 6., 1-11, 1937-39 ( צרפתית ); 

£. 8611*165, £ 440)14 7110 6 1946 ,, 3 > , 11665 ? .£ : 1946 , 1-11 ״ 
,( 31515 ? 8 ; 1947 . 201 ) 100 004 . 3 > , 362 * 3.1311 > ,(צרפתית) 
1948 ,. 3 > 1 ) 08 ) £8001041 , £4300 . 6 ־ 1 ; 1947 ,. 0 / 0 1 ( 51114 4 ׳ ; 



749 


גתה, להן וילפגנג(פון) 


750 


1(1 , 4401(107/7 1171 0 -]<1117, ]953; 8. 3)10(0;, 0.. 1)171111111!;, 

^)(!17017/0](, ]/>!14/(14, 1939, ]. ?, ^0801102, 0,, 1949 

.. 0 ,; 0 ץ 610 . 4 *,(צרפתית) 1949 ,. 0 , 00 !; 8 . 61 ;(צופתית) 
, 1950 ,. 0 ,״ 80111 ,מ ; 1950 ,/! 7 ( 1 ( 1171 £7/70 ! 40 
. 1-11,1952-1956 ,.ס ,;= 318 ) 5 .£ ; 1950 ,.ת,ממגנממתגש. 11 ? 

עניינים מיוחדים; 

; 1907 , 1-11 , 704/771 ) 071 7111711 ! 1111 > 074071/70 0.1 , 10 * 8 •'יי*' 
106015 ;£ 194$ ") 0117 ) 11011 ? 417/1171117117 . 4 11 . 0 ,׳ 0111110 .( 33 
. 4 2711 . 4 ! 411 ! ,. 16 ,* 1913 ,( 175-267 ," 008 ) 106 (£ . 6 .וי 
; 1914 ,( 391-415 , 11 , 100 ) 50611 . 00 ) 0.1 70 ) 4 * 1 ) 100744-5 ) 5 
; 1916 ,( 269-417 ," 01 ; 0 ? .ע ; $ 01601 ?") , 0 ,; 0 ־ 03556 .£ 

711 .׳ 6 ,; 86 ; 0 קלס 83160 ? . 64 ; 1921 , 0711011 . 11 1477 ,. 16 
, 1922 ,/ 11 ח 10 >! 0 ? 1104 / 11 ! 10 .>! , 106 ־ 50 .? ,' 1920 , 101177 ? 

1949*; 16 ., 0 . 14. 4. 8)71(11(7101(4! , 1946; 16 ., 0 . 11 . 5(100x0 

,( 012 י 80655 . 6 111 .^ 1301 .; 1106 . 6 00080 ;? , 6 ; 010 ?. 106 ) 

. 0 , 83006 . 8 , 1927 , 8771/0770 71 0 , 8011306 8 ; 1950 
: 1930 . 101177 ? 7110 . 0 , 1-0150111 . 14 , 928 [ , 17 /) 0 ! 0 ! 1 /? . 4 . 14 
) 11111 ) 1 017 ,■ 801 ־ 4-3065601 .' 1 , 1930 ,.ס 0£7 * 1 ן 071 ,ז 3 ז 10 '\ . 8 
; 1931 , 2711 -. 0 . 4 71011 ) 711 ? 017 ,; 0£0 ; 0.8 ; 1931 , 2711 -, 0 , 4 
1 ) 0 747 ? ,) 0110601 .? , 1932 , 2717/11171 ! 44 . 0 , 051 ־ 01 .( 33 
- 8 717/117/11 . 4 . 14 . 0 ,■ 03851101 .£ ; 1932 , 0£ )! 047 ? , 100 ן_ 0 
-;? , 932 [ , 0771/771 0.1 , 1-01808308 44 ; 1932 ,) 71 ( 11 117/17 
. 4 ) 0711 . 4 4017/1 4/71141011471 . 4 7 ) 711140 ? 017 , 10 ) 641101 
1111 10 71/70174 ? 04 . 0 ,'{ 10 ־ £311 . 8 ; 1932 , 1-11 ,) 271 -. 0 
- 7 ? 014 . 0 , 64300 .!ח־ , 1953 .) 41141 ? 0.1 ,. 16 . 1932 , 7 ( 1 ) 07 ? 
, 01411 ? 14/7100 ,. 16 , 1932 , 711 ) 171101 £711 ! 1111 4 10177110-711 !) 
," 8110650630 610110 10 ס״) 07010/10117 . 4 . 1 . 0 ,. 16 , 1938 
11171 ) £0 £10 • 7 ) 441711 ! 471 171 ) 5 ,; 4430103010 .? , 1949 ,[ 15 
1404 04111 ,; 5063060 . 0 ;" 1917 ,) 71 ( 8 0.4 1404 £7/711 ! 0 0111 
. 7 * 3 ; 1947 , 14414140£ < 7110017 ! 7/7 ! ' 6 11171 ) 0 ? 0171 . 107/1 
- 071 , 014 ) ס; 0 . 44 . 3¥ ; 1936 , 2711 -. 0 . 14 01177/17011401 , 80601 
1/7 / 0 101104 ^/ 807 507114 7/7 {-! 14 ) 070 141/1 1/17 10 7 ) 0100 
06008 ) £015 10 (£) . 0 , 0 ) 61010001 .? ; 1935 , 7011101 ? { 7101 ) £1 
! 0 ,; 5063060 . 44 . 44 ;* 1946 ,( 469-613 , 150105 ; 0 ) 4415 605 
, 0177/1 1/7 004 . 0 , 30 { 01 ׳י 0 ;״ד . 44 ; 1937 , 701 ) 01 . 4 ! £117/01 
,. 0 47 147 ) 417 ) 41010 714417 !'! 4 100 ) 104147 ) 10 , 0160 . 71 ; 1941 
; 1946 , £7/701/1711 0.1 401 , 010 ) 5 ; 3110 '״ 9 -ח 836 . 0 ; 1942 
17 ( 1 , 8.10066060 .? ; 1947 ,/ 10114/71 ) 5 110 0 ,; 00 ) 11 ? ./י\ 

017 , 3371050 .ע . 8 ; 1947 , 2711 - 0 471 10 47017/70 ! 471 1477 
.( 33 ; 1948 , 1-11 ,! 7 // 7 ! 1 11 / )) 10 ) £71 . 11 0417 ) 7101 17/7 ) 4714 
. 44 ; 1948 , 04 70 ^ 4017/0140 10111117/70 ) 017 , 0500 ) 61001 
- 810 . 44 ; 1948 ,) 271 14017771 ס! 0.1 17£71 ) 5 ,(. 06 ) ז 0 ץ 613 
. 8 ; 1948 , 274 -. 0 . 4 7 )/ £717/17 ! 7 * 7/70 , 60001300 

, 1010 ) 001 ) 5 .? ; 948 [ ,.ס 1404 )[ 214/140 01717 ( 1 , 5 ז 0 הן 35 ( 
, 01000 ) 8 600 סס" . 337 ; 1949 , 0 14470 ) 1 74401 1¥7£7 

- 711710 ( 8 01 ,־ 801 ס 13 ק 5 .£ ; 1949 , 0.1 271144171 441 ( 7 

, 1949 ,. 0 סס 11 ) £110 ,(. 06 ) 8050 . 337 ; 1949 ,)) 7/4414140 ! 
; 1949 ,( 107/70 ) 401 .) ! 7717 -. 0 , 5 ; 0 ק 35 ( . 8 1106 6111006 .( 33 
:.ס , 150110 ־ 4-055 .£ , 1949 ,/ 41411 ) 417 04 * 1 . 0 ,; 61050 .[ . 44 
£7/70 1710 ,. 0 , 2 ) 000 ( 33 , 1949 , 1-11 ,סס// ס [ס ץ! 0 ) 5 7/7 
471 ) 1 4 ? 4 0.1 , 006500 ) 4 44 ; 1949 , 7714£011170 ) 571/1 ס 1 

, 1-11 , 4011/7 417 1404 ■ 0 , 0306 * 01 .£ ; 1949 , 711 ) 7/70 
: 0071/7 , 1949 , £7/70 01 700 / 0/1001 , 008 ) 00 .? ; 1949 
/) 1404174 },? 7100 7 /) [ 0 07701100 00 0010£7 (£ !' 07170 ( 1 
10 ( 11 ") 07470/70 -, 0 21410 ; 1949 ,/) 811 74 14 ) 0 1 ) 711411 ' 740011 
- { 1100866 ו׳ 33 .£ , 1949 ,( 15 . 140 ." 1 ) 811065063 140110 

," 5 ) 10 ) 1-0 206 0 ) £1 ח 03 ); 00 ") 11101/71 /-. 0 ,(. 065 ) 6 { 80 
- 44 ) 071 : ׳ 7 , 001108 ) 10 ? .׳ 33 , 1949 ,( 4 . 140 , 11 , 500105 ׳ 14055 
071 ,) 6 ; 063 ; 80 44 . 44 , 1949 , 7/701711 7/70 ! 10111 / . 4 00£ ) 

[ס סן!!!״/ 0.1 ,; 30550 ־ם 8$ ; 80 . 1 / ; 1949 , 2711 - 0 . 4 00700 ? 

6 104710 1/7 004 0 ,(. 06 ) . 16 ; 1949 , 1 ) 507171 004 400 ! 
.( 1101 171071 7 ) 0114042141 , 7 > , 105 ); 00 . 8 .£ ; 1950 , 7177 
; 1950 ,(.) £1 .קמ; 00 . 2 5 י( £$53 1115060 ־ 40 ) 1711/71 ? ! 44 . 0 
-; 1060 . 44 , 1951 , 1401001101 ( 1 ! 1414 ן; , !! 0.1 ,)) 01 ( 33 64 44 
. 71 . 44 ; 1952 , 1 ) 0/1/140471 [ 7£70 ! 47 44 /-, 0 004 . 10300 
017 , 2 ) 30 ( . 44 ,* 1953/54 ,( 1-13 , 2711 -. 0 471 ) 0711 .)); 80 
1404 . 0 , 3016306 ? ( 1 ; 1954 , 070/701 7/70 ^ 0 , 4 ! 114/111 ) 5 
70141 10 ) 7 . 0 , 6438030 -; 300610 ? . 71 , 1953 , 1/71 ) 11 ? 17107 
. 71 ) 0741 1 ) 140 ? ! 07 , 0100 ) 810 .־ 5 .[ ? . 1955 , 710101 ( 1 ( 47 

714/14 ' 44 0441 ,)קלסר 5061 .[ . 44 ; 1955 , 4104014 ) 7714 ) 71 )(( 0.1 

. 1956 ,.ס 70 ) 41 ) 1 471 

ק. ו. 

ג׳ ו מ ד ע י ־ ה ט ב ע. ג׳ ייחס ערך רב לפעולתו בחקר' 
הטבע, ולפעמים אפילו התבטא כאילו הוא מעדיפה ממפעלו 
כמשורר — בדוימה לניוטון בשעתו, שהחשיב ביותר את 
מחקריו התאולוגיים־כתנילוגיים, שהיום איגם עניין אלא 


לחוקרי הבלגראפיה שלו. עיסוקו של ג׳ בטבע, בניסוי ובעיון, 
וכתביו רבי-ההקף בתסיסת־הטבע ובמקצועות שובים של 
מדעי־הטבע חם חלק בלתי־נפרד מדמותו, וידיעתם הכרחית 
להכרת אישיותו. 

מטבעו לא היה ג׳ עשוי להיות איש־מדע. מבחינה נפשית 
לא היה מסוגל לאוביקטיוויזאציה של תפיסת הטבע: יותר 
משחקר את הטבע ואת היחסים הפונקציונאליים בין תופעו¬ 
תיו חקר את חוויית־הטבע בתוך עצמו, את התרשמותו 
מתופעות־הטבע ואת המשמעות שניתן להכניס בחן. משמעות 
זו באה לג׳ מתחושת־העולם הפאגתאיסטית־שפינוזיסטית 
שלו, מזיהוי ה״דברים" עם ה״אידיאות", מביקוש ה״אחד" 
שממנו משתלשלים ונגזרים ה״רבים", שבהם נעשה גלוי 
ומפורש כל מה שהיה טמון וחבוי במקור. מבחינה זו סטה ג , 
מדרכי־החשיבה של המדע החדיש שמיסודם של גאלילאי, 
ניוטון וחבריהם, וכפילוסוף־טבע סובייקטיוד חזר והתקרב 
שלא מדעתו ל״מדע" של הפילוסופים הלניים, מתאלם עד 
הראקליטים, מבקשי ה״ארכי". 

לכאורה הטעים ג׳ — כאיש־מדע מתודי — את "ההס¬ 
תכלות" (׳ 111111 רגר 1 ^ 1 !\!) כיסוד תפיסת-הטבע, בניגוד לעיון 
המופשט של הפילוסופיה הספקולאטיווית. אולם "הסתכלות" 
זו של ג׳ רחוקה מאד מהכרת המציאות לאור ניסויים מחוש¬ 
בים ומתוכננים, המגלים מכאניזמים כלליים שפעולתם 
מתגלמת בתופעות המוחשיות הנפרדות. ג׳ נתכוון ל״הסתכלות 
בתופעות גרידא״ (או ״בתופעות הטהורות״ — 138 )״ 

" 11011001006 ? ; 01116 ; 5011311611 ), ז. א. למה שנתפס על-ידי 
החושים במישרין במציאות הטבעית ומטביע את רישומו 
הבלתי-אמצעי בנפש; רישום זה הוא המגלה את ה״אמת" 
של הטבע, ואילו כל המימצאים הבאים באמצעות ניסויים 
מתוכננים ובשימוש במכשירי־תצפית וכלי־מדידד. היו חשו¬ 
דים בעיניו כמוצרים מלאכותיים המסלפים את המציאות 
הטבעית. ג , לא היה אנאליטיקן! הוא שלל את הדרן* של 
הברת כוליות — שבה ראה נתון ראשון — מתוך הכרת 
הפרטים שמהם היא מורכבת. מבחינה זו קרובה דרך חשיבתו 
לדרכה של הפסיכולוגיה התבניתית החדישה. ג׳ התמרד 
בעיקר שעליו מושתת כל המדע החדיש— בהעמדת האיכויות 
על יחסים כמותיים! בניגוד לגאלילאי ולכל ההולכים 
בעקבותיו כפר ג׳ באפשרות לבטא את הטבע בשפת חמאת־ 
מאטיקה. הוא שיבת את "היוונים, אשר בתיאוריהם והגדיהם 
(על־הסבע) לא עסקו בסיבה ובמסובב, אלא הרצו על התו¬ 
פעה החיצונית... אף במדע־הטבע לא ערכו ניסויים כמונו, 
אלא דבקו באירועי הניסיון הנפרדים". במקום החיפוש אחרי 
סיבות הקודמות לתופעות והנורמות להן העמיד ג׳ את תפיסת 
"תופעות־בראשית"( 10110 מ 0 ח 113 ק;; 1 ), שהן מעין כללים 
אשר התופעות המוחשיות הן פרטיהם. 

שתי תופעות־טבע היו במרכז עיונו של ג׳■ — ה א ו ר 
והחיים. ג' היה טיפוס חזיתי מובהק, אשר חמונת־עולמו 
ותחושת־עולמו נקבעו בעיקר על־ידי רישומי חוש־הראות 
("לצפות נולדתי, וצפית פה אשקוד... עיני המאושרת, כל 
מה שראית היה מלא־תפארת, — אך נחת רווית!" [שירו של 
לינקוס הצופה ב״פאוסט ב׳"]), החוויה האדירה של האיר 
הבהיר (הלבן) המריצה את ג׳ לתפוס אותו כ״תופעת־ 
בראשית", שאין להסבירה מתוך גורמים אחרים. משום כך. 
דתה ג׳ בחריפות את תורת־הצבעים של ניוטין, המעמידה אוד 
האור הלבן על צירופם של האורות הצבעוניים ("הכהים") 



751 


גתה, יוהן וולפגנג(פון) 


752 


השתים, ג' פסל את כל ההוכחות להרכבה הספקטראלית של 
האיר הלבן, המושגות על־ידי מערכות שונות של מכשירים 
וניסויים — והמוכחשות על־ידי התסיסה הבלתי־אמצעית: 
״העושים את האור הצח האחד מורכב מאורות צבעוניים — 
הם־הם ההולכים בחושך". הוא עצמו פיתח תורת־צבעים, 
(שסוכמה על־ידיו ב 1810 ), העושה את האור הלבן נתון 
ראשוני של הטבע, ואת הצבעים — הכהיות של א 1 ר זה מחמת 
השפעתם של "ממצעים עכורים" של״-ס) שאור זה 

חוצה. ג׳ השקיע מאמצים גדולים בבסיונו להוכיח את אמיתות 
תורתו ובפולמוס נגד ניוטון והאופטיקה שנתפתחה בעקבו¬ 
תיו* הוא אף לא נמנע מלעשות ניסויים רבים בכיוון זה, 
למרות התנגדותו העקרונית להוכחות שמקורן בניסויים 
במסיבות מלאכותיות. העקשנות העיוורת שבה עמד ג׳ על 
רעותיו המוטעות בתורת־הצבעים, סירובו להודות בראיות 
החותרות שהביאה הפיסיקה לתורתו של ניוטון, הסיגנון 
הרגשני והכעסני של דבריו — כל אלה מעידים על גורמים 
נפשיים עמוקים שפעלו בו בפולמוס זה ושהעיבו על ההכרה 
השכלית. התוצאה החיובית האחת של מחקריו ועיוניו של ג׳ 
באופטיקה היתד! ניחושו הנבון בדבר סיבת צבע־התכלת של 
השמים (על-סמך תורת המסצעים העכורים שלו) — ניחוש 
שנעשה הסבר מדוייק בידי טינדאל כ 50 שנה אחדי ג , . — 
למרות כשלונה כשיטה מדעית מוסיפה תורת־הצבעים של 
ג׳ עד היום לקסום ל״פילוסופי-המבע", השואפים ל״תחושת* 
עולם" שיוצרת הארמוניה בין האדם ובין הטבע. אף ש 1 פנ־ 
האואד (ע״ע) צידד — בהסתייגות מסויימת — בגישתו של 
ג׳ לטבע מבחינה פילוסופית, ובימינו מעריך אותה חוקר־ 
טבע גדול כהיזנברג (ע״ע) ככוה-נגד לסכנת ההפשטה 
היתרה והריחוק מן המוחשיות, הכרוכה במדע־הטבע האנא־ 
ליטי החדיש. 

פוריה יותר היתד, פעילותו של ג' כביולוג, ובתולדות 
הביולוגיה (ע״ע, עמ ׳ 333 ) נקבע לו מקום מכובד. ג' היה 
דחוק מן הפיסיולוגיה, מחקר תהליבי־החיים, ואילו בעיות 
הצורה של האורגאניזמים, "טביעת הצורה החיה", עיצוב 
הדמות בכל חי ורב-גוניות התבנית בעולם החיים, היו מן 
הבעיות שקסמו לו ביותר (ר׳ לעיל, עמ׳ 739 ). עיקר עיסוקו 
היה באנטומיה משנה (ע״ע, עם׳ 411 ), ותרומתו הניסויית 
לה היתד, גילוי העצם הבין־לסתית בגולנלתו של האדם. יש 
מייחסים לג׳ את עצם טביעת המונח מורפולוגיה ככינוי 
לחקירת החוקיות הכוללת, המתגלית במבניהם של אורגא¬ 
ניזמים חיים ובדרכי־התפתחותם. מתוך חיפוש אחרי חוקיות 
כוללת זו הגיע ג/ בעקבותיו של ביפון (ע״ע), לרעיון של 
״טיפוס־אב״ — ז. א. תכנית־יסוד כללית — של עולם־התיים, 
גם לצמחים וגם לבעלי־חיים. חשובים ביותר מחקריו בבוטא־ 
ניקה, שהביאוהו לרעיון "צמח־בראשית' ( 1120 ג 11 קז 0 ), 
המתגלה בכל הצמחים הקיימים, ולראיית כל איברי־הצמח 
כגילויים שונים של ג י ל ג ו ל ( 056 ו 1 כך> 0 תז 13 ^ 1 ) מאיבר 
ראשוני אחד — העלה ( 1790 ). כיוצא בו, הגה ג׳ גם את 
הרעיון של "חיית־בראשית" ושל השתלשלותם של כל חלקי־ 
השלד, ובכללם גם עצמות הגלגלת(ע״ע, עמ ׳ 764 ), מחוליות־ 
השדרה, ובגלל זכות־הבכורה על "תגלית" ז 1 (שהיא מוטעית 
מיסודה) הסתבך ג׳ במחלוקת חריפה עם א 1 קן(ע״ע). מבחינת 
רעיונות אלה יש רואים בג׳ את אחר מאבותיה וחלוציה של 
תורת־ההתסתחות החדשה, וב״מטאמורפוזה״ שלו — מעין 
הקדמה לתפיסת הטראנססורמיזם (של למרק [ע״ע]) והאוו־ 
לוציח. אולם דעה יזו אינה נבונה: ג׳ ראה את ח״גילגול" 


לא כתהליך היסטורי אלא כתהליך מטאפיסי, ואת "צמה־ 
הבראשית" או "חיית־הבראשית" לא ראה כיצורים היפו¬ 
תטיים, שקדמו לצמחים או לבעלי־החיים הקיימים (או שהיו 
קיימים) בפועל. "צמח־בראשית" או "חיית־בראשית" שלו 
קודמים לצמחים או לבעלי־חיים מוחשיים לא קדימה זמנית 
אלא קדימה רעיונית: הם מושגים המתגשמים בצורות 
השונות של החיים (השר: ״כל החולף אינו אלא סמל״ — 
סיומו של "פאוסס ב׳"). כבר שילר הכיר, ש״תוסעח־ 
בראשית" של ג' אינה דבר הנלמד מן הנסיון אלא היא 

״אידיאה״ (" £6 1 ) 1 £1116 ] 15 135 > . 8 ם 1 ז־ £3111 ז£ ) 1$ 5 ב(>"). 

אולם יש לציין, שכמת מגדולי הביולוגיה החדישה, העוסקים 
במכאגיקת־ההתפתחות (האמבריולוגיה הניסויית), כגון ה. 
שפמן(ע״ע), החרים ומגלים קירבה רעיונית לדרכי־החשיבה 

של ג , . 

ג׳ עקב בעירנות רבד, אחרי המחלוקת בין קיוויה ובין 
ז׳ופרואד, סנט־אילר בדבר ריבוי או אחדות של טיפוסי־היסוד 
של בעלי־החיים, וצידד בהתלהבות בזכות שיטתו של האחרון. 
כשאירע ב 1830 הוויכוח הגדול בין שני החוקרים הצרפתיים 
באקאדמיה בפאריס, התרגש ג׳ בן ה 81 עד כדי ראיית מאורע 
זה כעולה בחשיבותו ההיסטורית על מהפכת־יולי שהתרחשה 

באותם הימים. 

משאר מקצועות מדעי־הסבע הירבה ג' לטפל במינרא־ 
ל 1 גיה וקריסטאלוגראפיה, שאליהן נמשך ביהוד מבחינתן 
האסתטית. ברשימותיו על ניסויים ועיונים בכימיה ניכרות 
השפעות חזקות של רעיונות אלכימיים! יתכן שחם פעלו 
על ג׳ שלא מדעתו בגלל המשמעות הפסיכולוגית־ססליח 
הגלומה בהם, שנתגלתה רק בדור האחרון ע״י יונג (ע״ע 

.(606 אלכימיה, עם׳ 

114 ( $4/11 14/14 !ו 01 (/ 34 ה 534 ( 71050450 0.5 , 5161061 .מ x1, 1-117/2, 

] 902. ?(4. 840111$, 05 $4/>41/141) 11141■ 1-11 ,! 54/101 ( 7 ) 01040053 א 
()0811300153058366, 39-40), 1906, 

0, 010410135 א 4 ( 04 04 ! 0 א " 2141 741/10111115 5 ס , 5 ( 0311 ס X11- 
14/10)1, 1843; \. 5080 316183 ?) ) 5 ו 41 {( 041141 ? 2144 , 061 ג 608 ק 
004 ?3131 1851 ,( 103-107 §§ , 1711 .י[ 3 א , 611 ז . 11 , 3 ת 106 סקו ; 

)1. 170-660*, 0. 014 11180112 ' 446 . 14 ; 1861 , 0454/144 ( 1 ס!סא , 

11144 04 150!5540/)5341534/10)!114/)( 4415X51(1) (?015560 * 316 [ 0 ק - 
50834(11086 1701(1386, 11), 1865; 5. !431150861, 0.4 1/0- 
11011x411 2444 010 א x10)55x014/1011, 1877; £ 4 ת 100 < 6 א- 5 ו 80 טס , 

0 . 14 1(41X1 ?4)44, 1883; 11. 142 1218 /( 411111111184 ^ £4 0.4 ,}קז , 
1883: 14, 0 144)41 $4/)0841>/10 ;( 1885 . 84003158 , 1111 ?> 44 ס 

411 ( $11 4 (/ 411144 \ - 1 /) 1-11110414 . 14081610880 •? . 4 ? ן X7) 14/7X4 0. 

011 1/1411141041x14x4 (21001. ^.011. 17), 1912; 11. 44*0560, 02 
1104}4/)01014 : 0.1 , 1161 ) 1131 .£ , 1919 14 1 <ן X7144 /144{4414/174 1 ן ) 
11)4X4 71)0(1x70X7) 740^07X114, 1922; <5. 1431)611304(, 0 !47)11 
614 ?11<4714.47\0/1'/:1010%14, 1923, /). £051610, 0 1471(1 (114 

110411414)0111( ()6. 4. 0-401001 . 14 , 1924 ,( 10 ,ז) 65611$683 נ (- 
061, 1/04 ?114, 19241 /)010%14(/)4 34 4114)1X4) 01)4 416 
7 )60666 ?0444/111)1^, 1927; 84 061)113141, 0. 013 ?14411x4. 
1932, 1044 ) 131111 211 > יס . 0 , 0114 ( 501 .ס X04( /13!!471, 1940; <1. 
1111)61, 0 1 801011)1 (011100103 80 (. 10, 190 2). 1946 , 0, 841 ט - 

!61, 0.1 ?0144/1410/4% (0.5 813X10160 0. 11606X10060, XX1^^- 

1^X411), 1944; £. 561461, 0. £4£40 ) 1 ח x11: 0( 1447114/1011 !יס ■ 

1)4 114 1x15111X18 015 117 ; 1948 .( 103081 ( 11 ? . 0 0414/143 ( 04 ! 0 א . 
44615601)618. 016 0041)( 01)4 1*1(! 1)1001086 ? 0160016/11 ( 141) 
1x4/11( 444 1710(141 71X71 ?11)411 (117304100860 10 460 010114 ־ 
13860 461 8131108 ) 061 .£ ;* 1948 ,( 54-79 , 1 ) 50113 ת 556 נ׳ 3 יזט , 

0. 0X14 414 155x7154/10)), 1949; 110 5 0 ,) 13114 ( 4411461 .א ■ 
104X4!((7171!7)15, 1949; 08. 5861 0 14 ) 1 ( 0 א ( 04 . 0 , 00 ) 1108 ־ X14 
5x1x1)44, 1949*; £. 79. 43 0. )11141346, 0. 05 110 ( 1 ? 010401 א - 
508/1x4 (1931016 164, 338), 1949; 1 17414 — ס , 001005 ״ - 
11X11 0X14 £ 4/0/140118 , 1949; 0. 8600 , 0 . 010410133 א . 4 .ס X11- 
54/)0{141), 1949, 0. 451508 ( 64 .), 0(4 0 4 ) 050410454/1 א , 
1950; 30618 ? . 11 .? ; 1952 , 111111 ) 414/1 )(/! . 0 , 0137 .ם .א , 
0.5 $41X1)11 . 1954 ,( 846 , 173 16 ט! 3 א) 840004 ^ 800 114 ־ 

י. ל. 




753 


גתה, דהן וולסגנג(פון) 


754 


ג/ היהדות והיהודים. את חשיבותו של התנ״ך 
לגבי אישיותו והשקפת עולמו מהאד ג , עצמו ב״חזון 
ואמת": "ממנו בלבד כמעט באה כל השכלתי המוסרית, 
והמאורעות, התורות, הסמלים, המשלים כולם עשו עלי רושם 
עמוק ופעלו בי בדרך זו או אחרת" בחלק ההיסטורי של 
"תורת־הצבעים" מזכיר ג׳ את שלושת "הגושים העיקריים" 
(" 1111355£11 ק״ 3 ך 1 ") של המסורת, "שפעלו את הפעולה הגדו¬ 
לה והמכריעה ביותר, שהיתה לעתים בלעדית, הלא הם — 
התנ״ד וכתבי אפלטיז ואריסטו"? ועל התג״ך הוא אומר: 
"אין התנ״ך בחינת ספר עממי בלבד, אלא בהינת ספר־ 
העמים, שכן מציג הוא את קורותיו של עם אחד כסמל לשאר 
כל העמים 1 הוא קושר את תולדותיו של אותו עם בבריאת־ 
העולם ומוליד אותן דרך שלבים רבים של התפתחות 
מציאותית ורוחנית, של מאורעות הכרחיים ומקריים, עד לקצה 
התחומים של עולמי־העולמים". בתנ״ך מצא "עולם שני", 
שניתן לנו "כדי שנתנסה בו, נתעה בו, נשכיל ונתחנך על־ 
ידו". ב״הערות ומסות לדיואן המערבי־מזרחי" נאמר: "כשם 
שכל מסעותינו במזרח נערכו בסיבתם של כתבי־הקודש, 
כן חוזרים אנו שוב ושוב לאותו מקור...". התעניינותו המיו¬ 
חדת של ג׳ בתנ״ך החלה עוד בנעוריו. בעיקר היה נמשך אז 
לדמותו של יוסף הצעיר, שבו ראה את דמותו הוא. אולם 
בימי לימודיו באוניברסיטה שרף את חיבוריו על נושאים 
מקראיים (האפוס "יוסף" [בכ״י], שנתגלה ב 1920 , מסתבר 
שאינו משל ג , ). ב 3 ל 17 פירסם ג' חיבור בשם 0 * 2 

5011£ ! 1 ל 1 ל ^:ת^זסזסחס ("שתי שאלות חשו¬ 

בות מן התנ״ך שלא נידונו עד כה"), שאינו אלא מעין 
שינוי-נוסת של הדיסרטאציה המשפטית שלו (שלא הגיעה 
לידינו)? נושאו הוא ויכוח מדומה על אמיתותם ההיסטורית 
וערכם הכללי של עשרת־הדיברות. חוויית-התנ״ך של ג׳ 
הושפעה במידה רבה מכתבי הרז־ד ומשיריהם הדתיים של 
מילטון וקלופשטוק, אלא שבג׳ היתה חוויה זו נטולה כל 
תוכן דתי: בחלקה היתה אסתטית, ובחלקה התרשמות מן 
העומק הפסיכולוגי או מן המשמעות הסמלית. — שפתו של 
ג׳ עשירה בביטויים ובסמלים הלקוחים מן התנ״ך, וכן מצויים 
בחיבוריו הרבה דמויות ומוטיווים מקראיים. הגאוגראפיה 
וציור הגוף של א״י היו חקוקים בתודעתו. בעזבונו נמצאו 
דפים בודדים של "מחקרים במקרא" (ו 11£1 >נ $11 1 £ ן:מ! 1 ל 81 ), 
תכנית־שיחזור של מקדש־שלמה עם ציורים, "רשומות לדברי- 
ימי העם היהודי״״ ומחברת של 24 דפים כתובים, ועליה 
הכתובת "משה". ג/ משורר ההומאניזם הקלאסי, בחר לו 
את היסודות "הבהירים" ו״הבריאים" מן התנ״ך ודחה את 
כל מה שנראה לו מעורפל או "חולני"? הוא ביכר את ס׳ 
בראשית על פני שאר ספרי־התורה, את הנביאים הראשונים 
על־פני האחרונים, ומן הכתובים אהב ביהוד את שיר־ 
השירים — "שיר־האהבה הנאה ביותר שברא האל", ואת 
מגילת רות — "האידיליה העדינה ביותר שבםפרות־העולם". 
בתנ״ך, וביחוד בעולמם של "האבות", מצא ג׳ את שפע¬ 
ר,חיים של אנושיות מקורית, שפע שהעריץ אותו גם באי¬ 
שיותה של אמו ו״אמונתה התנ״כית״. — ג׳ התעניין במיוחד 
בדמויותיהם של משה ושל איוב. המלומד הגרמני קונראד 
בורדאך גילה לראשונה את חשיבות דמותו של משד, לגבי 
החלק השני של "פאוסט". מסתבר, שג׳ הכיר את מדרשי- 
האגדה על מיתת משד, ואת הפירושים שניתנו לדמותו של 
משה בנצרות הקדומה ובאגדות נוצריות של יה״ב. פאוסט 


בן המאה ומשה בן המאה ועשרים — שניהם מנהיגי עמם 
הם? שביהם נבצר מהם לבוא לארץ היעודה (ג׳ העלה את 
ההשערה שמשה נרצח ע״י יהושע, השערה שנשתמש בה 
אח״כ פרויד), ועל גוויות שניהם נאבקים רוחות רעות עם 
מלאכי־ה , . גאולתו של פאוסט ועלייתו לשמים מקבילות 
בדברים רבים לאגדת־משה. 

ההסמכה של "פאוסט" לאיוב היא גלויה ומפורשת. ה״פרו־ 

לוג בשמים״ — השיחה בין האלהים והשטן — הושווה מדעת 
לס׳ איוב. כאיוב כן גם פאוסט הוא עבד־זד, אע״פ שאין דרכו 
של זה בחיים כדרכו של זה. בעיצוב דמותו של מפיסטו 
קבעה׳ בין השאר, דמותו של השטן במקרא, שכן אף הוא 
נמנה עם מלאכי-השרת. מצויות עוד הקבלות אחרות — כגון 
הופעת רוח־האדמה לפני פאוסט והתגלות האלהים למשה 
בסנה, המאבק של פאוסט הישיש עם "הדאגה" והמאבק של 
יעקב עם המלאך שהן, כנראה, צידופי־מחשבה וזכרובות 
שלא מדעת. 

אולם יחסו של ג׳ לתנ״ך אינו משקף כלל את יחסו 
ליהדות וליהודים. בשבילו לא היה התנ״ך חלק של היהדות 
כחטיבה ההיסטורית שהמשיכה בקיומה עד זמנו, או ביטוי 
לעולמם הדתי של אותם היהודים אשר עמם נפגש בפועל. 
התנ״ך לא היד, בעיניו אלא ספרותו של העם העברי העתיק, 
אחד מעמי-הקדם הרחוקים, ובספרות זו דן ואותה העריך 
מתוך התעלמות מן הדת והתרבות שהשתלשלו ממנה, 
וכן מן האנשים שבשבילם היתד, קודש גם בהווה. יחסו 
ליהדות כדת ובמציאות היסטורית וממשית ולעם היהודי 
כנושאה של דת זו היה צירוף של מיעוט־הבנה וחוסר־אהדה, 
מלווה רגש של דחיד" ג׳ חש בכל עומק הניגוד שבין ערכי־ 
החיים וחזון השלמות האנושית שלו ובין הערכים הדתיים 
ואורח־החיים על־פי תורת־היהדות. לעיתים קרובות ציין 
בביטויים חריפים את הניגוד בין עם־ישראל של התנ״ד—כפי 
שנצטייר בדמיונו — ובין היהודים בהיסטוריה ובזמנו. אמנם 
הדגיש את מעשה־הגבורה שבעצם קיומו של העם היהודי 
ואת הגילוי המפליא שבקשיות־ערפו ובכוח־עמידתו, אבל 
בעיקר ראה ביהודים מידות מגונות — הן במנטאליות שלהם 
והן בהליכותיהם: "מימיו של עם ישראל לא היה בו הרבה 
מן הטוב, ועל כך הירבו להוכיחו מנהיגיו, שופטיו, ראשיו 
ונביאיו? יש בו רק מעט מן השלמויות ורוב החסרונות של 
עמים אחרים. אולם מבחינת שמירת עצמיותו, מבחינת העוז 
והאומץ, ועכ״ם מבחינת עקשנות קיומו, אין כמוהו. הוא 
מחזיק מעמד מכל העמים, כדי להגיד את כבוד ה׳ בכל 
הדורות" ("שנות־נדודיו של וילהלם מיסטר"). אולם כל 
ההיסטוריה הארוכה של סבל ויסורים והקרבה עצמית על 
קידוש־השם היתה למורת־רוחו של ג', ככל גילוי של דבקות 
קנאית המביאה את האדם לידי הליכה נגד הטבע. 

על ג׳ ושפינוזה ר׳ לעיל, עמ׳ 737 . 

ג׳ בא בחייו במגע הדוק עם יהודים. בילדותו הכיר יפה 
אח הגטו בפראנקפורט: הוא התעניין בשפה "האשכנזית־ 
יהודית המשונה" ("ו 501 :זו 1 :> 1011£1 >ט! ^ססשבין 5 ג(>"), שעדיין 
היתה שגורה בפי היהודים, ואפילו חשב על חיבור רומאן 
בלשון זו. הוא למד קצת אשכנזית־יהודית, חיבר לשם תרגיל 
דרשה יהודית, למד אף את הכתב העברי ואת ערכיהן המספ¬ 
ריים של אותיותיו. בביה״ס רכש קצת ידיעות בעברית, וניסה 
לתרגם את שיריד,שירים ממקורו לגרמנית. בתקופה מאוחרת 
יותר, כשהתחיל להתעניין באפיין המיוחד של כל אומה 



755 


גתה, יוזזו וולפגנג(פוץ) 


756 


ולשון, התעניין גם ביהדות־הגטו׳! כשפרצה דליקה גדולה 
ברהונדהיהודים, הושיט לתושביה עזרה שעילה. בין חיבוריו 
מתקופת "סער ודחף" שלו נמצאים קטע קצר על "היהודי 
הנצחי" והסאטירה "היריד בפלונדרסוילדן", שבמרכזה העמיד 
ג׳ את משחק־הפורים ובה שילב עקיצות המכוונות כלפי 
יהודים ונוצרים כאחד. בדברי־ביקורת שכתב בנד 17 על 
"שירי יהודי פולני" השיג על המחבר, י. פ. בר, שנטה יתר 
על המירה אחרי הדעות המוסכמות של הנוצרים ולא הבליט 
את ערכי־היהדות די־הצורך. בתקופת פעילותו כעורך־דין 
בפראנקפורט היו רבים מלקוחותיו סוחרים יהודים! הוא 
ייצג אותם בפגי בית־המשפט, אך לא היה מזדהה אתם. 
בדרך־כלל שמר בלבו את הרושם השלילי שעשתה עליו 
בנעוריו אותה "עיר היהודים בצפיפותה ואפלוליתה", אע״ס 
שאח״ב נטה להבין כמה מן התכונות המיוחדות של היהודים 
בני־זמנו מתוך המסיבות המדעיות והחברתיות של חייהם. 

בימי־חייו רחש ג׳ חיבה לכמה יהודים: הוא החשיב את 
משה מנדלסזון ואת שלמה מימון, תמך במשורר היהודי 
מיכאל בר (אחיו של הקומפוזיטור מאירבר) ובצייר מוריץ 
אופנהים, העריך משכילים יהודים, כגון מארקוס הרץ, דוד 
פרידלנדר ודוד פיט! לעת זקנתו, בימי שהותו בקארלסבאד 
לשם ריפוי, היה נפגש עם בני משפחת הבאנקאי למל 
מפראג ומשוחח עמם על ענייני היהדות (שיחותיו אלו נמסרו 
ע״י לודוויג פראנקל); הוא העריך את פיקחותה של רחל 
וארנהאגן(אשר טרקלינה בברלין היה מרכז פולחדג׳ בחוגי 
משכילי הבירה). ג׳ היה מלא סובלנות לגבי היהודי כפרט 
והתקומם נגד כל פגיעה בו כאדם. הוא הגן על זכרו 
של משה מנדלסזון, כשזה הושמץ לאחר מותו, וכתב: "כמה 
קטנים נראים כל הדברים האלה וכמה עלובים! יהודי מסכן 
אינו יכול אפילו להסתלק מן העולם בלי שיקניטוהו". 
וכשביקשו אנשי התיאטרון בווימאר לכלול באחת מהצגו־ 
תיהם דברי־לעג ליהודי, עיכב ג׳ בידם באמרו: "מעשה* 
תועבה הוא לחרף אומה שהעמידה כשרונות מצויינים כאלה 
באמנות ובמדע". לרגל הצגה של "נתן החכם" של לסינג פנה 
ג׳ לציבור הגרמני בקריאה: "יהא הרגש האלוהי של הסובל¬ 
נות והחמלה, המובע בו, קדוש ונכבד על האומה״ ( 1815 ). 

אולם כל זה לא מנע את ג , מלהתייחס לעם היהודי 
בשלילה הגובלת באנטישמיות פוליטית וחברתית. יתס זה 
משולב ביחסו לנצרות ולקשרים שבינה ובין היהדות. לא זו 
בלבד שג׳ דחה את כל יסודות האמונה הנוצרית, אלא הוא 
אף שלל את עולם־הערכים ותורת־המידות שהוקמו על 
יסודות אלה. כבר הברית החדשה היתה זרה לו יותר מן 
התנ״ך. הוא העריך את האיש ישו החי — המורה, המדריך 
והמחנך —, אבל בז לישו האל והמת. האדרת הסבל וחיסורים 
והשאיפה להתקדשות ולקדושה מעבר לגדרי הטבע האנושי 
היו למורת־רוח לג/ הוא שיבת את הגרמנים הקדמונים 
(הסאכסים עובדי־האלילים שהתנגדו לקארל הגדול) "על 
אשר שנאו את הנצחת", והביע רגשי־תיעוב כלפי טכס- 
הטבילה, סמל הצלב ותיאורי הצליבה. הוא עצמו השווה את 
יחסו לנצרות ליחסו של יוליאנום קיסר אליה. אולם, כברבים 
ממשכילי אירופה שנטשו את האמונה הנוצרית ואת הכנסיד" 
נתקיימה בג׳ הדעה, שנצרות זו על כל פגמיה היא הכלי 
המחזיק את ערכי־האדם והיא המסגרת ההיסטורית הלגיטי¬ 
מית וההכרחית להתפתחותה של התרבות האירופית. האדם 
הנאור המתקדם לקראת אידיאל ההומאניזם נצטייר בחזונו 
של ג/ אמנם, כלא-נוצרי, אד כמי שבא מז הנצרות — ולפיכך 


היו היהדות והיהודים "מחוץ לתחום" ופסולים לבוא בקהל. 
מכאן התנגדותו ההדיפה של ג׳ לאמאנציפאציה היהודית — 
דור אחרי המהפכה הצרפתית ולאחר שהיהודים בגרמניה כבר 
נהנו זמן קצר משיווי־זכויות בעקבות השלטון הנאפוליוני! 
באמאנציפאציה של היהודים ראה ג׳ מהפכה המסכנת את 
התפתחותה האורגאנית של החברה המושתתת על הנצחת. 
עמדה זו, הסותרת את ההומאניות העמוקה של ג׳, לא היתה 
מובנה אף לכמה מידידיו ומקורביו הליבראליים, ואחד מהם 
(הקאנצלר פון מילר ב 1823 ) אף רשם ביומנו: "כמה גדול 
הצער לראות את הקרע הפנימי באיש כזה ז" אולם ג׳ היה 
עקבי בשיטתו, וגם בחזון עיצוב התאים החברתיים האידיא¬ 
ליים ב״שנות־נדודיו של וילהלם מיסטר״ (ר׳ לעיל, עמ ׳ 745 ) 
לא נתן בהם דריסת־רגל ליהודים, אע״פ שבתכנית החינוכית 
והלימודית בהברה ההיא מוקדש מקום נרחב לתנ״ך ולדת 
היהודית, כגילוי החשוב ביותר של "הדת האתנית". 

יש סתירות בהערכות שהעריך ג' את מעמדן של היהדות, 
הנצרות והאלילות ואת יחסיהן ההדדיים בעולם ההיסטוריה 
והתרבות האנושית. אולם הצד השווה בכל דבריו היא הכרת 
התהום המפרידה בין היהדות ובין הנצרות — בניגוד לתפיסה 
הרווחת בין תאולוגים ליבראליים ואינטלקטואלים של המאות 
ה 19 — 20 בדבר מציאותה של "מורשת יהודית־נוצרית 
משותפת". לפעמים כולל ג' את היהדות בין הדתות 
האליליות וגורם את "אלוהי אברהם" בלשון־רבים דווקא 
("ז* 060 ״ )ז אולם לבסוף הגיע להכרה שנתן לה ביטוי 
נוקב: "ניגודה של הנצרות ליהדות חזק בהרבה מניגודה 
של הנצרות לאלילות" (מעזבונו). ג׳ חש ביסודות האליליים 
המרובים שבנצרות, יורשתו של העולם הקלאסי, לפיכך אף 
יכול היה להשתמש במושגי האמונה והקדושה הנוצריים 
ובסמלים של הכנסיה ולשלב אותם בעולם המושגים והסמלים 
של המיתולוגיה והחשיבה העתיקה (למשל ב״פאוסט״) — 
ואילו כל פשרה בין ג , ובין היהדות היתה מן הנמנעות. 

על־אף עמדתו המסוייגת של ג' כלפי היהדות, העריצו אותו 
רוב המשכילים היהודים מבני־דורו, ועד לזמן האחרון הכירה 
היהדות באירופה, ובעיקר בגרמניה, בג׳ כבאחת הדמויות 
הגדולות והחלוציות של ההומאניזם וראתה בו אחד ממשה־ 
רריה הרוחניים מעולם הגטו. רק ברנה התקיף אותו בחריפות 
על שמרנותו המדינית! מאותה סיבה התנגד גם הינד, לג׳, 
אבל התנגדותו היתה מתונה יותר ואף חולפת, ועכ״פ העריץ 
בג' את גדול המשוררים. ליהודים (ביניהם מומרים) הנמנים 
על חוג התרבות הגרמנית היה חלק גדול במחקר העוסק 
בג' וביצירתו! בין החוקרים והפרשנים האלה ראויים לציון 
מיוחד: מיכל ברניס׳ תאוז־ור קריצנאך, מאכס מורים, אלברט 
בילשובסקי, ריכאדד מ. מיאר, לודוויג גיגר, א 1 טו פניאובר, 
גאורג'ויטקובסקי, מאכם הרמאן, פרידריך גונדולף, פריץ 
שטריך, ואלטד בנימין, יוליוס באב, אמיל לודוויג, ואלטר 
ברנדסון, ארתור אלסר, יוליוס ואלה! בין חוקרי־ג׳ בארצות 
אחרות — גאורג בראנדס, גאורג פון לוקאץ/ לודוויג לויסון! 
עליהם יש להוסיף את הפילוסופים גאורג זימל וארנסט 
קאסירר, שנתנו פירושים חשובים ליצירתו של ג , . 

בעברית לא נכתב עדיין חיבור כולל על ג׳ ויצירתו, 

ורק מועטות מיצירותיו ניתרגמו לעברית. עניינם של 
אנשי דור־ההשכלה היה בעיקר בשילר ובחינה, ואילו ג׳ 
היה להם בחינת עולם זר. בימי חייו תורגמו רק שירים 
בודדים. ב 1857 תירגם מרדכי רוטברג את "הרמאן ה־ורותאה" 
בשם העברי ״נוה הצדק״ — ואף לדמויות שביצירה קרא 



757 


גתה, ייוחן וולפגנג(פון) 


758 


בשמות מקראיים. תרגומו הראשון של "פאוסט א" בידי 
מאיר הלוי לטריס פורסם ב 1865 בשם "בן־אבויד,", ורק 
על שער־הספר צויין בגרמנית שזהו עיבודו של "פאוסט״ו 
התרגום נעשה בסיגנון מקראי תוך קיצורים ושינויים רבים: 
כל המויסיווים הנוצריים הושמטו או הוחלפו ביהודיים! במקום 
פאוסט איש־הרנסאנס באה דמותו של אלישע בן אבויה 
מתקופת התנאים. תרגום חפשי זה זכה להערכה רבה, אך 
עורר התנגדות חריפה מצדו של פרץ סמולנסקי! הצעיר, 
שהדגיש את הניגוד שבין עולמו של בךאבויה ובין עולמו 
של פאוסס, על כל ההבדלים בהשקפת-העולם הכרוכים בו. 
החלק הראשון של "פאוסט" ניתדגם תרגום מלא לעברית 
ע״י יעקב כהן(תש״ג) וע״י י. לי ברוך (תש״ג)! וה האחרון 
תירגם אף את חלקו השני (תשי״ב). — ש. בן־ציון תירגם 
את "הרמאן ודורותיאה" תרגום של ממש (תרע״ז). ה״אלגיות 
הרומיות" ניתרגמו על־ידי יעקב פיכמן ("התקופה", ח׳—י׳, 
תר״פ—תרפ״א) וע״י שאול טשרניחובסקי("העולם" תרצ״א/ 
1931 , גל׳ ט״ו! כל שיריו, תש״ט), שתירגם גם כמה שירים 
ובאלאדות, ביניהם את "האל והבידרה", וכן את "רינקה 
שועל" (תר״ץ). יעקב כהן תירגם את "איפיגניה בטורים" 
(חר״ף) ו״טורקוואטו טאסו" (תדפ״ג). בידי מ. וילקאנסקי 
תורגמו "יסורי ודטר הצעיר" (תרע״א) והחלק הראשון של 
״חזון ואמת״ (בשם ״מקורות ימי חיי״, תרע״ג! תרגום מלא 
[בידי י. ל. ברוך] עדיין לא הופיע בדפוס). — משירי ג׳ הלי¬ 
ריים יצאו עד עתה שלושה ליקוטים בעברית: ע״י בנימין 
קלאר ("משירי גיתה", ת״ש), עמנואל אולסבנגר ("משירי 
גטה", תש״ד), א. פרסמן ("ליריקה", תש״ה). מלבד אלה 
ניתרגמו הרבה שירים בודדים! "שיד־לילה לנוח־" תורגם 
לעברית 21 פעמים. — ממיעוט התרגומים מיצירות ג׳ אין 
להסיק שג' לא השפיע על הסופרים העבריים אלא במעט! 
רבים מהם יכלו — ויכולים עדיין — לקרוא את יצירותיו 
בגרמנית או בתרגום לשפות אחרות. דוד פרישמאן מציין 
בפירוש את ההשפעה הגדולה שהשפיעו עליו "פאוסט" 
ודמותו של ג׳ בכלל, ומשבח אח התרגום "הרמאן וח׳רותיאה" 
של בן־ציון. ביאליק לא אהב בין המשוררים הגרמניים אלא 
את שילר ואת הינה, ואילו ג׳ (סרט ל״הרמאן ח־ורוחאה") 
היה רחוק ממנו והלאה. לעומת זה כתב יעקב פיכמן: "ג׳ 
היה לנו יותר מאמן ומשורר — הוא היה לנו המעין הנצחי 
של התחדשות, של התגברות על התוהו". 

- 1 ) 81/7 015 . 5 > , 6165 ק £36 .£ ; 1890 , 1 ) 31/7 . 4 . 11 . 0 , 61 ^ £160 . 13 
- 06 ) 1 ) 31/7 . 4 ) 11 ) 5/170 . 4 , 14 ס , £36110 .!ו ; 1890 , 7 ) 11 ) 075 [ 

. 4 . 11 . 141 . 41 ) 01 ,ז)ן 00 ״ 1 , 1909 ,( 327 , 0 ג! ע 0301560 
. 1 > ,־ 80 -. 5112 ) 5 ) 405 ( 11 £01141 , 1 ( 1.16 ) 8111 .א ; 1910 , 11 ) 114 [ 
,( 736 , 111 , 627 , 11 , 404 , 1 ״ 97155 . 4 . 1538 ^ . 8661155 .!:*£ 

011 " 1 ( 7 /) 05 [" ) 1 }()) 114 !) 11 ) 71 • 1 ) 0 , 8060115011 . 97 ; 1912 
. 4 . 11 . 7 > , 161 ) 0 113 ( 060156 ״ 1 ; 921 ! , 01 111171% () 7141 )<[ 14710 
; 1925 , 17 ) 114 [ 4 ■ 11 . 0 ,ס!?,״*! 11 , 1923 , 711 ) 51001 )' 1 11114 
) 1 ( 51-651114 ) 1/1 . 4 ,ס , 5151611 , 8 ; 1926 , 71 ) 114 [ . 4 11 . 0 , 8311 .( 
) 171 ) 4 ( . 11 . 6 ,. 3 ) 1 , 1928 ,(" 11123000 * 21 . 0 11008 ( 016 ") 

. 4 . 11 . 0 , 130265 . 0 ; 1947 ,(" 2611 11 ס 110 ) 016 066 ") 

, 111 , 3 . 71011171 % 4 771 ) 51 7 ) 0 , 08 * 8050121 .? ; 1929 , 1 ) 31/7 
; 1932 , 110 ) 1 ( 0 1771 . 0 , 81615615 . 5 ;* 1930 , 30-37 , 20-23 
,(. 60 ) £08166 .£ ; 1932 , 11 / 1 )[ ) 1/1 7714 > . 0 , 9731610130 . 81 
, 66113551  
,( 1950 , 10/11 40 < ," 97686 606 א") 1177107115771111 ( 1 )! %10 1 

א. סימון׳ ג׳ קורא בתנ״ד (״הארץ״, 26/8/49 )! ש. לחובר, 
י.ו.ג, בעברית. תקפ״ו/ 1825 — תשי״א/ 1951 (.יד לקורא", 

ב/ חוב׳ ג׳-ז־'), חש״י-תשי״א. 

ק• ו• 


ההומאניזם של ג׳". ,"אם ישאל השואל: האדם הנפלא, 
שילדתו אשה גרמניה צעירה לפני 200 שנה, שקשת־חייו 
שופעת זיו לא בשמי־גרמביה בלבד, אלא מושכת את עיני- 
הבריות התוהות בכל אתר ואתר עלי־אדמות — מה הורנו 
מפעלו ומה יעצנו, מה הורה ומה בישר לדורות הקודמים ז — 
נענה: לא־כלום והכל. משול הוא לטבע, לחוויית דמות של 
אל, שקטה׳ רחוקה סכל ריב, מביטה על כל ריב במבט של 
אירוניה. השבח למאה ה 18 , שהולידה — אך הפעם — את 
"האיש הגדול" בן האומה הגרמנית, את האדם העליון, 
כמשורר וכחבם, הידיד־החיים, כגיבור־השלום, בברוך הטבע 
והרוח, כאהוב האנושות! כך נוטה אחח לומר נובח האהדה 
הצרופה, שרוחשים כל יושבי־תבל לב אחד ליום הנשגב, 
שבו חוגגת היא את יום התגלותו. אומר אני: התגלות — 
כלומר: ביאתו, ידידתו, הופעתו של אל עלי־אדמות, שפן 
היה בו משום אל בעצמותו האירונית־האוהבת, הקרירה- 
הנאדרת׳ הטובה והמיטיבה, החובקת זרועות־עולם׳ אך גם 
משום דמון — בדחפי־יצריו האפלים, בריבוי־המשמעות — 
שבו דמה לרוחוודהטבע —, במאגנטיזם החיוני שבו, בעצמת־ 
החיים המתלקחת בדוח והנראית כנובעת — מימי־חגעורים 
ועד לימי־הזקנה — מ״אישיותו", שהגיעה בסוף ימיו לגדלות 
על־אנושית, מיישרת כל הדורים, מכניעה את הבריות 
בניעה־שבתמיהה. 

כבר לבני־דורו — לרבים מהם, למקצתם, ליחידי־הסגולה 
שבהם — היתד, אותה אישיות אדירה לסקור האור והאושר. 
לאחרים — לאו דווקא למקולקלים שבהם — היה מקור כאב 
ויסודים, באנוכיות שהיתה נראית להם לפעמים בחייו השטר 
פים קרירות אלוהית! שכן כל מגמתו היתה ־להגביה את חודה 
של פיראמידת־חייו ככל האפשר"! משאת־נפשו הראשונה 
והאחרונה היתה — להקים ולפתח תרבות אישית כוללת, ואת 
כל אמנות־חייו גחן כדי לדחות כל דבר מפריע, פוגע והתער, 
מן האינדיווידואליות שלו, שאת ייחודה־במינה ידע להעריך 
היטב. מאותה הדחיה, המניעה והשמירה האינסטעקטיווית 
על עצמו היה אף ה״ויתור״ שנהג באהבה! שכן האינדיווי¬ 
דואליות שלו היתה חסרה את יסוד ההתמסרות ושכיחת־עצמו 
המוחלטת׳ ואף מעריציו הגדולים מדברים באן על "חסרון", 
שאמנם הכשיר אותו לוויתור, אך לעולם עושה הוא עלינו 
רושם קשה׳ אע״ם שהיה מחוייב-גדולתו. 

רושם קשה: וכי יש לך גדולה, שלא היה רישומה קשה 
על האנושות הבינונית-ד,ממוצעת ז ב״איפינניה" שלו, שאותה 
תיאר ״בהומאנית ללא־נשוא״ — ואמנם היא שירה מלאה 
הומאניות צרופה ויפה בצורתה עד כדי להעלות דמעות 
בעיני כל מבין גרמנית שלבו קרוב לאמנות — אמר; 

״.... כי לא יוליד בית 
מיד את בךהאלוהים, גם לא 
את המפלצת! רק שלשלת שלמה 
של טובים או של רעים בגןצה י 
הזוועה תביא, תביא את השמחה 
לעולם...." 

(תרג׳ יעקב כהן). 


• במסה הזאת (מתוך באוש בחגיגת 200 שגה יוחילדת ר, 
פראנקפורט 1949 ) על דפותו האנושית של ג׳ בחר תומאס פאן — 
מבין מאמריו ונאומיו הרבים על ג ׳ — כתרומה לערך .ג׳ " באנ¬ 
ציקלופדיה העברית, והציע שתתורגם לעברית. 



759 


גתה, לדון וולסגנג(פרן> 


760 


"בן־האלוהים" ו״המפלצת" — כלומר לא־איש — שניהם 
כרוכים במחשבתו יהד! הוא מכנים זה לזו* יודע הוא 
שאי״אסשר לה לשמחה בלי אימה כלשהי, שאי־אפשר לו 
דדמוי־אל בלי מפלצת. אף הוא, הרם והנשגב ביותר, עטוי 
הוא מעין אימה, מעין דבר שלא בדרך־הטבע, — אדרה של 
בדידות גדולה — בדידות סולחנית מלאת חסד, הטובלת 
כל־דבר כמעט ודוחה כל־דבר כמעט, — ובךהתמותה נראה 
כקרב אליו בפיק־ברכיים. ואותו בן־התמותה היה נזהר לדבר 
לפניו בפשטות ובהחלטיות׳ שכן יצאה הגזרה ממרוסי בעל־ 
הבית שב״פראואנפלאך בוימאר: "אם עלי לשמוע את דעת 
זולתי, יהיו דבריו מוחלטים ז דברים פרובלמאמיים אין אני 
חסר בעצמי"... 

השם גתה..., שבו מתגלמים עולמות שלמים של אמנות, 
חכמה, השפלה ותרבות, — אותו השם המוזר כשהוא לעצמו 
יש בו משום סמל...: הנורדי־הגוחי(שהרי אין ספק ששם זה 
נגזר מ״גותי"), כלומר הברברי, נצרף בו ע״י הריכוך החלילי 
של תנועתו ( 0 — 6 ) — למוסס ואמנם הצריפה, הזיקוק. 
ההסדרה, מתן־ד״צורה הם־הם צו החיים האלה ומשימתם 
הנשגבה — חיים שרבים כינו אותם כמעשי־ידי אמן ושראוי 
לכנ 1 תם מעשי־להטים. את חייו תיאר הוא עצמו במימרה, 
שהיא ראויה לשמש כתובת על מצבת־קברו: 

"אמנם הצלחת, בידך עלה הדבר, 

יעשה אתר כמוך ולא תישבר מפרקתו". 

כל ההארמוניה, שיווי־המשקל המוצלח והקלאסיות, שאנו 
קושרים בדמיוננו בשמו של ג/ לא ניתנו לו בקלות, אלא 
היו בחינת השג אדיר, מפעל ידי כוחות־האופי, שבהם כבש 
נטיות ז־מוניות — מסוכנות ועשויות גם להיות הרסניות —, 
ניצל וזיקק וטיהר אותן, הכריע והפנה אותן לדרך הטובה 
והמועילה לחיים, ואעפ״ב — לעולם נשאר באותה ההוויה 
האדירה הרבה מן הדמוני־האפל, מן העל־אנושי והלא־אנושי. 
המשיב על ההומאניטארי־גרידא רוח קרה ואיומה, — וזה 
בשל עצם המתח הקטבי, שבו היא מרחפת, בשל העושר 
הפרובלמאסי בניגודים ובסתירות, שהוא מקוד כוחו היוצר, 
בשל הדיאלקטיקה העצומה של טבעו, שבו מתפלגים האלוהי 
והשטני — שאיפתו הנצחית של פאוסט והניהיליזם הלועג 
של מפיסטופלס — התפלגות־שבשירה ונאבקים זה עם זה 
על האמת. אכן, מי יכחיש שהשטן צודק כמעט תמיד 
בדבריו — לדאבון הלב —, ומי לא ירגיש, שדבריו ההרס¬ 
ניים יוצאים מנפש המשורר לא פחות מדברי פאוסט או 
מדברי האלוהים? משזם כך כבר היד. בשעתו מי שסבר, 
שאמנם היה "פאוסט" עשוי לרומם את בני־דורו לנקודה 
שברומו של עולם, ואעפ״כ שאבו ממנו אלפים יאוש יותר 
מששאבו ממנו עידוד. 

אולם אותה נקודה שברומו של עולם היא נקודת הצפיה. 
כדיאלקטיקה לפילוסופיה, כן הצסיה למשורר: היא העין 
הפתוחה לסתירות׳ לרע שבטוב, להשחתת הרעיון על-ידי 
הגשמתו, למראגיקה היסודית של חיי־אדם. כל צפיה צרופה 
טראגית היא. משום כך "פאוסט" הוא טראגדיה, בעיקר 
בשעה שהשיר פונה לאוטופיה החברתית, בשעה שפאוסט 
רואה — לאחר הרפתקות רבות של ההכרה — במעשה 
הטכני-הסוציאלי, המחייב את הכלל, במפעל גאולת־האדמה 
והיישוב׳ בשטח הנרחב שגאלו העמים מידי הים — את שיא 
שאיפתו, את "הרגע הנשגב" שבחייו, את ההצדקה והגאולה. 


מה מרה האירוניה — האירוניה של הצפיה — שבד׳ ספוגים 
אותם מראות-השירה הנהדרים! המעשה הטוב, שעליו מנצח 
פאוסט מתוך כוונה רצויה — אם גם באמצעי אלימות ופיתוי 
שאין מנוס מהם—מעשה־שטן הוא: "דמי קרבנות״אדם ניגרו, 
לילה נהי ויללה"!". ובשעה שפאוסט העיוור נהנה משיקשוק 
האתים, שהוא מדמה אותם כמקדמים את מפעלו —, הרי אין 
אלו אתיהם של הפועלים המגוייסים או של העם החפשי על 
אדמה חפשית, אלא של הלמודים המרטטים, העומדים לקבור 
את בן־המאה, ומפיסטופלס רוסן דברי־עקיצה: 
"לא חפירה, אוסרים אמור, 

עומדים לחפור, אך קבר־בור". 

(תרג' י. ל. ברוך) 

אירוניה טראגית! אך כלום יש בכך משום לעג ושלילה 
_למפעל, לאותו "המעש", שבו העתיק פאוסט לגרמנית את 
מלת "לוגוס" כשניגש לתרגום כתבי־הקודשז כלום צפןת 
הטראגי היא תבוסנות שמרנית? רק אותם האנשים שאינם 
רוצים שיקרה דבר, שישתנה דבר, יאמרו שהמשורר חמד לצון 
בדברו על "הרגע הנשגב" של פאוסט, על מפעלו הסוציאלי 
לטובת האנושות! אדרבה׳ לא רצה להראות אלא שמעשה־ 
שטן הוא, שיבקש האדם להעמיד את הארצי־החלקי, החברתי 
והכלכלי מעל עצמו ולהתכחש לרוחני, למטאפיסי והדתי 
שבו: ״חיוב הסוציאלי״ — כך אומרים הם — "אינו יכול 
לבוא במקום הדתי, וכל שכן המטאפיסי". את הדברים 
האלה—שבעצם מובנים הם מאליהם — מדגישים הם הדגשה 
משונה ברגע שכל מאבקה של האנושות מכוון להתרומם 
לדרגה גבוהה יותר של בגרותה החברתית, ברגע שיש 
לעשות את הכל, כדי ליישב את המתח, המסכן את החיים 
והרה־השואות, שנוצר בין האמת והמציאות, בין מה שהשיגה 
רוח־אנוש מזמן ובין מה שמעז עדיין להתכנות בשם מציאות, 
ברגע שאותה הדאגה ליישוב יש בה ללא ספק הרבה יותר 
מן הדתיות, מן הכניעה לרצונו של רוח־העולם, מאשר בכל 
התחסדות רוחנית, 

המשורר, שכל יצירת-זקנתו מלאה אוטופיה חברתית, 
ושרעיוגותיו וחזיונותיו — ב״שנות־הנדודים" וב״פאוסט" 
כאחד — עוברים את גבולות המאה ה 16 וה 19 ומגיעים עד 
לימינו, החשיב בכל לבו אח הרפתקתו האחרונה של פאוסט 
ואת הרגע הנשגב שבה ("המון שוקק כזה את&ו לראות"), 
אף אם ראה את הטראגיות שבמפעל ואף אם הגיח לחסדי־ 
השמים לגאול את דורש־הישועה שיצר. מימיו לא היד. 
נותן ידו להעדפת אידיאלים נושנים, שכבר הפכו לדברים־ 
שבצביעות, מן החדש, הממשמש ובא או שכבר בא, שכן 
ידע שהעולם מתחדש תדיר! הוא אסר על הבריות לקרוא 
לו בשם שמרן המבקש לשמור על המצוי, שכן הרבה מן 
המצוי אווילי ורע הוא ביותר, ומה שהיד. נבון בשנת 1800 
עשוי להיות שטות פושעת ב 1850 . הוא קרא: 

"מגעו עצמכם מן הדברים שמתו, 

נאהב את החי". 

וסוף דבר־חכמתו הוא: "בעצם אין סיסמה אלא—קדימה". 

אמת, שאמיתות השטן הן גם אמיתות שלו עצמו, אך 
בלשונו של פאוסט הוא מדבר אליו: 

"טיבך נתעב, קשה ומר כרוש, 

הכי תבין צרכי אנוש?" 

ובשעה שאותו מלווה לגלגני לועג לפאוסט, המבקש 



761 


גתח, יוחן וולסגגג(פרן) 


762 


למשול בחצד־הקיסר לטובת האנושות, לתקן את הטוב, 
האציל והרצוי בברית עם השלטת עלי-אדמות, ניתנת לו 
החשובה: 

״ועתה שמע את אשר לא שמעת מימיך: 

שמיעת האנושות דקה היא, 

מלה טהורה מעוררת מעשים יפים, 

יודע האדם אח צרכי־נפשו 
ומקבל כל עצה נכבדה". 

מה יעץ ג׳ לנו, לבריות הנצרכותז את בני־דורו הפחידה 
לעיתים קרובות האובייקטיוויות המיוחדת לו, שנרתעה 
מהבחנה ומהערכה, אובייקטיוויות של הטבע והאמנות, 
שהניעה א 1 תו — אם נאמין לדברי אנשי-סביבתו — לומר 
מימרות שיש בהן משום דבר והיפוכו: ואמנם סיכמה שאר־ 
לוטה, אשתו של שילר, את ההוויות האלה במלים: "הוא 
השליך את יהבו על לא־דבר״ — שחרדה מוסרית מדברת 
מתוכן. אולם "לא־דבד" אינו אלא שם אחר ל״כל־דבר׳/ 
לאנושי״־הכולל, לחיותו המאליפה של פרוטום, הלובש כל 
צורה כדי לדעת את הכל, להיות את הכל, לחיות בכל עור. 
"לא־דבר" ו״כל־דבר" אחד הם, כשם שפאוסט ומפיסטופלס 
אחד הם באישיותו של יוצרם, הכורת ביניהם ברית, 
שביסודה — התמסרות כולית לחיים, המעתיקה את השטני 
לכלל־אנושי. 


לבי, אשר נרפא מיצר המדע, 

לכל מכאוב יהיה עתה פתוח י 
גורל באי־עולם קרבי אחוש, אדע, 

לעומק אף לרום אתפוס אותו ברוח, 

ארחיב את עצמותי מחוג תחומה הצר 
עד רוחב הקפה של עצמותם... 

(תרג׳ י. ל. ברור) 

כלום זוהי ברית עם השטןו כלום זהו "אני־מאמיף ל״לא* 
דבר" ז הרי זוהי הנכונות העליונה לחיים, זוהי התביעה 
העליונה לייצוג־האנושות, המוכנה להקריב קדבנות — ואף 
לקבל קרבנות —, זוהי ההומאניות העליונה. אלמלא כשרו 
לפנות לכל צד, הנראה לעיתים קרובות כהפכסכנות, מעולם 
לא היה מגיע לידי אותו איחוד של דרך־ארץ חרמוניות, שלא 
היה משלו—בגדלותו לוכדת־הלבבות—בכל תולדות המידות. 
הגרמני־העממי והים־תיכוני־האירופי, שהם מאוחדים ומצור¬ 
פים אצלו, תוך חופש גמור, איחוד מתקבל על כל דעת, 
צירוף שהוא־הוא בעצם צירוף הגאוניות והתבונה שבו, 
צירוף ד,ס 1 ד והבהירות, ההגה הבא מנבכי־היצרים והמלה 
המלוטשת, המשורר והסופר, הליריקה והפסיכולוגיה — אכן, 
פלא הוא!." 

ח. ם. 

(תרג׳ א. ג-ל) 



גתה: מסכה ט ז המת 




ץ* הא 1 ת, מסמנת עיצור שיני קולי. 
{ בשפות הדמיות. מניחים, שבשמית הקדומה היו 

שתי פונמות נפרדות: ד /!>/׳ ול' / 8 / (המקבילה לפונמה 
הראשונה במלים האנגליות 1111$ , ) 1112 ). אולם השניה לא 
נתקיימה אלא בערבית! באכדית, בשפות הכנעניות, ובכללן 
עברית, ובחבשית נטמעה בפונמה ז /%/ (כגון: 63 — "זה", 
ג 1 < 831131 — ״זהב״ בעברית), בארמית — בפונמה ר/ 16 . 

בעברית חל פיצול־משגה של הפונמה ד לשני הגיים: 
המפסיק השיני הקולי [ 111 (ר), שהוא ביצועה הרגיל, והרווח 
השיני הקולי [ 6 ] (ד), שהוא ביצועה לאחר תנופה או תנועה 
קדומה. אולם בפי רוב העדות אבד היום ההגה [ 8 ], שהיה 
מצוי בכל מבטאי העברית ביה״ב, ואינו מתקיים אלא 
בפי יהודי תימן (במבטא מדוקדק), מחודמז׳צל (בזאכו הוא 
מתחלף בז [ 2 ]) וארצות־הבאלקאן! במבטאם של יהודי־ 
בבל הוא מצוי רק בשם אדנות ובמלת "אחד" של קריאת־ 
שמע. 

אף בארמית היתד. מצויה הכפילות בביצוע הפונמה 
7 (אולי כבר בזמן קדום), והיא שהשפיעה — לדעת קצת 
החוקרים — על הגייתה בעברית, בלשון המדוברת קיימת 
היא בניבי כורדיסתאן המערבית, וכן בניב מעלולא, אולם 
בניבים אלה אין חלוקתה מכוונת לכללים הקדומים. 

בערבית: כ = /!>/ .לי= / 8 /, אולם הפוגמת השניה 
אינה קיימת אלא במבטא המסרתי של הערבית הספרותית, 
וכן בניבי הבדוים ובקצת הניבים הכפריים בא״י ובלבנון; 
בשאר הניבים נטמעה ב/ 4 /. 


הערה: לשם הימנעות משימוש בסימן המקובל לציין שנדשמייס 
משמשות בדרד־כלל כר״ת לשמוח הערכים בד שתי האותיות 
הראשונות במלה. 

שפות מורכבים פ ׳ 8 . 6 !> , 13 > , 81,83,855 בצירוף שם כלשהו 
מובאים לפי סדר א״ב של השם המצורף בכל אותם המקדים, 
שבתם ד, דה, די, וכר אינם מוחזקים חלקים של השם פמש אלא 
תחילית, סיטךאצילות או ביו״ב, כברוב השמות האלה בהולאנדית, 
בספרדית ובצרפתית. 


בשאר הלשונות השמיות קיימת רק [!)!. 

ם׳ יצירה, פרק ד׳! פירוש על ס׳ יצירה לרס״ג (החי׳ לאמי 
ברט), 45 ; ם׳ דקדוקי הפעמים (הוצ׳ בר־שטראק), 6 . י. ג. 
גומפרץ, מבסאי שפתנו, 11-9 , 347,27-24,22 (ספתח), 1953 ! 

. 111111111 /> 1111 . 4 1 ז 1 ) 11 ) 111 ) 0111 ) 11 ) 7/17 ) 71 ) . 17 1 ) 8117 ,) 035115 . 39 

,* 511151 * 5501 . 4 * ,' 1871 ,( 2-29 1111 ) 555811 () 103171 ) 101 

0111(111(111 4. 74*773^10(11( 4. (11(71. (2443^ 37, 249 {£.), 
1886, 7411 '!> 11111071 . 1 ) 5414 ,) 001821115 ן x011411( ( ן£א 
XX 1% )/ 1 4 . 01111141 , 11121111 ) 0585 ) 8 . 0 ; 1895 ,( 1-23 ,/ג (. 

0>0 , 1908 , 136 ־ 131 , 128 , 1 , 11 ) 11 ) 710 ) 5 . 111 ) 1 1 ) 4 1% ו 0 ה 1 וס 

1111 ^ 111 ) 51 11 ) 1 ! 1111111 ' 117110 111 ) 7.1101 . 11 ( 1 . 11 111177 , 5 | 31 זא ? 

\ 05( 151301 X1X, 263), 1933; 2 4431*115, 011117/17711711 0( 

011111 ^) 1 , 6011 * 001 13 ס ; 1939 , 36 ־ 35 , 117 ) 0101 ) 0011007111 
1770710717 ) 71 ) 0 111111 ) 00 , 0511 * 031 1 , 1947 , 21 ־ 20 ,.) 4071417001 ) 
. 851 ) 1 ) 11041110/171 1 ) ) 17 )) 11 () 1 < 1 17 ) 171 ) 1 )' 1 ) 4 1 ) 771 ) 17/1071 7 ) 1 7111 
/ 17 ) 41171 ) / 0 10110/1 ) 107100 ? 85 * 7 , 1 ) 1 ; 1954 ,( 232-233 , 50 
, 1 , 311151053 ^ 11135-3 (^ 3 5 ( 140111503 ) 70.71 ) 5 01 '*) 41 ) 54 171 

1954 ,( 673-674 

א. ג־ל 

בשפות ההודו־אירופיות. היורשים ההודו־אירופיים 
של האות הכנענית 7 ( 6 , 6 , ם) משמשים באלפביתים 

השונים בדרך־כלל לייצוג( של אותו הגה, התופס במערכת 
הפונולוגית של הלשון את מקומו של השיני הרפה, ואילו בן־ 
זוגו החזק מסומן בדרך־כלל ע״י יורש האות הכנענית ת ( 1 ). 
בכמה אלפביתים מצטרפת לכאן אות, שמידת עצמתו של 
ההגה המסומן בה עשויה להיות הן גדולה והן קטנה מזו של 
1 >(נ| גותית, 0 יוונית). רפיונד, של 1 > לעומת ז הביא בכמה 
לשונות לידי אבדן החיתוך חמפסיק והתחוות חיתוכים 
מחוככים (העברה מודרגת של זרם האדר דרך סדקי השיניים 
העליונות) ק ו ל י י ם — לפעמים בכל מצבי הופעתה של 1 >, 
ולפעמים בחלקן. זהו דין היוונית שאתרי הקלאסית: 6 
(דלתה) עוברת יותר ויותר למבטא 8 (כמו! 11 במלה האנגלית 
11 :>*), עד כי להעתקת 7 עברית או הגאים דומים לה אין 
עוד 8 יוונית חדשה ניתנת לשימוש, והגה [ג>] נכתב !׳י; 
וכן בספרדית ברוב המצבים שבמלה (ש* 3 <ן "אב" מבוטא 
סז 5 : 3 ת); בגותית (עירבובי כתיב בין האות <{ (כמו ן* 
האנגלית ת!*] ובין !>)״ ועוד (וע״ע ב). כמה לשונות, 



765 


ד— דאוטי, צ׳רלז מדנטגיו 


766 


התפתחות צורתה של אות ד 


כסאסיי-זס 

ארמי 

ם 

ככתובת מ־־ייכב 
הזוז־בדת חגג ♦די• 
יסאר הי ימיר' 


יבת<בתגד׳מ 

5 לר 5 י*ג 

4 

נסתי נח איזמיית 
ויחוגיו ורגידיס 
המגד, ד* יהמ״תז 

ם 

מיקזח הכתיב יח 
היויייח עזהן מי 
זרטייר הדרימית 
קמאי ה* יפס־ה* 

0 

מחי־נח ודיר 
היחיגיח נז־&אד 
ה 7 •מזיר* 


נ.כתב־דם 3 וי' דיי יד 
־זמאר הי לסר׳ט 

25. 

מאמיריסיס 
"ומייס ספרותייס 


נכתוביח 

הריסיית 

סס 

בנתב יעדת׳ ב״^דענד 

הכסף• הןזאת ה 4 י 

6 



מוע־״יד "מגייס 
ביד׳ב 

8 

2^ 

דעיש־ם -ד־י יגייס. 

דיייח דכתני׳״ו 
ייגדני־ס שינים 
דידדר 

(15 

^׳ 

^■1 

©6<1 0(1 

?דיילי 

ידדגי 

^סיקזר־י גינמי 19 ־ קט אי 


שבהן תפס החוכך השיני הזד, מקום של פונמה מיוחדת, ראו 
צורך להמציא למימונו אות מיוחדת, הגזורה בצורתה מצורת 
1 > (באנגלית העתיקה 8 ), ואות זו נתקבלה באלפבית ההגאי 
הבינלאומי באותו הערך ההגאי. בלשונות אחדות ניטשטש 
מבטאה של 1 > בכמה מצבים שבמלה לחלוטין (רומית 34 
״אל״, צרפתית 3 ), אלא שבמקרה של שמירח האות 1 > בכתיב 
ההיסטורי נתהוותה 1 > "אילמת"׳ לרוב בטוף המלה: צרפתית 
!)״ 0113 [ 50 ], ״חם״! ספרדית (קאסטילית) 1 ) 13 ) 0111 [ 53 ׳* 81 ], 
״עיר״. להתאמים האטימולוגיים שבין 1 ) בלשון הודו־אירופית 
אחת ובין הגאים מקבילים בלשון אחרת — ע״ע הדו■ 
אירופיות, לשונות! טוטוניות, לשונות. ח. ר. 

דאגתן (״ 03883100 ), שבט מוסלמי באפריקה הצפונית, 
שמסורת עליו שהוא מגזע יהודים. הדא׳ נתגלו 
בראשונה ב 1657 על־ידי הנוסע היהודי מרדכי אבו צרור 
ממארוקו, שהגיש עליהם דו״ח לחברת כל־ישראל חברים. 
הם מונים כמה אלפי נוודים בסאחרה המערבית בין 
טאפילאלת, בדרום הרי־האטלאם, ובין טומבוקטו, בסודאן 
הצרפתית. 

הברברים מכנים את הדא׳ בכינוי של גנאי "יהודי" 
ומפרשים את שמם כ״לא־מאמינים". זכר המוצא היהודי 
נשאר חי בקרב הדא׳ עצמם. הם שוכנים באהלים בקרבת 
הטוארגים, אך אינם מתחתנים בהם. יחסים טובים שוררים 
ביניהם ובין יהודים. לפי המסורת, באו הדא׳ למקומות 
מגוריהם בדורות הראשונים של האיסלאם: עבד־אל־מליך, 
שהרחיב את מסעות כיבושיו במארוקו בסוף המאה ה 7 , 
ניסה להכניס את תושבי טמנטיט תחת כנפי האיסלאם! 
כשנתקל בהתנגדות היהודים, הגלה אותם למדבר, כשם 
שעשה עם הטוארגים, שרק חלק מהם התאסלם. 

-ןס 0 ' 8 ,. 0 3(1. ]. 6006 ), 1x1 ־ 1 )) ) 56/60 11 נ 1 ^ 10631 ))ס 8 ? 

14111 ( 800 0 וו 110 וזמ ח! 1 , 50/111011 .ן , 1908 0 1 

" 0 *^// 37 . 10 / 0 0001 ־ 0001 7.01 , 801111800 ? ■א ; 1918 ,ז 41£044 ץ 10 
1 ( 1111 / £0 , 1 ו 11 > 3 זט 10 ? 0 ; 1930 . 1113000 /־ 8 51/8 10 401 ( 4 

. 1952 , 01-41 א 11 ( 1 ) 11 ( 11 !( 4 .' 41 

ד׳אהר אלעשר - ^ (ז - 1775 ), שיח׳ בדוי 

ארצישראלי, שהשתלט על הגליל במאה ה 18 . 

פחת־דמשק שם פעמיים ( 1738 ׳ 1742 ) מצור על טבריה עיר- 
מושבו, אך לא הצליח לכבשה. בשנות ה 40 העתיק דא׳ את 
בירתו לעכו והרחיב את שלטונו דרומה עד טירה. כנגד לחץ 


הפחוות התורכים כרת בריתות עם שכניו ולבסוף גם עם 
שלינדמצרים עלי בך, שמרד בשולטאן לאחר פרוץ המלחמה 
התורכיודרוסית ב 1768 . כוחות מצריים פלשו לא״י ויחד עם 
אנשי דא׳ כבשו זמנית את דמשק ( 1771 ). צבא תורכי נוצח 
ב 1772 בקרבת צידון ע״י דא׳ ובעלי־בדיתו בעזרת אניות־ 
מלחמה רוסיות. גם תבל שכם וחלק של דרום־הארץ נכבשו 
בידי המורדים. לאחר חתימת חוזה־השלום עם רוסיה ב 1774 
הטיל השולטאן על סושל-מצרים החדש ועל הצי העותמאני 
להכניע את דא/ עכו נכבשה ודא׳ נהרג (אוגוסט 1775 ). 
למושל עכו נתמנה אחמד אלג׳זאר (ע״ע ג׳זאר). 

דא׳ פתח תקופה חדשה בתולדדת־הארץ: השליט סדר 
וביטחון בגליל, הזמין יהודים לחדש אח הקהילה בטבריה 
והרשה להם להתיישב בכפרים בגליל. גם הנוצרים נהנו 
מסובלנותו. בזמנו נתרחב מסחר הצרפתים בעכו. דא׳ ובני־ 
משפחתו הקימו או תיקנו חומות ערים (טבריה, עפו, חיפה), 
מבצרים ומגדלי־שמירה, מסגדים, אכסניות׳ ועוד. 

א. הייט [הד], דא׳, שלים הגליל בסאה הי״זז, תש״ב (וד-נלקו־ 
דוה הסובאים שם}> י. בן־צבי, ארץ־ישראל ויישובה ביסי 
השלטון העותפאני. חשט״ו, 31-25 , ועוד. 

דאוטי, ע׳ךלז מ 1 נטגיו — - 811 ״ 00 1600138116 €11366$ 

ץ! — ( 1843 — 1926 ), חוקר חצי־האי ערב ומשורר 
אנגלי. דא׳ היה בן כומר! הוא למד מדעי־הטבע בקיסבריג׳, 
ערך סיורים ומחקרים גאולוגיים וארכאולוגיים בנורווגיה, 
וכן בארצות שונות של חופי הים־התיכון, ומ 1874 ואילך 
התחיל לתור בארצות הערבים. ב 1876 יצא בתלבושת של 
עולודרגל מדמע)ק לסיור של שנתיים וחצי בפנים הצי־האי, 
תוך סכנות גדולות לחייו. תוצאות מסעו הם חקירות גאו- 
לוגיות והידדוגראפיות, חקירת כתובות עתיקות וחומר 
אתנולוגי עשיר. ספרו המונומנטאלי 13 < 31 ז\ 1 ס! 7631/61$ 
06561-13 (״מסעות בערב המדברית״, 1888 ! הוצאות מקוצ¬ 
רות 1908 , 1926 ) אינו ספר־מחקר בלבד אלא גם יצירה 
ספרותית גדילה. אולם 
בשעת הופעתו הרא¬ 
שונה לא זכה ספר זה 
לתשומת־לב יתרה, 
וזה בשל סיגנונו, 
השואף לחדש את 
הפרוזה הטרם־אליזא־ 
בתית! חיום הוא נח¬ 
שב לאחד הספרים 
הקלאסיים של הספ¬ 
רות האנגלית. אחרי 
סיום מסעיו וחיבוריו 
המדעיים התמסר דא׳ 
כולו לספרות היפה! 
הוא חיבר אפוס לאו¬ 
מי של העם האנגלי, 
״ 31 ) 8:1 ״ 1 "׳י\ 3 <מ 7116 (״השחר בבריטניה״, 1906 ), וכמה 
אפוסים ודראמות שיריים. רק בשנותיו האחרונות זכה דא׳ 
לכבוד שהוא ראוי לו בשל מעשיו החלוציים! בגיל 79 נבחר 
לחבר־בבוד של האקאדמיד, הבריטית. 

,/( 16 ־ 311 ? . 8 , 1927 , 122 ,^ע 15361086(. 000 111810, x .ע 
.. 0 . 87 .< 0 ( 0 73/0 46 ־ 7 , 111 ) 13083 . 6 0 ; 1927 .. 0 . 38 , 0 
408 0110 ? 111 '( ( 0 ׳ 5/4/83 07 :. 0 .(\ . 01 ,/ 6 ח 66 ז' 1 ' •\/ ; 1928 

. 1935 .) 101 ? 

0 . 6 . 




























767 


דאומר, גאורג פרידריד— דאון 


768 


דאומר, נא 1 ךג סריךריך - - 0311 £זס 06 

זשתז — ( 1800 , נירנברג— 1875 , וירצבודג), סופר 
והוגה גרמני. דא׳ לסד תאולוגיה ופילוסופיה (מפי הגל 
ושלינג), זסן־סה היה מורה בנימגסיה, אך ב 1830 הסתלק 
מן ההוראה והתמסר לעיון ולכתיבה בחיפושים אחרי צורה 
מושלמת של דת. בנעוריו היה פרוסססאנט־פיאטיסט, אולם 
אחר־כך נתפס לרעיון׳ שכנגד הדת המקורית האידיאלית — 
שהיא דת האהבה ושמחת־החיים — קמה בתקופה קדומה 
דת של שנאה והריסודהחיים, שנתגלגלה דרו היהדות אל 
הנצרות. דא׳ נטש את הנצרות׳ חיבר כתבים אנטי־נוצריים 
ואנטישמיים חריפים, נתקרב לאיסלאם וביקש לעשות לו 
נפשות ע״י תידגומים מן השירה הערבית והפרסית ויצירות 
ברוח שירת המזרח. בזקנותו נתייאש דא׳ מן ההשכלה 
החדישה ומ״דת־העתיד" ההומאניסטית שלו ועבר לקאו״ליות 
קיצונית. — דא׳ חינך בביתו מספר־שנים את האסופי קספר 
האוזר (ע״ע) וניסה לפתור את חידת מוצאו. 

מכתביו: שש 3 שנ 1 ש 0 שש!) 101151 1 >ו(:> 4010 ל .גז -ש 116 ש? שש 0 
ש 1$5 ו 111 ז 1 ש 1 (ש 0 ! 1842 ׳("עבודת האש והמולך של העברים") 
"סודותיה של ראשית הנצי) 1$ מנ 11 זשז 11 / תש 1 ( 110 ן 15 ז 11 ש 
״דת התקופה) $ש 11311£ ש#ג משטשת. 41 מ 11810 ש 11 ; 1847 ,(רות" 
;"מוחמר" , 1848 !״חאפז״ , 1846 — 1851 ! 1850 ,(החדשה" 
"גילויים על קא 0 ") שש 13115 ־ 1 ז 3 ק 25 .>( ששלוז 611 ;§ת 1101111 שמ£ 
,(״חזרתי בתשובה״) ת 0 !$שש׳\ת £0 שתבש^( < 1859 ,(פאר האוזר" 
״הנצרות) זשנ 1 ש 8 ש 11 1 ז 1 ש 5 41 תנ 1 ת 1 ט 1 תש 151 ש 1 ! 0 035 ; 1860 

. 1864 ,(ומחוללה" 

. 1 > -א ס ,: 0 ׳}זש 16 ש}££ . 11 ; 1905 ,.<£ .ת ס , 111111 חז; 1 זו 8 . 14 

15  11 ו/ 01€ 

1942 

ךא 1 ן, כלי־מים כבד מן האויר, ללא אמצעי־הנעה מכאני 
עצמי, היוצר את כוח־העילוי הדרוש לטיסתו ע״י 
התנועה היחסית שבינו וביו האויר שבו הוא שתי: הדא׳ 
מוטה במקצת כלפי מטה (עקרון המישור המשופע), באופן 
שהוא שוקע תמיד ביחס לאויר המקיף אותו; טיסה זו נקראת 



גיור 1 . דאון חריש ע 5 ־נכי -קרקע 


גלישה. כבכל אוירון משמשת כמקור לכוח־העילוי כנף 
בעלת צורת־חתד מיוחדת. 

הדא׳ דומה בצורתו למטוס; גופו נושא בהלקו הקדמי את 
הכנף ובחלקו האחורי — את מערבת־ההגאים של הזנב (ציור 
1 ). כנף־הדא׳ שונה מבנף־המטוס ב״מנת־הממדים״ — ביחס 
שבין מוטה הכנף (האורך) ובין המיתר (הרוחב) הממוצע. 
מנודהממדים גדולה בדא׳ מאשר במטוס ומגיעה בדא׳־ 
ביצועים ל 20:1 ויותר. בכנף נמצאות המאזנות(הגאי־הנטיה); 
דא" רבים מצויירים גם במעצורי־אויר, המגדילים את שיעור־ 
הצניחה ומשמשים לנחיתה. הזנב בנוי חלק אפקי — מייצב־ 
הגובה, שאליו קשור הגה־הגובה, וחלק אנכי—מייצב־הכיוון, 
שאליו קשור הגה־הכיוון. הפעלת ההגאים תמה בכל לזו 
של מטוס קל. הגוף מכיל בקדמתו את הא־הטייס, זבגהונו — 
מגלש או גלגל יחיד. מאחר שאין לדא׳ מנוע, יש להקפיד 



ב שיעדר "הגניחה שי 1 הדאץ 
ג מהירוק־הי-וח כיחס לקרקע 


ד ימייניב האנכי והעולה! של כיהידזת־הרוו! 

דאיה סטאטית 

ציור 2 . 

במיוחד על שיכלול צורתו ועל הקטנת משקלו, דבר המקטין 
את שיעור־הצניחה, שהוא הקובע את זמן־הגלישה מגובה 
נתון, וכן את זוויודהגלישה, שהיא הקובעת את המרחק 
שאליו מגיע הדא׳ המתחיל בטיסתו מגובה נתון. — מהירות־ 
הצניחה בדא״ טובים היא כ 0.75 מ׳ בשניה, ודומה לזו של 
ציפרי־דאיה ( 0.25 — 2.0 מ׳ בשניה). 

את הדא" מעלים לגובה ("מזניקים") באמצעים חיצוניים, 
שהם: 1 ) כבל־גומי, שפתיחתו מושכת את הדא׳ קדימה, 
ומחמת כוח־ד,עילוי הנוצר—גם למעלה, עד שהטבעת בקצה־ 
הכבל נופלת מתוך ורהזינוק שבחרטום הדא/ והדא׳ תפשי 
לדאות; 2 ) מגליל, העשוי מנוע המגולל על־גבי גליל כבל־ 
פלדה דק (שארכו מגיע עד כדי 1 ק״מ), שהוא המושך את 
הדא׳ לגובה מספיק; 3 ) גרירת־מכוגית — הדומה לגרירת- 
מגליל; 4 ) גרירת־מטום — הדא׳ נגרר לגובה מתאים ע״י 
מטוס באמצעות כבל (היום עפ״ר מנילון), שארכו כ 50 מ/ 
ושהדואה מנתקו ברגע הנכון. 



גיור 3 . 





769 


דאון—דאווננדי, סכס 


770 


מחוסר כוח מניע עצמי יכול הדא' בשעת טיסתו באויר ניח 

- * 

רק לרדת ממקום גבוה למקום נמוך יותר ("לגלוש"). אולם 
דא" משוכללים מסוגלים לנצל זרמי־אויד עולים, שהמרכיב 
האנכי — העולה — של מהירותם גדול משיעור־הצניחוז של 
הדא/ ולעלות בהם ביחס לפנייהקרקע. אך לא ביחס לאויר 
שהם טסים בו (דאןה סטאטית; ציור 2 ). זרמי-אויר עולים 
מצויים ליד מודדוח־הדים, מתחת לעננים מסויימים ולפני 
חזיתות מטאורולוגיות. בגוש־אויר שהתחמם סמיד לקרקע 
יותר מאשר סביבתו ושעולה בצורת בועה או זרם אנכי, 
מתאפשרת הראיה התרמית (ציור 3 ). בדאיה הדינאמית 
מנצל הדואה הפרשים במהירוודהאויר ביחס לדא/ כגון אלה 
הנגרמים על־ידי משבי־דוח אפקיים. 

סוגים שונים של דא״ משמשים את ספור ט-ה ד א י ה: 

1 ) גלשוךלימוד — פשוט ביותר במבנהו, לפעמים בנוי גוף 
סריגי לא־מצופה, אינו מסוגל אלא לגלוש; 2 ) דא׳-אימונים — 
משוכלל יותר במבנהו, מסוגל לדאות ע״י ניצול זרמי־אויר 
עולים ולעלות בהם; 3 ) דא׳־ביצועים— משוכלל ביותר, בעל 
מנודממדים גדולה והתנגדות־אויר קטנה מאד (בדא׳ משוכלל 
בעל סוטת־כנף של 20 מ׳ אין התנגדות־האויר עולה על 
התנגדותו של לוח שטוח בגודל 30 30 x ס״מ, המאונך 



ציור 4 מיסד, בראו;; ׳ 56 א ׳עאניט ( 14 נ 1 תנ 06 . 0 ) נ 1808 


לזרימה). דאוני־הספורם נחלקים לחד־מושביים ולדו* 
מושביים. — דאוני*תובלה צבאיים נגררים על-ידי 
מטוסים ויכולים לשאת מטען עד 2 טובות. 

מסרת הדאיח הספורטיווית היא השגת ביצועים מאכסי* 
מאליים בשהיה באויר, בגובה, במהירות, במרחק ובסיסה 
למטרה שנקבעה מראש. השיאים העולמיים שהושגו עד סוף 
1955 הם: שהיה — 57 שעות! גובה — 12,832 מ׳; מהי¬ 
רות — 94 ק״מ לשעה; מרחק — 861 ק״מ; מרחק בטיסה 
למסרה שנקבעה מראש — 636 ק״מ. 

לפני פיתוח המטוס שימש הדא' מכשיר נסיוני בלבד 
(לילינתל [ע״ע], שאניט, האחים ריט [ע״ע]; ציור 4 ). 
ככלי-מיס עצמאי פותח אחרי מלחמת־העולם 1 בעיקר בגר¬ 
מניה• כיום נבגים דא' בארצות רבות, וגם במקומות שאין 
בהם תעשיית־מטוסים. בישראל נבנים ומופעלים דא" על־ידי 
קלוב־התעופה לישראל. 

? 7/1 , 4215 * 1 .!*' .£ ; 1894 ,ו!ס 1 ! %0 י 111 ! 1 ! 01 ו/? 4 , 6 ) 111 ) 062 . 0 
0/14 011410% , 5 ז 36 >ת 111 ?- 3 ז 3 ׳יי 40 ז ״ 1 ; 1930 ,!?? 0114 / 0 . 80011 
-/?%?$ !? 4 ? 5 0/1141 ? 710/1 , 111 ) 41 * ./ע ; 1930 .!!/ 711% !!? 4010/1 * 

? 0/1171410% ! 01 111% ! 1 ? 0% ' 1 7 ? 0 , 111121 ) 13116 . 0 ; 3 1935 ,/ן*)// 
11/11/10117 !!/ 711% י ז £4 ח 1 זזב 8 8 ״ 1 ,* 1939 ,:וח 11 ^/?%?ו 71 /? 4 
,( נ 1 ז־ז 11 * .//* .^ 5 ז 11 ) 11 /?%?ו 1 ! 1 ?%?$ !? 4 411 ( 7/1 ; 1940 ,/?•■ 7011 

1953 
נ. ?!ד. 


דאון, לאופיר יוזף. רחן פין — ,נ 1 קט 105 ג> 01 קס* 1 

03011 9011 3£ ז 0 — ( 1705 — 1766 ), מצביא אוס¬ 
טרי. דא׳ היה בנו של פלדמארשאל אוסטרי, שפיקד באיטליה 
במלחמת הירושה הספרדית. דא׳ שירת בצבא מנעוריו, הוכיח 
את כשרונותיו הצבאיים במלחמות נגד תורכיה ובמלחמות 
הירושה הפולנית והאוסטרית, עלה מהר בדרגות וב 1754 
נתמנה לפלדמארשאל. בשנים שלפני מלחמת 7 השנים אירגן 
מחדש את הצבא האוסטרי והכניס בו תיקונים רבים, ביחוד 
בדרכי הכשרתה של הקצונה. דא׳ ניצח את פרידריך בקרב- 
קולין ב 1757 , ואחרי מפלתו של הנסיך קארל בקרב־לויתן 
נתמנה למפקד עליון של צבאות אוסטרית הוא חזר וניצח 
את סרידריך בקרב-הוכקירך ב 1758 ושבה גיס פרוסי במאכסן 
ב 1759 . סרידריך, שזילזל תחילה בדא/ החל להעריך אוחו 
ולהיזהר מפניו. הצלחותיו של דא׳ באו לו בעיקר בגלל 
שיקולו הזהיר, שזיפה אותו בפי בבי-דורו בתואר "פאפיוס 
קונקסאטור הגרמני". אולם זהירותו זו נעשתה לו לרועץ, 
כשנתפס לה במידה מופרזת, עד כדי חוסר־העזה ברגעים 
מכריעים. בהססנותו תולים את כשלונות האוסטרים בקרבות 
ליגניץ וטורגאו( 1760 ). — מ 1762 ועד מותו היה דא׳ בשיא 
מועצת־המלחמה הקיסרית; הוא חידש את מבנהו, חימושו 
ואימונו של חיל-הרגלים האוסטרי, 

. 1951 ,ס!!?/?!/ 7 40710 ! 11/0 7 ?חח 0 /* ,■ 0 ) 21 /י\ .? 

ראוסזן, ארנסט ?ריססיפר — ־ 1 ש ! 1 ק 0 ) 8 ״ 01 ז״ 1 זז£ 

ח 0 * 7 \ 0 ס — ( 1867 — 1900 ), משורר אנגלי. חלק 
גדול של חייו הקצרים עבר עליו בנדודים באנגליה וצרפת. 
דא׳ נתפס לשיכרות, לשימוש בסמים מרדימים ולהוללותי זמן 
קצר לפני מותו משחפת הצטרף לכנסיה הקאתולית. 

בשיתוף־פעולה עם ארתור מור כתב דא׳ שני רומאנים: 
* 13514 ״< }ס ץן>ש 1 ז 001 ^ (״קומדיה של מסכות״), 1893 ; 
6 !ת 0 א 1311 *׳^< 1899 . הוא תירגם כמה יצירות מצרפתית, 
ביביהן ״האדמה״ של אמיל זולה ( 1895 ), "הנערה זהובת־ 
העיניים״ של באלזאק ( 1895 ) ו״קשרים מסוכנים" של לאקלו 
( 1898 ). אולם בעיקר זכה לפירסום בשל שיריו ( 565 ז 6 /ו, 
1896 ), שבהם משמשות השפעות משל קאטולום, פו וורלן 
בעירבוביה מוזרה; רובם של השירים האלה נכתבו לבתו 
של בעל-מסעדה, שאת אהבתה ביקש דא׳ לשווא במשך 
שנתיים. 

גישתו של דא׳ לשירה היתה טכנית בעיקרה ושטחית 
כלשהו. כך, למשל, הוא מרבה להשתמש בהגה ׳ 5 בשל חיבתו 
היתרה לבית: 7106 710161311131116 7101,1110 16 רר ("הכינור, 
הסיגל והגפן"), המצוי באחד משירי פו. פולתן־היופי ולאות־ 
החיים, הממלאים את שיריו, הם טיפוסיים ל״תנועה האס¬ 
תטית" של שנות ה 90 . שירתו משמשת ביטוי מובהק לטבעו 
המרדני ולאידיאלים האמנותיים של "הקבוצה האסתטית" על 
הצירוף הפאראדוכסי והבלוז של העדין הזמזוהם שבהם. 

כל שיריו! ׳< £10 6 §;׳.״י 6 016 (״החתונה הנצחית״, 1905 ) 1 1 ) 1.16 
:ז) 116 ז 6$:1161 ) ¥611 ג ־! 16 ) (״שיר חגיגיות־העולם״׳ 1918 ). כמה 
מסיפוריו משקפים בצורה מושלמת ובשלל־צבעים את פני 
המזרח הדחוק, שהקסים אותו (כגון ״לינגאם״, 1909 ). הרו¬ 
מאנים שלו (כגון [״אנשי-חמם״], 1911 ) 

נקראו דק מעם. דא׳ חיבר גם מחזות, אך רק אחד מהם, 
10 ז 31$6 .>} 61061 ת 616 ש 1616 ק 5 016 ("שעשועיה של קיסרית", 
1910 ), הוצג זמדמה על הבימה בהצלחה. — בספריו האוטו־ 
ביוגראפיים ¥31665 1061065 06151 ז 06 (״רוח אבי״, 1912 ) 1 

זש 16 )ח 110 ז 311 ( 60 ח 6 ( 31 ז 68 ג 1 610601 3115 0860 ט 1 ז 2611:11 )ט\ 1 

(״רשימות מתוך סאה קבורה״, 1912 ) 1 311$ )״ 608 ^ 130 ) 06 
60 ז 1 ! 13 ז 16 > 30 ׳¥ 0161060 (״הירהורים משנות־נדודי", 1913 )־ 
מסר דא׳ את הרקע לתפיסת־עולמו: התנגדות לחומרה ולרוח 
המשמעתיות של החברה הפרוסית, אדישות לגבי השגי 
הציוויליזאציה הטכנית, שלילת ערכי האמונה והמוסר של 
הנצרות. דא׳ הטיף לאהבה ולאושר כיסוד־החיים, ובשפע- 
רגשותיו חיבק זרועות־עולם. 

בשנים האחרונות גדלה ההערכה לדא/ וב 1951 נוסדה 
בעיר-מולדתו חברה העוסקת בו וביצירתו. — כל כתביו 
הופיעו ב 6 כרכים ב 1925 . 

,( 22 £4110 .־זגז 4 ]ן_ 1 ) ??) 111111 ( 02/11 011 . 0 ./ג , 1501161 ? 

. 0 , 1922 ,( 2-4 . 11513 ) ? 011111 ? 1021 0.1 ./׳ו. , 3 * 1 ; 1920 

, 4031 ^ 5 . 0 . £1 ; 1925 , 3111 . 11 ? 1 (? 1 >? 3 ת 0 ) ואחד ממעריציו של 
הו׳בז, השפיע על התפתחות הדא׳ בעיקר על־ידי ביקורת 
כה״ק שלו. 

ג׳ון לוק (ע״ע) קבע כגרעין הנצרות את התורה המשי¬ 
חית על מלכות־השמים במובנה המוסרי, והדגיש את זהותה 
עם המוסר שב״תורת־משה" ועם "חוק־הטבע" או "תוק־ 
התבונה". באגרותיו "על הסובלנות" התקיף בחריפות את 
האורתודוכסיה הרודפת את מתנגדיה — שאותה דווקא ראה 
כמתנגדת לנצרות האמיתית ותבע הפרדה בין שלטוף 
המדינה ובין הכנסיה. לוק השפיע השפעה מרובה על הוגים 
דאיסטיים אחרים, ביתור על ג׳ון טולנד (ע״ע), שעמו התחיל 
השימוש במונח "הוגי־דעות חפשיים", ועל א. קולינז (ע״ע). 
וולטר שהה באנגליה באורחו של בולינגברוק (ע״ע), שראה 
את הדתות ראיה היסטורית־ביקרתית דאיסטית. נציגים 
מובהקים אחרים של הדא׳ הבריטי היו: תומס וולסטון, 
שכפר בחיבוריו ( 1727/9 ) בממשיות של הגיסים שנעשו 
ע״י ישו ופירש אותם פירוש םמלי ) בעל־המלאכד, ת. צ׳ב 
(< 1 < 1 טו 1 ב> .!}יד), מהבר "הארואנגליון האמיתי של ישו המ¬ 
שיח" ( 1739 ) ) ת. מורגן, מחבר הדיאלוג "פי׳לוסוף־המוסר" 
( 1737/40 ), המכיל מחקר בתולדות הדתות, ביקורת המקרא 
והברית החדשה והתקפות חריפות על הנצרות, וביהוד על 
אסונודהניסים שבה) לכינוי "כה״ק של הדא" זכה חיבורו 



סאכס דאחזגדי 


773 


דאיזם 


774 


של מתיו טי נ דל ( 31 ()ת 1 ' 1 ' זזז*ו 11 } 13 ג): 3$ ע) 1 ונ 15113 ז 01 

)ס מ 1103110 ל 11 קש^ 3 £1 ק 5 סן 0 *ב 1 ז זס ,ח 0 נ) 3 דח 0 116 ) 35 3 ) 01 

£ז״ 31 א 0£ 1121011 * 11 * 11 ! ("קדמותה של הנצרות כקדמות 
הבריאה׳ או האוואנגליון כחידושה של דת־הטבע", 1730 ), 
שבו מוצג הגרעין האמיתי של כל הדתות כדת־הסבע׳ שהיא 
"אורח־חיים מוסרי תוך משמעת לרצון האלוהים". בין הוגי־ 
הדעות החפשיים ובין נציגי הנצרות הכנסייתית התחולל 
סולמוס חריף, ולבסוף התרחקה ההשכלה הדתית באנגליה מן 
ההשקפות הדתלתיהחיובלת של הדא׳ ופנתה לכיוון של 
ביקורת הרסנית של הדת מבחינה היסטורית ופילוסופית 
(א. גיבון [ע״ע]! ד. יום [ע״ע]). 

בתנועת ההשכלה בצרפת (ע״ע: ספרות ז פילוסופיה) 
הגיע הזרם הדאיססי לשיאו במאה ה 18 בהשפעת ההוגים 
האנגלים, אחרי שובו של וולטר (ע״ע) מאנגליה (ר' לעיל). 
וולטר ראה במשנתו של ניוטון (ע״ע) ראיה למציאות 
האלוהים! אולם הוא לא כינה בשם "דת" את ההכרה בבורא 
גרידא — כלומר: את ההשקפה, שצויינה לאחר מכן במונח 
דא׳ במובנו המצומצם, — אלא תמך בעיקר בתודותיהם של 
הדאיססים האנגלים, אע״פ שקרא להן "חאיזם". ה״תאיסט", 
לפי וולטר, מאמין אמונה שלמה באל הכל־יכול והמיטיב, 
הבורא והשופט — שיש לעבדו במעשים טובים ! הוא לועג 
לעליית־דגל ולסיפורים על מעשים שאין להם תפיסה 
בתבונה, ולעומת זה הוא עוזר לנצרכים ומגן על הנדכאים 
ומונה את כל החכמים עם אחיו. עיקר אמונתו של וולטר 
היו מוסר ההומניות ושנאת חוסר־הסובלנות, אותן הדעות 
של דא' וסובלנות הביע גם ד. דידרו (ע״ע) בחיבוריו 
הראשונים ובמאמריו באנציקלופדיה( אולם אח״כ נתקרב 
למאטריאליזם אתאיסטי. אף את דעותיו של ד. ז/ רוסו 
(ע״ע), המובעות ב״אני מאמין" של הכומר הכפרי הסאוויי 
שב״אמיל״ ( 1762 ), אפשר עוד לייחס לדא׳, אע״פ שאין ז 1 
האמונה הדאיססית השקולה בסיגנון שכולו שכלתני, אלא 
צירוף של רעיונות ההשכלה עם הגות־הלב, של החירות 
כלפי האלוהים עם אהבת־אלוהים. 

גם בגרמניה הצמיחה תקופת־ההשכלה (ע״ע גרמנית: 
ספרות, פילוסופיה) גילויים דאיסטיים מובהקים. ה. ס. די¬ 
מר ו ם (ע״ע) נימק את התאולוגיה בנימוקים של תבונה 
גרידא. כ״י גדול משלו היה עובר מיד ליד בקרב ידידיו 
בלבד, עד שפירסם ג. א. ל ס י נ ג (ע״ע) קטעים ממנו 
ב 1774 — 1778 , לאחר מותו של המחבר, שבהם מובעים שני 
עקרונות של דדא׳ הנוצרי: אמיתותה וכללותה של דת 
תבונתית־מוסרית והצורך בביקורת פילוסופית והיסטורית 
של הברית החדשה. ב 1779 הוציא לסינג את "נתן החכם" 
שלו, שבו הביא את רעיה הסובלנות של הדא׳ לידי שלמותו, 
וב 1780 — את חיבורו "חינוך המין האני׳שי". בסוף תקופת 
הדא׳ הביא ק נ ט (ע״ע) את אמונת התבונה באלוהים לידי 
ניסוח שקודמת לו ביקורת התבונה. ההגדרה שהגדיר קאנט 
את הדת המוסרית גרידא — כ״הכרת חובותינו כמצוות 
אלהיות״ — מושתתת במובנה המדוייק על הביסוס החדש 
שנתן לתורת־המידות. 

וע״ע אלהים, 457 , 478 — 480 ! אתאיזם; ברית חדשה, 
בקרת! דת! השכלה! מקרא! תאיזם. 

י. קלוזנר, הדיאיסמום וביקורח־המקרא ("סילוסוסים והוגי־ 

דעות״, ב׳, 67-46 ), תש״א! א. ע. שפיר, אפונה וביקורת: 

על דת־התבוגה של קא 1 ט (הפועל הצעיר תשט״ז, מם׳ 24 )! 

/( 711117 ) 0 1811, 1 ) 1/1 171 711011£/11 . £1 <(£ /ס ,)! 111 , 11 ־ 11 גן־ 51 -״ 1 


. 50111111 . 05 > 1898 , 0 7 ) 0 , 1 {:> 115 ־ 0 ז־ 1 .£ ; 1902 5 . 440 ,! 

מ! . 011£ א 010 ) . 0 , 011111131111 ) 5 . 5 ;( 1925 , 429-487 ,ע 1 
; 1909-1913 ,( 2158 ,/י! . 997 • , 1 ,)ז*׳״״־ 8 ־ 0 . 11 . 5011 ־ 0 

1 > 11178 ) 11 /ו) 7/14010 ) 11£10711 )£ ,| 511 ׳ 011 | 1 :>׳ 21 ז 1 ־ 1 ז ^ . 8 

( 0 1011011 )£ ) 7/1 ,■ז־זיי 0 ג 11 ־)־ 44 . 0 . 5 ; 1918 ,. 0 ) 011111x11 
-) 1 ( 8.1 > 7 ) 0 , 1 ־ 8431111111 .? ; 1918 ,.<£ £11111 !!£ ס! )) 1 ) £0 01171 [ 
- 113 .י 1 ; 1922 , 11-111 ,) 71111117111 ) 8/7 > 1/71 . 17 ) 1 ) 0 ) 117 ) 1 11 11171111 
- 118011 )(£ .) 1 )/ 11 ) 18/771 011 ) 1771 ) 1 ק 170 >) )) 711 )£ 1-3 , 10 * 2 
) 111 171 11 ( £110 ,'< 0 (־׳ 1-01 . 0 .א ; 1946 , 171£ ! 1 )£ 4 14 ) 1 * 11 ) 1 ) 1 
, 1948 , 11771 ) €10111 0714 .( 1 / 0 1 ) £07011 ) 711 :ר\ , 01 ) 14 / 0 . 18111 
. 1951 , 711 ) 71 ז 11 ) 11 ) £011£ ) 111 (ס ץ 1 /קס 11101 (£ ) 711 , 1 ־ 035511 .£ 

א. ע. ש. 

ה ד א' במחשבה היהודית. תפיסת־האלוהות של 
הדא׳ נבעה מהשאיפה לקשר את הרעיון של בריאת־העולם 
עם הסיבתיות המכאניסטית של מדעי־הטבע. לפיכך רחוקים, 
בעצם, הפילוסופים היהודיים של יה״ב. שלא עמדו בפני 
תסיסודטבע סיבתית־מכאניסטית אלא בפני תפיסת־ 
הטבע התכליתית של הפילוסופיה היוונית, מתפיסת 
האלוהות של הדא׳. אעפ״כ יש משום צד שווה בדא׳ ובנטייתם 
של אלה לשחרר את האלוהות יותר ויותר מן התארים 
המיוחסים לד. במקרא, ובייחוד בנטייתם של אחדים מהם 
לשלול מהאלוהות גם את מושג הרצון האישי. 

גם הפילוסוף היהודי של תקוסת־ד,השכלה, מ. מנדלסזון 
(ע״ע), שכל תפיסתו הדתית עומדת על רעיון הדת הטבעית 
וד,תבונתית של הוגי־הדא , , אינו יכול להתשב לדאיסט ממש, 
עכ״ם לא במובנו המצומצם של הדא׳(ר׳ לעיל), כיוון שהוא 
מאמין באל אישי שהתגלה לישראל במעמד הר־סיני! יתר 
על כן: דבקותו של מבדלסזון במצוותיה המעשיות של דת 
חיובית מסויימת מרחיקה אותו במידת-מה גם מתפיסת הדא׳ 
במובנו הרחב יותר (ר׳ לעיל). אולם מנדלסזון מבטא את 
עמדת הדא׳ בצורה קיצונית ביותר בגישתו הסובל תני ת 
המובהקת, אפילו כלפי כופרים ממש, ומשום כך היה הוא 
דווקא האיש שזכה לשמש ללסינג ב״גתן החכם" שלו כאב־ 
דמות של הדאיסט, המסתייג — שלא כמנדלסזון עצמו — גם 
מכל דת חיובית. 

הדא׳ האמיתי במובנו המצומצם מיוצג ביהדות אצל כמה 
מהוגי־הדעות שאחרי מנדלסזון, כגון במשנתו של אלעזר בך 
דוד (ע״ע), תלמידו של קאנט, ובצורה פופולארית יותר אצל 
דוד פרידלנדר (ע״ע), שהניח את הדא' כבסיס לבסיונו 
להתקבל לנצרות בלי שיצטרך להכיר בדוגמות הנוצריות. 
במאה ה 19 היתד, תפיסת־האלוהות של הדא׳ נחלתם של חוגים 
רחבים ביהדות המערבית, בייחוד של שכבת־המשכילים 
הבינונית, והשפעתה ניכרת יפה בראשיתה של תנועת 
הרפורמה (ע״ע) הדתית. 

יחם הדאיסטים ליהדות. למרות המגמות הבי^רתיות 
של ה ד א׳ בלפי כל הדתות החיוביות השתייכו רוב הוגיו 
לנצרות (״דאיססים נוצריים״) — עמדה שהיתר, קשורה 
בהתנגדות ליהדות. הדאיסטים העדיפו את הדת הנוצרית — 
שראו אותה כדת המוסריות הטהורה, הטבועה בעקרון האהבה 
והאוניוורסאליות מן החוק ההטרונומי, הלאומי ובעל 
הטקסים ה״חיצוניים" של היהדות. תפיסה זו הביאה מקצתם 
גם לראות את תורות המקרא בלא־מוסריות, לא־סובלניוח 
וכעומדות על אמונות טפלות! הדאיסטים מרבים להזכיר את 
העובדה, שאין בתנ״ד האמונה בהישארות־הנפש. תסיסות 
אלו של תורת־ישראל גררו אחריהן גם הערכה שלילית של 
ההיסטוריה הישראלית, המלאה׳ לדעתם, שחיתות מוסרית, 
צימצום לאומי ו״תאוות־דם חסרת־אלוהים" (טינדל, מורגן 



775 


דאיזס—דאר 


776 


ואחרים). אך היו גם ביז הדאיסטים מלמדי סניגוריה על 
היהדות (ע״ע אפולוגטיקה, עט׳ 134 ). ג/ טולנד (ע״ע), 
למשל׳ זיהה (בעקבות ההומאניסטים ולוק) את הדת הטבעית 
עם חוק־התורד. (עשרת־הדברות ושבע מצוות בני־נח), ואן* 
ביטל את הדעות הקדומות נגד היהודים. זהותה של דת- 
משד, עם הדת הטבעית היתה מקובלת ביותר על הדאיסטים 
הצרפתיים.—השקפות הדאיסטים על היהדות כרוכות במידה 
מרובה בביקורת המקרא (ע״ע), שפותחה על־ידיהם ושהיד- 
בתה להשוות את הברית הישנה עם החדשה, לתחום תהומים 
ביניהן ולהראות את עליונותה של האחרונה. בהשקפתם על 
היהדות הושפעו הדאיססים׳ בייחוד האנגליים, במידה מרובה 
מדעתו של שפינוזה(ע״ע), שאין חוק־התורה אלא חוק מדיני 
בלבד. ת. מורגן ביקש להסביר מתוך אפיה המדיני של 
התורה את אי-התחשבותה בעקרונות ובמניעים הפנימיים של 
המעשים. וורבורטון(ע״ע), מתנגדם של הדאיסטים, הניח את 
דעתו של מורגן על התורה כדעתם הכללית של הדאיסטים, 
אך דווקא בתכונה זו של חוקיהתורה ביקש לראות סימן 
לאלוהיותו. נראה, שספרו של וורבורטון בתרגומו לגרמנית 
העביר דעות אלו על היהדות גם לדא׳ הגרמני. רימארוס 
הוסיף להחזיק בשיטתם של שפינוזה ומורגן, אע״פ שבמאבקו 
למען הסובלנות התבסס הוא עצמו על שבע מצוות בני־נח, 
ובייחוד על הפירוש שניחן להן ב״משנה־תורה" לרמב״ם. 
לסינג מתח ביקורת על משפטו השלילי של רימארום על 
המקרא ועל היהדות, והדגיש את ערכה הגדול של דת-ישראל 
בהתקדמות המין האנושי ואת גדולתו של העם היהודי 
המבוזה, שהוא "הראשון והיחידי בכל ההיסטוריה, שקיבל 
על עצמו להודיע ולפרסם את דתו". 

צ. גרז׳ דברי ימי היהודים, גד, א׳-ב/ תרט״ט! י. י. נוטמן, 

הדת והמדע במחשבת ימי־הבינים והעת החדשה, 41 ואילך, 

192 , 224 (הזד 3 ), תשט״ו• , 11 ... 1 1 ) .ס ,״״גג״״טס .! 

. 1928 ,( 6.3-64 

יע. ל. 

יאק׳ <$מץ — 2 :>מ 61 - 6 ? אל&סם — ( 1803 — 1876 ), מדינאי 
הונגארי. דאק היה בן למשפחת־אצילים עתיקה 
ובעל־אחוזה לפי מעמדו ועורד־דין לפי מקצועו ז הוא רכש לו 
השכלה רחבה, בייחוד בשטח החוק. תבונתו הרבה, זהירותו, 
פשטותו וכוחו המוס¬ 
רי הרב העלו אותו 
למנהיגות בחוגים 
הלאומיים־ליבראליים 
המתונים, והוא נעשה 
דוברם בפארלאמנט 
מאז שנות ה 30 של 
המאה ה 19 . ב 1848 
היה הבד הממשלה 
הלאומית הראשונה? 
אולם כשהחריף המש¬ 
בר התחוקתי והועל¬ 
תה על הפרק בעיית 
הניתוק מאוסטריה, התפטר דא׳ מן הממשלה, מאחר שהסתייג 
מדרכו המהפכנית של ק 1 שוט והשתדל בפעילותו להישאר 
בתחומי החוק החקוק ולהשיג את המטרות הלאומיות של 
הונגאריה במסגרת המדינה ההאבסבורגית. בתקופה הקשה 
של שלטון 3 ך (ע״ע) אחרי דיכוי המרידה ההונגארית לא 
היה דאק פעיל בחיים המדיניים וחיכה לשעת־כושר נוחה 


יוחד. מפלתה של אוסטריה במלחמה נגד צרפת וסאדדיניה 
ב 1859 והתפטרותו של באך פתחו אפשרויות להסכם עם 
אוסטריה כשאיפתו של דאק. מכאן פנייתו ב 1861 לקיסר 
פראנץ יוזף 11 בדרישה להחזרת החוקה של 1848 לתקפה. 
מאחר שהממשלה בווינה לא היתר, מוכנה לכך, חי&ה דאק 
בסבלנות לשעת־כושר חדשה. בינתיים גדלה השפעתו, והוא 
הוכר כמנהיגה של הונגאריה. ב 1865 פירסם בעיתונות את 
התכנית לאירגונה מחדש של הממלכה ההאבסבורגית עם 
מתן סיפוק לדרישות הלאומיות־פוליטיות ההונגאריות. תבו¬ 
סת אוסטריה במלחמת 1866 הביאה להגשמתה של תכנית זו, 
וב 1867 הושגה ה״פשרה"׳ שהיחה במים קיומה של אוסטריה־ 
הונגריה (ע״ע, עמ ׳ 990 ) עד חיסולה, דאק עצמו סירב להיות 
ראש־ממשלתה של הונגאריד, והציע לתפקיד זה את חברו 
אנדרשי (ע״ע), וכן סירב לקבל כל אוח־הצטיינות או כיבוד 
אחר. אולם בין בני-עמו נשאר עד מותו ״חכם־הסולדת״. — 
מכתביו הוצאו לאור ב 1889 ׳ נאומיו (ב 6 כרכים) — ב 1903 . 

; 1904 ,(הוננארית) . 0 ,״ס״־״? . 2 , 1888 ״ס , 10631:6 ^ 8 . 0 
, 1867 ) 4 )( 0 ^ 1 ז 110 -ס))! 4 ! 1 / / זמסזי/מ׳סס ; 1 ,תת 3 מ 1 ת־ 8 ו£ ״ 1 
0 , 1355108 ^ 1 ./ , 1918 ,וז? 1£0 ז 0 1101 ) 5 ■ 1 * 0 . 11£11 ־ 52 • 0 , 1904 
-ס/ג ^) 60 ) 1106 ? 16 ,■ 13/101 . 0 .( . 21 ; 1923 ,(הונגארית) 

. 1948 ,ץו/)) 0 וו 

פ. זי. 

לאו* (דואר), שירות־קשר להחלפת ידיעות בדרך ההתכתבות 
(מכתבים או גלויות) או בדרך טלגראסית או 
טלפונית, וכן להעברת דברים־שבכתב מסוגים אחרים (דברי־ 
דפוס, ניירות מסחריים, צרורות קטנים, ספרות עוורים), 
חבילות וכספים (על המונח העברי ר׳ להלן, עט׳ 795/6 ). 
שירותי־הדא׳ עומדים לרשותו של כל אדם לפי תנאי־שימוש 
כלליים. המשתמש בשירות חייב לשאת בדמי־הדא׳ לפי 
תעריפים קבועים. במקרה של העברת דברי״דא׳ (ר׳ להלן 
עט׳ 779 ) או חבילות מתבטא תשלום זה בדרך־כלל בבול, 
המודבק או המוטבע על האובייקט המועבר. 

הדא׳ קיים למעשה בכל ארצות־העולם, והוא אחד מן 
היסודות של חיי מדינה וכלכלה מסודרים. פעולותיו והשגיו 
משקפים בדרך־כלל את רמת הייה של המדינה ואת דרגת 
התקדמותה התרבותית, הטכנית והאירגוניח. אין פלא, איפוא, 
ששירותי־הדא , העיקריים — אך לא תמיד גם הסלגראף 
והטלפון — נמצאים כמעט בכל מקום ברשותה הבלעדית של 
המדינה. רשות זו אינה מונופול במובנם של מונופולין 
ממלכתיים אחרים הקיימים בארצות שונות על מיצרכים 
מסויימים (כגון סוכר, מלח, נפט, גפרורים, ועוד), שמגמתם 
לשמש מקורות־הכנסה למדינה. בדרד־כלל אין הממשלות 
משתמשות בדא׳ כאמצעי להשגת רווחים: משום חשיבותם 
העצומה של שירותי־הדא' לקיומן התקין ולהתפתחותן של 
החברה והמדינה שואפות הממשלות להוזיל את התעריפים 
עד למינימום—כדי כיסוי ההוצאות הממשיות—תוך שמירה 
על יעילות השירותים והאפשרות לשיכלולם המתמיד. דמי- 
דא׳ של מכתב מאירופה לאמריקה, למשל, הופחתו מאז 1875 
פי 100 בעדך, ואילו העברתו הוחשה לפחות פי 10 . התקדמות 
זו יש לזקוף לזכותם של שיכלולים מכניים ואירגוניים — 
ביחוד בינלאומיים — כאחד. 

אירגונו וצורת פעולתו של הדא׳ נקבעים לפי התנאים 
השונים בכל ארץ וארץ — גודל השטח, המצב הטופוגראפי 
וכד׳. יש שהוא מרוכז במשרד ממשלתי העומד ברשות עצמו, 
ויש שהוא מסונף למשרד ממשלתי מתאים אחר, כגון משרד־ 



777 


דאר 


778 


התחבורה < ובהתאם לסידורים הכלליים נקבעים שאר ענייני 
המינהל. בישראל, לפשל, — נוסף על שר־הדא׳ הנושא 
באחריות בפני הכנסת על ענייני הדא׳— נמצאים מנהל כללי 
למשרד־הדא׳, הממונה על כל שירותי המשרד, ומנהלים 
הממונים על השירותים השונים. המינהל עצמו, מטבע הדב¬ 
רים, מתפצל למיגהלים איזוריים ואף ליחידות קטנות יותר, 
שהרי הדא׳ מגיע לכל כפר ולכל פינה נידחת במדינה. 

שירותי־הדא׳ עצמם, במובן המצומצם, כוללים העברת 
מכתבים, חבילות, דברי־דפום, כספים, וכר — בדא׳ רגיל, 
בדא׳ רשום (כלו׳: שהנהלת־הדא׳ מקבלת על עצמה אחריות 
כספית במקרה שדבר־הדא׳ אינו מגיע לתעודתו) ובדא׳־ 
אכספרם (מסירה מיוחדת, להבדיל ממסירה בשעת החלוקה 
הקבועה). דא׳ פנימי קיים בפנים המדינה בלבד, ואילו דא׳־ 
חח מתייחם לדברים הנשלחים לחוץ־לארץ או המתקבלים 
משם. השולח דברי-דא , משלשלם, לאחר הדבקת הבול המת¬ 
אים, לתיבת-דא׳ או מוסרם במשרד־הדא/ לאחר החתמתם 
ומיונם במשרד־הדא׳. מועברים הדברים לתעודתם בכל סיני 
אמצעי-תובלה — רכבות, שירותי־תובלה בדרכים, אופנוע 
ואופניים, אניות וכד׳, היום הולך ורב השימוש בדרכי־האויר 
להעברת דברי־דא׳, ביחוד בשירות בידיבשתי; העברה באמ¬ 
צעות האויר עולה בדרר־כלל יותר מאשר בשאר אמצעי־ 
הקשר. 

