האנציקלופדיה 

העברית 

כללית, יהודית וארצישודאלית 


ביד עסזידי 
ג-גנדוזי 



חברה להוצאת אנציקלופדיות בע״בל 
ירוסזלים - תסזי׳ס - חל־אביב 



^ונ]£^ק 010 ץ 0 א£ 

^ 0 1 ^ 8 8 £ 1 ־ 1 


הנהלה ראשית של החברה להוצאת אנציקלופדיות בע-ם 

מ. וב. פלאי 


מהדורה שניה 

הכרך סודר בדפוס מסדה בע״מ, רמת־גן. התמונות הצבעוניות נדפסו אף הן בדפוס מסדה. 
הגלופות הוכנו בצינקוגראפיה של מ. פיקובסקי, ירושלים. שירטוט המפות נעשה על־ידי 
ב. י. ברוייר ונחמה שפירא. ההגהות — על־ידי עוזר רבץ. י. בבריאלי וב. אליצדק 
סטיריוטיפ ומטריצות — מרדכי גדנדה. נדפס בדפוס הפועל הצעיר. תל־אביב 


כל הזכויות שמורות להוצאה, ביהוד זכויות תרגום, קיצורים, צילומים והעתקות 
.ס!.! 0 אומ 15 .ז 8 ; 1 ? ג 1 ם 6 \,?ס 01 ץ 0 א£ זגנסז&׳ו׳נסס 

. £1 .^ 158 א 1 7£0 א 1 צ? 



המקרבת הפללית לפיד י , 


העורך הראשי: מנהל המערכת: 

ר״ר ישעיהו ליבוביץ אלכסנדר פליא, . 81.4 


המערבת המרכזית 

מחלקת מקצועות היהדות: ד" ר אסרים א. אורכף 
מחלקת מקצועות הרות : פרוס׳ ש. ה. ברגמן 
מחלקת מקצועות השבע ; ד״ר ישעיהו ליכוביץ 


המזכירות המדעית 

המזכירה הכללית: 

ר״ר גרטה ליבוביץ 

יעקב לוינגר,. 4 . 61 / מקצועות היהדות, ד״ר אירנה גרבל / מקצועות הרוח! יסח שמני־בירנבוים / גאמראפיה. 
ד״ר ג. ליבוביץ / מקצועות הטבע, מלכה טרגן . 50 . 61 / בוטאניקה, זואולוגיה 


עורבי המדודות 


.. ידיעת א״י, ארכאולוגיה 

מ. אכי־יונה,. 4 . 61 . . 

יועץ). ביולוגיה 

סדום׳ ש. אדלר (עורך 

..תלמוד, ספרות רבנית 

ר״ד א. א. אורבד 

. פסיכולוגיה 

ר״ד ח. אודמיאן 

. פיסיקה 

ד״ר א. אלכסנדר 

., .. תולדות ישראל בימי 

הכינים ובזמן החדש 

ד״ר ח. ה. בךששון 

.. מינראלוגיה! פמרוגראפיה 

ד״ר יעקב כן־תזר .. 

. צבא ומלחמה 

ם/אלוןז ד״ר י. בר 

. פילוסופיה 

פרוס׳ ש. ה. ברגמן 

.מוסיקה מזרחית 

ד״ר א. גרזון־קיוי 

.ביבליוגראפיה 

א. מ. הברמן 

.בוטאניקה 

פרוס׳ מ. זהרי ,. 

.היסטוריה חדשה 

ר״ד מ. זיו .. .. 

.תולדות־הרפואה 

ד״ר יהושע לימיביץ 

. בימיה ן ביולוגיה, רפואה 

ד״ר ישעיהו ליבוביץ 

.. .. ציונות, סוציאליזם 

א. ליבנה .. .. 


הראשיים בברד 

פרוס׳ ח• י. פולוצקי . בלשנות 

ד״ר א. פוקס.היססוריה עתיקה 

פרנק פלג . מוסיקה 

דוד ג. פלוסר,. 4 . 61 .. תרבות קלאסית י נצרות 

ר״ר מ. סלטצי . איסלאם 

פרוס׳ ח. סדי (סלאום) .. ספרויות רומאגיות, 

ספרות גרמנית 

א.סר:ם. גאוגראפיה ז גאולוגיה 

פרוס׳ א. ה. פרנקל . מאתמאטיקה 

עו״ד שבתאי רוזן, . 8 * 1 .. 1 יחסים ומשפט ביז־לאומיים 
ר״ר בצלאל (הפיל) רות היסטוריה של ימי הביבים 

פרוס׳ מרדכי ריינר . מכניקה 

שלמה רימר,(... 800 ) . 50 . 0 . כלכלה 

ד״ר ם. שין*. אמנות 

פרום׳ ג. שלום .קבלה 

הגן שמרוק,. 4 . 0 . ספרות יידית 
























רשימת המחברים המשתתפים בכרך י׳ 


אבי־יונה מיכאל,. 4 1 * 

ירושלים, מרעה באוניברסיטה העברית / ידיעת א״י* ארכאולוגיה 

אבנימלף משח, ד״ר 

ירושלים, םרוםםור־חבר באוניברסיטה העברית ן גאולוגיה 

אהרונפון אלכסנדר, ד״ר 

תל־אביב / הערך: גגדהי 

אוליצקי אריה ל., ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בקטריולוגיה 

אופנהיימר הלל, ר״ד 

רחובות, פרופסור באוניברסיטה העברית / חקלאות 

אורב!־ אפרים א" ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / תלמוד* הלכה* ספרות 
רבנית 

אחימאיר אכ״א, ד״ר 

רמת־בן / היסטוריה וספרות רוסית 
אטינגר שמואל, .*נ 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / תולדות ישראל 

איל־גלעדי חפצי-בח, ד״ר 

ירושלים, אסיסטנטית באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 

אילני־פיגנבאום יעקב, ד״ר 

ירושלים / תעשיית מזון 

אלהוארי מחמד נמר, עו״ד 

נצרת / משפם איסלאמי 

אליצור יהודה,. 14 

ירושלים / מקרא 

אלכסנדר ארנפט, ד״ר אינג׳ 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / פיסיקת 

אלכסנדר שלמה 

ירושלים / פיסיקה 

אלמאליח אברהם 

ירושלים / יהודים בארצות־הסזדח 

אלקושי גדליהו, ד״ר 

ירושלים / ספרות עברית חדשה 

אמירה, בנימין ד״ר 

ירושלים, סרופםוד־חבר באוניברסיטה העברית / מאתמאטיקה 

אסף שמחה, הרב(ז״ל) 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית, שופם בבית המשפט 
העליון / תקופח הגאונים 

אפטרגוט ונדה 

ירושלים ! תאמרץ ז היסטורית כללית 

אסלבאום שמעון, ד״ר 

ירושלים / היסטוריה עתיקה 

איכרי ארתור ג׳ימז 

קיפבריג/ פרופסור באוניברסיטה / איסלאם 

ארז חזודח 

תל־־אביב / ציונות 

ארזי אברהם, ד״ר 

ירושלים / הלכה ) 

ארנולד סאולה 

בנימינה / ספרות אנגלית 

ארצי פנהם, ד״ר 

ירושלים / המזרח הקדזם 


ארצי רפאל, ד״ר 

חיפה / מאחמאטיקה 

אשתור אליהו, ד״ר 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / תולדות היהודים 
בארצות המזרח 

כאכ״ד יעקב, ד״ר אינג׳ 

רחובות, מנהל מרכז אימץ בחלב ויועץ לענייני חלב במשרד המסחר 
והתעשיד. / הערך: גבינה 

ביינרט היים, .מ 

ירושלים / תולדות ישראל בספרד 

כלום קארל חיים, ד״ר 

ירושלים / ביזאנטיון* באלקאן: תרבות יה׳ב 

כלומנטל פנחס, ד״ר 

ירושלים / ספרות אנגלית 

בן־יעקב אברהם 

ירושלים / תולדות הירודים בארצות המזרח 

כן־שמאי מאיר הלל, ד״ר 

ירושלים / פיסיקה! כימיה 

כן־ששון חיים הלל, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניבר. העברית/ תולדות ישראל* גאופוליטיקה 

כן־תור יעקב, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / מינראלוגיה * פטרוגדאפיה 

כילפקוב־יאנסן פ. י., ד״ר 

קופנהאגן, פרופסור באוניברסיטה / ספרות תיח 

כר ישראל ד״ר, ס. אלוף 

תל־אביב / צבא ומלחמה 

כראוור אברהם יעקב, ד״ר 

ירושלים / גאמראפיה 

ברגמן שמואל הוגו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / פילוסופיה 

כר־הלל יהושע, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / לוגיסטיקה 
ברור משה,, 51.50 
תל־אביב / גאוגראפיה 

כרכוז משח, ד״ר 

חל־אביב / המזרח הקדום 

ברנד יהושע, ד״ר 

ירושלים / ספרות הגאונים 

גכריהו חיים משה יצחק, . 51 

ירושלים / המזרח הקדום 

גוגנהיימר חיים חיינריד, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / מאתמאסיקד. 

גוטמן אורי פליבס, ד״ר 

ירושלים / גאוגראפיה 

נולדכרג אברהם, ד״ר 

ירושלים, מזכיר המבון למדעי היהדות של האוניברסיטה העברית / 
תולדות ישראל בארצות־הבריח 

גולדשמיט אלישבע, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / זואולוגיה* גנטיקה 

נלכד נתן מיכאל, ד״ר 

ירושלים / הערך: גליציה 



13 


רשימת המחברים 


14 


גרבל אירנה, ד״ר 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / בלשנות > תולדות התרבות 

נרבצקי אורי, ד״ר 

חיפה, מרצה בטכניון העברי / מכניקה 

גרזון־קיווי אסתר, ד״ר 

ירושלים, חברת מהקר ומנהלת המכון למוסיקולוגיה העברית של 
האוניברסיטה העברית / מוסיקה 

גרינהוט אדו רן, . 81.4 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / ספרות יונוסלאווית 

גרינץ יהושע מאיר, . 81.4 

ירושלים / מקרא! אנתרופולוגיה חברתית 

דוסטרובסקי אריה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / דדמאטולוגיה 

דיאמנט סאול יוםן 5 , ד״ר 

ירושלים / תולדות־ישראל > גגאלוגיה 

דיויס £ ?ולין, ד״ר 

אוכספורד, בליול קולג׳ / המזרח התיכה והודו 

הברמן אברהם מאיד 

ירושלים, מנהל ספריית שוקן / ביבליוגראפיה! דפוס! ספרות עברית 
ביה״ב 

הד אוריאל, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / היסטוריה ותרבות של 
תורכיה ופרם 

הורוביץ שלמה, ר״ד 

חיפה / היסטוריה חדשה 

הלפרין ליסמן, ר״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / נוירולוגיה 

/י 

החשובפקי בנימין,. 4 . 8 

ירושלים / ספרות יידית 

וולמן משה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / פאתולוגיה 

ויטנברג (זלצברגר) לורה שולמיוז, ד״ר 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / ספרות גרמנית 

וינטר אריד, ד״ר 

חל־אביב / ספרות גרמנית 

וישניצר מארק, ד״ר 

ניריורק, פרופסור בישיבודאוניברסיטה / חולדות־ישראל 

ולנטין הוגו, ד״ר 

אופסלה, פרופסור באוניברסיטה / היסטוריה של שידיה 

ולצר ריכרד, ד״ר 

אוכספורד, מרצה באוניברסיטה / תרבות האיסלאם 

זהרי מיפאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בוטאניקה 

זוסמן יואל, ד״ר 

ירושלים, שופט בית הדין העליון / משפט 

זיו מיכאל, ד״ר 

ירושלים / היסטוריה חדשה 

זליגר מנחם (מרטין), . 4 . 81 

כפר סבא / היסטוריה חדשה 

חיים אביבה 

סטוקהולם / ספרות סקאנדינאווית 

חשין שלמה זלמן, ד״ר 

ירושלים, שופט בית הדין העליון ! משפט 

טדפקי גד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / משפט 


טוכיאנא יוסף 

פריס, פרופסור בביה׳״ס הממלכתי ללשונות מזרחיות חיות / 
העוז־: גלה 

טורי יעקב,. 4 . 81 

חיפה / היסטוריה חדשה 

טיברגר פריץ, ד״ר 

ירושלים / ספרות גרמנית 

מדגן מלכה, . 81.50 

ירושלים / בומאניקה! זואולוגיה 

טרוור ג׳ק ס., ד״ר 

קיסבריג/ מרצה באוניברסיטה / אנתרופולוגיה פיסית 

יהושע יעקב,. 81.4 

ירושלים / משפט איסלאמי 

ימר משה, ד״ר 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / תולדות המרע 

ירדני־אגמץ גליה 

ירושלים / תאטרון 

ירושלם אדמונד מאיר, ד״ר 

ירושלים / היסטוריה של יה״ב והזמן החדש 

בהן מאכסימיליאן, ד״ר 

תל-אביב / אדריכלות 

כ״ץ שמחה, . 4 . 81 

ירושלים / תולדות היהודים ברוסיה 

לב זאב, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / פיסיקה 

לוי יהודה לאו, ד״ר 

ירושלים / מוסיקה 

לוץ ישראל, ד״ר 

ירושלים / שירה עברית ביה״ב 

לוינגד דוד שמואל, ר״ד 

ירושלים, פרופסור, מנהל הארכיון של המכון לכתבי היד העבריים 
שליד משרד החיבור והתרבות / הערך: גוטמן יחיאל מיכל 

לוינגר יעקב, . 814 

ירושלים /פילוסופיה יהודית! תולדות ישראל 

לויצקי יעקב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מאתמאטיקה 

ליבוביץ גרטה, ד״ר 

ירושלים / סאתמאטיקה! פיסיקה 

ליבוביץ יהדשע, ד״ר 

ירושלים / חולדות הרפואה 

ליבוביץ ישעיהו, ד״ר 

ירושלים! מרצה באוניברסיטה העברית / כימיה! ביולוגיה! 
רפואה 

ליבנה אליעזר 

ירושלים, חבר הכנסת / ציונות! סוציאליזם 

ליפשיץ ברור,. 81.4 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / היסטוריה עתיקה 

לנג ד. מ" ד״ר 

לונדון, מרצה באוניברסיטה / לשת ותרבות גאורגיח 

לנדאו יעקב מ., ד״ר 

ירושלים / מצרים המודרנית 

מארכום שמעון, ד״ר 

ירושלים / תולדות ישראל בארצות הבאלקאן 

מנדלסון היינריף, ד״ר 

תל־אביב, מנהל המכון האוניברסיטאי למדעי הטבע / זואולוגיה 



15 


רשימת המחברים 


16 


נוה (כת־שלה) פנינה, ד״ר 

ירושלים / שירה עברית ביה״ב 

נוי דב, ד״ר 

ירושלים ! פולקלור 

סגל משה צבי, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מקרא 

סדוכסקי אריה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / גיגיקולוגיה 

סירמונמה יוסף ברוד, ד״ר 

ירושלים / פילוסופיה של יה״ב! היסטוריה וספרות איטלקית 

סמבורסקי שמואל, ר״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / חולדות המדע 

סקלר צבי הרי 

ניו-יורק / העיד: ג׳וינט 

עמירן דוד,. 4 נ 

ירושלים פרעה באוניברסיטה העברית / גאוגראפיה 

סאסארלי יהויקיס, ד״ר 

ירושלים, סדריך באוניברסיטה העברית / ספרות איטלקית 

פוזנר עקיבא ברון, הרב ד״ר 

ירושלים / תולדות ישראל 

פולוצקי ח. יעקב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית ! בלשנות 

פוסטר אידרים לולין, ״ 14.4 

תו ע 

אוכספורד, פרופסור באוניברסיטה / בלשנות קלטית 

פוקס אלכסנדר, ד״ר 

ירושלים, פרעה באוניברסיטה העברית / היסטוריה עתיקה 

פוקורני רפאל, ד״ר 

תל־אביב / פסיכולוגיה 

פמקץ אליעזר,. 4 ,*ג 

ירושלים / גאוגרפיה 

פיגנכאום אריה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / אוסתאלמולוגיה 

פינס שלמה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / פילוסופיה יהודית 
ואיסלאמית 

פלג פרנק 

חיפה / מוסיקה 

פלדנקרייז משח, ד״ר אינג׳ 

תל־אביב / ספורט 

פלוסר דוד ג., . 14.4 

ירושלים / תרבות קלאסית • תאולוגיה! נערות 

פלסנר מאיר, ד״ר 

ירושלים, חבר־להוראה באוניברסיטה העברית / איסלאם! ספרות 
ערבית• מזרחנות 

פלק זאב, . 14,4 , עו״ד 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / משפט עברי 

פראודר יהושע, ד״ר 

ירושלים, מרעה באוניברסיטה העברית / היסטוריה של יה״ב 

פרוידנכרג גדעון, ד״ר 

נהלל / הערך: גורדו! אברהם דוד 

סדי(פלאום) הידס, ד״ר 

ירושלים, פרוססור־חבר באוניברסיטה העברית / ספרויות רומא* 
ניות • ספרות גרמנית 

פרנס אברהם 

ירושלים / גאוגראפיה! גאולוגיה 


פרנקל אברהם דלוי, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / פאתמאסיקה 

פרנקל בנימין, ר״ד 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / פיסיקה 

פרסיץ יצחק 

ירושלים / ספרות רוסית 

צליוק אברהם, ד״ר 

חיפה, הבר החברה הפוניסריח ערפתית / הערך: גמגום 

קאפו ז׳אן 

פאריס, מנהל המוזיאון לאמנות מודרנית / אמנות 

קוסף לותר, ד״ר 

ירושלים, הספריה הלאומית / ספרות ערבית 

קטן משה,. 11 ־^ 1,10.1 

ירושלים / היסטוריה וספרות צרפתית 

קירר(קליין) בתיה 

ירושלים/הערך: גיהגם (יהדות) 

קפלן צבי 

ירושלים / הלמוד 

קרמיש יוסף, ד״ר 

ירושלים, מנהל הארכיון של,יד ושם* / העיד: גטו בימי הבאצ-ם 

ררזלאר מרדפי, ד״ר 

ירושלים / מוסיקה! חרבות קלאסית 

רוזן חיים, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / בלשנות 

רוזן שבתאי, עזי״ד. 8 * 1 * 1 

ירושלים, היועץ המשפטי של משרד־החוץ / יחסים ומשפט ביך 
לאומיים 

רוזנבליט פנחס, ד״ר 

סקוה־ישראל / תולדות ישראל בגרמניה 

רוזנן נפתלי, ד״ר 

תל־אביב, מנהל מחלקת־האקלים ורשת התחנות שליד משרד 
התחבורה / גאוגראפיח! קלימאטולוניה• מטאורולוגיה 

רות בצלאל(טפיל), ד״ר 

אוכססורד, מרצה באוניברסיטה / היסטוריה של יה״ב• תולדות* 
ישראל באנגליה ובאיטליה 

רטנר יוחנן, אדריכל 

חיפה, פרופסור בטכניון / בנאות 

ריינר מרדכי, ד״ר 

חיפה, פרופסור בטכניון / טכניקה 

דימר שלמה, (. £000 ) . 8.50 

ירושלים / כלכלה 

רמוס־ניל קארלום, ד״ר 

ירושלים, חבר להוראה באוניברסיטה העברית / ספרות ספרדית 

שוחטמן ברוף,. 4 . . 14 

ירושלים, בית־הספריט הלאומי והאוניברסיטאי / עיתונות עברית 

שולוב אהרן, ד״ר 

ירושלים, מדריד באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 

שטייניץ גדעון, ד״ר 

חל־אביב, השרות המטאורולוגי של פשרד־התחבורה / גאופיסיקה 

שטייניץ היינץ, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 

שטייניץ חנן, ד״ר 

רמות־השביט, מנהל הקונסרוואטוריון העירוני של פתח־תקוח / 
מוסיקה 



17 


רשימת חמחכרים 


18 


שטרן ולמר, ד״ד 

ירושלים, המחלקה לחקר םקורות־המים של משרד־החקלאות / 
גאופיסיקה 

שטרנפדג משה, . 14 , עו״ד 

ירושלים, הנר להוראה באוניברסיטה העברית / משפט 

שיף פריץ, ד״ד 

חיסר״ מנהל המוזיאון העירוני לאמנות חדישה / אמנות 

שלום גרשם, ד״ד 

ירושלים, סרוטסור באוניברסיטה העברית / קבלה 

שלם נתן, ד״ר 

ירושלים / העיד: גלוף 

שמואלי הרצל, ד״ד 

חל־אביב ן מוסיקה מזרחית 


שמוש יצחק, ד״ד 

ירושלים, סורח באוניברסיטה העברית / ספרות ערבית חדשה 

שמני׳יבידנכוים יפה 

ירושלים / גאוגראפיד. 

שמרוק חנן, . 8 

ירושלים / ספרות יידית 

שנבדג בדנדד, אינג׳ 

חיפה, פרופסור בטכניון / :אודזיה 

שפיר אוטו עמנואל 

ירושלים / פילוסופיה 

שפירא פנימין, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / גיוכיסיזז 

תמר דוד,.מ 

ירושלים / תולדות ישראל 



ראשזי־תיבות מל טימות המחברים 


= ישעיהו ליבוביץ 

י. ל. 

= ארנסט אלכסנדר 

א. א. 

= יהודה לאו לוי 

י. ל. ל, 

= אפרים א. אורבן 

א. א. א. 

=־ יעקב לויצקי 

י. לו. 

= אלכסנדר אהרונסון 

א. אה. 

= יחיאל לרר 

י. לר. 

= אברהם ארזי 

א. אר. 

= יהושע מאיר גרינץ 

י. מ. ג. 

= אב״א אחימאיר 

א. אח. 

= יעקב ם. לנדאו 

י. ם. ל 

= אליהו אש תור 

א. אש. 

= יגהק פרסי ץ 

י. ם. 

= אלישבע גולדשסיט 

א. ג. 

= יוסף קרסיש 

י. קר¬ 

= אדתוד ג׳ימז ארברי 

א. ג׳. א. 

= יוחנן רסבר 

י. ד. 

= אברהם גולדברג 

א. גו. 

= יהושע ברנד 

יה. ב. 

= אורי גרבצקי 

א. ג.־י. 

= יהושע ליבוביץ 

יה. ל. 

= אירנה גרבל 

א. ג־ל. 

= יהושע פדאווד 

יה. ס. 

= אסתר גרזון־קיווי 

א. ג.־ק. 

= יוסף טוביאנא 

יו. ט. 

= אריה דוסטרובסקי 

א. דו. 

= יעקב באב״ד 

יע. ב. 

= אברהם הלוי פרנקל 

א. ה. ם, 

= יעקב לוינגר 

יע. ל. 

= אוריאל דד 

א. הד 

= יעקב אילני־פיגנבאום 

יע. פ. 

= אריך ויגטר 

א. וי. 

= יפה שסני־בירנבוים 

ים. ש. 

= אברהם יעקב בראוור 

א. י. בר, 

= ישראל בד 

יש. ב. 

= אריה ליאו אוליצקי 

א, ל. א. 

= ישראל לוין 

יש. ל. 

= אידריס לולין פוסטר 

א. ל, ם. 

= ליסמן הלפדין 

ל, הל. 

= אליעזר ליבנה 

א. לב. 

= לורה שולמית ויסנברג(זלצברגר) 

ל. ז. ו. 

= אברהם מאיר הברמן 

א. מ. ה. 

= לותר קוסף 

ל. קו. 

= אדסונד מאיר ירושלט 

א. מ. י. 

= הסערכת 

מ. 

= אריה סדובסקי 

א. ס, 

= משה אבניסלר 

מ. א. 

= שפיר אוטו עמנואל 

א. ע. ש. 

= מיכאל אבי־יוגה 

מ. א. י. 

= אדיה פיגנבאום 

א. ם. 

= משה ברכוז 

מ. ב. 

= אורי פליקס גוטמן 

א. פ. ג. 

= משה ברור 

מ. בר. 

= אלכסנדר פוקס 

א. פו. 

= ד. ם. לנג 

מ. ד. ל. 

= אליעזר פסקין 

א. פט. 

= מאיר הלל בךשסאי 

ם. ה. כ. 

= אברהם פרנס 

א. פר. 

= מאדק זישניצר 

ם. וי. 

= אברהם צליוק 

א. צ. 

== מיכאל זהרי 

ס. ז. 

= אהרן שולוב 

א. שו. 

= מ. זליגר 

מ. זל. 

= בנימין אמירה 

ב. אס. 

= מלכה סרג! 

ם. ט. 

= בנימין הרושובסקי 

ב. ה. 

=־ משה יסר 

פ. י. 

= בנימין פרנקל 

ב. פ. 

= מחמד גמר אלהואר , 

מ. נ. א. 

= בתיה קידד (קליין) 

ב. ק. 

= מאיר פלסנר 

מ. !ג 

= בצלאל (ססיל) רות 

ב. ר. 

= משה פלדנקרייז 

מ. פל. 

= ברוך שוחטמן 

ב. ש. 

= משה קטן 

ם. ק. 

= ברגרד שנברג 

3 . ש נ. 

= סאגפרר ריפר 

מ. ר. 

= בנימין שפירא 

ב. ש פ. 

= מרדכי רוזלאר 

מ. רו. 

= גדליה אלקושי 

ג. א. 

= מרדכי ריינר 

מר. ר, 

= ג׳ק ם. טרוור 

ג/ ט. 

= משה וולמן 

מש. ו. 

= גרטה ליבוביץ 

ג. ל. 

= משה שטרנברג 

מש. ש. 

= גדעון פרוידנברג 

ג. ם. 

= בח בר'און 

נ. בר. 

= ג׳ואקינו פאפארלי 

ג/ פ. 

= נתן מיכאל בלבר 

נ. מ. ג. 

= גרשם שלום 

ג, ש. 

= נפתלי רוזנן 

נ. ר. 

= גדעון שטייגיץ 

ג. שט. 

= ס. קולין דיויס 

ם. ק. ד. 

= דוד עסירן 

ד. ע, 

= עקיבא ברוך פוזגר 

ע. ב. ס. 

= דוד ג. פלוסר 

ד. ס. 

= פאולה ארנולד 

פ. א. 

= דוד תמר 

ד. ת. 

= פנחס ארעי 

פ, אר. 

= הלל אופנהיימר 

ה. או. 

= פנינה נוה (בת שלה) 

פ. כ. 

= חיים היינריך גוגנהיימר 

ה. ג. 

= פנחס בלומנטל 

פ. בל. 

= הוגו וולנטין 

ה. ו. 

= פריץ טיברגר 

פ. ט. 

= היינריך מגדלסון 

ה. מ. 

= ם. י. בילםקוב*יאנסן 

ם. י. ב. 

= צבי הרי סקלר 

ה. ם. 

= פאול יוסף דיאמבט 

ס. י. ד. 

= היינץ שטייגיץ 

ה, ש. 

= פרנק פלג 

פ. פ. 

= הרצל שמואלי 

ה, שט. 

= פריץ שיף 

פ. ש. 

= ונדה אסטדנוט 

ו. א. 

= צבי קפלן 

צ■ ק. 

= ולסר שטדן 

ו. ש. 

= קרל חיים בלום 

ק. ח. ב. 

= זאב לב 

ז. לב 

= קארלום רמום־גיל 

ק, ר.־ג. 

= דאן קאסו 

ד. ק. 

= רפאל ארצי 

ר. אר. 

= חפצי־בה איל־גלעדי 

ת. א. ג. 

= ריכרד ולצר 

ר. ול. 

= חיים ביינדט 

זז. ב. 

= רפאל פוקורני 

ר, פו. 

= חיים פשה יצחק גבריהו 

ח. ג. 

= שמחה אסף 

ש. א. 

= חיים הלל בן־ששון 

ח. ה. ב*ש. 

= שמואל אטינגר 

ש. אט. 

= חיום פרי 

ח. 0 . 

= שלמה אלכסנדר 

ש. אל. 

= חיים רוזן 

ח. ר. 

= שמעון אפלבאום 

ש. אס. 

= חנן שטייניץ 

ד. שט. 

= שמואל הוגו ברגמן 

ש. ה. ב. 

- חנן שמרוק 

ח. שם. 

= שלמה זלמן השי! 

ש. ז. ח. 

= יהודה אליצור 

י. א. 

= שמחה כ״ץ 

ש. כ. 

= יהודה ארז 

י.אד. 

= שמעון מארכום 

ש. מ, 

= יעקב בן־חור 

י. ב. 

= שמואל סמבורסקי 

ש. ם. 

= יהושע בר־הלל 

י. ב. ה. 

= שלפה פינס 

ש. פ. 

= יוסף ברוך סירמונסה 

י. ב. ם. 

= שבתאי רוזן 

ש- רו. 

= יואל זוסמן 

י. זו. 

= שלמה דימר 

ש. רי. 

= יעקב טורי 

י. סו. 

= שלמה הורוביץ 

של. ה. 

= יעקב יהושע 

י, וי, 



דאשי־־תיברת וקיצודים 


אב״ד = אב בית־דין 
אדר״ג = אבות דרבי נתן 
אה״ב = ארצות־הברית 
אה״ע = אבן תמר 
או״ח = אורח חיים 
איכ״ר = איכה רבתי 
ארם׳ = ארמית 
ב׳ = בבלי 
ב״ב ־־ בבא בחרא 
ב״ח = בית חדש 
ביבל. *= ביבליוגרפיה 
בי״ד = בית־דין 
ביהכ״ב = בית־הכגסת 
ביהמ״ד = בית־המדרש 
ביד׳ = ביצה 
בכור׳ = בכורות, בכורים 
ב״ט = בבא מציעא 
בסד׳ = במדבר 
במד״ר = בסדבר רבה 
במ״ר = במדבר רבה 
בע״ח = בעלי־חיים 
ב״ק = בבא קמא 
ב״ר = בראשית רבה 
בר׳ = בראשית 
ברא׳ = בראשית 
ברב׳ = ברכות 
ג׳ = גדאם 
גיט' = גיסיו 
גל׳ = גליון 
דב׳ = דברים 
דבהי״א = דברי הימים א' 
ד״ה = דיבור המתחיל 
דהי״א = דברי הימים א׳ 
דה״ב = דברי הימים ב׳ 
דהי״ב *־־ דברי הימים ב׳ 
רב׳ = דניאל 
ה״א =• הלכה א׳ 
הו׳ ־־ הושע 

הו״ל ־־ הוציא לאור, התא לאור 
הונג׳ ־* הובגארית 
הוד׳ = הוצאה, הוצאת 
הוד׳ = הוריות 
הל׳ = הלכה, הלכות 
וגו׳ = וגומר 
ויק' = ויקרא 
ויק׳ר = ויקרא רבה 
זכר׳ = זכריה 
ח״א = חלק א׳ 
ח״ב = חלק ב׳ 
חג׳ = חגיגה 
ח״ג - חלק ג׳ 


חול׳ = חולין 

חיד״א = חיים יוסף דוד אזולאי 
חי״ל = חסיבה יהודית לוחמת 
חו״מ = חושן משפם 
ח״ן = הנמה נסתרת 
חשמ״א = חשמונאים א' 
חשמ״ב = חשמונאים ב׳ 
יבם׳ = יבמות 
יה״ב = ימי הביניים 
יהר ־־ יהושע 
יו״ד = יורה דעה 
יחד =־ יחזקאל 
ילק״ש = ילקום שמעוני 
יצ״ו = ישמרהו צורו וגואלו 
ירו׳ = ירושלמי 
ירוש׳ = ירושלמי 
ירט׳ ־־ ירמיהו 
ישע׳ = ישעיהו 
ית״ש = יתברך שמו 
בה״י = כתב־היד 
כוד׳ע = כתב־העת 
כה״ק = כתבי־הקודש 
כ״י = כתב־יד, כתבי־יד 
כי״ח = כל ישראל חברים 
כ״ע = כתב־עת, כתבי־עת 
כת , = כתובות 
כתה״י = כתב־היד, נתבי־היד 
כת״י = נחב־יד, כתבי־יד 
לסה״נ = לספירת הנוצרים 
לפסזד׳ג = לפני ספירת הנוצרים 
מ׳ = מטר 1 משנה 
מבי״׳ט = משה בן יוסף טראני 
מגל׳ = מגלה 
מדר׳ - מדרש 
מהד׳ = מהדורה! מהדורת 
מהר״ל = מורנו הרב ר׳ ליווא (מפראג! 
סו״נ = מודה נבוכים 
מו״צ = מורה צדק 
מו״ק = מועד קמן 
מי , - מיכה 
מל״א = פלכים א׳ 
מל״ב = מלכים ב׳ 
מלח׳ = מלחמות 
מ״ם =־ מילימטר 
ממ׳ע = מטר מעוקב 
מנח׳ = מנחות 
מם' או מם. = מספר 
פס׳ - מסכת 
מס״ב = ססילתיברזל 
מסה״ב = מסילת־הברזל 
מ״ץ = מורה צדק 


פ״ר = מסר מרובע 
משב׳ = משגיות 
פת׳ = מתיה 
נדר' = נדרים 
נו׳ = נולד 
נחס׳ = נחמיה 
נ״י = ניו־יורק 
ס׳ ־־ ספר! סימן 
סס. = סנה 
סי׳ = סימן 
0 ״מ = סנטימטר 
סמ״ג = ספר מצוות גדול 
סמ״ק = סנטימטר מעוקב 
סס״ר = סנטימטר מרובע 
סנה׳ = סנהדרין 
ס״ת = ספר תורה 
ע׳ = עיין! עמוד! ערך 
ע״א = עמוד א' 
ע״ב = עמוד ב׳ 
עבה״י = עבר הירח 
עוב׳ = עובדיה 
עו״ד =־ עורך דין 
עד = עזרא 
ע״ז = עבודה זרה 

עי׳ = עיין 

עיר׳ = עירובין 
עם׳ = עמוד, עמודים 
ע״ב = על נהר 
ענ״מ = על נהר מיין 
ע״ע = עיין ערך, עיין ערכים 
סדר״א = פרקי דרבי אליעזר 
פוד״א = פנקס ועד ד' ארצות 
פי׳ = פירוש 
סס׳ = פסחים 
פסי׳ = פסיקתא 
פסיר״כ = פסיקתא דרג נחבא 
פסי״ר =ססיקתא רבתי 
םפד״מ = פראנקסורם דמיין 
צ״ל = צריך להיות 
ק״ג = קילוגראם 
קדמ׳ = קדמוניות 
קה״ר = קוהלת רבה 
קיר׳ = קידושין 
ק״ם = קילומטר 
קמ״ר = קילומטר מרובע 
ד׳ = ראה! רבי, רב 
ראב״ד = ר׳ אברהם אבן דאוד 
ראב״ח = ר׳ אברהם בר חייא 
ראב״ע = ר׳ אברהם אבן עזרא 
רא״מ = ר׳ אליהו מזרחי, ר׳ אליעזר 

מגרסיזא, ר׳ אליעזר ממיץ 



ראשזי־חיבות וקיצורים נהמסיח 


רא״ש =רבנו אשר בן יחיאל 
רדב״ז =־ ר׳ חד בן זמרא 
רד״ק = ר׳ דוד קמחי 
ר״ה = ראש־השנה 
רח״ו — רבי חיים ויטאל 
ר״י ־־ רבי יצחק (הזקן, מבעלי התוססות) 
ריב״ז = דבי יוחנן בן זכאי 
ריב״ש = רבי יצחק בךששת 
רייף = רבי יצחק אלפסי 
רלב״ג ־־־ רבי לוי בן גרשום 
רמ״א = רבי משה איסרלש 
רמב״ם = רבנו משה בן מימון 
רמב״ן = רבי משה בן גחמן 
רמב״ע = רבי משה אבן עזרא 
רמחיל = רבי משה חיים לוצאסו 
ר״ן = רבינו גסים 
רנ״ק = רבי גחמן קרוכמאל 
רסיג = רבי סעדיה גאון 


רשב״א = דבי שלמד. בן אדרת 
רשב״ג = רבי שלמד. אבן גבירול 
רשב״ם = רבי שמואל בן מאיר 
רשב״ץ = רבי שמעון בן צמח (חראן) 
רש״י = רבגו שלמד. יצחקי 
דית = ראשי תיבות, רבנו תם 
ש , ־= שגה, שנח 
שיא = שמואל א׳ 
ש״ב = שמואל ב׳ 
שד״ל = שמואל דוד לוצאטו 
שה״ש = שיר השירים 
שהש״ר = שיר השירים רבה 
שום׳ = שוסטים 

שויס = שפייאר, ורמייזא, מננצא 
שו״ע = שולחן ערוד 
שו״ת = שאלות ותשובות 
שייר = שלמד. יהודה רסאסורט 
שמ׳ ־־ שמות 


שמיא = שמואל א׳ 
שמ״ב = שמואל ב׳ 
שמו״ב = שמואל ב׳ 
שמו״ר = שמות רבה 
ש״ץ = שבתאי צבי* שליודציבור 
תהל׳ = תהלים 
תום׳ = תוססות 
תוסס׳ = תוספתא 
ח״ח = תלמיד חכם 
ת״י = תרגום יונתן בן עוזיאל ז 

תרגום ירושלמי 

תנה׳ = תנחומא 
תעג , = תענית 
תר׳ = תרגום! תירגום 
תרג׳ = תרגום 

תשב״צ = תשובות ר׳ שמעון בן צמח 

(דוראן) 







וינסבט ואן גוך: עץ אגס פורח ( 1888 ) 
אוסף סרטי, אמסטרדאם 


לאנציקלופריל לעברית 





27 


ג — גאואר, ג׳ון 


28 


בגון בהודית עתיקה, נתפצלה בדרך דומה הפיגמה /?/ 
לשתיים: לאחת הנכתבת ־ 1 (צאצא ר של הכתב הדרום־ 
ערבי, שהוא תולדת [=ג] כנענית), ולאחת ־ 5 שמבטאה 
קרוב ל 5 >. 

תולדות ההתפתחות הגראפית של האות האירופית 
משתקפות בציורים 1 — 3 : 

י*. " י• י 
י ח ר ־ 1 > 0 > 0 

יוונית מזרחית יוונית מערבית (איטלקית) איטלקית־רומית 
המאה ה 6 המאות ה 6 — 5 המאה ה 4 לפסה״ב 

משלב זה ואילך ניכרת בהתפתחות האלסביתות המערב־ 
אירופיות התפתחות האות לשתיים: במקום השלישי של 
סדרת־האותיות נשארה האות 0 (ציור 3 ), אך הא 
קיבלה ערך הגאי חדש (ל): אות מורחבת בסימן־ 
הבדלה קטן, נושאת את הערך ההגאי הישן, זזה למקום 
השביעי של הא״ב (במקום ז הכנענית, שאין לה יורש 
בכתב הרומי המקורי): 

ם 

0 

רומית 


;׳אבר אבן ודא ן (־־/_ ( 0 לפי המסורת אבי 

האלכימיה (ע״ע) באיסלאם. על זמנו וחייו מעולם 
לא היו ידיעות ודאיות. לפי אבן אלנדים (ע״ע), חי ג׳ בימי 
החליפים הראשונים לבית-עבאס; וכן בחשב לתלמידו של 
ג׳עפר אלצאדק, האמאם הששי של השיעה. המספר העצום 
של הספרים המיוחסים לג' כבר הדהים את אנשי המאה ה 10 
ועורר ספקות באמיתותם ובמציאותו ההיסטורית של מחברם, 
ספקות שהוגברו ע״י המחקר המדעי של המאה ה 19 . הבעיה 
יושבה בדור האחרון ע״י מחקריו של ם. קראום, שמסקנותיו 
העיקריות הן: א) כתבי ג , מהווים גוף אחד, כמוכח מן 
הרמיזות המרובות מספר לספר המצויות בכל חלקי גוף זה 1 
ב) הספרים לא חוברו בידי מחבר אהד אלא בידי קבוצה של 
סופרים, שהשתמשו באלכימיה כדי להפיץ, תוך כדי לימוד 
מדעי, את תורות האסמאעיליה (ע״ע) ז ג) הספרים נתחברו 
בתקופת ייסוד השושלת האסמאעילית הפאטמית במצרים — 
סוף המאה ה 9 וראשית ה 10 ! הרמזים לראשית תקופת בני־־ 
עבאס אינם אלא אמצעי להעלמת הזמן האמיתי של המחב¬ 
רים, מטעמים פוליטיים של תנועת המחתרת האסמאעילית. 
ספריו של ג , מסודרים בקבוצות, שהן לפי סדר־תיבורם: 

א) 112 הספרים, שהקשר ביניהם רופף ותכנם בעיקר מעשי! 

ב) 70 הספרים — הרצאה שיטתית של תורת ג׳ באלכימיה ז 

ג) 144 הספרים או ספרי־המאזניים — ביסוס היסודות הפילו¬ 
סופיים של האלכימיה וכל המדעים הקרובים לה! ד) 500 
הספרים, המעמיקים בדיון על בעיות מסויימות של הקבוצה 
(ג). לגוף שייכים גם כמה ספרים בודדים על אלכימיה, 
על מדעים אחרים ועל עניינים דתיים. 

האלכימיה של ג׳ מתרחקת לגמרי מתורתם של היוונים 
ושל רוב האלכימאיים הערביים. אין היא מבוססת על הכמת־ 
הנסתר הקשורה בשמו של הרמס טריסמגיסטוס, אלא היא 
מדע נסיוני על יסוד תפיסה פילוסופית: כל הנמצאים מור¬ 
כבים מחומר קדמון אחד, שאחרי התגוונותו בעזרת ארבעת 
הטבעים הוא מופיע בהרכבים שונים (מואזין, יחסי־טשקל). 


ע״י שינוי ההרכב של חומר נתון אפשר להפוך דבר לדבר 
אתר, וכן גם ליצור כסף וזהב ז לפיכך אפשר להשיג את 
האלכסיר גם מחמדים לא־מתכתיים. 
' רובם של כתבי ג׳ נשתמרו בכ״י! רק מעט מן האוסף 
נדפס עד היום. מספד ניכר מספרי ג׳ תורגם ללאטינית, 
ביניהם 70 הספרים, שיצאו גם בדפוס. — השפעתו של ג׳ 
על הספרות המדעית של האיסלאם היתה עצומה. תהילתו 
הביאה אף לידי חיבור ספרים לאטיניים מקוריים באלכימיה, 
שיוחסו ל״גבר 7 ׳(ז* 01 ). ספרים אלה שוגים לגמרי בתכנם 
! 13 ובצורתם מן הספרים הערביים ולא חוברו אלא במאה ה 
אולם הם־הם שביססו את הערצת ג׳ במערב ביה״ב (וע״ע 

אלכימיה). 

24. 8£1 0117 141 ,] 111010 ־ X11 014 44, 111, 1893; £. 

0 071 4171 £17/1717117 017 ,ז£] 1 מג) 5 בנ 11 ג x7, 1922; £. ). 

11011 , 1 , 6 ״ת 11 וט 1 ט:> 0 ק 5 הוא שיר־תובחה 
לימודי, שבו מתאונן המשורר על פריעת המוסר בדורו ז 
הוא נכתב צרפתית, ויש בו כ 30,000 שורד" השיר אבד 
ולא היה ידוע במשך שנים רבות עד שנתגלה מחדש ב 1895 . 
15 :>״ 011103 !ס/י נכתב לאטינית 1 הוא שיר פוליטי־חברותי, 
שחובר מתוך הרושם של התקוממות־האיכרים בהנהגת ואט 



29 


גאואר, ג׳ון—גאוגרפלה 


30 


טילר (ז 10 ץ 7 ז 3 ^יי) כימי ריצ׳ארד 11 . ג׳ אינו אוהד את 
המורדים, אולם את האשמה במצב הירוד של הממלכה הוא 
מטיל על כל המעמדות. השיר 3013011$ 65510 ) 0 <<) בכתב 
ב 1383/4 לפי בקשתו של המלך ריצ׳ארד. הוא כתוב אנגלית, 
אד מלא הערות־־שוליים לאסעיות, המהוות בעין פירוש לג 
השפעתו של צ׳וסד הניעה, כנראה, את ג׳ לכתוב אנגלית. 
בשיר הובלעו בכשרון מאות סיפורים ממקורות שובים, גם 
מ״סיפורי גןנטרברי" של צ׳וסר. ג׳ סייע ליצירת שסה אנגלית 
ספרותית אחידה, שדחקה בסוף המאה ה 14 את רגלי הניבים 
השונים — ובכך זכותו הגדולה. — ג׳ נזכר בפרולוג ל״פריק- 
לס" של שיקספיר במשורר עתיק ומפורסם. 

. 1899-1902 . 0 . 0 ,ג> 6 ,ז£ז 0 ׳ 3 ! 

ע. ביו. 

גאובזטדןןה. *״* םיטזגא 1 ;ל?יה; $יטוםז$י 1 לו־ 3 ז יה. 

^אוגר^יה (יוף."!קזמסץגספץ =כתיבת־הארץ, ז. א. תיאור־ 
הארץ), המדע שנושאו הוא פני בדור־הארץ מבחינת 
הופעתם הכוללת בנוף. הג' חוקרת את כל הגורמים המר¬ 
כיבים את הנוף ומפתחים ומשנים אותו, וכן את המערך 
המסויים של הגורמים היוצרים בכל איזור ואיזור את יחידת־ 
הנוף האתת, שהיא מיוהדת לאיזור זה לבדו. 

המחקר הגאוגראפי והגשת תוצאותיו נפרדים לשני כיוו¬ 
נים מקבילים, המפרים זה אח זה ומסתייעים זה בזה: א) ה ג' 
הכללית חוקרת את הגורמים השונים, את יסודות פעולתם 
ואת החוקיות שבהם! מחקר זה נערך בהיקף עולמי ומגיע 
לתמונה כוללת של כל תופעה מסויימת נידונה, — כגון מסת 
אקלימי-העולם. ב) הג׳הו־גיונאלית (האיזורית) חוקרת 
את האיזורים הגאוגראפיים השונים — לפי דרגות־גודל 
שונות: מהממד העולמי והיבשתי ועד ליחידה הגאוגראפית 
המצומצמת ביותר! לגבי כל אחת מיחידות רגיונאליות אלו 
נחקרים מידת השפעתו של כל גורם וגורם המעצב את נופה, 
התהליך המדוייק של פעולתו, יחס ההשפעה של הגורמים 
השובים והשינויים החלים ביחס זה. על סמך מחקר זה 
מובהרת היווצרותו של הג 1 ף המסויים ומערכות התוצאות של 

■ד :ז 

שינוי במערך הגורמים הגאוגראפיים בנוף זה. 

המחקר הגאוגראפי מכולן, איפוא, לאיזורים הגאוגרא־ 
פיים לדרגותיהם ולאיתור התופעות השונות, מערכן "הגאו־ 
גראפי" ותפוצתן. השאלה האפיינית הנשאלת בג׳ לגבי כל 
נושא של מחקרה היא: איפהו לשאלה ז 1 מצטרפות מיד 
השאלות: למה דווקא כאן ז למה לא במקומות אחרים ז מה 
גורם לשילוב הססויים של הגורמים הגאוגראפיים השובים 
באיזור זה ז ההכרח המתמיד לחקור את התופעות השונות 
בתפוצתן הגאוגראפית הוא שיצר לג׳ את כלי־מחקרה 
המובהק: את ה מ 6 ה. המפה מעמידה דרישות חמורות מאד 
בפני החוקר, אין להשאיר במפה ״כתמים לבנים״, — לפיכך 
לא ייתכן לצמצם את המחקר בקטעים נוחים, קלים או נבח¬ 
רים של איזור מסויים בלבד: מיפוי אחראי מחייב מפה 
המכסה את בל השטח בשלמותו וברמה אחידה של דייקנות. 
כיוצא בו, מתחייב שגם המחקר בג׳ הכללית יקיף את התו¬ 
פעות בהקף עולמי. ההשוואה המתמדת של תופעות גאו־ 
גראפיות בארצות שונות, וכן המחקר המשווה של הארצות, 
משמשים אמצעים יעילים ביותר להבהרת תופעות דומות 
במסגרת רגיונאלית שונה או להבהרת ניגודים רגיונאליים 
אפייניים. גם כאן משמש המיפוי המדוייק והכולל של התו¬ 
פעה הנחקרת אמצעי יעיל למחקר. 


הג׳ הכללית והג׳ הרגיונאלית ניתנות לחלוקת־משנה: 


א. גא וגר א די ה כללית 


1 . גאוסורפולוגיה 

2 . קלימטולוגיה 

3 . הידרוגדאסיד■ 

4 . בי 1 גא 1 גרא 0 יה 

5 . ג׳ של האוכלוסיה 

6 . " " הישובים 

7 . " כלכלית 

8 . " סדיגית 


— ג׳ פיסית 


— אנתרוסוגאוגראסיה 


ב. גאוגראסיה רגיובאלית: 


1 . תורת־הנופים 

2 . חורת האיוודים הגאוגראסיים 

3 . ג׳ היססורית 

4 . היבשות ואיזורי-הסשנה שלהן 


א. 1 ) נושא הגאומורפולוגיה הוא צורות פני־ 
האדמה לסוגיהן והתפתחותן. המחקר הגאומורפולוגי משולב 
בשני מקצועות גובלים: גאולוגיה — הכרת החומר הגא וי 
לוגי (הליתולוגי [אבני]) המרכיב את המבנים הנידונים. 
והכרת התהליכים הגאולוגיים הפנימיים המשפיעים עליהם, 
כגון הרמה, שקיעה, שבירה, קמיטה וכר! קלימאטולוגיה — 
הברת השפעת האקלים כגורם ראשון במעלה בפעולת הכו¬ 
חות החיצוניים המעצבים את צורות פני־הקרקע. פעולת 
הבליה וההישוף, שבי הכוחות הגאומורסולוגיים החשובים 
ביותר, נקבעת על־ידי אקלים־האיזור. הצורות המתפתחות 
באיזור חם וגשום, באיזור ממוזג וגשום. באקלים קר או 
באקלים מדברי, הן שונות ביותר זו מזו. הגאומורפולוגיה 
מגדירה את הבמה שעליה בערכים כל שאר הגורמים המעצ¬ 
בים יחד את הנוף הגאוגראסי, 

2 ) הקלימטולוגיה דנה באקלימים השונים שעל 
פני כדור־הארץ ובחוקים הקובעים את התפתחותם. היא "הג׳ 
של האטמוספירה", ולא של שכבתה התחתונה ביותר בלבד, 
זו הבאה במגע ישיר עם פני כדוד-הארץ, אלא אף של שכבה 
עבה שמעליה. האקלים של השכבה התחתונה, שהוא הקובע 
את תנאי־החיים של הצומח, לרבות גידולי-התרבות, נחקר 
במקצוע המיקרוקלימאטולוגיה. עניין מיוחד מהוות בעיות 
אקלים־הפנים—התנאים האקלימיים השוררים בתוך המבנים 
המשמשים מגורי־האדם. מבחינה גאוגראפית ייתכן לראות 
בגורם האקלימי את הגורם החשוב ביותר, מאחר שהאקלים 
הוא הקובע את אפשרויות־התיים לבל היצורים האורגאניים, 
לרבות האדם. מידות החום והאור, כמויות המשקעים וחלוק¬ 
תם בשנה, הן הקובעות במישרין ובעקיפין את אפשרויות- 
היישוב בארצות שונות. 

3 ) חשיבות דומה נודעת להידרוגראפיה, — שהרי 
היסוד הראשוני לבל החיים בעולם הם המים; מציאותם 
בכמות מספיקה ובטיב מתאים היא אחד הגורסים הגאוגרא- 
פיים המכריעים. ולא זו בלבה אלא שהמים מספקים לכוחות 
הגאומודפולוגיים את המכשיר היעיל ביותר לפעולתם 
ונכללים בין היסודות הקובעים את האקלים. ההידרוגראפיה 
דנה במי־היבשה — מי־תהום ומעיינות, נהרות, קרחונים, 
אגמים (לימנולוגיה), ובמים שבןם: תכונותיהם הכימיות 
והפיסיקאליות, תנועותיהם בגלים י וזרמים, עמקיהם, צורות 
הקרקעית, והחיים שבהם! האוקיאנוגראפיה היא מקצוע אשר 
מבחינת הקפו ורמתו המדעית הגיע היום למעמד עצמאי. 

הגאומורסולוגיה, הקלימאטולוגיה וההידרוגראפיה מצ¬ 
טרפות כג׳ פיסית ליחידה הדוקה, מאחר שאין אפשרות 



31 


נאונדפיזז 


32 


סיפוסי נופים גאוגראפיים 





יי* 5 . '<•■<י ■ ' 


ל יער מריוי (עי<ום־אויר) 


4 ח.יף סיע׳ 



33 


גאונרשיח 


34 


סיפיסי נ 1 פים גאוגראפייס 



8 . דלתה (*ילום־אוידן 



מ פתילי־נהר 1 סא;רר] סיילוס־אויס 





35 


גאוגרפיוז 


36 


טיפוסי בוסים גאוגראפיים 






33 


נאוגרשיח 


34 


סיפוהי נופים גאוגדאסייס 



5 ן?תח ()ויןוגדאזיר> 



זו *תילי־נוזר 1 מא:רר| וצי 5 ום־אזיר> 






35 


גאוגרפיה 


36 


טיפוסי ביפים גאוגראפיים 



■ ננחים אליינייא 












39 


גאוגרפיח 


40 


טיפוסי נופים גאוגראסיים 



11 וזר־גע׳* 



13 ■י 1 רד 


לדון באחת מהן בלי הסתייעות מתמידה 
בשני המקצועות האחרים. כל שינוי 
חשוב במערכת הרוחות, שהו נושא הקלי- 
מאסולוגיה, משנה את מערכת זרמי-הים 
ואת התנאים הפיסיקאליים, הכימיים וה¬ 
ביולוגיים של הים; אך אין לדון במי- 
הים או במי־היבשה ללא התחשבות בצו¬ 
רות האגנים הימיים או בצורות פני היב¬ 
שה ושינוייהן, שהם נושאים גאומורסו־ 
לוגיים. לזרמי־הים או לתנאים התרמיים 
של הים, וכן לשינויים בתנאי גובה־ 
היבשה, יש השפעה מכרעת על מערד 
האקלים, ואילו לשינוי אקלימי או לשי¬ 
נוי התנאים ההיררוגראפיים יש השפעה 
מכרעת על פעולתם של הכוחות המעצ¬ 
בים את הצורות הגאומורפולוגיות. 

דוגמה בולטת לכך הם התהוותם וה־ 
עלמם של מכסות־קרח בממדים יבשתיים 
בעבר הגאולוגי הקרוב. תולדותיהם של 
גופי-קרח עצומים אלה קשורים בשינוי 
יסודי של אקלימי־העולם. הקפאת כמו¬ 
יות עצומות של מים (שמקורם בימים) 
והפשרתם, הגביהו והנמיכו חליפות את 
פני־הים בעולם והציפו או חשפו יבשות. 

שלושת ענפים אלה של הג׳ הפיסית 
עוסקים במחקר גורמים של הטבע הדומם 
בשיטות המקובלות במדעי־הטבע ומס¬ 
תייעים בניסויים כאמצעי־מחקר. 

4 ) הביוגאוגרפיה, בשני ענ¬ 
פיה — הפיטוגאוגראפיה והזואיגאוגרא- 
פיה, — חוקרת את תפוצתם הגאוגראפית 
של הצומת והחי ואת החוקים הקובעים 
תפוצה ז(. — הדעות מחולקות בדבר 
מקומו של ענף זה של הג׳. יש המצרפים 
יהד את הבלגאויגראסיה עם הג׳ של 
האדם — כג׳ של החיים האורגאניים 
כנגד הג׳ של הטבע הדומם. ויש המצר¬ 
פים את הביוגאוגראפיה לג׳ הפיסית, כדי 
להבליט את ייחודה של הג , של האדם 
כנגד הג׳ של הטבע. 

מבחינת עיצוב הנוף אין חשיבותה 
של האנתרופוגאוגראפיה — הג׳ 
של האדם — פחותה מזו של הג׳ הפי¬ 
סית. לא זו בלבד שהאדם מביא לשי¬ 
נויים מכריעים בתפוצת הצומח והחי 
בעולם, אלא שהאדם באמצעיו הטכניים 
מחבר ימים, מרחיב את גבולות היבשות 
ע״י ייבוש שטחי־ים ניכרים מאחורי סו- 
ללות-מגן ומחבר ארצות במנהרות מתחת 
להרים. בימינו האדם הולך ומשתלט על 
תנאים אקלימיים בלתי-נוחים לו ע״י 
יצירת אקלים־פנים מלאכותי. מסתבר, 
שהיום האדם הוא הגורם הגאוגראפי 
הפעיל כיותר. 




41 


נאונרפיח 


42 



13 . גוז* אנסי 


הענפים העיקריים של האנתרופוגאוגראפיה הם: 

5 ) הג' של האוכלוסיה — שהיא חוקרת את הקף 
השטח המיושב ע״י האדם (הישוב, :>ח 6 וח 6011 ס) והתפתחותו; 
היא דנה בתפוצת האדם, בריבויו ובמידת ריכוזיו בשטחים 
בעלי צפיפות-אוכלוסין שונה, ובחוקים הקובעים תפוצה 
זו, באופיין הדמוגראפי של האוכלוסיות השונות ובדומה. 
פרקים מיוחדים דנים בתפוצת האוכלוסיה החקלאית והעי¬ 
רונית, בתפוצת הקבוצות הפיסיות-גזעיות והדתיות, בתנו־ 
עות־האוכלוסין בתוך הארצות ובתנועוודהגירה בין ארץ 
לארץ. 

6 ) ה ג׳ ש ל ה י ש ו ב י ם דנה בישובי־האדם כגורם 
בנוף, הישוב הוא עפ״ר מרכז השטח המנוצל בידי אדם, 
והאינטנסיוויות של עיבוד־השטחים, ועמה גם מידת השינויים 
הנגרמים בנו׳ף על־ידי האדם, פוחתות והולכות עם ההת¬ 
רחקות ממרכז זה. שטחים ניכרים מכוסים היום מבני־מגורים 
של האדם ומבנים אחרים. הפרקים השונים של הג׳ של 
הישובים דנים בבית כביטוי לתנאים גאו׳גראפיים (חמרי-בניין 
מצויים, אקלים, ריכוז הישוב או בידודו) והיסטוריים שו¬ 
נים, ופן בחצר החקלאית, בעריכת היישוב החקלאי בפיזור 
או בכפרים מכונסים, בתפוצת הישובים באיזורים שונים, 
בצפיפותם ובהתפתחותם. הג׳ העירונית ממיינת את הערים 
לפי מצבן הגאוגראפי: ערי מישור והר, ערי חוף ופנים' 
הארץ, ערי מעברות ליד נהר וכד׳! היא בודקת את השפעת 
השטח על גידול העיר ואת מערך העיר לרבעים בעלי תפ¬ 
קידים שונים; וכן היא דנה ביחסי־גומלין אחרים בין העיר 
ובין השטת, כגון אספקת־המים והוצאת אשפה וביוב, דרכי־ 
תחבורה, איזורי־נופש וכד׳. 

7 ) הג׳ הכלכלית דנה בפרקיה השונים בגידולים 
החקלאיים השונים ובתפוצתם ובתנאים הגאו׳גראפיים הקו¬ 
בעים אותה, באוצרות המינראליים השונים והפקתם, ובמק ר 
רות-הכוח למיניהם. היא דנה בתעשיה, בתחבורה ובמסחר 
כתופעות המושפעות במידה מכריעה מגורמים גאוגיאפייס- 


¬ כגון מציאותם של אוצרות מינראליים, האקלים כגורם חק 
לאי ובגורם המשפיע על הייצור, זרמי־מים כגורם לייצור כוח 
הידרו־חשמלי, ריכוזי אוכלוסין כיצרנים וצרכנים גם יחד, 

אפשרויות־התתבורה ועוד. 

8 ) הג׳ המדינית דנה במדינות ביחידות גאוגרא- 
פיות ובנתונים הגאוגראפיים המשפיעים על תחום המדינות 

וגבולותיהן, 

ב. ג' ך ג י 1 נ א ל י ח: 1 ) הפרק הראשון דן ב נ ו פ י ם; 

הוא מסכם ומ&יין את הנחקר באיזורים הרגלגאליים השר 
נים על סוגי הנוף השונים והתפתחותם. — 2 ) הפרק השני 
מסכם את הפרקים הרגיונאליים ומצרפם יחד ומגיע לסיון 
פני כדור־הארץ ליחידות גאוגראפיות בדרגות 
שונות של גודל. — 3 ) הג׳ ההיסטורית משחזרת את 
התמונה הגאוגראפית של הארצות השונות בעבר.— 4 ) הפר¬ 
קים העיקריים של הג׳ הרגיו׳נאלית דנים במחקר הכולל 
של כל יחידה גאוגראפית, החל מהיבשות והימים וכלה בי¬ 
חידות הגאוגראפיות הקטנות — כעמקים, מערכות-הרים 

מסויימות, מפרץ ימי, וכד׳. 

המכשיר האופייני ביותר למחקר הגאוגראפי ולהצגת 
תוצאותיו: ה מ פ ה — היא נושא הקרטוגרפיה, מקצוע 
שאינו שייך לג׳ במובן המדוייק, אולם הוא מצורף אליה 
צירוף הדוק. מקצוע זה הגיע היום אחרי התפתחות רבה 
ומסועפת למעמד עצמאי > והוא הדין בשיטות-המדידר שהוא 
משתמש בהן, שהן נושא ה ג א ו ד ז י ה. 

ץ * י 

0. 1*1 !?*? ־ץ־*'׳•! י ££ז 2552 ? . 5 ; 1924 /*)ה - 

1-^, 1922-1930; 1(1.. £< ־ - 
1929*; £. (16 1 ) 11 ס* ז ג *, 

חש x1^, 1928*; £. 82 י €$מ 

(3., 1933*; ? 4 

1930 ££.; 11. 1£41 .? , 1939 ,. 0 / 0 * ¥11 ־ 801 £6 ־ 

0 , 0211014 . 0£ ל 0 םב 81 12 121 ״ז\ . 

1927 . 1947 ־ 

ר. ג 





43 


נאונרפיח 


44 



תולדות חג׳. א. ההתחלות והמזרח הקדמון. 
נסיונות לתפיסת המציאות הגאוגראפית, הן של הסביבה 
הקרובה והן של הארץ בכללה, ניכרים כמעט בכל העמים 
מראשית התרבות האנושית. השקפות העמים הקדומים, 
שהגיעו לידיעתנו, כלולות בתעודות דחיות ומיתולוגיות! 
דוגמה— תיאור מקומו של גן־עדן במקרא (בר , ב, י־יד). 
הצד החשוב שבתיאזדים אלה אינם הליקויים בהכרת המ¬ 
ציאות—במקרה שלגו, לפשל, ההנחה המוטעית שלפרת 
ולהידקל יש מקור משותף אלא הרצון להכרה, המתבטא 
בהרחבת היריעה של השיקולים הגאוגראסיים אל מעבר 
לצרכים המעשיים. חומר גאוגראפי לפי שיטה ראציונאלית 
יותר מספק לנו המקרא, למשל, ברשימת מסעי בני-ישראל 
(במ׳ לג, ודמם), אלא שכאן אין כל סימן של עיבוד גאו- 
גראפי, כי אם דו״ח היסטורי בלבד. גם נסיון קארטיגראפי 
נמצא במקרא (במ׳ לד, ג־יב) בקביעת גבולות ארץ־ישראל. 
פירוט שמותיו של החרמון בסי עמים שונים הוא דוגמה 
של זיהוי גאוגראפי (דב׳ ג, ט). ידיעה גאוגראפיח מתבטאת 
בעצם הזכרת שמותיהן של ארצות מרוחקות, כגון הודו, 
שהיתה ידועה כארץ הגבול המזרחי של מלכות פרם (מג׳ 
אסתר). — השפעות גאוגראפיות אפשר להכיר גם בלוח 
הגויים (בד י). 

ידיעות גאוגראסיות חשובות היו לפגיקים, וביחוד 
לבני מושבתם קרת־חדשת. בידינו נמצאים תרגומים יווניים 
של דו״חי הנסיעות של חנו לאורך חופי אפריקה המערבית 
(במאה ה 6 לפסה״ב) ושל בךזמנו אחי-מלכאת (בטכסטים 
היווניים: הימילכון) לאורך חוסי צדפת עד בריטניה * ייתכן 
שהדו״ח האחרון שימש מדריך לפיתאס (ע״ע). 

3 המדע היווני. 1 . התקופה המיתית והיו* 
נית הג׳ המדעית, ככל המדע היווני, מ 1 צאה מן המושבות 
שבאסיה הקטנה. ביצירת ה 1 מר(ם ההשקפה הגאוגראפית 
היא עדיין דמיונית כמעט בכל מה שחורג מתחומי הים 
האגאי, לפשל: בתיאור של מיצר־מסינה ("סקילה וכאריב־ 
דיס")! רק פה ושם מתגלות בה 1 מר 1 ס ידיעות בודדות ממשיות 
על ארצות שממערב למצרים. הסיוז־וס מכיר את השמות 
אסיה ואירופה, אף כי משמעותם עדיין מצומצמת. אולם 


במאה ה 6 מצייר אנכסימנדרוס (ע״ע) איש מילטוס אח המפה 
הראשונה של הארץ הנושבת (^!״ 0 * 01 ). עבודתו שוכללה 
כחמישים שנה לאחר מותו על־ידי הקטיאוס (ע״ע), אף הוא 
איש מילטוס. תיאור כללי של מפה מאותה תקופה נמסד ע״י 
הרודוסוס (ד/ 8 , 36 ! ה׳, 49 ). המפה היתה, כנראה, מעו¬ 
גלת! האוקיינוס מקיף את היבשה מכל הצדדים, עד שהיא 
נראית כאי גדול בתוך הים! כמרכז היבשה נחשבת ךלפ 1 י. 
הקאטיאוס שיפר בהרבה את פרטי המפה, בהסתמכו על נסי¬ 
עותיו הנרחבות ועל ידיעות מארצות־המזרח שהגיעו עם 
התפשטות מלכות־פרס. אך עיקר חשיבותו הוא בתיאור האר¬ 
צות, המלווה את מפתו. בזכות תיאור זה נעשה הקאטיאום 
לאבי הג׳ הספרותית. המקצוע נקרא תחילה ; 801050 ״ ("שוט 
בארצות"), ואילו המונח ג׳ היה מציין אח ציוד־המפח בלבד. 
השפעתו של הקאטיאוס על התפתחות הג׳ חיתה עצומה 
ונמשכה מכמה בחינות עד לתקופת אבהדהכנסיה. הקאטיאוס 
היה, כנראה, הראשון שחילק את היבשה לשלושת החלקים 
אסיה, אירופה, לוב. הארץ נחשבה כנחלקת לשני חצאים, 
והקו החוצה עבר בים מעמודי־הראקלם (מיצר-גיברלטאר) 
במערב עד שפכו של נהר־פסיס אל הים השחור המזרחי 
(ליד הרי־קאווקאז)! נהר זה נחשב כזורם מן האוקיינוס המ¬ 
קיף אל הים השחור. הגבול בין אסיה ולוב היה הנילוס. — 
ההתענינות בג׳ מתבטאת אף בטדאגדיות של איסכילוס 
(פרומתוס) וסוסוקלם (טריפטולמוס). 

וזע 1 נ ד 

2 .תקופת המעבר אל המחקר השיטתי. 
הביקורת שעירערה את תמונת־העולם היונית התבססה על 
ההכרה הגוברת והולכת בדבר כדוריות־הארץ ועל הרחבת 
ידיעת ארצות-המזרח באמצעות מלכוח-פרם—ביחוד בדבר 
הים הכספי כאגם בפני עצמו ובדבר הגודל העצום של יבשת 
אסיה. כנגד זה, לא נתרחבה ידיעת ארצות־המערב משום 
חסימת הים התיכון המערבי בפני הספנות היוונית על־ידי 
עליית קרת־חדשת. תחילה הוכחשה התאוריה בדבר האו¬ 
קיינוס המקיף ובדבר הצורה העגולה של היבשה. ראש* 
המדברים נגד הג׳ היונית היה הרודוטוס, אמנם, הוא עדיין 
מחזיק בדעה על הצורה השטוחה של האדמה, אזלם הוא 
דוחה את מציאותו של האוקיינוס מכל עברי־היבשה, וכן 


, ק י נ י ן>/, 



' 1 

.׳•׳״״״ 




טורדהעוים ל 8 י ה?טיא 1 ם ( 517 <טםוז״נ> 



45 


גאדגדפיח 


46 



את חלוקת היבשה לצפון ודרום! את הגבול בין אסיה ואפ¬ 
ריקה הוא נוטה להעביר מן הנילוס אל מיצר־סואץ. הים 
המערבי מבונה אצלו לראשונה בשם אטלנסיס. צורת־הארץ 
היתה בעיניו, כנראה, מעין אליפסה! הוא הסתלק מן ההנחה 
שדלפוי היא מרכז־הארץ. הרודוטום הידבר. להשתמש בג/ 
וביחוד בידיעת הארצות ע״ם ראיה ושמיעה, כמדע-עזר 
להיסטוריה. ידיעותיו בפרטי הג׳ של הארצות השונות אינן 
שוות! חשוב ביותר הוא תיאורה המפורט של מצרים. 

3 . נצהון ההכרה בכדוריותיהארץ. התורה 
בדבר כדוריות־הארץ גמלה במושבות היווניות בדרום־איט־ 
ליה וסיציליה. על־סמך שיקול תאורסי בלבד בבר שיער 
אנכסימאנדרוס, שהשמים הם כדוריים ושהארץ מתקיימת 
במרכזם ללא משענת. ייתכן, שכדוריות-הארץ כבר היתד. 
כלולה בתורתו של פיתגורס (ע״ע) עצמו, אך עב״ם נכללה 
בתורותיהם של פרמנידס (ע״ע) ושל פילולאום (ע״ע) ואר־ 
כיטס (ע״ע). בימי אפלטון נתחזקה הכרה זו והיתר. לקניין 
קבוע של המדע היווני. מיד החלו גם הנסיונות לקביעת 
גדלו של כדור־הארץ, אם כי המספרים הראשונים היו מוג¬ 
זמים ביותר. בג׳ של אפלטון עצמו עדיין חזק היסוד המי¬ 
תולוגי, כמוכח, למשל, סן המיתום על אטלאנטיס. 

את כדור־הארץ חילקו תחילה לחמשה אמורים לפי קווי- 
רוחב. את האיזורים הממוזגים המיושבים תיארו בנמצאים 
צפונית ודרומית ל״איזור השרוף" שבאמצע (לפי פוסידו־ 
ני 01 מקוד תפיסה זו הוא בפארמנידס). אודוכסום (ע״ע) 
מתאר את תחום־המושב במלבן הגזור מתוך כדוד. הוא עדיין 
מחזיק בתאוריה היונית, ששוליו של מלבן זה הם איבריה 
(ספרד) במערב, הודו במזרח, סקיתיה בצפון וכוש (היבש) 
בדרום * אולם בהרבה פרטים הוא מסתסך על מחקר עצמי, 
ביהוד בתיאור הארצות. הוא גם כתב ספר בשם ?ס 5 ס 0£ *ת 
להסברת מפתו, והשפעתו עדיין היתה ניכרת זמן רב אחריו. 

א ריסס ו העשיר והעמיק את הידיעה הגאוגראפית 
ע״י הסברת גאות הנילוס כתוצאה מגשמי־חבש, ע״י תיאור 
ההרים של אירופה המרכזית שמהם זורמים נהרות רבים 
צפונה, ע״י ציון מקור הדנובה, וע״י העתקת מקורו של 
האינדוס מהרי-איראן אל ההימאלאיה 1 את הגאנגס הביר 
כנהר המזרחי ביותר. אריסטו ובית־מדרשו הצטיינו בתסיסה 
מעסיקה יותר של נופים ואקלימים שונים ושל טיבם של 
עמים זרים ע״פ הליכות חייהם וחוקותיהם. 


שרידי השקפת-העולם היונית עדיין ניכרים בגאוגראסים 
אחדים של המאה ה 4 , למשל ב אסור ו ם, חחחר לצורה 
הישנה של ;")!זץן״ס־ז־(תיאור-הארצות) ו;<ד 0 .* 1 ז£ש** (תי- 
אור־ד.חופים)ו אעפ״ב ניכרת בו התקדמות בהכרת הפרסים, 
כגון בתיאור מיצר באב־אלמנד־ב והתוף הקלטי. לאותה תקו¬ 
פה שייך ה של "הים הפנימי" סאת ם ק י ל א ם, 

שהגיע לידינו ושהוא חשוב מבחינת התפתחות הקארטו־ 
גראפיה. 

4 . ה ת ק ו ם ה ההלניסטית. מסע־הכיבוש של אלכ¬ 
סנדר מציין מהפכה בידיעה הגאוגראפית של היוונים, אלכ¬ 
סנדר עצמו וגם יורשיו תמכו בסיורי־מומחים לשם הכרת- 
ארצות, פעולות מדידה, חקירת חופי־ימים. ידיעת מהלך 
האינדוס הורחבה, וכן הוכר החוף מן שפך־האינדוס עד 
שפך־הפרת, והוכרה צורתו האמיתית של חצי־האי ערג 
ועי״כ נתבטלה סופית ההשקפה המקובלת בדבר קיום חי¬ 
בור בין האינדוס והנילוס. ההתקדמות הכללית של מדעי- 
הטבע בעקבות פעולתו של אדיסמו* תרמה הרבה לשיבלול 
מדע־הג/ אף בי תפיסתו של אריסטו בדבר הארץ כמרכז- 
העולם, בניגוד להשקפה ההללצנסרית, נתחזקה ביד הס¬ 
ט 1 א ה ונשארה שלטת עד לימי קויפרניקוס. חקירת הנילוס 
עד סונה שמה קץ לתאו׳ריה המקובלת בדבר סיום תחום- 
המושב ליד קרהמיפנה. 

בשלהי המאה ה 4 חלה נסיעתו של פי תא 0 (ע״ע) איש 
מסיליה לארצות־הצפון של האוקיינוס האטלאגסי. פיתאם 
הוכיח, שתחום־המושב משתרע צפונה הרבה יותר מכפי 
ששיערו, שהרי גם "תולי" (סקאנדינאוויה ז) נמצאה נוש¬ 
בת. הוא ראה גם את זוהר־הצפון והיה הראשון שקבע את 
הקשר בין הגאות והשפל ובין מהלד־הירח. הוא מסר ידיעות 
נכונות על צורת החוף האטלאנטי, שהשפיעו אחר־כך על 
תמונת־הארץ של אראמו׳סתנס, וכן יש לציין אוחו כמגלה 
בריטניה. מסתבר, שהוא חקר גם את חוף הים הצפוני עד 
שפך־האלבה. — על יסוד התגליות החדשות עיבד בן־דורו של 
פיתאג ד י ק י א ך ב ו ס איש מסינה, את מפת־הארץ מחדש, 
בעיקר ע״י הרחבה ניכרת של רוחב תחום־המושב מצפון 
לדרום. אולם אין ביכלתנו לשחזר בדיוק את פרטי מפתו. 

בשלטון מלבי בית־סלוקום הורחבה בעיקר ידיעת הודו 
על־ידי מג אם מנס ואחרים, ואילו מלבי בית*תלמי דאגו 
לחקירת המפרץ הערבי והחוף המזרחי של אפריקה. את 
סיכום הידיעות הגאוגראפיות של התקופה האלכסנדרוגית 
נתן אך טוס תג ס (ע״ע), גדול הגאוגראפים של התקופה 
העתיקה, הראשון ששקד על חולדוח־מדעו, וגם הראשון 
שקרא לספרו — שממנו נשתמרו קטעים בלבד — בשם ג׳. 
אראטוסתנס חישב בדיוק מפתיע את הקף כדור־הארץ, וכן 
הסתלק מן התאוריה שהאחור הטרופי אינו מיושב, ולא 
הכיר בגבול לתחום־המושב מלבד הים. תחום זה משתרע, 
לדעתו, מן המשווה עד קו הקוטב הצפוני ("ממרואי עד 
תולי״) לאורד מחצית הקו־המשווה! רחבו כ 38,000 סטא־ 
דלת = 9/15 מן המרחק שבין המשווה והקוטב, וארכו 
ב 78,000 סטאדיות. חידושו המדעי החשוב ביותר של ארא- 
טוסתנם היה בשימוש בקוד רוחב ואורך לשם ציור מפתח 
בזה נקבע לדורות העקרון של הקואורדינאטות הגאוגרא- 
פיות. הוא הנהיג חלוקת תחום־המושב מדרום לצפון לד 
אקלימים, שגבולותיהם נקבעים לפי אורך היום הארוך 
ביותר, הגדל והולך מאקלים לאקלים בחצי־שעד" מ 3 נ שעות 



47 


גא וגרסיח 


48 


עד 16 שעות ז וכן הנהיג 7 מרידיאנים (שיחזור מםת*אראטו- 
סתנס: ע״ע ארטוסתנס, 601 — 802 ), 

5 . מהסטואה עד ראשית האימפריה הוי־ 

מ י ת. מן הבאים אחרי אראסיסוננס היו שניסו לתאם בין 
ההשקפות האגדיות הקדמוניות ובין ההכרות החדשות. הנציג 
העיקרי של כיוון זה היה קרא ט ר איש סלוס(כ 160 לפסה״נ). 
חשובה יותר היתד. הביקורת שנמתחה על אראטוסתגם 
מבחינת המאתמאטיקה והאסטרונומיה. ה י ם ר כ י ם (ע״ע) 
עירער בעיקר על קביעות הרוחב של מקומות רבים בידי 
אראטוסתנס. הוא דרש הכנת מפה חדשה, והציע לבססה על 
מערכת רשת־המעלות הנהוגה עד היום הזה. אולם הוא 
הכיר, שעדיין לא הגיע הזמן לציור מסה כזו, מחמת העדר 
ידיעות מדוייקות על הרוחב של מקומות רבים. הוא גם דתה 
את ההשקפה על "האיזור השרוף", שאין בו ישוב. 

כיוון שלישי באותה תקופה הדגיש יותר את תיאור 
הארצות והעמים, בצירוף תיאורים היסטוריים, ללא זיקה 
למתמאטיקה ואסטרונומיה• אגתרכידס איש קניז־וס 
(כ 185 לססה״נ) תיאר את האוקיינוס ההודי ושם קץ לדעה 
על האוקיינוס המשווני. פוליביוס (ע״ע) פעל הרבה 
לשיפור הידיעות על המקומות הגאוגרפיים באימפריה הרו¬ 
מית המתהווה, שהתהלך בה לארכה ולרחבה. בחיבורו ההיס¬ 
טורי הגדול היה ספר ל״ד מוקדש כולו לג׳, כדי לשחרר את 
ההרצאה ההיסטורית מהסברות גאוגרפיות. הוא הסתלק 
מרעיון המפה המראה רק הלק מפני־הארץ, ונעשה ע״י כך 
ליוצרו של "חוג־הארצות" (בת 11 ז 2 זז 16 15 נ 011 ). הוא לא 
החשיב את החישוב המאחמאטי, אלא את מדידת הארצות 
הידועות. בזה היה הולם את הרוח המעשית של ה ר ו ם א י ם, 
שהשפעתם התחילה מעתה לדחוק את רגלי התאוריה היוונית. 
פוליביוס תיקן את צורת הים־התיכון, כפי שהיתה מקובלת 
מימי דיקיארכוס! הוא הכניס לראשונה את האלפים בתמונה 
הגאוגראפית, אחרי שחשיבותם הורגשה ע״י מסעו של חני־ 
בעל! וכן היה הראשון שמסר ידיעות נכונות על ספרד 
ותיקן את ידיעת צפון־אפריקה. 

א ר ט מ י ד ו ר ו ם איש אפפום (כ 103 לפסה״ג) נתן 
ב״פריפלוס" שלו מדידה מדוייקת של חופי הים הפנימי, 
המעברות ודרכי־היבשה! הוא הרחיב את ידיעת הצפון — 
בריטניה, שוודיה הדרומית והים הבאלטי. 

ס וסירוג יום (ע״ע) היה המחיה של הג׳ המדעית 
על יסוד שיטת אראטוסתנס. אמנם, מחיבוריו לא נשתמרו 
אלא קטעים מפוזרים, שפירושם שנוי בסקרים רבים במחלו¬ 
קת. הוא שיפר את תורת־האקלימים, בהעמידו את ה״אקלי־ 
מים" לא על איזורים מצומצמים בעלי רוחב ססויים, שנקבע 
בדרך החישוב, כי אם על חגורות רחבות ( 1 ״׳״״£) גובלות 
זו בזו, שבתיאורן השתמש בסימני״הכר קלימאטולוגיים 
במובן המודרני של המלה, תוך שימת־לב לגזעי־האדם, 
לעולם־החי, לצמחיה ולמזג־האויר! הוא השתדל לקבוע לכל 
ארץ את מקומה באחת הרצועות. מבחינת ידיעת הארצות 
פעל הרבה לשיפור הכרת ספרד, גאליה ואפילו גרמניה? 
הוא היה הראשון שהכיר את הרי היורה השובי. 

גם סט ך בון (ע״ע) חזר ונזקק לעקרונותיו של ארא־ 
סוסתגם! אך עוד יותר השפיע עליו פוליביום. נקודת־מוצאו 
היתה כדוריות־הארץ והחלוקה לחמשה האמורים האסטרונו¬ 
מיים המקובלים עד היום! אך הוא חזר לאמונה, שהאיזור 
המרכזי הוא.אמור שרוף" ללא אפשרות של יישוב. מבחינה 


קארסוגראפית טעה כמה טעויות חמורות: את ארכו של 
הרינוס העמיד על קצת יותר ממחצית האורך הנכון, שכבר 
נקבע ע״י קודמיו! הוא התעלם מידיעותיו של פיתאס בדבר 
מציאותו של חצי־האי ברטאן וצייר את חוף מערב־אירופה 
כקו אחיד מצפו׳דמזרח לדרום־מערב משפך־הרינוס עד הרי־ 
הפירנאים. עיקר חשיבותו של סטראבון בתיאוריו המקיפים 
של הארצות והעמים, שהם רבי־תוכן ונבדלים לטובה מן 
הסטאטיסטיקה היבשה של סופרים רומאים אחרים. 

מהמאה ה 1 לסה״נ יש עוד להזכיר את ספר-השימוש 
המצויין לספנות באוקיינוס ההודי ;ף?■;ע 0 ג!״ 60 ז 1 

;״?>). המתאר את ים־סוף ואת הדרך להודו, 

אך מגלה גם ידיעה של חלקי־אסיה מזרחיים יותר. 

6 . תקופת הקיסרות הרומית מצטיינת בשתי 
תופעות עיקריות: פיתוח נוסף של ידיעת הארצות ונסיו! 
יווני אחרון להחיות את הג׳ המדעית. 

הרומאים היו מעוניינים בעיקר בחומר שימושי ולא 
התעניינו כלל בשאלות מדעיות! טאקיטום, למשל, מתעלם 
מכדוריות־הארץ. ההשג החשוב ביותר של הרומאים היתה 
מפתו של סךקוס אגרי פ א (ע״ע), המתארת את חוג־ 
הארץ לפי מדידות ובניגוד גמור להשגי הג׳ האסטרונומית 
בפירוש למפה זו נמצאים הנתונים הקובעים את הציור. 

ידיעת הארצות הורחבה בראשית תקופת הקיסרות ביחס 
לצפון (למשל ע״י תיאוריו של יוליוס קיסר על גאליה, 
גרמניה ובריטניה), ובתקופה שבין נירון וטריאנוס ביחס 
למערב ולמזרח. סתרה של האימפריה הקיף את הארצות 
מבריטניה עד לסין ומהים הבאלטי עד למקורות-הנילום. 
הודו המזרחית נכללה בתחום־הידיעה׳ וכן יבשת־אסריקה! 
וכן נודע על קיומם של הא־ים הקאנאריים. אך עזיבת הג׳ 
המדעית הביאה את הרומאים לידי חידוש השקפות שנת¬ 
יישנו מזמן ושמקורן בג׳ היונית, בעיקר בהשפעת אפיקורוס. 
עדים לכו הם לוקרטיוס (על טבע הדברים, ה׳, 650 , ועוד) 
ו ו ך ג י ל י ו ס (גאורגיקה, א', 231 ועוד). הסופר הגאוגראפי 
הראשון בספרות הרומית היה פ ו מ פ ו נ י ו 0 מלה (ע״ע), 
שהוא עדיין מזכיר את כדוריות-הארץ ואת תורת־האיזורים, 
וכן תחום-םושב שני דרומית מהמקובל. סדר הארצות בחי¬ 
בור( הולם את מהלך חופי־הים, החל מאפריקה, אסיה 
ואירופה לאורך חופי הים הפנימי, עד לספרד, אח״כ החוף 
האטלאנטי של אירופה. את הסינים הוא מתאר כיושבים 
בין ההודים בדרום והסקיתים בצפון, כדרך סטראבון. — 
פ ל י ג י ו ם הזקן (ע״ע) דן בספר ב׳ של חיבורו בקוסמוס 
ובג׳ הפיסית ובספרים ג׳—ר — בארצות! זהו התיאור הגאו- 
גראפי המקיף ביותר של הרומאים. מבחינה מדעית הוא 
בלתי־שלם ובלתי־מושלם, תלד בכל בגאוגראפים היווניים 
ומחוסר כל עצמאות! הוא מצטיין בעיקר בחריצות באיסוף 
חומר רב. במקום האקלימים הוא גורס 7 עיגולים ( 01x1111 ) 
בין אלכסנדריה ואנקונה, המתאימים, איפוא, לאקלימים 3 
עד 6 , והחופפים זה את זה בחלקם. יסודר. של חלוקה זו הוא 
אסטרולוגי. וממציאה הוא סרפיון איש אנטיוכיה, תלמידו 
האדוק של היפארכום׳ מתנגדו של אראטוסתנס דדידו של 
קיקרו. — ט ק י ט ו ס ידע על מסעו של אגריקולה סביב 
בריטניה, אולם בדרך־כלל היה חסר חוש גאי׳גראפי. בימיו 
תיבר פוזניאס חיבור יווני ב 10 ספרים, המתאר את יוון לסי 
מחוזות בהדגשת השרידים הארכאולוגיים והנתונים לתולדות 
הדת והמיתולוגיה. סופרים רומאים מאוחרים, שהשפיעו 



49 


נ* רגרסיה 


50 



על הספרות הגאוגראפית של ימי־הביניים, היו: א מ פ ל י ו ס 
(בימי אדריאנוס קיסר)!גיוס יוליום 0 ו ל י נ ו 0 (אמ¬ 
צע המאה ה 3 )! ההיסטוריון אמיאנוס מךצלינויס 
(ע״ע)! יוליום הונויריוס אורטור, שהקוסמוגרא- 
פיה שלו היא הדרגה להבנת המפה* מ ר ט י א נ ו ס קפלה 
(המאה ה 5 ), שהוסיף צפונית לאקלים השביעי עוד אקלים 
שמיני, דרד ההרים הריפאיים (סקיתיה), ששם השמש אינה 
שוקעת במשך ששה חדשים — ידיעה ששאב, כנראה, מסו־ 
סידוניום ן הספר #611111101 61 11 ) 011111 011113 ! 0 ג 0$11 ק^£ 
למכונה א תיקום (המאה ה 5 — 6 ), ספר המבוסם על מקור 
יווני אבוד, ששייד לכל המוקדם למחצית השניה של המאה 
ה 4 . זמן חיבור המקור של-מפת 8 וי י טיב ג ר" (ע״ע), 
המראה את דרכי־התחבורה של האימפריה הרומית, שנד 
במחלוקת! מסתבר, שמקור זה נערך סוסית במאה ה 4 . 
באותה תקופה (המאה ה 4 ־ 5 ) חבר ויביום סלןוסטר ספר 
גאוגראפי לשימוש משוררים. 

אחרית הג' היוונית. הגאוגראפים היווניים של 
תקופת הקיסרות הרומית שאפו לשמור על המסורת המד¬ 
עית. ספרו של סרינוס איש צור הוא המקור הישיר 
לפטולמאיוס. הוא הרחיב את גבולות תחום־המושב של 
אראטוסתנם והעריך את המרחק מן הקו־המשווה עד תולי 
(שאותה קבע בצפון בריטניה, ברוחב ־־ 63 ) ב 31,500 סטא־ 
דיות, ומן הקו־המשווה עד הקו הטרופי הדרומי (״ 24 ) 
ב 12,000 סטאדיות. הנקודה הדרומית ביותר בחוף המזרחי 
של אפריקה היתה בעיניו כף־דלגאדו, ברוחב אגם־גיאסה. 
אח אודך תחום־המושב חישב בהפרזה רבה ל 91,280 סטאדיות 
או ״ 225 . הוא מזכיר בדרום־מזרח את הסינים ובצפון־מזרח 
את ימת־אראל! במערב הכיר אח -איי-המאושרים", כלומר 
הקאנאדייס, והיה הראשון להתחיל את ספירת־המרידיאנים 
מהם. 


ס טול מ י ו ס (ע״ע) היה תוכן ונתן לתכונה השפעה 
גדולה בהרבה על הג׳ מאשר סריגוס. ההכרה בכדוריות־ 
הארץ נשארה ביה״ב כמורשת־פטולמאיוס קניידהדורות 
אצל הערבים, ובמידה גדלה והולכת גם במערב. אולם 
פטולמאיום הנחיל ליה״ב גם את מגרעותיו: את התפיסה 
הגאוצנטרית ואת חג׳ האסטרולוגית שלו. חיבורו 
הגאוגראפי הגדול של פטולמאיוס אינו אלא -מפה במלים", 
שהיא קובעת מרחקים בין נקודות מסויימות על־סמך ספרי־ 
התיירים ומדידות־הדרכים, ובמידה מצומצמת גם על־סמך 
נתונים אסטרונומיים. סטולמאיוס תיקן את המידות המופרזות 
של מארינוס! הוא קובע את הרוחב של תחום־המושב 
ל 40,000 סטאדיות (״ 63 צפון — ׳ 25 * 16 דרום), ואת האורך 
ל ״ 180 . בפרטים ניכרת בו התקדמות לעומת קודמיו (כגון 
שיפור תיאור האינדוס), אולם הוא גם מחזיק בטעדות נושנות 
ואף מכנים חדשות. פטולמאיוס נותן רשימה של 134 ערים 
הנמצאות בשבעת האקלימים, רשימה שנקבעה ע״י סרפיוז 
ועברה במסורת לגאוגראפים של יה״ב. בסך־הכל' קבע 
פטולמאיום כ 8,000 נקודות לצרכי המפה, שלציורה משמש 
ספרו הדרכה. בקביעת רחבן של נקודות הסתמך על אורד 
היום, בשביל האורך שימשו בעיקר מדידות. המרחקים 
שהוא קובע לוקים בדדך־כלל ביתר — מערבית לאלכסנדריה 
בערך בשליש ומזרחית לה בערך ברביע! נמצא, שהוא הגזים 
בארכושל הים התיכון בהרבה. לסי הוראותיו של סטולמאיוס 
צויירו מפות, הנמצאות עדיין בכתבי־יד רבי* והשפעתו 
מוכחת במפות־הים (.מסות־מצפך או -מסות פורסולניות") 
עד סוף יה״ב. 

במסורת של פטולמאיוס המשיכו פפום איש אלכסנדריה 
(בימי דיוקלטיאנוס) ותאון איש אלכסנדריה (כתב 372 ) 1 
שניהם קיבלו את שבעת האקלימים של אראטוסתנס ומסרו 
רשימות של הערים החשובות. מרקיאנום מהראקלאה כתב 




























51 


גאוגרםיה 


52 


(בערך ב 400 ) פריפלוס של הים החיצון, פריפלוס של 
הים התיכון וקיצור של הג׳ של ארטמידורום. הוא הפך 
אח חישוביו של פטולמאיום לערכי־מרחקים מדוייקים לפי 
סטאדיות. 

ג. הג׳ בימי־הביניים. 1 . הנוצרים המערביים 
ו ה ב י ז א נ ט י י ם. עם חורבן העולם העתיק נשתכחה והלכה 
בהדרגה תמוגת-הארץ המדעית שהיתר, פרי עבודתם של 
היוונים. בבואחיוס, קסיודורוס, ואיזיח׳רוס איש סביליה 
עריץ ניכרת'ידיעח־מה בפטולמאיוס. גורם חשוב לירידת 
המדע הגאוגראפי היתה המגמה לתאם את הידיעות הגאו־ 
גראפיות להשקפה הגאוגראפיח של המקרא(או למה שנחשב 
להשקפה זו). בעיקר גברה הנטיה לשוב לתיאור האדמה 
כשטוחה: אוגוסטינוס, וכן אבות־הכנסיה שבסוריה ובאדם- 
נהריים, לחמו בתורת האנטיפו׳דים. ידיעת הארצות הצטמצמה 
בעקבות צימצום המסחר הבינלאומי ואי־הביטחון בדרכי־ 
התחבורה. 

החיבור הגאוגראפי הטהור הראשון שנכתב בידי נוצרי 
הוא, לפי ידיעתנו היום, "מסע הנוסע מבורדו"( 01 נ 3111 ־]£״ 111 
%3161136 >-ו 811 ), תיאור של עליה־לרגל מבורדו לאר׳רישראל 
ומשם חזרה דרך רומא למילאנו, משנת 333 . על התיאורים 
הרבים של ארץ־ישראל והארצות השכנות, שהשאירו עולי* 
רגל נוצריים מאותרים יותר, ע״ע ארץ־ישראל. 

בראשית המאה ה 5 פתח פאולוס אורוזיום (ע״ע) 

את ספרו "נגד עובדי־האלילים" בסקירה גאוגראפית כללית. 
ספר זה היה מכובד מאד ביה״ב והועתק הרבה; בין השאר 
הוא הספר היחידי בשפה הלאטינית שתורגם לערבית. 

בימייוסטיניאנוסחיבר קוסמסאינדיקופלוסטס 
"טופוגראפיה נוצרית", שבה נתכוון להוכיח, שהארץ'היא 
שטוחה ושהלילה הוא תוצאת היעלמה של השמש מעבר 
לשוליחזארץ הגבוהים שבצפון! גוף־הארץ הוא בעל צורת 
מלבן, שארכו כפול מרחבו, כדוגמת אוהל־מועד. באותה 
תקופה סודרה מ פ ת - מ י ד ב א. בן־דור אחר של יוסטיני- 
אנוס היה מחבר המקור היווני של 03001115 ס 1 ס£? 13606 ? 
! £010106 ?, שחובר ב 534 , תורגם ללאטיגית במאה ה 12 
והשפיע הרבה על חלוצי ההומאניזם. הוא פוחח ברשימת 
האקלימים ורשימת הערים השייכות לכל אחד מהם! קביעת 
מעלות האקלימים נובעת דרך תאו! מפטולמאיום. — ההיס¬ 
טוריון שחיבר את ה 35011316 !} 00-01110011 , דברי־הימים מאדם 
הראשון עד שנת 629 , נותן את רשימת הערים של סראפיון 
לפי עריכה שנעשתה בתקופה שבין פטולמאיוס ובין פאפום. 

איזידור איש סביליה (ע״ע) הקדיש שנים מספרי 
האנציקלופדיה שלו לקוסמוגרפיה וג/ הוא השווה את האדמה 
השטוחה לגלגל וגרם עי״כ ליצירת המפות הגלגליות 
של יה״ב. מפות אלו באות בצורת עיגול, שבתוכו מצויירת 
אות 7 . המפות מכוונות למזרח, לא לדרום כספות הרוסיות 
העתיקות, ומכאן הביטוי אורעטאציד" מעל לקו האפקי של 
הי! נמצאת אסיה, משני צדדיו של הקו האנכי נמצאות 
אפריקה ואירופה. קווי*ה מסמלים את הנילוס בדרום, את 
הטנאיס (דון) בצפון ואת הים התיכון במערב! ירושלים 
היתה המרכז. במפוח אלו הוקצע מקום גם לעמים אגדיים, 
כגון גוג ומגוג. בתורת האקלימים חוזרים איזידוד, וגם 
ק סי ודורו ם (ע״ע), לתורתו המקורית של אראטוסתנס. 
מסה מעין זו של איזידור גורם גם הגאוגראף האל¬ 
מוני מדונה (סוף המאה הד), שספרו מבוסם על מפה 

* ז י 


מהמאה ה 3 הוא מרבה בהבאות מהמקרא וגם בדיונים 
תאולוגיים, אך מכיר גם את אורוזיוס, פטולמאיוס ואחרים. 
מחמשת ססרי-חיבורו מוקדש הראשון לחוג־הארץ, המחולק 
ל 12 שעות־היום ממזרח למערב! הלילה (צפון) כולל את 
שאר 12 השעות. 3 הספרים הבאים דנים באסיה, אפריקה 
ואירופה וכוללים רשימות של ערים ונהרות, אך לא תיאור 
ממשי. ספר 5 הוא פו־יפלוס של הים התיכה ותיאור החוף 
האטלאנטי. 

בדה (ע״ע) החזיק בכדוריות־הארץ! אולם כמה שנים 
אחרי מותו פסל האפיפיור את דעתו של וי רגיל י ו ס 
איש זאלצבורג, שגרם את האנטיפודים. מסעי מפיצי- 
הנצרות ומסעי הגורמאגים לא הביאו תוספת לידיעה הגאו־ 
גראפית. כבגד זה עלה סוג חדש של ספרי־ג׳, ספרים שבהט 
המחברים מתארים את ארצות מגוריהם. אדם מברמן 
(אמצע המאה ה 10 ) כלל בספר "מעשי ראשי הכנסיה ההאכד 

בורגית" (תז £1£1011 תסק 600165136 111£00515 < 131 ם 1 נו 113 06513 ) 

תיאור הארצות והערים, שבהם התרחשו המאורעות הנידו¬ 
נים׳ וידיעות על גודל הארצות ומרחקי-הערים והאיים. 
גוירו איש פיסה חיבר ב 1118 קומפילאציה גאוגרא־ 
פית והיסטורית, המבוססת בחלקה הגאוגראפי על דיגאו־ 
גראף מדונה ועל איזידור! הספר כולל רק את איטליה 
ואת האיים הגדולים שממערבה, וכן פריפלום של הים התי¬ 
כון! חידושיו הם הפרטים על הכנסיות והקדושים בערים 
הנידונות. 3 ספרים מקוריים חשובים חיבר גרלדוס דה 
ברי מקאמבריה (היא וילז) במאה ה 12 , שהם ג׳ מפורטת 
של אירלנד ואיסלנד, תיאור מסעות בוילז, וידיעות על 
האוכלוסיה ותכונותיה של ארץ זו. 

במאה ה 13 כתב הפילוסוף הביזאנטי ניקפורוס בלמידס 
שני חיבורים גאוגראפיים, שבהם הוא מגן" על תורתי כדו- 
ריוודהארץ! גם הוא גורס 7 אקלימים. באותה תקופה כבר 
חדרה הספרות הערבית למערב, ושיפור הג׳ המדעית, שנג¬ 
רם עי״כ, כבר ניכר בדאנטה. ר ו ג׳ ד ביקי ו(ע״ע) גיסה 
להכין מפה ע״ם קביעת המקומות בידי פטולמאיוס. 

בדיאלוג הדמיפוס מאת הביזאנטי לאנס קטו־ו־לס( 1322 ) 
נדחית הג׳ הדמיונית של האסטרולוגים ונמסרה חלוקה חד¬ 
שה של כדור־הארץ: מעגליהמילקה מחולק ל 28 חלקים 
שווים (קרוב ל ״ 13 כל אחד)! האקלימים מחולקים על-פני 
רבע המעגל, אך בהקף שניתן להם ע״י אראטוסתנס, אלא 
רחבם הולך ופוחת מ 8 מעלות (אקלים א׳: * 13 —* 21 צפון) 
עד 2 (אקלים ד: ״ 46 —* 48 צפת). יואנס שאב, כנראה, 
ממקורות ערבים. 

2 הנוצרים המזרחיים והאסלאם. בץ הנוצרים 
בפרס הסאסאנית נשתמר משהו מן המסורת הגאוגראפית 
של מורשת-יוון, ביהוד החלוקה המקובלת של תחום־המושב 
לאקלימים. בר דןצן (ע״ע) נלחם באצטגנינות המניחה 
שלטון כורב-לכת מסויים על כל אחד משבעת האקלימים, 
אך הוא מקבל את תורת־האקלימים עצמה כבלתי מנוגדת 
לנצרות. גם בקו׳סמו׳גראפיה שלסורוס סאבוכח (המאה 
ה 7 ) ובס׳ "ששת ימי בראשית"* של יעקב איש אך 0 ה 
ניתן תיאור מפורט של 7 האקלימים על יסוד פטולמאיוס! 
יעקב ידע גם על שתי העתות של 6 חדשים ליד שני 
הקטבים. עיבוד מקיף של פטולמאיוס בשפה הסורית משנת 
555 נשתמר בשם "סקו־יפס דחביל" (תרשים התבל). 
רישומי התורה הגאוגראפיח היוונית ניכרים בספרי הנוצרים 



מערב 


53 


גאוגרפיח 


54 



בספות הערכיות של יד.״נ ביחדדרום (-היויבלה, כיוון־סכה) טופכוז לםק 5 ה. *פיכן- יש 5 םובנ אות! ב ־ 180 5 שם חשמאתו 

עם תסונת־תטפות המקובלת אצלנו 


בותבי־ארמית עד אמצע יה״ב. גם ההיסטוריון הארמני משה 
איש בורן (המאה ה 9 ) חיבר ספד ג/ שאינו אלא עיבוד של 
פפוס בתוספת תיאור־הארצות ע״פ הג׳ של פטולמאיום. 

הספרות הגאוגראפית של האיסלאם היא רחבה וענ¬ 
פה. הפרסים והערבים לא רק קיבלו את מורשת־יוון אלא גם 
הרחיבוה והעשירוה ע״י חישובים ומדידות עצמאיים וע״י 
תיירות ומסעות־מחקר. 

החליף אלמאמון ( 813 — 833 ) ציווה לחבר לוחות ומפות 
אסטרונומיים וגאוגראפיים ע״ם מדידות חדשות. המלומדים 
שפעלו לפי הוראותיו קיבלו את גבולות תחום־המושב והאק- 
לימים של היוונים, אלא ששמות־הערים היווניים הוחלפו 
בערביים, והערים עצמן סודרו ברשימה ממזרח למערב. הג׳ 
של פטולמאיוס תורגמה הרבה לערבית, וממנה חדרו לג׳ 
הערבית המושגים האסטרולוגיים. א לח׳ וארז מ י(ע״ע) חיבר 
ספר בשם "צורת אלארד" (צורת־הארץ), שהוא מעין ניסיון 
(לא־מוצלח ביותר) לאחד את המפה המאמונית עם הפטול־ 
מאית. אולם בספרות הגאוגראפית הערבית קביעת המקומות 
היא לפעמים סדוייקת יותר מאשר בג׳ של פטולמאיוס. 

טיפוס חדש של לוח אסטרוגומי־גאוגראפי הוא זה של 
אלפרגאני(המאה ה 9 ), המייצג מסורת עתיקה בלתי־תלויה: 
קרהרוחב של כל אקלים ואקלים מהווה כאן את אמצעית- 
האקלים, עד שהגבול הדרומי של האקלים הראשון מציין 
12 % שעות של היום הארוך ביותר, ממש כמו במ 0 :> 1 ם 011-0 
35011316 * 1 אלפרגאני מסתמך על האלמגסט ועל הלוחות 
של פטולמאיום ונותן תמונת־עולם אחידה, מושתתת על 
גבולות תתלם־המושב העתיק והאקלימים. הוא- מסדר את 
הערים ממזרח למערב, אגב הבלטת הערים שבארצות־המז־ 
רח, והוא קובע את האורך של כל עיר לסי מרידיאן מזרחי. 
גם בלוחותיו של א לב תאני (המאה ה 10 ) יש פרק גא 1 ־ 
גראפי, הנותן את קביעת מקומותיהם של 93 ארצות ו 160 
ערים, וכן לוח של האקלימים! מספריו מתאימים למספרי 
אלפרגאני. אלבירוני (המאה ה 11 ) נותן רשימה מקי¬ 
פה של ערים'מזרחיות, מסודרות לפי שיטת האקלימים! 
מקומותיהן של ערים רבות, שהופיעו ברשימות קודמות, 


מתוקנות ע״ם חישובים עצמיים. אלבירוני נותן גם רשימה של 
ארצות לפי האקלימים, השונה בהרבה מזו של אלפרגאני. 

המסורת הגאוגראפית הערבית המקורית ראשיתה בחיי 
הבדוים במדבר הערבי, והיא משתקפת בשידת ה ג׳ א ה ל י ה 
(ע״ע) ובפרשנותה, שמהן הגיע אלינו אוצר בלום של ידי¬ 
עות מקוריות על ארץ־ערב. הערבים פיתחו גם ל כ ס י ק ו- 
גראפי ה גאוגראפית מיוחדת, שנציגיה הידועים 
ביותר הם: א לבב די ( 1040 — 1094 ), א לז מ דרש ך י 
( 1075 — 1144 ), וביחוד יא קו ת (ע׳ להלן)! חיבור שיטתי 
סצויין, המוקדש לידיעת ארץ-ערב, הוא "ג׳זירת אלערב" 
(אי־ערב) לאלהמד־אני (מת 945 ). 

הספרות הערבית בתיאור-הארצות מקורה, כמו אצל 
הרומאים, בצרכים האדסיניסטראטיוויים של מלכות החלי¬ 
פים, אולם גם בצרכיהם של עולי-הרגל למכה. הגאוגראפים 
השתמשו בתיאורי־דרכים מפי סוחרים בינלאומיים, וכך נוצר 
הסוג של ספרי "אלמסאלך ואלממאלך"(הדרכים והממלכות). 
נציגי הספרות הזאת הם: אבן ח׳רדאדבה (ע״ע), אלאצ־ 
ם ח׳ ר י, אבן ח ו קל (המאה ה 10 ). ספריהם של שני הא¬ 
חרונים מבוססים על ספד אבוד של א ב ו ז ן ד אלבלח׳י 
(מת ב 934 ), שהיה, כנראה, טכסט מפרש 'ל״אטלאם איס- 
לאמי". אמלאם זה כלל מפה של העולם ומסות של ערב, 
האוקיינוס ההודי, מגרב, מצרים, סוריה, הים התיכון, ו 14 ספות 
של ארצות־האיסלאם המרכזיות והמזרחיות. המפות אינן 
מתאחדות ליחידה אחת, אף אין קשר ביניהן ובין המפות של 
אלח׳וארזמי. הספרות ה״בלח׳ית", שהיא פרי המרכז התר¬ 
בותי שמסביב לחצר הסאמאניים בת׳וראסאן, עומדת בניגוד 
לספרות הגאוגראפית המבוססת על העבודות שבחצר אל- 
מאמון: היא אינה נזקקת לג׳ האסטרונומית ומוותרת על 
תיאור שבעת האקלימים. אחרון הנציגים החשובים של אס¬ 
כולה זו היה א ל מ ק ך ם י(מת בערך 1000 ) מירושלים. 

מחיבורים אחרים בג , כללית ואיזורית יש להזכיר: את 
הספר האנונימי ״הדוד אלעאלם*. (גבולות־העולם), 
המסודר לפי שיטת' פטולמאיוס > את תיאוריהן של ארצות 
רבות בספריו של ההיסטוריון א למסע ודי (המאה ה 10 ), 



55 


גאוגרסיח 


56 


על סמך ראייתו העצמית> את תיאור שליחותו של אבן 
פד׳לאן אל הבולגרים שעל הוולגה ( 921/22 ) 1 את ספרי 
המסעות של אבן א ל מ ה ל ח ל בארצוח־אסיה ( 942 ), של 
א ב ר ד. י ם אבן י ע קיו ב באירופה, ושל אבן סלים א ל* 
א ם ואני, שיצא (בערך ב 975 ) באפריקה במעלה הנילוס 
לסודאן. לתיאורי מצרים מוקדשת ספרות גאוגראפית עשי¬ 
רה בפני עצמה, שסוכמה בספר "אלח׳טם" של א ל מ ?ן ך י־ 
זי(מת 1442 ). על המגרב כתב מוחמר אבן יוסף א ל ודא ק־ 
יש גם ספרים על ערים בודדות, כגת על בגדאד. אלבירוני 
השאיר לגו—נוסף על חיבוריו בג׳ כללית— תיאור נפלא 
של הודו. בן דורו אלבכרי תיאר את אפריקה הצפונית ורו¬ 
סיה הדרומית. 

מחדשיה של הג , האסטרונומית היו: אלאדריסי, 
שחיבר ב 1154 בשביל רוג׳ר מלך סיציליה ספר גאוגראפי 
מקיף בתוספת מפה לפי 7 האקלימים, בעלת 70 מפות חל¬ 
קיות, מפה ששוחזרה והודפסה בימינו! בן־זמנו א ל ז ה ך י 
מספרד, שחיבר ג׳ בצורת תיאור של מפת-העולם — ששה 
אקלימים מסודרים מסביב לאקלים שביעי מרכזי, וכל אחד 
מהם מחולק לשלושה חלקים * א ל ק ז ו י נ י(מת 1283 ), שב- 
מפותיו ניכרת השפעת אסכולת אלבלח׳יז האנציקלופדיות 
של אלגוי רי (מת 1332 ) ואבן'פדל אללה אלעמרי 
(מת 1348 )'] האסטרונומים הפרסים נציר אלךין אלטוסי, 
מקים המצפה באלמראגה (אמצע המאה ד, 13 ), קטב אלךן 
אלשיראזי, המתרגם הפרסי של חאלמגסט ( 1236 — 1312 ), 
ואל ג בג, מיסד מצפד,־הכוכבים בסמרקבד ( 1393 — 1449 ). 

' המלון הגא 1 גראםי הערבי של התורכי י א ק 1 ת (מת 
1228 ) הוא הסיכום המקיף ביותר של החומר הגאוגראפי 
שאספו הדורות שלפניו! הוא הוצא ב 6 כרכים בידי פ. 
ויסטנפלד במאה ה 19 ונעשה בשבילנו המקור הראשון להכרת 
הג׳ האיסלאמית. ספרו של א בולם ך א (ע״ע) מגיש את 
החומד בצורה שיטתית, והוא הראשון בספרי־הג׳ הערביים 
שנודעו למלומדי־המערב (במאה ה 17 ). 

מספרות־ד,תיירים הערבית נתפרסמו במיוחד ספריהם של 
אבן ג׳ביר (ע״ע), אלתג׳אני שנסע מהמגרב למכה 
ב 4308 ואבן בטוטה (ע״ע), שהשאיר לנו גם תיאור 
מקיף של א״י של זמנו! מכל הספרים האלה קיימים תרגר 
מים לשפות אירופיות. גם ספרו ההיסטורי הגדול של א ב ן 
ח׳ ל ד ו ן (ע״ע) הוא מקור חשוב לידיעה גאוגראפית, וכן 
הוא נותן, בין שאר המדעים, גם תיאור מקיף של מדע־הג , 
אצל הערבים. 

הספרות הפרסית מספקת חומר גאוגראפי ע״י ההיסטו¬ 
ריונים אלג׳ויני ו ך שיד א לדי ן (מת 1318 ), בעיקר 
על ארצות המונגולים והתורכים. ספר גאוגראפי ממש, הכולל 
גם תיאור מסעות, חיבר חמד אללה מסת ו פי ק ז ו י נ י 
(מת 1340 ). 

במאה ד, 15 התפתחה ידיעת הימים כענף חדש. אבן 
מ א ג'ד, הנווט של ומקו דה גמה, היה הנציג הראשון של 
ספרות נווטיח בערבית. סידי עלי ראיס, אדמירל 
תורכי, חיבר ב 1554 ג׳ של האוקיינוס ההודי, פירי ראיס 
ב 1524 — ספר דומה על הים התיכון. התורכים חיברו גם 
ספרות גאוגראפית עשירה בלשונם, שממנה ידוע ביותר 
ספר־ד,מסעות של אול;א צ׳לבי (ע״ע), שנסע ב 1640 — 
1672 בכל חלקי האימפריה העותמאנית, וכן בפרס ואירופה. 
ספר זה אינו מושפע מהשקפות גאוגראפיות אירופיות, ואי¬ 


לו מם׳ "ג׳האן נמא" (מראי־העולם) של בן־דורו הביבליו־ 
גראף ח א ג׳ י ח׳ ל ים ה (מת 1657 ) ואילך מתחילה הג׳ 
האירופית להשפיע על הספרות התורכית, וספרים רבים 
נכתבו המהווים מזיגה בין האיסלאם ובין אירופה. החשובים 
ביניהם הם "אלח׳טט אלתופיקיה", תיאור מצרים מאת עלי 

יי * י * - ־ 1 • • ז 

פאשא מבאו־ך (במאה ה 19 ), ו״ח׳סט אלשאם", תיאור סו¬ 
ריה מאת מוחמד כרד עלי (בדורנו). 

מ. 41 

ד. ד,ג׳ מתחילת העת החדשה עד ימינו. תקופת 
הרנסאנס הביאה תחיה גם למדע־הג׳, מבחינת הרחבר 
האופק הגאו׳גראפי עד שהקיף את כדור־הארץ, מבחינת 
התפתחות הקארטוגראפיה ומבחינת התקדמות המדעים שע¬ 
נפיה השונים של הג׳ קשורים בהם או מתבססים עליהם. עד 
סוף המאה ה 16 נכללה חג׳ במקצוע רחב ובלתי־מוגדר, 
שנקרא "קוסמוגראפיה" ושהקיף גם את האסטרונומיה וצדדים 
מסויימים של מחקר־ההיסטוריה. רק מתחילת המאה ה 17 יוחד 
השם ג' לציון המדע העוסק בידיעת כדור-הארץ. 

דחיפה עיקרית לתחיית הג׳ והתפתחותה ניתנה ע״י התג¬ 
ליות הגדולות של המאה ה 15 ותחילת המאה ה 16 . המסעות 
הגדולים נתאפשרו ע״י השימוש במצפן וההתקדמות בהת¬ 
מצאות על פני הימים ע״ם השמש והכוכבים (ע״ע אסטרו¬ 
נומיה). על מפותיהם של טוסקאנלי ( 1474 ) ושל בהים 
( 1492 ) ע״ע אמריקה, עם׳ 177 , 

הפורטוגיזים בחיפושיהם אחרי הדרך הימית להודו 
( 1434 — 1498 ) הקיפו את יבשת-אפריקה, גילו את קו־חופיה 
וחקרו את האוקיינוס ההודי (ע״ע אפריקה, תולדות גילויה 1 
פורטוגל). פדרו קאבראל, שהפליג גם הוא בדרכו של דה 

ע: . .־ 

גאמה, נסחף מערבה. הגיע לאמריקה הדרומית וגילה את 
בראזיל ( 1500 ). באותה תקופה יצאו אניות ספרדיות בפי¬ 
קודו של קולומבוס מערבה ופגעו באיי הים הקאריבי ואח״כ 
ביבשת־אמריקה (ע״ע אמריקה, גילוי-). יורדי-ים וכובשים 
ספרדים אחרים הרחיבו את תגליותיו באמריקה המרכזית 
והדרומית. בראש משלחת ימית אנגלית גילה האיטלקי ג׳ו־ 
באני גאבוטו את חופי אמריקה הצפונית ( 1498 ). 

בעקבות חלוצים אלה יצאו משלחות רבות, תחילה פור- 
טוגיזי 1 ת וספרדיות, ואח״ב גם אנגליות, הולאנדיות וצרפ¬ 
תיות׳ בדרכי־הים מסביב לאפריקה מזרחה לדרומה ומזרחה 
של אסיה, ומערבה לאמריקה הצפונית והדרומית. החשובה 
שבהם היתד, המשלחת בראשותו של מגלין (ע״ע), שעקפה 
את חופי אמריקה הדרומית, חצתה את האוקיינוס השקט, 
הגיעה לדדום־מזרח אסיה וחזרה לאירופה ע״י הקפת אפ¬ 
ריקה. היה זה המסע הראשון של הקפתיהעולם, שנתן הו¬ 
כתה ממשית לכדוריותו( 1522 ). בסוף המאה ה 16 כבר הכי¬ 
רו האירופים את חופיה המזרחיים והמערביים של יבשת־ 
אמריקה, פרט לקצה הצפון, ודשמום במפותיהם! וכן הכירו 
את תופי דרום־ומורח־אסיה וחלק פעולס-האיים שבדרום־ 
מזרח אסיה ובאוקיינוס השקט וקטעים מחופיה המערביים 
והצפוניים של אוסטראליה. 

מן המחצית השניה של המאה ה 16 ואילך נעשו הרבה 
נסיונות, בעיקר ע״י אנגלים והולאנדים, להגיע ממערב־ 
אירופה למזרח־אסיה ע״י עקיפת צפון־אסיה או צפון־אמרי- 
קד,. נסיונות אלה הביאו להכרת החופים הצפוניים־מזרחיים 
של אירופה ושל אמריקה ולגילוי הים והאיים שמצפון ליב¬ 
שות אלו (ע״ע ארקטיקה). — מאמצע המאה ה 16 מתגברת 



57 


גאוגרסיח 


58 


גם חדירתם של הרוסים אל מעבר להרי-אורל אל מרחבי 
סיביר (ע״ע). הם הגיעו בסוף הסאה ה 16 לנהר־או׳ב, בתחי¬ 
לת המאה ה 17 התפשטו עד לגדות־היניסי, וסמוך לאמצע 
המאה—עד לחופי יסיאוכוצק. 

בעקבות התגליות החלה היאחזותם של עפי מערב־אידו־ 

פה בחופי היבשות, הארצות והאיים שנתגלו על ידם, אולם, 
כשהצרכים המסחריים או הרדיפה אתרי אוצרות לא חייבו 
את החדירה לעומק היבשות, נשארו האירופים ליד התופי* 
ופנים־הארץ נשאר תקופה ממושכת לא־מוכר. 

מסעות-התגליות העלו שפע של ידיעות חדשות, הן על 
הארצות שנתגלו או נפתחו בפני האירופים והן על תופעות 
שונות שעל פני כדור־הארץ ומימיו, הדעות ששררו באירו¬ 
פה—כמורשת התקופה העתיקה— על צורת הארץ, היב¬ 
שות והימים שעליה, הופרכו. התאוריות על החלוקה האק־ 
לימית של הארץ, שאינה מאפשרת לאדם להתקיים באחור 
המשווני מחמת החום, כבר נתבדו ע״י חלוצי המסעות הפור־ 
טוגחיים, הידיעות, שהביאו עמן המשלחות הימיות השונות 
בשובן וחוקרים שנלוו אליהן, יצרו כר נרחב ופורה לכל 
מיני הנחות והשערות חדשות על צורתן ומצבן של היבשות 
והימים הסובבים אותן. קולומבוס היה משוכנע, שהגיע להר 
דו ולחופיה המזרחיים של אסיה. כמה מראשי המשלחות 
שהגיעו לאמריקה אתריו האמינו, כי פגעו בסץ ובאיי דרום- 
מזרח אסיה. אח״כ נטו לחשוב, כי אמריקה אינה אלא קבר 
צת-איים ממזרח לאסיה או המשכה של אסיה, המחובר אליה 
חיבור יבשתי, רק על־ידי מסעו של פאגלט הוכרה אמריקה 
סופית כיבשת בפני ע 3 מד" שאוקיינום רחב־ידיים מפריד 
בינה ובין אסיה. 

הארצות החדשות, וגם הארצות שהיו ידועות מכבר, תר 
ארו בספרים רבים, שהכילו ידיעות רבות על מבנה הארצות 
ואקלימיהן, צמחיותיהן ועולמן החי, תושביהן ועריהן ועל 
תופעות־מבע שונות שבהן נתקלו נוסעים ומגלי-ארצו* 
אולם עדיין לא נעשה נסיון לסדר ידיעות אלו באופן שיטתי, 
לקשרן ולקבוע את היחסים בין הגורמים הטבעיים השונים 
בינם לבין עצמם ובינם לבין האדם החי בסביבתם. 

קוד~ים 1 ד של מחקר גאוגראפי מדעי שיטתי נסתמנו 
בספרות הגאוגראפית של המאה ה 16 בעיקר בשתי יצירות 
של חוקרים גרמניים, שניסו לסדר באופן שיטתי בספרי 
"קוסמוגראפיה" את שפע הידיעות והחידושים ולהסיק מהם 
מסקנות כלליות, פטר אפינוס ( 05 ת 3 !ק 1 / .?) קיבץ את 
הידיעות בג׳ מאתמאטית שהיו ידועות בימיו, ועסק בבעיית 
ההתמצאות וקביעת־הסרחקים על פני כדור-האדץ ! ספר זה 
יצא מ 1524 עד סוף המאה ה 16 ב 26 מהדורות, עם הוספות 
ותיקונים של בנו של המחבר ושל חוקרים אתרים. ספרו של 
סבאסטיאן מינסטר ( €1 ז 105 ! 1 \. 3 ) זכה גם הוא להופיע ב 25 
מהדורות מ 1550 ' ואילך, וניתדגם לשפות רבות. מינסטר נותן 
תיאור שיטתי של ארצות־תבל, מצבן הגאו׳גראפי, גדלן, 
אקלימן, גידוליהן וחקלאותן, תושביהן וארחות-חייהם! ספדו 
עוסק גם בדברי-ימי המדינות והעמים. מן הספרים שיצאו 
במאה ה 16 ראויים להיזכר גם ספריהם של הארטמאן שדל 
( 141 > 4 ג 501 1111311 ־ 31 ^־ 1 ) — ז:א 111 1101 ־ 0111031 ־ 011 1 , שמרובים 
בו תיאורי־ערים מלווים ציורים, ושל סבאסטיאן פראנק 
(^ה 3 ז?. 5 ) —,ספר העולם* שיש בו מעין 

סיכום של תיאוריהם ורשמיהם של נוסעים רבים על האר¬ 
צות שהיו ידועות באותו פרק-זמן. 


המשלחות הימיות והתגליות המרובות השרו במיוחד 
את הקארטוגראפיה. הידיעות שנאספו במסעות הרבים לאו¬ 
רך חופי אפריקה, אמריקה ואסיה הוכנסו למסות חדשות 
רבות, שבהן ניתן ביטוי להשערות השונות על צורת היבשות 
והימים. עתה הקיפו המפות איזורים נרחבים הרבה יותר 
מאשר בעבר, כשהססגות התרכזה בים התיכון ומסביב 
לחו׳פיה המערביים של אירופה 1 לפיכך נתקלו מחברי־המפות 
בבעיית ההטלה של כדור על פני מישור ומצאו לה כמה 
פתרונים. מפותיו של סטולמאיוס תוקנו והותאמו לממצאי 
התגליות החדשות ונדפסו בכמה מהדורות חדשות במרכזים 
שונים במערב־אירופח. מפות עולמיות וגל 1 בוסים, שחוברו 
והוכנו בזה אחר זה במשך המאה ה 16 , משקפים את ההת¬ 
קדמות המהירה בתפיסת צורתן של היבשות ומצבן. המפות 
מציינות בדרך-כלל את קווי-החוף, איים ונהרות! לפעמים 
נרשמים בהן גם תיאורי החופים וידיעות על מה שיש למ¬ 
צוא עליהם. מפתו של הגרמני מרטין ולצמילר (- ¥3112 ץ . 1/1 
״ 111 !ת!) מ 1507 היא הראשונה שבה קרויה היבשת החדשה 
בשם "אמריקה". 

המצאת הדפום וגילוי שיטת הדפסת ציורים באמצעות 
תחריטי עץ ונחושת הקלה במידה רבה על הכנת המסות 
והחילה אותן והגדילה את תפוצתן ואח השימוש בהן. גדול 
הקארטוגראפים ומוציאי-הספות של אותה תקופה וממניחי- 
היסוד של הקארטוגראפיה המודרנית היה הסלאמי מרקטו׳ר 
(ע״ע), שהמציא את ההטלה הנקראת על שמו. במפותייו מו¬ 
פיעים חידושים רבים בצורת הצגת גורמים גאוגראפיים 
שונים על פני מפות, והן מצטיינות במידה מפתיעה של דיוק 
ביחס לידיעות ולשיטות־המיפד של הימים ההם. 

המאות ה 17 וה 18 . במאות ה 17 וה 18 היו מטרד 
תיהן העיקריות של משלחות־המחקר: בירור חידת־קיומה 
של יבשת גדולה בדרום כדור־הארץ, שהיתה מסומנת על 
מסות עתיקות! חיפוש דרכי־ים מסביב לחוסיהן הצפוניים 
של אסיה ואמריקה! השלמת הידיעות על חוסי היבשות וה¬ 
איים שנתגלו בסוף המאה ה 15 ובמאה ה 16 . את מקומם של 
הפז׳רטוגיזים והספרדים בחקירת כדור־הארץ תססו אנגלים, 
הולאנדים, צרפתים ורוסים. אניות רבות יצאו לגלות את 
היבשת הדרומית (ע״ע אנטארקטיס)! רובן הצליחו לגלות 
קבוצות-איים באוקיינוס השקט. ב 1616 הוכיח ההולאנדי 
למר (ר>ז 31 מ 1 ^ 1 ), כי ארץ־האש אינה אלא קבוצת-איים ולא 
חלק מן "היבשת הדרומית". אבל סאסמאן גילה את טסמניה 
(ע״ע) שמדרום לאוסטראליה ואת האי הצפוני של ניו־זי- 
לאנד ( 1642 ). וילים דמפיר ובוגנוויל בסוף המאה ה 17 וב- 

* • 7 7 ! 1 ז 

מאה ה 18 הפליגו לאורך חופיה הצפוניים והמערביים של 
אוסטראליה וחופי גויניאה החדשח וגילו את איי־שלמה 
ואיים אחרים בדרום*מערב האוקיינוס השקט (ע״ע אוס¬ 
טרליה! אוקיאניה). 

גדול המגלים של המאה ה 18 היה ג׳ימז קוק (ע״ע), 
שהגיע במסעותיו מעבר לחוג הקוטב הדרומי מבלי למצוא 
"יבשת דרומית גדולה", הקיף את ניו־זילאנד מדרום, הפליג 
לאורך חופיה המזרחיים של אוסטראליה, גילה את איי-הא- 
וואי, נסע לאורך החוף הצפוני־סערבי של אמריקה ותדר 
למיצר־ברינג המפריד בין אסיה לאמריקה. קוק וספנים אנג¬ 
ליים אחרים הוכיחו סופית, שאוסטראליה היא יבשת בפני 
עצמה ולא קבוצת-איים. 

גם חקירת חופי אירופה ואסיה הצפוניים זכתה להתקדמות 









61 


גאוגרפיד 


62 


ניכרת, בעיקר במאה ה 18 . הרוסים דדנב (כבר בשנת 1648 ), 
מאליגין וסקוראטוב, לאסטב, הדני ברינג (גם הוא בשירות 
הרוסי), ומשלחות רוסיות אחרות חקרו את חוסי־סיביר 
הצפוניים, את ים־הקרח הצפוני ואת הנהרות הנשפכים אליו 
(ע״ע אסיה! ארקסים). הצרפתי ז׳אן דה גאלום הקיף את 
איי יאפאן ואת סאחאלין ( 1787 ). 

ידיעת סנים־הארץ של אסיה, אפריקה ואמריקה פיגרה 
אחרי ידיעת החופים. בין הנוסעים הראשונים שחדרו לעמי 
קי־היבשות והביאו ידיעות עליהן ועל תושביהן נמצאים 
מסיונרים ונזירים (בעיקר ישועים) רבים, שיצאו להפיץ את 
הנצרות. הישועים גריבר ודורוויל, למשל, הלכו ספקינג 
דדך סין התיכונה לטיבט וביקרו בבירתה לאסה, אה״ב עברו 
את ההימאלאיה והגיעו לצסון־הודו ( 1661 ). מסיונרים סורי 
טוגיזים חדרו ללב חבש וגילו את מקורות הנילוס הכחול. 
האנגלי ג׳ימז בדוס הגיע עד למקורות הנילוס הכחול בשוטו 
במעלה־הגילום ( 1772 ). ייסודה של האגודה האפריקאית 
בלונדון ( 1788 ), שמטרתה היתה לחשוף את פנים־אפריקד" 
הביא למסעות־מחקר חשובים ביבשת־אסדיקה במאה ה 19 . 

באמריקה הגיע הצרפתי לאסאל ממזרחיקאנאדה לגדות־ 
המיסיסיפי ונסע במורד־הנהר עד שפכו ( 1682 ). האנגלי 
סקנזי סייר בצסידמערב קאנאדה באיזור הנהר וההרים הנו¬ 
שאים את שמו ( 1789 ). משלחת צרפתית ערכה מיפוי של 
פרו באמצע המאה ה 18 . הנזיר רומאן שט לאורך הנהר 
תורינוקו ( 1744 ). 

הספרות הגאוגראפית של המאות ה 17 וה 18 דומה ביסו¬ 
דה לזו של המאה הקודמת: בעיקרה היא תיאורית, והיא 
מונה עובדות ותופעות שנתקלו בהם נוסעים שונים, אם כי 
ניכרת התקדמות בגסיונות לקשר ולייחם זה לזה גורסים, 
עובדות ותופעות של פני הארץ, אקלימה. צמחייתה ואוכלו¬ 
סייתה. הסברי, מהותן של העובדות והתופעות המתוארות, 
של סיבותיהן ושל היחס שביניהן, עדיין היתה בעיקר עניי¬ 
נם של פילוסופים. בכל־זאח הולכת ובולטת בתקופה זו הת¬ 
קדמות לקראת מחקר שיטתי של כדור-הארץ, יבשותיו, מי¬ 
מיו ומעטה־האויר שמסביבו, של תופעות כלליות ותופעות 
מקומיות! וכך מונחים היסודות לכמה מענפי הג׳ המודרניות 

התקדמות רבה חלה בג׳ המאתמאטית ובקארסוגראפיד. 
ניוטון והויגנס הכירו, שכדור־הארץ אינו .כדור" כל־עיקר 
אלא ספרואיד(ע״ע ארץ! גאו׳איד). קין ן גילה הבדלים בתנו־ 
דות־מטולסלת בין מקומות הנמצאים ברחב־ם גאוגראסיים 
שתים ( 1672 ). ארכיהם של מרידיאנים ומעלות אורך ורוחב 
נקבעו ע״י מדידות וחישובים ונרשמו בטבלאות לתועלתם 
של ספנים וקארטוגראפים. מכשירי המדידה והתצפיות הש¬ 
תפרו מאד. הומצאו שעתים לקביעה מדוייקת מאד של 
האורך הגאוגראפי. כל אלה איפשרו מידה רבה של דיוק 
בקביעת מצבם הגאוגדאפי של מקומות שונים על פני כדור־ 
הארץ והכנסת תיקונים יסודיים במפות. השימוש בטריאג־ 
גולאציה (ע״ע גאודזיה) למדידת סני-הארץ החל בהולאנד 
( 1617 ), עבר מהר לשאר ארצות־אירופה וסייע גם הוא לשי¬ 
פור רמת־הדיוק של המיסוי. ב 1634 הוסכם על קביעת 
המרידיאן העובר דדר המערבי שבאיי-הקאבאריים, פרו, 
כמרידיאן־״ס בציוני האורך הגאוגראפי. 

המרכו העיקרי של התפתחות הקארטוגראפיה במחצית 
השניה של המאה ה 17 ובמאה ה 18 היתד, צרפת. מפת- 
העולם הראשונה, הנותנת תמונה של צורת כל היבשות 


והימים שהיו ידועים באותה תקופה, הוכנה ע״י ג׳ובני קסיני 
(ע״ע) בשירות מלד־צרשת. נכדו, סזאר קאסיני, הכין; על 
יסוד מדידות בטריאנגולאציה, מפה מפורטת של צרפת ב 184 
גליזנות, בקגה־מידה של 1:86400 ! זה היה המיפוי הכללי 
והשיטתי הראשון של מדינה שלמה. מן הקארטוגראפים 
החשובים של אותה תקופה ראויים להיזכר דליל ( 11510 ^ 
וד׳אנוויל, שהוציאו מפות רבות של יבשות, של מדינות 
שונות באירופה וביבשות אחרות, ביביהן אטלאס של טין 
ומפות של אפריקה, וכן משות מיוחדות של חלקים שוגים 
של צרפת. 

הגרמני פילים קליור (■״״ 11.011 ?) פירסם בשבעה ספ¬ 
רים .ג׳ של העולם הישן והחדש״ ( 1624 ), שבה אסף וסידר 
את הידיעות שהיו קיימות בזמנו על כדוד-הארץ ועל כל 
ארצות-תבל. אולם את התרומה החשובה ביותר להתפתתוח 
הג' כמדע שיטתי במאה ה 17 תרם הגרמני בו־נהארד ורניוס 
(*!"!"■!*ע . 8 ) שמת בצעירותו, בן 28 . ספרו "ג' כללית" 
( 115 ג״ £611 ג 1 ו 1 ק 3 ־> 0£ ־ 0 ), שיצא לאור אחר מותו ( 1650 ) 
וניתרגם לכמה שפות, עשה רושם רב, וניוסון עצמו הוציאו 
במהדורה חדשה. וארניוס הניח את היסוד לתפיסה המודרנית 
של הג׳ ולמבנהו של מדע זה. בספרו הוא מטפל תחילה 
בכדור-הארץ בכללו מבחינה סאתסאטית ופיסית. את העוב¬ 
דות והתופעות שהיו ידועות לו הוא מונה לסי סדר הופעתן 
ותלותן, מסבירן, מתאר את גורמיהן ואת הקשר שביניהן. 
אח״ב הוא עובר לג׳ האיזורית, לסידור וסיכום של הידיעות 
על מדינות שונות. יש בספרו של וארניוס גם מיסודות ההיד- 
רוגראפיה, הקלימאטולוגיה, המטאורולוגיה והמורפולוגיה. 
עד סוף המאה ה 18 היה ספרו שיד וארניום סודה־דרך ראשי 
לעוסקים בג/ — האיטלקי דיצ׳ולי ( 101011 ?) בספרו .ג׳ 
והידרוגראפיה מתוקנת״ ( 1661 ) קיבץ וסידר בעיקר את 
הידיעות בג׳ פיסית. 

במאה ה 18 הועמקה הגישה הביקרתית בג׳ ע״י השוודי 
מורברן ברגמאן, שבספרו ״תיאור פיסי של הארץ״ ( 1766 ) 
הביא רק את אותן התופעות שעל פני כדור־הארץ שהיה 
בסוח בנכונותן ובקיומן! אולם בספרו אין הוא מנסה לייחס 
את התופעות השונות זו לזו. הגרמני יויהאן רינהולד פו׳רסטר, 

־ ג ♦ •ד 

שנלווה למסעות ג׳ימז קוק בדרום האוקיינוס השקט ובא(־ 
קיימ׳ם ההודי, כתב י ספר שבו הוא מתאר את איי .הים 
הדרומי" מתוך גישה מדעית גאוגרפית: תחילה'את המבנה 
הפיסי של האיים והימים המקיפים אותם, את תבאי האקלים, 
הצומח והחי, ואח״כ את האדם, ארחות־חייו וישוביו ( 1778 ). 
הוא היה אחד הראשונים שניסה להסביר את השפעת 
הסביבה שבה מתגורר האדם על תנאי חייז ועל התפתחותו 
של האדם. 

עמנואל קאנט בהרצאותיו בגאוגרפיה פיסית באוניבר־ 
טיסת קניגסברג ( 1756 — 1796 ) עסק בעיקר בהגדרת הרקע 
הםיא 0 (פי של הג׳ והיחס שבין מדע זד, ובין מדע־ההיסט(- 
ריח. דוא הסביר גם את מהותה של חג׳ ואת חשיבותה 
המדעית ותועלתה המעשית וסיפל ביחסים שבין כמה מן 
התופעות הפיסיות ובין האדם. הוא חילק את חג׳ לחמשה 
ענפים: 1 ) ג׳ מאתמאטית — צורת כדור-הארץ, ממדיו, 
תנועותיו ומצבו ביחס לגורמים שמימיים אחרים! 2 ) ג׳ 
מוראלית — דמותם, ארחות-תייהם, תרבותם ומנהגיהם של 
בני-אדם בארצות שונות! 3 ) ג׳ מדינית! 4 ) ג׳ מסחרית — 
דרכי המסחר הבינלאומי, תגובתן של ארצות שונות וסיבות 



63 


נאוגדפיח 


64 


השפע או העוני בהן! 5 ) ג׳ תאולוגית — תפוצת הדתות 
השונות, השוואות בין העקרונות של דתות וכיתות דתיות 
שונות. 

גם חקירת הימים וקרקעיתם החלה להתפתח באותה 
תקופה, אם כי בהעדר מכשירים משוכללים לא זכתה להת¬ 
קדמות ניכרת. הידיעות שהביאו משלחות שונות על זרמי- 
הים סוכמו לראשונה במפת־זדסים שחיבר הגרמני קירכר 
( 1665 ). פילים ביאש ( 0 ^ 8113 .! 1 ?) הוציא מפה ימית של 
תעלודלאמאנש ( 1737 ), שבה ניתנו ידיעות מפורטות על 
עומק קרקע־הים. נערכו תצפיות על הטמפראטורה של מי- 
הים במקומות שוגים ובעמקים שונים. בנימין פרנקליו קבע 
את כיוידזריסתו של זרם־הגולף ע״י מדידת הטמפראטורה 
של המים, 

המצאת המדחום והבאאמטר פתחו פתח לחקירה מדוייקת 
של תנאי־האקלים והתמורות שבהם. נמצאה שיטה לחישוב 
גבהים, הן ע״י טמפראסורת־הרתיחה של המים והן ע״י 
מדידת הלחץ חבארומטרי. בפאריס, פירנצה• מאגהים, ואח״כ 
במקומות רבים אחדים, הוחל בסוף המאה ה 18 בתצפיות 
קבועות של הטמפראטורה, לחץ־האויר והגשמים. תצפיות 
אלו סיפקו כעבור כמה שנים את החוסר הגלם , לסיתוח 
הקלימאסולוגיה המודרנית. 

במאה ד. 19 באה התפתחותה העיקרית של הג׳ כמדע. 
בתחילת המאה ה 19 עדיין היתה הג׳ מקצוע "צדדי", שהעוס¬ 
קים בו באו אליו בדרכי־עקיפץ ממדעים ומקצועות אחרים, 
כפילוסופיה, היסטוריה ומדעייהטבע! ואילו בסופה של המאה 
אנו מוצאים גאוגראפים מקצועיים רבים. בתחילת המאה לא 
היתה אף קתדרה אחת לג׳ בכל מוסדותיההשכלה הגבוהים 
בעולם! ואילו ב 1898 כבר היו קיימות 91 קתדרות כאלו 
(מהן 22 בגרמניה, 16 בצרפת, 11 ברוסיה, 10 באוסטריה, 
6 בבריטניה ו 3 באה״ב). לימוד הג׳ השיטתית נעשה מקצוע 
בכבד בבה״ס בארצות המתקדמות. במדינות רבות נוסדו 
אגודות גאוגראפיות לטיפוח חקירת כדוד־הארץ, החלו 
מופיעים כתבי-עת גאוגראפיים ונערכו כינוסים וקונגרסים 
גא 1 גראפיים להחלפת דעות וידיעות. 

בתחילת המאה ה 19 עדיין לא נתגלו לאדם הלבן אחורי 
הקטבים הצפוני והדרומי ושטחים נרחבים באיזורי־הפנים 
של היבשות, שנתגלו במאות הקודמות. לפיכך היתה הפעי¬ 
לות של מסעות-מחקר במאה זו מכוונת לגילוי הקטבים 
ולחשיפת פבים־היבשות. המדעים שעליהם נשענת הג׳ או 
המשולבים בה — גאולוגיה, מטאורולוגיה, אקולוגיה, אנת¬ 
רופולוגיה, אוקיאנוגראפיה, קארטוגראפיה — זכו להתפת¬ 
חות מהירה במאה ה 19 , במיוחד במחציתה השניה, וסייעו 
במידה רבה להשלמת בבייבי של מדע הג׳. מצד שגי סייעה 
הג׳ להתפתחותם של מדעים שונים, וכן התרחבו כמה 
מענפיה, עד שהפכו למעשה למדעים בפגי עצמם. 

משלחות בריטיות שיצאו מהודו ומשלחות רוסיות שבאו 
מסיביר חקרו את לב אסיה. אלפינסטון חקר את אפגניסטאן 
( 1808 ), פוטינג׳ר את באלוצ׳יסטאן( 1810 ), בתם את איזור 
הרי חודו־כוש ( 1833 ), ו 3 גילה את מקורות הגנגס ( 1808 ), 
מורקרופט את ארץ מקורות-האינדום ( 1812 ), ווד חדר 
לפאמיר( 1838 ), קדופורד נסע למרבית ארכו של האיראוואדי 
( 1826 ), הצרפתים דה-לאגרד, וגאךניה עלו במעלה המקונג 
עד לדרום־מערב סין ( 1868 ), שני מיסיונרים צרפתים, איק 
(:>״**) וגאבה, עברו את מערב-סין והגיעו ללאסה בירת 


טיבט ( 1846 ). האמריקני פאמפלי ערך מסע־סחקר בצפון- 
סין ובסאגג׳וריה ( 1868 ), והגרמני ריכטהופן נסע לארכה 
ולרחבה של סין ( 1872 ). החשוב שבין החוקרים והנוסעים 
הרוסים היה פרז׳ולסקי, שערך מסעות בתורכיסטאן וסיב־ 
קיאבג, חקר אתי הרי קח״לון והגיע ללב טיבט ( 1880 ). בסוף 
המאה החל השוודי טון הךין במסעיו בלב אסיד" 

ססעות־מחקר במזרח התיכון ערך עוד במחצית השניה 
של המאה ה 18 קאדטטן גיבור, שביקר בתורכיה, ארץ־ 
נהריים, דדוס-פרס, ובחצי־האי ערב ( 1767 ). בודכארד נסע 
בערב והצליח לבקר במכה ובמדינה ( 1809 ). ברטון( 1853 ), 
פאלגדיב ( 1862 ) ודאוטי 1878 )'דזקרו גם הם 

אח ערב, והלוי חקר את תימן ( 0 ד 18 ). 

אפריקה משבה מספר רב של חוקרים. המשלחות המסור־ 
סמוית ביותר יצאו להתחקות על זרמי הנהרות הגדולים 
ולגלות את מקורותיהם אורגי, תחם וקלפרטוו חצו את 
הסהרה, גילו את יסת־צ׳אד וחקרו את ד,סודאן המרכזי 
( 1822 ). אח מקורות הסגגאל והגאמביה גילה מולין ( 1818 ), 
ואת מקורות הניגר גילו צדפל ום.םטיה ( 1879 ). ליוויגגסטון 
עבר את מדבר־קאלהארי׳ גילה את ימודגגאמי, נסע למרבית 
ארכו של הזאמבזי ( 1855 ), ואח״ב גילה את ימות ניסה 
וטנגניקה. סטנלי' שהלך לחפש את ליווינגססון, גילה את 
מקורות הקוגגו וחלק סזרמו המליח של הנילוס ( 1875 ). 
3 ךס 1 ן וספיק גילו את ימת-ויקטוריד, וקבעו כי הנילוס הלבן 
יוצא ממנה ( 1858 ) 1 3 ק!ר גילה את ימת-אלברס ואת הקשר 
שבינה ובין הנילוס ( 1864 ). רק בסוף המאה הושלם גילוי 
מערכת מקורותיו וחלקיו השונים של הנילוס, והנהר כולו 
נרשם במפות ( 1891 ). 

אמריקה׳ פרט לאיזור יערות-העד הסבוכים של האמאזו־ 
נאם, נחקרה לארכה ולרחבה. בין חוקרי אמריקה הדרומית 
התבלטו: אלכסנדר שלן הומבולם ( 1798 ), פרנסים דר. 
קאסטלנו ( 1843 ), האחים שוימבורג ( 1835 ), צ׳ארלז דארווין 
( 1833 ), ר. פיליפי ( 1848 ). באמריקה הצפונית התרחבה 
ידיעת היבשת בעיקר עם התפשטות ישובי האדם הלבן 
מערבה וחיפושי הזהב בקאליפורניה, לוינג חקר אח הרי- 
הסלעים ואת עמק המיסיסיפי ( 1819 ), פרימונט את הערבות 
והמדבריות של המערב ( 1842 ).קווי התוף הצפוני של היבשת 
ועולם האיים שבקרבתו נחקרו בעיקר אגב החיפושים אחרי 
דרך*הים שתקיף את אמריקה מצפון. אדוורד פרי הגיע עד 
האי מלויל וארץ-בנ?ןם ( 1819 ). האחים רום הגיעו עד ארץ 
המלד״וילים וארץיבותך־, וגילו את הקוטב המאגגטי הצפוני 
( 1831 ). מק־קלור עם' יןלט ומק-קלינטוק היו הראשונים 
שהצליחו'לעבור מהאוקיינוס השקט לאוקיינוס האטלאנטי 
ע״י הקפת אמריקה מצפון( 1853 ). רק ב 1906 עבר אמונדסן 
דרך זו בנייח הפוך. 

לב אוסמראליה נחשף גם הוא במשך המאה ה 19 . ונטוורח 
ולוסון עברו את ההרים הכחולים וחדרו לשפלת הנהר מו־י 
( 1813 ), חומס מיטשל חקר את אגן המארי( 1836 ). ג׳ון איר 
הקר את דרום־אוסטראליה ( 1839 ), וילם ובדק (^•! 311 ) 
עברו לכל רחבה של היבשת מדדום לצפון ( 1860 ), לינדסי 
חקר את מדבריות המרכז והמערב של איסטראליה ( 1891 ). 

משלחת רוסית בראשות קרוסנשטרן ביקרה באיים רבים 
באוקיינוס השקט והגיעה עד איי־סאר^סס ( 1804 ). משלחת 
צרפתית בראשות דאירוויל חקרה אח מרבית איי האוקיי¬ 
נוס השקט ( 1825 — 1840 ). חשיבות רבה נודעה למסעותיהם 



65 


גאוגרפיה 


66 


של צ׳ארלז דארווין, שחקר את דרכי התהוותם של איי־ 
האלמוגים באוקיינוס השקט, ושל האניה הבריסית "צ׳אלב- 
ג׳ר"" שביקרה באיים רבים וחקרה את קרקע האוקיינוס." י 

המאמצים להגיע לשני הקטבים של כדור־הארץ לא 
נשאו פרי במאה ה 19 , אולם המשלחות הרבות, שהתקרבו 
בזו אחר זו יותר ויותר לשתי הנקודות הנכספות, אספו 
ידיעות רבות על תנאי האקלים באיזורים אלו ועל תופעות 
שונות הכרוכות בקדחוגים ותנועותיהם, ובדרום אף גילו את 
היבשת האנטארקטית הגדולה וחשפו חלק ניכר מחופיה. 
הנקחיות הקטביות עצמן הושגו סר׳ם ב 1909 בצפון וב 1911 
בדרום (ע״ע אנטארקטיס! ארקטיס). 

הקארטוגראפיה התקדמה בצעדי־ענק. במרבית ארצות־ 
אירופה ובחלקים רחבים של שאר היבשות נערכו מדידות 
כלליות והופיעו מפות מדוייקות. הקונטורים. שהומצאו ע״י 
ביאש (ל 173 ), ובעקבותיהם גם צבעים לציון גבהים, הוכנסו 
לשימוש כללי במפות. שיטות להבעת גורמים שוגים במבנה 
פגי־הארז ותופעות פיסיות שונות השתכללו מאד. הימבולט 
הגה את האיזותדמה והניח את היסוד למפות מטאורולוגיות 
ואקלימיות. פותחו שיטות להצגת חומר סטאטיסטי, אקלימי, 
כלכלי ואנושי על גבי מפות. הומצאו גם כמה פרויקציוח 
חדשות, שאיפשרו הוצאת מפות של איזורים נרחבים תוך 
נאמנות למרחקים, לשטח או לצורה ומצב. 

מדע הג׳ היה במשך מרבית המאה ד. 19 , כבמאה ה 18 , 
בעיקר נחלתם של מלומדים גרמנים ז בטוף המאה עמת 
בצרפת, בריטניה ואה״ב מתחרים רציניים לגרמנים בקידום 
מדע זה. שני המאורות הגדולים של הג׳ במאה ה 19 , 
הנחשבים על ראשי בוניה, היו אלכסנדר פון הומבולט 
(ע״ע) וקרל ריטר (ע״ע): הראשון — שכחוקר־טבע מובהק 
שם את הדגש על הג׳ הפיסית, והשני — שבהיסטוריה ופילו¬ 
סוף ראה את הארץ ואת התופעות השונות שעליה כרקע 
להתפתחות האנושות. 

בעקבותיהם פיתחו אוסקר פשל (ע״ע) ופרדיגנד פון 
ריכטה״פן(ע״ע) את הגא. 4 מורפולוגיה (ע״ע), ואילו פרידריד 
רצל (ע״ע) הניח את היסוד לאנתרופ 1 גאוגראפיה. בצרפת 
הלך אליזה דקלי(ע״ע), מתלמידיו של ריטר, בעקבות רבו. 

השנים האחרונות של המאה ה 19 ראו שפע של ספרי־ג׳ 
שיטתיים, מהם מבוססים על שיטות והישות ותפיסות חדשות 
בהסברת הגורמים השונים שעל פני בדור-הארץ ויחסיהם 
ההדדיים. 

במאה העשרים גוברת ההתמחות בענפים מסויימים, 

או אפילו רק בסעיפים בודדים ובבעיות מיוחדות, של הג ׳ . 
מגיעים חדשים לחקירת כדור־הארץ והתופעות השונות 
הכרוכות בו הם הגורמים הכלכליים (חיפוש מחצבים ופיתוח 
כלכלי), ובן גורמים מדיניים ומלחמתיים. לשתי מלחמות- 
העולם היתד, השפעה רבה על התפתחות הג׳ על־ידי פיתוח 
הטכניקה, התחבורה בים, באויר וביבשה, אמצעי הצילום 
והמדידה, הראדיו, ועוד המצאות ושיכלולים, המקילים במידה 
רבה על חקירת היבשות והימים. בשנים שלפני מלחמת־ 
העולם 1 נערכו מסעות רבים בחצי־האי ערב. בפדס ואפגא- 
ניסטאן, בטיבט, תורכיסטאן, מונגוליה. סין, חלקים שונים 
של אפריקה, אמריקה ואוסטראליה, איי דרום־מזרח אסיה 
ואוקיאניה, בסרט בגינאה החדשה, שהיתה אחת הארצות 
המועטות שהאדם הלבן לא הצליח להכירן עד תחילת המאה 
הנוכחית. באותה תקופה חלו גם כיבושי הקוטב הצפוני 


והקוטב הדרומי. שלא כבמאות הקודמות, היו עתה רבים 
מהנוסעים גאוגראפים מקצועיים, שידיעותיהם והכשרתם 
סייעו בידם לחקור בצודה שיטתית את השטחים שבהם עברו. 

אחרי מלחמת העולם 1 הוחל בשימוש במכוניות ומטוסים 
למסעות מחקר ותגליות. מכוניות חצו מדברות! טיסות 
בוצעו מעל לקוטב הצפוני(פרד 1926 , נובילה 1928 ) ולקוטב 
הדרומי (ברד), מעל לאיזורים הבלתי-חדירים של ההימא־ 
לאיה, שלייערות־האמאזונאס ועוד. משלחות של מחפ&י 
נפט, זהב ואבנים יקרות, מיני מחכות שונות, ולבסוף — 
אוראניום, חקרו מבחינה גאוגרפית וגאולוגית שטחים נרח¬ 
בים, בהם איזורי-מדבריות שהיו בלתי־ידועים. מצד שני 
הביאו ההתפתחויות המדיניות לסגירת שטחים נרחבים 
(ברית־המועצות, סין, טיבט ועוד) בפני מחקר גאוגראפי 
חפשי, וכן הוטלו מכשולים בדרך פירסום ידיעות על השגי 
מחקרים ומסעות באיזורים שונים. 

הקארטוגראפיה התרחבה והשתכללה. משנות השלושים 
התפתח במהירות השימוש בצילומי-אויר לצרכי הכנח־מפוחז 
באמצעות צילומי-אויד נערך מיפוי של שטחים רבים, שלא 
נמדדו מחמת קשיים טכניים, וכן תוקנו מפוח רבות. 

במדע הגאוגראפי נוצרו זרמים או,אסכולות" לפי העמים. 
הגרמנים המשיכו, עד מלחמת העולם 1 , לצעוד בראש חוקרי 
הג/ מחקריהם התרכזו מסביב לג׳ הפיסית, אך הם הניחו את 
היסוד גם לענפים חדשים בג׳ או פיתחו ענפים שהוחל בטי¬ 
פול בהם במאה הקודמת: ג׳ מדינית, גאופוליטיקה (ע״ע), 
ג , כלכלית, ג׳ של ערים וישובים ועוד. ברבע הראשון של 
המאה הנוכחית הצליחו הצרפתים לתפוס בג׳ מקום לא פחות 
נכבד מאשר הגרמנים ולתרום תרומה חשובה להתפתחות 
מדע זה בדורנו. הם טיפחו את הג׳ הרגיוגאלית והאנושית. 
מייסדה העיקרי של "האסכולה הצרפתית" היה וידל לה לה 
בלאנש, שהוציא עם תלמידיו ב 1927 את "הגאוגראפיה 
העולמית" ( 116 :> 5 ז^ 1 ״; 1 ש^קבז^ס) ב 15 כרכים גדולים; 
חיבור זה, המבוסס על חלוקת העולם ויבשותיו לאיזורים 
טבעיים, נחשב ליצירה הטובה והמושלמת ביותר בג׳ של 
כדור-הארץ כולו. — הגאוגראפים הבריטים נוהים בחלקם 
אחרי הגרמנים ובחלקם אחרי הצרפתים. ניכר, ש״אסכולד, 
בריטית" נמצאת בתהליך התהוות! במרכזה עומדות ג׳ כל¬ 
כלית, מדינית ושימושית. 

עד המהפכה הבולשווית היו הגאוגדאפים הרוסים כרוכים 
אחרי הגרמנים ומושפעים בעיקר מריטר וראצל. מאז המה¬ 
פכה קיבל גם מדע ד״ג/ כמדעים אחרים,"גושפנקה "מהפכנית" 
והוא מכוון לשמש את האידיאולוגיה הקומוניסטית. ההדגשה 
העיקרית היא על ג׳ אנושית, כלכלית ומדינית, תוך הבלטת 
העובדות המסייעות לתורתו של המשטר הנוכחי, ולפעמים 
אף ב״התאמת העובדות" לצרכי תעמולתו. 

באה״ב התפתחו בעיקר זעאומורפולוגיה—שראש בוניה 
הוא ו. מ. ו־יוויס, הקלימאטולוגיה — בעיקר בידי תורנתויט 
(ש״ב״י^חזסודד), וחג׳ הכלכלית והמדינית — שאיסיה(ישע¬ 
יהו) באומן נחשב מגדולי הוגיה בדור האחרת. הגאוגראפיס 
של אה״ב הם היום הפעילים ביותר בשטח המעשי והעיוני. 

בשנים האחרונות הופיעו והתפתחו ענפים וסעיפים חד¬ 
שים של הג׳, כגון: הג׳ של הנפט, העוסקת בתיאור מקורות־ 
הנפט, רשת־הצינורות ומפעלי־השאיבה והזיקוק הקשורים 
בה* במדינות שונות! ג׳ רפואית. הדנה בסיגי המחלות 



67 


גאוגרסיוז 


68 


חמצויים בארצות שונות, תפוצתן של מחלות שובות על פני 
כדור-הארץ ובר• ג׳ של תחבורה אוירית, ועוד. 

פ. נר. 

0. ?6501161, €050/110/1(0 400 €,, 7/10 ,,{ 863216 .א . 0 ;* 877 נ 
08 *1415 , 0261 ־ 1 .£ .א ; 1896-1906 , 1-111 ,.€ 51040011 ( 0 ״׳ - 
(00)400 €010/110/110 , 861-80 .? .£ ; 1897 ,€ 40010111 01 י 
14,1(500150/145/(110/1011 £04^(11140 400 €0100/1011, 1903; £. ^1686- 
1/0111011/11101110/111/1011 400 €010/110/110 0140 0 ^ 801104 ,תחגתו , 
XX\ ;* 1923 ,.€ 400 €010/110/110 ,•! 11016 ז 5 ז 6 ז£ .א ; 1912 ,^ף 
20140 , 05111011011 400 10:000100 . %0 ס %0 010 , 136561100 ־ ,£ , 

1,0 ; 1926 . 4004,1000 10 >ק? 1 > 4 < , 11110 * 1 .א ; 1923 , 11 זוצצ . 
530100, 101100411011011, 1927; ! 1 ; (.|קק 
(£ 6 £ 30 > 501011005 405 100 ,:!!// , 111611 ,\ , 1931 ,( 151301 01 ׳ 
401114)111(/, 1935, 0. 1\■ 19311100, 11110001(11 41 50011(1, זו , 
1911. 

ג׳ אצל היהודים: האופק הגא! 4 גראפי של 
עם־ישראל וידיעותיו על עמים וארצות היו בכל הדורות 
רחבים ביחס לתנאי הסביבה והתקופה. לפני גלות־בבל גרמו 
לכך מורשת האבות, שעלו מארצוודהפדת, וזכר המושב 
האחיד במצרים, וכן מצבה הגאוגראשי של ארץ־ישראל כגשר 
בין אסיה ובין אפריקה, בין הים התיכון ובין ים־סוף, שהוא 
המשך לאוקיינוס ההודי. בראשית ימי התנחלות שבטי־ 
ישראל בארצם התפתחו אצל הכנענים החושיים הספנות 
והמסחר הבינלאומי, ומהם חדרו הידיעות הגאוגראפיות, 
שרכשו להם הספנים הנועזים, גם לישראל. ייתכן, שכבר 
בתקופת־השופטים השתתפו ישראלים עם הכנענים במסעות־ 
ים, ושלכן־ מרמזים הדברים שבשירת־דבורה: "ודן למה 
יגור אניות״ (שופט׳ ה, יז); מסעות כאלה מתוארים בפירוש 
בימי שלמה (מל״א ס, כוי—כת) ובימי מלכי יהודה וישראל 
(מל״א כב, מט). מסוף ימי הבית הראשון יש בידינו סקירה 
מקיפה על סחרה הבינלאומי של צור (יחז׳ כז), והיא מעידה 
על ידיעת ארצות ועמים רבים וסחורותיהם, האופק הגאו־ 
גראפי של תופשי־התורה בדורות ההם הוא זה של "לוח־ 
הגויים" או "שבעים האומות" שבספר בראשית (פרק י). 
זיהוי השמות וקביעת מקומם של העמים שגויים במחלוקת 
בין החוקרים, יש מרחיקים ויש מצמצמים. ברור הוא, שפרשה 
זו מקיפה את כל ערב (וכן גם בר׳ כה, יב —טו), את סוריה 
ואסיה הקטנה עד הרי־קאווקאז, את כל ארצות פרת וחידקל 
ומערבה של איראן, את ארצות הנילוס התיכון והתחתון 
והמדבר שממערב להן ואת יוון ואייה. לפי זיהויים מרחיקי־ 
לכת יותר משתרע התחום הנידון בפרשה זו במזרח עד הודו, 
בדרום עד סומאלי וחבש (אופיר, חוילה), בצפון עד ערבות 
רוסיה הדרומית (גומר = קימרים, גוג ומגוג = מקיתים), 
במערב עד ספרד (תרשיש = טרטםוס). כנגד זה מוטעים 
בהחלט הם הזיהויים המקובלים מיה״ב: אשכנז = גרמניה, 
צרפת = פראנציה׳ םפרד=חיספאניה! גם "סינים" שבמקרא 
אינה, כמובן, הארץ המכונה היום בשם סין ושהיתה לחלוטין 
מחוץ לחוג האופק הישראלי הקדום. 
פיזור העם בגלויות וקיום הקשר בין התפוצות ובין המו¬ 
לדת ובינן לבין עצמן הרחיבו את האופק הגאוגראפי של 
היהודים ואת ידיעותיהם על עמים וארצות דחוקים. בחכמתם 
של "חכמי-ירושלים", שעליה מסופר בהפרזה באגדות־החור־ 
בן, כלולה גם בקיאות גאו־ ואתנוגראפית. הפיזור התרחב 
וגדל בכמות אחרי חורבןהבית השני. גם במלכות הרומית וגם 
במלכות היריבה הפרתית — ואח״כ הפרסית החדשה — 
ישבו יהודים רבים* ויהודים תפסו חלק חשוב במסחר בין 


שתי המלכויות, וכן נתקיימו בין היהודים בארצות שונות 
גם קשרי-תרבות, ביחוד בין מרכזי־התורה הגדולים שבארץ־ 
ישראל ושבבבל. אחרי חורבנה של קיסרות רומי המערבית 
הצטמצם אפקו הגאוגראפי של המערב, ואילו היהודים 
המשיכו לקיים את הקשרים בין התפוצות שבתחומי השלטון 
הנוצרי (גלות־־אדום) ובין אלה שבתחומי האיסלאם (גלות־ 
ישמעאל). לפיכך נאלצו שליטים נוצריים ומוסלמיים להש¬ 
תמש לפרקים ביהודים לשליחויות למלכים בעלי הדת היריבה; 
למשל: יצחק, חבר המשלחת מקארולוס הגמל לחליף הארון 
א(ל)־דאשיד ב 802 ! אברהם בן יעקב (ע״ע), שליח,החליף 
מקורדובה לאוטו 1 באמצע המאהה 10 . אבןח׳ךךאךבה(ע״ע) 
מספר בסוף המאה ה 9 נפלאות על הסוחרים היהומם ה״ראה־ 
דאנים" (כנראה מעמק נהר-רון, הוא רודאנוס בלאטינית), 
היוצאים מארצות המערב הנוצרי, עוברים בים התיכון עד 
מיצר-סואץ, טוענים את סחורתם על גמלים ללכת לים־סוף, 
ועוברים בים־סוף לערב הדרומית, להודו ולסין! לפעמים 
הלכו בדרך־הים לאנטיוכיה ומשם בדרכי־יבשה לפרס והודו, 
ולפעמים הלכו ביבשה דרך גרמניה וארצות הסלאווים והפוז־ 
רים לטוראן ולסין. הראהדאנים היו בקיאים גם בלשונות 
רבות שבדרכי־מסעותיהם. התפתחותו של מעמד סוחרים 
נוצרים, תחילה באיטליה ואח״ב גם בצרפת ובגרמניה ברא¬ 
שית האלף ה 2 לסה״ג, וביחוד מסעי־הצלב, צימצמו את 
המסחר הבינלאומי היהודי ואתו גם את יתרון היהודים 
בידיעת ארצות ועמים. אולם במדינות שלא פיתחו מעמד־ 
סוחרים מבני העם השולט, כגון פולניה, ליטה והונגאריה, 
נשאר האופק הגאוגראפי של היהודים רחב משל שכניהם 
על אף התרחקותם של חכמי ישראל מן ההשפלה הכללית. 
באפריקה הצפונית-מערבית היו יהודים עוד במאה ה 14 
וה 15 בין חלוצי־המסחר עד נהר־ניגר, ובידיעות מפי סוחרים 
אלה השתמשו הקארטוגראפים היהודים במאיורקה ובקאטא־ 
לוניה(ע״ע אפריקה, עט׳ 348 ). בתקופה החדשה, עד לצמיחת 
ההשכלה בקרב יהודי גרמניה, היו רק חכמים וסוחרים 
יהודים באיטליה ובהולאנד בעלי אופק גאוגראפי רחב 
ובעלי ידיעות על עמים וארצות שהתאימו להתפתחות המדע 
בזמנם ובמקומם, ואילו בארצות אחרות פיגדו היהודים 
בהשוואה למשכילי-הנוצרים. 

על תמונת־העולם של עם־ישראל בתקופה שלפני 
המאה ה 3 לםה״נ יש לנו ידיעות מקוטעות, ממה שנאמר דרך־ 
אגב בתנ״ך ובספרים החיצונים. מאחר שהם דברי חזון 
ושירה, אין להבחין בהם אם הם השאלה פיוטית או מושגי 
מציאות בפי אומריהם. הארץ (עם הימים או בלעדיהם) היא 
חוג (שטח עגול) הרקוע על פני מי־התהום (ישע׳ מ, כב! 
מב, ה! מד, כד; תהל׳ קלו, ו! משלי ח, כז! איוב כו, י)! 
באיזה אופן עומדת הארץ, הכבדה מהמים, על פני התהום 
לא פורש בתנ״ך. לארץ "מוסד" או "מוסדות" או מכון 
(שמ״ב כב, ח! ישע׳ מ, כא; תהל׳ יח, טז; פב, ה; קד, ה; 
משלי ח, כט), אבל על מה המוסד עומד בתוך התהום לא 
נאמר; רק לפי איוב (כו, ז) תלויה הארץ על בלימה. - 
תמונת־העולם הישראלית והיהודית דומה לבבלית וליוונית 
ההומרית. פרשנים ודרשנים יהודיים, ועוד יותר נוצריים. 
השתדלו לפרש כמה פסוקים בתנ״ך, כאילו רמזו על ישיבתה 
של ירושלים במרכזו של חוג־הארץ או על "טבור-הארץ". 
מושג שהיה מקובל בעולם היווני וההלניסטי, שינבעו בדלפוי 
במקרא כפשוטו אין למצוא רמז למצב מרכזי של ירושלים 



69 


נאונרסיח 


70 


או ארץ-ישראל בתוך חוג־הארץ, ופסוקים המורים לסי הדרש 
על בך רחוקים מפירוש זה לסי הפשט. הראשונים שמזכירים 
את "טבור־הארץ" בירושלים במובן היווני הם הספרים החי¬ 
צוניים : ספר חנוך (כ״ו, א׳) וספר היובלים (זד, י״א). במשנה 
אין זכר למרבז־העולם! דהוי אמצעיתו של העולם עם אבן- 
השתיח בחוגי חז״ל לא קדם למאה ה 4 , וייתכן שיש השפעה 
סן החוץ בזיהוי זה, כי לשיטת הנוצרים רצוי להעמיד את 
ירושלים, מקום המיסתורין של גאולתיהעולם בדמו של ישו, 
במרכז־העולם במקום דלסוי. היירונימוס (ע״ע) הוא הנוצרי 
הראשון שהעמיד את ירושלים במרכז־העולם, והשקפתו הש¬ 
פיעה על הג , והקארטוגראפיה של הנוצרים עד סוף יה״ב. 
תמונת העולם עם אבן-השתיה כטבורו נמצאת בשלמותה 
בפעם הראשונה במדרש תנה׳(קדושים,ר): "...א״י באמצעיתו 
של עולם, וירושלים באמצעיתה של א״י, ובית־המקדש באמצע 
ירושלים, וההיכל באמצע בית-המקדש, והארון באמצע ההיכל, 
ואבן־השתיה לפני הארון."" בעל הדרוש הזה לא ידע את 
המציאות שבירושלים, ואף לא שם לב לנאמר במסכת-מידות 
על תכנית בית־המקדש. דומה לכך היא האגדה, שא״י גבוהה 
מכל הארצות, ירושלים גבוהה מכל א״י והר־הבית גבוה מכל 
ירושלים (ספרי, ד.וצ׳ איש־שלום, עקב, ל״ז! בבלי, קיד׳ ס״ט! 
זב׳ נ״ד), שאינה אלא הערכה לפי דרגת הקדושה. יש שחכמי- 
ישראל ביקשו פשרה בין תסונת־העולם שהצטרפה ממדרשי- 
כתובים ובין הדעות היווניות. נאמר, למשל, "שהעולם עשוי 
ככדור", והכדור שקוע חציו בקערה של מים שהוא האוקיינוס 
(ירד ע״ז, סרק ג', א׳! במד״ר י״ג, י״ג). אולם הדעה השלטת 
בקרב חכמי-ישראל עד המחצית השניה של המאה ה 10 היתה 
זו של חוג-ארץ המוקף מי-אוקיינום וצף על פני התהום 
כאניה בים (פדר״א ה׳ [מן המאה ה 8 — 9 ], וכן מדרש "כונן" 
[מהמאה ה 10 ]). ידיעת כדודיות-הארץ הגיעה לחכמי־ישראל 
בארצות האיסלאם באמצעות האסטרונומיה הערבית. היא 
נזכרת בספר על חכמת העיבוד מאת ר׳ חסאן בר׳ חסמאן 
הדיין בקורדובה בשליש האחרון למאה ה 10 , ובערך באותו 
זמן דחו גם רב שרירא גאון ורב האי גאון את הדעה שהשמים 
כקובה על פני ארץ שטוחה. במאה ה 11 כבר היתה כדוריות־ 
הארץ מקובלת בקרב חכמי-ישראל בארצות האיסלאם, ומהם 
עברה לפרובינציה ולאיטליה. גבירול מניחה ביסוד הקוסמו¬ 
לוגיה של ב״כתר מלכות" את החיבור הראשון בעברית על 
.,צורת הארץ" ככדור חיבר ד אברהם בר חיא הנשיא (ע״ע) 
קרוב לשנת 1125 . לפי ספר זה — ההולך בעקבות פטול־ 
מאיום — חציו המזרחי של הכדור הוא יבשה וחציו המ¬ 
ערבי — אוקיינוס. היבשה מחולקת לאקלימים (= אחורי- 
רוחב), והספד רושם את הארצות שבכל אקלים. עם הכרת 
כדוריות־הארץ תוקנה הדעה בדבר מרכזיותה של ירושלים 
ע״י החלפת אמצעיתו של העולם ב״אמצעיתו של היישוב". 
הדעה המוטעית, שהמרחקים בין קרהאורך של ירושלים 
לקדהאורך של קצה חצי-האי האיברי במערב ובין קו-האורך 
של ירושלים לקצה־סין במזרח הם'שווים שניהם ל ״ 90 , היתה 
רווחת בין יהודים (ונוצרים) עד התגליות הגדולות בסוף 
המאה ה 15 . היא מובאת בהרחבה בספרים מפורסמים ומקוב¬ 
לים באומה: הכוזרי(ב׳, י״ה—כ׳) לר׳ יהודה הלוי! ם׳ המאור 
הגדול (סוף סרק א׳ על מס׳ ד״ה) לר׳ זרחיה הלוי גירונדי > 
ם׳ יסוד עולם (ב׳, פ״ג) לר׳ יצחק בן יוסף הישראלי. פעם 
אחת נזכר בזוהר (ויקר׳ ג׳, א׳), שהארץ סובבת על צירה 
ובני-אדם עומדים על הכדור על רגליהם למעלה ולמטר" 


ובשעה שלאלה יום לאלה לילה ולהפך — ז. א.: מצדים 
אנטיפודים (ע״ע) בחצי-הכדור המערבי. 

את בשורת התגליות הגדולות, שהכחישו את תמונת- 
העולם הישגה, הביא לקוראייעבדית ר׳ אברהם פריצול 
(ע״ע) בספרו ״אגרת ארחות עולם״ ( 1524 ), פרק י״ג! אבל 
דעות גאו׳גראפיות שאובות מאגדות־זזז״ל או מספרי-מחקר 
מיה״ב מצויות דרך־אגב בספרי דרוש וחסידות עד היום. וכן 
בספרי ״מחקר״ עד המאה ה 19 • 

הספרות הגאוגראפית בעברית וחלק היהודים 
בחקר הגאוגראסיה דלים בהשוואה לתרומת היהודים 
לענפי־מדע אחדים. בספרות שמספר בראשית עד שו״ת 
בתקופה החדשה משוקע תומר גאוגראפי-היסטורי רב, המוק¬ 
דש בספרות העתיקה ברובו הגדול לארץ־ישראל (ע״ע, 
תולדות ידיעת הארץ). בתנ״ך, בתלמודים ובמדרשים יש גס 
חומר גאוגראפי על מצרים, סיגי, סוריה, ארם־נהריים, אשור 
ובבל, עילם ופרם, דש ביאורי שמוח גאוגראפיים ואתנוגרא- 
פייס. כמה פסוקי-תנ״ך ומאמרי־חז״ל מעידים, שלפני תקופת 
הגטאות וההצטמצמות בספרות הדתית בלבד היתה לאנשי- 
הרוח בישראל הבנה בנוף והסתכלות גאוגראפית קולעת 
לעיקרם של הדברים 1 למשל, ההוראות שנתן משה למרגלים 
במד׳ יג, יז—כ) והסברתן במדרש חנחומא ("היו מסתכלים 
בארץ: יש ארץ מגדלת גיבורים ויש ארץ מגדלת חלשים, ויש 
ארץ מגדלת אוכלוסין ויש ארץ ממעטת אוכלוסים... הסתכלו 
באבנים ובצרורות שלה, אם של צוגמא הן הם שמנים, אם 
של חרסים הן הם רזים"), וכן פקודת יהושע "לכתוב את 
הארץ" (יהד יח, ד—ט). הלל הזקן מבאר תופעות אנחרופו־ 
לוגיות מתוך טבע-הארץ (שבת ל׳).בחלוק ת הארץ לגלילות- 
צמחיה קטנים לפי צמחים טיפוסיים ובמדידת־גשמים קדמו 
חז״ל לגאוגראפים החדשים ב 1,600 שנה(מש׳ שביעית ט׳, ב׳; 
תוספתא שביעית ז/ י׳—י״א ז ירר תענ׳ א׳, ז" ז ירר ברב׳ 
ט׳, סוף הל׳ ב׳ו תעג׳ א׳, הל׳ ג׳). בתלמוד בבלי נזכרים 
כ 150 ישובים בבליים וכ 20 תעלות, דש בו ידיעות רבות על 
תוצרת הגלילות שבהם ישבו יהודים. זיהוי המקומות והעמים 
שבתרגום רב סעדיה גאון הוא זהיר ונאמן הרבה יותר מאשר 
בתרגומים הקודמים, על ספרות הגאונים מסתסך בזיהויי 
מקומות ובביאורים גאוגראפיים ר' נתן בר׳ יחיאל בספר 
הערוך (נשלם 1101 ). בערך באותה תקופה נתחבר הספר 
הגאוגראפי הראשון בעברית — ס׳ צורת הארץ (ר׳ לעיל). 
מסיפורי אברהם בן יעקב (ע״ע), שעבר בגרמניה ובארצות 
הסלאווים בשנות ה 60 למאה ה 10 , נשאר רק שריד קטן. 
במכתבים מיוסף בן אהרון מלך הכוזרים לר׳ תסדאי אבן 
שפרוט (ע״ע) יש לא רק חומר היסטורי אלא גם גאוגראפי. 
את הרשימה של ספרי־המסעות בעברית פותח ספר אלדד 
הדני (ע״ע) מסוף המאה ה 9 , שרובו ככולו פרי הדמיון. 
ספר המסעות העברי הראשון המיוסד על המציאות ושהוא 
מן החשובים בספרות־המסעות ביה״ב הוא ספר מסעותיו של 
ר׳ בנימין מטודלד. (ע״ע) מספרד עד המפרץ הפרסי וחזרה 
משם בים מסביב לערב ( 1165 — 1173 ). פחות חשוב הוא 
"סיבוב רבי פתחיה" (ע״ע) מדגנסבורג, שעבר בשנות ה 80 
של אותה מאה במזרח הקרוב והגיע לבבל מסביב לים 
השחור והרי קאווקאז. ממסעותיו של רבי אברהם אבן עזרא 
לא הגיעו לידינו אלא הערות דרך־אגב בפירושו לתורה 
ולספר דניאל, שבהן הוא מזכיר ממראה־עיניו. בספרי המסעות 
לא״י ובאגרות מא״י יש גם קצת תיאורים מן הדרך ביב 



71 


גאוגרפיח — גאודזיח 


72 


התיכון. בסוריה ובמצרים. שבהם עבת הכותבים * תרומתם 
לג' ההיסטורית מחוץ לא״י היא קטנה. ספרו של דוד־ הראובני 
(ע״ע) נותן — אחת פתיחה שהיא סת הדמיון — תיאור 
נכון של מסע מג׳ידדו לסואקין ולעסק-הנילוס בסודאן׳ ומשם 
למצרים ולא״י ולאיטליה ולסויטוגאל. בספרי הסהעות לא״י, 
שהם מרובים במאה ה 17 , אין אף אחד שיש בו ידיעות חשו¬ 
בות על ארצות שמחוץ לא״י. לידיעת תפוצות-ישראל במצרים, 
תוניסיה, איטליה, גרמניה הדרומית וצרפת במחצית השניה 
של המאה ה 18 חשובות רשימותיו של ר׳ חיים י. ד. אזולאי 
(ע״ע) שהופיעו בשם "מעגל טוב". את מארוקו, וביחוד את 
סבלם הקשה של היהודים שבה, מתאר ר׳ שמואל רומאנילי 
ב״משא בערב״ על יסוד מסעותיו בשנות 1791/2 . החשוב 
בספרי־המסעות במאה ה 19 הוא "אבן ספיר" לר׳יעקב ספיר, 
שעבר ב 1859 — 1863 בתימן, הודו, יאווה, אוסטראליה וניו׳ 
זילאנד כשד״ר מירושלים ז החלק המקורי והחדש בו הוא 
הראשון, העוסק בתימן. פחות חשוב הוא ספר מסעות בנימין 
השני (ע״ע), שנסע ב 1845 — 1851 בארצותיהסזדח עד הודו 
וב 1859 — 1862 באמריקה הצפונית. 

ספר לימוד וקריאה מיוחד לג׳ בעברית היה עד המאה 
ה 19 רק חיבורו של ר׳ אברהם פריצול "אגרת ארחות עולם" 
(ר׳ לעיל), שמציאות ואגדה משמשים בו בעירבוביה. רק 
כ 300 שנה אחריו פירסם משכיל מהאסכולה הגליצאית, 
שמשון הלוי בלון■ (ע״ע), את "שבילי־עולם" (זדא: אסיה, 

11822 ח״ב: אפריקה, 1827 ) על יסוד ספרים גרמניים ובלשון 
המליצה והתידודים שהיתה חביבה על בניידות: את "שבילי- 
עולם״ המשיך אחרי מותו אברהם מנתם מוהר ( 1886 ). עם 
ייסוד בתי־ספר לילדי היהודים, שבהם הורו גם לימודייחול, 
החלו להופיע ספת לימוד קצרים מיוחדים להם. הראשון 
מסוג זה בעבתת, המכיל גס פרקים בג׳, הוא "ראשית 
למודים" לברוך לינדא (ע״ע), שהופיע בכמה מהדורות 
מ 1:96 עד 1869 ? ספר גאוגראפי מיוחד, בחלקו בעברית 
ובחלקו בגרמנית באותיות עבריות, בשם "הכדור" פירסם 
ב 1831 בפראג משה ש. ניימאן. תקציר מתורגם מגרמנית 
הוא "הגעאגראפיע הקטנה" לאשר ראדין ם 1860 (קגיגס־ 
ברג). שני ספרים ביסודות הג׳ הופיעו כמעט בזמן אחד: 
הראשון — חיבורינעוריו של נחום סוקולוב (ע״ע) "מצוקי 
ארץ״ ( 18:8 ? מתורגם מאנגלית), השני — ספרו של הפראי 
גוג המנוסה מאחרוני האסכולה הגליצאית הלל כהנא "גלי¬ 
לות הארץ״( 1880 ? ע״ם הספרות הגרמנית). החידוש בספרו 
של כהנא הן מפה פלאניגלובית בצבעים בעברית ומפיות 
ושירטוטים ותמונות עם כתבות עבתות. מחברי ספרי־לימוד 
אלה התלבטו בקשיים של טרמינולוגיה גאוגראפית עברית 
והכינו את הקרקע להוראת דיג׳ בעברית בבתייהספר בארץ• 
ישראל. שהחלה בדרגה של ב״ם עממיים בסוף המאה ה 19 , 
ובתיכונים — עם ייסוד הגימנסיה "הרצליה" ביפו וביהמ״ד 
למורים בירושלים, ובאוניברסיטה בפעם הראשונה בת״ש. 

בין מגלי הארצות הגדולים אין יהודים! ההשערה שקו¬ 
לומבוס היה ממוצא יהודי היא מפוקפקת. אבל חלקם של 
יהודים בהתקנת לוחות ומכשידי-מדידה אסטרונומיים, שהם 
הכרחיים לספנות ושאיפשרו את ההפלגה ללב האוקיינוס, הוא 
גדול (ע״ע אברהם בר היא הנשיא! יצחק בן סיד חזן* יהודה 
בן משה הכהן? אברהם זכות! יוסף ואזינא! יעקב בן מכיר? לוי 
בן גרשון). במפותיהם של הקארטוגראפים היהודים אברהם 
י^רשקש (ע״ע) ויהודה בנו הסתייעו מגלי החוף המערבי 


של אפריקה. בצוות של קולומבוס במסעו הראשון היו שלושה 
יהודים אנוסים: לואי ךה טורם, שהיה לפי המקובל האדם 
הלבן הראשון שרגליו דרכו על אדמת אמריקה, דה קליה 
( 03110 ) והרופא ברנאל. — עם כניסת היהודים למקצועות 
אקאדמיים במאה * ה 19 החלו יהודים להשתתף גם במחקר 
הגאויגדאפי, וכמה מהם זכו לשם־עולם: יוסף הל ו י (ע״ע), 
אדוארד גל זר (ע״ע), הרמז בורכרד (ע״ע) בתימן, 
גוטפריד מרצבכר ואורל סטין (ע״ע)'באסיה המרכזית: 
ולדימיר יו כיל ז 1 ן(ע״ע) וליב שטינברג(ע״ע) בסיביר 
הצפונית: אמין פחה (ע״ע) בדרומו של הסודאן המזרחי, 
ל. ג. בנז׳ה (ע״ע) בסנגאל ובניגריה! במסעות בארצות 
הקוטב הצפוני פעלו יצחק היז (ע״ע), א. בסלם (ע״ע), א. 
זונטאג: א. הילסרין (ע״ע) חקר בארצות רבות באמריקה 
ובאפריקה! ביוון ובאסיה הקטנה חקר אלפרד פיליפזון 
(ע״ע), שהעמיד תלמידים רבים בגרמניה. 

המחקרים הגאוגראפיים המקוריים המעטים שנכתבו בעב¬ 
רית עוסקים כמעט כולם בידיעת ארץ-ישראל (ע״ע). עם 
התפתחות הפובליציסטיקה העברית בא״י נכתבו מאמרים 
פופולאריים רבים על נושאים גאוגראפיים. 

בקובץ) 1875 , 1. 0(001(70110 477 11x101 חנ 21 ״ 1 

, 0310 ) 4 ! 7 ) 11 7107/1 31100 ) 8010 , 07 ^ 873 . 1 •א ;(כתביו, א', 146 
. 1929 , 71 ) 10711 ^ 80 1 ! 13 /) 41 וז 101 01501 017 .[ ; 1920 

א. י. בר. 

גאוךה (ב 1 >סס 0 , לפנים — ״ 00 זסד), עיר במרכזהולאנד, 
כ 15 ק״מ מצפון־מזרח לרומרדאם! 38,500 חושבים 
( 1950 ). יושבת על הגדה הצפונית של נהר גווה ליד שפכו 
לאיסל ההולאנדי, והרבה תעלות־מים חוצות אותה. ג׳ כבר 
היתה מפורסמת במאה ה 13 כמרכז מסחרי, תעשייתי ותר¬ 
בותי. תעשיותיה הקדומות היו בירה ואריגים? עם הבאת 
הטבק לאירופה היתה ג׳ מרכז תעשיית מקטרות-החרסינה. 
כיום נמצאות בה תעשיות של חרסינה, נרות, סבון, לובו־ 
העופרת, חמרי-נפץ, אריגים, רהיטים, סיגריות ומשקאות. 
בעיקר היא ידועה כמרכז הייצור והשיווק של גבינה (ע״ע). 
בין בנייניה העתיקים של ג׳ — כנסיה בעלת 40 חלונות של 
זכוכית צבעונית ואולם־עיריה מן המאות ה 15 וה 16 . 

גא 1 ךן ז י ה (׳(* 16 * £60 ; יור !) 60101 ( 0 * 7 , חלוקת־הארץ), 
מקצוע גאומטרי העוסק בקביעת יחסי־מצביהם 
ההדדיים של עצמים על-פני הארץ, ברישומם על נייר בקנה־ 
מידה רצוי ובתיאור גראפי של השטחים המדודים. שיטותיה 
של חג׳ הן מדידות של ארכי-קווים נבחרים ושל זוויות בין 
הקווים האלה, והשימוש בכללי הגאומטריה. 

תולדות חג׳. מדידות, שנעשו באופן מקצועי-מדעי, 
ידועות לנו מתקופת השושלת ה 17 במצרים מתכניותיה של 
חוילה בנוא־אמון עם ציורייקיר, המראים שני מודדים הקוב¬ 
עים את הגבולות של שדודתבואה ע״י משיכת שרשרת. 
הפיראמידות מעידות על דיוק־המדידה שאליו הגיעו המצ¬ 
רים בתקופה קדומה מאד. 

ארטוסתנס (ע״ע) האלכסנדרוני חישב את קוטר-הארץ 
ע״ס מדידת המרתק ססונה לאלכסנדריה ומדידת זוויתי 
הקשת שביניהן(על סמך הנחות גאוגראפיות לא-מדוייקות). 
מהתקופה הרומית ידועים לנו: הגרומה — מכשיר לקביעת 
כיוונים ניצבים זה לזה: מוטיהמדידה — שארכו היד, כ 330 מ׳ 
ושבו השתמשו׳ כנראה, גם בסיתקן הדומה לשולחן־מדידח 



73 


גאודזיזין 


74 


חדיש. בתקופה החדשה הרחל במאה ה 16 להשתמש בשולחך 
מדידה לפעולות של טריאנגולציה וחיתון־, וב 1615 נמדדה 
בראשונה קשת של מצהיר בעזרת מכשירים מדוייקים 
ובשיסה טריאנגולציונית. 

שיטות בג׳. שיטות־המדידה תלויות בגודל השטח 
העומד למדידה או בקנזדהמידוז של המפה הנדרשת (גדול 
או קטן מססס, 1:25 ). כשיש לקבוע את הצורה ואת השטח 
של חלקת־אדמה הקטנה מ 50 דונאם, מתקינים לה מסגרת, 
שהיא פנימית או חיצונית ביחס לקו־הגבול(כגץ 880 ס״> 8 * 
בציור 1 ). את הגבול ביחס למסגרת קובעים על־ידי ניצבים, 


£ 



המחלקים את השטח שבין קויהגבול ובין המסגרת לטרסזים, 
ששטחם ניתן לחישוב בקלות. את המסגרת מתלקים למשול־ 
שים (כגון לסי הקודם ם 86.8 ,־ 80.88 ) ומודדים את כל 
צלעוודהמשולשים! לשם בקרה מודדים גם קווי־חלוקה 
נוספים (כגון *ז, 0 ?. 0 ־ 1 ). לאחר שנקבעה צורת-המסגרת 
אפשר לייחס אליה כל סרט נדרש, כגון בניינים, כבישים, 
עצים וכר. לשם אודינסאציה במרחב מספיקה קביעת האזי* 
מוח המאגנסי של 7 אחת מצלעות המסגרת. — בשטחים 
גדולים מ 50 דונאם קובעים את המסגרת ע״י מדידת הצלעות 
במשיחה, ואת הזוויות 
שביניהן — ע״י מד* 
זודת מיוחד! במדידת 
כל האלמנטים האלה 
בלולות שלוש בקרות. 
את המסגרת הפ 1 ליג 1 * 
גלית מקשרים על־סי־ 
רוב לנקודות הקרובות 
של רשודהטריאנגו* 
לאציד- 

מ ך י א נ ג ו ל צ י ה. כל ארץ תרבותית היום מכוסה רשת 
של נקודות'(ציור 2 ) קבועות ומסוסנות, בצורת מסמרי ברזל 
או נחושת על סלעים איתנים או על גושי־בסון! ממגדלים 
שמעל לנקודות נמדדים הזודות האסקיות והסרשי־הגובה 
בת כל נקודה ובין הנקודות הקרובות. נקודות ראשיות, 
המרותקות עשרות קילומטרים זו מזו, מצסרפות לסרטים 
שלמים של משולשים. שהס מסודרים בערד לסי הכיומיס 




ציור 3 


צסוךדרום ומזרח-מערב (טריאנגולאציה ממדרגה ראשונה; 
ציור 3 ). שאר השטח מכוסה נקח־ות־משנה, שמרחקן ההדדי 
הוא כ 10 — 15 ק״ם, והן יוצרות רשת של סשולשים (טריאג־ 
גולאציה ממדרגה שניה! ציוד 2 ). בארצות קטנות יותר בל 
הנקודות מהוות רשת. 

לשם קביעת ארכי צלעות־המשולשים של הסרטים או 
של הרשת הטריאנגולאציו׳נית מייחסים אותן לאורך מסויים 
( 1/100 עד 2/3 מאורך-הצלע), שהוא מדוד בקפדנות ודיי¬ 
קנות רבה ונקרא ק ו* ב סי ס. קטע זה מאפשר אח חישוב 
האורך של כל הצלעות. לשם בקרה מקשרים את המערכת 
גם לקו-בסים שני, הנמצא במרחק רב מהקדדם. צסיסות־ 
הנקודות של הטריאנגולאציה ממדרגה שניה מספיקה בשביל 
מדידות לסידור מסות בקנה־סידה של 1:100,000 בערך! את 
הפרטים קובעים בעזרת שולחן־סדידה. בשביל מסות קאדא* 
סטראליות יש צורך בצפיפותינקודות גדולה יותר — 2 — 3 
ק״מ בין נקודה לנקודה: טריאנגולאציה ממדרגה שלישית. 
לפי הצורך אפשר להכניס עוד נקודות קרובות יותר — 
600 — 800 מ׳ זו מזו (נקודות טריגונוממריות): טריאנגולא- 
ציה ממדרגה רביעית, שעליה נשענות המסגרות הפ 1 ליגו־ 
גליות. 

כל המדידות דורשות 
מידה רבה של דיוק. בטרי־ 
אנגולאציה ממדרגה ראשו¬ 
נה יש למדוד את הזוויות 
בדיוק של שבר־השניה, כך 
שסכום־השגיאות בכל שלש 
זוויוח־המשולש לא יעלה 
על שניה אחת• בטריאנגו־ 
לאציה ממדרגה שניה נדרש 
דיוק של סדידת־הזוויוח, 
שהוא מתאים לשגיאה של 
סחות מ 5 שניות בסגירת־ 
המשולש. בטריאנגולאציה 
ממדרגה שלישית ורביעית 
הדיוק בסגירת המשולש 
צריך להגיע ל 15 שניות. 

לשם הגדרת הכיוונים דיור > 




75 


נאודזיח 


76 


ד״גאוגראפיים קובעים ע״י תצפיות אסטרונומיות אורך ורוחב 
גאוגראסי של נקודה התחלתית ואזימות של אחד הקווים 
היוצאים ממנה. בשביל ששח גדול מאל חוזרים על פעולה זו 
עוד כמה פעמים, או לפחות עוד פעם אחת בסוף המערכת. 

לשם קביעת קו־בסיס (ציור 4 ) בוחרים שתי נקודות 
(±, 8 ) נוחות למדידה, המרוחקות זו מזו כ 3 — 5 ק״מ, 
שהוא מרחק קטן ביחס לאורך־צלע טריאנגולאציוני. על־ידי 
סידור מספר משולשים מתאימים מגיעים לצלע הסריאנגר 
לאציוניח המבוקשת (^ 1 ג). את קרהבסיס מודדים בעזרת 
סרט מאינוד(ע״ע)או מפלדה משובחת הומוגנית. יש להתחשב 
בהשפעת' הטמפראטורה, המתיחה, אפקט השרשריה וכר, על 
אורך־הסרט 1 לפיכך יש להוסיף למדידה תיקונים: 

א. בשביל הטמפראטורה—(״* -*) *>! + ( 1 = האורך המדוד, 

ס = מקדט-ההתפשטות של חומר*הסרט, ״ 1 = הטמפראטורה 
שבה אורך־הסרט הוא נכון, 1 = הטמפראטורה בשעת 
המדידה): 

ב. בשביל המתיחה — (״! ־?)^ + (^ = שטח חתך־ 
הסרט, £ =־ מקדם־הגמישות, . 1 = כוה־המתיחה שבו 
אורך־הסרט הוא נכון, 1 = כוח־המתיחה בשעת המדידה): 

ג. בשביל השדשריה — - (* = משקלה של יחידת 

אורך־הסרט): 

ד. בשביל הפרש־גובה ( 11 ) בין קצות־הסרט — 

* 11 • 11 , 

׳ ■ 81 21 ו * 

ה. בשביל הגובה הממוצע ( 8 ) של קו־הבסים מעל 

ןם 

לפני־ הים הבינוניים— ( 8 = ראדיוס־הארץ), 

התנאים האטמוספריים הבוהים לסדידת־הזוויות בטרי־ 
אנגולאציה קיימים עפ׳ר בשעות המוקדמות בבוקר ובשעות 
המאוחרות בערב• אולם בשעות אלו מוגדל אפקם־הךפראק־ 
ציה באטמוספירה, ולפיכך יש צורך להנמיך את הסימונים 
שאליהם מכוונות התצפיות למטה מן הגבהים המותרים ביום. 
בטריאנגולאציה ממדרגה ראשונה יש צורך להאיר את 
הסימונים בהליוטרום ביום או במנורות בלילה, — המכשיר 
למדיז־ות־הזוויות הוא ד,תא ו ד ולי מ (ע״ע). 

מדידות טופוגרפיות מבוססות על מדידות של 
טריאנגולאציה ונעשות בהתאם לדיוק הדרוש בעזרת שולחך 
מדידה או ע״י מדידות פוטוגראמטריות או ע״י קביעת פרטים 
ביחס למסגרת פוליגונאליח, בשולחךמדידה מתקבלים הפר¬ 
טים בעזרת חיתוך גראפי. במדידה פוליגונאלית קובעים את 
המרחקים ע״י מדידה ישירה, או ע״י חיתוך בעזרת תאודו־ 
ליט, או בדרך אופטית. 

קביעת כיווני־הצלעות במסגרת הפוליגונאלית אפשרית 
בעזרת מצפן מאגנטי, קביעח־הארכים — בטאכאומטר או 
בשרשרת־מדידה, ובשביל עבודות מדוייקות — בעזרת תאו- 
דוליט וסרט־פלדה. קובעים את הכיוונים האזימותאליים 
ומחשבים את הטלי הצלעות בכיוונים צפון־דרום ומזרח־ 
מערב! סכום־ההמלים בשביל כל כיוון בין הנקודות הקיצר 
ניות צריך להיות שווה להפרש של השיעורים של הנקודות 
הקיצוניות, שנתקבלו ממדידה טריאנגולאציונית מוקדמת. 
לצרכי עבודות־הנדסה יש צורך במפות טויפוגראפיות בקנה־ 
מידה גדול יותר, שקווי־הרמה בהן מתקבלים מחתכים שנעשו 
במאזנת, או ממדידות טאכאומטריות או פוטוגראמסריות 
בקנה־מידה מתאים (וע״ע טופוגרפיה). 


השיטות האופטיות במדידת־סרחקים מושתתות על 
השימוש בתאודויליטים, שהותאמו על־ידי הוספת חלקים 
מיוחדים למטרה זו. 

מדידות ע״י צילומים אויריים. הצילום הוא 
תיאור פרספקסיווי של המקום המצולם! נקודה על־פני האדמה 
ותמונתה מהווים הומולוגים. יש לכוון אח ציר המצלמה 
בכיוון ניצב ללוח־הצילום, הנמצא בדיוק במרחק (המוקדי) 
הנכון מן העדשה—אוריינטאציה פנימית. ציר־הצילום פוגש 
את התמונה ואת האדמה בנקודות הראשיות! קו אנכי דרך 
העדשה פוגש את האדמה ואת התמונה בעקבים האנכיים! 
הקו החוצה את הזורח בין שני הקווים הנזכרים פוגש את 
התמונה ואת האדמה בנקודות הנקראות איזוצנטרים. שש 
הנקודות האלו נמצאות במישור אחד, ושלוש הנקודות שעל 
התמונה נמצאות על קו ישר אחד—הקו הראשי של הצילום, 
שהוא ניצב לציר הרכנח־הצילום. אם שטח האדמה הוא מישורי 
ואפקי והתמונה מקבילה לשטח — מתלכדות שלוש הנקודות 
הללו, והתמונה עצמה נעשית מסה בקנה־מידה המותנה בגובה 
הצילום: 3 /£ < 1 = האורך המוקדי של המצלמה, 8 ־= 
גובה־הטיסה או גובדדהצילום). קווים היוצאים מן האיזוצגטר 
בתמונה שומרים על כיווניהם ביחס לקווים הה 1 מולוגיים על 
פני האדמה. כשהתמונה מורכנת כלפי מישור שטח־האדמה, 
מתעות קנה־המידה: הוא נשאר פ/£ רק לאורך קו מקביל 
לציר־ההרכנה ועובר דרך האיזוצנסר, והוא קבוע גם לאורך 
כל קו אחר המקביל לציר־ההרכנה, אבל משתנה מקו מק¬ 
ביל אחד למשנהו — עיוות־ההרכנה. עיוות שני — עיוות* 
הגובה — נגרם ע״י האי־מישוריות של פני־הארץ, שהם 
מופיעים בשלושת ממדיהם. לשם קבלת מסה בקנה־מידה 
אחיד ובהתאם לחוקי־הפרספקטיווה יש להשתמש בשיטות 
גראפיות־מאתמאטיות, שהן מסובכות וע״ס רוב לא מדוייקות 
כל־צרכן, או בשיטות מכאניות־אוסטיות, שהן מבוססות על 
עקרונות סטראוסקופיים ודורשות צילום כפול של אותו 
השטח! זוג־תמונות כזה קרוי מודל. 

מכונת־תוי סטראופוטוגראמטרית (ציור 5 ) 
עשוייה שני תאים, המחזיקים את'התמונות שצולמו בשתי 
תחנות־צילום אויריות, ומנורות המאירות את החמומה, 



ציור 5 


77 


גאודזיה — נאוכימיוז 


78 


מכוונים את שני התאים עם תמונותיהם זה ביחס לזה סביב 
שלושה צירים עד הבאתם לידי המצב היחסי המתאים למצבי 
מצלמות בזמן החשיפה (אורינטאציה יחסית). קרני־האור 
מנקודות משותפות לשתי התמונות מועברות ע״י מערכת 
של פריסמות וסטראוסקופ ומתמזגות בעיניו של הצופה למודל 
של השטח המצולם. ידיעת מצבן וגבהן של שלוש נקודות 
בשדה מאפשרת את האוריינטאציה של המודל כלפי האופק 
(אוריינטאציה מוחלטת), וע״י הזזה קווית יחסית של התאים 
מתאפשרת גם קביעת קנה־מידה של המודל (נהוג להכין 
4 — 5 נקודות־בקרה). מערכת של שתי זרועות נעות המחר 
ברות זו לזו בפרק, שהוא נשען על שולחן עולה ויורד, 
מייצרת בתנועותיה את המודל במרחב. תנועת הפרק במישור־ 
השולחן מועברת על הנייר בעזרת פנטוגרף המשרטט את 
המפה> התנתה האנכית של השולחן מודדת את הפרשי־ 
התם. 

לצרכי צילומי־אויר כאלה מבוצעות טיסות חלוד וחזור 
בקווים מקבילים, ועי״ב מתקבלים סרטים של צילומים. כל 
שני צילומים עוקבים חופפים זה את זה ב 60% , וכל סרט 
הוסף את משנהו ב 20% < עם כל צילום חדש מתווסף רק 
שליש השטח המצולם בתמונה. התאמת המודלים מחייבת 
מספר מספיק של נקודות־בקרה בכל מודל ומודל. מספר 
נקודות־הבקרה ניתן להפחתה ע״י השיטה הטריאנגולאצלנית 
בעזרת סטטוסקופ, מכשיר המאפשר לקבוע — בגבולות 
מסויימים של דיוק — את גובה־הטיסה בזמן החשיפה. 

השיטה הפוטוגראמטרית הולכת ונעשית בימינו השיטה 
השלטת במדידה. היא זולה ומהירה יותר מן השיטות של 
המדידה בשדה ומספקת בצילומים שפע של פרטים. משתכד 
שים בה גם בהכנת מפות של שטחים גדולים בארצות בלתי־ 
מפותחות, גם בהכנת ספות בקנה־מידה גדול, כגון מפות 
טוסוגראסיות והנדסיות, וגם בבדיקתן ותיקונן של מסות 
מיושנות. בשויץ משתמשים בשיטה זו אפילו להכנת מסות־ 
הקאדאסטר. עבודות־מדידה בשדה עצמו מוסיפות לשמש 
לקביעת נקודות־הסריאנגולאציה ונקודות-בקרה. 

בשביל מפות־סיור ומסות בקנה־מידה קטן משתמשים 
בם בשיטת־המוזאיקה — חיבור פשוט של צילומים. סיבה 
של מפה כל תלוי בתנאי־הטיסה, ז. א. במיעוט של הרכנה 
ובמיעוט של הפרשים בגובה־הטיסה. 

40 !■ €0141 ,* 1 ) 813114411 11 1858 , 010 ) 780/100100 ,סזזס? ■ 1 

,* 110110 84 ; 1929 , 1 ( 000401 ,■ 1 * 11 ) 1105 ., 1 0 , 1924 , 040110 * 0 
,• 1 * 01116 סס׳י ס , 1931 , 11 /ק %08 ס 101 /< 1 410 100111 ^ 1111 ( 51101/0 
- 5140 00040110 61 10710 ? ,: 01311 .ם ; 1932 , 08010001010 ^ 0 ) 0 
- 0£08 ) 10 /? 18 140 ! ! £11440 ,ת 3 מ 1 ל 630 . 11 ./י\ ; 1944 ,£הו 1 ( 00 
- 700 400 1 ! 140 ס 00 £0130001 1001 

111 ״$ — ( 1813 , לידן — 1882 , שם), משפטן הולאנדי 
יהודי. ב 1859 נתמנה לפרופסור למשפט הרומי באוניברסיטת 
לידן(כפרופסור היהודי הראשון בהולאנד). חיבר בין השאר: 

ם 1 301310 00 ן> 00 ן> 1130 10111301 5 ״נ 1 [ 110 ) 510 10 > 3110 ־ 01 

10 ) 3 005113 0x00100 ״ 31 ק ("נאום על לימוד המשפט הרומי 
שראוי לטפחו בארצנו עד היום הזה״, 1859 ), 150110 )״:>! 
03105 קס 430100100010200 - ("הערות ביקרתיות לגיוס", 
1875 ), ובעיקר 0001 ז 5 ץ 100100-5 > 30 ? (״שיטת הפנדקטים״, 1 , 
1866 , 11 , 1880 ), שניתרגם לאנגלית, לצרפתית ולרוסית 
ושימש יסוד להוראת המשפט הרומי לדורות רבים בהולאנד. 
ג׳ היה פעיל גם בחיים היהודיים: היה חבר בוועד־הקהילה 
של לידן, יו״ר ועדת הבחינות לרבנים ומורי־דת ויו״ר החברה 
לקידום העניינים היהודיים בחולאנד! בין השאר יש לציין 
את פעולתו למען יהודי רומניה ואח מכתבו הגלוי לברוגן 
(חס^ג״ח) על שאלת־היהודים ( 1882 ). 

'*)(*ס!*) ת 3 זי 1 )*׳מ 03 זע ת* ם*חזו 643 ) .ש .£ ./ .!/ .} 

.־% . 81 , 1882 ,( 213 . 2 . 4 ) . 0 .£ ./ ; 1882 ,( 8 , 2011 ,! 1 מ 

.( 5,388 .ז 14 , 0111 * 6 . 11 .,ו . 1461 * 0 ^ 5 ) ■ 7 > •/ ,) 80118 . 8 

גאזכיהדה, מקצוע מדעי בין תהומי הגאולוגיה והכימיה, 
שמטרתו בירורן של שחי בעיות מרכזיות בהכרת 
כדור־הארץ: 1 ) שכיחות היסודות הכימיים בכדור־הארץ 
והשוואתה לשכיחותם במרחב־העולם כולו (קוסמוכימיה) 1 
2 ) דרכי הנדידה של היסודות הכימיים היד התהליכים הגא(־ 
לוגיים. 

ההתעניינות בבעיות הכימיות הכרוכות בתהליכים הגאו־ 
לוגיים התחילה באמצע המאה ה 19 . החיבורים המקיפים 
הראשונים בתחום הגאולוגיה הכימית פורסמו ע״י גרצליוס 
(ע״ע) ואחריו ע״י ג. בישוף, ר. רוח, ר. ברונט. 19061 * ערד 
פ. ו. קלארק אוסף שיטתי של כל הנתונים' הכימיים שבתופ¬ 
עות הגאולוגיות שחיו ידועים באותה שעה. בעקבות עבודות* 
הכנה של י. ה. ל. פוגם (בנורווגיה) ושל ו. י. ורנאד־סקי ושל 
א. א. פרסמאן(שניהם ברוסיה) נעשתה חג׳ בשנות העשרים 
של מאה זו מקצוע עצמאי, בעיקר בידיו של ו. מ. גולדשמיט 
(ע״ע), ששם למטרת מחקריו את גילדם של חוקי־היסוד 
בהופעתם של היסודות הכימיים ובדרכי נדידתם. 

שיטות־העבודה של הג׳ הן אנאליזות כימיות של המרים 
גאולוגיים והשימוש במסקנות של ה גא ופיסיקה (ע״ע)! 
שיטות־העבודה של הקוסמוכיריה, שהג׳ משולבת בה, הן 
האנאליזה של מטאוריטים ובדיקה ספקטרוסקופית של אור־ 
הכוכבים! נתונים אלה מתפרשים לאור החוקיות הסיסיקו* 
כימית הכללית. 

א) שכיחות היסודות הכימיים בטבע. מידת 
שכיחותם הקוסמית של היסודות הכימיים השונים שונה 
ביותר מיסוד ליסוד. מחקירות אסטרופיסיקאליות ושיקולים 
קוסמולוגיים מתחייב, שהמימן מהווה כמעט שני־שלישים 
וההליום כשליש מן החומר שבמרחב, ואילו כל שאר הימר 
דות יחד אינם מהווים אלא 2% — 1 של החומר הקוסמי כולו. 
הרכבו של כדור־הארץ כולו, הניתן להיקבע רק בקירוב 
בשיטות־עקיסין שונות, שונה מזה בפרטים חשובים(לוה 1 )< 
קרום כדור־הארץ, שהוא לבדי ניחן לבדיקה ישירה, מורכב 
בעיקר תרכבות סיליציות-חמצניות של מתכות קלות(לוח 2 ). 
8 יסודות — 81,0 , 1 < *?ן. * 0 , * 14 . **נ — מהווים 

כ 99% מחוסר קרום כדור־הארץ. 



79 


גאוכיסיח 


80 


יוח 1 

היסודות הכימיים בכדור־הארץ כולו 


(ב%*משקל! סיכומים של אומדנות ?,ונים) 


0-30— 0.18 

00 

1989 


39.7 —35 

?0 

08 0 -י 1 0 

? 


03 

29 3 -28 

ס 

0 *9- 0.117 

א 

11011 

41 

14 9 -18 

81 

0.04 - 4 .־. 0 

ח־ 

0-90- 0 14 

3 א 

17 — 8 7 

81* 

0.14 - 0.09 

ם 3 ? 

0* — 0 01 

ז 0 

8.1 — 3.7 

וא 


לווז 2 


היסודות הכימיים בקרום־הארץ 

(ב%־םשקל) 


9 ממ 

£11 

4.6x10-* 

א 

46.60 

ס 

*- 10 א 1 

86 

2.5x10־* 

04 

27.72 

81 

9x10־■ 

<וד 

*־ 10 2.4 x 

6 א 

8.13 

נ 4 

8x10־■ 

1.11 

2.3x10-' 

03 

5.00 

ס? 

3x10־■ 

1 

2.0 x 10-* 

13 

3.63 

03 

2x10-' 

61 

'־ 10 1.8 x 

3 א 

2 83 

2 א 

2x10־■ 

ז״־ד 

*־ 10 א 1.7 

צ 

2.70 

א 

1.5x10-* 

01 

1.6x10-* 

?6 

2.09 


1x10-■ 

42 

1.5x10־' 

03 

*־ 10 4.4 x 

דד 

1x10-' 

111 

1.5x10־■ 

840 

1.4x10-' 

א 

9x10-' 

3* 

1.2x10־• 

11 ־ 1 

1.18x10-' 

ק 

8x10-• 

2 ״ 

*־ 10 7x 

04 

1.00x10-* 

8111 

4x10־■ 


*־ 10 7x 

־ס 

7.5x10-* 

3 

1x10־* 

?11 

6.5x10־* 


3.2x10־* 

0 

5x10-* 

ז? 

6.5x10-* 

ווו 5 

3,5x10־* 

01 

5x10־* 

ט* 

6.4x10־* 

041 

3,1x10־* 

66 

3x10־* 

־א 

5.5x10־' 

ז? 

3.0x10-* 

? 

2x10־* 


5x !0-' 

ש 5 

3.0x10-* 

81 ■ 

*־ 10 א 1 

ו 1 מ 

5x10-* 


2.5x10־■ 

62 

*־ 10 א 1 

־א 

4.5x10־* 

14£ 

2.2x10־* 

ז 2 

*־ 10 א 1 

ז 1 

*־ 10 * 4.5 

ץ(£ 

2.0x10־* 

ז 0 

*— 10 א 1 

03 

4x10־* 

ז 1 

1.5x10-' 

ע 

1x10־* 

119 

3x10־* 

6 

8.0x10־* 

1 א 

2x10-״ 

זא 

*־ 10 2.7 x 


7.0x10־* 

09 

3x10־* 

א 

2.5x10־' 

£* 

6.9x10־■ 

עו 

״ — 10 * 1 

63 

'־ 10 2.1 x 

13 

6.5x10-* 

13 

״־ 8x10 

?3 

1.6x10-* 

6( 

5.1 x 10-* 

29 

״־ 3x10 

\€ 

1.2x10־* 

>40 

5.1x10־■ 

ח$ 

״־ 3x10 

ס? 

1.2x10־* 

11 




מיעוטם של הגאזים הקלים מוסבר ע״י מיעוט המסה של 

כדור־הארץ בהשוואה לזו של הכוכבים: שדה־הכובד של 

כדור־הארץ לא הספיק כדי לקשר אליו לאורך־ימים את 

האטומים הקלים ביותר" והללו התחמקו ברובם ונתפזרו 

בחלל־העולם בשלבים המוקדמים של התפתחות כדור־הארץ. 

אולם אם נשווה את הרכב הארץ עם זה של גרמי־שמים 

אחרים מבחינת המרכיבים המתכתיים בלבד, נמצא שהאטו־ 

מים המתכתיים השונים מופיעים בכדור־הארץ בפרופורציות 

הדומות ביותר לפרופורציות המצויות בכוכבים ובמטאורי* 

סים" ותופעה זו מעידה על אחידות יסודית של כל חלקי־ 

התבל מבחינת ההרכב החמרי (לוח 3 ). 

חלקם הכמותי של היסודות השונים בהרכב קרום־הארץ 

אינו חופף את מידת שכיחותם או נדירותם במציאותנו 

המעשית־שימושית. מלוח 2 מוכח. למשל, שרוב "העפרות 

הנדירות" (ע״ע) מצויות בטבע הרבה יותר מן הכספית! 

שכמות הרובידיום עולה על זו של הבאריום, כמות הזירקון— 

על זו של הנחושת, וכאלה רבות, אופיו של יסוד כ״מצוי" 

או ב״גדיר" נקבע בשבילנו לא ע״י כמותו המוחלטת בלי־ 

תוספרה אלא בעיקר ע״י חלוקתו בה: יסודות, שתרכבותי- 
? 


לוח 3 

היסודות המצויים, לפי סדר שכיחותם היחסית 


0093 

ב^כאוריטים 

בכד 1 ר-הארץ* 

בקמם־הארץ 

■■1 


ז? 

ס 

''.׳ 0 


ס 

51 



>4* 

41 



51 

?6 

*י׳ז 


1 א 

03 

. א 

1 א 

8 

3 א 

31 

41 

03 

א 

3 

03 

41 

84* 

ס 

3 א 

ס 0 

11 

03 

ז 0 

3 א 

א 

41 

ת 3 < 1 

מ 4 ג 


1 א 

א 

א 

וו 4 ל 

2 א 

1 ־ 1 

1 ־ 1 

5 

ז 0 

ס 0 

? 

ס 


• לסי הערכים המסתברים ביותר שבלוח 1 . 


הם מפחדות בשיעורים נמוכים בתוך חרכבותיהם של יסודות 
אחדים, אינם נוחים לבידוד! ואילו יסודות, המופיעים בצו¬ 
רת ריכוזים של תרכבות עצמאיות במקומות מסויימים 
בקרום־הארץ, ניתנים בנקל להשקה. 

שכיחותם הקוסמית של היסודות הכימיים פוחתת והול¬ 
כת בדרן־-כלל כנגד עליית המשקל האטומי. אולם בפרטים 
מתגלות בעקומח־השכיהוח סטיות רבות מחוקיות זו, שהח¬ 
שובה שבהן היא הכלל של א 1 דו־הארקינם ($ח 1 ^זג 09 ^ 0 ): 
יסודות בעלי מספר סידורי זוגי(= מספר זוגי של פרוטונים 
בגרעץ) מצויים בממוצע פי 50 — 100 משכניהם במערכת, 
בעלי מספר סידורי לא-זוגי — עדות ליציבות-יתר של הרא¬ 
שונים מבחינת מבנה גרעיני אטומיהם (ע״ע אטומי, גרעין). 
בג׳ מאומתת חוקיות זו בקוויה היסודיים (לוח 3 ). בקוסמו¬ 
לוגיה (ע״ע) נידונה עקומת השכיחות של היסודות הכימיים 
השוגים כביסוי לשיווי־משקל תרמודינאמי בין הכוחות 
שהרכיבו את הגרעינים האטומיים ובין אלה ששאפו לפר¬ 
קם! לפיכך משמשת עקומה זו יסוד לחישובי התנאים הפי- 
סיקאליים שהיו קיימים בשעת יצירת החומר הקוסמי. הס¬ 
טיות שבהרכב הכימי של כדור־הארץ מן הערכים הקוסמיים 
נידונות כביטויים לקורות כדור־הארץ אחרי התהוותו, שגר¬ 
מו לשינוי ההרכב הראשוני משום הפסד המרכיבים השונים 
בממדים שונים. 

ב) דרכי הנדידה של היסודות הכימיים. 
בתחום המחקר הזה יש להבחין יפה בין קביעת העובדות 
ובין הסברתן. הכרת המבנה הכימי של כדור־האדץ בשכבו־ 
תיו השונות מבוססת על אנאליזה של החלקים הניתנים לב¬ 
דיקה ישירה — שהם הקרום החיצון וחמרי התפרצויות 
געשיות —, על הקשים ממבנה מטאוריטים ועל מסקנות 
ממחקרים גאופיסיקאליים על התנאים הקיימים בפנים כדור- 
הארץ. שני*תהליכים, שבהם כרוכה דיפרנציאציה כימית של 
חומר כדור-הארץ — התהליך המאגמתי'והתהליך הסדימג־ 
טארי—,ידועים יפה מן הגאולוגיה. אולם ההנחות על הח¬ 
לוקה הגאוכימית הראשונית של היסודות בתחילת התפתחותו 
של כדור־הארץ ועל תהליכי היסודות בעיצוב צורתו הנוכחית 
מותנות בתאוריות קוסמולוגיות על התהוותה של מערכת 
כוכבי־הלכת בכלל ושל הארץ בפרט. תאוריות אלו כולן 
הן השערות השגויות במחלוקת בשעה ז( (ע״ע קוסמי- 
לוגיה! כוכבי־לכת). בעיקר יש להבחק בין החסונה, שהיתה 




















81 


גאוכימיה 


82 


לוח 4 


חלוקה גאוכימית של היסודות 


1 יוםיל 

אןזמופיל 

ליסופיל 

נאלקופיל 

סיךרופ״ל 

זז 0 א ס •ן 

1 ז 0 א 

ע גא א 88 05 

48 01 


(־א) ( 818 ) ( 3 ) ( 01 ) 

ס 

־ 8 1118 ג 0 $1 ב 8 

20 1 ־ 0 8 א 

־ס 50 ( 88 ) 

(א) ( 04 ) (-?) 

־ 11 זא 4 

גא 

03 10 ת־ 

(45) ? 0 

(51) (?) (8) 

81 ־צ 

<״ 2 ) <ג> 0 ) 

(־ 0 ) ( 80 ) גא 

810 (׳%) 

( 11111 ) (״ 0 ) ( 1 ) 


8 41 ־ 5 יו 

1,1 ־ 0 ■ 1 ? 4 א 501 
£0 1 ) 0 גוד ץ 0 סא 
£1 ¥8 £0 
־ 4 !!־ד 3 ? ט 

03 ( 111 ) ( 1 ־ 1 ) 

0 31 !ז 21 )א 
(־ 0 ) (ח 5 ) (<א) 

ז\ ג 1 א 13 

? ( 45 ) 

ס !ס זוו 810 

(־?) (ס 0 ) (.א) 

א £ 01 81 1 

81 58 45 
(810) 

5 ־ 5 ¬ז¬ 
¬ז ( 00 ) ( 1 א) 

( 80 ) ( 11 ?) ()?) 

־ 8 

־? 00 1 א 

80 88 1 >? 

05 11 1 ? 


מקובלת עד לפני זמן מועט, של התהוות כדור־הארץ מגוש 
לוהט אחיד ראשוני בדרך הצינון ההדרגתי — תמונה המונ¬ 
חת ביסוד שיקוליו של ו. מ. גולדשמיט ובין הנסיעות 
החדשים להסביר את התהוות כדור־הארץ מצבירה הדרגתית 
של גאז ואבק קוסמיים ללא הנחת טמפראטורות גבוהות 
קיצוניות בשלב ראשון של תהליך זע משתי ההנחות הללו 
מתחייבות תמונות שונות במקצת של התהליך הגאוכימי. 

1 ) החלוקה הגאיה ימית הראשית של היסו¬ 
דות הכימיים. לפי הדעה הקלאסית, היה בדור־האוץ 
בשעת יצירתו מורכב ניתכה אחידה, אך עם התחלת הת־ 
קררותו התחילה הדיפרנציאציה הגאוביסית הראשונה — 
לסי הצפיפות היחסית של המרכיבים ומסיסותם ההדדית: 
ברזל מתכתי נתרכז בגלעיךהכדור, מסביבו נוצרה מעטפה 
של תחמצות וסולפידים של המתכות הכבדות, ואילו הסילי- 
קאטים יצרו את קליפת-הכדור < חלקה החיצוני והמגובש 
של הקליפה הוא הקרום הסלעי של כדור-הארץ. תהליך־ 
הפרדה זה אפשר להשוותו למתרחש בתוך תנור־חיזור של 
בצר מתכתי, שבו שוקעת המתכת המחוזרת לעומק, עליה 
מתהווה שכבה סולפידית, ולמעלה מתרכזים הסיגים הסילי־ 
קאטיים. שאר היסודות הכימיים נתרכזו גם הם באחד מש¬ 
לושת האיזורים האלה: ( 1 ) היסודות העומדים מעל לברזל 
בשורודהמתח, והנמסים בניתכה של ברזל, מרוכזים בגלעיך 
הברזל — יסודות סידרופילייס! ( 2 ) יסודות בעלי 
אפיניות חזקה לגפרית מרוכזים במעטפת-הביניים הסולפי* 
דית — יסודות כ לק ן פ יל י ים > ( 3 ) יסודות המצויינים 
באפיניות חזקה לחמצן מקומם בקרום הסיליקאטי — יסו¬ 
דות לי ת ו פי ל יי ם. לשלושת הסוגים הגאוכימיים האלה 
של היסודות המרכיבים את הגוש המוצק של רדור־האר׳ן, 
מצטרפים עוד: ( 4 ) היסודות האטמופיליים — שהם 
גאזים בטמפראט״רח רגילה שלנו או יוצרי תרכבות נדיפות 
והם מרוכזים באטמוספירה ובהידרוספירה (הימים); ( 5 ) הי¬ 
סודות ה ב י 1 ס י ל י י מ — המרוכזים בחמרים האורגאניים 
מוצרי החיים שעל פני שסח כדור־הארץ (לוח 4 ). 

בך נקבע מקומם של בל היסודות הכימיים בכדור-הארץ 
בראשית התפתחותו. מכאן, שכמעט כל המתכות, שאנו מסו¬ 
גלים לנצל אותן מסכחיתיהן שבקרום החיצון של הארץ, 
אינן אלא שמץ מן הכמויות העצומות של אותן המתכות, 


שמקומן בפנים כדור-הארץ — שמץ שלא הגיע למקומו 
המיועד לו לפי ההפרדה המקורית מחמת אי-שלמות של 
תחליד־ההפרדע 

חלוקה זו של היסודות נוצרה בתהליך-בראשית חד-פע- 
סי; מאז קיימת נדידה של היסודות בכדור־הארץ כתוצאה 
משני תהליכים — הסאגמתי והסדיסנטאדי.—התודות החדי¬ 
שות השונות על התהוות הארץ (ושאר כוכבי־הלבת) מחוך 
תהליך של צבירה הדרגתית של גאז ושל אבק קוסמיים 
מגיחות, שעיקרו של תהליך זה התרחש בממפראטורוח 
נמוכות הרבה יותר מאלו המקובלות בתורות הקלאסיות, 
ושמצב־הניתכה של כדור־הארץ לא היה אלא חקופת־מעבר 
בשלב מאוחר יותר של התפתחותו. לפי תפיסות אלו 
היה הברזל נפוץ תחילה במידה שווה יותר בכל השכבה 
הסיליקאטית, וגלעין־הברזל של הארץ לא נוצר — לפחות 
בחלקו — אלא בתקופות הגאולוגיות. אולם אין הבדל בין 
התפיסה הקלאסית והתפיסות החדישות ביחס להבנת תה־ 
ליכי־הנדידה המאוחרים של היסודות. 


לוח 3 

בדור-האדץ לפי שכבותיו 


עיקרי הארסי 
הסיסיקאלי 

עיקרי הארסי הכיס י 

עובי • 

(ק״ם) 

עכבה 

גא< 

ג א, 2 0,0 2 א, 8 ס 0 
גאזיס אזנילים 

ז 

אספוססירח 

נתל ומתק, 
עם־־ר קולו*׳ ח• 

0 ג א, זז 6 רים אורגאניים 
מיגראלי-השלד 

— 

בירססירה 

בוול־(סקגתו מו 1 ק) 

8 0 מ, מלחים ססיפים 

( 8 מומ) 

הידדזססיירה 

מומן 

סיליקאטים 
(גדאניפים, נזלת* 

80 

ליונ)ם 6 ירה 

(קרום) 

מתק 

סיליקאסים 

|בעיקר + 0 ו 25 (* ? 8183 )) 
וברזל סולפידי 

ג 2,900 

קליסת־ 

ביביים 

נוזל? 

בינך ברזל־ניקל 

8,1009 

סיןרוספירח 

(גלע־ח 


• אומדנות השנויים במחלוקת. 
















83 


גאוכימיח —גאוכרוגולוגיח 


84 


2 ) נדידת היסודות ההימיים בתהליך 

ה מאג מ ת י. בהתקררותה מתגבשת המגמה (ע״ע) בהד¬ 
רגה, ומן הניתכה הבסיסית הבזלתית המקורית מופרעות 
נתכות חומציות יותר דותר. התגבשות הדרגית זו של 
המאגמה מביאה להפרדה ביו היסודות הכימיים בממדים 
גדולים. מבחינת התנהגותם תוך הדיפרנציאציה הסאגמתית 
יש להבחין שתי קבוצות של יסודות*!) היסודות הראשיים 
של המאגמה — שגורלם נקבע לסי תכונותיהם הכימיות, המ¬ 
יוחדות לכל אהד מהם? 2 ) היסודות הנדירים (אלמנטים 
שבעקבות) — שאינם יוצרים מינראלים בפני עצמם,' אלא 
חודרים לתוך הסריגים של מינראלים שכיחים אתרים, שבהם 
הם מסוגלים להחליף יסוד נפוץ יותר, משום שהם דומים 
לו מבחינת גודל הי 1 ן (ע״ע איזומ 1 רםיה)> לכן גורלם הגאר 
כימי נקבע לא לסי תכונותיהם הכימיות, אלא לסי התנהגו¬ 
תם הקריסמאלו־כימית. למשל, במאגמות בסיסיות מתרכזים 
היסודות: !מ, 00 , !€, !ז׳ והפלטינידים* במאגמות 

חומציות (גראניטיות) — *ז? 41 . שאר היסודות אינם 

מתגבשים אלא מתוך מאגמות־שירים (רזידואליות), עשי- 
רות בגאזים 1 לקבוצה זו שייכים, למשל: • 0 , ס 0 ו,! 81 , ט, *ז, 
< 81 . ־ 1 , מ, * 8 . ע. < 1 זז,! 8 , ז 2 , והעפרות הנדירות (אל¬ 
מנטים פגמטיטיים). יסודות אחרים אינם מתגבשים אלא 

ץ 

בשלב ההידרומרמלי בלבד, כשהמאגמה הסיליקאטית כבר 
נהפכה לתסיסה מימית. היסודות ההידרוהרמאליים העיק¬ 
ריים הם •* 88 , ל 3 , 4 8 , ל?, 20 , ״ 40,0 , ^ 4 , 81 . התנהגות 
גאוכימית זו של היסודות היא היוצרת את ריכוזי הבצרים 
המתכתיים הגמלים שבקרום כדור-הארץ. 

3 ) נדידת היסודות בתהליכי-השקיעה. 
נדידה נוספת של היסודות הכימיים חלה בתהליכי הסדימב־ 
טאציה. בלייתו של סלע מאגמתי ושקיעת חמרי-הבליה 
בצורת משקעים סדימנטאריים גורמות להפרדה של המרים. 
בדומה לפעולה של אנאליזה כימית כמותית־למחצה(ציור 1 ). 


סל 5 סאגסת' 


רסיסןזזוסיס! 51 

• 1 * 

3 ידרוליזז!םי 8 ■ 41 

*וכסידאסיס: 180 , 6 ? 
*רגיויטאסים: 188 , 08 


זנז* 1 ראטי 0 ו 8 


ייור 1 מלכים בחחהחת חטרי־זוסרימנטאציח 


ספירוקם המכאני של הסלעים המאגמתיים נוצרים "הר* 
סיסטאטים" (=התמרים היציבים), שהחשובים שבהם הם 
אבני חול? בהן מרוכזת בעיקר הקווארצה, שאחוז ד,, 320 
בה עולה עד בדי 993% . מתוך התמיסה הקולואידית של 
תמיסות־הבליה שוקעים ה״הידרוליזאטים", שעיקרם החר־ 
סית ; בה מרוכזת אלומינה (, 41,0 ) בשיעור של 40% , וב־ 
בוכסיטים (ע״ע) אף בשיעור של 70% ולמעלה מזה. ע״י 
תהליכי־הימצון של תמיסוח־הבליה עוברות גם תרכבות של 
כמה מתכות אחרות למצב שבו הן ניתנות להידרוליזה! 
בעיקר שוקעים בשלב זה ריכוזים של בחל (עד כדי 75% 
, 0 ,<*) ושל 80 ! (עד כדי 96% ,ס״ןגן — "אופסידא־ 


טים". בשלב מאוחר יותר שוקעים מחוך תמיסות־הבליד" 
באגמים או בים, ה״פרציפיטאטים" (=חמרי ההשקעה), 
שבהם מתרכזים בעיקרי הסידן(גיר, עד כדי 100% , 0.00 > 
והסגנזיום (דולומיט, עד כדי 43% , 51800 ). כשמים אלה 
מתנדפים נוצרים, בשלב האחרון של תהליך הסדימנטאציד" 
ה״אנפוראסים" (=חמרי־הבידוף), שבהם מרוכזות בעיקר 
המתכות האלקאליות (מלח־בישול, סילוין). 

,' 1924 , 1908 , 1 ( 181117 ) 006 ) 0 /ק 08111 }!!״ד ,?.) 0127 ./י\ .ע 
,* 1 ( 7 ) £1118 1 ) 4 ) 18 ) 1 ) 1188212 ) 1-1 ) ? ,) 1 ) 7151: 111111 ) 00 .ן^ן 

, 13013 ) 83 . 0 . 1 ) 7 81 20173018 .? א , 1938 - 1923 - 1 

£0811,181108 81 ( 7-1 ) 1 ( 11 < 7£ *)מ?ס 01 . 8 ; 1950 , 1 ( > 811:17 )( 1 ) 0 ) 0 

0 ) 1/)( £071%, 1951, 8 143500, £1)0(11(1 0 { 0(011x1)111- 

884 0712111 11 ) 7/1 : 11 ) £ 188 ) 7/1 ,ץ 0 ז 11 . 11 ; 1952 ,ץ 17 

) 1/1 /ס ) 78/11 [ 8 ) 181 ) 01/1 ) 0 ,חמז 0 .( ; 1952 , 81 ) 18 ק 10 ) 0 ) 0 
. 1953 ,( 64 .זססז^ . 500 . 0601 . 8011 ) 811 ) £108 

י. ב. 

נאזכרזנואניה, ענף המדע הגאולוגי, העוסק במניין שבות 
קיומו של כדור-הארץ וקביעת זמני חמודותיו. 

הגאולוגיה מסתפקת בדרך־פלל בקביעת סדר־הזמניס (הגיל 
היחסי) של התמורות, ורק בעשרות השנים האחרונות סיפקו 
הפיסיקה והכימיה אמצעים משוכללים להערכת האורך המוח¬ 
לט של הזמנים הגאולוגיים (וע״ע גאולוגיה). 

אחד הראשונים אשר ניסה להעריך את גיל הארץ על 
סמך נתונים אמפיריים היה ביפון(ע״ע)* לפי חישוביו נוצר 
כדור־הארץ לפני 75x100 שנה, המבול התרחש לפני כ 30,000 
שנה, וחיות־היבשה בבראו לפגי 15 — 20 אלף שנה. במשך 
המאות ה 19 וה 20 נערכו העדפות שונות לפי עובי השכבות 
הסדימנטיות ולפי מהירות חורבן הסלעים. מעריכים בדרך- 
כלל את עובי הסדימנטיס מראשית ה 6 אלא(ז!׳איקון עד ימינו 
ב 80 — 100 ק״מ: את השכבות של ה&אלאוזואיקון ב 50 — 60 
ק״מ, של המטוזואיקון — ב 25 — 30 ק״מ ושל הקנוזואיקץ 
ב 15 — 20 ק״מ. תחילה הניחו, שיתםי-מםםרים אלה מתאימים 
ליחסי ארכי־הזמנים. אולם החקירה המודרנית הוכיחה, כי 
מטר אחד של סדימנטים פאלאוזואיים מתאים בממוצע ל 5,400 
שנה, מטר של המסוזואיקון ל 4,600 שנה. ומטר של הקבוזו־ 
איקון ל 3,500 שבה. מהירות הסדימנטאציה תלויה בגורמים 
שובים, למשל, בטיפוס של החומר השוקע על קרקע-הים. 
לפיכך אי-אפשר להגיע להערכה נכונה של ארפי־הזמנים 
על סמך התהוות שכבות-הסדימנטים או הסרת שכבות־הסדי- 
מנסים הקודמות, — כדוגמה להערכת קצב חורבן הסלעים 
וחיסול הרמות יבולה לשמש אדמת-אנגליה: חישבו, בי 
נחוצות כ 1,000 שנים לשם הבמבתה ב 10 0 ״מ וכמיליון שבים 
לשם השוואתה עם פבי־הים• — הלי (ע״ע) ניסה להעריך 
את זמן קיום האוקיינוס על־סמך ההנחה, כי המלח שבו 
הובא אליו ע״י הנהרות, שזרמיהם שוטפים אותו מן הסלעים, 
וכי מידת היבוא היתה בדרך־כלל שווה במשך כל הזמנים. 
לורד ?!לוין (ע״ע) חישב ב 1877 על־סמך שיקולים הדמיים 
(מסל-הטמסראטורה ממעמקי־האדמה כלפי שטח־הפנים ביח¬ 
סו לקצב הצינון של כדור־הארץ ממצבו ההתחלתי המשוער 
כגוף-לוהט),כי לסבי ב 100 מיליון שנה עדיין היה כדור־הארץ 
במצב לוהכדמותך,וב 1889 צימצם מניין זה אפילו עד 20 — 40 
מיליון שנה. אולם היסוד לכל השיקולים האלה נתבטל עם 
ההברה, שעיקר חומו הטבעי של כדור־הארץ בא לו מתהליכים 
ראדיואקטיוויים, ועוד יותר עם הספקות שנתעוררו באמיתת 
ההנחה על התפתחות כדור־הארץ ממצב התחלתי לוהט־ 
נוזלי. — לשם הערכת זמנים גאולוגיים צעירים פיתח ג. דדי 

ש 



85 


גאוכרונולוכיח—ג׳אול, ג׳יפז פרסקום 


86 


גר (ע״ע) בשנת 1909 שיטה של מניין רבדי־חורף ורבדי* 
קיץ במשקעי הסחף של הקרחונים, ולשי זה העריך את זמן 
נסיגת הקרחונים בסקאנדינאודה הדרומית ל 12 — 15 אלף 
שנה לפני זמננו. מקבילה לכך הערפת זמנים צעירים לפי 
מניין טבעות־גידול של עצים פוסלגי־גיל (כגון עצי־סקוז׳יה) 
יכמה שיטוח אחרות. — שיטות של מדידת מניין שנות 
כדור־הארץ, אשר מהימנותן ודיוקן עולות לאין שיעור על 
כל הקודמות, נמצאו בעשרות השנים האחרונות ע״י מחקר 
החמרים הדאדיואקטיוויים והאיזומופים שלהם. שיטות אלו 
ניתנות לשימוש בחלקן בשביל מדידת גילם של סלעים 
קדומים מאד ובחלקן בשביל מדידת גילן של שכבות צעירות 
יותר. שיטות אלו מבוססות על שלשלות ההתפרקות הראדיר 
אקטיווית של אטומי יסודות כבדים פסוייפים לאטומי 
יסודות קלים מהם, לפי קצב קבוע ומסויים לכל יסוד ראדיד 
אקסיזוי, כגת הפיכת האיזוטופים השונים של אוראן ותוריום 
לאיזוטופים של עופרת, או הפיכת איזוטוס אחד של רובידיום 
לסטרונציום (ע״ע רדיואקטיוויות). מיחסי־הכמויות במיג־ 
ראלים שונים בין היסודות המשמשים חוליות ראשונות 
בשלשלות אלו ובין חמרי־הפירוק הסופיים שהצטברו במשך 
הזמן, ניחן לחשב את אורך זמן התהליך הנידון, הנמשך — 
כפי המשוער — משעת התגבשות כדורת־,ארץ. מידת דיוקו 
של "שעץ האוראן והחוריום" נקבעת לפי מידת הדיוק 
בידיעת קצב ההתפרקות (האיטית מאד) של חמרי המוצא 
(זמני מחציח־הקיום ססדר־גודל של מיליארד שנים!). 
הגילים המופלגים.ביותר שנקבעו בשיטה זו בסלעים קדומים 
הם כ 3.5 מיליארד שנים — במקרים אחדים עד כדי 5 
מיליארד שנים! אך יש יסוד להנחה, שערכים אלה הם 
מופרזים, ושאין הם קובעים אלא את הגבול העלית. מהימנר 
תם ודיוקם של החישובים גדלים בהרבה במקרים המאפשרים 
ביקורת הדדית של התוצאות המתקבלות לפי יחסי איזוטר 
פים הנמצאים יחד במינראל אחד. העופרת הטבעית כוללת 
את האיזוטופים *)ייל?. •*יל?, ל״יל?, •*יל?. הראשון אינו 
ממוצא ראדיואקטיווי, ולפיכך את כסותו משתנית במשך 
הזמנים. שלושת האחרונים הם — לפחות בחלקם — פרי 
ההתפרקויות: 

* 0 ^ ^ * 4.5X10 *ניס < 3 גט 

07 גי 1 ק 

208 ^ ? 71,283 

(על החצים — זמני מחצית־הקיום), ומן ההכרח ששיעוריהם 
ביתם ל ""ל? יגדלו במשך הזמן, כל אחד בהתאם למהירות 
התהוותו. למשל: במינראל סאמארסקיט (מן הקארבון של 
קונטיקט, מזרח־אה״ב), המכיל אוראן, תוריום ועופרת, ניתן 
לחשב את הגיל: 

לסי השיעור * 20 ל?/* 20 — 266 מיליון שנה, 

04 * ל?/ז* 2 לק — 254 " * , 

201 ל? / 206 ל? — 255 * ׳ 1 

התיאום בין שלושת הערכים מעיד על נכונות החישוב. — 
אם התהליך הראדיואקסיווי הוא פירוק־"• יכולה גם כמוו 
ההליום שהצטברה במינראל לשמש מודד לזמן התהליך, 
בתנאי שההליום לא נפלט מן המינראל. 

על סמך חישובים מהימנים כאלה נקבע גילם של פגמא־ 
טיטים במאניסובח (קאנאדה), בקארליה (גבול פינלאנדי— 


רוסיה) בנורתגיה וברודזיה ל 2.2 — 2.4 מיליארד שנים! 
מינראלים אלה מציינים סיום מחזור אורוגני חשוב בעד־ 
קאמבריון, ולפיכך ייתכן לייחס את תחום־זמנם לגבול סמרא־ 
טיגדאפי מובהק. מכאן, שזמן קיומו של כדור־הארץ גדול 
מ 2.4 מיליארד שנים. 

שיטות אלו מאפשרות לקבוע אף תחומים זמניים של 
גבולות־ביניים סטראטיגראפיים(במיליוני שנים לפני זמננו): 


חישוג ראדיואקסיווי 

אוםדן 
גאולוגי 

עידן 

*8/51• 

14• 

<וק/<זז, 13 


2,8501? 5009 


— 

?ד־קאסבריון , . 

- 

£60 

500 

600 

ראשיה הקאסגריון. . 

270-430 

840 - 800 

- 

810 

. ד,דו 4 ן . . . 

- 

200—210 

215 

230 

. חןרסיון . . 

- 

160—175 

- 

180 

* מסריאם . . 

100-160 

100-120 

- 

125 

, הקרגזיקון . . 

- 

60—78 

60 

60 

" השליש ץ . . 


״••!!?. המופיע כחומר־ביניים בשלשלת־ההתפרקות <ו? <-ט 
חמן מחצית־קיומו אינו אלא כ 83 אלף שנים, מאפשר קביעת 
זמנים בתקופה צעירה — בפלי 0 ט 1 ?ןן. במשקעים מעסקי־ 
הימים נמצא, שהשיעור ;!/•••*ת■ פוחת והולך עם 'עומק 
המשקע. מתוך הבדיקה של שכבות־סדימנט בעובי של 
7 — 10 מ׳ נמצא ערד של 1.1 מילית שנה 

בהתאם לקביעת זמנן של שכבות גאולוגיות ניתנה גם 
אפשרות להעריך את אורך זמן־הקיום של קבוצות יצורים 
שונים. השריד הקדמון ביותר של אורגאניזם בלתי ברור 
(ן 1111 :)בזגומ 4111£ 111 ג 11 :>ץזס 0 ) זמנו מלפני 1,200 מילית שנה 
בקירוב! ראשוני הסוסים והפילים הופיעו לפני כ 50 מילית 
שנה 

זמנים צעירים יותר ניתנים לקביעה בעזרת האיזוטופ 
הדאדיואקטיווי הטבעי של הפחמן — • 1 ט, שהוא נקלט ע*י 
צמחים מטמיעים מן האטמוספירה, שבה הוא מצוי בשיעור 
קבוע ב,סטי ואילו ברקמה הפתח שיעורו פוחת והולך 
מחמת התפרקותו. מאחר שזמן מחצית־קיופו הוא כ 5,600 
שנה, אין הוא ניתן לזיהוי ולקביעה בשרידים אלא במשך 
20 — 25 אלף שנים! לפיכך קביעתו מסוגלת לשמש אח 
הפרהיסטוריה ואת הארכאולוגיה ואינה יעילה לגבי התקופות 
ד״באולוגיוה 

• 1 , 111 ^ 0£ *ג 0 .£ ; 1931 , ) 17071010£ ) ?ס? 5011 0 . 011 י 
? 71147 ? 071 ,■ב> 1 !ע 8 . 41 ; 1934 , 1 ? 14 )> £4010£1 1 ) 1 ! ? 41174 

/ס ? 4% ? 1 ( 7 , 110111165 .!/ ; 1936 ,? 471 ? 011£0 ' 1 40711 ? 41174 ? 11 
, 33 , 17111011 . 5 ץ 11 קס 06 . 111161 ^ .)סגגסגזיד ; 1937 , £071/1 ? 1 ( 1 
.' 1953 , 7011 ?<() 71£ ו 4 > 0 ,זשם 2611 .£ .? ; 1952 , 2 . 140 

מ. א. — י. ל. 

;׳איל׳ פו־סקוט — 01116 ] : 43000 •!? צסבס&ן — 

( 1618 — 1889 ), פיסיקן אנגלי. ג׳ היה בעל בייח 
לבירה בסלפורד( 1 )ז 1£0 ג 3 ) שעל־יד מאבצ׳סטר, אך בבר בגיל 
צעיר התמסר למחקר מדעי! כל ימיו עבד במעבדתו הפרטית 
ולא מילא אף פעם תפקיד אקאדמי. הקו המאפיין בביתן 
מחקריו היא הנטיה לבניית מכשירים ולעריכת ניסויים 
המאפשרים מדידות מדוקדקות, לשם השגת נתונים כמותיים 
טדוייקים. בחקירותיו נתן את הביסוס הניסויי לתורת האנר¬ 
גיה הקלאסית. ב 1840 ניסח את החוק הכמותי, הקובע את 






87 


דאול, ג׳ימז סרפקזט—גאולוניח 


88 


הקשר שביו כמות־ 

החום המתפתחת במו¬ 
ליך שדרכו עובר זרם 
חשמלי, ובין המתח 
על פני המוליך, עצמת 
הזרם וזמן זרימתו. 

ב 1847-1843 חישב ג׳ 

בשיטות שונות את 
האקוויוואלנטים המ¬ 
כאני והחשמלי של 
החום (ע״ע אנרגיה), 

ומחקריו אלה עשאו־ 

הו למבססו הניסויי 
של עקדץ שימזד־האנדגיה, שהובע לראשונה על-ידי דוברט 
מיאר (ע״ע). מחקריו של ג׳ על תופעות־החום תוך שינוי 
נפח-גאזים הביאו לידי שיתוףיפעולה בינו ובין ויליאם 
תומסון(אח״כ לורד קלוץ, ע״ע)! פרי מחקרם המשותף הוא 
אפקט ג׳־תומסוו(ע״ע תרמודינמיקה),שהביא מבחינה עיונית 
לידי הכרת כוחות המשיכה והדחיה הבין־מולקולאריים (ע״ע 
מולקולה), ומהווה מבחינה מעשית יסוד ׳ושיטה של קחר 
(ע״ע) ושל הבזלת גזים (ע״ע), 

ג׳ תיאר לראשונה את תופעת ההתפשטות וההתכווצות 
של ברזל בשדה מאגנטי וחישב לראשזנה את מהירות־התנועה 
של מולקולה בגאז בטספראטורה מסויימת, כבסים לתאוריה 
הקינטית של הגאזים. 

נ. 0 . 

גאולזביה, מדע כדור־הארץ, שעניינו חקירת קרום הסלעים 
העוטפים אותו (הליתוספרה [יוף אבן)), 

הרכבם המינראלי והכימי, תכונותיהם הפיסיקאליות, דרכי 
התהוותם והמבנה הטקטוגי שלהם. הצד השימושי של הג׳ 
הוא הקידת אוצרות־האדמה, מים, חמרי־דלק, מלחים, בצרים, 
המרי בניין ותעשיר" אבנים יקרות וכיוצא באלה, אופן 


התהוותם והופעתם ודרכי מציאתם ותפוקתם. נמצא שהג׳ 
היא מדע אמפירי ועיוני כאחד, הדורש סביעת־עין, ראיה 
נכונה של התופעות, בדיקתן בדרך מדידה ואנאליזד. — 
הן עיונית והן כיסית-פיסיקאלית — ותיאורו הנאמן במלה 
ובציוד, פירושן הסיבתי והסברתן הגנטית. מכאן החלוקה 
הרבגונית של הג׳ לענפים וסעיפים": מיגראלוגיה, פטרו־ 
ל 1 גיד" סטראטיגראסיה, פאלאונטולוגיד" טק טוניקה,"גאו־ 
מורפולוגיה, גאוכיסיה, גאזפי״סיקה׳ וכן לסעיפי־סעיפים, כגון 
הידרולוגיה, 'חילקאבולוגיה, סיסמולוגיה, שרובם התפתחו 
בזמן האחרון כמדעים לעצמם*. מבחינה מתודית נודעת 
חשיבות מיוחדת לענפי-עזר מעשיים של עבודות בשדה וב¬ 
מעבדה : סקר גאולוגי, קארטוגראפיה גאולוגית, מיקרוסקו¬ 
פית, הנדסה גאולוגית, ועוד, 

סן הימים הקדומים היו נפוצות ידיעות דבות על עניינים 
גאולוגיים שובים, במיוחד על מלחים, מתכות (נחושת, בר¬ 
זל׳ בדיל, עופרת, כסף, זהב), על אבני-חן, חסר (בימומן), 
גפרית, על תופעות גאולוגיות שונות, כגון משקעי נחלים, 
חוסי-ימים ודלתות, פעולות־סחיפה של רוח ומים, קרקעות 
ומעיינות, רעידות־אדמה והתפרצויות געשיות! אלא שידי¬ 
עות אלו נקשרו עפ״ד בדעות קוסמוגוניות-מיתולוגיוח. 
בדברי סופרים עתיקים אבו מוצאים גם קצת עיונים להס¬ 
ברת התופעות האלו (אריסטו, 0 נר!ה, סטראבו ואחרים). 
קונכיות מאובנות של יצורים ימיים' שנמצאו בסלעים במ¬ 
קומות גבוהים, ומרבצי־מלח ביבשת שימשו ראייה להצפת 
המקומות האלה על*ידי ים בימים קדומים. אפייגית היא 
הסברת אריססו לתופעות הוזלקאניות: רוח (אויר), שחדר 
בהשפעת חום-השסש לפנים־הארץ שבו כלואה אש, מתחמק 
משם, ובעקבותיו פורצת גם האש מכלאה, כדי לשוב ל״מקו* 
מה הטבעי"! להץ התה השואף לצאת מפגים־הארץ גורם 
לרעידות-אדמה. ביה״ב היו מקובלות הדעות של אריסטו 
על הוקי ההוויה וההפסד לסי סיבות תכליתיות הקיימות 
ופועלות מעולם. הארץ תואדה ככתר המרחף באויר, בנוי 
עירוב ומזיגה של ארבעה היסודות ואיכויותיהם, בהנעת כר 
ח 1 ת השופעים סן הספירות וסמערכות- 
הכוכבים. הסוגים והסינים היו מוחזקים 
כקיימים מעולם, והוויה והפסד יוחסו לפר¬ 
טים בלבד. בפריצת מעגלי התורות האלו 
במאות ה 15 וה 16 היה לג׳ חלק חשוב. 

מהסתכלויותיו בפעולות הסחיפה של 
המים בנהרות ובשסת-הים ובמשקעים המו¬ 
בלים מהמקומות הגבוהים אל הנמוכים 
ואל הים הסיק לאוב רדו דה וינצ׳י (ע״ע), 

שמלחות*הים ניזונה מהמלחים המובאים 
לים בתמיסה ע״י הנחלים! המאובנים של 
רכיכות ימיות אינם "משחקי־הטבע" אלא 
עדות לכד, שמי־הים כיסו לפנים את היבשת 
וכל ההרים "חמש עשרה אמה מלמעלה"! 

הטץ של קרקע־הים המורם לרומי הרים 
גבוהים נתקשה במשך הימים תעשה סלע. 

גא 1 ךג אגריק 1 לה(ע״ע) הגיע לדעה, שהמי־ 

גראלים נוצרו בדרך התגבשות מתור 
תמיסות מימיות הסובבות מתחת לקרקע: 

מתמיסות רוויות־מלח נוצרו שכבות-המלח, 

סתמיסוח מרות שקע האשלג! המתכות 



חאע חםניסית, סוחטת אנסים ונהרות תודחרחעייס 
(יפי אסנסיום חיר^ר, 1665 ) 




89 


גאולוניח 


90 


לא נוצרו ב״השסעת הכוכבים", אלא בהשפעת דחום שמתחת 
לקרקע, המסייע להמסת התמרים המתכתיים שבאדמה! האש 
בפנים־הארץ גורמת להרמת היבשה, המים חותרים בה עמקים, 
והחלקים הנשארים בין העמקים הם ההרים. לאתנסיוס קירכר 
(ע״ע) נצטיירה האש הפנימית כמוקד מרמי, שממנו יוצאת 
מסכת של מוקדי־אש להקפי כדור-הארץ. 




התהוות ההרים סיזבדי קרום־וזארץ 
(ן 6 י דקארם) 


מפנה מכריע בדרכי המחשבה והמחקר הגאולוגיים הבי¬ 
או רעיונותיו של ז־קרט (ע״ע), ששיטתו סוכמה ונוסחה 
אח״כ ע״י ליבניץ (ע״ע). היא מיוסדת על ההנחה, שכדור־ 
הארץ היה גוף לוהט כמו השמש, ורק בהתקררו נתכסה 
קליפה סיגית, ואילו הפנים נשאר מתכתי לוהט. הטבע הזגו¬ 
גי של סלעי-הקרום הסיגיים מוכיח שנפרשו מתוך נתך חם 
של סיליקאטים, כדרך שבכור-ההיתוך הסיגים הקלים מכסים 
את המתכת הכבדה. בתהליך ההתקררות נפלטו אדים וגא־ 
זים ונתהוו מחילות בתוך קרום־הסלעים. האדים התקררו על 
פני הארץ ויצרו את מעטפת המים והאדר מסביב לקרום. 
בגלל הפרשים בהרכב חומד־הסיליקאטים והבדלי טמפרא־ 
טורה ולחץ נתפקעו הסלעים, שחלקים מהם נזקפו כהרים 
וחלקים מהם שקעו והוצפו מי־הים. במשך הזמן פירקו המים 
הזורמים חלקים מזדקרים והוליכו את החומר המפורר אל 
הימים והשקיעו שכבות של סדימנטים, שהתקשו ונעשו סל¬ 
עים המונחים זה על גבי זה לפי סדר שקיעתם. נוספה על 
כך התמוטטות גגי-המחילות מחמת כובד הסלעים או מחמת 
לחץ של גאזים מבפנים, והיא הביאה מדי פעם בפעם להצפת 
חלקים של היבשת ולזקיפת חלקים אחרים מעל לפני־הים, 
עד שנוצר מצב יציב יותר, כפי שהוא קיים היום. 

בעקבות דקארט ניסה גם ביפוין (ע״ע) להסביר את הת¬ 
הוות כדיר־הארץ כתהליך של התקררות הדרגתית ב 6 של¬ 
בים: ראשיתו בניתוק חלק מן השמש אל החלל כתוצאה של 
התנגשות השמש בשביט וצינוו כדור־הארץ ממצב ערפילי 
למצב של נוזל! התקופה השניה היא זמן ההתקשות של 
קרום הסלעים ה״זגוגיים" (כלומר: הסיליקאטים)! אחריה 
תקופה של הפרשת האדים והתכסות כל פני כדור-הארץ מי 


ים קדמון(מעין המבול)! תקופה רביעית מצטיינת בפעילות 
געשית מחמת התפרצויות של החומר הלוהט הכלוא בתוך 
הקרום המצונן, ובשינויי שטחי הימים והיבשות, הרמתם 
והשפלתם, והיא גם התקופה של "האצלת" מרבצי המינרא- 
לים והמתכות מתוך הנתך שבפנים־הארץ וחדירתם לתוך 
קרום־הסלעים; בתקופה החמישית מופיעים בעלי־החיים 
המפותחים! בתקופה הששית התהוו צורות היבשות והימים 
ונוצרו תנאי-החיים של זמננו. לפי חישובו של ביפון בדרשו 
לכל השלבים האלה בתולדות כדור-הארץ 75 אלף שנה, ול- 
התקררות הגמורה יידרשו עוד 93 אלף שגה. מספרים אלה 
נראו בשעתו מופלגים ודמיוניים ביותר. 

כנגד "תורת ההתנגשות" העמידו קנט (ע״ע) ולפלס 
(ע״ע) אח ההיפותזה הערפילית, המסיקה את התהוות כדור- 
הארץ ותולדותיו "מכוחות פיסיקאליים הפועלים בערפילים 
עצמם (ע״ע קוסמולוגיה). גם לפי תורה זו עבר כדור־הארץ 
מחמת התקררות מתמדת, המתקדמת משטח־פניו פנימה, 
שלבים של מצב ערפילי ונוזלי ושל עיצוב קרום מוצק. מכ¬ 
לול הדעות בדבר התהוות הסלעים, ההרים, היבשות והימים 
בהשפעת פעולות האש הפנימית והתפרצויותיה הגעשיות 
נקרא בשם החפיסה ה פ ל ו ט ו נ י ם מ י ת (פלוטו=אל הש- 
אול). כנגדה העמיד א. ג. ורנר (ע״ע) את ההשקפה ה נ פ¬ 
מיניסטית (נפטון=אל הימים), שכל הסלעים — ולא״רק 
שכבות החול, החרסית והקווארציט, אלא אף הסלעים 



כרור־וזארץ וזססולא סיס 

(לפי הננטיניטםים) 

9 


91 


גאולוגיה 


92 


הגבישיים (בזלת, גראגיט וכר) — הם משקעים ימיים, ושכל 
התופעות של קימוט, שבירה, התרוממות־יבשת והצפות־ים 
מוסברות כתוצאה מתהליכים איטיים של התייבשות המש¬ 
קעים הימיים והתכווצות הסלעים או התהפכות גושי־סלעים 
בכובד משקלם, ובעיקר מפעולות הסחיפה והסדימנטאציה 
של המים. המחלוקת ביו הסלוטוניסטים והנפסוניסטים היתד, 
מרכז המחשבה והמחקר הבאולוגיים בסוף המאה ד, 18 ורא¬ 
שית המאה ה 19 , 

על סמך הסתכלויות רבות ברעידות־אדמה הראה מיצ׳ל 
( 11611 ;־^) ב 1755 , שהן מצויות באיזורים מסויימים וקבר 
עים של פני-הארץ, המורים על מוקדים שמהם יוצאות הר¬ 
עידות ושהם מקומות של פעילות וולקאנית! רעידוודהאדמה 
מתפשטות בשני מיני גלים שמהירותם שוגה, והגלים הקצ¬ 
רים הם מהירים יותר ופעולתם נמרצת יותר. הוא סבור, 
שבמקומות אלו מגיעים מים בצינורות תת־קרקעיים למוקדי 
"האש הפנימית" ולחץ האדים הוא הגורם להתפרצויות. 

דמיה (:$;״ 2 ךמ 5 < 1 ; 1771 ) עמד לראשונה על מוצאם 

של'שטחי בזלת מלועות של הרי־געש קדומים שמהם יצאו 
זרמי הבזלת. ספלנצני (ע״ע) העז ב 1798 לרדת לתוך לוע 
רותח של הר-געש וראה הלקי-לבה שנחקררו בדבקם לדפ¬ 
נות הפנימיות של הלוע ונהפכו לבזלח פריסמתית. דולומתז 
(ג 1 ש 1 ת! 0010 ) הבדיל בין הסלעים הוולקאניים הכהים, כגון 
הבזלת, ובין הסלעים הגבישיים הבהירים, כגון הגראניטים 
והפורפירים מעוטי הברזל, והכיר שהבזלת באה מחומר לו¬ 
הט מותך, הפורץ מעמקי-הארץ והוא כבד יותר ושונה מן 
החומר של הסלעים הגראניטיים; מכאן הסיק, שפנים־הארץ 
עשוי חומד כבד במצב מותך ולוהט. 

דה סוסיר (ע״ע) אישר ע״י נסיונות בכור-ההיתוד 
שגראניט אינו ניתן ליהפך בדרך היתוך לבזלת הומוגנית. 
דה סוסיר היה הפוחח בשורת חוקרי-האלפים מהאסכוליי 
השווייצית, שהבהירו את המבנה של האלפים והיורה ואת 
תפקיד הסחיפה של הנהרות והקרחונים בעיצוב המורפר 
לוגיה האלפינית. 

הראשון לחקירת הגבישים (ע״ע) והתגבשות המינרא־ 

לים כבר היה סטבו(ע״ע) במאה ה 17 . אולם היסוד ל?ןךיס־ 
טלוגרפיה (ע״ע) ולמינרלוגיה (ע״ע) כמדעים שיסתיים לא 
הונח אלא עיי ר. ז/ אאף ( 1121117 .ן.£), שחיבורו העיקרי 
הופיע ב 1801 . 

המחלוקת החריפה בין הנפסוניסטים והפלוטוניסטים 
הוכרעה ע״י ג׳ימז הטון(ע״ע), הנחשב — יתד עם ג׳. פלי־ 
סר ( 6 ! £31 ץג 1 ?.;) — כמייסד המדע הגאולוגי האנגלי ושל 
כיוון ה״אוניפורמיטריאגיזם" (האחידות והחדגוניות של 
הטבע). הוא קבע את הכלל, שההווה הוא המפתח להבנת 
העבר: את כל התהליכים הגאולוגיים של זמנים קדומים יש 
להבין מן החוקים שלפיהם פועלים כותות־הטבע בזמננו 
ולעינינו. אין יסוד להנחה על אוקיינוס כללי קדום, וממילא 
אין גדאניט או בזלת שהושקעו במי-הים. הסלעים המאג־ 
מתיים שוגים זה מזה בהרכבם המינראלוגי או במסכת גי־ 
בושיהם כתוצאה של התגבשות הנתך בתנאים שונים. בכל 
מקום אנו מוצאים עדות להריסת חלקים של קרום־הארץ 
וכנגדה לבניין חלקים אתרים במקומם— להרמת איזורים 
מעל לים לעומת השפלת חלקים אחרים מתחת לפנייהים. 
הכוח הפועל האחד, המסביר את כל השינויים והחליפות, 
הוא החום הפנימי בכדור־הארץ. תוצאות הפעולות כולן של 


המים והחום הפנימי מצטרפות למחזור תמידי של החומר 
על פני כדור־הארץ. 

לתורת החום הפנימי ניתן חיזוק ע״י גילוי שיעור עליית- 
החום בפנים*הארץ עם הירידה לעומק ע״י קורדיה (-ז 00 
״ 11 >; 1816 ), שקבע שיעור של ״ 1 לכל 30 מ' עוסק בממו¬ 
צע. ג׳יסז הול (ע״ע) שיכלל את שיטות הבדיקה של סלעים 
בכור־ההיתוך, בירר את תנאי החום והלחץ להתהוותם של 
מינראלים גבישיים־גרגריים, צפופים או זגוגיים, והסיק 
שסלעים מטאמורפיים נוצרו בעומק, כשהם נתונים להשפעת 
החום הפנימי וללחץ של שכבות הסלעים שמעליהם. עזר 
רב בבדיקה מיקרוסקופית של סלעים ניתן ע״י ההסתכלות 
באור המקוטב בפריסמה של ניקול ( 1829 ). הנפטוניזם חוסל 
סופית, כאשר ל. סלן בוו (ע״ע) והומבולט (ע״ע) פנו לו 
עורף והעמיקו והרחיבו את ידיעותינו בוולקאניזם. 

החידוש הגדול של המחצית הראשונה של המאה ה 19 
היה שילוב הג׳ בפלאונטולוגיה (ע״ע)—צירוף 
שהטביע את חותמו על שני המקצועות מאז ועד עתה. ההישג 
המכריע היה בהכרה, שהתצורות הגאולוגיות ניתנות לסי¬ 
דור בשורה, שהיא מקבילה לשורה מסודרת של צורות שו¬ 
נות של עולמ-החיים—צמחים ובעלי-חיים—, שעל קיומן 
בעבד מעידים שרידיהן המתגלים בעמקי־האדמה; לשון 
אחרת — בהכרה, שקיימות הקבלה והתאמה בין תולדות 



טאיבני טרי 5 וניט<ם פז היזאטנריח 


קרום כדור־הארץ ובין תולדות החיים על פני הארץ. 
הסטרטיגרסיה (ע״ע) נבנתה על יסוד הקשר ביו המ¬ 
אובנים המיוחדים לשכבות גאולוגיות מסויימות וביו המצב 
הסטראטיגראפי של שכבות אלו, ובעזרת הסטראטיגראסיה 
והפאלאונטולוגיה שוכלל המיפוי הגאולוגי. וילים סמיח 
( 1815 ) קבע את סדר-הזמנים של התצורות הגאולוגיות ע״ס 
המאובנים האפייניים במפה הגאולוגית של אנגליה, והוא 
הנהיג לתקופות ולעידנים את השמות המקובלים עד היום 
במיפוי הגאולוגי. שלוטהים( 1813 ) הראה בדוגמת האמוניטים 
(ע״ע) והזרוערגליים (ע״ע), שמינים מסויימים של בעלי- 
חיים מאובנים מיוחדים לאפקים סטראטיגראפיים מסויימים 
כרחבי־העולם, ושייתכן להגיע בעזרת "מאובנים מציינים" 






93 


גאולוגיח 


94 


להכרת ד,.,מהפכות" הגדולות — ז. א. המעברים מזמן גאו־לוגי 
אחד לזמן גאולוגי אחר — בתולדות־הארץ, 

תפיסת מהותם של מעברים אלה היתד! נושא למחלוקת 
קשה במשך עשרות שנים. קיויה(ע״ע), שבנה את הפאלאוינ־ 
טולוגיה של החולייתיים על יסוד האנסומיה הסשוה (ע״ע), 
דגל בתפיסה של התפתחות בקפיצות— של מהלך מהפכני 
בתולדות־האדץ ותולדות־החיים וסיומים קאטאסטרופאליים 
של תקופות גאולוגיות ותקופות ביולוגיות המקבילות להן. 
הוא תמך את השקפתו בשני יסודות: זקיפתן של שכבות 
סלעי־משקע ושבירתן והרמתן בפרקי״זמנים מסויימים, וכ¬ 
נגדן—העלמותם הגמורה של בעלי־חיים מסויימים, שהיו 
נפוצים בתקופה מסויימת בארץ׳ והופעתו של עולם בעלי- 
חיים מסוגים ומינים חדשים מפרק לפרק. המהפכות היו, 



שכבות אסהירת עם הו־׳&בר 



התהוות שברים, לפי ין 1 נט 


לפי קיוויה, פתאומיות והרסניות וחלו בבת־אחת ברחבי- 
תבל: עולם ישן שקע ועבר ועולם אתר קם במקומו. אולם 
למן־־ק (ע״ע), שייסד את הפאלאוגטולוגיה של חסרי־החו- 
ליות, התנגד לתורתיהקאטאסטרופות של קיוויה והטעים 
את ההתפתחות האיטית וההדרגתית של מינים חדשים, הבאה 
בעקבות שינויים איטיים והדרגתיים במסיבות־התיים. 

התפתחות הפאלאוגסולוגיה שימשה יסוד לבניין הג , 
ההיסטורית. ליאל (ע״ע), שסיכם ב 1833 את עקרונות 
התורה האוגיפורמיטארית, תבע העמדת הג׳ על בסיס של 
מדע מדוייק, ז. א. הרחקת כל סברה לגבי העבר, שאינה ני¬ 
תנת להיבדק ע״פ התהליכים הקיימים בהווה. בהתאם לכך 
הרחיק גם את התורות של מהפכות וקאטאססרופות, שאינן 
כדרך השינויים האיטיים שאנו מוצאים בטבע בימינו. לדעו¬ 
תיו אלו בג' היתה השפעה מכרעת על צ׳רלז דרוין (ע״ע) 
ותורתו בביולוגיה בדבר התפתחות המינים בדרך הברירה 
הטבעית במלחמת־הקיום. 

התפתחות הפאלאונטולוגיה שימשה מכשיר לבניין 
הסטראסיגראפיה על בסיס בדוק. בסטראטיגראפיה במובן 
הרחב כלל סדג׳ויק (ע״ע; 1847 ) את התפקיד להתיר את סבך 
המבנה בכל התצורות הגאולוגיות ובכל סוגי־הסלעים: על כל 
סלע־משקע, משעת שקיעתו עד מצבו בהווה, עברו תהליכים 
שונים בהשפעת שינויי־טמפראטורה, המסה, התייבשות וכר, 
והוא אף לא נמצא תחילה במקום שהוא נמצא עתה! והוא 
הדין בסלעים שנוצרו במישרין מן הניתכה או שחלה בהם 
מטאמורפוזה בהשפעת החום הפנימי. סדג׳ויק הבחין בין 
סלעים שהשינויים חלו בהם בזמן קצר ואפשר להכין כמותם 
במעבדה ע״י היתוך והקפאה, ובין סלעים מעין צפחות גבי־ 
שיות, שבהם נשמרו שטתי־הדבידה הקדומים של סלעי- 
המשקע ושיצירתם טעונה הפעלת תום ולחץ בשיעורים נמר 
כים, אבל בהתמדה ובמשך זמן ממושך מאד, ולפיכך נמנע 


ממנו להכינם במעבדה. סלעים צפחתיים גבישיים נמצאים 
בתוך סדרות של סלעים פלומ׳ניים, כשהם כפופים, מעוותים 
ומשונים, והם מתפצלים הן בכיוון שסחי־רבידתם הראשו¬ 
ניים והן בכיוון שטחים אחרים מקבילים, שנתהוו בסלע 
כתוצאה מן הלחץ והתום של המטאמורפ 1 זה. סדג׳ויק, יחד 
עם סרצ׳יסון פיתח את הסטראטיגראפיה 

של הפאלאוזואיקון, ובזה נפתחה הדרך הן להבחנת הדרגות 
באיזורים העד־קאמפריים ("האזואיים״= חסרי-חיים) והן 
לפתרון שאלות המבנה באיזורים ההרריים בעלי טקטוניקה 
מסובכת. 

להסברת האורוגנזה (ע״ע) הניח בו׳מון ( 863111110111 ; 
1852 ), שההתקררותי האיטית של כדור־הארץ גורמת להוד 
כווצות 1 האיטית והמתמדת. התופעה האפייגיח במבנה- 
ההרים היא איזור מקומט ושבור בעל שכבוח-סלעים מזוקפות, 
הנמצא בין איזורים של סלעים אפקיים או כמעט־אפקיים. 
הסלעים באיזור המקומט הם תמיד קדומים יותר והסלעים 
באיזורים השטוחים הם צעירים יותר. נמצא, שהאיזורים 
השטוחים משני עברי ההרים פעלו במלחציים, שלחצם־ 
לרוחב משני העברים של השכבות שביניהם גרם לצימצום 
השטח של קרום־חסלעים בתוך איזור צר יותר — צימצום 
שבגללו נזקפו הסלעים כלפי מעלה, נתקמטו ונשברו. העו¬ 
בי הרב של סלעי־משקע שבאיזורים המקומטים והישנות 
הקימוט ויצירת־ההרים ברצועות מסויימות מעידים, 'לפי 
הול ( 9311 ; 1859 ), שרצועות אלו היו מלכתחילה איזודים 
של הצטברות משקעים בעובי רב: הים השתפל בהתמדה, 
והרצועה של המשקעים העבים ביותר היתד. מושפלת יותר 
מאשר שני שוליה 1 על-ידי כך נוצר ציר של שקע סיגקלי־ 
נאלי — הגאוסינקלינה (ע״ע), — ובתוכו צירים רבים, 
קטנים יותר, של סינקלינות ואנטיקלינות, נטויות כלפי 
שוליה של הגאוסינקלינה. כפיפות אלו גורמות לשברים 
ובקעים, שלתוכם עולה וחודר החומר הנוזל או הנוזל־למח־ 
צה העולה מעמקי־הארץ. האמורים הגאוסינקלינאליים הם, 
איפוא, איזורים שבהם חוזרות ונישנות לסירוגין השתפלות-ים 
והתרוממות־הרים, אמורים של צבירת-משקעים ושל פריקת- 
המשקעים אחרי התרוממותם. תורת הגאוסינקלינה של הול 
נתנה הסברה מספיקה לאו׳רוגנזה המסובכת של האפליצ׳ים 
בצפוךאמריקה. העקרון של דחיסה אפקית נבחן גם במעב¬ 
דה ; נתברר, שהצורות השונות של הקימוט ניתנות להסבר 
מתוך שלושה גורמים: גורם אסקי של דחיסה מן הצדדים; 
גורם אנכי של לחץ מלמעלה, כלומר— עובי השכבות! גורם 


95 


גאולוגיח 


96 



•*כנות סקוסטווז מסט שטו ד (אנטיקלינח) 


של לחץ מלמטה, שלא נמצא אלא בהתרוממות הקדומה 
ביותר. 

בעיות המבנה הועמדו על בסיס בדוק יותר בעזרת שי* 
טות ה גא ו פיסיקה (ע״ע) והגאודזיה (ע״ע), שה¬ 
ביאו הסברים חשובים על סבנה המעמקים בכדור־הארץ. 
מנסיונותיו של יןונךיש (ע״ע! 1798 ) במאזני־פיתול במדי¬ 
דת עצמת משיכת-הכובד בנקודות שונות על פני הארץ הוב¬ 
רר, שמבנה־המעמקים אינו אחיד. במדידות גאודטיוח בצי 
פוךהודו מצא סראט( 311 ־ 1 ?; 1855 ), שהסטת המטוטלת צפו¬ 
נה מהכיוון האנכי בהשפעת גוש ההימאלאיה והרמות שמ¬ 
אחוריו היא קטנה מן הערך הניתן לחישוב לסי ססת־נסחם 
של ההרים, ומכאן — שהחומר מתחת להרים קלוש יותר 
מהמצע של החומר הפנימי שמתחתיו. בניסויים אגאלוגיים 
באוקיינוסים נמצא, שהחומר שמתחת לקרקע־האו׳קייבוס 
הוא צפוף מזה שמתחת ליבשת המישורית, ועוד יותר — 
מזה שמתחת להרים. פראט הניח, שהתכווצות הקרום מחמת 
התקררות פני כדור־הארץ לא היתה שווה: במקומות של 
התכווצות חזקה ביותר נתהוו אגנים חלולים שבהם ניקד 
מי־האוקיינוסים ז מקומות אחרים געשו יבשות או ימים 
שטוחים, ומקומות של התכווצות מועטת ביותר התבלטו 
כהרים. כל זמן שהקרום היה דק, גרמו הפרעות שיווי־ 
המשקל—כגון התכנסות המים בשטחים האוקייניים—להפ¬ 
רעות במבנה הקרום ולאי-יציבות של חלקיו, להתהוות שב¬ 
רים ולעליית החומר הנוזלי מבפנים. מזמן שהקרום נעשה 


מוצק יותר ופחות נוח להשבר, מתבטא 
עודף־החומר של המים באוקיינוסים בעודף 
של כוח־המשיכה, ודילול החומר בהרים — 

בפחת של כוח־המשיכה. בעומק מסויים 
נמצא בכל מקום איזור, שבו שיווי־המשקל 
מוחזר ומתאזן ע״י החומר הנוזלי שעליו 
מושתתים חלקי הקרום. הפרשייהצפיפות 
קיימים, איפוא, רק מאיזור שיווי־המשקל 
שבעומק ולמעלה (ע״ע איזוסטזה), 

הפיסה אחרת של האורוגנזה פיתח 
אירי (׳ 0 ■^), בנסותו להסביר אח דרכי 
ההתהוות של הקימוטים המסובכים והסתל- 
תולים ושל המסות המצונפות, כסי שהם 
נראים, למשל, באלפים. לפי תפיסה זו 
מתואר הקרום הקל של כדור-הארץ כצף 
על מצע פנימי כבד יותר, שהוא ספק 
נוזלי, ספק בצקי־צמיגי, ספק מוצק, שבתנאי 
הלחץ והממפראטורה של העומק הוא נוהג 
בדומה לגוף צמיגי או נוזלי. כדי שיתקיים שיווי־המשקל 
מתחייב, שחלק הקרום הגבוה יותר יהיה טובל יותר 
במצע שלו, כדרך עץ הצף על פני המים וטובל בהם (ע״ע 
איזוסמזה). 

למסקנות שנבעו מחישובי הסטיות של הכובד לגבי 
המבנה הפנימי של קדום־הסלעים נמצא אישור במחקר המיג־ 
ראלים ודרכי־ התהוותה ג׳. ד. דנה ( 3 ת 03 .ס 1837 ) 
הבחין בין מינראלים — כגון סצלות־השדד, וקווארצה — 
שהם קשי-התכה ונפרשים מתוך הנתך הסיליקאטי מיד בהת¬ 
חלת התקררותו, ובין מינראלים כבדים — הסיליקאסים של 


הקמט הדרומי הקמט הצפתי 



<- <ןי* —- 4 - 

ה<ןםם הכפול ג אלפים הגלארניים, לסי ) 1 . קיס 


סידן, מגנזיום, ברזל ודומיהם — שהם קלי־התכה יותר 
ונשארים בנתך זמן רב יותר, ומשום כך הם רוב החומר 
בסלעי-פרץ ובעורקים. מסכודהסלע אינה קשורה בהרכב 
המינראלי בלבד אלא גם בשיעורי־ההתקררות. מסכת ה 1 לו־ 
קריססאלינית היא תוצאה של התקררות איטית ומודרגת, 
מסכת צפופה — תוצאה של התקררות מהירה בסלעי־פרץ 
ובעורקים. הכללים שהניח דנה שימשו יסוד לבניין 



ז׳צניסד, • לס* אירי. כ. לסי סים־נרסרזוו 






97 


גאול דגיה 


98 


הסיסטמאטיקה הטבעית של הסלעים לפי הקרבה המשפחתית 
והגנטית של המינראלים. בניינו של דאנה הורחב על־ידי 
ריכטהופן ( 0£00 ו 101111 ?; 1868 ) והבאים אחריו, והוא בוסס 
ע״י השימוש בשיטות הבדיקה האופסית־מיקרוסקופית של 
הגבישים, שהבהירה את תפקיד המים בהתגבשות המינרא־ 
לים ואת דרכי־ההתגבשות בתנאים שונים של לחץ, טמפרא־ 
טורה, התכה והמסה. בדרכים אלו נעשתה הפטרוגרפיה 
(ע״ע) ל פטרול וגיד, (ע״ע), כלומר— למדע מבוסם על 
יסודות גנטיים וססרוקטורליים של הסלעים. 

זוזו * : • 

את ה ס י ם מ ו ל ו ג י ה (ע״ע) כמדע מדוייק ביסס מאלה 
(״ 311 ^ 1 ; 1846 ), שבירר אח אופן התפשטות גלי־הרעידוח 
דרך ממצעים שונים, הנבדלים זה מזה בגמישותם ובמצב־ 
התאחוזה שלהם, ודרו תצורות גאולוגיות שונות! הוא בא 
לידי מסקנה, שאין מתחת לקרום־הסלעים ״איזור של אש״ — 
כלומר: איזור מותך. נסיונות נוספים ביאפאן, בצרפת ובאמ¬ 
ריקה על התפשטות גלי־הרעש האלאסטיים בסלעים הקרו¬ 
בים לפני־השטח של הארץ ובמעמקיה אישרו את המסקנות 
של החקירות המינראלוגיות והפטרולוגיות ואת העדויות על 
תהליכי־התהוותם של הסלעים הוולקאניים. הוילקנולוגיה 
נוסדה על־ידי סקרו 0 (*] 0 ־ 501 ; 1825 ), שהבדיל בין סלעי־ 
תהום פלוטוניים ובין סלעי־פרץ געשיים: סלעי־תהום נוצרים 
במעמקים על־ידי שינויי־נםח מחמת שינויי לחץ וטמפרא־ 
טורה* הגעשיות באה אחרי הסלוטוניזם, וגורמה הוא לחץ 
של אדים וקיטור. פתו ( 07051 ־ 1 ?; 1835 ) הראה, שהרי- 
געש הם קונוסים שנערמו מפליטות וולקאניות ולבה זורמת 
שקפאה, ובזה סתר את תורתם של בוך והומבולט (עט׳ 92 ) 
על הוולקאניזם כגורם הפועל באורוגנזה על־ידי התרוממות 
הוולקאנים. גילברט ( 1 ז* 0111 ; 1877 ) עמד על עובדת 
הפלאסמיות של חומד קרום-הםלעים בתנאי לחץ וחום מיי¬ 
חדים ועל חשיבותה של פלאסטיות זו להבנת תופעות מור¬ 
פולוגיות שונות. 

בסופו של דבר הובר, איפוא, שקרום־הסלעים בנוי שלר 
שה איזורים: איזור סלעי־משקע רכים, איזור סלעי-מעמקים 
שרובם גראניטיים, ואיזור סלעי*תשתית שעיקרם חומר בזל- 
תי כבד יותר. קונט ( 00010 ) סיכם את המסקנות על מבנה 
כדור-הארץ: מרכזה, שהוא רוב נפחה, הוא גלעין מוצק 
וכבד, והוא עטוף קרום מוצק דק ז קרום זה שבור לגושים- 
גושים, שהם צפים על גבי איזור-ביניים שמצבו נוזלי-צמיגי* 
הגושים השבורים, הנשענים זה אל זה, נמצאים, איפוא, 
בשיווי־משקל ארעי, וכל הפרעה גורסת לתנועות של הס¬ 
תגלות, המתבטאות בשקיעות של גושים או בעלייתם. כל 
התנועות האלו הן תהליכים איטיים, שהם נמשכים גם בימינו, 
למשל בקורדילירים בקאליפורניה. 

את התאוריה של התנועות לקיום שווי־המשקל הזה פיתח 
ךט 1 ן( 001100 ; 1889 ), שקרא להן א י ז ו ס ס ז ה (ע״ע). הן 
נגרמות, לדעתו, ע״י השינויים הכבירים של העברת חומר 
הרוס ע״י ארוזיה או סחיפה (ע״ע) והשקעתו במקום 
אחר: כובד המשקעים המצטברים לוחץ על המצע הפלאסטי 
בתחתית קרום־הסלעים וגורם לשקיעת איזור הסדימנטא- 
ציה? הלחץ בתשתית רועבר אל החלק שפורק ע״י הסחף 
וגורם להרמתו. דסון דאה בארוזיה ובסדימנמאציה שגי של¬ 
בים של מחזור אחד, שבו שניהם משתתפים כגורמים בת¬ 
נועות איזוסטאטיות, 


הט?ןםוניקה המסובבת של האלפים (ע״ע) — ואחריה 
אף זו של איזורים הרריים אתרים — הוסברה על-ידי הים 
( 90101 ; 1878 ) — ובעקבותיו ע״י ברסראן (^מ 3 זזז 80 ), 
על סמך הטבע הפלאסטי של הסלעים, כביטוי של קימוט 
וקיפול מחמת לחץ רחבי ואנכי. 

מפנה בתולדות ד,ג׳ חולל אדוארד זיס ( 80055 ; 1883/5 ), 
שהוא מצד אחד אבי הגא ומורם ולוג יה (ע״ע) החדי¬ 
שה, המתארת ומסבירה את צורת פני-הארץ, ומצד שני נתן 



תמונה אחידה של מבנה כדור־הארץ ותולדותיו. כדור-הארץ 
בנוי גלעין של חומר כבד וקשה—כנראה ניקל ( 71 <) וברזל 
( 0 ?) — ניסה ( 0 ) 91 ), עטוף קרום דדשכבתיז חלקו התח¬ 
תון המאגמתי בנוי סיליקאטים של מאגנזיום — סימה 
( 51013 ), וחקקו החיצון הקל יותר בנד סיליקאטים של אלו¬ 
מיניום—סיאל ( 5131 ). הקודם הבולטים בקרום־הארץ הם 
החופים הפאציסיים (שמסביב לאוקיינוס השקט ולחופי הים 
התיכון שמאיי-סונדה עד הודו־סין), שהם מוקפים קמטי 
הרים "אלםיניים", שעיקרם מן השלישון, ואילו כנגדם החו¬ 
פים האטלאנטיים, שאין בהם קמטים צעירים אלא עיקרם 
יבשות והרים קדמונים יותר. הקמטים האלפיניים בקו הים 
התיכון הם השוליים של האוקיינוס הגאוסינקלינאלי הקדום 
טתיס ( 5 ץו^ 70 ), והם ערוכים בקשתות אסימטרלת, המורות 
על לחץ מכוון מצד השקע הגאוסינקלינאלי כלפי גושי-היב- 
שות ועל הטיית כיוון־הקמטים ע״י הלחץ הנגדי של הגושים 
היבשתיים היציבים. במבנה גושי-היבשות ניכרים שרידי 
קמטים קדמונים יותר מן האלסיניים—הקווים ההרציגיים 
(ארמוריקניים־ואריסקיים), וקווים עתיקים אף מהם—הקמ¬ 
טים הקלדוניים מן הפאלאוזואיקון התחתון. גלעיניהן של 
היבשות * הם גושים של י סלעים קדמונים, עד־קאמבריים, 
מטאסורפיים ומאגמתיים, שהם גושים יציבים שלא חל בהם 
קימוט מן הקא מבר י 1 ן ואילך והם עומדים כ״שלטים* נגד 
הלחץ הבא מן הגאוסינקלינות. אולם גם השלטים, הבנויים 
בעיקרם גנים— כלומר: סלעי-משקע גאוסינקלינאליים בת¬ 
חילתם—, מקומטים ומעוותים ע״י תנועות־צניפה אדירות. 
הגושים העד-קאמבדיים בחצי-הכדור הצפוני הם: השלט 
הצפון-אמריקני־לורנטיה ( 00:13 ־ 01 ^ 1 ), והשלט הבאלטו־רוסי 
והסיבירי — אנגו־ה י ( 3 ז £3 ת:/); בחצי־הכדור הדרומי היה 
קיים גוש יבשתי אחיד — גונח־נה ( 177303 ) 000 ), שהתפרק 
על־ידי שברים החל מהמסוזואיקון ליבשות דרום־אמריקה, 
אפריקה, הודו ואוסטרליה (ע״ע גונדונה). נמצא, שהיבשת 
נתהוותה מתוך גאוסינקלינות כתוצאה מקימוט. הגאוסינקלי- 
נות עצמן הן תוצאה של התכווצות מתמדת של כדיר־הארץ, 
המביאה להפחתת הנפח ולהסתגלות הקרום הקשה למצע 
המאגסתי ע״י כפיפה של חלקיו ושקיעתם. תוצאה של השקי¬ 
עות הגאוסינקלינאליות ושל הצטברות המשקעים בהן הוא 
לחץ כלפי שולי־הגאוסינקלינה, המביא לשבירות ולקימוט. 
בחלקים השבורים עולה וחודרת המאגמה מבפנים. התנועות 



99 


נאולוגיה — גאומורסולוגיה 


100 


הללו היו, איפוא, לסירוגין התקדמויות ונסיגות של הים, 
במשך כל התקופות של ההצטמקות ההדרגתית של כדור- 
הארץ: "לפנינו חורבה של כדור־הארץ". השינויים האיטיים 
של גובה החוף, הניכרים אף היום בסקאנדינאוויה ובמקומות 
אחרים, אינם קשורים בפעולות וולקאניות וגם אינם תוצאה 
של עליית המאגמה, אלא תנועות א ו ס ט ט י ו ת (ע״ע) 
מסיבות מקומיות, כגון הצטברות משקעים או השתפלות 
גושים שבורים-כלומר: לא תנועות היבשת אלא השתפ־ 
לות או התרוממות פני־הים. — גאוסינקליבה ניכרת בעובי 
הרב של המשקעים׳ בשכבות של סלעים פלגיים (=של מים 
עמוקים), ברציפות של סדימנטאציה ; כנגד זה בים אפיקונ* 
טיננטאלי עובי־המשקעים הוא מועט, הסלעים הם 'של ים 
רדוד, והסדימנטאציה אינה רציפה. 

בסוף המאה ה 19 ובמאה הסב הוכח, כי הכוחות שהקימו 
את הקמטים האלפיניים הם־הם שפעלו גם בתקופות-קימוט 



תניעח אוססאטית. תווי־ההתרוטסות על סט״סקאנדיה, לפי דה גר 


בכל מקום על פני הארץ ובכל העידנים, כבר במגינים העד- 
קאמבריים של סקאנדינאוויה, אמריקה ואסיה ניתן להבחין— 
על יסוד מציאותם של שטחי אי־התאמה (ץו 11 וןו £0 נ 01 :> 1 ״ 1 )— 
במחזורים של תנועות אורוגניות ולהבדיל בין העידן הארכאי 
האזואי ובין העידן האלגונקי שבו נמצאו מאובנים ברורים. 
את השלבים השונים בכל מחזור א 1 ר 1 גני אפשר להכיר לא 
דק ע״פ המבנה אלא גם ע״פ טיב הסלעים, הן המאגמתיים 
והן המטאמורפיים. 

המחקר החדיש העלה את הדינאמיקה, הפיסיקה והכימיה 
של המעמקים לרמה של מדעים מדוייקים הודות למחקריהם 
של ו. מ. גולדשמיט (ע״ע), ניגלי ( 418811 ■!) ואחרים (ע״ע 
גאופיסיקה; גאוכימיה). האנאליזה של הרעידות הטקטוניות 
ע״י זים הביאה למחקר־המעמקים ע״פ התופעות הסיסמיות. 
הג׳ המעשית התפתחה מן השימוש הרב בתורות המבנה, 
הסטרטיגראפיה, התהוות הסלעים המינראלים וטבעם לצרכי 
ההכיה והקביעה של מרבצי־בצר, למשל להבנת הצטברות 
שמן־הסלע במבנים אנטיקלינאריים (ויט [ 111£€ ^\], 1885 ). 

החשיבות הגאומורפולוגית העצומה של הקרח נתגלתה 
באלפים בראשונה ע״י דה-סוסיר, אד היא נעשתה מפורסמת 
מזמן שגילי בךנהךך(!!■"*!{,"*פ; 1832 ) ואגסי(ע״ע* 1840 ) 
את מידת התפשטות הקרח מהסביבות הקטביות ומהאלפים 
על פני איתפה הצפונית ב״תקופת־הקרח". בעיות שינויי' 
אקלים ומחזורי-התקרחות הועלו על הפרק כשגילה רמזי 
(ץ 1 ״־״ז £3 ; 1855 ) ארוזיה קרחונית בסלעים מן הפרמיון בסקוט¬ 
לנד, ומאז מתרבות והולכות העדויות על התקרחדות ברחבי־ 
העולם גם בתקופות אחרות, וביחוד בעידנים העד־קאמבריים; 


חולד ומתגלה קשר בין תנודות אקלימיות, תקופות־קרח 
ותנועותאורוגניות(גרגורי [ץזס^״ס], 1907 ; וע״עאקלים). 

בבירור התופעות' הגאומורפולוגיות הטעים ג׳ילבדט את 
פעולות כוחות האדרה והמים (סחיפה, העברה, השקעה) 
בתנאים סטרוקטוראליים שונים ועל סלעים מטיב שונה 
והסביר על־פיהם את חוקי התפתחותם של מערכות של 
נהרות, פרשות־מים, מדרגות, מישורים וחופים. לשם הסברת 
התפתחותם של המרחבים היבשתיים, שאינם קמטים אורו־ 
גניים הנוצרים ע״י לחץ טנגנטיאלי, חזר לדעה על תנועות 
אנכיות בקרום, היוצרות קמר נרחב בדרך ההתרוממות; בזה 
יצר ג׳ילברט את מושג האפיח׳גגזה (ע״ע). דיוויס ( 15 /יג 0 ) 
נתן הסבר גנטי־גאומורפיולוגי״של התהוות הנוף כתהליך 
המתפתח בשלושה שלבים — נעורים, בגרות וזקנה, וסופו 
יצירת מעין־מישור (מנ 13 קטמטק). שינויים במבנה מביאים 
להתחדשות הנעורים ולפתיחת מחזור חדש. מידות-הזמן של 
כל אחד משלבים אלה תלויות בתנאים הסטרוקטוראליים, 
בטבע־הסלעים ובתנאי־האקלים. למעשה בתהליכים רבים 
המחזור איננו שלם, מפני שהוא עלול להיות מופרע באמצע 
ע״י ד י א ס ט ד 1 פ י זז (ע״ע) — שינוי טקטוגי נמרץ יותר. 
בעקבות זים דוחה דיוויס את התורה של 7 קימוט מחמת תנו־ 
עות-איזוסטאזה: הררים אדירים נהרסו בתהליכי פריקה 
וחישוף במשך זמן ממושך; איזוסטאזה מדומה נמצאת רק 
באיזור השוקע והולך בעת ובעונה אחת תוך צבירת המשק¬ 
עים. תודת־המחזוריב של דיודס הצליחה מאד בהבחנת 
השלבים של התפתחות היבשת בעידנים עד־קארבויים. 

גם על תורת ההתקררות המתמדת של כדור־הארץ קמו 
עוררים. לורד ?!לוין (ע״ע) חישב את שיעורי ההתקררות 
שע״י העברת החום הפנימי, התפרצויות של מאגמה, שקיעה 
של חלקים מוצקים מן הקרום הדק והתכתם התרמו־דינאמית 
ותהליכים אחרים, והגיע לערכי־זמנים, שהם קצרים בהרבה 
מן הזמן הנדרש להתהוות קרום־משקעים בעובי המצוי 
בהרים אלפיניים, וכן לתהליכים גאולוגיים אחרים שעיצבו 
את דמות הליתו׳ספירה (ע״ע גאוכרונולוגיה). הפתרון נמצא 
ע״י רילי (ע״ע) בחמדים הראדיואקטיוויים שבכל הסלעים, 
שהתפרקותם מוסיפה לכדור־הארץ הכנסה קבועה של חום, 
השקולה כנגד כל ההוצאות המנויות ע״י קלווין. חישוב 
הגילים של סלעים מתקופות שונות ע״פ שיטות ראדיואקטי- 
וויות הביא בדור האחרון להבהרת סתומות רבות של הג׳ 
ההיסטורית והדינאמית כאחת. 

וע״ע סטרטיגו־פיה; גאוכרונולוגיה; גאוימו׳רפולוגיה; או־ 
רוגנזה; איזוסטיזה; אפיריגנזה; אוסטטייזם; אקלים; גאו- 
פיסיקה; גאוכימיה. 

/ 0 1(1.* 7 * 0 X 1600 % ;* י* 190 ,. 0 / 0 07-5 ^ 01471 ? 7110 , 15 ) 0511 
י 1 )זב¥ז 1 ) 0 ס^. 6 . 1 ־ 1 ; 1924 ץ?ס 01 * 41 ס?ז 171 ; 1923 4 ,. ¥15 2 ,.?•> 

/ 0 11, 70x1600% גז 5 ג£ . 9 : 0 1927 / 0 

; 1931 , 0 • 40 €*ת 10 י 01 ??£הוד 01 , 0# ח< 8111 .¥ . 3 ; 1927 4 , 0 

, 0 ^ 7 ? ,* 51 זזו 1€1 £ ; 1936 ,. 0 מ; £ה 4 ) 67 * 1 } 8111 , 01005 .מ 
560 /ס 0 $7710711 ! 0 ') 00 1 > 271 > 8171% * 771 . 0 7 , 1937 

4 , $011 ג 4 ל .. 1 . 5-5 זשו 1 ז 3 ^ .? : 1938 , 501072005 . €0010$ 

467255 * , 01300 ) 1111 ) 8 £ , 1939 ,. 9 > 171 5014700-800% 

,. 2 > / 5 110 ^ 11 * €7 15 > .£ ; 1940 0 ,. 15 ) 6 2 ,. 0 407 > 

; 1944 ״ 0 51001 /( ן/? / 0 * 7 >! 7-17101$ ? , 55 ת 13011 .£ ; 1943 
. 1952 ,. 3 > 10 ,^ 0311151 

א. פר. 

גאומוךפולוגיה. ענף הגאוגרפיה (ע״ע), הדן בתהליכים 
המעצבים את צורות הנוף על פני כדור־הארץ 
והמותנים על ידי גורמים גאולוגיים. כוחות האדרה 




101 


גאומורפולוגידו 


102 



מיזע בןםי]־ד,טווח (קא?יגנזרניח) 

(טמפראטורה, רוח, גשם) והמים, ופן גורמים כימיים־פיסי־ רכים, חלולים וקשתיים. בנוף של סלעים מאגמתיים־גבי־ 

קאליים (המסה, כובד), הם כוחות חיצונים (אכסו׳גניים), שיים, שאין בהם מבנה שכבתי, שולטים הקורם חחדודים, 

שפעולתם'תלדה בגורמים הפנימיים (אנדוגניים), הפועלים ואילו בסלעים מאגמתיים רכים יותר — קווים כדוריים עגו־ 

מתחת לקרקע ובפנים כדור־הארץ והקובעים את טיב הסל־ לים, דייקים קשים, כגון של קווארצה ופורפיד, יוצרים צל* 

עים ואת המבנה חגאולוגי. עות חדות, ודייקים של סלעים בסיסיים, הנוטים להתפורר, 

חשיבות ראשונה במעלה נודעת להבדל שבין סלעים יוצרים מרזבים במורדות־ההרים, סלעים מטאמורפיים, שהם 

חזקים, קשים רציבים, שעומדים זמן ממושך בפגי ההרס של עפ״ר רכים או מלאים סדקים ושטחי־התפצלות רבים, חתו־ 

הסחיפה(ע״ע),ובין סלעים רכים, רופפים או ניידים, שמק־ רים חריצים ואפיקים רבים רוצרים נוף של גבעות נמוכות 

דימים להתפורר. סלעי־משקע חזקים, בגון דולומיט, צור, מעוגלות, כל התופעות האלו כלולות במושג הסחיפה הדיפרג* 

גיר קשה, בולטים בנוף בקווים מוצקים—בצוקים, מדרגים, ציאלית. דיפרנציאציה בולטת קיימת גם מבחינת הצבע: 

טבלאות — על גבי הסלעים הרכים, שהם מופיעים בקווים סלעי־משקע רכים הם עפ״ר בהירים מאד או ססגוניים, 







103 


גאוסורסולוגיזז 


104 



סדרנים (םראם 1 ת) •*ל האנס ר.דילוכי#לי 13 נווי< (* 1 [ 1 ׳ו*ס 0 ס 8 ). 
חתריסעל נילנרם ( 1 ח 0 נ 11 ! 0 ), 1881 


ואילו הקשים הם אפורים, חומים, כהים" אך גם הם נראים 
בהירים לעומת הנוף הכבד והקודר של סלעים מאגמתיים. 
צורות מיוחדות של נוף יוצרים הקוגוסים הוולקאניים, 
האיים הוולקאניים והמדרגים של שטחי־בזלת (ע״ע וולק־ 
ניזם>. 

גורם טקטוני עיקרי בהתהוות צורות־הנוף הוא המבנה 
הגאולוגי.'בקמטים החלק החלוש ביותר הוא איזור־הציר 
של האנטיקלינות (ע״ע גאו׳סינקלינה), שבו המיתוח חזק 
ביותר ומשום כך שכיחים בו שטעינה העתקי-אורך או בקי¬ 
עים. כתוצאה מההתפוררות החריפה באיזור־הציר האנטי- 
קלינות חלולות במרכזן! השכבות הצעירות נהרסות, ועי״ב 
נחשפים השכבות הקדומות יותר או סלעי־היסוד המאגנד 
תיים. הנחלים הקצרים, היורדים לחלל האנטיקלינה בניגוד 
לכיוון הצניחה של השכבות (נחלים או׳בסקונטיים), פועלים 
כגורמי סחיפה נמרצת! באיזורים נגביים מתווספת לה הת¬ 
פוררות מכאנית חריפה. נמצא, שהמורדות הצופים כלפי 
הציר תלולים מן המורדות לשני עברי הציר, שבהם יורדים 
הנחלים בכיוון השיפוע של הצניחה (נחלים קונסקוגטיים). 
במורד השיפוע חושפת הסחיפה הדיפרנציאלית את השכבות 
הרכות, והללו נחתרות על-ידי נחלי-אורד אובםקוונסיים, 
שמפרקים את האנטיקלינה לרכסים ארכיים 
ויוצרים נוף של מדרגים, הנקראים 
קוסטו׳ת. הצטלבות רשת־הנחלים בזוויות 
ישרות והפרשים של מרץ־התבליט גורמים 
לכיבוש ולקיטוע של נהרות וליצירת עם־ 
קי־פירצה. באנטיקלינות, שבהן האסי־ 
מטריה בשני הצדדים מופלגת, יוצרות 
השכבות הקשות שבצד המז׳נוקליני חטוט¬ 
רות ("!**!*סו!), והשכבות הרכות ביני¬ 
הן נעשות חרוצות ע״י מרזבי-אורך. במ¬ 
קום שיסוע־צגיחה נמצא מעלה תלול, שבו 
הוסרו השכבות הצעירות הרכות, וחריצים 
קו׳נכקונטיים במרגלות המדרון מפרקים 
אותן " לשורה של הדודים משולשים 
($מ 0 ז £1 3 11 ). בקרבת הסינקלינות עובר שי־ 
פוע-הצניחה, הזרוע אבנים גדולות, למי־ 
שור של שיפוע־זזצניחה, שבו מצטבר חומר 


דק יותר 1 בתנאי-אקלים נגביים מתפתחים 
באן מישורים זרועים חצץ, המכסה על 
שכבת עפר וחול שמתחתיו. בסינקלינות 
שולטים נחלי־אורך סינקלינאליים, שגול־ 

פים טבלאות שכבתיות מודרגות* באמצע 
נשמרות השכבות הצעירות הרכות עד 
לגובה רב, לפעמים בגובה רב יותר מהאג־ 

טיקלינות שבצידן. הנחלים היורדים מה- 
אנסיקלינות מתכנסים בזוויות חדות או 
בצורה ראדיאלית אל עמקי־האורך הסיג־ 

קלינאליים. מאנמיקלינה עגולה או סגל¬ 
גלה יוצאים הנחלים הקונסקונטיים בצורה 
ראדיאלית מן המרכז. נמצא, שרשת הנח¬ 
לים והנהרות מעידה באופן טובהק על 
המבנה הגאולוגי. 

גורם מורסוטקטוני אחד הטובע אח חו¬ 
תמו* בנוף הם השברים וההעתקים. הצד 
המורם מובלט תחילה בקיר או מדרג של העתק ונתון להת¬ 
פוררות מהירה יותר לעומת הצד הירוד. לאחד היישור יש 
שהסחיפה ממשיכה לפרק את הגוש המורם, והצד המורד 
נשאר בולט בנוף כמדרג של קו־ההעתק. שברים מופיעים 
בדרך־כלל בסיעות בלורית תנועות טקטוניות אחרות, והם 
מסרקים את הנוף לגושים מורמים ומשוקעים. איזורי־שבדים 
לאורך המבנה (כגון לאורך קמטים) או לרחבו יוצרים מדר¬ 
גים של העתקים. בין שברים מקבילים מהווה החלק המשוקע 
בקעה גדורה עם העתקים משני עבריה. שינויים בגובה- 
התבליט גורמים להתחדשות זרימת הגחלים ולהגברת המרץ 
של הסחיפה. הנחלים הצעירים מגיעים אל הנחל שבחלק 
המשוקע, כשהם נמצאים בגובה מסויים מעל לשקע ויורדים 
אליו ב״נחלים תלויים' תלולים, 

הקווים המורפולוגיים הגדולים: הרים, רמות, שפלות, 
ימים וכיוצא בהם — נוצרים ע״י תנועות טקטוגיות של 
התרוממות והשתפלות. הן מביאות ליצירת הבדלי־תבליט 
חדשים ולחידוש המחזור של תהליכי הסחיפה. במקרים של 
התרוממות איטית יש סיפק בידי הנחלים להעמיק את אפי¬ 
קיהם ולשמור על קרהילוכם הקדום (נחלים אנטצדנטיים}* 
במקרים אלה מורה רשת־הניקוז על המבנה שקדם לד,תרו־ 



אנסייגייגה ח?ו?זז נאיוור נבעוודהניר (יאונו,גסזזיסס) בררום־טזרת אננ?יח 










105 


גאומורטולוגיח—גאוכזמריה 


106 



גוז* ׳*ל הרי־לון דםויי־פרםח. *רסי־זפוז גוסואים 
(תרמים מל סקר 11 |*ןסז 50 ], 1828 ) 


ממוח. בשטחים המכוסים סדימנטים 
צעירים, כגון בעמקי־חוף,יש שהמב־ 
נח מתחת לקרקע מוסתר ושחנחלים 
אינם משקפים אלא את המבנה 
החדש, שנוצר עקב ההתרוממות 
וההשתפלות ( 1 שע 1 ז ג>ש 05 ק- 1 שק 1 ן 4 ): 
נמצא, שרשת־המים מנוגדת כאן 
למבנה שמתחת לקרקע או עכ״פ 
שונה ממנו. במקרים אלה עלול 
המבנה העיקרי מתחת לקרקע להתגלות רק ע״י בדיקות גאו־ 
פיסיות או מחמת הרס כל השכבות המכסות עד לתשתית. 

,) 1£1 {:) 5 ]גנ 01 ב 4 ^.? ; 1924 , 17 ץ 41101 / ^^ 1 ^ 1/1010 ) 3 107 ,) £1101 <] 
,) 1 ) 0 ו 1 נ^ 1 . 14 , 1938-1940 2 , £ 7/17 7 ) 1 > 001 

,^ 1/1010 ) €701007 , 1 ] 1 :> 8 ח£ . 0 . 0 ; 1939 ,ץ 010£  0 }£צ 6 >ןנ 7£0 , מדידת־הארץ), תורת־ 
המרחב, או תורת הצורות והמבנים! אחד הענפים 
הראשיים של המאתמאטיקה. 

היסטוריה וסקירה כללית. הג׳ היא ללא-ספק 
אותו חלק של המאתמאטיקה שהגיע בתקופה קדומה ביותר 
לצורה הקרובה לצורתו בהווה. התחלותיה נעוצות באלף 
ה 3 לפסה״נ* היא התחילה להתפתח במזרח (בעיקר בארם- 
נהריים ובמצרים) והגיעה לשלמות־התפתחותה ביוון ובעולם 
ההלניסטי. דמות הג׳ היוונית מלפני 2,000 שנה אינה שונה 
בעיקרה מדמות הג׳ של ראשית המאה ה 19 אלא בפרטים 
טכניים ממדרגה שניה. 

הג׳ בארצות המזרח התפתתה כמדע נטיוני ואיג־ 
דוקטיווי* בתלמוד ונושאי־כליו, מאות־שנים אחר שהג׳ 
התגבשה כמדע דדוקטיווי ביוון, עדיין בולטת נימה "מז¬ 
רחית" זו. הבבלים והאשורים, שהסתמכו באופן מכריע על 
קודמיהם השומרים והאכדים, וכן המצרים, היו, כנראה, 
העמים הראשונים שגילו וקבעו עובדות גאומטריות. הם 
נדחסו למחקר הגאומטדי ע״י הצורך המעשי, ביחוד ענייני 
השקאה, כגון חפירת תעלות, ציור תרשימים, מדידת הקר¬ 
קעות בקשר לשטפונות־היאור השנתיים, וכד/ מהשגי עמי- 
המזרח יש לציין: חישוב שטחי המלבן, המשולש ישר- 
הזווית ושווה־השוקיים והטרפז* חישוב שמח העיגול ע״ם 
הערך 3 = * (הנמצא גם בתנ״ד) וע״ם הערך יו,/*) " זי 


(שהוא קרוב ל 3.16 ); חישובים מספריים לנפחים של תיבה. 
גליל מעגלי סאונד וכר! משפט־פיתגורם לגבי ערכים מס¬ 
פריים ססוייסים; המשפטים, שהזווית ההקסית בחצי־עיגול 
היא ישרה, ושצלעותיהם של משולשים בעלי זוויות שוות 
בהתאמה הן מתכנתיות. על כולם עולת התגלית המצרית 

- : ד 1 

מהמאה ה 19 לפסה״ג, הנותנת דוגמה מספרית של נוסחת ' 
הנפח לשכבת פ־רמידה בעלת בסיס ריבועי — נוסחה שאי- 
אפשר להוכיחה אלא בעזרת תהליך גבולי. 

המפנה המכריע של ה ג׳ היוונית, שהתחילה להת¬ 
פתח במאה ה 6 לססה״נ (תלם [ע״ע]* פיתגורס [ע״ע]), 
נעת בעצם התגלית של קיומו של מדע דדוקטיווי 
ובבניית הג׳ באופן ךדוקטיווי-אפםי 1 מטי. רישומו של המפנה 
הזה על המחשבה הפילוסופית ביוון מתבטא בכתובת שעל 
שער האקדמיה של אפלטון באתונה: "לא יתקבל כאן טי 
שלא חונך בג". גדול הגאומטרנים בראשית המאה ה 4 היה 
אודוכסוס (ע״ע), ותקופת השיא של הג׳ היוונית, ושל הג׳ 
כולה עד הסאה ה 17 , היו שלושת היובלות מסוף המאה ה 4 
עד ראשית המאה ה 2 , תקופח השלישיה הגדולה: אוקלידם 
(ע״ע), ארכימדם (ע״ע), אפו׳לונח׳ם (ע״ע). אוקלידס מציין 
את סיומה של תקופת המחקר הגאומטרי "הקלאסי", וסיכומו 
לא שופר במשך אלפיים שגה אחריי* ארכימדם ניגש לבעיר 
תיו ברוח חדשה לגמרי, שבה הקדים את המאתמאטיקה של 
המאה הל 1 ; אפולוניוס התמסר בעיקר לתחום אחד בלבד 
(חתכי־החרוט), אך מתוך העמקה יתרה, שאיפשרה אח 
השגיו של קפלר (ע״ע) באסטרונומיה 1,800 שנה אחריו. בג׳ 
היוונית שלאחר התקופה ההיא בלטו היפרכוס (ע״ע) והרוו 
(ע״ע). 

גודל השגיהם של היוונים מתבטא בכך, שהם השאירו 
אחריהם (ביודעים) חמש בעיות גאומטריות ללא 
פתרון, ולגבי כולן נתברר רק במאה ה 19 — בעזרת 
שיטות זרות לרוח היוונים, וברובן לא־גאומטריות — שאין 
הן ניתנות לסתירה כל עיקר, והן: א) הכפלת הקוביה(הבעיה 
הדלית)* ב) חילוק זווית ל 3 חלקים שווים* ג) בניית 
המצולע המשוכלל בן 7 צלעות* ד) חירבוע העיגול* 
ה) הוכחתה של אכסיומת המקבילים של אוקלידס (ע״ע ג׳ 
לא־אוקלידית). בארבע הבעיות הראשונות (בעיות-הבניה) 
נובעת אי-האפשרות מן ההגבלה המוסכמת לשימוש בסרגל 
ומחוגה בלבד כמכשירי־בניה. 

הרומאים היו עקרים במאתמאטיקה בכלל ובג׳ בפרט, 
הערבים ביה״ב, והיהודים שבקרבם ובספרד הנוצרית, המשי¬ 
כו במחקר הגאומטרי מתוך העמקה והרחבה, אך לא חידשו 
בו חידוש מקורי* עיקר חשיבותם היה בכד ששמרו על 
גחלתה של הג׳ היוונית. בפיתוח הטריגוגומטריה (ע״ע) 
המישורית היה חלק בראש לרלב״ג (ע״ע). ׳ 

המעבר מהג׳ העתיקה לג׳ החדשה מתבטא בחידר 



107 


נאוממריה 


108 


שים משתי בחינות: מבחינת הנהגת שיטות חדשות 
במחקר הגאומטרי, ומבחינת שינוי החומר הגאומטרי, 
כלומר הרחבת הקפן של בעיות־הג׳. 

(א) הג׳ האלמנטרית במישור ובמרחב, כפי שטיפלו 
בה היוונים וכפי שהיא נלמדת עפ״ר בבתי־הספר עד ימינו, 
היא בעלת שני ליקויים: ( 1 ) זכות־בכורה מוחלטת על־פני 
כל שאר העקומים ניתנת בה לקו הישר ולמעגל, וכל יציר 
גאומטרי אחר דורש טיפול לפי שיטה מיוחדת לעצמו, ללא 
קשר אמיץ בין היצירים! ( 2 ) בין אכסיומות־היוונים חסרות 
דרישות לגבי הסדר, וכן אין הבחנה עקרונית, למשל, לגבי 
שלש נקודות ?, 2 >, 11 שבישר אחד, אם 0 נמצאת בין ? וא 
או מעבר לשתיהן, סמוד ל? או לא. העדר־הבחגה זה גורר 
אחריו את הצורך להפלות בין מקרים שונים ברוב הבניות 
וההוכחות, ואין אפילו ודאות אם באמת הושם לב לכל 
המקרים האפשריים (בג׳ החדשה המשתמשת בסימני + 
או - , וכן באכסיומטיקה החדשה על אכסיומות־הסדר שלה, 
מסולק קושי זה). 

שני ליקויים אלה תוקנו במאה ה 17 ע״י חוקרים צרפתיים 
לפי שתי שיטות שונות, שהצד השווה שבהן הוא: טיפול 
כללי ביציר הגא ו מ טדי לפי שיטה אחידה, 
הבונה את היצירים מתוך אלמנטים פשוטים ביותר, כגץ 
נקודות, על־סמך תהליכים כלליים — תהליכי־בניה גאו־ 
מטריים הקובעים מקומו של כל אלמנט במישור או במרחב 
(ג , סינתטית, ע״ע), או השימוש במספרים ("שיעורים") 
הקובעים את מצב האלמנטים לפי יחסים אריתמטיים (מש¬ 
וואות) ביניהם (ג' אנליטית, ע״ע). רמזים וסמוכים 
לשתי השיטות הללו כבר נמצאים בג ׳ היוונית, ביחוד לשיטה 
האנאליטית בתורתו של אפאלרניויס. את היסודות לג׳ הסינ¬ 
תטית הניחו דזרג(ע״ע) ופסקל(ע״ע), אך היא חזרה ונש¬ 
תכחה אחריהם כמעט 200 שנה. את הג׳ האנאליטית המציא 
דקרט (ע״ע), וגם היא — על אף תנאי־פריחח מצויינים עם 
התפתחות החישוב האינפינימסימלי — התפתחה באיטיות 
ובחוטר־תנופה. רק אחרי הרבע הראשון של המאה ה 19 חדרו 
רעיונות פוריים וכוחות־יצירה חדשים לשתי השיטות, ושתי¬ 
הן התחילו מתפתחות ללא תלות ז( בז(, ואפילו מחוך 
התחרות ביניהן, שהיתר! לפעמים מלווה קנאות חד־צדדית. 
כל אחת משתי הג" הגיעה להשגים גדולים, עד שעם חדירת 
השמורות (ע״ע) והחבורות (ע״ע) כמכשירים מכריעים לג׳ 
האנאלימית פסקה המלחמה ביניהן, והן הגיעו לידי מזיגה. 

(ב) מבחינת החומר — הג׳ האלמנטארית נתפסת 
היום כתורתן של אותן התכונות של היצירים הגאומטריים 
שאינן משתנות מתוך תנועה (במישור או במרחב): ג׳ 
מטרית, או מתוך העברות דומות: ג׳ אקויפורמית! הן 
התנועות והן ההעברות הדומות יוצרות חבורה (ע״ע). יש 
גם חבורות אחרות של העברות, שכל אחת מהן קובעת ג׳ 
בפני עצמה, שונה מהג׳ האלמנטרית. הגאומטרנים במאה 
ה 19 עסקו בפרוטרוט בשתי ג" כאלו, והן הג׳ הא פיני ת 
והג׳ הפרויקטיוית (ע״ע), שלשניה שבהן נודעת חשיבות 
מיוחדת כמסגרת כוללת לג׳'במשמעותה המקיפה. החומר 
לכל ג׳ מוגדר היום מתוך השאלה: מה הן התכונות הגאו־ 
מטריות של היצירים במרחב, הנשמרות (אינן משתנות 
[ 11172113111 ]) בכל העברה מתוך חבורודההעברות האפיינית 
לג׳ הנידונהזהג׳ האלמנטארית אינה אלא מקרה מיוחד מבין 
הג״ האפשריות — ג׳ שחבורחה כוללת את התנועות בלבד, 


ובה יש משמעות למושגים: ארכו של קטע, זווית ישרה, 
מקבילים. לג׳ האפינית אפיינית חבורת כל ההטלות במק- 
בילים, ומושגי האורך והזווית הישרה הם נטולי־משמעות 
בה. מרחיקה-לכת בכלליותה היא הג׳ הפרויקטיוויח, הדנה 
בתכונות הגאומטריות הנשמרות בכל המלה (לרבות הטלה 
מרכזית), ושבה לא נשמד מושג ההקבלה. תפיסה זו של הג/ 
המסתמכת על מושגי החבורה והשמורה, פותחה ע״י א. קילי 
(ץש 1 ץ 02 .\!), וביחוד ע״י פ. קלין (ע״ע) ב״פרוגראמה של 
ארלאנגן״ ב 1872 . 

מראשית המאה ה 20 הורחבה פרוגראמה זו בשני כיוונים 
הפוכים זה לזה. מצד אחד הובאה בחשבון חבורת-העברות 
כללית מחבורת כל ההטלות — היא חבורת כל ההעברות 
הרציפות! תחום גאומטדי זה הוא הטופולוגיה (ע״ע) 
או הג׳ של המצב, שהתפתחה לאחד מחלקי הג׳ החשובים 
והרב־גוניים ביותר, בעל קשרים אמיצים לאלגברה המפ¬ 
שטת (ע״ע) מזה ולתורח־הקבוצות (ע״ע) מזה. מצד שני 
הראתה הפיסיקה החדישה, שמבחינת המרחב הממשי, המש¬ 
מש תחומם של מדעי־הטבע, אפילו חבורת־התנועות יכולה 
להראות רחבה מדי: כפי שהגיד מראש רימן(ע״ע) באמצע 
המאה ה 19 , יש לחשוב על המרחב במושגיה של ג/ שבה 
שונה כל יציר מכל יציר אחר, מחוסר אפשרות להזיז יצירים 
גאומטריים למקום אחר במרחב "עקום" (ע״ע ג׳ דיפרנצן־ 
לית)! לשון אחרת: המרחב חדל מלהיות המקום שבו 
נמצאים ומשתנים יצירי־הג׳ והוא נתפס כבעל מ ב נ ה ג א ו- 
מטרי משלו, שחקירתו, לרבות חקירת כל המבנים האפש¬ 
ריים של מרחבים, היא תפקיד גאומטרי מכריע. 

מן החידושים באמצעים הטכניים, שהוכנסו לג׳ 
החדישה ושחשיבותם בולטת בשימושם בפיסיקה, יש לציין — 
מלבד החישוב האינפיניטסימלי — את תורת החצים (וקמו¬ 
רים, ע״ע) והטנסורים. בין סוגי השיעורים למיניהם (ע״ע 
ג׳ אנליטית) חשובים ביותר השיעורים ההומוגניים, שהם 
פרי המחשבה של המאה ה 19 . 

על הג׳ הא לגברי ת ע״ע. 

למחקר ביסודות הג' היו שתי תקופות-זוהר: בג׳ 
היוונית עד אוקלידם, ובמאה ה 19 , בפרט בראשיתה ובסופה. 

אוקלידס מתאר את הג׳ כמערכת דדוקטיווית, הבנויה על 
הגדרות ( 31.01 >, דרישות סס״ס^ף״ס) ומוסכמות ( 017011 ״ 
£770101 >. ההגדרות משמשות רק לשם "קישוט" המערכת, 
כדי לשבר את האוזן! אין אוקלידס משתמש בהן בהוכחותיו. 
הגבול בין הדרישות (בעיקר לבניות גאומטריות יסודיות) 
ובין המוסכמות (שהן ברובן אכסיומות של תורת־הגדלים 
הכללית) לא היה ברור כל צרכו, ודבר זה כבר הורגש בזמן 
העתיק. אעפ״כ היתד. המערכת האוקלידית אחד ההשגים 
הכבירים של השכל האנושי! מידת שיכלולה התבררה רק 
במאה ה 19 , עם גילוי ליקויים מסויימים בה. הבעיה החשובה 
ביותר שנשארה ללא פתרון (ביודעים) היא אי־תלותה של 
הדרישה החמישית (אכסיוסת־המקבילים), ובעיה זו נפתרה 
ע״י הג׳ הלא-אוקלידית (ע״ע). הצעדים המכריעים לשם 
שיכלול המערכת נעשו ע״י מ. פש (ע״ע), שהכניס ב 1880 
את אכסיומות־הסדר בממד אחד ובשני ממדים, וע״י ד. 
הילברט (ע״ע), שנתן ב 1899 בפעם הראשונה בניין של הג׳ 
מעובד בפרטיו לפי השיטה האכסיומטית (ע״ע) החדישה! 
בניינים אחרים פותחו אח״כ, בעיקר ע״י גאומטרנים אמריק¬ 
ניים. בדיקת אי-תלותן של אכסיומות בודדות מכללן של 



109 


גאוממריד—גאומטריה אלגברית 


110 


שאר האכסיומות הביאה לידי חקירת ג' הנוצרות מתוך 
שלילת אחת האכסיומות, מלבד הד׳ הלאיאוקלידיות והרבי 
ממדיות (ע״ע): המעניינת ביותר היא הג׳ הלא־ארכימדית, 
שבה אין תוקף לאכסיומת־ארכימדס. כמה סוגי ג" כאלו 
נבדקו ע״י הילברט ותלמידיו, 
נסיוגות ממושכים לתת הגדרה מדוייקת לג׳ בכל הקפה 
החדיש לא הביאו לידי תוצאה מוסכמת, ואף לא לתשובה 
העלולה להתקבל על דעת דוב החוקרים ז עדות לכך משמשת 
תשובתו של אחד מגדולי הגאו׳מטרנים של הדור האחרון, 
א. ובלן: "ג׳ היא התחום שבו עוסקים הגאומטרנים". 
א. ה. פרנקל, מבוא למתימטיקה, ב, וזשי״ד! : 1, 7/1 ״!*>¥ .ס 

701404311003 0 / 0. (>40141 ? 0 105 קס 1 חס 185 ן 3 ־ 0£1 ח x1 חזס 
8(3180013(105) , 1911; 88 ?. 83150(. 711001(11:3 0 / 0., 6 

7015., 1922-1933 (1 .ד ;(הספר הגאומיסרי הווקיף בדורנו , 
8103111, 4 1111101'( 0/ 1 < ; 1921 ,. 715 2 , 1111:111111101 ) 14 )״ס . 
?3508, {'0)111(10^10 14/1. 0:14:1: € 12118051 .<£ ; 1926 ״ , 
01140413^:0 4. ססא .ס ;(תורגס לשפות ובות) " 1930 ,.ס - 

80831101-, 0:30/1 1/ 3011/1:11 14131/1:111. {{'113, 11 {'01^1410/14■ 

30/10 1431/11111311 1934, 10, 7/11 7x301 501111011 111 4011■ 

0:040:111031 01 ץ< 7/1410 4 . 000111180 . 8 ן , 1952 ,ץ> 441 { 4 
,: 8 :010:111 13 : 4 : 7/131011 , 1350831 ^ .£-.? . 1940 ,!/ 4:1/101 ! 

ע' גס ;* 1952 , %1001111:13 7:3 י * 11 ג 0 ! 5 ס 0 . 8 ;' 1948 , 1943 
החלקים הגאוססרייס של האנציקלופדיה למדעיס הנזאתמא־ 

טייס (גרמנית וצרפתית), לייפציג ופאריס, החל מראשית 
המאה הסק. 

א. ה. פ. 

גאומטךיה אלגבךית. משוואה אלגברית ממעלה ם 

(נ) ס־^א״ס 2 

מגדירה — במערכת שיעורים קארשסייס ( זי !) — עקום, 
שתכונותיו הגאומטריות ניתנות ע*י מבנהו האלגברי של 
הפולמוס שב( 1 ). לדוגמה: הסדר של העקום הוא מספר 
נקודות* הפגישה של העקום עם ישר ,במצב כללי' 

( 2 ) ס = 0 + ז< 1 + ! 3 

אם נחלץ 23 ( 1 ) את אחד המשתנים — למשל את ! — 
בעזרת ( 2 ), נקבל משוואה ל*, שהיא ,בדרך כלל* ממעלה 41 
ולכן בעלת ס שרשים ממשיים, לכל היותר. לפיכך, העקום 
הניתן ע• י ( 1 ) גם הוא מסדר " לכל היותר, אך סדרו יכול 
להיות גם קטן מזה, ואפילו שווה לאפם, כבמקרה של 
.חתך־חרוט סורר* ס = 1 + י 7 + י!, שאינו מכיל שום 
נקודה של המישור הממשי ( ז ,ג). הגה-א הממשית מטפלת 
בעיקר — בדומה לאלגברה של פולינומים במשתנים 
ממשיים —בבעיות של מיון ובהבדלת מקרים. 

לפיכך אפשר היה להגיע למשפטים, אשר כלליותם 
מגיחה את הדעת ואשר תקפם אינו מוגבל ע*י מקרים 
היוצאים מן הכלל, רק לאחר שמכם גמר (! 1406186 1431 ) 
וןליכם קלין(עיע) — בהמשך חקירותיו של 3 ךןהרד ךימן 
(ע״ע) — חיפשו אינטר^רעציה גאומטרית של משוואות 
אלבבריות לא במרחב קארטסי, כי אם במרחב 
$ ר ו י ק ט י ו ו י מרוכב. במרחב פרויקטיווי "? בעל ס 
ממדים, הנתון ע״י 1 + ״ משתנים הומאניים(^ 8 :״ 
מתארים הסמלים ( ם *: - ־ ב ־: 0 *) ו( ם 8 •:- " ^*•: 0 *•), כאשר 
0 = 8 , אותה הנקודה של ״?. ( 0 : . ..: 0:0 > אינו מתאר שום 
נקודה. כל אחד מן ה!־ יכול לקבל כל ערך מרוכב. 
במישור הפרויקטיווי,? מגדירה המשוואה ( 1 ) עקום, אם 

נשים *, ז . לפי המשפט היסודי של האלגברה 

,* , 2 


קיימים " פתרונים מרוככים למשוואה המתקבלת ע׳י חילוץ 
* מתוך ( 1 ) ו(צ): לכן, ללא יוצאים מן הכלל, עקום 
המוגדר ע״י משוואה ממעלה ם, הוא מהסדר ם. בדרך דומה 
אפשר לבאר באופן גאומסרי את כל המושגים האלגבריים. 
אולם מאחר שמשתנה מרוכב עובר על פני מישור שלם 
(?) + * = *), נמצא ש "עקום" ב,? הוא בעצם משטח במרחב 
ארבע־ממדי. הישר הפרדקטיווי המרוכב אינו אלא ,הכדור 
המספרי■׳ של ריסן. 

בהקבלה לנ״ל מוגדרת אגודה אלגברית *ש בתוך בעל 
מספר־מסדים ס כקבוצת כל הנקודות המקיימות את 
מערכת "■המשוואות 

ס = (ח*, , 0 *> 1 > 

( 3 ) 

״ = ( 80 , ״, 10 ) 0-8 * 

כאשר ( ם *,. .,^ז הן צורות הומוגניות במשתנים 
,ם*. לאוסף־הנקודות ה 21 ־םמדי. המתאר את !ש, 

נוהגים לקרוא בשם האגודה של רימאן(ב,?: סשסח־רימאן) 
של *ש. לגבי אגודות אחדות "יש,.. .יייש שב"ש מהווה 
היציר הפורמלי (|) ש 81 + + ( 8 ) ש 2 י־ + < 1 ) ש ג *(בעל מקדמים 

!* ראציונליים שלמים) אגודה וירטואלית. אגרדות 
וירטואליות אלו מהוות את הנושא של הגה״א, כמוכח 
בדוגמת העקום מסדר ס: בין שרשי המשוואה ממעלה ס 
שקיבלנוה עבור 7 ייתכנו שרשים כפולים: לפיכך, אם נתבונן 
באגודה הווירטואלית האפם־ממדית של גקודות־תפגישה !? 
של העקום מסדר ם עם קו ישר — כשכל נקודה לקוחה 
בכפילות !*! של השורש המתאים, !? 1 *ן 2 — נמצא: ס = ! 2,1 . 

באמצעים אלגבריים טהורים אפשר לחקור את התכונות 
של האגודות האלגבריות, שאינן תלויות אלא במבנה 
האלגברי של המערכת המגדירה ( 3 ) בלבד. תכונות כאלה 
הן שמורות לגבי טרנספורמאציות בירציוינליות 
(טראנטפורמאציות של קדמונה), שהן העברות של 
השיעורים 1,80 *. ... , ם * לשיעורים 0 י 8 ., 0 ׳*, בדרך־כלל 

חד־חד־ערכיות וניתנות ע״י 


•ן. 

-. 80 ) 

״., 0 — () 


01 180. 

( ם 8 , 




(ם' 8 ." 

(15=0, . 


■- 0 ׳ 8 ) 58 

(ם׳ 8 , — - 




כאשר (ס*,— , 80 ) 81 . (מ*.. 30 ) 21 > .!'ס*. ,' 80 ) 88 . 

ד ם *. .,׳ 80 ) 8 § הם פולינומים במשתנים הנקובים. במובנה 
של הקרוגרמה של אךלג?ן (ע״ע גאומטריה) שייכת 
הגה״א לחבורת הטראנספורמאציות של קרמונה. הקשיים 
הגדולים של המקצוע נובעים בחלקם מן העובדה, שחבורה 
זו היא כללית בהרבה מן החבורות הנדונות כרגיל — 
החבורות של לי < 146 . 5 > (סופיות או אינסופיות) (ע״ע 
חבורה). אולם. כל הבורה של טראנספורמאציות־קרמונה, 
התלויה במספר טופי של פרסטרים בלבד, היא איזומורפית 
לחבורה פררקטיווית על אגודה *ע ב ם 8 בעל מספר־ממדים 
מתאים. בעיות מיוחדות אלו מהוות את תכנה של 
הגאומטריה המלןה. 

בזמן האחרון הועברו המושגים והשיטות של הגה״א 
למרחבים הבנויים בעזרת שדה סגור אלגברית כלשהו, 




111 


גאומטריה אלגברית—גאומטריה אנליטית 


112 


במקום שדה המספרים המרוכבים: ואלו הן האגודות 

האלגבריות המופשטות 

א) ג*א נזסשית: 

0. 51852 , 1 ) 0 ) 011 14717 ? )) 117/11 ) 1/1 071 ) 4111 ))'ך 4 ,ח 0 מו 1 ג 
4 91.; 141., 4 7> *0111* 7/1 / 0 ( 17 ) 0771 ) 0 ) 111 ( 01 (7 0(0771(171(, 1876. 

:? ב) ג״א בח 

07 , 01151111 . 1155-0 ן> 1 ־וח£ .? X1071/ *11114 1(0(14 $(0/11(1(1(4 
1/(11( (<1110X10711 ( 4(11( )471X1071/ 41/(11(1(11(, 1915-1924; 

1 )/ 41 ( 0 71/1041 4 / , 6600 ? -ס-* 1068 ־ 1 .<£ ./י x41( 0(0■ 

171 (174 )/ 4 < 11 * 1 !>)' 4 7711 ) 1111 .) 71 ) 5 , 1 ז 85¥5 .£ ; 1952 , 1949 ,ץ 

( (0(7111)0714(112( 41/(1x1(11( 1141( 1)4(1(14 41/(1x1(11(, 1942. 

ג) גיאומסריה מעוז: 

. 1949 ,) 1 ) 1 ) 0771 ) 0 71 ) 714 ) 4/714/11 )) 4 71 )/ 471414 ) 0 , 1 ז 5 \ $5 .? 

ד) ג״א מיפשסת: 

. 5 ; 1946 , 17$ ) 0771 ) 0 ) 41/(1x41 (ס [ 011714411071 • 1 , 9/511 . 4 
,(שייך גם לוב!) 1953 ,!() 1 ) 0711 ) 0 ) £515511512, 41/(1x41 

ד" ג. 

גאז^זךיה אקלימית, ענף בסדע־המאתמאטיקה, שבו 
משתמשים בשיטות אלגבריות ואנא־ליטיות 
(ע״ע אנליזה, עם׳ 595 ) לתיאור המושגים הגאומטריים 
ולהקר תכונותיהם. 

מקומן של נקודות במישור או במרחב ניתן להיקבע 
ע״י מספרים ממשיים, בעזרת מערכת־צירים קבועה. 
הקווים והסשסחים נקבעים ע״י משוואות אלגבריות או 
סראנןזצנז־נטיות, מה שמאפשר לחקור את תכונותיהם 
בעזרת המכשירים היעילים של האלגברה והחשבון האיג־ 
פיני^סימלי. פך הופכת הגאומטריה לענף של האלגברה 
והאנאליזה. מצד שגי, אפשר לתת לכל משוואה אלגברית 
או טראנסצןז־נטית פירוש גאומטרי של קו או משטח 
במערכת־־צירים מסויימת. כך נפתחת האפשרות ליחן 
פירוש גאומטרי־הסתכלותי לבעיות השייכות לאלגברה 
או לאנאליזד. הטהורה. בנה-א מתגלה המצע המשותף, 
העקרון המאחד. של ענפי״המאתמאסיקה השונים. 

1 , צירים ושיעורים. על ישר סכיון (ציור ו; 
הכיוון החיובי מסומן ע* י חץ, הכיוון הנגדי נקרא הכיוון 
השלילי) נקבע נקודה 0 , אשר תשמש כנקודת־מוצא, 

£ 1 0 

ציור 1 

ונתאים לד. את המספר 0 . לעבר הכיוון החיובי נקו ע 
נקודה רצונית 1 ונתאים לה את המספר 1 . למספר החיובי 
ש נתאים נקודה 14 , הנמצאת על הישר לעבר הכיוון 
החיובי לגבי 0 , כך שהמסע . 014 גדול פי ש מן הקטע 01 . 
למספר השלילי ש- נתאים את הנקודה הסיןוטרית 
ל 14 ביחס לס, הנמצאת לעבר הכיוון השלילי לגבי 0 . 
עי*כ נוצרת התאמה חד־חד־ערכית בין נקודות־ 
הישר ובין כלל־המספרים הממשיים. ישר אשר עליו נקבעה 
התאמה כזו נקרא בשם ציר. הקטע 01 נקרא ,יחידת־ 
המידה* או ,קסע־היחידה* של הציר. מספר 9 , המתאים 
לנקודה 14 , נקרא שיעור־הנקודה. 

לשם הצגת נקודותיו של מישור בעזרת מספרים- נקבע 
כצירים במישור זה שני ישרים רצוניים הנחתכים בס. 
קטעי־היחידה על הצירים (ציור 2 ) הם , 01 ו, 01 . לגבי 
כל זוג מסודר של מספרים ממשיים ( י 9 1 ,8 ) אפשר 
להתאים למספר ! 9 נקודה על הציר הראשון, ששי¬ 
עורה על ציר זה שוה ל, 9 , וכן למספר , 9 נקודה , 14 על 


הציר השני. מן הנקודה , 4 < נעביר מקביל לציר השני ומן 
הנקודה , 14 נעביר מקביל לציר הראשון. נקודת־החיתוך 
של שני הישרים שהעברנו נקבעת ע״י הזוג המסודר של 
המספרים (,י"•), הנקראים שיעורי הנקודה . 4 ״ כל 
נקודה של המישור ניתנת להצגה בעזרת זוג מסודר של 



מספרים ממשיים. כך נוצרת התאמה חד־חד־ערכית 
בין קבוצת נקודות־המישור ובין הזוגות המסודרים זול 
מספרים ממשיים. נהוג לסמן את שיעוריה של נקודה ± 
ב( 7 ,*>, וכן לסמן באות ג את הציר הראשון(.ציר ה 2 -ים*) 
ובאות 7 . את הציר השני (.ציר ה ז -ים"). 



ציור 3 

כיוצא בזה, נקבעים כצירים במרחב שלושה ישרים 
הנחתכים בנקודה ס ואינם נמצאים במישור אחד: ציר 
ה!-ים, ציר ה ?.ים, ציר ה *-ים — עם קסעי־היחידה 
המתאימים , 01 , , 01 , , 01 (ציור 3 ). כל זוג־צירים 
קובע מישור: { 9. 7 } ,{*. 9 } , \ < ) 7 } . לכל ש,?ה 
מסודרת של מספרים ממשיים (,•״ 9 ״■) נתאים את 
הנקודות , 14 , , 14 ו,* על ציר ה*-ים, ה 7 ־ים וה*-ים, 
ששיעוריהן על הצירים המתאימים הם המספרים , 8 , ,י ו , 8 , 
סן הנקודות , 4 ., , 4 . ו, 4 . נעביר מישורים המקבילים 
לשלושת מישורי־המערכת: הם ייחתכו בנקודה . 4 * הנקבעת 
באופן זה ע*י השלקוה (, 8 ״ 8 ״ 8 ). מספרי־השלשה הם 
שיעורי הנקודה 14 . כל נקודה במרחב מותאמת בצורה זו 
לשלשה מסודרת של מספרים, ולפנינו התאטה חד־חד־ 
ערכית בין נקודות־המרחב ובין השלשות המסודרות של 
מספרים ממשיים (ציור 3 ). 

מערכת צירים במישור (ציור 2 ) או במרחב (ציור 3 ) 
נקראת נורמלית, אם הצירים ניצבים זה לזה וכל קטעי* 
היחידה חופפים זה לזה. 






115 


גאוסמריח אנלימית 


114 


יש גס שיטוח אחרות לקביעת הנקודות במישור או 
במרחב בעזרת מספרים. החשובה ביניהן היא שיטת 
השיעורים הקטביים. לפי שיסה זו נקבע מקומה 
של נקודה א במישור עיי שני שיעורים: הדוחק של א 
מנקודה קבועה 0 , הנמדד עיי קנה-פידה קבוע, והזווית — 
הנמדדת לאחר קביעת מגמת־סיבוב חיובית (החץ 
בציור 4 ) מקרן קבועה 0,4 כקרן ראשונה לעבר הקרן אס 
כקרן שניה. במרחב נקבע מקומה של נקודה עיי רוחק 
מנקודה קבועה 0 ועיי שתי זוויות, המוגדרות לסי דוגמת 
האורך והרוחב הגאוגראפי על פני כדור ־הארץ. 



2 . הצגות הקווים והמשסחים. במערכת׳־צירים 
מישורית כל ישר ניתן להצגה בעזרת שלושה מספרים 
ממשיים ,*>, ,ס. כקבוצת כל הנקודות אשר שיעוריהן 

^ ץ מקיימים את המשוואה .הקוויתי: 

( 1 ) 0 = 0,7 + *! 01 + * 0 (כאן: או 40 = או 40 = ,ס): 
מצד שני, כל משוואה מטיפוס ( 1 ) מציגה ישר. 

כיוצא בזה, מוצגים המישורים במערכת־צירים מרחבית 
עיי המשוואות ד,קוויות 

( 2 ) 0 = * י ס + 17 ס + * 1 ס + ,ס(כאן: או או 40 =,ג> 

אז 40 = ,ס). 

לגבי כל פונקציה רצונית של שני משתנים *, 7 - (ך ,*)ק - 
ייתכן לשאול למקום הגאומטרי של קבוצת כל הגקותת 
אשר שיעוריהן *, 7 במערכת־צירים מישורית מקיימים 
את המשוואה: 

( 3 ) יי = (זי 1 )?• 

אם ( 7 ,!)ק הוא פולינום ממעלה ססויימת ס (ע׳ע אלגברה). 
המקום הגאוממרי המתואר ע׳י המשוואה ( 3 ) הוא קו 
אלגברי מישורי ממעלה ס. אם 1 = 0 — זוהי משוואת■ 4 
הישר( 1 ). אם 2 = 0 — המקום הגאומשרי הוא אחד מחתכי־ 
החרוט הןגולריים (כגון סי?ךפ^ד* *ובו^ה או $לי??ה) 
או הבלתי-ןגולריים (כגון זוג ישרים נחתכים או 
מקבילים וכר). 

כיוצא בזה, ניתן לענות על השאלה למקום הגאוממרי 
של קבוצת כל הנקודות אשר שיעוריהן *, 7 ,! במערכת־ 
צירים מרחבית מקיימים את המשוואה 

( 4 ) 0 = (^ 1, 7 )ק, 

שהיא פונקציה רצונית של שלושת המשתנים ^ 7 < *. 
אם (^ 7 ,!)ק הוא פולינום ממעלה ס — המקום הגאו־ 
מסרי המתואר ע׳י ( 4 ) הוא משטח אלגברי ממעלה ס. 
אם 1 = 0 — זוהי משוואת־המישור ( 2 ). אם 2 = 0 — המקום 
הגאוממרי הוא אחד המשמחים הךגילריים מן 
המעלה השניה (כגון ה$רב 1 לואיד חד־יריעתי או דו־ 
יריעתי, פרבולואיד אלי?סי או הי?רבולי. או אליפסואיד) 
או אחד המשמחים הבלתי״רגולאריים מן המעלה השניה 
'כגון גליל, חרוט, זוג מישורים נחתכים או סקבילים וכר). 


שאלת חקר מצבם ההדדי של קבוצת קווים או משמחים 
אלגבריים שקולה כנגד הבעיה האלגברית של בדיקת 
פתרונותיה המשותפים של מערכת משוואות אלגבריוח. 
בבעיות גאומטריות־אלגבריות מסוג זה עוסקת ה ג או¬ 
ם טרי ה האל גברי ת (ע-ע). במקומות הגאומטריים 
המוגדרים עיי משוואות מטיפוס ( 3 ) או ( 4 ^ כש( 7 ,*)<ן 
ו( 7 ,1 .!)ק אינם דווקא סוליגוסים אלא פונקציות כלליות 
המצטיינות בתכונות מסויימות של רציפות וגזירות, עוסקת 
הגאומסריה הדי?רןצ!לית (ע׳ע). 

3 . חישובים מטריים. לצרכי מדידת מרחקים 
בין נקודות ומישורים, וכן למדידת מידות שסח ונפח 
ולחישובי קוסיניסים של זוויות או לחישובים הקשורים 
בהעברת ישרים או מישורים ניצבים, נוחות ביותר 
מערכות־הצירים הגודמאליות (ר׳ סעיף 1 ). במערכת צירים 
נורמאלית ניתן, למשל, הרוחק ( 4,8 )ז בין שתי הנקודות 
4 ו 8 , ששיעוריהן ידועים [(,*״.) 4 , ( נ < 1 ״ל) 8 במערכת־ 
צירים מישורית; (, 8 ״•״*)^ (,ל״ל״ל) 8 במערכת־צירים 
מרחבית], ע׳י הנוסחות: 

( 5 ) במישור - *(־־-,ל) ■י ז ( 81 - , 8 )/ = ( 114,8 

( 6 ) במרחב - '(״יי -<ל)+ ג (, 8 - י ל)+ י( 1 *-נל)/=( 4,8 ) • 1 

4 . שיעורים ה(מוןניים ונקודת האין־סוף. 

לכל נקודה במערכת־צירים מישורית עם מג־־השיעודים 
( 7 ,*) אפשר להתאים מספר אינסופי של ש^שות 
המקיימות את התנאים: 40 = 1 0 , י? =־ *, ^ = 7 . כל 
שלשה כזו נקראת: מערכת שיעורים הומאניים 
(= בני צורה דומה) של הנקודה 4 , משום שהצבת שיעורים 
אלה במשוואת־הישר ( 1 ) מפיקה את המשוואה: 

( 7 ) 0 * ,*,ס + , 0,1 ♦ , 0,1 , 
ששלושת פחובריה הם בעלי צורה דומוב 

קבוצת הנקודות הרגילות של המישור, המיוצגות 
ע-י השלשות (,*"!.,י) כש 40 ־*, ניתנת להרחבה 
ע׳י הוספת נקודות המוגדרות ע*י השלשות (,^!!.ס), 
שבהן לפחות אחד מבין שני השיעורים !!״ 1 שוגה מס. 
נקודות אלו נקראות .נקודות־אינסוף׳: אם בש^שה 
מסוייסת (,■״■״■} נשאיר את שני המספרים ,• 
קבועים ונקסין אח ערכו המוחלט של , 8 יותר ויותר, 
יגדלו ערכיהם המוחלטים של השיעורים הרגילים 
^ ו|י (אם הם שונים מ 0 ) יותר ויותר. כלומר - הנקודה 
תתרחק יותר ויותר מסרכז־הצירים ו,תשאף לאינסוף׳. 

,מישור מורחב׳ זה נקרא המישור הפר(יקםיויי; 
בדומה לו סוגדר גם מרחב פרויקטיווי (וע׳ע גאו- 
מטריה פרויקטיוית). 

ג. ג׳א של ס מ&רים. ע׳י התהליך המופשט של 
הכללה אפשר להרחיב את הגה׳א של המישור (שני ממדים) 
ושל הסרחב (שלשה ממדים) לג״א של מרחב בן ס ממדים 
(ס = מספר טבעי רצוני). במרחב זה מוגדרת נקודה 

ע״י סדרה של ס מספרים ממשיים (״•, ...״*,, 8 ), 

שהם שיעוריה. ע׳י הכללת הנוסחות ( 1 ) ו( 2 ) מגיעים 
להגדרת המישור במרחב של ם ממדים. בעקבות נוסחות- 
הרוחק ( 5 ) ו( 6 ) במישור ובמרחב מגדירים את הרוחק 
בין שתי נקודות 4 ו 8 ע׳י הנוסחה: 

י( ״ל-״ 8 ) +.+ '( 1 ל-<*) + י( 1 <*י 1 *)/ן = ( 4,8 ) 1 . 





115 


גאוממריד! אנליטית—גאומטריח דיפרנצילית 


116 


מרחב המוגדר בצורה כזו נקרא מרחב אוקלידי של ס 
ממדים. מרחבים אחדים מתקבלים ע״י בחירת נוסחה 
אחרת להגדרת הרוחק. 

על־ידי שימוש בסדרות אינסופיות של מספרים ממשיים 
מגדירים מרחבים בגי מסמר אינסופי של ממדים, ואפשר 
גם להגדיר מרחבים ששיעורי־ נקודותיה ם הם מספרים 
?ך?בים■ 

6 . לתולדות הגה״א. הצגת הנקודות במישור ובמרחב 
בעזרת מספרים מבוססת על התאמת מספרים לקטעים, 
דרך שאף עמי־התרבות העתיקים כבר הלכו בה בחיי 
יום־יום, במדדם את גבולות־שדותיהם או את ממדי־ 
בנייניהם. אולם ההכרה המעמיקה בדבר אפשרות התאמה 
חד־חד־ערכית בין נקודות־הישר ובין קבוצת המספרים 
הממשיים הושגה רק במאה ה 19 , הודות למחקריהם של 
ר. ךךקינד (ע״ע), ג. קנסויר (ע׳ע), ד. היל^רט (ידע) 
ואחרים על מהות הרצף הקווי והרצף המספרי. 

אשר לגה״א עצמה, יש רואים באפולויניויס (ע־ע) 
ובןפום (ע־ע) את הוגיה הראשונים: אחדים ממחקריהם 
על חתכי־החרוט — הכתובים, אמנם, בשפת הגאומטריה 
הטהורה, הסינתטית — ניתנים להתפרש על־נקלה בשפת 
משוואות אלגבריות ביחס למערכת ־צירים מסויימת. אחרים 
סוברים, שאין לראות במחקרים אלה של היוונים משום 
רמז לשיטתה ולמהותה של הגה־׳א, ושאת המצאתה בידי 
ךקךט (עיע) ו?ך 9 ה (ע״ע) יש לראות בבחינת יצירת 
•ש מאין. ךקארט פירסם את תגליתו ב 1637 כנספח 
בן שלשה חלקים לספרו המפורסם 06111036 ! 3618 "ססס״ס. 
מחקרו של ?רקןה הופיע רק ב 1679 , אך סוברים כי הוא 
הקדים את דקארט בשנים־מספר ביצירת הגה-א. 

מושג המרחב ב; פ ממדים הוא יצירתם של האנגלי 
א. קילי (ב 1843 ) ושל הגרמני ה. גב^ן(ב 1844 ). ע״י מחקרו 
המעמיק ם 1854 הקנה ב. רימן לגה״א של פ ממדים מקום 
נכבד במאתמאטיקה ער היום הזה. את תודח המרחבים 
עם מספר אינסופי של ממדים יצר היל^רט ( 1906 ), 
ו״מרחבי־הילברט" להכללותיהם השונות הם היום אחד 
הנושאים החשובים ביותר במחקר המאתמאסי. 

נ. בן־יהודר., גיאומטריה אנליטית של הפישור, תשי״-ד > 

, 0 * 1 ;* 1 ) 1 ( 071111 770 ) 0607116 20 > *■ 655£ 01 61 . 1)1 00x1 זז -■■( 

0110 ! 111 ( 0001 411 171 £מא־׳ 6 *״/מו£ , 1 ! 51 ״\ 316 ׳מ 0 א . 0 , 1919 

- 66 א/מ!£ ,■ 61 חז 6 ? 5 .£ 003 6161 ־ 5010 . 0 ; 1929 , 710 ) 0007710 

,. 836 2 , 06770 ^ 41 2 * 1171 710 ) 110 ) 000 0110 * 1 ) 1 ( 0001 6 * 3 ״ , ; 70711 

' 000 10 ) 1 ( 4001 , 10 ־ 2613 ,( 1 . 5 3113 35 [ 0118 ( 1 .ס .. 8 ; 1935 

111700 / 0 7 ( 7 ) 0007710 1001 ) 7 ( 47101 , 1360163 ; 1950 , 1 ( 7 ) 700 

06077101710 40 1 ) £10771071 , 116546 , 1950 ,* 1071 * 1771071 ( 1 

.* 1950 , 110 !* 1 )ץ 07101 
י. לו. 

גאזמ^ךיה דיפו־נצןלית. ענף הגאומטריה שתפקידו - 
'השימוש בשיטות החשבון הדי^ךנציאלי, ובמידת־ 

מה אף באלו של החשבון האינקגראלי. לשם חקירת היצירים 
הגאומטריים, כשהם מתוארים ע״י שיעורים (מספרים) לפי 
שיטת הגאומטריה האנליטית (ע״ע). 

1 . במרחב קךטסי חלת־ממדי, בעל השיעורים(*א,,א.!א), 
גחון עקום(מרחבי) ע־י התאמת הנקודה ((*).״.(*).״.( 1 ) 1 ״) 
לכל ערך של ה?לפוטר 1 : אנו מניחים שהפונקציות ( 1 ) 1 * 
הן גזירות פעמים אחדות לפי 1 . נקודת־העקום המתאימה 
לערך 1 , היא קצהו של וקטור (חץ) (ז)*, אשר התחלתו 
בראשית מערכת־הצירים ומרכיביו הם (*)!״י(*).אי(*).*• 


0 )<* - ( 11 + 1 ) 4 , 

החץ 11 — ב —_ הוא בעל אותו כיוון כמיתר המקשר 

את נקודות־העקום המתאימות לערכים * ו 10 + 1 ) של 
ה! 1 מםר. אם 0 <— 11 , עובר חץ זה לחץ־המשיק (!)•־ 8 , בעל 
המרכיבים (*)•!א. החצים (!) * ו(*)"גא י(*)",א ,(*)״,א = ( 1 )"* 
מגדירים — אם אין הם מקבילים - מישור, הנקרא 
מישור־ההשקה לעקום בנקודה המתאימה ל 1 . מישור־ 
ההשקה הוא הגבול של מישורים העוברים דרך שלוש נקודות 
,שכנות- של העקום. לשם חקירת העקום בסביבה אחת 
מנקודותיו נבחרת מעדכת־צירים חדשה (*ן״!,!!), הקשורה 
קשר הדוק בגאומטריה של העקום: ראשית־הצירים של 
המערכת החדשה נקבעה בנקודה עצמה; כפאראמטר 
נלקח אורך העקום, *, מס)" עד לנקודה הנדונה. אח 
הראשון מבין הצירים החדשים נקה בכיוון המשיק בנקודה 

(״*)* וכיחידת־אודך בכיוון זה נבחר את ^ 1 . את הציר 

08 

השני נקה בכיוון האנך הראשי, כלומר: בכיוון שהוא 
מאונך למשיק ונמצא במישור־ההשקה: מבחינת הפאראמסר 
שבחרנו אין זה אלא הכיוון של ( 8 )״ז> כשס = *. 
חץ־היחידה בכיוון זה הוא ( 0 ך*. ס =< 0 ) י ן, כאשד 

+ •( 8 )״,:< + =(•>?> הוא העיקום 

של העקום בנקודה (* 4 ■ אח הציר השלישי נקה ניצב לשני 
הראשונים ונקבע את כיוונו כך שתתקבל מערכת חיובית 
(ימנית); זהו הבינורפל. 

מ^׳ ־־ ^ נופק: ( 8 ), 16 - ( 8 )!•!. כיוצא בו, אפשר 

להגדיר פונקציה אחרת, העיקול ( 8 ) 1 , שמקיים את 
המשוואות ( 2 ) ו( 3 ): 


+ 14 . 

X 


- 14 , 

1? 


יו 

ס־ 


(1) £ = 
08 

1 2) ^ = 
<16 

(3) = 

08 


מערכת משוואות־פונה ( 6061 !£) [( 1 )_( 3 )] מכילה 
בעצם את כל הגהיד של העקומים במרחב. ההסלים של 
העקום המרחבי על מישורי ה?ןריאדר המלוח — ז.א.: 
מערכת־השיעורים המותאמת לכל בקודה של העקום — 
נראים כמתואר בציור: 



2 . משטח במרחב התלת־ממדי מתקבל, אם מתאימים 
לכל זוג של ערכים של שגי פאראמטרים !. ו▼ נקודה בעלת 
השיעורים (*!־,ס^א, (▼,"),א, (י,"),*. כל נקודה של המשטח 
מתוארת — בדומה לנקודות־העקום — כקצהו של חץ 
משתנה (*י,ס)* בעל המרכיבים ( 1,2,3 = 1 > (י,"),*, שהתחלתו 
בראשית־הצירים. כשאחד הפאראמטרים קבוע (. 60081 = ס 
או. 60081 י= ▼), מתאר החץ ( 0,1 ^ עקום החל במשטח — ק ו 
8 אראמטרי. כל הישרים המשיקים למשטח. העוברים 
דרך אחת מנקודותיו, חלים במישור אחד, הנקרא 



117 


גאומטריה דיפרנציליות—גאומטריה לא־אוקלידית 


118 


המישור־המשיק באותה נקודה. הניצב למשטח 
באחת מנקודותיו הוא הניצב למישור־המשיק באותה נקודה. 

בדומה למה שנעשה במחקר העקומים במרחב, אפשר 
למצוא לכל נקודה של המשטח מערכת־שיעורים מיוחדת. 
וממנה מגיעים למושגים של עיקומים ראשיים, עיקום 
של גאום ועיקול גאוךטי. 

בל השיקולים האלה התייחסו לסביבותיה של נקודה 
כלשהי של המשטח, נשאלת השאלה: הייתכן להגיע בשיטות 
הגה״ד למסקנות המתייחסות למשטחים בשלמותם ז שאלות 
אלו של הגה״ד "{{ילל" (גללכלית) מביאות לבעיות 
טלפולוגיות(ע״ע), אשר רק מקצת ממקצתן נפתרו לעת־עתה. 

על בעיות ושימות כלליות יותר. ביחוד לגבי מרחבים 
בעלי מ ממדים (ם גדול מ 3 ), ע״ע ט נ סו ר. 

התחלות הגה״ד התפתחו יחד עם החשבון האינפיניטסי־ 
מאלי עצמו במאה ה 17 , בעיקר בצרפת ובאנגליה: כיוון המשיק 
לעקום מישורי נקבע ע״י הנגזרת. התפיסה הגאומטרית 
בולטת בעיקר במשנתו של לי^ניץ(ע״ע). במאה ה 18 היתה 
ההתפתחות איטית: נושאו של המקצוע היו בעיקר הקווים 
ד^אודטיים; עסקו בו י. 3 ךגולי (ע״ע), אוילר (ע״ע), מוני׳ 
(ע״ע). המפנה המכריע בגה״ד תל עם מחקריו של גאום 
(ע״ע). בצידה של תורת־המשטחים התפתחה תורת 
העקומים המרחביים, בעיקר הודות למחקריהם של פרנה 
( 1161 :״?.?) וסרה (*״ 4.56 . . 1 ). את המעבר למרחבים 
כלליים סלל רימן(ע״ע) באמצע המאה ה 19 . 

1 . ג״ד במרחב תלת־ממדי: -׳/ : 3 * 1110 >* 1 קק 4 , ¥0686 ס 

3:5 : 7/14071 , 03160011 . 0 ; 1795 ,: 0:07714171 ס! נ : 5 ץ 101 ז 54 
0 ) 01 1 * 7101 11 :£ 1111110061 * 8 ״(£ , 031155 .'״ 1 ׳י .? ; 1887 , 00:1 ) 507 
- 060 : 111110 , 16115301110¥ . 0 -\־. ' 1827 , 05 '! ! €14 1:1:5 ) 10 ) 515 

.(במסית 1944 ) 1954 ,! 710:60 30 1616/6 ״ 

2 . ג״ד במרחבים כלליים. ! 1 07 ממ 11 ־״ 16 ^ ,״ £15011113 .ק ״ 1 

; 1927 , 1 ( 0:0717:17 1711071 ז £1:1710 - 71077 ,. 1 * 1 ; 1926 ,ץ 71707 ס:ס 
, £11771117171 3 1 5 :: 70 ) 5 : 3:5 ? 07711171 ?£ 10 6 * 1 * 711 (); 1.0 , 041-1311 . 5 
1071:14 > : 571 >' 3 10115 זז: 71£ ס 1 ס 0 ) ■ £61 ,חח 14 ז! 65 ־ 11 )£ . 1 ) 0 ; 1946 
. 1951 , 13.011111113 . 11 . ¥31 . 170 • 0008 ,: 47:71510/71 )) 31 

3 . 7 * 7 ״□; 717 ' .' 1 ) 10171 ) 1/1:50 0 * 776 : $0771 , 6 ־ 01161 . 5 - . 5 
- 15 /: 0 ))!ס 11:11/1 ) 70 : 1057£ 5/10 171 ? 0:0717:57 1 ס 0:7111 )) 1 ם 177 
: 71177 ) 0 ? 010£ /) 70 : 7/7 , 1 > 0 ' 8166111 . 19 , 1951 ,; 0711:17 ) 0 701 
71:7710717770710 0771:1710 :£ $111111 י )ק £10 . £1 , 1951 , £717131:5 
, ¥113110 . £15 . ¥41 . 5601 . 1 ) £66 ,: 70 ) 70 ) 575 : 3:11 : £101701 

. 1952 , 1 שםנ 

ה. ג. 

נאזמטךיה לא״אוקליך־ת. על חמש "דרישות* ביסס 
אוקלין־ס' (ע״ע) את הגאומטריה (ע״ע), שהאח¬ 
רונה והמפורסמת בהן היא "אכסיומת־המקבילים": שני 
ישרים * ו ל, היוצרים (במישור) עם ישר שלישי 6 , מצדו 
האחד של 0 , זוויות פנימיות, שסכומן קטן מזווית שטותה 
(" 180 ), — נחתכים בצד הנידון, כשהם מוארכים במידה 
מספיקה (ציור 1 ). משמעותה של דרישה זו מתגלית 
בהוכחתו של אוקלידם, שאם סכום שתי הזוויות שווה 
ל" 180 , אין ■ול חותכים זה את זה לעולם: ההוכחה 
מסתמכת בעיקר על כך, ששני ישרים ,אינם כולאים שטח", 
כלומר: שדרך שתי נקודות שונות עובר ישר אחד בלבד. 

לשון אחרת: משפט הניתן להוכחה פשוטה אומר, 
שבהינתן ישר • ונקודה ? מחוץ ל*, קיים — במישור 
הקבוע ע״י! ו? - ישר 8 , העובר דרך ? ואינו חותך 
את •: אפםיומת־המקבילים טוענת, שיש רק ישר אחד 81 
כזה — .המקביל״ ל * דרך * 1 ואילו כל ישר אחר • 3 , 
העובר דרך ? במישור הנ״ל, חותך את • (ציור צ). 


כמסקנה מכרעת מאכסיומת־המקבילים נובע המשפט: 
סכוס־״הזוויות בבל משולש שווה ל" 80 ו ( 1 ). מסקנות 
פשוטות אחרות הן: ( 2 ) ישר החותך אחד משני מקבילים 



ציור 1 ציור 2 


(ז״א לא־גחתכים), חותך גם את השני:( 3 ) דרך כל נקודה 
הנמצאת בפנים זווית מסויימת (קטנה מ" 180 ), עובר ישר 
התותך את שתי שוקי״הזוויח; ( 4 ) המקום הגאוסטרי לכל 
הנקודות הנמצאות במישור נתון בצד נתון של ישר מסויים 
וברוחק שווה מהישר, הוא קו ישר: ( 5 ) יש משולשים 
״דומים״ שאינם חופפים (ע״ע דמיון): ( 6 ) דרך שלוש 
נקודות שאינן חלות בישר אחד, עובר מעגל. 

הדרישה החמישית של אוקלידם אינה נראית מאליה 
כשאר דרישותיו ומוסכמותיו, ואף מבחינת הניסיון קשה 
לאמת אותה, כאשר הזווית בין הישרים ג וינ> (ציור 2 ) 
היא ״קטנה מאד״. מימי היוונים עד סזף המאה ה 18 לא 
פסקו הנסיונות להוכיח את הדרישה, ויותר מ 250 חיבורים 
רציניים חוברו על נושא זה. עפ״ר הסתמכו נסיונות אלה, 
במפורש או בסתום, על אתת מ 6 המסקנות מאכסיומת־ 
המקבילים, שבל אחת מהן שקולה כנגד האכסיומה, כלומר; 
גוררת אחריה — מתוך דיוקים מסויימים — את טענת 
האכסיומה. ההסתמכות במפורש נומקה בטענה, שהדבר 
״מובן מאליו״ — ביהוד לגבי המשפט ( 5 ), שהרי אחרת 
היה משולש קבוע על־ידי זוויותיו, ולכן היתה קיימח מידת׳■ 
אורך מוחלטת. במשפט ( 1 ) יש להבדיל בין האפשרויות 
שהסכום קטן או גדול מ" 180 : סתירת האפשרות "קטף 
שקולה כנגד אכסיופת־המקבילים, ואילו לשם סתירת 
האפשרות ,גדול" מספיקה ההנחה שהישר הוא קו פתוח 
אינסופי, או שמתמלאת אכסיומת ארכימךם (ע״ע). 

נסיונות־ההוכחה החשובים ביותר נעשו במאה ה 16 
ע״י ל!׳ןךר(ע״ע), סקרי(ע״ע), לס^רט (ע״ע). אולם בראשית 
המאה ה 19 הגיעו - ללא קשר ביניהם — הגרמני גאוס(ע״ע), 
הרוסי לי 3 ךבסקי (ע״ע) וההונגרי י. בוי? , ! , (ע״ע) לידי 
ההברה, שהסיבה לאי־הצלחת כל הנסיונות הללו נעוצה 
בעובדה — שאי״אפשר להוכיח את אכסיומת־המקבילים 
על־סמך שאר אכסיומות־הגאומטריה: מכאן, שעל־יד הגאו־ 
מטריה האוקלידית אפשר לתאר גם ג׳ לא־אוקלידית 
(ג׳ היקרכללית או ג׳ של לובאצ׳בטקי), שבה עוברים דדך ? 
(ציור 2 ) ישרים שונים שאינם חותכים את *. בג׳ זו מתחייב, 
שסכום־הזוויות במשולש הוא קטן מ" 180 (׳ 1 ): שאין דמיון 
בין משולשים לא־חופפים (׳ 5 ); שהמקום הגאומטדי המוגדר 
ב( 4 ) הוא קו עקום ולא ישר (׳ 4 ). גאום לא פירסם אח 
מחקריו משום שחשש לסערת הויכוחים שיעורר חידוש זה 
("ירא את צעקת הבליאוטים"), ותורתו המשוכללת נמצאה 
רק בעזבונו: תיאורו של לובאצ׳בסקי עולה על זה של בוליאי, 
אך בעיקרם מתלכדים שלושת התיאורים. 

החל מאמצע המאה ה 19 הובאו ראיות מוחלטות לאי- 
תלותה של אכסיומת־המקבילים בשאר האכסיומות ע״י 
הוכחה. שלא תוכל להופיע סתירה בגהל״א (לרבות טריגו¬ 
נומטריה [ע״ע] ל״א). הוכחה זו אפשרית מתוך העתקת 



119 


גאומטריח לא־אזקלידימ 


120 


6 ■נ- 


€ 

ציור 3 


הגהל־א אל חלק מסויים של הג׳ האוקלידית (,תבנית־) 
עם מתן סירוש שונה למושגים וליחסים הראשוניים של הג׳. 
למשל: נקודותיה וישריה של הג־ ההי?ר 3 (לית במישור 
מועתקים אל הנקודות והמיתרים (הפתוחים) שבפנים 
אלי? 9 ה אוקלידית מסויימת. והשוויון בין קסעים חוויות 
היפרבוליים מוגדר לא ע־ם התנועה (ע־ע גאומשריה) כי 
אם ע׳י העברה לרחקטיווית המקיימת תנאים מסויימים 
(ע׳ ע באוסטריה 9 ד 1 ;קםיוית>. — ג׳ שאין בה אכסיומת־ 
מקבילים כלל, כלומר: שאינה קובעת אם קיים מקביל 
אחד בלבד או קיימים יותר ממקביל אחד, נקראת ג׳ 
מוחלטת או פאנגאומטריה. 

נקודת המוצא לבניית ג׳ מוחלטת או הי^רבוילית לסי 
שיטה סינתטית $לן׳נטארית היא הגדרת המקבילים בניסוח 
חדש (ציור 3 ): אם 8 ? הוא ישר 
החותך את הישר 48 , נקרא הישר 
0 ?,מקביל לישר 48 בנקודה ?־, 
כשיקויימו שגי תנאים — ( 1 ) 9 ? 
אינו חותך לעולם אח 48 : ( 2 ) כל 
ישר דרך ? העובד בתחום הזווית 0 ? 8 > חותך את 48 , 

אם 0 ? הוא האנך ס? על 48 , יש להבדיל בין זווית 
0 ? £0 > ישדה ובין חדה (קטנה מ״ 90 ). במקרה הראשון 
קיים דק מקביל אחד ל 48 דרך ?, כלומר: הג׳ היא 
אוקלידית. במקרה השני קל להוכיח, שלגבי נקודה 8 
בצד השני (הנגדי ל 3 >) של 0 * 4 המקיימת את השוויון 
0 ? 0 > = 8 ? 0 >, 8 ? הוא מקביל ל 84 ב? (ע־ם 
ההגדרה החדשה): כלומר: קיימים שני מקבילים שונים 
(אחד ל 48 ואחד ל 84 ), והג׳ היא הי^רבולית. אם * 3 > 
ו״ו הן נקודות בהפשכיהם של ? 0 ו? 8 מעבר ל* 4 נקרא 
כל ישר העובר בתחום הזווית • 8 ? 0 > — וממילא גם 
ביס??:^■ — ישר על־מקביל; הוא אינו חותך את 48 , 
אך אינו מקיים את התנאי השני של הגדרת־המקביל. 

מבין המשפטים הפשוסים של הגהל־א (במישור ? 48 ) 
ראויים להטעמה הבאים, ששני הראשונים ביניהם קיימים, 
כמובן, גם בג׳ המוחלטת: 

א) ישר המקביל ל 48 בנקודה ?, מקביל לו בכל 
נקודותיו. 

ב) יחם ההקבלה הוא סיןטרי ו^ראנסיסיווי. כלומר: 
כשם ש 3 >ק מקביל ל 48 , גם 48 מקביל ל 3 >?; ואם 85 
מקביל לס?, מקביל הוא גם ל 48 . 

ג) ככל שמתרזזקת הנקודה ? מן הישר 48 , פוחתת 
והולכת הזווית שבין האנך 0 ? על 48 ובין המקביל ל 48 
דרך ?, וגודל הזווית הולך ומתקרב לס. 

ד) לשני על-מקבילים (ישרים שאינם נחתכים ואינם 
מקבילים! יש אנך משותף; משני עברי האנך הולכים 
ומתרחקים הישרים עד מעןר לכל מידה. 

ה) כל שני מקבילים הולכים ומתקרבים באופן 
,אסים?ט(טי־ (ע־ע היסרבולה). 

ו) שני משולשים הם שווי־שטח, אס סכומי־הזוויות 
(הקטנים מ * 180 ! בשניהם הם שווים: המשולשים הם חופפים, 
אם זוויותיהם שוות בהתאמה. שטחו של משולש הוא 
התקנתי ל,גרעוךהםשולש־, כלומר: להפרש בין ס 180 
וסכום־זוויותיו של המשולש. 

ז) שני המקבילים חוסמים. החל מנקודות נתונות 
(למשל מס? וימינה [ציור 3 ]>, תחום בעל שסח סוסי. 


מאכסיומות-הג׳ המקובלות — בלי אכסיומות־ המק¬ 
בילים — נובע, שיש (במישור) לפחות מקביל אחד 
לישר נתון דרך נקודה נתונה. ב 1854 עורר רימן (ע־ע) 
בהרצאה מהפכנית, שפורסמה רק אחרי מותו ב 1867 , 
את השאלה: איזה מבנה יוטבע על המרחב ע׳י הדרישה 
שאין במציאות מקבילים כל עיקר — מה שמתאים 
לדרישה שסכום־הזוויות במשולש עולה על ״ 180 . רימאן 
התכוון לחקירת תכונותיו של המרחב כולו מתוך תכונות 
.האלמנטים האינסיני^סימליים׳ (ע־ע ג׳ די 5 ךנ?ללית); 
אך את התכונות הפשוטות של ג׳ מחוסרת מקבילים 
(,רימאנית־) אפשר לתאר גם במסגרת הג׳ הא^סנקרית. 

אכסיומות־הג׳ הרגילות מביאות לידי הג׳ האוקלידית 
מזה וההיפרבולית מזה, אך לא לג׳ הרימאגית או,האלי?טית־. 
שבה אין מקום למקבילים — משום שהמרחב הוא אינסופי 
בשתי הג׳ הראשונות, ואילו בג׳ האליפטית הישר הוא 
קו סגור סוסי, ולכן סוסי גם המרחב כ 2 או 3 (או יותר) 
ממדים. משום כך מתבלטת מכין האכסיומות הרגילות 

אכסיומת ־ ד.םןר: מתוך 
שלוש נקודות החלות 
י 0 בישר אחד. נמצאת רק 
אחת בין שתי חברותיה— 

אכסיומה שאין לה תוקף 
בג׳ האליפטית. 

אם בשחי נקודות 4 ו 8 של הישר * (ציור 4 ) נעלה- 
במישור ססויים דרך • — אנכים ,לאותו הצמר־, הרי הם 
נחתכים לפי הג׳ האליפטית בנקודה ידועה ס, וקל לראות 
שכל אנך על • באותו מישור לאותו עבר, למשל בס, 
עובר דרך ס. הרוחק 4 בין 0 ובין הישר • אינו תלוי ב*. 
אלא הוא גודל קבוע במרחב האליפטי הנידון. כיוצא בו, 
נמצא לעברו השני של • נקודת־ חיתוך משותפת יס, 
הנמצאת גם היא ברוחק 4 מ*. נמצא. שהישר הוא קו 
סגור בעל אורך סופי קבוע (.קוטר־העולם־); לפיכך — 
מחוך שלוש נקודות החלות בישר אחד, נמצאת כל אחת 
בין שתי חברותיה (בדומה למעגל. למשל בקו־המשווה 
של כדור ־הארץ). 

כבג׳ ההיסרבולית, גס בג׳ האליפטית שני משולשים 
הם שווי־שטח אם סכומי־זוויותיהם הם שווים, והם חופפ״ם 
אם זוויות מתאימות שוות בהם. שטחו של משולש הוא 
מתכנתי ל״עודף־המשולש־, כלומר: להפרש בין סכום- 
זוויותיו ובין זווית שטוחה. 

יש להבחין בין שגי המקרים, שהגקודות ס ויס הן 
או שונות או מתלכדות. 

במקרה הראשון — מכונה הג׳ .דו־אליססית־, ובה 
מתבטלת האכסיומה שדרך שתי נקודות עובר רק ישר 
יחיד (שהרי הישרים ׳ 040 ו ׳ 080 הם שוגים), וטענתה 
נשארת בתקפה רק לגבי חלקים מצומצמים של המרחב. 
ארכו של כל ישר שווה ל 44 , ויש לו שגי ,מרכזים־: 
למשל: ל• המרכזים ס ויס. לג׳ הדו־אליפטית במישור 
יש תבנית פשוטה— הג׳ על־פגי כדור: קו־המשווה מותאם 
לישר *, הקטבים מותאמים לנקודות ס ויס, וקווי* האורך — 
לאנכים על *. 

במקרה השני ( 0 = ׳ 0 ) נקבל ג׳ .חד־אליפטית־, שבה 
נשארת האכסיומה הב־ל בתוקף כללי, ובה אודך הישר 
שווה ל 4 2 . גם לג׳ זז במישור אפשר לתת תבנית על־ 


ציור 4 




121 


גארמטריה לא־אזקלידיר/ — גאוסטריד, מרוי?טיויוו(דזטלית) דאפיניית 


122 


גבי כדוד, מתוך זיהוי כל שתי נקרדוח-אנסיפודיות"(קצותיו 
של קוטר) — כלומר, בעיקרו של דבר, מתוך ציסצום לחצי־ 
כדור. 

הגהל״א עולה בחשיבותה על הג' הרב־מסדית (ע״ע) 
מבחינה עקרונית־אכסיומאמית, פילוסופית וגם פיסיקאלית. 
היא פתחה אפקים חדשים לגמרי, לא רק במובן גאומטרי, 
אלא גם לגבי תורח־ההברה (כניגוד לתורת ר,אפריורי של 
קאגט) ולגבי ביסוס יסודות המאתסאסיקה בכללה. אפילו 
בראשית המאה ה 20 עדיין היו פילוסופים בעלי־שם, כגון 
דדיש (ע״ע), שסירבו לקבל את הגאומסריות הלא־אוקלי־ 
דיות, אעפ״י שהצדקתן במובן של חוסר־סתירה כבר הובטחה 
ע״י התבניות המתאימות. 

השאלה: אם עולמנדבסועל הוא מרחב אוקלידי או היפר¬ 

ד ד 

בולי או אליפטי, שייכת לא לגאומסריה כי אם לפיסיקה, 
כפי שכבריציין רימאן בשעתו. מתורת היחסות הכללית(ע״ע) 
נובעים נימוקים חזקים לראיית חלל-עולמנו כמרחב אליפסי, 
ולכן סופי(ע״ע ג , דיסרנצ:ליח). בבעיה זו משתלבים שיקו¬ 
לים הנובעים מתורת־ההכרה, ואין היא ניתנת להכרעה 
פשוטה בדרך ניסויית, מאחר שבג׳ האליפטית, למשל, כנגד 
ק׳סר־עולם גדול למדי, יש תוקף לחוקי הג׳ האוקלידית 
בחלקי המרחב שאינם עולים על חסם פתאים. 

יח״ה הולזנברג, אכסיוססיקה ויסודות ההנדסה הלזראבסלי- 
דית (ססנצל, ללא ציון שנה>! 07014717x01 ,ו; 1 י**ן 1 * 1063 .א 

,( 41 * 151 . 8 . 3 > . 41 *) 11 )/ 0701 ? / 0 (■ 07 ) 1/1 1/17 04 1171 ) 71701 ? 

7 )/ 1 ) 1111 )/ 0 . 574 ) 01/1 ??(! ) 11 > 01x7 .סתגודז* 1 א . 6 ; 1914 , 1891 
הוצאה עס ביאוריים סאוז) ח)^)!/ )! 1 ח %0%711 ) 17171 ( 01 ) 0 
- 0 ? 1177 ) 011 ) 1 / 1 017 , 1 * £418 .?- 1 * 511014 .? ; 1923 ,(ה. [יל 
- 1 * £418 .־£ ; 1895 , 601111 ( 011 £11 ! £117111 004 0 ) 74117111111 
4 ) 1 /) 11411 ) 11 ) £1 ) 41 . 4 1117 ) 6751/11 1117 114474 ) 71 ( 1 , 1 * 14 * 541 .? 
)) 4 ) 1 ) 1 60 ,* 34 * 0:41 ? . 1 ? ; 1913 , 1899 ,( 2 כרכים) )■ 17 ) 014 ) 0 
הרלק השני דן בגהל״א. הספר יצא) 1902 , 0111/17 ??£? 71 
בנזחרורוח רבות ותורגם לשפות רבות, גם לטברית ס*י 
■ 70 ! 60 , 600013 .א ;(י. גרינפלד; וזנזדע וההיפותזה, תרצ״א 
הופיע בכמה מהדורות ותורגם) 1906 , 70 ! 1 1 ) 74 ! 401 717,0 ״> 
707471717 ! 10 נ 1104 ) 14110/111 , 1 > 0 * 1 *ב 84 :(לשפות אחרות 

117 ) 11411 ) 2/17/117111 . 44143410 * 6 * 1.4 .?£ : 1922 , 111/17447 ) 41 04-74 
■ 11 ^ 11 )- 11 /) 41 0717144!74 4 41x7 ע , 141 * 10 .? ; 1923 . 0701471717 
4, 2/04-71x1141704 *]**ס 0 . 61 . 5 . 14 ; 1928 , 0701471717 410/17 
04 )'/> 2104-7111 סז 104 ) 1440411 .)! 01 ^ 1 . 9 \ ; 1947 ,? 07014717 
) 171 ) £041 ! 10 2 1104 ) 14110411 < ) 5 *נ 44 * ז \ . 5 ) ; 17 1948 ) 014 ) 0 
. 1931 ,) 41017 ) 41 ) 1 ) ) 1/104 ) 14 10 07 ? ) 44 ) 747/141 - 404 

א. ד- פ. 

נא 1 מ 9 ך*ד׳ סינתטית, שיטה של טיפול בכללותם של 
היצירים הגאוימטריים באמצעותם של תהליכים 
גאומטריים — שיטה שיש בה משום הרחבה והכללה של 
שיטותיה של הגאו׳מטריה האלמנטארית. 

בגאוימשריה האלמנטארית, כפי שפותחה מימי היוונים עד 
ראשית התקופה החדשה, נעשים ההגדרה של כל יציר 
גאו׳סטרי והטיפול בו בדרכים, שהן מיוחדות לכל יציר 
לעצמו. החל מן המאה ה 17 הומצאו שיטות כלליות, שעקרו־ 
נותיהן מכוונים לכל היצירים הגאומטריים באופן אחיד. הצד 
השווה בשיטות אלו הוא שהיצירים נבנים מתור -אלמנטים" 
(עס״ר נקודות! אך גם ישרים ואלמנטים אחרים יכולים 
לעמוד במקום הנקודות) על-םםך יחסי־קשר מסויימים ביני¬ 
הם. הבניה יכולה להעשות באמצעות מספרים וע״י פעולות 
אריתמטיות ביניהם (שיטת־השיעורים, ע״ע ג׳ אנליטית) 
או בעזרת תהליב־ם גאוממריים, הקובעים את מקומותיהן 
של נקודות־היציר — ג׳ ם י נ ת מ י ת. השם -סינתטי" איבו 
רומז לסינתזה במובן הפילוסופי! הוא בא בעיקר לציין את 


הביגוד לשיטות האנליזה (ע״ע) במובנה המאתמאטי. מבחינה 
עקרונית ביתן ב ל מקצוע גאו׳מטרי (ג׳ במישור, ג׳ במרחב 
בעל 3 ממדים או יותר! ג׳ פרויקטיוית ואם עי ת (ע״ע], וכר) 
לתיאור ע״פ השיטה הסינתטית. 

אף כי יש למצוא רמזים לשיטה זו בג׳ היועית שאחרי אד 
קלידס, יש לראות שגי חוקרים צרפתיים כיוצרי הגה״ס: ז־זרג 
(ע״ע) ופונסלדי (ע״ע). ספדו של דזאדג על הפרספקסיווד, 
הופיע ב 1636 ! הוא מכיל את משפטו הקלאסי על משולשים. 
חשוב עוד עתר ספרו 16390 : ססס!): 61 ( 0 ־ 1 ק 01111100 ־ 81 

3966 0606 1 ו! 1 " 1 > 60600166$ ) 165 ) $) 0611060 זצס * 30 16101:6 ) 3 

פ 13 ק סט (-תכנית זמנית לחקירת מה שקורה בהיפגש חרוט 
ומישור"). ספרים אלה בפסלו בעיני בבי-דורו, הן משש 
ליקויים חיצונים שן משש שביטול ההפליה בין ישרים 
נחתכש למקבילים היה חידוש שסירבו לקבלו. רק מעטים, 
ביניהם פסקל (ע״ע), הבינו והוקירו את שיטת מחקריו של 
דזארג, שיצאו סתורת הפרספקסיווה באמנות-הציור והסתמכו 
על ההטלה המרכזית (ע״ע ג׳ פרויקטיוית) לגבי יצירים 
גאו׳פטריים בכלל וחתכי־חתרש בפרס. אחרי מותו נשכחו 
האיש, ספריו ושיטתו לחלוטין, ורק ב 1845 נתגלו מחדש 
על־ידי מ. של( 01135165 שלידיו נזדמן במקרה ם(סס 
של ה 111100 * 840 . 

בהסתמכו על מחקריו של מעז׳(ע״ע) בגאויממריה התאו־ 

רית (ע״ע), זכה פוגסלד, לגלות מחדש את השיטה הסיג־ 
תסית — רחד עם זח את עיקרי זע׳ הפרויקסיווית! בספרו 
הים 1 די ג 6 זט £1£ * 16 > 65 ׳ 5 נ 661 ( 0 זק £5 ) 16 זק 0 זק 163 ) 6 ) 431 * 1 ', 
שהופיע ב 1822 , נתן צידוק והסבר לא רק ליצירים ¬האינ¬ 
סופיים" (של הישר, המישור שר) כי אם גם לנקודות 
-הדמיוניות״, בפרט לאלו של המעגל! תורת הקטביות 
הביאתו לעקרון היחס הכפול (ע״ע ג׳ פרויקטיוית). 

בכל הספרים האלה מופיעה השיטה הסינתטית כשהיא 
מעורה ומשולבת בשיטה האנאליטית. השיטה הסינתטית 
הצרופה פותחה על יסודות מוצקים יותר בדור שאחרי 
פונסלה ע״י י. שטינר, מ. שאל וחבריהם. בין שתי השיטות 
חלו התחרות והיאבקות ממושכות, שהגיעו לשיאן כשהצליח 
ק. ם(ן שטוט () 1 >ט $0 חס׳י . 0 ) לבסס את עקרון השם 
הכפול על שידות סינתטיים. מתוך היאבקות זו נתברר, 
שההפרדה הקיצתית ביו הגישה הסינתטית ובין האנאליזה 
מונעת התקדמות רצויה מאוסטריה, שאז התחיל מיזוג 
השימות הסינתטית והאנאליטית, שהוא המקובל היום. 

,( 2 הכרכים הראשונים) ? 17 ) 014 ) 0 / 1 0 )!? 1 ) 4 ! 7 ? , 4 ** 831 .? .מ 

; 1949 , 1047 ? ) 110 ) 7 ( 70 ? ( 70 ? ) 1/1 ■ 4 * 4 *ג< 0 . 84 . 5 . 1 ־ 1 : 1922 

. 1951 , 11!47 4( 0. 07107 !1x1 ס 1 ח 1/11 ס 10 070077 6 , 011 ) 3 ־ 1 ־ .א 

א. ה. פ. 

גאז^ויה פיזיקטץית (הטלי־ת) ואפיגית׳ מקצועות 
גאומטריים, שיש בהם משום הרחבת הקפן של 
הבעיות הגאומטדיות הנידונות בגאימטדיה האלמנטארית! 
לשון אחרת: הרחבת הגאומסדיה מבחינת החומר הגאומטרי 
(ע״ע גא׳מטריה). הרחבה זו מושגת ע״י בחינת תכונותיהם 
של יצירש גאומטריים, הנובעות מיחסיהם ההדדיים הנשמ¬ 
רים בדרכים שונות של הטלה (ע״ע). 

העתקתו של יציר גא : משרי מישורי בעזרת קרניים 
היוצאות מנקודה אחת (.מרבזיההטלה") והעברתו ליציר 
חדש, החל באותו מישור או במישור אחר, — זוהי ה ט ל ה 
מרכזית. תהליך זה מבוצע בקירוב, למשל, ע״י הצילום. 



123 


גאוממריה מרזיקמיוית (המלית) ואפיניו* 


124 


ס 


בדרו־כלל ההעתק שוגה מן המקור: קווים ישרים מקבילים 
מועברים לישרים נחתכים, וחילופו* מעגל מועבר לאליפסה, 
או אף להיפרבולה או לפאראבולה! קנה־מידה בעל רוחק 
שווה בין תגי־זזחלוקה מועבר לקטע שבו לא רק רחקים אלה 
שונים, אלא אף היחסים בין כל שגים מהם שונים. ציור 1 
רומז לשינויים אלה: , 3 מסמנים ישר ומעגל במישור 
!*ג, הישר , 3 והאליפסה , 0 - את העתקיהם במישור 
,ז*, הנוצרים ע״י הטלה ממרכז־ההטלה ס. 

מה הן תכונותיהם של היצירים הנשמרות (כלומר: 
אינן משתנות) מתוך הטלה מרכזית ז ברור, שכל קו ישר 
מועבר שוב לקו ישר: כל הטלה היא ״קוליגאריות״ (- 001 
ס 1 ז 0 3 תו 1 = קוויות־יחד). כמו כן עובר כל עקום מהסדר השני 
(ע״ע ג׳ אנליטית), ז. א. כל חתך־חדוט, לעקום מאותו סדר, 

אלא שהאליפסה עלו* 

לה לעבור להיפרבולה 
או לפאראבולה, וחי¬ 
לופו. וכן הדבר לגבי 
עקומים מכל סדר 
קבוע ט• הגה״פ היא 
תורת התכונות 
הגאומטריות הנש¬ 
מרות כלפי כל 
הטלה—ביתר דיוק: 

כלפי חבורת כל 
ההטלות, שכן מער¬ 
כת כל ההטלות מהווה חבורה(ע״ע) לגבי הפעולה של צירוף 
שתי הטלות להטלה חדשה אחת. 

מבין התכונות הנשמרות, הפשוטה והחשובה ביותר היא 
היחס הכפול (ס 480 ) בין ארבע נקודות אילו־שהן 
< 8 , 0 , ם, החלות בקו ישר אחד (ציור 2 ). באמצעות 
שיעורים רגילים באותו ישר, החל מנקודת־ראשית שרירו¬ 
תית 0 . אפשר להגדיר אח היחס הכפול על־סמך שיעוריהן 
4 ! של הנקודה בצורה 





ג 0 ^ / 

(—־—=־ (ס 80 *> 
׳ 88 80 ' 


40 וכר מסמנים לא את הרוחק המוחלט, כי אם את הרוחק 
היחסי בין הנקודות, הנקבע בסימני + או - (סימני־הכיוון), 
מתוך מתן שיעורים חיוביים בצד אחד מס ושליליים בצד 
שכנגד. הבחנה זו היא הכרחית כדי לעמוד על הסדר בין 
יצירים גאומטריים (נקודות בישר, ישרים דרך נקודה וכר* 
ע״ע גאומטריה). בציון מיוחד זוכה המקרה שבו היחס הכפול 


<* ? 3 , 1 * <£_ 6 0 4 

ם 0 0 ס * ׳ ~ 


ציור 2 ציור 3 

שווה ל( 1 -)! במקרה זה מכונה רביעייודהנקודות בשם 
״רביעיה האדמונית״, שבה מחולק הקטע £8 "מבפנים" 
ו״מבחוץ" באותו היחס ע״י הנקודות 0 וס (ציור 3 ).— קל 
להעביר את הגדרת היחס הכפול מרביעיית־נקודות בישר 
לרביעיית־קרניים במישור דיר נקודה אחת. 

היחס הגאומטרי הראשוני היחיד, שהגה״פ במישור זקוקה 
לו, הוא יחם "החילה": נקודה חלה בישר. לפיכך, המכשיר 


הגאומטרי היחיד שהיא זקוקה לו הוא הסרגל, המרשה לקשר 
שתי נקודות ע״י קו ישר. העברת מקבילים ומדידת זוויות 
וקטעים הן פעולות שמחוץ למסגרת הגה״פ (אף כי הגדרת 
היחס הכפול משתמשת בארכי־קטעים). 

יחס החילה ניתן לביטוי גם בצורה: "ישר עובר דרך 
נקודה", ומכאן הרעיון של מתן שוויון־זכויות לנקודה 
ולישר במסגרת הגה״ס במישור. לכאורה נמנע דבר זה מחמת 
ההפליה בין המשפט: "שתי נקודות שונות קובעות את 
הישר ששתיהן חלות בו״ — שהוא משפט הקיים תמיד, ובין 
המשפט: "שני ישרים שינים (במישור) קובעים את נקודת- 
החיתוך החלה בשניהם"—שהוא משפט הקיים רק אם היש¬ 
רים נחתכים (אינם מקבילים). מאחר שמקבילים מועברים 
לנחתכים ע״י המלח מרכזית, נמצא יחס-ההקפלה בלתי-מוגדר, 
ונמצאת ההסתמכות עליו מחוסרת מובן בגה״פ. לפיכך 
משתמשת הגה״ם בשיטת "האלמנטים האידיאליים" הנהוגה 
במאתמטיקה החדישה (ע״ע תורת המספרים), ומוסיפה על 
הנקודות הרגילות, האמיתיות, נקודות לא-אמיתיזת או 
אינסופיות, באופן שלכל שני ישרים שונים יש נקודה אחת 
משותפת, שהיא נקודה לא־אמיתית במקרה שהישרים הם 
מקבילים במובנה של ג , פחות כללית. מתוך כך מוענקח לכל 
ישר נקודה לא־אמיתית אחת, שהיא משותפת לו ולכל היש¬ 
רים המקבילים לו! לכן יש למישור כולו אינסוף נקודות 
לא־אמיתיות, החלות בישר אחד— הישר הלא-אמיתי(האינ¬ 
סופי) של המישור. 

בין נקודה וישר במישור נוצרת עי״כ סימטריה גמורה, 
וממנה מתחייבת ד ו א ל י ו ת: מכל משפט נכון על חילה בין 
נקודות וישרים ניתן לקבל משפט נכון אתר מתוך החלפת 
ישר בנקודה ונקודה בישר! יחס ההילה(חל ב"" עובר דרך...) 
עובר לעצמו. 

כל האמור בג״פ במישור נשאר בתקפו לגבי המרחב בעל 
שלושה ממדים ויותר. במקום הדואליות בין נקודה וישר 
באה במרחב התלת־ממדי דואליות בין נקודה ומישור, ובן 
בין ישר (היציר המקשר שתי נקודות) וישר (כיציר המשותף 
לשני מישורים). מהמשפט: "שלוש נקודות, שאינן חלות 
בישר אחד, קובעות מישור אחד שבו חלות שלשתן", מתקבל 
המשפט הדואלי: "שלושה 
מישורים, שאינם עוברים דרך 
ישר אחר, קובעים נקודה 
אחת, שהיא נקודת־החיתוך 
של שלשתם". לכל מישור יש 
ישר לא-אמיתי אחד, שהוא 
משותף לו ולכל המישורים 
המקבילים לו! לפיכך יש 
למרחב כולו מישור לא-אמי* 
תי אחד, שבו חלים הישרים 
הלא־אמיתיים של כל מישור 
והנקודות הלא־אמיתיות של 
כל ישר. 

הניסוח הרווח, שישרים 
מקבילים — או מישורים 
מקבילים — "נחתכים באינ¬ 
סוף", הוא מוטעה בג׳ האל¬ 
מנטארית, ואף באפינית (ר׳ 
להלן), מאחר שהרוחק בין ציור 1 







125 


נאומטריה סרויקטיוית (המלית) ואפינית — גאוממרידז רב־ממדית 


126 


הישרים — או בין המישורים — נשאד קבוע ושונה מאפם. 
אולם יש לניסוח זה הצדקה מסויימת בגה״ם, שבה נקודות־ 
,החיתוך" וישרי־״החיתוך" קיימים כיצירים לא־אמיתיים. 

המעבר למרחב התלת־ממדי מרשה הכללות ושימושים 
חדשים, כגון הטלת מערכת של נקודות, החלות לא בישר כי 
אם בעקום (מישורי או מרחבי). השימוש המפורסם ביותר, 
המשקף אח הקירבה הפחייקטיווית שבין העקומים המישוריים 
השונים מהסדר השני, מבוצע בחרוט מעגלי(ציור 4 ).מישור, 
החותך את החרוט ואינו עובר דרך המרכז 0 , יוצר אליפסה 
( 6 ). או פאראבולה  - את השיעורים החדשים המתקבלים מתוך ההטלה, 
— קבועים ממשיים. ע״י הצבה ז( מועבר ישר 
שוב לישר, אך לאו־דווקא ישר אמיתי לישר אמיתי. ההצבה 
ניתנת להיפוך חד־ערכי אם, ורק אם, ד,קוצב ,*!׳*!*ן שוגה מס. 

נ 0 וי* 1 * 1 


הוכה (ע״י מביוס) גם ההיפוך: כל הלינאריות, כלומר 
התאמה חד־חד־עדכית ורציפה בין נקודותיהם של שני מיש(־־ 
דים המעבירה ישר לישר, היא בעלת הצורה הזאת. מבחינה 
אלגברית אין, איפוא, הגה״ם אלא תורת השמורות של 
ההצבות הלינאריות, שהן הצבות ,הומוגניות", מאחר 
ששוויון־הזכויות בין נקודות אמיתיות ולא־אמיתיות מתבטא 
בשפת־האלגבדה ע״י מעבר משיעורים קארטסיים ( 7 ,ג) 
לשיעורים הומוגניים (ע״ע! ע״ע ג׳ אנליטית) נ£.ף< 1 > ע״י 
הנוסחות 1 = 1 , 4 = ז. ומתן המשוואה 0 =־ £ לישר הלא* 

אמיתי של המישור. 

המעבר למרחב התלת־ממדי מבוצע ע״י שיעור נוסף * 

וכן שיעור הומוגני נוסף. 

מושג היחס הכפול כבר נמצא אצל פפום (ע״ע) במאה 
ה 3 לםה״נ. אולם בצורה ברורה נוסחו משפטיה היסודיים של 
הגה״ם ע״י דזרג (ע״ע) ופסקל (ע״ע) במאה ה 7 ! וחזרו 
ונתגלו ע״י פונסלה (ע״ע)'וע״י בריאנשון (ע״ע) במאה 
ה 19 ; האחרון ניסח את הטענה הדואלית'למשפטו של פאם* 
קאל. הבחינה האלגברית של הגה״ם פותחה בעיקר על־ידי 
קילי (ע״ע). 

ה ג׳ ה א ם י נ י ת ( 15 מ ££1 ב — מהותן, מקביל) מתקבלת 
סן הגה״ם ע״י ציון המקבילים לעומת הישרים הנחתכים ז 
לשון אחרת: ע״י הפליה בין נקודות אמיתיות ללא־אמיתיות. 
ההטלות המציינות ג׳ זו הן ההטלות במקבילים; אף הן 
יוצרות חבורה, שהיא חבורה חלקית של חבורת כל ההטלות 
המרכזיות: ההטלות ממרכז לא־אמיתי (אינסופי). מעגל 
מועבר ע״י הטלה במקבילים לאליפסה, אך לא לפאראבולה 
או להיסרבולה. האליפסה היא עקום ללא נקודה לא־אמיתית, 
הפאראבולה היא בעלת נקודה לא־אמיתית אחת, ההיפר* 
בולה — בעלת שתי נקודות לא־אמיתיות. על היחס הראשוני 


של חילה מתווסף בגה״א יחם ההקבלה ז על הסרגל, כמכשיר 
נוסף — סרגלימקבילים. במקום היחס הכפול מופיע, כשמורה 
יסודית, היחס בין שני קטעים 10 בישר אחד, יחס 
שאינו משתנה ע״י הטלה במקבילים. מבחינה חשבונית באד" 
במקום ההצבה הלינארית השבורה בין השיעורים, ההצבה 
הליגאריח השלמה, המתבטאת במישור בצורה: 

. 1 ' + 7 נ< 1 ־+־ — ך ,!ז + 7 נ<< + *!■—* 

והניתנת להיפוך, בתנאי שהקוצב ,ל, 3 — ,□!.ס ;(כרך ב* 
מיה׳).ב 11 ? 1 א ; 1918 

,הוצאה אנגלית) * 1925 : 11 .! 81 ,״>־ ^ מ ״׳ 1 

- 30 > .£ ; 1949 ,? 17 * 1 * 0 ?€ * 1111 * 0 ( 70 ? ,■צ>מ 111 ו 31 ? .£ . 7 ; 1939 
.' 1952 ,?<ו 01 ?! 70 ק 0 !ז 1 ס 1 *ס!% ? 11 1 * 0 ^ 1 . 0 ז 3 

א. ה. 0 . 

גאזי&יןזדיה ךב־ממךת, כדי להגיע לג׳ ארבע־ממדית 
סינתטית (ע״ע גאומטריה: ג׳ סינתטית) במרחב 
לינארי אוקלידי, נצא מקו ישר (בעל ממד אחד) ונעבור 
דרך בניה למרחבים לינאריים בעלי 2 , 3 , 4 ממדים (על 
מרחבים עקומים לא־לינאריים ע״ע ג׳ ד י 9 ךן?!לית). 

בצאתנו מקו ישר , 3 ובהשתמשנו בפעולה של קישור 
שתי נקידות שונות בקו ישר(שהוא קבוע באופן חד־ערכי), 
נגיע למרחב הדו־ ממדי הליגארי האוקלידי , 3 , שהוא 
המישור, על־סמך שלוש האכסיומות הבאות: 1 ) קיימת 
לפחות נקודה אחת ג ק מחוץ ל נ 5 ; 2 ) אכסיומת- 
המקבילים של אוקלידס (ע״ע ג׳ לא־אוקלידית): 
3 ) אכסיומת הלינאריות של , 3 : אם נקשר כל נקודה 
של ! 3 ל, ק בקו ישר. יוגדר , 5 כמערכת כל הנקודות 0 
החלות בישרים המקשרים האלה. לרבות הנקודות 0 החלות 
במקביל ל! 5 דרך הנקודה , ק (הנקודות 0 "חלות" ב נ 5 ); 
אכמיומת־הליגאריות טוענת: כל נקודותיו של ישר, ששתיים 
מנקודותיו חלות ב, 3 . חלות גם הן ב, 8 , ז. א.—ישר כזה חל 
כולו ב, 3 . לכן יש לישר, שאינו חל כולו ב, 3 , לכל היותר 
נקודה אחת משותפת עם , 3 . — סני־הכדור מהווים מרחב 
דו־ממדי עקום (לא־לינארי), מאחר שהישר המקשר שתי 
נקודות החלות על פגי־הבדור, אינו חל כולו על פני־הכדור. 

כיוצא בו. ניתן המרחב התלת־ממדי, 3 להיבנות על־סמך 
האכסיומה, שיש נקודה 8 ? מחוץ ל, 5 . נקשר כל נקודה של 
, 5 ל,.ן בקו ישר, ונוסיף על הישרים האלה את המקבילים 
ל, 3 דרך 8 <ן, כלומר: הישרים דרך ,<* המקבילים לאחד 
הישרים החלים ב נ 5 . , 3 מוגדר כמערכת כל הנקודות החלות 
בכל הישרים האלה. קל להוכיח — ואפילו מחוך תהליך 
בשני ממדים בלבד — שהמרחב , 3 הוא לינארי: כל ישר, 



127 


גאוממריד, רב־מטדימ—גאדבטריה תאדרית 


128 


ששתיים סנקידה־דו חלות ב< 5 . חל כולו ב^. , 3 אינו תלוי 
בבחירת י 5 ו,*!. אלא כל ישר ,׳ 3 של , 3 יהד ? 0 נקודה 
של , 5 שאינה חלה ב,׳ 8 יוצר אותו נרחב , 5 

אט נוסיף את ראכסיוסה, שיש נקודה ,ק שחוץ ל, 5 ■ 
ונקשר כל נקודה של , 5 ל,.! בקו ישר ונוסיף את הישרים 
דרך ,ק .המקבילים ל^", כלומר המקבילים לאחד הישרים 
של , 3 - נקבל את המרחב הארבע-ממדי הליןאדי 
האוקלידי , 5 מרחב כמותו , מתקבל. אש נבא מאיזה מרחב 
תלת־ ממדי שהוא ,׳ 3 הקל ב, 5 . ונקשר את נקודותיו לנקודה 
איזו שהיא של . 3 שאינה חלה ב,׳ 3 . בדרך ־כלל נחתכים 
שני מישורים לא׳יסקבילים של , 5 בנקודה אחת בלבד, פרס 
למקרה ששניהם חלים באותו הסוחב התלת־פסדי: פישור 
וישר ב, 8 .מצטלבים" בדרך־כלל, בדומת לישרים מצטלבים 
בשלושה מכדים. הם שטון — הגוף הקבוע ע־י מספר־ 
נקודות מינימאלי — של המרחב התלת־־ממדי הוא האר ב עזן, 
הנוצר ע״י קישור קדקדיו של משולש אל נקודה שמחוץ 
למישור המשולש, ואילו הפשסון של , 3 הוא מחומש־ 
התאים. הקבוע ע״י 5 נקודות שאינן חלות במרחב חלת" 
ממדי אחד: יש לו 5 קדקדים, 10 מקצועות, סו סיאות 
ו 4 .תאים״ תלת־מפדיים. כנגד 5 הסיאונים המשוכללים 
שב, 8 קיימים ב 5 4 6 .א־סוכוישים״ משוכללים: מחומש־ 
התאים המשוכלל הוא אחד מהם, וכן איסוסופ-המידה, 
המתאים לקוביה ב י 5 . — כנגד המרחבים התלת־ממדיים 
הליג 5 .ריים, מוגדר מרחב חלת־ממדי עקום כמקומן 
הגאומטרי של כל הנקודות של 3 4 הנמצאות ברוחק קבוע 
נתון מנקודה נתונה: מרחב זד- המכונה על-כדור, מתאים 
לכדור(פני־בדור) של , 5 כלומר: למרחב הדו־ממדי העקום, 
שגקורותיו נמצאות ברוחק נתון מנקודה קבועה של , 3 . 

אין קושי עקרוני בהמשך תהליך זה, המביא למרחבים 
לי.אריים ןןוקלידיים בעלי 5 . 6 ״.. מנדים. מבין הבעיות 
המתעוררות מתוך כך, תצויינה שתיים: 1 ) איזה מרחב נקבע 
ע״י שני מרחבים נתונים. כשלשני אלה יש משותף כסויים 
(לפחות גקידה אחת) או בהעדרו של משותף: למשל — שני 
ישרים ק בעים מישור אם הם נחתכים או מקבילים. אך 
במרחב תלת״ממדי הם מצטלבים: 2 ) ההקבלה וה״אינוך* 
נעשים בעלי משמעות כמותית־יחסית, ולא מוחלטת: 
למשל — כבר ב,^ שבו ישר יכול להיות מצונך־בחחלם 
למישור, אין מישור מאונן־בהחלס למישור אחר, מאחר 
שבשני מישורים כאינכיב־נביכול הקים גם יערים. כך 
שישר של מישור אתר מקביל (ולא מ*ונך) לישר של משנהו. 

במקום הטיפול הסיגסמי בג׳ הרב־סמדית יכול לבוא 
ללא קושי גם הסיפול האגאליטי (ע׳־ע ג׳ אנליטית). 

הג׳ הרב״פפדית נוצרה בראה ר, 19 , ובניגוד לג׳ הלא* 
אוקלידית (ע ע) הקשיים הטמונים בה הס יותר מאופי 
^כני מאשר מאופי עקרוני. מראשית חמאה ה 20 מסגלים 
גם ב.מרחבו של היל^רם• (ע״ע) שיש לו מספר אינסופי 
בר״רניה של מבדים: אולם משמעותו של מונח זה היא 
אנאליטית ולא גאומטרית. 

א״ה פרנקל, מבוא לסתיססיקה, ב. חטיבה ג (בהכנה) ז 

11 ^ 1 > 0 ־ 1 ///ל>/ 0 ־/ 

* 7 /ס 7 ) ?* 11 ס* * 101 *^ 11 * 0 ״הה 1 * 41 .? 11 שז 5 תוי׳$ 

-ו 0 . 71 : 1-1 ־ £0149 01 , 111 ( 5 ־ £01 . 11 ; 1929 , 

411014 * £0 ,־ 64411 .ט .( 1 ; 1940 ,. ¥015 2 . 1 * 1:01 

0 י 9 ול) • 1950 ^ 111 ^ £14 .£] *ז 114 !>$ : 19.45 

.(נובליסנד 


|אזבמן י 'ה תאזיית. ענף הבאתכאטיקה. העוסק בשיטות 
לתיאור עצמים תלת־פמדיים בתמונות מישוריות. 

שמהן ניתן לקבוע ללא דו־מדמעיות את תכונות העצם 
השתואר מבחינת צורתו, גדלו ומצבו במרחב. מתפקידה 
של הגה־ ת הוא לסתור בעיות בנוגע לעצמים המרחביים 
בדרך תיאורם בתמונות המישוריות, לברר את הבעיות 
הנידונות באמצעות תמונות אלו. ולמצוא את פירושו 
של הפתרון כתכינווזיו של העצם המרחבי. הגה״ת משמשת 
ככשיר יסודי בענפים רבים של הטנג־קד- הארכיטקטורה 
והאמנות: היא מספקת תמונות פדוייקות והסתכלותיות 
של חלקי־מכונות, בניינים וכד/ והיא מאפשרת להכין 
לחלקי־מכונות, בניינים וכו׳ תכניות המסגלוח את בעל* 
השקצוע לבנותם. שימושים אתרים לגהית הם בתיאור 
צללים ובציור מסות. 

השיטות. התהליך הגאוסטרי ה תונח ביסוד כל שימוח 
הגה״ח הוא פעולת הןן^ה: מושכים סנקידה קבועה 0 
את הישרים העוברים את נל נקודותיה 4 , ס, 0 , ... של 
צורה ? ומביאים אותם לידי חיתוך עם מישור קבוע ", 
כך שמתקבלות נקידות״החיתוך י 4 ז י 3 , ׳ 0 .... בהתאמה 
הצורה המישורית י*. המורכבת סן הנקודות ׳ 4 .* 0,8 .... 
נקראת הן!מל של ? על מישור־ההסלה או הלוח *: 
• 4 , י ם,י 0 ... הן הסליהם של 0.8.4 ...,בהתאכה. ינקודה 
ס נקראת מרכז־ההסלד- והישרים * 044 , * 088 , * 000 ..., 

נקראים קרניים מטילות 
(ציור 1 ). כרכז־ההסלה יכול 
להשצא בכל נקודה מחוץ 
ללוח. בסקרה הפרסי שבו 
.חלה ס באין־סוף״, כלומר: 

שכו הפכו הקרניים המטילות 
לם קבילים — נקראת ההפלה 
בשש הטלה במקבילים. 

בכל מקרה אחר קיימת הם ל ה 
מרכזית או 9 ךסןק* 

טיווה. כשהקמים המטילות 
רמקבילות הן ניצבות ללוח— זוהי הטלה במקבילים 
ניצבים. 

שיטת ההטלה במקבילים ניצבים על 
שגי לוחות (שיטת יסוד וגובה). זוהי השיטה 
המקובלת ביותר בשימושים הרבניים. והיא הנקראת 
.שיטת הגה״ת״ סתם. לפיה קיימים שני לוחות ^ 
ניצבים זה לזה. עפי־ר מציירים את כמאוזן (.ל ו ת¬ 
הי ס ו ד") ואת ,* נמאונך (.לוח -הגובה״). הישר 1 
המשותף ל |" ול," נקרא הציר. לפעמיש מוסיפים לוח 
שלישי הלוח הצדדי או לוח־ הפרופיל. 
לוח זה נבחר בניצב לשני 
הלוחות האחרים. כלוכר — 
גם הציר ניצב עליו. ד.םלי 
נקודה (או צורה) על שלושת 
הלוחות נקראים, בהתאמה. 
תרשיס-היסוד. תרשים־ 
הבובה ותרשי 0 *ה 8 רופיל של הנקודה (או הצורה). 
את שני התרשימים (או את שלשתם) מאחדיס בגליון־ 
שירטוט אחד (ציור 2 ). 

תיאור נקודה 4 : מוצאים את הטליה • 4 .*• 4 של 
4 על שגי הלוחות בהתאמה (ציור 3 ). בכדי לקבל את 





129 


נאוממריזז תאורית 


130 


התיאור על־גבי גליון־שירכוט יחיד, מסבים את 1 ״ סביב 1 
עד שחלקו הקדמי מתלכד עם חלקו התחתון של ,*•״ והנקו¬¬¬ 
דה י£ מגיעה אל ונקודה ׳ 4 עתר. ׳, 4 , ״.* הן שתי נקודות 
במישור אחד המשמש כנליון־השירטום (ציור 4 ). הרוחק 
של נק־דה מן הציר אינו משתנה בשעת הסיבוב, 
ולכן רחקיהן של ושל ׳.* סו הם שווים. ־**, 
היו קרניים מטילות ניצבות ללוחות: לכן מתקבל 



1 -י , 1 

ציור 3 ציור 4 

על גבי גליון־השירטוט כישר ניצב על הציר 1 . כשמש¬ 
תמשים גם במישור מסבים גם אותו ער התלכדותועם י זג. 

תיאורו של קו ישר: לפי אותה שיסה מתקבלים 
הטליו של קו ישר • על שני הלוחות בדרן־כלל 

כשני ישרים י*, ״*, בהתאמה. אחרי סיבובו של 1 " מופיעים 
על-גבי גליון-השירםוט שני ישרים ' 8 . ״•. חשיבות מיוחדת 
יש לשתי נקודות־החיתוך של < עש 1 " ו,"; הן נקראות 
נקודות ־הןק;ה של הישר (ציוד 5 ). 

בניה יסודית: מציאת תיאורו המלא של ישר *, 
כשבגליון־השירמוט נתונות נקודות־העיקבה של • — ,ז, ,יד. 
הטלה של ! 1 על הוא ! 1 עצמה, ואילו הטלה על 




ציור 6 


הוא ״! 7 ונמצא על 1 . כמו-כן מתקבל: ואילו ,יד 

נמצאת על 1 . תמונותיו של 8 הן, איסוא: *• דרך ין 7 ,ז 
ו״• דרך , 7 ״, 7 (ציור 6 ). 

תיאורו של מישור: המישור, שהוא בלתי-מוגבל, 
מכסה לפחות אחד משני הלוחות בשלמותו: על גבי גליון־ 
השירטוט מופיעות, איפוא, נסודות־המישור ככל נקודות־ 
הגליון. לעומת זאת אפשר לתאר מישור ע*י שגי ישרים 
המונחים בו, ומשתמשים לשם כך בשני הישרים המשותפים 
למישור עם כל אחד מן הלוחות. ישרים אלו נקראים 
ישרי־העיקבה של המישור. כשמישור מכיל את הציר, 
שתי עיקבותיו מתלכדות בציר: וכדי לתת תיאור מלא 
למישור כזה בעזרת עיקבותיו, פן ההכרח להזסיף לוח־ 
ברופיל ולתת גם את ישר־העיקבה שבתוך הלוח הזה. 

שימות תיאור אחרות: א) באלסיונומסריה מתואר 
העצם התלת־ממדי ע*י תמונה על-גבי לוח אחד בלבד, 
והתיאור נעשה בדרך ההטלה במקבילים. לשם מניעת 
אי־בהירות, רצוי לשים את הלוח במצב כזה שלא יהיה 
ניצב לשום ישר של העצם המתואר. במקרה של הטלה 
במקבילים ניצבים נקראת השיטה אכסיונומטריח 
ניצבת, וגבל מקרה אחר — אכסיונומסריה 
חפשית או מלוכסנת. אס נתונה מראש מערכת 


שיעורים קא־טסיים שציריה ניצבים זה לזה, מקצרת 
האכסיוגוססריה הניצבת כל קטע שכיוונו כאחד הצירים — 
ביחס קבוע. אם יחסי־ ה קיצור בכיוון הצירים * ץ, ■ 
הם 1 . !/, ׳י. בהתאמה — קיים באכסמטמטריה ניצבת: 
2 = •*׳+<.* + יג. 

גס באכסיונוממריה חסשית משתנים ארכי-קסעים מקבילים 
ביחס קבוע: אך יחס זה אינו יחס־ק צור דווקא. כי הקטע 
עלול גם להתארך בשימושיה המעשיים של האכסיו- 
נומסריה החפשית נוהגים לעתים תכופות לשים את הלוח 
במקביל לאחד ממישורי־השיעורים, לםשל לסישור *—* 
המאונך, שיטה זו נקראת הטלה פרשית: בה מופיעים 
קטעים מקבילים לציר 7 בזווית נתונה (כגון * 30 ) לציר * 
וביחס *קי צור נתון (כגון ,/י). 

ב! שיטח ההטלים הס סי מנים, משתמשים 
בהסלה במקבילים ניצבים על לוח אחד, ורושמים ליד 
הסל בל נקודה מספר המציין את תחק הנקודה מן הלוח, 
מסומן בסימן + או — , אם הנקודה פעל ללוח או מתחתיו. 
בהתאמה. על השיטה הזאת מבוססת המפה הט־&יגראפית. 
שבה מצויירים קווי־ גובה המקשרים את ר,סלי הנקודות 
בעלות גובה שווה מעל פני־הים, 

ג) ה 9 ךסןקסיווה מ־סרת תיאור בהתאם לתמונה 
כשי שהיא נראית לעינינו. מרכז־ההמלה הוא העין, והלוח 
הוא גליון־השירטוט. תמונותיהם של ישרים מקבילים נפגשות 
בנקודה אחת, היא נקודוו־המגוז. עפי׳ר משתמשים 
ב וח מאונך: בט ־,רה זה חותך מישור אפקי דרך מרכז-ההמלה 
את הלוח בישר אפקי, הנקרא קו־האופק. על קו־ 
האופק הזה חלות נקודות־הגיגיז של כל הישרים האפקיים. 

לתולדות הגה •ת. יש לשער. שכנר בזמן העתיק 
ירעו להשתמש בתרש-ם־יסוד ותרשים־גובה לשם תיכנוך 
בניינים. עדות לכך נמצאת בספרו של ויטרוביוס (ע־ע) 
על הארדיכלות. מן המאה הראשונה לפסה״ג• התקדמות 
מסוייסת בשטח זה ובפיתוח הציור הפרספקטיווי גסזמגת 
במאה ה 15 בספריהם של אלברטי ןע*עא האחים 1 ן איק 
(ע־ע) ולא גרדו דה וינצ׳י (ע־ע), שביססו בספריהם על 
אמנות־הציור את שימוש הפרססקטיווה על בניה מאת־ 
מאסית. וביחוד אחיב בספריו של דירר(ע-ע) על,גאומטריה 
ופרססקטיווה״( 1525 ) ועל.פר. פ רציות בגוף־האדם*( 1528 ). 
אולם את ביסוס הרעיון של הגה׳־ת של יטיבו יש לייחס 
לפוןז׳(ע*ע>, שכטשרטם תכנ ות־ביצורים פיתח בצעירותו 
את שיטת היסוד והגובה. המצאתו הוכרזה כסוד צבאי, 
ולמונז׳ הותר לפרסמה בפני חניכי ביהיס הצבאי בלבד: רק 
ב 1794 הורשה להרצות בפומבי על תורתו. ספרו.גאומסריה 
תיאורית- מכיל לא רק תיאור השיסה, אלא גם הוכחות 
מא״מאטיות שאפשר לפתור בשיטה גראפית זו את כל 
הבעיות בנוגע לרחקים, זוויות, שטחים ונפחים. עם עבודותיו 
של מוגר הושלם למעשה ביסוס הגה־ת, וכל השיבלולים 
המאוחרים יותר לא שינו הרבה בעקרונות התורה. 

ל. בובפיליולי, הגדשה תיאורית(מהדורה שניה, חישזז 1953 ) 1 

;( 1795-1799 ,זוזיקז ?!ז 1 ? 0141 ? 0 .ש 1£ ו 0 >< . 0 

, 1006 ; 1901 , 44 < 11 ! 1441 ? 41 < 11-14 ?!< 4 ס?% 411 ,מוון>רמז£ . 7 

004144 .זןו 1 :>נ 1 < 81 ; 1933 ,ץ 4 )? 1 חס? 0 ? 44 ו 1 קו?? 1 ? 0 / 0 ו? 1 קו 4 ח 4 ? 
■ 444 ק 1 ! 0 < 7 .ץ״ז}) 0 ■ 1 ; 1942-15 ,?/ו: 1 קו?? 4 ? 41 ?! 44 ?\ 044 ?% ?{> 
,ג.ןיןו 1 ז^ * 411110 ) :* 1945 ,?<וו 1 <ןו?? 4 ?/ 4 ? 11 ? 11411 

- 0 < 1 .> 1.1 ::ם •ל.; 1948 ,??!? 0441 ? 0 ( 1 ? 41 ח? 11 ?ו 4 < 4 ו 41 ?? 41 ( 441 ו< 1 ?ו 1 ? 0 
. 1952 ,? 1141 <] 1 ?? 1 ) 4 ? 1 ? 1 ?<* 01 ? 1 ן 04 , 11X0111 .) .] 

ר. א. 



131 


גאון, גאוניים 


132 


גאון, גאונים! התואר הרשמי של ראשי-הישיבות של 
סורא ופומבדיתא בבבל, שהיו מוחזקים ומוכרים 
כסמכות העליונה של ההוראה בישראל בתקופה שמסוף 
המאה ה 6 (או מאמצע הסאה ה 7 ) עד 1040 (בערד)! 
במאות ה 10 וה 11 שימש תואר זה אף לגבי ראשי־הישי- 
בות בא״י, ובמאות ה 12 וה 13 — לאחר תקופת-הג" 
במובנו המדוייק של המונח — גם לגבי ראשי־הישיבוח 
בבגדאד, דמשק ומצריים ! לבסוף נעשה תואר־כבוד לכל רב 
וגדול בתורה. המונח ג , נתקצר, כנראה, מ״ראש ישיבת גאו! 
יעקב״ (ע״פ חוד מז, ה) 1 הפירוש בדרך הגימטריה המצוי 
בספרות הרבנית — "גאוך בגימטריה 60 , כמניין מסכתות 
התלמוד —״ אינו אלא פולקלוריסטי ! גם אטימולוגיות זרות 
ופירושים שונים אחרים, שהוצעו ע״י חוקרים חדישים, אינם 
מתקבלים על הדעת. 

1 . גאוני סורא ופומבדיתא. אי! לקבוע בדיוק 
את הזמן, שבו הונהג התואר ג׳. ר , שרירא (ע״ע; וכן ר , 
להלן) מכנה בו דרדקבע את ראשי שתי הישיבות החל 
משנת תת״ק למגיין־השטרות ( 589 ), שבה חידשו הישיבות 
את פעולתן הסדירה! אך הוא מזכיר גם שמועה או מסורת, 
שד׳ רבאי — שמלך בפומבדיחא בערך ב 540 — 560 — כבר 
"היה ג" ("ואמרין דגאון הווה"). אולם יש סבורים. שתואר 
זה והזכויות המיוחדות לישיבות לא הוענקו אלא לאחר 
כיבושה של בבל בידי הערבים, ושזכתה לכך סורא תחילה, 
ואחריה סומבדיתא בהתערבות סיעתו של עלי. החוקרים 
ההולכים בדרך זו קובעים אח תחילת הגאונות לשנת חי״ז 
( 657 ). — בצד התואר ג , שימשו גם התארים "ריש־מתיבתא" 
ו״ראש־ישיבה", שהיו נהוגים עוד בימי התלמוד, וכן התואר 
"ראש ישיבה של גולה", שאינו מצוי בתלמוד. התואר "ריש־ 
סידרא" ("דאש־הסדר"), שהיה מקובל בימי אמוראים ראשו¬ 
נים (חול׳ קל״ז, ב), נשתכח אח״כ ולא נתחדש אלא בסוף 
תקופח הג", ואף לא שימש לראשי ישיבוח־בבל. לפי מסורת 
שמקורה בישיבת־סורא, הוכתרו בתואר ג׳ רק ראשי־הישיבות 
בסורא ולא חבריהם בפומבדיתא, דעה שנתקבלה על־ידי 
היסטוריונים אחדים (כגון גרץ וגינצבורג), אלא שדברי ר׳ 
שרידא באגרתו ומקורות אחרים סותרים אותה. עצם קיומה 
של מסורת חלוקה — זו של סורא, המונה את "המעלות 
שנתעלתה בהן ישיבת-סורא על פומבדיתא" (נתן הבבלי), 
וזו של פומבדיתא, המדגישה ש״רבנן דילן בפומבדיתא דמן 
יומי דבית שני הוות עיקר גולה״ (ר׳ שרירא) — עדות היא 
להתחרות בין הישיבות. הדים ורמזים למתיחות בין שתי 
הישיבות, ואף לסיכסוכים גלויים ביניהן, מצדים אף במקו¬ 
רות אחרים. 

בימי התלמוד נבחרו ראשי-הישיבות ע״י חכמי הישיבות 
(ב״ב י״ב, ב), ואילו בתקופת הג" נתמנו ע״י ראשי־הגלויות. 
לפעמים בחרו ראשי־הגלויות במועמדים הראדים ביותר, 
ללא פניות אישיות. אולם עפ״ר נחמנו לג" האנשים שעברו 
את כל שלבי סולם־המשרות בישיבות, עד שהגיעו למשרה 
העליונה. לפיכך זכו לגאונות גם אנשים בעוניים, ובכל 
התקופה של 400 השנים לא התבלטו מבין חג" אלא אישים 
גדולים מועטים, שרישומם ורישום פעולתם נשארו טבועים 
ביהדות(ר׳ יהודאי, ו" עמרם, ר׳ סעדיה, ר׳ שמואל בן הפני, 
ר׳ שרירא ור׳ האי). לעתים היו ראשי־הגלויות משתמשים 
בסמכותם לרעה וממנים לג" אנשים שהיו נוחים לקבל את 
מרותם, ולאו דווקא את החכמים המופלגים שבדור. כן מסופר, 


שראש־הגולה פסח על ר׳ אחאי משבחא, בעל ה״שאילתוח", 
ומינה לג׳ בפומבדיתא אח ר׳ נטרוי כד,נא תלמידו (ראב״ד, 
ם׳ הקבלה). בעיקר סבלה מהתערבותם של ראשי־הגלויות 
הישיבה בסורא, שר׳ נתן הבבלי מכנה אותה בשם "מתיבתא 
דריש גלותא". ר׳ שרירא טוען, שבגלל התערבותם של 
ראשי-הגלויות אין בידו לדייק בשמותיהם של גאוני־סורא 
לפי סדר הזמנים עד לשנת תת״ר למניין שטרות ( 689 ). 
לאחר שנחלש שלטונם של ראשי-הגלויות (מ 825 ואילך) 
גדלה השפעתו של חבר־החכמים על מינוי הג". ביחוד בפומ- 
בדיתא. היו מקרים שראש־הגולה וחבר־החכמים לא יכלו 
לבוא לידי הסכם בדבר מינויו של ג׳, וכל אחד מן הצדדים 
מינה אח המועמד שלו. הסיכסוך היה נמשך עד למותו של 
אחד משני המועמדים, אם הצדדים לא הגיעו לידי פשרה 
בלחץ דעת-הקהל. 

עפ״ר נתמנו לג" סגני דאשי־הישיבות, שתארם היה 
״די־נא דבבא״ או ״אב״ (קיצורו של ״אב־בית-דין״)! ג" 
מפורסמים, כגון ר׳ שרירא, ר׳ האי ור׳ שמואל בן חפני, 
שימשו תחילה בתפקיד אב״ד. סטיה מכלל זה נחשבה אף 
לעוול כלפי אב״ד. מאחר שלא נתמנו למשרת ג׳ אלא אנשים 
שכבד זכו לתארי-כבוד מובהקים (כגון אלוף, ריש־כלה 
וכיו״ב) ושימשו מקודם סופרים או סגנים לראשי־הישיבות, 
היו מתמנים עפ״ר ישישים מופלגים ולא יכלו למלא את 
משרתם אלא שנים מועטות בלבד. 

באותם הימים היו הישיבות בבבל מרכז רוחני ליהדות 
כולה, ולא ליהדות הבבלית-הפרסית בלבד (כבימי האמו¬ 
ראים), ומשום כך נודע ערך מכריע להשפעתם של הג". הם 
עמקו בעיקר בפירוש התלמוד בצודה שקיבלו אותו מן הסבר 
ראים (ע״ע), תוך שאיפה לעשותו לספר־החוקים המקובל 
בכל ענייני החיים החברתיים והדתיים. הג" עשו את הישיבות 
לבית-דין עליון ליהדות כולה, ולמקום שממנו יצאה תורה 
לעם כולו. אלפי אגשים, טרודים בעסקיהם ברוב חדשי- 
השנה, היו מתאספים בישיבות בחדשי אלול ואדר (חדשי־ 
כלה) כדי לשמוע שיעורים בהלכה. באותם החדשים היו 
נוהגים להשיב בשם כל החכמים על השאלות, שהגיעו לג" 
מכל תפוצות־הגולה. כן היה מוטל על הג" אירגון בתי־הדין 
והשיפוט בכל מחוזותיה של מלכות פרס לשעבד. אולם 
מינוי הדיינים היה בידי ראשי-הגולה, ורק בימי ר' האי ג , 
נתן בית־הדין הגדול של ישיבת-פומבדיתא את ה״פתקא 
דדיינותא" (כתב המינוי). הג" לא הסתפקו בהסקת ההלכה 
מהתלמוד בדרך הפירוש, אלא תיקנו גם תקנות חדשות 
לצורך השעה. לתקנותיהם היה תוקף חוקי, מאחר שחג" ראו 
עצמם כנשיאי־הסנהדרין בשעתם. כל התפקידים הללו הצרי¬ 
כו מנגנון גדול, ומשום כך העסיקו הישיבות סופרים (מזכי¬ 
רים), ראשי-כלות ופקידים אחרים. ההוצאות כוסו ע״י 
ההכנסות מן המיסים, המוטלים על תושבי ה״רשויות"(המחו¬ 
זות), שהיו כפופים במישרים למרותם של הג". מלבד זה היו 
הקהילות השונות, שפנו לג" בשאלות, נוהגות לשלוח להם 
תרומות־כסף. במקרים בודדים היו הג" סונים לקהילות 
שבתפוצות בבקשת תמיכה כספיח, ולרוב גם היו נענים! 
כן נודע לנו על קרקעות שהכנסותיהן שימשו לכלכלת הישי¬ 
בות. הבקשות לתמיכת הישיבות הלכו ונתרבו בפרט בסוף 
תקופח חג". 

מן המועמדים להיבחר כראשי־הישיבות נדרשו לא רק 
ידיעות מעמיקות אלא גם כשרונות מינהליים. כן שמו לב גם 



133 


גאון, גאונים 


134 


ליחוס־המשפדוה. רובם של גאוני סורא ופומבדיתא בימנו על 
שש או שבע משפחות. שלוש מהן היו משפחות כהנים: אחת 
מהן, זו של ד׳ שרידא, נתייחסה לדוד המלך, והעמידה במה 
ג" ורבים מסגבי ראשי־הישיב־ת ובעלי משרות חשובות אח¬ 
רות בישיבת-פומבדיתא. אף בישיבת־סורא היו המשרות 
מרוכזות במשך 200 שנים ומעלה בידי שלוש משפחות. הג" 
יעקב, אבומאי, משה וכהן צדק היו כולם בני משפחת־כהנים 
אחת, ומשפחת-כהנים שביה העמידה את הג" הילאי ( 788 ), 
נטרונאי, הילאי( 896 ),יעקב ויוסף ( 942 ).על משפחת־כהנים 
שלישית התייחסו הג" כהן צדק ובנו נחמיה בפומבדיתא 
ושמואל בן חפני (בנו של כהן צדק), בנו ישראל ובן־בנו 
עזריה בסורא. אף חג" צדוק, קימוי, נחשון, צמח בן חיים 
והאי בן נחשון היו בני משפחה אחת. כנגד זה לא עברה 
משרת הג׳ מאב לבן במישרים (יוצא מכלל זה היה ד׳ האי, 
שהגיע לגאונות מיד אחרי ר׳ שרירא אביו). כך, למשל, לא 
קיבל נחשון את הגאונות אלא כעבור 53 שנה ממות צדוק 
אביו, ובינתיים שימשו כג" שבעה אנשים מבני משפחות 
אחרות ן בזה בערך היה גם הפרש־הזמן בין מותו של הילאי 
ומינויו של בנו נטרונאי. דוסא לא הגיע למשרת ג׳ אלא 71 
שנה לאחר מות סעדיה אביו, כשכבר מלאו לו 80 שנה ומעלה. 

עם מינויו של ג׳ חדש היה נערך טכס חגיגי, שבו השתתפו 
חכמי שתי הישיבות, וכן נכבדי כל הקהילות בבבל, ובראשם 
ראש־הגולה! לדבריו של נתן הבבלי היה הטכס נערך בדומה 
לזה שהיה מקובל עם מינוי ריש־גלותא, והעם היה חולק לג" 
כבוד־מלכים. ר׳ שרירא משתמש באגרתו—כדוגמת התלמוד 
לגבי ראשי־הישיבות — במלת "מלך" לציון שירותו של הג/ 

הג" נחשבו למנהיגיה! הרוחניים של כל תפוצות־הגולה! 
לפסקיהם ולתשובותיהם ייחסו תוקף חוקי מוחלט ברוב 
קהילות־ישראל. אין להניח, שזכו להשפעתם זו ללא מאבק 
והתנגשויות עם מרכזים אחרים, ובפרט עם אר׳ן־ישראל. 
עדים לכך דברי בן באבוי, תלמיד־תלמידו של רב יהודאי ג׳, 
על נסיונו של הלה להתערב בענייני ארץ־ישראל: "ואף הוא 
כתב לארץ ישראל בשביל סירכא ובשביל כל המצוות שניהגין 
בהן שלא כהלכה אלא כמנהג שמד, ולא קבלו ממנו ושלחו 
לו מנהג מבטל לחלכה וביקש להתחזק עליהם..." (גינצברג, 
גנזי שכטר, ב׳, 559 ). שבעים שנה אחר־כך מתפלמס רב 
עמרם ג׳ עם ההולכים אחרי מנהגי "בני מערבא", שהם 
תועים וטועים. שאיפתם של גאוני־בבל היתה להשליט את 
התלמוד הבבלי ותורת ישיבותיהם גם בארץ־ישראל ולהפחית 
גם בדרך זו את זיקת התפוצות לארץ־ישראל. 

לגאונות היתד, גם פונקציה פוליטית־ציבורית מסויימת 
בצד ראשות־הגולה. על ההכרה בחשיבותה של הגאונות 
כנציגות פוליטית של העדה היהודית מעידה העובדה, שלאחר 
מותו של ראש־הגולה הועמדו הכנסותיו לרשותו של ג׳־סורא 
עד למינוי ראש־גולה חדש. כן השתדלו הג" להשפיע 
באמצעות יהודי־בגדאד, שחיו להם מהלכים בחצר החליפים, 
על מדיניות המושלים לגבי היהודים. אולם זכותם המיוחדת 
של הג" היא, שהצליחו ליתן תוקף חוקי כללי לדיגי־התלמוד 
ולהפיץ את ידיעת התלמוד בין אלפי האנשים שהיו נוהרים 
לבבל מכל קצוד־תבל. ע״י חיבוריהם בתחום הפרשנות 
וההלכה הטביעו את חותמם על כל התקופה, הנקראת על 
שמם. על חשיבותם הגדולה בעיני העם מעידה הפיסקה 
בתפלת־״קדיש" שבה גזבר הג׳ המשמש יחד עם ריש־גלותא 
(ספר־הזכרון לקאופמן, החלק העברי, 53 ואילך! גגזי־קדם, 


ב׳ 46 ג , 54 ). כן נזכרים הג" ובעלי שאר המשרות הגבוהות 
בישיבות בצד ריש־גלותא אף בתפילת "יקום פורקן". את 
הרגשת ההגמוניה מבטא רב צמח בר־חיים ג׳־סורא בתשובתו 
לאנשי קירואן: "ושאמר אלדד, שהם מתפללים על חכמי 
בבל בראשונה ואחר על כל הגלויות, יפה הם עושים. מפני 
שעיקר החכמים והנביאים לבבל גלו, והם יסדו את התורה 
וקבעו ישיבה בנהר פרת מימי יהדכין מלך יהודה ועד היום 
הזה, והם היו שלשלת החכמה והנבואה ומהם תורה לכל העם 
יוצאת...״ (אלדד הדני, חוצ׳ אברהם עפשטיין, 8 ). 

אע״פ שאישיה הגדולים של הגאונות עמדו לה ברורותיה 
האחרונים, כבר החלה שקיעתה כמרכז הדתי־הרוחני של 
היהדות זמן רב לפני חיסולה, מחמת צירוף של גורמים 
פנימיים וחיצוניים. מסימני ירידתה הציבורית יש, אולי, 
לראות בעובדה, שרבים מן הג״ — החל מסוף חמאה ה 9 — 
לא התגוררו בערי שתי הישיבות, אלא קבעו את מושבם 
בבגדאד, מרכז השלטונות ומושב ראשי־הגולה. לירידת קרנן 
של הישיבות בעיני הגולה גרסו, מצד אחד, ההתחרות בין 
סורא ובין פומבדיתא והחיכוכים בתוך הישיבות בקשר 
למינויים של הג". מצד שני, גרמה עצם השגת היעוד שהוטל 
על הג״ — הפצת התלמוד והשרשתו בכל ישראל—להפחתת 
ערכם. עם התהוות מרכזים חדשים לתלמוד־תורה והופעתם 
של גדולי-תורה ברחבי התפוצות מקד, תלותן של האחרונות 
בשתי הישיבות ובג" ונחלשה זיקתן אליהם. חכמים חשובים 
החלו להימנע מלפנות בשאלות לישיבות ולגאוניהן, ואף ג" 
חשובים, כרב שרירא ורב האי, הביעו את תמיהתם וחת־ 
מרמרותם על התרופפות הקשרים עם צפון־אפריקה ועם 
ספרד. ר׳ חנוך בר׳ משה מקורדובה לא השיב אפילו לאגדו־ 
תיו של רב שרירא. חכמי־ספרד מצאו אף עידוד מצד השלטון 
במגמתם לפרוק את עולם של גאוני־בבל: החליפים בקורדובה 
מבית־אומאיח לא ראו בעין יפה את זיקתם של יהודי ארצם 
לישיבות־בבל, שהיו בתחום שלטון העבאסיים. כך יש להבין 
את דברי הראב״ד (בס' הקבלה), "כי שמח המלך על הדבר 
שמחה גדולה כששמע שאין היהודים שבמלכותו צריכים 
לאנשי בבל". ירידת החליפות בבגדאד, התרוששותה של 
יהדות בבל, שגרמה לתלותן הגמורה של הישיבות בנדבות 
מחוץ־לארץ("."ולו נשבענו לכם אחינו כי עתים רבות ירעבו 
מאין מזון... היינו נשבעים באמת ואין לאל ידינו לחזקם 
ולכלכל חוקם בלתי ייחולינו וייחולם לנדבותיכם".": אגרת 
ר׳ שמואל בר׳ הפני [לפסז]), גידולן והתפתחותן הרוחנית 
העצמית של תפוצות־הגולה, ולבסוף נגישות וגזרות מצד 
השלטונות העבאסיים והסלג׳וקיים—שמו קץ למוסד הגאונות 
(בערך ב 1040 ). 

רשימת גאוני סורא ופומבדיתא. מחמת מיעוט 
המקורות אין לקבוע את הכרונולוגיה של דיג" בדיוק: אגרת 
ר' שרירא ג׳, המשמשת יסוד לרשימה, יש בה סתירות 
ושינויי־נוסחות לרוב. 

מקורות: אגרת רב שרירא ג׳ היא המקור העיקרי לסדר 
זמניהם של גאוני־בבל. חומר רב לתולדות תקופתם, הן 
בבבל והן בארצות פזורי־ישראל האחרות, נמצא ב?!בצי 
תשובות־הג": 

הלכות פסוקות מן חג" (קונשטנטיגא רע״ו): שאלות 
ותשובות מהג" (קונשטנדינא של״ה, פראג שנ״ב, מנטובה 
שנ״ו, וילנא תרמ״ד): שערי צדק (שלוניקי תקנ״ב): שערי 
תשובה (שלוניקי תקס״ב [בספר נהרות דמשק!, ליפסיא 



135 


גאון, גאונים 


136 


רשימה כרונולוגית של גאוני מורא ופוסבדיתא 

(התאריכים הם שנות־המינוי) 


סורא 

591 רב מר בד הונא 
614 רב חנניא 


650 רב הונא 

... רב ששנא (הנקרא גם משרשיא בד תחליפא) 
689 רב חנינא מנהר־פקוד 
694 רב הילאי הלוי מנרש 
712 רב יעקב הכהן מנהר־םקוד 

730 מרשסואל 

748 רב סדי כהן טנהר־פקוד 

756 רב אחא 

757 רב יהודאי בר ר׳ נחמן 

761 רב אהונאי כהגא בד מר רב ססא 

769 רב חנינאי כהנא בר סר ר׳ הונא 
774 רב מדי הלוי בר 1 ״ משרשיא 
777 רב ביבוי הלוי בר אבא סגהר־פקוד 


788 רב הילאי בר רב מרי 
797 רב יעקב הכהן בר ר׳ מרדני 


811 רב איבוסאי, דודו של קודמו 

816 רב אדוק בר סר ר׳ ישי(או אשי) 
818 רב הילאי בר ר׳ חניבא 
822 רב קימוי בר ר׳ אשי 
825 משה (משרשיא) כהנא בר ר׳ יעקב 

( 1 ) 

838 רב כהן צדק בר אבומאי ג׳ 

848 רב שר שלום בר רב בועז 
853 רב נטרוגאי בר רב הילאי ) .״ 
858 רב עמרם בר שישנא \ 12 


871 רב נחשון בר ר׳ צדוק ג׳ 
879 רב צמח בר מר ד חיים 
885 רב סיכא 
885 רב האי בר ר׳ נחשון ג' 
896 רב הילאי בן ו" נסרונאי ג׳ 
904 רב שלום בר ו" מישאל 
911 רב יעקב בר ר׳ נטר,־נאי 
924 רב יום פוב כדנא בר ר׳ יעקב 
928 רב סעדיה בר ר׳ יוסף 


942 (— 944 ) רב מכף בר דבי יעקב 

( 4 ) 

988 (ז) צמח בד ר׳ יצחק !מצאצאיו של ר פלטי' ג׳) 
997 (ז) ששואל בר חסני הכהן 
1013 דוסא בד ר׳ סעדיה 
1017 ישראל בר ר' שסואל בר חפני 
1034 עזריה הכהן(בנו של ר׳ יעראלז) 
1037 (?) יצחק 


1 ) מ 836 המזה הפשרה פנויה. 

2 ) שירתו 5 שנים זה בצד זה. 

3 ) ראשון הג' שהיתה להם דירתיקבע בבגדאד (שערי שמחה 
לר׳ יצחק ך גיאת, ח״א. סיר). 

4 ) הישיבה היחה סגורה כ 45 שנים. אולם מסתבר שנשאת שם 
כסה סורים ותלמי דים. 


פומבדי תא 

589 מר חנן מאשקייא 

591 (?) מר רב מרי בן ד׳ דימי(מקודם בס־רוז־שבור ונהרדעא) 
614 מר רב חניגא מבי־גיהרא (פירח־שבור) 
... רב חנא (או הונא) 
651 רב רבה 
... רב בוכאי 

689 רב הונא מרי בר רב יוסף 
... רב חייא ממישן 
... מי רביא (או מר ינקא) 
719 רב נטתנאי בר ר׳ נחסיה 
... רב יהודה 
739 רב יוסף 
748 רב שפואל בר ר׳ מד 
752 (ז) רב נסתי כהנא בד סר ר׳ אמונה 
... רב אברהם כהנא 

761 רב דודאי בר ר׳ נחמן(אחיו של ר׳ יהודאי גאוךסורא) 
764 רב חנניה בד ר׳ משדשיא 
771 רב מלכא בר ו" אחא 
773 רב רבא (אבא) בר ד׳ דודאי 

781 רב שינוי 

782 רב חנינאי צהנא בר ר׳ אברהם 
785 רב חוגא הלוי בר ר׳ יצחק 
788 רב מנשה בר מר ר יוכף 

796 רב ישעיה הלוי בר פר ר׳ אבא 
798 רב יוסף בד ר׳ שילא 
804 רב כתנא בר ר׳ חנינאי ג׳ 
810 רב איבומאי(בלחי הישיבות) 
614 רב יוסף בר ר׳ אבא 
816 רב אברהם בר ר׳ שרירא 


828 רב יוסף בר רב חייא 
833 רב יצחק בר רב חנניה 
839 רב מסף בר רב רבי 
842 רב פלטוי בר רב אביי 

857 פר רב אחא כהגא בר סר רב 

858 רב מנחם בר ו" יוסף ג׳ בד חייא 
860 רב מתתיהו בר מר רבי 

869 רב אבא (רבה) בר ד׳ אמי 
872 רב צמח בר רב פלטוי ג׳ 


890 רב האי בר דוד( 3 ) 
898 רב קיפוי בד ד׳ אהאי ג׳ 
506 רב יהודה בר ר׳ שמואל (סבו של ר׳ שרירא) 
917 — 916 רב מבשר כהגא בר ר׳ קימוי 

926 — 936 רב כהן צדק בר ר׳ יוסף (נבחר עוד בחיי קודמו) 
936 רב צמה בר רב כ:באי 
938 חנניה בר ת יהודה ג׳ 
943 אהרן בר ר׳ יוסף הכהן סרגדו 
960 נחשיה בר ר׳ כ זן צדק ג׳ 
968 שרירא בר ר׳ הבניה ג׳ 

998 האי בר ר׳ שרירא 


1038 —( 1058 ) חוקיה בר דוד (ריקדגלותא וג׳> 



137 


גאון, גאונים 


138 


תרי׳א, ליווארנא תרכ״ט)! תשובות ג" קדמונים (ברלין 
תר״ח) < חסדה גנחה (ירושלים תרכ״ג) ז תשובות הג" (ליק 
תרכ״ד)• תשובות הג" (ברלין תרל״א); תורתם של ראשו¬ 
נים (פפר״מ תרמ״ב); תשובות הג" (הו״ל א. א. הרכבי, 
ברלין תרמ״ז)! תשובות גאוני מזרח ומערב (הו״ל יואל 
הכהן מיללער, ברלין תרסדה) • שאלות ותשובות הג" מן 
הגניזה אשר במצרים (הו״ל לוי גינצברג, נויארק תרס״ט, 
ח״ב)ו גאון הגאונים (הו״ל ש. א. ורטהימר, ירושלים תרפ״ה)• 
תשובות הג" וליקוטי ספר הדין לר׳ יהודה ברצלוגי (הו״ל 
ש. אסף, ירושלים תרפ״ז)) תשובות הג" (הו״ל א. מרמור* 
שטיין, דעחא תרפ״ח)• תשובות הג" מתוך ה״גניזה" (הו״ל 
ש. אסף, ירושלים תרפ״ס): מספרית זע", תשובות הג" 
ושרידים מספרות ההלכה שלהם (הו״ל ש. אסף, ירושלים 
תרצ״ג)* תשובות הג" (הו״ל ש. אסף, ירושלים תש״ב). 

תשובות הג" הופיעו גם במאספים שונים כגון: טעם־ 
זקנים (מהד׳ אליעזר אשכנזי, תרט״ו), מסן, אוצר־החיים 
(של עהרנרייד),(££, גנזי־קדם (תרפ״ב—תש״ד), תרביץ, 
ספרי-יובל שונים. 

באיסוף כל החומר המפוזר בקבצי תשובות־הג״ — בין 
שנדפסו ובק שנמצאים בכ״י — ובעריכתם על־פי סדר 
המסכתות של התלמוד הבבלי החל ב. מ. לוין(ע״ע) ב״אוצר 
הגאונים״, חלק התשובות, שממנו הוציא עד מותו 12 כרכים, 
עד מס׳ ב״ק. 

אגדת רב שיירא גאון(הדל ג פ, לוין), תרם*א• ד. פילר, 
מפתח לתשובות הג", תדנ״אז צ. גרץ, דברי ימי ישראל, ג׳, 
הרנ״ד! א. עפשמיין, ספד היובל של הרכבי, תרס״ח, 164 - 
174 ! י. א. הלוי, דורות הראשונים. ג׳, חר״ם: ז. יעבץ. תול¬ 
דות ישראל, ט/ תרס״ב־ א. ה. וייס, דור־דור ודורשיו, ד׳, 
תרפ״ד, ש. קראום, לקורות הגאונות (הצופה 3 — 4 ). 1923 ! 

ב. מ. לוין, מחקרים שונים בתקופת הגי, תרפיו! ל. גינצ־ 
בדג, גנזי שכפר, נ', תרס״ט, י. מאן, תרביץ ה׳, תרצ׳ד, 

ו׳, תרצ׳ה! י. ל. הנהן פישמן, .המנהג׳ בספרות הגי (ספר 
היובל לב. מ. לוין), ת״ש! א. אפפוביצר. מחקרים בספרות 
הג", תש״א! ח. טשרגוביץ, תולדות הפוסקים, א', תש׳ו! 
, 916/17 ! . ¥11 8 א 1 < 0 ( ,חחג* 1 .( ; 1909 ,*•>״!ס•> 7 > .#■.**""ס 
. 0,11 .״ 13 .* 1 ^ 1 ,. 14 : 1920/21 . 409-422 . 1 א , 1917/18 . ¥111 
- 0 ) 1 <ז ; 1931 . 1 , 511111111 1111 )/ז.-> 7 ,. 1 ) 1 ; 1925 ,. ¥01 6 ^ 1 ( 1 נ!ץ 
. 1929 ,ח 1 ןח 11111 ז 0 ז 1 /\ 011 , 1 ) 01151 

ש. א. / יה. ב. 

2 . גאוני בגדאד לאחר תקופת הג". ראשי ישיבת־ 
בגדאד ראו את עצמם כיורשיהם של גאוני סורא ופומבדיתא, 
ומה גם שאלה האחרונים ישבו בבגדאד מראשית המאה ה 10 . 
יש להניח, שלישיבת־בגדאד. שנפתחה במחצית השביה של 
הסאה ה 11 , הגיעו המורים והתלמידים מן הישיבות הוותי¬ 
קות. ראשי־הישיבות בבגדאד השתדלו לשט־ר ככל האפשר 
על רציפות הקשר עם תקופת הג" וכיבו את עצמם׳ כדוגמת 
קודמיהם בסורא ופומבדיתא, בתואר "ראש ישיבת גאון 
יעקב" ו״ראש ישיבה של גולה". ראשון גאוני-בגדאד הידוע 
לנו הוא ר׳ יצחק בן משה בן סכני, שבא לארצוודהמזרח 
מספרד בשנת 1070 , בערך, מאחר שלא זכה להברה בארץ־ 
מולדתו. אחריו אין בידינו ידיעות על "ישיבת־בבל" אלא 
מ 1140 — 1150 , כשבראשה עמד ר׳ עלי הלוי, רבו של דוד 
אלרואי (ע״ע)! וכן ידועה לנו שורה של ג" שבאו אחריו 
ושמהם הגיעו אלינו אגרות והשיבות. המפורסם שבהם היה 
ר , שמואל בן עלי הלוי (ע״ע), בעל־מחלוקתו של הרמב״ם• 
הוא נזכר לשבח על־ידי הנוסעים בנימין מטח־לה ופתחיה 
מרגנשבורג, יהודה אלחריזי (ע״ע) מצא כראש־הישיבה 
בבגדאד את הפייטן ר׳ יצחק בן ישראל אבן שרך, הידוע גם 


מקשריו עם ר׳ אברהם בן הרסב״ם. ב 1258 נפגעו יהודי- 
בגדאד קשות מפלישת הס־נגולים. ועם ידידתה של יהדות־ 
בבל ירד אף ערכה של הגאונות בבגדאד. 12883 עדיין אנו 
מנידים את ראש ישיבת בגדאד ר׳ שמואל הכהן מתוך 
אגרתו בעניין המחלוקת על כתבי־הרמב״ם (הו״ל האלבר־ 
שטאם בישורון של קאבאק. ז, 76 — 80 ). מכאן ואילך לא 
נודע בלום על גורלה של הגאונות בבגדאד. 

רשימה כרונולוגית של גאוני-בגדאד: 

1070 יצחק ב׳ר משה 


1140 עלי הלוי 

0 * 11 שלמה 

1164 שמואל בן עלי הלוי 

1194 זכריה בן בדכאל 

1195 אלעזר בן הלל 

1209 דניאל בן אלעזר בן הבת אללה 

1218 יצחק בן ישראל אבן ש ויך 

1240 דניאל בן אבי אלרביעה הכהן 

1250 עלי השבי 

1288 שמואל בן דניאל בן אבי אלרביעה הכהן 

3 הג" בא'י. ראשית הגאונות בא״י לוטה בערפל. 
הידיעות במקורות מתרבות רק בתחילת המאה ה 10 בעקבות 
המחלוקת בין ר׳ סעדיה ג׳ וביי בן־מאיר (ע״ע) והפולמוס 
החריף בין הרבנים והקראים• אולם אף כאן אין ידיעות 
נאמנות על הגאונות בא״י, כשם שאנו מוצאים באגרת ר׳ 
שרירא לגבי בבל, ואף מתוך דברי בן־סאיר אין לקבוע 
בדיוק את סדר גאוני א״י ואת זמני כהונתם. עכ״ס ברור 
הדבר, שהתואר ג׳ לא נכנס לשימוש בא״י אלא עם העברת 
ישיבת־טבריה לירושלים דורות אחדים לאחר הנהגתו בבבל. 
יש להגיח, שגאוגי-בבל לא דבירו בזכותם של ראשי-הישיבות 
בארץ־ישראל לתואר זה, שכן כינו אותם תמיד בשם "ראש- 
הבורה" או "ראש־ישיבה". מאחר שהישיבה בירושלים נחשבה 
ליורשתה של ישיבת־טבריה, נקראו ראשיה לפעמים "גאון 
טבריה". 

הנהלת ישיבת-א״י היתה נתונה ביד חבר של שבעה 
חכמים (שנקרא לפעמים "סנהדרין גדולה"), ובראשם הג׳ 
ואב*בית-דין מסלא־מקומו; שאר חמשת החברים היו נקראים 
"השלישי בחבורה", "הרביעי בחבורה" ובו׳, או בקיצור 
"השלישי" וכד. המינוי למשרות געשה לפי סדר קבוע: לאתר 
מותו של הג׳ עברה משרתו* בדרך־בלל לאב־בית־דין, ושאר 
חברי־ההנהלה עלו בדרגה לפי סדר המשרות• אולם ייתכן 
שסדר זה לא הונהג אלא לאחר מותו של בן־מאיר. בניגוד 
לנהוג בבבל עברה משרת הג׳ בא״י עפ״ר בירושה מאב לבן: 
לפעמים היה האב משמש ג', אחד מבניו—אב־בית-דין, הבן 
השני — "שלישי• או "רביעי" בחבורה, ואין ספק שנוהג זה 
השפיע לרעה על ענייני הלימוד כישיבת־א׳י. גאוני א״י 
בסאות ה 10 וה 11 ה־ו נמנים בעיקר עם בגי שלוש משפחות: 
זו של בך־מאיר, שנתייחסה,על ר׳ יהודה הנשיא ומתוך כך 
על דוד המלך, ושתי משפחות־כהנים, שאחת מהן, זי של 
אביתר ג׳, נתייחסה על ר׳ אלעזר בן עזריה, ימאים מכלל זה 
היו רק שלמה בן יהודה, שהיה המפורסם שבגאוני א״י אחרי 
בן־מאיר ושיחוסו אינו ידוע, ויורשו דניאל בן עזריה, שהיה 
מצאצאי אחת המשפחות של ראשי־גלויות בבבל. זה האחרון 




139 


גאון, גאונים—גאוניות 


140 


תפס את משרתו בחזקה, ואעפ״ב החשיבוהו בני-דודו מאה 
ור׳ שמואל הנגיד נמנה על ידידיו. 

תפקידם של תג" הקיף, מלבד הנהלת הישיבה. אח בל 
ענייני היהדות בא״י. חלוקת הסמכויות ביו ראשי־הישיבות 
ודאשי־הגלויות, כסי שהיתה נהוגה בבבל, לא היתה ידועה 
בא״י. הג' היו ממנים את ראשי־הקהילות (ה״חברים") 
והדיינים בא״י ובסוריה, ומטפלים בענייניו הכלכליים של 
הישוב היהודי בא״י, והם היו מוכרים כנציגי הקיבוץ היהודי 
בא״י בפגי הרשות הזרה. מאחר שא״י היתה תלויה מבחינה 
מדינית בשלטונות בגדאד תחילה ואח״ב בשלסונות מצדים, 
היו הג" בקשר־מכתבים עם נכבדים יהודים רבי־השפעה 
בשתי הבירות, ובמקרים דחופים נהגו אף לנסוע לשם, כדי 
לבוא במו״מ אישי עם חצרות השליטים. 

על פעולתם ההלכתיח־ספרותית של גאוני-א״י מעידית 
אן* תשובות מועפות! לעומת זה נמצאו בגניזתיקאהיר מאוח 
מכתבים, שבהם קוראים הג" לעזרת הישוב היהודי והישי¬ 
בות. גאוני א״י לא הגיעו בידיעת-התורה למעלתם של גאוני־ 
בבל! זכותם העיקרית היא בהמשכת מסורת הישיבות בא״י 
בתנאים מדיניים קשים. 

רשימה כרונולוגית של גאוני-א״י: 

... משה (ראש־ישיבהז) 

... מאיר הראשון ג׳ 

920 אהרן בן מאיר 
... מאיר השני(בן אהרןז) 

... אברהם בן מאיר 
... יוסף הכהן 
988 שמואל בן יוסף הכהן 
... יוסי בן שמואל 
... שמעיה 

1015 יאשיהו בן אהרן("החבר בסנהדרין גדולה") בן אברהם ב 
(מושבו דיה ברמלה) 

1020 — 1027 שלמה בן יוסף הכהן(אב־בית־דין) 
1027 — 1051 שלמה בן יהודה 
1051 — 1062 דניאל בן עזריה (נשיא וג׳) 
1062 — 1081 אליהו בן שלמה ג׳ בן יוסף הכהן ג׳ 
1084 — 1109 אביתר בן אליהו. 

4 . גאוני א״י בדמשק ו ה ג" במצרים. כיבוש 
ירושלים בידי הסלג׳וקים הביא הרס גמור על הקהילה שם. 
הג׳ אליהו בן שלמה העתיק את הישיבה לצור, שנשארה 
כפופה (כשאר ערי־החוף) לשלטונם של הסאטמיים. בנו 
אביתר (ע״ע) ניהל את הישיבה בצור עד לכיבוש העיר 
בידי הצלבנים, עבר אח״כ לטריפולי של סוריה ומת לפני 
1110 , אחיו שלמד" ששימש לו אב־בית־דין, ברח ב 1093 
מפני גזירותיו של דוד בן דניאל בן עזריה, ראש יהודי 
מצרים, לחדרן* (בקרבת דמשק), ואסף שם את שרידי 
ישיבת־א״י, שעמהם נמנה, כנראה, אליהו בן אביתר אח־ו. 
אתריו עברה משרתו לבנו מצליח, שנסע ב 1127 למצרים 
וקיבל שם את התואר ג׳. ישיבת־א״י הועברה מחדרך לדמשק, 
והיא עדיין היתה קיימת כשהגיע לשם בנימין מטודלה, 
שמצא אותה כפופה למרותם של גאוני־בבל (בגדאד). 
מאותה תקופה (בערך 1140 — 1190 ) ידועים לנו שמותיהם 
של שני ג* מצאצאי משפחת אביתר, ר׳ אברהם בן מזהיר 
ועזרא גנו, האחרון נסמך בידי ר׳ שמואל בן עלי מבגדאד, 


ועמו — או זמן מועט אחריו — באה לקצה שלשלת גאוני 
א״י! ייתכן שאחריו כיהן עוד גאון אחד, צדוק, שבו פגש 
אלחריזי בצפת לאחר שהודח ממשרתו (תחכסוני ס״ו). 

ה ג" במצרים: בפוסטאט היחה קיימת ישיבה עוד 
בימי ר׳ אלחנן, אביו של ר׳ שמריה, הידוע סן הסיפור על 
"ארבעת השבויים"! תוארו היה "הרב הראש" ומשרתו עברח 
לידי בנו אלחנן, שהיה מבנה את עצמו "ראשיהסדר" או 
"ראש־הסדר של כל ישראל". שמריה ואלחנן, שלמדו קודם 
לכן בישיבת פומבדיתא, באו בחילוף מכתבים עם ר׳ שרירא 
ור׳ האי. רק לאחד שפג זהרן של ישיבות בבל וא״י ביקשו 
הקהילות הגדולות במצרים לייסד גאונות משלהם. לראשונה 
ניסה לעשות כן דוד בן דניאל ( 1083 — 1089 ), ששאף, בדומה 
לאביו התקיף, לזכות במשרת נשיא וג׳ ולכפות את מרותו 
אף על ראשי־ד,ישיבה בצור ועל הקהילות בערי החוף הא״י! 
אולם הנגיד מבורך, שתמך בו תחילה, הדיחו ממשרתו. 
ב 1127 העתיק מצליח בן שלמה, שעמד בראש ישיבת־א״י, 
את מושבו מחריד לסוסטאס וכינה את עצמו בתואר "ראש 
ישיבת גאון יעקב"! ממנו הגיעו לידינו כמה תעודות ומכת¬ 
בים. לאחר מותו ב 1138 עברה משרתו, כנראה, לידי משה 
הלוי בן נתנאל! אד ייתכן שקדם לו שמואל בן חנניה׳ שבו 
פגש ר׳ יהודה הלוי בעברו את מצרים בדרכו לא״י. אחרי 
משה בא בנו נתנאל ( 1170-1160 ), ולאחר מותו נתמנה 
אחיו שר שלום לגאון בפוסטאט. שר שלום, שהיה אולי 
מצאצאי משפחת ג" בא״י, כינה את עצמו לפעמים "ראש 
ישיבת ארץ הצבי", כאילו נמשכה פעולתן של ישיבות־א״י 
לא רק בדמשק אלא גם בפוסטאם. עם מותו הגיעה הגאונות 
במצרים לקיצה. הרמב״ם, שנשתקע באותן השנים במצרים. 
לא נשא את התואר ג/ 

התואר ג׳ בארצות אחרות. דרך־השאלה שימש 
התואר ג׳ אף לבני-תורה מובהקים בארצות אחרות. הרמב״ם 
מזכיר בהקדמה לס' משגה תורה את "גאוני ספרד וצרפת"! 
בספרות־החו׳סקיב! הקדומה נזכרים אף גאוני אפריקה, לותיר, 
מגנצה ונרבונה. כמו־כן יוחס תואר זה לאנשי-שם מסויימים 
סן התקופה הרבנית הקדומה, כגון רבנו חננאל, ר׳ גסים, ר׳ 
משד, בן חנוך ור׳ חנוך בנו, ר׳ יוסף בן אביתור, ד׳ קלונימום 
מלוקא ור׳ משולם בנו ועוד. במאות השנים האחרונות ניתן 
התואר ביד רחבה ומשום כך התרוקן ממשמעותו. 

מגלח אביתר (וזו״ל שכטר, 04 בץ 6 ג 53 . 104-86 ), 1903 ! ש. 

אסף, קובץ אגרות ר״ש בן עלי ובני דורו, תרביץ א׳, 1930 ! 

, 1 . 613 , ,גז 43 ן 4 ; 1903 , 79-96 ,/יצ £<£/ ,"ו!שנ 8 .ז\ו 

, 14 ־ 1711.635-6 ^ 1 10X0 .מ 1 ״ 5 ז 0 ״]זג) 6 *, 1910-11 , 62-78 

; 1920 , 97-110 י 0£ ב 1 , 1914 , 37-48 111 ^ 1 /££ .. 13 ; 1913 
, 1 ) 02113051 ? .$ ; 1917 . 1-291 י 11 /י $א ,. 1 ) 1 

0(0x1171 1x1 2(11011(7■, 1914; 1(1, 20^10 

118-128,1914; 1(1 ^^(471-478 ^/;^■) 5 ^- 2 ־״ , 

1916; 11 ) 51111 ) 01 ? & /£׳<£•£ 171 /׳*פ?/ ,חמב}^ .ן x4(7 (11( 

¥01*7X1(1 0011(7^ 1-11, 1920-22; 1(1., 111, 265-290. 

1926, 

ש. א, 

באוניות — צרס׳ ש!ת 6 §, גרס׳ 1110 = 00111311151,0 , אנג׳ 

6111118 §, לאט' מ 11 ן 111£6111 , מ 6111115 § (ע״ע גניוס) — 

כשרון־יצירה געלה ו״המרץ שבפיתוחו ובהפעלתו" של 
אותו כשרון(לפי הגדרתו של הגל). הג׳ מתגשמת ביצירות 
אמנותיות, ספרותיות או מדעיות או במעשים ומפעלים היס¬ 
טוריים (מדיניים, צבאיים), שרישומם גיכר לדורות. הגאון 
חי תוך ריכוז של יצירה ויוצר תוך התלהבות, כשהדבר 
שהוא צר לו צורות אוחז בו וממלא את כל ישותו (דגל). 

9 " 



141 


גאוניות 


142 


בניגוד לבעל-כשרון סתם, אין הוא משמש תכליות מקריות. 
ואינו מסתפק במשימות מסויימות במסגרת החברה, אף כש¬ 
הוא ממלא אותן, אלא פועל ברשות עצמו פעולה למופת 
בכיוון שנקבע לפי סיבו המיוחד, בדרך מקורית לפי חוקיותו 
הרוחנית ! מודרך ע״י דחף פנימי עצמי(השווה ה״זץמוניוך 
של סוקראטס), הוא חותר לקראת גדולות ונצורות. אם 
החוקיות העצמית של המעשה היוצר היא מסימניה המוב¬ 
הקים של מהות האדם בכלל, הרי הג׳ הוא מבחינה זו אדם 
למופת. הוגי־דעות גדולים חזו בג׳ ניצוץ אלוהי (שלינג, 
גתה, ולדי), — וכך נוצר אף פולחן הגאון. 
" אמנם, לעתים קרובות כרוכה הג׳ בתופעות חולניות 
בחיי־הנפש, וביחוד בחוסר הסתגלות למציאות החברתית. 
היו אף שראו בג/ היוצאת מגדר דרכי-האדם הרגילות, 
חוסר תקינות נפשית. אגשים גאוניים מטעימים בעצמם 
את הקירבה בין ג׳ ושגעון, כגון אפלטון — המזלזל בערכו 
של האדם הפשוט, נטול שכרון־ההתלהבות והשגעון הקדוש. 
מצד שני, נרתעים מפני גילויי ג׳ נציגי תקופות של שלטון 
הבינוניות, כגון המאה שהתחילה בערך ב 1830 ושדחפה כמה 
מאישיה הגאוניים לזרועות המהפכה, או לגלות מאירופה, 
או למחלת-רוח, נימוקיהם של הוגי־הדעות האמפיריסטיים 
של אותה תקופה המתנכרת לרוח באו לידי ביטוי שיטתי 
ראשון ב 1836 בספרו של ל. ס. ללי ( 61111 ! .?.׳!)על סו־ 
קראטס, ולידי ביטוי נמרץ ביותר בספרו של לומברוזו 
(ע״ע) ״ג׳ ושגעוך ( 1864 ). נגד "תורת השגעון" הקיצונית 
הזאת יצא בחריפות רבה ג. רום .ס), החוקר את 

העובדות בשיטתיות ומנסה לקבוע ע״י כך את סימניה 
הכלליים של הג/ אולם יותר מכל חקירת־עובדות אמפירית 
עשויים עיוניהם של חוקרים בעלי הבנה למדע-הרוח (כגון 
ו. ךילתי, ק. יאספרס, ג. זימל) לקבוע את הדרך לבירור 
המתח שבניגוד בין ג׳ ותקינות. מכל מקום איו לראות 
לכתחילה במידת היוצא-דופן, המתגלמת בחייו וביצירתו 
של הגאון, משום סטיה וטעיה, אלא משום התעלות על 
הרגיל והתקין — בחינת יצירה "בחסד עליון". 

דפוסו של מושג הג׳ נטבע בעת החדשה. למלוא התפת¬ 
חותו הגיע רעיון זה, ועמו פולחן הגאון, באסתטיקה של 
המאה ה 18 . ראש וראשון בכיוון זה היה שפטסברי (ע״ע). 
בעקבותיו הלכו בגרמניה א. באומגאדטן וי. ג. זולצר, שהש¬ 
פיעו בחורותיהם האסתטיות על גדולי־הרוח שבאו אחריהם. 
ג. א. לסינג (ע״ע) ומשה מנדל סזון (ע״ע) מצאו, בהבנתם 
ליצירה הגאונית, את דרך השפיטה האסתטית החודרת 
למרכז הבעיה, — בניגוד לאסתטיקה השכלית של הצרפתים 
הנוטה לכללים קשיחים. מבחינה זו מדגיש מנדלסזון את 
משמעותה המופתית של^צירת הגאון, שאינה כפופה לכל¬ 
לים, כגון המראגדיות של שיקספיר. לדבריו, מעשה הגאון 
הוא יצירת כוח־הדמיון הפורה, שבהתלהבותו, המרוסנת 
ע״י התבוגד* מתלכדים כל כוחות־הנפש (כל כתבי מגדלם־ 
זון [גרמנית], 1843 , עז, 340 ו 431 — 432 ! והשווה את תורת־ 
הנבואה של הרמב״ם, מו״נ ב׳, ל״ו). הגאון הולד כחלוץ 
בדרכים לא־סלולות, ואעפ״י כן הוא יוצר יצירות למופת; 
הוא שומר את החוקים שחקקה התבונה לטעם, אם כי אינו 
מרגיש בהם בהכרתו בשעת היצירה (שם, שם, 50 ו 383 ! שם. 
1 , 119 — 120 ). 