אירגון הדא׳ הפנימי, קביעת מעמד הנהלת־הדא׳, שיעור 
אחריותה על נזק בשל אי־מסירת דברי־הדא׳ במועדם או 
בשל אבדנם, התעריפים ושאר הדברים הקשורים בהם מבוס¬ 
סים — בדרך-כלל — על חוק ממלכתי. הקובע גם את זכותן 
של רשויות (או בעלים) אחרות לעסוק בהעברת דברי־דא׳ 
או אוסר עליהן פעולה זו לגמרי. החוק קובע ענשים על 
זיוף בולים, הדבקת בולים משומשים, העברת מכתבים ללא 
רשות וכד׳. 

בארצות רבות — ביניהן ישראל — אחראית הנהלת הדא׳ 

גם לשאר ענייני־הקשר. בפרט לטלפון ולטלגראף, ובתי־ 
הדא׳ (במקומות הקטנים — סובנויוודהדא׳) מספקים את 
השירותים הדרושים לציבור. בשל הרשת הענפה של סניפים 
כאלה על־פני בל המדינה התפתתה שיטת באנק־חסכונות, 
המוחזק ע״י הדא׳, והוקם אפילו באנק־דא׳ ממש, המספק 
ללקוחותיו סרבית שירותי־באנק. שני שירותים אלה קיימים 
זה בצד זה בישראל. 

מטבע הדברים אין הדא׳ מצטמצם בשירות פנימי בלבד, 
וסידור הדא׳ העולמי מצריך אירגון מסועף ויעיל, שתפקידו 
להבטיח את שיתוף־הפעולה הבינלאומי, הדרוש לשירותי־דא׳ 
בינלאומיים יעילים ומשופרים. לשם כך נוסד בבדן ב 1874 
איגודהדא׳העולמי— ( 0 ? 0 ) 50110 ז 6 ׳\ 2 ת 0 16 ^ 0 ? 011 ( 00 . 
זהו הראשון בין האירגונים הבינלאומיים הקיימים היום, והוא 
גם האירגון העולמי הגדול ביותר מבחינת מספר הארצות־ 
החברות והקף הפעולות המבוצעות על־ידיו במישרין או 
בעקיפין. סמכותו מוגבלת לקשרי־הדא׳ הבינלאומיים, ואין 
הוא מתערב בענייני שירותי־הדא׳ הפנימיים. איגוד זה 
מבוסם על 4 עקרונות־יסוד: (א) כל הארצות תברות־האירגון 
מהוות מבחינת הדא׳ טריטוריה אחידה לשם החלפת דברי- 
דא׳ וחייבות להעביד משלוחים של כל ארץ אחרת בדרך 
המהירה ביותר. (ב) השארת דמי־הדא׳ כולם בידי ארץ- 
המוצא, שהיא חייבת לשאת בכל הוצאותהמעבר! ארץ־היעוד 
חייבת למסור דא׳ זה לתעודתו ללא הנאה כלשהי לעצמה. 


(ג) אחידות בסוגי־הדא׳, ביחיו־ות־המשקל ואף בטפסים! 
קביעת דמי-דא׳ בסיסיים, המחייבים את כל הארצות־החברות, 
תוך התאמת המטבע הבסיסי (פראנק־זהב) למטבעות הלאו¬ 
מיות שלהן, עם התר מוגבל לסטות מהתקנים בשל תנאים 
מיוחדים. (ד) קביעת תשלומים קבועים ואחידים בעד שירותי- 
מעבר להעברת הדא׳ ביבשה, בים ובאויר. החברות באיגוד 
פתוחה לכל מדינה ריבונית, המתקבלת בו לאתר הסכמת 
שני־שלישים מהחברים! אולם למעשה נתקבלו לאירגון גם 
טריטוריות שאינן "מדינות ריבוניות", כגון מרבית המושבות, 
ארצות־ההסות ושטחי־הנאמנות, המקיימים מינהל־דא׳ עצ¬ 
מאי. מספר החברות ב 1956 הגיע ל 94 (ישראל נתקבלה ב 24 
בדצמבר 1949 ). מתוך מגמה להוזיל ולייעל את השירותים, 
מעודד האיגוד הקמת איגודים איזוריים בחלקי־תבל שונים, 
שמספרם מגיע היוםל 5 : איגוד־הדא׳ האמריקני־לאטיני(כולל 
גם את ספרד). האיגוד הצפוני (הסקאנדינאווי), האיגוד 
האפריקני, האיגוד המאלאי והאיגוד הערבי. חברי האיגודים 
האיזוריים האלה רשאים להנהיג לעצמם תעריפים מוזלים 
מהשיעור הרגיל ולבטל את שידותי-המעבר. 

המוסד העליון של האיגוד הוא הקונגרס, המתכנס אחת 
ל 5 שנים. קונגרס זה אינו מקצועי אלא תחוקתי-מדיני* הוא 
מוסמך להכניס שינויים ותיקונים באמנת־הדא׳ הבינלאומית, 
שהם טעונים אישור המדינות לשם כניסתם לתקפם. אכנה 
זו היא חוקת־היסוד של האיגוד, והצורך לשנותה לעתים 
תכופות נובע מהתנאים המתחלפים במציאות הטכנית והחב¬ 
רתית. המיסמך הזה מסובך וכולל למעלה מ 200 סעיף 
(מלבד נספחים ופרוטוקולים למיניהם), כי בו כלולות לא 
רק עצם חוקת־האירגון, אלא גם ההוראות המהותיות והטכ¬ 
ניות. האמנה עוסקת בדברי־דא , בלבד! כמד. עניינים אחרים 
באים לידי הסדר בהסכמים נפרדים, המשתנים פחות, כגון 
מכתבים ותיבות מבוטחים, המחאות־כסף ושקים של דא׳־ 
לנוסעים, חבילות־דא׳, גביית שטרות, מינויים לעיתונים 
וכתבי־עת, העברות לחשבון־סילוקין, דברי־דא׳ בגוביינא! 
כל אלה אינם מחייבים את כל חברי האיגוד, אלא במידה 
שהסכימו להם במפורש. 

על־מנת לקיים רציפות בעבודה בין קונגרס לקונגרס 
ולהכין היטב את הקונגרס הקרוב, הוקמה ב 1947 ועדת 
הביצוע והקשר, המורכבת מ 20 חברים׳ על בסיס של הלוקה 
גאוגראפית. מתפקידה לבחון הצעות חדשות המוגשות ע״י 
ארצות שונות ולהעבירן, בצירוף הערותיה, לקונגרס או 
לאישורן של הארצות־החברות בתקופת־הביניים. הוועדה 
ממפלת גם בבעיות מקצועיות מיוחדות של הדא׳, המצריכות 
בירור ממושך ויסודי׳ דבר שאין הקונגרס מסוגל לבצעו 
מפאת קוצר־הזמן. בשנים האחרונות עסקה הוועדה בבעיות 
כגון: תעבורה אוירית׳ השימוש בהליקופטרים, שיטות חד¬ 
שות באימון והדרכה של עובדי־הדא׳, העברת בעלי־חיים 
(למטרות רפואיות או מחקריות) או המרים ראדלאקטיוויים 
באמצעות הדא/ מחלות דאריות ספציפיות, ובו׳. ועדת 
הביצוע והקשר ממנה את הפקידים הבכירים של הלשכה 
הבינלאומית של האירגון ומפקחת על פעולותיה — כלשכת 
קשר, מודיעין וייעוץ למינהלי־הדא׳ של הארצות־החברות 
באיגוד. הלשכה אף מפרשת את האמנה או ההסכמים ומחווה 
דעתה בשאלות השנויות במחלוקת, אם היא מתבקשת לכך 
ע״י הצדדים היריבים. היא גם מכינה סטאטיסטיקות וסקירות 
על פעולות־הדא׳ בעולם, מטפלת בפינקסי־זיהוי דאריים 



779 


דאר 


780 


לשובוי־תשובה בינלאומיים ובהחלפת בולים בין המינהלים 
הארציים, ומשמשת לשכתיסילוקין לחשבונות בידמיגהליים, 
אם הסינהלים סעוניינים בכך, והיא יכולה לשמש בורר 
בסיכסוכים המתעוררים בין מינהלים שונים. פעולות ענפות 
אלו יוצרות מגע בין האיגוד ובין אירגונים עולמיים אחרים, 
ובעיקר עם האו״מ ועם הסוכנויות המיוחדות של האו״מ, 
שהאיגוד עצמו נמנה עמן מ 1947 ואילך. — ללשכה ירחון 
מרכזי, המתפרסם ב 7 שפות׳ וספריית־השאלה גדולה של 
הספרות המקצועית בכל השפות. 

י. מד. - ש. רו. 

עבודות הדא׳ ותעריפיו. המונח "דבר־דא׳" כולל 
סוגים שונים׳ שתיחוסם והתאמתם לצרכיהם המיוחדים הובאו 
לסטאנדארטיזאציה בהסכמים בינלאומיים. בסבלה דלקמן 
ניתנים המיון של הסינים׳ מידותיהם ומשקליהם ותעריפי־ 
המשלוח שנקבעו ע״י האיגוד העולמי. 

חלק מסוגים אלה (צרורות קטנים, פונופוסט) אינו מחייב 
את המדינות, והם בבחינת רשות בלבד. 

נוסף על קביעת המידות, התעריפים והמשקלים קיימים 
מיגבלות ומיתהמים גם על התוכן הסותר בהכללה בכל אחד 
מהסוגים, מלבד האיסורים והגבלות המכס במדינות־היעוד, 
וכל העובר על התקנות צפוי לקנס כספי, להחרמת דבר־הדא/ 
ובמקרים מסויימים, אך לתביעה משפטית. 

התעריפים נקבעים לסי סוג דבר־הדא׳! בחבילות — לפי 


המשקל! בדא׳־אויר — לפי המרחק של ארץ*ד,יעוד; בהעברת 
כספים(המחאות. ועוד) לשירותי־גוביינא — לפי גובה הסכום 
המועבר. התעריפים בדיד הים והיבשה בשביל כל הסוגים 
הם אחידים לכל הארצות ונקבעים על סמך תעריפי־היסוד 
הבסיסיים שנקבעו באמנה. תוך התאמה למטבע המקומי עם 
דשות העגלה המאפשרת העלאה עד כדי 60% או הפחתה 
עד כדי 20% מהתעריף הבסיסי. מינהלי־הדא׳ הארציים 
רשאים גם לקבוע תעריף מוזל בשביל משלוח ספרים ועיתונים 
מודפסים בארצם, וכן לקבוע תעריפים מוזלים עם ארצות 
מסויימות על־סמך הסכמים הדדיים, בתנאי שתעריפים אלו 
לא יהיו זולים מהתעריפים בפנים־הארץ. אין תעריף אחיד 
בשביל דברי דא׳־אויר, שהוא מותאם למרתק שמאדץ־המוצא 
עד ארץ־היעוד, אולם סינר,לים רבים משתדלים להנהיג גם 
כאן תעריפים אחידים לאיזורים מסויימים להקלת העבודה: 
מישראל, למשל, קיים תעריף אחיד לבל ארצות מרכז־ 
אמריקה ותעריף אחיד אחר לכל ארצות דרום־אמריקת. גם 
במקרה זה קיימת מגמה להנהגת תעריף אתיר עולמי, אר 
קשה להגיע אליו — מאתר שבדא׳־אויר מהוות הוצאות 
חהובלח אחוז ניכר בהוצאות הטיפול הכללי במכתב עד 
למסירתו לתעודתו, וההפרשים בדמי־ד,הובלה לארצות השו¬ 
נות הם גדולים ביותר! למשל: הובלת 1 ק״ג דא׳ לארגנטינה 
בים וביבשה עולה 400 פרוטה, ואילו בדא׳-האויר — 34.500 
ל״י — סי 86 ! 


גבולות 


שיעורי דמי־ 

יחידות־משקל 

(גו") 


המידות 

המשקל 

הסאכסימאלי 

הדואר 

(בהנטימים־זהב) 

הסוג 

5 

4 

3 


1 

עירור האורך. הרוחב והעובי: 90 ס״מ. או 



20 

מכתבים: 

בתנאי שלא תעלה אף אחת מן המידות הללו על 

2 ק״ג 

20 

— 

יחידת־משקל ראשוגר . . 

60 ס״ם! בעירת מגילה: האורך ונפל־הקוטר — 

12 

— 

כל יחידה ויחידה שלאחריה 

100 ס״מ. אך אין המידה הגדולה ביותר עריבה 
לעלות על 80 ס״ם! מינימום: 10 א ד ס״מ 





טאכסימום: 10.5x15 ס״ם 
מינימום: 7x10 ס״מ 


12 


נלויות־דואד: 
רגילות. 


— 

24 

— 

עם תשובה משולמת . . 

כמו למכתבים 

2 ק״ג 

— 

50 

ניירות מסחריים. , 



8 

— 

יחידת־סשקל ראשונה . . 



4 

— 

כל יחידה ויחידה שלאחריה 


— 

20 

— 

הטל מינימאלי . . . . 


3 ק״ג 

— 

50 

דברי־דפוס: 


( 5 ק״ג 

8 

— 

יחידת־משקל ראשונה . . 


לכרך אחד) 

4 

— 

כל יחידה ויחידה שלאחריה 


7 ק״ג 

פטור 

מתשלום 


סמרות־עוורים: 


500 ק׳־ג 

— 

50 

דוגמות מסחריות: 



8 

— 

יחידת־משקל ראשונה . . 



4 

— 

כל יחידה ויחידה שלאחריה 


1 ק״ג 

8 

50 

צרורות קטנים. . . . 


— 

40 

— 

הטל מינימאלי. . . . 

צירוף האורך, הרוחב והעומק: 60 ס״מ! אך 
בתנאי שלא תעלה אף אחת סן המידות הללו צל 
26 ס״מ , 

300 גר. 

15 

10 

20 

צרורות "טונופוסט": 
יחידת־משקל ראשונה . . 

כל יחידה ויחידה שלאחריה 



781 


דאר 


782 


לגבי כל אתד מסוגי־הדא׳ קיימים שירותי־עזר 
המופעלים לםי דרישת השולח נגד תשלום נוסף! תשלום זד. 
הוא אחיד׳ ללא הבדל משקל וסוג דבר־הדא׳. 

שירוח־רשום: דבר־הדא׳ הנשלח בשירות זד, מתקבל 
נגד קבלה ונמסר לתעודתו נגד חתימה של המוען. בשירות 
זה נשלחים בדרך־כלל דברי־דא׳ בעלי ערך מיוחד, ובן 
משתמשים בקבלה כדי לוודא מסירה תקינה כהוכחה משם' 
טית בשעת הצורך. במקרה של אבדן דבר־דא׳ רשום משולם 
לשולח, לפי הוראות האמנה, סך של 25 פראנקים־זהב( 14,700 
ל״׳י) ע״ח מינהל הדא' האחראי לאבדה.— שירות מבוטח: 
בשירות זה מבטח השולח את דבר־הדא׳ בסכום הרצוי לו 
עד כדי המאכסימום הנקבע ע״י הדא׳, אך לא יותר מערכו 
הממשי של דבריהדא׳ הנידון! במקדה של אבדה מפצה הדא׳ 
את השולח בסכום־הביטוח. שירות זה עדיין אינו קיים 
בישראל. — שירות־גוביינא או תשלום בעת מסירה: 
דברי־דא׳ הנשלחים בשירות־עזר זה נמסרים למוען רק 
נגד התשלום הנקוב על־ידי השולח! הכסף מועבר אחר־כך 



ציור 1 . טיח סיתבים ע״י דוורים בסשרדיהדואר 

לשולח. — שירות־אפספרס: מסירה של דבר־הדא׳ על־ידי 
שליח מיוחד לאחד קבלתו במקום היעוד! שירות זה מוגבל 
בארצות רבות לתחום איזורי־המסירה על־ידי הדוורים. — 
חבילות: מונח זה מכוון בעיקרו לחפצים בעלי משקל 
כבד, בדרך־כלל עד 20 ק״ג(בישראל— 15 ק״ג בסנים־הארץ 
ו 10 ק״ג לחו״ל), אך קיימות ארצות שבהן מוגבל המשקל 
ל 10 ק״ג ואפילו ל 5 ק״ג. העברתן של החבילות עלולה 
להתעכב יותר מזו של דא׳־מכתבים, ובארצות רבות (וביניהן 
ישראל) אין הן נמסרות לתעודתן, והמוענים חייבים לקבלן 
מבתי־הדא/ 

משלוח, העברה ומסירה. לאחד איסופם מתיבות־הדא' 
והחתסתם, ממויינים המכתבים לפי מקומות־היעוד ומועברים 
לתעודתם במשלוחים ישירים, או בדרכייעקיפין — אם כמות 
הדא׳ אינה מצדיקה משלוח ישיר. כל משלוח מלווה בהודעת־ 
משלוח — תעודה המציינת את הרכב המשלוח ותכולתו כדי 
לוודא קבלה תקינה במקום היעוד. ההעברה מבוצעת באמ¬ 
צעות מכוניות משרדיות, שירות־הרבבות ושירותי־רכב שונים 
של קבלנים פרטיים; בשעודהצורך קיים שילוב של כמה 
גורמים להחשת ההעברה. בזמן האחרון מרבים להשתבש 
באוירונים או הליקופטרים גם להעברה בפנים־הארץ׳ ביהוד 
למרחקים גדולים. 

המסירה נעשית במרכזים עירוניים ברובה ע״י דוודים 



ציור 2 חלוקה טבאניח ? 1 ? ובדי־דזאד 


הולכי-דגל, באיזורים כפריים — בעיקר על־ידי שליחים 
ממונעים (מכוניות, אופנועים וכד׳). בישראל קיימים שירותי 
דא׳־נע: מכוניודדא׳ הנותנת לרוב הישובים הכפריים — 
לךב 1 ת ישובי־ספר מרוחקים — שירותי־־דא׳ מלאים בשעה 
קבועה מסויימת, בערים רבות הותקנו בבתי־דא׳ תיבות־דא׳ 
פרטיות, שאליהן מגיעים דברי־הדא׳ מיד לאחר מיונם 
ומוצאים מהן ע״י המוענים עצמם (ר׳ ציור 4 ). 

הדא' מטפל גם בהעברה של כספים, הנעשית ב 3 
דרכים: 1 ) באמצעות הסחאות־דא' — לסכומים קטנים; 
ההעברה על־ידי השולח עצמו, המציין בהמחאה את שם 
האיש הרשאי לקבל את הכסף, והלה יכול לקבלו בכל בית־ 
דא׳ ע״פ תעודת־זהות וכיו״ב! 2 ) באמצעות המחאת־כסף — 
לסכומים גדולים יותר; סניף־הדא׳ שבו מוכנס הכסף מודיע 
לבית־דא׳ מסויים, שעליו לשלם את הסכום הנקוב בהמחאה 
לאדם מסויים, וההמחאה נשלחת לאדם זה בלי נקיבת שם 
השולח! 3 ) באמצעות באנק־הדא׳(ר׳ להלן׳ עט׳ 788/9 ) — 
אם לפחות צד אחד (השולח או המוטב) הוא בעל חשבון 
בבאנק. 

שיתתי הטלגראף, הטלפון והראדיו מושתתים בכל קיומם 
והתפתחותם על התקדמות הטכניקה וההשכלה הטכנית 
של עובדיהם. לעומת זה אין לטכניקה — במובנו הצר של 
מונח זה — תפקיד מכריע בהתפתחות שאר שיריתי הדא׳, 
ששיפורם ושיכלולם מותנה בעיקר באימון הפרט וטיפוח 
רוח הצוות. מבאן ההשתלמות המתמדת הניתנת לעובדי־הדא׳ 
ברוב הארצות ע״י שיעודי־הדוכה מרוכזים והרצאות על 
נושאים שתים וההדרכה הניתנת לציבור באמצעות העיתו¬ 
נות, הראדיו והטלוויזיה, כדי לשתף אותו בהבטחת טיפול 
מהיר דעיל בשירותי הדא/ 



צ״ר 3 הטענת חביגות־דואר ברכבת 


784 


783 דאר 



ציור 4 תינות־רואר פרטיות במשרד-ד,רואר 


בשוויץ, למשל, הושקעו בשנים האחרונות רק כ 1% מן 
ההשקעות הטכניות בשירותי־הדא', לעומת 99% בשירותי 
הטלקומוניקאציה, אם כי מספר העובדים בשירותי־הדא׳ 
הוא גדול פי 3 . אף־על-פי־כן יש למיכון חשיבות גם בדא/ 
שבו כבר הוכנסו מכונות מיוחדות להטבעת בולים, להחתמה, 
לקשירת אגדי־מכתבים, וביחוד מכונות״מיון — שחשיבותו 
היא גדולה ביותר, מאחר שב 40% מעבודת־הדא׳ מתרכזת 
במיון. על־ידי מכונות אלו מושגים חיסכון בעובדים וייעול 
השירותים, כלומר: החשה ניכרת בטיפול ועבודה נקיה 
יותר, ביחוד בהחתמה! וכן מושג "חיסון" נגד זיופים מבחוץ 
או מבפנים. 

סעיפי האמנה אינם דנים בדרך־כלל בשירותים הפנימיים, 
פרט לחיוב המינהלים הארציים להטלת עגשים על זיופים 
ולאיסור על הכנסת סמים מרדימים, חסרי־נפץ וחמרים מת¬ 
לקחים, שהעברתם לא הותרה לפי הוראות האמנה עצמה. 
הדא׳ הפנימי מושתת על חוקי־המדינה (בישראל: פקודות 
בתי־הדא׳), הקובעים מה הם דברי־הדא׳ שהעברתם אסורה 
שלא ברשות, וכן פקודות אחרות הנוגעות להעברה, משלוח, 
אבדן של דברי־דא , , זיוף של ב״לים וכד/ 

אירגוגו האדמיניסטראטיווי של הדא׳ אינו שווה בארצות 
שונות. בדרך־כלל נוהגות הארצות הגדולות לקבוע משדד 
(מיניסטריון) מיוחד לדא׳(אה״ב, בריטניה, צרפת, גרמניה, 
קאנאדה, אוסטראליה, איטליה, ניו־זילנד, צ׳כוסלובאקיה, וגם 
ישראל ויוון)! בארצות אחרות מסונף מינהל־הדא׳ למשרד־ 
התחבורה (פינלאנה מכסיקו, הולאנד, בלגיה, קובה, הונגא־ 
ריה, תילנד ועוד), ולפעמים גם למשרדים אחרים, כגון האוצר 
(לוכסמבורג), משרד עבודות ציבוריות (דנמארק), משרד־ 
הפנים (ספרד, פאראגוואי), משרד התעשיה והכלכלה (אורו¬ 
גוואי), משרד־המסחר (נורווגיה). 

ברוב הארצות, וביניהן ישראל, מפקח משרד־הדא׳ או 
מיגהל־הדא׳ על שירותי הטלקומוניקאציה! אד יש ארצות, 
כגת אה״ב, שבהן נמצאים שירותים אלו בידים פרטיות. 
בארצות אחדות (צרפת, בלגיה) נמצא הטיפול בהבילות־דא׳ 
בידי מינהל־הרכבות, אבל בפיקוח מיגהל־הדא/ 

בארגון הדא׳ הפנימי בולטות שתי לשכות, שחשיבותן 
רבה ביותר לציבור: 1 ) השירות הבולאי, המטפל בהדפסתם 
ומסירתם של בולים וכלילים (גלויות, אגרות ועוד), המוצאים 
ע״י הדא׳ 21 ) לשכת גנזים ופיענוח, המטפלת בעיקר במסירת 
דברי־הדא׳ שמסירתם לא נתאפשרה בדרך הרגילה מחמת 
טעויות של השירותים או מסיבות אחרות. 

במינהלים ארציים שונים קיימת מגמה לאירגון מחלקות 


מיוחדות לכלי־רכב ז־אריים׳ כדי להשתחרר סן התלות 
ברכב של מסילוח־הבדזל או התחבורה הפרטית וכדי לוודא 
העברה קבועה ומסודרת של הדא/ במקומות שונים אף רכש 
הדא׳ הליקופטרים, המעבירים את דברי־הדא' מגג של בנייד 
דא׳ אחד למשנהו(כגון בין ניו־יורק ובין שיקאגו) תוך שעות 
מועטות. 

מן התקנות שהותקנו בכל הארצות בהתאם להוראות 
האמנה יש לציין עוד משלוח־חינם של ספרות־עוורים ושל 
דברי-דא׳ וחבילות לעצירים ולשבויי־מלחמד* וכן הפעלת 
סידור מיוחד של שוברי־תשובה בינלאומיים וגלויות כפולות 
עם תשובה, המאפשרים מתן תשובה בלי שהמקבל יצטרך 
לשלם דמי-דא׳ כלשהם. 

וע״ע בולאות; טלקומוניקציה; טלגרף; טלפון. 

** י * • ץ 

סטאטיסטיקה של פעולות הדא׳ בעולם. אין 
אפשרות לקבוע בוודאות את מספרם הכולל המדוייק של 
דברי-דא/ חבילות או מיברקים בהקפם העולמי יש מינהלי׳ 
דא׳ שאינם מנהלים כל סטאמיסטיקה או שאינם מפרסמים 
אוחד, לידיעת הציבור. מספרים המתפרסמים ע״י מדינות 
מסוייסות הם מוטעים — מתוך חוסר־ידיעה או מתוך כוונות 
להגזמה. גם הסטאטיסטיקה המתפרסמת והמוחזקת מהימנה 
מתבססת בעיקרה (פרט לענייני כספים ודא׳ רשום) על 
ספירה המתנהלת במשך שבוע עד שבועיים בלבד בשנה 
ושעל־פיה מחושבים הנתונים השנתיים. לפיכך אין לראות 
את המספרים הנתונים אלא בבחינת אומדן בלבד, אם כי הם 
קרובים למציאות. מן הדדחים של רוב הארצות ואומדן זהיר 
של המשלוחים בארצות האחרות מתקבלת תמונת ההתפת¬ 
חות במשלוח דברי-דא׳ לחו״ל בתקופת קיומו של 
איגוד־הדא' העולמי: 

1875 (שנח לאחר ייסוד האיגוד) 144 מיליון 

1913 .. 2,439 " 

1920 (אחרי מלחמת־העולם ;) . 1,326 " 

1930 . 256 ׳ 3 ׳ ?נפש ? 3 

1938 . . 2,726 * 

מאז חלה שוב ירידה עד להתאוששות בשנות 1948/49 . 
מ 1950 ואילך ניכרת עליה רבה׳ אך גם ב 1954 עלו הכמויות 
רק במעט על המספרים מ 1930 . 

בטבלה שבעמ׳ 785/6 ו 787/8 ניתנת סטאטיסטיקה של 
פעולות-הדא׳ בכמה מארצות אירופה וארצות הים־התיכון. 
היא מעידה בכל מקום על עליה מתמדת בשירותי־הדא׳ תוך 
כדי 4 שנים, אך הבדלי הקצב משקפים את ההבדלים בהת¬ 
פתחותה הכלכלית והתרבותית של כל ארץ וארץ. למשל: 
מספר המכתבים הנשלחים על כל תושב בממוצע השנתי הוא 
300 באד,״ב, 9 במצרים. אך יש גם מניעים שניים במעלה או 
גורמים עונתיים מיוחדים, המשפיעים על המספרים׳ כגון 
עליה גדולה של אוכלוסיה מפגרת בישראל, שפל כלכלי ביו- 
גוסלאוויה, ועוד. החבילות היוצאות מן הארץ מעידות בדיך- 
כלל על חוסן כלכלי, החבילות הנכנסות — על שפל כלכלי 
וצויר מתמיד בתמיכה מחו״ל. מישראל, יוון ויוגוסלאוויה 
נשלחה ב 1950 רק חבילה אחת על כל 25 חבילות נכנסות; 
ב 1554 השתנה היחס בישראל ל 12:1 ; ביוון וביוגוסלאוויה 
תהליך ההשתפרות הוא אטי יותר. 

בד־בבד עם פיתוח הטיס (בניית מטוסים גדולים, קביעת 
נתיכי־אויר חדשים) עולות בהדרגה הכמויות המוחלטות 




סטאטיסטיקה של דברי־דואר ומברקים 


ן' דואר לחוץ־לארץ (מיליונים) 

דואר בסנים־הארץ (מיליונים) 

מם׳ 

בחי־זזדואר 

אוכלוסיה 

(מיליונים) 

שטח 

( 1,000 קמ״ר) 

שנה 

| מברקיו 

הבילות 

דא׳־אויר 

% 

דואר 

רשום 

כל המינים 

מברקים 

1 המחאות־ 
כסף 

ן חבילות 

דואר 1 
רשום 

כל המינים 

0.72 

0.02 

74.7 

0.70 

18.3 

0.51 

0.21 

0.13 

1.82 

46.1 

140 

1.20 


1950 

0.31 

0.03 

70.6 

0.55 

11.0 

0.62 

0.30 

0.26 

7.40 

60.1 

213 

1.70 


1954 

2.48 

0.15 

51-8 

3.5 

108 

28.5 

14.7 

15.3 ! 

71 

24% 

9,119 

46.8 

301.0 

1950 

2.94 

0.28 

47.1 

4.8 

169 

31.1 

18.4 

17.4 

131 

5,457 

9,501 

47.2 


1954 

11.24 

8.0 

42.1 

ז 

405 

41.6 

20.8 

188 

112 

8,045 

12150 

50.0 


1949 

10.26 

11.0 

50,0 


470 

25.7 

27.7 

210 

104 

9,032 

12,750 

50.7 

244,6 

1954 

0.30 

0.03 

? 

2.2 

11.6 

6.9 

4.2 

6.5 

20.9 

364.8 

2,227 

15.8 


1950 

0.38 

0.07 


0.8 

12.9 

3.1 

5.0 

3,3 

14.2 

210.9 

2788 

17.2 

256-4 

1954 

0.46 

0.01 

71.7 

0.35 

13.5 

4.9 

1.9 

0.5 

3.5 

123.8 

2,360 

7.6 


1950 

0.47 

0.03 

61.8 

0.42 

20.0 

5.0 

2.2 

0.5 

4.3 

160.0 

3,686 

7.7 

132.6 

1954 

0.23 

— 

48.2 

0.82 

8.1 

0.05 

— 

— 1 

0.33 

5.8 

96 

1.19 


1950 

0.81 

-י 

58.0 

1.50 

14.6 

0.08 

0.02 

— 

1.88 

10.2 

105 

1.32 

10.0 

1954 

ז 

0.02 

44.1 

0.5 

19 5 

7 

1.0 

0.79 

19.0 

151.0 

739 

19.8 


1950 

0.85 

0.03 

39.6 

0.5 

21.5 

2.93 

1.1 

0.75 

25.0 

167.5 

753 

21.9 

36.5* 

1954 

1.08 

0.01 

46.7 

3.1 

43.5 

19.2 

13.4 

1.2 

40.9 

1,032 

1,457 

280 


1950 

1.20 

0.02 

65.0 

4.3 

66.7 

20.5 

16.0 

1.1 

41.1 

1,223 

1,491 

29.2 

504.4 

1954 

3.52 

2.2 

28.8 

6.5 

187.4 

16.1 

183.2 

22.1 

74.0 

3,286 

17,235 

41.4 


1950 

3.58 

2.6 

25.2 

4.7 

262.5 

15.2 

227.0 

228 

93.6 

4,027 

ז 

43.6 

647.4 

1954 

1.84 

1.8 

34.5 

2.4 

78.0 

0.79 

5.2 

621 

16.2 

919 

3,893 

4.7 


1950 

1.86 

1.8 

63.2 

3.4 

112.9 

0.80 

5.5 

77.0 

15.9 

1,013 

3,914 

4.9 

41.3 

1954 

0.38 

0.02 

37.9 

0.8 

13.1 

6.3 

3.0 

0.9 

7.4 

119.0 

874 

20.9 


1950 

0.39 

0.03 

50.6 

0.9 

23.4 

94 

4.3 

1.3 

1 20.4 

276.8 

1,094 

23.0 

767.4 

1954 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

292.4 

— 

— 

40,000 

36,860 

148 


1948 




־ 

־־ . 

— 

— 

— 

— 

55,000 

39,405 

162 

7,815 

1954 



787 


דאר 


788 


סטאטיסטיקה של דברי־דואר ומברקים (המשך) 


מם׳ 

המכתבים 
על כל 
תושב 

מס׳ 

התושבים 
על כל 
בית־דא׳ 

הכנסות הדואר 
(מיליונים)• 

דואר מחוץ־לארץ (מיליונים) 

שנה 

ארץ 

הכנסות 

אחרות 

דברי־ 

דואר 

מברקים 

חבילות 

דא׳-אויר 

% 

דואר 

רשום 

כל 

המינים 

53 

8,593 

19.6 

10.13 

0.66 

0.53 

61.7 

1.4 

12.8 

1950 


42 

7,981 

26.8 

11.25 

0.31 

0 36 

48.3 

0.8 

18.5 

1954 

1 . ישראל 

55 

5,135 

133.3 

172.2 

2.8 

2.5 

185 

1.5 

83.4 

1950 


119 

4,962 

7.5 

276.4 

3.0 

1,4 

57.7 

4.6 

171.8 

1954 

2 . איטליה 

167 

3,962 

7 

ז 

9.8 

13.4 

ז 


ל 

1950 


187 

3,979 

297.8 

980.1 

10.3 

5.0 

58.8 

ז 

299.5 

1954 

3 . בריטניה 

24 

7,082 



0.27 

0.96 


1.1 

9.5 

1950 


13 

5,657 



0.44 

0.60 

ל 

0.7 

11.1 

1954 

4 . יוגוטלאווית 

18 

3,220 

1.8 

10.2 

050 

0.42 




1950 


24 

2,070 

3.2 

12.0 

0.55 

0.25 

? 

ל 

ל 

1954 

5 . יוון 

17 

8,265 

ן 


0.29 

— 

ל 

13 

10.5 

1950 


19 

12619 



0.28 

— 

44.9 

21 

22.7 

1954 

6 . לבנון 

9 

26,793 

5.3 

11.4 

ל 

0.13 

33.0 

0.6 

30.0 

1950 


9 

29,150 

2.7 

13.9 

0,78 

0.09 

34.6 

0.8 

33.2 

1954 

7 . מצרים 

38 

19,233 

0,2 

93.9 

1.07 

0.11 

61.6 

2.8 

58.0 

1950 


44 

19,556 

0,5 

150.8 

1.32 

0.11 

65.1 

3.3 

85.0 

1954 

3 ספרד 

84 

2,397 

67.8 

638.0 

3.0 

0.9 




1950 


98 

2,528 

109.8 

6605 

4.1 

1.0 

? 

ז 

ל 

1954 

9 . צרפת 

212 

1,096 

53.5 

139.7 

1.65 

0.57 

51.2 

1.8 

15.8 

1950 


227 

1,264 

67.1 

161.7 

1.99 

0,98 

65.1 

2.3 

18 0 

1954 

10 . שוויץ 

6 

23,953 

0.4 

20.0 

0 41 

0.04 

44.1 

1.1 

7.5 

1950 


13 

19,136 

69.5 

35.4 

0.42 

0.05 

31.2 

1.5 

31.6 

1954 

11 . תורכיה 

— 

4,010 

— 

74)50•• 

— 

— 

— 

— 

_ 

1948 


— 

4,120 

— 

11,510•* 

— 

— 

— 

— 

י" 

1954 

12 . אה״ב 


* סראנקיט־זהב ** כד ההכנסות 


והיחסלת של הדא' הנשלח בדרך־האויר. בדא׳־חו״ל נשלחים 
עכשיו בדרך הים והיבשה בעיקר "דברי־דא׳ אחרים", כלומר: 
דברי־דפוס או מיצרכים וסחורות שהעברתם אינה דחופה 
לבעליהם: למשל: ב 1954 לא היה משקל המכתבים והגלויות 
אפילו 2 % מכלל־הדא׳ שנשלח בדרך הים והיבשה מישראל. 
ברוב הארצות המתוקנות ניכרת ירידה יחסית מתמדת 
של כמויות הדא׳ הנשלח בדא׳־רשום — כביטוי להרגשת 
האמון שהמכתבים מגיעים לתעודתם ואין צורך בשום 
ביטוח הכרוך בהוצאות־יתר. מגמה זו אינה קיימת בארצות 
שהשירות בהן הוא לקוי, או שהקהל בהן עדיין אינו רוחש 
אמון כלפי השירות שלו. בארצות המפותחות, כגון אנגליה, 
צרפת ואה״ב, ניכרת בדרך־כלל ירידה בשירותי המיברקים, 
כנראה בעקבות התפתחות שירות־הטלקומוניקציה, שהוא 
נוח יותר ביחוד לפירמות הגדולות. 

הכנסות הדא , (חוץ משירותי הטלפון והמברקה) מורכבות 
בעיקר מדמי־הדא׳ של דברי־הדא׳ והחבילות היוצאים. באר¬ 
צות המשמשות גשר־מעבר לדא׳ מארצות שונות בתוקף 
מצבן הגאוגראפי (שוויץ, איטליה, צרפת, בלגיה, ועוד) 
מהווים גם דמי־המעבר סעיף חשוב בהכנסותיהן, ואילו 
ארצות עניות נהנות מהתשלומים שהן מקבלות בעד החבילות 
הנכנסות הנמסרות בשירותיהן. 


באנק־הדא' נוסד לראשונה באנגליה כבאנק לחסכונות 
ב 1861 ! הוא קיים עכשיו ברוב הארצות המפותחות (בישראל 
מ 1953 ואילך) כחלק בלתי־נפרד משירותי־הדא׳ במדינה. 
אין זה באנק במובן הרגיל של המלה, באשר אין הוא מחלק 
הלוואות! פעולותיו מתרכזות בדרך־כלל בשתי מחלקות 
עיקריות: 1 ) מוסד־חיסכו׳ן לציבור הרחב, שרוכש את לב 
הקהל ע״י ריבית גבוהה ובעיקר ע״י ערבותו של אוצר־ 
המדינה לחסכונות. את כספי החוסכים ?פקידה הנהלת הבאנק 
בהשקעות בטוחות לפי המלצות האוצר, בדרך־כלל בניירות־ 
ערך של המדינה. במיוחד מעודדות הנהלות הבאנקים את 
החיסכון בין הנועד ע״י חלוקת בולים, קופסות ואף פרסים 
מיוחדים! מגמת פעולות אלו אינה הפקת רווחים אלא חינוך 
לחיסכון של האזרח־לעתיד. 2 ) מחלקת הסילוקים משמשת 
מכשיר בידי הממשלה לגביית המיסים השונים וכן לביצוע 
תשלומים ולהעברות כספים ממקום למקום. בישראל משמש 
באנק־הדא' סוכן־משנה של באנק־ישראל! בשירות הציבורי 
הביתן על־ידיו יש משום רווח מוסווה לממשלה, למרות 
הגרעונות במאזנו, מאתר שהשימוש בבאנקים אחרים לצורך 
זה היה מחייב הוצאות גדולות יותר. באנק־הדא׳ נעזר 
ברשת הרחבה של בתי־הדא׳, סניפי־הדא/ סובנויות־הדא 
וקווי הדא׳־הנע, שכולם משמשים סניפים לפעולות הבאנק 




3 > 8 ד 


דאד 


790 


גם במקומות נידחים, שפתיחת סניף של באנק רגיל אינה 
מוצדקת בהם מבחינת הקף העסקות. י סך 

היסטוריה. תולדות הדא׳ ותולדות התחבורה משולבות 
זו בוו, וראשיתן עם ניצניה של התרבות האנושית, מאחר 
שבלעדיהם לא ייתכן קיום של כל ציוויליזאציה וכל אירגון 
חברתי. כבר המדינות הפרימיטיוויות נאלצו לפעול לפי 
שיטות־קשר. בתקופה הסרחיסטודית שימשו סימנים או 
עצמים סמליים למסירת ידיעות? למשל, אשפת־חיצים סימלה 
הכרזת־מלחמה, עמודיעשן היה סימן לכניסת זרים לתוך 
הטריטוריה, וכד׳. אך חשיבות מכרעת בהתפתחות מסירת 
ידיעות נודעה ליצירת הכתב. 

מצדים נחשבת למקור המכתב, שחיה קיים בשתי 
צורות שונות: המכתב הגלוי, כלומר: מכתב מקופל? הגליל, 
שהוא המכתב הסגור. החומר שעליו נכתבו המכתבים היה 
הפאפירור, והודות לדיו המיוחדת שבה השתמשו נשתמרו 
האותיות הכתובות במשך אלפי שנים! גלילי־הפאפירוס 
וגלילי־העור שנמצאו מעידים על חליפת־מכתבים מפותחת. 
על אופן משלוח המכתבים לא ידוע הרבה. הכותב היה מש¬ 
תמש בשליח מיוחד, שהיה מוליד את המכתב ומביא תשובה 
מן המקבל. כבר באלף ה 3 לפסה״נ היו קיימים שליחי-הסלך, 
שעיסוקם היד. העברת מכתביו; אולם לא היו כל שיטה 
וכל קביעות בהעברת ידיעות ומכתבים. 

באיזורי־השפעתם של הבבלים והאשורים היתד, קיימת 
תנועת־מכתבים ביניהם ובין העמים השכנים. המכתבים 
היו מועברים באמצעות שיירות, ובדרכים הראשיות היו 
קיימות כעין תחנות, שבין השאר היה על הממונים עליהן 
לדאוג להעברת המכתבים המתקבלים. במלכות פרס, מימיו 
של דריוש 1 ואילך, התפתח שירות של רצי־המלך! על 
שירות זה מספד כסבלפדן, ודבריו מתאימים לדברי הרודוטוס 
באותו עניין, וכן הוא נזכר הרבה במגילת אסתר (ג, יג, טו; 
ח, י, יד). החידוש שחידשו הפרסים היה השימוש בסוסים 
במקום השיירות האיטיות של קודמיהם. כך, למשל, עבר 
הרץ את המרחק של 2,400 ק״מ ב״דרך־המלך" משושן לסרדס 
עם 111 תחנוודהביניים במשך 8 ימים, במקום 90 — 100 ימים 
שהיו נדרשים לשיירה. בראש שירות מלכותי זה עמד פקיד, 
שהיה כפוף לחצר־הסלכות. הרצים (אנגרה > ייתכן שהמונח 
קרוב ל״אגרת") היו רשאים להשתמש בשעת־הצורך בסוסים, 
במרכבות,' ואף באנשים שפגשו בדרכם, לצורך ביצוע תפ¬ 
קידם. השם אנגרה עבר אח״כ גם ללשון היוונית{". £1 ?> 0 יו 4.7 ), 
והוא מצוי גם בתלמוד (אגגריא: יר׳ בר' א/ ב , ! בבלי ב״מ 
ע״ח, ועוד). אירגון זה של הרצים היה המוסד הראשון 
המתוכנן לצרכי דא׳, אם כי עדיין היה חסר את הדיוק 
והקביעות של שירות־דא׳ תקין. 

ביוון העתיקה השתמשו להעברת מכתבים ברצים מהי¬ 
רים 1 00 ) 8 9 6 ס ? £.)ף■, "רצי־יום"), המכתב היה עשוי מבלת-עץ 
משוחה בשעווה, שבה היו חורטים בחרט. מכתב סגור היה 
נוצר ע״י חיבור של שתי טבלות כאלו. להעברת מיסמכים 
דתיים, כגון פסקי האורקולום, השתמשו היוונים בטבלות- 
עופרת דקות שכתבו עליהן ע־״י חריטה. דברים חשובים היו 
בכתבים על פאפירוס, ושליטי ספארטה השתמשו להעברת 
פקודותיהם במכתב הגלילי הסודי: לשולח ולמקבל היו 
מוטות או גלילים בעלי ממדים שומם, ואת הכתוב על 
הפאפירוס אפשר היה לקרוא רק אחרי ליפופו על הגליל. 

אירגודהדא׳ המשוכלל ביותר של הזמן העתיק היה 


ת 110115 < 1 נ!ק 01115115 הרומי, שנוסד ע״י אוגוסטום, הדרכים 
המשובחות איפשרו תנועה מהירה, ולרשותו של הרץ עמדו 
הסוסים והמרכבות הטובים ביותר, בדרכים שהיו מקשרות 
מרכזים חשובים היו תחנות ברווחים של 4 — 5 ק״ם, שבהן 
היה הרץ מחליף את הסוסים. שירות זה נתחלק לשניים: 

01115115 או 00101 0111505 (תחבורה מהירה), ו 01115115 

013111113115 (תחבורה להעברת משאות). להעברת ידיעות 
בדרך־הים היו משתמשים באניוח־מפרשים מהירות ( 8 ^ 3 ״ 
? 50113 ־ 0111 ),וכן הובילו בים משאות ע״י ה 11131-15 ( 0131 01115115 . 
שירות־הדא׳ הרומי הקיף אח כל אירופה המערבית ואת אגן 
הים-התיכון, מבריטניה עד גבול ערב ופרס. 

התפתחויות דומות חלו אף במזרח הרחוק. הסיבים, 
שהשתמשו תחילה בכתב־הקשרים ואחר־כך בכתב־הציודים, 
היו כותבים מכתבים על טבלות־באמבוק עטופות עור אד 
על פסי־בד וחותמים אותם בחותמות * גם טבלות-עץ שימשו 
לאותה מטרה. ב 115 לפסה״ג הומצא המכחול לכתיבה, וב 105 
לסה״ג הומצא הנייר, שהוא אחד הגורמים העיקריים 
להתפתחות הדא׳ בעולם כולו. 

בפרו העתיקה (עוד לפני ממלכת האינקה) השתמשו 
להעברת ידיעות בחומי־צסר, בעלי עובי שונה וצבעים 
שונים, שהיו קושרים בהם קשרים שונים לציון עובדות או 
מספרים, ומעבירים אותם ממקום למקום. כתב־קשרים זה — 
שגם הסינים השתמשו בו, אם כי בצורה אחרת — היה, יחד 
עם ידיעות מועברות בעל־פח, אמצעי־הקשר היחיד של עמי 
אמריקה העתיקה. נושאי הידיעות היו רצים צעירים או 
משיטי־סירות. 

ימי־הביניים. עם התןזסלותה של האימפריה הרומית 
נשתבשו הדרכים, וכל תחבורה פסקה כמעט. מזמן לזמן ניסה 
אחד השליטים הכובשים לחדש אח מוסד ה 1111011$ ב! ק 01118115 
לשם חיזוק שלטונו; כך עשה תאודודיך (סמוך ל 500 ), וכן 
קארולוס הגדול (סמוך ל 800 ). במזרח התיכון חודשו דרכי- 
התחבורה וקשרי־חדא׳ בתחום שלטון האיסלאם! באמצע 
המאה ה 9 היו קיימות בדרכים במלכות החליפים העבאסיים 
כ 930 תחנות־ביניים; באותה התקופה הגיע דא׳־חיונים לשיא 
התפתחותו. במאה ה 10 שוב חלה תקופה של ירידה עם 
התפוררות האימפריות של החליפים במזרח התיכון ושל 
קארולוס הגדול באירופה המערבית; שוב נשתבשו הדרכים, 
ומכתבים לא נשלחו אלא ע״י נוסעים מקריים ושליחים 
פרטיים. 

במשך חלק ניכר של יה״ב קימה הב נ ס יה כעין דא׳ ע״י 
הנזירים שעברו ממנזד למנזר, ובדרכם היו לוקחים מכתבים 
של אנשים פרטיים ומוסדות שונים. המכתבים היו סגורים, 
ושליחי הכנסיה לא העבירו ידיעות בע״פ. סוג אחר של 
רצים היו רצי האוניברסיטות, שגם הן פיתחו רשת־דא׳ 
מסויימת. האוניברסיטה הפאריסאית הצטיינה בסדרי הדא׳ 
שלה, ובשירותיה — וכן בשירותי אוניברסיטות אחרות — 
השתמשו אנשי-עסק ואנשים אחרים. 

בסוף המאה ה 13 פיתח מיסדר־האבירים תגרמני שיטת 
משוכללת יותר של דא/ פקיד מיוחד של המיסדר היה מטפל 
במכתבים הנכנסים והיוצאים ובמכתבים־בסעבר; לאחר 
שנרשמו המכתבים בספר לפי מספרים, היה אותו פקיד שם 
אותם בשק-דא/ ודרור רכוב על סוס היה מוביל את השק 
לתחנה הקרובה של המיסדר ומקבל שם שק־מכתבים, שהיה 
מיועד למקום־מוצאו. זו היתה התחלת של דא׳ מסודר, אלא 
שהוא שימש את מיסדר-האבירים בלבד; "דא׳-אבירים" זה 



791 


דאר 


792 



צ>\ר 5 . שליזזי־דואר של ה 1 ר! יטאבסיס נסאר. ה 17 

התקיים עד סוף הרבע הראשון של המאה ה 16 . — הערים 
בגרמניה קיימו דא׳ מסחרי סשלהן> עם פריחתה של 
ההאנזה התרחב שירות-הדא׳ הוה והקיף את גרמניה הצפונית׳ 
המרכזית והמערבית והגיע למקומות החשובים ביותר במזרח, 
לאיטליה העליונה ולהולאנד. 

באנגליה הקים הנרי 1 בתחילת המאה ה 12 שירות־ 
שליחים להעברה בע״פ של ידיעות מטעם המלד והממשלה. 
בזמנו של אדווירד 11 בתחילת המאה ה 14 נתאפשר גם משלוח 
מכתבים פרסיים׳ ומכתבים אחדים כאלד" נושאי כתובת 
טז 051,1135 ? (מהר, הדואר׳ סהר!), נשתמרו עד היום. 

באירופה המזרחית היתה פולין הראשונה שקיימה שירות 
ממלכתי להעברת ידיעות, וכבר ב 1024 היו שליחים קבועים, 
רגלים ופרשים, יוצאים להעברת הודעות של חצר־ד,מלכות 
אל אזרחי־הסדינה. 

בסין, מולדת הנייר, שימש — עם איחודה הפוליטי בסוף 
המאה ה 6 — קשר־הידיעות בעיקר את השלטונות, אולם 
היתד, קיימת גם חליפת־מכתבים פרטית ומסחרית במידה 
ניכרת. בתקופת שלטון המונגולים (המאה 13 ) הגיע שירות־ 
השליחים באסיה לרמה גבוהה. הנסיכים המקומיים חוייבו 
בהחזקת סוסים בתחנות שבדרכי־התנועה של שליחי השלטון 
העליון! המרחק בין תחנה לתחנה היה כ 30 — 40 ק״מ. 
לשליחים היה סמל מיוחד עשוי זהב ועליו ציור של רגל־ארין 
הם חגרו חגורה לבנה עם פעמונים, שצילצולם הודיע מרחוק 
על בוא השליח? בלילה היו השליחים מלווים ע״י נושאי- 
לפידים. בתחנות היו פקידים רושמים את השליחים הבאים 
והיוצאים, ומדי חודש בחדשו תיו מפקחים מבקרים בתחנות 
כדי לשמור על הדיוק והסדר בשירות. את שיתת־הדא׳ 
המשוכלל הזה, שלא היה כמוהו באירופה באותה הה ק ופר" 
תיאר 5 ר ק ו פ ו ל ו (ע״ע)! הוא, כנראה, אף היה הראשון 
שהשתמש במונח גם 5 נ>ק — מלאט׳ 3 ז 0$1 ק 513110 , תחנה 
קבועה. 

ברוסיה שבשלטון המונגולים (הטאסארים) במאות 
ה 13 — 14 היתד קיימת השיטה של העברת ידיעות על־ידי 
שליחים, שהתושבים היו מחוייבים לספק להם סוסים ומר¬ 
כבות. בידי שליחים אלה צורפו תפקידי שירות־דא' ותפקידי 
נביית־מיסים. כשנשתחררו נסיכי מוסקדוה מעול הטאסארים, 
קיבלו אירגון זה לידיהם והרחיבוהו על־פני כל רוסיה. דא׳ 
זה התקיים בלי שינויים רבים עד המאה ה 17 . 

על מידת היעילות של שירות־הדא׳ באירופה ביד,"ב 
מעידה העובדה׳ שהעברת מכתב מארצות־השפלה לרומא — 
בדרכי־המסחר של חבל-הריגוס ומעברי־האלפים — במאה 
ה 13 נמשכה 25 ימים. 

בממלכה האצטקית במכסיקו נמסר תפקיד שליחי 


השליט לאצילים משכילים. הידיעות היו מועברות בע״ס, 
ולפי חשיבות הידיעה המועברת היו השליחים זוכים לכבוד 
ולפדסים, למוסר ידיעה כוזבת היה צפוי עונש־ממת. לעיתים 
רחוקות יותר היו מעבירים ידיעות בכתב, ע״י היירוגליפים 
כתובים על קלף. למכתב היתד, צורת ספר, ובו דפנות־עץ 
חיצוניות לשמירה על דפי הקלף. השליחים שירתו את 
השלטונות בלבד ושימשו גם כמפקחים, שמתפקידם היה 
למסור לשלטונות על כל הנעשה בדרכים. ידיעות של אנשים 
פרטיים הועברו באמצעות שיירות. ידיעות דחופות הועברו 
ע״י סימני־אש במשואות. 

העת החדשה. אירגון הדא׳ הראשון שהיה פרטי או 
פרטי־למחצה יסודו באירגון השליחים שבוויניציאה, 
שהוקם במאה ה 14 ע״י משפחת טאסי ( 13551 ), ששמה בא 
לר, מעור הגירית ( 3x115 !, איט׳ 13550 ), שבו היו מכוסים 
ראשי סוסיהם של הרצים. שגי אחים ובדדורש ממשפחה זו 
הגיעו ב 1490 לאינסברוק, ואחד מהם נתמנה ע״י הקיסר 
מאכסימיליאן 1 למנהל הדא' של החצר והעיד. על פראנצ׳סקו 
טאסי (שנקרא בגרמנית פראנץ טאפסיס [ 13x15 ] ), הוטל 
לארגן דא׳ ליצירת קשר מתמיד בין כל חלקי האימפריה 
ההאבסבורגית. שלוחות אירגון זה הגיעו עד ספרד, צרפת 
ואיטליה, וקאדל ע נתן לבית־טאכסיס זכות בלעדית להובלת 
הדא׳ באיזורים שבהם פרשו את רשת־הדא׳ שלהם. על השבי 
שירות־הדא׳ בסאה ה 16 מעידה העובדה, שהידיעה על טבח 
ליל בר־תלסי( 1572 ) הועברה מפאריס לרומא כהודעה דחופה 
ביותר תור 11 ימים. במשך 350 שנה היו תולדות הדא׳ 
קשורים בשם טאכסיס. דא׳־מאכסיס התרחב והגיע לשיאו 
במלחמת 30 השנים, כשבשירותו עבדו 20,000 שליחים. 
כיבושי המהפכה הצרפתית ונאפוליון הפסיקו את פעולות 
האירגון הזה! אולם בקונגרס הווינאי ב 1815 הוחזרו איזורים 
מסויימים לדא׳־טאכסים, והנסיך טאכסיס קיבל פיצויים 
ניכרים על הזכויות שהפסיד באיזורים אחרים. ב 1867 הקיץ 
הקץ על אירגון גדול זה, כשרכש מינהל הדא׳ הפרוסי את 
רכושה וזכויותיה של החברה. דא׳־טאכסים לא היה היחיד 
בשעתו בתחומי האימפריה. באוסטריה קיימה משפחת פאר 
(•! 33 ?) במשך למעלה מ 100 שנה דא׳ תחת חסות הקיסר, 
וראשי שגי הארגונים המתחרים היו לעיתים שונאים אישיים. 
כסו כן צצו בארצות שונות אירגוני־דא׳ פרטיים, אולם כל 
האירגוגים בטלו בסופו של דבר במאה ה 19 , ובמקומם בא 
בכל מקום דא' ממשלתי, 

בצרפת היה קיים דא׳ מלכותי בצד הדא׳ של האוניבר¬ 
סיטות, הסוחרים ושל ארגונים אחרים, עד שגת 1627 , שבה 
אורגן הדא׳ המלכותי מהדש לשירות הציבור. המנהל 



ציור 6 רכב־דואר, ששיבוש נם לנופעים, ׳ 8 ? ר,רואו־ השוויצי 
(הטחצית הראשונה 0 ? הסאה ה 18 > 


793 


דאר 


794 


הראשי של הדא׳ בימי שלטונו של רישליה, פיר ד׳אלמרה 

.* • *. - ־ י 

:״•״!?), הרהיב את רשת נתיבי הדא/ קבע 
לוח־זמנים לשליחים, קבע תעריפים וייסד בתי־דא׳ בערים 
הגדולות. באמצעים ממלכתיים השתדלו המלך ורישליהלהסל 
את האירגונים הפרטיים כחלק ממגמתם לריכוז סמכויות 
השלטון, וע״י חוקים שונים מנעו מהם את היכולת להתחרות 
בדא׳ המדינה. לובואה ( 1.0111-015 ), מיניסמר־המלחמה של 
ל ואי עוצ, שהיה ממונה על הדא/ הרחיב את הדא׳ הממלכתי 
עוד יותר. הוא קבע ששירותי־הדא׳ כולם שייכים למדינה, 
ואנשים פרטיים שרצו לטפל בכך צריכים היו לערוך חוזי* 
חכירה עם הממשלה ולשלם לה דמי־שכירות. לובואה הגדיל 
מפעם לפעם את דסי־השכירות, עד שרבים — וביניהם 
האוניברסיטה בפאריס — נאלצו לוותר על זכיונותיהם 
ולמכרם לממשלה. 

דומה לכך היה מצב הדא׳ באנגליה. המלכים השתדלו 
לחסל את אירגוני־הדא' הפרטיים, וב 1637 הוכרז על הזכות 
הבלעדית של הממשלה להעברת מכתבים. תומם ויתרינג 
.!דד) הפך את הדא׳ המלכותי לשירות ציבורי, 

הקים בתי־דא׳ וקבע נתיבים ותעריפים. חכירת הדא׳ הממ¬ 
לכתי נפסקה בדרך־כלל ב 1667 , אולם היו מקרים בודדים 
של חכירה גם בתקופה מאותרת יותר. 

בשוויץ היו קיימים אירגוני־דא׳ רבים מתחרים זה בזה, 

ועוד במאה ה 19 הגיע מספרם ל 18 . הדא׳ של באט פון פישר 
( 1501161 ? סס׳! : 603 ) עבר בירושה במשפחה במשך 150 שנה, 
עד אשר עבר ב 1832 לבעלות קאנטון ברן, וכך הפך לדא׳ 
ממשלתי. כשקמה שוויץ הפדראלית ב 1848 , נוצר גם דא' 
אחיד במדינה, שהוא היום אחד המשוכללים בעולם כולו. 

בארצות־השפלח היו קיימים אידגוני-דא׳ נפרדים 
לא רק בכל ארץ, אלא אף בכל עיר כמעט: באמסמרדאם 
עצמה היו 6 משרדי־דא' נפרדים, שטיפלו בדא׳ הע(בר דרך 
עיר ז( מכל קצווי־תבל. מזמן לזמן ניסו לאחד את משרדי- 
הדא׳ השונים, אך ללא הצלחה — בגלל התנגדותם של 
השלטונות המקומיים -ס אולם עם איחודה של הארץ בעק¬ 
בות מלחמת 1747 ומסירת השלטון המרכזי לידי וילם 7 \ 1 
נסיו־אוראניה, נוצר גם דא׳ אחיד ( 1749 ). 

ברוסיה חל מיפנה בתולדות הדא׳ ב 1667 , כשנחתם 
ההסכם הראשון בין רוסיה ופולין בדבר העברת מכתבים. 
לפי הסכם זה הועברו לא רק מכתבים ממשלתיים אלא גם 
מכתביהם של סוחרים! המטרה היתה פיתות המסחר בין 
שתי הארצות. הסכם זה גרם לכך, שגם בפנים רוסיה התפתח 
הדא׳ וקויימו נתיבי־דא׳ ממוסקווה לערי הגבול המערבי. 
ב 1693 נוסף עליהם הנתיב סמוסקווה לארכאנגלסק. שהיתה 
אז גמלה היחיד של רוסיה. במשך כל המאה ה 17 כמעט 
ניהלו את הדא׳ הרוסי זרים׳ ורק במרוצת המאה ה 18 עבר 
לידי הנהלה רוסית. 

בכל ארצות־אירופה במאה ה 18 ותחילת המאה ה 19 שימש 
דכב־הדא׳ גם אמצעי־תובלה מהיר ונוח ביותר לנוסעים 
("דיליז׳אנס", ר׳ ציור 6 ). 

באמריקה התחילו לפעול שירותי־דא׳ מאורגנים אירגון 
כלשהו ב 1639 . עד אמצע המאה ה 18 קויימה התחבורה 
בדרכים ברגל או בסוסים, אולם לאט־לאט הוכנסו לשימוש 
מרכבות׳ וב 1756 התחיל הדא' להשתמש במרכבות משל(. 
הדא׳ הוחכר לפרטים עד 1692 , וב 1707 עבר לבעלות הממ¬ 
שלה הבריטית. ח(ק-ד,דא׳ הבריטי ב 1710 קבע את כפיפות( 


של הדא׳ בכל טריט(ריה בריטית לסגהל־הדא׳ הכללי באג¬ 
ד(!. לכל טריט(ריה נתמנה סגן! מושב הסגן באמריקה היה 
בניו־י(רק. תקופה חדשה נפתחה עם מינוי( של בנימין 
פך נ ק ל י ן למנהל הדא׳ של אמריקה הצפ(נית ב 1753 . הדא׳ 
שעמד כל הזמן בסימן של גרע(ן׳ התחיל בזמג( להכניס 
רווחים לאוצר הבריטי. ב 1763 אירגן פרנקלין מחדש את 
הדא׳ בקאנאדה ופתח בשירות חדשי סדיר בין קוויבק ובין 
ניו־יורק. הסיכסוכים בין בריטניה ובין האמריקנים גרמו 
לירידה גם בדא/ וב 1774 פיטרו הבריטים את פרנקלין, אולם 
כבר ב 1775 נתמנה ע״י הק(גגר 0 למנהל־הדא׳ הכללי של 
הדא׳ האמריקני. חוקת אה" ב איפשרה לק(גגרס להעביר לידי 
הממשלה המרכזית את הדא׳ בכל מדיגוודהברית ולהקים אח 
הדא׳ הפדראלי. 

דא׳ בת 1 ך הערים בוצר בזמן מאוחר יוחד מן הדא׳ 
הבין־עיר(בי. הנסיון הראשון, שלא הצליח, היה "הדא' הקטן* 
( 05:6 ? 611:6 ?) בפאריס ב 1653 . ב 1680 הצליחו שני אנגלים 
להפעיל בלונדון דא׳ בעל 400 סניפים, שאיפשר לשלוח 
ולקבל מכתב בכל רחבי העיר ביום אחד. דוגמת לונדון 
נתקבלה גם בערים אחרות באנגליה. ב 1758 נעשה בפאריס 
נסיון שני, והפעם מוצלח׳ לאירגון דא' עירוני כמפעל פרמי. 
משתי הערים למדו גם במדינות אחדות, ובסוף המאה ה 18 
היה שירות־דא' עיר(גי ברוב הערים הגדולות. — ה(בלת( 
הסדירה של הדא' לכפרים ולישובים קטנים אורגנה רק 
במחצית השניה של המאה ה 19 , ובאמריקה רק ב 1896 . 

נקודוח־מיפנה בהתפתחות הדא׳ היו המצאות הרכבת 
ואניית-ד׳קיט(ר, שקיצרו את זמן ההובלה של המכתבים 
והוציאו מן השימוש את מרכבוח־הדא׳ ואת סירות־המפדשים, 
שהיו עד אז האמצעים הטובים ביותר להובלת דא'. 

שירות־הדא׳ החדיש נוצר ב 1836 על-ידי הנהגת 
״דא׳־בפרוטה״ ( 051 ? ץםמ 6 ?) על־ידי מנהל־הדא׳ הבריטי 
דאולנד היל ( 9111 1 זחג 1 ^י 0 .מ). עד ימיו היו התעריפים 
גבוהים ונקבעו לפי מספר הגליונות שבמכתב ולפי מרחק 
המשלוח! המקבל היה משלם בעד המכתב. היל הנהיג 
תעריפים לפי המשקל ולא לפי המרחק והטיל על השולח 
לשלם בשלח( את המכתב: תחילה סומן התשלום על מעטפה 
מיוחדת, ואח״כ ע״י בול — שגם הוא המצאתו של היל, 
רפ(רמה ז( החילה את התעריפים בהרבה ועשתה את משל(ח־ 
המכתבים לדבר השווה לכל נפש. הרפורמה התפשטה 
בשנות ה 40 — 50 של המאה ה 19 — יחד עם אמצעי־התחבורה 
החדישים: הרכבת וספינת־הקיטור — בכל העולם התרבותי 
המערבי, וכעבור זמן קצר — כמעט בכל העולם. ברוסיה 
השתמש הדא׳ ברכבת לראשונה ב 1838 , והבול ד,ראש(ן 
הוצא ב 1857 (על "הדא׳ היהודי" ברוסיה ר׳ להלן). 

את ראשיתו של ד א׳־ה א ו י ר יש לדאות בימי המלחמה 
הצרפתית־גרמנית ב 1870/71 , כשהטיסו צרפתים דברי־דא׳ 
מפארים הנצורה באמצעות כדורים־פ(דחים ממולאים גאז. 
ד א׳־ אויר קבוע בין הארצות התחיל לפע(ל בין לונדון 
ופאריס ב 1919 . היום האויר(ן הוא אמצעי־הה(בלה הטוב 
ביותר לדא׳ בידיבשתי, אע״ם שאמצעי זה יקד מן הדא׳ 
ביבשה ובים. 

נסי(ן ראשון לארגן את כל מינהלי־הדא׳ בעולם נעשה 
ב 1863 ביזמת אמריקה. אולם הוועידה שנתכנסה בפאריס, 
ושבה השתתפו נציגים של 15 מדינות, לא השיגה את המטרה 
העיקרית: הסכם בינלאומי. ב 1865 נוסד האיגוד הבינלאומי 



795 


דאד 


796 


של הטלגראף, וזה הביא את מייסדו ה י ג ר י ך פון ם ט ם ן 
( 11311 ^ 5 .׳\ .מ), מבד-ל־הדא׳ בפרוסיה (ואחר-כך בייד 
הגרמני החדש), להציע ב 1868 ייסוד של איגוד עולמי של 
הדא׳. הוועידה שהתכנסה בברן בסוף 1874 , ובה השתתפו 
נציגים של 24 מדינות׳ החליטה על הקמת האיגוד, שהתחיל 
בפעולתו ב 1876 ז הוא מקיף היום כמעט את כל העולם (ר׳ 
לעיל, עמ׳ 777 ואילו). ז. אל, 

, 1 ״ . 1868 , 14771 ) 7 ))!^ מ/ו 71 ) 6 ) 6151 )^ 1 )^\ 005 , 1130 (^ 0 ) 5 . 1 ־ 1 
- 4415 , 1 >!! 11 50 11 ) 0 >[ €!* ; 1869 . 61/1 1771 71 ) 6 ) 6751 )^ 7 )^ 005 

( 0 * 1 ( 4 ( 10 {> 05 ((, 1878*; £ -£ £111*101(14(10, 0(506 ( 1 . ? 0771 . 
£ 05150 ( 5(755 10067(714 4 . 1879£1080 .? ;״ x1001, 

011 {>051( <1(5 (0111(5 (1 11 1 {>051( 4(1 $11811. 18851 ל! ;״ £, 

1<1 7 ) 411 . . 0 £051 4 . 6 ) 5 ) 0 ,יי<־ 4 ב £1 . 8 , 1900 ,./) .£ , 0 ' 0 ,<[£נ - 
111?)} 1)15 / 111 ) £71151 ) 1 <£ , 1 ) 111 > 11 ) 011 [ 1 ; 1906 , 11 ). 147 ) 14 4 מ *?}% 

4. £0*140(*(715, 1909, 1*1,, 05( /40 ד . 4 15 £051 4 )%{? 8 ]ה X5$, 
1909: \\7 54 ) 7 ))[}, 5 ) 4 71 ) 5 ) 7140 ) 61 ) 671 ) 140 15 ) 0 , 1 ק £10 ז X5, 
1913, 83600 *10(0(*10, 148*.671*61(7141(7151 54 £(15(1(71(( 67 
4 . 0( 074(715, 1913; 4 ) 0 ) 5 ( 1 , 11 ) 5011 .ס x10 /ס 711 ){( 7 ק 

1011 ) 0154 ))£ , 5 )ח 071%1 5 )£ ,;* 3 ( 813 .£ , 1917 ,) £0510% [ס $))*>£ 

(1 £07207115011071 4( £11. £. (4.. 1922, 805( 71 * , ¥7 )** ס - 
20110( (£110, 1\0, 1926; £115£00 0; 41. (£1 110714 ,( 58 ז ' 

6(406 4 £05(557(5(715, 1927; 1 171 ) 7 )/ 70575 } 11 ) 7 ) 0 ,) 0 [ 81111 . 1 ־ . 
1930, ?. 00(60(11, 01207)150(4071 14, 754/01 ) 51 ) £05 . 4 ^ 711 !/))*ר ' 

(5471254,(7151(5, 1931. £ 5(4010110(, £ 64*7)1 54, !'0X45 54, 4, 
{1(14112( £051, 1932; 8. 7115 [ 1 ) 16 171 <}! 7$6 ) 7716 ) 64 , 210 ) 1 \נ X7501 
£05101 651-674 , 27 ז* £3 ) 03 ) 0 ) 10 . 1 [ .) 010 \/) 711071 ס ), 
1933, \1• £. 03(6301 1 , 101 ז 10 <־ x5 (705(5. £072071150(1071 (1 
1( 4(£71 7.547 ,) 8050 .{ ; 1935 ,. 14 .£ , 14 '£ ) 4 11 ז) 771 )<} 10£ )ע (• 
101(1(14482 4. [£(1( 1935 , 415 }))?) 0$ <}) 1 )׳׳ 8 . 4 . 4 ) 1715 ) 7 )* 5 ) 05 ק ; 

£, £4101115, 8 01110 ) 011 .ד .£ ; 1937 ,) £05 . 4 - 1 ) 51 ) 112 )"׳ ?, 

€ £ 0 . 1938, 811(030 10(0(03(10031 *10 1310 ) 05 ? 0 ס 1 תס י , 
£'14. £ €0714 £0 ; 1949 , 1874-194$ .ט x7111071 £05(01( 714 ט - 
1(75(11(, 1952; £ 0 ) £05 0 1 }) 440 0714 ^ 1 ) 11 ) £054714 י £$00 > 1 ז ,%( 

5(077151 ) £05 . 4 { 71 ) 071450071 ,^ 0 ) £301 ,מ , 1952 ,ק X5(7)5, 
1953; ^0(083(1115 (£. 1 41 ) £05 4 . 1407146 ,( 0 ) 1000101 ־ X5(71*, 
1953*, £. \111110( 51 ) £05 . 4 . 6 ) 5 ) 0 2547 ,) £150110 ־ X5(715, 1953, 

16 /ס 81 ) 771 ^ 10 )/ 1 ) 0 ) 16 /ס < 07 ) 1415 /) 377 4 . , £500 אס ( 
1711(78, £01(01 5(7171((, 1953, £. 2111130115, 61011 /07 (6( 

, 0 ) £1101 , 1956 ,) £05 10 £11107 £70771 , 1 * 1 , 1953 , 0714 '\\ 

, 005 814(6 1> 4 £0*1 , 1954; £. $0)1115(0(, £0517((61270X15 
- 108 \ . 4 7 ) 711 * 5 €61710 171 71 ) 016(1011(* 005 £05(54x5 ? ,י 1954 
107101 ) 7710 ) 1711 ,מ 006011 קק 0 .£ .£ .£ ; 1954 ,) 601 ) 5 77 ) 716 ) 201 
.* 1955 , 1018-1022 , 1 ,' £054 

הדא' במקורות יהודיים ובתולדות־ישראל. כבר 
במקורות היהודיים הקדומים נזכרים פעולות של משלוח 
והעברה של מכתבים. שלושה מתחים משמשים במקרא 
למכתב: 1 ) ״ספר״ — שמ״ב יא, יד; מל״א בא, ח! מל״ב 
ה, ה—ז, שם י, א—ז; שם כ, יב; ישע׳ לט׳ א; ירט׳ כט, א; 
אס׳ א, כב! שם ג, יג: שם ח, ה, י; שם ט, כ, כה, ל; 
דהי״ב לב, יז; 2 ) ״מכתב״ — עזרא א, א; דהי״ב כא׳ יב; 
שם לו, כב; 3 ) ״אגרת״ — אס׳ ט, בו׳ כט; נחמ׳ ב, ז—ט; 
שם ו, ה, יז—יט ן דהי״ב ל, א, ו• שני האחרונים מופיעים רק 
בספרי־המקרא המאוחרים < בספרים הקדומים משמעותו של 
״מכתב״ היא אחרת (השו׳ שמ ׳ לב, טז < שם לט, ל; דב׳ י, 
ד), ואילו ״אגרת״ מקורה מבבלית (ר׳ לעיל, עט׳ 789 , וכן 
להלן). 

המונח ״דאר״ (ארמ׳ דואר או דוור = התהלך, הסתובב), 
הכולל את המושג של משלוח מכתבים והעברתם, מצוי 
במדרש (תנח׳ עקב, י״א) ובתלמוד(בי דואר: שבת י״ט, ע״א; 
פיר״ח: "איש ידוע, שכל כתב אליו יובל, והוא המשכיר 
ומשלח כל איגרת למי שנשלחה לו״); רש״י (שם) משתמש 
במתת "בית הדואר", אולם הוא מפרש אותו "שלטון העיר 
ולו רגילין לשלח איגרות". עפ״ר משתמש התלמוד במתח 
"אנגריא" (ר׳ לעיל) כציון לעבודות־כסיה לצרכי העברת 
פקידי־הממשלה והדא׳ הרשמי גם יחד! ומכאן גם השימוש 


במלה דא׳ (דוור, דוואר, דוראי) ככינוי לשר או פקיד (יומא 
פ״ב, ע״בי גט׳ נ״ח, ע״ב; ב״ק י״ד, ע״א< ע״ז כ״ו׳ ע״א); 
ור׳: ז?[))ת 3 נ 1 ש 0 נק 5 .£, "בי דואר ג*מ 3 דינא דמגיסתא" 
(^ 9110 , 1955 , 333 ). 

מראשיתה של הפזורה היהודית קויים הקשר בין חלקיה, 
וביחוד הקשר ביניהם ובין המרכז הדתי של האומה — שהיה 
תחילה בא״י ואח״כ באחת מארצות־הגולה — ע״י קשרי־דא׳ 
הדוקים. כבר מימי הבית נמסר על מכתבים מירושלים 
לאלכסנדריה (ירו׳ חג׳ ב׳, ב׳; בבלי סנה׳ ק״ז, ע״ב) ועל 
אגרות הנשיא ממושבו בהר־הבית לגליל, לדרום ולגלויות 
בבל ומדי בדבר עיבור־השנה (סנה׳ י״א, ע״א). מעין קשר 
טלגראסי ע״י איתות־אש (ע״ע אתות) קויים לשם הודעה 
על קידוש״החודש (סשג׳ ר״ה ב/ ג׳); על השעיר המשתלח 
שהגיע לצוק היו מודיעים ביום־ד,כיפורים לביהמ״ק בירושלים 
על־ידי איתות בסודרין(משב׳ יומא ו׳, ח׳). גם אחרי החורבן 
הוסיף הנשיא בא״י לפקח על הגולה על־ידי אגרות בעניין 
עיבור־השנה (ירו׳ נדר׳ ו/ ב׳). הרבה פעמים נזכרת בתלמוד 
חליפת־מכתבים בין חכמי־בבל וחכמי א״י. והרבה פעמים 
היא אף מכרעת בקביעת ההלכה. 

מעמדן של שתי הישיבות בבבל בתקופת הגאונים (ע״ע) 
כמרכזי־ד,הוראה לכל ישראל היה מותנה בקשריידא׳ ביניהן 
וביו התפוצות; רשת הקשרים האלה הקיפה את כל תחום 
השלטון האיסלאמי, ושלוחותיה הגיעו עד לאירופה הנוצרית. 
ספרות השאלות־ותשובות(ע״ע) הרבניות במשך מאות שנים 
אינה אלא חליפת־מכתבים או אוסף של אגרות בין יחידים או 
קהילות לפין גדולי־התורה—לפעמים על־פני מרחבי ארצות 
ויבשות, או בין גדולי־התורה המרוחקים זה מזה. קיום קשר 
זר, בדורות של שיבוש דרכי־התחבורה, של העדר רל שירות־ 
דא׳ קבוע ותקין אפילו בין מדינות שכנות ושל ניתוק כל 
קשרים בין מדינות מרוחקות — היה מיבצע חברתי־תרבותי 
יחיד במינו, והוא שהציל את אחדותו הלאומית־דתיח של 
עם ישראל. הוא התבסס על קשרי־הססחר בין ארצות־אירופה 
המערבית והתיכונה, ארצות הים התיכון וארצות המזרח 
התיכון, ע״י סוחרים יחידים או שיירות־סוחרים — קשרים 
שלגביהם היה ליהודים כמעט מונופולין במחצית הראשונה 
של יה״ב. מעמדם המיוחד של היהודים לגבי האפשרות של 
קשרי־דא׳ היה ידוע גם לשלטונות. באמצעות סוחרים יהודים 
קיים קארולוס הגדול (סמוך ל 800 ) קשר עם החליף הרוו־ 
אל־רשיד, וכן החליף חסדאי אבן־שפרוס (המאה ה 10 ) מכ¬ 
תבים עם יוסף מלך*הכוזרים. הרמב״ם (המאה ה 12 ) במצרים 
נמצא בקשרי־מכתבים עם יהודי־תימן מצד אחד ועם יהודי־ 
פרובאנס מצד שני. 

החשיבות — מבחינה כלכלית ותרבותית — שהיתה 
לקשרי־דא׳ תקינים ובטוחים ביו היהודים בתקופה שהעברת 
מכתבים בוצעה על-ידי עוברים־ושבים, משתקפת בתקנה 
המפורסמת להגנת סוד־המכתבים, המיוחסת לרבנו גרשם 
(ע״ע) מאור־הגולה: החרם על הקורא מכתב שלא בועד 
לו — ביחוד אם הוא המביא את המכתב אף אם אין המכתב 
חתום. במשך דורות רבים היו נזהרים מאד בתקנה זו, והציון 
"בחדר״ג" (=בחרם דרבנו גרשם) על־גבי המכתב היה 
מוחזק שמירה מעולה על סודיות הטיפול בו. 

ד א׳ י ה ו ד י ב ע ת ה ח ד ש ה. לסי המסורת, היה לבית 
דון יוסף נשיא (ע״ע) במאה ה 16 שירות־דא׳ משלו, שקשר 
את סניפיו ועסקיו במדינות שונות, ואותו דבר מסופר על 



797 


דאר—דאר־אס־סלאם 


798 


בית־רוטשילד בתחילת המאה ה 19 . לפי אגדה רווחת הגיעה 
הידיעה על נצחון־ואטרלו לבית־רוטשילד בלונדון לפגי 
שנודע הדבר למסשלת־אנגליה מסי שליחיה המיוחדים. 

אולם התופעה המעניינת ורבת־הממדים ביותר של דא׳ 
יהודי עצמאי היתה ברוסיה מסוף המאה ה 18 עד סוף 
המאה ה 19 . אחרי חלוקוודפולין נמצאו המוני יהודים מרוכזים 
במדינה. שהיתה עד סוף המאה ה 19 מן הנחשלות מבחינת 
אירגון שירותי־הדא׳. מספר בתי־הדא׳ — ביחס למספר 
התושבים — היה קטן מאד בהשוואה לארצות־המערב. למקר 
מות נידחים ומרוחקים לא היה הדא' מגיע אלא אחת לכמה 
חדשים. לפעמים פעם בשנה. התעריפים היו גבוהים מאד 
ולא־אחידים: עד אמצע המאה ה 19 היה תעריף מיוחד לכל 
פלו, וממכתב שעבר בדרכו פלכים אחדים נגבו תשלומים 
בכל פלד ופלך. המשלוח היה קשור בקשיים מרובים, מחמת 
העדר תיבות־דא׳ וההכרח למסור את המכתב בבית־הדא/ 
שנמצא לפעמים בריחוק־מקום רב. השירות לא היה נאמן 
על הציבור! מכתבים הלכו לאיבוד או נגנבו. היהודים — 
כחלק הער והמשכיל באוכלוסיה, שהיה זקוק ביותר לקשרי־ 
דא׳ תקינים לצרכיו הכלכליים והתרבותיים — לא יכלו 
להסתפק בשירות זה ונאלצו ליציר דא׳ משלהם. דא׳ יהודי 
זה התקיים ברוסיה כ 100 שנה, והתפתח למוסד ציבורי 
חשוב. נושאי־המכתבים היו בעלי־העגלות היהודים, שידעו 
והכירו את כל השבילים בין ישוב לישוב, ועי״ב יכלו להגיע 
למהירות־הקשר הסאכסימאלית שהיתה אפשרית בתנאים 
הקיימים. האכסניות והפונדקים על אם־הדרך, שכולם כמעט 
היו בידי יהודים. שימשו בתי־דא׳. היה קיים אפילו "דא'- 
אכספרס": בעניינים דחופים ביותר היו שליחים מיוחדים 
מעבירים את המכתב או את המשלוח. מעטפות לא היו 
בנמצא בזמן ההוא, וכן לא השתמשו בחותמות־שעווה לסגי¬ 
רת המכתב, ואעפ״ב היה "סוד־הדא" נשמר בשלמותו 
ע״י רישום "בחדר״ג" (ר׳ לעיל) על גליון־הנייר המקופל. 
גם בולי־דא׳ לא היו קיימים! על המכתב נרשמו ראשי־ 
התיבות "ש״ט"(שכר־טירחה) ומספר בצדם, והמקבל ידע מה 
עליו לשלם בעד העברת המכתב. 

לפעילותו וזריזותו של הדא׳ היהודי יצא שם לא רק 
בין היהודים! גם האוכלוסיה הנכרית היתד, משתמשת בו, 
ולפעמים לא נמנעו מכך השלטונות עצמם — למרות אי־ 
החוקיות שבדבר. בימי המלחמה של 1812 היד, הצבא הרוסי 
מעביר את ידיעותיו הדחופות והסודיות ביותר באמצעות 
הדא׳ היהודי. 

מימי ניקולאי 1 החל השלטון לפעול נגד הדא׳ היהודי, 
שנראה לו כפגיעה בסמכויותיו. יחסו החמיר ביחוד בתקופת 
ההתקוממויות הפולניות ( 1830/31 , 1861/63 ). הממשלה הרו¬ 
סית חשדה, שהמורדים הפולנים משתמשים בדא׳ היהודי 
לשם הברחת תעודות ומיסמכים. בעקבות הרדיפות הממשל¬ 
תיות והשיפורים שחלו בינתיים בדא׳ הרשמי פסק הדא׳ 
היהודי ברוסיה מלהתקיים בסוף המאה ה 19 . 

יש לציין, שיהודים יראי־שמים׳ המקפידים על כל חומרת 
איסור גזל שבדין־תורה, לא היתה דעתם נוחה מן הדא׳ 
היהודי — משום "דינא דמלכותא דיגא". כדי לא לקפח את 
הממשלה, בעלת הזיכיון החוקי על הכנסות הדא/ היו 
המשתמשים נדא׳ היהודי נוהגים להשמיד מספר בולים לסי 
ערך המשלוח. 

נסיונות להקמת דא׳ עברי עצמאי בא״י בתקופת שלטון 


התורכים נעשו בשנים הראשונות לקיומה של חל־אביב 
( 1913/14 )! כבולים שימשו בולי הקק׳י׳ל. הדא׳ חולק בעיר 
ע״י קבוצת תלמידים מן הגימנסיה, ובמושבות מפתח־תקווה 
עד גדרה — בדיליז׳אנס וע״י רוכבים. סעולות אלו נאסרו 
ע״י השלטון. 

ש. ניבזבלדג, די אמאייגע אידישע 3 אםס (היסטארישע 
ווערק, א/ 215 — 228 ), תרצ״ז. 

ש. ני. 

דיאר (דור). עיר־נמל עתיקה בא״י, על חוף־הכרסל. דאר 
נזכרת לראשונה בכתובות רעמסס 11 כ״תוארא". לפי 
תיאור מסעו של ון־אמון (המאח ה 12 לפסה״ג) נמצאה דאר 
בעת ההיא בידי סלך ת׳כר (= סכל = םיקילים), אחד מ״גויי־ 
הים" בעלי־בריתם של הפלשתים. המימצא הארכאולוגי 
מוכיח. כי ראשית ההתיישבות בדאר היא מן המאות ה 15 — 14 
לפסה״נ. במקרא נזכר "מלך דור לנפת דור" בין המלכים 
המנוצחים ע״י יהושע (יהו׳ יא, ב! יב, כג)! העיר נחשבה 
לנחלת מנשה (שם יז, יא)! אולם בני־ישראל לא הורישוה 
(שם יז, יב! שוס׳ א, כז) עד לימי דוד. בימי שלמד, היתה.נסת 
דאר" נציבות מיוחדת, כנראה בגלל חשיבותה הכלכלית 
(מל״א ד׳ יא). תגלתיפלאסר 111 כבש את העיר ב 732 לפסה״נ 
והפכה לבירת פחווה אשורית שהשתרעה מן הכרמל עד היר¬ 
קון. בימי השלטון הפרסי עברה דאר לידי הפיניקים, ומפני כך 
ייחס קלאודיוס יולאוס את ייסודה לבני עם זה, אשר בחרו 
בה — לדעתו — בגלל הסלע המאפשר מעגן ובגלל שפע 
חלזון־הארגמן שבחופה. בכתובת אשמונעזר מלך־צידון נזכ¬ 
רים שדות דאר בין האדמות שהעניק לו "אדוךהמלכים". 
בתקופה ההלניסטית היחה דאר מבצר חזק, אשר בו עמד 
טריסון נגד אגטיוכום ¥11 (חשמ״א ט״ו, י״א). יחד עם כל 
מחוזו של זואילוס עברה דאר לידי ינאי׳ והשלטון היהודי 
נתקיים בה עד לזמנו של פומפיום. בתקופה הרומית השתייכה 
דאר לפיגיקיה, ומימי דיוקלטיאנוס לפלסטיני! היתד, בה עדה 
יהודית עם בית־כנסת אשר חולל בימי אגריפם 1 (קדמ׳ י״ט, 
300 ). — הזיהוי של דאר עם אל־ברג׳ שליד טגטורה (היום 
קיבוץ נחשולים) נעשה לפי האונומאסטיקון של אוזביוס 
( 8 , 78 ), הקובע שדאר היתד, 9 מילין צפונית לקיסריה. 
בחפירות במקום נמצאו שרידי נמל, תיאטרון והיכל הלניסטי 
וכנסיה ביזאנטית מרוצפת פסיפס. 

-ז 01 ./ ( ; 1931 ,.<£ /ס ) 131 סס/ , 02111 . 0 

, 53-54 ,/י 1 210111 * 11 ־ 10 0113001 •!^ 5011001 . 8111 . 8011 ) • 51308 
י. לייבוביץ (עלון אגף העתיקות ג/ 38 ), ; 1924 ,( 65-73 ,חג 
תשי׳א. 

ם. א. י. 

דאר־אם־סלאם (ךת 13 ב 5 ־ £5 -־!גם, נוה־חשלום), בירת טג־ 
גנייקה (ע״ע). העיר יושבת על חוף האוקיינוס 
ההודי בתוך מפרץ קטן, אך מוגן היטב. כ 70,000 תושבים, 
מהם כ 2,000 אירופיים ( 1948 ). 

דא׳ היא המרכז האדמיניסטראטיווי והמסחרי של טאג- 
גאנייקה. היא שימשה כאחד הנמלים החשובים בחוף אפריקה 
המזרחית כבר בתקופה שרק הסירות השטוחות של הערבים 
והילידים יכלו לגשת לקו־חופה! ב 1940 נבגד, בה גמל מים 
עמוקים. דרך דא׳ עוברת כמחצית היצוא של טאנגאנייקה, 
הכולל: כותנה, קופרה. קפה׳ עצים, תבואה ומינראלים (יהלר 
מים, זהב ומיקה). נמלה של דא׳ משמש תחנה לאניות הבאות 
מאירופה, דרום־אפריקה, הודו והמזרח הרחוק. מטילת־ברזל 



799 


דאד-אם־סלאם — דג, דגים 


800 


חשובה היוצאת מן העיד מקשרת את חוף האוקיינוס ההודי 
עם האגמים טאנגאנייקה וויקטוריה. 

העיר נוסדה ב 1862 ע״י השולטאן הערבי של זנזיבאר. 

ב 1891 הפכה למרכז האדמיניסטראטיווי של המושבה אפריקה 
המזרחית הגרמנית׳ שהוקמה ב 1884 . ב 1916 נתפסה על-ידי 
כוחות בריטיים, ומאז היא בירת ארץ־החסות הבריטית. 

דיאךפי (ךרעי)/ 00111 — (ץש£ז 011 ) 11101035 — 

( 1653 — 1723 ), פזמונאי ומחזאי אנגלי. דא׳ היה 
מעורב בחיי־החברה בלונדון ומבאי חצרם של צ׳ארלז 11 
וג׳יסז ח. מטבעו היה עליז, ליצן ונוח לניבול־פה. בשעתו 
זכו פזמוניו לפירסום רב ; השירים והבאלאדות שלו מלאים 
בדרך־כלל תנופה של הומור ואף של ליצנות חריפה. המעניין 
שבי^בצי־ד,פזמונים שהוציא בחייו הוא נ>ח 3 1 !^\ 

130011017 ־^ 1 $10 ! 1 ;ק זס ("דברי הלצה ובדיחה, או 

גלולות גגד הסרה השחורה״), 1719 . 

דא' כתב גם סאטירות נגד אויבי־המלכות, ונגד ההת¬ 
להבות (כלומד הקנאות) הדתית, וכן כמה אודות פינדאריות 
גרועות ומחזות רבים. למחזותיו נודע ערך היסטורי יותר 
מאשר ערך ספרותי קיים. הטראגדיות שלו משופעות במלי¬ 
צות נבובות. הקומדיות שלו רובן פארסות המוניות, מלאות 
תחפולות־בימה גסות וניבול־פה, ודא׳ — יחד עם קונגריו 
(ע״ע) — נתבע עליהן למשפט. בכמה מקומדיות אלו כבר 
מורגשת הנימה הסנטימנטאלית, שעתידה ודתה לשרור על 
הבימה האנגלית בדור שאחריו. 

,. 1,015 2 ,. 0 ." 7 / 0 1 ^ ¥10 ? 1/1 / ס ץ!!וו 51 >/ ,ז 1 ( 1 ץ 5 ז 0 ? .א 
. 1933 ,. 0 ■יל /׳־ ! 80112 .ץ 3 ס ״ 1 . 0 ; 1916-1917 

לב, רבים ( £14 > 1 מס), משפחה של טורפים (ע״ע), מעוטת- 
מינים, שמיניה נפוצים בעיקר מצפון לקרהמשווה. 

הדו* הם בעלי־חיים'גדולים: מיניהם הקטנים הם ממשקל 
של 80 — 100 ק״ג, ואילו המינים הגדולים יכולים להגיע 
למשקל של 750 ק״ג. הדו" הם בע״ח מגושמים ומסורבלים, 
דורכים על כל כף־הרגל, שהיא בעלת חמש אצבעות, 
מזויינות בציפרניים חזקות, כפופות וקהות. הזנב קצר מאד, 
השער צפוף — במינים הצפוניים ארוך ובמינים הטרופיים 
קצר. פרט לדוב הלבן(ר׳ להלן), הדד הם מצבע חום (בגו־ 
נים שונים) או מצבע שחור; המינים השחורים קטנים מן 
החומים; המינים הדרומיים כולם שחורים. לצעירי הדד 
צווארון לבן על גרונם, שהוא נעלם בחומים כשהם מתבגרים 
ומתקיים ברוב המינים השחורים כל ימי־חייהם. — נוסחת־ 


(בהשוואה לחותכות של טורפים אחרים), הניבים גדולים 
וחזקים, הטוחנות הקדמיות קטנות, הקדמיות ביותר נעדרות 
לפעמים או נושרות במשך השנים, הטוחנות האחוריות 
רחבות ושטוחות ועשויות לטחינת מזון צמחי. מבנה זה של 
השיניים מבטא את העובדה, שהדד (פלט לדוב הלבן) נוטים 
מאורח־החיים הטיפוסי של טורפים לצד אורח־החיים של 
אוכלי-עשב. הדד ניזונים במידה רבה ממזון צמחי: פירות, 
זרעים, אגוזים, בלוטים, ירק, פקעות ובצלים, דבש ממורות. 
ממזון אגיפאלי אין הם אוכלים עפ״ר אלא חרקים, דבר 
מפליא בהתחשב עם גודל־גופם וכוחם הרב. המינים השחו¬ 
רים אינם טורפים טרף אלא לעיתים רחוקות מאד; בחומים 
ההתנהגות הטורפנית מצויה יותר׳ והם אוכלים גם נבלות 
ודגים, אבל אף הם מזונם העיקרי צמחי. 

הדו" אינם חברותיים׳ וכרגיל הם חיים לבדם, פרס לעונת 
ההזדווגות ובזמן גידול הגורים. הם מגיעים להתבגרות מינית 
בגיל 3 — 5 שנים. ברוב המינים שרבייתם נחקרה נמצא 
שההזדווגות חלה במאי—יולי, זד,גורים — שמספרם 1 — 3 , 
לעיתים רחוקות עד 5 — נולדים מתחילת דצמבר עד תחילת 
פברואר, גילם של הגורים בזמן ההמלטה קטן מאד ביחס 
לגודל האם: משקלם רק ,/!—!/* ק״ג. בגיל 3 — 4 חדשים 
הם מתחילים ללוות את האם בחיפושיה אחרי סזון ונשארים 
עמה עד החורף הבא, ולעיתים קרובות גם בשנה השניה. 
כרגיל ממליטה הנקבה רק פעם בשנתיים. הדד מוסיפים 
לגדול גם לאחר שהגיעו להתבגרות הסינית ומסיימים אח 
גידולם בגיל 6 — 8 שנים. בשבי הם מסוגלים לחיות יותר 
מ 30 שנה, אבל בסביבתם הטבעית אין הם מגיעים לגיל 
גבוה כל־כך. 

המינים הצפוניים משמינים מאד לקראת הסתיו, וכשמת־ 

חיל הכפור הם מחפשים להם מקוס-מחביא — בסבך, בעץ 
חלול, בשקע בין שרשי-עץ, בנקיק־סלע — ושוכבים לישון. 
שנתם איננה חרדמת־חורף, כי הסמפראסורה של גופם איננה 
יורדת, והם מסוגלים להתעורר מיד, למשל בשעת־סכנה. 
אולם שנתם היא הפטקחדפעילות, שבה הפסד־האנרגיה 
מצטמצם למינימום. הקרנת־החום מגופם מועטת, בהתאם 
ליחס שבין השטת העליון של גופם המקרין חום ובין נסח- 
גופם הגדול; שכבת־השומן שמתחת לעורם ופרוותם הצפופה 
אף הן מסייעות לשמירת החום. לפיכך אין הדד מפסידים 
במשך שנת-החורף ממשקלם אלא מעט. והם מתחילים לרזות 
רק באביב, עם התחדשות פעילותם בעוגה שבה מזונם עדיין 
אינו נמצא בשפע. המוזר הוא, שהנקבות ממליטות ומיניקות 
את גוריהן בעוגה זו, בלי לאכול; מן ההמלטה עד בוא האביב 
עוברים לפעמים 3 חדשים. 

החוש העיקרי של הדד הוא חוש- 
הריח; חוש-הראיח חלש מאד. המינים 
הקטנים, וגם צעיריהם של המינים הגדו¬ 
לים, יכולים לטפס על עצים. כל מיני הדד 
מסוגלים בנקל להזדקף על רגליהם האחו¬ 
ריות ואף לצעוד עליהן, והם עושים זאת 
כדי לסקור את הסביבה ובשעת מריבות 
ביניהם, כשהם מנסים, תוך כדי עמידה זו, 

להכות את האויב בידיהם החזקות או 
להחזיק בו כדי לנשכו. כמטפסים ובמהלכים 
על הרגליים האחוריות הדד סצויינים 
בחוש מפותח לשיווי־משקל, ובגלל זה 


השיניים של רוב הדד היא |• * ; החותכות גדולות 



י • .**י־־ 

**ז?••׳ 



% 

^ , י 

.. :• •:■־׳; ״ ; ־ 

ץ"־•■ 




"י? ד 

% 

ולי-.; 


-יי"' 

וי י ■י ; 

ס" ד 

5^, 


* :/,״ד: ... 

י י ׳,~.״׳ .ל . ־*ד,;■. , 

* . י׳■■'" 




ציור 1 הדוב החום האירראסיתי (! 3,010 ! 50* 31x10 ,ט) 



801 


דב, דנים 


802 


מרביים ׳לאלף אותם להצגות בקירקסים. אחת ההופעות 
הרגילות' של דו" מאולפים היא רכיבה על אופניים. בעבר 
היו מאלפים דו" "לרקוד" ע״י כך, שהיו קושרים אותם אל 
לוח-ברזל מחומם מלמטה, וכשהדוב היה קופץ מדגל אחת 
לשניה מחמת כאבי-הבוויה, היו מנגנים לפניו, עד שפותחה 
בו אסוציאציה (מעין רפלכס מותנה) בין מוסיקה ובין 
"ריקוד" דרך־אילוף אכזרית זאת אסורה היום בארצות- 
התרבות. — בטבע אין הדו" מסוכנים לאדם, ובדרך־כלל אין 
הם מתגרים בו כל עוד ניתנת לחם האפשרות לברוח מפניו. 
אולם בשבי הם מסוכנים יותר מטורפים אחרים, כי פניהם 
חסרים אותה מימיקה רבת־ההבעה של טורפים אחרים, 
המאפשרת להבחין בפרצופה של החיה את מצב־דוחח! 
התקפתו של הדוב על אומנו עלולה לבוא לפתע, ובניגוד 
למראהו המסורבל הוא זריז מאד בשעת התקפה. הזכרים 
המבוגרים תוקפנים במיוחד! בטבע הם שומרים על תחום- 
מחייתם, ובשבי— על כלובם׳ ספני חדירת זרים. לשם סימון 



ציור 2 הרוג החום האמריקני (דוב־גרחלי) 
( 111111$ ־ 110,1 5 ס 01 זג 505 ־ 01 ) 


תחומי״מחייתם בטבע הם שורטים או נושכים את הקליפה 
מעצים מסויימים, או מורחים את גבם בשתנם ומשפשפים 
אח״כ את גבם בגזעי־עצים ומעבירים עי״כ את ריח־השתן 
למקומות בולטים. 

סיני הדו״: באירופה, באסיה — סרט לאחוריה הטרו¬ 
פיים — ובצפוךאמריקה נמצאות קבוצות שונות של דו" 
חומים, הנבדלות זו מזו בגודל, בג 1 ן, וגם בצורת איברים 
מסויימים! אעם״כ כולן נחשבות היום כשייכות למין אחד, 
הדוב החום ( 310:05 5 ! $1 ז 0 ), שכולל תת־מינים רבים. מלבד 
ההבדלים בין התודמינים השונים יש גם הבדלים אינדיווי¬ 
דואליים גדולים בגודל ובצבע. הדו" החומים הושמדו ברוב 
האיזורים המיושבים על־ידי בני־אדם, סרט לשמורות-טבע. 
מתת־מיניהם: 1 ) הדוב הסורי ( 13015 זץ 5 . 3 . 11 ), שתחום 
תפוצתו השתרע מתורכיה עד סרס וכלל לפנים את א״י! הוא 
קטן, משקלו 150 — 200 ק״ג, צבעו צהוב, ציפרניו לבנות. הוש¬ 
מד בא״י בסוף המאה ה 19 או בתחילת המאה הזאת, והיום, 
כנראה, הושמד גם בסוריה, אבל עדיין נפוץ למדי בתורכיה. 
2 ) הדוב החום האירופי ( 005 ז 11.3.3 ), בעל צבע חום־כהה 
דציפרניים שחורות׳ גדול מן הדוב הסורי, משקלו 200 — 250 



ציוד 3 דונ־השפתיים ההודי ( 5 טמ 51 ז" 

ק״ג ואף יותר. היה נפוץ באירופה ובמערב־סיביר, אולם 
באירופה מחוץ לרוסיה הושמד חח מבאיזורי־חרים אחדים ז 
בבריטניה נעלם כבר במאה ה 11 . 3 ) הדוב התום האמריקני 
(* 16111 ־ 31,0.3.1101-1 * 1 ׳( 011221 ), בעל־חיים גדול, שמשקלו 
300 — 400 ק״ג, חום בגוגים שונים, ציפדני ידיו ארוכות מאד. 
תתום־תפוצתו השתרע ממכסיקו עד הארקסיקה וסן הפרריות 
עד קאליפורניה. המתיישבים במערב הרחוק במאה ה 9 נ 
נפגשו בו כבאחד מבעלי־התיים השליטים בטבע החי. כיום 
הושמד ברוב איזורי אה״ב חוץ מבפארקים הלאומיים! מעמים 
ממנו נתקיימו באלאסקח ובקאנאדה המערבית (קולומביה 
הבריטית). 4 ) הדוב האלאטקני( 11101£1 ז 16 > 1 > 1 ה 3.1 .ט), הגדול 
בין הטורפים הקיימים בהווה! זכר גדול המזדקף על רגליו 
האחוריות מגיע לגובה של 2 % מ/ משקלו — עד 3 /4 טין. 
צבעו חום! תפוצתו — איזורי־החוף של אלאסקה ואייה. 
בעונת עליית הסלמונים לנהרות לשם הטלה ניזון ד 1 ב זה 
בעיקר מדגים אלה! בשאר העונות הוא אוכל-כל. 

ממיני הדו״ השחורים:( 1 ) הדוב ההודי( 5610031-005 
״ 1301 * 111 ) — שחור עם צווארון צהבהב על גרונו, משקלו 
כ 120 ק״ג! רגליו קצרות, הוא שוכן־עצים, מתקין לו מאורה 
כעצים נבובים, ותזונתו כמעט צמחית בלבד. הוא נפוץ 
באסיה הדרומית והמזרחית, גם באיים חיאבאביים ובסור- 
מוזה• — ( 2 ) רוב־השפתיים ( 5 ע 510 זנ! 115 ;ת 10111 א), הנפוץ גם 
הוא בהודו׳ דומה ל( 1 ), אבל נבדל ממנו בפרוותו הארוכה 
מאד, בציפרניו הארוכות, בשפתיו הארובות והגמישות 



ציור 1 • הרוב השחור האמריקני ( 5 טח 3 *ז*ז 1 ג 5 ס 01 ־נגט£) 






803 


דג, דגים 


804 


בציפרניו הארוכות ומוצץ אותם דרך שפתיו המושטות 
קדימה בצורת צינור, הגורים רוכבים לפעמים על גבה של 
האם, כשהם נאחזים בפרוותה הארוכה. —( 3 ) הדוב המאלאיי 
( 5 טת 3 ץ 313 ת 1 05 ז:)ז 3 [ £16 ), דומה בצבעו לקודמים, אבל פרוותו 
קצרה מאד! תפוצתו בדרום־מזרח אסיה. הוא — יחד עם 
( 4 ) — הקטן בין כל מיני הדו״, משקלם 60 — 100 ק״ג. — 
( 4 ) דוב־המשקפיים( 31115 תז 0 131x105 ״: 1 ־ 11 ),דומה מאד ל( 3 ), 
גם בפרוותו הקצרה, אבל נוסף על הצווארון יש לו סביב 
עיניו ציור לבן דמוי־סשקפיים ז מצוי ביערות הרי-האנדים 
בדרום־אמריקה. — ( 5 ) הדוב השחור האמריקני ( £031x105 
0311115 ״ 0 בת 3 ), נפח בכל צפון־אמריקה מן התת־ארקטיקה 
עד מכסיקו, שחור, לפעמים חום או אפור, בעל חוטם חום, 
למבוגרים אין עפ״ר צווארון בהיר. משקלו 150 — 250 ק״ג ז 
מטפס על עצים. 

הדוב הלבן ( 111$ ת 10 ־! 3 ת 1113131x1051 ) קרוב מבחינה 
סיסטמתית לדובים החומים וניתן להכלאה עמם, אולם 
מבחינה ביולוגית ואקולוגית הוא מצויין בסגולות מיוחדות 


ציור 5 רובים 5 כנים בנדחיוח 


מזונו: דגים, כלבי־ים, סוסי-ים, וכן איילי־צפון ושועלי- 
צפון — שהוא טורפם או אוכל את נבלותיהם ; בשעת־הדחק 
הוא ניזון גם מחזזיות ואצות־ים. הוא אחד הטורפים המעטים 
המחפשים בשעת רעבונם גם אחרי האדם כטרף. לרוב 
מוצאים את הד״ל במים. הוא עובר מרחקים עצומים בנדידה 
על קרחונים, והדי־קרח מביאים לפעמים דו" לבנים לאיזורים 
דרומיים יותר. 

הדו" הלבנים חיים ביחידות. ורק לפעמים הם מתכנסים 
לעדרים. בדרך־כלל פעיל הד״ל גם בחורף, ורק הנקבה 
ההרה מבלה את החורף בתרדמה. אחרי ההזדווגות — החלה 
בסתיו — היא חופרת מחילה בשלג, שפתחה נסתם אח״כ ע״י 
השלגים היורדים! במחילה זו היא ממליטה ומיניקה את 
גוריה, עד שהם עוזבים יחד עמה את המחילה באביב, ובעונה 
זו היא מסוכנת לאדם. בין הציידים והתיירים בצפון רווחים 
סיפורים רבים על מסירותה של האם לגוריה. 

שבטי הצפון — אסקימואים, יאקוטים, סאמוידים — עודכיב 
ציד על בעל־חיים אדיר זה! בשרו ועצמותיו משמשים 
להם מאכל, שומנו — חומר־דלק וחומר 
לתרופות, מעורו מתקינים בגדים ושמי¬ 
כות, מגידיו — חוטים וחבלים. משלחות 
מן הדרום צדות אותו לצרכי פרוונות. — 

דו" לבנים שניצודו כגורים צעירים ניחנים 
לגידול בשבי ואף לאילוף. בגני־חיות שיש 
בהם ברכות־מים הם מתקיימים יפה, מארי¬ 
כים ימים, ואף פרים ורבים, גם באיזורי 
אקלים ממוזג. 

הד״ל והתאמתו המיוחדת לתנאי־קיומו 
היו חביבים על הלאמארקיסטים כעדות 
לאמיתת תורת־ההתפתחות שלהם! היום 
מוסבר הייחוד הביולוגי של הד״ל כפרי 
הברירה המבעית בתנאים המיוחדים של 
איזור תפוצתו (וע״ע התפתחות! למרק). 



מרובות. הוא בעל־חיים ארקטי מובהק, הצפוני בכל בעה״ח 
הגדולים! אין הוא מצוי באיזורים שמדרום לקדד,רוחב 
הצפוני ט 70 , ואין הוא חי אלא באיזורי המים הקפואים (או 
הקופאים בחורף) ובערבות הקרח והשלג — באיזורים הצפו¬ 
ניים של אירופה, רוסיה האסייתית, אלאסקה, קאנאדה, גת־ 
לאנד! לפנים היה מצוי גם בגיו-פאונדלנד, אבל משם 
הושמד כליל. 

הד״ל הוא אחד הטורפים הגדולים בעולם! ארכו של הזכר 
מגיע עד 2.5 ס , ומשקלו 600 — 800 ק״ג. מבנה־גופו ותכונר 
תיו מותאמים להפליא לסביבתו המיוחדת: גופו ארוך ודק 
מזה של הדובים האחרים, ביהוד צווארו וראשו מוארכים, 
והוא שחיין מצויין! הגוף מכוסה פרווה צפופה לבנה, לפעמים 
בעלת גון צהבהב, והיא משמשת לו אמצעי־הסוואה מעולה 
על רקע השלג ומאפשרת לו להתקרב לטרפו! כחי באיזור 
ללא צמחיה, הוא לבדו מכל הדובים טורף מובהק, בעל ניבים 
רחבים וטוחנות מנוונות! הוא ניחן בחושים מפותחים 
לתפיסת טרפו — חוש־ריח חד ביותר וחוש־ראות העולה על 
זה של שאר הדובים! ציפרניו אינן ארוכות, כפות־הרגליים 
רחבות, והפרוות מכסה אף אותן — מה שמאפשר לו להלך 
על הקרח בלי להחליק! פרוותו ושכבת-שומן מתחת לעורו 
מגינות עליו מפני הקור: בכוחו הוא עולה על כל הדובים. 


ה. פ. 

הדוב הקדמון. קרובים רחוקים למשפחת הדובים 
ידועים מסוף האוליגוקן. הכלב הדובי ( 11 סץ 1110 קנת\!) מן 
המיוקן היה בעל זנב ארוך והלך על אצבעותיו. קרובים 
יותר לדו״ הם הסץסובתשס ו 0105 ־ 301131 ץ £1 מן המיוקן ו־ 4 נ 11 
31x105 מן הפליוקן, שניכרת בהם התפתחות הדרגתית של 
הגולגולת המגושמת, של שיני־פיצוח חזקות אגב פיחות 

תפקיד שיני־המרף, של 
ההליכה על כפוודהרג־ 

ליים, שבעקבותיה געשו 
'הגפיים קצרות וישרות, 

הבוהן גדולה והזנב קצר. 

הטיפוס המלא של טורף 
בעל טוחנות שהסתגלו 
למזון מעורב מופיע בפליסטוקן התחתון: ברבדי־העצמות 
מזמני תרבות של ואבוויל נמצאו שרידים של דוב־המערות 
( 5 נ! 0130 ק 5 01505 ) שהגיע לאורך של 2 — 3 מ׳! אורד גולנלתו 
היה כדי 45 ם״מ ומצחו קמור וחזק ומוטה אחורה. הוא היה 
מן הטורפים הנפוצים באקלים הקר של הפליסטוקן התחתון 
באירופה ובאמריקה הצפונית. באמריקה הדרומית ובחופים 
הפאציפיים של אמריקה הצפונית הופיע אחר־כך הסוג 
!!)!*!־!^!סן. דד אלה הם קרובים ישירים של הדו" שבזמננו. 



ציור 0 נו 5 נולוז דוב־המערות 









805 


דב, רבים — ר׳ דב בר מלייאוכה 


806 


הדוב במיתוס ובפולקלור. בעסי־צפון רבים, 
החיים על הציד, מוחזק הדו׳ב בעל־חיים מקודש ועזר חלת־ 
היער. ציד הדד, הריגתם ואכילת בשרם קשורים בטקסים 
מאגיים־דתיים מסובכים: הציידים מטהרים לפני המעשה, 
פורשים מנשיהם, מבקשים מחילה מרוח הדוב וניסלים ממנו 
דשות לאכילת בשרו! כטאבו חמור נחשבת שבירת עצמוה¬ 
דוב, הטעונות קבורה. גם ביטוי שמו המקורי של הדוב הוא 
סאבו בימי הציד, ואיו מזכירים אותו אלא בכינויי חיבה 
והוקרה. כל אלה הם, כנראה, שרידים של פולחן־דוב בדת 
עתיקה של שבטי הציידים באיראסיה רבצפון־אמריקה, שלהם 
היה הדוב אל, אבי־שבט, טוטם־משפחה, גיבור־תרבות ופט־ 
רון של חברות־רפואה טודלת. עד היום משמשים ברפואה 
העממית במקומות רבים שערות־הדוב סגולה נגד מחלות 
רבות. עורו — תרופה נגד זיעת־ידיים, שתיית דמו — סגולה 
ליופי וגבורה. — במיתולוגיה היוונית היתד. הדובה קשורה 
בפולחן ארטמיס (ע״ע); אלה זו הפכה את איפיגניה לרובה 
בשעה שעמדה לעלות לקרבן. — במעשלת־עם מצויים המו־ 
טיווים של גילגול אדם בדוב ולהפך ושל נישואין בין אדם 
לדוב, שם המזלות "דובה" (גדולה וקטנה) מקורו בסיפור 
של עמי־איראטיה שונים על אשה־דובה שנמלטה ד,שמימה 
ומסרבת לחזור אל בן־זוגה — אנוש עלי־אדמות. אמונות־עם 
רבות באיראסיה ובאמריקה הצפונית קשורות בדד: גוריהם 
נולדים בלי צורה, שהיא נקבעת ע״י ל קיק ת הדובודהאם; 
זו גם יודעת ליישנם בשירי־ערש! הדד הישנים ניזונים 
מלקיקת כפות־רגליהם! דד אינם נוגעים בגופת אדם מת, 
אוהבים להיניק תינוקות־אדם, מכירים צמחי-רפואה, מבחי¬ 
נים בבתולי־גערד" מנבאים את מזג־האויר, וכד. 

"מחול־הדוב" כמוסד שנתי קבוע נפת בצורות שונות 
בקרב שבטי־ד,אינדיאנים! הוא מבוצע עפ״ר על־ידי אנשים 
ונשים לבושים מסכות ועורות דד. באנאטוליה ובאירופה 
המרכזית והמזרחית נהוגים מחולות-דוב המבוצעים על־ידי 
נשים או ע״י גברים בבגדי־אשה. — "משחקי־הדוב" האכז¬ 
ריים כבר היו נוהגים בקירקסים רומיים. הרקדת דד שימשה 
כשעשוע עממי באירופה ביה״ב ועד הדורות האחרונים (ר׳ 
לעיל, עמ׳ 801 ) ! בין מרקידי־הדד הנודדים בכפרים ובעיי¬ 
רות שבפולין ובליטא היו גם יהודים. 

באגדות־עם באירופה המזרחית ובקדמת־אסיה מתוארים 
הדו" כזוללים וכשטופים בזימה. רמזים על כך מצויים גם 
באגדה התלמודית־מדרשית: על הפרסים נאמר — בין 



ציור 7 . תחריט ׳ש? דוב נאבו־צזר טז ד 6 א 5 או 5 'תיקו; העויח 
(סערת טאסה [ז 453 ב 81 | בפירנאים^ 




,***'■• 


ציוד 8 םישחיזי-דוב בקירהם נייוח ביואנטי ט 1 הסאה ה 0 

השאר — "שאונלין ושותין כדוב" (מג׳ י״א, ע״א, ומקבי¬ 
לות)* אשת פוטיפר נמשלה לדוב (ירו׳ סאה א׳, א׳* ב״ר 
פ״ז). 

, 7715 ס 7111271 ! 2 £1072171 , 1111 . 1 > 272 £07 027 0 

. 8 . 136316112 , 3 ' 655015 ו 5 -ץ 1 נ 31 ?) £221 , 15161111131111 . 4 < ; 1863 
822221 , 1150415141 ? . 8 , 1896 ,( 2759 ,/י 1 , 15 מנ 11 ז 6 ז 31 , . 141355 
-בז? . 3 > [ ,( 1908 81351 , 1114 נו 1 ק 5 ) 22 4212 36 * 70712 סס £11211201 
, 11 310 , 222-227 , 180-203 , 5011 . 12 ^, £07 001,1172 121 ד , 117 
-ג 8131 ז 66 \/ .) 41 , 0 • 0 זז,י\ 41 ח 11 ) £37 ,זז 146 :>נ 61 ? .£ ./ 9 ;' 1915 
810111-1110614 ) ■ £1221 , 500 ? 1 ז)ס 0 ז 5 , 1927 ,( 881-905 , 1 , 06115 
- 340 ,(׳,יסא) תחבוו 1 גו 96 ז . 0 , 1932-1936 ,( 6 זעזנז 6 ] 4-1-1 ( 01 ? (ס 
, 2216.1 , 1-2127012471 2 ' 2 < 7221172242112-14221701 1121 10 1712111 -( 12 

. 1954 , 1488 ! 

ד. ב. 

ד דיב ןר כןליאובה (תקע״ז/ 1817 , ריז׳ין — חרל״ז/ 1877 , 
סדיגורה), אדמו״ר, בן ד׳ ישראל (ע״ע) מריז׳ין 
וחתנו של ר׳ מרדכי (ע״ע) מצ׳רנוביל. ר׳ ד״ב ישב תחילה 
בהושי שבמולדאוויה! משם עבר לליאובה. אלפי חסידים 
היו נוהרים אליו לתנות לפניו את צרותיהם ולשמוע דברי- 
תורה מפיו. אך הוא נתפס להשפעתה של ההשכלה והתחבר 
למשכילי־העיר והפקידים הנוצרים. אשתו — שדרשה ממנו 
לנהוג אדמו״ריות ביד רחבה — ומשמשיו התנגדו להתנהגותו 
"המוזרה" וראו בה חורבן ה״חצר"( חסידיו הסבירו לעצמם 
את התנהגותו כסימן להתמרדוחו על שהם מטרידים אוחו 
בפעוטות בשעה שהוא נכסף לשלימות הנפש. בליל יום- 
הכיפורים תרכ״ט ( 1869 ) הגיע המשבר לשיאו. אלפי חסידים 
חיכו בבית־הכנסת לבואו של הצדיק, אבל ר׳ ד״ב לא רצה 
להופיע. הגבאים והרבנית סחבוהו בכוח לבית־התפילה, 
ובשעת המאבק נקרעה טליתו; השערוריה גילתה ברבים את 
הסח־ שהצדיק יצא לתרבות רעה. אחרי המאורע החליטו 
הגבאים להוציאו מביתו; בשעת טיול הרדימוהו והעבירוהו 
לסאדיגורה, לבית אחיו הצדיק ר׳ אברהם יעקב, וזה — יחד 
עם אחיו השני ר׳ דוד משה, הצדיק מצ׳ורטקוב — דיברו על 
לבו שיחזור מדרכו הרעה. אבל ד ד״ב התרגז, וביום־השבת 
רצה לזרוק מנורה על ראש אחיו. כשנודעו הדברים ברבים, 
הוציאוהו המשכילים בעזרת הממשלה מחצר־סאדיגורה והע¬ 
בירוהו לצ׳רנוביץ לבית העו״ד ד״ר רייממן. בהשפעת 
משכילי־העיר פירסם ר׳ ר״ב מכתב גלוי ב״המגיד״ ובו כתב: 
"לא הסרתי מעלי את יראת ה׳, רק הרחקתי מעלי המון 



807 


ר׳ דב כד מליאובה—ר׳ דב כר ("המגיד") ממזריץ׳ 


808 


הפתאים השומרים הבלי שוא אשר סביב שהו עלי״ו הוא 
טען, ששאיפתו היא "לבער את הקוצים מכרם בית ישראל, 
לטהר את אמונתו מהבלי המנהגים אשר איו להם עיקר 
בתורת ישראל". המשכילים שמחו על המכתב, והחסידים 
ישלו ושל אחיו תירצו זאת באמרם, שר׳ ד״ב "מוציא ניצוצות 
קדושים מתוך הטומאה״♦ אבל ר׳ אברהם יעקב מסאדיגורה 
הזהיר את החסידים שלא יפרשו את קלקלת אחיו על דרך 
הנסתר. ר׳ חיים הלברשטם (ע״ע) מצאנז הכריז חרם על 
צדיקי בית־ריז׳ין, בהאשימו אותם כי אורח־הייהם, מתוך 
רחבות ועושר, מעבירם על דעת קונם וגורם לחילוליהשם. 
חסידי־סאדיגורה בירושלים הגיבו על כך בהכרזת הדם נגדי 
על חסידי־צאנז, ומחלוקת גדולה התלקחה בין החסידים. 
בינתיים נתקלקלו היחסים בין משכילי צ׳דבוביץ ובין ר , 
ד״ב. אחיו השפיעו עליו לחזור לסאדיגורה. ר' ד״ב חזר בו 
ופירסם מכתב חדש, שבו התחרט על מעשיו הקודמים: 
"גם עריכת המכתב (הראשון) לא מלבי היתה... כי אם רוח 
מאת ה׳ אשר בעתתני" ♦ הוא סיים בהבטחה: "אביטה אל 
צור מחצבתי... במעשה אבותי הקדושים אוחז ולא ארפה*. 
את שש שנותיו האחרונות חי בבדידות בחצר־סאדיגורד" 
עזוב מאשתו ומחסידיו. 

ר׳ ד״ב לא גילה גדלות מיוחדת לא כמנהיג חסידי ולא 
כמשכיל♦ מעמדו הציבורי הוא שהיפנה את תשומת־הלב על 
מעשיו. פרשת־חייו היא משברו הנפשי של אדם פשוט, אשר 
שאיפת־הגדולות שרצו להטיל עליו מקורביו לא התאימה 
לאפיו. 

ר. זך, כנסת ישראל, תרס״ו♦ בית ישראל, תרע״ב ! ם. י. גוט¬ 
מן, רבי דוב מליאובה, תרפ״ו! ש. גינזבורג, כתבים היסטו¬ 
ריים, 83 ־ 95 , תש״ד! ש. א. הורודצקי, החסידות והחסידים, 
ח״ג, קכב-קנד, תשי׳־ג! א. פרכוס, החסידות, 263 , 264 , 
תשי״ד. 

מ. 

ר׳ דיב 3 ר ( " ה 0 נ*ד") ממזריץ׳ (תס״ד/ 1704 , לוקאד — 
תקל״ג/ 1773 , אנאפולי), צדיק, מראשוני מנהיגי 
החסידות. אביו ר׳ אברהם היה מלמד עני. ר׳ ד״ב למד 
בנעוריו בישיבת ר׳ יעקב יהושע אב״ד בלבוב (בעל "פני 
יהושע")♦ אתרי חתונתו גר בטורצ׳ין (מחוז־ווהלין), והת¬ 
פרנס בדוחק ממלמדות במקום־מגוריו ובכפר ממוך. את 
רוב זמנו הקדיש ללימוד קבלת האר״י ובהשפעתה צם 
וסיגף את גופו. אח״כ עזב את הכפר תתקבל ל״מגיד" בקורי׳ן 
וברובנא. משם היה נודד בגלילות ווהלין ופודוליה ומוכיח 
את העם לתשובה וליראת־שמים. לאחרונה הלה במחלת* 
רגליים קשה. כשנתפרסמה החסידות בגלילות אוקראינה, 
הציעו קרוביו לפניו שיסע לר׳ ישראל בעש״ט, המפורסם 
כ״איש־מופת", כדי לקבל ממנו רפואה לרגליו. תחילה סירב 
ר׳ ד״ב, אבל כשנתגברה מחלתו נסע למז׳יבוז׳. האגדה 
החסידית מספרת, שהבעש״ט לא הסתפק בריפוי מחלתו של 
ר׳ ד״ב׳ אלא גם הסביר לו מאמר קשה ב״עץ חיים" לאר״י, 
שבו נזכרו שמות מלאכים, "ומיד נתמלא כל הבית אורה, 
ואש היתד. מלהטת סביבותיו ונראו בחוש כל המלאכים 
הנזכרים"! הבעש״ט הוסיף ואמר לר׳ ד״ב: "הלימוד שלך 
עד עכשיו היה בלי גשמה". מאז נעשה ר׳ ד״ב לאחד 
מתלמידיו המובהקים, ובשנת תק״כ( 1760 ) אחרי מות הבעש״ט 
מילא את מקומו. 

ר׳ ד״ב התיישב במזריץ׳ ומשם הפיץ את החסידות בחוגי 
העם והלמדנים. שלא כרבו, לא נדד מעיר לעיר ועיקר 


עיסוקו לא היה ברפואות♦ הוא התמסר להוראת החסידות 
להמונים שנהרו אליו מפולין, ליטא ורייסין ולתלמידים 
מובחרים שישבו עמו לשמוע דברי-תורתו, וכן יזם פעילות 
תעמלנית נרחבת להפצת החסידות בחוגים ובאיזודים חדשים 
ע״י שליחים שהלכו "מעיר לעיר ומכפר לכפר". מבין שליחיו 
ידועים ר׳ ישראל ור׳ עזריאל מפלוצק, "שמשכו לבות 
השומעים למאום הבלי העולם־הזה ולהדבק בבורא העולמים" 
(ר׳ מנדיל בודק, סדר הדורות החדש. 39 , לבוב תרנ״ז). 
עם תלמידי המגיד נמנו: האחים ר׳ שמואל ור׳ פנתס חור- 
ביץ, ר׳ שניאור זלמן מלאדי, ר׳ ישראל מקוז׳ניץ, ר׳ יעקב 
יצחק מלובלין, ר ׳ מנדיל מדטבסק, ר׳ נחום מצ׳רנוביל, 
ר׳ אלימלך מליזנסק, ר׳ זוסיא מאנופולי׳ ד׳ לוי יצחק 
סברדיצ׳ב, ר׳ אהרן מקארלין, ועוד. תלמידיו—שאחדים מהם 
היו גאוני־תורה — העריצו את רבם והסתכלו בחרדת־קודש 
בכל תנועה מתנועותיו. תלמידו ר׳ זאב מז׳ימומיר מספר: 
כמה וכמה פעמים ראו עיני ולא זר, כשפתח לדבר דברי 
תורה היה נראה לעין כל כאילו אינו בזה העולם כלל ושכינה 
מדברת מתוך גרונו"(אור המאיר, פ׳ צו. קוריץ תקנ״ת). 

שלמה מימון (ע״ע), שביקר במזריץ/ מתאר את שולחן- 
השבת של ר , ד״ב במלים אלה: "ביום השבת באתי אל 
הסעודה, המלאה הדרת-קודש, ומצאתי שם המון אנשים 
נכבדים, שבאו לכאן מגלילות שוגים. לסוף הופיע גם האדם 
הגדול בהדר דמותו המעוררת יראת־כבוד והוא לבוש מלבושי 
אטלס לבן, אפילו נעליו וקופסת־הטבק שלו היו לבנות. הוא 
נתן שלום לכל אחד ואחד מן האורחים החדשים. הנאספים 
הסבו אל השולחן. ובשעת הסעודה שררה דומיה חגיגית. 
משגמרו לאכול פתח הרבי בניגון נאדר ומרומם את הרוח." 
כל אחד נצטווה לפסוק פסוק מכתבי־הקודש." והרבי התחיל 
לדרוש דרשה שהיתר. מיוסדת על כל הפסוקים הללו... כל 
אחד מהאורחים דימה למצוא, באותו החלק מהדרשה המיוסד 
על הפסוק שלו, דבר הנוגע אל עצמו ואל העניינים הקרובים 
אל לבד (״חיי שלמה מימון״, 144 , תל־אביב, תש״ב). 