אסתטיקה ז( של הג׳ נכתבה בראשית תקופת "הסער והד¬ 
חף" (§ם 3 זס 1 >ח 0 ומח 11 ז 5 ) — המכונה אף ״תקופת הג , ״ — 


והקלאסיקה בגרמניה. רושם גדול עשתה אח״כ תורתו של 
קנט (ע״ע) על מהות הגאון. דעותיו של קאנט נבדלות מדעו¬ 
תיו של מנדלסזון בעיקר ע״י הגדרותיהן הברורות וקביעת 
מקומן בשיטת ביקורת התבונה. קאנט מגדיר את הג , כ״כו־ 
שר לרעיונות אסתטיים״, שעל-ידיו קובע הטבע — באמצ¬ 
עותו של הגאון — כללים לאמנות ("ביקורת כוח־השפיטה", 
סעיף 57 [הערה 1 ], וסעיף 46 ). שילר (ע״ע), וכן משוררים 
והוגי־דעות אחרים של אותה תקופה, הוסיפו להרחיב ולפתח 
את הבנת הג/ ובעיקר הצליחו בכך שלינג והגל. 

במאה ד. 19 חשובות עוד דעותיהם של ש(פנהאואר 
וניצשה על הג/ ולא על הג׳ שבאמנות בלבד. בזמן האחרון 
נתקלים אנו בשיטות שונות זו מזו ומנוגדות זו לזו בהבנת 
הג׳ן ביחוד מרובים היום פירושים ביוגראפיים ופילוסופיים 
לחיי הגאונים, שחוברו ע״י סופרים ומשוררים ידועי-שם. 

א. ע. ש. 

מבחינה פסיכולוגית נבדלת הג׳ מכשרון סתם, 

או אף מ״כשרון עליון", לא רק במידה אלא גם במהות. אנו 
מוצאים משפחות רבות שבהן עוברים כשרונות מיוחדים 
בירושה, כגון משפחת המוסיקאים באך, משפחת המאתמא־ 
טיקנים ברנולי, משפחת חוקרי-הטבע דארווין ואחרות! 
אולם אין דוגמאות לתודשת הג׳, ואין לנו כל ידיעה על 
גורמים גנטיים בהופעתו של גאון. יש אומרים, שתערובת- 
גזעים מסויימת נוחה להתהוות אישים גאוניים (קרצ׳מר), 
ואילו אחרים מייחסים את התוצאה הזאת דווקא לזיווג בתוך 
המשפחה ולטיפוח תכונות מסויימות בקרבה (ריבמיר 
[ 1 זו 13 מנ £611 ], צ 1 לשאן). 

אין לקבוע יחם חד-משמעי וקבוע בין צורת־אופי 
מסויימת ובין ג׳. יש גאונים אנוכיים וגאונים חסרי אהבת 
עצמם, דתיים וציניים, בדוחי־דעת ומדוכדכי-נפש. לדעת 
קרצ׳מר (ע״ע) — ההומוריסטנים והדאליסטנים שבגאוני 
הסופרים נמנים על הטיפוס ה״ציקלו׳תימי" (שבמצב־רוחם 
חלות תנודות מחזוריות), ואילו הליריקנים והדראמא־ 
טיקנים — על הטיפוס ה״סכיזותימי" (שמצבי־רוחם מפול¬ 
גים בתוך עצמם). בדרך־כלל נוהגים לקבוע את האינטו¬ 
איציה או ההשראה כסימנים מובהקים של הג/ מאידך גיסא 
אבו מוצאים אצל גאונים רבים פעולת־חשיבה מאומצת 
ושיטתית. — קאנט מחייב את המקוריות בהגדרת הג׳, 
אולם רבות מן היצירות הגאוניות משתמשות ברעיונות 
שכבר היו ידועים מקודם לכן! משום כך מוטב לדבר על 
"יצירת-ערכים מיוחדת, שהיא טבועה בחותם אישי" (קרצ׳- 
מר). — היצירה הגאונית עשויה להיות מונעת ע״י מניעים 
רבים ושונים: הדחף למתן־ביסוי ולשיווי-צורה, בצד הרצון 
להבלטה עצמית, רדיפת־הכבוד, ארוטיקה וכיו״ב. 

שיעור חולי־הרוח שבכלל־האוכלוסיה מגיע ל 1% — 0.5 ! 
אולם בין 300 — 400 אישים, הנמנים כגאונים בתולדות־ 
האנושות, נמצאו 13% — 12 מופרעי-רוח, ואילו בין 35 
המוחזקים גדולי־הגאונים לא מנה לנגה־איכבאום אלא 3 
בריאים ברוחם. אולם, במקום לקבוע את חפיסת מושגי הג׳ 
והשגעון (לומברוז(), מוטב לדבר על "מניעים ביו־נגאטי־ 
וויים" במובן של סטיות מן הפסיכיקה התקינה (לאגגה־ 
איכבאום). בין מקרים כאלה יש למנות ז פסיכוטיים(לקויים 
ברוחם ממש)! פסיכופתים (נפגעים ברוחם)! גורוטיקנים 
(רפופי-עצבים)! מורעלייסמים (מורפיום, כ 1 הל וכיו״ב)! 
בעלי זרויות באופי או בהתנהגות. 



143 


גאדנידוז—נאדם, קרל פרידדיד 


144 


מאחר שאין לקבוע סיסנים פסיכולוגיים אחידים של הג/ 

היו שביקשו לקבוע את סימניה ביצירת הגאונים ובהשפעתה 
ההיסטורית. רוס ( 62 ■^>!) רואה את סימניה בהרגשות 
ההפתעה והגברת הרושם, המתעוררות עם כל חידוש המגע 
ביצירה הגאונית. אחרים סבורים, כי .התהילה היא היסוד 
והתנאי העיקרי והקיים של פעולת הג׳~ הקיים הוא התהילה 
ולא הג , עצמה• (לאנגה־איכבאוש. ובדומה אף קרצ׳מר). 

היצירה הגאונית, שהיא צירוף של השג, אישיות, גורל 
ותהילה, חייבת לעורר בלב מעריציה את .אקורד־הג׳ הסו־ 
ביקסיווי", את הרגשת ה״נוסינוזי" (הדבר הקדוש). רושם 
זה עשוי להתעורר על־ידי היצירה הגאונית, אם יש בה משוס 
הנשגב, העצום והגיגאנטי, המכריע והמלהיב! הקוסם, 
המפתה והמאגנסי, הסתום והסוסה מן הרגיל! המטיל אימה 
וזוועה! השולט, המוקר והמוכר! אולם לא תמיד דרות כל 
התכונות הללו בכפיפה אחת (לאנגה־איכבאום). 

ר. פו. 


-:>גזג 01 } 1 ץ 330 ) 7 ) 01/1 004 ,ץו/^ 10 ו 501 ,ץ־וו* 51 זזזגי 51 ?ס 1 ־ £31 
.£ : 1711 ,(**ווז ז . 5 ההות 1 (( 0 , 5 זזת 1 ז 84.1 ,חז 84 ?ס ו 0 ו 1 *דמ 1 
,הו . 01,370113 ) 14 0 ) 0101 ) 04 ) 0030 ) 1 3 ) 4 01 ) 131 ( 5 . 108 '!:>ו):״ 5 .׳י ■ 1 
, 51114111013 0 ) 11 ) 3 1 ( 3 ) 114 ) 01 3 ) 4 ) 1/104 ) 11 ) 41 ■ 1 ) 1 ) 1 ) ,. 141 ■ 1800 
1 , 0 , 11031 ) 1 ■ 1 ) 4 ) 1 ו/< 10$01 וו/' 1 .. 141 : 803 ) ■ 8 העמ;ז 0 / ) . 14 
0 )^ 3110 ) 1 ) 0 , 1 ז 8 ז 13 .£ .׳\ו . 0 :( 1802-1803 081:0 ( 1 גזו זס/י) 

■ 1 ) 110371 ) 1 ■ 7 ) 0 : 0 . 3 .ר!גא ,ומד . 1 . 11/1 ) 3111 ) 4 ) 41 ■ 1 )<* 1 ו 
, 0 ) 031/1 ) 4 ) ) 101 ־ 0 ) 0 ,■ 0 וח( 1 זג 1 זזא .£ :( 1835 . 1 .צ ז 14 זז׳וו) 
;( 1931 , 01113 ) 0 /ס 0 ) 1 ) / 0 1 ( 0% ! 0 ו/)ץ 3 , } ) 11 ־ 1 . 1 ;ןתז) 1929 
,(יו 1 / 311/1 '!י ) ) 1/1 ) 00 ) 4 ■ 111 ) 0000 } ס) 3 ) 011 ) 03 ,/־ 316 ^ .? 
, 4/11/10 % 004 0 סו 3 )) 1 ,) 0 ) 0 , 1 וו 111 .ג £1£111 -ז 8 ח>._] .זו\ ; 1932 
3 ) 1103 . 11031 ) 3/111 ס )) 4 ) 11 /ק 1111031 7 ? ,■ 1 ז] 1611 א .. 1 :* 1942 
3104 01 ) 114 ,:גט׳וזא . 0 ; 1948 , 11/1 ) 31/1 ) 4 1330/103 ) 04 ) $1 

. 1952 ,) 711 ) 0 


נאום. קןל פךיח־יןד — 031155 11 ז 1 ז 1 > 16 ז? 1 ־ 031 —■ 
( 1777 — 1855 ). מאתמאטיקן גרמני, המוחזק אחד 
מן השלישיה של גדולי המאתמאטיקנים של כל התקופות: 
ארכימדם (ע״ע). ניוט 1 ן(ע״ע), ג׳. ג׳ זכה לכינוי 8 ק 06 מ 1 זק 
ב 110 ז 0 :>>;בחזל> 3111 וח (ראשון למאתמאטיקנים). 

ג׳ נולד בבראונשויג שבצפ 1 ן־גרמניה כבכור למשפחת־ 
פועל עניה. אביו היה מעוט־השכלה ולא דאה ברצון את 
התעניינותו והתעסקו* 
תו המדעית של בנו, 
אך אמו — שנישאה 
כבת 34 והאריכה ימים 
עד גיל 97 — היתה 
מלאת הבנד, לייחוד 
בנה, ויחסיו הלבביים 
אליה התמידו עד מד 
תה. בהיותו בן 3 תיקן 
ג׳ שגיאת־חשבון בר¬ 
שימות אביו! בבן 7 
פתר בן-רגע וללא שי¬ 
מוש בכתיבה תרגיל- 
חשבון שניתן בבית־ 
הספד ע״י המורה. כדי 
להעסיק את התלמי¬ 
דים (בגי גילים שוגים) במשך שעה ארוכה. לשם חישוב זה 
השתמש בתכ־נ(ת הסורים ד,אריתמטיים, שעליהם לא שמע 
מימיו. כשרונו עורר את תשומת־לבם של מוריו. ובהמלצתם 
ניתנו לו מ 1791 ואילך תמיכתו וחמותו של הדוכס קארל 
וילהלם פרדינאנד מבראונשווייג, שהתמידו עד גירושו של 



קאר? פרידריר גאים 


האחרון על־ידי נאפילי(ן ומותו בשנת 1806 . בתמיכתו של 
הדוכס למד ג׳ ב 1792 — 1795 במוסד תז 1 וח 011 ז 3 כ> תזנ £11 :ז 11 ס 0 
בבראונשווייג, וב 1795 — 1798 באוניברסיטה של גטינגן. 
בשנות לימודיו נתגלה בו—נוסף על כשרונו המאהפאטי— 
גם כשרון בלשני מפליא, והצעיר פסח על שתי הסעיפים — 
בין מאתמאטיקה ובין פילולוגיה — בבחירת המקצוע. גם 
אחרי הכרעתו לסובת הראשונה שמר על חיבתו לשסות 
זרות ועל התעניינותו בהן, ביחוד ביחס לשסות העתיקות 
(ביניהן גם סאנסקרט), וה א היה מאחרוני אנשי־המדע 
שכתבו חיבוריהם בלאס־בית. אחרי לימודיו האוניברסיט¬ 
איים עסק ג׳ במחקר ללא תפקיד רשמי, בסיוע תמיכה 
מסעם הדוכס. ב 1805 נשא אשה, שילדה לו 3 ילדים ומתה 
בלא עתה ב 1809 . אסון זה זיעזע את ג׳, והוא לא התנחם 
אחרי אשת־נעוריו גס אחרי שנשא ב 1810 — למען ילדיו 
הקטנים — אשה שניה, שהיתה ידידתה של הואשוגד" ושגם 
ממנה נולדו לו 3 ילדים. 

אחרי מות נדיבו הדוכס נאלץ ג׳ לבקש פרנסה. הוא דחה 
את הזמנתה של אקאדמיית־הפדעים הדוסית לבוא ולרשת 
את המקום שם־לא בה לפנים א 1 ילר (ע״ע), ובחר ב: 180 
במשרה של מנהל טצסה־הכוכבים בגטינגן, ובתפקיד צנוע 
זה. שהיה מל.וה פרופסורה באוניברסיטה. נשאר עד מותו, 
עוד לפני הגיעו למחצית-ימיו יצא שמו בכל העולם כגדול־ 
המאתמאטיקנים בדורו, אך הוא דחה את כל ההזמנות 
שהופנו אליו ממומדות־המדע החשובים ביותר. אהד הגורמים 
לכך היה חוסר נסיה להוראה! אעפ״ב היה נוהג ברוב השנים 
לתת הרצאה מאתמאטית באוניברסיטה בגסינגן, ומסכר 
שומעיו היה בין 3 ל^ 

ככר משנתו ד, 15 עסק ב׳ במחקר מאתמאסי עצמאי — 
בעיקר בתורת־המסכרים ובסורים אינסופיים. את שיטת 
.הריבועים הקטנים ביותר" להערכתן של שגיאות תצפיתיות 
מצא בהיותו בן 18 . הכרעתו להקדיש את חייו למאתמאסיקח 
נפלה באביב 1796 אחרי תגלית הבניה האלמנטארית של 
המצולע המשוכלל בן 17 צלעות, תגלית *שפתרה בעיה 
שהעסיקה את המאהמאטיקנים מימי אוקלידס ואילך. לבקו־ 
דת־מפנה שביה בחייו הביאה אותו האסטרונומיה: אהרי 
גילוי האסשרואיד הראשון — קרס — (באחד ביאנואר 1801 ) 
ע״י פ*אצי(ע״ע אסטרואידים), לא היהה לאסטרונומים אפ¬ 
שרות טכנית לעקוב אחרי מסלולו! ביחיד בדורו, המציא ג׳ 
תוך כדי זמן מועט ש'טות-זזישוב כלליות להגדרת מסלולי 
כוכבי־לכת ושביטים על סמך תצפיות מועטות והצליח לקבוע 
את מסלול הכיכב החדש, באופן שהאסמרונומים יכלו לשוב 
ולגלותו כעבור שנה. 

עובדה פסיכולוגית מעניינת, שנעשתה גורם משפיע על 
תולדות המאתסאטיקה במאה ה 19 , היה מנהגו של ג׳ 
להשהות את סירסום תגליותיו — לפעמים עד כדי הימנעות 
גמורה מפירסומן. הוא עצמו נימק נוהג זה בחשש, שמא 
מושגים הדשים ונועזים, שהם רחוקים מן המדע המק-בל, 
לא ימצאו את ד,הבנה הדרושה, ופירסוסם יחייב איתו להס¬ 
ברות ויסבכהו בוויכוחים. נוסף על כך הקפיד ג' על בדיקה 
ועיבוד מדוקדק־ם ביותר של מסקנותיו וגזר על עצמו 
שלא לסרסם אלא.קב ובקי״( 3 ־ 013:111 ( 501 1£3 ! 3 ק *= דברים 
מועטים אך משוכללים). על הרבה מתגליותיו לא הודיע 
אלא באיחור של עשרות שנים, וכמה מהשגיו הגדולים ביותר 
לא נודעו אלא מעזבונו. תעודה יחידה במינה בתולדות 



145 


גאוס, קרל סמדריר 


146 


המאתמאסיקד. ההן "ידבךהרשימדה", שניהל ג׳ מ 1796 עד 
1814 ושלא נתפרסם אלא כיובל שנים אתרי פותו ! בו רשם 
ג׳ — לשעמיס דרך־רמז בלבד — את רעיונותיו ותגליותיו. 
אגו למדים ממנו׳ שכמעט כל הרעיונות המרכזיים שבמחקריו 
עצומי־ההקף, שפירסמם במשך חייו הארוכים, כבר היו בידיו 
בהיותו בגיל 20 — 30 . על כמד. חידושים מאתמאטיים גדולים 
של בני־דורו הגיב ג' בשעתו בהערה. שהדברים בבר ידועים 
לו — מה שעורר לפעמים אי־אימון ורוגז! אך העזבון ויומן־ 
הרשימות מוכיחים שג' צדק בכל המקרים הללו. 

מחקריו החשובים ביותר של ג' היו בתורת־הרספרים, 

שרק הוא עשה אותה למקצוע מאתמאמי שיטתי, אחרי 
אוקליז־ם(ע״ע),ךיוםנתוס(ע״ע),פרמה(ע״ע),אוילר(ע״ע), 
לז׳נז־ד (ע׳ע) ואחרים, שמסקנותיהם לא היו אלא בחינת 
הסגים מבודדים. ספרו המכריע בתחום זה הוא - 111 ף 5 !ם 
100€5 ז 51 (״מחקרים אריתמטיים״)׳ שבחיבורו 
התהיל ב 1795 ושהדפיע ב 1801 . בארבעת הפרקים הראשונים 
של השפר הוא מפתח לפי שיטה אחידה — על-ידי השימוש 
במושג הקי־נגרואנשיות 0 =) —את התורה ה״כפלית" האלמנ¬ 
טארית, שרבים ממשפטיו. כבר נמצאו על־ידי קודמיו. הפרק 
הרביעי ח ב״שאריות הריבועיות" ומכיל את הוכחתו הרא¬ 
שונה ל״חוק ההדדיות", שאותו כ־נה בשם החוק "היסודי"! 
עד 1818 פירסם עוד 4 הוכחות לחוק זה, ושתיים נוסכות 
נמצאו בעזבונו. הפרקים 5 ו 6 מכילים את תורת התבניות 
הריבועיות בכלות שנים או שלושה משתנים("אי-קבועים"), 
תורה שהיה בה משום חידוש גמור. הפרק השביעי הוא 
גולת־הבותרת של הספר: הוא מכיל את שיטת חילוק־המעגל 
(או תורת המצולעים המשוכללים), כלומר, את פתירת המש¬ 
וואות 1 = ע״ם צירוף של שיטות פן האלגברה ומתורת־ 
המספרים. "המספרים הראשוניים של ג׳" בעלי הצורה 
1 + *"^ כשיס הוא 2 11 , מהווים את המפתח לבניה אלמנטא¬ 
רית ! עד היום ידועים רק תמשה מהם: 3 . 65,537,257,17.5 
( 3,4 , 2 , 0,1 = ק), ועדיין לא הוברר אם קיים מספר ששי, 
או אם קיימים במה מספדים כמותם, ושמא אף אינסוף מהם 

ממחקריו המאוחרים יותר של ג' בתורת־המספרים יש 
לציין את מחקר השאריות הדו־ריבועיות (בעלות המעלה 4 ) 
משנות 1828 — 1831 — ולא רק בגלל חשיבות העניין עצמו. 
אלא בעיקר מפני ששיטת־ההוכחה שנקם ג׳ הכניסה למאת־ 
מאטיקה את השימוש המלא במספרים הדמיוניים 
והפר ו כ בי ם (ע״ע אריתמטיקה) על סמך תיאורם במי* 
שור. תיאורו המשכנע של ג' וסמכותו הבלתי-מעורערת 
השיגו מה שלא השיגו כל קודמיו בתחום זה: המספרים 
המרובבים הוכרו כגילויים לגיטימיים של החשיבה הסאת- 
מאשים חידוש גמור חידש ג׳ בראיית המספרים 1 מ+ת! 
כמספרים "שלמים", שבהם דנה תודת־המסכרים, ובצעד זה 
פתח פתח לתורת המספרים האלגבריים בכללם — נושא 
שהגיע לשיא התפתחותו רק בסוף המאה ה 19 . 

באלגברה (ע״ע) היה השגו העיקרי של ג׳ "ילמשפט 
היסודי של האלגברה", הטוען שלכל משוואה אלגברית 
בעלת מעלה חיובית ומקדמים שלטים יש שורש ( 5 משי או 
מרובב). חוקרי המאה ה 18 כבר ניסו לה־כ־ח משפט זה, א:לם 
ג' גילה את הפגמים שבה כחותיהם את ההוכחה הראשונה 
למשפט היסודי נתן ג׳ בעבודת־הדוקטור שלו ב 1799 * אולם 
עולה עליה מבחינה אלגברית ההוכחה השניה (מדצמבר 
1815 ), שאינה נזקקת לשום אמצעי אנאליטי אלא להנחה 


האחת בלבד: שלכל משוואה בעלת מעלה אי-זוגית יש שורש. 
אח״כ נתן ג , גם הוכחה שלישית ורביעית! האחרונה ( 1849 ) 
מתבססת על מהלכם של עקומים מסויימים, ובה נמצא גרעין 
מופולוגי תשוב! ג׳ הדגיש חשיבותם של רעיונוח טופו־ 
לוגיים וניבא להם עתיד מזהיר. בביסוס האנאליזה 
הממשית (המספרים ממשיים) נגע ג׳ — נוסף על הכנסת 
המספרים המרובבים — גם בשאלת המספרים העל־מרוכבים 
.והכנים למעשה, לפני המילטון (ע״ע), את הקומתיונות 
ושימושן במרחב. 

מקיפים ב־ותר היו מחקרי ג' בתחום האנאליזה ותו* 
דת־הפונקציות), אלא שכאן נמנע מלפרסם אח דוב מסקנותיו 
החשובות ביותר, והן ידועות לנו רק מרמזים במכתביו 
ומעזבונו. הנושאים המרכזיים הם (לפי סדר כרונולוגי): 
הממוצע האריתסטי-גאומטרי! השברים המשולבים! תורת 
הפ נקציות האליפסיות, שבהן החל לעסוק מ 1£00 , בעוד 
שהשירסומים הראשונים ע״י אבל (ע״ע) ויעקובי(ע״ע) לא 
הופיעו אלא בשנות העשרים! הטור ההיפרגאומטרי, לרבות 
ניתוח המושגים "טור" ו״התכנסות"! תורת הפונקציות של 
משתנה מרוכב, לרבות פונקציות רב־ערביות, בפרט המשכט 
הנקרא על שמו של קושי (ע״ע). נמצא, שדוב המחקרים 
האנאליטיים מן המחצה הראשונה של המאה ה 19 רק חידשו 
דברים שכבר נמצאו בכתובים אצל ג , , אך לא נודעו בשעתם. 

בג א ו מטריה הגדיל ג׳ לעשות ביהוד בשתי בעיות 
שונית: בגאומטריה לא־אוקלידיח ובגאומטריה דיפרנציא¬ 
לית. כבר ב 1792 — 1799 ,* ז. א. בגיל של 15 — 22 , העמיק 
לחקור ביסודות הגאומטריה, ואחרי תקופה של היסוסים — 
מחמת טיבן המהפכני של מסקנותיו — פיתח מ 1805 עד 1817 
את הגא 1 מטריה ההיפרבולית בהקף רחב, לרבות הטריגונו־ 
מטריה. כשהתחילו ב,ל;י (ע״ע) ולובצ׳בסקי (ע״ע) בשנות 
ה 20 לפרסם את תגליותיהם בגאומטריה ההיפרבולית, הביע 
ג׳ שבח והתפעלות, אך העיר שבשבילו אין כאן חידושים. 
לעת זקנתו, מ 1839 ואילך, התחיל ג׳ לומד רוסית בהצלחה, 
והיה, אולי, היחיד בין חכמי אירופה המערבית שקרא אח 
מאמריו של לובצ׳בסקי במקורם. 

ממחקריו ביסודות הגאומטריה הגיע 1 ד גם לליון פילו¬ 
סופי. מבחינת השקפת-עולמו היד, דתי מובהק, ולמטאפיסיקה 
הרווחת של פילוסופי זמנו, ובראשם הגל, התייחס בביטול 
גמור. הוא מתת ביקורת הדיפה על תודת־קאנט מבחינת 
ח,׳לשת הצד הלוגי-מאתמאטי שבה. כמגלה ־הגאומטריר הלא־ 
אוקלידית שלל ג' את ראיית המרחב האוקלידי כצורת* 
הסתכלות א-פריורי! וכן דחה את הבחנתו של קאנט בין 
משפטים אנאליטיים וסינתטיים. — בהשקפ׳תיי החברתיות־ 
פוליטיות נטה ג׳ לשמרנות אריסמוקראטית מתונה ונאורה. 
הוא דרש יחס הומאני כלפי כל הבריות, אך התייחס באי- 
אימון להמון מעוט-ההשכלה ונטול הבשרון המדעי ושלל כל 
הנועת־המונים. כגון מהפכת 1848 , 

חק־רותיו של ג׳ על המשטחים העקימים תלו־ בעיקר 
ב 1822 — 1827 . הן יצרו את הבסיס לכל המחקרים הבאים 
בגאומטריה הדיפרנציאלית (עיקום, העתק קינפורמי וכר). 
במאמר מ 1829 על נוזלים במצב של שיווי־משקל, נתן ג' 
דחיפה מכרעת להתפתחותו של תדבון-הוואריאציות. 
קשר לנושא זה יש גם למחקרו מ 1840 על תורת-הפוטנציאל, 
שבו הסתמך על העקרון הנקרא היום על שמו של דידיכלה 
(ולפעמים על שמו של תומסון). 



147 


גאוס, קדל פרידריך—גאוסינקלינה 


148 


חלק גדול מפעולתו המדעית הקדיש ג׳למאתמאטיקה 
השימושית, וייתכן שהציבור המדעי הרחב העניק בשעתו 
למחקרים אלה חוקרה מרובה מאשר לעבודתו במאתמאטיקה 
הצרופה, אע״פ שרובם אינם מעמיקים באותה מידה ז ג' 
בעצמו העריך מאד את יחס־הגומלין בין המאתמאטיקה 
הצרופה ובין שימושיה. השפעה רבה על תגליותיו של ג׳ 
בתורת־המספרים היתה לכשרונו הנפלא לחישוביסמס־ 
פריים. הוא ניצל כשרון וה, וכן את השגיו בתורת־השגיאות 
(הערכת סטיות המסקנות של תצפיות מהערך הבכון) ובמה־ 
קריו הגאוממריים, לצרכי פעולות מסועפות בג א(ך זי ד" 
בפרט לשם מדידה מדוייקת של מעלות־אורו על פני' כדור־ 
האדן* פ 1821 עד 1848 היד, יועצן המדעי של ממשלות 
האנובר ודניה בסקר גאודטי מקיף. מחקריו בתורת החשמל 
ו ה מ א ג נ ט י ו ת הקנו לו פירסום עולמי ע״י ההמצאה (יחד 
עם ובר, ע״ע) של הטלגראף החשמלי ( 1833 )* שני 
הממציאים השתמשו בו לראשונה כדי להתקשר זה עם זה 
ממקומות־עבודתם השונים — באוניברסיטה ובמצפה־הכ 1 כ־ 
בים בגטינגן. ג׳ צפה בבהירות גמורה וביטא את חשיבות 
ההמצאה לשם תחבורה למרחקים גדולים. במאגנטיות ובאופי 
טיקה, בגאודזיה ובאסטרונומיה המציא ג׳ מכשירים חדשים 
ושיכלל מכשירים שכבר היו בשימוש. על שמו של ג' נקראת 
בפיסיקה יחידת עצמת־השדה המאגנטית (ע״ע מגנטיות). 

השגיו הגדולים ביותר של ג׳ במאתמאטיקה השימושית 
היו באסטרונומיה. חישוב מסלול־קרס הוא שסלל לו 
את הדרך להכרה בינלאומית ולמשרתו בגטינגן, ובמשך 20 
השנים הבאות הקדיש את רוב זמנו לחישובים אסטרונומיים. 
תלדה עיונית מעמיקה לחישוב מסלוליהם של בובבי־לבח 
ושביטים מתוך תצפיות פיתח בחיבורו החשוב ביותר במא־ 
תמאטיקה השימושית: ... 0101115 13 ז 111£0 ("תודת התנועה 
של גרמי־השמים המקיפים את השמש בתתכי־תרוט") מ 1809 . 
לפירסום רב זכה ג/ כשהצליח על סמך שיטותיו החישוביות 
לקבוע את מסלולו של השביט הגדול שהופיע באוגוסט 1811 . 

שימוש אחד במאתמאטיקה — בתורת־המספרים — נמצא 
במאמרי ג׳ לכרונולוגיה (שעיקרם משנות 1800 — 1802 ), 
מבחינה מאתמאטית יש ערך לנוסתתו לקביעת תאריך 
חג־הפסח (העברי) לפי הלוח היוליאני והגרגוריאני. הגר¬ 
עין המאתמאטי של נוסחה זו הוא פתירת משוואה דיופאנתית 


סערנת חנ*ום'נ??ינות ׳ 6 ? תססחזאימה 


קומת מסויימת, אך עניין מיוחד יש במד, שמתברר, שמסגרת 
צרה של מבנה הלוח העברי, בעיקר של המחזור של 19 שנה, 
מספיקה לקביעה ממצה של החישובים הנחוצים. ג׳ פירסם 
את הנוסחה (וכן נוסחה לפסחה הנוצרית) ללא הוכחה, ורק 
ב 1896 עלה בידי האמבורגר למצוא לה הוכחה, המניחה את 
הדעת מבחינה מאתמאטית וכרונולוגית יחד. 

מחמת חוסר נטייתו להוראה לא היו לג , תלמידים מוכ¬ 
שרים מרובים מפין אלה שקיבלו תורה מפיו? לגדול שבין 
תלמידיו — ריסו (ע״ע) — זכה בסוף חייו. אולם כל גדולי־ 
דורו למדו ממחקריו, והוא התמיד בחילופי־מכתבים עם 
מלומדים רבים, ביחוד עם בסל (ע״ע). בין השאר קיבל 
מפאריס, בחתימת איש לא־ידוע, מכתבים על נושאים מתורת־ 
המספרים — מכתבים שזכו להוקרה עמוקה מצדו של ג , 
לכותב "מר לבלן", ובסוף נתגלה, להתסעלותו של ג/ שהם 
נכתבו בידי א שה: סופי ז׳רמן (ח 1 גחתז 06 ;) 1 ו 1 ק 50 , 1776 - 
1831 ), החוקרת הראשונה בעלת־שם בדבדי־ימי המאתמא• 
טיקה. 

כל כתבי ג׳: ( 1933-1863 ), ,.ס .? .ס, ב 4 נ 

כרכים, בכללם 3 ברכים של מפתחות ושל תיאורים והערכות 
בידי חוקרים שונים. הוצאות של חילופי־מבתבים בין ג׳ ובין 
ידידיו: עם שומאכר ( 1860/65 ), עם א. פ(ן הומבולט( 1877 ), 
עם בסל ( 1880 ), עם ו. בוליי( 1899 ), עם אולברם ( 1900/9 ), 
עם גרלינג ( 1927 ), ועם אחרים. 

, 11115 (<) 10 )) 0 2011 1 . 7 > , 5112115011 ז->: 311 /י\ סס* 1115 ־ 321101 .עו 

- 011 ־ 81 . 7 יג־ £10111 .? ; 1878 .. 0 . 8 .€ ,ת 1311 דנ 501 ת 3 ז 1 ., 1 ; 1856 
• 6 ז !! 810 ,/ 2/1 ^ 777 177777 . 0 ./ 11 )! / 1111 ) 1 ( 11 ! ,ז£§תנמ 111 ם 5 .. 1 801 

1 ) 0 ,ז $01110511180 .. 1 ; 1912-20 ,( 1-8 ס?!!) . 0 . 0 ) 111 <} 
; 1927 ,(ע . 1111£05 ! 150 ):> 110 .^מ 1 זז 00 . 8 .)( 1 ס 1 ז 206 א) .ש 
-!!שק) 1937 , 218-269 .וןק , 1 ) 111011 ) 401 / 1 ! /ס מס/ג , £011 .ז .£ 

על נוסחת נ׳ ;( 1953 , 239-295 .<ןק , 1 , 276 \ , 800115 0311 
לתאריך חניהפםזז: .!! .) 111 )■( ./> ./ . 00111 [ ,ז:> 8 ז״ו 1 ודוג 11 , 14 
, 138 . 1618 , £130111101 ., 7 ; 1896 , 116 , 111 ) 14111 / 1 ! ) 1 ^ 00011 ^( 01 
. 1908 , 11 ) 1 ) 111 . 1 > 11 !/))■ 111 ) 8 .) 1 - 11 ). 7 ) 1 ( 1 , 83011 .ן ; 1910 

א. ה. ם. 

גא 1 םי(;כ|לינה (שת 011 מץ 5 סש 8 ), בגאולוגיה — מתח שנקבע 
ע״י הגאולוג האמריקני ג/ ד. ךנה( 3 ת 03 .ם.!) 

ב 1873 לציון איזור מוארך על־פני כדור־הארץ, הנמצא 
במשך תקופות ממושכות מאד במצב של שקיעה מתמדת 
מתוך התקערות של בסיסו. במשך כל זמן התקעחותן תלה 
בג" סדימנטאציה נמרצת וקבועה מצידן 
של ג.אנטיקלינות (שס 3011£11 ש 8 ), 

המספקות, תוך הריסתן ההדרגתית, תו¬ 
מר למילוי חג". חג" מצטיינות בעומק לא־ 

רב של ימיהן ובתילופים תכופים באופי 
הסדימנטים הגרבדים על קרקעיתן. 

תחילה שיערו, כי עצם ההעמסה ע״י 
חסדימנטים הוא גורם השקיעה, אולם 
שיקול חשבון ה א יזום ט זה (ע״ע) 

הראה, כי העמסה כזאתייכולה לגרום 
רק לשקיעה מוגבלת מאד, וכי סיבת 
השקיעה המתמידה של חג* תלויה 
בגורמי התנועה של קרום־חארץ בכלל. 

השקיעה של האיזורים הגאוסיבקלינאליים 
היא איטית מאד. למשל, בג׳ האפאלי־ 

צ׳ית (ע״ע אמריקה הצפונית, גאולוגיה), 

ששקיעתה נמשכה כ 300 מיליון שנה 









149 


ניאוסינקליגח—גאופוליטיקה 


150 


במשך הפאלאוזואיקץ, היה קצב השקיעה בממוצע מטר אחד 
לכל 23 אלף שגה. 

שקיעת הג׳ קשורה בהרמת הגאנטיקלינה המלווה אותה. 
התרוממות השטחים הגאנטיקלינאליים מגבירה את כוחות־ 
הארוזיה, הפועלים על־פני שטחים אלה, ומגדילה את מידת 
המילוי של הג". תולדות הג" צמודות, איפוא, לתולדות 
הגאנטיקלינות. 

" הג" הן עריסות של רכסי הרי־קמטים על־פני כדור־הארץ 
(ע״ע אירוגנזה). הג" של ראשית הפאלאוזואיקץ יצרו את 
הרכסים הקאלדוניים של אירופה הצפונית־מערבית, 

זו 



הגוש הנאוסינקלינ 5 י של 9 רם נחתך) 


של מערב אמריקה הצפונית, ועוד; הג" של הסאלארזואיקון 
התיכורעליון — את הרכסים הה רציניים (המסיווים 
של מסו-אירופה)? הג" המסוזואלת התרוממו בפרשת־העתים 
המסוזואית־קנוזואית לרכסים האלפיניים של אירופה, של 
אסיה (הרי־הימאלאיה ועוד) ושל שתי האמריקות. בתקו¬ 
פתנו בולטות הג" של הים הקאריבי ושל אינדונזיה- 
גויניאה החדשה. 

תולדות חג" ואפיין הם הביטוי החשוב ביותר של תול¬ 
דות כדור-הארץ בכלל, ועליהם בעיקר מתבססת החלוקה של 
הזמנים הגאול וגיים ליחידותיהם הראשיות (וע״ע גאולוגיה). 

,*־ 1101111 ; 1905-1911 ,*נו 3 מ .£ 

,ז־ 1 תג 01 ז £011 ,? ; 1915 ,ץ 0108 ? 0 / 0 111 ^ 111 ■!? 

. 1950 , 10£1£ ס 0£ ? 11 י/סתןז? 

ס. א. 

1 (אןפז^יטיקה (גרמ׳ 011101 ק 060 , אנג׳ 5 ^ז! 01 ק ££0 ), ניסיון 
ליצור מדע-גבולין של תורת־המדינה, ההיסטוריה 
והגאוגראפיה, שממנו תצא תורת המדיניות והמדינות בקשרן 
האורגאני למרחב — "המצפן הגאוגראפי של המדינה". 

מגמות שונות במחצית השניה של המאה ה 19 ובמחצית 
הראשונה של המאה ה 20 חברו בהווייתה של הג ׳ : הנטיה 
לבדוק מונחים ששימשו עד כה במסגרת ההנחות של "השכל 
הישר" ולהעלותם לשיטת המושגים של "המדע"! המאמץ 
ללבן מחדש ולסדר במערכת אחת את השיקולים הגאוגרא- 
סיים, ההיסטוריים והמדיניים, שהיו מצויים בנפרד או בצי- 
רופי־עראי בעבודותיהם של הגא 1 גראסים, המצביאים, ההיס¬ 
טוריונים והוגי תורת־המדינה! המעבר במדע הגאוגראפי 
מן התיאור של התופעות אל ביאורן ואל הבלטת קשרי 
הגאוגרפיה עם מדעים אחרים וחשיבותה במציאות האנושית. 
השיטות הפילוסופיות־החברתיות, שדימו לראות במדינה 
"אורגניזם" (ע״ע) החי לפי החוקיות שבמהותו, כיוונו את 
המבט כלפי קרקע־יניקתו של "גוף" זה במובן הראשוני. 
גידולן של המעצמות האימפריאליות, התרחבותן מתוך 
בליעת שטחים הגובלים בהן, הולידו את המחשבה, שיש 
במבנה־המרחב עצמו תכונות הגורמות לגידול ולאיחוד או 
לצימצום ולפירוד. 

את המונח ג׳ טבע היוריסטן והמדינאי השוודי ר. קילו 
(״ 6116 (^ .מ; 1864 — 1922 )? בתורתו היתה הג׳ אחד המדעים 
במכלול ההבנה של המדינה כאורגאניזם שבמרחב; את 


מושגיו הגאוגראפיים קיבל מן הגאוגראף פ. רצל (ע״ע). 
מייצגה המובהק של הג׳ בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם 
היה הגנראל הגרמני פרופסור קארל האוזהופר (- 1113115 * £3 
ז 110£6 ; 1869 — 1946 ), שייסד במינכן עיתון ובית־מדדש 
מיוחדים לג׳ והעמיד תלמידים הרבה. 

תמונת־העולם של הג׳ מושפעת בקווי־היסוד שלה מן 
התפיסה ההיסטורית של הגאוגראף האנגלי ה. מקיגדר ( 811 
1 >- 931£01 ; 1861 — 1947 ), שניסח אוחה י ב 1919 . 

הוא ראה את ההיסטוריה כולה לאורו של הניגוד והמאבק 
בין העמים והמעצמות "היבשתיים" ובין העמים והמעצמות 
"הימיים", שהם נבדלים זה מזה בטיבם של מקורות כוחותי¬ 
הם המדיניים־צבאיים. הוא ראה את צירוף שלוש היבשות— 
אסיה, אירופה, אפריקה — כגוש העיקרי בכדור-הארץ ("אי- 
העולם", 1 >ת 11$13 ) 1 מ ¥0 \■), ששטחו, אוכלוסייתו ומרכזיותו 
עושים אותו לדומינאנטי בעולם, וששאר היבשות (אמריקה, 
אוסטראליה) ועולפ-האיים טפלים הם לו. פנימיותו של "אי* 
העולם", שהיא חסרת גישה נוחה לאוקיינוסים או מנותקת 
מהם לגמרי, היא "לב־הארץ" ( 1 >ג 1131 ז 3 ^־ 1 ); הוא מקיף את 
מישוריה של אירופה המזרחית ואת ערבותיה של אסיה 
הצפונית והמרכזית עד מאנצ׳וריה. אירופה המערבית, אסיה 
הדרומית־מזרחיח והדרומית, חצאי-האיים של היבשות 
וחופי מפרציהן, הן "ארצות־השוליים" של אי־העולם, והן 
קשורות מבחינה טבעית יותר לעולס-האיים וליבשות שמעבר 
לאוקיינוס מאשר ל״לב־הארץ". כוחו של העולם היבשתי 
של ״לב-הארץ״ הוא בשטחיו הענקיים ? יתרונו של העולם 
הימי של "ארץ־השוליים" והאיים הוא בקשרי־תתבורחו, 
המקיפים את כל כדור-הארץ. כל עוד השלטון ב״לב־הארץ" 
מפוצל בין מעצמות רבות, עשויות "ארצות־השוליים" להש¬ 
תלט על "אי־העולם" בכוח הימי העומד לרשותן. אולם 
מקינדר חשש לעתיד, שבו "השליט במזרח-אירופה ישתלט 
על לב־הארץ? השליט בלב־הארץ ישתלט על אי־העולם! 
והשליט בו ידביר את העולם כולד. מקינדר חשש לגורלה 
של אנגליה, נציגת הכוח הימי, מפני השתלטותה של רוסיה 
על איראסיה. הגרמנים קיבלו ציור זה בתיקונים מסויימים 
ותלו בו את שאיפותיהם ותקוותיהם. מכאן נטייתם לחלק 
את העולם ל,איזורים כוללים׳ לסי קווי־שיתוף רחבים שבטבע. 

״מרחב״ ( 8311111 ) במובנה של הג׳ — בניסוח בית- 
מדרשו של האוזהופר — מקיף את כל כוחות הטבע ותופעו¬ 
תיו בכדור־הארץ (ביבשה ובים) בפעולתם על המדינה 
ובהיפעלותם ממנה? הג״ם מניחה את ,הצמידות לקרקע' 
(ז 1 ש 11 נ 161 > 1 ו 11 < 1 ^ג>ז£) של מכלול ההתפתחויות המדיניות 
בהיסטוריה. ד,ג׳ הגרמנית הדגישה את המונח־הסיסמה של 
,מרחב-המחיה׳ (מז 311 ז$ב 1 * 1 ^ 1 ) — התחום שאומה באומות 
זכאית לו במרחב, אם בשל צרכי-מחייתה ואם בשל תכונות 
האיזור שהיא שוכנת בו, "הדורש" מטבעו את איחודו ביד 
אחת. הג׳ רואה לפניה דיו ודאית לחישוב כוחן וסיכוייהן 
של אומות ומדינות לפי השטת שבידן, מידת הניצול שהן 
מנצלות אותו, ולאור הנתונים־בכוח שבמרחב שמסביבן. 
בגרמניה גבר במיוחד הגון האורגאניסמי־מיסטי של חג/ 
והנאצים יצרו את האידיאולוגיה של ״דם וקרקע״ ( 81111 
ח 16 א> 8 — כשני גורמי-היסוד, המוחשיים והנפשיים 

כאחד, המעצבים את ייעודו של הגזע. כשהחלה הג׳ לשמש 
את המטרות המדיניות והצבאיות של הליד השלישי. נס¬ 
תעפו ממנה ענפי-התמחות: 1 ) גאו־אקונומיה — בדיקת 






























































































































153 


גאופוליטיקה — גאופימים 


154 


הבלכלה בזיקתה למרחב ולתכונותיו: 2 ) ג , של הצבאיות — 
השימוש בהגהות הג׳ ובשיטותיה לתיכנון המלחמה ובכלל 
זד. השפעת השטח על רוח הלוחמים בו: 3 ) גאומדיצינה — 
חקר המחלות בתלותן בסביבות טבעיות שונות וכד׳: פותחו 
אפילו,גאו־פסיכולוגיה׳ ועאו־יוריססרודנציה/ 

השאיפה למדעיות בצירוף עם הלכי־רוח מיסטיים ועם 
בוהה של הצבאיות במציאות ובשאיפות של המדינה — הם 
שעשו בגרמניה במלחמת־העולם 11 את חג׳ למזיגה של 
חקירה, כמיהה לאומנית וטכניקה צבאית־מדינית. — בעולם 
שלאחד מלחסת־העולם מצטמצמים המרחקים ע״י התחבורה: 
גובר המאמץ לניצול כל שעל־אדמה וכל מחצב באדמתה 
לקיום האוכלוסיה המתרבית ולסירנוס רמת־החיים העולה: 
התעשיה והצבא דורשים את מיטב החסדים והאמצעים: 
מדינות העולם מתלכדות, מרצון ומאונס, בשני גושי־ענק, 
שאם אינם זהים עם ציורו של מקינדר, הרי יש במהותם 
מעמידת הכוח הימי של "ארצות־השוליים" מול איראסיה 
היבשתית. יש מקום בעולם זה לשימוש בג׳ כשיטת עזר 
וחישוב של אחד הגורמים המעצבים את פגי האנושות, אם 
יצליח מקצוע זה להשתחרר מן המיסטיקה האורגאניסמית 
שנטפלה לו. 

החל מ 1924 , בטאו! בית־נזדרשו של ק} ס ■!!!ן //,״/* 0 26 
.ן. 13 ;. 0 200 —. 3 ט £60 ס 511 ס 13 1 .א ,(האוזהופר 

; 1944 ,( 611030 ?) ץ 800111 05111 1111:1115 06000603006 ־ 60 נ> 1301010 ^ 
; 1944 , 5101 ) 501 ה 0 הז 005 ! 11 ?א ) 7/1 , 11:15 ' 0 ק 0 ) 0 .׳( 8 ז 0 ץ 0 41 
; 1951 , 0 . 11 1/110 ) 0 < 000£ . 0111 !) 10 ( 051101 ^ 0111 , 14305110160 א 

אב. נ. פולק, גאיפוליטיקה של ישראל והמזרח התינון, תש״י. 

ח. ה. ב׳יש 

גאזפיטים צמחי־אדמה), צמחים רב־שנתיים, 

המפתחים מתחת לפני־האדמה מערכת מסויימת 
של נצרים, שהם נושאי גיצני־ההתחדשות של הצמח. נצרים 
אלה עשויים בצורת בצל, פקעת, קנה־שורש ושרשים מעובים. 
בעונת־הגשמים מצמיתים הנצרים הגאופיליים מתוך האדמה 
את העלים ואת עמודי־הפרחים הבוקעים את פני־האדמה, 
ועם תום עונת־הצמיחה מתים כל החלקים העל־קרקעיים — 
פרט לאיבר הגאופילי, החבוי באדמה כשהוא נושא ניצנים 
חדשים, העתידים להצמיח נצרים על־קרקעיים בעונת־הצמי־ 
הה הבאה. 

הג' מרוביב מאד בעולם־הצמחים, ביהוד בין הצמתים 
הרב־פסיגייס, כגון השושניים, האירוסיים והנרקימיים. צמחי־ 
תרבות גאופיטיים הם, למשל, הבצל, השום, תפוח־האדמה, 
הבטטה וכר. מבחינה מורפולוגית נחשבים הנצרים הגאו׳פי־ 
ליים לאיברים מטאמורפיים, שמהותם מזדהה עם שלושת 
החלקים העיקריים של הנצר הוגטאטיווי: השורש, הגבעול 
והעלה, אלא שצורתם הראשונית שונתה בקשר עם תפקי־ 


1 . תחום השלטון האירופי: 2 . תחום השלטון האמריקני: 3 . תחום 
השלטת היאפאני: 4 . גבולות פוליטיים: 5 הגירות הוררפאציפיות: 
6 . הגחות אירופיות ואמריקניות: ד. בירות חדשות בתחום ההודו־ 
פאציפי: 8 . תאריכי מאורעות היססוריים: 9 . תסימות־הגירה: 
10 . הגבלות־הגירה: 11 . מרחבי־סחיה כבושים בידי מעצמות פא* 
ציפיות: 12 . מרחבי־מחיה כבושים בידי מעצמות זרות: 13 . אנטי־ 
דנווה: 14 . האיום הגולשתי. 

מפה זו — שבמקורה היא בחלקה צבעונית — מצטיינת בקווים 
ושירסוטים עזים. המצטרפים לתיאור סמלי של הדינאמיקה של 
מכלול הכוחות והגורמים הפוליטיים. הכלכליים, הגזעיים, האתניים, 
־.צבאיים דהדמוגיאפייס, המתנגשים בתזזזם ההודז־פאציפי העצום 
:תקופה שבץ שתי מלחמות־העולם, יחד עם הרקע ההיסטורי של 
התנגשות זו. 

אמסה משקפת את התפיסה הנאופוליטית של הנאצים 


דם — תפקיד החסנת חמרי־תשמורת. הצורות העיקריות 
של האיברים הגאופיליים הם: 

א) בצל — נצר קצר תת־אדמתי, המורכב מגבעול קצר 
("עוגת־הבצל") ומעלים בשרניים (גלדים) או מחלקי־עלים 
היוצאים ממרפקי ה״עוגה". עוגת־הבצל שולחת שרשים 
כלפי מטה ועמוד נושא־פרחים כלפי מעלה. כל בצל נושא 
בחיק־העלים או בראש ה״עוגה" ניצן או ניצנים של התחד¬ 
שות. מתור הניצן הזה מתפתח מדי שנה בשנה בצל חדש, 
הממלא את מקומו של הבצל הישן (או של הלק ממנו), 
אשר גלדיו התרוקנו מתכנם והיו לקליפות. מלבד ניצני־ 
התחדשות נוצרים בבצלים רבים גם ניצני־רביה, שמתפקידם 
להרבות את הצמח בדרד וגטאטיווית. לפי צורת הגלדים 
מבחינים בין בצלים קשקשניים, בצלים נד־נייס, ובצלים 
אטומים (דמויי־פקעת): וכן מבחינים בין בצלים הד־שגתיים, 



נצל 1 בצל נרני — צבעוני (בק 111 !ז); 
2 בצל השמני — שושז (: 1,11100 ) 


שבהם מתחדש הבצל כולו שנה שנה, ובין בצלים רב־שנתיים, 
שבהם נוצר בכל שנה בצל חדש לצדה של שארית הבצל 
הישן. מידת העומק של הבצל באדמה שונה בצמחים שובים, 
והיא מווסתת עפ״ר על־ידי השרשים המתכווצים, המושכים 
את הבצל לעמקו הנאות. 

ב) פקעת — נצר תת־אדמתי חסר גלדים שהוא עשוי פרק 
אחד או פרקים אחדים של הגבעול, או אף חלק של פרק־ 



פקעת צנונית 

( 031110014 60 ׳י 115 ׳ 54:11 0$ ח 3 נ 1 ק 3 א) 

פ— פסיגים: ק— שרידי הקליפה הראשונה 






155 


גאופיטים — גאוסיסיקד! 


156 


הגבעול" ונושא עפ״ר ניצן אחד או ניצנים אחדים. פקעות 
מדומות נוצרות מההיפוקוטיל של הצמח (כגון הפקעת •של 
הצנונית) ואינן מייצרות ניצגי־התחדשות. הפקעות האמי¬ 
תיות" היוצרות ניצני־התחדשות, מתחלקות לפי אודך-חייהו 
לפקעות־קיימת רב-שנתיות, שאינך מתחלפות שנה־שנה כי 
אם גדלות והולכות ומגדילות את נפחן בכל שנה ע״י צמיחה 
משנית בעובי (כגון הפקעות של הדקפת" של הטמוס וכד)" 
ולפקעות-חילוף, שאינן מתקיימות אלא שנה אחת בלבד" 
וכל שנה מתרוקנת הפקעת מתכנה ובמקומה הולכת ונוצרת 
פקעת חדשה. סקעוח־חילוף נפוצות מאד במשפחת השושניים 
(למשל הסתונית) והאירוסיים (למשל הכרכום)* הן נושאות 
מלבד ניצני־התחדשות על־פי־רוב גם ניצני־התדבות בצורת 
פקעיות זעירות (למשל בסתונית היורה" בלוף וכד). 

ג) קנה־שורש — גבעול תת־אדמתי מארך, המורכב על- 
פי-רוב מפרקים רבים הנושאים עלים בצורת קשקשים עם 
ניצני-התחדשות בחיקם * דוגמות: מיני אירוס" יבלית, צורית 
ארם־צובא. קנה־שורש נבדל משורש ע״י עצם הצמחת 
ניצנים, שהם מתפתחים לגבעולים נושאי עלים ופרחים, 
הבוקעים את שכבת־האדמה שמעליהם. רוב קני־השורש הם 



גןנה־׳ 8 ור׳ 6 . אם 8 רנ 


רב-שנתיים * הם מאריכים־ימים ועשויים להרבות אח הצמח 
בדרך וגטאטיווית — ע״י התפתחות כל פרק הניתק מנצר- 
האם לצמח עצמאי. קני־השורש משתרעים בקרקע על־פי־רוב 
במצב אפקי, לפעמים לאורך עשרות מטרים, ומכל מפרקיהם 
הם שולחים נצרים ירוקים כלפי מעלה (למשל: הינבוט, 
החילף ועוד)! אד יש שהם שולחים נצרים לעומק בכיוון 
מאונך (למשל החיננית, שן־הארי ועוד). 

ד) שרשים מעובים: יש צמחים ששרשיהם ממלאים את 
תפקיד החסנת־המזון! שרשים כאלה הם מעובים, ומדי שנה 
בשנה הם מספקים את המזח לנצרים המתפתחים מעל לפני 
האדמה, מתרוקנים מתכנס ומתים, ובמקומם יוצר הצמח 
שרשים חדשים, האוגרים בתוכם את כל מלאי־התשמורת 
שהצמח המסיק ליצר במשך עונת־הצמיחה. ניצני־ההתחד- 
שות בוצרים על־פי־רוב על גבעול קצר מאד, שגם הוא 
תת־אדמתי ומחובר לשורש המעובה. דוגמות לצמחים בעלי 
שרשים מעובים: בורית־אסיה, העירית, הכתמה. 

* ** ו 

מ. זהרי, לידיעת המורפולוגיה והביולוגיה שיו זע , (השבע 

והארץ, ה-ו), 1940-1938 . 

פ. ז. 

^אזפיסיפןה, המדע העוסק בחקר כדור־הארץ תוך שימוש 
באמצעים פיסיקאליים. הג׳ מסתעפת לשני ענפים: 

1 ) ג׳ במובן הרחב (ג׳ צ ר וים ה) היא המחקר המדעי 
של התכונות הפיסיקאליות של שלושת האיזורים של כדוד־ 
הארץ — הגוף המוצק (ליתו׳ספירה), האיזור הנוזל (הידר(־ 


ספירה) ומעטפת־הגאז (אטמוספירה) — ושל הכוחות הפו¬ 
עלים בהם. היא מקיפה את המקצועות: גאודזיה, גאוכימיה, 
גארטקטוניקה, וולקאגיזם וסיסמולוגיה, אוקיאנוגראפיה, 
הידרוגראפיה, הידרולוגיד* מטאורולוגיה, קלימאטולוגיה, 
ואת חקר המאגנטיות, החשמל והראדיואקטיוויות של כחד- 
הארץ ושל האטמוספירה* סנקודת־מבט מקיפה יותר — גם 
גאולוגיה וגאוגדאפיה פיסית. 

זי ■יי 

2 ) במובן מצומצם יותר מסמנת הג׳ את שימושיהן של 

שיטות פיסיקאליות בהכרת טיבם של האטמוספירה ושל 

קרום כדור־הארץ מבחינת האפשרות לנצל ידיעות אלו 

לצרכיו של האדם (ג׳ שימושית) — לשם הגנה בפבי כוחות־ 

הטבע (תחזית של דעידת־אדמה ושל מזג־האויר), אך בעיקר 

לשם גילוים של אוצרות־טבע מינראליים: מתכות, נפט, 
• ד , 

מים וכד (^ת 0£1 שק 05 זק 31 :> 41 ץ 11 ק© £6 ). חשיבותה של הג' 

במובנה השימושי הזה הולכת וגדלה. 

שיטות הג׳ השימושית מבוססות על הבדלים בתכונות 
פיסיקאליות, הנקבעים על פני הארץ או בעוסק מועט 
והמשקפים הבדלים במבנה הכימי או הפיסיקאלי של שכבות 
תת־קרקעיות בעומק רב יותר. לגילוים של אוצרות־אדמה 
משתמשים: ( 1 ) בשדות־כוח טבעיים — הפוטנציאל הגרא־ 
וויטאציוני, המאגנטי, החשמלי, התרמי, הראדיו׳אקטיווי * 
( 2 ) בשדות־כוח מלאכותיים — שדה חשמלי או שדה כוח 
מכאני, המוחדרים אל עומק התחום התת-קרקעי ונחקרים 
מבחינת חלוקת התגובות המוחזרות משם. בהתאם לכך מש¬ 
תמשת הג׳ השימושית בשיטות מאגנטיות, גראווימטריות, 
חשמליות, סיססיות, ראדלאקטיוויות, תרמיות. השיטות הגרא־ 
ווימטריות והמאגנטיות, וכן שיטות חשמליות מסויימות, 
רושמות דק את סכום הפעולות והתכונות של השכבות 
הנחקרות ואינן מאפשרות את אומדן העומק של שכבות אלו, 
מאחר שהשפעתו של גורם זעיר הפועל מקרוב על מכשיר- 
המדידה שווה לזו של גורם חזק הפועל ממרחק רבג לעומת 
זאת מאפשרות שימות סיסמיות וחשמליות מסויימות קביעת- 
עומק מדוייקת — ע״ס מהירות ההתפשטות של גלים סיס¬ 
מיים או ע״ם שוני במוליכות החשמלית. 

שיטות סאגנטיות משמשות למדידה ומיסוי — 
ביבשה, בים ובאויר — של עצמת השדה המאגגמי הטבעי 
של כדור־הארץ, חלוקתו ושינוייו* סטיות מקומיות בעצמת־ 
השדה מעידות על מציאותם של חמרים פרומאגנטיים או 
פאראמאגנטיים, או על הפרעות במבנה הגאולוגי, שהן לעתים 
קרובות קשורות במציאותם של עפרות, מים ונפט. המכשי¬ 
רים למדידתה ולרישומה של עצמת השדה המאגנטי הם 

המאגנטומטר האפקי והאנכי. 

** * 

שימות גראווימטריות מבוססות על העובדה, 
שערך הגראוויטאציה בנקודה כל-שהיא על פני כדור-הארץ 
תלוי — בין שאר הגורמים — גם בצפיפות של החמרים 
הנמצאים מתחת לנקודה שבה נעשות התצפיות. על-ידי 
המדידה והמיפוי של כוח-הכובד ושל שינוייו והקביעה של 
סטיות מתאפשר גילוים של המרים תת־קרקעיים בעלי 
משקל סגולי שינה מזהישל סביבתם, כגון מלח, סלעי-משקע, 
סלעים גבישיים, וכן גילוים של גורמי־מבנה מיוחדים, כגון 
כיפות, סיגקלינות ואנטיקלינות. המכשירים של בדיקות אלו 
הם: מאזני־הפיתול של אטוש, מטוטלת־ההיפוך של שטו־נק, 
ובזמן האחרון הגראווימסר', 




157 


גאופיסיקה 


158 



בדיקת נאוטיסיהאלית סיסטית 

לטעלה —זויוד־ה׳קדח : למטח — מסלולי הגלים הסיסמיים: סיטיו—סיסטוגראסה 


שיטות חשמליות: אפשר למ¬ 
דוד את השדות החשמליים הטבעיים. 
הנמרים מחמת קיטוב בשטחי־סגע בין 
שכבות שונות, ומחמת תהליכים אלק־ 
טדו־כימיים אחרים בין החסרים התת־ 
קרקעיים, כגון גופי עפרות גפריתיות. 
אך רוב השיטות החשמליות מודדות את 
הפוטנציאל החשמלי ואת צפיפות הזרם 
החשמלי שמחמת הפעלת שדה חשמלי 
או תשמלי־מאגנטי מלאכותי ואת שינויי 
ההתנגדויות החשמליות הסגוליות בחט־ 
דים שונים ובתנאים סטראטיגראפיים, 
מבניים וליתולוגיים שונים, השודדים 
מתחת לקרקע. שיטות אלו מתאימות 
במיוחד לחיפושי־מים בשטחים צחיחים 
מחיחים־למחצד" ועליהן מושתתת גם 
שיטת מגלי־המלקשים, שפותחה במלח* 
מח־העולם 11 . 

שיטות אלו הן מהירות וזולות. חס¬ 
רונן בהגבלת עומק־החדירה ובקשיי 
הפיעגוח של התוצאות. המכשירים הם 
בעיקרם פ 1 טנציומטרים רגישים וגשרי' 
התנגדות לזרם ישר ולזרם־חילופים * 
המכשירי־עזר משמשים גנראטורים, ק 1 ־ 
מוטטורים, מגבירים, אוסצילוגראפים 
ומכשירים אלקטרוניים אחרים. 

שיטות ם י ם מ י 1 ת משמשות 
למדידת מהירות־ההולכה, הצורה והת¬ 
דירות של גלים מכאניים (אקוסטיים), 
הנוצרים מלאכותית ע״י התסוצצולת. 
שיטות אלו מודדות את ערכי הצפיפות 
והגמישות, שהם משתנים מחומר לחומר, 
וקובעות עי״כ את הסוג, העומק, העובי והצורה של הסלעים 
שדרכם עוברים הגלים. שיסה אחת מבוססת על שבירת־ 
הגלים 1 שיטה שניה, המבוססת על החזרת־הגלים, מאפשרת 
למדוד אח עמקן של שכבות מחזירות. בעזרת שיטוח אדו 
אפשר לגלות ולספות בנקל ובאופן מדוייק מבנים עמוקים 
וסטיות־מבנה (שברים, כיפות, סיגקלינות ואנטיקלינות). הן 
מהוות אמצעים ראשונים לגילוי נפט, ולזכותן זוקפים אחוז 
גבוה של ההצלחה בקידוחי־הנסט בתקופה האחרונה. יתרונן 
הוא בעומק־החדירה ובקלות הפיענוח של התוצאות. חסרונן 
של השיטות הסיסמיות הוא בהוצאות הגדולות הכרוכות בהן. 
המכשירים המתאימים לשיטות אלו הם: סיסמוגראף־שדה, 
המורכב מגאוסונים (מיקרופונים רגישים מאד מהסוג האלק־ 
מרודינאמי' או הקאפסיטורי) ומגבירים, ומדי־זרס רושמים 
מסוג גאלוואנוממד־סליל. 

שיטות ראדיואקטיוויות מבוססות על מציאותם 
של תמרים ראדיואקטיוויים בקליפת כדור־הארץ בכמויות 
שונות. איתורם מתאפשר ע״י מדידת עצמת הקרינה על־פני 
השטח. משתמשים במונה גיגר (ע״ע) ובזמן האחרון גם 
במונה־ניצנוץ, העולה על מונה־גיגר ברגישותו וכן ברישום 
יעיל של עצמת קרינת־גמה. 

שיטות תרמיות משמשות למדידת שינויי־הטמפ־ 
ראטורה המקומיים והמרחביים קרוב לפגי־הקרקע או בעומק 


לא־רב בתוך הקרקע. טמפראסורודהארץ (לפחות בחלק 
החיצוני של קליפת כדור־הארץ) עולה עם העומק, ז. א. עם 
ההתקרבות אל מקודות־החום, שהם: 

א. התפרקות תמרים ראדיואקטיוויים, הנמצאים בחוד 
כדזר־האדץ! 

ב. ראקציות כימיות, כגון חימצון או שינויי־הרכב של 
גופי־עפרות, חימצון של גאזים פחמימניים הנפלטים מאגנים 
טבעיים של נפט 1 

ג. וולקאניזם. 

יציאת החום ממקורות אלה דיר הקליפה החיצונית של 
כדור־הארץ תלדה בכל מקום במוליכות התרמית של התמ¬ 
רים השונים שמהם מורכבת הקליפה. מדידת מפל־הטמפרא־ 
טורה עלולה לספק אינפורמאציה חשובה על הימצאם של 
המרים כגון גופי־עפרות, מלחים, נפט, גאזים ומים. המכשירים 
של הבדיקה הגאותרמית הם: צמד חרמי מחובר אל גאל־■ 
וואנומסר ופ 1 םנציומטר רגישים, י או''מדחום חשמלי מחובר 
אל גשר־התגגדות רגיש. בשני המכשירים דיוק־הקריאה 
מגיע עד * 0.01 . החלקים הרגישים לחום מובבסים לתוך 
קידוודיד שטחי, והמדידות נעשות אחרי התהוות מצב של 
שיוזי־משקל תרמי בחוד הבור. הפרעות מקומיות במשטחים 
האיזותרמיים המתקבלים בשורה של בדיקות כאלו (כמובן, 
מתוך התחשבות בהשפעות ט 1 פוגראםיות של הסביבה) 















































159 


גאופיסיקח—גאורגח, סטפן 


160 


מתפרשות כעדות לסטיות גאולוגיות של המבנה או של הרכב 
השכבות. 

חקירות בתוך קידוחים: רוב השיטות המתוארות 
ניתנות להפעלה לא רק על פני הקרקע אלא גם בתוך 
קידוחים, שבהם נמדדות התכונות המאגנטיות, החשמליות. 
התרמיות והראדיואקטיוויות של שכבות־האדמה, שדרכן 
חודר הקידוח בזו אחר זו. רישומים רצופים של שינויי התפי־ 



יזומק קנו. 

נ?יט סיפטיים 

נ?י־ק:(.=נלים פריטאריים, ראשוניים) — גלים ארכיים; 
נלי־ 5 (=נלים סקונדאריים. שניוניים) — גלים רתביים, שאינם 
טתפשטים אלא בטחוק. 

סהירוח־ההתפשטות של שני סוני הנלים נדלה והולכת עם החדירה 
לעוטק עד לנבול הנרעיז 

נות הפיסיקאליות בפונקציה של העומק הם אחד האמצעים 
הבדוקים ביותר לפיענוח של תוצאות קידוחים עמוקים. לשם 
בך משתמשים היום במכשירים אוטומאטיים, מופעלים ממעב¬ 
דות נעות, שמהן מורידים לתור הקידוחים את שפופרות־ 
הניסיון, המתוכננות במיוחד לכל סוג של מדידה. נוסף על 
התכונות הפיסיקאליות רושמים המכשירים באופן רצוף גם 
את צורת הקידוח ואת קטרו המתחלף, והם מאפשרים איתור 
של צימנטאציה בעמקים גדולים וניקוב קירות הקידוח לשם 
נטילת דוגמית בכל עומק שהוא. — רוב השיטות האלו 
הן המצאות של החוקרים הצרפתיים ש. ומ. שלומבןז׳ה 
(■ 01 §ז 80 ךתנ 501111 ). 

גי טהורה — , 1% ^ 1 /<} 14 {( 1 )<< 11 ))<}*£ . 4 ,ז 

. 1939 ,( 11 ״)£ 

1 ' שימושית — , 1111011 ) 10 <};<£ 4 >) 11 ץו 1 <} 0 ) 0 , 1 ) 44611311 . 4 . 0 
, 011 !ס/ 11% ' 1 ))ק 01 )£ 4 ! 111 ץ 1 /ק 0 ) 0 ,ת״ 1 ש 11 ) 146 ״ 1 ״ 1 ; 1940 
, 118011 ־ 1 ? ; 1943 , 51% ץ 1 /<} 0 ) 0 ) 1 /) 0%111 <'/ ,ז 101550 \ ■ 0 , 1940 

0111114x11%( 4. 01)$(<1/01141(11 0(0(1(%1(1%, 1949; ]. <3. 13100- 

. 1950 , 5 ) 1 !ץ 1 /ק 0 ) 0 ו 01101 ) 10 ק £1 ,ע 510 

ו. ש. 


גא 1 ך^ה. מטפן — 8 0 ! 000 £311 ם 81 — ( 1868 , בידסהים 
שליד בינגו [מחוז הרין, גרמניה] — 1933 , מעוזיו 
שליד ל 1 קארנ 1 [שווייץ])" משורר גרמני. בן למשפחה קאתו־ 
לית אמידה של איכרים ויוגבים. מנעוריו למד שפות אירופיות 


שונות, כדי לקרוא דברי סופרים גדולים במקורם ולתרגמם 
(בודלך, דאנטה, שיקספיר). למד פילולוגיה ותולדות־האמנות 
באוניברסיטאות פאריס, ברלין, מינכן. בפאריס היה קשור 
לחוג הסימבוליסטים.* מאלארמה, ורלן, ויליה דה ל׳איל־אדן. 

,/ :׳ ןץ ^ ־ ן 

באנגליה עמד במגע עם אנשי האסכולה הפררפאלית. 
בנסיעותיו הרבות באירופה קשר קשרי־ידידות עם משוררים 
ואמנים צעירים, שחיפשו כמוהו דרכים חדשות להרמת קרן 

חמויויח מחוזי ונתודדידח ייי״ייי- ■ 

. 

רצינותו, עקשנותו, גאוותנותו 

, , סטפא] נאח־נה 

וחגיגיותו, רצונו לשמור על אי- 
חלות חמרית ורוחנית, שאיפתו להאציל את השירה, לעשותה 
לדבר יקו״ערד המיועד ליחידי־סגולה בלבד, כמקור השראה 
רוהנית ואסתטית. 

שיריו הראשונים ( 1890 — 1892 ) הוצאו באכסמפלארים 
מועטים, לידידיו ולא למכירה. מ 1892 יאילד הוציא לאור 
את הקבצים $1 מט£ 110 > ■ £21 ! 813110 ("דפים לאמנות"), 
שהופיעו לעיתים לא קבועות ( 12 הוצאות) עד 1919 והוצאו 
לא למכירה, אלא בשביל חוג־קוראים מצומצם, שנבחר ע״י 
המשוררים המשתתפים בהם. ב 1898 הוציא ג׳ לראשונה 
שירים בשביל הציבור הרחב! ב 1899 , 1904 ו 1909 הוצאו 
למכירה מבחר יצירות מה״דפים" בשלוש הוצאות מיוחדות. 

שירי ג/ ספרי ידידירתלמידיו וה״דפים" היו שונים 
בצורת הדפסתם מהצורות המקובלות ! ג׳ הנהיג אח ה״מינוס־ 
קולה הקארולינגית", ביטל את האותיות הגדולות (חוץ 
מבראש השורות), מיעט בסימני־פיסוק ושינה את צורת־ 
הכתיב במלים רבות. — עורך ה״דפים" הקפיד לפרסם רק 
יצירות שהיתר. ניכרת בהן השאיפה לשלמות ושנראו לו 
קרובות לגישתו ולרוחו. נושאי ה״דפים" ומרכזם היו חוגו 
המצומצם של ג׳ — משוררים, סופרים, אמנים וד. 1 גי*דעות, 
שביניהם בלטו: הוגא פון הופמנסתל (ע״ע), מכם דותנדי 
(ע״ע), ארנסט הרם (ע״ע), לודויג קלגס (ע״ע), היהודים 
פ. גונדולף (ע״ע) וק. וולפסקל (ע״ע). הם לא היו בעלי 
השקפת-עולם אחידה, אד הצד השווה שבהם היה שבעיניהם 
הפכה השירה לפולחן דתי, ומורם ורבם ג׳ — לכוהנה הגדול. 
על פי תפיסתו של ג׳ — עיצוב הראיה, התחושה והמחשבה 
ע״י השירה מחולל שינוי־ערכים מוסרי. מתוך התרחקות 
מענייני חיי יום־יום מחפש המשורר כוחות נצחיים, המת¬ 
גלמים בשגב של מלים ובאגדה, בדברים נדירים יקרי־עדך, 
בכוחות־הטבע, בתהומות־הנפש של האומה הגרמנית. גילדם 
של ערכים אלה בהיסטוריה הם — לפי ג , — עולמה של 
היוונות העתיקה, שאותה ראה—בעקבות הלדךלין (ע״ע)— 
באספקלריה של יופי וגבורה טראגיים, עולמן' של הקיסרות 
והאבירות של יה״ב, וביחוד האישים הגדולים — "הגיבו¬ 
רים" — של בל התקופות. בדומה לניצשה (ע״ע), שממנו 
הושפע החוג כולו, ראה ג' שתורות לעתידה של חברת 




161 


גאורגה, סכזפן—גאורגיה 


162 


החילוניות, הבינוניות והרמוניות של ימינו וציפה לגאולה 
ע״י ״מנהיג״ — דמות דמיונית של גיבור ונביא באחד, 
הסודיות שאפפה את שירתו של ג׳, את תורתו ואת הוגו 
עודרה תשומת־לב בחוגים אינטלקטואליים, באוניברסיטאות 
ובעיתונות. בשנים 1903 — 1904 חל משבר חברתי־רוחני 
בחוגו של ג׳ עקב המחלוקת שבין ג׳ ותלמידו הנאמן וולם־ 
סקל לבין ל. קלאגס וא. שולר. קלאגם דגל אז במלחמה 
מוחלטת נגד הנצרות ובמאבק נגד כל הצורות המקובלות, 
ודרש מג׳ לצאת מהסתגרותו בהסתכלות והגות בלבד ולמצוא 
דרך לפעולה ולמעשה ולהשפעה ישירה על העם והעולם. 
ג׳ דחה את "הקאניבאליזם הרוחני" (פ. וולטרס) של קלאגס, 
והוא וחוגו ניתקו את קשריהם עם קלאגס ושולר. 
לפני מלהמת־העולם 1 נמתחה על ג׳ ביקורת מצד חוגים 
סוציאליסטיים ולאומניים כאחד בשל גישתו האריסטוקרא־ 
טית, האנטי־עממית והאנטי־המונית. אולם בשנות ה 20 התחילו 
חוגי האינטליגנציה הלאומנית והנאצית להציג את ג׳ כאחד 
משלהם ואת תורתו — ביהוד אח התנגדותו לרעיון השוויון 
ואת חזון ה״ריך״ והמנהיג — כתורתם. עם עליית הנאצים 
לשלטון ב 1933 הוצעה לג' (ע״י היטלר או גבלס) נשיאותה 
של אקאדמיית המשוררים הגרמניים! ג׳ שהתייחס לתנועה 
הנאצית — כלגילוי של יצרי־האספסוף — בביטול של 
שתיקה, דחה את ההצעה בשאסינפש והעדיף להגר לשוויץ, 

ושם מת. 

שיריו תורגמו לשפות אירופיות רבות. שירתו (אף לא 
תורתו) נתחללה בפי מאסרלינק, ד׳אנונצל, מאלארמה! 
הפילוסוף גאורג זימל (ע״ע) כתב עליו בהערצה, אך הסוצ¬ 
יולוג הדמוקראטי מכם ובר (ע״ע) דחה את תורתו. כמה 
מידידירתלמידיו, למשל הוגו פון הופמאגסתאל והמשורר 
ההולאנדי א. פדוי, פרשו סמנו ומחוגו — מהם מחמת ניגו¬ 
דים אישיים, שאפיו הרודני של ג׳ גרם להם, ומהם מחמת 
התנגדות לסטייתו מהשירה הטהורה אל דרכי "נבואה" ו״חזון" 
בענייני השקפת-עולם פילוסופית, היסטורית וחברתית. 
£3) כתביו: , 31 נ 31 § 1 \.; 1891 1311 ־ 1 ^ 11 ? ; 1890 , 1 וש 11 ח 1 ז 

1892 ; 035 1311 ש 0 5 ש 1 > ד 1 :ו 1 קנןש' 1 ' זש 0 ; 1897 ,ש 1 שש 3 זש 1 > ז - 
81899 , 5 מש ; X111118 ש;ותשנ 1 ש 51 זש 0 ; 1903 ,מש 31 ד 1 >מגו ש§ג . 
1907; 01917 ,£ש 1 ז£ זש 0 ; 1914 , 105 ) 800 6$ (> מזש 51 1 ש ; 
035 כל כתביו ב 18 כרכים, 1927 — 1934 . 1928 ,! 1 ש 1 ש 8 שטשת 

?. 011111101?, 51. 1 > . 14 . 0 . 51 , 0110-5 ^ .? ;* 1930 , 1921 ,.ס . 

8'21141■ /. 41. 1930; 8315111* !>?51115, 51. 0.. <114 04- 

14 / 1141/14 4 . 7 / 4 {!/ 14 ! 4 /> 0 !(, 1935, 11  1 !> 0411 ק . 
11011113(1 (15(631, 1953* 

. א. וי 

גאזךגיה (בגאורגית — סכרתולו, ברוסית — גרוז;ה 
3 מ 3 ץק-]]; השם הרשמי—הרפובליקה הסוציא¬ ] 

,([1 ליסטית הסובייטית הגרודת [.? . 0.0 33 >ו 10 ו 311 ץקי 
רפובליקה סובייטית, אחת מחברות בריודהמועצות (ע״ע). 
מבחינה אדמיגיטטראטיווית נכללים בה: הרפובליקה האו¬ 
טונומית של אבכזיה (ע״ע), הרפובליקה האוטונומית של 
אג׳תה (ע״ע), והמחוז האוטונומי של דרום־אוסטיה (ע״ע 

אוסטיט). 

ג' תוססת את החלק המערבי של טראנסקאווקאזיה 


(ע״ע קוקז). שטחה 76,200 קמ״ר; תושביה 3,550,000 (אומדן 
1947 ). גבולותיה: במערב — הים השחור, בדרום — תורכיה 
וארמניה הסובייטית, במזרח — אזרביג׳אן הסובייטית, בצ¬ 
פון — הרפובליקה הסובייטית הרוסית. בגבולות אלה מש¬ 
תרעת ג׳ משבי עברי רכס סוראם, כוללת את שפלת־קולכידה 
על חוף־הים במערב, את מחציתו המערבית של אגן נהר- 
קורה במזרח, את המורדות הדרומיים של הקאווקאז הגדול — 
שגם שיאיו אלברוס ( 5,633 פר) וקאזבק ( 5,043 מ׳) נמצאים 
בגבולות ג׳ —,'ואת המורדות הצפוניים של הקאווקאז הקטן. 
ג׳ כוללת איזורים טבעיים רב־גוניים: ערבות במזרח, הרים 
חשופים בדרום, קרחונים בצפון ואיזור סובטרופי לח במערב. 

האיזור הטובמרופי המערבי הוא בעיקרו אגן הנהר ריאון 
( 310 ק״מ), המשתפך לים השחור. אקלימו חמים*ימי! הטמפ- 
ראטורה השנתית הממוצעת ״ 14 , המשקעים השנתיים מ 1,500 
עד 2,600 מ״מ — הכמות הגדולה ביותר בברית-המועצות. 
חלק גדול מן האיזור מכוסה ביצות, שהן קיני־קדחת, 
ויערים טובעניים. האיזור המזרחי ההררי, אגן הקורה העי¬ 
לית, הוא בעל אקלים יבשתי, חם בקיץ וקר מאד' בחורף. 
אגן־הריאון וחוף הים השחור הם איזור החקלאות הטוב־ 
טרופית— גידולי גפן, תה, עצי-הדר ועצי-פרי אחרים, טא- 
באק, באמבוק, איקליסטוס. המזון העיקרי כאן—לאדם 
ולבהמה— הוא התירם. העמקים בדרום הם אמורי חיטה 
וכרמים. האמור ההררי הוא בעיקר שטח יערות ואחדם, 
שכלכלתו מושתתת על מרעה צאן ובקר. 

מקורות-האנדגיה, הגלומים בנהרות עשירי־המים ומהירי- 
הזרם, הגמונים משלגיהם וקרחוניהם של ההרים הגבוהים 
ומשפע־המשקעים, משמשים יסוד להקמתן של חחנות־כוח 
הידרו-אלקטריות מרובות, שהן — יחד עם אוצרות־אדמה 
רבים — מכשירים את ג׳ ליהפך ארץ תעשיינית. מחצביה 
העיקריים הם: מאנגאן, בקרבת צ ׳יא ט ירה, שמרבציו הם 
מן העשירים בעולם; פחם באימרטיה (בקרבת טקיבולי 
וטקוךצ׳לי)* שמן־אדמה בערבת־שיראק בכאתטיה. הולכות 
ומתפתחות תעשיה כבדה, וכן תעשיה של מכונות, תעשיית 
עץ וחמרי־בניין, תעשיה של חמרי-מזון. בחקלאות החדישה 
מופיעים כענפים חדשים גידול הכותנה והמשי. האמצעים 
הטכניים החדישים מאפשרים גם עבודות ייבוש וניקוז 
נרחבות בקולכידה, כדי להפוך את כל איזור־החוף לאיזור 
פרדסים, גורם כלכלי חשוב בג׳ — בדומה לשוויץ — הוא 
נופה הנהדר ונוחות־האקלים בחלקים מסויימים של הארץ, 
שבהם מתפתחים מקומות מרפא ונופש, שאחדים מהם מצ¬ 
טיינים גם במעיינותיהם המינראליים. 

ג׳ קשורה לחלקים אחרים של ברית-המועצות בקו־רכבת 
מערבי לאורך חוף הים השחור, בקו-רכבת מזרחי דרך בקו 
(ע״ע) ובכבישים — שנסללו תחילה משום צרכים צבאיים — 
החוצים את רכס הקאווקאז הגדול. המדינה מייצאת: מאב- 
גאן, נפט ומוצרי-נפט, מלט וחמרי־בניין, טבק, פרי־הדר, 
יין, תה, שטיחים. 

כ% מן האוכלוסיה הם בני העם הגאורגי, כ 10% — אר¬ 
מנים, כ 20% — רוסים* וכן מצויים מיעוטים מבני העממים 
הקאווקאזיים האחרים. בשליש האוכלוסיה כבר יושב בערים, 
המתפתחות וגדלות במהירות. הערים העיקריות הן: הבירה 
טביליסי(ע״ע) או טיפליס, קוטאיס, והנמלים בטוסי(ע״ע), 
סוטי, סוכומי. 



163 


גאורגיזז 


164 







165 


גאורגיח 


166 



הגא 1 רגים. העם—המכונה גאודגים בפי האירופיים, 
גרוזינים בסי הרוסים, גורג׳ים בפי המוסלמים ופרתולי 
בפי עצמו — מו׳נה כ 4 * 2 מיליון נפש. הוא משתייך'לענף 
הדרומי של העמים הקאווקאזיים. הגאורגים הם גבוהי״קומה, 
שחורי־שער ושחורי״עיניים, טיפוס אנושי מפורסם לגוי סיסי, 
לפנים היו הגאורגים—יחד עם שבטים קאווקאזיים אחרים— 
מוחזקים באירופה כנציגים האידיאליים של ״הגזע הלבן"— 
"הקאווקאזי'. — הגאורגים הם עם תרבותי עתיק-יומין, בעל 
לשון הנבדלת מלשונותיהם של כל שכניו ושבה נתחברה 
ספרות חשובה. העם שמר על ייחודו התרבותי והלאומי, 
ובמידה רבה אף על עצמאותו המדינית, כ 2,000 שנה, בהיותו 
מוקף עפים וממלכות גדולים ואדירים ממנו ובמאבק בלתי־ 
פוסק עפהם. הרוב הגדול של הגאורגים הם נוצרים־אורתו* 
דוכסים, המאורגנים בכנסיה לאומית! מיעוט קטן הוא 
מוסלמי. 

מן הלשונות המצטרפות לקבוצה הגאורגית (פארתולית 
או איברו־קאווקאזית) התשובה היא הגאורגית עצמה, 
המשמשת לשון הספרות, הכנסיה והמיגהל בכל רחבי ג׳. מיתר 
הלשונות הפארתוליות, שהן קרובות מאד לגאורגית, מינגר־ 
לית ולאזית (או צ׳אנית) מדוברות באיזורים הגובלים בים 
השחור, וסואנית שגורה בסי שבט היושב בהרי ג׳ המערבית. 
הלשון הגאורגית מצטיינת בגמישות המבנה ובעשירות אוצר־ 
המלים, וכן בצלילות ובמרץ־ההגיה. היא עשויה להביע את 
הדקים והמסובכים שבמושגי הספרות והמטאפיסיקה ונוחה 
להסתגל למערכת המונחים הטכניים המודרניים. 

מבחינה פונטית מצטיינת הגאורגית בפשטות יחסית של 
מערכת־התנועות, שבן אין דיפתונגים מצויים בלשון של 
זמננו, ואילו מערכת־העיצורים מסובכת במידה ניכרת. קשיים 
מיוחדים נגרמים לזרים בהגיית הצמודים־למחצה (האפרי־ 
קאטים) והגרוניים בג׳, ומה גם שמצויים בה לרוב צרורות 
של ארבעה או חמשה עיצורים, כגון 011 ^ז/י 5 ! 1 זז — "מחנר׳י. 

או 3 ׳!ת 1 ן> 15 >זנ 1 — "הזהר*. 

מבחינה דיקדוקית ראויות לציון כמה נקודות מעניינות. 


בגאורגית החדישה אין דרך לציין את המין או את הידוע, 
אעפ״י שבג׳ הקלאסית היה הידוע מובע ע ״י כיבו,. 
הרמיזה. לעומת זה נשתמרה בג׳ החדישה מערכת נטיית* 
השם בשלמותה. ריבוי־השם מובע על־ידי תוספת הסיומים 
״*־ (בסיגנון הקלאסי או המליצי) ^ (בסיגנון השפה 
המדוברת ואף הספרותית החדישה). היחס הארגאטיווי, 
המיוחד לגאורגית, בא לציין את נושא הפועל־היוצא בעבר־ 
סתם ( 301-151 ). את מערכת נטיית־השם משלימות מלות־יתס 
בצורה תוספות בסוף שורש־חשם (פוסמפוזיציוח). 

מערכת־הפעלים נראית לכתחילה כמסובכת ביותר. אולם 
ברוב המקרים ניתנת כל צורה של הפועל להתפרק לכמה 
חלקים או אלמנטים שמהם היא מורכבת. האלמנט היסודי 
הוא השורש, המורכב עפ״י רוב משני עיצורים! כדי להטות 
פועל נתון יש לבודד תחילה את השורש. הנטיה נעשית 
בדרך־כלל ע״י תוספת לציון הגוף בתחילת השורש (פרפיכם) 
ותוססת לציון היחיד או הריבוי בסוסו (סופיכס). נוסף על 
שיטת־יסוד זו באות תוספות בתחילת השורש או בתוכו 
(אינסיכסים) לציון המושא העקיף! וכן משמשות תוססות 
בתור השורש בצורת תנועות לציון פעולה חוזרת או סבילה. 

בזמן האחרון גילה המחקר הבלשני צדדים דומים בין 
הגאורגית והבסקית (ע״ע)! קצת החוקרים רואים בעמים 
הגאורגי והבאסקי, ואולי גם האטרוסקי(שאינו בנמצא עוד), 
שרידים בודדים של משפחת עמים, שישבו לפנים על חופי 
הים התיכון וחים השחור בטרם הציף אותם גל הפולשים 
ההו׳דו־אירוסיים. 

-ז 16 { 6€ ? 1 , 2£ )ו 01131 ״£ ; 1915 ,*/ 0 ׳! 6£6 * £607£1 03$ ,£[!ס 0 

,■ 13111 ..%/ ; 1923 , 156 ) 46 ) 4 > 0 16 454715 5 ? 11 }> 0$010%1 ז\( 11 ז 1 > 61165 

,* 77661161 )$ 4671 ( 45156 > 127 ) 477% ) 4<15 511x44 מ* £{ £ 11 *[14?17X7 

, 1930 , 17 67131417% * 03 . 0 ; 1928 

. 11 ; 1931 , 0£07£16717%6 6 * $1 * 13 £4 ,€׳ 1 שו־ 01 €1 זזגוג 

£^8/^  

- 11006 ק 0 , 08 ה £83 . 1900.3 ,)!!■ 01 * 0 10 ) 4 ) £4111017 

,ץ^ז״גא .א ; 1906 ,אאססס? א ממ 3 ץקז סאאשמממ 

; 1921 ,\ 11 < 111 <)) 7 ( 71 ) £00 ) 11 ) 11101170111 ) 10111014 ) 1 ( £1 , 71 ) 07£1 ) 0 

. 0 .£ . ; 1921 ,) 7171 ) £407£1 ) 71100011 ) 4 £0 .ץ^תוזץס , ^ .ע\ 

. 1932 ,)! 0/1 )£ ו 07£107 ) 0 ) 1/1 ( 0 ? 1411101 4 , 1160 ^ 

א. את. 

תולדות היהודים בג׳. מסורת ביד יהודי ג׳ 
(ה״גורג׳ים") שהם צאצאי עשרת־השבטים שהוגלו על־ידי 
שלמנאסר! כהוכחה לאמיתותה הביאו את העובדה שאין בין 
יהודי ג , כחגים. לפי מסורת אחרת, מוצאם הוא מגלות יהודה 
אשר הגלה גבוכדנצד. ייתכן, שכבר בתנ״ך מוזכרים יהודי 
קאווקאז(כספןא [עז׳ ח, יז]ז, משך [תה׳ קב, ה]— מצחתז). 
יש המוצאים גם את "אפריקי" שבתלמוד (תמיד ל״ב, א׳ 1 
סנה׳ צ״ד, א׳) בסביבות ג׳, ולדעתם הגיע ר׳ עקיבא (ר״ה, 
כ״ו, א׳) עד לג׳. מכל מקום, קדום הוא הישוב היהודי בג/ 

לפי "תולדות ארמניה" של משה מחורו היה מוצא מש¬ 
פחת בגו־ט, שהעמידה מלכים בארמניה ובג׳, מאחד משועי- 
יהודה, שנשבה ע״י נבוכדנצר. גם משטחות אחרות מן 
האצולה הגאורגית היו לפי מקור זה ממוצא יהודי. 

המסורת הגאודגית והארמניח מדגישה את תפקידם של 
היהודים בהפצת הנצרות באחור זה. בסביבות מצחת נמצאה 
כתובת ארמית באותיות עבריות על קברו של יהודה גורד. 

ייתכן, שיהודי-ג׳ השתתפו בתנועות המשיחיות האנטי־ 
תלמודיות החל מהמאה ה 9 ואילך. עכ״פ קיימת מסורת, 
המקשרת את מוסא זעטראני(ע״ע) עם ג׳ והקוראת לו אבו- 
עמראן אל-טיפליסי. קרקסאני מעיד, שעוד בזמנו היו קיימים 
בני הכת שנקראו "הטיפליסיים". יהודי־ג' היו שכניהם של 
הכוזרים, ואפשר להניח, שהיה קשר־גומלין תרבותי בין 
הכוזרים והאלנים ובין יהודי-ג׳. 

כנגד זה מעיד ר' אברהם בןידאוד על נאמנותן של 
קהילות-ישראל בג , ("ארץ הגרגשי ונקרא גרגאף׳) ליהדות 
הרבנית, ר׳ בנימין ממוחלה מונה את יהודי-ג׳("ארץ גוחן 
הנקראים גרגנין, היושבים על נהר גיחה, והם הגרגשי והם 
מתעסקים בדת הנוצרים") בין אלה, אשר "ראש־הגולה נותן 
להם רשות בכל הקהילות האלו לשום על כל קהל וקהל רב 
וחזן, כי הם באים אליו לקחת הסמיכה ורשות ומביאים 
לפניו דורונות ומתנות"! הוי אומר, שבזמנו, סוף המאה 
ה 12 , כבר באו יהודי־ג׳ במעגל ההשפעה של ישיבות־בבל. 
ר׳ פתחיה מרגנשבורג, כ 10 שנים אחריו, מספר על מיעוט 
מספרם של היהודים בערי ג׳. גם מארקו פולו, שעבר אח ג׳ 
ב 1272 , מציין שיהודים יושבים בטיפליס, אם כי מספרם 
איננו מרובה. 

הנוהג של "עבדות-האוצר" (ע״ע) חדר, כנראה, גס לג׳: 
ב 1328 העניק המלך אלכסנדר 1 לקאתוליקום לשעבר ול־ 
אפטריארך דיומטיום ביז השאר גם 27 משפחות יהודים, 
ובשמו של מלך זה קשורות רדיפות על יהודי־ג/ 

עם ההתפוררות הפאודאלית של הממלכה וחוסר-הבטחון 
הכללי במאה ה 15 גדל סבל היהודים ונעשה קשה ביותר. 
תלותם בבעלי-האחוזות גדלה, והם נתחייבו בעבודות קשות. 
היו יהודים שירדו למצב של עבדים ממש, ובנות-ישראל 



175 


גאורגיה—גאורגיום 


176 


נמכרו להרמונות השליטים המוסלמים. מצב זה נמשך עד 
ראשית המאה ה 19 , כאשר סופחה ג׳ רשמית לרוסיה. זכר 
הדיכוי והפגיעות ביסים ההם היה חי בקהילות־ג׳ עוד 
במחצית השניה של המאה ה 19 .— נוסע גרמני מוסר ב 80 ד 1 , 
שיהודי הכפרים בג׳ לא הקפידו בשמירת־מצוות, ומשום 
כך כונו בסי אחיהם בערים "כנענים". איחור הקשר עס 
התרבות היהודית בבבל, הדיכוי הממושך והגדידה המתמדת 
גרמו, כנראה, להעדר יצירות תרבותיות של יהודי־ג , . לשונם 
המדוברת היא לשון חושבי־המקום. 

גם בעיני השלטונות הרוסיים נראו יהודי־ג׳ כשאר 
תושבי־הארץ. מכל מקום לא הופעלה לגביהם בזמן הראשון 
התחיקה המגבילה המיוחדת ליהודי רוסיה כולה. חוקת 
1804 התירה את התיישבותם של היהודים ה״אירופייבד 
בקאווקאז! אולם רק מספר מצומצם של בעלי־מלאכה הגיע 
לג׳. פקודת־הסנאט מ 1825 אסרה את התיישבות היהודים 
בקאווקאז, ו״התקנה בדבר היהודים״ מ 1835 הוציאה את ג׳ 
מכלל השטחים המותרים לישיבת־היהודים. התעוררה אן* 
בעיית גירוש היהודים משם, אולם השלטונות המקומיים הת¬ 
נגדו באוסן נמרץ לגירוש וטענו כי חלק ניכר מן היהודים 
עוסק בחקלאות ובמסחר, וחלק מהם — צמיתים. ב 1835 
ישבו בעיר קוטאים ובסביבתה 1,363 יהודים ו 113 קראים, 
כגורי — 1,040 , באכלציך — 623 , ובטיפלים 61 נפש יהודים! 
ס״ה בג׳ ובכל האיזור שמעבר להרי־קאווקאז — 12,234 
נפש. לפי מפקד 1897 הגיע מספר היהודים בג׳ ל 18,574 
(בפלך־טיםליס 9,710 , ובפלך־קוטאיס 8,864 ), מהם 6,665 
יהודים מקומיים! אולם ייתכן שמספרם של אלה איננו 
מדוייק. בסוף המאה ה 19 ובראשית ה 20 כבר היו קיימות 
בג׳ קהילות של יהודים אירופיים, והיחסים ביניהם ובין 
היהודים המקומיים היו מתוחים. ב 1863 החלו יהודים מג , 
לעלות לא״י. ב 1914 היו בארץ כ 500 מבני העדה הגודג׳ית, 
בעיקר בירושלים! ב 1920/21 היו בארץ כ 1,700 מהם. 

ב 1878 נתעוררה עלילת־דם נגד יהודים תושבי כפר 
בסביבת קוטאים! הם נאשמו ברצח נערה כבת 6 . המשפט 
התקיים ב 1879 , והנאשמים, שעליהם הגנו עורכי-דין מפור¬ 
סמים מרוסיה, זוכו מכל אשמה. 

עם הקמת הרפובליקה העצמאית בג׳ ב 1918 קיבלו היהו¬ 
דים שוולן־זכויות מלא ומילאו תפקידים חשובים. בג׳ הסו¬ 
בייטית היה מספרם ב 1926 — 21,105 , והם הצליחו לשמור 
על ארגון קהילותיהם ואורדדחייהם. עד למלחמת העולם 11 
התייחסו השלטונות למנהגיהם ולמוסדותיהם הדתיים של 
היהודים בסובלנות יחסית. הנסיוגות לארגן קולחוזים של 
יהודי־ג׳ לא הוכתרו, כנראה, בהצלחה, ובזמן האחרון מור¬ 
גשת משיבה העירה. ב 1933 נוסד בטביליסי מוזיאון היסטורי־ 
אתנוגראפי, המוקדש לחקר תולדות יהודי־ג׳ והממשיך להת¬ 
קיים עד הזמן הזה. בימי מלחמת־העולם 11 התרכזו בג׳ 
זמנית יהודים מהמפונים משטחי הכיבוש הנאצי. 
א. הרכבי, היהודים ושפת הסלאווים, 120-106 , תרכ״ז! 

י. י. טשארבי, ספר המסעות בארץ קוקז ובמדינות אשר 
מעבר לקוקז, תרפ״ד! - 1 ! 1 ז 0 י 1 ,״ון* *< 1 ?ס 0£ * 4 *? 1-111101 

. £1 ; 1849 , 1 * 011 * 8 ? £44 * 41411111 ? 1 .* 1 *( 1 ! * 4$ 814 ' 14 ן> 141 { * 1411 ;> 

1 ) 1 ) 111111 1 * 14 ,ז 838 ; 1894 , 111141 ^ 044 ^ 11 * 1 11 * 146 [ * 1 ( 1 , 14312 
406 ! 00 מ 73 ז(, 8 ; 1902 , 111 * 1 ^* 0 ^ 0 1 ( 1141 1 * 1 1 * 1 * 1 ? 02 ?(? 10 !ז 
; 1880 ,( 7 . 7 , 686/111076143 מ 680143 ק £8 ) 630 ^ 
0 ־^ 140 ^^^ 6 ק X0 מ 806 ס 1 \ 1 11 !ז 168 י)ק\ג 1 ן 8 ק 11070 
68 ק £8 , 8/1 ־ 1 ־ 31 ^ 1 .}/ ; 1893 ,( 31611113 .ק 6 מ) 

, 0601111 ? 6 668 ק £8 88 ק 11070 ) 3814336 ) 1 113 

. 1921 ,( 85-95 , 1 . 148 , 11 .ד 

ש. אם. 



נאורניוס חקדוש, פסל־ברינזה בחצר ההרארשי: בפראג 
(סארטיז ונאורג פון פ?אוז:בורנ, 1373 ) 


^אזךגיזם ( 467105 > 8 י 1 ). קדוש נוצרי! יום־זכרונו ב 23 
לאפריל. הגרעין ההיסטורי שבאגדות המרובות 
על חייו ועל מותו של ג' הוא שנוצרי בשם זה נהרג על 
קידוש־אמונתו בדיוספוליס (לוד), כנראה בימי דיוקלטיא- 
נום קיסר, לפי המסורת ב 303 . יש שסיפרו שהיה מאנשי- 
לוד, אולם בדרדכלל נאמר במקורות, כי היה ממשפחה 
נוצרית מקאפאדוקיה, היה חייל אמיץ־לבב משומרי־ראשו 
של דיוקלטיאנוס ובימיו נהרג. כבר בתעודות מן המאה ה 5 
נזכר קברו בכנסיה בלוד, המקודשת לשמו. פולחנו של 
"המארטיר הגדול" היה נפוץ בכל המורח הביזאנטי והגיע 
עד חבש. בבר מן המאה ה 6 סיפרו עליו, שהציל בת־מלד 
אחת בהרגו דראקון המאיים עליה, ומתקבל על הדעת 
שמוטיב סיפורי זה בא לג׳, הקדוש מלוד, מפרסים, אשר לפי 
האגדה היוונית הרג בסביבת יפו דראקון והציל בזה את 
אנדרומדה (ע״ע). פולחנו של ג׳ עבר למערב והגיע לרומא 
במאה ה 6 . אולם רק בזכות מסעי-הצלב היה ג׳ לאחד הקדו" 
שים המפורסמים של אירופה, והיה אף לפטרון של כמה 
ארצות־אירופה, כגון ארגון, פורטוגאל ואנגליה, ששם הח¬ 
ליטה האספה הכנסייתית של אוכספורד ( 1222 ), שיום- 
זכרונו יהיה לחג לאומי. מימי אדוורד 1 י 1 מוחזק ג׳ פטרונה 
של אנגליה. 

ג׳ הקדוש תופס מקום חשוב בפולקלור. לאחר שכבשו 
המוסלמים את סוריה ואת א״י זוהה ג׳ עם(אל־) חידד (ע״ע), 
כנראה ע״י המוסלמים, שרצו לקרב בזה את הנוצרים לדמו¬ 
תו של הקדוש המוסלמי. באמנות הביזאנטית הוא מופיע בין 
הלוחמים הקדושים. כבר מסוף המאה ה 10 נשתמר ציור 
קאסאדוקי, המראה את ג׳ כשהוא רכוב על סוס והורג ברומח 



177 


גאורגיום — גאות ושפל 


178 


את הדדאקון. מעמד זה היה אח״כ נושא אהוב וזן באמנות 
הביזאנטית והן באמנות־המערב! ביהוד מפורסם הוא 
הפרסקו של פיסנלו (ע״ע) שבכנסיית אנאסטאסיה הקדושה 
שבורונה. פסלו של דונטלו (ע״ע) מוותר על מוטיב אגדתי 
זה 'ומראה את הקדוש 'כהתגלמות של כוח־הרצון, הנובע 
מתוך עמדה מוסרית איתנה. 

,)^ז 010 ./ 5 / 0 3 >מן> 0771 ^ וץ 1 ^ו 1 \ . 19 

■ד) 6 147171 ? 171 ^ 0 !);!זז 7 ! . 1 , 1888 

? 11 /ק 1 >יז£ס 1 ? 0 ))! , 16 ) 1105 א א ; 1913 . 275 ק 

- 06 •ן"* 17112 ^ 8 . 13 ; 1926 , 771 ^ 117111 ,־>/, 

. 1943 ס ■׳״!/> 

ד. ם. 

^אזךניזם, שניים ממלכי יוון החדשה. 

1 ) ג , 1 ( 1863 — 1913 ), הוא הנסיך הדני יילהלם 
( 1845 , קוסנהאגן — 1913 , סאלוניקי), בנו השני של כריסט־ 
יאן גו. בגיל 18 הועלה על כסאיהמלוכה ביוון, לפי החלטת 
האסיפה הלאומית של יוון בהמלצתה של בריטניה. ג' 
נמצא בקרבת־משפחה לבית רומאנוב על־ידי נישואיו עם 
הנסיכה הרוסית אולגה ולבית־ד,מלוכה האנגלי ע״י נישואיה 
של אחותו אלכסנדרה לנסיך מוילז, מי שעתיד היה להיות 
אדוורד 11 ע: שתי המעצמות בריטניה ורוסיה נתנו לו 
את תמיכתן. בשנת 1864 החזירה בריטניה ליוון את האיים 
היוניים שהיו בשלטונה מאז קונגרס־וינה. ג׳ נתקרב לעם 
היווני ע״י חינוך ילדיו בדת האורתודוכסית וע״י קבלת 
התואר "מלך־היוונים", שבו הדגיש את השאיפה לרכז תחת 
שלטונו את כל הטריטוריה היוונית, שרובה היה עדיין 
בשלטון תורכי. ע״י החוזה מ 1881 הצליח לספח ליוון חלק 
מתסאליה ומאפירוס, אך יוון ניגפה במלחמתה בתורכיה 
ב 1897 . רק במיחמת־הבאלקאן( 1912/13 ) זכתה יוון בהנהגתו 
של ג׳ לשחרר את כרתים ולספח את רובה של מקדוניה עם 
סאלוניקי, שבה נרצח ג׳ ע״י טרוריסט מקדוגי. 

2 ) ג׳ 11 ( 1890 — 1947 ), נכדו של ( 1 ). הגיע למלוכה 
אחרי הדחת אביו קונסטנטין (ע״ע) ב 1922 , אולם הודח 
אף הוא והוגלה מארצו בשנת 1923 , כשיוון הוכרזה רפוב¬ 
ליקה. חי בלונדון עד לנצחון ד,מלוכנים ביוון במשאל־העם 
בשנת 1935 , שהחליט על חידוש המלוכה ועל החזרת ג' 
לשלטון. בשובו נקט במדיניות של פיוס פנימי, נתן חנינה 
ליריביו והפחית את השפעתם של קציני־הצבא, אולם בבחי¬ 
רות לפארלאמנט בשנת 1936 נוצר מצב של שוויוךכוחות 
בין הרפובליקנים והמלוכנים, שמגע הקסת ממשלה יציבה 
ומסר את ההכרעה בפארלאמנט לידי הסיעה הקומוניסטית. 
מתוך כך עלתה לשלטון כת צבאית בראשותו של הגנראל 
מטאכסאם, שהמלך מסר לידו — בהסכמת הפארלאמנט — 
סמכות שלטונית דיקסאטורית. עם כיבוש יוון ע״י הגרמנים 
והאיטלקים ב 1941 נמלט ג׳ לכרתים, ומשם לקאהיר ואחר־כך 
ללונדון. בגולה נתן הבטחות לדמוקראטיזאציה של השלטון 
כעתיד, אולם אחרי המלחמה נתעכבה חזירתו ליוון מחמת 
מלחמת־האזרחים והתנגדותם של הרפובליקנים והקומוניס¬ 
טים. אחרי תקופה של שלטון־עוצר הכריע משאל-עם ב 1946 
ברוב של 69% לטובת ג׳. הוא חזר באותה שנה לארצו, אך 
מת כעבור שנה. 

ם. 

נאוךי^קר, ע׳ן ר.' 0 ל י יה. 


ףט§ל, תופעת ההתרוממות והירידה המחזורית של 
פני מי-הים, שתקופתה היא בדרך־כלל כ 2 /ג יום. 

כתוצאה מתופעת הגוה״ש נמצאות בחופים שונים רצועות־ 
חוף, שהן חשופות או מוצפות מים לסירוגין, לפי מחזוריות 
יומית קבועה. התופעה מלווה גם שינויים קטנים וחוזרים 
בלחץ האטמוספרי ובצורת גוף כדור-הארץ. 

סקירה היסטורית. משום ממדיהם המצומצמים 
של גו״ש בחופי הים־התיכון אין תופעות אלו נזכרות בתנ״ך, 
ואף היוונים והרומאים לא הירבו לעסוק בהן. לפי אפלטון 
נגרמים הגוה״ש ע״י תנודות של נוזל בתוך מערות תת- 
קרקעיות, הנמצאות בקשר עם הים. אריסטו ראה את סיבתם 
ברוח. כנגד זה הכיר פוסידוניוס — לפי דברי סטראבון — 
את הקשר בין הירח וגו״ש; גם פליניוס הזקן כותב: "הסיבה 
האמתית היא בשמש ובירח". אעפ״כ חיו דעותיהם המוטעות 
של אפלטון ואריסטו מקובלות עד לזמגו של ניוטון. ניוטון 
הגיח — ללא יסוד מספיק — שים בעל עומק אחיד מכסה 
את כל כדור־הארץ ושהוא נמצא תמיד בשיווי-משקל עם 
כוח־המשיכה של הירח והשמש! כוחות-המשיכה, הפועלים 
על נקודות שונות על פני הארץ, שונים בהתאם לרחקיהן 
השונים של נקודות אלו מן הירח והשמש, והמרכיב המאוזן 
של השיקול של כל הכוחות האלה שואף לשוות לכדורלהמים 
צורת אליפסואיד (ציור 1 ), שצירו הגדול מכוון אל הירח 
או אל השמש (בהתאמה). לאפלאס הכניס להסברת הגוה״ש 
את ההתחשבות בזרימה, שהיא נחוצה כדי שהים יוכל להי¬ 
גרר אחרי הירח והשמש המושכים, וכן היה הראשון שחישב 
על־ססך תצפיות את חגוה״ש באדר. התקדמות ניכרת חלד, 
במשך המאות ה 19 וה 20 בשאלות הקשורות לגו״ש, גם 
באוקיינוס הפתוח וגם במפרצים גדולים וקטנים, ע״י מחק¬ 
ריהם של גאוגראפים, פיסיקנים ומאתמאטיקנים, ביניהם 



ציור 1 

לורד ?!לוין (ע״ע), איף (ע״ע), ה. פואנקרה (ע״ע), ג/ ה. 
דרוין (ע״ע) ואחרים. 

הקשר בין מצבי הירח והשמש ובין 
הגוה״ש (ציור 1 ). כשהירח או השמש נמצאים ב£ 
הם קרובים לנקודה \ שעל פני כדור־ארץ מלמרכזו £. 
ול£ — מלנקודה פ. אם \ ו 8 הן נקודות של שכבת־ 
המים התזיזה, העוטפת את הגוש המוצק שבו נמצא £, 
נמשכת ^ כלפי , 1 בתאוצה העולה על התאוצה של פ. 
ו 8 — בתאוצה הקטגד, מזו של פ. לפיכך מתרוממים המים 
ב \ בכיוון פ: כאן מתהווה הר-ג׳ בכיוון אל הירח (או 
השמש)! וכן מתהווה הד־ג׳ ב 8 בכיוון מן הירח (או השמש) 
והלאה. מן הנקודות 0 וס, הנמצאות בין שיאי הג׳ ב* 
ו 8 , נגררים המים בכיוון ^ ו 8 ; בם וס מתהווים ש" 
(ציור 2 ). 



179 


גאות ושפל 


180 


0 : 


^)ל־י" 


ציור 2 

בעקבות סיבוכיהם היומיים המדומים של הירח והשמש 
מסביב לארץ (ז.א. מחמת הסיבוב היומי של הארץ) נגררים 
הרי־הג , אחרי כיווניהם של שני גרמי־שמים אלה (ציור 3 ). 
כן נוצרים גם במערכת ירה־ארץ דגם במערכת שמש־ארץ 
2 גלים של ג׳. המקיפים את הארץ ממזרח למערב. הר הג׳ 
הירחית עובר על סני האוקיינוסים והימים במחזור של 12 
שעות ו 25 דקות (=מחצית זמן הסיבוב היופי המדומה של 




ציור 3 


זמני חג׳ בשני יפים רצופים אינם זהים: הג ׳ מתאחרת 
באופן ממוצע ב 50 דקות מיום ליום, בהתאם לאורך יום־ 
הירח, שהוא 24 שעות ו 50 דקות ( 28.53 סיבובים במשך 
29.53 ימים). נמצא, שחג׳ מתהווה בכל יום ברווח־זסן קבוע 
(בממוצע) אחרי מעבר הירח מעל המצהר של המקום. רווח- 
זמן זה ביום של סולד ממוצע (ז. א. כשהשמש והירח נמצ¬ 
אים במישור־המשווה ובמרחק בינוני מכדור-הארץ) נקרא 
.הסךר־הנמל' ( 1 ז 0 ק 0£ ז 611 םז $11 ו 1 < 05131 ), מאחר שבו תלויה 
קביעת שעות־היום הנוחות ביותר לכניסת אניות לנמל. 
תוח זה משתנה בהרבה ממקום למקום. 

בהתאם לשינויים במרחק הירח מן הארץ במשך ההקפה 
החדשית משתנה כוח משיכתו סיום ליום! הג׳ היא גבוהה 
ביותר כשהירח נמצא בפריגיון. 

הג" הן יותר חזקות ככל שהפרש הנטיות של חשסש 
ושל הירח קטן יותר. הפרש-הזמן בין נטיה מאצסימאלית 
ומיניסאלית של הירח הוא 13.7 ימים, רווח-הזסן בין המולד 
וביו מלוא-הירח הוא 14.8 ימים. נמצא. שהג' הגבוהות בזמן 
המולד ובאמצע החודש אינן שוות, ובמקומות מסויימים 
ההבדל ביניהן ניכר מאד. 

לשם סקירה על זמני־הג׳ במקומות שוגים, מקשרים על 
המפה אח המקומות שבהם עוברת הג׳ באותה השעה (מפה 
1 ). ממפה 1 ניכר, למשל, ש 7 שעות אתרי כניסת גל־הג׳ 
מן האוקיינוס האטלאנטי אל התעלה האנגלית במערבה 
יוצאת חג׳ את מיצר־דובר במזרחה. 

לפי טיב המחזוריות מבחינים בין שלושה טיפוסים עיק¬ 
ריים של גו״ש: 

1 ) גו״ש חצי־יומיים — שתי ג״ במשך 24 שעות! שתי 
הג" אינן שוות בגבהן, אבל ההבדל ביניהן אינו בולט ביותר. 
למין זה שייכות הג" כמעט לכל אורך חופי האוקיינוס 
האטלאנטי. 

2 ) גו״ש יומיים — רק ג׳ אחת וש׳ אחד ב 24 שעות 
(למשל במפרץ־מכסיקו). 


הירח), הר הג׳ השמשית — במחזור של 12 שעות (=מחצית ג) בטיפוס המעורב חלים 2 ג" ו 2 ש" ב 24 שעות, אבל 
היום השמשי). מחמת ההקפה החדשית של הירח מסביב גבהיהן של שתי הג׳ הם שונים מאד (למשל, בהונג־קונג 
לארץ משתנה היחס ההדדי של כיווני השמש והירח מך ובםאן-פדאנציסקו). 

הארץ מיום ליום במשך החודש. גובה הג׳ (או עומק הש׳) טווחי ה ג ו ה " ש. הגוה״ש הן תופעות חלשות בלב 
בכל נקודה על פני הארץ תלוי ביחסם 
המתחלף של כיווני השמש והירח מנקודה 
ז 1 . משיכות הירח והשמש מגבירות את חג׳ 
(ומעמיקות את הש׳) ביותר כשהן פועלות 
בקו ישר אחד — בכיוון אחד או בכיוונים 
הפוכים— והן מחלישות את מידות הגוה״ש 
ביותר כשכיווני פעולותיהן ניצבים זה לזה 
(ציורים 4 5 ). לפיכך, טוח הגוה״ש (= 
הפרש גבהי פני-הים בשעת הג׳ ובשעת 
הש', או — לשון אחרת — הסשרעת הכפו¬ 
לה של תנודת פני־הים) גדל והולך בכל 
חודש החל מיום או יומיים אחרי הרובע 
הראשון או השלישי עד יום או יומיים אחרי 
המולד או אחרי מאא־הירח, והוא פוחת 
והולך החל מיום או יומיים אחרי ראש־ 
החודש או אמצע־החודש עד יום או יומיים 
שאחרי הרובע השלישי או הראשון. 



ציור 4 ציור ג 



181 


גאות ושםל 


182 



זגמי גו״ש בחז<ד! ר.א;נלי 1 / זבים הזגפוג', 

המספרים — שעחז ׳ 6 אחרי טענו הירח מעל לטןוו־,ר ׳ 8 ? נרינייר 


האוקיינוסים, שבהם יש מקום להתפשטות הר־זזג׳ ללא 
מעצור. לעומת זה נערמים המים על־יד החופים מחמת 
עצירת גל־הג׳ וכתוצאה מעליית קרקעית־הים. ביסים ובמם־ 
רצים, שצורתם צורת משפך והם קולטים כמות גדולה של 
מים מגל־הג׳ בצדם הרחב המופנה כלפי האוקיינוס והולכים 
וצרים לכיוון היבשה, תנודות־הים גדולות ביותר (מפה 2 ). 
לעומת זאת מיטשטשים הגוזד׳ש בימים ובמפרצים שאינם 
מחוברים לאוקיינוס אלא במיצרים צרים. 



טוזחים ׳*ל נאות-נובו! נתעלה האננליח. הטספרים — טטרים 


הטווח הגדול ביותר של גו״ש נמדד במפרץ פנדי(ץנ> 1111 ?) 
שבקאנאדה (עד ל 19.6 מ׳). בים הבאלטי אין הגוה״ש מורג¬ 
שים כלל * גם בים התיכון ובים־סוף התנודות הן חלשות. 

הכוחות יוצרי הגוה״ש. הגוה״ש הם תנודות יחסיות 
בין מי־האוקיינ 1 םים ובין כדור-הארץ המוצק (ציור 6 ). אם 
ש הוא מרכז כדוריד,ארץ, 1 — מרכז הגרם השמימי המושד 
(הירח או השמש), 1 ג ו״! — מטותיהם ? — חלקיק־מים 
שמסתו היא # * — קבוע־הגראוויטאציד* — נמצא שכוח- 
המשיבה גורם לתאוצה של כל כדור־הארץ בכיוון סז 

ל, 1 ולתאוצה ז$£ של חלקיק־המים בכיות מ? ל!. לפיכד, 
הכוח היוצר את חג׳ הוא הוקטור 0 ?. שניתן לפירוק למרכיב 
אפקי ולמרכיב אנכי: 
המרכיב האפקי — 

המרכיב האנכי - (ץ - 0 י•״*) ^ז 3 =■־ "ז. 


נמצא, שהכוח היוצר ג׳ הוא פרופורציוני למסד. של הגרם 
השמימי המושך ופרופורצלני בהיפוד לחזקה השלישית של 
המרחק. 



אם נשווה אח הירח ואת השמש, נמצא: 
מסת־הידח = 1 

סםת*זזשמש - ז 10 א 2.716 ׳ 


מרסק בינוגי של הירח סבדוריהארץ _ 1 

מרחק בינוני שי השמש מכדור־הארץ - * 3.890x10 


מכאן: 


כוח ג׳-הירח 
כוח ג׳־השמש 


58.9X10״ 

2.716x10׳ 


)2.17 = 


למרות מסתו העצומה אין כוח־הג׳ של השמש אלא כ 46% 
מזה של הירח. לפיכך אין הג , השמשית אלא מגבירה או 
מחלישה את הג׳ הירחית, אך לעולם אינה מבטלת אותה או 
את מחזורה. 

הפעולה העיקרית של המרכיב האנכי של כוח הג׳ היא 
הקטנה מחזורית של המשקל של כל הגופים על פני האדמה. 
כל גוף מאבד ■ — * " ממשקלו בזמן שהירח נמצא בזניט 

ומגדיל את משקלי בזמן שהירח גמצא באופק. 

תנודות אלו גורמות לתנודות קטנות של הלחץ במים, אך 
אין להן השפעה רבה על יצירת הג׳. הגוח״ש נגרמים בעיקר 
ע״י מרכיב האפקי *י! 

חישוב תופעות הגוה״ש מבחינה כמותית הוא מסובך 
מאד, והוא העסיק את גדולי החוקרים מימי ניוטון ועד 
ימינו, התאיריה המאחמאטית של הגוה״יב צריכה להתחשב 
לא רק במשיבותיהם של הירח והשמש ביחסיהן ההדדיים, 
אלא גם בגורמים הידרודינאמיים של גופי־המים הזורמים, 
של התמדתם בהיגררותם אחרי כותות־המשיכה ושל חיכוכם 
בקרקע-הים ובחופים. פעולתו של המרכיב האפקי של 
הכוח יוצר־הג׳ (ציור 6 ) תלדה במצב היחסי של גודם־ 
המשיבה, ז. א. בשיעורים האסטרונומיים של הירח או של 
השמש. שיעורים אלה הם פונקציות של הזמן, שאפשר לפרקן 
לכמה מרכיבים מחזוריים, ועי״ב ניתן גם הכוח יוצר־הג׳ 
לפירוק כזה, וכל מרכיב לחוד יוצר מחזור של גו״ש משלו. 
החישובים מסתבכים ביותר לגבי הגוה״ש במפרצים ובמיצרי־ 
ינג שבהם משתלבות התגותת שמחמת גל*הג׳ הגכנם אליהם 
עם התנודות שמחמת הגל המוחזר מחופיהם. על סמך תצפיות 
במקום אהד בצירופם של כל החישובים האלה ניתן לקבוע 
(בקירוב) מראש את גובה־הים בכל שעה בשביל כל נקודה 
נתונה. במה שירותים לאומיים ובינלאומיים מפרסמים לוחות 
שנתיים של תחזיות הגוה״ש בכל הגמלים החשובים בעו¬ 
לם — לוחות שהם בעלי חשיבות שימושית עצומה לספנות. 

הגורמים האסטרונומיים והגאוגדאסיים אינם ממצים את 
המכאניזם של קביעת גובה פני־הים, גורמים מטאורולוגיים 
מתחלפים עלולים לשנות במידה ניכרת את גובח־הים הצפוי. 





183 


גאות ושפל 


184 



















185 


גאות ושפל 


186 


סערה הנושבת בכיוון אל החוף או מן החוף משנה לפעמים 
את גובה־הים בכמה מטרים. גם ירידת לווץ־האויר עלולה 
לגרום לעליה בגובה־הים. אם גורמים מטאורולוגיים חזקים 
פועלים יחד בתקופת הג" הגבוהות של ראש-התודש או 
אמצע-החודש, מגיעה הג׳ לממדים מסוכנים. למשל: השמפון 
הגדול בחופי אנגליה המערבית והולאנד ב 1.2.1953 — 31.1 
נגרם ע״י פעולתם המשותפת של הגורמים האסטרונומיים 
והמטאורולוגיים בזמן אחד. 

זרמי הגוה״ש. תנודות־הים בעקבות הגוה״ש אינך 
אנכיות בלבה והזרמים האפקיים הקשורים לגו״ש אינם 
נגרמים ע״י הבדליתזגובה בלבד. מאחר שהמרכיב האפקי 
של כלל־הכוח היוצר את הגוה״ש הוא הגורם העיקרי לתנו־ 
דות־הים, יש לראות את הבדלי־הגובה כתוצאה מהזרמים 
האפקיים. אפיים המחזורי של זרמי הגוה״ש מבדיל ביניהם 
ובין זרמי־ים אחרים. זמן־מחזורם הוא שווה לזמן המחזור 
של הגוה״ש, ז. א. ברוב המקומות — 12.42 שעות. תצפיות 
בלב־הים הראו, שברוב המקרים מסתובב כיוודהזרימה במשד 
מחזור אחד בכיוון מחוג־השעון בחצי״הכדור הצפוני ונגד 
מחוג־השעון בחצי־הכדור הדרומי. סיבתו של סיבוב זה היא, 
כנראה, סיבוב כדור־הארץ עצמו. במפרצים צדים יש לזרימה 
רק שני כיוונים, שהם נבדלים זה מזה ב ׳־ 180 . צורת החופים 
ועליית קרקעית־הים על־יד החופים מסבכות את תופעות 
זרמי הגוה״ש. מהירויות של 10 — 12 קשרים ( 19 — 22 ק״מ 
לשעה) נמדדות בכמה מפרצים בזמן ג׳־גובד,! בלב־הים אין 
זרמי־הג׳ עולים על 1.5 קשרים. נתונים מפורטים על זרמי־ 
הג׳ בכל חלקי תבל נמצאים גם הם בלוחות שנתיים, 
שמוצאים ע״י שירותים ימיים שונים. 

גו״ש בנהרות. בדרך־כלל אין גלי הגוה״ש הנכנסים 
מן הים אל שפך־הנהרות הבינוניים האירופיים ניכרים אלא 
עד מרחק של 150 — 180 ק״מ! אולם באמאזונאס מגיע גל־חג׳ 
עד ל 1,500 ק״מ במעלדדהנהר. דוגמה לגידול הג' נגד זרם־ 
הנהר משפר־נהר רחב מאד עד למרחק מסויים הוא הסינה־ 
לורנס בקאנאדה: רוחב־שפכו הוא כ 120 <ךמ ועמקו שם 
כ 200 מ׳; בקויבק (במרחק של 650 ק״מ) מגיע העומק רק 
ל 5 מ׳. טווח הגוה״ש בשפך הוא כ 2 מ׳, על־יד קויבק — 
כ 5 מ׳. הג׳ בשפך קודמת לג׳ בקויבק ב 4 שעות ו 20 דקות. 
נמצא, שהתקדמות הגל היא 42 מ , לשניה בממוצע! יש 
נקודות שבהן היא עוברת על 200 מ׳ לשניה. 

מדידת הגוה״ש. גובה פני־הים במדד בשנים האחרונות 
בעיקר בעזרת מכשירים הרגישים לשינויי־לחץ. המכשירים 
מונחים על קרקעיתיהים ומעבירים למכשירי־רישום—בדרך 
מכאנית או חשמלית — את השינוי בלחץ, הנגרם מהשתנות 
עמוד־המים שמעליהם. שיטה אחרת היא השימוש בברכה, 
המשולבת ע״י תעלה או צינור עם הים; גובה פני־המים 
בברכה משקף את השינויים של הגוה״ש. גובה־המים בברכה 
נמדד מדידה ישירה או נרשם באמצעות מצוף. 

גו״ש של האטמוספרה ושל גוף כדור־הארץ. 
לפלס (.ע״ע) היה הראשון שהכיר, שמן המשיכות של הירח 
והשמש מתחייבות גם תופעות של גדש במעטפת הגאזית 
של הארץ, כדוגמת התופעות הקיימות במעטפתה המימית. 
קשה לזהות ולמדוד את הגוה״ש באטמוספרה — שבה הם 
מתבטאים בעליה וירידה מחזורית של הלחץ —, מחמת 
השינויים המתמידים בלחץ־האויר בעקבות הגורמים המטאו¬ 
רולוגיים המתחלפים. אעפ״ב אפשר — ביחוד באיזורים 


הטרופיים, שבהם התנאים המטאורולגיים קבועים יותר — 
להבחין בקיומן של תנודות עצמאיות (חפשיות) של לחץ־ 
האויר במחזורים של יום או של חצי־יום, שאותן יש לייחס 
להשפעת השמש והירח. ממדיהן של תנודות אלו הן: 

תנודה חצי־יומית (שמשית) בתחומי 5-9.2 • 1 ביליבאר, 

יומית(שמשית) ״ 0.1 — 1.1 ׳ , 

חצי־יומית (ירחית) ״ 0.09-9.01 • . 

טווחי חגוה״ש 
(מטריב) 


ם 8 ו*ז של ג׳־גובו 
במולד הירח 
ובמילואו 

מסומ 

ם ק ו ס 



בלב האוקיינוס: 

140 

105 

סגיו טי גואל (אזורים) 

1.0 

0 70 

8 ינט 3 לנה • 

1 0 

0 70 

טריסטאן !ה קוביה 

0.5 

0.85 

מורין־ס . . . 

045 

0.30 

!איני!ץ . . 

0.8 

0*35 

הרברלולו . 

0.8 

0.5 

גואס 

0.3 

0-25 

סאהיטי 



בחופים: 

11.5 

120 

ספרץ־פנדי (קאנאור.) 

12 4 

0.4 

נמל בריסטול (אנגליה) 

12.2 

87 

גרנויל (*רפת) 

11 0 

88 

גל;גוס (ארגנטינה) . 

01 

74 

כף־אססרונומיןיסקי(קאם* אפקה) 

8,4 

64 

אי־ראם?£ר (סין) . . . 

6.8 

72 

נהולגןר (הודו) . . . 

06 

7.0 

ריו קולורדו (טבפיקו) 

0.1 

6 0 

אי ךה־ 9 רקה (בי אזיל) . . 

9.0 

6.2 

אי־קיד (אוססראליה) . . . 



בים־התיכון ובים־סוף: 

1.95 

1.46 

טאנג־ר . * 

0.45 

0.36 

אלג־יר . . . . , 

1.70 

1.10 

גא?ס . 

035 

0.15 

אלכסנדריה , 

0.45 

0.25 

יפו . . . 

0.60 

0-33 

טריפולי . 

0.70 

0.45 

מסרץ־קורינוזוה . 

0.83 

0.50 

טריאסטה. . 

0.30 

0 20 

נאפולי 

0.00 

0.20 

םוורםי. 

1.60 

1.15 

םו#ץ . . . 

0.70 

0 00 

רפרךעקבה. 


גם הגוף המוצק של כדור־הארץ ניתן—מחמת גמישותו — 
לשינויי־צורה מחזוריים קטנים בהשפעת כוחות הפועלים 
עליו בכיוונים מתחלפים. צורת כדור־הארץ מושפעת במישרין 
ע״י כוחות־המשיכה של הירח והשמש, הפועלים במידה שונה 
על חלקי־הכדור השונים (ציור 1 ), ובעקיפין ע״י השינויים 
המחזוריים בכובד שכבת־המים הרובצת על כל נקודה, 
בהתאם לחילופי הגוה״ש בימים. שינויי גוף־הארץ המוצק 








187 


גאות ושפל—ג׳אחז, אל־ 


188 


ניתנים להימדד, למשל, ע״י עקיבה אחרי השינויים היומיים 
בגובה המים בברכת־הנסיץ! מאתר שהשינויים הנגרמים ע״י 
הגוה״ש בימים ניתנים להחשב, אפשר לייחס את ההפרש 
בין הגובה המחושב ובין הגובה הניסויי לשינויים של הגוף 
המוצק. בדרך זו נמצא, שתנודות הגוה״ש של קליפת־הארץ 
המוצקת הן בעלות טווח של 25 — 35 ס״מ. 

ב א 0 ט ר ו נ ו מ י ה משמש מושג הגוה״ש לציון כל ההשפע ות 
ההדדיות המשוערות של גרמי־השמים על צורותיהם ומבניהם 
מחמת פעולת הגראוויטאציה ההדדית על גופיהם הגמישים 
או הנוזלים־גאזיים. בקוסמולוגיה (ע״ע) נודעה חשיבות רבה 
לשיקולים על תופעות של גדש מחמת הגראוויטאציה בין 
כוכבים שהתקרבו זה לזה ז הובעו השערות על התהוות 
מערכת כוכבי־הלכת מן השמש בדרך זו, אך השערות אלו 
לא עמדו בפני הביקורת של החישוב המאתמאטי־פיסיקאלי. 
אולם ייתכן שיש לתופעת הגוה״ש הארצית במצרכת ארץ- 
ירח משמעות אסטרונומית מבחינת השפעתה על א רב י 
היום והחודש. גלי־הג׳, ביחוד אלה שבימים רדודים, 
פועלים כבלמי־חיכוך על כדור־הארץ המסתובב מתחתם: 
לפיכך מן ההכרח שיגרמו להאטה הדרגתית של הסיבוב. 
תצפיות אסטרונומיות מעידות על סטיות זעירות של מקומו¬ 
תיהם של השמש, הירח וכוכבי-הלכת מן המקומות הנועדים 
להם לפי החישוב, סטיות אלו ניתנות להסברה על סמך תנחת 
הפחתה מתמידה במהירות הזוויתית של סיבוב הארץ מסביב 
לצירה בשיעור המתאים להתארכות היום בשניה אחת במשך 
120,000 שנה, שהיא התארכות שנתית שאינה ניתנת למדידה 
בשעונים. הפסד האנרגיה הנגרם עי״כ לסיבוב המערכת 
ארץ־ירח מן ההכרח שיגרום להתרחקות הירח מן הארץ 
ולהאסת תנועת הקפתו מסביב לארץ. החישוב נותן, שבעתיד 
רחוק מאד עשוי תהליך ממושך זה להביא לידי השוואת 
זמן הקפת הירח עם זמן סיבוב הארץ, כששני זמנים אלה 
יתארכו כדי 47 ימים. ייתכן ששוויון זמן סיבובו של הירח 
מסביב לצירו עם זמן הקפתו מסביב לארץ נגרם אף הוא ע״י 
פעולת הגוה״ש בין שני גרמי-השמים, וכן גם שוויון זמני 
הסיבוב וההקפה במערכות שמש־כוכב וצדק וירחיו. 

ווו 10 , 7 )16 714*$ 0x4 1^1x4! 54 7)16x01x1x0 ^•!^(! .מ . 0 
- 4 ? 0£ * 0€10 11 ( 111$€ ז 88 ץ 9 , 1 חג>; 1 ש 0 ^ ,* 1911 1 4 ה $16 ? 5 50101 

1925, ], 11013011, 7)4'0€ £0X0 ^10^/111 $)!$$14141, 111, 

- 417110 ^ $ 1 ( 7,811 1€ ( 1 /ס 0$€111011011$ , 5 ^ 111 ^ . 54 ; 1947 

, 01101171311 ־ 1 ? .ן ; 1952 , 1 ( 7011 7/11 , 5 <ש־ז £1 ש 1 . 4 ? , 1949 , $$11111 
11€ ש 01 סש 3 > 1 >תג ז 5 גס 0 5 , 11 , 1953 , 1$ (ק 10£10 ? 0€18 1)^x0x11101 
. 11$ ( 701 €111 ל// 0 , 11$ ( 701 141 ' 7 ,ץ^-וע 5 

ג. שט. 

ניצול טכני של אנרגיית הגוה״ש, תכניות לנצל את 
הכוחות העצומים, הגלומים בתנועות גושי-המים הכבירים 
של הגוה״ש, כמקור-אנרגיה לצרכים שימושיים, נידונות 
הרבה בכל השיקולים על משק־האנרגיה של האדם (ע״ע 
אנרגיה, ע׳ 674 ). יש שרואים באנרגיית־הג׳ את "הפחם 
הכחול", העתיד לרשת את מקומו של הפחם השחור ושל 
חמרי-דלק אחרים כספק־אנרגיה עיקרי לאדם. כמיתקן למטרה 
זו מוצעת ברכת־אגירה על שפת־הים, שהיא נפרדת מן הים 
על־ידי סכר מצדד בפתחי-טורבינות. הברכה מתמלאת ע״י 
תעלה מן הים בשעת זע/ ובשעת נסיגת פני־הים בש׳ מנוצל 
המפל שביו פני הברכה ופני־חים להנעת חטורביגות. החישוב 
נותן, שההספק של מיתקן זה הוא פרופורציוני לריבוע 
הטווח של הגוה״ש ופרוסורציוני לשטח-הברכה. היעילות 
של מיתקן כזה ניתנת להאמד ב 75% — 50 . לפיכך יש להניח, 


שבמקום שטווח הגוה״ש מגיע ל 6 — 7 מ׳ ייתכן להפיק מכל 
קמ״ר של מיתקן, הפועל במפל קבוע בגובה של חצי־הטווח, 
כ 10,000 כוחות־סוס. ההכרח להשתמש בשטחים ענקיים לשם 
הפקת כמויות ניכרות של אנרגיה והחשש להפרעות מחמת 
התנודות של הטווח מנעו עד חיום הקמת מפעלים גדולים 
לשימוש באנרגייח־הג/ ועדיין לא הוכחה יעילותם של 
מיתקנים כאלה לעומת ההשקעות העצומות בכסף ובאנרגיה 
הדרושות להקמתם ולחפעלתם המתמדת. 
הגוה״ש מעוררים בעיות טכניות במיתקנים שונים, הקיי¬ 
מים על חוף־הים, בשפכי־נהרות ובנמלי־ים. במקום שטווח 
הגוה״ש הוא גדול מכניסה הג׳ סחף מן הים אל השפך, מה 
שעלול ליצור שרטון או אפילו לסתום את השפך. בהתחברותן 
של תעלות״שןט אל הים במקומות של טווחי גו״ש גדולים, 
יש לבנות תא־שיט לשם מניעת חדירת הגוה״ש לתוך 
התעלה וכדי לאפשר לספינות לעבור בכל עת מן התעלה אל 
הים ולהפך, למרות הטווח שבין גובה-המים בים ובתעלה. 
כיוצא בו, יש להקים במקומות של טווח גו״ש גדול במל 
סגור (נמל-דוק), שהספינות נכנסות ויוצאות ממנו דרך 

תא־שןט. 

1 סזס 1905 , 1£11$11 111 ?) 46 י שז 03 ת 1 ס? . 1 ־ ., 

0. 14 03 ח. 51111111 .\ 2 ן 1 * 1911 , $? 714 7111 .חו׳*ז , 

7 ס' 7011 7/401 מ; $•)/ 1 ) 0 ז 5 ; 1921 , 11 * 01 ? 101 >ו , 
1923, 11 $81/0 941111 111/1 ) 1 € 1 $ 11181 $* 1 , 1 < 1 ו 01 ז? ״ X5, 1923, 
$118 ([ ״ 101 , 1925 , . 111711 ( 01 ( 0121/1111$ ,!ח^שס X1 $161 
0118x0^10$6!1 . 1925 11! , £61?11 953 [ , 1111 ? 111113 ש 
\33 י £־ 111 ב!זב. 0 , 14 ׳ח 350 ) 000 .* 1 ' , 1926 , 7140 11 ( 7 <־וש 1 ח־ז 

1118x448) 0/ 7/41$, 1941; ]. 11011011, 7181(? 4'0( £ 0 X 0 ^ 10 $) 1.1 

1/11 /ס 11 ( 0 01 ( 0$€11 , 5 ^ 11 ^ .(\ 1 ׳-< ; 17 * 19 , 111 , 44€ ^$ץ 4 (ק 
, 11111 70 י ע*! 5 * 0 וזגות £0 ; 1949 , 6111 £ 011 / 1'1 1417x0$$ 

, 1952 , 1 ( £811 7/11 ,ל ויסת^ש{ 13 ; 950 [ , 1 /% £7111 ' 4 $014101 
1953 ,ץ 1 ( 0£18$ ח 0€10 081 $ 110 x 1 (! ,מב 1 ח 1 ) 011 ־]? ( 

9 . 

9 **' 0 <^), בערבית — היוצא לפשיטה או למלחמה: 

בימי האיסלאם קיבלה מלה ז 1 את המובן של המשתתף 
במלחמת־הקודש באויבי הדת, וכן שימשה בינוי-כגוד לשליט 
או למצביא מוסלמי שניצח את הכופרים, ובתקופה המאו¬ 
חרת — גם לשולטן עותמאני שחיילותיו נחלו נצחון על 
הנוצרים, בלי שהוא עצמו השתתף במלחמה. השולטנים 
העותמאניים כיבדו בו גם את ראשי־צבאם המנצחים, למשל 
את האדמיראל ג׳זאירלי חסן פחה במאה ה 18 ואת המצביאים 
עתמאן פחה ואחמד מח׳תאר פחה, שהצטיינו במלחמת 
78 — 1877 . 

המועצה הלאומית הגדולה התורכית הכתירה בתואר זה 
את בצטפא כמאל פחה ב 1921 , אחרי נצחונו על היוונים. 

, ־ ז ט " 

נ׳אחז, #ל־ — 1 ^ 1 ..^ —, עמר אכן בחר (נר בערך ב 767 
בבצרה), מראשוני מעצבי דמות הפרוזה הערבית. 

את רוב ימיו עשה ג׳ בבגדאד והתפרנס מהענקותיהם של 
אבשי השלטון. מת בבצרה בגיל מופלג (יש אומרים — כבן 
מאה). 

פעילותו הספרותית של ג' כללה תאולוגיה, פילוסופיה, 
היסטוריה,מוסר, פסיכולוגיה חברתית(אנתרופולוגיה),זואו¬ 
לוגיה, ספרות יפה ועוד. כתביו מצוטטים הרבה ע״י סופרים 
מאוחרים, ובגלל דב־גוניותם ושפע הידיעות המעניינות 
שבהם הם משמשים מקוד חשוב לחקירת התרבות האיסלאמית 
על כל גילוייה. ג׳ היה גמנה על המעתזלה (ע״ע) והשתתף 
כמה פעמים בפולמוס התא ולוגי של ימיו. 



189 


ג׳אחז, אל־—גאלה 


190 


החשובים מבין ספריו שהגיעו אלינו. הם: "ססר בעלי- 
החיים״ (כתאב אלחנואן׳ 7 כרכים), שעורר את התעניינותם 
של חוקרים מודרניים רבים וכולל חומר יהודי שטרם עובד * 
"ספר המליצה וההדגמה"(כתאב אל 3 ?אן ואלתביין), כדסטו־ 
מאתיה מקיפה להדגמת כללי הסיגנון הפרוזאי הגבוה, שהיא 
מקור עשיר לנאומים היסטוריים, אנקדוטות, בתי-שירד" חומר 
היסטורי וסולקלוריסטי — הכל מעורב בדיוניו המקוריים 
של ג׳. — כתביו, שאחדים מהם תורגמו לשפות אחרות, 
משקפים את רוחב הידיעות של המחבר, ששאב ממקורות 
רבים ומגוונים עד מאד, וכן את גישתו העצמאית והביקרתית 
לעניינים הנידונים, שהיא תופעה בלתי שכיחה בזמנו. 

ש. בודנהיימר, החי בארצות המקרא, כרד 2 ! -#ס .׳י. 8 , £1 

— 6111 1,00/112 ? 011 ; 239-247 , 8.1 , 158-160 ,* 1 . 0141 :;־ 111 
13 1 ) 103 ( 1101 111101 ( 1 £6 ,. 1 ) 1 ; 1951 ,! 01-010 405 6 ־ 1 ( 111 00 
■ 431 ! / 0 ; / 800 ״ 10 / 7 ,£ ק 140 .£ , 1953 , 00/112 ' 40 10111131103 
. 118 . 1 ־ 1 '!) . חוז ] ת 1 5 שז § חי 0 ¥116 111 ) 65 ^^) 01-10/112 / 0 " 13011 

. 1953 ,! 395-401 , 1££5 ] 80£ . 11 

ל, קו. 

גאטה ( 3 ^ 03 ), עיר־נמל ומקום־רחצה באיטליה, מצפון 
לנאפולי, על כף בחופו של הים הטירני* כ 22 
אלף תושבים ( 1939 ). מצויינת בכנסיה ובביצורים אדירים 
מיה״ב. — ג׳ נוסדה בתקופה העתיקה כמושבה יוונית. בימי 
הרומאים שימשה מקום־נוסש ( 00115 ? לעשירים 

בימי־הקיץ החמים. עם התפוררותה של קיסרות רומא המער¬ 
בית הפכה ג׳ למעשה רפובליקה עצמאית והיתה אחד ממרכזי 
המסחר עם המזרח* צי ז ה השתתף במלחמות נגד הערבים. 
במאה ד, 10 נכבשה ע״י הגורמאנים, ובמאה ה 12 סופחה ע״י 
המלך רוג׳ר למלכות־סיציליה * ב 1435 סופחה ע״י אלפונסחי 
למלכות־נאפולי האראגונית. במלחמות המאה ה 18 ובתקופת 
המהפכה הצרפתית ונאפוליון היתד. חשובה משום ביצוריה 
החזקים.ב 1848/9 מצא כאן משלט האפיפיור פיוס או בהימלמו 
מרומא. במלחמה על איחוד איטליה ב 1860/1 היתה ג׳ מעוזו 
האחרון של אחרון מלכי־נאפולי, פרנצ׳סקו 11 , נגד צבאות 
איטליה המחודשת. 

|אלה (סססףז^ס, 3110 ׳\ 331 ), מושג מתחום הדת והפילוסופיה, 
הבא להביע את כמיהת האדם, כיחיד ובציבור, 

לתיקון עצמו, עולמו וחברתו. הערגה לג׳ מתעוררת, כשאדם 
מתבונן בעצמו ובעולמו ומכיר באי־ההתאמה בין המצוי 
לרצוי בהם. הברה זו גוררת אחריה את הרגשת הצורך 
לתיקון המצב של הגוף הפגום, אם פרט, אם קבוצת־אנשים, 
או העולם כולו: אם קיימת אמונה במה שמחוץ לטבע ולהיס¬ 
טוריה, עלולה אז להיווצר הרגשת צורך הג׳. לג׳ יכול להיות 
גם קשר עם דאגות יומיומיות של הפרט או של קבוצת־אנשים 
המצפים לה* וכן מותר להשתמש במושג הג' גם לגבי החזון 
של תיקון המצב הפוליטי או החברתי השפל שאין לשאתו, 
אם יש בחזון זה גם צד טראנסצנתטי. אולם בדתות מסויימות 
אין הצד הטראנסצנדנטי הזה במושג הג׳ תופס מקום מרכזי, 
משתי סיבות: א) בדתות העמים הפרימיטיוויים טרם הוגדר 
בהכרת המאמינים הצד הטראנסצנדנטי של הדת* כאן עיקר 
משמעותה של הג׳ הוא עזרה בתלאות והצלה מהן, נצחון על 
המוות והכוחות המזיקים* ב) בדתות עילאיות מסויימות(כגון 
בעיקרה של היהדות המקראית והתלמודית) גקודת־הכובד 
היא בפתרון דחי של בעיות הקיום בתוך העולם הזה * לכן 
גם כאן אין לג׳ אופי מדאנסצנדגטי מובהק, אלא היא פותרת 


בעיקר את הבעיות החברתיות וההיסטוריות, שבהן מתלבטים 
המאמין או חברת־המאמינים. 

הצד הסראנסצנדנטי של געגועי הג׳ מקורו בהכרת 
צימצום האפשרויות של האדם, הן בחייו והן במותו, וברגש 
האפסות העצמית, המבליט בתודעת האדם את התהום שבינו 
ובין התחום האלוהי* מכאן געגועיו של האדם לחיי אל־סוות, 
לשיחרור מחוקי הטבע והחברה ולסילוק המחיצה המפרידה 
בינו ובין האלוהות. רגשות אלה עלולים להעלות את ההכרה, 
כי היש מפולג לשנים — לחלק הטוב ולחלק הרע, ושהג׳ 
היא שתציל מכוחות־הרשע, שיושמדו בשעת הג׳ השלמה. 
כן רואה דת זרתושתרא (ע״ע) את תולדות־העולם בהיאבקות 
מתמדת בין כוחות האור — כוחות האמת — ובין כוחות 
החושך — הוא השקר והג׳ תבוא לאחר הקרב האחרון 
שבו ינוצח הרשע סוסית. יש שכוחות הטוב מזוהים עם הרוח 
ועולמו וכוחות הרשע — עם הגוף או עם החומר בכלל, 
והמסקנה היא — ההינזרות והבריחה מן העולם הגשמי. כנגד 
זה יש שיטות, המחייבות את המאמין ללחום את מלחמת 
הטוב ברע בעולם הזה. בדתות־הודו גאולת הפרט המשועבד 
לחומר ולעולם היא רעיונן המרכזי, והדתות ההודיות השונות 
מצביעות כל אחת על דדך שבה ישתחרר האדם משיעבוד זה 
ויגיע לג׳. הדתות הגנוסטיות (ע״ע גנוסיס) ודת מני (ע״ע) 
מסבירות את התהום הפעורה בין האדם ובין האלוהים ואת 
מקומו של האדם בתוך העולם הרע הזה מתוך נפילת יסודות 
אלוהיים לתוך העולם החמרי* הגנוסטיקן נגאל, כשהוא 
מתעורר מתרדמתו ונזכר במקומו הראשון וחוזר למקום 
האור. המיתוסים הגנוסטיים על הגואל, היורד אל תוך החמרי 
והמאסף את ניצוצות־הקודש שנפלו לתוכו ומחזירן לעולם 
האלוהי, השפיעו השפעה ניכרת על הנצרות * אלא שבגנוסיס 
האדם נגאל ע״י עצם טבעו, ובנצרות — דרך אמונתו. מצבו 
של האדם הבלתי-נגאל מתפרש ע״י המאמינים לפעמים 
כגזרת אלוהים (ע״ע גזרה קדומה), לפעמים כתוצאה מסעו- 
לות כוחות־רשע על־טבעיים או קוסמיים, ויש שאומרים 
שהאדם מתרחק מן האלוהות ע״י טומאתו וחטאיו הוא, או 
ע״י חטא קדמון — רעיון המופיע לראשונה בתורת האורפי- 
קנים. יסודה של תורת-הג׳ של הנצרות היא ההנחה, שישו 
גאל את האנושות מן החטא הקדמון, הוא חטאו של אדם 
הראשון. 

שונות הן הדרכים שבהן, לדעת המאמינים, אפשר להיגאל 
או לקרב את הג׳ — הכל לפי ההסבר של המצב שבו נמצא 
האדם ושל סיבות התהוותו. ההסבר המיתי של "נפילת" האדם 
מחייב דרכי־ג , פולחניות מאגיות, למשל— בדתות שונות— 
הטבילה (ע״ע) כאמצעי של טהרה. אם החטא הוא הסיבה 
העיקרית להתרחקות האדם מאלוהיו, אפשר להתגבר על 
ריחוק זה על־ידי תשובה. תשובה כתנאי הכרחי לג׳ דרשו 
האורפיקנים. התשובה המקרבת את הג׳ היא מן האמונות 
והדעות המקובלות ביותר ביהדות. הגישה המוסרית לבעיות 
הדת יכולה להתמזג עם התפיסה המאגית* טבילת יוחנן 
המטביל היתד. "טבילת תשובה לכפרת עוונות" (מרכוס א׳, 
ד׳* יוסף בן מתתיהו, קדמוניות י״ח, 117 * ר׳ גם "סדך היחד- 
מספרי כת מדבר־יהודה, ג׳, 9-4 ). בדתות הבנויות על הניגוד 
שבין העולם החמרי והעולם הרוחני מכוונות השיטות להשגת 
הג׳ להתגברות על כוחות העולם החמרי ולהתעלות לעולם- 
הדוח. 

הכנו של מושג הג׳ בדתות שונות שונה לפי מידת 



203 


גבאי, מאיר בן ׳יחזקאל אכן-—גבה 


204 


בעולם וביאור סתרי־ההורה — חיבור גדול, שעבד עליו 
מ 1523 עד 1531 , והוא הסיכום המקיף והמסודר ביותר של 
תדרת־הקבלה ערב תקופת־צפת, והיה אחד מספרי־הקבלה 
הנפוצים ביותר גם בדורות האחרונים (נדפס ראשונה 1566 - 
1568 בשם "מראות אלהים" ובהוצאות הבאות בשמו הנכון). 
ג׳ היה מראשי המחזיקים כדעה שהספירות הם עצם־האלוהות. 

א. יערי, קרית ספר, ם/ 388 ־ 1933,393 ! -■ 1 * 1 - 011 ) 12. 1 . 111 * 211 ״ 1 
. 1906 , 52-58 , 8 .// .[ . 2 , 31111 * 1 ; 1845 , 381 ,׳**:"*•"*ן 

נ^אי, מעה (המחצית השניה של המאה ה 14 — אחרי 
1427 ), עסקן ציבורי וחכם תלמודי. עבד מהמת 
גזרות 1391 מסיורקה שבספרד להונין שבמארוקו, אולם 
המשיד בקשריו עם הרשות בספרד, ב 1394 נתן חואן 1 סלך 
ארגון לג׳ רשות מעבר חפשי מספרד למארוקו׳ לשם ביצוע 
עסקים לטובת המלכות. 

ג׳ החליף שו״ת עם ר׳ יצחק בן ששת (ע״ע) ועם קרובו 
ד׳ שמעון בן צמח דורן (ע״ע); הוא דבק בדרך הרמב״ם 
בפסק־הלכה. ג , חיבר גם פירוש לרש״י על התורה—ם׳ "עבד 
שלמה", שנמצא בכ״י. הוא היח גם משורר, ובני־דודו החשיבו 
את השכלתו. לפי עדותו של הרשב״ץ היה ג׳ בעל השפעה 
ניכרת בקהילתו (תשב״ץ, ב/ סי׳ ק׳). המשורר שלמה דא־ 
סיירה (ע״ע) חיבר כמה שירים לכבודו. 

א. ר. וייס. דור דור ודורשיו, ה׳, 186-185 ! ש. ברנשטיין, 
דיואן של שלמה בן משולם דאפיירה, א׳, 58-54 , 

תשיג! י. בער, תולדות היהודים בספרד הניצרית, 381 . 1945 ! 

; 1861 ,.}) 168 , 11111 ) 111 >! 1 ! 11111 ) 11111 . 1 - 11 * 1 ) 0 , 5 ת 11 ז £3/50 .א 
. 1929 720 , 1 , 11 ) 1711 ><} 5 . 1111111 ) 1111 11 ) 1111 [ ) 01 , 0301 ? 

גבה׳ בגאוגראפיה — הגובה מעל לסני־הים, ז. א. ההפרש 
שבין רחקיה של נקודה על סני־הארץ ושל נקודה 
על פגי־הים ממרכז כדור־הארץ; פני־הים נתפסים כשטח־ 
הפנים של גאואיד (ע״ע). הג׳ הוא מן הגורמים המכריעים 
בעיצוב האקלים של כל מקום על פני הארץ, של הצומח 
המתפתח בו ושל תנאי־קיומו של האדם החי בו. 

באטלאסים נהוג לבטא את תנאי הג׳ והעומק (=־ ג׳ שלילי) 

ע״י "קווי־ג׳" וצפיפות השירטוט (ציור 1 ) או ע״י סימון־ 
צבע (ציור 2 ), כשכל גון מסמן ג׳ או עומק מסויים בין 
גבולות־רום מסויימים. מבחינה חישובית ניתן לצרף יחד את 
השמחים על פני כדור־הארץ הנמצאים בהחום־ג' מסויים 
ולחשב את גודל השטח ביחס לכלל שטח כדור־האדץ! 
כשהשטחים השונים מסודרים לפי גבהם, מתקבל בציור 
הגראפי העקום ההיפסוגראפי (יוף גובה), 

המציין את יחסי־הג׳ על כדור־הארץ. הג" הקיצוניים על־פני 
כדור־הארץ הם פיסגת הר־אוורסט ( 8,840 מ׳) מזה ורום ים־ 
המלח ( 392 - מ׳) מזה. העקום ההיפ 10 גראםי מראה, כי שטחי 
פני כדור־הארץ מתחלקים לפי גבהיהם כלהלן: 


ס ט ח 

תחומי־גוכוז 

(מי) 

% טשסח סני רימז־, 

מיליוניט קט״ר 

<1 0 

0 

> 3,000 

0.7 

10 

2,000—8,000 

10 2 

24 

2,000 —■ 000 < נ 

10 2 

27 

500—1,000 

22 2 

33 

200-500 

02 2 

43 2 

נ 20 — 0 

05 

0.3 

<0 

100 0 

119 




ניסוי האדט נראכ< 5 הבד?י נ' ו׳ 6 ' 6 'ע 1 !"י טוי־נ' 

וד,כד 5 ים כצעיפזת־דישירטום 

אילו יושרו כל הרמות וההרים של כדור־הארץ, היה הג׳ 
הממוצע של פני־הארץ 825 מ׳. הג׳ הממוצע לפי היבשות, 
הוא: 

אנטארקטיקה 2,000 מ , (י) דרים־אמריקה 580 מ׳ 

אסיה 950 ״ אוסטראליה 350 ׳* 

צפין־אמדיקה 715 ״ אירופה 300 " 

אפריקה 650 " 

השפעת חג , של שטח ססויים על אקלימו מורכבת מכמה 
גורמים. עם עליית חג , פוחת והולך משקל עמוד*האליר הרובץ 
על יחידת־חשטח, והפחתת לחץ־האויר גוררת תוצאות שונות: 
1 . צסיפות־האויר פוחתת; 2 . האנרגיה הדרושה לחימום 
האויר הדליל פוחתת! 3 • זרם־אויר עולה ומתפשט מחמת 
הפחתת הלחץ ומתקרר על־ידי תהליך זה (ע״ע אדיאבטי); 
4 הנמכת הטמפראטורה מקטינה את שיעור אדי־המים הנית¬ 
נים להיקלט בגוש-אויו אחיד! 5 . האויר העולה מתרווד, 
באדי־מים בג׳ מסויים, וההתעבות יוצרת עננים ובסופו של 
דבר — משקעים! 6 . מיעוט אדי־המים באויר מגביר את 
ההשפעה של קרינודהשמש בגלל העדר ספיגת־הקדיגה ע״י 
אדי־המים, 

מבחינת השפעת הג׳ הרב על הגורמים האקלימיים יש 
להבחין בין שתי צורות של השטח הגבוה: שטח הדרי ושטח 
רמתי (מישור מרומם). שטח הררי מונע את סידור האויר 
בשכבות אסקיות ומרבה זרמים עולים ויורדים באויר — 
גורמים המביאים לריבוי העגגות והמשקעים ולמיעוט הפרשי־ 




205 


נבח 


206 


טמשראטורה במחזור היומי והשנתי. לעומת זאת מעודד שטח 
רמתי את סידור־האויר שכבוודשכבוח, ממעיט אדים, עננות 
ומשקעים, ומבליט הבדלים בטמפראטורה במחזור היומי 



החתך בכיוון א-ב 
גיור 2 

ביטוי קהרטינראפי וחברלי־נ' ע״י ניוח המטחים 


והשנתי. אקלים העמקים בשטחים הרריים דומה במידת־מה 
לאקלים הרמתי, ביחיד בהשוואה לאקלימן של פםגות־הדירים. 

ירידת הלחץ הבארומטרי עם עליית הג׳ מוסברת מן 
הנוסחה ההיפסומטרית (ע״ע ברומטר) ונקבעת על*פיה. 
הלחץ הבארומטרי של רום פני־הים פדחת בעשירית בג׳ של 
800 מ' (ירושלים), ברביע — בג , של 2,300 מ/ במחצה — 
בג׳ של 5,500 מ׳. באופן מקביל יורדת מידת צסיפות־האויר. 
אי־אפשר לקבוע חוקיות דימה לפחת־הטמפראטודה עם הג/ 
בתנאים ממוצעים ברוב איזורי כדור־הארץ מפליהטמפרא- 
טורה בהתרוממות מעל לרום פני־הים הוא • 0.55 - לכל 100 מ/ 
יוצאים מכלל זה הם הרים או רמות קרובים לחופו של ים 
שהוא קר באופן יחסי, אשר שם שיעור המפל מצטמצם 
במידה ניכרת. גם מערבה של א״י שייך לאיזורים אלה, 
ומידת מפל־הטמפראסורה ביו תל*אביב וירושלים היא 0.26 0 - 
לכל 100 מ׳ו וכן מועטת היא ירידת הטמפראטורה עם חג׳ 
בין החוסים הקרים של פדו וצ׳ילה ובין הרי־האנדים. לעומת 
זאת מידת משל־הטמפראטורה בין יריחו וירושלים היא • 0.63 ־ 
לכל 100 מ׳, בדומה למצב הקיים בפגים יבשות אחרות. 

ירידת־הטמפראטורה עם חג׳ מתבטאת באופן בולט במצי¬ 
אותו של קרגבול אפייני לכל איזור גבוה — הגבול התחתון 
של שלג־עד, ז. א. של השטח המכוסה תמיד שכבת־שלג. רומו 
של גבול זה על מדרוני־הדים שונים מושפע מן ההצבה בלפי 
קריגת־השמש וכלפי כיוון בוא־המשקעים. אעס״ר ניתן לחשב 
ממוצעים של גובה גבול שלגי־עד לפי איזורי־רוחב על שני 
כדור-הארץ (ר׳ טבלה עמ׳ 206 ) 1 נמצא, בי הרי הלבנון 
והחרמון אינם מגיעים לגבול זה. 

המשל בלחות־האדר עם עליית הג׳ הוא מהיר מאד. 

בג׳ של 2.000 מ׳ כבר פוחתת כמות אדי־המים באויר בחצי 


הכמות הנמצאת ברום פני״הים. כמות אדי־הסים באדר 
בממוצע החדשי קטנה בירושלים ב 20% מאשר בתל־אביב 
וביריחו, גם בחורף וגם בקיץ. הפחתת כמות אדייהמים באדר 
עם הג׳ אינה קובעת את שינויי מידת הלחות היחסית, שהיא 
תלויה בטמפראטודה. תנאי הלחות היחסית, העננות והמשק¬ 
עים מותנים יותר בצורה הטופוגראפית של השטח הגבוה — 
אם הוא הררי או רמתי. 


גבול שלגי־עד 

(מי) 

סןלות־רוחב 

500 

70 — 80 (נעוף 

8,000 

40 — 60 ־ 

6,800 

" 80—20 

4,600 

0 

6,600 

10 — 20 (דרום) 

0 

" 70-00 


כמות המשקעים הממוצעת עולה עם גובה תחנת-המדידה 
בכל גוש מורם, בין הררי בין רמתי. אולם מידות ריבוי־ 
המשקעים שתות לפי המקום או העונד" בהרי־ירושלים, 
למשל, הממוצע השנתי של הגשמים בקריית*ענבים ( 675 מ , ) 
גדול ב 180 מ״מ — שהם כשליש מן הממוצע השנתי — מזה 
שבשער־הגיא ( 326 מ׳), אולם בחודש הגשום ביותר אין 
הפרש הגשמים בין שני המקומות עולה על 20% . הפרש 
הממוצעים השנתיים של כמות-הגשם בין שני המקומות הללו 
מתאים לתוספת של 50 מ״מ לכל 100 מ׳ של ד.ג/ ושיעור 
כזה במפל־המשקעים נמצא גם בין יריחו וירושלים. עדיין 
אין מדידת־משקעים מהימנה בהרים הגבוהים ן לפיכך, עוד 
לא הוברר אם קיים רום של מאכסימום־המשקעים. הערכים 
הגדולים ביותר של משקעים שנתיים ממוצעים נמצאו, עכ״ס, 
כמעט כולם בתחנות הרריות ז הגורם המכריע לריבוי המש¬ 
קעים שם הוא עליית גושי־האדר הלחים בדפנות־ההרים• 

משקעים שמעבר לגבול שלגי־עד גורמים להערמת השלג 
ולהתהוות קרחונים. הצורה הטופוגראפית של השטח המורם 
קובעת את צורת הקרחונים: ברמות מתהווים קרחונים 
שטחיים (אנטארקטיקה, גרנלאנד), על ההרים נוצרים קרחו¬ 
נים המתפלגים זרמים־זרמים. 

אקלימי־ג׳ אפייניים קיימים ברמות האנדים בפוליודה 
ופרו וברמות טיבט. איזורים אלד" שגבהם בשטח הרמתי הוא 
בין 3,000 ו 5X500 מ', מצטיינים בטמפראטורות נמוכות, 
בהפרש גדול מאד בין טמפראטורות היום והלילה — עד 
• 25 — 20 —, בעננות ובלחות נמוכות ובמיעוט משקעים ז 
את תמוגתן האקלימית משלימות דלילות האדר, הראיות 
המצויינת והרוחות הקלות. לעומת זאת מצטיינות פסגות־ 
ההרים בשיעורים קטנים יותר של תגודות-הטמפראטורה 
במשך היממה והשנה, בעננות גבוהה, ברוחות חזקות ובמש־ 
קעים מרובים. על-יד אקלים־פסגות זה נמצא בעמקים של 
איזורי־הרים הטיפוס הרמתי של אקלים־גובח! מבחינה זן 
נתפרסם, למשל, האקלים של עמקי דו 01 וארוזה בהרי־י 
שוויץ. 

השפעת הג׳ על הצמחיה מתבטאת בעיקר בגורם־הטמפ־ 
ראטורה. במידה ששטח מסויים נמצא בג׳ רב יותר, נמצאים 
בו צמחים מותאמים לתנאים אקלימיים קרים יותר, עד לג׳ 
מסויים שבו נפסקת כל צמיחה. בעליה בהר מופיעים בזה 




211 


גבול 


212 


מוחשית על שני הקרקע, עס״ר כמערבח־הגנה של ביצורים— 
סוללותיעפר, חומות, תעלות. כך, למשל, נקבעו ויוצבו ג" 
יבשתיים של מלכות*רומא בקטעי־ג׳ מסויימים ע״י "גבולות" 
( 65 תז 11 ) מבוצרים — שהמפורסמים שבהם היו הג׳ הגרמני- 
רטי בין הרינום העילי והדנובה העילית, חומת־אדריינום 
וחומת־אנטונינוס לרחבה של בריטניה, וחומת-טריינוס בדו- 
ברוג׳ה. המפעל העצום ביותר של קביעת ג׳ פוליטי על-ידי 
הקמת מחיצה מוחשית היא החומה הסינית. אולם ג' 
מדיניים במובן המודרני של המלה טרם היו ידועים. 

עם התפתחות הגאוגראפיה במאה ה 19 נתקבלה חלוקת 
הג״ לג״ טבעיים וג״ מלאכותיים: הראשונים — קווים 
הנמתחים עם חוף־הים, עם גדות נהרות גדולים, עם רכסי־ 
הרים גבוהים, או עם לב המדבר המפריד בין שתי מדינות * 
האחרונים — קווים ישרים שנמתחו על פני המפה. בגון קווי 
רוחב ואורך, וכל הקווים אשר מהלכם לא נקבע ע״י תופעות 
בולטות על פני כדור־הארץ, כגון ג" של אחוזות, איזורי־ 
השפעה מדיניים ודתיים וכר. לפי הגדרה זו היה, למשל, 
גבול-הים של א״י המאנדאטוריח ג׳ טבעי, ובן — אולי — 
גם הג' המזרחי, מים־כנרת עד ים־המלח! לעומת זה היו 
בלי־ספק ג" הצפון והנגב ג" מלאכותיים. לא בכל מקרה 
הג״ הטבעיים הם ג״ טובים והג״ המלאכותיים — רעים. 

הג" הפוליטיים ניתנים למיון גם לפי מידת יציבותם. ג" 
ימיים הם, כמובן, יציבים בדיו־כלל! אעפ״כ חלו שינויים 
ניכרים בג' הימי של הולאנד בתקופה ההיסטורית, הן מחמת 
פלישת הים אל שטחי־יבשד, נמוכים והתהוות מפרצים 
חדשים, והן מחמת ייבוש שטחי־ים ניכרים במפרצים וליד 
החופים בידי אדם! וכן התקדם במידה ניכרת החוף הימי של 
פינלאנד מחמת התרוממות היבשה ונסיגת הים בתוצאה 
מאוחרת משיחרור היבשה מעומס הקרח במשך 10,000 השנים 
האחרונות. ג" לאורך רכסי־הרים הם בדרך־כלל יציבים 
מבחינה היסטורית, כדוגמת גבול־הפירנאים בין צרפת וספרד 1 
אולם בכמה מקרים איבדו ג" כאלה, אשר נחשבו במשך 
מאוח שנים כיציבים, את אפיים זה כתוצאה מהתפתחויות 
פוליטיות וטכניות חדשות, כגון ג" הקאווקאז, הקארפאטים 
והבאלקאנים. נהרות הם בדרך־כלל ג" לא־יציבים, באשר 
הם מאחדים על־פי־רוב את שתי הגדות יותר מאשר הם 
מפרידים ביניהן, הרינום היה תמיד ג׳ לא יציב, אפילו בחלק 
אשר בו הוא מתפתל באפיק המלווה יער צפוף משני עבריו. 
לעומת זאת מהווה הירדן, למרות מיעוט מימיו, ג׳ יציב יותר, 
בגלל השקע והמדבריות המלווים אותו מבית־שאן עד ים- 
המלח. ג" ישרים במדבר הם בדוץ־כלל יציבים מאד, כגון 
הג׳ בין מצרים וסודאן והג׳ בין מצרים ולוב. 

בעיה פוליטית־גאוגראפית חשובה היא בעיית הקשר בין 
הג' ובין המדינה, לשון אחרת — חשיבותו החיונית של הג׳ 
למדינה. כל ג׳ מלווה איזור־ספר בעל רוחב שינה, הכל 
לפי גודל המדינה, החיוניות של גזרת הג׳ מבחינה כלכלית 
ובטחונית, טיב עורקי־התחבורה וכר. ככל שחג׳ יותר חיוני, 
איזור־הספר צר יותר. במדינת ישראל מצטמצם איזור־הססר 
בירושלים וסביבותיה לרוחב של מאות מועטות — או אף 
עשרות — של מטרים, ואילו כמעט כל שטחם של רחבי הנגב 
הרחוק מהווה איזור־ססר. רוחב איזור־הספר משמש מודד 
לחיוניות הג/ כיוצא בו, נמצא בג׳ הימי שאיזור־ספר אינו 
קיים בערי־הנמל, ואילו באיזור־ד,חולות הוא מגיע לרוחב 
יוכר. גם בג" הרריים נעשה איזור*ה 0 סר צר במקום שבו 


נסללו כבישי־מעבר מצד אחד של הג׳ לשני, והוא מתרחב 
בתחומם של פסגות ורכסים המונעים את המעבר מצד לצה 
רוחב איזור־הספר הוא גדול ביותר בג" מדבריים! למשל: 
איזור־הספר של מצרים משתרע משולי עמק־הנילוס עד הג׳ 
עם לוב, מה שמעיד על מידת החיוניות המועטת של ג׳ זה. 

מבחינת התהוותם של ג" פוליטיים יש להבחין בין גורמי- 
התפתחות שונים: 1 ) שתי מדינות, המתגבשות מסביב לשני 
מרכזים מרותקים זה מזה מתפשטות עד ששטחיהן באים 
לידי מגע, כגון צרפת וספרד לאורך הפירנאים, או צ׳ילה 
וארגנטינה לאורך ג׳ האנדים — "ג״-התקדבות"! 2 ) "ג"- 
הפרדה" הם פרי פילוג פוליטי בשטחים שהיו מקודם אחידים. 
למשל הג׳ הנוכחי בין מערב־גרמניה ומזרח־גרמניה, או הג" 
בין לבנון וסוריה או בין הודו ופאקיסטאן! ג" אלה נקבעים 
עפ״ר לסי הבדלי לשון או דת או שלטון, ללא התחשבות 
בגורמים כלכליים הנובעים מטבע האיזור המחולק! 3 ) "ג"- 
חלוקה", שנמתחו לאורך קווים ישרים באיזורים קולוניאליים, 
שמלכתחילה לא נחשבו כמוצקים! ג* אלה נוטים להתחסל 
ע״י איחודים מדיניים, כגון בהתפתחותן של אה״ב, אשר בהן 
נשארו קבועים רק הג״ כלפי קאנאדה ומכסיקו! גם באפריקה 
אנו עדים לביטול ג״־חלוקה על־ידי איחוד של המושבות 
הנפרדות ליחידות גדולות. 

חשיבות רבה נודעת ליחס המספרי בין גודל השטח של 
מדינה ובין אורך גבולותיה. מדינה גדולה עם ג" בקווים 
ישרים, שהם באופן יחסי קצרים, אינה חשה במציאות הג׳ 
באותה מידה במו מדינה קטנה בעלת ג" מתפתלים המקיפים 
אותה בקו ארור. כיוצא בו, מעוררים ג" יבשתיים עירנות 
רבה יותר כלפי בעיות־הג , מאשר ג" ימיים. בסולם הנקבע 
שסח , 

ע״י ערך היחס ^ נמצאות למשל, בריטניה, 

אה״ב וברית־המועצות בראש־הסולם, וארצות אירופה המר¬ 
כזית ומדיגת־ישראל — בסופו. 

ג" שנוצרו ע״י תהליכים היסטוריים ושחיוניותס היא 
ניכרת, נוטים להתערער כשמזדעזעת אחת מן המדינות 
שמשני עבריהם! דוגמה לכך משמשים הג" של רוב מדינות 
מרכז־אירופה. לעומתם נודעת יציבות רבה לג" הרריים 
מסויימים, כגון הג" הנקבעים ע״י הפירנאים, האלפים, האנ¬ 
דים, ההימאלאיה, שברובם לא נשתנו במשך תקופות היס¬ 
טוריות ממושכות. 

ג. ר. 

3 ) מבחינה מדינית־משפטית קובע הג׳ את השטח 
שעליו חלה הריבונות של המדינה. אפשר להגדיר את הג׳ 
בקו מדומה על פני כדור־הארץ, המפריד בין תחום־השיפוט 
של מדינה אחת ובין תחום־השיפום של מדינה שניה ("הגו¬ 
בלת") — ג׳ יבשתי, או בין תחום־שיפוטד, של מדינה ובין 
שטח שאינו שייך לשום מדינר" והוא, איפוא, בחזקת רשות- 
הרבים (כגון הים הפתוח) — ג׳ י מ י. הג׳ הימי הוא הקו 
החיצון של רצועת המים הטריטוריאליים, המש¬ 
תרעת — לסי הסכמה בינלאומית — ברוחב של לא פחות 
מ 3 מילים ימיים (= 5,560 ק״מ) לאורך קרהשפל בחוף־הים. 

הג" הנוכחיים של רוב המדינות הם בדרך־כלל פרי של 
התפתחות ארוכה ותוצאה של מאורעות רבים שאירעו בהיס¬ 
טוריה. יש ג" מדיניים היום שאינם אלא הג" של שטחי 
בעלוח פרטית על קרקעות בידי בעלי־אחוזות ואבירים לפנים, 



213 


גבול — גבור, אנדור 


214 


שרכושם געשה קניין־המדינה! ויש ג* שנקבעו לאחר נצ* 
חון במלחמת־כיבוש. בנוהג הבינלאומי היום קיימים בדרך- 
כלל שני שלבים בקביעת הג': 1 ) ניסוה תיאור כללי של הג׳ 
בחוזה בעל משמעות פוליטית, כגון חוזדדשלום! 2 ) סימון־ 
הקו על מפה מפורטת, ולפעמים גם סימונו על פני הקרקע. 
היום בולטת ביחסים בינלאומיים נטיה ליישב בדרכי־שלום 
חילוקי־דעות הנובעים מקביעת ג/ כנגד מסורת עתיקה יותר 
שראתה בחילוקי־דעות כאלה עילה מספקת — ואף את העילה 
המכרעת — למלחמה. אולם יש להבחין בין הג׳ עצמו ובין 
איזורי-ספר, אשר לגביהם אין הג׳ כשלעצמו אלא פרט בעל 
משמעות טכנית בעיקרו. סיכסוכים על איזורי-ספר הם סימן 
של אי־יציבות בינלאומית רצינית, שסכנת מלחמה כרוכה בה. 

גם בפנים המדינות נמצא לפעמים ג׳ — "ג׳ פנימי". 
במדינה פז־ראלית הג' הפנימי מבדיל בין שטחיהם של שני 
חלקים שונים של הפדראציה, כגון בארצות־הברית או בברית־ 
המועצות. במדינה אוניטארית עלול הג׳ הפנימי להפריד 
בין שטח הניתן לשיטה משפטית אחת לשטח הניתן לשיטה 
משפטית אחרת, כגון ״הגבול״ בין אנגליה לסקוטלנד — זכר 
לתקופה שבה היו קיימות כשתי מדינות נפרדות. 

בדרך־כלל אין לעבור ג׳ בינלאומי אלא ע״ם רשיון הניתן 
בצורת אשרת־כניסה. בין מדינות גובלות נעשים לעיתים 
קרובות סידורים מיוחדים להקל על תנועת תושבי איזור־הג׳ 
בשני הכיוונים, כי לא תמיד מתחשב הג׳ הבינלאומי בגבולות 
הרכוש הפרטי, בגבולות של שירותים ציבוריים שונים 
ובדרכי־תחבורה. סידורים כאלה נקבעו. למשל, בהסכם שנח¬ 
תם ב 2.2.1936 בין סוריה ובין א״י המאנדאטו׳רית! היום אין 
להסכם זה תוקף. 

בגבולותיה של מדיגת־ישראל נחשבים קווי שביתת־הנשק, 
שנקבעו ב 1949 בהסכמי שביתת־הנשק בץ ישראל ובין שכ¬ 
נותיה. לגבי הלבנון, סוריה ומצרים(למעט רצועת־עזה) נקבע 
הג׳ הבינלאומי הקודם של א״י כקו שביתת־הנשק. גם לגבי 
ירדן נקבעו כ 278 ק״מ ס 377 הק״מ של הג׳ הקודם (להוציא 
את סיתולי־הירדן) כקו שביתת־הנשק, והשאר נקבע בהתאם 
לתנאים מיוחדים שבהסכם. הג׳ הבינלאומי בין ארץ־ישראל 
ובין לבנון וסוריה נקבע בחוזה בעל משמעות מדינית שנחתם 
ב 23.12.1920 בין אנגליה ובין צדפת, ובו תיאור של הג" בין 
שטחי המאנדאט הצרפתי על סוריה והלבנון ובין שטחי 
הסאנדאטים הבריטיים על פלשתינה וארם־נהריים. בעקבות 
חוזה זה, ולאחר מו״מ מפורט בוועדת־ג׳ משותפת, נקבעו 
ב 73.1923 בהסכם סופי הג׳ ומקומותיהם המדוייקים של 71 
גלי־אבנים, המציינים אותו על פני הקרקע. הגדרה כללית 
של הג׳ בין א״י המערבית ובין א״י שמעבר לירדן ניתנה 
ע״י מועצת חבר־הלאומים ב 16.9.1922 . אולם סימונו של ג , 
זה על פני הקרקע נעשה באורח אדמיניסטראטיווי בלבד, 
ולא כל פרטיו נהירים היום. הג׳ בין מצרים ובין ישראל 
מבוסס גם הוא על חלוקה אדמיגיסטראטיווית בלבד מימי 
הקיסרות העותומנית, ללא הסכם מפורש בין הממשלות 
הנוגעות בדבר; הוא נקבע ב 1906 בהתאם לבקשה בריטית 
להעביר את הגבול צפונה מאל־עריש לשם הגנת תעלת־סואץ. 

, 364 ! 354 י קק , 22 0115 נ 1 ג^ז 06 

, 1189, 1390; ) 01 x 5 .קק , 1922 < 111031 סן 1 ג 06£101 4211005 < 06 

¥908 , 1 ־ 1110?5 0914 80119140?)/ €0*81911*110*04, 1945; 511x1 )£ 
( 936 .ק , 1 . ¥01 ,שנ 1 ן>ו 1 ג-וח 10 ק 1 ס שז 21 תת 0 ו 1 ס!ס) 

ש. רו. 


נבון (מכ* 031 ), מושבה צרפתית, הנכללת באפריקה הסש־ 
ןגית הצרפתית (ע״ע)? כסש, 275 קמ״ר, 406,900 
תושבים ( 1952 ). ג׳ נקראת ע״ש נ הר ־ג בון, שאינו אלא 
שפכו הארוך והרהב של דיו אולסבו, היורד מן הרמות. נהר¬ 
ג׳ נתגלה י״י הפורטוגיזים בסוף המאה ה 15 ונחשב במשך 
מאות שנים למקום־המעגן הטוב ביותר בחופים המערביים 
של אפריקה. 

ה מושבה ג', המשתרעת משני עבדי המשווה, גובלת 
במערב עם מפרץ־גיניאה, בצפון — עם גמיאה הספרדית 
וקאמדון הצרפתית, במזרח ובדרום — עם קונגו התיכונה. 
שטחה כולל את אגן־גאבון ואת האגן והדלתא של נהר אוגואה 
(ש^ס^ס). 

האקלים טרופי. הטמפראטורה השנתית הממוצעת היא 
כ * 25 , והתנודה השנתית קטנה מאד. רק ברמות הצפון 
והמזרח, המתרוממות כדי 1,000 מ' מעל פני־הים. נמוכות 
מידות־החום במעט. המשקעים מרובים — מ 250 ס״מ לשנה 
בצפון עד 100 ס״ס בדרום. 

צמחיית היעד המשווני, המכסה בצפיפות את רוב השטח, 
מספקת את עיקר היצוא: עצי־בניין שונים. כגון מאהאגוני, 
הבנה, אוקומה! גומי טבעי, קאפוק, אגוזי־קוקוס, שמן־דקלים. 
תושבי החופים עוסקים בדיג. המתיישבים האירופיים התחילו 
במטעי גומי וקאקאו בצפון־הארץ. ג , עניה באוצרות־אדמה; 
מוצאים בה קצת זהב בדרום. התחבורה אינה מפותחת? 
הנהרות ראויים לשיט דק בקטעים. מסילת־ברזל יחידה 
מקשרת את הבירה ליברויל שעל חוף-הים עם נג׳ולה 
(ש 01 [א) שעל האוגואה במרכז־הארץ. 

המושבה נוסדה ע״י הצרפתים ב 1848 . מספר האירופים 
אינו מגיע ל 4,000 ( 1951 ). בין הילידים נמצאים שבטי־פיג- 
מאים. — בלמבו־נה שבג' (על האוגואה) התיישב אלברט 
שןיצר (ע״ע) ושם הוא פועל את פעולתו לטובת הילידים, 

א. 0 . 

ג 13 ר" איעץ — ז 0 נ 031 — ( 1868 — 1944 ), בלשן 

יהודי-הונגארי. למד בבית־מדדש לרבנים ובאוני- 
ברסיסות בבודאפשט ובפאריס, עסק בפילולוגיה שמית 
ואינדו־אירופית. שדה־חקירתו העיקרי היה חורת המשקל 
(ריתמוס). תירגם להונגארית מן השירה העברית של יה״ב, 
וכן יצירות שונות ססנסקריט, איסלנדית עתיקה, צרפתית, 
איטלקית, הולנדית, ועוד. יזם את'"הספריה היהודית העמ¬ 
מית" וערך עיתון בצרפתית בשם ^ 1 ( 1899-1896 ). 

נספה עם משפחתו בשואה בשלהי 1944 . 

מחיבוריו: תרגום שירי האדר״ 1905 ! ש:זש 1 ש €110 ? 1 מ 13 ^ 
%זש 1£011€$2 6$ ("שיריו ותולדות־חייו של עמנואל הרומי"), 
1922 , 3 [ 4 תז^ 1 נ 01 זק גטרתזנז זו;י{ 13£ זז ("בעיית הריתמוס 
ההונגארי״), 1925 ? $נ 1 ב 111 ץו 1 זז 0 ש 11 :>$! ■!שם ("המשקל 
העברי הקדמון״), 1929 . 

״ 1929 , 08 ^ 7:41(16 19x1 

132 ר, א^ד 1 ר — ■ 11301 ^ ז 0 נ 1 ג 0 — ( 1884 — 1954 ), סופר 
ומשורר יהודי־הונגארי. למד באוניברסיטת בודא־ 

פשט, בעיקר שפות מערב־אירופיות וספרות. התכונן להוראה, 
אבל אח״כ פנה לספרות, בראשית עבודתו הספרותית כתב 
גם בעיתונות היהודית ולחם בתוקף ובחריפות באנטישמים. 
זבה לפרס ספרותי על תרגום האפוס הפרובנסאלי מיריו 



215 


גמר, אנדור—גבינה 


216 


( 60 ז 11 ^) של מיסטראל. ג׳ היה אחד ממייסדי הקאבארט 
ד,ספרותי־ פוליטי ובמשך שנים כתב בשבילו שירים סאטי¬ 
ריים, וכן חיבר גם דראמות. בסוף מלחמת־העולם 1 הצטרף 
לקומוניסטים, השתתף באופן פעיל במהפכת־אוקטובר ואח״ב 
במהפכה הקומוניסטית בהונגאריה, ואחרי תבוסת הקומו¬ 
ניסטים ( 1919 ) נאלץ לברוח לחו״ל. תחילה ישב בווינה ושם 
היה לאישיות המרכזית של האמיגראציה הלוחמת במשטרו 
של הורטי מווינה עבר לרוסיה הסובייטית ואחרי מלחמת־ 
העולם 11 חזר להונגאריה. מ 1945 עד מותו ערך עיתון 
פוליטייסאטירי קומוניסטי. 

גבינה׳ תערובת מוצקה של המרים מושקעים מתוך החלב 
על־ידי הקרשה מחמת החמצה או באמצעות המסו 
(שבמיץ־הקיבה), או על-ידי שניהם יחד. ג׳ מכילה את הקזאין, 
את שומן־החלב — או הלק ממנו — עם הוויטאמין ^ וחלק 
ניכר מן המלחים — בעיקר סידן פוספאטי מן הסוכר ומן 
הוויטאמין! 8 שבחלב! לפיכך היא מעין צורת־שימור של 
חסרי־המזון היקרים שבחלב. הג׳ היתד, ידועה בתקופת- 
המקרא (שכדא יז, ית! איוב י, י) וכן ליוונים הקדמונים, 
והרומאים היו מזינים בד, את קלגסותיהם במסעיהם. 

ג׳ נעשית בשני שלבים: ה ג ב נ ד, והבשלה. כשהלב 
עומד בטמפראטורה מתונה, הוא מתגבן ע״י חידקי חומצת־ 
החלב המצויים בכל חלב — ובתעשיד, מודרנית אף מוסיפים 
לחלב העומד להגבנה תרבויות טהורות של חידקים אלד, — 
שהופכים חלק מהלאקטוזה לחומצת־חלב! בחומציות שלמעלה 
מ 9 <ן של 4 — 5 נוצר הגבן — משקע של הקאזאין, הכולא 
בתוכו שומן וכמות ניכרת של מים, שבתוכם מומסים חלק 
מהלאקטוזה והמלחים. אפשר להגבין חלב גם על-ידי תוספת 
מסו — האנזים כימוזין, ד,ממוצה מדפנות הקיבה של בעלי־ 
חיים — בצורת אבקה או נוזל ("העמדה בקיבה" [משנ׳ ע״ז 
בי, ה , ] )> תכשירים טכניים של מסו מסוגלים לגבן חלב ביחסי־ 
כמויות של 1 ל 00 ( 1004 . נהוג להוסיף לחלב־להגבנה גם צבע 
צהוב־זהוב, תיכף להשקעתו מעובד הגבן ע״י חיתוך, ניעור, 
בחישה, כבישה ומליחה, הכל לפי הסוג. עיבוד זה קובע את 
המבנה, דרגת־החומציות, אחוז־ד,רטיבות והצורה האפייניים 
לכל סוג של ג׳. הב׳ הגלמית מועברת לחדרי־הבשלה, שבהם 
מוסיפים המיקרו־אורגאניזמים והאנזימים שבגבן לפעול 
בתנאי טמפראטורה ולחות יחסית, שהם מיוחדים לכל סוג! 
בהבשלה מתפתחים הריח והטעם ושאר התכונות האפייניות 
לאותו סוג. הבשלת הג׳ נמשכת ימים, שבועות או חדשים, הכל 
לפי הסוג! יש ג" שאינן עוברות הבשלה כלל ונצרכות תיכף 
לעשייתן, כגון הג׳ הלבנה. גורמי ההבשלה הם חידקי חומצת־ 
החלב ופטריות־עובש, מהן לבנות — מן הטיפוס רח 1111 ) 01 
130115 , ומהן ירוקות — ממיני ת 1 ג 1011111 מש?. מבחינה ביו¬ 
כימית מצטרפים בהבשלה תהליכים רבים: הידרוליזה של 
חלבונים לפפטונים וחומצות אמיניות! דאמינאציה של חומ¬ 
צות אמיניות עם הפקת אמוניה! המשך התסיסה הלאקטית, 
וכן תסיסת־חומץ ותסיסה פרופיוניח! נוצרות גם כמויות 
קטנות של חומצות-שומן גבוהות מסיכון השומנים! מפירוקן 
החימצוני של חומצות־שומן נוצר קצת אצטון. צירופיהם של 
כל התמרים הללו יוצרים את הטעמים והריחות האפייניים 
לסוגי־הג׳ השונים! מלחי־האמון של החומצות הקאפרונית, 
הקאפרילית והקאפרינית (* 0 , 08 , 0 ז ס) הם בנותני טעם 
וריח העיקריים. 


ג" מיוצרות בעיקר מחלב־פרה, אך גם מחלביצאן (כב¬ 
שים ועיזים)! בהודו — מחלב־התאו, בין ילידי אמריקה הדרו¬ 
מית — מחלב הליאמה, בין הלאפים בנורווגיה — מחלב 
אייל-הצפון. התפוקה מחלב־פרה היא בתחומי 12% — 8 ממש¬ 
קל החלב, הכל לפי סוג הג". 

במשך הדורות התפתחו בארצות שונות באופן אמפירי 
תהליכי-עיבוד לגי׳ בהתאם לאקלים, למנהגי־תזונתם ולצר- 
כיהם של דרי הארצות ההן, והג" נקראות עד היום ע״ש 
איזורי־מוצאן, כגון אמנטלית, רוקפורית, אדאמית, וכר. היום 
מכירים כ 500 מינים של ג״. הנבדלים זה מזה בשמותיהם! 
לאמיתו של דבר קיימים רק כ 20 סוגים בעלי שוני של 
ממש, ואילו השאר אין ביניהם אלא הבדלי צורה או גודל 
או גוני-גונים של טעם וריח בלבד. 

את ד,ג׳ מחלקים: א) לפי תכולת השומן בחומר המוצק: 

ג׳ כלילת־שומן (מ 45% ולמעלה), 4 ן-שמנה ( 35% ), 
חצי־שמנה ( 25% ), ^־שסנה ( 15% ), רזה (פחות 
מ 15% )! ב) לסי אופן־ההבשלה: ( 1 ) ג" רכות, מוקרשות 
ע״י החמצה, אינן עוברות חהליך־הבשלה ונאכלות כשהן 
טריות, כגון הגבינה הלבנה! ( 2 ) ג" קשות או משומ¬ 
ר ו ת, מוגבנות בעיקר ע״י מסו ועוברות תהליך-הבשלה, בגון 
אמנטאלית, צ׳דאר! ( 3 ) ג" ת צ י• ק ש ו ת, מוגבנות באמצ¬ 
עות מסו והתמצה עם הבשלה קצרה, כגון קאממבר, לימבורג. 

הג׳ היא מזון מרוכז וחסכוני בשימוש. כ 90% מחומר הג׳ 
ניתנים להטמעה בגוף ומשמשים לבגיין־רקמות (פרוטאינים 
ומינראלים) ולצדכי הפקת־אנרגיה. ההרכב של 2 ג" טיפו¬ 
סיות הוא (ב%): 

_ מיס ■ד^ן לווקסוזח ^ ם£*י ז^ל 

ג* */״־שמנה (ןיור> 85 * 2 2 81 3 180 

ג־ ייי> (ש 19 ־> 72 21 1 1 2 110 

1 ק״ג של ג , כלילת־שומן שווה מבחינת ערכו התזובי ל 2.5 
ק״ג בשר! 1 ק״ג של ג׳ לבנה כחושה — רק לשליש מן 
הערך הזה. 

סוגי-ג , אחדים הם: 

ק ו ט ג׳ (^ 0011 ) — נפוצה באה״ב. ג׳ לבנה, מתגבנת 
על-ידי החמצה ( 130113 .! 51 בסימביוזה עם 00 ) £611001105 
רח״זס׳יסז״ס); אין הבשלה. טעמה תמצמץ. עשויה מחלב 
בחוש! אינה משתמרת יפה ונאכלת מיד לעשייתה. דומה 
לה: הגבינה הלבנה בא״י. 

אדם ( 1 מ £013 , עיירה בהולאנד) — ג , קשה, שזמן־הב־ 
שלתה 2 — 3 חדשים! בבצק חללים קטנים מעטים. מופקת 
בצורת כדורים במשקל 2 — 3 ק״ג! את הכדור המוגמר מט¬ 
בילים בשעווה אדומה. 

א מ נ ט ל ( 1611131 ״!״£, עמק בשויץ) — ג׳ קשה, מב¬ 

שילה ע״י 1 ״ 1 ו 10 ז 3 ^ 1 ״נ 1 .) 830 ו 111011111 ס 1 קסזק .) 830 . מוסקת 

בצורת גלגל בעובי של 15 ס״מ ובקוטר של מטר ויותר. 
אפייניים לה החללים הגדולים בבצק, הנוצרים על־ידי דו־ 
תחמוצת־הפחמן שמהתססת חומצת-החלב לחומצה פרופיונית. 

צ׳ ך ר(• 31 ג> 1 > 6 ו 01 , עיירה באנגליה)—גבינה קשה, נפוצה 
באה״ב ובקאנאדה. בצק גושי בלי חללים, צבע כתמתם! זמן־ 
ההבשלה 3 — 4 חדשים בטמפראטורות נמוכות. מופקת בצורת 
גלילים בגדלים שונים. 

גודד, ( 13 ) 0011 , עיירה בהולאנד) — דומה לאדאם! 
חריצים עגולים שטוחים בגדלים שונים. 



217 


גבינה—גכירול, שלמה כן יהודה אכף 


218 


ל י מ 3 ו ר ג ( 8 זטנ 1 וח 1.1 ) — ג׳ קשה־למחצה, מבשילה 
ב 14 — 16 יום> בעלת ריח וטעם נוקבים וחריפים. הריר שעל 
פני הג׳ מיוצר ע״י $ח 6 ת 11 .:״: 8 . 

ר ו ק ס ו ר 0 זס 115£ ףס 11 , עיירה בדרום־ערסת׳ המפורסמת 
במערות שבסביבתה, המשמשות מקדמת-דנא מקומות־הבשלה 
טבעיים לג , ) — ג , קשה! לגבן מוסיפים עובש תרבותי 
1 זזס 0£ טןאמ 1110111111171 :>?, שבפעולתו מופקים סעם דדיה מיוח¬ 
דים. — דומה לה: גבינת.גליל" בא״י. 

הקף הייצור העולמי של ג׳ — בהסקה חקלאית־ביתית 
ובהסקה תעשיינית — אינו ניתן לאומדן מדוייק. בארצות 
אירופה המערבית, אמריקה הצפונית ואוססראליה התפוקה 
השנתית בשנים האחרונות היא !/* 1 — 2 מיליון ט 1 ן. גדול־ 
היצרנים הן אה״ב, שבהן מרכז־הייצור הוא בויסקונזיח 
אחריהן באירופה — איטליה, צרפת, הולאנד, שווייץ, דני 
מארק, וכן קאנאדר. וניו־זילנד. היצואנים הראשיים הן ניו־ 
זילנד והולאנד. הצריכה השנתית של ג' מגיעה בשווייץ, ת• 
מארק והולאנד בערד ל 10 ק״ג לנפש, ברוב הארצות האח¬ 
רות — ל 3 — 5 ק׳ג. 

והו 811 ^ ז/סע 1 1714 ןוווו//ז 1 מא <ז 0 , 11 >^!! .זו\ 

- סו / 1 ו 7 ו 1 ו 41 ה 1 ', 1 ,תוב£זט, 61 . 011 - 8011 . 84 ; 1918 , 4110111711 
; 1927 , 071114 ,זסח? .ע .ז\ז - >: 1 ( 51 ונבזי ״ 1 ; 1926 , 7/14/1271 
.* 1933 , 811711 .>! 111181 ) 741  בעור קיבת־נבלה" או "מפני שמחליקין 
פניה בשומן־חזיר* — ועוד. הפוסקים נחלקו בדבר, אם יש 
איסור בג״ג גם במקרה שאיו מקום לחששות אלד- הדעה 
שנתקבלה למעשה היא ש כ ל ג״ג אסורה: "בין שהעמידוה 
בדבר אסרר, בין שהעמידוה בדבר מותר — גזירה משום 
שמעמידין אותה בדבר אסור"(רמב״ם, הל׳ מאכלות אסורות, 
ג׳, הל׳ י״ד); ״וכן המנהג ואין לפרוץ גדר — אם לא במקום 
שנהגו בו היתר מקדמונים" (רמ׳א, ידה קט״ו, ב׳). אולם 
בחלקו הפוסקים במקרה ש״הישראל רואה עשיית הג׳ 
והחליבה״ — אם הג׳ מותרת כשעשאוה גויים או אסורה 
(עי׳ דמ״א, שם, וכנגדו ש״ד). 

מיעיום, אולום ( 03810111$ * 11111 ^), מדינאי ומצביא 
רומאי. כטדיבון ב 67 לפסה״ב מטעם הסופולארים, 

יזם אח החוק למען דיכוי שודדי־ים, שהשתלטו אז ברחבי 
הים־התיכון. לפי חוק זה, שהיה צעד חשוב לקראת המשטר 
של מתן סמכויות בלתיימוגבלות לשרי־הצבא, נתמנה פוססיוס 
(ע״ע) כמצביא למלחמה בשודדי-הים. ב 65 פיקד ג׳, תחת 
פומפיוס. בארמניה ובסוריה וכבש את דמשק. ב 58 היה קונ¬ 
סול. ב 57 — 54 היה נציב סוריה בעל סמכויות רחבות, וסדרי 
שלטונו היו אשייניים לדרכי האימפריאליזם הרומאי של שלהי 
הרם־בליקה. הוא הוציא לפועל את החלטותיו של סומפיוס 
על הקטנת שטחה של יהודה, נטל מהורקנוס את התואר 
אתנו־כס, חילק את הארץ לחמישה גלילות, ושיקם את הערים 
היווניות שנהרסו ע״י החשמונאים. ג׳ הכשיל אח מאמציהם 
של אריסטובולום ח ובנו אלכסנדר לכבוש את השלטון 
ביהודד- ב 55 , תמורת דמי־שוחד גדולים, הושיב על בטא- 
המלכות במצרים את תלמי 1 וא (אולטס). בשובו לרומא 


הואשם בלקיחת שוחד, חוייב וגורש מאיטליה. חזר בהזמנתו 

של יוליוס קיסר ולחם לצדו בסלחמת-האזרחים* מת בסלונאי 

שבאיליריה, בשעת הקרבות ב 48/7 לפסה״נ. 

א. שליס. הסשסר הרומאי בארץ ישראל ( 1934 ), ע 8 ׳ 3-4 
32 ואילו* ייססום. קדם׳ י׳׳ד, 5-1 ! , 011 זא ז\ז־ץ 1 גוג? 
.^ו 424 ,( 1910 ) 1 , ¥11 ,. 111*11711. 4. 1(1411. 4111X1171174/111 

$?יע 1 {ית ( 14 ז 111113 ז?), סוג של צמחים ממשפחת השושניים 
(ע״ע), הכולל כ 50 מינים של צמחים עשבוניים 
בעלי־בצל. הפרחים מורכבים מששה עלי־עטיף,ששה אבקנים, 



נביעוניח־הט 5 ר ( 115 גוז 4 קחז 1 ג 1 ע 611 וז?) 


ועלי בעל שלושה עלי־שחלה. הפרי הלקט והעלים ערוכים 
לאורך הגבעול. בשל פרחיהם היפים דמויי־הפעסון, הנטויים 
כלפי פטה, זכו מינים אחדים — וביחוד ג׳-המלך (-זםקוס!.? 
13118 ) — להתחבב כפרחי־נוי, 

*ביחל, ?ל&ה בן ןה 1 ךה אבן־ (בערב׳: אבו איוב 
סולימאן בן יחיא אבן ג׳ ['< ^ 

״^ 11 •^^ בלאט'ז מש 1 רר ופילוסוף 

יהודי בספרד של המאה ה 11 , 

חייג המקור העיקרי לתולדות חייו של ג׳ הם שיריו, 
אע״ם שלעתים קרובות אין אנו יכולים להסיק מהם אלא 
השערות בלבד. קצת ידיעות על חייו מצדים בדברי בן־ארצו 
הצעיר מפנו אבן סעיד הערבי, וכן ב״שירת ישראל" של ד׳ 
משה אבן־עזרא (ע״ע). ג׳ נולד, כנראה, בין השנים 1020 
ו 1022 במאלאגד" עב״ם חי בה וראה אותה כעידו(חתם כמה 
משיריו ״מאלקי״ — ממאלאגה); אך כבר בילדותו עבר 
לסרגוסה, ושם לסד ורכש לו את השכלתו הסקסת ביותר. 
כנראה נתייתם ג׳ מאביו בעודנו צעיר * על פות אביו, שצרב 
עמוקות בנפשו, חיבר מספר קינות. אחר 1045 (בשירו "בחר 
בקראי״״ 14 ) קונן ג׳ על יתמותו מאביו ומאמו גם יחד ועל 
בדידותו במאבקו בחיים. ג׳ גם התלונן על גופו החלוש, על 
קומתו הנמוכה ועל היותו כחוש וסהיער. ניכר, שכבר בעודו 
צעיר לימים חלה במחלות רבות, וביחוד במחלת-עור קשה, 
שאותה, כנראה, הוא מתאר בשירו המוזר והמחריד "הלא 
אצדק״. בגיל 16 , לכל המאוחר, החל ג׳ בכתיבת שירי* ולפי 
עדותו של י. סמברי (ע״ע) חיבר בגיל זד. את ה״אזהרות" 
שלו * עכ״ס כבר הגיע בגיל צעיר ליכולת אמנותית רבה. ג׳ 
הכרח על עצמו, שהיה בן שש־עשרה בעל לב של בן שמונים 
(״אני השר״, 8 ). הערכת עצמו של המשורר, שהגיעה לפעמים 




219 


נבירול, שלמה כן ירודה אבד 


220 


עד כדי יהירות, הביאתו לידי מריבות תמידיות עם חשובי־ 
העיר, שנגדם השתמש בביטויי־גנאי חריפים, כגון "חוחי 
אדמה וקמשוניה" (״נפש אשר״, 42 ). ג/ שביקש להקדיש 
את חייו לחכמה ולשירה, נזקק לתמיכתם של נדיבים, אולם 
נפשו — נפש חוגה ויוצר בן־חורין — סלדה מתלותו בהם. 
אחד מתומכיו החשובים היה יקותיאל בן יצחק אבן חס 1 ׳ 
בעל משרה גבוהה ומקורב למלכות, שג׳ משבחו בכמה 
משיריו על בקיאותו בתלמוד, ידיעתו במדעים, עיסוקו 
בשירה ונדיבותו(״ואת יונה״). ב 1038 חיבר ג' מספר קינות 
על מות רב האי גאון. בהיותו בן 19 השלים ג׳ את שירו 
הלימודי הגדול ה״ענק״. בראשית 1039 נהרג יקותיאל 
בסיכסוכי־חצר, וג׳ חיבר עליו שתי קינות, שאחת מהן 
("בימי ןקותיאל אשר נגמרו") נחשבת בעיני רבים לאחת 
היצירות הפיוטיות הנעלות ביותר של שירת-החול העברית 
ביה״ב. מאז נתמוטטו מצבו הכלכלי ועמדתו החברותית של 
ג׳ בסאראגוסה, והמריבה המתמדת עם נכבדי־העיר גרמה 
לו סבל רב. ב 1045 , כנראה, חיבר את ספרו "תיקון מידות 
הנפש", ומסתבר שזמן קצר אח״כ עזב את סאראגוסה. מכאן 
ואילך הידיעות על תולדותיו הז מועטות ומעורפלות. יש 
סוברים, שבמשך־זמן מה ישב ג׳ בגראנאדה בצילו של ר׳ 
שמואל הנגיד, שאתו קיים השרים עוד בימי ישיבתו בסארא־ 
גוסה. ג׳ שיבח את הנגיד על כשרונו הרב במשורר, ובשירו 
"שמואל! מת בנו לברט" הכתיר אוחו בכתר־השירה של דונש 
בן לברט! בשיר זה ניכרת הערצה ואהבה הנה אליו. אולם ג׳ 
לא מנע ממנו גם ביקורת, ובשעודריתחה הטיח דברים קשים 
נגד שירת הנגיד: "וצנחה ?מו קולג שניר או 5 מו שילת 
שמואל וזקהתי" (קטע משיר שלא נשתמד, המתאר סופה 
בים). נראה, שדברים אלה גרמו לשיבוש היחסים בין ג׳ וביו 
הנגיד. ב 1048/9 , כנראה, חיה ג׳ במחיצתו של ר׳ ניסים 
מקירואן, כשהלה הגיע לגראנאדה להשיא את בתו ליהוסף בן 
שמואל הנגיד. ג׳ חיבר לכבודו כמה שירי־תהילה, שבהם 
הוא קורא לו "ל 3 י ?לשי ןך?בי" ומציין את עצמו כ״חניכז-, 
אולם ספק אם היה תלמידו ממש. ידוע לנו גם על קשרים 
ידידותיים של ג׳ עם יצחק אבן חלפו! ועם יצחק קפח׳ו, 
תלמידו של מנחם ף סרוק. לפי עדותו של רמב״ע נפטר ג׳ 
בוואלנסיה זמן קצר אחר הגיע! לגיל 30 . לעומת זה קובע 
הראב״ד את שנודמותו של ג׳ ל 1070 , ולפי זה הגיע לגיל 50 
בערך. אולם מסתבר, שקרוב לאמת הוא התאריך הנמסר ע״י 
אבן סעוד הערבי — 450 להג׳רה, היא 1057/8 —, ושג׳ הגיע, 
בהתאם לכך, לגיל של 35 — 38 שנה. על חייו ומותו של ג׳ 
התהלכו גם אגדות, המעידות שהיה האיש לפלא באורח־חייו 
וביצירתו. אחת מהן(שנשתמרה בפירוש ל״ספר־יצירה" המיר 
חם לר׳ סעדיה גאון) מספרת, שיצר לו מעץ גולם של אשה, 
וכשנודע הדבר למלכות נאלץ לסתור את יצירתו. אגדה 
אחרת (שנשתמרה ב״שלשלת הקבלה" לגדליה אבן יחיא) 
מספרת, שערבי אחד רצח את ג׳ וקבר את הגוויה בגגו, אך 
הסירות הנפלאים שגדלו על הקבר גילו למלך את הרוצח. 
באגדה זו השתמש היינה בשירו 0 ז 6 :>ת 3 ת £01 על מותו של 
ר׳ יהודה הלוי. 

אישיותו של ג׳ מצאה את הערכתה בדברי רמב״ע: "הוא 
תיקן את סידות־גסשו וחינך את מבעו והניס את התאוות 
הארציות והכין את נפשו לדברים העליונים, אחרי שטיהר 
אותה מחלאת החשוקות ואחרי שקיבלה, כפי כשרונותיה, את 
מבחר החכמות הפילוסופיות ולימודי־הטבע וחכמת־התכונה... 


בכליזאת שלטה נפשו הרגזנית על שכלו... נקל היה בעיניו 
להתקלס באנשים גדולים ולכתוב עליהם דברי לעג ובוז" 
("שירת ישראל", התשובה על השאלה החמישית). 

כתביו. ג׳ התפאר באחד משיריו שחיבר 20 ספר, אך 
לא נשתמרו בידינו אלא שנים, שיחוסם לג׳ אינו מוטל בספק: 
"פקור־חיים" ו״תיקון מידות הנפש". אמנם, רגילים לייחס לג׳ 
גם את ה״ספר על הנפש"( 3 מ! 1 םג ^ זשנ 1,11 ), שהגיע אלינו 
בלאסינית, אולם אין כמעט ספק שחיבור זה לא יצא מידי ג׳. 
גם לגבי ס׳ "מבחר־הפנינים", הכולל למעלה מ 650 פתגמים, 
משלים ומאמרים ושהתחבב על הקוראים והתפרסם בעשרות 
מהדורות, אין הוכחות מספיקות לייחסו לג ׳ ! אמנם בשנים 
האחרונות נתגלו חלקים מהמקור הערבי של החיבור, שהיה 
ידוע עד כה רק בתרגומו של יהודה אבן תיבון, אבל אין 
בהם כדי ללמד על מחבר האוסף. הראב״ע ורד״ק מביאים 
בפירושיהם גם מביאוריו של ג׳ על המקרא, שהם בעיקר 
בדרך האלגוריה, אך לא ידוע אם חיבר יצירה פרשנית מיוחדת 
ושלמה. משיריו המרובים של ג׳ לא היו בידי החוקרים הרא¬ 
שונים קבצים מתוקנים, אלא השירים היו מפוזרים בסידורי* 
תפילה, מחזורים, ליקוטי-שירה ודפים בודדים, שנשארו 
בספריות רבות. במלאכת הגילוי, הזיהוי וההגהה הקשה של 
שיריו עסקו במאה ה 19 י. ל. דוקם, שד״ל, ש. זקם יח. בראדי, 
ועל ידם נתפרסמו הילקוטים הראשונים. לפני 50 שגה נמצא 
בגניזה שבמצרים מפתח קדמון של שירי ג/ אבז־עזרא ור׳ 
יהודה הלוי, וממנו הוכח שהיה קיים קובץ קדום של שיריו 
של ג׳, ואמנם נמצא לפני שנים מעטות דיוואן שלם בכתב•• 
יד (כ״י שוקן, 37 ). ביאליק ורבניצקי עמלו במשך הרבה 
שנים לכנס את כל שיריו של ג׳. הוצאת שירי־ג , שלחם ב 7 
ספרים (״דביר״, 1924 — 1932 ) לא היתד, מוחזקת כמושלמת 
בעיני המוציאים עצמם, אולם אין עדיין סובה הימנה. 

יש. ל. / יע. ל. 

המשורר. יצירתו הפיוטית של ג׳ מצטיינת בשליטה 
גמורה בשפת־המקרא ובגמישות לשונית, בלא הקשיים 
והסירבולים המצויים במשוררים שקדמו לו, ובכללם שמואל 
הנגיד. הדימויים והניבים השאולים מן השירה הערבית 
מובלעים וניתכים בשירי ג׳ ליצירה אישית ועצמאית! אין 
בהם מקום ניכר לסיגנון המוסיווי. עולמה הרוחני של שירת 
ג׳ מעוצב ע״י המקרא והספרות התלמודית, אך גם ע״י 
מדרשי־הסוד הקדומים ומחזות־המסתורין שבהם. מצד השירה 
הערבית הוא נראה מושפע ממשוררי־הפסימיזם הגדולים, 
שהציבו בצד שירת החשק והיין של הארמונות ההוללים 
את שירת הדווי האנושי, סבל־האדם, בדידותו ומחאתו 
על שתיתות־העולם. קירבה יתרה ניכרת בשירתו לגילויים 
מסויימים של השירה הצופית, בעלת הנטיות המיסטיות 
והפאנתאיסטיות. תכני השכלתו המדעית, וביחוד ידיעתו 
באסטרונומיה של תקופתו, נכללים בשירתו! וכן ניכרים 
בה רישומי השיטה הנאואפלטו׳נית, שבה דבק כפילוסוף. — 
כברוב המשוררים העבריים בספרד, מבחינים גם ביצירתו 
של ג׳ בין שירי־חול ובין שירי־קודש, אע״ם שאין לתחום 
ביניהם גבול ברור וקבוע. 

שירי החול: חלק ניכר מבין שירים אלה נתחבר, 
בהתאם לנוהג־התקופה, לכבודם של תומכים׳ שאותם מכתיר 
ג' בתארים ובכינויים שופעי־שבח. בשירים אלה מיוצגת 
הרטוריקה הערבית־עברית על כל דרישותיה: תיאור התומך 
כאישיות שופעת־טובה, המשולה לגורמים המיטיבים בטבע — 



221 


גכירול, שלמה בן יהודח אכף 


222 


כגון המטר, העבים, ועוד — ותהילה ללמדנותו ולמעלותיו 
התרומיות. קשה להציב גבול בין שירי־שבח מסוג זה ובין 
שירי־ידידות מסש — כי גם לתומך מובן המשורר לקרוא 
"עופר" או "צבי" ולהביע את געגועיו אליו. בשירים רבים מן 
הסוג הזה מצליח המשורר לפתח את הצד הרטורי באריכות 
ובנועם־מלים גרידא בלא להשמיע תהילות, שנראו לו — אפ¬ 
שר — המופרזות. יש ומבצבץ משירי־הידידות ניצוץ של 
קשר נפשי — בפרט אם המדובר בבני־גילו. שירים הרבה 
מקדיש המשורר לנפשו. בגאוותו הרבה הוא רואה עצמו 
כ״כגלר ל 5 ל שרים ןמ{נים"("אני 3 ק)ר׳, 2 ), שנפתחו לפניו 
.דלתי התבונה- אשד .על כל־ 1 ןגי עמי סגורות׳ ("זזתלעג 
לאנוש״ 27 — 28 ). אמנם, אין להפריז בערכם העובדתי של 
שירים מסוג זה, דש לזקוף הרבה מדבריו על חשבון כללי 
הרטוריקה! אעם״כ יש לראות בהבלטת הניגוד שבינו לבין 
החברה שבקרבה הוא חי ביטוי להרגשתו ולחברתו באסונו 
האישי — אסונם של אנשי השכל החריף והדמיון הפורה 
בבל מקום: "פש?* ןסןןאתי ןזבינתי, ומי ותן ןמ 3 י!ןגכיר 
ססאהי* (.לינן?ךה-, 27 — 28 ). לעתים תכופות מתלונן ג׳ 
על ה״זמך — בלומר הגורל — בלי לפרש את פגיעותיו, 
חוץ מכמה מקומות שבהם נזכרים עניינים אישיים, וביניהם 
מחלות. ברובם של שירי־התלונה ניכר הוגהיהדעות, שלא 
מצא את מקומו בין אנשי-סביבתו, השקועים בחיי־השעה 
וברדיפה אחר הצלחה זמנית• אד אין לומד שג׳ לא ידע את 
הדגשות דומפעמים בלבות כל בני־הנועד. אמנם לא הירבה 
לכתוב ש י ר י - ח ש ק, אבל אלה שחיבר מצטיינים בעצמת 
הביטד האישי. הוא מזכיר "אהבת נעורים" שעזבה אותו, 
והוא מתלונן על .דלתי אך׳כים ססגוךים- (.לגון סשק׳, 
1 — 4 ) ומתאר את עצמו כאיש .?*שר נ?!בע 3 לב־;ם 
סאקבות' (.ידידי וחליתי*״ 5 ). נימה ארוטית נשמעת גם 
בביטויים שנתן ליחסו לשירתו, שאותה הוא מתאר באריכות 
כנערה מעוררת אהבה(.??ן שתולה-). אולם בעיקר מקונן ג׳ 
על אי-יכלתו ליהנות מתענוגות העולם והאהבה. את המפלט 
מכל יסוריו מוצא ג׳ בחיק החכמה — ובאל. 

אפיינית ומיוחדת לג' היא שידת־התבונה, שבה 
הוא מקדיש את חייו ל״חכמה״, כדי שנפשו — שמקורה 
באלוהים — תשוב ותדבק ב״מקוד־היים" אהר שיחרורה 
מכלא־הגוף. שני פנים ל״חכמה": מאמץ השכל הפועל לעלות 
בהשגי־תבונה בשלבי ההוויה, שאינם אלא דרגות שונות 
של האצלה מהעולמות האלוהיים, והסתכלות הנפש במעמקי 
עצמה, שממנה היא למדה על מקורה. תחילה היה גם ג׳ 
מתחנן בפני אלוהים להותירו בחיים (.?*לקי שא עוונוסי-), 
אולם עד מהרה החל לבח להם, לבטל את ערכם של "תבל" 
ושל "זמן", שהם קטנים ועלובים ואינם אלא גורמים מפריעים 
בדרך לנצח! יום "תנועתו" נעשה לו יום "תקומתו" ("אם 
ון?ןקב נפשך־). ממרומי ההזדהות עם אינסוף־המקום ונצח־ 
הזמן הוא צופה בשאט־נפש אל הבלי העולם הזה, אל 
תעתועי־החושים וחולשות הגוף ויצריו. הוא עצמו משתכר 
בהשגי התבונה; .ולק אשחה 1 ;ןם הבין י^גדי ללקט כל־ 
?דלקיו ןךליו" (,?שלש עץ־); הוא דורך .על ?$תי !הי 
תבוןה- ומבקע ,משןה שכל קךךיו- (שם). 

שירייהטבע של ג/ שמספרם אינו מועט, שימשו 
בהלקם, בנראה, פתיהות לשירי־תהילה, לפי דרישות המליצה: 
נדיבותו של התומך דומה לשפע המכוון שבטבע. בשירים 
אלה ניכר ביותר, שג׳ גדל בתרבות האיסלאם בספרד—שאחד 


הביטדים העיקריים שלה היה הקישוט המופשט המבוצע 
בתפארת מרובה: הטבע מצטייר בעיניו בעיקר כשיבוץ של 
אבנים־טובות על רקע כהה או אדום! אך בתיד מסגרת 
שיגרתית זו מעלה ג , תיאורים המצטיינים בדיוקם ההס¬ 
תכלותי — בתפיסת הגונים שבמראה, ובמסירת הלד־הבסש 
שבו שרויים עונה או ג 1 ף. דיוק זה הוא שמעניק לתיאורי* 
הטבע שלו את חשיבותם האסתטית, אף כשהוא נוטל את 
פרטי־התיאור מן האוצר המוכן של אמנות־השירה העברית 
והערבית. בין הנושאים החביבים עליו הם: שקיעת־החמה 
והירח העטור זוהר ירקרק. כמה שירי־חורף (בלשונו: סתיו) 
הם מן המשובחים והנאים שביצירתו, למשל התיאור הנפלא 
של סערות־החורף וביצבוץ־האביב בשיר .?כי זןסקים* 
ותיאור האביב ב.!שלם הסתיו 5 ךרו-, 

קבוצה גדולה אחרת של שירי ג׳ הם שירי־המוסר, 
שהם בדרך־כלל שירי-תוכחה, שבהם המשורר פונה לשומע, 
ושמביעים תורת־מידות שעיקרה הוא חשבון־הנפש של הסרט: 
האופי החולף של חיי העולם הזה והרגעיות והאפסיות של 
כל גילוייה של המציאות הגשמית לעומת הערך הנצחי של 
המציאות הרוחנית ושל התמדת קיומה של הנפש בעולם הבא. 
המגמה הדידאקטית של שירתו של ג׳ באה לידי ביטוי גם 
במספר גדול של חידות שחיבר — מהן ענייניות ומהן 
מבוססות על לשון נופל על לשון < יש להניח, שחידות כאלה 
צורפו לאיגרות. הגישה אל השירה כבעלת תפקיד לימודי 
ניכרת גם בצורת הדו־שית, שבה כתובים רבים מן השירים 
הארוכים, צורה שנתפתחה בשירה הערבית ביה״ב ושבאה 
גם לשם גיוונם של שירים ארוכים, הנוטים להיות מונוטוניים 
ביותר בשל החרוז המשותף לכל בתיהם, — שיר־החול 
היחידי במבנה סטרופי הוא ״ככלות ייני״ — שיר הומוריסטי 
נאה, שהתפרסם כשיר לסעודת־פורים. 

הצירוף של לשון עברית נקיה מכל סיג עם הרבגוניות 
של משקלי השירה הערבית הוא שהקנה לג׳ את מעמדו 
כמשורר מופתי בעיניהם של אנשי־דורו. אך מעלות אלו 
בשירת־החול שלו נראות בעיני הקורא בן־זמננו כבטלות 
לעומת העושר המופלא בצורות מטרופיות מסובכות, שבהן 
כתובים ש י ר י * ה ק ו ד ש של ג/ גם בשימוש בצורות אלו 
היה ג' ממשיך של מסורת: מן הצד הצורני היו מחברי 
הסיוטים מאז ומתמיד האמנים העיקריים בשירה העברית 
של יה״ב, ופיוטיו של ג׳ נראים בשיאה של מסורת זו. יש 
מספר ניכר של פיוטים, שג׳ חיבר אותם בסיגנון הנוקשה 
המיוחד לאסכולה של הפייטנים הקדומים — אולי משום 
שקהילות או בתי־בנסיות הזמינו פיוטים אלה! אך בדרך* 
כלל מפתיעה רעננות־הדימויים, שבה מביע המשורר את 
דביקותו העמוקה. פיוטים אלה. שנועדו לשבתות ולכל החגים, 
לימים הנוראים וימי הצום (״סליחות״ ו״קינות״) — נתחבבו 
על קהילות מרובות ונשתמרו לא רק במחזוריהם של ספרדים 
ואשכנזים אלא אף בסידור הקראי. בזכותם נחשב ג׳ למשורר 
הדחי העיקרי בתרבות העברית בספרד! שירים רבים, בגון 
ה״ןשית־ "שסר אגקשף־. הם נעלים כיצירות ליריות־דתיות 
אף מחוץ לתחומה של תרבות זו. ,אזהרותיו"(.קימר לכי 
מפגר.-) זכו לפירוש מפורט מידי ר׳ שמעון בר׳ צמח דוראן 
(ע״ע) בשם ״זוהר הרקיע״. — אלוהיו של ג׳ הוא אל פרסו¬ 
נאלי" שייתכן לפנות אליו בווידוי ובתחינה. המשורר מביע 
את תשוקתו העמוקה לאלוהיו, הנובעת מיראת־הרוממות 
ומצמאון ארוטי גם יחד. הוא רואד, את עצמו כעבד נבזה 



223 


גבירול, שלמה בן יהודה אבד 


224 


וחוטא. המתרפס בשני אדוניו הנעלה ממנו לאין שיעור 
אולם בחיק אדוניו זה הוא מבקש לו מקלס: .ןאם $בקש 
לעויני. א^לח סמך אליף ן$? 51 פח סןזן׳חך ?*לף־ (כתר• 
מלכות, 3:4 — 375 ). אין ג׳ נוטה לתאר — כר׳ יהודה הלוי — 
את אהבתו העזה לאלוהיו כאהבה הדדית בין אוהבים. בשירת- 
הקודש של ג׳ רבה הקדרות והענווה הנכנעת. המשורר — 
שבשירת־החול שלו היה מלא עוז והתנשאות מול העולם 
השפל — מכיר נוכח פני האלוהות את עצמו, ואת האדם 
בכלל, באפסותם, בחוסר־אוגם להילחם ביצרים, בחושים 
ובחטא, ברעתם המהותית, שממנה אין מפלט אלא ברחמי 
האל ("אדני, מה אז־ם"! שכני בתי-חמר"). לפעמים מת¬ 
קרבים ביטויי'הערגה והכמיהה והודייה האהבה העמוקה 
לאלוהות בשירי־הקודש לסיגנון של שירי־חשק ("שחר עלה 
אלי, דוז־י״). — רוב הפיוטים פותחים באות שי״ן: בהתאם 
למנהג המק ־בל לבנות את הפיוטים ע״פ איזו מערכת של 
אקרוסטיכון(ע״ע), קובך המשורר בשירים קצרים בראשית 
החרוזים את השם .שלמה״, ובשירים ארוכים — הכפלות 
שונות של שם זה. לרוב בצירוף שם אביו, יהודה אבן (או 
בן) ג/ שירים אתרים בנויים על־פי הא״ב, אך גם בהם 
המשודר משבץ לעיתים את שמו. יש והוא פותח שיר בנוי 
בסדר הא״ב בשזרה שמכילה את שמו (למשל; "שממתי 
מלב ןגוני—יןיום למקד ןדיניי—מה אמר לאלניז"), 

שירת-הלאום של ג׳ אינה מגיעה להשגיו של ר׳ 
יהודה הלוי,אולם היא עולה על ההתחלות הצנועות שבשירת 
הנגיד, ויש לראות בה חוליית־ביניים בין השניים. היא 
מסתברת מתוך הצירוף של מסורת דורות הכמהים לגאולה 
ושל גורלה המיוחד של יהדוודספרד הקרובה לעגייני־מדינה. 
מאורעות פוליטיים, גורלו של יקותיאל ורצח מדינאי יהודי 
אלמוגי ביערות־הגבול על־ידי רוצחים נוצריים (.אשר תשב 
שכולה"! .לכו באו והקבצו"), ודאי תרמו אף הם להעמקת 
הכרתו של ג׳ באימת־הגלות. חן רב מצד ב״גאולות" וב״אה* 
בות", שבהן משוחחת כנסת-ישראל עם אלוהיה, בעקבות 
מדרש שיר־השירים, כחושקת עם דודה. היא מתנה צרותיה 
והוא מנחמה ומבשר גאולתה. לאימת ההרגשה של חתימת 
הקץ וסתימת החזון מצטרפת אמונה לוהטת בבואו של משיח. 
ב״רשויות", שירים קצרים ונפלאים בפשטותם, מוצאת ביטוי 
מעודן ורווי־געגועים הכמיהה העזה לגואל. לפי עדותו של 
ר׳ אברהם אבן־עזרא היה ג׳ בין מחשבי הקיצין! יש וחשים 
בשירתו את נטייתו להתנבא לקץ. 

שירת הסוד והמסתורין מהווה חטיבה מיוחדת 
במינה בשירתו של ג׳. את מקום השכל והראיה המתבוננת 
יורשים כאן הרגש המיסטי והדמיון המשולהב. לא קל לגשר 
בין מושגיה ותמונות־עולמה של שירה זו ובין המושגים 
הפילוסופיים של פרקי־שירתו האחרים. האלוהות מופיעה 
כאן כידועה רק ליתידי־סגולה, המבינים סוד נתיבות־הבריאה 
שבהן נתגלה האל, שהוא .עולם באין עולם", "מקום באין 
מקום", נעלה מעל למושגי הזמן והמניין ומעל לכל אפשרויות־ 
הביטוי. אף בשמות־האל(שם בן שבע האותיות "אכתריאל". 
.ציץ שבעים שמות חתומים" בראש סנדלפון, חתימת צירר 
סיס שונים של אותיות השם המרובע בששה צדי ההוויה) 
ניתנים חיים מיסטיים. והם הופכים סמלים גדולים של כוח 
הבורא זפלאי בריאתו. תמונתה של בריאה זו קרובה לתמונה 
הניתנת ב״ספר היצירה". יסודות מדרשיים רבים. וכן תיאורי 
איוב בתשובת אלוהים מהסערה, אף הם מצטרפים לתיאור 


דינאמי, אפוף מסתורין, של הבקעות הבריאה מרתחת התוהד 
ובוהו אל תחום המציאות והסדר, מקום רב ניתן לתיאורי 
העולמות העליונים. לפרגוד. למחנות־המלאכים, למרכבה — 
ברוח ספרות ה״היכלות" ו״פרקי דר׳ אליעזר". יש מהם שירים 
הנראים ככתובים מתוך מצב נפשי של אקסטאזה, שירים 
שבהם המולת־צלילים ודהרת־הבו־ות מעלות את רושם ההמו¬ 
לה וההמוניות("הרעש הגדול") ברקיעים, ובנשימתם העצורה 
של חרוזיהם נרמז סח שלא ניתן לביטוי המילולי(.^אנים 
שינוים'). 

שיא יצירתו של ג , כמשורר פילוסופי־דתי הוא .כהר¬ 
ס ל כ ו ת״ — הימנעו גדול בפרוזה מחורזת, מעין ה״איגרות" 
וה-מחברות" שהיו רווחות בשירה העברית בספרד. מבחינת 
המבנה הארכיטקטוני יצירה זי נפרדת לשני חלקים, שהם 
לכאורה שונים לגמרי זה מזה בתכנם ובסיגנונם, ואעפ״כ הם 
מובאים זה אתר זה באופן בלתי-אמצעי ללא כל תחבולה של 
קשר פורמאלי—וניגודם נהפך להשלמה הדדית נפלאה. החלק 
הראשון הוא כולו פילוסופי־תאולוגי(ר׳ עס' 228 )—שבח האל 
כאלוהי הקוסמוס, החפץ והשכל, בסיגגון נמלץ ונשגב ביותר! 
השני—הוא תפילת רחמים ותחנונים, דדוי והשתפכות-הנפש 
של האדם המכיר באפסותו ודלותו, בקוצר-יסיו דסוריו 
ונגעיו, אך גם בחטאיו ובשתיתותו, הנאבק ביצרו הרע 
והסומך על רחמי הבורא בלבד. — "כתר־סלכות" נתקבל 
למחזור של יוה״כ, והוא נאסר בדרך-כלל בליל יוה״כ אחר 
סיום מעריב. ההוצאות הרבות, שפע כתבי־היד, תרגומים 
לכפה לשונות וחיקויים שוגים ל״כתר־סלכות", מעידים על 
ההערכה הגדולה שלה זכתה היצירה. החשוב שבין החיקויים 
הוא החיבור בשם זה של ר׳ דוד אבן זמרא (ע״ע), המרצה 
במתכונת זו את יסודות-הקבלה לסי תפיסתו. 

ם׳ הענק. שיר לימודי זה — שתפקידו היה, כנראה, 
הוראת יסודותיו של הדיקדוק העברי — נשתמר רק בחלקו, 
לפי עדותו של הראב״ע (בהקדמה לס׳ מאזניים) כלל השיר 
400 בתים, שמהם שרדו 88 , השיר בנוי על-םי שורה של 
אקרוסטיכונים: א״ב שלם < .אני שלמה הקטן ך יהודה בן 
גבירול חרזתי הענק״! א״ב! שלמה! א״ב עד שי״ן (במקום 
סמ״ך). הקדמתו — הסברת עליונותה של השפה העברית! 
אח״כ ההסברה שהמלים שבלשון — שסוגיהן הם "שם", 
״פעל״ ו״מלה שלישית״ — קשורות ל 22 האותיות, כשם 
שבכל היקום קשורה הצורה לחומר. את האותיות מחלק 
המחבר לסי כמה נקודות־ראות: לפי שימושן — ל 4 קבוצות, 
לפי מקום־היווצרם של ההגאים (אחה״ע, גיכ״ק, דטלנ״ת, 
ז״ץ ששר״ם׳ בומ״ף)—ל 5 קבוצות, וכן ל״מלכים" ו״עבדים", 
שהוא נותן להם סימנים מנמוטכניים: משרתים (כלומר, 
עבדים) — ״אני שלמה כותב״״! מלכים — "קט צח גזע 
ספרד". ג' מסביר בפרטות את תפקידיהן הדיקדוקיים של 
האל״ף והנו״ן, ובזה נפסק הקטע שנשתמר. — .הענק", שג׳ 
קורא לו "איגרת" ו״מחברת", כחוב בלשון קלה ושוטפת, 
ומסתבר שהיה מיועד ללימוד ממש — אולי למורים. הספר 
זכה להערצתו של הראב״ע כתרומה חשובה למדע הדיקדוק 
העברי. 

דברי יהודה אלחריזי על שירתו של ג׳ הם נמלצים יותר: 
"וכל משוררי דורו היו לפניו ריק וסלף... הוא לבדו עלה 
במעלת השיר העליונה. והמליצה ילדתהו על ברכי התבונה... 
כי כל המשוררים אשר היו לפניו ושירם — לנגדו רוח ותוהו, 
ואחריו לא קם כמוהו. וכל הבאים אתריו למדו מטעמי, וקבלו 



225 


גכירול, שלמה כן יחודח אכך 


226 


רוח השיר מעמו"(תחכמוצי, שער ג׳). אולם כבר הוא מציץ, 
כי "די למשוררים החזקים להבץ שיריו העמוקים, כי מליצתו 
נשגבה מדעת כלנר׳ (שם). 

0 . ב.—יש. ל. 

ג׳ ר ס י ל 1 ם י ף. ספר -מ ק ו ר * ח י י ם", אשר בו פרצה 
ג׳ את תורתו הפילוסופית, נשתמר כולו רק בתרגום לאטיני 
מיה״ב בדם: 130 !¥ 00$ ?. בידינו נמצאים גם ליקוטים 
בעברית, שנעשו במאה ה 13 על־ידי שם־טוב פלקירא, ולפי 
דבריו.נכללה" בהם "כל דעתו" של ג/ המקור הערבי של 
הספר אבד, ומכאן הק 1 שי בבירור הטרמינולוגיה הפילוסופית 
של ג׳. 

הספד נכתב בצורת דו־שיח — ״שאלות ותשובות״ — בין 
רב ותלמיד, צורה הידועה בספרות הערבית העיונית. אבל 
אץ יה דיאלוג לנד המתכונת האפלטונית הטיפוסית, כי אין 
מגמת הדו־שיח, אפילו להלכה, להכשיר את התלמיד למצוא 
בעקבות הוויכוח את הדעות האמיתיות: שאלות התלמיד 
משמשות רק הזדמנות לרב להרצות את תורתו. 

הספר מחולק לחמשה שערים: שער א׳ עוסק במקדמות 
לבירוד מושגי החומר והצורה הכלליים, בחקירה במדעי 
החומר והצודד של המוחשים ובחומר הגשמי נושא האיכויות! 
שער ב׳ כולל תיאור של החומר הרוחני, שהוא נושא הצורה 
הגופנית! שער ג׳ מוקדש להוכחת מציאותם של העצמים 
הפשוטים! שער ד' דן בחומר וצורה בעצמים הפשוטים! שער 
ה' — בחומר הכללי ובצורה הכללית כשהם לעצמם. מכאן, 
שעיקר כוונתו של ג׳ בספר היתה לגולל את תורת החומר 
והצורה. תורה זו היא, לדבריו(א׳. ד), אחד משלושת חלקי־ 
המדע, והראשץ שבהם. החלק השני, הנעלה מן הראשון, הוא 
מדע ה רצץ (האלוהי), נושא אשר לו הקדיש ג׳, לפי דבריו 
(דד. מ׳), ספר מיוחד — אולם אין לנו שום ידיעה אחרת על 
מציאות ספר זה. החלק השלישי הוא מדע הישות הראשונה— 
היא האל. 