בסוף ימיו של ר׳ ד״ב, עוררו דעותיו באלוהות (ר׳ להלן) 
וכמה דברים בהתנהגותו למעשה ובהדרכתו לחסידיו הת¬ 
נגדות מרובה, המתנגדים ראו ברעיונותיו כפירה (פגמה 
פאנתאיסטית) וסכנת שבתאות מחודשת. גם השינוי בתפילה 
מנוסח אשכנז לנוסח ספרד ואופן חדש של השחזת סכינים 
לשחיטה, וכן לקיחת בני־נוער מלימודם בישיבות אל המרכז 
במזריץ/ עוררו רוגז. בשנת תקל״ב ( 1772 ) הוכרז ע״י הגאון 
ר׳ אליהו מווילנא חרם על החסידות והוחל ברדיפת החסידים 
בליטא וברייסין. ד מנדיל מוויטבסק ור׳ שניאור זלמן סלאדי 
רצו להיפגש עם הגר״א בשם ר׳ ד״ב ולהוכיח לו את צדקת 
החסידות, אבל הגר״א סירב להיפגש אתם. לפי המסורת 
החסידית זעזע החרם את בריאותו של ר׳ ד״ב, שנפטר זמן 
קצר אחרי הכרזתו. 

שלושת ספריו של ר׳ ד״ב נכתבו ע״י תלמידיו: מגיד 
דבריו ליעקב (לקוטי אמרים, תקמ״א), מלוקט ע״י ר׳ שלמה 
לוצקר♦ אור תורה (תקס״ד)♦ אור האמת (תרנ״ט). 

בנדיתידו של ר׳ ד״ב היה ר׳ אברהם (ע״ע) המלאך, 
שממנו נסתעפו חסידות ריז׳ין, סאדיגורה וצ׳ורטקוב (ע״ע 
חסידות). 

אישיותו ותורתו. משני תלמידיו החשובים של 
הבעש״ט: ר׳ יעקב יוסף מפולנאה ור׳ ד״ב, היה הראשון 
גדול בחורה, אידיאולוג של החסידות ומפיצה וסופר שנון, 



809 


ר׳ דב כר (״המגיד״} ממזריץ׳ — ר׳ דג כר בן שניארר זלמן מלימגויץ׳ 


810 


ואעפ״כ בחרו* התלמידים את ר׳ ד״ב כממלא-מקום הבעש״ט! 
מכאן, שהוא הצטיין כמנהיג־מורה מוכשר, אהוב ומשפיע. 
תחילה היתה מתיחות בין שני החברים, אבל נמסר שבסוף 
אמר ר׳ יעקב יוסף: "מה אנו יכולים לעשות, מיום שנסתלק 
הבעש״ט עברה השכינה עם תרמילה ממז׳ביז׳ למזריץ/ ואנו 
מוכרחים להרכין את ראשנו". 

בתורת ר׳ ד״ב ממזריץ׳ בולטים שלושה יסודות: א. היסוד 
החינוכי-פדגוגי — "המגיד" היה סודה גדול, משפיע 
על העם וגם על גדולים בתורה! הוא נהג להסביר את 
הנושאים העיוניים במשלים, כי "המשל הוא כלי להשכל" 
(אור האמת, 92 , הוסיאטין תרמ״ט), ומשליו לקוחים מחיי 
המלך, מאב ובנו, ממלמד ותלמידיו ומהטבע. ב. יסוד 
החכמה וההתבוננות — ר׳ ד״ב דרש להגיע לחסי* 
דות ע״י התבוננות בגדולת האלוהות וחכמתה, "כי החכמה 
היא המהווה כל הדברים, וכל השתנות שבעולם אי־אסשרית 
בלי חכמה" (מגיד דבריו ליעקב, דף ה/ לבוב תקנ״ב)! לכן 
"כל מי שירצה לקשר את עצמו בבורא יתברר יקשור עצמו 
למידת החכמה״ (שם, דף ב׳). ג. היסוד ה מ י ס מ י — כל 
דברי ר , ד״ב מיוסדים על יסודות הקבלה, וביחוד קבלת 
האר״י, שה״מגיד" פירש אותה לפי דרכו המיוחדת (עי׳ אור 
תורה, וירא, עמ׳ 12 , לובלין תרנ״ה). 

לדעתו, האלוהות נמצאת בכל מקום.הקב״ה הוא אין 

סוף ברח־ הוא... כי אין דבר גשמי מונע מקומו. והוא ממלא 
כל המקומות של העולמות הנאצלים והנבראים והיצורים 
והנעשים ולית אתר פנוי מיניה [אין מקום פנוי ממנו]" (אור 
האמת, עמ ׳ 58 ). האלוהות באמצעות הספירות היא ה״פועל" 
והבריאה— ה"נפעל". הפועל והנפעל הם אחדות פשוטה, אבל 
״אילולי כת הפועל שבנפעל היה אפס״ (שם, עמ ׳ 77 ). 
ר׳ ד״ב מקבל את תורת האר״י בדבר בריאת העולמות 
הגשמיים ע״י ״צימצום״ האלוהות: "שקודם בריאת העולמות 
היה הוא לבדו יתברך אור אין סוף ברוך הוא, ולא היו 
יכולים העולמות להתהוות, כי לא היו יכולים לסבול את 
האור א״ם ב״ה, והוכרח להיות, כביכול, הצימצום מפאת 
המקבלים"(מגיד דבריו ליעקב, כ׳). הוא מסביר את הציכד 
צום באופן פדגוגי, במשל "האב שמצמצם דעתו ושכלו 
בשביל בנו ועושה מעשה נערות בשבילו, שיהא לו תענוג." 
כך הוא ית׳ מצמצם את עצמו בשביל שיהיה לנו תענוג" 
(שם כ״ז)! "אם התלמיד הוא קצר הבנה והשגה, מוכרח 
הרב להקטין ולצמצם חכמתו הגדולה וללמוד עמו כפי ערך 
התלמיד״ (אור תורה, ויצא, עמ ׳ 17 ). 

מכיוון שחכמת האלוהים ושכלו נמצאים בכל הדברים 
הגשמיים שבעולם, לכן "אם האדם ירצה לעשות הכנה 
שתשרה עליו אלוהות, אזי עיקר הכל שיבין וישיג מאד, 
שאין בו אלא האלוהות המחיה אותו ובלתי זו הוא כאפס 
ממש" (מד״ל, י״ט). כשהאדם מסתכל בדבר גשמי או בכל 
דבר רע, עליו להתבונן במחשבתו בכוח הרוחני, האלוהי, 
שבכל תופעה. אם הסתכל, למשל "על אשה יפה יחשוב 
במחשבתו: מניין לה זה היפות (היופי)?... — על כרחך בא 
זה מכוח אלוהי המתפשט בה. זה נותן לה כוח האדמימות 
ויפות (ויופי) הפנים. נמצא שורש היופי הוא כוח אלוהי, 
ומה לי למשוך (=להמשך) אחר החלק, טוב לי להתדבק 
בשורש ועיקר כל העולמות ששם כל היופי" (אור האמת, 
עט׳ 73 ). בדרך זו מגיע האדם ל״העלאת מחשבות זרות" 
ו״העלאת הניצוצות הקדושים", "שהרי יש אלוהות במחשבה 


זרה, כוח הפועל המחיה אותו הדבר... ובאמרו בלבו: כיוון 
שלולא חלק אלוהות המחיה את הדבר לא היה יכול להיות, 
ואם כן למה לי לדבק בחומריות הדבר, אדבק בחיותו והוא 
כוח מכוחות הש״י, לכן מדבק את עצמו באהבה ויראת ה׳, 
בזה מעלה הניצוץ מהדבר ההוא, וכן באכילה ושאר תענו¬ 
גים" (אור תורה, ויחי, עמ ׳ 27 ). האדם מתרומם מעל לתו¬ 
פעות הגשמיות ו״מעלה ניצוצות הקדושה" ע״י לימוד התורה 
וקיום המצוות ותפילה בהתלהבות ובדבקות. "ישנם כמה 
בני־אדם, שיושבים ושונים כל היום מעוטפים בטלית ותפי¬ 
לין, אך הוא רק מצוות אנשים מלומדה" (אוד האמת, עמ׳ 
151 )! אבל "עיקר העבודה שבלב היא התפילה ולימוד 
התורה שהוא בדחילו ורחימו (ביראה ואהבה), כדי להעלות 
כל הדיבורים והאותיות אל שרשם, כשם שניתנו מעילא 
לתתא (מלמעלה למטה) בשעת בריאת העולמות ויצירת 
האדם" (מד״ל, ל״ד). 

למדרגה העליונה בחסידות, לדבקות באלוהים(אור תורה, 
בחקתי, עט׳ 50 ), זוכה הצדיק "המקושר להשי״ת" (אור 
האמת, 98 )! בריאת העולם היתד, בגללו. "הקב״ה ברא את 
העולם כדי שיהיה לו תענוג מהצדיקים״ (שם, 11 ). לצדיק 
מותר לפעמים לרדת ממדרגתו ולעשות מעשים פשוטים, 
כשמטרה נעלה לפניו. ״בכל דרכיך דעהו — רוצה לומר, 
שהצדיק עושה חולין(=מעשה־חולין) שהם דברי הרשות על 
טהרת הקודש, שכל מעשיו לשם־שמים ומעלה הכל אל 
הקדושה״ (שם, 169 ). 

אחרי מות ר׳ ד״ב לא נשאר לחסידות מנהיג יחיד. 
תלמידיו נפוצו בכל ארצות אירופה המזרחית וייסדו "חצרות" 
לחסידות. אולם על כל הזרמים השונים בחסידות (ע״ע) — 
גם על הזרם הלמדני־שכלי (חב״ד) ברייסין מיסודו של ר׳ 
שניאור זלמן מלאדי, וגם על הזרם העממי בפולין־גאליציד" 
המבוסס על אמונה ותמימות — מרחפת רוחו של המורה 
הראשון, שהוציא את החסידות מפת־וליה למרחבי פולין 
וניסח את תורתה ניסוח עיוני־מיסטי תקיף. 

ש. א. הורודצקי, תורת המגיד ממזדיטש, תרפ״ג! הנ״ל, החסי¬ 
דות והחסידים, א׳, ע״ז-ק״ב, תשי״ג! ש. דובנוב, תולדות 
החסידות, 99-76 , תר״ץ! סדר הדודות החדש, 42-26 , חש״א! 

מ. בובר, אוד הגנוז, 30-2,7 , 119-105 , תש״ז! א. י. השל, 

ר׳ פינחס מקוריץ והמגיד ממזרימש (ספר היובל של "הדו¬ 
אר", 285-279 ), תשי״ב! י. ווייס, חסידות של מיסטיקה 
וחסידות של אמונה (קובץ ״ערכי־היהרות״, 81 ), תשי״ג! 
. 1922 5:1 סז 0 00 ,■!) 8116 . 84 

*. מ. ר. 

ר׳ דיב בר בן #ניאור !למן (תקל״ד/ 1773 , 

ליוזני— תקם״ה/ 1827 , גיז׳ין), "האדמו״ר האמצעי" 

של חסידות הב״ד (ע״ע). ר׳ ד״ב עזר לאביו ר׳ שניאור זלמן 
מלאדי בהפצת חסידות הב״ד ובעסקנות ציבורית. ב 1812 
ליווה את אביו בברהו מפני צבאות נאפוללן. כשמת אביו 
בדרך הוזמן ר׳ ד״ב ע״י חסידיו למלא את מקומו! מאחר 
שלאדי חרבה במלחמה, קבע את מושבו בליובויץ׳ (ע״ע). 
מלבד פעילות( בהפצת תורת החסידות, פעל ר׳ ד״ב הרבה 
לטובת הכלל. ב 1813 יסד ועד לעזרת הקהילות שנחרבו 
בקרבות. ב 1815 עזר ביישוב יהודים על האדמה במחוז־חרסון, 
ואף ישב בעצמו חצי־שנה במושבות כדי להכיר את בעל־ 
תיהן. בכרוז התריע על "מיעוט הפרנסות והעניות" של יהודי 
רוסיה, התאונן על "מיעוט העסק והעבודה" ועל ההרגל 
ל״בטלה ושיממון״. ר׳ ד״ב הטיף לעבודת־האדמה: "כי על 
אדמתנו בא״י היתה כל פרנסתנו רק בשדות ובכרמים ולמה 



811 


ר׳ דב כר כן שניאור זלמן מליזגויץ׳—דבדבן 


812 


נגרע מאבותינו... וכאשר ראיתי בעצמי בהיותי בסטעפעס 
(=עדבות אוקראינה) עבודת חיחודים... בחשק ובזריזות 
ומתוקה להם עבודתם". ר׳ ד״ב יסד ישוב של חסידי־חב״ד 
בחברון ( 1823 ), בגלל הלשנה על כוונות מרד בשלטון נאסר 
ב 1826 בכלא זיטבסק ז הוא שוזזרד כעבור שנה, זמן מועם 
לפני מותו. 

ר׳ ד״ב המשיך בשיטת אביו והעמיד את החסידות על 
יסודות ההתבוננות השכלית. הוא לא החשיב את התפעלות 
ההמון, שהיא חיצונית "בדמיון שוא... בתפלה הבאה בכחות 
צעקה חיצונית בלי אור וחיות פנימי כלל" (קונטרס ההת¬ 
פעלות׳ ג׳)! לדעתו ההתפעלות צריכה לצאת מ״התבו׳ננות 
באלוהות במוחו ולבו" ע״י הכנה קודמת. על רקע זה פרץ 
הפירוד בינו ובין ר׳ אהרן מסטרוסלה (ע״ע), מתלמידי ר׳ 
שניאור זלמן, שרצה לחזק בחב״ד את יסוד הלב והרגש. 

ר׳ ד״ב חיבר הרבה ספרים, ומהם הופיעו בדפוס: "שער 
התשובה" (קאפוסט, תקנ״ט)! "אמרי בינה" (שם, תקם״א)ז 
״עטרת ראש״ (שם, כנ״ל) 1 "נר מצוה ותורה אור" (שם, 
תקפ״ט)! קונטרס ההתפעלות (ורשה, תרל״ו)! "פוקח 
עורים", ענייני מוסר ביידית (שקלאוו׳ תקצ״ב). 
ח. מ. הילסאן, האדמו״ר האמצעי (בית רבי, ח״ב), תרס״ג! 

ש. גליצגשטיין, ו" דובער שניאורי, תש״י< מ. ז. סלונים, 
תולדות משפחת הרב סלאדי, 51-45 , תש״ז* א. מ. הברמן, 
שערי חב״ד (״עלי עין״, 368 ), תשי״׳ב. 

צ. 0 . ר. 

זי 3 דבן ( 115 * 3 ^ 0 ), סוג של צמחים מבת-משפחת הפרונו־ 
סיים של משפחת הורדניים (ע״ע)! יש כוללים את 
הסוג הזה בתוך הסוג 5 נ 1 ת 1 "?. הסימן העיקרי המבדיל את 
הדב׳ מהסוגים הקרובים לו (שזיף, שקד, אפרסק, מישמש) 



חד 1 נדנן הטתוס (תזג״׳יג 5 ו 351 ז 0 ) 
1 ענו* פורח: 2 . חחן־־אורר בפרח; 


3 ענן* נושא טירות: 4 . חווד־אורו נסרי 

הוא הפרי הקרח שאין חריץ ע ובר לארכו. צורת הפרי כדורית 
או מוארכת, הגלעין קשה ועפ״ר כדורי! הפרחים ערוכים 
באגדים ונישאים על ע^צים ארוכים. — אומדים את מספר 
המינים של הסוג ל 150 ! רובם הגדול מולדתם באסיה המד 
רחית (סין, יאסאן), עצי־הפרי הנפוצים מאד בתרבות שייכים 
למינים: 1 ) הדב׳ החמוץ ( £111 \ 1$ ז 183 ג!ו\ . 0 ) — עץ לא* 
גדול בעל נוף כדורי וענפים עבים, הנושאים עלים דמויי 
ביצה הפוכה או אליפסיים! התפרחת היא סוכך בן 2 — 4 
פרחים, הנושאים על עקצים ארוכים פרי כדורי או פחוס 



עי<וי־דונדנן בפריחתם 


במקצת, שצבעו אדום וקטרו כ 15 מ״מ! הציפה רנה ותמצי 
מצה! הגלעין כדורי. בזנים הרבים של מין זה מבחינים שני 
טיפוסים: האמורלות — שעסיס־פריים מחוסר צבע! המור־ 
לוח — שעסיס־פריים צבעוני. צורת־הבר של הסין הזה אינה 
ידועה, אך תרבותו נפוצה מאד באיזודים הממוזגים־קרים 
והקרים־למחצה עד לגבול צפוני של קדהרוחב ״ 60 . ( 2 ) הדב׳ 
המתוק ( 060011 ^ 1 [.״!] 1001 ^ 3 . 0 ) — עץ גבוה בעל נוף 
דמוי־ביצה! העלים מוארכים ומחודדים יותר מאשר ב( 1 ) 
ושסתם משוננת שינון כפול! הפרי קטן מפריו של ( 1 ) 
וצבעו צהוב׳ לדוד, אדום עד לשחור! הציפה מתוקה והגלעין 
חלק. גם במין זה ידועים הרבה זנים בוטאניים וחקלאיים! 
הוא גדל בר ברוסיה הדרומית׳ והוא נפוץ מאד כעץ־פרי, 
בעיקר באיזורים הממוזגים־חמימים. מספרם הכללי של זני 
הדב׳ התרבותי בעולם מגיע ל 900 . 

( 1 ) ו( 2 ) הוכנסו לתרבות בתקופה קדומה מאד. אין 
מפקפקים במוצאו של הדב׳ המתוק מצמח־הבר בן אותו 
השם! ואילו לגבי ( 1 ) סוברים רבים שהוא פרי הכלאה 
בין ( 2 ) ובין דב׳־השיח (. 701011 [. 311 ?] 053 :>ו £1111 . 0 ). 
קרבתם של ( 1 ) ו( 2 ) משתקפת בזה שהם ניתנים להכלאה 
זה עם זה ויוצרים בני־כלאיים פורים. 

פירות הדב׳ נאכלים לחים ומיובשים! מכינים מהם גם 
שימורים, ריבות ומשקאות חריפים. יש שמגדלים דב" גם 
לנוי בשל שפע הפרחים המכסה את נופם באביב. 

מינים אחרים של דב/ שמגדלים אותם לפידות, לנוי ולכנות 
שעליהן מרכיבים את ( 1 ) ד( 2 ), הם, למשל: .סם.ס, 
שמולדתו באירופה ואסיה! נ 1 ש 31131 תז.ס, שמולדתו באירופה 
המרכזית והדרומית ובקאווקאז. מינים אמריקניים, הידועים 
כצמחי־נוי וכצמחי־כנה למינים התרבותיים, הם, למשל: 
• 3£ ? 113 חזגזק . 0 ; ״ 1 103 ג 31 י\]ץ$תתשק ■ 0 • באסיה המזרחית, 
וביחוד בסין, מגדלים מינים מיוחדים גם לפרי וגם לנוי. 

ביאפאן הדב׳ הוא מעין צמח עממי־לאומי, ומטעי־דב" 
בפריחתם הם מסמלי הנוף של המדינה והתרבות החקלאית 
של העם. 

באיזורים הממוזגים הצפוניים, ובזמן האחרון גם בדרו¬ 
מיים, תופס הדב׳ מקום חשוב במטעים. ארצות־הגידול 
העיקריות של דב" הן אה״ב׳ גרמניה המערבית, איטליה, 
יאפאן! אין נתונים מדוייקים על הגידול בברה״מ. את 
היבול העולמי מעריכים ב 4 * 1 מיליון טון, רובו דב" מתוקים. 
גם לעצה של הדב' יש ערך כלכלי בתעשיית הרהיטים. 


813 


דבדגן—ד 3 ה, הרצאת־ ילשין הרע 


814 


יבולי דובדבנים ( 1953 ) 


א 1 דב . . 

גרמניה המערבית 
איטליה . . 

צרפת . . 

יוגוסלאוויה . 
שוויץ . . 


224x100 טונות 
159,000 " 

140,000 " 

93,000 " 

54,000 " 

53,000 ׳ 


לא״י הוכנס הדב׳ ב 1924 (לקריית־ענבים). לפי שעה 
הצליחו באיזור ההרים בעיקר הדב" החמוצים, אך שטח־ 
גידולם היום מכסה רק כ 100 דונאם, והם לא נעשו כאן גורם 
כלכלי. 

האיזור המתאים לגידול הדב׳ בא״י הוא ההר הגבוה (מעל 
ל 600 מ׳ מעל פני־הים), כי הדב׳ דורש להתעוררות תקינה 
של פקעיו באביב וליצירת פרי מפותח חורף קר וקיץ שאינו 
חם מדי, גידולו של הדב' החמוץ קל יותר מגידול הדב׳ 
המתוק, כי( 1 ) מסתגל יותר לסוגי־קרקע שונים וסובל פחות 
מחיסר קיר חרפי ומתנאי ייבש מאשר ( 2 ), שהוא דורש 
אדמה בינונית מאווררת היטב ולהות־קרקע גבוהה. גם ביחס 
למחלות(מחמת חידקים או פטריית) ומזיקים (זבובים, עשים, 
כנימות) רגיש ( 2 ) יותר מ( 1 ). ביחוד רבה נגיעות הדב׳ 
בווידוסים, שמהם ידועים כ 30 המזיקים לדב׳. נזק רב גורמים 
לדב׳ בא״י הציפרים׳ שגם מהן נפגע ביחוד הדב׳ המתיק. 

הסתגלותו של הדב׳ לתנאי קרקע ורטיבות שתים מועד 
פעת מאד גם מן הכנה שעליה הוא מורכב (ר׳ לעיל). 

מיצ׳ורין (ע״ע) הכין ע״י ברירה והכלאה מתאימות זני- 
דב׳ העמידים לכפיר והמאפשרים גידול הדב׳ גם בחבלים 
צפוניים של רוסיה. הוא עצמו פירש את השגי זה — בטעות — 
כשינוי התכונות הביולוגיות התורשתיות על־ידי השפעת 
תנאי־הסביבה. 


מ. ז. - אר. ג. 


זיבדב^י׳ שמואל (נר 1903 , אוקראינה), חוקר-םבע ישר¬ 
אלי. דב׳ למד ביטאניקה באוניברסיטת רידינג 
ואנגליה), עלה לא״י ב 1921 , סיים את לימודיו באוניברסיטה 
בירושלים ושימש בה כמדריך לבוטאניקה. מ 1935 ואילך 
הוא עוסק בהוראה בביה״ס התיכון החקלאי בפרדס-חנה. 
החל מ 1936 סנה לחקירת הטל (ע״ע)* הוא המציא שיטה 
אופטית למדידת כמות הטל, שנתקבלה בעולם כולו׳ וכן 
הוקמה ביזמתו ובהדרכתו בא״י רשת של תחנות־תצפית 
דטללים — הראשונה בעולם. האירגון המטאורולוגי העולמי 
קיבל את ״מדטל־דובדבני״ למדידת טל בעולם, — במחקריו 
המטאורולוגיים של דב' משתלבים מחקריו בפיסיולוגיית 
הצמחים, בידווד ביניקת מים ע״י נוף־הצמה. הוא השתתף 
בהוצאת "מגדיר לצמחי-בד", שבו ניתנת הגדרה סיסטמא־ 
טית ע״פ סימנים וגטאטיוויים בלבד. 

דבוז, הזןיאת־ (אנג׳ 1 * 1.1 [ 1 ]) ולשון־הרע (אגג׳ -״ 13 * 
ז:>ו> [ 2 ]), במשפט הפלילי הארצישראלי — שני 
ענפ-עבירה בחוק על הוצאת שם־רע (אנג' " 13110 ״ 3 }!> 1 ־). 
היסוד לתביעה הפלילית במשפט האנגלי הוא ההנחה, 
שהוצאת־לעז עלולה להביא לידי הפרת השלום. הוצאת שם־ 
רע היא גם אחד מאבות הנזיקין המנויים בפקודת הנזיקים 
1944 , ועשויה משום כך לשמש גם עילה לתביעת דמי־נזק 
בתחום המשפט האזרחי לפי בקשתו של האדם הנפגע. 
במשפט הארצישראלי נעשתה [ 2 ] עבירה סלילית לפי פקודת 
החוק הפלילי, 11936 ואילו במשפט האנגלי והאמריקני אין 


[ 2 ] נחשבת היום לעבירה פלילית. החוקים מן המאה ה 14 
שנועדו להגנת שמם הטוב של נושאי משרות חשובות 
ולמניעת חפרת שלום־ד,ציבור ותסיסות פוליטיות בעקבות 
הפצת שמועות־כזב — נשארו ללא שימוש עת רבה ובוטלו 
לחלוטין בסוף המאה ה 19 . 

[ 1 ] היא העבירה של פירסום כל דבר הנוגע לאדם אחר, 

מתוך כוונה להוציא עליו שם רע, ע״י מסירת חומר הדב׳, 
הצגתו או הפצתו. בצורה קבועה — בדפוס, בכתב, בציור, 
בתמונה וכיו״ב — לשני אנשים או יותר, כשהם מצויים 
בכפיפה אחת, או לכל אחד מהם לחוד, או ע״י שליחת דברי 
הדב׳ במכתב גלוי או בכרטיס-דואר לכל אדם, ואפילו יחיד, 
ואפילו המתלונן גופו. פירסום שלא נעשה בצורה קבועה 
ועומדת, כי אם בדרך חולפת ועוברת — כגון בדיבור 
בלבד — אינו בגדר עבירה זו. 

אדם עובר עבירה של [ 2 ], משהוא מפרסם שלא כחוק 
מלים שיש בהן משום הוצאת שם רע על חברו מתוך כוונה 
להוציא עליו שם רע. כאן פירסום פירושו — אמירת 
דברי־ ! 2 ] אם במעמד האדם הנתקף, באספה או במקום 
שאנשים אחרים עלולים לשמוע את הדברים, ואם בהעדר 
האדם הנתקף — לשני אנשים או יותר, כשתם מצויים יחדיו 
או כל אחד לחוד. 

אדם מוציא שם רע על חברו, משהוא טופל עליו פשע, 

או מאשים אותו בהתנהגות בלתי־הוגנת בתפקיד רשמי שהוא 
ממלא, או משהוא מפרסם עליו דברים שעלולים להזיק לו 
במשלח-ידו, בעבודתו או במשרתו, או לתתו לבוז וללעג 
בעיני הרבים. את הכוונה להוציא שם רע אפשר לגלות מתוך 
עצם הדברים, או מכלל המסיבות שבהן פורסמו, ואין חובה 
להוכיח כי הכוונה הובעה בדברים מפורשים. אך תנאי הוא, 
שהאנשים אשר למענם נועדו הדברים יראו בהם חומר שיש 
בו משום הוצאת שם רע, ושהוא מכוון כלפי המתלונן. — 
המפיץ דברי־דב׳ והגורם להפצתם אף הם נחשבים למפרסמים, 
אלא אם כן יש בידיהם להוכיח, כי שימשו דק מכשירים־ 
שלא־מדעת בידי אחרים, כגון נער מוכר־עיחונים. 

פירסום דברים, אף אם יש בהם משום הוצאת שם רע 
על אדם, אינו מהווה עבירה בשלושה מקרים אלה: 
(א) כשהדברים המתפרסמים הם נכונים, וטובת הציבור 
מחייבת את פירסומם! (ב) כשהמדובר הוא בדברים שפיר- 
סומם מותר לחלוטין. (ג) כשפירסום הדברים מותר בתנאים 
מסויימים, ותנאים אלה קויימו. 

ל(א): עצם נכונותם של הדברים המתפרסמים עדיין אינה 
מהווי- בדרך־כלל, הגנה טובה. על הנאשם להוכיח נוסף על 
כך, כי פירסום הדברים היה לטובת הציבור. סייג זה נעשה 
בעיקר כדי למנוע פירסומם של דברים, העשויים לגלות 
ברבים מסודות־המדינה, או לפגוע במוסר המקובל או להציג 
לראווה, ללא צורך וללא צידוק, את הנעשה לפני ולפנים 
בחיי־המשפחה. כך, למשל, אין איסור לגלות ברבים שפלוני 
נגוע בצרעת או במחלת־מין * אך אין טובת־הציבור דורשת 
לפרסם ברבים מקרה של מחלה נסתרת שאינה מידבקת. 

ל(ב): מותרים בפירסום דבריהם של הממשלה, של הכנסת 
וועדותיו־" של שר או חבר־הכנסת בישיבות הממשלה והכנ¬ 
סת. של רשויות צבאיות ומשטרתיות בדבר התנהגותו של 
אדם הנתון למשמעתן, וכן דו״חות על מה שנעשה או ממה 
שנתפרסם במוסדות הביצוע, החקיקה או השיפוט של המדי¬ 
נה! ההתר המוחלט אינו חל על חקירות משטרתיות. מותר 
להם לשופט, לעורד־דין, לעד ולבעל־דין לפרסם דברים אגב 







815 


דכה, הוצאת־ ולשון הרע 


816 


מו״מ משפטי שחם משתתפים בו. אך בית־משפט רשאי 
לאסור פירסומו של כל דבר שנאמר בו, או שהוגש לפניו" 
אם הדבר הוא בלתי מוסרי׳ או אם יש בו משום הסתה או 
חילול־השם או סכנה לבטחון־המדינה. 

ל(ג): מותר פירסום שנעשה בתוכדלב ותוך מילוי הוכה 
חוקית, מוסרית או תרבותית. דברים הנאמרים במהלך 
המסחר, בענייני משפחה או בעניינים אישיים — למשל, 
הוצאת תעודות וכתב־המלצה ע״י מעבידים — מותרים על־ 
תנאי. התר מסוייג קיים גם לגבי ביקורת הוגנת, כלומר׳ 
לגבי פירסומם של דברים שיש בהם משום הבעת דעה 
בתום־לב בנוגע להתנהגותו או לאפיו של אדם המשמש 
בתפקיד משפטי או מופיע כצד או כעד במשפס פומבי, 
או בנוגע לסגולותיה של יצירה ספרותית או אמבותית ולאפיו 
של הסופר או של האמן, כפי שהוא משתקף באותן יצירות ז 
וכן לגבי פירסומם בתום־לב של דברים המכוונים להגנת 
זכויותיהם של המעוניינים בפירסום. יסוד ההגנה של תום־ 
לב נעדר. אם הדברים המתפרסמים אינם נכונים והמפרסם 
לא האמין בנכונותם, או פירסמם בלי שטרח לברר באיזו 
מידה הם נכונים, ואין צייד לומר — אם מוכח כי כוונת 
המפרסם מראשיתה היתה לגרום נזק במידה רבה מן הצורך. 

הוצאת שם רע על קיבת של בני־אדם אינה בגדר עבירה, 
אלא אם כן החבורה אינה גדולה ביותר, ואין מנוס מן 
המסקנה, כי המפרסם נתכוון לפגוע בכל אחד מן היחידים 
שבה. — הוצאת שם רע על נפטר אף היא אינה בגדר עבירה׳ 
אלא אם כן ברור, שכל עיקרו של הפירסום על המנוח לא 
בא אלא כדי להמיט קלון על בני־משפחתו החיים, או לשימם 
ללעג ולקלס בעיני הרבים. — בעליו של עיתון אינו אחראי 
בפלילים, אם הוא מוכיח, כי דברי־הדב׳ פורסמו בעיתונו 
שלא לפי הרשאתו או בידיעתו ולא מחמת רשלנותו. — לא 
תעמוד לו למפרסם הטענה, שהוא לא אמר את דברי הלעז 
מלבו, כי אם חזר על דברי אחרים, הבעת חרטה ופירסום 
דברי־התנצלות עשויים לשמש מסיבות להמתקת הדין, אך 
אין בהם כדי כפרה גמורה. — פירסום דברי־גידוסין על 
שופט או על דיין, בכוונה להטיל עליהם חשד במילוי 
תפקידם, הוא בגדר עבירה של ביזוי בית־המשפט. 

[ 1 ] ו[ 2 ] הן עבירות מסוג העוון, אך ענשה של הראשונה 
קשה מזה של השניה. [ 2 ] נחשבת לעבירה פחותה בדרגה 
מ[ 1 !, מפני שהפירסום בכתב חמור יותר בתוצאותיו מן 
הפירסום בדיבור־פה. 

פקודת החוק הפלילי, 1936 , סעיפים 201 ־ 209 !.ז. 2 > 

, 178-85 ,(זזתזט 1 . 0 .#י .[ ,|> 6 ) / 1411 / 0 !) 01111111 

) 1 ( 7 ׳ 0:111 , 1.. 1^111131x15 ש!! 1 \ח^ 01 צ* 1952 1 

. 1953 , 0-1 ? 

ש. ז. ח. 

במשפט ההשוואתי. במשפט הרומי נחשבה 
הוצאת־לעז בציבור, בין בכתב ובין בע״ם, כעבירה פלילית. 
מהות העבירה היתד, הקלת־ראש בזדון חילזול בכבוד הזולת. 
חוק שנים־עשר הלוחות קבע ענשים חמורים ביותר על זמרה 
מבישה בציבור, על חיבור שירי־היתול (אך יש מפרשים את 
הדברים כמכוונים ללהטים [כישוף!) ועל גרימת עלבון תוך 
כדי הקמת רעש בציבור. צורות עלבון קלות יותר — בין 
שאר פגיעות בגוף — נחשבו כ 3 נשג 1 (ת 1 , ודמי־הנזק שהוענקו 
לנפגע היו קבועים בסכום של 25 אס. האינסטיטוציות (ז׳, 
ז׳ [ 1 !) מונות את הפגיעות הבאות, שביסוד כולן זילזול 


בכבוד הוולת: הכאה באגרוף או הצלפה ברצועה; ביוש 
או עיקול נכסים על־לא־חוב; חיבור ספר או שיר בגנותו של 
אדם; רדיפה אחרי אשה ישרה, או אדם צעיר, ונסיון לפגוע 
בצניעותו של אדם. הפיצוי שהוענק לא היה מספיק עם רדת 
ערך־הכסף; לפיכך הרשה הפרטור בתקופה מאוחרת יותר 
להביא תביעת 1 זז 111 ז 1310 ־ח 1 ] 365 1 ת 11 ז 13 ז 11 (ת 1 30110 ("פעולת 
פגיעה בהערכה") במקרה של הוצאת־לעז שלא־בפומבי. 
בתביעה כזאת ניתנו לו לנפגע דמי־נזק בהתאם לחומרת 
הפגיעה, והכל לפי המבייש והמתבייש. יסוד העבירה היה 
עצם הפגיעה הבלתי־מוצדקת בהרגשותיו של הנפגע, ולא 
אופן הוצאת־הלעז. לפיכך לא היה צורך להוכיח פירסום 
לצד שלישי, וכן נחשבה האמת להגנה טובה, לפי שאין אדם 
זכאי לפיצוי אם הדברים הרעים שנאמרו עליו אמנם נכונים 
הם. לעומת זה נחשבו דברי־לעז לא־מוסריים שנאמרו בפומבי 
כעבירה חמורה שגררה עונש חמור. הפגיעה כאן חיתה לא 
בעצם הוצאת־הלעז, כי אם בדרך פידסומו. לאדם הנפגע 
ניתנה הברירה להביא את תביעתו אם בדיני־ענשים ואם 
במשפט האזרחי (האינסטיטוציות ד, ז׳ [ 10 ]). החקיקה 
הקיסרית המאוחרת שמרה על הענשים החמורים, ואף הוסיפה 
עליהם, ביחוד במקרה של ספרים וכתבי^פלסתר, שפורסמו 
בעילום־שם. כאן לא שימשה האמת כהגנה. 

המשפט בסקוטלנד אף הוא, כמשפט הרומי, אינו 
מבחין בין הוצאת־לעז בכתב ובע״ם, וקובע לנפגע תקנה 
אזרתית בלבד. הפגיעה אינה עבירה פלילית; לפיכך משמשת 
האמת הגנה טובה. 

המשפט האמריקני בהלכות־דיבה הולך בעקבות המשפט 
האנגלי המקובל, אך הוכנסו בו שינויים רבים. מדינות רבות 
חקקו חוקים מיוחדים, העושים לעבירה הוצאת־לעז על קיבת 
לאומי, חברתי או מדיני. הוצאת־דיבה רעה בזדון היא עבירה 
פלילית בכל אחת ממדינות אה״ב; אך במדינות אחדות 
נחקקו חוקים הקובעים ענשים פליליים גם על פירסום לשון־ 
הרע. האמת אינה הגנה טובה. 

בצרפת נחקק חוק ב 1651 , שקבע עונש־מלקות על 
פירסום דברי־לעז; השונה עבירה זו נענש במיתה. במאה 
ה 18 נגזר עונעדמוות על מי שפירסם דברים שיש בהם משום 
הוצאת־דיבה על הדת או הסתה נגד השלטון. החוק המודרני 
בצרפת, שנחקק ב 1881 , השפיע בהרבה על ארצות אירופיות 
אחרות. לפי חוק זה מניחים, כי בכל הוצאת־לעז יש כוונה 
להזיק, אלא אם כן הוכיח הנתבע את ההפך. אין הבדל בין 
לפז שבכתב ושבע״ם. הלעזת הסח גוררת עוגש, אם ברור 
שהיא משמשת רק אמצעי להתקיף את החיים. האמת היא 
הגנה טובה, כשהדבר נוגע לפקידי־ממשלה ולאנשים התופסים 
משרה ציבורית. אולם התקפה על חייו הפרטיים של אדם 
אין לה צידוק בהוכחת האמת. יתר־על־כן: הצהרות הנעשות 
במשפט אין לפרסמן בעיתונות, מחשש שמא יפגעו בחייו 
הפרטיים של אדם. 

במדינות הגרמניות ביה״ב נקבע עונש כספי על הוצאת־ 
לעז. כיה״ב המאוחרים נחשבו התנצלות וחרטה ככפרה על 
פירסום דיבה. החוק הגרמני המודרני דומה בעיקרו לחוק 
הצרפתי. אחד ההבדלים היסודיים הוא, שהאמת משמשת 
צידוק, אלא אם כן הנפגע הוא אדם מת. הזכות הנפגעת 
ע״י הוצאת־הדיבה היא, לסי המשפט הגרמני, הכבוד האישי, 
כלומר: לא ערכו העצמי של האדם׳ כי אם מעמדו בציבור. 
אדם יכול להיאשם גם בהוצאת-לעז על קיבוץ, אם ברור 



817 


דבה, הוצאת• ולשון הרע—דבוק 


818 


מהדברים שפורסמו לאילו יחידים הם מכוונים. הוצאת-לעז 
על רשויות המדינה■ כגון שרים■ גופים מחוקקים ואירגונים 
פוליטיים■ היא עבירה מפורשת בחוק. העבירה נעשית עם 
פירסום דברי־הלעז לנעלב או לאדם שלישי. פידסום הדברים 
במעמד קהל, או באמצעות כתב־פלסתר, תמונה או הצגה 
על הבימה, הוא עילה להחמיר. דברי־לעז אינם נחשבים 
לעבירה כשהם נאמרים במגמה להגן על זכויות מוצדקות 
חשובות של הפרם או של הציבור. העבירות של הוצאת לעז 
מוגדרות לא בחוק־העיתונות, כמו בצרפת, כי אם בקודכס 
הפלילי. העבריין נענש בקנס או במאסר עד לשנה אחת. 
הוצאת־לעז הגעשית באלימות גוררת עונש קנס או מאסר 
עד שנתיים. 

החוק האיטלקי על הוצאת־לעז כלול בק 1 ךכם הפלילי 
מ 1931 , תחת הכותרת "עבירות הפוגעות בכבוד". על פגיעה 
בכבודו של אדם בנוכחותו של זה קבוע עונש של קנס או 
של מאסר. העונש כבד יותר אם נוכחים גם זרים במעמד 
עשיית העבירה, הצהרות הפוגעות בשמו הטוב של אדם 
אף הן גוררות עונש, ועונש זה מחסיר כשדברי־הלעז מופי¬ 
עים בדפוס, או כשהם מתייחסים למעשים ססדימים, או 
כשהנפגע הוא אישיות שיפוטית. ממשלתית או משפטית. 
האמת אינה הגנה בדדך-כלל, הפוגע בכבוד המת חייב עונש 
לפי תביעת הקרובים. החוק מפרט את העבירות נגד המדינה, 
המוסר והדת שהעיתונות עשויה לעבור עליהן. 

המשפט בארצות הקו׳נטיננטאליות, כמשפט הישראלי 
והאנגלי, רואה חוסר במקרה של הוצאת דיבה על פקיד* 
ציבור, ביהוד על שופט. 

על דבה בדיךתורה ע״ע שם־רע, הוצאת; לשון* 
הרע; נזקין, דיני־. 

ש. איזנשסדם, המש&ם הרוטאי, תולדותיו ותורתו, 193 ־ 195 , 
11953 , 1886 , 111711 ■ 14 ) 1 ) 8 11714 4 ז 0 ו/״) , 3 ) 4 < 151 >ם 1 ״ 1 .£ 
ת 0 זו 1 :>*ע מגע ; 1899 ,)!/)) 7 ) 5170 !) 11 ) 8077111 , $00 סז נח 40 ) . 11 ז" 
- 10771 ) 0 ) 0 010 * 1 ) 111 )ס ( 07 ) 7/1 0714 1 ( 8111107 ) 711 ,) 10 ) 5700 
, 1 ז 1 ו 501 •א , 1903 ,( 573 ־ 546 , 111 .׳נשא ,ינ 1.2 12 ()חז 11 !נ 0 ) 011071 
־, 81101 .' 33 . 557 ; 1926 17 , 1111 ))# 76771 . 4 11 ) 111111071 ) 1711 ) 01 
; 1931 , 336/8 , 1.010 1 ) 710 ) 80 / 0 11110711 ) 171111 171 )/ 7 ! ) 7/1 , 13001 
!'' 1936 , 423 ־ 418 , 1 ) 110 ) 1 ) 1 111 / 0 1 ) 11111 ) 11 ) 1 ) 7/1 ,$' 101 ) 8310 . 0 .ז 
4 ) 1107111 ) 1001011071 ) 0 : 10110 ) 1/1 1 ) 1 111 )) 71 )< 101 ) 17 ) 0 

. 1956 ,( 875-960 , 69 .נ־א 
ש. ז. ח. 

ךב 1 ני' 0 ןם או חיות־טחב לאט׳ = צועד 

לאט), קבוצה (אולי מחלקה) של בע״ח זעירים, 

הנמנים עם מערכת פרוקי־הרגלים; בעלי תנועה אטית ביותר 
(מכאן שמם). כ 280 מינים, שגדלם מ 0.1 עד 1 מ״מ; הם 
מצויים בעיקר בטחב, באדמה לחה, בצמחים, בקליפות 



חייודטחב ( 3 }סז $0 1$011$ ת £0111 ) 


עצים, במים מתוקים, ולפעמים גם במי־ים, בכל האיזורים 
הגאוגראפיים. 

הדב׳ הם בעלי סימטריח דו־צדית! ראשם נבדל משאר 
הגוף; הגוף עג 1 ל, מחולק ל 4 פרקים, שכל אחד מסתיים ברגל 
לא־מפורקת בעלת ציפרניים חדות ( 4 — 9 ), בדומה לפרפודיו* 
נים של תולעי־הטבעות, עורם מכוסה קרום חלק או חרוש 


שירטוטים או מחולק ללוחיות סדורות. הדב׳ חסרים איברי־ 
נשימה ואיברים לסחזור־דם. צינור־העינול עובר לאורך הגוף 
מקצה לקצה. הפה מצוייד בזוג דוקרנים׳ המסוגלים בשעת- 
הצורך להשתלף החוצה. מערכת־העצבים מפותחת ביותר: 
היא בנויה מגאנגליון מוחי דו־אונתי, זוג עיניות ושרשרת 
גחונית של 5 גאנגליונים גדולים, המחוברים ע״י רצועות־ 
חיבור רחביוח. המינים נפרדים; איברי־המין — גונאדה אחת 
בצד חגבי. ההתפתחות ישרה. 

הדב׳ מצטיינים בכושר־עמידה לא־רגיל בפני יובש ובמי 
קירור. דוגמות שנשמרו 8 ימים בריק ואח״כ הוקפאו בטמ 8 ־ 
דאטורה של ההליום הנוזל ( 272 0 -), חזרו לחיים כשהוחזרו 
לסספראטויה הרגילה. 

חילוקי־דעוח קיימים בדבר הגדרתם הסיסטמתית של 
הדב׳: יש הדואים בהם קבוצה השייכת לאקריות או לעכבי¬ 
שים׳ שסטתה מדרך התפתחותם התקינה, דיש המשייכים 
אותם לסרטנים. 

7,001 ./> י! ,$זשזו 14:1 > 1 

. 4 > ,תתס־ו©) 2 > 041 ז 41$ ז 2 >* 7 , 0$ ^ 43 ? .£ ; 1926/27 ,( 111 

7 , 1 סוושט 0 ^ 1 ; 1929 י (^\ ^:)מ־דמו* 7 4 1 ד? 12 ז 14 ח 1 >ז 0 
. 1932 ,(שש 1311 ? ש 4 ש 11 טג?) 2 > 1 ) 1 )ז% 

ס. ס. 

דבוק, בפולקלור ובאמונה העממית היהודית — רוח רעה 
שנכנסת בתוך אדם חי ודבקה בו, גורמת מחלת־רוח 
ומדברת מגרונו בהתעצמות של אישיות נפרדת וזרה. השם 
דב׳ אינו נוהג לא בספרות התלמודית ולא בקבלה, הקוראים 
לתופעה זו תמיד "רוח רעה" (בספרות התלמודית לפעמים 
״רוח תזזית״, בבריח החדשה — "רוח טמאה"). הוא נכנס 
לספרות רק במאה ה 17 סן הלשון המדוברת בין יהודי 
גרמניה ופולין, ומהווה קיצור מן "דב׳ מרות רעה" או "מן 
החיצונים" שנמצא באדם; דבקותו של הרוח בגופו הפכה 
כאן לכינוי הרוח עצמה. אך בכל ספרות הקבלה מצוי הפועל 
"דבק" לציון יחם הרוח הרעה אל הגוף ("מתדבקת 
בו"). סיפורים על דב" רגילים מאד בתקופת בית שבי 
והתלמוד, ובפרט באוואנגליונים, אך אינם בולטים כל כך 
בספרות יה״ב. בראשונה נחשבו הדב" כשדים וכמזיקים 
שתפסו מקום בגוף האדם החולה; אח״ב נצטרפה לכך 
ההסברה, המצויה אצל עמים רבים, שיש בין הדב" גם רוחות 
של מתים שלא באו למנוחה ונהפכו למזיקים. דעה זו 
(המצדה גם בנצרות של יה״ב) נצטרפה אל תורת הגלגול 
(ע״ע), וכשנתגברה תורה זו ביותר מאז המאה ה 16 ונתקבלה 
בחוגים רחבים של הציבור היהודי בכל הארצות, נתפשטה 
גם האמונה בדב". הם נחשבו בדרך־כלל כנפשות שבשל 
חומרת עולגותיהן לא זכו אפילו להתגלגל, ובהיותו "נשמות 
ערטילאיות" הן מבקשות לעצמן מקלט בגופי אנשים חיים. 
כניסת דב׳ באדם הוא סימן לחטא נסתר שנכשל בו האדם 
ושפתה פתח בשבי הדב׳. אמונות הסביבה הלא-יהודית ואמד 
נות עממיות, מושפעות מן הקבלה, בציבור היהודי נתחברו 
בסרטי השקפות אלו. ספרות הקבלה של תלמידי האר״י מלאה 
סיפורים ו״פרוטוקולים" על גירושי דב", ובכ״י רבים נמצאו 
הוראות מפורטות מאד כיצד לגרשם. הכוח לגרש דב" ניתן 
ל״בעלי־שם" או לחסידים מופלגים. הם מוציאים את הדב׳ 
מן הגוף הנכפה על-ידיהם, ויחד עם זה פודים אותו למצוא 
"תיקון" ע״י גילגול ממש או ע״י כניסתו לגיהנם. 

ר׳ משה קורז־ובירו הגדיר את הדב׳ כ״עיבור רע" (ע״ע 
גלגול). מ 1560 ואילך נשמרו כמה דו״חות, מהם מפורטים 




819 


דפוק—דגור 


820 


מאד, על מעשי דב" ועדויותיהם על עצמם, ונדפסו בעברית 
וביידית. חומר עשיר על מעשי דב" שאירעו נאסף ב״שער 
הגלגולים" לר׳ שמואל ויסאל, ב״ס׳ החזיונות" לר׳ חיים 
ויטאל (ע״ע), בם' "נשמת חיים" לר׳ מנשה בן ישראל (ספר 
ג/ ם׳ י , וי״ד), בם׳ "מנחת אליהו" לר׳ אליהו הכהן האיזמירי 
(ם׳ ז" וה׳) ובס׳ "מנחת יהודה" לר׳ יהודה משה פתייא 
מבגדאד (שגירש את שבתי צבי ואת נתן נביאו, שהופיעו 
כדב" בגופי אנשים ונשים בבגדאד ב 1903 ). בשעתן נדפסו גם 
כמה חוברות מיוחדות על גירושי רוחות מפורסמים, שאירעו 
בקורי? (סוף המאה ה 17 , ביידית), בניקולסבורג ( 1696 ), 
בז־טמולד ( 1743 ), שוב בניקולסבורג ( 1783 ), בסטולוביץ 
( 1848 ). הפורומוקול האחרון ממין זה נדפס בירושלים ב 1904 , 
על דב׳ שנכנס בגוף אשה ונתגרש ע״י ר׳ בן ציון חזן. 

האמונה בדב׳ מצאה ביטוי אמנותי בדראמה "הדיבוק" 

של ש. אג־סקי (יידית 1919 , עברית על־ידי ח. נ. ביאליק 
[״התקופה״, כרך א׳, עמ׳ 223 — 296 , 1918 ]). 

הרקע המציאותי של התופעות הנידונות באמונת הדב׳ 
ובסיפורים עליו הן עפ״ר תופעות היסטריות, לפעמים גם 
גילויים של סכיזופרניה. 

ג ש 

מעשים נוראים מגלגול, נאססו בם׳ שער הגלגולים (סרע־ 
מישלא 1875 ), דף זז׳—י״ז! אליהו הכהן האיזמירי, מנחת 
אליהו, שאלוניקי 1824 < יהודה משה פתייא, מנחת יהודה, 
בגדאד 1933 , דף מ׳א-נ״ט; משה זכות, אגרות הרמ״ז( 1780 ), 

סי׳ ב׳! ד חיים ויטאל, ספר החזיונות, ירושלים 1954 . משה 
גראף מפראג, קונטרס מעשה ה׳ כי נורא הוא, פיורדא 1696 ; 

ם׳ רוח חיים ( 1785 )! פנחס מיכאל אב״ד בסטולוביץ, מעשה 
נוראה... שאירע בכפר הסמור לק״ק סטאלאוויץ (ביידיש), 
ורשה 1911 ! מעשה נורא של הרוח, ירושלים 1904 * מ. וויינ־ 
דייך, בילדער פת דער יידישער ליטעראטורגעשיכטע, 254 - 
261 , 1928 ? ג. שלום, לשוננו, ו׳, 41 , 1941 . 

ג. ש. 

דבור, הפעולה המיוחדת לאדם — להביע במלים תהליכים 
ומצבים נפשיים, ידיעת עובדות זקשרים הגיוניים, 

ולהודיעם לזולת. הפעולה הזאת מבוססת על קשר הדוק בין 
כל התהליכים הנפשיים — הרגשות, רציות, חשיבות — ובין 
תנועות מסויימות, מורכבות ומסובכות מאד, שלכלי־הדיבור: 
מנגנוךהנשיפה, הגרון, הלוע, הלסתות, הלשון, השפתיים. 
מבחינת תולדות ההתפתחות של החיים הדב , הוא השלב 
העליון של תגועות־הביטוי, המצויות כבר בבעלי-חיים וגם 
בתינוק האנושי בתקופה הטרם־דיבורית של התפתחותו, 
ושבהן יצורים אלה מבטאים כלפי העולם החיצוני את מצב־ 
תחם, רגשותיהם ודרישותיהם. בבע״ח מסויימים, כגון בצי* 
פרים, ביונקים אחדים, גם בדו־חיים (צפרדע) ואף בחרקים 
(צרצר), מתגלמות תנועות-הביטוי בהסקת קולות, אבל 
על־פי־רוב פועלים בתנועוודביטוי גם שאר איברי־הגוף: 
הסום בועט ברגליו מתוך אי־סבלנות, הכלב זוקף אזניו מתוך 
מתיחות וצפיה, מביע אפקטים שוגים בקישקוש זנבו, החתול 
מעקם את עמוד־השדרה כסימן לכעס וכר. גם התינוק מודיע 
על רגשותיו ודרישותיו לא רק בקולות ובבכי, אלא כל גופו 
משתתף בפעולה זו ע״י תנועות הידיים והרגליים והבעת־ 
הפנים (ור׳ להלן, עמ ׳ 823 ). 

בכל התנועות האלה ניתן לראות כעין ל ש ו ן — במובנה 
של ההגדרה שנתן ב ר ו ק ה מבחינה ביולוגית למונח זה 
רב־המשסעויות: ״כשרון ללשון פירושו — היכולת ליצור 
יחס קבוע בין תהליך נפשי ובין סימן מסויים — קול, 
תנועה, או כל צורה אחרת, בתנאי שהיא מובנת לזולת". 
במובן זה ניתן לייחס לבע״ח (ולתינוקות) לשידהבעות. 


אולם המרחק מלשון־ההבעות של בעה״ח והתינוקות עד 
הדיבור המילולי של האדם המבוגר הוא עצום. המעבר מן 
האחד לשני אינו בגדר התקדמות כמותית, אלא הוא שינוי 
איכותי יסודי, שעל מכאניזם התפתחותו איו לנו כל מושג, 
למרות תאוריות אוולוציוניסטיות שונות שהוצעו להסברתו 
(הרדר, 1772 ; מאכם מילר, 1861 ; ו. ד. ויטני, 1867 < דארווין, 
1871 ). עדיין מכירים אגו בצדקת ההבחנה של הפילוסופיה של 
יה״ב, שהבדילה בין האדם כ״מך־בר" ובין כלל שאר ה״חיים". 
לשודההבעות — כגון המימיקה באדם — היא תמיד אינס־ 
טינקטיווית, מנגנון מוכן מלידה, עובר בירושה! היא מתפתחת 
״מעצמה״, ואין צורך — וכמעט אין אפשרות — ללמד אותה 
לילד. היא בעיקרה אחת ומשותפת לכל בני־אדם, ומשום כך 
מסוגלת היא לשמש אמצעי־הבנה גם לבני אומות שונות, שאין 
ביניהן הבנה מילולית. הדב' המילולי, לעומת זאת, אינו 
,טבעי", אלא המלים הן יצירה מלאכותית, סימנים מוסכמים 
בין אנשי חברה מסויימת (עם, עדה, אגודה, מקצוע), מובנים 
רק לחברי אותה החברה או לאנשים שלמדו אותם במיוחד. גם 
הילד אינו לומד את המלים "מעצמו", אלא עליו לרכוש אותן 
בתהליך ממושך של לימוד. תהליך לימוד הדב׳ צמוד בקשר 
הדוק לתהליך יצירת המושגים! הוא דורש, איפוא, תהליך 
של חשיבה, הנקרא אסוציאציה (ע״ע), ז. א.: קשירה 
של סימן מסויים אל נשוא (חפץ, עניין, מושג) מסויים, שהוא 
כבר ידוע לילד, או שהילד לומד להכירו ע״י לימוד השם 
החדש. הילד קולט את הסלים מן המבוגרים שבסביבתו, אבל 
לא בתהליך פאסיווי גרידא: אין הוא מסתפק באותן המלים 
שמלמדים אותו המבוגרים או שהוא שומע בסקרה, אלא 
בשלב ידוע של התפתחותו׳ בסוף השנה השניה, הוא "מגלה 
שלכל דבר יש שם"(ו. שטרן! ק. בילד) ושהמבוגרים שולטים, 
כביכול, על הדברים בעולם ע״י השמות האלה, ואז מתחיל 
הילד לדרוש באופן אקטיווי רכישת מלים. כך מגיע הילד 
בגיל של 21 — 26 חודש לשאלתו הראשונה: "מה זהז". 
אוצר המלים שהילד מצליח לרכוש לו בדרך זו, ושהולך 
וגדל מחודש לחודש, מאפשר לו כמה השגים:( 1 ) להבין את 
שפת המבוגרים! ( 2 ) ליצור מושגים ולהשתמש בהם לשם 
מחשב! ( 3 ) לתת ביטוי לדעותיו ודרישותיו במלים, אם כי 
בצורה פרימיטיווית ומשובשת. רק במשך שנה עד שנתיים, 
ולפעמים אף יותר, מסגל הילד לעצמו את כל התנועות 
המסובכות של כלי־הדב , הדרושות כדי לבטא את הסלים 
מבטא נכון, לומד לחבר אותן למשפטים ולהביע בהן את 
מחשבותיו. אולם גם בילד שהוא כבר שולט בדב׳ המילולי 
מוסיפה שפת־ההבעות להיות חלק חשוב של לשונו! ואף 
במבוגר נשאר הדב׳ המילולי קשור במשך כל ימי־חייו 
בהרבה תנועות־ביטוי, בעיקר בידיים ובהבעת־הפנים. 

בדיבורו של האדם המבוגר מצטרפים, איפוא, שני תהלי¬ 
כים לפעולה אחת: ( 1 ) פעולה שכלית ("שפה אינטלקטו¬ 
אלית" [ג׳קסון], "גישה מופשטת" [גולדשטין]), המשתמשת 
ב״מלים כסמלים למושגים" (הד), ובמשפטים מורכבים 
ממלים לפי סידורים מסויימים — כאמצעי־ביטוי אובייקטי- 
וויים של מחשב ושיפוט! ( 2 ) גורם אמוציונאלי("שפה 
אמוציונאלית" [ג׳קסון], "גישה קונקרטית" [גולדשטין]), 
שהוא מוסיף לדב׳ את הקצב, הגון והניגון, ומגלה את העמדה 
הסובייקטיווית והאישית של המדבר. אותו המשפט, למשל: 
״הספר הזה עולה 5 ל״י״ — יכול להיות קביעת עובדה 
אובייקטיווית, אבל בנעימת־קריאה הוא נהפך לביטוי של 



821 


דכור 


622 


צו מצד המוכר, ובגעימודשאלה — לביטוי של תמהון מצד 
הקונה, הכל לפי הגון והניגון שבהם הוא נאמר. לפעולה זו 
של השפה האמוציונאלית מצטרפות תמיד תנועות־ביטוי, 
ולא של הידיים, העיניים והשרירים חמימים של הפנים 
בלבד, אלא אף כתגובות כלליות — עמדת הגוף, שינויים 
בנשימה, במחזור־הדם וכד. 

היחס בין מהשב ודב׳ הוא מן השאלות הקשות והמסוב¬ 
כות ביותר בכל עיון העוסק בהכרת האדם את עצמו ואת 
טיבו, וזה משום הדו־משמעיות והדו־כיווניות שביחס זה: 
מצד אחד — מביע האדם בדב , את תוצאות מחשבו, ומצד 
שני — הדב׳ הוא האמצעי, ואולי התנאי. למחשב ז לפיכך 
הרבו הפילוסופים והפסיכולוגים לדון ביחס זה. מימי אפל¬ 
ט ו ן, שקרא למחשב "דב׳ פנימי", עד ימינו נמשך הוויכוח, 
ומתיאורן של הדעות השונות ומסיפומן מתחייבת המסקנה, 
שאי־אפשר לקבוע את היחס הזה, מפני שגם המחשב וגם 
הדב׳ בפני עצמם הם מושגים מסושסשים זלא-מוגדרים, מאחר 
שאין הם אלא "שניים שהם אחד" (פ. מאותנר! א. קסירר). 
בדור הוא, שסגולת הדב׳ — ז״א: הכשרון לתת לחפצים 
ולמושגים שמות וסמלים המובנים לזולת — היא המבדילה 
את האדם מכל היצורים, היא הביאה לידי התפתחות הכתב 
(שאינו אלא המחשה חזותית של הדב׳), והיא היסוד לכל 
התרבות האנושית. — על היחס בין דב׳ ובין לשון, ע״ע 
ב ל ש נ ו ת, עמ׳ 973 . 

הפיסיולוגיה של ה ד ב׳. תהליך הדב׳ הוא אחד 
מקבוצת התנועות הרצוניות המורכבות והמתואמות, בדומה 
להליכה׳ קימה, רכיבה על אפניים, הדלקת־גפרור וכד׳. הצד 
השווה בכל אלה — שהם תהליכים "פסיכופיסיים", ז״א: 
מבוצע בהם תרגום של תהליך פסיכי (מחשבה׳ רצון) 
לשרשרת של תנועות גופניות מתואמות, ולאחר אימון 
ושימוש במשך זמן־סה מתגלגלות הפעולות בשרשרת זו 
באופן אוטומאטי, כל פעם שאקט פסיכי מתאים מפעיל אותה. 
ואלו הן חוליות־השרשרת של התהליך האוטומאטי של הדב׳: 
זרם־אויר נדחף על־ידי שרירי״ד,נשיפה דרך הגרון(בלשונות 
מסויימות — אף נשאף לתוך כלי־הנשימה); בגרון בוצרים 
הקולות ע״י תנודות המיתרים! בדרכם דרך חללי הלוע 
והפה הופכים הקולות לעיצורים ותנועות (ע״ע סוב טיק ה), 
הסצסרפים להברות ולמלים. בביצוע התהליך המסובך הזה 
פועלות שלוש מערכות: א) השרירים המוציאים לפועל 
את תנועות הדב׳, בעיקר מספר רב של שרירים קטנים 
וקטנטנים בתוך כלי־הדב׳ (גרון, לוע, חך, לסתות, לשץ, 
שפתיים), הפועלים בצוותא בתיאום עדין ומדוקדק, ולא זו 
בלבד שהם מעצבים את המלים, אלא שהם גם מעניקים לדב׳ 
את הגון והקצב המיוחדים לכל לשון ולשון ואף לכל אדם 
ואדם. ב) העצבים המפעילים שרירים אלה, אשר אין בהם 
אוטונומיים או אוטומאטיים. העצבים הממונים על תנועות־ 
הדב׳ הם עצבי־המוח 1 ןץ, צו, צ, 1 וצ (ע״ע עצבים), שמוצאם 
מן המוח המאדך (ע״ע מיח). כל פגם ב(ב) — הגורר פגם 
ב(א) — או ב(א) כשלעצמו גורם לאבדן השליטה בכלי־הדב׳ 
או בחלק מהם, ז״א ל אלמות (ע״ע) גמורה או חלקית. 
ג) המוח לחלקיו השונים, שבהם נמצא הרקע החמרי לכל 
התהליכים הנפשיים או מנגנון־הביצוע שלהם, ומהם יוצאים 
הדחפים ל(ב), ומשם ל(א). אין לנו שום מושג בטיבו של 
הקשר בין תהליכים פסיכיים מצד אחד ובין תהליכים כימיים 
ופיסיקאליים בתוך תאי־המוח מצד שני, ואף שום הבנה 
באפשרותו של קשר זה, אך עובדה היא שאין תהליך פסיכי 


תקין מתהווה אלא כשתהליכים מסויימים בתוך תאי-המוח 
מתרחשים כהלכה. כל הפרעה או מחלה בחלקים מסויימים 
של המות מביאה לידי הפרעות קבועות של הדב' (ע״ע 
אפסיד,), ומתוך החקירות של ההפרעות האלו אפשר 
להכיר מכאניסמים ולקבוע מקומות במוח שהם נראים 
כממונים על הדב׳. 

כושר האדם להפעיל מרצונו וכרצונו(באמצעות המערכת 
הפיראסידית) כל אחד מכלי־דיבורו, ואף את כולם יחד, אינו 
מספיק כדי להקנות לו את כושר הדב/ המותנה בתיאום 
הדדי מסויים של פעולות כל הכלים הללו. ב 1861 גילה 
ב ר וק ה (ע״ע) מקום במוח, שהוא נראה כמקום־מושבו של 
מכאניזם התיאום הזה. מקום זה נמצא בפיתול המצחי 
השלישי, בדרך־כלל בפלח השמאלי של המוח (ע״ע אפסיה, 
ציוד: מס׳ 5 ). במקרה של פגימה במקום הזה מחמת מחלה 
או חבלר" נפגם או בטל כושר־הדב׳(במובן של כושר הפקת 
מלים), אע״פ שהאדם לא איבד את השליטה על העצבים 
והשרירים של כלייהדב׳ — וזוהי הא ם אסיה המוטורית. 
אולם אף "מרכז־ברוקה" עם מערכת־הפעולה המתואמת על־ 
ידיו אינם מספיקים לאפשר את הדב׳ התקין, שבביצועו 
משתתפים עוד הרבה חלקים אחרים של קליפת־המוח. באונה 
הדקתית השמאלית (ד׳ שם: מם׳ 2 ) קבע ו ר נ י ק ה ב 1873 
מקום, אשר פגיעה בו גורמת לאפאסיה סנסורית — 
אי־יכולת לתאם מלים ססויימות למושגים מסויימים מחמת 
אי־הבנת תוכן המלים שהאדם שומע. פגיעה במקום מסויים 
אחר (שם, מס׳ 4 ) גורמת לאיבוד ההבנה לגבי מלים נקראות, 
וכר. ע״פ תצפיות אלו יצר ורניקה ב 1874 את התאוריה של 
האיתור לתהליכים הנפשיים בכלל ולדב' בפרס. לפי תורה 
זו מורכב תהליך הדב׳ מכמה תהליכים יסודיים: השם — 
הנשמע או הנקרא — של איזה דבר מתחבר ע״י אסוציאציה 
במושג של אותו הדבר, ובזה הוא מובן או מושג! המושג 
קשור בדימויים של תנועות כלי־הדב', והם מפעילים את 
התנועות המתואמות הדרושות להפקת המלים או לכתיבה. 
לכל אחד מהתהליכים החלקיים האלה נמצא "מרכז" במקום 
מסויים במוח. 

תאוריה זו סוכמה בצורה של דיאגראמה (ר׳ ציור) ע״י 


נ״־ס המושגים" 




823 


דכור — דבורד־ולמדר, מרסלין 


824 


ליכטהים, אחד מתלמידיו של ורניקה, ובצורה זו* נעשתה 
לים 1 ד של התורה הקלאסית הלוקאליזאטודית (איתורית) 
של הרב׳. 

אולם על תורה זו עמדו עוררים כבר מתחילתה 6 . מך 
(ע״ע) בצרפת, ג/ י. ג׳קסון (ע״ע) ור. הד (ע״ע) באנגליה, 
ז. פרויד (ע״ע) באוסטריה, דחו את הדעה שפעולת הדב׳ 
אינה אלא סכום של כמה פעולות חלקיות, המבוצעות כל 
אחת במקום מסויים של המוח. הם הטעימו את א 1 פי האחידות 
והשלמות של פעולת הדב׳, והניחו שהיא מבוצעת על־ידי 
קליפת־המוח בשלמותה — ואפילו ע״י האורגאניזם כולו —* 
כרקע או ככלי הגשמי של האישיות החושבת והאחידה של 
האדם (והשר הרמב״ם על ה״נפש" {"שמונה פרקים", תחילת 
פרק א׳]). לסי דעתו של הד, פעולת הדב׳ אינה אלא צורה 
מיוחדת, סגולה לאדם, של "התנהגות ביולוגית": "פעולה 
של ניסוח וביטוי סמלי" למה שמתרחש בנפשו של המדבר. 
לתורה זו נמצאו תומכים ביחוד בין אנשי הפסיכולוגיה של 
התבנית (ע״ע). 

לשתי הגישות הללו עמדו תלמידים רבים, והוויכוח 
ביניהן הרחיב והעמיק את המחקר ואת התסיסה של הדב׳ 
ושל האישיות בכללותה. בתורת האיתור דגלו ביחוד ליב־ 
מאן, קליסט, הנשן, נילסן 1 בזמן האחרון נמצאו לה סמוכין 
בעובדות חדשות שגתגלו ע״י הנורו־כירורגיה, בעיקר בידי 
פנסילד ועוזריו, שהצליחו להוכיח פעולות "מרכזים" מסויימים 
במ 1 ח החשוף בשעת ניתוחים באדם החי, וכן ע״י האלקטרו־ 
אנקפאלוגראפיה(ע״ע מח, פיסיולוגיה), המגלה צורות שונות 
של תהליכים אלקטרוכימיים בתוך התאים בחלקים שובים 
של קליפת־המוח בתנאים נורמאליים ופאתולוגיית הגישה 
של הד מצאה לה גם היא ממשיכים, כגון פיק, פצל, וביחוד 
ק. גולדשטין (ע״ע) — חסידי התסיסה ה״אורגאניסמית": 
לדעתם הדב' אינו תהליך סיסיולוגי־גרידא של כמה שרירים 
ועצבים, אלא הוא מבוצע ע״י אורגאניזם אחד ואחיד לשם 
מימוש ה ל ש ו ן, ז״א: כדי "לבוא בדברים" עם הזולת, עם 
אורגאניזם של אדם שני, המסוגל לקלוט ולהבין את המדובר. 
במובן זה אין הדב׳ תהליך אינדיווידואלי־גרידא אלא גם 
תהליך חברתי, בהתאם למציאותו של האדם כ״חי חברתי", 
ואין להסבירו מתוך תפיסה מכאניסטית־סיבתית בלבד בלי 
התחשבות בגורם תכליתי. 

ניתן לומר, שאין ניגוד אמיתי בין שתי הגישות הללו, 
ששתיהן מבוססות היסב על חקירות ממושכות של פיסיו־ 
לוגיית־המוח! הן משלימות זו את זו, ואין להגיע להבנת 
התופעה המסובכת של הדב׳ אלא בשתי הדרכים גם יחד. 

כל האמור אינו חל אלא על החלק השכלי של הדב/ 
ההסדרים לחלק האמוציונאלי שבו אינם מאותרים בקליפת* 
המוח אלא במערכת האהסטרפירמידית (ע״ע), ביחוד בתא־ 
לאמום ובסטריאטום. משם יוצאים הדחפים לתנועות המימיות 
של הפנים, של הידיים ושל כל הגוף, שהן מלולה את הדב׳ 
באופן שהוא מיוחד לכל איש ואיש. במקדה של מחלה באותם 
החלקים של המוח (ע״ע אנצפליטים) נעשה הדב׳ מונוטוני, 
חסר־גון, ומאבד את צורתו האפייניודהאישית המיוחדת 
לבעליו. 

מלבד ההפרעות והשינויים בדב/ שהם ביטויים לפגמים 
ומחלות במנגנון־הדב׳, יש גם הפרעות פונקציונאליות 
של הדב/ הנגרמות ע״י גורמים נורוטיים באישיות חולה 
והמונעים מן החולה את השימוש התקין במנגנוךהדב , , אע״ס 
שזה האחרון לא נפגם כלל (וע״ע גמגום! היסטריה). 


, וע״ע לשוח קול 

?. ^1311(1 1 ש[ל 1 ע£ .א ; 1906 , 1 ,?ו(? 78 ?$ ?? 4 ) 271711 ,עחל . 

£>!? £01112? £731117 <1(1 1(1714?:, 1921; 1<1., $?707)1■ 

1/1?071?, 1934; 99. 57/11771 :? 4 ? $1.1101021 ■:? ? 7,11 ,־ט 1 י 0€1 א ■ 

£:17;1 ?05 .£ , 1925 ,!?? 4 /ס ץ 11 ! 0 /ח? 1 \ ? 111 ,. 1 ) 1 ; 1921 , 1 ז • 

512611 ) 1 ; 1923 , 1 , 71 ?; 0777 ? 71 ? 1 (? 30115 ( 5$771 ?? 4 ? 11 ( 11110:02 ? ,־ ., 

471 ?5:11$ 071 14071, [>(. 11, 011 8, 1944, £. 0. 51(11(11, £510$! 

071 1)1? £001111 071 0 / 1711171, 1924; 14. /! - 1 ( 7157 ? 771 ? 1 <£ ,תתנוזז 
ז? 4 ? 101021 (?$:? , 111 ) 81 . 9 \ ; 1925/28 , 1-11 ,? 4 ? 8 ?!(ס!! 

)71<)1?7?71 2:714 )!?11, 1926; ). 11, 13(1(5011, 4(} ??110715 0/ 

3????/! ( 3?1??!?4 1271117125, 11, 121-212), 1932; 1 >!ס 0 .א - 

5£ £071£110£7 ,. 1 ) 1 , 1934 , 07£117315771115 !? 4 411/111111 7 ? 0 , 10 ש 
0714 115 015!117)><1717?5 , 1948, 4. 14. 03(111(1(1, 1/1? 1/1?0?$ 

1 ? ? 1073202 ?£ ,ץ 11 ) 15 . 011 ; 1932 ,? £0312002 0714 1 ( 5 ??ק 5 /ס 

£031 ) 0 8171/1 1707140115 (^ ? 1/1 , 99115011 .א ; 1936 ,? 1/1 ס! • 
£002?, 1937, 1942'; 0. 8( 20771771:1 71 ? 1 (? 111 /? 323 ? 771 ? 01 , $2 )״ ■ 
711^0110715/07771771 0714 41? 50£?/10717).( 707 ?$ 7 ? 4 ? 11 (? 11 (? 5 ? 1/07£ 11314 £ח 
1941/54 , 1-111 ,? 1 ( 707 ? 5 ?? 4 ? £1 1010 ( ? 5$ ? , 2 מ 21 א , ?. 

0113(1(113((1, £? 1031 £0£? ?! 10 ??515??, 1956. 

. י. סר 

£1310011110 £>05131 /י־ 105 )ז 0 נ - ךב 1 ךד־ולםזר, סךקלין 

1020 ״ — ( 1786 , דואי — 1859 , פאריס), משוררת 
37 צרפתית. דב׳ היתה בת לצייר נצרו; מנעוריה עד גיל 
הופיעה כשחקנית וזמרת בתיאטראות של כמה ערים, ביניהן 
גם בפאריס, וזכתה להצלחה לא־מעטה, ואעפ״ב לא הצליחה 
מעולם להחלץ מן העוני. אהבת־סתד עזה קשרה אותה 
למשורר יסנט דה לטוש ( 1785 — 1851 ), אשר ילדה לו בן 
ב 1810 . מאהבה, אשר דמותו מופיעה הרבה בקבצי־שיויה 
הראשונים, נטש אותה (זהותו הוכחה רק אחרי מותה), וגם 
הילד פרי האהבה הזאת מת עליה בגיל רך. ב 1817 נישאה 
דב׳ לפרוספר לאגשאנטן־(מ 1 ז 1 ו 3 ו 01 ס £3 )־ואלמור, שחקן חסר־ 
הצלחה, צעיר ממנה ב 7 שנים! הנישואים לא נתברכו במזל, 
גם מ 5 הילדים שנולדו לה ממנו מתו 4 בחיית. 
חיי צער ויגון אלה הם שהשרו על דב׳ את רוח השירה 
ועשוה לאחת מן הגדולות שבמשוררות הצרפתיות, שכוחה 
בשירודהאהבה בכלל, ואהבת־האם בסרט. היא פירסמה כמה 
קבצי־שירים, סיפורים ורומאנים: "אלגיוח ורומנסות", עם 
;1817 ,(£16§10$, )913210 01 £0(1130065) * הסיפור ״מארי 
,(£10210$ ״אלגיות ושירים חדשים״ ( 011901105 :! 00$10$ ק זס 
1825 ! ״הבכיות״ ( 5 ז!! 10 ק £05 ), 1833 , עם הקדמה מאת 
£3101101 !! , אלכסנדר דימה! הרומאן ״אולפנו של צייד״(תנו 
!1839 ,(?3119205 £101125) "10111120 !) , 11833 ״פרחים עלובים 
״זרי־פרחים ותפילות״ ( 10205 !ק 01 111015 ) 8011 ), 1843 . אהרי 
מותה יצאו לאור מכתביה וקבצי־שירים מעזבונה ו״שירי* 
הילדות״ ( 00 ת £3 ת 0 ' 1 10 ) 005105 ? £05 ), 1869 . היא חיברה 
גם סיפורים, בחרוזים ובפרוזה, המיועדים לילדים. — שירתה 
של דב׳ אינה תמיד בלי פגם׳ אבל היא יוצאת מן הלב, 
ובדרך־כלל היא מתבטאת בנימה מוסיקאלית ערבה, שבגללה 
ניתן היה לחבר מנגינות לכמה משיריה. השירים המציינים 
ביותר את כשרונה של דב׳ ומהווים את תרומתה המיוחדת 
לשיר הצרפתי הם רומאנסות אינטימיות ועצובות׳ ערוכות 
בטורים קצרים, זמרתיים מאד! ביצירות אלו שימשה דב׳ 
.1931 דוגמה לורלן(ע״ע).—כל כתבי דב׳ הופיעו ב 4 כרכים ב 

01 071 ^ 5 ^ 1011 54 1 ) > 1 ' 1 58 :.? 0-1 < שז\ 11 ש 8 ' 1£ תנ 53 י \נ-,ו - 
64110?, 1870; 4 ?0 0 6£ 11€55€ * 1 *ן 14 <מ £1 ט .-\'., 

1898; 0. 1-001800, /),1 ש£תש 111 ס 0 .[ , 1905 ,.'׳ז־ \ 

£>-¥., 1909, 1926*, 100 .״ x035x5, 6 0*410111?1*5€ 

66 0 6 ? 145 * 01720141 14 ,- 1 ) 1 ; 1910 ,.׳׳ 1 ־ ? £>.-¥, 

1925; 52 .ש ^x18, 16111* 0 -¥ , 1927, . ?101111111 14 , 1 ש 1 ־\ 3 ־ו 

1x111 6* \11 * 17 -. 0 * 16111 ,ש 31111 !:אס , !?) ״? ; 1987 * 7 ה 

584 . 1948 ,*/ 144 * 8 '*/ה 

ם. ל• 




825 


דבורה הנביאה 


826 


ךב 1 ךה ?נביאה׳ שופטת, ז. א. מנהיגה־מושיעה, של ישראל 
בתקופת תשופטים (ע״ע), יוזמת מלחמת־השיחרור 
מלחץ ןבין מלו כנען ז מצרעת כאחד המחברים •־ ואף 
הראשונה בכתובת — של שירת־דב׳ (שוס׳ ד—ה). את זמנה 
יש לקבוע ע״פ זמנה של המלחמה הנקראת על שמה, שאין 
לגו עלית אלא העדויות המקראיות (שם, שמי שמ״א יב, 

ט; תה׳ פג, י), או ע״פ זמן חיבורה של שירת־דב , , הנראית 
עכ״ם כבת־זמנה של המלחמה עצמה: או עדיין לא הועילו 
הנסיונות המרובים למצוא את זמנה ומקומה של מלחמת־דב׳ 
במסגרת הכללית של כיבוש הארץ (ע״ע א״י, עמ׳ 263 — 268 ) 
ושל תקופת השופטים, או לקבוע את זמנה של השירה ע״פ 
המצב הגאוגראפי והמדיני המשתקף ממנה. סברותיהם של 
החוקרים השונים מכוונות לתקופה סביב 1200 (דעת גרסטנג, 
מזר ואחרים) — 1125 ידעת אולבריט) לפסה״נ. 

1 ) דמותה האישית: דב׳ מיוחדת מכל השופטים 
בכך שהיתה אשה (אך השר שום׳ ה, 0 ושזכתה להחשב 
לנביאה (שם ד, ד) — אולי בשל השירה המיוחסת לה (השר 
שמ׳ טו, כ־כא); היא גם היחידה בין השופטים שמסופר עליה 
בפירוש, שהיתר. שופטת בפועל: "ויעלו אליה בני ישראל 
למשפט"(שום׳ ה ה)> מבחינות אלו היא דומה לשמואל. על 
מ 1 צאה השבטי אין להעלות אלא ניחושים סותרים: אולי 
היתד. מאפרים (ע״פ מקום מו׳שבה, ר׳ להלן), ואולי מיששכר 
(ע״ם שום׳ ה, טו); עכ״ם הן בסיפור העלילה והן בשירת־דב' 
משתקפת דב׳ כמנהיגה בין־שבטית, כ״שופטה את ישראל" 
(שם ד, ד) וכ״אם בישראל"(שם ה, ז), ז. א. מקובלת באומה 
בכללה. 

מקום מ 1 שבה זמשפטה היה בקצה הדרומי של הר־אפדים 
בין בית־אל (ע״ע) ובין הרמה (ע״ע) הדרומית־מערבית לה 
(= רמתיים צופים, שהיא רמאללה של זמננו [לפי דעה אח¬ 
רת — רנטיס שעל־יד לוד}), "תחת תוסר דבורה" (שם 
ד, ה), מקום לא־ידוע לנו, שהיה, כנראה, מקודש לעם, ושאולי 
גם נזדהה או התקשר בתודעה העממית עם "אלון בכות", 
מקום קבורתה של דבורה מינקת רבקה (לסי בר׳ לה, ח). 
דמותה של דב׳ דומה ביותר לזו של שמואל (ע״ע), שהיה 
כמוה נביא־מנהיג ושופט בפועל ן ויש הרואים אותה בדמות 
הכאהן(או הנאהנה) — הידוע לנו משבטי הנוודים הערביים, 
שהיה שופט במקום מקודש, קוסם ומגיד־עתידות, ובעת 
מלחמה הלהיב את הלוחמים בשיר. על בעלה לפידות (שם 
ד׳ ד) אין המקרא מספר לגו דבר. 

בתלמוד ובמדרש נחשבת דב , לאחת משבע הנביאות 
שקמו לישראל (מג׳ י״ד, ע״א ז סדר־עולם ב״א). אולם את 
התנהגותה עם ברק שר־צבאה ואת החשיבות שקבעה לעצמה 
בשירת־דב' (במלים "עד שקמתי דב' שקמתי אם בישראל" 
[שם ה, ז}) רואים כמשקפים יהירות אישית יתירה, שבגללה 
נסתלקה ממנה הנבואה (מג׳, שם* פס׳ ס״ו, ע״ב); אך יש 
סבורים, שמלת "שקמתי" היא לשון־נוכח, לפי הצורה העתיקה, 
והפסוק נאמר על דב׳ מפי אחרים. חוסר מסורת על 
לפידות הביאה את חז״ל לזהותו עם ברק, זיהוי שהסתמך 
גם על הדמיון שבמובן שני השמות (ילק״ש שום׳ מ״ב)ו 
אך יש שדרשו "אשת לפידות" לא ככינוי ע״ש בעלה אלא 
ככינוי ע״ש פעולתה ־- "שהיתה עושה לפידות למשכן 
שילה" (מג׳ שם; ילק״ש שם ועוד). 

י קויפמך. תולדות האמונה הישראלית, א׳. 700 — 718 , חרציח. 

י ברוד■ מקומותיה של ד־ במקרא ובאגדה (ידיעות החברה 

לחקירת א״י ועתיקותיה, ח׳, א׳-ג׳, 67 * 72 ), תש״א! ׳■ו 16 מ?.ן 
1950 , 127-142 7 ס ) 111 וזו 51x4x1 ,תז 5 


2 ) מלחמת־דב׳ היא היחידה המתוארת בם׳ שופטים 
כמלחמה נגד לחץ כנעני שהעיק על שבטי־ישראל, ואפשר 
שהיתה המערכה הגדולה האחרונה של ישראל נגד הכנענים. 
יחסה של מלחמה זו נגד "יבין מלך כנען אשר מלו בחצור" 
(שום׳ ד, ב) אל זו שנגד "יבין מלך הצור" המתוארת בס׳ 
יהושע (יא׳ א—ט) עדיין לא הובהר; או נראה שמלחמת 
דב׳ מאוחרת בכמה דודות מן המלחמה המתוארת בס' יהושע, 
שהביאה לכיבוש הגליל (ר׳ שוס׳ ב, י; ג, ל; ה ג; ה, ו), 
ושעכ״ם חלה מלחמת־דב׳ רק אהרי חורבנה של הצור (ע״ע) 
עצמה. כיבוש יהושע עוד השאיר בפנים־הארץ ישובים 
כנעניים מרובים, בייחוד בעמקים שבצפון־הארץ (ר׳ שם 
א—ג), שציודם הצבאי כלל רכב־ברזל — שלא היד. ליש¬ 
ראל, ובכוחו יכלו לחלוש על הדרכים העוברות בעמקים. 
ישובים כנעניים כאלה, ששכנו בעמק־יזרעאל ובעמק בית־ 
שאן, הפרידו בין שבטי ההרים שבמרכדהארץ ובין שבטי 
הגליל שהיה נחלת זבולון ונפתלי. לכנען היו מלבים מקומיים 
(יה׳ יא, א־ב׳ שוס' ה, יט), שעמדו "לפנים" תחת שלטונה 
העליון של תצור (יה׳ יא, י). מפלתה הצבאית של חצור, 
הריגת המלך יבין ואף חורבנה של העיר בידי יהושע (שם 
שם, י-יא) לא ביטלו, כנראה, את הממלכה הכנענית של 
הצור, אלא היא התעודדה כעבור זמן־מה תחת מלו ראשי 
חדש, שכבר לא נקרא כקודמו "יבין מלך הצור" אלא "יבין 
מלך כנען אשר ישב בחצור" או "יבין מלך כנען" סתם 
(שוס׳ ה בג—כד). בימי דב׳ היה מרכז 1 הצבאי בחרושת 
הגויים (שם שם, ב), שמזהים אותה בדרך־כלל עם תל־עסר 
(או אחד המקומות שבאותה סביבה), במיצר שבין הנקודה 
הדוומית־מערבית של הגליל ובין הכרמל. קדוב לאחד מפלגי 
הקישון (בסביבת קרית-עמל של ימינו), מקום החולש על 
הדרך מהעמק לים. בכוח צבאו זה, שעמד תחת פיקודו של 
סיסרא ומנה ״תשע מאות רכב־ברזל״ — "לחץ אח בני 
ישראל בחזקה עשרים שנה" (שם ד, ג). 

עובדה מפליאה היא, שהיזמה למלחמת־השחרור יצאה 
דוקא מדב', שישבה בהר-אפרים דרומית לבית־אל, ז. א. ב?בר 
הדרומי של הממלכה הכנענית ההיא ורחוק למדי ממנה, 
ושדב׳ קראה אליה את ברק בן־אבינעם מקדש־נפתלי, ז. א. 
מהעבר הצפוני וממקום שהיה, כנראה, גם הוא מרוחק למדי 
מתחום הממלכה הכנענית. דב׳ מינתה את ברק לשר־צבא, 
הלכה אתו לקדש־נפתלי, והוא גייס שם (לפי שום׳ ד, אך 
ר׳ להלן) "עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון". 
בדק עלה עם צבאו להר־תבור, ומהנה סיסרא נסע "מחרושת 
הגרים אל נחל קישון". למרות המרחק הגדול שהיה בין 
המחנות ציוותה דב׳ אח ברק לנצל את ״זה היום״ — שהיה, 
לפי הנראה, יום גשמים ועליית הקישון על גדותיו (שם ה, 
כ-כא) — לרדת מהר-תבור ולהסתער על מחנה סיסרא. 
הקרב התחולל ב" תענך על מי מגידו" (שם שם, יט), עיר 
כנענית על אחד הפלגים של הקישון, במרחק של 25 ק״מ 
דרומית־מערבלת מהר-תבוי וכמרחק הזה דרומית־מזרחית 
מהסביבה שבה מזהים את חרושת הגרים (ר׳ המפה). רכב 
סיסרא שקע בביצות־העמק עד שיצא מכלל שימוש. וצבא 
ישראל הכה את "כל מחנה סיסרא לפי חרב לא נשאר עד 
אחד"(שם ד, טז). על סיסרא עצמו מסופר. שנמלט אל אוהל 
הבר הקיני (ע״ע), שעמד ב״שלום" עם יבין (שם ד, יז) 
ושכן ב״אלון בצענים (בצעגנים) אשר את קדש" (שם שם, 
יא), מקום לא־ידוע לנו (לפי ירוש' מג׳ א/ א' — "אגניא 
דקדש״, והשר יה׳ יט, לג); סיסרא נהרג בערמה ע״י יעל 



ל 82 


דבורה הנביאה 


828 



אשת חבר הקיני (שם ד, יז-כב! ה- כד-כז? אך השו׳ שם 
ד״ י). — התוצאה של מלחמה זו היתה כניעה של ממלכת 
כנען ועליית כוחם של ישראל, שהביאה לביטולה הסופי 
של הממלכה ו" ש ק ט" בא״י במשך "ארבעים שנה" (שם 
ד׳ בג-כד! שם ה, לא). 

שני המקורות על מלחמת דב׳, סיפור העלילה ושירת־דב/ 
מתיישבים בעיקרם זה עם זה ונותנים יהד תמונה שלמה 
מהמלחמה, אע״ס שנראים הבדלים ביניהם בפרטים. בשני 
המקורות יש למלחמת־דב' א 1 פי ברור של מלחמתיעם ולא 
של מלחמת שבטים בודדים. אולם לסי הסיפור נקראו למלחמה 
והשתתפו בה שני שבטי הצפון, זבולון ונפתלי, בלבה 
ואילו בשירה נזכרים עוד הרבה שמות של שבטים (ובתי- 
אב), בחלקם לשבח על השתתפותם במלחמה, ובחלקם — 
כנראה — לגנאי ובלעג על שהיו צריכים לבוא ולא באו 
(שם ה, יד—יח). אמנם גם השירה מפארת באופן מיוחד את 
חלקם של זבולון ונפתלי במלחמה (ה, יח), ולכן אין להגיד 
בוודאות אם קיימת סתירה ממש בין שני המקורות, או אם 
הם משקפים נקודות־מבט שונות לגבי אותו המאורע. 

מלחמת־־דב׳ היתה, לפי השירה, מלחמת מתנדבים (שם 
ה, ב, ט), הנצחון נחשב לנצחון של אשה (שום' ד, ט), בלי 
שנתברר אם הכוונה לרב/ יוומת המלחמה, או ליעל, הורגת 


שר־הצבא הכנעני(אולם בשס״א יב, יא, לפי נוסת השבעים, 
פיוהס הנצחון לברק). במסורת המקראית והיהודית המאוחרת 
לא נודעת למלחמודדב׳ חשיבות מיוחדת ביחס לכל מלחמות 
השופטים, אך ערכה הגדול נקבע ע״י העובדה שרק היא 
זיכתה אותנו בשיר־נצחון — שירת־דב/ 

ב. מיחלר — מ. ה. בן שפאי, תולדות א״י, 237-233 , תרצ״ח< 

י. קויפסן, תולדות האמונה הישראלית, א׳, 651-650 , תרצ״ח< 
הג״ל, הספור המקראי על כבוש הארץ, 76-75 , תשט״ו! ב. 
סייזלד, גבע וחרושת הגויים (ידיעות החברה לחקירת א״י 
ועתיקותיה, י״א, ג^ד׳, 41-35 ), חש׳־ד-תש״ה < ג. ניפבליסט, 

על קישון וקישיון (שם, י״ג, א׳-ב׳, 32-28 ), תש״זי 0 . ד. 
סגל, מבוא המקרא, א׳ (מילואים, ד^ר), תש״י! ו. 6 . אול־ 
ברייס, הארכיאולוגיה של א״י, 109 , חשי״א! י. אליצור, 
לפרשת חצור ;״בית מקרא״, חוב׳ א׳), 1956 ! . 50118 ־ 031 ( 
. 1931 , 289-303 

3 ) שירת־דב׳(שום' ה), שהיא שירת חנצתוץ במלחמת 
דב׳ ומיוחסת לדב׳ ולברק, היא מן היצירות הפיוטיות האדי¬ 
רות, אך גם מן הקשות, ולדעת כל חוקרי־המקרא — גם מן 
הקדומות ביותר שבספרות המקראית. נראה, שהיתר, זו שירה 
שהושרה בפי מקהלות, שענו זו לזו(השר פסוק יב). השירה 
מרבה להבליט דמויות של נשים, ומכאן אסמכתא לדעה, 
שהשירה נתחברה בידי אשה. 

הפתיחה כוללת הזמנה לשרים ולשומעים (ב—ג) ופרולוג 
(ד—ה), המתאר את הרושם הנשגב של ההתגלות בסיני על 
כל הטבע, שלקח חלק גם במלחמת־דב׳ (ר׳ לעיל ז והשר 
דב' לג׳, א—ג י חבק׳ ג, ג). 

הקטע השני (ו-ה) מתאר את שפלותו הפוליטית והרוח¬ 
נית של העם לפני המלחמה: שיבוש דרכי התחבורד" 
התרוקנות עדי־הפרזות מתושביהן, והמלחמה בשערי הערים ז 
המשורר אף עומד על הסיבות שהביאו למצב זה: הנהיה 
אחרי אלודם חדשים והמחסור בנשק. הימים שקדמו לנצתון 
נקראים "ימי שמגר בן־ענת" ו״יסי יעל" (ו). על השופט 
שמגר אנו למדים ממקום אחר (שוס' ג, לא), אך לא נמסר 
לנו כי היתה גם שופטת בשם יעל; לא מסתבר יפה שהכוונה 
כאן היא ליעל הורגת סיסרא. בהמשך דבריו (ט-יא) עומד 
המשורר על התמורה שבאה אחרי המלחמה, תוך מתן שבח 
ל״חוקקי ישראל", ז.א. למנהיגי העם אשר בזכותם בא 
הנצחון. 

הקטע הרביעי(יב-יח) מתכוון להלל את מנהיגי המלחמה 
ואת השבטים (ובתי־האב) שהשתתפו במלחמה וכנגדם, 
כנראה, ללעוג לאלה שעמדו מנגד. לשבח נזכרים: אפרים, 
בנימין, מכיר (=מנשה 7 ), זבולון, יששכר, נפתלי! לגנאי 
(כנראה) — ראובן, גלעד (=גדז), דו׳ אשרו לא נזכרו 
יהודה ושמעון. 

הקטע החמישי (יט-כב) מתאר בדרך מליצה את הקרב 
בתענך נגד "מלכי כנען" ונגד סיסרא ואת השתתפות כוחות' 
הטבע בקרב זה. 

בין הקטע החמישי והששי יש הפסקה בצהלת השמחה 
(כג): קללה לישוב "מרוד/ על שלא לקת הלק במלחמד" 
קללה המשמשת פתיחה לאנמיתזד, — הברכה ליעל, שבה 
פותח הקטע הבא. 

הקטע הששי (כ 1 -ל) מורכב משתי תמונות: תחילה 
מתואר מות סיסרא בידי יעל אשת חבר הקיני, ובתמונה 
השניה מופיעה אם סיסרא בחברת "שרותיה", המנסות 
להרגיעה כשהיא מצפה בכליון־עיניים לשוב בנה מן המערכה. 
השיר מסתיים (לא) בקריאת שמחה לאבדנם של אויבי־ה׳ 
ולעלייתם של אוהביו. 


* 




829 


דבורה הנביאה — דכורים 


830 


רוחה הכללית של השירה משתקפת במלות־המפתח, 
המבטאות את רעיונה היסודי. מלות־המפתח הן: ישראל — 
עם — ה/ ומהן נגזרו הצירום־ם "ה׳ אלהי ישראל" ו״עם ה׳". 
מלחמת ישראל היא מלחמת ה׳ באמצעות עמו. הנצחון עצמו 
הוא פרי השתתפותו של ה , במלחמה — נצחון בעל משמעות 
קוסמית, שסערכות־חשמים נטלו חלק בו. 

מבחינת הצורה הפיוטית מאפיינות את שירת־דב׳ תקבולת 
על־ידי חזרה של מלה או צירוף מלים בטורים השונים של 
החרוז (ברוב פסוקי השידה) ושכיחות! 1 של הטריקולון, ז. א. 
החרוז המורכב משלושה טורים (למשל ב* ג 2 ). לסי המסורה 
נכתבת שירת־דב׳ בצורת "אריח על גבי לבנה ולבנה על גבי 
אריח", ז. א. שורה בעלת שלוש צלעות ומתחתה שורה בעלת 
שתי צלעות ארוכות יותר, ושוב שורה בעלת שלוש צלעות, 
וחוזר חלילה (בדומה לאופן כתיבת שירת־הים בספר־תורה): 
אולם על חלוקת המלים לצלעות ולשורות בשירת־דב׳ אין 
בידינו מסורת קבועה (ר׳ מס׳ סופרים י״ב, ט׳—י״א [הוצ' 
מיללער והיגער], והשו׳ מנחת שי לשום׳ ה, א). יש דמיון רב 
בץ שירת־דב׳ ובין מזמור סח שבתהלים, ומסתבר שמזמור 
זה נתחבר תוך השפעה משירת־דב׳. המסורת קבעה אח 
שירת־דב׳ כהפטרה לס׳ בשלח, שבמרכזה עומדת שירת הים, 
שיש לשירת־דב׳ קרבה עניינית, רוחנית ואף סיגנונית אליה 
(וע״ע מקרא, שירת ה־). 

ו. פ. אולברייס, הארכיאולוגיה של א״י, 210 - 208 ׳ תשי״א! 

. 1926 ,ס / 0 1% ! 50 7/11 ,,׳■;! 1111 .( 1 . 8 

יע. ל. 

ךב 1 ךן ק, אנטונין — ח] 1 ] 0 זת\, — ( 1841 , נל?ר 

הוזווס על־יד פראג — 1904 , פראג), קומפוזיטור 
צ׳כי. דב , היה בן קצב ופונדקי! עד לשנת חייו ה 14 למד דב׳ 
בביה״ם הכפרי, אח״כ בעיירה קרובה, ששם למד אף גרמנית. 
עוד בילדותו היה מנגן בכינור ללקוחותיו של אביו ואף 
שד בסקהלת־הכנסיה• 
ממנהל בית־הספד, שהיה 
אורגאניסט ומנצח, למד 
דב׳ את הנגינה בוויולה, 
בפסנתר ובעוגב, וכן את 
תורת־ההארמוניה. אחר־ 
כך נאלץ לעבוד זמן־מה 
כעוזר על־יד אביו, אולם 
ב 1857 נסע בתמיכת דודו 
לפראג, כדי להמשיך 
בלימודיו בביה״ס לעוגב 
שליד הקונסרוואטוריון. 
כשרונו לקומפוזיציה הה* אנטוני; רנורז׳? 

חיל להתגלות כבר ביצי¬ 

רות נעוריו: רביעיה לכלי־מיתריס, הסימפוניה "פעמוני 
זלוניצה״, מחזור־הזמרים ״עצי־ברושים״, 2 אופרות, מיסות 
לכנסיה, ועוד. ביצירות אלי שימשו לו סוסת הקלאסיקנים 
מוצארט ובטהובן— מזה, והרומאגטיקנים הגרמניים שומאן, 
ליסט ונאגנר — מזה ז ביהוד ניכרת השפעתו של זה האחרון 
באיפרות של רב/ — מ 1859 ואילך עבד דב' כנגן בוויולה 
בתזמורת־ריקודים, שבשבילה אף חיבר כמה ריקודים, ומ 1862 
עד 1873 — בתזמורת־האופרה של התיאטרון הצ׳ני־הלאומי. 
באותן השנים נכנם לתחום־השפעתו של סמטנה(ע״ע), מייסד 
האסכולה הלאומית במוסיקה הצ׳כית. ב 1873 נשא דב' אשה, 


זמרת במקהלת האופרה < מנישואים אלה נולדו 6 ילדים. — 
פירסומו של דב׳ כקומפוזיטור החל ב 1872 , עם ביצוע "ההינד 
נוף הפאסריוטי שלו(למקהלה מעורבת ולתזמורת). דב , עזב 
את התזמורת ופנה בעיקר לקומפוזיציה ולהוראה. הוא 
הלו בדרך המוסיקה הצ׳כית־לאומית, ורוחה וסיגנונה של 
שפתו המוסיקלית נקבעו בבירור. המצאותיו המלודיות 
משקפות אח נפשו של הזמר העממי הסלאווי, בעוד שטכניקת 
הקומפוזיציה שלו מבוססת על דוגמת האמנים הקלאסיים 
הגדולים. הסימפוניה השניה שלו זכתה ב 1874 לפרס- 
המדינה האוסטרי! חבר־השוסטים כלל את בראמס, שנעשה 
ידידו של דב׳ והשפיע על יצירתו השפעה מפרה ביותר. 
באותה השנה סיים דב׳ את האופרה הקומית "העקשך, שבה 
פנה עורף לוואגנריאניזם, וב 1875 נוצרה הסימפוניה השלי¬ 
שית שלו• לפירסום עולמי הגיע דב׳ בעקבות "הדואטים 
המוראוויים״, ״ 3 הראפסודיות הסלאוויות", הסידרה הראשונה 
של "המחולות הסלאוויים", והיצירה הכנסייתית 5131531 
־ 315:1 ^; אחריהן באו הקונצ׳רסו לכינור, הסימפוניה הרביעית 
( 1880 ) וכמה חיבורים למוסיקה קאמרית. יצירות אלו בוצעו 
במולדתו ואח״כ גם בחו״ל — בעיקר בלונדון לעתים 
קרובות בניצוחו של דב׳ עצמו, ונתקבלו בהתלהבות רבה. 
דב׳ חזר ללונדון 9 פעמים, וביקוריו שם עוררו אותו לחבר 
כמה יצירות חשובות, ביניחן 2 סימפוניות נוספות׳ מיסה, 
רקווים, טריו והמישיה לפסנתר, ועוד. הקומפוזימור־המנצח 
זכה להכנסות מרובות, ופן לתארי-כבוד ואותודדהצטיינות 
מטעם האוניברסיטה הצ׳כית והקונסמואטו״ריון בפראג ומטעם 
אוניברסיטות ומוסדות-אמנות בחףל, וכן מטעם הקיסר 
פראנץ יוזף. בשנת 1892 הוזמו לכהן כמנהל הקונסרח־א־ 
טוריון הלאומי בניריורק. הוא נסע עם משפחתו לאמריקה, 
ושהה שם — בהפסקה קצרה — עד 1895 . לפעולתו שם 
נודעה חשיבות רבה לגבי התפתחות המוסיקה האמריקנית 
הלאומית. כתוצאה מעיסוקו בזמרי הכושים והאינדיאנים 
ובםללקלו׳ר האמריקני נוצרו הסימפוניה "מן העולם החדש" 
( 1893 ), ״הרביעית האמריקנית״ וכפה יצירות נוספות. — 
בתקופה האחרונה של יצירתו חזר דב׳ לאידיאלים של 
הרומאנטיקה הגרמנית וחיבר בעיקר יצירות מבוססות על 
נושאים פיוטיים־רומאנטיים׳ כגון הסימפוניות "רוח-המינד, 
״כישור־הזהב״, ״^ 10101515 *" ("הגוזל"), והאופרות האחרו¬ 
נות שלו י ' 10 [ 53 נ!£־* ("בת־גלים") ו״ארמידה", שבהן ניכר 
שוב רישומו של ואגנר. — מ 1901 עד מותו היה דב׳ מנהל 
הקונסרוואטוריוו בפראג. הוא הפך לדמות לאומית צ׳כית 
ונקבר בטכס חגיגי וברב־עם. 

.. 0 . 4 י ז*ז*״מו£} 110 . 14 ; 1917-1929 ,. 0 . 4 ,; 3 >ת״ 0 § . 0 

■ 1110 ) 11 ) 1 ! . 4 מן ) 01 ,: 1 )זגנ 01 סז 5 .£- 1 ז 6 ז 1 * 11 .ע ; 1924 

-מ £3 ש 51 ? , 1939 , 0 . 4 ,קזו 5 11 , 1938 ,^ו 1 < 1 ! 1 !)) 11 . 1 ) 1101 

ס ; 1944 , 0 4 , 1$00 זןא 8.01 . 4 , ; 1941 ; 0 . 4 . 

1953 4 ה 0 )( 1 ^ 1 ,.ס . 4 , 611 זנ 501 

י. טל 

[יבזך ים (^ 01 ^), קבוצת משפחות של חרקים מסדרת 
הדבורניים (ע״ע). הקבוצה כוללת פ 12,000 
מיגים, מהם דב" בודדות (כ 10,000 ) ומהם דב" חברתיות 
נכ 2,000 ). הדב" החברתיות האמיתיות משתייכות למשפחות 
136 ) 1 נ)ו 1 ז 80 ו 13£ > 1 ק^. האחרונה היא החשובה שבקבוצה: 
היא כוללת את הסוג בעל 4 מינים, שאחד מהם הוא 
דבורת־הדבש ( 3 ז 111£0 ש 1 ת האירופית — המכובה גם 
דבורה סתם —, ספקית הדבש והדנג, אחד מבעלי־החיים 



831 


דבורים 


832 



1 2 3 

ציור 1 דבורת־הדבש ( 3 זפ 1 נ 11 פוזו <-וק\/). 

1 םוע 5 וז, 2 ס 5 כה; 3 . זכר 


המעניינים ביותר מבחינת סגולותיו ואורח־חייו והחרק 
שנחקר יותר מכל החרקים. 

ד ב ו ד ת ־ ה ד ב ש היא בעל־חיים חברתי מובהק, שחייו 
מתנהלים בחברה מאורגנת ומפותחת להפליא, הקשורה 
לקן מסויים — הכורת. הכוורת מונה כמה רבבות — אולי 
כ 50,000 — פרטים. שבהם מבחינים 3 טיפוסים: 1 ) רבבות 
של פועלות! 2 ) כמה מאות של זכרים* 3 ) מלכהיאם אחת. 
המלכה והפועלת כאחת הן נקבות מבחינה גנטית, אלא 
שהמלכה בלבד מסוגלת להטלת ביצים, ואילו בפועלת מנוונת 
השחלה וכנגדה מותאמים איברי־גופה לעבודות מסויימות, 
שעיקרן — מציאת צוף ואבקת־פרחים ואיסרפם לשם הזנת 
אוכלוסיית החברה או לשם אגירתם בכוורת לשעת-הצורך. 
בהתאם לכך התפתחו במיוחד גפי־הפה והרגליים האחוריות. 

( 1 ) הדב׳־הפועלת ארכה 13 — 15 מ״מ.גפי־פיד,מותקנות 
יפה למציצה, ללקיקה ולנשיכה. לנשיכה משמשות בעיקר 
הלסתות העליונות הצרות, שקצותיהן מתרחבות ככפלת 
עטורות שערות. מכשירי המציצה והלקיקה הם הלסתות 
התחתונות עם בחגיני השפה התחתונה, המצטרפים יחד 
להדק — צינור שארכו כ 6 מ״מ ושבתוכו נתונה הלשונית 
השעירה והארוכה עם צינור נימי העובר לארכה. רגלי הדב׳ 
חזקות ומותקנות להליכה ולטיפוס, גם על־גבי גופים חל¬ 
קים — בעזרת כריות־הדבקה שבין ציפרניהן. הרגליים 
האחוריות הן המשוכללות ביותר* בחלק התחתון של 
שוקיהן, מצידן הפנימי׳ טבועות סלסיליות, שהן שקערוריות 
שמסרקות של זיפים מגבילים אותן מלמטה. כל המנגנונים 
הללו משמשים לאיסוף הסזון וחמרי־הגלם, שמהם מכינות 
הרב" את מוצריהן ובונות את תאי־כוורתן. בלסתות העליונות 



ציור 2 דבורה פועלת א דאיק; ב היקי־הפח. 

1 עיניים נקודתיות. 2 עירחשכץ; 3 . טחוש, 4 שפת עגייונה: 
5 לסת עליונה. 6 בחני! הלסת התהתוגה: 7 לסת תחתונה, 
8 בחניז השפה התחתונה. ס שפד, תחתונה. 10 . לשונית 


לשות הדב" את אבקת־הפדחים והדונג ומתקינות את הדונג 
לבניית התאים, וכן הן משתמשות בהן להוצאת ליכלוד מן 
הכוורת ולכידסום מכסה־הדונג של התאים בשעת בקיעת 
הרימות מן הביצים. בלשונית שבחדק מלקקת הדב׳ את 
צוף־הפרחים ומעלה אותו — כשהלשונית משמשת כעין 
בוכנה מתנועעת — בצינור הנימי לתוך חלל־הפה. את אבקת־ 
הפרחים קולטת הדב׳ בשערות שבגופה וברגליה, ובעזרת 
מסרק־הסלסילה — בסלסילה. — קוץ בצידה הפנימי של 
השוק בזוג הרגליים האמצעיות משמש להוצאת לוחיות־ 
הדונג. 


מערכת־העיכול של הדב׳־הפועלת מותאמת לתפקידיה 
הרב־גוניים: הזנה עצמית * הזנתן של דב" אחרות, וביחוד 
של המלכדדהאם והוולדות* אגירת הצוף ויצירת הדבש. 
צוף־הפרחיבנ הבא דרך צינור־היניקה לבית־הבליעה, עובר 
דרך ושט צר לזפק 
גדול-״קיבת־הדבש", 
המסוגלת להתמתח — 
שבו הוא נאגר. בינו 
ובין הקיבה מצוי ש ס¬ 
תום, המונע את הע¬ 
ברת "דבש״־האגירר, 
לקיבה. 2 זוגות של 
בלוטות־רוק מצויים 
בראש וזוג אחד בתזה. 
אחד מזוגוח*הראש 
משמש מקור למזון 
למלכות ולוולדות ה¬ 
צעירים! הזוגות האח¬ 
רים פועלים בבלוטות* 
הרוק בשאר החרקים. 
האנזימים שברוק 

(אינורטאזה ציור 3 השוק ופיסודוזרנ? של הוני האחורית 

טאזה) הופכים את של רנורח־םוע 5 ח: 

_" . 1 ״__ טימין—הצר הפנימי; םשםא 5 —הצד החיצון 

הציף ש בזפ ? לדבש • 1 טברש״ז 2 . סלסילה. 3 . ססוק; 4 . קוץ 

חלק ממנו משמש 

לתזונתה העצמית של הפועלת, עובר מן הזפק לקיבה ולמעיים 
ונספג משם לתוך הגוף. חלק מ 1 סרת הרב׳ לחברותיה בכוורת, 
שגם הן ניזונות ממנו, והשאר היא פולטת לתוך תאי־החלה 
לאגירה. נתמלאו התאים — היא חותמת אותם במכסה של 
דונג. לפני חתימת התאים מרכזת הדב׳ את הדבש המימי 
הנפלט מן הזפק ע״י מתן סיוע לאיוד המים בדרכים שונות: 
ע״י בליעה והקאה חוזרות ונשנות של הדבש על־גבי החדק 
וע״י תנופות כנפיה, המשיבות את האויר הרווי לחות מעל 
התאים ומביאות במקומו אויר יבש. 



מזונה של ה ד ב׳ מורכב מצוף הפרחים ומאבקתש. 
הצוף מספק את הפחמימות וכן חלק גדול של המים. זחלים 
ומבוגרים יכולים להתקיים על דיאטה של פחמימות בלבד, 
אולם התפתחות הזחלים למבוגרים אינה אפשרית בלי חל¬ 
בונים ומינראלים, והללו מסופקים להם באבקה. אח המים 
הנדרשים בשפע לדב׳ עצמה — ועוד יותר לוולדות, שבשבילם 
יש למהול את הדבש שנשתמר בחורף להזנתם — משיגה 
הדב/ נוסף על המים המצויים בצוף, מן הטל שעל הפרחים 
וחלקי-צמחים אחרים, משלוליות, אגמים וכל מקוה־מים. 
בחורף משמש כמקור למים גם עיבוי האדים באטמוספירה 



833 


דבורים 


834 


רוויית-הלחות של הכוורת* וכן בוצרים מים בגוף הדב׳ 
כתומר־לוואי של מגירת הפחמימות שמהן היא ניזונה. 

לדב׳־הפועלת מנגנון ליצירת הדונג, שהוא חומר בניין 
תאי־הכוורת. בצדם התחתון של ארבעת סרקי הבטן האחרונים 
נמצאים איזורים של בלוטות היוצרות דונג. מעליהם פרוש 
קרום כיסיני דק, שדרכו נפרש הדונג הנוזלי ספידטפין, דרד 
פתחים מיקרוסקופיים, ונקדש לדפיפים רכים. למלכה־האם 
ולזכר, שאינם עוסקים בבניין תאים, חסרים מכשירים אלה. 

"בקצה במגה של הדב׳ קבוע עוקץ׳ שאינו אלא גילגול 
של צינור־הטלה, עשוי כעין נדן כיטיגי, פתוח למחצה, 
המקיף צינור מרכזי — צינור- 
הארס. חלק אחד של העוקץ 
משמש עטיפה לשני הדוקרנים 
המשוננים. לעוקץ מחובר בית- 
קיבול לארם׳ שהוא נזרק מ 3 
בלוטות על־ידי שתי משאבות 
הקשורות לחלק העליון של 
הדוקרנים. בשעת עקיצה כופפת 
הדב' את בטנה, באופן שחודו 
של העוקץ מכולן קדימה וקצהו 
מתחיל לחדור בעור גוף־האויב. 

שני הדוקרנים מחליקים לסירו¬ 
גין אחורה וקדימה לאורך עסי־ 

פותיהם, ותנועותיהם עוזרות 
לעוקץ להעמיק בעור, וכן מפי 
עילות הן את משאבות־הארם. 

אם ננעץ העוקץ בחומר רך 
המתקמס ומתקפל, כגון עור־האדם׳ לא ניחן לחלוץ אותו 
ממנו, וכשהדב׳ מנתקת עצמה מן הגוף הנעקץ — נקרע 
העוקץ מגופה, והיא מתה. 

א רם ־הד ב" מכיל פרוטאין טוכסי, שמשקלו המולקו־ 
לאדי ב 10,000 והוא קרוב לארס-ד,נחשים< כמותו בטיפת־ 
הארס המוזרקת בעקיצה אחת היא פחות מ 2 / ג מ״ג. פעולתו 
דומה לזו של ההיסטמין (ע״ע). הוא מעורר דלקת במקום 
העקיצה ובסביבותיה — הרחבת הצינורות הנימיים, גודש־ 
הדם, בצקת, תפיחה, המלווים כאב חזק, עקיצת־הדב , יש בה 
לפעמים כדי להמית תינוק. עקיצות מרובות, כגון ע״י בתיל־ 
דב", עלולות לטכן גם את חייו של מבוגר, 
ביהוד אם עקיצה פוגעת בפה או בלוע 
וגוררת תפיחה מחניקה. בני־אדם שנעקצו 
פעמים רבות ע״י דב", כגון כוורגים, רו¬ 
כשים חסינות לארס־הדב" מחמת יצירת 
אנטימובסינים ספציפיים.—הפעולה המגרה 
של ארס־הדב" מנוצלת בתכשירים ריפויים 
למטרת דיר בון כוח־ההתנגתח של הגוף 
במקרים של שגרון הפרקים והשרירים, 
מיחושים כלליים וכד׳. 

הדב׳-הפועלת היא בעלת כנפיים חזקות ביותר, שנוצרו 
ע״י חיבור שני זוגות-הכנפיים לשטח אחיד. היא מסוגלת 
לתעופה ממושכת ומהירה למרחקים גדולים. בכוח הכנפיים 
לעשות 400 — 440 תנופות בשניה ולהקנות לדב׳ מחירות עד 
כדי 15 מ׳ לשניה (שהם כ 50 — 60 ק״מ לשעה) בלי משא 
וכדי 5 מ' לשניה עם משא, ולעבור ב 10 — 15 ק׳׳מ בטיסה 
בלי חניית-ביניים. כושר־התעופה של הזכרים והמלכה קטן 
בהרבה מזה של הפועלת. 


מערכת העצבים והחושים של הדב׳ היא מהמשוכללות 
ביותר במחלקת החרקים. לדב׳ מנגנונים עצביים(או עצביים- 
הולמוגאליים) מיוחדים, המכשירים אותה לפעילויות מכוונות 
מסובכות, הנראות לנו כגילויים פסיכיים — של תשיבה, 
הישוב וזכירה. המוח המרכזי גדול ומפותח מאד, ובמרכזו 
"גופי־הפטריה" הגדולים. אונות־הראיה גדולות מאד. בתוך 
דופן גוף הדב׳ תאי־חוש רבים ושונים. לדב׳ 2 עיני־תשבץ 
גדולות, מורכבות ומפותחות, הכוללות כ 4,000 עיניות פשו- 
סות, וביניהן 3 עיניים נקודתיות נוצצות. הדב' מסוגלת 
להבחין בצבעים ובצורות. ספקטרום־הראיה של הדב׳ מקיף 
ארבי־גלים ם 6,500 עד 3,000 4 ,, ז. א. הוא מוסט בלפי הגלים 
הקצרים בהשוואה לספקטרום־הראיה של האדם. אין הדב׳ 
רואה את הצבע האדום, ולעומת זה היא רואה קרניים 
אולטרא-סגולות, הנעלמות מעיךהאדם. בתחום ראייתה הב¬ 
חינה הדב׳ היטב בין 4 צבעים: צהוב (הכולל בשבילה כתום 
מצד אחד וירקרק מצד שני), כהול־ירוק,כתול,אולטרא־םגול, 
אולם אין היא נמשכת אחרי פרחים אדומים. — הדב" הבחינות 
בצורות עצמים, ונמשכות אל עצמים בעלי צורות מצטלבות 
ומסובכות יותר מאשר אל צורות בעלות קווי־הקף מקבילים 
ועגולים׳ וכן הן מבכרות תבניות מרובות הגונים והזוויות. 

חוש הטעם והריח מיוסד בעיקר על תאי־התוש 
שבמחושים, שמספרם מגיע לרבבות. הרב' הבחינה יותר 
מ 40 ריחות ומבדילה ביניהם. סף־הרגישות לגבי ריחות נמוך 
בדב׳ יותר מאשר באדם. תאי חוש הריח והטעם נמצאים 
גם בקצה החדק ובפיסות־הרגליים. כשרה של ד.דב׳ להבחין 
בין סוכרים שונים ע״פ גוני מתיקותם גדול בהרבה מזה 
של האדם, ואילו הרבה תמרים מתוקים לאדם חסרי־טעם 
הם לדב/ כגון הסאכארין. — ח ו ש - ה מ י ש ו ש מיוסד על 
תאים מיוחדים דמויי-שערות ש בדוס ן גוף הדב׳. בעזרתו 
מוצאת הדב׳ את דרכה בקו, שבדרר־כלל הוא שרוי בחושך. 
תאים אלה רגישים לתנודות־האויר׳ ורגישות זו משמשת 
לדב/ כגדאה, תחליף לחוש־השמיעדי. 

שפת ה ד ב". חיי־חברה מצריכים אמצעי קומוניקאציה, 

וזו מושגת אצל הדב׳ ע״י תנועות הידועות כ״מחול־הדב'". 
כבר בדורות קודמים שיערו כמה חוקרים ש״הריקוד" — ז. א. 
התעופה הממושכת במעגלים צרים םמוך לפי־הכוורח, 
המבוצעת ע״י דב״ החוזרות מסיורים בסביבה — משמש 


לדב" אמצעי למסירת ידיעות. בדור האחרון הוכח, שזוהי 
"שפה" מפותחת׳ שיש בה משום מתן אינפורמאציה מדוייקת 
לא רק על מציאת מקור־מזון, אלא גם על ביוון הימצאו 
ומרתקו מן הכוורת, ואפילו על טיבו ומידת השפע שבו. 

עובדות אלו מובאות לידי ביטוי ע״י הבדלים בעצמת 
המחול, ארכ 1 בזמן ובחירת מישווי־תעופה מסויימים וכיוו¬ 
נים מסויימים בחלל. מבחינים בין "ריקוד־המעגל" ובין 
"ריקוד תנודת־הזנב". בריקוד־המעגל נעה הדב׳ במסלולה 



צי 11 ־ 4 

טגננוו-ר׳עקיצוו של הדבורה: 
1 עחן•(; 2 בלוטת־ארם עם 
איבדי-ד,*חא< שלח 


ל 5 ין-קאדם 


ואיסדא-סנוי 


בחול יו־וק־גחוי יירק 1 רוב כחרס אדים 


3000 


כ 


0 ף 50 


560 <־ 6000 ■׳ 650 7000 0000 


לעץ־ה רבודה 

ציוד 5 ם 9 ?טרום־הראיה של האדם ושל הדבורה (#רכי״הנלים ב £) 


835 


דבורים 


836 


; 


פעם בכיוון האחד ופעם בכיוון נגדי, כשד,לולאה האחת של 
מסלולה מכסה בחלקה את השניה. בריקוד תנודת־הזנב נעה 
הדב׳ ב״שמיניה", שלולאותיה נפרדות זו* מזו 4 ע״י קו ישר 
קצר או ארוך * במעופה לאורך קו אמצעי זה מנענעת הדב׳ 
את קצה־בשנה ימינה ושמאלה. כשמקור־המזון קרוב לכוורת 
(עד 100 מ׳ בערך) מבצעת הדב׳ את ריקוד־המעגל. 
וכשהמרחק גדול יותר — את ריקוד תגודת־הזנב, ובמידה 
שהמזון מרוחק יותר — הקו הישר המבדיל בין שני המעגלים 
של השמיניה מתארך יותר, המעגלים מתרחבים והתעופה 


ם כ 



1 \ 



איסית יותר, ז. א.: מספר הסיבובים ביתידת־הזמן פותת 
והולך. הערכת המרתק של מקור־המזון נעשית, כנראה, לפי 
הזמן או האנרגיה הדרושים להשגתו. עצמת הריקוד וארכו 
בזמן מבטאים גם את עושר מקור־המזון: כשהמזון עשיר 
ומשובח, הריקוד עז וממושך יותר. כיוון מישור־הריקוד של 
הדב' מציין את מקומו של מקור־המזון (הפרת) .:יחם לכיוון 
השמש מן הכוורת. ריקוד בכיוון מאונך לכוורת פירושו — 
שהפרח נמצא בכיוון השמש, ריקוד בזווית של ־ 45 מהאנך 
של הכוורת — שהפרח נמצא בכיוון הסוטה ״ 45 מכיוון 
השמש, וכן הלאה. הריקוד וכיוונו תלויים בבהירות השמים! 
ביום מעונן אין הריקוד מכוון די־צרכו, ואף נפסק לגמרי. 



2 1 


ציור 0 "׳בפת־הדבורים": 

1 . ריהור־הטענג, 2 . ריקור תנודת־הונב 

מסתבר, שהדב׳ משתמשת לקביעת הכיוון בחוש התופס את 
זווית־הקיטוב של האור המוחזר מן השמים, שכמותו שונה 
בחלקי־שמים שונים לפי חוקיות סדירה. כיוונו של מעמד 
השמש ביחס לכוורת מועתק בריקודה של הדב׳ לכיוון האנך 
כלפי מעלה — כיוון הנתפס ע״י הדס באמצעות תחושת 
כיוון־הכובד. מידת הדיוק שבקביעת הכיוון על־ידי המחול 
מועטת בבוקר, כשהשמש קרובה לאופק. והיא הולכת ומש־ 
הפרת עד הצהריים, כשמעמד השמש מתקרב לכיוון הכובד! 



ציור 8 שיטת־ההכמנה נםחו<־וזדב!רים: 

ש=׳!וט•׳). כ=כוורת: ם=טקום־הטזו!. 

כיוון הקו כוורוז־השטש טועתגן ב״שםיניה" לכיוון האנך■ ?טעלוז 


הסטיות חוזרות ונשנות אחר־הצהריים. האינפורמאציה על 
סוג הפרח נמסרת בעזרת חוש־הריח. בשעת ביקורה של 
הדב׳ המסיירת בפרח היא לוקחת עמה — נוסף על מזון — 
גם קצת מחמדי־הריח של הפרח, וריח זה מתפשט בכוורת 
בשעת הריקוד. 

חוש־ ה ז מן. הדב׳ מסוגלת להבחין בסדר־זמנים של 
שעות־היום ולבצע את פעולותיה לפי "שעוף קבוע. תחושת־ 
הזמן אינה תלדה בגורמי־הסביבה, כגון חילוסי־התאורה 
במשך היממה, שינויים במעמד השמש ברקיע וכד: התנהגות 
לפי תחושת־הזמן נמצאה גם בדב" שבקעו מביציהן בחדר 
אפל ולא ראו מימיהן בחילופי יום ולילה. ממחקרים חדישים 
מסתבר, שמקורו של חוש מופלא זה הוא פנימי ושהוא מופעל 
ע״י קצב תהליך תילוף־החמרים בגוף הדב , . 

( 2 ) הזכר — ארכו כ 18 — 20 מ״מ! חזהו רחב וקצה־ 



בטנו עבה יותר מאשר בדב׳־הפועלת. אין גפי־ 
פיו מותאמות לאיסוף צוף־הפדחים, ולא רגליו 
לאיסוף אבקה. אין לו בלוטות־דונג, וכן הוא 
חסר עוקץ. כל תפקידו בכוורת אינו אלא 
להפרות את המלכה בשעת מסע־כלולותיה (ר , 
להלן), ומילוי תפקיד זה אינו עולה אלא 
בחלקו של אחד הזכרים שבכוורת. הזכר מסוגל 
להפריה כ 2 נ— 15 ימים אחרי בקיעתו מתאו, 
ועפ״ר הוא חי כ 3 — 4 חדשים. בתקופת האביב, 
שהיא עונת ההפריה, נמצאים זכרים רבים 
בכוורת. משנסתיימה עונת האיסוף מגרשות 
הפועלות את הזכרים — שהם בגדר אוכלים 
ואינם עושים — מן הכוורת, דש שהן אף 
הורגות אותם בעקיצה. עפ״ר הן משאירות 
זכרים אחדים כעין רזרווה למקרה של צורך 
בהפריית מלכה חדשה. 





837 


דבורים 


838 


( 3 ) המלכה־האם היא הדב׳ הגדולה ביותר בכוורת: 
אורך גופה 20 — 22 מ״מ! בטנה מארכת בגלל השחלה 
הענקית שבקרבה. כנגד זה אין ארכו של חדק המלכה אלא 
כמחציתו של אורך החדק של הפועלת, וגם איברי־האיסוף 
אשר ברגליה אינם מפותחים. אין היא מקבלת בעצמה אוכל, 
אלא הפועלות מאכילות אותה. 

בכל משפחה יש רק מלכה אחת. אם במקרה חודרת מן 
החוץ או בוקעת מאחד התאים עוד מלכה, הן לוחמות זו בזו, 
עד אשר !זמות אחת מהן או תעזוב את הקן בלוויית נחיל 
(ר , להלן). המלכה היא מרכז כל המשפחה והגורם המעמיד 
ומקיים אותה. עד לפני שנים מעטות לא הוכר אלא תפקיד 
אחד של המלכה — להטיל ביצים, תפקיד שבו היא עסוקה 
רוב ימי־חייה, מהטלת ביצים אחדות ביום־חורף עד להטלת 
1,500 — 2,000 ביצים ליום בעונה העיקרית של האיסוף! 
הטלתה השנתית מגיעה ל 100,000 — 200,000 . בארצות החמות, 
בגון בא״י, נמשכת 
ההטלה כמעט כל הש¬ 
נה, רק לפעמים באה 
בחורף הפסקה למשך 
זמן קצר. בארצות 
קרות נפסקת ההטלה 
בחורף לכמה חדשים, 
בתקופה שבה פוסקת 
כל פעילות בחיי הכ¬ 
וורת. אורד-חייה של 
המלכה תלוי במספר 
הביצים שהיא מטילה. 
מטבעה יכולה היא 
לחיות 3 — 5 שנים, 
אולם מלכה המטילה ציור 9 טלכה־אם מטילה ביצוז א 5 תוד תא 

הרבה כוחה תש מהר, 

וכעבור שנתיים כושר הטלתה יורד מאד. עפ״ר מחליפות 
הדב" בעצמן את המלכה אשר הטלתה נחלשה. 



בשנים האחרונות נתברר, שנוסף לתפקידה בקיום המין 
ממלאה המלכה עוד תפקיד מכריע שני: ליכוד רבבות הדב" 
שבכוורת לחטיבה אחת הפועלת מתוך שיתוף־פעולה מאורגן 
של בל פרטיה. פונקציה זו ממלאה המלכה ע״י גורם הורמו־ 
נאלי — "ח ו מ ר ־ ה מ ל כ ה", שהוא מופרש מכל חלקי־גופה, 
ובעיקר מבטנה. הפועלות קולטות את החומר הזה על־ידי 
לקיקת גוף*המלכה תוך כדי הזנתה. "חומר־המלכה" מתחלק 
בין הפועלות כדרך שהן מתחלקות בשאר מזונן — דרך 
המחושים. על־ידי הנאתן מ״חומר־המלכה" הופכות הפועלות 
לציבור אחיד, המתנהג כעין אורגאניזם עילאי. בהעדר 
המלכה תוקף את הכוורת אי־שקט, מורגשת התרגשות 
מסויימת, נשמעים קולות מיוחדים הנובעים מהקשת הכנפיים, 
וכבר לאחר שעה או שעתיים מתחילות הפועלות בהכנות 
למילוי מקום מלכתן החסרה! לשם כד הן מרחיבות מספר 
תאים לשם הפיכתם למלכנים (ר׳ להלן). מסגולותיו של 
.חומר־המלכה״ — השפעה מעכבת על התפתחות שתלות 
הפועלות הניזונות ממנו׳ וע״י כך — מניעת יצירת מלכות 
חדשות במשפחה. "חומר־המלכה" של הדב" מעכב גם את 
התפתחות שחלותיהן של פועלות הנמלים (ע״ע), וייתכן 
שהוא קרוב להורמון המעכב התפתחות שחלות בסגמזגץ.! 
3113313 ) 5631 (מן הסרטנים מעשירי־רגליים). מבחינת מהותו 


הכימית "חוסר־המלכה" הוא, כנראה, חומר ססרואידי — 
בדומה להורמוני־המין. 

המלכה הצעירה הבוקעת מן הביצה אינה עושה כל 
מלאכה. דב״־פועלות מטפלות בה, מנקות ומזינות אותה. 
ביום ד> 2 — 3 לחייה היא מתחילה לצאת לסיסות־סיור בסביבת 



ציוד 10 . הטלכה ופסלייחה 

הכוורת. בין היום ה 5 ליום ה 10 היא יוצאת למסע- 
הכלולות, כשהיא מלווה פמליה של זכרים. אחד מהם 
מזדווג עמה תוך כדי טיסה באויר ומוסר לה תיק עם תאי- 
זרע. אין הזכר המפרה יכול לחזור ולהוציא את איבר- 
ההזדווגות מפתח־המיו של הנקבה! איבר זה ניתק מגופו, 
ובעליו מת. בדרך־כלל אין המלכה מופרית אלא פעם אחת 
בימי חייה, אולם בפעם אחת זו היא מקבלת כ 4 מיליון 
תאי־זרע, המספקים את צרכיה למשך כמה שנים. תיק־הזרע 
נודד במשך כמה שעות דרך צינור־הביצים לבית-קיבול 
לתאי־הזרע, המחובר בצינור דק אל צינור־הביצים של 
השחלה! פתח צינור בית־ד,קיבול סגור ע״י שריר טבעתי, 
אשר הרפייתו מאפשרת לתאי־הזרע לעבור לצינור־הביצים. 
המלכה עצמה או הפועלות מרחיקות מגופה את שרידי איבר- 
המין של הזכר שדבקו בה. המלכה מתחילה בהטלת־ביצים 
3 — 4 ימים אחרי ההפריה. בשעת מעבר הביצה בצינור 
ניתנת הזדמנות להתלכדותה עם תא־זרע, אם שריר-הפתח 
נפתח! בשהשריר נשאר מכולץ, יוצאת הביצה לא־מופרית. 
המלכת מבחינה היטב בטיב תאי־הדגירה, שלתוכם היא מטילה 
את ביציה — אחת לכל תא: היא מטילה ביצה מופרית 
בתא־פועלת או מלכן וביצה לא־מופרית בתא־זכר. המכאניזם 
הזה פועל במהירות רבה ובדייקנות, ורק לעתים נדירות 
חלה טעות בהטלת הביצים. לשם הסברת כושר־הבחנה זה 
מניחים, שפועל כאן גירוי המועבר למלכה בבואה במגע 
עם תא-דגירה והתלוי בגדלו או בצורתו של התא, ושגירוי 
זה ממיל מנגנון עצבי השולט על השריר הטבעתי ומאפשר 
או מונע יציאה של תאי־זרע החוצה. — אם לא הופרתה 
המלכה תוך 15 — 20 יום אחרי בקיעתה, היא עלולה להתחיל 
בהטלת ביצים לא־מופרות (שמהן מתפתחים זכרים בלבד 
[ע״ע דבודניים]) — מלכד,-ז כ ר יה. במקרה זה נידונה 
ההברה לכליה, אם אין מלכה זו מוחלפת באחרת. 

ביצת הדב׳ לבנה ומאורכת! ארכה 1.5 מ״מ. כעבור 76 
שעות בערך בוקעת ממנה הרימה הלבנה, שארכה 1 — 1.5 
מ״מ. לרימה אין ראש ורגליים, והמעי ממלא את כל גופה. 
במשך ג / ג 2 — 3 ימים מקבלות כל הרימות ממטפלותיהן את 
אותו האוכל — "חלב הדב"", הנפרש מבאסות־רוק מיוחדות 
שבפועלות. לאחר מכן מקבלות רק הרימות הנועדות להיות 
מלכות את ההפרשה הזאת, ואילו הרימות חאחרות — 







839 


דבודים 


840 



ציור. 11 החםתוווחה ׳*? דבורה 
ס׳צוסאל ליטיז: ביצה—ריסה—נו 05 —בוגד 


הנעשות פועלות או זכרים — מקבלות אוכל גם יותר — ךפתה, 
שהיא תערובת של דבש עם אבקת־פרהים משומרת. הרימה 
גדלה מהד מאד, ובסוף יומה ה 5 היא ממלאה את כל התא. 
ביום ה 6 לבקיעת רימת־פועלת מהביצה וביום ה 7 לרימת־ 
הזכר חותמות המטפלות את התא במבסה־דוגג בעל 
נקבוביות המאפשרות איוורור ז הרימה ט 1 וה מסביבה פקעת־ 
משי דקה ומתגלמת. אורך תקופת־הגולם: למלכה — 8 ימים, 
לפועלת — 12 יום, לזכר — 14 יום. 


מספר ימי ההתפתחות 


זכר 

פועלת 

מלכה 


3 

3 

3 

ביצה ותא פתוה) 

7 

6 

5 

רימה (תא פתוח) 

14 

12 

8 

גולם (תא סגור) 

24 

21 

16 

ס״ה 


התפתחות הביצים לזכרים או לנקבות נקבעת ע״י גורמים 
גנטיים (ע״ע גנטיקה, עמ ׳ 73/4 * דבורניים) הידועים לנו. 
לעומת זה עדיין אין הדיפרנציאציה של רימות הנקבות 
למלכות ולפועלות מובנת כל־צרכה. רימה המגודלת בתא־ 
פועלת הופכת פועלת, אולם אם תוך 3 הימים הראשונים 
לחייה היא מועברת למלכן — היא מתפתחת למלכה! והוא־ 
הדין בהיפוכו של דבר. לפי דעה אחת, איכות המזון היא 
הקובעת בכיוון התפתחות הרימה: ההזנה ע״י רפתה בלבד 
גוררת התהוות פועלות, ואילו התהוות מלכות מותנית 
באספקת "חלב־דב"" שמבלוטות־הרוק של המטפלות — 
"הריבה המלכותית", שמוצאה מן האבקה והעשירה מאד 
בחלבונים. לפי דעה אחרת, לא איכות המזון אלא כמותו 
היא הקובעת: המלכן הוא תא גדול׳ שבו צבורות כמויות 
גדולות של מזון, ואילו לרימות־הפועלות ניתן מזון במנות 
קצובות• מסתבר, שבהתפתחות המלכה מעורב גם גורם הוד־ 
מונאלי או ויטאמיני, שנמסר לרימרידהמלכות על־ידי הדב"־ 
האומנות. ב״ריבת־המלכות״ נמצאו — נוסף על החלבונים — 
וישאמינים או חמרים קרובים להם, כגון ארגוסטרול וביוטין. 

חייה ופעולותיה של הדב׳־הפועלת מוסדרים ומוכ־ 
וונים לפי סכמה ולפי סדר־זמנים קבוע. בימים הראשונים 
לחייה אין הפועלת עובדת. כעבור יומיים היא מתחילה 
בעבודתה הראשונה — ניקוי התאים והכנתם לקבלת הביצים* 
לפעמים — כשהטמפראטורה בכוורת נמוכה מ 35 0 — היא 
גם יושבת על התאים ומחממת אותם. מן היום ה 3 עד ה 5 
עסוקה הפועלת בהאכלת הרימות בתערובת של דבש ורפתה, 
ולפעמים היא משמשת גם כאומנת למלכה או לדב" צעירות. 
מן היום ה 5 ואילך, לאחר שהבשילו בלוטות־הרוק שלה, 
היא מאכילה בהפרשתה ("חלב־חדב"", ר׳ לעיל) את דימות־ 
המלכות ואת הרימות הצעירות של הפועלות והזכרים. כל 
רימה זוכה בממוצע ל 1,500 ביקורים ביממה, וכיום האחרון 
לשהותה בתא הפתוח מגיע מספר זה ל 3,000 . הפועלות 
המאכילות ניזונות מאבקת־הפרחים שהובאה ע״י קודמותיהן, 


וממנה הן מייצרות את הפרשתן. מן היום ה 10 לחייה ©תחילה 
הדב׳ בנסיונות־תעופה מחוץ לכוורת, אך עדיין אינה עוסקת 
בהבאת מזון. מן היום ה 12 , שבו מבשילות בלוטות־הדונג, עד 
היום ה 18 מסוגלת הדב׳ ליצור שעווית, שממנה מופק הד 1 נג, 
כחומר־גלם לבניית חלות — ז. א. גושי־חאים — בכוורת, 
ובאותה התקופה הדב׳ אף משתתפת בפועל בבניה. מגיל 10 
ימים ואילך ממלאה הדב׳ גם תפקידי מחסנאית. ז״א: מקבלת 
צוף מן הדב" האוספות, מעבירה אותו לתוך החלות, עוסקת 
בריכוזו ובהפיכתו לדבש. היא גם מאחסנת אבקת־פרחים, 
מכינה ממנו רפתה, ועוסקת גם בניקוי הכוורת. בגיל של 
18 — 20 יום שומרות הפועלות על פתח־ו!כוורת ומתקיפות 
כל בעל־חיים — ואף דב״ זרות — המנסה להיכנס לכוורת. 
מכאן ואילך עד סוף ימיה עסוקה הדב׳ באיסוף הצוף ואבקת־ 
הפרחים. בתקופת האיסוף אין הדב׳ מתקיימת יותר מ 30 — 33 
ימים, אך בתקופת הסתיו והחורף היא מסוגלת להאריך ימים 
עד 8 חדשים ויותר, ביהוד בתנאים אקלימיים הגורמים 
להפסקת ההטלה בחורף משום הפסקת האיסוף מחמת חוסר 
פרחים, וכן משום הטמפראטורה הנמוכה. בעונת הקור נפסקת 
כל פעילות בכוורת * כל הדב" מצטופפות יחד ויוצרות גוש 
כדורי במרכז הכוורת מסביב למלכה, הן מוסיפות לאכול 
ושומרות עי״כ על חום־גופן ועל החום בכוורת. במצב זה 
אין הן מפרישות פרש, והמעי האחורי שלהן מתמלא עד כדי 
התנפחות הבטן. רק בפרוס האביב או בימים חמים יוצאות 
הדב" מחוץ לכוורת ומפרישות את צואתן, וכך נשמר הנקיון 
בתוך-הכוורת. 

הסדר הפעולה וחלוקת העבודה נעשים בדרו־כלל באוסן 
אינרטינקטיווי־אוטומאטי, אע״פ שהם נראים כמגמתיים 
ותכליתיים ביותר. לאמיתו של דבר הם נקבעים ע״י מכאניזם 
אנדוגני של הדב׳ ולא מתוך התאמה מתוכננת לצרכים 
ולתנאים החיצוניים. פעילות זו של הדב" אינה נפסקת גם 
כשהיא הופכת פעולה-לבטלה, למשל בהעדר מלכה או בחוסר 
רימות ותאי־דגירד" חלוקת־העבודה בתלותה בגיל הדב" 
אף אינה קבועה ומדוייקת בתכלית* ידועים מקרים שבהם 
עסקו דב" בעבודות שמהדן לתור הרגיל. 

האיסוף. בכל משפחת־דב" יש, כנראה, "מרגלות", 
היוצאות ראשונה לסיורים בסביבה לשם חיפוש מיון* הן 
מודיעות על מימצאיהן באמצעות ה״מחול" (ר׳ לעיל), ומיד 
יוצאות ה״אוספות" לדרך. בעונות שבהן המזון בשדות הוא 
יקר־המציאות, גדל מספר הדב״־המרגלות בכוורת. בחיפוש 
אחרי המזון מודרכות הדב״ ע״י הצבע והריח של הפרחים * 
בעיקר הן נמשכות אחרי הצבע, פחות מזה — אחרי הריח. 
אעפ״כ הוכח, שהדב" מיטיבות לזכור ריחות מסויימים יותר 
מאשר צבעים מסויימים. כשמזון נמצא בשפע, נוהגות הדב" 
בבררנות מסויימת וגטפלות בדרך־כלל לסוג מסויים של 
פרח, וכן קובעות הן לעצמן שטח־מחיה מוגדר ומסויים. — 
הפעולה היסודית והקבועד. באיסוף היא איסוף הצוף, 
ואילו מים ואבקה אינם נאספים אלא לפי הצורך. עדיין 
לא הוברר, כיצד מבחינות הדב" בעודף או במחסור 
בחמרים הנמצאים בכוורת. טיסת-איסוף אחת נמשכת כרגיל 
2 /<— 1 שעה, והדב׳ מרחיקה עד כדי 2 — 3 ק״מ מן הכוורת• 
היא טוענת כ 40 — 50 מ״ג — לפעמים עד 100 מ״ג — מזון, 
וכשהיא חוזרת עמוסה לכוורת היא שופכת את מיטענה 
לתוך אחד התאים! כשזה מתמלא, היא מוסיפה על החומר 
הנאגר קצת דבש וחותמת את התא כדונג לעונת־החורף. 


841 


דכורים 


842 


עפ״ר היא חוזרת לטיסה שניה 5 דקות אחרי שובה לכוורת. 

פעולת הבניה בכוורת מתוכננת להפליא. ה״הלות" הן 
גושים של תאים. שהם מיבסרות משושות פתוחות בקצה 
האחד ובעלות קרקעית עעוויה מ 3 מעויינים שווים בקצה 
השבי. התאים מצטופפים בשתי שכבות ללא רווחים ביניהם, 
כשקרקעיותיהם מכוונות זו כלפי זו. יחסי הממדים של 
התאים ואופן סידורם מתאימים לעקרון של ה&גת נפח 
מאכסימאלי בשטח־פנים נתון: זווי 1 ת-המעויינים — ׳ 28 ־ 09 ! 
ד 32 ־ 0 ד, בהתאמה מדוייקת לחישוב המאתמאטי. התאים 
נבנים מלוחיות־הדונג המופרשות מן הפועלות. חלק מהם — 
עפ״ר החיצוניים שבכל חלה — משמשים בתי־קיבול לדבש ז 
הפנימיים — בתי־הטלה לביצים, שהם גם בתי־גידול לרימות 
ומעונות לגלמים. התאים להטלה הם מ 3 טיפוסים: רובם 
הגדול — תאים קטנים לפועלות׳ שקטריהם 5.4 מ״מ! קצתם — 
תאים לזכרים, גדולים ורחבים יותר, שקטריהם 6.9 מ״מ! 
בצלעות החלות — תאי־המלכות או ה״מלכנים" הארוכים 
ורחבים הרבה יותר. 

התנחלות. יצירת חברות־דב" חדשות מחברות קיימות 
נעשית בדרך ההתנחלות: מלכה או מלכות אחדות — מטי¬ 
לות או בתולות — נפרדות מהחברה־המשפחה, עוזבות את 
הכוורת בליווי פועלות רבות ומספר זכרים, והנחיל יוצא 
החוצה לחפ׳ס מקום חדש לבניית קן ליצירת חברה חדשה. 
ראשיתו של תהליך ההתנחלות — בניית מספר מלכנים 
בכוורת הישנה ע״י הפועלות! בתוך תאים אלה מטילה המלכה 
המשמשת ביצים, וכעבור 15 יום עלולה לבקוע מלכה מכל 
ביצה! עם הופעת המלכות החדשות מתחילה תנועת ההת¬ 
נחלות. בנחיל הראשון משתתפת עפ״ר מלכה־מטילה זקנה, 
מלווה רב" אוגרות. נחיל־משנה יוצא לדרכו כשבוע אחרי 
יציאת הראשון, ובו המלכה היא בתולה (לפעמים נמצאות 
בנחיל זה מלכות־בתולות אחדות), וזהו לה מסע־הכלולות 
(ר׳ לעיל). אחרי ההפריה יש שהמלכה חוזרת לקן הישן, 
משמידה את המלכה הזקנה ויורשת אח מקומח < אך לפעמים 
מתחיל נחיל זה להסתדר במקום חדש — בתוך עץ נבוב או 
בכוורת ריקה. לפעמים מתרחשת התנחלות בלחץ תנאים 
חיצוניים גרועים: העדר מזון בסביבה, התקפת הכוורת ע״י 
אויבים (נמלים, עש־הדונג, האדם). במקרים אלה כל הדב" 
שבכוורת — או רובן — יוצאות, וכל החברה מעתיקה מושבה 
למקום שבו התנאים נוחים יותר (נחיל־נדידה או נחיל־רעב). 

להסברת "יצר־ההתנחלות" הוצעו תאוריות שונות. לפי 
דעה אחת, נגרמת תנועת ההתנחלות ע״י מצב של מציאות 
עודף של דב״־אומנות, המייצרות "חלב־דבורים" למעלה מן 
הנדרש להזנת הרימות הנמצאות באותה שעה בכוורת. לפי 
דעה אחרת, ניתן הדחף לתנועת התנחלות ע״י לחץ האוכלו־ 
סיה בכוורת, ז. א. ע״י צפיפות־יתר, הגורמת לעליית הטמנד 
ראטורה. שתי התאוריות ניתנות לאימות במקרים מסויימים, 
אך אין הן מסוגלות להסביר את התופעה בכללותה. לפי 
סברה חדשה, מתעורר יצר־ההתנחלות ע״י מחסור ב״חומר- 
המלכה"(ר׳ לעיל). 

חוש-החברה. הדב" מתלכדות לחברה אחת ע״י ריח 
המופרש מבלוטה מיוחדת שבצד העליון של גב הדב׳! הוא 
מיוחד לבנות חברה אחת ושונה בדרך־כלל מריחן של בנות 
חברות אחרות. לפנים הניחו שריחות אלה הם תורשתיים, 
אולם עתה הוכח שטיבם נקבע ע״י טיב המזון הנאכל על־ידי 
הדב". אחידות הריח בחברה מושגת ע״י זה, שכל מזון הנכנס 



ציור 12 פ 5 ת־דב<* 

1 סלבגים (סיסיז—סגור, ט־שסאי—סלכן שנעוב ע״י הסיכה הצעירה); 

2 תאי־זכרים פתוחים; 3 חאי־זכוים חתומים, עם נלסים; 4 . תאי־ 
פועלות פתוחים, עם ריסות; 5 תאי־פועלית חתומים, עם נלסים: 
6 . תאים עט טיפות־דנש; 7 תאי־רבש ממולאים חתומים; 8 . תאי־אבהח 

לתחום החברה מתחלק בין כל הדב״ בכוורת! המזון נעכל, 
וחמרי־הריח הבאים מן הפרחים מצטברים בבלוטות־הריח. 
מסתבר, שע״ם ריחות אלד, מבחינות הדב" בין בנות חברתן 
ובין דב" זרות ומרחיקות כל דב׳ זדה החודרת אל הכוורת. 

דבורת־הדבש מוצאה, כנראה, מאירופה הדרומית. כשרה 
לאגירת־מזון בקיץ לקראת עונת־החורף איפשר את תפוצתה 
באיזורים רחבים, גם קרים. מבחינים במין ב- €1 ) 6111 רת 
כמד, גזעים, הנבדלים זה מזה בעיקר בכמות תנובת הדבש 
והדונג ובנטייתם להוציא נחילים. הגזע המשובח ביותר 
מבחינת יעילותו המשקית הוא האיטלקי, ואחריו — הקאוד 
קאזי! הגזע הסורי־ישדאלי המקומי ממעיט להניב דבש 
בהשוואה לשני הגזעים הללו. 

על דונג-הדב" ע״ע שעוה! על גידול־דב" כענף משקי, 

על מחלות הדב״. על אויביהן ומזיקיהן — ע״ע כ ו ר נ ו ת; 
על יתם־הגומלין בין הרב׳ והצומח — ע״ע ך, אבקה. 

א. שו.-מ. ט. 

ד ב״ אחרות. עם הסוג ל 1 ק\/ נמנים — מלבד דבורת- 
הדבש האירופית ( 6111£612 תז .^) —עוד 3 מינים: ( 1 ) דבורת־ 
הדבש המזרחית ( 102 !>ח 1 .^); ( 2 ) 1015313 ! .. 6 הענקית! 
( 3 ) 110163 הקטנה. מינים אלה מצויים בשפע בג׳ונגל, 
וגם בשטחים מעובדים, של הודו, צילון ואיזורים אחרים 
של אסיה הדרומית. המינים ( 2 ) ו( 3 ) הם הפרימיטיוויים 
שבסוג הזה מבחינת התפתחות אירגונם החברתי. קניהם 
גלויים, שוכנים מתחת לסלעים או תלויים בענפי עצים 
גבוהים. 3 ) 01-53 !) .. 6 היא תוקפנית ופוגעת בבעלי-חיים 
ובבני-אדם פגיעה קשר״ לפעמים עד מוות. ( 1 ) קרובה מאד 
ל £613 ! 611 מז ונחשבת ע״י חוקרים רבים כתת־מין ממנה. 
תופעת התבחלות־חנדידה (ר׳ לעיל) שכיחה בשלושת המינים 
האלה הרבה יותר מאשר ב 3 ז 6111£6 וזז 

עם משפחת 136 > 1 ק^ נמנית גם קבוצת 36 תו 1 ז 0 ק 1 ! 16 \, 
שמיגיה מצויים באמריקה הדרומית. אירגונם החברתי דומה 



843 


רפויים 


844 


מאד לזה של דבורי־חדבש, אלא שהרימות ניזונות יותר 
בדרך האספקה־בסד ממלאי מאוחסן מאשר בדרך האספקה* 
לפרקים (ע״ע דבורניים), מבחינת התפתחות החיים החב¬ 
רתיים נמצאת קבוצה זו בין דבורי־הדבש ובץ 8001111330 . 

משפחת דבורי-הבר 800161330 מיוצגת ע״י 200 מינים 
באיזורים הממוזגים והצפוניים ובמקומות הגבוהים של 
האיזוד הטרופי. בחיי־החברה דומות דב" אלו יותר לצרעות 
(ע״ע) מאשר לדבורי־הדבש. הן חיות בחברות המונות 
ב 400 פרט ■ם, ובונות להן 
באביב או בסתיו קן קטן" 
בעל מספר מצומצם של 
תאים, עשוי מעשבים 
רבים ומטחבים׳ בצורת 
כדור חלול. המלכה המופ¬ 
רית חודסת בקרקע, בסבך, 
באשפה או בין צמחי־טחב. 
בניגוד למלכת דבורי־ 
הדבש, משתתפת היא באיסוף אבקר" וכן בבניית תאי־ולדות 
גדולים ועגולים, עשויים דונג. שבהם היא מטילה מספר ביצים, 
היא מטפלת גם באגירת מלאי־דבש בתאיסארוכימדמויי־כדיס. 
סן הביצים בוקעות רימות, הניזונות בדרך האספקה-לפרקים. 
הבוקעות ראשונה הן נקבות קטנות מן האם ולא־מפותחות 
מבחינה מינית. לאחר ימים אחדים מקבלות עליהן הפועלות 
את תפקידי־חעבודה של המלכה-האם, תו מתפנית להטלת 



*•יוו־ 14 ק 1 על 11 ־ 0111 ־ 001 ) 8 ריוי׳ו 
1 . תאי־רבע, 2 תא לביצים וליולדות; 3 נוע של פקעות־נלטים; 
4 טחב להננת הק 4 


ביצים בלבד, שמהן בוקעים בסוף הקיץ מלכות (הניזונות 
מאותו מזון כפועלות) וזכרים, ואלה יוצאים יחד להתנחלות 
חדשה. 

ד ב" בודדות. הסוג הפרימיטיוד *!קסלסז? (ממשפחת 
320 !קס 0$ )?) חסר מנגנון של איסוף צוף ואבקה. דב" אלו 
בולעות את האבקה אל תוך זפקן וחוזרזת ומקיאות אותה 
לתוך קניהן, העשויים קרום דק ובנויים בתוך גבעולי צמחי- 
בר או בבקיעים באדמה. הנקבה מתה אחרי הטלת ביצה 
לכל תא. — הסוגים 121101113 ? וג 1 ז 0 ז 3 ה(/(ממשפחת - 6 ז 3 ח( 1 
1330 ״) דומים יותר לדבורי־הדבש ואוספים אבקה ברגליהם 
השעירות. הם בתים להם קנים משותפים בצורת שפופרות 
באדמה או בתעלות. האם חיה עד שבוקעות הביצים. הרימות 


ניזונות בדרך האספקה־לפרקים. — משפחת הדב" גוזמת* 
העלים ( 11111330 :) 1083 \) כוללת דבי" טפיליות ודב" בנאיות, 
הדומות בדרך־בלל לדבורי־הדבש. קניהן מותקנים בתוך 
האדמה או בגבעולי־צמחים חלולים ז התאים בנויים בצורת 
תרמילים, עשויים מגזרי־עלים׳ והם נצמדים זה לזה בצורת 
שרשרת. בתאים מאוחסן מזון, שממנו ניזונה הרימה הבוקעת 
מן הביצה שהוטלה בתא.—הדב" הבנאיות משתמשות לבניית 
קניהן, הדומים לחצאי־כדורים, בתערובת של חמר עם רוק 
ואבני־חצץ קטנות. הסוג 012110030013 בונה קניו על גבי 
כתלים או אבנים גדולות, ממלא אותם דבש ואבקה ומטיל 
בהם את ביציו. דב" מן הסוג 031131001 (׳ — שבו הזכרים 
גדולים סן הנקבח— מקננות במחילות מוכנות, אולם מרפדות 
את התאים מבפנים בסיבי־צמר ושערות מגוררות מצמחים 
לבידים. — דבורי־העץ( 1330 ק 0 :! 10 ץ^ השחורות הן דב" גדו¬ 
לות, הדומות במראן הכללי ל 8001111330 . הן בעלות גפי-פה 
חזקות׳ והן קודחות בקורות־עץ תעלות בעורק של 30 ס״מ 
ויותר, המחולקות ע״י מחיצות־דוחב לתאים. — מיני משפחת 
330 ! 00133 א, הדומים בצבעיהם לצדעות, חיים כטפילים 
בקניחם של 10105 .' 1-13 ו 003 ־ 031 .(< (ר׳ לעיל). 

ס. ס. 

תולדות מחקר הרב". הרב" ודבשן כבר היו ידו¬ 
עים לאדם מתקופה פרהיסטורית י על כד מעידים ציורי־קיר 
במערות בצפון־ספרד מן הסלאוליתיקון מלית. יש עדויות 
לרוב על גורנות (ע״ע) במצרים, בארם־נהריים ובאסיה 
הקטנה הקדמוניות׳ כגת: תבליט מצרי של עבודת הבוורן 
מן השושלת ה 5 ( 2400 לפסה״ג); תיאור דבורח־הדבש בספר 
חך-ך-חבל השומרי־אכדי (ע״ע ביולוגיה, עמ ׳ 316 ) 1 הזכרת 
גידול-דב׳ בחוקי החתים ( 1330 לם 0 ה״נ)ו תעודה על נסיון 
להנהיג גידול־דב" באשור (סמוך ל 1000 לפסה״נ). בעולם 
הים־תיכוני הקלאסי חיו גידול־הדב" והשימוש בדבש נפוצים 
מאד. 

א ר י ם ט ו כולל ב״תורת בעח״ח" מחקר מצויין על הדב״ו 
לסי דעת קצת חוקרים — זהו פרי עטו של מגדלת־ב" מקצועי. 
התיאור הניתן שם לא שופר במשך 2000 שנה. המחבר מכיר 
את הארכיטקטוניקה של החלות בכוורת העשויות מדונג- 
הדב״< את איסוף האבקה ברגליהן האחוריות של חרב" ואת 
קשריהן של הדב" למיני־פרחים מסויימים: את אגירת האבקה 
והדבש בתאים חתומים בדובג! את שלושת טיפוסי הרב" 
בכוורת — דב" בתם, דב" גדולות ו״שלימי־דב"" מועטים, 
ואת התהוותם של האחרונים — בעלי הבטן המוגדלת — 
במלכנים, השונים משאר התאים* את מיתת הדב׳ בעקבות 
עקיצתד" הוא מתאר יפה את הנחיל, את ההתנחלות ואת 
טיסת־הכלולות — אולם בלי להבין את משמעותה של זו, 
מאחר שאין הוא מגיע למסקנות ברורות על מינם של שלושת 
הטיפוסים ועל רביית הרב" "שליטי־הדב"" מוחזקים בעיניו 
, מלכים", אע״ס שהוא מזכיר גם את ההשערה שאין הם אלא 
"אמהות"! וכן לא נתחוור לו שהדב" (-הפועלות) הן נקבות 
והרב״ הגדולות — זכרים׳ כשי שכבר שיערו — לסי דבריו — 
״אחרים״ * לפיכך אף אין הוא מסוגל להסביר כיצד נוצרות 
הדב״ השקפות אלו החזיקו מעמד עד התקופה החדשה; הן 
חוזרות ונשנות ב״פיסיולוגוס״ (ע״ע ביולוגיה, עמ׳ 324 ) 
סורי מן המאה ה 4 לסה״נ, המטעים את חלוקת־העבודה 
המסודרת בכוורת ואת שלטון־היחיד של ה״מלך" (כסמלים 
לכנסיה הנוצרית), בתיאור מצויץ של אלקזויבי (שם, 



דנורודבר ( 3 ז 50111 ) , שמלכה עלולה להווצר מכל רימה, אם 
זו מתפתחת בתא רחב למדי, וב 0 ד 17 ניתן תיאור מדוייק 
של ההתנחלות ושל הפריית המלכה על־ידי אנטון ינשה 
( 13080113 .. 05 • מחקריו אושרו ע״י פר. היבד (■ 11601 ^ .ז?) 
ב 1792 — 1796 ובנו ז',־פ. היבר ב 1810 — 1814 , ובזה נתבדו 
סופית האמונות בדבר התהוות דב" מן הד 1 מם או מגופותיהן 
של בהמות. ב 1845 גילה מגדל־הדב׳ הפולני־גרמני יוה א ן 
ד ז׳ ר ז ו ן (ס 20 זש 21 <£. 011 [), שהאם־המלכה מטילה שני סוגי 
ביצים — מופרדת ולא־מופדות, ושמן הראשונות בוקעות 
נקבות, ומן האחרונות בוקעים זכרים! בזה פתר את חידת 
רביית־הדב", ויחד עם זה תרם תרומה חשובה לגנטיקה 
הכללית וסלל את הדרך להכרת מכאניזם קביעת המין (ע״ע 
גנטיקה, עמ׳ 73/4 ). תגליתו של דז׳רזון נתקלה תחילה באי- 
אמון כללי מצד מגדלי־הדב", אולם היא אושרה סופית ע״י 
זיבולד(ע״ע) ב 1856 . את המכאניזם הכרומוסומי של קביעת- 
המין בדב׳ גילה נאכטסהים (ת 811011 ז 3011 א) ב 1913 (ע״ע 
דבורניים). בדור האחרון הובהרו מנגנוךהחושים ואמצעי־ 
הקומוניקאציה של הדב" ("שפת־הדב") בעיקר ע״י מחקריו 
של קארל פון סריש מ 1923 ואילך. הביוכימיה החדישה 
תורמת את תרומתה להכרת המנגנונים ההורמונאליים הפו¬ 
עלים בביולוגיה של הדב׳. 


הדב׳ במקורות היהודיים. במקרא נזכרת הדב׳ דק 
מעט (דב׳ א, מד! שוס׳ יד, ח! ישע׳ ז, יח! תהל׳ קיה, יב), 
ויותר מדובר על עוקצה מאשר על דבשה. רוב הדברים — 
ואולי כולם — מכוונים לדבורי־בר, ואין רמז לגידול־דב׳ 
במקרא. אולם שתי נשים נקראות במקרא בשם "דבורה׳ 
(ברא׳ לה, ח! שוס׳ ד—ה). — בספרות התלמודית, בהלכה 
ובאגדת נזכרת הרב׳ הרבה, וגידול-דב׳ מוכר כמקצוע חק¬ 
לאי מקובל. ״כוורת׳ ו״נחיל׳ הם מונחים של לשון־חכמים! 
המשנה מכירה כוורות מסוגים שונים, את הנחיל ואת הטיפול 
בו. וכלים שונים השייכים לכוורנות (כלים ח׳, א׳! שם ט״ו, 
א׳! שם ס״ז, ז׳! שם כ״ב. י׳! אהלות ח׳, א׳! עוקצין ג׳, י׳! 
בבלי שבת ס׳ג, ע״א! שם קנ״ה, ע״ב). בדיני מקח־וממכר 
ונזיקין מרובים דינים בקשר לכוורנות, נהילים וגידול־דב׳ 
(משג׳ שבי׳ י׳, ז׳! ב״ק י׳, ב׳! ב״ב ה׳, ג׳! בבלי ב״ק פ״א, 
ע״ב! ב״ב י״ח, ע״א). אולם הידיעה וההבנה בביולוגיה של 
הדב׳ נראית מצומצמת ומעורפלת. — הדברים על "צלו של 
דב׳ שאין בו ממש של כלום׳ (קה״ר א׳, ג') מוסבים, 
אולי׳ על דבורת־הפר $ט 1 ז 13 !גק 513 טל 11 ! 80 , בעלת הכנפיים 
השקופות. — על הדב׳ בספרות יה״ב ר׳ לעיל. — וע״ע דבש! 
כ ו ר נ ו ת. 

ס. 

י. ר. בלום, חיי הדבורים בא״י, תשיג! הנ״ל. הארס והרב׳, 
וזשי״אז א. שולב, הביולוגיה של הדב׳ (א. בן־נריה, גידול 
דב״, 1193-164 , וזש״י! ש. בודגהייסר, החי בארצות המקרא, 

א׳, 124-123 , 178 , תש״י! ה 1 ׳׳ל, ש 0 , ב׳, 77-70 , 174 ־ 176 , 
320-317 , 322 , תשט״ז! י. פלמוני, דבורה (אנציקלוסדיה 
מקראית, ב/ 584 ־ 587 ), 11954 ) 2001021 ) 01 .חו 501 ץ*ש£ ״ 1 
; 1878 , 3 ) 111 ) ? 6 3 ) 7 , 11 ־ 11 ־ 011 . 1 \ , 1858 , 361 , 301 . 701171244 4 
, 15 >־ 1 ג׳*י £11 * 7 , 1901 , 3 ) 111 ) 417 3 ) 4 ןן׳ז ? 14 ^(€חו 1 ז^] 43£ ל . 4 < 
- 3 ) 527172 0915 ,(שזס? 5 ; 1908 ,?#/?***ס?{ ) 112 (ס ? 07 * 1 ) 711 
,)) 8 -) 014771171 ) 711 , 11 ש 41 ג $1 . 7 .£ ; 1910 , 71 ) 3 }!) 1713 , 4 71 ) 17 ) 1 

, 71 ) 72 ) 81 . 4 71 ) 3 )¥^ .ס 71 ) 17 ) 7 □ 8 .י% . 1 ־ 1 ; 1912 

, 1923 , 3 ) 2 ) 014 3 ) 4 1 ) 3 ) 70 * 1 ? 4(3 41x111 ,ח 10 זש£ . 0 , 1915 
, 5 גג־ £1 ז 5€, 02( (147020*3^11( 1923; 5 ^ 501x1 שד £1 £1 
. 4 ? .#ו , 1925 ,))< 1 ?) 71011 ) 111 /ס ? 310102 <(!!? 1114 > ץ 471630171 
. 5 .¥ : 1928 101 ) $0 ) 9 ( 7 ,זש 1 שש ¥11 \ 

) 711 ״ 10 , 1928 , 1 , ) 0$1 ] £71101170 . 4 3011 ) 0 . 2 71 ) 71011 ) 103 * 1 
,( 123 , 15 1 > 1 ז 0 ^ 006 ש^ד) ) 11171 ) 61 ? 111 ) 1 ) 411 מ; ))( 1 ץ) 071 (\ 

.? . 3 , 1931 ,? 1113 ^ 41231 171 £! 117 }))%)) 8 י ־*ש$גז£ ^ . 1 ־ 1 ; 1934 
))^( 2 1€ 3 ) 7 . 4 < ; 1935 , 7 ( 1 ) 10 ) 1 ( 7 710771 )^׳! )) 8 

- 111 ,) 4 ח 14 ) 1 ח )ח ) 82 . 4 . 0071411 ,זש 1 )חג 2 £ ; 1936 , 3 ) 4' 01 x 211 
;*~ 1947-1951 4 ,) 11 ) 81 4 1^* £>(1 8011 4. 82 (*(. 1)03 7(1x71 

, 3 )) 8 ,- 111 ;* 1948 , 71 ) 11 ) 8 4 11 ) 11 ) 7 4 4113 .ח 15£ חי 1 .) 1 

-?) 11072 ) 711 ,חש[ 1 נ 81 . 0 . 0 , 1954 , 3 )) 8 1112 ) 0011 ) 711 , 1950 
,) 1 [ 1 ־ 195 ,))? 1 ?) 071 ({ ) 111 / 0 14 ! ¥0 \ ) 141, 711 ; 1949 ,)) 100 .ג 16 ג 
= דב׳) ניחן לכוהנות דמטר ופרספוני: גם שם־הזכר מליסוס 
מצוי בקרב היוונים והרומאים. באירופה הנוצרית מוחזק 
פטרונן של הדב" אט־ 




יי 




! 1 ו?!.).!*! 


ברוסיום (ע״ע) הק¬ 
דוש, שהמשיל את 
הכנסיה הנוצרית 
לכיור ת־דב״. — רבות 
האגדות ואמונות־העם 
על מוצא הדב", הנו¬ 
לדות מנבלות בעלי- 
חיים (השו׳ שום׳ יד, 
ח) או מדמעות (של 
אל־השמש במצרים 
העתיקה, של ישו 
על הצלב באגדות- 
נוצריות, וכיו״ב). 

ברפואה העממית 
מקובלים עקצי־דב" 
כתרופות בדוקות נגד 
חימאטיזם, ארתרי־ 
טיס, נוריטיס ונשירת 
שערות, וכן כסגולה 
להריון ולפוריות. 
הענף שעליו נחת 
נתיל־דב" משמש סגד 
לה לעורר אהבה׳ והבוורנים ומגדלי־הדב" נחשבו במקו¬ 
מות רבים כרופאים עממיים ואף כמכשפים. — העם יודע 
לחשים ואמצעים רבים כסגולות להחזקת נחיל־דב" במקומו 
ולמניעת עזיבתו את הכוורת. תפילות-דב" מיוחדות נועדו 
למטרה זו כבר בעולם העתיק, אך ביד,"ב קיבלו באירופה 
צביון דתי־נוצרי מובהק. ברבות מהן נזכרת תוצרתן המקוד¬ 
שת לנרות (הדונג) וכן קשרן עם גן־עדן, שממנו הן מביאות 
את דבשן. 

, 05 ( 0101 ) 71 76 ) 41 ) 4 $ 1 ^ ¥01 7171 710711 $ 14 87016 ,[ 1 יו 3 ןזשי* 13 ־ 1 ^ 

; 1891 , 81671671 . 4 \ 7717011 ^ 016 ,*> 010 11 ? .( , 1881 ,( 39 

,¥ , ז 11 / 5 !* 1413 . 6 0 ת 10 ב 0 ? , 3 ^ 1550 ^\-ץ 1 ט 3 ?) 816716 ,:> 1 :> 01 

;* 1915 ,!{ 8011 % 0014671 ? 7/1 ,זסגבז? . 3 > . 1 ; 1897 . 0 446 

-טגו^זס^ . 11 > . 1 ) . 111 ^ 1 ) 1430 ) ?*? 81 ,־!?׳{ו.ז\ 1 ־תת! ו־ח#י> 1 ־ 1 £ 

1253 , 115111 ) 167146$671 ז 816 ,*■! 011 ? , 1927 ,(.? 1 1226 , 1 , 1-00$ 

,(־*• 1 נ 1 ז 3 ז?ז £1 ^ £011 0£ :>ן?> 1 >ח 1 ־) 1011 א > 866 ,ח 50 לןוחסו!?* 5 ,(?) 

- 171416 ( 417 ) 7 176 10 111461 ,(׳* 40 ?-) וז חב וזז 4011 ? < 1 , 932/36 ! 

1954 . 713 8 , 411176 ) 04167 44716 > 141 

ד. נ. 


־ ■-ז ה-׳י ־; 


גיור 16 . ארטטים ד!א 5 שיו 7 


ךב 1 ךניים (בזשזקסתסבחץ]-!), סדרת חרקים (ע״ע), אחת 
הסדרות הגדולות ביותר בעולם החי! כוללת יותר 
מ 125,000 מינים ממויינים ומוגדרים ועוד רבבות מינים 
שעדיין לא מויינו ולא הוגדרו כל-צרכם. 

סימני הסדרה: גפי־הפה משמשות בעיקר לנשיכה, 


ועפ״ר גם ללקיקה ולמציצה. בחזה — שני זוגות של כנפיים 
קרומיות מעוטות-עודקים או חסרות־עורקים. הכנפיים האחו¬ 
ריות קטנות מן הקדמיות ומחוברות אליהן בווים כיטיניים. 
הבטן עפ״ר נפרדת מן החזה, ופרקה הראשון מאוחה עם 
טבעת־החזה האחורית. בכולן מצוי צינור־הטלה, שמשתנה 
למכשיר של נסירה, נקיבה ועקיצה. הגלגול (ע״ע) מלאן 
הזחל — רימה או דרן! הגולם חפשי, עפ״ר עטוף פקעת־ 
קורים. 

סדרת הדב׳ מתחלקת לשתי בנות־סדרה: 1 ) £3 ץ 11 קווו׳ל 5 
או ג־ו 8351 סז 01131351 נ שסימניה—הבטן מחוסרת שנץ ומחוב¬ 
רת לחזה במלוא־רחבה! הזחלים בעלי רגליים מדומות! רוב 
המינים בקבוצה זו פרימיטיוויים ביותר. 2 ) 113 ז:> 0 ק\, או 
3 ז:ז 11510£3$ ג), שסימניה — הבטן נפרדת מן החזה ע״י שנץ 
עמוק או ע״י ניצב דק שבו סעודה החזה האחורי! הזחלים 
חסרי־רגלייםז לקבוצה זו משתייכים, בין השאר, הדבורים 
(ע״ע), הצרעות (ע״ע) והנמלים (ע״ע). 

בסדרת הדב׳ קיימות כמה תופעות המייחדות אותה. בכמה 
משפתות התפתחו חיי-חבדה, למשל, בנמלים, בצרעות ממש¬ 
פחת בדבורים מהמשפחות ו:ז 13 ן 1 ג 11 ח 80 . 

בעקבות חיים אלה חלו שינויים במבנה גופם של פרטים 
בחברה, והופיע טיפוס מיוחד — פועלת שהיא נקבה 
שכושר הפריה שלה מוגבל. 

אפשר להבחין דרגות שונות של חיי־חברה בדב׳. בצורות 
הפרימיטיוויות קיים ריבוי נקבות מופרות, למשל, ב 30 ג) 1 ק 05 ז\ 
הטרופיים! פועלות או שהן נעדרות, או שאינן נבדלות 
מהפרטים האחדים במושבה, והן עפ״ר חלשות. בשלב גבוה 
יותר מתארגנות מושבות קבועות עם נקבה אחת מופרית, 
ואילו הפועלות נטולות כושר־רביה ומראות דיפרנציאציה 
מיוחדת במבנה־גופן בהתאם לתפקידיהן. תופעה זו מצויה 
ב^ק^/י באיזורים הממוזגים ובדבורי-הדבש! הנמלים הן 
החברה בעלת הדיפרנציאציה המפותחת ביותר בסדרה זו. 


ז / 



? גוף 

|(מיםחוז) 


תאי־מץ 


ח? ... 

ן גוף 


טכאניוםי־רביזז ברוטוסוטיים ברנורניים: 

א דבורים (שג!> 1 ק^); נ. 6 ג 1 > €11101 זי 1 !ת?ז 


יש שלבי-התפתחות שוגים בדרך הזנת הזחלים בחברות 
הדב׳. סוגים חברתיים מועטים בלבד — כגון ש 143 להת 80 
הפרימיטיוויים וסוגים אחדים של דבורי־בד — אינם מקיימים 
קשר ומגע ישיר בין חורים וצאצאיהם, וצרכי גידולם והת¬ 
פתחותם של הזחלים מסופקים ממזון מאוחסן בתאים — 
"אספקה-בסך". ברוב המשפחות החברתיות נוהגת הזנת 
הזחלים לפרקים על־ידי בוגרים. בצרעים ובנמלים — אך, 
כנראה, לא בדבורים — מלווה צורת־הזנה זו בחילוף־מזון 
( 1100113113x15 ) בין הזחל ובין הבוגר המטפל בו. 

עשרוודאלפי מינים של דב׳ חם טפיליים. לפעמים 





849 


דכח־ניים — דכיכוניים 


850 


הטפיליות מלווה בתופעת הרב-עובריוח: מכל ביצה 
מתפתח לא עובר אחה אלא כמה עוברים׳ ולפעמים מספרם 
מגיע עד ל 100 . רביית-בתולים נפוצה בדב' יותר מאשר 
בכל קבוצה אחרת בעולם־החי. במשפחות רבות אין היא 
דרך־רביה מקרית אלא מהווה גורם חשוב לקיום המין. מב¬ 
חינים בה שלוש צורות: 1 ) מהביצים הלא־מופרות בוקעים 
רק זכרים (דבורה)! 2 ) מהביצים הלא־מופרות בוקעות רק 
נקבות( 36 ו> 1 מ 1 ג>שז 1 { 1 ת€ז); 3 ) מהביצים הלא־מופרות בוקעים 
גם זכרים וגם נקבות (:> 413 מ] 1 חץכ>). לפעמים מצויה רביית־ 
סירוגין — רביית־בתולים הבאה חליפות עם רביד. מינית. 

ההסבר למכאניזם קביעת־המין ברב׳ נמצא במבנה הכרו- 
מוסומי של תאי־המין שלהם. מערכת־הכרומוסומים הדיפלו־ 
אידית של כל הדב׳ מכילה 32 (= 16 זוגות) כרומוסומים, 
וחלוקת־ההפחתה (מיאוזה) עע 1 ויה להביא לידי יצירת תאי- 
מין של 16 כרומוסומים. אולם בדבורים, למשל, אי! המערכת 
הדיפלואידית מצויה אלא בנקבות — 30 כרומוסומים סו־ 
מטיים + 2 כרומוסומי־צ! ואילו הזכרים הם האפלואידיים — 
15 כרומוסומים סומטיים ־ 4 כרומוסום־ג אחד. תא־הביצה 
נוצר בנקבה בדרך המיאוזה, תא־הזרע בזכר — בדרך המי- 
טוזה, ולפיכר שניהם כאחד האפלואידיים. נמצא, שבהעדר 
הפריה מתפתח מן הביצה יצוד האפלואידי(בעל כדומוסום־* 
אחד), שהוא זכר, ואילו ההפריה יוצרת נקבה (ר׳ ציור, א׳). 
לעומת זה׳ יש סיני 10136 ןז 11 >:>ז 11 ז 1 ז 4 ד שאין בהם אלא רביית־ 
בתולים דיפלואידית: תאי־ביציהן מתהווים בלי חלוקת־ 
הפחתה וביציהן מתפתחות בלי הפריה, או שהדיפלואידיות 
מתחדשת לאחר הפחתה זמנית (ר׳ ציור, ב'! וע״ע מין). 

דב׳ מצויים בכל המקומות המיושבים בעולם. המינים 
הראשונים (מן ה 2 זזל 11 קמ 1 ? 5 >, הידועים מן העבר הגאולוגי, 
נמצאו ביורה העליון בבאוואריה. מינים טפיליים, מפותחים 
ביותר, מן הקרטיקון, נמצאו בקאנאדה. בעינבר הבאלטי 
נמצאו כסה מינים מן האוליגוקן. במשל השלישון הופיעו 
הנמלים והדבורים וצורות אחרות, השונות במקצת מן 
המצויות היום. 

,*וחוח! . 0 , 1940 ,וזינוב! 0 .ק 0 

, 1947 ,ץ 0£ ! 10 * 101 ה£ / 0 ) 001 ^ 7^x1 

מ, 0 . 

ך$י, ?טי ' 1 !ף ! 1 ־לל־״לם — 1 ״ 111161 ^י 

6 ץנ 1 ש 0 — (נר 1884 , מאסטריכט), פיסיקן וכימאי 
הולאנדי. דבי נתחנך בביה״ס הגבוה לטכניקה באבן ובאוני¬ 
ברסיטת מינכן, שבה נתמנה למרצה ב 1910 . מ 1911 עד 1934 
שימש בפרופסורות באו¬ 
ניברסיטות של ציריך, 
אוטרכט, גטינגן׳ ליפציג. 
ב 1935 נתמנה למנהלו 
של המכון לפיסיקה על־ 
שם הקיסר וילהלם בבר¬ 
לין. בראשית מלחמת־ 
העולם 11 ׳ כשנדרש על־ 
ידי השלטונות הנאציים 
לוותר על נחינותו ההו- 
לאנדית, היגר מגרמניה, 
וב 1940 נתמנה לפרופ¬ 
סור באוניברסיטת קורנל 
באה" ב. 


השגיו הגדולים של דבי בכימיה פיסיקאלית ובפיסיקה 
הם תורת קטביות המולקולות וחידושיו בתורת החום של 
המוצקים! הוא תרם תרומות מכריעות לעיצוב דמותו של 
התפיסות החדישות במהות האלקטרוליטים ולפיתוח המחקר 
הקרים טאלוגראפי כאמצעי להבהרת המבנה הכימי. ב 1912 
פתח פרק חרש בחקר המבנה של המולקולה (ע״ע) על־ידי 
טביעת מושג ה<ןטביות, בהגיחו שחומר דיאלקמרי מכיל לא 
רק אלקטרונים קשורים באופן אלאסטי אלא גם מומנט 
דו־קטבי קבוע. על סמך תורה זו הצליח להסביר תופעות 
בדיאלקטריות (ע״ע חשמל) שלא הובנו מקודם. כמו כן 
הסביר את הנפיצה האנומאלית של גלים ארוכים על יסוד 
ראדיום־ח מול קולה והחיבור הפנימי של החומר. ב 1916 
הורה (יחד עם פ. שרר [■״־״:) 54:11 .?]) שיטה רנטגנולוגית- 
אנאליטית חדשה בחקר המבנה הגבישי בתמרים כתושים — 
"שיטת־האבקה"׳ שנקראת ע״ש שני מחולליה וששימושיה 
המחקריים רבים ביותר (ע״ע קריסטלוגרפיה! גביש). דבי 
תיקן את נוסחתו העיונית הקוואנשית של אינשטין בשביל 
החם האטומי(ע״ע) וקירב אותה לתמונת המציאות הניסויית. 
בשנות ה 20 חולל דבי מהפכה בתפיסת מצבם של אלקטרו־ 
ליטים חזקים, הסביר את התנהגותם על סמך תורת המשיכה 
הבידיונית והורה דרד לחישוב פעילות היונים בתמיסה! 
תורה זו שוכללה אח״כ ע״י א. הייןל ( 1 ש> 1 :> 1 ! 14 .£) ונקראת 
היום ע״ש שניהם (ע״ע אלקטרוליזה* יונים). משאר מפעליו 
של דבי יצויינו: חקר השפעת הטמפראמורה על העצמה של 
כתמי־העקיפד. כשאורך־הגל תלוי בזווית־העקיפה ("הגורם 
של דבי״)! הגדרת "גורם הצורה האטומית" על סמו חקירת 
התחלקות האלקטרונים בתוד האטום האינדיווידואלי! תורת 
הקירור המאגנטי (ע״ע מגנטיות)! שיטה לקביעת גודל 
המולקולות של פולימרים(ע״ע) ע״פ כושר הפיזור של האור. 

דבי זכה באותות־הצטיינות מדעיים מרובים! ב 1936 
הוענק לו פרם־בובל לכימיה. כל כתביו המדעיים (.! .^יי.? 
1954 , 5 ״ק 3 ק 1 );>״ 110 ס 0 ,:>׳<< 4 >ס) הוצאו על־ידי תלמידיו 
וחבריו לכבוד יום ־הולדתו ה 70 . 

מ. י. 

דביב 1 ניים (שב^מס^ז?), משפחת טורפים(ע״ע) הקרובה 
לדבים (ע״ע דב). היא כוללת 2 חת־משפחות: דבי־ 

בונים ו פג ד ו ת. רוב המינים במשפחה זו הם קטנים, 
אוכלי־כל, ועכ״ס יותר צמחונים מאשר טורפים, דבר שמת¬ 
בטא גם בצורת השיניים הטוחנות שלהם, שהן רחבות 
ובעלות גבשושיות קהות. השן הטורפת, האפיינית לרוב 
הטורפים, איננה בולטת ביותר במשפחה זו. כל המינים 
הם הולכי־כף או הולכי־כף למחצה. 

תת־משפחת הדביבוגים (:> 3 וז 1 ת 0 זל:>ס!?) כוללת מינים 
אמריקניים. הדביבון הרוחץ (■! 1010 מס׳(*"?) הוא בע״ת 
בגודל חתול גדול. שמשקלו 5 — 6 ק״ג! הוא נפוץ בקאנאדה׳ 
אה״ב ומכסיקו. רגליו קצרות, האצבעות חפשיות ומזויינות 
בציפרניים חדות. הפרווה הצפופה אפודה, הזנב, שארכו 
בינוני, מצוייר בטבעות שחורות ובהירות לסירוגין, סביב 
העיניים כתמים שחורים, המשווים לפנים מראה מכלה. בעל־ 
חיים זה פופולארי מאד באה״ב (שם הוא נקרא "ראקוך 
[תסס:> 830 ]). הוא חי ביערות בקרבת מים או בביצות! 
מזונו פירות׳ אגוזים, זרעים, שרשים, וכל מיני בעלי־חיים 
קטנים, שהוא מחפש אותם על פגייהאדמה, באדמה, תחת 
אבנים וקליפות־עצים ובמים. במים הוא מוצא אותם בעזרת 



851 


דביבוניים—דביליות 


852 



הדביבוז הרוחץ (ז 10 ס! מסץססז?) או הראקח ( 3000011 * 1 ) 


חוש־המישוש, וחיפושו אחרי טרפו במים, כשהוא יושג על 
הגדה וטובל את ידיו, מעורר רושם כאילו הוא רוחץ את 
ידיו — ומכאן שמו. הוא ניצוד הרבה בגלל פרוותו, ואף 
מגדלים אותו בחוות! גם בשרו נאכל. — מינים אחרים 
מאותו הסוג נמצאים באמריקה המרכזית והדרומית. 

דביבון־האף ( 03 !־! 3 ת .א , 0£3 ז 13503 <) גדול כקודם, 

אך זנבו ארוך הרבה יותר, ואפו — מוארך ובעל כושר־ 
תנועה. הוא מצוי רק באיזורים חמים, מדרום־מערב אה״ב 
עד ארגנטינה. פרוותו הקצרה חומה־אפורה או חומדדאדומה. 
מזונו מן הצומח ומן החי, והוא מחפש אותו באדמה, תחת 
אבנים זקליפות־עצים ובנקיקים, כשהוא גובר בידיו ובחטמו. 
דביבוגי־האף חיים ביערות ואינם קשורים למים. הם שייכים 
לטורפים המועטים החיים בחבורות, מורכבות מנקבות וצעי¬ 
רים. הזכרים הבוגרים חיים כרגיל לבדם ומצטרפים לחבורות־ 
הנקבות רק בזמן היחום. בניגוד לרוב הטורפים האחרים הם 
פעילים בעיקר ביום. 

דביבון לופת, ק י נ ק י ו ( 011 ( 111143 .£, 115 ^ 0105£13 ?) 
דומה בגדלו לקודמים! הוא נפוץ ממכסיקו עד בראזיל. 
פניו קצרים, זנבו הארוך — זנב לופת, שהוא משתמש בו 



הקינקזזי! ( [ט 0 ן 1113 זו.> 1 ] £13735 0103 ?) 


לשם אחיזה בטיפוס על עצים. הוא פעיל בלילה בלבד, 
ואישון־עינו מתכווץ ביום לנקודה קטנה. פרוותו חומה־ 
אפורה, קצרה וקטיפתית. מזונו בעיקר צמחוני והוא מחבב 
במיוחד פירוח מתוקים ודבש. לשונו הארוכה עוזרת לו 
להוציא דבש מקני דבורי־בר. 

תת־משפחת ה פנדות ( 136 ז 1 ז 110 \ 1 ) כוללת 2 מינים 
אסייתיים. הפאנדה הקטנה ( £1113005 05 ז 10 !\!) — גדלה 
כגודל הדביבו׳נים האמריקניים. רגליה קצרות׳ זנבה ארוך, 
אזניה גדולות, פניה רחבים. פרוותה הארוכה והצפופה חומה־ 
אדומה או חומה־כתומה. תפוצתה מוגבלת להדים בגובה 
שמעל ל 2,000 מ׳ בצסון־מזרח הודו ובדרום־מערב סין, היא 
חיה ביערות וניזונה מעלים, פירות, עשבים, ניצני־במבוק. 
ורק בסירה מועטת מבעלי־היים קטנים. 

ה פ א ג ד ה הגדולה ( 010130016003 13 ) 0 ק 0 זט 11 \!) היא 
המין הגדול היחיד במשפחה זו! ארכה מגיע ל 2 / ג 1 מ׳ ומשקלה 
ל 150 ק״ג. בצורתה היא דומה לדוב, גם זנבה קצר מאד, 
אולם בשיניה היא דומה לשאר בני־משפחתה. היא נמצאת 
רק ביערות הרריים בגליל סצ׳ואן בסין. גם הרכב מזונה 
מוגבל מאד, כי בטבע היא ניזונה כמעט רק מניצנים ומגבער 
לים צעירים של במבוק. צבעה משונה מאד: גופה וראשה 



הפאכרה הגדולה ( 2€3 מ 01 ת 13 שתו ^ 1 ) 0 ק 11:0 ו 11 \ 3 ) 

לבנים עם כתמים שחורים סביב העיניים, אזביה שחורות, 
קצה־זנבה שחור, רגליה שחורות, פס שחור רחב עובר בין 
הרגליים הקדמיות מעבר לכתפיים. הפאנדה הגדולה היא 
בע״ח נדיר ובולט מאד בצורתו ובצבעו, וקשה לקיים אותה 
בשבי! לפיכך מעורר כל פרם שמגיע לאהד מגני־החיות 
תמיד תשומת־לב רבה. 

ח. מ. 

ךביליות (לאט׳ 15 ! 1 < 161 > — חלש, לא־יציב), צורה קלה 
של רפיון־השכל. לפי הסימון המקובל בפסיכולוגיה 
השימושית זוהי הדרגה של "מנת־שכל" (ע״ע) של 50 — 75 
בילדים׳ ובמבוגרים — התפתחות שכלית הדומה לזו של צעיר 
בן 10 — 15 שנה! אולם אי־אפשר לקבוע לדב׳ גבול מוחלט, 
לא למעלה כלפי "טיפשות נורמלית" ולא למשה כלפי אינד 
בציליות (ע״ע). עיטר החסרון הנפשי בדב' הוא ליקוי 
בכוח־השיפוט, נכונות לקבלת כל השפעות, חוסר רגש של 
אחריות, הן של האנשים כלפי עצמם והן כלפי זולתם. דבילים 
רבים — בדומה לפסיכופטים (ע״ע) — לוקים גם בהפרעות 
אמוציונאליות. אולם בצידם של הליקויים האלה יתכן שכוח־ 









853 


דביליות—דביסי, קלדד (■אשיל) 


854 


התפיסה והזיכרון מפותחים יפה, ולפעמים מוצאים דווקא 
בדבילים כשרונות חד־צדדיים מיוחדים, כגון זכירת מספרים, 
כשרון לחשבון׳ למוסיקה׳ לשחקנות, וכר, 

הסיבות לד 3 ׳ הן עפ״ר קונסטיטוציוגאליות, ומקורן — 
כדוב ההבדלים האינדיווידואליים באזפי ובמזג — בתורשה. 
במיעוט המקרים נמצאים גורסים אורגאניים: הפרעות בהת¬ 
פתחות המוח, פגיעה במוח בזמן הלידה או בעקבות מחלות 
בשנות־החיים הראשונות. 

את מספר הדבילים באוכלוסיה אומדים בארצות־אירופה 
ב 20% , רובם בעלי דב׳ בדרגה קלה׳ המסוגלים בתנאים 
נוחים להחזיק מעמד בחיים החברתיים ולעסוק בעבודות 
פשוטות. בין ילדי ביה״ם, לפי הסטאטיסטיקה בארצות שונות, 
יש כ 3% — 2 שאינם מסוגלים ליהנות מהלימודים הרגילים, 
והם מהווים מעמסה חמורה על הכיתה והמורה; בשבילם 
סודרו בכל הארצות כיתות מיוחדות — "כיתות־עזר"׳ עם 
מורים מוסחים לחינוך רפואי —, שבהן מקבלים הילדים חינוך 
אינדיווידואלי, כל אחד לפי כוחותיו וכשרונותיו. במדינת 
ישראל למדו ב 1955 3,900 ילדים ב 200 כיתות כאלו ב 74 
בתי־ספר מיוחדים (לעומת כ 200,000 ילדים בבתי־ספר יסו¬ 
דיים רגילים). 

הדב׳ היא אחת מן הבעיות הסוציאליות הקשות ביותר. 
אחוז גדול של האנשים האסוציאליים: עבריינים, רמאים, 
רברבנים, זונות, נארקומאגים — הם דבילים. הטיפול בדבי- 
לים הוא חלק חשוב של ההיגיינה הרוחנית. 

אברהם ; 1949 / 0 ׳(^ 81010 . 8 ״ 1 

לוינסון, הילד המסגר, 1954 ! ל. ס. מאיר וו. הירש, ילדים 
מפגרים (.שי לישעיהו*, 479-372 ), תשט״ז. 

י. פר. 

ןבי־סי, קלזד (-אש יל) — - 06 6111110 *-) 16 ) 01311 
׳[ 055 ( 1 — ( 1862 ׳ על־יד פאריס — 1918 , פאריס), 
קומפוזיטור צרפתי. אביו של דב׳ היה בעל חנות של כלי- 
חרסינה, ולאחר מכן פועל במסילות־הברזל בפאריס. רב׳ 
עצמו — שמימיו לא 
ביקר בביה״ס — למד 
תחילה מפי אמו, ואח״ב 
מסי ידידתה, שבביתה 
בקאן בילה שנים אח¬ 
דות. פרישותו מחברת 
בני-גילו בימי ילדותו 
ונעוריו הטביעה את 
חותמה באפיו; נאמר 
עליו שהיה ביישן, לא- 
נוח לבריות, קשה־עורף 
"ולא כשאר כל האדם". 
בן 8 התחיל ללמוד 
מוסיקה, ובן 11 נתקבל 
לקונסרוואמוריו! ( 1873 ); שם למד פסנתר, סולפג׳ו והאר־ 
מוביה. באותם הימים חיבר זמרים לשירי תאודור דה 
באנוויל, וכבר ביצירות האלה'נתגלו צורות-ההארמוניד. 
המיוחדות לו, שעוררו ויכוחים. בשל דבדי־הפולמוס החריפים 
שהשמיע דב׳ נגד הדעות המקובלות על צירופי-האקורדים, 
נראה בעיני רבותיו כסתם־עקשן וכתלמיד סורר! אעפ״ב 
זכה לכמה פרסים וציוני־כבוד, וב 1880 נתקבל לכיתת־ 
הקומפוזיציה. באותה השנה הכיר את פטרוניתו של צ׳י* 


קובסקי (ע״ע), הגב׳ פון מק, וגתלווה אליה במסעותיה 
לשוויץ, לאיטליה, לאוסטריה', !כנראה אף לרוסיה ( 1881 — 
1882 ). בינתיים קשר דב׳ קשרי־ידידות הדוקים עם מרת 
ואניה (־""!גג/'), אשת ארדיכל בא-בימים, וידידות זו עוררה 
אותו לחיבור כמה זמרים; למדת ואניה אף הקדיש את 
הסידרה הדאשונת של זמריו 031311165 65 * 4 ? ואת ה״מאנדו־ 
לינה״. ב 1884 זכה דב' — לאחד כמה נסיונות שנכשלו — 
ל״פרס־רומא" בשל הקאנטאטה 11806 > 10 ק 1 ס £3 ס 6 ' 0 ("הבן 
הסורר")" שבוצעה בתקופה מאוחרת יותר גם כ״דראמה 
לירית". בימי שהותו ברומא נוצרה, בין השאר, הסוויטה 
הסימפינית לתזמורת ולמקהלה (ללא מלים) 5 קמ 161 מ 1 ז? 
("אביב"), שנתחברה ברושם תמונתו של בוטיצ׳לי. היצירה 
6106 16010156116 > 1.3 (״העלמה הבחירה״), 1887/8 , עוררה 
את השגותיהם של המוסיקאים האקדמאיים על סיגנונו 
המעורפל של דב׳; מעתה הודבק בו הציון "אימפרסיוניזם" 
באותה התקופה נפגש ד 3 ׳ עם מלרמה (ע״ע), ופגישה זו 
עשתה עליו רושם רב וקיים. מאלארמה הכנים אותו לחוג 
הסימבוליסטים, שהשפיע עליו הרבה יותר משעשה זאת 
הציור האימפרסיוניסטי. הסימבוליסטים ליבו בד 3 ׳ את ההת¬ 
להבות לוגבר (ע״ע), וב 1888 ו 1899 ביקר פעמיים בבירויוב 
אולם לאחר ביקורו השני שם חל מפנה בגישתו לוואגנר, 
שהפכה במשך הזמן להתנגדות נמרצת, שהיה בה גם משום 
הפגנה לאומית.—לשיא יכלתו התיאורית הגיע ד 3 ׳ עם חיבור 
5 הזמרים לשירי בודלר ( 1890 ), הרביעיה לכלי־מיתר( 1893 ) 
והפרלודה £3006 100 > 11 :> 111 ז־ 65 זס*' 0 ("שעות אחרי צהרי־ 
היום של פאונום״, 1894 ); אולם בשעתן עוררו שתי היצירות 
האחרונות רוגז בקרב המומחים והקהל והוגדרו כ״השתוללות־ 
צלילים״. בין 1892 ל 1902 יצר דב׳ את 3 ד״נוטותות: 3£6$ נוא 
(״עננים״), 65 * 6 ? (״חגים״), 8116065 (״סירנות״ — עם 
מקהלרדנשים ללא מלים) והתחיל בחיבור האופרה "פלאם 
ומליסאנד״ ( 16 > 14611$30 * 6 611635 ?), שבה עמל שנים רבות 
ושהוצגה לראשונה ב 1904 . בעקבות הצלחתה המרובה הוכר 
ערכו המעולה של דב׳ ללא עירעור, והוא זכה לאות־הצטיינות 
מטעם הממשלה. יצירתו הגדולה הבאה היתה 461 * 1 1.3 
("הים"), שבוצעה לראשונה ב 1905 . באותה השנה נולד לדב׳ 
בנדיחידו מאשתו השלישית (משתי נשיו הראשונות הת¬ 
גרש), ולו הקדיש את ״פינת־הילד״ ( 5 ת 6 ז 1 > 1 ןו 01 116 ־ 1 ״' 
"! 00106 ) שלו ( 1906 — 1908 ). בשנים 1910 — 1913 נוצרו 
24 הפרלודות לפסנתר — מיצירותיו המעולות, המוחזקות 
אחד השיאים של כל הספרות לפסנתר. מכאן ואילך הואט 
קצב יצירתו, כנראה בהשפעת מחלת־הסרטן שתקפה אותו. 
ב 1911 נוצרה המוסיקה להצגת המחול הדראמתי - 1431 1.6 
351160 ( 83101-861 16 > 6 !ץ* ("יסורי סבאסטיאן הקדוש") ע״ש 
ד׳אנונצל (ע״ע); ב 1913 — המוסיקה לבאלט *ג! 6 ן("משח¬ 
קים"), שבצד הכוראוגראפי שלו טיפל ניז׳ינסקי (ע״ע). 
בסגות־חייו האחרונות כתב ד 3 ' בעיקר יצירות לפסנתר ולמד 
סיקה קאמרית: 30119065 65 ו 1 <ן 1213 <ן£ (״ 10 כתובות־ 

קברים עתיקות״, 1914 ); "! 001 * 6 £1300 ס?" ("בלבן 
ושחור״, 1915 ); 3 סונאטות: לצ׳לו ופסנתר ( 1915 ), לחליל, 
ויולה ונבל ( 1915 ), לכינור ופסנתר ( 1917 ). 

מקובל לציין את יצירתו של דב׳ כ״אימפרסיוניזם". ציון 
זה מוסב על העדפת יסוד הצליל על יסוד קרהסננינה 
במוסיקה שלו, שעיקרה רשמי צלילים עדינים המשריםמצבי־ 
נפש והלכי־רוח מסויימים. אולם הכינד אימפרסיוניזם אינו 



855 


דביסי, קלוד (*אשיל) — דבלין 


856 


אומר מאומה על לשונו המוסיקאלית המיוחדת של דבי. בפעלו׳ 
מתרחבת שיטת הקומפוזיציה המוסיקאלית לאפקים חדשים; 
ההגיון הנוקשה של מערכת־ההארמוניה הקלאסית מפנה 
מקום למרחב של פונקציות צליליות חדשות. אולם דב , 
התאמץ להנהיג סדר חדש בחומר הצלילים: לדיאטוניקה 
המסרתית נתן תכונות מלודיות חדשות באמצעות השיטה 
הפנטאטונית; ע״י הנהגת סולם הטונים השלמים הגדיל את 
עצמת המתחים המלודיים וההארמוניים. הוא משתמש במקא־ 
מות מזרחיות ובמודוסים כנסייתיים, אך לא מתוך גטיד, 
להקות מוסיקה עתיקה, אלא מתוך שאיפה לשיחרור כולל 
מן הקיפאון שבקלאסיקה וברומאנטיקה. ע״י ביטונאליות 
ופוליטונאליות פתח אפקים חדשים בכיוון לצירופים האד¬ 
מוניים יקונטראפונקטיים כאהד. על־ידי השימוש בקולות 
מקבילים חידש את ההשגה הקונטראפונקטית המקורית של 
האורגגון(ע״ע). דב׳ לא נצטמצם ברווחים השלמים והבלתי־ 
שלמים, אלא הקיף גם סקונדות׳ ספמימות, נוגות ורווחים 
מוקטנים ומוגדלים. את מושגי הקונסונאנם וד,דיסונאנס לא 
מדד לפי ערכיה הסטאנדארסיים של תורת־ההארמוניה 
המסרתית, אלא שיחרר אותם מכל שיטה של תקן, ובבל אתת 
מיצירותיו הם מופיעים כערכי־מתח חדשים ואינדיווידוא־ 
ליים; יחד עם זה נתגבשו כאן דרכי־שימוש מיוחדות, החבי¬ 
בות על דב׳. גם היום משיגים רבים על חוסר המבנה 
הארכיטקטוני ביצירותיו של דב/ אע״ם שלאמיתו של דבר 
הן בנויות תוך הקפדה יתרה על הצורה, שעפ״ר היא צורת 
הסונאטה־רונדו בשינויים מסויימים* אולם דב׳ אינו משועבד 
לסבמאטיות ומגוון את מבנה יצירותיו, כשם שגם הפוגות 
של באך אינן דומות זו לזו לכל דבר, ואף הסונאטות שלו 
אין להביאן למכנה משותף. התפתחות דרך־המבנה של דב' 
אינה ניתנת לתיאור אלא ע״י המון מונחים חדשים. כמו־כן 
מופיע התיזמור ביצירותיו כתכונה שאין להפרידה מקו־ 
ההמצאה: דב' מרבה להשמיע טונים האדמוניים מרוחקים 
ומעשיר עי״כ את מרחב הצליל הכליי, אך לעולם אין הגיוון 
הכליי ביצירותיו משמש אמצעי נפרד להשגת רושם מסויים, 
אלא חומר מדוד ושקול להבעת הרעיון המוסיקאלי. — האופרה 
האחת של דב׳ "פלאס ומליסאנד", היא יצירה לירית מוב¬ 
הקת — בניגוד קיצוני לדראמה המוסיקאלית של ואגנר. 

;" 1922 , 1908 ז (וטל 11 >זט 0 ןטב' 1 ) 105101605 ^) .ס , 1 ) 801130 .א 
1 ה?? 1404 מי) 1 ( 1 ) 5111 ס ,.ס ,׳ 0.111 .מ X1411?, 1909; 011?. 
0311131(1, /-( 00110 ; 1922 0 , 803103 א ; 1910 , ס 114 ? ׳ (, 

7/1? ?1 חס!} ?> 1 [> 1411 ח 1 8 .£ ,. 1 ) 1 ; 1922 .,(/ . 0 (ס ? 511111 0 תס - 
(311? 3? {!!1927 ,. 0 ? 4 !?? 14 ?? 7 , 3731135 ״ 1 ; 1930 , 1 ,סחס . 

1 .[ ; 1930 , 0 ,) 01101 ״ 03 , 1949 ,? 1121 ,< 51 ? 1 1 ? ס 
. 0,1951 0 ? 4 ? 0-111,1 ' 1 40111 1 ח? £014 ??£ 1 ? 17104 1 ^ 1 , 3 ! 1 ) 11 *מ 

י. טל 

,17%) — ! ךביר 1 י גם?ר — 211 ־ 0613111 £1 ז 3 ק 035 חמש 

נויקולין [בוהמיה] — 1846 , פאריס), פאנטומימיקן 
צרפתי. דב׳ היה בן למשפחת מוקיונים־לוליינים נודדים, וכבר 
בילדותו החל בהתאמנות גופנית מאומצת ובביצוע להטוטים־ 
לולייניים נועזים ומסוננים; בגדודי המשפחה סביב העולם 
נעשה שור־אמן ולוליין מובהק. הוא התפתח לאמן הפאנטו־ 
מימה, ובאמנות זו הגיע להשגים מופלאים. ב 1816 נתקבל 
בתור שור ל״תאטרון־הלולייגים"($ש 1 ג 1 ג 1 וזז 3 מ! 1 ? ש() :״ 111631 ׳) 
— ?161101) בפאריס, ובו יצר ועיצב את דמותו של פירו 


שמוצאה מן ה"ק ומדיה דל ארטה״ האיטלקית): האיש חיוור* 
הפנים, חולה־האהבה, שאינו מוצא יחס חיובי לחיים, העצוב 
תמיד ומחייך בנפש פצועה ודוויה, שהכל בוגדים בו תמיד 
ושכל הערמות והתחבולות הפקחיות, כל אמצאותיו וצחוקו 
רווי־היאוש, אין בהם כדי לחפות על גורלו הטראגי. מחזור 
הפאנטומימות שהציג דב׳ היו יצירות־אמן, שביטאו אנושיות 
מזעזעת השובה לבבות. פיירו נעשה דמות פופולארית 
שנקבעה בזכרונו של הציבור בצרפת. אמנים ומבקרים בני־ 
דודו העידו על רמתו האמנותית! משוררי צרפת שרו על 
אהבתו וסבלו של פיידו־ד׳; סשה גיטרי (ע״ע) חיבר עליו 
מחזה. 

, 1832 , 10111 ? 11017 [> 0 1 ( 1 .'? 1/1 411 ? 1111011 ( . 0 , 130111 .ן 

. 1918 ,.ס , 0 ) 0111 . 8 

ר 5 לץ ( 1111 * 01 [ 111111 * 0111 , באירית עתיקה = "האגם 
השחור"]* השם האירי־גילי הרשמי: ג!!!!/ ש 11 ג 0 
* 012 [קרי: בלקליאה = "עיר מעבר־המכשולים"]), בירת 
אירלנד (ע״ע). 522,000 תושבים ( 1951 ); כ 90% קאתולים. 

דב׳ שוכנת באמצע ח 1 פה המזרחי של אירלנד, משני 
צדי הנהר ליפי ( 7 * 01 ), על שפכו למפרץ־דב/ שטח התחום 
העירוני 88 קמ״ר. העיר בנויה מסביב לחלקו הרחב של 
המפרץ, בחצי־סהר שהראדיוס שלו כ 5 ק״מ, הנהר חוצה 
את העיר לשני חלקים שווים כמעט, המחוברים על־ידי 10 
גשרים. רח 1 בה הראשי של דב/ רח , א 1 ׳ קונל, ח 1 צה אח הנהר 
בזווית ישרה; ברחוב זה — עמוד-נלסון ( 41 מ ׳ ) ומצבת 
פארנל. העתיק בבנייניה הציבוריים המפוארים של העיר 
הוא י מ צ ו ד ת - ד ב׳, שמגדלד. הוא שריד מן הבניין המקורי 
שמראשית המאה ה 13 , ואילו שאר חלקיה נבנו במאה ה 16 
ולאחריה. בניין הפארלאמנט הישן (היום באנק־אירלנד), 
שהושלם ב 1729 , נחשב לאחת הדוגמות היפות ביותר 
?׳אמנוח־הבניה של המאה ה 18 . הבניינים המפורסמים של 
בית־המכם ושל ״ארבעת בתי-המשפט״ — אף הם מן המאה 
ה 18 —, שנשרפו בימי המדד ומלחמת־האזרחים ( 1921/22 ), 
שוחזרו שיחזור מעולה. — דב׳ היא המרכז הפוליטי, התרבותי 
והכלכלי של אירלנד. היא מושבם של הממשלה ושל 
הפארלאמגט ושל ארכיהגמון קאתולי(ראש כנסיית־המדינה) 
וארכיהגמון אנגליקאני. בעיר 2 אוניברסיטות: 1 ) טריניטי 
(ץ)"!"!) קולג/ או אוניבדסיטודדב/ מוסד אנגלו־אירי 
שהוקם ב 1591 ; מספר תלמידיה כ 2,000 , ובספרייתה כססס, 550 
כרכים; 2 ) אחד הקולג׳ים של האוניברסיטה הלאומית של 
אירלנד, שנוסדה ב 1909 ; בו 4,000 תלמידים וספריה המכילה 
500,000 כרכים. — שתי קאתדראלות עתיקות(מן המאה ה 12 ) 
נמצאות בידי הכנסיה הפרוטסטאנטית האנגלראירית.—דב׳ 
מפורסמת בגניה הציבוריים, ביניהם פארק־פניכם (^ת 5 ם 11 ?) 
ממערב לעיר, ששטחו כ 7 קמ״ר והוא בולל גן־חיות, וגן 
סטיוון הקדוש (מששזס $ ־ תשו{קש] 51.5 ) בלב העיר. — גמל־ 
דב׳ הוא התחנה הראשית של הקשר הימי בין אירלנד ובין 
אנגליה (עם הוליהד שבוילז הצפונית ועם ליוורפול)! הוא 
מייצא בעיקר את התוצרת החקלאית של אירלנד. כגמל 
קדמי לדב׳ משמשת דן לירי(ש- 1211 ! 8 ס 03 מטם, לפגים קינגז־ 
סאון; 48,000 תושבים), היושבת דרומית־מזרחית ממנה על 
קצהו הדרומי־מזרחי של מפרץ־דב׳ ונעשתה חלק מדב׳־רבתי. 
מצפון לדב׳ שדה־תעופה, המשמש שירותי־אויר לאנגליה 
וליבשת־אירופה. — ענף־התעשיה החשוב ביותר בדב׳ הוא 
ייצור ויסקי ובירה* בית־המיבשל של גינס ( 55 ש 1 ) 1 ! 1 ! 01 ) 




857 


דגלץ—דגליו, אלסרי 


858 



הוא מן הגדולים והמפורסמים בעולם. ענפי־ 
תעשיה אחרים: זכוכית, בתי־יציקה, מס־ 
פנוית, ייצור־מכונות. 

היסטוריה. דג' כמקום־ישוב וכנמל 
כבר היתד. קיימת בתקופה טרום־היסטוריתו 
יש מזהים אותה עם אבלנה, שנזכרת על- 
ידי פטולמיאוס. תולדותיה כעיר מתחילות 
בסאה ה 9 עם הכיבוש הדני. הדנים נוצחו 
ע״י האידים ב 1014 בקרב־קלונטאדף (היום 
פרבר של דב׳), ומאז שלטו בה דנים 
ואירים לסירוגין במשך 150 שגה. ב 1171 
נכבשה על־ידי האנגלו־נורמאנים, ובמשך 
750 שנה נשארה תחת השלטון האנגלי, 
ב 1172 מסר הנרי 11 ליו דה ליסי(!ן^* 
ץ:>^ 1 10 >) צ׳ארסר לניהול העיר באמצעות 
מערכת גילדות ע״ש המתכונת של בריס¬ 
טול שבאנגליה* הצ׳ארטד חודש ב 1207 
ע״י המלך ג׳ון. כ 500 שנה לא היתה דב׳ 
אלא עמדה מבוצרת של השלטון הזר, מנוהלת בידי הרפתק¬ 
נים אנגליים ומוקפת ישוב אידי עויין, ולא התפתחה מעבר 
למסגרת חומותיה. כשנוסד טריגיטי קולג׳ ע״י אליזאבת 1 
ב 1591 , נאמר שהוא שוכן,׳על־יד דב'"" ואילו היום מקומה של 
אוניברסיטה זו במרכז העיר החדשה, ב 1649 נחת קרומוול 
בדב' בראש צבא פארלאמגטארי, ומשם החל בכיבוש האי. 
רק ב 1689/90 היתה דב׳ בידי האירים המתמרדים, שמהם 
חזרה ונכבשה על־ידי וילים ווו. המאה ה 18 היתד, תקופת 
פריחתה של דב׳ כמרכז החברה והתרבות האנגלו־אירית 
הפרוטסטאנטית, אולם מסוף המאה ההיא ואילך נעשתה 
מרכז תנועת העצמאות והשיחרור האיריודלאומית. ב 1798 
סוכל קשר ללכידתה ע״י ״האירים המאוחדים״. ב 1803 דוכא 
בה נסיון ההתקוממות של רוברט אמט, וב 1867 — קשר 
הפניאנים! ב 1882 נרצחו בה המיניסטר האנגלי לענייני איר¬ 
לנד וסגנו. בסוף המאה ה 19 וראשית המאה ה 20 , עם התחיה 
התרבותית־ספרותית האירית, נוסדו בה הליגה הגילית 
והתיאטרון האירי הלאומי! ב 1905 נוסד בה אירגון שין פין. 
ביטוי לדמותה החברתית והתרבותית של דב׳ בתקופה ההיא 
נתן ג׳ימז ג׳ויס (ע״ע). בחג הפסחא 1916 פרץ בדב׳ מרד 
אנשי שין פין, שהכריזו על הקמתה של הרפובליקה האירית! 
בקרבות־הרחוב בשעת דיכוי המרד נשרפו בניינים רבים 
במרכז העיר. גם במלחמת־העצמאות ובמלחמת־האזרחים 
שאחריה ב 1919 — 1922 נפקדה דב׳ בקרבות ובהרס (ע״ע 
אירלנד, היסטוריה).— ב 1804 מנתה דב׳ 152 אלף תושבים, 
ב 1921 — כ 320 אלף. משעה שנעשתה בירת המדינה החפ־ 
שית התפתחה במהירות רבה. 

על היהודים בדב׳ ע״ע אירלנד, עט׳ 237/8 . 

,. 0 / 0 ץ! 0 * 4 ! / 0 0914 , 1$ זז 13 ! .עו 

'< ת• . 1 ; 1766 

, 0 01 ץ־ו 510 ? 116€ נ 1 זג! 11:015 > ־!ם 
1 ״ 1£-11 ! 3 /י\ (״שלוש קפיצותיו של ואנג־לוף, 1915 ), המתאר 
חיי מורד סיני שבעשה למבשר דת חדשה, הוציא לו מוניטין 
כסופר. הרומאן ההיסטורי הגדול ״ואלנשטין״ ( 1920 ) מימי 
מלחמת 30 השנים משלב ניתוח פסיכולוגי מעמיק בתיאור 
מקיף של הרקע התברתי־תרבותי. הרומאן האפי 
מסז״ג^ס 1 ) 1111 (״הרים, ימים וענקים״, 1924 ) נחשב 
לאדירה שבין יצירות האסכולה האכספרסיוניסטית! יש בו 
משום חזון של אחרית-הימים, כשהאדם — השולט על השגים 
מדעיים עצומים והמשועבד להם כאחד — עתיד להאבק עם 
איתגי־הטבע, לעקור יבשות, להטות זרמי אוקיינוסים, לנצח 
את החומר — ולהיות מנוצח בסופו ע״י הנפש השוכנת 
בחומר (ב 1932 שיווה דב' לר 1 מאן זה צורה אחרת בעיבוד 
בשם 011 זת 01£3 ["ענקים"]). 

לאחר שפינה האכספרסיוניזם בגרמניה מקום לזרם הגובר 
של הנאו־ראליזם(ע״ע גרמנית, תיבות, עם׳ 569 ), צימצסדב׳ 
את טווח־ראייתו בחיי יום־יום, וברומאן ־: 10 ) 1111 ^10x501 ־ 801 
2 זג 1 ק (״כיכר־אלבסנדר שבברלין״, 1929 ) תיאר את חייה 
הגדושים של המטרופולין הגרמנית, שבסערבלתם נתון 
הגיבור, נהג מכובית־משא, כשהוא נלכד ברשת־הנסיבות, 
נכשל וחוזר ונכשל, אך לבסוף יוצא ממנה ונפשו נבונה 
וטהורה יותר. — במפעלו הסיפורי של רבי רב חלקם של 
הגות פילוסופית־מוסרית ושל הירהורים מטאפיסיים־דתיים 
ופסיכולוגיים. הם באו גם לידי ביטוי "מפורש בכתבים 
בפילוסופיית־הטבע ובפסיכיאטריה, וכן ביצירה האפית "מנם" 
( 1926 ). ובצורה סאטירית בסיפור 10 ! 10111$0 ץ< 31 ( 1 016 
(״הנדידה הבבלית״, 1934 ), שבהם משתמש 
דב׳ בסמליהן של המיתולוגיות של עמי־הקדם. 

עם עליית היטלר לשלטון ב 1933 היגר דב׳ מגרמניה! 
תחילה ישב בפאריס, ואף קיבל את האזרחות הצרפתית, 
וב 1940 נמלט לאה״ב. לאחר נפילת הנאצים ב 1945 חזר 
לגרמניה, אל איזור הכיבוש הצרפתי, השתקע במאעץ, ערן־ 
שם ירחון ספרותי וכתב טרילוגיה של רומאנים על משטר* 



859 


דבלין, אלסרד — דבק 


860 


016) הנאצים ( 1948 — 1950 ), וכן מסה על ״מצב הספרות״ 
811031100 56116 ת 3 ז 6 )! 1 ) בגרמניה שאחרי היטלר. 
1919 מנעוריו היה דב׳ מדוחק מקשר חי עם היהדות, וב 
אף ניתק את הקשר הפורמאלי לעדה היהודית. אעפ״ב הידבר. 
להתעניין ביהדות כתופעה דתית והיסטורית. בספר על "מסע 
בפולין״ ( 1925 ) הקדיש מקום נרחב ביותר ליהודי־המזרח 
מתוך רגש מעורב מהתפעלות ודחיה, השואה הנאצית גרמה 
לו זעזוע נפשי עמוק והביאה אותו לחיפושי תשובה למש־ 
מעותה של המציאות היהודית בהיסטוריה ובהווה. בשני 
חיבורים פובליציסטיים — £6060661108 1156116 ) 0 ( ("הת¬ 
£1116111:1111<1 53010110118 <165 )0(160- 1(1933 , חדשות יהודית״ 
011665 ׳! (״בריחת העם היהודי וקיבוצו״, 1935 ) — מתח 
ביקורת על הדח היהודית, על ההתבוללות ועל הציונות 
כאחד. בימי שהותו באה״ב נתפס להשפעתם של תעסולנים 
ישועים, ששיכנעוהו שהתשובה על לבטיו האנושיים והיהו¬ 
דיים ניתנת בברית החדשה, וב 1942 עבר לקאחוליות. את 
דרך התפתחותו הרוחנית והדתית הסביר ב״הוויכוח הדתי" 
(1946 ,160568 \ 618116116 ) 005 066 (״האדם בן־אלמוות״ 
868 ("מסע גורלי", x1(53151-6156 ובחיבור האוטוביוגראפי 

.(1949 

דב׳ כהוגדדדעות מלא סתירות וניגודים. כסופר הוא 
מאחד דייקנות ךאליסטית קיצונית עם פאתוס שופע־תמונות 
ואף עם מעוף מיתי כביר, ורכש לו עמדה כאחד מגדולי 
המספרים בספרות הגרמנית בדור האחרון. 

£1. 8100110^0 ו 11 ־ 1 ש 0 . 3 . 1 ^ת£ .!ץ) . 0 . 4 ,מ 1 .£ ,־ . 

?1*1101., 1934); 14. 0. 86^, -4. 0.'1 (140€1111 > 11 ג , 

1947); 4. 0. 70 . *11 .א ז 1 ת . 

8^:11€ . 1948 ,. 3 .ט 131111  £5 ״.זד׳׳־מ ,״/..£ ס /? 0 

ג. קרסל, סדעי החברה ; 1910 ,/!#?(ס!!׳ 1 ! 7 ■■<£ ׳ז .£ 

בעברית, סס׳ 1713-1710 , תדציס. א. ליסין, זפרונוח וחוויות, 
181-175 , תש״ג. 

א. לי, 

דבק ( £01160615 , יור = עוצר־אניות), סוג דגים ממשפחת 
136 ) £0116061 , שמקבוצת קוצי־סנפירים. המשפחד. 

כוללת 5 סוגים ו 8 סינים, המצטיינים באיבר־ ה דבקה 
מיוחד במינו המצוי בראשם. איבד־ההדבקה בדבק בנוי 
מ 20 — 30 לוחיות־ערב מקבילות, משוננות בקציהן, ולוחית- 
אורך קבועד" החוצה אותן לשניים. איבר זה הוא גילגול של 
סנפיר־הגב, שנעתק קדימה והגיע לראש, וכל לוחית הומו־ 
לוגית למחצית קרן של סנפיר. במצב מנוחה הלוחיות כפופות 
לאחור באמצעות שריר טבעתי המקיף את האיבר; ההצמדה 
לגוף מסויים מבוצעת ע״י מתיחת השפה ויצירת ריק, וכוח- 
ההצמדה הוא כדי הרמת 10 — 12 ק״ג. הדבק נדבק עפ״ר 
בצד הבטן או בדופן חלל־הזימים או חלל־הפה של כרישים, 
של ת־החרב וקרוביהם, של דולפינים, של צבי-ים, ולפעמים 



הדבק הקטן( 3 ־ 01 תז 6 ז 1615 ) 16 ) £0 > בראשו—איבר־החרבקז) 


בדפנות של אניות. הדבק הוא דג טורם אלא שסנפיריו 
חלשים ואינם מאפשרים לו לרדוף אחדי טרף בשחיה חפשית. 
ההדבקה משמשת לו אמצעי־עזר להסעה במים, ובדרך הילוכו 
הוא טורף יצורים קטנים המזדמנים לו בדרכו או נהנה מן 
הפסולת של סעביריו. הדבק החפשי שוחה בצד הגב — בניגוד 
גמור לשאר הדגים! בטנו הגלויה לקדני־השמש היא בעלת 
צבעים חזקים, ואילו גבו בעל ג 1 ן אפור־כהה. 

הדבק מצוי בימים הממוזגים והטרופיים. הדבק הגדול 
( 65 ) 03061-3 .£) מגיע לאורך של 1.5 מ/ הדבק הקטן 
( 01-3 ומ 6 ז.£) — החי בים התיכון— לאורך של 15 — 30 0 ״מ. 

לפנים השתמשו הילידים בצפון־אוסטראליה, בדרום־מזרח 
אסיה, באפריקה המערבית, בצפון אמריקה הדרומית ובאיי 
הודו המערבית בדב" לשם ציד צבי־ים: בזנב הדבק תקעו 
טבעה שאליח מחובר חבל, הדבק נשלך למים ונצמד לצבי־ 














































































857 


דפלין—ד 3 לין, אלפדד 


858 



דכליז וצילום אויר')׳ סרם העיר גאמעע — ארסו! "ארבעת בחייהסיטפט" 


הוא מן הגדולים והמפורסמים בעולם. ענפי־ 
תעשיה אחרים: זכוכית, בתי־יציקה, מס־ 
פנוית, ייצור-מכו׳נות. 

היסטוריה. דב׳ המקום־ישוב וכנמל 
כבר היתד, קיימת בתקופה טדום-ד.יםמורית■, 
יש מזהים אותה עם אבלנה, שנזכרת על' 
ידי פטולמיאוס. תולדותיה כעיר מתחילות 
במאה ה 9 עם הכיבוש הדני. הדנים נוצתו 
ע״י האירים ב 1014 בקרב־קלונטארף (היום 
פרבר של דב׳), ומאז שלטו בה דנים 
ואירים לסירוגין במשך 150 שנה. ב 1171 
נכבשה על-ידי האנגלו־נורמאנים, ובמשך 
750 שנה נשארה תחת השלטון האנגלי. 
ב 1172 מסר הנרי 11 ליו דה ליסי 0 * £3118 
ץ:^ 46 >) צ׳אדסד לניהול העיד באמצעות 
מערכת גילדות ע״פ המתכונת של בריס¬ 
טול שבאנגליה? הצ׳ארטר חודש ב 1207 
ע״י המלך ג׳ון. כ 500 שנה לא הימה דב׳ 
אלא עמדה מבוצרת של השלטון הזר, מנוהלת בידי הרפתק' 
נים אנגליים ומוקפת ישוב אירי עויין, ולא התפתחה מעבר 
למסגרת חומותיה. כשנוסד טריגיטי קולג׳ ע״י אליזאבת 1 
ב 1591 , נאמר שהוא שוכן "על-יד דב"/ ואילו היום מקומה של 
אוניברסיטה זו במרכז העיד החדשה. ב 1649 נחת קרומוול 
בדב , בראש צבא פארלאמנטארי, ומשם החל בכיבוש האי. 
רק ב 1689/90 היתה דב׳ בידי האירים המתמרדים, שמהם 
חזרה ונכבשה על־ידי וילים 11 ן. המאה ה 18 היתה תקופת 
פריחתה של דב׳ כמרכז החברה והתרבות האנגלו־אירית 
הפרוטסטאנטית, אולם מסוף המאה ההיא ואילך נעשתה 
מרכז תנועת העצמאות והשיחרור האירית־לאומית. ב 1798 
סוכל קשר ללכידתה ע״י ״האירים המאוחדים״, ב 1803 דוכא 
בה נסיון ההתקוממות של רוברט אמט, וב 1867 — קשר 
הפניאנים! ב 1882 נרצחו בה המיניסטר האנגלי לענייני איר¬ 
לנד וסגנו. בסוף המאה ה 19 וראשית המאה ה 20 , עם התחיה 
התרבותית־ספרותית האירית, נוסדו בה הליגה הגילית 
והתיאטרון האירי הלאומי? ב 1905 נוסד בה אירגון שין פין. 
ביטוי לדמותה החברתית והתרבותית של דב' בתקופה ההיא 
נתן ג׳ימז ג׳וים (ע״ע). בחג הפסחא 1916 פרץ בדב׳ מרד 
אנשי שין פין, שהכריזו על הקמתה של הרפובליקה האירית? 
בקרבות־הרחוב בשעת דיכוי המדד נשרפו בניינים רבים 
במרכז העיר. גם במלחמת-העצמאות ובמלחמת־חאזרחים 
שאחריה ב 1919 — 1922 נפקדה דב׳ בקרבות ובהרס (ע״ע 
אירלנד, היסטוריה).— ב 1804 מנתה דב׳ 152 אלף תושבים, 
ב 1921 — כ 320 אלף. משעה שנעשתה בירת המדינה החם- 
שית התפתחה במהירות רבה. 

על היהודים בדב׳ ע״ע אירלנד, עמ ׳ 237/8 . 

,. 0 (ס 1 ( 1 0 * 1 ( 1 / 0 1 * 1111 /^/ 4/11 711110 0/14 , 5 ך!/ג!ז 
11 ( 7 ; 1854/59 , 1-111 ,. 0 / 0 ץ-/ 1110 ( 7 4 .״* 0116 .ז .ן ; 1766 
,.<£ (ס ?■ 5101 * 1 ( 7 ,״ 062 . 0 ; 1925 ,?*׳ 1 * 511 ־ןז׳זזל) .( 7 

-) 6421 .£ . 0 ; 1938 , 10 *^ 0714 014 . 13 ,ססע״ס . 5 ;* 1912 
,,ס ,ץ*¥ז 133 . 11 ■[ ;* 1946 ,!*%■/ 0 * 0 * 1 ( 1 ■ 1 * 0/14 0 

. 1951 ,.פ ,מ 10 > 11 סנא 415 ״״טס!' 114511 , 1949 

א. ה. 

דבלין, אלפ רד — 068110 661 ז) 1 \) ~ ( 1878 , שטטין — 
1956 , מאינץ), סופר גרמני, יהודי מומר. דב׳ היה 
בן למשפחת-סוחרים יהודית, שהעתיקה מקומה לברלין 
ב 1888 ? הוא למד רפואה, סיים את לימודיו ב 1905 ופעל 


מ 1911 עד 1933 לרופא-עצבים בשכונות־העוני של ברלין. 
אולם כבר ב 1910 נטל חלק בייסוד הירחון ז 00 

("הסערה"), בטאון הזרם הפוטוריסטי-אנספרסיוניסטי באמ¬ 
נות ובספרות. הרומאן הראשון שלו, 165 ) 8€ מ! 1 זק 5 0161 016 
100 ־ 308 ^(״שלוש קפיצותיו של ואנג־לון״, 1915 ), המתאר 
חיי מורד סיני שנעשה למבשר דת חדשה, הוציא לו מוניטין 
כסופר. הרומאן ההיסטורי הגדול ״ואלנשסיף ( 1920 ) מימי 
מלחמת 30 השנים משלב ניתוח פסיכולוגי מעמיק בתיאור 
מקיף של הרקע החברתי־תדבותי, הרומאן האפי . 861-86 
018301:60 0 מ< 114661-61 (״הרים, ימים וענקים״, 1924 ) נחשב 
לאדירד, שבין יצירות האסכולה האבספרסלגיסטית ? יש בו 
משום חזון של אחרית־הימים, כשהאדם — השולט על השנים 
מדעיים עצומים וחמש ועבד להם כאחד — עתיד להאבק עם 
איתני־הטבע, לעקור יבשות, להטות זרמי אוקיינוסים, לנצח 
את התומר — ולהיות מנוצח בסופו ע״י הנפש השוכנת 
בחומר (ב 1932 שיווה דב׳ לרומאן זה צורה אחרת בעיבוד 
בשם 018306611 ["ענקים"]). 

לאחר שפינה האכספרסיוניזם בגרמניה מקום לזרם הגובר 
של הנאו־ראליזם(ע״ע גרמנית, תרבות, עט׳ 569 ), צימצם דב׳ 
את טווח־ראייתו בחיי יום־יום, וברומאן -ז 16 >ת 3 צ 16 \) 861-1111 
12 ג 1 ק (״כיכר-אלכסנדד שבברלין״, 1929 ) תיאר את חייה 
הגדושים של המטרופולין הגרמנית, שבמערבלתם נתון 
הגיבור, נהג מכונית־משא, כשהוא נלכד ברשת־ד,נסיבות, 
נכשל וחוזר ונכשל, אך לבסוף יוצא ממנה ונפשו נבונה 
וסחורה יותר. — במפעלו חסיפורי של דב׳ רב חלקם של 
חגות סיל 1 םופית־מוסרית ושל הירהורים מטאסיסיים־דתיים 
ופסיכולוגיים. הם באו גם לידי ביטוי מפורש בכתבים 
בפילוסופיית־הטבע ובפסיכיאטריה, וכן ביצירה האפית ״ 038 ' 
( 1926 ), ובצורה סאטירית בסיפור 10015686 * 838 016 
161008 ) 30 ^ (״הנדידה הבבלית״, 1934 ), שבהם משתמש 
דב׳ בסמליהן של המיתולוגיות של עמי־הקדם. 

עם עליית היטלר לשלטון ב 1933 היגר דב׳ מגרמניה ? 
תחילה ישב בפאריס, ואף קיבל את האזרחות הצרפתית, 
וב 1940 נמלט לאה״ב. לאחר נפילת הנאצים ב 1945 חזר 
לגרמניה, אל איזור הכיבוש הצרפתי, השתקע במאינץ, ערך 
שם ירתון ספרותי וכתב טרילוגיה של רומאגים על משטר־ 



859 


דבלין, אלפרד — יכין 


860 


הנאצים ( 1948 — 1950 ), וכן מסה על "מצב המשרות" (שים 
5111131100 150116 ־ 1116031 ) בגרמניה שאתרי היטלר. 

מנעוריו היה דב׳ מרוחק מקשר חי עם היהדות, וב 1919 
אף ניתק את הקשר הפורמאלי לעדה היהודית. אעפ״ב חירבח 
להתעניין ביהדות בתופעה דתית והיסטורית. בספר על "מטע 
בפ 1 ליך ( 1925 ) הקדיש מקום נרחב ביותר ליהודי־הסזרח 
מתיר רגש מעורב מהתפעלות ודתיה. השואה הנאצית גרמה 
לו זעזוע נפשי עמוק והביאה אותו לחיפושי תשובה למש¬ 
מעותה של המציאות היהודית בהיסטוריה ובהווה. בשני 
חיבורים פובליציסטיים — 11118 ־ 06110 ־ £1 101150116 ( ("הת¬ 
חדשות יהודית״, 1933 ) 1 - 1101611 ** 59010111108 111111 £1116111 
011665 ׳! (״בריחת העם היהודי וקיבוצו״, 1935 ) — מתח 
ביקורת על הדת היהודית, על ההתבוללות ועל הציונות 
כאחד. בימי שהותו באה״ב נתפס להשפעתם של תעמולנים 
ישועים, ששיכנעוהו שהתשובה על לבטיו האנושיים והיהו¬ 
דיים ניחנת בברית החדשה, וב 1942 עבר לקאתוליות. את 
דיר התפתחותו הרוחנית והדתית הסביר ב״הוויכות הדתי" 
1116115011 011116116 ) 1105 0 ( 1 (״האדם בן־אלמוות״, 1946 ) 
ובחיבור האוטוביוגראפי 50111010521566156 ("מסע גורלי", 
1949 ). 

דב׳ כהוגה-דעות מלא סתירות וניגודים. כסופר הוא 
מאחד דייקנות ראליסטית קיצונית עם פאתוס שופע־תמונות 
ואף עם מעוף מיתי כביר, ורכש לו עמדה כאחד מגדולי 
המספרים בספרות הגרמנית בדור האחרון. 

.וח־ €1 ע) 2 . £081 . 1 |) .<£ .א ,ז?*ו 00110 ! 5 מ 

, 1 > 111211 *> £4 ) 07$ . 4 . 0 ;( 1934 ,.[ 110 ( 1 ? 

. 8 1 11111 . 70 111 א 1 . 0 ;( 1947 

. 1948 ,. 2 . 11 ממ 3 ^< . 14 ,־גשנ^ס 

מ. 

לב #0 י 4 ג , ין ויקט 1 ר — 5 כ 1 ^כ^ זס* 0 !^\— ( 1855 — 
1926 )׳ מנהיג־פועלים ועסקן סוציאליסטי באה״ב. 

בצעירותו היה דבס סועל-רכבת < הוא עלה בדרגות העסקנות 
של האיגוד המקצועי ונבחר למזכיר ארצי של איגוד מסיקי־ 
הקטרים — אירגון־פועלים שמרני. בעקבות התערבות הממ¬ 
שלה ובתי*המש 9 ט לטובת נוחני־העבודה, בעת השביתות של 
פועלי־רכבת בשנות ה 90 , הגיע דבם לשינוי מרחיק-לכת 
בהשקפותיו: מצד אחד הצטרף למפלגה הסוציאליסטית, מצד 
שני החל לתמוך בעיקרון התעשייתי באירגון הפועלים. 
הוא הוציא־לאור כתב־עת רב־תפוצה: £03500 110 ג 0 קק\׳ 
("הקריאה לתבונה"), והוצע חמש פעמים בשם המפלגה 
הסוציאליסטית כמועמד לנשיאות אדצות־הברית. בבחירות 
לנשיאות ב 1920 (שבהן נבחר הארדינג הרפובליקני) זכה 
דבס ב 920,000 קולות, יותר מכל מועמד סוציאליסטי באה״ב 
באיזה זמן שהוא. בעת מלחמת־העולם 1 נמנה דבס עם 
מתנגדי הצטרפותה של אה״ב למלחמה. עקב נאום אנטי- 
מלחמתי ב 1918 נאסר ונידון ל 10 שנות מאסר, אולם שוחרר 
כעבור 3 שנים. עם פרוץ המהפכה הבולשוויסטית ברוסיה 
הביע את תמיכתו הנלהבת בה. 

בחייו הציבוריים של דבס לא חסר אלמנט טראגי. אע״ם 
שהיה ממייסדי איגוד־הפועלים התעשייתי הגדול "פועלי- 
התעשיה של העולם״ (./*ו. 1 ), הגיע לקרע גמור אתו, 
בגלל הנטיות הסינדיקאליסטיות של מנהיגי האירגון והת¬ 
נגדותם לפעולה פוליטית־מפלגתית. על אף חלתו חסיד 
המהפכה הבולשוויסטית לא הצטרף דבס מעולם למפלגה 


הקומוניסטית ולא שבע נחת מדרכי פעולתה. בטוף ימיו 
נעשה עד לירידתה, התפלגותה והתפוררותה של המפלגה 
הסוציאליסטית האמריקנית, שבה השקיע את מיטב שנותיו 
ואת התלהבותו האידאליסשית.—כ 10 שנים לאחר מותו החלה 
התנועה הגדולה לאירגון פועלים על יסוד תעשייתי, "קונ¬ 
גרס האירגונים התעשייתיים״ ( 010 ), שהגשימה — ברוח 
רפורמיסטית ובדרך בלתי־מהפכגית — חלק מרעיונותיו של 
דבט. 

,זזו 1 /׳£ 1-111 .ס 

ג. קרסל, מדעי החברה ; 1910 מס/ג 0 :.ם .£ 

מכרית, מם׳ 1713-1710 , תדצ״ס! א. ליסין, זכרונות וחוויות, 
181-175 , תש״ג. 

א. לי. 

יוק ( £01160615 , יור = עוצר־אניות), סוג דגים ממשפחת 
126 ) £0116061 , שמקבוצת קוצי-סנפירים. המשפחה 
כוללת 5 סוגים ו 8 מינים, המצטיינים באיבר־הדבקה 
מיוחד במינו המצוי בראשם. איבר־החדבקד. בדבק בנוי 
מ 20 — 30 לוחיות־ערב מקבילות, משוננות בקציחן, ולוחית־ 
אורך קבועה, החוצה אותן לשניים. איבר זה הוא גילגול של 
סנפיר־חגב, שנעתק קדימה והגיע לראש׳ וכל לוחית הומו־ 
לוגית למחצית קרן של סנפיר. במצב מנוחה הלוחיות כפופות 
לאחור באמצעות שריר טבעתי המקיף את האיבר 1 ההצמדה 
לגוף מסויים מבוצעת ע״י מתיחת השפה ויצירת ריק, וכוח־ 
ההצמדה הוא כדי הרמת 10 — 12 ק״ג. הדבק נדבק עפ״ר 
בצד חבטן או בדופן חלל־הזימים או חלל־הפה של כרישים, 
של חדד,חרב וקרוביהם, של דולפינים, של צבי־ים, ולפעמים 



הדבק הקט! (גזסמזסז 1615 ] 6 ל £61 ).בראשו—אינריהחרבקה 


בדפנות של אניות" הדבק הוא דג טורף, אלא שסנפיריו 
חלשים ואינם מאפשרים לו לרדוף אחרי טרף בשחיה חפשית. 
ההדבקה משמשת לו אמצעי־עזר להסעה במים, ובדרך הילוכו 
הוא טורף יצורים קטנים המזדמנים לו בדרכו או נהנה מן 
הפסולת של מעבידיו. הדבק תחפשי שוחה בצד הגב — בניגוד 
גמור לשאר הדגים! בטנו הגלויה לקרני־השמש היא בעלת 
צבעים חזקים, ואילו גבו בעל גון אפור־כהה. 

הדבק מצוי בימים הממוזגים ור,טרופיים• הדבק הגדול 
( 311062165 ״ .£) מגיע לאורך של 1.5 מ/ הדבק הקטן 
( 0610013 .£) — החי בים התיכון — לאורך של 15 — 30 ס״מ. 

לפנים השתמשו הילידים בצפון־אוםטראליה, בדרוכדמזרח 
אסיה, באפריקה המערבית, בצפון אמריקה הדרומית ובאיי 
הודו המערבית בדב" לשם ציד צבי־ים: בזנב הדבק תקעו 
טבעת שאליה מחובר חבל, הדבק נשלך למים ונצמד לצבי- 
ים. ציד זה עדיין נפוץ באנטילים ובחופי מאדאגאסקאר. — 
על כוחו של הדבק לעצור אניות רווחו אגדות. לדברי 
פליניוס, הכריעו הדב" בקרב־אקטיום, בעצרם את אנייתו 
של אנטוניוס, וכן נעצרה על־ידיהם אנייתו של קליגולה 
בדרכה לאוסטיה. לשיקויים מבשרו של הדבק יוחסה הסגולה 



861 


דבק — דבר! 


862 


להאט את המהלך של פעולה משפטית ואף למנוע הפלות 
מנשים הרות. עקב אמונות אלו הופיע הדבק בכמה שלטי־ 
יוחסין. 

מ. ט. 

זי 5 ק ( 6 ׳<י 111651 > 3 ,;״ £11 ), כל חומר המסוגל לקשר בין שני 
המרים או גופים ע״י פעולת אדהזיה (ע״ע). 

פעולה זו היא ביסודה תוצאה של כוחות, שמקורם בשדות 
חשמליים מולקולאריים או אטומיים המשפיעים דרך פני 
שטח־המגע המשותף לדבק ולמודבק — להבדיל מחיבור 
שמחמת היאחזות הדדית מכאנית בין שני שטחי־פנים סמו¬ 
כים זה לזה. 

הדבק מופיע בצורת נוזל — עפ״ר סמיך כגון תחליב, 

גל, תמיסה, שהוא נוטה ליהפך למוצק ע״י הקדשה או יבוש, 
או בצורת מוצק המתנזל או מתרכך בח 1 ם או בהרטבה 
וחוזר ומתקשה או קופא בטמפראטורה רגילה. דבק טוב חייב 
לספק שתי דרישות: 1 ) כנוזל הוא צריך להיות בעל כושר- 
הרטבה לגבי שטחי־הפנים של המודבקים? 2 ) כשהוא קופא 
צריך המתח הפנימי בקרבו להישאר נמוך, שלא ייעשה 
הקשר שביר. התכונות החשמליות של המרים אורגאניים, 
הקובעות את כוחות הקשרים הבין־מולקולאריים, מושפעות 
השפעה מכרעת ממציאותם או העדרם של דו־קטבים מולקו־ 
לאריים. בדרך־כלל אין חמרים קוטביים — כגון מים המכילים 
את חדו-קוטב החזק 0 — 0 —מרטיבים שמחי-פנים חלקים 
של המרים לא־קטביים, כגון צמג וסוגים מסויימים של 
המרים פלאסטיים דמויי־צמג — והיפוכו, כמובן, בהיפוך 
היחסים האלה. טיבו של הדבק מוגדר ע״י שורה של בדיקות < 
הוא נבחן: 1 ) לחוזק־הדבקה — הכוח שבפניו יכול הקשר 
לעמוד בלי שיחול בו שינוי! 2 ) לחוזק־קריש— הכוח שבפניו 
יבולה דוגמת־דבק בצורת קריש לעמוד בלי להיבקע? 
3 ) לסמיכות (ויסקוזיות)? 4 ) לגזירה (הזזה). הערך האפייני 
לכל דבק הוא היחס חוזק־קריש: ויסקוזיות. 

מבחינת מקורותיהם השונים של סוגי הדבק מבדילים: 

א) דבק מן החי (בקיצור — דבק הי)? ב) דבק-קאזאץ (מן 
החלב)! ג) דבק־אלבומין(מן הדם)! ד) דבק־שלכה! ה) דבק 
צמחי! ו) דבק סינתטי. 

א) דבק חי מתקבל מן העור או מעצמות של בעלי־חיים 
שונים, ומבחינה כימית עיקרו — ג׳לטינה (ע״ע) בצורה לא- 
נקיה. הדבק החי מתחלק לכמה סוגים: 1 ) דבק־עור (המתקבל 
מן השכבה הפנימית של העור), שהפסול ת מתעשיית־עורות 
ומבתי־מטבחיים משמשת לו חומר גלמי. חומר זה מושרה 
כמה שבועות בדידים ממולאים בתמיסת סידן הידרוהסידי 
לשם המסת החמרים האלבומיניים והמוציניים וסיבון השומ¬ 
נים. לאחר שטיפה במים מוסיפים חומצה חלשה לשם 
ניטראליזאציה ומחממים כמה שעות ע״י סלילי-קיטור ב ״ 60 
במדים פתוחים שקרקעיתם נעה! הקצף עולה למעלה, החומר 
הלא־מסים שוקע, והדבק הנמס במים מוצא דרך הקרקעית. 
לאחר הרחקת הנוזל, חוזיים על הפעולה כמה פעמים בתו¬ 
ספות חדשות של מים בטמפראטורות גבוהות יותר, מרכזים 
ע״י איוד בריק ומלבנים בעזרת גפרית דו-חמצנית. דבק 
בצורת לוחיות מתקבל ע״י פיזור התמיסה לאחר הליבון 
על-פני סרט־נע בתוך חלל המקורר מבחוץ? הדבק מתקרר 
במהירות, והופך לקדיש הנחתך ללוחיות, המיובשות בזרם־ 
זיייר. דבק בצורת פנינים מתקבל ע״י פיזור התמיסה בתוך 
שמן קר המסוגל להתאייד? הטיפות נקרשות, ונוצרים קרישים 
בקוטר של כ 5 מ״מ, המיובשים ע״י אויר. — 2 ) דבק-עצמות, 


שלייצורו משמשות עצמות של בעלי־חיים שונים. תחילה 
טוחנים את העצמות ומרחיקים את השמנים מתוכן על־ידי 
קיטור דחום! את התוכן ממצים ע״י קיטור דחוס ומים חמים 
בתוך דודי־פלדה גליליים׳ וחוזרים על פעולה זו כמה פעמים? 
העיבוד הסופי כב( 1 ). — 3 ) דבק־דגים — מיוצר מחלקי־דג 
שונים. שיטות הייצור דומות בעיקרן לאלו של ( 1 ) ו( 2 ), 
אלא שהחומר משווק עפ״ר בצורת תמיסה. 

דבק־חי משמש בתעשיות עץ, קרטון, גפרורים וכד׳. צבעו 
צהוב־חום מבריק? הוא קשה, קשית ושקוף, רסיסיו דומים 
לזכוכית. השימוש בו טעון חימום ? תכונתו האפיינית ביותר 
היא יצירת גלים רורסיביליים בתמיסות מימיות. הרכבו: 
מים — 10% — 8 , אפר — 6% — 2 , שומן — 6% — 1 , חומר- 
דבק — 90% — 80 . בהעדר חמרים משמרים בתוכו, וכן בטנד 
פראטורות גבוהות, הוא מתפרק. היחס הוזק-קריש: ויסקו־ 
זיות (ר׳ לעיל) בדבק-חי תלוי בצורת העיבוד! לגבי עיבוד 
אלקאלי(במי-סיד) יחם זה הוא, בדרך־כלל, 2:1 . פדי להקל 
על ההמסה בשעת השימוש, וכן לשיפור הסגולות, מוסיפים 
לתמיסה המימית החמה של הדבק (ביחס מים: דבק — 
3/1 — 1.5 ) המרים משמרים: פורמאלדהיד, גופי ערבי — 
לשיפור הצמיגות, שתנה — כחומר מנזל, גליצרין — להגדלת 
הגמישות. 

ב) דבק־קאזאין מורכב בעיקר מפרוטאין השוקע מחלב 
בהשפעת חומצות. מטפלים בקאזאין בבסיסים, כגון נתר 
מאכל, סיד כבוי, או מלחי-נתרן בסיסיים (כגון בוראכם). 
סוגי־דבק אלה עולים על דבק-חי מבחינת עמידותם בפני מים, 
ואפשר להשתמש בהם בקור. 

ג) דבק־אל ב ומי ן — מקורו באלבומין שבדם, שנשאר 
בנסיוב לאחר הרחקת הפיברין ע״י הקדשת הדם. הוא מופק 
ע״י טיפול בנוזל־הדם, או באבקת־אלבומין יבשה, באמוניה 
ומי־סיד. נוהגים להוסיף חומר-מילוי לשם השגת קונסיסטג- 
ציה מתאימה. 

ד) דבק־שלכה (חול׳ .> 31 ! 1 ;״ $01 , לכת־קליפות) — מקורו 
בשרף של חרקים טרופיים, כגוץ [ 113 ) $113 >[ 1.3 ] ב 1 נ>־ 301131 ז 
131x3 , המופרש על־פני עליהם וענפיהם של עצים מסויימים 
( 01:0113100131x11$ ־ €1 ואחרים). מערבבים את השלכה בשמך 
טרפנטין או בשרפים צמחיים שוגים ומפיקים מיני־דבק רבים, 
שהם יעילים ביותר לבידוד, להדבקת חלקים מתכתיים, 
חרסינה, זכוכית וכיו״ב. בזמן האחרון פחת ערכו של דבק־ 
שלכה עם הופעת מיני־הדבק המבוססים על שרפים סינתטיים 
(ר׳ להלן). 

ה) דבק־צמחים — שבו מבחינים מיגים שונים: 1 ) דבק 
מעמילן, המומס במים חמים או מעובד עם אלקאלי או עם 
חומצות ? 2 ) דבק המיוצר מגלוטן שבקמה ע״י בלילה במים 
חמים, בתוספת אלום, בוראכם והמרים משמרים, כגון פור־ 
מאלךהיד? 3 ) דבק־ךכסטרין(מ״ 1 § 11$11 ״ 8 ), המתקבל ע״י 
חימום עמילן (ביחודימתפוחי-אדמה) בנוכחות חומצת-מלח 
מרוכזת ב ״ 150 , או ע״י קליית עמילן ב ״ 200 — 180 . דבק זה 
אינו יעיל כדבק "גומי-ערבי", אך עולה על דבק־העמילן 
במסיסותו במים קרים? תוספת של נתרן פוספאטי מגדילה 
את צמיגותו? 4 ) משחות המורכבות מתערובת דכסטרין 
ועמילן? 5 ) סוגי־דבק המופקים מזרעים מסויימים לאחר 
מיצויים בשמן, כגון דבק־ס^ה! 6 ) מיני־דבק שהם תערובת 
של סוכר ודבק־חי. 

שרפים טבעיים, שמקורם חלבים, מיצים או הפרשות של 
צמחים, משמשים חמרי-גלםלקבלת סוגי־דבק שונים! 7 ) דבק 



863 


דבק 


864 


גומי־ערבי׳ שהרכבו (ב %): גומי ערבי — 16.5 , גליצרין — מקררים ל ס 30 ומוסיפים תמיסת נתר מאפל ( 52% ) לשם 
29.5 , מים — 49.5 , פורמאלדהיד — 4.5 ! הוא פועל כדבק גם סתירת החומציות הנוצרת במשך הראקציה, ומעבירים 

כשהוא מומם במים ביחס 1.5:1 < 8 ) דבק־ימי— מיוצר מחלק לאיחסון. התהליך כולו במשל כ 10 שעות ומפיק כ 28,000 

אחד גומי הודי מומס ב 12 חלקים של טרפנטין, בתוספת ק״ג תמיסת־שרף, המכילה 50% מוצקים. — 3 ) שרפים 
2 חלקים של חמר או של לכהי 9 ) דבק שעיקרו קולו־ שבהם בא הסורפוראל במקום פורמאלדהיד — כגון סורסו* 

פוניום ; 10 ) דבק־לאטבם, מן המיץ החלבי של עצים טרופיים ראל־רזורצינול. — 4 ) חמרים פולימריים גבה־מולקולאריים 

מסויימים! הוא מעובד בכלור בתוך ממם אורגאני, לפעמים מסוג התמרים הסלאסטיים — שרפים דביליים, כגת פולי־ 

בתוספת מרכך; סוגי־דבק אלה מצטיינים בגמישותם. וויניל־אצטאט או פוליודניל־סורמאל ! שרפים אקריליים, 

ו) דבק סינתטי. מיני־דבק הנגזרים מתמרים פלאסטיים כגון פולימתיל־מטאקרילאט, ובד׳. מיגי־דבק אלה משמשים 
או שרפים סינתטיים הם החדישים ביותר, וחשיבותם הולכת ביחוד לתעשיית לבידים ולמיננטים ובתעשיה החשמלית, 
ועולה. מבחינים בהם כמה סוגים עיקריים: 1 ) דבק המבוסס בגלל עמידותם המעולה בפני מים, חום וכימיקאלים וכושר 

על תולדי־תאית, שעברו עיבוד מתאים בחומר סקנה־פלאס־ הבידוד החשמלי שלהם. משתמשים במיני־דבק אלה על־ידי 

טיות ובממס, כגון דבק שהרכבו(ב%): צלולוזה־נימראט — חמסתם בממס אורגאני או ע״י ניצול תכונתם להיות מותכים 

15 ׳ קאמפור — 6 , אצטון — 69 , חומר־מילוי — 10 . — 2 ) דבק בחום ולהתמצק בקור. — 5 ) דבק המבוסס על גומי סיג־ 

המבוסס על מוצרי־קונדנסאציה של פורמאלדהיד עם אמי־ תטי — שהוא מצטיין בגמישותו. — 6 ) דבק המבוסם על 

נים או פנולים (פנול, שתנה, מלאמין, רזורצינול, ועוד). נתרן סיליקתי — שהוא, בניגוד לכל הסוגים האתרים, חומר 

כדוגמא תתואר כאן שיטת ההפקר. של דבק שתנה־פורמאל־ אנאורגאני. הוא משמש בתעשיית הנייר, בתעשיות קראמיות 
דהיד, המשמש בעיקר בתעשיית לבידים: בכלי־פלדה שנפחו וביחוד בציוד הדורש יציבות בפני חומצות. דבק זה מיוצר 
כ 40 מע״ק, שעומד בפני לחץ ושמוקף מערכת־צינורות ע״י היתוך תערובת של חול ונתר מאכל (ביחס של 

לקיטור ולמי־קירור ומצוייד במקרר־מחזיר, מכניסים בסדר 510 2 : 0 צ 3 א בין 2:1 ובין 4:1 ). הדבק נקרש מחמת איבוד 

קבוע 26,660 ק״ג פורמאלין( 30% ), 1,330 ק״ג חומצה בורית, מים והתהוות גל. סוגי־דבק אלה זולים ביותר, מאחד שהם 
8,010 ק״ג שתנה — ס״ה כ 30 מע״ק. מכוונים את ה מופקים מחמרי־גלם שכיחים מאד, 
ל 7 — 7.8 ומחזיקים שעתיים בטמפראטורה של ס 100 . על־ידי בטבלה דלקמן ממויינים סוגי־דבק שונים לפי תכונותיהם 
ריכוז בריק מרחיקים במשך 5 שעות כ 6,660 ק״ג מים, ודרכי שימושם. 