העצמים בעולם מורכבים, לפי ג׳, משני שרשים: החומר 
והצורה, ושניות זו היא סיבת השוני בין העצמים, שמקורו 
לפי דעה אחת הצורה הכללית, ולפי דעה אחרת — החומר. 
החומר הוא הנושא, והצורות הן נשואות. שניות זו נובעת 
מקיומם של החומר הכללי והצורה הכללית — הברואים 
הראשונים, שבדבר מוצאם יש סתירות ב״מקור־חיים": לפי 
זד, מ״ב, בא החומר מישות האל והצורה מרצונו, ואילו לפי 
מקומות אחרים (ה/ ל״ו! ה׳, ל״ז! ה׳ ל״ח) נבראו שני 
השישים ע״י הרצון. החומר הכללי קיים בפני עצמו(ב , ח׳ו 
ה׳ ל״ב) — דעה הסוטה מתורתם של האריסטומליים. אולם 
ישנם מקומות שבהם טוען גם ג׳, בהתאם לשיטתו של 
אריסטו, שהחומר דומה יותר להעדר והצורה — למציאות, 
ושהחומר אינו קיים אלא בכוה (ה׳ ל״ו). — החומר הוא 
הסוג העליון. 

הצורות כולן כלולות בצורה הכללית. החומד והצורה 
אינם קיימים להוד. כתרכבתם הראשונה יש לראות את 
השכל, אשד ממנו נובעת הנפש. המורכבת גם היא מחומר 
וצורה. הילכו קיים, בניגוד לדעת האריסטוטליים, חומר 
רוחני, והוא נמצא בכל העצמים הבלתי־גשמיים. 

כל העצמים הרוחניים, שג׳ קורא להם פשוטים, מקרינים 
כוחות המקנים מציאות לעצמים הפחותים מהם בדרגתם. 
האצלת הנפש היא פעולת הקרנת השכל. קיימים שלושה 
סוגי נפש: השכלית, החיונית והצמחית, ושלוש הנפשות 


נמצאות באדם, בניגוד לדעת האריסטוטליים. מהנפש הצמחית 
נובע הטבע, האחרון במערכת העצמים הפשוטים, וממנו 
נובע העצם הגשמי, שהוא דרגה פחותה של הטבע. העצם 
הגשמי הוא הנושא אח תשע הקטגוריות האריסטוטליות, 
להוציא את קטגוריית העצם. עצם זה הוא החומר הכללי, 
כפי שהוא מופיע בעולם הגשמי, ותשע הקטגוריות הן הצורה 
הכללית הקשורה בעצם זה. 

הנפש קשורה אל הגוף באמצעות ישות, שהיא מתווכת 
ביניהם. הישות המתווכת בין הנפש הכללית ובין העולם 
הגשמי הם השמים■ המתווך בין הנפש השכלית של האדם — 
שהווייתה תלויה בנפש הכללית — ובין גופו של האדם הוא 
הרוח החיוני ( 301013115 5 ב 111 ז!ק 5 ). יחם הנפש לגוף הוא 
כיחס הצורה לחומר (היןבלה שקשה להתאימה לתורתו של 
ג׳ על שני השרשים הללו). 

הנפש משיגה את הצורות, ולא את החומר — שאינו ניתן 
לידיעה. אולם, לשם השגת הצורות המוחשיות היא צריכה 
לחושים הגופניים, כי צורות אלו אינן נמצאות בעצם הנפש 
כהווייתן, אע״ם שכל הצורות נמצאות בנפש ובשאר העצמים 
הפשוטים. הסתירה המדומה הגלומה במשפט זה מיושבת 
בכך. שהצורות הגשמיות נובעות מן הצורות שבנפש ע״י 
תהליך של התעבות. 

הצורות הנמצאות תמיד בנפש הן הצורות השכליות, אך 
הן נמצאות בה לכאורה בכוח ולא בפועל, על אף היותה 
בראשית הבריאה, שכן היא א* רדה את ידיעתה מחמת הת¬ 
חברותה עם הגוף. וזאת היא הסיבה, אדר בגללה .יצר האל 
הגדול' את העצם, ז. א.: את העולם הזה, וסידר אותו לפי 
הסדר היפה שבו הוא נמצא, והכין לנפש את החושים, שבהם 
היא משיגה את הצורות והתבניות המוחשות. בהשגת צורות 
ותבניות מוחשות אלו משיגה הנפש גם את המושכלות, והם 
יוצאים בה מן הכוח אל הפועל (ה׳, מ״א). 

גם בשכל קיימות כל הצורית, אך בו הן יותר דקות 
ופשוטות מאשר בנפש. וכן אין הן קיימות בו לחוד, אלא 
מאוחדות זי עם ז 1 איחוד רוחני. "צורת השכל כוללת את 
כל הצורות, וכל הצורות נמצאות בה״ (זד, י״ד). — השכל, 
שהוא מורכב מהחומר הכללי והצורה הכללית, נמצא מתחת 
לשני השרשים הללו! לפיכך אץ הוא משיג אותם אלא 
בקישי רב. 

נעלה מידיעת החומר והצורה ומופלאה ממנה היא ידיעת 
הרצון (או, לפי כתר־מלכות: החפץ) האלוהי. שהוא גם 
החכמה והמלה (או, בלשונו של אבן־פלקירא: האימרה) 
האלוהית, רצון זה מבחינת עצמו — בלי להתחשב עם 
פעולתו — זהה עם הישות האלוהית, ואילו מבחינתו כפועל 
הוא שוגה ממנה. לסי מהותו הרצץ הוא אינסופי, אך פעולתו 
היא מוגבלת. הוא המתווך בין הישות האלוהית ובין הצורה 
והחומר, אך הוא גם חודר לכל דבר עליון ותחתון. בתורת 
הסיבה הפועלת את הכל הוא מחבר את הצורה עם החומר: 
הוא דומה לכותב, הצורה — לכתב, והחומר — ללוח. ובמשל 
אחר: .החומר הוא קתידרה של האחד, והרצץ נותן הצורה 
יושב עליה ונח" (ה׳י מ״ב). הרצון, שהוא הגורם לכל תנועה, 
כנפשית כגשמית, נמצא בעצמותו במנוחה. סיבת ההבדל 
שבפעולת הרצון בעצמים שונים היא בחומר המקבל את 
הפעולה הזאת. ולא ברצון כשלעצמו(זד. ל״ז).לרצון מתאים 
לעשות דבר והיפוכו. ומשום כך מראה השוני בץ החומר 
והצורה על מציאותו. 



227 


גבירול, שלמה כן יהודה אבך 


228 


החלק השלישי של המדע, שהוא ידיעת הישות הראשונה— 
ידיעת האל — אינו ניתן להשגה מפני איבסופיותה של ישות 
זו והעדר כל דמיון בינה ובין הנפש. אבל אפשר להוכיח 
שישות זו קיימת. 

בהתחלת ס' מקור־חיים (א/ א׳: א/ ב׳) מוגדרת הפטרה 
שצריכה לעמוד לפני האדם — ידיעת התכלית אשר למענה 
נברא. תכלית זו היא ידיעת עולם־האלוהות (ה/ מ״ג). שתי 
דרכים להשגת ידיעה זו: א) תורת הרצון מבחינת התפשטותו 
בכל החומר והצורה: ב) תורת הרצון מבחינת עצמו, כפי 
שהוא קיים בלי להתמזג עם החומר והצורה. ידיעה זו מביאה 
לשיחרור מהמוות ולדבקות ב״מקור־החיים". 

מכמה בחינות קרובה הפילוסופיה של ג׳ למערכת הרעיו¬ 
נות הנאואפלטוניים. כפי שנקלטו ע״י הפילוסופים הערביים: 
למשל: בתורת ההאצלה וההקרנה, המסבירה את נביעת 
העצמים הפשוטים זה מזה, ובדעה על ההקבלה הקיימת בין 
מערכות־היש השונות. אפלטון הוא הפילוסוף היחידי הנזכר 
בם׳ מקור־חיים. אעפ״כ, קיימות שתי נקודות חשובות מאד 
שבהן סוטה ג׳ מהשיגרה הגאואפלטונית המקובלת אצל 
הערבים: בתורת החומר והצורה (בעיקר בתורת־החומר) 
ובתורת־הרצון. 

תורת החומר של ג׳ אינה מעור אחד כל־עיקר, והיסודות 
השונים שאפשר להבחין בה לא באו לידי תיאום. מצד אחד 
ברורה בה ההשפעה האריסטוטלית: מצד שני מרמז הזיהוי 
בין החומר לעצם ( 3 נ 51311£ ל 511 ), המצוי בה לפעמים, על 
השפעה של ההשקפה הסטואית, שיכולה היתר, להגיע אל ג׳ 
דרד כתבי גאלנוס. אפייינית ומיוחדת לשיטתו של ג , היא 
תורת התומר הרוחני — המערערת להלכה את ההערכה 
השלילית של החומר, שמצויה גם היא בכמה מקומות 
ב״מקור־חיים". מקור לדעה זו ייתכן למצוא בפלוטינוס 
(אניאדה 2 , 4 ), אך לא ידוע לנו על תרגומו של מאמר זח 
לערבית: אצל פלוטינוס, כמו אצל ג/ התומר הוא יסוד 
האחדות גם בעולם הרוחני. אולם אף בפלוטינום אין למצוא 
את הדעה, שהחומר הכללי והצורה הכללית הם העצמים 
הפשוטים הראשונים (אחרי האל ורצונו). רק בפסודו־אמם־ 
דוקלם נאמר, שהחומר (בלשון התרגום העברי: היסוד) 
הראשון והצורה הראשונה הם הברואים הראשונים והם 
קודמים לשכל. אבן־פלקירא מעיד בפירוש על ג , , שהלה 
נמשך אתרי דעת "אמפדוקלם". 

לתורת־הרצון של ג' יש מקבילה בפירושו של סעדיה 
גאון על ס׳ היצירה: זיהוי הרצון האלוהי עם המלה, וכן 
הדעה שרצון זח נמצא בכל מקום. דמיון חלקי קיים גם 
בין תורתו של ג׳ ובין תורות נפוצות בכת האסמאעיליה 
המוסלמית. 

"מקור־חיים" הוא יחיד במינו בספרות הפילוסופית־דתית 
היהודית של יה״ב, באשר הוא מפתח שיטה פילוסופית־דתית 
כללית, שאין בה שום תכנים יהדותיים ספציפיים, ואף הטר¬ 
מינולוגיה שלו חסרה כל סימני-הכר יהודיים. אין המחבר 
מזכיר שום אישים או מאורעות מן המקרא או מתולדות- 
ישראל ואינו מביא אף פסוק מן המקרא או מאמר תלמודי 
או מדרשי. א*פי זה קבע את גורלו המוזר של הספר, שתחילה 
היתד, לו השפעה ניכרת בתולדות הפילוסופיה היהודית ואח״כ 
בזו של הנצרות. "מקור-חיים" מצוטט ע״י משה אבן עזרא 
בם׳ "ערוגת־הבושם", ומסתבר שגם הראב״ע—שאינו מזכיר 


את הספר — הושפע ממנו. הרבה ינק ממנו ר׳ יוסף אבן 
צדיק, בעל ס' "העולם הקטן". כנגד זה "מקור־חיים" מותקף 
קשה ע״י האריסטוטליקן הראב״ד בס׳ "אמונה רמה". בין 
אחדות מדעותיו של יצחק אבן לטיף ובין תורת "מקור־חיים" 
שוב קיימת קירבה ברורה. עקבות מרעיונותיו ומן הטרמינו¬ 
לוגיה המיוחדת של ג׳ ניכרים היטב בקבלה. אולם בינתיים 
הלך הספר ונשתכח בין היהודים. הוא לא זכה ליתרגם 
לעברית באותה תקופה, והמקור הערבי אבד. אך דון יצחק 
אברבנאל ויהודה בנו עדיין ידעו שמץ־דבר מתורתו של ג׳, 
שיהודה אברבנאל מצטט אותו בשם 011 זג 1 ט 0112 נ 11 ^ אגב 
הזכרת יהדותו והסכמה לדעותיו. 

ם׳ "מקור־חיים" תורגם במאה ה 12 ללאטינית ע״י המומר 
אבן דאוד ( 515 ת 310 ק 115 ל 011311:10$ !) והכומר דומיניקוס גוב־ 
די&לינוס. שמו של המחבר נשתבש לנממל**!׳^ והוא היה 
מוחזק בדרך־כלל למוסלמי. מחכמי־הנוצרים היו שהושפעו 
ממנו השפעה עצומה, ומהם נטו לחשוב שהמחבר ("המעולה 
שבפילוסופים") היה נוצרי. בספרות הסכולאסטית רבה ההת¬ 
עניינות בדעותיו של ג׳. האריסטומליים, כגוןתומאסהאקווי- 
נאי, מתייחסים אליהן בביקורת חריפה: הוגי-דעות פראג- 
ציסקאניים, הנמשכים למחשבתו של אוגוסטינוס, דנים אותו 
לפרקים לזכות, רק במאה ה 19 , כ 350 שנח אחרי בני- 
אברבנאל, חזר ש. מונק (ע״ע) וגילה את יהדותו של 
1011 ל 7100 ^ ואת זהותו עם ג׳. מן הפילוסופים החדישים היה 
שופנהאואר (ע״ע) שהכיר בעצמו בדמיון מסויים בין שיטתו 
ובין שיטת ג׳.— לעברית לא ניתרגם ״מקוו״חיים״ (מ 0:15 ? 
7:130 הלאטיני) אלא בדור האחרון(ע״י י. בלובשטיין). 

ס , תיקון המידות הוא ספר-מוסר של ג׳, אשר 
נשתמר הן במקורו הערבי (" 5 ^ י׳-יל^ והו 

בתרגום עברי של יהודה אבן תיבון, המחבר גורם בספר זה 
את תורת ההקבלה שבין העולם הגדול ובין האדם — שהוא 
העולם הקטן. אין בו זכר לתורה האפלטונית בדבר ארבע 
המעלות הנפשיות הראשיות, שהיו לה מהלכים בספרות- 
המוסר הערבית. לעומת זאת הוא מפתח תורה מקורית על 
התייחסותה של כל אחת מעשרים המידות, אשר הוא מונה, 
לאחד מחמשת החושים: הגאווה, הענווה, הבושה, החוצפה — 
לראות: האהבה, האיבה, הרחמנות, האכזריות — לשמע: 
הפעם, הרצון, הקנאה, החריצות — לחוש־הריח: השמתה, 
הדאגה, השלווה, החרטה—לחוש-הטעם! הנדיבות, הקמצנות, 
הא 4 מץ, הפחדנות — למישוש. ג׳ מוצא גם יחם בין המידות 
ובין ארבע התכונות, הגלומות זוגות־זוגות בכל אחד מארבעת 
היסודות: החום והקור, הלחות והיובש. 

ביטוי פיוטי לתורתו הפילוסופית שב״מקור-חיים" נותן 
ג , בחלק הראשון — הפילוסופי — של התפילה "בתר- 
מלכות". אמנם, אין השיטה שב״כתד־מלכית" זהה בכל עם 
זו שב״מקור־חיים", אולם ההבדלים אינם במקרים רבים אלא 
הבדלים שבניסוח או בהדגשה, וההבדלים המעמיקים יותר 
אינם חמורים מן הסתירות הקיימות בס' "מקור־תיים" עצמו, 
תחילתו של ״כתר-מלכות״ — אחרי פתיחה המרוממת את 
הבורא במליצות נשגבות — היא שירה על תארי אלוהים: 
אחדותו("לא כאחד הקנוי וחמנוי"), מציאותו, קדמותו, חייו 
("אתה חי, ולא כנפש ונשמה, כי אתה נשמה לנשמה"), 
גדלותו, גבורתו, אלוהותו ("וכל היצורים עבדיך ועובדיך, 
ולא יחסר כבודך בגלל עובדי בלעדיך, כי כוונת כולם להגיע 
עדיך״); האל מתואר כ״אור״ — בהתאם לדימוי הנאו* 



229 


גכירזל, שלמה כן יהודה אפך — גבירטיג, מרדכי 


230 


אפלסוגי; מודגש שאין להבדיל בין האל ובין תאריו{"ואין 
הפרש בין אלהותך ואחדוחך וקדמותך ומציאותך"), שהשי¬ 
מוש בהם מקורו בצימצום כוח ביטוינו. אה״כ באה תורת 
"החכמה" האלוהית ו״החפץ המזומן", שהיא מקבילה לחורת 
הרצון ב״סקור־חיים": "החכמה היתד, אצלך אמון... ומחכמתך 
אצלת חפץ מזומן, שמתו כפועל ואמן, למשוך משך היש 
מהאין כהמשך האור היוצא מן העין... ופועל הכל בלי 
כלי, וחצב וחקק וסיהר וזיקק, וקרא אל האין ונבקע ואל 
היש ונתקע, ואל העולם וברקע, ותיכן שחקים בזרת, וידו 
אוהל הגלגלים מחברת, ובלולאות היכולת יריעות הבריאה 
קושרת."" 

תיאור הפעולה הבוראת והיוצרת של "החפץ המזומן" 
תואם את תורתו של ג׳ ב״מקור־חיים" על הרצון, אולם על 
אף הקשר האמיץ שבין שתי הישויות — חכמה וחפץ — אין 
כאן אותה הזהות ביניהן כמו בס׳ "מקור־חיים" 

ב״מקור־חיים" יושב הרצון על הכסא אשר הוא החומר 
הראשון! ב״כתר־מלבות" לא נזכר במפורש קשר בין שתי 
הישויות הללו: "מי יבוא עד תכונתך, בהגביהך למעלה 
מגלגל השכל כסא הכבוד, אשר שם בור, החביון וההוד, ושם 
הסוד והיסוד"! מסתבר, שהיסוד הוא החומר הראשון. 

"החפץ" הוא הבלי והאמצעי לבריאת־העולם, וממנו בא 
המשורר לתיאור מבנה־העולס ע״פ הקוסמולוגיה הפטולמאית. 
כדור־הארץ, ש״חציו יבשה וחציו מים" והוא מוקף "גלגל- 
הרוח״ ומעליו — ״גלגל-האש״, הוא המרכז. עולם 4 היסודות 
מוקף גלגלים של הירח, כוכב, נוגה, חמה, מאדים, צדק, 
שבתי, גלגל המזלות והגלגל היומי, "המקיף על כל הגלגלים". 
רחקיהם ותקופות־סיבוביהם של גלגלים אלה, גדלם של 
גרמי־השסים שבהם, וביחוד כוחותיהם הטבעיים והשפעו¬ 
תיהם על הטבע הארצי ועל המאורעות וגורל בני־אדם 
בארץ — מתוארים בהתאם לאסטרונומיה הפטולמאית ולאס' 
טרולוגיה הערבית. אולם מעל לתשעת הגלגלים האסטרונו¬ 
מיים נמצא עוד אחד, פרי ההפשטה הפילוסופית, — "גלגל 
השכל, והוא ההיכל לפני", אשר מזיוו נעשה "זוהר הנשמות 
והנפשות הרמות, הם מלאכי רצונך, משרתי פגיד״. מעליו — 
"כסא הכבוד", אשד אין למחשבה ולהבעה תפיסה בו. מתחת 
לכסא־הכבוד נמצא "נווה הנשמות הטהורות", וכן נמצא 
במרום מקום העונש לנשמות הרשעים. חלק זה של השירה 
מסתיים בתיאור הנשמה, היורדת מן העולמות העליונים 
לשהות זמנית בחומר, שהוא מקור החטא ושממנו היא 
מסוגלת להיחלץ ע״י "כוח הדעה אשר בה תקועה". 

ש. 0 . 

הוצאות שירי ג׳:שירישלמה (קובץ שירי-חול 
של ג׳), הו״ל י. ל. דוקעס, 1858 ! שירי השירים (כל 
שידי-החול של ג'), הו״ל ח. בראדי, 1898 ! מחברת 
משירי־קודש אשר לשלמה בן יהודה אבן-ג׳, 
הו״ל י. דוידזון (עם תרגום אנגלי מאת י. זאנגוויל), 1923 ! 
שירי שלמה בן יהודה אבן־ג׳, הו״ל ח. נ. ביאליק 
וי. ח. רבניצקי, שלשה כרכים, 1924 — 1932 ! שלמה אבן 
ג', שירים נבחרים, ערוכים ומבוארים בידי ח. שירמן, 1953 . 

מקורות לפילוסופיה של גי: 11265 * 41 ^ . 5 

* 1927 , 1859 ,סנ 31 ז 3 ז 6 6 ׳\ 1 ג 1 [ 116 (ק 11110$0 ק 36 (עם מאמר על 
חייו ומחשבתו של ג , )! חל 1 ) 0115 זנ 61 :>תסע 4 /,ז^ 1 רתט 01.830 

130513105 ! 131100111 ת 1 ג 10 נ 1 בז 3 צש ם 13 וע 005 ? ( 01 ז 1 ל> 0 


1895 , 3000115531100 > 10113006 ?115^300 61 001x110100 ג) 3 
(הוצאה ביקרתית של הטכסט הלאסיני)! מקור־חיים, תרגום 
עברי מאת י. בלובשטיין, 1926 , 1950 ! -וזו! מת־, ¥156 \■.$ 
1902 , 203111165 > 0£ 1110 )40X31 זמשבתשווס־וק (הטכסט הערבי 
ותרגום אנגלי של ס׳ תיקון המידות)! ס׳ תיקון המידות 
בתרגום אבן תיבון, קושסא 1550 , ריווא די טרנסו 1562 
(בקובץ ״גורן נכון״), לוביוויל 1807 , ליק 1859 ! תרגום חדש 
של ס , תיקון המידות, מאת נ. בראון, 1951 ! כתר מלכות עם 
פירוש, מחזור אהלי-יעקב, נ״ב—ס״ה, 1910 < כתר מלכות, 
מבוא ופירוש מאת י. א. זיידמן, 1950 . 

שירת ישראל לרסב״ע (תרג׳ עברי סאת ב״צ הלפר), ס״ט- 
ע״ב, תרפ״ד! ש. זקש, ש' בן ג , וקצת בגי־דורו, 1866 ! ד. 
בהנא, חיי ש׳ נן ב (השלת א׳), תרנ״ז 1 י. נ. שמחוני, ר׳ ש׳ 

בן ג' (התקופה י׳, ייב, י״ז), 1923-1921 ! י. קלחגר, ר׳ ש׳ 

בן ג׳, האדם, המשורר. הפילוסוף (מבוא לתרגום העברי של 
ס׳ סקור חיים}, תרס״ו, תש״י! ב״צ גשלר, ביי חדש לליקוט 
הלטיני של ספר .מקור חיים״(תרביץ ו׳, 189-180 ), תרצ״ה! 

ד. יל?, ש , ג׳ האיש והמשורר(כתבים נבחרים, ב/ 318-274 ), 

ג. שלום, עקבותיו של ג׳ בקבלה, סאסף סופרי א״י, ע׳ 160 - 
178 , ת״ש! א. אוריגובסקי, תולדות השירה העברית ביה״ב, 

זד, 133-85 , 1945 ! ח. שירמן, לחקר חייו של ש׳ אבן ג׳(כנסת, 
244 ־ 257 ), תש״ו! ג. בדאון, מחקרים בם׳ מבחר הפנינים 
לרשב״ג (תרביץ י״ט, 52-45 ), תש״ח! א. ם. הברמן, ספר 
מבחר הפנינים (רשימה ביבליוגראפית), סיגי כ״ה, נ״ג-ס״ג, 
תש״ט! הנ״ל, ה״תוספת" שבם' "מבחר הפנינים" (שם, 
דפ״ח-רצ״ס)! י. י. נוטמן, הפילוסופיה של היהדות, 100-87 , 
תשי״א. .מ 6 ! 1 ! 1 >ה 1 ( 5 . 4 ? 1 ו/? 1 ו/? 5 ? 1 ? 1 ו 01 ?? 0111 , 211112 ״ 1 ; 1846 , 213-248 
) 111 ?! 11/111 . 0 50101110 , 7 ־ 0618 . 71 ; 1865 , 187-194 ,? 11 ) 0 * 1 
, 7 > 11111 . 5 . 7 > . 1111 ? ? 01 , 3 תגוח)ז 011 .( ; 1867 , 11 ? 1 ח 1 ו 1  מ 6 / . 5 ־ 661 )) 11 ) 511141 , 7131111 !) 311 >! .ם , 1891 
- £7 י 0 !/^ 16 ׳*>/מ£ 1111 (. 0 ) 015 ?! 7 / 5 ' . 0 ,)() 413 . 4 ) ; 1923 
מ 76 . 5 7 ) 11 )< 1 ו 11 ?^ 4011 ? 0 ? 01 , 07067 £ ; 1927 ,לי! 0.4 ( 111 
; 1933 ,. 0 661 6 //.׳מ ? 1 /? 1 !ו %01 ??ס , 167 ־ 61 ; 1930 ,. 0 

^! 1 סז־ 0 ס 11 גסצס 1 < 06 י 08 ס 11 קס£ . 51 

. 36 !׳!) .? 8611 . 0 3 ו 136 <ק 3 ? 106 ד, 80 
. 7 ! ((!?%?? ??ס , 561161 ;>!! . 4 . ; 1933 ,.?. 0.0.0 

, 1937 ,( 76101300 ? . 4 ) 7 ) 561171 ) £65 ) /'.?> . 6/7 ? . 17 מ! 561117 
, 5 ' 0 61/070/1616 ? 767 ) { 11 11 ) £ 111/1 1767 // 86871 067 ,. 18 
767 ! 6 ? 110 ) 01/1% ?) 4 מ 676 ׳מ 005 ,. 1 >! ; 1938 , 82 , 1 ^ 840 
56/01110 , 11135-7311167053 * 1 .( ; 1939 , 4 ) £1110 , 5 ' ס £6676 
. 1945 , 0 ( 11050 / 1 ( 10 ) 0 <} 60111 0 / 966170 > 1611 

#*זימיב" ?*ודכי — כינוי ספרותי של מרדכי בירטיג 
( 1877 , קראקא — 1942 , גורה ע״י הנאצים בגטו'־ 

קראקא בעת ההעברה למחגה-השמדה), משורר עממי ביידית. 
נגר לפי מקצועו. בהשפעת תנועת־הפועלים התחיל לפרסם 
שירים ב״סאציאל דעמאקראט״ ( 1906 ). חיבר גם שירים 
יחד עם מנגינות בשביל התיאטרון היידי. למרות פירסומו 
הרב כמשורר לא עזב את הנגרות כל ימי־חייו. רבות מיצי¬ 
רותיו וממנגינותיו זכו לפופולאריות רבה. שיר־האזהרה 
"סברענט ברידערלעך"... ("בוער, אחים, בוער."", תרגום 
עברי: ״רשומות״, סדרה חדשה, א׳, ע׳ 222/3 ), שנכתב ב 1938 
אחרי הפרעות בפשיטיק, היה להימגון תנועות־הסרי בגטאות. 
שיריו נדפסו בקבצים: ״פאלקסטימלעך״ (קראקא, 1920 ), 
״מיינע ליז־ער״ שם, 1936 ), ״עס ברענט״ (שם, 1938 ). 
הקבצים ״עס ברעגט״ (קראקא, 1945 ) ו״מייגע לידער" 
(פאריס, 1949 ) מכילים גם את שיריו שנכתבו בגטו־קראקא. 

בער מארק, אומגעקומענע שרייבער פון די געסאם און 
לאנערן,ורשה, 1954 , ע' 194-187 ; רייזען, 595,1 ־ 596 ! ב. ב¬ 
עם ברענט לגבירטיג (דפים לחקר השואה והמרד, א, 216 - 
217 ), תשי״א. 



231 


נביש 


232 





>ו 


ב 


ג 


יייר נ. 

גבישי סינראוים טבעיים. 

א. נבישי־תאוטים ש? 8 יריט; י. גבישים לוזויים של גנאריט: נ. גבישי נראנאט (ריסון) 


בבי#. המצב הגבישי הוא מצב צבירה (ע״ע), שבו 
האטומים או המולקולות של החימר מסודרים בסריגים 
מרחביים סימטריים. בתנאי־התפתחות חפשיים מתבטאת 
סימטריות זי בצורה החיצונית של גוש־החומר ז וגושי-חומר 
אשר פניהם המישוריים וצורתם המשוכללת וזווייתיהם הקבו¬ 
עות מעידים על הסימטריות הפנימית, נקראים -גבישים" 
במובן הצד של המלה. אולם גם בשפיתות הצורה החיצונית 
המשוכללת נמנע מסיבות חיצוניות, ניכר המבנה הסימטרי 
הפנימי בחומר גבישי באנאיזוטרופיה(יור ס — סימן־השלילר" 
? 100 — שווה, — כיוון) שלו — בתופעה שתכונו¬ 

תיו של התומר בכל אחד מגושיו הן שונות מבחינת הכיוונים 
השונים בגוש זה. הצורה הגאומטרית החוקית והקבועה היא 
עצמה ביטוי לאנאיזוטרופיה זו! אך האגאיזוטרופיה באה 
לידי ביטוי גם בתכונות המכאניות, התרמיות, החשמליות, 
וביחוד בתכונות האופטיות של החומר. רוב החמרים המוצ¬ 
קים נמצאים במצגדצבירה גבישי, אלא שברוב המקרים גודל 
הג" הוא מיקרוסקופי, ואין הם ניכרים לעין החפשית. חומר 
מוצק איזוטרופי (=שווה מבחינת כל כיווניו) הוא בדרך- 
כלל לא-גבישי או אמורפי(יור *> וויק־^, צורה) — ללא 
צורה. 

הכרת האנאיזוטרופיות של מינראלים היא נחלת האנו¬ 
שות מימי־קדם, והפצילות של אבני־האש (ע״ע) היתה אחד 
היסודות של טכניקת תקופת-האבן. גם ההתרשמות מיפי־ 
סימטריותם של מינראלים טבעיים וביחוד של אבני־חן ושל 
אבנים טובות (ע״ע) — ומכאן גם הערכתן מקורה כבר 
בתקופה פרהיסטורית (ציור 1 ). 

היוונים ידעו על הקשר בין הצורה הסימטרית המשושה 
של גבישי-הקרח ורסיסי־השלג ובין הופעת שינוי מצב־ 
הצבירה בקפיאת־המים. מאחר שסימטריזת זו ד 1 מה לזו של 
גבישי הקווארצה, הניחו הפילוסופים היווניים קשר פנימי 
בין התקררות והתגבשות, והשם המקצועי של תורת־הג , — 
-קריסטלוגרפיה" לקוח מ:״.?^ס 1 סע 0 ־ 0 (קרח, וכן גבישי־ 
קווארצה), ששרשו קשור ל ? 6 ״ x0 (קור). 

הוק (ע״ע), בןידורו של ניוטון, הראם כי אפשר להבין 
את הצורות החיצוניות של גבישי אלום (ע״ע) כתוצאה 
סאריזת-כדורים מסודרת של חלקיקי־היסוד של החומר 
(במושגינו המודרניים — האטומים, היונים או המולקולות) 
בתוך נפחו. הקריסטלוגרפיה(ע״ע) הגאומטרית פיתתה רעיון 
אט 4 מיםטי זה והרחיבה אותו לתמונת הסריג המרחבי כיסוד 
בניינם של הג" בכל צורותיהם. ההתאמה המלאה בין מסקנו* 
תיה של תורה זו ובין העובדות הניסוייות תרמה תרומה 
חשובה לגצחון ההשקפה האטומיסטית בסדעי-הטבע. לסי 


תמונה זו, הג״ הם המצב המסודר של החומר — להבדיל מן 
המצב האמורפי של נוזלים וגאזים (ושל המוצקים האמד 
רפיים). 

התלות של הסגולות הפיסיקאליות, וביחוד הסגולות 
האופטיות והמכאניות, של הג" בסימטריה החיצונית כבר 
נבדקה ותוארה ע״י הפיסיקה הקלאסית במאה ה 19 . הקביעה 
הניסויית של מקום האטומים בסריגי־הג" נתאפשרה אחרי 
תגליתו של לאואה (ע״ע) ב 1912 בדבר התאבכות קרני* 
רנטגן ע״י הג". 

עם בירור זה של הבניין הפנימי, ועל יסוד תורת־הקוואנ- 
טים, התפתחה במאה ה 20 הבנה אטומיסטית מלאה של מהות 
המצב הגבישי. 

ג״ מתהווים: 1 ) כשנוזל (ניתכה) קופא מחמת צינון* 

2 ) כשחומר מומס מופרש מתמיסתו מחמת ריוויה (ע״ע 
תמיסה). אין חומר מתגבש אלא כשכוחות המשיכה* ההדדית 
בין חלקיקיו המפחדים — מולקולות. אטומים (-מולקולות 
חד-אטומיות), יונים — גוברים על כוחות התנועה הקינטית 
של חלקיקים אלה. עצמתם וכיווניותם של כוחות־המשיכה 
וגדלם וצורתם של החלקיקים כופים עליהם צורת-סידור 
ססוייסת ויחסים מרחביים הדדיים מסויימים. ג" גדולים, 
שצורותיהם המושלמות והמשוכללות ניכרות גם מן החוץ, 
מתקבלים בדרד־כלל רק ע״י נידוף אמי של תמיסות מרוכזות 
או ע״י הקפאה אטית של נהכות (ציור 2 ). הסרים ססויימים, 
כגון קוואדצה, מיקד- קאלציט, יהלום, מצויים בטבע בג" 
גדולים משוכללים'להפליא. 

הסימנים המובהקים של חומר גבישי הם: 

1 ) הג׳ הוא פיאון בעל צורה גאומטרית מוגדרת ובעל 
פיאות מישודיות. הזוויות בין פיאות מקבילות בכל הג" של 
חוסר ססויים הן קבועות והן אפייניות לחומר זה. 

2 ) כשג׳ מתפצל, גם שטחי-הפנים החדשים הם מישורים, 
שהם נטויים זה כלפי זה בזוויות קבועות ואפייניות לחומר 
הנתון. 

3 ) האנאיזוטרופיה. 

קביעות הזוויות שבין הפיאות היא הגורם המגדיר את 
המבנה החיצון של הג׳. גורסים מקומיים מקריים עלולים 
להשפיע במידות שונות על התפתחות הפיאות השונות 
ולגרום להתהוות ג" הנראים כנבדלים מאד זה מזה מבחינת 
הגודל היחסי של פיאותיהם! ואעפ״כ אין הזוויות שבין 
הפיאות משתנות (ציור 3 ). 

מבחינת אפגי הסימטריה שבהם כל הג" ניתנים למיון 
ל 32 מחלקות, המשתייכות ל ד מערכות (ע״ע קריסטלוגרפיה). 


233 


;ביש 


234 



נבי׳* ׳*ל סאמזיים־זז 10 ז סילפתי זוי 

סוגי תג". סגולות־הג׳ נקבעות ע״י טיבם וגדלם של 
כוחוח־הקשר בין פתדותיו. לפי טיב הקשר מבדילים כמה 
סיגים עיקריים של ג". , 

1 . ג" יוניים, 

2 . ג" מתכתיים, 

3 . ג" הומאופולאריים, 

4 . ג" מולקוילארייס, 

5 . ג" בעלי קשר מימני. 

יש להדגיש, שקיימים כל המעברים בין הסוגים השונים, 
שאינם אלא טיפוסים אידיאליים. 

לפי תורת־האמום החדישה (ע״ע אטום* קונטים), כל 
כוחות־הקשר הם כוחות חשמליים, ז. א. תוצאות מחלוקת 
הססענים החשמליים במרחב, בעיקר של אלקטרוני הקליפות 
החיצוניות של האטומים — אלקטרוגי־הקשר. הבדלי הג" 
נובעים, איפוא, מהתנהגותם השוגה של אלקטרונים אלו, 

1 ) ג" יוניים הם מלחים (ע״ע כימיה) מורכבים משני 
סיני יונים, טעונים טעינה חשמלית נגדית, שהתהוו על־ידי 
מעבר אלקטרוני־קשר מאטום (או צירוף־אטומים) פילס־ 
אלקטרונים אל אטום (או צירוף־אש 1 מים) קולט־אלקשרונים. 
בג׳ היוני מסתדרים היונים כך, שכל יון חיובי נמצא מוקף 
יונים שליליים, וכל שכניו הקרובים של כל יון שלילי הם 



*יור * 

ננ״סיס הננד?יס זד, מזה מבחינת התסי/חזח םיאזת*ך.ם זז;• 116 * 0 
מבחינת נוד< הזוויות המתאימות נ ב י ז • ובין ש, כין <ו יבין 



וי 2 . נדי׳* ׳*י סייס *׳*ימי 

יונים חיוביים. כוחות־הקשר בין היונים הם כוחות־סשיכה 
קולומביים (ע״ע חשמל) חסרי כמון מוגדר, והסריגים של 
ג׳ יוניים הם בדדו־כלל בעלי סימטריות גבוהה. 

2 ) ג" מתכתיים עשויים אטומים מסוג אחד בלבד, 
שהשתחררו מאלקטריני־דקשר ונשארו בסריג בצורת יונים 
חיוביים. אלקטרו׳ני־הקשר המשוחררים מתנועעים תנועה 
בלחי־מסודרח נמרצת בץ האטומים, כ״אלקטיונים כמעט־ 
חפשיים", הניתנים בקלות להשפעה ע״י כוחות חשמליים. 
גם בין "גאז־אלקטרונים" זה, שהוא שלילי, ובין היונים 
החיוביים, פועלים כוחות קולומביים, והסימטריות של המרי• 
נים היא גבוהה. 

3 ) ג" ה ו מ א ו פ ו ל א ר י י ם. הקשר ההומאופולארי נוצר 
ע״י קליפת־אלקטרונים סגורה, הקושרת את שגי האטומים 
העטופים בה. קליפה זו היא עפ״ר מורכבת משבי אלק¬ 
טרונים, אחד מכל אטום. 

ג׳ הופאופולארי, סבו כל אטום קשור לכמה אטומים, 

עלול להיווצר כשכל אטום הוא בעל מספר אלקטרונים 
המסוגלים ליצור קשרים הומאופולאריים! מספרם קובע את 
מספר שכניו של כל אטום ואטום. לאטום־הפחמו, למשל. 4 
אלקטרוני־קשר, וביהלום כל פחמן מוקף 4 אסומי־סחמן 
שכנים, בצורת טכראדר. כוהות־הקשר דדופאופולאריים הם 
בעלי כיוון מוגדר, ולכן התנגדותם לשינויי צורת הסריג 
היא גדולה. 

4 ) ג״ סולקולאריים. הצד השווה בקבוצות ( 1 )—( 3 ) 

הוא, שבדרך־כלל אי־אפשר להגדיר בהן מולקולות מתוך בניין 
הג׳: בעצם, כל ג׳ מהן הוא מולקולה אחת גדולה. לעומת 
זאת, ברוב החמרים האורגאניים ור •זקצת מן האי־אורגאניים 
הידועים, כבר קיימות במצב הנוזלי של החומר מולקולות 
מוגדרות, נפרדות זו מזו, כשרק כוחות ואן דר ואלם (ע״ע 
גזים ז נוזלים) פועלים ביניהן בצורה בלתי מסודרת.'בגיבוש 
אין המולקולות מתמזגות לחטיבה אחידה אחת, אלא מת¬ 
קשרות זו עם זו ע״י הסדר גאומטרי בלבד בהשפעתם של 
אותם הכוחות עצמם. כוחות־קשר אלה הם חלשים ובלתי־ 
ספציפיים! יש להגיח, כי סידור המולקולות בשעת הגיבוש 









235 


גביש 


236 



וויור 4 . 

נבי׳ם ׳*? וידיס םח?ת כטידהסנק צי?ום נסיסרוסגןזם א 5 ?טדוני 


של המרים אלה מותנה בעיקר בחוקי-אריזה, בהתאם לגדלן 
ולצורתן של המולקולות. בג' העשויים מולקולות-ענק, כגון 
פדוטאיני הוירוסים (ע״ע), ניתן היום בעזרת המיקרוסקופ 
האלקטרוני לראות בחוש את הסידור המשוכלל של המו¬ 
לקולות (ציור 4 ). 

5 ) ג' בעלי קשר מימני. יודחמימן, להבדיל מכל 
היונים האחרים, הוא חסר קליפה אלקטרונית, ולכן הוא קטן 
מאד. לפיכך חוקי תנועתו מתקרבים במידת־הה לחוקי 
התנועה של האלקטרונים, ובדומה להם אף הוא יכול ליצור 
מעין הקשר ההומאופולארי, ע״י הימצאו בתחום־השפעה 
משותף של שני אטומים וע״י קישורם יחד בדרך זו. 

הקשר המימגי קושר את אטומי־החמצן של מולקולות- 
מים שכנות בגבישי־הקרח ומצרפן יחד כעין מולקולה גדולה 
אחת, והוא אף בעל השיבות גדולה בתרכבות אורגאניות 
רבות. בג" הוא גורם לפולימריזציה (ע״ע) של המולקולות 
וקושר אותן בדרך זו לסריג. פוליסריזאציה היא סיבת החוזק 
של החמרים האורגאניים המוצקים, כגון העץ והסיבים 
הטבעיים וכר, שההסדר הפנימי בתוכם אינו של התגבשות 
מלאה, ואין הם גבישיים במובן המדוייק של המלה. 

סטיות מן הסדר האידיאלי של הג׳. תיאור 
מבנה הג׳ בצורת סריג מרחבי צפיד ומדוייק אינו אלא קירוב 
ראשון. בג׳ ראלי לא כל האטומים נמצאים בדיוק במקומות 
המיועדים להם לסי תמונת הקריסטאלוגראפיד. הגאוסטדית. 
החשובה בין הסיבות לסטיות אלו היא התנועה התרמית, הגו¬ 
רמת לתנודות האטומים מסביב לנקודות שיווי־המשקל שלהם, 
ובטמפראטורות יותר גבוהות אף להזזות והחלפות של אטו¬ 
מים. בשעת גידול הג׳ וכתוצאה מתנאי הגידול, עלולות 
להתהוות "שגיאות־בניין" שונות. גם אטומים זרים, אשר 
נכללו בתוך סריג-הג׳ מחמת זיהום חומר-המוצא, פועלים 
כמרכזי־הפרעה בבניין הסריג האידיאלי. 

כל הסגולות הפיסיקאליות של החסרים הגבישיים מושפ¬ 
עות מהפרעות אלו, המשנות במידה ניכרת את הסגולות 
היסודיות של הסטרוקטורה הסריגית האידיאלית של סוני- 
הג" השונים. מחמת הפרעות אלו ברוב החמדים הגבישיים 
גודל הג" נשאר מיקרוסקופי, ובגוש־חומר כזה נמצאים הג" 
בהכוונה מקרית-סטאטיסטית זה כלפי זה — כך שגוש־חומר 
כזה אינו מדאה אח סגולות האנאיזוטרופיה של הג" הבודדים. 

הפרעת הסדר האידיאלי היא גם תנאי לתהליכי דיפוזיה, 
המתרחשים גם במצב המוצק בטמפראטורות גבוהות, בקרבת 
נקודת־ההיתוך. 


הסגולות הפיסיקאליות של הג": 

סגולות מכאניות. כל הג" הם המרים מוצקים, 
משום הצפירות של סריגיהם. הפיסיקה החדישה מזהה את 
המצב המוצק עם המצב הגבישי. קשיות הג" נקבעת בעיקר 
ע״י גודל כוחות־הקשר והתנגדותם לדסורמאציה של הסריג. 
כוחות־הקשר ההומאופולארי הם גם חזקים וגם שומרי־כיוון ז 
לכן שייכים לסוג זה של ג״ התמרים הקשים ביותר: יהלום, 
קארבידים, סיליקאסים מסויימים וכו׳. עצמת כוחות הקשר 
היוני אינה נופלת בהרבה מעצמת כוחות הקשר ההומאופו־ 
לארי, אבל הקשר היוני הוא חסר כיוון, ולכן התנגדות הג" 
היוניים לדפודמאציה קטנה בהרבה מזו של הג" ההוסאופו- 
לאריים: ג" יוניים הם רכים יותר, כגון גבישי המלח הרגיל. 
גם רוב המתכות הן, במצב טהור, רכות ופלאסטיות, חח 
ממתכות־המעבר: בוולפראם, למשל, קיימים על־יד כוחות 
הקשר המתכתי גם כותות־קשר הומאופולאריים על-ידי 
אלקטרונים מקליפות פנימיות. כוחות־הקשר בג" המולקולא* 
דיים וברוב גבישי הקשר המימני הם קטנים, ולכן אין ג" 
אלה קשים ביותר. 

6 ) ס ג ו ל ו ת ח ש מ ל י ו ת. בג" ההומאופולאריים והמו* 
לקולאריים ובגבישי הקשר המימני מקום האלקטרונים בסריג 
מוגדר היסב ואין המטען החשמלי מסוגל לנוע למרחק — 
לפיכך המרים אלה כולם סבדדי-חשמלטובים. אולם 
תנועה מועטת של האלקטרונים אפשרית בהם, ולכן אפשרית 
בקלות פולאריזאציה חשמלית של החומר בהשפעת שדה 
חשמלי חיצוני: לפיכך גורם הז־יאלקטריות (ע״ע חשמל) 
שלהם הוא גבוה. בג" המתכתיים "האלקטרונים החפשיים' 
זורמים בקלות בהשפעת שדה חשמלי חיצוני — הם, איפוא, 
מוליכי־החשמל הטובים ומשמשים למסרה זו בטכניקה. 

תנועת האלקטרונים מופרעת ע״י כל הפרעת הסדר האי¬ 
דיאלי של הסריג. לכן יורדת המוליכות של המתכות עם 
עליית הטמפראטורה, וכן מותנית המוליכות הגבוהה גם 
בטיהור נמרץ של המתכות (נחושת לייצור מוליכי-חשמל 
דורשת צירוף עד לטוהר של 99 . 9 % ולמעלה מזה!). בג" 
יוניים אפשרית מוליכות חשמלית רק ע״י תנועת הלנים 
עצמם, שהיא מתאפשרת במידה ניכרת רק בטמפראטורות 
גבוהות יותר. לכן ג" יוניים אינם מוליכי־חשמל טובים, 
ומוליכזתם עולה עם הטמפראטורה. 

תכונות תרמיות. המצב הגבישי הוא בטספראטורמז 
נסוכות מצנדהצבירה היציב בכל החמרים י יוצא מן הכלל 
הזה רק ההליום(ע״ע). עם עליית הטמפראטורה מופרע והולך 
הסדר האידיאלי של האטומים יותר ויותר על־ידי התנועה 
התרמית הבלתי-מסודרת, עד שבניין־הג׳ נהרס כליל—בדרך- 
כלל ע״י מעבר למצב נוזל. טמפראטורת מעבר זה — טמפי 
ראטורת־ההיתוך — היא אפיינית לכל חומר וחומר. בחיתוך 
מתבטל הקשר המסודר בין מולקולות־החומר ז ביטול זה 
מצריך אנרגיה, שיש לספקה לג׳ בדרך־כלל בצורת חום. 
כמות־חום זו, "חום ההיתוך", היא קנה־מידה לחוזק הקשר 
בין המולקולות או האטומים בג׳. 

בדומה להתנהגותם החשמלית, מצטיינים ג' מתכתיים 
גם במוליכות תרמית גבוהה: האלקטרונים החפשיים מעבי¬ 
רים בקלות הבדלי אנרגיה תרמית ממקום למקום. כנגד זו" 
רוב הג" האחרים הם מוליכי־חום רעים. 

סגולות אופטיות. קלות־התנועה של האלקטרונים 
החפשיים היא גם הסיבה לברק המתכתי: התנודות האלקטרו* 


237 


גכיש 


238 


מאגנטיות, המהירות של גלי־האור מוחזרות על־ידי תנודתם 
המקבילה של האלקטרונים החפשיים — ז. א. האור מוחזר 
מחמדים מתכתיים בלי לחדור לתוכם. בשאר חג" גורמים 
גלי־האור רק לתנודות חלשות של האלקטרונים הקשורים׳ 
שאינן מותאמות בדיוק לתנודת־השדה. תנודות מאולצות 
אלו גורמות רק לשינוי מהירותם של הגלים — ז. א. לגורמי 
שבירה (ע״ע אור) שונים: רוב תג" הלא־מתכתיים הם 
שקופים. 

בליעת האור בג" אלה היא לפעמים סגולת המולקולות 
עצמן — כגון הצבע הכחול של גבישי 0 נ מ 5 ., 50 ם 0 , — אד 
תוצאה של הפרעת הבניין הגבישי ע״י כסויות קטנות של 
המרים זרים—למשל צבעי רוב אבני-החן הצבעוניות. האטו¬ 
מים הזרים מהווים ,׳מרכזי־צבע", שבהם נבלע אור בעל 
אורך־גל מתאים. 

סגולות מאגנטיות, ע״ע מגנטיות. 

האנאיזוטרופיות של הג". מחמת בניינם הסריגי 
כל חג" הם אנאיזוטרופיים, ז. א. התנהגותם כלפי השפעה 
פיסיקאלית או כימית תלויה בכיוונה של השפעה זו כלפי 
הסריג. מידת האנאיזוטרופיות הניכרת בתופעות השונות 
תלויה בטיב ההשפעה החיצונית. כיוון מישורי-הפיצול, 
למשל, הוא מוגדר היטב, וכבר בסטיה קלה מכיוון זה אין 
עוד אפשרות לפיצול. כנגד זה, משתנה גורם ההתפשטות 
התרמית של ג׳ באופן רציף, ז. א. גורם ההתפשטות משתנה 
רק במעט בעקבות שינוי הכיוון: ג׳ כדורי בחימום נהפך 
לאליפסואיד (ע״ע), וידיעת גורמי־ההחפשטות בשלושת 
כיווניו הראשיים מספיקה לקביעת התופעה בכל הכיוונים. 
רק בג" הקוביים אליפסואיד זה נעשה כדור: התפשטותם 
התדמית היא איזוטרופית, כתוצאה משוויון שלושת הצירים 
של הסימטריות המרובעת של הקוביה. בג" הטטראגונאליים, 
חטריג 1 נאליים וההכסאגונאליים אליפסואיד־ההתפשטות הוא 
אליפסואיד סיבובי, וציר הסימטריות הוא ציר־הסיבוב של 
האליפסואיד 1 בשאר הג" (רומביים, מונוקליניים, מריקלי- 
ניים) אליפסואיד־ההתפשטות הוא אליפסואיד כללי (ע״ע 
קריסטלוגדפיה). 

הבימוי הבולט ביותר של אנאיזוטרופיות ניתן על־ידי 
הצורה החיצונית של ג" אחידים וע״י דרכי עיצובה במשך 
ההתגבשות (ר׳ להלן עמ׳ 239 ). שינויי ריכוז, מציאות חמרים 
זרים בתמיסה ושגיאות בסדר האידיאלי של הג׳ משנים 
בקלות את צורתו החיצונית, אך שינויי-״ה 3 י ט ו ס" אלה 
אינם פוגעים בקביעות וביציבות של גודל הזוויות (ציור 3 ). 
גם בשעת המסת ג׳ בחומר ממם ניכרים הבדלי מהירות 
במסיסות במישורים שונים, והם גורמים ליצירת מישורים 
וכיוונים מוגדרים יפה, המאפשרים קביעת סימטריות־הג׳. 

חוזק חג/ ביהוד כושר עמידתו נגד כוחות שזירה ופיצול, 
תלוי גם הוא באופן בלתי-רציף בכיוון הכוחות החיצוניים. 
בג" מתכתיים אחידים קיימים מישורי החלקה פלאסטית, 
שבהם מוזזים חלקי־הג׳ זה על זה בלי הפסקת הקשר ביניהם. 
עיבוד־המתכות מבוסס בעיקר על סגולה זו. בג" השבירים 
והקשים גורמים כוחות־שזירה לפיצול במישורי הפיצול 
האפייניים. בסגולה זו משתמשים לפיצול מכונן של אבני־חן, 
ביחוד של היהלום, ע״י בעלי־מקצוע מיוחדים, שעל סמך 
ידיעתם בכיווני־הפיצול המשוערים הם מצליחים לפצל את 
היהלום לחלקים מותאמים לעיבוד הסופי. 

התאבכות קרני-רנטגן בג" נותנת היום את האינפורמציה 


המדוייקת ביותר על המבנה הפנימי של הג" על סמך תופעות 
ההחזרה סן המישורים הפנימיים של דיג/ בתופעות אלו 
שונה התנהגותו של המישור הקרוב בכיוונו למישור הגידול 
או הפיצול מזו של המישור הבולט. 

כנגד זה משתנים ערכי המוליכות התרמית והחשמלית 
באופן רציף עם שינויי הכיוונים בג׳. והוא הדין בשינויי 
הצורה תחת לחץ הידרוסטאסי השווה מכל הצדדים, וכן 
בשינויי גורמי הגמישות ובהרבה תופעות דומות, שלשם 
חישובן לגבי כל הכיוונים דרושה רק ידיעת האליפסואידים 
המתאימים. הסימטריות הכללית של סדיגיהג' קובעת אה 
סיב האליפסואיד, 

לתופעות האנאיזומרופיה הרציפה שייכת גם שבירת- 


האור ע״י ג״: רק ג" 
קוביים הם איזוטרו־ 
פיים, וכל שאר הג" 
ה ם אנאיז 1 טרופיים 
במובן חאופטי. קרר 
אור, הנשברת בכני¬ 
סתה לג׳, מתחלקת 
לשתי קרניים(שבירה 
כפולה, ע״ע) משום 
שהתנודות האלקטרו־ 
מאגנטיות גורמות . . *'יי 5 ־ . 

, , נניש של קאלציט. תו 6 ןח השנידה הכפולח 

לתנודות מאולצות 

של האלקטרונים, שהן שונות בגדלן בכיוונים השונים 
בג׳, והן גורמות לשינוי גורם־השבירה בהתאם לשינוי הכיוון 
של מישור התנודה האלקטרומאגנטיח (ציור 5 ). תלות זו של 
גורם־השבירה ניתנת גם היא לתיאור ע״י אליפסואיד, וכל 
קרךאור רגילה נשברת לשתי קרניים, שמישורי תנודותיהן 
ניצבים זה לזה (ע״י קיטוב־האור). במקרה של אליפסואיד 
סיבובי, בג" בעלי ציר ראשי (טריגונאליים, טטראגונאליים 
והכסאגונאליים), אין שבירה כפולה בכיוון ציר־הסיבוב של 
האליפסלאיד — ג" בעלי ציר אלפסי אחד. באליפסואיד כללי, 
בג" הרומביים, המלנוקליניים והטריקליניים, אין שבירה 
כפולה בשני כיוונים מסויימים — ג״ בעלי 2 צירים אופטיים. 


ג" ק ט ב י י ם. בג" חסרי מרכז־סימטריות (ע״ע קריסט־ 
לוגרפיה) קיימת אי-סימטריות של כיוונים ידועים לכיוונים 
ההפוכים להם. ג" אלה נקראים קטביים. לחץ דו־צדדי על ג , 
קטבי גורם להפרדת המטענים בתוכו — ממען חיובי מצטבר 
בצד אחד ושלילי בצד הנגדי. תופעה זו — שהיא הפיאזו- 
אלקטריות (ע״ע) — מצאה שימוש טכני חשוב ביצירת 
אוסצילטורים (ע״ע) לוויסות משדרים. 

ג" קמביים לא-מתכתיים מוליכי-חשמל הם בדרדיכלל 
"מוליכים־למחצה" ( 01-5 ז 110 (>מ 1€0 מ 1 ש 5 ), שבהם מעבד־הזרם 
מושפע במידה רבה מכיוון־המתח — כך שאפשר היה לבנות 
מהם מיתקנים, המעבירים זרם־חשמל בכיוון אחד בלבד 
("מיישרי-זרם יבשים"). ג" רבים, שבטמפראטורות נמוכות 
ובתנאי טוהר קפדני, הם מבדדים. רוכשים מוליכות חשמלית 
מסויימת—ז. א. מידת־מה של ניידות אלקטרונית—בחימום 
או בהפרעת הסדר המשוכלל של סריגים ע״י הכללת כמות 
קטנה של חמרים זרים במבנה הסריג. חמרים הניתנים ליהפך 
למוליכים־לסחצה הם כמה תחמצות, סולפידים, סלנידים 
וטלורידים, קארבידים וניטרידים, ומן היסודות — סיליציום, 
גרמאניום. סלן וטלור. מבחינה שימושית רבה חשיבותו של 

•דע י־ 



239 


גביש—גכל 


240 


הגרמניים (ע״ע), שבו תכונת ההולכה־למחצה החד־גיוונית 
כבר בולטת בטמפראסורה רגילה* על עקרון זה של הולכה 
חשמלית היו בנויים ה״דטקטורים" במכשירי־הראדיו הרא¬ 
שונים. ובזמן האחרון נבנים מחמדים אלה ה״סראנסיסטורים" 
של המכשירים האלקטרוניים החדישים. 

התגבשות. הפרשתה של פאזה מוצקת סתור נוזל — 
נתכה או תמיסה — נתקלת תמידי בעיכובים. לפיכך ניתן 
לפעמים לצנן נתכות למסה מנקוח־ת-ההיתוך או לרכז תמי¬ 
סות עד למעלה מריודן ללא גרימת התגבשות. אולם ההת¬ 
גבשות נעשית מהירה מיד עם הופעת "נבטים• — בין אם 
נוצרו בנוזל עצמו. בין אם הוכנסו אליו מד החוץ מבטים 
פועלים הג" הראשונים הנוצרים בתוך הניתכה אי התמיהה, 
או גרגרי־אבק הזמרים זרים אחרים שחדרו מן החוץ. מן 
הנבטים מתחילה "צמיחה" מהירה של ג" ע״י סיפוחם של 
חלקיקים נוספים. חאנאיזוסרופיה של מהירות־הצמיחה קובעת 
את הצורה החיצונית של הג ׳ . בכיווני מהירות־צמיחה גדולה 
נוצרים קדקדים וצלעות, והפיאות נוצרות בכיוון ניצב לכיוון 
של מינימוס-הצמיחה. מישורי־הפיאות הם בדדך־כלל בעלי 
צפיפות־אטומים גדילה וסימטריות משוכללת ביותר. וצירוף 
חלקיקים חדשים להם במשך ההתגבשות דורש זמן ניכר — 
עד שכל חלקיק מוצא את מקומו המתאים לו לסי הסדר. 
כשצמיחת-מיגימום כזאת קיימת בכיוונים רבים, נוצרים 
פיאזנים שווי-ציריים — ג" בעלי סטרוקטורה של סריגים 
מרחביים. בחמרים בעלי מבנה שרשרתי קיים סינימום־צמיחה 
בשני כיווני־המרחב. וגבישיהם הם בדרך־כלל מחטיים. בחס¬ 
דים בעלי מבנה רשתי (סריגים שכבתיים) קיימת מהירות־ 
צמיחה קטנה מאד בכיוון אחד בלבד, לפיכך גבישיהם בדרך־ 
כלל מתפתחים כלוחיות. כשמהירות צמיחת־הגבטים גדולה, 
כגון בתמיסות בעלות דיווי־יתר, אין ג* בודדים מספיקים 
להתהוות, אלא נוצר גוש של ג״ זעירים — אגרגט שאף 
בו מופיעות צורות סימטריות. בדרך ז 1 נוצרים, למשל, 
פתותי-השלג על שלל־צורותיהם. 

הגיבוש מתוך תמיסה משמש אחד האמצעים החשובים 
ביותר בכימיה המעשית לניקוי חמרים ולהכנת חסרים אחי¬ 
דים. סידור המולקולות של חומר מומס בצורת ג׳ המופרש 
סן התמיסה מופרע ע״י מולקולות זרות המתערבות ביניהן, 
ועי״ב נמנעת או מתעכבת התפתחות הג׳. לפיכך. גיבושו של 
חוסר מתוך תמיסתו המרוכזת מפיק בדרך-כלל ג" של החומר 
הטהור, ואילו חמרי־הזיחום נשארים בתמיסת־האם. תכונת־ 
ההתגבשות נחשבת לעיתים קרובות סימן־הכר לטהרו הכימי 
של חומר. אולם סימדהכר זה אין כוחו יפה לגבי ג" מולקו־ 
לאדיים של המרים בעלי מולקולות גדולית מאד, מאחר שג* 
כאלה מסוגלים להחזיק על־ידי כוחות סיפו־ו ובליעה (ע״ע 
אדזורסציה! אבזורפציה) כמויות ניכרות של זזמרים זרים. 

הקבועות הפיסיקאליות המוגדרות והאפיי! יות של הרבה 
ג", כגון גקודות-ההיתוך, סקדמי-השבירה וכר, יכולות לשמש 
גם הן סימני־הכר לזיהוי המרים ולאבחנת מידת טהרם. 
בצורה שאינה אפשרית לגבי המרים אמורפיים. 

,. 1 ) 1 :' 1905 . 5 ) 187 . 11 ) 00 .*! 

-? 1.1 . 7 ; 1905-1919 ,.? 811 5 , 1 ו 1 {< 81 ז 1102 ו! 11 ו*.% ) 11 ) 11 < 1 ? 01 
11 וז/ 1 <ו 0111 .. 1 ) 1 : 891 [ ,)וו 1 <} 0 ^ 110 ו 11 וץיו) 9 1 / י ) .( 1 :^ 81 

- 1 ! 1111 ו-ו> 1 , 1 ? 5 * 813 . 0 ; 1896 ,? ./> 

; 938 ! (סו ;?• 01 . 11 ?;י\ 111 ) 8 .זז\ . 011 ; 193-4 ,?ז!״־, 6 -) 

, 1939 ,ץ? 01151 ? 01 13181 {■/ 0 10 וו 0 וס 11 /ו 0 -ז/ח 1 ,$מג<ו . 0 8 
. 011 ; 1945 0 ;ח %3 ־! 0 ח 1 1 !>?ווו- 1 >רוו$ , 115 ?ז 3 \ . 8 \ 

. 1953 ? 5131 501111 • 1 ?)) 1 א 

א. א. 


3 בי 117 ן׳ משפחה יהודית מפורסמת, שיצאו ממנה חכמים 
ומשוררים. עבדה אחדי רדיפות 1391 מסוויליה 
לגראנאדה. בתקופת הגזירות בספרד ( 1391 — 1492 ) היו בני- 
ג׳ ידועים במסירותם לאמונה, ורבים מהם מתו על קידוש- 
השם. אחרי 1492 נודעים רק שנים מהם, האחים יעקב ואברהם 
בגי שמואל, בין הגולים שבטלססן שבמחוז אורן(ע״ע). 

האישיות הידועה ביותר מבני-ג׳ הוא אברהם בן יל קב 
( 1543 — 1605 , טלמסן), ששימש מ 4 ? 15 ואילך כרופא באלג־יר 
וחיבר פירוש ל״משלי־ בשם ״עמר השכחה״(ליווינו 1748 ), 
שבו התכוון לפרש את הספר ברוח פירושיהם של ר׳ 
מנחם המאירי(ע״ע) ושל ר׳ לוי בן גרשה (ע״ע) ולהשלים 
בכך מה שלא עלה על דעתם של אלה וכאילו נשכח מהם 
(מכאן השם "עמר השכחה"). המוציאים לאור, שהיו מצאצאיו 
של המחבר, הוסיפו לפירוש נספחים שונים, הכוללים פיוטים, 
איגרות וכיו״ב של בני המשפחה ושל ידידיהם, המשקפים 
הרבה מתולדות המשפחה וסביבתה. 

צ. גרץ, דברי ימי ישראל, ר , 348 ־ 349 , 11913 •״!? 81 . ז \ 
. 1925 , 8 , 1 ,.?(!? 5 . 00 . 14 , 1893 .. 1 347 ,.ע .א ,־ 10 ) 1 ?ח 508 

גבל (היום ג׳כיל) עיר־נמל כנענית עתיקה על 

חוסה של סוריה, בין טריפולי לבירות, בגויה על 
גבעה משלוחות-הלבנון. המתנוססת על-םבי הים התיכון, — 
ומכאן שסה (השו׳ ערב׳ ג׳בל — הר). מראשיתה של 
תקופת-הברונזה ועד אמצעה של תקופת־הברזל הקדומה 
(בערך 3000 — 1100 לפסה״ג) היתה ג׳ ממלכת רורלי-ים 
ראשונה במעלה, שהיחה קשורה עם מצרים מצד אחד, דנם 
כללה של סוריה־כנען הנהריים מצד שני. בימי הכיבוש 
הישראלי כבר ירדה ג׳ מגדולתה, והיא נזכרת במקרא רק 
מעט. תושבי ג , מתוארים כתרשי־בניין מוסחים, שהשתתפו 
בבניין בית־הסקדש (רל״א ה, לבז והשו׳ אהל׳ י״ד, א׳! 
תוס׳ אהל׳ י״ד, מ׳ז ידוש' שביעית ג׳. ל״ד—ג׳: "הגיזרה 
הגיבלית"). וכן כ״חכמים" בעסקי ספנ-ת (יחזק׳ כז, ם). 

היסטוריה. ג׳ ידועה לנו מחסירוודהם של מאן( 1660 ), 
מונטה ( 1921 ), דינאן (יחגח״ם, מ 1925 ואילך), ומחקריהם 
של דיס! 4 (^״ 3 ^ 011 ), איספלד, קאנטור ואחרים 

ישובה של ג׳ התחיל באלף ה 4 לפסה״ב, ומייסדיו שייכים, 
כנראה, לטיפוס האדם הנטופי (ע״ע). עדויות על קשר עם 
תרבותה של נהריים בתקופה הקדומה ביותר נתגלו בצורת 
חותמות מן התקיפה ה״סרם־כתיבתית״ של המאות הד 3 — 33 
לפטה״ג. ישוב זה מתאים לתקופה הכאלקוליתית של א״י: 
תל אל־פארעה, מגידו 50/1 — 3/111 (. — בדרך הים היתה ג׳ 
קשורה עם מצרים מראשית תקופת־הברוגזד, עד התמוטטות 
הממלכה התיכונה (מהשליש הראשון של האלף ה 3 עד סוף 
המאה ה 18 ). באותה התקופה, שממנה נתגלו ע״י התפירות 
שכבות שונות, נתפתחה העיר במידה רבה. היא היתה מוקפת 
ח־מח, עשירה בבניינים ומקומות־קבורה, בה עבר הסחר בין 
שני חלקי־עולם, וכן חדרו אליה השפעות תרבותיות מזה 
ומזה. המצרים שלחו לג׳ גומא בצי מיוחד, ובג׳ עיבדו חומר■ 
גלם זה לנייר־כתיבה. מג׳ נשלחו למצרים בעיקר ארזים מן 
הלבנון לצרכי בנייה. מצרים שלטה על ג׳ שלטון מוחלט, 
ונסיכי ג׳ משלו בשם קרעה. אולם שריד של מקדש בסיגנון 
המקדשים ש;דמו לשושלת האכדית הראשונה של סרגון 
(המאה ה 28 ) מעיד גם על השפעה אכדית. 

ג׳ נשרפה בשריפה עצומה בערך במאה ה 21 . כנראה אגב 



241 


נבל 


242 



סז הספר: 1926-1932 ,זסס * 1 ק , 1 ,: 0 ?(!ץ 8 :>/> 5 ) 111 * 801 ^ח 1113 !ס . 4 ^ 


כיבוש ע״י האמורים(ע״ע אמרי). מכאן ואילד מורגשת יותר 
דותר נטייתו של שטח זה להינתק ממצרים. ממלכת ג׳ 
נתפשטה לפנים הארץ לאורך החוף. בכתובות מארי (ע״ע) 
נזכרת ג' כאחת מעשרות הממלכות האמוריות של המאה 
ה 18 — 17 (תקופת הברונזה הקדומה והתיכונה של ארץ* 
ישראל) ונמנית עם אויבות מצרים. במיוחד נזכרים אריגים 
מתוצרת ג , . 

אחרי תקופת החיקסום ניתנה ג׳ שוב לשלטונה של מצרים 
כ 400 שנה. ממכתבי תל אליעמארנה (סוף המאה ה 15 — 
ראשית המאה ה 14 ) ידוע לנו שג׳ עמדה במבחן קשה מחמת 
עליית הח׳פודי (ע״ע) ובעלי־בריתם. מושל ג׳ שמר אמונים 
לפרעה, אך טבל קשה מטרידות וסיכסוכים. — לאחר מכן 
ירד כוחה של מצרים פלאים. מתוך הסיפור על מסעו של 
הפקיד ון־אמוץ, שנשלח לג׳ להביא אחים למצרים בסוף 
המאה ה 11 , מתברר שזכר־בעל מלך ג׳ ויועציו נקטו עמדה 
תקיפה ושללו את זכויות־הבעלות של פרעה. 

עלייתם של גויייהים, ואולי אף של העברים, מוכיחה שג׳ 

לא היתה מסוגלת לעמוד בפני ההתקפות: בבת־אחת נעלמה 
מן הזירה הבינלאומית, ובמקומה עלו שכנותיה שמדרומה, 
צור וצידון. מתקופה זאת נזכרת במקרא (יהו׳ יג. ה) "הארץ 
הגבלי" ברשימת "הארץ הנשארת", שלא נכבשה כיבוש טופי 
ע״י העברים! שטחה המתואר שם נראה כמתאים לשטחה 
היבשתי של ג׳ לסי מכתבי אל-עמארנה. — בתקופה האשו¬ 
רית היתה ג׳ אתת המדינות שנכללו במלכות החתים (השווה 


.מלכי החתים", מל״ב ז, ו). גם בכתובות האשוריות נזכרת 
ג׳ (גבל) בין הממלכות של הוף-הים, של ארץ־החתים ושל 
אמר' מסתבר, שלעיתים היו מלכי ישראל וג' בעלי-ברית 
נגד אשור. כמה פעמים נזכרים מלכי ג׳ גם כמשלמי-מם 
לאשור. מצבם לא היה שוגה ממצב יתר הערים והממלכות 
גם בימי ב ב ל — כשחלק מתושבי ג׳ הוגלו לשם — וכן 
בימי פרם. 

בתקופה ההלניסטית מופיע השם ז 0 . 11771771111 821711/1 ,. 16 

עברית. הארכיאולוגיה של א׳־י,) 1949 ,* 771 *!' 31 ? 1 <> 010x2 

^ 111171 ! 110 / 3, 4/700717 190/!7-£/1710771 70X1 ז 0113 ; 1 ז? . 1 ;(חשי׳א 

- 07 - 811710 ^ 00 / 7 / 4-82 ,ץ־ 1 ־נ£׳< 711 • 1 . 0 ; 1950 ,. 7 . 0 1111 10 
- 3/171 11714 004107 > 7 , 1 > $5£61 ו£ .ס ; 1951 , 130 , 1 זחג , £0/707 

0/11X71)111071, 1952. 

וב אר. 

( 116 * 31 §, מלאט , המאוחרת מ 11111 שנ) 3 § = בלו), בצרפת 
של יה״ב — כינוי לבלו על מוצרים שונים* אח״כ 
נתייחד השם לבלוי על מלח. הג , הוטל בראשונה ב 1286 
כאמצעי זמני למימון מלחמותיו של פילים ץן* למעשה הוחל 
בגבייתו בימי פילים ¥1 לשם מימון הוצאות מלחמת מאת 
השנים. שארל ע הפך את הג׳ לבלו של קבע אף לשעת-שלום. 
הג׳ היה מראשיתו אחד חמימים השנואים ביותר על העם. 
לשם גביית הג׳ ולשם מניעת "מסחר שתו־־׳ במלח הועסק 
צבא של גובים, סוכנים ושומרים 1 אעפ״כ שיגשגד. ההברחה, 
ומספר העבריינים שנענשו הלך וגדל. ערב המהפכה הגדולה 
היה הג׳ אחר ממקורוודד*,הכנסה החשובים של אוצר-המדינה, 
אך ההוצאות לגבייתו היו גבוהות מאד (כשליש), והתביעה 
לביטולו היתד, בין הדרישות שהושמעו לקראת כינוס אסיפת 
המעמדות הכלליים, כבר בראשית פעולתה של האסיפה 
הבטיח לואי ¥1 צ רפורמות והקלות בגביית הג/ וצעד ראשון 
לכך נעשה על-ידי האסיפה המכוננת בחוק מ 23 בספטמבר 


נבל. ארונו של אחירם 

1789 . אבל האוכלוסיד, מיאנה לשלם אף את הג׳ המתוקן. 
האפשרות לביטולו באה עם הנהגת אמצעי־המימון החדש 
של המהפכה, האסיגנאטים, שהוצאו על בסים רכוש-הכנסיה 
המוחרם, וב 26 במארס 1790 בוטל הג׳ סופית. 

; 1876 71 ) 1711 / 164 '*] * 6 )״ 41017 ו// ,ח 3 ז*> 3£ ךחג! 0 .[ י ן 

) 1111 ) 1 ) 041 ' 1 ) 6 ) 4 ) 14 ן> 1 ? 11 ס$ * 11x11071 ה 171 4 ) 1 > 14 ) 76 ? 

4 ) 1 ? £414(1(4 1x1 י ־מ 1 ־ד €1 ?- 1 ב 01 ג!ג 01 . 0 ; 1885 ,)) 7071 ? 

. 1930 , 114 ) 111 ] 144 £ ))! 707 ? 10 ) 4 .) 171071 ] 

גןלו;ץ ( 10112 ( 031 ), ע״ע צ׳כזסל 1 בק י יה י תעשיה. 
גן$ץ, 35 ם ק 1 גזן שזן ךר - ״ 4 "סע 1 !סתס 0 

161112 * 031 — ( 1807 — 1874 ), בלשן גרמני. מ 1828 
היה פקיד גבוה בממשלתה של דוכסות סכסוגיה־אלטנבורג 
וב 1848 בעשה ראש-הסמשלה שם, את שעות־הפגאי שלו 
הקדיש לבלשנות בהקף רחב. בעיקר עסק במונגולית ובסנג׳ו! 
חקר את השפות המלנזיות* השתתף בהוצאת המקורות הגו¬ 
תיים עם דיקדוק 'ומילון ז חיבורו " 1 ״נ 1 ע 3$51 ? 43$ 1 * 1 ס" 
(על הסביל, 1860 ) הוא חקירה השוואתית של קטגוריה 
דיקדוקית זו בשפות רבות. ג׳ היד, ממייסדי החברה הגרמנית 
למזרחנות. — בנו האנס גאורג ג׳ ( 1840 — 1893 ), אף הוא 
בלשן, היד, פרופסור בליפציג ובברלין ועסק בעיקר בחקר 
השפה הסינית. 

ג 5 לס, י 1 ןף — * 1 * 1 < 0001 11 ק 0$6 [ — ( 1897 , ריס [חבל־ 
הלין] — 1945 , ברלין), מנהיג נאצי. בן למשפחה 
קאחולית מן המעמד הבינוני* כבעל-מום מילדותו (צולע) 
לא גויים למלהמודהעולם הראשונה. למד ספרות והיסטוריה 
וקיבל ב 1920 תואר דוקטור לפילוסופיה במקצועות אלה. אחרי 
חיפושים בכיוונים שונים— כולל קומוניזם—הצטרף ב 1922 
למפלגה הגאציונאל-סוציאליסטית, התקשר במסירות בלתי- 
מוגבלת להיטלר ועלה מהר בהירארכיה של המפלגה. 19263 
הוטל על ג׳ "לכבוש" את ברלין, שבה לא היחה כמעט 
דריסת־רגל לנאצים. הוא יסד וערך שם אח העיתון 061 
("ההתקפה"), הביטאון הקיצוני והתוקפני ביותר 
של הנאציזם. בעזרת עיתון זה דע״י פעולתו כנואם באסיפות־ 
עם הצליח להקים בברלין תנועה נאצית חזקה. ב 1929 נתמנה 
כמנהל כל התעמולה מטעם המפלגה. בשנת 1930 נבחר 




245 


גבלס, יוזף—גבע, גבעה 


246 


לריכסמאג, עם עליית הנאצים לשלטון ב 1933 הוקם בשבילו 
מיניסטריון מיוחד "להסברה לעם ולתעמולה", שבראשו עמד 
עד הסוף. ג׳ סיתח את התעמולה—בכתב, בנאום ובשידור— 
ועשה אותה נשק בעל השפעד" במידה שלא ידעוה עד אז. כוחו 
כתעמולן היה ב״אמנוודהפישוט״ — התאמת האינפורמאציה 
וההסברה לתפיסה הרוחנית ולמגיעים הנפשיים הפרימיטי־ 
וויים ביותר ! חזרה בלתי־פוסקת, עקשנית וקנאית, על הצ¬ 
הרות וטענות מסויימות, וביחוד על השמצות ועלילות! טיפוח 
הערצה על־אבושית להיטלר ואמונה בו כמנהיג משיחי, גירוי 
יצרי השנאה והקנאה הלאומיים והגזעיים, ובעיקר הסתה 
אנטישמית שפלה ובלתי־מרוסנת. במסגרת השלטון הנאצי 
השתייך ג׳ לחוג המקורב ביותר להיטלר, והשפעתו עליו 
הלכה וגברה במשך השנים! חלקו באחריות לפשעי הנאצים 
גדול ביותר. במאמריו ובנאומיו קבע במידה רבה את האידיאו¬ 
לוגיה ואת קווי־הפעולה של המפלגה, ובפיקוחו ובהדרכתו 
נמצאו כל החיים הספרותיים והאמנותיים בגרמניה. מסופו 
של ג׳ ומקטעי-יומנו שנמצאו אחרי מותו מתברר, שהערצתו 
להיטלר היתד, כנה, וכן שהאמין, כנראה, בעלילות ובתכני 
תעמולת-הזוועה נגד היהודים. ג׳ היה היחיד בין המנהי¬ 
גים הנאציים החשובים שנשאר עם היטלר בברלין הנצורה 
בימי שקיעת שלטונו. בצוואתו הפוליטית קבע היטלר את ג' 
כקאנצלר של הריר במהומו. אבל ג׳ ואשתו איבת את עצמם 
לדעת למחרת התאבדותו של היטלר, לאחר שהרגו את ששת 
ילדיהם ( 1.5.1945 ). 

־^ 78 . 0 ; 1934 ■ — סידן סולפתי. חג , מתגבש במערכת 
המונוקליגית 1 הגבישים פריסמתיים עד לוחיים, מגיעים 
לעיתים לגודל רב, מחוסרי־צבע ושקופים כשהם נקיים, אך 
עפ״ר לבנים, אפורים או סגולים-אדמדמים! הקשיות: 2 > 
המסיסות בסים: 1: 370 . גבישים בודדים ושקופים של ג׳ הם 
ם ל נ י ט, אגרגטים של גבישי־ג' סיביים—פ צ ל ת - ה מ ש י, 
צירוף של גבישים גרגריים של ג/ בעל שקיפות עמומה — 
א ל ב ס ט ר. הג׳ מצוי עפ״ר בשכבות עבות בנויות גרגרי ג׳ 
מעורבים בכמויות קטנות של חרסית, גיר או חול — אבו־ 
גבס. 

ברוב המקדים הג׳ הוא משקע, שנוצר מחמת התנדפותם 
של מים מלוחים, כגון בלגונות ימיות או באגמים סגורים. 
באיזורים מדבריים נוצר ג׳ כקרום־בליה עליון (קליש 2-1 ש 
^ 110 ]) ע״י עליה נימית של מי־תהום מלוחים. כמויות 
מצומצמות של ג׳ הן ממוצא געשי, כמוצר של ראקציה בין 
גאזי־התפרצות עשירים ב 5 ,ע ובין סלעים סידניים שבסביבה 
ושל חימצון הסולפידים. 

ג׳ הוא מינראל חשוב מבחינת השימוש התעשייתי. בצורתו 
הטבעית הוא משמש בתעשיית-הצבעים כקרקע לבנה ( 16113 
ב< 311 ), בתעשייודהנייר כחומר־מילוי, בתעשיית־ד,זכוכית 
ובתעשיית-חרסינה, ובן בתעשיה המטאלורגית, ובעיקר 
בהפקת־הניקל, שבה הג' מסייע להנמיך את נקודת־ההתכה 
של ה 3 צר, בתעשייודהמלט מוסיפים, אחרי תהליך השריפה, 
כ 3% — 2 ג , , ותוספת זו מעכבת אח מהירות התקשותו של 
המלט. בלוקים של ג׳ משמשים בתעשיית־הבניין כחמרי־ 
בידוד. אלאבאססר משמש לצרכי קישוט, פיסול וכר. השימוש 


העיקרי של הג׳ מתבסס על תכונתו להפסיד את מימיו 
בחימום ולרכוש ע״י כך תכונות הידרוליות: בטמפראטורה 
של ״ 107 מפסיד חג' % מכמות מימיו ונהפך ל״טיח־ 
פאריס"—ההמי־הידראס ס,מ,, 20350 , שהוא שואף לקשור 
מים ולחזור ליהפך לג/ לפיכך מלט העשוי מיח־פאריס, 
או המכיל אותו, נוטה להתקשות במים, ומכאן השימוש 
ב״תחבשותיג׳״ בכירורגיה. בחימום ל ״ 302 מפסיד הג׳ את 
כל מימיו ותכונתו ההידרולית נעלמת, אבל היא חוזרת החל 
מ ״ 340 . בטמפראסורה שלמעלה מ ״ 1000 מתפרק הג׳ במקצת 
בהתאם לנוסחה , 0+50 * 0 י-, 50 * 0 , ויכול לשמש חומר־מוצא 
להפקת חומצה גפריתנית. שימוש בג׳ שרוף כחומר־ליכוד 
בתעשיית-הבנין כבר היה ידוע בימים קדומים מאד (הפירא- 
מידה של כאופס, ארמוךקנו׳סום בכרתים). היום מייצרים 
כמויות גדולות של ג׳ שרוף לצרכי בניין, עריכת תבניות וכר. 
התפוקה העולמית של ג׳ ב 1950 היתה 20,7 מיליון ט(ן, 
והיצרנים העיקריים היו: אה״ב ( 7.4 מיליון טון), קאגאדד. 
( 3.3 מיליון טון), ספרד ( 2.3 מיליון טון) וצרפת ( 2.1 מיליון 
טון). 

מרבצי־ג , בעלי חשיבות כלכלית מצויים בא״י: סלעי־ג׳ 
בעובי של כמה מטרים, ממוצא אגמי, בסלעים המיוקניים של 
הגליל הדרומי־מזרחי ושל עמק־הירדן הצפוני, שהם מנוצלים 
לצרכי תעשייח־המלט! כמויות עצומות של ג' ממוצא ימי- 
לאגונארי מסוף חטריאס בשכבות בעובי כולל של כס 10 מ ׳ 
במכתש־רימון, שגם בניצולן הוחל בזמן האחרון! כסויות 
ניכרות של ג' בנגב הדרומי בין באר־אורד, ובין יטבתה. 
בהר-סדום מופיעות שכבות־ג׳ בעובי של 20 — 30 מ׳ לאורך 
כל הרמה שעל פסגת־ההר! ג׳ זה הוא השארית שנותרה 
אחרי המסתו של מלח־הבישול של הר־סז־ום, שהכיל מתחי¬ 
לתו כמות קטנה של גבישי-ג׳. רןליש של ג׳ מופיע על פני 
שטחים נרחבים של הנגב. 

צורה אל־מימית של סידן סולפתי הוא המינראל אנהיך 
ריס (ס:!״^!״;),, 0350 , שהוא קשה מן הג׳ וקצת כבד 
ממנו. במרבצים הטבעיים שכבות של אנהידריט מופיעות 
חליפות עם שכבות של ג/ למשל בנגב הדרומי. באנהידריט 
משתמשים במקצת כחומר־דישון ובהפקה של טיח ומלט ושל 
סולפאטים וחומצה גפריתניח. 

י. ב. 

גבע, ג?עה, שם שכיח מאד של ישובים בא׳י מתקופת- 
המקרא ואילך! בצורתו הערבית (ג'בע,־^>) 

נשתמר השם בכמה כפרים ערביים. המקומות החשובים בעלי 
שם זה הם: 

א) גבעת־בנימין, גבעת־שאול, מרכז נחלת שבט- 
בנימיו(יהושע יח, כד! שום׳ יט—כ) ועיר־המלוכה של שאול. 
האתר זוהה על־ידי רובינסון ( 1837 ) כתל אל־פול, הנמצא 
5 ק״מ צפונית מירושלים, בגובה של 840 מ׳. על כביש 
ירושלים־שכם, שהוא מתאים לדרך שמנחלת־יהודה לנחלת- 
אפרים בימי השופטים (שום׳ יט, יא—יג)! האחר נחפר ונחקר 
ע״י ו. פ. אולבו־יט ב 1922/23 ו 1933 . מן המקרא ומיוסף בן 
מתתיהו ומן המימצא הארכאולוגי מתברר, שעל הישוב עברו 
4 שלבים:( 1 ) הסימנים הראשונים של ההתיישבות משתיי¬ 
כים לתקופת התנחלות־השבטים במעבר מתקוסת־הברונזה 
לתקוסת־הברזל. במלחמת השבטים בבנימין בעקבות הפשע 
בפילגש ד,לוי(שם, שם) נחרבה העיר! העדות הארכאולוגית 
מאשרת את שריפת החומה בראשית המאה ה 11 לפסה״ג. 



247 


גבע, גבעה—גבעון 


248 



סחפידות נבער!. 

המיסה התתחגנח — חיטת פזכי־יהורה פז המאה ה 8 ?ססוז־נ! 
המוטה ר.ן 5 יי;ח ~ חיטת הח׳פטזגאים 


( 2 ) במחצית השניה של המאה ה 11 (סוף תקופת השופטים— 
ימי שאול) קמה העיר מחדש. בחפירות נתגלה בה מבצר 
מאותה תקופה, שצורתו מלבן ( 52 35 x מ׳) וחוסתו עשויה 
אבני־גוויל ו 4 מגדלים מרובעים ( 9x13 ם׳ בל אחד) בסינר 
תיה. מסתבר, שמבצר זה נבנה ע״י הפלשתים שהחזיקו חיל- 
מצב בג׳(שמ״א י, הי שם יג, ג)ז יהונתן היכה אותו ושיחרר 
את העיר(שם, פרקים יג, יד), שהיתה מולדת אביו שאול(שם 
יא, ד). אח״ב שימשח עיד־מלוכה לשאול, ומאז נקראה על 
שמו(שם שמי שם טו, לד; שם רב, וי שם כג, יס). חורבנה 
של מלכות־שאול הוריד את ג׳ מגדולתה י אחד מבניה נמנה 
עם גיבורי דוד (שכרב כג, כט). בממלבתייהודה היתה ג׳ 
כמעט נקודת־גבול צפונית, והיא נהרסה, כנראה, במלחמות 
יהודה וישראל בימי רחבעם וירבעם.( 3 ) היא נבנתה בשלי¬ 
שית ובוצרה, כנראה. ע״י אסא מלך יהודה. שהשתרש בחומר 
שלקח ממבצרו של בעשא מלך ישראל בהרמה הסמוכה 
(סל״א סו, כבי דהי״ב טז, ו)י נמצא מגדל-צופים גדול מוקף 
חיל, שהוא שייך, אולי, לביצורים אלה. ג׳ נזכרת בתיאור 
קדמסעו של סנחריב (יש׳ י, כט)י היא נהרסה ע״י הכשדים. 
( 4 ) יוסף בן מתתיהו (מלחמות ה׳, 51 ) מזכיר אותה כישוב 
השוכן 300 ריס (= ג /' 5 ק״ם) צפונית מירושלים י טיטוס 
חנה שם במסעו אל ירושלים, וחייליו הרסו את המקום. 
סימנים של קיום עלוב ניכרים בו עד לימי מרד בר־כוכבא. 

בימי אוזביום כבר נשכח האתר. 

"׳ ? 1 1 

ו. 6 . אולברייט, קובץ החברה העברית לחקירת איי, א׳, 53 , 

תרפיה!, 52 843011 ,. 1 ״ ; 1924 , 4 ) 44301 ,זנ 1 8 1 ז< 1 [* .? 

. 1933 , 6 

ב) גבעת-הפרשים, עיר בגליל התחתון סמוך לעמק־ 
יזרעאל. נוסדה ע״י הורדוס, שהושיב בה פרשים מבין חייליו 
המשוחררים(קדט׳ ט״ו, ח׳, ה , ! מלח׳ ג׳, ג׳, א׳). היא שימשה 
בטיס לשלטון בית־הורדום והרומאים בעמק, ונהנתה מכסה 
זכויות של עיר, כגון הזכות לטביעת מטבעות עיתניות. 
במרד הראשון התחוללו בקירבתה קרבות בין המורדים 
הגליליים בפיקודו של יוסף בן מתתיהו ובין הרומאים (חיי 
יוסף כ״ד). העיר ג׳ התקיימה עד למאה ה 4 לסה״נו ישב 
בה הגמון גוצה. הב החוקרים נוטים לזהות את ג׳ עם ח׳ 


ח׳רתיה שבפתח העמק ליד כביש חשוב. לפי סברה אהרת, 
ג׳ ההלניסטית מתאימה לגבע הנזכרת ברשימת כיבושיו של 
תחותמס 11 ז והמזוהה עם תל עמר שבאותה סביבה. 

ב. סייזלר. ידיעות החברה העברית לחקירת א׳י, י׳א. 35 , 

תש״ה. 

ג) במשנה (כלים י״ז, ה׳) ובתוספתא (ב״ס ר. י׳) נזכרת 
ג ב ע שהיתה מקום של כותים. מזהים אותה עם הכפר הערבי 
ג׳בע, 6 ק״ס צפונית משומרון. 

ד) ג ב ע - ה כ ר ס ל, ישוב יהודי חדש של עולי תורכיה 
וצפון־אפריקה, לרגלי המורד המערבי של הר־הכרמל, בצד 
הכביש חיפה—ת״א. מושב־עובדים של 50 משפחות. נוסד 
ב 1949 ליד הכפר הערבי הנטוש ג׳ ב ע, שבו נמצאים שרידי 
בניינים וקברים עתיקים ושהוא, אולי, גל־ס הנזכרת ע״י 
פליניוס ל הנזכרת ע״י אוזביוס. 

ישוב ללא רקע היסטורי היא קבוצת גבע, בעמק־ 
יזרעאל, מערבית לעידחרוד. נוסדה בשנת 1922 < כ 500 נפש. 
מצטיינת ביפי צורתה הכפרית. 

. 1926 , 47 , 22 18 ? , 11 * .* 

ם. א—י. 

ג^עיל, ע״ע ןימתים, אנטומיה. 

גבעון. עיר־כהנים בנחלת בנימין(יהו׳ יח, כה; שם כא, יז) 
ואחד המרכזים הרחיים הקדמונים בישראל. בתקו¬ 
פת הכיבוש של יהושע היתד. העיר הראשה של ארץ־הגב־ 
עונים בצפון-מערבה של ירושלים ("ג׳ והכפירה ובארות 
וקדית יערים", שם מ, יז). בסמוך היה הקרב הגדול של 
יהושע במלכי־כנען (שם י), שבו קשור הגס של "שמש בג׳ 
דום וירה בעמק אילוף. — ג׳ תופסת מקום־מר. בתולדות 
מלחמותיו של דוד (שמ״ב ב! דהי״א יד)! שם נלחמו אנשי 
יואב שר צבא דוד באנשי אבנר שר צבא איש-בשת. אגב 
אותה מלחמה מזכיר הכתוב פרטים טופוגראפיים שונים 
בסביבות ג׳. — בראשית תקופת-המלוכה היתה בג׳ "הבמה 
הגדולה״(מל״א ג, ד) < שם זבח שלמה ושם חלם את חלומו- 
חזונו הידוע (שם). לפי עדות ס׳ דברי־הימים(דהי״א טז, לס! 
כא, כט 1 דהי״ב א, ג, יג, ועוד) היתה אותה "במה גדולה" 
קשורה במשכן אהל-מיעד, שהיה אף הוא בג׳ בתקופה 
ההיא. — עם שיבת־ציון שבו גם יושבי ג׳, חזרו לעירם 
(נחם׳ ז, כה) והשתתפו בבניין חומות-ירושלים (שם ג, ז). — 
יוסף בן מתתיהו (קדמוניות ז, ו, 3 ח, 7 ! מלחמות ב, 
גוג, 1 ) מזכיר את ג׳ כמקום המרוחק מירושלים 40 או 50 
סטאדיות (כ 9-7 ק״מ). 

בימינו נקרא המקום בשם אל-ג׳יב, והוא כפר ערבי קטן 
על גבי גבעה סגלגלה, כ 6 ק״מ צסונית-סערבית מפרלריה 
הצפוניים של ירושלים. מנקודות מסויימות בצפון־ירושלים 
(כגון ליד "קבר־הסנהדריף) אפשר לראות היטב את ג׳ 
המקום כבר נזכר בשם אל־ג׳יב במאה ה 13 בפי הגאוגדאף 
הערבי יאקות. 

בדרום־מזרח הכפר, במורד הגבעד" נובע מעיין בתחתית 
מנהרה קדומה, שנחצבה כסי הנראה בתקופה הכנענית. 
מזרחה לכפר נמצאת ברבה עתיקה ( 12x17 מ׳), שהיא — 
אולי — "ברכת ג׳" של יואב ואבנר (שמ״ב ב, יג), ואולי 
היא המכונה גם "מים רבים אשר בג׳" (ירט׳ מא, יב). 
בסמוך לג׳יב נמצאו עתיקות מתקופת כנען וישראל. יש 
סוברים, כי ,הבמה הגדולה* היתח בראש ההר הסמוך 



249 


גבעון—גברו 


250 


( 895 מ׳)" במקום נבי־שמואל של ימינו. שטחי המורדות 
המזרחיים של הרי־בנימין —מג׳ לערבות־הירדן — נקראו 
בתקופת המלוכה בשם מדבר ג׳ (שמ״ב ב, בד). 
וע״ע גבעונים. 

ב. מייזלר, תולדות א ״י, 225-224 , תרצ״ח־ ר. עפיקן, א״י, 

א׳, 136 (תערה 12 ), חשי״אז . 12 * 1 . 12 , 8 8 ן ■/,״״״;!.ם . 0 
, 4 , 35 ) 84501 ״ 1 *. ; 1924 , 1055 . 4 4450 % , 11 {!}.זנ 11 * .ק ./יו 
, 178 , 58 ת 8 / ,. 0 ! ; 1931-2 , 41555 , 22 5 /י 1 0£ / ,. 10 ; 1929 
.€ . 0 ; 1928 , 17855 , 8 805 [ ־, 1939 

, 143-147 , 1 £/ 4 /* , 111 * ¥61 . 5 ; 1947 , 55 0 4 , 668 /ג> 81 -ו/ 6 -/ 76 

. 1947 

י. א. 

;?עז;ים י(ח';ים. הג׳ הם שבט חף סעמי-בבען, שישב 
בתקופת כיבוש יהושע בגבעון, הכפירה, באחת 
וקרית-יערים (יהר ט, יז). כדי להימלט מסכנת ההחרפה 
שנשקפה להם, הערימו על ישראל, הסתירו את שייכותם 
ליושבי־כנען והופיעו כזרים שוחריישלום: ,וילכו אל-יהושע 
אל־המחנה הגלגל ויאמרו אליו ואל-איש ישראל: מארץ רחו¬ 
קה באנו ועתה ברתרלנו ברית"(שם,ו).נשיאי־העדהנתפתו 
ונשבעו להם להחיותם. משנתגלתה ערמתם לא הוסרה הקד 
בועה, אך נגזר עליהם להיות "חוטבי עצים ושואבי מים 
לעדה ולמזבח ה׳"(שם, בז). אחדי הכיבוש הוסיפו הג׳ לשבח 
בעדיהם (שם י), אע״פ שהללו נחשבו לנחלת שבט־בנימין 
ובהם ישבו 1 ם משפחות מבני־בגימין (שם יח, כה! שמ״ב 
ד, ב-ג! דהי״א ח, כט). 

מחיצה חברתית בין ישראל ובין הג׳ היושבים בקרבם 
התקיימה במשך דורות רבים. בראשית ימי-המלוכה הורע 
מצבם. שאול רדף את הג , (שמ״ב בא), אשר "לא מבני 
ישראל דימה כי אם מיתר האמורי", והרג בהם "בקנאותו 
לבני-ישראל ויהודה", וכנראה נאלצו הג׳ לברות מ״כל בבול 
ישראל" (שם, שם, ה). יש רואים במעשה שאול פעולה 
מדינית, שבאה לבצר את ממלכתו ולהבטיח את הקשר בין 
השבטים ע״י חיסול מושבותיהם של הג/ שהפרידו בין 
יהודה לבנימין. המקרא (שם) — ובעקבותיו גם המסורת 
התלמודית (יבמ׳ ע״ט, ב׳) — ראו בכך הפרת הברית והש¬ 
בועה, שכעונש עליה בא הרעב שהיה בימי דוד שלוש 
שנים. לשם סיוסם של שריח הג' הסגיר דוד בידם — לסי 
דרישתם — שבעה אנשים מבני־שאול, והג׳ המיתו אותם 
(שפ״א בא, א—יא). 

מעין מה שנגזר על הג׳, שיהיו משרתים לעבודת־הקר* 
בנות באוהל-מועד ואת״כ בבית־המקדש, שומעים אנו גם 
על הנתינים ("שנתן דוד והשרים לעבודת־הלויים", עז׳ ח, 
כ), שנמנו בין יושבי־א״י בתקופת בית ראשון (דבהי״א, 
ט, ב). הם גלו עם יהודה לבבל, ומהם ישבו שם בכספיא 
(עד ח, יז), ומהם עלו ליהודה בראשית שיבת-ציון עם 
עליית-זרובבל (שם ב, מג—נח) ועם עליית־עזרא (שם ז, 
ז! ח, כ), והם נמנים יחד עם "בני עבדי שלמה" (שם ב, 
נח! נחמ׳ יא, ג). מהם ישבו בירושלים והיה להם שם מדור 
מיוחד — "בית זע׳" (נחם׳ ג, כו, לא* יא, כא), ומהם ישבו 
בשאר ערי־יהודה (שם יא, ג). זע׳ נמנו עם ישראל בהת¬ 
חייבות על האמנה ועל ההיבדלות מן הגויים (שם י, כו¬ 
לא). בתור משרתי־המקדש, שוחררו ע״י השלטונות הסח 
סיים מתשלום־מסים, במו הכהנים והלוויים (עז׳ ז, כד). 

הג׳ נזכרו גם במשנה בין "עשרה יוחסין" ש״עלו מבבל" 

(מ׳ קיד׳,ד׳,א׳} ובין אלה שאסורים "לבוא בקהל"(=להגשא 


לישראל) "ואיסורן איסור עולם, אחד זכרים ואחד נקבות" 
(פ׳ יבם׳, ח׳, ג׳), וסותרים הם להינשא רק בינם לבין עצמם, 
או לגרים■ לעבדים משוחררים, לממזרים ולספק־ממזרים (מ , 
קיד , שם), אם כי חג׳ נחשבים למיוחסים יותר מאשר גרים 
(מ׳ הוד/ ג/ ח׳). 

וע׳ זוהו בתלמוד כצאצאי הג׳(יב׳ ע״ח, ע״ב! ע״ט, ע״ב! 
ירר קיד׳, ד/ א׳, ס״ה, זד-ב׳); ואפשר למצוא גם במקרא 
זכר לזיהוי זה (דבחי״א ט, ב—לה). השם "ג׳" מוסבר ע״ם 
הכתוב(יהו׳ ט, כז) על הג׳: "ויתנם יהושע" וכו׳(ירר,שם! 
רש״י, כת׳ כ״ט, ע״א, ד״ה נתינה). לסי מסורות תלמודיות, 
עדיין היו זע׳ מצויים כחטיבה מיוחדת גם בתקופת התנאים 
(יבם׳ ע״ט, ע״ב; ירר קיד/ שם), ושרידים מהם נתערבו בין 
יהודי-בבל שבתקופת האמוראים(קיד׳ע/ב׳).שאלת החיתון 
אתם ומידת האיסור שבו העסיקה את חכמי התלמוד ואת 
הפוסקים (יבם׳ ע״ו, ע״א > דסב״ם, הל' איסורי ביאה, י״ב, 
כ״ב—כ״ג), אולם אין זה אלא דיון עיוני. למרות ההשערות 
שהועלו בעניין זד" אין לגו ידיעה בדודה על מקומם של 
זע׳ במציאות החברתית של ימי הבית השני. 

.׳( 0£ '. 466860 > 81.661 ) 8 ״ז 1 ) 111 * 5 11 ,*״/״/ 196/8 786 .! 

1894 , 104-122 

י. א,— צ. ק. 

^:ר, ע־ע ;־אבר. 

{׳?ואן* ב׳בו*ז ס׳ליל -( 1883 , 

בשרי [לבנון] — 1931 , ניו־יורק), סופר, משורר 
וצייר ערבי! מארוני. היגר ב 5 ? 18 עם משפחתו לאה״ב מתוד 
לחץ דתי, כלכלי ומחני. הזר לבירות ללימודים של 4 שנים, 
התגורר מ 1503 ואילו באה״ב, תחילה בבוסטון ואח״כ כביו־ 
יורק בהפסקה של 4 שנים ( 1908 — 1912 ), שבהן למד ציור 
בפאריס אצל רודן (ע״ע), אשר העריך את כשרונו! כמה 
מתמונותיו זכו לפרסים. ג׳ חיה בעל נטיה חזקה לסימבר 
ליות, המתגלה בכל יצירותיו הספרותיות והאמבותיות כאתוס 
הוא היה הסופר הערבי הראשון בתקופה החדשה, אשר חיבר 
סיפורים קצרים! ובן חיבר נובלה("אלאג׳נחה אלמתכ 0 רה״= 
הכנפיים השבורות, 1911 ), שבה הציב מצבה לאהבת־נעוריו. 
בכל הסיפורים האלה הוא מותח ביקורת חריפה, דרך 
השתפכות נפשית־לירית, על אנשי־הדת בכלל, ועל הכמורה 
הנוצרית בפרט, וכן על סדרי-החברה וחוקי בני־האדכס 
בשיר גדול (״אלמואכב״ = התהלוכות, 1918 ), הוא מביע 
בוז לחיי־העיר ומבכר עליהם את חיי־הכפר. כתב גם 
אנגלית, בין השאר — ספרים המתארים את חייו ומעשיו 
של ישו! מהם שתורגמו לערבית וגם למספר שפות מער¬ 
ביות ומזרחיות. — שפתו הערבית חסשית מכבלי המסורת 
ואיננה נקיה משגיאות• סיגנונו מצטיין בקסם מיוחד ובציו־ 
ריות מופשטת. 

. 457-71 , 111 .' 0415 

53 ךךין (זתו^זגג!^), ע״ע טגימשיל. 

;ברו (ס־ולאלג^), קבוצת סלעים פלוטוניים בסיסיים, מור¬ 
כבים בעיקר פלגיוקלז בסיסי (ע״ע פצלת־שדה) 

ואחד או אחדים מן המינראלים הצבעוניים: אוגיט, היפר- 
סתן, הויךנבלנדה. אוליוין! הם גבישיים בכל חלקי-מבניהם 
ועפ״ר בעלי גרגר גס! צבעם ברוב המקרים שחור עד 
אפור־בהה. הג׳ במובן המצומצם הוא הסלע העשוי פלאגיו־ 



251 


גברו—נגריאלי 


252 


קלאז ואוגיט, לפעמים בצירוף אוליוזין. גברואידיס הם: 
נוריט — פלאגיוקלאז והיפרסתן ז טרוקטולים — פלאגיו־ 
קלאז ואוליווין ! אליוליט — אנאורתיט (פלאגיו׳קלאז סידני) 
רארלירויך * אסכסיט — ג׳ אלקאליני, עם כמדות קטנות 
של גפלין או של אורתוקלז(ע״ע)! תרליט— אסכסיט בסיסי׳ 
דל בפלאגיוקלאז, עשיר במינראלים כהים ! אנאורתוזיט — 
בעיקר פלאגיוקלאז בסיסי. 

מבחינה כימית סלעי־הג׳ הם סלעים בסיסיים המתאימים 
לבזלות (ע״ע) בין אבני־הסרץ. הם מכילים בדרד־כלל לא 
יותר מ 50% סיליקה, כ 18% — 15 אלומינה, ועשירים בסיד׳ 
מאגנזיה ותחמוצת־ברזל. יוצא מכלל זה האנאורתודט, שהוא 
מעוט־ברזל ומכיל קרוב ל 30% אלומינה. 

הג׳ והסלעים הקרובים לו מצויים במאסיווים הגבישיים 
של ארצות רבות. במקומות שונים הם מופיעים באינסרחיות 
גדולות, כגון הג ׳ של דיולות ( 011111111 ) שבאה״ב, שנפחו 
נאמד ברבע מיליון קמ״ע 1 גדולה ממנה האינטרוזיה הבורי־ 
טית בבושפלד של טראנסוואל. לסלעי־ג , קשורים לפעמים 
סרבצים מתכתיים חשובים׳ כגון מרבצי הברזל והטימאן 
של רוטיווארה שבשוודיה או הניקל הגפריתי של מדברי 
(ץזנ 1 נ 11 > 811 ) שבקאנאדה. 

בא״י סלעי-ג׳ הם נדירים: חדירות גאברואידיות מופי¬ 
עות בנחל-חמנע שבאיזור־אילת ובמכתש־רימון. 

סלעי־ג׳ משמשים כאבני־בניין או כחצץ של כבישים. 

י. ב 

גבריאל, מלאך. ג׳ נזכר בס' דניאל (ח׳ טז * ט, כא—כב) 
כמפרש ומסביר לדניאל את פשר חזיונותיו. בס׳ 

חנוד א׳ (ט, א! כד, ו) מופיע ג׳ יחד עם מיכאל, אוריאל׳ 
רפאל ופנואל כאחד השרים העליונים, העתידים להיפרע 
באחרית־הימים מהמלאך המשחית עזזאל וצבאו, אך לא נודע 
לו שם תפקיד מיוחד. בס׳ הבור ב׳ נחשב ג׳ ל״&ר המלאכים" 
(ב׳, ד), לעומת מיכאל הנחשב ל״שר ה׳ צבאות" (ב/ י״ז). 
בספרות התלמודית והמדרשית מופיע ג׳ בדרו־כלל כבךזוגו 
של מיכאל 1 שניהם משמשים כשרים של עם־ישראל—בניגוד 
לשרי אומות־העולם! מיכאל וג׳ מלמדים זכות על ישראל 
(שמ״ר י״ה). לעומת מיכאל, המופיע בדמות מים ושלג, מופיע 
ג׳ כאש לוהטת(יומא כ״א, ב׳ ז שהש״ר ג׳)< אולם יש ונתחלפו 
צורות הופעתם (כגון בתרגום איוב כה, ב). ג׳ היה נחשב 
ל״מלאך קשה" (איכ״ר, ב/ ג׳), והוא מופיע לעיתים קרו¬ 
בות כשר-הפורענוח, שעליו מטיל האל ליסר את הרשעים: 
ג׳ משמיד את סדום (ב״ר, נ״א, ב׳) ומכה במחנה סנחריב 
(סנה׳ צ״ה, ב׳) ז אך הוא מופיע גם כמושיע: למשל, כשר־ 
האש הוא מציל את אברהם אבינו ואת חנניה, מישאל 
ועזריה מכבשן־האש (פסח׳ קי״ח, ב , * שמ״ר י״ח, ה׳). ג׳ 
נחשב גם למלאך המבשיל את הפירות (סנה/ שם). 

נראה, שבעקבות מאמרים שונים בתלמוד ובמדרשים, 
הרומזים על ג׳ כמלאך קשה וכשר-הפורענות, בעשה ג׳ 
בקבלה לשר ה״גבורה" או ה״דיך, הניצב משמאלו של 
מיכאל, שהוא שר ה.גדולה" או ה״חסד" (וע״ע מלאכים). 

ראובן מרגליות, מלאפי עליון, תש״ח, כא—סד. 

בברית החדשה (לוקאס א׳, י״א, כ״ו) מבשר ג׳ להוריו 
של יוחנן המטביל ולאמו של ישו את הולדת בניהם. האמנות 
הנוצרית של יה״ב ושל הרנסאנס הירבתה להעלות את 
דמותו של ג׳ בציוריה• 


ג' ב א י ס ל א ם לפי הקוראן משמש ג' (־^׳.. 0 כמביא 
דבר-אללה אל מוחמר! בסודות הקדומות הוא נקרא 
"השליח", .השליח האציל", "רהדהקודש", במאוחדות יותר 
הוא נזכר גם בשמו. המסורת האיסלאמית הקדומה מתארח 
בפרוטרוט את הופעתו של ג׳ לנביא, וייתכן שבה נשתמרו 
סיפורים שסיפר מוחמד עצמו, שהכיר, כנראה, בצורה 
מסורסת את תיאורי הבשורה אל מרים אם ישו. — הספרות 
האיסלאמית מלאה סיפורים על מקרים של הצלת נביאים 
מצרה על ידי ג׳. הוא מנחם את אדם אחרי גירושו מגדעדן 
ומלמד אותו כפה עבודות-יסוד לפיתוח התרבות האנושית* 
הוא מדריך את נח בבניין התבה, מציל את אברהם מכבשן- 
האש, עוזר למשה בריבו עם חרטומי־מצרים, מלמד את דוד 
המלך לעשות שריוני-שרשרות ומוסר לו עשר חידות, 
ששלמה פותדן אחרי כן ; הוא מבשר לזכריה את לידתו של 
יוחנן המטביל, כמסופר באננגליון. — גם בלחשים ובמעשי- 
כשפים מופיע שפו של ג' הרבה. 

3 ?ר'אל א״ 5 ל[, ח 1 ?ןה ?)(־;ה — !ס״לבס 1050 
031411 ך — ( 1870 — 1905 ), משורר ספרדי. שירתו 
של ג׳ קשורה לנוף ולאוכלוסייה של מחוזו(קאסרס שבאסטר־ 
מאדורה), ואין למצוא בה תסיסה רחבה של העולם ושל 
האמבות. יצירתו, בשירים ובסיפורים, הן בקאסטיליאנית 
והן בביב של מחוזו, מבטאה את המסורת של בית־אביו, 
את ההווי של הרועים, את העבודה ואח יגון־החיים בשל 
העוני והעוול ז יחד עם זה מורגשת בהם אופטימיות תמימה. 
משיריו נודף ריח השדה והעדר! חרוזיו פשוטים ומציאו¬ 
תיים, אך גם קצת רטוריים, ורחוקים מתפיסת השירה 
המודרנית. 

בחייו של ג׳ היו כתביו חביבים מאד על הקוראים, ורבים 
מהם הוכתרו בפרסים, אולם היום אבד הרבה מכוח האקטו¬ 
אליות שבהם, אעס״י שהשירים עדיין שגורים בפי העם. 

- 10 * 4 ,* 00116 .א ; 1941 , 85 ! 13 ק< 7 > €0 017735 ,.ס ץ . 6 . 1 \ .[ 

,• 9 > ׳צ . 6 - 4 ג ./ , 008 ־ 1431 1112 ,ו*א ; 1923 ,* 1110-3718 3007x1 ! 

0 * 07 <} ,. 0 /• .€ ,גזץס? 15031 .? ; 1923 , 0/7735 181 ץ 1/148 58 

. 1936 , 1118 * €35 43 

גבךיאל, ן'ק*אנז ; — 161 זנ 031 — ( 1710 — 
1782 ), גדול הארדיכלים הצרפתיים בתקופת לואי 
1 מ. — נציג מובהק של הסיגנון הנאוקלאסיציסטי. 

יצירותיו הראשונות — הארמון בקורפין ובית-הספר 
הצבאי בפאריס — עדיין טבועות בגינוני הבארוק הצרפתי 
המפואר והמתהדר. אולם ביתני־הכניסה לחצר בית־הספר 
כבר משקפים את הטעם העדין של הסימון החדש, שהחל 
לשלוט באדריכלות הצרפתית במחצית השניה של המאה 
ה 18 . הבניינים הפונים אל כיכר־קונקורד בפאריס (היום 
מיניסטריון־הצי) מצטיינים בקלות ובחופש שבתסיסתם 
הקומפוזיציונית, על אף אסיים המונומנטאלי מעיקרו. פאר 
יצירותיו של ג׳ הוא פטי מריאנון(מ 0 מ 2 ת 7 111 ־?), שנבנה 
בשביל הגב׳ דיבארי לפי פקודת לואי /מ. ההארמוניה המוש¬ 
למת של הפרופורציות, הקווים המעודנים וההעדר של קי¬ 
שוט עיטורי — משווים לארמון זה חן מיוחד במינו של 
נווה־שאנן. 

גבריאל , ( 611 וזנ 031 ), משפחת מוסיקאים איטלקיים! מפניה: 

( 1 ) אנךראה ג' — .ס 3 ש־ 11 >ךנ. 4 , —( 51510 ?], 

ויניציאה — 1586 , שם). שימש החל מ 1566 כאורגאניסטן 
בכנסיית סאן מארקו. בשל אמנותו בסימון הקונטרא־ 



253 


;!ריאלי—גג 


254 


פונקטי יצאו לו מוניטין לא באיטליה בלבד׳ אלא אן* ברחבי 
גרמניה עד לארצות־השפלה! העמיד תלמידים הרבה, מדם 
מוסיקאים חשובים. ג׳ חיבר מושטות, סאדריגאלים ויצירות 
לעוגב. היפה שביצירותיו הוא קובץ סזסורי־תד׳ילים, מעוב¬ 
דים לביצוע בכלים שונים, ואף במקהלה בת 6 קולות. 

( 2 ) ג׳ובני ג׳ - . 0 ״ 0107301 — ( 1557 , ויניציאה - 
1612 , שם), בן־אחיו ותלמידו של ( 1 ), שימש אורגאניססן 
בכנסיית סאן מארקו החל מ 1585 . זכה לפירסום רב בכל 
העולם התרבותי, והיו לו תלמידים ידועי־שם, ביניהם 
הינריך שיץ (ע״ע). ג׳ גילה כשרונות רבים בסיגנון הקוג־ 
טראפונקטי, ובנטייתו לחבר יצירות תזמרתיות עלה על 
דודו! אופן כתיבתו לפעמים נועז וקשה לביצוע קולי. 
יצירתו '׳:> 13 ת 110 קמ 1 ׳ 55 0 פז 0 ג 5 " (סימפוניות הקודש, 1597 ) 
כוללת מוסטות מרובות־קולות (עד ל 16 ! במהדורה של 
1615 מצוי אף השימוש ב 19 קולות). 

נוןת 1 ן( 123 ז:>נ 11 ״£), פוג של ציפרי־שיר ממשפחת הפרושיים 
(ע״ע). מיניו, שגדלם — מבחינת המשקל — בין 
15 ל 60 ג , , נפוצים באירופה, אסיה ואפריקה. הסימן האפייני 
ביותר של הג׳ הוא המקור: הוא עבה, ישר, חד, ובשפתו*־ 
תיו הכפופות של המקור העליון, קרוב לבסיסו — זווית" 
שלה מתאימה בליטה במקור התחתון! בחך, ליד הכיפוף, 
גבשושית בולטת. הצבעים שונים לפי המינים, בנקבות 
ובצעירים עפ״ר גונים שונים של ״צבע־אדמה״ — ז. א. חום־ 
אסור — עם פיספוס כהה ארכי, ולפעמים גם הזכרים מפוספ¬ 
סים במקצת. יש גם סיבים ססגוניים, שבהם בולטים בזכרים 
צבעים זהובים וירקרקים. — הג" הם ציפרים של הנוף 
הגלד או של חרשים דלילים. הם מחפשים אח מזונם — 
זרעים וחרקים — על פני האדמה בלבד, שעליה הם לפעמים 
אף ישנים, והם יושבים על ענפים רק כדי לשיר, לנוח, 
ועפ״ר גם לישון. בתחילת עוגת־הדגירה תוחמים הזכרים 



הנבתון העפרוני 


תחומי-דגירה ומרבים לשיר! השירה פשוטה — פותחת 
בשורה של טונים שווים ומסיימת בסילסול. הנקבה בונה 
את הקן לבדה מעשבים יבשים, עפ״ר על פני האדמה, ורק 
מינים בודדים, כגון הג׳ שחור־הראש, בונים את קניהם 
בשיחים. לביצים של רוב המינים ציור אפייני של שירטו־ 
טים. הנקבה דוגרת לבדה, ורק בהאכלת הגוזלים משתתף 
הזכר, כששניהם מביאים חרקים במקורם לגוזלים. 

בא״י דוגרים 4 מינים של ג׳, ועוד 4 מזדמנים כאן 
כעוברי-אורח. הג׳ העפרוני ( 3 -ו 1 >ת 0313 .£), קבוע בארץ, 
בעל צבע־אדמה בלי דו-פרצופיות מינית, מצוי בשדות, 
שירתו דומה לזירזור של מכונה. — הג׳ שתור־הראש 
( 11313 ^ 6131100 !״ .£), קיצי, חי בחרשים דלילים, הזכר בעל 


חזה זהוב, גב חום־קינמון וכיפה שחורה, שירתו נאה מזו 
של שאר הג״! בונה את קנו בשיחים עד לגובה של 11/2 מ׳; 
הביצים לא משורטטות, אלא מנוקדות. ג׳ זה הוא היחידי 
בין ציפרי-א״י, שנודד בחורף להודו ולא לאפריקה, — הג׳ 
אדום־המקור ( 036513 .£), קיצי, חי בהרים בגריגה או 
בחורש טבעי דליל מאד. 

ה. ם. 

5 (! בבנאות — חלק של בניין, המשמש לו כיסוי. תפקידו 
להגן על הבניין מפני השפעות חיצוניות הבאות 
מלמעלה, בעיקר מפני גורמים אקלימיים — גשם, שלג, ברד, 
קריגת־חום. לפעמים מתווספת לג׳ גם פונקציה בטחונית — 
הגנה מפני אבנים, רסיסי-פגזים וכו׳. במקרים מועטים יש 
להתחשב בבניית הג׳ גם בגורמים השופעים מפנים־הבניין 
החוצה: למשל, הג" מעל לבימה של תיאטרון או מעל למח־ 
סני־חחמושת צריכים להיות מבנים קלים, הנהרסים בנקל 
במקרה של שריפה או התפוצצות, כדי לחת מוצא לאש, 
לעשן ולהדף־האויר כלפי מעלה. 

המבנה והצורה של הג׳ מותנים בעיקר בחמרי• 
הבניין, אופי־האקלים והרמה הטכנית של הארץ, שלושה 
סוגי-ג" עיקריים הם: א) ג' שטוח—בעיקר בארצות ללא 
שלג או מעוטות שלג! ב) ג' משופע! ג) ג׳ מקומר — 
מורכב מחלקי גליל, כדור, חרוט או כל גוף סיבובי אחר. 
בחירת צורת הג׳ מושפעת לפעמים מגורמים אסתטיים 
(למשל: בבנייני־דת או במגדלים) או מגורמים שימושיים 
מיוחדים (למשל: צרכי אקוסטיקה טובה באולמי הרצאות 
או קונצרטים או צרכי מאור טוב בחדרי לימוד או תערוכות). 

אחדישראל נמצאת בגבול השפעתן של ארצות שונות, 
שהשתמשו בבנייניה ן מימי־קדם בשלוש הצורות של ג" 
באקלים המדברי של מצרים פותחו ג" שמוחים מגזעי־דקלים 
או מלותות-אבן גדולים! בהרי־הלבנון — ג״־עץ משופעים, 
המסוגלים לעמוד גם בפני שלגים! בחורן המחוסרת עץ — 
קמרונות וכיפות מאבן בטכניקה משוכללת. 

א. ג* שטוחים. המצרים והבבלים השתמשו בגזעי- 
דקלים מרוחים בבת של נהר, האשורים והצורים — בגזעי- 
ארזים ושכבות אדמה חרסית. הג" של בניינים מפוארים הור¬ 
כבו במצרים ובהודו מלוחות אבן גדולים. המצרים המציאו 
גם שיטת ג׳ מודרג, אשר בו החלק המרכזי היה מוגבה 
מעל לחלקים הצדדיים, וברווח שביניהם נכנם אור למרכז- 
האולם. הצורה הזאת, הידועה בשם היווני "בסיליקה", נוצלה 
גם בבניין מקדש־שלמד" בבניינים ציבוריים רבים ביוון 
ורומא וברוב הכנסיות הנוצריות. 

תקופה חדשה בפיתוח ג" שטוחים התחילה, כשהחליפו 
את קורות־העץ בקורות־ברזל או בקורות של בטו׳ן מזויין, 
שביניהן או עליהן נוצקו לוחות-בטון או לוחות של בטון 
מזויין. עם שיכלול שיטות־החישוב של המבנים פותחו ג", 
אשר בהם הפכו הקורות והלוחות האלה ליחידה קונסטרוק- 
מיודת אחידה, או גגות־צלעות עם גושים חלולים בין הצל¬ 
עות ושכבה עליונה דקה של בטון מזויין! הגושים החלו¬ 
לים ממלאים במקדה זה גם תפקיד קוגסמרוקטיווי וגם 
תפקיד של בידוד נגד חום או קור. היום הולך ונפוץ 
השימוש בקורות או צלעות טרומיות ובגושים או לוחות 
טרומיים, המותאמות מלכתחילה להעברת צינורות של 







267 


גמדים עבריים 


268 


2 . גדוד ל״ח שיקף בהרכבו ובבעיותיו את גולת היהודים 
יוצאי רוסיה שבלובדץ. ההסתדרות הציונית העולמית 
היתה מפולגת בץ ה״פאסיוויסטים", שדרשו מעץ "שנת־ 
חורף" לעת המלחמה, ובץ "האקטיוויסטים", שתבעו פעילות 
לצידה של האגטאנטה! לאחרונים השתייך דאבוטיבסקי, 
שמאז אכזבתו באלכסנדריה לא נואש מרעיון הגדוד הלוחם. 
הוא ראה בו בעיקר אח הערך המדיני: מטרתו היתה, שבשעת 
דיוני ועידת־השלום יימצא בחיל־המצב של א״י גם גדוד 
יהודי בעל עצמה הגונה, שישמש הוכחה טובה ביותר למען 
מדינת־יהודים. גון מדיגי־דיפלומאטי־תעמולתי זה שלגדוד 
נשאר עיקר בעיני מייסדו. אך בעיתון ביידיש שייסד ז׳אבו־ 
טינסקי יחד עם מ. גרוסמן לתעמולה בעדו("די טריבונע"}, 
וכן בכרוזים ובאסיפות, הועלו גם נימוקים רגשיים של חידוש 
נעורי האומה וכוחה, וגם טעמים של סכנה לבטחון היהודים 
בארצות־מקלטם, אם לא יתנדבו למלחמותיהן. 

ב 1915 — 1917 ניהל ז׳אבוטינסקי תעמולה נמרצת ועקש¬ 
נית למען רעיונו. תומכיו היו מועטים ושונאיו רבים וקשים, 
גם ברחוב היהודי וגם בין השלטונות הבריטיים. בתעמולה 
זו הצליח לרכוש כ 200 איש המוכנים להתנדבות. בינתיים 
גברה הרוגזה בבריטניה על "הזרים", האוכלים במדינה 
ואינם עושים להגנתה. באוירה שמיעוטה שיכנוע לאומי 
ורובה פחד עממי, ומתוך שיקולים של השלטונות הבריטיים 
לגייס את "הזרים" ללא בפיה יתרה, הוקם הגדוד, ופטרסון 
קיבל את הפקודה להתחיל באירגונו. ב 25.8.1917 נתפרסמה 
ההודעה הרשמית על הקמת הגדוד, אחרי שקדמה לה הודעה 
על גיוס־חובה של אזרחי-רוסיה שבאנגליה. תחילה הובטח 
אופי יהודי מובהק לגדוד ולסמליו. פעילותם של המתבוללים 
מאחורי הקלעים הצליחה לשים לאל השגים אלה, תעדוד 
הוקם כ״באטאליון ל״ח של קלעי־המלך". אחרי שקיבל אימוני 
חיל־רגלים, עבר הגדוד בסך ברחובותיה היהודיים של לונדון 
ב 2.2.1918 . למחרת יצא למצרים, ושם המשיך באימוניו עד 
שנשלח לא״י. ב 9.6.1918 הגיע הגדוד, שמנה אז 800 איש, 
לחזית וצורף ליחידות שלחמו ליד ירושלים. ב 30 ביוני נמסד 
לו קטע בחזית־שכם, שהשתרע מג׳ילג׳יליה עד אבועיין! 
אח״כ הועבר לעמק־הירדן. הגדוד החזיק שם מעמד למעלה 
משבעה שבועות מתוך משמעת וגבורה למרות יסודי החום 
והסבל מהקרחת. אל הגדוד סופחו אח״כ עוד שתי פלוגות 
מגדוד ל״ט של "האמריקנים" בפיקודו של הקולונל אליעזר 
מרגולין (ע״ע). הגדוד השתתף בכיבוש עבה״י המזרחי, 
בלכדו ב 22 בספטמבר 1918 את מעברת אום־א(ל)־שארט ז 



פלוגותיו של מרגולין כבשו את אס־סאלט. סאנשי הגדוד 
נפלו בקרבות או מתו מפצעיהם או ממחלות 26 אנשים ז 13 
קיבלו אותות־הצטיינית, 8 נזכרו בפקודות. לגדוד העייף 
נמסרה אח״כ השמירה על מחנות־השבויים. מכאן ואילך 
גרמו סדרי־השירות למיזוג כל היחידות היהודיות שבא״י 
מבחינת הרכבן האישי וחייהן. אנשי הגדוד חזרו ברובם 
בהקדם לאנגליה. 

גדוד זה היה היחידי שהשתתף בשלמותו בקרבות ונבחן 
במבחן של סבל ועמידה בתנאים קשים ביותר. תחילתו בלונ¬ 
דון באונם, אך סוסו בחזית ברצון של מילוי חובה חיילית 
ויהודית, אם לא מתוך התלהבות ציונית. אנשיו היו חיילים 
בריטיים בעלי לב יהודי. פטרסון מספד על הצעה רשמית, 
שהוצעה לחיילי־הגדוד ערב צאתם לחזית — לעבור ליחידות 
של שירותים המשוחררים מקו־האש. הסברתו על הכבוד 
הצבאי והיהודי שבידם הועילה, ורק שניים מכל הגדוד 
קיבלו הצעה זו. 

3 . המתנדבים ם אה ״ב. עוד ב 1915 נדברו ז׳אבוטינסקי 
ופ. רוטנברג(ע״ע) לחלק ביניהם את העבודה למען הגדודים 
רוטנבדג יצא לאה״ב, ושם נפגש עם ד. בן־גוריוו (ע״ע) וי. 
בן־צבי (ע״ע) שגורשו מא״י, וכל אחד מחם לפי דרכו הכין 
את הלבבות להתנדבות לא״י. עם כניסתן של אה״ב למלחמה 
במארס 1917 נשאה ההכנה את פריה: החלה תנועת התנדבות 
עממית ונלהבת. לפי הערכתו של י. בן־צבי התנדבו בסך- 
הכל באה״ב 6,500 איש, ומהם הגיעו לאנגליה עד אמצע 
הקיץ 1918 כ 4,000 . התנועה פשטה גם לקאנאדה ולארגנטינה, 
וגם מחן באו מתנדבים. הם אומנו מתחילה בקאנאדה ואח״כ 
באנגליה, ומהם הוקם באטאליון ל״ט של קלעי־המלך, ששתיים 
מפלוגותיו הספיקו להשתתף במערכת עמק־הירדן. גדוד 
אה״ב הצטיין בהתלהבותו הציונית. אולם סדרי הצבא הבריטי 
הכבידו על אנשיו, וב 1919 — 1920 עתידים היו להתגלות 
בעיקר ביחידות של יוצאי־אה״ב הסיכסוכים והמרידות. 

4 . גדוד מתנדבי־א״י. מ 1915 עד 1917 נמצא הישוב 
בארץ במועקה קשה של רעב ורדיפות. הערגה למעשה הגואל 
נתגלתה בהתנדבות של כ 100 צעירים לשרת בקצינים בצבא 
התורכי ובמעשה "נילי" (ע״ע). האנגלים נתקבלו כגואלים 
בשלהי 1917 . אך הישוב היה עייף, ורבים מבניו רחקו ממנו. 
הקריאה להתנדבות צבאית יצאה לראשונה מהמפקד האנגלי 
ביפו—ת״א, הגנראל היל ( 11111 ). קריאתו מצאה הד בקרב 
הפועלים (בעיקר בין אנשי "אחדות-העבודה"), בין חניכי 
הגימנסיה העברית בת״א, ובין בודדים מחוגי האיכרים, 
ובראשם מ. סמילנסקי (ע״ע). אחרי ועידה ראשונה ביפו, 
ב 16.2.1918 — 15 , שבה ניסחו המתנדבים את שאיפותיהם 
ובחרו ועד, התקיים בכ״ד ניסן תרע״ח ברחובות כינוס- 
מתנדבים של כאלף איש, ובו נאם דאבוטינסקי. הקשיים 
בדרך הגיוס היו גדולים: מצד האנגלים היו היסוסים רבים, 
ובישוב היו חוגים בעלי־השפעה שהתנגדו לו: הן בשם 
"השמירה על הקיים" בארץ, המצווה להימנע מיציאה 
לשורות-המלחמה, והן בשם השמירה על הנכס הלאומי של 
.,צבא־העבודה" של הפועלים, שנתחשל מתוך יסורים ולבטים 
כה קשים. שיקולים פאציפיסטיים והרגשות מימי "הציונות 
המעשית" התנגשו עם התלהבות מלחמתית, הרגשות של גבו¬ 
רה ושל קוממיות לאומית ושאיפות של "הציונות המדינית". 

אף בגדוד־א״י לא התפתחו הדברים כסי שראו אותם 
היוזמים. הם החליטו כוועידתם הראשונה על הקף גדול, 



269 


גדודים עבריים — נדו-ל 


270 



קבוצת טחנדבים פא'י נ 1818 . 

אנ׳*י הי׳ 6 ונ הי׳*! (הקבוצה, כנראה, ירוש 5 טיח) בני ערות־המזרח ויוצאי־אירופח 


סוגי-נשק שונים, ואימון בארץ. למעשה 
נשלהו המתנדבים מצרימה, דחידתם היתה 
באטאליון אהד של חיל־הרגלים. לגדוד 
התגייסו 700 מתנדבים מיפו, מהמושבות 
ומירושלים. כששוחרר הגליל גוייסו בו 
עוד 150 איש. אליהם צורפו 108 מהשבויים 
היהודיים מהצבא התורכי, ועוד מועטים 
משכונות־העוני של אלכסנדריה. בסן־־הכל 
מנה הגדוד הארץ־ישראלי 1,100 איש. 

תחילה שררה בגדוד־א״י אוירה של 
רוממות־רוח לאומית. אד השהיה במדבר 
ובמצרים, בשעה שהוכרע גורל המלחמה 
והארץ, מוטטה את הרוח. כשהושב הגדוד 
ארצה בשעת השלום, מילא יחד עם שאר 
הגדודים תפקידי שמירה והבטחה: דרומה 
ללוד חנה ושירת גדוד ל״ח! מלוד צפונה 
עד חיפה — גדוד ל״ט וגדוד ס׳! מחיפה 
צפונה — גדוד מ/ ב 1919 היו שלושת 
הבאטאליונים 20% — 15 מכל חיל־המצב 
בארץ, ובמארס 1919 , כשהוצאו יחידות בריטיות לדכא אח 
המרידה במצרים, היה אחוזם גדול יותר, ונוכחותם מנעה, 
כנראה, את התפרעות הערבים נגד הישוב. בין אנשי גדוד* 
א״י היתה פעילות ציבורית ניכרת. כמה מבעיות הגדוד 
והישוב היו שנויות במחלוקת בתוכם: אנשי,השומר" וחניכי 
הגימנסיה — ,המיליטאריסטים", שא. גולומב (ע״ע) היה 
מפעיליהם — מזה ו״האינטלקטואליה", ובראשם ב. כצנלסון 
(ע״ע) — מזה. הערבים ומתנגדי־הציונות שביו הבריטים 
העריכו את חשיבותו של הגדוד כחיל־משמר ותבעו, ואף 
השיגו, את סילוקו מחיפה. באפריל 1919 הוצאה הפקודה 
המחפירה, שאסור על חיילים יהודיים לבקר בירושלים בפסח. 
בסוף 1919 ניתן לגדוד ל״ח התואר "הראשון ליהודה" וסמל 
המנורה, אך המרירות כבר היחה רבה. אירעו התמרדויות 
ונערכו משפטים צבאיים, ביחוד בין מתנדבי אה״ב. מתוך 



תרניי־רובים עי סזזלקוז טחנדוד חענרי 19183 


לבטים וויכוחים נתקיימו הגדודים עד לפירוקם במאי 1921 .— 
ב 1919 — 1920 נעשו נסיונות שונים לגייס לגדודים אנשים 
מיוצאי מחוזות־הספר של רוסיה (בגון גאורגיה) וממחנות- 
השבויים של צבאות אוסטריה־הונגאריה המפוררת. בחוגי 
הפועלים ומטעם ההסתדרות הציונית נעשו מאמצים ליישב 
בארץ את יוצאי־הגדודים 1 מאמצים אלה הצליחו רק בחלקם. 

ב 9 נ 19 — 1921 היה חלק ניכר מאספקת הנשק לבטחונו 
של הישוב בא מ״סחיבות" של אנשי־הגדודים. במילוי תפקידי 
הפיקוד וההדרכה ב״הגנה" היה ליוצאי־הגדודים חלק גדול. 
במאורעות ירושלים ויפוי—ת״א ב 1920 — 1921 נתנו אנשי- 
הגדודים אח ידם להגנה, ומאורעות אלה החישו את פיזורם. 

בגדודים העבריים של מלחמח־העולם 1 נתנסו היהודים 
לראשונה בבעיות "הלגיונריות". למרות הכשלונות והאכז¬ 
בות הכירו, שרב הוא שכד מאמצים אלה בניסיון צבאי 
ובהכרה לאומית, ובמלהסת־העולם 11 המשיכו בקו זה. בגדו¬ 
דים נתחשלו הגרעינים הראשונים של "ההגנה" העממית 
בארץ. בעיות הגדודים והשאלה על ערכם בציונות ועל חלקם 
של האישים השונים בהקמתם שימשו נושאים לבירור, 
למחלוקת ולפולמוס בציונות. 

בגדודים העבריים גובשו לראשונה דפוסי התביעה להת¬ 
נדבות יהודים לשורות הקרב• בגדודים ודרך הגדודים נקשרה 
הציונות לדרכי הביצוע בבוח־הזרוע ומכוח קרבנם ודמם 
השפוך של בני-העם. 

על הסף, הוד הסתדרות הפועלים החקלאים, תרע״ח! י. 

טרומפלדור, מחיי י. טרופסלדור, ע׳ 302-115 , תש"ה! ז. 

דבוטינסקי, ספור ימי, ב׳, מגילת הגדוד, כתביו, א׳, זד 93 - 

303 , תש׳״ז! עבד הדני, עם במלחמתו, ע׳ 181-7 , תש״ח* 

פ. נזמילבסקי, בצל הפרדסים, תשי״ב! ,ם 50 ע: 1 ג? .מ . 3 > 

1^11)1 1/14 2101111*4 111 00111(1011, 1916 ; 141 ., 1X11)1 1111 111/1040111 

1 ( 0141111 ? , 111 ( 511111 .א ; 1922 , 01111 ? 011111 011111111 ? 1111 ( 11 

, 1920 , 1110101411 ? 

ח. ה. ביש. 

$חל (זסזמגדז), מסושגי־היסוד של הפתולוגיה (ע״ע) והא- 
נאטומיה הפאחולוגית. המוגה הוא עתיק-יומין 1 
רופאי התקופה היוונית־רומית (גלגוס, קלסוס) ורופאי יה״ב 
השתמשו בו לגבי כל בליטח או'תפיחות של רקמות-הגוף, 
ו״זסםזנח" נחשב לאחד הסימנים היסודיים של דלקת(ע״ע). 


27!> 


276 


נדול—גדיניוז 


או הכחשתה של האבחנה, ובן קביעת האבחנה המתייקת של 
מהות הג׳, מתאפשרת עפ״ר רק ע״י בדיקה פאתולוגית של 
הרקמה הנגועה. הוצעו ונוסו גם שיטות כימיות, סרולוגיות 
וסיסיקו־כימיות. כל השיטוח של קביעת אבחנה של ג׳ ע״י 
בדיקת נוזלי־הגוף לא עמדו בניסיון ונעזבו. עד היום לא 
נמצאה דרך להוכיח ע״י מבחן פשוט, אם יש בגוף־האדם ג׳ 
אם אין. יש רק ג" בודדים, שמקורם המיוחד גורם לכך שהם 
מפרישים אל תוך הדם המרים הניתנים לזיהוי (אנזימים 
או הורמונים). 

הטיפול בג": הטיפול בג" טבים שונה בהתאם למהותם 
ולמקומם. במקרים רבים, כשאין הג׳ מגיע לממדים גדולים 
ביותר ואינו גורם להפרעות, אפשר להשאירו במקומו ללא 
טיפול. אולם הג" עלולים לגרום לחולה הפרעות משום לחצם 
על רקמות סמוכות, או הפרעות הורמוניות (במקרים של 
גידולי בלוטות ההפרשה הפנימית), או הפרעה אסתטית 
(בג" גדולים, ביחוד ליפומים, הבולטים דרך העור)! במקרים 
אלה מרחיקים את הג׳ ע״י ניתוח. הרחקה זו צריכה להיות 
שלמה, כדי למנוע את התחדשות צמיחת הג׳ משיירי תאים 
גידוליים שנשארו בגוף. 

לחולה בג׳ ממאיר אין תקנה אלא בטיפול שיש בו משום 
הרחקה מוחלטת של כל הרקמה הגידולית. ברוב המקרים 
הטיפול הוא כירורגי. יש לכרות לא רק את הגידול עצמו 
בגבולותיו הניתנים להכרה ע״י ראיה ומישוש, אלא גם כמות 
גדולה של הרקמות הסובבות, החשודות על הסתננות תאים 
גידוליים בודדים לתוכן. מאחר שגרורותיהם של ג" ממאירים 
פורצות לצינורות־הלימפה ומתיישבות תחילה בבלוטות־ 
הלימפה האיזוריות, כוללת הכריתה הניתוחית גם את בלו־ 
םות-ד.לימםה שלתוכן זורמת הלימפה מן האיזור הנגוע. 

ג" רבים מושמדים ע״י הקרנות רנטגן או ראדיום או ע״י 
טיפול בחמרים כימיים מסויימים (כגון כמה מגזי־החדדל), 
ההורסים תאים המתחלקים במהירות. במקרים מסויימים 
אפשר להרוס את תאי הג" הרגישים לטיפולים אלה בלי 
לפגוע בצורה קשה ביותר בתאי הרקמות התקיגות. 

כריתה כירורגית של הג׳ בשלמותו או הריסת כל תאיו 
באחת מדרכי־הטיפול האחרות — מרפאות את החולה. אולם 
לריפוי אין סיכוי אלא אם כן הוא מבוצע בשלב מוקדם של 
המחלה—לפני שהרקמה הגידולית הצליחה לחדור למרחקים. 
הג" הממאירים הם בעלי דרגות־ממאירות שונות בהתאם 
לתכונותיהם הביולוגיות ובהתאם למקומם: יש ג" שאינם 
שולחים גרורות במשך שנים רבות, ויש ג" ממאירים ביותר 
המתפשטים למרחקים עוד לפני הופעת הפרעות כלשהן 
בהרגשת החולה. 

וע״ע סרטן. מש. ו. 

נדור, ע׳ע צלת, א(לך. 

; 5 ־י משפחת ציירים איטלקיים מן האסכולה 

הפלורנטינית. — 1 ) גדו ג׳ (בערך 1260 — 1333 ), 

נזכר כעושה'פסיפסים. — 2 ) תךא 1 ג׳ (בערך 1300 — 1366 ), 
בנו ותלמידו של ( 1 ) ובמשך 24 'שנה עתרו של ג׳וטו(ע״ע). 
יצירותיו העיקריות: תמוגות־מזבח ופרסקות בכנסיות שונות, 
שנושאיהן מחזות מן התנ״ך ומן הברית החדשה וכן מסיפורי 
האגדות על פראנציסקום הקדוש. מיוחסים לו גם פורטרטים 
של דאנטה ושל ג׳ומו. ג׳ הוא נציג חשוב של הסיגנון הגותי 
האיטלקי המאוחר וממשיך באמנותו של ג׳וטו, אע״ם שאין 


בו מן המונומנטאליות שביצירות רבו ובמקומה באה נטיה 
לפירוט ולשיבוש בצבעים חזקים.( 3 ) ג׳ובאני(בערד 1333 — 
1396 ), בנו ותלמידו של ( 2 ), גם הוא צייר של תמונות־מזבח 
ופרסקות, שסיגנונו דומה לשל אביו, אלא שמורגשת בו 
במידת־מה נסיה לנאטוראליזם, שבה כבר יש משום רמתה 
לסיגנון הרנסאנס. 

ש ד 

נדיסין (לים , 8 *מ 1 מ 111 > 06 , פול׳ 110 זוץ 1 ) 00 ), נסיד־גדול 

של ליטה ב 1316 — 1341 , מייסדה־־בפועל של ליטה 
רבתי. רוב תקוסת־שלטונו עבר עליו במאבק נגד מיסדרי* 
האבירים הגרמניים בפרוסיה ובליווניה, שהתקיפו את ליטה 
מן המערב והצפון. במאבק זה השכיל ג׳ — שנשאר עובד 
אלילים כל ימיו — לנצל לטובתו את ניגודי*האינטרסים 
שהיו קיימים בעולם הנוצרי בין המיסדרים ובין גורמים 
כנסייתיים ומדיניים אחרים. ב 1322/3 רכש את תמיכתם של 
האפיפיור יוהאנס ווג ושל המיסדרים הדומיניקאני והסראג־ 
ציסקאני, וכן של הארכיהגמון מריגה ושל מלך־דנמארק, נגד 
האבירים, תמורת ההבטחה — שלא קוימה — להעביר את 
בנו לקאתוליות. ג , עשה הרבה לאירופיזאציה של ארצו ע״י 
פתיחת שעריה לסוחרים ובעלי־מלאכה מן המערב ומתן 
פריווילגיות לאזרחי ערי־ההאבזה והערים הונדיות והבאל־ 
טיות. באותו זמן ניצל ג׳ את החורבן שהביאה הפלישה 
הטאטארית על רוסיה ואת החלל הריק מבחינה מדינית 
שנוצר בה, לשם הרחבת שלטונו מזרחה ודרומה. על־ידי 
כיבושים וע״י חיתון עם הנסיכים המחוזיים סיפח לליטה את 
בלורוסיה, פולסיה, פ(ךליאםיה, ח׳לין! הוא תמך בעיר החפשית 
פסקוב בניתוק קשריה עם נובגויוד והביא אותה להכיר 
בחסותו. הוא קיבל את התואר "מלך הליטאים והרוסיס" 
( 110 ףמ 11 ך 1 סמ 1£ {ז 11 .מ מ 11 ת 0 פ 1 ׳\ז 1.1 ! £6 ), ומימיו עד לאיחוד 
עם פולניה נעשה היסוד הרוסי ראשוני בליטה בצבא ובהנהלה 
האזרחית. אוכלוסיית מלכותו היתה מורכבת מעובדייאלילים 
בסאמוגיטיה, נוצרים־פראווסלאוויים בגלילות הרוסיים ונוצ* 
רים־קאתוליים במאזוביה. ג׳ נשען בעיקר על היסוד האלילי 
הליטאי־לאומי, אך התייחס בסובלנות גמורה לכל הדתות 
והקפיד על יחסים תקינים בין חסידיהן. במדיניות־הפנים 
פיתח את צבאו ובנה ערי־מבצר בספר — בכלל זה את וילנה 
(בערך ב 1321 ), על הגבול האתגוגראפי בין ליטאים ובין 
בלורוסים. את עמדתו במדיניות־חוץ חיזק על־ידי השאת 
בנותיו לקאז׳ימיד בן ולאדיסלאב לו^טק, מלך פולניה, 
ולסמיון הנסיך־הגדול של מוסקווה. — ג׳ ימת מפצעיו שנפצע 
במצור וילובה במלחמה עם האבירים הגרמניים. 

ו־וו ע 

א. אה. 

נךינמז (* 17111 * 0 ), עיר־נמל בפולין, מחוז גדנסק, על חוף 

מסרץ־ידאנציג של הים הבאלטי. 118,060 תושבים 
(לפי אומדן 1950 ). הנמל מוגן ע״י חצי־האי הלה ( 13 * 1 ) 
מגלי־הסערות. קיימים מעגנים פנימיים וחיצונים < החיצד 
ניים מוגגים ע״י שובר־גלים גדול. ג׳ חסרה, אמנם, קשר־מים 
(נהר) עם ערפה היבשתי, אולם יש לה קשר יבשתי נוח עם 
פנים־הארץ ע״י מסילות־ברזל. הנמל מצוייד במתקנים חדי¬ 
שים. היצוא — פחם, עץ, סוכר, ביצים ז היבוא — עפרות* 
ברזל, דשנים כימיים, אורז, סירות, מליחים, כותנה. בעיר 
קיימות תעשיית־לבנים, מנסרות, טחגות־אורז. הוקם בה 
בי״ס לימאות. בשעתו שימשה ג׳ כמרכז להכשרה ימית של 
תנועת ה״חלוץ" בפולין. 



277 


גדיניה—גדמס 


278 


ג , , שהיתה עד אחרי מלחמת־העולם 1 כפר־דייגים קטן, 
הגיעה לחשיבות כשנעשתה המוצא הימי של פולין המחודשת 
לפי גבולות חוזה־ורסאי. בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם 
פותחו העיר והנמל ע״י ממשלת־פולין, על־מנת להשתחרר פן 
התלות בגדנסק (ע״ע). לפני מלחמת העולם 11 כבר הגיעה 
האוכלוסיה ל 84 אלף. במלחמה נכבשה ג׳ על־ידי הגרמנים 
ב 1939 וע״י הרוסים ב 1945 . לנמל נגרם הרס חלקי, אולם 
העיר עצמה לא סבלה נזקים רבים. לפי תכניות־הפיתוח 
עתידה ג' להתלכד עם צופוט וגדאנסק לעיר גדולה אחת. 

|ךל, קוךט — 1 ^ 06 זזט£ — (נר 1906 , ברין), לוגיקן 
אוסטרי־אסדיקגי. למד באוניברסיטת וינה, והיה 
שם מרצה למאתמאטיקד, ב 1933 — 1938 . מ 1938 חבר המכון 
למחקר מתקדם (ץ 1 >ג!ן 5 ז 0 ) 105111:1.116 ) שבפריגס־ 

טון, ומ 1953 — פרופסור בביודהספר למאתמאטיקה שבאותו 
מכון. 

חיבוריו המדעיים של ג׳ עד כה הם מועטים, אד הם 
מאבני־הפינה של הלוגיקה החדישה. ב 1930 הוכיח את שלמותו 
של תתשיב־הפרדיקאטים מסדר ראשון. ב 1931 הוכיח, שלגבי 
כל מערכת לוגית מקיפה מן ההכרח שקיימות טענות מתורת 
המספרים השלמים, שאינן ניתנות להכרעה במערכת זו, 
ושחוסר־הסתידה של מערכת כזו אינו ניתן להוכחה באותה 
מערכת עצמה ; זהו "משפט־ג׳", שכבר הקנה לבעליו מעמד 
של אחד מגדולי לוגיקנים של כל הדורות. כמבשיר־הוכחה 
עיקרי שימשה לו שיטת האריתמטיזאציה של התחשיבים — 
"מספרי־ג׳". ב 1933 הראה ג׳, שהאדיתמסיקה האינטואיציו־ 
גיסטית אינה צרה מן האריתמטיקה הקלאסית— בניגוד למה 
שנדמה תחילה —, ושהשניה ניתנת להיכלל בשלמותה ברא¬ 
שונה, מתוך התאמה הסוטה מן המקובל וע״י שימוש בעיקרון 
של השלישי הנמנע. ב 1938 הוכיח, שהשערת־הרצף נסבלת 
ע״י מערכות־האכסיומות המקובלות לתורת הקבוצות (ע״ע). 
הוא שיתף פעולה עם אינשטין (ע״ע) במחקרים בפיסיקה 
עיונית, הקשורים בניסיון להקים תורת־שדה מאוחדת. בשנים 
האחרונות חזר לעסוק בלוגיקה וביסודותיה, תוך נטיה 
אפלטונית מסויימת, שמשמעותה עדיין לא נתבררה בל- 
צרכה. 

י. ב. 

1 ח 5 ;ה(י) 3 ן )נחי קם |ן מושל יהודה, שהופקד 

ע״י נבוכדנאצר מלו בבל על הארץ אחרי חורבן 
בית ראשון (מל״ב כה, כב—בה ז יר׳ מ—מא). אחיקם, אביו 
של ג׳, נטל חלק בתנועת התיקונים של יאשיהו (מל״ב כב, 
ים—יד), היה מתומכיו של ירמיהו והציל אותו מידי העם 
שקם עליו אחר נאומו בשער בית־המקדש (יר , כו, כד). יש 
להניח, שמשפחת אחיקם היתה בין מתנגדי המרד במלד בבל, 
ולפיכך זכה ג׳ למינויו כמושל. ג׳ ישב במצפה (לא הוכרע 
אם היא נבי־סמואל או נצבה של ימינו) ועודד את שארית 
העם, שנשאר ביהודה אחרי הגלות, לשבת בערים הריקות, 
לחזור לעבודת־האדמה ולהשלים עם עולו של מלך בבל. 
יהודים רבים שגלו למואב, לעמון, לאדום ולארצות אחרות 
חזרו ליהודה, בשמעם " כי נתן מלך בבל שארית ליהודה 
וכי הפקיר עליהם את גדליהו" (שם מ, יא). לפי המסורת 
התלמודית לא איד שלטונו של ג׳ אלא כחודש ימים (ר״ה 
י״ח, ב׳), אך מהסיפור המקראי נראה שנמשך יותר. בחודש 
תשרי (לפי כל המקורות התלמודיים והמדרשיים בשלישי 


לחודש, ואילו לדעת כמה מאוחרים בראשון או בשני לחודש) 
נרצח ג׳ עם הבבלים שהיו במחיצתו ע״י ישמעאל בן נתניה 
מזרע המלוכד, בשליחותו של בעלים מלך בני־עמון, ששאף 
להרוס את המרכז היהודי החדש במצפה. ישמעאל פעל, 
כנראה, מתוך קנאה בנציב, שלא היה מבית־דוד, ואולי גם 
מתוך כוונה לעורר מרידה חדשה בסיועו של מלך עמון. ג׳ 
לא חשד בישמעאל ולא חשש לאזהרתו של יוחנן בן קרח, 
אחד מתומכיו הראשיים (קלות־דעתו זו מצויינת בתלמוד 
לגנותו של ג׳ (בדד, ס״א, א , ]). ישמעאל ניסה להכריח את 
יושבי מצפה להצטרף אליו ולעבור לארץ בני־עמון, אולם 
יוחנן בן קרח הדביקו ליד גבעון והשיב את השבויים. רצח 
ג׳ היה מכה קשה ביותר ליהודה! יוחנן פחד מפגי נקמתו 
של מלך בבל, ובניגוד לאזהרתו של ירמיהו הנביא ירד יחד 
עם כמה משפחות למצרים, ואף אילץ את ירמיהו לבוא עמד,ם 
(יר׳ מב—מג). ברצח ג׳ ראה העם אסון לאומי גדול, ויום ג׳ 
בתשרי נקבע לתענית-ציבור לדורות (ר״ה שם! נדר׳ י״ב, 
א׳)! הצום כבר נרמז בזכריה (ז, ה! ח, יס). תענית זו, 
"צום־ג׳", נכללת בין ימי־הזכרון לחורבן־הבית, ובקשר לרצח 
ג׳ נאמר בתלמוד: "שקולה מי¬ 
תתן של צדיקים כשריפת בית 
אלהינו" (ר״ה, שם). 

בתפירות שנערכו בלכיש 
(ע״ע) נמצאה טביעת חותמת 
בטין, ובה הכתובת "לגדליהו 
[א] שר על הבי [ת]". החותמת 
שימשה לחתום בה מכתב כתוב 
על פפירוס, שנשלח מירושלים למבצר לכיש זמן־מה לפני 
החורבן. יש משערים, שהחותמת מתייחסת לג׳, אבל אין 
ראיה לכך. 

צ. גרץ, דברי ימי ישראל, א/ 228-221 , 1916 ! נ. ה. טור־ 
טשינר, כנסת, א׳, 380 , 383 , תרצ״ח ש. ייבין, תרביץ, י״ב, 
253 , 258-255 , 267-266 , תש״א! י. קלתגד, היסטוריה של 
הבית השני, א׳, 62-52 , תש״ם! א. סלמט, מערכות, ס״א, 
13-11 , תש״י! י. ליור, האנציקלופדיה המקראית, ב, 442-440 , 
וזשי״ד (עם ביבליוגראפיה). 

יע. ל. 

ודליה׳ דון ןהודוז (ליאזן) (המחצית השניה של המאה 
ה 15 , ליסאבון — בעדך 1529 , סאלוניקי), מדפיס 
עברי ממגורשי פורטוגאל. הוא היה מפקח ומנהל ("ניצב על 
מלאכודהקודש") בבית־דפוסו של אליעזר טולידאנו בליסא- 
בון (בערך ב 1489 — 1495 ). בגירוש 1497 יצא עם משפחתו 
לתורכיה ולקח אתו את כלי בית־הדפוס ואותיותיו. הוא ייסד 
את בית-הדפוס הראשון בסאלוניקי. ב 1513 הדפיס את ספרו 
הראשון, חמשה חומשי תורה עם תרגום אונקלוס ופירוש 
רש״י ועם ההפטרות. בהדפסתם של הספרים הרבים עזרו 
על־ידו בני ביתו, ובנו משה עסק בהגהת הספרים. כמה מן 
המחברים לבית גדליה הם מבגי־בביו. 

מ. שטיינשביידר,. 8 . 0 , עם׳ 1892 , סי׳ 8113 ! ח. ד. פרידברג, 
תולדות הדפום העברי במדינות איטליה, אסספיה־פורטוגליה, 
תוגרמה וארצות־הקדם, 104-103 , 1934 . 

|ך^ם נאת־מדבר ועיר בלב מדבר לוב, בקרבת 

הגבול עם תוניס ואלב׳יר■ יסוד קיומה — מעיין 
המפיק כ 4,000 ממ״ע מים ביממה והמקיים תורשה של 25,000 
דקלים, העיר ג׳ — שהיא קיז־מוס העתיקה (פליניום) — היא 
מרכז מסחרי חשוב לשיירות־המדבר וצומת הדרכים העוברות 



סותטוז נדליהו 

"לנדליהו [א]׳ 6 רעל הביןת)' 



279 


כדמם—גדנסק (דנגיג) 


280 



גיאסם 


מתונים ומסריסולי לפזאן. בתי־העיר בנויים חומר, רחובותיה 
צרים ומכוסים גגות כדי להצל עליהם. התושבים שמספרם 
כ 5,000 ,הם ברברים העוסקים בעיקר במלאכות, בגון תעשיות 
של עור, שטיחים, נעליים וסלים, 

10 * 146 ) 0 ; גרס׳ ד^ציג [§ 21 מ 3 ס]), עיר־נמל 
בפולניה בקצה הוויסלה התחתית, ב 5 ק״מ משפכד, 

למפרץ־ג׳ של הים הבאלטי. 170 אלף תושבים (אומדן 1950 ). 
חשיבותה כנמל נובעת ממושבה בשפך הנהר, שאגן־ניקוזו 
מקיף את רובה ועיקרה של פולניה. 

השטח העירוני מקיף ב 60 קמ״ר. גרעין העיר עומד על 
הגדה השמאלית של המיטלאווה, קרוב לשפבה ל״ויסלה 
המתה״. עד לחורבנה במלחמת־העולם 11 היתד. העיר הישגה 
מצדינת בעתיקותיה: רחובות שלמים בה שמרו על אופי 
המאות ה 14 — 16 , ובהם היו הרבה בניינים מעניינים ומפו¬ 
ארים — כנסיות, בית־המועצה, בתי־מסחר ומחסני־סחורה. 
העיר החדשה היא נמל מסחרי וצבאי בעל מיתקנים חדי¬ 
שים ומשוכללים ומעגן שעמקו 2 /< 9 מ׳ ואודך רציפיו מגיע 
ל 30 ק״מ ! היא גם מרכז תעשייתי ומסחרי מודרני 1 מפעליה 
העיקריים: מספנות, בתי-חרושת לבניית קרונות וטראקטו* 
רים, בתי־חרושת לכימיקאלים ולצרכי־מזון. כמחצית מסחר־ 
החיץ של פולניה בדרךהים עונדת דרך ג׳. בעיר נמצאים 
בית-ספד גבוה לטכניקה, אקאדמיה רפואית וגרעינים של 
מחלקות אוניברסיטאיות אחרות. 

פ. 

ההיסטוריה של ג׳ במשך 800 שנה נקבעה ע״י 
עובדת היותה עיר גרמנית באיזוד שעיקרו סלאווי־פולני. ג׳ 
(בלאט , של יה״ב "זטתג^ס) נזכרת ראשונה בשנת 997 . 
במיסמכים מ 1148 היא מופיעה כבירת דוכסות פומרליה. היא 
פותחה ע״י מתיישבים וסוחרים גרמניים. ב 1308/9 נכללה 
בתחום שלטונו של המיסדר הטוט 1 ני. אולם שמרה על מידה 
רבה של שלטון עצמי. מ 1361 היתה חברה בברית ההנזה 
(ע״ע) ועלתה לגדולה כמעצמה ימית ומרכז מסחרי. במלחמת 
1454 — 1466 בין המיסדר ובין פולניה ניתקה ג' את קשריה 
עם המיסדר והעמידה עצמה תחת חסותה של פולניה. על 
סמד פריווילגיה מטעם המלך קאז׳ימייז׳ עו ניתן לה מעמד 
עצמאי־למחצה: היא החזיקה שגרירים במדינות זרות, ניהלה 
מלחמות כחברת ההאנזד״ ובשנות 1523 — 1557 אף הצטרפה 
לרפורמאציה ונעשתה פרוטסטאנטית במסגרתה של פולניה 
הקאתולית. השנים שמ 1470 עד פרוץ מלחמת שלושים השנה 


היו תקופת פריחתה הכלכלית, התרבותית והאסנותית של ג׳. 
היא היתה נמל־היצוא העיקרי ומרכז-הסחר לחיטה ולעצים 
של פולניה וליטא. 

המלחמות הפולניות־שוודיות במאה ה 17 פגעו קשה בג׳ 

ע״י מצורים ופלישות, ניתקו את קשרי־סחרה בים הבאלטי 
ועירערו את עמדתה הכלכלית. בחלוקת-פולניה הראשונה 
ב 1772 נותקה ג׳ מעל פולניה ע״י העברת פרוסיה המערבית 
לשלטון פרוסיה! בחלוקה השניה ב 1793 סופחה העיר עצמה 
לפרוסיה. בחוזה סילזיס ( 1807 ) עשה אותה נאפוליון ל״עיר 
חפשית" בחסותן המשותפת של פרוסיה ושל דוכסות־וארשה. 
קונגרס־וינה ( 1815 ) החזיר אח העיד לפרוסיה נגד רצון 
תושביה. מחמת ניתוקה מההינסרלאנד שלה, פולניה הק 1 נ* 
גרסאית, היתה התפתחות העיר במאה ה 19 איטית. אעפ״ב 
היתה בראשית המאה ה 20 , עם אוכלוסיה של 150x100 נפש, 
העיר השניה בחשיבותה (אתרי קניגסבדג) בגרמניה הצפו־ 
נית־מזרתית ובעלת אופי גרמני מובהק. 

חוזה־ורסאי ניתק את ג׳ מעל גרמניה ועשה אותה — בעל 
כרחו של הרוב המכריע של תושביה—-עיר חפשית" בחסות 
חבר־הלאומים * תפקידה היה לספק נמל לפולניה המחודשת, 
לג׳ צורף כל איזור שפך־הוויסלה! תחומה הקיף 1,900 קמ״ר, 
ואוכלוסייתו מנתה ערב מלחמת־העולם 11 כ 450 אלף נפש, 
מהם כ 280 אלף בעיר ג׳ עצמה. -העיר החפשית" היתד. 
עצמאית מבחינה פוליטית, פרט לייצוגה הדיפלומאטי, שהיה 
בידי פולניה! אולם מבחינה כלכלית נכללה בתחום־המכס 
הפולני, ולפולגיה ניחנה זכות־השימוש בנמלה. 20 שנות 
קיומה של העיר החפשית היו תקופה של חיכוכים בלתי* 
פוסקים בין נציגותם הנבחרת (-מועצת־העם") של בני-ג׳ 
ובין השלטונות הפולנים. ג׳ אף נפגעה ע״י ההתחרות של 
שכנתה גדיניה(ע״ע), שבה הקימו הפולנים נמל חדש. ב 1933 
זכו הנאצים ברוב ב״מועצת־העם", ומאז הוסיפו היחסים עם 
פולניה להחריף. התביעה להחזרת ג׳ ל-מולדת הגרמנית" היתה 
אחת התואנות להתקפת הגרמנים על פולניה, שגררה אחריה 
את מלחמת־העולם 11 . ג׳ נפלה בידי הגרמנים מיד עם פרוץ 
המלחמה (ספטמבר 1939 ). העיד חזרה ונכבשה אחרי קרבות 
קשים ע״י הרוסים בשעת התקפתם הגדולה על גרמניה 
באביב 1945 ; בעקבות הקרבות וההפצצות נחרב חלק גדול 
מן העיר. לפי הסכפ-פוססדאם (קיץ 1945 ) נמסרה ג' לפו¬ 
לניה. האוכלוסיה הגרמנית הוגלתה בשלמותה מן העיר, 
והיא שוקמה מחדש כעיר פולנית. לפי התכניות, עתידה ג׳ 
להתמזג יחד עם שכנותיה צופוט וגדיניה לעיר־נסל גדולה 
אחת. 

ו. א. 

היהודים בג/ג׳ היתד. סגורה ומסוגרת בפני יהודים 
עד המאה ה 15 ע״ס החוק של מיסדר האבירים הטוסויניים. 
בסוף ימי שלטונו של המיסדר בג׳ ביקרו בה בכל זאת 
סוחרים יהודיים וסחרו בה. ב 1454 , כשהיתה ג׳ לעיר חפשית 
בחסותה של פולניה, אישרה -הפריווילגיה של קאזימיר" את 
מניעת חירויות־העיר מסוחרים יהודיים. אולם שנאת־ישראל 
של העירונים לא עמדה להם לשמור על -מהרת" תחום-עירם 
מיהודים, ובעיקר לא יכלו למנעם מלבוא בסחדם לנמל 
ולשווקים. הקפו ועצמתו של סחר-היצוא היהודי לים הבאלסי, 
בעת שפולניה היתד, לארץ יצוא חקלאי במאות ה 16 — 17 , 
מסחר שהתנהל רובו ככולו דרך ג׳, עולים לפנינו בתיאור -ע״ד 
ראובן דחוכר משרי המלך עיירות וכפרים, ויש לו הרבה 


281 


נדנם? (דנציג)—גדם, פר פטרי? 


28 2 


תבואות זרעו, ומוליד התבואה בספינות למכור אותן לאנשים 
הבאים מכרכי ד.ים" (שו״ת הב״ח הישנות, סי׳ כ״ז, י״ז, ע״ב). 
אלה הם היהודים המוגדרים בתקנה של קרקוב משנת ש״ן 
כ״אותם הסוהרים שהולכים למרחקים-, מוליכי השורים 
ה״התבואות לעיר דנצ״ק" (פוד״א, סי׳ תתקכ״ב, ס״ק י/ 
9 ' 486 ). באותן המאות היה יריד־ג׳ מקום מסהר ומפגש 
ליהודי פולין־גדול. הוא נחשב אמנם בשנת ת״א בין.ירידים 
גויים" (ד. וויינריב, תעודות לתולדות הקהילות היהודיות 
בפולין, סי׳ 313 , ע׳ קמ״ה)׳ אד משנת תכ״ד כבר נמצא 
מכתב־תשובה של "ראשי ומנהיגי דמדינת פולין פה ביומא 
דשוקא בעיר דאנציק״ (סוד״א, סי׳ רמתח, ע׳ 101 ). השמשות 
והדינות ביריד־ג׳ משמשות נושא לתקנות של פוזנא (ד. 
וויינריב. הנ״ל, סי׳ 59 , ע׳ כ״ג! סי׳ 386 — 387 , ע׳ ק״עי 
פוד״א, סי׳ תקנ״ב, ע׳ 268 ). ההליכה לירידים שבג׳ גרמה גם 
לסידורי־קבע, ובשנת תצ״ב נזכרים -הדירות, דיינים ובית־ 
הכנסת...כ מאז ומקדם״ ביריד ג״ (־־!ם ,ח 1 ״\<ן .״ 1 
109 ,:)ו; 11 :>$תש 1111 ) .מ 01 ק 0$5 ז 0 . 8 ש 1 ) 0 מז 6$55 נזח 3 ״ 1 ). המסחר 
גרם להתיישבות של כמה יהודים בג' עוד במאה ה 6 נ: עדה 
שרובה עראי ומיעוטה קבע, ועיקר הגייתה בפרברים שמסביב 
לעיר, שבכל אחד מהם קמה קהילה קטנה נפרדת. חותם המאבק 
המתמיד על קיומה ואופי הפיזור והפיצול טבועים בקהילת־ג׳ 
מראשיתה עד המאה ה 19 . ב 1605 נאסר על היהודים להתכנס 
לתפילתם, וב 1616 גורשו כליל מג׳. ועד ד׳ ארצות התערב 
ב 1617 לטובת הסוחרים היהודים בג׳, נקבע בירור משפטי 
והשלך הגן על היהודים עד לבירור (פוד״א, 911 —חוזי, 
30 — 31 ). ב 1620 הוסכם להרשות ליהודים לשהות בג׳ ביריד־ 
דומיניק ו 4 ימים לאחריו. ב 1677 הנהיגו שלסונות־העיד 
"מכתבי־חסות ליהודים", שהקנו, החל מראשית המאה ה 18 , 
את רשות הישיבה בג׳ לפי תשלום קבזע בעד עת קצובה. 
ב 1718 גירש הבישוף של קוייבה את היהודים מהמקומות 
שברשותו בתחום ג׳, והעירונים נתנו להם רשות כניסה* 
ב 1723 נערכו פרעות בהסתתו. כל המאה ה 18 ממשיכות 
הקהילות שבפרברי־ג׳ להתפתח. כשעברה ג׳ לחסותה של 
פרוסיה ב 2 ד 17 נקבע ש״יהודים לא ייהנו מחירויות־העיר". 
אולם ב 1773 נתן מלך פרוסיה כתב־תסות כללי "ליהודי 
השרבדים של ג׳״. 50 משפחות מהם, שלכל אחת היה רכוש 
של 1,000 טאלר, הוכרו כ״יהודי-חסות", המורישים את זכותם 
לבניהם * 136 משפחות הוכרזו כ״נסבלים״ בלבד 1 על כולן 
הוטלו מיסים כבדים, והן הוגבלו בזכדות־המסתד, בסוף 
המאה ה 18 היו בשלוש קהילות שבפרברי־ג׳ כ 240 משפחות 
יהודיות ובהן כ 1,300 נפשות. ב 1808 הוטלה ע״י צבא נאפו־ 
ליון הכובש קו׳נטריבוציה מיוחדת של 50,000 סאלר על 
יהודי־ג׳. בעיר החפשית של שנ 1 ת 1808 — 1813 נהנו היהודים 
מיחס סוב של הצרפתים, אך מבלו מהירידה במסחר ומאיבת 
התושבים אליהם. כשחזרה ג׳ לפרוסיה ב 1814 , זכו יהודי 
תחומה ביתרונות של כתב־השוויון שניתן ליהודים בפרוסיה 
ב 1812 . ב 1818 נוסדה קהילה גם בתוך העיר ג׳ גופה. מאז 
ניכר במאה ה 19 גידול איטי, אך מתמיד, באוכלוסיית יהודי* 
ג׳, למרות הפרעות שפגעו בהם ב 1819 בעקבות תנועת חס־ 
הש. ב 1816 היו בג׳ ובסביבתה 3.798 יהודים ( 1.6% מכלל 
האוכלוסיה של העיר, ו 3.08% מכל יהודי פרוסיה)! ב 1825 — 
4,544 ( 8.4% של כלל האוכלוסין), ב 1880 — 6,567 . בראשית 
המאה ה 20 ניכרת ירידה מתמדת במספר היהודים בג׳. ב 1905 
היו בה 2,546 יהודים, וב 1910 — 2,390 . — המאה ה 19 ירשה 


את מורשת הפירוד שבין הקהילות בפרברים, אשר רק ב 1781 
התאחדו שלוש מהן וקיבלו עליהן לרב את ר׳ מאיר פוזנר 
(מונק), מחבר ״בית מאיר״. ב 1837 נתקבל לרבן של י 3 
הקהילות המאוחדות ר׳ ישראל בר׳ גדליה ליפשיץ (ע״ע), 
מחבר "תפארת ישראל". בשנות הסד של המאה ה 19 הוחל 
במאמץ לאחד את כל 5 הקהילות שבתחום־ג׳! רק בראשית 
שנות ה 80 יצא האיחוד לפועל. ב 1887 חונך בית־הכנסת 
החדש הגדול של הקהילה המאוחדת. — במחציתה הראשונה 
של המאה ה 19 אף היה קיים בג' בית־דפוס עבדי, וכמה 
מספריו של ר׳ ישראל ליפשיץ נדפסו שם. 

פרשה חדשה בתולדות־היהודים בג׳ נפתחה ב 1919 עם 
היותה ל-עיר חפשית״״ קשורה בפולניה. חוקת 1920 של ג׳ 
נתנה ערבויות בחסות חבר־הלאומים לחופש הדת והפעולה 
של עדות־המיעוסים. מהיותה -עיר חפשית", ללא חומרות 
של אזרחות לאומית, מצאו בה ובפרבריה מקלט רבים מהיהו¬ 
דים פליטי רוסיה הסובייטית, שפיתחו בה חיים ציבוריים 
יהודיים ערים. כן שימש פרבר צופוט מקום קיט ימי ליהודים 
עשירים מפולניה. ב 1924 ישבו בעיר החפשית ג׳ 9,239 
יהודים. 

עם עליית הנאצים לשלטון בג׳ ב 1933 החל מאבק משפטי 
קשה לפני חבר־הלאומים על זכויות היהודים בה! בין 1933 
ו 1939 היגרו רבים מיהודי־ג׳ ממנה. ב 1939 ס־פחה ג׳ לגר¬ 
מניה הנאצית, והיהודים שנשארו בה נספו בשואה של שנות 
1939 — 1945 . 

ש. אט. 

נד 0 ! כ*" §?ר י ל 1 — 5 ש(>( 00 *)!זזג? ־ 311 — ( 1854 , פרח 
[סקוטלנד) — 1932 , מונסליה [צרפת]), ביולוג 
וסוציולוג בריטי (סקוטי), אישיות״אוניברסאלית במדע 
ובעסקנות חברתית. ג׳ התחיל את דרכו כתלמידו של ת, ה. 
הכסלי (ע״ע) בזואולוגיה, אח״כ עבר לבוסאניקה, ום 1883 
עד 1919 היה פרופסור למקצוע זה באוניברסיטה ברנדי. 
באותה תקופה התחיל להתעניין בבעיות החברתיות והכל¬ 
כליות של זמנו, ועסק לא רק במחקרים עיוניים אלא אף 
בפעולות מעשיות בשטח זה! בין השאר יש לזקוף לזכותו 
את טיהור שכונות-העוני באדינבורג. באדיגבורג הקים מרכז 
למחקר סוציולוגי, שבו התקיימו מ 1887 ואילך כינוסים 
לבעיות אזרחות וחינוך, בהשתתפות עסקנים, חוקרים והוגי־ 
דעות בריטיים ובני חו״ל. מ 1919 עד 1924 היה פרופסור 
לסוציולוגיה ולאזרחות באוניברסיטה של בומבי (הודו), 
בסוף ימיו ישב בדרום־צדפת ועמד בראש אירגון להקמת 
מרכזי נופש ותרבות לנוער האקאדמי מכל העמים לשם קירוב 
הלבבות והמרצת סינתזה תרבותית בינלאומית. 

בביולוגיה היה ג׳ מממשיכי הקו של דארווין והכסלי 
בהטעמת הגורם האקולוגי בהתפתחות החיים! הוא תרם 
תרומה מקורית חשובה למחקר התפתחות המיניות. בסוציו¬ 
לוגיה עמדה במרכז עיונו של ג׳ בעיית הקשר האורגאני 
המשולש בין העיר כמרכז־מגורים ומרכז תרבותי עם העיר 
כמרכז תעשייני-יצרני תש סביבתה הכפרית־זזקלאית. הוא 
ראה את התפתחות הערים באספקלריה של השינויים הכל¬ 
ליים במבנה החברה תסק בתיכנון מתוך מגמה סוציאלית 
מובהקת. השפעתו על הדרכים והשיטות של בניין־הערים 
מורגשת היום כמעט בעולם כולו. הוא לקח חלק בתיכנון של 
ערים ושבתות חדשות באנגליה, אירלנד ונורווגיה, באה״ב, 



283 


גדם. סר פמרייק— גדר 


284 


וביזזוד בהודו (כ 50 עיר), וכן עיבד תכנית בשביל צפון 
תל־אביב ( 1925 3££3 ( זזסקס.?! §תותתב 1 ? 1 ז״\ £0 ). 

ב 1919 הכין תכנית לאוניברסיטה העברית בירושלים, שלפי 
כוונתו צריכה היתה לסמל את איחוד 3 הדתות המערביות,— 
פעולותיו הענפות של ג' בשטח חינוך הנוער וחינוך המבוגרים 
טבועות בחותם השקפותיו האידיאליססיותיאוסופיסטיות על 
איחוד החומר והרוח — איחוד כל גילויי החיים האישיים 
והחברותיים בהתאמתם לתנאי המציאות על יסוד הכרה 
מדעית כוללת ומקיפה. — כסקוטי לאומי היד, ג׳ מיוזמי 
התנועה להחייאת השפה, הספרות והתרבות הקלטית. 

חיבוריו העיקריים: 1889,1901 2 ,צש 5 £?> מ 0 וז 0111 <£ ?יך! 
; 1903 ,}ס 6 מוק 10 ^ 6 ם ? 011 !(בשיתוף עם ג. א. תומסון) 
נ>יז 3 ז$ז 0 ' 1 ' 111£ תה 13 ק ח/׳גסד ; 1913 , 011111011 ׳$£ ח 1 $? 3111 ) 
, £0 !£ ; 1925 ,ז 3 ^ : 3 1303$ ; 1918 , 111 :>תזנ}ס 01 ׳ו 0 < 1 ץ 11 כ> 
. 1928 ,ץ 81010£ 31 ז 0 ת?ס 0£ 01131110 

.? 306 1110$ ) 00 ; 1927 , 0 00/00 ק 00 /מ/ ) 7/1 . 0011,0$ 

110 * 0£ . 1 !) . 0 .? 5.0 ( 0 4 >מ 3 )( 71 ) 7/1 , 3 * 6403 . 0 

; 1944 ,. 9,0 , 11,8030110130 ? ,( 1940 ,.* 1 * 105 8 ת 101 וג 1 ק-ת׳״סז 
ה. ברגמן, תערוכה ננין־עריס בירושלים (הפועל הצעיר, 

י״ד, גל. 2 ), 1920 . 

פ. 

|ךע 1 ן ׳ מגדולי השופטים בישראל. במאה ה 12 לפסה״ב* 
מנהיג צבאי, מדיני ודתי, שהושיע את ישראל מידי 
מדין ובני־קדם (שום׳ ו—ח). הוא היה איש עפרה (שהיא — 
אולי — טיבה, מזרחית לתל־מונד), בנו של יואש למשפחת 
אביעזר משבט מנשה (שם ו, יא, טו). 

אחרי תבוסת סיסרא בידי ברק ודבורה בעמק־יזדעאל 
(שום׳ ד—ה) סר כוחם של הכנענים יושבי־העמקים, ואילו 
ישראל טרם נאחזו אז בעמק־יזרעאל ובערבות בית־שאן. 
המבואות המזרחיים של הארץ נפתחו, ונחשולי עמי־המדבר 
עברו את הירדן והציפו את הארץ: "ותעז יד מדין על 
ישראל... והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם." 
ולא ישאירו מחיה בישראל... ובאו כדי ארבה לרב". דדל 
ישראל מאד" (שם ו, ב—ו). 

ג׳ יצא למלחמת־הצלה. יש רמזים, כי תחילה ניסה למגר 
את המדינים — החוגים בעמק־יזרעאל — ע״י התקפה כפולה 
של שבטי־הגליל (אשר, זבולון, נפתלי) מצפון ובני־מנשה 
מדרום, אך שלב זה של המלחמה נכשל, כנראה, ואחי ג׳ 
שעמדו בראש שבטי־הצפון נהרגו בתבור(שם ו, לה! ח, יח). ג׳ 
חזר וערך את צבאו על עין־חרוד׳ הסתער בלילה על המדינים, 
שחנו מצפון לגבעת־המורה בעמק, והסם אותם ע״י תכסיסי* 
פתע. לדברי הכתוב לא היו עמו באותה שעה כי אם 300 איש, 
שנבחרו במבחן מיוחד על פי ה׳ מבין 10,000 מתנדבים, ובהם 
ניצת את המדינים (שם ז). המדינים הניגפים נמלטו אל עבר 
מעברות־הירדן, ורבים מהם נשמדו שם בידי המוני־ישראל, 
שארבו על גדות־הנהר. אז עשה ג' מעשה רב: הוא עבר עם 
אנשיו את הירדן ורדף אחרי המדינים הרחק עד לב*המדבר 
והכה את שרידיהם מכת־פתע בארצם (שם ח, ד, י—יג). 

הישועה המופלאה של "יום־מדיר היתד, למשל ולנס 
וחיתה בזכרון־העם דורות רבים (ש״א יב, יא! ישע׳ ט, ג ז 
י, כו* תהל׳ פג, י). 

אחרי הישועה הציע העם לג׳ את כס־המלוכה בישראל. 

הוא סירב מתוך דבקות בעקרון מלכות־ה׳ בישראל ("לא 
אמשל אני בכם, ולא ימשל בני בכם, ה׳ ימשל בכם"! שום׳ ח. 
בב—בג). כסי הנראה סטה אח״כ במידה־מה מעקרון זה. הוא 
חזר לעירו, עשה אפוד־זהב לכבוד ה׳ וייסד מרכז דתי פאמדי- 


ארכאלי — בטעם התקופה —, שדעת הנבואה לא היתה נוחה 
הימנו(שם ח, כד—כז). באחרית־ימיו היה בעל בעמיו ונשוא־ 
פנים! נשים רבות היו לו ושבעים בנים. אתרי מותו עמד 
אבימלר, בן פילגשו השכמית, וטבח את כל אחיו בני־גדעון! 
רק יותם קטן בניו נמלט (שם ח, כט—ט, כא). 

ג׳ לא היה איש־מלחמה בלבד אלא גם מנהיג לאומי 
ומדינאי. הוא ידע ליישב בחכמה ובמתינות דירודברים עם 
שבם־אפרים בקשר להתחרותו בשבט־מנשה על המנהיגות 
במלחמה — התחרות שהיתה עלולה להביא למלחמת־אחים 
מסוכנת (שופ׳ ח, א—ג! השווה שם יב, א—ו). אולם הוא 
גם ידע לעשות שבטים אכזריים בבני־גד על שכרתו ברית־ 
כניעה עם המדינים ולא זכרו ברית־אחים (שם ח, ד—יז). 
ממעשהו בהריסת מזבח־הבעל וכריתת האשרה בעירו לפני 
צאתו למלחמה (שם ו, כד—כח) ומיחס הכתוב אליו מסתבר, 
שג׳ נמנה עם החוג של יראי־ה' והלוחמים בעבודה־זרה 
שפשתה בישראל. הכתוב מבליט הרבה אח יד־ה׳ בתולדות 
ג׳ ומשווה לו ולפעלו אופי "כאריססתי" מובהק. דרכו רצופה 
ניסים גלויים: הופעת המלאך (שם ו, יא—כד), אותות גיזת* 
הצמר (שם לו—ס), 300 המלקקים (שם ז, ב—י), חלום 
המדיני (שם ז, יג—יד). הכתוב מגנהו רק בגלל מעשה 
האפוד (שם ח, כז). 

ג׳ נקרא (כנראה בתחילה) גם ירבעל — בעיקרו שם 
כנעני תאופורי(בדומה לירואל העברי), שהכתוב מסב אותו 
לשבח ודורשו על שם מעשיו במלחמתו נגד עבודת־הבעל 
(שם ו, לא—לב)? בשמ״ב (יא, כא) הוא נקרא — בשינוי־נוסח 
רגיל — ירבשת (על דרך אשבעל — איש־בשת). 

ש. ייבין, ציון ד׳, 1 ואילך, תר*ץ, הג׳־ל, פערנות ב״ו-כ״ז, 

67 ואילך, תש״ה; הנ״ל, ידיעות החברה לחקירת א"י, י״ד. 

85 ואילך, תש״ט< י. קוטשר, שם בי. 42-40 תרצ״ד! י. 
קויסמן, תולדות האהובה הישראלית, כרך 3 ', ספד א׳, 118 , 
תש״ב! א. מלפט, שרידי העבר. 73-69 , תשי״א, -!סיד . 8 
, 1 ) 0011 ןמ>ו/?ןמס^, 01 ל 811 . 51 ; 1925 , 5,69-74 05 ?( , 100x510 
. 1953 , 61-65 ,<££? , 543130131 ; 1936 , 27-30 , 3-12 

י. א. 


נךר ׳ עיר עתיקה בגלעד. היא נזכרת בראשונה כמושבה 
הלניסטית בתולדות הכיבוש של אנטיוכוס וח 
(פוליביוס ה/ ע״א). מקור השם הוא שמי, אולם המתיישבים 
החדשים קראו לה גדרה ע״ש עיר מקדונית. ג׳ נכבשה ע״י 
אלכסנדר ינאי* פומפיוס הוציא אותה מידי היהודים והיא 
נצטרפה אל ערי הדקאפוליס. בתקופה הרומית היחד, ג׳ נחלת 



שער ׳ 6 < סערודקברים בנדי 








285 


גדר—גואה 


286 


הורדוס, ואח״ב אוטונומית, בעלת זכות לסביעת מטבעות. — 
ג' היתה מרכז חשוב של תרבות הלניסטית: בה נולדו המשו¬ 
ררים מלאגר ומניפוס והפילוסוף פיאדמוס. יהודים ישבו בה 
גם בימי המרד הראשון וגם אתריו!"בימי רבן גמליאל ור׳ 
עקיבא נזכר "שופר ראשה של גדר* (ר״ה כ״ב, ע״א). 
הפילוסוף אבנימוס (ע״ע) מגדר (בגירסה התלמודית: הגרדי) 
היה מכרו של ר׳ מאיר (איכה ר׳, פתיחה ב׳), בתקופה הבי¬ 
זאנטית נזכרים אפיסקופים של ג׳ עד למאה ה 6 , בימי הערבים 
ירדה ג/ והיום היא הכפר מכים או אם כים. — המקום נמצא 
בגובה של 364 מ/ ומראה נהדר נשקף ממנו על ים־כנרת, 
עמק־הירדן, הגליל והחרמון. במקום ורידים רבים של ישוב 
עתיק: רחוב בעל עמודים רצוף בזלת, שני תיאטראות, שרידי 
בתים, ביניהם ביכ״נ מתקופת־המשנה, קברים עם ארונות, 
כתבות ופסלים וכר. לרגלי ג׳ נמצאים המעיינות החמים, 
הידועים כחמת־גדר. 

סעד הישוב. א׳, א/ 27 ־ 28 , תרצ״ס! .ס 

, 157-161 ,* 11 .׳ 60/1 ,ז־-ש^ 5 . 11 ; 1890 , 504-508 ,< 161 ן 4 

. 1907 

$ךךה, כפר עברי באמצע שפלת־החוף שביהודה. בגפת 
רחובות, כ 27 ק״מ דרומה מלב תל־אביב, כ 6 ק״מ 
מתחנת־הרכבת יבנה. שטח שיפוטה כ 18,000 דונאם. ג׳ 
יושבת על גבעות־כורכר ובמישור שלרגליהן (בגובה של 
55 — 75 מ׳). כ 4,900 נפשות, שהן כ 1,000 משפחות — מהן 
כ% אשכנזיות ו 4 * מעדות־המזרח (ברובן תימניות). כ 70% 
מהחושבים מתפרנסים מעבודת־האדמה ומגידול מקנה ועו¬ 
פות.—ג׳ ממלאה תפקיד של מרכז עירוני לישובים שבסביבה. 
לבתי-ההבראה שבג׳ ולבית־המרפא לשחפת־הריאות באים 
מבריאים וחולים מכל הארץ. 

מחולדות ג/ המושבה ג׳ נוסדה בב׳ בחנוכה תרמ״ה 
ע״י חברי ביל״ו (ע״ע) על 3,000 דונאם מאדמות הכפר 
הערבי קטרה, שנרכשו בכספי אגודות חובבי־ציון שברוסיה 
ע״י י. מ. פינם (ע״ע). הוא סבר, שקטרה היא הגדרה או 
גדרה המקראית (יה׳ טו. לו! דהי״א ד, כג), ומכאן השם ג׳. 
השכנים הערבים הטרידו את ג׳ ביותר בשנותיה הראשונות. 
כל עוד נחשבה אדמת־ג׳ לפי דיני התורכים לחלק של הכפר 
קטרה, קשה היה לעבדה ולשבחה במטעים ובהשקעות אחרות. 
רק אחרי מאמצים שנמשכו שנים אחדות הצליחו בני־ג׳ 
להפריד (מבחינה ח-קית) את אדמתם מקטרה. הקשיים 
החוקיים וההתקפות מצד השכנים האיטו את התפתחות 
המושבה! רק בסוף המאה ה 19 הגיעה ליותר ממאה תושבים. 
ב 1947 היו בה 926 נפשות על שטח של 11,000 דונאם. עד 
קום מדינת־ישראל הועסקו בג׳ גם פועלים ערביים. במלחמת־ 
השיחרור נטשו הערבים בני־קטרה את כפרם, ועל אדמתם 
התפשטה ג׳, וגם ישוב חדש נוסד עליה. ב 1948 החלה ג׳ 
לקלוט עולים במספר רב. ב 1949 ניתנו לג׳ זכויות של מועצה 
מקומית. 

דב אריאל (ליבוביץ), חפושב גדרה (לוח ארץ־ישראל של 
א. פ. לונץ, ו׳, 73 ), תר״ס! ש. בדציון, יסוד גדרה, 1930 . 

א. י. בר. 

ג׳האד, ע׳ע 5 לח$ה. 

ג׳הא^ניר, נור אלדין — — ( 1569 — 1627 ), 

קיסר הודו משושלת המוגולים, בנו בבורו של אכבד 
(ע״ע). עלה על כסא־המלוכה אחרי מות אביו ב 1605 . ג׳ 


הכריז על עצמו כמוסלמי, אך המשיך במדיניות הסובלנות 
הדתית של אביו. הוא היה משכיל, אוהב־טבע וחובב ספרות 
ואמנות, אולם בעל אופי חלש, שותה יין ומשועבד לחשיש. 

השפעה רבה עליו היתה לאשתו הפרסית נור ג׳האן! תככי¬ 

•.! ־ 

החצר וסיכסוכי־משפחה מסביב לאישיותה החלישו במידה 
רבה את השלטון. 

ג׳ הרחיב את תחומי הקיסרות בבנגל ובראג׳פוט, אולם 
לא הצליח במלחמותיו בדכן ובפנג׳אב ! אבדן קנדהאר לפרס 
היה ראשית התפוררות הקיסרות. בשנותיו האחרונות של ג׳ 
גברו הסיכסובים בינו ובין בניו והביאו לידי מרידות גלויות, 
שאחדות מהן דוכאו ואחדות נסתיימו בפשרות והסכמים 
רופפים. ב 1626 הודח ג , ונאסר, אולם שוחרר בעזרת אשתו! 
זמן מועט אח״כ מת מחוץ לבירתו. אח כסא־המלכות ירש 
בנו השלישי שאהג׳האן (ע״ע). 

בזמן מלוכתו של ג׳ הגיעה אמנות הציור של האסכילה 
המונולית לשיאה! אז התפתחה, בעיקר במיניאטורות, אמנות 
הפורטרט המפורסמת. 

ג׳ השאיר זכרונות בפרסית, שפורסמו ב 1863 — 1864 , 
ובחלקם בתרגום אנגלי ב 1909 . ביוגראפיה שלו נכתבה בידי 
מזכירו. 

771 * 4 5 > 81 71 * 1 * 7 * 11177181 * 81 . £1-14 נ 111 ט£ £ 

, 0 .£ ; 1171, 1924 ** 8 * 1 * )?* 101/1 111 ) 2 ! 5 ז* 4 771 * 17-41171 ^ 011871 [ 

££ 463 , 1948 , 171418 / 0 ץז ¥11510 4 ** 444871 * 471 

ג׳ה 1 ל ( 01101 ;), מחוז בסין הצפונית־מזרחיח, מצפון לחומה 
הגדולה, בין המחוזות המאנצ׳וריים ממזרח והמוג־ 
גוליים־הפנימיים במערב ובצפון. כ 193 אלף קמ״ר, כ 6.2 
מיליון תושבים ( 1952 ), ג׳ משתרעת על טבלה השופעת כלפי 
מזרח. השטח מנוקז ע״י נהר-לואן בדרום־מערב ונהר־סיליאו 
בצפון. האקלים יבשתי — טמפראטורה שנתית ממוצעת ״ 10 , 
הטמפראטורה של החודש החם ביותר ״ 25 , של החודש הקר 
ביותר ״ 5 -! כמות המשקעים השנתית בממוצע 450 מ״ם. 
כלכלת המחוז מושתתת על חקלאות (חיטה, דוחן, קטניות) 
לאורך הנהרות ועל גידול בקר, צאן וגמלים בערבות. בפי־ 
פיאו, בקרבת הגבול המזרחי של ג׳, נמצא מרכז חשוב של 
מכדות־פחם (כ 150 אלף תושבים). 

ג׳ היתד, לפנים שטחם של שבטים מונגוליים וטאטאריים־ 
תורכיים. קיסרי בית-מאנצ׳ו סיפחוה למחוז צ׳יהלי (הופי)! 
ב 1918 אורגנה כמחוז בפני עצמו. היום האוכלוסיה היא 
בדרום סינית ובצפון מונגולית! אחוז ניכר הם מוסלמים 
ממוצא תורכי. — בירת המחוז היא צ׳ נ גטה (כ 300 אלף 
תושבים), על נהר ג׳־הו (שעל שמו נקרא המחוז). מצפון 
לעיר נמצא אדמון־הקיץ של קיסרי-מאנצ׳ו. העיר הגדולה 
ביותר בג׳ היא צ׳יהפנג, מרכז מסחרי חשוב למונגוליה 
המזרחית. 

ג 1 אה ( 003 ), מושבה פורטוגיזית בחוף המערבי של הודו! 

3451 קמ״ר, 541 אלף תושבים ( 1951 ). בחלקה 
הגדול היא שפלה אלוביאלית! במזרח — איזור גבעות 
(עד לגובה של 1,200 מ׳), שהן המורדות המערביים של 
הרי־גאט המערביים. האקלים מונסוני! כמות־המשקעים — 
כ 2,500 מ״מ לשגה.הצמחיה טרופית־מונסונית! איזור־השפלה 
מכוסה צמחיית מנגרובה ועצי־תמר, מורדות־ההרים מכוסים 
יערות סבוכים. כשליש מאדמותיה של ג׳ מעובדים! הגידו¬ 
לים העיקריים: אורז, דוחן, אגוזים, בשמים, סירות וירקות. 
תושבי־החוף עוסקים בדיג ובהסקת מלח מן הים. 



291 


מבי — מכינו, ז׳וזף־ארתיר, רוזן דד! 


292 



׳עיירר. נטדנר־נוני 


של תג׳ מתבלטים מיני אנטילופות, החמור-חפרא, כבש־הבר 
ועז־חבר, בחי התרבותי — הגמל הדו־דבשתי, הסוס והעז. — 
בפנים־המדבר אץ כמעט ישוב. התושבים המועטים מצויים 
באיזורי-השוליים: הם שבטים מו׳בגוליים פרימימיוויים נוודים, 
המעבירים את עדריהם ואהליהם ("יורטות") ממקום־מרעה 
אחד למשנהו. באיזור־הגבול הדרומי של ד,ג' קיים ישוב 
סיני חקלאי. 

רובו של הג׳ נכלל בתחומי הרפובליקה המונגולית העמ¬ 
מית) שוליו הדרומיים־מזרחיים והדרומיים נכללים במחוז 
סינקיאנג ובמחוזות של מונגוליה הפנימית הסינית.—דרכים 
מקאלגאן לאולאן-באטור ולסמיפאלאטינסק חוצים את המד¬ 
בר, והם הקשרים בינו לבין העולם החיצון. 

בג׳ נמצאו הרבה שרידים של ישובים ותרבויות פרהיס- 
טוריים, ומסתבר שלפנים היו התנאים האקלימיים באיזור זה 
נוחים יותר. — הג׳ נחקר ע״י פדז׳ולסקי (ע״ע) במאה ה 19 , 
ע״י טון הליו (ע״ע) בראשית המאהה 20 וע״י אנדרוז בדור 
האחרון. 

, ס 60 1151111 ,. 1 * 1 ; 1935 , 01 *?<£ . 0 ) 1/1 400:1 , . 8 

, 1943 ,■ 51117 <(%) £11 8 0711/0 ,$* 0 ־ 1131 ^ . 0 ■א ; 1937 
, 1944 , 101 ) 0 . 0 ) 7/1 , 011 ח*ז? .?-* 1 ( 031 

8 . 

גובי 1 ( 00131310 ), עיר באומבריה שבאיטליה התיכונה, על 
מורדות הרי-האפנינים! כ 7,500 תושבים. התעשיה: 

משי, מוצרי־צמר, אך בעיקר היא משמשת מרכז חשוב 
לייצור כלי״קררות (מאיוליקה), שבהם נתפרסמה החל מן 
המאה ה 14 . ג׳ עשירה בעתיקות, ביניהם: שרידי תיאטרון 
רומי, ארמוךהקונסולים ( 00115011 141 ) 312220 ? מ 1340 ), 
הקאתדראלה שתחילתה במאה ה 12 , 
והרבה שרידים אחרים מארדיכלות יה״ב. 
מפורסם חג־הפרחים הנערך בג' מדי שנה 
בשנה ב 15 במאי. 

ג׳ בנויה במקומה של איגוביום 
( 111311101 ^ 1 ), שנוסדה עוד לפני ימי הרו¬ 
מאים ושנודעה לה חשיבות במשך כל 
התקופה הקלאסית. לוחות־הנחושת(- 4 ־ 1 ׳ 
34 ת 1 נ 13111241£01 ), שנתגלו בשנת 1444 
ושהם שמורים בארמוךהקונסולים, כתו¬ 
בים בלשון אומברית ובכתב שהוא דומה 
לכתב האטרוטקי? הם מכילים הוראות 
לעריכת טקסים שונים, וחשובים מאד 
מבחינה בלשנית וארכא 1 לוגית. איגוביום 
נחרבה בידי הגותים ב 552 . ביה״ב היתד. 
רפובליקה עצמאית, שבראשה עמדו קונ¬ 
סולים) משנת 1387 ואילך היתה כפופה 


למרותם של דוכסי אורבינו, שבנו בה במאה ה 15 ארמון* 
ב 1624 עבדה, עם הדוכסות כולה, לשלטון האפיפיורים. בג׳ 
נולדו, או פעלו, הציירים אודריזיו, פאלמרוצ׳י וגלי (במאות 
ה 13 — 15 ) והמשורר בוזונה דה ג/ שבביתו נתארח, כפי 
שמספרים, דאנטה. — מלווי־כסף יהודיים נתיישבו בג׳ בסוף 
המאה ה 13 ונמצאו שם עד המאה ה 16 ) כן נשתמרו כמה כ״י 
עבריים שנכתבו שם. כפי הנראה, שהה בג׳ עמנואל הרומי 
(ע״ע) בשעת גירוש היהודים מרומא ב 1321 , ואפשר שבג׳ 
נתיידד עם בוזונה וכתב שם את "מחברת התופת והעדר. 

ב. רוח, הרקע ההיסטורי של מחברות עמנואל וספר אסף, 
444 ־ 458 , תשי״ג)ן ; 1905 ; 0 , 1 *ממ 00112 

י^ 0 ת 38 ^ 010 ,£ ; 1931 , 111 *^ 70 *ס , 11131 

, 1932 ,* 071 ' 11 ** 1 € 510710 10 ^ 71 

גג ר. 

ג׳וביו, 9 אזלז — 10 ׳\ 010 3010 ? — ( 1483 , קומו — 1552 , 
פירנצה), היסטוריון, פיוגראף והומאניסט איטלקי. 

למד מדעי-רוח ועסק זמן־מה ברפואה, ערך מסעות רבים, בא 
במגע עם אנשי־שם והתחיל אוסף עתיקות. אח״כ נשתקע 
ברומא! האפיפיור קלמנס ¥11 מינה אותו ב 1528 להגמון 
של נוצ׳רה ושלח אותו בכמה שליחויות חשובות בשירות 
הכנסיה. לאחר מותו של קלסנס פרש ג׳ לחווילתו בעיר- 
מולדתו, שבה כעס את אספיו היפים. בסוף ימיו עבר 
לפירנצה לפי הזמנת הדוכס קוסימו 1 . — ג׳ היה שאפתן, 
רודף־בצע ונוטר־טינה! אעפ״כ יצאו לו מוניטין בזמנו בשל 
סיגנונו הלאטיני ובשל כתביו ההיסטוריים, החשובים עד 
היום למחקר תולדות הרנסאנס, למרוח לשון־החנופה שהוא 
נוקט לגבי השליטים והתקיפים, המפורסמים שבספריו הם: 
*ח\? 1 x ־ 11131 1$ ז 0 ק 1 מ $11114 1110 ־ 915101131 " (דברי ימי־דורו 
ב 45 ספרים, על השנים 1494 — 1547 )! 1 ת 11 • 01 ז 1 ׳\ 3 ! £10£ " 
"סז 10 ־ 11111511 (שבחי אנשי־שם, ב 7 כרכים). 

. 1928 ,. 0 .? 1/1 8 ) 011111 ) 8 ) 11071 08 קס'£ , 111 *זגא 

נדננינד, ז׳ 1 זף־אךת יי, ר 1 ןן לה— 11111,001014 !!^ 11 ק 0$4 ! 

001310430 14 )— ( 1816 — 1882 ), סופר וחוקר צרפתי. 
ממשפחח רמת־יחס, חונך ברוח קאתולית ומלוכנית, וכל 
ימיו נצטער שנולד ב 14 ביולי — יום נפילת הבאסטיליה. 
נתמחה בשפות-המזרח, ומ 1844 התחיל עוסק בספרות: חיבו¬ 
ריו כוללים דומאני־אבירים, שירים, טראגדיות היסטוריות, 


נוניז: העיר חעתיעה עם ארסח ריזונסיריס 









293 


גובינו, ז׳וזף־ארתיר, רוזן דה— גוכלן 


294 


סיפורים בחרוזים, מאמרי־ ביקורת ועוד. — ב 1849 נתמנה 
לראש־לשכתו של שר־החוץ. ההיסטוריון טוקויל (ע״ע ); מאז 
לא עזב את השירות הדיפלומאסי ושירת את ארצו השלושים 
שנה — גם בתקופות הקיסרות והרפובליקה — בנאמנות, 
אעפ״י שנמנה על המלוכנים, תחילה פעל בשגרירויות צר¬ 
פתיות בבירות שונות באירופה המרכזית. ב 1854 הועבר 
לטהראן! בימי שהותו שם (עד 1858 ), שהפכה לו לחוויה 
עמוקה, התחיל אוסף חפצי-אכד 
נות עתיקים בעזרת הרב של 
קהילת חמדאן ומוכרי־עתיקות 
יהודים. לאחר שמילא שליחות 
בניו־פאונדלבד חזר לפרס כציר 
( 1862 — 1864 ), אחר־כך נתמנה 
לראש המשלחת הצרפתית בא¬ 
תונה (עד 1868 ) ובריו־דה־ז׳א־ 
נירו(עד 1870 )! שם נתיידד עם 
הקיסר דום פדרו (ע״ע). מ 1872 
עד 1877 שימש ציר בסטוקהולם. 
וב 1877 הוצא לפנסיה. בשל רגזו 
על כך בילה את שנותיו האחרונות עפ״ר בחו״ל, ביהוד 
ברומא, ומת בטורינו. 

בחייו לא עוררו ספריו הד בצרפת, אולם ידידותו עם 
ריכרד וגנר (ע״ע) הביאה לידי פירסומו בגרמניה. שם 
נוסדה ב 1894 "אגודת־ג׳", שנהגה פולחן ממש באישיותו 
וברעיונותיו. דרך גרמניה חדרה השפעתו גם לצרפת, תחילה 
ע״י ייסוד "ארכיון-ג׳״בםפריית-שסראםבורג,ואח״כ בעקבות 
הפצת תורות־הגזע. אולם היום נודעת לו חשיבות לא בתור 
חוקר והוגה־דעות (חוץ מבחוגים של שוחרי המשטר האוטר 
קראטי), אלא בתור סופר מעולה. 

ספרו העיקרי הוא - 30:51111 ־ 1 30$ £31116 ^מ 1 ׳ 1 זט £553.15 
131005 ״ (״מסה על אי־שוויוגם של גזעי־חאדם״, 1853 — 
1855 ), שבו מרצה ג׳ על תולדות־התרבויות על יסוד המשפט 
הקדום, שהגורם הגזעי הוא הפעיל, החיובי והיציב שבכל 
גורמי־התרבותוהגזע האציל והמוכשר ביותר, שעליו מושתת 
המשטר המדיני האידיאלי — המלוכה הפאודאלית הוא 
לדעתו ה״ארי", וביחוד הגרמני או הצפוני ( 0 ג 1 ף 31 ז 0 מ), 
שהוא מיוצג אף ע״י אוכלוסי צרפת הצפונית, אך לא ע״י 
הגרמנים עצמם, שסהרת־גזעם נפגמה בשל התערבותם עם 
הסלאווים. לאסונה של האנושות נוטים בני הגזעים האצילים, 
וביחוד ה״אריים", לשאת להם נשים מבנות גזעים נחותי־ 
דרגה! ע״י כך מתערערת ההיירארכיה הגזעית, ובסופו של 
דבר בא הקץ למלכות ומשתלטת הדמוקראטיה, משטרם של 
נחותי־הגזע, הכובל את חירותם של בני־המלכים ומשווה 
את הגדולים לקטנים לרעתם של אלו ושל אלו. שנאתו של 
ג׳ לדמוקראטיה באה לידי ביטוי חריף עוד יותר בספרו 
¥3111 0110 י טן> 0100 110 {> 11 < 1 ג\ק £0 סדתסג^ס:?' 1-3 ("הרפובליקה 
השלישית ומה ערכה״), שהופיע רק לאחר מותו ( 1907 ). — 
תורת ג׳ נחשבת לאחת מאבני־היסוד של הגזענות החדישה 
(תלמידו המובהק היה ה. סט. צ׳מברלין [ע״ע!). אולם, 
בניגוד לנאצים היתה תפיסתו ההיסטורית פסימית, משום 
שלא ראה בעולם בהווה אף גזע אחד ששמר על טהרתו. הוא 
אף התייחס באהדה ובכבוד ליהודים, שלדעתו הם, אמנם, בני 
גזע לבן ממדרגה שניה, אלא שהצליחו יותר מאחרים לגדור 
עצמם מתערובת־הדם! בין ידידיו הקרובים היה הפילוסוף 


היהודי אדולף פרנק(ע״ע). ברומאן שלו 1613305 ? 1-0$ ("בנות• 
כימה״, 1874 ) החליף ג׳ את תורת האצילות הגזעית בתורת 
האצילות האישית של "בני־מלכים", הנבדלים בעדינות־טעמם 
ובגאון־לבם מהמון "הכסילים", "הלצים" ו״ו־,פראים". בספרו 
30500033015 303 30 01 1 ־ 31 ן־־ 0031 ' 3 11510100 ? ("תולדות 
אוטאר-יארל וצאצאיו״, 1879 ), שבו מעלה ג׳ בלמדנות רבה 
ובדמיון עשיר את שלשלת־יהוסו עד לשודד-ים נורווגי 
קדמון׳ בנו של האל אודיו, — מתקשר סוד האצילות ביחוסי- 
משפחה. — במחקריו המזרחניים, על כתבי־היתדות ועל 
תולדות הפרסים, סוטה ג׳ לא-פעם סדרך־ההיגיון לשבילי 
הזיות אגדיות ומאגיות, שהופרכו ע״י המומחים. אולם ערכם 
של ספרו 310 ^־ 1 3305 11105 ק 1111050 ק 105 01 £0321005 £08 
00011-310 ("הדתות ושיטות־הפילוסופיה באסיה המרכזית") 
ושל יומני מסעותיו באסיה עומד בעינו עד היום. כמפעל 
מזרחני מיוחד במינו יצויין תרגומו לפרסית של 3 זט 1500 ס 
36111030 ״ 3013 של דקארט. 

בסוף ימיו פירסם ג׳ קבצי יצירות אמנותיות, מהן "הגו¬ 
בלות האמיתיות״ ( 1876 )" הנהדרות וגולת־הפותרת של יציר* 
תו — אוסף המערכונים ההיסטוריים £0031553000 £3 
(״הרנסאנס״, 1877 ), המעלה את עולמם הרוחני והחברתי 
ואת הפסיכולוגיה של אנשי הרנסאנם ואח דמויות אישיה 
הגדולים — סאוונארולה, האפיפיורים אלכסנדר בורג׳ה ויול־ 
יום 11 , צ׳זארה בורג׳ה, מאכיאוולי, מיכלאנג׳לו ואחרים 
(ספר זה יצא בעברית בתרגום י. שטיינברג, תרצ״ב-תרצ״ג). 

!. 80 0., (305((0115 01)015}!, 1937; £. /. -1. 01-11( 

000 1010 101x0 15011 1110 )¥(1(:, 1902; £. 50111^1-0, 15; 

, 115 }'<;> 005010 
- 01 !!£ .ז? ; 1905 ,. 0 ) 3 ) 0011 ) 30 5 ) 1311 /ק 50 ק 11105 010 70 

1101), 51X131(0 1111(5 0., £51111) 5(10(5 8(3(1111111)1 (. 3 1^15- 

; 1910 ,\ 5 )!>! 0 ) £055 0/5 ,חח!; 111 ־זו{:) 5 ״ 1 ; 1906 , 111111 ) 05 ) 5 
) 1 ) 7 . 0 ; 1913/16 ,. 860 . 2 ,) 1111 ( 50 ^ 810 ) 10 ) , 0 ,. 111 

71((, 051( 003 10(111(0(( 0( £01401 0., 1913; 14, 1-3080, 

15( (0X111( 3( 1924 ,) 11 ( 51111 ) 1 ) ) 11 ( 11 (^ 50 ^ 710 ) ) 31153 ,.ס ; 

0. $0111201 ג 44 ! 0 .א . 11 . 31 ; 1927 ,) 11 ( 05 > 10 !!() 50 1 ) . 7 ) , 5 מ 1 ק , 

7/1( 151(505 6110 ) 801.30-0 .! ; 1929 ,. 0 ) 3 7 01105 ) /ס ץ , 

<20055( 35113(! !05 0., 1930; 1. 14. £.01930 ; 0 ,) 0 ס 18 ? 1 ־ 0 ־ 1 נ ; 

11. \^' ,. 11, 0 >! 0 ז 51 . 11 ; 1933 ,. 0 ס! 11100 ) 011111-011, 10150311 3 זג 
- 0001 ") . 0 , 1 ) 101130 [ 8001310 ; £5151 1935 . 50015 ) 5 ) 3 ס! 

5 ) 3 ) 1 (קס 1105 ו) 8 70 , 15 זנ 11 ד 031 . 3 ; 1936 ,("סזססז 80 !הסחאבק 
50((! 311 00701( 3( 0., 1936. 

. מ. ק 

גו$לן ( 110 * 801 ), שטיה רקום בצורה אמנותית, הכולל 
באריגתו תמונה צבעונית ומשמש כיסוי לשטחי־קיר. 

הג׳ נקרא על־שם משפחת צבעים, שבבית־המלאכה שלהם 
בפאריס נעשו שטיחים ע״י אורגים שבאו מפלאנדריה ביזמתו 
של אגרי זוו. לואי 6 ו £1 הפך את בית־המלאכה הזה למוסד 
ממשלתי! השם ג׳ נשתמר גם לאחר שהועבר בית־המלאכה 
למקום אחר, והוא מסמן היום רפרודוקציה של תמונות 
באריגה (וע״ע שטיח! טפיסריה). 
מנהלו הראשון של "בית־המלאכה המלכותי לרהיטים 
.(01133051*11:00) בשביל הכתר״ היה הצייר שארל לברן 
במאה ה 18 עבדו במוסד ציירים י'מפורסמים, כמו בושה 
(: 3000110 ), דטרואה (׳( 001:0 ), אודרי (ץז 0113 ). בימי 
המהפכה הצרפתית שותקה העבודה בג׳, אולם היא חודשה 
ע״י נאפוליון ב 1804 , והיא נמשכת ברציפות עד היום, תוך 
שינויים מתחלפים בהדגשת האופי הד־קוראטיווי או האמנותי 

של המלאכה. 

משתמשים בג׳ בטכניקודהנול, שבה תוטי־השרשרת או 




293 


גזכלן—ג׳וכרמי, וינצ׳נצו 


296 


עומדים ( 113111011550 ) או מאוזנים ( 11550 83550 ). בטכניקת 
הנול העומד נמצא הפועל מאחורי השרשרת, שבד. מצויירת 
תמונת השטיח בקווי־הקף, ומסתכל במשך עבודתו במראה! 
ואילו בטכניקת ה״סאוונדי' ( 0 !־ 10 זח 53¥0 ) — שהיא מיושנת 
כיום — היה הפועל עומד לפני השרשרת. 

, 151*11*1 4*1 001x11115 ק 13 1 * 4 131 * 0 *£ 1 ו>/£ , 115 גחז? . 1 ׳? 

1 * 4 ** 101 \ * 1 ,טנזחחנ( . 0 זז 1.111550 :>,א .! : 1904-1923 

001x11111, 1938. 

ג'*?{ , ך' 3 א 1 ל 1 — 3010 ? 11 ) 1 מח 3 ׳\ 010 — ( 1403 — 
1482 ), צייר איטלקי מאסכולת סיאנה! כנראה 
תלמידו של פאולו ך ג׳ובני פי ומושפע מן ססטה (ע״ע). 
מייחסים לו מספר גדול של תמונות מצויירות על גבי עץ, 
עפ״ר קטנות, שהן מפוזרות במוזיאונים ובאספים פרטיים 
על פני כל העולם. ביהוד באה״ב. ככל בני־דורו בסיאנד. 
עריץ קשור ג , במסורת הגותית של המאה הקודמת, וכן היה 
מושפע מן הציור הביזאנטי המאנירסיטי של זמנו: אך רוח 
המאה ה 15 ניכרת באמנותו בשמחת־הסיסור שלו. ערכן 
המיוחד של תמונותיו הוא במיזוג בין הדקוראטיווי ובין 
הדמיוני. 

5 ך'ה — בת 43 א 1 הח 3 עס 01 — ( 1470 [ז], גרמ¬ 
ניה — 111530 ], איטליה), חצרן ומוסיקאי, יהודי 
מומר. שמו העברי אינו ידוע. לאחר שנשתקע בפירנצה המ־ר 
את דתו ונקרא על שסו של הקארדינאל ג׳ובאני דה מדיצ׳י. 
ב 1492 נידון למיתה בעוון רצח, אולם ברח מפירנצה, נכנם 
לשירותו של הקארדינאל דה מדיצ׳י ברומא ונתפרסם כמנגן 
על נבל. והמשיך בתפקידו אף לאחר שהוכתר הקארדינאל 
לאפיפיור בשם לאו צ! באותם הימים זכה ג׳ לתואר רוזן 
דד, ורוקיו ( 0 ;ו 0001 זז ־ ז\). אח״כ שירת גם את האפיפיור 
קלמנם חזו וכן את הדוג׳ה של ויניציה, את דוכסי מנטובה 
ואורבינו ואחרים. חיבר כמה יצירות מוסיקאליות, שמקצתן 
זכו לפירסום ולשבח! אע״פ שהיה מומר, מזכירים אותו 
לעתים קרובות בשם ״ג' מ׳ היהודי״. — גם בנו קמילו 
היה מוסיקאי בשירות האפיפיור. 

, 281 , 1114x0 ס! ** 130 ! 03 * 8 ■ 1 * 4 11/1111 >! * 01 ,ז 1 >־זגז 141 :>־ו! 1 מ - 1 
עברית נחרג־ י. שטיינברג): תרבות הרנסנס באיטליה.) 1930 
1 * 4 נ 1 * ' 11 * 0 *: 0 * 411 ס 1 * 1 ( 01 011 .סזט-יי^ס . 11 .( 292 , תשיט 
1918 , 192/3 , 010 * 110 * 1001 ^ 

נ׳|יבך? 1 יי, ףנצ׳נצו — ״■! 01080 70 ח־ 0 ח!ז\ — ( 1£01 , 
טורינו— 1852 , פאריס), פילוסוף ומדינאי איטלקי. 

בן למשפחה עניה, נתייתם מאביו בילדותו וקיבל את חינוכו 
במ׳סד-כמרים בתמיכתה של אתת האצילות הצדקניות 
שבעירו. בהשפעתה ובהשפעת מחנכיו פנה—על אף היסוסיו 
המרובים — לכנסיה, הוסמך ב 1523 כדוקטור לתאולוגיה 
וב 825 ! ככומר. עד 1833 הורה והרצה בס וסרות־חינוך גבוהים 
בטורינו והתפרסם בשל חריפותו המחשבתית וד,פולמוסית, 
אך בעיקר בשל התקרבותו לתנועת עצמאותה הלאומית של 
איטליה ומנהיגותו בה. בשנת 1830 נתחבר לאחת מאגודות־ 
המחתרת הלאומיוח־מהפכניות! ב 1833 נתפס לרשות וגלה 
מרצונו לצרפת, ואח״ב לבלגיה. בבריסל השתקע עד 1848 
כמרצה לפילוסופיה ותורת־ההגיון במוסד חינוכי פרטי, ומשם 
ניהל וכיוון את פעולתם המדינית והמחשבתית של הפאטריו* 
טים האיטלקים. תנועת התחיה האיטלקית ראתה בג׳ את 
ה״חוזה" והיוזם העיקרי של איחודה ושיחרורד, של המולדת. 



וינצ׳נדו נ׳ינרסי 

ע 

ופירסומו עלה אפילו על זד, של מאציני. עם ההתקוממות 
הלאומית ב 1848 עזב ג׳ את גלותו, חזר לאיטליה על מגת 
להגשים את תכניותיו, נתקבל בכל מקום בתשואות והפגנות־ 
אהדה ונתמנה לראש־הממשלה במסלכת־סארדיניה! אך לאחר 
המפלה הצבאית וד,כשלון המדיני של 1849 התפטר מתפקידו. 
המלך ויקטור עמנואל (ע״ע) מינהו כציר בצרבת, אולם ג׳ 
עזב גם את התפקיד הזה בשל חילוקי־דעות עם ממשלתו. 
את ימיו האחרונים הקדיש למחקרים בסיבות הכשלון של 
תנועת 1848/9 . 

ג' התחיל את דרכו הפוליטית כרפובליקני, אולם לאחר 
התפתחות רעיונית מעמיקה עבר לעמדה מתונה ופשרנית, 
להכנית של רפורמות הדרגתיות במסגרת של מל כה קונסטי¬ 
טוציונית. לפתרון בעיית איטליה הציע פךראציה של כל 
מדינותיה, שבראשה יעמוד האפיפיור כמנהיג רוחני ומדיני 
ושתפקידה הראשון יהיה שיחדור איטליה מעול אוסטריה. 
הוא קיווה, שזזפדראציה האיטלקית תשמש דוגמה למערכת 
פדדאציות דומות של כל מדינות אירופה ושממנה תצא 
הדרכה רוחנית לעולם ע״י האפיפיור כסמל "התרבות הנוצ¬ 
רית האוניוורסאלית". ג , נעשה מחוללה של התנועה ה״נאו־ 
גולפית", שדגלה בנצרות ליבראלית ופרוגרסיווית, ברפורמות 
של המוסדות הכנסייתיים והתאמת הערכים הדתיים לרוח הזמן 
החדש, יחד עם עמדה מהפכנית בבעיות־החברה. רעיונות 
אלה סללו את הדרך למוררניזם (ע״ע) הקאתולי של שלהי 
המאה ה 19 ולתנועות ה״דמו־גוצריות" של ימינו! אולם הם 
הביאו את ג׳ לפולמוסים קשים עם הכמורה השמרנית, ביתור 
עם הישועים. 

ג׳ היה גדול הפילוסופים האיטלקים של המאה ה 19 . הוא 
ביקר את כל הפילוסופיה החדשה מדקארט עד קאבט כתורות 
"כסיס׳לוגיות", שטעותן המשותפת היא ביסוס תורת*ההכרה 
על יסודות סוביקטיוויים: העברת הנחות-היסוד של הפילו¬ 
סופיה מן המושא (ההכרחי והמוחלט) אל הנושא (המקרי 


גו׳בלן צרפתי מ 1562 , שמתאר קטע מ״עלילת ארתמיסיה" של גיקולאס אואל ( 1 ־ 011 ^) 
לפי ציור של קארו׳ן ולראמבר 


!?אנציקלופדיה העברית 





297 


ג׳ וכרמי, וינצ׳נצו—גוג ומגוג 


298 


והיחסי). וכתוצאה מזה — מסקנות של ספקנות בתורת- 
ההכרה ושל תועלתיות בתורודהמוסר. כנגד תורות אלו שאף 
ג' לביסוס הפילוסופיה על האונטולוגיה — על מערכת 
המושגים השכליים והנצחיים, על "ההוויה"( 0550 ), ולא על 
מערכת העצמים הקיימים ( 13113 ) 00 ) 0x15 ). למעלה ממערכת 
העצמים השכליים עומדת "אידיאה" עליונה, שהיא ה״מביעזד 
כל דבר קיים( 005 ) 0x15 ) : כל הנמצאים מקבלים ממנה את 
מהותם ( 5500113 ?) ונובעים מסנה. ג׳ התכוון ליצור סינתזה 
בין המחשבה החדישה ובין התאולוגיה הנוצרית. זו האחרונה 
סיפקה לג׳ את הפתרון לבעיית היחס שבין ה״אידיאה" העליו¬ 
נה והעצמים הפרטיים הקיימים: ה״בריאה" היא המגשרת 
בין הנושא והמושא, ופעולתה הדינאמית היא מעץ "הסינתזה 
האכרלרית" של קנט (ע״ע). "ההוויה בוראת את הקיים" 
< 0 )מ 0 ) £515 ' 1 3 ?״ 0 ״ז?/ 1 ) - זוהי "הנוסחה האידיאלית" 
( 10310 ) 0111131 * 0 ?) של פעולת "הבריאה", ובה ג׳ מבחין שני 
מחזורים: האחד — ה״בריאה", מעין ירידה של ה״הוויה"" 
המקיימת בפעולה זו את העצמים ונותנת להם מציאות בכוח 
יחסם אליה! השני—הפעילות והשאיפה של הקיימים לקראת 
ה״הוויה", והוא מתבטא בנטייתם של בל הקיימים לשלמות, 
בשאיפה הנפשית אל "היפה, הטוב והאמיתי" ז. א. בנטיה 
של הנבראים לחזור ולהתאחות עם ההוויה. שגי המחזורים 
הם ה״קצב הנצחי של המציאות". ג׳ רואה את האדם 
כמציאות ״קיימת״( 13115 * 0x15100 ) ; בו טבוע מראש יסוד שכלי 
( 115 ) 101111 ), שפעם בפעם משתתף ומזדהה עם ה״הוויוד 
(בדלמה לתורת־ההכרה של מלברנש [ע״ע]). 

על אף עמדתו הד(גמאטיחדנוצרית הביא ג׳ לפוריות 
מחשבתית גדולה באיטליה, ובבניין השקפתו הפילוסופית 
פתח את הדרך לפני האסכולה האידיאליסטית והנאו־הגלינית 
של קרוצ׳ה (ע״ע) ושל ג׳נטילה (ע״ע). 

מספריו: 310 * 30310 * 507 101 > 13 * 700 (תורת מה שלמעלה 
מן הטבע), 1838 ! 13 ) 11050 ? 3113 011021000 * 101 (מבוא לפי־ 
לוסופיה), 1840 ( 311301 ) 1 11 § 10 > 011/110 0 310 * 010 101310 *? 001 
(על יתרונם המוסרי והאזרחי של בני־איטליה), 0111543 ס 
3113 ) 1 ?) 017110 0 ) 000 * 10073 ? (על התחדשותה האזרחית של 

איטליה), 1851 ! 010813 ) 0 *? (מדע־היסוד), 1857 . 

/ .£ ז ו 1 ח 0 . 7 > : 1927 ,. 7 > . 7 ז ! 51 // , 3 ** 511 . 0 

, 0 ש 1 > 0 חז 0 ; 1930 .. 7 > .!י^ 1 ? 0 ו 311 ק ז : 1928 ,ס 1 ת* 1 ת£ז 50 '# /״>/> 

, 1 ) 5 : 1932 , 011080 ) ! 0 ! 1 ז?חז;$ז 150 \! וחס/*! 0 * 1 € ">־ז־[ 7 ין */ 

״ 0 ,1948 , $50 0111 י״ 1 , 1941 , 0 ^ 0111 <^ 1 ) 511 8 ? ? ,.ס 

י. ב. ם. 

(׳( 13 ' (!!־־^/^), עבד אלרוזמן אבן עמר אלי, סופר 
ערבי במחצית הראשונה של המאה ה 13 , שחי 
בסוריה ובאבטוליה. ג׳ התפרסם בשל ספרו אלמח׳תאר פי 
כשף אלאסראר והחד אלאסתאר ("מבחר בגילוי הסודות 
וקריעת המסבים"), שבו פירסם את שיטות הזייפנים ואוזזזי־ 
העיניים בכל מיני שטחים של המסחר והמעשה, כגון זיוף 
מרגליות, אבנים יקרות ומתכות יקרות, רפ־אות כהבות, וכד׳. 
פרק מיוחד מוקדש לזיופי היהודים, שזכה לדיון מיוחד ע״י 
מ. שטיינשניידר. הספר נדפס כמה פעמים, וחלקים שונים 
תורגמו לגרמנית. 

-סל) *״£ %0 <ד> 8 .יזמגזזז*ומ 1 )\\ .£ : 910 . 1 5 . 407 ,) ..ז*,ל* 

. 4 ? - 1911 . 206-232 .*ואא , 4 ־)*מי)**ז׳)**זז/ 3 ^ * 170 4/0 *׳ 4 ־* 
. 1877 , 188-191 ,זוו 11 מ:ע) . 01 ק 6 , 11 ./ 80 ,* 300 6 חו! 50 חוס) 8 

בדג ומזני נזכרים ביחד לראשונה ביחד לח—לט, בחז(ן 
אחרית־הימים (ע״ע), שבו מתאר הנביא את מלחמת 
ה׳ ב״ג(ג ארץ המגיג נשיא ראש משר ותבל". אחרי שישראל 

י * •• \ ז 


יקובץ מארצות־פיזוריו וישב לבטח בארצו, יבוא ג׳ עם עמים 
רבים מידכתייצפון ויעלה על ישראל לשלול שלל ולבוז בז. 
ה׳ עצמו יצא למלחמה נגד ג , וישפוט אותו "בדבר ובדם 
ובגשם שוטף", ושמו של ה׳ יתגדל ויתקדש לעיני גויים 
רבים. ג׳ יפול על אדמודישראל, מקום־קברו ייקרא "גיא 
המון ג׳", ויושבי-ישראל יבערו אש שבע שנים בנשק־האויב. 

מכיוון שברשימת בני־־נת (ברא׳ י, ב) נזכר מגוג כאחיהם 
של גומר ומדי, נוטים אחדים מהחוקרים לזרות את ג׳ עם 
גיגם (ע״ע)', הוא גוגו, מלכם של חלודים, ואת מג 1 ג — עם 
ארצו, היינו לוד. זיהוי זה מתקבל יותר על הדעת משאר 
ההשערות שהועלו, אולם אף הוא אינו משנה במאומה מטיבו 
הסמלי של השם ג׳ ומאפיו המיוחד של תזון־יחזקאל הכרוך בד. 
ג׳ ועמיו אינם אויבים היסטוריים של ישראל, כמו בבל ואשור, 
שנשלהו להעניש את העם בגלל חטאם. העם הצפוני יבוא 
רק מתוך תאוות־חמס ומתוך מזימה להרוס את מלכות־השלום. 
אמנם מוטיווים שונים בחזון-יחזקאל משותפים גם לנביאים 
אחרים, שניבאו על עם שיעלה מן הצפון לצור על ירושלים 
באחרית־הימים, אבל יחזקאל, שניבא אחרי החורבן, קבע את 
זמנה של המלחמה האחרונה אחרי קיבוץ־גלויות ובניץ־ 
ירושלים. 

בתדגום־השבעים מופיע השם ג׳ עוד בשני מקומות, שאין 
לו זכר בחם בנוסח העברי: במד׳ כד, ז—"וירם מגוג(במקום 
מאגג) מלכו ותנשא מלכותו״; עמוס ז, א — "והנה לקש אחד 
גוג המלך״(במקום: אחר גזי המלך). יש בשינויי־נוסח אלה 
הוכחה לקדמותו של הקשר בין מלחמח־ג' והופעתו של 
המשיח. תיאורי המלחמה הגדולה נגד צבאות־הגויים, הק(- 
דמת לימזת־המשיח, תופסים מקום חשוב בסכרים החיצונים 
(חנוך, נ״ו, ה׳ו עזרא הרביעי, י״ג, ה', ועוד ז וע״ע אחרית־ 
הימים), אבל השמות גו״מ אינם מופיעים בהם, פרס לחזון 
הסיבילה העברית (ג׳, 319 , 512 ), וגם בה דק ככינוי לארץ 
בין נהרות־כוש, ארץ הרוו־ה דם, שגורל מר צפוי לה ולעמים 
אחדים. באגדת חז״ל נתייחדו השמות גו״מ לאויב האסכאט(־ 
לוגי של ישראל באתרית־הימים, אבל תיאורו של האויב 
ושל מלחמתו, זמנה ותכליתה, שונים בהרבה מהנאמר ביחז¬ 
קאל. ביחזקאל ג׳ הוא מלכה של מג,'ג! באגדה גו״מ הם שני 
שמות מקבילים של עם אחד. עוד לפני יחזקאל ראה משה 
את ג׳ וכל המונו עולים על ישראל ונופלים בבקעת־יריהו 
(מכיל׳ בשלח פ״ב, הוצ׳ הורביץ־רבין, ע׳ 185 ), וגם אלדד 
ומידד נתבבאו על עסקי גו״מ (סנה׳ י״ז, א׳). גם האגדה 
מחזיקה ברעיון, שמלחמת גו״מ היא בעיקר מלחמה נגד ה׳, 
ובל פרק ב׳ בתהלים נדרש עליה (ע״ז, ג׳, ב׳ ז תנח׳ נח, י״ח 1 
פסידר״ב, ע״ם, ע״א); אלהים עצמו יילחם באויב זה. הירידה 
האחרונה שב״עשר הירידות שירדה שכינה על העולם" תהא 
בימי גו״מ (אבדר״ג, נו״א, פל״ד, ע' 102 ). לדעת ר׳ עקיבא 
יימשך משפטו של ג׳ שנים־עשר חודש (עד׳, פ״ב. י׳)! אבל 
משפס זה יביא פורענות גדולה על ישראל, שתשכיח את כל 
הצרות הראשונות (תוס׳ ברב , , א/ י״א), ור׳ אליעזר בן 
הורקנוס מצרף אותה לחבלו על משית וליום הדיו הגדול 
(סביל/ בשלח פ״ד, ע׳ 169 ! שבת קי״ח, ע״א), אלא שהוא 
רואה אפשרות של הצלה מפורענויות אלו בשמירת השבח. 
מלחמת גו״מ תהיה המלחמה האחרונה, שאין אחריה שיעבוד, 
והיא קודמת לימות־המשיח (ספרי במד׳, פיסקא ע״ו, דב׳ 
סיסקא שמ״ג 1 כנה׳ צ״ז, ב׳). בתרגומים המאוחדים מייחסים 
גם למשיח תפקיד פעיל במלחמה ז 1 . גו״מ וחילותיו יעלו 
לירושלים ויפלו בידי המלך המשיח, אבל קיבת הגלויות — 



299 


גוג ומגוג—גוגול, ניקולי וסיליויץ׳ 


300 


בניגוד לנאמר ביחזקאל—יבוא רק אחרי הניצחון(תרג׳ ידו׳ 
במד׳ יא, בו? תר׳ שה״ש ח, ד). מעין פשרה בקביעת זמנה 
של מלחמת גו״מ נמצאת בדברי התרגום, שביודישראל עתיד 
לנצח את ג׳ וסיעתו ע״י משיח בן אפרים (ת״י שמות מ׳, 
י״א). בחזון יוחנן שב״ברית החדשה" (פרק כ׳) מלחמת 
גו״מ היא אחרי התחיה הראשונה ככלות אלף שנים, ובספר 
אליהו (מדרשי גאולה [ע״י י, אבן־שמואל], מהדורה ב׳, 
תשי״ד, ע׳ 46 ) גו״מ באים אחרי ימות־המשיח ולפני יום־ 
הדין האחרון. 

מן המקורות התב״כיים וממסורת־חז״ל עברו הסיפורים 
על הופעתם של גו״מ באחרי ת־הימים לעולמם הרוחני של 
אבות־הכנסיה הנוצריים. בימי נדודי־העמים היו נוהגים 
בדרך־כלל לזהות את הגותים עם גו״מ. מסורת נוצרית עתיקה 
זיהתה את גו״מ גם עם העמים הפראיים, אשר אלכסנדר 
מוקדון סגר אותם בדלתי-ברזל על־יד הים הכספי ושעתידים 
להתפרץ באחרית־הימים. בימי כיבושי האיסלאם זיהו הנוצי 
רים את תיאת־המוסלמים עם גו״מ. 

יחזקאל קדפסן, תולדות האמונה הישראלית, ג׳, 583-578 , 

תשי״ד! יוסף קלחגר, הרעיון המשיחי בישראל, תש״יו 

, 150 -ר> 1 ! ׳י: ;!,י׳;/;׳'.׳.,;/ ]■״/ ? 01 , 37012 . 8 

. 1934 

א. א. א. 

גו״מ באיסלאם, בקוראן (סודות י״ח, כ״א) מופיעים 
גו״מ בשם י א ג׳ ו ג׳ ו מ א ג׳ ו ג׳. מסופר, שאלכסנדר הקים 
סכר חזק למניעת התנפלות גו״מ על העמים שנמצאו 
בחסותו. סכר זה נזכר גם בנוסח הסורי של רומאן־אלכסגדר. 
מן החוקרים יש שמזהים אותו עם החומה הסינית, ויש 
שרואים בו את "שעריהברזל" (ג€!ח 3 נ!ו.^ בזזסק) במעבר־ 
דדבגד בקאווקאז, הנזכר על־ידי הסופרים הקדמונים. לפי 
המסורת האיסלאמית נשארים גו״מ מאחורי הסכר, אולם הם 
עתידים לפרח אותו באחרית־הימים ולהציף את הארצות 
עד שיושמדו(וע״ע אחרית־הימים, עמ' 467 ). — הגאוגראפים 
הערביים מזהים את גו״מ עם הסקיתים או עם עמים אחרים 
שנתיישבו אח״כ במקומותיהם של אלה. 

גזגה, אזקטוין — ג 8 כ־ 0 ״ 2 ״ 3 ז 00 — ( 1884 — 1938 ), 

משורר ומדינאי רומני, בן לכומר כפרי בטראנ- 
סילוואניה ההונגארית, היה פעיל מצעירותו בתנועה הרומנית 
הלאומית האיו־דנטיסטיח. אחרי שהוטל עליו עונש־מאסר ע״י 
השלטונות ההונגאדיים, היגר ב 1905 למדינת רומניה! שם 
פירסם שירים מלאים התלהבות לאומית, שבהם נתן ביטוי 
לסבלותיהם ולשאיפותיהם של הרומנים הנתונים לשיעבוד 
זר בטדאנסילוואניה. בשנות מלחמת־העולם 1 פעל ג׳ למען 
הצטרפותה של רומניה למלחמה במעצמות־המרכז. אחרי 
שנוצרה רומניה רבתי צידד ג׳ תחילה בשמירה על זכרותיהם 
של המיעוטים במדינה, אך במשך הזמן נעשה לאומני תוקפני. 
זסן־מה היה שר בממשלת אורסקו(ע״ע), וב 1921 יסד מפלגה 
מיוחדת, אשר התמזגה, בעלות כ 1 כבו של היטלר,עם המפלגה 
של א. ק. קוזה, מנהיג שובאי־ד,יהודים, והיתה ל״מפלגה 
הנוצרית־הלאומית״ ( 1935 ). בדצמבר 1937 נחל "משמר־ 
הברזל" הפאשיסטי־נאצי, שמפלגת קוזה־ג׳ היתד. קרובה לו, 
ניצחון גדול בבחירות! מאחר שג׳ נשאר דבק בעקרונות 
הפארלאמנטאריזם, הטיל עליו המלך קאר 1 ל 11 להרכיב 
טמשלה. מפעולותיו הראשונות של ג׳ בשלטון היתה,רוויזיה" 
של זכות־האזרחות של היהודים, שמשמעותה היתד, שלילת 


זכות־האזרחוח וכל זכות לעבודה מ 36% של יהודי רומניה, 
יחד עם הטלת סס מיוחד עליהם. הגזירות האלו גרסו נזק רב 
לתיי־הכלכלד, של רומניה ולא נתקבלו על דעתן של המעצמות 
הגדולות, ולכן פוטר ג' מתפקידו אחרי חדשיים, וכעבור זמן 
מועט מת מיתה חטופה. 

,) 1 ז 070 ק 1 ז 11111 ס 0 5 ס 4 ן״ 0 ? 7 711114711 )/ 1 ^ 1 11101-111 , 5500 ס 71  ) 1 ^) 1  11068 ל!ןק 48 .ת.}־! ; 1 \ , 1,111 מ 1 וא 46 וזזו , 00 
סץק 3 ג 0 ו 1 ק 8 ח 0 זסא:) 188 ..ס־ 1 ס־ 1 >זק 046 ,!!!!:יו 
. 7 . 0 ; 1856 — 1855 ,ז 8 קץז 3 ק 6 זמה■ 0408 

0163 ן* 0 ) 31 * 3 0 ־ 1081 * ממנןס־דסז׳! , £14831406 

- £1318 ,א 0 קח 1116 . 14 . 8 ; 1890 , 4 ן 16 ז. 0 זו\ז 0 
— 1892 ,מהסזסח מח(]) 3 קז 0 א 6 זיהג זג 1 דג 3 ״ק 
,זק 40 מ .ח , 8 !! 4 ז 4068 ו>!< 6 נ] 16 \ . 0 .)/ ; 1893 
,ח , 5 !ז->! 080 אז!^ץ^־ 0 ^ 1 ןאןן 060 . 1 ־ 1 ; 1995 

-זזח' 1 . 8 ; 1915 ,." 1 ז זוו 1 א 0 מ 8 קז 15 .ז 0 > 1 .!־ 1 ; 1910 
״)״פ ! 1 * . 0 .״ 0 ״יס. 1 ה* 2 .׳ו .ע ; 1924 ,.ק, 0 ץ״ח 
, ,; 21 ) 801110 ׳,() , 8 ; 1932 , 01., 1X1 [וו 1 י 1 . 1 .■ו 11 :>;י 7.1 ) 

.׳צ /י ; 1941 , 1 ^ 1011 ( 00110 11114 . 0 , 11 -11-111 ז;ב> .ס ; 1932 

. 1942 .. 0 , 140¥ נא 1 ^א 
א. את. — י. 6 . 



305 


נ׳ו־ג׳ינזםו, ג־׳רדו •—גוגמלח 


306 



עיור 2 . זו׳קודס 1 נז>#י (?סו״ס־ז) 


ג׳ד^׳קסו (ט 115 ;-נ 01 , ג׳וח (ס!)"!), 
שיטות יאפאניות של התקפה או 
התגוננות בהתגוששות. "ג׳ר׳ משמעה רך. 
נכנע או עדין! "ג׳יסס.־" — תורה, אמנות! 
לפיכך ג׳־ג׳ היא "תורת הכניעה" או "אמ¬ 
נות הרכות" לשם ניצחון. היא טופחה 
ביאפאן מימי-קדם, ובתקופה הפאודאלית 
היו מלמדים אותה לכל האצילים יוצאי־ 
קרב, כדי שידעו להכריע מתנגד מזויין 
או חזק יותר. לפי המסורת האגדית 
הובאה אמנות זו ליאפאן מסין, ומקורה 
היה בהסתכלות בענפי־האורן הקשים 
והחזקים, הנשברים תחת נטל השלג היורד 
בחורף, כנגד ענפי־השיסה הרכים, שהם 
"נכנעים" ומרכינים ראשם, עד שהשלג. 
נושר מהם ארצה, ואח״כ שבים וזוקפים 
ראשם (השהה: שמות ט, לא—לב! וכץ 
הקנה במשל-הז״ל, תענ ׳ כ/ ע״א). מהס¬ 
תכלות זו נגעה התורה, שהכניעה לכוח 
יפה מן ההתנגדות, שכן אי-אפשר להת¬ 
גבר על כוח אלא בכוח גדול ממנו, ואילו בפגיעה מידית 
אפשר להטות אח הכוח התוקף ממסלולו וע״י כך לבטלו או 
להשתלט עליו. הבסיסים ותדגילי-אימון רבים הומצאו למטרה 
זו ושוכללו במשך הדורות: תרגילי הפלה לארץ, שב־רת־ 
אברים, חניקה. מכות בנקודות חיוניות בגוף וכיו״ב. תכסיסים 
אלה שימשו גם בספורט וגם במלחמה לחיים ולמוות, ושימוש 
יעיל ותכליתי בהם נחשב לאמנות, שהיהה סמל ליכולת 
האדם. 



זויור 1 זריקודנת* 


עם הגיע הנשק החש ליאפאן פחת ערך כל השיטות 
הישנות של הג׳־ג/ ואת מקומן תפש הג׳ודו(= "תמצית" 
או "עקרון' של "תורת הכניעה"). ג׳ה־ו הומצאה על־ידי 
הפרופסור ג׳יגורו קנו( £8110 0 ־ 1801 () ב 1882 . שייסד מכון 
ללימוד תודה זו, הקיים עד היום. ג׳ודו היא שיטת ג׳ משוכ¬ 
ללת, המקנה לרות ולגוף את היעילות הגדולה ביותר בפעולה, 
תחבולותיה לצרכי התקפה והגנה הם אי-ההתנגדות או 
הכניעה לכוחו של המתנגד כדי להטותו מכיוונו, או אפילו 
עזרה לתוקף במגמה למוטט את יציבותו. 

בדי לאפשר לאדם להשתמש בתכסיס זה, עליו ללמוד 
לגייס את רוחו ואת גופו באופן שיוכל להימוג או להיכנע 
לכוח המופנה נגדו בכל עת ללא התראה מוקדמת, וזה דורש 
כוננות פנימית ויציבות גופנית, כושר־תנועה בבל הכיוונים 
של החלל בלי הכנה מוקדמת, הבנה ותפישה מהירה, גמי¬ 
שות, דקות־תנועה ועצמה כאחד. מכאן הערך הרב של ג׳ודו' 
לאימון האופי והגוף. תכסיסי ג׳יד־ו כוללים: שיטות נפילה 
ללא תקלה לנופל! זריקת המתנגד כשאתה עצמך עומד 
(ציור 1 ), זריקת המתנגד ע״י הטלת עצמך לארץ (ציור 2 )? 
התגוששות על הקרקע עם חניקות, מפתחות על הגפיים 
והחזקת המתנגד במצב שאינו יכול להשתחרר ממנו! פגיעות 
במקומות חיוניים. המביאות לידי שיתוק רגעי או ממושך, 
איבוד־חושים ואפילו מוות! שיטות להחזרת החושים או 
"השבת החיים". 

ג׳ וג׳וז־ו נתקבלו כספורט גם במערב, וכל הונהג לימודם 
באימון שומרים וחיילים בהרבה מדינות. 

מ. פלדנקרייז, ז׳יאו־זיסזו, תרצ״א! . 11-0 ( 11 > 1 ג 5 3 ומ 3 ׳ 05 )( 0 צ 
411 1 >>ן 1 ו 31 ז<ן 100011 ^ ,$ז 3 ז 14 זז£| 4 !ז? .ז\ ; 1915 , 1100 ) 1 1140 ( 
; 1951 . 01111 ^ /זז/ 0 וז> 0 ■הוסק 1140 ( ,. 141 ; 1941 , 11111 ■>!!( 
.>< 00 ? 7 , 1 רח 41 ׳נ 01 .א ,ם ; 1140, 1952 ( ..( 4 • 
. 1952 , 1040 , 11000 * 11 .ש .£ ; 1950 

גג סל. 

נו&לה (ג 01 וחב 8 ט 03 ), עיירה בעיראק, כ 30 ק״מ צפונית- 
מזרחית למ 1 סול — מקום קרב־ההכרעה בין אלכ¬ 
סנדר מוקיון (ע״ע) ובין דריוש ויו, ב 1 באוקטובר 331 





307 


גוגמלה—גוגן, סול 


308 


לפסה״ג(קרב זה מכונה לפעמים גם קרב־ארבלה, ע״ש העיר 
שב 45 ק״מ מערבית לג/ ששימשה בסים למחבר. הפרסי). 

ההתנגשות אירעה כשאלכסנדר — לאחר שהשתלט במשך 
3 השנים הקודמות על השטחים הים־תיכוניים של מלכות־ 
פרם — התקדם לשטחי גרעינה: עיראק ואיראן. 

שדה־הקרב: ברובו — מישור רחב־ידיים, בחלקו—שורת 
גבעות נמוכות. 

צבא דריוש: עדיף במספרו בהרבה על זה של אלכסנדר 
(לסי ההגזמות המופלגות של הסופרים העתיקים — מיליון 
רגלים ו 40,000 פרשים)! לרשותו עמדו כלי־בשק שלא היו 
למקז־ונים — רכב-ברזל ופילים. — התכנית הפרסית: איגוף 
כפול, יחד עם התקפה חזיתית ע״י רכב־הברזל והפילים. — 
המתנה הפרסי היה ערוך בשבי דרגים: פרשים באגפים, 
הרגלים והמלד על משמרו במרכז, רבב-הברזל והפילים לפני 
כל המערך. 



ט ק דו ג ים: א, אנו• יפני — 1 .— 3 . פרשים; 4 . רנ?ים־׳ 6 כידים 
ותיקים: 4 — 6 . קשתים. ב, טרבו— 7 .—ס. קשתים וטטי 5 <־זזניתות: 10 . 
אלבסנרר ו״חני־הם 5 ד' (טשטו״פרשים); 11 . .נושאי־טנז" (טשטר־ 
זג?ים) 2 ב— 17 . הפאלאגכס: 18 .— 10 . פרשים. ג, אג!• שטא 5 י — 20 . 
שכירים חראקיים; 21 — 28 . פרשים ק 5 ים. ר, ררג שני. 

פרטים: ח, אנו• שטאלי— 1 .— 2 . פרשים; 8 . רבני־קרב: 4 .— 4 
פרשים; 0 .— 7 . פרשים ורנלים פרטיים. ו, טרכ 1 — 8 .— 8 . רכבי־קרב: 
9 . פילים; 10 ., 10 . שכירים יווניים: 11 ., 11 . רגלים פרסיים: 12 . 
דריוש וטשטרו. ו, אגן• יפני — 13 . רנבי־קרב; 14 .— 19 פרשים קלים. 
ן-ן - טילואים. 

צבאו של אלכסנדר: כ 40,000 רגלים וכ 7,000 סר־ 
שים. — התכנית המקדובית: להכשיל את הפעלת רכב־הברזל 
והפילים, להישמר מפני האיגוף הכפול, להבקיע את מערך־ 
האויב במרכזו. המערך: עיקרו של חיל־הפרשים הכבד 
בפיקודו של אלכסנדר באגף הימני, חיל הרגלים הכבד 
(הסלנכס) במרכז, שאר חיל־ר,פרשים באגף השמאלי בפיקודו 
של פרמניון, יחיח׳ת־הבטחה בזוויות של אגסי־המערך, מסך 
של חיל-רגלים קל בחזיתו. 

בקרב הבקיעו חיל־הפרשים הכבד וחלק של הסאלאנכס 
ד,מקדונית, שרוכזו למאמץ־ההבקעה העיקרי, את מערד־ 
האויב, לאחר שהתקפות הפרשים והרכב הפרסי נבלמו ע״י 
יחידוודהאבטחה שנועדו לכך. שאר חלקי מחבה־אלכסנדר 
ריתקו את מרבית הצבא הפרסי! הם היו נתונים זמן־מה 
ללחץ כבד, שממנו נחלצו אחרי הצלחת המאמץ העיקרי, אלכ¬ 
סנדר רדף את האדב הנס בו ביום עד ארבלה.—אתרי הניצחון 
היתה הקיסרות הפרסית נתונה למעשה בידי אלכסנדר. 

מקומושלהקרבבהיסטוריההצבאית. קרב* 

ג׳ הוא דוגמה קלאסית להתקפת-הבקעה. בולטים בו היערכות־ 
כוחות ומהלכים אפייניים לשיטח-קרב ז( בכל התקופות. 
קרבות ומסעות צבאיים ידועים בהיסטוריה, המבוססים על 
עקרונות קרב-ג׳, הם קרב־בלנהים של מלבורו בשנת 91704 
קרב-ינה של נאפוליון ב 1806 ; ההתקפה הגרמנית בחזית 
המערב כ 1940 . 


מקורות על קרב־ג׳: אריאנוס, ססע־אלכסנדר (מבוסס 
על עדויות של מפקדים מקדוניים שהשתתפו בקרב)! פלוטר־ 
כוס, תיי-אלכסנדר: דיודורוס! קוינטום קורטיום. 

.מ ; 1902 :^ 10€ ^ 3 ? 01 ,ממגבמ^ג!! .ץ? 

.( ;* 1920 , 207 11€ { 11€ { 0£5€ ,} 1101 זג 11 שם 

. 1929 , 372 ,^ 1 ,־ £1 ץ 13 ת 0 ־!£ 

יש. ב. 

גז 3 ן, פול — 301031181110 ? — ( 1848 , פאריס — 1903 , 

טאהיטי), צייר צרפתי. אביו היה עיתונאי ללא 

חשיבות מיוחדת; אמו היתד, ממוצא ססרדי-פרואני. 

% * 

משפחת ג' היגרה לפרו מתוך תקווה לזכות שם בתמיכת 
משפהת־האם• האב מת בדרד! האם וילדיה הגיעו ללימה, אך 
אחרי ארבע שנים חזרו לצרפת, ג׳ הצעיר נצטרף לצי 
המסחרי, ואח״ב לצי הצבאי, שבו שירח בימי מלחמת 1870/1 . 
אחרי המלחמה נעשה פקיד אצל סוכן־בורסה בפאריס, נשא 
לו לאשה את מרתה־סופיה גד, צעירה דנית בת־טובים, והגיע 
לביסוס הברתי וכלכלי. 

באותם הימים החל להתעסק בציור. תחילה לא היה אלא 
חובב; היה קונה תמונות ומצייר תמונות להנאתו. הוא נמשך 
לאיספרסיוניזם (ע״ע), וב 1880 הציג את ציוריו הראשונים 
בתערוכת-ד,אימפרסיוניסטים החמישית. ב 1883 החליט ג׳ 
להתמסר כולו לציור, עזב אח עבודתו בבורסה ועי״ב גזר 
חיי-עוני על עצמו, על אשתו ועל ארבעת ילדיו. תחילה 
ביקשה המשפחה מקלט בקופנהאגן בבית חותנו של ג/ אולם 
ג׳ לא יכול לחיות עם מחותניו בשלום וחזר לפאריס עם אחד 
מבניו, ואילו שאר ילדיו נשארו בדנמארק, כשאמם מפרנסת 
אותם ע״י מתן שיעורים ותרגומים, בפאריס חי ג׳ חיים 
עלובים! בנו הקטן חלה! הוא עצמו נאלץ לשלוח ידו בכל 
מיני מלאכה והיה אף מדביק־מודעות! אח״כ חלה אף הוא; 
ואעפ״ב המשיך בציור. ב 1886 הציג בתערוכת האימפרסיו¬ 
ניסטים השמינית והאחרונה! אולם כבר אז היד, ברור שהוא 
לא השתייך להם עוד. 

לאחר שהכניס את בנו לפנימיד, בסביבות פאריס, יצא ג׳ 
לברמאן וקבע לו מושב בסונט־און. הוא נמשך לארץ זו,משום 
העצבות שבה": קסמו לו ד,עגמה שבנוף הברטאבי וגילויי 
הפרימיטיוויות שבמנהגים קדומים ובפולקלור עתיק-ימים, 
לאחר זמן הזר ג׳ לפאריס ונתחבר עם מ גוך (ע״ע). ב 1887 
יצא למסע למארטיניק! השפע שבנוף הטרופי לקח את לבו 
ועוררו ליצירות, שבהן מתגלים חיפושי צבעים חדשים יתד 
עם בטיח לשיטוח ולעיגול של הצורות. ב 1888 חזר שוב 
לאכסנייתו הראשונה בברטאן, ושם מצא את ידידיו הציירים 
אמיל ברנאר, שארל לאוואל וסריזיה, שמהתחברותם נוצרה 
,אסכולת פובט־און" ונולדו תורות'הסמל והסיבתזה בציור. 
אמנים אלד, ויתרו על כללי התאמת הצבעים שהיתה מקובלת 
באימפרסיוניזם ופנו לצורות משוטחות, בעלות סילואטות 
מעוגלות, ולצבעים חיים, המשמשים זה בצד זה בחופש גמור. 
התמונות נתבססו על שני ממדים בלבד, ללא התפשטות 
לחללו של עולם, ונראו בבניינים שכליים בעלי עדך דקויא- 
טיווי רב. אמנו תו של ג׳ והנלווים עליו היא בחינת ראקציה 
של השכל בגד ההרגשה, של הרצון נגד ההתמכרות הסבילה 
למזזוודבראשית, בקיצור—נגד האימפרסיוניזם, שג׳ ראה בו 
אמנות של -הסתלקות המוחין*, ,שבה אין שליטה למחשבה". 

באותם הימים התרחשה הדראמה בין ג׳ ובין ואן גוו 
בארל. ג׳ נענה לקריאתו של ידידו ונסע אליו! אולם שני 
הידידים לא יכלו לחיות יחד בשלום: זיווגם של הזעם 




309 


נוגן, פול 


310 



פול נונן: תטונח־עצסו ( 1502 ) עם .הצלוב הצהוב' 

והתקיפות של ג׳ וההתלהבות והדבקות של ואן גיד לא יבול 
היה לעלות יפה. לבסוף השתער ואן גיד על ג/ כשבידו תער 
שלופה; אחוז התקפת־טירוף הובל ואן גויך לבית־החולים, 
ואילו ג׳ חזר לברטאן. 

ב 1888 — 1889 יצר ג׳ את היצירות האפייניות ביותר 
לתקופתו הברטו׳ניח: "החזון שלאחר הדרשה", "הצלוב ד,צ- 
הו׳ב", "אגדיל היפה", "הריחיים הצהובים". לאחר שחזר לפא¬ 
ריס, נתקבל בחוגי הסימבוליסטים כמנהיגם. אולם שוב נת¬ 
עוררה בו התשוקה למרחקים, וביחוד לעולם הטרופי, ואתרי 
שעלה בידו לאסוף ממכירת יצירותיו ב 10,000 פראנק — יצא 
לטאהיטי. שם נשתקע בביקתה קטנה בין הסאורים, בחברת 
טהורה — אשה מ? הילידות. בספרו " 02 א' 03 א 1 , , וכן 
במכתביו, נשמדו התיאור והרשמים של נסיוגו הראשון 
בחיים הפרימיטיוויים. הוא חטב בעץ דמויות מיסתוריות 
וברבריות, וציורו הגיע למלוא טהרת סיגנונו. את יצירותיו 
שלח לפאריס, ושם נמכרו במחיר בינוני; אולם מצבו נשתפר 
עקב ירושה שנפלה בחלקו פתאום. לאחר שובו לפאריס ערך 
תערוכות יצירותיו שיצר בטאהיטי — " 141-13 \ 01-4113 14 ", 
"לפנים" ( 5 ! 6£0 ז 1 נ 1 \נ), "חגיגה בחינה", "מלכת האדאואי", 
"האשד. ופרי־המאנגו". הוא חי גם בפאריס עם נערה מילידות 
יאווה והפליא את הבריות בלבושו ובהליכותיו האכסצנט־ 
ריים. שוב נסע לברטאן, ובשעת תגרה עם אחדי הספנים 
נפצע בידו; בזמן שטיפלו בו הרופאים, חזרה היאוואנית 
לפאריס ושלחה ידה ברכוש שבאולפנו. ג׳ מכר את שארית 
תמונותיו ללא הצלחה יתרה ונסע שוב לסאהיטי (ב 1895 ). 
תחילה נשתקע על חופו המערבי של האי, אולם ב 1901 
נתעוררה בו התשוקה לחדור פנימה לחיי בדידות ופראות, 
והוא עבר לאחד האיים המארקזיים, בנה לעצמו בקתה 
וקישט אותה בציוריו, ושם מתי, עזוב מכל הבריות, חוץ 
מאשה עביה מילידות הכפר, שנתקשרה אליו בקשרי ידידות 
מוזרה ונוגעת עד הלב. 

תקופת־חייו האחרונה בטאהיטי היתר. דרך־יסורים ארוכה, 
מלאה תלאות, צרות ויאוש. ג , נסתבך בחובות, והכסף שנשלח 
לו ממכירת תמונותיו בצרפת לא היה בו כדי לכסותם; וכן 
נכשל בנסיונו לנטוע מטעים לפרנסתו. חלאים רעים תקפו 
אותו, ובתוכם העגבת, ופעם אף ניסה לשים קץ לחייו. בשורת 
מותה של בתו עוד הוסיפה על יגונו. פקידי-הממשלה הציקו 
לו בלי הרף, ועל כך הגיב במאמרים ובציורים סאטיריים. 
קנאת הצדק הניעה אותו לעמוד לצדם של הילידים כנגד 
השלטונות! הוא נידון לשלושה חדשי מאסר ולקנס של אלף 


פראנקים בעוון הוצאת לעז על השלטונות, ביקש לערער 
על פסק־הדין, אלא שהמוות הקדימו. 
שעה שהגיעו צרותיו לשיאן, הגיעה אף גאוניותו לפסגתה. 
סו״ם מצא את גן-העדן שחלם עליו, את הארץ שכולה טהורה 
ופרימיטיווית, שהיתה מתאימה ליצירתו. יצירה זו אינה 
אכם 1 טית: לא בזרות־ציוריותה שימשה לו טאהיטי מקום- 
השראה, אלא בעצם עמקה וישותה של הצורה השפיע עליו 
עולם־האנטיפודים, שהוא היפוכו של העולם המערבי לא 
מבחינה גאוגראפית בלבד, אלא גם מבחינה רוחנית ורגשית. 
מהפכה שכולה פלאסטית, בעלת נעימה מיוחדת במינה, 
,"1^2020 באה לידי ביטוי ביצירותיו הנשגבות: ׳'!)גקסקסזר 
"שירות בארבאריות", "שדיים בפרחים אדומים", "זהב־גוםף, 
פרשים על חוף־הים", ועוד, ובעיקר ביצירתו הכבירה " 
"0011 - 311005 00 ז 115 סו 5-1 ש 1 ח 1 מ 50 3116 > ? 115 ס 11 -$ז 01 ח 6 /י 

? 0005 ("מאין באנו? מה אנחנו? לאן אנו הולכים?"), שהיא 
תמונה כוללת, מלאה עצבות וכובד-ראש, של חיי־אגוש, 
ושבה נתגשמה אתת השאיפות הנצחיות של הציור — לעשות 
את הצורות ביטוי לרעיון גדול, ויחד עם זה לאחד במסגרת 
ציור־כותל כולל את דמות האדם ואת הטבע. 
מכתבי ג׳: 02,1893,1900 א 03 א(עברית [תרג , מ. וג. 
טלפיר, תש״ה]), 1924 ! 1920 , £5 ■!^ ? 6 301 ^. ממכתביו: 
1^ ־ 861-031 .£ 3 65 ־ £6111 ; 1919 י ג> £1-16 ת 10 \ 30 .( 1 3 5 !>־!זז (), 

.1926 

011. ^401 .-' 1925 ,. 7 > .? ,( 11111 ) 1103611 ) 110 86 ״ 1 ; 1919 ,. 0 , 166 ־ 
1811 * 1118 ) 17117 )) . 7 > ,־ 141135110 . 011 ; 1929 , ס .? , 631111 .זגו , 
1934, , 03118310 3013 ? ; 1936 ,.ס ? / 0 2.1/6 , £1110611 .א 
0 ,. 18 ; 1938 , ס , 318 ״״£ . 0 ; 1937 ,.ס .? ז) 1 < 01 ) ,(?ג ., 
1954; 14. 0131)61, ?. 0. 6, 0$ ) 2 71 ) 1 ) 70 ) 7 } 117111 ״ 6 מ 6 ן - 

1)111(11, 1946*, 1 6 . 0 , 4311118116 ^ . 4 ( 1 ; 2947 ,.ס , 00815131 ,£ ־ 

(7(1711X1 6 1 1071 7771117(, ]948, 3118 14311500 , "!1 ( $01 717 י ( 

531-386: 711 !!( 0 } ?. פ. אלגר, נ׳(עברית פ. דגן), ; 1954 ,.ס 
1953 . ד. ק. 



פיל נינו; אנה היאוואנית ( 88 * 1 ) 




311 


גוננהייש—גדדאה 


312 


נוג:ד\ם (רי״^יי״^ס), משפחה יהודית של בעלי־תעשיה 
ונדבגים באה״ב.—מאיר ג׳( 1828 — 1505 ), נולד 
בארגאו (שוויץ), הער בן 19 לאר״ב, והתהיל במכהר 
בשילאדלם־ה. כשהיה בן 60 רכס מכרות במדינת קולוראדו 
והניח את היכוד לעושר־המשפחד* שבא מסקי ככרות ו 5 צ־ 
רשות• — דניאל ג׳ ( 1856 — 1930 ), הפצויין מביו 7 בניו 
של מאיר, הגדיל את עסקי בית־ג׳ ע״י מיזוג ספעלי־משפחתו 
עם ןח 3 קוז 001 £0410105 3011 §תו! 1 שוח 5 מב 10 ז 0 מ 1 \ 1 ב 1901 . 
הוא ניהל אח״כ רשת של מכרות נחושת, בדיל, זהב ויהלו¬ 
מים באמריקה הצפונית והדרומית ובאפריקה. ייסד בכספו 
אח ־קרן־ג'״ למעשי־צדקה. — שמעון ג' (נר 1867 ), 
ניהל את ענייני רכוש־משפתתו בקולוראדו וייצג מדינה זו 
בסנאט של אה״ב ס 1907 עד 1913 . הקים קרן לסיוע לתלמי¬ 
דים, אסנים ולסופרים. 

נז^לס ( 37.11 ( 011 ). 1 ) במובן הגאוגראפי־אתני — איזור 
בצפוףמערבה של הודו (ע״ע), בין מפרץ־קץ׳ 
ונד.ר-נארבאךה, כולל את חצי־האי קאתיאוואר. כ 75,000 
קמ״ר, כ 7 מיליון תושבים. רובו שפלה שאינה מתרוממת 
מעל 500 מ'. האקלים מונסוגי. הקרקע האלוביאלית הפוריה, 
המשקעים המאוזנים והנהרות הרבים (סאבארמאטי, נאר־ 
באדה, טאפטי) עשו אותה ל״גנה של הודו". גידוליה העיק¬ 
ריים: כותנה, דוחן, אורז, חיטה, טבק, קנזדסובר. הערים 
הגדולות של האיזור — אחמדעבאד (ע״ע) בצפון ופרוזה 
(ע״ע) בדרום. האוכלוסיה רובה הינדואית ומיעוטה מוסל¬ 
מית, עם קצת ג׳ינים ושרידי הםרסים*ד,אמגושים. 

השבט הגוג׳ראטי קים בתקופה העתיקה ממלכה עצמאית, 
שהיתר, מרכז תרבותי חשוב; בה התפתח ופרח הג׳יניזם 
(ע״ע). מימי אלכסנדר ואילך נמצאה ג׳ במגע עם העולם 
ההלניסטי. ביה״ב נכבשה ג׳ ע״י השליטים המוסלמים של 
צפון־מערב הודו, השתייכה לממלכת דלהי. וחלק מא;כלו־ 
סייתה התאסלם. במאה ה 15 שוב נעשתה ג׳ עצמאית. אולם 
חזרה ונכבשה ע״י המוגולים. אחרי התמוטטות ממלכת־ 
המוגולים השתלטו המאהראטים ב 1711 על ג/ שהתפוררה 
באמצע המאה ד, 18 למספר רב של נסיכויות זעירות. בסוף 
המאה ה 18 פלשו לג׳ הסיקהים. שעמם ניהלו הבריטים 
מלחמות קשות, עד שסיפחו את ג׳ לתחום שלטונם. 

הלשון הגוג׳אראטית מדוברת בפי 12 מיליון בני־אדם. 

היא בעלת כתב משלה, ובה נוצרה ספרות חשובה (ע״ע 
הודו, לשונות־). 

2 ) במובן האדמיניסמראטיווי—בפה במחוז פנג׳אב בפא• 
קיסטאן. 4,900 קמ״ר; 1.1 מיליון תושבים, רובם מוסלמים. 

ם. 

נזגןטן׳ ?רירו? — 1 ז 3110 ין 00 £60671011 — (נו׳ 1887 ), 
תאולוג ופילוסוף פרוטסטאנטי גרמני. תחילה מרצה 
בינה, מ 1931 פרופסור בברסלאו, מ 1935 ואילך בגקינגן. ג׳ 
היה ממייסדי התאולוגיה הדיאלקטית (ע״ע) וממחדשי התאו* 
לוגיה של לותר, תחילה כחברו של קרל ברת (ע״ע) ואח״ב 
כמתנגדו ההריף. כפילוסוף של ההיסטוריה מסביר ג׳ את 
מציאות האדם כ״פגישת האתר, והאני"; בתפיסה זו מורגשת 
ההשפעה של מ. בובר (ע״ע). ג׳ רואה את איגרותיו של 
פאולום כיסודות לתורת הנצרות לא נחות מן האוואבגליובים. 
הוא תוחם תחום של ניגוד חריף בין בשורת הברית החדשה 
ובין תורה ומצוות ( 008012 ) וכן בין הבשורה ובין 


ה־: 5 הכאטולוגיה של היהדות בזמנם של ישו ושל פאולום. 
יחד עם זה הוא טוען — בהסתמכו על רעיונות מסויימים של 
מבר שמושג המצווה במקרא רחב יותר ממושג זה 
במשמעותו ביהדות המאוחרת, ושב״מובן המקורי" כבר יש 
משום רמז לאוואנגליונים. מילד המצווה היחיד והשלם הוא 
לחיות באמונה באוואנגליון, שמתוכה האדם כביר באלוהים 
כאביו ומקבל את מרותו על עצמו ועל העולם. כפילוסוף של 
התרבות והמדינה דוחה ג' את האידיאליזם בתרבות ומנסה 
להניח יסודות לתורת־מידות מדינית נוצרית. עם עליית 
היסלר לשלטון הכריז ג׳, שבשביל הגרמנים מזדהה המצווה 
האלוהית עם חוק העם הגרמני. בזה נעשה ג׳ שותפם של 
.הנוצרים הגרמנים", שעשו את הפנסיה כלי־שרת בידי הנא¬ 
צים, ודבר זה גרם לקרע גמור בין ג׳ לבין בארת. 

מספריו: ; 1926 , 0011 67010101500 600 חב 0 נ 111 ב 81 1011 
; 1932 , £111110 0111180110 ? ; 1928 ,) ¥1714110111401 \ 11011 0 נ 1 ט 03 
£1008011 01 ( 1 ; 1948 , 0171811 0811 ( 06151105 ( 07141 ^ 1910 
5 ת 11 ז 0 ו 0518 [ 0 ו( 1 ץמו £01 ; 1952 , 011 ^ 3 6 תט 0011 1501100 * 24 

. 1953 , 0110 ־ £11 1106 

■ 111 > )! 11110101 ) 01 ,[ 101 ־ 51086 . 11 ז ; 1930 ,.?£ . 1 , 10507 ^ 3 . 5 ) 

1x111(111 (>(< 1. 0., 1953. 

ע. א. ש. 

נ׳זד, סידל אךףן היצ׳י־נסון — £111011:0 10 * £61 1 ו זץ 0 

036 ( ״יא — ( 1891 — 1953 ), פילוסוף אנגלי. למד 
באוכספז׳רד! היה מרצה באוניברסיטת לונדון, אולם בעיקר 
פעל כסופר וכמרצה חפשי. עסק בנושאים רבים ושונים, 
מתורת ההיגיון והמוסר ובעיות האמונה הדתית־מטאפיסית 
עד הירד,ודים מלאי־הומ-׳ר על היי יום־יום ומהלכם. ג , נתפרסם 
כפופולאריזאטור של הדיון הפילוסופי בבעיות מוסר, אמונה, 
מדע, פסיכולוגיה, תרבות וחברה וכאמן הוויכוח הציבורי 
בבעיות אלו. בהגותו ניכרות שתי תקופות שונות, שהוא 
עצמו הבחין ביניהן יפה: תחילה היה ראציונאליסט וסוציא- 
ליסט, קרוב לרעיונותיו של ג׳. ב. שו(ע״ע), אופטימי בתפי¬ 
סתו של טבע־האדם, מאמין בקידמה ההיסטורית וכופר בגו¬ 
רמים וערכים טראנסצנתטיים■ וביחח־ באמונה הנוצרית! 
בהשפעת המאורעותישםמלחמח־העולם הראשונה ואילך נתפס 
לתחושת שלטון הרע בעולם, נתאכזב מהשני התבונה ונוד 
יאש ם •כלתו של האדם לתקן את עצמו ואח עולמו, הזר 
ונתקרב להשקפה דחיח־נוצרית והגדיר כ״החנוונות" את 
סירובו של האדם להכיר בסדר־הדברים הנצחי, הטראנס־ 
צנדנטי. 

ש 2 זו 2 

מספריו המרובים: - £ 11:10 $0080 חסמזחזסס מ 31 ץ £553 
7 ! 1 ק 0 * (מסות בפילוסופיה של השכל הישר), 1919 ; £011110 
117 ק 1111080 ? ס* (חזרה אל הפילוסופיה), 11924 ,־ £43001 
31110 ׳£ 306 £140 (חומר, חיים וערבים), 1928 ו ־ 1111080 ? 
0000 ! $0 £4011070 ) 0 $ז 00 ק$\! 16031 ק (בחינות פילוסופיות 
של המדע החדיש), 1932 ; 10341 04 0014 ? 0 !וד (אוטוביו־ 
גראפיה), 1934 ! ץ 11 ק 1111080 ? 70 01660 (מדריך לפילו¬ 
סופיה), 1936 , 6 *£ 306 006 (אלוהים והרע), 1943 ; 
1900360000 (התנוונות), 1948 ; ! £05103 04 0 טף 0716 ) 1 
1501 * 05:6 ? (ביקורת הפוזיטיודזם הלוגי), 1950 ; ־ £0 0 !וד 
301104 ( 04 017 * 00 (חידוש האמונה), 1952 . 

ע. זג ש. 

גוןאה, *-ע ב 3 ל, עם׳ 539-538 , 559 ־ 




פו׳ל גו׳גן: נשי טאהיטי עם פרות־מאנגו ( 1899 ) 
אוסף ו. צ׳. אזיסבירן, ניו־יורק 


האנציקלופדיה העברית 




313. 


ג׳ודהפור או מרור — גודוין, וילים 


314 



ו׳ודחנזר: הטווורה חזוזיכו 


נ׳ 1 ןהםור ( 1 סק 411 ס 0 או סך 1 ר, מדינה בברית-ראג׳אסטאן 
בצפון־מערב הודו, על גבול פאקיסטאן 1 לפנים — 
מדינת־מאהאראנ׳ה בהודו הבריטית. השטח 91,000 קמ״ר ז 
2.6 מיליון תושבים ( 1941 ). רובה של המדינה תפוס על-ידי 
שוליו הדרומים־מזרחיים של מדבר טאר, ורוב שטחה מישור־ 
חולות, ובו שלושה אגמי-מלח גדולים. גהר לוני חוצה את ג׳ 
פצפוךמזרח לדרום־מערב, ועמקו — יחד עם האיזור ההררי 
של או־ולי שבמזרח המדינה, המתרומם עד לגובה של 
1,000 מ׳ — הם השטתים הפוריים של המדינה. האקלים הוא 
אקלים־ערבה. הצמחיה הטבעית — עשבים, שיחים דוקרניים 
ויער נסוך. הגידולים החקלאיים הם: חיטה, דורה, שומשום 
וקצת כותנה. 

ג׳ יושבה במאה ה 12 על־ידי שבט ואג׳פוט, והמדינה 
נוסדה ע״י ראו צ׳אנדה בסוף המאה ה 14 . המוגולים הטילו 
מרותם עליה והשתדלו להשליט בה את האיסלאם. בסוף 
המאה ה 18 השתלטו עליה המאראטהים, וב 1818 קיבל עליו 
המאהאראג׳ה של ג , את חסות בריטניה, עם הקמת הודו 
העצמאית ב 1948 סופחה ג׳ לדאג׳אסטאן. 

העיר ג׳וךהפור שוכנת בחלק המזרחי-מרכזי של 
המדינה. העיר העתיקה נוסדה ב 1459 < היא מוקפת חומה 
ובצידה מבצר גדול, ובה מקדשים מפוארים וארמונות הסא- 
האראג׳ות. העיר החדשה בנוייה בסיגנון חדיש. היא מרכז 
מסחרי חשוב לכותנה וטכססיל, צמר, מלת, עורות, שיש, 
חיטה ומשי. 130 אלף תושבים ( 1951 ). 

מ. 

ג׳ודז, ע-ע ג׳רג׳י?וםו ׳ ג׳ *ח. 

גודד, מנואל ךר> - ץ 10 > 00 30 14301101 - דוכס מאל־ 
קודיה ונסיך־השלום ( 1767 — 1851 ), מדינאי ספרדי. 

היה תחילה קצין בחיל־המשסר המלכותי ונעשה מאהבה של 
המלכה מריה־לואיזה מפארמה, אשת קארלום /וו. בהשפעת 
המלכה נתמנה ג׳ לדוכס מאלקודיה ומיניסטר ( 1792 ). המלך 
תמך בו במדיניותו האנטי־מהפכנית והאנסי־צרפתית. שגרמה 
למלחמה בין ספרד לבין צרפת( 1793/95 ). נצחונות הצרפתים 
אילצו את ג׳ לחתום על שלום־באזל ( 1795 ), שתנאיו לא היו 
נוחים לספרד* ואעפ״ב הוענק לג׳ התואר "נסיך־השלום", 
והוא נשאר בךטיפוחיה של המשפחה המלכותית. אחרי 
שלום־באזל שינה ג׳ את מדיניותו ופעל בשיתוף עם צרפת 
במלחמתה נגד בריטניה ( 1796 ). צי־ספרד נוצח ליד כף סאן* 
וינסנט ( 1797 ), וטרינידאד נכבשה בידי בריטניה. ג׳—שהיה 
שנוא ביותר על העם — הודח זמנית מכהונתו, אבל קארלוס 


ומריה־לואיזה הוסיפו להטות לו חסד, וב 1801 נתמנה שנית 
מיניסטר. לפי דרישת נאפוללן התקיף את פורטוגאל( 1801 ) 
והכריח אותה לבטל את הוזיה עם בריטניה. ב 1805 נכנסה 
ספרד, לפי עצת ג׳ ובניגוד לרצון העם, למלחמה נגד ברי¬ 
טניה והקואליציה השלישית. אחרי קרב־מראפאלגאר גברה 
האופוזיציה נגד ג/ הן בשל כשלון מדיניותו הצבאית והן 
בשל השחיתות בחצר־המלוכה, ובראש מתנגדיו התייצב 
יורש־העצר פרנאנדו. אולם ג׳ נאות להצעת נאפוליון וחידש 
את המלחמה נגד פורטוגאל, תמורת הבטחת התואר נסיך 
והשלטת על חלק מפורטוגאל. במהפכה שפרצה בעקבות 
פלישת הצבא הצרפתי לספרד ( 1808 ), היה זעם העם מכוון 
בעיקר נגד ג/ שהודח ונכלא. אולם לפי פקודת נאפוליון 
שוחרר ג׳ וגלה עם המשפחה המלכותית לצרפת. שם נשאר 
עד שוב הבורבונים לספרד. אח״כ חי ברומא, ואחרי מותו של 
שונאו פרנאנדו ¥11 חזר לסאדריד ועשה מאמצים — ללא 
הצלחה—להחזיר לעצמו את רכושו שהוחרם במהפכה. לבסוף 
חי בפאריס מקיצבה שניתנה לו ע״י לואי־פיליפ, ושם מת 
ב 1851 בדלות. — הוא גיסה להצדיק את חייו ואת פעולותיו 
בזברונותיו: 1836/8 , €35 נ 1 ־> 10£ סק 3 ץ 01-11103$ 3$ ת 110 ס 4 ^ 

; 1844 ,. $4.0 071 ( 1 ? 4 ־ 7774110 7 ץ 140 ^ ,ס 1 ש 01 ׳ 3 110 ^ 0 

,גזץ 0 ־ 61 ? . 0 ; 1919 ,. 7 > * 4 0 ^ 71114 ^^ 4 1/1 ,זשי\נ 01 . 5 11€1 ןן 11 א 

. 1943 ,. 7 > ,זשמ€ז 5 גב! 0 ./ ; 1935 ,. 0 . 4 ! 0071 ע 0 014x10 \ז 140 

י. טו. 

^ל 1 י (׳ 1 'ל'ם — 111 ^\(> 00 1111301 ^ — ( 1756 — 1836 ), 
הוגה־דעות בריטי, מראשוני המחשבה האנאר־ 

כיסטית בעת החדשה. בצעירותו היה מטיף קאלוויניסטי, 
ומשהו מהשפעת הקאלוויניזם נשאר תמיד במתודה המדד 
'שבתית הנוקשה וישרת־הקו שלו. מ 1762 ישב״בלונדון ועשה 
מרבית חייו בפקיד ממשלתי. ב 1796 נישאה לו פרי וולסטוג־ 
קרפט (ע״ע גת־וין, מ. ו.). — ג׳ הושפע השפעה עמוקה ע״י 
אמונתם הראצלנאליסטית והאופטימיסטית של האנציקלו־ 
פדיסטים הצרפתיים: הוא הניח, שטבע האדם הוא סוב 
מיסודו וניתן לשיפור בלתי־מוגבל, ואילו המגרעות שדבקו 
בו עשויות להיעלם ע״י השפעה אינטלקטואלית וכוח־שיכנוע 
שכלי. המפריעים לשיבוח המוסרי והאינטלקטואלי של האדם 
נראו בעיניו המרות של המדינה ולחץ החוק והפריווילגיות 
המונופוליסטיות של מעמדות מדכאים הקשורים במדינה 
(הכמורה, האריסטוקראטיה האגרארית). מכאן הגיע ג׳ למס¬ 
קנות אנארכיסטיות ודסוקראטיות קיצוניות (אך בלתי- 
סוציאליסטיות מיסודן). ג׳ צידד בהפיכת החברה לפד־ראציה 
של תאים קטנים, בנויים על שוויון ברכוש ועזרה' הדדית 
מרצון! הוא לא נטה לשום צורה קול^טיוויסטית של 
אמצעי־ייצור, ואת העזרה ההדדית קיווה'לבצע על יסוד 
התגלות טבעו "הטוב"(ז. א. הסוציאלי) של האדם. ג׳ התעלם 
מכוחם של הגורמים התת־הכרמיים וההיסטוריים בנפש האדם 
והציבור וראה את האפשרויות של ה״פרוגרם" האנושי 
כבלתי-מוגבלות. מבחינה זו השפיע — אולי שלא מדעת 
המושפעים — השפעה מרהיקה-לבת על בל הלך־הרוחות 
האירופי במאה ה 19 . ג׳ עשה רושם ניכר על גדולי הספרות 
והשירה האנגלית בראשית המאה ה 19 , בפרט על קולרידג׳ 

_ן ... 9 " * 

ושלי. ספריו העיקריים: 01111031 ? ץזנטן>ם£ 

-ק 143 1 ) 30 0 :ד 11 !/י 30001-31 ) סס סססס 10£111 11$ 1 ) 311 , 100 ]$נין 
0$$ ת 1 ק ("מחקר על הצדק הפוליטי והשמתו על מידות־ 
האדם והאושר״), 1793 ! םסבזג 01 קס? 0£ ("על האוכלוסיה": 



315 


מדדן, דילים — נרדייר, צ׳רלז 


316 


ויכוח עם מאלטדם), 1820 ; * 1111301 ^ < 1 :>! 03 ("כלב ויל- 
יאסס״, 1794 , רומאן גדול, הנקרא עדיין היום). 

,! 10 ? 1 !? 0 <ן €001001 004 110111 ?£ 111 -! ,. 0 .׳ 11 , 1 טג? מ 5£2 א .ס 
-? 400 5 ) 4 ? 0 ^ו 01 ? 00  .׳א ,*>מ> 1 > 00 ׳ 1 \ . 0 

א. לב. 

גוךןץ ׳ חולות" ( 1$ >ת 53 ח!׳י\ 1 ) 000 ), שורה של שרטונות, 
המתמשכת לאורך של כ 16 ק״מ במרחק של 10 
ק״מ מחושי קנט שבאנגליה בכניסה למיצר־דובר מצד הים 
הצפוני. השרטונות, העשויים חולות נעים, בולטים מן חים 
בשעות השפל ונעלמים בשעות הגאות! הם משמשים מעגנים 
נוחים לכפרי־הדייגים שעל החוף התלול(הדאונז [ 5 ת׳^ 00 ]) 
שממולם, אולם הם מכשול מסוכן לספנות התעלה וגרמו 
לאבדן ספינות רבות. הנסיונות להקים שם מגדלור נכשלו 
בגלל חוסר אפשרות לצקת יסודות, והחולות מסומנים עתה 
ע״י ספינות־אור אחדות ומצופי־אזהרה רבים. ודג נוצרו 
כתוצאה משקיעת הסחף של הנהרות הרבים, המשתפכים 
לתוך התעלה במקום פגישתם של זרמי־ים מרובים. לפי 
מסורת מקובלת הם שרידי האי לומיאה, שחיה שייך לרוזן 
גודווין (במאה ה 11 ) וששקע בים. 

גזז־וין, מרי וולםטזו;ל ) ר$ט — 36 :ו:מ 1011 !־ 011 ^ ץז 13 * 
111 ^ 00 — ( 1759 — 1797 ), סופרת אנגלית. אביה, 

א. ג׳. וולסטוגקרפט, זולל וסובא, השאיר אותה ואת שתי 

אחיותיה לנפשן, כש¬ 
נשא אשה שניה אחרי 
מות אמן, ב 1780 . מרי 
התפרנסה מעבודת־מחט 
ומחוראה. אח״כ ניסתה 
את תה בענתות ספ¬ 
רותיות, תירגמה לאנג¬ 
לית ספרים מצרפתית 
ומגרמנית וחיברה יצי¬ 
רות מקוריות. שעולמה 
העיקרית היתה מל¬ 
חמתה למען זכויות* 

האשה. בספרה * 

#1110£ !£ 1116 )ס מסטג^ ("הגנה על זכויות הנ¬ 
שים", 1792 ) שהוא מוקדש לטאייראן, תובעת ג׳ חינוך קד 
אדוקאציוני ממלכתי שווה לנשים < היא טוענת, שרק שוויון 
אינטלקטואלי ותרבותי יכול להוות יסת לאושר בחיי* 
הנישואים. ב 1792 נסעה ג׳ לצרפת, כדי לראות מקרוב את 
התפתחות המהפכה הצרפתית. בצרפת התקשרה עם הקצין 
אימליי (ץ 113 מ 1 ), אזרח אמריקני. היא ילדה לו בת, אך 
כשעזב אותה אחר־כך ניסתה לשים קץ לחייה. ב 1796 
נפגשה עם דלים גודוין (ע״ע) ונישאה לו. שנה לאחר־מכן 
ילדה לו בת (שעתידה היתה להיות אשתו של שלי, ע״ע), 
ומתה בלידתה אותה. 

,( 801155 70111511 * 1 £1111115111 !נלד) . 0 .׳א ./ג , 511 ^ 11511 .א .£ 

,.׳מ . 14 .א .א ; 1932 ,.׳מ . 14 , 1311155 .א . 11 ; 1685 

. 1952 

נזדולפין, םיך;י גודולפין. יוזן — מ 111 ק 101 > 00 6 7 ו 11 > 51 
גו״{ק 101 ) 00 ) 0 1 * £3 — ( 1645 — 1712 ), מדינאי 
אנגלי. בן למשפחה מן האצולה הזעירה, חבר הפארלאמנט 
מ 1668 ואילך, מנאמניו של צ׳ארלז 11 . התמחה בענייני 
כספים, ום 1679 היה אחד הממונים על האוצר, ושמר על 


עמדתו אף במלכותו של ג׳ימז 11 . במהפכת 1668 היה מן 
האחרונים שעברו לצידו של וילים ווו, אולם הלה חזר 
והעמידו בראש האוצר ב 1690 . ג׳ נשאר טורי בלבו וקיים 
קשרים עם ג׳ימז 11 בזזדל ז לפיכך הורחק ממשרתו ב 1696 . 
עם עליית הטורים לשלטון ב 1700 הוחזר אף ג/ ובמלכותה 
של המלכה אן היה שר-האוצר — ולאמיתו של דבר ראש־ 
הממשלה, תחילה כטורי, אח״כ כניטראלי, ולסוף כוויג — 
מ 1702 עד 1710 ! ב 1706 הועלה לרוזנות. ג׳ היה ידידו ובן־ 
בריתו של מלבורו (ע״ע), ואף התקשר אתו קשרי־משפחה 
ע״י נישואי בנו עם בתו של מאלבורו. פעולתו של ג׳ בתחום 
המדיניות והכספים במרכז השלטון שימשה רקע ובסיס 
לנצחונותיו הצבאיים המזהירים של מאלבורו ביבשת אירופה. 
עם נפילתם של הדוכס והדוכסית מאלבורו ועליית הטורים 
הורחק ג׳ מן השלטון ב 1710 , אך קיבל פנסיה מטעם המלכה. 
ג׳ היה נקי-כפיים בסביבה ובאוירה של שחיתות, ומת עני. 

. 14 . 0 ; 1686 ,. 0 ( 0 1 ? £0 , ץ 400 ! 5 ( 0 0 ( 11 , £11101 . 11 .? 13 

. 1930-1934 , 4000 ס 0 ס> 1 ^ ? 110110 11 ( £1111 (!£ ,ם 3 א( 5 ׳יז< 1 

גזחנזב, בוף־ס, ע״ע בזן־ים בזדרנזב. 

נזך 1 וי ( 1 ז 3 /י 3 (ז 00 ), נהר במרכז־הודו, החוצה את חצי־האי 
דקאן כמעט בשלמותו ממערב למזרח. מקורותיו 
בהרי־גאט המערביים סמוך לבומבי שעל החוף המערבי, 
ושפכו במפרץ בנגאל בקרבת קוקאנאדה. ארכו כ 1,440 ק״מ 
ושטח אגךניקוזו כ 290,000 קמ״ר. כס 10 ק״מ סשסבו זורם 
הנהר דרך ניקרה נהדרת, שרחבה כ 180 מ/ ובהמשך זרמו 
הוא מסתעף לזרועות ויוצר דלתה נרחבת, שבראשה יושבת 
העיר ראג׳אמנדרי. במקום זה נמצא סכר באורך של 4 ק"מ, 
שממנו מסתעפת רשת־תעלות לשיט ולהשקאה. הגידול 
העיקרי בשטח המושקה הוא האורז. — חג׳ הוא קדוש 
להינדואים. 

שטח הדלתה והעמקים שממזרח לנהר נכלל באיזור 
האדמיניסטדאטיווי ג/ ששטחו כ 16 אלף קמ״ר ומספר תו¬ 
שביו כ ג /> 2 מיליון. האיזור ברובו נמוך, מכוסה תולות וביצות 
וצפוי לשטפוגות קשים של הנהר. כלכלת האיזור על החק¬ 
לאות : אורז, סוכר, מאבאק, בטנים. 

גח״ייר, צ׳ךלז — זב:>ץ 1 ) 000 165 * 0113 — ( 1800 , ניו 
היוון — 1860 , גיז־יורק), ממציא אמריקני. בצעירותו 
היה שותף לאביו בהמצאה ושיכלול של מכשירים חקלאיים 
וכלי-מתכת שונים. מ 1830 ואילך עסק בחיפוש אחרי דרכים 
להפיכת הקאוצ׳וק (ע״ע) למוצר שימושי-טכני. בשנת 1836 
המציא את שיטת הטיפול בחומצה חגקנית 1 אולם הצמג 
המופק בדרך זו לא עמד בפני חימום. ב 1839 גילה את שיטת 
ה ו ו ל ק נ י ז צ י ה של הקאוצ׳וק ע״י גפרית בחום גבוה — 
ובזה המציא את ה צ מ ג (ע״ע) החדיש. הוא קיבל פאטגט 
על המצאתו ב 1844 , ואח״ב הוסיף תיקונים ושיכלולים^על 
שיטתו, שנצטרפו ל 60 פאטבטים. הוא זכה להכרה מדעית 
ולאותות-הצטיינות, אולם מנתינה כספית קופח ע״י טכנאים 
ותעשיינים שפגעו בזכויות־הפאטנטים שלו, אע״פ שהללו 
חזרו ואושרו על־ידי בתי־המשפט. הוא מת בעוני, בה 
בשעה שהמצאתו הניחה את היסוד לתעשיית־הצמג העולמית 
והעשירה רבים אחרים. — ג' תיאר את המצאתו בספרו 
165 ! 16 ז 73 \ 115 £1 ת 3 10 ז$ג £1 ־וו 1 ג 01 ( 2 כרכים, 1853/55 ). 

01 (? 0 < 1001 (<£ 004 0 ( 1 * 1 :? 1000010 סס (ס ! 1111 • 75 .* 0 * £51 •א . 6 

• 140 111 004 ? 0 < 1 < 11 ו 410-11 ה 1 ,ץז** 7 .£ . 11 ; 1866 ,. 0 . ;"דד ("המלכה [ויקטוריה] ומר 
גלדסטון״, 1933 )! 5 ץ 03 63 ־ 130031 1116 ("מאת הימים" 
[של נאפוליון 1 ], 1934 )! 5 ־ 7031 1003163 ? 1116 ("מאת 
השנים״ [ 1837 — 1936 ], 1936 )! 611111 ־ 01101 ■ז^ 1 ( 1941 )! 
!^ 0 ? 4x15 ס! ץ 113 > 5 4 : £251 413316 ג (״המזרח התיכון: 
מתקר במדיניות־הציר״ [גרמגיה־איטליה], 1944 ). 


ג 1 דלו 6 ( 6 ק 0 ס 0113361 ), קבוצת איים מבין איי הודו המער¬ 
בית (האנטילים הקטנים), המהווים דפאדטמאן 
צרפתי. השטח כ 1,780 קמ״ר! 280 אלף תושבים (אומדן 
1951 ). הקבוצה מורכבת משני איים גדולים: באס־טר 
( 6 ־ 1 ־ 83556 X61 ) במערב ( 946 קמ״ר) וגראגד־מר (- 2036 ־ 01 
6 זז 76 ) במזרח ( 656 קמ״ר), שביניהם מפרידה תעלת־ים 
צדה בלבד — "הנהר המלוח" ( 6-83166 ז 16 ׳ 811 ); וכן שייכים 
לקבוצה זו 5 איים קטנים. האיים הם ממוצא וולקאני. משני 
הגדולים שבהם, המערבי — באם־טד — הוא הררי, עשוי 
סלעי־פרץ עתיקים! שיאו הוא הר־הגעש לה סופריר ( £3 
6 ז 1£ ז 500£ ; 1,484 מ׳), שהחריב מספר ערים בהתפרצותו 
ב 1843 < מעיינות חסים (״%) וסולפאטרים שבקרבתו מעי¬ 
דים על פעילותו הגעשית גם היום. האי המזרחי גראגד-טר 
הוא כמעט מישורי, גבהו המאכסימאלי כ 135 מ/ והוא עשוי 
משכבות־גיר אפקלת, המונחות על שכבות הטוף והאפר 
הגעשי. האקלים של ג' הוא ממוזג בהשפעת הפאסאטים! 
הטמפראטורה הממוצעת ״ 25 , המאפסימום השנתי ״ 38 , המי¬ 
נימום — ״ 16 . הגשמים יורדים בעיקר בחדשי ללי־נובמבר! 
בבאס-טר עולה כמותם השנתית הממוצעת על 2,000 מ״מ 
לאורך החופים ומגיעה ליותר מזה בפנים־הארץ ההררי! 
גראנד-טר גשומה פחות. בבאס-טר זורמים נחלים רבים, 
ואילו בגראגד-טר תלויה אספקת המים באגירה בבורות. ג׳ 
נמצאת בנתיב ההוריקאגים הטרופיים, הגורמים פעם בפעם 
הדם רב. הקרקע של ג׳ פוריה, ולמעלה מ 30% ממנה געבדים 
למטעים טרופיים! כמחציתו של השטח שתולה קנה־סוכר, 
יתר הגידולים החשובים הם באנאנות, קפה, ואניל. 

האוכלוסייה מורכבת במיעוטה מצאצאי המתיישבים הצר¬ 
פתיים (נורמאנים וברטונים) מן המאות ה 17 — 18 , שהם היום 
ספנים, דייגים וחקלאים. רוב האוכלוסיה היא כושית ומולא־ 
טית, מצאצאי העבדים שהובאו מאפריקה. כל האוכלוסיה 
היום דוברת צרפתית ונמנית על הכנסיה הקאתולית. בירת 
ג׳ היא העיר באס-טר בחוף הדרומי־מערבי! כ 12 אלף 
תושבים. גדול ממנה המרכז התעשייתי פואנט־א־פיטר 
( 6 ! 11 ?- 010164 ?), שיש בו בתי־חרושת לסופר ולזיקוק־רום! 
עיר זו היא גם הנמל העיקרי של ג/ רוב היצוא הילד לצרפת. 

איי ג׳ נתגלו ע״י קולומבוס ב 1493 ונקראו על־ידיו ע״ש 
מנזר גנדלופה (ע״ע). הספרדים השמידו את הילידים, אך 
לא יישבו את האיים, וב 1604 נטשו אותם. הם נתפסו ע״י 
הצרפתים, שהחלו ב 1635 ביישובם. במלחמות האנגלו־צר־ 
פתיות מימי לואי ץוצ עד ימי נאפוליון הותקפה ג׳ ונכבשה 
כמה פעמים ע״י הבריטים, אולם מאז 1816 היא נמצאת 
בשלטון צרפתי מלא. ב 1946 שונה מעמדה של ג׳ ממושבה 
לחלק בלתי־נפרד של צרפת עצמה. החושבים הם היום אז¬ 
רחים צרפתיים, המיוצגים ע״י נבחריהם באסיפה הלאומית 
הצרפתית. 

א. פס. 

מרלו^ה ( 6 ק 011232111 ), עיירה באסטרמאדורה (מחוז קא- 
סך 0 ), במערב־ספרד! עיקרה — מנזר גדול של 
ההירונימעים, מקום מפורסם לעולי-רגל. אלפונסו ו x יסד 
את המנזר במאה ה 14 במקום שבו נמצאה תמונת הבתולה 
מאריה, שיוחסה ללוקאס הקדוש! תמונה זו מקודשת מאד 
בספרד. במנזר מצויים אוצרות של אמנות, ביניהם תמונות 
של סורברן ושל ציירים גדולים אחרים. — הפולחן של האם 



319 


גודלופה — גודלקנל 


320 


הקדושה של ג' דווח ביותר ב״עולס החדש", וכמה מקומות 
באמריקה הלאטינית — ואף בדרום אה״ב — נקראים בשמה. 

ג 1 ךאןה אידלגז ( 180 ג 1 > 111 0 ק 13111 > 0113 ), במכסיקו: 

לפנים עיר בפני עצמה" היום פרבר צפוני של 
מכסיקו־רבתי הבירה* כ 10 אלפים תושבים. המקום נקרא 
תחילה ע״ש האם הקדושה מג נד ל ופה (ע״ע), שאחד מחסידיה 
הראשונים מבין האינדיאנים ראה אותה כאן בחזון ב 1531 . 
במקום קמה כנסיה מפוארת" שנעשתה מקום־פולחן ראשון 
במעלה לקאתוליות ב״ספרד החדשה". תמונתה של הבהולה 
הקדושה מג׳ — מצויירת על בד אינדיאני גם —״ הנמצאת 
בכנסיה זו" מוחזקת עושה־ניסים! והבתולה פג׳ היא הקדר 
שה־הפטרונית של מכסיקו. — השם השני נתווסף למקום 
לזכרו ולכבודו של לוחם־העצמאות המכסיקני אידלגו(ע״ע)" 
שהוצא להורג ע״י הספרדים ב 1811 . 

נ 11 לחךה ( 3 ז 3 ( 1313 > 3 ! 01 ; מערב׳ ואדי אל־ח׳ג׳ארה" 

נ — גחל האבנים)" מחוז ועיר בספרד המר¬ 
כזית. המחוז הוא שטח של 12,130 קפ״ר בקצה הצפוני־מזרחי 
של המסטה! רובו תפוס ע״י המורדות הדרומיים של שלוחות 
הרי סירה גודרמה וקורדילידה איפריקה. האקלים הוא מטיפוס 
יבשתי קיצוני'(קיץ חם ויבש וחורף קר ביותר)* מולינה 
(בצפון־מזרחו של המחוז) נחשבת לקרה בערי ספדד. החק¬ 
לאות אפשרית רק בעמקים, שהם תמים יותר" ואילו ההרים 
הם בעיקר איזורי־מרעה. 

בירת המחוז היא העיר ג׳ — על הגדה השמאלית של 
הנהר אנארם ועל מסילת־הברזל סאראגוסה־מאדדיד * 23,500 
נפש (מפקד 1940 ). העיר יושבת בלב מישור שומם כמעט, 
בגובה של 600 מ׳ מעל פני־הים. תעשייתה: ייצור־סבון" 
עיבוד-עורות, מטוויות־צמר וכיו״ב. בעיר אקאדמיה להנדסה 
צבאית. דוב בנייניה העתיקים נהרסו או ניזוקו בימי מלחמת 
האזרחים ( 9 — 1936 ), כשג׳ היתה עמדת-הגנה למאדריד מצ־ 
פו׳ן־מזרח והרפובליקנים החזיקו בה מעמד יותר משנתיים.— 
ג׳ כבר נוסדה ע״י הקלטו־איפרים ופרחה כמושבה חיסית. 
מ 714 עד 1081 היתה בידי המוסלמים• 

0 . 

ה י ה ו ד י ם ב ג׳. ישוב יהודי כבר היה בג׳ בימי הוויזי־ 
גותים, ולו מסר טאריק אבן זיד, בשעה שכבש את העיר 
ב 714 , את ההגבה על המקום. אחרי כיבוש העיר בידי הנו¬ 
צרים ב 1085 , פעל ר׳ יוסף פרוציאל (סידלוס), רופאו של 
אלפונסו וע מקאסטיליה, לטובת יהודי הסביבה, שסבלו בעת 
הכיבוש. מן המאה ה 13 ואילך התפתח היישוב היהודי, אד, 
כנראה, לא היה גדול במספרו. רובו התפרנס מן המלאכה: 
אריגה, סנדלרות, חייטות, וכיו״ב. מם בסכום של 11,000 
מרודים לבעליה של העיר היה מוטל על הישוב היהודי בסוף 
המאה ה 14 ואף ב 1439 — מה שמעיד על מצבו ההמרי 
המבוסס. גזירות קנ״א ( 1391 ) פגעו גם בג׳. פקודת הפרדת 
היהודים והמאורים לשכונות בפרדות הוצאה אל הפועל בג׳ 
בהקפדה יתרה. אעפ״כ מילאו כמה מיהודי ג׳ תפקידים שונים 
בחכירת מיסים במלכות קאסטיליה עד לימי המלכים הקאתו־ 
ליים. ב 1488 — 1489 שלמו יהודי ג׳ סכום מס לצרכי המלחמה 
בגראנאדה. 

ג' היתה מרכז רוחני ראשון במעלה ליהודי ספרד ועריסת 
הקבלה בקאשמיליה. ר׳ משה די ליאון(ע״ע) וחכמים חשו¬ 
בים אחרים במאה ה 13 היו מילידי ג׳ ופעלו בה. 


בעשור האחרון לפני הגירוש נתקיים בג׳ ביודדפוס יהודי, 
אחד מעושי־המלאכה בו היה ר׳ שלמה בן משד, הלד אלקבץ, 
סבו של המשורר-המקובל (ע״ע אלקבץ), ושם נדפסו בין 
השאר פירושו של הרד״ק לנביאים האחרונים, והטור אבן- 
העזר לר׳ יעקב בן הרא״ש. בשנותיה האחרונות של קהילת 
ג׳ ישבו בה דון יצחק אברבנאל ( 1491 ), ור׳ יצחק אבוהב 
(השני) תסס בה ישיבה מן החשובות שבקאשסיליה, — בתעו¬ 
דה מ 1499 על הרכוש היהודי בג׳ בשעת הגירוש, הכולל 3 
בתי־כגסת, רשומים 36 בעלי-בתים יהודים. גילי ג׳ הקימו 
לעצמם בית־כנסת נפרד באלג׳יר. — משפט אינקוויזיציה 
ראשון נגד תושבי ג' נערך בטולדו ב 1485 ! בין הנידונים — 
סוחריה בעלי־מלאכה, נשים, ומהן אחת ש״התנבאה" (נש¬ 
פטה ב 1493/94 ). 

י. בער, תולדות היהודים בספרד הגוגרית, תש״ה!,־!־ 83 .? 
. 1936 , 2 , 1 , 71 : 17117 <) 3 מוו מ־ 4 >ו/ 01 € 

ח. ב. 

^ 1 ללחךה ( 313 ( 011311313 ), עיר במכסיקו (השניה בגדלה 
במדינה)* בירת מדינת חאליסקו( 1311500 ). 337,000 
תושבים ( 1950 ). ג׳ נמצאת במרחק 464 ק״מ צפונית־מערבית 
למכסיקו־הבירה. העיר שוכנת בגובה של 1,520 מ/ בנוף 
הררי יפה בעל אקלים נוח במשך רוב ימות השגה, ולפיכך 
היא משמשת מקום־נוסש. היא שוכנת באיזור עשיר במכרות 
ונעשתה מרכז חשוב לתעשיה ולמסחר. המתכות המוסקות 
בסביבתה הן: כסף, נחושת, עופרת ואבץ. חעשיותיה הן: 
עיפוד-עורות, עיבוד־מתכות, ייצור-נעליים, לבנים, מלט, 
גפרורים וסבון. ג' מפורסמת בעיבוד אמנותי של כלי זכוכית 
וחרסינה. העיר מקבלת כוח־חשמל מתחנת־כוח הידרואלק- 
טרית המונעת ע״י מפלי־מים בחואנאקאטלאן( 031130311311 () 
שעל נהר ריו גראנדה דל סאנטיאגו. 

• 1 נ /י : 

ג׳ מוקפת שטחים חקלאיים פורים. הגידולים העיקריים 
הם: תירם, קטניות, סוכר, פאנאנות, קפה ופירות. כמו כן 
מגדלים שם צאן ובקר. 

ג׳ בנויה בסיבנון ספרדי* במרכזה נמצאת הפלאסה 
(רחבת־העיר), המוקפת קאתדראלה (מן המאה ה 16 ), ארמון- 
המושל ובניינים חשובים אחרים. יש בה אוניברסיטה, מוזי¬ 
און מחוזי, ספריה גדולה ותיאטרון. גבי-פרחים רבים ופלא- 
סות יפות מקשטים את העיר. 

העיר נוסדה ב 1530 ע״י קצין בצבאו של ארנאנדו קורטס 
ונקראה בשמה של עיר ג׳ שבספרד. ב 1811 , בראשית מלחמת 
מפסיקו לעצמאותה, נערך בג׳ קרב קשה, שבו נוצחו המהפכ¬ 
נים. העיר סבלה הרבה מרעידות־אדמה ( 1875,1818 ), שהרסו 
כמה מבנייניה העתיקים. 

י 6 . ש, 

גןךלקמיר (מערב , ואד אל־כפיר הנהר הגדול), גהר 
בדרום-םםרד. מוצאו בהרי דרום־מזרת ספרד, זורם 
דרך שפלודאבדאלוסיה מערבה, אח״כ בכיוון דרומי-מערבי. 
ולסוף דרומה אל האוקיינוס האטלאנטי; ארכו כ 600 ק״מ. 
יובליו העיקריים: גואדאלימאר מימינו וגניל משמאלו. על 
הג׳ יושבות קורדובה וסוויליה. 120 הק״מ האחרונים שלו 
ראויים לשמש דרך*תחבורה לאניות. אניות־ים (עד לגודל 
1,500 טון) מסוגלות לשוט במעלה־הנהר עד סוויליה (כ 60 
ק״מ משפכו). 

{ 1 דלק;ל, ע״ע ?ל&ה, איי*. 



321 


גחץ, מרטן־מישל־שדל — ג׳וז־בז, מלים סמנלי 


322 


מזי מךטףםישל־שרל, ד?ס ךה גאט — -הג!ח 3 ^ 1 

03£10 36 שט 3 , 031101111 01131:103 ' 1 שב 1 ש 11 ׳'? — 
( 1756 — 1841 ), מיניסטר־כספים צרפתי. בשנים הראשונות 
של המהפכה הצרפתית שימש ג׳ כאחד הנציבים הממונים 
על האוצר. אח״ב היה מקורבו ויועצו הנאמן של נאפוליון, 
שנתן לו תואר־דוכס ומינה אותו לשר־הכססים, ואת התפקיד 
הזה מילא כל ימי הקונסולות והקיסרות וחזר אליו ב״מאת־ 
הימים׳•. לאחד הדסט 1 דאציה נעשה חבר בית־הנבחרים. בשנות 
1820 — 1834 היה נגיד הבאנק של צדפת. ג׳ נחשב בין 
המוכשרים שבמיניסטרי־הכספים בתולדות־צרפת! הוא הצ¬ 
ליח להשיב לאיתנו את המשק הכספי של המדינה שנתערער 
עד היסוד בימי המהפכה, וסידוריו ומוסדותיו התקיימו במשך 
דורות. השגיו העיקריים הם: א) ביטול מלוות־החובה הפר(* 
גרסיוויים! ב) הקמת משרד לגביית מיסים ישירים, שע״י כך 
נתבטלה השחיתות הכרוכה בשיטת הפקידים הנבחרים! 
ג) חידוש המיסים העקיפים! ד) ייסוד "קופת־האמו׳רטיזאציה" 
והבאנק של צרפת! ה) הכנת ספרי־האחוזה. 

ספריו העיקריים, שנודעת להם חשיבות יתרה להיסטוריה 
הכספית של צרפת של ימיו, הם: 033381:16 16 • 8111 €ז 101 זז^ 4 ג 
(״תזכיר על ספרי־ד״אחוזה", 1818 ) ! 16  311 ח 11 16$ זט 5 ("הערה היסטורית על עג* 
ייני משק־הכספים של צרפת״.', 1818 ). 

,ח 10 זב 1 ל . 1 א , 1908 , 1,10550 \ 

, 1914-1928 י \~\, 1$ ך 1 10 *?£*ה** 1% * 1017 

ג 1 ךפרואה (ץ 0 ז 0030£ ; צורה לאטינית: 5 ו 631 ז 110£ ז 00 ), 
משפחת משפטנים צרפתיים במאות ה 16 — 18 . 

1 ) דני(או דלניזיום) ג׳( 1549 , פאריס— 1622 , שטראם־ 
בורג).'למד משפטים בהולאנד ובגרמניה, עבר לקאלוויגיזם, 
ומשום כך נאלץ לעזוב את צרפת• ב 1585 נתמנה פרופסור 
לפאגדקטים בז׳נווה, ב 1591 — בשמראסבורג, ב 1604 בהיד־ל* 
בדג!" בתקופת כהונתו באוניברסיטה האחרונה מילא גם 
תפקידים דיפלומאטיים בשירות הפאלאטינאט! ב 1620 חזר 
לשטראסבורג. מפעלו העיקרי — ההוצאה הראשונה של 
ת €171115 11115 [ 5 טק! 00 השלם (דנווה 1583 ), שזכתה במשך 
הדורות ל 50 מהדורות. 

2 ) ת א(ד ו ר ג׳ ( 1580 , ז׳נווה — 1649 , מינסטר), בנו 
הבכור של ( 1 ). לאחר שחזר לקאתוליות, נעשה יועץ משפטי 
והיססורלגראף של מלך צרפת. אף הוא מילא תפקידים דיפ¬ 
לומאטיים והשתתף בוועידות־השלום בקלן( 1636 ) ובמינסטר 
( 1648 ). כתב כמה חיבורים בשטח ההיסטוריה, הגנאלוגיה, 
המשפט והמסחר, אולם חיבורו הידוע ביותר הוא על הטקס 
המלכותי בצרפת: ששטגז? 36 31 גה 0 ומ£ז 06 06 ( 1619 ). 

3 ) ז׳ק ג׳( 1587 , דנווה — 1653 , שם), בנו השני של ( 1 ). 
נתחנך בצרפת, אולם נשאר בדת הקאלוויניסטית של אביו! 
חזר לדגווה, ושם מילא תפקידים ציבוריים שונים ונתמנה 
לפרופסור למשפט ( 1619 ). החשוב שבחיבוריו הוא הוצאת 
ה*״ 00361111603051311 (ליון, 1665 ), המשמשת מקור חשוב 
לידיעת החוק בתקופת השקיעה של קיסרות רומא המערבית. 

״ 1 ; 1873 ,. 0 , 156 ג 181 וח 16 ^־ץ 0 ץ) 0036 . 01 .ם 

ג! 36 . 81111 .סס!/) . 0 00 ׳?> 6 // 0 -> 111 ) 1 > ?זו 16 ו 0 < 1 ה! .?ח ח 1.313 
.( 1892 , 1866 ־ 1865 , 06 חבז? 16 > 6 זו 0 ז 14 ו 1 '| 116 500616 

נזךרון, ע־ע קוךחן. 
נ׳זהור! *״* סליה. 


גדט, ע*ע רקוד. 

^׳( 1 ^, (< י ם ס^נלי — *״ס׳״/ ץ 6 !ח 3 ז 5 ומב 1 ! 11 ש\ — 
( 1835 , ליוורפול — 1882 , טבע בים ליד היסטינגז), 

כלכלן, לוגיקן וסטאטיסטיקן אנגלי. היה בן לסוחר כלי-ברזל! 
למד כיסיה, מאתמאטיקה, יוונית ולאטינית באוניברסיטת 
לונדון. ב 1854 — 1859 היה בוחן־מתכות בבית־המטבע החדש 
בסידני (אוסטדאליה) וערך סקר חברתי של העיר סידני. 
ב 1859 חזר ללונדון וללימודים באוניברסיטה בתורת־ההגיון, 
פילוסופיה וכלכלה מדינית! סיים לימודיו בהצטיינות ב 1862 . 
מ 1863 היה מדריך, ומ 1866 — פרופסור לתורת־ההגיון, לפילו¬ 
סופיה ולכלכלה מדינית באוניברסיטת מנצ׳סטר, ומ 1876 — 
פרופסור לכלכלה מדינית באוניברסיטת לונדון. ב 1872 נבחר 
לחבר של החברה המלכותיות ב 1880 סדש מן ההודאה האקא- 
דמית על מגת להקדיש את בל כוחותיו לעבודת־מחקר. 

בשטח הלוגיקה השתמש ג׳ באמצעי הניתוח הראתמאטי 
של שיטת בול (ע״ע), אולם שיווה להם צורה פשוטה יותר 
ע״י ביטול פלטים מיותרים. עבודתו בשטח זה נחשבת בין 
התרומות החשובות ביותר שנתרמו לתודת־הד״גיון בבריטניה 
במאה ה 19 . הוא טיפל במושג האינדוקציה, בתורת ההס¬ 
תברות הכללית וביחס שבין ההסתברות והאינדוקציה. במח¬ 
קריו בשדה הלוגיקה הדגיש את עקרון "תמורת הדומה בדומה 
לו", בחינת "כל שכוחו יפה לגבי דבר, כוחו יפה אף לגבי 
דבר הדומה לו". ב 1870 הציג לפני החברה המלכותית מכונה, 
שבעזרתה אפשר להסיק בדרך מכאנית תולדות הגיוניות 
מכל זוג נתון של הקדמות. 

בשטח הכלכלה תרם ג׳ תרומות חשובות הן לכלכלה 
השימושית הן לתורת־הכלכלה. הוא ניתח את השפעתו של 
גילוי הזהב בקאליפורניה ב 1850 על רמת המחירים, תוך 
שימוש בטכניקה של מספרי־הממדים כדי לעקוב אחרי התנו¬ 
דות בדמת־המחירים בשנות 1845 — 1862 ! על-יסוד מסקנותיו 
חישב את תנודות המחירים בשנים הקודמות עד ל 1782 . לשם 
בירור סיכוייו של ענף המשק החשוב ביותר של בריטניה — 
כריית הפחם —, ניתח ג' את ההשפעה שהשפיעה על 
כלכלתה של בריטניה הפחתת הפריון• במכרות בשל אפיסת 
עורקים נוחים, הצורך בהעמקת הנקרות ועוד, בהתחשבות 
מיוחדת עם הגברת ההתחרות מצד גרמניה ואה״ב. בעקבות 
ספר זה נתמנתה ועדה מלכותית לחקירת מלאי הפחם במדי¬ 
נה, ושמו של ג׳ נתפרסם ברבים. 

תרומתו העיקרית של ג׳ לתורת־הכלכלה העיונית היא 
תורת התועלת־בשוליים, שבה, אמנם, קדם לו(שלא בידיעתו) 
גיסן (ע״ע), ושבה עסקו גם אתרים מבני-זמנו, אלא שג , 
פיתחה בדרך עצמית. תורה זו, שמסבירה את ענייו הערך 
והמחיר פצר הביקוש, היה בה משום סתירה גמורה לתורת 
הכלכלה הקלאסית של בריטניה, שנתמכה בץ השאר ע״י 
ג/ ם. מיל (ע״ע) ושראתה את הגורם המכריע לקביעת הערר 
בהוצאות הייצור (כלומר: בוח-העבודה). ע״י תורתו גרם ג׳ 
לשינוי־ערכין מעמיק במחשבה הכלכלית באנגליה, שהושלם 
בשלב מאוחר יותר ע״י אלפרד מרשל (ע״ע). — ג׳ היה 
הכלכלן הבריטי הראשון שהשתמש בשיטות חמאתמאטיקה, 
אע״ם שגם בזה קדם לו א. א. ק־ךנו ( 01 חזט 00 ). 

ג׳ היה נציג מובהק של הליבראליזם הכלכלי! הוא נמנה 
על התומכים הנאמנים בחופש-המסחר ולא האמין ביעילות 
פעולתן של אגודות-הפועלים להרמת שכר-העבודה. כנגד 



323 


ג׳וונז, וילים סטנלי—גוץ 


324 



גוזז: תבליטים נחלק הנזערכי ׳ 56 החזית הנדולזז 


זה היה מצדד בשיתוף הפועלים בהנהלתם וברווחיהם של 
מפעלי־התעשיה. 

מחיבוריו: 1 ) 001 )ס ¥31116 1116 ת 1 311 ? 56110115 
(ירידה חמורה בערד הזהב). 1863 ו 016£0810 ? (תורת־ 
ההגיון הצרופה), 1864 ! , 510111315 0£ 011 ! 1 ב 51111 < 1 ב 81 1116 
1869 ; ןמזסמסס? 01111631 ? 0£ ץז 11160 1116 (התאוריה של 
הכלכלה המדינית), 1871 ! 50161166 0£ 165 ק 01 מ 1 ז? 1116 * 
(עקרונות המדע), 1874 * 0£ 1546011301501 11116 ) 311 ץ 6 ה 0 ^ז 
£5x1131186 (הכסף ומנגנודההליפין), 11875 111 51316 0 !ךד 
■ £3110111 סז 6131100 ? (המדינה ביחסה לעבודה), 1882 ז 
י״ז 6£0 ? 500131 "! 18 ) 461110 ? (שיטות בתיקונים חברתיים), 
1882 . ג׳ לא הספיק לסיים את החיבור שנועד להיות הסיכום 
של תורתו: £000001108 0£ 165 ק 01 ״ 1 ז? סנו! (עקרונות 
הכלכלה). 

. 14 ./ ( : 1 ז 6 מ 8061 .ז¥ ; 1886 . 5 .׳מ /ס 55531 * 05 [ 3514 11175 * 1 

, 31507431014.055055535 ^ 31550551435155 . 4 " 50 ( ^ 85451155451 151515 

'/ £50510555 01151531 ? / 0 ? 711505 ״ 4 .[ , ¥01108 ; 1891 

.( 1927 ,.■**מ , £004 1 . 4555155 ) 

ש. רי. 

גוז׳זן, !׳ן — 00 ( 0011 ״ 163 — ( 1516 — 1566 [ז]),ארדיכל 
ופסל צרפתי. סבורים, שג׳ נולד בנו׳רמאנדיה 1 
ב 1540 היה עסוק בעבודות פיסול בכנסיות ברואן, ס 1541 
ואילו היה ג , בפאריס ועבד יחד עם הארדיכל פיר לסקר 
( £65001 ) בעיטור של הלוכד ושל ארמונות אתרים. בסוף 
חייו נאלץ לעזוב את צרפת — כנראה מסיבות דתיות. 
תאריך־מותו אינו ידוע בוודאות. 

ג׳ היה החשוב שבפסלי הרנסאנס הצרפתי. ביצירותיו 
הראשונות ברואן עדיין מורגשת במקצת ירושת התפיסה 
הגותית המאוחרת, אך יצירותיו בפאריס מסמלות את רוח 
הרנסאנס הצרפתי המושלם. בפסיליו, הגבוהים מעל למידות 
הטבע, משתקפת עצבנות חושנית בפנים ובגופים, אך בלי 
פגימה ברוח החיננית הצרפתית של אותה תקופה. ביחוד 
ביצירותיו האחרונות משתקפים החיים החברתיים שבחצר 
המלך אברי 11 . 

13 55 . 0 ./ , 6111 ) 8 .¥ ; 1884/5 ,. 0 ./ ,מ 21$10 )מ 840 46 . 45 

1 . 65 ) . 0 ./ ,׳() ¥11 .? ; 1890 . 0441553 ? 45 1213715 45 1315055 ' 11 

. 1908 ,( 11115165 ׳, 15 ) 311 ־ 01 

13 ןן׳ עיר עתיקה בארם־נהריים, על גדות נהר חבור, המסתעף 
מן חפרת חתיכון, מזרחית מדוו־ן (ע״ע), צפונית־ 

מערבית מנינוה (ע״ע). היום חרבות תל חלאף בעיראק, 


שנחפרו ונחקרו ע״י מ. פץ אופנהים מ 1899 ואילך. כאן 
נתגלתה אחת התרבויות הבאלקוליתיוח העתיקות ביותר, 
שנקראה ע״ש המקום "תקופת ח׳לאף" ושסימניה ניכרים בכמה 
מקומות בין גוזו (כרכוך, מעבר לחידקל מזרחה) ועד ראס 
שמרה(אוגרית). תרבות זו פרחה באלף ה 4 לפסה״ב. בתקופה 
מאוחרת יותר עמד כאן ישוב חיתי־זזורי, שהשאיר אחריו 
שרידים חשובים בבניין ובאמנות. על חרבותיו קמה במאה 
ה 10 לפסודג עיר־הממלכה הארמית ג/ הנזכרת בכתובות 
אשוריות (בשם גזנ) ובמקרא. העיר נכבשה ע״י האשורים 
בערך ב 808 (השר נאום רבשקה: ישע׳ לז, יב< מל״ב ים, יב). 

מן התקופה האשורית נתגלה ארכיון חשוב בכתב־יחדות 
מימי אדד־נרר 111 ( 809 — 782 ), וכן כמה כתובות ארמיות 
על לוחות־זזרם. חשיבותן של הכתובות הללו מרובה, שכן 
הן מבהירות את חיי פחוות־ג׳ ואת חייה האירגוניים־החבר־ 
תיים של העיד, ואף מוסרות לנו ידיעוודמה על גורלם של 
גולי־ישראל בה. מן הכתובות יש ללמוד על מצבו של האיר* 
גון הממלכתי, וביחיד הצבאי, ועל מדיניות הפחה כלפי 
התושבים־הילידים וניצולם האכזרי. 

מן המקרא היה ידוע לנו שגולי עשרת־השבטים יושבו, 

בין השאר, ב״נהר ג ו זן" (מל״ב יז, ח שם יח, יא ז דהי״א 
ה, הו). בכתובות האשוריות, וכן בספר־מקגה מן המאה ה 5 
שנמצא בג׳, מופיעים שמות של פקידים גוזניים ושל תושבים 
אחרים הנראים כעבריים: 311 (!ז 1 א (נדיהו), 311 ( 3111 ? 
(פלטיהו), 3 ׳ 1751 (הושע) { 11 ' 6 י״ 1351 (ישמעאל), 6 רח 3 ־ 4111011 ? 



ניח : שלוש רטויות מניפות אח ייסקום השמש ע? נבי טזכח 





325 


גרון—ג׳וטו די בונדדנה 


326 


(מלכי רם ) 1 איש מעיר 3 ט 611 מו 53 (שומרון ז)> אשה (אמה או 
שבויה) 03-3-3-03-3 (דינה ז). לפי התעודות אפשר להגיח, 
שהיה נהוג כאן פדיון־שבויים, 

ב. מיחלר (מזר), גולי ישראל כגתו(ידיעות החברה לחקירת 
א״י ועתיקותיה, ט״ו), 1950 ! א, מלסם, התעודות מתל חלף 
(גוזן), שם, שם! הנ״ל, הארמים בארם נהרים ונו׳, שם, 
1952 < ו. 0 . אולברייט, מתקופת האבן ועד הנצרות, 1953 ) 
ג 1 ז-< 8 ,. 14 ; 1931 ,{ 111110 11 } 7 ״ 0 , 1 ז £11 ל 1 ת*קנן 0 ./י .!];#■ו? 

111 ־ 7 •"ס , 614 } 3 זז־ 9 .£ ; 1933 , 92 , 14 , 1932 , 242 , 13 

- 311 ת£ת( 1 - ז 6 \ 46 ן .א , 0 - !!סבז^זנז? .( ; 1934 ,., 11111111 

- 861 , 0 ?^ ,/ 7111111 7111 מסע 60 )/מ 64 >מ/ ), 0 ,־ 614061 ^ 1 .? .£ 
; 1948 1 < 111-01 , 11311 ^ 3 ( 031 ' 0 •א , 940 [ , 6 16 ) 116 

/ 0 £811 01111 1111 70X1111011011 ?ס}!! 7111 , 81-314117004 - 1 ■א 

. 1952 , 1111011011 ( 011 

6 . א. 

גונ^היל, ריצ׳ןד ^י? 1 ז הזריעו - - 165130 חגן 

001111611 1-300 — ( 1862 , מנצ׳סטר — 1936 , ניד 
יורק), מזרחן ועסקן ציוני, למד באוניברסיטאות שונות 
בגרמניה ובאוניברסיטה קולסביה, שם נתמנה 1886 פרצה 
ללשונות ארמיות 18921 פרופסור לשפות שמיות. כתביו 
כוללים בעיקר פירסומים של טכסטים סוריים, יחודים־ארמיים 
וערביים (ביהוד מגניזת קאהיר); כן היה ג׳ עורך של הסדרות 
561165 ץ 1 > 5111 56011110 ו 01160131 7 ז 51 ז 0 /י 1 ס 1 _ 1 13 נ 11 מ 00111 
561-165 ואחד העורבים של 161113 } 610 ץ £00 ב 51 ך*> 6 ץ. 

מ 1898 עד 1904 היה ג׳ נשיא הפדראציה הציונית של 
אה״ב, וכן חבר של הוועד הפועל הציוני וציר בבמה קונ¬ 
גרסים. הוא חיבר 1061660111 ^ 1 *ע 1151:017 ־ 1 765¥1511 
0601017 (״תולדות ישראל במאה ה 19 ״, 1904 ) וספר על 
הציונות( 21001510 , 1914 ). הוא יסד אח אגודת־האחווה של 
סטודנטים ואקאדראים 30 ־ 1 ׳ ! 861 2613 והיה במשך עשר 
שנים נשיאה. האגודה קבעה ב 1925 מדאליה ע״ש ג׳, שהעיתו¬ 
נאים היהודיים של אה״ב וקאנאדה מעניקים אותה מדי שנה 
בשנה לאס,ריקני (ללא הבדל דת), שעשה את השירות 
המצויין ביותר ליהודים וליהדות! וכן מקיימת האגודה סטי¬ 
פנדיה שנתית באוניברסיטה העברית בירושלים ע״ש ג׳. 

נ 1 טהלף, ירמיאם ( 61£ ג 00111 135 ית 6 ז 6 [), שם ספרותי של 
אלברט ביציוס ( 8112105 ; 1797 — 1854 ), סופר 
שמיצי. ג׳ היה כומר פרוטסטאנטי בליצלסלי( 111 ו £01261£1 ) 
שבקאנמון ברן! רק בגיל 40 התחיל לכתוב סיפורים מחיי־ 
העם בשביל העם בניב שוויצי, שאח״ב תירגם אותם לגרמ¬ 
נית ספרותית. את השקפותיו המוסריות השמרניות והדתיות 
ניסה להחדיר בעם על־ידי טיפוסיו הראליסטיים ועלילותיו 
מלאות ההומור ומלומת מוסר־השכל. ביהוד היתה לו ראיה 
חדה בתיאור חיי־האיכרים. הוא נחשב יחד עם אימרמן ובר- 
תולד אוארבך כיוצר סיפורי־הכסר בספרות הגרמנית החדשה. 
המוכרים' ביותר בין סיפוריו הם: 060111 .£ : 161 > 11 ס ("אולי 
הפועל״, 1841 ), והמשכו • 3011161 ? ■ 161 > ! 171 ("אולי החוכר", 
1849 ) ו״תמונוח ומעשיות משוויץ". כל כתביו יצאו ב 12 
כרכים בד— 1856 , וב 24 כרכים ב 1911 . 

,. 0 7 >£!/אז> ■סס ,- 01106161 ; 1893 ,. 0 ./ ,) £6116 64 |)} 3011 > 

. 1834 

נ 1 טהךד ( 1 >ז 51.001:1111 ) םע 3 ר", החשוב במעברים באל¬ 
פים השוויציים, מקשר בעליה (עד לגובה של 
2,112 ם׳) ובירידה את מורדות האלפים הצפוניים (אנדרמאט 
בקאבטון אורי) והדרומיים (אירולו בקאנסון מיצ׳ינו), ז. א. 
את תחום העולם הטוטוני של מרכז-אירופה ואת תחום העולם 
הרוסגי הים־תיכוני. המעבר חוצה את המאסיב הקריססאליני 



גשר״זזשטן בטענו-נוטהארד 


סאנקט־ג , שבמרכז האלפים השמיציים, ששיאו מגיע לגובה 
של 3.197 מ׳ ומשמש פרשת-מים של הנהרות רינוני רוים, 
רון וטיצ׳ינו. במעבר עומד מנזר גוטהארד הקדוש ( 960 — 
1038 ). שעל שמו נקרא גוש־ההרים. הוא לא נזכר כמעבר 
חשוב לפני המאה ה 12 , כנראה משום שהגישה אליו היא 
דרך שני עמקים אלפיביים צרים מאד, הנתונים לסכנת מפלי• 
שלג. הוכשר למעבר להולכי־רגל ע״י בניין -גשר־השטף 
על-פני נהר רוי 0 ן על גשר זה עבר ב 99 ד 1 בקרב קשה הצבא 
הרוסי בפיקודו של סובורוב. בשנות 1820 — 1824 נסלל 
במעבר כביש, ועי״ב הפך לאחד מדרכי-התחבורח החשובים 
ביותר באלפים והתחיל ממלא תפקיד רב בקשרי־המסחר בין 
אירופה המרכזית והצסונית־מערבית ובין איטליה. 

בשנים 1872 — 1882 נסללה בו רסילודבדזל, שהיא קטע 
מקרהרכבת לוצרן־מילאנו. סלילחח היחה אחד המבצעים 
ההנדסיים המזהירים ביותר: לארכה נמצאים 1,234 גשרים 
וגשרונים ו 80 מנהרות, ביניהן אחת החוצה אח מאסיב־ג׳ 
לאורך של 15 ק״מ בגובה שביו 1,145 מ׳ ו 1,109 מ , . מ 1920 
ואילד מופעלת הרכבת בכוח־החשמל. 

ג , 1 ט 1 די 71211313 — 80001006 11 > 010110 —( 1264 [ז), 
קולה שבקרבת פירנצה — 1337 , פירנצה), צייר 
איטלקי. מחייו ידוע שפעל בפירנצה, רומא, פאדובד" נאפולי, 
וכנראה גם באסיזי וברימיני. המלך רוברט מנאפולי מינה 
אותו ב 1330 ל״פמיליאריס" ("בן משפחת המלך"), וב 1334 
נתמנה משגיח על כל העבודות בכנסיה הראשית של פי¬ 
רנצה• — ג׳ הוא אחד מן הציירים הגדולים ביותר של כל 
הדורות, אע״ם שמספר היצירות שאפשר לייחס לו בוודאות 
אינו גדול. מעשי־ידיו הן: סדרת הפרסקות המתארות את 



327 


ג׳ וטו די בדנדונה 



נוכח יוווזס (כנסיית סאז םראנןו'סי) 1 כ>* 0 '(י>. סיוחסיז ?וא׳ש־ת וחלופת ***רוזו ׳*? צ׳י&י 


חיי מדים וישו ואת יום־הדין הגדול, מצויירות ב 1303 — 1305 , 
בכנסיית שנטה מריה דל ארנה בפאדובה ן הפרסקות מאגדות 
פראנציסקוס הקדוש ומחיי יוחנן המטביל בכנסיית סנטה 
קרוצ׳ה בפירנצה, שבוצעו אתרי 1317 . מעבודותיו ברופא 
לא נשארו אלא שרידים: מוזאיקה המתארת את "פטרום 
וחבריו בסירה על ים־בנרת" שבכנסיה הראשית של סן פיטרו, 
וציור־קיר — ובו האפיפיור בוגיפציוס ¥111 — בכנסיית 
1 סאן ג׳ובני אין לטדנו. יצירות מרובות בכנסיית סאן פראנ־ 
; צ׳םקו שבאסיזי שנויות במחלוקת בין החוקרים מבחינת 
בעלותו של ג׳ עליהן. אין זכר לעבודות ג , בנאפולי וברימיני. 
אולם יש בידינו מספר רב של ציורים על גבי לוח־עץ, שהם 
לפחות בחלקם מעשי־ידיו של ג/ ואחרים שהם יצירות 
תלמידיו ויורשיו ושבחלקם אולי בוצעו בהדרכתו של ג׳. 

אמנותו של ג׳ פותחת תקופה חדשה באמנות, כשם 
שיצירות בן־דורו ךנטה (ע״ע) פותחות תקופה חדשה בשירה 
ובספרות. בג׳ מסתכמים בהצלחה נסיונות ציירי כל המאה 
ה 13 להתגבר על הגורם הדקוראטיווי של האמנות הביזאנ¬ 
טית המסרחית. בהשפעת רוח התנועה הפראנציסקנית 
והדמוקראטיזאציה של החיים בערי-איטליה הוכשרה הקרקע 
לאמנות אנושית יותר. ג׳ הושפע מצ׳ימבואה (ע״ע), מפיטרו 
קוליני(ע״ע) ומן הפסל ג׳ובני סיזנו(ע״ע). המונומנטאליות 
של הראשון והעדינות האנושית של השני היו נקודות־המוצא 
ליצירת ג/ חידושו הראשון של ג' הוא ביצירת ציור החלל 
העמוק כמסגרת כל תיאוריו• ציור זה עדיין רחוק מתיאור 
החלל הפו־ספקטיווי של המאה ה 15 , אך הוא מעורר במסתכל 


אשליית עומק, ומשום כר הפרופורציות בין האנשים והעצמים 
המצויירים נעשות קרובות למציאות יותר מאשר באמנות 
, הביזאנטית הקודמת. שנית, נתן ג׳ לתיאורי אדם ועצמים 
גופניות פלאסטית באמצעות ציור הצללים, הנראים כפפסלים 
את דמויות העצמים. אך המהפכני ביותר בין כל החידושים 
של ג׳ הוא תיאור היסוד האישי בהבעות האנשים וביחסים 
, שביניהם, בניגוד לנוסחות המוסכמות של האמנות הביזאג־ 
.שית, מתוך הסתכלות במציאות החדשה יצר ג׳ הבעות 
אישיות של הפרצוף, של הגוף וביחוד של ידיו של הארס. 
משני קני־המידה לקומפוזיציה של האמנות הביזאנטית — 
ההיירארכיה התאולוגית של הקדושים ומשקל צורות וצב¬ 
עים במסגרת שטח מסויים — שמר ג' על השני, אך ביטל 
מתוך דתיותו הפראנציסקנית העמוקה את הראשון לטובת 
סידור התמונה לפי היחסים האנושיים בחיים. במיזוג של 
זרמים אלה רכש לו ג׳ סיגנון־קומפוזיציה שיש בר משום 
מונומנטאליות ואנושיות כאחת ושאין דומה לו בכל תולדות־ 
האמנות. 

משום רוחניותה נוהגים לייחס את אמנותו של ג׳ לסיגנון 
הגותי, אך כבר נמצאים בה כל הגורמים המכריעים שהכשירו 
את הקרקע לאמנות הרנסאנס. לא היו אמנים איטלקיים בני 
המאה ה 14 שלא הושפעו מאמגותו, ותוצאותיה כבר ניכרות 
באותה המאה בצרפת, בגרמניה ובבוהמיה. שמו של ג׳ כבר 
היה מפורסם בימי חייו, ואחרי מותו היה נושא לסיפורים 
ואגדות. מאז לא היה דור שלא ראה בדמותו של ג׳ את 
ההימאניסטן הראשון בתולדות האמנות האירופית, ועד היום 










329 


נ׳וטו די גונדונד! — גומיח, תאופיל 


330 



וסד נס 5 ם־ם טצריפה (פאדובה) 


המשיכו האמנים — ביניהם, למשל, [ן גו׳ך (ע״ע) — ללמוד 
מאמנותו הנעלה. 

ג׳ נזכר ב״קומדיה האלוהית* לדאנטה (מור־הטוהר \%, 
95 ), ב״מכחבי-סשפחה* של פטרארקה ( 17 , ¥), ב״דקאמרון" 
של בוקאצ׳ו ( 6 ! ¥)׳ בדברי־הימים של ההיסטוריונים ריקד 
בלדי ווילגי, ב״מסכת* של צ׳ניגי, ביומן של גיבדמי (ע״ע), 
בספרו שיו ואזארי על "חיי האמנים". 

"חב 8 -י 1 ; 1917 ,!■ 7 )/ 1-011014 1111 / 0 ) 30171 8041 . 0 ,חש־ג $1 . 0 

. 0 , 3 זז 03 . 0 ,* 1923 , 71 )< 1 <ן^ 7 \ 0 <ן!/-, 0 111 6 > 1 ) 471 > 0 , 16160 

, 0 ,ו 301 < 11 נ>/י .?- 0 ^ס< 1 ז .מ ) 1925 ,(", 1351,0 ? ך 0 1 [ 3 ז\■־) 

- 0140 111 > 110110710 1774470 ? ; 1927 ,. 0 , 0 ת 1 קב 51 . 8 . 1 ;* 1926 

11 > 170 ) 01017 £101178 110 ) 41 0 ^ €04010 ; 0 ! 771 ) 177 ' 7 77110 ) 

.(שם רשימת־ספרווז שלמה) 1937 , 6 ־ 00 ■׳־? 

פ. ש. 

ג 1 ?יה מ#טי 1 ן — 11100 * 018 5 * ״״!״־ס; לאט׳ ■ 01.31 
03516111006 16 > ג""! — (לפגי 1135 — סוף המאה 
ה 12 ), מחשובי המשוררים הלאטיגיים ביה״ג נולד בליל 
(צרפת הצפונית), למד בפאריס ואח"כ ברבם, ושם קיבל 
משרה כנסייתית. זמן־מד. עבד בלשכת הנרי" 11 סלד אנגליה, 
ובשירותו נסע ב 1166 לאנגליה* שם התיידד עם ג׳ון מסולם־ 
כרי (ע״ע), וכן פעל כמורה. זמדמה שהה גם בבולוניה 
ללמוד את החוק הכנסייתי* באותם הימים ביקר ברומא וראה 
מקרוב את שחיתות הבנסיה. הארכיהגמון גיום הזמינו ב 1176 
לרבם, וג׳ היה שם לנוטריון. שם חיבר ב 8 ד 11 — 1182 את 
שירו הגדול "אלכסנרראים" והקדישו לפטרונו, ובשל כך 
נתמנה לקאנוגיקום באמין. בסוף ימיו חלה ג׳ בצרעת, ויש 
אומרים שמת מרוב עינוייו. 

חיבורו המפורסם של ג , הוא האפוס הלאטיני אלכסג־ 
דו־אים ( 11613 ) 206x30 ), הכולל כמעט 5,500 בתים (הכסא* 
מטרים) ומחולק ל 10 ספרים, שאותיותיהם הראשונות'מת¬ 
חברות לשם 05 ^ 0011.1^x (ז״א גיום), הוא שמו של 
הארכיהגמון של רנם, שלו מוקדש האפוס. השיר מספר את 
תולדות אלכסנדר מוקדון מימי נעוריו עד מותו* במרכז 
הסיפור עומדות מלחמות אלכסנדר עם דריוש. את החומר 
ההיסטורי למד ג׳ מחיבורים לאטיניים, בעיקר מקורטיוס 
רופוס (ע״ע)* אך בין השאר השתמש גם ביומפוס. על המר 
מקורות אלה יצר ג׳ יצירה אפנותית אמיתית. המחבר מתפעל 
מגיבויו, אולם דעתו היא שמותו של אלכסנדר בא כדי לכפר 
על רום־לבו. השיר היה מפורסם ביה״ב, נקרא הרבה ואף 
השפיע על משוררים אחרים, והיה לבסיס לאפוסים הרבים 
על אלכסנדר שנתחברו בלשונות־אירושה השונות. 


ג׳ הוא גם אחד מגדולי המשוררים הליריים של יה״ב. 
שיריו כתובים במשקל ובחרוזים. הוא חיבר שירים המהללים 
אהבה וטבע, אולם עיקר כוחו בשירי מוסר — על אי־הצדק 
בעולם, על מיעוט ההצלחה של החכמים וכד׳ — ובשירים 
סאטיריים, ביהוד בסאסירות המתקיפות את שחיתות הכנסיה 
ומנהיגיה ואת חצר־האפיפיורים ברומא. השירים הליריים 
ושירי־המוסר של ג׳ השפיעו השפעה רבה על השירה הלא- 
טינית של יה״ב. 

ג׳ חיבר גם "חיבור נגד היהודים" ( 3 ז 1 ת 0 נ> 5 ו״ 3 *> 3 ז 7 
08 ^>״ז), שנכתב בעקבות שיחותיו עם ״רבי״ (־ 15161 § 3 בת) 
אחר. 

; 1905 , 0110 . 0 .? 1 41 ) 714 ) 1 >ח 08 ) 41 ! 08 , 60560 ) 011115 
, 011-1 \/> .?* 1171177 ) 07 7 ( 7 ) 11-1011711 ) £1070411 ,•| 60116 ז) 5 ■א 
701117 ) 101 17111711771 ) 01 [ 7 ) 1 > ) 1711:7111 ) 0 , 10$ ) 4301 < .)) 1 ; 1929 
- 1111 4 ,׳ 8365 .£ .[ .? ; 1931 , 920-936 , 111 , 71 ) 1811 ) 3 1111 471 
. 1934 , 190-214 , 72-80 , 11 , 1 ( 0717 ? 81171 * 1 04107 ) 3 / 0 ץ 107 

ד. פ. 

נ 1 טתז ׳ תאזפיל — ״״״ 03 ש 11 ! 1 ק £0 !רד — ( 1811 , טארב 
י שבפירנאים — 1872 , נץ שעל־יד פאריס), משורר 
מספר ומבקר צרפתי. למד בבית־ספר בפאריס. פנה תחילה 
למלאכת־הציור, ואף הצליח בה, אולם נמשך אחרי השירה, 
ולאחר שהוצג לפני ויקטור הוגו נעשה לראש האסכולה 
הרומאנטית הצעירה. ב 1830 הופיע קובץ השירים הראשו¬ 
נים שלו וב 1832 הקובץ "אלברטוס או הגשמה והחטא, 
אגדה תאולוגית". ב׳ מצא סמוכין לדרכו בספרות המשוררים 
ה״זעירים״ של תחילת המאה ה 17 , וחיבר עליהם מסות, 
שהופיעו אח״ב בצורת ספר בשם 65 טף 65 ז 0 !ס 1-65 (הגרוטס־ 
קות, 1844 ). בהשפעת הינה (ע״ע) הכיר גם את הגיחוך 
שבהגזמותיהם של חבריו הרומאנטיים, שאותם תיאר בספרו 
00 ״ 3 ז? 6 הנ 61 [ 1-65 '־אנשי ״צרפת הצעירה". 1833 ). ג׳ הת¬ 
חיל דוגל בסיסמת ״האמנות לשמה״ ( 311 ׳! •*טסק ר* 3 ׳ 1 ), 
שפירושה העמדת היצירה הספרותית על משמעותה האסתטית 
בלבה ללא כל קשר לתכנים לימודיים או למגמות חינוכיות 
או חברתיות. רומאנו הראשון והנפוץ ביותר, 16010156116 ) 13 ״! 
16 > ( 1835 ), מתאר את תעלוליה ואת הרפתקאותיה 
החושניות של שהקנית סן 
המאה ה 17 , שהיתה מפתה, 

לרוב בבגרי־גבר, גברים וגם 
צעירות, ואף יוצאת לדו־קרב 
בטייפות* את בחירת הנושא 
הזה הצדיק ג , בסיסמה: "האמן 
נעלה מעל לחוקי-הסוסר". כדי 
לפרנס את בני־ביתו ואף קרו¬ 
בים רבים שהיו סמוכים על 
שולחנו, הקדיש ג׳ את רוב 
כוחותיו לעיתונאות תעשה 
לאחד מכותבי הפליטונים הח¬ 
ביבים ביותר על הציבור. מ 1839 ואילך חיבר ביהוד מאמרי 
ביקורת ספרותית ואמנותית, שהופיעו בקבצים: 131510116 
5 ת 3 ן>ה 61 -ז£ת 1 ״■ 1115 ק 616 13066 ? 60 שג!ן> 1 <11:21x1311 ז 3 ' 1 16 ) 
(תולדות אמנות-התיאטרון בצרפת בעשרים־וחמש השנים 
האחרונות, 6 כרכים, 1358/9 ), 30115016 רחס^ ״ 1 ) 111310116 
(תולדות הרומאנטיקה, 1874 ), -£מ 11 *ז 1 מ 6 *מ 61501 01113113 ? 
65 ״מ (דיוקנות וזכרונות ספרותיים, 1875 ) [שגי אלה סעד 
ב 1 נו], ובן ספרים על מסעותיו בספרד, בתורכיד" ברוסיה 





331 


גופיה, תאוסיל—מטליב 


332 


וברחבי־צדפת, ואף סיפורים היסטוריים — כמעט אדבאולו• 
גיים — סצויינים, ביניהם ^תזס^ 1613 > 11010311 * 1 (רומאנו 
של חנוט, 1858 ), המתאר אח יציאת־מצרים. יצירתו החשובה 
ביותר היא * 166 מ 6103 (אמאלים וקאמאות, 1852 ) — 

ספר שירים מקסימים, הכתובים בסיגנון מלוטש ושופע תמונות 
נדירות > ספר זה היה מבשר לתנועת ה״פארנאס". הרומאן 
363556 ■>? 6 ת 1131 נן 3 ס 6 ? (הקאפיטאן פראקאס, 1863 ), מתאר 
ברוב־כשדון חיי להקת־שחקנים נודדת במאה ה 17 , בעקבות 
"הרומאן הקומי' של סקארון. ג׳ חיבר גם מחזות, שלא זכו 
להצלחה יתירה. בימי הקיסרות השניה נמנה ג׳ על פמלייתה 
של הנסיכה מאחילדה בונאפארט, חובבת הספרות והאמנות, 
ונפילתו של נאפוליון 111 היתה לו למכה ניצחת, שלא יכול 
להתגבר עליה. — ג׳ הגדיר את עצמו ב״אדם שלגביו קיים 
העולם החיצון"! הוא היה אלוף הציור והתיאור במלים, 
שהרים את האמנות הצרופה לאידיאל עליון: הצבע והצלצול 
עלו בעיניו על הרגש והמוסר. בודלד (ע״ע) הקדיש את 
"פוחי־הרע" שלו לג׳ — "הקוסם המושלם של הספרות הצר¬ 

פתית' ( 3156$ ^ 30 *£ 63 ־ 1 * 161 65 101611 § 3 ומ 1 !ג£ץ 3 ק). 

1 >״>!״£ ; 1883-1919 ,. 01$ ,י 35 ,!) 1/1 <} 00711 1 ) 1107 ) 0 , 3 > . 111 
. 1927 ,)) 101 ) 1 ) 10 .$ [ . 0711 . 11 ) , 0$ ) 1 ( 001 01 
,נן 1 זזג 0 ט!> . 34 ; 1874 , 10 ) 11 ) 1 11171 ) 30110 ,. 0 . 11 ־ 7 , 1311 > ץ ש? .£ 

01 ) 01 10 ,) 716001111 ,. 0 . 76 ,זשו) 0 !א .£ ; 1890 ,. 0 . 76 
. 76 , 80501101 1,3 , 1929 ,. 0 . 76 . 1 ^ 35105 ( ■א ; 1893 ,) 0014117 ' 1 
,)> 1 ן 0/1010211 ע-!ק £00/1111011 ', 1 ,ת 1111 )ז ■ 861 הנד . 13 ; 1933 ,. 0 
0.0 , 1012 ) 50 .. 6 ; 1933 ,.ס . 76 40 70170 ) 111 0$ 110111 ) $ 16 ) 
. 1934 ,)'. 0 . 76 1 ! 1 < 1 } 61 ס 0 ז?$ 

ם. ק. 

נזפלזברי י יב | ר (ר״ת: אב״ג; כינויו הספרותי 

העברי: מהללאל! 1810 , קונססאנטין־ישן [וז׳הלין]— 

1899 , ביאליסטוק),' סופר עבדי ויידי. כבר בגיל צעיר החל 
להגות בספרות המחשבה של חכמי-ישראל ביה״ב, בספרי־ 
דיקדוק ובספרי המשכילים בגרמניד״ בגיל 14 השיאוהו הוריו 
אשה. כבן 18 נדד עם אביו לגאליציה ולמולדאוויר" ובמאר* 
נופול ביקר את יוסף פרל (ע״ע). נטייתו של ג׳ להשכלה 
נודעה ברבים, והוריה האדוקים של אשתו אילצוהו לתת לה 
גט. בן 19 נשא אשה שניה וגר בבית חותנו, בכפר סמוך 
לעיר באר שבפודוליה. שם נזדמנו לו ספדי מנחם לעפין 
(ע״ע) מסאמאנוב, בעברית וביידית, ובהשפעתם הדול ג׳ 
לכתוב ביידית סיפורים ושירים להשכלת ההמונים. גם מאשתו 
השניה נפרד זמן קצר לאתר נישואיו וחזר לקונסטאנטין- 
ישן. ב 1830 עבר לאודסה והתיידד עם שמחה פינסקר (ע״ע), 
שעורר בו עניין בתקר תולדות הקראים וספרותם. משם 
המשיך בנדודיו על פני בסאראביה וווהלין! מספר שנים שהה 
בקדמניץ והתחבר שם עם ריב״ל! בעיר זו נשא ג׳ אשה בפעם 
השלישית. 18361 עבר לווארשה, וב 1837 פירסם און קוב׳ך 
שיריו הראשון, ״פרחי אביב״. ב 1838 — 1850 הירבה לנדוד 
בערי ווהלין ופודוליה, ורק בברדיצ׳ב ישב תקופה ממושכת. 
18501 יצא קובץ־שיריו השני, "הניצנים". באותה שנה עמד 
בבחינות מורה וקיבל התר־הוראה בבית־ספר מתחי. בשנות 
1851 — 1854 היה מורה בקאמנץ־פודולסק, ב 1855 — 1865 — 
מורה בקונסטאנטין־ישן; 18651 — 1873 — מורה לתלמוד 
בבית־המדרש לרבנים בז׳יטומיר. באותן השנים סירסם גם את 
חיבוריו במחקר תולדות הקראים, הספרות והשירה העברית 
ותולדות הקבלה — בעיקר עיבודים ותרגומים מספרות 
חבמת־ישראל; וכן כתב מאמרים פובליציסטיים• אחרי שנסגר 
18733 בית־המדרש לרבנים בז׳יטומיר יצא ג׳ למסע בעדי 


חחום־המושב הרוסי ובערי גאליציה, ואף שהה בווינה, שבה 
הוציא (ב 1874 ) תרגום עברי של "נתן ההכם" של לסינג. 
באותו זמן פירסם ב״השחר" משיריו וכן את סיפורו'"קול 
רינה וישועה באהלי צדיקים", על ראשית גזירת ה״קאבטו־ 
ניסטים*. בשנים 1876 — 1886 הוציא ג/ בהפסקות מרובות, 
את הירחון "הבוקר אור", מקודם בלבוב שבגאליציה, ואזז״כ 
בווארשה, ובו פירסם מאסרים פולמוסיים חריפים נגד פרץ 
סמולנסקין (ע״ע), שהתקיף את השכלת ברלין ופגע בכבוד 
משה מנדלסזון הנערץ על ג/ כן פירסם ג׳ בירחונו "זכדונות 
מימי נעורי״ (נוספות להם — ב״האסיף", תרמ״ה), מחקרים 
בביאורי מקראות וסיפורים. לאחר פרעות 1881 הצטרף ג׳ 
אל חובבי־ציון וסירסם שירים חדורים רוח לאומית וגעגועים 
לא״י. 18911 הוציא "כל שירי מהללאל". את עשרים שנות 
חייו האחרונות בילה ג׳ בדובנה, ברובנה ולבסוף בביאלינד 
טוק. ג׳ הירבה גם לכתוב ביידיח ופירסם בה סיפורים, וכן 
שידים, שכסה מהם התפשטו בעם. — אם כי ג׳ היה בזמנו 
מראשי־המדברים בשירה העברית — ערבו כמשורר מועט 
ביותר. ערך רב יותר נודע לזבדונותיו ולסיפוריו. 

ש. פאנדלקרן, תולדות אב״ג (.האסיף״, חרט״ז, 439-130 )< 

ו. צייטלין, קרית ספר, 126-123 , 1895-1891 > י. ח. זאגו־ 
רוד&קי, א. 21 1 ' (.ספר השנה״ תר״ם. 308 — 314 )> א. 
פדידקין, א. ב. ג׳ און זיק עפאכע, 1925 ! פ. לחובר, תולדות 
הספרות העברית החדשה, ב׳, 166 ־ 168 , 238 ־ 239 , 1928 ; י. 
קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ה׳, 331 - 
396 , 1950 . 

ג. א. 

גז?זליב (< 61 ! 00111 ), ציירים יהודים־פולנים ? אחים. 

1 ) פ א ו ר י צ י ג' — . 0 3111707 !״* — ( 1856 , דרוהו* 

ביץ׳ — 1879 , קראקא). מ 1867 עד 1876 למד באקאדפיות 
לאמנות וכתלמידם של ציירים חשובים בלבוב, רנד" קראקא, 
מינכן. 18771 הציג את תמונותיו בלבוב ובווינה. 18781 נסע 
לרומא, 18791 השתקע בקראקא ושם מת באותה שנד, 
בגיל 23 משחפת. 

בשנות חייו הקצרות לא הספיק ג׳ להשלים אלא מקצת 
תמונותיו; רובן לא נשלמו, ואחדות מאלה לא יצאו מכלל 
רישומים. יצירותיו כוללים: (א) תמונות על נושאים 
מתולדות־ישראל וההווי היהודי! (ב) תמונות על נושאים 
נוצריים; (ג) מחזות מדברי ימי פולין; (ד) דיוקנוח; 
(ה) חמונות־הווי. כמו־בן צייר ג׳ ציורים ל״פאוסס" של גתה 
ול״דמטריוס" של הבל. 

ג׳ נמנה על החשובים שבציירים היהודים של המאה ד, 19 . 
אמנם, בעיקר הרגיש את עצמו כפאמריוט פולני והקדיש 
אח כוחו לנושאים פולניים, לאומיים ונוצריים. אולם בהשפעת 
"דברי ימי ישראל" של גרץ נתעורר בו עניין ביהדותו, ועל 
האחרונה בתמונותיו הגדולות, ״יום הכיפורים״ ( 1878 ; במו¬ 
זיאון בת״א), אף חתם את שמו בעברית. שניות פולנית־ 
יהודית זו, יחד עם מחלתו, השרו עליו בסוף ימיו רוח של 
קדרות ודכאון. . 

הכשרתו באסכולות האמנות "ההיסטוריונית" של אירופה 
המזרחית והמרכזית גרמה לו להיות בעיקר צייר של אילום- 
מראציות בעלות הקף רב. כלציורי שאר בני-אסבולחו, 
נשקפה גם לחמונותיו סכנת תיאטראליות, שבה מסותרת 
ההרגשה האנושית מאחרי מסווה סנטימנטאלי! אלא שכשרונו 
הציורי הטבוע בו עמד לו להתגבר על אותה "היסטודיונות" 
פסיכולוגית. דיוקנותיו, המצויירים בפשטות רבה על רקע 
ניטראלי, וכן פרטי יצירותיו הגדולות, מעידים על חוש רב 



333 


גומליג—נומלגדיון 


334 


לערכם הפלאסטי של הצבעים, ובעיקר 
על רצינות עמוקה של אמנותו. בסקי* 
צות, כגון "החופה' (בית־הנכות הלאומי 
"בצלאל', ירושלים), הגיע לידי גישה 
אמגותית אמיתית ולידי סיגגון, שמקו׳ר 
השראתו שימש לו — אולי — הפולקלור 
של יהודי מזרח־אירופה. 

, 11 , 111 )* 11 ! 00 ז 001 " 

- 512 ,״ 51 * 010 ) 301 ,ודברי הספד) 1879 

11/1(1 ?1251.1( 0x1121015 ("02$105.- 

1 >תג 1 זזסי^ו מ 1 6 נ^זגת 10 ל ש< 1 :> 15 זג£ח 11 

-גתז 3 ; 1888-1902 .(" 1 ) 1 ) 0 

. 13 ; 1903 ,() 05 ^ 5 1 ) 110 ) 05 ) . 0 114 , ז * 

- 1 ץ 21-1 2 ן( £10£/2 .}! ,חסו!!) 11 •¥\ 

. 1932 , 2 / 12 )/ 11 

2 ) לאופולד ג׳ — .ס 1 >! 0 <ן 0 ^ 1 — 
( 1883 , דרוהוביץ׳ — 1934 , פאריס), 
מ 1897 עד 1901 למד בקראקא ובמינכן. 
ב 1904 זכה בפרס לגראפיקה בווארשה; 
אחר־כד הציג יצירות־גראפיקה בווינה, 
בציריך ובפאריס. ב 1908 בא להשתקע 
בפאריס והציג שם מיצירותיו בתערוכות 
שונות. זמן מועט היה מורה־אודח ב"בצל¬ 
אל" בירושלים. בימי מלחמת־העולם 1 
לחם בשורות הלגיון הפולני וצייר אילוס־ 
טראציות למעשי הקרב של הלגיון. לאחר 
גמר המלחמה השתתף בתערוכות רבות 
בכל ארצות אירופה, ולאחר זמן ערך אף 
תערוכות משלו. 

תחילה היה ג׳ מצייר מראות מן 
הברית החדשה, וכן דיוקנות; אולם לידי 



פיתוח סיגנונו המיוהד הגיע רק בתמונות 
של נלף ובקומפוזיציות של דמויות, 
בעיקר של גופי־נשים. הוא התחיל את 
עבודתו תוך השפעת האימפרסיוניזם; בפאריס הגיע, בהש¬ 
פעת הפוסט־סזאניזם, לידי אכספרסיוניזם קונסטרוקטימי; 
אמנותו מצטיינת בחוש להרמוניות־צבעים עדינות, ברגש 
נלבב ובבהירות. — בסוף ימיו היה נמנה על האסכולה 
היהודית של פאריס ( 3115 ? 16 ; שעש/ ש £1:01 ). 

, / 011 ) 1/21 ! סו . 0 ^ 1 ? ) 521111 . 70111 .ממי/ , 1 ) 51 * 0 ) 1 ־ 11:1 *$ .א 
," 111/11110 ! 011 ) 1 11/151 >!" ; 1914 ,"( 1001211 ) ; 1905 

. 1930 ,. 0 . 7 , 3 ׳(״.־$ . 5 ; 1915 

פ. ש. 

נוטלני ( 1 ) 001130 ), אי בים הבאלטי, המשתייך לשוודיה. 

2,960 קמ״ר, 59,000 תושבים( 1950 ). העיר הראשית— 

ויסבי ( 1517 ^), 14,000 תושבים, על חופו המערבי של האי. 
האי הוא רמת-מישור גלית, העשויה גיר סילורי (מכאן שם 
הפורמאציה הגאולוגית גוטלנדיון [ע״ע]) בשכבות אפקיות 
כמעט, שהן מתרוממות לאט מן החופים המערביים הנמוכים 
והמפורצים עד החופים המזרחיים הסלעיים והתלולים. על- 
פני הרמה מפחדות גבעות בודדות; הגובה המאכסימאלי 
הוא 85 מ׳. האקלים ממוזג והקרקע פוריה ונעבדת ברובה. 
הגידולים העיקריים הם: שיפון, חיטה, שיבולת־שועל, 
שעורה, סלק-סוכר, השעורה משווקת ליבשת־שוודיה לת¬ 
עשיית בירה; אף סלק־הסוכר נשלח בחלקו ליבשת ובחלקו 
מעובד לסוכר באי עצמו. האי מגדל גם ירקות ומקיים 


םאוריצי נוטליב: ׳וט־כיפור (סוזיאח תל-אביב) 
העלם על־יד ספר־התורה הוא ציור־עצטו של הצייר 

רפתות להפקת תוצרת־חלב לשוקי שטוקהולם. הדיג מפותח 
מאד. התעשיה כוללת, נוסף על זיכוך־הסוכר, מפעלי מלט 
וסיד. 

המחקר הארכאולוגי העלה, שג׳ היתד, מיושבת בתקופת- 
האבן, אך נעזבה מתושביה בין 600 ל 300 לפסה״ג. בסוף 
התקופה העתיקה ובראשית יה״ב ישבו בה שבטים טוטוניים 
(הגותיסל). באותה תקופה היה האי ידוע כמקור לענבר ועל 
קשריו עם העולם הים־תיכוני מעידים מימצאים רבים של 
מטבעות רומיות וערביות. במאות ר, 12 — 13 היתה ויסבי 
מעצמה ימית ומסחרית ואחד ממרכזי המזה (ע״ע) בים 
הבאלטי. בסוף המאה ה 14 נשבר עוזה ע״י דניה, מ 1394 עד 
1401 שלטו באי שודדי־ים מברית-הוויטאליים, ומאז עד 
המאה ה 17 היתד, סלע־מחלוקת בין דניה ושוודיד" שלחמו 
על ג׳ ונתחלפו בשלטון עליה. מ 1645 נתקיים השלטון בידה 
של שוודיה. 

א. פ. 

נזטלנדזן (ת 113 ) 001130 , ע״ש האי גוטלנד שבים הבאלטי), 
בגאולוגיה — תקופת תצורות-ד,סלעים שבין האור־ 

דוביקון(ע״ע) ובין החלו(ע״ע). לפנים צורפו האורדוביקון 
והג׳ יחד כסילוריון תחתון ועליה• היום קוראים באנגליה 
ובאמריקה סילוריון (ע״ע) רק לחלק העליון, שהוא הג. 




335 


נוטסבר, ך׳ אליחו כר׳ שלמה—נוטמלח 


336 


טט&כר, ח אל ז יהו ?ך׳ על&ה (תקנ*ו/ 1796 , <רק 
[*״ 80 ], — תרל״ה/ 1874 ,גךידיץ [-סזס , 312 ־ 01 
רב, בעל־שם ובעל־מופת, ממבשרי הציונות. למד 
בישיבות שונות! הושפע מר׳ עקיבא איגר (ע״ע 1 !' 7 מנעוריו 
דבק גם בתורת־הסוד. כהונתו הראשונה כרב היתה בפלשן! 
ממנה עבר לגרידיץ ובה כיהן 34 שנה, תורע כ״צדיק מגרי- 
דיץ". נהג לדרוש בביהכנ״ס בכל שבת וקיים ישיבה גדולה: 
"להבחורים היה ביתו פתוח לרווחה, ואף כי משכרתו פחותה 
אכלו שתו בלא רשיון" (עדות תלמידו ב״המגיד", 11 וצג, 
1874 , ע׳ 372 ). הוא עצמו תיאר את מעשיו בתקופת סירסומו: 
,הייתי עמוס בלי ערך בצרכי רבים, בשו״ת, בהוראה, ובעניני 
ארץ הקדושה, לטובת רבותינו ואחינו דשם, וגם במה ששלחו 
שבורי לב לכאן״ (שם, ע׳ 107 ). ,שבורי־הלב״ — רובם 
מפולין של רוסיה — באו אליו בהמוניהם לגרש דיבוקים, 
לרפא חולים ולהתייעץ! ג׳ האמין בתמימות ובשלמות במופ¬ 
תים הנעשים על־ידו, אך הכחיש שהם מכוח הקבלה המעשית 
וייחס אותם ל,תפילות ובקשות, ולפעמים גם סגולות... כמה 
פעמים הייתי חושב — מי יתן שיעמדו כאן האפיקורסים 
והחדשים שאומרים שאין דבר חת מטבע" (צפנת פענח, 
כ״ח, ע״א). הוא לא 
לקח לעצמו מאומה 
מחסידיו, ולעת זק¬ 
נתו קיבל את דעתם 
של יראי-שמים שב¬ 
עירו, שהמוני הבאים 
אליו גורמים יותר 
לתילול־השם מאשר 
לקידושו, ומשום כך 
— וכן משום חולשת- 
הגוף — פירסם בק¬ 
שה ב״המגיד" (שם) 
שיפנו אליו בכתב 
בלבד, ותפילתו תו¬ 

שיע. — מספריו נד־ ר׳ אליהז נוססכר 

פסו: הגהות לש״ם! צפנת פענח, לאגדות דרבב״ח (בדאדי 
תרל״ה, ובנחלת צבי, לבוב, תרל״ג, כ׳, ע״ב—ל״ג, ע״ב)! 
שלום בפמליא של מעלה (שם, ל״ד, ע״א—מ״ב, ע״א)! כרוזים 
ומכתבים! סוכת שלום, ירושלים, תרמ״ג. 

ערכו של ג׳ לדורות הוא בפעולתו המשותפת עם ר׳ צ״ה 
קלישר (ע״ע) — בכתב, באסיפות ובחברות — למען ישוב 
א״י, הוא חש בסכנת הטמיעה, הנשקפת לעולמה של היהדות, 
התיה חיי תורה ויראה בעיירות גליל־פוזנאן, מפני כוחות- 
האיתנים של העליה הכלכלית וההשכלה שהשתערו עליה 
מפרוסיה־גדמניה: ,אם... שיש לו כח רב... כאשר שכיח 
בהעשירים הפריצים... אם הרשע ההוא נתרחק משאר, אין 
בו סכנה. הוא רשע בפני עצמו, ומלעיג על התורה ולומדיה." 
פיזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם. וזה שכיח הרבה. 
ורק בבאים רשעים יחד אז השטן גובר, ומיד נולד צרה 
להחכמי העדה. אבל אם אינם באים יחד, אין עצה טובה רק 
להיות מוכנע" (צ"* כ״ג, ע״ב). תחושת חורבן עולמו החב¬ 
רתי העלתה בלבו את השאיפה לקיים מצוות ישוב א״י לשם 
הקמת מקלט ושארית ליהדות. בהגותו המיסטית ראה בחזון, 
שיש ב״ישוב ארץ הקדושה לעשות התחלה להוציא הקרקע 
מתרדמתה ביד הערביים ולקיים בו מצוות האפשריות בזמן 


הזה, ושתתן פריה לעם ישראל... משמחים את ה׳ ב״ה בזה 
ותתעורר החמלה והחנינה" (א. י. סלוצקי, שיבת ציון, ח״ב, 
וארשא, תרנ״ב, ע׳ 41 ). אמונתו בנס הקלה על השתתפותו 
בראשית המעשה של חיבת-ציון (ע״ע)! סוב־לבו ושאיפתו 
לכונן בית חדש לתורה ולתעודה קשרוהו עם בני הישוב 
הישן בירושלים. 

ח. ד, ב״ש 

מטסלדי ( 1313 מ 1310 !ס). 1 ) מדינה במרכדאמריקה, הצפונית 
והמאוכלסת ביותר בין שש הרפובליקות של אמריקה 
המרכזית. שטחה 108,900 קמ״ר, אוכלוסייתה כ 2,880,000 
(ב 1951 ). היא גובלת במזרח בהונדוראס הבריטית, ובקר 
חוף של 110 ק״מ באוקיינוס האטלאנטי במפרץ־הונדוראס! 
בדרום־מזרח — בהוגדוראס ובדרום — בסאלוואדור! בדרום־ 
מערב — באוקיינוס השקט בקרחוף של 320 ק״מ! בצפון* 
מערב ובצפון — במכסיקו. — יחידותיה הטבעיות הן: 
1 ) שפלת הצפון והחוף הקאריבי, המשכו הטבעי של חצי־ 
האי יוקאטאן! בנויה על טבלת אבן־סיד וחרסית עם קרקעות 
לא עמוקות! מנוקזת ברובה ע״י דיו אוסומסיגטה ( 810 
*!""גמוטגס), המשתפך למפרץ-הןמפצ׳ה, ובחלקו על־ידי 
המהלך התחתון של דיו מ 1 טגןח, — 2 ) איזור־ההר המרכזי, 
בחלקו המערבי של חציה הדרומי של הארץ, מערכת של 
הרי-געש וחמרי־התפורחיתם. רוב השטח נמצא בין הגבהים 
של 1,500 ו 3,000 מ׳. שורת הרי־הגעש כוללת וולקאנים 
פעילים המגיעים עד לגובה של 4200 נד! התפרצויותיהם 
גורמות חירבנות קשים. אדמת חאיזור וולקאנית ופוריה. 
ניקוז האיזור נעשה ע״י אפיקי־נהרות עמוקים, שהארוכים 
והמרוכזים שבהם מובילים לאוקיינוס האטלאנטי, והקצרים 
והמבודדים לאוקיינוס השקט. — 3 ) האיזור ההדרי הדרום־ 
מזרחי, שטח הרים, מישורים ועמקים, בנוי ברובו שכבות 
של אבני־משקע ממוצא בלתי־אתיד! גבהו הממוצע מ 500 
עד 1,000 מ׳! האדמות מטיב מתחלף ואינן עשירות ביותר. 
חאיזור מנוקז ברובו ע״י דיו מוטאגלה. — 4 ) המדרון הפא- 
ציפי, המשתרע לדדומם של שני האיזורים הקודמים בין 
הגבהים 100 מ׳ ו 1,500 פ׳, עשיר באדמות וולקאניות עמוקות, 
שנסחפו לשם מן האיזור ההררי המרכזי! מנוקז ע״י הנהרות 
הרבים המובילים מן ההר אל האוקיינוס השקט. — 5 ) איזור 
החוף הפאציפי, לרגלי איזוד המדרון! גם הוא בנוי תמרי 
התפוררות וולקאניים! הוא נמוך ומישורי! ניקוזו בלתי- 
מספיק, ומצויים בו ביצות ואגמים רבים. 

הגורם הקובע באקלימה של ג׳ הוא הגובה מעל פני־הים. 

על שסת־הים מצויה טמפראטורה שנתית ממוצעת של ״ 27 ! 
במרכז המדרון הפאציפי, בגובה של 800 ם , — • 23 ! בעיר• 
הבירה, בגובה של 1,500 פס — ״ 18 ! באיזור ההר המרכזי, 
בגובה של 2,350 מ׳ — רק ״ 14.5 . שוני זח של טמפראטורות 
גודם לגיוונם של האקלים ושל החקלאות במדינה. — הגשם 
רב ביותר במדרונות האיזור ההררי בצפון ובדרום, ומתמעט 
הן בכיוון החופים והן בכיוון לאיזורים ההרריים. כמות הגשם 
השנתית היא כ 150 ם״מ על-יד החוף הפאציפי, מגיע למאה־ 
סימום של 4 — 5 מ' במדרון הפאציפי בגובה של 800 מ/ 
והולכת ומתמעטת עד ל 70 ס״מ בלב איזור-ההר המרכזי 
בגובה של 2,350 מ' ובשטחים המרכזיים של האיזור ההררי 
הדרוס-מזרחי! במדרון הצפוני — כמויות־גשם עד ל 4 ס׳ 
(שוב בגובה של 800 מ׳)! בשפלה ובאיזור החוף האטלאנטי 
שוב מתמעטת כמות־הגשם עד ל 2 מ/ 


״'.■;•? 4 

? '־■י^י, ' 


י- .)/. 



337 


גוצזמלה 


338 


בהתאם לכך מחולקת הארץ לאיזורי־אקלים, המשתרעים 
זה כמל זה, כברוב הארצות ההרריות של אמריקה הלאטיבית > 
מרום פני־הים עד לגובה של 1 x 100 מ׳ — "הארץ החמה" 
(ש 03116111 *״ 116 ), איזור חם וגשום ן מעל לאיזור זה עד 
לגובה של 1,900 מ'—"הארץ הממוזגת*( 3 נ> 13 קמ 1 :>זגמ 116 ), 
שבה הטמפראטורות השנתיות הממוצעות הן בין ״ 22 ו״ 17 , 
וכמויות־הגשם הולכות ופוחתות עם העליה בגובד; עד 
לגובה של 3,000 מ׳ — "הארץ הקרה" ( 6-13 3 זש 06 ), בעלת 
טמפראטורות שנתיות היורדות עד ״ 10 וגשמים מועטים ז 
מעל לאיזוד זה עד לפסגות־ההרים — איזור־הציגה הקר 
והשומם ( 10 מ 3 ז 3 ק). 

הצמחי ה הטבעית ב״ארץ החמה״ היא יער טרופי! 
"האת הממוזגת' מצטיינת בפסיפס של יערות, חורשי־שיחים 
ודשא 1 ״הארץ הקרה״ — בדשא וביערות אורן ואלון * איזור־ 
הצינה — בדשא אלפיני או בחוסר כל צמחיה. 

א ו כ ל ו ס י י ת ג׳ מורכבת ברובה ( 65% — 60 ) מאינדיא¬ 
נים, ששמרו על אפיים הגזעי־לאוסי עד היום. רובם הם 
צאצאי עם המיה (ע״ע), שעריהם ההרוסות על חרבות 
־המקדשים שבהן מצויות בכל רחבי־המדינה. מרכזי החרבות 
של המאיה נמצאו בשפלת־הצפון, שהוא היום כמעט ריק 



גמאטטא?ד!, וזרה־ ?אנסינווח 
ראעי עני וו?קאנים נראים באופק סער רעננים 


מישוב. היום מתרכזים האינדיאנים בחלקה הדרומי־מערבי 
של ג/ ובעיקר באיזור ההר המרכזי, ששם הם מהווים בערים 
ובכפרים רבים גופי מינהלה עצמאית־למחצה, המרכיב השני 
של האוכלוסיה הם ה״לאדינו׳ם", בני־תערובת בץ אינדיאנים 
וספרדים, או אינדיאנים טהורי׳ם שהתבוללו בין הלבנים! 
הם מהווים את רוב הישוב העירוני, שהוא כ 40% מן האו־ 
כאסיה הכללית. צפיפות האוכלוסיה הממוצעת במדינה היא 
26 לקס״ר, אולם בה בשעה ששפלת־הצפוז, המכוסה יער 
טרו׳פי, היא כמעט ריקה ממתיישבים, עולה הצפיפות באיזור 
ההר המרכזי עד 55 לקמ״ר.—השפה הרשמית ושםת*המסחר 
היא ספרדית, אולם האינדיאנים מוסיפים להשתמש בשפתם 
הם. באיזור החוף האטלאנטי משמשת אנגלית כשפת־מסחר.— 
הדת היא הקאתולית, אלא שמעורב בה הרבה פולקלור 
אלילי מן המסורת האינדיאנית הקדומה. 

התחבורה הפנימית בג׳ איבה מפותחת ביותר. קדהרכבת 
המרכזי עובר מגבול־מכסיקו, קרוב לחוף הפאציפי, דרך 
החלק הדרומי של הארץ עד פוארטו־באריוס שעל החוף 
האטלאנטי! ממנו מסתעפים קווים לסאלוואדור ולחוף הפא־ 



ארפה רסועל ה 0 םרר< באנטינווה 
(בירת נוואטטאלה בחסונוה הםםרדיח> 


ציפי. גזרת הכביש הכל־אמריקבי חוצה את ג׳ ממכסיקו 
לסאלוואדור באיזור ההר המרכזי והאיזור ההררי הדרומי־ 
מזרחי. בהרים ובשפלה ההובלה עדיין נעשית היום ברובה 
בידי סבלים אינדיאניים. 

כלכלה: נ׳ מבורכת בעושר חקלאי שטרם סותח די־ 
צרכו. בשפלת הצפון והחוף הקאריבי נמצאים מטעי־באנאבות 
גדולים. ביערות הטרופיים אוספים את הצ׳יקלה ( 0111016 ), 
חוסר־גלם לגומי־לעיסה, שהמונופולין העולמי עליו נמצא 
בידי ג׳! נוסף לזה חוטבים עצי־סאהאגוני ליצוא. איזור־ההר 
המרכזי מצטיין בחקלאות זעירה לשם צריכה עצמית (תירם, 
שעועית, חיטה, תפוחי־אדמה), אולם אין בה כדי לפרנס את 
האוכלוסין, שמקצתם נודדים לאחוזות הגדולות של המדרון 
הפאציפי לעבודה חקלאית עונתית. המדרון הפאציפי הוא 
הפורה והעשיר שבאיזורי־הארץ. חלקו העליון, עד לגובה של 
500 מ/ וכן כל האיזור ההררי הדרומי־מזרחי הסמוך לו, הם 
ארץ ה?ןפה! בחלק התחתון, עד לגובה של 100 מ/ מגדלים 
קנה־טופר, תירם, אורז, כותנה, קאקאו ובאנאגות, וכן מצוי 
בו גידול-בקר. איזור החוף הפאציפי, שפיתוהו עדיין מוגבל, 
מצטיין בגידול־בקר ובמטע־באנאנות ענקי המושתת על 
השקאה מלאכותית. מטעי הבאנאנות בג׳ נמצאים ברובם 
ברשות חברות זרות (אמריקניות), המעסיקות פועלים ילי¬ 
דים. המצב הכלכלי והתרבותי של המוגי־העם הוא ירוד. — 
התעשיה טרם הגיעה להתפתחות ניכרת, חוץ ממפעלי־ 
טכסטיל ! אף כמות המחצבים בג׳ היא מצומצמת. — סהר־ 
החת של ג׳ מתנהל ברובו עם אה'ג חמרי־היצוא החשובים 
הם: קפה ( 80% מערך־היצוא), אחריו באנאנות, וכן צ׳יקלד* 
סוכר, תירם וחיטה. 

רוב הערים החשובות נמצאות בגובה 1,200 — 2400 מ׳, 
ב״ארץ הממוזגת״ וב״ארץ הקרה״! מהן — עיר־הבירה ג׳ 
(ר׳ [ 2 ])! ^סאלטנבגו (ס 8 מ 6113 ז 2110231 )), כ 30,000 תושבים. 
ערי־הנמל הן:'פוארטו כארלם ; 05 ״ז 83 סזזשע?) על החוף 
האטלאנטי וסאן חוסה ( 6 * 0 ! 530 ) על החוף הפאציפי. 

- 140 א 1 > 0 ג . 0 , 1940 004 ! 01 ? ,. 0 , 10065 ״ 1 . 0 

.־) 5608 >) ! €010101101110 0 ^ 40 ( ! 11 004 . 0 014 > 1 ו/$' 771 , 16 ) 817 
0 ס(ס 1 ס? 1 סוו 0 171 !? 5114111 , 16 ) 616817 .? ; 1942 ,(^ 116 ו 6 א 

31 ־ 0 > 1/1 ) 0 ,. 1 ) 1 ; 1942 ,(. 500 . 6161601 . 14111 . 6110 ) ץ^ס 101 ס? 1 ? 4 ( 
80111115011130 ) . 0 1 !?/ 1-14 ( $0111 / 0 ץ< 1 < 01 ? 0% ? 0 0114 

־ 1118 , 0 .£ ; 1947 ,( 4 . 190 . 061 ? ,.[ 0 נן 0 ־ו 11 ;ח 14 506131 01 .) 105 
,(׳יז 16 ו\ 6 א .־ 06081 ) . 0 / 0 ! 011 4 ו? 11 ! 1 > 1 !ד 1 ן 4 6 ^־ 7 , 1166 
■־ 06081 ) 1004 ) 010 ( 1 0 ^ 40 ( ?>ן/ 1 ) 6 ד׳ 148 ,. 111 ; 1947 

. 1948 ,(?ז 16 ׳\ 6 ? 

נ. ר. 


339 


גוטמלח 


340 


יהודים בג׳: הישוב היהודי בג , מונה כ 1,000 נפש, 
מחציתם אשכנזים מארצות אירופה המזרחית והמרכזית 
(פולין, גרמניה, וכו׳), ומחציתם ספרדים יוצאי תורכיה, סוריה 
ומצרים. יהודי־פולין היגרו לג׳ לאחר גמר מלחמת־העולם 1 , 
ויהודי־גרמניה אחר עלייתו של היטלר לשלטון. מתחילה היו 
קיימות שתי קהילות נפרדות (אשכנזית וספרדית), אולם 
אסון השמדת יהדות־אירופה גרם לאיחודן לקהילה אחת 
ויחידה. היהודים משתמשים בשפות ארצות־מוצאם, אך שפתם 
המשותפת היא ספרדית. רוב יהודי ג׳ עוסקים במסחר, וכמה 
מהם הגיעו לעשירות רבה. יהדות ג׳ ברובה ציונית* הסתדרות 
ציונית פעילה ואירגון ויצ״ו מקיפים חלק גדול מיהודי 
המדינה, הן אשכנזים והן ספרדים. רבים מהצעירים לומדים 
עברית, וקיימת תנועת עליה למדינת־ישראל. 

היסטוריה. על ג׳ הטרם־קולומבית ע״ע מיה. 

על ג׳ מ 1524 עד 1839 ע״ע אמריקה, עט׳ 189 * אמריקה 
התיכונה, עט , 257 — 258 . 

עם התפוררותן של ארצות־הברית של אמריקה התיכונה 
ב 1839 הוקמה הרפובליקה העצמאית ג׳, שבה שלט שלטון 
דיקטאטורי עד 1865 רפאל קררה (ע״ע) השמרני, שהסתמך־ 
על הפנסיה ועל הישועים. הוא ניהל מלחמות קשות בהוב־ 
דוראס ובסאלוואדור ורכש לג , עמדת־הגמוניה באמריקה 
התיכונה. זמן־מה אחרי מותו נתפס השלטון ע״י הליבראלים, 
שנשיאיהם גארסחדגראנאדוס ( 1871 — 1873 ) וח. ר. באריוס 
( 1873 — 1885 ) גירשו את הישועים, החרימו את אחוזות הכני 
סיה לטובת המדינה והנהיגו רפורמות דמוקראטיות. אולם 
אף באריום עשה עצמו דיקמאטור וניסה לכפות על הרפו¬ 
בליקות של אמריקה התיכונה איחוד במרותה של ג׳< הוא 
נפל בקרב בסאלוואדור. בתקופת שלטונו של הנשיא ח. מ. 
ר. באריוס ( 1892 — 1898 ) השתייכה ג׳ זמן מועט לברית 
רופפת של הרפובליקות של אמריקה התיכונה. ס 1896 משל 
בג׳ במשך 22 שנים מ. אטטראדה קאבררה ( 1857 — 1924 )* 
הוא שלט בכוח הזרוע, אולם הנהיג כמה תיקונים חשובים, 
צימצם את השפעתה של הכנסיה ודאג לביסוסה הכספי 
ולפיתוחה הכלכלי של המדינה. בתקופת שלטונו גברה הש¬ 
פעתן הפוליטית של אה״ב בג׳! מבחינה כלכלית נעשו 
המדינה ומשקה תלויים ב״חברת-הפידות המאוחדת״( 1 ) 116 * 111 
ץס 3 קמ*ס 0 : 1111 ־!?) האמריקנית, שרכשה שטחים נרחבים 
למטעי באנאנות בג׳ — ענף שנעשה מקור־פרנסה לרבבות 
בבי־הארץ העובדים במטעים אלה ומקוריהכגסה תשוב למדי¬ 
נה. בהשפעת אה״ב הצטרפה ג׳ ב 1917 למלחמה נגד גרמניה 
וחיסלה את השפעתה של גרמניה על משקה של המדינה, 
בעיקר על הגידול והיצוא של הקפה. שלטונו השנוא של 
קאבררה הופל ע״י מהפכה ב 1920 . בשנות הסב וה 30 שלטו 
בג׳ חליפות דיקמאטורים שמרנים וליבראלים, שהיו למעשה 
עושי-דברה של ״חברת־הפירות״. הנשיא ח. אוביקו( 1931 — 
1944 ) תיקן את המשק, בנה כבישים ולחם בשחיתות הנפוצה 
בפקידות. אך כשביטל ב 1944 את חופש העיתונות והאסיפות, 
הודח על־ידי מהפכה, וליורשו נבחר הפדאג 1 ג הליבראלי 
ח. ח. ארוואלו .[ 1 ; נשיא 1945 — 1951 ), שבנשי- 

אותו נעשה מאמץ גדול לחיסול סופי של משטר ההפיכות 
הצבאיות והדיקטאטורות. ב 1945 הונהגה חוקה דמוקראטית 
וסוציאלית הדשה * ביזמת הנשיא התקיימו ועידות כלכליות 
בכל חלקי הארץ, לשם חינוך חוגים רחבים של האוכלוסיה 
להשתתפות פעילה בעניינים הציבוריים, וביחוד הכלכליים* 


אדוואלו קשר קשרים דיפלומאטיים עם ברית־המועצות. אחריו 
נבחר לנשיא (ב 1951 ) הקולונל ח. ארבנס גוטמן( 2 ת 6 נ 1 •!^.ן 
11311 * 2 * 01 ), שגם במדיניותו בלטו הקו הסוציאלי והמגמה 
להיחלץ מהשפעת אה״ב בחיים הכלכליים והמדיניים. שטחים 
גדולים של אדמת-בור, ביניהם גם שטחים שהיו שייכים 
ל״חברודהפירות', הולאמו וחולקו בין האיכרים מחוסרי־ 
הקרקע. בג׳ התחילה מתפשטת תנועת־עבודה, שבה גברו 
השפעות קומוניסטיות. במטעי "חברת־הפירות" נתרבו סיב- 
סוכי-עבודה, וכן פרץ סיכסור בין החברה ובין הממשלה 
בדבר הפיצויים על השטחים המוחרמים. אה״ב הכרחו, שהת¬ 
נהגותה של ממשל ודג' כלפי "חברת־הפירות' היא בלתי־ 
צודקת, ויזמו בוועידה הבינאמריקנית בקאראקאס (אביב 
1954 ) קבלת החלטה נגד מדיניותה של ג׳. ב 1953 התקוממו 
יריביה של ממשלת ג׳, אך המרד דוכא. מנהיג המרד, הקולונל 
קאסטיליו ארמאם ( 135 * 0. 03511110 4x1 ) נמלט לחונדוראס, 
ושם נתקבצו יריבי ממשלת ג׳. ביוני 1854 פלשו המורדים — 
שקיבלו, כנראה, סיוע מאה״ב — לג', ואחרי קרבות, שנמשכו 
12 ימים, גורשה ממשלת ארבנס, וארמאס וחבריו תפסו את 
רסדהשלטון. 

על תביעותיה של ג' להונדורס הבריטית ע״ע. 

ג׳ הכירה במדיגת־ישראל עם הקמתה. המדינאי הדמו• 
קראטי הודחה גארסחדגראבאדוס( 105 ) 3 ם 3 ז 013-0 ־* 03 £6 ־* 0 ן, 
נר 1900 ), נכדו של הנשיא הליבראלי מ 1871 — 1873 , צירה 
של ג׳ באה״ב, היה ב 1947 הבר בוועדת האו״מ לענייני א״י 
ופעל בה למען תכנית החלוקה והקמת מדינת־ישראל * ב 1949 
סירסם את הספר ״לידתה של ישראל' ( 01 111 * 81 1116 ׳ 
361 ־ 151 ). 

, 8 ) 71 ) 418 31 יה;*?ס }ס ס 7£11011 ? )< 11 ? ) 76 .סזתע^ן . 0 . 0 
8 ) 11 ( 141 ?)? 18 ) 4 111111 8 < 1 (? 78 !!ס) 0 , 12 ( 16 ^ .ע .ן ; 1918 

. 8 . 4 * ג>ם 2 14111102 .[ ; 1937 ,.?> , 1 * £11550 ■*£? .£ ; 1922 ,. 0 . 4 
,.ס ,מסס! ״ 1 . 0 ; 1940 ,( 71 ) $104 4 ( 81 1 ( 1 ) 4110 , 8 ז*זגו 
, 8 ) 71 ) 410 781 ) 0 )€ , 115011 . 114 . 0 ; 1940 ,(( 1 ) 1 ) 7 ? 4 ( 81 811 ? 

10 !•\)? 0147 ? , 6 ב 1 זסנ 811-051 מ 10 86 ״ 1 308 .ז! ; 1941 

; 1947 , 1 ) 141111 ?)? / 11011 ( 1 ( 8 ? ) 76 , 14 סססח 3 14 .א ;* 1946 ..ס 
.? .( ■א ; 1949 ,. 0 18 ) 5181 884 11 ) 01147 , 00 ז 1011£ ־ 1 .? . 114 
,.€ 18 ! 08 ( €08411 7081 ) €01818 884 ) 080181 )? ,* 1£1 יס( 1 מ 5 
- 3144 884 - 1 ) 111 ' 34 ) 1 ( 1 ) 111 ) 1 ) 0 ,ם 80110£ *■!*({(*ז? .ז 4 ו ; 1952 

. 1953 , 4188716,81 

א. 0 . י. 

2 ) עיר־הבידה של מדינת ג'* שמה המלא: 3 זו 6 ! 41 ־ 0.131 
(ג׳ החדשה), או.ס 16 > 1320 * 830 ; בארצות האנגלוסאפ־ 
סיות — ץ* 0.01 . כ 290,000 תושבים ( 1951 ). שוכנת על רמה 
בגובה של 1,500 מ׳, בסביבת הרים ירוקים והרי־געש גבוהים, 
בגקוחדהצומת של דרכי־התהבורה של האיזורים החשובים 
ביותר של המריבה. דרכה עוברים הכביש הכל־אמריקבי 
והרכבת הבינלאומית של מרכז־אמריקה, המקשרת אותה עם 
נמלי שני האוקיינוסים. אקלימה נוח! הטמפראמורות הממו¬ 
צעות בחודש הקר ביותר ״ 16 ובחודש החם ביותר * 20 , עם 
ערכים קיצוניים של ״ 30 ו ״ 7 . כמוודהגשם בממוצע כ 130 
ס״מ. העיר מצטיינת ברחובותיה הרחבים ובצורת־בניה חדי¬ 
שה ונאה. אחת הסיבות לכך היא ההרס הרב שנגרם לעיר 
ע״י רעידות־אדמה חוזרות ונשנות. כשכבשו הספרדים את 
הארץ ב 1524 , היתה העיד עומדת במקומה הנוכחי. ב 1541 
נהרסה כליל ע״י התפרצות הר־געש, ובמקומה נוסדה עיר- 
בירה חדשה כ 40 ק״מ ממערבה. העיר החדשה התפתחה יפה 
עד שנהרסה אף תיא ב 1773 ע׳י רעידת-אדמה * אוכלוסייתה 
הגיעה לפני החורבן ל 80,000 . ב 1775 נוסדה העיר הנוכחית, 



341 


גוממלה—גוטמן, יצחל, יוליוס 


342 


ושוב סבלה קשה מרעידת־אדמה 19181 . רוב החיים הכל¬ 
כליים׳ החברתיים והמדיניים של מדינת-ג' מתרכזים מניר־ 
הבירה. 

נ. ר. 

^ 09 [ (תתגתם) 011 מ 0 ׳\ : 0 ) 11 ) 1 ), ןילהלם ( 1826 — 1895 ) 

רך!ד ( 1834 — 1912 ), בעלי־מברות ותעשיינים יהו¬ 
דיים באוסטריה, בעלי הפירמה ״האחים ג׳״ בוינה. — נולדו 
במוו־וויה ונתחנכו חינוך יהודי, ב 1850 פתחו שניהם במסחר 
סיטוני בפחם משלזיה העילית. את רווחיהם הגדולים השקיעו 
בקניית מכרות־פחם באיזורים שונים, ועברו אח״ב גם ליזימת 
מפעלי־תעשיה (סוכר, ברזל, ועוד). שניהם קיבלו מהמלכת 
תארי־אצילות. האחים ג׳ היו פעילים בחיי הקהילה היהודית 
בווינה: הם ייסדו, בין השאר, בית־יתומים ובית-חולים ליל¬ 
דים ותמכו ביד רחבה במוסדות־המדע היהודיים(בית־המדרש, 
בית־המדרש לרבנים, ועוד). מגמת פעילותם זו היתה פילאנ־ 
טרופית בלבד, והרצל ביקר ביומניו אח דרכו של דוד ג׳ 
במתן עזרה לפליטי־רומניה ב 895 נ. 

גוטמן, ןחיאל מיכל — מת 13 ס)) 011 — ( 1872 , 

פילאגיהזה, הונגאריה — 1942 , בודאפשט), חוקר 
הספרות התלמודית 1 פרופסור לתלמוד והלכה בבתי־המדרש 
לרבנים בבודאפשט ( 1907 — 1921 ; 1933 — 1942 ) ובברסלאו 
( 1921 — 1933 )< פרופסור-אורח באוניברסיטה העברית בירו¬ 
שלים ( 1925 ). 

ג׳ החל בחיבור אנציקלופדיה תלמודית בשם "מפתח 
התלמוד״, שממנה פורסמו 4 כרכים (אות א/ 1906 — 1930 ). 
החומר היה מוכן בידו בשלמות ואבד בתקופת הכיבוש 
הגרמני. מחיבוריו בתחום המחקר התלמודי ראויים לציון: 
1913 — 1909 , 11 — 1 13130113 ־ 1 316 מ 1 §ת 10111 ת £1 2111 ; 
אסמכתא, 1924 < בחינת המצוות, 1928 < ארץ ישראל במדרש 
ובתלמוד, 1929 < בחינת קיום המצוות, 1931 . 

ג' הקדיש גם מחקרים אחדים להגנת היהדות והתלמוד 
מפני התקפות אנטישמיות. חיבורו: 1 >םג 1 11111 ) 101 ) 11 ! 035 
11 *יזמ 1 ס * 501 ( 1927 ) הוא כולו אפולוגטי! חלק ממנו נדפס 
גם בעברית ב״מחקרים בחכמת ישראל לזכרונו של פרופ׳ 
י. מ. גוטמן", בודפשט תש״ו. בקובץ זה נמצאת גם ביבליו¬ 
גראפיה של כתביו. 

מ? 5 ן, ןעכ|ב ( 1845 , בויתן — 1919 , ברסלאו), רב וחוקר 

הפילוסופיה היהודית. אחרי סיום לימודיו בבית* 

המדרש לרבנים ובאוניברסיטה של בדסלאו היה רב בהילדם- 
הים ( 1874 — 1892 ) ובברסלאו ( 1892 — 1919 ). מ 1910 עד 
מותו היה יו״ר אירגון הרבנים של גרמניה, 

ב׳ העשיר את מחקר הפילוסופיה היהודית של יה״ב 
בתיאורים ביקרתיים מפורטים של שיטותיהם של כמה מן 
הפילוסופים. ספריו העיקריים בגרמנית הם: "הפילוסופיה 
הדתית של אברהם בן דוד מטולידו״ ( 1879 )< "הפילוסופיה 
הדתית של סעדיה״ ( 1882 )< "הפילוסופיה של שלמה אבן 
גבירול״ ( 1889 ). מחקרים אחדים הקדיש ג׳ לבירור זיקתה 
של הפילוסופיה האסבולסטית הנוצרית לפילוסופיה היהודית, 
כגון: "על לחסו של תומאם סאקויגו ליהדות ולספרות היהו¬ 
דית" ( 1891 ) ו״האסכולסטיקה של המאה ה 13 בקשריה עם 
היהדות והספדזת היהודית״ ( 1902 ). מחקריו של ג׳ על 
הרמב״ם הופיעו בקובץ המדעי על הרמב״ם ( 1914 ), שג' היה 
אחד מעורכיו. אוסף מדרשותיו הוציא בגו יצחק יוליום גוטמן 


(ע״ע) תחת הכותרת "דרשות לחגים ולשבתות"(פרנקפורט, 
1926 ). רשימת מאמריו הרבים בתחום הפילוסופיה היהודית 
של יה״ב הופיעה בספר־היובל שהוצא ליום הולדת השבעים 
של ג׳ ב 1915 . 

גו? 1 מן, .יןיתק 1 'וליום ( 1880 , הילדסהיים נגרמניה!— 1950 , 
ירושלים), פילוסוף וס 1 צי 1 לוג, היסטוריון של הפילו¬ 
סופיה היהודית < בנו 
של יעקב גוטמן 
(ע״ע). למד בבית- 
המדרש לרבנים ב־ 
ברסלאו ובאוניברסי¬ 
טה שם והוסמך כרב 
וכד״ר לפילוסופיה. 
ב 1910 נתקבל כמרצה 
לפילוסופיה כללית ב¬ 
אוניברסיטה של ברס- 
לאו, 19193 — כמר¬ 
צה לפילוסופיה יהו¬ 
דית בביהמ״ד הגבוה 
לחבמת-ישראל בבר¬ 
לין. ב 1934 עלה לירו¬ 
שלים, והיה עד מותו 
פרופסור לפילוסופיה 
יהודית באוניברסיטה יןוחס יוליום 1 ומםז 

העברית. 

פעולתו העיונית של ג , הקיפה 3 תחומים: 1 ) מחקרים 
בסוציולוגיה—כאן חשובה בעיקר ביקרתו על דעותיו של ל. 
סומבו־ס (ע״ע) בדבר מקומם של היהודים בבלבלה (. 011 ■!£ 
1913 ', 149-212 , 155.36 ^ 500131 10 !£): 2 ) ניתוחים ובירורים 
פילוסופיים. ג׳ נטה באופן עקרוני לפילוסופיה של קאנט, 
שעליו כתב הרבה (ע׳ ביהוד ספרו : 101 > ££וז§ 86 5 )ת 3 .צ 
1911 , 1115 ) £11001 01 ^ 01011 ( 08 ), נתרשם ע״י הכיוון הפנומנו" 
לוגי(ע״ע) החדש והאמין במציאותם של יסודות אפריוריים 
בתודעתו ובלבו של האדם. בהשקפתו זו החזיק בתוקף עד 
שנותיו האחרונות (ע' ביהוד מאמרו "אכסיסטנציה ואידיאה", 
הגות תש״ד), והיא שימשה לו הנחה, מתודה ומגמה לחקי¬ 
רותיו המדעיות בכלל. בפילוסופיה של הדת הלך ביחוד 
בעקבות משנתו המאוחרת של שליארמכר (ע״ע) ובעקבות 
אוט 1 (ע״ע). ג׳ הצטיין בכל 'מחקריו' בנסיונות לתאר 
אח התופעות של המחשבה, של הדת ושל המוסר, במקום 
לקבען במסמרות של הגדרה מופשטת. 

3 ) עיקר פעולתו של ג׳ היה בשטח ההיסטוריה של 
הפילוסופיה היהודית, שלה הקדיש את ספדו הגדול 6 !ם 
* 11111 :) 101 > 1 !! 165 > 1116 ק 11110$0 ?, 1933 (תרגום עברי, בתיקר 
ניו ובהשלמותיו של המחבר, "הפילוסופיה של היהדות", 
תשי״א). נושא הספר: "דת ישראל והנסיונות שנעשו במשך 
הדורות לבררה ולד,צדיקה". אין ג׳ מצמצם את דיונו בפילו¬ 
סופיה של יה״ב, אלא מקיף את היהדות משרשיה המקראיים 
עד ימינו. תיאור תולדות הפילוסופיה היהודית ע״י ג׳ מושתת 
על השקפה מסויימת על מהות היהדות, שאותה הרצה ב 1943 
(ר׳ דדח על הסמינריון לחינוך דתי בירושלים תש״ג, ע׳ 
7 — 29 * הקובץ ״עיקרי היהדות״, 1951 , ע׳ 20 — 39 ). את היסוד 
המהותי של היהדות ריאד, ג׳ בפורמולה מסדימת של תפיסת 




343 


גוטמן, יצחק יוליום—גזפתברב, מהן 


344 


האלוהות — במונותיאיזם המוסרי! פורמולה זו משמשת 
למחבר קנדדמידה להערכת האופי ה״יהודי' של כל שיסה 
ושיטה. ג/ אמנם, מודה, שבל הפילוסופיה היהודית אינה אלא 
היסטוריה של יניקות ממקורות לא־יהודיים; אעפ״ב הטביעה 
בה, לדעתו, היהדות המקורית משהו המשותף לכל גילוייה. 
ביקורת מעמיקה מאד על ספרו של ג/ סתור תפיסה עקרונית 
שונח של היהדות, נערכה ע״י ליאו שטראוס בספרו - 11110 ? 
104 00x12 ! *"!?ס* (״פילוסופיה וחוק״, 1935 ), וע״ע יהו¬ 
דית, פילוסופיה. 

רשימת כתביו של ג , : ב. שוחטמן, עיון ב/ חוב׳ א׳, 1951 ! 

ש. אש, ש* חוב׳ ג/ 

י 7 נ. ל. 

נו$סן, ?\$ן\ז, ע״ע !ן־ציזן, ?*י 

נומנבךג, בנד (נו׳ 1689 , דארפשטאט), גאופיסיקן גרמני* 
יהודי. מ 1924 מרצה לגאופיסיקה ומנהל התחנה 
הסיסמולוגית בפראנקפורט. על אף פירסוסו הבינלאומי נד¬ 
חתה — משום יהדותו — בקשתו להתקבל לקתדרה לגאו־ 
פיסיקה שנתפנתה בגטינגן. ג׳ עזב את גרמניה" וב 1930 
נתפנה פרופסור לגאופיסיקה במכון הטכנולוגי של קאלי- 
פורניה וב 1947 — מנהל המעבדות הסיסמולוגיות שם. — ג׳ 
הוא מומחה מובהק לסיסמיות של כדוד־הארץ וחוקר את 
המבנה, ההרכב והתכונות הפיסיקאליות של םנים־הארץ. הוא 
קבע לראשונה באופן מדוייק את העומק ( 2,900 ק״מ) ואת 
הקוטר ( 6800 ק״מ) של גרעין כדור־הארץ על־ידי אנאליזה 
של עקומי דרך*זמן של גלים סיסמיים ספריו העיקריים: 
, $111 ץ 11 ק 000 101 > 11011 ( 11 ) 11311 ; 1925 , £1110 1101 311 ג £1 ג 1 .\ 1 
. 1939 , £41111 1110 0£ 81051 ׳(!!? ; 1927 


נו&נןךג, ידי׳[ — ^זסלמסזסס 11 מג 1011 — (בערך 1399 — 
1468 ), ממציא האותיות המיטלטלות ומכבש-הדפוס. 

ג׳ נולד למשפחה מכובדת בשם גנזפליש ( 11 ס 1$ ס $0 םסכ>) 
במאיגץ, בבית המכונה: 8 ־ 01 ( 01110111 21101 , שעל שפו הוא 
נקרא. ג׳ יצא בצעירותו לשטראסבורג ועסק שם במסחר, בצו¬ 
רפות, במלאכת המראות וליטושן ובהכנות להתקנת-אותיות 
והדפסה (עניין ההדפסה נזכר לראשונה בקשר לשמו ב 1436 ). 
בערך ב 1444 חזר ג׳ לעיר מולדתו, כשהוא מצריד באותיות 
מיטלטלות, והחל, לאחר שהמציא גם מכבש־דפוס, בנסיונותיו 
הראשונים במלאכת־ההדפסד״ בערך ב 1445 הדפים במאינץ 
את ספר הסיבילות ( 011 ב 1 נ 110111 ץנ 511 ), ואחריו עוד ספרים 
קטנים על נייר ועל קלף, בין השאר — הדיקדוק הלאטיני 
המפורסם של אליום דונאטום, שנדפס על ידי ג׳ ל א ם ח ו ת 
מ 24 פעמים. הדפסת ספרים קטנים אלה לא היתה אלא 
הכנה למפעלו העיקרי — הדפסת הביבליה (הוולגאטה), 
ב 1455 (בערך). ספר גדול זה נדפס בהידור יוצא מן הכלל 
בתבנית פוליו ובשני טורים בני 42 שורות. הוא מחולק לשני 
כרכים, המכילים 324 ו 317 דף. שמו של ג׳, עיר־הדפוס ושנת־ 
ההדפסה לא נזכרו בו. ניכר בספר החיקוי לכחבי־יד מהוד¬ 
רים, ואף הושארו בו מקומות לקישוט בכתב-יד ובצבעים. 
ששד. סדרים עבדו בספר בהשגחתו של ג׳. יש לשער, בי 
הספר נדפס ב 200 אבסמפלארים: 165 על נייד ו 35 על קלף. 
המהדורה עלתה למדפים בסך 1,350 זהובים, ומחיר האכסם־ 
פלאד לקונה היה בשעתו 60 זהובים. הביבליה הזאת שייכת 
בימעו לספרי־הדפוס היקרים ביותר. היום נודעים ממהדורה 
זו רק 44 אכסמפלארים, 32 על נייר ו 12 על קלף, והרבה 
מהם אינם שלמים! ב 1926 נמכר אכסמפלאר על קלף לאט* 


>ח 1 ו 


) 7 )/ 11 •**# 6 *ן 0 *>מ*ס 01 ) 0 * 11 > ע* 01 ) 31068710 10 * £5711/0 ) *<ונ 4 < 0 > 0 ) 1 } 1111 | 0 ^ 6£ ו 1 ן£סןן)או * 2 ) 1 סז״ס(*!* 6 ו£רוך״ז> 110 ־ 01110 


ס 



"׳* 1 י״ **יי*ז* 09 ,״ם** 10 >) ח/>״> 105 יי 0901, 30111 6 ■"צסםזתקס 11 ממיז)ס*/"! ןןן!> 040 ז י 0 <) 1 ז ) 0101 >< 0 ( 1 <נ״זומס 8 ו> 01 ח 4 ז * 810,1011 * 006 1 
**״סמסזיאק 16 ) 11 * 6£ 116 / 11 ( 10110 ) 11 ( 6 ■ 81 ) 16 ( 3 *( 1 * 8/8 )* 1 ) 016148 "סקי ) 4111 100118 * 01001811 4111011118 ) £4011 614168 ק וח 0 ** * 1 * £16 *>***ת 116 ** 7 *ז ))*!ס ו 4 */ 15 )) 8 ) 6011/1 > ע־ 8 וז 01161 סס*! 0016 ו 0 *£ל * 4 * 60 * 01006 **) 01114 *) 1 * 11 *** 01 / 0 *£ 1 ) 400 * 6 * 7 01 /*£י )״ )או) 
*"!״״**מ ))• 01140 ) ו 8 ** 118 ו/ 0 / ס 1 **זוח* 4 0 **) 6 * 1810 * 1011 ) 606/6111 ) 61 ) 4 ■ 06 ) )ימי סוסי( 81 ( 0011 * 210 * 0 ■ 11 06 ^ 6 * 641 ( 11 ) 0 מ 11111 ח 1 דו> 
(*י)י)> 11 ו 1 _ 0 68 ( 10/1 ) ) 4 ** 018 * 8 4 1168 )*> 6 ה> 0 >) 0 > 7 * 1 ) 41010 ) 4 )*) וו ו) 071002 * 1817070 מ 61 ו* 0 >ו 8 >*> ! 114 )£ס 6 וו 1 (> 0 08 קו *ד 1 *ו**ק )*)) 61111 
611 * 0 ) 1 •))) * 11 * £11 )) 11 ) * 6 ^* 010 1 * 11 1 ) 0 ), 611 ) ס 0 ** 1 ס* 0 * 1110 ) 01040 ע 40 ; 011 (-**), 1011 ( 01 ) 06/111 1 ) 0060 ) 1 ) 60 ) £01 <י 1111 (> 18 ) 1111100 ) 31 * 601 
* 008 1 ) 05 ס 1 סו£/וס)) 0 ס 6 * 6 א/ס 6 ווו 0 * 1 ז)ל £10110 * 1 ***ס 0 6 ״ 1 ז**ו£נ *• 108 * 00 ) 01111/7 ז>)ק 10 ק £01/611 ו)(* 716.11 )*£( 4 , 416 ** 01 * 0 *)) 1814 ))ס 
* 020 •י 10 _ס/ 4 ס 41 * 0 16 * 001 ) ס* 1 * #10 ) 4 0 ) 81 0 ו)* 0 ז*£ * 011/7100 *) 10 * 00 * 01 ) 0 16 ) 11 ) 0 ) 70411 * 10 ) £110 1 ) 0 )( * 016 > י 71 )*£( ) 01 7 ( 111 1 () * 6 1 ( 110 ) 
נ|* 7 ווסיחו £2 ס 0 ■ 4 * 001 *>״* * 1 ** 1 ] 2 * 4 > 61140 * 8 * 41 ( 1 08 ) 0 * 1 * *ח 1 ז*) 110 ןן £11 0 )(( 6 ((* 1401*0*. < £>0(1('£04100* 0 *08 £ 6 x 0£1 *ו 7 ק 0 
00 * 6111 0016 1060411606 * 01110 ** 0 > 0 ** 0 * 71 * 6 >* 40 * 0 ) 6 1 * 0 חס סחזו)) 01 *],)* 11 , 0 ) 1 *) 1 40066 01106 ) 011 ח־יי£ 08 ) £0 £10011118 0002 •סוס 0 
1 ) 74 > * 11100110 * 1 > 0 <*** 011 00 ) 00 0101 . 1 ) * 1060 ) 11 0 * 411 >£ סמסס.*סס 0 5118 * 1 * 6111050011 סו 6108 * 400 ' 1018 *£).״ 10 ) 6 ס 06 01106 (*■ 0 1 ) 00 
804086 > * 8 * 004 ** 811140 ( 10 ( 0 70111810 * 0646 ו*^)/וו 14 >) 48 וו' 88 >ז ** 10016 ) 06 * 61066 > 446142100012 * 00 04 * 1 * 11 "סססס 0/14110 10 

06 400 0 ז//*א 30 * 4 £ 040 ו) 3 ) 5 ת 111 ז 

;*•*ייזסייו 1 ) 10401180 ) 611 <) 1 ) 0001 . __ _ ___. _ _" 

2 )/ 6130011090 0 )אסך״*יז 18 ח 1171 מ?״ 8 ס> ז^״׳^&י&זזלףס 103 ■סיס)*! 6 **/ 1 ן). 61 ! 0 נונ(א £7 ס 1101 >יו*>) 

) 1 ) 0 ( 90 ) 0 * 7101000660 • 89/611110X1 ח 0 ) 8 * 18 י?.)* 6 * 9 ))* 060000 ) 0 ) 0 ^ 010611068 ) 1110 ^ 0 * 0 * 10 ־' 00 ( 0081 ** * 01 £016 9 
10*0(1* 1X7 ־*ז)ז״ז 1 ו 414 *מ 9 ס 3011066 ^ 1 ^}יד> 1 י , .^ 11 /׳ 03 >© חז 1 )/ח)קן 0 ח*! 16 ( 5010010 


*ד"׳?* 


1 ) 1 ) 400606 $1 ״ 61 0014 / 7100 / 6 ■ 10 ) 0 * £ 14 ( א * ״) 201040 ( 1111 ) 0 * 0 *) 10 ז * * ז *> £0 101 4 000 
■סזל 111 ) 0 ) 1 ( 00 )ס 000 * 4 •£( 0 > 01 ) 010090 > 0 ( 7 ) 00 *)*) 10110 ) 01 * 1 ) 001 > 10 ) 7100 ) 011 •* 00816 ) 01 

*> 0 ס 8 •!*> 1 * 110 * 6 4100 ) 4 
י * *• 0 * £01 16119 ) 0 ) £4011 * 6 
; 711010010116 * 1 8 ' ו 1 ( ?<* 1 ) 00 


ממ 1 ו 1 ( 1110 סו 10 מס ז! 101110 )ו 011 זנ 31 ן 1 מ 101 ו! 1£ ון 3 ממ 0 ?! 

!(מסק 4 10 * 0 ! 0154 * 0 * 6 8 ( 1 0 ) 823 74 > 1104 ( 0670 * 4 !ס/" 1 ״״מיוק ז* 010.5 * 706160 ס******* ** 1 ז־״* 6 © %7 111 ז 7 /מממ 7 ז 4141 \ 
' 0 * 4 * 001/10 09 00 * 09908 4 8 ! 7 /*£ג 101110 * 08 08 * 0 ( 00119 06 6100 ) 09 *€ £00 > מ/*׳ג 0 ) 1 * 00/701 ( 1 ( 7 > ו סו 00901 * 003 ) 0 9 •* 4100/611 
"ע• 0/10011 * 0 ( ״/ 0018600116 (* 1/8141 ) 06 ) 04 *"**מ 11008 * 71 ** •> 9 ק 0 61 *) ( 0019 ) 0 541 * 2 * 400 318 ) 7 * 6 ! 4 * 0 ( 9 ) 1 ) 1 ) 010 > ( 6 ) 7 |**** 

טסמ ״■עמם 0 ) 01 ס 1 ״ 101 ס *| 0610 00160060 * 001 ) 4006 י 7 * 1 ) 411011100 ) 01 ( 1 06 /* 11 4 * 0111 • 0 ו£) 0 יז>>* 018 * 0 י *'*״ 7 ״*> *)״"•*"• 7 741 ) 39 
• 11 * 80418111 ) ■ 11 ) 1 * 701 4 4/1/11 * 81 ) 00 * 001 ח? •* 0914 *#* */*** 00 * 90 סו ) 0871 8 ו*)ס 10 * 7004 *• 1011 ) 2 * 10 ) 104 * 00 ) 000 ** 4 00 ) 10611/00 

0100110 01010200 7711111101113 ן 011 מ£(ק 021110 ?! 

* 6 */* 17 * 847 *>*•״>•"> ק , 0670/1,00602116 ** 790 >-< 0 .. 7 ״ו **הס״*״©?! חזןמסזן/ידמז! • , 

- •ס 7 י״£/ 0 * * 0/00 > * 01000 4086 , 00400 * 011 006 * 0 61 ■* ״ 00 * 1 ) 011 * 8 ♦י 7 */מ* 008 * 1 ) 01 * £01 4 92 * 9 *£ 

״* , ״* *״" 0 ו •*״"* 70 * •"*׳* ••״ 08 11014 "?־•״*״*מ* 4 * 0011 > 8 (( ״ 1 * 71 >>* 18 ־ 0 104 * 004 ) •> 00 /> 2 ><( 400 ״ן.)מ 0 ^/ו״ 0 ) ״ 00 ) ינס״יי 




'**^ 3 ?*יףי״סר) 


ס 




כתב*איגרו?גנ*יח ז רמוס גוגונברנ, מאי נץ 1454 . אחד םגווצרי*חר*וס הראעןנים 



345 


גוטנכדג, יוחן — גוטסדיד סרן שטרסכורג 


346 


ריקה במחיר של 250/300 דולאר. לשם מימון מפעלו לווה ג׳ 
כסף מעשירי־העיר, בעיקר מיוהאנם פוסט ( 051 ? 5 שתח 3 ו 1 <> 1 ); 
אך המפעל לא הצליח מבחינה כספית, מאחר שקניית־ספרים 
היתה אז רק עניינם של יחידים, וג׳ התקשה בפרעון חובותיו. 
ניכר, שהיה איש־דיב מטבעו וחסד כשרון משקי? הוא נסתבך 



יוהאו גוטנברג 

(םיתווו־ע׳ו סאסן 5 א-ידוע 16780 } 

במשפטים עם נ 1 שיו, נושל מעסקו, ודפוסו עבד לידיים 
אחדות — לפוסט, שנתקשר עם עוזרו ואיערסודו של ג/ 
פטר שפר (■ 1 ט 80116 ££ ■!מ*?), ושניהם המשיכו במלאכת- 
הדפום,' שהיתר, עד אז מעין מלאכה סודית שנשמרה מעיני* 
זרים. ג׳ המשיך להתעסק במלאכת־הדפום כשותף וכמנהל 
במפעלים אחרים ? ב 1457 היה מנהל בבית־דפוסו של קונראד 
חומרי (ץזסמזס**). ג׳ מת ב 1468 , שבע רוגז ואכזבה, אבל 
המצאתו כבשה את העולם כולו. — על ראשונותו של ג׳ 
כסמציא־הדפוס קמו עוררין, שייחסו את ההמצאה להולאנדי 
קוסטר (״ 0051 ; הארלם, 1405 — 1484 ) או לאחרים, אבל 
כיום הוחזרה העטרה ליושנה וג׳ מוכר בכל העולם כממציא־ 
הדפוס. לזכרו של גי• נוסדה במאינץ בשנת 1901 "חברת־ג׳" 
( £1 גל:> £ 8 656115 ז*זח 6 ז 00 ) י וכן הוקמו שם ובבה שבשוויץ 
מוזיאונים על שסו( 1 ז 0$£111 מ £1 ־ 61 כ 1 ת 6 !! 01 ). 

. 11 , 1936 , 34-35 , 11 711 > 71 !*>< 1 > 80 1^x1^071 (215 £!;107711x71 
. 1940 , 28-58 , 1 ) 1171 ^ 071:>״ 0011£ ; צרם׳ 
. 8 36 ) 01 ז 16£ ) 00 — ( 1058 [ז]— 1100 ), דוכס 
לותרינגיה־תחתית, מראשי מסע־הצלב הראשון ושליטה הרא¬ 
שון של הממלכה הצלבנית בא״י. ג׳ התייחס על קארולום 
הגדול — הן מצד אביו, רוזן בולון, והן מצד אמו, שהי תה 
בתו של דוכס לותריגגיה־תחתית. הדוכסות, שהקיפה את 
ארצות־השפלח, היתה מבחינה פוליטית חלק של הקיסרות 
הרומית (גרמניה) ומבחינה תרבותית ולשונית — שטח־ 
מצר של השפעות צרפתיות וגרמניות! ג׳ עצמו שלט בשתי 
הלשונות, וקשה להגדירו כגרמני או כצרפתי. ג׳ ירש ב 1076 
רוזנויות ושררות אחדות בתחומי בלגיה ולורן. הוא תמך 
בקיסר העריך עו במלחמותיו במתחריו על השלטון בקינד 
רות, ותמורת זה העניק לו הקיסר את דוכסות לותרינגיוד 


תחתית בשנת 1087 . כשיצאה הקריאה למסע־הצלב מטעם 
האפיפיור, הצטרף ג/ יחד עם אתיו בלדוין, לאצילים הצרפ¬ 
תיים שיצאו למסע. לשם מימון הוצאותיו מישכן את כל 
נכסיו להגסו׳ני ליז׳ וורך־ן. צבאו היה מורכב מוואלונים, 
פלאמים וגרמנים.'יהודי הקהילות בארץ הריגוס נאלצו לשלם 
לג׳ כופר רב למניעת השתתפותו בטבח היהודים. אין אישיותו 
של ג׳ בולטת במסע עד לאחד כיבוש אנטלכיה (בקיץ 
1198 ) 1 מכאן ואילך התחרה על המנהיגות עם בו׳המו׳נד 
הנורמאני ורמו׳ן הפרובגסאלי. ג׳ הצטיין במצו׳ר ירושלים, 
וצבאו היה* הראשון שפרץ ב 15 ביולי 1099 לתוך העיר 
והשתתף בטבת הכללי שנערך ביהודים ובמוסלמים. ב 22 
באותו חודש נבחר ג׳ לשליט ירושלים* תארו היה תחילה 
01711305 5 קש 0 ת 1 ז?(״שליט העיר״), ואחר־כך — 115 ;וג 00 ׳\^ 
ח 01011 ק 50 53000 (או זס^ססז?) ("מגן הקבר הקדוש"). 
בתפקידו זה הצליח ג , להדוף החקפת־נגד של המצרים וניצח 
אותם בקרב אשקלון( 12 אוגוסט 1099 ), הביא את ערי־החו׳ף 
אשקלון, קיסריה ועכו בחסות הצלבנים, וכן הכניע את 
יריחו, בית־שאן וטבריה, אולם הוא הכריז על עצמו כווא- 
סאל האפיפיור והבטיח להעביר לרשותו את ירושלים ויפו. 
בקיץ 1100 עשה ג׳ חוזה עם אנשי-ויגיציאה לסיפוק עזרה 
יסית לצלבנים ולהבטחת הקשר הימי עם אירופה תמורת 
מסירת שליש כל עיר שתיבבש בעזרתם * וכן ביצר את נמל- 
יפו בסיוע אנשי פיסה. ג׳ מת ביפו בגיל 42 אחרי ששלט 
במדינה החדשה שנה אחת בלבד < הוא נקבר בכנסיית-הקבר 
בירושלים. — נוסף להרחבת גבולות המדינה, הגיח ג׳ גם 
את היסודות לאירגונה; מייחסים לו את ראשית התחיקה 
ואת אירגון בתי־הדין בממלכת-הצלבנים. — המסורת הנוצ¬ 
רית׳ וכן הספרות מדאנטה (*הקומדיה האלוהית", "העדף. 
י״ח, 47 ) ואילך — וביתוד טאסו ב״ירושלים המשוחררת"—, 
עיטרו את אישיותו של ג׳ באגדות והציגוהו כאידאל של 
הלוחם הנוצרי הגיבור והחסיד. אולם מסתבר, שג׳ לא הצטיין 
בכשרונות מדיניים או צבאיים יוצאים מן הכלל׳ וכן לא 
נבדל מבני דורו ומעמדו בקנאותו הדתית ובאכזריותו כלפי 
היהודים. 

במסורת היהודית נשמר זכרו של ג׳ כ״גיבור ואיש- 
מלהפר, אכזר ואיש משחית״ (*שלשלת הקבלה״: רש״י); 
בעל "שלשלת הקבלה" מוסר אגדה תמוהה על פגישה בין ג׳ 
ובין רש״י, שניבא לו שהוא עתיד לכבוש את ירושלים, 
אלא שיחזור ויגורש משם ע״י הישמעאלים. 

-ץ־ז 8 . 14 ;( 1886 , 11 :> 1 מ 111 ־ 351:11 ד .ז 0 ז 111$ ) . 8 . 77 - 0 ,ז־ 1181 א . 8 
.' 2154111 ־נ{ 1115€ ־ 1 > 51 ־^\■) 211 £ 0 ! %7011 יי 0 ״ . 5 ■ 7 > ■ 0 , 518 
01 8 ס/ . 0 , 5 ־ 11 ־ 10 ״! . 6 ; 1 898 . ( 111 ^י% , 14111151 . 11 .! 0041 .} 
; 1908 ,( 1 , 1405111 . 0 8 ־£חג 1 ־ 4 \) 170 /) 1 > 1 <ן $0 . 5 211 > 7711 >> 0 /> 14 ' 1 
. 7 ־ 14 ) ?" 210770 ) 7710 " 1471 07011-11 . 8 20 > .ס ,• 1 ־ 11 ־ 5 ־ 00 . 14 
117 <ס 01 < 2 ס! 27 > 141110117 ,. 18 ; 1943 ,( 5135(, XXX1X ־ 401 ־ .ז 115 )' 1 ש 
> 2 > ■ 0 ,׳( 6 ־ז 0 ם . 14 ; 1949 ,( 1 ר\ 04 ? ,־ 18 ־ 6 . 7 ־ 8 ) 141x02071 '!> 

. 1948 ,. 1618 ) . 8 

יה ם, 

ג 1 ^ 1 פךיך ן( 078 ( 3551 ־ 80 700 1 >:) 1 ־ £1 }} 0 ( 6 ), 
משורר גרמני, מגדולי השירה בגרמנית־התיכונה 
של יה״ב! חי בסוף המאה ה 12 וראשית ה 13 . על חייו אין 
אנו יודעים אלא מעט. מוצאו היה, כנראה, משטראסבורג 1 
הוא היה בעל השכלה מקיפה ונודע בפי בגי־דודו בכינוי 
"ס מכינוי זה מסיקים קצת החוקרים שלא היה 

מן האבירים, אלא בן למשפחת-עירוגים מיוחסת. בשירתו 
מעיד הוא על עצמו שאהב אשה אהבה עזה, אלא שאהובתו 


347 


גוטפריד פץ שטרסכורג—גוטשד, יוחן כריסמוף 


348 


לא נענתה לו. מן השירים, שנקרא עליהם שמו ביד,"ב, אין 
לייהם לו בוודאות אלא כמה בתים של שירי־לימודים. יצירתו 
העיקרית המהוללה היא האפוס "ט ר י ם ט א ן ו א י ז ו ל ט", 
שנכתב בין 1200 ו 1210 ! שירה ז 1 —אע״פ שהגיעה להקף של 
20,000 חרוזים — לא נשלמה, ויש להניח שמותו של המשורר 
הפסיק את חיבורה. לנושא היצירה שימשה לו אגדה קלטית, 
המצויה בעיבודים שונים הן בצרפתית והן בגרמנית. ג' מעיד 
על עצמן שהלו בעקבות המשורר הצרפתי תומאס מברטאן, 
שמשיר( לא נשתמרו אלא קטעים; וכן שאב מעיבודו הגרמני 
של אילהארט מאויברגם, שמקורו במסורת צרפתית אחרת. 
האפוס"הושלם ע״י' אולריך פון טירהים ( 1006660 ; בערד 
ב 1230/35 ) והינריד פץ פריברג (בערך ב 1300 ). על החיבה 
שנודעה לשירה זו ביה״ב מעיד ריבוי כה״י שהגיעו לידינו. 

באחד המקומות הידועים שבשירתו מעיד ג׳ עצמו על 
טעמו בספרות: הוא משבח את אמנות־התיאור הבהירה 
והפשוטה של הרטמן פון אואה (ע״ע) ורומז רמיזה של 
גנאי לסיגנונו המעורפל של וולפרם פון אשנבך(ע״ע). אמנם, 
הצד־השווה בשירתו "טריסטאך וב״פארציפאל" של וולפראם 
הוא, ששניהם רומאנים בעלי מגמה חינוכית, אך עיקר הנושא 
אצל ג׳ הוא האדרת האהבה: הוא מתאר את כל דרגות 
התשוקה על כל האושר והכאב שבה, ובעיקר את הכוח שבו 
היא מעבירה את השיכורים מיין־התרעלה על כל המכשולים 
החיצוניים והסייגים הרוחניים והנפשיים. תיאורו של ג׳ מעיד 
על מבט פסיכולוגי חודר, על חוש־המידה ועל תוש הצורה, 
המגיע, אמנם, לפרקים לידי סילסולי-יתר. תיאורי־הטבע שלו 
מלאים חן לירי מקסים, בסיגנונו מתמזגים ראליזם פסיכו¬ 
לוגי, עידון "תצרגי" ובהירות־ביטוי מושלמת. 

הוצאות האפוס: -ז ¥7.001 ; 3601151610,1869,1930 6 .מ 
. 1930 , 3.30100 .? ; 92 — 1888 ,־ 1101 
, 1893 , 502-506 , 36 111£ ץ 3 ־ 0£1 ו 8 :>ל 5£ זט 0 ם 0 חנ 0 מ 1 ש 118 \ 1 
,ז£נ 00111 ; 1902-1905 , 1:1:188 ) 4 018811 : <ז 11£ מ 8 .( 

11114 !■ 18110 ) $4111 411 8 ) 8£ > 1 )ו/) 01 40 חו ) 11841:014 111371 ז ־ 7 

1 < 1 ) 1 < 01 :ון:)< 1 ) 14 01 * 21 410 * 1 ) 5 .£ ; 1907 ,) 1120 )// • 40 

- 1 ) 1 ) $41 411 )/ 11 ) 0 ? . 4 . 11 . 1 ) 1.5 ) , 7 > , 10111 וזו ג 5 . 5 ; 1927 , ס 0 < 1 
114 * 1 . 1 ) 5 .׳* , 0 01:1871 ־ 7 00 , 18 ־ו 1 ז£ז 6 ו׳* 11 :> 5 . 1 ; 1932 ,:■ 8110 
04 * 1 ( 111181 ־ 7 ,• 61161 ^ 1 , 0 ; 1943 ,)/ 101 ( 4 ! ) 1 ) 8011/111:4111112 ) 41 
811 ) 1111 , 1 [££־ £1 )\ 0 , 1943 ,) 11 ) 11 ( 4 ! ) 1:2/1 ( 80111111:411 ) 41 
!) 4 ): 4:1 ! ) 41 114 * 1 11111 :,: 1 . 0 ; 1949 ,) 1:014 11114 

. 1953 ״) 813 2 , 1200 111 * 1 1 ) 1144 ) 1 )¥[ ס) 11 ) 1811011 ) 1 )> 118 /)ס 11 

ל. ז. ו. 

נוטפךצ׳ה ( 63 סז 6 קס 1 ס 0 , מאלאיית:גטה—שרף,פרצ׳ה— 
מין עץ), חומר פלאסטי ממוצא טבעי. החומר הגלמי 
הוא שרף חלבי מעצים מסוגי 0111111 ^ 313 ? ( 3 חג 01 3 ־ 11 ) 0030 () 
ו 003 ^ 3 ? (משפחת הספוטיים [ 0636 ס 0 ק 53 ]), הגדלים באיי 
אינדונזיה ובמאלאיה. השרף מצוי בקליפת העצים, וכן 
בעליהם ובענפיהם הצעירים. הוא מופק כנטף מחתכים בקלי¬ 
פות העצים, או מעליהם וענפיהם, שהם נטחנים ונשטפים 
במים תמים ( ס 70 — 65 ); אחרי הקירור צף השרף הבצקי 
או המוצק על פני המים, והוא ניתן לניקוי על־ידי המסה 
בפטרול-אתר וגידוף הממס. הג ׳ המנוקה והמיובשת היא 
חומר חסו״צבע או צהבהב, שמשקלו הסגולי 0.96 — 0.99 ; 
בקור הוא נעשה קשה ובעל קוהזיה רבה, ז. א. בעל כושר 
עמידה רבה נגד כוחות־משיכה; כנגד זה אין הוא דביק 
בגופים זרים. בחימום ל ס 60 — 55 הג׳ מתרככת ונעשית 
פלאסטית; במצב זה אפשר למשוך ממנה חוטים דקים, לעצב 
אותה לצורות שונות, או לשטוח אותה לידיעות דקות, שחו¬ 
זרות ומתקשות בקור ("נייר־ג׳"). הג׳ אינה מסיסה במים 


ואינה חדירה למים! היא ממיסה קצת בכוהל ואתר ומסיסה 
הרבה בכלורופורם, בגזול, פחמן גפריתי ונפט. היא יציבה 
מאד כלפי השפעות' של אלקאלי ושל חומצות מהולות, 
אולם נתקפת ע״י החומצות הגפריתנית והחנקנית המרוכזות, 
וכן היא מתחמצנת לאט ע״י חמצן־האויר, ביהוד באור, 
ונעשית תומר שביר. היא ניתנת לוולקאניזאציה בדומה 
לקאוצ׳וק (ע״ע), אולם אין להפיק ממנה אלא צמג בעל 
איכות גרועה בלבד. — עיקרה של הג׳ (כ 90% — 85 ) הוא 
פתמימן ם ( 4 ט 5 ס), הניתן לפירוק לאיזופרן(ע״ע); פולימר 
זה, שהוא איזומרי או סטראואיזומרי לקאוצ׳וק, מלווה שבי 
שרפים — אלבאן ופלואויל. — חשיבותה השימושית העיק¬ 
רית של הג׳ באה לה מתכונותיה המצויינות כמבדד חשמלי ו 
ביחוד היא משמשת לעטיפת כבלים תת־מימיים. על אי- 
חדירותה למים מבוסס שימושה בכירורגיה — יריעות, 
תחבשות וכר. כחומר פלאסטי היא משמשת חומר-גלם 
לכדורי־גולף ומוצרים פלאסטיים שונים, למשל בתעשיית 
שיניים תותבות וכד׳. 

הג׳ הובאה ראשונה לאירופה ע״י ההולאנדים האחים 
טראדסקאגט ב 1656 , סימנם ( 1847 ) גילה את כושר הבידוד 
החשמלי שלה, ומאז נעשתה מוצר טכני־שימושי, 

מן העץ הדרום־אמריקני 631313 5 ק $0 סוח 611 (גם הוא מן 
הספוטיים) מוסק שרף, שממנו מיוצרת הבלטה׳ הדומה 
לג' אך נופלת ממנה באיכותה, 

-):? 111 : 118 ) 1 )? 118 * 01 ; 1899 , 18 /) 0 !) 112 > 1 ס ) 01 ,ב 083£1 .£ 

- 111 ז£נ 1 < 0111 . 11 ) 105 .]:> 311$8 '| י 1 ') :) 1011 ) 10 ? 8114 18181108 ) 
. 1930 , 118 ) 10 ) 118 * 01 050 , 1£ ״ 5 מט 01 .מ ; 1925 ,(׳(■ 111511 ) 

9 . 

נוטעה מהן לךיסטוף — -״ 00 6 קס 151 ז 06 06300 ! 

1 ) 5066 — ( 1700 , פרוסיה המזרחית — 1766 , לים־ 

ציג), מלומד וסופד גרמני. מ 1724 ואילך היח קשור לאוניבר¬ 
סיטה של ליפציג, ומ 1734 עד מותו היה שם פרופסור 
לפילוסופיה. מ 1728 עד 1740 חיה ג׳ מעין סמכות עליונה 
בספרות הגרמנית. הוא היה נציג טיפוסי של תקופת ההשכלה, 
וביחוד הושפע מן הפילוסופיה של כר. וולף (ע״ע). בספרו 
0106160051 6011150660 ז 06 ! 6 5006 ־ ¥61 ("נסיון־ביקורת של 
היצירה השירית"), שהופיע ב 1730 , תיאר את הספרות 
כאמנות הניתנת ללימוד ראציונאלי, ובעקבות בואלו(ע״ע) 
קבע כללים נוקשים ליצירה ספרותית. ביהוד הירבה לטפל 
בשיפור הספרות הדראמאטית והתיאטרון הגרמניים. למופת 
היתה לו הדראמה הצרפתית, שבה ראה את ממשיכת־הדרך 
של העולם הקלאסי. הוא הגדיר כ״מחזות מסודרים" רק 
דראמות המקפידות על אחדות הזמן, המקום והעלילה, וקבע 
כהכרחי את השימוש במשקל הקלאסי של הצרפתים — האלה־ 
סנדריני —, אע״פ שאיו הוא מתאים לשפה הגרמנית. הוא 
הצליח לגרש מעל בימות התיאטרון הגרמני את מחזות־המל־ 
חמות מלאי גיבובי־מליצות וצמאי־הדם, את מהזות־הקסמים 
ואת הופעת המוקיון, שהיו מקובלים עד ימיו. אשתו המשכלת 
אדלגונדה לבית קולמוס ( 005 ־ 011 .>! 16 ) 161800 ^ 7 ) עזרה לו 
בתרגומים מצרפתית. יצירותיו הספרותיות המקוריות של ג׳ 
(המהזה ״קאטו הגוסס״ [ 1732 ] ושירים) הן חסרות־ערךו 
לעומת זה פעל פעולות חשובות בחקר הלשון הגרמנית 
ותולדותיה ותולדות ספרותה■ התנגדותו לדמיון היוצר כמקור 
ליצירה אמנותיח ולכל גילוייה של היצירה העממית החם* 
שית, וכן חוסר הערכתו והבנתו את שיקספיר ואת מילטץ, 
גרמו ל^זחלוקת קשה בינו ובין המבקרים והסופרים השוויציים 



349 


גוטשד, יוהן בריסמוף — גוי, (ארנםט־אדולך־איאסנת^ קונסטנמן 


350 


בודמר ובריטינגר. במחלוקת זו, שהשפיעה השפעה רבה על 
חיי־הדוח בגרמניה, היתה ידו של ג׳ על התחתונה. הבוער 
סנה לו עורף, ובעיני לסינג (ע״ע) וגתה (ע״ע) הצעיר נראה 
ג׳ מגוחך. אולם הדורות המאוחרים יותר חזרו והכירו בזכויו¬ 
תיו לגבי הלשון והספרות הגרמנית. 

. 1879 , 497-508 , 9 ,ז 111 ק 1 ז 08 ו 8 51:111 ) 0111 1£ ז 1£1 !ז*ןן 11 \/ 

0 . ס. 

גוט׳טלק — גדמ ׳ ) 5011311 ) 001 , לאט׳ 50310115 ^> 00 — 
( 805 — 869 ), תאולוג נוצרי ומשורר של יה״ב. ג׳ 

היה בן לרוזן סאכסוביו חונך במנזר הבנךיקטיני בפולז־ה 
והוכנס ע״י הרבנוס מאורוס (ע״ע) לנזירות בעל־כרחו. 
מאמציו של ג׳ להשיג משלטונות הכנסיה שיחדור מנזירותו 
הוכשלו ע״י הראבאנום מאורום, שגרם להעברתו למנזר של 
אורבה ( 5 נב< 1 ז 0 , צרפת הצפונית). שם הקדיש ג׳ את שעותיו 
ללימודים ועסק בשירה. בעקבות קריאת אוגוסטיבוס (ע״ע) 
היה לחסידה הנלהב והקיצוני של תורת הגזרה הקדומה 
(ע״ע). לדעתו ברא האל צדיקים — שנבחרו לרשת חיי-בצח, 
ורשעים — שנועדו לחטוא ולהיות לדראון-עולם. ישו כיפר 
במותו לא על כל האנושות, אלא רק על בחיריו, ורק הם הם 
הכנסיה הנוצרית האמיתית. את דעותיו העצמאיות האלה 
הפיץ ג , בחיבורים, וכדי שיוכל לדרוש אותן ברבים היה 
לכומר, עזב את המנזר על דעת עצמו והלך לאיטליה. 
כשעורר הראבאנום מאורוס את שלטונות הכנסיה לרדוף את 
ג׳, עבר זה לדאלמאטיה ולפאנוגיה, ולבסוף חזר והופיע 
בגרמניה. ב 848 הכריז על דעותיו באסיפה הכנסייתית 
שבמאינץ, הואשם במינוח, הולקה ונמסר לידי הינקמאר, 
הארכיהגמון של רנס. ב 849 שוב נידון ע״י אסיפה כנסייתית 
אחרת ושוב הולקה, דין הכמורה נשלל ממנו, והוא עצמו 
נכלא במנזר של 1 ) 6 ו 111 ׳\)ג 1 ג 13 , ושם עשה 20 שנה עד יום 
מותו. הכליאה לא הכניעה את רוחו של ג׳! הוא הוסיף 
להילחם בכתב על דעותיו ואף המשיך בכתיבת שירים. כתביו 
הכו גלים, וג׳ אף מצא לו חסידים בין הכמורה שבמלכות 
הפראנקים, והבעיות שעורר נידונו באסיפות כנסייתיות שונות. 
הארכיהגמון הינקמאר עמד בפרץ ובכמה חיבורים גדולים 
ניסה לסתור את תורתו של ג׳ על הגזרה הקדומה. כשקרבו 
ימי ג , למות, ביקש למות כבן נאמן לכנסיה, אולם לאחר 
שסירב לחזור בו מדעותיו ולחתום על וידוי־טעויותיו, מת 
בלי להתפייס עם הכנסיה. — מדבריו של ג׳ נשתמרו אך 
מעט, בעיקר כציטאטוח בדברי אחרים. נשתמרו גם שבעה 
שירים לאטיניים של ג׳, שבהם בולטים נימה אישית חזקה 
וכשרון של משורר אמיתי. כל שיריו מחורזים, וג׳ הוא אחד 
מראשוני משוררי יה״ב שהכניסו אף חריזה לתוך הכסמסרים 
(החרוזים הלאוניניים). 

בגלל השקפותיו על הגזרה הקדומה היה ג׳ במאה ה 17 

לגיבורם של היאנסניסטים. 

י\ 

ש 1 { 50 )ט:>ם 0 ת 01 י 7 ז:}#! 1 \׳. , 1 ) 0, ?017010^10 / 07. 710, 0X7 חן; 841 
,. 11 ,ח . 7 ) 0 . 140/1 ,* 103111 . 0 , 1879 , 493-497 , 9 :״!זקגזשס 6 
, 1115 ) 15 : 1896 , 111 . €01011711 1 < 40 141.711 ) 10 ) 0 ? 

, 1 , 71 ) 1011 ) 1111 \ 1 ) 1 ) 1.1177111117 11 ) 11 ) 17111 ) 101 1177 ) 111 ) 111 ) 1 ) 0 

- €1111111071 01 1 ( 1111107 4 ,ץ 030 £ .] ? ; 1911 , 565-572 
. 1953 , 91 י- 189 , 1 ( 17 ) 0 ? 101171 
ד. ם. 

גוי, ע״ע נט־י. 

נוי, (ארנסש־#ד 1 לף־איאםנו 1 ־) קונסטנטן - 10$£ זז£ 

5 ^ 011 1 )!)תג 15£ ז £116-00 ח 301 ץ 1 ־ 116-1 ק 301 \ 2 — ( 1805 , 

פליסינגן [הולאנד] — 1892 , פאריס), צייר צרפתי. תקופת¬ 



? נוי • ,הקרינולינה" 

(הארסח הקטן [ 31315 ? 001 ?], פאריס) 


נעוריו היתה סוערת! בין השאר התנדב בעקבות בירון 
למלחמת־השיחרור של יוון. במאוחר גילה בעצמו נטיר, 
לאמנות ונעשה כתב וצייר־מלחמה של העיתון | 310£ -נ 111114£ 
ת 10 )מ<^ 1 , ובתפקיד זה השתתף במלחמת־קרים. ב 1860 
נשתקע בפאריס והקדיש עצמו לאמנות בלבד. ג׳ היה מטבעו 
מתבודד ומתרחק מכל פירסומת ומכל מגע בהמון. הוא בחר 
בעילום־שם ביצירותיו ולא רצה בחברים מלבד חוג מצומצם 
של אמנים גדולים, בגון ב 1 ךלר (ע״ע), בורגי (ע״ע) וד 1 מיה 
(ע״ע) שידעו להעריכו, והתנגד לכל בסיון לעשות לו שם 
ברבים. הוא חי חיי עוני וצער! לעת זקנותו, ב 1885 , גדרם 
תחת גלגלי-כרכרה, ושנותיו האחרונות עבדו עליו בבית- 
החולים. תהילתו כאמן החלה רק כמה שנים לאחר מותו. 

יצירותיו של ג׳ אינן כוללות אלא ציורי עפרון וטוש 
ואקוואו־לים, אולם זוטות אלו אינן נופלות בערכן ממעשי- 
אמן המושלמים ביותר. הן מצטרפות לתמונת החיים בימי 
הקיסרות השניה, על ההרפתקאות ומסדרי־הצבא, על גינוני־ 
הראווה של "העולם העליון" ו״העולם־למחצה", על תהלוכות 
הכרכרות בשדרות הקיסרית. התכונה המציינת את אמנותו 
של ג׳ בראש ובראשונה היא העצבנות. בקווים חריפים 
וזריזים הוא מנציח תופעות רגעיות וחולפות של עטיפות, 
כובעים, קרינולימת, גלגלי־מרכבה, מרוצת־סוסים. ג׳ היח 
מסתכל בודד ונסתר, בקי ומנוסח בהליכות־נשים, ויחד עם 
זה צייר רגיש ונרגש, איש המוסריות. האירוניה הבהירה שבו 
מעידה על דברי העולם הזה, כשם שבראו לו. בודלר כינה 
אותו.צייר החיים המודרניים" והפך את אישיותו המשובה 
ורבת־הכשרונות לאהד מגיבורי המיתולוגיה הפנימית שלו. 

-סז ;ז 4 .£ ׳ ) 70 ) 70011 1/10 ס! ) 11 0, 1.( 1X171771 ־ 03111301311 00 

■ 1 * 0 . 3 ) 1920 ,. 0 . 0 , 0 י]ק 3 ז 0 . 0 ,( 1891 , 1869 , 0 נון> 1 )ת 3 מז 
;* 1920 . 77 וק £711 70011 )$ 114 > 0 0 , !'111110 1x17 ,ץסז) 

. 1942 ,. 0 0 , 3 ) 1101 (״! . 3 > ; 1930 : 0 . 0 ,? 3 ) 0116 

י'. ק. 



351 


גוירו מארצו—גויה, מיכאל ין דד! 


352 


5 }אךצ 1 — ס 022 ז\>' 4 — ( 995 — 1050 )> 

מוסיקאי ומוסיקולוג איטלקי ביה״ב. על חייו אין 
תעודות נאמנות, ואף פרטי מפעלו לוטים בערפל. נולה 
כנראה, בארצו (טוסקאנה)! נכנם למסדר הבנדיקמינים 
במנזר פומ&זה שעל־יד פרארה חידושיו בתורת המוסיקה 
והצלחתו עוררו קנאתם של חבריו? האפיפיור יוהאנם צוא 
הזמין אותו לרומא בדי לשמוע מפיו על חידושים אלה. את 
ימיו האחרונים בילה ג , כראש־הנזירים במנזר אולאנו באיט¬ 
ליה הדרומית. — מכתביו שהגיעו לידינו: ספר־האנטיפונות 
( 1 מ 11 מ 10113 !קבזמ^), או ספר־הביגונים! "החיבור הקטן" 
( 010211$ ־ 4101 *); מכתב לכומר מיכאל, שבו מסביר ג׳ את תר 
רתו על ה״סולסיטאציה" (סולפג׳ או קריאת שמות־התווים). 

ג׳ ריכז את הצלילים בשורה בת 6 — ההכסאבורד —, 
במקום הסולמות הגרגוריגיים (ע״ע), שהיו מורכבים משו¬ 
רות של 4 צלילים (ססראכורד), ואף הרחיב את הקף־הסולם 
עד להכללת שבעת'הצלילים הטבעיים ע״י הכנסת צליל 
שביעי נוסף ומשתנה לפי סיגנון המנגינה. על מנת לעזור 
לתלמידיו בקריאת התווים המציא ג׳ פתרון דידאקטי שזכה 
להצלחה רבה: הוא השתמש בשיר כנסייתי נפוץ (מאת 
פאולום דיאקובום), שבו התחלת בל חרוז גבוהה בטון אחד 
מזו של קודמו, — 

13 ) £113 1300 ) ££$0 1 13X15 ם 3 ש 11 ף ?ס 
, 11111 ) 1110 1111111 ^£ £0310111111 3 ) 41 * 

, 11111 ) 03 ) 11 ( 1 ^ 1 0111111 ק 301,70 
1011311110$ 5311010 

("למען יוכלו עבדיך לשבח בכל העוז את מעשיך הנפלאים, 
הסר־נא, יוחנן הקדוש, את הרע מהשפתיים שנטמאו"). הוא 
נטל מכל חרח את הברתו הראשונה וקיבל את שורת ההברות: 
4 ,. 1 ^ 501 —\,£— 141 —££— 07 . ג׳ יעץ לתלמידיו לשנן 
את השיר בעל־פה, כדי שיובלו להיעזר במנגינה הידועה 
להם ובצליל הראשון של החרוזים אף בשעת ביצועם של 
שיר או מנגינה אחרים. 

כל ההברות הללו, בתוספת השביעית 51 , נכנסו לשימוש 
הרגיל בכל הארצות הלאטיניוח, והן משמשות כשמות לתווים 
עד היום הזה — השם 07 כביטוי לצליל סס נשאר 
בשימוש בימינו רק בצרפת. כן נכנסו לתורת המוסיקה 
החדשה שמות הסולמות ״דור״ (=קשה) — שהוא מתחיל 
ב 507 , ובו תצי־־הסוו בא בין 51 וסם, 511 צויין במיוחד 
על־ידי קווים זוויתיים (״קשים״) — ומול (=רך) — שהוא 
מתחיל ב\ 1 ?, ובו חצי־הטון נמצא בין ^ 0 וז$, ו 51 (= 8 ) 
מצויין בא 1 ת מעוגלת (״רכה״! מכאן השם 80-114011 ). ע״י 
הסדרת המעבר מהכסאכורד אחד לשני על־ידי שינויים ב 51 
ובתווים אחרים הניח ג , יסו׳ד ראשון לתורת המודולאציה. 
יתר על כן, ג׳ מגע ע״י שיטתו זו אפשרות של חדירת נימות 
בלתי-דיאטוניות (שנכנסו כתוצאה מהשפעת השירה הער¬ 
בית) אל הסולמות של המסורת הלאטינית־מערבית, והסדיר 
ע״י כך את האורגנום (ע״ע) ואת הדיאפוניה, הצורות הפולי־ 
פ 1 ניות של יד,"ב. לכן אפשר לדאות בג׳ את חלוצה של 
המוסיקה החדשה כ 400 שנה לפני התהוותה השיטתית. — 
לקריאת הצלילים במסגרת ההפסאכורד ניתן אז השם סול־ 
מיסציה. כי בתווים 141 -, 501 יש לראות את גבולות ההפם־ 
אכורד. 


ג , המציא גם שיטה מעשית לזכירת המעבר בין ההכסא־ 
כורדים ע״י ציור דרגות-הסולם על הפרקים של אצבעות־ 
היד! אמצעי זה, שהשתמשו בו במשך מאות שנים, ידוע 
בשם ״ידו של ג׳״( 0111300103 14311115 ). ג׳ הניח את היסוד 
גם לשיטה המודרנית של רישום התווים ע״י קביעת ארבע 
שורות (כנהוג עוד היום במוסיקה הכנסייתית) וכתיבת 
החווים, לפי גובה הצליל, על השורות וברווחים שביניהן. 

31 40 !!> 011111 10 30 10 * 1/100 11 :!? 101 * 1 - 11 , 1 ז ¥ 30 ו 00 .\> .? 
, 501011101100 ? 30 011101111 * €0 ־׳״ 2 ,) 1338 . 0 ; 1890 , 11110 [>!> 
100 ^ 0 ^ 0030 <[ , 100 * 0111 0 <£ , 18110 ) 50 ) 3 ^ 1 ¥111 5 ) 51111 . 05 [ ; 1900 
, 111 ( 11 * 010 01 0 * 111 0 * 1 ^* 0111 , 01100 * 14 €013000 01100 * 1/100 01 

. 953 נ 

י. ל. ל. 

גןידי, אי^ייו — 11 ) 0111 12113210 — ( 1844 , רומא — 
1935 , שם), מזרחן איטלקי. מ 1871 עד 1876 היה 
ספרן בספריית הוואטיקאן, וט 1876 עד 1919 — פרופסור 
באוניברסיטת רומא לעברית ולבלשנות שמית משווה,מ 1885 
ואילך — גם לתולדות חבש ולשונותיה. ב 1914 נתמנה 
סנאטור. 

ג׳ עסק בשאלות כלליות של הבלשנות השמית, כגון 
במחקר "על מקום־מושבם הראשון של העמים השמיים" 
( 1879 ), אך מפעלו העיקרי היה בעבודה הפילולוגית (הוצאת 
טכסטים וכיו״ב) בשטח הספרויוח והתרבויות של המזרח 
הקרוב הנוצרי והמוסלמי: הוא הוציא טכסטים חשובים מן 
הספרות הערבית, תירגם לאיטלקית את קיצור המשפט 
המוסלמי (לפי השיסה המאלכית המקובלת בצסון־אפריקה) 
וחיבר דיקדוק של הערבית הדרומית העתיקה. הוא הוציא 
טכסטים סוריים, החשובים לתולדות סרס ערב הכיבוש 
הערבי, ופירסם מחקר יסודי על ה״פליחי" — הארמית 
החדשה המדוברת בפי הנוצרים בעיראק. מגנזי הספריות 
האיטלקיות, בפרט מספריית חוואטיקאן, הוציא טכסטים 
קופטיים רבים, וכן חיבר דיקדוק קופטי. השגיו הגדולים 
ביותר היו בשטח החבשית, שבמומחיותו בה היה יחיד 
בדורו! הוא עסק הן בשפת געז העתיקה וספרותה והן באמה¬ 
רית החדישה, הוציא ותירגם את ספר הדינים והמשפטים, 
ששימש חוק בחבש עד המאה שעברה, חיבר דיקדוק למתחי¬ 
לים ומילון — שע״י ערביו הנוגעים בענייני חדת, החינוך, 
מוסדות־המדינד, וכד׳ נעשה מעין אנציקלופדיה של התרבות 
החבשית. 

נ 1 'ה(קרי: חויה) ,מיכאל ןן ךר 1 — 0 ( 000 10 > מ 3 ן 141011301 — 
( 1836 — 1907 , לידן), מזרחן הולאנדי. מ 1866 עד 1906 
פרופסור בלידן. עם צאתו לפנסיה יסד את "קרן דה ג׳", 
הקיימת עד היום והתומכת בפירסומי מחקרים חשובים בשדה 
הערבית. — עיקר זכותו של ג׳ היא בפירסום טכסטים היסטו¬ 
ריים וגאוגראפיים בעלי חשיבות ראשונה! י וכן יזם את 
מהדורת ההיסטוריון אל־טברי(ע״ע), שבה השתתפו מזרחנים 
רבים ( 1879 — 1901 ). מלבד אלה פירסם ג׳ טכסטים לתולדות 
השירה הערבית. מבין חיבוריו המקוריים החשובים ביותר 
הם: עיבוד חדש של הדיקדוק הערבי של ו. ריט (.זו\ 
1 ו 1 §ת^\) — ספר־היסוד למקצוע זה בימינו, הכולל הוספות 
רבות מעטו* -ת 10 זס 10 ו 1 ק £00£0 10 ) ) 0 0 ־ 011 )$ו 11 ' 4 05 ) 001 ) 140 
1310 (״כתבים להיסטוריה ולגאוגראסיה של המזרח״, 1886 — 
1900 ), הכוללים חומד רב לתולדות הכיתות הקיצוניות 



353 


גויה, מיכאל ץ דה — גויה, פרנסיסקו חוסה ג׳ א' לוסינמס 


354 


בסוריה ובלבנון; תולדות הספרות וזערבית (בכרך * 01 
ם* 3110 ז* 11 ״ 1 0 * 0116013115011 שבאנציקלופדיה £1111111 016 
1 ־ 1731 מ*£* 0 ז*(!). ג׳ היה גם הבד המערכת המרכזית של 
ה 151301 0£ 0113 * 3 ק 010 ? 0 וו£, 

,.ס 17 > ./ ,/\ 0071 111 ,> 771 < 11 ס 0707 , 1 ןם 0 ז 18 טוז ) 1 ) 8303 . 0 

, 1103:81113 . 111 .)א :( 71 , 0777/1711170 7717/7 ^ ¥777 =) 1910 

1^7x177171)7717)17 111171 $4. /. <41 0., 1910. 

^ויה׳ מלביזרה — 01013 * 10111011 * 1 ^ — ( 1767 ׳ פיא׳ 
צ׳נצה — 1829 , מילאנו), פילוסוף מדיני, כלכלן 
וסטאסיסטיקן איטלקי, תחילה הוקדש לכופר, אולם בהשפעת 
המהפכה הצרפתית פרש ב 1796 מן הכנסיה. בימי מסעות 
נאפוליון באיטליה תמך ברעיה ייסוד רפובליקה באיסליר" 
בחסותה של צדפת, כשנוסדה הרפובליקה הציסאלפיניח(ע״ע 
איטליה, היסטוריה), שימש בה ג׳ רהיסטוריוגראף וסטאטים־ 
טיקן ראשי. בכתביו הוקיע את העריצות, את שלסודהכנסיה 
ואת הקנאות הז׳אקובינית כאחד. תנועת התחיה הלאומית 
האיטלקית בסאה ה 19 ראתה בג' את הלוחם הראשון לאח¬ 
דותה של איטליה, בתקופת הראקציה נידון כמה פעמים 
למאסר. 

בתורת־המדינה הלך ג׳ בעקבותיו של בקריה (ע״ע) 
בהנחתו, שבמדינות שבהן האזרחים חפשיים וקיימת הארמו־ 
ניה בין התודעה החברתית והתועלת העצמית מובטח 
שהתנהגות הפרט תביא לידי טובת הכלל. באתיקה החברתית 
שלו החזיק בשיטת האוטיליטאריזם של בנתם (ע״ע). בשדה 
הכלכלת תבע ג/ בניגוד לאדם ססית (ע״ע), את התערבות 
המדינה בענייני הכלכלה לשם אירגון השירותים הציבוריים, 
הגנת העובדים ועידוד הייצור. הוא צפה מראש את החסכון 
בכוח־העבודה בעקבות הנהגת הציוד המכאני והבין את 
ערכם של גידול התצרוכת ושיפור המצב החמרי לגבי 
התפתחותה התרבותית של החברה. הוא הרגיש בטעויות 
שבשיטת המרקאנטיליזם, אולם לא בא לידי הכרעה בין 
חופש-המסחר והפרוטקציוניזם. ג׳ עסק במחקרים סטאטיס- 
טיים מקיפים בךמ 1 גדא 0 יה, בכלכלה ובענפים אחרים של 
החברה. — החשוב שבחיבוריו הוא: 116 * 01 * 0101-110 01 ס 
*$מ 6 קנ 0 ססת (״על הזכות ועל התגמול״, 1818 — 1819 ). כל 
כתביו יצאו ב 33 כרכים ( 1832 — 1840 ). 

171 > 11070/0 / 7 77000011570 71711 1 ו 1 ( 1 < 1 >> 1 ) 071 . 0 חבו 1 ^!וח 10 א 

11 )]> 510710 . 0 ; 1904 , ס . 70 ' 700 ! 0 ח 011 77101/0 <) 

. 1929 , 110110 1111111170 <) 7700001170 

ש. ר. 

גו ז יה, ?מסיסקו ח 51 ה נ׳ אי לוסינטם — 0 ) 130015 ? 

£110160165 ץ 3 ץ 00 *) 05 ( — ( 1746 , פואנטה דה 
מודוס [אראגזין] — 1828 , ב 1 רד 1 ), צייר ספרדי. מורו הראשון 
היה פראנסיסקו באיאו(ג! 6 ץ 83 ) בסאדאגוסה, מנהל האקא־ 
דמיה וצייד־טפיטין. ג׳ נעשה חברו בעבודה, ואח״כ אף נשא 
את בתו לאשה. ב 1775 הלך אחרי רבו למאדריד, וגם שם 
הכין תרשימים לטפיטין בבית־מלאכתו של מנגס, הצייר 
המלכותי הרשמי ונציג האקאדמיזם הבידלאומי של המאה 
ה 18 . ג׳ זכה להצלחה רבה, רכש לו מהלכים בין רבי-הסלכות 
ונעשה — לפי השמועה — מאהבה של הדוכסית לבית אלבה, 
שדמותה מופיעה ברבים מציוריו. עד 1791 צייר ג׳ כ 40 
תרשימים, שבהם הולל מיפנה בסימון האמנותי ברוח העמ¬ 
מיות הספרדית. ב 99 ד 1 נתמנה לצייר של חצר־המלרות והתחיל 
לצייד את בני משפחת המלך, שרים וגבירות, אולם גם 
שחקניות, לוחמי־שוורים, סופרים, אנשי־כנסיה, תמונות מן 



נ 1 יח ; מאחר הטלזכמזז וטאחה הערוסד 
(פראדו, טארריד) 


ההווי העירוני והכפרי, והן צייר פורסרסים של בני־משפחתו 
ותמונותיעצמו. מ 1792 ואילך התחילה לתקוף אותו חדשות, 
שהלכה וגברה וגרמה לבידודו הנפשי מסביבתו דלהגברת 
צד הזרות בו — הצד הפאנטאסטי, הפרוע והקודר —, שכבר 
היה ניכר באפל מקודם. בין 1793 ו 1797 יצר ג׳ את יצירתו 
המוזרה והעזה "קאפריצ׳וס" ( 05 \ 101 זק 03 ) — קובץ של 80 
פיתוחי־נחושת. ב 1803 הגיש ג׳ יצירה זו למלך, ואע״ם שלא 
הובנה כל צרכה — זיכתה אותו בפנסיה בשביל משפחתו. 

פלישת נאפוללן וההתקוממות העממית שבאה בעקבותיה 
ב 1808 זעזעה קשה אח ג/ מצד אחד היה פאמרלט ספרדי 
בכל נפשו, ומצד שני נמשך לבו לא מעט אחרי רעיונות 
המהפכה הצרפתית. עכ״ם לא נמנע מלשרת גם את המלך 
ז׳וזף בונאפארט, אע״ם שבאותם הימים עצמם נתן בתמונו¬ 
תיו "השלושה במאי" ו״הירלת" ביטוי אדיר להתקוממות 
העממית, ובסידרת התחריטים "זוועות־המלחמה" תיאר בצורה 
מחרידה את האימה של המלחמה שנגרמה על־ידי פלישת 
הצרפתים. 

עם שוב הבורבוינים ב 814 נ נתקבל ג׳ בחזרה לשירותו של 
פרנאנדו 1 וזו. אע״ם שהחשד בליבראליזם ואהדה לצרפתים 
לא הוסר ממנו. ג׳ הוסיף ליצור תמונות — מהן ריאליסטיות 
ומהן פאנטאסטיות, ב 1819 , כשגברה חרשותו מאד, עזב את 
החצר והסתגר בבית קסן מעבר למאנסאנארם בחברת אחת 
מקרובותיו, שהיתה ספק סוכנת-ביחו ספק פילגשו. הוא יצר 
לעצמו סביבה של עולם תעתועים ומוראות, בכסותו אח 
קירות ביתו בציורי שדים ורוחות וסצנות דמיוניות ומוזרות. 
ב 1825 , בגיל של 79 , כשהשתולל בספרד "הטרור הלבף אחרי 
דיכוי המרידה של ריאגו, נמלט ג׳ לצרפת. זמן מועט שהה 
בפאריס, ואח״כ השתקע עם בנו ונכדו בבורדו בין הגולים 
הספרדים הליבראליים, ושם מת. 

הופעתו של ג׳ כאמנות הספרדית היתד, התפרצות הגניוס 




355 


גדה, פרגסיסקו חוסה ג׳ לוסינטס — גויואה, פרנסיסקו וס (ולסקו) דה־ 


356 


הלאומי הספרדי, שפרק מעליו את כבלי האקאדמיזם הזר 
לרוחו, כבר ציוריו הראשונים של ג׳ מלאים לחלוחית עממית. 
חמונות־ההווי שלו מצטיינות בראליזם מובהק ומזכירות את 
החגיגות העממיות ואת הפזמונים שבקומדיות של לופה ךה 
וגה. ציוריו מחצר־המלכות מדהימים בחוסר משוא־פנים, 
באמיתות המגיעה לידי אכזריות. המלד קארלום 1¥ המטומטם, 
המלכה מאריה־לואיזה הגסה והפרוצה, יורש־העצר(מי שעתיד 
היה להיות פרנאנדו ¥11 ) המרושע והשחצן — כולם מוצגים 
ללא כחל ושרק, ועמהם דמויות אחרות של בבי משפחת- 
המלוכה, שאף בהן טבוע חותם ההתנוונות או השחיתות. ג׳ 
מגלה כשרון מיוחד להציג יצורים משונים, נלעגים ושוטים 
בכל אימתם ובכל בהירות הצבע והתואר, לעומת זה מצטיינים 
הפורטרטים של אצילים נאורים, של גבירות רמות־יחס ושל 
אישים דגולים שונים, שצייר ג/ בראליזם ישר וגלוי. לפירסום 
רב זכו בצדק שתי התמונות של אשד״ שהיא — אולי — 
הדוכסית אלבה, המתגלה בדמות כפולה כ״מאחה (=נערה 
מבגות־העם) הערומה" ו״מאתה המלובשוד והמקסימה בבת־ 
צחוק מלאת־חידות. 

ה״קאפריצ׳וס" של ג׳ הן יצירה שאין להשוות לה אלא 
את תחריטי דמבראנט. בה מתגלית במלואה זרות־רוחו של 
ג׳, נטייתו לתעתועי־הדמיון־ ולסיוטים, אע״פ שלא תמיד 
משמעותה וכוונתה של היצירה ברורות כל צרכן, יש בה 



נו;ח • סאטורנום רולע אח ילדיו י 5 ראדי. סאדריר) 



נויר.: ט״זוועזח־הסלחסר.״ (סם׳ 36 ) 

עקיצות־לעג בכמורה ובאצולה, יש בה תיאור מידות ומנהגים 
ברוח־תזזית ממש, ניראות בה זקנות סדסורות לדבר־עבירה 
המוכרות נערות חסודות — והכל מלווה כתובות, פתגמים, 
דברי מוסר־השפל ברוח עממי מובהק. הפיתות נעשה במי- 
חבןלה (= חומצה חנקנית) תוך שימוש באקוואטינט, בקווים 
עזים וחריפים, בעצמת השחור והלובן. כל היצירה מביעה 
מדירות ותימה עצורה. 

בתמונות מהתקוממות השלושה במאי ובפיתוחי "זוועות- 
המלחמה" מגיע הטראגי למדרגת הנשגב והמחריד כאחד. 
באמצעי השחור והלבן הפשוטים שבפיתוח משתמש ג׳ באמ¬ 
נות טכנית שאין דוגמתה. קנאת המולדת, התלהבות אפיח, 
לעג מד, כאב-לב, כל הרגשות הסוערים ביותר — הולידו כאן 
תמונות מרעישות. לשיאה הגיעה דוודהתעתועים של ג׳ ביצי¬ 
רות מתקופת זקנתו, בעולם השדים והרוחות שהעלה בתמונות 
המחרידות על כתלי ביתו — פרי בדידותו, חמתו, ואולי אף 
פחדו. החזיונות האדירים האלה מבטאים עולם שאין בו 
שליטה לחוקי־הכובד ושמאוכלם דמויות בנות ממדים שמחוץ 
לגדר הטבע, עולם של העוויות, של רציחות ושל מפלצות 
מגושמות ואסלות, עולם של יחסים ופרופורציות מוזרים, 
עולם של רעיונות־כפיה, של חזיונות־הזיה וחלומות מבעיתים, 
ג׳ הוא גאון ספרדי טיפוסי, כעין התגלמות של ספרד 
עצמה, ולא רק משום צורת אמנותו ותכנה אלא משום הלך־ 
רוחי. קשה יותר לקבוע את מקומו בתרבות העולמית — וזה 
משום יחודו האישי, שאינו ניתן להשוואה עם גילויים אתרים 
של האמנות. בגלל עצם הריבוי של סיגבוניו, פעילותו הרב* 
צדדית, זרות חלומותיו, תאוותו לחיות את ההווה במלוא 
כוח-הרגש — יש, אולי, להכניסו לכלל הרומאנטיקה. 

חס׳ו . 11 ; 1867 ,.ס ,^זגוז׳ו . 011 ; 1858 ,.ס .¥ ,ח 0 ז* 11 ; 13 < ״ 1 
, 0 ,"זג!* ? !>״ 1 ח 80 10 > .א ;(' 1921 ) 1903 ,. 0 .¥ , 81 * 1 
, 0 61 .¥ ,•] 0 ( 513 . 0 ,״ 1919 , 1916 , 1101 >■!!?? ) 6 ■ו 10 ה 1 ? 

,ח 110 ח 81015011 . 8 ; 1931 ,ן . 0 , 0  1 ג־ו 2-00 >נ 8 זסתזזגקלסם . 1941; X 

. 1950 ,( 9 כרכים) 

ד. ק. 

נזיגאה, םן;םיםקז ום (ולסקז) דה־ 

03 זג 0011 30 ( ¥614500 ) — ( 1580 , ליסבון — 1659 , 

שם), משפטן ועסקן מדיני פורטוגיזי, מן האנוסים. היה פרו¬ 
פסור למשפט הקאנוני באוניברסיטת קואימברה, ובהמלצת 
האינקוויזיטור הגדול בפני האפיפיור נתמנה לארכידיאקץ. 
חיבר ספרים במשפט המדינה וביחסים הבינלאומיים. ג׳ היה 





357 


גוידאח, סדנסיסקו דם (ולסר,ו) דה־— גויזים, גזים 


358 


נמנה עם חוג האנוסים הידוע שבאוניברסיטת קואימברה 
(ע״ע חומם), ב 1626 נאסר משעם האינקוויזיציה והיה חבוש 
בבית־הסוהר חמש שנים ואף עונה שם! ב 17.8.1631 הופיע 
בבעל־תשובה במשפט האינקוויזיציה. מאחר שההאשמות 
נגדו לא הספיקו להוצאת פסק־דין של מוות, נידון למאסר; 
ולאחר שיחרודו נאסר עליו לחזור למשרתו באוניברסיטה. 
בפעולה לניתוק פורטוגאל מן הכתר הספרדי היה ג׳ אחד 
התומכים רבי־ההשפעה בהמלכת בית בראגאנסה. 