איכות 


דות בפני: 

עמי 


אופן 


ממם 


הערות 

הקשר 
עם עץ 

( 3 ) 

פטריות 

קור 

חום 

( 3 ) 

ממסים 

אורגא¬ 

ניים 

מים 

התהוות 

הקשר 

( 2 ) 

שימוש 

(1) 

סוגי־דבק 

נוח לשימוש, אך מחירו 
גבוה! אינו משמש ללבי־ 
דים 

מצ 

ה 

ס 

ב 

ט 

ח 

שם 

עץ, סרטים ועוד 

ם 

חי 

קדום חלש! אינו משמש 
ללבידים 

ח 

ח 

ח 

ת 

ב 

ח 

שם 

נייר, עץ וכיו״ב 

מ 

עמילן 

משתחק 

ב 

ח 

ב 

ב 

ט 

ח 

שמ 

נייר, עץ וכיו״ב 

ם 

קאזאץ 

מלכלךי! חיבור חלש עם 
פסי־עץ עבים 

טל 

ח 

ח 

טל 

ב 

ח 

שם 

לבידים 

מ 

סויה 

מלכלך! ריח לא־נעים! 
משמש (יחד עם שרפים 
סגוליים) בתעשיית לבי¬ 
דים דפים 

מ 

מג 

ב 

ב 

ט 

ב 

טב 

לפעמים תחליף 
לדבקי שרפים 
סינתטיים או 
דבקי־צלולוזה 

ם 

אלבופץ 

(מרם) 

בוח בשימוש! מלכלך! 
גודם לאיפול עץ 

ב 

מצ 

ס 

ט 

מצ 

ט 

סר 

נייר, עץ, בד, 
לבידים 

ם, כ,ק 

סנול־סורנר 

\ ־' אלדהיד 

׳י 

מלכלך 

מ 5 

מצ 

מצ 

מצ 

מצ 

מצ 

טי 

לסגנסים 

מ, כ,ק 

! ׳ 

ן 

קשר חזק מאד! דורש 
חום גבוה בשימוש! 
מלכלך 

מצ 

מצ 

מצ 

מצ 

מצ 

מצ ׳ 

טג 


מ, כ,ק 

* 

הדבקה טובה! יציב מאד 

מצ 

מצ 

מצ 

מצ 

מצ 

מצ 

טג 

עץ, בד, לבידים 

כ 

ן שתנה־פורמ־ 

1 אלדהיד 

נוח בשימוש! אינו מלכ¬ 
לך 

מצ 

מצ 

מצ 

מג 

ב 

ב 

טר 

עץ, בד, לבידים 

מ 

** 

נוח בשימוש! קשר 
עמיד! מחמת מחירו 
הגבוה מוגבל בשימושו 
ללבידים רכים בלבד 

מצ 

מצ 

מצ 

מצ 

מצ 

מצ 

טר 

עץ, פלאסטיק, 
גומי 

ס, ב 

פורסודאל־ 

רזורציגול 

ע 


( 1 ) מ = מים, ב = מהל, ק = קטונים 

( 2 ) שמ = שיחרור ממס, טר = טדפראטורה רגילה (״ 21-27 ), טב= טספדאטורה בינונית(״ 65-93 ), טג = סמפראסוח. גבוהה (״ 155 ־ 135 ) 

( 3 ) מצ = סצויין. ט = טוב, סל = טוב למדי, ב = בינוני, ח =־ חלש 



865 


דכק—דבר 


866 


בזמן האחרון נודעת חשיבות מיוחדת לדבק למתכות, 
המאפשר להדביק זה על גבי זח פחי־מתכת דקים וליצור 
בדרך זו גם ממתכות קלות, כגון אלומיניום, מבנים בעלי 
חוזק רב למרות מיעום משקלם. מבנים כאלה משמשים היום 
הרבה במטוסים. מיני־דבק טובים למתכות הם חמרים פלאם־ 
טיים מטיפוס־אפוכסי(תולדות חיבור של אפיכלורהידרין עם 
פוליפנולים) מרובי קבוצות־הידרוכסיל, וכן תערובות של 
שרפי פוליוויניל־פורמאל וסנול־פורמאלדהיד (ראה לעיל). 
המרים אלה דורשים לשימושם ממפראמורות של ס 150 — 140 . 

משום שימושם הטכני הרב נעשתה הפקת חמרי־הדבק 
ענף חשוב של התעשיה הכימית. בסוף שנות ה 40 הגיעה 
התפוקה השנתית באה״ב בלבד ל 75,000 טון דבק מן החי, 
כ 100,000 טון דבק צמחי וכ 75,000 טון דבק סינתטי. 

I ^10x311301, 011115 05111 0(10110(5, 1923; ?. 1. 81111111, 

0111(5 05111 0(101151(5, 1929, 111, 5^51111(11( 4<16(511/(5, 1943; 

0. 00 5 ) 4 ) 115101021 ))'!' 11514 ) 5111 ) 0/1 , 000601 .£- 55 ס 1£1 זז 

1(1551- 0. 0(105110115 , 5011 ; 111101 •א ; 1933 , 051 ' 01 \ 51 גת;>./ 3 ) — שית ירוק־עד׳ הנטפל לענפיהם ולבדיהם 
של הזית׳ השקד, העוזור, האשחר, הר 1 ביניה׳ ועוד. עליו 
בשרניים׳ פרחיו ירוקים׳ הפרי עשוי בצורת ענבה, המכילה 
1 — 3 זרעים מחוסרי־קליפה. הפצת תפירות נעשית על־ידי 
ציפרים׳ האוכלות את ציפת־הפרי ומפרישות את הזרעים. 



דכקוז הנד? ע? ע׳ו ויוני) ס; הטוה? ׳ 58 ענ 1 * 


הזרעים נובטים בנקל על-גבי ענפים (ואף על אבנים או כל 
קרקעית דוממת אחרת), בלי שיהיו נזקקים לתוספת מים 
מבחה. הנבט שולח את שרשו אל תוך קליפת הענף של 
הפונדקאי עד לצינורות העצה; כאן הוא מסתעף ומפתח 
מערכת שלמה של שרשים, המספקים לו מים ומזון מינראלי 
על חשבון הפונדקאי! את הפוטוסינתזה הוא מבצע כצמח 
אוטוטרופי. הענף שעליו יושב הטפיל וגם הענפים שמעליו, 
מקפחים את עליהם ומתייבשים; כך גורם הדב׳ הירוק נזקים 
גדולים בכרמי־זיתים. 

מ. ז. 


במיתולוגיה ובפולקלור. הדב׳ הוא אחד הצמתים 
המאגיים בפולקלור האירופי. ביוון העתיקה היה קשור 
בפולחן אפולון באיכסוס (שכדהעיר עצמו נגזר משמו של 
הדב׳ ביוונית). ורגיליוים משווה לדב׳ את "ענף־הזהב" 
במקדש־דיאנה שממי, ויש שזיהו את "ענף־הזהב" שאנאס 
קטפו מן האלון שבשער העולם התחתון עם הדב׳ (אנאים 
ר, 136 , ופירושו של סרוויוס). אולם מקום מיוחד תפס הדב׳ 
באמונת הקלטים. בטקס מיוחד מלווה קדבנות, ביניהם 
גם קרבךאדם, ותפילות לפוריות — היו הדרואידים (ע״ע) 
כורתים את דב׳־האלון ביום ראש־השנה שלהם במגל של 
זהב וקולטים אותו בסודר (פליניום, 44 < ^¥ 21. X מ.: 1151 ־ 1 ). 
שיירי סקס זה נשמרו עד ימינו בחגיגות־עם, הקשורות 
בימי תקופת־ההמה בחורף ובקיץ׳ בארצות קלטיות וסקאג־ 
דינאוויות. באנגליה עדיק נפוץ המנהג לחלות בבתים 
בחג־המולד ענף של דב׳! מותר לגבר לנשק כל אשה או 
נערה הנתפסת תחת עגף זה. במיתולוגיה הנורדית היתד. 
נפשו של אל־האור באלדר צרורה בדב/ והוא עצמו נהרג 
במכה של ענף־הדב׳ במזימת אל־האש לוקי. באדה (ע״ע) 
נחשב הדב' לצמח מסתורי ומקודש, המעניק חיים ופוריות, 
הגנה מארס ורעל. 

אמונות עממיות נפוצות באירופה מייחסות לדב׳־האלון 
סגולות מאגיות שונות. הוא משמש תרופה עד האפילפסיה 
ואמצעי שמירה מפני כישוף ועקרות, רעל ודליקות. סגולת 
השמירה מפגי אש קשורה, כנראה, באמונה שמוצא הדב' — 
מברק. מחפשי זהב ואוצרות בכל התקופות השתמשו בענפי- 
דב/ אולי בשל הצבע הזהוב של הדב׳ הנובל. 

יש מפרשים את טקסי־הדב' הנפוצים כשיירי המנהג 
לסרס את המלך הזקן עם בחירת ממלא־מקומו. מן המחקר 
האנתרופולוגי מסתבר׳ שהדב׳ היה סמל קדום בפולחן השמש 
והאור באירופה. — גם באמריקה ובאסיה (בין האינו ביאפאן, 
וכן בקאמבודיה) מצויים מנהגים הקשורים בדב/ 

) 7/1 ,. 13 ; 1908 , 279 ,מ , 111 ( 01111 ) 8 ) 1/1 5 ) 8014 ,־ 13801 ? 0 . 7 

-״ז . 7 .א ,= 1925 , 315-320 , 278-303 ,מ , 80512/1 51 ) 0014 

־ 11 ) 130 ) ) 10 ) 3 11511 , 5011 קותם 11 ז .) 5 ; 1923 , 1 ) 4151 ! ) 01 , 10111 ) 
. 1935-6 ,( 1110 ) 0110-1.11013 ־ 1 )ס 111308 

א.ג-ל 

דבר, מחלה מידבקת חריפה של נברנים ובגי־אדם, הנגרמת 
על־ידי הידק ספציפי והעלולה להופיע בתנאים 
מסויימים בצורת מגפות המוניות קשות, שהתמותה בהן 
גבוהה. 

הגורם — הוא המתג 8115 * 1 ג 611 ־ 11 ו 2516 ?, שנתגלה ע״י 
הצרפתי א. ירסן ( 1:5111 :>¥ .\ 3 ), וללא קשר אתו — על־ידי 
היאפאני ם. קיטאסאטו ( 1125210 .^ 1 . 5 ) ב 1894 . 5115 * 1 .? 
הוא הידק קטן, שארכו עד !! 1.5 , והוא מאופק על־ידי שני 
איזורים קטביים הקולטים חמרי-צבע יותר מאשר האיזור 
האמצעי, ולפיכך הם אף נראים כהים הרבה ממנו בתכשירים 
בקטריולוגיים מצובעים. ההידק מתפתח יפה על קרקעי־מזון 
פשוטים הן בנוכחות חמצן והן בהעדרו. אחרי גידול במשך 
תקופה ארובה עלול הוא להפסיד את צורתו הטיפוסית 
וללבוש צורות מורפולוגיות רב־גוניות (ציור 1 ). בטבע מת¬ 
קיים החידק בחולדות־הבית ובנברני־בר שונים. הוא רגיש 
לחום (נהרס בחימום ל" 55 ) ולקרני-השמש, אבל מתקיים 
במשך 5 שבועות בצואה של פרעושים, ובמשך 100 יום 
בדמם המרקיב של חיות שמתו מרב/ הדב , מועבר מנברן 




867 


דבר 


868 


לנברן ומגברן לבן־אדם ע״י עקיצת־פרעושים. עובדת־יסו׳ד 
זו נתגלתה ע״י היאפאני אומזה { 1 ־ 0231 ) ב 1897 והוכחה 
בהו׳כחות מכריעות ע״י הצרפתי פ. ל. סימון ( 1 >מ 0 וח 51 ) 
ב 1898 , והיא המסבירה את קיומו המתמיד של החידק 
בנברנים׳ וביזזוד בחולדות׳ ואת כל האפידסיולוגיה של הדב׳, 
ובכללה את התהוות המגפות בבבי־אדם. 

תגליתם של אוגאטה וסימון לא זכתה תחילה לתשומת־ 

לב. הוועדה ההודית הראשונה לחקירת הדב׳ ב 1901 דחתה 
לחלוטין את הרעיון של 
ההדבקה על־ידי פרעושים 
ושל הפונקציה של החולדה 
בהפצת המחלה—וזה למרות 
מה שהילידים בסין ובמוקדים 
אחרים ידעו מזמן, שלפני 
כל מגפת־דב׳ ניכרת תמותה 
רבה של חולדות; בספרות 
ההודית העתיקה מודגש, 
שכדאי לבני־אדם לנטוש את 
מקום־מושבם כשמתות בו 
חולדות בהמונים. רק ב 1905 
אישרה ועדת־מחקר הודית 
שניה את מימצאיו של סימון׳ ומאז נפתרה חידת מגפות- 
הדב׳ על רקע הכרת הפיסיולוגיה של מיני הפרעושים 
והגורמים האקולוגיים הפועלים בחיי החולדות (ובמידה 
מצומצמת הרבה יותר — גם בחיי העכברים). 

בכל מגפת־דב׳ בין בני־אדם יש מקרים בודדים קלים 
מעוסי־סימנים, אולם רוב המקרים הם קשים. תקופת־הדגירה 
היא 2 — 8 ימים. מבחינה קלינית מוגדרים 2 טיפוסים של דב , : 
1 ) דב׳ בובוני; 2 ) דב׳ של זיהום־הדם או דב׳-הריאות, — 
אלא שהגבול בין השניים מיטשטש לפעמים. בשני המקרים 
יש דלקת של הריקמח הלימפתית, שסימנה החיצון הבולט — 
התנפחות בלוסת־לימפה מודלקת, באיזור החלציים, ביתי 
השחי או הצוואר, עד להתהוות בובון( 0 ב 1 טל) בהה, המגיע 
לגודל של ביצה ואף יותר מזה (ציור 2 ); זהו, כנראה, 
ה״עפל" הנזכר במקרא(שמ״א ה—ו) בקשר למגפת הפלשתים. 
התופעה מלווה חום גבוה, כאב־ראש ומיחושים כלליים, 
ליקויי־הכדה, ולפעמים גם התהוות שפכי־דם תת־עוויים. 
מצב זה נמשך כ 5 ימים או יותר ועלול להסתיים בתמוטה 
כללית ובמוות במקרים אחרים החום יורד לאיטו, העפול 



ציור 2 

אכעבועת־דבר ( 0 <| 11 < 1 > מכלוטות־הליטפח הצמאריות 


הגדול נפתח כעץ מורסה ופולט את סוגלתו החוצה, והחולה 
מחלים בהדרגה. התמותה בדב׳ הבובוני היא גבוהה — 
בממוצע 35% — 30 , אלא שהיא תלויה במידה רבה ברמת- 
החיים ובמצב הסאניטארי: כך, למשל, היתה התמותה במגפה 
בהונג־קונג ב 1894 (ר׳ להלן, עם' 875 ) כ 93% בין סינים, 
77% בין הודים, 60% בין יאפאנים, ורק %. 18 בין אירוסים. 
המחלימים מן המחלה נמצאים מחוסנים חיסון מוחלט. צורה 
זו של המחלה היא הנגרמת ע״י עקיצת פרעוש מזוהם או ע״י 
חדירת החידק לגוף דרך פצע־בעוד. — במקרים אחרים מת¬ 
פשט החידק עם סחזור-הדם בגוף כולו, וגורם לדלקת־ריאה 
מדממת חריפה, שהתמותה בה קרובה ל 100% . צורה זו של 
המחלה נגרמת ע״י זיהום דרכי־־ד,נשימה בטיפות־רוק הבאות 
מאדם חולה, אולם גם במקרה זה הנברנים והפרעושים 
הניזונים מהם הם המקור הראשץ של החידקים. 

יש, לפחות, 3 טיפוסים של חידק־הדב׳, הנבדלים זה מזה 
בסגולותיהם הכימיות (כושר התססת גליצרין ויצירת חומצה 
חנקית), ולכל אחד מהם תפוצה גאוגראפית משלו. נוסף 
על כך יש הבדלים בארסיות בין גזעים שונים בכל הטיפו¬ 
סים — החל מהעדר ארסיות לגבי האדם וחיות־המעבדה 
וכלה בקטלנות ודאית לחיות־המעבדה. לאבחנה בין הגזעים 
השונים יש חשיבות מכרעת בהכנת זרק נגד דב׳ (ר׳ להלן, 
עט׳ 870/1 ). 

האפידמיולוגיה של הדב׳ עומדת על 3 גורמים: 1 ) בררני- 
בית; 2 ) נברני־בר! 3 ) פרעושים. חולדות-הבית ( 115 * 831 
5 טה 3 ז, כל הגזעים), חולדת־הביוב או החולדה הנודדת 
($ט:>ו 62 צ 101 ו 831111$ ) והעכבר ( 5 ט 1 ט:>$טחת $ט 4 ^) התקשרו 
באדם (שלא מדעתו) ובמגוריו לצרכי־סזץ, הגיעו בעזרת 
האדם לידי תפוצה גאוגראפית עצומה, והסתגלו לכל האק¬ 
לימים הנסבלים ע״י האדם. החולדה מועברת ע״י כל אמצעי־ 
התחבורה של האדם: אניות, רכבות, עגלות טעונות בר; 
אך היא מצטיינת גם בכושר־נדידה עצמי. תכונה זו, וכן 
יכלתה לטפט על עצים ולשחות על־פגי נהרות ומי־ביוב, 
לכרסם ולנגוס בעץ ואפילו במתכת, מזונה המגוון ביותר 
ואי־בררנותה לגבי אוכלין, וביהוד פריונה העצום — כל 
אלה עשוה לאחד המנצחים הגדולים במלחמת־הקיום. הולדת־ 
הבית כבר היתה נפוצה בארצות הים התיצץ ובאירופה 
בימי־קדם, ואילו החולדה הנודדת לא הגיעה לאירופה מאסיה 
אלא במאה ה 18 , אך מאז התפשטה במהירות עצומה וירשה 
את מקומה של קודמתה. לפיכך יש לראות את חולדת־הבית 
כאחראית למגפות־הדב׳ ההיסטוריות הגדולות במערב־אירופה 
(עד המאח ה 19 ) ואת החולדה הנודדת יחד עם חולדת- 
הבית — לאלו של אסיה (וע״ע חולדה). — מגבדני-הבר נמ¬ 
צאת הערמוטה הסיבירית ( 11311311 013 וחז 13 \) שבסונגוליה 
החיצונית נגועה לפעמים בחידקי־דב׳, דש שהיא מתה 
ממחלת־הדב , . ציידים ותיירים בערבות אסיה המרכזית נוגעו 
ומתו אחרי מגע בחיות אלו. ברוסיה הדרומית־מזרחית נד¬ 
בקים בדב׳ בתבאי־הטבע כמה מיגי סגאיות־קרקע מן הסוג 
5 ט 1 !* 11 כ>. שלשלת ההדבקות בין נברני-בר אלה נמשכת ללא 
הפסק, בלי פגיעה באדם או עם מקרים בודדים של הדבקתו. 
זהו דב׳ האיזורים הלא־נושבים, שהוא סכנה־בכוח לאדם, 
מאחר שגם הוא עלול לגרום בתנאים מסויימים למגפות־דב׳ 
טיפוסיות. מוקדים מקומיים של זיהום אנדמי של נברני־בר 
בחידקי־דב׳ נמצאו גם בהודו, כורדיסטאן, אפריקה המרכזית, 
המערבית והדרומית, אמריקה הצפונית והדרומית. יש יסוד 



צייר 1 . 

חידקי־דבר ( 5115 שק * 11 * 111 ^ 35 ?) 
1 בסמלה מאבעביעת־דבר 
( 60 ״^); 2 . בתרבית 


869 


דבר 


870 


להנחה, שהמוקדים באסיה המרכזית ובאפריקה המרכזית ד״ם 
קדמוניה ואילו שאר המוקדים לא התהווי, כנראה, אלא לפני 
זמן קצר — אגב התפשטות הסאנדמיה האחרונה של הרב׳ 
בתחילת המאה ה 20 (ר׳ להלן, עט׳ 875/6 ). 

מסתבר, שהמצב האפידמי לגבי הדב׳ בין נברני־בר אינו 
סטאטי, ושהוא עלול לאפשר התפשטות ההדבקה. 200 מיני 
נברני־הבר, שנמצאו עד עתה נגועי דב׳ בטבע, טעונים 
בדיקה מבמה בחינות לגבי יכלתם להיות גורמים למגפת־דב׳. 
בכל מקרה יש לברר לחוד,'באיזו מידה עלול מין נברן־בר 
נגוע בטבע להדביק מינים אחדים או להדביק חולדות ובני־ 
אדם. מינים שונים נבדלים זה מזה במידת רגישותם להדבקה 
ובכשרם לשמש מאכסנים לחידק במשך זמן רב ועי״ב לתת 
לפרע 1 שים הזדמנות ממושכת להידבק. יש נברנים המקיימים 
את החידק בגופם במשך שנת־החורף בלי לחלות, ואין המתלה 
מתגלית בהם אלא אח״כ. מכאן ההסבר לתופעה, שמקרים של 
דב' מופיעים בבני־אדם ברוסיה האסיתית בעוגה שבה המר־ 
מוטה קמה משנת־החורף שלה, חשיבות רבה נודעת לאורח־ 
החיים של הגברן׳ למידת פדיונו ולעונת־הלידות. גורמים אלה 
קובעים, באיזו מידה עלול הוא לבוא במגע — ב א מ צ ע ו ת 
פרעושים — עם בן־אדם, וכן עם חולדות או עם נברני־ 
בר אחרים, שהם ביתיים־למחצה ובאים במגע עם בני־אדם 
או עם חולדות, — לשון אחרת: באיזו מידה עלול הוא 
לעורר מגפת־דב׳ בעקיפין. 

אין הדב׳ מתפשט בין הנברנים, ובכללם החולדות, ע״י 
מגע ישיר אלא רק בעקיצות פרעושים, המעבירים את החידק 
מחולדה חולה לחולדה בריאה. הפרעושים (ע״ע), שמהם 
ידועים כ 1400 מינים, הם טפילים של בע״ח בעלי דירה 
קבועה מוגנת ומחוממת, כגון החולדה — והאדם (בניגוד 
לאילים, למשל, המבלים כל זמנם בחת). פרעושים מבוגרים 
אינם ניזונים אלא מדם יונקים וציפרים. הם מידבקים בדב' 
כשהם עוקצים בע״ח ומוצצים כ 0.5 ממ״ע מדמו, שיש בו 
ריכוז מספיק של חידקי־דב׳, באדם החולה — ואפילו 
במקרים הקשים — אין ריכוז החידקים בזרם־הדם מגיע 
בדרך־כלל לשיעור הנדרש להדבקת הפרעוש. לפיכך האדם 
החולה עצמו — פרט למקרים של דלקת־ריאות מחמת דב'— 
אינו משמש עפ״ר סקור ישיר להפצת המגפה, והמלחמה נגד 
הדב׳ על־ידי בידודם של החולים בלבד נידונה לכשלון. — 
החידקים הנבלעים ע״י הפרעוש מגיעים עם הדם לקיבתו. לא 
כל מיני־הפרעושים נוחים במידה שווה להתפתחות חידקי־ 
הדב׳ בתוך קיבותיהם. קשר הדוק ביותר קיים היה באירופה 
בין מגפות־הדב , ובין הפרעוש 380131118 ) $ט 11 ץ$<ן 40$0 <, 
ובאסיה — בין הדב׳ ובין המין 15 ק 100 ( 0 113 ץ 5 קס 1 ז 0 צ. יעילותם 
של מינים שונים להעברת הדב׳ מותנית ברגישותם, נפיצותם, 
מספרם בטבע, אורח־חייהם (הקובע את מגעם עם האדם). 
השפעה רבה יש לתנאים המטאורולוגיים, ביחוד לחום ולרטי¬ 
בות היחסית. בטמפראטורה שלמעלה מ ״ 30 אין החידקים 
מתפתחים יפה אפילו כפרעושים רגישים, ואילו הטמפראטורה 
הנוחה להם ביותר היא ״ 20 בערך. לפיכך מגיעות מגפות־ 
הדב׳ לשיאן בארצות טרופיות (הודו) בחדשי־החורף, ואילו 
באירופה — בחדשי־הקיץ! אולם אין הדב׳ נעלם לגמרי גם 
בעונת־הביניים. 

החידקים מתרבים בקיבת הפרעוש עד שהם ממלאים את 
כל חללה, מתפשטים ממנה אל תוך הקיבה הקדמית (הצינור 


שבין הקיבה והושם בפרעושים), וממנה — אל הוושט, 
ועלולים לגרום לסתימת צינורות אלה. במאמציו של הפרעוש 
להשיג דם בשעת העקיצה נדחפים החידקים שבוושט ובקיבה 
הקדמית לתוך הפצע שנגדם ע״י חלקי־הסה של הפדעוש 
העוקץ. בדרך־כלל מעדיפים הפרעושים חולדות על בע״ח 
אחרים. אולם כשחולדות מתות בהמוניהן מדב/ עוזבים 
הפרעושים בעל־כרחם את פגרי מאכסניהם — שאינם מסוגלים 
עוד לספק להם דם נוזל — ונטפלים ליונקים אחרים, ובסקרה 
של פרעושים שפרשו מחולדות־הבית המאכסן החדש המזדמן 
להם הוא — ה א ד ם. 

על סמך העובדות האלו נעשה מהלכה של מגפת-הדב׳ 
מובן. לסי תצפיות מדוייקות שנערכו בהודו, מתחילה המגפה 
בקרב אוכלוסיית החולדה הנודדת, המתה בהמוניה, ועובדת 
ממנה אל חולדת־הבית. החולדות החולות יוצאות מחוריהן 
לאור־היום, וכך נוצר רושם מטעה של ריבוי חולדות למעלה 
מן הרגיל. כ 10 — 14 יום אחרי הופעת המגפה בחולדות־ 
הבית מופיעים המקרים הראשונים בבני־אדם. המגפה מגיעה 
לשיאה עפ״ר בחדשי־האביב, ועקומודהתחלואה יורדת מהר 
עם גבור הום־הקיץ. המתווך בין החולדה הנודדת ובין 
חולדת־הבית ובין האדם הוא הפרעוש. — באירופה לא נמצאה 
כלל החולדה הנודדת עד אמצע המאה ה 18 (ד׳ לעיל, עם , 
868 ), אבל אוכלוסיית חולדת־הבית היתה עצומה מחמת 
תנאי הבניה, הדיור והביוב ביה״ב ובראשית העת החדשה. 
מאמצע המאה ה 16 ואילך כבשה החולדה הנודדת את אירופה 
וגירשה את חולדודהבית מפניה; באותה התקופה חל שינוי 
בשיטת הבניה שהשפיע על תנאי־חייה של החולדה — 
החלפת החומר בלבנים. 

באיזורי הדב' האנדמי, הנפקדים על־ידי מגפות־דב׳ 

ץ ד 

לעתים קרובות, נמצאו החולדות רגישות לדב , פחות מאשר 
במקומות לא־אנדמיים. הברירה הטבעית מכלה את החולדות 
הרגישות יותר ומקיימת את הרגישות פחות. ייתכן שירידה 
גדולה באוכלוסיית החולדות תורמת להסגת המגפה, מאחר 
שהפרעושים אינם נוטשים את החולדות הנשארות בחיים. 
ההפסדים העצומים באוכלוסיית החולדות מחמת מגפה 
מתמלאים מהר ע״י פריון הנשארות וע״י פלישת חולדות מן 
החח- האצות לנצל את המזון במקום־המחיה הריק, 

הטיפול ב ח ו ל י ־ ד ב׳. עד לדור האחרון היה הטיפול 
סימפטומתי בלבד׳ ללא כל אפשרות של פעולה ריפויית 
ממש. שינוי לטובה חל עם הנהגת תכשירי סולפה (ע״ע) 
בשנות ה 30 , שיש להם השפעה ניכרת — אך לא בולטת — 
על מהלך המחלה. מהפכה מוחלטת בטיפול בחולים באה עם 
הנהגת הסטרפטומיצין (ע״ע אנטיביוטיים, המרים). תרופה 
זו מנמיכה את התמותה עד קרוב לאפס אפילו במקרים קשים 
של דב׳־הריאות, ולמעשה ניתן היום להציל כל חולה שלא 
הגיע למצב־גסיסה. גם המרים אנטיביוטיים אחרים, כגון 
כלורומיצטין. אורומיצין, טראמיצין, נמצאו יעילים. 

המלחמה למניעת ה ד ב/ חיסון על־ידי זריקות: 
בשעת המגפה הגדולה בהודו בשלהי המאה הקודמת פיתח 
חוקין (ע״ע) שיטה של זריקות־חיסון באוכלוסיה במוקדים 
אנדמיים. הוא השתמש בזרק שהכיל חידקים מומתים 
מגזעים ממאירים. החיסץ לפי שיטת חאווקין מפחית ב 80% 
את התחלואה באוכלוסיה, וכן ב 80% את התמותה בין אלה 
שחלו למרות הזריקה. לסי שיטה אחרת, המקובלח במאדא־ 
גאסקאר ובאינדובזיד* משתמשים בזרק של חידקים חיים 



871 


דכי 


872 


מגזעים לא-ארסיים, שהם מסוגלים לעורר חיסון גם נגד 
גזעים ארסיים (ר׳ לעיל׳ עס׳ 868 ). 

דרו יעילה יותר למניעת הדב׳ היא המלחמה נגד גורמיו 
וחסימת דרבי־הפצתו: ביעור חולדות בזמן מגסה, וביחוד 
גם בשנים כתיקונן. — ע״י פתיונים מורעלים, השמדת קנים, 
שיפור בניית הבתים! ביעור סרעושים ע״י שימוש באינסק- 
טיצידים (ע״ע), כגון ד. ד. ט. (ע״ע) וגמכסן (ע״ע) וריסוס 
הבתים בחמרים אלה! שמירה קפדנית מפני פלישת חולדות 
מאניות המגיעות לנמלים מארצות המנוגעות בדב׳ — סידזרים 
טכניים למניעת עלייתן וירידתו של החולדות בחבלים ושר¬ 
שראות, וכד׳ ן השמדת חולדות בתוך האניות — ע״י שימוש 
באדים מרעילים ושיטות אחרות ז במקומות אנדמיים — סקר 
שנחי של חולדות ופרעושים ובדיקות באקטריולוגיות ופא- 
תולוגיות של חולדות לשם קביעה מוקדמת של סימני 
התפרצות מגסה. 

הד ב׳ בתולדות האדם. הדב׳ היה גורם חשוב 
בהיסטוריה, ביחוד מבחינת הזעזועים החברתיים שנגרמו 
באיזורים מסויימים ע״י ירידה עצומה באוכלוסיה בעקבות 
מגפות גדולות. מעריכים. ששתי המגפות האירופיות הגדו¬ 
לות — במאה ה 6 ובמאה ה 14 (ר׳ להלן) — השמידו כל אחת 
מ 4 ! עד 2 /< של כל האוכלוסיה האירופית בשעתן. תולדות 
הדב׳ מדגימות את חשיבותם של גורמים ביולוגיים חיצוניים 
בהיסטוריה. 

״דבר״ נזכר הרבה במקרא: בתורה — במכות מצרים 
(שם׳ ה, ג! ט, ג, טו) ובתוכחה (ויק' כו. כה); בסיפורי 
נביאים ראשונים (שמ״ב כד, יג—טו, וכן דהי״א כא׳ יד); 
הרבה מאד באזהרות ואיומים של הנביאים האחרונים, ביחוד 
של נביאי החורבן (בירמ׳ כ 20 פעם, ביחז׳ כ 15 פעמים), 
ועפ״ר בקשר עם "חרב" ו״רעב״ו וכן בתה׳(עח, נ* צא, ג, ו). 
אולם ספק היא, אם המונח מכוון למחלה המכונה היום 
בשם זה, זקרוב יותר שאין הוא אלא שם כולל לתחלואה 
מגפתית. לעומת זה מסתבר, שמגפת ערי הפלשתים (שמו״א 
ה—ו) היתה הדב׳. על כך מעידים התמותה הגדולה, ה״עסו־ 
לים״ — שהם. כנראה, בובונים (ר׳ לעיל, עמ ׳ 867 ), וביחוד 
הרמזים הברורים לקשר בין ה״עסולים" וה״עכברים"! הלשון 
המקראית אינה מדקדקת במיון הנברנים, ומתקבל על הדעת 
ש״עכברים" אלה אינם אלא חולדות. בניגוד לדעתם של 
חוקרים שטענו שחולדת־הבית לא הגיעה לחופי הים התיכון 
לפני המאה ה 12 לסה״ג, נמצאו פסלים רומיים של חולדות 
מן המאה ה נ לפסה״נ׳ ובא״י עצמה נמצאו שלדי חולדות 
מתקופת־האבן הקדומה והחדשה. אם זיהוי מגפת-הפלשתים 
עם הדב׳ נכון הוא — הרי זה התיאור הראשון של המגפה 
בספרות־העולמית. 

אק הוכחה ברורה לכך, שהמגפה האתונאית הגדולה 
בראשית המלחמה הפלופונסית, שתוארה על־ידי תוקידידס, 
היתה רב/ התיאור הוודאי הראשון של הרב׳ בספרות 
הרפואית העתיקה ניתן ע״י רופוס מאפסוס בתחילת הסאה 
ה 2 לסה״ג! הוא מתאר את אבעבוע 1 ת־הדב׳ ואת מהלך 
התפתחות המחלה, וכן הוא מביא את דברי הרופא דיוניסיוס 
מן המאה ה 3 לפסה״נ בקשר לתיאורי המגפה בלוב, מצרים 
וסוריה. יש רמזים על מגפות־דב׳ נוספות, קטנות וגדולות, 
במצרים מן המאה ה 4 לפסה״ג עד המאה ה 1 לסה״ג. ידיעות 
היסטוריות מהימנות יש בידינו על המגפה האיומה במאה 
ה 6 , שהתחילה במצרים התחתונה בסוף מלכות יוסטיניאנום, 


הסכר, לפאנדסיה ופגעה בכל ארצות האימפריה הרומית. 
דרך סוריה ואסיה הקטנה הגיעה המגפה ב 542 לקושטא, 
ומשם התפשטה על־פני אירופה הים־תיכונית, ואף צפונה 
יותר (צרפת). היא נמשכה(בהפסקות) כ 2 דורות, ולפי אומדן 
נספו בה כ 100 מיליון נפש, ז. א. מחצית האוכלוסיה של איזור 
הים־התיכון: "ערים התרוקנו מתושביהן, הארץ היתה שממה, 
ומשכנות האדם הפכו לנוות חיות־בר". מגפה זו עירערה 
את יסודות המבנה החברתי והתרבותי של עולם הים התיכון, 
מורשת התקופה העתיקה הקלאסית. ממהלכה של מגפה זו 
אפשר ללמוד על מהלך המגפות ההיסטוריות הגדולות בכלל. 
הדב׳ מתקדם ומתפשט דרך עורקי־הססחר ביבשה ובים 
(ביחוד בעקבות המסחר בחיטה ואורז), מגיע לנמלים יחד 
עם אניות־המסחר, ומתפשט פנימה עד למקומות המיושבים 
הנידחים ביותר. הדב' לא פג מארצות הים התיכון ביה״ב: 
ב 690 , ושוב במאה ה 10 , נפקדה רומא. הדב׳ בתוניס ב 1270 
עשה שמות בצבא נוסעי־הצלב וגרם למותו של מנהיג המסע, 
לואי ^ (הקדוש) מלך צרפת. 

ה״מוות השחור", שהתפשט על פני אירופה כולה במאה 
ח 14 , מוצאו היה מאסיה המרכזית, שבה הופיע בשנות ה 30 של 
המאה ההיא. הוא הובא בדרכי־המסחר של הסוחרים הג׳נו־ 
בזים אל המושבות הג׳נובזיות בקרים, שנמליה נפגעו קשה 
ב 1346 . מקרים עברה המגפה באניות לנמלי איטליה, ומאר¬ 
צות הים התיכון—לכל יבשת אירופה ולאנגליה(ר׳ מפה, עמ ׳ 
873/4 ). לסי אומדן זהיר ביותר מתו בשנים 1348 ־ 1351 , באי¬ 
רופה המערבית 25 מיליון איש, ז.א. רבע האוכלוסיה! באנגליה 
הושמדו 4 *—% האוכלוסיה. מגפה זו השפיעה במידת־סה על 
מבנה החברה האירופית, קירבה אח קץ המשטר הפאודאלי. 
ויש לה חלק בהכשרת הקרקע למפנה החברתי והתרבותי של 
תקופת הרנסאנס. מחמת התמותה העצומה וצימצום מספר 
הידיים העובדות בחקלאות יכלו השרידים בפעם הראשונה 
לעמוד על המקח ולדרוש העלאת שכרם ולהשיג שיפור 
בתנאי-תייהם. מצב־רוח של יאוש שרר באירופה בעקבות 
המגפה. רווחו הרגשה של חטא ופחד ונטיה לסגפנות ופרי¬ 
שות: האסון נחשב לעונש מן השמים על תעתועי־תבל. 
להקות של תוזרים־בחשובה, שעסקו בהלקאה עצמית, נדדו 
מעיר לעיר, הטיפו מוסר. הסיתו אח ההמון ביהודים (ר׳ להלן, 
עט׳ 874/5 ) וגרמו למהומות ולפרעות. המגפה דעכה מעצמה, 
ללא פעולה מצד האדם, שהיה חסר'א ונים כלפיה משום חוסר־ 
ידיעה מוחלט בגורמיה. הדב' לא פג מאירופה זחזר והתפרץ 
מזמן לזמן בצורת מגפות קשות. שגות-דב׳ באירופה המר¬ 
כזית היו 1449 , 1460/63 , 1473 , 1482/83 . במחצית השניה 
של המאה ה 16 נפגעו ביחוד איטליה, ספרד וארצות־השפלה. 
המגפה בסילאנו ב 1630 הרסה את האוכלוסיה מבחינה 
כלכלית ומוסרית והפחיתה את מספרה מ 4 * מיליון ל 60,000 . 
מסע גדול ערך הדב' שוב בשנות 1675 — 1684 . המגפה הת¬ 
פרצה בצפון־אפריקה, הקיפה את המזרח הקרוב והתיכון, 
והתפשטה דרך תורכיה על-פני פולין, הונגאריה, אוסטריה 
וגרמניה. במאלטה הקטנה היו ב 1675 11,000 מקרי־סוות, 
בווינה ב 1679 — כ 60,000 , וכמספר הזה בפראג ב 1681 . במגפה 
בלונדון ב 1664 מתו 70,000 איש מתוך אוכלוסיה של 00 ( 4504 . 
ויניציאה יצרה את מוסד הקרנטינה (בידוד בני־אדם הבאים 
ממקומות מנוגעים לארבעים יום) לשם הגנה — לא יעילה 
ביותר בסקרה זה — נגד הדב׳. במאה ה 18 נעשה הדב׳ נדיר 
באירופה, אבל לא נעלם לגמרי. ב 1720 הובא הדב׳ למארסי 



873 


דכי 


874 


באביה שהגיעה 
מסוריה, הוא הת¬ 
פשט על־פני דרום׳ 
צדפת ב 1720 — 
1722 והפיל בפרי- 
הנמל מאדסי וטו־ 
לין בלבד כ 50,000 
חללים. 

על סמר הרושם, 
שבני־אדם "נדב¬ 
קים" בדב' על-ידי 
*הפרשה" (אד, 
רוח רעה) היוצאת 
מן החולים והמ¬ 
תים, המציאו רו- 
פאים צרפתיים 
במאה ה 17 "תל- 
בושת־דבר" מיו¬ 
חדת ל צרכי טי 9 ו־ 
ליהם בחולי-דב׳: 



ציוד 3 . תלבזשח של רופאי־הרבר במאה וז 17 


מעין מעיל־עור הע 1 טף את כל הגוף ואת הפנים, ובו סדקים 
אטומים בזכוכיו׳ת בשביל העיניים וחרטום מלאכותי, שבו 
מושמים בשמים להגנה על פתחי האף והפה (ציור 3 ). 


הדב׳ השאיר רושם עמוק בספרות ובאמנות באירופה. 
בוקצ׳ו(ע״ע) תיאר את המגפה שפגעה קשה בפירנצה ב 1348 . 
ה״דקאמרון" עריך בצורת אוסף סיפורים לבידור מפי קבוצת 
צעירים, שניתקו את עצמם ממגע עם שאר האנושות כדי 
להימלט מהמגפה. שיקספיר מזכיר את הרב׳ לעיתים קרובות. 
דניאל דפו (ע״ע) חיבר את ״יומן־הדבר״, שהוא — כב¬ 
יכול — רשימות עד-ראיה, ששהה בלונדון בשעת המגפה 


הגדולה של 1664 ! אבל לאמיתו של דבר הוא מבוסם על 
ידיעות שקלט המחבר על מהלך המגפה שפרצה בימיו 
(ב 1720 ) במארסי(ר׳ לעיל). תיאור מפורסם של הדב , במי- 
לאנו ב 1630 ניתן על-ידי מאנצוני ברומאן "המאורשים" 
( 1840 ). 

ה״מוות השחור" ויהדות אירופה. המגפה הגדולה 
במאה ה 14 גרסה לאחד הפרקים הטראגיים ביותר בתולדות 
ישראל. בין ההמונים התפשטה — או הופצה — השמועה, 
שהיהודים תיכננו את הפצת הדב׳ ע״י הרעלת מקורות־המים, 
כדי להשמיד את העולם הנוצרי. כשהגיעה המגפה לשיון 
(״ 011110 ) שבסאוויה (היום שוויץ), נאסרו יהודים, ואחד 
מהם .הודה" לאחר עינויים, שקבוצת יהודים בדרום-צרפת 
הרכיבו רעל בצורת אבקה מלבות נוצרים, עכבישים, צפר¬ 
דעים. לטאות, בשר־אדם ו״לחם־הקודש", ובאבקה זו זיהמו 
את בארות הנוצרים ע״י שליחים מיוחדים, וגרמו למגפה. 
האשמה זו חזרה בערי שוויץ ובחבל־הרינום ועברה בכל 
גרמניה, לפעמים יחד עם עלילת־דם. בציריך נשרפו כמה 
יהודים, ויתרם גורשו. באוגסבורג, וירצבורג ובכל ערי 
באוואריה נערכו פרעות ביהודים. בפריבורג נהרגה כל 
העדר״ פרט ל 12 עשירים שניצלו לזמן-מה הודות לממונם. 
בשפיאר נהרגו חלק מחברי הקהילה, חלק מהם בחרו בהת¬ 
אבדות וחלק הצילו את עצמם על־ידי שמד. ראש עיריית 
שטראסבורג, שסירב להאמין שהיהודים הפיצו את הדב׳, 
הודח, ויותר מ 2,000 יהודים הוצאו להורג בשרפה על אי 
ברינוס סמוך לעיר. בוורמם נשרפו 400 יהודים. קהילת 
פראנקפורט נספתה בלהבות שכונתה, שהיהודים עצמם 
הציתוה, ויחד אתה נשרף חלק מהעיר. במאינץ אירגנו 
היהודים הגנה עצמית, הרגו 200 איש ממתקיפיהם, וכשלא 
יכלו עוד להוסיף להחזיק מעמד — שרפו את עצמם יחד עם 
רכושם! מוסרים על 6,000 נשרפים ב 22 באוגוסט 1349 (שירו 







875 


דכי 


876 


של טשדניחובסקי "ברוך ממגנצה" מכוון למאורע זד<). ב?ןלן 
נהרגו 3x100 יהודים. עד סוף 1349 עברה הכוס על יוחד 
מ 300 קהילות. יהדות גרמניה הובאה עד סף הכליון, ושרידיה 
חיו בפחד ואימה. התפילה "והסר מעלינו אויב דבר וחרב 
ורעב ויגון* לא זכתה להתקבל׳ כשיצאה מלבו של היהודי 
בימי־ד,ביניים. 

הדבר במאות ה 19 — 20 . במאה ה 19 היו מגפות־דב׳ 
תופעות חוזרות ונשנות באיזורים מסויימים בהודו ובמצרים. 
המגפות במצרים ב 1833 ו 1845 היו ההזדמנויות הראשונות 
לתצפיות מדעיות במהלך הדב׳ בעולמה של הרפואה החדישה. 
דב' שבא מאסיה המרכזית חזר ונגע בגבול אירופה, בתחום 
הוולגה התחתית, ב 1878/79 . מגפות־דב׳ איזוריות נוטות 
לדעוך גם בלי התערבותו של האדם, לכבוש שמחים חדשים 
לפני דעיכתן במקום מסויים או בזמן דעיכה זו, וחוזר חלילה, 
וכן להכות שרשים בצורה אנדמית באוכלוסיות של נברנים 
שונים (ר׳ לעיל, עס׳ 868/9 ). מוקד מססוס זה׳ שהוא לפעמים 
רחוק ממשכנות־האדם, עלול להיות מוגבל וכמעט לא מורגש 
לאדם במשך תקופות ארוכות, אבל לרגל שינויים אקולוגיים 
ובעקבות הפרעה בשיווי־המשקל הביולוגי עלול הוא לפעמים 
ליהפך למקור למגפות בצורה פאנדמית. דבר כזה אירע 
באמצע המאה ה 19 בעקבות מלחמת־אזרחים במחוז יונאן 
שבסין. לרגל תנועות צבא ופליטים, שלהם נטפלו — כפי 
הנראה — חולדות, התפשט ד.דב׳׳ עשה שמות בכמה ערים 
בדוד התקדמותו, וב 1894 הגיע לקאנטון ולהונג־קונג. דרך 
הנמלים התפשט הדב׳ מסיו לארצות אחרות, ובסין עצמה — 
בארחות־המסחר היבשתיות, ויצר כמה מוקדים, שהתלקחו 
ושככו לסירוגין, אך לא דעכו לחלוטין עד ימינו, אף שלא 
הגיעו לממדים העצומים של ״המוות השחור״ בשעתו. ב 1931 
מתו 20,000 איש מדב׳ במחוזות שן־סי ושן־סי 1 ב 1946 היו 
יותר מ 7,000 מקרים בערי־החוף. הקשר בין עורקי־התנועד, 
והתפשטות הדב׳ גם בימינו הודגם יפה בימי מלחמת־ 
העולם 11 , כשגייטות גדולים יחד עם פועלים־אזרחים התחילו 
לנצל דרכים עתיקות, שכמעט ויצאו משימוש לפני זמן רג 
ב 1940/41 הועבר הדב׳ בדרכים אלו למחוזות צ׳זדקיאנג 
וקיאנג־סו, שהיו עד אז נקיים ממנו. 

באותה התקופה( 1942 ) פרצה מגפה קטנה(כ 100 מקרים) 
בצ׳אנג־טה שבמחוז הו־נן, וקיים היה חשד חמור שזו היתה 
תוצאת נסיון יאפאני— אמנם לא־מוצלח — להפעלת מלחמה 
ביולוגית. 

מגפות מיוחדות במינן פרצו במאנצ׳וריה ב 1910 וב 1921 . 
מגסות אלו נבעו ממוקדים שבנברני־בד—ולא בחולדות־ 
בית — במונגוליה החיצונית והתפשטו בין בגי־אדם ללא 
השתתפות חולדות ופרעושים. אלה היו מגפות של דלקת- 
ריאות, עם תמותה קרובה ל 100% , על ימוד העברה ישירה 
מבן־אדם לבן־אדם דרך הרוק 1 ב 1910/11 ניספו במאנצ׳וריה 
כ 60,000 איש. במגפות אחרות ידועים מקרי דלקת־ריאות 
מטיפוס זה רק במקרים בודדים בין המון מקרי הדב׳. עוד 
מגסה אחת מטיפוס זה התרחשה בסין ב 8 /ד 191 . דבה מתו 
16,000 איש. 

המגפה שהגיעה לנמלי־סין ב 1894 והפכה לאנדמית — 
פגעה משם בכל היבשות כתוצאה מהתפתחות אמצעי* 
התחבורה החדישים במאה ה 19 (אניות־קיטור ורכבות). 
מהוגג־קוגג עבר הדב׳ ליאפאן, לפיליפינים ולהודו (באניות־ 
מסהר)! ב 1896 פקד הדב' את בומבי, שהיתה נקיה ממנו 
במשך 200 שנה! מהודו עבר למאדאגאסקאר(באניה שהביאה 


אורז)! ב 1899 הגיע לאוסטראליה מצד אחד ולבראזיל 
וארגנטינה מצד שבי, ב 1903 — לפרו, ב 1908 — לאקוואדור, 
ב 1908 — לונזואלה! קאליפורניה נפקדה ב 1900 ,' אפריקה 
הדרומית — גם היא ב 1900 , בימי מלחמת־הבורים, עליידי 
אניה שהביאה מספוא לצבא הבריטי מנמל דרום־אמריקביז 
מצרים — כבר ב 1899 , ואחריה כל נמלי הים התיכון! מקרים 
בודדים אירעו בנמלי־־אירוסה הגדולים. עצמת המגפה היתד, 
שונה מאד במוקדים שונים! למשל: בצפון־־אמדיקה היו 
מ 1900 עד 1941 בסך־הכל כ 500 מקרים, ואילו הודו נפגעה 
קשה׳ והדב׳ השתרש בה עד שהיה בה לבעיה קבועה. אולם 
גם שם הולך המצב ומשתפר במשך 50 השנים האחרונות, 
כפי שניכר בבידור מן הסטאטיסטיקה של מקרי־מוות מדב׳ 
בהודו: 


אחוזים פן החמוחד, הכללית 
פרבר בתקוסת 1898 — 1948 

מקרי־פווח פדבד 

תקוסח 

47.88 

6,032,693 

1908—1898 

33.51 

4,221,528 

1918—1909 

13.52 

1,702,718 

1928—1919 

3.36 

422.880 

1938—1929 

1.73 

217,970 

1948—1939 


ביאווה אירעו בשנות 1910 — 1923 כ 80,000 מקריימוות 

מדבר. 

במקומות שנפגעו קשות במאות ה 19 — 20 לא חזרה 
התחלואה העצומה של המגפות במאות ה 6 וה 14 , אבל 
התמותה בין החולים נשארה גבוהה עד להנהגת הטיפול 
האנטיביוטי החדיש (ר׳ לעיל, עס׳ 870 ) < למשל, בבוליוויה 
ב 1921 אירעו 642 מקרי־מוות מתוך 1,525 מקרים של דב׳, 
וברוב המוקדים האחרים חיך, אחוז התמותה אף גדול מזה. — 
מגפות־דב׳ קטנות הגיעו במפתיע אף לפאריס, שבה אירעו 
60 מקרים ב 1921 ו 10 ב 1923 . מקרים בודדים עלולים להופיע 
מפעם לפעם בכל נמל אירופי — למשל, מקרה אחד בדבלין 

.1921 ב 

ארץ-ישראל נפגעה בעבר במגפות מחמת קשריה דרך 
הים והיבשה עם ארצות אחרות, וביחוד עם מצרים. צבא 
נאסוליון שפלש לא״י ב 1799 סבל קשות מדב/ לשם הדברת 
המגפה השתמש גאפוליון באמצעים החריפים ביותר — עד 
כדי הריגת החולים —, וכל זה ללא הועיל, בי הבנה של ממש 
באופן התפשטות הדב׳ לא היתה קיימת בזמנו. התפרצויות 
קטנות של דב׳ אירעו בא״י גם בעבר הקרוב. ב 1941 נרשמו 
בחיפה 10 מקרים, ב 1942/3 ביפו 93 מקרים וב 1945 עוד 
38 מקרים, ב 1947 שוב בחיפה 10 מקרים ז התמותה בדרך־ 

.50% כלל היתד, קרובה ל 

ח) 1 ו)ו 1 } 1 < 10 )/ 1 ^ 01 ? ס׳ן ) 1 ( 1 , 5£8 זנז 1 - ־ 0 ^ 0 ;> 3 ) ס .[ 

3. \1.*4 , 1865; /\. 141x50(1 ?301314. 3. 11111 ו/קס 21 ס) 1-2 ) 1110 ס . 
81(3151 11, 1-111, 1881-1886*, ?. 0 810011 ר> 74 ,זז״ן>$ב 
£>(018 01 1348-1349, 1893; ?13£1 1 ! ,ח 5510 נו״ו״ס 0 **א 0 נ . 

(1 1907 , 11 )? . 1 > ) 1081081 ) 0 י י 0 } 1 ש 811 . 5 ) , 1906-1915 <- 2 ץ ; 

?. 1912 [ ,) 111 ? 111 ) 3 0 * 1 , 51111008 ״ *; 

351914 , 1 ק? 514 ) 10211 ? ,%ץ 3 ) .{{ ,ת 1 ז!ג 1 \ ( . 0 - 83,051 ,'׳ ; 

8. 14. ?. 1111141 ) 11 * 1 111 ) 110 ) 1111 )? 111111 ) 1020 ? ,[)](!)'!!גיוס ( 
41111 1411. 1914; ). ן 8 , 1924 , 011 ? ) 11141111 ( 10 1 ) 0 , 0111 א . 

13074, ?111111405' ?051, ?1(5(111 41118 ?141111(, (]]. ,\51011 ? ■ 1£1 ״ . 

,4.55. 85), 1925; 1.101-706 -]. 94. 14. 0(11111 ) 0 ? .א-״ - 

101 - 0. 7. 1 ) 311 07 ׳\זנ $1 1 ) 140311 113 >״! ; 1936 , 102110 ? ,!!'זא 
00701 ״ 14011 . 0 ,? . 1946 ,!זסקסא 100 ) 1 ת 1 ת 001 :ז״סרתקס );, 
?501150(1( 1(10 . 5 ״ 3 < 1 ,■ 01111 • 11 ^ 6430 ? . 94 ; 1950 , 11 ) 11 ) 1 /\ה 
1 >) 73 \״ 0 ג> 0 א .£ ; 1952 , 46 • 1378 . 3 . 401 ) .קסז"! . 300 .ץסא , 

1)1( ?(51 0111120 ? .א ; 1953 , 1877 — 1373 , 312 ) 11 ) 9 ווו . 
?102••(, 1953; 18 ., 1*0 ?(51(, 1954; 1 ה €0 ) 11 ? ,) 14115 .? ״ ■ 

4 . 1954 ,) 10214 ? /ס 11 ) 11 ן 

ש. אד. 




877 


דבר כשהוא־לעצמו 


878 


דבר 2 ^ 11 "ו £0 "לע 3 נ£ו ( 1 (:>!$ 211 8 מ 1 ס), מונח סמונחי 
המטאפיסיקה של ההפרה: הדבר לא כשם שאבו 
תופסים אותו, אלא כשם שהוא קיים לעצמו, ללא תלות 
בהכרתנו, למונח זד" המשמש בלשון יחיד ובלשון רבים, 
נודעת חשיבות רבה בפילוסופיה מאז הורה קנט (ע״ע), 
שיש "להשתמש במושא בהוראה כפולד" כלומר׳ כתופעה 
או כדבר כשהוא-לעצמו" (ביקורת התבונה הטהורה, עברית 
1954 , עט׳ 20 ). תורת-ההכרה של קאנט מבטאה את הרעיון 
הכפול: א) אנו מכירים תופעות בלבד! ב) אנו מבינים 
אותן כתופעות של דברים. בהבנה זו יש משום אמונה 
בקיום הדב" — אמונה מחוייבת־התבונה! אין בה משום 
הכרת הדב" ולא משום הכרת קיומם. 

קאנט בכנס לפרובלמאטיקה של אפשרות הכרתנו ושל 
תקפה הא 1 ביקטיווי וגרם למפנה מכריע של הבעיה, שאותו 
השווה למהפכה שחולל קופרניקוס בדימוי־העולם. עד קאנט 
היה מוסכם, שהברותינו מוכוונות לפי הדברים, כלומר — 
שמגמת הכרתנו היא להכיר את הדברים, כפי שהם קיימים 
לעצמם! ולא נחלקו הפילוסופים אלא בבעיה, כיצד נוכל 
להגיע לידי הכרה אמיתית של הדב", ו א ם א מ נ ם אפשר 
להגיע אליה — הבעיה שעוררה את ספקו הראדיקאלי של 
יום (ע״ע). בא קאנט והפך את הנחת־היסוד על פיה, באמרו 
שמושאי ההכרה בעל־כרחם מוכוונים לפי ההכרה עצמה, 
כלומר — שהיסודות הראשונים לאפשרות הכרחנו ולתקפה 
מונחים בעצם טיבה של הכרתנו: במערכת של כל חנאי־ 
הנסיון, שהיא קיימת בתוך עצמנו. תנאים אלה קיימים 
מראש - אפריורי (ע״ע), לפני כל הכרה באמצעות 
הנסיון וללא תלות בו, והם־הם "התנאים לאפשרות הבסיון 
בכלל"! אנו מטילים אותם על מושאי ההכרה, כשאנו מכירים 
את אלה מתוך גסיון (שם, עמ׳ 16 ). 

הכרתנו אינה קבלה סבילה בלבד — אינה תולדת 
מושאיה (הדברים), אך היא גם איבה מולידה אותם. 
הכרתנו קולטת (רצפטיווית) מבחינת החומר, ויחד עם זה 
היא לצרת, שכן קובעת היא עצמה את צורת נושאיה — הן 
את הצורה שבה אנו מסתכלים בהם, והן את הצורה שבה 
אנו חושבים אותם. יסוד הכרתנו הוא ההסתכלות! אמנם 
הדב" הם הנותנים לה את החומר, אך הם עצמם נעלמים 
מהכרתנו. אין אנו מסתכלים בדברים כפי שהם קיימים 
לעצמם, אלא כפי שהם מופיעים לפנינו בצורות־הסתכלותנו 
(כלומר: בחלל ובזמן), וכפי שאנו מבינים את תופעותיהם לפי 
חוקי שכלנו. "התופעות" הן העצמים׳ כפי "שהם מכוונים את 
עצמם לסי הכרתנו״. — קאנט מבחין בין "חשיבה" ו״הכרה" 
ומטעים הבחנה זו. ההכרה היא יותר מחשיבה גרידא! אנו 
מכירים את העצמים, שאנו חושבים אותם, רק על יסוד 
ההסתכלות (בחלל ובזמן), שבה הם ניתנים לנו. אין אנו 
מכירים את העצמים כדב", אבל "מן ההכרח כי נוכל לפחות 
לחשוב אותם כדב", שאם־לא־כן יתחייב מזה משפט שאין 
לו שחר, כי התופעה תהא קיימת בלא משהו המופיע בה" 
(שם, ענד 20 ). קאנט לא טען שהדב" אינם קיימים, או 
שאין כל יחם בינם ובינינו, אלא שהדברים — שאינם 
ידועים לנו כשהם־לעצמם — מתייצבים לפנינו בבחינת 
תופעות׳ ו״לעולם אין דבר עשוי להתייצב בפגי, אלא 
בבחינת תופעה״ (שם, ענד 175 ). אני יכול לחשוב את 
הדב", "כשאיני סותר את עצמי, כלומר: אם מושגי הוא 
בגדר של מחשבה אפשרית... כדי לייחס למושג כזה תוקף 


אובייקטיווי (אפשרות ממשיח — כי ז( הראשונה היחה 
אפשרות הגיונית בלבד), צריך משהו נוסף. אולם אין הכרת 
לבקש משהו נוסף זה במקורות־ההכרה העיוניים: אפשר 
שהוא מצד במקורוודההכרה המעשיים״(שם, עט׳ 20 , הערה). 

יוצא: ידיעתנו — אך לא חשיבתנו — מצומצמת בתו¬ 
פעות• עקרונותיה של הכרתנו. שאינם אלא מושגי־חשיבה 
בלבד, אין תקפם אלא לגבי התופעות. עקרון הסיבתיות, למשל, 
הוא עקרון־ההכרה, ולכן הוא מוגבל לתופעות. משום כך 
קיימת האפשרות, שרצוננו, שהוא — מבחינת תופעה — 
כפוי לסיבתיות, הוא חפשי כדב׳. את הנוסף הדרוש כדי 
לתפוס את האפשרות ההגיונית הזאת כאפשרות ראלית 
וכדי להאמין בחופש־הרצון — מסביר קאנט ב״ביקורת התבו¬ 
נה המעשית". מרעיון הדב׳ ניחן סיוע לביסוסה הביקרתי 
של תורת־המידות ולהנמקת אמונה מוסדית־סטאפיסית: 
"נמצאתי חייב לבטל את הידיעה כדי לפנות מקום 
לאמונה". מושג־הגבול של הדב׳ משמש לקאנט 
הוכחת הזכות לחפש מעבד לגבולות הידיעה את התשובה 
על השאלות: "מה עלי לעשותז" ו״מה אוכל לקוותז". 

הוויכוח על הדג/ ב 175 השנים שמן ה״ביקורת" 
הראשונה של קאנט עד היום, עבר דרכים ותחנות רבות. 
בתורתו של קאנט טמונים קשיים עקרוניים: מצד אחד — 
אפשריות לנו על הדב׳ מכל בחינה רק מחשבות, שאנו 
מוצדקים להאמין באמיתותן, אולם אין לנו ידיעה חיובית, 
מדעית, על הדב , ? מצד שני מצויות אצל קאנט מחשבות על 
הדב/ שהן מובעות בצורה שבה הוא מנסח את תורותיו 
המדעיות! ביהוד דיבר קאנט בצורה זו על כך, שהדב' 
"מפעיל"( 1 ז:> 1 ; 3££12 ) אותנו ונותן לנו עי״כ את חומר הכרתנו. 
אופן־דיבור זה של קאנט גרם לאי־הבנות רבות. 

בגישותיהם של הבאים אחרי קאנט אל תורתו על הרב׳ 
ניתן להבחין 5 גישות — 3 מהן מבוססות על דעות מטא¬ 
פיסיות שתות,ו 2 על נסיונותלבירור הבעיה:( 1 ) שלילה 
אידיאליסטית של קיום הדב", ע״י ביטול המושג של הדב׳ 
או ע״י שינוי פירושו, בביגוד לעמדתו של קאנט. — החיוב 
הראליסטי של קיום הדב" משמש יסוד לשני סוגים מנוגדים 
זה לזה של תורות על הפרת הדב״: ( 11 ) שלילת יכלתנו 
להכיר אח הדב"׳ תוך הסכמה לדעותיו של קאנט! 
( 111 ) חיוב האפשרות של הכרת הדב" והקמת שיטה מטא¬ 
פיסית ראליסטית, בניגוד לעמדתו של קאנט. — 0 \ 1 ) בירו¬ 
רים שיטתיים של השאלה, מה בעצם מביעים המושגים 
״דב״ ו״תופעה״ במסגרת ״הפילוסופיה הביקרתית״. — 
(ע) חקירות, שעיקר כיוונן הוא היסטורי, כלומר: מחן 
פירוש מדוייק לתורתו של קאנט על יסוד הטכסטים. 

ם. ה. יעקבי(ע״ע! 1¥ ) ייסד את השקפת־עולמו הראליס־ 
טית על האמונה, כלומר: על הוודאות הבלתי־אמצעית 
והלא־אינטלקטואלית! הוא מצא סתירה בין ראשיתה של 
"ביקורת התבונה הטהורה" ובין תכנו של ספר זה, וטען, 
שאין אנו יכולים להיכנס אל השיטה הקאנטית בלא הנחת 
קיומם של הדב", ועם הנחה זו אין אנו יכולים ל ה ש א ר 
בתוך השיטה. הביקורת הזאת נעשתה לגקודת־חסוצא 
להשקפה האידיאליסטית ( 1 ), שלמדי מימון (ע״ע! 1 ) פירש 
את הדב׳ כאידיאל השלמות בהכרת התופעות! בהגדרה זו 
כבר מתח הגרעין למשנתו של הרמאן כהן. עקצה של 
ביקורת מימון מכוון נגד הדעה, שההכרה חייבת להעתיק 
את הדברים שיש להם קיום מחוצה לה — דעה שהיתה 



879 


דכי כשהוא־לעצסו — דברי הימים 


880 


שוררת לפני קאנס. הצעד האחרון בדרך הביקורת האידיא¬ 
ליסטית נגד קאנט באותה התקופה ניתן בשלילה הגמורה 
של רעיון הדב׳ כ״לא-רעיוך מצד י. ג. פיכסה (ע״ע! 1 ). 
בדומה לו טען אף שליבג (ע״ע), שמושג הדב׳ אצל קאכט 
יש בו משום סתירה פנימית, שכן מושג זה אומר מצד אחד, 
שהדב" ניתנים לתפיסה (וזוהי טענת־שווא של שלעג, שהרי 
צ״ל: ניתנים לחשיבה), ומצד שני — שאי אפשר לתפסם. 
ביטול מושג הדב׳ בפילוסופיית־ה״אני" של פיכסה, ואף 
בתורתו של שלינג, יש בו משום מאבק נגד האובייקסיוויזם, 
הרואה בעצמים האמיתיים את הדברים שהם מצויים סתם, 
בלא שיכירו את עצמם ואת טעם מציאותם. לידי מיפנה 
עקבי־קיצוני למטאפיסיקה הספקולאטיווית הגיע הגל (ע״ע). 
הוא הורה מטאפיסיקה מוחלטת של התבונה, "פאנלוגיזם". 
שבו האידיאליזם נעשה לראליזם ( 111 ), ובשיטה זו של מדע 
מוחלט מתבטלת בעיית הפילוסופיה הביקרתית של קאנט — 
הדרישה לבחינת האפשרות והגבולות של הכרתנו, ועי׳־כ 
מתבטלת גם משמעותו של מושג הדב׳ כמושגיגבול. 

שופנהאואר (ע״ע) ביקש לכאורה להחזיק בפילוסופיה 
הביקרתית במסגרת תורת־ההכרה ( 17 ) 1 אולם יחד עם זה 
נטש את הפרדתו הברורה של קאנס בין ה ה ם ת כ ל ו ת ותנ¬ 
איה האפריוריים שלה (שהם החלל והזמן) ובין ה ח ש י ב ה 
ותנאיה האפריוריים שלה (שהם הקאטגוריות). משום כך 
נתן שופנהאואר לאי-יכלתנו להכיר את הרב" פירוש מוטעה 
והורה השקפה אידיאליסטית ( 1 ): העולם כסושא־ההכרד. 
אינו אלא "דימוי" או "תופעה"! יחד עם זה הודה גם מטא¬ 
פיסיקה ראליסטית ( 111 ) : העולם לאמיתו — כלומר כדב׳ — 
הוא רצון. בהשפעת שופנהאואר, הגל ושלינג נתן א. פון 
הרטמן (ע״ע) פירוש ראליסטי-מסאפיסי חדש להווייתו 
ולהתהוותי של העולם כשהוא־לעצמו ( 111 ). 

בתורותיהם של מימון ופיכטה, ואף של שופנהאואר, 
מונחים היסודות לזרמים האידיאליססיים ( 1 ) שבנאו־קאנטיא- 
ניזם (א. ליבם! [ע״ע]! ה. ההן [ע״ע] והאסכולה שלו! ו. 
וינדלבנד [ע״ע] והאסכולה שלו! קונו פישר [ע״ע])• גם 
המאבק נגד האובייקטיוויזם ונגד "הווייתם המתה" של 
הדב״ — שכבר בא לידי ביטוי בתורותיהם של פיכטה ושל 
שלינג — ולמען ההרה חיה ויוצרת נתחדש גם בפילוסופיית 
החיים והאכסיסטנציה של המאה ה 20 ז מנקודת־מבט זו רואה 
את המושג הדב׳( 501 ת־ ־ ±05 >) בעיקר ז/ 0 . סרטר (ע״ע). 
תכנן הכללי של גטיות־חשיבה אלו ניתן להגדרה על־ידי 
הנוסחה הבאה: אין הוויה אלא ביחס לתודעה או לאכסיס־ 
טנציה של האדם. מטיח זו ניטל כל טעם ממושג הדב/ 
או שאין משמעו אלא שיטת חשיבה בלבד. במובן האחרון 
משמש מושג הד׳ — ברוח פרשנות מתקנת לתורת קאנט 
( 1 , 17 , /י) — בשיטתו של ה. כהן ו״בפילוסופיית הכאילר׳ 
של ה. סיהינגר (ע״ע), המכנה את הדב׳ "פיקציה" הכרחית. 
פירוש זה אינו רחוק ממה שנראה כהבנתה הנכונה של תורת 
קאנט, כפי שהובעה ע״י א. ריל (ע״ע) הנאו־קאנטיאני. ריל 
הבהיר בדיוק רב, שמושג הרב׳ אצל קאנט, אמנם׳ אין עמו 
טענה להיות הכרה, אך יש עמו טענה להיות רעיון ראליסטי 
הכרחי ( 11 , 17 , 7 ). 

במאה ה 20 תרמו תרומות חשובות להבנת תורתו של 
קאנט על הדב׳: א. אדיקס (ע״ע! 17 , 7 ); ה. הימזת 
(ו{זש 50 ת 11611 . ¥ 1 ; 11 , 17 , 7 ), מ. הידגר (ע״ע! 11 , 17 ) 
וביחוד האנגלי ה• ג/ סיטון (ע״ע! 11 , 17 ) ! בעברית — ש, 


ה. ברגמן (ע״ע) וג. דוסנשסרייך ( 17 , 7 ). סיכום לפרשת 
הפרשנות של תורת הדב׳ של קאנס ניתן באחרונה על־ידי 
ה, הרינג .מ), שעסק ביהוד באחת מבעיותיה — 

בעיית האפקציה. הרינג מראה, שלמרות מה שהפרשנים 
והמבקרים גילו וחזרו וגילו צדדים שונים של הבעיה, לא 
תפס אף אחד מהם את הבעיה כולה תפיסה יסודית־ביקרתית, 
כשם שעשה זאת קאנס עצמו. 

ה. ברגמן, הפילוסופיה של שלמה סימון, תרצ׳ב! ש. ה. 
ברגמן-נ. רוטנשטדייך, פרקי מבוא (לתרגום העברי של 
ביקורת התבונה הטהורה לע. קאנס), 1954 < ,תתנוח״נזז.¥ .£ 

- 035 .£ ; 1871 ,/ 7 ) 7 ( 77 )^ 70 ( )*) 8 ?ממו , 4 * 7 () 51 077 0777£ * 00 
. 1 (} 771 )** %71 ־ .מ .* 10 \ 1 ? ( 7 777 771 ) 7061 ^* 7/777 זח)\ 8.7 007 <' €1 ־] 51 
, 1920 ,) 1 ת* 21 ץ 5 1% ) 1 ( 077/7$€ \ 7 ( 770€ ) 07 : 111 , 11 ). 7 77 ) 7 ) 11 ) 77 . 4 
// 077 ) 1 , . 141 ; 1924 ,£>־>// 077 01772 *ס!* 977771 / 077 ) 1 , 5 ^ 10 ^ .£ 

/'/ח 0 ) 1 , 31011 ? .[ , 1929 , 7071 /^) 1 ( 4 *?)/?)? 40 . 4 • 1 )■ 71 ( 06 

. 14 , 011 ^ 1 , 8 ; 1936 ,! 1 ־ 1 ,) 716 ) 77 )^ 0$)79 71(/ 0) 8x /) 

- 1407 ,תת 3 ת 1 ^־]? 8 נ י מ , 017 1936 . 1 > 7 () 0 ח ) ¥70% /)/ 7 ( 816 
) 1 ( 7 , 3€1 וגז^ 5 . 0 , 1939 ,( 83 11 ) 1 ( 00 11 771077 

01 ,¥^) ץ 7 (? 10/0 7 (? 071/7077 ) 1 171 / 1 ) 1/1 1771 

. 4 177 ) 87011 * 00 ,£תחזו> 1 ־ 1 . 11 ; 1949 ,( 30-44 , 7 .סא , 11 
. 11 ; 1953 ,( 67 . 11 - . £1% . 30151140 ^} 0711 ) 1 1 ) 7 ( 77 ס 17 \)((£ 
. 1956 ,*/ 10.077 ./ ) 71 ( 7 ( 7710/0 ( 8 17 ) 5/04 , 11 ^ 150 חנ 11€ 

א. ע. ש. 

ןי 3 ךי הימים, ספר מספדי הכתובים שבמקרא. שם הספר 
קדום הוא ונזכר בתלמוד (ב״ב י״ד, ע״ב), ואילו 
חלוקתו לשני ספרים — דהי״א ודהי״ב —, שנראית מלאכו¬ 
תית׳ נעשתה — כנראה — בתרגומים היווניים, ולא נתקבלה 
בהוצאות־המקרא אלא מדפוס ויגיציאה( 1517 ) ואילך. תרגום־ 
השבעים מכנה את שני ספרי דה״י בשם ":י, 

הוולגאטה — בשם דח 11 ש 0 חשחז 0 נן 311 זג? 1 ;< 11 ״ 1 ; המתרגמים 
ראו, איפוא, את הספר בעין השלמה לס׳ מלכים. השמות 
5 ש 1 :> 1 נוס 011 , * 0x0011 וכד/ הנוהגים בתרגומים האירופיים, 
נגזרו מן 1 ז 100 ם 0 זו 0 , שהוא גם שם הספר בתרגומו של 
היירובימום בצדי של השם ססנ 1 שת 01 ק 31-311 ?, ואינו אלא 
תרגום מדוייק של השם העברי. — לפי הברייתא (ב״ב י״ד, 
ע״ב) ובנוסתות המסורה ם׳ דד,"י הוא בדרך־כלל האחרון 
בספרי־המקרא, ורק כמה מחכמי המסורה וקצת כתבי-יד, 
ביהוד ספרדיים, קובעים את מקומו בראש מדור הכתובים, 
או כשלישי בשורת ספרי הכתובים, אתרי דניאל ועזרא. 
בתרגום־השבעים הוא בא מיד לאחר ם׳ מלכים ולפני ם' 
עזרא. 

ת ו כ ן ה ם פ ר: א) הקדמה — הכוללת את רשימות היחס 
של יהודה ושבטי ישראל אחרים, הקבועות בתוך מסכת 
גנאלוגית מפורטת הפותחת באדם הראשון (דהי״א א—ט)! 

ב) תיאור מקיף של מפעל חייו של דויד (כך הוא הכתיב 
בדה״י) המלך ושל אירגון המדינה בידיו — ממותו של 
שאול עד עלייתו של שלמה על כסא המלוכד, (שם י—כט)ו 

ג) סיכום פעולותיו של שלמה (דהי״ב א—ט)! ד) סקירה על 
תולדות מלכי יהודה, מהתפלגות המלוכה עד בלות בבל (שם 
י—לו, כא)! ה) סיום הספר — הכרזת כורש, האמורה בלשון 
פתיחת ם׳ עזרא (שם לו, כב—כב). הפיסקה האחרונה היא 
שחיזקה את ההנחה, שדה״י וספרי עזרא ונחמיה חטיבה אחת 
הם (ב״ב טו, ע״א)! אבל יש סוברים, שפיסקה זו נוספה 
בידי עורכי־המקרא, שביקשו לשלב את דה״י בספרי עזרא 
ונחמיה, כדי שיהיה בהם משום היסטוריה רצופה של יהודה 
מראשיתה עד לזמן הקרוב לחתימת המקרא. 

רשימות־היחם שבדהי״א א—ט, שבראשן באה רשימת 
יוחסין מקוצרת מאדם הראשון עד אבות האומה, לוקטו 
מתעודות שונות, שצורפו לתמונה מקיפה על מוצאן של 



881 


דברי הימים — דברים 


882 


משפחות יהודה ולוי׳ בתוספת פרטים מועטים הנוגעים בשאר 
שבטי ישראל, שמהם זכו רק בנימיו ושמעון — שנכללו 
לאחר התפלגות המלוכה בממלכת יהודה — לפירוש יתר. 
נראים הדברים׳ שהמחבר ביקש להבליט את המבנה הלאומי 
של מדינת יהודה, לתת תמונה שלמה של עם יהודה ולהוכיח 
את ייחודו ז הוא מתכוון לכלול ביוחסין של יהודה גם את 
משפחות כלב וקנז, לרשימות־יחס מפורטות זכו בתי־המלוכה: 
בית שאול ובית דויד. 

ברשימות־היחס גנוז חומר היסטורי רב־ערך׳ כגון קטעי 
כרוניקות׳ ידיעות על קורותיהן של משפחות חשוכות וזכר(־ 
נות על תולדותיהם ונפתוליהם של שבטי ישראל בכלל ועל 
תהליך הבלעחם של יסודות נכריים באוכל ומיה היהודית 
בפרט. לא מן הנמנע הוא׳ שרוב הרשימות — עם התוספות 
ההיסטוריות — הועתקו לדהי״א מתעודות רשמיות, שבהן 
סוכמו מפקדי בתי־אבות (השד דהי״א ד, מא! שם ה, יז). 
על רשימות־היחס האלה נוספה רשימה של תושבי ירושלים 
בימי שיבת־ציון (שם ט, ג—לד, והשד נחס׳ יא). 

אח החלק העיקרי של דהי״א מקדיש המחבר למלכות 
דויד, והוא מתאר בפירוט את אירגונה הממלכתי של המדינה 
בימיו. אין בכוונתו לספר אח השתלשלות המאורעות ההיס¬ 
טוריים, והוא אף פוסח על כמה מעשים שאינם לשבחו של 
דויד! ולעומת זה הוא מאריך את הדיבור בפרשת העלאתו 
של ארון־הברית לירושלים, בעניינים הכרוכים בתכונה לבניין 
בית־המקדש, ובפרטי אירגון הכהונה והלויה׳ ומשתמש בחומר 
רב השאוב, כנראה, מכרוניקות ורשימות אדמיניססראטיוויות 
מבית־המקדש בירושלים. אגב תיאורים אלה נוספו פרטים 
חשובים על הקמת המנגנון האדמיניסטראטיווי, הפקידות 
והצבא, וכן על המלכתו של שלמה בסוף ימי אביו, דברים 
שלא בא זכרם בספרי שמואל ומלכים. מלבד הכרוניקות 
מבית־המקדש ומקורות ם׳ שמואל מסתמך המחבר גם על 
ספרים נבואיים והיסטוריים שלא הגיעו לידינו: "דברי שמואל 
הרואה", "דברי נתן הנביא", "דברי גד החוזה" (דהי״א כט, 
כט), "דברי הימים למלך דויד" (שם כז, כד), "דברי דויד 
האחרונים" (שם כג, כז). 

בתיאור מלכות שלמה מסתמך המחבר לדוב על נד 
מל״א, אולם הוא מבליט בעיקר את פרשת בניין בית־המקדש 
וחנוכתו. מעטים הם הפרטים ההיסטוריים שנוספו על עלילו¬ 
תיו של שלמה המסופרות במל״א (כגון דהי״ב ח, ג—ד), 
ולעומת זאת הושמטו הידיעות שיש בהן כדי למעט את 
דמותו של המלך, כגון עניין הבמות שבנה שלמה לאלוהי־נכר 
(מל״א יא). עיקרו של דהי״ב, הכולל את דברי ימי יהודה 
מן ההתפלגות עד חורמה של ירושלים, עשיר בידיעות 
נוספות על מה שנמצא בס׳ מלכים. המחבר הירבה, כנראה, 
להשתמש בספרי־כינוס, כגון "מדרש ספר המלכים" (דהי״ב 
כד, כז), בכרוניקות של בית־המקדש, וביתוד בספרי־נביאים 
שהיו לפני עיניו. מחומר זה אפשר ללמוד הרבה על מעשיהם 
ועלילותיהם של מלכי יהודה, ביחוד של רחבעם, אסא, 
יהושפט, עוזיהו. חזקיהו ויאשיהו, ועל הרפורמות הדתיות 
והאדמיניסטראטיוויית בימיהם. — ס׳ דה״י לא רק נבדל מס׳ 
מלכים בהערכת המלכים ובהדגשת צדדים שונים של פעולו¬ 
תיהם• אלא לפעמים יש גם סתירה בילטת בפרטים בין שני 
הספרים במרכז התעניינותו של ם׳ דה״י עומד בית־דויד, 
שהוא סמל לאיחוד( וייחוד( של עם ישראל ומטפחה של 
תורת־משהי ומכאן האדרת דמויותיהם של רוב מלכי יהודה. 


בזכות זיקתם לבית־המקדש בירושלים ולבית־דויד מובלטים 
במיוחד הכחנים מבית צדוק והלויים, שהיו ממונים על כל 
עבודת המקדש בירושלים, והם ממשיכי מס(רח אהרן 
והמשכן. — לאחרונה הציע י. קויפמו לראות את ס׳ דה״י 
כספר הי 0 ט(רי־משיחי. 

לשונו של מחבר דה״י טבועה בחותם מאוחר הן 
בסיגנון והן באוצר־המלים, ומבחינה ז( מרובה הדמיון בין 
ס׳ דה״י ובין ספרי עזרא ונחמיה ז אבל מקורות קדומים, 
שעליהם הושתת הספר, הובאו כלשונם או בעיבוד קל. נוסח 
דה״י נשתמר בדרך־כלל במצב טוב, אבל אינו נקי מטעויות 
מעתיקים. התרגומים העתיקים הולכים בעקבות נוסח המסורה, 
וכנראה לא היה לפניהם נוסח השונה מזה שבידינו. 

זמן חיבורו של הספר לא נתחוור די-צרכו. ההנחה 
שיש לראות בספר דה״י ועזרא חטיבה אחת — מסתמכת 
בעיקר על הרציפות שבתפיסה, בתוכן ובלשון של שני הספ¬ 
רים, ובמיוחד גם על חזרתה של פיסקת הסיום של דה״י 
בפתיחה לס׳ עזרא. יש הקובעים את חיבור הספר כולו לסוף 
תקופת פעולתו של עזרא בסוף המאה ה 5 לפסה״ג. חוקרים 
אחרים נוטים לאחר את ס׳ דה״י לתחילת התקופה ההלניס¬ 
טית, והם מסתמכים על בחינות לש(ניות ועל ההשקפה 
חחיםט(רי(ס(פית של הספר. אולם יש גם מי שהציע לראות 
בו — על סמך תכליתו להאדיר ולרומם אח בית־דויד — 
ספר קדום בחרבה לספרי עזרא ונחמיה (חוץ מתוספות 
שונות). נראית ביותר הסברה, שספרי דה״י ום׳ עזרא נת¬ 
חברו ביהודה בתקופה אחת בקירוב, אלא שהם שונים זה 
מזה גם בתיאור ההשתלשלות ההיסטורית דגם בתפיסה 
המדינית והדתית. רמז לתאריו המדוייק של הספר ניתן 
דדך־אגב ברשימת היוחסין של צאצאי בית-דויד (דהי״א ג), 
שהמחבר המשיכה — הנראה — עד לזמנו: במקור זה 
נזכרים שלושה דורות אחרי סטוש "מבני דויד", שהיה בין 
העולים עם עזרא (עז׳ ח, ב) ז לפיכך אין לאתר אח הרשימה 
יותר מכמה עשרות שנים לאחר עזרא, היינו — אמצע המאה 
ה 4 לפסה״נ. — ההצעות של חוקרים שוגים, לחלק את ס׳ 
דה״י לשכבות ולהבדיל בנוסח שלפנינו מחברים שונים — 
אינן מבוססות, כי אין למצוא שום קו־הבדלה מפורש להפרדה 
כזאת בספר. גם הנסיונות להוכיח שמחבר ס׳ דה״י הכיר 
רק חלק מן התודה (כגון אח ס׳ דברים או את תורת־כהנים), 
עלו בתוהו! ונראה יותר שהיתה לפניו תורת משה בשלמותה, 
אלא שהוא נטה יותר לס׳ דברים ולתפיסה הדתית־הלאומית 
המתבלטת בו, שהיתר, קרובה ללבם של הסופרים, שבחוגם 
נוצר ם׳ דד,"י. 

ש. קלייו, ציון. ב׳ 16-1 , ג׳ 16-1 , ד׳ 30-14 , תרפ״ז-תרפ״ט- 
תר״ץ! מ. צ. סגל, תרביץ, י״ד 93-81 , תש"ג ן י. קויפמן, 
תולדות האמונה הישראלית, ת׳, 453 ואילה תשט״ז! .'- 1 .׳% 

- 0 0115 , 1 >גא . 0 , 1921 , 104-124 , 40 . 81 ! ,ז 1 ] 8 ״ 16 * 

; 1930 . 4 1 >\ ז/:*/ 

/*! 5/04 . 0 ; 1939 , ^ 1 / 0 *^ 7 

7 0/4 , 11 ) 31121 1 ^ , 1916 , 11 מ! 

. 1951 , 107-111 < ׳< 4 ״/ 5 4 * 4 

ב. מ. 

ם־ ר^ךים, הספר החמישי של התורה (ע״ע). השם — ע״ס 
ההתחלה של הספר ("אלה הדברים"), כפי שנהוג 
גם בשאר החומשים. בספרות התלמודית (ירד מג׳ ג׳, ח׳ו 
ב״ר ג/ ה׳) נקרא הספר לרוב משנה תורה (ע״ס דב' 
יז׳ יה׳ וכן יהו׳ ח, לב), וזהו גם השם הרגיל בתדגום־השבעים 
(׳ו 0 ״ 61 ־ז 0 < 4 ־ 11 ״-.ג), בוולגאטה ובלשונות האירופיות (-טפס 



883 


דפרים 


884 


תזנ״תוסמסזשז), ז. א. — חזרה על ספרי־התורד, הראשוני* 
שם המתאים לתוכן הספר בכללו. 

ה ח ל ו ק * הספר מחולק לי״א סדרות: דברים, ואתחנן, 
עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כי תבוא, נצבים׳ וילך (שתי 
האחרונות נחשבו לפנים לסדרה אחת),האזינו, חאת הברכה — 
הנקראות בשבתות בחדשים אב—תשרי, מ״שבת חזון" עד 
"שמחת־תורה״> החלוקה לכ״ז סדרים מותאמת למחזור של 
שלוש שנים׳ שהיה נהוג בארץ־ישראלו החלוקה העניינית 
היא זו של קנ״ח פרשיות, שמהן ל״ד פתוחות וקכ״ד סתו־ 
מות. — מספר הפרקים בדפוסים הוא ל״ד. 

החלוקה לפי תוכן העניינים. א. כיתרת 
ראשית לכל הספר, על המקום והזמן שנישאו בהם 
הדברים (א, א—ה). — ב. נאום־המביא הראשון 
של משה בערבית־מואב, המורכב משני חלקים: סקירה על 
המאורעות העיקריים בעבר מאז מעמד הר־חורב — מינוי 
השופטים, מסעי העם עד קדש־ברנע, שליחת המרגלים ודיבתם 
כגורם להשהיית הכיבוש, כיבוש עבר־הירדן, הגזרה על 
כניסתו של משה לארץ (א, ו — ג, כט) ! משא על ייחודי 
של ה/ אזהרה נגד עבודת־פסילים והתראה על הגלות 
שתבוא בעקבותיה (ד, א—מ). — ג. פיסקה היסטירית 
על הבדלת שלוש ערי־מקלט על־ידי משה (ד, מא—מג). — 
ד. הנאום השני: המשך והרחבה לנאום הראשון ומביא 
דידאקטי־מוסרי לסדרת החוקים (ד, מד — יא, לב). הנאום 
כולל חזרה על המביא הכללי! סיפור מעמד הר־חורב! 
אזהרות על ייחוד ה׳, על יראתו ואהבתו ועל החרמת ז׳ 
העמים ומקומות פולחנם! דברים בשבח א״י וייעוד כיבושה! 
רעיון בחירת ישראל! אזהרה על שמירת המצויה כתנאי 
להצלחה בימי שלום ומלחמה. בתוך הדברים מובלעים מפרק 
לפרק דברי זכרון ותוכחה על מעשה העגל ומעשי תבערה, 
מסה, קברוודהתאוה. — ה. החוקים (יב—כו) — מהם 
חדשים, שאין בדימה להם בחוקות הקודמות, מהם ישנים, 
שמתבארים בהרחבה מתוך הגישה החינוכית המיוחדת של 
הספד. בדרך־כלל מופנים החוקים ליחיד ולכלל-האומה כאחד, 
ותכליתם שמירת הווייתו המיוחדת של העם הנבחר. קשה 
למצוא סדר ענייני בחלק החוקים, שעיקריהם הם: איסור 
עבודה זרה ותשמישיה, העליה למקום־הבתירה, התמיכה 
בלוי, בגר ובעני: סדרי שלטון, שיפוט ומלחמה, חיי אישות 
ויחסים שוגים בין אדם לחברו. — הברכה והקללה על הר 
גריזים ועיבל (יא, כט—ל! כז) משמשות מסגרת פותחת 
וחותמת של החוקים (הראשונה שבפרשיות אלו נכללה 
בחומש השומרוני בעשרת הדברות). — ו. פרשת ההבטחה 
והתוכחה (כח). — ז.סקירה היסטורית קצרה על 
העבר, הצהרה חגיגית על ה ברית בין ה , וישראל, אזהרה 
מחודשת על שמירת המצוות לעתיד, התראה על החורבן 
והגלות, יעוד התשובה והגאולה (כט— ל). — 
ח. פרידת משה מישראל ופעולותיו האחרונות: מסירת 
התורה ללוויים ולזקנים וההוראה לקרוא אותה לפני העם 
בסוכות שבשנה השביעית! מילוי ידי יהושע למנהיג! 
התראות אחרונות (לא). — ט. שירת העדות בישראל, 
"האזינו" (לב). — י.ברכות מש ה לפני מותו (לג). 
יא. מות משה (לד). 

אפי( של הספר ורעיונותיו העיקריים. 

ם' דב׳ שונה משאר ספרי התורה בסימונו הךשורי־הנמלץ. 
שלא כמותם כמעט שאין הוא עוסק בסיפור מאורעות—משה 


אינו אלא מוסר סקירה קצרה על מהלך המעשים מאז מתן־ 
תורה בהר־חורב, ובפרשיות הסופיות באים דברים מעטים 
על ימי משה האחרונים. עיקרו של הספר אינו אלא נאום (או 
שורת נאומים) של משה לפני מוחו, בשנת הארבעים ליציאת 
מצרים! הנאום קשור עם הברית בערבות־מואב לפגי כיבוש 
הארץ היעודה. גם הסקירות ההיסטוריות וגם החוקים שבספר 
כפופים למטרה הדידאקטית־תוכחתית: המחבר חש בסכנה 
הגדולה הנשקפת לעם־המאמינים החדש מן האלילות הכנע¬ 
נית, שאל תוך תהום השפעתה הוא עומד לפלוש, והוא טורח 
לקדם פני הרעה בהטפתו זו. דומה שאף החוקים תכלית 
אחת להם: קיום עקרונות אסונת־היחוד בחייט. האמונה 
באחדות השם היא העיקרון הראשון במעלה: אלוהים 
הוא אחד ואין עוד מלבדו (ד, לה, לט! ו, ד), מושל כל 
(י, יד, יז), שאין לדמות לו דמות (ד, יב, טו—יט, כג—כד), 
הגומל לטוב ולרע כראוי להם ומנהיג האדם בלא משוא־פנים 
(ז, ס—י! י, יז—יח). 

העיקרון הגדול האחר הוא רעיון בחירת ישראל 
וכריתת הברית. ה , בחר בישראל להיות לו לעם־סגולה, 
עם קדוש, ל,נחלה׳ מכל עמי־הארץ (ד, כ, לז! ז, ו! י, טו! 
יד, ב! כו, יח), אך לא בגלל יתרון טבעי שיש להם מכל 
העמים (ז, ז) ולא מצדקתם (ט, ז), אלא רק בחסד ה , ובזכות 
ברית־האבות (ז, ז! ט, ד—ו! י, סו! והשר א, ח! ד, לא! 
ז, יב! ח, יח) בחר בהם ובזרעם אחריהם לעולם. 

אבל הברית אינה מתת בלבד! היא גם תעודה, העם 
הנבחר חייב לירוא את ה , (ה, כט! ו, ב! ח, ו! יג, ה! 
יד, כג), לאהבו ("ואהבת את ה׳ אלהיך, בכל לבבך ובכל 
נפשך ובכל מאדך״ — ו, ה! ור׳ י, יב! יא, א! יג, ד! 
יט, ט! ל, טז, כ), לעבדו (י, יב! יא, יג), לשמור מצוותיו 
(כו, טז), לשמוע בקולו(ל, ב), לדרשו(ד, כט), להידבק בו 
(י, כ! יא, כב! יג, ה! ל, כ), "ללכת בכל דרכיו" (י, יב), 
ולשוב אליו אם חטא (ל) — וביותר עליו להתרחק מעבודה 
זרה ומאבק עבודה זרה (ד, טז—יט, כג—כת! ו, ידי—טו! 
ז,ד! חייט—כ! יא, טז—יז, כ ח! ל,יז—יח! ור׳ כט׳כד—כז! 
לא, טז—יז, כ ואילך). המסיתים לעבודה זרה והחוטאים 
בה — אתת דינם למיתה, ואפילו הם עיר שלמה (יג, ז—יט). 
משום חשש של השפעות אליליות יש להחרים את כל תושבי 
כנען(ז, ב, טי! כ, מז—יה), לא להשלים עמהם ולא להתחתן 
בם (ז, ב—ג), לנתח מזבחותיהם ולשרוף אשריהם ופסיליהם 
(ז, ה! יב, ב) — ואף הכסף והזהב שעל פסיליהם אסורים 
בהנאה (ז, כה), — ולא להיפתות לדרך עבודתם (יב, 
כט—לא), לא לעבוד במקומות פולחנם (יב, ב—ד), ולהימנע 
מדרך שאילת העתידות הנהוגה אצלם (יח, ט—יב). יחם ה׳ 
לעמו תלד תמיד ביחסם הם לעבודה הזרה! ה׳ מיטיב לעם 
הנאמן לו ומברכו מברכותיו, אבל לא יסלח לו אם ילך אתרי 
האלילים (ד, כג—כד! ו, יד—טו! ת׳ יט -ב! ור׳ ו, י—טו! 
יא, טז—יז! כח! לא, טז—יח, כט). וכדין הרבים דין היחיד: 
ה׳ מברך את הראוי לו בעושר וכל טוב ובאריכות־ימים, 
והפכו בעושה־רע! "לא יאחר לשונאו, אל פניו ישלם לו" 
(ז, ט■•-י! כט, יז—כ! ועוד). 

החוקים המרוכזים בם , דב׳ נראים כמיועדים לשמש 
תכלית־עזר לרעיון העיקרי — להקמת חברת־עם נאמנת 
ליהודה הדתי, שומרת מצוות ה , בשמחה ונוהגת בצדק 
חברתי. העם הבא לארץ חייב, ראשיח־כל, להחרים את 
הגויים עובדי־האלילים ולאבד את כל מקומות פולחנם (יב, 



885 


דברים 


886 


א—ג). ההשש הוא, שקבלת מקום־עבודהם של אלה ע׳פוי 
להביא גם להחייאת דרך עבודתם! והספר מדגיש וחוזר 
ומדגיש שלא יקריב אדם ״בכל מקום אשר תראה" — מקום 
שאין העין פקוחה שם — אלא רק במקום "אשר יבחר ה׳". 
לשום את שמו (או: לשבו שמו) שם״ (יב, ה—יד), כלומר: 
המקום שיושבים בו הכהנים ו״השוסם אשר יהיה בימים 
ההם" (יז, ט)! ההנחה היא, כנראה, שהעבודה הסדירה 
במקום הקבוע והישיבה בחבורה מתוך שסחה־של־מצווה 
תשפיע מהשפעתה השובה, עליכן דורש החוק להביא שמה 
את כל המעשרות והתרומות וכר, לתת חלקים מהם ללוי, 
לגר, ליתום ולאלמנה ולשמוח במקום הבחירה יחד עם כל 
בני־הבית, ואפילו העבדים והשפחות, שלוש פעמים בשנה 
<יב, יא—יב, יח! יד, כו< טז, יא—טז). לשם העמקת ההכרה 
הדתית (השר "ולמען ילמדו ויראו את ה׳ אלהיכם ושמרו 
לעשות את כל דברי התורה הזאת" [לא, יב], ועוד במקומות 
הרבה) באד■ עוד האזהרה על "מקרא בכורים" ו״הודית 
המעשר" (כו, א—סו! ע״ע ככורים! מעשר) ב״מקום אשר 
יבחר ד,׳". 

אבל לא רק ביחס( לאלוהיו, אלא אן• ביחסו לאחיו 
הישראלי חייב העם לחיות בכל מעשיו חיים שיש בהם 
משום מופת לאנושות כולה (ד, די—ח). חובה על כל אדם 
לתמוך בעני הישראלי ע״י צדקה ומתנוודעניים(יד,כח—כט! 
טו, ז—ח, יא! טז, יא, יד? כד, יב—יג, ים—כב! כו, יב), 
להלוות לנזקק ולשמם חובות בשביעית (טו, א—יא), להקפיד 
על שכר שכיר (כד, יד—טו), לסייע ביד הזקוק לעזרה (כב, 
ד), להשיב אבדה (כב, א—ג), לחוס על כבוד רע 1 (כה, ג), 
להיות נתרן ברכושו לטובת רע 1 (כג, כה—כו). חובת הסיוע 
חלה לא רק כלפי הישראלי. אלא גם כלפי הגר והעבד: זכר 
השעבוד במצרים ומצב הגרות והעבדות — אות־זיכרון הוא 
לישראל לתמוך ביד הגר והעבד בארצם(י, יט! טו, יב—טו? 
כד, יח, כב). ברוח דברים אלה ניתן טעם סוציאלי לשבת: 
"למען ינוח עבדך ואמתך במוך, וזכרת כי עבד היית בארץ 
מצרים" וגר (ה, יד—טו). דאגה הומאנית זו חלה גם על 
השבויה הנכריה (כא, י—יד), על ארץ האויב (כ, י—כ), 
ואף על בעלי־החיים (כב, ו—ן, י). מצד אחר שוב נ 1 בעת 
מכאן ההקפדה היתרה לנהוג בכל חומר הדין בפורע טהרת 
המוסר החברתי(עדים זוממים [יט, סז—בא]? בן סורר ומורה 
[כא, יח—כא]! מעשי־זימה [כב, כ—כט]? קדש וקדשה [בג, 
יח]! גונב נפש [כד, ז]). 

למוסד האנושי הזה יפה לשונו המיוחדת של הספר. 
הדברים נאמרים מתוך רוך הרגש והטסה מלכנח, שאין 
כדוגמתם בספר אתר בתורה או בנביאים. "בשום מקום 
במקרא אין אנו נושמים אוירה כזאת של חסידות נאצלה 
לפגי האלוהים ונדיבות רחבת־לב כזו לגבי האדם. בשום 
מקום אחר אין אתה מוצא חובות ונימוקים מפורשים ביתר 
עסקות וביתר רוך הדגש או באמנות הטפה משכנעת יותר... 
כיצד לקיים במציאות עקרונות עליונים ואצילים על־מנת 
לרומם ולעדן את כל חיי־העדה" (דריוור). הספר פונה לעם, 
אבל מדבר הוא ללב היחיד (ומכאן החילופים בין לשון נוכח 
ללשון נוכחים). רצון המחבר הוא לא בלבד שיקיים האדם 
הישראלי את המצווה, אלא גם שיקיימה בלב טהור ובשמחה 
בנפש (כח, מז). 

. בין ם' דב׳ לשאר חלקי התורה ולספרי הנביאים. 
הסקירה ההיסטורית שבדב׳ אין בה אלא תמצית סו המצוי 


בספרים הקודמים, אם כי לפעמים יש הבלטת־מה של פרם 
מסויים או מתן נימוק אחר (השר: דב' א, יב—סו — שם׳ יח, 
יג—כו? רב׳ א, כב — במד׳ יג, א—ג) או שינוי בסדר 
הדברים, כנראה לשם התאמת־יתר לתכליתו ההטפתית של 
הספר. החוקים שבספר — יש מהם מצויים כמותם כבר 
בספרים הקודמים, ואין ס' דב׳ אלא חוזר על האמור שם 
(השר: דב׳ סו, טז—יז— שמ׳ כא, ה—ו [ריצוע עבדים[! דב׳ 
טז, סז —• שם׳ לד, כג [עליה לרגל[! דב׳ טז, יט — שמ ׳ 
כג, ח [איסור לקיחת שוחד]! דב׳ יט, כא — שם׳ הא, כג—כה 
[דין נפש בנפש]), אך פעמים רבות יש שינוי בלשון ובניסוח 
(השר: דב׳ ז, ב—ג — שמ ׳ לד, יב—טז [בעניין התרמת 
תושבי כנען]? דב׳ כז, ה — שמ ׳ כ, כב [באיסור הנפת 
ברזל על המזבח[! דב׳ כד, ז — שס' כא, טז [איסור 
גנבת נפש]! דב׳ יח׳ י—יד — דק׳ יט, כו. לא [איסור ניחוש 
ועבודת־הסולך]! דב׳ יט, א—י — במד׳ לה, ט—לד [גאולת־ 
הדם וערי־מקלט]). יש חוקים שבספרים הקודמים נתפרש 
בהם צד אחד של העניין, ואילו ם׳ דב׳ דן בצד אחר (שפר 
כג, י—יא! ויק׳ כה, א—כד, כט—לד [שמיטת־קרקעות] — 
דב׳ טו, א—ג, ט [שמימת־הובות]? ויק׳ יא, כא—רב [שרץ־ 
עוף המותר באכילה] — חסר בדב׳ יד? דב׳ יד, ד [פירוט 
הבהמה המותרת באכילה] — חסר בויק׳ יא. והשר: ויק׳ יט, 
יט [איסור כלאי הבהמה, שדה ובגד] — דב׳ כב, ט [איסור 
כלאי־כרם]! שס׳ כג, ג—ד [השבת אבדה ומצוות פריקה 
וטעינה ביחס לשונא] — דב׳ כב, א—ד [אותן המצוות ביחס 
ל״אח"]). אבל יש גם פרטים (כגון שכחה ופיאור־הזית 
[כד, יט—כ]), ואף ציוויים דבי־פרטים, שלא נזכרו בספרים 
הראשונים כלל (כדין יפת־תואר, דין ירושת־הבכור, בן סורר 
ומורה, דין ייבום וחליצה, מצוות הקהל), ולכאורה גם מצולת 
סתירות(לפי במד׳ יח, טוי—יח, כא—כד, ניתן המעשר ללויים 
והבכור לכהן — לפי דב׳ יב, ודב׳ טו, יט—כ, הם נאכלים 
במקום־הבחירה), שההלכה אחר־כך יישבה אותן בתושבע״ם. 
מתי המצלה מצאו צ״ט מצוות חדשות בס׳ דב׳. אבל גם 
במקומות שהעניין אחד והלשון דומה יש לפעמים בם׳ דב׳ 
הדחבת־דיבור והטעמה מליצית מיוחדת׳ בהתאם לתכליתו 
ההםםתית-חיגוכית. 

ביחס לספרי־נביאים, מרובה זיקתו של ם׳ דב׳ לספרי 
יהושע, שופטים ומלכים, הנסמכים עליו בלשונם (ביחוד 
ם׳ מלבים). בספרי נביאים אחרונים מצויה קירבה רעיונית 
לס׳ דב׳ בהושע (המדגיש מידת האהבה והחסד של ה׳ 
לישראל) ובירמיהו, שהוא גם מרבה להשתמש במליצות 
לקוחות מדב׳? במקצת נסמך על ססר זה גם יחזקאל. 

ז מ ג ו של הספר. לפי המסורת (ב״ב ט׳׳ו, ע״א) כתב 
משה את כל התורה כולה, לרבות ם׳ דב׳, פרט לח׳ פסוקים 
אחרונים (הדנים במיתתו של משה ובמה שאחרי מיתתו), 
שאותם השלים יהושע. רמזים לקבלה על כתיבת התודה 
כולה בידי משה נמצאים במקרא: בם׳ יהושע (א, ז—ח? 
ח, לא—לב), בס׳ מלכים (מל״א ב, ג? מל״ב כא, ח) ובמלאכי 
(ג, כב). בנוגע לס׳ דב׳(או — עכ״ם — בנוגע לחלק עיקרי 
ממנו) ולשירת האזינו אמור דבר זה בספר גופו(דב׳ לא, ט, 
כב, כד). בפרשנות הביקרתית של יה״ב היה ר׳ אברהם אבן־ 
עזרא מן הראשונים, שהעירו על כמה כתובים בספר (כגון 
"בעבר הירדן" [א, א]! "הנה ערשו ערש ברזל הלא היא 
ברבת בבי עמוד [ג, יא]! "עד היום הזה" [יא, ד]! "ויכתב 
משה את התורה הזאת* וגר [לא, מ]), שאינם מתיישבים 



887 


דברים 


888 


עם זמנו של משה ועם כתיבתם בידיו. רמזים אלד. הרחיב 
לאחר זמן שפינו׳זה (ב״מסכת תאולוגית־מדינית", פרק ח'). 
ועל פיהם ייסד את ההשערה, שהתורה בכללותה נתחברה 
ע״י עזרא: הראשון מבין ספרי־התורד. היה׳ לפי דעתו, ם׳ 
דב׳, ועליו הוסיף עזרא אח״ב שאר הספרים. דעות מעין אלו 
השמיעו גם הובז ואחרים בדור ההוא, אולם ביחוד נתפרסמה 
ההשערה על ראשונותו של ס׳ דב׳ מאז דה וס ( 1805 ), והיא 
הועמקה ובוססה ע״י גרף, קינן ואחרים, וביחוד ע״י ולהאוזן 
( 1878 ). לסי שיטת גראף־ולהאוזן היד. ס׳ דב׳ הראשון מבין 
ספרי־התורה להתחבר כספר! ביסודו הקיף את הקטע מפרק 
ד, מד, עד סוף פרק כו (לפי ולהאוזן — רק הפרקים יב—כה 
ואת הקטע כו, סז—יט> בפרטים יש כאן חילוקי־דעות רבים 
בין החוקרים), ואילו שאר הפרקים בספר נוספו, לסי דעה זו, 
רק בגלות בבל או אחריה. זהו הספר שנמצא בשנת י״ח 
ליאשיהו בבית־המקדש (סל״ב כב, ח וגר! דהי״ב לד, יד 
וגר) וחולל את הרפורמה הדתית הגדולה ביהודה. על כד 
מורה, לדעתם, הקף הספר, השם ("ספר הברית"—דב׳ ה, ב! 
כח. סט! כט, כ* ל, י), וביחוד המצוות שיאשיהו מקפיד 
לקיימן (כגון סילוק כלי צבא־השמים. ניתח בתי־הקדשים, 
הסרת האובות, טימוא התופת), ויותר מכולן — ייחוד העבודה 
בבית המקדש והקרבת הפסח בירושלים. גם לסי אגדת חז״ל 
(ירר שקלים. ף, א׳> סוטה ז/ ד׳< בבלי יומא נ״ב, ע״ב) 
ניתנה ליאשיהו הדחיפה לפעלו ע״י פסוקים מם׳ דב': "ארור 
אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם" (דב׳ 
כז, כו) 1 "יולד ה׳ אותר ואת מלכך אשר תקים עליו אל גוי 
אשר לא ידעת" (דב׳ כח, לו). לפי שיטת ולהאוזן היתה זאת 
נקודת־מפנה בהתפתחות האמונה הישראלית: עד אז לא היו 
מקפידים בישראל על ייחוד העבודה במקום אחד! אדרבה, 
בדורות השופטים והמלכים מקריבים גם גדולי האומה (גדעון, 
שמואל, אליהו ואלישע) בבמות, ולא עוד אלא שהחוק הקדום 
אף מצווה על־כך (שט׳ כ, כא — עם תיקון "אזכיר" 
ל״תזכיר"), ורק ס׳ דב׳ הוא הראשון לדרוש ייחוד המקום. 
מכיוון שתביעה זו מתגשמת בדורו של יאשיהו ע״פ הספר 
ש״נמצא״ אז — וספר זה הוא ס׳ דב , מסתבר שהוא גם 
נתחבר בסמוך לתקופה זו, קרוב לוודאי — ע״י חוגים של 
נביאים שלא הצליחו עד כה בהטפתם (או — לפי דעה 
אחרת — ע״י חוגים של כהנים, אם מירושלים ואם מהגבולין). 
להנחה שהספר מאוחר בהרבה מדודו של משה מצאו ראיה 
(מלבד הפסוקים שכבר רמז להם ראב״ע) גם בביטויים 
שונים (כגון: "בעת ההיא" [בפרקים א, ב, ג, ד]ז "כאשר 
עשה ישראל לארץ ירושתו" [ב, יבן), המראים לכאורה על 
ריחוק מן הזמן המדובר, וכן בכמה מצוות בספר, שיש מהן 
(ר׳ לעיל) שסותרות את הציוויים בחוקים הקודמים. — 
תפיסה זו של ם׳ דב׳ היתד. במשך שני דורות אבדהפינה 
לרוב השיטות שרווחו במחקר המקרא. 

בדור האחרון קמו עוררים רבים על שיטתם של גראף־ 
ולהאוזן, ובנוגע לס׳ דב׳ הובעו דעות שונות. היו שניסו 
לאחר את הספר עד אחרי גלות־בבל בטענה, שהדרישה 
לעליה לרגל של כל העם (יחד עם בני־חבית — דב׳ טז, יא) 
היא אוטופית ביותר ולא היתד. יכולה להאמד אלא בתחילת 
בית שני, כשכל הישוב היה מרוכז סביב ירושלים 1 רישומו 
של הספר הוא של חברה שנכנסה מקרוב לארץ — ואיזו ז 
הוי אומר: של שבי־ציץ (הלשד, 1922 ). מצד אחר היו 
שטענו, שס׳ דב׳ - בדומה ל״ספר הברית״ (שמות כא— 


כג) — אינו מתכוון כלל לייחוד מקום אלא לטהרת העבודה, 
והוא אף מקיים את התפיסה של עבודה בכמה מקומות בבת־ 
אחת, וזה מובנו של "באחד שבטיך" (דב׳ יב, יד), שהוא 
כעניין "באחד שעריך" (כג, יז), ואילו "מכל שבטיכם" (יב, 
ה) אינו אלא תוספת מימיו של יאשיהו (אסטריכר, 11923 
ולץ׳, 1923/24 ז שטארק, 1924 ). חוקרים 'אלה נוטים גם 
לדעה — בהתאם לתיאור הניתן בדהי״ב לד —, שראשיתם 
של תיק־ני יאשיהו קדמה למציאת הספר ומלכתחילה לא 
נסתמכו עליו. לפי סברה זו, דב׳ מיסודו ספר קדום, שנתחבר 
בתקופת השופטים או בימי שמואל באחד המקדשים באפרים, 
בתוך תנועה נבואית שהתנגדה לפולחן הכנעני, והוא ביטוי 
למסורות קדומות, מימי משה (א. רוברטסון, 1936 ). מבין 
החוקרים בישראל בוטה י. קויפמן לראות ביסוד הספר חיבור 
עתיק, אלא שהוא סבור שבימים קרובים ליאשיהו עובד 
חומר החוקים ברוח הדרישה ל״ייחוד הפולחן". לעומת זה 
מפרש קאסוטו את המלים "המקום אשר יבחר" במובן: 
כל מקום שהוא, "שהמקום יכול להשתנות מזמן לזמן, ויכול 
להיות גם שח׳ יבחר יותר ממקום אחד בבת־אחת". 

ברם׳ נגד כל הדעות האלו יש לטעון הרבה. ביטול 
הבמות החל לסי ם׳ מלכים (מל״ב יח, ד, כב) לא עם יאשיהו 
אלא עם חזקיהו בראשית מלכותו, ולפי התיאור של דברי 
הימים (דהי״ב לד) החל גם יאשיהו בתיקוניו לפני מציאת 
הספר. אמנם. ם׳ דב׳ מתכוון ודאי לייחוד העבודה: המלים 
"אשר יבחר ה׳ אלהיכם בו לשכן שמו שם' אינן מתפרשות 
לפי פשוטן אלא על המקום שעמד בו הארון והכרובים, 
שעליהם שוכן הכבוד, — אבל הדרישה לייחוד העבודה אינה 
בשום פנים חידושו של כסר זה. לסי הספרים שמות—ויקרא 
(ממקור "ספר הכהנים", לסי המבקרים) נתקיים יחוד זה 
בפועל עוד בתקופת המדבר (ויק׳ יז), ואף לפי הקטעים 
המוחזקים "ספר הברית" (שרוב המבקרים בדורנו נוטים 
לראות בו תעודה מימי משה) מצווה "כל זכור' לעלות 
שלוש פעמים בשנה ״אל פני... ה׳״ (שמ׳ כג, יז; שם לד, 
כג), ועליה זו כורכת עמה ממילא הקרבת הפסח במקדש, 
על האופן שמצווה ם׳ דב׳(לפי שמ׳ כג, לא, אף הקיסה ארץ־ 
היעוד את כל השטח העצום שביו הפרת ובין ים־סוף). עוד 
מזמן הכיבוש וההתנחלות נתייחדה למשכן בשילה (יהו׳ 
יה, א, ח! שום׳ יח, לא 1 שמו״א א ז ירמ׳ ז, יב! תהל׳ ע״ח, 
סז—סח) אותה עמדה שהיתה לו למקדש בירושלים אח״כ, 
וקיומן של הבמות כל אותו זמן אינו אלא פרט אחד מכלל 
דברים הרבה שנתקיימו במציאות שלא לפי התורה. העם 
היד, קשור לדרך־עבודה זו, ולכמה מן "הבמות" היה ייחום 
שעלה עד לדורות האבות. 

אתת העדויות החזקות נגד כל השיטות המאחרות את 
זמנו של ם׳ דב׳ היא העובדה, שעם שהספר מתכוון לייחוד־ 
העבודה אין הוא מרמז לירושלים או להר־ציון(הר־ד.מוריר.)ז 
מקומות אלה אינם נזכרים בכל הספר (לרבות הברכות), 
ואילו כמקומות מקודשים — לעניין הברכות והקללות ולהקמת 
אבנים שעליהן נכתבים "דברי התורה הזאת" ולבניית 
מזבח — נקבעים הר־עיבל והר־גריזים (יא, כט* כז, ד, 
יב—יג). אין אף רמז לבניין היכל ז הנחת הספר היא, כנראה, 
ש׳הבית׳ (המשכן) קיים ואין הדבר צריך אלא ,מקום׳ 
("המקום אשר יבחר"). 

לא נכונה גם הדעה, שס׳ דב׳ לוחם בבמות לה׳. מלת 
,במה׳ אינה באה בספר זה כלל, וכל מלחמתו המפורשת 



889 


דברים 


690 



?טע טם־ דברים (כט, יב— 0 . ל, ים—לא, ו), שנטעא במערה 1 ש? חרבת־הטרא]. 

שים לב לשינויים לנבי הנוסח המטרתי (בנון. "ויכל טשה לדבר" במקום "וילר טשה וידבר") 


יהברורה אינה אמורה אלא במזבחות יושבי־הארץ הכנענים 
(יב, ב). לזה מתאים מה שהוא מתיר לכל לוי (כהן) מן 
הגבולין לשרת במקום הנבחר (בניגוד לתיקוני יאשיהו — 
מל״ב כג, ח). העדר חוק נגד במות לה׳ ונגד כהניהן מוכיח 
בבירור׳ שהספר קודם להקמתן ואין דעתו אלא על מה שהוא 
מפרש: על מזבחות הכנענים. 

גם סימנים אחרים מעידים על הספר, שקדם הרבה לתקו¬ 
פת יאשיהו. לא רק חזקיהו (ר׳ לעיל)׳ אלא כבר אמציה 
(מל״ב יד, ו — השו׳ דב׳ כד, טז) ואסא (מל״א סו, יב-־יג — 
השר דב׳ כג, יח) לפניו, ואף שמואל (שמו״א טו, ב — השר 
דב׳ כה, יט), מקיימים ציוויים הנאמרים רק בס׳ דב/ בייחוד 
ברורה קדמות הספר מן הציווי להכרית את הכנעני (דב׳ 

ז, א—ה), דבר שלא יכול היה להאמר אלא בדור קודם 
לביאת הארץ (דוד כבד כורת ברית עם הצידוני והחמתי 
"בני כנען" ומקיים את הכנעני בארץ הכבושה), ומן הציווי 
לתת את הברכה והקללה על הר-גריזים והר־עיבל (ר׳ לעיל). 
והוא הדין ברמזים הגאו׳גראפיים והאתניים: גבולות הארץ 
היעודה לכיבוש עדיין כוללים את כל השטח מן הפרת עד 
הנילוס (דב' א, ז—ח* ג, כה! יא, כד), גבולות שלא הוזכרו 
עוד אחרי ד 1 ר הכיבוש! חוות־יאיר — שנפלו אח״ב, אבל ודאי 
עוד לפני המלכות, לידי הגשודי והמעכתי (דהי״א ב, כא— 
כג) — הן עדיין ביד ישראל (דב' ג, יד)ז הפלשתים והארמים 
עדיין אינם נזכרים (בגבול שניר עדיין יושבים אמורים 
ולא ארמים — דב׳ ג, ט). האזהרה על יחם טוב לאדום, כנגד 
האיבה לעמון ומואב (דב׳ כג, ד—ט), אינה מתיישבת עם 
היחסים ביו אדום לישראל ששררו מימי דוד ואילך (שמרב 

ח, יד! מל״א יא, טו—טז! מל״ב ח, כ—כב! ישע׳ לד, ה—ו ! 
שם סג, א—ו! ירמ׳ מט, ז—כב! יחז׳ כה, יב—יד! יואל 
ד, יט! עמ , א, יא—יב! עובדיה א < מלאכי א, ג—ד! תהל׳ 
קלז, ז). והוא הדין ביחסים החברתיים: נזכרת האפשרות 
של העמדת מלך (דב׳ יז, יד—כ), אבל אין כל רמז לטקסי- 


מלכיה ולמשפט־מלך (והשר שמרא ח)! שופטים ושוטרים 
מעמידים מבין השבטים (דב׳ טז, יח), והעליון לכל דבר 
משפט הוא השופט או הכהן(יז׳ ט—יב), ולא המלך במו בימי 
המלוכה (שמרא ח, ה! שמרב ה, טו! שם סו, ב—ו! מל״א 
ג, טז—כה! מל״ב ח, ג—ו! ירט׳ כב, טו—טז! שם כג, ה! 
תהל׳ עב, א—ב). גם נביא־מנהיג כפי שהוא אמור בדב׳ 
(יה, סו) לא היה קיים אח״כ (פרט ליהושע, ואולי שמזאל). 
גם מעמדם של הלויים ליד הגר והיתום הוא כמעמדם לפני 
קום הבמות לה׳, בראשית תקופת השופטים (שופ׳ יז, ז—יג! 
שם יט, א)! גם האוכלוסיה בכללה היא "קהל" אחד, ללא 
"אנשי־חיל", "עם־הארץ" ומעמדות אחרים שמתקופת המלו¬ 
כה. רק לתקופה קדומה מתפרשות גם הברכות (השו׳ דב׳ 
לג, ז—כט, לשופ׳ א, ג, יז). אין גם שום ראיה של ממש 
לאיחור שירת האזינו (ד , להלן) לאחר דורו של משה, 

גם צורת הספר מתאימה לנוהג שהיה מקובל במיסמכים 
מעין זה בדורות ראשונים קודם למאה ד, 12 לפסה":. החוזים 
(הבריתות) הידועים לנו, שגעשו בין המלך החתי ובין המל¬ 
כים המשועבדים לו, ערוכים מעין דרך עריכתו של נאומו 
של משה, הנאמר גם הוא על ברית: תחילת דברי הקדמה 
של המלך המציג עצמו! אחר-כך דברי ההטפה של המלך 
לוואסאל על כל החסדים שגמל אתו עד הנה, וכנגדם דברי 
ההתחייבות של הוואסאל לגבי המלך! החיוב לשמור את 
החוזה במקדש ולקרוא אותו בפומבי בפני כל העם 
לעתים מזומנות בשנה! לבסוף רשימת העדים־האלים, לרבות 
השמים והארץ וכו׳. והברכות על קיום החוזה והקללות על 
הפרתו. 

שירת האזינו (דב׳ לב, א—מג). לפי צורתה ותכנה 
שירד. זו היא מן החזונות השיריים הנעלים ביותר במקרא: 
חוברו בה הוד־שגב, נעימות ריתמית, ציוריות ועושר־ 
רעיונות יחד עם צימצוס־לשון וכוח־הבעה גדול. לפי תכנה 
יש בה תחילה כעין חזרה שירית על מה שנאמר מקודם 



891 


דברים—דגרצן 


892 


בדברי משה בפרוזה: הכרזד, על גדולת ה׳ וצדקו, על בחירת 
ישראל, על חסדי ה׳ עם ישראל, שנתהו בדד במדבר 
והיניקהו "דבש מסלע" והנחיל לו את ארץ־הבחירה, מכאן 
ואילך הדברים מכוונים לעתיד, אם כי לבושם הוא "עבר 
נבואי": העם סרו מחיב טובה מעל ה׳, שכחו חסדיו, "יזבחו 
לשדים לא אלוה"! ה׳ גומל להם כגמולם, משלח בהם "גד 
נבל״׳ ״לא־עם״, עד כי קרוב ״יום אידם״ — אבל אז הוא 
נענה לצדתם, מתעורר לרווחתם, "משיב "נקם לצריו" וגואל 
את עמו. בנוגע לזמנה של השידה נאמרו בה דעות מרובות. 
לפי ההנחה המקובלת בשיטות רבות של ביקורת־המקרא, 
חי המחבר בזמן הצרה שעליה הוא מדבר! יש סוברים, 
שהמעמד המדיני המדובר הוא התעוררות ישראל אחרי 
מפלתו בידי הארמים! אחרים ראו באדב את האשורים, 
או גם את הבבלים, ואפילו את השומרונים. בדרך הגינוי 
של האלילות ובחזון־הפורענות רואים מסממני התקופה של 
הנביאים האחרונים. אבל הכינוי "לא־עם" ודאי אינו הולם 
אלא אי־אלה שבטים פראיים, כגון העמלקי או המדיינים, 
שהצרו לישראל במדבר או בתקופת השופטים, ולא לממלכות 
האדירות שהיו אויביו בתקופת המלכים. לאמיתו של דבר 
אין קבע־זמן בהיסטוריה לשירה ("לא־עם" מקביל רק ל״לא- 
אלהים״ — לעבודת־השדים, שהיו חשודים עליה בזמן הישיבה 
במדבר [ויק׳ יז, ז]), ואילו הסיגנון עתיק ודאי! מרובות 
המלים היחידאלת והארכאלת (אפילו ביטוי כ״דור ודור", 
שמצאוהו בנביאים אחרונים — יש לו מקבילה בשירת אוג¬ 
רית}, וצורת השידה מקרבת אותה — יחד עם שירות 
עתיקות אחרות במקרא (שירת־הים, שירת־דבורה) — לשירה 
הכנענית העתיקה. גם מבחינת התוכן אין בה מרעיונות 
הנבואה, כגון התוכחה על דברים שבין אדם לחברו והחזון 
של "שארית־ישראל", ואילו התרעומת על עבודת-אלילים 
ודאי אינה מוציאה אותה מחזקתה מידי משד- השפעת 
השירה, לפחות מבחינת לשונה, ניכרת בכמה מן הנביאים 
(השר דב׳ לב, א — ישע׳ א, ב). 

ברכות משה (דב׳ לג). לפי צורתן יש בברכות אלו 
דמיון רב לברכת יעקב (ברא׳ מט, ביחוד בברכות ליוסף), 
אלא שמרובה בהן יסוד השלווה והביטחון(הברכות לבנימין, 
לנפתלי, לאשר) שאחר הניצחון (דב׳ לג, כט). בלוי מדובר 
גם ב״קמים" ו״משנאים", אבל בכל־זאת עיקר פעלו בברכות 
האחרונות — שלא כראשונות — הוא כשבט של כהנים 
ומורי־תורה לעם. יהודה, דן וגד הם שבטים לוחמים גם פה 
גם שם. בברכת משה חסר שמו של שמעון, ולעומת זה 
מחולק יוסף לאפרים ולמנשה. הברכות נתונות במסגרת 
שירית: הקדמה (ב), המתארת את הופעת ה׳ (כעין זו 
שבשירת דבורה — שופ׳ ה, ד! ור׳ חבקוק ג, ג) — אם 
במעמד הר־סיני(רש״י), אם בכיבוש הארץ(ראב״ע)! וחתימה 
(כז—כש), שהיא הלל על כיבוש ארץ־כנען. יש רואים קשר 
בין דב׳ לג, ה, ובין תהל׳ מז, שהוא, אולי, מזמור להמלכת 
ה׳ בחג דאש־השנה וברכה לבאי־כוח השבטים הנאספים 
(קאסוט(). ברכות משה אמורות בסיגנון נמלץ מאד, ומרובים 
בהן ביטויים קשים ופסוקים סתומים. — בנוגע לזמן הבר- 
כ 1 ת — נוטים חוקרים רבים לייחס אותן לזמן המלוכה: 
סבורים, שהברכות מעידות על זמן שבו אפרים ושבטי־הצפון 
משופעים בטוב, יהודה נתונה במיצר, שמעון כבר נבלע 
ביהודה, וראובן עומד על סף הכליון * מנסים לזהות זמן זה 
כמלכות ירבעם השני• אולם באמת מן הנמנע להניח, שהבר¬ 


כות מכוונות לימי המלוכה, מאחר שאז לא היו השבטים 
לוחמים עוד כל אחד לעצמו, אלא גורל משותף היה לכולם. 
המעמד המשתקף בברכות הולם ביותר את תקופת הכיבוש. 
הדברים על בנימין (יב) אינם מעידים דווקא על ירושלים 
והמקדש — אפשר שהם מכוונים לבית־אל ולגלגל, שהיו 
בנחלת שבט זה, או בכלל לשפע האלוהי! והדברים על יהודה 
(ז) מתאימים לתפקידו במלחמות של תקופת השופטים(שום׳ 
א, ג! שם כ, יח), ואפילו לימי המדבר, שבהם היה יהודה 
החלוץ למחנות (במד׳ ב, ט! שם י, יד). העדרו של שמעון 
בברכות אינו סימן להעלמו, שהרי שבט זה היה קיים עוד 
בימי חזקיהו(דהי״א ד, מב—מג), ושרידיו — עוד בימי בית 
שני (ם׳ יהודית ו׳, ט׳; שם ח׳, א׳). הוא לא נמנה במפורש 
בברכות, אולי מפני שהמספר המקודש של שנים־עשר שבטים 
נמלא ע״י הזכרת אפרים ומנשה לחוד ("כי לעולם לא יימנו 
שבטי־ישראל רק שנים־עשר״ — רמב״ן לדב׳ לג, ו, ושם 
הראיות), ואילו שמעון ירש את נחלתו בתוך נחלת יהודה, 
וייתכן שאליו מרמזת מלת "שמע" שבראש הברכה ליהודה 
(ז). מן הדברים הסתומים על ראובן (ו) אין להביא ראיה, 
בגלל מיעוט ידיעותינו על גודלו של שבט זה, שהיה שבט- 
רועים לוחם בימי שאול, נתפשט במדבר עד הפרת, ועדיין 
יש רשימה של ראשיו בזמן גלות־אשור (דהי״א ה, ג—י, 
יח—כב). 

מ. איש־שלום, מציאת ספר התודה בימי יאשיהו (הגוץ ז׳, 
23-5 ), תרסיח! י. קדפמן, תולדות האמונה הישראלית, א׳, 
112-81,64-61 ׳ 194-190 , תרצ״ז, ב׳, 300-239 , תש״ב! ח. ז. 
ריינס, נהגים ונביאים, 58-45 , תש״ב! ס. פרנק, שירת האזינו 
(תרביץ י״ח, 138-129 ), תש״ז! צ. קארל, מציאת ספר התורה 
בימי יאשיהו (שם כ״ב, 135-129 ), תשי״א! ש. זמירין, 
יאשיהו ותקופתו, 62-37 , תשי״ב! ס. ד. קאסוסו, דברים(אנ¬ 
ציקלופדיה מקראית, ב׳, 619-608 ), תשי״ד! ו. ם. אולברייט, 
מתקופת האבן ועד הנצרות, תשי״ך! !!ס , 37011113118011 ן 
- 20 ) 201 ? ,, 1,1 ; 1899 3 , 1885 . 1 <) 0 ) 1 ס 2 )}{ 40 10211100 ) 001 .£ 
, 1894 ,)!!/))!/)סס 0 ) 1 /) 1 ! 04 ן 004 0 ) 11 ) 11111 ) 0 ) 12 ■ 210 110111 < 

, 111 , . 81131 .| 0 ־< 0 ת £) /){ 0100000 ) 0 , 0 ־ 14001 .£ . 0 ,* 1921 
,( 100 ) 1 ( 01000010 ) 0 ,־ז ש;׳ 1 ז ס . 13 . 8 ; 1899 ,( 3947 — 3937 
, 111:11101 ) 1011 ) 141 ) 0 ;'׳>־.:/ 092 ,חמגת]/ 4401 . 2 ,<£ ; 1902 
11% >! 2 ק 021 1014 10211100 ) 0 ) £0 ,־ז 0 י[ 40 ! 146 . 5 ) ; 1913/1922 , 1-11 

40 0(0X200070 11071! (24,61/ 40), 1922; £. 501110, £01- 

)0/>(00£ 1!9200 ) 4 092 ,' 0101101 ־ 11 * 00 . 0 ; 1923 , 47 492 ן - 
0001• 10/1( 0(1014^(202, 1923; £1. 0. 3701011, 7/1( €04( 

0) 0(121091)0)>, 1924; 111., 17/1(0 1092 1/1( 17021/11(1 ס / 
12(9(1 001/(9112(4 91 2/1( 7021(11(? (2417/ 43), 1925; 

37. 5120111, 092 ?(0/11(01 40 001200000110012, 1924; 

£. 1301112 , 5211001(0 £26 20, 24 004 02 12, 2! /. 20■ 

290101(0? (21437 42), 1924; 111., 7.(01191/22412)011( 004 
£01!1!22(01 ) 0/11 )? ) 7/1 ; 1931 , 1 ) 9 ) 11 0 ) 911 101 00£ )) 91121 ) 1 ס 
0 ) 0 1 ס X200001)1, 4 5 1928 ,( 338-379 , 47 , 81 !) 1011001 ) 00 ץ , 

7/1( 1100( ()0(4 5^01(10111101 00 42(1111(0102( 004 1/1( 

, 108 8450 £ , 1111311 * 00 ־ £1 .א .ם -* 05 ־ 01 . 14 .£ ; 1938 ,) 81/11 
-׳ 06 , 11 גו 1 ה 10 זח 140 .£. 0 ; 1948 , 191-201 , 81 { ,. 16 ; 1947 , 6-7 
. 1954 ,( 59-76 , 17 11,3 ) 9411100 ) 7 ) 111 ) 1219 10 ! 01 ) 70 0902 ) 0 

י. ס. 1 . 