1111 0 ) 171 71 10%70$ ) 8 1 70770710 ^ 01 , 3 * 511 ג 1 > ־ז י , 

77, 84130! £14 ) £11 ) 0711 ? 00 ^ 111 ) 1 ^ 172 40 ! 0 ) 0771011 ( 4 0410$ * 1 ק , 

I, 159 5,, 771 [ 1 40 141110710 , 3 ^ 3 ־ 81 .יד X7(711404( 4( €01717170, 

II, 617 8., 644 5. 

גויוה ( 3 זו 1 !ץ 3 ג 1 § מוו 11 נ>ו 5 ?), צמח ממשפחת ההדסיים 
(ע״ע). הסוג מונה כ 100 מינים הנפוצים 

באמריקה הטרופית, ורבים מהם עצי־פרי, שהג׳ היא המקובלת 
ביותר שביניהם. היא נפוצה גם באסיה ובאפריקה הטרופיות. 
הג׳ היא שיח או עץ נמוך, בעל עלים נגדיים נישאים על 
פטוטרת, שצורתם מוארכת, אליפסית עד דמויית־ביצה! ארכם 



גו יוה • 1 ענר נושא פירות: 2 חחר ררר הפרי 


8 — 15 0 ״מ ורחבם 5 — 12 ס״מ! צדם התחתון של העלים 
שעיר. הפרחים הלבנים נישאים על הענפים הצעירים. הפרי 
הוא ענבה דמויית תפוח או אגם! ארכו 3 — 7 ס״מ ומשקלו 
50 — 200 ג׳, צבעו צהוב עד אדום! הוא בשרני וממולא זרעים 
קטנים וקשים. הפרי מכיל כ 5% סוכר ועשיר מאד בוויטאמין 
0 ; ריח 1 מתוק־בשמי, והוא חמצמץ־טעים* ערכו התזונתי 
גדול למדי. הפרי נאכל טרי או משמש להכנת ריבה. זניה 
החקלאיים של הג , מרובים. 

נויזן. ן׳ן מרי בחניה ן־ה לה מזט — *•! 3 *\ ־""ג־ן 

1 ז 0 ץ 011 ££0 ס!\ 13 16 > - 80117161 — ( 1648 — 1717 ), 
מיססיקנית צרפתית. כבר בילדותה גילתה נטיות לחוויה 
דתית מיסטית ולסגפנות. ב 1662 , בהיותה כבת 14 , השיאה 
אביה לאציל עשיר, שהיה גדול ממנה ב 22 שנים ! היא ילדה 
לו 5 ילדים. בסביבתה המשפחתית לא הבינו לנפשה, ואף 
היא לא מצאה בח סיפוק, וחיפושיה אחרי האלוהים גברו, 
לאחר מות אביה, בעלה ובתה היתד, שרויה בסבל ודיכאון 
נפשי, עד שבלילה אחד ב 1680 זכתה להארה ונדמה לה 
שמצאה את אלוהיה. מאז נמצאה בהשפעתו של הנזיר 
פראנסואה לה קומב ( 6 לרחס 0 1-3 ). היא החלה לחבר כתבים 
מיסטיים, שהחשובים שבחם הם: €15 נ £1 נז 1 ק 8 115 ״זז £0 
("זרמי־הדוח"), 6 ז £31 10 > £30116 6$ ־ £1 6£ ]■ 00111 חסץסווז 1-6 


ח 50 !בזס (,הדרך הקצרה והקלה ביותר לערוך תפילה"), 
פירוש מיסטי על שיר־השירים, תולדות־חייה, ועוד. חיבוריה 
כתובים בסיגנון מגומגם במקצת מחמת עומק הווייתה ורגשה 
העולה ומתגבר! אעפ״כ, יש בהם ניתוחים מעמיקים של 
התוויה הדתית ותיאורים מעניינים מאד לטיב התפילה. 
תלותה של המיססיקנית באלוהים היא גמורה ומושלמת: 
היא עצמה נטולת רצון, כי רצונה בטל והתמזג עם רצון־ 
האל ונפשה מזדהית עם האלוהות. בזה נעשתה ג׳ מייצגת 
טיפוסית של הקויטיזס (ע״ע) — התורה המיסטית של השקט 
הפנימי. 

ג , הגיעה לידי הכרה, כי עליה הוטלה שליחות אלוהית 
לייסד כנסיה "פנימית" ולחולל רפורמה רוחנית של הנצרות. 
ב 1681 עברה לז׳ה (^*ס) שעל הגבול השוויצי כדי לפעול 
בקרב בנוח נוצריות, אולם כעבור זמן־מה חזרה משם. 
גודלה היה קשור בזה של לה קו׳סב. הלה נאסר ב 1687 
באשמת קוייטיזם, ואחריו נאסרה גם ג ׳ , אך שוחררה כעבור 
8 חדשים בהשתדלותה של הגברת מגטנין (ע״ע). באמצעות 
נשי־החצר הגיעו תורותיה של ג׳ לידיעת שלטונות חמדינה 
והכנסיה וגרמו להתעוררות רוחנית עזה. פנאן (ע״ע) ראה 
בה קדושה, והיא הכירה בו את בנה הרוחני. אולם בוסיאה 
(ע״ע) פסל את התורות הקווייטיסטיות של ג , , והיא נאסרה 
בשניה באשמת מינות• המחלוקת בין פנלון ובוסיאה פילגה 
את צרפת לשני מחנות• ג׳ נאסרה ושוחררה לסירוגין כמה 
פעמים, עד ששוחררה סופית מן הבאסטיליה ב 1703 ! את 
שנותיה האחרונות בילתה בשלווה בבית בנה. 

תורותיה של ג׳ השפיעו השפעה מרובה על החיים הדתיים 
של צרפת. משם עברו לפרוטסטאנטים הגרמניים, ורישומם 
ניכר מאד בין הפיאמיסטים הגרמניים. 

כתביה יצאו ב 40 כרכים בקלן ( 1789 — 1791 ). 

,^ 0 זזב[ז 0 . 11 , 1907 , 0 ) 1011001 \ 1 ) , 4355011 ( י 4 ג 

, 1903 ,) 1:01 ) 11 :<( 0 ? 111 ) ) 1 ^ 0 !ס 11 )ון:!ן ) 1 ! 1 ) )• 1011 :!<(' 11 :) 7 ) 7.10 
; 1925 ,) 11 (> 1 ) 111 ) 11 ) 0 < ) 11 ) 1111 ) 0:1 : 1 ) 0 ) 11 ):)!( 11 () 1 ) 0 , 6 ז 1£ ( 11 נ> 5 £ 

1 ) 1 ) ) 11111 )'! 4 ) 1/1 )): ) 011 <} :) 11 )' 10111 ז :) 0£ ? , £3381015 .£\ 

. 1934 16941 000111 ) 11 : 01 ) 111 ( 1 * 11 > 1 ) 0112111 

ד. ס. 

ג 1 יז י םי גזים ( 0611260 , מצרם , ^ 61 ג £1 = קבצנים), כינוי 
שכינו לעצמם הסורדים־הפארטיזאנים בארצות־ 

השפלה במלחמתם לשיחהר מן העול הספרדי־קאתולי 
ושנעשה לפעמים שם נרדף לטתם־פרוטסמאנטים או קאלווי־ 
ניסמים. כשהופיעה ב 1566 , לפני פרוץ המרד, משלחת של 
האצולה של ארצות־השפלה לפני הנציבה הספרדית, מר־ 
גארטה מפארמה, בבריסל, השתמשו החצרנים הספרדיים 
הגאוותניים בפינוי זה לגבי חברי המשלחת משום מראם 
הדל. המתמרדים הפכו אח שם־הגנאי לתואר־בבוד. הם 
נתארגבו בפלוגות של "גויזי־היער" (מ 60$£61126 ) ושל 
"גויזי־המים" (ת £61126 ז 3£0 *\), שהיו מחלוצי המאבק בשל¬ 
טון הספרדי ז בפעולותיהם נתמכו ע״י אליזאבת מלכת אנ¬ 
גליה. מעשיהם וגבורותיהם מהוללים ומפוארים ב״שירי־ 
הג׳״, המושרים בפי העם. — ברבע האחרון של המאה ה 16 
כונו בשם ג׳ החסידים המושבעים של הנסיך מאלדאניה ושל 
הרפורמאציה. בפלאנדריה הקאתולית נשתמר השם עד המאה 
ה 19 כשם־גנאי לליבראלים או לפרוטסטאנטים. במלחמת־ 
העולם 11 היתה קבוצת פארטיזאנים בד,ולאגד, שקראו 
לעצמם ג/ רובם ניספו במחנוח־הריכוז של בוכנוואלד 
ומאומהאוזן. 



359 


מימונה דל ויוה ד׳ארצו—גוץ, ין ידספזון ון 


360 


גףט 1 נה דל ויוה חארצז — ג? ¥1 761 > 011111006 
6220 ז^' 3 — ( 0 1225 — 1293 או 1294 ), משורר 
איטלקי. ג , היה מאצילי העיר ארצו (במוסקאנה) והשתייך 
למפלגה הגולפית. השתתף בפעילות בחייה המדיניים של 
עירו, ובשנת 1256 גלה ממנה מרצונו, אחרי נצחון המפלגה 
היריבה. בעקבות משבר רוחני זנח ב 1268 את תענוגות 
העולם הזה ואת משפחתו כדי לעבור לחיי פרישות, ונכנס 
למיסדר־נזירים של ה״אבירים של מרים הקדושה". במותו 
הקדיש את נכסיו ל״מנזר־המלאכים״ אשר בפירנצה. — ג׳ 
היה המורה והמנהיג של קבוצת המשוררים הטוסקאגים, אשר 
סללה את הדרך לפני האסכולה של "הסיגנון החדש המעודן 
והמתוק״ (" 0 ? 0 א 8111 00106 ") — שלה השתייך דאנטה 
בצעירותו. נושאי שיריו של ג׳(כאב־הלב בגלל אהבה שלא 
באה על סיפוקה, תיאורי האשה האהובה, וכר) וסיגגונם 
(משקליהם המסובכים, משחקי־מלים, מושגים מעורפלים ודו- 
משמעיים) מעידים על חיקוי לשירה הטרובאדורית הפרו- 
בנסאלית 1 אף־על־פי כן מורגשת בשיריו אישיות המחבר, 
הבולטת בסיגנון אינדיווידואלי וחזק. בתקופה השניה של 
חייו כתב ג׳ שירים ומכתבים בעלי מגמה מוסרית. לשירתו 
של ג׳ היתה השפעה רבה על המשוררים שבאו אחריו, ואפילו 
על דאנטה עצמו, שמזכיר אותו ב״קומדיה האלוהית". 

0 * 1 ; 1940 ,( £2141 .? 11 > 3 זנמ 3 ) .{/' 4 . 0 ' 10 ? 41 4/11710 0 * 1 
- 511:2 ? ; 1923 ,( 13110 ־ 1451 .? 11 > 3 ז 1 מ 3 ) . 0 'ס־׳ 7 / 41 ! 

, £01113 05 . 0 ; 190 6 *. 4 *' 4 . 0 41 00070 ) 1 0 11110 0 * 1 , 211:1 
£111 11£1 ל 5513€ ? , 11010215 לק 14511 1521131155115 > 1 ) . 0 1 0140 ( 1 • 141 
13 ־ 5101 11 > 11 ) 8111 ) . 0 ' 10 ? , 8 :> 3 זז 10 ,£ ; 1922 ,(■! 05515 ^ .א 

. 1923 ,( 3111 ־ 151151 

גויטין, ברוך ןנךיט (בערך 1770 — 1847 ), רב ומחבר. 

נולד בעיירה קויטין שבמוראוויה. למד בישיבתו של 
ר׳ משה מינץ בבודאפשם והיה לרב בעיירה הידים שבהונ* 
גאריה. חיבר את הספר "כסף נבחר", בירורים למאה וששים 
סוגיות תלמודיות, שעקב התאמתם לדרך הלימוד הנהוג 
בישיבות הליטאיות הקנו לספר פירסום רב בחוגי לומדי- 
התורה (מהדורה א/ ג׳ חלקים, פראג 1827/8 > מהדורה ב/ 
לבוב 1865 — 1878 — 1885 ). בנו של ג׳ וממלא מקומו ברבנות 
היה ר׳ צבי הירש (הרמן) ג׳ ( 1805 — 1860 ), מחבר הספד 
"ידי משה" על תרי״ג מצוות. 

גףל, קלף. 

גדלץקס, ארנז־לד— 1 ) 001111 7 > 01 ת־נ^ — ( 1625 , אנט¬ 

וורפן — 1669 , לידן), פילוסוף פלאמי, החשוב 
והמקורי בין הפילוסופים שמאסכולתו של דקרט (ע״ע). ג׳ 
היה יליד ארצות־השפלה הספרדיות; מ 1646 עד 1658 היה 
פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה הקאתולית של לובן. הוא 
יצא להולאנד, עבר לקאלוויניזם וב 1662 נתמנה לפרופסור 
בלידן. — במחלוקת בין האסכולה האריסטוטלית ובין האס¬ 
כולה הקארטסית החדשה באוניברסיטות של ארצות־השפלה 
העמיד ג׳ את עצמו לצד המחדשים ונתן למשנתו של דקארס 
מיפנה קיצוני. הוא שלל כל אפשרות של ידיעה במהותם 
של הדברים הגופניים של העולם החיצוני וצימצם את תפקיד 
ההכרה לחקירה אחדי התנאים של תפיסתנו ולהבאתם לידי 
תודעה ברורה. מושגים כגון: הוויה, אחדות, ריבוי, הכל, 
החלק — הם פרי תפיסתנו, ויש להעמידם על הפעולות אשר 
על־ידיהן נוצרו: את האחדות על האיחוד, את הכל על 


ההכללה וכר. אריסטו הפך כלים של ש פ ה למושגים מטא¬ 
פיסיים ובזה נעשה קרבן הלשון. 

גם בשאלת היחס בין גוף ונפש הוציא ג׳ את המסקנות 
הקיצוניות מתורת שני העצמים של דקארט. הוא שלל אפ¬ 
שרות של השפעת-גומלין בין הגוף והנפש. אילו היתה נפשי 
פועלת על גופי, הייתי צריד לדעת כיצד פעולה זו מתבצעת: 
"אין אני עושה דבר שאיני יודע כיצד הוא נעשה". במקום 
השפעת-גומלין בין שני העצמים הניח ג׳ סיבה פועלת משות¬ 
פת לשניהם — היא האלוהות. האירועים בעולם הגופני אינם 
אלא "הזדמנויות", שלרגליהן אלוהים יוצר בנפשנו את 
הדימויים המתאימים; וחרציות שבנפש אינן "הסיבות הפו¬ 
עלות" אלא רק "הסיבות ההזדמנותיות" של תנועות־הגוף 
המתאימות. גם התאוות שבנפש אינן אלא "הזדמנויות" 
לאלוהים המניע את עולם־הגופים בהתאם להן. "תורת ההז* 
דמנות" ( 113 נמ 3115 ס 3510 ^ 0 ) של ג׳ומלברנש (ע״ע) מלמדת, 
שהעולם החמרי והעולם הנפשי קיימים זה ליד זה ללא כל 
השפעה ישירה ביניהם, ושהקשר ביניהם אינו אלא מדומה: 
אלוהים הוא המקשרם. הפרדה קיצונית זו בין הגוף והנפש 
הכשירה את הרעיון של שלילת הקיום העצמי של מערכות 
הגופים והנפשות ושל כוללותן בתוך האל. כר נעשה ג׳ סולל 
דרך לשפינוזה (ע״ע). 

תחילה הורה ג׳, שהמיצוע האלוהי הוא שורה של פעולות־ 
תיווך נפרדות, הנעשות פעם אחדי פעם. תפיסה זו מניחה נם 
מתמיד ועושה אח האלוהים אחראי לביצוע הכוונות הפושעות 
של החוטא. לכן נתן ג׳ לתורתו מיפנה חדש: במקום פעולות־ 
מיצוע נפרדות הניח סדר מתמיד של העולם, אשר לפיו 
מקבילים זה לזה האירועים במערכת הנפשית ובמערכת 
הגופנית באופן חוקי, בתוקף הסדר אלוהי חד-פעמי: משל 
לשני שעונים בעלי מהלך שווה ומקביל שהוסדר מלכתחילה 
ע״י אמנותו של השען. את התודה הזאת הרחיב ג׳ לתורת־ 
סיבתיות כוללת ביותר: לא רק היחסים בין הנפש והגוף, 
אלא גם היחסים בין הגופים עצמם ובין הישויות הסופיות 
בכלל אינם אלא סיבתיות הזדמנותית. לא ייתכן שיצור סופי 
יפעל באופן ישיר על יצור סופי אחר! אין אלא סיבה פועלת 
אחת בעולם: אלוהים. 

ג׳ הסיק מתוך תורתו מסקנות מוסריות: מכיוון שאין 
הנפש יכולה לפעול מאומה בעולם הגופים, איו היא צריכה 
להשתוקק לשום פעולה בעולם החיצוני: "במקום שאין לך 
כוח-פעולה, לא יהא לך גם רצון־פעולה״ (, 111111113165 ! 1 < 1 ; 1 
115 :>? 111111 ! !ל!), המסקנה היא — בריחה מן העולם והעמקת 
החיים הרוחניים, הפנימיים. השכלתנות של דקארט מביאה 
כאן באופן פרדוכסלי לידי תוצאות מיסטיות. 

הוצאה חדשה של כתבי ג׳: בז 6 ק 0 ,^ז 1 (ס 106 > 01 ת■!^ 
. 1899 — 1891 , 111 — 1 ,( 03001 .א .? .{ . 611 ) 11103 ? ס 5 ס 1111 ק 

ו. וינדלבנד, תולדות הפילוסופיה החדשה, א׳, 211-203 , 

תרפ״ג! - 0000 ) 0 ■ 40 10101 ) 1 00/711701 ? 015 .€ . 4 ,ז 6 ־ 451 נ £16 ? .£ 

, 8310115050 . 5 ) ; 1882 *) £1/111 11714 ^!! 1 ( 11 ק 0 ! 140 0111111011071 141(>1( 

-/ 7/0 ,זססז 0 16 > 440151686 . 0 ; 1718-21 71 ) 114 ו!) 15 !וו 0 ^ 1 

■:![ 110 ) 07141 * 1 , 1 ) 0111131 ^ . 11 ; 1923 , 47111 , 7 ) 1401 ): 1 ) 10714:1 

.€ . 17 ,[ , 7331 * 4 16 > 811 ▼ . 11 ; 1927 ,. 0 ,׳* ./ 5 ) 4 ■ 7 ) 11:14 

. 1941 ,):• 7 ) 11 ) 01 ? 

נו י [> נל (אל י ג!ר) —ח 11 ץ׳ 5 \ 0 (■ £1631101 ) 611 ^ 1 — ( 1651 — 
1687 ), שחקנית אנגלית ופילגשו של צ׳ארלז 11 . 

תחילה היתה מוכרת־תפוזים ליד התיאטרון בז־רוךי לין, אח״ב 
אומגה על-ידי אחד השחקנים וכבת 15 הוכנסה לתיאטרון 
כשחקנית. הופיעה בהצלחה רבה בתפקידים קומיים שונים, אך 
במיוחד הצטיינה במחזותיו של ג׳ון דרידן (ע״ע) ובדיקלום 
הפרולוגים והאפילוגים המפולפלים והמבדחים שהיו אז 
באופנה. הופעתה האחרונה על הבימה היתה בשנת 1670 
ב״כיבוש גראנאדה" לדרידן, אחרי שנעשתה לאחת הפילג¬ 
שים הראשיות של צ׳ארלז 11 . כפילגש־המלך נתחבבה מאד 
על הקהל הלונדוני של תקופת הדסטוראציה בשל פשטותה 
ונדיבותילבח, פיקחותה ועליזותה. 

. 1 ; 1903 ,. 0 . 77 / 0 ץ $107 ) 11 ־ 1 ,ת £1131 ת 1 מח 011 ז 616 ? 

. 1924 , 0 . 77 , 035601 

ג!ןנה ( 303 ^ 0113 , גם 3 חבץט 0 , 0111303 , 01121303 ), במובן 

הגאוגראפי הרחב — הפיאה הצפונית־מזרחית של 
יבשת אמריקה הדרומית משני עברי הקו־המשווה, בין 
האמאזונאם והאוריגוקו? שטחה ב 1,800,000 קמ״ר. במובן 
הגאופוליטי המצומצם — תחום שלושת חבלי השלטון האי¬ 
רופי — ג' הבריטית, ההולאנדית והצרפתית — שעל החוף 
האטלאנטי הצפוני־מזרחי של אמריקה הדרומית, ששטחם 
מגיע ל 460,000 קמ״ר. החלק המערבי של ג׳ משתייך לונזר 
אלה, החלק הדרומי — לבראזיל. — מוצאו של השם ג׳ אינו 
ברור. לפי הדעה המקובלת מבין ההשערות השונות, הוא 
נגזר ממלה אינדיאנית, שהוראתה מעין "חוף ים סוער". 

לכל ארכה של ג׳ נמשכת רצועת־תוף אלוביאלית, שרחבה 
אינו עולה על כמה עשרות ק״מ. זהו מישור נמוך, מוצף 
בחלקו, בעיתות־הגיאית, מי־ים; משום כך החוף מלא לאגונות 
וביצות ממאירות, מכוסות צמחי־מאנגרובה. מאחורי מישור* 
החוף עולה רמה בנויה אבן־חול, שעוברת בדרום לאיזור של 
הרים נמוכים ובינוניים, משתפעים כלפי מזרח וכלפי עמק 


האמאזוגאס בדרום? שיאם הר־רורימה ( £0131013 ), בגבול 
ונזואלה, בראזיל וג׳ הבריטית, מתנשא לגובה של 2,621 מ׳. 

■ווע ץ 

הנהרות יורדים מן ההרים לצפון אל האורינוקו ואל האו¬ 
קיינוס ולדרום אל הריו נגרו והאמאזונאס. השטח הוא 
חלק מן הטבלה של דרום־אמריקה, בנוי הסד של תצורות 
עד־קאמבריות (צפחות גבישיות, גנים), פרוקות ומיושרות, 
ועליהן סדרות של אבן־חול טבלאיות מסוזואיות, שלתוכן 
חדרו דייק ים ושטפי־לבה של דיאבאז וסלעים געשיים 
אחרים, ומתוכם נצטברו הריכוזים המינראליים של האיזור: 
יהלום, בוכסיט, זהב. הסחיפה חרתה באבן־החול בקרות, 
מדו־גים ומצוקים. הנהרות נופלים מן המדרגים באשדות 
ובמפלים, ולפיכך אינם ראויים לשיט ואינם יכולים לשמש 
דרך נוחה לפנים־הארץ. בעונות-הגשמים גואים המים, 
והשטפונות גורמים לעירבוב המערכות של הבהרות. הרצו¬ 
עות לאורך הנהרות מלאות ביצות ומכוסות יערות טרופיים, 
והשטחים הרמים יותר הם סאוואנות וערבות של ליאנוס. 
אקלימה טרופי, הטמפראטורה גבוהה(למעלה מ ״ 26 בממוצע) 
והגשמים מרובים ( 220 — 300 ס״מ בשנה). — מישוד־החוף 
הוא איזור של מטעי קנה־סוכד, אורז, קפה, קאקאו? היערות 
מספקים עצים וקאוצ׳וק. אוצרות־האדמה הם: בוכסיס וקצת 
זהב ויהלומים. 

האוכל ו ס יה הדלה באיזוד יערות־העד והסאוואנות 
מורכבת מאינדיאנים משבטי הקאראיבים והארואקים הפרי• 
מיטיוויים. רוב האוכלוסים באיזור החוף הם כושים וסולאסים, 
צאצאי העבדים שהובאו במאות ה 17 וה 18 מאפריקה לעבודה 
במטעים. מספד ניכר של כושים, שנמלטו בשעתם מן האיזור 
המיושב אל פנים־הארץ, התערבו באינדיאנים והתבוללו בהם 
("כושי־היער" [ 065 ז§ 06 80511 ]). אחרי ביטול העבדות חלה 
הגירה המונית של פועלים ממזרח־אסיה— אינדונזים, סינים, 
ובעיקר הודים, שנשתקעו בג׳. מספד האירופים בכל האיזור 
הזה מצומצם. 

תולדות ג׳: חוף ג׳ נתגלה ב 1499 ע״י הספרדי אלוגסו 
דה הוחדה ( 3 ג>ש[ £10 10050 ^) בלוויית אמריגו וספוצ׳י 

(ע״ע)." הרפתקנים יוצאי ארצות שונות — ביניהם סר וולטד 
דלי(ע״ע) — ביקרו במאה ה 16 בג׳, שבה חיפשו את ארץ- 
הזהב האגדית אל־דוראדו. ראשוני המתיישבים היו ההו¬ 
ל אנדים, שנאחזו בין 1580 ו 1626 בשפכי הנהרות, ואחרי 
ייסודה של חברת הודו המערבית ההולאגדית 16211 החלו 
להתפשט אף לסנים־היבשת. ב 1604 יסדו הצרפתים את 






363 


גוינה 


364 



נוואיאנה: טכרה־זהב ניער הטרופי 

קאין, וממחצית המאה ה 17 החלו להתקדם פנימה. באותה 
תקופה הגיעו גם הפורטוגיזים מבראזיל לאיזור זד" 
והאנגלים יסדו את פאראמאריבו על חוף הים. ההתחרות 
על השלטון בין ארבעה גורמים אלה נמשכה בהפסקות עד 
אחרי תקופת גאפוליון. ב 1667 מסרו האנגלים את רכושם 
הקולוניאלי באיזור זה להולאנדים חמודת מושבת הה 1 *לאנ* 
דים אמשטרדאם החדשה שבחוף המזרחי של אמריקה הצפו¬ 
נית — היא ניו־יורק. במלחמות הקולוניאליות במאה ה 18 , 
במלחמת העצמאות של אה״ב, ובתקופת מלחמות המהפכה 
הצרפתית ונאפוליון, חזרו האנגלים ותפסו את המושבות 
ההולאנדיות והצרפתיוח בג/ ובקונגרס־וינה חולקו השטחים 
בין אנגליה והולאנד, גם הצרפתים חזרו לקאין, אחרי שהיחה 
תפוסה בידי־הפודטזגחים מ 1809 עד 1817 . סיכסוכי־גבולות 
בין השטחים הקולוניאליים ובין ונזואלה 
ובראזיל יושבו בשנות 1899 — 1900 ע״י 
בוררות. 

גומה הבריטית נמשכת כ 500 ק״מ 
לאורך החוף י האטלאנטי וגובלת במערב 
בונזואלה, בדרום — בבראזיל ובמזרח — 
בג׳ ההולאנדית. שטחה כ 230,000 קמ״ר! 
מספר תושביה 437,000 (אומדן 1951 ), 
מהם כ 198,000 ( 45% ) הודים, כ 2,200 אי¬ 
רופים, כמה אלפים אינדיאנים, והשאר 
כושים ומולאטים. שפלת-החוף היא איזוד 
של מטעים, ביהוד של קגה־סיכר, של 
שדות־אורז ושל גידול־בהמות. כל שאר 
החבלים מכוסים יערות־עד, שמהם מופ¬ 
קים מיני־עצה יקרי-ערך. בגה״ב נחצבו 
ב 1948 — 1952 בממוצע השנתי כ 1.8 מיליון 
טון בוכסיט ( 21% מן התפוקה העולמית). 


באותה תקופה הופקו בממוצע השנתי 000 ^ 12 אוקיות זהב 
ו 38,000 קאראט יהלומים, שווי היצוא (סוכר, בוכסיס, 
אורז, יהלומים) ב 1952 היה 17.2 מיליון לי״ש, שוד היבוא— 
17.3 מיליון לי״ש. 

עיר־הבירה ונמלה של המושבה היא ג׳ורג׳טאון (ע״ע), 
ערים אחרות הן: ניו־אמסטרדאם, ספרינגלנךס (-£ת 1 זק 5 
13065 ), בארסיקה ( 831603 ), כולן באיזור־החוף. 

גה׳יב היתה מושבת־כתר בריטית מ 1814 . בתחילת 1953 
הונהגה בה חוקה חדשה, שהעניקה לה מידה רבה של 
שלטון עצמי — בית־נבחרים על יסוד של בחירות כלליות 
וממשלה אחראית לפני בית־נבחרים זח! בידי המושל מטעם 
ממשלת בריטניה נשארו זכויות־פיקוח וסמכויות לשעת־ 
חירום. בבחירות באפריל 1953 זכתה מפלגת־השמאל הקיצו¬ 
נית, המכונה "מפלגה פרוגרסיווית עממית", לרוב מכריע, 
ומנהיגה — ההודי ג׳גן ( 13530 ) — נעשה ראש־הממשלה. 
לממשלה החדשה היה גון פרו־קומוניסטי, והממשלה הברי¬ 
טית האשימה אותה בקשירת קשר לביצוע הפיכה מדינית 
ולהקמת דיקטאטורה קומוניסטית. בהשתמשו בסמכויותיו 
המיוחדות, העביר המושל באוקטובר 1953 את ממשלח ג׳אגאן 
מתפקידה ופיזר את בית־הנבחרים. מאז מנוהלת המושבה ע״י 
ממשלה זמנית ממונה ע״י המושל. 

יהודים, בעיקר אנוסים, התיישבו בתחום גה״ב כבר 
עם בוא המגלים הספרדיים הראשונים. בתקופת השלטון 
ההולאנדי, במחצית המאה ה 17 , התיישב מספר קטן של 
יהודים על־יד שפד נהר־פומרון. הם נהנו ממידת־מה של 
אוטונומיה, אולם קשיים מקומיים, כגון מלחמות וכר, אילצו 
אותם לעזוב אח מקומם ולהגר לאיי הודו המערביח ההו־ 
לאנדיח. — נסיונות לחידוש התיישבות יהודית נעשו בדור 
האחרון בקשר לרדיפות היהודים בגרמניה הנאצית. מצד 
ממשלת אנגליה עובדו תכניות להושיב פליטים יהודים 
בגה״ב. אולם ועדת־חקירה מעורבת של בריטים, אמריקנים 
וקאנאדים קבעה, שאין הארץ ראדה להתיישבות אירו¬ 
פים. — בג׳ורג׳טאון קיימת היום קהילה יהודית קטנה. 

גוואיאנה ההולאנדית או סוריים ( 80110301 ), 
שוכנת בין ג׳ הבריטית ובין ג' הצרפתית ומשתרעת כ 350 
ק״מ לאורך החוף האטלאנטי. שטחה כ 143,000 קמ״ר, מספר 



מואיאנה הזזולאנדיח: כפר של כומי־היעד 




365 


גוינה — ג׳וינט 


366 



נוואיאנה הצרפתית: קאין 


תושביה כ 230,000 ( 1951 ) 1 רובם כושים 
ומולאטים, פ 25% הודים וב 15% אינדונזים 
וקצת סינים: מספר האירופים כ 2 , 000 . 
הישוב והחקלאות מצומצמים לאיזור־החוף; 
התוצרת היא אורז, קנה־סוכר, תירם, קפה 
ובאנאנות. כריית־הבוכסיט הפיקה ב 1951 
כ 2 מיליון טון ( 26% מן התפוקה העול¬ 
מית). זהב מופק בקנדדמידה מצומצם. שווי 
היצוא ב 1951 היה 39.7 מיליון גולדן, שווי 
היבוא — 45.8 מיליון גולדן. 

עיר-הבירה היא פאראמאריבו (- 3 ז 3 ? 
סל״בי"); מספר תושביה כ 83,000 . לפי 
חוקת הולאנד המתוקנת מ 1948 ולפי חוק 
נוסף משנת 1950 מהווה המושבה הלק 
אוטונומי של ממלכת הולאנד, הנהנה 
משלטון־בית. 

י ה ו ד י ם — כנראה יוצאי הולאנד ואיטליה—התיישבו 
כבר ב 1639 בעיר פאראמאריבו. האנגלים, ואה״כ ההולאנדים, 
העניקו להם פריווילגיות חשובות, ששימשו עידוד לגל־הגירה 
חדש של יהודים ספרדים ופורטוגיזים ב 1644 , אולם כעבור 
20 שנה עזבו היהודים האלה את פאראמאדיבו — מסיבות 
לא־ברורות נצטרפו ב 1669 ליהודים־אנוסים גולי-בראזיל 
ויסדו במרחק של כמה ק״מ מהחוף את החבל היהודי 
.יודדסאוואנה" ( 6 תת 3 ׳\ 53 -ת 16 * 0 ן — "ערבת־היהודים") ובו 
הישוב"יודן־דוךפ" (קז 0 ס־מ 6 () 0 ( — "כפר־היהודים״),שהיה 
מבחינה כלכלית ותרבותית החבל המוצלח ביותר בכל מו¬ 
שבת סורינאם. סיבות משקיות גרמו אח״כ לירידתו, וב 1832 
עזבוהו אחרוני היהודים, אבל הטריטוריה של ה״יודן־סא־ 
וואנה" מוסיפה להיות עד היום רכושה של קהילת־הספרדים 
שבפאראמאריבו. בסוף המאה ה 19 חיו בפאראמאריבו כ 900 
ספרדים, כ 500 אשכנזים וכ 100 מולאטים יהודיים, בני־ 
תערובת מיהודים וכושיות מגויירות. במשך עשרות השנים 
האחרונות הלך ופחת מספר היהודים בסוריגאם ( 1939 : 800 * 
600:1953 ). לפי משלח־ידם רובם הם סוחרים, השאר פקידי־ 
ממשלה ובעלי־מטעים; שפתם היא הולאנדית. 

גוואיאנה הצרפתית היא המזרחית שב 3 הג". שטחה 
כ 88,000 קמ״ר * מספר תושביה שנפקדו רק 29,000 ( 1946 ); 
כמה אלפים אינדיאנים פראים חיים ביערות. עיר־הבירה 
והנמל הראשי: קאין (שתתש׳( 03 ), כ 12,000 חושבים. 

למעלה מ 97% משטחה של גד,"צ מכוסים יערות. רק 
רצועת־חוף צרה מעובדת עיבוד חקלאי: מגדלים בה אורז, 
תירם, קאקאו, בננות וקנה־סוכר. הפקת־הזהב, שהיתה ניכרת 
בתקופה שלפני מלחמת־העולם 11 , פחתה מאד בשנים האח¬ 
רונות ועמדה על ממוצע שנתי של 13,000 אונקיות. שווי 
היצוא של גה״צ ב 1951 היה 204 מיליון פראנק, שווי 
היבוא — 2,085 מיליון פראנק. — מ 1852 ואילך שימשה 
קאין לממשלת-צרפת כמקום שילוח לפושעים המורים, שהיו 
חייבים להשאר שם כמח שנים לאחר ריצוי-עוונם, ורבים 
מהם נשתקעו במושבה לכל ימי־חייהם. ב 1938 הופסק שילוח־ 
פושעים לגה״צ, ורבים מן הגולים הוחזרו לצרפת. 

אע״פ שגה״צ היא מן הדלים והנחשלים שבשטחי השלטון 
הצרפתי, שונה הסטאטוס שלה ב 1946 ממושבה לדפארטמאן 
צרפתי. 

בין 1654 ו 1664 נעשו נסיונות מצד עשרות ממשפחות 


של יהודים ואנוסים מבדאזיל להתיישב בקאין. היום אין שם 
ישוב יהודי. 

, 5 * 11 ^ 1 . 5 ; 24 ^ 1 , 14 * 74 * 87 4 * 0 1 )* 0941 ־ , 1 * 9 * 0871 ,ץג^ 1 > 80 1 

ץ 107 * 111 ,סתשת 01€1 . 0 ; 1935 , 1 ) 1 * 10 * 1 10 ^* 77111 *^ €071 

0 / 871$, 0 1937, X. **€1117, 0. 8701*$. 1604-1946' 

07$ ^* 8 ; 1951 ,. 0 611 ז* 1 > 0£ ץ 0 ע 16 > * 1 ) 0741 , 11 ט 4 זזג^ 1 .[ ; 1946 

0 / 1)1* €0*1*11*111107101 €0*711711**1011 0*1 8711, 0 1951; !£. ], 

£ 1 14 ?) 71 ן %1 71 * * 87471710171 ,זשץג 1 ־ x471071^*11, 1953*; 011$ * 81 . 0 .ן , 

11*1 84^441**1 87471710171*, 1953. 

א. 0 . ג. 

נ' 1 ינט ( 1111111011 ־ 1 ) 015 1£ ז 01 ( 1511 ׳\*ש[ מ 3 ש 1 ז 6 יח^ , 0 סן 

שש״:רממ 1 ס 0 ) ־ ועד-הסיוע המאוחד של יהודי־ 

אמריקה. הג׳ נוסד ב 27 בנובמבר 1914 ע״י איחודם של 
שלושה ועדי-עזרה יהודיים — "ועד־העזרה היהודי האמרי* 
קני" (רפורמי), "ועד־העזרה המרכזי" (חרדי) ו״ועד־העזרה 
העממי" (פועלי ועממי), תחילה היתד• מטרתו הגשת עזרה 
בממדים גדולים לסובלים ולנרדפים יהודים באירופה בימי 
מלחמת־העולם 1 . בסוף 1915 הוחל באיסוף־כספים, שהתבסס 
החל ם 1917 על הקהילות. מאז נערכת בכל שנה התרמה 
של הג׳, אם לבדו ואם בשיתוף עם מוסדות אחרים. הג׳ פועל 
כשליחם של יהודי־אמריקה לאחים הנתונים בצרה, ואת 
עבודת העזרה הוא מנהל מבחינה סילאנתרופית, ללא נטיות 
אידיאולוגיות וללא אפליה בין קיבוץ יהודי אחד למשנהו. 

הג׳ הוא חברה של צדקה מאושרת מטעם הממשלה של 
מדינת נידיורק שבאח״ב. חבריה, שמספרם הגיע ב 1954 
ל 10,400 , נבחרים ע״ם הצעת הקהילות כעוסקים בצרכי- 
ציבור. הם מתכנסים אחת בשנה ב״מועצה ארצית", 
הבוחרת הנהלה בת 210 איש וועד־פועל בן 36 
חברים. הוועד־הפועל מתכנס כמה פעמים בשנה להחליט 
בענייני הג׳* העבודה השוטפת מנוהלת ע״י ה ו ו ע ד ה א ד־ 
פיניסטראטיווי בן 14 הברים ( 1954 ), שעליו נמנים 
יושב־הראש של הג/ סגניו, הגזברים והמזכיר. הג׳ מקיים 
סניפים ומשדרים בארצות שבהן הוא פועל בין היהודים. 

הג׳ העמיד לעצמו שלשה תפקידים: עזרת־דחק, שיקום 
חמרי־רוחני והגירה. ב 40 שנות קיומו הגיע מספר הנפשות 
שקיבלו את עזרת הג' ל ־ /< 3 מיליונים, ובאותה תקופה אסף 
הג׳ והוציא על תכניות־העזרה שלו קרוב ל 510 מיליון דולאר, 
נוסף ל״מתנות״ — כמויות גדולות של צרכי מזון ורפואה, 
מלבושים ומכשירים שונים. 

בראשית פעילותו השתדל הג׳, על אף שיבוש-ד',דרכים 


המוסרית בדבלין־*־ הם מדים וחזקים, והדאליזם שבהם מגיע—סרסל פדוסס (ע״עי):יה 5 פד נותן׳ ׳בינווו־לרגש'ההתפוררות 
לפעמים עד כדי הזכרת הגיבורים — שהם אנשים מן המצי־ והתהיה הנפשית של האדם המודרני, ומדגיש את הצורות 



367 


ג׳ומט—ג״למי 


368 


וטישטוש־הגבולים, להחיש עזרה לנגועי־המלחמה במקומות הראשונות של המלחמה נוצרו בפולניה 2,000 מוסדות ב 400 

* !* *ילוייל 'ייחיזיו) ויזויי•■ 8 00000 1 1 ■—י^י" 660 *•יוס-יי^יי 300 


371 


;׳וים, ג׳ימז—גויצירדיני, ברנצ׳סקו 


והיסודות המיסטיים שנתקיימו בפעילות הנפשית גם במאה 
ה 20 . הוא משקף את התוהו־ובוהו הרוחני והנפשי של אירופה 
אחרי מלחמת־העולם 1 (אף־על־פי שתאריך העלילה קרים 
למלחמה). — "אוליסס", שהפצתו בארצות האנגלו־סאפסיות 
נאסרה במשך שנים רבות ע״י הצנזורה, עורר התרגשות 
עצומה בין המבקרים וקהל־הקוראים והשפיע השפעה רבה 
על הספרות של הדור האחרון. 

ג׳ פירסם גם כמה אספים של שירים, מהם כתובים בסיג־ 

בדנו* של בן ג׳ונסון. אין בהם משום אמביציה, והם פורמא¬ 
ליים בחלקם! המשודר כתבם במטרה שישירו אותם, והמוסי־ 
קאליוח הרבה שבהם קסמה לקומפוזיטורים רבים. 

שנתיים לפני מותו של ג׳ הופיע "אבל על מות פינגך 
המתאר את חלומו של בעל־האכסניה 
■ 1:61 :> 1 ׳%ז £3 . 0 .א, ששמו מופיע פעמים רבות בזו אחר זו, 
באליטראציות שמות, בעיקר כ ׳'ץ 1 ) 0 ל 17 ש¥£ 5 שתזס 0 6 זש 1 ־ 1 " . 
נושאי החלום הם המוות והתחיה, החטא והתשובה: בעולם־ 
החלומות הזה משמשים בעירבוביה זמן ומקום, ואף אישיר 
תיהם ואפייהם של בעלי־העלילה. התפיסה ההיסטורית 
מושפעת מהתאוריה של ויקו(ע״ע) על המחזוריות המרובעת 
של תאוקראטיה, אריסטוקראטיה, דמוקראטיה, חורבן. על 
הבנת הספר מקשים החידושים הלשוניים המרובים והנועזים 
ושפע התמונות והרמזים המיתולוגיים. אולם יש בו יופי 
מיוחד, מורגש לכל, בשל המוסיקאליות הלשונית והריתמוס 
הנהדר שבו. 

ג׳ משמש עד היום סלע־מחלוקת בספרות, אולם רובם 
המכריע של המבקרים רואה בו עתה את הסופר המייצג 
באופן מובהק את תקופתנו. בשנים האחרונות כבר נתפתחה 
ספרות של "פרשנות" של ג׳. יש להשוות את השפעתו 
העצומה על הספרות החדישה — תערובת הראליזם והסמ¬ 
ליות — לזו של קפקה (ע״ע). 

מ. לנדאו, ג׳טם ג־ויס (״מאזנים״ י״ג, 349-341 ), תש״א* 
, 8 ״״ן ס . 0 ; 1931 , 1 ) 11 ? 01 1 '! / ,״* 0111 . 8 
,״: 1 ^ז'׳\,י-ת 31 ^ז 0 ; 1941 / , 001-0130 . 14 ; 1934 ־׳* 

, 1108 ) 040 ) 181 01 ) 11 :■!€ 4 :/ ./ , 10 ׳<*! ץ״ 142 , 1941 ,./ ./ 

10 ?)€[ 108 ) 1 )\ 5 4 ,ס 110$0 ) 0 א . 14 . 14 61 11 * 1 ק 1 ז 1 ג 0 .! , 1941 
,?) 8 ) 00 [ 1,051 ) 11 ' 7 -./ / , £661 .. 1 ; 1944 ,)}סש ! £08 ) 00 ו? 
; 1948 ,( 5 ו £1 ׳\ 01 . £11 ) ו 118 ) €1111 /ס 1 ) 0114 ) 0 2 •[.[ , 1947 
/ 0 ? #0 ״// ; / ./ , 1211 > 1 ז 71 .״ 1 ; 1948 ,./ ./ ,•!:״!זב? . 13 . 4 
. 1950 , 11/0114 18 ) 1404 ) 111 !ן 118 ) 1 ק 1 ) 1 ח 1 
פ. בל. 

?ויצ׳ךד;י, פמצ׳סקז — 11 ז 31 !ז 10013 ג 01 — 

( 1483 — 1540 ), היסטוריון, מדינאי והוגה־דעות 
בתורת־המדינח באיטליה של הרנסאנס. ג׳ היה בן משפחה 
מיוחסת בפירנצה, למד משפטים ומימי נעוריו השתתף בחיים 
הפוליטיים של עירו. מ 1512 עד 1514 ייצג את הרפובליקה כציר 
בחצרו של פרנאנלו הקאתולי מלך ספרד, ובשובו משליחותו 
לעיר־מולדתו עבר לשירות משפחת מדיצ׳י (ע״ע). ב 1516 
נתמנה ע״י האפיפיור לאו x (ע״ע) כמושל על כמה מחוזות 
וערים של איטליה המרכזית, ובשירות זה רכש ג׳ לעצמו 
ניסיון רב בפעולת השלטון. מ 1514 עד 1527 היה ג׳ למעשה 
האישיות המרכזית בניהול המדיניות של האפיפיורים. הוא 
חיה הרוח החיה בכריתת חברית בין קלמנס ז 1/1 ובין פראג* 
סואה מלך צרפת, לשם הקמת כוח נגדי ימול הספרדים של 
קארל א ג׳ ניסה לארגן במרץ רב את ההגנה של ארצות־ 
איטליה נגד פלישת הספרדים, אך לא הצליח בשל חולשתם 
של בעלי־בריתו והיסוסיו של האפיפיור עצמו. השכירים 
השוויציים של קארל 11 כבשו ושדדו את רומא ( 1527 ), 


372 

וג׳ נאלץ לעזוב אח הנהלת העניינים המדיניים והצבאיים. 
ג׳ הקדיש את עצמו לעבודה ספרותית פוליטית, אולם 
כשהצליח קלמנס 1/11 ב 1531 למנות שוב את אחד מבני- 

ביתו, אלכסנדד מדי- 
צ׳י, כמושל על פירנ¬ 
צה, הוזמן ג׳ לשמש 
לו יועץ, וכן נציג ה¬ 
אפיפיור במשא־ומתן 
עם הספרדים. ב 1534 , 

כשירש קוסימו את 
מקומו של אלכסנדר 
שנרצח, הודח ג׳ מ¬ 
משרת יועץ ועזב סו¬ 
פית את הבימה הפו¬ 
ליטית. את שנות־חייו 
האחרונות בילה שוב 
בעבודה ספרותית ב־ 

חווילתו באדצ׳טרי. 

כתביו פורסמו בחלקם 
אחרי מותו ובחלקם 
רק במאה ח 19 , 

ג' חיבר זכרונות, דינים־וחשבוגות וספרים אוטוביוגרא- 
פיים, אך חשובים הרבה יותר הם מחקריו ההיסטוריים 
והמדיניים בבעיות המשטר של פירנצה ובבעיות המדינה 
בכלל. ספרו £11-6117.6 31 > 611:0 ךת 1 §§ £6 061 ("על ממשל 
פירנצה״), 1526 הוא ויכוח בין חובבי המשטר הרפובליקני 
וביו התומכים בדותות של יחיד! ג׳ רואה חסרונות בשתי 
צורות־שלטון אלו ומכריע לטובת משטר אריסטוקראטי־ 
אוליגארכי, כדוגמת ויניציאה באותה תקופה. 

בשני ספריו בתורת־המדינה — ־ 5 ( 3 > 1361-32101115111 . $1 ז 0 ש ("הגיונות על מאמריו של מאקיא־ 
ולי״) ו 111 ׳\ 01 16 :> 1 ז 011 ק 11 > ■ £1601 ("זכרונות מדיניים ואזר¬ 
חיים") — ג׳ נוקט קו של אמפיריזם ושל יחסיות מוחלטת. 
על השליט ועל המדינאי לנהוג לפי המציאות היחסית של 
כל מקרה ומקרה, לא לפי השקפות ותאורירת מופשטות 
וקבועות מראש ולא עפ״י דוגמות מן המשטרים ומן האנשים 
הגדולים של העבר. כל מאורע היסטורי הוא חד״פעמי, והוא 
תלד ביצרים של בגי־אדם > כל דבר הוא יחסי ומתנהל עפ״י 
מקריות. מעקרונות אלה נובעות ציניות גמורה והתאוריה — 
שהיא אפיינית לתקופת־הדנסאגס — של האינדיווי¬ 
דואליות הפרטית ("ש- 131 ב 1 :> 11 ז 3 ק 1 ש 1 > 1601:13 ") : על 
האדם להילחם בכל כוחותיו ובכל האמצעים לשם השגת 
טובתו הפרטית. רעיונות אלה משותפים לג׳ ולמקיולי(ע״ע), 
אד האחרון רואה במרינה המופשטת את המטרה הנעלה 
שלטובתה יש צורך להקריב את הכל, בחינת "מטרה המקד¬ 
שת את האמצעים", ואילו בשביל ג׳ המטרה היא הסיפוק 
האינדיווידואלי והאנו׳כיי של היחיד: החמס, השקר, הרצח 
והשוחד הם מותרים, אם הם עלולים להביא תועלת לחכם 
שיודע להשתמש בהם להנאתו הפרטית. 

ה״ה י 0 ט 1 ׳ ר י ה של איטליה", המספרת יאח קורות 
איטליה מ 1494 עד 1537 , בעשרים כרכים, היא החיבור הגדול 
ביותר של ג׳ ואף הספר ההיסטורי המדעי הראשון והיחיד 
שיצא באירופה עד המאה ה 18 . בעקבות מאקיאוולי, ראה 
אף ג׳ את הפוליטיקה כדבר נבדל מן המוסר ומן הדת 








373 


נויצ׳רדיני, פרנצ׳סקו—גוך, וינצננז ון 


374 


ובמשהו הכרדוי לטבעם שד בני־אדם! ההיסטוריה מזדהה עם 
הפוליטיקה, והיא פדי ידיו של האדם היחיד, על כל תאוותיו 
ויצריו, שהוא המניע והיוצר את המאורעות, 

תיאור המאורעות בידי ג׳ הוא אובייקטיווי מאד, ויחד 
עם זה גם פראגמאטי! הוא משתדל לתפוס את הסיבתיות 
הפנימית של המאורעות מתוך המאורעות עצמם, ללא כל 
הנחות לכתחילה. ספר זה זכה לפירסום גדול מאד ולתרגו* 
מים בכל השפות האירופיות. 

הוצאות חדישות של כתבי ג , :. 1111 > ג) 1*1031x11 

,( 115 ז 3 זק 03 06 ./ו 11 > 0111:3 3 ) 2 ז?ק 0 ; 1951 ,( 0 ו 1£31 ז 3 ק$ 

. 1953 

; 1899 ־ 1896 , 2 011 ׳\ , 710 ז€' %01 11 € . 0 .¥ , 110551 

- 0 ז 0 \ , 1908 , 11 * €011 771 11 * ¥1 1 * 01111 <) $ 0 ¥ , £0 <* 141130 ־ 0 ) 8 . 14 
; 1932 ,. 0 .¥ , €¥£5 *! ,? , 1926 , ¥111 >? ¥18 ^ 014 101$ * ¥121 , €3 ] 
; 1936 , 1 ? 1110 > $#1 ? ¥1 1 ז €2 <} £1410 ¥11$ 1 > 211 ,ס .¥ , 1-1101301 
. 0 1950 .¥ ,גסזבזקגס 06 

י. ב. ם. 

1 ןו!קיל ([ 1 ו 1 ך> 3 ץ 0113 ) י נמלה הראשי של אקודור (ע״ע), על 
הגדה הימנית של נהר גויס, כ 45 ק״מ משפנו 
למפרץ־ג/ 262 אלף תושבים ( 1950 ). אקלים העיר טרופי! 
הממפראטורות החדשיות הממוצעות במשך כל השנה בין 
׳׳ 23 ו״ 25 , כמות-הגשמים השנתית כ 1,000 מ״מ, העיר מש¬ 
משת שוק ומרכז מסתרי לאיזורים החקלאיים הפוריים של 
אקוואדור, ודרכה עובר רוב היצוא והיבוא של המדינה. 
בעיר בתי־חרושת רבים לתעשיית נעליים וסבון. מסילת-ברזל 
מחברת את ג , עם קיטו בירת־אקוואדור ועם שד 1 ת־הנפט 
שבחצי־האי סנטה הלנה! בעיר שדה־תעופה בינלאומי. 

ג׳ נוסדה ב 1535 ע״י בגאלקסאר. במאה ה 17 היתה נתונה 
להתקפותיהם של שודדי־ים ושל ההולאנדים, הצרפתים 
והאנגלים במלחמותיהם נגד ספרד. נבנתה כמה פעמים מחדש 
אחרי שנחרבה ע״י שרפות הרסניות (דוב בתיה בנויים עץ). 
ב 1820 התקוממו תושביה נגד שלטון ספרד, וב 1822 הת¬ 
קיימה בה הפגישה ההיסטורית בין בוליוואר וסאן מארטין, 
שבעקבותיה באה התפטרותו של האחרון. ב 1942 ניזוקה ג׳ 
קשה ע״י רעש. 

115 , €05115115505 115 ,/[ 1115505 111 ,. 0 זז!^ 2 חס 0 סשוג^זז י! 

. 1937 .: 01511 / 111115 ? 115 , 511111115151 1 



גוואיאהיל. ע? םג< הרהוב ששיחה שכנה עבה מל נרנרי־קאקאז לשם 
ייבושם בשמש ונרישת ינליהס היחפות של עוכרים ושנים 



ו. ואו ניד: תמונת־עצסו 
(סוהדשת לנונז, 1888 > 


גוך(הול , קרי: חוך), ףנסנט 1 ן— 11 § 00 מ 3 ׳י זמססמ!/''— 
( 1853 , גרוט זונדרט []: 00121111301 ז 0 ], הולאנד — 

1890 , אובר־טיר-אואז צרפת), צייר 

הולאנדי./׳ היה בנו־בכורו של כומר קאלוויניסטי. דודו של 
ג/ שעל שמו נקרא וינסנט, היה שותף בבית־מסחר לדברי־ 
אמנות. ב 1869 נכנס ג' לעסקו של דודו ועבד תחילה בהאג 
ואח״ב בבריסל. מ 1872 ואילך נקשרו קשרי ידידות ונאמ¬ 
נות עמוקה בינו ובין אחיו הצעיר תאו, שעבד אף הוא בסחר־ 
האמנות, וקשרים אלה התמידו כליימי חייהם. ב 1873 נסע ג׳ 
לאנגליה כדי לעבוד שם בסניף הלונדוני של הפירמה! שם 
התחיל לצייר רשימות של גדות-התמז. באותה תקופה נתאהב 
בנערה שלא השיבה לו אהבה, והדבר גרם לג׳ למשבר־ 
עצבים קשה — הסימן הראשון למתלח-הרוח שתקפה אותו 
לאחד מכן. דודו העביר אותו לסניף הפאריסאי שלו; שם 
התחיל לבקר במוזיאונים ובתערוכות. בעצת תאו החליט 
להיות צייר. לשם פרנסתו עבד כמחנך בבתי־ספר באנגליה, 
ואחר-כך בחגות-טפרים בדורדרכט בהולאגד, ויחד עם זה 
המשיך בציור. דיכדוכו הנפשי וידיעתו בצערם של בגי־אדם 
הניעו אותו לנסיון ללכת בעקבות אביו ולהיות כומר. אחרי 
גסיונות לא־מוצלחים של לימודים בפאקולטה התאולוגית של 
האוניברסיטה באמסטרדאם ובקודם עממי להכשרת מטיפים 
בבריסל, יצא ב 1878 כמטיף-מתגדב לבורינאז׳ ( 6 § 3 ת 1 ז 80 ), 
איזוד מכרות-הפחם ושיכוני־הכורים הקודרים בדרום־בלגיה. 
הדלות והשפלות שבחיי העובדים זיעזעו אותו עד לעמקי־ 
נפשו! הוא בוש לדור בחדר נקי, שכר לעצמו צריף, ישן על 
הקרקע, לבש בלויי־סחבות כדוגמת הכורים! שימש חולים 
והיה ידיד לעניים ברות האוונגליון. אולם מחמת העדר 
בשרון דרשני לא הצליח כמטיף, וכעבור זמן מועט נאלץ 
לחזור לבית־הוריו מלא אכזבה ויאוש. במכתביו לתאו גילה 
אח עינויי־נפשו, את רגשי־נחיתותו ואף את שאיפתו להיות 



375 


גוף, וינצנט ון 


376 



ו. ואו נוו: ע? 10 * הנצח ( 1890 ) 

צייר. תאו, שהגיע בינתיים למעמד מבוסם במסחר בדברי- 
אמנות, תמך בו בכל כוחו. ב 1880 עבר ג' לבריסל והתחיל 
שם בלימוד שיטתי בבי״ם לאמנות. בשעת ביקוד בבית־הוריו 
נמשו אחרי נערה מקרובותיו, אך גם היא דחתה אוחו מפניה. 
ג׳ עבר להאג וס 1881 עד 1883 היה תלמידו של קרובו, הצייר 
מאופה (*י 1311 \). באותם הימים מצא ג , ברחוב זונה שיכורה 
ומעוברת, שהציעה לו לשמש לפניו מודל. הוא אסף את 
האשה — שקרא לה סין ( 51611 ) — ואת תינוקה לביתו והציל 
אותה מחרפת הרעב והקור. תחת תמונה, שבה צייר אותה 
במערומיה ושקרא לה בשם "^ 0 ־ת 50 " (היגון), כתב את 
אימרתו של מישלה: ,איך ייתכן שתהיה עלי אדמות אשה 
גלמודה ועזובה?". אחרי שעזב את .סיך ונפרד ממאופה 
החל לסייר בנוף הכפרי ההולאנדי, לראות את איכריו ולצייר 
את תמונותיו הראשונות, שבהן ניכרת השפעתם של אמנים 
ראשתים, כגון ון גוין (ע״ע), אך גם של בן־דורו מייה 
(*ןשע), שאותו העריץ ג׳ כל ימיו. הוא צייר תמונות על 
נושאים הלקוחים מחיי האיכרים, כגון: "אוכלי תפוחי־ 
האדמה" וכיו״ב, וגילה את הציוריות הנהדרת שבפניהם של 
העובדים והעניים, חרושי העמל והדאגה. יופי פנימי זה לא 
היה ניתן להבעה באמצעים אקאדמיים! ג׳ תיאר את העם 
במשיחות־מכחול נרחבות, בסיגנון המבטא את האימה והיגון 
שבלבו המעונה. ב 1885 , אחרי מות אביו, עבר ג׳ לאנטוורפן) 
שם נתגלה לפניו הדר הגיוון הבהיר שביצירת רובנס ושם 
נזדמן לו לראות לראשונה חיתוכי-עץ יאפאניים, שעשו 
עליו רושם כביר. בסיועו של תאו הלד ג׳ ב 1886 לפאריס 
ושם נכנס לאולפן לציור של קורמון. ג׳ נתיידד עם אמיל 
ברנד, טולוז־לומרק, סיניק, סרה. וביחוד עם גוגו (ע״ע). 
באותה תקופה ניכר קו קל,' עליז ובהיר יותר בציורים 
שצייר מן הנוף השלו והפורה של סביבות־פאריס. אולם 
תקופה זו נמשכה זמן מועט בלבד: ג׳ לא מצא סיפוק בפאריס 


ובאור שלה, ובחיפושיו אחרי רשמי צבעים עזים ובולטים 
יותר נסע ב 1888 דרומה — לאךל שבפרובאנס. הטבע של 
סביבה זו, פדיונה של הארץ, הדר מבנה, צבעיה הלוהטים 
והמוחלטים — שבהם ראה דמיון לצבעי*היאפאנים — עשו 
עליו רושם עז ביותר, תחילה צייר את בנות-העיר, את 
חיילי גדוד־הזואווים במדיהם הצבעוניים, ואת״כ את גני 
עצי־הפרי, את הכרמים, את הגשרים המתקפלים, את השדות 
ואת העיר העתיקה עצמה על מעברות מסילת־הפרזל, הגש¬ 
רים והמגדלים שבה * שוב ושוב חזר לשדות־התבואה הסזהי־ 
בים ולגלגלי־הענק הצהובים של פרחי-החמניות, שבהם גילה 
משהו מטיל אימה. בעיקר היה מצייר בצהרי־היום, לאור 
השמש הלוהטת ז לא זו בלבד שראה את הצבעים, אלא תש 
בהם ממש. משיחות־מכחולו נעשו חפשיות, ציורו נועז, צבעיו 
עמוקים יותר ז הוא ניתק מן המסורת ויצר סיגנון משלו, שבו 
נעלם היסוד האוביקטיווי של האימפרסיוניזם (ע״ע), שלו 
נתקרב ג׳ בפאריס, ולא נותרה אלא חוויית־הראיה הסוב־ 
יקטיווית, — הסיגנון שנקרא לאחר מכן בשם אכספרסיוניזם 
(ע״ע). הוא ביקר גם את שפת הים התיכון (בסנט מארי), 
וצייר שם את הים הנרגש ואת סירותיהם הססגוניות של 
הדייגים על גבי הח 1 ל הצהוב והלוהט. 

שיווי־המשקל הנפשי, שזכה בו לזמן קצר בפאריס, חלף 
ממנו בארל. שוב הלך לבו אחדי הדמויות שבשולי־החיים, 
שיכורים, פושטי־יד, בני־בלי־בית המבלים את לילותיהם 
בבתי־קפה. אז צייר את תמונתו המבהילה של תדר מארך, 
שבאמצעו עומד כעזוב שולחן־ביליארד, — תמונה שבאדמו־ 
מיותה הלוהטת דומה היא יותר לתמונח־גיהיבום מסוף 
יה״ב מאשר לציור של "ביח־קשה של לילה". יחד עם זה 
התגעגע ג׳ על חברת־הבריות ואף חשב להקים מעין אקא־ 
דמיה, שבה יעוררו האמנים זה את זה לדרכים חדשות, ידידו 
גוגן בא לבקרו, — גם הוא אישיות עקשנית, בעלת יחוד 
עצמי. חסרת שיווי־משקל נפשי כג׳, אך נתונה לדחף אמנותי 
שונה מזה של ג׳. היחסים בין שני הידידים הגיעו לידי משבר 
מחריד אגב ביקור משותף במוזיאון של מונפליה, ב 23 
בדצמבר 1888 : ג׳ התקיף אח ג 1 גך בתער, הלה נמלט מתחת 
ידו, וג , המשתולל רץ לביתו, חתך את אזנו הימנית והגיש 
אותה במתנה לבערה בבית־זונות. תאו, שחש לארל, העביר 
את ג׳ לבית-חולים בעיר זו ואחר־כד למוסד לחולי-רוח 



ו ואו נוו: נער נ*רל ( 1888 ) 






' יי: 

״.:*-;#^**$י* ׳'*<< 
*£<\* : י^־ י; 4 י ימ>״ז• * ■ 

ףי< 5 ..*;׳.>י*״׳•.!״ ■: ;< :׳#ן 3 *^ז\י 4 י 


;׳'*?יי"־•:. 


^* 15 ! 






,4^ 


.׳י־.•׳ 




וינסנט ואן גוך: הדרך לכפר בלילה (( 1890 ) 
מוסד קרלר־מילר, הונדרלו, רילאנד 


האנציקלופדיה העברית 





377 


גוך, וינצנט ץ—גול, שדל דח 


378 


בסן־רמי. ג/ אמנם, לא יצא עוד מכלל משבר נפשי׳ אך 
בהפסקות שביו התקפות האימה וחזלונוודהשווא הוסיף 
לעבוד בקדחתנות, הוא צייר את הכסא המתנדנד ואת החו¬ 
בשים של בית־החולים, ומצד שני יצר תמובות־נוף נפלאות 
ומופלאות — של ברושים המתנשאים לשמים בלהבות, 
של סלעים שוממים ובקועים, של שדות־תבואה המשתרעים 
עד לאופק < הוא הרבה בציודי־איברים ע״פ מייה וצייר את 
-השתיין״ ע״ם דומיה — תמונה המלאה אימהי של אחרית- 
הימים. צבעיו נעשו שרירותיים ומרוחקים מן הטבע ומשיחות- 
מכחולו פרועות ונרגשות, בימיו האחרונים שוב נתעוררה 
בו הנימה הדתית, והוא צייר את ה-מלאך" ו״תחיית-אלעזר" 
ע״ם רמבראנס, וכן את -השומריני הטוב" ע״ם דלקרואה. 

יד ? * ע־ נ ז 

ביאנואר 1890 זכתה יצירתו של ג׳ בפעם הראשונה 
לתשומת־לבה של הביקורת האמנותית, בצורת מאמר של 
אדריה ב* 1 ע? 10 ) בעקבותיו נתעורר* 

בג׳ געגועים לחזור לפאריס, אחרי ביקור קצר בה בחודש 
מאי נתיישב בעיירה אובר־סיר-אואז הנאה והשלווה, בקידבת 
רופאו. הוא צייר את ביודהעיריה המקושט דגלים צבעוניים 
ביום החג הלאומי — תמונה שאין בה אף דמות־אדם אחת. 
יצירותיו האחרות מן הימים ההם מבליטות את זעזועי-גפשו: 
כנסיית העיירה נראית בתמונתו כמסתובבת רביב עצמה 
בלהט צבעיה; הכפרים והשדות של עמק־האואז, הנראים 
בתמונותיהם של האימפרסיוניסטים כסמלי השלווה, מתו¬ 
ארים כאילו שיסעה אותם ידו של שד; מיצירותיו האחרונות 
הן תמונת העורבים השחורים מעל שדה־התבואה הזהוב, 
ו-על סף הנצח״ — תמונת זקן היושב על כסא כשראשו ממון 
בכפיו. ב 27 ביולי, בשעת טיול בשדה, שלח יד בנפשו. תאו 
מת זמן מועט אחריו; שני האחים נקברו זה בצד זד- 

ג׳ הצייר היה מיורשי המסורת ההולאנדית הגדולה של 
המאה ה 17 , שאף לה שימשו כנושאים חיי הכפר והאיכרים. 
עד 1885 היתה יצירתו בחינת המשך עקבי למסורת ז 1 , אעפ״י 
שהלך בדרכים המיוחדות לו לעצמו. מתוך גילוי הצבעוניות 
שביצירות רומס, ובעיקר בתחריטים היאפאניים, וסתור 
המגע עם הגאו־איספרסיוניסטים ועם טולוז־לוטרק, נתברר 
לו, שאין להביע אתי שפע-ההרגשות אלא ע״י שפע-צבעים 
המכוון לו. מאז נטש את הגונים הקודרים והתחיל משתמש 
בכל הצבעים על כל גוניהם, גם להבעת רגשי הכאב והאימה. 
זמן־מה חשב ג׳ את עצמו לאימפרסיוניסט, ובעיות־הצבעים 
שביצירותיו הדהן בעיותיהם של האימפרסיוניסטים ן אולם 
כבר בתקופתו ההולאנדית הכנים שינויים בצורות ובצבעים 
המצויים בטבע, ברוח חווייתו שלו, ועל־ידי כך נעשה לאבי 
האכספרסיוניזם. יחד עם סזן(ע״ע) היה ג׳ מייסדה של האמ¬ 
נות החדישה בכלל. 

בחייו כמעט שלא היה ידוע, ורק אחת מתמונותיו 
ושרטוטים אחדים זכו לקונים. כעשר שנים לאחר מותו הת¬ 
חילו יצירותיו להתפרסם — תחילה בגרמניה * ומ 1910 

ואילך זכו לשם־עולם. בכוחה ובגדולתה של אמנותו חשים 
אף אלד- שבדרל-כלל אין להם גישה לאמנות החדישה׳ 
בישראל לא זכה שום אמן מודרני להערכה כמותו, בפרט 
בחוגי הנוער. הערבה זו יסודה לא רק בנושאי יצירותיי 
ובביצוען האמנותי, אלא ביחוד ברוח האנושיות המדברת 
מתוכן. ג׳ לא זו בלבד שהיה צייר גדול, אלא אף דמות 
אנושית גדולה. הרחמים ואהבת-האדם שבו, דחפיו הנעלים 


וסבל נפשו הסוערת והשסועה משתקפים לא רק ביצירתו 
האמנותית, אלא — במידה רבה ביותר — גם במכתביו. 

0. ב*בל. של הספרות על ג , : - 816110 8 .ש . 9 .ע , 610065 .א 
(?0/74) . 1942 , 1890-1940 ,׳ 

מכתבים: ; 1893-1895 ,( 6 ;>תנז?[ 14 > 6 ז 0 :>־] 6 ז 6 ) .;).׳ 1 ) 2 ״^ 
1-111 , 8100801 9 ! 11 חס 811011071 ; 1911 , 8010018 . 8 נ , 
1924*; 811010 1 ;" 1928 , 8174801 800 חס x11101 3 101610 } ח 
11710, 1937; 8110)0 000 ^ 84 , 81411011 , 001411410 , 8010018 חס 
1911 4 ,. 0 .״ . 

]. 8. 30 ]3 £21116, 1,'0 קאסאלוגים: ■ €010 .. 0 . 9 .׳ 3 80 ס 1 > 141 ס 
10£140 10410006, ! 99 ^ 97 ^ 1 26 4 חסז 1 4401 ^ 0441480 ; 1928 ,'וז־ 

9440 . 1949 ,.ש .( 1 .ע 

1 ,-ט״״* .!/ .ס x11101(1: 16. !>. 0. : מחקרים!ביוגראפיות 
8100(0, 1890); £. 80£6 ; 1915 ,. 0 . 9 ,^■ 021 ־ . 
011161, 31922 , 09091 ! 6 \ , 816161-03616 .[ ; 1916 ,.ש . 9 .׳ *; 

16., 102 ;" 1925 ,.ש . 9 ,׳ x1 51610661111, €044%940 . 9 7498 ח ., 
1924; ?. 001111, 56111162, 1 ■א ; 1925 ,.ש . 9 .ע x1 910 80 < 0 .׳ . 

01 !1 , 13686 . 97 ; 1932 , 1-11 , 19001010 79010810 ס x600 1408 
801 1 , 266 ץ £111 ,א ; 1936 ,. 0 . 9 .׳ ז x1 0011191 80 
9. 0016 — 1 ; 1937 ,.ש . 9 .׳ 1 , 150011 ־ £101 . 61 ; 1937 ,.ש - 
56661661-9/. 1366 9 .׳׳ 1 , 396156306 . 97 ; 1947 ,. 0 . 9 .׳ 1 ,־ 
11 ) 5063 61 < 616 ; 1949-1951 , 1-11 ,.ש x0, 3 1950 ,. 0 . 9 .׳ ; 

06. £51161111*-0. 14. 516611, 9. 0., 1953. 

, 1 ,־□ 1.510 (עברית:דותאוהלחייס x411 / רומאן: 1 934 , 0 ( 18 !ס 

תרג׳ פ. גינזבורג). 

0 . ש. 

גזל, שךל דה — 0311116 16 > 6$ !ז 113 ס — (בר 1890 בליל), 
איש־צבא ומדינאי צרפתי. ממשפחה שמרנית וקא- 
תולית אדוקה, בנו של פרופסור לפילוסופיה בקולז , ישועי, 
הקדיש עצמו לשירות הצבאי והצטיין כקצין במלחמת-העו־ 
לם 1 , שבה נפצע 3 פעמים ונשבה לבסוף ע״י הגרמנים. 
בתקופה שבין שתי מלחמותיהעולם היה שלישו של המאר־ 
שאל פסן (ע״ע) זמורה בביה״ס הגבוה לקצינים. ספריו על 
צבא־העתיד, שבהם דרש את מיכונו ושיריוגו של הצבא 
והגיד מראש את צו¬ 
רתה של המלחמה 
הבאה, זכו לתשומת- 
לב בין המומחים; אך 
המלצותיו לא בוצעו 
בצבא הצרפתי, ושמו 
לא נודע בציבור הר¬ 
חב. ב 1940 פיקד בדר¬ 
גת קולונל על יחידה 
משוריינת והיה מן 
המעטים שזכו בהצל¬ 
חות בהתגוננות מפני 
ההסתערות הגרמנית. 

בסוף מאי 1940 נתמ¬ 
נה גנראל וסגן לשר־ 

ההגבה, בימי נפילת 
צרפת נמצא בשליחות 
ממשלתו באנגליה, וכשהודיע פטן על כניעת צרפת מסר ד״ג 
באמצעות הראדיו הבריטי הכרזה על המשכת המאבק. הוא 
נעשה ראש תנועת -צרפת החפשית" ונושא התקוות של בל 
הצרפתים שוחרי השיחרור. מעצמות־הברית היססו תחילה 
להכיר בו ובאירגובו כנציגות צרפת, וגם אח״ב השתדלו 
להביאו לידי שיתוף־פעולה עם מתנגדי-וישי אחרים. אך 
ד״ג דתה בל הסכם וכל פשרה עם הפוסחים על שתי הסעיפים, 
ואחרי שיחדור אפריקה הצפונית הצליח לחסל שם את בל 
מתחריו לשלטון. תיכף עם שיחדור פאריס, נכנס בה ד״ג 
ועמד בראש הממשלה הזמנית. למרות שייכותו לחוג מלוכני 




379 


גול, שרל דה— גולד, ג׳י 


380 


£15 )*שח 701151£5 £ 

1 * € 110111 * )מ< 1 ו 111 -מון 0 ? ) 10 )־, ^ ״./ 

1 ?'ו־ו־״ו^ ס) ,ז/,,",/ גווון 0 'ח ־>■>״״! 0 <ג 

11 ? )מס 16 ) 16110011 16 ) 8 ) 030 ־ 903761 ! 08 
) 0111111311 , 19116 ) 31 ? 13 3 ) 1311 ) 04 ,־ 3161 ) 1 ? 63 
. 16 ) 11 ) 86171 13 3 378 ? 16 1171101 ,) 11011116111 ' 1 
! 111 ) 61 ? ) 66 * 3 11611 ,)ת 13 ) 60 ? 76 ) 

) 66 936116 6 )) 06 116 ]) 3106 ? , 111 ) 61 ? ) 65 * 3 ת 18 מ 
, 111116 3107618 * 1 03115 . 11316 ) 1303 936116 11116 
. 10336 ) 630016 38 ? ) 03 ' 3 1131363868 01068 ) 165 > 
) 33 ) 11 . 6306131 '! ) 601386103 01068 ) 068 , 031 ( 113 
13 3 6 ) 16360 ? ) 801 , 031-13 ( 06 , 131106 *) 13 86 ]€ 
83 ) 6 6 ) 111161 83 1037613 ) 16 6116 , 11018 ) . 0116 ) 710 
! ) 5631113 1300 ,) 113 1303 ) 68 761 . 1631 ) 9133 
, 1300318 ? 168 038 ) 000716 6 ( 0319301 ? ¥0113 
13118 ) 1301 3 3011 * 8 3 ,) 103760 ) 86 118 ' 93 03 
. 613006 ? 68 '! 13118 ) ) 6 63011£06 16 1306 ) , 103 ) 30 * 1 
.) 3101 46 6111 ? 60 ) 63 116 ) 3 ? 16 ) 0 ) 1 . * 

! 833761 13 031 ? 035 ) 0119 ) 1131 

! 0£ ןשמ 14 £זתזו 

11£ ז 1 ג 0 £ס 1 גמ£א 6£ 


1940 1 ת 1 נ 11 18 


לכל חצדסתים! 

צרפת הפסידה בקרב! 

אולם צרפת לא הפסידה במלחמה! 

אמנם שליטים שזכו לשלטון בסקרה נכנעו בהיתפסם לבהלה, 

שכחו את צו־הכבוד והסגירו את הארץ לעבדות. אולם, שום 
דבר אינו אבוד! 

שום דבר אינו אבוד, מאחר שמלחמה זו מלחסח״עולם היא. 
העולם החפשי עדיין לא הפעיל את כוחותיו העצומים. יבוא יום 
וכוחות אלה ידרסו וישמידו את האויב. צריך שבאותו יום תהיה 
צרפת שותפת לנצהון. אז תחדש את חירותה ואח גדולתה. זוהי 
סטרתי, פטרתי היחידה! 

על כן קורא אני לכל הצרפתים באשר הם שם להצטרף אלי 
בפעולד" בהקרבה עצמית ובתקוה. 

למולדת נשקפת סבנת־כליון. 

נצא כולנו למאבק למען הצילה! 

תחי צרפת! 

18 ביוני 1940 חתימה 

גנדאל דה ג 1 ל 

נדפס כבירות 

וקלריקאלי, דגל ב״חוקיות הרפובליקנית" וחידש את המשפר 
ואת המוסדות הדמ 1 קראטיים בכל הארץ. האספה המכוננת 
הלאומית בחרה בו כראש־ממשלה. הוא שאף לחדש את 
עצמתה וכוחה של המדינה כלפי חח וכלפי פנים ע״י הגברת 
סמכותה של הממשלה וריסון השפעתם של המפלגות ושל 
הגורמים הפארלאמנטאריים. בזה נתקל בהתנגדות מפלגות 
המרב! והשמאל, ומשום נוקשותו בהליכותיו ודרכיו ומיעוט 
מומחיותו בפוליטיקה נכשל במאבקו עמן. ביאנואר 1946 
הגיש את התפטרותו וחזר לחיים הפרטיים בחווילתו הכפרית. 
ב 1947 חזר למערכה המדינית ע״י הקמת תנועת "ליכוד העם 
הצרפתי״( 315 ןמ 3 ז? ש 1 קנ 01 ? 38 > ) 0 סךתס 111 חזס 3$$ מ), שנועדה 
להיות תנועה לאומית על־מפלגתית, הדוגלת ב״שיתוף הוו 
ועבודה" ולוחמת נגד השחיתות הפארלאמנטארית ונגד הקו¬ 
מוניזם בפגים ונגד הוותרנות בענייגי־חוץ. תנועה זו כבשה 


בראשיתה חלק ניבי* מאד סקהל־הבוחרים, אולם חזרה ונרד 
פוררה כעבור שנים מועטות. היום ד״ג הוא נטול השפעה 
פוליטית, אע״ם שלא נפגם כבודו כגיבור לאומי וכמנהיג 
גקי־כפיים ובעל כוונות טהורות. ד״ג ההל בפירסום זכור 
נותיו מימי המלחמה( 0 ־ £0011 30 > 05 ־ 14001011 ), שהכרד הרא¬ 
שון שלהם 1940/42 1 סקק^ע (״ההזעקה 1940/42 ״) ל״ופיע 
כ 1954 . 

ד. שוחט, גנרל שדל ז־ה-גול, תש״א! 0-01 ה) 0 ,!גס;!! 09 
5 ) 011111 . 145 ־ 811 ■ 11 נ ! , 1941 ,) 0110 ־ 71 / 0 )?ס/! ) 7/1 ,. 7 > ) 4 
; 1946 , 111 ) 0101 0.0 ) 0 . 1115 וז 4 א 11 ) .מ ;* 945 ! , 1941 ,.ס ) 4 
,)־ 1011611 .[ ; 1947 ,) 7/0711 ס! 40 5 ק 70111 0 , 1 > 1 זט 11-0 :¥ו 
* 76011 ) 0 ,: 070 *? .[ ; 1951 ,) 71000 10 ) 4 016 / 101:011 43 

. 1951 ,. 0 ) 4 4 

ם. ק. 

2 ול 3 ך 2 , 'למר — §ז 0 נ 111 ט 0 310131 [ 1 ־ 1 — (נו , 1898 
במלמה), משורר שוודי. למד שפות וספרות באוני¬ 
ברסיטה של לונו/ ואף חיבר פיוט היתולי על חיי הסטודנטים, 
שבו כבר נתגלתה התכונה המציינת את שיריו בכלל, והיא 
תערובת של ז׳ארגון אקאדמי ומשחק נועז בגוני־סיגנון. לסיג־ 
גון זה מקביל גם התוכן: מצד אחד אהבה לוהטת והתפעלות 
מיסטית, ומצד שני— אירוניה קשה וביישנית כאחת. החשד 
בים בקבצי שיריו הם: ז £3 ת!ת 67 611£3 מ^ ("אימונים רוח¬ 
ניים", 1932 ), 5010101 £00410 □ ( 1 1 £31:1014 ("אהבה במאה 
העשרים״, 1933 ), ם 10 > 1 ז 73 0701-7111113 ("להתגבר על 
העולם״, 1937 ), 1 )ז 51£3 ט 00111 151113510 ) 06 ("מסווה המת 
והגינה״, 1952 ). חשיבות רבה יש לפעולתו של ג׳ כמתרגם 
לשוודית מססרות־העולם — מסופוקלם, אוריפידס, אריסטו־ 
פאנם, ראסין, לורקד* גבריאלה מיסטראל. ב 1941 נעשה ג , 
חבר האקאדמיה השוודית. 

גז$ /י ׳ קסילו — 1£1 ס 0 031111110 — ( 1843 — 1926 ), רופא 
רהיסטולוג איטלקי. מ 1881 פרופסור להיסטולוגיה 
ופאתולוגיה בפאוויד" התמסר לחקר ההיסטולוגיה של המוח. 
בעבודותיו החלוציות בצביעת רקמת־המוח ע״י משחי כרום־ 
כסף סלל את הדרך להבנת המבנה של המוח ומהלך המס¬ 
לולים העצביים. ג׳ תיאר ראשונה אח התפתחות טפילי 
הקדחת השלישית(ג 7173 .?) והרביעית ( 13 ־ 013131 .?) ואח 
יחסם למחזוריות ההתקפות ועקומי־החום הסגוליים (ע״ע 
מלריה). בשל מחקריו המקוריים בהיסטולוגיה של המוח 
זכה ב 1906 בפרס־נובל לרפואה. 

גילה נ׳י — 00016 ץ 3 [ — ( 1836 , רופסברי [מדינת ך 
לאוד] — 1892 , נידיורק), בעל־עסקים ואיש־כספים 
אמריקני. בן להורים שפרנסתם היתה בצימצום, הפסיק את 
לימודיו בגיל 16 , ומאז שלח את ידו במקצועות שונים בזה 
אתר זה: היה קארטוגראף, מודד במסילות-ברזל, מחבר 
רשימות היסטוריות, מעבד־עורות וסוחר־עורות. בימי מל־ 
חמת־האזרחים של אה״ב היה עסוק כסרסור בבורסת וול- 
סטריט בעסקי מניות ושותפויות לספסרות, וביחוד בקשר 
לחברות של מסילות־ברזל, שהתפתחותן המהירה ציינה את 
השנים ההן. אחרי ניהול כמה קווי-רכבות במזרח הצליח 
ב 1869 ע״י נכלים כספיים להשתלט על חברת מסילת־הברזל 
של ארי ( 16 •!£), שנעשתה בשבילו מקור התעשרות ואמצעי 
ספסרות. הוא שיחד שופטים ומחוקקים וקיבל פוליטיקנים 
מושחתים להנהלת החברה תמורת חקיקת חוקים נוחים 
לחברה. מעיסקותיו האחרות באותה תקופה נתפרסמו "בהלת* 




381 


גילי, ג׳י—גולדברג 


382 


זהב" מתוכננת שעורר בבורסת־הזהב ושגרמה להעשרתו 
ע״ח התרוששותם של רבים. וכן מכירת מניות מזוייפות של 
החברה בסך 5 מיללן דולאר. אע״פ שהועמד לדין, נתחייב 
בתשלומי־נזק וגורש מן החברה, יצא סן העסק ברכוש 
גדול — לפי השמועה, ברווח של 25 מיליון דולאר. אה״כ 
עסק במסילות־ברזל במערב וצבר בהן הון רב. מ 1883 ואילך 
רכש בשיטות של לחץ ופיתוי במדינות דרום־סערב אה״ב 
מניות של מערכת גדולה של מסילות־ברזל, שהקיפה למעלה 
מ 15,000 ק״מ של קווי־רכבת ן אחרי מותו הורחבה רשת זו 
עד ל 25,000 ק״מ, אבל לאחר זמן יצאו מניותיה מידי מש- 
פחת־ג/ 

ג' היה דמות טיפוסית לתקופת ההתפשטות הפרועה של 
התיעוש באה״ב, תקופה מרובת שחיתות ורמאות בעיסקות־ 
כספים ובמנהגי חוטפנות ורומסנות בחיי-הכלכלה. ג׳ צבר 
הון עצום — שנאמד ב 75 י— 100 מיליון דולאר — וכוח כל¬ 
כלי רב בדרכי תרמית ושוד. בני־דורו תיארוהו כאדם חסר־ 
דגש וערום שלא ידע מעצורים והיסוסים! כמעט שלא היו 
לו שום ידידים ושום שאיפות מלבד רדיפת־הבצע. הוא היה 
שנוא על הבריות, ועיסקותיו עוררו את התמרמרות הציבור 
ולא פעם הביאו לידי חקירות מטעם הממשלה. אפיינית לו 
ולתקופתו היא גם איבתו לאגודות־הפועלים ושיטותיו האכ¬ 
זריות בדיכוי שביתות העובדים במפעליו. 

-רזוטז! ; 1871 ,? 1 ?£ / 0 5 ?? 10$1 /€ ,$מ 031 ^, עזס־ז! [) 311 . 0 

, 01111 ?#[ 7111 004 1 ??? 51 #011 [ (ס 4 ? 1#100 )!/' 7 1x111 

ה? 1 /? 1 וה 0 )/ו??ה 01 ה?! 01 -ז% ?? 4 ? 111111 ( 0111 ,גז־ץ^ .ס , 1892 
1 ה?ה 1 ?י 8101 ? 1041011 ? 7/1 ,־•! 3 ^ 1 [ .א 1923 , ו 7 ? 02 ה 1 ??# 
. 1929 , 1860-189 5 !? 5101 4 ? 11 ה 11 ? 1/1 הו 

ש. די. 

ג ל;־|ךנ׳ אוסקר ( 1885 , ברלין — 1952 , ניצה), חוקר־דת 
יהודי־גרמני. תחילה למד רפואה! על יס 1 ד נסיונות 
אישיים פאראפסיכולוגיים פנה לחכמות־הנסתר והקדיש עצמו 
לביסוס פילוסופי ופרשני של השקפותיו. אחרי עליית היטלר 
היגר לצרפת ואח״ב לאה״ב! בסוף ימיו חזר לצרפת. — 
חיבורו הראשון ( 1908 ) היה 0111 , £40515 ■ 81101101 £ת 1 ו£ 10 ( 1 
31130 ל 0 § 111011 ב 2 ("החומש כמערך־מספרים"), שבו ניסה 
להוכיח— בהתאם לדעת המקובלים — שהתורה כולה נארגת 
מן השם המפורש. עיקרי השקפותיו הובעו בספרים: 10 ס 
■ 301 ־ ££081 ■! 36 : 611 :> 111 ם 1111 ז ¥1 \("מציאות העברים", כרך ראשון, 
1925 ! השאר לא הופיע)! 105 > 1 חסרת 1431 (הרמב״ם, 1935 )! ובן 
במאמרים על המיתולוגיה היוונית בירחון }■!סי^י^״ט 14355 
( 1937 ). — ג׳ יצא מן ההנחה, שישנם עמים "מטאפיסיים", 
שמרכזם הביולוגי הוא ה״אלוהים" שלהם, לעומת עמים או 
קיבוצים, שאבד להם כוחם המטאפיסי ואינם אלא קבוצות 
ביולוגיות בלבד. "מציאות־העברים" היא הדוגמה למופת(אף 
כי לא היחידה) לעם מטאפיסי, שבכוח המאגי שבטכס הדתי 
( 8111131 ) שלו הוא מפעיל את הקשר החיוני בינו לבין 
"מרכזו", אלוהיו, ומשכין אותו בעולם. ,מציאותם" של 
העברים האמיתיים היא פעולת החוקים והמשפטים של התורה 
(שיש להבין אותה במשמעות מילולית מדוקדקת ביותר), 
ואילו היהדות המאוחרת — החל מ״דת הנביאים״ — מיוסדת 
על התנוונותם של כוחותיהם המאגיים של העברים ועל אבדן 
המכשירים העיקריים להפעלת מציאות מאגית זו: אוד,ל¬ 
מועד וארון־הברית. כל עם מטאפיסי יש לו אל לאומי, ובין 
האלוהים האלה, שהיתה להם מציאות גמורה, אין אלוהי־ 
ישראל אלא החזק ביותר. במידה שנחלש הכוח הראלי — 


המאגי — של המטאפיסיקה, מתחיל תהליד של הפיכת הטכס, 
בעל הדיוק הפורמאלי המוחש, ל״דת" מופשטת אוניוור־ 
סאלית. תולדות־הדתות יש בהן ירידה ולא עליה. ידידת 
העבריות האמיתית, הפועלת ניסים לא עפ״י מקרה אלא עפ״י 
סדר וטכס קבוע, התחילה עוד בימי דוד ושלמה! והיא הגיעה 
לשפל מדרגתה בדתיות של ספר תהילים. המעבר מעבודת־ 
המקדש לעבודת בית־הכנסת מציין את ירידת הכוח המטא¬ 
פיסי עד לאפיסתו. 

ג׳ קיבל את חמשת חומשי-התורח, ואותם בלבד, כתעודה 
אלוהית על כל פרטיה ואותיותיה, ופירש אותם פירוש מאגי, 
"בלתי־תאולוגי". התגלותו של אלוהים אינה חסד־חינם לבר¬ 
יותיו, אלא צורך לאלוהים עצמו, המבקש "משכן" בעולם. 
בשיטת הרמב״ם ראה ג' את שיא ההתנכרות ליעודה האמיתי 
של ,מציאות־העברים", את הטישסוש והביטול המכוון של 
היסוד הראלי— שהוא הכוח לפעול אותות ומופתים בטבע — 
לטובת להג מוסרי מופשט. לפי שיטה זו פירש ג׳ גם את 
כל פרטי המיתולוגיות האחרות. הוא הטיף לאירגון שרידי 
הכוח המאגי שנשארו פה ושם, כדי למצוא דרד לחידוש 
ההתגלות האלוהית. אח השקפתו המאגית ביסס ג׳ בצורה 
ראציונאליסטית מובהקת וקשר אותה עם פילוסופיה ביולו¬ 
גית מודרנית. מוצא מחשבותיו מן הקבלה בולט, ואף היה 
מוכר לג׳ עצמו, אעפ״י שביקש לקבוע הבדלי־תחום מסויימים 
בין מציאות התורה והקבלה. לציונות כחידוש חילוני של 
עם־ישראל, ללא יסוד מטאפיסי לסי הגדרתו, התייחס ג׳ 
באיבה. 

ג׳ עמד זמן רב בראש קבוצה קטנה של מעריצים ואנשי* 
מחשבה יהודים, שהפיצו את דעותיו בכתב ובעל־סה! החשוב 
בין תלמידיו הפילוסופיים היה אריך אונגר (נפטר ב 1951 
בלונדון). נעשו נסיונות לדון גם בבעיות"פוליטיות וחברו¬ 
תיות אקטואליות במושגי תורתו של ג׳. זסן־מה היתה 
השמת ספריו ומחשבותיו ניכרת גם בחוגי משכילים, סופרים 
וחוקרים לא־יהודים, למשל בפאלאונתולוג א. דקה (.£ 
110 ^ 030 ) ובתומאס מאן! זה האחרון אף צייר את ג׳ ברומאן 
שלו ״דוקטור פאוסטוס״( 1947 ) בדמות "ד״ר חיים בריזאכר". 

יוסף שכטר, ממדע לאסונה, 213 ־ 229 , תשי״גו , 1 ־ 11:18 .£ 

- 1/11 ץ 1 ה ?? 4 1 דו?!< 01 ?? 001 ,. 18 ; 1922 ,_/ 11 '( 1 /ק 10 ? 4 / •״ 0111111 ? 

- 21 וה?) £1 1 ,! 11/10 ( 14 , 11 ?^/ 1 /? 11 ^/? 1#1 ,. 18 ; 1926 , 011101 ?£ ה? 1 /?ו 
. 1927 ,?ו<) 1110 ה? 1 ז 11 (?! 710 ? 01 ,׳{זגק 035 . 11 , 1930 ,/׳מ 

ג. ש. 

נזלךברג(גאלדבערב). בער(לב)( 1800 , תלותה!מחוז 
סובאלקי] — 1883 , פאריס), משכיל וחוקר. כיתום 
מאביו ואמו למד תורה מתוך עוני וסבל ונתפרסם כעילוי, 
והנגיד ר׳ אליהו זילברמן מנישטאט לקחו לחתן. הוא המשיך 
כמה שנים ללמוד בבית חותנו וקרא גם ספרי השכלה! 
אחר־כר שלח ידו במסחר ועסק בהודאה. ב 1830 הוזמן 
לשמש מורה סרטי בבית העשיר והמשפיל גרשון ליטינסק*, 
באחד הכפרים אשר במחוז סובאלקי! כעבור זסן־מה יצאה 
כל משפחת ליטינסקי לשמד. מעשה זה הבאיש את ריחו של 
ג׳ בכל הסביבה, מאחר שנחשד שיש לו חלק בכד. ב 1843 
עזב את ביתו ובא לברלין. שם עשה חיחודי הפולני המשכיל 
רושם בחוגי המשכילים תתוודע לאלכסנדר פון הומבולט, 
שר ההשכלה הפרוסי פון איכהורן, המוסיקאי יעקב מאירבר 
ואחרים, שהתפעלו מרוב ידיעותיו. אבל מקור לפרנסתו לא 
מצא בברלין, שכן לא היתה השכלתו מסודרת. ב 1847 יצא 
ללונדון- ושם ובאוכספורד התפרנס בדוחק רב מהעתקתם 



383 


גולדברג—גולדוני, קדלו 


384 


וםירסומם של כתבי-יד עבריים שבספריותיהן! בינתיים למד 
גם ערבית. ב 1853 נשתקע בפאריס, שבה ישב עם משפחתו 
עד מותו, וגם שם נתפרנס מהעתקות ספרים עבריים וערביים 
שבספריה הלאומית ומפירסומים. ג׳ הדפיס שבעה־עשר ספ¬ 
רים וחוברות ופירסם מאות מאמרים בעיתונות העברית, 
בעיקר בשם "דברי ב״ג" או "גם אלה דברי ב״ג". חיבוריו 
מצטיינים בכל המעלות והחסרונות של אוטודידאקט: שקידה 
וידיעה מרובה יחד עם שפע מליצות וחוסר ריכוז. 

אוצר הספרות, 4 . 7 ט' 542 ־ 551 , 1892 ! ?!ס .׳% 
. 1930 , 71 ,ק מז ^ 4111121111 !? 

ג 1 לךבךג,.יצחק־ליב ולב, אחים, עסקנים ציוניים. 1 ) ד ב 
(בורים) ג , ( 1866 , שאקי — 1922 , תל־אביב}, 

מהנדס כימאי. מ 1898 עד 1915 חי בווילנה. פירסם "מכתבים 
מווילנה" בעיתונים יהודיים בשפות שונות, חוברות ומאמרים 
על אנדה (ע״ע), הקונגרס החמישי, הבאנקים הציוניים, על 
באבק אגרארי בא״י, על שפת־האם של יהודי-רוסיה, מחקר 
סטאטיסטי על מצב היהודים ברוסיה לפי מפקד 1897 , ועוד! 
ערך 5 לוחות "קדימה" שהופיעו ברוסית. ג׳ השתתף בקונגר¬ 
סים ציוניים, בועידת מינסק (ע״ע) בשבת 1902 , בועידת 
הלסינגפורס (ע״ע) ב 1906 ובועידה ציוני־רוסיה בפטרו־ 
גראד ב 1917 , שבה נבחר למרכז ציוני־רוסיה! היה ממייסדי 
קה־היסוד וחבר מערכות "ראזסוויט" ו״העולם". ב 1914 היה 
ג׳ חבר ועדת־הביקורת של המוסדות הציוניים בא״י. במל־ 
חמת־העולם 1 היה פעיל במדיניות הציונית, ותיכן תכניות 
לחברת-ביטוח לאומית והגרלה. ג , עלה לא״י ב 1920 והיה 
ממייסדיו ומנהליו של ביהח״ר ״סיליקאט״ — מראשוני 
המפעלים התעשייתיים בארץ. במאורעות 1921 נפצע ג , 
בראשו! לאחר כמה חדשים מת, כסי הבראה כתוצאה מכך! 
הוא הובא לקבורה ליד קבר־האחים של חללי־־המאורעות. 

2 ) יצחק־ליב ג׳ ( 1860 , שאקי — 1935 , שוויץ), 
סוחר. מ 1878 עד 1914 ישב בווילנה, ובה ייסד את החברות 
"עזרה על־ידי עבודה" ו״הלואה וחסכון" והיה חבר הנהלת 
ספריית שטרשון (ע״ע). ג׳ היה ראש סניף־וילנה של "בני־ 
משה" (ע״ע), מורשה "הוועד האודיסאי" (ע״ע חובבי-ציון), 
וציר-וילנה בקונגרסים הציוניים מאז הראשון. ג׳ איפשר את 
פתיחת הבאנק הקולוניאלי ע״י הלוואה של 30 אלף רובל. 
נדבתו של 200 דונאם בחדרה היתה הרכישה הקרקעית הרא¬ 
שונה של קק״ל. ג' היה ממייסדי החברות "כרמל מזרחי"" 
"גאולה", "אחיאסף" ו״הכשרת הישוב" בא״י. מ 1906 עד 
1911 היה ג׳ חבר מרכז ציוני־רוסיה, ובקשר לפעולתו זו אף 
נאסר לזמן קצר. מ 1919 עד מותו ישב ג׳ בעיקר בתל־אביב 
ויסד בה את העיתון "הארץ". את הקרקעות שרכש בהד־ 
הצופים בירושלים מסר לקק״ל, ואת הפירות הועיד ל״קרן 
יצחק ורחל ג , " לתמיכה במוסדות-תרבות עבריים. ש. דובנוב 
ציין את ג׳ כאחד המעטים ״המדברים מעט ועושים הרבה״.— 
בגו של ג/ בנימין ( 1905 — 1929 ), נרצח במאורעות תרפ״ט 
באברכביר ליד יפו. 

אנונימוס (ש. אייזנשמאדט), י. ל. גולדברג, חייו ופעולותיו, 

תש״ה. 

א. אח. 

גזלךבךנ ׳ לאה (נר 1911 , קובנה), משוררת, מספרת 
ומבקרת עברית. למדה פילוסופיה ושפות שמיות 
באוניברסיטות קובנה, ברלין ובון. עלתה לא״י ב 1935 . נמנתה 
עם חבזרח־הסוסרים "יחדיו", שהוציאה את השבועון "סד 


רים״. שיריה כונסו בקבצים: ״טבעות עשר( 1935 ), "שיבולת 
ירוקת העין״ ( 1940 ), ״מביתי הישן״ ( 1944 ), "על הפריחה" 
( 1948 ). נושאיה של שירח ג/ המושפעת מן השירה האירו¬ 
פית המודרנית, הם דמויות יומיומיות, עצמים קרובים וחוויות 
קטנות, שחן מנודחלקו של כל אדם, אך ג׳ מגלה אותם גילוי 
חדש, סמלי, לאורן של אמיתות גדולות המאירות לה כמשו¬ 
ררת. מקום חשוב בשירת ג׳ תופסות האהבה והתרקמות יחסי 
רוח וגוף בין גבר לאשה. דוק של תוגה ואכזבה פרוש על 
שירת ג׳, אך עם זאת היא חדורה חיוב-החיים והיא מעוררת 
למאבק בכוחות החושד והמוות. ג׳ כותבת גם פרוזה סיפו¬ 
רית! הרומאן שלה ״והוא האור״ ( 1946 ) הוא בעל בימה 
אוטוביוגראפית חזקה. כן פידסמה שירי-ילדים סצוייגים. — 
כמבקרת דנה ג׳ בעיקר בבעיות הקשורות בתיאטרון בכללו, 
ובתיאטרון העברי בפרט, וכן בחזיונות שובים שבתחום הספ¬ 
רות האירופית. — ג , מצטיינת כמתרגמת של יצירוודמופת 
מן הספרות האירופית לעברית, 


גולחני, קךל 1 — 10111 ) 301 > 031-10 — ( 1707 , ויגיציאה — 
1793 , פאריס), גדול מחברי־הקומדיות האיטלקיים. 

ג׳ היה בן רופא. כבד מילדותו היה להוט אחרי התיאטרון 
וחיבר מחזה לחיאטרון־בובות, ובבחרותו הופיע כשחקן על 
בימת-חובבים. הוא למד משפטים בפאדובה ופעל זמן־מה 
כעורדדין(בוויניציאה [ 1734-1731 ] ובפיסה [ 1748-1744 ])! 
מ 1740 עד 1744 שימש קונסול של הרפובליקה של ג׳נובה 
בוויניציאה. מ 1734 ואילך התחיל ג׳ להתקשר בתיאטרון 
התקשרות של ממש. תחילה חיבר כמה מלודראמות חסרות־ 



11 


ערך, אך החל מ 1736 התרכז לגמרי בדראמה הקומית, וכן 
קיבל על עצמו הנהלת שבי תיאטראות בודניציאה! כשחקן 
הופיע רק מעט ובלא הצלחה יתרה. מחזותיו הראשונים 
נמנו עם הסוג של ״הקומדיה דל אדטה״ (* 1011 ) 113 >ש 1 ת 1 זו 00 
ש;ד!^) המסרתית, המעלה טיפוסים' קבועים, מסכות וקוב- 
דסים ומוקלבים ב״אינטריגה״ — ז. א. בסיבוכי־עלילה 

ובעיקרה לא היתה 
אלא מסגרת שמילאו 
אותה השחקנים ב־ 

אימפרוביזאציות של¬ 
הם. אח״כ התחיל ג- 
לחבר קומדיות שבהן 
תפס דיאלוג קבוע 
מקום חשוב, ומ 1748 
ואילך ביצע את ה״ך 
פורמה הגולדוניאנית" 

של התיאטרון האי¬ 
טלקי — את המעבר 
מן הקומדיה דל ארטה 
לקומדיה של ההווי 
ושל האופי, דוגמת 
הקומדיות של מוליד. 

ליצירותיו של ג׳ בסיגנונו החדש יצא שם בכל איטליה ואף 


; .* ; 

4 . 'יו■•'־■ 
־ 0 * 


קארלי גילחני 
(חחדינדנזזועת, 1788 ) 


בחו״ל, אולם בוויניציאה עצמה עוררה התנגדותם של שוחרי 
הקומדיה דל ארטה המסרתית — ובראשם קרא גוצי(ע״ע) — 
פולמוס חריף, שגרם לג׳ ב 1762 לעזוב אתי ויביציאה ולפנות 
לפאריס, שאליה הוזמן — ביזמתו של וולטר — לשמש מנהל 
"הקומדיה האיטלקית". בתפקידו זה זכה'להצלחה רבד" הן 


385 


גדלמ;י, קרלד — גדלדמן, ;חוס 


386 


משום כשרונו התיאטרוני והן משום אפיו הנוח ומזגו העליז. 
לסי דרישת הציבור והשחקנים צריך היה ג׳ לחבר בשביל 
תיאטרון זה דווקא קומדיות דל ארטה, אך באותה שעה היה 
שולח לוויניציאה קומדיות אמיתיות חדשות, וכן חיבר בשביל 
"הקומדיה הצרפתית" קומדיות לפי הטעם הצרפתי בצר¬ 
פתית, שאח״כ נתן להן גם עיבוד איטלקי. הצלחתו העצומה 
ביצירות אלו, שאחדות מהן תורגמו במעט לכל הלשונות 
האירופיות, עשתה אותו לדמות ספרותית עולמית. ג׳ מוגה 
גם כמורה לאיטלקית לנסיכות מבית־המלכות וזכה לפנסיה 
ממלכתית. אולם במהפכה הצרפתית בוטלה פנסיה זו, והסופר 
הישיש, שהיד. כמעט עיוור, מת נשכח בעוני ובמחסור. יום 
אחרי מותו החליט הקיגוונט לחדש לו את הפנסיה, והיא 
שולמה לאלמנתו. גם מקום קבורתו נשכח. 

ג׳ כתב שירים פלאי*חן, "זכרונווד ( 65 ז 01 ב 0 :> 1 < 1 (צרפ¬ 
תית!, 1784/87 ) מעניינים וחשובים להכרת אישיותו ותקו¬ 
פתו, ולא פחות מ 250 מחזות — כ 150 קומדיות וקומדיות דל 
אדטה, רובן באיטלקית, כמה מן הטובות ביותר בניב הודני- 
ציאני, ומיעוטן בצרפתית, השאר טראגדיות, מלודראמות 
וטכסטים לאופרות. רק הקומדיות זכו להערכה של קיימא! 
הן מתחלקות ל 7 סוגים: ( 1 ) קומדיות דל ארטה, שהמצדינות 
שבהן הן 13£110 ם^\ 11 (״המניפה״, 1773 ) 410 0 ז 7110 :מ 115 
001 ז 1 > 3 ק 1110 > (״משרתם של שני אדונים״, 1746 ! הוצגה גם 
בעברית)? ( 2 ) קומדיות רומאנטיות, עפ״ד על רקע אפסוטי 
או מזרחי! ( 3 ) קומדיות היסטוריות ? ( 4 ) קומדיות בעלות 
אופי אישי־אוטוביוגדאפי — מתולדות חייו או לשם הגנה 
על דרכו באמנות—, מהן היצירה הפרוגראמאטית 03110 * 111 
ס 10 במס 0 (״התאטרון הקומי״, 1750 ), שבה הסביר לקהל את 
מהות ה״רפורסה״ שלו! ( 5 ) קומדיות של הווי, למשל 
5 >} 03£ 101 > 0£3 ח 60 1-3 (״בית*הקסה״, 1750 ) 1 ( 6 ) קומדיות 
עממיות בוויניציאנית < ( 7 ) קומדיות של אופי, שהמפורסמות 
והיפות שבהן הן 11013 ) 0311 ^ 1 1,3 (״בעלת־האכסניה״, 1753 ), 
שתורגמו ליותר מ 20 לשונות, ו 1£3133111 ! 810 11 ־ 1 ־ 80111 :^ 1 
(צרפתית) או סס&סמסל סז 0 < 1 ז < 81 11 ("המיטיב הזועם", אי¬ 
טלקית, 1771 ), שהוצגה כ 300 פעם על בימתה הלאומית של 
צרפת ותורגמה אף היא להרבה לשונות, 

גדולתו של ג׳, בעיקר בשלושת הסוגים האחרונים — 
בהצגת חיי ויניציאה וסיגנון-החיים של תקופת הרוקוקו 
ובניתודדהנפש ובתפיסה עליזה ונכונה של המציאות, בהבנה 
אנושית, הומור מעמיק, שיקול מוסרי עם בת-צחוק מפוקחת 
וסלחנית כאחד. 

הוצאות חדישות של כתבי ג׳: 1 ) כל כתביו ב 37 כרכים, 
הוצ׳ עיריית ויניציאה, 1907 — 11943 2 ) כל כתביו ב 12 כר¬ 
כים, הוצ' ג■ אורטולאני, 1935 — 1954 . 

, 12010 * 180 011 11410 ! מס ?ז:!)?:{,' 1 ) 1 ? 0 . 0 . 0 , 836307 . 011 
,. 0 11 ) 100 ! 00 ק 1101111 210 >//ו 0 ה 01 ק 10110 * 00 11 , 01112 . 44 ; 1896 
; 1907 ,. 0 . 0 41 11110 ' 11011 0 0110 001111 , 101301 ) 0 . 0 ; 1905 
- 11.0.0131 ; 1906 , 2014001111111 111 ) 111 0200 ) 81 ,*זזס־ד 00113 . 71 
- 20140 511141 , 4400118113110 . 71 ; 1913 ,. 0 ,ז 10 ץג־ 1 1 ) 1 * 6 

.£ ; 1932 ,. 0 . 0 ! 4 1 ) 101 ) 00 , 01101110 <]^ . 44 ; 1922 , 1110111 
, 01151310111 ; 1935 ,. 5 > . 0 41 10011-140 10110 * 0111 08 , 11110 

0610111 ??) 201401110110 111 {ס 20 ס 111 ) 81 , 416 ) 00 ס ; 1946 ,. 7 > . 0 
. 1946 ,( 1 , 101 ) 01 1 ) 0 * 11 ) 3 ) 11 * 1 ) 0 4 * 

ג׳. 0 . 

נולךסן, אמה ( 1869 ,קובנו— 1940 , טורונטו [קאנאדה]}, 
אנארכיססית יהודית אמריקנית. נולדה במשפחה 
יהודית ליטאית ססרתית. היגרה לניו־יורק בשנת 1886 . שם 


הצטרפה לקבוצה של אנארכיסטים יהודים וגרמנים, אולם 
במהרה עברה לפעולה בקרב דובדי־אנגלית ונחשבה לאחת 
המנהיגות של התנועה חאנאדכיסטית באמריקה. ג׳ לא 
הסתפקה בביקורת כלכלית וסוציאלית של החברה הקיימת 
והרחיבה את פעילותה גם לשטחים של ביקורת ספרותית. 
היא היתה מראשוני התובעים "פיקוח על הלידות", וצידדה 
באמצעים למניעת ההריון מטעמים סוציאליים, תרבותיים 
ואסתטיים. ב 1901 נחשדה כמשתתפת בהתנקשות בחייו של 
נשיא אח״ב מקקינלי, אולם זוכתה מכל אשסה. בימי מלחמת־ 
העולם ז נמנתה על מצדדי הניטראליות של אח״ב. בתחילתה 
של רוסיה הסובייטית הביעה הערצה ואהדה למחמה 
הבולשודסטית ? היא גורשה מאה״ב לרוסיה ועשתה ברוסיה 
הסובייטית כמעט שלוש שנים ( 1919 — 1922 ), נסיונח חזוויו- 
תיה ברוסיה הפכו אותה למתנגדת הדיפה של המשטר הקו¬ 
מוניסטי! היא הכירה אותו כסוחר את ההנחות המוסדיות 
והחברתיות של האנארכיזם. מ 1924 עד סוף ימיה עשתה 
רוב זמנה בלונדון. ספריה העיקריים (באנגלית) הם: "אנאר־ 
כיזם"? "המשמעות הסוציאלית של הדראמה המודרנית"! 
"אכזבה מרוסיה". 

גולךפן, ואמיל — 101300 ) 001 £0111 — ( 1872 , קארלם־ 
באד — 1942 , קימבריג׳), היסטוריון של המשפט, 

אהגולוג ואסרוסקולוג יהודי־אוסטרי. למד משפסים והורה 
1965 — 1938 אתיתולדות המשפט הגרמני באוגיברסיסת־ויגה. 
לאחר כיבושה של אוסטריה ע״י היטלד נאלץ ג , לעזוב את 
הארץ ( 1939 ), מאחר שמתח ביקורת חריפח בפומבי על כת¬ 
ביו של המנהיג הנאציונאלסוציאליסטי אלפרד רוזנברג! 
הוא עבד לקימבריג , באנגליה וחי שם עד סוף ימיו. 

בחולדות-המשפט נמשך ג׳ בעיקר לראשית התפתחותם 
של מושגי־המשפם. במחקריו בתולדות המשפט הגרמני ברא¬ 
שית יה״ב ביקש לגלות קשרים עם מנהגים מאגיים קדומים! 
בזה יצר את הגישה האתנולוגית בחקר המשפט. הוא התעסק 
במשפטי העמים הפרימיטיוויים ואסף עליהם חומל רב, אולם 
לא הספיק לעבדו. ג׳ עסק שנים רבות בבעיה הקשה של 
הלשון האטרוסקית (ע״ע אטרוסקים). — מחקריו בתולדות־ 
המשפט יצאו לאור בקובץ £11 ן 111501 ש(£ זנ! 2 
6 :ו 11011 ן:) 32£5 ז 11 ש££ 1 ) 813318-110 ("מחקרים לתולדות המדינה 
והמשפט הגרמניים", בעריכתו של א. גירקה). חיבוריו באם־ 

רוסקולוגיה הם:- 301 נמז^ס^ס! 7001 :ת 11 ש£ זט 2 3££ ? 8£11 
0 ב 301 זק 5 סש 1$311 > $1 נ 1 ז 01 זש!) ? 6 ^ 31 ־ 0831 ת 8011£ (.חידושים 

לתורת אפיה ההודו־גרמני של ד,לשת האטרוסקית״, 2 כרכים, 
1929 — 1930 )< - 0$ ) 1 ש זש!) זש 1 ש 31 ז 013 21101 ש§ 3 ז 11 ש 8 ש 11 ש 1 י 1 
ש 1 } 30 ?ק 5 0 ש 11 :> 15 .אל ("חידושים נוספים לאפיה של הלשון 
האטרוסקית״, 1936 ). 

■* 70111 ?ט) 16 ? 115011 * 2 * 6 * 615 * 1 *ז?* 31 > 0 ) . 5 ) .£ , 0126 ^ 1 . 14 

.( 1950 ,* 1 ) 11011 

גזלך 5 ן, נחום (נר 1894 , דשנבו, בלורוסיה), עסקן ציוני, 
למד באוניברסיטות של הידלברג, מארבורג וברלין. 

ב 1913 ישב רמה חדשים בא״י וכתב ספד על נסיעתו זו. 
ב 1922 יסד עם י. קלצקיו(ע״ע) בברלין את החברה לההאת 
ספרים "אשכול", שהוציאה בין השאר את האנציקלופדיה 
היהודית ( 3 :! ! 13 ) 0 ( 113 )ש 3 ק 10 שץשת£) (ע״ע אנציקלופדיה, ע׳ 
647 ־ 648 ). ב 1927 נבחר ג׳ כב״ב הראדיקאלים לחבר הועה״פ 
חציתי, ואף לקח חלק בוועדה המדינית, שניהלה מדם עם 



387 


גולדמן, נחום—גולדסמיד 


388 


ממשלת סקדונלד לאחר שנתפרסם הספר הלבן של פאספילד. 
ב 1932 אירגן ג׳ את הוועידה היהודית העולמית הראשונה 
בז׳נווה, ואח״ב היה לנשיא ועד המשלחות היהודיות בפאריס 
במקום ל. מוצקין. ב 1933 נבחר ליו״ר בפועל של הועה״ם 
הציוני. בקונגרסים הציוניים שט 1935 ואילך נבחר בכל פעם 
לאכסקוטיווה הציונית, ומ 1935 עד מלחמת־העולם 11 היה 
ב״כ הסוכנות היהודית ליד חבר־הלאומים בז׳נווד" כשנוסד 
הקונגרס היהודי העולמי הראשון ב 1936 , נעשה ג׳ לראש 
חאכסקוטיווה של מוסד זד״ ב 1941 קבע את מושבו גאה״ב׳ 
וב 1949 נבחר ע״י האכסקוטיווה הציונית ליר׳ד הסקציה 
האמריקנית של הסוכנות היהודית לא״י, באותה שנה נתמנה 
גם לידר בפועל של הקונגרס היהודי העולמי, וב 1953 חזר 
ונבחר לנשיאות הקונגרס. 

ג׳ התבלט במדמ הדיפלומאטי של ההסתדרות הציונית 
העולמית ערב ייסוד המדינה, ונטל חלק פעיל ומכריע בסו״ט 
על שילומים מממשלות גרמניה המערבית ואוסטריה בתור 
ידר *הוועדה לתביעות המריות של היהודים מגרמניה". 

613 ־ 10 ־?, ?)!־ל — > 1 ז 3 ות[> 001 1 ז 03 — ( 1830 , י^סטהלי 
הונגאריה - 1915 , וינה). מוסיקאי 
יהודי אוסטרי. ג׳ היה בגו של חזן בעיירה הונגארית ואחיו 
הצעיר של יוסף גולדמרק (זדע>. עוד בצעירותו נתגלו בו 
כשרונות גדולים למוסיקה! משום כך נשלה לווינה ושם למד 
בקונסרוואטוריון כינור והארמוניה. לאחר כמה שנים של 
הרפתקאות ולימודים מחוץ לווינה, חזר אליה ב 1850 ונשתקע 
בה כקומפוזיטור, מודה למוסיקה ומבקר מוסיקאלי. כשרונו 
הרב בגיוון התזמורת נתגלה תחילה בפתיחה ל״סאקונטאלה" 
( 1665 ). אולם בעיקר יצאו לו מוניטין בשל האופרה הרא־ 
שונה שלו, *מלכת שבא״ ( 1875 ), שבחיבורה עבד שבע 
שנים ושזכתה להצלחה בווינה, על בימות גרמניות רבות 
ואף באמריקה. מלבד זה חיבר ג׳ שני קונצרטים לכינור, 
מוסיקה קאמרית לכלים שונים (חמישיות, רביעיות, שלי־ 
שיות, סויטות וסונאטות), יצירות למקהלה ושירים. — 
זכרונותיו יצאו לאור אחרי מותו (ב 1922 ). 

גזלךטךק, ךאובן — 11 ־ 111131 ) 001 מ 1 ל 1 ו.מ — ( 1872 , ניו־ 
יורק — 1936 , שם), מוסיקאי אמריקני יהודי < בך 
אחיו של קרל גולדמרק (ע״ע). למד באוניברסיטה ובקונסר־ 
וואטוריון בווינה ואח״ב בנידיורק (בין השאר ספי דוורז״ק). 
מ 1892 עד מותו עסק בהודאת מוסיקה ותאיריה מוסיקאלית 
ובהסברה מוסיקאלית בציבור. השפיע השפעה רבה על כמה 
קומפוזיטורים אמריקניים ידועי-שם, ביניהם ג׳ודג , גרשוין 
(ע״ע) ואהרן קופלנד (ע״ע). יצירותיו נוגנו בחייו פעמים 
רבות, בעיקר הרקויים שלו( 1919 ). משאר יצירותיו לתזמורת 
ידועות: ״היאואתה״ ( 31113 ^ 1113 , 1900 ). *שמשון״( 1914 ), 
*ראפסודיה כושית״, ו״קול הערבות״ < 1110 }ס 0311 1110 ־ 
131115 ?). חיבר גם מוסיקה קאמרית (שלישיה לפסנתר, סו־ 
גאטה לכינור, רביעיה לכלי-סיתרים וקטעים קצרים לפסנתר 
ולכיבוד) ושירים ליחיד ולמקהלה. 

גזלדנבן־־נ, אליעזר ( 1846 , רוסיה— 1916 , לתדח), מרא־ 
שוני הסוציאליסטים היהודים ברוסיה. כסטודנט 
בפסרבורג הצטרף לתנועה המהפכנית, נאסר על־ידי השל־ 
טונות, ברח לשוויץ ובשנת 1876 התיישב בלונדון. שם 
שימש זמךמה כמזכיר .המחלקה הסלאווית" ב״ליגה הבינ¬ 


לאומית של סוציאליסטים־רוולוציונרים", יחד עם ליברמן 
(ע״ע) יסד את האירגון היהודי הסוציאליסטי(כנראד* הראשון 
בעולם) בשם "אגודת הסוציאליסטים העברים"! השם העברי 
הוא שמו המקורי של האירגון. בעת שהותו ברומניה נתפס 
ע״י השלטונות המקומיים, שמסרוהו לשלטונות הרוסיים. 
הצליח לברוח שנית מרוסיה והגיע לניו־יורק. אח״כ חזר ללונ¬ 
דון, שם ניהל במשך שנים מרובות הוצאת־ספרים מהפכנית 
ברוסית. זכרונותיו הופיעה לאחר מותו, ברוסית בכתב העת 
המוסקוואי 3 זק 370 ) 1 מ (״גירוש ופרד״) ב 1924 . 

גז;.לנטל ןגאלדענטהאל), יעלב ( 1815 , ברודי [גאלי- 
ציה] — 1868 , דנה), מזרחן וחוקר בחכמת־ישראל. 

למד לשונות שמיות באוניברסיטה של ליפציג. ב 1843 בא 
לקישינב כדי לנהל שם בית-ספר יהודי. ב 1846 עבר לווינה, 
ומ 1849 עד מותו שימש גם פרופסור ללשונות שמיות 
באוניברסיטה. ג׳ כתב כמה חיבורים בפילולוגיה שמית, 
ביניהם ״ספר סססיק לידיעת דיקדוק לשון ערבי״ ( 1857 ), 
אבל חיבוריו העיקריים הם בספרות העברית של יה״ב. הוא 
ההדיר מחור כ״י חיבורים חשובים, כגון: *מאזני צדק" 
המיוחס לאלגזאלי, בתרגומו של אברהם בן חסדאי (ליפציג 
1839 )! "משרת משה", פירוש שיטת הרמב״ם בעניין ההשגחה 
וכר לד׳ קלונימוס המצרי, ליפציג 1845 ! *ביאור אבן רשד 
לספר ההלצה לאריסט(" בתרגומו של טדרוס טדרוסי, ליפציג 
1846 ! "ספר המפתח" לר׳ נסים ב״ר יעקב מקיירואן, וינה 
1847 ! *מקדש מעט״ לר׳ משה די ריאטי, דנה 1851 ! "ביאור 
לספר מורה נבוכים״ לו״ משה נרבוני, דנה 1852 . 

המליץ, 1869 . גליון 4 ! ה. גייסדן, קריח ספר ( 1895-1891 ), 

עמ ׳ 117-115 ! מ! י>,<£ , 1 ווז 51 נ 1 ז 3 ^\ . 8 

. 73-71 .? , 1930 

נ 1 לך? 1 מ'ד (ג> 11 ז 151 > 001 ), משפחה יהודית באנגליה, שרבים 
מבניה היו באנקאים ועסקנים ציבוריים. משפחת 
ג׳ היא ענף של משפחה שמוצאה מפראנקפורט ושעברה 
להולאנד קודם בואה לאנגליה. אהרון ג׳ (מת ב 1781 ), 
מייסדה של המשפחה באנגליה, התיישב בלונדון לפגי 1747 . 
שניים מבניו, בנימין ( 1755 — 1808 ) ואברהם ( 1756 — 
1810 ), התעשרו בעסקי באנקאות ונחשבו בין הבאנקאים 
הראשיים של הסיטי של לונדון. הם התקרבו לחברת האצולה 
האנגלית, אולם יחד עם זה היו יהודים אדוקים, עוסקים 
בצרכי־ציבור ונדבנים. בניהם פרשו מחיי היהדות, ומהם 
שהמירו דתם והיו קצינים גבוהים בצבא הבריטי(אלברט ג/ 
גנראל [ 1794 — 1661 ], וסר פרדריק ג׳ון ג׳ [ 1818 — 1908 ], 
מיג׳ור-ג׳נראל). בדור שאחרי אברהם ובנימין נתפרסם בך 
אחיהם יצחק ל יאוו ג' ( 1778 — 1858 ) — באנקאי עשיר 
ובעל יזמה בהשקעות מסחריות ותעשייתיות, נדבן ועסקן 
מראשי הפעילים במאבק לאמאנציפאציה המדינית של היהו¬ 
דים באנגליה ובתנועה לרפורמה בבית־הכנסת. ב 1841 היה 
לבארונט (תואר־אצולה תורשתי) היהודי הראשון באנגליה, 
וב 1846 קיבל את התואר ברון דה פלמידה בפורטוגאל. בנו 
הבכור, סר פרנסים הנר י ג׳( 1808 — 1878 ), היה הפרקליט 
היהודי הראשון באנגליה, עסקן בקהילה ובמוסדות־הצדקה. 
כתב ופעל למען שוויה היהודים והיה בין החברים היהודיים 
הראשונים של בית־הנבחרים(מאז 1860 ). חברי בית־הנבחרים 
היו גם אחיו פרדריק דויד ג' ובנו סר ג׳וליאן ג , ( 1838 — 
1896 ). אחריהם נחשב לראש־המשפחה אוסמונד ד׳ אבי* 
גדור-ג׳ ( 1877 — 1940 ) —חובב־ציץ ועסקן בחיים האנגלו־ 



389 


נולדסמיד — גולדפדן, אברהם 


390 


יהודיים, נשיאה של האגודה האנגא־יהודית. של חבר־הצידים 
ושל איק״א, ואח״ב מחשובי המנהלים ה״לא־ציוניים" של 
הסוכנות היהודית לא״י. בנו סר הנרי יוסף דאביגדור- 
ג׳ (נולד ב 1909 ) הוא היום נשיא איק״א. — אשתו של סר 
יצחק ליאיז ג׳, איסאבל ( 1788 — 1860 ), ובתם אנה מריאה 
( 1805 — 1889 ), היו מחלוצות התנועה למען השכלה גבוהה 
לנשים באנגליה. ב. ר. 

גזלךסםיד, אדכבךט אךו 1 ךד וילימסזן ( 1846 , פונה 
[הודו] — 1904 , פאריס), קצין ( 1894 קולונל) 

אנגלי, גר־צדק וחובב־ציון. משפחתו היתה ממוצא יהודי 
וקשורה למשפחת ג׳ (ע״ע). הוא נתחנו כנוצרי ונתגייר 
בשנות־הבגרות. לאתר התגיירותו היה פעיל בחיים היהודיים 
באנגליה, בעיקר בתנועת חובבי־ציון, וב 1892 — 1894 ניהל 
את המושבות היהודיות בארגנטינה מיסודו של הבארון 
הירש• בראשית פעילותו של הרצל נמנה עם תומכיו, אולם 
אח״ב נתרחק סדרו הציונות המדינית. סבורים, ששימש דוגמה 
לדמות הגיבור ב״דניאל דירונדה" של ג׳ורג׳ אליוט (ע״ע). 

0£ £10115 :* $3 11 ב זי! ; 1940 / 0 ,ח 5€ > 1 ת£ .מ .? 

; 31 — 1923 , 1 מ ,^ £081211 01 1 ג:> 1 ־ £01 צ 91 11 יי 1 ״ 5 ט( 116 : 

. 1951-2 , 10 , 7 , 6 .ק ,^ר\ 161 ^., X 

נזלדסטית, אוליור — זש-\ 011 — ( 1728 — 

1774 ), סופר אנגלי. ג׳ היה בנו של כומר אנגלי- 
קני כפרי עני, ממשפחה אנגלו-אירית מרובת־ילדים. אחרי 
שנות־לימודים רבות־סבל בבתי־ספר שונים, נתקבל ב 1744 
לאוניברסיטת דבלין 
כתלמיד משוהרר מש־ 
כר־ליסוד ודמי־אוכל 
תמורת התחייבות ל¬ 
עבודה גופנית בשירו¬ 
תים שונים. ג׳ לא 
ניצל את ההזדמנות 
שניתנה לו והזניח 
את לימודיו. אולם 
ב 1749 , אחרי מות 
אביו, קיבל את התו¬ 
אר האוניברסיטאי ה¬ 
ראשון. אח״ב ניסה 
לעבוד במקצועות שו¬ 
נים — בכנסיה, כמו¬ 
רה פרטי וכר—,ולא 
הצליח בהם. את מעב 
כספו ביזם על תענוגות ומשחק-קלפים. בעזרת קרוביו החל 
ללמוד רפואה, תחילה באדינבורו ואחר־כך בלידן, המשיך 
בלימוד עד 1755 , אך עזב את האוניברסיטה בלי לקבל תואר! 
אחר־בך היה נוהג לקרוא לעצמו דוקטור לרפואה, אך אין 
עדות שהיה מוסמך לכך. כמנגן־חליל ערך מסע בשוויץ 
ובאיטליה, שעליו ידוע לנו רק מסיפורי עצמו — שאינם 
מהימנים. ב 1756 חזר לאנגליה ושלח ידו במלאכות שונות: 
כמורה־עוזר, כמתרגם, כמגיה, כמחבר דברי״ביקורת, מאמרים, 
מסות, ספרי־ילדים. בין יצירותיו הספרותיות האלה, שכולן 
הופיעו בעילום־שמו, היו 5 ז*מש״ 011106561 ("המכתבים הסי¬ 
ניים") או 1 > 1 -! ¥0 \ 1116 )ס 0111260 (״אזרח־העולם״) — סא¬ 
טירות על ההווי האנגלי, בצורת מכתבים של פילוסוף סיני. 


ההומור הנהדר של חיבור זה והסיגנון העממי, הקל ומלא־החן, 
של יצירותיו האחרות, רכשו לו הצלתה ספרותית ניכרת. הוא 
נתיידד עם ד״ד ג׳ונסון(ע״ע) ובני הוגו והיה ממייסדי "המו¬ 
עדון" המפורסם. שירו הלימודי 61161 ״;■! 1 6 !רו ו״התייר", 
1764 ) — על אנגלי המסתכל משוויץ על אורח־החיים 
והמוסדות של ארצות שונות — נתקבל בהתלהבות. ב 1766 
הופיע הרומאן נ>[ 3146£16 ^ 0£ ז 63 !ע שור! ("הכומר מריק־ 
פילד"), שעליו בעיקר מושתתת תהילתו הספרותית עד היום! 
הוא נתחבב בגלל התיאורים העדינים, מלאי הרגש וההומור, 
של חיי כומר כפרי ומשפחתו. מיצירותיו התיאטרוניות של 
ג׳ המוצלחת ביותר היא חקומדיה ־ 1161 ( 0004 סז 5 קס 0 ז 5 5116 
(״היא נחבאת אל הכלים כדי לכבוש״), 1773 . חיבוריו 
המדעיים — בהיסטוריה ובמדעי־הטבע — הם פחותי-ערך, 
אך כולם — וגם מסותיו המרובות — מצטיינים בסיגנונם 
המשוכלל. — ג׳ נעשה אישיות ספרותית מפורסמת ובעל 
הכנסה יפה, ואע״פ כן לא יצא מכלל סבל ודחק! גרמו לכך 
פזרנותו ותאוותו למשחק־הקלפים, וכן חיכוכים עם ידידיו 
וחבריו, שבהם נסתבך משום קנאה, התגנדרות ויצר־ההת- 
חרות, אע״פ שבדרך־כלל חיה בעל לב רך ועדין. הוא מת 
בגיל 46 ממחלה, שאת הטיפול בה לא מסר לרופאים, בסמכו 
על הידיעות הרפואיות המדומות שייחם לעצמו. 

,.?> . 0 ,־סז^זס? .[ .כתבייג' 1885/6 , 0166 $ ץג 1 . 611 ,$ז 1 ־ 01 /י\ 

. 0 ,סזסס!!! .? . 1 , 1849 . 0 , 8 ת 1 ״ 1 ח 1£10 ז 1 ו $1 ג/ 8 ו ; 1848 

. 1927 , 14 ןס׳א 1111 ) 0 0., 1910; 14. 1. 5011111, 0. 0., 011x01 

ם. בל. 

נולךפן־ן (ג^דנפודים). א 5 ךהם ( 1840 , סטארוקונסטנטי־ 
נ 1 ב [אוקראינה] — 1908 , ניו-יורק), משורר ומייסד 
התיאטרון היידי. אחרי לימודים בחדר למד מ 1857 עד 1866 
בבית־המדרש לרבנים בז׳יטומיר. באותו זמן התחיל לחבר 
שירי־מליצה בעברית (המליץ, 1862 * קובץ "ציצים ופרחים", 
1865 ) ושירים עממיים בעלי מגסות סשכיליות ביידית 
(״קול מבשר״, 1863 ). בז׳יטומיר, ואח״ב באודסה — שבה 
שימש כמורה — הוציא 2 אספים ביידית ("דאס יודעלע", 
1866 ! ״דיא יודענע״, 1869 ), ובהם שידים, דיאלוגים ומחזהו 
הראשון "דיא מזמע סאסיע", שניכרת בו השפעתה של הקו¬ 
מדיה .סערקעלע" של ש. אטינגר (ע״ע). באודסה ניסה ג׳ 
את מזלו בססחד, ולאחר פשיטת־רגל נאלץ לעזוב את רוסיה 
ב 1875 ועבר ללבוב ואח״כ לצ׳רנוביץ והיה שם עורו־עיתו־ 
נים. ב 1876 נפגש ביאסי עם הזמר העממי ישראל גדודנר, 
ויחד עמו ייסד את להקתו התיאטרונית הראשונה, שחבריה 
באו בעיקר מקרב זמרים במרתפי־יין ומשוררים של חזנים. 
ג׳ חיבר בשביל להקתו מחזות יתד עם מנגינות וביים אותם 
בעצמו. במשך 7 שנים סבבו להקתו של ג* ולהקות אחדות 
שאורגנו ע״י שחקנים שפרשו ממנו, ברחבי רומניה, רוסיה, 
פולין וגאליציה, והתיאטרון היידי מיסודו של ג׳ נעשה עובדה 
קיימת במזרח־אירופה, ושלוחותיו הגיעו אף לגרמניה ואה״ב. 
ב 1883 אסרה הממשלה הרוסית להציג ביידית. ג׳ יצא לנדודים 
לחדל, וב 1887 הגיע לניו-יורק. שם לא הצליח בנסיונותיו 
לחמשיר את פעולתו בתיאטרון היידי ובהוצאת עיתון יידי. 
ונאלץ לחזור לאירופה. זמן קצר המשיך בהנהלת תיאטרון 
בפאריס ובגאליציה, אבל בלי התנופה שהיתה אפיינית לו 
בתקופה הרומנית והרוסית. ב 1903 הזר ג׳ לניו־יורק, וגם 
הפעם לא הצליח להשתלב שם באופן פעיל בחיים של התיא¬ 
טרון היידי, שפותח בינתייח בידי אחרים. 




391 


גולדטדן, אברהם—גולדשטין, קורט 


392 


ג׳ היה מל כשרון אירגוני ודראמאטי. ערכם הספרותי 
של מחזותיו הוא מועט, ואע״פ כן מילאו תפקיד נכבד ביותר 
בהתפתחותו של התיאטרון היידי, והשמתם ניכרת עד ימעו. 
נושאי מחזותיו הם ברובם חומר יהודי עממי׳ שג׳ הלבישו 
צורה של הקומדיה האירופית, בליווי מחולות של וידויל ז 1 ל 
ומוסיקה שמקורה במנגינות עממיות יהודיות ואוקראיניות, 
בתוספת הטפה משכילית על רקע המציאות של זמנו ובהתאם 
לטעמן וכושר־קליטתן של שכבות עממיות רחבות. ג׳ חיבר 
גם שורה של מחזות (.מלודראמות מוסיקליות") על נושאים 
היסטוריים יהודיים. להצלחה הגדולה ביותר זכו: הקומדיות 
.די כישופמאכעריף(.המכשפה״׳ הוצגה ברומניה לפני 1879 ׳ 
הופיעה בדפוס ב 1887 , תורגמה גם לעברית והוצגה בא״י), 
ו״דער פאנאטיק אדער די צוויי קוני לעמל" (הופיעה בדפוס 
ב 1887 ׳ הוצגה לפחות 5 שנים קודם, תורגמה לעברית בשם 
"הקנאי או שני יקטדיקטן")׳ והמלודראמות ההיסטוריות 
"שולמית" (נכתבה והוצגה ב 1880 , נדפסה ב 1886 ׳ תרגום 
עברי נדפס ב 1921 , הוצגה גם בא״י) ו״בר־כוכבא" (המגה 
ב 1882 ). — ג , חיבר למעלה מ 50 מחזות, אולם רק חלק מהם 
נדפס׳ ולא תמיד ע״י המחבר ולא תמיד כפי שיצאו מתחת 
ידו. כתביו של ג׳ לא כונסו עד כה, ורבות מיצירותיו נשארו 
בבתב־יד. — ב 1905 חיבר ג׳ גם מתזה עברי תנ״כי "דוד 
במלחמה", שהוצג ע״י חובבים בנידיורק. 

נאלדםאדען־בוך, נ״י, 1926 (שם ביבליוגראפיה של כתביו 
המודפסים ושל כה״י)! נ. אויסלענדער ואו. פינקעל, א. גאלד־ 
פאדען, מיגסק, 1926 ! ב, גאד?, די געשיכסע פת אידישן 
טעאטעד, ג״י, 1929 ! ארכיוו פאר דער געשיכטע פת יידישן 
טעאסער און דראסע, ווילנע־נ״י, 1930 (שם גם המחזה העברי 
של ג׳)! התדערס יאר גאלדפאדען, ג״י. 1940 ! א. ג" געקלי־ 
בעגע דראסאטישע ווערק, 1940 . 

ת. שט. 

גזלךציהר, יצחק ןה 1 ךה — ־ 0013211161 32 נ 1 § 1 — ( 1850 , 
סקשפהרור — 1921 , בודאסשס), חוקר־אסלאם 
יהודי־הוגגארי, "ממייסדי מדע-האסלאם החדיש. עוד בהיותו 
תלמיד בגימנסיה השתתף בשעורי ארמין ומבדי (ע״ע) 
באוניברסיטה של ב ודא פשט, ואח״ב גמר את לימודיו בברלין 
ובלייפציג. ב 1872 נתמנה מרצה שלא־מדד,מניין באוניבר¬ 
סיטה של בודאפשט. ג׳ זכה אף להשתלמות של חצי־שנה 
במצרים, א״י וסוריה — דבר נדיר מאד בימים ההם. על אף 
כשרונותיו המזהירים לא השיג ג׳ — כיהודי — מינוי אקא־ 
דמי ונאלץ לחפש לו מקור אחר למחייתו, ובמשך 30 שנה 
שימש מזכיר לקהילה הרפורמית של בודאפשט. ב 1876 נבחר 
ג׳ לחבר שלא־מן־המניין של האקאדמיה ההונגארית,ב 1892 — 
לחבר סן-ד,מניין! ב 1894 הוענק לו תואר פרופסור ז אולם רק 
19043 נתמנה פרופסור מן־המניין והשתחרר מעבודתו בקהי¬ 
לה, ב 1907 נתמנה ראש־מהלקה באקאדמיה ההונגארית. 
אחרי מותו של דוד קאופמן ( 1899 ) שימש ג׳ גם פרופסור 
לפילוסופיה של הדת בביודהמדרש לרבנים בבודאפשט. 
חקירותיו בכל שטחי דת-האיסלאם. פרט להלכה המעשית, 
עשו את ג׳ לא רק לאחד מגדולי מחקר־האיסלאם, בי אם גם 
לאהד מגדולי חקר־הדתות בכלל. כהשגו המכריע נחשב 
מחקרו על תולדות התורה-שבעל-סה (חדית) של האסלאם. 
גם חכמי המוסלמים העריצו את ג׳ והיו פונים אליו בשאלו¬ 
תיהם ! הוא הוזמן לשמש פרופסור באוניברסיטת-פואד בקא- 
היד, אולם דחה הזמנה זו. 

ג׳ עסק גם במחקר האמונה הישראלית העתיקה והספרות 
היהודית הפילוסופית שבשפה הערבית! בתילופי-מכתבים 


עם מלומדים יהודים אף השתמש בשפה העברית. ספרייתו 
נרכשה אחרי מותו ע״י האוניברסיטה העברית. — בתקופת 
המו״ם על הקמת הבית הלאומי היהודי בא״י בשנים שאחרי 
מלחמת־העולם ז קיוו רבים, שג׳ ישתמש בטעמדו המיוהד 
בעולם המוסלמי כדי להשכין שלום בץ היהודים והערבים! 
אולם ג׳, שהיה רתוק מכל לאומיות יהודית, לא רצה לפעול 
אפילו בכיוון זה, שהיה רצוי לו מאד. 

חיבוריו העיקריים של ג׳ הם: . 5611 ש 118 ת 613 זע. 2 .■! 8611 
3103 ^ 3 ! ־ 061 ; 1874 , 016111116 ? 5111101115611611 . 3 .ט 3 ' 1 § . 3 
, 11£ ! 131 :) 1 ^ £116 £6561116111116116 56106 .ט 14611636111 . 3 1161 
- 510 1011301016330156116 ^ ; 1884 ,... 23111616611 016 ; 1876 
- 11110 ? 363111561160 206 . £31113031 . ; 1889/90 , 11 , 1 , 3160 
מיוחס לר׳) 31-03£5 1 מ 3 ' 3 במ £11311 ! ; 1896/99 , 11 , 1 , 10816 
, 1910 , 1301 * 3.1 01166 00860 * ¥0616 ; 1907 ,(בחיי ך פקודה 
016 >(תרג׳ עברי: הרצאות על האיסלאם, תשי״א) 1925 2 
. 1920 , 168008 * £063030 ! . 151360 . 3 16111011860 ? 

מחקרים בספרות הערבית של היהודים: * 3613086 ! 
1910 — 1901 ,(£? , 00¥ ס?:־״ 1 , 0360-3631365 [ ; סאמרי- 
ביקורת על מהדורות-טכסטים מספרות זו, כגון "אמונות 
ודעות״ לרס״ג במהדורת לאנדואר, 1880 , .חובות הלבבות* 
לר׳ בחיי במהדורת א. ש. יהודה, 1912 . מכתביו העבריים 
של ג' אל ש. א. פו׳זנאנסקי פורסמו ע״י ש. ד. גויטיין בספר• 
הזכרון לג', בודאפשט, 1948 . .קיצור תולדות הספרות הער¬ 
בית" תורגם הקרואטית לעברית, תשי״ב. 

ס. פלסנר, י. י. ג׳, תולדות־חייז ופעלו הפדעי(ב״הרצאות 
על האיסלאס׳■), תשי״או !* 4 ^קווזן 0 <ו<ו! 8 ,״![*מ . 8 
1927 ,.ס ./ * ״ 6 ״״״ (השלמות בס׳ הזנית זזג״ל)! ש. ד. 
גויטית, פרסופים עבריים של י. י. ג , (קרית־ספר, כ״ג, 251/7 ). 

ם. פ. 

גז לד קומט. ע״ע חזף־הןהב. 

גזלן־שטון, אז יגן — 001351610 20860 — ( 1850 , גליוויץ 
[שלזיה) — 1930 , ברלין), פיסיקו יהודי גרמני. 

ג׳ היה מתלמידיו של הלמהולץ (ע״ע)? מ 1888 עבד כפיסיקן 
במצפד,*הכוכבים של אוניברסיטת ברלין,ס 1898 — במעבדתו 
הפרטית. 

ג' עסק בעיקר בתופעות ההתפרקות החשמלית בגאזים 
קלושים ובספקטרוסקוסיד" ב 1879 פירסם את תגליתו על 
הסחת קרני־הקאחודה בשדה^אלקטח׳סטאטי. תגליתו החשד 
בה ביותר של ג׳ היא זו של.קרני־התעלה״ ( 1886 ) — קרינה 
היוצאת מן האנודה, עוברת דרך קאתו׳דה מנוקבת ב״תעלוח" 
ישרות, מעוררת פלואורסצנציה ומוסחת בשדה אלקטרד 
סטאטי או מאגנטי כגורם חיובי. מתקר קרנים אלו, יחד עם 
מחקר הרדיזאקטיויות (ע״ע) וקרני רנטגן (ע״ע), שימשו 
נקודת-מוצא להכרח מבנה האטום. בין תגליותיו השונות 
של ג׳ בשדה הסםקטרוסקו׳פיה יש לציין את הספקרום 
השני של ההליום. — ברבים פן החוקרים בסוף המאה הקו־ 
דמת תמך גם ג׳ בהשקפה המוטעית, שקרבי־הקאתודה הן 
גלים אלקטרומאגנטיים, שאינם תלויים במציאות גאז בשפו¬ 
פרת. לעומת זה היה הראשון שהביע את ההשערה, שקרני־ 
קאתודה, השופעים מן השמש, הן גורמי הזוהר הצפוני ושהן 
משפיעות על המאגנטיות הארצית ועל זנבות־השביסית 

גזלךעמין, קוו־ט — 001351610 £066 ! — (נו׳ 1878 , קאטו* 
ביץ), נורולוג ופסיכיאטר יהודי־גרמני, תלמידו של 
אז־ימר (ע״ע). ב 1908 נתמנה מרצה לנורולוגיה ולפסיביא־ 
סריה באוניברסיטת קניגסברג. במלתמח־העולם 1 היה רופא 



393 


גולדשטין, קורט—גולדשמיט, ויקמור 


394 


צבאי ומנהל ביח־חולים מיוחד לפצועי־מוח. ב 1922 נתמנה 
פרופסור באוניברסיטת פראנקפורט וב 1930 — באוניברסיטת 
ברלין. עם עלות הנאצים לשלטון ב 1933 סוטר ממשרתו, 
נאסר, ולאתר שיחרורו עזב את גרמניה, שהה תקופה קצרה 
בהולאנד ובשוויץ והיגר לסוף לאה״ב. שם הועמד בראש 
מעבדת־מחקר מיוחדת בבית־החולים מוגטיפלרי בניריורק 
( 1936 — 1940 ), ומ 1940 עד גיל פרישתו ב 1945 היה פרופסור 
בבית־הספר לרפואה בבוטון, ומ 1946 ואילך — פרופסור 
לפסיכולוגיה בקולג׳ העירוני של ניריורק. 

ג׳ הוא חוקר מעמיק ומקורי ובעל היקף רחב. תחילה עסק 
בחקירות נורו־אבאטומיות ובשטח הפסיכיאטרית חקר אח 
בעיית ההאלוצינאציות. תוך עבודתו הרפואית בפצועי־המוה 
קנה לו את יסודי השקפותיו, שבמשך השנים העמיק והרחיב 
אותן לתורה המקיפה של הגישה ה״הוליסטית" (=השלמו- 
תית). ג׳ עירער על הגישה המכאניסטית, שראתה את המוח 
כצירוף של מכאניזמים מבצעי פונקציות מסויימוח, והעמיד 
כנגדה את תפיסת המוח כיחידה אחת שבכל הפונקציות שלה 
משתקפת האישיות כולה. חקירותיו המרובות מהתקופה ההיא 
מקיפות את הבעיות הנוח׳לוגיות החשובות של המיקום 
במוח וגילוייו השונים בתחומי התנועתיות, הטונוס, התחושה, 
הראיה המרכזית והעיוורון הנפשי, דרכי ההסתגלות של 
האורגאניזם לפגיעותיו והתנהגותם של ניזוקי־המוח, וכיו״ב. 
נאמן לגישתו הנורוביולוגית השלמותית עקב אחרי התמו¬ 
רות הפסיכולוגיות החלות באישיותם של פצועי־המוח, ואת 
מימצאיו סיכם בספריו: - 8160 0317560 ^ £15£:116 ס 1101 :>׳ 5 *? 
3110 ? 156866 § 8010 * 3 ק ( 1925 ) ו- 15 מ 4 §ז 0 165 > ג £ 821 ג 1 ^/ 061 
* 11 במ ( 1934 , הופיע גם בתרגום אנגלי), שכבר געשו קלאסי¬ 
קונים של הנוירולוגיה. מנסיונו המגוון והרב בהפדעות-הדיבוד 
מחמת ליקויים מרכזיים נוצרו ספריו: 3316 ד 1 ק^ ־ 01361 
( 1927 ) ו 6 § 112 § 820 0£ 01511168261665 נ>ת 3 £113£6 ת^ 1 

( 1948 ). את השקפותיו הפילוסופיות על המהות הפסיבו-פיסית 
של האדם סיכם בספרו 6 זט! 3 א 8110020 ( 1940 ). מנסיונו 
הפסיכולוגי נתגבש מבחן פסיכולוגי-שימושי, הידוע היום 
בשם מבחן גולדשסיין־שרר. ג׳ זכה לשם בינלאומי החוקר 
מקורי ומחדש וכאישיות אוביוורסאלית ומוסרית מובהקת. 

ל. הל, 

נזלךעטיקר, תאזדור — 00111511165161 ז 0 !> 160 וך - 

( 1821 — 1872 ), מזרחן יהודי גרמני. בולר בקניגם־ 

בדג. למד באוניברסיטות של בון, פאריס וקניגסברג והיה 
מתלמידיו של א. ו. שלגל (ע״ע). ג׳ עזב את גרמניה מטעמים 
פוליטיים ועבר ללונדון, שבה כיהן כפרופסור לסאבסקרט, 
כיועץ הממשלה הבריטית בעניינים הודיים, כנשיא החברה 
הבלשנית, ועוד. שטח פעולתו המדעית של ג׳ היה סאנסקדט, 
דיקדוקה וספרותה. החשוב מבין כתביו הוא מחקר מונוגראפי 
ופירוש לדיקדוק הקלאסי של לשון־הסאנסקרט, ה 15 ׳( 2 ׳( 11 !>\ 3 
לפאנ׳יניס ( 1861 ). הוא תירגם כמה יצירות מספרותה של 
הודו העתיקה, ביהוד מן הספרות הדראמאטית, וכן הוציא 
טכסטים וצילומים של כתבי-יד הודיים עתיקי* דימר לשם 
כך חברה מדעית ( 3061617 061611131 06x1 ). 

גזילךשסיט, אליעזר — : 68601611 * 1 ) 001 * 0322111 — 

( 1871 , פלונגיאן 1 ליטה] — 1950 , לונדון). מלומד 
וחובב־ספר יהודי. למד תורה בישיבת סלובודקה ולשונות 
שמיות באוניברסיטות ברלין ושטראסבורג. מחקריו הרא¬ 


שונים הוקדשו ללשון חבש וספרותה * הוא הוציא אח "ספר 
חנוך״ החבשי בתרגום עברי עם הערות ( 1892 ) ו ־ 110 ( 815 
ב 16 ק 66810 \ 6 111663 ( 1895 ), וכן ההדיר ספרים עבריים עתיקים 
שונים. אולם מפעלו החשוב ביותר הוא תרגום התלמוד 
הבבלי כולו לגרמנית ( 9 ברכים, 1896 — 1936 , יצא יחד עם 
המקור ע״ם מהדורת ויניציאה ד״פ—רס״ג עם שינויי־בוס־ 
חו׳ת), ג , חיבר גם שירים עבריים ("דמעת.ציוך, ברלין 
חרנ״א) ופאר 1 דיה ארמית ("ברייתא למעשי בראשית" לערז- 
לאי בר ברגלאי, עם הקדמה עברית, שטראסבורג חדנ״ד),— 
ג׳ היה חובב ספרים ואספן נלהב. הוא אסף איגקוגבולות 
עבריות ושאר ספרים יקרי-המציאות, ואף חיבר כמה חיבו¬ 
רים על הדפוסים העבריים הקדומים. אספי העברי נמכר 
לאחרונה לספריה הממלכתית בקוסנהאגן. 

גזלךעס״ט, ד<וץ$ה לבית בנם — ־ 1 ) 001 6 ״ 6 ״ת 06 
* 8603 . 68 § , 11 > 56111111 — ( 1825 , קרוטושין [מחוז- 
פוזן] — 1920 , ליפציג), עסקניח־נשים ומחנכת. אשת הרב 
אברהם מאיד גולדשמיט בליפציג. השתתפה בייסוד אגו- 
דודהנשים הגרמנית הכללית״ ( 0611156866 ז 6 מ 61 תז 6 § 11 \ 3 
630601/66610 ?) ב 1865 , אירגנה כתבי־עצומות, בין השאר 
למען הרשות לנשים את הלימוד וההתעסקות במקצועות 
אקאדמיים( 1867 ) 1 אח״כ היתה בין מחברות העצומה לריכס* 
טאג להגנת הילדים שנולדו מחוץ לנישואים. ב 1871 ייסדה 
אח ה״אגודה לחינוך במשפחה ולתח־ות־העם״ ( £116 ¥66610 

081 ׳ 1 !* ¥018 1 ) 1111 §ס 6621680 ס 31111116 ?) בליפציג, ופעלה 

להקמת מוסד הוראה עירוני, שהקיף, לבסוף, גני-ילדים, 
סמינר לגננות ובית-ספר מקצועי למות עם קורסים לפדאגו־ 
גיה. ב 1911 ייסדה בליפציג את בית־הםפר הגבוה לנשים, 
הראשון בגרמניה. — ג׳ פירסמד. כתבים על תנועת־הנשים, 
מהם: ״שאלת הנשים — שאלת תרבות״ ( 6 § 3 ז£ם 3116 ז? 016 
1870 , 6 § 3 ז 11:116£ !.> 1 6106 ), ועל חינוך ברוח הרעיונות של 
פרבל (ע״ע), כגון "מה שלמדתי מסרבל ומה שלימדתי על 
פיו״ ( 1909 , 168616 1 ) 110 166016 60861 ? 00 ׳ 1 168 ¥35 ^). 

,£מ״£^,״ל> 4 מ 6 ), 7 >׳ 9 / ,־ 6311010 , 3 >- £6 מ^ 1 .מ 

מ•"""־/ , 41111166 ; 1922 ,. 0 -א ,)־?״ז? ־ 5166 . 1 ; 1901 

. 1928 , ¥5017/11 

סלדססיט, הךסן — 11 ) 1568031 ) 001 81661613110 ; שמו 
האמיתי: חיים מאיר —( 1802 , פראנקפורם עג״מ — 

1866 , פובטבבלו [צרפת]), אסטרונום וצייר יהודי גרמני. היה 
מתלמידיהם של קורנליוס ושנור פון קארולספלר ה״נצרבים". 
ב 1836 נשתקע בפאריס והציג בסאאנים הפאריסאים תמונות- 
הווי ופורטרטים; ב 1842 — 1846 שהה ברומא. הצלחתו באמ¬ 
נות הספיקה בידו להתמסר בגיל של 45 למקצועו האמיתי, 
לאסטרונומיה. מחלון אולפנו שמעל לבית-קפה פאריסאי היה 
חוזה בשמים במשקפת רגילה, ואע״ס שהשתמש בכלים פרי- 
מיטיוויים ביותר גילה במשך 9 שנים 14 אסטרואידים (ע״ע), 
הצליח לאתר המון כוכבים שמקומם בעדר במפות האסטרו¬ 
נומיות של האקאדמיה הברלינית וביצע תצפיות חשובות 
בשביטים ובפרוטובראבציות של השמש. ארגו (ע״ע) עודד 
אותו בעבודתו, ואקאדמיית-המדעים שבפאריס זיכתה אוחו 
בפרס־האסטרונומיה הגדול. , 

. 879 ! , 338-9 1111/111 ) 0 ) 171071 /^ 411 

נזלךעמיט׳ רקטור — 11 ) 686111 * 1 ) 001 06 * ¥16 — ( 1853 , 

מאיבץ — 1933 , זאלצבורג), קריסטאלוגראף גרמני, 

יהודי מומר. ם 1888 מרצה ומ 1903 פרופסור בהידלברג. 




395 


מלדשמיט, זיקטזד—גולדשמיט, מאייר אהרן 


396 


מדידותיו וחישוביו של צורות הגבישים של אלפי ווסרים 
שונים סיפקו ל ק ריסס לוג רפיה (ע״ע) החדישה את עיקר 
ביסוסה הניסויי. לצדבי מדידותיו המציא גוניומטר (ע״ע) 
משוכלל. מתוד עיסוקו בערכים הכמותיים ויחסי־ד״מספרים 
השולטים במבנה הגבישים הגיע ג' ל״פילוסופיית־טבע" 
הדומה לפיתאגוריזם העתיק: אמונה בהאדמוניה מספרית, 
שהיא עקרון־המבע ושבאה לידי ביטוי בצורות הגבישים, 
ברווחי־טונים במוסיקה, בארכי־גלים של צבעים שונים, 
ברחקי כוכבי־הלבת מן השמש, 

חיבורו העיקרי: 1611 זז 0151311£00 ) 1 ז* * 4113 ( 16 כרכים), 
1913 — 1923 . 

מלך^סיט, ויפטור טזךיץ —• ־ 1 ) 001 2 ) 1001 ^ 10100 ^ 

:ו 1 > 11 ״ 0£ * — ( 1888 , ציריו — 1947 , אוסלו), מינרא־־ 

לוג, קריסטאלוגראף וגאוכימאי יהודי, יליד שוויץ, אביו — 
הכימאי הינריד יעקב ג'—הוזמן ב 1901 כפרופסור לאוניבר* 
סיטת אוסלו, והמשפחה עברה לנורווגיה, ושם קיבל ג׳ הצעיר 
את השכלתו המדעית, שאותה השלים אח״כ באוניברסיטות 
של אירופה המרכזית. ב 1912 נתמנה מרצה וב 1914 — פרו¬ 
פסור לקריסטאלוגראפיה, מינראלוגיה ופטרוגראפיה באוסלו, 
ב 1929 נתמנה פרופסור בגטינגן, אך ב 1935 עזב אח גרמניה 
ההיטלרית וחזר לאוסלו, אחרי כיבוש נורווגיה ע״י הנאצים 
ב 1940 נרדף ג׳ קשה ע״י שלטונות־הכיבוש ונאסר כמה פעמים, 
בדצמבר 1942 הצליחה המחתרת האנטי־נאצית להבריחו 
לשוודיה, ומשם הוטס לאנגליה, שם השתתף במאמץ המל¬ 
חמתי, בעיקר בעבודות הקשורות במחקר האנרגיה האטומית. 
ב 1946 חזר לאוסלו כשהוא חולה אנוש, וסת כעבור שנה. 

ג׳ היה מגדולי המינראלוגים והקריסטאלוגראפים בדור 
האחרת, ויש לראותו כאביה של הגאוכימיה (ע״ע) החדישה. 
כבר בעבודודהדוקטור שלו ב 1911 על תופעות המטאמור־ 
פוזה הצליח לראשונה לבסס את יציבותם של המינראלים 
המטאסורפיים על חוקים פיסיקו־כימיים כלליים, ליצור את 
מושג תחום־היציבות של המינראלים ולפתה את מושג 
הפרצוף (*שסב)} המינראלי, שנעשה מושג מרכזי במחקר 
המינראלוגי־פטרוגראפי. הוא תרם תרומה נוספת לפטרו־ 
גראפיה ע״י יצירת המושג של קירבה משפחתית בין סלעים 
ובהנחת היסוד למיון גנטי של הסלעים המגמתיים. אולם 
חידושיו העיקריים היו בשטח הגאוכימיה. הוא נתן הסבר 
לחלוקת היסודות הכימיים בקרום כדור־הארץ וקבע חוקי* 
חלוקה הנובעים מגורמים הטבועים ביסודות עצמם — מבנה 
הסריג הגבישי, הכפוי עליו בתוקף גודל קטרי-היונים. 
וההחלפות האיזומורפיות (ע״ע) של היסודות. מחקריו הני¬ 
סויים היו בדיקות חמרים שונים בקרני־רנטגן ובדיקת 
היסודות התדירים בשיטות ספקטרו-כימיות! הוא בירר את 
המחזור הטבעי של יסודות־קודטוב שונים והכיר לראשונה 
את חשיבות תופעת ההסוואה של יסודות נדירים ע״י יסודות 
הנפוצים מהם. — ג׳ עסק גם בבעיות המחקר השימושי: 
פיתוח פיגמנטים מינראליים, הסקת אלומיניום פסיליקאטים, 
שימוש בביויטיט כדשן חקלאי ושימוש באוליווין כחומר־גלם 
לעשיית כלים יציבים כלפי השפעות כימיות ותרמיות. 

ספריו העיקריים*. ; 1911 ,...ר> 05 ו 1 נך 1 סתזבן:)רום>! 3 זסס£ 1516 
— 1912 ,. 16 ) 8 5 ,... 1 ו 116 )״ז 5 11150116 ק 0803 זז 6 נן-י 01 *נ 0€010£ 
, £161061116 160 > 6126 * 26 * 6016110012 ^ 1150116 ז 1 ש 060011 ; 1922 

. 1938 — 1923 . £1666 9 
י. ב. 


גו^מיט, לדן ( 1829 , דאנציג — 1897 , דלהלמסההה), 
משפטן גרמני יהודי. ב 1861 — 1870 פרופסור למש¬ 
פטים בהידלברג, ב 1870 — 1875 שופט בביודהסשפט המסחרי 
העליון בליפציג, מ 1875 עד מותו — פרופסור למשפט מס¬ 
חרי (קתדרה שנוסדה לראשונה בשבילו) בברלין. ג׳ קבה 
לו שם כגדול המומחים בתחום המשפט המסחרי, וכן הצטיין 
בתחום המחקר של תולדות־דמשפט והמשפט הבינלאומי. 
יסד כתב־עת מוקדש למחקר המשפט המסחרי (ז£! 110 ש* 2611 
: 1615060111 ) £130 30116 * £6 * 13 > 10 !)). ג׳ היה פעיל בחיים 
הפוליטיים־ציבוריים הגרמניים כעסקן המפלגה הנאציונאל- 
ליבראלית, וב 1875 — 1877 היה חבר הרייכסטאג. הוא השתתף 
גם בחיים הציבוריים היהודיים ופעל במוסדות יהודיים 
בכיוון אסימילאטז׳רי. 

חיבוריו הראשיים: , 16150601115 ) ££30 * 16 ) 11011 ( 11 ) £1311 

,* 1615000111 ) ££30 165 > 11101116 :) 65 § 31 * 0 ;>זג 1£01 ; 1868 - 1864 

. 1891 

נזלךעסיט, מאיר אהלן — 11 ) 11011 ־ 11 ) 301 ) 40011 .ז 161 \ — 
( 1819 — 1897 ), סופר דני. בן סוחר יהודי. בעל 
מזג חי ושכל חריף 1 נצטרף עוד בצעירותו לתנועה הדמו־ 
קראטית. בשבועון הסאטירי ״ 306 * 000 ("שודד־הים", 1840 — 
1846 ) היה שולח תיצי-לעג שנונים ברשויות המלכות, העיריה 
והאוניברסיטה, אולם פרש מעבודתו במערכת השבועון עקב 
ויכוח נוקב שנפל ביבו ובין סרן קירקגור (ע״ע). לאחר 
מסע ארוך בארצות־אירופה יסד את 1 >ן 5 0$ 0$ סא ("צפון 
ודרום"). כ״ע חשוב לביקורת ספרותית, תיאטרונית ומדי¬ 
נית, שכמעט כל המאמרים בו נכתבו בידי ג׳ עצמו * באותו 
כ״ע פירסם גם את הרומאן 105 מ 61 (££ (״ללא בית״, 1853 — 
1857 ), המצייר את התנועות המדיניות והפילוסופיות של 
זמנו ברוח ביקור ר¬ 

ב 1845 פירסם ג׳ את הרומאן 16 ) 0 ( ״£ ("יהודי"! חרג' 
עברי ע״י י. ל. ברוך. תרפ״ו), שבו תיאר את סביבתו ואת 
טראגדייח־חייו של יהודי דני ושבו הועלו היהודים לרא¬ 
שונה על בימת הספרות הרצינית של דניה. אח״ב חיבר 
ג' שורת רומאנים ונובלות, העוסקים רובם ככולם בנושאים 
יהודיים ומתארים מנהגים יהודיים לכל פרטיהם בצירוף מונ¬ 
חים בעברית או ביידית! יש בחם משום טעם ציורי או 
אפס 1 טי, אולם ערכם העיקרי הוא באמת הפסיכולוגית 
שבתיאורים של טיפוסי היהודים השובים, שג׳ הכירם מק¬ 
רוב, — באומגות־הסיפור שלו נעשה ג׳ לאהד הפרוזאיקנים 
המופתיים שבספרות הדנית. אומנות זו מתבטאת אף בספר- 
זכרונותיו 0113160 * £6 § 0 £60 ״ 101 )״ 1 ז 606 ע 1 ,£ ("זכרונות חיי 
ומסקנותיהם״, 1877 ), שרעיונו העיקרי הוא כי כל חיינו 
נקבעים ע״י חוק התגמול ( 15 * 6 וח 6 א): "כל עוון מתנקם עלי 
אדמות", וכל תענוג גורר אחריו שילום בצעד, השקול כנגדו. 
את תורת השיקול העולמי הזאת מצא ג׳, לדעתו, בכתבי 
המצרים, היוונים והיהודים, ובעיניו היתה זו המסקנה העיק¬ 
רית מחייו. 

מבחר סיפוריו היהודיים יצא לאור ביידיש 1924 — 1926 . 

, 154111115 ) 0 ) 80 . 0 ; 857 ! ,־׳* 4 ,) 0 ^* 5 ,ןזזבב^ז-סנא . 5 
, 16 ) 8 . 4 ; 1894 26 'ן/<מ 6 ן/ 7 ,. 14 ; 1880 . 6 מ־מ־דז 77 

* 8110 .( ־ 1892 , 140 ־ 128 ,ד\ , 017 ^) 5 ^ £6 ^ 000 ( 2 

, 867-870 , 1 ןז\ >ק־> 5 מ 6 מי/ 53 ,מסמן 

.ש־זזץא 11 ; 1904 •ת 3 ( 22 ,. 4 >ו/ . 4 . 11 ) 2 .ו״ 6 *// 4 , ; 1897 
. 11 , 13465 ) 8 . 3 > ; 1919 , 71111 .* 1 * 00141 ./ 1 ) 

. 1919 
0 . י. ב. 



397 


גולדשמיט, ריכרד כנדיקט—גולומנג אליחו 


398 


גזלףטסיט, ויכף־ ?גדיקש — 11101 > 6 ס £6 1 >־ £101131 
11 > 15011011 > 001 — (נו׳ 1878 , פראנקפורס), בללוג 
יהודי גרמני. ב 1909 נתמנה פרופסור לזואולוגיה במינכן, 
ב 1914 עבר למכון לביולוגיה ע״ש וילהלם קיסר בברלין, 
ומ 1920 עד 1936 היה מנהל המכון, חוץ מן השנים 1924 — 
1926 , שבהן שימש פרופסור לזואולוגיה באוניברסיטת טוקיו. 
ב 1936 עזב את גרמניה, עבר לאה״ב והיה מאז עד 1948 
פרופסור לזואולוגיה בבארקלי(קאליפורניה). 

עבודתו של ג , בגרמניה וביאפאן היתד. מרוכזת בעיקר 
בבעיות המיניות וקביעת־המין. הוא הוכיה, שבזחלי-פרפרים 
קיימות יחד נטיות זכריות ונקביות, ושההכרעה לצד מינו 
המסויים של הבוגר באה רק בשלב מאוחר יותר של ההת¬ 
פתחות. הוא הראה, כיצד צירופן של נטיות מיניות בעצמות 
שתות ובלתי מותאמות גורם להופעת עירבוב של תכונות 
זכריות ונקביות בבעל־חי אחד — מיניות־ביניים (אינטר־ 
ספסואליות). מחקרים אלה ביססו תאוריה פיסיולוגית של 
הגנים, המייחסת להם את התפקיד של יצירת חמרים "מורפו" 
גנטיים", שהם מווסתים את הקצב ואת הכיוון של תהליכי- 
ההתפתחות. תאוריה זו מקימה גשר בין האסבריולוגיה(ע״ע) 
ובין הגנטיקה (ע״ע) ונעשתה עקרה חשוב בשני מקצועות 
אלה. 

באה״ב פנה ג׳ לבירור המושגים של הגן ושל המוטציה 
(ע״ע). על־סמך מחקריו בזבוב ךרהופילה דחה את תפיסת 
הגן כיחידה נפרדת שאינה תלויה ביתר הגנים שבכרומוסום. 
את הכדומוסום הוא רואה כמולקולת־ענק, המסוגלת להגיב 
כיחידה לכל שינוי באחת הקבוצות הצדדיות שלה, שהן 
הגנים. בין המוטאציות הרבות של הדרהופילה חקר ג׳ את 
המוטאציות המתבטאות בשינויי-יסוד במבנה הזבוב! הוא 
שיער, שמוטאציות מהפכניות מעין אלו הן אחד הגורמים 
המכריעים באוולוציה של קבוצות חדשות. דעותיו אלו של ג , 
משמשות נושא לוויכוחים ערים בגנטיקה החדישה. 

מספריו: , 1556050113£1 ׳> 10£51 ו< 611 ז ¥6 116 > 10 §חג 1 זו! £111111 

- 06 ־ 161 > $1010£16 ץ 11 ? •ט 5/16011301501115 ; 1928 5 , 1911 
6 ךן 1160 ' 1 ' 150116 ^ 51010 ^ 1 )? ; 1920 , 1110£ ז 1 תז 1 ] 65 ( 51 :ז 1 ] $011160 
1116 ; 1938 , 06061105 1031 ; 0 ס 1 סנ 5 ץ 11 ? ; 1927 , 111102 ־ 61 ־ ¥61 ־ 161 > 
1940 , 011111011 ׳>£ 0£ £3515 131 ־ 13161 ^. 

ספרים פופולאריים: , 0£ ט< 1 ־! 6 ש ¥6 ז 6 !> הס״י 6 ז 1 ) £6 016 
, 1$ ־ 5031 .^ 2 ; 1952 ,ץ 111 > 6 ז £16 זן 110 > 5130 ז 16 > 00 ; 1933 3 , 1927 
1926 (עברית: אסקריס, 1942 ). 

א. נ. 

גולזבקץ, גלריאיל איונוביץ/ דמן - ההמק 38 י 1 י 4 < 1 

071081019 ־ 1 158380889 — ( 1660 — 1734 ),מדינאי 
רוסי. מנעוריו היה ממקורביו של פיוטר 1 (ע״ע), שהעריכו 
כמדינאי וכידיד אישי. היא ליווה את פיוטר במסעו הראשון 
לאירופה ( 1697 ) ועבד יחד עמו במספנת סארדאם. ב 1706 
הועמד בראש ניהול ענייני־חוץ. על שדה־הקרב של פולטאווה 
( 1709 ) העניק לו פילטר את התואר "קאנצלר מלכות־רוסיה". 
במלכותם של יקטרינה 1 (ע״ע) והצאר־הינוקא פילטר 11 
(ע״ע) — שג׳ היד. מאפיטרופסיו — היתה לג׳ השפעה רבה 
בשלטון. ב 1730 תמך בהעלאתה של אנה איונובנה (ע״ע) 
על כס־המלוכה ונעשה נשיא מועצח־המיניסטרים הראשונה 
ברוסיה. ג׳ עמד בראש מפלגת הביורלקראטיה "הפטרבור• 
גית", שדגלה באוטוקראטיה, והתנגד למפלגת האריסטוקרא־ 


טיה "המוסקלבית" של משפחות גוליצין (ע״ע) ח־ולגורוקי 
(ע״ע)! הוא הכשיל את התכנית להקמת משטר של מלנארכיה 
מוגבלת ע״י האריססלקראטיה. — ג׳ היד. חצרן ערמומי, שידע 
לשמור על עמדתו בשלטון במשך 4 מלכויות. את עמדתו 
ניצל לטובת עצמו, ונעשה עשיר מופלג, שנתפרסם לגנאי 
בקמצנותו. הוא ניהל את ענייני־חוץ של רוסיה במרץ ובתקי¬ 
פות, אע״פ שהיה מעוט-השכלה ולא ידע שום שסה זרה. 

גולוחזלסקי, פון — $101 זי> 0110 ט 001 ת 0 ׳\ ח 3£6 ז 0 — 

רוזנים, אב ובנו, מדינאים אלסטריים ממלצא פללני. 

1 ) אגנלר פ לן ג׳ ( 1812 — 1875 ), היה שלוש פעמים 
( 1849 — 1866,1859 — 1871,1868 — 1875 ) נציב גאליציה וביצע 
את הפללוניזאציה של המינהל, של השיפוט ושל החינוך 
במדינה. ב 1859 נתמנה מיניסטר לענייני־פנים ועיבד הצעת 
הוקה, המבססת את שלטון הקיסרות על יסלדלת האוטונו¬ 
מיה של המדינות! תכניתו נכשלה משום התנגדות הגרמנים. 

2 ) א גג לד פ לן ג׳ הצעיר ( 1849 — 1921 ), דיפללמאט. 
איש-אמוניו של הקיסר פראנץ ילזף, משנת 1895 ער 1906 
שר־החוץ. במדיניותו השתדל לשמור על שלום עם רוסיה 
ולמנוע התחרות בין שתי המעצמות לגבי ענייני הבאלקאן. 
יחד עם זה התבסס על הברית עם גרמניה ועם איטליה. 
נסיונותיו לייצב יחסי שבנות כנה גם עם סרביה ומונטנגרו 
נתקלו בהתנגדות ההונגארים והביאו להתפטרותו. — הרצל 
מרבה להזכירו ביומניו. 

גואחיבסק', יחף - 5101 ז 1 \ 011 0 ט 001 526£ ־ 1 - ( 1787 — 
1858 ), סיללסלף פולני, יליד גאליציה. ג׳ היה תלמידו 
וחברו של שליגג (ע״ע). ב 1823/24 היה פרופסור באוניבר¬ 
סיטת וילגא, אך נאלץ להתפטר מטעמים פלליטיים וחזר 
לאחוזתו גארבאץ שבגאליציה. מלבד ספרים על שאלות 
פילוסופיות טהורות (בגרמנית ובפולנית) חיבר מחקרים על 
השאלות החברתיות בפולין, על שאלת האיכרים וגם על 
השאלה חיחודית. ב 1841 כתב חוברת (שלא הדפיסה אלא 
ב 1854 בשם בדוי [קלמנס פז׳זוךה]), שבה דחה את רעיון 
שיבת־ציון, אולם הציע לרכז את יהודי־פולין בשטחים 
בלתי-מיושבים של רוסיה ולהקים שם מדינה יהודית 
כחלק בלתי-נפרד של הממלכה הרוסית. 

מספריו : 30£ 15131:1160131110 • 161 > £111586$ ת £1 168 > 0510111 ^ 
160501160 * 165 > 8 ת 111 > £11 116 > (סקירה על השפעת המאתמא* 
טיקה על השכלת האדם), 1816 ! וזת 6 ז 111 ס) 1116 ק 50 ס 1111 ? 
£61360 21101 ¥601131101856 (הפילוסופיה ויחסה אל החיים), 
1822 ; ׳ 5 \ 16 >ץ 2 ץר 0 זס 6£ ז 3 [ 651 ׳*י££ (בעיית תיקון היהודים), 
1854 ; 3 > 161 /י\ 0210 0,16013 !> 3 § 23 2526 ץ//י[ 03 1 > 03 0110331113 

(הירהורים על בעיותיו העליונות של האדם), 1861 . 

נ. ם. גלבר, תכניות של מדינה יהודית (כנסת. ד׳ 304 -**ז 3 ), 
תרצ״ט. - 10 מ>>-׳ 7 > ,££״\ז 6 ג! 0 ./ן 
. 1927 ; 0 .( ,> 5561 ג־נב 4 < . 5 ;״ 1916 . 740 ,׳\ 1 

גול 1 ? 1 ב, אאהי [בן נפתלי], ( 1893 , וולקוביסק [בלו* 
רוסיה] — 1945 , תל-אביב), מבוניה של ה״הגנה" 

(ע״ע) העברית וממעצבי דמותה במחתרת. ג׳ עלה לא״י 
ב 1909 , היד. מגומרי המחזור הראשון של הגימנסיה "הרצליה" 
ב 1913 , ייסד בין חבריו למחזור "הסתדרות מצומצמת" להכ¬ 
שרו׳ בעבודה, לשירות הישוב וההגשמה הציונית, ויצא 
בראשית תרע״ד להכשרה בדגניה. בזמן הקצר שהיה שם 



399 


גילומה אליהו—גולזולח־ד, ג׳ון 


400 


נקשר קשר של קיימא בינו , ובין חלוצי ההתיישבות העובדת, 
וביחיד הושפע ג׳ מדמותו של יוסף טתמפלדור (ע״ע), — 
בעטיו של מות אביו נאלץ ג׳ לשוב לתל-אביב. עם 
פרוץ מלחמת־העולם 1 התנגד להתנדבות צעירים לקצינות 
בצבא התורכי, כי לדעתו הרחיקה פעולה זו מגינים מהארץ 
ללא תועלת לציונות. ג , קיים קשרים עם אנשי .השומר" 
והתנגד לפעולת "נילי" (ע״ע). כשקרבה המערכה לדרום־ 
הארץ, ניצל את קשריו עם הקצינים בני־הארץ בצבא התורכי 
כדי להעביר נשק לידיים עבריות, ושיתף פעולה עם "קבוצת 
הנשארים" בתל־אביב. 

ג , היה מיוזמיה ומפעיליה הראשיים של תנועת ההתנדבות 
לגדודים העבריים (ע״ע) ב 1918 ז הוא נבחר ל״ועד המת¬ 
נדבים" ואח״כ לוועד 
הגדוד, שבו שירת 
בקורפוראל. ג׳ היה 
מראשי ה״מיליטא־ 
ריסטים" בגדוד, ו.א.: 
הוא ראה ערך עצמי 
בחינוך הצבאי ובמש¬ 
מעת, וקיווה שממת* 
נדבי הגדוד תצמח 
מיליציה עברית קבו¬ 
עה להגנת הישוב. 
בימי שירותו בגדוד 
התקרב ג' ביחוד לברל 
כצנלסון (ע״ע) והצ* 
טרף ל״אחדוח העבו¬ 
דה" עם ייסודה. לא¬ 
חר שיחרורו מהגדוד, 
בסוף תד״פ, עבד ג' זמן־מה בקבוצת כנדת < באותה שעד, היה 
חבר "הוועד המתחיל לאירגון ההגנה" ופעיל בעזרה לחל-חי. 

ג׳ הכיר — בניגוד לאנשי ״השומר״ — שההגנה העברית 
בארץ היא עניין להמוני הישוב, ולא רק לקבוצה נבחרת 
של מגינים ולוחמים מקצועיים, ואת הכרתו זו החדיר במנ¬ 
היגות הישוב. מ 1921 היה ג , חבר ב״וועד-ההגנה" של 
הסתדרות העובדים ונעשה נציגה הראשי של תנועת־העבודה 
ועושה־דברה ב״הגנה", במוסדותיה המנהלים ובמפעלים המ¬ 
סונפים לה! מצד שני, היה נושא־דברה של ה״הגנה" בציבור־ 
העובדים ובישוב כולו, ב 1922 יצא לחו״ל לרכישת נשק, 
וביולי של אותה שנה נאסר על-ידי משטרת וינה. עד 1924 
עסק ברכישת נשק ובאירגון הנוער החלוצי באירופה. מ 1931 
היד, אחד משלושת נציגי "השמאל" ב״מפקדה הארצית" 
הפאריטטית של ה״הגנה". למעשה היה ג׳ מעין "שר־בטחוף 
של ה״״מדינה־בדרך". הוא קבע את עקרונות הפעולה ואת 
קווי־היסוד של הביצוע. היתה לו השפעה אישית עמוקה על 
האנשים שעבדו במחיצתו, שמהם יצאו רבים מראשי הפיקוד 
ב״הגנד,". 

את מפעל-זזייו של ג' יש להעריך על רקע המסיבות של 
ההגנה בארץ. בראשית דרכו היה עליו להילחם למען עט* 
ממיויתה של ה״הגנה״ — למען אימון צבאי אנסטנסיווי של 
רבים מול השיטה של אירגון לוחמים שאומנותם בכך. הוא 
שלל פעולה הנעשית על דעת מבצעיה בלבד וראה ב״הגנה" 
את הזרוע המבצעת של העם ושל התנועה הציונית. לפיכך 
הטיל על ההגנה את מרותם של המוסדות הלאומיים, אע״ם 


שהללו לא יכלו לבטא את דעתם בגלוי בשאלות ד,בטחון 
ולדון במפורש בעניינים שהיו בנפשה של האומה ונגעו 
ביסוד קיומו הפיסי של הישוב. מתוך גישה ממלכתית זו 
שלל בחריפות את פעולת "הפודשים", אולם הוא נזהר 
שהמאבק נגד הפרישה לא ייהפך לשנאה עקרה, ולא הרפה 
מחיפוש אחרי השבת האחדות ז ב 1939 — 1940 השתדל — 
יחד עם נג כצנלסון — לבוא לידי הסכם עם ז. ז׳בוטינסקי 
ועם הרוויזיוניסטים בדבד איחוד התנועה הציונית והקמח 
מפקדה אחת להתגוננות. את פעילותו העיקרית ב״הגנה׳י 
נאלץ ג׳ לשלב בפעולות מדיניות בהנהגת תנועת העבודח 
ובמוסדות הישוב והציונות: חוא היה אחד מראשוגיה ורא¬ 
שיה של ״אחדות־חעבודה״ ואח״ב של ספא״י 1 חבר הוועה״ס 
של הסתדרות העובדים! ציר לקונגרסים ציוניים רבים! חבו 
הוועד הלאומי. 

בתקופת המאורעות 1936 — 1939 היד, ג׳ בין יוזמי "פלו־ 
גות-השדה" וביו מקימי הפלמ״ח (ע״ע). למרות שאיפתו 
להגנה פעילה ויזומה ולהענשת הפורעים ביד היהודים, הת¬ 
נגד ג׳, מטעמים מוסריים וטכסיסיים גם יחד, לפגיעות תגמול 
בערבים באשר הם ערבים והיה ממעצבי שיטת "ההבלגה" 
לשם צבירת כוח, נשק ואימון בכל דרך שהיא תמך ג , בכל 
שיתוף עם השלטונות הבריטיים שאיפשר השגת מטרה זו > 
אך מעודו לא שכח את הניגוד המהותי שבין השלטון הזר 
וה״הגנה" שבמחתרת, והתנגד תמיד, גם בימי מלחמת־העו• 
לם 11 , למסירת אינפורמאציה כל־שהיא לבריטים על הכוח 
והציוד של ד,״הגנה״. יחד עם זה היד, ג׳ במלחמת־העולם 11 
ממחייבי הגיוס לחי״ל ומיוזמי יציאת הצנחנים לגולת אירופה 
שבידי הגרמנים, ודאג להכין את ה״הגנה" למאבק העתיד עם 
הערבים, ובאין ברירה — גם עם הבריטים. 

מהפסודונימים של ג׳ בפעולות ה״הגנה״ ידוע הכינוי — 
לאדין > מאמריו ב״קונטרס" (שהיה זמן-מד, עורכו) נחתמו 
על ידו לרוב א. בן־גפתלי. הרבה ממאמריו ונאומיו, והער־ 
כות־זכרונות של חבריו עליו, נאספו בקובץ "חביון עוז" 
(א׳—ב/ תש״י—תשי״ד). 

י. אר. — ח. ה. ב״ש 

נ 1 לןוזןוז',נ־ 1 ן — 01-1117 ^ 0315 0110 [ — ( 1867 — 1933 ), 
סופד אנגלי. ג' היה בן למשפחה אמידה? את 
חינוכו קיבל בהרו ובאוכספורד, למד משפטים, אולם לא 
פעל כעורך-דין'ו הידבר, לסייר בכל חלקי־תבל. הרומאן 
הראשון שלו, 1131-15005 ? 1 >מ 13 ?־ 1 1116 ״ (״צבועי האי״, 1904 ), 
עורר את תשומת-לבם של המבקרים. אך בעיקר יצאו לו 
מוניטין ע״י סידרת הרומאנים 53£3 "׳(*?ס? סית׳ ("הגדת 
בית-פורסיט״, 1906 — 1921 ), הכוללת 5 רומאנים, שהם סיפור 
תולדותיה של משפחה מן המעמד הבינוני-הגבוה במשך שני 
דורות. אח״ב המשיד ג׳ בתיאורו של דור שלישי של הפור־ 
סיטים בסידרה נוספת של 3 רומאנים ץ 1 > 0 וח 00 תז 10 ) 10 ״( ^ 
(״קומדיה של יסיגו״. 1924 — 1928 )? את המחזור משלימה 
שלישיה שלישית של רומאנים, שפורסמו ב 1931 — 1933 . ג׳ 
חיבר גם כמה רומאנים מן ההווי של האצולה וכן סיפורים 
קצרים רבים, שנאספו בקובץ 311 זג 3 -ו 03 (״השיירה״, 1925 ). 
וכן כתב מסות רבות על נושאים ספרותיים וחברתיים. 

ג׳ היה גם דראמאטיקן פורה מאד, ובמד, ממחזותיו זכו 
בשעתם להצלחה רבה בתיאטרון האנגלי. רוב מחזותיו 
(חיבר כ 25 ) הם טראגי-קוסדיות המטפלות בבעיות חברתיות 




401 


גולזוורתי, ג׳ון—נולטון, פרנסים 


402 


ומוסריות — החוק והמשפט לעומת הצדק, הבעיה הסוציא¬ 

לית, משטר בתי־הסוהר וכד׳; הם מצטיינים בסיגבון-הדיבור 

הטבעי של נפשותיהם במיוחד יצויין המחזה 

(״נאמנות״, 1922 ), המעלה את בעיית האנטישמיות החבר¬ 

תית. — ב 1932 הוענק לג׳ פרס־נובל לספרות. 

ברבע הראשון של המאה ה 20 נחשב ג , — בצדם של ג 

שאו וה. ג. ולס — לאחד מגדולי הספרות האנגלית החדישה 

"המתקדמת", הן כאמן ראליסטי והן כמבקר החברה. אולם 

כבר בשנותיו האחרונות, וב¬ 

יותר אחרי מותו, נתמעטה 

ההערכה לדמותו וליצירותיו. 

ערכה של "הגדת בית-פור- 

סיט" הוא בעיקר ברוחב הירי¬ 

עה: היא נותנת תמונה מקיפה 

וכוללת מן ההווי והמנטאליות 
י / 

של השכבה החברתית ששלטה 
באנגליה בסוף התקופה הוויק¬ 
טוריאנית ובתקופת אדוורד 
¥11 (בערך 1880 — 1910 ) בצד 
רת מעגל חייה של משפתה 
שלמה מן השכבה ההיא, חינוכם, התפתחותם, התנהגותם 
וגורלם של בניה, יחסיהם ביניהם לבין עצמם ויחסם ליסוד 
קיומם — הרכוש והעמדה החברתית, והמשברים הנובעים 
ממגעם בעולם זר להם ומהשתלבותם בו, בעיקר כתוצאה 
מיחסי-אהבה. גיבור הסידרה הוא סומם פורסיט, "בעל- 
הנכסים" (השם של הרומאן הראשון—והסוב— שבסידרה), 
איש שלטון היצר הרכושני, האיש שהרכוש והמעמד החברתי 
הפרוך בו הם כוחו והם גם טראגדיית חייו. ג׳ מתייחם אל 
גיבוריו באהדה ובביקורת אירונית. נוהגים היו להשוות את 
"בית־פורסיט" של ג׳ ל״בית-בודנברוק" של תומם מן(ע״ע), 
אולם הביקורת החדשה טוענת, שג , יצר טיפוסים יותר 
משיצר דמויות חיות ושחדירתו הפסיכולוגית ואף ביקר תו 
החברתית הן שטחיות. הקווים האפיינים לג׳ הם מתינות 
ושכל טבעי מפוכח! מבחינה זו — כמבחינת מוצאו — היה 
הוא עצמו קרוב לעולם החברתי שרצה לבקרו. כשהוא מנסה 
לתאר משברים יצריים הוא מתקרב לפעמים למלודראמא־ 
מיות וסנטימנטאליות. הטכניקה שלו היא אימסרסיוניסטית, 
והוא מצליח בעיקר בתיאור דמויות הנשים. הסדרות השניה 
והשלישית מתולדות בית־פורסיט נופלות באיכותן מן הרא¬ 
שונה, מאחד שג׳ היה מרוחק מרוח הנועד שלאחר מלחמת־ 
העולם 1 . — המחזות של ג׳ הם ברובם בעלי מעלות 
תיאטדתיות ומוצלחים בשעה שהם מוצגים על הבימה, אך 
קריאתם אינה מושכת את לב הקורא ביותר. 

מיצירותיו של ג׳ תורגמו לעברית: "ההגדה לבית־פורהיט" 
(ע״י י. ל. ברוך), תר״ץ—תרצ״א 1 "קומדיה של ימינו" (ע״י 
א. לובראני, ע. טוראי, י. אורלנד), תש״ו! הרומאן "הפרח 
האפל" (ע״י שאול קנדלר), תש״ט* אחדים מן הסיפורים 
הקצרים. 

סס 1 ^ £11 ״ 1 .זגי ; 1916 ,. 0 ./ , 11 ) 1 מו 3 -־ץגא . 8 

- 17011 > !(! 1 , 1831:101 .זו.א ; 1934 ,. 0 .{, 01118 •א ; 1933 
- 071711 417 1104 !! 41011 ! 017 , 511101112 .זוו ; 1935 ,.ס ./ { 0 
1104 27 '? 1 ) . 0 ,/ ,־ 11011 ? .ס ; 1936 , 0:1 ./ .) 771 ! 4 ! 170 411 ( 171 

.( 1945 ,־ 1 * 21 

פ. בל. 


נולט, נ׳ון — * 021 01111 ! — ( 1779 — 1839 ), סופר סקוטי. 

ג׳ היה הרפתקן שחי חיים סוערים. הוא עבר את 
אירופה כסוכן של פירמות מסחריות אנגליות, ובשירותן ניסה 
לפרח את ההסגר הימי של נאפוליון. בנסיעותיו נפגש ג׳ 
עם בירון (ע״ע) ובילה זמן-מה בחברתו. אח״כ עמד בראש 
מפעל התיישבותי בקאנאדה וסלל דרכים ביערותיה. למרות 
הצלחתו בקאגאדה חי כל ימיו בדחקות. פעולתו הספרותית 
היתה עשירה מאד: כתב שירה, דראמות, נובלות, רומאנים, 
שרובם נשכחו היום. טובים ביותר הם הרומאנים על החיים 
הכפריים בסקוטלנד, ביחוד 211511 ? 0£ 13 בממ\ 1 1116 

( 1821 ), הדומים ליצירותיו של וולטר סקוט. 

. 1920 , 0311 0 ( 101 , 001:8011 .א .א ; 1833 ,ץ<{ק 0274 ! 11011 ו 4 

גולטון, פךנסים — 021100 2005 ־!? — ( 1822 , ברמיג• 
גם — 1911 ,הסלמיר [ 16 * 25100 ^], דרום־אנגליה), 
חוקר־טבע אנגלי רב־צדדי, מחלוצי המטאורולוגיה, הגנטיקה 
האנושית והאוגניקה. מצד אמו היה י ג׳ נכדו של ארסמוס 
דרוין(ע״ע), וצ׳רלז דרוין(ע״ע)ד,יה בן־דודו. בגיל 16 החל 
ג׳, לפי רצון אביו, בלימוד הרפואה המעשית בבית־החולים, 
אך כעבור זמן־מד, פנה למאתמאטיקח; לימודיו במקצוע זד, 
בקימבריג׳ נסתיימו ב 1843 ללא הצטיינות אקאדמית. אחרי 
מות אביו ב 1844 , משנעשה ג׳ הצעיר בעל אמצעים ופטור 
מדאגה חמדית, הקדיש עצמו לחיי חוקר תפשי, ובמשך יותר 
מיודל-שנים הפנה את התעניינותו ומרצו לשמחי-מדע שובים 
בזה אחר זה, והצליח לתרום תרומות חשובות לרבים מהם. 
ב 1909 ניתן לו חואר־אבירות. 

ג' ערך פסעי־סיור בספרד, בסודאן ובאפריקה הדרומית- 
מערבית 1 החשוב בעיהם היה מסעו למיפוי האיזורים הבלתי- 
ידועים בסביבות האגם בגאמי. בשדה המטאורולוגיה 
(ע״ע) גילה ג׳ את האנטיציקלון (ע״ע) ויזם את שירות־ 
המודיעין המטאורולוגי הבינלאומי. מחקריו האנתרופולוגיים 
בשבטים אפריקניים הגיעו אותו לפתח שימוודמדידה 
מדוייקות מתוך שאיפה להשתית את האנתרופולוגיה הפיסית 
(ע״ע) על יסודות כמותיים, וכך נעשה אחד מאבות ה ביו¬ 
ה ט ר י ה (ע״ע). זכותו הגדולה בביולוגיה היא הטעמת הים 1 ד 
המאתמאטי והשיטה הסטאטיסטית במחקר. בין השאר חישב 
את הנוסחה המאפשרת לקבוע קיום של קשר (קורלאציה, 
רגרסיה) בין שני ערכים משתנים. בנטיונו לקבוע את הקור¬ 
לאציה בין סימנים אנתרופומטריים של הורים וצאצאיהם 
נעשה ג׳ חלוץ המחקר של הגנטיקה האנושית. הוא הציע 
את בדיקת התאומים הזהים, שהם שווים במובן התורשתי, 
כאמצעי להבחין בין השפעות הסביבה והשפעות התורשה — 
רעיון פורה מאד בגנטיקה החדישה (ע״ע גנטיקה! תורשה). 

עניינו בגנטיקה של האדם ודבקותו ברעיון האוולוציה 
עוררו בג׳ את השאיפה לתכנן את שיפורו הביולוגי של הגזע 
האנושי ע״י הכוונת התפתחותו בכיוון הרצוי. הוא טבע את 
השם א וגבייה (ע״ע) לתכניות ולפעולות בכיוון זה. ג׳ 
לא חש בסתירה שבין הליבראליזם והראציונאליזם שלו ובין 
חזונו של מדינה אוטופית, שבח ידון ביודדין של מלומדים 
על כשרונותיהם הגופניים והרוחניים של בחורים ובחורות 
וישקול את הערך החברתי שלהם ושל צאצאיהם לעתיד־ 
לבוא, ולפיכך יהיה מוסמך לפסוק על זכות-זיווגם ועל מספד 
הילדים שהם רשאים להוליד. 

ג' תרם כמה המצאות למדע השימושי, כגון: שימה למיון 



נ׳וז 1 ו? 1 וור 1 זי 



403 


נולטון, פרנסים —ג׳וליז (פי&י די #ימרו דה ג׳נזצי) דדמנז 


404 



ג׳וליו רוכזיונו: לוג׳זז על #וסח־דמוו נסאנ&ובו* 


מביעות־דאצבעות, שהיא מקובלת עד היום בקרימינולוגיה* 
צפירה לקביעה מדוייקת של הגבול העליון בכושר־השמיעה 
של האדם ושל בעלי־חיים. רעיונותיו המקוריים בפיסיולוגיה 
ובפסיכולוגיה של החושים ברובם לא נתקבלו במדע. — מעד 
בונו של ג׳ נוסדה באוניברסיטת־לובדון מעבדה מיוחדת. 
שהיתה המכון הראשון לחקר התורשה באדת 

מחיבוריו: , 103 ־ £1 ^ 11 ) 8011 1031 ק 0 ש 7 מ! זמ 10 ק^ 1 11 ^ 
-ם 00 7 ז 1113 > 6 ־ 161 ? ; 1863 , 111€3 ק 3 ז§ 0 שס> 646£ ; 1889 3 , 1853 
- 13 י 1 ; 1883 , 11111£$ ;) 3 ? 1311111211 0 זת 1 16$ ז 1 ג 1 ףם 1 ; 1869 , 1115 
1899 , 1131100 ־ 11£1 ת 1 31 ז 1 ה. 

. 1914-1922 ,. 15 •¥ 2 ,.ס { 0 ) 11 * 1 ) 711 , 15011 *£? .£ 

א. ג. 

ג׳זלי, 3 ׳זן — ץ 101 0110 ( — ( 1857 — 1933 , דבליו). מינרא' 
לוג וגאולוג אירי, פרופסור באוניברסיטת דבלין. 

ג , התמחה במחקר התופעות הראדיואקטיוויות ומקומן 
בתהליכים הגאולוגיים. הוא היה הראשון שניסה להסביר 
את המחזורים הטקטוגיים של כדור־הארץ במחזורים חרמיים 
שמחמת יצירה ושיחרור קצבי של חום ראדיוגגי בסגים בדור־ 
הארץ. הוא הסביר ראשון את ההילות הפלאויכרואיות שבתוך 
גבישי־ביאוטיט סביב לגרעיני־זירקון כתוצאה של פעולת 
חלקיקי־", ועל תופעה זו ביסס שיטה כמותית של הגדרת 
גיל־הסלעים. — ג׳ המציא שורה של שיטות מדעיות חדשות, 
הוא שיכלל את שיטת הגדרתם המדוייקת של עקבות אורא־ 
נידם ותורידם בסלעים, המציא את המלסומטר לשם קביעת 
נקודת־ההתכה של מינראלים, סוג חדש של פוטומטר ואת 
קאלורימטר־האדים. 


ג׳^יז < 6 י*י ך ?יטרז לה ;׳מצי) רזלגו-ס!!!!© 

80013110 ( 013111111221 ' 40 0 ־) 1£1 ? 111 1 קק 1 ?) — 

( 1499 !!], רומא — 1546 , מאנסובה), צייר וארדיכל איטלקי 
ג׳ היה תלמידו המובהק ועוזרו הקרוב ביותר של רפאל 
(ע״ע), ואחרי מותו של רפאל השלים ג׳ כמה מן הציורים 
והבניינים שהחל בהם מורו. ב 1524 הוזמן ע״י הדוכס של 
מאנטובה לעירו, ובה נתאזרח ונשא אשד, ובה חי ופעל עד 
מותו כאמן־החצר וכמפקח על בגייני־העיר. 

ג׳ עזר לרפאל בכל פעולותיו החשובות. בין השאר יש 
לו חלק בציורי־הפךסקו ובציורי־התקרה בטסאגצות ובל 1 ׳ג׳ות 
שבוואטיקאן, בהשלמתן של כמה תמונות שהוזמנו אצל 
רפאל, וכן בעבודות הבניין בכנסיית סאן פיטר(. ג׳ עצמו 
בנה ארמונות דווילו׳ת ברומא וקישט אותם בציורים מן 
המיתולוגיה העתיקה. במאנטובה בנה ג׳ את "ארמון הטה" 
( 6 ־ 4011 313220 ?) בשביל הדוכס, עם גגו הגדול ועם שפע 
הציורים המקשטים את קירותיו ותקרותיו, רובם אף הם על 
נושאים מן המיתולוגיה ומיעוטם תמונות מחיי דוד המלך * 
מפעלו החשוב ביותר שם הוא הציור הגדול של מפלת הגי־ 
גאנמים, המכסה את הקירות והתקרה באחד ההררית בכנסיות 
שבהן פעל כאדריכל אף יצר מספר של חמונות־שמן על 
נושאים דתיים. ג׳ יצר גם מצבות־קברים, תראורות לחגיגות 
וגובלגים. 

ג׳ זרה לתהילה דכה בשעתו* שיקספיר מזכירו (אגדת־ 
חורף. ע, 2 ) ומפליג בשבחו כאמן החיקוי של הטבע. אולם 
מן הרנסאנס עד ימינו חלה המעטה בהערכת יצירתו. ג׳ לא 
היה אמן־יוצר כרפאל רבו* בסיגנונו האישי מושווה לאמנות 
הרנסאנס הקלאסי גון חדש, המקרב אותו למניריזם. דמויו־ 

־ ע 







405 


ג׳וליו(פיפי די ייטדו דח ג־נוצי) רומכז—ג׳ולימי, ג׳זבני 


406 


תיו עולות במקצת על מידות-הטבע, צבעיו פעמים אכזריים 
ופעמים חיוורים, אי־שקט ורגישות עצבנית שולטים בקו׳ם־ 
פוזיציות שלו, ואפילו בבנייניו מורגשת מתיחות, המתאימה 
יותר לדנסאנס המאוחר מאשר לרנסאנס בפיסגתו. בדרו* 
כלל כבר מסתמנת בג׳ ראשית המעבר מן הרנסאנס לבארוק. 

- 0 ) 1 1115 ![ . 81 ;* 1842 , וקק !? . 0 41 10 !ע . 41x0 .ס . 0 

, 85550500 . 8 ; 1901 ,. 22 . 0 ,■ 1 ץנ 1 זז 11 ״ס . 14 , 1900 , 7011111 
. 1 932 , 71011707100 ))) ) 111 ) 0 11 / 1 £ // 71 ? 11011071 

0 . ש. 

ג 1 לי 1 ר (-! 3110 ^ 0 ), לפנים — מדינת־מאהאראג׳ה, היום — 
מחוז במדינח־הברית מאדהיה־בהאראט בהודו 
(ע״ע). השטח 67/100 קמ״ר! 4.1 מיליון תושבים ( 1941 ). 
דובה של ג׳ פישור בין הנהרות צ׳מבל ובסוד.,יובלי הג׳ומנה! 
הדרום — רמה (עד לגובה של 500 מ׳). הצפון הוא בעל 
אקלים יבשתי, חם מאד בקיץ וקר בחורף! בדרום האקלים 
ממוזג. המישור מאוכלס בצפיפות! הקלאותו — המבוססת 
על מערכת־השקאה מפותחת — מפיקה כותנה, חיטה, תירס, 
שמנים צמחיים, אופיום. הרמה היא מיוערת. ג׳ עשירה 
במכרוודברזל! תיעוטה מתקדם במהירות (עפרוודברזל. 
טכסטיל), 

ג׳ היתה ביה״ב תחום שלטונם של נסיכים דאג׳פוטיים. 
בשנת 1730 הקים בה המנהיג המאראטהי דאנוג׳י סינדהיה 
שלמון, שהיה אחד מן התקיפים בצפון־הודו במחצית השניה 
של המאה ה 18 . שושלת־סיגדהיה שלטה בג׳ עד 1948 . ברא¬ 
שית הסאה ה 19 לחמה ג׳ במסגרת הברית המאראטהית נגד 
הבריטים, אולם ב 1844 הועמדה תחת חסות השלטון הבריטי. 
המאהאראג׳ה של ג׳ היד, מוכר כאחד החשובים מביו הנסיכים 
האוטונומיים בהודו. עם הקמת הודו העצמאית בוטלה ג׳ 
כנסיכות! המאהאראג׳ה נעשה ראש המינהל של מחוז מאדהיה־ 
בהאראט, 



גיוא 5 ייד יס*ודה 


העיר גואליור, או לאשקאר, בנדה לרגלי צוק- 
סלע, שבו סערות ששימשו מקומותיפולחן ומקדשים, ובהן 
שרידים אמנותיים חשובים. ראש הצוק עטור מבצר אדיר, 
ובו ארמונות מפוארים של הנסיכים. העיר החדשה היא 
כרו תעשייני המתפתח במהירות! 242,000 אלף תושבים 
( 1951 ). 

40411071 ) ,־ 8011-14311531 ; 1895 ,.ש 0174 14£70 , 0015 . 14 . 14 

. 8 . 81 ; 1933 ; 0 , 1-31 1306 ? ; 1926 ,.ש /ס 0 ?ו/ 4 < $01 , 22 00 
. 1936 ,. 0 / 0 ^ 1107141700 , 03545 

ם. 

נ ׳ 1 ליטי, ג'(בגי — 11 ) 31011 ) ות 1 ז 3 ׳\ 0 ו 0 — ( 1842 — 1928 ), 
מדינאי איטלקי. בעודו ילד נתייתם מאביו! את 
חינוכו קיבל בטורינו, בבית אחי־אמו. למד משפטים, וב 1862 
נתמנה פקיד במשרד-המשפטים! שם, ובסשרדי-ממשלה אח¬ 
רים׳ רכש לעצמו בקיאות במנגנון של הממשלה, ובעיקר 
בענייני כלכלה, וכשנבחר לציר-הפארלאמנט ( 1882 ) התבלט 
מיד בשל מומחיותו בבעיות אלו. ב 1886 נתמנה שר־האוצר 
וחידש רבות בהנהלת המשק המדי¬ 
ני. ג׳ היה ליבראלי ובעל השקפות 
פרוגרסידיוח מבחינה סוציאלית, 
אולם רחוק מכל עקרוניות אידי¬ 
אולוגית ! את מדיניותו כיוון לפי 
הצרכים והאפשרויות המתחלפים, 
ובביצועה לא גמל כמנהיג תקיף 
אלא כסכסיסן פארלאמנטאדי זריז. 
הקווים העיקריים של תכניתו היו: 
הבראת המשק הממשלתי ע״י קי- 
מוצים! חיזוק המשטר הפארלאמג- 
טארי ע״י גיבוש המפלגות והבלטת 
חשיבות תפקידה של האופוזיציה! 
ההמונים העובדים ושיתופם בחיים המדיניים ע״י הנהגת 
זכות*בחירות כללית! ניטראליות מוחלטת במדיניות־החוץ. 

ג׳ נבחר לראשונה כראש־ממשלה ב 1892 , או כבד ב 1893 
נאלץ להתפטר בשל שערוריה כספית גדולה, שבה היו 
מעורבים רבים מצירי-הפארלאמנט ומאנשי הממשלה עצמה 
ושנוצלה מבחינה פוליטית ע״י הימין, ובעיקר ע״י פרנצ׳סקו 
קריספי(ע״ע), יריבו הגדול של ג׳. ס 1893 עד 1901 נשאר 
ג׳ באופוזיציה, עד שחזר לממשלה כ׳טר־הפנים ( 1901 ). 
ס 1903 עד 1914 היד* בהפסקות קצרות, ראש־ממשלד, והצליח 
להגשים חלק גדול של תכניתו! לשם החזקה בשלטון במס¬ 
גרת הסבך המפלגתי של הפארלאמנטאריזם האיטלקי של 
השנים ההן השתמש ג' לא מעט בשוחד ובקורופציה פוליטית, 
וכן הואשמה ממשלתו בשימוש באסצעי-לחץ כלפי המוני 
הבוחרים במחוזות נידחים, ביחוד בדרום, אולם ג׳ נתן תנופה 
חזקה להתפתחות הכלכלית, החברתית והמדינית של איט¬ 
ליה: הגשים רפורמות סוציאליות חשובות (קופודתגסוליו, 
בימוח-חיים לכל העובדים, דירוג פרופורציונאלי של המיסים, 
החרמת ההון הבלתי־סורה), הבריא את כלכלת־חמדינד״ייצב 
את הלירה האיטלקית והצליח לרכוש לאיטליה אהדה 
בעולם! כך קיבל את הסכמת שני גושי־המעצמות ("הברית 
המשולשת" ו״ההספמה") לתכנית כיבוש לוב ע״י האיטלקים 
( 1911 — 1912 )! ב 1912 נתקבל ע״י הפארלאמנט אף החוק של 
זכות ההצבעה הכללית. ב 1914 נפלה ממשלתו של ג׳ מחמת 
איחוד הימין והשמאל הקיצוני נגדו! הממשלה הימנית־ 
הלאומנית שבאה אחריו הכניסה את איטליה למלחמה נגד 


-׳:■#ני 




נ׳. נ׳ו?יםי 

העלאת רמת־חייהם של 



407 


ג׳ולימי, ג׳ובני—גדליצין 


408 


אוסטריה וגרמניה, בניגוד לתכניתו של ב׳ לשמור על זעים* 
ראליות ולהשיג בדרכי-שלום את השיפורים הטריטוריאליים 
בגבולות הצפוניים־מזרחיים (ע״ע אירדנטיות). אחרי המל¬ 
חמה הוחזר ג׳ בן ה 78 לשלטון בפעם האחרונה ב 1920/21 , 
כשראו בו מפלגות המרכז את האישיות היחידה המסוגלת 
להוציא את בית-הנבחרים מן האנדרלמוסיה (שנשתלמה בו 
משום העדר רוב יציב) ולמנוע מהפכה ומלחמת־אזרתים 
במדינה, ג׳ הצליח לשתף בממשלתו הקואליציונית מנהיגים 
חשובים של מפלגות־המרכז השונות, אולם על אף מאמציו 
ולמרות הנהגת כמה תיקונים סוציאליים ותחוקתיים חשובים 
לא השיג את תמיכתם של הסוציאליסטים, שציפו להגיע 
לשלטת בדרך המהפכה. התסיסה המהפכנית גברה והלכה, 
והפועלים תפסו את בתי־החרושת. על*ידי נקישת שיסה של 
אי־התערבות מנע ג׳ שפיכות־דמים והצליח להחזיר את פדר־ 
העבודה במפעלי־ד,תעשיה על כנו על־ידי פירסום חוק שהיה 
בו כדי מתן זכויות שיתוף בהנהלת בתי־החרזשת לפועלים• 
מצד שני נמנע ג׳ גם מלנהוג תקיפות כלפי הפאשיסטים, 
שהחלו בשנים אלו בהשתוללותם, וקיווה לרסנם ע״י קירובם 
לחיים הפארלאמנטארייסז אולם בכד נכשל לחלוטין. במדי* 
ניוודהחוץ שאף ג׳ להסכם של פשרה עם יוגוסלאודה על-ידי 
ויתור על פיומה וכל החוף הדאלמאטי, אולם מדיניות זו 
עוררה תגובת־נגד נמרצת של החוגים הלאומניים והפאשיס- 
טים באיטליה (ע״ע פיומה). מתוך מגמה להגיע לידי שיתוף־ 
פעולה עם האגף המתון שבמפלגה הסוציאליסטית, הכריז ג׳ 
ב 1921 על בחירות חדשות. אולם תקוותו להשגת רוב לא 
נתגשמה, והוא נאלץ להתפטר. בסופו של דבר הכשיר 
במדיניותו לא מעט את הקרקע לנצחונו של הפאשיזם. אולם 
לאחר רצח מטאוטי ב 1924 , וכן בנאומו האחרון ב 1928 , 
הביע ג' הישיש את התנגדותו לשיטותיהם ולמשטרם של 
הפאשיסטים. 

- 47141840 ק £7174 01140711 ,. 111 ; 1944 , 514010714 , 1 )£ו 0101 . 0 
י **> 0 . 8 ; 1953-54 , 471401401471 ? 01140711 ,. 1 ) 1 ; 1952 , 1471 
- 41 ) 1 , ש 1011 ח 5310 . 7 \ ;* 1875-191 1939 141 > 1141111 '[> 510714 
184 9 > $04114 01111041 ? 784 : 10£ \ 514 ) 8 ) 11% 0€74€5 ! 17 ? 0 141% 
; 1949 , 11411411% $11 4 . 0 , 08618110 א ; 1945 , £70 01011111411 
■א; 1950 , 074104 קו 4011140 114114 '£ 14 110174 [ 11 , 1 ) 78113586 
, 781661 .א ; 1950 ,! 5101101111 10 0/1014011 א ! 7017 [ 11417 , 16 ) 086 
. 1951 , 010111711410 %1 4 , 0 

י. ב. ם. 

מלילמז ( 0 מ 011£11616 ), שמם של שני מלכים מן השושלת 
הנוי מאני ת בסיציליה. 

1 ) ג׳ 1 .הרע״ ( 1120 — 1166 ), סלך ב 1154 אחרי אביו 
רוג׳רו ח. הוא חיזק את מלכותו ע״י משחק פוליטי זריז 
וערמומי בין הכוחות המדיניים העויינים — ביזאנטיון של 
הקומנניכנ האימפריה הגרמנית של פרידריך בארבארוסה, 
האפיפיורות, הערים החפשיות והנסיכים הפאודאליים של 
יבשת־איטליה —, דיכא מרידות וניצח בכמה מלחמות. אע״ס 
שבימיו הפסידה סיציליה את כיבושיה באפריקה, הטילו 
הנחיתות והפלישות של הצי הסיצילי בחופי הבאלקאן והמז¬ 
רח הקרוב אימה על ביזאנטיון. ג׳ כרת ברית עם האפיפיור 
אדריאנום 1¥ , שאישר לג׳ את כל הזכרות שניתנו לאביו* 
תמורת זאת נעשתה מלכות הנורמאנים עוזרתה של הפולי¬ 
טיקה האפיפיורית נגד סרידריך בארבארוסה. — ככל פלכי 
הנורמאנים גילה ג׳ יחס טוב ליהודים, והקהילות בסיציליה 
וביבשת נהנו מחסותו, תמכו בו ושמרו לו אמונים בשעת 
המרידות. 


2 ) ג׳ 11 .הטוב״ ( 1153 — 1189 ), בנו של ( 1 ), הוכתר 
למלך ב 1166 אחרי מות אביו. תחילה היה נתון להלכה לאפי- 
טרופסותה של אמו, ובפועל — לזו של הנסיכים הנורמאנים. 
ב 1170 הצליח בעזרת יועצי אביו לקחת בידיו את רסן 
השלטה ולהחזיר לממלכתו במדיניות־פנים את תוקף השל¬ 
טון של המלך ובמדיניות־חוץ את הכיוון של תמיכה באפיפיו־ 
רות במאבקה עם הקיסרות. אולם ב 1184 , כשפרצה מלחמה 
ביבו ובין ביזאנטיון, כרת ג׳ ברית־שלום עם פרידריך פאר- 
בארוסה והשיא את דודתו קוסטאנצה ליורשו של פרידריך, 
טי שעתיד היה להיות הקיסר היגריד וע. כתוצאה מנישואים 
אלה עברה מלכות הבורמאבים אחרי מותו של ג׳ — שהיה 
חשוך בנים — לבית הוהנשטאיפן (ע״ע). ג׳ לחם בהצלחה 
בביזאנטיון ובשלישים המוסלמים באיזור זדם־התיבון. מלכד 
תו נחשבת כתקוסחדהזוהר של הממלכה הגורמאנית, אולם 
את עיקר הצלחתו יש לייחס לא לו אלא לכשרון המדיני 
והצבאי של יועציו. 

40 00711141114 100110411011 14 14 511110174 , 1 ) 10 ) 1 ) 011213 .? 

• 171471110 114114 ' 71411 4874 % 011 , 6111 ־ 6101 ? ; 1907 , 11 , 114114 

18 ;' 1929 ,. 1 . 0 11 74800 11 , 381158 ־ 511 . 8 . 0 ; 1915 , 11014 

, 7111811 . 8 • 1 ; 1930 , 0 . 11 10110 $141114 14114 510714 , 1,1111118 
. 1951 . 5111114774111114 41 % 110711141111 £41 

י. ב ם. 

מלילם! מפזרו ( 31-0 * 6 ? 0 מ 11 ש 11 § 1 ) 0 ), מורה־ריקוד 

יהודי בתקופת חרנסאנם באיטליה במאה ה 15 * 

שמו העברי היד" אולי, בנים?. ג׳ היה תלמידו של דומניקו 
מפיאצ׳נצה, מייסד אסבולת־הריקוד החדשה בחצר הדוכסים 
של סרארה. ג׳ עסק בהוראה בפירנצה, וייתכן שהיה קשור 
לחצר בית־מדיצ׳י! כנראה המיר אח״ב אח דתו. בני־דורו 
חיללוהו על"כשרובו הריקודי והמוסיקאלי. הוא הוזמן לשמש 
מורה לאיזאבלה ד׳אסטה בפרארה ולאשת יורש-העצר במל¬ 
כות נאפולי. ב 1463 היבר את.מסכת אמגות־הריקוד", הנמ¬ 
נית עם היצירות החשובות ביותר שנכתבו על נושא זה 
בתקופה ההיא. היא כוללת בין השאר גם ריקוד מחיבוריו 
של יהודי אחר (.יוסף היהודי״ [ 60 ) £13 6 קק:>*ג 011 ]). 

£40411141144 184 / 0 5141147 047141718 441118 [ ■ 1 , 7 ) 1 ) 01 ) £101 .ס 

784 , 4101161 ) ; 1939 ,( 329-372 ,)? 1 ־ 30111 ) 11 );! 1 מ 0 ־ 5 ג 11 ) 1 רז?) 

. 1943 , 117-131 , 111 , 514014411 04044 £4711411 

נזלילמוס $צזר, ע״ע ;יזם מצזר. 

גזליצץ (!!!לגומזנסת), סשפחת־נסיכים רוסית, שהתייחסה 
על גדמין (ע״ע), הנטיך־הגדול של ליטה 1 העמידה 
במאות ה 17 — 19 במשך דורות מדינאים, מצביאים ואנשי-רוח 
ברוסיה. 

מבניה: 1 ) ואסילי ואסיליויץ׳ ג׳ ( 1643 — 1714 ), מאהבה 
של העוצרת סופיה (ע״ע) ושליטה-בפועל של רוסיה בימי 
שלטונה ( 1682 — 1689 ), חיזק את עמדת רוסיה כלפי פולניה, 
אך נכשל במסעי-מלחמה נגד הטאטארים הקריסיים. במדי- 
ניות־הסבים היה ג׳ אחד המשכילים המערביים הראשונים 
ברוסיה לפני פיוטר 1 ושאף לקרב את רוסיה לתרבות 
אירופה, ביחוד לזו של צרפת, אוסטריה ואיטליה הקאתוליות, 
בדרך של תיקונים איטיים. נפילת סופיה גררה גם את 
נפילתו, פיוטר הדיחו מעמדתו, שלל ממנו את תאריו ורכושו 
והגלהו למחוז צפוני נידח, ושם נשאר עד מותו, ואילו האירו־ 
פאיזאציה של רוסיה בוצעה על־ידי פיוטר בדרך מהפכנית 
מתוך חיקוי המשטר והמוסדות של הארצות הגרמניות־ 
הפרוטסטאנטיות. 



409 


גוליצין—גולנץ 


410 


2 ) בורים אלכסןויץ׳ ג , ( 1713-1654 ), מעוזריו של פיוטר! 
אירגן את הפלתה' של סופיה ואת השלטת פיוטר. בשעת 
סיורו של פיוטר במערב ( 1697/8 ) היה ג׳ אחד מן השלישיה, 
שלידיה הופקדו ענייני רוסיה. הורחק מן השלטון ב 1705 
אחרי שנכשל בניהול איזח־ הוולגה התחתית והתיכונה, שבו 
פרצה מרידה. גם ג׳ היה בעל השכלה אירופית ודמות טיפו¬ 
סית לתקופת־המעבר הפיוטרית. מבחינות רבות הקדים את 
תקופתו, אך יחד עם זה נתן בכוס עינו, וכתחום הנהלתו 
שלטו שוחד ושחיתות. בשנה האחרונה לחייו היה ג׳ לנזיר. 

3 ) דמיטרי מיכאילוביץ' ג׳ ( 1665 — 1737 ), היה אחרי 
מותז של פיוטד 1 ראש המפלגה "המוסקוואית", ששאפה 
לבטל את המשטר האוטוקראטי־ביורוקראטי שהנהיג פיוטר 
ולהקים ברוסיה שלטון אדיסטוקראטי שיגביל את סמכות 
הצאר, לפי דוגמת שוודיה ואנגליה. בימי מלכותם של יקאט־ 
רינה 1 ופיוטר 11 היה קיים מעין שיווי־משקל בין שאיפותיו 
של ג , ובין המגמה המנוגדת של המפלגה ה״פטרבורגית". 
לפי יזמתו של ג׳ בבחרה ב 1730 אנה איונ 1 בנה (ע״ע) לקיס¬ 
רית רוסיה, אך היא ומקורביה גרמו למפלתו של ג , . ב 1736 
נאסר, נידון למיתה, חונן ומת בסוהר. הוא עצמו ציי? את 
המשמעות הגורלית של כשלון מגמותיו: "המשתה היה מוכן, 
אבל האורחים לא היו ראויים לו... אני קרבן המולדת! 
המכריחים אותי עכשיו לבכות סופם שיבכו יותר ממני". 

4 ) מיכאיל מיכאילוביץ ג׳ ( 1675 — 1730 ), אחיו של ( 3 ), 
מטובי המצביאים של פי 1 טר. הצטיין במלחמה בשוודים 
( 1700 — 1721 ). הוכתר בתואר גנראל-פלדמארשאל. הורחק 
מן החצר אחרי העלאת אנה איוואנובנה לשלטון, 

5 ) אלכסנדר ניקולאיויץ׳ ג׳ ( 1773 — 1844 ), ידידו האישי 
של אלכסנדר 1 (ע״ע),' שמסר לידיו מ 1805 עד 1824 אח 
הפיקוח על ענייני הרוח ברוסיה: תחילה כממונה על הסיגו׳ד 
של הכנסיה ואח״כ כמיניסטר להשכלה. בצעירותו היה ג׳ 
וולטריאגי וליבראלי. אח״כ בתפס — כאדוניו — להלד־רוח 
דתי־מיסטי. הוא געשה נשיא "החברה ד,ביבלית הרוסית" 
ושאף להעמיד את לימוד הביבליה באוניברסיטות במקום 
לימוד המדעים. יחד עם זה היה נדבן ודאג לאסירים. רכש לו 
חסידים, שהחזיקוהו קדוש ועושה־פלאות. ב 1824 הודח מתפקי¬ 
דיו בלחץ השמרנים החילוניים עם ארקצ׳״ב (ע״ע) בראשם. 

6 ) דימיטרי־אוגוסטין ג׳( 1748 — 1840 ), איש־דת קאתולי. 
אביו היה ציר־רוסיה בפאריס וידיד וולטר והאנציקלוס־ 
דיסטים. אמו היתה רוזנת פרוסית (מבית פון שמטאו), שנת¬ 
פסה לקאתוליות, ובהשפעתה עבר גם ג' הצעיר לקאתוליות 
ב 1778 ! אז קיבל את השם אוגוססין. ב 1792 היגר לאמריקה, 
למד בסמינאריון קאתולי ונעשה כומר. בשם מוסווה פעל 
להפצת הקאתוליות באמריקה ובאירופה. 

7 ) בורים בוריסוביץ׳ ג׳ ( 1862 — 1916 ), גאופיסיקן, 
מיסמולוג ומטאורולוג. פרופסור לפיסיקה באוניברסיטה ביוד־ 
ייב וחבר האקאדמיה למדעים בפטרבורג. המציא סיסמוגראף 
משוכלל, שנעשה מכשיר חשוב לחקירת רעידות-האדמה 
ברוסיה וגם בחו״ל. 

א. אח. 

ג 1 לנךךים (לאט׳ של יה״ב £01131:011$ , צרם׳ 

סטח־נטים־נודדים במאות ד, 12 — 14 באירופה המער¬ 
בית הנוצרית. מקורו של השם אינו ידוע. ביה״ב היו שקישרו 
אותו עם £013 (לאט׳ לוע) ופירשו את מובנו כ״זללן", או 
גזרו אותו מ״גלית" המקראי. במדע המודרני מציינים בשם 
ג׳ את ה 8 :> 1 מ 3£4 * 1 :>״ 16 נ> של יה״ב — הכמרים הנודדים, 


אנשי הכנסיה ובית־הספר אשר גדדו ממקום למקום, כי לא 
מצאו להם מקום קבוע בחברה! מכאן נבעה גישתם השלילית 
אל סדרי־החברה, ביקרתם החריפה על הכנסיה, שאיפתם 
לחופש, יחסם החפשי לענייני אהבה וכו׳. התלמידים והכמרים 
הנודדים לא היו אלא חלק ממעמד חברתי שלם של אינטלי¬ 
גנציה ניידת. האינטליגנציה של יה״ב היתה מרוכזת כולה 
בכנסיה ובאוניברסיסות, מוסדות שהיו בינלאומיים מעצם 
טבעם, משום השפה הלאטינית ותכני־התרבות שהיו משות¬ 
פים לכל העולם הנוצרי המערבי. לפיכך היו התלמידים, 
המלומדים ואנשי הכגסיה — במידה שלא השתייכו לכמורה 
הגבוהה שממעמד־האצילים — עוברים בקלות ממקום למ¬ 
קום, מארץ לארץ, ובדרר־כלל לא היו מובטחים מבחינה 
כלכלית ולא מושרשים מבחינה חברתית. 

מן השכבה הזאת צמחה השירה הלאטיגית הלירית החולד 
בית של יה״ב, שלא חוברה לפי מתכונת השירה העתיקה, 
אלא בריתמוס של הברות מודגשות ובחריזה. ב״שירת־ 
ה גולי א ר די ם" יש מסימניה של שירה מודרנית מבחי¬ 
נת הנסיון לבטא באופן בלתי-אמצעי את רגשות המשוררים 
ותגובותיהם על הקורה בעולמם. השירה הגוליארדית מת¬ 
חלקת לסוגים ספרותיים שונים: שירים אישיים, המספרים 
על תלאות המחבר ועל חייו הקשים — המפורסם בהם הוא 
הווידוי של הארכיפואטה (ע״ע)! שירי-הזדמנות, הפונים 
לאנשים בעלי השפעה בבקשת־עזרה! שירים סאטיריים 
שמתקיפים את קילקול מידות־העולם, וביחוד את קילקול 
הכנסיה וחצר־ד,אפיפיורים. לשירים אלה נודעת חשיבות 
גדולה מבחינה היסטורית כהכנה לביקורת הכנסיה הקאתו- 
לית בתקופת הרפורמאציה. מחברי השירים הסאטיריים ידעו 
גם ללעוג למצבם החברתי שלהם, לחיי חבורות הסטודנטים 
הנודדים הנמצאים מחוץ לחוק ולחברה. הספרות הסאטירית 
של הג׳ משתמשת הרבה בצורת הפארודיה של טכסטים 
נשגבים ומקודשים, ואינה נרתעת אפילו מפארודיות של 
המיסה ושל האוואנגליוגים (בדומה ל״תפילות של פורים" 
או "מסכתות של סורים" של היהודים). מקום חשוב תוססים 
בשירת־הג׳ שירי־היין ושירים על משחקי־הקוביות. רבים 
הם שירי־החשק הלאטיניים, מהם עוסקים באהבה שעיקרה 
חושניות ומהם מעלים את רגשי־האהבה לדרגת פולחן (אלה 
לפעמים הושפעו משירי הכנסיה לכבוד מרים אם ישו). 
יש שירי-ג׳ על האהבה בנימה סאטירית, אך יש בשירת־ג׳ 
גם שירי־אהבה שמבחינת כנות הרגש, תיאורי־הטבע ושלמות 
הצורה הן יצירות ליריות מובחרות. הסטילחאציה והטיפי- 
זאציה האסייניות ליה״ב גורמות שבשירת חג׳ קיימות צורות 
קבועות, כגון ה:>[[:״ 51011 גק ("שיר־הרועה), שבו מסופר על 
פגישת הבחור עם בחורה כפרית או רועה. סוג ספרותי זה 
מצד גם בשירת יה״ב שבלשונות־העמים — ביחוד בשירת 
הטרובאדורים —, וקשה להכריע מי קדם בטיפול בסוג ספ¬ 
רותי זה. מסתבר, שקיימים היו קשרים הדדיים בין הליריקה 
הלאטינית ובין זו שבלשונות המדוברות, 

,(ז\ , 1$ ו 1010£ .ז 11 ג; 60 א) ־׳מ 2 ,ת* 2 ]ת*ז? .א .! 

; 1934 ,(. ¥015 2 ) !(! 1 ) 0 ? ((! 1011 ■(! 0111 ) 5 ,ץנ 1 גא .£ • 1 .? ; 1920 

וטי) ' 1954 ,!! 110111 ) 5 ) 7/1 , 8£1611 בזו\ 136100 

ביבליוגראפיה שם). 

ד. ס. 

גול^ץ ( 02 ך 31 [ 001 ), משפחה יהודית של מלומדים וסופרים 
באנגליה. אבי המשפחה, שמואל מרכוס ג׳ 
( 1820 — 1900 ), יליד פולין, הגיע משם דרך גרמניה לאנגליה 
ב 1854 והיה חזן בביכ״ב בלונדון, מצאצאיו: 



411 


גולנץ — נולן* 


412 


1 ) ך, ך מ ן ג׳ ( 1852 , ברמן — 1930 , לונדון), בן שמואל 
מרכוס ג ; , רב בלונדון ופרופסור לעברית באוניברסיטה. 
פירסם חיבורים בבלשנות עברית, ספרות יה״ב ובנושאים 
קרובים. — 2 ) ישראל ג׳ ( 1864 , לונדון — 1930 , שם), 
אחי ( 1 ), פרופסור לאנגלית, הוקר הספרות האנגלית והאג- 
גלו־סאכסית, מגדולי המומחים לשיקספיר בדורו. ג׳ אירגן 
את.האקאדמיה הבריטית״ והיד, מזכירה מ 1902 עד מותו, — 
שגי האחים נתבבדו בתארי אבירות. 

3 ) וי קט ו ר ג׳ (נר 1893 ), בךאח של ( 1 ) ו( 2 ), מו״ל 
וסופר. תחילה היה ג , סוציאליסט קיצוני! ב 1927 יסד הוצאת¬ 
ם פרים וב 1932 — מזעדון־קוראים, שהיו זמן־מה מרכזי 
הסברה ותעמולה של האגף השמאלי של תנועת־העבודזז 
ושל גרורי הקומוניזם. אולם כשנתברר לג׳ האופי העריץ 
של המשטר הסובייטי, התרחק סן הסהפכנות ופנה לפעילות 
הומאניטארית (אירגון עזרה לפליטים ולנרדפים ובר). 
מבחינה רעיונית נתפס ג' לדתיות־מוסריות נצרנית, שלמם־ 
גרתה הוא משתדל להכניס אף את היהדות. בתקופת המאבק 
הציוני המדיני אחרי סלחמת־העולם 11 להם ג׳ בציבוריות 
הבריטית נגד המדיניות של בווין ובעד פתיחת שערי א״י 
לפליטים היהודים, אולם הוסיף להסתייג מן היהדות המסר־ 
תית ומן הציונות. כנגד זה הוא תובע "כיהודי וכחסיד 
העקרונות הנוצריים" יחם של סלחנות כלפי האומה הגרמנית 
לשם החזרתה למוטב. 

. 1943 , 123-125 , ח 1101 -< 8 / 0 11111 ) , 0 ) £1x111 .ק 

מלסטרנד, אלור — ז*י 11 * — ( 1862 — 

1930 ), אופתאלמולוג שוודי! 1894 — 1913 פרופסור 
לאושתלמו׳לוגיה באופסאלה (שוודיה), אחר־כך פרופסור 
לאופטיקה פיסיולוגית ופיסיקאלית בשטוקהולם. עבודת־חייו 
היתה המחקר הגאומטרי־דיפרנציאלי של חוקי התאחדות 
קרני־האור וחוקי ההצטיידות האופטית שלהן. כמאתמאמיקן 
גאוני וכפיסיקן ניסויי כאחד, הצליח ג׳ להתגבר על הקשיים 
העצומים שבחישוב התנאים המסובבים של הז־יופטריקה 
בעין־האדם, כגון בשעת ההכוונה, וביחוד בשעת תנועות 
גלגל־העין, והעמיד אח הדיופטריקה על יסודות חדשים 
לגמרי. עבודתו זו היא מעין השלמה, להלכה ולמעשה, של 
תורתו היסודית של הלמהולץ (ע״ע) על ההצטיידות האופ¬ 
טית בעין. בשנת 1911 קיבל ג׳ את פרס־נובל לפיסיולוגיה 
ורפואה. — ג׳ המציא גם כלים אופטיים מדוייקים מרובים, 
בגון האופתאלמוסקופ הדו-עיני ומנורת־הסדק להארד. בביר 
מיקרוסקופית של העין. 

גזלף ( £01£ , מסקוסית £נז 0 § ־־ סכה), משחק־כדור על-פני 
מגרש פתוח ורחב־ידיים. 

לסי כללי־המשחק יש לחבוט במקלות על כדור-גומי 
ולהדוף אותו במספר מינימאלי של מכות במסלול מוסכם עד 
לתון־ גומה באדמה, שמקומה מסומן בדגל. מידות הכדור, 
המקלות וד,ג'מה, וכן טיבו וגדלו של מגרש־המשחק, נקבעים 
על־פי כללים מוסכמים. קוטר הכדור 4 — 4.1 ם״מ, משקלו 
45 — 46 ג׳ו הוא עשוי גומי קשה ומצופה גוטאפרצ׳ה. קוטר 
הגומה 10.7 ס״ם, עמקה 10 מ״מ. המקלות עשויים ידית 
ארוכה הנושאת בקצה כף, שגדלה וצורתה קובעים את בחירת 
המקל לפי תנאי המשחק מתוך מערכת של מקלות שונים. 
מקל בעל ידית־עץ אין משקלו עולה על 400 ג/ וארבו 



?ולוע ח;ו 0 ות נזזנסת ככרור־נוג^ 


100 — 110 0 ״מ! מקל בעל ידיח־ברזל משקלו כ 500 ג׳ וארכו 
80 — 100 ס״מ. 