ך?ךצן (ת 6021 של 6 ס , 0 * 068160 ), עיר בצפ(ן־מזרחה של 
הונגאריה! 120,000 חושבים ( 1953 ). העיד מתפשטת 
על־פני שטח רחב (כ 900 קמ״ר) בלב הפוסטה ומשמשת שוק 
ומרכז מסחרי לתוצרתה החקלאית, ביהוד לחיטה ולבקר! 
לפנים היה בה שוק־סוסים מפורסם. ברב׳ התפתחה תעשיה 
קלה, הקשורה בחלקה הגדול בחקלאות: טתנוח־קמח, בתי- 
מטבחיים(תעשיית נקניקים), בתי־מבשל לבירה׳ בתי־חרושת 
לסיגרלת, סבון, מוצרי-עור, וכן לטכסטיל, רהיטים. כלי־ 
עבודה, דשנים. העיר היא צוסת־דרכים חשוב, שבו נפגשים 
6 קווי־רכבח. דב׳ היא מרכזו הרוחני של הקאלוויניזם 
בהונגאדיה ("רומא הקאלווינית") והמרכז התיכותי השני 



דברצן—דבש 


894 


893 



רבדצו. הכנסיה הרסורסית < = קאלמינית) הגדולה ע? נינר-קאלזוי! 


במדינה אחרי בודאפשט. הקולגיום הקאלוויני הקייס בה 
מ 1588 ואילך הפד ב 1914 לאוניברסיטה. 

דב׳ נזכרת לראשונה בקשר להזזדבתה בידי המונגולים 
ב 1241 . ב 1360 הוענקו לה זכויות־עיר ע״י המלד לאיוש 1 . 
במאות ד. 15 — 16 קלטה המוני פליטים מפני פשיטות התוד־ 
כיס להונגאריה. ב 1507 קבעה בדב׳ כנסת של הקאלוויגיסטים 
ההונגארייס את עיקרי אמונתם ואת אירגון כנסייתם. במאה 
ה 17 היתה עיר־ספר ביו תחומי־השלטון של הקיסר ושל 
התורכים, וזמרסה היתה בשלטונם של האחרונים. באביב 
1849 הכריז קושום בדב׳ על עצמאות הונגאריה, והממשלה 
הלאומית המהפכנית ישבה בה! בקי? של אותה השנה 
נכבשה ע״י הרוסים. במלחמת־העולם 11 חזרה דב׳ ונכבשה 
ע״י הדוסים בסתיו 1944 אחרי קרבות קשים, שבהם נחרב 
הלק גדול של העיר, אח״כ כונסה בה האסיפה הלאומית, 
שהכריזה על הקמת הממשלה הזמנית בחסות הרוסים. למרות 
פעולות־שיקום נרחבות עדיין לא חזרה אוכלוסייתה לגדלה 
שלפני המלחמה. 

ליהודים ניתנה זכות־ישיבה בדב׳ ב 1840 . הקהילה 
המאורגנת נוסדה 18521 : היא מנתה ב 1856 541 נפש. 
בתקופת הפילוג הדתי ביהדות הונגאריה הגדיר רוב הישוב 
היהודי את עצמו כקהילת .סטאטום־קוו"! בצדה נוסדה 
קהילה אורתודוכסית נפרדת. שתי הקהילות קיימו בתי* 
כנסת, בתי־ספר לבנים ולבנות, וגם בי״ם תיכוני יהודי. 
היחסים בין שתי הקהילות היו תקינים, ואף נתהדקו בתקופה 
שבין שתי מלחמות־העולם, וביחוד בזמן הרדיפות במלחמת־ 
העולם ח. מספר היהודים בדב׳ ב 1920 היה 10,170 (= 9.8% 
מכלל־האוכלוסיה), ב 1930 — 10,044 (= 8.5% ). — ביוני 
1944 רוכזו רוב יהודי דב׳ בגטו ע״י הנאצים. וכעבור ימים 
מעסים הועברו למחנד,־ההשמדה באושווינצ׳ים. שרידי היהו¬ 
דים בדב׳ חידשו את הקהילה אחרי המלחמה. 

ג • 17 . 

דביט, חומר־מזון בצורת נוזל דביק־סמיך צהוב־בהיר עד 
אדוס־כהה, המופרש מקיבת־הדבש של דבור י¬ 
ד ב ש (ע״ע דבורים) ומאוחסן אח״כ על־ידי הפועלות בתוך 
החלות שבכוורת כמזון לעצמן ולרימות. כחומר־גלם לייצור 
דב׳ משמש לדבורים בעיקר צוף־פרחים, ובמקרים נדירים 
גם ״טל־הדבש״ — המופרש מבלוטות מסויימות שבעלי־ 
הצמחים, וכן הפרשות של מיני כנימות־עלים. התהליך הכימי 
החל בצוף־הפרחים בשעת עיבודו לדב׳ הוא בעיקרו איני 
ודסיה (ע״ע) של סולר־הקנח לתערובת של גלוקוזה וסרוק־ 
טוזה על-ידי אנזים שבבלוטות־ד״רוק של הדבורים־הפועלות, 


והדב׳ עצמו הוא בעיקרו סוכר אינוודטי (עם עודף של 
פרוקסוזה) מימי עם קצת חמרי־לווי נותני טעם וריח. סוגי־ 
דבש שונים נבדלים זה מזה בטעמם ובצבעם ובמקצת גם 
בהרכבם הכימי — הכל לפי המקור שממנו הוכנו 


הרכב הדבש (באחוזים) 


22—16 

מים. 


סוכרים: גלוקוזה 32 — 37 


סרוקטהוז 40 — 45 


סוכרוזד, 2 — 4 

80—75 


1—0.5 


0.4—0.2 



חומצות חסשיות: ח־ התםוחים, הלימונים, 

0.1 

ד,עינבר, ונו׳ 


מינראלים: סלחי 3 א, 18,03 < ו,/, ז?, 111 < □ס, 

0.2—0.1 

פוסםאטיס, סיליקאטים, כלורידים , . . 

עקבות 

חסרי־דיח: שמנים אתריים. 

ח 

חסרי־$בע: קארוסין, כסאנתופיל, תולדי כלורופיל 

* 

ויסאפינים: 0 , קבוצת־ 0 . 


בגחל־הדב׳ נמצאים קצת אנזימים מצינורות־העיכול של 
הדבורים, וכן מעורבת בו כמות קטנה של מוצקים — גרגירי* 
אבקה הזלקיקי־דוגג! הבדיקה הפיקרוסקופית של גרגירי־ 
האבקה מאפשרת את קביעת מוצאו של הדב׳. במיני־דב׳ 
אחדים, ביהוד באלה המוסקים מ״סל־הדב"', נמצאים גם 
ד,כך,ליס הסוכריים דולציסול ומאניטולו בדב , המופק מפרהי 
איקליפסוס — כמות גדולה של הטריסאכאריד מלציטוזה. 

משקלו הסגולי של הרב׳ — 1.43 — 1.48 . ערכו הקאלורי — 
290 — 310 קאלוריות ל 100 ג׳. 

הרב׳ הוא היגרוסקופי, במם במים ובכוהל מימי. משום 
הריכוז הגבוה של הסוכרים אין מיקרואורגאניזמים מתפתחים 
על פניו או בקרבו, והוא משתמר לאורך־ימים בלי קילקול 1 
אולם חימום ממושך פוגם בטעמו. בהתאם לריכוז הסופר 
ולחילופי הטמסראטורה יכול הדב׳ להימצא במצבי־צבירה 
שונים: כנוזל דליל ושקוף, כנוזל סמיך ועכור מחמת הפרשת 
גבישים, כמיקפא גבישי! התומר המתגבש הוא גלוקוזה. 
ההתגבשות אינה פוגמת בטעמו או בערכו התזונתי של 
הדב׳. בשעת ההתגבשות נוצר בצד הפאזה הגבישית נחל 
סוירי־מימי דליל — ד,דבשה, שהיא ניתנת להתססה ע״י תאי־ 
שמר הבאים מן הצופנים והמצויים תמיד בדבש, והמסוגלים 
להתפתח בו כשאחוז הסוכר בממצע פוחת! תסיסה עלולה 
להתרחש גם בדב' שהוצא מן הכוורת לא־בשל, ז. א. לא 
מרוכז כל־צרכו. התסיסה היא כהלית! בנוכחות אויר מת־ 
חמצן הכוהל ע״י מיקרואורגאניזמים שונים לחומצת-חומץ. 

הצמתים המספקים לדבורים חומר להכנת דב׳ בא״י הם 
בראש וראשונה ההדרים שבשפלת־ההוף׳ ואחריהם—איקא־ 
ליפסום־המקור (!;״״ 51 <״ .£); משאר צסתי־תרבות — פרחי 
התלתן, האספסת, החמנית, עצי-פרי שונים וצמחי־גוי רבים, 
אך חשובים מהם צמחי־הבר׳ המכסים אחרי עונת־הגשמים 
שטחים רצופים בשדו׳ת־בור ובהרים, ביהוד צמחים בעלי 
פרחים צהובים, כחולים וסגולים (פחות מהם האדומים, שאין 
הדבורים נמשכות אחרי צבעם — ע״ע דבורים, עט׳ 834 ). 
גם בעיצומו של קיץ ובסופו נמצאים פדחי־דב׳ רבים על 
שפות־ביצות ובגדות־נחלים, ואפילו באיזורים המדבריים 
מצויים צמחי־דב׳ בשפע בעונת־חפריחה באביב. משום כך 
מסוגלת א״י ביותר להפקת דב׳. 

דב׳־הדרים נחשב לסוג המעולה ביותר! צבעו צהוב 







895 


דכש 


896 


בהיר, וטעמו עדין מאד. דב׳־איקליפסוס הוא כהה יותר — 
הום־בהיר, והוא בעל טעם חריף במקצת. מיני דב׳ מפרחי- 
שדה הם רבגוניים מבחינת צבעם וטעמם — הכל לפי טיב 
מקורותיהם. בדדד־כלל המינים הנוצרים בעונה מוקדמת 
בשנה הם עדיני־טעם ובהירי־צבע, וככל שהם נוצרים בעונד. 
מאוחרת יותר — טעמם חריף יותר וצבעם כהה יותר. 

השימושים ב ד ב׳. בימי־קדם היה הדב׳ החומר הסר 
כרי החפשי היחיד, שהיה ידוע לאדם. והיו משתמשים בו 
לרוב צרכי המיתוק, שלהם משמש היום הסוכר הטכני. מדב , 
היו מכינים גם משקה משכר(׳\ 110 > ש .׳י 1 .ג* 1 ן אצל היוונים, 3 ^ 3 
1153 !תז אצל הרומיים, 1 ^״ אצל הטוטונים), ע״י מיהול הדב׳ 
במים והתססתו, והיו מערבבים אותו ביין, בארצות־הצפזץ, 
שבהם אין הגפן גדלה, היה משקה זה מקובל ביותר. במקומות 
רבים באירופה היו סוטיפיס להכין משקה זה בדרך ביתית, 
ואף בממדים מטתריים, עד הדורות האחרונים. היום נדחה 
השימוש בדבש לצרכי־בישול וכאסצעי־המתקה למזונות אח¬ 
רים מפני השימוש בסוכר סכני(סוכר הקנה והסלק), ובעיקר 
נהנים ממנו כמימרה על לחם. משום הקונסיסטנציה הסמיכה 
שלו ועמידותו בפני זיהום ע״י מיקרואורגאניזמים משתמשים 
בו לשימור דברי־מאפה ולהחזקת טאבאק טרי ולח. בארצות־ 
המזרח מערבבים דב׳ במאכלי״בשר לשם שימורם ומכינים 
נוגאט מדב׳ ואגוזים. 

הדב׳ במסחר ניתן לזיוף — ומזדייף לפרקים — ע״י 
תוספת של גלוקוזה, פרוקטו׳זה. סוכח׳זה, דכסטרין, קמח, מים. 
סירום של סוכרוזה, שבו מעורב קצת רב/ נמכר לפעמים 
כ״דב׳ מלאכותי". בארצות רבות קובע החוק את הרכב הרב׳ 
המותר ב?חר• החוק הישראלי(מימי המאנדאט) מטיל איסור 
על השימוש בשם "דב׳ מלאכותי" ומגביל את כמות־המים 
המותרת בדב׳ ל 25% . 

וע״ע דבורים. על רדיית הרב׳" על הקף התפוקה ועל 
ערכו הכלכלי של הדב׳ — ע״ע כ ו ר ב ו ת. 

א. איג׳ לשאלת זמחי-הדבש באיי (.הדר", ר), תרצ׳ג! 

י. ר. בלום, הדבש הארצישראלי (חיי הדבורים באיי, 100 ), 

תש״ג• ס. זהרי, צמתי־הדבש של איי (א. בן־נריה, גידול־ 

דבורים, 241 ), תש״י*, 01112, 1927 }+.£ 

- 1 ׳חבזש 01 }*{ .מ . 1938 ,(¥ .חז * 11 5 ח * 1306 , 6 

* 4 ( 1 , 01:0 . £111 , 1945 , 01£1£11££ 0714 004 '+ ,חזבו 31 ־ 01 . 0 

. 1950 ת 0 ++ 

במסורת הרפואית העתיקה וברפואה העממית מקובל 
הדב׳ מאד כחומר מבריא ובסגולה למחלות ולמיחושים רבים, 
אין ספק, שטעמו הערב והקלות והמהירות שבהן הוא נקלט 
דרך המעי עושים אותו מזון מספק־קאלוריות מעולה בשביל 
ילדים, תשושי־כוח, וביחוד חולי מערכות־העיכול והכבד. 
השתמשו בו — ויש עדיין המשתמשים בו — נגד נגעי־עור 
ולטיפול בפצעים, ומחקרים חדישים אחדים קבעו שיש לו 
השפעה מדרבנת ומחזקת על הלב המוחלש! ייתכן שזוהי 
פעולת חומר ויטאמיני או הורמונאלי, הבא לדב׳ ממקורותיו 
הצמחיים או מן הדבורה. אך בדרר־כלל יש לראות את האמו¬ 
נה בפעולה ריפויית ספציפית של הדבש כלא־מבוססת. או 
עכ״ם מופרזת. 

י. ר. בלום, האדם והדבורה. חשי״א־ ס - ; 1 ^ 0 ? 8 

.׳ 1944 , 1 ( 211 ( 71 ( 011 \ 14 ( 2 ! ץ)הס!■ 1 ,'; 10 

י. ר. ב. 

הרב׳ במיתולוגיה ובפולקלור. בשל יצירתו 
שלא בידי אדם ובשל קדושת הדבורים (ע״ע), נחשב הדב׳ 


בכמה מיתולוגיות (כגון באלו של ההודים, היוונים, הטוטו* 
נים, הפינים) למאכל האלים. היוונים היו נוסכים לאלים דב׳ 
במקום יין, ואח הנחש הקדוש השומר על האקרופוליס 
באתונא היו מאכילים עוגות־דב׳ < במיתולוגיה הסקאנדינא- 
ווית העתיקה המט (ר׳ לעיל) המופק מדב׳ הוא שיקוי 
הגיבורים בוואלהאלה. במצרים העתיקה קיים היה קשר בין 
הרב׳ ובין מנהגי הקבורה ופולהן־המחים. בבבל ובאשור היה 
הרב׳ מן החסרים המועלים על המזבח (והשו׳ יחז׳ טז, יט)! 
כל קרבנותיהם של מגידי־העתידות כללו דב ׳ . בטקסים של 
"פתיחת־פה" לפסילים היו מורחים על פיהם חמאה ודב , 
בליווי אסירת לחשים והשבעות — כנראה, כסגולה לפיתוח 
כושר הדיבור והשכל (ייתכן, שזכר ורמז לכך נשתמר 
במליצת ישעיהו{ז, טו]: "חמאה ורב׳ יאכל לדעתו מאוס ברע 
ובחור בטוב"), 

הדב׳ תופש מקום באמונות וטקסים של שבטים פרימי־ 
טיוויים רבים. הנאנדו הנילוטיים והודה הצילוניים חושבים 
את הדבש לסאכל-אלים ; שבטי הקיקויו והסאסי באפריקה 
המזרחית משקים דב׳ וחלב לנחשים, שלפי אמונתם נתגלגלו 
בהם רוחות־המתים, וכן שופכים יץ־דב׳ לקברוח־המתים. 
הגבר והאשה, העוסקים בהכנת יין־הדב׳, חייבים לפרוש 
מדרך־ארץ כל ימי־העבודה ; בדרך־כלל אין נהנים מיין־הדב׳ 
אלא זקני־השבטים. רדיית הדבש נתונה בידי משפחות מסד 
יימות וכרוכה בטקסים מסובבים. עמים רבים מייחסים סגולות 
מיוחדות לאכילת הדבש, ביחוד סגולה לאריכות־ימים, ומאכי¬ 
לים אותו ליולדות, לנולדים, לנטבלים (בנצרות הקדומה), 
לנימולים ולבאים בברית-הנישואץ. 

; 1925 ,(ץ 0 חס 14 ¥ . 5 ,^ 1 >ת!) ו/ 8011 % 001401 ) 711 ,■מ 2 גז? .ן 

, 1 ) 12 ( 11 14 ( 11 מס, 7 ( 110 ( 82/3 מ/ } 1 (( 1101 ( 0 /? 0 ) 1 ( 1 , 81011.0 .? 

.^! , 112 ( 71112111 ת. 0 ;)ו 5 12 282 <{., 1934; 0. 01111130, 4x13111 

, 3113.20 ? •א .£ , 1935/37 ,א 307 ,.מ 106 י 1 ע , 3 ) 382 
. 1951 ,( 768 ,ד\ , £ 1810 $ . 3 5 נ 1 זא )ס .סח?) ץ(ח 710 

ס. 

הדב׳ במסורת היהודית. במקרא מוזכר הדב , 
הרבה (כ 50 פעם)! שבחה הרווח ביותר של א״י הוא "ארץ 
זבת חלב ורב׳״ ( 17 פעמים במקרא). הדב׳ הוא "מזמרת 
הארץ" (ברא׳ מג, יא); הוא מוחזק מאכל טוב (משלי כד, יג), 
מהולל בשל טעמו (שמ׳ טז, לא; שום׳ יד, יה; יחז׳ ג, ג 
ועוד) ומשמש סמל לנועם ומתיקות והנאה נפשית (תה׳ יט, 
יא; שם קיט, קג; משלי טז, כד; שם כד. יג—יד; שד,"ש 
ד, יא; שם ה, א). אלא שנחלקו הפרשנים והחוקרים, ראשו¬ 
נים ואחרונים, בדבר משמעותו של ה״דב׳" המקראי. מהעדר 
עדות ברורה לגידול דבורים בא״י בתקופה המקראית, ומהקשר 
הפסוקים והמשך העניין במקומות רבים (כגון במניין שבעת 
המינים שבהם נשתבחה א״י [דב׳ ח, ח]), מסתבר ש״דב׳" 
זה אינו אלא מיץ־סירות מתוק (דב׳־תמריםז), וזוהי דעת 
רוב החוקרים. אך יש גם המזהים אותו בדב׳-דבורים, אשר 
על מציאותו בא״י וסוריה בתקופה קדומה מאד, עוד לפני 
התקופה הישראלית, מעידים מקורות מצריים. כדב׳־דבורים 
נראה עכ״פ הדב׳ שבפרשת שמשון וגוויית־האריה (שום׳ יד, 
ח—ט), וכן "יערת־הדב׳" שמצאו חיילי־שאול על־פני השדה 
(שמו״א יד); כך רואה את האחרונה גם מדרש־ההלכה (שבת 
צ״ה, ע״ב; ב״ב ס״ו, ע״א; שם ם׳, ע״ב). "נכאת" הסמוך 
ל״דב׳" (ברא׳ מג, יא) מפרשים התרגומים העתיקים ורש״י 
כשעווה (=דונג), ומכאן חיזוק לדעה שהמדובר הוא בדב׳־ 
דבורים. ייתכן, שהרב׳ "זב" מקיני דבורי־בר, שבהם הופשר 



897 


דכש — דג, דגים 


898 


ע״י חי׳ם־השמש, ושעל הימצאותם של 
קינים כאלה בנקיקי־סלעים (חשו׳ ישעי׳ 
ז, יה—יט) מרמזות המליצות "דבש 
מסלע" (דב׳ לב׳ יג) ו״מצור דבש" 
(תה׳ פא, יז). 

התלמוד מכיר יפה את הדב׳ ואת 
מלאכת הכורנות (ע״ע) ומבדיל בין 
דב' סתם׳ שהוא דב׳־דבורים׳ ובין דב׳־ 
תמרים (משג׳ נדר׳ ו/ ס׳ [תפארת 
ישראל: "סתמו דב׳־דבורים בלשון 
בני־אדם, משא״כ בתורה שסתמו דב׳* 
תמרים״]? והשר מכש' ר, ד/ וכן סוטה 
מ״ח, ע״ב וערד), — עפ״י ההלכה דב׳- 
דבורים מותר באכילה, בניגוד — לכ¬ 
אורה — לכלל ש״היוצא מן הטמא 
טמא"? ההיתר מנומק בכך שמוצאו של 
הדב׳ איננו מגוף הדבורה (בכור' ז׳, 
ע״ב), או — בלשונו של הרמב״ם (הל׳ 
מאכלות אסורות ג/ ג׳): "מפני שאינו 
מתמצית גופן, אלא כובסיו אותו מן 
העשבים בתוך פיהן ומקיאין אותו 
בכוורת, כדי שימצאו לאכול ממנו 
בימות־הגשמים". 

התורה אוסרת להקטיר דב׳ על 
המזבה (ויק , ב, יא) — אולי מתוך 
ניגוד מכוון לשימוש בדב׳ בפולחן 
האלילי (ר׳ לעיל? השר גם מו״נ ג׳, 
נדו), בהלכה מקובלת הדעה׳ שסתם 

דב , האמור בתורה הוא דב׳-תמרים 
(דש״י ברב׳ מ״א, ע״ב, ד״ה "דבש"? 
הנ״ל, עיר׳ ד/ ע״ב? ועי' משנה למלך, 
הל׳ איסורי מזבח ה/ א׳), ובהתאם 
לכך מורחב איסור התודה על כל 

המשקים היוצאים מפירות־אילן (רש״י לפסוק? וכן רש״י 
שבוע׳ י״ג, ע״ב, ד״ה "וכל דבש"? רשב״ם ב״ב ע״ט, 
ע״ב׳ ד״ה "אילך). אך יש סבורים, שעיקר האיסור הוא על 
דב׳־דבורים דווקא (או שגם סוכר בכלל האיסור) (שו״ת 
הרדב״ז ג׳, תתקס״ו? שדי חמד, פאת השדה ד/ מ״א). 

חדל אומרים על הדב/ שהוא מרפא את החולה מחליו 
(ברב׳ מ״ה, ע״ב) ושהוא מאיר עיניו של אדם (בעקבות 
המליצה בשמ״א יד׳ כז—כט? יומא פ״ג׳ ע״ב׳ וע׳ דקדוקי 
סופרים)׳ וכן ממשילים הם בעקבות המליצה המקראית דברי- 
תורה לדב׳ (שהש״ר א׳, ב׳). 

ח, ס. י. גבריהו, "חמאה ודבש יאכל"(כתבי החברה לחקר- 
המקרא, א׳•), חשט״ו! . 11 ! מ׳, *!"ס// ,מ? 5 ת 10 ז $11 .ם 

ע?ם 2 ) *"< 40 / . 1 ! * 41/0 * ,. 14 ,( 39 , 1907 ,עקם . 1 > .אוו 4 ז) 

, 35 . 11114 ) 1411710 * 31 ? מו ■*־מס// , £1-31155 } . 5 , 1910 ,( 44 , 33 
. 1931 , 81000 . 11 / 0 ׳/; 8 ,ץ 11510 זנ 11 חז.* 1 .״ 1 , 1912 ,( 186 

ח, ג. — יע. ל. 

דג, ךגים ( 15008 ?), קבוצה (מחלקה או — לפי שיטת־מיון 

אחרת — שתי מחלקות) של בעלי־חיים ממערכת 
המיתריים החוליתיים (ע״ע)? הקבוצה הנמוכה שבין 
בעלי־גולגולת בעלי לסתות פעילות, עמוד־שדרה אמיתי 
וגפיים זוגיות (בצורת סנפירים). הד" הם הראשונה מבחינה 
סיסטמתית והיסטורית־גנטיח בין קבוצות בעלי-הלסתוח 



ציור 1 . צורוודנוף מונות ברני־גרס (ספנים וסו הצד) 

א. ק)ליאם (ז 0 נ 1 תזס 50 ) — טהיר־שיס, בנוי לפי עקרו! קווי־הזריסה; ב שריונו! (ת 0 ״ 2 ת 051 ); 
נ רנ-היעסש ( 101:1 *); ד קיפודנו! (מ 01000 ) — כדורי; ה סוסודים ( 5 טקתז 03 סקקנ 11 ) ; 

ז. צלופח ( 1113 ט*ת 1 נ) 

והגדולה שבהן מבחינת מספר מיניה — יותר מ 000 20 , ז. א. 

יותר ממספר המינים של כל היונקים, העופות, הזוחלים והדו־ 

חיים יחד. הד" הם חולןתיים, שהם מוגבלים לחלוטין למים 
ושהסתגלו הסתגלות מובהקת לחיים במים, הסימן החיצוני 
של הסתגלותם לתנועה במים היא צורתם: את כל הצורות 
המרובות והרבגוניות של הד" אפשר לראות כמודיפיקאציות 
של אותה הצורה היסודית — כישור קהה מלפנים ובדרך־ 

כלל פחוס בחלקו האחורי מצד אל צד. חלק אחורי זה של 
גופם משמש בעין מנוע: הזנב הוא איבר-התנועה הראשי, 

ואילו הסנפירים ממלאים תפקיד משני בסייעם בהכוונת 
התנועה ובאיזון הגוף בשיווי־משקלו. 

רבגוניותם של מיני הד", הן מבחינת מבנה־גופם והן 
מבחינת יחסיהם לסביבתם הדוממת והחיה, היא גדולה ביותר 
(ציור 1 ), ורק מעט מאד ניתן לומר על הד" בכללותם. הבדלים 
עצומים קיימים בין סיני־ד" מבחינת נדלם. רובם בעלי אורך 
של 20 ם״מ— 1 מ׳ ובעלי משקל מסדר־הגודל של 1/2 — 10 ק״ג■ 

אולם בין הכרישים מצויים ענקים שאדפם עולה על 10 ס׳, 

כגון הבריש־הלויתן( 5 טסץ! חס^נמה;!)?), המגיע ל 15 מ׳ והוא 
הגדול בחוליתיים, פרט ללויתנים. הגדול בדגי המים המתי¬ 
קים הוא חידקדהוולגה ( 111150 זאתסקס^), שמגיע לאודד 
של 4 מ׳ ולמשקל של טונה. כנגדם מצויים מסים, כגון 



899 


דג, דגים 


900 


53 ס 1 מז £0 (קרוב לגמבוסיה) בדרום־מזרח אה״ב, 
שאינו מגיע ל 2.5 0 ״מ, והדגים הזעירים מן המין 131:3 > 311 ? 
3 ש 13 מ 12 ק (מקבוצת 13£ > 11 נ 001 ) באגמים בפיליפינים, שארכם 
9 — 11 מ״מ והם קטני החוליתיים הידועים לנוי 

לד" שלד פנימי ושלד חיצון או שלד-עור. השלד 
הפנימי מורכב מגול¬ 
גולת ומעמוד־שדרה, 
שהוא ציר-אורך של 
הגוף, ומשלד־הסנפי־ 
רים — הגפיים? בד" 
חסחוסיים וחסחוסי־ 
גרמיים משתמר 
בעמוד־השדרה שריד 
של מיתר־הגב. הגול¬ 
גולת מכילה בתוכה 
את המוח וחופה גם 
על איברי־החוש העי¬ 
קריים שבראש. קש- 
תות־הזימים נושאות 
את איברי־הנשימה, אך תורמות את חלקן גם ללסתות (שלד־ 
הלוע), המורכבות על הגולגולת, חלקי־שלד אחרים מחברים 
את הסנפירים עם עמוד־השדרה: העצמות המתייחטות לסג־ 
פירי הגב, הזנב והשת הן לא-זוגיות, ואילו המקשרות בין 
עמוד־השדרה ובין הסנפירים הזוגיים הן החגורות — חג 1 רת־ 
ח״חזה" וחגורת־ה״אגך. נוסף לסנפירים הזוגיים סנפירי- 
החזה וסנפירי־הבטן, נושאים רוב הד״ 3 סנפירים פרדיים: 
סנפיר־הגב׳ סנפיר-הזנב וסנפיר־השת. כל הסנפירים נתמכים 
בקרניים פנימיות (ציור 2 ), שמתפתתות מן העור ושביניהן 
מתמתח קרום־הסנפיר, והם מונעים באמצעות שרירים מיוח¬ 
דים (ע״ע גפים, וציורים שם). השלד החיצון מורכב מקש¬ 
קשים, שהם או "שיני-עור" או קשקשים במובן המיוחד 
של המונח, היכולים להתאחד ללוחות־שריון. עור־הד" עשיר 
בבלוטות, שעיקרן תאים בודדים המפרישים ריר והמפוזדים 
על־פני כל הגוף. — מבחינים 3 טיפוסים של קשקשים: 

1 ) טיפוס פרימיטיווי, שממנו התפתחו שאר הטיפוסים, דומה 
במבנהו ההיסטולוגי לשנים! כל קשקש בנוי לוחית, ועליה 
כעין שן נטויה אחורה, עשויה ך נ ס י ן מצופה שכבת א מ ל 
קשה! באיזור הפה ובקשתות־הזימים הופכים קשקשים אלה 
לשיניים ממש. קשקשים כאלה מצויים בדגי־חסחוס, ויחד עם 
קשקשים אחרים — גם בקצת דגי־גרם מאובנים וקיימים. 

2 ) קשקשים בעלי מבנה מסובך, מכוסים מבחוץ קרום דק של 
אסל קשה והם תלת־שכביים מתחתיו — שכבה חיצונית של 
קוסמין (הדומה לדנטין), שכבת־ביניים גרמית, שכבה תח¬ 


תונה של לוחיות של איזופדין (הדומה לעצם)? צורה זו של 
קשקשים נמצאה במאובנים מסויימים, ואילו בהווה נמצאת 
צורה מנוונת ממנה בדגי־הריאות. 3 ) קשקשים גאנואידיים — 
בנויים משכבת איזופדין, המכוסה גאנואין צפוף ומבריק! 
זהו הטיפוס האפייני לחסחוסי-גרמיים ולדגי־גרם (ציור 3 , 
ור׳ להלן, ציור 14 ). 

השרירים ערוכים עפ״ר בסדר סגמנטאלי! בזה הם 
מגלים אח שייכות הד" לראשוני בעלי־החוליות. סטיות 
מהסדר המקורי הזה נובעות מן המבנה המיוחד של הראש 
ושל הגפים (ע״ע). השרירים מחוברים לקרומים ארכיים 
ורחביים, הקשורים לשלד הפנימי ולעיר (ציור 4 ), החזקים 
בשרידי-הד" הם שרירי־הזנב׳ ואילו שרירי־הסנפירים חלשים 
ביחס. הד" נעים במים בכוח התכווצות שרירית, העוברת 
כעין גל על־פני שורת סגמנטי־השרידים לאורך כל הגוף. 
בשעת שחיה מהירה מתקפלים הסנפירים הקדמיים של 
הד", ואין הם מפריעים לקווי־הזרימה של גוף־הדג. סנפירי 
הגב והשת פועלים כמייצבים, ובשחיינים המהירים הם 
נפרשים כעין משוטים רחבים, בשחיה איטית מופעלים כל 
הסנפירים כמשוטים, הגאים או בלמים. בקבוצות מסויימות 


עיור 4 . מערבת המרירים בדגים 
ימי!— חתך חזיתי; שמאל — חתר־רותב 

1 . סגמנטים; 2 . סחיעות־ביניים 

־ ׳.־ 

שמן הבטיים התפתחו הסנפירים והתפשטו כעין מפרשים 
או כנפיים, ויש בכוח תנודותיהם בלבד להסיע את גוף הדג 
במים (ציור 5 ). שחיינים מהירים בין הד" מגיעים למהירויות 
של 30 — 40 ק״ם בשעה׳ ואף למעלה מזה. 

מערכת־העצבים המרכזית מדגימה את החלוקה הטי¬ 
פוסית לחוליתיים: חלק קדמי — מוח כלול בגולגולת ואליו 
קשורים איברי־החושים ? חלק שני — מוח־חשדרה׳ מוקף 
קשתות־שלד מיוחדות של החוליות, שגופיהן נמצאים מתחת 
למוח־השדדה. חלקי-ד״מוח בד״ הם: מוח־גדול, מוח־ביניים, 
מוח אמצעי, מוח קטן ומוח מארד, שהוא מתקשר עם מוח- 
השדרה. "המות הגדול" מפותח במידה מועטת בלבד, ומרכזי- 
ההדחה בו תופסים מקום רב. גם מוח־ 

הביניים אינו גדול — הוא נושא בצדו 
הבטני אח ההיפופיזה ובצדו חגבי — את 
האפיפיזה ועין־ו־,קדקוד. מפותח יותר מהם 
המוח האמצעי, המכיל את מרכזי־הראיה. 

המוח הקטן מפותח גם הוא — בדומה לשל 
הציפרים: הוא משרת את שיווי-המשקל של 
הגוף החייב להתמצא בשלושת ממדי־החלל 
(במים או באויד). 

א י ב ר י ־ ה ח ו ש י ם. האף הוא 
שקע זוגי, לא־עמוק, שאינו נפתח בדרך־ 

כלל אלא החוצה בנחיר, ואין לו מוצא 



עיור 3 . טיפוסי קשקשים 

א. קשקשים נעורת לוחיות משוננות (כריש): ב. קשקשים של דני־נרם: 1 . קשקש 
טבעתי (עיםרונ 1 ר 1 ו), 2 . קשקש טטוסרק (אוקונים) 



עיור 2 ג שלד חחלק הקדסי נסנפיר־וזנכ 
של הקרפיוז 

1 . קרניים קועניות; !ג קרניים רכות: 
3 . קגי־ססר (ראדיאליות) 











901 


דג, דגים 


902 



ציור 5 . נסיים ( 0133 ג׳ 1€1 ק £111110 ), ימםגפיריהם כעין כנפיים, 

"פורחים" בסים 


פנימה־אחורה אל חלל־הפה! יוצאים מכלל זד, דגי־הראות 
(ע״ע). העור המצפה את שקע־האף הוא רירי: מתרכזים בו 
תאים בלוטיים׳ שרירם מכסה בשכבה עבה את תאי־החוש 
המפוזרים בין שאר התאים. קפלי־הרירית עשויים להרחיב 
את שטח־ההרחה. חוש־הריח תופס מקום מכריע בחיי 
דוב הד". 

ע ין* הדגים בנויה — מבחינת הקרומים המרכיבים 

את גלגל־העין׳ את הלשכות שבקרבו ואת השרירים החיצו¬ 

ניים המניעים אותו — לפי המתכונת הכללית של החוליתיים. 

1 

אולם מנגנון־ההתהוונות של 
עין־הדג מיוחד לקבוצה זו: 
העין הנחה מוכוונת לראיית- 
קירבה (עד 1 מ׳) ז פעולת- 
ההתכוונות לראייודמרחקים 
(כדי 10 — 12 מ׳) מבוצעת 
ע״י שריר מיוחד(- 3€ ז£:>!.^ 1 
100115 ! 10 ), המסוגל למשוך 
את עדשת־העין הכדורית 
לקראת הרשתית (ציור 6 ). 
הדג מבחין בכל צבעי הספק¬ 
טרום וגם במקצת מן האול־ 
טרא־סגול (עד 3200 ). עיך 
הדג חסרה עפעפיים לגמרי 
או כמעט לגמרי. — איבר- 
השמע של הדג הוא פנימי בלבד, והעדר אוזו תיכונה 
וחיצונה הוא אפייני לקבוצת הדגים (רק בכרישים יוצא 
צינור אנדולימפאטי דק מן המבוך אל נקב שבגב־הגולגולת). 
המבוך עצמו הוא בעל שלוש תעלות קשתיות, המייצגות 
את שלושת הממדים של החלל ז ברוב הדגים מצויים מעל 
לאיזור־התחושה של המבוך אבנונים (אוטוליתים) סידייים. 
החלק העליון של המבוך פועל כאיבר שיווי־המשקל, ואילו 
החלק התחתון עם שני אמוניו פועל כאיבר־השמע, במקום 
השבלול שבחוליתיים העילאים נמצאת באוזן הד" בליטה 
אטומה (*"**ג!) היוצאת מן השקיק. 

לד״ מערכת קווי־הצד (ציור 7 ) — איבר־חוש הקולט 
תנודות־מים בתדירויות של 6 — 10 בשניה; זוהי מערכת של 
איברים זעירים, המשתרעים לאורך צדי הגוף וקשורים 


לעצבים הנמצאים בעור או מתחתיו. המערכת עשויה צינו¬ 
רות או תעלות בעור, המכילים נוזלים והבאים במגע עם 
המים שבסביבה באמצעות סעיפים הנפתחים החוצה. בחלל 
הצינורות מצויים תאי־שער רגישים׳ מסודרים באופן סגמג- 
טאלי, שמקבלים את העיצבוב מעצבי־המוח. מערכת זו 
מיוהדת לחוליתיים החיים במים ז היא קיימת — מלבד 
בד״ — גם בעגולי-פה ובזחלי דו־חיים. מערכת קווי־הצד 
היא איבר רגיש מאד לתחושת מגע־למרחק, ופעולתה ה־א 
כעין "ראדאר מכאני". כשהדג שוחה, תנועות גופו גורמות 
להפרעות מכאניות במים, המתפשטות לכל הכיוונים ומותז- 

ג 



ציור 7 . קסע טקו־הצר בדג (קברנו! [גט 81 ס 0 ]>. חוזד־אורד: 

1 פתח חיצח של הצינור; 2 . איבר־החישה; 3 . קשקש חופה; 
4 . עצב קו־זזצד 


רות על־ידי גופים מוצקים שבהם הן פוגעות! ההפרעות 
המוחזרות המגיעות לגוף הדג, גורמות להעתקות קטנות של 
הנוזל במערכת קווי־הצד, שהן המהוות את הגירוי לתאי- 
החוש. לא זו בלבד שהדג חש בנוכחות גופים מוצקים 
בסביבתו, אלא שהוא אף קובע את ריחוקם ממנו בדיוק רב. 
רגישותה של מערכת זו היא מפליאה! ה 110x10115 ? (מן 
הקרפיונים), למשל, מגיב על לחץ של סילון־מים, שרחבו 
0.7 ם״מ וכסות־המים שכו אינה אלא 2 ספ״ע, במרחק של 
3 0 ״מ. מערכת זו מאפשרת לד" השוחים באפלה או במים 
עכורים׳ וכן לד" עוורים, לעקוף מכשולים או להירתע ספני 
אויבים האורבים להם במים. — בראש נמצאים איברי-חוש 
זעירים אחרים (ציור 8 ), המתרכזים בפה ובסביבתו: הללו 
הם איברי תחושה כימית, הקולטת גירויים שמקורם 
בתמרים מסויימים שבסביבת הדג׳ ושאליהם הוא נמשך (כגון 
מזון) או מפניהם הוא נדחה (כגון חסרים מזיקים וארמיים 
שוגים), 

מערכת-העיכול. הבדלים גדולים קיימים בין מיני- 
ר" שונים מבחינת צורתו ורחבו של פתח-הפה, מציאותן או 
העדרו של שיניים, צורתן וגדלן, בהתאם לאופן ההזנה וטיב 
המזון. פה קטן מאד׳ המשמש לקליטת בעלי־חיים זעירים, 
חסר לפעמים שיניים! פה רחב, ד,משמש לתפיסת טרף גדול, 
מצוייד ־לעתים קרובות בשיניים חזקות, גדולות וחדות. לפע¬ 
מים השיניים קהוית — כשפעולתן היא שבירת צדפים וכיו״ב. 
חוסר שיניים אינו מונע מן הדג לצוד ד" אחדים המשמשים 



ציור 8 . איברי־החושיס בעור־הראש של דנ-גדפ 
1 איברי-חישיז: 2 . נקבי ולצינור של קו־הצד 



צייר 0 לגיל דנ־נרם 
קו משוד — םצב־סנוחון; 

קו מרוסק — מצב־ולתכוונוס. 

1 עדשה, 2 . נמת*! זסמגזמז 





903 


דג, דגים 


904 


לו סזון. שיני הד" יושבות על עצמות־הלכתות, ולטעמים גם 
על עצמוח־החך, ואפילו על הלשון. גם קשתות־הזעיים יכולות 
לשאת שיניים, ובדגי־הגרם (ר׳ להלן) תמיד מצויידת בשי¬ 
ניים לפחות הקשת האחרונה, המהווה עצם־לוע בצד הכניסה 


לושט. ה ושט הוא החלק הראשון של צינוריהעיכול, ותפ¬ 
קידו מכאני בלבד — הובלת המזון שנבלע ללא לעיסה אל 
תוך הקיבה. זוהי תחנת־העיבול הראשונה, בגלל המיץ 
המכיל אנזימים המופרש מדפנו׳תיה. תחנודהעיכול השניה 
הוא המעי׳ שלראשיתו מתחברות שתי בלומות־עיכול גדו¬ 
לות, הכבד והלבלב, המוסיפות את הפדשותיהן למיצי־ 
העיכול הנפרשים מן המעי עצמו. רבגוניות רבה קיימת 
במבנה הקיבה והמעי במינים שונים של הד", בהתאמה לטיב 
מזונותיהם. המעי עפ״ר קצר בד" הניזונים מן החי וארוך 
בד" שמזונם צמחי בעיקרו. 

איברי־הנשימה של הד׳ הם זימים (ציורים 9 , 10 )ז 
בליטות עדינות מאד מכסות את פני קשתות־הזימים כעין 
סעיםי־הנוצה. צינורות־דם נימיים מתקרבים בכל אחת מן 
הבליטות אל פני האסיתל המכסה אותן, ובמקום זה מבוצע 
חילוף הגאזים בין הדם ובין המים הממלאים את חלל־הפה. 
חידוש המים בחלל־הפה נעשה באופן קצוב ע״יפעולת־שרירים 
רפלקטורית! עפ״ר נכנסים המים דרך הפה ויוצאים החוצה 


בין קשתות־הזימים בשני צדי הראש (ציור 11 ). — מחזור־ 
הדם מותאםלמכאניזם נשימת־הזימים. הלב הוא בעל פרוזדור 
וחדר אחד בלבד, ובו מתכנס רק דם ורידי, המגיע אליו מכל 
חלקי-הגוף. הלב נמצא סמוך לזימים מאחוריהם בצד הגחוני 
של הדג. בהתכווצותו הוא מזרים 
את כל הדם שבו לתוך האאורטה, 

ההולכת קדימה ומגיעה בדרך קצרה 
אל מתחת הזימים ובינותם מימין 
ומשמאל. בעברה בין שני זימים 
שולחת היא עורק צדדי אל כל זים, 

שבד הוא מתפצל לנימים שבבליטות. 

הדם המחומצן עוזב את הזים בכיוון 
למעלה לצד חגבי׳ וכל הצינורות 
היוצאים מתכנסים מעל לזימים 
לאאורטה הגבית, המוליכה את הדם 
אל כל חלקי-הגוף. הסדר זה מאפשר 
לכל איבר ואיבר לקבל את מנתו 
בדם המחומצן ולמסור את דמו 
המשומש לווריד, אשר באמצעותו 
ובאמצעות הלב חוזר דם זה ומגיע 
לזימים. רק הכבד מקבל — נוסף 
על האספקה העורקית — גם אספקה 
ורידית: הדם העוזב את המעיים 
פסול אמנם׳ מבחינת הנשימה, אולם 
לעומת זה הוא טעון חמרי־מזון 
שנקלטו מן המעיים 1 ורידי־המעיים 
מתכנסים לווריד שער*הכבד, שהוא 
מתפצל בכבד עצמו לרשת־נימים 
ומעביר לתאי־הכבד את התמרים 
הנאגרים והמעובדים בו, בכבד מת¬ 
ערבב הדם הוורידי בדם שנכנס עם 
עורק־הפבד, שהוא המספק לכבד את 
החמצן הדרוש לו לביצוע תפקידיו 
כמרכז חילוף־החמרים (ציור 12 ). 

איברי-ההפרשה של הד" 

הם כליות בדרגת כלייודביניים. הן 
נמצאות בחלק האחורי של הגוף, 

משני צדי עמוד־השדרה, לפעמים צמודות לו. הן מארכות, 
וצבען חום עד אדום — סימן לגודש הדם העובר דרכן 
ומשתחרר בהן מחמרי פסולת חילוף־החמריםז הללו מרוכזים 
בשתן ומופרשים דרך פתח הסמון־ לפתחו של המעי. — 


ימין: 1 , 1$2 >זט 81 1^x101 (ממיני הצלופח), 50 ס״ם! 2 . כריש כלבי 
( 013 *,ח 3 * מוט 1 ו 1 ׳<מ 8 ), 100 סייס! 3 . טרית צפונית [מליח! ( 3 *ק 00 
1£0$ ו*-ן 13 !), 30 ס״מן 4 , מורנה ( 3 ח* 1 ר!ת 3 ת* 3 ת 10 \), 150 ס״פן 
5 . מוליח אדומה ( 5 טז 153 ז 113 01105 ^), 30 — 40 0 ״מ! 6 . 5 נ״נ 1 !ע 

011x015 (מקבוצת דמייי־שפתן), 30 ם״מ! 7 . שדיוניו ( 30011 ז 051 
15 חז 0 :>וז 1 ז 3 טן 1 ), 8 — 10 ם״מ! 8 . טריגלה ( 2 זץ! 1£13 ־ 1 ' 1 "), 50 ס״מ! 
9 . מ 1 ריג ( 1 * 1211 115 * 2 ), 100 ס״ם) 10 . 3 זץ 1 5 ס 1 חץסס 03111 (מדסייי־ 
דרקון), 30 ם״מ. 

שמאל: 1 . אוקובום־ז־,נחלים ( 1115 ] 3 נ׳י״ £1 3 *״?), 20 — 30 ס״מ! 
2 . 05 ) 3 * 01 * 3 5 ט* 051 ת*ז 035 (מקבוצת קוצי־םנפיריים), 4 — 10 ם״מ< 
3 סלמוו־הנחלים [מריסה] ( 10 ע£ 3 מט- 11 531010 ), 25 — 40 ם״מ: 
4 . סלמון קשתי ( 3 * 1 > 0-1 3 ] 1 טח 5311110 ), 25 — 50 ס״ם( 5 . 1*110x11105 
3015 ( (מדסויי-הקרפיוו), ד— 14 ס״מ! 6 . 15 ! 01£3 ,י 131105 זז<ו 1 ־ד 

(מן הסלמוניים), 20 — 50 ס״מ! 7 . 1 ו 1 ח 013 )ז 3 זיו 80005 * 001 (סן הסל- 
מוניים), 30 — 50 ם״מ! 8 . ״ 105511 15 ) 0111 (מדמויי-הקרפיון), 20 — 30 
ם״מ: 9 . 30121-05 5 ט* 1 > 110 א (מדמייי־הקדפיון), 8 — 9 ס״מו 10 . זאב־ 
המים ( 105 * 10 ! £50 ), 60 — 150 ם״מ 



ציוד 9 זיטי ו־נ־נרם (הרפיון) 

1 , שולי חתך בטנםה-הייסים; 2 מסננת הזימים: 
3 , עלעלי־הזיטים 



ציור 10 . קטע מקשת־זיטים (א) עם עלעלי־זיםים (ב) 
1 עורק־הוים: 2 . ענפי העורק: 3 . ניטים. 4 . וריר־הוים 




ציור 11 טכאניזם־הנשיטה נדנים 
חתכים חזיתיים (דיאנדאטות). החצים טציינים את ניוון !רמי־רטים. 

א בדיש: כ, נ. דג־נרם; נ — נקליטת־הטים (שאיפה), ג — כפליטודהמיש (נשיפה). 
1 .םח; 2 שסתום־הפה: 3 נקב המוביל ללוע ( 01001 * 51111-3 ); 4 . הלל־הפה; 5 לוע; 
0 . טנסה־הוימים: 7 ושט, 8 . סדקי־הויטים; 6 חלל־הגוו* 







907 


דג, דגים 


908 



?יגי * סגפ 'י{קו 5 יים 


כיס'הסרה 
הזלוס 

;קים עיוורים ליד היסוער 


הלוע 

והזימים 


אכעורק־הכש, 
-הלב 


שלסוחית־השתז 

םבפירי־רבנוך 
עיור 13 . דסבנר. הכללי של רג־נים 10 ו״ 3 ;! 5 ) — חל איחוי של מספר שיניים ללוחות, המשמ¬ 
שים מכשירי חיתוך או שבירה יעילים, ואילו שיניים נוספות 
שעל־פני עצמות־הלוע מסייעות לפידור החומר הקשה 
לפירורים, הניתנים להתקפת מיצי־העיכול. אוכלי פלאג־ 
קטון—כגון טריתות ( 136 > 61 ק 111 כ>), קוליסים ( 111136 !)רח 560 ), 
הלבנון ( 13 מ 13 נ 11101 ת 63 .\ 1 ) — הם בעלי שיניים זעירות וחל¬ 
שות או חסדי־שיניים. אכילת פלאנקטון היא מעשה־סינון: 
יחד עם הכנסת המים לשם נשימה, נמשך גם הפלאנקטון 
לתוך חלל־הפה של הדג, ושם הוא נתפס במנגנון של בליטות 
עדינות ארוכות, העומדות צפופות באותו צד של קשתות- 
הזימים שהוא מופנה כלפי חלל־הפה. למעשה רוב הד" הם 
אוכלי־פלאנקטון זמניים בנעוריהם, בתקופה הראשונה אחרי 
הבקעתם מן הביצה. — בין הד" הטורפים יש מינים 
שגודל טרפם עולה במידה ניכרת על גודל גופם — הגון 
מ 10 > 10 מ 5 ב 011 (ציור 17 ), שהוא בולע דגים גדולים שלמים 
לאחר שתפס אותם בפיו הרחב ובשיניו הארוכות והחדות* 



ציור ? 1 רנ־הטעטקים ז 1££ ת מ 0 נ> 0 ו 1 ו 5 ב 1 ,ז 0 

קיבתו של טורף זה עשויה להתמתח ולהתרחב, וכשדג גדול 
נבלע בה — היא מתבלטת החוצה ונראית תלויה בצד הבטן 
כעין שק שקוף גדול, ובו הטרף הנבלע. 

מין ורב יה בד". בדרך־כלל המינים בד" נפרדים. 
ידועים מינים אנדדוגיניים מועטים בלבד, כגון אוקונום־הים 
( 5611311115 ) ; אולם גם בו ההפריה היא הדדית, מאחר שאין 
הביצים והזרע מבשילים בעת ובעונה אחת. ברוב מיני הד" 
דומים הזכר והנקבה זה לזה בצורתם החיצונית, ורק בדיקת 
בלוטות־המין מגלה את מינו של הדג. אולם קיימים גם 
מקרים של דו־פרצופיות מינית מובהקת, הן קבועה (שבה 
ההבדלים בסימני־המין המשניים הם קבועים) והן עונתית 
(שבה אין ההבדלים מופיעים אלא בעונת־הרביה בלבד). 

מסימני־המין המשניים העונתיים בזכר הוא גידולץתר 
בעור ובסנפירים. בקרפיונים מסויימים של המים המתוקים 
מופיעות בגוף הזכר גבשושיות, המפוזרות על־פני הגוף. 
בזכרים של מינים שונים בקבוצות הששתניים, האמנוגיים, 
אוקונוס־הים ועוד, מופיעה דבשת בשרית, היכולה להגיע 
לממדים גדולים. תופעה רגילה היא התארכות סנפירי־הד" 
והתעבות קרניהם החיצוניות בעונת־ההטלה. הזכר מהמין 


913 


דג, דגים 


914 


115 מ 1 ץת 031110 נבדל מן הנקבד. בארכז של קרני־העויר הרא־ 
ריאליות הראשונות שבסנסיד־הגב עד כדי כך, שהזכר 
והנקבה בחשבו זמן רב למינים שונים. בזכרים ממיני הסלמון 
הלסתות התחתונות מתארכות ומתאנקלוית כלפי מעלה. לפ¬ 
עמים קיים הבדל בולט בין זכר ובין נקבה מבחינת מבנה 
השיניים! בתריסניות מן המין 212 * 12 ;> 3 ( 112 , למשל, לזכר 
שיניים חדות ולנקבה שיניים שטוחות. 

סימן מיני משני רווח מאד הוא הצבע; דו־פרצופיות 
מינית מבחינה זו בולטת ביותר בעונת־הרביה בד" טרופיים, 
כשברבים ממיניהם הזכר מתקשט ב״בגד־כלולות" צבעוני 
או ססגוני. ידועים, למשל, הלבוש הכחול של ציפרינודון- 
הנחלים, הלבוש המגוון בכתמי כחול־ירוק ואדום של האמנון. 
שלל־הצבעים של טוסון־הים (המצוי בחופה של א״י). 

דוגמא קיצונית לדו־פרצופיות מינית נמצאה בכמה מדגי־ 
מעמקים ממשפחת 13€ > 012111 (ציור 19 ), שבהם הזכר הוא 
ננס נטול שיניים ומערכת־עיכול תקינה׳ ואינו מסוגל להת¬ 
קיים אלא כשהוא נטפל לגופה של הנקבה הגדולה ומוצץ 
את מזונו ממנו, 

המכאניזם של הדו־פרצופיות המינית הוא הורמונאלי. 
וע״ע מין. 

רוב דגי־הגרם מטילים ביצים שהזרעתן חיצונית. 
אולם יש מספד של מינים בעלי הפריה פנימית, 
שבהם סנפיר־הבטן או סנפיר־השת בזכר נמשך בחלקו כעין 
מרזב׳ שבו הזרע מועבר לתוך ביב הנקבה, וההפריה מת¬ 
רחשת בתוך צינור־הביצים; הנקבר. מטילה ביצים מופרות 
או — במקרים נדירים, כגון בגסבוסיה — משריצה ולדות 



ציור 18 . ההינו! של 15 ״ 1051 ז.־ 5 ג 0 
לסעלה—זכר ננטר בניית הנו: לסטח—זכר ונקבה בפתח ההז 



ציור 19 נקבת ־חץזנןקסחז,! (ססשפחת 11112£ ] 3 -ו 0 ) 

עם שני זכרים הנמפלים לח 

חיים. מדגי־החסתום רק הכריש הצפוני מטיל ביצים שהפריתן 
חיצונית; רוב המינים חאחרים מטילים ביצים מופרות. 
בכריש הוזלק ( 1115 ש 51 נ 11 ^) מתפתחים הוולדות בתוך צינור- 
הביצים וקשורים לגוף־האם באיבר כעין השליה, ונקבה אחת 
יכולה להחזיק בקרבה 6 ^- 30 ולדות (תופעה זו כבר היתה 
ידועה לאריסטו, אד חזרה ונתגלתה רק במאה ה 19 ). 

בניגוד לדגי-התסחוס, מוטלות ע״י נקבות דגי-הגרם בדרך* 
כלל מאות, ואפילו אלפים, של ביצים בבח־אחת. גודל 
הביצים אינו אחיד, אבל כמעט כולן קטנות ב^סרן מ 4 מ״מ. 
ערכי-הגודל הקיצוניים הם 0.1 מ״מ בצלופח ו 16 מ״מ בכמה 
שפמנונים. הגורם הקובע את גודל הביצה הוא במות החלמון 
המשמש להזנת העובר. בין גודל הביצים ובין מספרן ותנאי- 
התפתחותן קיימת התאמה. דגי-ים רבים (צלופתים, טריתוח, 
ועוד) מתלהקים ונודדים יחד למקומות־הטלה קבועים; במשך 
בדידותם מגיעים איברי-המין שלהם לשיא התפתחותם, עד 
שהם נעשים — גם בזכרים וגם בנקבות — הלק ניכר של 
משקל־גופם הכללי. במקום יעודם מוטלות הביצים הקטנות 
בכמויות עצומות; הן מרחפות במים או צפות על־פניהם — 
ביצים פלאגיות או פלאנקטוביות. לעומת זה ברוב 
האמנוניס ( 12£ > 11 ^ 01 ), או בסוסוני־הים ( 115 ס 1 מ 032 נןק 11 ־ 1 ) 
וקרוביהם, מתבודדים הזוגות בעת הרביה. האמנונים מכינים 
גומת-קרקע ומטילים לתוכה מאות אחדות של ביצים גדו¬ 
לות — ב י צ י - ק ב ע (ביצים ך מ ר ם א ל י ו ת). ביצי־קבע 
הן כבדות, שוקעות במים, בעלות קליפה דביקה, והן נדבקות 
זו בזו או בקרקע או בצמחים (תמונה: ע״ע ביצה, עם׳ 495 ). 
אחרי הפריית ביצי האמנובים ע״י הזכר נאספות הן בפיו 
של אחד מן ההודים או בפיות שביהם, והתפתחותן נמשכת 
בתלל-הפה. הדגרת הביצים בצורה זו מגבילה את מספרן, 
וכנגד זה היא נותנת ביטוח רב יותר להקמת דור חדש, נקבת 
סוסון־הים מטילה את ביציה לתוך כיס־עור של בטן הזכר, 
סמוך לפתח־המין שלו, וברור שגם במקרה זה מספר הביצים 
הוא מוגבל. אולם גם כמה אפנים אתרים של טיפול בביצים 
המוטלות אינם אפשריים אלא בתנאי שמספר הביצים הוא 
מוגבל— כגון בהדגרר. בקינים בגויים מצמחי־מים (- 1-0 ־ 0251 
5 נמז 5 , ציור 18 ) או בקינים שאינם אלא גומות־קרקע(האמנון 
המצוי [ 211111 12 ק 112 ־ז•]), וכן בקינים שהם למעשה רק קצף 
של בוע(ת־אויר הצפות על פני-המים(- 0 ־ 12£1 ׳\, 25161 ״ 0 ו 1 ־וז 7 
1115 > 0 ק ). הביצים מוחזקות בין הבועות, וגם הדגיגים המת¬ 
בקעים נשארים שם תחת שמירת הד" המבוגרים, עד שהם 
מגיעים לגודל המתסנם בפני סכנות החיים העצמאיים. 

בד" שאינם משריצים בוקע מהביצה כמה ימים לאחר 


915 


דג, דגים 


916 



ציור 20 . שלבים בהתסחחיח וזם?סח ( 531100 ) 

1 . דגיג עעיר בעל שם־חלסוז נדול, סנפיר אדויר וםריוי־ויסים גלויים, 2 3 ספינת 
שק־החלסוז, חלוקת הסנפיר והתנסות חויסים: 4 הצורר. הסופית 


ההטלה דגיג קטן, בעל גוף שקוף! סנפיר לא-זוגי אחד רציף, 
חסד שלד קרני, עוטר את גופו! שק־חלמון, המשמש לו 
איבר־נשימח ומזון, תלוי לו בבטנו* זימיו עדיין אינם 
מפותחים כל־צרכם. לאחר זמן־מה הגוף מאבד את שקיפותו, 
הסנפיר הלא־זוגי מתחלק, מופיעים הסנפירים הזוגיים, הזימים 
מתחילים לפעול, והדגיג לובש צורה גמורה של דג(ציור 20 ). 

במקרים נדירים קיימת בד״ התפתחות לא־ישרה — דדן* 
גלגול (ע״ע). לצלופח (ר׳ להלן) זחל שקוף דסוי־איזמל, 
שגילגולו נמשך 2 —^ 2 שנים בתקופת נדידתו, עד שהוא 
הופך לצלופח בוגר. לדגי הסנדל (ע״ע), אשר גופם הסרי 
הסימטריות פתוס מגבו ומבטנו, זחלים דז־סימטריים, 
וסימטריות זו נשמרת עד הגיעם לגודל של 7 — 8 מ״מ, 
לאחר מכן עובר עליהם גילגול הנמשך כחודש ז הם נוטים 
על צדם השמאלי או הימני, ועינם התחתונה פונה כלפי 
מעלד" עד שלבסוף נוצרת צורתם הסופית המוזרה. לשד־הים 
( 5 ט 51 ק 50 ) המגושם, החי על־פני קרקע־החול, זחל עדין 
השוחה בעזרת קרני־עור חוטיות ארוכות של סנפירי הגב 
והחזה. לדגי־השסש (כגון £3023013 ) הגדולים זחלים שאינם 
עולים בארכם על 2 מ״מ וכל גופם מזויין בבליטות קוציות. 
הזחלים של 13115 ז 16 } 101 130115 * 14 עוברים שלבים שונים של 
גילגול לפני הגיעם לצורה המושלמת של בוגר: תחילה הם 
שקופים ומזויינים בקוצים* אחר־כך גופם מתכסה בכתמים 
שחורים, וסנפיריהם הלא-זוגיים מתפתחים לגודל רב ופרו¬ 
שים כעין מפרש* לבסוף חל צימצום בגודל הסנפירים, 
והכתמים הולכים ונעלמים. 

תופעות ב ד יד ת־ ה ד" ידועות כבר מימי״קדם במשמעו¬ 
תן המעשית לגבי הדיג (ע״ע). בעקבם אחרי הד" נוכחו 
הדייגים, שיש כאן לפעמים רדיפה אחרי המזון — למשל: 
הקוליסים רודפים אחרי הסרדינים, הנמשכים אחרי הפלאנק- 
טון ולפעמים חיפוש אחרי מקומות מתאימים לרביה 
והטלה (ר׳ לעיל). הסבר זה כוחו יפה בעיקר לגבי דגי-הים* 
אולם עניין ביולוגי מיוחד נודע לנדירות אחרות, שיש בהן 
משום תנודה בין הים ובין הנחלים. הסלמון (ע״ע), למשל, 
חי תב ימיו בים. אבל לפני עונת־הרביה הוא נכנם לנחל 
בלהקות גדולות ועולה בו נגד הזרם החזק שבאיזור־ההרים* 
רק סמוך למעיינות מטילים ד" אלה את ביציהם, ההורים 
חוזרים הימה מיד אחרי הרביה, ואילו הד" הצעירים הבו¬ 
קעים מן הביצים בנחלי־ההרים אינם מגיעים לים אלא לאתר 
שנה או אפילו שנים אחדות. הדוגמה המפורסמת ביותר 
של נדידת־הד" הוא ה צ ל ו ם ח (ע״ע), שרבייתו חלה בים. 
הזחלים מתחילים מיד בנדידה לקראת שפכי-הנחלים, 
הנמשכת ב 2 1 / 2 שנים. הם נכנסים לנחלים בגמר הגילגול, 


ואינם עוזבים את המים המתוקים עד 
הגיעם לבגרות. הזכרים הם כבני 8 — 9 
!שנים והנקבות בנות 10 — 11 שנה כשהם 
יורדים בנחל וחוזרים לים, בפנותם לאיזורי- 
ההטלה שבהם נולדו. נדידה זו היא חד- 
פעמית, בי אחרי הרביד, הם מחים. נדידת 
3 הד" היא מן התופעות המופלאות בביולו¬ 
גיה, ועדיין אין לנו ידיעה ודאית על 
מניעיה ולא הבנה מספקת בהכוונתה. היא 
נחקרת הרבה בקשר לבעיות ה״אינס־ 

טיגקטים" (ע״ע) בבעלי־חיים* במחקרים 
אלה עוקבים אתרי להקות הד" באוירונים 
ובמכשירי אולטרא־קול תת־מימיים, וכן בשיטת הטיבוע 
(בדומה למחקרים באורניתולוגיה [ע״ע]). לשם הסברת 
הנדידות חבין־אוקיאניות והבין־יבשתיות הובעו השערות 
הקשורות בתיאוריה של וגנר (ע״ע) בדבר התפצלות יבשת- 
ראשית האחידה והתרחקות קטעיה זה מזה* לפי סברה זו 
חוזרים הד" למקום־מוצאם הראשון, אשר הקשר אליו מקויים 
בחם מטבע בריאתם. תיאוריה זו מפוקפקת מבחינת הנחותיה 
הגאולוגיות, ואין היא מסבירה אח מהות "הזברון ההיסטורי" 
של הד" ואת מכאניזם פעולתו. 

מלבד הנדידות ה א ם ק י ו ת למרחקים מכירים גם בנדי¬ 
דות אגביות של ד", ז. א. בתנודות מתזוריות־עונתיות 
משכבות־המים העליונות לתחתונות ולהפך, תופעה זו מצויה 
בעיקר בדגי־המעסקים. דג־המעמקים ־ 3 :! 311 ל 113 זסו 1 ת 0 מ 1 סכ> 
160515 , למשל, שוכן כרגיל בעמקי אגם־באיקאל, אולם בעונת- 
ההמלטה עולה הנקבה לשכבות העליונות. 

מבחינת מכאניזם הנדידה מבחינים בין נדידה סבילה 
ונדידה פעילה. הראשונה היא הנדידה עם הזרם הגורף 
את הד" עמו* היא שכיחה בעיקר בזחלי־ד". כגון בטרית 
ובצלופח. הנדידה הפעילה של בוגרי־הד" נגד הזרם כוללת 
את הנדידות לצרכי חיפוש מקום הטלה ורביד, (סלמון, צלו¬ 
פח), לצרכי חיפוש מזון(בקלה) ולצרכי חיפוש משכן לחורף 
(שפמנונים). 

שיתוף־חיים. קשרים אמיצים קיימים לפעמים בין דג 
ובין בעל־חיים אחר. 15 ת 3 ת! 3 1150116115 ממשפחת הקרפיונים, 
למשל, מתחבר עם צדף: באמצעות צינור־הטלה מעבירה 
נקבת־הדג את ביציה אל מבין קליפות*הצדף בחלל־הזימים * 
במקום זה, שדרפו עובר זרם־מים התמיד, מתפתחות הביצים, 
והדגיגים עוזבים את מקלטם הבטוח רק לאחר שגדלו עד 
לאורך של 1 ם״מ בערך. — הדג 031-3005 מתפתח בים* 
שלב־החפתחותו הראשון הוא זחל פלאנקטוני שקוף. אחרי 
הגילגול שוהה הדג בקרבת הקרקע ומחפש לו מין מסויים של 
מלפפוני־ים מן השוכבים שם על פני החול, ודרך פי־הטבעת 
של המלפפון הוא נכנם למעיו. עדיין לא הוברר, כיצד הוא 
רוכש את מזונו במשך שהותו במלפפון. — קשר ממין אחר 
קיים בין 0105101-100 .\ 7 ובין שושנות־הים. בדרך־כלל ד" הם 
מטרפן של שושנות־ים: זרועות־הציד שלהן נאחזות בדג, 
נדבקות אליו ומרעילות אותו בהפרשדתיהן* לבסוף נבלע 
הדג כולו. מנהג שונה לגמרי נוהגת השושנה באמפיפריון, 
או בזוג אמסיסריונים. שיצרו קשר סדיר ביניהם ובינה. 
ד" אלה נוגעים בזדועות־הציד בלי להיאחז בהן* יתר 
על כן: כשמתקרב אויב — נכנסים הד" בין הזרועות החוב¬ 
קות אותם בלי פגיעה כלשהי, ועם חלוף הסכנה חוזרים 


917 


דג, דגים 


918 



עיור 21 , דני־םעסשים, מרובי וזוריינת בפרטי טבניתם: עיניים נדו?ות, איברי־תאזרוז, 
פיות פעורים, ?שתות ט׳טונוח, יעיניים עעומוח, וננוח סארכים רפים. 
;<ח'\זג 1 ) 1 )ץזע\} . 4 ;*סץזגנ) (] 53000 3 ;(מאיר) דם 111 ) <ן 0 ]:>; 4 א . 2 ; 1$ <]ש 0.111101 . 1 
(טאיר) 1115 ) 011311110 , 8 ; 11£5 ו 05 מ 0 ז 51 ^ . 7 ; £11$ ) 5 ס 0 ג 111 ו 1 . 6 ;זת 0 ו)י 0/010 . 5 


ויוצאים הד" אל איזור־מחייתם, שהוא 
מוגבל למ ׳ אחדים בסביבות השושנה. 
יש סברה, שהשושנה משאירה לד" אח 
שרידי מאכליה — דגים, סרטנים וכד׳ —״ 
ושהאמפיפריון הוא הפעיל והצד בשביל 
השושנה, אבל פרסי שיתוף־הקיום בין 
הד" ונין השושנה עדיין טעונים בירור 
יסודי. 

התפוצה הגאוגראפית של הד". 

הד" מצויים בכל מקווה־מים, מן הימים 
הארקטיים עד לימים הטרופיים, וכן מן 
השכבות העליונות בימים עד למעמקי 
האוקיינוס, ואף באגמים שבמרומי האנ¬ 
דים. מידת חומו של גוף הדג אינה קבועה, 
והטמפרטורה שלו משתווית לטמפרטורה 
של המים ומשתנית יחד עמה, לגבי כל 
קבוצת־ד" יש טמפרטורה אופטימאלית, 
הנוחה ביותר להתפתחותה. אולם יש ד" 
המסוגלים לעמוד בתנודות גדולות של 
הטמפרטורה של סביבתם — כגון האוקו־ 
נוס והטרית הצפונית, ויש ששינוי קל 
בטמפרטורה הרגילה מביא עליהם כליה— 
כגון דגי-המעסקים, המותאמים לתחום 
שבו הטמפרטורה קבועה כמעט, ד" טרו¬ 
פיים מסויימים המותאמים לסביבה חמה, 
וכנגדם ד" ארקטיים טיפוסיים• יש ד" 
החיים במי מעיינות מינראליים חמים, 
כגון הציפרינודונים שבמעיינוח החמים 
המשתפכים לים־המלח (״ 33 ), ומינים 
שונים במעיינות חמים שבמדבריות 
באמריקה. 

מיון ד,ד" לפי העומק של בית־חיותם 
נעשה בהתאם לחלוקה המקובלת באו- 
קיאונוגראפיה (ע״ע) לגבי שכבות־ 
העומק בימים. מבחינים: ( 1 ) איזור ליטוראלי — סמוך 
לחוף עד למקום שעומק־המים מגיע ל 350 מ׳; ( 2 ) איזור 
פ ל א ג י — תחום הים הפתוח עד לאותו העומק של 350 מ׳ו 
( 3 ) איזור אביסאלי—איזור־המעמקים, למטה מז האיזור 
( 2 ). שלושת האיזורים נבדלים זה מזה מבחינת תנאי-החיים 
הקיימים בהם לד״ — התאורה, הטמפראטורה, הלחץ, תנועת 
המים, הרכב החסרים המומסים בהם, מציאותם של צמחים 
ובעלי־חיים אחרים. יש ד" המותאמים לאחד משלושת האילו־ 
דים בלבד, ויש ד" המתקיימים כ( 1 ) וב( 2 ) כאחד. תנאים 
מיוחדים במינם קיימים ב( 3 ), ובו אף התפתחו בין הד" 
צדדות-חיים מיוחדות ומוזרות (ציור 21 < וע״ע אוקיאנד 
גרפיה, ציור עמ ׳ 135/6 , מם׳ 25 — 30 : עיניים ענקיות [ 25 ], 
פה ולוע ענקיים [ 26 , איברים מאירים 

[ 28 , 1115 ) 01311110 ], עיניים טלסקיפלת [ 29 ׳ בזנ 1 זמב 018 
01111111 ]׳ חוסר״עיניים [ 30 ׳ ־ 8100101 11011115 ז 3 ז 83 ]). מעמקי־ 
האוקיינוס מאופיינים בתנאים פיסיקאליים קיצוניים ובלתי- 
משתנים: אין האור חודר דרך שכבת־מים שהיא עבה מ 350 ־ 
500 מ׳ < משום כך נעדר במעמקים כל צומח ירוק. הטספרא- 
מורה קרובה ל״ס, והיא קבועה! הטמפראטורה הנמוכה 
ביותר שנמדדה במעמקים הגדולים היא ״^ 3 ־ המים 


עומדים — אין כמעט כל זרמים, פרט לתגועת-מים מח¬ 
זורית, שבה שוקעים מים מקוררים מן השכבות העליונות 
אל השכבות התחתונות ומביאים אתם את גאזי־האטמו־ 
ספירה. לחץ־המים הוא עצום — כל שכבה של 10 מ׳ 
מוסיפה לחץ של 1 אטמ/ ולפיכך קיים במעמקים לחץ של 
כמה מאות אטמוספירות. מכאן תכונותיהם המיוחדות של 
דגי־המעמקים: צורת גופם עפ״ר מארכת ופחוסה, זנבם ארוך 
מאד ושטוח. עורם מכוסה שפבת־ריר צמיגה עבה מאד; 
הקשקשים נוטים לנשור מהר. השרידים רכים ודקים < העצ¬ 
מות שבירות וספוגיות, כתוצאה ממיעוט חמרי־סיד במעמקים. 
צבעם אחיד כמעט — כולם כהים: אפורים, שחורים, חומים> 
לפעמים עוברות רצועות־כסף לאורך גופם! אין צבע בטנם 
בהיר מזה של גבם. הגאזים שברקמות גופם דחוסים בהתאם 
ללחץ. ובשמוצא דג כזה באופן פתאומי אל פני־המים מת¬ 
פשטים הגאזים, מנפחים את גופו והורסים את הרקמות 
והאיברים עיניהם של דגי־ד,מעמקים התפתחו באחד משני 
כיוונים (ר׳ לעיל, עט' 907/8 ) ! יש בהם בעלי עיניים גדולות 
ביותר, שחלליהן תופסים כ% —% מחלל הגולגולת וקוטר 
אישוניהן הוא כ 2 /'~*¥ מזה של גלגל־חעין! הרשתית בנויה 
כמעט כולה קנים (עם מרובים מעמים), ושיעור רגישותה 



919 


דג, דגים 


920 


גדול ביותר — תא-קנד, מקבל גיתי מקוואנט אחד של אור, 
ד. א. שעין זו הגיעה להלכה לקצה דגבול של אפשרות 
הרגישות לאור. באחדים ( 115 :>ז 1 *) 0 זץ 8 ז*, 3 ז 1 ״ח 0183 ) הת־ 
פתחו עיניים טלסקופיות, שציריהן מקבילים זה לזד, ומאפ¬ 

שרים ראיה בינ 1 קו־ 

לאריות ושתי רשתיות 
בעין עושות אותה 
למערכת דו־סוקדית- 
רשתית קרובה לעד¬ 
שה לראיית עצמים 
רחוקים ורשתית מרד 
חקת לראיית עצמים 
קרובים. בקבוצת ס 
^""ס) העיניים מנו¬ 
ונות וקטנות ביותר! 

הדג 5 זג 1111 ו:£!גן 0 ז 011 
5(01x1-1 עיוור! במש¬ 
פחת ש 13 >! 311 ז 00 לנק¬ 
בות עיניים קטנות או 
מנוונות, לזכרים — 

שרידי־עיניים או עי¬ 
ניים קטנות. ניוון 
העיניים מלווה ברכים 
מדגי־המעמקים בהו¬ 
פעת איברים מאירים — פוס 1 םורים. הללו מצויים עפ״ר 
בצר הבטן של גוף־הדג, אולם במינים מסויימים הפוטופורים 
מפוזרים על־פני איזור הראש, מסביב לעיניים, בלסת 
התחתונה, במכסי־הזימים או בציציות־מישוש הצומחות מן 
הראש (ר' להלן). הפוטופור הפשוט הוא קבוצת תאים המפ¬ 
רישים ריר מאיר! הבלוטה נתונה בנרתיק עשוי מתאי מלא- 
נופ 1 רים (ר׳ לעיל, עם׳ 910 ). בפ 1 מופורים משוכללים יותר 
מצויה — נוסף על תאי־ההפרשה — שכבת תאים מחזירי-אור, 


ולפעמים אף עדשה (ציוד 22 ) 1 במקרים אלה פועל האיבר 
כעין זרקור (ציורים 23 , 24 ). במינים אחדים מצויירים הפו־ 
טופורים במסנךצבעים, הבולע ארכי־גלים מסויימים ומקנה 
לאור צבע מסרים. על מכאניזם יצירת האור ע״ע גחלי¬ 
ליות! לומינסצגציה. 

על המשמעותי הביולוגית של התאורה בדג" לא ידוע אליא 
מעט. אין ספק שבמקרים ססדימים פועל האור כפתיון לצרכי 
ציד. במשפחת 13£ >! 311 ז 0 , אשר בה רק הנקבות מאירות, 
נמצא האיבר המאיר כקצה מוט ארוך—כעין חכת־דייגים—, 
הצומח מן הראש סמוך לעיניים והמורם או מורד ע״י מערכת־ 
שרירים מיוחדת! איבר זה הוא גילגול של קני-סמך מסנפיר־ 
הגב. "חכה" זו לפעמים ארוכה מאד. ובדג 5 ם:ז 13 ״ב 8 ו 0 
3 ומ?>ת 0 ־״ 3 ות סוט־החפה ארוך פי 4 מאורך גוף־הדג. — בדג 
0131111011118 נמצאים כ 300 פוטופורים בגג-הפה! הפה נפתח 
ומאיר, ודגים או סרטנים קטנים נמשכים לאור, נכנסים לתוך 
חלל-הפה ונבלעים ע״י הטורף. 

דגי־מעמקים מתמצאים בעולמם באמצעות חוש-המישוש, 
חוש קווי־הצד וחוש־הרית. מחמת חוסר צמחים בעולמם הם 
ניזונים מבעלי־חיים השוכנים בשכבה שלמעלה מהם, וכן 
מפגריהם של בעלי־חיים וצמחים השוקעים מן השכבות 
העליונות של המים אל הקרקע. יש ביניהם טורפים בעלי פה 
עצום (קוטר חלל־הפה עד כדי % מאודך־הגוף) ושיניים 


ציור 25 רנ־הסעטנים 5 נ 11 ) 11 ג:>!ןןח 10 ןנ 11 ׳(ע 1 (ק 0 ז:> 13 ^ 
("גדל-תלוע ארור־וזונב״), 150 ס״ם 

ארוכות! הם מסוגלים לבלוע טרף כגדלם׳ מאחר שקיבחם 
יכולה להתמתח פי 3 — 4 מגדלה הרגיל ( 0 ג 1 > 1 * 1 )ץ- 31 י 1 ת 83000 ; 
ציור 25 ). 

מבחינה אקולוגית החלוקה התשובה ביותר של הד" 

היא זו לד" של מי־הים והאגמים המלוחים(=מים מלוחים) 
ולד״ של מים מתוקים (= מעוטי מלח)׳ ז. א. של רוב 
המעיינות, הנהרות והאגסים. שיעור המליחות של המים, 
הקובע את הלחץ האוסמוטי, הוא גורם מכריע לעצם קיומם 
ולתנאי-קיומם של מיני־ד" שונים. בדרך-כלל גדול הלחץ 
חאוסמוטי בדמם של דגי־גרם החיים במים מלוחים מזה 
שבדמם של שוכני מים מתוקים! דג של מים מלוחים שניתן 
לתוך מים מתוקים עלול לספוג לתוך דמו דרך הזימים 
כמות מרובה של מים הגורמת למיתתו. הד" הנודדים לשם 
הטלת ביציהם בין הנהרות והים(ר׳ לעיל, עמ׳ 915/6 ) שוהים 
זמן־מה בשפך־הגהרות, שבו מתערבבים מי־הגהרות המחוקים 
במי־הים המלוחים ובוצר כעין איזור-מעבר, עד שהם מס¬ 
תגלים לתנאי־הקיום החדשים. — שיעור המליחות חשוב גם 
כגורם לקביעת מקום הטלת־הביצים. ד" כגון הסנדל או 
הטרית, שביציר״ן פלאנקטוגיות, אינם יכולים להטיל אותן 
אלא במים מלוחים שמשקלם הסגולי גבוה! כששיעור המלי¬ 
חות נמוך מ 1% אין הביצים צפות על־פני המים. — לרוב 



ציור 22 . 

!!וזר של סוטוסור ׳*ל דדסעםמים 

11 שכנת תאים טחוירי-אור; 

12 טעמםת תאי פינטנטים; 

3 ) חאייוזפרשה מאירים; 

4 ) ערשה: 

15 העור התיצון של תנסי 







921 


דג 


922 


הקבוצות של דגי מים מחוקים שייכים גם מינים בודדים 
החיים במי-ימים > יש להניח שאבותיהם של ד" אלה פלשו 
בעבר מן הנהרות אל הים והסתגלו לקיום בו. 

'אורו־החיים בדגים. יש ידיעות ודאיות מעטות בלבד 
בדבר הגיל שאליו מסוגלים להגיע ד" ממינים שונים. משתמ¬ 
שים בשיטת טיבוע ד" בטבעות הנושאות את התאריך, מתוך 
סיכוי לחזור ולצוד אותם בתקופה מאוחרת יותר, וכן דנים 
על גיל הדג על־סמך בדיקת מבנה קשקשיו (ר׳ לעיל, עמ׳ 
909 }. בשיטות אלו נמצא, שאורך חייהם של ד" קטנים אינו 
עולה על שנה אחת. סלמו׳ני הים השקט ( 15 !נ 1 סנ 1 ץ 11 זסס 0 ס} 
מגיעים לגיל של 2 — 6 שנים. בד" גדולים מסויימים נמצאו 
ערכים מאכסימאליים של אורך־החיים כדלקמן (בשנים): 
שסמנון אירופי — 50 ! חידקן רוסי( 160115 ( 111 ! • 60561 (ן 1 ^} — 
38 ! רב־סגפיר — 24 ז צלופח אירופי — 14 * זאבי־ים, טרו¬ 
טות — 10 ! חידקן מצוי — 7 . הסיפורים על אריכות-ימים 
מופלגת (עד 100 — 200 שנהן) של ד" מסויימים אינם 
מהימנים. 

את ההתפתחות הפילו ג נטית של הד" אפשר 
לגזור מחסרי-הלסתות שבין המיתריים ( 3031113 ^)׳ ששרי¬ 
דיהם הקיימים היום הם עגולי־הפה (ע״ע). בפאלאונטולוגיה 
גוברת ההכרה, שהצורה הגרמית של החוליתיים היא צורתם 
הראשונית, ואילו הצורה הסטהוסית היא משנית. אבות הד" 
היו חסרי לסתות וסנפירים זוגיים, אך בעלי שלד גרמי < הם 
חיו במים מתוקים. האוססרקודרמים (ע״ע) אינם מוחזקים 
עוד ראשוני־הד" אלא פרי התפתחות מקבילה לזו של עגולי־ 
הפה והד" ממוצא משותף. בדוון נמצאים מינים רבים של 
חוליתיים בדדגת־אירגון גבוהה יותר: בעלי־ השר יון 
( 1 !נ 161-1 ) 0 ;> 18 ?), שהם בעלי לסתות אמיתיות וסנפירים 
זוגיים ז הם נחשבים היום לראשוני הד". גם הם חיו בעיקר 
במים מתוקים, אך היו מהם שכבר פלשו לים. דגי־גרם 
מוקדמים אלה לא התקיימו מעבר לפאלאוזואיקון. עוד בחון 
התפתחו מהם שני הענפים העיקריים של הד", דגי-החסחום 
ודגי־הגרם, וכן הקבוצה המיוצגת היום על־ידי הכימריות. 
הראשונים תופיעו במוקדם, התפתחו בים, וסימנם האפייני 
הוא תוצאה מתהליך שלילי — היעלמות השלד הגרמי. כל 
הכרישים החדישים וקרוביהם הם צאצאי דגי־הססהוס 
הקדמונים האלה, אולם מבחינת ההתפתחות הכללית היתה 
דרכם דדך אטומה׳ בי ענף זה לא נוצל להתפתחות החוליתיים 
העילאיים. לעומתם היה ענף דגי־הגרם פורה יותר. דגי־גרם 
מופיעים בראשונה במים המתוקים, אך מרביתם עזבום, 
וכבשו להם את הים. דגי־הגרם הראשונים היו, כנראה, 
בעלי־ריאות, אבל בימינו קיימים רק מינים מועטים המצ¬ 
טיינים בריאות. דגי־הגרם התפלגו בהתפתחותם לשתי 
קבוצות: ( 1 ) ("קרניסנפיריים")׳ שהירבו 

להסתעף וליצור מינים, ושמהווים היום כ 95% מכל הד״ו 
אבל מבחינת התפתחות החוליתיים גם הם אינם אלא דרך 
אטומה, שלא היה לה המשך! ( 2 ) הקבוצה הקטנה של 
65 ץ 11 ז 1 (:) 301 ס 1 ס ("דגי־כואנות*. בעלי נחיריים אחוריים), 
שהיא־היא שנתנה לחוליתיים את החומר הגלמי לעלייתם, 
מאחר שמוכח מן המימצאים המאובנים שראשוני הדדחיים 
הופיעו מקבוצה זו. 

בהתפתחות הקרניסנפיריים מבחינים בין ד" קדמונים 
( 1 ו 16178 ון 0 :>ג 31 ?) וד* חדשים ( 617811 :ק 60 א). הראשונים, 
שהיו טורפים, שלטו בפלאוזואיקון ועדייו היו נפוצים מאד 
בכל המסוזואיקון, ומאז הם הולכים ונעלמים. היום הם מיו־ 



ציור 26 . רב־סנפיר (, 610111 6:115 :קעז 0 ק) האסריקני, מחסחוםי־הנרס״ם, 
אחד הסיקוסים הווריסיטיוויים ביותר םרגי־ה;רם הקיימים נהווה 
(הציור הראשון ש? רב ) 11 , שהוכז בשעת מסעו המצרי ׳*< 
נאסוליח ב 1700 ) 


צגים ע״י חסחוסי-גרמיים ( 05161 * 1 ^ 0100 ) , כגון 15 !ז 16 קץ 01 ? 
(״ביכיר״ האפריקני, ציור 26 ), 0 ס 1 >סץ 1 ס? שבמיסיסיפי וה־ 
חידקנים ( 136 ) 1 ז 56 ם 6 ק 1 ש ^). הד" החדשים הופיעו בטריאס 
וביורה, וראשוניהם היו דגי־שחיה איטיים, שוכני־קרקע, 
בעלי קשקשים גאנואידיים! רוב הענפים שהתפתחו מהם 
חזרו תכחדו בקרטיקון, ולא נתקיימו מהם אלא הגאנואידים 
( 110105161 ), כגון האמיה וזאב־המים המשוריין (- 10 > 1 ק 1,6 
51605 ). מספר רב של ד׳ הופיעו בשלישון! רבים מהם נכחדו, 
אחרים הם אבותיהם של הד" הקיימים בהווה, אשר רוב 
משפחותיהם הופיעו, כנראה, באאוקן. 

סבלה ב 

פילו׳גנזה סל הדגים 


דגי־גרם גמורים 

(מ 16160$1 ) 

1 

דגי-גרם גאנואידיים 

( 9011510 ) 

1 

חסחוסי־נרמיים 

( 01004 : 05161 ) 

1 

קרניסנפיריים 


דו־הייס 

( 13 < 1 ולקת 1 ^) 


דגי־כו&נות 

( 65 י<ל]לסנ 30 סנס) 


דגים גרמיים דגי־חסחוס 

( 65 על 1 ל 1610 ג 0 ) ( 65 ןל 1 לסר 041 ס 1 ס) 

1 _ 1 


1 

דבי־שריון 

( 130046 : 101 ?) 

1 

חסרי־לסתווג 

( 3 ל £1131 ^) 


על מחקר־הד" ותולדותיו ע״ע א י כ ת י ו ל ו ג י ה. וע״ע 
דיג. 

/ 0 55/4/12 1/10 10 0/1 ) 1/15004110 411 ,ז 0 ל 1 תט 0 0 , 0 * 1 
5 ) 15/1 ? ,: 801116086 .. 6 . 0 - 8:1486 . 1 ; 1880 , 15/105 ? 

.ל 0 ח 0004 . 5 .£ , 1904 ,( 1 ח ..: 915 .: 3 א 1486 :ל 1 ק 03 ) 

0/1 1/10 500105 0) ?15/1 (?100. 2001. 504., 1908); 84 9111- 
1 ./ 1 ) 8101021 ./> . 7/00146 ,: 61016 ל X101x111000, 1913; 0. 516- 
01925 ,( 11 ! , 010800 ) 1 ? 800111715 ) 150/10 ? 6 !מ , 03 02 ? . 7 \- 6 ל *; 

9. 84. 6 ץש 84 ; 1926 , 15/105 ? / 0 1 ( 810102 ) 76 , 46 ;א :, 

?15060 (8:6 3 * 1 , 30016 ״ 1 ; 1928 3 ,( 24 ,ח 6 ל 6:16 יז 5 ו 0 ל 
5101401/10( (1 1( 11101021( 1/(5 ?01550/15 , 1930; }■ 3. 9011030. 

4 7115500)/ 0/ ?156(5, 1931; £. (3. £1931 , 5 ) 6 ) 1 ? ׳ ז־ 608 [נ 1 ס ; 

5. 30010■, 140/1 0/1! 1 16 ( 1/001(6005(5, 1937'. 14., ?60 
1/(0506005( 80/1)1, 1950; 5304 760 14(06/1/11500 0/ 

560 700(001 5(115( 0020/15 8 . 500 •ץ 30 . 3:00 ) 5 ) 156 ? /ס . 
123, 472, 1937; 1*. 5. 80 : 8 , 010551(100510/1 צ 4 :ז) 15605 ? /ס . 




923 


דג דגים 


924 


111:1. 2001. /!1 >תט ״ 530111 . 4 ( ; 1940 ,(/ 7/2 , 0558 . 50 .ס 
141131-1)., ? 133/13 (8:0005 (4135500 11. 07110110800 <1. ״ויד - 
151011 7/13 ,ת״ו 8 ./ 7 .£ - 501101:2 .? ״ 1 ; 1940 ,( 71/2 ,״ 
\? 0}3 0/ 71 1 ) 1 (!, 1948; £. 1* 030018, 710 0* 1)111-11 ״/) 1 ־׳ 

?0 130111, 1949; 11133 * 1131 ?ע 1140 / 0 01/0 ז>^ 7 , 701108 . 2 .ן , 
1950; 5. 0 0 /־ת 7 ,״ 80 40 . 5 . 5 > ; 1950 , 133 / 13 ? 010 , 13011 ״ - 
?1013 20010$?, 1951*; }. 8. 140:7030, /4 ^!:!01 ^ 711 / 0 עזס , 
1951; 7. 1. ?311 :1 י ״ק 000 -ז 3:0 ז 0 ? , 0 - 011 * 1435 .^. 57 - ״ / 
73x1-8001( ! 40171,0 . ,׳< 1 )זזנ 0 .ס .ן ;' 1951 , 11 ,{ 20010$ /ס 
,ב. אהדוני, דגים, ח״ש ; 1956 ,< 01 ו 1 <>$' 00 א 

ר,. ש. 

הדגים באמונה ובפולקלור. רוב העמים מייחסים 
כוה מיוחד לד", המשמשים סמלים למים ולפדיון. במיתו¬ 
לוגיה ההודית מתואר ארונה אל־המים כרוכב על דג, והדג 
עצמו נחשב לגילויו של בראהמה בורא־העולם (שבמקומו 
בא אח״ב וישגו). במצרים היו ד" בעבדים במקומות 
שונים, והכוהנים היו אוכלים אותם בטקס חגיגי ב 6 לחודש 
תחות. הד" שימשו סמלים גם לאאה, אל המים והפריון 
השומרי־אגדי. בחרן ב א ד ם - נ ה ר י ם היתד, ברכה מוקדשת 
לאל זה, ובה קארפיונים קדושים, וכן היו דגים קדושים לאלה 
עתרגטו: קאדפיונים קדושים היו מגודלים עד המאה הנר 
כחית בבךכה שליד מקדש־עתרגטו הקדום באורפה. עובדי 
דג 1 ן (ע״ע) היו לובשים עו׳רות־ד" בשעת הפולחן. 
אף בעת החדשה נחשבו (ואף נחשבים) הד" לקדושים 
אצל כמה עמים פרימיטידויים, וכן לסמלי פריון — אף בקרב 
עמי־התרבות (שאצלם ד,ם מקובלים במאכל בחגים, בחתונות 
ועוד). כן מיחסים לד" כוחות מאגיים שונים, בעיקר כוח- 
מרפא ושמירה בפני עיךהרע: בקרב המוסלמים בצפון- 
אפריקה משמש הביטוי "הדג עליךד׳ סגולה לעיך־הרע! משום 
כך מצויים ציורי ד" לרוב בקמיעות. כן נפוצות אצל עמים 
רבים אמונות על גלגול נפש הדג באדם, ולהפך — על נשמות 
בני־אדם הצרורות בד", ועל מוצא בני־אדם מד". כל האמונות 
הללו באות לידי ביטוי בסיפורי עמים שונים. שבטים שהטו- 
סם שלהם הוא דג מצויים באוסטראליה המרכזית, בסאמו׳אה 
ובהוף־הזהב שבאפריקה. — אף ציד הד" כרוך במקומות 
רבים (לרבות ארצות אירופה) בטקסים ובמיני טאבו מיוח¬ 
דים < וע״ע דיג. — איסור אכילת־הד", הנפוץ בעמים שונים 
בבל יבשות-העולם, בא מנימוקים שוגים: (א) מקדושתם 
המיוחדת של הד" (אצל הסורים הקדומים)! (ב) מן האמונה 
בגלגול נשמות־האדם בהם (באוסטראליה המרכזית)! (ג) מן 
הפחד והשנאה כלפי הים (במצרים העתיקה! בכתב־החרמו־ 
מים שימש הדג סמל לשנאה)! (ד) מן החשש שמא ייעשו 
אוהליהם נרפים וקרי־מזג כמותם. 



עיור 27 . בטל הרג, עם הגביע והלחם הסד!׳* 
ציור־שיר בעאטאעוטבה גועריוו לרוסא 


בחירת הנצרות הקדומה בדג כסמל קדוש אינה 
ברורה עד היום. אוזביוס מסביר זאת בראשי־תיבות למלים 
סןזס-גסצ ; 6 :¥* 3 >ס 0£ ;> 06 ז>!^\ ;)(ו 100 ל 1 ' (=ישו המשיח, בן- 
האלהים, המושיע), המצטרפות ל 1x072 (=דג), אולם רוב 
החוקרים של העת החדשה רואים בכר דברי־דרש בלבד. יתכן 
שסמל זה כרוך במעשה האכלת הד" להמונים (יוחנן ר 
א׳—י״ד) או בדברי ישו שהוא צד נפשות כדייג הצד ד" 
(מתי ד׳, י״ט), או אף במים כיסוד הטבילה! אמנם הדעה 
האחרונה נראית כרחוקה (ציור 27 ). 

;* 1951 ,( 1511 ? .ע , 5 1102 7 ת 1 ) !/ 8011 $ ( 0011131 7/13 ,״ 182 * 1 . 1 

- 701115 . 51 > . 5 > .ג 1 ״:זס* 5 >תב 0 ) 133/1 ? י ז 0 ץ 3 זא חח 3 ות£) 140 .£ 

,/!{סח? , 435:108$ < ; 1929/30 ,(. 0 1528 , 11 , 005 < 813111 ז 360 

,מס 5 קבמ 10 ) 7 . 51 ;( 15/1 ? . 5 , 102 >ח 1 ) $1071 : 31 ? ־ 8 £1/1133 /ס 

. 1936 ,(לוי? •י ■י <יט 51 ! 08 א) ? 11131113143 )) 01 ? /?> 1 ? 1114 -( 14011 

א. ג*ל 

דגים בהלכה• התורה התירה לאב,־ל מן הד" רק את 
"אשר לו סנפיר וקשקשת" ואסרה לאכול את "אשר אין לו 
סנפיר וקשקשת" (ויק׳ יא, ט—יב! דב׳ יד, ט—י). במשנה 
(חולין ג/ ד) נתבאר: ״ואלו הן קשקשץ — הקבועין בו: 
וסנפירין — הפורח בהן" (רש״י: "שט בהן על פגי הסיבד). 
וכן נפסקה ההלכה: "סימני־דגים מפורשים בתורה: כל שיש 
לו סנפיר וקשקשת — טהור. וסנפיר הוא ששט בו! וקשקשת 
הן הקליפות הקבועות בו״(שו״ע יו״ד, ס״ג) — "ודוקא שהם 
נקלפים ביד או בכלי: אבל אם אי־אפשר לקלפן מעור־ 
הדג — לא מקרי קשקשת״ (רמ״א, שם — ע״ם הרמב״ן)! 
"ואפילו אין לו עתה ועתיד לגדלם לאחר זמן, או שהיה לו 
בעודו במים והשידן מיד בעלותו ליבשה — מותר" (יו״ד, 
שם — ע״פ חולין מ״ו׳ ע״א). 

במשנה ניתן כלל: ״כל שיש לו קשקשת — יש לו סנפיר, 

ויש שיש לו סנפיר ואיו לו קשקשת" (נדה ר, ט׳). על יסוד 
זה נקבע, שאם ״מצא חתיכות דג שיש לו קשקשת — אין 
צריך לחזור אחד סנפיר: מצא לו סנפיר — לא יאכלנו עד 
שידע שיש לו קשקשת" (יו״ד, שם). נחלקו במשנה (חולין 
ג/ ז'), אם די בקשקשח אחת להתרו של דג או שיש צורך 
בשני קשקשים! ההלכה נפסקה שדי בקשקשת אחת (יו״ד, 
שם), אולם יש דעה שהיא צריכה להיות באחד ממקומות 
מסויימים בגוף דדג (הגהת הרמ״א שם, ע״ם תוספתא חולין 
ג׳ [ד׳], כ״ז [והשר תוסשת־ראשונים לר״ש ליברמןן, וחידושי 
הרמב״ן לחולין ס״ו, ע״א). 

לשם הבחנה בין דגים טהורים וטמאים משתמש התלמוד 
גם בסימן־זזכר המושתת על ידיעות זואולוגיות, שיש להש¬ 
וותן לידיעות שבכתבי אריסטו: "דג טמא משריץ (תצפית 
נכונה לגבי רבים מדגי־ההסהוס), דג טהור מטיל ביצים" 
(בכור׳ ז׳—ח׳). 

על יסוד אמונה עממית המובאת בתלמוד (פסח׳ ע״ו, 
ע״ב) קבעו הפוסקים, ש״צריך ליזהר שלא לאבול בשר ודן 
ביחד, מפני שקשה לצרעת" (יו״ד קט״ז, ב׳—ג׳, והגהת 
הרמ״א שם). 

באגדה ובמסורת העממית היהודית נשתמרה סמ¬ 
ליות הדג לגבי הפריון, שכבר באה לידי ביטוי בברכת יעקב 
"וידגו לרב בקרב הארץ" (ברא׳ מת׳ טז). במדרש התלמודי 
משמשים הד" סמלים לפריה ורביד" ומכאן למיניות בכלל 
(השר: ברב' מ׳, ע״א! יומא ע״ה, ע״א: כת׳ ה/ ע״א! סוטה 
י״א, ע״ב: שמ״ר א׳). בקרב היהודים במחוזות מסויימים 
בצפון-אפריקה נוהגים עד היום לזרוק ד" לרגלי החתן והכלה 


925 


דג, דגים—דנה, אדנר 


926 


היוצאים מן החומה. הדג כמאכל מיוחד לשבתות (וערבי 
יוה״כ) כבר היד. מקובל בתקופה התלמודית (שבת קי״ח— 
קי״ט; ב״ר י״אז פסיק״ר כ״ג) ושמר על מקומו זה במסורת 
העממית עד היום. כיצור החי במקומות הסמויים מן העין 
מוחזק הדג כמוגן מעין־הרע וכמגן מפניה (בר׳ כ׳, ע״א)! 
עוד בדורות האחרונים היו תולים באיזורים מסויימים של 
אירופה המזרחית ציורי־ד" כקמיעות בחדרי יולדות יהד 
דיות. — כבסולקלור של עמים אחדים מרובים גם באגדה 
התלמודית סיפורים ומעליות על דגים־מפלצות ועל יצורי־ 
ים משונים המכונים ד" (ב״ב ע״ג—ע״ד). 

. 1869 , 563 , 40101011 ! ) 1 < 1 ו 8 , 006 /*\ . 0 .[ 

פ. 

ך 3 ה, אך$ר — 235 ־ 0 — ( 1834 , פאריס — 1917 , 

שם), צייד, רשם ופסל צרפתי. דג׳ היה בנו של 
בנקאי; על אף דוחו העצמאית נשאר שייך לפי חינוכו וטעמו 
לבורגנות העליונה, שממנה ירש את הגישה ההומאגיסטית־ 
הביי^רתית, הכרוכה במידת־מה של הטפת־מוסר ובמעצורים 
פנימיים. דג' למד בביה״ס לאמנות היסה והושפע מן האס* 
כולה של אנגר (ע״ע). יצירות־נעוריו, כגת "דיוקן־עצמו" 
( 1855 ), ״רנה דה גה" ( 1855 ), "אשיל דה גר,״ ( 1856 ), 
״משפחת בללי בפירנצה״ ( 1859 ), העתקים מתמונות האמנים 
הגדולים שעשה באיטליה ( 1857 ), וכן התמונות ההיסטוריות 
חזמיתולוגיות, בגון ״בת יפתח״ ( 1860 — 1865 ), "נערות 
ספארטיות מתאמנות בהאבקות״ ( 1860 ), "שמירמית מייסדת 
עיר״ ( 1861 ) — מצויירות כולן ברוחו האקאדמית של אנגר. 
אותה הרוח הקלאסית ניכרת אף ביצירותיו המאותרות 
יותר: ״יסודי העיר אורלאן" ( 1865 ), ״מרת גודלן״ ( 1869 ), 
ובעיקר—"משרד־הכותנה בניו־אורלינז", שצויירה בעת מסע 
לאה״ב ( 1873 ). 

בהשפעת האמנות היאפאנית, שנתגלתה לעולם המערבי 
באותה תקופה׳ נעשתה אמנותו של דג׳ גמישה, עירנית, 
קצובה וקישוטית יותר. האור שבתמונותיו רב־רושם ומיוחד 
במינו; זהו אורה המלאכותי של בימת התיאטרון, שאין בו 
ולא כלום מן האור שבחלל־העולם. צבעיו בהירים ונמרצים, 
בלי שיהפכו לנצנוץ אימפרסיוניסטי; באמנות הפאסטל, שבה 
נעשה דג' מראשי אמני האסכולה הצרפתית, מגיעים הם 
לידי תנודות עזות, שיש בהם כבר משום מעשי ה״פובים" 
(ע״ע). 

דג' היה מעורב עם האימפרסיוניסטים (ע״ע) והשתתף 
ברוב תערוכותיהם, אולם על־אף הצדדים השווים שבינו 
לבינם — בעיקר דחיית המסורת האקאדמית המקובלת, החי¬ 
בה ל״מודרני", וכן החיפושים אחרי הבעה שבתנועה— שמר 
על יחודו העצמי. אין הוא נכנע למאסריאליזם הרך והנאמן, 
המתגלה ביצירותיהם של כמה מחבריו, אלא שולט על 
נושאיו ברמה, שלטון של אמן סוקר, מנתח ומשכיל, שאינו 
משתעבד ללחלוחיתו של הרושם הראשון; הנושא הקלאסי 
האימפרסיוניסטי — הנוף — אינו קיים מפאת עצמו בשביל 
דג/ הוא צייר את האופרה ואת קלעיה, את התיאטרון, את 
ביה״ס לריקוד, את הבאלט ואת האימונים שבו, רקדניות 
צעירות ( 1872 — 1880 ), את הקפה־קונצרט ( 1876 — 1878 ), 
מגהצות( 1880 — 1884 ), סוסים ושדות־המירוץ( 1874 — 1880 ), 
בובעניות ( 1880 — 1884 ). 

רווק מזדקן, שכולו אומר תרבות ויהירות, מתבודד 
ושונא־ד,בריות, שלהלצותיו השנונות יצאו מוניטין בבתי־ 




ץ 


א. דנוז: דיוקז־עצסו 

הקפה שבפאריס, צורר־דדיפוט ותומך בראקציה — היה דג׳ 
מבליט בנושאי־תמונותיו את הצד הצרפתי, ואף הצרפתי־ 
השמרני, וע״י חוסר מוב-לב ביצירתו היה משווה להם קו 
של אובייקטיביות קרירה, שהוא גדולתם. 
הנושא החביב עליו ביותר — האשה: אשד, צרפתיה 
בינונית, אתת מאלף, מכוערת, רגילה ופשוטה, שאץ בה 
לא מחינן ומגדולתן של נשי רנואר, מנה ומונה, ולא מן 
הקסם החולני והנוקב שבפרפרי-הלילה של טולודלוטרק. 
האשה אינה משמשת לדג׳ אלא תירוץ להביע את רתנועד- 
הז׳סטה — ז׳סטה כעין צילום־של־רגע. לעתים קרובות יש 
לראות בתמונותיו "פרוסות־תיים" ממש, כתבות בציורים, 
שאין בהן זכר לסידור המטרתי של המרחב בתמונה. לפעמים 
נראה דג׳ כבז לחוקי הקומפוזיציה, לסימטריה ולריכוז ז 
לעומת זה מעצב הוא את תמונותיו עיצוב נועז ובלתי־צפוי, 
בהציגו מראות מן הגב, מן הצדדים, מזורות, מראות צוללים 
מלמעלה, קיצורי-פרספקטיווה בלתי-מקובלים׳ קיטועים מקו¬ 
ריים. ראליסטן בהיר" ואירוני עד-כדי אכזריות, אוהב הוא 
לציין מצבים ועציבות חדשים! הנשים המתלבשות שצייר 
נראות כאילו נתגלו חיי־סודן לסוקר ב״חור־המנעול". 
לעת זקנתו, כשכהו עיניו, נתמסר דג׳ לציור בסאסטל — 
לפעמים בסיגנון מונומנטאלי, המזכיר את דומיה, ובצבע 
אדום לוהט —, וביהוד — לפיסול. פסלונים של הנשים ושל 
סוסים שעשה — אף הם יש בהם מאותו זרם־החיים, מאותה 
מתיחות הז׳סטה שנתפסה בתנופתה, ומאותה קלות־החומר 
היתרה לוכדת־האור — שהם גדולתה של יצירתו בכלל. 

14. 011610, 7 ( 111(1 11 ( £>., 1945*; 1818/19 ,.<£ , 1316104 .ק ; 

11 .*־ 11111511 ■וט־זיגזן-זזזחו־ק ־_!) . 0 .£ , 11 ־ 11 * 0 ״ X1, 1919; 

1. 14*1* /״ע */'!£ ) 711 , 1430500 . 8 . 0 ;* 1924 .. 0 <*£* 3 ז 0 -ז 
1928 ,.<£ , 01300 ־ 1 * 6 * 13 . 14 ; 1927 ..פ .£ ( 0 *■׳ס׳יי '; ?. 
13010(, 0 ,ץ 316 ׳\ .? ; 1938 ,. 0 , 4 ־ 01131 ^ . 5 , ; 1929 ,.ס ., 
7)0)11(, 0(180. 1938; 10 ק 01 ) 5 10 ,.( 7 , 1 > 1 ג,ז 5 *א .ן !(, 
1944; 14., 7 ' 11 ( 1411101^ 0 ) 1 5 *^ 1 .? ; 1946 , ס 0111 ס 18 ) 1 ק!ס - 
010150 *, 0. (1 ! . 1946-1949 .) 001 ) 0 סס 

פ. אי. 



927 


דגון—דג־זהב 


928 


ךג 1 ן׳ אל הזרעים, הצמחיה והתבואה של עמי ארס-בהריים, 
סוריה וכנען. בתור אלהות מרחבית גדולה מוסיע 
דג׳(בצורת דגן) לראשונה בתעודות של שושלת אכד(המאה 
ה 23 לפסה״נ), וניכר מהן שפולחנו התבסס זמן רב לפני כן, 
ושהחבל העילי — שהוא זהה למעשה עם ארץ־האמורים 
(סוריה הצפונית, איזורי חפרת התיכון והעליץ, סביבת 
הנהרות בלוח וחבור) — נקרא גם "ארצות־דגף׳. 

מקדשי דג׳ עמדו בכמה וכמה מערי איזור זה: בתתל 
(כנראה — העילית), בתרקה ובמארי, המרכז השמי־המערבי 
הגדול. מאגאטוליה ידוע מלך שמי בשם ניר־דגן, ממארי — 
המלך מגר־דגן. 

בתקופת השושלת השלישית של אור (המאה ה 21 —הסב 
לפסה״ג) נכנם פולחן דג׳ לשומר ונזדהה עם פולחנו של 
אגלל (ע״ע), השומרים הבינו את שמו בלשונם כ״אל־חכל*. 
מתעודות מאדי מן המאה ה 18 מתברר, שבמרכז פולחנו 
בתרקה היו לדג׳ "נביאים משוגעים" או "שליחים", אשר 
מסרו למלך־מארי דברי־תוכחה, ששמעו מסי האל בחלום. 
בית־המלכות השמי־מערבי במארי ראה בדג׳ — בצדו של 
אדר — את אל אבותיו. 

על פולחן דג׳ בקרב השמיים־המערביים יושבי סוריה 
אנו למדים בראשונה מתעודות אוגרית (המאה ה 15 —ה 14 
לפסה״ג). באוגרית עמד היכל חשוב לדג' שהיה מוחזק זהה 
עם אל, אבי־האלים• גם פילון מגבל (חמאה ה 1 לסה״ג), 
שתיאר ע״ם מקורות עתיקים את הדת הפיניקית, מזהה את 
דג׳ עם כרונוס, אבי האלים היווניים. 

על פולחן דג׳ בכנען׳ וביחוד באיזור־החוף, מעידים שמות 
ישובים "בית־דגוך (ע״ע), הנזכרים במקרא (יהו׳ סו, מא! 
שם יט׳ כז) ובתעודות מצריות ואשודיות! על פולחנו מודה 
גם שמו של מושל מקומי דגן־תכל בתעודות תל אל־עמארנה 
(מכתבים סם׳ 317 , 318 ). 

לפי עדות המקרא העריצו הפלשתים את דג׳ כאלם 
הלאומי במקדשיו בעזה (שוס׳ טז, כג) ובאשדוד (שס״א ה, 
א—ז). מקדש־דג׳ באשדוד נחרב בימי החשמונאים על־ידי 
יונתן (חשמ״א י/ פ״ג—פ״ד). בחפירות בית־שאו נחשפו 
שרידי מקדשים מתקופת שלטון הפלשתים, ויתכן שאחד מהם 
היה המקדש של דג׳, שבו תקעו הפלשתים את גולגלתו של 
שאול אחרי הקרב בהר הגלבוע (דהי״א י, י < השו׳ שמו״א 
לא, י, יב). 

טלושץ, אוצר הכתובות הפיניקיות, 24 , תש״ב! מ. ד. 

קאסוטו, דגון, אגציקלופריה מקראית, ב׳, 624-623 , תשייר! 

א. מלמט, ניצני נבואה בתעודות מארי("ארץ ישראלי, ד, 

74 ), תשט״ו! ; 1928 ,! 00805 0011 5 ) 0 , 1 *>! 0 מ] 5011 . 9 

, 10 ) 1 ( 001011 )^ ; 1950 , 49 , 1 , 5/0510110 5114410 , 1 ) 00551 . 0 

,( 381-397 , 13 . 1 זגו 1 () . 51 ) 61 . €111101 ) 008011 ) 0071005111 

/ס 1181011 ) 1 ! 0 !/ 1 004 ? 0102 ) 41-0/111 ,) 1811211 !/ .? ; 1951 

* 1953 , 84 . 1111 ק X1 
ו ש 13 > 1 ז 110 ק 10 ז 15 , קרובים לקוליסיים, טורפים זריזי- 
תנועה, שבהם עצמות הלסת העליונה מאיכות ביותר— כעין 
חרב׳ שעצמות־האף המאוחות משמשות* לה ניצב. 

אורך־גוסם עד 5 ם׳, ומזה כשליש אורך־החרב. בסוג 
115 ז 0 ! 1 ק 15110 סנפיר־הבטן רחב, דמוי־עלד* ואילו החרב דקה 
מאד ועגולה? בסוג 3103113 ^ 1 סנסירי־חבטן דקים מאד׳ והחרב 
דקה וחזקה! בסוג 13$ !!ק^ חסרים סנפירי־הבטן. והחרב 
רחבה מאד ושטוחה מלמעלה ומלמטה. ניכר, שהחרב ממלאה 
במידודמה את תפקיד הסנפירים בהרמת החלק הקדמי של 
הגוף. סנפירי הגב והשת בכל דה״ח מחולקים לשניים! 
סנפיר־ר״זנב ד 1 סר. לכעין שדרית. ד״ח הם מן הזריזים 
ומהידי־ד״תנועה ביותר בבעה״ח הימיים? הם מגיעים למהי¬ 
רויות של 100 ק״מ לשעה. החרב משמשת להם כלי־זין 





דנ־הםיןז ( 11115 ) 13 ;£ ג 1113 ק 1 צ) 

לטריפת טרף! הם מכים על ימין ועל שמאל בעברם בין 
להקות דגים או דיונונים, ותוקפים אפילו לויתנים.* — רבים 
מדה״ח מרהיבים בצבעיהם, כגת חמין - 1 זשמ 31 5 טז 110 ק 15110 
0211113 ("דג־המפדש"—נקרא כד ע״ש צורת סנפיר-גבו! הוא 
עולה על כל הדגים במהירות שהייתו). מיני הסוג 13113112 ^ 1 
בחולים־בהים בצדיהם ובגבם ומכסיפים בבטנם. הסוג 11135 ק X1 
הוא חסר שיניים ובעל עור הלק חסר קשקשים! לוולדיתיו 
גוף מכוסה קשקשים ולסתות ארוכות בעלות שיניים, אלא 
שהקשקשים והשיניים הולכים ונעלמים בהמשך ההתפתחות. 

ציד דג־הסיף ( 1313111$ § 13$ ב 1 ק 1 ^, המצוי בים התיכון 
ובאוקייגוס האטלאנטי, נפוץ באיטליה ובחופי צפוו־אמריקה. 
צדים אותו בצלצל. בדומה לציד הלויתן. הוא ניצוד בשל 
בשרו הטעים ובשל שמנו׳ שהוא בעל ערך תזונתי רב. 

פ. ט. 

דגימה, בסטאטיסטיקד! ובמיון—דרך להשגת אינפורמאציה 
על תכונותיו של כלל של תופעות על-סמך בדיקת 
תכונותיהם של חלק מהפרטים שמהם מורכב הכלל. לפרטים 
נקרא להלן ,,מקדים', לכלל — "אוכלוסיה", ולחלקו הנב¬ 
דק — "מידגם". 

שיטת הדג׳ עומדת — לכאורה— בניגוד לעקרץ ההגיוני, 
שאין להסיק מן הפרט על הכלל. אולם השיטה היא הכרח 
מעשי־מציאותי, והיא מתבססת על הנסיון היומיומי של 
האנושות מאז ומעולם: עוד המרגלים שנשלחו ע׳י משה 
לתוד את הארץ הדגימו את פדיה, בהביאם אתם "אשכול 
ענבים אחד וסן הרמונים ומן התאנים', ושכנעו את בניי 
ישראל בעזרת "מידגם" זה, כי אמנם "טובה הארץ מאד- 
מאד". 

שימוש נרחב מצאה שיטת־הדג׳ במסחר: נהוג למכור 
ולקנות משלוחים גדולים של חיטים, של מוצרי־טכסטיל, של 
תחמושת, לפי דוגמה שהיא מידגם, — והבעיות המתעוררות 
בשטח שימוש זה של שיטת־הדג׳ הךהן שהביאו, בעיקר 


בזמן מלחמת־העולם 11 , לידי התפתחות היסודות התאורטיים 
והמעשיים של השיטה. לצרכי בלןרח־האיכות או שאין 
מפלט משיטת־הדג' או שהיא עכ״ס כדאית מבחינה משקית: 
לפעמים אץ אפשרות לבצע את הבדיקות הדרושות לגבי 
כל האוכלוסיה (המשלוח), כי המוצר נפגם או מושמד ע״י 
הבדיקה (למשל: תחמושת), ולפעמים מייקר תהליך הבדיקה 
המקיפה את מהיר המוצר במידה העולה על ההפסד העלול 
להנדס ע״י אי־התאמה מסדימת של איכות המוצר לספציפי־ 
קאציה הנדרשת. 

המסקנה המוסקת לגבי אוכלוסיה על סמך מידגם לעולם 
אינה מתייחסת לכל מקרה ומקרה, אלא לתכונותיה של 
האוכלוסיה בתורת אוכלוסיה, ז. א, — לתכונותיה הסטאטים־ 
טיות, כגון: אחוז המקרים בעלי תכונה מסויימת, הממוצע 
של תכונה כמותית של המקרים, וכיו״ב. אם, למשל, מוסק 
על־ססך ניסוי קליני במידגם של חולים במחלה מסויימת, 
שטיפול מסויים מציל 95% — 90 סן הנגועים, — אין להסיק 
שחולה פלוני, השייך לאוכלוסיה הנידונה, יוצל ע״י הטיפול, 
אלא רק שאחוז מסויים מכלל התולים במחלה זו יוצלו. כמו¬ 
כן אץ המסקנה בעלת דיוק מוחלט או מהימנות מוחלטת. 
במסקנות המבוססות על תוצאות של דג׳ מתווספות, איפוא, 
לסעויות־המדידה, המשותפות לכל החקירות האמפיריות, עוד 
טעויות-הדג׳. 

יש שני סוגים של טעויות*הדג': טעויוידהטיה וטעויות 
הדג׳ המקרית. טעויות־הטיה נגרמות כשעריכת המידגם סוב־ 
וונת — לפעמים שלא מדעת החוקר או הבודק — לברירת 
מקרים מסויימים מבין מכלול המקדים המזדמנים, כגון: 
משום נטיח סובייקטיווית של החוקר למקרים אלח, או משום 
מסיבות אובייקטיוויות — שאין השפעתן ניתנת להערכה 
כמותית —, המביאות לידי זה שייבררו למידגם מקרים שביחס 
אליהם קל, זול או נוח יותר להשיג את הנתונים הדרושים. 
גורם שכיח להטיה במחקרים שנושאם הוא האדם — כגון 
חקירת דעת-הקחל (ע״ע) — הוא סירובם של חלק מן הנש¬ 
אלים לענות על השאלות המופנות אליהם. לשם מניעת 
הטיה של המידגם יש להבטיח את המקריות בברירת 
המקרים למידגם! מקריות — בניגוד לשרירות — משמעותה 
דלר־הכרעה הדומה לדרך חלוקת הפרסים במפעל־פיס. 

טעות הדג׳ המקרית קשורה לעצם שיטת־הדג׳ כדרך 
ההסקה מן הפרט על הכלל, אשר — אם אפשרית היא 
בכלל — אינה יכולה להיות חד־משמעותית ומוחלטת. אולם 
טעוודהדג׳ המקרית ניתנת לאמידה, בתנאי שהמידגם נברר 
לפי עקרונות הדג , המקרית. היא נמדדת בעזרת טע ות¬ 
ה תקן, שהיא התוחלת המאתמאטית (ע״ע הסתברות) — 
כעין ערך ממוצע של ההפרש בין התוצאה המתקבלת על 
סמך המידגם ובין זו שהיתה מתקבלת אילו נחקרה האוכלו- 
סיה כולה. דרך אחרת למדידת המהימנות של המסקנה, 
המבוססת על מידגם, היא ציון ךווח־בן־סמך, אשר ביחס 
אליו אפשר לקבוע את הנראות (ע״ע הסתברות), שהמסקנה 
המוסקת לגבי האוכלוסיה על סמך המידגם אמנם נבונה היא. 

גדלה של טעוודהדג׳ או רחבו של רווח-בן-םסך תלויים 
בעיקר ב 3 גורמים: 1 ) אפיה של האיכאסיה מבחינת התכונה 
הנחקרת: אם האוכלויסיה חדגונית — כגון טירוני־צה״ל 
מבחינת גילם —, המסקנה המבוססת על מידגם מדוייקת 
יותר מאשר באוכלוסיה רב־גונית — כגון ותקם בארץ של 
טירוני־צה״ל —, בתנאי ששאר התנאים שווים. 2 ) מספר 
המקרים שבמידגם או גודל המידגם ־. במידה שמספר המקרים 



931 


דגימח—דגים מעופפים 


932 


דב יותר, המסקנה מהימנה יותר* כל עוד המידגם קטן 
ביחס לאובלוסיה — עד כדי 20% — 10 ממנה — קובע את 
מהימנות המסקנות גודל המידגם בלבד ולא יחסו אל ג 1 דל 
האוכלוסיה! רק במידגמים גדולים ביחס לאוכלוסיה משפיע 
על דיוק התוצאות גם היחס שבין גודל המידגם ובין זה של 
האובל 1 םיד״ 3 ) דדך ברירת המקרים למידגם, שיכולה להיות 
יעילה יותר או פחות * ז. א. — בעזרת אותו מספר של סקרים 
אפשר להגיע לידי מסקנות בעלות מהימנות שונה, בהתאם 
לדרך־ברידתם. 

3 הדרכים העיקריות לברירת המקרים למידגם הן¬¬ 
!) הדג' הפשוטה! 2 ) הדג׳ בשכבות! 3 ) הדג׳ באשכולות — 
שכולן שומרות על עקרון המקריות. 

( 1 ) במידגם פשוט נבררים המקרים אחד־אחד (בדרך 
מקרית, באופן שסיכויי כל המקרים להיברר הם שווים), 
וברירתו של כל מקרה אינה תלויה בברירתם של מקרים 
אחרים. הוצאה עיוורת של פייסות טרופים היטב מתוך תוף 
מסתובב מתקרבת לברירה מקרית פשוטה. — ( 2 ) במידגם־ 
שכבות מחולקת האוכלוסיה המודגמת שכבות־שרבות, ומיד־ 
נמים פשוטים ובלתי־תלויים זה בזה נבררים מתוך כל שכבה. 
אם קיימים הבדלים ניכרים בין השכבות מבחינת התבונות 
הנחקרות או המסיבות המעשיות של אירגון החקירה,—דרך־ 
ברירה זו יעילה יותר מאשר דרך הברירה המקרית הפשוטה, 
ז. א.: בעזרת אותו מספר של סקרים או במסגרת אותו 
תקציב אפשר להשיג ב( 2 ) תוצאות מהימנות יותר מאשר 
ב( 1 ). לדוגמה; בסקר של כוודהאדם בישראל הסקטור 
היהודי והסקטור הערבי הם שכבות שונות, מפני שכמה מן 
התכונות — כגת אחוז המפרנסים, אחת מחוסרי־העבודה 
וכד׳ — שונות בסקטורים אלה! במקרה זה מונעת דג׳* 
בשכבות את אותו החלק מטעות־הדג׳, שעלול להיגרם בסידגם 
ששוט ע״י ייצוג בלתי־מתאים של השכבות השונות בסידגם. — 
( 3 ) במידגם־אשכולות מחולקת האוכלוסיה לקבוצות של 
סקרים (אשכולות), ורק אחדות מן הקבוצות האלו נכללות 
במידגם. גם שיטה זו מאפשרת יעילות יתרה בביצוע 
הדג׳ — בתנאי שהמקרים מסודרים בקבוצות טבעיות, כגון 
ישובים בסקרים של בני־אדם, חבילות בבקרת האיכות של 
מוצרים הארוזים בחבילות, ובר/ מבחינת מספר המקרים 
הדרוש להשגת אינפורמאציה בעלת מהימנות קבועה — נו¬ 
פלת יעילותה של ( 3 ) מזו של ( 1 )! אולם לפעמים קרובות 
( 3 ) היא הדרך הזולה יותר, כסי שהוכח, למשל, בסקר של 
כוח־האדם במדינת ישראל ( 1954 ): נמצא, שסקירת האוכלו־ 
סיד, בעזרת סידגם־אשכולות — כאשר כלל המשפחות הרשד 
ם 1 ת בחנות־מפולת אחת הוא האשכול — זולה יותר מאשר 
סקירה בעלת מהימנות דומה באמצעות מידגם מקרי פשוט. 

בזמן האחרון פותחו שיטות נוספות לשם ביצוע יעיל של 
סקרים, שבהם הנושא הוא האדם, ולבניית מבחנים לבדיקת 
הדיוק של השערות בדרך הדג׳. לכל שיטה של אירגון 
ברירת המקרים למידגם יש דרכי־חישוב מיוחדות לאמידת 
תכונותיה של האוכלוסיה המודגמת ולאמידת המהימנות של 
המסקנות. התאמת השיטה למסיבות המיוחדות של כל חקירה 
היא הנושא העיקרי של המחקר החדיש בשיטת הדג/ 
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ישראק, פרסום מם׳ 25 : 
סקר כח האדם (ימי 1954 ) 1 011 * 0 * 0 
. 3 > ./יו ,־!!״ז״א •א ,חט 3 חג 14 . 14 .ז״ז ; 1950 , 001 ( 7x00 
; 1953 , 1-11 ,ע״זס 750 1104 ! 405011 ?( 530 ,׳*ו 30 > 13 *ז 
. 1954 , 0001101 ץ 1 ו 131 !^ ״ 1 .א 

ת. פי. 



הדג המזוט 1 < 5 חג!ו 01 ע £30000105 


ךג י ם מעו?פים, מיני דגים ממשפחות שונות, שהצד השווה 
שבהם — יכלתם לעזוב את המים ולהינשא באויר 
לזמן קצר. לסי טיב הטיסה מבחינים בהם 3 קבוצות: 

א. בעלי מעוף־ז׳איה, שהם מינים של דגי־ים פלאגיים 
ממשפחת מ 2 נ) 1 זס 000 צ£ג קרובים לקוליסיים ולזאבי־המים! 
מצויים בימים הממוזגים ובקרבת קדהמשווד, באוקיינוסים, 
ואחדים מהם — בים התיכה. סימניהם המיוחדים — סנפירי 
החזה והבטן גדולים, ארפם כ% ורחבם ב 4 * מאורך־הגיף! 
סנסיר־הזנב מחולק, מנתו התחתונה ארוכה מן העלימה 
ומשמשת במשוט! שלפוחיודהשחיה גדולה מאד, בדי % 
מאודך־הגוף׳ והיא מקסינה את משקלו הסגולי של הדג. הדג 
שוחה במהירות של 25 — 30 ק״מ לשעה, דבר המאפשר לו 
להתרומם בחלק הקדמי של גופו מעל פני־המים! סנפירי־ 
החזה, ואחריהם סנפירי־הבטן, נפרשים כשהאוגה התחתונה 
של סנפיר-הזנב עודנה במים. אונה זו מכד, ימינה ושמאלה 
כ 50 פעם בדקה ומגדילה עי״ב את מהירות הדג עד כדי 
55 ק״ס לשעה. בבוח דחף זה עולה הדג למעלה ו ד ו א ד, 
בנצלו את זרמי-האויד, שבהתאם להם הוא מכוון את זווית 
פתיחת הסנפירים, המשמשים לו כעין מיצנח או כנפי דא 1 ן 
(ע״ע). בדאיה זו ע 1 בר הדג מרחקים של 200 — 300 מ׳ ועולה 
כדי 3 — 5 פ׳ מעל פני־חמים! בסיוע רוח מנשבת הוא מגיע 



1 זדנ הפרפר* 100 ) 3010 ? 

לפעמים עד לסיפוני-האניוח. — טיסות אלו מבוצעות בלהקות, 
ביום ובלילה, בשהדגים נמלטים מפני אויביהם (מיני דגים 
טורפים או ציפרי־ים) או נבהלים מפני רעש(של אניות וכד׳). 

הגדול שבדגים אלה הוא $נו: 14 ח ■ 01 ) 011 5 ט־וט 1 ש 5 ק׳ג 0 , בעל 
2 זוגות של סנפירים מפותחים, שצבעו כחול־כהה מגבו 
ומצדדיו וכעין־הכסף מבטנו! ד 1 מה לו 18 ר 11 ו 1 ש 1 ס 1 ( 15 ך 11 ן 1 ס$ 0 *£ הוא בעל זוג אחד של סנפירים 
גדולים! אין לו שיניים, והוא גיזת מפלאנקטון. — דגי - x0 £ 
ניצודים בחופי הודו, סלבס שבאינדונזיד, ובארבא־ 

דוס שבהודו המערבית! בשרם נאכל. 




933 


דגים מעופפים — דגי׳ראות 


934 


ב. בעלי םעוף-התירה. בנחלים של דדום־אמריקה 
מצוי המין צ 11 מ 61 ס 0 ז 035£ , שמעופו הוא סעדף־חתירח. חדג 
מרפרף מעל םני*המים באמצעות מכות חזקות של סנפירי־ 
החזר. הגדולים, המונעים ע״י שרירים ענקים; חללו נאחזים 
בעצם־עודב רחבה דמויית־שיז־דית, שהיא עצמה חותרת 
במים. זמן הטיסה קצר. הגורמים למעוף הם בריחה מפני 
אויבים או רדיפה אחרי חרקים שמחם ניזון הדג 

ג. בעלי סעוף־ריפדוף — דגים ממשפחת ־ 10 ^ 030 

שמהם מצוי בים התיכון הסין - 10 ץ 1 :> 03 
5 חס 011 ׳\ 5 טז 10 ק, המכונה "סנונית־המים'. ארכו כ 50 ם״מ! 
סנסירי־החזה עשויים שני חלקים: הראשון בעל קרניים 
קצרות מועטות מחוברות זו לזן ע״י קרום; השני רחב 
ומארך ומשמש למשענת! בסנפיר־הזנב האונות שוות. המעוף 
דומה לניתור של חגבים! בקפיצותיו עובר הדג מרחקים של 
עד 10 מ׳ ומתרומם עד לגובה של 1 מ׳(ע״ע ביולוגיה, עם׳ 
318 : תמונה). דומה לו בתעופתו דג אפריקני קטן של מים 
מתוקים, מ 0 ג> 0 )ם 3 ?, שמשתטח מתחת לסני־המים ומתרומם 
קצת בעזרת סנפירי־החזה הגדולים שלו. 

8 . מ. 

ך^י*סי^ 1 ר (^ 5:1 ״?), דגי־חסחום שטוחים מסדרת הבטיים 
(ע״ע), ששמם בא להם מחרטוסם המארך כעין 
עלה זרוע משני צדיו קשקשים חדים דמויי־שיניים, במשור 
הם גוברים בפין, כדי להיזון מסרטנים, או תוקפים וקורעים 



ד״ר,מ״.יור ( 5 ע) £1113 :מק 05 לו■!?) 

גם טרף גדול. ד״מ מצויים בימים התמים, בין השאר — בים 
התיכון, ובעיקר בשפכי־נהרות. ארכם מגיע עד כדי 6 מ׳, 
אורך המשור — ל 2 מ׳. בצורתם הכללית הם דומים לכרישים, 
אלא שחמשת פתחי־הזימים מצויים בהם בחלקם התחתון 
(ולא בצד כבכרישים) ושני סנפירי־החזה המאוזנים נפתחים 


מעליהם לפנים. הפה מצוייר בשיניים רבות קטנות וקהות. 
שני סנפירי־הגב קשנים, סנפירי־שת חסדים! סנפיר זנבם, 
המסייע לתנועה. רחב וגדול ומסתיים בכל צד בקיפול־עור 
כעין שדרית, — ד״מ משריצים ולדות חיים, המתפתחים מן 
הביצים המופרות כשמשוריהם עטופים בנרתיקים. — בכסה 
ארצות משתמשים בעורם ובשמנם. המין הידוע ביותר הוא 

0$ ) 1113 ):>£<£ 25 ) 14 ־ 1 ?. 

ד^י־פטיע (:>ב 1 > 1 חז 7 ב 1 ק$, מיוד ס^יקיס, פטיש), משפחת 
כרישים (ע״ע), המצויינים במבנה מוזר ביותר של 
ראשם — התרחבות חלקו הקדמי בצורת לוח חסחוסי מארד, 
שבקצהו נתונות העיניים. עדיין לא הובררה משמעותו של 
מבנה מיוחד זה! יתכן שהצמדת העיניים לקצות הלוח 
בריחוק רב זו מזו מגבירה את הראיה הסטראוסקופית ומסיי¬ 
עת לדגים לדייק באיחור הטרף. דד,"פ' חיים בימים הטרו¬ 
פיים, בעיקר בים האדום. ידועים 5 מינים, שהנפוצים 
ביניהם הם 113 ש 23 ץ 2 . 5 ו 1111110 ) . 5 ! ארפם 4 — 5 מ׳! צבעם 
אפור. הם ניזונים מדגים, סרטנים, דיונונים. רבייתם דרך 



רדהפטימ 3 ח־וץנ 1 ק 5 ) 


חשרצה, בכמה ארצות בשר ד״ס נאכל, במקומות אחרים 
הוא משמש לדשנים; עורם משמש לבורסקאות. — הסיפורים 
על מקרים בודדים של פגיעת ד״פ באדם — מהימנותם 
מוטלת־בספק. 

ךני־ךא 1 ת (נס 0 ק 1 ס), בת־סדרה של חת־מחלקת דגי־הכואנות 
ע״ע דג, עט׳ 905 ) ; ד" שנשימתם 
נעשית בשתי דרכים — בזימים ובריאות. הקבוצה כוללת 2 
משפחות: א) בעלי ריאה אחת (שג^״סס^סןבזשס), ב) בעלי 
שתי ריאות ( 3£ (>!ת£ז 1051 > 1 רז^ 1 ). 

הריאות הפרימיטיוויות היו זוג שקים מונחים בצד הבטן 
וקשורים אל צינור־העיכול! הדם סופק להם מהעורק של 
קשת־הזימים האחרונה. אססקת־דם כזאת עדיין מצדה בכמה 
דגים טרופיים (רבסנפיר [ 1£1115 <ןץ 01 ?] י אמיד, [ 0113 .^]), 
הנתונים לתנאי אקלים יבש. בדה״ר נעתקו הריאות יהד עם 
עורקיהן וורידיהן לצד הגב. שטח הרי¬ 
אות הוגדל לא ע״י יצירת קיפולים 
בדופן הריאות — כבריאותיהן של היות 
יבשתיות —״ אלא על-ידי חלוקת החלל 
לחללים קטנים — ״תאים״ (ציור 1 ). 

מערכת כלי־הדם בדה״ר היא מעין 
דרגת־מעבר מזו של חולןתיים שוכני- 
מים לזו של חוליתיים יבשתיים. כשהזי־ 

מים פועלים, מתמלאים עורקי־הריאה 
דם עורקי ואין הריאה פעילה. בתקופת 
יובש, כשהזימים מפסיקים לפעול, ממלא 
דם ורידי את עורקי הריאות, מחליף 
את הגאזים בריאות וחוזר דרך ורידי־ 

הריאות ללב. 



ציור 1 . המפתחות הריאות וש^םוחית־העחיח. 

א. ריאת דג ?!דטוו; כ. !וורת־סעבר. נ. ש?םוחיח־ראויר נדג״נרם: ר ריאת חוייתי ינשתי 



935 


דגי־ראזת 


936 



ציור 2 . דנ-חריאות חאוסמראלי ( 1 ־ 015161 ) 115 ג> 0 :נז; 000 א) 

משפחת החד־ ריאת יים מינה היום רק מין אחד, 
החי במי־אגמים! דה״ר האוסטרלי ( 1 זש 51 ת £0 115 (*):וגתססגסא; 
ציור 2 ), העומד להיכחד, ארכו מגיע ל 2 מ , , גופו מכוסה 
קשקשים טבעתיים רחבים, ערוכים כעין רעפים, סנפיר־ 
הזגב — שבו התלכדו סגסיר־הגב וסנפיר־השת—דו־סימטרי. 
מיתר־הגב מוסיף להתקיים כל ימי־חייו של הדג (בדומה 
למצב בעגולי־הפה), ואין גופי־חוליות מתפתחים בו. לשלד 



ציור 3 . דנ־הריאוו! האפריקני (גגטזססחחג 13 ום 1 נ[ 0 ! 0 >?) 


הסנפירים הזוגיים מבנה דו־טורי, שהוא מיוחד לדח״ר. חיבור 
הלסתות אל קדרת־המוח הוא אוטוסטילי, כבחוליתיים העיל¬ 
איים (ע״ע לסת). מוח־הראש עולה בהתפתחותו על מותם של 
שאר הדגים. הדג ניזון מתולעים, סרטנים, רכיכות ורקב־ 
צמחים. — לאותה המשפחה משתייך המאובן 1115 ) 310 ־ 01 , 
שהיה בעל תפוצה גדולה מהטריאס עד הקרטיקון. 

לבני משפחת הדו־ריאתיים קשקשים קטנים 
ולא-ניכרים, וסנפיריהם נראים בציציות ארוכות. גופם בארך 
בדומה לזה של צלופח. מהם ידועים 2 סוגים החיים בנחלים 

ובביצות הנידונות ליי¬ 
בוש: ( 1 ) *נתמשמזסז?, 

באפריקה הטרופית 1 ( 2 ) 

611 ־ 10511 > 1 ס 6 ׳ 1 , באמריקה 

הדרומית. 

הנפוץ ביותר במיני 

( 1 ) הוא 6115 ) 3111166 .? 

(ציור 3 ), שארכו מגיע 
ל 65 ס״מ, בעונת היובש 
הוא נעזר בסנפירי החזה 
והבטן כבגפיים כדי להת¬ 
חפר בתוך גומה ארוכה 
בקרקעית הביצה! הוא 
מפריש ריר צמיג, ההולך 
ומתקשה במידה שפני- 
המים במקום יורדים׳ 



צמר 5 . דג־חריאות האמריקני( 11 £313110x8 *ז 13051 ק^ 1 ) 


ולבסוף כולו הופך ל״פקעח" קשה, בעלת פתח בצדה העלית, 
שדרכו הדג נושם (ציור 4 ). הפקעות היבשות מתעוררות 
לחיים כשמעבירים אותן לתנאי לחות (אקוואריום וכד׳). 
הפקעות עם הדג שבתוכן נאכלות ע״י הילידים. — הסוג( 2 ) 
מצוי בחופי האמאזונאס והפאראגוואי (ציור 5 ) ! גם בשרו 
נאכל ע״י הילידים. הוולדות הצעירים במשפחה זו דומים 
להפליא לזחלי-צפדדעים, בגלל ארבעה זוגות של זימים 
חיצוניים, הנשמרים אצל כמה מבוגרים (ציור 6 ). 

הדו־ריאתיים דואגים לצאצאיהם: *נ״מפמזס■!? מפנה 
מקום בבוץ להטלת הביצים, והזכר עומד מעליהן ושומר 
עליהן ז 10511611 > 1 <* 0 מחפה על הביצים ושומר עליהן מפני 
פגעים בפרשו את סנפירי־הבטן, הנפתחים בע 1 נה זו כעין 
קפל עשוי חוטים דקים. 

בקבוצת דרדר מופיעים בעירבוביה מצד אחד — סימנים 
של חוליתיים נהותי־דרגה, כגון מיתר-גב, חוסר גופי־הוליות, 



ציור 0 1 חל דג־הריאות האמריקני 


ומצד שני — סימנים של חוליתיים המפותחים מהדגים, 
כגון נשימה בריאות ומחזור־דם כפול, וריד נבוב אחורי, 
משפכי-אף (נחיריים אחוריות), חיבור־לסתות אוטוסטילי. 
מוח קדמי מפותח. לפיכך נחשבו דה״ר לפנים לראשוני 
דו־חיים או לאבותיהם. היום הם מוחזקים כעין צורות 
מנוןנות, בעלות סימנים מיוחדים אפיניים רק להם: הפחתה 
במספר העצמות הךרמאליות, התארכות הגוף והסנפירים 
הזוגיים, סגפיר-זנב סימטרי, חיפוי הגוף בקשקשים עדינים 
טבעתיים במקום קשקשים גאנואידיים (וע״ע דג, עט׳ 900 ). 

מ. זג 



ציור 4 . דנ-הריאות האפריקני בפקעתו 





937 


דגי־שסש—דגל 


938 



דנ״הירח 1003 גחקןז] 1 * 1 

(או דגי־ י ר ח)׳ כינוי לקבוצות מסויימות 
של דגים׳ מהם דגי־ים וסתם דגי מים מחוקים. 

ד ג י־ ימים: משפחת דמויי אבן־ריחיים (:>ו* 4011 ן, 
מלאם׳ 013 ״!, אבןריחיים)׳ ששמם בא לתם ממבנת תחלק 
האחורי של גופם וצורת סנפידיהם? הגוף שטוח ומעגל כעין 
הדיסקוס, סנפירי־הזנב חסרים לגמרי׳ סנפירי הגב והשת 
התאחדו ומקיפים אח האיזור האחורי כעין חצי־סהד (משום 
כד — או משום שהם זורחים בלילה כמו הירח — הם מכונים 
בסי המלחים דגי־ירח). מחמת התעגלוחו נתקצר גופם עד 
כדי כד שסוח־הגולגולת ארוך מחוט־השדרה. עורם חסר 
קשקשים׳ עבה מאד וקשה* צבעו אפור מלמעלה ולבן 
מלמטה. מחמת ניוון סנפיריהם תנועתם כמים איטית מאד, 
ושהייתם היא כעין גלגל המתגלגל. דמויי אבן־הריחיים הם 
מן הגדולים שבמאוזזי־הלסתות ( 1 * 160108113 ?) , ומשקלם 
מגיע לפעמים לטונה. הם חיים בימים הטרופיים והממוזגים- 
המין 1013 ״ 4013 * פגיע לקוטר של 2 — 3 מ׳. הוא חסר שרירי• 
גפיים, שלדו יד ושביר? מבשרו מופק שמן המשמש למשיחת 
סירות־דייגים. הוא ניזון מבע״ח קטנים, כגון מדוזות וכד׳ 1 
טפילים (סרטנים, אלמוגים) נדבקים בהמונים בעודו ובמי* 



דדה׳•©׳* 01013 1 ) 101 * 1 


עיו. — המין 5 ^ 14351111-115130060131 מצטיין בזעירות ביציו 
וזחליו: יחם משקל־הזחל למשקל־האם הוא כ נ ל 60 מיליץ 
(באדם יחס משקל הילוד לזה של המבוגר הוא כ 1 ל 20 ). 

דה״ש ג״״ 51 ״סמ 1 < 13 מסדרת חסרי־קוציים מצסיין בשלל־ 
צבעיו? גדלו ג /י 1 — 2 ם/ הוא חי באוקיינוסים האטלאנטי 
והארקטי, בשכבות התחתונות של המים. בשרו טעים 
לאכילה. 

דגי מים מתוקים: משפחת 10 * 11 { 0 ־נ 3 מזמ 0 , שמי¬ 
נית, הקטנים מן האוקונוסים, מצויים בשפע בחופי אמריקה. 
הם בעלי צבעים מרהיבי־עין וחביבים מאד על אוהבי־דיג. 
מרבים לגדל אותם באקוואריום ובברכות, ביחוד את המין 
113 ■] 111 ;>ס־ 301 תז 5 ודח©נןש* 1 , שבשרו טעים מאד. 

ט. ט. 

במשמעו החדיש — ספת אריג חדגוני או רבגוני, 

ריקה או מקושטת בתמונות או בסמלים, בצורת 
מרובע או מלבן — שיןצה עשוי לפעמים בצורת "זנב־ 
סנונית״ —, קשורה בחבל למוט או לתורן. הדגל מסמל 
מדינה, לאום גליל או עיר, דת, איגוד או אידגון, ומשמש 
סימן־הפר לאניות, ליחידות־צבא ולמצביאיהן. וכן אמצעי 
להעברת פקודות והודעות (ע״ע אתות). בהתאם לצורתו 
ושימושו נקרא גם נס, ובצורה מוקטנוז — ךגלון. 

תולדות הדגל. א) בתקופה העתיקה היו 
נהוגים סמלים או סימני־הכר של קבוצות בבי־אדם עשויים 
עץ או מתכת (זהב, כסף, נחושת), בדמות אלים, בע״ח וכד׳. 
כבר בזמנים קדומים בחרו שבטים פרימיטיוויים בסמלים 
כאלה שסימלו את השבט וחבדילוהו משבטים אחרים (ע״ע 
טוטם). במקרים רבים היתד, לסמל דמות בעל־חי, האסור 
באכילה מסיבות דתיות (ע״ע סבו), וכן בחרו גם בבעלי־ 
חיים שסימלו את קווי־האופי העיקריים של השבט. תופעה 
דומה מוצאים אנו גם במסורת היהודית, כשיעקב משווה 
אחדים מבניו לחיות: אח יהודה לגור־אריה׳ את יששכר 
לחמור, את דן לנחש, את נפתלי לאילה ואת בנימין לזאב 
(ברא׳ מט, ח—כז). המדרשים תרחיבו את הדיבור בעניין 
זה, וייחסו לכל אחד משנים־עשר השבטים סמל מיוחד לו 
(במד״ר ב׳). בני עמים שונים ציירו את סמליהם על גופיהם, 
על מגניהם או על פיסות־עור שקשרו למוט — וזו היתה, 
אולי' ראשית הדגל• כך אנו מוצאים את הנץ או הנשר אצל 
המצרים, הפרסים׳ החיתים, הרומיים והאינדיאנים? את הדר¬ 
קון אצל ההודים׳ הסינים, הגרמנים והפרתים, וכיו״ב. העמים 
האלה לא רק ציירו אלא גם גילפו את הדמויות הללו, 
וגם גלופות אלו היי ד". 

בהתפתחות השימוש בדגל יש להבחין — החל בתקופה 
הקדומה — 3 כיוונים נפרדים: ( 1 ) השימוש בדגל כסימן 
מוסכם ואמצעי־איתות ? ( 2 ) השימוש בו בסמל־קו־ב של 
יחידות־צבא או אניות־מלחמה! ( 3 ) השימוש בו כסמל 
משפחה׳ שבט, איגוד, דת, עיר, גליל, מדינה ולאום. 

אתהדגל הימי הראשון, או משחו הדומה לו, מוצאים 
אנו בציור של שתי ספינות־שיט, החרוט על כד מן התקופה 
המרם־שושלתיח, שנמצא באחד הקברים בעמק־הנילוס: 
מעל לפינה החיצונית של חתא האחורי מתרומם תירן, שאליו 
קשור חפץ שאינו יכול להיות אלא דגל או סמל דומד, לו 1 
נוסף על כך קבוע בחרטום הספינה מוט, שאליו מחוברים 
שני ענפי־דקלים. בציור מתקופת פרעה רעמסס 111 (בערך 



939 


דגל 


940 


1200 לססה״ג) נראה מעין זנב־סוס קשור לסוס־ההגה• מלבד 
אלה לא נמצא אצל המצרים זבד לדגל, במובננו אנו של 
המונה, אולם נמצא תיאור של מגן על תורן כסמל־ א ניד,. — 
בצבאות אשור נישאו ד״בדמותהאלאשורבתוך 
מעגל. 

היוונים השתמשו בד" לשם איתות בקרב היפי ליד 
םאלאמיס ( 480 לפסה״ב). בתקופה דו השתמשו אפילו בד" 
מזוייסים על־מנת להתעות את האויב — תחבולת־מלתמה 
המצויה עד היום. היוונים קראו לדגל בשם ולדעת 

קצת הבלשנים קשור שם זה במלה העברית "סימף. ד" 
אלה לא היו דגלי לאום או עיר, אלא שימשו רק כסימנים 
לאיתות — להעברת פקודות בין אניד• לאניה. 

השימוש בדגל היה מצוי גם במלחמת־יבשה. הפרסים 
נשאו צלם של נשר על ראש־רומח ותמונת השמש על 
חתיבת-אריג קשורה לכידון. היוונים הניפו בגד־מפקדים 
אדום על רומח ארוך כסימן מוסכם להתקפה. "דגל" זה 
נקרא ?״״״<**>, וייתכן ששמו נקרא על שם הפיניקים, שהיו 
מראשוני מייצרי אריגים צבועים ארגמן (ע״ע). גם "ספר 

המלחמות" של סון־צו הסי¬ 
ני, שנכתב ב 500 לססה״ג 
בערך, מזכיר את הדגל כאות־ 

ריכוז לצבא הלוחם. 

הרומיים היו הראשונים 
שאצלם נתגבשו סמלים וד" 

קבועים ליחידות־הצבא השו¬ 
נות, הנקראים - 111 מנ 518113 
ב 1 ! 13 . סמלים אלה שימשו 
מקור לד" ולסמלים האישיים, 

המשפחתיים והלאומיים, ש¬ 
התפתחו במרוצת הזפן בכל 
העולם. בראשית ימי הרפוב¬ 
ליקה נשאו התיילים אלומת־ 

קש כמלוא-הכף על מוט, ומזה התפתח, כנראה׳ המונח 
111115 ק 1 ת 13 ז!=פלוגה ( 1311115 !!=כף, יד). בתקופה מאוחרת 
יותר הפכה יד של כסף בראש כידון לסמל המאניפולוס. נוסף 
על כך קושט הרומח, מתחת ליד-הכסף, בלוחות עגולים או 
מגלגלים, ועליהם תמונות של האל מארס או האלה מערווה 
או של מצביאים וקיסרים אהובים על העם. סמלים דומים, אך 
גדולים יותר, נישאו לפני הגדוד ($ז 0 ו 1 מ>), ואילו סמלי- 
הלגיון היו תחילה הזאב, הסוס, הדוב והגשר, ומימי סאריוס 
ואילן־( 100 לססה״ג בערך) — הנשר בלבד. לגדודי הפרשים 
הרומיים היה סמל מיוחד — 6 x 11111111 ׳!, שהוא מפה מרו¬ 
בעת של אריג־אדגמן, 
תלויה בכלונס קשור 
לכידון בצורת צלב. 
נסו האישי של הקיסר 
( 1 וז 31-11 נ 131 ) בימי הקי¬ 
סרות המאותרת היה 
דומה ל 6x1111101 ׳!' 
בצורתו ובצבעו, אך 
היה גדול ממנו׳ וה־ 
אריג היד. מקושט 
ברקמות-זהב. מימי ״ . . 

2 . מטבע < 8 כה חמיה ה״לאבארוס* — נסם 

קונסטנטינוס ואילך < 6 ? סיסרי־רוטא הנוצריים 


נכתב על נס זה תשליב של האותיות 
היווניות שהן שתי האותיות הרא* 

שמות של כינויו של ישו הנוצרי 
( 12102 ?£נ = המשיח). 

ב) בימי-הביניים: הביזאנטים 
המשיכו במסורת הרומית, ומספרו של 
הקיסר לאון ( 911-886 ) על ה״טאק־ 

טיקה" אנו למדים׳ שבצי הביזאנטי 
היתה נהוגה שיטה מפותחת ביותר של 
איתות ע״י ד". המונגולים השתמשו 
בניסים בצורת זנבות־סוס׳ ונוהג זה 
היה מקובל גם אצל התורכים, 

אשר ציינו את דרגות הפחות במס¬ 
פר זנבות־הסוס שהיו רשאים לשאת — 

מאחד עד שלושה, לפי המסורת המוסל¬ 
מית היה הדגל שבו השתמשו הנביא 
מותמד והחליפים במלחמותיהם עשוי 
אריג ירוק ומסביבו ציציות־זהב. על 
ראש המוט היתה חרוטה מלת < (=דגל). דגל זה, הנקרא 
"אל-סנן׳ק אל־שריף״ = הנס הנכבד), עבר 

אחר־כו לקושטא התורכית,—עם התפשטות הנצרות ביה״ב 
מצד אחד׳ ועם התפתחותם המדינית של עמי־אירופה והת¬ 
פלגותם למדינות ריבוניות מצד שגי, החל הדגל לקבל מש¬ 
מעות חדשה. הצלב נעשה לסמלם המובהק של הכנסיה 
הנוצרית ושל חסידיה במלחמתם נגד סמליהם של לא־נוצרים, 
ובייחוד נגד חצי-הסהר המוסלמי, והוא מופיע על דגלי 



4 . מ׳טאי־רנלים וחוהעי־קרנווז טט׳עמר וזח?יי 
(סיניאטורח ערבית טז הטאת דו 12 > 

הכנסיה ועל דגליהם של מלכים, נסיכים, אצילים, ערים 
ומיסדרים נוצריים. כשהפליג וילןם הכובש לאנגליה ב 1066 , 
הניף מעל אניתו דגל מרובע, ועליו צלב־זהב במסגרת כחר 
לד, 1 העיר ג׳נובה בחרה לעצמה כדגל צלב אדום על רקע 
לבן. המיסדר של אבירי יוחנן הקדוש (בירושלים, רודוס 
ומאלטה) דגלו היה צלב לבן על מלבן של אריג אדום, 
שקצותיו בזנב-הסנונית. גם למלכות-ירושלים הנוצרית היה 
דגל משלה: צלב גדול, שבזוויותיו ארבעה צלבים קטנים, 
כולם בצבע זהב על רקע לבן. הצבעים צהוב ולבן היו לאחר 
מכן לצבעי האפיפיור עד היום הזה. ססעי־הצלב נחנו דחיפה 
חזקה להתפתחות הד" השונים, שכן השתתפו בהם חילותיהם 
וצייהם של האפיפיור, של הקיסר, של מלכי צרפת ואנגליה 



1 . סם?י־מיונות רוטיים 




8 . דנ 5 זנב־סוס 
תורכי 





941 


דגל 


942 



5 . הקיסר !זינריד 11 ע עובר את האיפים בטסעו לאים?יח 
(מיניאטורה סרא׳עית הטאה ה 14 ) 

ושל רבות מערי איטליה, ואליהם נלוו עוד מאות נסיכים 
ואצילים ז בל אהד הושיע על דגלו וסמלו. 

סמלים אלה של אצילים ומלכים — סרט לסמל-הצלב 
החחר ונשנה — נבעו בעיקרם ס״סמלי־הנשק" (,חסקק 3 ז\\ 
5 ״זזג) של האבירים: סמלים אלה מומנו תחילה על מגניהם 
של האבירים, ואח״ב הושיעו גם על אצטלית שהיו לובשים 
אותן מעל לשריון האישי׳ וכן על הדגלונים שבקצות החני¬ 
תות — הכל למען אפשר את הכרת האיש, שפניו היו מצד 
שים שריין בקרב, 

דגלו של הקיסר ביה״ב היה נשר שהוד בעל שני 
ראשים על רקע צהוב — זכר למלכות-רומא הדדקיסרית 
(רומא המערבית והמזרחית) בתקופתה האחרונה! של מלד* 
א נ ג ל י ה — שלושה אריות (או אולי ברדלסים), ושל מלך־ 
צ ר ם ת — שלוש חבצלות-זהב על רקע כחול. בצדו של דגל 
זה היה מצד עוד סמיד לסוף יה״ב נם קדום יותר של מלכי־ 
צרפת — האוריפלאם ( 1€ סןהג 1£1 ז 0 = "נס־הזהב") האדום 
(כצבע תכריכו של דיוניסיוס הקדוש, פטרונה של פאריס), 
שנשמר במנזר סן־דני ליד פאריס והיה תלוי בכלונס קשור 
לדומה מוזהב 1 נס זה הושמד בימי המהפכה הצרפתית. 

הערים האיטלקיות והגרמניות השתמשו ביה״ב 
במרבבות-ד* (איט , סנסססזזגס! גרם׳ מ 386 /״ 1 וס 31111 ?) — 
עגלות כבדות, משוכות על־ידי שוורים, אשר במרכזן התנשא 
תורן גבוה׳ ובו הונף נס־העיר בצורת מפרש. מרכבות אלו 
היו מעין מקדש נייד בקךב, ומסביבן התרכזו האזרחים. 
אבדנן סימל את המפלה, ומסירתו לאויב — את הכניעה 
הגמורה של העיר. 

ג. בעת החדשה. דגלי הערים, שהתגבשו יחד עם 
סביבותיהן למדינות ריבוניות, היו הראשונים בין הד* הלאו¬ 
מיים המודרניים. גם דגליהם האישיים של שלימים מסויימים 
הפכו במרוצת הזמן לד" לאומיים של ארצותיהם. במאה ה 17 
הפך הרקע של דגל־החבצלות של מלד־צדפת ללבן, ואחרי 
1789 צורף צבע לבן זה לצבעיה של העיר פאריס (כחול 
ואדום)׳ וכך נוצר דגלה הלאומי משולש־הצבעים של צרפת. 
בדומה לו נתבססו גם דגליהן של כמה מדינות אחרות באי¬ 
רופה על צבעים לאומיים ללא סמלים מיוחדים. 

לעומת זה מצדים ד' לאומיים, אשר מוצאם בדגל 
הפטרודהקדוש של אותה ארץ׳ כגון: צלב גאורגיוס הקדוש 
(אדום על רקע לבן) של אנגליה, צלב אנדראס הקדוש (לבן 
אלכסוני על רקע כחול) של סקוטלנד וצלב פטריק הקדוש 


(אדום אלכסוני על רקע לבן) של אירלנד — שמשלשתם 
יחד הורכב דגלה הנוכחי של "הממלכה המאוחדת*. מדינות 
אחרות השתמשו לדגלן בסמל מקומי מסרתי, כגון ויניציאה, 
שבדגלה התנוסס "האריה של הרקום הקדוש" בצבע צהוב 
על רקע אדום. סן הד* הלאומיים הקדומים ביותר, שנשתמרו 
עד היזם הזה, חם זה של דנמאוק (* 0 ז<ן 6 מ 3 ס) — בצורת 
צלב לבן על רקע אדום, וזה של שוודיה — צלב צהוב על 
רקע כחול. 

בדומה להתהוות הדגל הצרפתי, שימשו כיסוד לדגלים 
הלאומיים גם בכמה מדינות אחרות לא הציורים שחיו על 
נסיהם האישיים של שליטיהן, אלא צבעיהם בלבד. הנשר 
השחור על רקע צהוב שבנסו האישי של קיסר האימפריה 
הרומית־הגרמנית הקדושה נהפך, אחרי התפרקותה של אימ¬ 
פריה זו ב 1806 , לצבעי שחור וצהוב בדגלה של הקיסרות 
האוסטרית. בצבעים אלה, בתוספת אדום באמצע, הורכב 
אח״כ דגלם של אירגוני הסטודנטים הלאומיים אחרי 
מלחמת־השיחרור הגרמנית׳ והוא הוכרז (בכינוי המליצי 
"שחור־אדום־זהוב") כדגל הלאומי הגרמני בימי המהפכה של 
1848/49 , והיה לדגלן של הרפובליקה הגרמנית זעימארית 
( 1933-1918 ) ושל גרמניה המערבית בזמננו. אותם הצבעים, 
בשינוי הסדר (שחור־צהוב-אדום) ובמאונך, מהווים את דגל 
בלגיה מ 1831 ואילו! אך אלה מופיעים כבר ביה״ב כצבעי 
דוכסות בחננט ורוזנות פלאנדריה. 

רק מן המאה ה 16 , כשנתגבדו המלכים על האצילים ועל 
כיחן של ערי־המסחר בתוך מדינותיהם והקימו משטר מרוכז 
ואבסולוטי׳ נעלמו לאט-לאס הד* המחוזיים והעירוניים 
ובמקומם באו ד* לאומיים, שנעשו בתקופה החדישה סמלים 
וביטויים לרגש הלאומי ולגאווה הלאומית. 

בתקופה זו מאבדים דגלי המלכים את ערכם המכריע 
והופכים יותר ויותר לד* אישיים׳ המונפים רק לציון נוכחות 
הריבון עצמו. את המקום הראשון תופסים הד" הלאומיים, 
שחם משתנים לפעמים עם השתנות המשטר. כשנשתחררה 
הולאנד מן העול הספרדי, נטלה לעצמה דגל משלה: אדום־ 
לבן־כחול בסדר מאוזן (אותם הצבעים שבדג׳ צרפת הרפו¬ 
בליקנית (ר׳ לעיל], אך בסדר מאונך). ב 1776 הכריזו 
המושבות האמריקניות על אי־תלותן באנגליה, וכבר ב 14 
באוגוסט 1777 החליט הקונגרס על דגל הדש: 13 פסים 
אדומים ולבנים מאוזנים, וברבע העלית ליד התורן 13 
כוכבים לבנים על רקע כחול׳ כמספר המדינות שהתאחדו. 
מספד הכוכבים בדגל זה הלך וגדל עם גדול מספר המדינות 
באה״ב, והוא מגיע היום ל 48 ! מספר הפסים נשאר 13 , 
כמספר המדינות-המייסדות. עם השתחררותה של יוון מעול 
תורכיה והשתחררותן של הרפובליקות הדדום־אמריקניות 
מספרד, בשנות ה 20 של המאה הקודמת, בחרו להן כל 
המדינות החדשות ד" מיוחדים משלהן. 

תהליך זה נמשך והתגבר עם התפרקותו של הקיסרויות 
אוסטריה-הונגאריה, רוסיה ותורכיה, עם שינוי המשטרים 
באותן המדינות ובמדינות אחרות אחרי מלחמת העולם 1 , 
ועם השתחררותן של מושבות ומדינות־חסות אנגליות, צר¬ 
פתיות, איטלקיות, יאפאניות, הולאגדיות ואמריקניות בעק¬ 
בות מלחמת העולם 11 . אחת הפעולות הראשונות של 
המדינות החדשות לאחר השגת ריבונותן היתה קביעת 
דגליהן וסמליהן הלאומיים, או — במקרה של שינוי המשטר 
בתוך המדינה — התאמתם של הד* והסמלים לרוח המשטר 


943 


דגל 


944 


החדש! עד כמה שאפשר, השתדלו כולן להחיות מסורת 
עתיקה. פולין׳ שהיתד, מדינה ריבונית עד 1795 , חידשה את 
צבעיה הלאומיים (לבן וארגמן), שהיו ידועים עוד במאה 
ה 13 . צ׳כוסלובאקיה איחדה את דגל בוהמיה הישן (אדום- 
לבן) עם דגלה הכחול של סלובאקיה. דגליהן של חמש 
מדינות מוסלמיות — אפגאניסטאן, ירח, לוב, סוריה ועי¬ 
ראק — מראים את הצבעים אדום, ירוק, שחור ולבן בהר¬ 
כבים שונים: לפי המסורת, האדום והירוק הם צבעי הנביא 
מוחמד, הירוק — זה של'החליפים הפאטימיים, הלבן — 
של החליפים האומיים, השחור — של החליפים העבאסיים. 
הצבע הירוק משמש כמרכן רקע לדגלי מצרים וערב הסעו¬ 
דית. חצי־הסהר והכוכב מופיעים בדגלי תורכיה, תוניס, לוב, 
מצרים ופאקיסטאן, בדגלו של החבר המאלאי ושל ארבע 
מדינות השייכות לחבר זה. בניגוד לדעה הרווחת, אין חצי- 
הסהר סמל איסלאמי מקורי? לפי המסורת, הוא סמל מקדוני* 
ביזאנטי עתיק, שסיגלוהו התורכים לעצמם עם כיבוש קושטא 
ב 1453 ז ואילו הכוכב הוא, כנראה, כוכב-השתר (נוגה), 
הנזכר בפרק ס״ו של הקוראן. דגל מארוקו מראה כוכב 
מחומש ("חותם־שלמה") ירוק על רקע אדום׳ ודגלה של 
המושבה הבריטית ניגריה — כוכב משושה (מעין "מגן־דוד") 
ירוק על רקע אדום. 

בהתאם לסמליות הצבעים בפולקלור מייחמות מסורותיהם 
של רוב העמים לצבעים השונים אשר בדגליהם ©שטעויות 
מסויימות. הדגל האדום רכש לעצמו משמעות מיוחדת כדגלה 
של התנועות הסוציאליסטית והקומוניסטית. דגל זה נתקבל 
כדגלה הלאומי של ברית-המועצות בתוספת פטיש וחרמש, 
המסמלים את פועלי העיר והכשר, וכוכב מחומש — סימן 
עתיק של שלט ץ המדינה? כוכב זה הוסף גם לרגליהן של 
בולגאריה ויוגוסלאוויה אחרי הפיכתן למדינות קומוניסטיות, 
וכן לסמלה של הרפובליקה האיטלקית, בלי ששינו מדינות 
אלו את הצבעים הלאומיים שלהן. 

למשמעותו ולכוחו של הדג׳ כסמל לאומי נתן הרצל 
ביטוי נוקב: "הפלא של ביצוע המפעל הגדול מתגשם ע״י 
האידיאה "הדגל"... דגל מהו? כלונס שעליו כרוכה מטלית 
צבעונית? לא~ דגל הוא למעלה מזה. בדגל ניתן להוליך 
בני־אדם אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת, אפילו אל ארץ- 
הבחירה. למען הדגל בני־אדם חיים ועליו הם נהרגים. יתר 
על כן: הדגל הוא הדבר היחידי שלמענו מוכנים ומזומנים 
בני־אדם למות, אם אך חונכו לכך" (מכתב לבארון הירש, 
12.6.1895 ). 

טיפוסי ד״ לאומיים בהווה:( 1 ) דגל- המדינה 
הוא הסימן הגשמי הבולט של הריבונות הלאומית. הוא מונף 
מעל לבנייני המדינה בארץ ומעל לנציגויותיה בחו״ל. בהז¬ 
דמנויות רשמיות שומר עליו משמר־כבוד, והוא מונף בטקס 
חגיגי. פגיעה בכבודו ע״י אזרח, וכל־שכן ע״י זר, נחשבת 
כעלבון קשה ביותר. דגל מורם בטקס חגיגי או נישא במצ¬ 
עד—קצינים וחיילים מצדיעים לו, ואזרחים מסירים את 
כובעיהם בפניו או מכבדים אותו בצורה אחרת, כגון עמידת- 
דום. אניית־מלחמה מקדמת את דגלה של מדינת־החוץ, 
כשהיא נכנסת למימי החופים שלה, ב 21 מטחי־כבוד. 

( 2 ) נסים אישיים של מלכים ונשיאים: ניסים מיוח¬ 
דים לאיש העומד בראש המדינה ומייצג אותח כלפי חוץ 
נהוגים כמעט בכל העולם. בממלכות נושא נס זה בדרך־כלל 
את הסמל המשפחתי של הריבון, לפעמים בצירוף עם הצב¬ 


עים הלאומיים של מדעתו ולפעמים גם בלעדיהם. ניסו של 
נשיא־צרפת אינו אלא הדגל הצרפתי הרגיל, שראשי־התיבות 
של שם הנשיא מופיעים על הפס הלבן האמצעי שבו. גיסי- 
נשיאים אחרים נבדלים פן הד" הלאומיים הבדל ניכר: ניסיהם 
של נשיאי אה״ב וגרמניה המערבית מראים את הנשר, שאינו 
מופיע בד" של מדינות אלו, ונס הנשיא של מדינת־ישראל 
נושא את המנורה במקום מגן־דוד. — ניסים אישיים אלה 
מעסים בכל מקום שבו נמצא המלך או הנשיא, לרבות כלי- 
התחבורה שהוא נוסע בהם. 

( 3 ) ד ג ל י - י ם: ברוב המקרים אין המדינות בעלות ציי 
מסחר ומלחמה מניסות על אניותיהם את דגליהן הלאומיים, 
אלא משתמשות בדגלי-ים מיוחדים, הן באניות־מסחר והן 
באניות־מלחמה, וזה או מסיבות היסטוריות או משום שהראיות 
של צבעי הד" הלאומיים בים היתר. לקדה, והורגש בצורך 
לתת להם הרכב או רקע בולטים יותר. על אניות־המלחסה 
הבריטיות מניפים נס בעל רקע לבו(״ 00518 1111:0 ׳*), המראה 
את הדגל הלאומי בפינה העליונה הפנימית, ואניות־המסחר 
הבריטיות מניסות נם, שבו מופיע הדגל הלאומי באותה 
צורה על רקע אדום (" 518 מ 0 1 > 0 ז). ברה״ם, אשר דגלה 
הלאומי בולו אדום׳ מניפה על אניות-המלחמה שלה נס בעל 
רקע לבן ועליו כוכב, פטיש וחרמש בצבע אדום? לאורך 
שפתו התחתונה של הדגל נמצא פס כחול. את הדגל הלאומי 
בצודה מוקטנת מניפות אניות־מלתמה בחרטומן, כשהן חונות 
בנמל. נוסף על כך מניפים על אניות-מלחמה ניסים שונים, 
כגון: נס האדמיראליות, ניסי ראש הממשלה, שר-הבטחץ, 
שר־הצי? ניסי־פיקוד (של אדמיראל, של סגן־אדמיראל, 
וכד) ? נס הקצין הבכיר ? נם של שירות פעיל ? נם הנווט ? 
נס־התפילה, אשר הוא הדגל היחידי המונף מעל לדגל 
הלאומי בשעת תפילה על סיפון־האניה. בהזדמנויות חגיגיות 
מקשטים אניות ע״י מתיחת שרשרת של דגלי-איתות מן 
החרטום דרך ראשי־חתרנים עד לידכתיים! חברות־הספנות 
נוהגות להניף על אניותיהן אח דגליהן המיוחדים. 

( 4 ) ד ג ל י - צ ב א: ד" אלה מקורם בנימים האישיים של 
דוכסים, רוזנים ואבירים, שהיו מצווים בהתאם למשטר 
הפאודאלי ביה״ב לספק לאדעיהם פלוגות־צבא שעמדו תחת 
פיקודם האישי. עם התגברות האבסולוטיזם במאות ה 17 
וה 18 בוטלו הגייסות "הפרטיים" הללו, והריבונים ריכזו את 
כל הכוח הצבאי בידם! יחד עם זה ציידו את הצבאות בדג¬ 
ליהם הם. ד" אלה קיימים ברוב הצבאות עד היום הזה, 
אע״פ שאיבדו מןנרכם, מאחר שההכרח הטאקטי של צורת 
המלחמה החדישה מחייב מיעוט של ציוריות וססגוניוית 
בשדה־הקרב? מימי מלחמת רוסיה־יאפאן( 1905 ) ואילך חדלו 
להוציא ד" לקרב. יש שמצוי דגל מיוחד לכל הכוחות המזויי־ 
נים, כגון דגל צבא הגנה לישראל ? ויש גם ד" של החילות 
השונים (חיל־הרגלים, חיל-הים, תיל־התעוסה׳ וכד) או ד" 
גדודיים, כבוד מיוחד מיוחם לד" אלה, שמסביבם אנשים 
לוחמים ומתים למען המולדת? הם מלווים משמר מיוחד 
בשעת מיסדר או מיצעד. במקרים רבים הם נושאים את 
סיסמת הריבון או המדינה, אח סמל החיל או הגדוד ושמות 
המערכות, שבהן הצטיינה היחידה. 

( 5 ) ד" אחרים. איגודי ספורט ונוער׳ אגודות דתיות 
וחברתיות, הסתדרויות ומועדונים, גם אוניברסיטות ובתי־ 
ספר רבים, נוהגים להשתמש בד" מיוחדים על סמליהם 
השונים, שאחדים מהם, כגון: סמלי הצופים ומועדוני-רוטדי. 



945 


דגל 


946 


עשויים לפי מידגם אחיד בכל העולם. גם לכנסיות השונות 
יש ד" משלחן, המקושטים בתמונות של קדושים וכיו״ב, 
ובארצות מוסלמיות — בפסוקים מהקוראן. 

טקסים דגליים המקובלים ומובנים כמעט בכל העולם 
הם: הורדת דגל להצי־התורן לסימן אבלות, הורדה גמורה 
של הדגל לסימן כניעה, הנפת דגל מעל לדגל לסימן כיבוש■ 
וכיו״ב. 

ד״ בין־לאומיים בזמננו. ( 1 ) דגל איגוד הצלב 
האדם (ע״ע) מראה צלב אדום על רקע לבן, שהוא הדגל 
השוויצי בהיפוך־הצבעים. דגל זה נתקבל בוועידת הצלב 
האדום הראשונה בז׳נווה ב 1864 . בארצות האיסלאם מש¬ 
תמשים במקום הצלב בהצי־סהר אדום ן ביאפאן — בצלב 
מקוטע. ישראל תובעת הכרה במגן־דוד האדום כסמל מקביל 
לצלב האדום. 

( 2 ) דגל המשחקים האולימפיים המחודשים 
מדאה שלשלת של חמשה עיגולים מחוברים זל״ז על רקע 
לבן, שצבעיהם (כחול, שחור׳ אדום, צהוב ולבן) מסמלים 
את חמשת חלקי־העולם. 

( 3 ) חסידי השפה הבירלאומית אססראנטו מניפים בוועי־ 
דותיהם דגל מיוחד: כוכב ירוק בעל חמשה חודים, כמספר 
חלקי־העולם, על רקע לבן בקצהו השמאלי העליון של הדגל! 
יתר הרקע כולו ירוק. 

( 4 ) שפה בין־לאומית אחרת, אשר אינה משתמשת במלים 
אלא בד" בלבד. היא הצופן הבין־לאומי לאיתות 
(ע״ע אתות). 

( 5 ) ד־ אחרים, המוכרים בנוהג הבין־לאומי, הם: ה ד ג ל 
ה ל ב ן — המביע את הרצת למדם על הפסקת מעשי־איבד. 
או על כניעה! הדגל הצהוב — לאות מגפה! הדגל 
האדום — לציון סמרי־פיצוץ!הדגל ה שחור — שהיה 
נסם של שח־די־ים ונעשה אוח סכנה למתרחצים בים, 
ומשמש גם לאות אבל. 

( 6 ) הצעיר בין הד" הבין־לאומיים הוא דגלו של אירגון 
האומות המאוחדות, שהוחלט עליו ב 7.12.1946 : 
מלבן־תכלת ובמרכזו מפת*עולם עטורה שני ענפים, הכל 
בצבע לבן. תקנות האו״ם מתנות לו יחס־כבוד מיוחד, כשהוא 
מונף יחד עם הד" הלאומיים של מדינות-העולם. 

הדגל בישראל. דורות מאוחרים הבינו את המונח 
,דגל" שבתודה, ביחוד בפרשת תיאור חנייתו והתייצבותו 
של העם במדבר־סיני (במד׳ ב, ב—ג! י. יח, כה), כמציין 
את הדגל במובננו היום. לאמיתו של דבר, אין הדגל האמור 
בתורה אלא חטיבה של צבא־העם (כפי שמוכח מהקשר 
הפסוקים, שם). וכן משמש מונח זה בלשון המדרשים(למשל: 
במד״ר ב׳! שהש״ר ר, י׳)י גם המלה הערבית ג^ 1 (ג פירושה: 
קבוצה עצומה של אנשים. לעומת זה ה״אתת לבית אבתם" 
(במד׳ ב, ב) היה בהם, כנראה, משהו הקרוב יותר לסמל 
מוחשי של שבט, בית־אב או משפחה, וכן הובן הדבר במדרש 
(במד״ר ב׳). ה״נס", הנזכר בנביאים (ישע׳ ה, כו! שם סב, ין 
ירט׳ ד, ו) ובתהלים (ם, ו). גם הוא קרוב לדגל — בתור סימן 
המתנוסס במקום גבוה ועשוי להתנופף ברוח, אך משמש גם 
במובן של מפרש (ישע׳ לג, כג ז וכן במשנ׳ ב״ב ה׳, א׳). 
מציורי־קיר של אניות יהודיות בקברות בית־שערים ובמערת- 
קבר שנתגלתה בירושלים־רחביה ניכר שהיו קובעים סמלים 
על אניות. מתדגום־יונתן לבמד׳ ב, ג, ניכר (ועי׳ במד״ר 
ב/ ז׳ ז מדרש אגדה [ד,וצ' פובר], ע״ט! ערוגת הבשם [הוצ׳ 
אורבך], א', 287/8 ), שבימיו הכירו דגלי־משי צבעוניים. 


רש״י (לבמד׳ ב, כ) מתאר "דגל" ע״ם דוגמת הד" שראה 
בסביבתו בצבאות האבירים — כאות צבעוני המסמל זהותה 
ומקומה של יחידה צבאית. 

במגילת ,מלחמת בני אור בבני חושך" שמן המגילות 
הגנוזות של ים־המלח משמשת מלח "דגל" במובנה המק¬ 
ראי הישן ככינוי לחטיבה אירגונית(שם [מהד י. ידין!, 1935 , 
עמ׳ 274 ). אולם שתי פרשיות (ה׳—ו , ) במגילה זו(שם, עמ׳ 
274 — 282 , 284 ) מוקדשות כולן לתיאור ה״אותות״ — "סרד 
אותות כול העדה״ —, שהם, כנראה, ד" ממש. "אותות" אלה 
היו בעלי גודל ניכר ושונים זה מזה בהתאם לגודל היחידה 
ששימשו לה ,אות״. היו עליהם כתובות שונות: ,."עם אל... 
שם ישראל ואהרן ושמות שנים עשר שבסי ישראל כתולדו- 
תם... נם אל... שם נשיא השבט...", וכד׳. נמסרה הוראה 
ליוצאים לקרב, ש״בלכתם למלחמה יכחובו על אותותם" 
כתובות נוספות, ,ובשובם סן המלחמה" כמנצחים יוסיפו 
כתובות מתאימות. אם אין זו מסגרת דמיוניח־ספרותיח אלא 
דברי־מציאות, הרי שלפנינו תיאור של מחן מקום נכבד 
באירגון העדה לסמלים מוחשיים, הדומים ביותר למושג 
הדבל המודרני. 

בתקופת הגלות ובהעדר צבא וגינוני־ממלכתיוח מישראל 
לא היה מקום לד" בחיים הציבוריים בישראל. מיה״ב המאוח¬ 
רים ידועים מקרים של הענקת ד״ ליהודים — לקהילות או 
ליחידים — מטעם שליטי אומות־העולם. ב 1354 אושר ליהודי 
פראג ע״י הקיסר קארל /י 1 דגל אדום ועליו סמל הכוכב 
המשושה. שנקרא אח״ב "מגן־דוד" (ע״ע), וב 1592 הותר 
לגביר ר׳ מרדכי סייזל באותה העיר להעמיד בביהכ״ב שלו 
"דגל של דוד המלך דומה לדגל הנמצא בביהכ״נ הגדול". 
ב 1648 שוב ניתן ליהודי פראג דגל — הנמצא עד היום 
ב״אלט-נוי-שול" — לאות-הכרה על השתתפותם בהגנה על 
העיר מפני השוודים; צבעו אדום, בתוכו מגן־דוד צהוב 
ובאמצעיתו כוכב שוודי. מתולדות יהודי הונגאריה ידוע 
שב 1460 הקבילו יהודי אופן(=בודא) אח פני המלך מאתיאס 
קורווינוס כשהם נושאים דגל אדום ועליו 2 מגיני־דוד ו 2 
כוכבים. 

ד" יהודיים כביטויים להתעוררות לאומית הופיעו במסעו 
של דוד (ע״ע) הר אוב נ י בין היהודים ובחצרות השליטים 
הנוצרים. הוא התנהג כנסיך והירבה להשתמש בד" כסמלים 
לריבונות ישראל כלפי חוץ. דגליו היו לבנים ועליהם היו 
רקומים עשרת הדברות או פסוקים ושמות (לפי עדות 
אחת — האותיות,מכבי") בכתב זהוב. דוד הראובני ושלמה 
מולכו(ע״ע) הביאו אתם דגל כזה כשהופיעו לפני קארל 
בריכסטאג ברגנשבורג ב 1532 . שלמה מולכו היה חותם על 
מכתביו וחיבוריו בציור בצורת דגל מעל לאותיות שמו. 

,מגן-דוד" לא רכש את מקומו כסמל יהודי מוכר אלא 
מאמצע המאה ה 17 ואילך. תחילה השתמשו בו רשמית 
ראשי הקהילות בפראג ובווינה, ומשם נפוץ שימוש( בכל 
הארצות. משפחות האצילים היהודים רוטשילד ומונטפיורי 
כללו אותו בסמליהן. אגודות "חובבי-ציון" הראשונות הש¬ 
תמשו בו(למשל בחותמותיהן) כבסמל לאומי, עפ״ר בצירוף 
מלת ,ציון" בתוכו. 

תאודור הרצל, שלא ידע על סמליה של תנועת 
חובבי-ציון, רשם ביומנו ( 12.6.1895 ): ,הדגל שעולה במח¬ 
שבתי — אולי דגל לבן עם שבעה כוכבי־זהב. הרקע הלבן 
פירושו — חיינו החדשים, הטהורים! הכוכבים הם שבע 
שעות־העבודה: בסימן העבודה ניכנס לארץ-הבחירה". אותו 





947 דנל—דגלם 948 


דגל הציע גם ב״מדינת היהודים״ ( 1896 ), ודק בהשפעת 
האגודות הציוניות קיבל את מגן־דוד בסמל התנועה, אך 
עמד על רך שששת כוכבי־הזהב יסודרו בשש הזוויות של 
המגן והכוכב השביעי למעלה ממנו. סמל זה, בתוספת "אריה־ 
יהודה" באמצעו, היה סמלה הראשון של ההסתדרות הציונית. 

הצבעים תכלת-לבן או כחול־לבן כצבעי הדגל היהודי 
נזכרים לראשונה בשליש האחרון של המאה ה 19 . המשורר 
ל. א. פרנקל(ע״ע) כותב בשידו "צבעי ארץ־יהודה" ("חבצ¬ 
לת", כ״ח תמוז תרל״ח/ 1878 ): 

״בצבעים אלה כל קודש יופיע: 

בצבע לבן — זיו אמונה רבה 

ומראה תכלת מראה הרקיע". 

הדגל הציוני בצורתו המקובלת — שני פסים כחולים על 
רקע לבן ומגן־דוד באמצע — הוצג לראשונה ב 1891 בבוס־ 
סין ע״י אגודת "בני־ציוך. אך עובדה זו לא היחה ידועה 
לצירי הקונגרס הציוני הראשון, וזכותו של דוד וולפסון 
(ע״ע) היא, שהצביע על הטלית בדגלה המסרתי של היהדות 
ויצר ממראה, בתוספת מגן־דוד, את דגל־ציוך. ב 1933 החליס 
הקונגרס הציוני הי״ח, "כי לפי מסורת של שנים רבות הדגל 
החכול-לבן הוא דגל ההסתדרות הציונית והעם העברי". 
אותו דגל נקבע, לפי פקודה מיוהדת של צ׳רצ׳יל, כדגלה 
הרשמי של החטיבה היהודית הלוחמת(הבריגאדה) במלחמת־ 
העולם 11 . 

דגלי מדינת־ישראל: תיכף עם הקמח המדינה 
התעוררה שאלת דגליה וסמליו־" דעודהקהל היתה מאוחדת 
ברצונה להכריז על דגל התנועה הציתית כדגלה של מדינת־ 
ישראל, אך הובעו חששות, שמא עלול הדבר לסבך את חברי 
ההסתדרות הציונית נתיני מדינות זרות, מסיבה זו החליטה 
מועצת המדינה הזמנית תחילה על דגל הצי המלחמתי והצי 
המסחרי, ורק בכ״ה תשרי תש״ט, ז. א. כמעט חצי שנה 
לאחר הקמת המדינה, גם על צורת הדגל הלאומי, הוא 
דגלה של ההסתדרות הציונית, — מלבן לבן ועליו שגי פסים 
כחולים נטויים לכל ארכו, ובאמצע מגן־דוד, עשוי ששה 
פסים, המצטרפים לשני משולשים שווי־צלעות. צבע הפסים 
ומגן־דוד. שנקבע בהחלטה המקורית כ״תכלת כהה". שונה 
אחר־כך לכחול למען הטבת הראיות בים. 

דגל חיל־הים הישראלי הוא מלבן כחול ועליו 
משולש לבן שווזדשוקיים. שראשו נח במרכז הדגל ובסיסו 
מתלכד עם צלע הרוחב הפנימית* במשולש הלבן מגן־דוד 
כחול. דגל צי־ ה סוחר: מלבן כחול ובו סגלגל לבן, 
ובאמצעיתו של זה מגן־דוד כחול. 

בסמלה הרשמי של המדינה נקבע בי״א שבם חש״ט 
הסמל העתיק של עם־ישראל — המנורה, בצורה שבה היא 
מופיעה בתבליט על קשת־טיטום ברומא * היא עטורה ענפי־ 
זית וביניהם השם ״ישראל״, למטה ממנה. — נ ס ־ ה נ ש י א 
הוא דגל מרובע, כחול בתוך מסגרת־פסים מוכספת, ובאמצעו 
סמל־המדינה המוכסף. 

במרוצת הזמן הוספו הד" והנימים הבאים: דגל המכס 
ו ה 3 ל ו — מלבן כחול! בריבועו העליון הפנימי — הדגל 
הלאומי. בריבועו התחתון החיצוני — המלים "מכם ובלו" 
במעגל. דגל צה״ל: מלבן כחול ומשלושת צדדיו 8 ס צהוב 
צר! בריכועו החיצוני התחתון — סמל צת״ל, המורכב מן 
הקווים החיצוניים של מגן־דוד, ובתוכו חרב משולבת בעלי• 
זית, ומלמטה על סרט המלים "צבא הגנה לישראל". נס 


ראש־הסמשלה מלבן כחול; בריבועו העליון הפנימי~ 
הדגל הלאומי! בריבועו החיצוני התחתון — ססל־המדינה 
על רקע סמל צה״ל עשויים צבע־זהב. נס שר־הבטחון: 
כדוגמת נס ראש־הממשלה, אך קטן ממנו ברבע הגודל, וצבע 
הסמל שבו — כסף. נוסף עליהם נקבעו: נם הדמטכ״ל, 
בס אלופים! נם מפקד חיל־הים* דגלון הק¬ 
צין הבכיר בשייטת! בס השירות הפעיל, המונף 
על כלי־שיט בחיל־הים הנמצא בשירות פעיל! דגל חיל־ 
האויר ונם התעופה האזרחית. 

ר. פטאי, הספנות העברית, תרצ״ח! מ. במצא־בי, הדגל, 
תשיח* מפשלת ישראל, עיתון רשמי ם 0 ' %, 32 , 50 , תש״וז- 
תש״ט! הג״ל, ספר החזקים, פס׳ 8 , תש״ט! הנ״ל, קובץ 
תקנות, סס׳ 355 , תשי״גז זע״ל, סמלי מדינת ישראל* 

ג. שלום, מגן־דוד—תולדותיו של סמל(לוח "הארץ", חש״ט)! 

פ. ר. דיאמבט, כיצד הפך סגדדוד סמל היהדות ז(רשומות, 

ה׳}, תש"י! ס. סיפון, על הנסים ועל הדגלים (סערכות־ים, 

חוב׳ י״ט), תשי״ד! זאב־דיים, הדגלים, תשי״ד! , 7 ע 831 י 
,[ 0 § $10 .א ; 1904 .) £10711 10 ) 4 0111 ) 1 ) £0161101 
■ 1 ) 4 ) 1110 \) 1 /ו £011 ) 01 , 10112 ) 50 ,א ; 1912 )!<£ 

. $01120 0 חס 0-11 ת 1 '. 5:2 ) )) 5 ) 011 ))) 10 { £13110001 0 ) 116 ) 11 ) 4 
. 0 . 1 , 1936 , 0 ) 51004011 1,114 0 )))ס £1 ,סב 01 . 0 .£ ,( 1925 
/ 0 1 ) 0 ^ , £1118 .' 55 .£ ; 1950 , 1 ) £111 /© 800 % ) 7/1 , 5 ןןג׳\£ 
;( 1951 , 15 ( 8311 ^ 110 ! (] 2 ז 0-0£ ,*גא) 11110111 >! 4 ) 111111 ) 1/1 
; 1954 ,) 0011111 ) 51 פיסי״יסז!} ; 1952 , 011001 א 011 (ס 1 ) £10 
. 1954 ,) €04 ) £10 141001 >} 4 ) 11011 

מ. ס. 

רגלם ( 135 * 0011 ), משפחת־אצילים סקוטית, שתולדותיה 
במאות ה 13 — 15 קשורות במלתםוח־העצמאות 
שסקוטלנד ניהלה נגד האנגלים ובמלחמות המתמידות בין 
בתי־האצולה ובין האצולה והמלוכה בתוך המדינה. — שם 
המשפחה נזכר לראשונה טמיר ל 1200 . וילים דג׳ "האמיץ", 
שהשתתף במרידותיהם של הבארוגים הסקוטיים נגד אד־ 
וורד 1 מלך־אנגליה בשלהי המאה ה 13 , קיבל לראשונה את 
התואר ״לורד״ בנו ג׳ימז דג׳ ( 1286 — 1330 ) היה רב־ 
המעללים שבבני־המשפחה. כבן־לוויתו של המלך רוברט ברום 
(ע״ע) היה ממנהיגי מלחמת־העצמאות של סקוטלנד. מעשיו 
האכזריים בפשיטותיו המרובות על מבצרי האנגלים הקנו לו 
בפי האחרונים את הכינוי "דג׳ השחור", שנשאר לענף אחד 
ממשפחת דג׳ והבדיל אותו מבני הענף הצדדי "דג׳ האדום". 
ג׳ימז דג׳ רכש לו זכויות פאודאליות רבות־ערך מאת רוברס 
בדוס, ואחרי מותו של האהרון יצא למסע־צלב, בלקחו עמו 
בקופסח־כסף את לבו של מלכו המת! הוא נפל בקרב נגד 
הנןאורים בספרד. תולדותיו סופרו ע״י פרואסר (ע״ע) וע״י 
ג׳ון ברבור (בכרוניקה השירית שלו ״ברום״)! הן גם שימשו 
נושא לשני רומאנים של וולטר סקוס (ע״ע). 

נחלותיהם של בני־דג׳ אוחדו עם נחלות ביח־מאר בידי 
ויל ים רוזן־דג׳ ( 1337 — 1384 )! הוא ויורשיו היו הראשונים 
במלכות־סקוטלנד בדורות הראשונים לשלטון מלבי בית־ 
סטוארט, התחתנו בבית־המלך, ואף התחרו במלכים בהש¬ 
פעתם על השלטון. מפעם לפעם עמדו בראש המאבק עד 
האנגלים, אך כמה פעמים לא נמגעו גם מלכדות ברית עם 
האנגלים לשם החלשת בית־המלוכה או מלארגן את גדולי 
האצולה הסקוטית נגדו. ארצ׳יבלד רוזן־דג׳( 11369 — 1424 ) 
היה השליט־בפועל במדינה, הן בענייני־פנים והן במלחמות 
נגד המלך האנגלי. עם גבור כוחו של ביח־סטוארט בסקוט¬ 
לנד במאה ה 15 החלה קרנם של בני־דג׳ לרדת. הרוזנים ה 6 
וה 8 מדג׳, ששניהם נקראו וילים( 1424 — 1425,1440 — 1452 ), 
הוצאו להורג כבוגדים ע״י המלך ג׳ימז 11 . הרוזן ה 9 ׳ ג׳ימז 
( 1426 — 1488 ), נלחם נגד מלך־סקוטלנד בעזרת האנגלים, 



949 


דגלם—דגלם, סמיץ ארנזלד 


950 


אך נוצח ונשבה ומת בשביו. נחלותיו עברו למי "דג׳ 
האדום", רוזני-אנגס ( 811$ ״£). 

רווני־אעם היו רבי־השפעה ביותר בקורות סקוטלנד 
ויחסיה עם אנגליה במאה ה 16 . ב 1633 הוחזר להם התואר 
של רוזנים ומארקיזים מדג/ וב 1703 הוענק לרוזן א רצ'י" 
בל ד מדג׳ התואר דובס, אלא שדיפסוח־דג׳ חדלה עם מוחו 
ללא יורשים. 

4 , 611 ׳״* 42 ז . 24 ; 1885 , 1-17 , 500$ . 0 7 110 ,ז 326 ז? - 7 י 

80015 ,(. 111 ) 3111 ? . 8 .! ; 1920 ,.<£ / 0 ) 440115 1410 / 0 / 44151001 

. 1904-1914 ,))ס■*!? 

ח. ב,—י. 

1 ^^׳ 14 '[ — 0011813$ ( 111 ׳\ 03 , 111 ^ 03 ) 3111 ^ 031 - 

(בערך 1475 — 1522 ), משורר סקוטי. דג/ שהיה בן 
לרוזן החמישי לבית אנגס ( 875 ״£), נתחנך לכהונה. ם 1501 
כיהן ככומר באדינבורו ומ 1516 —כהגמון של דנ^לד (־מטס 
11614 ). מת במגפה בלונדון. 

דג׳ הלך בעקבות צ׳וסר (ע״ע). אך ברוח הלמדנים 
הסקוטיים של זמנו. כמה משיריו שופעים מלים יתר על 
המידה, אך לעתים קרובות מתגלים בהם רות מקורית וכוח 
מצייר ומעורר דמיון. שיריו האלגוריים: 0£ 31100 ? 116 ־ 1 ׳ 
■ז״ס״ס!? (״ארמון הכבוד״, 1501 ) ו״ 3 ^ 8 ״!.£ ("המלך לב", 
1504 ז) תכנם — ביטול הכבוד והתענוגות של העולם הזה 
בפני הכבוד האמיתי, שאינו ניתן אלא מיד האלהים ואין 
האדם נהגה ממנו הגאה של ממש אלא בעולם־האמת. כוחם 
של שני השירים האלגוריים הוא במיזוג עדין של דמיון 
ומציאות ובחריפות גישתם המוסרית והפסיכולוגית. 1011105 !£ 
(נשלם ב 1513 ), הנמנה עם ביכורי ההומאניזם האנגלי של 
תקופת הרנסאנס, הוא אחד התרגומים הראשונים של יצירה 
קלאסית גדולה לאנגלית. תרגומו של דג , מצטיין באריכות 
ובעוז גלמי, הנבדלים הבדל בולט מן הקיצור, יפי־הצילצול 
והאצילות הרוחנית של המקור. לכל ספר מספרי האפוס כתב 
דג׳ הקדמה מקורית; במה מהקדמות אלו — שהיו חביבות 
על הקהל הסקוטי זמן רב, ואף הניחו יסוד לסימון מיוחד — 
מתגלות בהן זיקה למבע ואהבת־מוסר, שיש בהן משום 
בשורה ל״לוח־הרועים* של ספנסר (ע״ע) ול״תקופות־השנה" 
של ג׳ימז תומסון (ע״ע). 

; 1874 , 1-17 ,( 801311 . 1 מ) 5 \ 444 0 5 1X11001 ? ,.ס.ס 

, 14. 17311 0.'1 40x111 ״ 1 ; 1910 , 10x11101 ,ז 3011£ ת] 1 ) 5011 
. 1938 , 287-292 , 1.000 / 0 ?•■ 4110201 , 15 ^. 1 . 5 . 0 ; 1930 

רגלם, (ג׳ 1 ךג׳> נ 1 ךמן — 00118135 01311 ־ 01 ^! (^■זס^ס) 
— ( 1868 — 1951 ), סופר בריטי. נולד בסקוטלנד תת¬ 
חנך בעיקר בגרמניה. ב 1893 נכנם לשירות הדיפלומאטי 
ופעל — בין השאר — בפשרבורג מ 1894 עד 1896 . הירבה 
בנסיעות בארצות הים התיכון, בייחוד באפריקה הצפונית 
ובאיטליה, וכן בהודו! ישב שנים רבות באי קאפרי. זמן קצר 
שימש עורכו של ״ 10 ע 6 ? 811511 ״£ *ת־. — הידוע והמעולה 
שבחיבוריו הוא 5011111 (״רוודדרום״, 1917 ), רומאן 

סאטירי על אי דמיוני בים התיכון, הדומה לקאפרי. בספר 
זה — וכן בחיבורים רבים אחרים — מגלה דג׳ יחם של לעג 
נועז וציני כלפי ערכיה החברתיים, המוסריים והדתיים של 
התרבות האירופית בזמננו. לדעתו ירדה תרבות זו מעל 
הפרק ( 0 זט 111 ו 0 מז 6516 ^ו 10 0004576 ["לכי לשלום, תר¬ 
בות המערב 1 ״), 1930 ), אולם אין ביכלתו להציע ערכים 
חדשים במקום הערכים שנתרוקנו ממשמעותם! לפיכך סנה 


לשעשוע במחקר ספרותי(למשל: 1116 0£ 31101863515 45 ־ 811 
11101087 ״.£ 6611 ־ 01 ["עופות וחיות של האנתולוגיה היוד 
נית״], 1928 ) ובמתן ביטוי לאפים של איזורים מסויימים 
באיטליה הדרומית החביבה עליו — על נופם, תולדותיהם, 
אגדותיהם ותושביהם. בכוח ההבעה שבחיאורים אלה אין 
דומה לו כמעט בספרות האנגלית החדישה, חח מצ׳רלז 
דאוטי(ע״ע), שאותו העריץ דג , ביותר. שאד כתביו המרובים 
של דג׳ כוללים רומאנים, ספרי־מסעות, מונוגראסיות, מסות 
ודבדי־ביקורת, וכן אוטוביוגראפיה בשם ! 8261 £00111118 
(״מבט לאהוד״, 1933 ). 

,תס^ח^וזזסיד . 4 < . 14 ;(* 131 . 0.14 .(ס) 8010011051 4 ,.מ . 77 

, 8 <וו 0 ! 00 ״ 1 ; 1933 ,. 27.0 ,ץ 3 ז-״ 0111 :> 24 . 11 ; 1931 ,.ם . 77 

/ס ץו/ק 1 !' 02 ו!< 811 4 , 0014 ? 0 ; 1934 , 551 ! 00 ! 15 00 * 7005 

. 1953 ,.פ. 27 

הלם, סטיון אך:ולד — 00118135 11014 ־ £1 מ 116 ק 516 — 
( 1813 , ורמונט — 1861 , שיקאגו), מדינאי באה״ב, 

בגיל עשרים היגד צפוגה־מעובד, לאילינוי והיה מורד, ומש¬ 
פטן בעיר נ׳קסונוויל. הוא געשה 
פרקלינדהמדינה באילינוי, והיה 
אח״כ חבר בית-הגבחרים, מזכיר- 
המדינה ושופט עליון במדינה זו. 
ם 1843 עד 1847 היה חבר ביוד 
הנבחרים בוואשינגטון, ומ 1847 
עד מותו—סנאטור מטעם אילי¬ 
נוי. כמנהיג הדמוקראטים הצפו¬ 
ניים התבלט דג׳ בעיקר בפולמוס 
החריף מסביב לשאלת העבדות 
בשנות ה 50 . דג׳ עצמו שאף 
להגיע לנשיאות אה״ב וניסה 
להבטיח לעצמו את תמיכת הד¬ 
רום על־ידי פיתות התאוריד, של "סוברניות המתיישבים" 
כפשרה בין מצדדי העבדות ומתנגדיה: תאוריה זו הפקיעה 
את בעיית העבדות בטריטוריות מסמכות תחיקת הקונגרס 
ונתנה את הסמכות להכריע בחוקיות העבדות בכל אחת 
מן הטריטוריות החדשות במערב לתושביה. תכניתו של 
דג׳ התגלמה ב״תוק קנזם־גבראסקה״( 1854 ), שביטל למעשה 
את פשרת־מיזורי משנת 1820 בדבר תחימת תחום בין איזוד 
העבדות והאיזור "תחפשי" באה״ב (ע״ע ארצות־הברית׳ עס׳ 
169 ) 1 אולם תוק זה לא הביא להשקטת הרוחות אלא החריף 
את המאבק בין הצפון והדרום בעניין העבדות. דג׳ התנגד 
בתוקף לגסיונות הדמוקראטים להרחיק לכת מעבר למה 
שניתן להם ב״חוק קנזס־נבראסקה' והעמיק בכך את הקרע 
במפלגה הדמוקראטית עצמה בין מצדדי העבדות הקיצוניים 
ומתנגדיהם. ב 1852 וב 1856 נכשלו מאמציו של דג׳ להיות 
מועמדם של הדמוקראטים לנשיאות. בשעת מלחמת־הבחירות 
על מקומו בסנאט ב 1858 התיצב נגדו כמתחרה באילינוי 
אברהם לינקולן(ע״ע), שעד כה היה ידידו. ביו שני הירי¬ 
בים התנהל ויכות פומבי, בעיקר על שאלת חוקיזת העבדות, 
שעורר תשומת־לב עצימה והסב את דעת־הציבור אל לינקולן. 
דג׳ הוסיף לבטא את השקפתו, כי לתושבי הטריטוריות זכות 
מלאה לקבוע אם הם רוצים בעבדות או לאי. הוא נבחר מחדש 
לסנאט ברוב קטן, אך עמדתו לוויכוח הרחיקה מעליו גם את 
מתנגדי העבדות בצפון וגם את הדמוקראטים הקיצוניים 
בדרום, ששאפו — ברוח ההכרעה בענין דרד סקוט מ 1857 



סטי!! ארנולר ך 1 לס 



951 


דגלם, סטיון ארנולד—דמיוז 


952 


(ע״ע ארצות-הבריח, עם' 175 )— לזזשיג הכרה משפטית 
בחוקיות העבדות בכל הטריטוריות ב 1860 זכה דג׳ להיות 
מועמד המפלגה הדמוקראטית לנשיאות, מאחר שהרוב דאה 
בתכניתו נוסחת-פשרה נאותה לשמירת אחדות המפלגה! 
אולם נציגי המדינות הדרומיות פרשו והציגו את מועמדותו 
של דמוקראט דרומי מחסידי חוקיות העבדות בכל הטריטו¬ 
ריות. עמדתו הפושרת של דג׳ זכתה לתמיכה מועטת, והודות 
לפיצול קולות הדמוקראטים נבחר לינקולן לנשיא, ובכך 
ניתן האות לפרישה של מדינות־הדרום מן הברית. עם פרוץ 
סלחמת־האזרחים תמך דג׳ במאמצי לינקולן להחזרת האח¬ 
דות, אולם הוא מת זמן קצר אחרי פיח המלחמה. 

- 111 \ . 0 ; 1920 , 0 , 4 ונ 121 ץ\ 0 ?£ .- 1 ; 1908 < 0 י מ 50 תר 101 .\ 4 

; 1934 ,? #0 [ ) 1 ( 1 4011 . 0 י ^///מ 00 / £ 1 0 , 1 * £0 

1954 , £411$ 4110 ?ו/? י 112 ש 5 .ס 0 
יי. סו. 

דגניה. שמם של 2 ישובים קיבוציים (דג׳ א׳ ודג׳ ב׳) 
בעמק-הירדן, על גדתו השמאלית של הנהר, סמוך 
למקום צאתו מן הבנרת. דג׳ היא "אש־הקבוצות" בהתיישבות 
היהודית החדשה בא״י. שמה ניתן לה ע״י יוסף בוסל (ע״ע) 
בעקבות השם הערבי אום ג׳וני(=אם הדגן). 

הדג" שוכנות במישור הנמוו כ 200 מ' מפני־הים, בעל 
אקלים חמים, מכביד. לפרקים שרבי! הטמפראטורה החדשית 
הממוצעת בקיץ למעלה מ ״ 30 ! מנת־הגשמים השנתית 
400 — 440 מ״מ. 

דגניה א׳: ב 1907 רכשה הקרן הקיימת לישראל את 
אדמות הכפר אום ג׳וגי בשטח 3,500 דונאם. העליד. הרא־ 
שינה על אדמות אלו חלה בכסלו תר״ע ( 1909 ), לאחר 
שחברת הכשרת הישוב והמשרד הא״י של ההסתדרות הציו¬ 
נית חברו מהקק״ל את השטח והקימו עליו משק בפיקוח 
אדמיניסטראציה משותפת עם זו של החווה כנרת. כעבור 
ישנה מסר א. רופין(ע״ע), ראש "המשרד הא״י", לחבורה של 
ששה צעירים וצעירה אחת — לניהולם העצמי בלי עזרת 
הפקידות, בתורת נסיון לשנה אתת — 1,300 דונאם מאדמות 
אום ג׳וני, יחד עם 4,150 פראנק, 4 זוגות פרדות, 4 מחרשות 
וכר, לשם עיבוד ושמירה על אחריותם הם. כתום שנת הנסיון, 
מסר המשרד את אום רוני לעשרה צעירים ושתי צעירות 
להתיישבות קבועה ע״פ התנאים הבאים: כל אחד מהמת¬ 
יישבים קיבל 50 פראנק לחודש! המתיישבים קיבלו מחצית 
הרווח השנתי, בניכוי של 12% על חשבון בלאי של מכונות! 
ההפסדים חלו על המשרד. המתיישבים היו מאנשי "הקומונה 
הרומנאיח" (ע״ש העיר רומני שבאוקראינה), שישבה תחילה 



תוזיגתה יזבוזת ונניח כאים־ג׳וני 


בחדרה. הם היו חברי "הפועל הצעיר", דגלו ברעיונות של 
החקלאות כאורח־חיים אידיאלי ושל "כיבוש־העבודה" ע״י 
"עבודה עצמית" (ז. א.: שלילת עבודה שכירה), והתנגדו 
לסוציאליזם המעמדי! הם הושפעו מנסיונות ההתיישבות 
השיתופית שנעשו באמריקה וברוסיה. המתיישבים באום רוני 
הגשימו שיתוף בקניין, בעבודה ובצריכה, אולם בראשונה 
נשאר לכל חבר חשבונו הפרטי(עם הקק״ל). בשנה הראשונה 
חיו המתיישבים בבתי־חומר של הכפר הערבי אום ג׳וני 
ובצריף אחד. כעבור שנה הוחל בבניין הבתים ליד מוצא 
הירדן מהכנרת. ככל ישובי הגליל התחתון, היתד, אז גם 
דג׳ משק־פלחה חד־גוני, אלא שלרשותה הועמדו מכונות 
חקלאיות. בכ״ג אייר תרע״ב ( 1912 ) הונח היסוד לישוב־ 
קבע. תנאי־התיים היו קשים בשל הקדחת והאקלים הלוהט! 
קיים היה חשש (שלא נתאמת) שהאקלים לא יאפשר לגדל 
ילדים במקום. מבחינה חברתית התלבטה הקבוצה בבעיית 
מקומה של האשח במשק — אם במטבח ובעבודות־הבית 
בלבד או גם בשדה. עשר השנים הראשונות היו שנים של 
חיפושי־דרכים. הנסיונות הראשונים לעבור למשק מעורב 
ואינטנסיווי נכשלו, ב 1913 נשתל פרדס, אולם מן ההכרח 
היה לעקרו כעבור זמן קצר! כזה היה גם גורלם של כדמי 
הגפן והשקד. ב 1913 הונח היסוד לרפת מודרנית! אבל הרבה 
פדות מתו, ושוק טבריה הסמוכה לא קלט את חלב דג/ בשל 
הרגל האוכלוסיה לחלב-עיזים. בר״ח תשוון תרע״ד נפל 
קרבן־הדמים הראשון בדג׳: משה בארסקי, בן 19 , שנרצח 
על־ידי ערבים! האב השכול (באוקראינה) שיגר לדג , את בנו 
השבי. ערב מלחמת-העולם 1 חיו בדג׳ 40 — 50 נפש, ביניהם 
יוסף טדומפלדור (ע״ע) וא. ד. גורדון (ע״ע)! יוסף בוסל 
היה האישיות המרכזית בציבור זה. 

בשנות המלחמה השתתפה דג׳ באירגון איכרי הגליל 
התחתון, שפעל ביחוד בהעברת המגורשים מיהודה לגליל. 
בחורף תרע״ו נוסד ״המשביר״ בדג׳. בסוף מלתמת-העולם 1 
חנתה בדג' יחידת טייסים גרמנית, שתיפתח על דג׳ מפגי 
האדמיניסטראציה התורכית ומפני חיילים תורכיים מתפרעים. 
בשל עליית מחירי התוצרת החקלאית במלחמה שופר מצבה 
החמרי של דג׳, אולם אחרי המלחמה הועמדה בפני משבר 
כלכלי וחברתי. חובו של כל מתיישב הגיע ל 50 לי״ש בערך. 
בוסל טבע בכנרת! חלק ממייסדי דג׳ התיאשו מצורת החיים 
הקיבוצית ועברו להתיישבות בנהלל. אבל זרם "העלית 
השלישית" והמדיניות ההתיישבותית של ההסתדרות הציו¬ 
נית הצילו את דג׳ כישוב קיבוצי. דג׳ לא חיקתה את 
הקואופראטיו של מרחביה (ע״ע), וכן לא הלכה אתר "גדוד- 
העבודה" (ע״ע) והקיבוץ הגדול, מתור התנגדותה לקומונה 
"מכאנית". דג׳ דגלה ברעיון הקבוצה הקטנה, האינטימית, 
שחבריה קשורים זה לזה לא רק קשר משקי אלא גם קשרים 
אישיים! גם לאחר שגדלה באוכלוסיה ובהקף-המשק הש¬ 
תדלה לשמור באורח־חייה על צורה חברתית זו. אחר 
מלחמת-העולם 1 חל שינוי במשק של דג׳, שהחל להתבסס 
על השקאה, איבטנסיוויות וגיוון־ענפים. בהתאם לסידורי 
ההנהלה הציונית בהתיישבות, בוטלה שותפות דג׳ עם הקק״ל, 
והמשק עבר לרשות המתיישבים. לאחר שהונהג העיקרון 
של חינוך משותף של הילדים, עברו הנשים לענפי משק 
שמחוץ לבית. לשם התאמת המשק האינטנסיווי לקבוצה 
קטנה, השאירה דג׳ לעצמה, בהתאם להצעת בוסל, רק שליש־ 
מקרקעותיה, ושני שלישים הועברו לדגביה ב׳ (ר׳ להלן) 



953 


מניד! 


954 


**־ח 

׳ ^י- 



טינה בדנגיה א׳ היום 


ולדגניה ג/ שנוסדה בתרפ״א. לאחר שבוטלה דג׳ ג׳ ומת־ 
יישביה עברו לגניגר׳ חולקה הקרקע שווה־בשווה בין שתי 
הדג". בתרס״ג עברה דג׳ לחיים שיתופיים מלאים: בוטלו 
החשבונות הפרטיים׳ הוכנסה המקצועיות בעבודה. ב 1921 
נוסד בדג׳ בית־נכות לטבע ע״ש א, ד, גורדון׳ ובו חדר־גורדון 
שבו שמורים כתבי־היד שלו. ליד דג׳ א׳ קיימת מחלבה של 
"תגובה" בשביל כל משקי עמק־הירדן. ב 1930 נוסד בדג׳ 
בית־ספר משותף לילדי הקיבוצים שבעמק־הירדן. דג׳ א׳ 
משתייכת ל״איחוד הקבוצות והקיבוצים"׳ הקשור למפלגת 
פועלי א״י. 

אוכלוסייתה של דג׳ א׳ ב 1956 מנתה 476 נפשות, מהם: 
חברים ומועמדים — 201 ! ילדי החברים — 123 , ילדים ונוער 
שלא מבני-המקום— 109 ; תושבים אחרים — 43 . דג׳ מעסיקה 
מספר ניכר של שכירים׳ הן במשקה והן במפעלים משקיים 
שהיא שותפת להם. השטח הקבוע של דג׳ א׳ בעמק הירדן 
הוא 2,300 דונאם אדמת־שלחין; בעיבוד זמני אבסטנסיווי 
בידי הקבוצה נמצאים 1,300 ד׳ בגליל התחתון ו 9,200 ד׳ 
בדרום (בשותפות עם מושבי־עולים). ענפי־המשק הם: 
מטעי־בננות׳ כרמי־גפן, כרמי־זית, פרדס׳ גידולים טרופיים 
(בכלל זה תמרים), גידול־אספסת וגידולי־מספוא חד־שנתיים, 
גן־ירק ! רפת המ 1 נה 250 ראש! לול > ברכות־דגים. 

דגניה ב׳ נוסדה בתר״ם ע״י אחדים ממייסדי דג׳ א׳ 
וראשוני העליה השלישית, וכן "קבוצת־עבודה" — קבוצת־ 
פועלים קבלנית לעבודות חקלאיות, שפעלה מאז 1914 
במושבות־יהודה ז לראשוני המתיישבים של דג׳ ב׳ נוספו 
ב 1922 "קבוצת־בוברויסק", ב 1925 — "קבוצת־גורדוניה ג׳", 
ב 1927 — "קבוצת־שבולת" ועוד חבורות קטנות ובודדים. 
ב 1956 מנתה האוכלוסיה בדג׳ ב׳ 530 נפש, מהם 270 חברים 
וחברות עם 180 ילדים, 60 — נוער בהכשרה, והשאר — הורי־ 
הבדים, מועמדים לחברות ועוד. דג׳ ב׳ מעסיקה גם מספר 
ניכר של שכירים במשקה ובמפעלים משותפים עם משקים 
אחרים. השטח הקבוע של דג׳ ב׳ הוא 2,500 תנאם׳ מזה 
2,200 ד׳ בהשקאה; מלבד זה היא מעבדת כ 7,000 ד׳ בדרום 
ובגליל התחתון. הענפים העיקריים במשקה הם: מטעי־בננות, 
גידול־אספסת וגידולי מספוא אחרים, ירקות ותפוחי־אדמה, 
גפנים, זיתים ותמרים, פרדם־אשכוליות; רפת; לול גדול; 
ברכות־דגים נרחבות. הקבוצה הגיעה לדרגה גבוהה של מיכון 
ומינוע, וכן היא מקיימת מפעלים תעשייתיים — מסגריה, 
המייצרת גם מכונות למיון־זיתים וליישור־הקרקע, ונגדיה 


לצרכי בניה וריהוט במקום —, והיא שותפת לביהח״ר "ספן"׳ 
המייצר מאזוניט וצלוטכם. דג׳ ב׳ משתייכת ל״איחוד הקבו¬ 
צות והקיבוצים״. וע״ע ארץ־ישראל, עט׳ 90 , תמונה תחתונה. 

י. ברץ, דגניה, חרפ״ז! הנ״ 5 ׳ דגניה א׳. תש״ז; ש. דיין, עם 

יובל שנים של דגניה, תרצ״ה; דגניה ב׳(קורות ורשומות), 

תש״ו! 1954 ,מ^זס/ ^ 1 ? 3 ז 8 ); צורה מיוחדת במינה יש לתפרחת הנקבית 
של התירם: קלח עבה, הקרוי אשבול. יש שמקצת מן השכליות 
בתפרחת הן עקרות׳ כגון בגו£ח 2 מו £4 , בחפורית (- 11213 ? 
3 * 10 > 3 ז 3 נן * 1 ■!) ובזנב־הכלב ( 5 ג 1 ז 1 ו 05 תץב>). לשבט הזקנניים 
(;*בץתס^סז^ת:/) אפייני סידור השבליות בזוגות או 
שלשות: אחת מהן יושבת, והיא בעלת שני פרחים שאחד 
מהם אנדרוגיני — בעל עלי ואבקנים. ואילו יתרן (אחת או 
שתים) נישאות על עיןצים, והן זכריות בלבד או עקרות 
(ציור 2 ). 

פרחי הדג' (ציורים 3 , 4 ) מאוגדים ביחידות המכונות 
״שבליות' — תפרחות (שבלים) בזעיר־אנפין, המורכבות 
מצידון, הנושא 1 — 20 , ואף יותר׳ פרחים בשני טורים נגדיים. 
ומ 1 עד 4 חפים נגדיים (גלומות)׳ הנראים כתומכים בתפרחת 
זו בקצה התחתון. הפרחים אגדרוגיניים או עליניים או 
אבקניים או ריקים? במקרה האחרון אין הם מכילים אלא 
מוץ בלבד (ר׳ להלן). הגלומות קרומיות ודקות בדחניים 
ועבות בחיטה׳ וגם גדלו משתנה לסי המינים: הן גדולות 
(בהשוואה לקבוצות 
הפרחים) ורחבות בשבט 
שבולת־השועל׳ צרות 
בשיפון׳ קטנות ולפעמים 
מנוונות בארזיים. הפר¬ 
חים חסרים את שני דורי 
העטיף, החיצון והפנימי, 
האפינים לסדרת השוש־ 
ניים, ומניחים שהם נע¬ 
למו או צומצמו כביטוי 
להסתגלות הדג' להפריה 
על־ידי הרוח ולא על-ידי 

חרקים _ ובמקומם ם , 4 • 1 . ציר־הפרח: 2 סיץ עלי״: 3 מוץ 
תחתחז 4 , עלי ! 3 עליישחלה); 

פיעים שני חסים יבשים 5 . אכענים; 6 . קשקשי־תפיחה 



ציור 3 דיאגראסר של פרח רנני 


ודמויי־סירה — חמוצים, המקיפים את איברי-המין.הללו מור¬ 
כבים כרגיל מ 3 אבקנים ועלי בעל שחלה המכילה ביצית 
יחידה ושתי צלקות ארוכות מסועפות. המוץ התחתון מזויין 
לפעמים בזיף או בזיפים אחדים, הקרויים מלענים. בין המוצים 
והאבקגים נמצאים עס׳ר שבי קשקשי־הפיחה קטנים, שהם 
מבחינה מורפולוגית או הפיות או שרידי העטיף המנוןן. 
תפיחתם בשעת הפריחה מפשקת את חמוצים ומאפשרת את 
יציאת האבקנים והצלקות מתוכם ואת שיחדור האבקה. תהליך 
זה מבוצע במהירות מפליאה, כרגיל תוך כדי דקות ספורות. 
ברוב מיני הדג" ההאבקה נעשית ע״י הרוח. זירי האבקנים 
סחאדכים׳ לשכות המאבקים נפתחות לארכן וקצותיהן מת¬ 
רחבים בצורת בפיות. שבהן מצטברת האבקה וממנה היא 
מוסעת ע״י הרוח. מבנה הצלקת מותאם להאבקה ע״י רוח: 



צייר 4 . סרת (פחוח) של בן־אסר: 

1 . ?שהשי־תפיחה; 2 טוץ עלי״; 3 . שחלה; 4 . אבעניס 

שערות רבות מסתעפות ממנה ומגדילות את שטח הקליטה. 
בחיטה, שעורה ושיבולת־שועל ההאבקר. היא עצמית. אחר 
ההפריה מבשיל הפרי הקרוי גרגר או גרעין. זהו פרי חד-זרעי, 
אשר בו קליפות הזרע והפרי מחוברות כמעט תמיד לגוף 
אחד; אך יש גם מקרים שבחם שתי הקליפות היבשות בפרדות 
זו מזו(אות ומד־חול) או שקליפת-הפרי בשרנית, ואז הפרי 
הוא ענבה ( 501£165 ״נ 11 ח 3 נ 1 113 מ 1003 ט 1 \). בגרעין מבחינים 
בין האנדוססרם— רקמת־הזנה התופסת עפ״ד את מרבית 
נפחו ובין העובר (ציור 5 ), המצטמצם באיזור מוגבל 
בצדו הקדמי והתחתון. בתיהם מפריד המגן, שהוא, אולי, 
פסיג העובר; הוא מפריש בזמן הנביטה את האנזימים לחמסת 
העמילן, הממלא את רוב תאי האנדוספרם. השרשון והנצרון 
של העובר מכוסים ברהיקים (נדן־הנצרון — הותלת, ונדד 
השורש), שדרכם פורצים שרשים ועלים ראשוניים בזמן 
הנביטה. תחילת הנביטה היא תפיחה הגרגיר והתבקעות 
קליפתו. השרשון פורץ את נדבו ומהווה את השורש הרא־ 



959 


דגניים 


960 



ציור 5 טננה העובר של גרניר־החיטה 
1 טקום־טוצאו של השרשון סהזרע; 2 שרשון עם 
צרורות־צינורות; 3 . גדז־השרשון; 4 . ?ופיבלאסט 
(שריד-פסיג?): 5 תת־פטיג; 8 . ניצז קיצוז של 
הנצדון; 7 . נדדהנצרון (חוחלח); 8 . טגן; 

9 . שכנה חיצונית של הפפיתל 

שוני. אח״ב צומחת מבין השרשוין לנצרון ציצת־שרשים — 
שרשים אדובטיוויים, שהם אפיניים במיוחד לדג" החותלת 
הולכת ומתארכת, בוקעת את שכבת הקרקע שמעליה ונעשית 
העלה הראשון, מחוסר־הסךף. כעבור זמן־מה פורץ מתוכו 
הגבעול הקצר על עליו הירוקים. 

דרכים להפצת ד,פיר 1 ת. במינים רבים של דג" 
נושרת התפרחת כולה ומוסעת כחטיבה אחת (בן־חיטה). יש 
שהשבולת מתפרקת בעת ההבשלה לשבוליות בנות 2 — 3 
גרגירים ו דרד־הפצה זו מצויה בצמחי־בר של דג" ורק במקרים 
בודדים בצמחי־תרבוח של אותם המינים. הגלומות וחמוצים 
מסייעים להפצה ע״י הרוח, מכיוון שהם מקטינים את המשקל 
הסגולי של יחידת־ההסצה ומשמשים לד, כעין כנפיים(חפורית, 
ברומית [ 870010$ ], זעזועית [ 87123 ]). 

במיגי־דג" מסויימים חמוצים המלווים את הגרגיר מצוי¬ 
דים בןזלענים משוננים או מחוספסים, הנאחזים בקלות 
בכסות־השערות של בעלי־תיים(חיטה, שעורה, ברומית, ועוד). 
המלענים מסייעים גם לחדירת הפרי בקרקע, כשהם פועלים 
כעין מכשיר־קידות (במינים של שעודה, 08:011 ( £16701 ^): כל 
שבלית מצויידת בסלען ארוך וקשה, ששיניו מופנות כלפי 
מעלה ומונעות מבסיס השכלית הנתון בתוך סדקי־הקרקע 
להחלץ משם. מכשיר־הקידוח המשוכלל ביותר מצוי במלעני- 
אל ( 3 ? 511 ) י והוא דומה לפרודות של מקוד־החסידה (ע״ע 
גרניים)! המוץ התחתון, המעורה בגרגיר, מצוייד במלען ארוך, 
שחלקו התחתון משתזר כעין בורג עם התייבשות האויר! בסיס 
הפרי החד והקשה נוקב את הקרקע, והחדירה לעומק נעשית 
באמצעות תנועות־הסיבוב של המלען, הנגרמות ע״י שינויים 
בלחות־האויר. 

דרך אחרת של הפצה בדג" היא ההפצה על־ידי ניצני־ 
התרבות, הנושרים מעל ציר־התפרחת ומתפתחים בעונת- 
הגשמים לצמחים עומדים ברשות עצמם. 

הגורם החשוב ביותר להפצת צסהי־התרבות שבדג" הוא 
האדם. 

המעמד הפי ל וגנט י של ה ד ג". הדג" הם קרוביהם 
של הגמאיים (ע״ע), ושתי הקבוצות יחד מייצגות חוליה 


אחרונה בכיוון התפתחותי המוביל לקראת האבקה ע״י רוח. 
טיפוס־המוצא של קדהתפתחות זה הוא סדרת השושניים 
(ע״ע). מחקרים חדישים באנאטומיה ?!שווה הוכיחו, שפרה־ 
הדג" נגזר מפרח־השושניים ע״י הפחתה והתנוונות של כמד, 
מחלקיו: המוץ התחתון שבפרח־הדג" נחשב לחפר, של פרח, 
המוץ העליון — לצירוף שני עלי־עטיף חיצוניים, שב* 
קשקשי־התפיחה נחשבים לשני עלי־עסיף פנימיים! שלושת 
האבקנים הם הדור הפנימי משני הדורים בגי שלושת 
האבקנים המצויים בשושניים, ואילו באורז ובכמה מינים 
של החזרניים עדיין נשתמרו שרידים גם מן האבקנים של 
הדור החיצון! ממהלך צרורות־הצינודות בשחלת הדג" ניכר, 
שזו היחה מורכבת מעיקרה משלושה עלים. 

תפוצת הדג". דג" מצויים בכל איזורי כדור־הארץ. יש 
מהם שהסתגלו לתנאים של רטיבות התמדת, כגון החזרניים 
המהווים יערות באיזור הטרופי הלח, והקנה ( 65 ז 11 מ 11728 ?) 
והאורז הגדלים במקומות מוצפים מים. אולם בכסות הצומח 
של כדור־הארץ הדג" הם השולטים באיזורים היבשים־למחצה, 
אשר בהם החורף יבש יחסית, אך האביב ותחילת־הקיץ גשו¬ 
מים. בתנאים אלה׳ ביחוד במישורים רחבי־ידיים, הנתונים 
לרוחות חזקות, מתפתחות חברות־צמחים המורכבות בעיקר 
מדג״: ההטפות של דרום־רוסיה, הפוסטה ההונגארית, הפר־ 
דיות של צפון־אמריקה, הפאמפאס של דרום־אמריקד* ושטחי- 
מרעה נרחבים באוסטראליה, בסודאן, בסומאלי רבדרום־מערב 
אפריקה. גם בסאוואנות של אפריקה הטרופית׳ הנהנות 
מגשמי-קיץ, שולטים הדג", וביחוד שבט הזקנניים. כל השט¬ 
חים הללו הם תחומי־מעבר מאיזור היערות, הזקוקים ללחות 
יתרה׳ לאיזור ערבות ומדבריות יבשים או קרים. מישורי- 
הדג" האלה הם המקור העיקרי להספקת תבואות ובשר לצרכי 
האדם, צפיפותה וגבהה של קמת הדג" עולות ויורדות לפי 
כמות־הגשמים, בסאוואנות הצפופות של אפריקה מגיע גובה 
הדג״ ל 5 מ'י בפרריות של אה״ב פוחת גובה הקמה בה 
במידה שהן מתקרבות למערב היבש (ציורים 6 — 9 ). 

בא״י מצומצם שלטון הדג" לאיזורים לחים יחסית. על 
שפת־הים שולטים ידיד־התולות ( 376113713 11113 ק 0 מ 711 ו\ 1 ) 
והאגרופירון( 00063 ! 3 ! 7718 ץ £1 ). בשפלת־החוף מצויות חב¬ 
רות שבהן שולטים דג" באדמות מוצפות בחורף ונשארות 
לחות עד עונה מאוחרת בקיץ, וביניהם בולטים הקנה, קנה- 
הצמר, בךאפר( 370011103663 6571103 ?) והדוחן הזוחל(־ 301 ? 
605 ? 76 6001 ). ריבוי המוני של דג" מסויימים׳ כגון קנה או 
חפורית מוזרה (בעמק־יזרעאל), מעיד על לחות יתרה של 
השדות הנמשכת עד עונה מאוחרת באביב או בקיץ. דג" רב־ 
שנתיים בעלי ערך כלכלי רב מצויים בהרי א״י ומוסיפים 
להתפשט אחר השמדת עצי־היער ושיחי־הבתה, ביניהם 
הפורית־הפקעים( 8018053 313715 ??) והנשרנים( 515 ק 20 ץ 07 ) 
למיניהם. בגובה רב מעל פגי־הים מצויים שמחי־אתו מצומצ¬ 
מים של הזון הרב־שנתי ( 676006 ? 011010 ?). אד גם באיזורים 
הצחיחים מצויים דג״ חשובים: חיטת־הבר מציינת את פס־ 
המעבד בין הצומח הים־תיכוני והצומח של הערבות ן בנגב, 
סמוך למדבר, מצויים שרידיהן של סטפות, שבהן שולטים 
הסוגים מלעניאל ( 3 ? 56 ) ומלענן ( 13 ) 4x1511 ); בחול־חמרה 
משגשגים בן-החיטה ($? 468110 ) והחילף ( £73870565 ), ועל 
גבי בזאז — המשין ( 17163 > 110 ץ 6 67313 ?וח 1 ). רשימת דגני 
א״י כוללת 70 סוגים ו 196 מינים. 

מיון. הסימנים המשמשים לחלוקת משפחת הדג" הם: 





961 


דגניים 


962 



ציור 1 * זיססצד, < 11 וז 131 ]}ת 6 י! חז 11 ז:>ב 1 חת 6 ק/סאזזאנד. אפריהא^יון 

* ־ -׳נ 



ציור 8 . יריר־החולחז (גוזבת 6 ז 3 ג 1 ו 11 נן 0 חזווו 4 ). חו 5 וח שפת־הים 



ציור 7 עשב־נפלו(<ש[ 1 נ< 11 ץזפ 33 ) • 11 ) 831:111 > 8 ךריה צפח־אסריקאניוז 



ציור 9 יערה הנרדם וכר (ת 1 נוז 3 ת^ 0££1 1 ח 11 ז 00113 ב 8 ) בפריחתו 


צורת הגרגר ז הצורה ואופן־הפירוק של השבליות! מספרם, 
סידורם ושלמותם של הפרחים בשכליות! מספרן, גילן 
צורתן ועב? של הגלומות! מספר העורקים! צורתם, מקום־ 
מוצאם וארכם של המלענים. הטאכסונומיה של המשפחה 
היא ענף גדול בסיסטמאטיקה של הצמחים ונקראת אגרו- 
סטולוגיה = דגן־שדה). מחשובי האגרוסטולר 

גים היו: פאליזו דה בובואה ( 015 ׳\ 86311 016 ! 31150 ?); האקל 
( 11301461 ) ; שסאפף (£ק $13 ); אגנם ארבר (•! 6 לזו/ 5 =״ 8 ^) ; 
היצ׳קוק (;! 11110110001 ) ; אלבר ספיר ( 50631 ); א. איג(ע״ע). 

מחלקים את הדג״ לשתי בנות־משפתה: ד־תניים (־ 3111 ? 
00101636 ) וסיסניים ( 00101636 ?), שכל אתת מחן מתחלקת 
למספר שבטים. סימנית של הקבוצה הראשונה — גרגר דולק 
ולא־חרוץ, וניתוק השכלית הבשלה מצמח־האם בשלמותה! 
של הקבוצה השביה — גרגר בעל חריין העובר לארכו וניתוק 
מעל הגלומות הנשארות על סעיפי התפרחת. 

1 ) בח־משפחת הךחניים. בשבט הדחניים 
( 31110636 ?) השבליות פחוסות 7 מצד הבטן ובעלות פרח פורה 
יחיד (השני מגונן)* 3 הגלומות דק 1 ת. לשבט זה שייכים 
מיני ה דחן (ע״ע), וביחוד הסוגים שזרעיהם הקטנים 
משמשים למספוא ולהכנת דיסות (, 60015611101 ? , 30101110 ? 
5613113 ). מיני השבט נפוצים בארצות חמות ולחות* בא״י הם 
מופיעים בשדות כגידולי־שלחין קיציים למספוא, כגון הזיפן 
האיטלקי ( 1131103 5613113 ) וזיפנוצת־הסוף ( 6001561001 ? 
01101016001 ?:>), או כעשבים רעים, כגון זיפן־הדורים ( 5613113 
61110111313 ׳*) — שתפרחותיו דמויות־השבולת נדבקות לרגלי 


החולבים בשדות בזיפיהן המחוספסים —, הדחגיות (- £011100 
0105-83111 .£ ; 00100001 011103 ) והאצבען המאדים (- 0181 

103115 נ 530£1 13113 ). תויפ^צה 01300165110001 6001561001 ?, 

המהמה "עשב־קיקויה", מקובלת כעשב למדשאות• 

לשבט הזקנניים ( 0800036 ^ 00110 .^) 3 גלומות, מהן 
2 עבות. לקבוצה זו שייכים צמחי־תרבות חשובים: מיני 
הדורה (ע״ע), המספקים גרגירים למזון־בהמות וללול, וכן 
מספוא, ואחדים מהם — גם סוגר וכוהל; הסוג ק נ ה ־ ם ו ג ר 
( 53001131001 ), המקור הטרופי לסכר־הקנה (ע״ע). המיבים 
001 זסע 368 53001131001 ו 36 חח 6 ׳,י 3 ! 1301:1105 •!£ הם דגנים 

גבוהים הגדלים בר בא״י. 

ל ז ק נ ן(סס 8 ס 0 ס 11 סס 1 /) מינים רבים בסאוואנות של אפ¬ 
ריקה. הזקנן השעיר ( 111113 3 ח 116 ז 21 תי<££) נפוץ בין סלעים 
בהרי א״י. דגני־השמן ההודיים (, 0310105 ת 080 סס! 11 סץ 0 
0131001 , 01113018 ) מספקים שמן ריחני הדומה לזה של הלי¬ 
מון, הזנגביל או חפלארגוניום הריחני(ע״ע גרניים). 

שבט ד,ת י רם י ים ( 01636 ׳ג 13 \) קרוב מאד לזקנניים. 

עם ד סוגיו נמנה התירס (ע״ע), מחשובי צמחי־התבואה 
התרבותיים. קרובים לו הסוגים האמריקניים £001113603 

( 16051016 ) וומטספמן!! , !. 

בשבט הארזיים ( 2636 ץ! 0 ) נמצאים מינים המצויירים 
ב 6 אבקניס ו 3 צלקות — סימן המעיד על קירבת השבט לדג" 
קדמתים, שדמו לסמריים (ע״ע)! המין החשוב של השבט 
הוא הארז (ע״ע)/ ספק-המזון העיקרי ל% מיליארד 
בני-אדם. 




ציור 10 . דנניים ׳פונים 

זקננייפל 1 דורח ארם־צונא ( 115 תזנןז 1131 תס^סקס־ז^ח^) ; 1 א פרח 2 . קנה־סוכר (מ 11 ו־נ 2 תג> 1 ) 0£ ומ 1 ר 1 בו 1 ^ 53 ); 
2 א תפרחת: 2 נ. פרח: 2 נ. הנח ועיים תפוריתיים: 3 חפוריח האנארית ( 5 ו 5 ת 4 ו 1 >גפו. 0 5 ו 1111 ע 1 ?); 
3 א פרח. נחייתיים: 4 . חיפה (אספרטו: גוח 1551 :> 3 ״ל> 1 3 <ז 1 ז 5 ) ; 4 א. חתד־רוחנ בעיה. 0 . םיעניאי (גקם 5 
גזגתתפק). 6 . נחיית (ג 1 ז 111£3 ׳ו 5 ת 0$ ז 1£ י■.); 6 א. ׳שביית; 7 . יריר־חולות מצוי (גוזגםזז 3 11113 נ] 0 וחווו.^). 8 . אימן 

(נעחפ׳גזק ו״ט:>[ 11 ?); 8 א. פרי. 9 . ונב־׳פועי ( 5 ו 15 ז:>ז*זק 115 זט:מ<ן 10 ^); 0 א פרי. ביוריסיים: 10 . •נייח מצויח 
( 0 ס 1 ׳<*>ג 1 > חס 1 >ס״׳ו 0 ); 10 א ׳פנוית: 310 ׳פבייח, 10 נ גיצו 



965 


דגניים—דגםו*אן 


966 


גם לשבט ה ח ז ך נ י י ם (ע״ע במבוק) תבונות קדמוניות: 
ריבוי אבקנים ולפעמים סירות בשרניים. ערפם השימושי של 
צמחי־באמבוק כמקורות לחמרי־בניין וחמרי־שימוש באיזורים 
טרופיים ותת־טרופיים גדול ביותר. 

2 ) בת-משפחת הסיסניים. שבט בן־האפר 
( 0636 ג 65£1 ?) כולל כ 80 סוגים בני איזורים אקלימיים שובים ז 
רבים מהם מצויים בא״י. עם שבט זה נמנים — בין השאר — 
הסוגים ?ןנה (ע״ע) ועבקנה ( 10 >מנ״.ו/); עשבי החולות, 
המלחות ובתי־השלחץ מסוגי חילף (ע״ע)? עשבים שוטים 
נפוצים וצמחי־מרעה מצויינים מן הסוגים בן־אפר( 6511103 ?), 
סיסנית ( 03 ?), ציבורת ( 115 ^ 030 ), ברומית ( 115 תז 0 ז 2 ) 
ועוד. 

שבס השעורניים (ס^זס^) הוא החשוב ביותר 
במשפחת הדג". לשבט זה שייכות תבואות-הלחם העיק¬ 
ריות: חטה (ע״ע), שעורה (ע״ע), שפון (ע״ע)? מצמחי- 
הבר שבשבט — הסוגים בךחטה ( 5 < 681101 \?), אגרופירון 
(ע״ע? מכובה עתה 813 רטץ £1 ) וזון ( 1^11111x1 ). בקבוצות 
אלו התפרחת היא שבולת ששזרתה (צירה) מחולקת לפר¬ 
קים? השבליות הן בעלות פרח אחד בשעורה, אך מרובות- 
פרחים בחיטה ובשיפון, והן יושבות בודדות על מפרקי־ 
השזרה בשני האחרונים ובאגדים־של-שלשה בשעורה. א״י 
תופסת מקום נכבד בהתהוות התבואות התרבותיות, ובה נת¬ 
גלו אם־החיטה וצורות־בר של השעורה התרבותית. — בין 
מיני הזון יש משמעות מיוחדת לזון המשפר (מוטו 1-01 
0 ת 111 ת 1116 וח 16 ) — עשב רע שכיח בשדות־תבואה, שנקצר 
לפעמים יחד עם החיטה ובידוש יחד אתה והעלול לספן את 
בריאות אוכלי הלחם הזה ע״י רעלים (טמולין, ועוד) שבגר- 
גריו, שמקורם בפטריה תז 1111611111 ז! 111111116 > 1 .ח 1000 >מ£, שתס־ 
טירה טמון בהם. 

שבט שבלת־השועל (ע״ע) כולל את סוגי שבולת־ 
השועל והבולבסן, המשמשים בעיקרכדגני־מרעה זלמספוא 
לבהמות, אך גם להכנת פתיתים וגריסים למאכל־אדם. 

בשבט הנחליתיים ( 1636 ) 1 :? 05 ז 8 \/) רוכזו דג" ששבליו- 
תיהם בעלות פרח יחיד׳ ערוכות בתפרחות מסועפות, רחבות 
או מכונסות. בשבט עשבי־מרעה טובים, בגו! איטן( 11611111 )?) , 
בשרן( 515 <ן 20 ץז 0 ), נחלית ( 81081:15 ^), זנב-השועל (- 6 ק 10 \^ 
115 ־ 001 ). צמחי הסוגים ידיד-החולות ( 13 ו 11 ק 0 מ 1 מ 1 ^) וסדתול 
( 5 ט 01 נ 01 זמן 5 ) פועלים כעוצרי חולות-הים בגלל קנה־שרשם 
הזוחל. עבקוו (מ 80 סת 017 ?) גדל במקומות לחים ומלוחים. 
קבוצת המלעניאל ( 3 ? 511 ) והמלענן ( 13 > 1-1511 \!), הנפוצים 
בערבות ובמדבריות, היא מעין תת־שבט? מלעניהם השזו¬ 
רים והארוכים או המשולשים של רבים מצמחיה מנוצים 
ומסייעים להפצת השכליות על־ידי הרוח, וכן הם פועלים 
כמכשירי־קידוח המסייעים להחדרתן באדמה (ר׳ לעיל, עט׳ 
959 ). חומר-גלם למוצרי־קליעה, לחבלים ולתעשיית־הנייר 
מספק דגן האספרסו (ע״ע), שהוא אחת ה״חלסות״ — ז. א. 
הדג״ קשי־העלים — בערבות הרמה שבין רכסי־האטלאס 
בצפון-אפריקה. 

שבט הבלוריסיים ( 1636 ) 01101-1 ) נפוץ בארצות חמות. 
צמחיו, המשתייכים ל 30 סוגים, ניכרים בשבליהם או באשכו־ 
לותיהם הצפופים והחד-צדדיים, שתפרחתם לעתים קרובות 
מאוצבעת. במרעה הזרוע מצוי בארץ־ישראל עשב-רודם 
( 13 ! 3 ץג״ 8 0110115 ); בשטחי־שלחין קיציים מצויה בת־ 
היבלית (ר׳ לעיל). חשובה מהם היבלית (־ 130 ) 1011 ) 07110 


17100 ), הנפוצה בארצות תת־טרופיות כעשב שוטה, מטרידה 
מאד את החקלאות ע״י התפשטותה בשלוחות וע״י זרעים? 
הדברתה ע״י עיבוד־קרקע קפדני וריסוסים בשמנים מינרא¬ 
ליים נעשתה בעיה חקלאית עולמית. ה״דוחן" המאוצבע 
( 00130303 £1605106 ), בעל הזרעים הזעירים, משמש בהודו 
ואפריקה צמח מספוא ותבואה, עשב־בפלו( 80011106 ) ועשב- 
גראמה ( 8001:61003 ) הם דגני-מרעה חשובים של הפרריות 
הצפוךאמריקניות. 

בשבט החפוריתיים ( 636 ^ 13131-1 )?) מופיעות תפרחות 
בצורת מכבד דמוי־שבולת. בשבליות פרח פורה יחיד. 
שבבסיסו מצויים קשקשים נוספים — שרידי פרחים מנוונים. 
הגרגר המבריק של החפורית הקאנאדית (- 0303 11313015 ? 
1160515 )) משמש מזון לציפרים ? 11113063 ) 3600 . 11 ? הוא דגן 
גבוה הגדל במקומות לחים באירופה, ואחד מזניו, בעל עלים 
מגוונים, משמש דגן־נוי (על מינים אחרים משבט זה ר׳ 
לעיל, עמ׳ 960 ). 

- 081110 16 <£ . 08011 ? ,א -■ £08161 . 4 !) 070777177101 , 61 ) 5301 -) .£ 
- 310710%70 , £18 .!/ ; 1887 ,( 2 : 2 , 8001160 }מ 026 ג£? 1101160 
.??סקס))) :<) % 110 ! 74 17% * 00117 417 17 < 1717111 ( 1 646 <>?י-׳ 64-4 ?/ 4 ׳ן 
746 ,ז 6 <£ז 4 - ; 1929 ,( 55 6 )} 061116 ,. 6861 ע 6801 ז ,עסס • 60 <ן$ 

- ££0101110 .!} 76001111606 ) , 1 > 31 ג 1 י 1 וו££ .£ 0 ; 1934 , 070777717101 
- 16 ץ]ס 0 ססס 1 ל , 11 , 10/1 ) 71 7/00,617178 /ס 077711715 ? 7/16 , 500 
01 0701:15 46 ? / 0 40711114 < , 01100014 )££ . 5 . 14 , 1934 ,( 1005 ) 
; 1935 ,( 200 . 11,1 )£ . 4150611 ^ ■ 10 ? 8 \ 1 .ק 6 <£ . 3 . £1 ) . 3 .ע 46 ? 
, 6160860 ? . 14 , 1941 , 1 ,? 7877 / 0 7 1070 , 110110 ) 7301 . 0 1 >תג .¥ 

.' 4.074517 ,1950 64 ״ 4 מ 646 ? 70 ,קק 13 א.£ ; 1949 , 070117 071 

ה או. 

לגסתאן (.? . 0.0 331-601-3008351 , תורכית־פרסית — 

"ארץ־הרים"), רפובליקה סוביטית אוטונומית במסגרת 
הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הפדראסיווית הרוסית 
של בריה״מ, בצפוךמזרח הרי־קאווקאז. גובלת בצפון במחוז- 
גרוזני, במזרח — בים הכספי, בדרום — באזרביגץ, במערב 
בגאורגיה. שטחה 38,200 קמ״ר ? מפה: ע״ע אזרביגץ" עט' 
383/4 . 

דג׳ היא בעיקרה ארץ הררית? ארבע־חמישיוח של שטחה 
הן הרים גבוהים, לא-נוחים לתחבורה ולישוב. גבהה הממו¬ 
צע כ 1,600 מ׳? הנוף מבותר ע״י עמקים תלולים, עמוקים 
וצרים—תוצאת הסחיפה של הנחלים היורדים מהרי־קאווקאז, 
הגבוהים אל השקע של הים הכספי. בפאה הצפונית־מזרחית 
נמצא מישור הדלתא של הנהרות טרק וסולק, ומישור צר 
נמשך גם לאורך חוף הים הכספי, 

איזור ההרים הגבוהים בנוי בעיקר צפחות חרסיתיות. 
השיאים מתרוממים למעלה מ 4000 מ׳? הפסגות מכוסות 
שלג־עד וקרחונים. האקלים קשה: החורף ארוך, קר ורב־ 
שלגים! הקיץ קצר וקריר. איזור הרי-הביביים מצפון ומדרום 
להדי־הצפחות בנוי בעיקרו סלעי גיר ודולומיט, מקומטים 
בטורים מקבילים. הקיץ והסתיו באיזוד זה גשומים ? החורף 
קר ומועט־שלגים. במרגלות ההר האקלים נוח. המישורים 
הם בעיקר ערבות־מלוחות ? רק בדלתות של הנהרות יש 
אדמות־סזזף, מהפודיות ביותר בדג/ מפאת הסחף העצום 
הדלתא של הסרק גבוהה מן השטחים שבסביבתה, ולכן נתון 
איזור זה לשטפונות־אביב בעת הפשרת השלגים בהרים. 

מדרונות ההרים הגבוהים מכוסים יעד עב 1 ת של עצי־ 
מחט, והמדשאים האלפיניים בעמקים הקרחוניים הרחבים 
הם שטחי־מרעה מצויינים. בהרי-הביניים היער דליל יותר, 
ומדגלותיהם הן איזור של עצי־סרי וכרמים. המישור של 



967 


דגסתאן 


968 



נפר ?וני בחרי-דגסחאן 


דלתת־הגהרות מתאים לגידולים חקלאיים תת־טרופיים. 

הישוב מנה ב 1946 כססס, 933 נפש׳ מהם כ 196,000 א וכי 
לוסיה עירונית וססס, 737 אוכלוסיה כפרית. האוכלוסיה כוללת 
כ 30 לאומים קאווקאזיים, שהחשובים שבהם הם: אנדים, 
אווארים או לזגים׳ דארגינים, לאקים; בערים ובמישור־החוף 
יושבים דוסים. — החקלאות בדג׳ מושתתת בהרים על גידול 
צאן ובקר! הרועים נודדים בחורף מההרים למישורים ובקיץ 
מהמישורים להרים. חלק מאוכלוסיית ההרים מתפרנסת 
מעבודות־הוץ עונתיות בערים שבמישור־ההוף. במישור 
מגדלים בהשקאה מלאכותית אורז, כותנה, גפן, היסה ופירות. 
בחוף־הים מפותח הדיג. על בסיס החקלאות התפתחה תעשיה 
של שימורי־פירות ודגים ושל טוויית־כותנה. אוצרותיה 
הטבעיים של דג׳ הם מעיינות נפט וגא ז טבעי וכמויות 
מצומצמות של מחצבי גפרית וכספית. על המינראלים מוש¬ 
תתת תעשיה של זכוכית ושל זיקוק־נפט. בהרים מפותחת 
מלאכה ביתית, בעיקר אריגת־יד (שטיחים), טוויה, עבודות- 
מתכת בכסף ובדיל. הנהרות היורדים מן ההרים לים הם 
מקור פוטנציאלי חשוב של אנרגיה הידרו־חשמלית.— ההרים 
הם מכשול רציני לתחבורה. במישור־החוף עוברת מסילת- 
הברזל המקשרת את באקו עם הצפון. 

עיר-הבירה של דג׳ היא מ ח ץ׳ ־ ק ל ע ה( 3 ה. 3 >ו־ 34 ^\), 
עיר־נמל על חוף הים הכספי, הסוחרת עם אסיה המרכזית 
שממולה (אורז׳ משי, מוצרי־נפט, כותנה), ומרכז לזיקוק- 
נפט? ביח״ר למטוסים. ך רב נ ט (ע״ע) — עיר נמל ודיג, 
מרכז לחרושת מתכתית ולטוויית־צמר. דגסתאנסקיה 
א ו ג נ י (!״*-!ס 6 וו: 01 א 6€13 ־ז 13 /) — מרכז תעשיית־הזכוכית, 
המנצלת את מקורות הגאז הטבעי כספקי דלק ואת מלח- 


גלאובר ממפרץ קךה־בוגאז(מעברו המזרחי של הים הכספי) 
כחומר־גלם. 

- 3 ק־ 601 ' 1 , 1111 ו 11 < 1 ק 506 , , 6 ; 1925 ,.!/ ,ו 1 ו 1 }! 0 קץא 03 ■>! 

. 1926 ,.ק. 0.0 08 א 3-0 3 ז 1 (|> 

ד. בי. 

על הלשונות הדגסתאניות ע״ע קוקזיות, לשונות. 

היסטוריה. טיבה ההררי של מרבית הארץ גרם 
לפיצולה האתני והמדיני והקשה על פלישת זרים לתוכה. אולם 
הרצועה המישורית שבין רכס הרי־קאווקאז ובין הים הכספי 
שימשה תמיד דרך־מעבר לגייסות ולארחות מהמישור המזרח• 
אירופי לקידמת־אסיה ולהפר. כבר בתקופה העתיקה עברו 
בדרך זו הסקיתים בפלישתם לקידמת־אסיה. בסוף התקופה 
העתיקה היתה דג׳, יחד עם אזרביג׳אן הצפונית, ממלכת 
אלבאניה הקאווקאזית. במאה ה 4 חדרה אליה הנצרות מגאור* 
גיה וארמניה. בסוף הסאה ההיא פלשו לדג׳ ההוגים במסעם 
לאירופה! במאה ה 5 נכבש דרום־אלבאניה על־ידי הפרסים, 
וצפונה התפצל למספר של נסיכויות. בראשית המאה ה 7 
שלטו על דג׳ הצפונית הכוזרים. ב 644 כבשו את הארץ 
הערבים, שמרכז שלטונם היתה דרבנס; רוב האוכלוסיה 
התאסלם. שלטון החליפות חוסל במאה ה 9 ז שוב התפוררה 
דג׳ לנסיכויות, מהן מוסלמיות ומהן נוצריות; היו אף 
שליטים מקומיים יהודים. במאות ה 11 — 12 שלטו על דג׳ 
הסלג׳וקים. ב 1220 החלה הפלישה המונגולית (טאטארית) 
הגדולה, ועד סוף הסאה ה 14 הכירו הנסיכים המקומיים 
במרותה של "אורדת־הזהב"׳ ואח״כ בזו של טמרלן. במאה 
ה 15 נתחדש השלטון הפרסי על דג/ שהופסק במאה ה 16 
לזמן־מה ע״י שלטון תורכי. ב 1722 פלש פלטר הגדול לדג׳ 
וכל הסאה ה 18 נמשך המאבק עליה בין רוסיה ובין פרס, 
שנסתיים סופית ב 1813 בנצחונה של רוסיה. אולם האוכלר 
סיה המוסלמית הקנאית ושוחרת החופש לא הכירה בשלטון 
הרוסי, ובהנהגת מנהיגים דתיים*לאומיים (אימאמים) — 
שהמפורסם ביניהם היה שאמל (ע״ע) — לחמה כשני דודות 
על עצמאותה, רק עם כניעתו של שאמל ב 1859 הושלם 
כיבושה של דג׳, אולם ב 1877 — בשעת המלחמה הרוסית- 
תורכית — שוב פרץ מרד, שדוכא ע״י הרוסים. בשנות ה 90 
נסללה בדג' מסילת־הברזל לאורך חוף הים הכספי, שקשרה 
את טראנסקאווקאזיה עם רוסיה. דג , היתה בין הגלילות 
הרוסיים שסבלו ביותר ממלחמת־האזרחים הרוסית. ב 1918 
קמה בדג׳, בתמיכת הרוסים "הלבנים", ממשלת המפלגה 
המוסלמית מוסואת ("השיוויון"), שבראשה עמר האימאם 
גוצינסקי. השלטון בדג׳ עבר מיד ליד, עד שב 1920 כבש 
הצבא האדום את הארץ כיבוש סופי. המרד הלאומי דוכא, 
וגוצינסקי הוצא להורג. מלחמת־האזרחים, ואחריה הרעב 
והטיפוס ב 1921 — 1922 , עשו שמות בא 1 כלוםיה. ב 1921 הוכרז 
על הקמתה של "הרפובליקה הסוציאליסטית הסובייטית האו¬ 
טונומית של דג׳" בתור חלק מ״הרפובליקה הסוציאליסטית 
הפדראלית הסובייטית הרוסית״. ב 1924 דוכא באכזריות מרד 
בשלטון הסובייטי בדג׳. 

א. אח. 

היהודים בדג׳. יהודי-דג׳ קרויים "יהודים הרריים" 

או "טאשים", שם שמובנו אינו ברור כל־צרכו; במאה ה 14 
פירשוהו כפלתים, ויש שרואים בו כינוי לתושבים הקדומים. 
שפתם — יהודית-״טאטית״ — היא ענף הניב הישן של הפר¬ 
סית שהיתר, מדוברת באזרביג׳אן, מעורב ביסודות תורכיים 


969 


דגס^אן—דגד, לואי־ז׳רךמנדה 


970 


ועבריים. מכל־מקום ידיים לדבר שהישוב היהודי בדג׳ עתיק 
הוא. כנראה׳ החלו היהודים לבוא לדג׳ מסרם בסאה ה 5 ׳ בימי 
הרדיפות במלכות הסאסאניים. המוסלמים אנסו׳ כנראה, את 
יהודי דג׳ — או חלק מהם — לאיסלאם, מיד לאחד כיבושה 
של דג/ ממלכת הכוזרים שלסה בחלקים של דג/ ואין ספק 
שהיתה השפעת־גומלין בינה ובין יהודי־דג/ בדג׳ זוהו ע״י 
הארכאולוגים כמה מערי הכוזרים וממחנותיהמ יהודי־דג׳ 



יהודי הררי 


היו מרוחקים מהשסעת הישיבות שבבבל ומשאר מקומות 
של תורה׳ ובמרוצת הזמן קיבלו כמה מנהגים משכניהם 
ושמרו על מנהגים ואמונות שבידם מימים קדומים (כגת 
ריבוי־נשים, אמונה עזה בדוחות, ועוד), וכך נתייחדו משאר 
קהילות־היהודים הסמוכות להם. עד 1917 רווחו ביניהם 
גאולת־הדם וקניית האשה. חינוכם ניתן ב״תדרים׳/ ותורתם 
לא היתה מרובה. חלק גדול מהם היו חקלאים. 