מסלול הכדור מורכב משלושה חלקים: מקום היציאה 
(ה"* 15 ״ ) — שטח-דשא מיושר של 15 — 25 מ״ר, שממנו 
מעיפים אח הכדור בחבטות חזקות למרחק של 200 — 220 ם׳ 
לתוך ״דרך־המשחק״ ("ץ 3 ^ £317 ") — חלקה שרחבה כ 70-40 
מ/ ואילו ארכה יכול להיות מ 100 עד 600 מ/ בשטח זה 
נמצאים עצים, שיחים, פלגים, חולות או עשבים, לפעמים גם 
מכשולים מלאכותיים. דרך השטח הזה יש להעיף את הכדור, 
בתנופות גדולות ומועטות ככל האפשר, עד ל״שטח הירוק" 
("$מ;מז£*} — משטח בגודל של 400 כדר לפחות, מכוסה 
דשא גזום מסביב לגומה. על-פני שסח זה מגלגלים את הכדור 
בדפיקות מחושבות, קלות יותר, עד שהכדור נכנם לחור. 
סגרש־ג׳ מורכב מ 9 או מ 18 מסלולים, שמצטרפים יחד 
למגרש של 50 הקטאר, על השתקנים להכניס את הכדור 
לכל הגומות בזו אחר זו. כללי־הסשחק קובעים כמנצח את 
השחקן, שמשתמש במספר קטן ביותר של חבטות בכדור 
לשם גמר המערכה (ץ 13 ק 131 > 1£ זז), או את זה שהשיג מ 18 
החורים את המספר המאיסיסאלי במספר מינימאלי של 
חבטות (׳< 13 ק 31011 מז). מספר המשתתפים, או קבוצות־ 
המשתתם־ם׳ במשחק אחד יכול להיות 2 , 3 או 4 . 

הג׳ נזכר ראשונה במשחק סקוטי במאה ה 15 . ב 1457 
אסרו ג׳ימז 11 והפארלאמנט הסקוטי את משחק־הג׳ משום 
ההסחה שהוא הסיח את הקהל מן הקשתות, שנחשבה לספורט 
חשוב ומועיל מבחינה צבאית. ייתכן שמקורו של חג׳ במשחק 
ה״קולף" ההולאנדי, שכבד היה נהוג במאה ה 14 (לפי מקור 
מ 1390 ) כמשחק כדור על פני הקרח. לאנגליה הגיע המשחק 
ב 1608 ! אך רק בסוף המאה ה 19 התחבב על הקהל באנגליה 
ובאמריקה, ובימינו נעשה מקובל מאד בחיי הספורט, ביהוד 
בארצות האנגלו־סאכסיות. אף באמריקה הדרומית, בסין 
וביאפאן, וגם באיסלנד, מצויים מגרשי־ג׳• לסי מהותו, הג׳ 
הוא משחק ליחידים או לקבוצות קטנות ואינו ניתן ליהפך 
לספורט־המוגים! שדה־המשחק הוא רחב־ממדים ואינו ניתן 
לסידור אלא באחוזות גדולות למדי או בשסחים שנרכשים 
במיוחד לשם זה ע״י מועדוני־ג׳! המשתק עצמו אין בו משום 
מאמץ פיסי רב ואין הוא ביסודו אלא טיול בנוף טבעי או 



413 


גולף—גול!*, זרם ה- 


414 



מבעי־למתצה. מכל הטעמים האלה נעשה הג׳ בעיקרו ספורט הג , מצטיין בטמפראטוירות הגבוהות של מימיו העליונים 
תופש לעשירים. ובמהירות זרימתו. לאורך גבולו הצפוני־מערבי וצפוני בחלקו 

כללי־המשחק, שלא היו שווים במקומות שתים, הובאו המרכזי, במקום שהוא נפגש בזרם־לאבראדו׳ר הקר הבא מן 

לידי אחידות על־ידי ״אגודת־הג׳ המלכותית והעתיקה של הצפון, נמדדו קפיצות־טמפראטורה של ־ 10 — 5 במרחקים 

סנט־אבדרוז" (. 51 0£ * 011 001£ 1 >ת 3 31 ץ 110 " קטנים מאד. מי הג׳ מתבלטים בצבעם הכחול העמוק ובפסים 

־י^ז^), אחת מאגודות־הספורם הראשונות בעולם, ארוכים של אצות־הים אשר מוצאן מי^ם־סרגסו*. מעל למים 

שרכשה לה הוקרה כללית בעולם־הספורט. בין תארי־האלי־ החמים של הג , נראים לעתים קרובות אדים ומצטברים 

פות הלאומיים והבינלאומיים שאפשר לרכוש בהתחרויות־הג׳ ענני־ערמות. מהירות־הזרם מגיעה לערך סאכסימאלי של 2 

השונות, המכובד ביותר הוא זה של ההתחרות המעורבת מ/שניה (= 7.2 קמ/שעה) במצרי־פלורידח ובין פף־האט* 

של חובבים ושחקנים מקצועיים באנגליה, ד,"מ 6 ק 0 " הבריטי. ראם ואורך רדודי ניויפא־נדלנד. במהלך־הזרם מתהווים גלים 

,חס״ס 0 .מ ;״ 1921 ,־״// 30 > ■״/ 7 .מ אפקיים המתקדמים במהירות של כ 18 ק״מ ליום. כמות המים 

1928 ׳* 00 , "'"'" י 1927 ■ 00,1 01 ׳ , "׳""'* המובלים במערכת־הג׳ היא עצומה: במיליוני ממ״ע/שניה - 

נזלף, זרם ה״ (אנגל׳ 1 ז 31 >״ 5 £!! 01 י גרמ , מ 01 ז 1£51 ס 0 ), זרם מגרי־פלורידה, 26 ! הגזרה האמצעית, 55 ! הזרימה 

.זרם־המפרץ"(מפרץ־מכסיקו), המפורסם בין זרמי־ הצפוךאטלאנסית לפני פיצולה, 38 ! הזרם לאורך פירטוגאל 

הים באוקיינוסים (ע״ע אוקיאנוגרפיה) על פני כדור־הארץ ואפריקה, 14 הזרם הנורווגי, 3 . כמות־הסים המוזרמת לאו* 

בתופעותיו הבולטות והחשוב שבהם מבחינת השפעתו ה 5 כ־ קיינוסים ע״י כל הנהרות שעל פגי הארץ נאמדת ב 1 מיליון 

רעת על אקלימה של אירופה הצפונית־מערבית. הג׳ הוא ממ״ע/שניה. 

החוליה החשובה ביותר במחזור המים העיליים של האוקיי־ הג׳ נוצר ע״י סיבובי זרמי־האויר באטמוספירה. הפאסא־ 
נוס האטלנטי (ע״ע) מצפון לקרהמשווה. מערבת הג׳ מת* טים באוקיינוס האטלאנטי דוחפים את המים העיליים של 
חלקת לשלוש גזרות: ( 1 ) זרם מצרי־פלורידה, בין פלורידה, האוקיינוס כלפי מערב אל תוך הים הקאריבי ודרך מיצר־ 

קובה ואיי־בהימה וצפונה לאורך חופי אה״ב עד כף־הטרס יוקטן אל תוך מפרץ־ מ בסי קו, אשר בו עולה גובה פני־הים 

(״ 35 רוחב צפוני).( 2 ) "זרם־המפרץ" במובן המצומצם, מכף־ ב 20 ס״מ מעל זה של האוקיינוס ממזרח לפלורידה. המוצא 

האטראס מזרחית־צפוז־מזרחית עד לדרומה של הנקודה היחידי למים הנערמים שם הוא דרך מצרי־פלורידה, וכך 

המזרחית הקיצונית של רדודי ניו־פאונדלנד (״ 45 אורך נוצר הג׳ כזרימה גראוויטאציונית. גם בהמשך מהלכו מושפע 

מערבי). ( 3 ) .הזרימה הצפון־אטלאנטית", החוצה את האו* הג׳ מכיווני מחזורי־האויר המתמידים באטמוספירה מעל 

קיינוס האטלאנטי, כשהיא מתרחבת ומתפצלת. סניף אחד לאוקיינוס האטלאנטי. קיימת פעולת־גומלין בין השפעות 

ממנה פונה דרומה־מזרחה, כשהחלק המזרחי שלו עובר על־ תנועות־האויר על הג' ובין ההשפעות החוזרות של הג׳ על 

יד חופי חצי־האי האיברי וצפון־מעדב אפריקה, ואף מספק האקלים. ניתן לקבוע כמה עובדות חותכות של השפעת הג׳ 

ממימיו לים התיכון, ובסופו הוא נכנם לתוך הזרימה הדרו־ על האקלים של איזורים רחבים. הג׳, הפונה צפונה במהירות 

מית־מערבית של הפסטים. הסניף הצפוני־מזרחי סונה למעבר די גדולה לאורך החוף המזרחי של צפון־אמריקה, מוסר חום 

בין בריטניה הגדולה ואיסלאנד י חלק ממנו עובר את החוף לאויר הקר ממנו העובר עליו, וכך הוא נעשה המקור הגדול 

הדרומי של איסלאנד ופונה אל תופי גרינלאנד, ואילו חלק ביותר לאספקת אנרגיה לאויר מחוץ לאיזור הטרופי. הפרשי* 

גדול יותר זורם לאורך חופי־נוחזגיה, וסניפיו פונים לאי הטמפראטורה הגדולים בין גושי־אויר שספגו חום מאיזור* 

סולברד (שפיצברגן) מצד אחד ולים־ברנץ מצד שני. הג' ובין גושי־אויר סמוכים להם גורמים להתהוות של חזי־ 

1 - • ־ 1 1 ״ 1 ע ־ ־ ׳ 







415 


גולף, זרם ה־ — גולפים וגיכלינים 


416 


תות, אשר לארכן מתהוות הסופות העזות של האוקיינוס 
האטלאנטי. גם הערפלים מעל רדודי ניו־פאונדלנד בגרפים 
ע״י חימום של גושי־אויר ע״י הג' וקידודם החוזר על־ידי 
המים הקרים של זרם־לאבראדור. אולם חשיבות מיוחדת 
נודעת לענף הצפוני, העובר ממערב ומצפון לאיים הבריטיים 
ולאורך חופי נורווגיה. הטמפראטורה השנתית הממוצעת של 
מי הג' בכניסתו לים הנורווגי היא ״ 8 , והם מצטבנים בו עד 
״ 1 ־ כמות החום המועברת בדרך זו מן המים אל חאויר 
גדולה מן העודף השנתי של הקרינה השמשית באיזור זר* 
הטמפראטורות הממוצעות בחופי אירופה הצפונית־סערבית 
שוות לטמפראטורות, שבחלקים אחרים של כדור־האדץ אינן 
מצרות אלא ברחבים דרומיים מהם ב ״ 15 . ההשוואה של 
צפון־צרפת וארצות־השפלה עם ניו־פאונדלנד וקאנאדה 
הדרומית־מזרחית, של האיים הבריטיים עם לאבראדור ושל 
נורווגיה עם דרום־גרנלאבד מוכיחה, שקיומם של המרכזים 
חישוביים, הכלכליים והתרבותיים של אידופה הצפונית־ 
מערבית מותנה בג׳. אלמלא הג׳ היתד. סקאנדינאוויה כולה 
מכוסה ביפת קרח־עד בדומה לגרנלאנד * בזכות הג׳ נשארים 
אפילו נמלי המדפסט (ע״ע) ומורמנסק (ע״ע) שמעבר לקו־ 
הקוטב חפשים מקדח כל ימוחדהשינה, ואילו ארכאנגלסק 
ונמלי המפרצים הבוטני, הפיני והריגאי של הים הבאלטי — 
הדרומיים הרבה יותר — קופאים כל הודף. 

הג׳ נתגלה ראשונה ע״י אלמינוס ( 1105 < 1 חג 1 ^) י ממשלחתו 
של פונסה דה לאון, ב 1513 . בנימין פרנקלין (ע״ע) הקדיש 
לג ׳ מחקר ״יסודי ב 1769 — 1772 וטבע אח שמו, החלקים 
הדרומיים־מערביים והמרכזיים של הג׳ נחקרו חקירה או* 
קיאנוגראפית ע״י הצי האמריקני ב 1867 — 1890 , החלקים 
הצפוניים — בעיקר ע״י משלחות מדעיות נורווגיות, 

; 1934 ,( 125-152 , 511 ט< 5£5551 ו״ 7 ) 1 ו 1-06101  ; 1936 ,. 0 1 ) 110 1113103610 ,. 13 
- ק 11 ז 5551 /י 5 .א . 14 ; 1937 , 11/333011 0 1 ) 1 ) 1 ^ ¥ 1016.1111 111111  ז £ ,? 

- 1111 * 1010 ) 811 , 3110 * 1 , 2301 ( 83 . 11 ; 1922 , 016211711 21 1 * 0x211 

.מחברות עמנואל, 1005 ,994 , תש־ץ ; 1930 .^ 20 021 !**. x1 *<) 

ג ר. 

מלץ, קזילסר פריהר פדן ךר — ם 0 ^ ■ 1 ז־ 111 "? עמו 001 

00112 ״ 1 > — ( 1843 — 1916 ) , גנראל־פלדמארשאל 
גרמני ופחה תורכי, סופר צבאי. השתתף במלחמות 1866 
ו 1870/1 ופעל אח״כ עד 1883 במחלקה להיסטוריה צבאית 
שליד המטה הכללי הגרמני. ב 1877 פוטר מתפקיד זה באופן 
זמני, מפני שבספרו 01060 156100 ) 1111 6113 < 1 תז 03 1.600 

(־לאון גאסבטה וצבאותיו") הציע לקצר את תקופת השירות 
בצבא. מ 1883 ער 1895 ניהל את האירגון החדש של הצבא 
התורני, ולזבות פעולתו זו זוקפים אח גצחונם של התורכים 
במלחמתם ביוון ( 1896 ). במלחמת־העולם 1 היה ג׳ תחילה 
מושל צבאי של בלגיה הכבושה בידי הגרמנים ן ב 1915 
נתמנה מפקד הצבא התורכי בעיראק ולחם בהצלחה נגד 
האנגלים ליד כות-אל-עמארה (דרומית־מזרחית לבגדאד)! 
הוא מת בבגדאד. 

חשיבותו העיקרית של ג׳ היא בעבודתו כסופר צבאי. 
ספרו הידוע ביותר הוא ס 3££0 ׳\\ 0 < ) ¥011 035 ("חימושו 
של העם׳*, 1883 , * 1925 ! ניתרגם לכמה שפות). חיבר ספרים 
על מלחמת 1870/1 , על ההיסטוריה הצבאית הפרוסית מימי 
פרידריך 11 עד תקופת־נאפוליון(, 603 ) 5 ״ 1 ! 1 :) 8.055112 ¥00 
'' 1906 ) ותולדות המלחמות הגרמניות במאה ה 19 (- 5 § 10 ז£ 
,. 16 ) 8 2 ,: 1011 ) 111111 ־ 3111 ) . 19 0 ) 1 15 ) 00111:50111311 £650111011£0 
1909/14 ). כתב גם "טיולים באנאטוליה" (ת! 1£0 } 5£1 ע\) 
1896 , 031:01100 ^*). זכרונותיו (תסזגס^^זט^יאלחסס) הוצאו 
לאור ב 1929 . 

. 1926 , 12/2 * 8 0/111 262/1 -) ,. 0 . 11 . 0 . 0 , 1077 * 6 ) 508011 1 * 70 . 8 

מלציוס, ךזנךריק — 00112105 ) 11 ז 1 ) 100 ־ 1 — ( 1558 , מיל- 
ברכט [על־יד ובלו] — 1617 , הארלם), פתח־נחושת, 

חרט, חותך־עץ וצייר הולאגדי. מ 1582 ואילו הוציא־לאור 
בעצמו את פיתוחי־הנחושת שלו- שיצר בשיתוף פעולה עם 
תלמידיו. את שנות 1590 — 1591 בילה באיטליה לשם ריפוי 
ממחלת השחפת, ושם בא במגע עם חרטים איטלקיים וגרמ¬ 
ניים! לאחר החלמתו חזר להארלם, הגדיל את בית הוצאת 
יצירותיו ואירגן מסחר-יצוא עם לונדון, פאריס ורומא. נחשב 
בין החוטים החשובים בארצו. אחרי 1600 פנה לציור בצבעי־ 
שמן. — ג׳ היה אמן פורה ביותר. תחילה יצר ביחוד פור¬ 
טרטים קטנים והדפיס אותם מלוחות־כסף קטנים, ששימשו 
גם מדאליונים, נושאי יצירותיו לוקחו מן התנ״ך, מן הברית 
החדשה ומן המיתולוגיה העתיקה. סיגנונו היה בתחילתו 
מאניריסטי! אחר-כך הושפע מן האמנות התיאסרלית הבא־ 
רוקית, ובמשך נסיעתו לאיטליה למד הרבה מן האמנית 
האיטלקית והגרמנית, וסיגנונו נעשה שקט וקלאסי יותר. 


ביצירותיו המאוחרות מורגשת השפעתם של רפאל ודירר, 
ולאחרונה היה ליצירותיו אופי של קלאסיציזם רומאנטי. 
בחרט וכצייר לא היתד, לג׳ חשיבות, אך בחיתוכי־עץ צבעו¬ 
ניים — חיתוכי קיאר 1 סקורו (אור שבצל), שבהם מתוארות 
דמויות המיתולוגיה העתיקה בצורה גרוטסקית הוא מת¬ 
גלה כאמן טיפוסי לתקופת הבארוק הגידרלאנדי. 

,. 18 ; 1916 ,( 11 וז 1 קגז 0 ־ס!* 171615167 ) . 0 . 17 , 300 * 501111 * 131 . 0 

. 1921 ,. 0 . 19 11071 ¥226,2 ) 61126221 ) 0 דן 1122 ¥2222126011 

נולק, א׳טר ( 1881 , דאקירה שעל־יד ריגד* [לאטוויה] — 
1940 , ירושלים), חוקר המשפט התלמודי. למד 
תורה בבית־אביו ובישיבה והוסמך להוראה בגיל 22 ! למד 
משפטים באוניברסיטה בדורפאט (שריב). אחרי מלחמת־ 
העולם 1 עבר לגור בברלין. שם עסק במחקר והושפע מהאס¬ 
כולה של השוואת־המשפטים מיסודו של קולר (־ 1101 ) £0 ). 
ב 1924 — 1925 שוב היה בלאטוויה וניהל שם שיעורים פרא- 
גוניים ממשלתיים למודים יהודיים. עלה לא״י ב 1925 , ושימש 
תחילה כמרצה ומ 1936 ואילך כפרופסור למשפט עברי 
באוניברסיטה העברית. כתב מאמרים רבים על בעיות תר¬ 
בותיות ולאומיות, על ענייני המשפט התלמודי, ובעיקר על 
השוואתו למשפט ההלניסטי־מזרחי והרומאי. החשוב מבין 
ספריו הוא: ־יסודי המשפט העברי, סדר דיני-ממוגות בישראל 
על־פי מקורות התלמוד והפוסקים״ (תרפ״ג) — הספר 
הראשון העורך את המשפט האזרחי והפרוצדורה האזרחית 
של התלמוד לפי שיטת הפגדקטים הרומאיים. ספריו האחרים 
הם: ״אוצר השטרות הנהוגים בישראל״ (תרס״ו) — א 1 םף 
שטרות, בחלקם דקונסמדוקציות ובחלקם רכתבי-יד, בצירוף 
מבואות! "לחקר תולדות המשפט העברי בתקופת התלמוד, 
חלק א'! דיני קרקעות"(תרפ״ט)—התפתחות דיני הקרקעות 
התלמודיים תוך השוואה לחוקי בבל ויוון! - 100 ) 110 ) 011 35 ( 1 
ת 1150110 קץ 11-3£ :> 001115 ! £1 ז 10 ) 10111:0 ^ 1 בת 11 )! 1 ת 311 ' 1 ' בת 050111 ^ 1 
8001115 160115011011 1 ) 00 100 ) £110011150 105 ) 1 ) 110 1 זץק 3 ? 
( 1935 ) — השוואת הפורמולאריום התלמודי עם הפפירולוגיה 
ההלניסטית־מצרית! ־תולדות המשפט בישראל בתקופת התל¬ 
מוד, חלק א ׳ : החיוב ושעבודיו" (תרצ״ט)— מחקר היסטורי 
המבוסם על המקרא, ספרות הבית השני ועל משפטי הסביבה. 

א. ז. פינק, ד,םרופ׳ ד״ר א. גולאק ז״ל, ־יבנה״ ג/ 9-2 , תש״ב 1 

ב. עוחטמן, כתבי הפרופסור אשד גולאק ז״ל, שם, 18-10 . 

ז. ס. 

מ; 1 בךנ, מעה ( 1866 , יליסאוטגראד [היום קירוב(], רו¬ 
סיה — 1947 , אן ארבור, מישיגן, אח״ב), כימאי 
יהודי. ב 1885 היגר לאה״ב ולמר באוניברסיטה של מישיגן, 
וכן באוניברסיטאות של מינכן והידלברג. מ 1904 עד 1936 
פרופסור לכימיה אורגאנית באוניברסיטה של מישיגן. ב 1931 
נבחר לנשיא ההסתדרות הכימית האמריקנית! היה חבר- 
כבוד של החברה לקידום המדע, וכן זבה באותות־כבוד מטעם 
מוסדות מדעיים שונים. חידושו העיקרי היה גילוי ד״רארי- 
קלים הארומאטיים החסשיים של סחמן תלת־ערכי ( 1900 )! 
הוא הראה, שהתמיסד, הצהובה, המתקבלת על-ידי פעולת 
מתכות על תמיסה של טריפניל־מוזיל כלורידי, 0 . 0 *( 0 , 05 ) 
בנוזלים אורגאניים מסויימים (כגון בגזול), מחזיקה את 
השורשון תחפשי טריפניל־מחיל, ~נ> ג ( 5 מ*נ>). עם תגלית זו 
נתווסף פרק חדש לכימיה האורגאנית. לכימיה השימושית 
תרם ג׳ המצאה של חומר מוגע-קיפאון בשביל ראדיאטורים 
של מכוניות. 



419 


גוטיליוב, ניקולי סטפנוביץ׳—גומס, חדאן וינסנטה 


420 


גומיליזב,ניקזל' סט^נזביץ׳ - - 0 א 3 ח 0 ס 

0 ס 1 ז.מזגץ'] ( 1 !!פ — ( 1886 , קרונשטאט — 1921 , פטר־ 

בורג}, משורר רוסי. ג׳ היה בנו של רופא בצי. ב 1910 
נשא לאשה את המשוררת אחמטובה (ע״ע), שנתגרשה סמנו 
ב 1918 . ב 1911 ערך סיור־ציד באפריקה המזרחית. במלחמת־ 
העולם 1 התנדב ג׳ לצבא ושירת בהצטיינות בצבא־הפרשים. 
בפרוץ המהפכה נמצא בפאריס, בדרכו לחזית־סאלוניקי, אך 
ב 1918 חזר ללא מורא לרוסיה, אע׳פ שהיה ידוע כמתנגד 
חריף לגולשמיזם. ב 1921 הוצא להורג באשמת השתתפות 
בקשר נגד השלטון. 

ג׳ היה מייסדה וראשה של אסכולת ה״אקמאיזם" (מיוד 
ר* 1 * 6 • פיסגה) או ה״אדמיות" (ע״ש אדם הראשון) בשירה 
הרוסית. האקמאיסטים הטיפו להשקסת־חיים בריאה, למל־ 
חמה ל״עולם הזה", לראיית העולם כמות שהוא וכסי שהוא 
נראה לאיש־הבראשית, לשאיפה ל״קרקע" ול״שמש" — "לא 
להכניס תיקונים בקיים'. ג׳ הכניס נימה חדשה בשירה הרד 
סיח: הרפתקנות ורומאנטיקה. בקובץ ״האוהל' ( 1921 ), 
שחובר בתנאי פטרבורג הבולשווית. שר שיד־מזמור לאפי 
ריקה הפראית וביקר קשה את הציוויליזאציה החדישה, את 
ההווי של העיר התעשייתית ושל הפרולטריון. ג׳ שונא את 
.,האדם האפור". שירתו הדורה התלהבות לאנשים החזקים, 
לדרכי־הים המובילות לארצות רחוקות, לא־ידועות < גיבורו 
החביב עליו הוא רב־החובל. קבצי־השירים הטובים שלו 
הם: ״משרפה״ או ״מדורת־אש למת״ ( 1918 ) ו״עמוד אש" 
( 1921 ). השירים בקבצים אלה הם רגשניים ורציניים, והם 
קריאה לקוראים להיות לאנשים פגים אל פנים מול המוות. 

א. אח. 

נומם, אגש 1 {י 1 אנריכןם — - 06 2 ש״ן 0 ״ה£ 

102 ״'— ( 1600 , סגו׳ביה — אחרי 1660 , אמסטר־ 

דאם), משורר ספרדי, מן האנוסים. בנו של אנוס פורטוגיזי 
בשם ךיגו אנריקס וילאנואווה (ג^טחפ!!!^). שימש תחילה 
קצין בצבא הספרדי ונתקבל למסדר־האבירים ע״ש מיכאל 
הקדוש ן אולם בעקבות משפט, שנערך נגדו מטעם האינק' 
וויזיציה באשמת חזרה ליהדות, בדה ב 1636 לצרפת, ושם 
הגיע למשרת מזכיר למלך לואי ו 11 א. ב 1656 עבר לאמסמר' 
דאם וחזר בגלוי ליהדות. האינקוויזיציה בסוויליה דנה אותו 
שלא בפניו לשריפה "בתמונה". 

ג׳ היה מחבר פלדה מאד- הוא חיבר 22 מחזות תוך חיקוי 
דרך־כתיבתו של קאלדרון. שיריו כתובים בצורת שיחות. 
שבהן מעלה חבורת רועים ונימפות נושאים עדינים של 
אהבה ופילוסופיה. אולם בצדם של הנושאים, המצויים לרוב 
בספרות הספרדית של תקופת־הבארוק, בא לידי ביטוי 
בשיריו אף צערו של הגולה מארץ־מולדתו. שירו 3 !§ש £1 
("קינה"), המלא אהבה וגעגועים למולדתו, נחשב בין היפים 
והנרגשים שבשירה הספרדית. שיריו שופעים ביטויים ומטא¬ 
פורות נועזים ויסים, אולם יש בהם — וגם בחיבוריו שבפרו* 
זה — משום הפרזה בסימון המליצי של תקופתו. חיבר 
סאטירה בחרוזים, המתארת את מנהגי התקופה אגב סיפור 
על גילגולי-נשמה לגופים שזנים עס״י תורת־פיתאגורס: של 
רודף־בבוד, של חנף, של בעל-בית ( 43120 !£), של גבירה, 
ועוד. חיבורו העיקרי של ג , . 10 ז 6£0 ז 0 ת 40 46 43 ף\ 
011343113 (״חיי דון גרגוריו גוואדאניה״, 1644 ), הוא רומאן 
פיקארסקי — סיפור על חיי הרפתקן מבני דלת־העם, חיבור 


זרוע הומור רב, אם כי לא תמיד הוגן. — בזמן האחרון זכה 
ג׳ בספרד להערכה חדשה כאחד החשובים בין הסופרים 

המשניים של תקופת־הבארוק. 

4, 6, 0, ?0(118*, 8161. <1( ^ 18 ) 0118118 ; £121 נ ,.ק £5 .זסזנו , 
161(1., XXX^|^, 00*8(1181, 16111., X£\105 16 > ז״ 1311 זז\/ ■ 1 ; 11 ז 
8105, £11111110* . 101!*■( 101 !811101 11( £!?8*18, 569, 1848; 

8 ) 184 7 ) 4 8 ) 11 ) 0 ? ) 1 {) 111 * 8 *<* 10 , 11814178 ?)$ י 5 מ 11 מ 5 '( 4 א . 61 
. 00161 ) . 0 .£ . 4 ,־ £500631 114 0132 •א ; 1859 , 8 ) 781 !?$ 18 
18 )! 01 א , 31 ־ £1 173160603 .א ; 1926 ,( 838 , 88 . £1151 . 0211 \ 1 
. 1111 ? , 3 | 13 ? 0135 .ס . £1 ; 1946 ,ז £11113 \ 1 . 88018 ?!) 8 ) 1 ) 1087 ? 
, 611 ־ £401 6£0 ו' 031 . 1 ? , 1948 , 200 — 198 , 811018 ? 1 ) 8 ) 1171 118 ) 0 ? 
, 388 ־ 382 , 111 , 81 ) 801 ?!! ! 1 4781 * 781 ) 181 181 ) 4 781 ) 8 ) 0 . 11111 

. 1953 

ק. רדג. 

גו מם .לו! לה סי״ינה, ךמון — 13 ש 4 62 חז 00 ת 6 תז £3 

561-03 — (נו׳ 1891 . מאדריד), הומוריססן ספרדי. 

תחילה היה עורר־דין, אולם עד מהרה נתפס לספרות. בעקבות 
מלחמת־האזרחים עזב את ספרד ( 938 !) ועבר תחילה לפור¬ 
טוגל׳ אח״כ לצרפת, ולבסוף לבואנוס אירס, שבה הוא יושב עד 
היום. ג׳ חיבר כמאה ספרי מכתמים, מסות, סיפורים, מחזות. 
ועוד. מאז 1910 יצאו לו מוניטין בשל סיגנודכתיבה המיוחד 
לו, שהוא עצמו קורא לו בשם " 3 וחשנ £1 ״£י* (בעצם: שפה 
בל,לד" פטפוט), כלומר: מכתמים שהם מורכבים מבדיחות 
וממטאפורות משונות ושנונות, המחפות לפעמים על רעיון 
דק ואף עמוק במסווה של ליצנות. סימון זה, שהשפיע על 
הספרות הספרדית במידה ניכרת, מצוי בכל כתביו, לא רק 
במכתמיו, אלא גם במסותיו ובח׳מאנים סלו. "ראמון" 
(ככינויו המקובל בספרות) הוא אמן של ציור־הבזק; הקיר־ 
קס, מלחמת־השוורים, הקולנוע, אוירת סאדריד על שכונותיה 
השונות, נמנים על הנושאים החביבים עליו ביותר. ג' חיבר 
גם ביוגראפיות ספרותיות: של אוסקאר וילד, לופה דה ויגה, 
אסורין, ועוד, ואף ספרי־אמנות: על גויה, גרקו, "על הקוביזם 
ושאר כל האיזמים", ועוד. 

בי? כתביו האחרונים יש לציין את האוטובלגדאפיה שלו, 
המלאה אירוניה עצמית, שקרא לה " 110413 נ 10111 זז 11£0 ^" 
(מעין: -ההולך למות כותב על עצמו״, 1948 ). 

, 0355011 .ן 1946 ,! 18 ) 1 ? 8 * 0 ) 7181 ) 11 ^) 07 , 5 13 16 ) ס 8 
- 0 ־ £01 861106 ,, 5 18 ) 4 . 0 .? ) 4 ) 701084 ? 81108 )■! 1 £ 8 ! £8 
) 4 £1 48 , 0 ז 6 זז 6 ? 62 ז 6 ? . 64 ; 1928 , 175-178 . 3 , 6 חח 66 ק 

. 1935 , 81868 ? 

12 מם, ןזואן ויינמגמוי — 62 ימ 00 * 101:601 ^ 11130 — 

( 1857 או 1859 או 1864 — 1935 ), איש־צבא ורודן 
ונזואלני. מחצית־חייו הראשונה עברה עליו בעוני ובדחקות 
באיזור נידח של האנדים הוונזואלניים ; הוא נשאר הסר 
כל השכלה כל ימיו. ב 1899 עזר להפיכתו של הגנראל 
קאסטרו ושותף על־ידיו בשלטון. ב 1908 ניצל את העדרו 
של קאסטרו מן הארץ (לצרכי ריפוי), תפס את השלטון 
והצליח להחזיק בו קרוב ל 30 שנה עד סוף ימיו, כנשיא או 
כמפקד עליון. שלטונו היה עריצות בלתי־מרוסנת ואכזרית ז 
אולם יחד עם זה פעל בהצלחה רבה לביסוס מעמדה הכלכלי 
של המדינה. עזרו לו גילוי הנפט בוונזואלה והפיכתה — 
משנות ה 20 ואילך — לספק־הנפט הגדול ביותר לשוק העו־ 
למי, ג׳ פיתח את רשת־הכבישים, ייצב אח המטבע, שילם 
חובות־המדינה. אולם את אוצרות־המדינה ניצל להגברת 
עשרו ועשרם של תומכיו, וכן של עשרות בניו ובנותיו, שנולדו 
לו ספילגשיו המרובות. הם צברו רכוש עצום, בה בשעה 



421 


גומם, חואן וינסכמה—נומטרץ 


422 


שהמ 1 ני־העם נשארו בדלותם ובורותם. בגלל שיטות שלטונו 
ניתן לו הכינוי "הטיראו של האנדים". 

. 1936 ) 111 { 0 11 ו 8 )ץ' 1 ,.ש ,*) 1 ) 8011 . ¥8 

נומ^לזביץ׳, אךן־ק — 102 ׳\י 10 ק 1 תו 01 — ( 1838 ״ 

קראקא — ©) 19 , גראץ [אוסטריה]), סוציולוג 
פולני-אוסטרי, יהודי מומר. למד משפטים בקראקא ובווינה 
והיה פעיל זמן-מה בתנועה הדמוקראטית הסולנית. ב 1875 
נעשה מרצה ואה״כ פרופסור בגראץ. לבסוף. חולה־סרטן 
חשוד־מרפא, התאבד יחד עם אשתו שנתעוורה. 

אפיו ומפעלו המדעי של ג׳ מצויינים בפסימיות עמוקה. 

הוא שלל את הדואליזם של טבע ורוח באדם והכחיש את 
חופש־הרצון. בעקבות תפיסת ההיסטוריה של בקל (ע״ע) 
ותורתו של דארוויו על ההתפתחות הטבעית מתון* מלחמת- 
הקיום ראה את ההיסטוריה כ" תהליך־טבע* הכרחי ואת 
הפילוסופיה — כתאוריה מדעית של תהליך זה, שאותה ניסה 
לפתח בהתאם למתודה הפוזיטיוויסטית של המחקר המדעי 
מיסודו של קונט (ע״ע). הוא ביטל כל מטאפיסיקה של ההיס¬ 
טוריה: "הגל ותלמידיו הבאישו את ריחה של פילוסופיית 
ההיסטוריה לחלוטין״ — במלים אלו נפתח חיבורו היסודי 
בסוציולוגיה. כל ההיסטוריה אינה אלא פרשת מאבקים: 
בשלבים הקדומים — בין קבוצות גזעיות שונות, אח״כ — 
בין המדינות, שקמו כתוצאה מכיבוש שטחי־התיישבות ע״י 
הקבוצות החזקות ששיעבדו את החלשות מהן, ולבסוף—בין 
המעמדות בתוך המדינות. משנתו של ג׳, ביהוד הסברתו את 
התהוות המדינה — שאושרה גם ע״י אתנולוגים השפיעה 
על סוציולוגים רבים, למשל על פ. אופנהימר (ע״ע), שעיבדו 
אותה והוסיפו עליה. — בצעירותו כתב ג , גם מחקר על 
תולדות התחיקה הפולנית לגבי היהודים. 

מחיבוריו העיקריים: 01 51410 ק 0 ז \\) 5 ״וג(> 0 ^\ 3 ז? 

^ 16 >ץ 2 חז^>(התחיקה הפולנית לגבי היהודים), 1867 ! - 111 ? 
50315100111 111501105 ^ 1050 (משסט־המדינה הפילוסופי), 1877 ! 
502131150105 ג>ת 1 ! ) 001115503 ? (מדינת־החוק והסוציאליזם), 
1881 ! £קותג> 1 ת 3550 ? ) 0 ( 1 (מלחמתהגזעים), 1883 ! - 01 תגתכ> 
10 ^ 5021010 ־ 101 ) 155 ־ 1 (יסודות הסוציולוגיה), 1885 ! 0 !ם 
100 >! 315 ס 8 50210102150110 (אידיאודהמדינה הסוציולוגית), 
1902 ! ) 510011 ) 503 05 ח 01 רם 1120 \! (משפט־המדינה הכללי), 
1907 . 

מ^£ךם ׳ ׳ 8 ^ 1 אל — 5 ) 0 ק 1 זז 00 01 < 11 זז $3 — ( 1924-1850 ), 
מנהיג תנועת־העבודה באה״ב! יהודי. בנו של 
פועל־סיגרות יהודי־הולאנדי במזרח־לונדון, למד רק 4 שנים 
בבי״ם (יהודי) ועזר מילדותו לאביו בעבודתו. ב 1863 היגרה 
המשפחה לאה״ב, וג׳ המשיך לעבוד בנידיורק במקצועו של 
אביו. אחרי התמוטטות האגודות המקצועיות במשבר הכלכלי 
של 1873 באה״ב ייסד ג׳ מחדש את האגודה המקצועית של 
פועלי־הסיגרות, שאליה הצטרפו אח״כ גם אגודות מקצועיות 
אחרות, ואיגודן התפתח ב 1886 להסתדרות הגדולה של 
פועלי אה״ב — 1 ??\,] 31101 ? ) 0 100 ) 3 ) 10 ) 0 ? ח 03 !ז 0 רח^ 
(״הפדראציה האמריקנית של העובדים״), שג׳ היה נשיאה — 
בהפסקה של שנה אחת בלבד — במשך 38 שנה, עד מותו. 
ג , התרחק מתאוריה סוציאליסטית והיה הנציג המובהק של 
המגמה להטבת מצבו של הפועל במסגרת המשטר הפוליטי־ 
חברתי הקיים ע״י העלאת השכר ושיפור תנאי־העבודה, 
בעיקר ע״י הנהגת יום־עבודה של שמונה שעות. לזכותו יש 


לזקוף חלק ניכר מתחוקת־העבודה באה״ב. בימי מלחמת־ 
העולם 1 מילא ג , תפקיד חשוב בהבטחת התמיכה של 
האגודות המקצועיות לתכניותיו של הנשיא וילסוך. — ג , 
נשאר ביהדותו, אך התרחק מפעילות ציבורית יהודית. 
חיבר מספר ספרים, שהחשוב שבהם הוא האוטוביוגראפיה 
ת 0 ל 3 ? 1 >ת 3 1£0 ? )ס 5 ) ¥03 ץ)ת 0 !י 50 ("שבעים שבות חיים 
ועבודה״), 1925 . 

11 .א ; 1930 ,. 0 .צ ) 0 ז 0 < 141 ) 11 "! , 8 * 80 .. 1 

. 1933 . 5 ,?*■!ע 11 

נ 1 ן 1 ןרץ, נולפרץ (גוימפרט, גומפרס, גומפרץ־מאמריך, 
אמריך), משפחה'יהודית מפורסמת' בגרמניה, הו¬ 
לנד׳ בריטניה, אמריקה ואוסטריה־הונגאריד" שהעמידה הרבה 
אישים מצויינים בחיי־הכלכלה, בעסקנות ציבורית ובמדע. 
השם ג' נגזר מהכינוי "גומפל (=״גונדברט", "גומפרכט" 
וכיו״ב),ששימש עוד מיה״ב כשם־לוואיל״מדדכי".אבי מש¬ 
פחת ג׳ היה שלמה בן מרדכי גומפל, שקיבל ב 1600 זכות־ 
התיישבות באמריך מאת הדוכס של .ייליך־קלוה. בנו מרדכי 
גומפל, שהיה רב הישובים היהודיים בדוכסות, כינה עצמו 
בשם מרקום ג/ ונכדיו — שעברו לקלוח, פראנקפורט ואמס־ 
טרדאם — נשאו את השמות "ג׳-מאמריך" או "אמריך". 
במדינת בראנדנבורג מילאו בני־המשפחה מן המחצית הש¬ 
ניה של המאה ה 17 ואילך תפקידים נכבדים בחיי־הכלכלה, 
ראובן אליהו ג׳ ( 1654 — 1705 ) מאמריך ניהל תחילה את 
הבאנק של משפחת־ג׳ ברזל והרחיב והאדיר אותו. ב 1693 
עבר לברלין, וב 1700 מונה מוכס לדוכסיות קלוה ומרק — 
היהודי הראשון שזכה למשרה ממשלתית בבראנדנבורג- 
פרוסיה. מחמת דיבות רעות שהוצאו עליו נאסר ב 02 ז 1 ע״י 
פרידריך ז ושוחרר רק כעבור שנה בערבות של 20,000 
טאלר. — שנים מבני־המשסחה ייסדו בראשית המאה ה 18 
בברלין בית־עסק ובאנק, שנקרא על שמם "משה ואליהו 
ג". בברלין נתפרסם ביהוד הרופא והסופר אהרן ג׳ 
(ע״ע), שהיה מורו של מ. מנדלסז 1 ן. — ענף ממשפהח־ג׳ 
נשתקע באנגליה בראשית המאה ה 18 . ארבעת הבנים של 
סולומון בארנט ג׳ ( 1729 — 1807 ) נודעו לשבח במאה 
ה 19 בשל השגיהם בתחומי המדע והכלכלה ובשל פעי¬ 
לותם בחיים היהודיים: יצחק ג׳ ( 1774 — 1856 ) היה סופר 
שפירסם מספר כרכים של שידה! אפרים ג' ( 1776 — 1867 ) 
היה כלכלן מדיני ומאתמאטיקן! בנימין ג׳( 1779 — 1665 ) 
היה מאתמאטיקן מעולה ותאו׳רטיקן של מפעל ביטוח־החיים 
(ע״ע), וחישוביו על התמותה בתלותה בגיל נעשו בסיס 
התעריפים הנהוגים בביטוח־החיים! הוא אף הציע למו¬ 
סדות היהודיים בלונדון תכנית לפעולות־הצדקה! לואים ג׳ 
( 1:84 — 1861 ) היה מכאניקן־ממציא, אך את עיקר מרצו 
הקדיש לדאגה לבעלי־החיים, היה ממייסדי "חברת צעד 
בעלי־חיים* וכיהן זמן־מה כמזכיר־כבוד שלה, עד שהוצא 
ממנה כאשר נתארגנה החברה מחדש כגוף נוצרי טהור. היום 
יש במשפחת־ג׳ באנגליה מסורת צבאית ואין לה עוד קשר 
ליהדות. — מהענף האנגלי של המשפחה יצא מנהיג־הפו־ 
עלים שמואל גומפרס (ע״ע), שהשתקע ב 1863 באה״ב. — 
בני משפחודג , באמסטרדאם תפסו מקום חשוב בקהילה 
האשכנזית. האחים יצחק אייזיק ואברהם אברלה אמריך 
היו במאה ה 17 רבניה של הקהילה! אחרים פעלו כפרנסים 
וכסוהרים ידועים. — הפילוסופים תאודור ובנו הינריך ג׳ 
(ע״ע) יצאו מהענף האוסטרי־הונגארי של המשפחה. — 



427 


גונגורה אי ארגוטח, לואיס דה — גוגד 


428 


ג 1 ;גזךה אי אךג 1 כה, לואים דה — ג-! 8 0 ח 6 ס ?נ> 

ש £01 ז\ 2 7 — ( 1561 , קורדובה — 1627 , שם)" משורר 
ספרדי. ג׳ למד משפטים באוניברסיטת סאלאסאגקה, אולם 
היה להוט אחרי השירה ומשחק־הקוביות, ומשום כך לא סיים 
אח לימודיו. הוריו קבו לו משרה בכנסיה הראשית של עיר- 
מולדתו. ב 1617 עבד למאדריד ושם שימש כוהן למלך פי¬ 
לים 1 ח! בשנה האחרונה לחייו חזר לקורדובה.—ג׳ הצטיין 
בלשון חדדי ושנתה ובמידה גדושה של לעג, ומשום כך קנה 
לעצמו שונאים רבים! יחד עם זה היה מלא רוח־בדיהה, 
אוהב מוסיקה וספוג תרבות קלאסית. 

בשיריו של ג׳ בולמים היסודות של שירת הרנסאנס — 
במידה שיסודות אלה נקלסו בספרד אלא שהוא מפריז 
בדיד ביטויו ואיבו שומר על שיווי־המשקל הקלאסי, ובכך 
הוא המייצג הראשי של סיגנודהבארוק בשירת-ססרד. 

ביצירותיו ניכרות שתי מגמות־סיגנון, שהן מנוגדות זו 
לזו ולכאורה אף סותרות זו את זו: הראשונה (שבלטה בתחי¬ 
לת פעולתו הספרותית, ואחריכך הלכה ושהתה) היא כתיבה 
עממית, קלה ופשוטה, על־פי רוב מלאה חן ורגש, לעיתים 
הומוריסטית, והיא הניכרת בעיקר בשיריו הקצרים; 
השניה, שנודעה בשם 11110 ? 51110 ? או 0 זדז 1$ ח 3 ז€] 111 :> (סיג־ 
נון למדני, מעודן ומתוכם) או — משום היותה מיוחדת לג' — 
"גונגוריסמו", היא דרד־כתיבה אריסטוהראסית, השה, חגיגית 
ומסורבלת, שהשימוש בה הלן* וגבר בפשר חייו, ולה הוא 
נזקק ברוב הסונטות והקאנצונות, וכן בשיריו הארוכים. 

שיריו הקצרים הם שונים ומגוונים מבחינת נושאיהם: 
שירי אהבה, יגון וסתם הירהורי־לב, שירי היתול ולעג. שירים 
בורלסקיים המגיעים לידי גסות, שירי שבויים או שירים 
בסייגנון "ערבי", שירים על נושאים ספרותיים, פארודיוח. 
הסונטות של ג׳ הן המושלמות שבשירה הספרדית מכאת 
ריכוז תכנן ולשונן. 

יצירתו המעולה ביותר היא השירה - 011 ? ? 4 3 ! 11 נ £1 ? 
*? 03131 ץ סרת?) (״מעשה פוליפמום וגאלאתיאדד, 1613 ), 
שנושאו לקוח מן האגדה היוונית; ערכו של השיר במקו¬ 
ריותו, במבנהו הבאר 1 קי המושלם, בשפע־הניגודים היוצאים- 
ד 1 פן ובתיאורים מעוררי-אימים. יצירה לירית מושלמת היא 
שירת ה״התבודדויוח״ ( 1€5 > 13 > 6 ! 50 , 1613 — 1614 ), שעלילתה 
נרמזת בלבד ומטושטשח במתכוון (צעיר, שנטרפה אבייתו, 
ניצל על חוף־־הים ומתגורר בין רועים), והיא משמשת אמתלה 
לתיאורי־טבע שונים. בתיאורי־הטבע מתעלם ג׳ מן הכעור 
והקשה ומתמסר כולו ליופי ולצלילים האדמוניים; התכונות 
הגשמיות של המבע נדחקות מפני ערכיו האסתטיים 1 עולם 
סיוטי זה מתבטא במטאפורות נועזות ביותר. 

לשונו של ג׳ מיוחדת במינה. ג , נתכוון ליצור לשון- 
שירה, שתהא נבדלת לחלוטין מן חשפה המדוברת, ומשום 
כך חידש ביצירותיו מלים, ששאלן מלאטינית והאיטלקית, 
ואף הנהיג שינויים מוזרים בסדר־המלים עד לקצה כוח־ 
יכלתה של הלשון הספרדית. תרומתו הגדולה ביותר לשירה 
היא המטאפורה! שירתו היא תהלוכה מפוארת של שמוה 
מצלצלים (הלקוחים מן המיתולוגיה, ההיסטוריה, הגאוגרא- 
פיה ומדעי־הטבע) או של דימויים מפוארים— אבניס-יקרות, 
פרחים וכיו״ב. שירתו של ג׳ היא שירה ליתידי-סגולה, שירה 
הפונה לחושים ולשכל יותר משהיא מדברת ללבו של אדם, 
שירה קשה ומעורפלת שמעטות דוגמתה! אך השפעתה על 
שירת הבארוק בכל אירופה היתה עצומה. 


כתבי הביקורת וההגנה שנכתבו על ג׳ הם פרשה חשובה 
בספרות הספרדית. כבר בדורו היו סופרים ומשוררים שהת¬ 
קיפו אותו או ליגלגו עליו, כגון חאורגי ( 8111 ?ז״ 13 >, סר־ 
וואנטס, לופד, דה וגה (שחיקה את סיגנונו) וקת־ו, ואחרים 
שהגנו עליו! לאחר מותו קמה אף פרשנות לכתביו. במשך 
מאה שנה נהגו הספרדים לכתוב בסיגנון גונגוריססי. לאחר 
מאתיים שנד, סל בוז וזילזול נתחדש סיגנון זה בימינו ונוצרה 
אסכולה ג 1 נגוריסשית מיוהדת; השפעתו של ג׳ על השירה 
הספרדית החדישה ניכרת בכתבי לורקה(ע״ע) ורבים אחרים. 

הוצאות חדישות של יצירות ג׳: . 41 ?) *בס״שסק 0131:35 
,( 1111 ׳? .( 1 ?) 5 ב 1 ? 1 קודנ 00 013135 ; 1921 ,(? 05 נ 11 שס־? 11 ? 1 ו 01 ? . 11 

. 1943 

-ז£ מ ? $? €1111151 £! €10$1 ? $7 7110 ? 14/715771 14 , 5 בדח 0 ו 1 ז .? .״ 1 

, 0$ ( 80 ; 1911 > £07 מ 0 § ? 1 1 ? . 0 , 1909 ,? $ 0£71 

£13 נ>. 10 ,£ ׳\ 80 ) 10$ ? 1 '< £0 ח £0 $11111105 ? ? 51 120 ? 5 €\[ 

- 1 וז^ ; 1927 , 10$ *. %07 ה 50 5 ? 071 51 ?* 01 ,. 1 ) 1 , 1918 ,( 5 

0,5 י * 5 ואל 3 ? ; 1925 ,.// ? . 0 ? 11 .£ ה 00 
14 , 03 ז £0 013 * 031 . 7 ו . 1930 ,(,£) 1 , 80 110 ן> 1 חנ 3 ןיי 131 ,¥£*!) 

150 וזז 1 .ס ; 1932 ( 3 0 ח 0 [>וו* 80 ) . 0 . 4 .£ , 4 ? 4 €0 !ז?ס? ה? 8$ הזו 
00200 .£ ; 5 193 , $078 ח 00 ? 4 €0 < 1 ? 0 ? 0 !* 8 * 1 ? 1 0 * 1 , 30 יון 1 ז 1 ^ 

, 111 ,^ג 10 חגק 1315 . £11 ג□! 10 ) [ 3 ז 0 מ 0 13 *]״ז^ 3 ו) € . 0132 
. 1953 ג (\^\\ X ,ז 0 נ 1 ב£ 01351005 ) . 0 ,. 11 ( , 1953 ,( 341-365 

ק. ר.־ג. 

ג'וב!|ל או £'נגל (מסאנסקרט ג 1 ג£ח 3 ן, שממה או יער), 
כינוי מקובל ליער־עד טרופי או יער־גשם משווני. 

מעיקרו, ג׳ הוא שם מקומי ליערות־העד הטרופיים בגבעות- 
טרי( 31 ז?ל) לרגלי ההיסאלאיה וכחלק הדרומי של דלתת־ 
הגאנגס. בספרות הגאוגראפית המדעית ממעיטים להשתמש 
בשפיג׳, אך הוא געשה רווח מאד בציבור בלשונות רבות 
בעקבות ספריו של קיפלינג (ע״ע) ומשמש כינוי לאיזורים 
טרופיים נרחבים. שהם דומים בקווי־היסוד של הנוף, האק¬ 
לים׳ ה: ומה ותנאי־התיים לג׳ ההודי: בבורמה, סיאם, מאלאיה 
והודז־סין, באינדונזיה, הפיליפינים וגינאה החדשה, באפ¬ 
ריקה המרכזית ובאמריקה התיכונה והדרומית המשוונית. 
סימניו המובהק־ם של הג׳—גשמים בכל ימות־השנה ואדמה 
ביצתית, המשמשת קרקע־צמיחה לצמחיה עבותה ולחי רב¬ 
גוני, שאין כדוגמתם בשום תבל־אר? אחר. 

טיפוסיים לג׳ הם אפיסיטים (ע״ע) ומטפסים, שמתפתחים 
מחמת הצל השורר לרגליהם של עצי־הענק שבג׳. על העצים 
גדלים טחבים וחזזיות כסאפרופיטים. מן החיות האפייניות 
לג׳ — קופים, פילים, קרנפים, נמרים, נתשי־ענק, תוכיים, 
חיפושיות ופרפרים. — מחלות קשות כגון: קדחת, חולירע 
ודבר, מתפתחות כאן על נקלה. 

וע״ע הודו; וכן: אמריקה התיכונה (עט׳ 251 — 253 ); 
אמריקה הדרומית (עם׳ 2:2-271 ) 1 אפריקה (עם׳ 301-299 ); 
גאוגרסיה (עמ ׳ 31 (ציור 2 ])• 

1113751011 ; 1952 .!!■/׳ס 7 ! י״נ׳מ 1:21 (<ן 0 ? 7 ?> 1 !יר . 5 !>זגו 1 ש 1 ון .זגי .? 

. 1952 ,/?״/סל) ■״/(/,'א 1 ז*ו ¥1 \ , 113115 

גז$ד ( 1 >ת 00 ), החשוב שבשבטים הפרימיטיוויים בהודו, 
כ 3,300,000 נפש (לפי מפקד 1941 ); מהם יושבים 
כ 2 מיליון במאדהןה פראדש ובבאסטאר. בין המאות ה 14 
והא 1 היו חלקים ניכרים סל ה 1 דו המרכזית נתונים למרותם 
של שליטים גונדיים, עד שהוכנעו ע״י המאראטהים. שבט ג׳ 
מחילק לכמה קבוצות אכסוגאמיות (ואנסה), שמספרן הוא 
כמספר אלוהיהן. וקבוצות אלו שוב מחולקות למשפהות 
טוסמיות אכסוגאמיות. מבחינה מעמדית נפרדים הגונדים 



429 


גונד — גונדונה, ארץ־ 


430 


לגונדי-ראג׳, שהם בעלי־אחוזות ומיוחסים, ולגונדיץ־הור, 
שהם עובדי־אדמה רגילים. הגונדים נתונים להתבוללות בתוך 
התרבות והחברה ההינדית והולכים והופכים לכיתות הינ¬ 
דיות* רבים מהם כבר המירו את ניביהם הדראווידיים 
בלשון־הינדי ובלשונות אריות אחרות. דתם היא דת אנימי־ 
סטית. מלבד אלהותם הראשית, בוךד> דאי, הם סוגדים אף 
לאלים הינדיים, למנלי־חיים, לכלי-עבודה וכלי־ציד. הם 
שטופים בשכרות ומתארים את הגיהנום כמקום שאין בו מש¬ 
קאות משכרים. — בכל כפר מצוי "בית שנה" (גוטול), 
המשמש מוסד לחינוך מיני, שהוא כרוך בקשרי־זיווג לנס־ 
יון. — כל נשי הג׳ נוהגות לכסות את גופן (אך לא את 
מצחן) בכתובות-קעקע. 

' 710 7/11 * 71 ?€ ? 111 / 0 *? 4 11 ^ 4 ה 0 *?? 77-11 ? 7/1 

? 11 ' 7 ,מ 1£50 ־ 01 ; 1916 , 39-143 , 111 , 17111/0 /ס 5 ?? 0/1% 

0114 %0 ז 141% ? 7/1 ,ם 1 ״\ £1 ; 1938 ,• 10 * 80 )ס * 00714 1407-0 

. 1947 , 0/101/4 17 ? 7/1 

נחנדוליץ׳, איון ( 1£ ! 111 >ת!ן 0 30 ׳£), המכונה גם ג׳ובני 
ג(נד(לה —י 1013 >ת 30 ) 111 סבז\ 10 ?) — ( 1589 — 1638 ), 

משורר קרואטי. ג׳ היה בן ראגוזה (=דוברובניק), העיר 
החפשית בשטח־הגבול שבין הרפובליקה הוויניציאניח ותחום 
השלטון העותמאני. מבחינה היססורית־חרבותית היה בן 
תקופתיהסעבר סן הרנסאנס לבארוק ולקונטר-רפורמאציה 
הקאתולית. ג' היה חניך הישועים, למד שפות קלאסיות, 
פילוסופיה ומשפטים, והיה חבר-המועצה ושופט בעירו. 
ביצירותיו הראשונות — אודות, אידיליות ודראסות מיתו־ 
לוגיות-פאסטוראליות בחרוזים — עדיין ניכרת השפעת הרנ¬ 
סאנס, אח״כ חל בו מפנה בכיוון דתי * באותה תקיפה תירגם 
מזמורי־תהילים לקרואטית וחיבר את "דמעותיו של בן חוטא" 
( 3 ^ 0 ממתז 22 ז $103 8022 ). המחזה הפאססוראלי "דובראוד 
קה" הוא שיר־חהילה לחירותה של עיר-מולדתו. יצירתו 
הגדולה ביותר היא האפוס האבירי־רומאנטי "עוסמאך 
( 050130 ), הדן בנצחון הפולנים על התורכים במלחמת 
1621 ומצרפו למסורת הלאומית היוגוסלאווית, כקריאה נל¬ 
הבת לאיחוד העמים הנוצריים נגד התורכים. 

- 0117141% . 4 ^ , 1900 , 771011 * 0 111 ?* 4174 * . 0 . 115£11 ש 1 

40/10 1 * 0410771 ״* 0 ( 0704 ,!מבות^נומ .( 1 , 1922 , 77101 * 0 ע?? 11 
-? 1 ?%/ןח 1€ ן 0 ^* 01 < 71 // 14 . 0 *!גא^רחס^ו , 1935 , 0 ס??/ 011714111 
-* 47 ו 1 */? 01 ? 01 ,#שזג * 1 ^ $€15 .^\ ;( 1938 ״ע־ 141 ) 17 * 710 

1952 ,*. 0 ה?£ 

גונדזלף, פריךריך — ) 01100101 ^ 1 ז 1 מת? (שמו המקורי: 

גונרלפינגר) — ( 1880 — 1931 ), חוקר תולדות 
הספרות והתרבות, יהודי גרמני. בנו של פרופסור למאתמא־ 
טיקה בטכניון שבדארמשטאט. ג׳ הופיע תחילה כמשורר 
( 10031 ־ 01 ?, 1903 ; 116 :) 3 זק 16£65 ׳״ 2 [דו־שיחים], 1905 ). 
מ 1911 היה מרצה, מ 1920 י- פרופסור בהידלברג. נמנה עם 
הוגו של סטפן גאון גד, (ע״ע), שאותו תיאר בספר מיוחד 
( 1920 ). גאורגה עורר בו את הרגש לתרבות־הלשון ולמהות 
המשורר. היצירה האמנותית, לפי ג׳. היא סמל של חוויית־ 
ראשית ( 15 תנ!ש]זשז 0 ), שהמשורר מפיק מנסיונו בחיים ואותה 
הוא מלביש צורה מוחשת. בצד חוויה מקורית זו קיימת 
עוד חוויה מוסקת, חוויה השכלתית ($נסג 1 :> 1 ז£- 8$ וו 11 !> 011 ), 
שהאדם מגיע אליה ע״י השפה, המסורת והידיעות שרכש לו. 
מהותי של המשורי מתגלית גילוי ברור ביותר, כשהיסודו^ 
ההשכלתיים שביצירתו מועטים ככל האפשר, כמו בלי¬ 
ריקה : ואילו כשהיסוד ההשכלתי הוא עיקר ביצירה, הופכת 


זו לאלגודיה. על סמך זה קבע ג׳ דרכים חדשות למחקר 
בתולדות הספרות. הוא הראה, כיצד ביתן ללמוד מתוך יצירו¬ 
תיהם של משוררים גדולים את מהותם ואת התפתחותם 
של האמנים. מחקרים בביוגראפיות ובקשרים התרבותיים 
בין משורר לזמנו משמשים סקצועות־עזר למדע-הספרות 
האמיתי— לקביעת מהותו של האדם העומד מאחורי היצירה. 
את שיטתו של ג' אפשר לציין כשימוש בדרך מחשבה 
אכסיסטנציאלית בתולדות־הספרות, אם כי בתקופת ראשית 
פעולתו עדיין לא היה האכסיסטנציאליזם הפילוסופי קיים. 
בתקופה שבין מלחמת־העולם 1 ועליית הנאצים זזיתה לגי 
השפעה ניכרת בעולם הספרות והרוח בגרמניה. — ג׳ לא 
ניתק את קשריו עם היהדות, אך היה דחוק סכל בעיותיה 
וענייניה. 

יצירותיו העיקריות: ש 11 :> 15 נ 1 ש 3 > ז* (זסס 6 ז 63 ק 5 ^ 3 ו 81 
06131 (שיקספיר והרוח הגרמנית, 1911 ): גתה( 12 1926,1916 )ו 
קליסט ( 1922 ): £1111013 5 ש 5610 6 )ו 1 :> 1 ו 1 :> 065 , 0353$ (קיסר, 
תולדותתהילתו, 1924 ): פאראצלזוס( 1927 ): שיקספיר( 1928 ): 
הוצאה גרמנית חדשה של כתבי שיקספיר, שאת מקצתם 
תירגם מחדש. 

. 7 ; 1925 ,( 362 , 1 ,מ 0 ן)־ 1 ס 4 ל ז 00 ) . 7 > , 5312 ^ 0 .מ 

, 13500$ . 0 ; 1931 . 0 , 5011011:2 

111 > 1 /) 1 (ס 77 ־ 0 ו<ו 101111 ^ 1 7 ) 4 171 71 ( 11401111 [ ! 1 ) 4 11114 . 0 8 

. 0 ;(אנטישמי) 1940 ,(¥! . 80 גז£וז 1110 ו 1 ז 211 11 ) 8 ח 0$501111 ?) 

. 1947 0714 7 '. 0 10 , 1 ( 1101150110 

פ. 0 . 

נז;ך 1 נה< ארץ*( 1 >ו 1 ג 031 ב׳״ 1 >ה 00 ), יבשת קדומה הנקראת 
ע״ש מחוז ג׳ במרכז הודו. שם נמצאו שכבות 
פאלאוזואיות, אפקיות ולא מקומטות, שסידרתן — שרובה 
משקעים יבשתיים של קונגלומראטים, אבני־חול, צפחות 
חרסיתיות — מונחת על גבי קומפלכס של סלעים עד־קאם־ 
בדיים. בחלק התחתון של הסידרזז נמצאים רובדי־פחם 
ומרדנות קרחוניות עם אבנים שרוטות ע״י קרח. אפיינים 
לסידרה מאובנים של צמחיית גלוסופטריס ( 1$ ז 6 זקס 1055 ס) 
ושל בעלי־היים מיוחדים, בעיקר מקבוצות הזוחלים והדד 
חיים. מתוך השוואה עם מערכת-קארו שבאפריקה הדרומית 
(ע״ע) וסדרות דומות במאדאגאסקאר, באוסטראליה, בחל¬ 
קים של דרום־אמריקה, טארסאניה ואנסארקטיקה הוכיח 
אדוארד וים (ע״ע) קיומה של יבשת קדומה, יציבה, גדולה 
ורצופה בחצי־הכדור הדרומי במשך הפאלאוראיקון, וקרא 
לה ארץ־ג׳. הקשר בין חלקי-יבשת אלה כבר צויין בשעתו 
ע״י בלבפורד ( 1856 , !״ 0 ) 0130 ) על־סמך הקירבה של בע״ח 
וצמחים בארצות אלה בהווה, שממנה אנו למדים על חיבורן 
בעבר. זים קבע, שתנאים קרחוניים שלטו בג׳ בסוף העד־ 
קאמבריון, בתחילת הדוון, וביחוד בסוף הקרבון ובפרסיון. 
שינדי־אקלים לטובה חלו בזמנים של טראנסגדסיות ימיות 
נרחבות, שבאו בעיקר מאוקיינום־הטתים ( 5 ׳( 11 ו 16 ), שבו 
גבלה היבשת מצפון, בסוף הדוון ובסוף הפךמיון, שאז נוצרי 
דוב מרבצי־הפחם בחצי-הכדור הדרומי. 

התפוררותה של ארץ־ג׳ היתה תהליך ממושך במסוזו־ 
איקון, בעקבות טראנסגרסיות ימיות גדולות והתהוות שב¬ 
רים, שבקעו את היבשת וגרמו אחרי התפתחות ארוכה 
לחלוקתה לשי־ידי יבשות אחדות, מפורדות על־ידי דרום 
האוקיינוס האטלאנטי וע״י האוקיינוס ההודי. בטדיאס התח¬ 
תון נבקע פרץ בין אפריקה הדרומית יסאדאגאסקאר! הוא 



431 


נונדונה, ארץ־—גונדר 


432 



הורחב ביורה והשברים היו מלווים התפרצויות עצומות של למלומדים מכל העמים: פרסים, הודים, סורים, יוונים, יהודים 

זרמי לבה* בסיסית וחדירת לבה דולריטית לתוך הסלעים ונוצרים. לשיא פריחתה הגיעה האוניברסיטה בימי המלך 

באפריקה הדרומית, בטאסמאניה, באנטארקטיקה ובבראזיל. חסרו אנושרואן במאה ה 6 , אך קיומה ופעילותה נמשכו גם 

שרידים מצמחיית־גלוטופטריס ומבעלי־היים קדומים נשארו אחרי כיבוש האיסלאם. היא נשארה, בהנהגתה של משפחת־ 

לפליטה אחרי ההתקרחות הגדולה בחלקים שונים של ג׳? הרופאים בכתישוע, מרכז־הוראה, שסיפק רופאים למזרח 

ביורה הופיעה צמחיה של תינסלדיה? מן היורה ואילך הקרוב והתיכון אף במאות ד, 10-9 . אולם בעיקר היתד, מרכז 

נעשית הצמחיה דומה לזו שבשאר חלקי כדוד־הארץ. ההוד חשוב לחילופי־מדע ביו העמים השונים. שם תורגמו ספרי 

פוררו ת של ג' הושלמה בסוף הקךטיק 1 ן עם שקיעת הגשרים היוונים וההודים בפילוסופיה וברפואה לסהלוי ולסורית והגי- 

היבשתיים, שעדיין היו קיימים בין החלקים של ג׳. כל עובדרך זו לידיעת הערבים, שתירגמו תרגומים אלד, לערבית. 

התנועות האלו היו מלווות פעילות געשית נרחבת וממושכת מן האישים המפורסמים שיצאו מג' היו יחנא אבן מאסויה 

של הבקעה האפריקנית הגדולה? גם זרמי־הלבות הגדולים (שגז?^ של המערב) ותלמידו חנין אבן אסחאק (ע״ע), 

של חדכאן בהודו, של חפש ושל האנדים בדרום־אמריקה גדול המתרגמים הערביים. — ג׳ ירדה מגדולתה עם התפו- 

מעידים על המיתוח, שהיה קיים בתוך חלקים אלה של קרום דרות החליפות ונחרבה ע״י המונגולים. 

כדוריד,ארץ. -ע$. 0 ;׳ 1 1944 :! 01 ! 5 ,״זג!״ 151 ־ 1 !זכ> 

א. פר. ,זת׳ 5 \ 0 ־ז{ 1 . 0 .£ ; 435 ■ , 1 ,מ 0 ,/ע״^סז/מ/ ,תס? 

. 1951 , 7 /,־,־> נ / / 0 '<־!נ) ,־,,// ,[) £1200 . 0 ; 1921 ,)!זס 

נזנדיעאפור, עיר עתיקה בחבל ח׳וזסתאן של פרם, מזרחית 

לשושן? היום — חרבות שאהאבאד. העיר נוסדה נ 1 נדר (• 131 ) 0011 ), עיר בצפון־מערב חבש, בירת מחוז בגמדר 
במאה ד, 3 ע״י שאפור 1 ליישוב שבויים רומאים. במאה ד, 4 (זש 1 ) 111 ^ 8 ); 22,000 תושבים( 1949 ). העיר שוכנת 

היתה העיר אחת מבירות המלכים הסאסאניים. שאסור 11 בגובה של 2,250 מ' במרחק של 32 ק״מ מצפון לאגם־טאנה. 

יסד בה בית־ספר גבוה, שנעשה מקלט ומרכז חדש למדע היא יושבת בתוך איזור חקלאי פורה, והיא בעלת חשיבות 

של העולם ההלניסטי־רומאי אתרי השתלטות הנצרות האור־ מסחרית בגלל קשרי־כבישים עם סודאן האנגלו־מצרית, עם 

תודופסית על הקיסרות הביזאנטית. בג׳ נקלטו הפילוסופים, אריתראה עם מרכז־חבש, יש בה תעשיה קלה של ייצור- 

התוכנים, וביחוד הרופאים, שגלו מן המערב עקב יציאת כותנה,* עיבוד־עורות ועיבוד־מתכות (תכשיטי כסף וזהב 

הנסטוריאנים ב 489 וסגירת האקאדמיה באתונה ב 529 . אל ובלי־נחושת). — בעיר נמצאת שכונה של פלשים (ע״ע). 

ג׳ הגיעו גם חכסי־המזרח, והאוניברסיטה נעשתה בית־ועד ג' היתה במאות ה 16 עד ה 19 בירת קיסרי חפש. נשארו 















433 


גונדר — ג׳ונז, דניאל 


434 



111 רר. חורכות ארט״-הקיסרים העתייז 


ועי״ב התקרב ג׳ במידח־מה לטיפוס 
"הדראמה המוסיקלית' של ואגנר. בין 
אופרות אלה בולטת " 11116116 [ 61 00161 ?" 
( 1867 ). 

בשנות חייו האחרונות כתב ג' יצירות 
דתיות גדולות (מיסות ואורטוריות), אך 
אלו נקלטו פחות מאשר האופרות שלו. 
ביצירות אלו השתדל ג׳ לשלב יסודות- 
סיגנון עתיקים מיה״ב בסיגנון זמנו. — 
ג׳ כתב גם יצירות ווקאליות רבות 
למקהלה ולשיר־סולו, ביניהן ה״מדי- 

טציה" ( 43113 ? 76 .^ 7 100 ) 3 ) £41 !^) 

המושתתת על אחד הפרלודים של באך 1 
שיר זה זכה לעיבודים רבים ונעשה אחד 
החיבורים הנפוצים ביותר בספרות המו¬ 
סיקלית. 

ח. שם. 


בה שרידים רבים של ארמונות וכנסיות החל סן המאה ה 17 . 
העיר נשרפה ונהרסה פעמים מספר, לאחרונה ב 1888 על-ידי 
דרווישים סודאניים. בשנת 1936 נכבשה על־ידי האיטלקים. 
בשנת 1941 שוחררה ע״י כוחות בריטיים אחרי מצור של 
כמה חדשים. 

נוג 1 ׳ יטן־ל פךנסואה — 00110011 015 :>מ 3 ־ו? 0131168 — 
( 1818 — 1893 ), קומפוזיטור צרפתי. למד תורת הקו׳ט־ 

פוזיציה בקונסרוואטוריון בפאריס (בין מוריו היה י. פ. הלוי 
[ע״ע]). ב 1893 קיבל את "פרס-רומא'הגדול, השתלם ברומא 
במשך שלוש שנים והתעמק במיוחד בסיגנון המוסיקה הד¬ 
תית העתיקה. אחרי שובו לפאריס פעל כמחבר וכמבצע 
(בעוגב ובניצוח) בשטח המוסיקה הדתית והתכונן להיות 
כומר. אך אחרי התעסקות ביצירות שומאן וברליוז שינה 
את דעתו, פנה עורף לכנסיה והחליט להתמסר ליצירת 
אופרות כדרך בטוחה ביותר להצלחה. סיגגון האופרה של 
ג׳ נוצר על הרקע החברתי של הבורגנות המשגשגת, שדרשה 
עלילה משעשעת, יופי שטחי וביטוי מוסיקלי עליז ומובן, 
״יפה ומסודר״ ( 06 חס( 1 זס-ת 16 נ 1 זט 011 (). 

האופרה הראשונה של ג׳, 110 קק 53 ( 1851 ), שהציג 
ב״אוסרה הגדולה" בפאריס, לא זכתה להצלחה! וגם נסיון 
בשדה האופרה הקומית, 101 31216 !״ 0646610 ! : 13 ("הרופא 

* י ■ 

הפאריסאית הגדולה. ׳*• פ י נ,נז 

אופרה זו עדיין נכתבה בסיגנון האופרה הישנה! ואילו 
באופרות מאוחרות יותר נועד לתזמורת תפקיד חשוב יותר, 


גזנזקוקזם׳ ע׳ע זיבה, 

ג׳ו^ז, איניגו — 0063 ! 10120 — ( 1573 — 1652 ), מגדולי 
האדריכלות האנגלית. למד באיטליה! הנהיג הרא¬ 
שון באדריכלות האנגלית את הקלאסיציזם הפאלאדיאני, 
שממנו הושפעה אחר-כך גם האדריכלות האמריקנית של 
התקופה הקולוניאלית. ג׳ הוא שהתחיל להשתמש לחיפוי 
קירות־החזית באבךפורטלנד, שגונה מתדמה במרוצת-הזמן 
לגון האבן הוניציאניח. 

יצירתו הראשונה של ג , היתה באנקטינגהאוז( 08 ב 1161 ף 830 
220086 ) בןיטהול, שנועד להיות חלק מארמון־המלך(היום— 
100 ) 1081110 7166 ) 56 64 ) 1101 31 ^ 0 ? 1116 0£ 24056010 ). החלק 
האמצעי של הבניין, שמובלט בליטה קלה ושחלונותיו מותק¬ 
נים במקצב שווה, מקושט בעמודים יוניים וקורינתיים. סנט 
פול קאבנט גארדן( 160 ) 031 007601 301 ? . 5 ) בלונדון היא 
כנסיה קטנה, בעלת אולם ושתי מיטראות, המצטיינת בצניעות- 
הביצוע ואצילות צורותיה. מבין יצירותיו האחרות של ג׳ 
יש לציין את 220086 8 ' 20660 > בגדיניד (היום — 143110031 
14056010 006 ) 1 ־ 2431 ) ואת 6 ) 03 ) 6 ) 3 ^ ¥0111 בלונדון. 

עבודתו המקצועית של ג׳ הופסקה עם פיח מלחמת- 
האזרחים, אשר בה נמנה ג׳ עם תומכי בית־המלטית. 

ג׳ 1 ;ז, דניאל — 0068 [ ! 03056 — (גו׳ 1881 ), פונטיקן 
אנגלי. ב 1907 נתמנה למרצה לפונטיקה באוניבר¬ 
סיטה של לונדון, וט 1921 עד 1949 היה פרופסור שם. — 
ב 1928 נתמנה מזכיר האגודה הפונטית הבינלאומית, וכן 
היה (מ 1907 ואילך) סגן־העורך של רתב-עת האגודה ( 6 ^ 1 
06 [) 110064 ? 16 ) 431 ?) ועורכו הראשי לאחר מותו של פסי 
(ע״ע). ייסד וערך את סדרת - 634 .? 16 ) 11006 ? □ 10 ) 11161x10 
בחקירותיו מסתמך ג׳ בעיקר על שמיעת האוזן, שהיא 
לדעתו המכשיר המדוייק ביותר לקליטת הגיי־הדיבור 
ולקביעת ערכם לגבי הלשון החיה. את תפקידיה של הפוני 
טיקה הוא רואה בעיקר בקביעת כתב בינלאומי לשפות 
שאין להן כתב, וכן בשימושו לצרכי הוראת הלשונות. מחוך 
גישה מעשית זו הוא מתרחק במקרים רבים מדרך הבלשנות 
העיונית. ג׳ הגדיר אח מושג הפונמה ( 11006106 ?) כמשפחת 
הגיים, המופיעה בלמה כיחידה בעלת ערך משמעותי מסויים, 




435 


ג׳ונז, דניאל—גונזגח 


436 


וכן קבע את מפת "התנועות היסודיות", המשמשת בלי חשוב 
לקביעת מקומן של התנועות הבודדות בתוך מערכת־התנד 
עות שבכל לשון. 

החשובות שבעבודותיו הן: 3 י 11 ו 11 ז 6$6 46 14311161110$ ) 11 ? 
-סססססז? £0211511 ; 1944 ,(יחד עם 03111 , 1 ) £0061103 

-סז? ש!!! ; 1949 , 11006016 ? 116 ? ;* 1948 , 0101100317 0102 
£0211511 0£ 01111106 ; 1950 2 , £0211511 0£ 001100131100 

, 1951 , 11006110$ ? 


('!; 4 ?;ף־ אךת 1 ־ — 1006$ זסו!"* ץ■! 1160 — ( 1851 — 
1923 ), דראמאסורג אנגלי. ג' היה בן למשפחת־ 

איכרים ולשית ונשלח, בן 12 , לעבוד בבית-מסתר של דודו, 
וכעבור 6 שנים — בבית־מסחר בלונדון! אח״ב היה סוכן־ 
נוסע. במשך השנים הרבות שבהן היה אנוס לעבוד 12 — 13 
שעות ביום, היה מקדיש כל שעה פנויה לקריאת הקלאסיקנים 
האנגליים ולכתיבה, ורכש לו בעצמו השכלה רחבה, ב 1878 
הוצג מערכון ראשון משלו, והצלחתו הגדולה הראשונה 
ב 1882 , במלודראמה "מלן־־הבסף", שכתב ביחד עם הנדי 
הרמן, איפשרה לו לעזוב את המסחר ולהתפנות לכתיבה. 
בהשפעת איבסן התמסר לדראמת־הבעיות, שז־בריה באנגליה 
היו, מלבד ג/ פיגרו (ע״ע) וברנרד ש 1 (ע״ע). היחיד מבין 
מחזותיו המרובים, המוצג לפעמים עד היום, הוא "הגנתה של 
הגב' ליד ( 1900 ). אולם אפילו בטובות שבין דראמות- 
הבעיות שלו יש נימה מלודראמאטית חזקה. ג׳ כתב גם 
דראמות־תעמולה לתיקונים חברתיים וקומדיות. בתו, שכתבה 
את הביאוגראפיה שלו ( 1930 ), מעידה עליו, שחיבר ב 100 
מחזות, ומהם זכו להצגה כ 50 , רבים גם באה״ב ובארצות 
אחרות. ג' הצטיין כאמן הדיאלוג והמתיחות הדראמאטית, 
אולם הדראמות שלו חסרות הגות עמוקה, וכיום נראים 
נושאיהן — שבתקופה הויקטוריאנית נחשבו לנועזים — 
מיושנים. הוא חיבר גם מאמרים והרצאות על בעיות הדראמה 
והתיאטרון. 

. 1930 , €011 €1014111 10 ( 1 !) 10 ) 701 , 0005 ( 11111 ] ־ג 4 00115 


נ׳ו־נז, לתלו ספנסר — 0065 ! ז 06 ס 6 ק 5 £431014 ז $1 — 

(נו׳ 1890 ), אסטרונום אנגלי. למד בקימבריג׳ז 
מ 1923 עד 1933 תוכן ממשלתי באפריקה הדרומית, ומ 1933 
ואילד ״התוכן הראשון״ ( 31 ן £0 $0-0000361 ^) במצפה 


שבגריגיץ׳. 

השגיו העיקריים של ג׳ הם הגדלת הדיוק בקביעות הגדלים 
האסטרונומיים על־פי 
הסתכלות וחישוב.הוא 
מצא את הערך הסדו־ 
ייק ביותר של מסת 
הירח, שהושג עד 
היום. את פאראלאנד 
סת-השמש מצא ע״ם 
דרכים שונות, בין 
השאר בעזרת האם* 
טדואיד ארוס, תוך 
שימוש ב 3,000 תצא־ 
מים. בעקבות העבר 
דה הזאת נקבע ערד 
חדש רדוייק למרחק 



שר חי!$ר ם#נסר נ׳ 1 נז 


הארץ מן השמש. כן יש לציין את מחקריו על תנועת הקטבים 
הארציים תל השינויים במחזוריות סיבוב־הארץ על צירה. 

ג׳ נמנה עם גדולי האסטרונומים בדורנו וזכה לאותות־ 
הצטיינות מרובים. פירסם בין השאר; ץתזסס 0 ז 81 ^ 31 ־ 06061 
(אסטרונומיה כללית), 1951 * £041 זט 10 ! 1 !/ע 01-14$ ^ (עול¬ 
מות לאין סוף), 1948 *. 

(׳ 1 ^, סר דלי□ — 1006$ וה 3 ; 111 /ע 511 — ( 1746 — 1794 ), 
מזרחן ומשפטן אנגלי. בחינוכו התיכון, וכן באוני¬ 
ברסיטת אוכספורד, שבה למד משפטים, רכש לו ידיעה 
יסודית בלשונות הקלאסיות ובשפות האירופיות החיות, וכן 
בערבית, עברית, פרסית וסינית. פירסומיו הראשונים היו 
בתחום הבלשנות והפילולוגיה הפרסית והערבית, וכן תירגם 
אחדים מנאומיו המשפטיים של איסיאוס (ע״ע) לאנגלית. 
אולם מבחינה מקצועית פעל כמשפטן ורכש לו שם על-ידי 
חיבורו 831103601$ 0£ ״! £3 1116 סס ׳( £553 ("על הפקדונות"), 
הסוכר כבעל חשיבות עקרונית עד היום. ב 1783 קיבל ג׳ 
תואר־אצילות ונתמנה חבר בית־הדין העליון בכלכתה. הוא 
בשאר בהודו עד מותו ומיזג את עבודתו המקצועית כמש¬ 
פטן עם פעולתו המדעית במזרחן. בפעולתו זו, וביחוד ע״י 
ייסוד ״החברה האסיאטית של בנגאל״ — ראשונה ודוגמה 
לחברות המזרחניות בעולם (ע״ע מזרחנות) —, השפיע על 
המדע המזרחני ועל האינדולוגיה במאה וחמישים השנים 
האחרונות. 

ג׳ הדגיש את המומנט המשותף שבגילויי התרבות והדת 
ההודיות והאירופיות הקלאסיות! עסק הראשון בבעיית 
התעתיק המדעי של לשתות אסיה לאותיות לאטיניות! 
התחיל בתכנית איסוף המקורות למשפט המוסלמי וההודי! 
תירגם בעצמו את "חוקי מנוס" (ע״ע) וכתבים פילוסופיים 
ודראמות (שקונטלם מאת קאלידאם), ובן חלקים מן הודה, 
וטכסטים מסאנסקרט ומלשונות־הודו החיות. אוסף־כתביו 
מכיל גם מחקרים רבים על מוסיקה ופולקלור של הודו, 
וביו״ב. 

יש מייחסים לג׳ את הראשונות בתפיסת הלשונות ההודית 
העתיקה, הפרסית, היוונית, הרומית. הקלטיות ובו׳ כקבוצה 
אחידה, המכונה היום הודו־אירופית. אולם דבריו בעניין זה 
לא יצאו מכלל רמיזות ועדיין לא נצטרפו לשיטה מבוססת. 
בל כתביו של ג׳ הוצאו ע״י אלמנתו ב 8 כרבים, 1799 — 1801 . 
; 1807-1835 ,./ 50 /ס 01 ס 1 סס)\ , 11 ז 011 ת 11 ! 18 ?ז . 811 .( 

- 111 €00^X011 0 / 0X10 11 סס 11 ס 011 > 11 ז 1 1/10 0 > 411111011 , 8401161 

,זו 1 ,) 10 ( 1 ) 7/01 0 €0x0100 סוסס( 11 ) 011 ,. 111 ; 1874 , 1011111 
, 1947 , 0 ) 110 ^ 100 ) מ 56 ־ 61 ת 65 ( . 0 ;.£) 377 5 >םג .)) 333 , 1875 
81(11010001)1 €0010X4001 ./ .׳מ 50 10 < 1 / 0 . 33 7x000011 
. 1948 ,(. 800 11311 ) 10 .]( 80 ) 

ת ר. 

גז^זגה ( 0002323 ), שושלת־נסיבים איטלקית ששלטה 
במנטובה (ע״ע) מ 1328 עד 1708 . המשפחה היתח 
קיימת במאנסובה מסוף המאה ה 12 , ובמאה ה 13 הגדילה 
את עשרה ואת השפעתה על־ידי רכישת קרקעות במחח. 
ב 1328 נתמנה לואיג׳י ( 81 <״£) ג׳ לתפקיד "קצין כללי' 
( 061316 ־ 2 0 ס 13 !? 03 ); הוא ניצל את הפירוד שבין המפלגות 
היריבות בעיר לשם חיזוק עמדתו, והוא ובניו אחריו 
הצליחו להפוד את משרת הקצין הכללי למשרה שלטונית 
מוחלטת, העוברת בירושה במשפחת ג׳. שליטי־מאנטובח 
אלה הצטיינו בפיקחות וזריזות דיפלומאטית רבה במשחקם 
הפוליטי בין שכניהם המסוכסכים ביניהם — הרפובליקה 



437 


גונזגה — גוניומטר 


438 


הוויניציאנית, בית ויסקונטי במילאנו ונדת סקאליג׳ר 
בוורו׳נה״ ובתקופה מאוחרת יותר — ביו בית־האבסבורג, צר¬ 
פת והאפיפיורות, כמה מבני־המשפחה היו חשמנים בכנסיה 
ברומא או מצביאים בצבאות האפיפיור, הקיסר, מלך־צרפת 
והרפובליקה הוויניציאנית. ע״י כך, וכן ע״י חיתון עם 
משפחות־שליטים אחרות, צברו בני ג׳ עושר ועצמה והעלו 
את עצמם לדרגת אחד הגורמים המכריעים בשיווי־זזמשקל 
הפוליטי באיטליה הצפונית. גץ פראנצ׳סקו ג׳( 1408 — 1444 ) 
קיבל מאת הקיסר את התואר מארקזה, סדריגו ג׳ ( 1519 — 
1540 ) — את התואר דוכס. לנסיכי בית־ג׳ יצא שם באוהבי 
פאר ומותרות, ויחד עם זה — כשוחרי מדע, ספר,ת ואמנות. 
הנסיכים הזמינו לחצר המאנטובאבית מלומדים, משוררים 
ואמנים! עם בני־חסותם נמנו במאה ד. 15 אנדו־אה מנטניה 
ווימוריו דה פלטרה, במאה ה 16 — אריוסטו "וטסו. בגי־ג׳ 
ריכזו במאנטובה אוצרות אמנותיים וייפו את העיר ואת כל 
המחוז! הם היו נוהגים לחלק את נחלותיהם ולהעמיד בני ענ¬ 
פים צדדיים של משפחתם כנסיכים של הערים הקטנות, שבהן 
המשיכו במסורת החצר שבעיר־הבירה, לחצר המאגטובאנית 
בימיהם של סראנצ׳סקו 11 ( 1484 — 1519 ) — בעלה של 
איזבלה ד׳אסטה (ע״ע) —, של בנו פדריגו, וביחוד של 
וינצ׳נצו ג׳ ( 1587 — 1622 ), לא היתה דומה מבחינת הפאר, 
העליזות וההוללות ז אולם מרובים היו בה גם גילויי השחי¬ 
תות המוסרית. במאה ה 17 ירדו בית־ג׳ מגדולתם! הפאר 
והפזרנות רוששו אותם, מעמדם המדיני נתערער מחמת 
סיכם כם עם הדוכסים לבית־סאוויה, אולם בעיקר נפגעו ע״י 
ניוון ביולוגי. רובם מתו בלא עת מחמת מתלות־מין, ושכול 
זעקדות הביאו כליון על רוב ענפי המשפחה. אחרי שפלה 
הענף המרכזי ב 1627 מחוסר בנים, ירש הענף ג׳־גור 
(מ 6 ע 6 א-.כ>), שהתפתח בצרפת,אתדופסותמאנטובה,ובניו 
שלטו בחסדם של מלכי־צרפת, עד שהודחו ב 1708 על־ידי 
קיסר אוסטריד" 

; 1920-22 4/1 . 0 9#0 ו $ 47€£ * 1 , 141210 .^ — 114 ^ 0 * 7 .? 

, 0114222 ; 1927 " 0 ׳ 6 נ>/מז 6 /^ /ס * 4 ז 0 * 1 ,* 0 16 ( 7 ח 0 זת 1 ־ו 6 . 5 

510? 12 41 $408101/8, 1930 ; 1 ^., 1*3 41(1109X8X10 00?120£$6££0, 

, 25101 ? .״ 1 ; 1947 ,. 0 461 . 01 תס 11 ש 8 . 4 ^ ; 1941 

.ג־• 11 ז 46 ?/£־£/£־>;; 7 ) 

י. ב. ס. 

נז;ןגה, תזמז אנטץיי - 3 ^ 23 ת 00 10 ״ 0 זת^ 32 וח 0 ורד - 

( 1744 , אופיורטו — 1807 או 1809 , מוסמבי^ה), 

משורר פורטוגיזי־בראזילי. אביו של ג׳ היה איש־משפטים 
ופקיד מברא זיל, ששירת זמן־מה בפורטוגאל! אמו היתה 
אנגלית־בראזילית. ם 1749 ישבה המשפחה בבראזיל. ג' הצעיר 
חזר לפורטוגאל כדי ללמוד משפטים בקואימברה, שירת 
מ 1763 עד 1782 כשופט במקומות שתים בפורסוגאל והועבר 
ב 1782 בשופט למחוז מינאז ז׳ראם בבראזיל. שם התאהב 
אהבה לוהטת בצעירה אצילה, מריה דורותיאה דה סישאס 
(!! 3 * 561 ^), אהבה שמצאה את ביטויה בשיריו אל אהובתו 
(בכינויה ,,מאריליה"). ב 1789 , בשעה שעמד ג׳ לשאת את 
אהובתו לאשה, נאסר באשמת השתתפות במרד נגד פורטו־ 
גאל והוחזק שלוש שנים במאסר חמור! פרי מאסרו היו 
שירי-געגועים נוגעים עד הלב לכלתו, אח״ב הוגלה למושבה 
הפורטוגיזית מוסאמביקה שבאפריקה. תוך יאוש נשא שם 
ב 1793 מולאטית יורשת־אחוזה עשירה לאשה, והיה לאחד 
מאזרחיה הנכבדים של המושבה, אולם עד מותו, שתאריכו 
אינו ידוע בוודאות, היה שרד בדפאון, ואף נתון להתקפות 


שגע וו. — בבדאזיל נערץ ג' עד היום כאחד מאבות חירותה. 

קובץ השירים ״למאריליה מדירקיוס״ ( 36 1113 ־ 131 * . 4 
! 011061 ) יצא לראשונה ב 1792 . השירים מצטיינים בצורה 
קלאסית מהודרת ובשפע של רגש רומאנטי דך, הם נחשבים 
בין הערבים והשירתיים שבשירי־האהבה בשפה הפורטו־ 
גיזית. הם נתחבבו ביותר על דוברי־פורטוגיזית שבשתי 
היבשות ואף ניתרגסו לשפות אירופיות רבות. 

- 1901 , 411111110 1111 4111111111111 05 1 1110 ( £1 0 ) ¥11111 , 383 ־ 81 .¥ 

ח. ם. 

סונטה• 'וגבה ( ¥11013 , 0111013 ), משפחת מדפיסים 
ומו״לים איטלקית בתקופת הרנסאנס. היא פעלה בעיקר 
בוויניציאה ובפירנצה, אך היו לה סניפים בכמה ערים אח¬ 
רות, דגם מחוץ לאיטליה. לזקאס אגט 1 גיום ג׳ מפירנצה 
( 1457 — 1538 ) הדפים ספרים בוויניציאה החל מ 1489 < הו¬ 
צאותיו החשובות ביותר הן טפרים ליטורגיים שכבשו את 
השוק מחמת יפייס וקישוטיהם. אחיו פיליפוס ג , ( 1450 — 
1551 ) הדפיס בפירנצה התל מ 1497 ספרים ביוונית, לאטי* 
נית ואיטלקית! בית־דפוסו נתקיים עד המאה ה 17 . דאק ג׳ 
היה מו״ל ומוכר־ספרים מפורסם בליון החל מ 1520 . דפוסי 
משפחה זו נודעים בפי חובבי־ספר בכינוי: ג׳ונטינים 
(יונטינים). 

. 1935 , 634 ,ז 811111111111111 1101111111 !} ! 11 > [ 01 ) 11X11 

נ 1 ;טה, איון׳ ע״ע אוסן< הץ־טקים. 

ג 1 ביזכםר (יור ";׳""ץ, זוויות), מד־זוויות למדידת זווית- 
הנטיה (זודת־המקצוע) בין שני מישורים! עיקר 
שימושו — בקריסטלוגרפיה (ע״ע, וע״ע גביש). — קיימים 
שני טיפוסים שונים של ג׳: 

1 ) ג׳־המגע (ציור 1 ) — הומצא ע״י קרנז׳ו (-מק־״ס 
2601 ) ב 83 ־ 1 . הוא עשוי חצי-עיגול, שהקפו מחולק למעלות- 
קשת, וסרגל הסובב על ציר הקבוע בנקודת מרכז־העיגול. 
המדידה נעשית על-ידי הסמכת חצי־העיגול והסרגל לשתי 
פיאות הגובלות במקצוע. שיטה זו דורשת גבישים די גדולים 
ומפותחים יפה! שיעור-דיוקה הוא כ״ג/י. 

2 ) ג׳־המראהאוג׳-ההחזרה (ציור 2 ) — הומצא 
ע״י וו׳לסטוין ב 1809 . הוא עשוי עיגול מסתובב, ששוליו 
מחולקים למעלות, ובצירוף נוניוס — לדקות. הגביש הנבדק 


ציור 1 . נזניוטטר*דטנ* צייר 3 נמיוססר־ההחורח 

נקבע על כן במרכזו של העיגול. קרן־אור, היוצאת ממקור־ 
האור א, מוחזרת מאחת מפיאות־הגביש ונקלטת במשקפת 
מ ז .א, החוצה את הזווית x שבין א ו מ, הוא הנורסאל 
של פיאה זו, על־ידי סיבוב מתאים של העיגול מועברת 
פיאה אחרת של הגביש לאותו מנודהחזרה, והנורמאל שלה 
,א — לכיוונו הקודם של !א. זווית־הסיבוב " היא הזווית 
שבין הנורמאלים של שתי הפיאות. — כג" משוכללים (.דו־ 





439 


גוניוממד—ג׳ונפץ, כן 


440 


מעגליים") ניתן הגביש לסיבוב הן בכיוון האפקי והן בכיוון 
האנכי. ג׳ כזה הומצא, למשל, ע״י ו. גולדשמיט (ע״ע). 
.£ ;* 1905 , 0111 ־ 01 .ע .? 

1101 ?^ 2€11€21 ד? 14 !*> ,ח 0 מ 1 !ז .מ 

. 1911 ,( 3 . 111 ) 

מ. 

מךז 9 £ וץה, פו{כן$יזת נ 1 {יו 99 ויות, ע־ע ?זויגו־נד 
מטריה. 

. :׳ ז 

^ 1031 [, אנךר( — ח $0 ח 1 ! 0 ( 7 \ 0 ־ 1 ! 0 מ\ 1 — ( 1808 — 1875 ), 
נשיאן ה 17 של אה״ב ( 1865 — 1869 ). ג׳ היה בך 
עניים מקארולינה הצפונית וגדל בתנאים קשים וללא חינוך 
סדיר. בגיל 10 נמסר כשוליה לחייט? הוא למד בעצמו 
לקרוא, אולם רק אחרי נישואיו עם אשה משכילה ב 1827 
למד לכתוב ורכש לעצמו במאמציו ובעזרת אשתו יסודות 
של השכלה כללית. מ 1826 חי בגרינוויל ( 0100071110 ) 
שבמדינת טנסי, תהילה כחייט ואח״כ כעסקן ציבורי ומדיני. 
ב 1828 נבחר כחבר העיריה וב 1830 כראש־העיר. בפעילותו 
הציבורית הופיע ג׳ כדמוקראט "ג׳פרסוני" — כלוחם למען 
"האיש הקטן" וזכויותיו האישיות נגד מגסות ההשתלטות 
של השלטון המרכזי ושל העשירים והמיוחסים, ב 1841 נבחר 
ג׳ כסנאטור של המדינה! מ 1843 עד 1853 היה חבר בית־ 

הנבחרים של הקונ- 
גרם! 1852/53 —מושל 
מדינת טנסי; משנת 
1855 — חבר הסנאט 
של אה״ב. כבל נציגי 
הדרום, לא התנגד ג׳ 

עקרונית לעבדות, 

אולם התנגד בתוקף 
להשתלטותם של בע- 
לי־העבדים על היי* 

המדינה. בבהירות של 
1860 לא היה ג׳ 

מתומכיו של לינקולן, אולם כשניתק הדרום אחרי הבחירות 
את קשריו עם הברית, היה ג , היחיד מבין הסגאטורים של 
הדרום שלא הצטרף לפורשים. גם במלחמת־האזרחים 
נשאר ג׳ נאמן לברית, ובשנת 1862 נתמנה על־ידי לינקולן 
כמושלה הצבאי של טנסי, ובהשפעתו הזרה זו לברית. 
בבחירות של 1864 נבחר ג/ בהמלצתו של לינקולן, בסגך 
נשיא, ואחרי ד,ירצחו של לינקולן הגיע לנשיאות בתקופה 
קשה ביותר. ג׳ לא היד, האיש המסוגל להתגבר על הקשיים 
העצומים ז הוא היה בעל כוונות טובות, ולא היה חסר תבונה 
פוליטית ושיקול־דעת, אך מיעוט השכלתו, פרימיטיוויות 
בהתנהגותו וחוסר גמישות וטאקס ביחסיו לבני־אדם היו 
בעוכריו. בדומה לליגקולן, שאף אף ג׳ לחיסול מהיר של 
ירושת מלחמת־האזרחים בדרך של פיוס ולליכודו החדש 
של מדינות הצפון והדרום. הנשיא נתקל בהתנגדותו הנמ¬ 
רצת של האגף הקיצוני במפלגה הרפובליקנית, שדרש 
לנקום בדרום אח נקמת מלחמת-האזרחים ולנהוג בובבמדינה 
כבושה, וגם להבטיח למפלגתם את השלטון במדינה בעזרת 
קולותיהם של הכושים המשוחררים. בניגוד לקודמו, חסרים 
היו לג׳ הסמכות האישית וכשרון המנהיגות! הוא לא הצליח 
לשכנע את מתנגדיו, ואף לא להתגבר עליהם במאבק הפו¬ 
ליטי. על רקע ניגודים אלה הלכו והחריפו הסיכסוכים בין 


הנשיא ובין הקונגרס, ששאף להחזיר לעצמו את מעמדו 
הקודם, שנתערער בימי כהונתו של לינקולן. בניגוד לרצונו 
של הנשיא, לא נתנו נציגי־הצפון לנציגי־הדדום לתפוס את 
מקומותיהם בקונגרס, ולעומת זה העניקו זכות־בחירה לכו¬ 
שים. בבחירות של 1866 השיגו הרפובליקנים מתנגדי ג׳ רוב 
מכריע בקונגרס, וב 1867/8 החליטו — שוב בניגוד לרצון 
הנשיא — על "חוק השיקום", שמסר את הדרום להנהלתם 
של מושלים צבאיים מבין גגראלים של הצפון. כשהחליט 
הקונגרס על צימצום סמכותו של הנשיא להדיח מכהונתם 
פקידים מסויימים ללא הסכמת הסנאט, פרץ משבר גלוי. ג" 
גרם, שחוק זד, אינו מתיישב עם החוקה, וסיטר על דעת עצמו 
את מתנגדו החריף, מזכיר־ד,מלחמה סטנטון ( 511111011 ). 
ביח־הנבהרים האשים את הנשיא בעבירה על סמכותו* 
ההאשמה הובאה לבירור לפגי הסנאט ( 1868 ), וג׳ יצא 
זכאי רק משום שחסר היה קול אחד לרוב של %, הנדרש 
ע״פ החוקה לפסק־דין של הרשעה. — באותה שנה עזב ג׳ 
את כהונתו, חזר לטנסי והמשיך ללחום משם לעמדתו. ב 1875 
חזר ונבחר לסנאט, אולם מת זמן מועט אח״ב. 

ש( 1 . 1 ^ ״ס ; 1866 ,./ . 4 - /?> ** 4 ***י/$ 0714 */׳ 11 ,?** 70$ .. 1 
. 11 ; 1903 . 4 / / 0 71-101 4 ה 0 *מ*מז 4 ־ 6 ** 1771 £ * 74 

, 1111011 ^ ." 1 . 0 ; 1928 , 017-101 ? 4 ה 0 1071 ^ 1 ? . 4 ג מ 510 ח 1 ^\ 

. 3 > . 0 ; 1936 ,./ . 4 , 7 >*!?נו 5 . 7 .ע ; 1932 ,**א 01 
. 1939 , 6 ?£ * 74 

מ. זי. 

^'({ 10 [, בן — 011500 ( (ם 1 רת 2 [)ס 20 — ( 1573 — 1637 ), 
משורר וסופר אנגלי. ג ׳ נולד כחודש אחר מות 
אביו, שהיה בסוף ימיו כומר. אחרי עזבו את ביה״ם הצטרף 
ג׳ לאביו החורג, שהיה 
בנאי, בעבודתו. ג׳ לא 
ביקר באוניברסיטה 
מימיו, ואעפ״כ היה 
המשכיל בין משוררי 
תקופתו. אחרי שנמ¬ 
אסה עליו עבודת 
הבנאות, התגייס ג׳ 
(בערך בשנת 1592 ) 
לצבא שנלחם באר־ 
צות־השפלה* בל ימיו 
התפאר ג׳ במעשי- 
הגבורה שלו באותה 
מלחמה. באותה תקו¬ 
פה נשא אשה. הזיווג 
לא עלה יפה* גם שלושת ילדיו מתו בגיל רך. ג׳ התחיל 
לעבוד בתיאטרון, תחילה בשחקן — ללא הצלחה ואחר- 
בך במחבר מחזות. בשנת 1598 פידסם את הקומדיה 
• 1111010111 111$ ת! 420 ? £7017 ("איש איש ורוחו"), אשר 
בהצגת־הבכורה שלה השתתף שיקספיר כשחקן. באותה שנה 
הרג ג , שחקן בדי־קרב, נכלא, ונשקפה לו סכנת תליה. בבית¬ 
ר,סוד,ר השפיע עליו כומר קאתולי * הוא המיר את דתו ושמר 
אמונים לקאתוליות במשך 12 שנים, למרות הקשיים שגררה 
אחריה ההשתייכות לדת זו באנגליה באותם הימים. אחרי 
שיחרורו מבית-הכלא הוטבע אות-קלון על בתנו, אך המקרה 
לא הזיק לשמו הטוב. ב 1599 יצאה לאור הקומדיה £7017 
1111110101 ? 111$ 0£ 001 420 ? ("איש איש שלא כרוחו"), 
ב 1601 — הקומדיה! 0012510 ? 1110 (״החרזן״), ב 1603 — 



אנררז נ׳ 1 נס 1 ו 



בן נ׳ונסוז 

(פורטרט של הוגטהורסט) 




441 


ג׳ונסדן, כן — ג׳ונסון, ססיואל 


442 


הטראגדיה ,סיאגום". עם עליית ג׳ימז 1 על בסא־המלמח 
נעשו המסות דבר שבאפנה באנגליה, וג׳ הקדיש מכוחו לסוג 
זה של הספרות, למשל: 2066115 > 01 6 ג 11 > 135 ! 1 ("מסכת־ 
המלכות״, 1609 ). לפרקים העסיקה אותו חצר־המלכוח 
ב״עבודות ציור ועבודוודעץ". כשנאסרו אחדים מחבריו על 
שהעליבו את הסקוטים, עמו של המלך, בקומדיה אחת, 
הסגיר ג׳ את עצמו לאות הזדהות עמהם, אולם שוחרר 
כעבור זמן מועט. ב 1605 הופיעה הקומדיה זס 16 ז 0 ק 61 ׳\ 
צ £0 ש* (״יולפונה או השועל״), שיא יצירתו האמנותית! 
נושאה — לעג לתאוות־בצע. ב 1609 פירסם זס 16 ! 6 ס 0 וק£ 
ת 0 1113 ז\\ ; 5116111 1116 ("אפיקואינה או האשה הדוממת"), 
ב 1610 — 115£ ת 6 ו 101 \׳ 1116 !שזץג? זי 61 תזס 1 ס 111 ז 03 , ב 1611 — 
031311116 . ב 1613 סייר ג׳ בצרפת כמורו של בנו הבכור של 
סר וולטר רלי. עם שיקספיר וחבריו היה ג׳ נפגש בפונדק 
[); 1461-013 'המפורסם! עם חבריו נמנו גם צ׳פמן, בומון, 
פלצ׳ר, דון, הריק, ביקון. הסיפורים על היחסים בינו ובין 
שיקספיר הם בדויים׳ אך בשביל ההוצאה הראשונה של 
מחזות שיקספיר, שהופיעה אחרי מותו של האחרון, חיבר ג׳ 
שיד־הקדשה נלבב לזכר ידידו האהוב, שיר שהוא מן התעו¬ 
דות החשובות ביותר על שיקספיר מסי אחד מבני־דורו. בשנת 
מותו של שיקספיר זכה ג׳ להענקה שנתית צנועה מאת 
המלך. שנתיים לאחר מכן יצא לסקוטלאנד לביקור של שנה 
וחצי. לאחר שובו הוענק לו תואר־כבוד של אוניברסיטת 
אוכספורד! את תואר־האצילות שהוצע לו סירב לקבל. באותם 
הימים סבל מעוני וממחלה, וב 1628 אף נאסר מחדש — הפעם 
בטעות, ולאחר שיחרורו מבית־הכלא שלח לו המלך את 
הדורונות שהיו נוהגים לשגר למשורר־החצר הרשמי. אולם 
ג׳ לא הוכתר בתואר זה מעולם, למרות שהכל ראו בו את 
ראש הסופרים האנגליים באותה הקופה, ודעתו היתה מכרעת 
בענייני ספרות. נוסף לסחזותיו ומסותיו חיבר ג׳ גם שירים, 
וכן ערך תרגומים מלאטינית וחיבר דיקדוק השפה האנגלית. 
בשעת שריפת ספרייתו ב 1623 אבדו רבים מחיבוריו, בין 
השאר כה״י של ספר-מסעו בסקוטלאנד ושל ספר הדיקדוק. 

תרבותו של ג׳ היא קלאסית בעיקרה, והשפעת הספרות 
האיטלקית והצרפתית ניכרת בכתביו אך מעט. עומס הש¬ 
כלתו הקלאסית הכשיל את מחזותיו; לעומת זה הקומדיות 
שלו מוצלחות יותר. תכונותיו הבולטות: גאווה, בוז לבורות 
ולצביעות, התנגדות לאפנה, חוש הומור, הדומה לזה של 
דיקנס, אלא שיש בו יותר מן הסאטירה מאשר מן העלי¬ 
זות. — ג׳ נקבר בכנסיית וסטמינסטר, מקום קבורתם של 
גדולי אנגליה, ועל קברו הכתובת: ת 1150 נ>ן 8611 831-6 ס 
(״הוי בן ג׳וגסון! מועטים כמותך"). 

, 0111 ^) 01 / 9 . 1 >ש ,. 015 * 9 ) ./ . 8 / 0 5 } 1707 00171/110/0 10 ( 7 

./ 8 )ס 5 /(ז 0 '\ 1 €0717/10/0 ; 1875 ,( 7110010811301 ) .? .׳ושי! 

- 1925 ,( 010500 .$ .£ 308 - 1 >ז 10 זש 11 14 . 0 . 8 ש ,. 015 ▼ 11 ) 

.[ , 1880 , 075 ( 8/77 ] €01711 1 ( 11321111, 7/1( £71x115 .זוג ; 1951 

}ס 1 ( 1 ) 11 ( 5 4 , 06 ־ 10610 ׳י 31 0 . 4 , 1886 ,./ . 8 . 15 ) 00 ו 0 ץ$ 

, 51/1001 0105110 1170 /ויי* / - 8 , 108 ! 1 ש 11 ש 5 .£ ? ; 1889 ,.ן . 8 

1898; 84. 015141310, 8. 1 ).')1071:011' 01 1'007/1170, 1907; 0. 

0 01 ,[ , 8 , 1,10413141 .£ ;' 1919 ,/ 8 , 5011111 ץז 6£0 ז x1 711711! 

1071705, 1931; 1 110 ( מ 1 !(/ 50070 0174 7 ) 070717 , 5 ) 1501811 0 ״ 

(*£0 . 1937 ,./ /ס 

פ. בל. 

,(1784-1709) — $31111161 ]0!! נ׳ז;םזן, סמיואל — 5011 ח 
סופר ולכסיקוגראף אנגלי, בנו של מוכר־ספרים 
עני בליצ׳פילד. מילדותו סבל ממחלת הסקרופולוזה, שעיקמה 
את תווי-פניו וגרמה לו פירכוסים מתמידים! גם כושר־ 


ראייתו לקה בעקבות המחלה. בנערותו עבד בחנותו של 
אביו ורכש לעצמו ידיעות רחבות ע״י קריאה, כשנתיים למד 
באוניברסיטת אוכספורד, שם סבל מלעגם של התלמידים 
והמודים בשל עניותו וכיעורו, והגיב על כך בתוספת של 

גאווה ותוקפנות בה¬ 
ליכותיו. ב 1731 נאלץ 
לעזוב את אוכספורד 
מטעמים כספיים, בלי 
לקבל תואר. בשנת 
1732 מת אביו, ומכאן 
ואילו, במשך כ 30 
שנה, נאבק ג׳ בעיני 
ובמחלה, וסבלו הוח¬ 
מר ע״י היסיכונדריה, 

מרה־שחורה ופחד־ 

מוות מתמיד. תחילה 
ניסה את ידו בהוראה, 

אולם לא הצליח בה, 

ב 1735 נשא לאשר• 



סטיואל נ׳ 1 נםוז 
(פורטרט סאת נ׳ רינולרו) 


את אליזבת פירטר, אלמנה שהיתה גדולה ממנו ב 21 שנים! 
אף־על-פי כן, ואף־על־פי שלא היתה נוחה מטבעה, עלה 
הזיווג יפה, וג׳ דבק בד׳ עד יום מותה. בשנת 1737 עבר ג׳ 
ללונדון והתפרנס שם בדוחק מעבודות ספרותיות ועבודות 
פובליציסטיות בכתבי־עת. במאמריו הפגין את התנגדותו 
לוויגים! הוא עצמו היה טורי קנאי, אולם יותר מטעמים 


שבאפיו מאשר מתוך ניתוח מדיני אמיתי. בזמן ההוא הוסיפו 
נימוסיו להתקלקל! הוא הופיע בחברה בבגדים מזוהמים ואכל 
בגסות, ב 1744 פירסם את $393£6 1 ) £101131 0£ £1£6 ("חיי 
ריצ׳ארד סוג , ״) — תולדות־חייו של חברו האומלל, בן- 
אצילים, שחי חיי-עוני ומת בבית־הסוהר למרות כשרונותיו 
הרבים! זו היתה הצלחתו הספרותית הראשונה. אח״כ הטילה 
חברת מו״לים על ג׳ אח התפקיד לחבר את המילון של 
השפה האנגלית, שעתיד היה לפרסם את שמו ברבים. ג׳ 
ביצע אח המשימה עם ששה עוזרים תוך שבע שנים 
( 55 — 1748 ). המילון הוא יצירה גדולה בתולדות הלשון 
והספרות האנגליים. מכתבו החריף והגאה של ג׳ לרוזן 
מצ׳סטרסילד (ע״ע) בקשר להוצאת המילון עורר הד רב 
וסייע לחיסול שיטת "הפטרונות"(החסות) בספרות ולביסוס 
העצמאות החברתית של אנשי־הרוח והספרות. באותה תקופה 
פירסם ג' את 151165 ^\ 111101311 0£ 117 מג 7 ץ 1116 ("שאיפות־ 
האדם — הבל״), בעקבות הסאטירות של יובנל — הארוך 
והמעולה בשיריו של ג'. ג׳ חיבר גם שירים אחרים, וגם 
מחזות שהוצגו בשעתם, אך אינם בעלי חשיבות רבה. מ 1750 
עד 1752 הוציא ג׳ לאור את ה £30111161 ("המשוטט"), שהו¬ 
פיע פעמיים בשבוע, ושכמעט כל תכנו — סקירות ומסות — 
היה כתוב בידי ג , . העיתון הצליח ועשה רבות להתפתחות 
המסה האנגלית. ב 1756 נאסר ג׳ פעמיים בגלל חובותיו, על 
אף פירסומו הרב. ב 1758 הוציא את ה! 1416 ("ההולך בטל"), 
מעין המשך ל £30111161 . ב 1759 מתה אמו של ג׳, וכדי 
להרוויח את דמי-קבורתה כתב את הרומאן 11006 ? , £3556135 
7551013 ג 1 <£.\ 2 0£ ("ראם סלאם, נסיך חבש"), שזכה להצלחה. 
ב 1762 זכה ג׳ לפנסיה קבועה מאת המלך ג׳ורג , 111 . ועי״כ 
נשתחרר ממצוקה כספית. ב 1762 ההדיר את כתבי שיקספיר, 
והערותיו מעידות על הבנה עמוקה לאפיו של אדם, ועד היום 



443 


ג׳ונסון, סמיואל — גו;םלוש דייאש, אנטוגי־ו 


444 


מקובלות רבות מהצעותיו לקביעת הנוסח. — אולם השפעתו 
העצומה של ג׳ בתקופתו היתה מבוססת פחות על יצירתו 
הספרותית מאשר על אישיותה שמצאה לה ביטוי בשיחותיו 
המפורסמות ובוויכוחיו על נושאים שונים. כוחו היה יפה יותר 
בביטוי בעל־פה מבביטוי בכתב. הוא הצטיין בחריפות ובשני¬ 
נות של ביקרתו על גילויים אישיים, חברתיים או תרבותיים 
שהיו שנואים עליו. הוא נהג להתווכח עם חבריו בלילות 
עד שעות הבוקר, ולישון אח״ב עד הצהריים. את דבריו 
השמיע בעיקר במועדון הספרותי (״ 011110 ץ-וגזמ 1.1 "), 
שיסד ב 1764 ועם חבריו נמנו סופרים, אמנים ואישים ציבו¬ 
ריים, ביניהם גיבון, גריק, ב 1 זול, ברק, גולדסמית, רינולדז. 
בחוג זה נפגש בוזול (ע״ע) עם ג׳ בפעם הראשונה ב 1763 , 
ומכאן ואילך נתלווה לג׳ ורשם את כל מוצא־פיו. הביוגרא¬ 
פיה של ג׳, שאותה פירסם ב 1 זוול ב 1791 , קירבה את דמותו של 
ג׳("דוקטור ג׳") ללב הציבור המשכיל עד היום,—עם ידידיו 
של ג׳• נמנו גם בני משפחת הסוחר והייצרן חריל (ש!!•!!!'!'), 
וביחוד אשתו של ראש־המשפחה. ג׳ בילה תקופות ארוכות 
בבית משפחה זו ונלווה אליה בנסיעות רבות. בתקופות שבהן 
נעדר מביתו, הפקיד ג' טוב־הלב את כל אשר לו בידי הולים 
ועניים. ג׳, שלא ידע סבלנות כלפי גדולי-הרוח בזמנו, 
התייחס באורך־רוח אין קץ למריבותיהם הקטנוניות של 
ה״פנסיונרים״ שלו. ב 1773 יצא ג׳ לסקוטלאנד ולאיי־ההב־ 
רידים בחברת ב 1 זוול, ושניהם פירססו תיאורים של נסיעה 
זו. עבודתו האחרונה של ג׳ היו 52 ה״בלגראפיות״ ( 5 ^ 1 
״ 04 ? 1116 )ס; 1779/81 ) של משוררים אנגליים — ספר 
התופס עד היום מקום נכבד בספרות האנגלית; ביחוד הצליח 
בביאוגדאפיות של דרידן ופופ. 

- 11111 . 8 . 3 > . 03 > 1791 , / . 5 ( 0 ! 711 17 ( 7 , 11 ^ 8051 

, 1878 ,/ . 5 , 1 ]! 1 < 1 ן!) 5 1 ,( 1934-1950 , 5 ! 0 ׳ 1 6 ,[[ש׳״ס? .? - 8 
- 0/171 ( ״ 1 .!/ ; 1910 ,,( 071 15 ( 11 !! 7 * $1 , 11 § 310 א 

, 11005100 . 11 .? ; 1909-1946 ,. 015 ׳< 10 , 1 ^ 017071111 1071 ( 07 : 
; 1923 , ה 7 ! 117710111 // י(■ 711147 !€ 181/1 ( 17 1 ( 511413 3 000107 

, 1925 ,.( . 5 ( 0 1 ( 1 /ק 70 ^ 10 ! 8/1 , 1 ) 50111 . 1 < .ס — ׳(סחזזנוסס .? 
, 0 "׳<£ .א ; 1926 , \ 00.107 / 0 : 1071 ( 711 ) 0 /! 141 ! €7 ,ת׳ 5 \ 0 ז 8 £ / 

,./ 007707 , 5 ]ז 0 () 0 א . 0 . 5 ; 1927 ,( 1071 ) €0771 /) 071 ./ 000107 

. 1935 

ם. בל. 

ג־ו;םמ 1 ן. כר הרי המ-לטון — 0 ס} 11 תו 13 ? ץמינג!? ■ 511 

ה 510 ת 011 / — ( 1858 — 1927 ), תייר ואדמיניסטראטור 
קולוניאלי בריטי. ג׳ נתחנך כאמן. בגיל 18 יצא למסעים 
באירופה ובצפון־אפריקה, בעיקר לשם לימוד ציור, אדרי¬ 
כלות ולשונות! אולם מסעיו הפכו למסעי־מחקר. ב 1882 
השתתףבמשלחת־מחקר לדרום־אנגולה.ב 1883 תר את איזור 
הקונגו ונפגש שם עם ה. מ■ סטנלי (ע״ע). ב 1884 הועמד 
בראש משלחת מדעית להר־קילימאנג׳ארו שבאפריקה המזר¬ 
חית. במסע זה בא לידי הסכמים עם ראשי השבטים המקומיים 
בדבר קבלת חסות בריטית עליהם: בעקבות הסכמים אלה 
נוסדה החברה הבריטית למזרח־אפריקה. ב 1885 נתמנה ג׳ 
כסגן־קוגסול בקאמרון ובדלתת-הניגר, וב 1887 היה לקונסול־ 
בפועל באיזוד זה! באותה תקופה הניח את יסודות המינהל 
הבריטי במודד־הניגר ויישב את הסיכסוכים והסדיר את 
היחסים המסחריים בין השבטים שבחסות השלטון הבריטי. 
בזמן שהותו באיזור מפרץ־גינאה עלה ג׳ על הר־קאמרון 
ואסף אוסף גדול מעולם הצומח והחי של ההר בשביל המיזי־ 
ארן הבריטי. ב 1889 נתמנה ג' קונסול בריטי במוסאמביקה 
הפורטוגיזית. אח״ב יצא לאיזור ימת-ניאסה, שהיה משובש 


בהתקפותיהם של סוחרי־ד,עבדים הערביים! ג׳ ניצל את 
המצב הזה והכריז על חסות בריטית על האיזור. בעקבות 
פעולתו של ג׳ בסזרח־אפריקה סופח לתחום השלטון הבריטי 
כל חאיזור שמצפון לימת־טאנגאנייקה עד לקרבת אוגאנדה 
ועד קאטנגה שבקונגו, רמת־שירה והזאמבזי התיכון. יחד עם 
ססיל רודז(ע״ע) הגה ג׳ את רעיון אפריקה המזרחית הברי¬ 
טית ״מן הכף עד קאהיר״. עד 1896 שירת ג׳ באפריקה 
המרכזית הבריטית כנציב וכק 1 נסול כללי. בשנת 1897 היה 
קונסול כללי בתוניסיה. בשנת 1899 נשלח לאירגון המנהל 
הבריטי באוגאנדה.—ג׳ נתכבד באותות־הצסיינות ממשלתיים 
ומדעיים תמורת השגיו במנהל ובמחקר באפריקה. הוא פעל 
אף בשטח האמנות והספרות, צייר ציורים מהעולם האפרי¬ 
קני וכתב הרבה ספרים על אפריקה. ב 1923 פי ־־סם את 
תולדות״חייו ר&ע ץ 1 ״ 51017 

א. סס, 

גונסלו §ךנ;ךם (אי אגילס לה קזןחבה — 0002310 

10¥3 )־ 001 6 () ( 111131 §^ 7 ) 142 ) 11311 :!£? - ( 1453 , 

מונטיאאה שעל־יד קורדובה — 1515 , גראנאדה), מצביא 
ספרדי, שזכה לכינוי ״הקאפיטאן הגדול״ (- 1 ק 03 311 ־ 01 01 
מגז). ג׳ נתייתם בנעוריו, ב 1473 עזר לאחיו, שנשא אשה 
מבנות האנוסים, בניסיון (שנכשל) לדכא את המהומות 
שפרצו נגד האנוסים בקורדובה. ג׳ חיה מחסידיה הנאמנים 
של איזבל (ע״ע) הקאתולית והצטיין במלחמותיה בספרד, 
וביחוד במצור־גראנאדה. ס 1495 עד 1504 עמד בראש הכוחות 
הספרדיים שנלחמו בצרפתים בדרום־איסליה, ובאותה תקופה 
אף כבש את האיים היוניים מידי התורכים והחזירם לשלטון 
ויניציאה. במאבק הממושך נגד הצרפתים גחל ג׳ נצחונות 
מזהירים ב 1503 בקרב על־יד צ׳ריניולה ובמעבר נהו-גארי- 
ליאנו! הוא לכד את נאפולי והכריח את הצרפתים לסגת 
מכל איטליה הדרומית. בשל כשרונו הטאקטי הרב שגילה 
במבצעים הללו והחידושים שהכניס באירגון ובדרכי־הפעולה 
של הצבא הוא מוחזק בראשון בשורת המצביאים המודרניים. 
לאחר גמר המלחמה שימש מושל נאפולי עד 1507 . — כבר 
ב 1501 בא ג ׳ בקשרים עם בית אברבנאל, וב 1503 נעשה 
יהודה אברבנאל רופאו הפרטי. בימי ממשלו בנאפולי הגן 
ג׳ על היהודים והשפיע על פדנאנדו הקאתולי שלא לגרשם 
משטח המלכות. — עם מותה של איזאבל הקאתולית אבדה 
לו התמיכה מצד חצר־המלכות, וב 1507 חוחזר לספרד. כעבור 
זסן־מה נחשד בהשתתפות בקשר לטובתו של נכדו של פר־ 
נאנדו (סי שעתיד היה להיות קארלוס ¥), ומאז עד לסוף 
ימיו פרש משירותיה מדינה. 

,( ¥113 £071 ז 0 ס 8 . 4 . 08 ) ( 7 ( 111 ^ €0 ( 07127 4/71 10121 ( €707 
-סזש? . 4 < ; 1915 , 0 1/7 0 1/7 1 / 14/42 , 6100101111 ש 1 ! . 1 * 1 ; 1908 
, 8016 . 0 ; 88-89 , 1/1071017 ' 7 ! 771 1112/112 ' 711 ( 7 717771 0/1 , 10111 
0071 ,״ 6 גי 1 ח 13 שא . 8 ; 1947 , 282-283 , 1 ( 11411 ( 0 : 710 ( 7/17 
. 1953 , 236 , 85-86 , 80 , 79 , 71 , 71 ( 74/77411701 ! 1:042 

ב. ר. 

ליא$, אבש $1 י 1 — 0135 1¥£5 ג$ת 00 110 ו 0 :זה\ 1 — 

( 1823 — 1864 ), משורר בראזילי. ג׳ היה ממוצא 
פורטוגיזי-אינדיאני־כושי מעורב. למד פילוסופיה ומשפטים 
בקואימברה (פורטוגאל) ופעל אחרי שובו לארצו בתובע 
כללי במחוז מאראניאן בבראזיל, אח״כ כפרופסור להיסטו¬ 
ריה בדיו דה ז׳אנירו והחל מ 1851 כפקיד במשרד־חחוץ של 
ארץ־מולדתו. ניספח.ב 1864 , כשטבעה האניה שבה חזר 
לאירופה. — ג׳ חיבר מחקרים בתולדות ארצו ומילון של 



445 


גונסלוש דיאש, אבמוניו—גונצ׳רוב, איץ אלבפנדרוביץ׳ 


446 


שפת־האיבדיאנים של בראזיל, אבל יסוד תהילתו הוא בפעו¬ 
לתו הספרותית. למחזותיו אין ערך רב! אבל אפום, שירה 
סיפורית, וביהוד שירה לירית, עשוהו לגדול המשוררים 
הרומאבטיים של בראזיל. האפוס 1135 ( 11 תץ 7 0$ ( 1857 ) 
מתאר בסיגנון מרומם ונלהב, מלא מרץ וציוריות, ומתוך 
בקיאות אתנוגראפית, את עברו האציל של עם הגורני 
(האינדיאנים של בראזיל). את סיפוריו המחורזים על הפור־ 
טוגיזים, שגילו וכבשו את בדאזיל, לקט ג׳ בקובץ (ב 1848 ), 
וגם בי^בצי שיריו האחרים יש כמה שירים סיפוריים. אבל 
עיקר כשרונו ויסוד ההערצה שמורה לו בעמו עד היום 
הוא בשירים של השתפכות־הנפש, שירים המביעים נושאים 
רומאנטיים בניב אינדיאני מיוחד, תמים, לוהט ועצוב, 
והמצטיינים בפאתוס סוער, צילצול דראמאטי, סיגנון שקוף, 
וצבעים טרופיים עזים. 

1X8 418* 4. 0. [>., 1938. 

48 0. 0., 1943. 

ג 1 ^םת, פךךיגב.ד — 00:156111 1 ) 6115111311 ? — (נר 1890 ), 
מאתמאטיקן ופילוסוף שוויצי. מ 1929 פרופסור 
למאתמאטיקה גבוהה בציריך. יוצרה של שיטה בתורת- 
הד,כרד״ שקרא לה בשסאידונאיזם(מלאט׳ 10116115 ) 1 מתאים, 
הולם). ג , מדגיש, שלא תיתכן הכרה מדעית בכלל — ובפרט 
במאתמאטיקה — על יסודות אפריוריים בלבד, בלי שילוב 
מתמיד בנסיון. כל פילוסופיה של ההפרה חייבת להיות בניין 
לוגי המספק ארבעה עיקרים: 1 ) עיקר ההיפוכיות (רורזיבי- 
ליות) — אי־אפשר לדעת מראש באיזה כיוון נהיה מוכרחים 
לשגות אח שיטתנו לאור הבדיקה הנסיונית המתמידה, לפיכך 
יש להכשירה מלכתחילה לשינויים (פילוסופיה "פתוחה")! 
2 ) עיקר הטכניות — המכריע במדע הוא המומחה הבקי 
בטכניקה של מקצועו! 3 ) עיקר הכסילות (דואליות) — לא 
הראציונאליזם בלבד ולא האמפיריזם בלבד מספיקים כבסיס 
למתודולוגיה של ענפי-המדע! 4 ) עיקר הכוללות (אינטגרא־ 
ליות) — אין שום חלק של סדעינו עצמאי, אלא רק העיון 
בכלל מקנה תוכן ומשמעות לכל חלק. על עיקרים אלה הודו 
לג׳ בזמן האחרון אף מתנגדיו, הן ממחנה הפורמאליסטים 
והן ממחנה הפילוסופיה התומיסטיח. 

מכתביו: - 111 ? ; 1936 , 31116 ^־ 1 13 61 1165 ף 3:1 ת 3:1161 ת 1 1x5 
111116 6£ 10111151116 ־ 06161 ; 1939 , 116 ף 3:1 ת 1161 ז 3 בנ 1 1116 נ} 1050 
, 366 ק 65 ' 1 16 ) 161116 ( 7101 } 16 61 2601061116 03 ; 1944 , 31171116 

. 1949 — 1945 
ח. ג. 

נז;צ׳רזב, אמן אל?ם{ךר 31 יץ׳ -פסקג״וסז.^- 

( 1812 , סימבירסק [היום אוליאנובסק] — 1891 , 

פטרבורג), סופר רוסי. ג׳ היה בן למשפחת סוחרים אמידים; 
נתחנך בעיר־מולדתו 
ובמוסקווה! מ 1831 עד 

1834 למד באוניבר¬ 
סיטת מוסקווה בפא־ 
קולטה לססרות.בשנת 

1835 עבר לפטרבורג 
ונכנס לשירות הממ־ 
שלתי-תחילה כמתור¬ 
גמן במשרד לסחר* 
חוץ. באותה תקופה 
התחיל לכתוב סיפר 
רים ושירים, שלאחר 


מכן נפסלו על-ידי עצמו ולא נתפרסמו. בשנת 1847 הוציא 
את הרומן הראשון שלו מאקסדסא 108611838 סזגל 06 
("מעשה רגיל"). ב 1849 סידסם את סיפורו "חלומו של 
אובלומוב", שהוא קטע מיצירתו החשובה ביותר "אובלר 
מוב״, שנתפרסמה בשלמותה רק כעבור 10 שנים, ב 1859 . 
באותה שנה סיים גם את הרומאן השלישי שלו 18 ־ 1 ק 06 
(״המתלל״). ב 1852 — 1854 ערך סיור מסביב לעולם באניית* 
קרב רוסית, ביקר באנגליה, באפריקה הדרומית, ביאפאן, 
בסין ובמאלאיה, ואת רשמיו על הסיור פידסם בספר "פרגאט 
פאלאדה". ב 1856 נתמנה לשרת כצנזור, למורת-רוחם של 
רבים מידידיו הסופרים! ב 1862/63 היה העורך של במאון 
ממשלתי, ומ 1863 עד 1867 — חבר המועצה לדברי-דפום. 
ב 1870 התפטר מן השירות הממשלתי, רחד עם זה כמעט 
נפסקה גם פעולתו הספרותית. מכאן ואילך פירסם רק קטעים 
ספרותיים קטנים, מאמרי-ביקודת אחדים חכרונות על אישים 
שונים. — ג׳ חי חיים שקטים ומסוגרים של רווק זקן. הוא 
היה אדיש לגבי התנועות החברתיות והזעזועים הפוליטיים 
של תקופתו, הן ברוסיה והן בחו״ל. בסוף ימיו לקה בטירוף־ 
הרדיפה וחשד בחבריו וידידיו הסופרים שהם בוגדים בו 
ומתנכלים לו. את כל רכושו ציווה למשפחת משרתו, 

יצירתו של ג' היא מעוטת־הכמות, אך הוא הירבד. 
בליטושה ובעיבורה. כרומאניסטן הוא הבהיר והכדור מבין 
הסופרים הרוסים הגדולים. גם שפתו ברורה, פשוטה ושוטפת, 
בלי מליצות וסילסולי-לשון. ג׳ אוהב לתאר תופעות־טבע 
שקטות ומתרחק מגילויים סוערים ובלתי־רגילים. גם באדם 
מעניינים אוחו חיי יום־יום והמציאות האסורה של החול 
יותר מאשר דמויות בולטות ומאורעות חגיגיים ויוצאים מן 
הכלל. סיפורו הראשון "מעשה רגיל" הוא סיפור על בני 
בעלי־אחוזות שעברו לכרך ועל הרומאנטיקה של בני־הכפר 
התמימים והסנטימנטאליים שאינה עומדת בפני ההווי של 
הכרך. הרומאן "המתלל" מתאר הופעת גיהיליסט במסגרת 
החיים השלווים והרדומים של עיר־שדה והאחוזות שבסביבתה 
ואת ההרס הנגרם עי״כ לחיים אלה. אך גם הצעירים המר¬ 
דניים מתוארים כבמלנים, שאין כוחם אלא בפה ושלמרות 
דיבוריהם גבוהה-גבוהה אינם באים לכלל מעשה, ואף אינם 
מסוגלים למעשה כלשהו. — "פרגאט פאלאדה" הוא לכאורה 
כמעט דו״ח יבש על ארצות ואנשים ופגישות שנזדמנו לו 
לסופר במסעו! אולם האנשים המתוארים — קצינ* האניה 
ומלחיה, האנגלים, היאפאנים, הסינים, המאלאיים וכר — 
מופיעים כסו חיים. 

יצירתו החשובה ביותר של ג/ שבה קנה את מקומו 
בתולדות הספרות והתרבות הרוסיות, היא הרומאן "אוב־ 
לומוב", שבו נתכוון ג׳ להציג את הטיפוס הכולל והממצה 
של העם הרוסי, כסי שנוצר ע״י גורמים גזעיים — מורשתו 
הסלאווית, או על-ידי המסיבות והתנאים המדיניים־חברתיים 
של זמנו — משטרה של רוסיה הצארית, המתקיים על האצולה 
הזעירה של בעלי־האחוזות ועל רקע הצמיתות והעבדות של 
המוגי־העם, בתקופת שקיעתו והתנוונותו של משטר זה. 
הקו האפייני באיש אובלומוב — חולשת הרצון ומיעוט המרץ 
והיזמה, בטלנות וחוסר אקטיוויות, עצלות שאינה עצלות־ 
הגוף בלבד. אלא עצלות הטבועה בעמקי הנפש והאישיות. 
הרושם העמוק וחמדכא, שהטיפוס הזה יוצר, בא דווקא משום 
שאובלומוב, שלא כדוגמת טיפוסיו השליליים של גוגול 
(ע״ע), רחוק מאד מלהיות טיפוס שלילי. ביסרדו הוא חיובי 
וסימפאטי: בעל שכל ער, לב טוב ואנושי, רגיש לטוב ובוחל 



א. א נינצ׳ארור 



447 


גזנצ׳רוג, איון אלבסנדרוביץ׳—גונקדר, איאו דח 


448 


ברע, בעל שאיפות נעלות, אבל חסר "כוח ללדת", רצון 
ויכ 1 לת למאמץ הנדרש להגשים אח שאיפות לבו. כוחותיו 
הנפשיים מספיקים לו כדי הזיות ודיבורים על שאיפות 
נעלות, אבל לא כדי מעשים להגשמתן, והוא שוקע בסטיכיה 
הטבעית של אפיו — בתרדמה נפשית, בבטלה ואי־מעשה, 
בנוחיות מתוקה של שיגרה אפורה. ג׳ אף מצביע על שרשיה 
של ״אובלוימוביות״ זו: הארץ עצומה בשטחה, פ 1 ריה מאד 1 
כמעט הכל ניתן לו לאדם מידי הטבע עצמו! האיכרים — 
רובו המכריע של העם — עבדים הם לבעלי־האחוזות, והללו 
פטורים מכל עבודה שהיא ומואסים בה. כל ימי חייו של 
בעל־האחוזה, שכל מלאכתו נעשית בידי אחרים, אינם אלא 
יום אחד ארוך של פינוק, בטלה, אכילר" שתיה, שינה. 
בתנאי־חיים אלה נולד, גדל, נתחנך א 1 בלומ 1 ב, ובאופן טבעי 
הפך, איפוא, למה שהיה. — את ידידו של אובלומוב — 
שסולץ העירוני, איש הפעילות והמעשה, המתקדם ומצליח 
בחיים ובעבודתו הפרודוקטיווית — הציג ג׳ כרוטי ממוצא 
גרמני, ואילו באובלומוב ראה את הטיפוס הרוסי המובהק, 
אשד לזדרוסי לא יבין אוחו כלל (כפי שציין ג׳ עצמו, 
כשתורגם הרומאן לגרמנית). — השפעתו ורשמו של "אוב* 
לומוב" על הספרות הרוסית ועל חוגי האינטליגנציה הרוסית 
היו עצומים, ו״אובלומוב" ו״אובלומוביות" נעשו שם־דבר 
עד היום. 

פעמיים ביצירותיו נוגע ג , ביהודים ובשאלת־היהודים, 
והערותיו מעידות על בהירוודעינו ועל גישתו האו׳בייקטי־ 
ווית. ב״סיתלל" אומר הגיבור הראשי: היהודים בנדודיהם 
בארצות־תבל ובהיאלצם להתאים את עצמם לעמים שבקר¬ 
בתם הם יושבים, קנו להם ״שכלון״ (אסוגץ) — כלומר: 
לא שכל עמוק ומקורי, אלא מעין תכמת־חיים שבהכרח. 
ב״פרגאט פאלאדה" מסופר על פגישה באפריקה הדרומית 
עם רופא יהודי בשירות הקולוניאלי האנגלי, המותח ביקורת 
על האנגלים, שגם באקלים הטרופי והסובטרופי אינם יכולים 
להינזר מהרגלם לאכול בשר ולשתות יין ז המחבר מעיר: 
לא היתד, זאת גישה לאומית של אדם, שאינו מסוגל להת¬ 
פשט מנשמתו הלאומית, זאת היתה גישה קוסמופוליטית של 
יהודי, כי היהודי הוא קוסמופוליט, במשמעות של בעל גישה 
אובייקטיווית, חפשיח מקשרים, הרגלים והרגשות לאומיים. 

כל כתבי ג׳ (רוסית): ב 9 כרכים, 1884 — 1889 , * 1916 } 

ב 12 כרכים, 1899 . 

-סז׳זזמ. סזץאססץק 83 ז 1 מ 1 ז.־ 831 , 1 } 14 א:> 8 ח 1 ; 5€ ח. 8 

110 * ( 8 ס 6 ס 1 ה 0 נן 06 | |/ .א ; 1847 ,ץכןץז 3 ק 

-אח < 68 ק 03 ו 11.111 .)/ ;?ג 8 אז 0811 *ן 5/10 > 0 3x06 ? 

. 0 .(/ ;.ז , 6868 חקץז׳ ,אמאס״סס 

- 0 >זאאמ 080 .ח .}/ ; 1893 , 06.008408 ,אמאס 

-אהזז 6 ?אא א 0 > 1 נ> 0 ץק זזמקסזסח ,אאא 080 אאהץ} 1 
,> 1 אא 1 *ץ 33 ק- 08 א 83 ח . 8 .? ; 1906 , 1 ,אאגואסח 

,אה 810 א א 0 אמ 60186 ; 0511 אסאססץק ו 5 אק 0 ? 110 

. 8.8 ; 1925 4 , 1912 .*! ,אא>ז 11 מ^ . 4 .£ ; 1908 , 5 
; 1925 ,.£ . 11 , 08 ״(אסא 13 ^- 68868 ־] £8 

- 11 * 1 . 8 : 1914 ,) 1111 ? 1 ) 14 * 0 ) , 1/1 )? 1411 * <ז 11 .. 0 ,זס^ג^ז 

; 1930 .(זד\ ,. 81101 ? * $1 .זך)£$ז 2 ) % 111111 )!?ס?■ 0 ) 01 ,חחגוח 

)$ג£ 103 .?ג 51 .זז 01 ^) / 1 ) 1/1111 )? 10111,4 * 10 ^ 0 , 110110 ) 5 - 1 

. 1948 ,."א .[) 0 ז 1 >£ 

א. אה. — י. פ. 

גזנקור, איאו דה(: 1 זג 1 ססם 00 ־ 18 נ 01 ח), האחים אז־סוו* 

לואי־אג 10 אן — 6 ת! 010 \,- 0111$ ״ 1-1 >וז 0 וח £8 — ( 1822 , 

נאנסי — 1896 , שאנרוזד, על־יד פאריס), וז׳יל־אלפרד — 


[ 1 שז 1£ !/- 5 ש 1 ״ן — ( 1830 , פאריס — 1870 , שם), סופרים צר¬ 
פתיים. 

בני קצין אציל אמיד מלורן, חיו האחים ג׳ — שנשארו 
רווקים כל ימיהם — תמיד יחיד, ער שלא נפרדו אפילו ליום 
אחדי גם את כל כתביהם חיברו במשותף. הם הירבו בנסי¬ 
עות לשם בידור וציור, ואחר־כו ישבו בחווילתם כאוטי 
על־יד פאריס) והקדישו את ימיהם לאיסוף תחרי¬ 
טים ופסלים וליצירה ספרותית. תחילה עסקו בתולדות החברה 
והאמנות! המאה ה 18 היתה חביבה עליהם ביותר מפאת 
אנינות־הטעם הדקאדנטית המתגלמת במנהגיה וביצירותיה. 
אח״כ עברו לשטח הרומאן המודרני, שבו התפרסם שמם 
בעיקר. כל כתביהם מצטיינים בלשון מלאכותית, שהם כינוה 
״כתיבת־אמבים״(ש 151 זז 3 מנו 11 ז:א) — ביטוי לרושם הבלתי- 
אמצעי(אימפרסיוניזם) והמגמה לתאר כל פרט ופרט במכחול 
רגיש ז האחים ג׳ בזו להארמוניה ולדיקדוק, ובלבד שיובלט 
המיוחד שבתמונה. את החוסר לסיפוריהם שאבו מן המציאות 



ז׳י? ואדם 1 ! רה נזנסיי־ 

(ח<ת 1 ד־אבו ׳ 6 ? נאהארגי, 1863 ) 

הממשית ביותר, כפי שנצטיירה להם באוצר רשימותיהם: 
הם נהגו להתהלך בכל מקום ופינקסם בידם ולהסתכל 
במתרחש סביבם, ואף ערכו מחקרים בשטחים מסויימים של 
החברה. ראייתם היתד, חדה ואכזרית — לפעמים עד כדי 
סילוף הדמויות —, ותיאורם היה ללא כחל ושרק. הם טיפלו 
בחוגים יוצאי־דופן, כגון של סופרים, של אחיות רחמניות, 
של צעירי הציירים, ובחיבה יתירה בעולם התחתון על גסותו 
וביעורו. בזה נעשו מאבות הגאטוראליזם, או — כהגדרתם 
את עצמם — "ראשוני ההיסטוריונים של העצבים". לפי 
עדותו של א׳ דה ג׳, היה הוא הדבר בעבודתם הספרותית, 
ואחיו המסמן. אולם לסיגגון נודע אצלם ערך מכריע כל־כך, 
עד שלאחר פטירת הצעיר לא יצאו מתחת ידו של הבכור, 
שהאריך ימים עוד חצי־לבל ויותר. אלא דברים מקוריים 
מועטים: ספרים על השחקניות של המאה ד, 18 ועל אמנות־ 
יאפאן, שאת ערכה היו האחים ג׳ הראשונים לגלות, ורומא- 
נים על בתי הבושת והסוהר ועל חיי אקרובאטים. אך בעיקר 
הקדיש א׳ את עצמו לעסקנות ספרותית! "עליית־הגג* 
שבביתו נעשתה בית־ועד לידידיו הסופרים דודה, זולה, 
מופאסאן, טורגניב ואחרים. 

מפעל מיוחד במינו ותעודה השובה להכרת העולם החב¬ 
רתי והספרותי של התקופה הוא ה״יומן", שבכתיבתו התחילו 



449 


גונקור, איאו דח — גום, חוגו ון דר 


450 


האחים ב 1851 ושבעריכתו המשיר א' דד. ג׳ לבדו. 9 כרכים 
הופיעו בחייו, השאר נגנז לתקופת של 20 שנה אתרי מותו, 
ברם לא ראה אור עד היום מחמת קשיים משפטיים ומפחד 
השערוריה שעלולים גילוייו לגרום. בצוואתו הורה א׳ דה ג׳ 
להקים מעזבונו אקאדמיה, שתהא מורכבת תמיד מ 10 סו¬ 
פרים, הידועים במסירותם לשליחותם ובאי־תלותם בכל 
גורמים וכוחות זרים. "האקאדמיה ג׳" רכשה לעצמה עמדה 
של מוסד בעל רמה המתחרה בהשפעתו עם האקאדמיה 
הצרפתית. בכל שנה היא מעניקה פרם "לרומאן הטוב 
ביותר שיצא במשך השנה"* הפרס מוחזק אתד מאותות־ 
ההצטיינות הספרותיים החשובים ביותר בצרפת. ב 1926 — 
1935 פירסמה האקאדמיה ג׳ מהדורה חדשה של כל כתבי ג׳ 
ב 27 כרכים, וב 1945 החליטה גם על הוצאת הקטעים של 
ה״יומך, שא׳ דה ג׳ השמיטם מהוצאתו. 

מחיבוריהם 11 * 13 ) 1 * £6 3156 ^ 1 * 3 *£ 5001016 13 ;) 11 6 * 01 ) £413 

100 )* £6¥011 13 ("תולדות החברה הצרפתית בתקופת חסה־ 
פכה״}״ 1854 * 6 ז 61 מ 01 )מ\*- 16 * 143 46 6 * 01 ) 5 * £1 ("תולדות 
מארי־אנטואנט״), 1858 * 316016 40 )*!/'£ ("אמ¬ 

נות המאה ה 18 ״), 1859 — 11865 30 11106 * £6 1,3 

6616 !$ (״האשד. במאה ד. 18 ״), 1862 * ׳ 031113 * 06 165 * 0113 , 
1860 * 111101116116 ? * 5060 (״האחות פילומך), 1864 * ־* 06 
)נ 1611 ז 306 ^ 1 0111116 , 1865 ; 0011 * 5310 6 )) 16 * 43 ^, 1867 . 

מחיבורי א׳ דה ג׳: £1153 £1116 1.3 ("הזונה אליזה"), 
1877 * 3000 ^ 0 * 26 6$ * 6 *£ £65 (״האחים זאמגאנו״), 1879 * 
-ת 00 465 131 ** 100 ; 1896 ,'!' 0053 * ££01 ; 1891 , 0 * 3103 ) 011 
1 * 000 (״יומן הגונקורים״), 1896-1887 , הוצאה חדשה: 

.1936—1935 

2, 0612301, 1*01 1889; £. 11 .£ ־ ז 16 לז 0 א x12 /. 6( 0., 

1912, 1 1920 , 0 ) 1 וו? 062 ) 4 ' 1 0 1 ה)ח 1101 )״ 1 0 <£ ,\נ 1:01 ־; 0 ״ , 

13., 01 ס 01 * 1 ,.!>! ; 1929 ,.ס )' 1 < 400621 ' 1 60 ) 0 ף 0 ן 0 ז ., 
1944*; ?. 8383(16*, 1*'£11/ זזוח 1 ״ 1 . 84 , 1920 ,. 0 1 ) 6 ) 1 ון 2111 ו - 
£111011, 1*0 00111100 1001011 6001 1'0001/10 6(1 0 , 1930, א , 
5311\ 1 ) .£ , £0503 £ ; 1933 ,) 0111/1 ) 111 ) 1 ,. 0 ) 6 / 1 ) .£ , 3£6 ז 
1 * 86 .. 8 ; 1941 ,. 0 ) 6 ./ 2 ) .£ , 32 *־! 46 א : 1941 . ס 60 ן - 
;31 . 1948 ,. 0 1 ) 6 ) 00121 0 * 1 ,תומ 

מ. ק. 

,(1932—1862) — 146*103011 011*11*61 — גונקל. הרמן 
חוקר־מקרא גרמני * מ 1894 עד 1927 היה פרופסור 
באוניברסיטות ברלין, גיסן והלה. ג׳ נתפרסם ביחוד בשל 
חקירותיו בצורות הספרותיות של כתבי־הקודש ("תולדות 
הצורה"). הוא הניח, שתחילת נתינתה של הספרות היתה 
בעל־פה ובלשון קצרה, ולכן ראה את היחידות הספרותיות 
הקטנות (הפתגם הבודד, החרוז הפזמוני) כיצירות ראשו¬ 
ניות, שמהרחבתן (לבית, למזמור, למתרוזת-פתגמים וכד׳) 
ואיסופן נתהוו במשך הזמן הקבצים הכוללים של ספרי משלי 
ותהילים והשירות חדידאקטיות הגדולות, בגון ם׳ איוב. את 
הקבצים הגדולים הוא מנתח לפי ייחודם הענייני לסוגים 
ומוטיווים ספרותיים־אמנוחיים (״חקר הסוגים״: בשירה — 
שירי-קינה, שירי־ידידוח, שירי־היתולים, שירי־מלכות, שירי- 
גצחון, שידי מלכותיה/ תהילות, תפילות, שירי־תודד, < בפרו¬ 
זה — מיתוס, נובלה, היסטוריה וכד׳), וע״פ מקומם של אלה 
בחיים ( £611611 0 * 1 2 * 51 ) הוא מנסה להעמיד גדרים לתקר 
פות שבהן נתחדשו, לתאר את אופי התקופה ולהעריך את 
תרומתו העצמית של היחיד (הנביא או המשורר) לספרות- 

הנוסח שמצא לפניו. 


ג' היה אחד הראשונים ביו החוקרים מאסכולת ולהאוזן 
(ע״ע), שניסו למצוא בחומר המקראי, הסיפורי או השירי, 
צדדים שווים לספרות העמים השכנים (מצרים, בבל). ביהוד 
נודעה חשיבות למחקריו על האגדה בדבר יצירי-בראשית 
(רהב, לויתן, נחש), שמרת בבוראם ודוכאו ע״י בוראם 
אגדה שיש לה הד בספרות־הסקרא (ישעיה, תהילים, איוב) 
ושנראית קרובה למיתוס הבבלי על מראדך ש״דיכא" את 
תיאמת (סמל מי־התהום) בראשי ת־הבריאה. 

מבין מחקריו ופירושיו חשובים ביחוד: 14 * 0 £(*ס£ק 50£6 
53£011 016 ; 1921 2 , 1895 ,) £04261 1104 ) 261 * 17 1 * 1 011305 
004 ) 2 ) 56 * 11116 , 060 * 531 ? 016 ;* 1902 , 1901 , 0606515 * 46 
- £6 ) 3615 * 15 6 ) 2650111611 * 11 ) 3 * 6 ) £1 ; 1922 2 , 1901 ,)* 13 * 1 * 6 
,( 1194 — 1189 , 1 ,)ז 3 ׳*\ 1 * 06£6 1104 6 ) 0656111011 ס! 112100 
416 ח 1 1102 ) £10161 ; 1917 ,.יד .*/ מע 61160 * 43 ? 035 ; 1909 
. 1933 — 1927 , 1-11 , 1 * 106 ( 53 ? 

י. ג 4 ג. 

43 ^ 10 [. טגר — ס 50 ז 3 חת 011 * 011003 — (נר 1889 

באיסלנד), סופר איסלנדי־דני. בצעירותו פירסם 
שני יןבצי־שירים באיסלנריח, אך ב 1907 עזב את אי־רולדחו, 
יצא לדנמארק ועבר לשפה הדנית. זכה להצלחה ברומאן 
בארבעה כרכים, 16 * 0 ) £415 605 ) 5136£ §* 80 ("תולדות 
משפחת בורג״), 1912 — 1914 ,המעיד על דמיון וידיעה פסיכו¬ 
לוגית• אח״ב חיבר סדרות רומאנים, שנושאיהם שאובים 
מחיי איסלנד המודרנית ומזכדונותיו מימי ילדותו ונעוריו, 
וכן סיפורים מתיי איסלנד של יה״ב. ג׳ מגלה ביצירותיו 
כמה מן התכונות של הספרות האיסלאנדית הקלאסית: 
מתיחות דראמאטית, אופי נמרץ ושפה מחודדת. 

011 ! 1 ■((£ 17 * — 0065 * 46 1 * 3 ע £41120 — ( 1440 ן, 

גנט?— 1482 , מנזר־רודח ליד בריסל), ציירפלאמי, 

מגדולי הציירים של ארצות־השפלה. תולדות־חייו אינן ידו* 
עות אלא למקוטעין. בשנות ה 60 — 70 היה בגנט. ב 1475 
פרש למנזר־רודה שליד בריסל בשל דכאון נפשי. ב 1479 יצא 
ממנו לשם ביקור בלובן ובקלן בענייני אמנות, חזר למנזר 
ושוב לא עזב אותו עד יום מותו. 

ג׳ לא נהג לחתום על תמונותיו. ידיעה ישירה על יצירתו 
אין בידינו אלא לגבי תמונת־מזבח שצייר בשביל פורטי־ 
נארי, בא-כוחו של בית־מדיצ׳י בבריגה > ציור זה הובא 
ב 1475 לפירנצה ועשה רושם רב על אמני איטליה בגלל 
חידושיו בשימוש בצבעי־שמן. — על שאר התמונות המיוח־ 
סות לג׳ אין עדות ישירה אלא ביקורת־הסיגנון בלבד. על 
סמך בחינה זו נקבעה בעלותו על מספד יצירות, שנושאיהן 
תנכיים או נוצריים, והן נמצאות היום במוזיאונים שונים. 

אמבותו של ג׳ היתה בהתפתחותה הססגונית מעין המשך 
לזו של.ין וו איק, אך ג׳ עלה עליו בתיאור נאטוראליסטי 
ליסטי יותר של המרחב. דמויות-האדם בתמונותיו אינן נתונות 
בתוך המרחב בלבד, אלא משתלבות בו ומסייעות מצדן ליצור 
רושם של מרחב. מבחינת התוכן הרוחני ומבחינת הביצוע 
הציורי היה ג׳ מהפכן. ראליזם חדש מציין את הבעת פניהן 
של דמויותיו, ביחוד את דמויות אגשי-העם. האור ביצירותיו 
אינו רק אמצעי לפסל ולהבליט פרטים, אלא אח גורם 
להשראת אוירה נפשית. פעמים הוא מלביש מונוסנטאליות 
לגופי*הקד 1 שים שבתמונותיו(כגון בתמונת־המזבח שבמגזר- 



451 


גום, הוגו רן דר—גזמו 


452 



יזונו ואז דר ניס! חטונוין טזכ 1 ז־ 16 רטינארי (טירנצח, איםיצס 


פורסה שבספרד) — דבר שהיה בו משום זז ידוע בציור 
הנידדלאנדי — פעמים הוא משווה לתמונותיו אופי של 
דראמאטיות סוערת (כגון "הילד ישו עם המלכים", היום 
בברליז)! באפלולית הכנסיה הוא יתר אוירה לנגינת-הקודש 
(כגון המלאכים המנגנים על אורגאן בתמונת־המזבח של 
ארמוךהולירוד) או מגלה בפרצופי השליחים ("מות מרים", 
בבריגה) כאב המגיע עד כדי טירוף־הדעת. ניכר, שג׳ בהת¬ 
בודדותו המעזרית הגיע למצב של מתיחות נפשית, שבד, 
ראה מראות וחזונות, שבמותם לא הובעו בציור לפניו. 

, 1 * 1 ) 81311 * 11 ? ; 1914 ,. 0 . 4 .׳ז . 77 ,* 5:14 * 5 ; 1 ) 1311 זס 101101 *) .ס . 4 .ת 1 זוז 11 >£ זנ 8 — ( 1849 ־ 1928 ), 
משורר ומבקר־ספרות אנגלי. ג , היה בנו של הזואו¬ 
לוג ם. ה. גום בלונדון! הוא למד בלשנות וספרות. ב 1867 
נתמנה ספרן־עוזר במוזיאון הבריטי! מ 1875 עבד בשירות 
הממשלה בתפקיד של מתורגמן! מ 1904 עד 1914 היה ספרן 
ביח־הלורדים. בשנים 1884 — 1890 היה מרצה לספרות אנ¬ 
גלית באוניברסיטת קימבריג׳. בתחילת המאה ה 20 היה 
מוחזק סמכות עליונה בענייני ספרות באנגליה. ב 1925 נת¬ 
כבד בתואר-אבירות. — שיריו רבי-החן של ג׳ יצאו בכמה 
קבצים, שהמצרינים בהם הם: 06015 ? "יטא (.שירים חד¬ 
שים"), 879 ! ן ז:*י.י 1 ו 5 1 > 311 : 1111550 מ 1 ("אמוצים וכסופים"), 
11,1894 ט 1 >ז 03 1116 ־(״הגן בסתיו״), 1908 . במחקריו 

בספרות האנגלית ובתולדותיה התמחה ביחוד בספרות המאה 
ה 17 . מחיבוריו בתחום זה יצויינו: מונוגראפיה על גרי, 
1882 ! ״משיקספיר עד פופ״, 1885 ! ביוגראפיות של קונגריב 
( 1888 ) ושל ד 1 ן( 1899 ). ג׳ פעל הרבה למען החדרת הכרתה 
והערכתה של הספרות האירופית החדישה באנגליה, ביחוד 
של הספרות הצרפתית והסקאנדינאווית! חשיבות מיוחדת 
היתה למאמריו 1111610 סא ) 0 311116 ־ 13161 1116 10 3 ט! 1 >! 511 
טק 0 זג!£(״מחקרים בספרות של אירופה הצפונית״), 1879 •— 
ב 1907 פירסם בעילום*שם חיבור אוטובלגראפי בשםזסו 311 ? 
מ $0 3011 ("האב ובנו"), ניתוח אינטימי של תקופת נעוריו, 
וכן כתב את הביוגראפיה של אביו. 

. 1931 ,)• 110 * 1 904 *( 14 ,. 0 .£ , 11 ז 0 זזנ 1 ) 0 .£ 


מקז©ו — שמם של ששה ממלכי שוודיה. 

1 ) ג׳ 1 אדולף ( 1496 [ז]— 1560 ), אציל מבית 
ואסה (מג^), אתת המשפחות רמות־היחס ביותר שבמדינה. 
נלקח ע״י כריסטיאן 11 לדאניה כבן־תערובוח, אולם ב 1520 
הצליח לברוח לשוודיה, המריד את העם בשלטון הראני, 
שיחרר את הארץ בתמיכתה של ליבק, נבחר ב 1521 לעוצר 
וב 1523 לסלך. ג׳ היה מדינאי מציאותי מובהק, עז ונמרז, 
מחונן בבשדון־סעשה מעולה, ביחוד בעניינים האירגוניים 
והכספיים של המדינה! הוא הניח אח היסוד למדינת שוודיה 
במובנה המודרני. לשם קימוסה הכספי של המדינה המריץ 
ב 1527 את הריקסדאג(אספת נציגי־ד,מעמדות) לקבל החלטה 
לטובת הנהגת הדת הלותרית, שבה היתה כרוכה התרמת 
רכוש־הקרקעות של הכנסיה הקאתולית. עם מותו של ג׳ 
נמצאו חלקי־הממלכה, שהקשר ביניהם היה רופף עד ימיו, 
מלוכדים למדינה אתת! מעמדות האצילים והאיכרים, שעמדו 
לפנים ברשות עצמם, נע&ו כפופים למרותו של המלך! 
והכנסיד" שלא היתה תלויה במדינה קודם לכך, הפכה לאחת 
מעמודי־התווך שלה. ב 1544 יצא חוק, הקובע שהמלכות 
תעבור בירושה במשפחת ואסה! השושלת שנוסדה ע״י ג׳ 
משלה בשוודיה עד 1654 (ובפולניה מ 1587 עד 1672 ). 

המקור החשוב ביותר לתולדות־תייו של ג׳ הוא "הרגיס- 
טראטורה״, שנתפרסמה ב 29 כרכים גדולים על־ידי הארכיון 
הממלכתי השוודי ( 1861 — 1916 ). בתעודות הללו, שנכתבו 
בלשכת־המלך, מופיעה דמותו של ג׳ בצורה חיה ביותר. 
טענותיו וניסוחיו, שעוברת בהם נימה שכולה אישית, כתובים 
לפעמים בלשון נמרצת ומלאת־הומור, ומעידים שג׳ היה 
מנהיג-עם ונואם־עם מלידה. 

. 51 תגזז) 410 ) 8x1 / ס ׳ 77/11015 ^ 1 >מ 3 1 ז 0 נ> 1 ז:>!! 1 ; 11 . 0 

- 4341618 ; . 4 , ; 1929 ,(קקג׳ר.. 1 ץ< 1 :יןויסזסתנחח .()* 1 ׳\ 5 וחסז) 

1 ״* 11 <} 0 )^ 30 ( 140 0 ) 4 00 ) ,) 1  5 . 1 > 

,( 5 )ז:>נ 1 ״צ . 4 ► עלו 1 ל 115 ) 0 י״ 5 014 וחס,} • 151 זגז 1 ) 31 )ז 0 ) 1/1 . 4 . 0 

. 1953 , 1611-1632 0 ) 11 )/ 50 /ס ?) 111110 4 ,טז 60 סא . 14 ; 1940 

3 ) ג׳ ווו ( 1746 — 1792 , נרצח), בן המלך אדולף פרדריק 
והמלכה לואיזח אולריקה, אחות פרידריך הגדול.'מאביו 
ירש ג׳ את ההומאניות ומאמו את תאוות־השלטון. כדודו 
היה אף ג׳ מחונן בשכל גמיש, בכוח־המצאה רב, בהעזה, 
בדמיון מפותח ובנטיה חזקה למדיניוודהתככים המקובלת 
בדורו. הוא היה בעל נטיות היססוריות־רומאנטיות, אוהב 
פאר וטכסים! אולם כשרונותיו היו חברותיים ואסתטיים יותר 
משהיו מדיניים. חינוכו היה על טהרת התרבות הצרפתית/ 
ומשא־נפשו היתה תרבות־החצר בנוסח צרפתי. ג׳ הגיע 
לשלטון ב 1771 . שלא כשני קודמיו היה שוודי מלידה; לפיכך 
שאף להיות למנהיג לאומי ע״י חיסול ריב-המפלגות. ב 1772 





455 


גוסמו—ג׳וסמיניני, יוספיניני 


456 


הצליח לבצע מהפכה, שביטלה את חוקת־המדינה הפארלא־ 
מנטארית־אריםט 1 קראסית (ע״ע שודיה, היסטוריה) וחיזקה 
את שלטון המלך. 

עשר השבים שאח״ב היו תקופת־תיקונים, שהיתה מוצלחת 
בדרך־כלל. בין השאר, ניתנו זכויות מסויימות ליהודים לגבי 
כניסה והתישבות בארץ (החלטת הריקסדאג בשנת 1779 , 
״תקנת־היהודים״ מ 1782 ). — אולם לאחר שהגיע ג׳ לקץ 
תיקוניו, ולאחר שפג חינו בעיני התושבים, התחיל ללכת 
בדרכים מסוכנות. מדיניות־החוץ שלו היתד, ידידותית כלפי 
צרפת, אך לא עברה את תחומי הניטראליות. לעומת זאת, 
הביאה מלחמת־ההתקפד, נגד רוסיה, שג׳ פתח בה ללא סמכות 
חוקתית, לידי כשלונות צבאיים חמורים ולידי מרידה בקרב 
הקצינים 1 יתר על כן, פרץ בעקבותיה קרע גלוי בין המלך 
והאצולה. ג' השתמש בהזדמנות זו לכריתת ברית עם חמעס- 
דוח הנמוכים נגד האצילים, אע״פ שמטבעו היה איש האצולה. 
כתוצאה מכך חולל ג׳ ב 1789 הפיכה מדינית חדשה והעניק 
לעצמו שלטון מוחלט כמעט! אח״כ ניסה לפשר בין המעמ¬ 
דות. בהמשך המלחמה ברוסיה זכה הצי השוודי בנצחון ימי 
בסונסקונד, ששינה את המצב לטובת ג/ והלה מיהר ב 1790 
לחתום על חוזה־שלום עם רוסיה על יסוד המצב הקיים. 
אח״כ היה ג׳ הרוח החיה במדיניות המונארכיות האירופיות 
המכוונת נגד צרפת המהפכנית. ב 1792 נהרג ג׳ בנשף־מסכות 
בידי אחד מן האצילים שקשרו קשר נגדו. 

ההיסטוריונים מחולקים במשפטם על אישיותו של ג׳ בין 
דברי־שבח מופרזים ודברי־גנאי נמרצים. מכל-מקום הטביע 
ג׳ את חותמו בחיי־התרבות של זמנו, בעיקר ע״י שאסף 
מסביבו רבים מגדולי הסופרים ואף תמך בהם! בין השאר ייסד 
את האקאדמיה השוודית (הידועה היום בעולם כולו כחולק ת 
את פרסי־נובל לספרות), וכן היה תומך באמנות היפה. 

וכן הביב־ ; 1947 ( (^^^ע x ״ 1 ) 50311 ) 111 . 0 ־ 112 ,״ 1186 ז 8 4 

ליוגראפיה ל( 1 ). 

4 ) ג' 1¥ אדולף ( 1778 — 1837 ), בנו של ( 3 ) 1 מלך 
1792 — 1809 . ג׳ היה מדקדק ומקפיד במילוי־תפקידיו, אולם 
מוגבל בהשגותיו• תחילה הביאה מלכותו טובה לשוודיה, אך 
לאחר שסיבך את ארצו במלחמה בנאפוליון שנוא־נפשו, 
ולאחר שנתיצבה כנגדו אף רוסיה שכרתה ברית עם צרפת, 
נתגלה כשלוגו כמושל יותר ויותר. משום כך הודח ממלכותו 
ב 1809 וחי עד 10 ף ימיו חיי־נדודים בנכר. 

5 ) ג׳ ¥ ( 1859 — 1950 ), בגו של אוסקר 11 (ע״ע): מלך 
ב 1907 . בימי-מלכותו הארוכים נתפתחה שוודיה למדינה 
דמ 1 קראטית, שהשלטון בה נתון בידי הפארלאמנט 1 הת¬ 
פתחות זו לא עברה בלי סיכסוכים עם המלך השמרני, אולם 
לאחר נצחונו של השמאל בסוף מלחמת-העולם 1 השלים ג׳ 
עם המשטר הדמוקראטי־פארלאמנטארי ושמר לו אמונים 
עד סוף ימיו. בימי מלחמת־העולם 11 נתחבב המלך הישיש 
ביותר על כל שכבות-העם, בעיקר משום שהשתדל בכל כוחו 
למנוע את הסתבכותה של שוודיה במלחמה ופעל למען 
עקרונות ההומאניות בעולם הלוחם. תשומת-לב מיוחדת 
עוררה פנייתו למושל ההונגארי הויטי לטובת יהודי הוב־ 

גאריה, שסכנת גירוש וגלות איימה עליהם. 

ע' ( 1 ), וכן* \* 1£ ען €״ 1 ") /\ .חוותט!^ י מ 

. 1950 .( 37 סא 

6 ) ג׳ ¥1 אדולף (נו׳ 1882 ), בנו של ( 5 ) 1 מלך תחת 
אביו ב 1950 . 

ה. ו. 


ג׳וסטי נ׳ח§ה — 0111511 שקקש 5 נ 1 ! 0 — ( 1809 , מ(נסומנו 
[טוסקנה] — 1850 , פירנצה), משורר סאטירי 
איטלקי. למד משפטים במכללת־פיזה, אך לא עסק במקצוע 
זה והתמסר כולו לספרות ולחיים הציבוריים, כפטריוט נלהב 
ושותף לרעיונותיהם של חוזי התחיה האיטלקית. השתתף 
בפעילות בהתקוממות נגד אוסטריה ב 1848 והיה ציר באסיפה 
המכוננת של טוסקאנה. 

ג' חיבר כמה אספים של שירים, ובעיקר סאטירות. העוקץ 
הסאטירי הוא אפייני לבל עבודתו הספרותית — כשהוא 
מכוון את חיציו נגד הממשלה האוסטרית השנואה עליו, 
שוסו את חמתו על הגיוון והדשלנות המדינית של השליטים 
המקומיים, או אפילו כשהוא חורג מן המסגרת המדינית 
ומותח ביקורת על המוסד ועל המנהגים של בני-זמנו. שירתו 
של ג׳ אינה מתרוממת מעל קורות־זסנו, נשארת מוגבלת 
וצרת־האופק! אך היא היתה גורם חינוכי חשוב ביצירת 
הכרה לאומית בלבות דור שיחרורה ואיחודה של איטליה. 
הדמויות של הסאטירות של ג׳ נעשו פופולאריות בעם 
האיטלקי. בזמן האחרון יש נסיה לייחס לג׳ מקום נכבד 
בספרות האיטלקית החדשה ולמצוא בשירתו ערכים אסתטיים 
בני-קיימא ולא פולמוסיות צרה בלבד. 

-י! 13 ^ ? 11 ) 1 ־ 0111 3 ,.ס . 0 41 7 '1*1)1 £11 $(71111 (4111 ( >1x4111 

- 4120 _ 1 ; 1923 , 01510 ? 71011 0 00111 ? , 000 ז 0 . 8 ; 1924 ,ומס 

,( 1 ,"שמלסזש? 010383 ") . 0 . 0 41 ) 071 ? ) 1103. ?0(1x0 

. 1929 

סו^זטינ^ני, 'וםטינ'נ' ( 1301 מו $1 ע 01 או! 115110130 (), 

משפחה איטלקית רמת-יחם, שהיתה קשורה במשך 

דורות רבים להנהלת המדיניות והמסחר של הרפובליקות 

של ויניציאה וג׳נובה 1 העמידה מדינאים, מצביאים, אנשי- 

דת ומלומדים. י 

מוצאה של משפחת ג׳ הוא, כנראה, מן האיזור שמדרומה 
של ויניציאה! שם רכשה אחוזות גדולות עוד לפני שנת 
1000 ומשם נפוצה בכל האיים והערים שרכשה ויניציאה 
בימי גדולתה. ענף אחד של משפחת ג׳ השתקע בג׳נובה 
ושלח את שלוחותיו לקורסיקה, לרומא ולנאפולי. 

מבניה של משפחת ג׳: בוויניציאה — סטפאנו ג׳ 
(ראשית המאה ה 14 ) ומדק נ ט וניו ג׳ ( 1684 — 1688 ), 
דוג׳ים של דגיציאה. בתקופת ההומאניזם נתפרסם ל א ו¬ 
נדדו ג' ( 1388 — 1446 ), שאסף אוסף גדול של כ״י לאטיניים 
וימניים וחיבר שירים ובאלאדות לפי המשקל של השירה 
העממית הוויניציאנית, שזכו לפופולאריות רבה. בנו בר 
נדדו ( 1408 — 1489 ) קנה לו שם כהיסטוריון וכתב'את 
תולדות ויניציאה מתחילתה עד סוף המאה ה 14 . מרקו 
8 נ ט ו נ י ו ג׳ הקים ב 1545 בית־דפוס עברי בוויניציאה, ובו 
הדפים את כל התלמוד, "משנה תורה" לרמב״ם וספרים 
אחרים. התחרותו עם בראגאדיני בהדפסת "משנה תורה" 
גרמה לבסוף להחרמת התלמוד באיטליה ב 1553 . 

לענף הג׳נובזי שייכים: א ג ו ם ט י נ ו ג׳ ( 1470 — 1536 ), 
דומיניקני, בלשן שמי, שנתחנך בפדובה הדה ידידו של פיקו 
דלה מירנדולה (ע״ע), קרוב לוודאי שלמד עברית מפי ר׳ 
'אליהו דל מדיגו(ע״ע). אגיסטינו הקדיש את עצמו להוצאת 
התנ״ו עם'תרגומיו! הצליח להוציא לאור את ס׳ תהילים 
בעברית, יוונית (השבעים), ארמית וערבית (הדפוס הערבי 
הראשון בעולם, 1516 ) ואת ם׳ איוב בעברית עם הוולגטה 
ועם תרגום חדש! בהערה לחה׳ יט, ה, הוא מזכיר את מסעות- 
קולומבוס ואת גילוי-אמריקה(בפעם הראשונה בספרי דפוס). 



457 


ג׳וסטיניני, יוסטיגיני—גוסן, הרמז הינדיך 


458 


ב 1520 הוציא לאור בפאריס תרגום לאטיבי של מורודנבוכים 
מתוך כ״י שהיה בידח היה גם המרצה הראשון ללשונות 
שמיות באוניברסיטה של פאריס, — המצביא פ 1 מ פ א ו ג׳ 
( 1569 — 1619 ), המכונה "זרוע־הברזל' בשל ידו שנקטעה 
בקרב, לחם בשירות הספרדים גארצות-השפלה נגד הצרפתים 
ובשירות ויניציאה נגד אוסטריה. — הרוזן ו י נ צ׳ נ צ ו ג׳ 
(בראשית המאה ה 17 ) הקים לו ארמון ברומא. שבו ריכז 
אוסף גדול של תמונות. — לאתר המאה ה 19 ירדה משפחת 
ג׳ מחשיבותה. אחד מצאצאיה שימש כציר־איטליה בישראל 
מ 1950 עד 1953 . 

.!!*;!ז .[ ; 1853-1861 , 210 * 11 *¥ 41 10 * 510 , £001311111 .$ 

;< '] 0 ־ 5 ׳ 1611 < 116 ] 0£ . 81111 ) )) 111 )/ך 1 ( 1 1£ ז 1 !ז 5 ו׳ינ£) . 0 * 41 ?0*010, ?10*01x0 ו**/? 011 , 00 לת 1 ׳י £00 
.( 351-8 ,זהו , 151261 41 14608116 

נ 1 םלר (■! 13 * 00 ), עיר במדינת סאכסףתחתית בגרמניה, 
במורד הצפוני של הרי־חרץ', 41 אלף תושבים 
( 1950 ), מרכז תעשייתי, שהתפתח על רקע מכרות הרי־הרץ 
שבסביבתו. רוב המכרות דללו בתקופה החדשה, אך בעיר 
עדיין נמצאים בתי-יציקה לנחושת, אבץ ועופרת, וכן מפעלים 
של תעשיה קלה: ייצור מכונות, בימיקאלים, אריגים, ציוד 
משרדי, רהיטים- העיר משמשת מרכדתיירות להרי־הרץ. — 
העיר העתיקה שמרה עד היום על מראה מיה"ב. עתיקותיה: 
חלק מחומת־העיר עם מגדלים אדירים; ארמון־הקיסרים 
הרומאני מן המאה ה 11 , כנסיות ר 1 מאניות וגותיות מן 
המאות ה 12 — 14 , בית־עיריה גותי, בתי־עץ עם פיתוחים 
מסוף יה״ב. 

ג׳ נוסדה ע״י הינריך 1 ב 920 והיתה מושבם של כמה 
קיסרים מן השושלות הסאפסית והפראנקית עד המאה ה 12 . 
בסאה ה 12 הוכרה כעיר חפשית, והחוק העירוני שלה שימש 
דוגמה לערים גרמניות רבות; מ 1281 ואילך היתה חברת 
ההנזה (ע״ע). ב 1802 סופחה לפרוסיה, ב 1807 — למלכות* 
וסטסאלן, ב 1816 להאנובר, וב 1866 (עם בל מלכות־האנר 
בר) — שוב לפרוסיה. 



ניסגאר: העי? הי׳ 6 ן, כוזים טסח* יוד־ב 


יהודים. שבאו לג׳ למסחר, נזכרים בידיעות שבאקראי 
מן המאות ה 11 — 13 . מאמצע המאה ה 13 ידוע על ישוב־קבע 
של יהודים בעיר. במאה ה 14 היו סיכסוכים פנימיים בקהילה, 
שגרמו לפילוגה ל״שני בתי־כנסת", וכן ניתנו מטעם העיר 
לקצת היהודים זכויות שנמנעו מיהודים אחרים. היהודים 
גורשו מג׳ בתחילת המאה ה 15 , ורק במאה ה 19 חזרו יהודים 
ונתיישבו בה. מספרם בדוי האחרון לפני מלחמת־העולם 11 
היה כ 50 — 60 . הישוב היהודי בג , נחרב ע״י הנאצים, אולם 
חודש ב 1945 . כיום יש בג׳ קבוצת־יהודים המכנה את עצמה 
"קהילת ג׳ וסביבתה". 

ג 01 ן, הך 2 ון הינריןל — 60 ** 16106161100 ־ 1 מ 311 תד 161 ־ 1 — 
( 1810 — 1859 ), כלכלן גרמני. — אביו הכריחו ללמוד 
משפטים ולהיכנס לשירות המדינה; אולם עוד בשנות לימודיו 
באוניברסיטה נמשך לתורת הכלכלה והושפע, כנראה, הש¬ 
פעה רבה מכתבי בנתם (ע״ע), ואחרי מות אביו ב 1847 פרש 
מן העיסוק במשפטים והתמסר כולו למחקר כלכלי. ג׳ פירסם 
ספר אחד בלבד: ' 011 * 0160 165 ] 6126 * 06 ־ £61 ) £מ 1616111 '\\) £0 
־ 111 ) £610 ^ 1 ח 416 ת 116$$6 ) 11363115 6166 1 >תט 5 ז 11611 ז 6 ז \ 1161160 
16111 ) 330 ) * 611116116 * 0160 ("התפתחות תוקי המו״ם בין הבריות 
וכללי התנהגותו של האדם הנובעים מהם״), 1854 . * 1889 , 
1927 3 . בשעתו התעלמו החוקרים כמעט לחלוטין מחיבור זה, 
והמחבר המאוכזב והנרגז ציווה לפני מותו להשמיד את כל 
האכסמפלארים של יצירתו. אך היא חזרה ונתגלתה אחרי 
מותו והוכרה כספר חלוצי של החשיבה הכלכלית החדישה ז 
ב 1879 ראה ג׳וונז (ע״ע) חובה לעצמו לקבוע, כי ג׳ "הקדים 
אותו לכל דבר". 

ג , היה הכלכלן הראשון שניתק את עצמו במפורש 
ממושגי־היסוד של המחשבה הכלכלית הקלאסית ע״י פיתוח 
תורת־ערך סובייקטיווית, המעבירה את נקודח־הכובד בקביעת 
ערכו של מצרך מהוצאות הייצור ותנאיו אל הביקוש, הנקבע 
ע״י התועלת וההנאה. הוא ניסח לראשונה ניסוח ברור אח 
תורת התועלת־בשוליים. תורתו של ג׳ מתמצית בשלושה 
חוקים, שנקראים על שמו: 

1 ) התצרוכת במנות שוות. הבאות בזו אחר זו, גוררת 
הפחתה הדרגתית של תועלת המצרך (= של טובת־ההנאה 
ממנו), עד שזו מתבטלת לגמרי עם הגיעה לנקודח־הרוויה. 
אם התצרוכת נמשכת מעבר לנקודה זו, הופכת ההנאה (ז*!;,!) 
להיסוכה ( 1 * 010 ( 1 ). 


459 


גופן, חרמן חיגייד—גוצי, גסשרו וקרלו 


460 


2 ) ערך סובייקטיווי מצוי רק בתנאי מחסור, כלומר: 
כשכמות הסיצרכים המבוקשים עולח על כמות המיצרכים 
המסופקים. 

3 ) ההנאה הכוללת המאכסיסאלית מושגת כשהתועלת־ 
בשוליים בכל מקום עומדת ביחס ישר להוצאוודבשוליים. 
זהו "כלל חשיווי־בשוליים", המונח ביסודה של תורת־האיזון 
בתורודהכלכלה החדישה. 

לפי שיטת "ההנאה והיפוכה" ניתח ג׳ את בעיות הייצור 
והמסחר. 

בספרו מצויות נוסחאות אלגבריות ודיאגראסות דו־ 
ממדיות לדוב. — ג׳ היה מתומכי הרפורמה האגרארית. 

,( 10 * , 111 ,ש 1 ח] 0 ח 0 ^ 310 ח 0 נ 31 א , 1 . 11 !) ■ 0 74 . ס ,הם 3 תז 1301 . 8 
, 83 . 8111151015$ 0 ) 805301 . 5 > .£ . 215011 ) . 0 .א .א ,.!>! ; 1910 
- 11 * 1 .( ; 1928 א .א .׳י . 4 ■ז? ; 1927 ,( 500-517 

- 0110 ) 10113101 ) 191 .} .; 20115011 ) ) 11 ) 1 ) 0 ()) ) 01 ,זי) 8311 

. 1949 ,. 0 .א .א , 5 ״ 0 ז 1 ג 80 .? ; 1930/31 ,( 733-753 , 2 , 11110 

ש. רי. 

גוסק׳ $ו;סואה ז׳זזף — 005500 11 נן 0 $ 0 { 130501 $ ? — 

( 1734 — 1829 ), קומפוזיטור בלגי-צרפתי. ג' היה 
בן איכר ז בנערותו שר במקהלת הכנסיה שבאנטוורפן וגילה 
כשרון מוסיקלי רב. ב 1751 נשלח לפאריס אל רמו (ע״ע), 
שבהמלצתו נעשה מנצח על תזמדתו הפרטית של אחד 
מתומכיו. ב 1754 התחיל ג' לחבר סימפוניות בשביל תזמורת 
זו. באותו זמן פירסם אף את רביעיותיו הראשונות, שחיבר 
בשביל הגסיד דה קוגדה, שלשירותו נכנם ב 1762 . לאחר 
הקמת הרפובליקה הצרפתית היה ג , הקומפוזיטור הדשמי 
והמהולל שלה. ג׳ חיבר כ 30 סימפוניות, יצירות מרובות 
למוסיקה קאמרית, כ 15 אופרות, שאחדות מהן זרו להצלחה 
רבה, יצירות במוסיקה כנסייתית. ג׳ היה הקומפוזיטור הצר¬ 
פתי הראשון שחיבר סימפוניות, ובזה הקדים אף את מידן 
(ע״ע); הוא מילא תפקיד חשוב בהתפתחות המוסיקה הסימ¬ 
פונית והטכניקה התזמרתית בצרפת, למשל: הנהיג בתזמורת־ 
התיאטרון קרנות וקלארינטים. אולם למרות מקוריותו ופעו¬ 
לתו החלוצית חשיבותו הוא בעיקר היסטורית, ולאחר זמנו 
לא נודע ערך רב ליצירותיו. 

גוסךט, .ין, ע״ע מבי?. 
נוצז, ע״ע מלטה. 

ניצולי, 3 נזצ 1 (ז־י לזה ך טנדרו) — 1,050 <(>) 8000220 
0022011 ( 0 ־ 53X141 נ 1 > — ( 1420 , פירנצה — 1494 , 

פיזה), צייר איטלקי מראשית הרנסאנס. ג׳ היה עוזרו 
ותלמידו של פרה אנג׳ליקו (ע״ע), תחילה ברומא ואח״כ 
באומדטו. את הראשונות שבעבודותיו העצמיות הגדולות 
עשה בכנסיות של מונטסאלקו בקרבת פ 1 ליני 1 (החל מ 1450 ). 
כשיצא שמו ברבים עבד לסירוגין בפרוג׳ה, פירנצה, סאן 
ג׳מיניאנו, ונשתקע לבסוף בפיזה ( 1465 ). 

בכנסיות הערים האלו צייר ג׳ פרסקות על נושאים מן 
ר״תנ׳ץ־, מן הברית החדשה ומחיי הקדושים ז וכן יצר לוחות- 
ציורים על נושאים אוואנגליים (המצויים היום במוזיאונים 
שונים). 

בסימונו היד, ג־ מושפע מפרה אנג׳ליקו מורו, מדומניקו 
וונציאנו ומפזלינו. ג׳ הוא בראש וראשונה מספר. הנהגה 
מהכנסת פרטים של נוף, של בניינים ושל מלבושים ליצירו¬ 
תיו. דמויותיו מופיעות כפועלות וכמדברות, ותיאוריו מעי¬ 
דים עי 1 כושר־הסתכלית רב! לעיתים קרובות הוא משתמש 



בגוצו נוצו 5 י: ססע ׳פ?ושח הס 5 נים 5 ניות־ 5 חם 
מתח־ פרסקח בארטידפדיצ׳י בפיתצו! ( 1469 — 1468 ) 

בדיוקנות של אנשים חשובים וידועי־שם מבני־דורו, ב״תהלו־ 
כת שלושת המלכים הקדושים" (בארמודמדיצ׳י בפירנצה, 
מ 1459 ), שהיא משתרעת על פני שלושה'קירות, מופיעים 
הקיסר וכמה מלכים ורבי־כהוגה, ובאמצע, על רקע לבן, 
דמותו המזהירה של לורנצו מדיצ׳י (״המפואר״) הצעיר. — 
עם כל הראליזם שבפרטי ציוריו עדיין רחוק ג׳ מלהיות 
נאמורליסטן בנוסח הרנסאנס בפריחתו: הוא לא הכיר את 
אחדות השטח והזמן ואח בעיית הפרספקטיווה! ועם כל 
הצבעים החיים שבתמונותיו לא ידע מבעיות האור. ערכן 
של יצירותיו דווקא בתמימות ובקסט־הילדות הנסוכים בהם. 

* 001 ^ 5 1 ז 1 ) 311 ! 1 * 711 ח 3 ׳\ ; 0 1906 , 5 ^ 51001 .מ 

► 1929 01 ^ 4811 * 001 ?£ ;^חז/מן* 5 / 01 

. 1934 ,. 0 . 8 . 1 \ ; 1930 , 0 , 8 .! 

ס. ש. 

ג! צ י ( 00221 ), ^סןרז וקו׳לז, אחים ממשפחת-רוזנים 
ויניציאנית, סופרים ומשוררים איטלקיים. 

1 ) ג ס ם ר ו ג׳ — .ס 0 ז 3 ק 035 000:0 — ( 1713 , ועי־ 
ציאה — 1786 . פאדובה). פנה מצעירותו לעבודה ספרותית, 
אד מאחד שלא יכול להתפרנס ממנה אלא בצימצום רב, 
שימש מ 1762 כצגזור וכמפקח על בתי־הספר בפאח׳בהז 
בתפקידו האחרון הנהיג כמה רפורמות חשובות. כאחיו 
קארלו, נלחם ג׳ לשמירה על המסורת בחיים ובספרות 
ולטהרתה של השפה האיטלקית < אבל יחד עם נטייתו לשמ¬ 
רנות היה ממכיניה ומבשריה של התחדשותה הרוחנית של 
איטליה ע״י מאמריו ואגרותיו, וביחוד ע״י חיבור ל״הגנה על 
דאנטה״ ( 1758 ) נגד הביקורת השכלתנית שרווחה במאה 
ה 18 . עיקר חשיבותו של ג׳ היא במאות החיבורים הקטנים. 
שפירסם בצורת שגי שבועונים (כדוגמת ה״ספקטיטור" של 
אדיסון [ע״ע]): 7011013 03201:3 ^ 1 ו ס־וסזב״ח 1/0550 




461 


גוצי, גסמרו וקילו—נמקו, קדל 


462 


( 1761 ). רשימות קטנות אלו מצטיינות בכתיבה מבדחת על 
קורות־היום עם ביקורת המנהגים והדרכה מוסרית, בתבונה, 
בסיגגון חם, בהומור שופע ובתפיסה רעננה של המציאות 
הוויגיציאגית! הן נחשבות ליצירה קלאסית של הפרוזה 
האיטלקית. 

כתבי ג׳: 1818—20; 0^6x6 ,.ז 6 , 16£6 נן 11 ז 0 :> 6 ז 6 ין 0 
,( 1 ח 3£ ק$ . 64 ) 1 ת 0 ומז 36 1 ; 1939 ,( 111 {) 31 ? . 64 ) 6116 :>$ 

1895; 113 03226113 ¥60613 (611. £01113111), 2 (., 1943; 

?'0836X^310X6 ( . 1897 ,( 3£111 ק$ .[}ס 

1 ו 11 הה 1 ה 0 ן,. 0 , 1116 ) 863111 156 . 0 ; 1916 , ס ס , 4/18110 .א < 

1>< 1948 ,.ס . 0 11 > .■ 6110£1 ! 8 ,־) 11 ) 001 . 0 ; 1937 ,ה* 111 ה . 


2 ) קרלו ג׳ — .ס 03110 00016 — ( 1720 , ויניציאה — 
1806 , שם). בגיל 16 — 19 שירת בחיל־הפרשים הוויניציאני 
בדאלמאטיה, אח״כ חזר לעיר־מולדתו והתחיל לפעול כסופר. 
את כל כתביו מציינות נימה פולמוסית והמגמה לשים ללעג 
את הזרמים החדשים בשפה, בספרות, בחיי־העם ובתיאטרון י 
שכן ג׳, האריסטוקראטי והשמרני לפי טבעו, שלל את רות 
ה״השבלה" ובכלל את כל החידושים שהיו עלולים לטשטש 
את דמותה הרוחנית ואת מסורת־מנהגיה של עירו. כשרון 
פיוטי, כוח־דמיון פורה והומור גרוטסקי עמדו לו בפולמוסיו 
הרבים וביחוד במחלוקתו עם גולדוני(ע״ע), מהדש התיאטרון 
האיטלקי. ג , השתדל להציל את הקומדיה "דל ארטה" המסר־ 
חית (ע״ע איטליה, 779,777 ), ולחם למענה בכתביו בפרוזה 
ובחרוזים. בשביל הקומדיה ״דל ארטה״ חיבר 10 מחזות 
— 1366 ? 6 ? (״המעשיות״, 1761 — 1765 ) —, שזכו להצלתה 
רבה. את העלילות שאב ג׳ לרוב מ״אלף לילה ולילה", אלא 
שהטביע על ה״מסכות"(טיפוסי־המוקיונים המסרתיים) צביון 
ויניציאני טהור, על אף הרקע הדמיוני־מזרחי. למרות מגמתם 
הפולמוסית, מחזותיו של ג׳ הם מעשי־אמן מעולים, בעלי 
קסם פיוטי במעמדיהם הרציניים וכוח רב בהמצאות מצ¬ 
חיקות. המפורסמים שבהם הם: - 613 מ 1 6 ש 1 16116 ) 6 ז 10 מ 3 '? 
06 ״ 3 ז (״אהבת שלושת תםוחי*הזהב״, 1761 ז עובדה לאופרה 
ע״י פרוקופייב, 1921 ), וביתוד ״טוראנדוט״ ( 1762 ) — מעשה 

בנסיך טאטארי הזוכה 
לידה ואהבתה של בסיכה 
סינית בהתחדות־חידות. 

"טוראנדוט" תורגמה 
לשפות רבות וזכתה לכ¬ 
מה עיבודים — ביניהם 
אחד ע״ישילר ( 1802 )—, 

וכן שימשה סיפוו־מעשה 
לכמה אופרות — ביביהן 
אחת מאת בחוגי( 1906 ), 

וביחוד אחת מאת פוצ׳יני 
( 1924 ).—ההומור חמתו־ 

בם והפולמוס הספרותי ממלאים גם את "זכרונותיד של 
ג׳, המשקפים את ההווי של ויניציאה בימים ההם ואת בעיות 
הדראמה והתיאטרון האיטלקיים על פרשת־הדרכים, 

עם שקיעת הקומדיה "דל ארטה" נשכח גם משוררה 
הגדול לכמה דודות בארצו! לעומת זה נערץ ג׳ ע״י ראשי 
האסכולה הרומאנטית הראשונה בגרמניה והשפיע באמצעותם 
על התפתחות הדראמה בגרמניה, ובעקיפין באירופה כולה. 
כתבי ג׳: 1616 (14 1.), 1801—3; ?6 ?131x1 קוח 0 :> 6 ז 6 ק 0 



קארלו ג 1 צי 


(64. ¥1351), 2 £., 1912; ?3 ^131(1$3 ?123X10 . 64 ) 3 ־ . 

0x112), 1911} )*>'161X10X16 1X11X1:111 (64. ?662201101), 2 1., 

1910. 

.א . 11 ; 1880 ,(.)מ 06 18111 186 50 5168 ) 5111 ) . 0 .£ , 166 .ע 
. 33 . 13 ; 1924 ,.ס . 0 ,״ 16 ־ 1 ־ 01161 , 1916 ,.ס . 0 , 18110 ׳ו 

10/13 ^ 8,4/10 , 116 * 001 . 0 , 1950 ,ץה 6 וה- 0 ס הו . 0 . 0 ,) 131155101 
. 1948 ,( 1 , €11161 0160130161111 64 10816011 ?) . 0 . 0 ! 1 > 

ג. 0 . 


גוצנו, (ףדו— 00223110 011140 —( 1883 — 1916 , טורינו), 
משורר איטלקי. בן להודים אמידים, למד משפטים, 

אך כדר מנעוריו העדיף לעסוק בספרות ובשירה, כבן עשרים 
חלה בשחפת ומת בלא עת ממחלה זו. ג׳ כתב נובלות ורשמי- 
מסעות, אך בעיקר נתפרסם ע״י שני אספי-שיריו: 113 ! 3 ? 
10 §ג! 1£ ז 461 (״הדרך אל המקלט״), 1911 , ו 111 ף 00110 ("שי¬ 
חות"), 1911 . ג׳ השתייך לקבוצת "משוררי דמדומי-הערב", 
שהיתה הביטוי האיטלקי לזרם של הרומאנטיציזם המאוחר 
וחדקאדנטי בשירה האירופית של התחלת המאה ח 20 ושסיט־ 
ניה חיו רפיון־הרוח וחוסר אימון בערכים האנושיים והלאו¬ 
מיים, שבהם דגלו קודמיהם במאה ח 19 . הנושאים של שירתו 
של ג׳ חם דמויות פשוטות, דברים אשר פג טעמם, עצבות 
החיים, טרדתם וכאבם, תחושת המוות המוקדם הצם ד למשורר, 
הגעגועים והמרירות של תקוות שלא נתגשמו בחייו, החולף 
שבחיי-אנוש וחוסר המשמעות שבהם. — כל כתבי ג׳ יצאו 
ב 5 כרכים, 1935 — 1936 . 


ז 14 * ** 01112113, 80110x101 ? .״ 1 ; 1925 ,. 0 . 0 * 1001051 ?־־ 1 
. 0 ;( 1937 ,. 11511 5 ש 1 > £111 5 ש 1 ) ■זוש£) • 0 10 > 10 * 01 * 1 * $01 ז $0 10 
. 0 ; 10 * 19 , 1/0001110 ס # 101 ) 110110111 501111011 , 115 ־ 1 * 1101 ש< 1 
. 1953 , 01/0001110 א 101 ) 1/0110 0050 0 11101 *> , 80011 , 1£0 ש 0 

נילקו׳ קול — ׳*\ 0 ;! 12 ג 01 1811) —1(3x1 , ברלין— 1878 , 
זאכסנהאוזן שליד פראנקפורט ענ״מ), סופר גרמני! 

הפעיל, הנייד ואי-השקט בין נושאי־דברה של האסכולה 
הספרותית "גרמניה 
הצעירה" (ע״ע), ש¬ 
ביקשה לעש 1 ת ענייני 
חברה ומדיניות אק¬ 
טואליים לנושאי־ 
הספרות ונלתמה ב־ 
קלאסיציזם. ג׳ למד 
פילוסופיה ותאולוגיה, 
וברוב יצירותיו ניכ¬ 
רת הנטיה להירהורים 
עיוניים. הוא הושפע 
מרעיונות מהפכת־ 
יולי ( 1830 ), וכל ימיו נלחם במאמרים, במסות, בסיפורים, 
ברומאנים ובמחזות למען הדרור, הסובלנות וחופש־הרוח נגד 
הקלריקאליזם, השמרנות והאבסולוטיזם.—בעקבות התקפת 
חוגים שמרניים על אהד מסיפוריו (שתואר כבלתי־מוסרי 
וחותר תחת יסודות־הדת), הוטל ב 1835 איסור על כל 
כתבי "גרמניה הצעירה" (וגם של ה. הינה), וג׳ עצמו נידון 
לשלושה חדשי־מאסד. בהמשך פעולתו הספרותית והפובלי־ 
ציסטית העתיק ג׳ את מושבו לעיתים קרובות! נדד מעיר לעיר 
וממתח למחוז! לא מצא מנוה בשום עיסוק נושא שכד קבוע! 
היה עודך עיתונים וירחונים, דראמאטורג בדרזדן, אחד 
המייסדים והמזכיר של הקרן ע״ש שילר בוימאר לעזרת 
סופרים, באבק בקשיים חמריים, התנגש תכופות עם כוחות 



קאר 5 גיצק 1 



463 


נוצקו, 5 ןרל—גדר (גרוזובסקי), יחודה 


464 


חברתיים ועם נציגי זרמים רוחניים עוינים! הרגיש עצמו 
נרדף, ניסה פעם ( 1865 ) לאבד עצמו לדעת, ולסוף נספה 
בתאונת־שריםה בחדרו. — המפורסמת ביצירותיו—המחזה 
״אוריאל אקויסטה״ ( 1847 ), המטיף לסובלנות והכתוב בהער¬ 
צה לעם היהודי ומתח־ אהדה'לשאיפות האמאנציפאציה 
ושיחרור הפרט מכבלי הכנסיות ומדת קנאית. המחזה תורגם 
לשפות רבות! במשטרים ראקציוגיים נאסרה הצגתו כמה 
פעמים. ב 1835 הוציא ג׳ לאיור את מחזהו של ג. ביכנר "מותו 
של דנטוף. וכן כתב ביוגראפיה של ל. ברנה ומסות על 
תולדות הספרות הגרמנית. ממחזותיו המרובים האחרים: 
3£6 ? 53 1 >ז 0113 ו£, 1839 ! 1 ז 6 ׳״ 5611 £זתנ 1 £ק 20 ("מחלפה 
וחרב״), 1843 ! מן הרומאנים: ת 1 זש £1 ״^\ 2 016 
(״הספקנית״), 1835 ; 106181 ז! 0 * ■ £11161 016 ("אביריהרוח", 
תיאור זרמי־הזמן ב 9 כרכים), 1850 ! מסע זשז^ 11 ! 23 ז?ם 
גסס? (״המכשף מרומא"), 1861 ! 6513102215 ? 5611116 016 
(״בניו של פסטאלוצי״), 1870 .—ג׳ היה בעל כשרון רב־צדדי 
ושאף לגדולות׳ אד לא יצר יצירה גדולה ושלמה. לסיפוריו 
אין מתח אפי. במחזותיו השפיע על התפתחות התיאטרון 
הגרמני, אך אין בהם כוח דראמאטי רב, ופרם ל״אוריאל 
אקוסטה״ — נשכחו במהרה. — "אוריאל אקוסטה" תורגם 
לעברית ע״י ש. רובין, 1856 . 

חוצאת כל כתבי ג׳: ,( 11.0081011611 .ע. $8 ־״!) 116 ז 6 ^\ 
. 1911 ,(ז 116 ט 1 \ .? .ע . 58 ־ 111 ) 86 !ז 6 ^ו ; 1910 

~<( 0 ?? 4214 ( 4142 ( 21 - , 4 $10 211 ? 244 2111411% ) 5 /'.?> , 111 ^ 11113 ^ 035 

? 1 ( 4 ? 462 * 1214 ( 444 ) 5 ג ו €1 <]טל)^ . 1 ׳^ 1 ־ 1 ; 1900 , 71211 ?? 52171 £14 12111 

; 1927 ,) 0244 4/0714 ? 111112 0/4 ,!!ש 7 ! ; 1901 , 0/4 0174211 ?(! 

. 1933 ,. 0 נ 1 > 1 ש 011£ *>$ ; 1930 ,.?> 

א. וי. 

נ׳ 1 ?!;׳קךטה ( 3163113 ( 0010 , עיר באינדונזיה, ביארוה המר¬ 
כזית! כ 280 אלף תושבים (אומדן 1952 ! 136 אלף 
במפקד 1930 ). מרכז פוליטי, תרבותי וכלכלי. הארמון המפואר 
והחצר של מי שהיו סזלטני־ג׳ מהווים בה רובע מיוחד 
("קראטוך או "קדאטוף). העיר מפורסמת בחגיגות הריקודים 
וההצגות, הנערכות בה מפרק לפרק. תושבי ג׳ ידועים 
מאז כאמני מלאכת־מחשבת בעבודות כסף ונחושת. בעיר 
החדשה—בתי־חרושת לטכסטיל ולעיבוד־עורות ובתי־מלא־ 
כה של מסילת־הברזל. — ג׳ היא מרכז של מחוז, שהיה מן 
המחצית השניה של המאה ה 18 עד מלחמת־העולם 11 שול־ 
מנות בחסות השלטון ההולאנדי! 3,170 קמ״ר, 1.6 מיליון 
תושבים ( 1930 ). המחוז הוא מן הפוריים והמאוכלסים ביותר 
ביאווה! גידוליו: אורז, בטטות, תירס, 0 וןה, טבק, קגי־סוכר. 

בתקופת מלחמח־השיתרוד של אינדונזיה נגד השלטון 
ההולאנדי אחרי מלחמת־העולד 11 היתד, העיד ג׳ מושב 
הממשלה הרפובליקנית. 

נ׳זקזנדז, פחי; ג׳זבני — 006011610 11 ז 30 ע 010 ג!? — 

( 1435 , ורונה — 1515 , רומא), ארדיכל, מהנדס, 

היסטוריון וארכאולוג איטלקי. היה ארדיכל־החצר של מלך־ 
נאפולי, שירת את שארל 111 ץ מלך־צרפת, עסק בוויניציאה 
בבעיות ביצור צבאי ובתיכנון גשרי־אבן חדשים, ובשבות־ 
חייו האחרונות היה בר 1 מא והשתתף בבניין כנסיית סאן־ 
פיטרו כמנהל טכני בחדרכתו של רפאל. כחוקר נלחב של 
תולדות רומא וספרותה אסף למעלה ממאתיים כתובות רו¬ 
מיות עתיקות, שהעבירן לרשות לורנצו המפואר לבית מדיצ׳י. 
יצירתו החשובה ביותר — ארמון־המועצח ( 6161 313220 ? 



סרח נ׳ובאני נ׳יק 1 נדו: ארטח־הסועצו), וד 1 נ!ז 


110 § 51 מס 0 ) בורונד" המצטיין בשדרת־עפודים קלת־הקשתוח 
בקומת־הקרקע ובחזית עתירת קישוטים בקומה העליונה. 
בשיתוף־סעולה עם פרנצ׳סקו די ג׳ורג׳ו ( 11 ) 631166560 ? 
ס 0 זס 31 >) גמר ג׳ את בניינו של הארמון פוג׳ו ראלוז ( 08810 ? 
£6316 ) בנאפולי. בצרפת מייחסים לו בניינים וחלקי־בניינים 
בארמונות שבבלואה. — ג׳ הניח אחריו מספר גדול של 
רישומים ארדיכליים־קישוטיים, תרשימים של ארמונות, 
חדרי־מדדגות, גשרים, וכן ציורי פרסים עיטוריים. 

גור ( 1 ^רהז?םקי) ׳ ןהודד> ( 1862 , פוהוסט [פלך מינסק]— 
1950 , תל־אביב), סופר, לכסיקוגראף ועסקו ציבורי 
ארץ־ישראלי. לסד בנעוריו בישיבת־וולוז׳ין! עלה לא״י 
ב 1887 , עבד שנה כפועל חקלאי וכשומר בראשון־לציון, 
ואח״ב כפקיד בחנות ביפו, שימש מזכיר לאגודת "בני משה" 
והשתתף בעריכת ״המכתבים מא״י״. מ 1887 עד 1905 היה 
מורה בעקרון, בזכרידיעקב, במקוה־ישראל ובביה״ס העברי 
הראשון לבנות ביפו. בשבתו בעקרון הניח, יחד עם ד. יוד־ 
לביץ, את היסוד להסתדרות הסורים העברים בארץ. ג׳ נמנה 
עם חלוצי השיטה "עברית בעברית", חיבר כמה ספרי־לימוד 
לעברית, לתולדות-ישראל, לטבע ולמולדת! תירגם לעברית 
רמה מאגדות אנדרסן, את רובינסון קדחו, מקצת מסיפורי 
מארק מוין, דיקנז' ודיל ורן, ופירסם מאמרים רבים בעיתוני 
חו״ל וא״י. ב 1893 ערך יחד עם אליעזר בן־יהודד, וד.יודלביץ 
עיתון לילדים בשם ״עולם קטן״. מ 1906 עד 1929 עבד 
באפ״ק, תחילה בבירות (עד 1911 , ששם ייסדגךילדים עברי) 
ואח״כ ביפרת״א. במסגרת פעולותיו במוסד זה רכש בשביל 
הישוב קרקעות בת״א ובחיפה. בימי מלחמת־העולם 1 גירש 
עם בני־משפחתו לדמשק ופעל שם לטובת המגורשים מא״י. 

ג׳ התפרסם בעיקר ע״י פעולתו בשדה הלבסיקוגראפיה 
העברית. כבר ב 1903 חיבר (יחד עם י. קלוזנר) "מלודכים", 
ואחריו — כמה מילונים קטנים (עברי-עברי, עברי-אנגלי, 
ועוד)! ב 1920 הוציא (יחד עם ד. ילין) "מלון עבדי" מצוייר, 
ומד 193 ואילך עסק במפעלו הגדול — "מלון השפה העברית" 
(שיצא במהדורה האחרונה והמורחבת ב 1947 >! ב 1939 חיבר 
גם "לכסיקון למלים זרות". ג׳ היה הראשון שציין במילונים 
את מקורן של המלים לפי תקופות השפה העברית. 

יהודה גרוזובסקי איש !עכורות ("ספרות ראשונים", ע״י 
התאחדות בני הישוב, א׳, חוב׳ ב׳), תש״ב* י. סוגרבינסקי, 
יהודה גור־גרוזובסקי ז״ל (ביבליוגי־שיר, של כתביו: קרית־ 
ספר, כ״ח, 120-110 ), תשי״ב-תשי״ג. 

א. ג-ל 



465 


גדר, צ׳רלז—ג׳ורג׳ 


466 


מר, צ'ךא — שז 00 0131165 — ( 1853 — 1932 ), תאויאג 
והגאן אנגלי, למד בהרו ובאובספורד, ב 1880 — 

1883 היה ממלא-מקום של מנוזל הסמינרלן התאואגי 
בקדלסטון ( €11660151011 ), ב 1884 — 1893 עמד בראש ספריה 
חאולוגית באוכספורד, ב 1894 נתמנה לקאלניקום בווסט- 
מינסטר, ב 1902 — להגאנה של ווסטר, ב 1905 — להגאנה 
של ברמינגם ! מ 1911 עד 1919 היה הגמלה של אוכספורד 
וב 1919 עבד ללונדון. השפעתן של ג׳ על הפנסיה האנגלי¬ 
קנית היחה גדולה מאד? היא שגרמה ל״תנועת אוכספורר* 
(ע״ע) השמרנית לחפש את מקומה בתוך חיי-הדוח החדשים. 
ג׳ ראה את תפקידו במציאת פשרה בין סמכות הדת וסמכות 
המדע, תוך נסיון להגדיר את תחומיהן. הוא נתכוון לעזור 
לאמונה הנוצרית ע״י התקרבות אל הפאבלמאטיקה המדעית 
והמוסדית המודרנית. הוא ניסה להסביר, שישו, למרות היותו 
אל גם בימי חייו האנושיים, היה יכול לטעות! לדעתו, ויתר 
האל מרצונו, בשעה שהיה לאדם, על התבונה של האל הפא 
יודע. ג׳ היה "סוציאליסט נוצרי", נלחם נגד העוול החברתי 
ובעד שיפור מצבו של מעמד־הפועלים. ב 1892 ייסד אגודה 
כנסייתית בשם ״עדת התחיה״ (- 6 * 1 1116 01 ׳( 11 ת< 1 ת 1 תז 0 כ> 
תססששזזס*); הבדיה הם במרים, שקיבלו עליהם את איסור־ 
הנישואים והם מתפרנסים מקופה אחת. אחד מתפקידי החברה 
הוא גם הפצת הנצרות בין עובדי־אלילים. 

ג׳ 1 ךג׳ ( 6 §ז 060 ), שדם של ששה ממלכי בריטניה. 

1 ) ג׳ ו ר ג׳ 1 ( 1660 — 1727 ), הוא גאורג לודוויג, 

קורפירסט של האנובר ( 1698 — 1714 )! ב 1714 מלו בריטניה 
הגדולה ואירלנד. ג׳ היה בנו של הקורפירסס אוגוסט מהאנו- 
בר! ע״י נישואיו עם דודניתו 10 סיה דורותיאה מלינבורג-צלה 
הצליח לאחד בידו את חלקי־האנובר הנפרדים. נישואיו לא 
היו מאושרים, וב 1694 נתגרשה אשתו ממנו. מצד אמו היד, ג׳ 
ריבע לג׳ימז 1 מבית סטיוארט ואחרי מותה של המלכה אן 
(ע״ע) ב 1714 היה הוא המועמד ד,פרוטסטאנטי הקרוב ביותר 
לכתר האנגלי בהתאם ל 1 ח 161116 ״ 56 )ס מ 1701 . עוד 
בחייה של אן התקרב ג׳ אל הוויגים, ובעזרתם עלה לשלטון 
על בריטניה למרות תככי הטורים; נסיון־מרד של היעקוביים 
בסקוטלנד בשנה הראשונה למלכו נכשל כליל. 

ג' ראה בכתר הבריטי בעיקר אמצעי להגברת השפעתו 
בגרמניה ולהפקת יתרונות למען האנובר. במדיניות הברי¬ 
טית לא קבע קו עצמאי! אפילו את לשון־הארץ לא למד, 
ובפעולתו הפוליטית, וביחוד במגע ומשא עם הפארלאמנט, 
צריך היה לסמור על המיניסטרים שלו. 

הקשר בין ג׳ ובין הוויגים התמיד כל ימי מלכותו! עי״כ 
התבססה השפעתה המכרעת של האוליגארכיה הוויגית על 
בריטניה ונתפתחו שלטון הקאבינט והמשטר הקונסטיטו־ 
ציוני-מפלגתי. . . 

בראש הסיעה הוויגית עמד תחילה סטנהום ( 6 ק 110 ״ 3 ז 5 ), 
ומ 1721 — רוברט וולפול (ע״ע), שנעשה השליט־בסועל 
במדינה. — ג׳ לא היה אהוד על העם — הן משום זרותו והן 
משום השערוריות שעורר ע״י פילגשיו הגרמניות, שלהן 
העניק תארי-אצילות בריטיים. 

,. 7015 2 ,!) 0107% * 011 ? * 121 /ס ץ* 10 > £11 4 ,^)זג 1:0 ב>א • 1 

.( . 11 ז $1 , 1908 ,* 2 * 0 * 0 11 * 1 ? * 21 ? , 1¥1110 ד 4 ז . 6 , 1905 

. 1927 , £1/11 *! 2 * ) 11 * 0 ) 0 , 1112 ) 1 4 €0/111.111110x112 ,ץזז^ך 

2 ) ג׳ ו ד ג׳ 11 (אוגסטס) — ( 15 ! 11£115£ ^) 611 §ז 060 — 
( 1683 — 1760 ), מלר בריטניה הגדולה ואירלאגד וקורפירסט 


של האנובר ( 1727 — 1760 )! בנו של ג׳ורג׳ 1 . יחסים רעים 
שרדו בין האב והבן, ששירת בהצטיינות בצבא מאלבורו 
במלחמת-ד,ירושה הספרדית והיה אחר־כר למרכז האופוזי־ 
ציה בבריטניה נגד אביו ונגד וולסיל (ע״ע)• אד משעלה ג׳ 
לשלטון ב 1727 , קיבל על עצמו את השפעת וולפול — בעיקר 
לפי עצתה של אשתו המשכלת והנבונה, המלכה קארולינה 
(נסיכה מבית אנסבאד), — והניח לו ולקאבינט שלו להתוות 
את המדיניות. אחרי מות המלכה בשנת 1737 אבדה לח׳לסול 
תמיכתם של המלר ושל חוגי החצר, בעיקר בשל גישה 
שוגה אל בעיות מדיניות־החוץ. וולסול התנגד להסתבכות 
בריטניה במלחמות, בעוד שג׳ ודעת דוב הקהל היו מצדדים 
במלחמה. אחרי שהכריזה בריטניה מלחמה על ספרד ב 1739 
ואף נכנסה למלחסת-הירושה האוסטרית בצדה של אוסטריה 
נגד צדפת, התפטר וולפול כ 1742 . 

כאביו התעניין גם ג׳ בעיקר בחיזוק עמדתה של נסיבות 
האנובר והשתתף אישית בניהול המערכה בגרמניה. בהנ¬ 
הגתו הסב צבא האנוברי-אנגלי־גרמני מסלה כבדה לצרפתים 
בקרב־ךטינגן ב 1743 . אולם ריכוז התעניינותו של ג׳ בגרמניה 
היה אחד הגורמים לתוצאות הדלות, שהביא שלום־אכן 
( 1748 ) לבריטניה, בעיצומה של המלחמה פרצה בסקוטלנד 
התקוממות יעקובית חדשה ( 1745 ) י אד למרות מיעוט הפו¬ 
פולאריות של בית־האנובר לא מצאו תומכי הסטיוארטים 
אהדה באנגליה, והמרד דוכא. 

בינתיים צעדה התפתחותה הקונסטיטוציונית של ברי¬ 
טניה צעד נוסף קדימה. אתרי התפטרות וולפול גברה הש¬ 
פעת הפארלאמנט ופחתה עוד יותר מרוח המלר על הקאבינט. 
ב 1756/7 הוכרח ג׳ למנות את דלים פיס (האב) לקאבינט 
ולמסור לידיו את ניהול מלחמת שבע השנים, למרות איבתו 
אליו. כשמת ג' בעצם ימי המלחמה, כבר היה ברור שהמלד 
פסק מלהיות הגורם הראשי הקובע את מדיניותה של 
בריטניה. 

,. ¥011 2 , 1 * 2 * 010 * 011 ? ) 121 / 0 ץ * 0 ) 1 ו 21 .( 

. 1910 ,!** 1111 * 11 <* 2111 />״<> ״ * 2 * 0 * 0 , 1.3038 .( .א ! 1905 

3 ) ג׳ ו ר ג׳ ווו ( 1738 — 1820 ), סלד בריטניה הגדולה 
ואירלנד, קורפירסס של האנובר, נכדו של ג׳ 11 ! עלה אחריו 
לשלטון ב 1760 . הוא היה הראשון מבין מלכי בית־זזאנובר 
שנולד ונתחנר באנגליה. בחינוכו הושפע בעיקר על־ידי אמו 
וע״י הרוזן מביוט ( 81116 )ס 1 ז £3 ), שנטעו בלבו את ההש¬ 
קפה. כי המלה ולא הקאבינם, חייב להיות הכוח המבצע 
העיקרי במדינה. ג׳ סיגל לעצמו השקפה זו והתאמץ להחזיר 
לכתר את סמכותו ולהפוך את המיניסטרים לעושי־רצונו. 
בכר נבדל מן המלכים הקודמים לביודהאנובר, אשר דרכי 
שלטונם היו רפדות. ג׳ הרגיש את עצמו בשורה הראשונה 
כמלך על בריטניה וחדל לערבב את אינטרסי בריטניה עם 
ענייני הנסיכות האנובר, שלא ביקר בה מימיו. מבחינה זו 
עשוי היה להתחבב על הקהל הבריטי, אולם עקשנותו וצרות־ 
אפקו היו בעוכריו. וכעבור זמן קצר סגה הפופולאריות 
שרכש לעצמו ושמצאה תחילה ביטוי בכינויי־חיבה, כגת 
=> 2 ז 060 ג* השכיל, אמנם, להחיש את הקץ של 

האוליגארכיה הוויגית, ששלטה מימי ג' * ואילה אך שלטונו 
האישי בעזרת סיעת "ידידי־המלך", שאותה יצר ע״י חלוקת 
משרות וטובוח־הנאה, היה יעיל פחות ומושחת עוד יותר 
מן השיטה הנהוגה מימי וולפול. הצעד הראשון להשתלטותו 
האישית של ג׳ היה כמאמציו להשכנת שלום עם צרפת! 



467 


נ׳ורג׳ 


468 


לשם כך החליף את פיט (האב) באיש־הסדו של המלך, הח׳זן 
מביוט, אשר היה ראש־הקאבינט ב 1762/3 . אולם גם למלך 
וגם לעוזריו הסרו הכוחות והכשרוז לביצוע מדיניות מלכו¬ 
תית תקיפה ויעילה, אשר תתקבל על דעת־הקהל. סיום 
מלחמת שבע השנים 
על-ידי שלום־פאריס, 
שתנאיו לא היו פו¬ 
פולאריים בבריטניה 
( 1763 ), לא היה לכבו¬ 
דם של ביוט והמלך, 
וסיד אחרי עשיית* 
השלום ואחרי הגשת 
התקציב הבלתי־©*־ 
פולארי ל 1763/4 נא¬ 
לץ מיוט להתפטר. 
במשך שנים אחד 1 ת 
החליף ג' את המי¬ 
ניסטרים תכופות כר¬ 
צונו, עד שבשנת 1770 
מצא איש כלבבו — את הלורד נורת( 6 ״ 0 א), שעמד בראש 
הקאבינס עד 1782 . האופוזיציה הגוברת נגד משטרו האישי 
של ג׳, שנתמכה בעיקר על־ידי הוגי-המסחר בלונדון, ליוור־ 
פול ובריסטול, מצאה את שופרה בעיתונאי ג׳והן וילקס 
^ 11 ^), שלחם לזכויות הסרט והפארלאמנם נגד השרי¬ 
רותיות של השלטת המלכותי. התעמולה בעיתונות ובאסיפות 
פומביות כבשה את דעת־הקהל ואילצה את ג , לוויתורים. 
אולם מפלתה הניצחת של מדיניותו באה בפרשת היפרדותו 
של 13 המושבות בצפוךאמריקה מעל המטרופולין, — 
פרשה שבה היו להשפעתו האישית של ג׳ ולשיטת־ממשלו 
חלק נכבד. עקשנותו של ג/ שהכתיבה ללורד נורת את 
המדיניות הנוקשה והתוקפגית כלפי המושבות, היתד, בעיני 
דעת־הקהל אחד הגורמים הראשוניים למלחמת-השיחרור 
האמריקנית, ראש המתנגדים למדיניות המלך ולורד נורת 
בבית־הנבחרים היה אדמונד ברק (ע״ע). ב 1782 נאלץ גם 
לורד גורת לסרב להמשיך במדיניות הנוגדת את רצון־ 
הציבור, והפארלאמנט אילץ את המלר להיפגע לו הן במדי־ 
ניות־החוץ והן במדיניות־הפנים. אחרי התפטרותו של גורת 
חודש השלטון של הפארלאמנט ושל הקאביגט התלוי ברוב 
הפארלאמגטארי. השלטון הסארלאמנטארי בוסס ע״י צימ־ 
צום אחיזת הכתר בטובותיההנאה ובאמצעים שבהם יכול 
היה המלך להשפיע על צירי-הפארלאמגט. הרחקתו הגמורה 
של ג׳ מענייני השלטון באה כתוצאה מפעולתו של דלים פיט 
(ע״ע) הבן, אשר נתמנה מיניסטר ב 1783 ושלט בתמיכתה 
של המפלגה הטורית המחודשת. להחזרת המשטר הקונסטי¬ 
טוציוני בבריטניה סייעו גם אסונותיו הביתיים והאישיים 
של ג׳. הוא נשא לאשה ב 1761 את הנסיכה שארלוטה 
ממקלנבורג-שטרליץ, שילדה לו 5 בנים ו 2 בנות. יחסי הזוג 
המלכותי היו טובים, אולם בני-המלר היו פרועים והוללים, 
וג׳ לא הצליח להשתלט עליהם ולרסנם, ושערוריותיהם המיטו 
קלון על בית־המלוכה. נוסף על כך הופיעו בג׳ לעת־זקנה 
סימנים של מחלת־רוח. שנתגלתה בכל חומרתה לראשונה 
ב 1788 . ג׳ החלים, אמנם, פעמים אחדות והתעניין בניהול 
המלחמה נגד צרפת המהפכנית, ופעם אתת אף התערב באופן 
מכריע בענייני השלטון: הוא התנגד בתוקף להצעת פיט 


למתן אמאנציפאציה לקאתולים, ופ-ט הגיש את התפטרותו 
( 1801 ). גם על יצירת הממשלות אחרי הקאבינט השני של 
פיט ( 1804/6 ) עדיין היתה למלך השפעה מסויימת—בעיקר 
בכיוון הרחקת פוכס והוויגים מן השלטון. אולם מ 1810 תקפה 
על ג׳ מחלתו עד'כדי כך, שבנו נתמנה כעוצר תחתיו. עשר 
שנים חי ג׳ בעוורון ובשגעון, עד שמת שבע־ימים ב 1820 . 

; 0. 111, 1867 /ס 004 ?{!*ו )!/!/ס 1 ־׳/ 0 מ׳?זג,ס 055 ן.זז.ן 

, 1907 , 210011 ) 5101 2116 > 11 ) 01 מס/ו, , 1011 \ 02 , 7. 111 ) , 111500 ^ . 8 

- 0.1 .ס .{ , 1912 ,*ס? 2 ) 01011 004 111 . 0 1 טגץ 1 ז 6¥ ז' 1 . 0 • 0 

0114 1101111 1.014 , 111 , 0 , 10,110111 ) £0 . 11 ; 1936 , 111 . 0 , 105 ע 

- 1111 ס ? ) 111 0114 111 . 7 ) 111% ) 1 , 0$ ש*? א , 1950 ,)!!/ס) , } ) 111 

. 1953 , 10112 ) 

4 ) ג׳ ו ר ג׳ 1¥ ( 1762 — 1830 ), מלך בריטניה הגדולה 
ואירלנד ומלך האנובר, בנו בכורו של ג׳ ווו. ג' היה 
בעל השכלה טובה, ואף לא היה חסר־כשרונוח, אולם מנעוריו 
נתפס לחיי הוללות וזימה, היה שקוע בחובות ומסוכסך תמיד 
עם אביו. משום כך נתקרב לאופוזיציה הוויגיח בראשותו 
של סוכם (ע״ע), וזכה בתמיכתה בסילוק חובותיו על־ידי 
הסארלאמנט, וכן בטישטוש השערוריות שעוררו עסקי־הנשים 
שלו ושהסעידו אח הציבור• ב 1785 נשא ג׳ בחשאי לאשת 
את האלמנה הקאתולית מרי סיצהרברט. נישואים אלה היו 
פסולים מבחינת החוק, שאסר על בין־המלך לשאת אשה ללא 
הסכמת המלך, וכנישואים עם לא-פרוטסטאנטית אף סיכנו 
את זכויותיו לירושת הכתר. כשנפוצו שמועות על נישואים 
אלה בציבור, הוכחשו בפארלאסנט ב 1787 ע״י פוכס בשם 
ג', ולמראית־עין שקטו הרוחות. ב 1794 , כשנזקק ג׳ שוב 
לפארלאמנט לשם פרעון חובותיו, התכחש בעצמו לנישואיו, 
נכנע לרצון אביו ונשא אשה אחרת — את קרובתו הנסיכה 
קארולינה מבראונשדג. זיווג זה לא עלה יפה, ובין ג׳ ואשתו 
שררה איבה קשה. פרשת חייו הפרטיים של ג׳ היתד, חשובה 
מבחינה מדינית, משום שסימני מחלת־רוח שנתגלו בג׳ ווו 
עשו את בנו־בכורו מועמד טבעי לעוצרות. שאלת העוצרות 
עלתה לדיון תחילה בשעת מחלתו הראשונה של המלך 
ב 1788/9 וגרמה לפולמוס עז בין דגים וטורים. בניגוד 
לעמדתן המסרתית של שתי המפלגות, מענו מצדדיו הוויגים 
לזכותו של ג' לעוצרות, ומתנגדיו הטורים — לזכותו של 
הפארלאמנט למנות את העוצר. ההכרעה נדחתה ע״י התלמת 
המלך, וג׳ חזר לחיי־הוללותו הפרטיים. אולם עם ההחמרה 
הסופית במצבו של אביו בעשה ג׳ עוצר ב 1810 , והחוק מ 1811 
שהגביל את זכויותיו משמש מאז תקדים לזכות הפארלא- 
מנס לקבוע את ענייני העוצרות, תחילה ביקש ג׳ מאת 
הוויגים שירכיבו ממשלה חדשה, אולם דרישתם לקבל את 
הסכמתו למתן שיווי־זכדות לקאתולים גרמה לקרע בינו 
ובין הודגים, שהתמיד עד סוף חייו של ג׳. גם בסיונו להרהיב 
את בסיסה של הממשלה הטורית הקודמת על־ידי צירופם 
של ולסלי וי^נינג נכשל, ולסוף נאלץ ג׳ להשלים עם המשכת 
שלטון' הטורים, אחרי שמינה את לורד ליורפול לראש 
הקאבינט, שבו נשאר קסלרי (ע״ע) האישיות י המרכזית. ג׳ 
לא השפיע על המאורעות הגדולים, שאירעו בהמשך תקופת 
עוצרותן — הנצהון על באפוליון והמשבר הכלכלי ושלטון־ 
החירום שבאו אחריו ושקע בחיי גינדור ותפנוקים, 
שהיקנו לו את הכיבוי "הג׳נטלמן הראשון באירופה", אך 
השגיאוהו על הציבור. אחרי מות אביו ב 1820 היה ג' למלך. 
הוא עורר שערוריה פומבית ע״י סיבסוכו עם אשתו, מניעת 
השתתפותה בטכס־ההכתרד* האשמתה בבגידה והדרישה 



נ׳ורג' השלישי 



469 


ג׳ורג׳—ג׳דרג/ הנרי 


470 


להוקק חוק שיתיר את גירושיה. דעח־הקהל, שד,ודגים הופיעו 
כבציגיה בפארלאמנט, התייצבה לצד המלכה ואילצה את ג׳ 
ואת הממשלה — שרצתה לעשות את רצונו — לחזור בהם. 
18221 , אחרי מות קאסלרי, הסכים ג׳ בלי התנגדות יתרה 
למינויו , של קגינג במקומו, על אף איבתו אליו, ובכך מנע 
מחלוקת חדשה בץ הפארלאמנט לבינו. נסיונו האחרון להת¬ 
ערב בענייני הממשלה היה סירובו לתת רשות לולינגטון 
ולפיל להביא בפני הפארלאמנט את הצעת־החוק על שיווי־ 
זכויות לקאתולים, אולם נוכח איום התפטרותם וסכנת משבר 
פוליטי חמור נכנע והתיר להם להגשים את האמאנציפאציה 
( 1829 ). ג׳ מת ללא בנים! בתו היחידה מקארולינה מתה 
בחייו. 

, ¥015 2 , 1 :^: 0 :€ ■ 1 * £01 ' 1/1 [ 0 ץ: 10 ! £11 4 ! ן 

; 11 1905 ,€ 0011 (:':/!' 2/1 ( £1 )■ 1 ^ 1 , 5 ת 1141 !ז\\ . 11 .ז\\ ; 1905 

, 1,65110 . 811 ; 1906 ,/ 11 . 0 / 0 ') 11 7/10 , 31.1 ־ 0 * 112 ? . 11 .ק 

, 11(0x1 >£ .א ; 1930 ,'!! €010/1 ״־>,>*<£ , 3177 ? .£ ; 1926 ,'!/ . 0 

" 10 !£ ' 1/1 / 0 011 :): £0 ,;־ע 5111 .}א .ם ,* 1949 , 1935 ,׳ 11 € 

. 1953 

5 ) ג׳ורג׳ ץ ( 1865 — 1936 ), בנו השני של אדוורד ח ע 
(ע״ע). תחילה נתחנך כקצין ימי, ונעשה יורש־עצר אתרי 
מות אחיו הבכור ב 1892 . ב 1893 נשא לאשה את קרובתו 
הנסיבה ויקטוריה מרי לבית טק; לזוג נולדו 5 בנים ובת. 
ג" עלה לשלטון ב 1910 בשעת המשבר הקונסטיטוציוני בקשר 
למאבק על סמכויות 
בית־הלורדים. משלא 
הצליח המלך לתווך 
בין הממשלה הליב¬ 
ראלית לבין הרוב ה¬ 
שמרני שבבית־הלור- 
דים ומשנוכח על־פי 
תוצאות הבחירות של 
שנת 1910 שדעת 
הקהל תומכת בליב־ 
ראלים,נענה לדרישת 
אסקוית (ע״ע) והב¬ 
טיח להשתמש בסמ¬ 
כות המלכותית של מינוי לורדים חדשים מבין נאמני- 
הממשלה כדי לתת ביטוי לרצון־העם. האיום הספיק להכניע 
את הלורדים, והחוק המגביל את השפעת בית־הלורדים 
נתקבל גם על־ידי הבית העליון ( 1911 ). גם בנסיון לפתרון 
השאלה האירית השקיע המלך מאמצים אישיים — אך 
לשווא < הוועידה של מנהיגי כל המפלגות האיריות, שנקראה 
בשנת 1914 לארמון באקינגהם, נסתיימה בלי תוצאות. 
בניגוד לאביו, לא היד, ג׳ פעיל כדיפלומאט, בימי מלחמת־ 
העולם 1 ויתר ג׳ על כל התארים הגרמניים שלו ועל השם 
הגרמני של משפחתו, ומאז נקרא בית־המלוכה בשם בית 
ויגדזור ( 1917 ). — ביקוריו הרבים והופעותיו הפומביות 
רבות־הפאר, שכנגדן התבלט הצנע שבחייו האישיים, וכן 
שקידתו, דייקנותו וחייו המשפחתיים המופתיים, הגבירו את 
אהדת הקהל לא רק אל המלך, אלא אף אל כל המשפחה 
המלכותית. נאומי המלך בראדיו אף הם רכשו לו את לב 
העם. בחגיגות הנלהבות לכבוד חצי־היו־בל לשלטונו ( 1935 ) 
ואחר מותו ב 1936 הביע העם את זיקתו אל המשפחה המל¬ 
כותית, ובימיו התגבש מוסד המלוכה בבריטניה מחדש כסמל 


הרציפות והיציבות. — בתולדות־ישראל נקבע זכרו של ג׳ 
כמלך שבשמו ובחסותו הוקם הבית הלאומי היהודי בא״י. 

/ס £0 £01 : 7/1 , 1611 ־ 500161 * 1 .ם ; 1941 ,ע . 0 , 6 ־ 001 . 1 

.* 1953 , 1952 ,¥ . 0 *"ו* .״״ 141611015 .מ ; 1950 ,׳ 1 . 0 *<״* 

6 ) ג׳ורג׳ וע ( 1895 — 1952 ), בנו השני של ג׳ ץ (ע״ע). 
כאביו, שלו היה דומה מאד במראהו ובאישיותו, לא נועד 
גם ג׳ להיות מלך, נתחנך הקצין ימי ושירת בצי במלחמת־ 
העולם ו^שנת 1923 נשא לאשה את אליזאבח בודליאון 
מבית־אצילים סקוטי, שילדה לו שתי בנות 
(הבכיח^המלכה אליזאבת 11 ). ג׳ הגיע למלכות אחרי הת¬ 
פטרות אחיו הבכור אדוורד 
¥111 (ע״ע) ב 1936 . המלך 
והמלכה וביתם זכו לפופולא¬ 
ריות רבה בבריטניה וברחבי 
הדומיניונים. ב 1939 ביקרו 
בקאנאדה ובאה״ב. בשעת 
הביקור בקאנאדה פתח ג׳ 
את מושב הפארלאמנט* בזה 
הובלטה עמדתו כמלך קא- 
נאדה, הפועל בה לפי עצת 
ממשלת הדומיניון וללא חלות 
בממשלת בריטניה — ביטוי 
למצב החוקתי החדש, שבו 
אישיות־המלך בלבד מסמלת 
את אחדות הקהיליה הברי¬ 
טית. בימי מלחמת־העולם 11 
גברה אהדת הבריטים לזוג המלכותי, ששהה בלונדון אף 
בתקופת התקפות־האויר הקשות והירבה לבקר בשכונות 
המופצצות, במפעלי־נשק ובסחמת־צבא. גם שידורי המלך 
כבד-הסה חיבבוהו על העם ותרמו לחיזוק רוח ההתנגדות 
הבריטית. בשנת 1947 , עם ההכרה בעצמאותה של הודו, 
השמיט ג׳ מרשימת תאריו את התואר "קיסר־הודו". באותה 
שנה ביקר הזוג המלכותי בדרום־אפריקה, למרות התסיסה 
האנטי-בריטית הגוברת שם. ונתקבל בסבר פנים יפות. — 
סמליות עמדתו של סלך בריטניה כמגלם את רצון העם 
הופגנה בשעה שמינה ג׳ את אטלי (ע״ע) בשנת 1945 
לראש־הממשלה ואישר את חכנית־הרסורמות של מפלגת־ 
העבודה, כשזו זכתה לרוב בפארלאמנט. למרות התרוקנותה 
של המלוכה מתקפה הפוליטי השתרש מוסד המלוכה בתקופת 
שלטונו של ג׳ ביתר-עוז בלב הציבור הבריטי, ודעודהקהל 
התלכדה בצודה רבת-רושם באהדתה למלך ולביתו בימי 
מחלותיו(מ 1949 ואילך) ועם מותו. 