ב 1866 נמנו בדג' 1x140 בתי־אב יהודים ב 24 מקומות, 
ולהם 22 בכ״נ ו 30 ״חדרים״. במיפקד 1897 נמצאו בדג׳ 10,056 
יהודים (מכלל אוכלוסיה של ג/ 1 מיליון), מהם ישבו 4,507 
בערים והשאר בכפרים. לפי מיפקד 1926 ישבו בדג׳ 26,000 
יהודים ״טאטים״ (מכלל אוכלוסיה של 787,000 ). 

יהודי־דג׳ סבלו בעת מלחמות־החדות נגד הרוסים מידי 
המוסלמים ההרריים שכניהם, ואחרי הכיבוש הרוסי נרדפו 
ע״י השלטונות. מהפכת 1917/18 חוללה תמורה עצומה בחיי¬ 
הם של יהודי־דג/ ב 1918/20 נושלו מאדמתם ע״י שכניהם 
המוסלמים, והשלטונות הסובייטיים לא החזירום לאדמתם, 
אך לחלק מהם ניתנה האפשרות להתיישב על הקרקע באי־ 
זורים אחרים, בסיועו של הק 1 מזט. תהליך ההתבוללות הכל¬ 
לית במדינח־הסובייטים פעל עליהם גם מבחינת מבנם 
החברתי וגם מבחינת ייחודם הדתי. הם נושלו לאחר המהפכה 
לא רק מן הקרקע, כי אם עזבו גם את האומנויות ז ב 1918 
היו היהודים 30% מכלל האומנים הזעירים בדג/ ב 1927 — 
רק 3% . הם לא לקחו חלק בתהליך החדירה של היהודים 
ברוסיה הסובייטית לפקידות ולשורות הפועלים. ב 1926 היו 
היהודים רק 2% של האיגודים המקצועיים בדג׳ ( 494 יהו¬ 
דים), אע״פ שהיו 12.3% מאוכלוסיית הערים. באותה השנה 
היו 7.5% של העסקים בדג׳( 274 בתי-עסק) בידי יהודים, אך 
26,7% של יהודי־דג׳ היו מחוסרי־עבודה. התנאים בשכונות- 


היהודים בערים היו קשים ביותר. בדרבנס, שבה נמצאו 54% 
מכל היהודים בדג/ ישבו ברובע־היהודים 2,000 נפש בסערות. 

י. י. טשארני, ספר הססעוח, תרמ״ד; אב. ג. סולאק, כזריה, 

ענד 130-125 , תש״ד*! י. בן־בבי, נדחי ישראל, 48 ־ 53 , 
תשי״ג. -סקז׳סח וו ןי 3 ע 1 , 1 ז / 60 , 14. 14. 14x11/108 

- 3 ק־ז 0 ודד 8 268 (00861x1051 ק 8 ש ץ 10x11111 } 

. 1950 ( 1 , 151 }$ 

ח. ה. ב-ש. 

ךנ״ר, לואי־ן׳רן־נ$־ה — - 3 מ 

— ( 1789 — 1851 ), צייר וסיסיקן צרפתי. 

מאבות מלאכת הצל ו ם (ע״ע). תחילה שימש כפקיד־מבס 
ואח״ב התמחה כצייר בשביל האופרה. ב 1822 ייסד בפאריס 
פאנוראמה מסוג חדש, שקרא לה ד י ו ר א מ ה — תערוכת 
תמונות מוארות, קבועות בקירות דוכן מסתובב, לשם צפיה 
במראות־נוף ובו/ ב 1826 התקשר דג׳ עם ניספור ניאפס 
(?סיןשוא 0 ז 0 נ 1 ק־> 10 א), שניסה החל מ 1814 לקבל תצלומים 
בני־קיום מתמונות המתקבלות בפעולת אור־השמש בתא 
אפל. בשותפות עסו עסק דג׳ בהכנת "תמונות הללגראפלת" 
עד מותו של ניאפס ב 1833 . דג׳ המשיך בחקירותיו והצליח 
לפתח שיטת־צילום, הנקראת על שמו: מעבירים אדי־יוד 
על־פני לוחות־כסף, עד שמתקבלות שכבות דקות של כסן* 
לדידי ז לוחות אלה מוארים במצלמה ("תא אסל" משוכלל) 
וניתנים להשפעת אדי־כססית; קביעת התמונות (הפיכסא־ 
ציה) נעשית בנתרן תלסולסאטי 1 לבסוף מזהבים את התצ¬ 
לום בתמיסה חמה של מלח-זהב. אע״ס שתצלומים אלה 
("דאגרוטיסים") היו רגישים מאד ללחות־האויר ולמגע בלתי־ 
זהיר, הוכרה חשיבותה של המצאה זו בשביל המדע סיד ע״י 
ארגו(ע״ע),שהסב אליה את תשומת־לבהאקדמיה הצרפתית 
למדעים ביאנואר 1839 . לדג׳ וליורשו של ניאפס הוקצבה 
פנסיה שבתית — לראשון 6,000 פראנק, ולשני 4,000 
פראנק — מאוצר־המדינה. אראגו וגי״ליסק (ע״ע) פירסמו 



ראנר (אהר חראנרוטיפים הראשונים) 



971 


דגר, לואי־ז׳ק־סנדח—דדמןציח 


972 


את פרטי ההמצאה ב 10 באוגוסט 1839 — ומתאריך זד! 
מתחילות תולדות הצילום החדיש. 

. 1956 ,. 0 , 06605116101 . 1 *׳ 308 .מ 
0 . י. 

ך^/ בבתיב של העברית והארמית בשיטת הניקוד 
הטבריני — נקודה באות, המשמשת לציון תופעות 
שונות: (א) ביצוע של הפוגמות בגדכפ״ת כעיצורים 
מפסיקים ("דג׳ קל״)> (ב) הכפלת העיצור ("דג , חזק״)ז 
(ג) הטעמה של הברה מסויימת במלה ("דג׳ לתפארת* 
הקריאה") או של המלה השניה בצירוף־מלים ("דחיק" 
ו״אתי-מךו 1 יק״)< (ד) מניעת הבלעת עיצורים מסויימים 
בקריאה, כגון תביאו (ויק׳ כג, יז) הרעימה (שמ״א א, ו 1 
על הנקודה בה הסופית [מפיק] ע״ע ה) ("דג׳ חוצץ"). 
במבטאים שבהם נוהגת הכפלת העיצורים הושווה ערכו 
הפונטי של (ג) ו(ד) לשל (ב). — בשיטת הניקוד הבבלי 
באה במקום הדג , אות ק (קשיא = קשה) מעל לאות. 

ב ם ו ר י ת באה במקום "דג׳ קל" נקודה מעל לאות. "דג׳ 
חזק״ אינו מסומן! הכפלת העיצורים בוטלה בסורית המער¬ 
בית כבר ביה״ב. 

בערבית משמש לציון הכפלת העיצורים הסימן " 
מעל לאות (קיצור מלת ,*!; — "חיזוק"). 

באכדית (בכתב־היתדות) מציינים את הכפלת העיצורים 
ע״י כתיבת העיצור פעמיים (כגון 13 מ-מ 1 ס 5 — "אם, שמא"). 

בחבש י ת אין מציינים את הכפלת העיצורים, אע״ם 
שיש לה ערך פונולוגי ומורפולוגי. 

ךו־איןם (צרפ׳ [*״ 15 ] 3 ^), זרם אמנותי, ספרותי, פוליטי 
ופילוסופי, שהיה נפוץ באירופה ובאה״ב בשנות 
1915 — 1922 . בתנועת הדד׳ השתתפו משוררים, סופרים, ציי¬ 
רים, פסלים, צלמים וכיו״ב, וקבוצה מהם, שנפגשה ב 8 
ביאנואר 1916 בבית־בירה בציריך, המציאה את השם דד/ 

הדד׳ באמנות קיבל את טכניקות הקוביזם השוקע (השי¬ 
מוש בהדבקות, בניירות, בחול, בעץ, באבן, בבדיל, באריגים, 
בגרוטאות, וכד׳), סיגל אותן למטרות-עצמו ופיתח אותן עד 
לגבול המופרך. הוא יצר את השימוש בעצים צבעוניים, 
בתבליטים מרובי־גונים ובצורות חפשיות. ב 1922 התפוררה 
התנועה מאליה, כשהיא משמשת יסוד פורמאלי לסיר־ראליזם, 
שהצליח לפחת בה רוח חיים פנימיים עמוקים. הדד' היה 
מושתת על פולחן האנטי־ראציונאלי ועל חופש־ביטוי גמור. 
הוא שאף להרוס את העקרונות המקובלים לגבי יצירה אמנו־ 
תית (מבחינת השראה, מגמה, נושא, קומפוזיציה וחומר), 
למחוק את כל העבר ולרדת לעצם מקורות ההשראה. תנועה 
זו נתפתחה בכמה מקומות בעת ובעונה אחת, ומשום כך נתגלו 
בה פנים שונות. בציריך היה מוסבת על האוירה הקוסמופו¬ 
ליטית, בעלת הצביון האנארכיסטי והמתמרד, ששררה שם 
בימי מלחמת־העולם 1 * בפאריס נקבע לה כיוון שהיה 
ספרותי בעיקרו* בגרמניה שלאחר התבוסה לבשה גון של 
תביעות מדיניות וחברתיות! באה״ב הגיעה לידי וירטואו¬ 
זיות פלאסטית מרובה. 

ב 1916 יסד המשורר טריסטן צרה ( 3 * 123 ) עם קבוצת 
חברים קאבארט בציריך, ששימש גאלריה לאמנות, אולם 
לקונצרטים ולהרצאות ומרכז להפגנות הקיצוניות ביותר של 
הדד/ ב 1917 הוציא צארה כתביעת, וב 1918 — מאניפסט, 


בשם "דאדה״י שבהם דן לחובה אח האמנות המסרתית, יחד 
עם הקוביזם, הפוטוריזם והאכספרסיוניזם, והביע — בסגנון 
עשיר ומלא לעג — התנגדות לחיפושים טכניים ואינטלקסר 
אליים באמנות. בתערוכות, שנערכו בציריך החל מ 1917 . 
הוצגו יצירות האמנים הבולטים ביותר של התקופה—ביניהם 
קאנדינסקי, קלה, פיקאמו —, שייצגו סיגנונות וכיוונים 
שונים. 

ב 1919 בא צארה לפאריס, ושם באה התנועה מאז לידי 
גילוייה העיקריים — בספרות ע״י קבוצת סופרים ומשוררים 
(ביניהם אראגון, אליאר ואחרים) בכתב־העת :״ 3111 ^ 1,111 , 
ובאמנות בתערוכות דאדאיסטיות מיוחדות. ב 1922 נתפוררה 
התנועה בעקבות חילוקי-דעות ותככים פנימיים. 

ב 1916 קמה קבוצה דאדאיסטית אף בניו־יורק. הדמות 
המרכזית שבה היה מרסל דישן(ע״ע), שהיה עוד קודם לכן 
מפלס־הדדך האמיתי לדוחו הפאנטאסטית והאנטי־אסתטית 
של הזרם כולו, ביצירותיו העשויות מחפצים שבורים או 
מקולקלים, שמצא אותם דרך־מקרה, הקבוצה אף הוציאה 
כמה כתבי־עת בין 1916 ו 1921 . 

תנועת הדד׳ הגרמני, שהיה אולי המעמיק ביותר בין 
כל הזרמים, נתפתחה במרכזים שונים. בברלין נוסדה 
ע״י המשורר ריכרד הילזנבק . 11 ). "תערוכת 

דאדא", שנערכה שם ב 1918 , היתד. מעין הפגנת־נצחון לאמ¬ 
נות( האנטי-מיליטאריסטית החריפה של ג׳ורג׳ גרום (ע״ע). 
ב 1920 נתפוררה התנועה. בקלן היתה התנועה מיוצגת 
כעיקר ע״י ציירים ופסלים, ותערוכה שנערכה שם ב 1920 , 
ושבה הוצגו הדבקות דמיוניות (ייצור תמונות "גאזומטריות 
מובטחות*), גרמה לשערוריה, והיא נסגרה מטעם המשטרה. 
ב ה א נ ו ב ר כתב קורט שויטרס (ב 1919 ) שירים ויצר הד¬ 
בקות, הנמנות עם העדינות שביצירות הדד/ 

הדד׳ היה זרם מתגרה, הרסני, מתמרד, ולעתים אף 
ילדותי ברצונו "להכעיס" את הבריות (כך, למשל, הותקנה 
הכניסה לתערוכה דאדאיסטית בבית-בירה בקלן ב 1920 דרך 
בית-כסא). אעפ״כ הצליח לקרב לעצמו אמנים מוכשרים 
ביותר וליצור יצירות בעלות כוח־המצאה מזהיר. זכותו 
העיקרית היא הזעזוע שנגרם על־ידיו ושהביא לידי פריחה 
ממש בשטה הפיסול והציור, וכן בספרות, בצילום ובסרט. 
הוא תרם תרומה גדולה לפיתוח עיצוב-הדמויות החפשי 
והאנטי-אנקדוטי באמנות. 

;( 1920 1 רזי\^ . 636153156 ? .׳ 861 ■זיטסא) 01140 , 086 . 4 , 

8.71 ,:[:> 6 ג 1 ת 6 י 1 ו 11 ? . 8 ,( 1920 זטס^ ,. 1111,1 ) 0040 , 6 ז 1 £ !י 81 .[ 

. 3 ־ 72311 . 7 , 1920 , 1111 ( 0040111 401 0010/110/110 710 ( 0 , 1 ( 0001 
/ 11 ( 401101 ? 00 , 835501 ? 86 ? ; 1920 , 4040 01101 ^ 1 ( 01 ( 17 1 <ן 50 
- 11611 ) 704 11714 0111111 !) !' 0040 , 305611 [ .א , 1921 ,! 3$ 4 
.א , 1927 , 2011 407 0111 1 ( 711101 0 ( 0 , 8311 . 11 ;( 1925 , 2 \ 6 £ ״\ 
- 130 ? 867 ,' וי 011 א ) 0040 40 41110170 } , 810601001-0655312065 
10 ( 11477001117 10 01 0 ( 40401111 0 * 1 , 035500 .[ ;( 1931 11111 ( , 53156 
1/10 0714 0040 , 6 ץ 3 ? . 1 .? ,( 1934 16 > • 31010111 ,/ 1 ) 

- 1117700111 40 41110170 } , 6311 () 3 א . 4 ) , 1941 , 1917 / 0 07 ( 1 ( 7011 
! 40011/0 101 01 8701011 / 47 ( 47 ,* 03660086 . 14 , 1945 , 10 ( 7 
7/10 , 1 ! 6 ',׳!־ 101 ( 1101 . 8 ; 1950 , 0 ( 114770011171 411 101110101 ( 407 ( 101 
1952 , 80011 0114 ! 80111107 0040 

פ. אי. 

ךדיקציה (לאט , הולכה־למטה), גזירה: בלוגיקה 

ובתודת־ההכרה — צורה הגיונית המראה, שמשפט 
מסויים נוגע בהכרח מתוך הקדמה אחת או הקדמות אחדות. 
המתודה הדדוקטיווית במדעים גוזרת מתוך מושכלות ראשו¬ 
נים ("אכסיומות") והגדרות משפטים חדשים׳ הנקראים 



973 


דדוקציה 


974 


"תאורמות" (=מופתים) — משפטים הניתנים להוכחה 
(משפטים יכיחים). הדד' מאפשרת לערוך מערכת של מש¬ 
פטים, הקשורים זה בזה ע״י הקשרם ההגיוני, והמערכת 
הזאת הולכת ומתרחבת, הן ע״י הוספת אכסיומות והגדרות 
חדשות, הן ע״י גילוי דד" חדשות. דיוקן־בראשית של מדע 
דדוקטיווי היא ה מ א ת מ א ט י ק ה. 

כבר ב"יסודות" של אוקליד־ס (ע״ע) ניתן הצג של 
הגאומטדיה כולה בצורה קפדנית של דד׳. במשך 2200 שנה 
ראו המאתמאטיקנים במפעלו של אוקלידס אח האידיאל 
המושלם של דיוק בדד׳. רק בסוף המאה ה 19 ובמאה ה 20 
הושגה התקדמות נוספת בדיוק זה. כשהונחו היסודות של 
המקצועות המאחמאטיים הבסיסיים, גאומטריה ואריתמטיקה, 
בהתאם לדרישות קפדניות ביותר של הדד׳ (פאנו [ע״ע] ז 
הילברט [ע״ע]). הקפדנות והיופי, שבהם מפתחת המאתמא- 
טיקה ממספר מצומצם של הנחות ראשונות את המערכת 
הגדולה שלה, עוררו את אנשי המדעים האחרים ללכת גם 
הם בדרך הדד׳. אמנם הבדל עקרוני קיים בין המאתמאטיקה 
ובין שאר המדעים: שהרי המאתמאטיקה אינה תלויה בנסיון 
והיא חפשית בהנחותיה, ואילו מדעי־הטבע קשורים על־ידי 
הנסיון וגיתניו. אך ערכה הגדול של הדד׳ למדעי־הטבע הוא 
בזה, שהיא עוזרת לאמת או לבטל את ההנחות ההיפותטיות, 
המשמשות לחוקר אמצעי לסיכום ולהכללה של הניתנים של 
הגסיון. אגו מאמתים את ההיפותזה, כשאנו מסיקים בדרך 
הדד , עובדות נגזרות מהיפותזה זו, והללו מתאשרות על-ידי 
הנסיון (לפעמים ע״י הניסוי המתוכנן). תהליך זה מסלק 
במידה האפשרית את הגורם האישי מבדיקת ההיפותזה" 
ובאופן זה יכולים גם המדעים הנסיוניים ללבוש צורה של 
שיטה בנויה על הדד׳, כשההיפותזות העליונות משמשות 
יסוד לגזירת חוקים פרטיים ועובדות־פרט, המתאמתים ע״י 
נסיוגות ("מערכת היפותטיודח־וקטיווית"). אם המסקנות 
הנובעות ע״י הדד׳ מן ההנחות אינן מתאימות לעובדות, 
סימן הוא שיש שגיאה בהנחות העליונות — והן מתבטלות. 
כדוגמות לאימות או לביטול של דד׳ במדעים נסיוניים יכו¬ 
לות לשמש: תורת מנז־לייב על החוקיות המחזורית של 
היסודות הכימיים — מצד אחד, וההיפותזות של ניוטון במכא¬ 
ניקה — מצד שני. ההיפותזה של מנדלייב נחנה את האפש¬ 
רות להגיד מראש ע״י הדד׳ את מציאותם ואת תכונותיהם 
של יסודות כימיים, שלא היו ידועים בשעתם, והללו נמצאו 
אח״כ בהתאמה להגדים אלה. ואילו במקרה של ניוטון נמצאו 
עובדות (כגון נדידת הפריהליון של כוכב־חמה) שהתנגשו 
במסקנות שהוסקו בדרך הדד׳ מן ההנחות, והיה הכרח להמיר 
את ההנחות של ניוטון בהנתותיו של אינשטין, והדד׳ מתוך 
ההנחות האלו הביאה לידי מסקנות (כגון הסט קרני־האור 
בשדה־כובד) שהנסיון אישרו. אמנם אישור של היפותזה 
ע״י אישור המסקנות הנובעות ממנה באורח הדד' לעולם 
אינו אישור מוחלט: תמיד קיימת האפשרות של נסיונות 
חדשים, אשר יכשילו את ההנחות שהונחו ויביאו לידי צורך 
בהיפותזות חדשות. לפעמים קיימת גם האפשרות לסכם את 
העובדות הנסיוניות הידועות לנו בהיפוחזה שונה מן הרא¬ 
שונה. במקרה זה קיימות שתי היפותזות מתחרות ושוות 
בערכן, עד שהניסוי מגלה עובדות חדשות המכריעות ביניהן. 
ז. א. עובדות שהדד׳ יכולה לגזור אותן מן ההיפותזה האחת. 
אך לא מן ההיפותזה המתחרה. ניסוי כזה נקרא "ניסוי־ 
הצלב״, כי הוא — דוגמת הצלב על פרשת-דרכים — מכוח 


אח החוקר להליכה בדרך אחת ולעזיבת הדרך האחרת. 

אין בכוחה של הדד , להמציא לבו מבחינה עקרונית ידי¬ 
עות חדשות בפועל, כי אין אפשרות לגזור באמצעותה 
מתוך חוקים כלליים תכני-הברה חדשים, שלא היו כלולים 
בהם בכוח מלכתחילה. אך הצירוף של הדד׳ עם האינ¬ 
דוקציה (ע״ע) בחקירת העובדות הוא מכשיר דב־פעולה. 
המאפשר לגלות שגיאות הן בהתבוננות בעובדות והן 
בסיכום עובדות בהיסותזות. 

הפיסיקה היתה מדע היפוחטי־דדוקטיוד מראשיתה 
בזמן החדש (גאלילאי), ואילו במדעים אחרים אנו רואים רק 
בזמן האחרון את ההתחלות לגתיגת־צורה ("הצמה") דדוק- 
טיווית. ג׳. ה. ווג׳ר (ס״בתזס״״/ 7116 . 11 . 1 

1937 ,׳* £10108 מ 11 > 110 ס^) ניסה להצרן חלקים של הביו¬ 
לוגיה. לתורות פסיכולוגיות מסויימוח ניתנה צורה של 
דד׳ בעזרת הלוגיקה הסמלית (־ 11131116 ,. 131 ־ 111111 ״ 0.1 

1940 , 111118 ־ 1,631 £016 0£ 7116017 6 ז 111€111 > 6 ( 1 ״ 311£:0 תז). 

לגבי תורת-המוסר העיר כבר לוק (ע״ע), ש״המוסר חל 
עליו המופת״ כשנסתמך על מושג האל ומושג האדם: "אין 
ספק בעיני, שכל סי שירצה להתעסק במוסר באוחו שוויון־ 
הנפש ובאותה תשומודהלב, שבהם הוא מתעסק במאתמא- 
טיקה, יוכל להוציא אח מידות הטוב והרע על-ידי מסקנות 
הכרחיות בלתי-נפרכות לא פחות מן המסקנות המאתמאטיות" 
(״מסה על שכל האדם״, ח״ד, סרק ג, סעיף 81 [הוצ׳ עברית, 
עמ׳ 677 ]). נסיון להכניס את הדד׳ לתורת-המידוח נעשה 
ע״י תאודור לסינג (ע״ע) בספרו - £11(11611 2111 ^6613x10 § 
0131116 ( 1914 ). הדוגמה הבולטת ביותר של תיאור המטא¬ 
פיסיקה בדרך הדד׳ היא "תורח־המידות" של ש פ י נ ו ז ה 
(ע״ע), המוצעת "על-פי סדרה של הגאומטריה", היא שימשה 
דוגמה־למופת לספרי־פילוסופיה אחרים, שנכתבו בצורה של 
דד׳ מתוך הגדרות ומושכלות ראשונים, כגון 61111118 ) 5 ־ 031 
1116 ו 1050£ ! ל? 166 > 51601$ ^ 5 0161065 של שלינג ( 1801 ). 

הערכת הדד׳ כמכשיר של המדע השתנתה במשך 
הזמנים. אריסטו סבר, שיסודותיהם של כל עיונינו הם 
מושכלות ראשונים וכללים הידועים מראש, ולכן המתודה 
המדעית היא הדד׳. דעה זו היתה שולטת ביד,"ב. המדע 
החדש התחיל בסימן המלחמה בדד׳ בשם האינדוקציה 
(ע״ע). פ. ביקון (ע״ע) טען, שהדד׳ היא מחוסרח־ערך, אם 
אינה מסתמכת על אינדוקציה אמיתית. כיום פג טעמה של 
אותה המחלוקת בין שתי המתודות: הוכר שהדד׳ ללא 
אינדוקציה היא "ריקה", ואילו האינדוקציה ללא דד׳ היא 
"עיוורת" (קאנט). 

קנט (ע״ע) טבע מונחים חדשים לגבי הדד׳. הוא מבחין 
בין דד׳ "טראנסצנדנטאלית", דד׳ "נסיוניח" ודד׳ 
"מ ט א ס י ם י ת" של המושגים. הנחתו המטאפיסית העליונה 
היא שהעולם המופיע לפנינו הוא עולם מובן, שכלני. הדד , 
"הטראנסצנדנטאלית" מוכיחה חוק הכרתי עליון, כגון חוק־ 
הסיבתיות, בהראותה שאנו מחוייבים לקבל את החוק הזה, 
כשאנו רוצים להחזיק בהנחת שכלנוחו של העולם: הנסיון, 
אמנם, אינו יכול להוכיח חוק כזד" אבל אגו נאלצים לקבלו 
כתנאי לאפשרותו של הנסיון עצמו. הדד׳ הנסיונית מראה, 
כיצד אנו רוכשים מושג על־ידי הנסיון 1 אין היא נוגעת 
בחוקיות׳ אלא באופן קניית המושג. הדד׳ המטאפיסית 
גוזרת את החלל והזמן מתוך תנאי ההסתכלות ואת הקא ט־ 
גוריות מתוך אפני־השיפוס שלגו. שימוש זה בשלושת 



975 


דדוקציה—דדקיגד, ריפרד 


976 


המינים של הדד' מיוחד זזוא לשיטתו של קאנט ומוסבר 
מתוכה. 

מכונות־החישוב החדישות, הבנויות על־פי העקרונות של 
הקיברגטיקה (ע״ע), משמעותן היא הצגה של תהליך 
דדוקטיווי בהמחשה מכאנית. 

.* 411011 * 1 4 * 2 ?; 0111 * 821100 00£10 ( 0 1 ז £1 !'<( 5 4 1111 ■* 40 ה 10 ? 1,00 ק 0 נ 0 ' 1 00 , 5011 • £1 ץ:> 4 ? .£ , 1843 

410 מן 71% ) 171111/171 ! 1 1 < 1 <־ז^'ך , 4 , 1921 , 40420100 1 ). 1 ־ 3 . 0/1 
ש. ה. ברגמן, מבוא לתורת ; 1937 ^ס! 1x011100211:0/10 
ההיגיון, תשי״ד! א, טאדסקי, מבוא לתורת ההגיון ולמיתו־ 
דולוגיה של המדעים הדידוקטיביים י תרגום עברי), תשי״ז. 

ש. ה. ב. 

ד, ד. ט (.־ 1 .ס .ם), ר״ת של דיכלור־דיפביל-טרידלור־ 
אתאן, |! ו:€:ס- 0 :>,( 4 מ 6 :> €1 -י ו ), אינטקטיציד(ע״ע) 

סינתטי בעל שימוש נרחב. גבישים חטרי־צבע (נקודת־ 
ההיתוך ״ 109 ), בעלי ריח חלש, המטיסים ברוב הממסים 
האורגאניים. החומר מיוצר ע״י עיבוי של כלור-בנזול עם 
כלוראל בנוכחות חומצה גפריתנית מרוכזת. 

הד.ד.ט. כבר הורכב ב 1874 ! אולם רק ב 1938 גילה 
פ. מילר (ע״ע) את פעולתו כמשמיד־חרקים. אין הוא פועל על 
יונקים (וציפרים) אלא אחרי קליטה ממושכת של כסויות 
גדולות! לפיכך ניתן להשתמש בו בקנה־מידה נרחב ללא 
חשש של פגיעה בבני־אדם ובבהמות. לגבי מיגים רבים של 
חרקים הוא פועל כרעל־בליעה או כרעל־מגע! הוא נקלט 
בגופם כבר אחרי נגיעה קצרה, למשל ברגליים. הד.ד.ט. הוא 
רעל למערכת העצבים המוטוריים של החרקים וגורם להם 
עווית והפרעות־תנועה, המסתיימות במוות. כושר־פעולתו 
נשמר זמן רב. משתמשים בו ע״י פיזור האבקה על קירות 
או צמחים או התזת תמיסתו בממסים אורגאניים על־פני 
הקירות או הצמחים או בחלל של חדרים סגורים. הד.ד.ט. 
נעשה בעל חשיבות עצומה בחקלאות להגנת צמחים מפני 
חרקים, ועוד יותר — בהיגיינה הכללית למניעתן או להד־ 
בדתן של מגפות המועברות ע״י חרקים, כגון המלריה (ע״ע). 
שימוש נרחב ביותר מצא במלחמת־העולם 11 . ייצור הד.ד.ט. 
באה״ב בלבד הגיע כבר ב 1950 ל 20,000 טונות. 

בשנים האחרונות הולכות ומתרבות התצפיות בהתפתחות 
תנגודת לד.ד.ט., ביחוד בזבובים. תופעה ז( אינה תוצאה 
של "התחסנות תורשתית" של החרקים נגד הרעל, אלא ביטוי 
לפעולתו כגורם לברירה טבעית: הוא משמיד את החרקים 
הרגישים ואינו משאיר אלא מוטאנטים בעלי כושר־עמידה 
נגדו, שמהם מתפתחת אוכלוסיה שלמה בעלת אותה התכונה. 
במקרים של התפתחות תנגודת כזו מבוצעת הפעולה האיב־ 
סקטיצידית בתכשירים דומים לד.ד.ט., כגון גמכסן (ע״ע). 

-ק/ 11, 0 01'.■. 1/10 5^x1/10110 א 1 ת! 03 , 0 — 51 ^ 3 .? , X 

. 1946 , 100110140 

ג. ל. 

דרקינד, ךיכו־ד — 1 >ז 113 :> £1 —( 1831 , בראונ־ 

שניג — 1916 , שם), מאתמאטיקן גרמני, מן המאת־ 
מאטיקנים המקוריים ביותר של המאה ה 19 . דד׳ למד בגטינגן 
והיה מאחרוני תלמידיו של גאום (ע״ע)! רבותיו המובהקים 
היו רימן (ע״ע) ידיריכלה (ע״ע). דד' היה מ 1858 פרופסור 
למאתמאטיקה בציריך, ומ 1862 ואילך — בבית־הספר הטכני 
הגבוה בעיר־מולדתו בראונשויג. 

יצירתו של דד׳ מתפלגת לשלשה תחומים: תורת 


המספרים הטבעיים! תורת המספרים האירציד 
נ ל י י ם! תורת המספרים ה אלגבריים (ע״ע מספר! 
אלגברה). 

תרומתו המהפכנית לתחום הראשון הוא ספרו הקטן 5 ^\\ 
? 23111611 116 ! $011611 3$ ,*י 1 > 1 זגי (״המספרים — מהם 
ומה משמעותם?"), שפורסם בראשונה ב 1887 (אף שעיקריו 
נכתבו בשנות ה 70 ) ושהופץ מאז במהדורות רבות ללא 
שינויים ותורגם לכמה שפות. הספר מייסד את תורת המס¬ 
פרים הטבעיים על בסים עיוני-הגיוני לחלוטין. שביים הם 
השגיו המכריעים: הגדרה (בעצם — שתי הגדרות שונות) 
לקבוצות הסופיות והאינסופיוח, וביסוס מדוייק של 
ההגדרה דרך האינדוקציה (ע״ע) השלמה. הספר נכתב 
בסימון מופשט מאד, ובגלל זה לא זכה בשעתו לתשומת- 
הלב שהוא ראוי לד״ עד שבשנות ה 20 של המאה ה 20 נתגלו 
הליקויים בהגדרה המסרתית של דרך האינדוקציה השלמה 
(והעל־סופית) והתברר שהביסוס המשוכלל היחיד, שניתן 
לה עד אותה התקופה, היה של דד׳. בראשית המאה ה 20 , 
כשנתבקש דד׳ להוציא מהדורה שלישית של ספרו, סירב 
לעשות כן, מאחר שראה אח יסודות הספר מעורערים ע״י 
האנטינומיה ההגיונית הקשורה בשמו של ב. רסל (ע״ע). 
נקודת־התורפה היתה הוכחתו של דד׳ למציאותה של קבוצה 
אינסופית, שקיימת התאמה חד־חד־ערכית בינה ובין חלק- 
ממש שלה! ואילו בינתיים התגבשה הדעה שזוהי אכסיומה 
ולא משפט הביתן להוכחה. אך פרט לנקודה זו לא נתערער 
כלום בספרו של דד׳ עד היום, בעזרת שיטותיו הצליח דד׳ 
להוכיח משפטים חשובים של תורת־הקבוצות, בעיקר את 
משפט האקוויוואלנטיות. 

החוברת הצנועה 23111611 311011316 ז■!! 1 >מג 1 611 ! 1£1 ז 516 
("רציפות ומספרים איראציונאליים"), שיסודה מ 1858 ושהו- 
פיעה בדפוס לראשונה בשנת 1872 (ומאז במהדורות רבות), 
ביססה את המספרים האיראציונאלייס בחתכים בתחום 
המספרים הראציונאליים— אחת משלוש השיטות העיק¬ 
ריות להגדרת המספרים האיראצלנאליים. בחוברת זו נמצא 
המשפט המכונה על שמו של דד׳, והאומר — לפי ניסוחיו — 
שפל חתך בתחום המספרים הממשיים יוצר מספר ממשי 
(בעוד שחתך בתחום המספרים הראציונאליים יוצר בדרך- 
כלל מספר שאינו ראציונאלי). 

אולם תרומתו העיקרית של דד׳ למדע המאתמאטי היא 
יצירתה של תודת המספרים האלגבריים (ע״ע אריתמטיקה). 
הוא פירסם את עיקר תורתו זו בצורתה המשוכללת ב 1871 . 
כנקודת-מוצא ליצירתה של תורת המספרים האלגבריים 
משמשת לו העובדה, כי "המשפט היסודי של האריתמטיקה" 
על פריקותם החד־ערכית של מספרים טבעיים למכפלה של 
גורמים ראשוניים — אשר הוכלל ע״י גאום (ע״ע) לתחום 
המספרים האלגפריים השלמים שצורתם 1 ל- 4 3 — אינו ביתן 
להכללה מתאימה בתחום המספרים האלגבריים השלמים של 
שדות אחרים, אפילו אם לשדות אלה מעלה סופית מעל שדה 
המספרים הדאציונאליים (ע״ע שדות). לנגד עיניו היתד. 
שיטתו של קומר (ע״ע), אשר הצליח בעזרת צירופם של 
מספרים אידיאליים" לתחום הנידון להחזיר את המשפט היסו¬ 
די על כנו לגבי מחלקה ספציאלית של שדות. מעובדות אלו 
הגיע דד' לידי יצירת מושג האידיאל, התופש בתורתו 
את מקום "המספר האידיאלי" של קומד. מושג האידיאל, 
המצטיין בפשטותו, מוגדר ע״י דד׳ בכל שדה אלגברי בעל 



־ 977 


דדקינד, דיכרד—דה ולדה, אימן 


978 


מעלה סופית כקבוצה של מספרים אלגבריים, המכילזז יחד 
עם שני מספרים אף את הבדלם, ויחד עם כל מספר אף את 
כפולתו בכל מספר אלגברי שלם של השדה הנדון, דד׳ 
קובע את פעולות החשבון (חיבור, כפל וכוי) בין אידיאלים 
במסגרת הכללית יותר של תורת המודולים המספריים, 
ומגדיר את מושג האידיאלהראשוגי כאידיאל שאינו 
מתפרק למכפלה של שני אידיאלים לא־טריויאליים. בעזרת 
מושגים אלה הוא מגיע אל המסרה הנכספת — להוכחת 
המשפט היסודי על הסריקות החד־ערכית של כל אידיאל 
למכפלה של אידיאלים ראשוניים. במחקר הנידון מוכחים גם 
המשפט החשוב על סופיות מספר מחלקות האידיאלים האק־ 
וויוואלנטיים ביניהם, וכן המסקנה הנובעת ממשסם זה — כי 
בתחום כל המספרים האלגבדיים השלמים קיים מחלק משותף 
מאפסימאלי לכל קבוצה סופית של מספרים. מחקריו אלה 
של דד׳ לא זו בלבד שהניחו את היסודות לתורת המספרים 
האלגבריים ותרמו לפיתוחה, אלא שלמושגים ולשיטות 
שנוצרו בהם היתה השפעה ניכרת גם בתחומים אחרים. כד, 
למשל, הסד מושג האידיאל למכשיר יעיל בתורת החוגים 
(ע״ע) הכלליים, שהיא היום ענף של האלגברה המודרנית. 

נטייתו של דד׳ להפשטה ולהכללה ושאיפתו לחשוף את 
מהותם של המושגים המאתמאטיים ע״י ניתוח אכסיומתי של 
תכונותיהם׳ הביאה אותו להכרת חשיבותו של מושג הסריג, 
וביחוד הסריג המודולארי, שהוא מאפשר — הודות לכל־ 
לידתו — להעמיד חלקים מסויימים של תורות מאתמאטיות 
נפרדות על מצע משותף ולהסביר עי״ב את הדמיון שביניהן. 
דד פיתח רעיונות אלה במאמרים שהופיעו ב 1897 — 1900 , 
אולם מלוא משמעותם הוכרה רק כעבור דור, כשנוצרה 
התורה השיטתית החדישה של הסריגים. ב 1900 כבר טיפל 
דד׳ בפרוטרוט גם במושג "סדרת־הרכב", הממלא אף הוא 
תפקיד חשוב באלגברה המודרנית. 

כתביו המאתמאטיים המקובצים יצאו לאור ב 3 כרכים 
ב 1930 — 1932 . 

;( 1917 , 00100850 . 055 .) 3511 ',<) .ס .? 1 , £3011111 £ 

. 1937 ,( 516-525 ) 27 . 511 / 0 מ 5 /^ , 8511 .ז .£ 

א. ה. ס. ־ י. לו. 

ךהי־^םפרי, אל<ן'יךד* — 1 זשק 035 ש 0 — ( 1881 , 
חבל טרנטו — 1954 , שם), מדינאי איסלקי. ד״ג 
היה בן למשפחה קאתולית אדוקה מן המעמד הבינוני בטידול 
הדרומית האיטלקית, שהיתה אז בשלטונה של אוססריה. הוא 
למד פילולוגיה מו* 
דרנית באוניברסיטת 
וינה, ומנעוריו היה 
פעיל בתנועה האיר- 
דנטיסטית (ע״ע איר- 
דגטיות) בארץ־מו־ 
לדתו, והתבלט בעת 
המדומות של הסטו* 
דנטים שדרשו הקמת 
אוניברסיטה איטלקית 
בטרנטו. ב 1911 נב¬ 
חר כנציג המיעוט 
האיטלקי לפארלאמנט 
האוסטרי. אחרי המל¬ 


חמה, כשסופח המחוז הטרידנטיני לאיטליה, נבחר ד״ג לבית־ 
הנבחרים האיטלקי ונעשה ממייסדיה ומסנהיגיה של המפלגה 
הנוצרית־דמוקראסית באיטליה. ד״ג התנגד להשתלטותו של 
מוסוליני על החיים הפארלאמנטאריים האיטלקיים, נרדף ע״י 
השלטון הסאסיסטי והושם במאסר־ביח ( 1926 ). את תקופת 
הדיקטאטורה הפאשיססית בילה ד״ג בוואטיקן כספרן ראשי, 
עסק בעבודה מדעית ותירגם ספרים בהיסטוריה ומדעי־החברה 
מגרמנית לאיטלקית, בימי מלחסת־העולם 11 הקים מחדש 
במחתרת את המפלגה הקאתולית. ובנפול הפאשיזם ב 1943 
חזר לחיים הפוליטיים. מ 1944 ואילך היה ד׳ג האישיות 
המדינית המרכזית באיטליה הדמוקראטית: הוא שימש תחילה 
כשד ללא־תיק בממשלה, אח״ב כשר־החוץ, ום 1945 עד 1953 
כראש־ממשלה בכל הקאבינסים האיטלקיים של השנים ההן. 
בהנהלתו בוצעו המעבר מן המלוכה אל הרפובליקה ושיקומה 
המדיני והכלכלי של איטליה אחדי המלחמה. 

כד״ג נתאחדו יחד אדיקות נוצרית ועמדה פוליטית 
פרוגרסיווית מובהקת. כבר בתקופת פעילותו הראשונה 
במדיניות האיטלקית בין שתי מלחמות־העולם השתדל לבלום 
במפלגתו את הכיוון הראקציז׳ני והאנטי-דמוקראטי, שציין 
אח הקאתולים האדוקים באיטליה עד מלחמת־העולם 1 . אחרי 
מלחמת־העולם 11 שיתף פעולה עם מפלגות המרכז חדמר 
קראטי, והפך את מפלגתו(שזכתה ברוב קולות בכל הבחירות 
עד 1953 ) למפלגת־מרכז מובהקת. במשחק הפארלאמנטארי 
ניסה ד״ג לחדש את הקו המדיני של ג׳וליטי (ע״ע), ומשום 
כך נתקל בהתנגדות חזקה מצד השמאל והימין כאחד. 
במדיביות־חוץ דגל ד״ג בהתקרבות לאה״ב ובהישענות על 
מעצמה זו: הוא היה בין השואפים העיקריים לייסוד אירופה 
מאוחדת, תמך בתכנית מארשאל, באמנה האטלאנמית, 
במועצת־אירופה ובתכנית חימושה של גרמניה המערבית. 
תכניות אלה׳ אשר לא תמיד התאימי למצבם הכלכלי והחב¬ 
רתי של ההמונים האיטלקיים, הרחיקו בשנים האחרונות את 
קהל הבוחרים ממנו, ובסוף ימיו ראה ד״ג את כשלון תכניר 
תיו ונשאר מבודד אפילו בקרב מפלגתו הוא. — יחסו של 
ד״ג ליהודים, ובעיקר למפעל הציוני ולהקמת מדיבת־ישראל, 
היה חיובי. זכור הוא לטובה בשל העזרה שהושיט לפליטי 
המחנות וההקלות שעשה כדי לאפשר לאניות ההעפלה 
העברית את הפלגתן באין מפריע מחופי איטליה. 

0 ; 1949 , 10 * $1611 6 $0111160 . 0 06 י 0 

$ 0111:60 0.116110 06 , 1953 ,. 0 6 ( 1 ס 0:011111 00 

■' 11611 601101161 1161 $0111160 ס 0 ,^*וג־ו־וש? ; 1953 , 1/011000 

.( 1954 , 1 י £1 ס 101 ח\ 2 ג * 400 <> . 0 6 ( 1 111 0$660 

י. ב. ם. 

דה ולך 1 "ו, 16 ) ת 0 סזב£ — (נר 1882 ), 

מנהיג לאומי ומדינאי אירי. ד״ו נולד בניריורק 
לאב ספרדי ואם אירית, אולם אחרי מות אביו ב 1885 הובא 
לאירלנד וגדל ונתחנך שם. הלאומיות האירית והקאתוליות 
עיצבו את דמותו וקבעו את דרכו. החל ב 1906 לימד מאתי 
מאטיקד, בבי״ס. ומ 1913 ואילך היה פעיל בתנועת שין־שין 
(ע״ע אירלנד, עמ ׳ 228 ) ובליגה הגלית (ע״ע גלית, לשון). 
ד״ו היה בין מנהיגי המרד נגד הבריטים ב 1916 ! הוא נידון 
למיתה, אולם בהיותו נתין אה״ב, הוחלף ססק־הדין במאסר־ 
עולם. ב 1917 שוחרר בעקבות חנינה כללית ונבחר כציר 
שירפין לבית־הנבחרים הבריטי, אך סירב להצטרף לבית. 
ב 1918 שוב נאסר כלוחם להקמת רפובליקה אירית. ב 1919 
ברח מכלא( והגיע לאה״ב, ושם פעל למען עצמאותה השלמה 



א. דה נספרי 


979 


דח ולרה, אימן—דחוסיי 


980 


של אירלנד ולמען המגבית האירית הלאומית. בינתיים הח־ 
בנהו צירי שין־פין באירלנד לפאדלאמנט לאומי, הקימו 
ממשלה רפובליקנית ובחרו כנשיאה בד״ו, אשר ניהל את 
המאבק עם הבריטים כשנתיים. כשהגיעה משלחת של ממשלת 
המורדים ב 1921 לידי הסכם עם הממשלה הבריטית בדבר 


הקמת "מדינה אירית דופשית" בעלת סטאטוס של דומיניון 
במסגרת הקהיליה הבריטית, דחה ד״ו את הצעת החוזה 
כוויתור על הדרישות העקרוניות של הסהפכד* והאשים את 
המשלחת האירית 
באי־מילוי ההוראות 
שניתנו לה. כשאושר 
החוזה ע״י הפארלא- 
מנם האירי ברוב קטן, 
התפטר ד״ו מנשיאו¬ 
תו, ובמקומו נבחר 
גריסיח (ע״ע). בבחי¬ 
רות לפארלאמנט ה¬ 
ראשון של המדינה 
החסשית קיבל החחה 
את תמיכת רוב הבו- 
הדים, אך ד״ו וחסידיו 
המשיכו בהתנגדותם 
החריפה ואידגגו מרד 

מזויץ. פרצה מלחמת-אחים אכזרית, שנסתיימה רק ב 1923 
בדיכוי המרד ע״י הממשלה! ד״ו נכלא כשנה. אחרי שיחרורו 
ב 1924 אירגן מפלגה חדשה ( 311 ? 1211113 ? — "לוחמי- 
הגורל"), אשר סירבה להצטרף לפארלאמנט האירי בגלל 
סעיף בחוקה, שחייב את הצירים להשבע שבועת־אמונים 
למלך־אנגליה כראש הקהיליה הבריטית. ב 1927 נתפלגה 
מפלגתו של ד״ו, שניתק את קשריו עם הרפובליקנים הקיצו¬ 
ניים והחליט — יחד עם חבריו — להצטרף לפארלאמנט 
ולחתום על השבועה כעניין פורמאלי גרידא. 



א דה וירה 


בבחירות של 1932 ניצחה מפלגתו, וד״ו נבחר לראש- 
הממשלה והחזיק במשרה זו עד 1948 . הוא ביטל מיד את 
שבועת־האמוגים למלך־אנגליה והפסיק את התשלומים השנ¬ 
תיים לאנגליה על חשבון המלווה שנתנה ב 1903 לאיכרים 
האיריים כדי לאפשר להם לפדות את אדמותיהם מידיהם 
של הבעלים האנגליים. אנגליה הגיבה בהטלת מכם על 
התוצרת החקלאית האירית. הפעולה הזאת עודדה את ד״ו 
להגשים את תכניות שיךפין להקמת כלכלה אירית עצמאית, 
וכן להמשיך בפעולתו למען הפירוד השלם מבריטניה. ב 1937 
נתקבלה החוקה החדשה, שהעמידה במקום "המדינה האירית 
החפשית* את מדיבת "אירה* העצמאית, שאין לה כל קשר 
לקהיליה הבריטית. — במשך כל שנות שלטונו לא פסק ד״ו 
מלמחות נגד חלוקת אירלנד ולדרוש את איחודה של 
"אירלנדיה הצפונית" עם אירה, ובגלל סירובה של אנגליה 
להענות לדרישה ז 1 נקט עמדה לא-ידידותית לאנגליה 
במדיניות־החוץ של אירה. למרות ההסכם החדש מ 1938 , אשר 
בו ויתרה בריטניה לאירלנד על בסיסי הצי הבריטי על חופי 
אירלנד, שמר ד״ו על ניטראליותה המוחלטת של מדינתו 
במלחמת־העולם 11 — ז״א למעשה על ידידות לגרמניה 
ההיטלרית —׳ ומחה נגד הקמח הבסיסים של צי אה״ב על 
חופה של אירלנד־הצסונית. 

בבחירות של 1948 הפסידה מפלגתו של ד״ו את הרוב 


בבית־הנבחרים, והוא התפטר. אחדי נצהון בבחירות ב 1951 
חזר להיות ראש-ממשלה עד 1954 , כשהבחירות הביאו שוב 
מפלה למפלגתו. בחקופת־שלטונו השניה המשיך בקו מדי¬ 
ניותו הקודמת. ב 1957 הוחזר לשלטון בשלישית. 

.£ : 1933 01 ,ווווץ״ו 0 .ם ; 1933 01 י ״ 1 ג 1 נ>ג?' 0 . 8 

* .£ .ן . 14 ; 1933 ,(גרנזנית) .׳ז ־ס 

0 ( 0 ' 111 />מ* .'׳ז 01 ,* 8 * 81-001 . 0 ; 1944 ,,' 1 

. 1956 ,מס 

י. ם. ב. 

ךה 1 ©י (ץ:>ןז 031101 ), מושבה צרפתית באפריקה, על החוף 
הצפוני של מםרץ-גיניאה. שטחה 115,800 קמ״ר, 
אוכלוסייתה כ 1.6 מילית נפש. ארכה של רצועת־החוף של 
דה׳ אינו אלא כ 120 ק״מ, אך המושבה משתרעת כ 700 ק״מ 
לעומק מצפון לדרום, ברוחב של 120 — 300 ק״מ, בין ניגריה 
הבריטית במזרח וטוגו הצרפתית במערב. חופה של דה׳ 
(לפנים "תוף-העבדים") הוא נמוך וחולי! השרסונות המלווים 
את החוף יצרו לאגונות רדודות, המפריעות עגינת אניות. 
מישוד־החוף, שרחבו כ 80 ק״מ, מכוסה יער־עד טרופי. מצפונו 
משתרעת רצועת גבעות, המשתפלת לעבר הניגר. ברצועה 
זו מתחיל המעבר לצמחיית הסאוואנד" 

אקלימה של דה׳ הוא טרופי-משווני. השנה מתחלקת 
לשתי עונות יבשות ושתי עונות גשומות. התושבים מרוכזים 
בעיקר באיזור־החוף. האוכלוסייה בדרום ובמרכז מורכבת 
מעמים ושבטים מן הגזע הכושי הט&ור, הסודאני, המדברים 
בלשונות סודאניות. החשוב בין העמים האלה הם הדאהומי, 
המכונים גם פון, במרכז המדינה, שהגיעו לרמה גבוהה של 
אירגון חברתי ומדיני! על החוף יושבים המינה׳ שהם הרימי- 
טיוויים יותר. בצפון התערבו הכושים ברומיים• בערי־החוף 
נמצאים קצת סולאטים דוברי פורטוגיזית. מספר האירופיים 
במושבה קטן מאד. רוב התושבים בדרום ובמרכז הם פטי¬ 
שיסטים > בצפון נפח האיסלאם. 

מבחינה כלכלית דה׳ היא ארץ חקלאית-טרופית מובהקת. 
הגידולים העיקריים בדרום הם דקל-השמן וקנה־הסובר, 
בצפון — תירם ואגוזי־אדמה! בשנים האחרונות הוחל בהצ¬ 
לחה בדרום בגידול קפה ובצפון בגידול פותגה. בצפון מצוי 
גם גידול-בקר בקנה-מידה נרחב. עיקר יצואה של דה׳ הם 
גרעיני דקל־השמן, שמן־דקלים ואגוזי-אדמה. ב 1953 היח שווי 
היצוא 22 ^ 2 מיליון פראנק, שווי היבוא (טכסטיל, מכונות, 
חמרי-בניין׳ ובו׳) — 2,874 מיליון פראנק. 

עיר־הבירה של דה׳ היא פורטו־נובו (סעסאסדזס?; 
כ 30 אלף תושבים). סמוכה לה — קוטאנו (טסםסזס 0 ; כסב 
אלף תושבים), הנמל הראשי של המושבה. 

מבחינה אדמיניסטראטיווית כלולה דה׳ באפריקה המער¬ 
בית הצרפתית (ע״ע). היא משתייכת ל״ברית הצרפתית" 
ונהנית ממידה ניכרת של שלטון עצמי, וכן היא מיוצגת ע״י 
צירים נבחרים באספה הלאומית הצרפתית. 

היסטוריה. המגע הראשון בין אירופה ובין חוף דה׳ 
הוקם במאה ה 16 ע״י ספנים פורטדגיזים. התחנה המסחרית 
והןגמדה המבוצרת הראשונה בחוף זה הוקמו ע״י אנשי 
החברה הצרפתית של הודו המזרחית במאה ח 17 ! אולם 
ההיאחזות הצרפתית לא האריכה ימים. באותה המאה החלו 
להתגבש בתהומה של דה׳ ממלכות כושיות מאורגנות של 
עם הם 1 ן, שהחשובה שבהן היתד, אלדה < הן נתאחדו בראשית 



981 


דד.וםי—דח לח מר, וולט ר 


982 



אםנ 1 ת כו^ית ם?ורית מדאהוסי: 

ססל של לוחם (נרונודי* 

הסאה ה 18 לממלכת אב 1 מי או דה׳ 0 = "קיבת־דה"! דה היה 
אחד המלכים, והשם ניתן לממלכה בגלל זבחי־האדם והקאני־ 
באליזם שהיו רווחים בה). זו היתד. ממלכה צבאית ולוחמת, 
ששליטיה היו עריצים אכזריים שואפי קרבות וכיבושים. הם 
ערכו פשיטות בתחומים נרחבים של סודאן המערבית, בעיקר 
לשם תפיסת שבויים — כחומר לקרבנות־אדם וכעבדים. 
מסימניו המיוחדים של אירגון ממלכתי־חברתי זה היו מצד 
אחד זבחי־אדם המוניים, שנערכו בעונות מסויימות בכל 
שנה וכן בשעת קבורתם של השליטים, ומצד שני — סחר- 
עבדים ענף. מן המאה ה 17 עד ראשית המאה ה 19 היו 
שליטי דה׳ מן הספקים הראשיים של סחורה חיה לסוחרי- 
העבדים האירופיים, וחלק גדול מן האוכלוסיה הכושית של 
אמריקה היום הוא מצאצאי המובאים מדה׳("חוף־הפבדים*). 
ממלכת דה׳ הגיעה לשיא עצמתה בראשית המאה ה 19 . שלי¬ 
טיה נתמכו בצבא יעיל, שלרשותו עמד — נוסף על הציוד 
הרגיל של הילידים — גם קצת נשק חם, שנתקבל מסוחרי■ 
העבדים האירופיים• תופעה מיוחדת במינה בצבא זה היה 
חיל-נשים, שמנה — לפי מקורות שונים — במה אלפים 
לוחמות. החיילות היו שומרות־ראשו של המלו ומוחזקות 
כחטיבה המובחרת שבצבא דה׳. הן היו פילגשי המלך, או 
נחשבו כפילגשיו, והצטיינו בעוז־רוחן, אך גם באכזריותן. 

ב 1851 השיגו הצרפתים זכויות מסחריות בדה׳, ומ 1863 
ואילך השתדלו להטיל את חסותם על נמל סורטו־גובו, אך 
נכשלו בכך. ב 1882 נתחדש נסיון ההשתלטות הצרפתית, יחד 
עם נסיוגות דומים מצד הפעילות הקולוניזאטודית הבריטית. 
באיזור ניגריה. בהסכם בין המעצמות על חלוקת אפריקה 
(ע״ע, עם׳ 355 ) ב 1889 הוכרה דה׳ כאיזור־השפעה צרפתי. 


אולם הממלכה הכושית גילתה התנגדות נמרצת והוכנעה רק 
אחרי 2 מלחמות קשות, ב 1894 הוכרז רובה של דה׳ כמושבה 
צרפתית! יחרה נשאר עד 1901 בשלטון הנסיכים הילידים 
תחת חסות צרפת. הסכסוך בין צרפת ובריטניה על השלטון 
בסודאן יושב ב 1896 ע״י הסכם שכלל גם תחימת תחום בין 
דה׳ ובין ניגריה. ב 1904 נכללה דה׳ בגוש־המושבות של 
אפריקה המערבית הצרפתית (ע״ע). החל מ 1944 , עם הר־ 
אורגאניזאציה של המימשל הקולוניאלי הצרפתי, צומצמו 
סמכויות ראשי־השבסים והנסיכים והונחו היסודות לפינהל 
מודרני ולשלטון אוטונומי במסגרת הברית הצרפתית. 

,ז 6 זו £01 ? , 1864 , 1111 * 0 10 חס!!!!(( 4 ,מסזזג 81 3 ז 3 נ 1 זנ 11 ז $1 
. 0 * 0 , 03 ? . 41 ; 1885 ,.ס * 1 1 * )*' 1111 *!£ 1 * 4 * 061 14 
,. 0 111 * 11 #ס!/ €0111 , ־ 011101 ? .ן , 1894 ,* 111 < 01 ?%ס* 0 ,*■ 1111011 ( 
,*זוזס&זס!? .( . 14 ; 1935 ,• 11011 *!קס* , ( ,^ז 831111 .ן ; 1895 
; 1938 , 1-11 , 1111210111 ( 011 * 11 ( 4 //■>?< 111 * 1 * 471 471 ,. 0 
111 * 11 ** 0 ,מ 111 ג 1 ־ 1 . 0 ; 1938 , 0714 ( !* 1 1 ץ 0 ק 411 ,מוטת 0 ס 0 . 14 
1954 ,! 11 ' 11 ** 40110111 ! 11011 * 0 *£ , 01 * 00 ..א ; 947 ( , 71011 

0 . 

ך 1 ץאז, גא(ךג — 061110 ?!■!מ־ 0 — ( 1850 , רוואל [היום 
טאלין], אסטוניה — 1932 , טיבינגן), חוקר והיס¬ 
טוריון של האמנות הגרמנית! מ 1883 עד 1918 פרופסור 
לתולדות האמנות בשטראסבורג. דה׳ נמנה עם גדולי אנשי 
מקצועו! בספריו מתגלים מזיגה של הערכה אסתטית עם 
הבנה היסטורית ושיווי־משקל נאה בין הגישות האידיאליסטית 
והמאסריאליסטית. האמנות היא בשבילו בחינת ראשי־פרקים 
של המציאות ויחד עם זד, העמקתה של זו. מצד אחד הוא רואה 
באמנות ־הכרה רגשית, המתנשאת והמתרוממת מעל לכל 
הכרה שכלית", ומצד שני הוא מדגיש ש־תולדות-האסגות 
אינן דברי-ימי הרציה האמנותית בלבד, אלא אף דברי־ימי 
הבושר האמנותי< ושהן ״מותנות — פעמים לטובה ופעמים 
לרעה — ע״י הסביבה הטבעית, מקרי-ההיסטוריה, החברה 
וכיז״ב". דה׳ אסף את כל התומר העצום של הולדות האמנות 
הגרמנית — שברובו לא עובד עד ימיו אלא במחקרים 
בודדים — ותיאר אותו באובייקטיזזיות מופלאה. כתביו 
משמשים עד היום ספרי-מופת לתוקר־האמנות. 

כתביו העיקרים הם: 165 > 63111011151 611116116 ־ 101 016 
165 > 1 ז 3 ן!>מ 6 < 1 ו/ ("אמנות בנייח-הכנסיות בארצות־המערב") 
1 בשיתוף עם ג. פון בצולד], 7 כרכים, 1883 — 1891 ! ־ 133011 

11115111611111113161 .>! ת $6116 ]ט 16 > ־!ס!) 11611 ! 16111561160 > ! 16 > £)ו $611161 (־תולדות האמנות הגרמ¬ 
נית"), 6 כרכים, 1919 — 1924 , — נחשב לטוב שבספרים 
שנכתבו עד ע תה על נושא זה! 1£532.16 ! 71 156116 * 1111511115101 >! 
(״מסות בתולדות-האפנות״), 1914 , 

ךה לה מר, וולפר — 1613 > ! 3116 ^ — ( 1873 — 

1956 ), משורר וסופר אנגלי. את ספריו הראשונים חיבר 
בשנות עבודתו רמנהל־פנקסים בלונדון, עד שהוקצבה לו 
פנסיה קטנה מטעם הממשלה, שהספיקה בידו להתמסר כולו 
לספרות. נימת־היסוד בכתביו היא רומאנטית: נאמר עליו, 
ש״לעולם הוא מוריד את ארץ-הפלאים על■• אדמות, או הופך 
אח האדמה לארץ־סלאים". שירתו מצטיינת בפשטות ובגישה 
ישירה לנושאה- וכן בולט בה היסוד המוסיקאלי. נטייתו 
לדברי־דמיונות מביאה אוחו מהלכי-רוח של הבלים וחלו¬ 
מות, הקרובים למהות הילדות, עד מצבי־נסש מלאי אימה 



983 


דה לה מר, וולפד—דח מן, הנדריין 


984 


חולנית, שבהם הוא 
מעורר שדים ורוחות. 
המשובח שברומאנים 
שלו 3 0£ $זו 0 ת 161 \ 
) 186 ־ 141 ("זכר ונוח 
ננס״, 1921 ), והמפור¬ 
סם שבשיריו, 116 ? 
5 ־ 606 ) 15 ? (״המקשי¬ 
בים״, 1912 ),מתגלכ-ם 
בהם שני הלפי-הרוח 
האלה גם יחד; לבאר 
רה נראים הם פשוטים 
וכביטויים לביקוש 
מנוס מן המציאות, אך 
ביסודם משקפים הם 
את חוסר יציבותו של 
העולם ואת הספקות 
והפסימיות הקוסמית של האדם האירופי בזמננו. דה ל״מ 
חיבר 3 אנתולוגיות מעולות ומקוריות, קבצי־שירים, שירים 
וחרוזים לילדים, רומאנים, סיפורים קצרים ודברי־ביקורת. 

:.#ג זו/ 26 > .¥{ , 105 ־ 411 . . 4 > .[ , 1929 , /׳ 1 , 13 ■ 11 > .׳זז , 1 ־ 110 ,? 

14 .. 11 ! 111 ) 1 1 .׳ז? , 10111 ־ 0 . 0 . 14 , 1947 , 1111011 < 10 ) 1 .¥ ״־> 
1949 111 / [ס ^ £11114 

ךה ם 1 ןן( 4011165 * 065 ) , עיר-הבירה של מדינת איובה(ע״ע) 
באה״ב. 178,000 תושבים ( 1950 ). העיר יושבת 
במרכז־המדינה, על גדות נהר דה מוין, במקום שנשפך אליו 
הרקון, באיזור גידול התירם ובקרבת מברות־פחם עשירים. 
חשיבות גדולה נודעת לה כמרכז־תחבודה (מסילות־ברזל, 
כבישים, דרכי־אויר) וכמרכז מסחרי ותעשייתי. תעשייתה 



דה 10 יז 

השאפיט־ל של פדיגת איונה ויטפד נהר רשו■ אל נהר דה סויז 

כוללת: מכונות חקלאיות, חלקי-אוירונים, לבנים, מוצרי- 
עור, גומי לצמיגים, בגדים, מלט, רפואות, צרכי־חלב ובשר 
משומר. יש בה הרבה בתי־דפום, בחלקם הגדול להוצאת 
כתבי־עת חקלאיים. בד״מ מתקיים היריד החקלאי של איובה, 
שהוא אחד הירידים הגדולים ביותר באה״ב. 

ד״מ נוסדה ב 1843 כנקודה לחיל-מצב בפרריה. ב 1856 
הפכה לעיר, וב 1875 היתה לבירת־המדינה. — כבר בשנות 
ה 40 של המאה ה 19 נתיישבו בה יהודים (מגרמניה). קהילה 
ראשונה (רפורמית) נתארגגה ב 1872 . ב 1955 ישבו בד״מ 
כ 3,500 יהודים. 

דה מון;ן, אזגקזטם — חב 8 ־ £0 \ 06 115 ) 5 נ 81 נ 1 \ז — ( 1806 , 
הודו — 1871 , לונדון), מאתמאטיקן אנגלי, פרופסור 
באוניברסיטת לונדון מ 828 ג (בהפסקה בשנים 1834 — 1836 ). 


ד״ס היה מורה מחונן, שהשפיע באמצעות הרצאותיו לא 
פחות מאשד באמצעות כתביו. הוא עסק במיוחד ביסודות 
האלגברה ובפיתוח סימול יעיל במאחמאטיקה ובלוגיקה. יחד 
עם בני־דורו בול (ע״ע) והמילטון (ע״ע) ניסה להנהיג את 
כימות הנשוא בתורת הטענות של הלוגיקה הקלאסית. ב 1847 
הופיע ספרו העיקרי: 0316111115 1116 זס ,:־ 081 ? 0131 ־ 01 ? 
ש 1 ? 3 ? 0 ז? 304 ע־ 1666553 י 1 , 6 :־ 60 ז 10£6 £<־ ("לוגיקה פורמא¬ 
לית או תחשיב ההסק ההכרחי והמסתבר״). בין 1850 ל 1863 
פירסם סידרה של ארבעה מאמרים על "ד,הקש" (- 110 ׳ג 5 
81501 ), המצטרפים לחיבור רב־ערך על הלוגיקה, שבו פיתח 
בין־השאד את תורת־היחסים. אך משנתו היתה ברורה פחות 
מזו של בול, ולכן השפיעה פחות. 

כמה תאורמות לוגיות נקראות על-שמו של ד״מ. 
האחת, במסגרת תורת־הטענוח, קובעת ששלילת הקוני 
יונקציה (או הדיסיונקציה) של שתי טענות שקולה כנגד 
הדיסיונקציה (או הקוניונקציה) של שתי טענות אלו, ובסמ¬ 
לים: ( 1 >~*ק~) ״־־♦ (נ־ 0 ק)~. השניה, במסגרת תורת 
המחלקות, קובעת שהמשלים של החתך (או האיחוד) של 
שתי מחלקות זהה עם האיחוד (או החתך) של המשלימים של 
שתי מחלקות אלו, ובסמלים / 1 ״'£= '(?ט£). תאורמות 
אלו כבר היו ידועות ביה״ב ובחלקן עוד לפני אותה התקופה. 

ספרו הפופולארי ביותר של ד״מ הוא - 3 ־ 31 ? 0£ ) 80486 ^ 
1872 ,40x65 , שחזר והופיע בהוצאה חדשה ב 1954 . 

. 1882 ,. £1 ?/> . 4 ! /ס ■ 1011 < [״תכנית־העבודה״]׳ 1934 )? בתכנית זו התכוון 
במיוחד לרכוש לתנועה הסוציאליססית את בני המעמד 
הבינוני, שנפגעו במשבר. מ 1935 עד 1939 שימש 4 פעמים 
כמיניססר בממשלות קואליציוניות, וערב מלחמת־העולם 11 
היה סגן ראש־הממשלד" ב 1939 נבחר לנשיא המפלגה הסו¬ 
ציאליסטית. עם פרוץ מלחמודהעולם 11 החל מצדד בניסרא- 
ליות בלגית. במשך ימי הקרבות נגד הפולשים הגרמנים 
נמצא בקירבתו של המלך לאופולד 11 והזדהה עם כל 
צעדיו, לרבות כניעתו (מאי 1940 ). בקיץ 1940 יצא בגילוי־ 
דעת, הקורא למעשה לשיתוף־פעולה עם הכובשים הגרמנים, 
וב 1941 יסד עיתון יומי שעשה פומבי למגמה זו. ב 1942 
נתאכזב מהגרמנים, הסתכסך אתם ועזב את הפעילות הציבו¬ 
רית¬, ב 1944 עבר לשוויץ. אחרי מלהמודהעולם 11 נידון, שלא 
בפניו, ל 20 שנות עבודת־פרך על שיתוף־פעולה עם האויב. 

ספריו העיקריים הם (מלבד ״תכנית־ד,עבודה״): זג! 2 
8021311510115 165 > 01101081£ ץ 5 ? ("הפסיכולוגיה של הסוציא¬ 
ליזם", 1926 )! 10 > 011 ז £115£ לש^ 1110 1110 £קוו £81 7 ש 0 ("המאבק 
למען שמחת־העבודה", 1927 ) £131101131-1 1 > 1 ז 11 8021311510115 
0115 ) £3501115 (״סוציאליזם ונאציונאלפאשיזם״, 1931 )? - 35 !\ 
£011767 1 ) 00 5£0 (״המונים ומנהיגים״, 1932 )! £1703551108 ^ 
( 1 ב £7£ /ת 0 ) £111 1 ) 00 (״המוניות וניוון התרבות״, 1951 ). 
ג. קדשל, מדעי החברה בעברית (מס' 1156,1124-1120,1103 , 
1157 , 1963 ), חדצ״ס! הב״ל, מדעי החברה (מם' 690 , 2921 זד, 
2922 ), תש״חז * 14 **? 40€11 *$דר> גי/ 1 * 0 14 * 4 . 1-1 ? ק 111 ב 1 ? 

. 11 . £4 * 4 *%ה 40114 > 50 *^ 1 ,\בו £0 .״ 1 . 1 א ; 1928 , * 1 זז 40111 > $0 411 

. 1937 ,. 14 * 4 
א. לי. 

דה *יקולח׳ אגרי־קו — £110013 06 100 ־ £01 — (נו' 1877 , 
נאפולי), משפטן ומדינאי איסלקי. כבר בגיל צעיר 
יצא לו שם כעורך־דין מעולה. בין 1909 ל 1923 השתתף 
בפעילות בחיים הפאדלאמנמאריים של איטליה: היה ארבע 
פעמים ציר בבית־הנבחרים, ום 1920 עד 1923 נשיא־הביח, 
ואף מילא תפקידים בקרב הממשלה. ד״נ היה ליבראל ומת¬ 
קדם מובהק׳ קרוב לחוגו של ג׳וליטי (ע״ע), וכמוהו צידד 
ברפורמות מתונות, תיד שמידה על המשטר הקיים ועל 
נאמנות למלוכה. עם עליית הסאשיזם לשלטון הסתלק מן 
החיים המדיניים וחקדיש את עצמו לחקירות בשדה המשפט, 
פידסם מחקרים מקיפים בשטח זר" והוסיף להיות נודע כגדול 
עורכי־הדין אשר בנאפולי. עם שידורורה של איטליה בידי 
צבאות־הברית הופיע שוב על הבימה המדינית, וב 1944 הציע 
פשרה תחוקתית, שעל פיה מינה המלך דטוריו אמנואלה 
את בנו כעוצר ממלא־מקום עד ההחלטה הסופית של העם 
בדבר המשטר העתיד של איטליה. לאחר חתימת הוזה- 
השלום מילא ד״נ תפקידים מכריעים בחיים הפארלאמנטאריים 
האיטלקיים, בהיותו מקובל על כל המפלגות בשל נאמנותו 
לדמוקדאטיה. הוא היה נשיא זמני של הרפובליקה ב 1946 , 
נשיאה ב 1947 — 1948 , ומ 1951 עד 1953 שימש כנשיא בית- 
הנבחרים העליון. ב 1956 נתמנה לנשיא בית-הדין הגבוה 
לעידעורים בענייני תחוקה. 

1/118110 , 0000 ( 11 46 ; 1943 , 11 * 181/1 401 3 ), 0 ) 0501,5 ־ 011 

, 4173 ! . 0 ־ 111 = 531.3107 ״ 1 ; 1946 , 1944 , 1948 81 1870 401 
; 1952 , 1945 81 1919 481 8 ו 1101 ' 1 00 )/ 3/0 -ז 481 5/0,13 
, 43££1 < , 4 . 11 ; 1953 , 11780 ) ¥01 411 810 ) 81/11 ) 118 )) 8 א , 10503 
. 1953 ,( 1943-54 ) )< £18 )ז 088(11( 148x8 ■<€ 


דה םזט 1 / ארננד! — 5010 ש□ 10 ) ££61-0311 — ( 1496 — 

1542 ), חוקר וכובש ספרדי באמריקה. ב 1519 יצא 
לאמריקה כמשתתף במסעו השני של ד׳אווילה לדרין. ב 1528 
חקר את חופי גוואממאלה ויוקאטאן, וב 1532 בא עם 300 
מתנדבים לעזרתו של פיסרו(ע״ע) בכיבוש פרו. הוא השתתף 
בדיכוי מלכות האינקה, צבר עושר רב וחזר לספרד. 

השמועות על זהב המצוי בפלורידה משכו את ד״ס חזרה 
לאמריקה. אחרי שנתמנה ע״י קארל ^ למושל קובה, אירגן 
כוח של 620 חיילים ו 123 סוסים, שנסע ב 1538 בפיקודו ב 4 
אניות להאוואנה ואח״ב לפלורידה. בחיפושיו אחדי הזהב 
עבד ר״ם כאירופי הראשון את ג׳ורג׳יה, קארולינה הדרומית 
והצפונית, טנסי, אלאבאמה, והגיע עד גדות המיסיסיפי. 
בדרכו חזרה דרומה הגיע למקום חיבורם של הנהר האדום 
עם המסיסיפי; שם חלה ומת. 

ךר! םנקטים, *א?זנו — 10115 ) 53 00 03613110 —(נר 1876 ), 

היסטוריון איטלקי של יוון ורומא העתיקות! מ 1900 
פרופסור באוניברסיטה של ט 1 רינ 1 , מ 1929 — ברומא. ד״סהוא 
מגדולי המורים האקאדמיים והחוקרים במקצוע ההיסטוריה 
העתיקה באיטליה. כוחו רב הן בפילולוגיה, הן באפיגראפיה 
והן בארכאולוגיה. על האסכולה שלו נמנים רבים מחשובי 
המלומדים האיטלקיים בדור האחרון. חיבורו העיקרי בתהום 
ת ולדות־ י וון הוא: £111£5£ ?.ו/ 1103 נ 1151 ק£. 5 16113 ) 0713 ) 7915,5 ^׳ 
( 1898 , 2 1912 )? בתחום ההיסטוריה הרומית: !ש!) 0713 ) 5 
.( 1923 — 1907 ) / 1-13 , £070301 

ךר 1 פנקמיס, פרנצ׳סקז — 15 )ש 1 ! 53 ש□ ס 50 ש 3110 י 7 ז ! — 

( 1817 — 1883 , נאפולי), מבקר ספרותי איטלקי. ד״ם 
למד ספרות בנאפולי, וב 1838 פתח שם קורסים חפשיים 
לספרות איטלקית, שבהם עודד גם את ההתלהבות לרעיון 
התקומה האיטלקית ולהשקפות ליבראליות ורומאנטיות. 
במאורעות שנת 1848 השתתף בתנועה המהפכנית ואחלי 
כשלונה נתפס לרשות ונכלא. לאחר מאמר של שלוש שנים 
גודש מן הארץ. שהה שנתיים בטורינו, ומ 1856 עד 1859 
שימש מרצה לספרות איטלקית בציריך. בינתיים התל מת¬ 
פרסם בעולם בשל מאמריו הבילןרתיים, והוא בא במגע עם 
כסה מגדולי-הדוח של זמנו. בעקבות שיחרורה של איטליה 
ב 1859 חזר למולדתו והצטרף לממשלה הזמנית שהקים 
גאריבאלדי בדרום. באיטליה המאוחדת המחודשת שימש 
פעמיים ( 1861/2 ו 1878/81 ) כשר-החינוך. מ 1871 עד 1877 
היה פרופסור לספרות באוניברסיטה של נאפולי• 

יסודה של המשנה האסתטית והבייןרתית של ד״ס מושתת 
על העקרונות המחשבתיים של האידיאליזם הגרמני ושל 
הרומאנטיקה, אך ברבות הימים סטה מהם והגיע לדעות 
מקוריות משלו, שהנחילו לו מקום בין גדולי המבקרים 
המודרניים. בדומה להגל (ע״ע) ראה גם ד״ס את ההיסטוריה 
כהתגלמות ה״רוח האנושי" ואת האמנות כחלק מהתגלמות 
זו! אך בניגוד לפילוסוף הגרמני ראה את התופעה האמנו־ 
תית כ״כושר" מיוחד ובצורה נבדלת ובלתי־תלויה של הרוח, 
צורה שהיא בעלת משמעות משלה ואינה מתבטלת לגבי 
הצורות העליונות של ההתגלמות הרוחנית, כגון הדת והפילו־ 
סופיה, ואף אינה פחותת־דרגה מהן. "צורה" נצחית זו של 
רוחו של האדם — ״הדמיון היוצר״ — משוחררת מכל מגמה 
אחרת זולת "הצלחת הבעתה הפורמאלית". היצירה 
האמנותית, שהיא פרי הדמיון היוצר, אינה כבולה לתכנה, 



987 


דח םנל!טים, סרנצ׳פקו—דה פורמט, לי 


988 


אין בה כל מגמות חינוכיות, תועלתיות, מוסריות או מח¬ 
שבתיות מופשטות, אלא רק תכלית של התאמה הבעתית 

1 7 

פורמאלית לתוכן המוחשי שהיא מביעה. הצורה "זהה עם 
תכנה", ומתגלמת בד בבד עם התוכן הרוחני וההיסטורי של 
התקופה, שבה חי האמן. תפקידם של המבקר הספרותי ושל 
ההערכה האסתטית הוא לתפוס את מציאות היצירה האמנו־ 
תית החיה ואת אישיותו של היוצר בצורה בלתי-אמצעית 
וספונטאנית, בגישה ישירה אל היצירה, ללא כל התחשבות, 
אם הרעיונות המופשטים של היוצר והמחבר מתאימים 
ל״אמת נצחית" או להשקפותיו של המבקר. עליו להקפיד 
רק על "התאמת הצורה לתכנה", תוכן שניתן לה על־ידי 
המציאות של אותה התקופה שבה חי היוצר. מכאן הדגשת 
הקשר ההדוק הקיים בביקורת הספרותית בין יכולת־ההבעה 
של היוצר מצד אחד, והתקופה שבה הוא חי ושממנה ניזונה 
יצירתו מצד שני. 

ד״ס הגשים רעיונות אלה, הלכה למעשה, בחיבורו הג¬ 
דול ״תולדות הספרות האיטלקית״ ( 1870 ! תורגם ללשונות 
רבות). התורה האסתטית של ד״ס וה״היסטוריה" שלו היו 
אבן־הפינה לביקורת הספרותית החדשה באיטליה ושימשו 
יסוד לתורות האסתטיות של הנאו־אידיאליזם של קדוצ׳ה 
ותלמידיו. — כל כתבי ד״ם הוצאו לאור ע״י נ. קורטזה ב 18 
כרכים, החל ב 1930 ? ר׳ גם: . 5 .ם .? 11 > שמ! 38 ? 

1939 ,( 0006 . 6 11 ) בזגוס 3 ). 

1 ) 471 * €11 30x1411 411 0 3, 0 10 10x0 1 / 0 x 10 ]0x1 ,ש 00 ־ 0 . 8 
£5104100 007710 401071x0 ..ג> 1 ; 1917 ,(עם ביבליוגראפיה עשירה) 

;* 1946 ,¥ 0 £0710X010, X ס*! 4 ! £11 1471 0 01105^X05310710 ^ 

.קגס , 0 ' 1401 171 707710711100 5£ 1 840x10 410110 0x11100 שןןת 80 . 0 

, 01010710 ק 0 ה 8.11550, £. 1). 5. 0 10 0111111x0 .״ 1 ;* 1920 < ^ר\ X 
.£ ; 1936 ז . 8 .(£ .£ 411 1928; ¥. 81011 ( 1011110 , £41 0x11100 
, = 1944 ,. 5 .( 1 ,£ ,״^ 1 ; 1935 ,. 3 .( 1 .£ 411 05101100 *£ י 0010€ 
, 0 ^ 06 . 0 ; 1941 ,. 13 .£ /ס 71 ז €7141015 07101 0 [ £5 , 05 110 ״ 81 
.* 0 .1952 .£ י גץג 8 . 0 ; 1942 , 840x10 40110 540x1010410x0x10 

י. ב. ס. 

רה פזי^ה, לו־רנצו—ממס? 13 ! 20 מ? 07 -ן — ( 1749 , צ׳נדה 
[דניציאה] — 1838 , ניריורק), הרפתקן, איש ספ¬ 
רות ומוסיקה איטלקי, יהודי מומר. ד״ס היה ממשפחת 
קונלינו הידועה, ושמו בישראל היה עמנואל. בהיותו בן 14 
העביר אביו את עצמו ואת ילדיו לנצרות, והצעיר קיבל את 
שם-משםחתו של ההגמון שהטביל אותו. ד״ם היה כל ימיו 
להוט אחרי הרפתקאות ותענוגות־השעה, בדומה לקזנובה 
(ע״ע), שהיה ידידו. כמוהו נתחנך גם ד״פ בסמינריון לכמרים, 
ואף נשא את התואר "אבאטה". מנעוריו נתגלו בו כשרונות 
ספרותיים ומוסיקאליים, יחד עם נסיה לרמאות, לסכסכנות 
ולבכלי־ם. בחייו חלו תמורות רבות! חליפות שימש כומר, מורה, 
משורר, ליברטיסט, מוכר-ספרים, סוחר ופרופסור לספרות, 
לעתים היה' עשיר ולעתים עני, לעתים נערץ ולעתים 
שנוא על הבריות, אך כמעט תמיד מסוכסך עם סביבתו. 
הוא ג 1 רש מן הסמינריון במרוויזו, שבו הורה ספרות, 
ואחר-כך גם מן העיר ויניציאה, שבה היה מעורב בכמה 
שערוריות. בשנת 1784 קיבל משרה כמשורר־מטעם ליד 
תיאטרון־החצר בווינה ונהנה מחסותו של יוזף 11 . כאן פעל 
את פעולתו שבה השאיר את רישומו בתולדות־המוסיקה. 
בחברו את הטכסטים לאופרות ״חתונת פיגארו״, ״ 3 ) 1 * 0 
6 מ. 11 ו״דון ג׳ובאני", שעליהם השתית מוצדט (ע״ע) אח 
המוסיקה שלו. אחרי מותו של הקיסר איש־חסדו עבר ד״ס 
ללונדון כעסקן של אופרה איטלקית, וב 1805 נאלץ לברוח 


לאמריקה והתיישב בניר 
יורק. שם פעל כסופר, 
כמורה־ספרות וכעסקן של 
אופרה, חיבר מחזות, סר 
נטות, מאסרי־ביקורת, 
תרגום של תהילים, וביים 
מחזות ואופרות. מ 1826 
עד 1837 היה פרופסור 
ללשון ולספרות איטלקית 
באוניברסיטה קולמביה. 
לפי עדויות — שאינו נר¬ 
אות מהימנות ביותר — 
חזר בזקנותו ליהדות. — 
חיבורו המעניין ביותר הוא ספד זכרונותיו(־!זסדת^), שהר 
פיע באיטלקית ב 1823 — 1827 ואח״ב בכמה מהדורות חדשות 
(האחרונה ב 1918 ) ותורגם גם לצרפתית, לגרמנית ולאנגליה! 
הוא משקף את רמות העולם החברתי והתרבותי שבו היה 
מעורה המחבר, אך אין הוא מהימן מבחינת העובדות• ניכר 
ממנו שהיו לד״ם ידיעות ביהדות ובספרותה. 

; 1900 ן>/> ״ 1 11 > ס׳וסקס 111 ) 11 1 11 ) 1/1 1111 ) 0 ,!!גגסלסזג^ז 

- 101 ? ; 1925 ,■ 1 )ז>ו 81 )/ 11 > 4 / #*ס 1 ) 0 ? ■״? 411 ״£ , 1114550 ״ 1 .[ 

, ("ג 01 ז)ת 5011 .! 11110 :>מ 3111 > 16 > 1101113$ ? — ( 1785 , 
מנצ׳סטר — 1859 , אדינבורו), סופד אנגלי. ד״ק 
היה בן להורים אמידים! כבר' בנעוריו הצטיין בכשרונות 
ללשונות ולספרויות 
הקלאסיות, אולם ב¬ 
היותו בן 15 ברח 
מבית־הספר הקלאסי 
שבעיר־מולדתו, נדד 
3 חדשים בוילז, בא 
ללונדון וחי שם בקרב 
עניים ועלובי-חיים, 
עד שנתפייס עס בני־ 
משפחתו. ב 1803 נב¬ 
נם לאוניברסיטה של 
אוכספורד, ובימי לי¬ 
מודיו שם נתפס לאכי¬ 
לת אופיום — תחילה 
כדי להקל על מיחוש־שיגיים, אולם במשך הזמו נעשה שטוף 
בהרגל זה ושוב לא יבול להיגמל ממנו. בימי שהותו באופס־ 
פודד הביר ד״ק את צ׳ארלז לם (ע״ע), את 
קולריג׳ (ע״ע) ואת ו 1 רד 0 וורת (ע״ע). 
ב 1808 עזב את אופספורד בלי לסיים את 
חוק לימודיו, וכעבור זמן מועט בא להשת¬ 
קע באיזור־האגמים (בצסוךמערב אנגליה) 
וקבע את דירתו בבית כפרי, שבו דדו לפניו 
וו׳רדסח׳רת ואשתו. ידידותו עם המשורר 
נתקיימה עד שנת 1834 , שבה פירסם ד״ק 
את 061$ ? 1.3166 1116 0£ 1161111015661106$ 
("זכרוגות על משוררי־האגמים"), המגלה 
סודות מחייהם הפרטיים וחיי־האישות של 
ווירדסח׳רת ושל קולריג׳. 

לאחר שנשא ב 1816 בת־איכר לאשה, 
ישב ד״ק כשנה בגרסמיר ( 0135111616 ), 
וערך בה עיתון! לאחר מכן בא לאריג־ 
בודו ולבסוף ללונדון. ע״פ המלצתו של 
צ׳ארלז לם קיבל כתב־העת - 43 * 400 מ £0 
£32106 לפירסום את חיבורו $ן 1 ס! 1£6$$ ז 00 


£3166 - 1 ״! 11 ת 0 1 ( £08115 חג 0£ ("וידויים של אוכליאופיויס 
אנגלי״, 1821 ). ב״וידויים", שנעשו לאחד מבן המפורסמת 
שביצירות ד״ק, מתוארים ימי־נעוריו, התמסרותו לאופיום, 
הזיותיו וביעותיו בשעת השכרון, והסבל הנורא שגרם לעצם! 
על-ידי נסיונו לצמצם בהדרגה את מנות חסם, לאחר שהיה 
רגיל בו במשך 8 שנים. 

ב 1831 עבר ד״ק לאדינבורו כמשתתף קבוע בכתב־העת 
0041438321116 * 3136161 , ובעיר זו נשאר עד סוף ימיו. הוא 
חי חיי-שלווה עד מות אשתו ב 1637 ׳ ואז חזר למשך 7 שנים 
לשימוש באופיום. ב 1845 הופיע 5 ( 1104 ( 0 ־ 1 ? 46 ג 1 ז 1 ת 511$ 
(״אנחות ממעמקים״) — המשך מעולה ל״וידויים״, וב 1853 
ניגש ד״ק להחדרת חיבוריו, שמהם יצאו בצורת ספרים רק 
שניים — הרומאן 105161116110 .£ ( 1832 ) והמחקר 0 ( £08 £16 ? 
ץת 1 סםס £0 631 ( 1 ( 01 ? 0£ (״ההגיון שבכלכלה המדינית״, 1844 ), 
שבו ניסה להסדיר את תודתו של מלתוס (ע״ע). 

מלבד ה״פאגמאסיות בפרוזה" שבכתביו האוסוביוגדא־ 
פייט כתב ד״ק מסות־ביקורת נוקבות ובעלות-סעוף — בעיהם 
1 ( : 61 ( £4361 מ 1 0316 311116 £00616108 1116 00 ("על הדפיקה 
בשער ב,סקבת*". 1823 ) מסות על קאנס ( 1824 — 1833 ), 

ולן £116631066 1116 304 16486 * 1101 .£ 0£ 311166 ־ £1161 116 ? 

66 * 01 ? 0£ (״ספרות-הדעת וספרות-הכוח״, 1848 )? כאן הוא 
מבחין בין שני סוגי ספרות — זה שתפקידו הוא לימודי 
בלבד׳ וזה שתפקידו הוא לעורר רגשות הנאה וחמלה. — כל 
כתביו של ד״ק הופיעו ב 14 כרבים ב 1689/90 . 

;* 1890 61 . 711 ,קקב? . 4 . . 11 ; 1881 ,.<£ 1 ( 1 ,ם 2510 }\ .מן> 0£1 /ק^־ 1£ {טז־?״>/> 6 מ* ? £1116 ,ז 616 ז 6 ט 0 .ק 
; 1936 , 11 ( $1471112 <ו! 7101710 6 ,ז 5 ז*\-:>!! 1 ׳״ 3 > $3 .£ ; 1907 
,.?) 00 ,] 461631 ! . 0 • 1 : 1936 ,.<£ ) 0 . 7/1 , £3100 . 13 

. 19-10 , 07:7071 ? 0 

א. של. 

ח ($< 01 ס< 1 ). 1 ) נהר בצרפת המזרחיות יוצא מהדי־יורד, 
סמוד לגבול השוויצי, חוצה את ההרים בעמקי־ 

פוץה עסוקים ויפי־נוף ומתפתל אח״ב בפיתולים הדורים 
בעמק, עד שהוא משתפך אל חס(ן. ארכו בקראויד כ 110 
ק״מ, ועם כל פיתוליו — כ 475 ק״סנ 

2 ) ךםארסמאן צרפתי הגובל בשוויץ, השטח 5,305 קמ״ר ? 

327 אלף תושבים ( 1954 ). חלקו המזרחי והדרומי-מזרחי 




991 


דו—תאי 


992 


תפוס ע״י טורי היורה, המתרוממים עד גובה של 1460 מ׳ 1 
המרכז הוא רמת גבעונים׳ צסיד־מערב — שפלה גלית. המחוז 
מנוקז ע״י נהר דו מובלים אחרים של הסון. האקלים קריר 
וגשום, בחורף יורדת הטמפראטורה מתחת ל ס 0 במשך חדשים 
אחדים, ובהרים מונח שלג כמחצית השנה. 

מבחינה כלכלית ההרים הם איזור יערות ומרעד״ הגבעות— 
איזור יערות של עצי־עלים, שעמקיו נמצאים כעיבוד חקלאי! 
השפלה היא האיזור המפותח ביותר. ענפי החקלאות הם 
גידול בקר תאן, גידול תפוחי־אדמה וגפן ן על החקלאות 
מבוססת תעשיית גבינות וחרושת־עץ. בכפרים ובעיירות 
שבדו קיימת תעשיה ביתית של שעונים ואריגים, בדומה 
ליורה השוויצית. — עיר־הבירה של דו היא בזנסון(ע״ע) — 
מרכז תעשיית השעונים הצרפתית. מונבליאר 
היא מרכז תעשיה קלה — לייצור מכוניות, אפניים, כלי־ 
עבודה. 

דו היא תחום הרוזנות החפשית בורגונדיה׳ שסופחה לצר¬ 
פת ע״י לואי 1¥ צ. 

ייאה, נ^לי! — ״ 001111 0111110 — ( 1869 — 1930 ), איש־ 
צבא איטלקי, תיאורטיקן של מלחמת־האויר החדישה. 

תחילה היה דו׳ קצין-תותחנים, אבל כבר במוקדם התחיל 
להתעניין במיוחד בבעיות התעופה. במלחמת־העולם 1 מתח 
ביקורת על מדיניות המטה הכללי לגבי השימוש בחיל-האויר, 
והגיש תזכיר בעניין זה לחבר־הממשלה ללא אישור הממונים 
עליו. על כך הועמד בפני משפט'צבאי ונידון לפיטורים 
ולשנת מאסר, אולם ב 1918 הוחזר לשירות כראש הלשכה 
הראשית לענייני אויר במשרד־ד,מלחמה. ב 1921 הועלה דר 
לדרגת גנראל. ב 1922 התמנה לשר־האויריה בממשלה הפא- 
שיסטית הראשונה. לאחר זמן קצר פרש ממשרה זו כדי 
להקדיש את עצמו בליל למחקר תיאו׳רסי של בעיות חיל־ 
האויר ושל המלחמה באויד. 

דר הניח, שתיל־האויר יהיה הגורם העיקרי במלחמה 
החדישה: זו תוכרע במהירות ע״י הפצצות מרוכזות של 
מרכזי התעשיה והאו׳כלוסיה של האויב, אשר ישברו את 
עצמתו הכלכלית והמוסרית. הזרועות האחרות של הצבא, 
ביבשה ובים, ירדו למדרגה שניה בחשיבות. לפיכך דרש דו/ 
שהזרוע האוירית תתפוס במערכת־הביטחון של מדינה מו׳רר־ 
נית את המקום המרכזי מבחינה אירגונית ומבחינת הקדשת 
האמצעים. כאוירון־העתיד חזה דר מפציץ אשר יוכל להגן 
על עצמו, וביטל את הצורך בפיתוח סוגי מטוסים אחרים. 

מלחמת־העולם 11 לא הצדיקה את רוב הנחותיו של דר 
בצורתן החדצדדית והקיצונית. הגורם האוירי הפך להיות 
אחד הגורמים המכריעים, אך לא הגורם המכריע הבלעדי 
במלחמה. דו׳ הפריז במידת ההרס שהפצצות יכולות לגרום, 
ולא העריך נכונה את היכולת של אמצעי־ההגנד. הפעילים 
וד,סבילים ואת החשיבות של מטוסים המצטיינים במהירות־ 
התנועה ובגובד,־הנסיקה• 

ההתפתחות שחלה לאחר מלחמת־העולם 11 — הגידול 
העצום של כוח־ההרם אשר לפצצות בעלי חומר נפץ גרעיני 
מצד אחד, ויצירת אדריה רחוקת־טוות, בין־יבשתית, מצד 
שני — קירבה את תורת דו׳ יותר למציאות. חורה זו הטביעה 
את חותמה במידה ניכרת בתפיסות השוררות בתקופה 
האחרונה בקרב הצבאות של המעצמות, ובפרט באה״ב. 

חיבוריו העיקריים של דר; 13 מ 3 , י 11 פ׳נ> 10 מ 11 מס 0 ן! 


(״השליטה באויר״), 11921 ... 19 ' 1 ־>ג> 3 ־ 11 ־ 011 03 ("מלחמת 
שנת ... 19 ״), 1930 . 

- 100 > 14 ,■מ 1 ו 1 ) 311 /י .? ; 1926 ,*^■מ>׳ז! ■ 411 , 1 זגג 1 זז־ 51 .כ> 
,שת 1 -י 0010 •א . 19 ; 1935 ,. 0 0001 >€ 114 > 41 1£ ז!-ז 1 

, 34-111131115 [ ;( 1936 ,. 1 ־ 01131 ־סזס? ־ 1411 .עסא) /(£> 01 ? 81 ■ 4.11 
■ 417 1 ( 41 ו 0 ? 1 ({ ,ןו 511 ז 0 ׳י־ 5 ־ 8 , 1940 , 01410 ? 411 

. 1942 ,?**ס? 

יש. ב. 

1 וא 1 ( 035-30 ), מחוז בפיליפינים, בחלקו הדרומי־מזרחי 
של האי מיגדאנאו! כ 19,500 קמ״ר, כססס, 300 תו־ 

שבים ( 1951 ). השטת הררי, ובו הנקודה הגבוהה ביותר 
שבפיליפינים — אפו ( 2,960 מ׳). דוב השטח מכוסה יערות, 
ובקרקעו הפורה גדלים בר צמחי־תבלין לדונג החקלאות 
המפותחת מבוססת על גידול־בקד ועל מטעים טרופיים — 
טבק, קפה, וביחוד מוז־הסיבים ( 0115 * 41115316 . "אבאקה" 
בלשון הילידים), המפיק את "סיבי״מאנילה' המקובלים מאד 
בשוק העולמי. — בירת המחוז הוא הנמל ד ו או ( 112 אלף 
תושבים), המייצא אח תוצרת המחוז. 

דואט (איט׳ מ 160 ז£>), יצירה מוסיקאלית לשני קולות, 
השווים זל״ז בערכם (להבדיל הקומפוזיציות שבהן 
אין הקול האחד אלא ליוד לחברו). — דר* לזמרה (בליווי־ 
כלים או בלעדיו) כבר היו מצויים במוטטד, ההולאגדית 
וביצירות דגסקיבל (ע״ע) בסוף יה״ב. במאדריגאלים של 
המאה ד, 16 היו הדד כתובים לעתים קרובות בצורת קאנו־ 
נים.— מבחינת הטכסט יש להבחין בין דר סימולטאני(בצורת 
שיחה בין שיים, כגון הקאנטאסה מם׳ 57 של באך) ובין דר 
אלטרנאטיוד שבו מבוצעת השיחה בין שנים זדי זמר אחד 
בלבד (כגון "המוות והנערוד של שיפרט). באופרה ממלא 
הדר הזמרתי תפקיד חשוב בהצגת רגשות נסערים. דוגמאות 
אפייביות לכר הן: באופרה הקומית — דר־הריב ב״השפחה־ 
הגבירה״ של פרגולזי, ובאופרה הדראמתית — המערכה 
השניה ב״טריסטאן ואיזולדה" של ואגנד, שנכתבה כמעט 
כולה כדו׳-אהבה. גם ספרות־הזמד הרומאנטית מכילד, דד־ 
זמרתיים לרוב (מנדלסון, שומאן, בראמס, פויה). 

הדו׳ לכלים מיוצג בכמה יצירות חשובות של הספרות 
המוסיקאלית הקלאסית, כגון: מוצארט — שני דד לכינור 
ולודולה ( 424 , 423 .¥.£), סונאטח לפאגוט וויואנצ׳לו 
( 292 .¥ .£), ובעיקר היצירות המקוריות לפסנתר ל 4 ידיים! 
בטהובן — "דר בליווי משקפיים" לוויולד, ודולונצ׳לו! 
שוברט, שומאן, בראמס׳ רגר — ספרות עשירה לפסנתר ל 4 
ידיים. מן הספרות בת־זמננו; ב. בארטיק — 24 דד לשני 
כינורות; פרוקופיב — סונאטה ל 2 כינורות. עם הדד (במובן 
של הגדרתם המדדיקת) נמנית גם הספרות העשירה של 
הסונאטות לשלישיה מתקופת הבארוק (שבהן מילא הצ׳נד 
באלו את תפקיד־הלוד של הבאס חבללי בלבד) ושל הק 1 נ־ 
צ׳רטות הכפולים בליווי תזמורת: באך — קונצ׳רטו ל 2 כינו¬ 
רות, קונצ׳רטו ל 2 פסנתרים: מוצארט — קובצ׳רטות ל 2 
פסנתרים׳ סימפוניה קונצ׳רסאנטית לבינור ודולה, קוגצ׳רטו 
לחליל ונבל! בראמם — קונצ׳רטו כפול לכינור ודולונצ׳לו! 
שוסטאקוביץ׳ — קונצ׳רטי לחצוצרה ופסנתר, 

י. טי 

דואי ( 001131 ), עיר בצרפת הצפונית (דפארטמאן נור), 30 
ק״מ דרומית לליל; 37 אלף תושבים ( 1946 ). דו׳ 

יושבת על גדות נהר ספארפ, בשוליו הדרומיים של איזור 



993 


דואי—דואליזם 


994 


מכרות־הפחם הצרפתי-בלגי, והתפתחה לעיר תעשייתית. 
תפוקת־הפחם השנתית בתחום העירוני של דר מגיעה ל 4 — 5 
ביליון טונות. בעיר בתי־יציקה לברזל ולפלדה ומפעלי־ 
תעשיה למכונות (למכרות ולחקלאות), וכן בתי־חרושת 
לזכוכית ולכימיקאלים. העיר משמשת גם מרכז מסחרי למוצרי 
החקלאות המפותחת שבסביבתה (סוכר, חיטה, שמנים). בעיר 
מספר כנסיות׳ בניינים ציבוריים ובתים עתיקים מן המאות 
ה 15 -ה 17 . 

דר נוסדה, כנראה, במאה ה 4 בידי הרומאים ונקראה אז 
דואקום ( 00301101 ). ביה״ב היתה העיד סלע־מחלוקת בין 
רוזני־פלאנדריה שליטיה, ובין מלכי־צרפת. ב 1384 עברה 
לדוכסות בורגוגדיה, וממנה ב 1477 לבית־האבסבורג, ומימי 
>קארל ¥ ואילו היתה חלק מארצות־השפלה הספרדיות. 
לואי 7 \^ x כבש אותה מידי ספרד ב 11667 וובן(ע״ע) ביצר 
אותה, וביצוריה התקיימו עד סוף המאה ה 19 . פליפה 11 יסד 
בה ב 1562 אוניברסיטה (שהועברה אחר־כד לליל), ובימיו 
נעשתה העיר מרכז הקאת 1 לים הגולים מאנגליה, שהקימו בה 
בית־מדרש דתי אנגלי, שהתקיים עד המהפכה הצרפתית. 
ב 1610 יצא לאוד "התנ״ך של דר״ — התרגום האנגלי של 
התנ״ך המקובל אצל הקאתולים דוברי־אנגלית. — דר נפגעה 
קשה בשתי מלחמות־העולם במאה ה 20 . 

,זגמ 0 ;מ 1 > 11 ב 11 ■ 1 ; 1877/87 , 1-111 ■ ■ 11 > 4 ?־' 1-1x101 ,)ז 56 גגז 8 ,? 

/ 0 1 ז 0 * 110 . 6 ; 1898 ,. 0 ? € 0112 $ * 41 ?? 101 * 111 

? 4 1310111 ?** ? 1/1 €0 , 3 גת 1 ק £5 . 3 > ; 1909 , 4 >*ו!' 1 ?£ ? 011 * €311 1/11 

. 1914 ,?%} 1 -* 7 ?/\ 0 /\ * 01 .ם 

פ. 

האלי|ם (מלאט׳ 110 ( 1 , שגים), תורת השניות: במשמעות 
רחבה — כל שיטה או השקפה המעמידה את נושא 
עיונה על שני יסודות או עקרונות, הנבדלים זה מזה מעיקרם. 
לדר מנוגד ה מ ו ג י ז ם (ע״ע) — שיטת האחדות, המעמידה 
את נושא עיונה על יסוד או עיקרון אחד. 

יש להבחין בין דר יחסי ובין דר מוחלט: הראשון מכיר 
שניות בנושאי עייני׳ אד אינו שולל הסבר לשניות זו מתוך 
יסוד או עיקרון אחד שממנו היא משתלשלת! ואילו הדר 
המוחלט מסביר את הנושאים הנידונים ע״י הנחת שגי יסודות 
או שני עקרונות, מטאפיסיים או חברתיים, אוטונומיים 
לגמרי. לעתים קרובות — בייחוד במיתולוגיה ובמחשבה 
הדתית — מתבטא הדר המוחלט בהעמדת שני היסודות או 
העקרונות כיסודות או עקרונות מתנגדים׳ השוללים זה את 
זה או הנאבקים זה בזה. 

בהתאם לתחום הנידון(אמונה דתית או תאולוגיה, מיתר 
לוגיה, מטאפיסיקה, תורת־ההכרה, תורודהמידות, פסיכולוגיה 
וכר) מתגלם הדר בצמדי־מושגים שונים, כגון: אל טוב — אל 
רע, אלהים—טבע (עולם), חומר (התפשטות)—דוח (השי¬ 
בה), תומר—צורה׳ גוף—נפש, דומם—חי, דבר־כשהוא- 
לעצמו—תופעות, אפריורי—נסיוני׳ תבונה—שכל, אור— 
חושד׳ זכר—נקבה, חרות—הכרח, חובה—נטיה! וכיו״ב. 

המונח דר נמצא לראשונה, כנראה׳ בספרו של תומם היד 
על תולדות הדת הפרסית העתיקה (־שז 13 ־ 115101 ־ 11.1 ־ 1 ׳ 
001 ־ 531 ־ 61 ? 70:611101 11210015 ), 1700 , ומציין שם את הניגוד 
בין הטוב והרע. ע״י ביל, ליבנת וכר. וולף קנה לו המונח 
את שביתתו בספרות העיונית. 

הדר בתולדות הפילוסופיה. הדר הוא רעיון 
מרכזי של פילוסופיית־הטבע של הסינים, שבה הוא מופיע 
כניגוד של ״יאנג״ (הוראתו המקורית — "אוד־שמש מאיר") 


ו״יין" (הוראתו המקורית — "עננים מתקבצים"): "יאנג" 
הוא אש, חם, יבש, מאיר, מתפשט, שואף למעלה והחוצה, 
טהור, בהירי "?יד׳—מים, קר, לח, אפל, מתכות, שואף למטה 
ופנימה, עכור, כבד. "יאנג" ו״יין" מזוהים גם עם השמים 
והארץ או עם הזכר והנקבה. הם שני עצמי־ראשית או כוחות- 
ראשית, שמצירופם התהווה העולם, והם ממלאים את כל 
היקום. כל אחד מהם ניתן לריבוי או למיעוט, וכנגדו מתמעט 
או מתרבה היסוד השני. הצמחים׳ החיות׳ בני־האדם — כולם 
נבראו משני היסודות האלה׳ והם משועבדים להשפעת הדר 
הזה. הכימיה הסינית מסבירה גם את הבדלי היסודות הכימיים 
ע״י שינויי החלוקה של יאנג ויין. משמעות שני הכוחות 
האלה מקבלת גם טעם מוסרי: כל הטוב, היפה׳ הנעים 
הוא ״יאנג״! כל הרע׳ המכוער, הבלתי־נעים — "יין". גם 
הניגוד של שמאל וימין, של פנים ואחור, מתפרש כך. הדר 
הזה ממלא תפקיד גדול בפולחן, בטקסים, באמנות־הניתוש, 
ברפואה, בצבאיות, במדעים. 

לעומת זה מצוייגת הפילוסופיה ההודית ברוב אסכולו־ 

תיה במוניזם מטאפיסי. כל ריבוי של דברים ושל עצמים אינו 
מוחזק אלא אשליה: "אין ריבוי בשום מקום"(אופאגישדים). 
יוצאים מכלל זה בהנחותיהם הדואליססיות אסכולת ד,סאנ- 
קה^ה בבראהמאניזם, וכן הג׳יניזם (ע״ע). 

'הפילוסופיה היוונית היתה בראשיתה מוניסטית מובהקת 
(מבקשי ה״ארכי״ היוניים! האלאטים). הדר מופיע לראשונה 
בתורתם של הפיתאגוריים כהשקפה, שהעולם מורכב מן 
"הבלתי־סוגבל' ו״המגביל". את הניגוד הזה חזרו ומצאו במס¬ 
פרים, שהם זוגיים או בלתי־זוגיים ומתהווים מהרכבת שני 
מיגים אלה. הניגוד הזה עובד את הכל: ימין—שמאל, זכר— 
נקבה׳ ישר—עקום, אור—חושך, טוב—רע — כל הניגודים 
האלה נוצרו ע״י הדו׳ הראשוני של הבלתי־מוגבל והמגביל! 
הרע הוא בלתי־מוגבל, הטוב הוא מגביל. הסברתו של אמפ* 
דוקלם (ע״ע) להתהוות העצמים וכליונם ע״י שני כוחות 
נצחיים — אהבה ושנאה — היא דוגמה מובהקת של 
הסברה ריאליסטית לתנועה שבעולם. את היסוד לדר בתפיסת- 
הטבע המדעית הניחו האטומיסטים (לוקיפוס! דמוקריטוס), 
המכירים בשני מצויים: האטומים והחלל הריק. הדו׳ האנ¬ 
תרופולוגי, הטוען לשניות של הגוף והנפש או — בצורה 
רחבה ועקרונית יותר — לניגוד בין החומר והרוח, כבר 
נמצא בדת האורפיקנים והפיתאגוריים! בתקופה ההלניס¬ 
טית המאוחרת התמזג עם זרמים דואליסטיים של המזרח. 
סוקראטס הקים את הדו׳ השלם של גוף ונפש, שהתפתח 
במשנתו של אפלטון לדו׳ של העולם החושני ועולם- 
האידיאות. ארי סטו שלל דר זה, אולם יצר את הדו׳ של 
הומר וצורה. 

בפילוסופיה של יה״ב נוצר על־ידי המגע בין הפילו¬ 
סופיה והדת דו׳ חדש בין האמת של התבונה האנושית — אמת 
שהאדם תופסה בכוחות עצמו —׳ ובין האמת שנגלתה לאדם 
מגבוה ושמודעת לו רק מהמקורות הדתיים. מתוך השאלה: 
האם וכיצד מתאימים שני התחומים האלה של האמת זה 
לזה ז — התפתחה החרפה קיצונית של דו׳ זה בצורת התורה 
של האמת הכפולה, אשר לפיה קיימת האפשרות של ניגוד 
בין שניהם("אבנרשדיים" [ע״ע] נוצרים). נציג הדר ההכרתי 
הזה בפילוסופיה היהודית הוא יצחק אלבלג (ע״ע), שלפי 
דעתו "אין צורך שתהא הכרת הפילוסופיה מתאימה לתורות 
של גילוי־השכינה, ובמקום שיש סתירה ביניהן חייב האדם 



995 


דואליזם 


996 


מבחינת האמונה לאמור הן, ומבחינת ההכרה לאמור לאו" 
(י. גוטמן). 

הדו׳ המובהק והמפורסם ביותר בתולדות הפילוסופיה 
הוא הדר של גוף ונפש במשנתו של דקרט. לסי שיטתו 
הנפש והגוף הם שני עצמים׳ אשר לא ייתכנו ביניהם תלות 
והשגתה סיבתית הדדית. מהותה של הנפש היא החשיבה, 
ומהות 1 של הגוף — ההתפשסות־בחלל והתנועה? הנפש היא 
יחידה בלתי־מתחלקת, הגוף ניתן לחלוקה עד אידסוף. הדר 
החריף הזה פתח, אמנם, את הדרך למדע־טבע מדוייק 
(לחקירת המציאות הגשמית בלי כל הנחות ספיריטואלים־■ 
טיות) מצד אחד, ולמדע-נפש עצמאי — מצד שני, אך הוא 
העסיס על שאלת זיקת הנפש לגוף בעייתיות קשה מאד: 
מהות( של האדם, שהוא בעל נפש ובעל גוף גם יחד. נעשתה 
בלתי־מובנת, ודר פסיכו-פיסי זה נעשה בעיה מרכזית של 
המטאפיסיקה, של הפיסיולוגיה ושל הפסיכולוגיה גם יתד 
עד היום. ש פ י נ ו ז ה העמיד במקומו של דר זה מוניזם: 
החשיבה וההתפשטות אינן אלא שני תארים של העצם האחד 
(אלהים), והן מקבילות זו לזו הקבלה*גמורה. 

השאיפות לזיהוי "חיוניות" עם "נפשיות" גרמו לשילוב 
הדו , הססיכו־פיסי בדר בין דומם (פיסיקה) וחי (ביולוגיה), 
שנעשה אחת הבעיות המרכזיות בביולוגיה העיונית החדישה. 

בן־דורו של דקארט, יעקב במה (ע״ע), פיתח דר מטא¬ 
פיסי ממיז מיוחד. בהסתמכו על ניסויים כימיים, הודה 
שהחוק היסודי של הטבע הוא המאבק בין שני מיני כוחות 
מנוגדים: מצד אחד — כוחות שהם בכמויות קטנות יוצרים 
ומסרים ובכמויות גדולות מסוכנים (כגון האש)? ומצד 
שני — כשות עוצרים, המפקחים על הכוחות מן המיז הראשון 
ששיו לברכה ולא לקללה. האור והחושך, הטוב שרע 
כאחד — נובעים מאלשים עצמו, אלא שבתוך האלוהות אין 
דר ש מסונן, באשר הכוחות הרעים משועבדים בה לכשות 
הטובים׳ ורק חטאו של אדם הראשון הוא ששיתרר את 
הכשות הרעים מן הריסון? לפיכך הכרחית היא הגאולה 
אשד תחזיר את מאזן־הכוחות. י- הדר הזה של במה השפיע 
השפעה מכרעת על הסילוסוסש של הרומאנטיקה בתחילת 
המאה ה 19 , ובשש על שליגג (ע״ע) בתקופתו המאשרת: 
הדר לבש במשנתו את הצורה של שניות האיראציונאלי 
שראציונאלי, של האנוכיות והאהבה, של כש מכייז וכוח 
מותח, של הראלי והאידיאלי? אין האדם יכול לחיות בקי 
אנוכיות. ואין' הוא יכול לחיות בלי אהבה. שלינג נאבק על 
דר, אשר הקשו באלוהים ואשר קובע גם לרע בתש האלוהות 
תפקש של שירות לסוב. עם קבלת הדר של במה ומיזוגו 
עם תורת־הקטביות שלו ביקש שלינג להשיב לדמות האל, 
שנעשתה חיוורת ומסושטשת בתקופת ההשכלה של המאה 
ד, 18 , את גדולתה המלאה, הראשונית — התנ״כית■ 

משנתו של קנט משתמשת בדו׳ כמתשה לשם פתרון 
בעיותש העיקריות. בבר הדיסרטאצש של קאבט (מ 1770 ) 
דנה בדר של "העולם המוחש שמושבל". "ביקורת התבונה 
הטהורה" מושתתת על הדר היסשי של ד,"תופעה" וה״דבר 
כשהוא-לעצמו" (ע״ע), וקאנט מעמש את רוב הדו" המופי¬ 
עים בשיטתו על הדו׳ היסשי הזה, כגת הדר של הכרח 
וחירות בתורתשמשות: האדם פועל בהכרח באשר הוא 
תופעה בין תופעות, אך הוא אחראי למעשיו באשר הוא 
חפשי כדבר כשהוא-לעצמד. 

הפילוסופים שאחרי קאנט משתדלים להשתחרר סן הדר 
הזה. משנחו של שלמד׳ מימון (ע״ע), המקדיש בספרו 


העיקרי פרק מיוחד לדר׳ סהוש גשד מן הדר של קאנט 
אל הסילוסופש האשיאליסטית־מוניסטיח של האסכולות 
שמפיכטה עד הגל. 

בתחילת המאה ה 20 העסיק הפולמוס בין המוניזס והדר 
לגבי בעיית התומר והרוח אח דעת הקהל הרחב. בנגד 
הגסיוגות לייסד "דת מוניסטית" על בסים של מדעי־הטבע 
בלבד (א. הקל׳ ו. אוסטוואלד) קמה ב 1908 "בריח-קפלר", 
שביקשה להגן על חדו׳ במובן של אוטונומיה של הרוח. — 
בתורת הקוספלמנטאדיוחשל הפיסיקה החדישה יש מעין 
שימוש בסתשה של הדו׳ במדעישטבע עצמם. 

, 116114 ) 17 11 ) 111 ) 1 1X011 ״'? 111111181 ) 08 1 ) 0 ,ז 1 ) 1£10 ק 1 ז\ 

; 925 [ ,)) 80111 11 ) 11 ־ 1 01:4 1411141 ■ 018 , 1.2116 .[ ; 1923 

, 111 ) 01 ?611010(1/1?, (1), 871: 0x011 )) 8101 . 115 נ, ■] 13 ?- 1 >בזסס 0 , 11 ; 1940 ,) 710 ) 1 ) 5 

- 01 ) 8 /ס ) 7/0181 0801 ) 7/1 : 7011/1 0114 11 ) 70 <קק*א .ס .א 

. 1955 ,? 11 

ש. ה. ג 

הדר הקוססי-מיתולוגי והדתי. שיטות שונות 
של דר קוסמי במיתולוגיות רבות בגויות על הניגש המשש 
בין אור שושך, בין מזרח ומערב. בין קיץ שורף וכד׳ — 
מצד אחד, ועל היחס של חיוב אד שלילה של האדם כלפי 
סביבתו׳ מבחינת הרגשת נעימות או אי-נעימות, תפיסת 
התועלת או הנזק או תסיסת הסרב או הרע במובן המוסרי — 
מצד שני. 

ההבדלה בין קודש לחול היא, כנראה, קטגוריה 
משותפת לכל הדתות? אולם רק באחדות מהן היא נעשית 
תפיסה דואליסטית מובהקת של יסודות מנוגדים, סותרים 
ושוללים זה את ש (טהור—טמא), כגון בתשת הנגוסים 
(ע״ע) ובתורת מאגי(ע״ע). וכן בתורת זראתושטרא בצורתה 
המאוחרת (ר׳ להלן). 

בהשקסת־עולמם של המצרים הקדמונים מתגלם הדר 
בניגוד שבין עמקשגילום הפורה והמדבר השומם, בין ה 1 רוס 
לסת, ניגש שאין בו משש הבלטת הבחינה המוסרית, אך 
השיפוט של האדם, המעריך את האלים לטובה או לרעה, 
מביא לנטיות דואליסטלת בדתות אליליות רבות, שהן 
מבדילות בדרך־כלל בין אלש טובים שעש. אולם לא תמש 
הקו המפרש ביניהם הוא חד וחריף, ואלש מסויימש יכולש 
להיחשב לפי המסיבות לטובים או לרעים או לטובים ורעים 
גם יחד. תפיסות דואליסטלת משמשות בסים למיתוסים על 
בריאת העולם וראשיתו, בדרך-כלל מבשרים מיתוסים אלה, 
כי כוחות ההרס וההשמדד, כבד נוצחו בשעת בדיאש 
העולם — כגון במיתוס הבבלי על מרשך ההורג את 
תיאמת, או שבשות אלה נוצחו במלחמות האלים בימי־ 
קדם — כגון בסיפור הי וו נ י על המלחמה נגד הטיטאנים, 
לפי הסלדש(ע״ע) ואיסכילוס(ע״ע), שבי עליית זוס שאלש 
האולימפיים לשלטון מובנה נצחון הצדק (התהוות תוק וסדר 
[קוסמוס]) על הכשות הפרועים שאפלים של העבר. יש 
סוברים. שסיפור -ד,תורה הסתום על הנפילים (ברא׳ ו, 
א—ד) הוא שרש של מיתוס על מלחמת האל בבוחות-קדומיס, 
ושזכרו של מיתוס כש נשמר גם במליצות ורמזים שיריים 
על "רהב", "לויתן", "תנין" (ישע׳ נא, ט? תה׳ עד, יג—יד? 
שם פט, יא? איוב כו, יב, ועש), וכן באגדות התלמשיות על 
המלחמה הקדמונית ביו הקב״ה ובין "שרו של ים" (ב״ב 
ע״ד, ע״ב? במד״ו י״ח, י״ח, ועש). בימי בית שני פותחו 
שרשי-מיתוס אלה לסיפור על מרד המלאכש הרעים (שברא־ 



997 


דואליזם 


998 


שם עומד "בליעל" או "שר-המשטמה") והענשתם (ס׳ חנו׳ד׳ 
ם׳ היובלים, ובמקומות אחרים). סיפור זה הומצא בחוגים 
הקרובים לכת סדבד־יהודה (ד׳ להלן) או זהים עמד" מתוך 
נטיות דואליסטיות ואולי בהשפעה זרה — יוונית או פר¬ 
סית וכן מתוך המגמה להסביר את קיום הרע גם אחרי 
הדברת כוחות הרשע! ס׳ היובלים טוען, ששארית הדוחות 
הרעים הורשו לפעול בתבל גם בהווה. לפי דעת זרם רעיוני 
זה לא רק קיים ניגוד בין המלאכים הטובים ורוחות־הרשע, 
אלא האל גם "הבדיל בין אוד לחושך ופילג את דוחות 
בני־האדם״ (ס׳ חנוך מ״א, ח׳), ז״א: גם בני־אדם מחולקים 
מלכתחילה לצדיקים ולרשעים. 

מיתוס שיש בו נימה דואליסטית חזקה הוא הסיפור על 
האל הנהרג ע״י כוחות־ההרס וחוזר וקם לתחיה. מיתוס זה 
מצוי בדתות אליליות רבות! הוא מסופר, למשל, על אוסיריס 
במצרים, על תמוז (אד 1 ן—אדוניס) בסס 1 ם 1 טמיה וסוריה, על 
אטים באסיה הקטנה, ונשתמר כ״עלילת-בעל" בכתבי אוג¬ 
רית. יש שמקשרים מיתוס זה עם תופעות מחזור־השנה, 
שבו מתחלפת תקופת הפוריות בתקופת המוות של הצמחיה! 
אך נראה שמובנו היסודי של המיתוס הוא נצחון כוחות 
החיים על כוחות המוות וההרס. למיתוס זה מתקרב מיתוס- 
היסוד של הנצרות על מותו של ישו ותחייתו! כאז הכוחות 
השליליים הם השטן ופמלייתו, ומכשירי הכוחות האלה הם 
"בני־השסך היהודים. 

דו׳ מוחלט, הדוגל בשני כוחות נפרדים הפרדה גמורה, 
אינו יכול להתפתח כהשקפה דתית של דתות אליליות־ 
פוליתיאיסטיות, שהרי בעולם של ריבוי־אלים מעורבים 
גילויי הטוב והרע או מתפלגים הטוב והרע לגילויים שונים. 
דר דתי מוחלט נוצר כהתפתחות או כמהפכה דווקא מתוך 
שיטה מונותיאיסטית. הדת המונותיאיסטית מנוגדת, אמנם, 
מעצם טבעה לדו׳, וייתכן שעיקר משמעותה של ם ר ש ה¬ 
בראשית היא שלילת המיתוסים האליליים על בריאת- 
העולם מתוך מלחמה בכוחות העומדים בניגוד לאל הבורא. 
אולם כששיטה דתית מונותיאיסטית מעוררת את הבעיה של 
מוצא הרע בעולם ובעיה זו נעשית מרכזית בתחומה של 
שיטה זו, מתגברות בה הנטיות לדו׳, עד שנוצר בה דד יחסי 
או אפילו מוחלט. 

הדת הפרסית העתיקח היתה מוחזקת זמן רב אב¬ 
טיפוס של דת דואליסטית קיצונית מיסודה, הרואה את 
העקרונית המנוגדים של הטוב והרע בעולם כביטויים של 
שני כוחות בלתי־תלויים זה בזה המתחרים ביניהם. המחקר 
החדיש עירער השקפה זו: היום מסתבר, שדר מוחלט זה 
היה פרי של התפתחות רעיוניתידתית, שחלה בדת בעלת 
נטיה מונותיאיסטית בראשיתה! בעקבות התפתחות ז 1 נודע 
לכוחות-הרשע תפקיד עצמאי יותר, וכתוצאה משינוי־ערכים 
ראדיקאלי הפכה האחדות לשניות. אלוהיו של זאראתושתרא, 
כפי שהוא מתגלה ב״יאסנה", הוא האל העליון אהורא־מצדא, 
שהוא ברא את העולם ומלואו, "את האור ואת החושך, את 
השנה ואת היקיצה, את הבוקר, הצהריים והערב" (והשר 
ישע׳ מה, ז, שנחשב זמן רב בהכרזה חגיגית המכוונת "נגד 
הדר הפרסי", ואילו לאור ההכרות החדישות בטיבה של הדת 
הפרסית של התקופה ההיא ייתכן לראות כעיקר מגמתו 
של הפסוק דווקא את סיומו: ״אני ה׳ [ולא אהורא־מצדא!] 
עוטה כל אלה"). יחד עם זה רואה זאראתושתרא בעולם 
קטביות בין הטוב והדע׳ החיים והמוות, האמת והטעות, 


האור והחושך. כוחות הטוב והרע נמצאים במלחמה תמידית, 
אולם האל נמצא בצד הטוב, וזאראתושתרא דורש מבני- 
האדם שיבחרו את הצד הנכון במלחמה זו, העתידה להסתיים 
בנצחוד האל על הכוהות הרעים. אין זה דר דתי מובהק, 
שהרי שום אל רע אינו עומד כאן מול האל הטוב, ואף 
"רוח־הךשע' אינו עומד מול האל, אלא מול "רוה־הקודש". 
דתו של זאראתושתרא היא, איפוא, ביסודה בעלת מגמה 
דואליסטית יחסית בלבד, אלא שהיא מקבלת ומבליטה את 
הלסביות של הטוב והרע בעולם. ברם, במשך הזמן התגברו 
בדת זו הנטיות הדואליסטיות, עד שהפכוה — כנראה רק 
בתקופה הסאסאנית — לתורה דואליסטית שיטתית של מל¬ 
חמה בין שני אלים, אל־הטוב ואל-הרע, הנאבקים על השלטון 
בעולם. 

היהדות המקראית מכירה רק את הניגוד בין הצדיק 
והרשע בבני־אדם! האל נותן לפני האדם "את החיים ואת 
הטוב ואת המות ואח הרע... החיים והמות נחתי לפניך 
הברכה והקללה ובחרת בחיים" (דב׳ ל, טו יט). אין במקרא 
נטיות דואליסטיות: פרט לפסוק האחד בישע' (שם) אין כל 
רמז לניגוד המוסרי ביו אור וחושד, האפייני לדת הפרסית! 
האגדה המאוחרת, המזהה את הנחש הקדמוני עם השטן, אין 
לה על מה שתסמוך במקרא עצמו. אולם קיום הרע בעולם 
עורר גם בדת-ישראל את השאלה על מוצאו. במקרא ניתנות 
על שאלה זו שתי תשובות: א) האל הוא "יוצר אור ובורא 
חשך עושה שלום ובורא רע״ (ישע , שם, וו״ לעיל)! ב) הרע 
נובע ממעשיו של האדם (ברא' א—ב). ברם, בתקופת בית 
שני מתחילות בהוגים מסויימים ביהדות להתגלות נטיות 
דואליסטיות. בז־סירא (ל״ג, ט״ו—י״ז), למשל, מעמיק את 
הניגוד בין הסוב והרע: ״נוכח רע — טוב, ונוכח מוות — 
חיים! נוכח איש טוב — רשע, ונוכח האוד — חושך. הבט 
אל כל מעשי אל: בולם שנים שנים. וזה לעוסה זח". אולם 
הכרה זו — שהשניות הקוסמית הזאת נובעת מאלוהים — 
משווה לה אופי מוגיסטי ומשאירה אותה לגמרי במסגרת 
המונותיאיזם. אך דברי קהלת (ז, יד), שעליהם מסתמך — 
כנראה — בן-םירא, שימשו גם בסים למגמות הדואליסטיות 
המובהקות שבכתבי הזרם הרעיוני של האפוקאליפטיקנים 
היהודיים (ר , לעיל). 

דר יחסי התגבש במסגרת היהדות בקרב כת מדבר-יהודה 
לשיטה דחית עיונית. מול ״בליעל״ עומד ״שר־אורים״ — 
הוא מיכאל, והאנושות מחולקת ל״בני-אור" ו״בני־חושך". 
האל "ברא רוחות אור וחושך ועלייהון יסד כל מעשה" 
(מגילת הסרכים ג׳. 25 ). האל אף קבע "מי יהיה צדיק ומי 
יהיה רשע״: ״כי אתה בראתה צדיק ורשע״ (הודיות ד/ 38 ! 
שם ס״ו, 14 — 21 ! ר׳ גם בריח דמשק ב׳, 7 — 12 ! ור׳ גם 
חגיגה ט״ו, ע״א). הדר מופיע, איפוא, בקרב כת מדבר־יהודה 
כגזרה קדומה (ע״ע) "כפולה", לזה מצטרף הדר האנתרופו¬ 
לוגי (ר׳ לעיל, עמ׳ 994 ): קיים ניגוד ביו היסוד הגשמי של 
האדם, הוא ה״בשר", ובין הרוה אשר "יצר אל לו (לאדם) 
להחם דרך לבני אדם״ (הודיות ב׳, 31 ). אולם אנשי הכת לא 
ראו ניגוד זה כניגוד בין החומר כשלעצמו — ז״א המציאות 
הטבעית — ובין התחום האלוהי הרוחני, דר שהוא אפייני 
לכיוונים מסויימים של המחשבה היוונית (ר׳ לעיל). מבחינה 
זו נשארה הכת נאמנה לאמוגת-ישראל היסודית באל הטוב, 
שהוא שברא את העולם הגשמי והוא המקיים את הטבע. 
האמונה באל בורא-עולם מנעה את הכת מן הדר המוחלט