[ס 1:1 ח 71 07111 '[ 11 : 7/1 ; 1948 , 1/1 , 0 , 1 ), 11110 ? .א 

. 1952 , 7 ׳! . 0 
י. טו. 

ג׳וךג/ ה 3 ר' ( 1839 , פילאדלפיה — 1897 , גיריורק), סוציו¬ 
לוג ולוחם סוציאלי אמריקני. ג׳ היה בן למשפחה 
עניה ולא זכה להשכלה מסודרת. בנערותו עבד כרוקח, אח״ב 
היגר לקאליפורניה, היה בין מחפשי־הזהב והעלה חרס 
בידו. התיישב בסאן־פראנציסקו והיה במשך שנים מרובות 
פועל-דפום, עיתונאי ועורך־עיתון (ללא הצלחה מרובה). ג׳ 
התרשם התרשמות עמוקה מעליית מחירי הקרקעות והחג- 
גסות מקרקעות (העירוניות בעיקר) בקאליפורגיה בעקבות 






471 


ג׳ורג׳, הנרי— גודגו, כרץ נספר 


472 


ההתמתחות הכללית במדינה. מכאן הגיע למסקנה, בי שורש 
הניצול הסוציאלי ומקור העוני בשכבות העממיות היא הרנטה 
הקרקעית, שבעלי־הקרקע נהנים הימנה ללא עמל מצידם, 
בגלל ההתקדמות היישובית והכלכלית של הסביבה בלבד. 
החל לכתוב חוברות ב 1871 , אולם הגיע לכלל פירסום ע״י 
סמרו 1 >תב (״קידמה ועוני״) ב 1879 , שבו 

ביסס את תורתו הסוציאלית. השקשותיו של ג׳ אינן סוציא¬ 
ליסטיות. כחסיד נלהב של חירותו הפוליטית והכלכלית 
של האדם, נלחם ג' לא רק בניצול ובדיכוי הקא^אליסטיים, 
אלא חשש גם לשיעבוד הפרט לשלטון הבי^^עבל של 
החברה והמדינה. הוא לא התנגד לבעלות פר^ ברכוש 
ובאמצעי-ייצור, אלא רק להכנסות הבאות מתפיסת עמדה 
מונופוליסטית, המזכה את בעל הרכוש ברווחים ללא עמל 
או סיכון מצדו. את הצורה העיקרית של מונופולין בחברה 
המודרנית ראה בבעלות פרטית 
על הקרקע. הוא לא תבע הלאמה 
או מוניציפאליזאציה של הקר¬ 
קע, אלא הציע פתרון פיסקאלי 
טהור: מס על בעלי הקרקעות, 

שיוציא מידיהם ויעביר לרשות־ 

הכלל את מלוא גידול־הערך של 
הקרקעות, במידה שזה איננו תר 
צאה של השקעות או של שיפור 
בידי הבעלים. בהסתמכו על 
הנסיון האמריקני של סוף המאה 
ה;יי נ׳ורנ׳ ה 19 , האמין ג , כי הכנסות המם 

הזה תאפשרנה את ביטולם של כל שאר המיסים: מכאן 
הנוסח "מם אחיד". מתור התנגדותו העקרונית לכל צורות 
מונופולין בכלכלה, שלל ג׳ תעריפים גבוהים במכם וצידד 
בסחר עולמי חפשי. תפיסתו הסוציאלית של ג׳ מושפעת 
מדתיותו העמוקה (אך לא כנסייתית), וביחוד מהערצתו 
לתנ״ך, שממנה בא גם יחסו החיובי לעם ישראל וליהדות. 
במאמרו הנלהב .משה״ ( 1897 ) הוא מציג את משה רבנו 
כגדול הלוחמים ומודי-הדרך לחירות האדם והחברה ואת 
החוקה הסוציאלית של התורה — ביהוד את השבת, השמיטה 
והיובל — כמופת לדורות. 

ב 1880 עבר ג׳ לניריורק, ושם ריכז סביבו תנועה ציבו¬ 
רית ניכרת, שהלהיבה הסונים בלהב דתי כמעט! אגודות 
מקצועיות של פועלים תמכו בו וברעיונותיו. פעמיים היה 
מועמד לראשות העיריד, של ניריורק, וב 1886 היה לא רחוק 
מלקבל רוב בבחירות (יש סברה, שאמנם זכה ברוב, אלא 
שנעשה זיוף במניין־הקולות). 

ג" השפיע, במישרין ובעקיפין, על תנועות סוציאליות 
רבות מחת לאה״ב. הפאביאנים הבריטיים נסתייעו במח¬ 
שבותיו! סרגץ אוסנהימר(ע״ע) קלט מרעיונותיו, אף שעיכל 
אותם באופן עצמאי לגמרי. לדעותיו של ג׳ היתה השפעה 
ניכרת מאד על התנועה הציונית ועל תנועת־הפועלים הציו¬ 
נית בראשיתן. רעיון הקרן־הקייסת והתביעה להלאמת הקרקע 
ינקו במידה ניכרת מכתביו ומתעמולתו של ג׳ — אף שהוא 
עצמו מעולם לא תבע את הלאמת הקרקע. 

ץז 11110 { !!חטסצ .א ; 1901 , 0 ./ 1 (ס ,.ז[ £6 זס 04 . 11 
. 8 ; 1916 ,. 4 . 5 ■ 0 0 ץ׳״ב 5 

86 6 ןז 00 בנ 1 ס^ ; 1930 , 000100 ז 7 ( 0 710^1x1 

. 1951 .. 0 ■א 

א. לב. 


גוךג 1 (< 1 >ן- 0 סי 1 , ס 8 ז 00 ), דמות מיתולוגית יוונית. שלוש 
הגורגונות ("אלות-הים"), סתנו, אוריאלי ומדוסה, 

זו - 1 

היו אחיות מפלצות, שמשכנו היה המערב הקיצון, בקירבת 



נדרנו ג טקר׳ 8 ארטטיס בקדהירה (קורסי). הסאה ה 6 לפסוז״נ 


נוךגז׳ גרזן גספר — 1 ) £311 ־ 1 נ 001 11 ז 3 ק 035 011 ־ 831 — 

( 1783 — 1852 ), גנראל צרפתי, מנאמניו של נאפו- 
ליון. השתתף ברוב מסעיו! שימש שלישו במסעו לרוסיה, 
הציל את חייו באחד הקרבות ב 1814 ! הצטרף אליו סיד אחר 
שובו סאלבה, והיה מן המעטים שיצאו עם הקיסר לגולה 
לסנט-הל״נה. הוא נשאר עמו שם עד 1818 ועזר לו בחיבור 
זברונותיו. — אחר מהפכת־יולי חזר לשירות פעיל בצבא 
הצרפתי ולחיים הפוליטיים, ופעל הרבה למען העלאת 
עצמותיו של נאפוליון לצרפת. ב 1849 נבחר לאסיפה הלאו¬ 
מית. בספריו ובמאמריו הגן על נאפוללן ועזר בהרבה 
ליצירתה של האגדה הנאפוליונית. חשיבות רבה יש ליומנו 



ההספרידות! ביחוד היה הכינוי ג׳ מכוון למדוסה. ד,ג" 
תוארו כיצורי-אימה, שנחשים — במקום שערות — מקיפים 
את ראשיהן, ידיהן ברונזה וכנפיהן זהב, ובהן הן מעופפות! 
עיניהן זורקות אש ופרצופיהן מסכות מתועבות, שכל רואן 
נקפא לאבן. רק פוסידץ (ע״ע) העז לקרב למדוסה ולבוא 
עליה, והיא נתעברה ממנו. את מדוסה המית פרסום (ע״ע) 
בסיועם של הרמס(ע״ע) ואתני(ע״ע). כדי להימלט ממבטה 
המקפיא של מדוסה בשעת הקרב אתה, השתמש פרסום —לפי 
עצת אתני — במגינו החלק כבאספקלריה והתקרב אליה 
בלכתו אחורנית. בשעה שהתיז פרסום את ראשה של מדוסה 
יצאו מצווארה שני היצורים שהיא הרתה לסוסידץ: פגא־ 
סוס — הסום המכונף, ובריסאור — הגיבור בעל חרב־הזהג — 
מכאן ואילך נשאה אתיני את ראש־ג' כסמל על מגינה או 
על חושן־חזה, האיגיס, ובו היתה מפילה אימה על אויביה. 

,£ . 011 ־ 1 ^) 1/105 ? 172 ס^ס 0 1171 ע 011 ה 162611 <) 5 005 ,ז 6 \ 2.16% 

£1617761115 071 ד 1 ? 55 }/ , 105 ^ 1 ־ 1101 . 0 ;( 1-18 , 1926 . 1$$ ^- 1 ^£ 

, 1934 . 1x11 ^ ״ 0 ־ 10111 . 10 ^ 2 ) ?* $10 2011 * 12 1/16 ?6*56X500 .' 

. 1937 ,ה 1610 ז %0 * 00 . 0 ,$^ 86 . 0 ;( 341-358 

נ׳וךג׳ו(: 11 §־ 1 ״ 01 ), עיר ברומניה הדרומית, על גדתה השמא¬ 
לית של הדאנובה, מול רוסה הבולגאריוג ב 31 
אלף תושבים( 1948 )! נמל־יצוא ומרכז מסחרי. בג׳ מסתיימים 
4 צינורות־נפט מפלואשטי. ג׳ משווקת נפט, תבואות, מלח 
ועצים לנמלי הים השחור, וכן היא משמשת מרכז למסחר עם 
בולגאריה.—ב׳ עומדת במקומה של תאוחדאפוליס העתיקה, 
שנבנתה ע״י יוסטיניאנוס. שמה הנוכחי ניתן לה ע״י סוחרי 
ג׳נובה, שהקימוה בסאה ה 14 וקראו לה ע״ש גאורגיוס 
הקדוש, פטרונה של עירם. מקומה האססראסגי גרם שהעיר 
היתה מקום קרבות רבים במלחמות הוואלאכו-תורביות 
והרוסיות־תורפיות. במלחמת-העולם 1 הופצצה ונשרפה. 



473 


כדרכו, ברון גסשר—ג׳ורג׳ונה, ג׳ורג׳ו דוז קסטלסדנקו 


474 


מתקופת סנס־הלנה (שלא נתפרסם אלא ב 1899 ), שבו רשם 
מאות שיחות עם נאפוליון על תולדותיו ופעולותיו ועל 
נושאים כלליים! חוא מוחזק בין ההיסטוריונים מקור ראשון 
להכרת אישיותו של נאפולי(!. 

-/ 41 , 0114/3/4 ״ 1 . 4 , ; 1899 , 44414/11 . 51 / 4 1/141411 10/4/7/01 
4 * 1 031,1130 , 04 /£/. 1 / 01/001 ק 0 א /!/ז 0/1 4 ת 10 !//! 1 

./ 1/1 //! 0110/1 ק 0 * 4 / 14 //ןן/*] 13 / 4 1/4 // 0/1£ 


נ׳וךנ׳זגה (־םס^זסנס), ג׳וךג׳ו דה קןזםל$ך;קז 
(ס:> 1 ז 1 ;ז 03$1611 13 > 1210 ס 1 כ>), המכונה ג׳( 1478 , 
קאסטלפראנקו — 1510 , ויניציאה), צייר איטלקי, מגדולי 
אמני הרנסאנס. הנתונים הביוגראפיים על חייו דלים מאד! 
מלבד ח 1 זה חתום בעצם ידו, יש בידינו רשימה, מחוברת ע״י 
מרקאנטוניו מיקיאל, של יצירותיו של ג׳ שנמצאו בשנות 
העשרים של המאה ה 16 בפדובה ובוויניציאה. יש רמזים 
עליו בספרים שחוברו זמן מועט אחרי מותו! תיאור חייו 
נמצא בספרו של הרי (ע״ע). 

כמ 1 ר 1 של ג׳ נחשב בליני (ע״ע)! אך ג׳ הושפע השפעה 
גדולה הרבה יותר מן האמנות של הצייר אנטונלו דה מסינה 
(ע״ע),וככל הציירים בני־דורו הושפע ג' מסימון ה״ספומטיו" 
(כעידהעשן) של לא 1 נרד 1 דה וינצ׳י (ע״ע). חלק מיצירותיו 
צייר ג׳, כנראה, יחד עם חבריו: וינצ׳גצו קטנה(ע״ע),ג׳וליו 
קמפניולה (ע״ע), וביחוד טיבעו (ע״ע), שכולם מצדם 
מושפעים מסימונו! קשרים קשרו את ג׳ גם עם קךפצ ' 1 
(ע״ע) — כולם ציירים מאסכולת־ויניציאה. 

מספר התמונות שאפשר לייחסן לג׳ בוודאות קטן הוא: 
"יהודית" (ארמיטד, לנינגראד)! "מרים עם ישו־התינוק ושני 
קדושים" (כנסיה בקאטטלפראנקו)! ציור־קיר בבית האגודה 
של הסוחרים הגרמניים בוויניציאה (אינם קיימים עוד)! 
"שלושה פילוסופים" (מוזיאון, וינה): "הסערה" (אקאדמיה 
ויניציאה)! "הקונצרט 
ביער" (לובר, פא¬ 
ריס). אך יש מספר 
לא־מועט של תמונות 
שהן ללא־ספק טרי 
האצלת־רוחו, בלי ש¬ 
נוכל לקבוע, מה בהן 
חלקו של ג׳ בפועל. 
קרוב לוודאי, שגם 
אלו מעשה־ידיו הן: 
"הערצת שלושת המל¬ 
כים אח ישו־התינוק" 
(היום בגאלריה הל¬ 
אומית בוואשינגטון)! 
"תמונת עלם" (מוזי¬ 
און, ברלין). תחריטי- 
נחושת מאוחרים,שהם 
רפרודוקציות מתמו¬ 
נותיו, מרמזים על 
מספר נוסף של יצי¬ 
רות האמן, שלא הגיעו 
לידינו. 

ואלה פירות שי־ 
תוף־סעולה של ג' עם 

1 נ׳ורנ׳זנה: יהודיח 

ציירים אחרים: עם (ארסיטא!׳, מיגגראו! 






\ .י■* • ■״:. 


■ן* 

'י׳ , '■/־ |!י 

״} 

$ ' *!״! 

\ . •■ 44 ״ . -־ ־ 'י•••" 

י * 

? ',/•/ ׳• 

= ׳ 3 

.... י;, ■ , / 

/-י 

■ 

.. . . /#;ו■׳ 


נ׳ורנ׳ונד: חסערח :א?אדמ'י!, !יניזיאה) 


קמפניולה—"בחינת־האש של משה־התינוק" ו״משפט־שלמה" 
(אופיצי, פירנצה)! "ונוס הנרדמת", הנוף מעשח־ידיו של 
טיציאנו (גאלריה, דרזדן): יחד עם טיציאגו—"ישו נושא 
את הצלב״ (כנסיית סאן רוקו, ויניציאה)! ״הקונצרט״ — 
שלושת המנגנים (אופיצי, פירנצה). 

יצירות מסופקות של ג׳ חן: "המשפחה הקדושה" (לונ¬ 
דון): ״תמונת לורד,״ (מוזיאון, וינה): ״איל בלוו״ — החייל 
המנצח (מוזיאון, וינה). 

ג׳ היה, כנראה, בעל השכלה רחבה בספרות ובפילוסופיה 
של ימיו ובספרות העתיקה, ומהן ומרמזיהן האלגוריים שאב 
אח נושאיו, רשום כך לא קל לפרש אח נושאי־תמעותיו, 
ורבים מן הפירושים המקובלים מפוקפקים הם. 

ג׳ הוא מייסד הסיגנון הציורי, שבו נודעת לצבע חשיבות 
רבה מן הרישום! בזה נעשה חלוץ כל הציור שמימיו עד 
ימינו. אף את אמנותו המאוחרת של מורו בלעי הפך מסיגנון 
פלאסטי־קווי לסיגנון ציורי יותר. ביסוד אמנותו של ג׳ נמצא 
היחס בין האדם לבין הטבע, ובזה היה ג' ליוצר תמונח־הנוף 
במובן המודרני. אפיה של אמנותו הוא אידילי וקונטמפלא- 
טיווי: ג׳ מחפש שלווה ושלום בטבע ואת האדם המהרהר: 
אפילו "יהודית" שלו שקועה בהירהורים. בהתאם לכך, גם 
הקומפוזיציה של תמונותיו בנדה על העקרון של שיווי- 
משקל שלם: בציוריו אין קמי־הקף העוקבים את מבט המס¬ 
תכל: המעבר מצבע לצבע נעשה בגוני־מעבר עדינים, ובין 
הצבעים שוררת ההארמוניה הטהורה ביותר. 

אמנותו של ג' השפיעה על חבריו, ואח״ב על כל ציירי 
איטליה של המאה ה 16 ■ אד גם כל הדורות המאוחרים של 
ציירים הכירו בג׳ אחד מאבותיהם. במאה ח 19 השתמש מנה 
(ע״ע) ב״קונצרט ביער" של ג׳ כדוגמה לתמוגתו "ארוחת־ 
הבוקר ביער". 

///<) 0 ' 4 / 1 * 41011 , ( 111 ס־ 101 \ 01115 <ז 1 ס 40 ) 1 :> ±1 > 811 

; 1888 0 * 91 , 1.800 ,( 1525 - 1543 ) 0 *£/ 4.1 4/1 

;' 568 ! , 1550 , 1:10/1 ק ו/ 11/0 //// 4 /וק 4/1 ■>!,׳] ,!■ 473531 0 ו$ז 010 

,־״״]:> 1.11 < .• ; 1908 ,. 0 , 1180 ! ; 1900 .. 0 , 00/14 . 14 

.* 1948 , 0 , 100:0 ? £קק^ 1 ו 01 ; 1937 , 41/11/0/1/0 * 0 40 . 0 

0 . ש. 





475 


ג׳ורג׳טאון — ג׳ורג׳יח 


476 


נ׳זןץ׳טאון (ח^ס 1 :#ש 0 * 3 >), בירת מדינת 9 נאגג שבמא־ 
לאיה הבריטית, על החוף המזרחי של האי פנאגג. 

קשורה עם היבשת בשירות-מעברות דרך חעלת־פנאנג. 
190 אלף תושבים (מפקד 1947 ), ג , היא הנמל הראשי של 
הפדראציה המאלאית. יצואה — בדיל, גומי, קופרה. תעשיו־ 
תיה — התכת־בדיל, עיבוד אודז וקופרה, ייצור סבון. העיד 
מחולקת לשכונות־מגורים סינית ואירופית. האובלוסיה — 
70% סינים, 15% הודים, 10% מאל איים, ויתרם אירופיים. 
ג׳ נוסדה ע״י הבריטים ב 1786 ותפסה או^^*מ הראשון 
במסחרה של מאלאיה, אולם עם העברת כ 0 | 4₪ סושבת- 
המצרים הבריטית לסינגאפור ירדה גם חשיבות^מסחרית. 
במלחמת־העולם 11 נכבשה ג׳ ע״י היאפאנים ביאנואר 1942 . 

נ׳ 1 ךג׳טא 1 ן (מ^ס^זסשס), בירתה של גויאנה הבריטית, 
בקרבת התוף האטלאנטי על הגדה הימנית של 
שפך נהר־דמררה. 87 אלף תושבים ( 1951 ), כמחציתם הודים. 
ג׳ היא המרכז'המסחרי והנמל העיקרי של המושבה; שדה־ 
תעופה בין־לאומי. יצואה — התוצרת החקלאית הטרופית 
של המושבה. בעיר בתי־חרושת גדולים לסוכר. ג׳ בנויה 
בסיגנון אירופי נאה ומרווח; בעיר גנים בוטאניים נהדרים 
ובניינים ציבוריים נאים, האקלים טרופי. — ג' נוסדה על-ידי 
הבריטים ב 1781 . 

נ 1 ך 3 יאם — ? 00710 ״ 1 , £13$ ז 00 — ( 483 [ז] לפסה׳נ, לאוג" 
טינוי [סיציליה] — 375 [?]), עסקן מדיני, יסופר 
ופילוסוף יווני, הידיעות על חייו הן מועטות. ב 427 בא 
בשליחות עיר־מולדתו לאתונה, ושם נאם ודרש ברבים, 
ומכאן ואילך חזר לשם כמה פעמים; לפי המסורת האריך 
ימים יותר מ 100 שנה. — ג׳ נתפרסם כרטור וכסופיסס. הוא 
היה יוצר הפרוזה היוונית האמנותית, המצטיינת בסיגנון 
מלוטש וגם מלאכותי ביותר, הוא מרבה להשתמש במליצות, 
בניגודים רבי־רושם, בחזרה על איברי־פסוקים הדומים זל״ז 
במבניהם או אף בצילצזלם, וכד , . ש;ים מחיבוריו מסוג זה 
(על נושאים מיתולוגיים — פאלאמדס והלני) הגיעו אלינו. 
בכשרון הדיבור שלו השתמש ג׳ לפילפול פילוסופי ונעשה, 
בצדו של פרוטגורס (ע״ע), גדול הסופיסטים (ע״ע) בדורו. 
מסתבר, שנקודת־מוצא שימשו לו תורות בני־ארצו האלאטים 
(ע״ע מנית, פילוסופיה), אך מהן הגיע למסקנות ניהיליסטיות 
לחלוטין. בסנסטוס אמפידיקום (ע״ע) ובספר מאוחר, המיוחם 
לאריסטו, נשתמר קטע גדול מקונטרסו של ג׳ "על הבלתי- 
נמצא או על הטבע״ (; 0 ) 1508 <^ 01 *״ ^ ?סז׳יס 0 סז ^מ), 
שבו מופיעים שלושת עיקריו: א) אין כל דבר בנמצא; 

ב) אפילו היה דבר בנמצא, לא היה ניתן לידיעתו של אדם; 

ג) אפילו היה ניתן לידיעתו של אדם, לא היה ניתן להתפרש 
לאדם אחר. יש סבורים, שניסוחים שנונים אלה אינם מבטאים 
דעתו של ג/ ושאין הוא משתמש בהם אלא כדי להראות 
שכל דבר ניתן להוכחה ע״י הטכניקה הדיאלקטית שלו. אולם 
ב״הוכחות״ של ג , לעיקריו, ביחוד ל(ב) ול(ג), גלומים — 
בצד הטעיות מבריקות — גם עיונים כבדי־משקל בתורת* 
ההכרה ובפילוסופיה של הלשון, ביחס המושא לנושא החושב 
או למחשבה וביתם המחשבה למלה המבטאה אותה.—באתונה 
פגש ג׳ את אפלטון, וזה קרא על שמו של ג׳ את אחד הדיא¬ 
לוגים שלו, שבו הוא מתקיף קשות את תורתו מטעמים 
שבהכרה מוסרית וביושר אינטלקטואלי. אף־על־פי־כן אין 


משפטו של אפלטון על ג , חמור וקשה כמשפטו על פרו־ 
טאגוראס. 

- 50 , 2 ־ £1 <ןווו 00 . 11 ; 1871 , 150-174 ,( 81355 . 68 ) <ו 0 <{קו 1 <ו 1 / 

ו( 4 ז 51/1 041 , 1965114 . 19 ; 1912 ,.££ 1 . 14 

■ £110 ' 11411 4111 !) 5 ,ס 0310£61 . 0 ; 1922 ,( 57 1165 זז:> 1 ־ 1 ) . 0 11 /> 

-ז ¥0 ־ 70 > 44417411 ^ £10 , 01515 11 ; 1932 , 157-222 , 10 ״,;) 

- 10 ^ £0110 041 , 03116116 . 97 ;' 1935 ,.)} 271 , 11 , 11 \ו 101 \סו 

. 1935 , 343-353 ,■״>*;) 

מ. רו. 

ג׳ 1 ךג׳יה ( 8 !§ז 000 ), מדינה בדרום־מזדח ארצות־הברית, 
הגובלת בצפון עם מדינות מנסי וקארולינה הצפו¬ 
נית׳ במזרח לאורך נהר־סאוואגה( 53931111311 ) עם קארולינה 
הדרומית, בדרום־מזרח עם האוקיינוס האטלאנטי, בדרום עם 
מדינת פלורידה ובמערב — בחלקו לאורך נהר צ׳סהוצ׳י 
(ל 110 :> 1100 ג 311 ו 1 כ>) — עם מדינת אלאבאמה. שטחה כ 152,500 
קמ״ר; האוכלוסיה (ב 1950 ) 3,450,0 00 נפש. 

ג , היא הדרומית במדינות האטלאנטיות של אה״ב, ובה 
מסתיימים הרי האפאליצ״ם, שקצותיהם עם הרכס הכחול 
(ל 1£ > 81 לס 81 ) תופסים את הזווית הצפונית־מערביח של 
המדינה. הם בנויים סלעים גבישיים, מאגמתיים ומטאמור־ 
פיים, ואילו המישור שמדרומם ומדרום־מזרחם עד החוף בנוי 
שכבות סלעי-משקע רכים וצעירים יותר. הסחיפה פירקה את 
הסלעים הרכים של המישור במידה רבה יותר מאשר אח 
הסלעים הגבישיים הקשים ויצרה עי״כ את הפרשי־התבליט, 
הקובעים את הקווים של המבנה המורפולוגי, בצורת רצועות 
מקבילות מודרגות, הנמשכות מצפוךמזרח לדרום־מערב: 

1 ) רצועת שפת־הים באורך של 260 ק״מ היא שטח ביצתי 
של שפכי-הנהרות. היא עטורה זר איים פוריים, סובסרופיים, 
הנקראים איי־הים ( 1£1$ ו 13 * 1 3 ל 5 ), ולשונות־חול הסוגרים על 
םעיפי*ים לגונריים ואגמים. 

2 ) איזור מישור-החוף, ברוחב של 250 — 270 ק״מ, תופס 
כ 60% משטח־המדינה. המישור נטוי בשיפוע כלפי שפת־הים. 
זוהי ארץ נמוכה, שגבהה הממוצע כ 80 מ/ וגבולה המערבי 
הוא קרהמפלים (* 83111,111 ), בגבול שבין הסלעים הגבי־ 
שיים הקשים ובין הסלעים הרבים של סישור־החוף. גבהו 
הממוצע כ 100 מ , והוא נמשך בכיוון המדרג של הרכס 
הכחול. המישור מכוסה חומר־הריסות שהובא מן ההרים. זוהי 
ארץ־חולות פוריה, מכוסה רובה יער־ארנים מעורב במזרח 
בעצי אלון, פרוש, פלמטו ומגנוליה. בדרום־מזרחו של המי¬ 
שור, משני צירי הגבול שבין'ג׳ ופלורידה, מתפשטות ביצות 
אוקפינוקי(*" 01 ח £1 ש! 01 ). ליד קו־המפלים מתמשכת רצועה 
צרה של גבעות־חול. 

3 ) רצועת הדום־ההד (זתסיח^נ?) היא שפלה גלית 
בנדה סלעים גבישיים; גם היא בטויה בשיפוע ומשתפלת 
ממרגלות־ההר כלפי קו־המפלים. רחבו של ההדום כסס! ק״מ, 
גבהו הממוצע כ 200 מ/ עם גבעות בודדות של סלעים קשים, 
שעמדו יותר בפני הסחיפה ושמתנשאות לגובה של 100 — 150 
מ׳ מעל לסביבתן. קדקעות־הבליה בתנאי האקלים הסוב־ 
טרופי הן אדמות חול, חמרה וחומר אדום. הסלע חרות ע״י 
הנהרות, הבאים מן ההרים דורדים במפלות ובאשדות דרך 
קדהמפלים אל מישור־החוף. חלק גדול של ההדום מכוסה 
אף הוא יער של עצי אורן, אלון ואיקליפטוס. ההדום תופס 
כ 30% משטח המדינה. 

4 ) איזור־ההר בנוי שלוחות של הרי־האפאליצ׳ים והרכס 
הכחול. ביניהם נמצא החלק הדרומי של העמק הגדול 



477 


ג׳ורנ׳יוז 


478 


631 ־ 01 ), שנקרא כאן עמק־קוסה ( 00053 ). הפינה 
הצפינית־מערבית של המדינה היא חלק של רמת־קמברלנד 
( 1 } 1311 ^ות! 01 ). גם איזוד ההרים מיוער בצפיפות. 

איזור פרשת־המים נמצא בפינה הצפונית-מזרחית של 
המדינה. ממנו מתחלקים המים לצד צפוני־מערבי אל עסק־ 
טנסי. לדרום־מערב אל מפרץ־מפסיקו ולדרום־מזרח אל 
האוקיינוס האטלאנטי. 

אקלימה של ג׳ הוא סובטרופי לח. כמות המשקעים 
הממוצעת היא כ 750 מ״מ, אולם היא גדולה הרבה יותר 
בהדום ובהרים. עונת־הגשמים היא בקיז ובחורף, ואילו 
האביב והסתיו הם יבשים באופן יחסי. 

ג׳ היא ביסודה איזור חקלאי פורה, אלא שמחמת חוסר 
שימור־קרקע ניזוק הלק מאדמותיה ע״י סחיפה ודילדול. 
השסח המעובד תופס ב 1 / 3 משטחה של ג׳. מבחינת השטח 
עומד התירס בראש גידוליה, אולם מבחינת השווי והיצוא 
הכותנה היא המוצר העיקרי, ואחריה — אגוזי־אדמה וטבק! 
ג׳ היא בין הראשונות במדינות אה״ב בייצור פירות וירקות. 
חקלאות ג׳ מגדלת חזירים, בקר ועופות. משום גודל השטח 
המיוער שבג׳ היערנות היא ענף חשוב בכלכלתה. ענף- 
התעשיה החשוב ביותר בג׳ הוא תעת)יית־הטכסטיל, המושתתת 
על עיבוד הכותנה המקומית. גם תעשיות אחרות, שהתחילו 
להתפתח בתקופה שבין שחי מלחמות־העולם, מבוססות על 
ניצול גידולי השדה והיער: תעשיית־מזונות, חרושת־עץ, 
תעשיית־נייד. בשנים האחרונות מתקדם תיעוש המדינר 
במהירות, בירתה אטלאנטה וערים אחרות מתפתחות למר¬ 
כזים תעשייתיים ומסחריים גדולים, וכל משק המדינה 
נמצא במצב־מעבר לקראת התחדשות. — ג׳ עניה באוצרות- 
אדמה. מחצבה העיקרי הוא הקאולין, שממנו היא מסיקה 
כ 70% מן הייצור הכללי של אד,"ב. 

א. 00 . 

האוכלוסיה של 2 /> 3 מיליון נפש מורכבת מ% לבנים, 
בעיקר ממוצא אנגלו־סאכסי, ו 4 * כושים. עם התפתחות 
החעשיה גוברת זרימת האוכלוסיה לערים, שבהן כבר חיו 
ב 1950 45% םכלל־התושבים. בג׳ היו מצויים איזורים כפריים, 
שהיו מן המוזנחים והנחשלים ביותר באה״ב, ואוכלוסייתם— 
הכושית והלבנה ( 5 ^ 11 *^ ־!ססק, ״לבנים עניים״) כאחת — 
שקועה בדלות ובבערות. עם התיעוש המהיר וההתפתחות 
הרבה של הערים הגדולות מסתמן בג׳ גם מיפנה במבנה־ 
הסוציולוגי. אחד הגורמים המעכבים את התקדמותה הכל¬ 
לית של המדינה היא בעיית־הגזע, שהיא חמורה ויוצרת 
מתיחות התמידה, מאחר שג׳ מקיימת חוקי־הפליה בגד כושים 
והנוהג החברתי בה מקפיד על הפרדה בין הגזעים. 

בירתה ועירה הראשית של ג׳ היא אטלנטה (ע״ע). הנמ¬ 
לים העיקריים הם סונה(ע״ע) וברנסויק. אוניברסיטת־המדינה 
נמצאת באתנס ( 5 ת? 111 .ו 7 , "אתונה"), והיא אוניברסיטת־ 
המדינה הראשונה שנוסדה באה״ב (ב 1785 ). 

היסטוריה. ג׳ היא הצעירה בין המושבות שהקימו 
הבריטים באמריקה הצפונית. היא נוסדה ב 1732 על סמל 
זכיון שניתן לחבדת־התיישבות בלונדון בראשותו של ג׳ימז 
אוגלתור־פ(־קזס^^ס .ן) על־ידי המלד ג׳ורג׳ 11 (ע״ע), 
שעל שמו נקראה המושבה. קבוצת-המתיישבים הראשונה 
( 114 איש, מהם הרבה יהודים) עם איגלתורס הגיעו לג׳ 
ב 1733 , קבעו את מושבם מדרום לשפך בהר סאוואנה ועשו 
חוזי־ידידות עם שבטי-הילידים. על המתיישבים הראשונים 


נתווספו קבוצת הרריים מסקוטלנד ופליטים פרוססטאבטים 
מן הארצות הדרום־גדמניות הקאתוליות. הישוב, שבראשו 
עמד אוגלתורפ, התפשט עד ל 150 ק״מ במעלה הסאוואבה, 
וב 1736 — 1742 הדף כמה נסיובות־פלישה של הספרדים מצד 
פלורידה. התפתחותה הכלכלית של המושבה היתר, איטית 
ורבת-קשיים. המתיישבים סבלו מהאקלים ולא היו מסוגלים 
לעבודה החקלאית הקשה, משום כך התחילה חברת הזפיון — 
בניגוד לחוק — בהבאת עבדים בושים מאפריקה. ב 1752 , 
כשהיה הישוב מ 1 נה כ 00 ( 54 נפשות (מהם כ 1,000 כושים), 
נעשתה ג׳ מושבת־בתר. מאז הוחש קצב התפתחותה, וב 1776 
כבר מנתה כ 40,000 תושבים. אע״ם שהיו בה רבים מנאמני־ 
הכתר, הצטרפה ג׳ להכרזת־ד,עצמאות והשתתפה במלחמת- 
העצמאות. בסוף המאה ה 18 הגיעה אוכלוסייתה ל 160 אלף 
נפש. בין 1800 ו 1820 בקבעו גבולותיה המערביים כלפי טנסי 
ואלאבאמה, ובין 1809 ו 1835 התחוללו בה כמה מלחמות 
קשות עם האינדיאנים, אחרי שהפרו הלבנים את ההסכמים 
עמם. שבטי־האינדיאנים הוגלו מתחום ג׳ מערבה. 

במחצית הראשונה של הסאה ה 19 התפתחה ג׳ כאחד 
המרכזים העולמיים של גידול הכותנה. משק זד, היה מושתת 
כולו על העבדות, שהטביעה את חותמה על כל המשטר 
הכלכלי והחברתי של המדינה. ב 1861 כבר היו בג׳ למעלה 
ממיליון תושבים, שכמעט חציים היו עבדים. ג׳ נצטרפה 
לקונפדראציה של הדרום, ובניה לחמו בעקשנות במלחמת- 
האזרחים, שהביאה חורבן רב על המדינה, בעיקר בעקבות 
מ 0 ע 1 של הגנדאל שדמן (ע״ע) מאטלאנטה עד סאוואנה 
במתיו 1864 ^אחרי המלחמה ושיחרור הכושים נמסרה המדינה 
ההרוסה לשלטון צבאי של הצפון, שהסתמר על הכושים ועל 
הרפובליקנים המעטים שבין הלבנים. רובו המכריע של 
הישוב הלבן גילה התנגדות נמרצת למשטר זה ולחם בו 
בשיטות הקו־?ןלוכ 0 ־קלן (ע״ע), וב 1872 הצליח להחזיר את 
השלטון במדינה לידיו. מאז ועד עתה היתה ג׳ ממעוזי האגף 
הראקציוני הדרומי של המפלגה חדמוקראמית. המדינה חוקקה 
חוקי־הפליה נגד הכושים והשליטה בחיים הציבוריים הפרדה 
גזעית קפדנית. גם בשטחים אחרים של המדיניות הכללית 
והסוציאלית בולטת הנוקשות השמרנית של המשטר השליט 
בג׳. — חוקת המדינה נתקבלה ב 1877 ותוקנה כ 1945 . 

,■ 0001161 . 1 ,( .£ ; 1926 ,(. 01$ ׳ג 4 ) . 0 / 0 ץז 10 ! 1 /{ , ¥£11 ז 110 . 0 

-? 0%1 .£ ./ , 66 ^ 110 *£ . 41 ; 1933 ,.?> / ס ? 1/11101 !■ 5/101 4 

; 1938 , 51010 0114 ץ 00 ( 00 01 . 0 , 060500 [ ; 1936 ,???סו/! 

. 1943 ,? 1/11101 . 0 מ', 11 ז 01 <ן 1 וו 0 ו¥ 4010 } , 6 ־< $3 . 8 4 

מ. 

היהודים בג׳. ג׳ היא היחידה בין מדינות־אה״ב שיהו¬ 
דים היו בין ראשוני מתיישביה, כשנוסדה כמושבה בריטית 
ב 1733 . יהודים היו בשליש מקבוצת המתיישבים הראשונה 
שהגיעה מאנגליה, — רובם פורטוגיזים מצאצאי האנוסים 
ומיעוטם משפחות יהודיות עניות מגרמניה. המושל אוגל- 
ת 1 ךם הרשה להם להתיישב במושבה, למרות האיסור שהוטל 
על כניסת יהודים מטעם נאמני המושבה בלונדון. היהודים 
נטלו חלק חשוב בהנחת היסוד לחיים הציבוריים והכלכליים. 
הפורטוגיזים הכניסו לג׳ את תרבות־המשי ואת גידול־האיג־ 
דיגו. חשובי העדה היהודית הראשונה היו הרופא שמואל 
נוניס ובנימין שפטל, שהם הקימו את ביהכ״ג "מקוה ישר¬ 
אל"׳ שעדיין עומד באטלאנטה. יהודים רבים בג , היו פעילים 
במלחמת־העצמאות האמריקנית, כשמנה הישוב היהודי בג׳ 
40 משפחות. — היום חישוב היהודי בג׳ מונה כ 22 אלף 



479 


ג׳ורג׳יה — כרררדן, אהרן דוד 


480 


נפש. הקהילה הגדולה ביותר היא אטלאנטה (כ 12 אלף נפש), 
אחריה — סאוואנה ( 4000 ), אוגסטה ( 1,000 ), מיקון ( 850 ), 
קולמבס( 750 ). יהודי־ג׳ פעילים בעבודה ציבורית, מהם צירים 
בבית־המחוקקים של המדינה, שופטים, ראשי־עיריות וכד/ 

נדךדון, אדם ליבזי — ״ 0 ^ 00 ׳(מ!)״!.! ( 1833 , 

פאיאל [באזורים] — 1870 , בלרט [ויקטוריה, אום* 
טראליה]), משורר אוסטראלי ממוצא סקוטי. אביו היה 
מורה, לשעבר קצין בצבא האנגלי בהודו. ג׳ התחיל ללמוד 
באופספורד, אולם ב 1853 נשלח לאוסטראליה הדרומית בשל 
אודח־חייו הפרוע. שם נצטרף תחילה למשטרת־הפרשים, אד 
את עיקר זמנו ומרצו הקדיש לגידול סוסים ואימתם ולרכיבה. 
ב 1867 נשתקע כמתיישב במדינת ויקטוריה, ואף נבחר שם 
לציר הפארלאמנט. — ג׳ הוציא שלושה קבצי־שירים — 3 ־ 8 
£1 ״ 0 :״ 1101 ־ 5 37 זק 5 (״קצף־ים ועשן חולף״), 11867 

0111 ־ 4511131 , (״עשתורת״), 1867 ! - 031 1 ) 311 15 ) 83113 811511 
5 ש 1 ת%! §ם 1 ק 10 (״באלאדות־הערבה וחרוזי־דהרה״), 1870 . 
ב 1870 איבד עצמו לדעת. — שיריו של ג׳ מושפעים ממשו¬ 
ררי אנגליה של תקופתו, וביחוד מסווינברן, אולם ניכר בהם 
אף צביון מקומי מיוחד, המוסיף להם יופי רב, ורבים מהם 
חדורים רגש עז. בעיקר מתאר הוא בהם את הסוס ורוכבו. 

$071711 ,. 3 > ״ 1 ; 1912 ,( 11014 . 4 ( .? 03 ) 11 זז! $0 ,. 0 ״ 1 . 4 

. 0 , 1 4 , 160 ) 512 .<£ - 165 זב[ק 11001 .£ ; 1928 ,( 160 ) 518 .ם . 3 מ) 

, 1912 ,! 114 ) $71 ! 111 11714 

ג 1 ךד 1 ן, אסלן זץד ( 1856 , טרוינוב [פודוליד* אוקראי¬ 
נה] — 1922 , דגניה), דבר רוחני של תנועת העבודה 
בציונות! פעל בא״י(מ 1904 ) למען הגשמת החזון של תחיית 
עם־ישראל בארצו כעם עובד. 

ג׳ היה בן למשפחה אמידה למדי, שמוצאה היה מווילנה. 

גדל בכפר וקיבל חינוך יהודי מסרתי! למד בעצמו רוסית, 
גרמנית וצרפתית ורכש לו השכלה כללית רחבה. כבן 18 
נשא אשה והתפרנס כפקיד באחוזות, אך ללא סיפוק נפשי. 
כחובב-ציון נלהב פעל בין הצעירים שבסביבתו, אך את 
שאיפתו לעלות לא״י ולהתחיל חיים חדשים הגשים רק אחרי 
מות הוריו ב 1904 . למרות גילו (כבן 48 ) ולמרות חולשת 
גופו ביקש עבודת־כפיים כפועל חקלאי וסירב בעקשנות 
לקבל "עבודה קלה" בפקידות, עבד במעדר בכרמים ובפר¬ 
דסים של פתח־תקוה, וזמן־מה גם ביקב בראשורלציון! 
ב 1912 עבר לגליל. טעם את כל הסבל שסבלו הפועלים 
בא״י בזמן ההוא : חלה בקדחת, היה מחוסר־עבודה, ערבים 
התנפלו עליו ופצעוהו קשה, ובשנות מלחמתיהעולם נ סבל 
מן הרעב ומרדיפות התורכים. מ 1909 התחיל לכתוב מאמרים, 
שפורסמו רובם בכתב־העת "הפועל הצעיר". השתתף בקונגרס 
ה 11 ( 1913 ) ונשלח לוועידה של "הפועל הצעיר" ו״צעירי 
ציון" בפראג ( 1920 ). בשנותיו האחרונות חי בדגניה וכתב 
לחברי נהלל "יסודות לתקנות למושב־עובדים". מת בדגניה 
אחרי מחלה ממארת בכ״ד בשבט תרפ״ב ( 1922 ). 

סערכת־מחשבותיו של ג׳ שייכת לעולם ההגיונות של 
מתקני־עולם שבמאה ר> 19 משיעור־קומתם של ל. טולסטוי 
(ע״ע), ה, ג׳ורג׳(ע״ע), חורו(ע״ע) וחבריהם, ששאפו לתקן 
את עולם־הכלל ע״י שלסות־נפשו של היחיד, מתוך הערצת 
הטבעיות, הפשטות, האיכרות, והחשבת האדם כשלעצמו מעל 
לפונקציה החברתית ומעבר למדינה ולתאיה. אצל ג׳ ניתן 



אחוז יוד גיידוז 


גון מיוחד להלכי־רוח אלה על־ידי רוח החנ״ד וחז״ל שפעמה 
בקרבו. רעיונו המרכזי של ג׳ הוא "רעיון העבודה", 
הדורש שינוי "ראדיקאלי" ביחסנו לעבודה. לדעתו, רוב 
בני־אדם "מואסים בעבודה ואינם עובדים אלא מתוד הכרח 
ומתוך תקווה להיחלץ ממנה בזמן מן הזמנים ולחיות ,חיים 
טובים׳", כלומר: להתפרנס מעבודת אחרים. אך טעות יסו¬ 
דית היא, לפי ג/ לראות בעבודה אמצעי בלבד: היא 
תכלית האדם, "חלק אורגאני" ממנו, עצם חייו. על היחס 
הנכון לעבודה, כפי שג׳ תובע אותו, ניתן ללמוד מן האמן, 
שאינו עובד על מנת לקבל פרס, אלא מתוך דחיפה פנימית, 
כשחייו הנפשיים מתבטאים בעבודתו. כך צריך להיות 
יחסנו לכל עבודה יוצרת, וביחוד לעבודה החקלאית, שהיא 
העבודה "הטבעית", באשר היא היוצרת את מצרכיו הטבעיים 
של האדם ותובעת ממנו את כל כוחותיו, הפיסיים וגם הרוח¬ 
ניים. רק עבח־ת־האדמה מקשרת את האדם "קשר אורגאני" 
לאדמה, לטבע, לקוסמ 1 ס כולו, ומאחה את הקרע שנוצר בינו 
לבינם בעטיים של המדע והציוויליזאציה הטכנית. כל עוד 
רואה האדם בעבודה רע ומשתדל לברוח ממנה, יהיה העם 
מפולג למנצלים ולמנוצלים. ג׳ היה מתנגד חריף לרכוש 
הפרטי בקרקע ובמכשירי־העבודה! אך גם המארכסיזם הבינ¬ 
לאומי, המבקש לתקן את העוול ע״י שינוי המכאניזם 
של החיים הכלכליים, של סדרי החברה ומוסדותיה, נפסל 
ע״י ג , , שראה בו הלך-רוח שנוצר באוירת בתי־החרושת, 
פרי חיי־העיר והריחוק מהטבע ומהחיים הטבעיים. הדרוש 
לפי ג׳ הוא שינוי הפרט העובד — חידוש ביחסו לעבודה. 
לדעת ג/ אין לסוציאליזם המקובל תשובה אף על השאלה 
היסודית, מדוע אין מתקוממים המנוצלים, שהם הרוב 




481 


גורדון, אהרן דוד—גורדון, אליעזר 


482 


העצום, נגד מגצליהם המעטים. ג׳ ראה את העיכוב 
בכמיהה הכמוסה בלבם של המנוצלים להיות עצמם למנצלים: 
שלטון הממון יתקיים, כל זמן שגם ההמונים מעריצים אותו 
מתוך הציפיה שהוא עלול לשמש גם להם אמצעי לחיות 
מעבודת אחרים, הסדר של שליטים ונשלטים לא יתבטל כל 
עוד לא ייעקר מלבם של בני־אדם יצר־ד,שלמון. דבר זה לא 
יקום ע״י "דיבורים או הכרזות־מפלגות", אלא רק מתוך 
חיי־עבודה משותפים של בני־העם. ואין בפרט אלא מה שיש 
בכלל: גם העם כ״אישיות קיבוצית" שואף לחיות ולהתפשט 
על חשבון עם אחר. יתר על כן: מעשי שקר, רמאות, שוד 
ורצח נחשבים לאסורים ביחסים בין אדם לחברו, אך מוחזקים 
מותרים ביחסים הבינלאומיים לטובת אינטרס הלאום, ושם 
הם אף נחשבים לשבח ולגבורה. העם עדיין "חיה טורפת 
אכזרית ושפלה מאין כמוה בקרב כל החיות הטורפות" ג׳ 
תובע גם כאן את המפנה: מתאוות הניצול — לשאיפה 
"להתעשר ע״י חילופי חיים ויצירה". הוא דורש להכיר, כי 
העם "זכאי... ואחראי בכל מה שזכאי ואחראי האדם הפרטי"! 
יש להשליט יושר ואחווה גם ביחסים בין העמים, אז יקום — 
בלשון ג׳ — ע ם ־ א ד ם. 

ברעיונות ובתביעות כלליים אלה פונה ג׳ במשנתו לעם 
ישראל השואף לתחיה. אסון הגלות הוא לא רק בפיזור, 
בהשפלות, ברדיפות ופרעות, כי אם בעיקר בניתוק העם מן 
העבודה היוצרת. בהכרח הנסיבות ההיסטוריות התרגלנו 
לחיים ללא עבודה, וחיה ישראל לעם של "פאראזיטים בחומר 
וברוח". ג׳ לא האמין בכוח ההצלה של הפוליטיקה, ולא 
התלהב, בניגוד לכל הישוב בא״י, להצהרת באלפור. כן לא 
קיווה, לשיטתו, לתשועה מהלגיון, והתנגד נמרצות לגדודים 
העבריים ב 1918 , "אין עם קונה את אדמתו אלא ע״י עצמו". 
ג' ידע, כי בהרבה דברים "אנו בא״י תלויים באחרים״ו אך 
העיקר היו בעיניו "הדברים התלויים בנו", שבהם בא״י 
הרשות בידינו "להתחיל את הכל מחדש": להגשים את רעיון 
העבודה, ליצור חיים לאומיים אנושיים, להיות לעם־אדם. 
קשה היא הדרך) ואף אלה שבאו והתיישבו בא״י (לפני 
1905 ) לא הלכו בדרך זו: עצם העבודה — "ידי זרים עשו 
אותה", והמתיישבים ידם היתה "בהנהלת העסק בלבד". 
התנגדותו החריפה של ג' לכל עבודה ערבית במשק היהודי 
לא גבעה מתוך יחם עויין לערבים (הוא דורש, להפך, 
לפייסם בכל הדרכים), אלא מפני שראה בה "פאראזיטיוח 
לאומית... ענקית", שאנו מכניסים אותה אל תוך א״י. ג׳ 
חשש, שאף אם נזכה "לקיבה של יהודים... האם לא יבכרו 
תמיד היהודים שלנו את התגרנות... הסרסרות..."! עבודת־ 
כפיים "דורשת מהעובד כל כך הרבה ומבטיחה בגלוי כל כך 
מעט..., עד שאין למצוא בה כוח מושך ממשי"...; לפיכך יש 
למצוא ״כוח שאינו ממשי, — הלא הוא עצם האידיאל של 
העבודה״. — עבודת־האדמה היא "יסוד־היסודות בעבודתנו 
הלאומית", אך ג׳ ידע שדרושה גם עבודה אחרת. יש צורך 
גם בבעלי־מלאכה, במורה, ברופא; לפיכך אין לכפור בעקרון 
חלוקת־העבודה. אבל אסור שהחלוקה תהיה בין "עובדים 
ממש" ובין "מנהלי העסק", ובדרך־כלל בין עבודה גופנית 
ובין עבודה רוחנית: "רעיון העבודה בא להכריז, כי מי 
שגמר את האוניברסיטה, ובכלל כל בעל השכלה גבוהה, 
צריך גם הוא לעבוד עבודת־כפיים, ולא כי מי שעובד לא 
צריך לגמור את האוניברסיטה או לא צריך להיות בעל 
השכלה גבוהה". ג׳ עצמו, בעל השכלה גבוהה למדי, הלך 


בדרך של עבודחדכפיים באדמת א״י וראה בה לא רק אמצעי 
לתחיית־העם, אלא את הדרך לחיים טבעיים ושלמים, לאושר 
האמיתי. גאולת-הפרט, גאולת־העם, גאולו״הארץ — מת¬ 
מזגות בתורתו ובחייו לדבר אחד. 

ג׳ הגדיר את עצמו כ״אחד מפועלי־התחיה בארץ־תחיי- 
תנו". את אישיותו ופעלה אין לסכם בפשטות: לא היה 
סופר, — אך כתביו ממלאים 5 כרכים; לא היה מורה, — אך 
מנעוריו שימש מחנך לחבריו. לא היה עסקן ציבורי, — אך 
חבריו ב״הפועל הצעיר" בא״י הקשיבו לו כלמנהיגם הרוחני; 
לא היה פילוסוף, — אך העלה תפיסה שרשית ועמוקה על 
מקום האדם בקוסמוס. בכל מאודו חפץ להיות עובד־אדמה 
ועדר כל שנותיו בא״י כפועל חקלאי פשוט, — אך לפי טבעו 
לא היה גם חקלאי. בחייו בא״י הגשים את האחדות 
ה ש ל מ ה בין מחשבה ובין מעשה, בין התורה ובין החיים, 
ואחדות זו — היא שעשתה את הרושם הכביר על חבריו. 
ומכאן השפעתו ההיסטורית של ג׳ ה א י ש, העולה על זו של 
ג׳ המורה והוגה־הדעות. הקריאה לעבודה עצמית באדמת 
א״י לא באה ממנו בלבד: היא יצאה מחוגים רבים והיתה 
סיסמתם של כל בני העליה השניה. בחוגים אלה אף נוצר 
המונח "דת־עבודה", שמייחסים אותו שלא בצדק לג , , אך 
הביסוס האנושי-הכללי של רעיון העבודה הוא משל ג׳, והוא 
הלם בשעתו את הצורך להתחדשות התנועה הציונית. מי 
שבא במגע עם ג , השיג את תורתו לא השגה שכלית, אלא 
מתוך התרשמות עמוקה מאישיותו של הזקן, המלומד והחכם 
והמעדר בידו. דמותו חיתה הוכחה חיה, שחיי עמל ועבודה 
אין משמעותם ירידה סוציאלית ורוחנית, אלא — להפך — 
עליה, התרוממות הנפש לחיי-אנוש אמיתיים. — השפעת ג׳ 
עברה כעין מסורת לתנועת "ההתיישבות העובדת". אך 
השפעתו כהוגה-דעות פגה בא״י לאחר מותו ומעטים מחבריו 
הוסיפו לקרוא את מאמריו ולהתעמק בהם. משנתו אף היתה 
נתונה לאי־הבנות; נמצא אפילו מי שהאשים אותו בהיגררות 
אחרי טענות האנטישמיים בדבר מעמדם החברתי והכלכלי 
של היהודים בקרב החברה הנכרית. אולם בגולה השפיעו 
מאמריו, שתורגמו בחלקם לגרמנית, אנגלית, פולנית, צ׳כית 
ויידית, השפעה גדולה וחינכו לציונות, שתכנה רעיון העבודה 
כתורת־חיים ושאיפתה להגשימו בחיי היחיד והלאום. 

כתבי א. ד. ג׳( 5 כרכים), תרפ״ח—תרס״ט! כתבי א. ד.ג׳ 

( 3 כרכים), תשי״א—תשי״ד. 

י. אהרונוביץ, רשימות לתולדות חייו של א. ד. ג. (בברך א׳ 

של כתבי א. ד. ג.), תרפ״ח! ש. ראבידוביץ, א. ד. ג. (התקר 
סה, כ״ד), תרפ״דז! ערכין, קובץ לזכרו של א. ד. ג" תשיב! 

נ. רוטנשטרייו, האומה בתורתו של א. ד. ג., תש״ב! ם. 
בובר, בץ עם לארצו, 170-161 , תש״ה! ש. צמח, מבוא 
לכתבי א. ד. ג, תשי״א! ש. ה. ברגמן, מבוא לספר האדם 
והטבע (כרך ב׳ של כתבי א. ד. ג.), תשי״ב! לפולנזזס סל 
,האנטישמיות' של ג.: י. קויסמן, ביקורת תורתו של א. ד. ג. 
(מאזנים, י״ז), תש״ד! נ. רוטנשטרייך, להבהרת המושגים 
("הפועל הצעיר", כ״ה שבס, תש"ד)) ש. צמח, השגות שלא 
השיגו, תש "ה. 

ג. פ. 

גד^דדן" 4$ ליעןר (תר״א/ 1840 , צ״רנין שעל־יד סוויר !מחוז 
מינסק] — תד״ע/ 1910 , לונדון), רב וראש־ישיבה. 

בעודו צעיר הוזמן על־ידי ר' ישראל סלגטר (ע״ע) לקובנה 
למלא אח מקומו כמורה לת״ח צעירים. ב 1874 נתקבל לרב 
יריש־מתיבתא בקלם; תלמידים רבים נתקבצו לישיבתו, והוא 



483 


גורדה, אליעזר — כורדון, דוד 


484 


נתפרסם בליטא כולה כאחד מגדוליד. בתורה ויראה. ב 1884 
עבר לכהן כאב״ד ור״מ בטלד. ולאחר סגירת ישיבת וולה׳ין 
(ע״ע) היתר. ישיבתו למרכזה הרוחני של יהדות ליטא. 

הוא היה מן הראשונים שנקטו בשיטת ההסברה, שהיתה 
קרויה בחוגי ישיבוודליטא "דרך ההבנה וההיגיוו*. שיעוריו 
הצטיינו בניתוח מעמיק ובסברות הגיוניות מקוריות. הוא 
היה מן הראשונים נין ראשי ישיבות ליטא להחדרת דוחה 
של תנועת המוסר (ע״ע) אל הישיבה. הוא הכניס לתבנית־ 
הלימודים לימוד של ססרי־פוסר ומינה -משגיחים" מחוגי 
התנועה. נוסף לפעולתו בהוראה היה גם המנהל של הישיבה 
ודאג במסירות לכלכלת המוסד בכלל ולכל אחד מתלמידיו 
בפרט, שאהבם אהבה עצומה, השפעתו היתה רבה לא רק 
כמורה אלא גם כאישיות מחנכת מוסדית. תלמידיו אהבוהו 
מאד, וגם אלה שנתרחקו אח״כ מהשקפותיו ומאורח־חייו 
נשארו מעריציו האישיים. 

גם כאב״ד בטלז׳ הצטיין ג׳ במסירותו וגם בתקיפותו. יש 
והיה מוותר על משכורתו לצרכי־העיד. גם מחוץ לעירו עסק 
בצדכי-ציבור בשתדלנות כלפי־חוץ (למניעת הגבלות זכויות 

יהודי־רוסיה) ולקח 
חלק בפולמוס היהודי 
הפנימי. היה מראשי־ 

המדברים בכל אסיפות 
רבני־רוסיה בזמנו. 

שאף לאירגון כולל 
של כל היהדות החר¬ 
דית, והיה בין מייס¬ 
דיה של הסתדרות 
-כנסת־ישראל" (ויל¬ 
נה. 1904 ), שיש הרו¬ 
אים בה את הגרעין 
להט׳ -אגודת־ישראל" (ע״ע). נפטר בלונדון ב 1910 , בבואו 
לשם לאסוף כסף לבניין הישיבה, שנשרפה אותה שנה. 

ספריו: -תשובות ר׳ אליעזר״ — חלק א׳ (פעטריקאוו, 
תרע״ב/ 1912 )! חלק ב' (קידאן- ח״ש/ 1940 ). 

ש. אסף. הגאון ר׳ אליעזר גורדון, -הצופה׳, אדר תש״י< ד. 

כ׳ץ, תבועת־המוסר, ב', 400 ־ 405 , תש״י. 

צ. ק. 

גזןדזין, לזין־ד ג׳זךנ' ( 1751 , לונדון — 1793 , שם), אציל 
אנגלי והרפתקן מדיני* גר־צדק, ג׳ היה בנו השלישי 
של הדוכס לבית ג/ העשיר והתקיף. אחר ששירת זמן־מה 
בחיל־הים, נכנס לביח־הנבחדים ב 1774 . שם הופיע כנציגה 
של הפרוטסטאנטיות הקנאית האנטי־קאתולית, וניהל גם 
מחת לפארלאמנט תעמולה לביטולו של החוק להקלת ההג¬ 
בלות על הקאתולים, שנתקבל ב 1778 . ב 2 ביוני 1780 צעד ג׳ 
בראש המון רב אל בית־הנבחדים, כדי להגיש פטיציה נגד 
החוק. ההפגנה גרמה למעשי-אלימות פראיים, לחורבן בתי־ 
תפילה קאתוליים, להצתת בתי-סוהר, להתקפות על הבאנק 
של אנגליה ועל בניינים ציבוריים אחרים* כ 500 נפש נהרגו 
ונפצעו, עד שדוכא! המהומות. ג׳ נאשם בבגידה ומרי, אך 
זוכה בדין, משום שלא היו לו, לדעת בית־הדין. כוונות של 
מרי. ב 1784 שוב הופיע כלוחם למען הפרוטסטאנטיות ב 0 יכ* 
סוד שבין ההולאגדים לבין הקיסר יוסף 11 * אך באותה 
תקופה התחיל נוטה ליהדות. ר׳ דויד טבילי שיף, רבה של 


לונדון, דחהו* אך בכל 
זאת נימול ג/ כנראה 
בברמינגם או בהו־ 
לאנד, י ב 1787 , ומאז 
נקרא בשם ישראל בן 
אברהם, גידל את זקנו 
והיה ליהודי מהדר ב־ 
שמירת-מצוות. ב 1788 
נידון על הוצאת־דיבה 
על מלכת צרפת ועל 
ממשלת אנגליה, והו¬ 
שם בכלא. בבית־הסו- 
הר המשיך בהליכותיו, 
התפלל בקביעות ב¬ 
מניין בתוך חדריו, 
והקיף את עצמו יהו¬ 
דים אדוקים ילידי 
חו״ל, בסרב( לראות פני איש ללא זקן. הוא סח בבית־הסוהר 
ולא נקבר בבית־הקברות היהודי, אלא בקברות משפחתו. 

־ 5.10 ת 3 <ד) 0 ? ה 10 *ז?< 11 ז €0 *' 0 1 >ז 1# , 5 ת 0 תז 5010 . 1 

- 222 י 1 ר\ , 41 חג 1 §ת£ 05 ז \ז? 500 1 ^ 1 ־ £115101 }ס 10115 ] 

י חס 5 ! 00 .? , 1926 , 0 ? 1 * 7 י ס־ 1 ] 035 ' 4 .? , 1900 ,( 271 

, 0 1937 /?> ׳(־*?>/?■//£ ? 517071 % ?^ 7 

ב. ר► 

גוח־ון, דוד ( 1831 , פודסרץ על־יד וילנה — 1886 , ליק 
שבפרוסיה), עיתונאי עברי, מראשוניה ומראשיה 
של תנועת חיבת־ציון. למד בישיבה בווילנה, שם התוודע 
למ״א גינצבורג, ובהשפעתו למד לימודי-חול ועבר למנהגי 
-משכיל". אח״כ שהה בסרהיי (סלך סובאלק) כמורה ללשו¬ 
נות זרות. ב 1853 — 1858 היה באנגליה, השתלם באנגלית 
והיה מורה בבי״ס* באותה תקופה התחיל את עבודתו הספרו¬ 
תית (ב״המגיד"). ב 1858 התיישב בליק והיה עוזר ראשי 
ב״המגיד" (ע״ע), ולמעשה כבר היה העורך בפועל זמן רב 
לפני שנעשה ב 1880 לעורכו היחיד. ב״המגיד" כתב בענייני- 
דיומא, גם מאמרים פופולאריים בסדעי־הטבע ובתורת־הברי• 
אות, שקיבצם בספר "דרכי־רפואה" (ליק, תר״ל). כתב ביו¬ 
גראפיות של כמה מגדולי ישראל* זו של דון יהודה אברבנאל 
נדפסה כמבוא לתרגום עברי של "ויכוח על האהבה" (ליק, 
-מקיצי נרדמים", חרל״א), הו״ל בעברית את דבר המשפט 
בין האנטישמי ש. ברונר ד• קוראנדה בשם -מלחמת האור 
והחושך*(ליק, חר״כ)* את "מסעי ישראל" של בנימין השני 
(שם, חרכ״ט)* את -משה בירושלים״ — מסעות של ר״מ 
מונטיפיורי לא״י (שם, תרכ״ז). הוציא הוספה ספרותית־ 
מדעית שבועית ל״המגיד" בשם -מגיד-משנה" מתרל״ט עד 
תרמ״א. הוציא עיתון גרמני מקומי (־ 1261261 )^ ■ 1,71461 ) 
וכתב גם ב^דעיד, ובימי פרעות תרמ״א—תרמ״ב פירסם 
ב 16 ש 1 ת 0 זי 01 511 !׳* 16 הלונדוני מאמרים על המאורעות 
ותיאוריהם בשם צ 361 -נ 80 1116 מז 0 ז£ 6 ׳\ו: 3 זז 3 ז י 1 ; לשם כך 
השתמש בחומר שהומצא ל״המגיד" מעבר לגבול הרוסי 
הסמוך. 

עיקר חשיבותו של ג׳ בתולדות העיתונות העברית וגם 
בתולדות המחשבה היהודית במה שהוא היה הראשון בעיתונות 
העברית שקרא לחיבת־ציון ולשיבת-ציון. מאמריו העיקריים 
על נושא זה ב-הסגיד״ הם: -בשובה תחת תןשעון״ ( 1863 , 
גל׳ 14 — 18 )* -דבר בעתו: על היעוד הלאומי של האומה 



ר' אליעזר גזררח 





485 


גוררון, דוד—גדרדון, יהודה ליב 


486 


הישראלית״ ( 1869 , גל׳ 27 — 29 , 31 — 34 ז 1870 , גל׳ 4 — 5 ). 
הוא התקיף קשה את "אנשי הריפורם" בגרמגיה עם א. גיגר 
בראשם, שרצו למחוק זכר ציון וירושלים מן התפילות* בין 
השאר הוא כותב: "אין אופן אחר לפתור את החידה הסתומה 
והנפלאה הזו (קיום עם ישראל כאלפיים שנה בנכד) רק זדי 
היעוד האחרון והתמלאות תקוותנו הקדושה, כי הותיר ה , 
אותנו בארץ למלאות הבטחתו: לעשותנו לגוי אהד, לעמוד 
ברשות עצמנו על אדמת גחלת אבותינו לתהלה ותפארת ד. 

ג' היה מושפע מספרי אלקלעי(ע״ע), צ״ה קלישד (ע״ע) 

ומ. הם (ע״ע). שעליהם הגיב ב״המגיד". הוא דרש מחברת 
"כל ישראל חברים" להתחיל בקניית קרקעות בא״י. עם 
התחלת תנועת תיבת־ציון ברוסיה בראשית שנות ה 80 התמסר 
ג׳ כולו לתנועה, ו״המגיד" הפך במשך שנים אחדות לשופרה 
העברי היחיד. ג׳ בא בקשרים עם גדולי־ישראל (פינסקר, 
ארלנגר, הרב צדוק הכהן, רוטשילד) וגם עם הציוני האנגלי 
אוליפנט (ע״ע). הוא שימש כמתווך בין חובבי-ציון שבמזרח 
לבין אלה שבמערב, וב 1884 נשלח ע״י חו״צ ברוסיה לר״מ 
מונטיפיורי ולר 1 טשילד בענייני התנועה. בסוף 1884 השתתף 
בוועידת קטוביץ הראשונה של חובבי־ציון ונבחר למרכז 
וכחבר־כבוד. ב 1885 התחיל להוציא הוספה דו־שבועית לעיי 
תיו — "אהבת ציון"" שהיתה מוקדשת כולה לרעיון חיבתי 
ציון. עוד ב 1880 דרש שהעברית תהיה השפה המדוברת 
במושבות בא״י ושפת הלימוד בביה״ס. בשיקוליו ובכתיבתו 
ניכרת השפעת אנגליה ואוירתה 1 ג׳ השתחרר מלשון המליי 
צה הרגילה אז בעברית וכתב בלשון ברורה ופשוטה. 
כנסת־ישראל, וו, 1114-1109 , 1887 ! ד. גורדון, מבחר מאמריו, 
תש״ב! א. דרויאנוב, כתבים לתולדות חבת ציון וישוב א״י, 

א׳, תרע״ט, ג׳, תרצ״ב; ב. דינבורג (דינור), חבת ציוו, א׳, 
26 - 25 , תרצ״ב? י. קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית 
החדשה, ד׳, 115-113 , תשי״ד. 

ב. ש. 

גזןדון,ןהוךה ליב [יל״ג] ( 1830 ,וילנה — 1892 , פטרבורג), 
ראש המשוררים העבריים בתקופת ההשכלה. 

ג׳ נולד בכ״א בכסליו תקצ״א בווילנה, להורים אמידים, 
שהחזיקו ביודמלון לאצילים פולנים. למד ב״חדריכד עד גיל 
14 ואח״כ החל ללמוד בפני עצמו בביח־המדרש,אולם בהיותו 
בן 14 — 15 שכר לו אביו גם מורח להורותו רוסית, ג׳ הצעיר 
נתפס להשכלד* ההל להגות בספרים חיצוניים והתקרב לתבוי 
רת המשכילים העבריים בווילנה (אד״ם הכהן, קלמן שולמאן, 
אייזיק מאיד דיק, ועוד). הוא שקד באותו זמן על לימוד 
לשונות זרות, והרבה לקרוא ספרי־שירה. ב 1852 עמד ג׳ 
בהצלחה בבתינות־מורה בביודהמדרש לרבנים בווילנה, 
ומ 1853 ואילך היה מורה בבתי־ספר ממשלתיים לילדי־ישראל 
בערים שונות שבפלך קובנה * עד 1860 בפוניוז/ מ 1860 עד 
1865 בשאוולי ום 1865 עד 1872 בטלד. 

בפוניווז׳ התל ג׳ בפעולתו הספרותית, שראשיתה היתה 
טבועה בחותם הרומאנטיקה — בשירי-קינה על מות רעו 
מיכ״ל, באידיליה התג״כית "דוד וברזילי" ובספרו הראשון, 
הפואמה ההיסטורית ״אהבת דוד ומיכל״ ( 1856 ), שהיתה 
הראשונה להוציא לו מוניטין כמשורר. באותה תקופה החל 
ג׳ לעסוק בפובליציסטיקה והשתתף בעיתונים היהודיים 
בלשון הגרמנית וב״המגיד" מראשית הופעתו. ספרו השני 
היה ״משלי יהודה״ ( 1859 ), קובץ משלים סיפוריים בחרוזים. 
בשנות שהותו בשאוולי פירסם שירים ומאמרים בשבועון 
"הכרמל" והשתתף בעיתונות היהודית־רוסית. בשאוולי כתב 


את שירו הפדו׳גראמאטי ״הקיצה עסי״ ( 1863 ) — שנעשה 
ה״אני מאמין" של תנועת ההשכלה העברית ברוסיה. בתקו¬ 
פת טלז' גובר ביצירת ג׳ היסוד התוכחתי והבי^רתי כלפי 
ההווי ואורח־החיים המסרתי של ישראל! הוא מפרסם 
ב״הכרמל" "משלים קטנים לילדים גדולים" (כונסו את״כ 
ב״גם אלה משלי יהודה"), שעוקצם מופנה כלפי תופעות 
שליליות בחיי הציבור היהודי, וכותב את שידי־העלילה 
הראשונים "קורות ימינו", שהם התקפות על עול חומרות 
ההלכה הרובץ על היי היהודי. הוא נוטל חלק פעיל בפולמוס 
העיתונאי (ב״הסליץ" וב״השתר") בשאלות "הדת והחיים", 
ונעשה ראש הלוחמים 
לעשיית "שלום בין 
משפטי־התורה ובין 
צדכי־החיים״. ב 1868 
יצא החלק הראשון 
של שידיו המקובצים, 
ובו הפואמות ההיס¬ 
טוריות "בין שיני 
אריות", "במצולות־ 
ים", "אסנת בת פד 
טיפרע" ואחרות, וכן 
תרגומים, סונטות, 
אחדים משירי־ההגיון 
הפרוגראפאטיים ד 
"שירים לעודמצוא". 
בקובץ זה כבר מם־ יהירה 5 יכ גיררי* 

תמו בשירת ג׳ המעבר מן הרומאנטיקה לראליזם. שעיקרו 
המלחמה לתיקונים בדת ונגד סדרי־הקהיל״ה המקובלים! 
הפתיחה ל״בין שיני אריות" היא מעין הכרזת־מלחסה על כל 
המסלול הדוהני-היסטורי שבו צעדה אומתנו במשך אלפיים 
השנים האחרונות. 

ב 1872 עבר ג׳ לפטרבורג ושימש כמזכיר הקהילה ובמזכיר 
״חברת מסיצי־השבלה בין יהודי־דוסיה". 18761 סיים את 
הפואמות "קוצו של יוד", "שני יוסף בן שמעון" ו״שומרת 
יבם", העזות שבתוגחותיו הסאטיריות. ב 1879 נאסר ג׳ ע״י 
הבולשת, בגלל שיטבה שהוגשה נגדו, בנראה, ע״י ה״חסי־ 
דים", ובה הואשם במגע עם חוגים מהפכניים. ג׳ ואשתו ישבו 
שבועות אחדים בבית־הסוהר ואת״ב הוגלו לעיירה סודוש 
שבפלך אולונצק. כעבור חדשים אחדים לגלותם הורשו ג׳ 
ואשתו לחזור לפטרבורג, תודות להשתדלותם הנמרצת של 
אחיו של ג׳ וחתנו, שניהם עורכי־דין, שהצליחו להוכיח לשל¬ 
טונות את כל הכזב שבכתב-השיטנה. בזמן גלותו החל ג׳ 
בכתיבת הפואמה הגדולה שלו, מן החשובות שביצירותיו — 
"צדקיהו בבית־הפקודות". ייתכן שג' חש דמיון בין מצבו הוא 
ובין גורל צדקיהו, מלר־יהודה האחרון: גם הוא, ג', הורד 
מכסא-ממשלתו בקהילת־פטרבורג ונאסר, דוגמת צדקיהו 
שהודח מכסאימלכותו והושלד אל בור־הכלא, ושניהם גם יתד 
חטאם היחיד היה שלא נכנעו מפני שומרי משמרת-הדת. 

המאסר והגלות דיכאו את רוח ג/ ולמרבה־יגונו בוכה 
לדעת עם שובו לפטרבורג כי בזמן העדרו נמסרו משרותיו 
בוזעד־הקהילה וב״חברת מפיצי־השבלה" לאדם אחר. בשנות־ 
חייו האחרונות שרד היה ג׳ בדיכאון ובחולשה רוחנית וגופ¬ 
נית. בתקופה זו לא כתב שום יצירה פיוטית גדולה. אלא רק 
שירים ליריים קטנים• מ 1880 עד 1888 (בהפסקה של שנתיים) 




491 


גורדוך, צ׳רלז ג׳ורג׳—נורדין, יעקב 


492 


אחרי שובו לבריטניה שירת שנים אחדות כקצין־ביצורים 
באנגליה. ב 1872 נתמנה חבר בוועדה הבינלאומית לפיקוח 
על השיט בדנובה. כששהה בקושטה בתפקיד זה, הוצע לו 
ע״י ממשלת מצרים המינוי כמושל החבל המשווני (דרום־ 
סודאן), שהיה הנחשל והפרוע בכל שטחי השלטון המצרי. 
בהסכמת ממשלת בריטניה קיבל ג׳ את המינוי, ום 1874 עד 
1879 שהה במצרים ובסודאן, פ 1877 — בדרגת מושל כללי 
של הסודאן. ג׳ שירת בנאמנות את הח׳דיב אסמאעיל והש¬ 
תדל להגשים תכניות לפיתוחו של האיזור ולטיפוחם של 
המסחר והתחבורה. בכל כוחו לחם ג׳ בסחר־העבדים שפרח 
עדיין ברחבי־הארץ, ואחרי מלחמה ממושכת הצליח לשבור 
את שליטתם של סוהרי-העבדים הערביים. 

כתוצאה מהתנגדותו של ג' למדיניות ההשתלטות הכלכ¬ 
לית הצרפחית-בריטית על מצרים, שאותה ייצג הציר הבריטי 
ברינג(לעתיד לורד ^ד 1 מר), ומהדחתו של אסמאעיל מכסאו 
לסי דרישת שחי המעצמות ( 1879 ), התפטר ג׳ מתפקידו, חזר 
לאנגליה והועסק במשך כמה שנים בתפקידים שונים בהודו, 
בסין, במוריציום ובדרום־אפריקה. 

מנעוריו היה ג׳ בעל רגשות דתיים עמוקים. הוא הרבה 
לקרוא בחג״ך ולבקש רמזים לתעודת האדם ולגאולה מן 
החטא. רוח מיסטית זו התעמקה בתקופת שירותו במזרח 
הרחוק והתיכון. הוא הגיע למסקנה, שכל שירותו הצבאי 
אינו אלא שליחות לקיום ייעוד של ההשגחה העליונה. 
באנגליה עסק במעשי־צדקה בין העניים ודאג לחינוכם של 
נערים אביונים שדרו בסביבתו. ב 1883 נסע לארץ־ישראל 
ותר אח סביבות ירושלים כדי למצוא תשובות לשאלות 
דתיות שהטרידוהו. מחשבותיו הדתיות מן התקופה ההיא 
נאספו בספרו "הגיונות בארץ־ישראל", ג׳ האמין, שהצליח 
לגלות את נלגותה ואת "קברו האמיתי של ישד, שאותם 
זיהה עם סלע ומערה מצפונה לחומת העיר העתיקה של 
ירושלים; הוא חיבר מאמרים ותרשימים להנמקת סברה זו, 
שלא נתקבלה על דעתם של רוב חוקרי עתיקות־ירושלים. 

בינתיים נהרס בסודאן במהירות מפעלו של ג׳ על-ידי 
השחיתות והאנארכיה שהשתלטו בארץ אחרי התפטרותו. 
בקרב הילידים גברו התסיסה הדתית הקנאית ושנאת הזרים, 
ובשנת 1881 פרץ מרד המאהדי, שהתפשט במהירות ברוב 
הסודאן. בריטניה, שהשתלטה בשנת 1882 על מצרים, היססה 
לקבל את האחריות להגנת הסודאן. משנוצח הצבא המצרי 
בפיקודם של קצינים בריטיים, החליטה ממשלת גלדסטון 
לפנות את שארית הצבא המצרי מן הסודאן, ועל ג', 
שהציע עצמו פעמיים לפעולה בסודאן ונדחה לסי עצת ברינג, 
הוטל ביצוע תפקיד זה (יאנואר 1884 )■ אך סמכותו ומעמדו 
של ג׳ לא הוגדרו היטב. האחראים למדיניות הבריטית 
הוסיפו לדגול בעקרון הפינוי, אולם בקאהיר הוכרז ג׳ כמושל 
כללי בסודאן. ג' עצמו פסח על שתי הסעיפים, בין מילוי 
מדוקדק של תפקידו הרשמי ובין נסיונות להצלת הסודאן 
מידי המאהדי, בדרך מו״מ או בדרך מלחמה. כתוצאה מהיסו־ 
סיו ופיקפוקיו נשאר עם חיל־המצב המצרי בס׳רמום, שצב; 
המאהדי שם עליה מצור במארס 1884 . ג׳ ניהל את הגנת 
העיר בגבורה ובכשרון ותבע תגבורת מאת הממשלה הברי¬ 
טית. רק באיחור רב החליטה ממשלת גלדסטון לשלוח צבא 
פדי לחלץ את ג׳ מן המצור. תיל־העזר התקדם באיטיות רבה 
לאורך הנילוס, ובינתיים נתהדק המצור על ג׳ ואנשיו. ח ז ר־ 
טוס הופגזה, מלאי המזון והתחמושת נתדלדלו, ואחרי מאבק 


של עשרה חדשים נכבשה העיר בסוף יאנואר 1885 , יומיים 
לפני בוא חיל־העזר הבריטי. מגיני ןז׳רטום, וביניהם ג׳, 
נטבחו ע״י אנשי המאהדי. 

דמותו ופרשת־חייו של ג' עשו רושם עז על בני־דורו, 
ועדיין הפסיכולוגים וההיסטוריונים מחולקים בהערכתו — 
כעלילות־גבורה מתוך אידיאל דתי והומאניטארי, כמעשי 
דון־קיחוטיות והזיה, בהרפתקנות, שאפתנות ורדיפה אחרי 
התהילה, כשירות — מדעת או שלא־מדעת — לאימפריאליזם 
הבריטי. 

( 0 : 01177101 ! ; 1884 , 017111717 ? 171 177110711 ) 87 ,?> . 0 . 011 
07717701 ; 1885 ,( 0 ;[ 12 ? £ .(מ) 1071011771 !.>! 01 ס 07717701 

- 4055 < . 5 . 01 ) 0/71710 171 1 ( 177 * 0 (. 0 , 1885 , 10077101 1071 1 ס 
. 68 ) 117177111077 171£ ? 701 1/17 / 0 ץ 0107 0,1 ; 1885 ,( 01:100 
,( 01$ ־ז 2 ) .ס ) 0 7 ) 01 ,־ 800180 0 .ם ; 1890 , .£ 1 ־. 

ס!'!' 101 ) £0110 ) 0 ) 0 £7111 17 ! 7 ,^ש 011 גזז 8 ס 110 ץ£ . 0 , 1896 
, 0 * 810:11 .( ; 1933 ,.ס ,נמ 113 זז 0 ז\\ .£ . £1 ; 1918 ,( 1001305 
. 0 4 < ; 1935 ,.ס , 1101 ^ . 4 < 8 , 1934 , 101071011771 01 0 
7/17 ,. 0 , 1130500 .£ 61 ״ 1 ; 945 ! , 0 / 0 7 ) 10 ,( 01:100 ) 0 
; 1954 ,. 0 07717701 , £1100 8 ־ £01 ; 1953 , 1/770 0 )ס ? 5107 
, 1954 , 1 ¥0714 1/17 1701 /( 7117 ) 001 1/11 ,/ 11 * 80 . 011 

י. סו. 

3 ( 1 *!*', — 11 ) 01131 3006500 ־ 1 ? — ( 1712 , ויני- 

ציאה — 1793 , שם), צייר איטלקי. ג׳ היה ממשפחת 
ציירים! בחייו לא זכה להצלחה ומת עני. הניח אחריו 
מספר תמונות על נושאים דתיים, שצייר בשביל כנסיות, 
פורטרטים, "תמונות־קאפריצ׳ו" (חגיגות-מסכות ויניציא- 
גיוית), אך בעיקר — מראות העיר ויניציאד, על תעלותיה 
וארמונותיה ובתי־השדה שבסביבותיה, עם מחזות מחיי 
המוני־העם, המנזרים והאצולה. תמונות אלו משקפות ביפין 
הציורי המושלם את הפאר העליז של חברת הרפובליקה 
הוויניציאנית סמוך לשקיעתה. סיגנונו של ג , אינו מבוסם 
על הרישום אלא על הצבעים בלבד, שאותם היה נותן על 
הבד בכתמים עבים וחפשיים. בני־דורו, וגם כמה דורות 
אחריו, לא הבינו את אמנותו ולא העריכוה כראוי והעדיפו 
עליה את הציור הפלאסטי של בן־דורו קגלט 1 (ע״ע). רק 
אחרי עליית האימפרסיוניזם (ע״ע) הצרפתי, בסוף המאה 
ה 19 , הוכר ג' כאחרון שבאמנים האיטלקיים הגדולים. 

בון־דץ, יער!ב ( 1853 , מירגורוד [פלך פולטאווה] — 1909 , 
ניו־יורק), דראמאטורג יידי. ג׳ כבר קיבל בבית- 
משפחתו חינוך חילוני, ועוד בצעירותו הצטרף לתנועה 
המהפכנית־עממית הרוסית. השתתף במאמרים וסיפורים 
בעיתונות הרוסית, עבד כסבל בנמל־אודסה, כפועל חקלאי, 
כשחקן בתיאטרון רוסי נודד, ועוד. בהשפעת הרעיונות הד- 
תיים־חברתיים של ל. טולסטוי והכת הנוצרית של ד,שטוני 
דיסטים (ע״ע) יסד ג׳ בשנת 1880 "ברית רוחנית־תנ״כית" 
"לתיקון חיי־היהודים על בסים המוסר העתיק הטהור׳ , 
ולמלחמה ב״שחיתות התלמודית" של היהדות וב״טפיליות" 
שבמציאות הכלכלית של היהודים. בציבוריות היהודית היו 
שחשדו את ה״ברית" במגמה מיסיונרית, ומאמר של ג' כשנת 
1881 , שבו הטיל על היהודים עצמם את האשמה בפוגרומים, 
עורר רוגז רב. אך בדרך־כלל לא עשתה פעילותו הציבורית 
של ג׳ רושם בחיי־היהודים ברוסיה. בשנת 1891 הגיע ג׳ 
לגיו־יורק, ולאחר ניסיון בלתי־מוצלח בעיתון סוציאליסטי 
ברוסית התקשר עם התיאטרון היידי. בשנת 1891 הוצג 
מחזהו הראשון של ג׳ ("סיביריא"), ומאז עד סוף ימיו 
קשור שמו בהעלאת הבמה היידיח מדרגת "מיוזיק־הול" זול 




493 


גורדין, יעקב — ג׳ורדנו, לומה 


494 


לדרגת תיאסדון אמנותי רציני. בפעולתו זו מצא לו עוזרים 
בין שתקנים מפורסמים, כגון יעקב אדלר (ע״ע). במשך 18 
שנה עבד ג׳ בקדחתנות באספקת חומר לתיאטרון היידי וחיבר 
למעלה מ 70 מחזות — ברובם תרגומים ועיבודים חפשיים 
מיצירותיהם של סופרים אירופיים (איבסן, הוגו, לסינג, 
שילד, גרילפארצר, גוגול, גורקי, אוססרובסקי, אוז׳שקו, 
ועוד) בצורה מתואמת לבמה היידית, ובחלקם מחזות על 
נושאים מחיי־היהודים ברוסיה ובאה״ב. מחזותיו של ג׳ זכו 
להצלחה רבה ז הוא ניחן בהבנה רבה לטכניקה של הדראמה 
והתיאטרון וידע להפעיל אפלןטים סצניים חזקים. אולם הקן* 
נושאיו וכושר ביטויו האמנותי בדראמות המקוריות שלו 
נשארו מוגבלים. רק במחזות מועטים הצליח ג׳ להתעלות 
לאמנות דראמאטית מקורית. לרפרטואר הקבוע של התיאטרון 
חיידי נכנסו: ״אלוהים, האדם והשטן״ (תרגום עברי — 
1915 ), "מירלה אפרת". "חסיה די יתומה" (הוצגו גם בעב¬ 
רית)! וכן תורגמו לעברית: ״אלישע בן אבדה״ ( 1916 ) 
ו״המסורף" ( 1922 ). כמה ממחזותיו הוצגו גם ברוסית. סול¬ 
נית ואנגלית. מבחד־דראמות של ג׳ נדפס בניו־יורק (יעקב 
גארדינ׳ס דראמעס, בשני כרכים, 1911 )! גם סיפוריו כונסו 
בארבעה כרכים (שם, 1910 ). 

1 . רייזען. יעקסיקאן, 1 , 530-519 , 1928 > כ. גאדן, געשיכסע 

סין אידישן טעאסעד, 11 , 126-107 , 185 ־ 189 , 260-258 , 1929 . 

ת. ש. 

ג 1 ךךינזם (*טתג^זסס), שמם של שלושה מקיסרי רומא. 

ב 238 לםה״נ פרץ מרד באפריקה נגד הקיסר מכסי־ 

מינוס (ע״ע), ומארקום אנטוניום ג/ זקן בן 80 , שכיהן כמושל 
הפרובינציה, הוכרז כקיסר. הוא מינה את בנו מ. א. ג׳ ( 11 ) 
לקיסר-חבר והצליח לרכוש את תמיכת הסנאט, אך הותקף 
ע״י קפליאנוס, מפקד הלגיון בנומידיה 1 ג׳ 11 נהרג בקרב וג׳ 
עצמו התאבד. נכדו מ. א. ג׳ ( 111 ), ילד בן 13 , הועלה על 
כסא-הקיסרות ע״י תומכי הגורדיאנים ברומא, תחילה כשותף- 
לשלטון לקיסרי־הסנאט פופיגוס ובאלביגום, ואח״ב כשליט 
יחיד. בראשית שלטונו היה ג׳ 111 נתון להשפעת אמו דועציה. 
אך מ 241 ואילך גברה השפעת חותנו, גאיוס פוריום טינד 
סיתאום, ראש חיל הפרטורינים (ע״ע), שהיה, למעשה, שליט 
הקיסרות. בתקופת שלטונו חוזקו גבולות נומידיה ומאור־ 
טניה, וב 242 נפתח מסע נגד שפור 1 מלך הפרסים, שבו 
ניצחו הרומאים בסוריה ובארם־נהריים. אולם לפני גמר המסע 
מת טימסיתאום, והמפקד החדש של הפרטוריאנים, פיליפוס 
הערבי(ע״ע), רצח את ג׳ ומינה את עצמו קיסר במקומו. 

גוךךיגי. ממנו _ 1 ת 1 [>ז 0114 00 ג 1 תנ>מ — (גר 1885 , 
ורונה), תאולוג, פדגוג וחוקר-תרבות קאתולי! 

גרמני ממוצא איטלקי. ג׳ גדל ונתחנך בגרמניה ונתערה בה, 
כשהיה אביו קונסול איטלקי במינץ. ב 1910 נעשה ג׳ כומר. 
מ 1920 ואילך היה מרצה ופרופסור באוניברסיטות גרמניות 
שונות, מ 1948 — במינכן. ג׳ נתפרסם תחילה כמנהיג תנועת- 
הנועד הקאתולית והתנועה הליטורגית הגרמנית, והוא מוכר 
היום כאחד הנציגים המובהקים ורבי־ההשפעה של המחשב 
הקאתולי בדורנו. 

ג׳ מתאר את רוח התקופה החדשה, שהתגלמה התגלמות 
עליונה בגהה (ע״ע), כהתרחקות מן המחשב הנוצרי־קאתולי 
משלוש בחינות: ראיית העולם כטבע מושלם מצד עצמו! 
תפיסת האדם כאישיות מתפתחת בכוח עצמה! מושג התר¬ 
בות כפועל־אדם, המקנה טעם לחייו. בדודנו נהרסו שלושת 


יסודות אלה על-ידי השתלטות המחשב והתיכנון הטכניים 
והאידיאל של המכונה המווסתת את עצמה. הטבע נעשה חלל 
וחומר גלמי בשביל הטכניקה. האדם איבד את האמונה 
באוטונומיה של אישיותו ואת הרצון החפשי לאחריות אמי¬ 
תית, והוא רואה את עצמו מודרך ומוכוון על-ידי תכנית 
(ו״ימגז^סז?) ותיכנון. ע״י המחקר, התיכנון והביצוע הטכני 
שואף האדם לשלוט בכל, ובכלל זה — באדם עצמו. את 
ההתגלמות האיומה ביותר של הסכנה הטמונה ברוח זו רואה 
ג׳ בהשמדת היהודים בגרמניה הנאצית, שבוצעה לסי תכנית 
מתוכננת ע״י מנגנון מושלם, ע״י "איחוד האינסטינקטים 
של התהום עם הטכניקה", "הברית בין המכונה ובין האדם 
שחדל להיות אדם". אח פתרון בעייתו של האדם המודרני 
רואה ג׳ בחיזוקו כאישיות, עד כדי יכלתו לשעבד את עצמתו 
הטכנית לתעודתו בתורת אדם! את שליטתו על הדברים 
וממשלו בהם עליו להגשים מחוך אחריות, שהיא — בסופו 
של דבר — אחריות לפני אלוהים. 

מכתביו: 1 ש 0 (״הניגוד״), 1925 — מסות 

לפילוסופיה של החי־המוחשי! "ס ("האדון"), 

1937 — הגיונות על חייו ואישיותו של ישו! 1 ) 111 ! 
מ $0 ־!ש?(״עולם ואישיות״), 1939 — מסות לתורה הנוצרית 
על האדם! 140112611 ז 6 (> 6 (>ת£ 035 ("קץ העת החדשה"), 
1950 ! 13011£ א 010 (״הכוח״), 11951 0111102 ^]וז 3 זש/ו 

(״אחריות״), 1952 — על השמדת היהודים בידי הנאצים! 
פירושים לאפלטון, אוגוסטינוס, דאנטה, פאסקאל, הלדרלין, 
דוסטויבסקי, רילקה. 

״הגשמה נוצרית״ ( 8 ת 1 ונ{£[ 111 ז 1 * £1 ע 111 ז< 1 ז 1 וזיו 0 ), 1935 — 
קובץ ליובל ד, 50 של ג , מאח ידידיו ותלמידיו! ט. סורסל, 
ביקורת על הפרו של ג׳.קץ העת החדשה״ (עיון, ד, 167 - 
169 ), תשי״ג! ..ס.א - ■״*״זא .ס- ״!■״ס .״■-•״״״ 40 ( . 01 
. 1953 ו ו/*>זק!) 0 מ" 

ע. א. ש. 

נ ׳ 1 ךךנ 1 , לו ל! ה — 13110 >ז 0 ! 0 3 שט- 1 — ( 1632 , נאפולי — 
1705 , שם), צייר איטלקי של תקופת הבארוק. 

תהילה עבד בנאפולי וברומא! אח״כ בפירנצה, ויניציאה 
וברגאמו! ב 1692 הוזמן ע״י המלך קארלום 11 לספרד, ושם 
נחל כבוד רב, אולם ב 1702 חזר למולדתו. 

ג׳ צייד בעיקר פרסקות, תמונות בצבעי־שמן ורישומים. 
מספר יצירותיו עולה לאלפים! ריבוי זה בא מן המהירות 
המופלגת שבה היד, עובד ושבגללה נודע עוד בחייו בכינוי 
" 0 ) 1-65 ק £3 1 !" (הממהר־לעשות). לעיתים קרובות היה 
מסתפק בסקיצות כלליות בלבד, והיה מניח לעוזריו הרבים 
להשלים את התמונות, ומכאן שאין יצירותיו שוות זו לזו 
בערכן האמנותי. זריזותו עודדה אותו לצייר כל מיני נוש¬ 
אים : מראות מקראיים ומיתולוגיים, דיוקנות, דוממים, תמו־ 
נות־הווי ומראות־קרב! הוא השתמש ללא היסום במוטיודם, 
ואף במראות שלמים, הלקוחים מיצירות של האמנות העתי¬ 
קה ושל ציירים בני־דורו ובני דורות קודמים. — ג׳ הוא אחד 
הנציגים האפייניים של ציור הבארוק הקישוטי באיטליה 
ושל השיטה "האילוזיוניסמית" לכסות את הכתלים ואת 
התקרות של כנסיות וארמונות בארכיטקטורוח מצויירות. 
שביניהן נראות הדמויות כמהלבוח, — שיטה שהיתה מכוונת 
יפה לנטיות התיאטראליות של הכנסיה והאצולה בתקופה 
ההיא. אולם רבות מן היצירות רחבות-הממדים שיצר בתקופה 
האחרונה לחייו קוסמות לנו עד היום הזה בתנופת־הציור, 
בניגודי־הצבעים המפתיעים וב״פרספקטיוות־האור" שבהן. 
יצירות משל ג׳ מצויות בכנסיות ובארמונות רבים 



495 


ג׳ורדנו לוקה—גורטין 


496 


באיטליה ובספרד ובכל הגאלריות הגדולות בעולם. הפרסקו , ת 
החשובות ביותר נמצאות בארמון־מדיצ׳י בפירנצה, באסקו* 
ריאל על-יד מאדריד, בפנסיית סאדמארטינו בנאפולי. 

- 4 ? .£ ; 1910 , 15 *^ 0 * 14 1 * 7 * 401 ! 7 * 0 * 111 * 111 * 1 * 0 , 60115 ./ 9 
1 * 4 1111470 ) <^ 1 ,:ו^ 1 גמוא 14 ) ; 1919 ,. 0 ., 1 , 1x300004 

( £4 , 0410611 , 3 ) ; 1929 ,* 714107101 * 70 ס 11011 ' 11 *< 7 7110 ** 1 * 5 
. 1931 , 7110 ** 1 * 5 1 * 4 7:1111711 ) 

ש. ש. 

ג׳וךדני, פיטרז — 3111 ^ 010x ס■!!?!? — ( 1774 — 1848 ), 
מבקר ספרותי וסופר איטלקי. תחילה למד משפטים! 

זמן־מה היה נזיר, אך ב 1800 עזב את המגזר וחזר לחיי־ 
החברה, ומאז נהפך לוחם חריף בקלריקאליזם בשם הרעיונות 
הפרוגרסיוויים והמהפכניים. הוא נדד מעיר לעיר באיטליה 
הצפונית והחל להתפרסם בשל חיבור נאומי־תהילה לאי¬ 
שים חשובים וקריאתם בפומבי. בזכות התהילה לנאפוליון, 
כלמבשר החופש והסדר החדש לעמי־אירופד* נתמנה ב 1808 
למזכיר ראשון של האקאדמיה בבולוניה, אך הורחק ממשרה 
זו בתקופת הראקציה אחרי 1815 . מאז ועד מותו עסק בביקו¬ 
רת ספרותית, בהיותו נרדף בתמידות ע״י הרשויות בשל 
דעותיו הליבראליות ובשל ידידותו ואהדתו לחוגים של מחוללי 
התתיה הלאומית של איטליה. ג׳ היה הפוסק המקובל בענייני 
ספרות וביקורת אסתטית בין סופרי דורו* בגישתו היה 
קרוב לטעם הנאו-קלאסי. את השפעתו הגדולה יש לייחס 
בעיקר לאישיותו ולמלחמתו העקשנית למען חידוש הספרות 
האיטלקית ברוח ההקפדה על הצורה ועל טוהר הלשון 
והסיגנון, וכן לפעולתו לחידוש ההכרה הלאומית ולבימה 
הפוליטית שבנאומיו ובכתביו. 

כל נתבי ג׳ ב 14 כרבים, 1865-1854 (הו*ל עיי א. גוס׳לדי). 

, 70710 * 11 * 1 0 * 4:110114 סס: 10 * .€ .? , 04113. 010x30113 .( 
■ £11:110170 ,. 14 ; 1915 , 0:07407110/11 : 501% ,!בתז 4 ? ,$ , 1882 
.ג>ז 4 זז 4 ? . 0 . 0 ; 1931 , 0 .? 41 111 ) 710771 0 * 7 * 11 * 1 * 11 * 4 ס:{ 
1939 , 1 , 7110 ** 0110 ' 11 * 4 * 11111:17 70:0 ? 

ב[ךה, אנט 1 ניז 11 ? — £1x3 /י 0116 16 ) 101110 ת\צ — ( 1480 , 
טרסניו [אסטוריה] — 1545 , ואליאדוליד), סופר 
ספרדי, ג׳ היה ממשפחת אצילים, ובצעירותו היה נער 
בסמליה של איזבל הקאתולית. אחרי מותה ( 1504 ) נעשה 
נזיר ונצטרף למסדר הסראנציסקאני. היה מטיף בחצרו של 
הקיסר קארלום ץ ( 1521 ), אינקוויזיטור ( 1525 ) והגמו׳ן 
( 1528 ). בנעוריו הירבה אהבות, בתקופת כהונתו נמשך אחרי 
הספרות! אולם גם כנזיר נשאר שוחר העולם הזה, ובכתיבתו 
יש מן הגנדרנות, מסילסול מליצי, מלמדנות מזוייסת לראווה 
יותר משיש בה מן הרגש ומן הביטוי הדתיים. 

חיבוריו העיקריים של ג' הם: ס 65 ק 1 :)ת 61 ? 46 [ 11610 
60 46 \£3160 4.11x6110 זנ! 3 0 זל 14 ("אורלוגין־הנסיכים או 
ספר־הזהב של מארקוס אורליוס״, 1529 ) — צירוף של רומאן 
"ביו׳גראסי" עם ספר־הדרכה לנסיכים! 68 ז 1113 תז £3 1510135 ק£ 
(״איגרות לרעים״, 1542 )! מלבד אלה כתב עוד כמח ספרים, 
רובם דידאקטיים ומקצתם בעלי אופי דחי. ספריו של ג׳ 
שופעים אגדות ואנקדוטות שנונות, עצות טובות, הערות 
נבונות ומוסר־השכל. כתיבתו לפעמים כבדה ומנופחת, אך 
לפעמים יש בה רטוריקה אמיתית ורבת־רושם. ג׳ השתדל 
להופיע בכתביו כמלומד, אלא שיחד עם זה אהב להביא 
ציסאטוח בדויות ולתאר מאורעות "היסטוריים" שהם פרי 
דמיונו בלבד. סיגנונו עשיר בחרוזים ומשקלים, הקבלות, 
חזרות, ניגודי־מלים ושמות נרדפים. כתיבה זו נתחבבה על 


משכילי כל הארצות והשפיעה השפעה ניכרת על הספרות 
האירופית בדורו וגם אחריו, למשל על לילי(ע״ע) באנגליה. 
בספרד היה ג׳ מבשר ה״קולטראניזכד של גובגוךה (ע״ע). 
השפעתו של ג׳ ניכרת גם בדרך כתיבתו של ר׳'שלמה אבן 
וירגה (ע״ע) ב״שבט יהודה". 

הוצאות חדישות של כתבי ג׳; * 4 101 * 8 !ן 110 * 407 0 * 4107 ! 

10 * 7 * 1 ) 001 * 4 ! ; 1936 ,( 805406130 . 14 541444163 ) 1 * 7 ) 1 * 7171 ? 
- 014 " , 8111605 64 . 81 . 44 ) 0 * 014 10 * 4 010!:071x0 ץ ,* €071 * 4 
541440163 ) 7 * 10171:1107 4110107 }£ ; 1928 ,(" 305 * 4351411 51405 

. 1945 ,( 1103 ־ 001 . 14 

ביבל. ; 1925/6 ,* 0177 ** 7071 ,* 1:1 70 ,. 0 * 4 . 1 . , 005145 . 8 
,/?!ג 10 ) 11 1 * 4 51,10 * 1471 < * 110771117 1471 ,.ס * 4 . 4 , 6.. 0351X0 
•א , 4 * , 1945 ,( 46 , 1 , 0114140 ץ 0310 601. (141 1051111x10 ) 

, 7 ,ג 3014 ק 915 11010613 ? ס!) 1.1(11, ?70)/ 4 4* 0. (84x1513 
-*■ 11113 135 84 . 1151 ?) . 7 > * 4 . 4 , 346-368), 1945; 0. 013x4113 
. 1951 ,( 483/4 , 437-448 , 11 , 1435 ״נק 115 ז 1X1135 

ק. ר.-ג. 

גזךט,ג׳זן סטנךיע םרטי 60 ר 3 לונ?זט .ורקד, ףכןובט־ 

161 ( 6 ז 7 6 \ £351 ז 6 (>ה 6 ז? 0(111 813X1 (£1511 511X1665 ( 

00 x 1 !תטסס״/י — ( 1886 — 1946 ), מצביא בריטי 
ונציב עליון בא״י. ג׳ היה בן למשפחה מן האצולה הרמה, 
שהעמידה במשך הדורות אנשי־צבא רבים. בסרוץ מלחמת- 
העולם 1 היה ג׳ קפטן, ובסופה — קולונל! שירת 4 שנים 
בחזית, ועשה לו שם בהעזתו ובאומ׳דלבו. הוא נפצע 4 
פעמים, צויין 9 פעמים לשבח וזכה לאותות־הצטיינות 
גבוהים, בין השאר — יחיד מבין חברי בית־הארדים — 
בצלב־ויקטוריה. אחרי המלחמה השתלם בבית־חספר לקצי־ 
ני־מטה, מילא תפקידים פיקודיים והדרבתיים שוגים, וב־ 
1935 נעשה מיג׳ור־ג׳נרל. שר־המלחמה ה(ר־בלישה (ע״ע) 
בחר בו כמזכירו הצבאי וכיועצו בענייני התיקונים שהנהיג 
בצבא הבריטי, וב 1937 מינה אוחו — בגיל צעיר שלא 
כרגיל — לראש המטה הכללי. עם פרוץ מלדומת־העולם 11 
הועמד ג׳ בראש חיל־המשלוח הבריטי בצרפת. בשואה 
שירדה על צבאות בנות־הברית במאי 1940 הצליח ג , לחלץ 
את צבאו מסכנת הכיתור וניהל את נסיגתו לראש־הגשר 
של דינקרק ואת החזרתו לאנגליה. שם הועמד בראש 
מפעלות־ההדרכה של הצבא המוקם מחדש. ב 1941 נתמנה 
מושל ומפקד בגיברלטר (ע״ע) לשם הכשרת המבצר למצור 
שנראה צפוי לו, ומ 1942 עד 1944 עמד בראש הגגת מלטה 
(ע״ע) במצור הימי והאוירי שהוטל עליה ע״י האיטלקים 
והגרמנים. ב 1943 הוענק לו תואר סילד־מארשאל. בסתיו 
1944 נתמנה ג׳ נציב עליון בא״י, ובתקופה הקצרה של שי¬ 
רותו בתפקיד זה החל לגלות הבנה ואהדה למפעל היהודי 
בארץ. אולם כעבור חדשים אחדים חלה במחלה אנושה 
ונאלץ להתפטר! הוא חזר לאנגליה ושם מת. — ההיסטו¬ 
ריה הבריטית הרשמית של מלחמת-העולם 11 מעריכה את 
ג׳ בעיקר כ״מפקד־שדד. לוחם, שידע לעמוד ללא־חת בפני 
סכנת־אסו! ושימש דוגמה מזהירה לחבריו ואנשיו"! אך 
הוא "לא היה אישיות אינטלקטואלית, ואף לא בעל כשרון 
מינהלתי, וכן היה חסר־ניסיון בניהול עצבו׳ת גדולות". 

,? ד 

יש. ב, 

ב 1 ךטץ (׳מת?> 6 י 1 , 00x1x11 ), עיר יוונית עתיקה בכרתים, 

שממנה נשתמרו הרבה ירידים, חרבוית־מקדשים 
ופסלים. בין הכתובות הרבות שנתגלו בה נמצאו ב 1884 
על־גבי לוחות־אבן "הוקי ג׳", שהם המקור החשוב ביותר 
לידיעת המשפט היווני מלפני התקופה ההלניסטית. הכתובות 



497 


גורטין —גורילה 


498 


.•-;;'■■":'•' 7 .'■׳;.:'ל'־••"'■ ־ 
• ׳•■׳ג:, י י' 




ו י: ־גי' 


1 ׳ " 




י ־:-•־? י 

'־• 




.^ך ״ \ ■ 


מהרבות גורמין 

הן מאמצע המאה ה 5 לפסה״נ, אך נזכרים בהן גס זזוקיס 
קדומים יותר. התקנות שנשתמרו עיקרן הוא החוק האז¬ 
רחי — דיני משפחה, רכוש. מעמד־העבדיס, ניהל משפטי, 
אך גם חוק מדיני נזכר בהן. 


נץ־ילה ( 113 ״ 00 ), גדול הקופים דמויי• 

אדם (ע״ע) והגדול בין הסדיסטים 
(ע״ע) בכלל. גבהו של זכר מבוגר עד 180 
ם״מ (לפעמים עד 195 ס״מ) ומשקלו כ 250 
ק״ג (לפעמים עד 300 ק״ג)< הנקבה קטנה 
סמנו. ידיו של הג ׳ קצרות יותר ורגליו 
ארוכות יותר מאשר בשאר דמויי־האדם, 

ובזה הוא מתקרב יותר ליחסים של גוף־ 

האדם. הוא מבלה רוב ימיו על פני האדמה, 

ורק לעיתים רחוקות הוא מטפס על עצים. 

הג׳ מצטיין בעצמותיו החזקות ובהתפתחות 
העצומה של שריריו. הגולגולת כבדה מאד, 

על עצמות המצח, הקדקוד והעורף בליטות 
גרמיות בולטות — ועל הקדקוד והעורף 
גם כרבולת גבוהה של רקמת־חיבור — 

לאחיזת שרירי הלעיטה והעורף. הבליטות 
הגרמיות, הכרבולת, וכן גודל הניבים, מת¬ 
בלטים בזכר הרבה יותר מאשר בנקבה. גבות־העיניים 
בולטות מאד מעל לעיניים. הכתפיים גבוהות והצוואר קצר 
מאד, והראש נראה כיושב על הבתסיים. אסרבסות־האזגיים 
קטנות, האף רחב ושטוח, הנחיריים גדולות, השפתיים צדות. 


. 1912 ,. 0 0071 111 ?) 17 001 $■1x1 ,ז(]־ 31 נ 1 נ 1 זו 2 .£- ת־>[נ 01 ^ • 1 

גזך 5 ר, הרסן — ? 16 ־ 001 ח 113 זז 16 ־ 1 — ( 1864 , ח׳רמךסר 
ה ולאנד— 1927 , בריסל), משורר 
ולוחם סוציאליסטי הולאנדי. למד בלשנות קלאסית וכתב 
את הדיסדטאציה שלו ( 1889 ) על איסכילוס. באותה שנה 
נתפרסם' החלק הראשון של שירו הגדול ״מי״ (;־ 1 ^), 
הנחשב לשיא אמנותו, ואף לפסגת יצירתה של אסכולת 
"אנשי שנות השמונים"(" 5 ־״§וזו( 30 ' 1 "'). שיר זה הוא שיר־ 
אהבה, שיש בו משום סמליות עמוקה, אך יחד עם זה הוא 
מלא טבעיות מקורית, מפתיעה ובלתי־אמצעית, שהיא יחידה 
במינה בספרות ההולאנדית. בשירים הרגשיים שחיבר אח״כ 
ניסה ג׳ למצות את כל האפשרויות הטמונות בלשון, ולמצוא 
מלים העשויות לא רק לבטא את הרגשות שהוא רוצה להביע, 
אלא אף לשמש מעין התגשמות של אותם הרגשות עצמם! 
ניסיון זה נידון לכשלון, אע״ם שהמשורר השתדל לבצעו עד 
לגבול השגעון ממש. תקופה חדשה ביצירתו של ג׳ נפתחה 
כשמצא את ייעודו בסוציאליזם ולו הקדיש את שירתו. — 
ביצירתו של ג׳ ניכרת השפעה חזקה של שירי קיטס, אך גם 
הקלאסיקנים היוונים והרומיים הטביעו את חותמם בה. — ג׳ 
תירגם אח תורת־המירות של שפינוזד. להולאנדית ( 1895 ) 
וחיבר מסות, דבדי־ביקורת ומחקרים ספרותיים, בין השאר 
על דאנטה, שיקספיר, ו 1 גךל, גתה ושלי. כתב גם על שאלות 
חברתיות וכלכליות, הן בצורת ספרים, והן בצורת מאמרים. 
יצירותיו החשובות! (״חרוזים״), 1890 < -*£מ״ 16 ת £6 

חסתשחמס* (״סונטות-הספנה״), 11891 •! 10 ) 5011001 :"ס 
06216 ? (״בית־מדרש לשירה״), 1 1897 - 1611116 > ק 3 111010 ■!^ 
1 !ת 110113 ת 1 1880 תג׳! 1£ ז 6£1 ״\ 86 6 ז 31 ז ("ביקורת התנועה 
הספרותית של 1880 בהולאנד״), 1908/09 , £1-016 06 
$ז 6 זו 1 ^ם (״המשוררים הגדולים״), 1935 , 

; 1937 ,.?) ,ב 1 גבמ 5 ־ 1 ג!׳ל , £1 ; 1933 ז , 0 /£ , 1 * £101 1 ) £01211 . 11 

הן* 31 $111 מ<£ ,. 0 . 11 , 1115 ) 5 ־ 001 ) 1 ) 20 ־ 61 0 .! 

. 1947 , 4 ; ה? :. 0 ,) 1 ) £2 * 4 .[ ! 1 946 , 1 ה 1 \€\ת 

פ. רו. 


.'־ ו £ < 


,*' " ...י־ ■ .! 
״ /, ״,.־ד 

! 1 ־ז;:ר־׳ז ו י! 1 

:י' " ׳■׳ ו * < 


העור והשער בדרך כלל שחורים, השער ארוך ביותר על 
הגב ועל הגפיים • הפנים וכפות הידיים והרגליים — ובמבו־ 
גרים גם החזה — חשופים. מן ההתבגרות ואילך מופיעות 
בו, בפרט על הגב, שערות־שיבה. 

מסתבר, שהג׳ בו¬ 
לד במשקל של כ 2 
ק״ג ומסיים את גידר 
לו בערך בגיל של 
10 — 12 שנה, כבכל 
דמויי־האדם דומה 
הילד — שמוחו גדול 
באופן יחסי, לסתותיו 
קצרות יותר ושריריו 
מפותחים פחות—הר¬ 
בה יותר לאדם מאשר 
המבוגר. — כרגיל 
הולד הג׳ על ארבע, 
רגליו דורכות על הא¬ 
דמה בכל כף־הרגל, 
ואילו ידיו — בגבן, 
כשהצד העליון של 
הפרקים השבי והשלי¬ 
שי של האצבעות בוגע 
בארץ. בשעת התרגשות הג׳ מזדקף ומתופף בידיו על 
חזהו. — מזונו של הג׳ בטבע הוא, כנראה, צמחוני בלבד 
וכולל גבעולים צעירים של באמבום! אך בשבי הוא מתרגל 
גם לאכילת בשר. 

הג' הוא תושב של יערות-עד הטרופיים של אפריקה 
המערבית! על דרך חייו בטבע ידוע מעט. בנראה, חיים 
הג" במשפחות, המורכבות מזכר מבוגר אחד ונקבה אחת 
או נקבות אחדות וילדיהם. ללינתם הם בונים קינים, הזכרים 
המבוגרים תמיד על פני האדמה או קרוב לה, והנקבות והצעי¬ 
רים לפעמים גם בעצים. לג׳ המבוגר אין אויב מלבד האדם, 


שלד-נורילה (יםיז> 
ישלו׳ארם (שמאל) 





499 


גורילה — מדיני, ג׳מבמיסמה 


500 



גוריגח *עיר (בנו־חיוח) 


אבל הילדים בגיל שלמעלה משנתיים או שלוש, שאינם 
צמודים לאמותיהם, נטרפים לפעמים ע״י נמרים. — בסיפור 
העממי הג׳ מתואר כפראי ביותר, אך הוכח שג" בשבי, 
המקבלים טיפול מתאים, הם שקטים ולא תוקפניים ואוהבים 
לשחק. גם בטבע אין הג׳ כרגיל תוקפני • אולם כשהוא מרוגז 
הבעודסניו געשית פראית מאד ע״י קימוט העור והשפתיים 
וחישוף הלסתות והשיניים, וכאויב הוא מסוכן מחמת כוח- 
שריריו העצום. מוחו של הג׳ דומה לזה של האדם יותר ממד 
חותיהם של שאר דמויי־האדם, אולם אף הוא אינו מגיע 
אלא ל 600 ג׳, שהם פחות מ 40% מזה של האדם. 

מבחינים שני מינים של ג׳: 01-1113 § . 0 — שחי ביערות 
של השפלות של _קמרון וגאבון, ו 1 :>§ח 1 ז:* 1 .ס — שחי ביערות־ 
הרים בגובה סל 2,500 — 4000 מ׳ מעל פני־הים באיזור 
הקונגו המזרחי. 

ה. פ. 

ג 1 ךים, שושלת שליטים מוסלמים בהודו במאות ה 12 — 13 . 

השושלת קרויה ע״ש האיזור ההררי ג ו ר שבאפגא- 
ניסטאן, בין הראת ובין גזני (ע״ע). מושלי גור התאג׳יכיים 
היו כפופים תחילה לסחמוד מגאזני, אולם בין 1149 ו 1173 
גברו השולטנים הג׳, עלא אלז־יו חוסיו וגיאת אלז־ין, על 
גאזני וסיפחו אותה לתחום שלטובה גדול השליטים הג׳ היה 
מועיז אלדין מוחמד ( 1162 — 1206 ), שהרחיב את שלטון 
המוסלמים על פני הודו הצפונית. עד 1187 הכניע את פג־ 
ג׳א 3 וסיגלו בקרב מכריע ליד טראורי ב 1192 שבר את כוחה 
של ברית המושלים ההינדואים, שנתרכזה מסביב לאג׳מר 
ודלהי, וכתוצאה מניצחון זה השלים את כיבושה של הינדונד 
טאן. בשעת מותו השתרע תחום ממשלתו מח׳ראסאן עד 
הדלתא של הגאנגס ומחוואריזם והרי־הינדונוש עד מדינת 

ש ** * 


גוג׳אראט. אחרי מותו התפוררה מלכותו, והשלטון עבר 
בפועל לידי מושלי-ו־,מחוזות. 

. 1928 , 3 , 2 . 18 !ז , 111 , 3 ו 3 ח 1 / 0 1 (■ 1101 !״ 08 761 

גוךינו דה ןר 1 נה — גחסשש/י 63 0 מר 31 ! 01 — ( 1374 , 
ורונה — 1460 , פרארה), מחשובי ההומאניסטים 
באיטליה היה מורה באוניברסיטת פרארה ומורו של חנסיך 
ליובלו ד׳אסטה בחצר־פרארה * לפגי כן הרצה בבולוניה, 
בפירנצה, בוויניציאה ובוורונה ג׳ חיה בין חסידיה הראשו¬ 
נים של התרבות היוונית־הרומית שנתגלתה בימיו, והקדיש 
את כל חייו לאיסוף הספרות הקלאסית, לחקירתה ולהפצתה. 
לשם כך עשה זמךמה בקושטה והביא משם לאיטליה אוסף 
כ״י יקרי-ערך. על*ידי הוראה באוניברסיטות שונות ובן ע״י 
תרגום מקורות יווניים (סלוטרבום, סטרבון, ועוד) ללאטינית 
תרם הרבה להפצת הספרות היוונית בארצו. ב 1487 (לאחר 
מותו) דופיע ספרו 011€5 בז 11 :ז.ם 5 מ 1 311036 ת 1 מז 3 ש 0 (,"יסודות־ 
הדיקדוק"), שהוא ספר־הדיקדוק הראשון לשפה היוונית. כמו 
כן חיבר פירושים לכתבי סופרים לאטיניים, כגון פלוטום, 
ליויום, פליניוס הזקן וקטולוס. 

. 1921 ,.׳< 30 . 0 ,|לו 0 דו 64 . 0 

^ 1 [״'ג י . 3 ׳םבטי^ה— 1 מ 1 ז 003 8111513 ל 1 ז 0181 — ( 1538 , 
פרארה — 1612 , ויניציאה), משורר איטלקי, למד 
משפטים בפאדואה, וכבן עשרים כבר היה פרופסור לרטוריקה 
ולתורת־השיר באוניברסיטה של עירו. ב 1567 עבר לשירותו 
של הדוכס אלפונסו 11 מבית אסטה (ע״ע), ולאחר שהודח 
טסו (ע״ע) על-ידי הנסיך, נעשה ג׳ המשורר הרשמי, וכן 
המביים של ההצגות והחגיגות של החצר ז יחד עם זה נעשה 
מעורב בקנוניות ובתככים של החצר והועסק ע״י אדוניו גם 
בתפקידים דיפלומאטיים. מחמת מריבות והסתכסכויות עם 
יריביו עזב ג׳ ב 1580 את בית אסטה והתיישב בחווילתו 
שבקרבת פרארה: שם חיבר את המחזה £140 שסז&ב? (הרועה 
הנאמן) — היצירה שפירסמה אותו בכל העולם. לאחר זמן־ 
מה הוזמן ג׳ מחדש לחצרו של אלפונסו ונעשה מזכירו הפר¬ 
טי, אך לא האריך ימים בתפקיד זה, ולאחר 1588 היה נע 
ונד בין מגטובה, פדארה, אורבינו ופירנצה בשירות הנסיכים 
של חצרות אלו. שנות-חייו האחרונות היו רבות-סבל, ועיקרן 
היו סיכסוכי־ירושה עם בני משפחתו. 

״הרועה הנאמן״, שהוצג לראשונה ב 1595 , הוא עלילת- 
רועים — צורה ספרותית שהיא אפיינית לתקופת הבארוק 
רהמופיעה כהתפתחות חדשה וישירה של האידיליות והאק־ 
לוגות (ע״ע) של הספרות הקלאסית. במחזה זה מספר'ג׳ 
על האהבה האידילית של שני זוגות־רועים, שאינם יכולים 
להגשים את מאווייהם בשל התנגדות האלים והמזימות של 
פרוצה מרשעת ובדזוגה הטיפש — אך בדרך הסתבכויות 
והפתעות שונות הכל בא על מקומו בשלום, והאהבה האידי¬ 
לית והטהורה של ארבעת הרועים באה על סיפוקה. — 
ב״רועה הנאמן" קבע ג׳ את העקרון, שאין תפקיד השירח 
לחנך או ללמד מוסר, אלא רק להביא הנאה ועונג לחושי 
השומע: כל המחזה מבוסם בעיקר על צליל נאה ועל סיפוק 
העין בלי התחשבות בתוכן. בזה בפתחה הדרך למלודראמה 
ולאופרה במוסיקה של המאות ה 17 וה 18 . השפעת "הרועה 
הנאמן" בתקופת הבארוק היתה עצומה. הוא התאים לטעם 
בני-זמנו, הוצג בכל הצרות־אירופה ותורגם לכל השפות. 


501 


גוריני, ג׳מבמיסנזה — גורל 


502 


ר׳ משה חיים לוצאטו תיקה "במגדל עוז" שלו את עלילת 
ה״רועה הנאמן" לכל פרטיה. 

ג׳ חיבר גם אוסף של שירים, מחזה, מעין ספר עצות 
ל״מזכירי־הנסיכים", ומאמרים רבים הדנים בתורת־השיר. 

-גקסזז״') ב! * € 8 ס ,ת 7.23 ג 0 ז^^? 

; 1936 ,עזמזמ^ס/^מ 1 * 4 *ווו 1% ז 0 , 0 ((^ . 19 , 1930 ,("סוז 

פ. לחובר, תולדות הספרות העברית החדשה, א׳, 29-20 , 

תש״ד ־ . 

י. ב. ס. 

חריציה ( 213 מ 30 >; גרמ׳ 301:12 > , סלו׳בנית 3 ס 1 !ס 0 ), 
עיר באיטליה, סמוך לגבולה הצפוני-מזרחי, באי* 

זור־המגע בין התחום האיטלקי, התחום היוגוסלאווי והת¬ 
חום האוםמרי*גרמני. 41 אלף תושבים ( 1951 ). ג' יושבת 
על הגדה השמאלית של האיזונצו, במקום שעמקו הצד נפתח 
כלפי המישור הפריאולי, ומכאן חשיבותה האסטראמגית. 
העיר היא צומת כבישים וקווי־רכבת! יש בה תעשיות של 
טכסטיל, מכונות, ציוד חשמלי ומכשירים חקלאיים. ג' היא 
מושב של ארכיבישוף, ובה בניינים מיה״ב: קאתדראלה 
מן המאה ה 14 , מבצר עתיק וארמון. 

ג׳ היא מרכז של איזור משני צדי האיזונצו, שהחל להת¬ 
גבש כיחידה טריטוריאלית בשלטונם של הפאטריארכים 
מאקוויליאה בסאה ה 11 . ב 1120 נעשתה ג׳ רוזנות בשלטונה 
של שושלת גרמנית. ב 1500 עברו העיר וחאיזור לשלטון 
בית־האבסבורג האוסטרי. ב 1809 קיבל אותם לידיו נאפו־ 
ליון, אולם בקונגרם־וינה הוחזרו להאבסבורגים, ומ 1815 עד 
מלחמת-העולם 1 היו ג׳ וגראדיסקה ארץ־כתר אוסטרית. 
במלתמח־העולם 1 התנהלו כאן במשך שנתיים קרבות מרים, 
והעיר ניזוקה קשה. לפי חוזי 1919 סופת כל האיזור על אוכ¬ 
לוסייתו המעורבת לאיטליה. אחרי מלתסת־העולם ח עבר 
החלק המזרחי ליוגוסלאוויה. 

יהודים בג׳ נזכרים כבר במאה ה 10 . ב 1336 — 1339 
נרדפו בה היהודים קשה. אח״כ התפתחה בג׳ קהילה קטנה, 
שמנהגה היה אשכנזי, אך לשונה ותרבותה איטלקיות. במאה 
ה 16 גורשו היהודים מג׳ ע״י השלטונות האוסטריים. הם 
חזרו במאה ה 17 , וב 1648 הוקם בג׳ גטו. במאה ה 18 גדל 
הישוב היהודי ע״י מהגרים מתחום הרפובליקה הוויגיציא־ 
גית. במאה ה 19 היתה ג׳ מרכז של תנועת ההשכלה! בה 
פעלו אליהו מירפורגו, אפרים לוצאטל ויש״ר(=יצחק שמואל 
רג׳יו). 

נ(ךל. 1 ) במובן המוחשי — אבן קטנה נושאת־סימנים או 
כל עצם מסומן אחר, שמטילים לשם הכרעת דבר 
ע״פ המקרה של נפילת העצם המוטל! או פתק מבין פתקים 
מסומנים, שמקרה הוצאתו מתוך קלפי משמש להכרעה. 
המונח משמש גם לציון הפעולה הגעשית בג׳, וכן לנכסים, 
וביחוד לאתוזות, שבהם זכה אדם בהכרעת הג ׳ ! ומכאן 
השימוש במונח ג׳ גם במובן מופשט־מושאל לציון חלקו של 
אדם בעולמו. 

הפלת ג׳ משמשת בדח־־כלל לחלוקת רכוש בין שותפים, 
כובשים, יורשים או קונים שזכו כאחד, כשכל אחד מהם 
יש לו זכות בחלק לא־מוגדר של הרכוש (למשל: שו״ע 
ח״מ קעד, א), וכן למינויו של אדם מבין בני־אדם שווים 
לאיזו משרה נכבדה. בתקופה העתיקה היו אבני־ג׳ (באכ¬ 
דית: פר, ומכאן "פור" [אסתר ג, ז]) נפוצות מאד בין הסר 
חדים! בא״י עוד היו ידועות בתקופת שלטון התורכים 


(בערבית המדוברת: ג׳רל או ג׳רעל). באשור נבחרו בג׳ 
האפו׳נימים השנתיים! באתונה הדמ(קראטית נבחרו בג׳ חברי 
מועצח־המדינה, הארכונטים והרבה נושאי משרות מדיניות 
אחרות. ע״פ מצות־התורה (במד׳ לג, נד) חילק יהושע בן 
נח את הארץ בג׳ בין השבטים (יה׳ יד—כא), וגם העמים 
ההודדאירופיים היו מחלקים בג׳ את איזורי־כיבושיהם. 
מסורות עממיות שונות מודיעות אפילו על הכתרת־מלכים 
ע״פ הג', וכן מסופר על שאול (שמ״א י, כ—בא). מקובל 
ביותר היה השימוש בג׳ בחלוקת תפקידים פולחניים ודתיים. 
וכך היתה נעשית חלוקת העבודה בבית־המקדש (משג׳ יומא 
ב׳, ב׳-ד׳! משג׳ תמיד א׳, ב׳! שם ג׳, א׳), ובתקופות מאוחרות 
לפעמים גם חלוקת משרות נכבדות בבתי־הכנסת. בעבודת 
יום־הכפורים היה הכהן הגדול מכריע ע״מ ג׳ בין שני השעי¬ 
רים לה׳ ולעזאזל(ויק׳ טז, ח-י! משנ׳ יומא ג׳, ט , ! שם ד׳, א׳). 
בימינו בארצות הדמוקראטיות נהוג הג׳ בבחירות במקרה 
של קולות שקולים, אולם גם המשפט האזרחי של מדינות 
שונות — ביניהן ישראל (מג׳לה, ם' 1511 ! חוק על חלוקת 
נכסי־דלא-ניידי, ס׳ 5 ) — מכיר בג׳ כדרו־הברעה במקרים 
של מחלוקת שאיבה ניתנת להכרעה אחרת. 

בתקופה העתיקה לא היו רואים בג׳ דרך להכרעה מק¬ 
רית בלבד אלא גם דרך לגילוי האמת והרצון האלהי. במק¬ 
רא משמש הג׳ כמה פעמים אמצעי־עזר לזיהוי פושע או 
אשם (יה׳ ז, יד—יה! שמ״א יד, מא—מב! יונה א, ז), אולם 
לא הכריעו בדין ע״ם הג׳ בלבד! ההלכה המגובשת ע״פ דין- 
תורה איבה מכירה בג׳ כהוכחה משפטית (ר׳ סנה׳ מ״ג, ב׳). 
הפלח ג׳ מתוך ההשקפה הקדומה הזאת שייכת לתחום 
הנחש (ע״ע). לג׳ מסוג זה קרובים גם השימוש באורים 
ותמים (ע״ע) בישראל, הג׳ שהיו מפילים כאורקולום (ע״ע), 
ואולי גם הג׳ שהפיל המן לקביעת תאריך נאות למזימתו 
(ע״ע אסתר, מגלת־! פורים). אולם בדמוקראטיה היוונית 
נעשה הג׳, שהיה לו תחילה אופי דתי, לשיטה פוליטית מוב¬ 
הקת, לפי הכלל שהכהונות המדיניות מגיעות לכל אזרחי- 
המדינה וחג' אינו קובע אלא סדר מקרי לכהונתם. 

על עריכת הגרלות כעסק פינאנסי, סרטי או ממלכתי, 
ע״ע פיס. 

זז.ג./יע.ל, 

2 ) במובן המופשט (יוו׳!! 61 , לאס׳ 1 זזנ 1 ) £3 ) — 
גורם אי*ראציונאלי, חיצוני ופנימי כאחד, שהאדם מרגיש בו 
כקובע את מהלו־תייו בעולם. אין לאדם שליטה על הג׳, ואין 
הוא מסוגל לתפסו בשכלו בלבד, אע״פ שהשיטות האפסיס- 
טנציאליסטלת החדישות בפילוסופיה, המפרשות את הוויתו 
של האדם, טוענות להבנת מהותו של הג׳. קודם לכן, בנסיונות 
להבינו, ביקשו לחזותו מבעד לתופעות שונות שבטבע, בהיס¬ 
טוריה או בחיים הפרטיים. לפעמים נחשב חג , כנקבע על־ידי 
האל או האלים, ולפעמים נחשבים אף האלים כנתונים לשלטון 
הג׳ (כגון האמונה ב של היוונים). לעיתים קרובות 
נחשב הג׳ כנקבע ע״י מערכת-הכוכבים (ע״ע אצטגנינות), 
ואז הוא נקרא גם "מזל". הברכה המקובלת "מזל-טוב" נולדה 
מעיקרה כתפילה, כאיחול וכלחש מאגי להטבת הג׳. 

זע׳ אינו נתון בידו של האדם, עכ״פ לא באופן ישיר, 
ואינו נקבע על־ידי המעשה המדעי־הטכני, אך ניכר לפעמים 
בכשלונו של זה. הרגשת הג׳ מופיעה בלבנו כביטוי להכרח 
הגבולות של יכלחנו הטכנית או הפסיכית להשתלט על 
המציאות או על עצמנו. ביטוי נוקב לסבלם של בני־האדם. 



503 


גורל 


504 


ה״נשלכים" תדיר בעיניים עצומות אל הבלתי־נודע, נותן 
קוהלת (ט, יב): "כי גם לא יז־ע האדם את עתו כדגים 
שנאחזים במצודה רעה וכצפרים האחזות בפח"! וכן ממשיל 
הלדרלין(ע״ע) ב״היפריוף את האדם ל״מים הנזרקים מצוק 

;? 1 7 

אל צוק* (ת £6 ז 0 ^ש§ €קקג 1 ^ 1 211 6 קק 1 [£ חסע ז ¥3356 \ ש״ז). 

אך יש גם אנשים החשים אח עצמם "נישאים על גלי הג׳" 
או על "כנפי הג׳" (השווה יוליום קיסר! נאפוליון). 

רעיון הג׳ נבדל מן הפטליזם (ע״ע) ומן הדטרמיניזם 
(ע״ע). אין הוא נתפס כהשקפה עיונית־שיטתית, אלא ניתן 
כבסיודההיים. מבחינה מסויימת הוא אף מתנגד לרעיון 
המטאפיסי של ה״סיבתיות", שהרי כל דבר שנקבע באופן 
סיבתי נוכל להכירו ולהביאו בחשבון תכניותינו. כך, למשל, 
נראה מקרה המחלה מנקודת־הסבט של ההכרה הרפואית 
לא כגזירת הג/ אלא כהוויה טבעית התלויה בסיבה, והטכ¬ 
ניקה הרפואית יכולה לטפל בו, להשתלט עליו ולהחזיר את 
החולה לבריאותו. האדם נעשה אדון לגורלו על־ידי הכרת 
הגורמים הסיבתיים והשימוש בהם כראוי, אד תמיד הוא 
מגיע לנקודה, שבה פוקע תקפו של התיכנון הצופה מראש 
ובטלה היכולת הטכנית — והאדם חוזר וניתן בידו של הג׳. 
הטכניקה המבוססת על המדע לא הצליחה לחסל את הג׳ אלא 
לדחותו לתחום אפל יותר בלבד. הג , קיים ועומד כהכרח 
העיוור של אירועים שאינם בגדר תיכנון. 

הג׳ אינו נתפס בקאטגוריות של המדע החוקר את חוקיות־ 
הטבע! ואילו תורת־המוסר — כתורת חוסש־הפעולה של 
האדם — אינה מתעניינת בגודלו של האדם הפועל (כך, 
למשל, דעתו של הרמאן כהן). המוסר ממיל על האדם להכחיש 
את שלטון הג׳ ע״י הכרעתו האישית החפשית. 

אע״ם שהרגשת הג׳ עלולה לערער את הוודאות ב״יחרוך 
מאמציו של האדם (השווה קוהלת ג, א—ט), ואע״ם שתחושת 
הג׳ נוטה להביא את האדם לידי פאטאליזם, ז. א. לאמונה 
בגזרה קדומה (ע״ע), אין היא מביאה אותו לידי כך בהכרח, 
ההשקפה האנטי-פאטאליסטית, שהיא הנחה מחוייבת־החשיבה 
להתקדמות התבונה בדברי ימי האדם, נאבקת בהרגשת הג׳ 
בתרבות הקלאסית העתיקה של עמי הים התיכון, בהיסטוריה 
האירופית של העת החדשה ובהיסטוריה העולמית של ימינו 
אלו, מאבק זה בא לידי ביטוי הן בהיסטוריוגראפיה דראמא־ 
סית (כגון בתיאור אישיותו של שאול בם׳ שמ״א), הן בפילו¬ 
סופיה והן בשירה דראמאטית ופילוסופית, ובפרט בטראגדיה. 
בטראגדיה היוונית ניתנו למיתוס המסמל את הג׳ צורה חדשה 
ומובן חדש, שהם הגיוניים־דראמאטיים: האדם מוצג כחפשי 
אף בסבלו את הג׳ ובקבלו אותו עד לתכליתו על כל הנורא 
שבו, ובהיותו מוכן להשלימו בידיו תוך צידוק־הדין (המלך 
אדיפוס של סופוקלס). כבר בראשית הטראגדיה הציג איס־ 
כילום את בעיית הצדק שבג׳ באופן ברור. כפילוסופיה היור 
גית מופיעה בעיה זו בראשית המאה ה 6 לפסה״ב באמרתו 
של אנכסימנז־רוס (ע״ע): "ממקור ההתהוות של העצמים 
במציאות כולה בא בהכרח גם כליונם! שהרי הם צריכים 
לפי סדר קבוע בהליכות הזמן ליתן את הדין(הגורלי ז ח*: 8 ) 
זה לזה ולבקש כיפורים זה מזה על חטאם ( 081 x 101 )'. (אך 
יש להעיר, שאמרה זו ניתנת להתפרש גם במשמעות אחרת). 

הקשר שבין הרעיון של סדר-עולם צודק ובין האידיאל 
האינטלקטואלי־מוסרי של "החכם", בא לידי ביטוי מושלם 
בתקופה מאוחרת יותר בתורת הסטואיקנים, שבהשקפתם 
מתמזגים לאחד הג׳ (ןי\^^ 10 ) 61 ), חוק הטבע הקוסמי 


(?< £0 ז>עק> ף*ץ 0 \ 0 , ע״ע אננקי) והגדרתו העצמית של האדם. 
הם ראו בג׳ הכרח קוסמי והגיוני (?סץס.* ע 0 !ןן> 6 * עס! 8 : 

כריסיפוסז 6 סן) 1 מ 11 מ 10 ]:> 3 וחגו 1 חתז 0 ה 111 זש 1 3$ ז 6$$1 ששמ: 

סנקה)! לפיכך יכול החכם, המכיר את סדר-העולם לאמיתו, 
לחיות בהארמוניה עמו: יכול הוא להיות "עולם קטן", שהג׳ 
ההכרחי שולט בו, כשם שהוא שולט בעולם הגדול. אולם לנו 
נראית הדגשת ההכרח הגורלי כמנוגדת להכרת ההכרח ההג- 
יוני־שכלי, ולפיכך נראה לנו החכם הסטואי בשלמותו כאדם 
שהוא עומד למעלה מהרגזת ד.ג׳ ואינו ספחד ממנו, עוד 
היום נמשכים החיפושים אחר הגדרה פילוסופית מספיקה של 
מהות הג׳, בעיקר — בעקבות קירקגור (ע״ע) — באכסיסטג* 
ציליזם (ע״ע). 

הרגשת הג׳ ככוח סתום גרמה לנסיונות להבינו בצורת 
האמונות הדתיות והאמונות התפלות, לקנות דעה על הג׳ 
מפי רואים, כוהנים וידעונים, או לגלותו במיסטריות (ע״ע). 
כבר המשוררים הקדמונים ביוון, וביחוד הסיודום, עברו מן 
ההשקפה הדתית להשקפה הפילוסופית. אח״כ ניסתה המטא¬ 
פיסיקה במזרח ובמערב להבין אח העולם כסי שהוא באמת, 
להאיר את האפלה ולדעת אח מכמני־ההוויה, רעיון הקשר 
שבין הג׳ ובין מעשי־האדם מצא את ביטויו המיוחד בתודות 
הגלגול (ע״ע), ובפרט בתורת הקרמה של הפילוסופיה הדתית 
ההודית. בתקופה הטרם־מדעית ניסה האדם להתגבר על 
אפס־כוחו ולהשתלט על הג׳ ע״י המגןה 1 ואילו בתקופת־ 
המדע מבקש האדם להגיע לאותה המטרה ע״י הטכניקה. 
כבר איוב (פרק כח) מפאר את השגי היכולת הטכנית של 
האדם, המשליטה אותו על הטבע —, אך אין היא משליטה 
אותו על עצמו, מאחר שנמנעה ממנו השגת "החכמה". גם 
סופוקלם (אנטיגוני, כורום ב׳) שר את שיר־הניצחון של 
המכניקה והשכל האנושיים, שבהם האדם געשה אדיר באדי- 
דים —, ואעפ״כ אין הוא נעשה אדון לגורלו, שהוא המוות. 
בימינו מאיימת הטכניקה עצמה ליהפך מעין ג׳ הכפוי על 
בני-אדם בידי חבריהם בני-אדם כמותם. 

מושג הג׳ יונק — ביסודו של דבר — מתחושת־עולם 
אלילית או פאנתאיסטית ואינו מתיישב יפה עם חשיבתה 
של תאולוגיה מונותאיסמיח. לפיכך לא ייפלא, שאין היהדות 
מעיקרה — לא בגילויה המקראי ולא בגילוייה ההלכתי 
והדוגמאטי המאוחרים— מכירה מושג זה כלל, ואין הוא 
מופיע אלא בגילוייה חםולקלוריסטיים־למחצה — כהד לאמו¬ 
נות אסטרולוגיות שחדרו מן החח. את מקום בעיית הג' 
תופסת בדת הפרובלמאטיקה של ידיעה ובחירה, השגחה 
וחירות, גזירה קדומה ושכר ועונש, יצר-הטוב ויצר־הרע של 
האדם, היכולת, החכמה, הצדק והחסד של הבורא (השווה 
ם׳ איוב). במידה שתאולוגיה מונותאיסטית מכירה את מושג 
הג׳, היא רואה בו הכרח המכוון לתכנית הבריאה, והיא 
משלבת את גורלו של האדם בתעודתו. האמונה בג׳ כמש¬ 
מעות של השגחה, ואפילו של גזירה קדומה, אינה מתעלמת 
מאחריותו של האדם, החייב למלא את המוטל עליו. בפילו¬ 
סופיה החדישה יש הרואים (גם ללא איגטךפרטאציה תאו- 
לוגית) את גורלו של האדם כתעודה או''כאמת הפנימית 
ביותר של מהותו או של ישותו — כמשמעות המובהקת של 
מציאותו, שעליו להגשימה בחייו. 

אסכולות מסויימות בפילוסופיה של ההיסטוריה מש¬ 
תמשות במושג הג׳ לציון מציאות היסטורית של אישים ושל 
קיבוצים, שהיא כסויה עליהם בתוקף דחף נפשי אימאננטי — 



505 


גורל—ודרגי, סול 


506 


חזון, אידיאל, סמל שאין הם בני־חורין להתעלם ממנו, 
או בתוקף נתונים אובייקטיוויים של הנוף, הגזע ודרגת־ 
ההתפתחות של העם. מציאות זו אינה ניתנת להסדר או 
לתיקון, והפשתלשל ממנה אינו ניתן להכוונה או לתיכנון 
מתור מגמה והפרה מודעות הג׳ ההיסטורי אף אינו ניתן 
להיתפס בקאטגוריות של החשיבה הסיבתית. מושג זה של 
הג׳ הוא מרכזה של סילוסופיית־־ההיסטוריה של א. שפנגלר 
(ע״ע). 

אנג': * 11 ) 1844 , 11 ־ 3.21 ^ 1 ־!?נ^) $ 

, 01 ^ £0 , (גרס': ז 10 ) 11£ ־ 0681 ז!ם ;■!גס? 0£ 14011011 

-ס/, 4 ? , 1111011 י! .? ; 1926 , 1114771 ) 111 ! וז 11 ) 01 

, 1929 ,( 300-311 . 34 3163 > 301$111 א) 101 ^ 1 ^ 5 004 ) 1 ו/ק 0 ! 

. 1948 , 101 ^) 57111 ,) 07104 , 11 ) 1/1 * £7 , 11111 ) 31141 > .א 

ע. א. ש. 

גין־לנד, דזץם יונה [חיר׳ג] ( 1843 , קלצק [מחוז מינסק]— 
1890 , אודסה), חוקר והיסטוריון עברי. ב 1860 בא 
לפמרבורג, לסד ש י ם באוניברסיטה לשונותיהמזרח וקיבל 
אות־הצטייבות. ג׳ עסק בספרות ובפילוסופיה הערבית והוציא 
ספסטים עבריים מתור כ״י, אף רשם את בה״י העבריים 
שבספריה הממלכתית בפטרבורג. ב 1873 נתמנה ג׳ למנהל 
בית־המדרש למורים עברים בדיטומיר, וב 1883 נקרא לאודסה 
כדי לייסד שם בית־מדרש ללימודי־היהדות. שם נתמנה 
ב 1888 לרב־מטעם ודרשן. מחיבוריו ראויים להיזכר: ,גנזי 
ישראל בסט' פטדבורג' ("עניגים שוגים יסודתם בקורות בני 
ישראל בתורתם, דתם ובחכמתם העברית מעשי ידי זקני 
החכמים הרבניים והקראיים נעתקים מאוצר נחמד כ״י 
שרכשה הממשלה הרוסית מבני מקרא", ארבע חוברות), ליק, 
1865 — פטרבורג, 11867 "לקורות הגזירות על ישראל• 
(בשנת ת״ח ות״ט ובימי גאנטא, ארבע חוברות), 1887 — 
1889 . ג׳ פירסם גם מאמרים רבים בעיתונות העברית שבימיו. 

נ. סוקה־וב, ספר זברון, 140-133 , 1889 ! אוצר ה&פרוח, 3 , 
מדור ״דברי־תורה וחכמה״, 152-147 (מ. י. ברדיטשנסקי), 
1890-1889 < ה. צייטלין, קרית ספר, 132-135 , 1895-1891 ! 

, 111 , 0 * #1 10 ) 111 ! 1,21  — ( 1858 — 

1915 ), מבקר ומספר צרפתי. בן למשפחה רמת־ 

יחס! ב 1877 נתמנה כספרן בספריה הלאומית בפאריס< 
במחקריו ובפעולתו הספרותית נמשך לכל דבר זר ומוזר — 
בשטח הבלשנות, הביוגראפיה, הביולוגיה המינית, המאגיה 
ועוד. היה שייך לחוגים ספרותיים שובים, וביחוד פעל 
במערכת הירחון מסמסז? 6 ( 4 ?יוטסז&ז[ ^ 1 (מ 1889 ואילך) 
כנושא דגל הסימבוליזם (ע״ע). ב 1891 לקה בשחפת עור־ 
הפנים, והטיפול הרפואי — ע״י כמיות־העור — שיווה לו 
מראה־אימים לכל ימי חייו! דבר זה הוסיף על בדידותו 
ובעקיפין גם על ייחודו בעבודתו. ג׳ היה מנתח עז ואכזרי 
של נפש־האדם. חריפות־חושיו התבטאה בסיפורי־אהבה רג¬ 
שניים ומגרי־עצבים, כגון: 81x1100 — "רומאן של חיי־ 
המוח״, 1890 * £־ 1 ט 0 נ 1 מ 61 ^ו״ 1 311 1111 מ 1706 ("לילה בגן־ 
ליכסנבור"), 1906 . סיגנונו מסובך במחושב ובמתכוון, אך 
יחד עם זה עדין ואמנותי. בדעותיו והשקפותיו דבק ג׳ 
בספקנות האריסטוקראטית של המאה ה 18 ולחם בתקיפות 
נגד הזרמים הפופולאריים והנטיות הוולגאריות של זמבול 
כגון הדתיות החדישה והלאומנות. מתוך סלידה מתנועות 
עממיות־המוביות תמך בימי משפט־דרייפום בעמדת הצבא. 
מלחמת 1914 שברה את רוחו והביאה אותו להתכחש לדעו¬ 


תיו הקודמות. — ג׳ חיבר גם שירים ומחזות וערך הוצאות 
של כתבי סופרים ידועים פחות מן הדורות הקודמים. היום 
מעריכים במיוחד את מסותיו בביקורת ספרותית: - 001 1-3 
65 * 1 >! 5 פ 1 > 6 ־ 101 (״תרבות הרעיונות״), 1900 ! 6 ת 10 < 01 ז?^ 1 
16 ץ $1 ! 11 > (״בעיית הסיגנון״), 1902 , - 11116 6$ (> 6113 מז 0 ז? 
65 ז 31 ז(״טיולים ספרותיים'), 5 כרכים, 1904 — 1913 . 

.£ - "? ; 1925 ,.?> 46 * 4 ) 0011100 . 1 ל 1 

. 1940 ? 4 , €5 © 8 . 0 ; 1931 ,. 0 46 , 06 

פ. ק. 

נוךפיקין, איבן <; 1 גינוליץ׳ — 001 ו*ו**ק<ח.ס) — 

( 1839 — 1917 ), מדינאי רוסי. ג׳ היה נציג 
הניוון הפיורוקראטי-אבטולוטיסטי הנוקשה בשלטון. ם 1895 
עד 1899 היה מיניסטר־הפנים וניהל מדיניות ראקציונית, 
שהיתה מכוונת לטובתם של האצילים בעלי־האחוזות ועמדה 
בניגוד למגמתו של חברו בממשלה, ויטה (ע״ע), ששאף 
לחזק את מעמדם של התעשיינים ובעלי־העסקים. ב 1906 
היה ראש־הפמשלה, בתור יורשו של ויטה, וכל תקומת 
שלטונו עברה עליו במאבק נגד הדומה (ע״ע) הממלכתית 
הראשונה ושאיפותיה להנהגת חוקה ולרפורמה אגרארית. 
עם פיזורה של דומה זו פרש ג׳ מתפקידו, משום שלא רצה 
להסתגל למוסד פארלאמנמארי, אפילו בעל סמכויות מוגב¬ 
לות ביותר. ב 1914 שוב נתמנה ראש־הממשלה. אע״פ שלא 
שאף למלחמה, לא עשה מאומה לשם מניעתה — אם משום 
גילו ואם משום ספקנותו וציניותו. בימי המלחמה סירב ג׳ 
לפנות לעזרת הכוחות הציבוריים והעממיים ולשתפם בניהול 
המלחמה * הוא השלים עם העברת סמכויות השלטון המרכזי 
למעשה לידי הפיקוד הצבאי העליון ועם השפעת כנופיית 
רספוסץ (ע״ע) בחצר־הקיסר. ג׳ עזב את השירות בתחילת 
1916 , אחרי שהוענק לו התואר ״קאנצלר״ — התואר הגבוה 
ביותר בשירות האזרחי הצארי. אחרי המהפכה נאסר ג/ אולם 
שוחרר אחרי חדשים אחדים. הוא נרצח באחוזתו בקאווקאז 
במהומות בראשית השלטון הסובייטי, 

!!ךני, 10 ל — 01 ־ 03431 301 ? — ( 1804 , פאריס — 1866 
שם), כינויו של א. ג. ם. שוליה ( 016 . 5 ־. 0 ־.\ג 
־ 431161 ), אקווארליסם, רשם וגראפיקן צרפתי. ג׳ היה תחילה 
מהגרם! אח״כ למד את מלאכת תיתודהנחושת והתחיל את 
פעולתו האמגותית בציורי־נוף בפירנאים, ביחוד בסביבות 
גאווארני ( 016 ־ 03431 ), שעל שמה קרא את עצמו. ב 1828 
הזר לפאריס והתחיל מצייר טיפוסים של בני־העיר: סטודנ¬ 
טים. בורגנים, שוערים, טרזנים, אך בעיקר נשים ונערות, 
וסצנות מחיי־העיר: נשפי־הריקודים באופרה, קטטות בין 
בעלי-בחים ודייריה בין מלווים ולווים. חיתוכי־אבן וחיתוכי- 
עץ שלו, המלאים צחוק על מידות בני־זמנו והמצטיינים 
בחן ובברק של טעם, הופיעו בעיתונים שנועדו לציבור 
הגשים ואח״ב בעיתון ספרותי וסאטירי שיסד הוא עצמו. 
ע״י עסקי־עיתונות שלו נסתבך בחובות וב 1835 נכלא לזמן- 
מה. אח״כ נעשה משתתף קבוע בעיתון הסאטירי המצוייר 
״שאריווארי״ ( 013114311 ), שבו השתתף גם דומיה (ע״ע), 
וכן עסק בהכנת אילוסטראציוח לספרים. באנעותו של ג׳ 
אין מן הסאטירה האדירה של דומיה* הקאריקאטורות שלו 
קלות יותר ונוטות יותר לעממיות, לבדחנות ולחלצד* אך 
חיתוכי האבן והעץ שלו מצטיינים בשיכלולם הטכני ובצל־ 
ליהם הרפים כקטיםה. 



507 


מר;י, עול — גורצ׳קום 


508 



3 . נאי ואיני " הספ ת ת 
~ 1 

בשנות 1847 — 1851 שהד. ג׳ בלונדון וצייד בשביל עיתו¬ 
נים אנגליים וצרפתיים תמונות מן החיים באנגליה. הוא 
נמנע מכל מגע עם החברה הגבוהה בלונדון וצייר טיפוסים 
וסצנות ממעונות־העוני של הכרך הגדול. אחרי שובו לפא¬ 
ריס יצר את סדרת הליתוגראפיות הגדולה "מסכות ופרצו¬ 
פים" שבה נכנסה לאמנותו משום רוח־עצבות, אך ללא 
פגיעה בחינה. בעשר שנות־חייו האחרונות חדל ג׳ לצייר 
משום אבלו על מות בנו. הוא מת עבי ועזוב. 

; 1866 ,(^\ , 1115 מט״ 1 ^וגש׳י 011 א) , 0 ,ש 11¥ ש 8 -שזוז 1 ב 5 ..^-. 011 
.( ; 1873 ,??#*!#י! 0 * 11 * 0 1,' 110x1 ,ןזט 0 שוזס 0 .£ 61 • 1 
,׳\< 1 ־ו 4 )ש 0 . 0 , 1873 ,. 0 ש־זש/זש^ י ־]שר 80€1 "? 1 ש 1 ־ 1 ג 111 שמזז.^ 
041411210 , 1€ ח 210 ס ,ס 11 חו ז 11117 *?? , 1 ־ 1 . 1904 , 0 /ש ' 0414X110 
0 ? 0 ?0x12 ,שח 5 סוזזש״! }/ ח , 1904 , 1084408 2 * 2 0 /ש 
, 1932 ,. 0 .? ^שט^.< 01 ^) .{ ; 1924 , 1-11 , 10£24$1%€ ( 111 

ם. ש. 

?ירני טופי( 1 ק 10 '- 301 ז 3 ט 0 ),שבטאינדיאני,ע״ע אמריקה, 
ע' 164 — 167 . 

גורנךי( 01141-1161:1 ), משפחת עושי־כינורות בקרמונה (אי¬ 
טליה) במאות ה 17 — 18 , שמוצריהם נחשבים עד 
היום ככלי־נגינה משובחים ויקרים ביותר.—מבניה: אנדראה 
(ג 6 ת 0 ת^) ג' ( 1626 ? — 1698 ), היה חברו ללימודים של 
סטרדיורי (ע״ע) בבית־מלאכתו של ניקולו אסטי (ע״ע), 
שסימונו שימש לו דוגמה ז בנו בכורו פיטרו ג׳ובני ( 16110 ? 
3001 זי 0 ! 0 ) ג׳ ( 1655 — 1720 ), נשתקע במאנטובה! ג׳וזפה 
( 6 קק 56 ט; 0 ) ג׳ ( 1666 — 1740 ), אחיו של הקודם! ג׳וזפהיג׳, 
המכונה 06511 061 ( 1698 — 1744 ), שהיה — כנראה — בנו 
של הקודם, הוא החשוב בבני־המשפחה ויוצרו של כינורו 
המפורסם של פגניני (ע״ע). 

נורצ'• פרגציסקו חמניקז — 100 ח 6 ח 01 ( 30065601 • 11111)7)1 1107x0x21 41 £. 0. <7, 9(113 1900^3 

7/74 ( 011002 [(( 107 ) 431100 < .ם ; 1923 ,. 0 ץ , 

51x41(1 . 1927 , 1171 010 ) 5 00 מו 

גוךצ׳קזב (פסאברקס?), משפחה מן האצולה הרוסית 

,13 חגבוחה! מוצאה מנסיכי צ׳רניגוב במאח ה 

והיא העמידה במאות ד, 18 וה 19 כסה מצביאים ומדינאים 

בולמים. החשובים שבחם: 


509 


גורצ׳קוב — גורי,י 


510 


1 ) הנסיך אלכסנדר מיכילוביץ׳ ג׳ ( 1798 — 
1883 ), מדינאי רוסי. חונך בצארסקויה סלו; פושקין (ע״ע). 
שהיה ידיד־נעוריו, הקדיש לו שיר, שבו הוא מציין את הפאר 
והאלגאנסיות שלו. מצעירותו היה בשירות הדיפלומאטי 
והשתתף בכינוסי ״הברית הקדושה״ בראשית שנות ה 20 ; 
אח״כ היה בצירדות רוסיות שונות במערב־אירופה. ב 1850 
היה ג׳ בא־בוחה של רוסיה ליד מועצת הברית הגרמנית 
שבפדאנקפורט ושם נתקשר בקשרי־ידידות עם ביםמרק(ע״ע), 
ידידות שנתעמקה בשנות שהותו של ביסמארק כציר־פרוסיה 
בפטרבורג ושהיתה בסיס למדיניות־החוץ של רוסיה ושל 
פרוסיה במשל חצי־יובל שנים. ג׳ התנגד למדיניות התוקפ¬ 
נית של ניקולי 1 (ע״ע) כלפי תורכיה. בשנות מלחמת קרים 
(ע״ע) היה שגריר בווינה, ומילא בהצלחה את התפקיד הקשה 
למנוע את אוסטריה — שנקטה עמדה עויינת לרוסיה — 
מלהצטרף לברית הצרפתית־אנגלית. ג׳ השתתף בקונגרס־ 
פאריס ב 1856 , אך נמנע מלחתום על חחה־השלום. במלכותו 
של אלכסנדר 11 (ע״ע) נעשה ג׳ שר־החוץ, זכה לתואר 
קאנצלר׳ והיה זמן־מה אישיות מרכזית במדיניות הבינלאו¬ 
מית. פעילותו המדינית היתה טבועה בחותם האיבה לאוס¬ 
טריה והידידות עם פרוסיה של ביסמארק; היא הביאה 
תחילה לתוצאות מזהירות לרוסיה, אך נסתיימה בסופה 
בכשלון. ג׳ הצליח לחלץ את רוסיה מן השפל שאליו הגיעה 
ע״י מפלתה במלחמת־קרים. ב 1859 היה לחצה של רוסיה 
בין הגורמים שמנעו את מדינוודגרמביה מבוא לעזרתה של 
אוסטריה במלחמתה בצרפת וסארדיגיה, ועי״כ סייע ג׳ בעקי¬ 
פין לאיחודה של איטליה. במשבר המדיני שבעקבות המרד 
הפולני ב 1863 דחה ג׳ בתקיפות לאומית־רוסית אח כל 
גישושי ההתערבות מצד מעצמות־המערב, בהדגישו בהצ¬ 
הרות ותזכירים — שהצטיינו בניסוחיהם הצרפתיים המזהי¬ 
רים שהסיכסוך הוא עניין רוסי פנימי. בסיכסוך זה 
נהגתה רוסיה מתמיכתה הפוליטית של פרוסיה, וג׳ גמל 
לביסמארק בניטראליות אוהדת לפרוסיה במלחמות של 
1866,1864 ו 1870/1 , ובזה סייע להקמתה של גרמניה המאוח¬ 
דת. ג׳ ניצל את תמוטתה של צרפת בדי לשחרר את רוסיה 
מהגבלות זכויותיה בים השחור, שהוטלו עליה בחוזה-פאריס. 
אולם מצד שגי הביאה מדיניות זו להופעתה של מעצמה 
אדירה — גרמניה המאוחדת החדשה — כשכנה על גבולה 
המערבי של רוסיה. החשש של ג׳ מפני כוחה ההולך וגובר 
של גרמניה גרם להתקרדוח היחסים בינו ובין ביסמארק. 
ב 1875 היה לחצה של רוסיה מן הגורמים שמנעו את בים־ 
מארק מלהתקיף את צרפת. ב 1876/7 נגרר ג , , ללא רצון רב, 
אתרי התעמולה הפאנסלאווית ברוסיה אל תוך המלחמה 
בתורכיה. אחדי הניצחון, שעלה בקרבנות גדולים, נחל ג' 
אכזבה ומפלה מדינית קשה בקונגרס-ברלין, כשנצטרף 
ביסמארק למעצרות־המערב, שמנעו מרוסיה את עיקר פרי־ 
נצתוגה. ג׳ הישיש ראה בכך בגידה ומעל מצד גרמניה 
והגיח בסוף ימיו את היסודות להתקרבות בין רוסיה וצרפת. 

,* 1878 €1 0 4x ו? 0 , 0 ^ 1202 ^ 

, 11 ק^ח 3 סא 6 ^ ק 370 ק 6 ח״ 111465.11 ־ 731 . 0 . 0 

■סא €1 , 11 י *ו 01 א- 8 > 1 זב 6 נ> .? ; 1903 , 7.2 

.* 1913 , 111 

2 ) הנסיך מיכאיל ךמיטריויץ׳ ג׳ — ( 1795 — 
1861 ), מצביא רוסי. השתתף במלחמה עם תורכיה בשבות 
1828 — 1829 ובדיכוי פרד־פולין בשנת 1831 ; נפצע בקרב 


גרו׳כוב והצטיין בכיבוש וארשה. ג׳ פיקד על צבא־התותחים 
באינטרוונציה של רוסיה בהונגאריה בשנת 1849 . אח״כ 
היה ראש הסטה הכללי הרוסי. ב 1853/4 פקד ג׳ על הצבא 
הרוסי שפלש לסולדאוויה מלאכיה וחצה אח הדאנובה. 
בפברואר 1855 מונה ג׳ למפקד הצבאות הרוסיים שבקרים 
(ע״ע קרים, מלחמת-). הוא פיקד במרץ ובכשרון, חגן על 
סוואסטופול יותר מחצי שנה, ואחר נפילת חל מאלאכויב, 
ב 8 בספטסכד, הצליח לחלץ את צבאו בהפקידו את העיר. 
ב 1856 — 1861 היה ג׳ נציב פולין. בהתאם לצוואתו הובא 
לקבורה בסוואסטופול. 

- 06630 ו 086 ק 060 1 ןמקס 1107 , 168 ^ 1 ץק X .ח 
, 801163 1 ז 3 א 10 מ 61 ק^ , 16 ז.ק 73 .£ ; 1889 ,מ^ 0 ח 70 

.* 1950 

א. אח. 

גוך 5 ןה, ע״ע נ&ל, 

נוךק 1 , יזקזיף ולךפיירז^ץ׳ - 0 >נקץי 11.8.1 - ( 1828 - 
1901 ), מצביא רוסי. השתתף כקצין במלחמת־קרים 
ובדיכוי המדד הפולני ב 1863 . במלחמת 1877/78 נתגלה 
במעולה שבין חגנראלים הרוסים, שבתכסיסיו השתייך לאס¬ 
כולת סובורוב. כמפקד החלה של הצבא הרוסי לכד בראשית 
המלחמה בהתקדמות נועזת את טירנובה ואת מעבר־שיפקה; 
ב 1878 חצה אח הרי־הבאלקאן וניצח בקרבות על־יד פיליפו־ 
פול ואדריאנופול. אחרי המלחמה נתמנה ג/ שנודע כלאומני 
רוסי קיצוני וחסיד השלטון האבסולוטיסטי, כמושל צבאי 
של פטרבורג לשם חיסול הפעילות המהפכנית-סרוריססית; 
הוא פוטר ב 1880 , כשלא הצליח למנוע התנקשויות נוספות 
בצאר. מ 1883 עד 1894 היה מושל צבאי של איזור־וארשה 
(פולין הקונגרסאית) וניהל שם מדיניות של דיכוי התנועה 
הלאומית הפולנית ושל רוסיפיקאציה ביד חזקה. ב 1899 עזב 
את השירות אחרי שנתכבד בתואר גנראל־פלדמארשאל. 

ע 

ג 1 ךקי לפנים נידני-נובגורוד, עיר בברית־ 

המועצות, בחלקה הצםוני-םזרחי של ר. ם. ם. ס. ר. 

האירופית; כ 900,000 תושבים (אומדן; 6444x10 במפקד 
1939 ). ג' יושבת על שפכה של האולןה לוולגה, ותחומה 
העירוני מקיף כ 300 קמ״ר. גרעינה של העיר — העיר היש¬ 
נה — נשתמר מסוף יה״ב עם קרמל מן המאות ה 15 — 16 . 
עיקרה של ג׳ — עיר תעשייתית־מסחרית חדישה ("דטרויט 

ד 1 

הסובייטית"). בעיר מפעלים ענקיים לייצור כלי־תחמרה 
ממוכנים וממונעים — קטרים וקרונות, מכוניות, ספיגות־ 
נהר, אוירונים, ובתי־חרושת למנועים, לאריגה, למוצרי-עץ, 
לנעליים ולמזונות. ג' היא נמל פנימי גדול, שמושבו על 
צומת דרכי־המים החשובים של רוסיה האירופית עשה אח 
העיר למרכז תחבורתי ומסחרי. היא קשורה עם כל איזור 
הוולגה התיכונית והתחתית עד הים הכספי, דרך האוקה 
ויובליה — עם מוסק ווה, דרך הקאמה — עם האוראל, דרך 
הוולגה העילית ותעלת וולגה-הים־הבאלטי — עם לנינגראד. 
קשרי־תחבורה נוחים אלה מאפשרים לה לקבל בנקל את כל 
חמרי־הגלם הדרושים לתעשייתה הרב־גובית. — ג׳ היא מושב 
אוניברסיטה וטכניון. 

העיר היא בירת המחוז גורקי, ששטחו כ 72.000 קמ״ר 
ואוכלוסייתו נאמדת ב 5 מיליון נפש ( 3.9 מיליון במפקד 
1939 ). 


.9 



511 


512 


גורקי — גורקי, גבהים 


היסטוריה. וזעיר ניז׳ני־נובגוירוד (נ״נ = נובגורוד־ 
תחתית) נוסדה ב 1221 בתחומה של בסיכות סוזדאל הרוסית, 
על תלו של ישוב בולגארי־וולגאי, כנקודה מזרחית קיצונית 
של ההתיישבות הרוסית וכעמדת־הגנה — תחילה נגד הבול־ 
נאדים והמורדווינים, שצרו עליה כמה פעמים, ואדדב נגד 
הטאטאדים, שהחריבוה פעמיים. מ 1264 עד 1332 היתה כפופה 
לנסיך הגדול בולאדימיר. במחצית השניה של המאה ה 14 
היתה זמן־מה נסיכות עצמאית, וב 1390 סופחה למוסקווה. 
במאות ה 15 וה 16 . עד לכיבוש קאזאן ב 1552 , היתה נ״נ בסים 
צבאי רוסי עיקרי נגד הטאסארים שעל הוולגה. באותה 
תקופה נתפתחה לאחת הערים הגדולות והחשובות של מל- 
כות־מוסקווה. בשנות מלחמוודהאזרחים והפלישות הזרות 
בראשית הסאה ה 17 נעשתה נ״נ מרכז תנועת הריכוז וההת¬ 
נגדות הלאומית הרוסית, וממנה נפתח ב 1611 — 1612 המס? 
הצבאי שהביא לשיחרוד מוסקווה מן הפולנית במאה ה 17 
היתד. נ״נ אחד המרכזים החשובים של הכנסיה הפראווסלא־ 
וויח ושל פעולת העברת עממי הוולגה והאוראל לנצרות. 
מצבה הגאוגראפי והתחבורתי המיוחד עשו אותה למרכז" 
החליפין של סחורות רוסיה והמזרח. מ 1641 ואילך נתקיים 
במאקאדוב שבקרבת נ״נ יריד שנתי, שחשיבותו הלכה וגדלה 
מדור לדור. 18173 הועבר היריד לנ״ג עצמה והתקיים בה 
בכל שנה בחדשי יולי—ספטמבר. הוא שימש מקום הצגת 
סחורות ומפגש סוחרים מכל רחבי רוסיה וסיביר וארצות" 
אסיה הסמוכות עד סין. מספר הסוחרים והאורחים שהיו מת¬ 
קבצים ביריד בג״ב עלה לפעמים על 200.000 , ולפי מחזור 
הסחורות היד, היריד הגדול בעולת ב 1649 הוקם בנ״נ ביה״ח 
" 10 רמ 1 בו" במספנה לספינות־קיטור לתעבורה בוולגה, שהחל 
אחי׳ כ גם בבניין קטרים וקרונות ונעשה אחד המפעלים 
התעשייתיים הגדולים ביותר של רוסיה הצארית. בסוף 
המאה ה 19 מנתה ג״נ כ 100,000 תושבים, ובפרוץ המהפכה — 
כ 150,000 . במלחמת־העולם 1 הורחבה התעשיה בנ״ 2 על־ידי 
קליטת מפעלים שהועברו אליה מערים במערב־רוסיה (כנח 
דינה) שפונו ע״י הרוסים. בשלטון הסובייטי הוסיפה העיר 
להתפתח במרכז תעשייתי וחודשו פניה, ובדור האחרון גדלה 
אוכלוסייתה פי 4 — 5 . ב 1932 הוסב שם העיד לג/ לכבוד בנה 
הסופר מנסים גורקי (ע״ע)• 

היהודים בג׳. ב 1835 הורשה לסוחרים יהודים לבקר 
ביריד נ״ג. ישוב יהודי קבוע הוקם בעיר ע״י חיילים "ניקו־ 
לאייווים" משוחררים. ב 1873 הורשה לקהילה להקים ביתי 
כנסת! בשנות ה 90 הוקם גם תלמוז״תורה. ב 7 ביוני 1884 
נערך בנ״נ פוגרום, שבו נשדדו דירות וחנויות ונהרגו יהודים 
אחדים. לפי מפקד 1897 היו בג״נ, שהיתר, מחוץ לתחום* 
המושב היהודי, 2,700 יהודים. 

גדךקי. נוכסים — — ( 1868 — 

1936 ), הכינוי הספרותי של אלכסי מאכסימוביץ׳ 
פשקוב, סופר רוסי. ג׳ נולד בניז׳ני-נובגורוד (הנקראת 
היום על שמו) במשפחת בעלי־מלאכד" בילדותו נתייתם 
מאביו ואמו וגדל בבית הורי־אמו ז סבו היה איש קשה וגס, 
אך סבתו, אשה מפשוסי־העם ואנאלפאביתית, היתה טובח׳ 
לב וחכמת־לב והשפיעה השפעה חינוכית רבה על נכדה. 
הילד למד רק במשך חצי־שנה בבי״ם עממי. בגיל 8 יצא מן 
הבית לנדודים ולעבודה, ואלפי ק״ם עבר ברגל ברחבי 
רוסיה, בעיקר באגן הוולגה. הוא היה סמרסוטר, משרת, 


שוסף־כלים במסעדה, עוזר לטבח בספינה שעל הוולגה, 
שוליה של סנדלר ושל צייר־איקונין, סבל, שומר־לילה, 
סועל־מאפיה. חברתו היו עלובי־החיים מן ״המעמקים״ — 
פועלים ארעיים או בסלים, רוכלים, גנבים, זונות, נודדים 
בלי משלוח־יד קבוע, "יחפנים". מפעם לפעם נתקל בחברה 
זו באנשים משכילים ממנו, שסשכוהו לקריאה בספרים! 
הוא בלע ספרים בתאווה ורכש לעצמו קטעי־השכלה. 18893 
נתקבל בלבלר במשרדו של ער׳ד 
בגיז׳ני, שתמך בו ועשה הרבה 
להשכלתו. אח״ב המשיך בנדר 
דיו ומיה פועל ופקיד ברכבת. 

באותה תקופה נתגבשו השקפו¬ 
תיו ודעותיו המרדניות והסו¬ 
ציאליסטיות. כבר בשנת 1889 
נאסר לזמן קצר בנידני בשל 
קשריו עם המהפכנים. חוא החל 
לחבר סיפורים מחיי "המעמקים" 

ועל הטיפוסים שאתם נפגש 
בימי נדודיו. סיפורו הראשון 
פורסם בעיתון בטיפליס 18923 . 

יצירותיו עוררו מיד תשומת־לב בעולם הספרות ובציבור 
הקוראים. הוא בהר בכינוי הספרותי "ג׳", שפירושו—"המר" 
או ״האומלל״. 18983 הופיעו שני כרכים של סיפוריו המקוב¬ 
צים' שזכו להצלחה ללא תקדים ברוסיה, וג׳ נעשה גיבורם של 
חוגי האינטליגנציה ושל המהפכנים, שראו ביחפנים של ג׳ את 
״האדם החדש״ וביוצרם — את נביא המהפכה והעולם החדש. 
שמו של ג׳ יצא אף בחו״ל, ויצירותיו תורגמו לכמה שפות 
אירופיות. ב 1902 נבחר 1 ׳ כחבר באקאדסיד" אך הממשלה 
פסלה את בחירתו, מד, שגרם להתפטרות-מחאה של קורולנקו 
(ע״ע) ושל צ׳כ 1 ב (ע״ע) מן חאקאדמיה והגדיל את פירסומו 
של ג/ לשיא הצלחתו זכה במחזהו "בשפל", שהועלה על 
הבימה ע״י ססאניסלאבסקי והוצג בתרגום גרמני בברלין 
500 פעמים 19033 — 1904 . ג , השתקע בפסרבורג ונטל חלק 
פעיל בתנועה המהפכנית, שלה הקדיש גם את רוב הכנסותיו 
הגדולות מיצירותיו. הוא נעשה מארכסיסט וסוציאל־דמו- 
קראט ונתקרב ללנין ולחבריו. ב 1905 שוב נאסר ונאלץ 
לעזוב את רוסיה. ב 1906 ביקר באה״ב, ומ 1907 עד סמוך 
למלחמת־העולם 1 ישב באי קאפרי באיטליה, בעיקר מטעמי 
בריאות. שם הקים מכספו בי״ס לתעמלנים מהפכניים והירבה 
בעסקנות ציבורית ופוליטית* ב 1913 הורשה ג׳ לחזור לרוסיה, 
שבה ירדה בינתיים קרנו באמן וסופר. בימי מלחמת-העולם 1 
נקט ג׳ עמדה "אינטרנאציונאליסטית" ו״דפטיסטיח", בדומה 
לעמדתו של לנין, ואחרי מהפכת־סברואר ב 1917 תמך בבול- 
שוויקים, אך התנגד לתפיסת השלסון בכוח על־ידיהם. יחסו 
לשלטון הסובייטי אחרי מהפכת-אוקטובר לא היה ברור: 
מצד אחד היה כמעט היחיד בין אנשי־השם ברוסיה שלא 
ניתק את קשריו עם השליטים החדשים, ומצד שני ניסה 
להבליט הסתייגות מכמה ממעשיהם ושיטותיהם. ידידותו 
האישית עם לנין ולונאצ׳ארסקי זיכתה אותו במידה מסויימת 
של חופש כתיבה ופעולה, והוא השתמש בו להגנה על 
ערכי התרבות והספרות החפשיות 1 בין השאר פעל לטובתם 
של הסופרים העברים והתיאטרון העברי, שנרדפו ע״י הקו¬ 
מוניסטים. ב 1921 עזב ג׳ את רוסיה — לכאורה מסיבת מחלה. 
אולם, כנראה, גם מסיבת אי־השלמה עם המשטר. זמרמה 



513 


גורקי, טכסיס — גוש־חלב 


514 


ישב בגרמניה, וס 1924 עד 1930 שוב באיטליה — בסוךבטו 
שמול קאפרי. ב 1928 ביקר ברוסיה לחגיגות יום־הולדד״ו 
ה 19301.60 הודיע ג׳ על הזדהותו המלאה עם המשטר החדש 
וחזר לרוסיה. הוא נתקבל בכבוד־מלכים וחי בארמון במוס־ 
קווה מוקף כבוד ותהילה* ההסברה והתעמולה הסובייטיות 
הציגו אותו כאביה של הספרות החדשה וכנביאה של החברה 
הקומוניסטית החדשה. ב 1932 שונה שם עיר־מולדתו לכבודו 
ע״ש כינויו הספרותי. ג' פיזר שבתים למשטרו של ססאלין, 
ואעפ״כ יש רמזים לכך, שלבו לא היה שלם לגמרי עם כל 
מעשי השלטון. נסיבות מותו של ג' לוטות בערפלי היחסים 
הפנימיים של עולם הדיקסאסורה. לפי הגירסה הרשמית 
הפאנטאסטית, הורעלו ג׳ ובנו ע״י רופאיהם שפעלו בשליחות 
"הקושרים הטרוצקיסטים" וש״הודו" אח״כ בפשעם* ואילו 
טרוצקי האשים את סטאלין, שהלה לא ביים את "עלילת- 
הרופאים" אלא כדי לחפות על פשע שלטונו, שסילק את ג׳ 
מחשש שמא ירים את קולו נגד זוועות "הטיהור הגדול", 
שבו הוחל ברוסיה הסובייטית ביסים ההם. 

יצירתו של ג׳ בתקופה הראשונה (בערך עד 1899 ) טבועה 
בחותם הראליזם והרומאנטיקה כאחד. מצד אחד חשף עולם 
של ניוון חברתי ונפשי ושל כיעור פיסי, שלא תואר לפניו 
בספרות < מצד שגי מוצגים ה״יחפנים" שלו כגיבורים, כמו¬ 
רדים ופורקי־עול, הניצבים כמחאה חיה נגד סדרי החברה 
הקיימים ונגד חוקיה ומוסרה המקובלים — סבלים, משוטטים, 
גנבים חונות, שאינם סבלים, משוטטים, גנבים וזונות סתם, 
אלא סבלים, משוטטים, גנבים וזונות "לשם־שמים". הטובים 
שבסיפוריו מן התקופה הזאת הם: ״מאקאר צ׳ודרד.״( 1892 ), 
״צ׳לקאש״ ( 1895 ), ״מי שהיו״ ( 1897 ), וביהודי — "עשרים־ 
וששה ואחת״ ( 1899 ). — מ 1899 ואילך השתדל ג׳ להתגבר 
על הרומאנטיקה, וכן לחרוג ממסגרת התחומים החברתיים 
של חוויות נעוריו. הוא שאף לראליזם צרוף׳ המתאר בצורה 
אפית את כל המבנה של החברה הרוסית, וביתוד את שכבת 
הבורגנות ואת האינטליגנציה הצומחת ממנה. הר 1 סאנים 
והסיפורים מתקופה זו מוצלחים הרבה פחות מסיפורי נעוריו. 
ביצירות אלו מקלקלת את השורה נטייתו היתרה של ג׳ 
לשיחות "פילוסופיות", להירהורים ולוויכוחים אינסופיים 
על "משמעות החיים" תל "תעודת־האדם". הרבה מדמויותיו 
הן צללים חסרי דם וחסרי רוח־חיים, שלא נוצרו אלא לדבר 
את אשד המחבר שם בש־הם — עפ״ר אימדות ואפוריזמים. 
כמד, מיצירותיו אינן אלא נסיונות להדגים בצורה סיפורית 
את הסכמה החברתית־היסטורית של המארכסיזס — על הקא- 
פיטאליזם המחסל את עצמו ומפנה בדרך ירידתו מקום 
לחברה הסוציאליסטית העתידה לרשת את מקומו. החשובות 
שביצירותיו מסוג זה הן: ״פומה גורדייב" ( 1899 ), "שלשתם" 
( 1901 ), ״האם״ ( 1907 ), ״וידוי״ ( 1908 ), "מפעל בית ארטא* 
מונוב״ ( 1925 ), ״חיי קלים סאמגיך ( 1936-1927 , לא 
הושלם). מעין חזרה לראליזם הרומאנטי של נעוריו היתד, 
במחזהו ״בשפל״ ( 1902 ), שהיה בשעתו הצלחתו הספרותית 
הגדולה ביותר, אך נראה היום קלוש מבחינה אסנותית. שאר 
נסיונותיו בתחום היצירה התיאטרונית היו ללא חשיבות. 

מכל יצירותיו של ג׳ נראים היום כבעלי ערך של קיימא 
כיותר כתביו האוסוביוגראפיים והביוגראפיים. בזברונותיו 
מימי נעוריו — ״ילדות״ ( 1913 ), ״בין הבריות״ ( 1915 ), 
״האוניברסיטות שלי״ ( 1920 ) — אין ג׳ מתפלסף אלא מצייר 
בדאליזם ובאויבייקטיוויות גמורה את עולמה של תקופת 


נדודיו ואת הדמויות האנושיות שבהן נפגש. חשיבות רבה 
יש ל״זכרונותיר׳ של ג׳ על סופרים ואנשי־רוח, שעמהם בא 
במגע בחייו. מאמרו על טולסטוי ( 1924 ), שבו אין הוא 
מתעלם סן הצדדים השליליים שבדמות ענקית זו, הוא מן 
החשובים שנכתבו על טולסטוי. 

ג׳ נבדל מרובם של גדולי הסופרים הרוסים ביחסו ליהו¬ 
דים. את האנטישמיות שנא שנאה כנה ועזה, כאחד הגילויים 
המובהקים של ניוונה של רוסיה הישנה ושל הבורות והברד־ 
טאליות של המוניה. הוא לחם במלוא כוחו להגנה על היהודי, 
על חייו ועל כבוד־האדם שבו. ג׳ גילה הבנה ואהדה לציונות 
ולתחיית השפה העברית וספרותה והיה ממעריציו של ביאליק. 
אולם ג׳ לא הכיר את ההווי היהודי ואת רוח היהודים, מאחר 
שלא בא במגע אלא עם סופרים ואינטלקטואלים יהודים. בסי¬ 
פור( היחיד שנושאו הוא יהודי — ״קין ואו־מם״ — הוא 
מתאר את הטראגדיה של היהודי, שהוא זר בכלי מקום, חלש 
ותלוי בחסדי אתרים הבזים ומתאכזרים לו* אבל דמותו של 
היהודי אינה חיה, מעשיו אינם טבעיים, ושפתו היא שפת 
אמרות ופסוקים מן התנ״ך. 

כתבי ג׳ המקובצים (ברוסית): ב 21 כרכים, 1923 — 
1928 : ב 25 כרכים, 1932 — 1934 * ב 15 כרכים, 1938 — 1948 * 
הוצאה חדשה ב 30 כרכים, ם 1949 ואילך. רבים מכתבי ג׳ 
תורגמו לשפות שונות. בעברית הופיעו: "קין וארתם"(תרג׳ 
ג. שופמן), תרס״ה* "פומה גורדייב" (חרג , ש. הרברג), 
תרפ״ז * ״מפעל בית ארטמונוב״ (תרג , ש. הרברג), 1934 * 
״האוניברסיטאות שלי״(תרג׳ פ. ליפובצקי), 1936 * "ילדות" 
(תרג , ל. גולדברג), 1943 * "סיפורי מעשיות על איטליה" 
(תרג׳ ש. הרברג), תש״ה* "סיפורים" ("מאקאר צ׳ודרא" 
ועוד, תרג׳ י. א. ויגדורוביץ), תש״ה * "סיפורים" ("לידתו 
של אדם״, תרג , ש. יורם), תש״ו * "דראמה קטנה" (תרג׳ א. 
לוינסון), 1946 ! "זכרונות על טולסטוי" (תרג , א. פרסמן), 
1946 * ״האם״ (תרג , ש. מנדל), 1949 * "בין הבריות" (תרג׳ 
ח. ש. בן־אברם), תש״י* ״קלים סאמגיך ( 3 כרכ־ם, תרג' 
ש. הרברג), 1950 — 1951 * "ספרות וסופרים" (תורגם ע״י 
שונים), 1951 * "כתבים", א׳ ("העיירה אוקורוב" ועוד, תרג׳ 
א. שלונסקי), 1953 . 

-סזוסץ 0 ־ 61 ע 18 ז 19 זקח 11 ,מ 1 ז> 01 מ 16 ; 1 . 060 [ 
; 1908 ,.י! . 4 ( 1 .]ן ; 1003 ,^ x 

( 168 !, 3 ץקץ . 14 ; 1925 ,.ח , 1,68 ק 0 ־ 111 נ]ז .? 

6 ?<ח , 608 ק 0 ת ; 1928 ,.־ 1 , 1925 ,.ק . 1 \ 

- 73 .:]- 8 !סו:> 108 ; ג ז 3 אגס^[.£ ; 0,1928 ־ 1 -.'! . 1 \ 
; 1951 ,ס־ז־ח 180 ס 46 קס 78 ,ק 46 

-גט־נ 0 .[ , 1905 €1 '. 0 

) 17 ? 1 ) 077 . 0 ״/ג , 1928 ,ז״?) 41 

, 1948 ,. 0 1712 * 10 )%? 7 , 1101121713011 ; 1931 

מ* 

ניע־ת^ב, עיר יהודית עתיקה בגליל העליון, היום — הכפר 
הערבי אלג׳ש, כ 8 ק״מ צפונית־מערבית לצפת. לפי 
המשנה (ערכ׳ ט׳, ד) היתה "הקדה של ג׳" מוקפת חומה 
מימות יהושע בן*נון. אולם במקורות ההיסטוריים אין היא 
נזכרת לראשונה — בשם — אלא בקשר לתולדות 

המרד הראשון נגד הרומאים. היא היתה עיר־מולדתו של 
מנהיג הקנאים יוחנן בן לוי* הוא היה סוחר בשמן וביצר 
את העיר מכספו. כשהקיפו הרומאים את ג , , נמלטו יוחגן 
ואנשיו לירושלים והעיר נכנעה לפני הרומאים — כאחרונה 
בין ערי הגליל (מלחמ׳, ב , , כ/ ר* שם, כ״א, ב , * שם, ד, 



515 


נוש־חלב—גותים 


516 



נו׳ש־תלב: חורבות ביהכ״ג ׳שלרגלי הגבעה 


ב׳: היי יוסף י׳, י״ג). — יהודים ישבו בג׳ גם אחרי החורבן. 
בימי התנאים והאמוראים. העיר נמצאה במרכז של איזור 
גידול־זיתים ועיקר פרנסתה היה על השמן! מלבד זה עסקו 
התושבים גם בייצור משי (תום׳ שביעית ד ט״ס קה״ר ב׳, 
א׳). הישוב היהודי נמשך גם ביה״ב, לפחות עד המאה ה 13 . 

הכפר ג' ( 1,400 תושבים, רובם מארונים) נפגע קשה 
ברעידת-האדמה בשנת 1873 . הוא נכבש על-ידי צה״ל 
במבצע־חירס בקיץ 1948 . הכפר שוכן על גבעה, שבראשה 
עומדת כנסיה נוצרית ובה שרידי ביכ״ג עתיק. לרגלי הגבעה, 
ליד המעיין, חורבות של ביכ״ג שני> כאן נמצאה כתובת 
המזכירה את יוסה בר נחום שהקים את אחד העמודים. בג׳ 
ובסביבה מערות־קברים רבות, שבהן מציינת מסורת אגדית 
את קבריהם של שמעיה ואבטליון. 

ס&ר הישוב א', א/ 29 , תרצ״ט! שם שם, ב׳, 6 , תש״ד! 

, 107-111 , 0011150 10 0 * 00£0% ץ 5 ,ז 84 ת 1 :נ 31 ׳\ 1-1 ( 1401 

. 1916 

ם. א. י. 

נוען, ג׳זן־ג׳ נ׳זאקים, גינןאונט נ׳ מהזרהןכט - 

0 £ . 0 :)( 71500111 ( , 0051101 1030111111 24 * 000 

1111151 — ( 1831 — 1907 ), מדינאי בריטי. ג׳ היה בנו של 
סוחר־באנקאי ממוצא גרמני. הצטיין בלימודים קלאסיים 
באוכספורד! היה שותף בעסקו של אביו ואח״כ אחד ממנהלי 
באנק־אנגליה.ב 1863 נבחר כציר ליבראלי לפארלאמגטוהש* 
תייך לו — בהפסקה קצרה אתת — עד 1900 . פעולתו הפאר־ 
לאמנטארית הראשונה היתה מכוונת לביטול שרידי ההגבלות 
הדתיות, שעדיין היו קיימים בפארלאמנט ובאוניברסיטות. 
ב 1665 נתמנה לסגן־שר של משרד־המסחר, ב 1866 נעשה 
חבר הקאבינט והיה חבר ממשלתו הראשונה של גלדסטון, 
תחילה כשר־הסעד וט 1871 כשר־הימיה. אח״ב מילא תפקידים 
כלכליים ודיפלומאטיים שונים. ג׳ השתייך לאגף הימני של 
המפלגה הליבראלית והתנגד לגלדסטון בעניין הרחבת זכות* 
הבחירה, מתוך נימוק שדמוקראטיה גמורה עשויה לגרום 
לדיקטאטורה של דלת־העם. בשעת פילוג המפלגה הליברא¬ 
לית בגלל הבעיה האירית היה ג׳ מראשי היוניוניסטים וביתק 
את קשריו עם גלדסטון. בשנות 1886 — 1892 שימש ג׳ שר־ 
האוצר בממשלה השמרנית של סולסברי. בתפקידו זה ביצע 
ב 1888 בהצלחה את הפיכת אגרות החוב הלאומי( 15 ס 5 םס 0 ) 
של 3% לאגרות־חוב המכניסות ריבית בשיעור 4% ( 2 ב 15 
השנים הראשונות ו 2 % /! 2 לאחר מכן ז בזה הביא חסכון ניכר 
לאוצר־המדינה. בשנות 1895 — 1900 היה שר־הימיה במט־ 
שלת־סולסברי השלישית. גם אחרי פרישתו מן הממשלה 
וקבלת תואר ויקאונט הוסיף לעסוק בענייני־ציבור והיה 
מן הלוחמים למען חוסש־המסחר ונגד תכניות תעדיפי־המכס 


של ג׳וזף צ׳ימברלן.—נוסף על פעולתו המדינית גילה ג' פעי¬ 
לות רבה בשטח החינוך והתרבות. — מכתביו המרובים ראוי 
לציון מיוחד ספרו £6 ת 0113 צ£ מ§ 1 ר>ז 0 ? 01 ץזססגרד 1116 
(״תורת חליפי־חוץ״, 1861 ), שבו הטעים את חשיבות הקף 
החובות לזמן קצר לגבי מצב חליפי-חוץ של המדינה. 

. 0 ) 0110 ^ 1 / 1 * 71 ,. 0 ./ . 0 / 0 10/0 * 74 , £11101 .ם .א 

. 1911 ,(. 11015 2 ) 

ש. רי. 

גדתה ( 3 ( 0011 ), עיר במדינת תירינגן שבגרמניה המרכזית, 
כ 60 אלף תושבים. העיר שוכנת לרגלי מורדותיו 
הצפוניים של היער התירינגי, והיא צומת־דרכים חשוב. 
במרכזה העתיק של העיר נמצאים בניינים מיה״ב, וכן 
נמצא בה ארמון־הדוכסים מן המאה ה 17 . מסוף המאה ה 18 
ג׳ היא מרכז מדעי חשוב של הגאוגראסלה והקארטוגראפיה 
ומקום־מו׳שבח של הוצאת־חספרים הגדולה במקצוע זה 
ובמקצועות הסטאטיסטיקה והגנאלוגיה — יוסטום פרתם. 
כלכלתה מושתתת בעיקר על התעשיה הקלה: מכונות!'מכו" 
ניות, כלי-חרסינה, ציוד חשמלי, טכסטילים, כימיקאלים, 
כלי-נגינה, זכוכית, צרכי־מזון (נקניק). העיר היא מקום־ 
מושבן של תברות־ביטוח חשובות. במלחמת־העולם 11 נפ¬ 
געה העיר קשה ע״י הפצצות מן האויר. 

הכפר גותהה כבר נזכר במאה ה 8 . העיר התפתחה בין 

־ ז י 

המאות ד, 10 וה 12 . ב 1485 עברה לשלטון השושלת האלבר־ 
טינית של בית-וטין. ב 1640 בנה בה הדוכס ארנסט החסיד 
ארמון מפואר. עם מות צאצאיו האחרונים ב 1825 עברה ג׳ 
לשושלת קו׳בורג עד 1918 והיתה אחת מבירות הדוכסות 
סאכםן־ק(בורג־ג׳. 

יהודים ישבו בג' כבר במאה ה 13 . בפרעות 1303 נהרגו 
בג׳ 8 יהודים. הגירוש במאה ה 14 שם קץ לקהילת ג׳ עד 
למאה ה 19 . בית־כנסת נבנה בג׳ רק ב 1905 . ב 1925 ישבו בג׳ 
348 יהודים! בית-הספר לדת של הקהילה מנה 40 — 60 תל¬ 
מיד. קצה של קחילת־ג׳ בא בימי השלטון הנאצי בגרמניה. 

נזתים (לאט' 0011 או 1 * 00 , גרמ׳( 00141 , אנג׳ 5 ( 0011 ), 
אומה טוטונית עתיקה, שהיתה גורם מכריע בתו¬ 
לדות אירופה הדרומית בתקופת שקיעת מלכות־רומא המער¬ 
בית ובראשית יה״ב. — מוצאם של הג׳ מסקאנדינאוויה 1 
הם נזכרים לראשונה ע״י פיתאם (במאה ה 3 לפסוד׳נ). זכרם 
בצפון נשתמר בשם 031111 לתושבי שוודיה הדרומית ובשמו 
של האי גוטלנד (ע״ע) 1 תארו הרשמי של מלך שוודיה עד 
היום הוא "מלך השוודים והג׳". עם נדידת הטוטונים לאי¬ 
רופה המזרחית (כנראה במאות 2 — 1 לפסה״ג) הגיעו הג׳ 
למישורי רוסיה. בימי טאקימוס נמצאו על חוף הים הבאלטי 
באיזור הוויסטולה התחתית. בתחילת המאה ה 3 לםה״נ נמ¬ 
צאו בתחום הערבות של דרום־רוסיה שני שבטים: אוסטרו־ 
גותים (א״ג: 11511-02011 .^ , 02011 ־ 0511 ) — מן הדון במזרח 
עד הדניסטר, וויזיגותים (ו״ ג : 5 12011 ;/ו ,״ 15120 ^) _ מן 
הדנייסטר עד גבול מלכות־רומא על הדאגובה התחתית. 
שני השמות האלה אינם מעיקרם אלא תארי-כבוד, שמשמעו¬ 
תם — .ג׳ מזהירים" ו״ג , אצילים"( אולם כבר ע״י ההיסטור¬ 
יונים העתיקים נתפרשו כ״ג' מזרחיים״ ו״ג׳ מערביים״ — 
על שום תחומי־מושבותיהם המאותרים. 

ההתנגשות הראשונה בין הג׳ ובין מלכות-רומא אירעח 
בימי קאראקאלה, ומימי מאכסימיאנוס ( 235 — 238 ) ואילך 



517 


גוווים 


518 



5 טמלכח תאח־ודיר ( 191 — 1523 

היו כל תולדות הגבול הצפוני־מזרהי של האימפריה פרשה 
של פשיטות ופלישות בלתי־פוסקות של הב , . הא״ג הופיעו 
בים השחור ובים האגאי כשודדי־ים נועזים, בהשתמשם 
בנמלים ובאניות של ממלכת בוספורוס (ע״ע). שהיתה 
משועבדת להם, ואילו הו״ג לחצו על הפרובינציות מסיה 
ודאקיה. ב 251 נפל הקיסר ד־קיוס בקרב עם הג׳. ב 256 — 264 
ביצעו הג׳ מסע־שוד גדול באסיה הקטנה וביוון. ב 269 ניסו 
לפלוש בהמוניהם, בלוויית נשיהם וטפם, אל תחומי האימ¬ 
פריה, אך הסתערותם נבלמה ע״י הקיסר קלאודיוס 11 בקרב 
על־יד נאיסום. התקפותיהם נמשכו בימי אורליאנוס, טאקי־ 
סוס, דיוקלטיאנוס וקיסרי בית־קונסטאנטינוס. ב 332 הוכו 
מכה קשה ע״י קונסטאנטינוס, ובחוזה־השלום הוכרו כ״בעלי־ 
ברית", ז. א. בני־חס-ת, של האימפריה, וחלק מהם יושב 
בתוך הגבולות וקיבל מענק־כסף תמורת ההתחייבות לספק 
מגוייסים לצבא הרומי ולהגן על הגבולות מפני השבטים 
שנשארו מבחוץ. — באמצע המאה ה 4 הצליח המלך האום־ 
טר 1 גותי ארמאנאריך ( 1011 זגח 3 דמת£, 5 ג 101 ז 3 ו 31 ת £11 ) לאחד 
את כל שבסי הג׳ שמחוץ לתחומי האימפריה לממלכה אדירד" 
שהשתרעה מן הים הבאלטי עד הים השחור וכללה אף 
לאומים פיניים וסלאוויים. ממלכה זו לא החזיקה מעמד 
בפני הסתערותם של החונים (ע״ע),שבקרב נגדם נפל ארמא* 
נאריך ב 3:6 . פלישת החונים גרמה לחלוקה סופית של הג׳ 
לא״ג וו״ג, וגורלם ההיסטורי של שני השבטים היה שונה 
לגמרי. הו״ג נסוגו מפני החונים אל מעבר לדאנובה אל 
תחום האימפריה ! אליהם נצטרף חלק קטן של הא״ג, שהש¬ 
תתף במסעיהם וכיבושיהם ולסוף נטמע בהם (ע״ע ויזיגו־ 
תים). חלק אחר של הא״ג נמלט מפגי ההוגים בשנת 386 , 
נוצח ע״י הרומאים ויושב בפדיגיה. מחנה גדול של שבמים 
טוטוניים בהנהגתו של האוסטרוגותי רדגיסיוס 
5 1115 ; 3 §) פלש ב 405 לאיטליה, אך נוצח ע״י סטיליכו (ע״ע) 
ב 406 והושמד כליל, עיקרו של העם האוססרוגותי נשאר 
במקומות־פושבו בדדום־מזדח אירופה ונשתעבד להונים. 


במאה ה 4 אירעה התנצרותם של הג׳, שהשפעת המזרח 
המיוןן הגיעה אליהם תחילה בתיווכה של ממלכת־בוספו׳רוס. 
מפשיטותיהם באסיה הקטנה הביאו חג׳ אתם שבויים נוצריים 
מקפו׳דקיה, שהפיצו ביניהם את הנצרות בגילגולה שקיבלה 
בתורת פילוס הסמוסטי (ע״ע), שכפר באלוהותו של ישו! 
מסתבד, שהג׳ הושפעו גם מן הישוב היהודי המיית ש במם ל־ 
כת-בוספורום. כך הוכשרה הקרקע לקבלת הנצרות בצורתה 
האריאנית (ע״ע) ע״י הג/ ביהוד ע״י פעולתו של אולפילס 
(ע״ע), שאמו היתה בת שבויים נוצריים מקפודקיה. האריא־ 
ניזם של הג , הוסיף לניגוד האתני והמדיני שביניהם ובין 
העולם הרומאי הקאתולי גם את הניגוד הדתי. 

האוסטדוגותים (א״ג), שנכללו בממלכה ההוגית, 

היו — משום קשריהם עם העולם היווני־רומי — השכבה 
התרבותית ביותר בממלכה זו והשפיעו הרבה על ההוגים 
עצמם. שמו של אטילה (ע״ע), וכן שמותיהם של כמה מנ¬ 
היגים הוניים אחרים, הם גותיים. הא״ג נלוו על אטילה 
במסעו מערבה ולחמו נגד אחיהם הו״ג, בעלי-בריח רומא. 
אחרי מותו של אסילה ( 453 ) נשתחררו הא״ג וכרתו ברית 
עם הרומאים, שישבו אותם בפאנוניה הצפונית. תאודוריך 
(ע״ע), בן־המלך האוססרוגותי מבית האמאלים, שהה זמן־מה 
כבן־תערובות בחצר הקיסר בקושטה. ב 471 מלך תאודוריך 
על הא״ג, והקיסר זנון(ע״ע) עודר אותו למלחמה באודואקר 
(ע״ע), שליט איטליה. ב 488 פלש תאודוריך לאיטליה, ניצח 
את אודואקר ורצחו ב 493 , ואיטליה נעשתה ממלכה אוססרו־ 
גותית, שבה משל תאוז־ודיד — להלכה כפאטריקיוס רומי 
מטעם הקיסר, אך למעשה כשלים עצמאי של ממלכה אדירה, 
שהקיפה — מלבד איטליה — גם את סיציליד" איליריה, 
איזור־האלפים ופרובנס! מ 510 ואילך היה חאודוריך אף 
אפיטרופום של ממלכת-הו״ג שבספרד. 

הממלכה האוסטרוגותית, שבירתה היתה בראונה, היתה 
דו־לאומית, דדמעמדית, דו־דתית ודו־תרבותית. הג׳ האריא־ 
ניים השליטים היו אנשי־צבא בלבד! כל השירותים והתפ¬ 
קידים האזרחיים נשארו בידי הרומאים הקאתוליים. תקפם 
של החוקים הרומיים ושל פקודות הקיסר הוכר לגבי האוכלו־ 
סיה הרומית, ואילו הג' חיו ע״פ חוקי עמם! תאודוריך חקק 
חוקים מיוחדים להסדר העניינים המשותפים של שני העמים. 
כאריאני היטה תאודוריך חסד ליהודים, העניק זכות שיפוט 
עצמי לקהילות היהודיות בענייניהן הפנימיים והגן על 
היהודים מפני פגיעותיה של האוכלוסיה הקאתולית. משום 
כך אף שמרו היהודים אמונים לשלטון הגותי, והצטיינו 
במלחמודגבורה למענו בשעת מצור נאפולים על־ידי בלי- 
סאריוס ( 537 ). 

אחרי מותו של תאודוריך לא האריכה הממלכה האוסטרו־ 
גותית ימים. ראשית חתמוטטותח חפנימית כבר חלה במל¬ 
כות בתו אמלסונתה (ע״ע). במלחמה קשה, שנמשכה מ 536 
עד 554 , השמיד'יוסטינינוס (ע״ע) ע״י שרי־צבאותיו בלי- 
סריוס (ע״ע) ונךסם (ע״ע) את הממלכה האוסטרוגותית. 
במסעו הראשון ב 536 — 539 כבש בליסאריום את סיציליה, 
איליריה וכמעט את כל איטליה מידי המלך ויטיגס, אולם 
אחרי שנשלח בליסאריום למזרח בפקודת יוסטיניאנוס הת¬ 
אוששו הא״ג בהנהגת המלך הגיבור טומילה ( 541 — 552 ), 
החזירו לידם את השלטת על דוב חצי-האי וגילו התנגדות 
נואשת לבליסאריום, שחזר לאיטליה, ולנארסם. רק ב 552 
זכה האחדת לנצחונות מכריעים בקרב על־יד טאז־יני, שבו 









ג 52 


גותיקח 


524 


או שאינו מוגבה מעליו בלל, והוא מסתיים בחצי־עיגול; אולם 
זד של קאפלות, הבנויות ברובן מנדבות יחידים, משווה 
לסיומו צורה של מצוי>ע. בין הכתבת הראשי לזר־הקאפלות 
מצוי מעבר לתהלוכות (ש־ 31011 נ 11 נ 1 וח 3 ־ג)). 

בניגוד לפשטות החזית של רוב הכנסיות הרומאניות, 
בנויה חזית הכנסיה הגותית, הפונה תמיד למערב, לראווה 
בעיקר. בדרד־כלל נתונים בחזית שלושה שערים, שכתליהם 
המלובמנים מקושטים קישוט פיסולי עשיר. מעליהם קבוע 
חלון גדול בצורת שושן, המוביל את אור השמש השוקעת 
למזבח הראשי שבפנים באלומת־קרניים. מעליו או מתחתיו 
נתונה ״גלריית־המלכים״, שבה מוצגים אבות ישו — מלבי 
יהודה וישראל. משני צדדיו של חלון־השושן קרועים פתחים 
נוספים. מעל לחזית מתנוססים מזה ומזה שני מגדלים אדי¬ 
רים, המוכתרים בפיראמידות מחודדות! בניינן של אלו 
האחרונות לא הושלם ברוב המקרים בקאתדראלות שבצרפת. 

כדי להקל את לחץ חגג מעל הבניין שהיה כמעט מחוסר 
כתלים ואומנות, הותקנו בצידיהן החיצונים של הסיטראות 
הנמוכות ועל גגותיהן אומנות, שמהן נמשכו באלכסון קש¬ 
תות לכתלי האולם המרכזי המוגבה. במשך הזמן ניטל 
ממערכת־תמיכה זו אפיה הפונקציונאלי ובמקומו ניחן לה 
אופי אסתטי יותר: מבחינה מסויימת היתד, כאן חזרה על 
הסטיו של מקדשי-יוון. 

במבנה החתך הפנימי של הכנסיה ניתן להבחין שלושה 
חלקים: בקומה התחתונה — קשתות המגיעות עד למחצית 
גבהו של הבניין! מעליהן — במקום האמפוךה הרומאנית 
הגאלדיה הטריפורית, שתפקידה היה קישוטי גרידא! מע¬ 
ליה — החלונות המגיעים עד התקרה. האומנות, שהיו תחילה 
עמודים עגולים בחלקן התחתון, הופכות בתקופת הפריחה 
של הג׳ לאומנות־צרורות, המורכבות מכמה חצאי־עמודים 
מסביב לגזע עגול. חצאי העמודים התיבונים, המכונים "צל¬ 
עות" או "גידים", עולים עד למרומי־הכתלים. צלעות אלו 
עוברות לקשתות־חגורות שטוחות ולבליטות־נושאות, הנר¬ 
אות כתומכות את הקמרון. בתקופה הרומאנית היה הקמרון 



המישז רחזיח השאחרראיה ב״!טראםנורנ וסנוזיץז 


יי? 

ן •;ד! . 0 .< ?׳י::• 0 * ^,׳יי: ,־ 

<״, ■ 1 ־ 1 ,••;'יי'": . •״ 
••* '■?שי• : : ■ 7 ז■; •*. •,< ■ ■£, 

.<* 4 .* 

.< % ***$ ■ 1 ־• : ׳© ״ ,%•*> 

^ ^ :./׳ _״■״ ׳*• 1 ׳' ** ־ , 
*.-י'־ * 1 ־׳ . ■י . י׳ 


> !*• י * .־ 
י זי, ' 1 * ■י<* י!* ^ •ג׳ 

ח !■׳••!* ■ ן * ׳• י 

•!* <* 4£ ״-. 


״ ־•־•' ־ 5 י, £ > •'״ 

*' ' 4 מ׳ י- "' :£ •?׳* > 9 

! . 5 ׳! •.* 551 :% *י 

״ *'■ '■ ' 5 : ~ 



תלוו גותי 


היטושז בחזית קאתדראלח נוטד־דאם בפאריס וטבפנים) 

עשוי בצורת חצי־גליל. חידושם הגדול של ארדיכלי־הג׳ 
היה המצאת קמרון מורם בצורת קשת מחודדת — קמרון 
צלוב־הצלעות —, שאפשר היה לעשותו בכל גודל שהוא. 
קמרון זה היה מחולק ע״י צלעותיו לששה או לארבעה חל¬ 
קים. הקמרון צלוב־הצלעות הוא אחת מצורותיו של סיגנון 
הקשתות המחודדות, שהוא השורר בג׳, לעומת סיגנון הקש¬ 
תות המעוגלות הרומני. החלונות והפתחים, העשויים בצורת 
קשתות מחודדות, ממולאים אורנאמנטיקה 
של "מעשה־מילוי״(^־ 1 ש״י 55 ב 13 א), הנראית 
כמכוונת לגשר בין הקשתות. בג׳ המוקדמת 
היה "מעשר,־המילוי" עשוי עיגולים ושו* 
שני־עלים! בג׳ המאוחרת לבש צורת 
לשוגות-להבות (מכאן ״סיגנון־הלהבות״. 111 
]" 3 ץ 0 נוי £130 16 ^ 5 ); בסיגנון זה הקשתות 
שטוחות יותר (קשתות "גב־החמור"). בל 
מקצועות הבניין וכל המגדלים, כגדולים כקטנים, מקושטים 
בשורות אנכיות של עלים לפופים, ובקצה העליון קבוע 
"פרח־הצלב". 

שפע הקישוטים על פני כל פיאות־ד,בניין מדהים. על 
מערכות האומנות החיצונות, הצריחים הקטנים, זרבוביות- 
הגגות בעיבודם הפאנטאסטי עם דמויות בני־אדם ובעלי־ 
חיים דמיוניים ("כימרות") נוסף מספר עצום של תבליטים 
ופסלים בסיגנון נאטוראליסטי בנושאיהם ובביצועם. בקא־ 
תדראלה בשאן־טר נמנו 176 ויטראז׳ים בחלונותיה רותר 
מ 5,000 פסלים ותבליטים דקוראטיוויים בכתליה. שפע זה של 
צורות נראה לכאורה כמסובך ביותר, אך למעשה הוא סדור 
ברוח קונסטרוקטיווית ובבהירות מאתמאטית. כנגד זה היה 
פנים־הכנסיה בעל מראה אגדי, והאור החודר בעד השמשות 
הססגוניות שיווה לו דמות מרוחקת מן המציאות. כך הש¬ 
תקפו בננסיה הגותית בצורה מושלמת שני הזרמים העיקריים 
של התקופה, שהם השכלתנות הסכולאסטית וחסיסמיקה. 












525 


גותיקדו 


526 


החל מן המאה ה 14 ייחסו לבניין ולחלקיו (לפחות בספרות) 
משמעות סמלית! הוא תואר כסמל הכנסיה הקאתולית בולה 
או כ-׳גופה של מרים'! האומנות שבפנים נחשבו לנביאים 
ולשליחים, שעליהם הושתתה הבנסיה, וכירב. 

הקאתדראלות הגותיות החשובות ביותר בצרפת הן: 
מראשית הג ׳ — סנט אמין וסנט טריניסה בקאן (תש 03 ) 
שבנורמאגדיה, סן ךני באיל-דה־פראנס(על־יד פאריס), קליני 
(׳ 011105 ; תחילת בניינה 1120 ), אנדה ($ז 6 § 1 ז^) באנז׳ו 
( 1149 — 1153 ), לאון באיל־דה־פראנם'(תחילת בניינה ב 1160 ), 
נוטד-דאם בפאריס( 1163 — 1250 )! מימי פריחת הג׳—שארטר 
;החזית המערבית נבנתה לפני 1140 , השאר נבנה החל 
מ 1194 ), דנם (תחילת־בגיינה 1221 ), אמין (תחילת בנ¬ 
יינה ב 1220 ), בובה ( 315 ׳\ 86311 ) באיל־דדדפראנם (מ 2 ד 12 
ואילך), וכן הכנסיה סינט־שפל ( 115 ־ק 16-0112 ס 1 ג 5 ) בפאריס 
( 1245 — 1248 ) ! מן הג׳ המאשרת—הקאתדראלות של טרואה 
( 63 ץי>< 1 ׳) בבורגונדיה, קמפר (״ק 101 <)) בברטניה, רואן 
בנורמאנדיה! לסיגנודהלהבות של המאה ה 15 שייכות סנט 
אואן (חש״ס. 51 ) ברואן וסן דאן בקאן(תמונות: ע״ע אבן־ 
בניה, עם׳ 1173 אמנות. עם׳ 43 ' 47 ! אכם־אדפרובנם! 
בורדו). 

מן הבניינים החילוניים של אותה תקופה לא שרדו אלא 
מעטים, בעיקר טירות וארמונות, טיפוס מיוחד יש לראות 
במצודות־הצלבנים של המאה ה 13 בא׳י ובם־ריה (כגון 
החורבה הנהדרת של -כרך־מואב״ [. 315 ־ 1 :>£] בעבר־הירדן). 
בדרומה של צדפת קיים בניינו הנהדר של ארמון האפיפיורים 
באודניון ( 1334 — 1362 ), שאולמיו האדירים מעידים על 
יכלתם הטכנית הרבה של בנאי הג/ כמעט בבל עיר בצרפת 
קיימים עד היום בתים שנבנו בסוף יה'ב! אך הצד הגותי 
ברוב הבניינים החילוניים אינו מיוצג אלא בקישוטים 
השאולים מבנייני־קודש (ע״ע בורד), 

הג׳ בארצות־השפלה קרובה לזו שבצרפת! קרבה זו 
נתחזקה עם סיפוח ארצות־השפלה לתחום־שלטוגם של הדוכ¬ 
סים מבורגונדיה. היצירה העיקרית של הג׳ הפלאמית 
בפריחתה היא הקאתדראלה ע״ש גודולה הקדושה בבריסל 
(מ 1273 ואילך) — בניין חסר חלונות־שושנים וגאלריית־ 
מלכים, שעושה רושם כבד במקצת לעומת הכנסיות הצר¬ 
פתיות העדינות, הג׳ המאוחרת מיוצגת בקאתדראלה האדירה 
של אנטוורפן (המאות ה 14 — 15 ), בכנסיות וקאתדראלות 
בבריגה, מאלין ולובן! בהולאנד—בקאתדראלה של אוטרכט 
(ע״ע) ובכנסיות מרובות בנויות לבנים(הארלם, האג, דלפט), 
המייצגות סיגנון מישד, כבד ומיושב יותר. בעדים פלאמיות 
רבות (בריגה, גנט, בריסל, לובן, איפר [ע״ע], אנטוורפן) 
נשתמרו בתי־עיריות, בתי האגודות המקצועיות ובתי־מגורים 
גותוים. 

הג , האנגלית, למרות הקשרים ההדוקים בין בורגונ* 

דיה ואנגליד* הלכה בדרך אחרת מאשר הג , הצרפתית, 
מבחינים בין סיגנון אנגלי מוקדם — מסוף המאה ה 12 עד 
סוף המאה ה 13 , "הסיגנון המקושט' ( 51716 31££3 ־ 1 ס 1€0 >) של 
המאה ה 14 , ש״סיגגון הניצב" (:> 1 ץ $5 ז^ססו^קז־ק) של 
המאות ה 15 — 16 . דוגמות למעבר מן הסיגנון הנורמאני־ 
רומאני לג׳ משמשות הקאתדראלות של דנצ׳ססר, נוריג׳ 
(^!׳"זסא), אילי(׳ל £1 ), פימרבורו(^"סזסלששז־יז), סנט 
ז;לבן(כולן חודשו בתקופות מאוחרות). הסיגנון הגותי הטהור 
במובנו הצרפתי הובא לאנגליה ב 1174 על־ידי גיוס דח סגם 



ניח־העיריה בברינה <מ 137 — 1421 ) 

( 8605 16 ! 01111130016 ), שפנה את ביח־הסקהלה בקאתד* 
ראלה של קנטרברי. בהשפעתו הבשיל כעבור זמן מועט 
הסיגנון האנגלי המוקדם, הניכר בבניין הקאתדראלה של 
ליגקולן ( 1190 ); סימנו המובהק הוא העיבוד הקישוטי של 
צלעות הקמרונים("קמרוני־בוכבים"),שנעשה אפייני לאדרי¬ 
כלות האנגלית בכלל. בבניין המגדלים נתקיים משהו מאפיים 
של מגדלי־המבצרים. ב״סיגנון המקושט" ניטל גם מחלקי־ 
בניין אתרים אפיים הפונקציונאלי, והם עושים רושם של 
קישוטים בלבד. מספר צלעות־הקמרונים גדל והולד, והם 
הופכים לקמרוני־רשת! בית־המקהלה מסתיים לעתים קרובות 
בקו ישר (במקום חצי-עיגול). הדוגמות החשובות ביותר: 
הקאתדראלות של אכסטר, ליצ׳פילד. הרספורד, ובעיקר 
כנסיית־וסטמינססר בלונדון! כל אלה לא נשלם בניינם אלא 
במאה ה 14 . — ה״סיגנון הניצב" היה מושפע מ״סיגגון- 
הלהבות״ הצרפתי, ואף השפיע עליו. סימניו המובהקים הם: 
קשתות ב״סיגנון־טיודור", שהן שטוחות ביותר; אבנים 
בקדקדי־הקמרונים היורדות בצורת סטאלאקטיטים; תחושת־ 
החלל הכללית נראית כמושפעת מסיגנון הרנסאנס. דוגמות 
לסיגנון זה: בנייני קינגז־קולג- בק־מבריג׳ ( 1448 ), ג׳ורג׳ז 
צ׳פל ( 1 שק 0113 ' £65 ־! 060 ) בווינדזור ( 1481 — 1508 ) ובית־ 
המקהלה בוסטמיגסטר, שנבנה מטעם הנרי חזו. מן הבניינים 
החילוניים בסיגנון גותי מצטיין האולם האדיר שבווסט־ 
מינסטר־הול (המאה ה 14 ), שהוא מעשה רב מבחינה טכנית, 
שנן בנוי הוא ללא עמודי־תמיכה. "הסיגנון הניצב" נתקיים 
עד למחצית המאה ה 16 . — במאה ה 19 זבד, סיגנון הבניה 
הגותי באנגליה לתחיה רומאנטית, למשל בבניין־הפארלאמנט 
האדיר ( 1840 — 1852 ! תורש אתרי מלתמת־העולם ח). 

בגרמניה ובשאר ארצות אירופה המרכזית נתקבל 
הטיגנון הגותי באשור של מאה שנה. הקאתדראלות בשפיאר 
ובוורמם מייצגות טיפום־מעבר רומאני-גותי. הקאתדראלה 
(ה״דום") של קלן, שבמיינה הוחל ב 1248 (ולא נשלמה אלא 
במאה ה 19 ), נבגתה בדמותה ממש של-קאתדראלת אמין! הקא־ 
תדראלה (ה״מינסטר״) של פדיבורג הוקמה בין 1260 ו 1320 
ותלויה אף היא בסיגנונה באדריכלות הצרפתית לבל דבר. 
קדם לאלו במקצת בניינו של ה״דום" במאגדבורג (נשלם 
ב 1234 ). הקאתדראלה ברגגשבורג חונכה 'ב 1275 , ואילו 
הקאתדראלה הנהדרת של אולם — אחד הבניינים העצומים 
ביותר של הג' — לא הוחל בבניינה אלא ב 1377 והוא נמשו 
עד 1543 . בשטתשספר שבין צרפת וגרמניה קמה בין 1275 
ו 1365 הקאתד׳ של שטראסבורג, שקישוטיה החיצונים — 


527 


נותיקח 


528 













525 


גותיקח 


526 


החל מן המאה ה 14 ייחסו לבניין ולחלקיו (לפחות בספרות} 
משמעות סמלית 1 הוא תואר כסמל הכנסיה הקאתולית בולה 
או כ״גופה של מרים* ז האומנות שבפנים נחשבו לנביאים 
ולשלידוים, שעליהם הושתתה הכנסיה, וכיו״ב. 

הקאתדראלות הגותיות החשובות ביותר בצרפת הן: 
מראשית הג׳ — סנט אטין וסנט טריניסה בקאן (^ 3 ס) 
שבנורמאנדיד" סן דני באיל־דה־פראגס(על־יד פאריס), קליני 
(ןמ״ 01 ; תחילת בניינה 1120 ), אגז׳ה באנז׳ו 

( 1149 — 1155 ), לאון באיל־דה־פראנס(תחילת בניינה ב 1160 ), 
נוטר־דאם בפאריס( 1163 — 1250 )* מימי פריחת הג׳—שארטד 
(החזית המערבית נבנתה לפגי 1140 , השאר נבנה החל 
מ 1194 ), רנס (תחילת־בניינה 1221 ), אמין (תחילת בנ¬ 
יינה ב 1220 ), בובה ( 315 * 80311 ) באיל-דה־פדאנס (מ 1272 
ואילר), ובן הכנסיד. סינט־שפל ( 110 :>ק 0-013 זתו $3 ) בפאריס 
( 1245 — 1248 ) * מן חג׳ המאוחרת—הקאתדראלות של טרואה 
( 5 שץ 0 < 1 ) בבורגונדיה, קמפר (־!שקת״גוס) בברמגיד* רואן 
בנורמאנדיה; לסיגנון־הלהבות של המאה ה 15 ' שייכות סנט 
אואן (״^ס. 51 ) ברואן וסן דאן בקאן(תמונות: ע״ע אביך 
בניה, עם׳ 173 ; אמנות, עט , 43 , 47 ; אבס־ 8 ךפרובנס ז 
בורדו). 

מן הבניינים החילוניים של אותה תקופה לא שרדו אלא 
מעטים, בעיקר טירות וארמונות. טיפוס מיוחד יש קראות 
במצודות־הצלבנים של המאה ה 13 בא״י ובסיריה (כגון 
החורבה הנהדרת של "כרר-מואב" [* 31 ״£] בעבר־הירדן). 
בדרומה של צרפת קיים בניינו הנהדר של ארמון האפיפיורים 
באוויניון ( 1334 — 1362 ), שאולסיו האדירים מעידים על 
יכלתם הטכנית הרבה של בנאי הג/ במעט בכל עיר בצרפת 
קיימים עד היום בתים שנבנו בסוף יה״ב; אך הצד הגותי 
ברוב הבניינים החילוניים אינו מיוצג אלא בקישוטים 
השאולים מבנייני-קודש (ע״ע בורו , ). 

הג' בארצות־השפלה קרובה לזו שבצרפת* קרבה זו 
נתחזקה עם סיפוח ארצות־השפלה לתחום־שלטונם של הדוכ¬ 
סים מבורגונדיה. היצירה העיקרית של הג׳ הפלאמית 
בפריחתה היא הקאתדראלה ע״ש גודולה הקדושה בבריסל 
(מ 1273 ואילך) — בניין חסר תלונות־שושגים וגאלריית־ 
מלכים, שעושה רושם כבד במקצת לעומת הכנסיות הצר¬ 
פתיות העדינות. הג׳ המאוחרת מיוצגת בקאתדראלה האדירה 
של אנטוורפן (המאות ה 14 — 15 ), בכנסיות וקאתדראלות 
בבריגה, מאלין ולובן; בהולאגד—בקאתדראלה של אוטרכט 
(ע״ע) ובכנסיות מרובות בגדות לבנים(הארלם, האג, דלפט), 
המייצגות סיגנון מיוחד, כבד ומיושב יותר. בערים פלאמיות 
רבות (בריגה, גנט, בריסל, לובן, איפר [ע״ע], אנטוורפן) 
נשתמדו בתי-עידיות, בתי האגודות המקצועיות ובתי־מגורים 
גותיים. 

הג׳ האנגלית, למרות הקשרים ההדוקים בין בורגונ- 
דיה ואנגליה, הלכה בדרך אחרת מאשר הג׳ הצרפתית. 
מבחינים בין סיגנון אנגלי מוקדם — מסוף המאה ה 12 עד 
סוף המאה ה 13 , "הסיגנון המקושט" ( 6 !ץ 51 (>^ 3 ז 0 סש(ז) של 
המאה ה 14 , וה״סיגנון הניצב" (ש 1 ץז$ ז 1113 :> 1 ! 0 ת 6 ק 61 ק) של 
המאות ה 15 — 16 . דוגמות למעבר מן הסיגגון הנורמאני* 
רומאני לג׳ משמשות הקאתדראלות של דנצ׳סטר, נוריג׳ 
( 11 :> 1 *! 01 א), אילי (ץ £1 ), סימרבורו(^ססזסג)•""?), סנט 
ז:לבן(כולן חודשו בתקופות מאוחרות). הסיגנון הגותי הטהור 
במובנו הצרפתי הובא לאנגליה ב 1174 על־ידי גיום דה סנם 



נית־העיריה דברינו! 1370 — 1421 > 

( 3015 שומט 1113 ט 0 ), שבנה את בית-המקהלה בקאתד־ 

ראלה של קנטרברי. בהשפעתו הבשיל כעבור זמן מועט 
הםיגנון האנגלי המוקדם, הניכר בבניין הקאתדראלה של 
לינקולן ( 1190 ); סימנו המובהק הוא העיבוד הקישוטי של 
צלעות הקמרונים("קמרוני־כוכבים"), שנעשה אפייני לאדרי¬ 
כלות האנגלית בכלל. בבניין המגדלים נתקיים משהו מאפיים 
של מגדלי־המבצרים. ב״סיגנץ המקושט" ניטל גם מחלקי- 
בניין אחרים אפיים הפונקציונאלי, והם עושים רושם של 
קישוטים בלבד. מספר צלעות־הקמרונים גדל והולך, והם 
הופכים לקמרוני־רשת; בית-המקהלה מסתיים לעתים קרובות 
בקו ישר (במקום חצי-עיגול). הדוגמות החשובות ביותר: 
הקאתדראלות של אפסטר, ליצ׳פילה הרספורד, ובעיקר 
כנסיית־וסטמינסטר בלונדון* כלי אלה לא נשלם בניינם אלא 
במאה ה 14 . — ה״סיגנון הניצב" היה מושפע מ״סיגנון־ 
הלהבות״ הצרפתי, ואף השפיע עליו. סימניו המובהקים הם: 
קשתית ב״סיגנון־טיודור", שהן שטוחות ביותר! אבנים 
בקדקדי־הקמרונים היורדות בצורת סטאלאקטיטים! תחושת־ 
החלל הכללית נראית כמושפעת מסיגנון הרנסאנס. דוגמות 
לסיגגון זה: בנייני קינגז־קולג' בק־מבריג' ( 1448 ), ג׳ורג׳ז 
צ׳סל ( 01 ק 013 ' 0001805 ) בודנדזיר ( 1481 — 1508 ) ובית־ 
המקהלה בוסטסיגסטר, שנבנה מטעם הגרי 11 ע. מן הבניינים 
החילוניים בסיגנון גותי מצטיין האולם האדיר שבווסט־ 
מינסטר־הול (המאה ה 14 ), שהוא מעשה רב מבחינה טכנית, 
שכן בנוי הוא ללא עמודי־תמיכה. "הסיגנון הניצב" נתקיים 
עד למחצית המאה ה 16 . — במאה ה 19 זבה סיגנון הבניה 
הגותי באנגליה לתחיה רומאנטית, למשל בבניידהפארלאמנט 
האדיר ( 1840 — 1852 ; חודש אחרי מלחמת־העולם 11 ). 

בגרמניה ובשאר ארצות אירופה המרכזית נתקבל 
הסיגנון הגותי באיחור של מאה שבה. הקאתדראלות בשפיאר 
ובווררס מייצגות טיפוס־מעבר רוסאני-גותי. הקאתדראלה 
(ה״דום") של קלן, שבבניינה הוחל ב 1248 (ולא נשלמה אלא 

7 

במאהה 19 ), נבנתה כדמותה ממש של קאתדראלת אמין! הקא- 
תדראלה (ה״מינסטר") של פריבורג הוקמה בין 1260 ו 1320 
ותלויה אף היא בסיגנונה באדריכלות הצרפתית לכל דבר. 
קדם לאלו במקצת בניינו של ה״דום" במאגדבורג (נשלם 
ב 1234 ). הקאתדראלה ברגנשבורג חונכה ב 1275 , ואילו 
הקאתדראלה הנהדרת של אולם — אחד הבניינים העצומים 
ביותר של מ׳ — לא הוחל בבניינה אלא ב 1377 והוא נמשך 
עד 1543 . בשטח־הספר שבין צרפת וגרמניה קמה בין 1275 
ו 1365 הקאתד׳ של שסראסבודג, שקישוטיה החיצונים — 



527 


גותיקח 


528 





'׳י'׳ > 5 *<ר ׳ 


•״*<*>■ '< • 


י. , ־.*!'■ 






?!׳זע.;״ ■ 

..ד "" 


20 !?׳;■-. 

ד*.^ 2 *,- 


'■ • 


•**';■* 

5111*?; 

: ?־>מען 




:-.►ג*.*. ■ 

: ־ד&גיד, 


'•י ׳ג,י' 


:"׳**יי■• 


זזזית הקאתדראיזז ׳ 8 ? אמייו ( 1220 —חחי?וו חטאזז זז 10 ) 












529 


גותיקה 


530 








531 


גותיקח 


532 


וביחוד חזיתה — הם מן המפוארים ביותר בגותיקה. רוב 
הכנסיות שנבנו בגרמניה בסימון הצרפתי אינן נבדלות מן 
הצרפתיזת אלא במה שהן פשוטות ומפוכחות מהן, הן בבניין 
החזית, והן בפנים! בניגוד לצרפת, שכיחות בגרמניה בנסיות 
שאולם־התווך בהן אינו מוגבה. לעומת זה הושלמו בגרמניה 
הרבה ראשי־מגדלים* אלה של פריבורג ושל שטראסבורג 
נמנים עם היפים שבמינם. — באיזור האלפים שבאירופה 
המרכזית ובבוהמיה גבנו ב 1339 קאתדראלת סטפאן הקדוש 
בווינה וב 1356 קאתדראלת ויטוס הקדוש בפראג, ואילו 
בכנסיית מאריה האדירה בקראקוב, שנבנתה אף היא במאה 
ה 14 , כבד לא ניכר הרבה מן הסיגנון הצרפתי, והיא מציינת 
את גבול התפשטות הג׳ מזרחה. 

טיפוס מיוחד יש לראות בבנייני הלבנים השרופות של 
ארצות־החוף הבאלטיות, שאין אבנים מצויות בהן. המבנה 
כאן נועז פחות, שכן היה קושי רב בהעברת סיגנון שמקורו 
בבנייני־אבנים לעשיה בחומר אתר ז לעתים מקושטים הבנ¬ 
יינים (כנסיות ובתי־עיריות) בלבנים מגוונות. הרבה יותר 
מרוח הג׳ יש בקאתדראלות הנהדרות של ערי־ההאגזה, ליבק 
( 1276 ) ודאנציג ( 1343 ), שנבנו בחלקן מלבנים ובחלקן 
מאבנים, וכן בקאתדראלות (ה״דומים") של רינה בלאטוויד, 
ושל רואל באסטוניה, שבבניינן הוחל במאה ה 13 . 

הבניינים בארצות הטקאנדיגאוויות הושפעו מצד אהד 
מגרמניה ומצד שני מאנגליה (בגון חלקי הבניינים הגותיים 
בלינקפינג נ 8 מ 1 קש<״ 1 !!ע] בשוודיה ובדרונטים בנורווגיה). 
לעומת זה נבנתה הבאסיליקה של אופסלה (ע״ע) כולה 
מלבנים. 

באיטליה מנעו המסורת החיה של האמנות העתיקה והש¬ 
פעות ביזאנטיות, ואף איסלאמיות, את קבלת הסיגנון הגותי 
בשלמותו. באדריכלות האיטלקית של יד,"ב המאוחרים 
נתקבלו היסודות הקישוטיים של הג׳ הצרפתית יותר משנת¬ 
קבלו בה יסודות־הבניה שלה. אורנאמנטיקה גותית או קווים 
בודדים אחרים של סיגנון גותי מצויים בקאתדראלות של טינה 
(החל מ 1259 ), של אורוייטו(ע״ע ז החל מ 1285 ), של סאנטה 
מאריה ז־ל סיורה ( 1287 ־ 1350 ) וסאנטה מאריה נובלה ( 1278 - 
1350 ) בפירנצה ובסאנטה מאריה סופרה מיגרוה ברומא 
( 1280 ), וע״ע אלטמורה. בניינים גותיים ממש הן כנסיות 
סאן פראנצ׳סקו ( 1246 ־ 1251 ) וסאן פטרוניו ( 1440-1388 ) 
בבולוניה. הקאתדראלה האדירה של מילאנו (הדואומו, 
1485-1385 ) נבנתה בידי בונים צרפתיים וגרמניים* בקירו- 
תיה החיצונים, המצופים שיש לבן, משמשת מערכת אומגות, 
התומכות קשתות, בצורה קישוטית ביותר. חללה בן חמשת 
האולמות בנוי על טהרת רוח הג׳, אף-על-פי שהתנועה אל-על 
של האומנות הגבוהות באולנדהתווד נפסקת על-ידי כותרות 
נושאות דמויות. 

מרובים הם בתי־העיריות והארמונות והאולמות הציבו¬ 
ריים באיטליה, שבהם השתמשו בצורות-קישוט גותיות. 
טיפוס מיוחד מייצג ארמון־הדוכסים בוויביציאה, שקשתותיו 
המחודדות, שיני-גגו וחזיתו המקושטת באבנים מגוונות 
מושפעים מן האדריכלות האיסלאמית והאירופית-הג׳ כאחת. 

בספרד הצפונית נתפתחה בקאסטיליה אדריכלות גותית 
מן האסכולה הצרפתית־צפונית (הקאתדראלות של בורגוס 
[ע״ע], לאון וטולדו) ובקאטאלוניה — מן הצרפתית־דרומית 
(הקאתדראלה של בארצלונה). תחילת בנייתן של הכנסיות 
הללו היתה במאה ה 13 ׳ אד הן לא הושלמו אלא במא-ח 


ה 14 — 15 . בספרד הדרומית בתקלה הג׳ בהשפעה האיסלאמית, 
ושם נתפתח סיגבון ערבי-בוצרי מעורב. 

במזרח הקר־ב מצויים בניינים בסיגבון הגותי בכל האר¬ 
צות שהגיעו לשם נוסעי־הצלפ הג , הכתה שרשים ברודוס, 
בקפריסין, בסוריה ובא״י. בא״י אפשר להבחין בין השפעת 
האסכולה הצרפתית (נצרת) והאסכולה הגרמנית (מונפור 
בגליל המערבי). 

פיסול. הפיסול הגותי מתפתח מסיגנון גאומטרי חמור 
בראשית הג' דרך סיגנון נאסוראליססי-אידיאליסטי בימי 
פריחתה עד לסיגנון חינני ומצועצע כלשהו בסופה. הפיסול 
נועד בראש ובראשונה לבנייני־הכגסיות. הכנסיה היתה 
מקושטת מן ה?םד עד הטפחות בשפע של פסלים ותבליטים, 
המתארים את תורת־הישועה הנוצרית לבל פרטיה, ממחזות 
מקראיים עד אגדות־קדושים של סוף יה״ב* בצידם הופיעו 
אף דמויות אלגוריות וסמלים של מידות בני־אדם, כטובות 
כרעות, של המדעים והאמנויות ושל המזלות. על פתחי- 
הדלתות הופיעו בהילתן הדמויות הנערצות ביותר של 
הנצרות, ישו כשופט כל הארץ ומרים החובקת את תינוקה. 
בפנים-הבנסיה היו המזבחות מקושטים בשפע רב בפסלי- 
קדושים, והחל מן המאה ה 14 אף בפסלי־מרים מלאי־חן. 
כותרות־העמודים שימשו תיאורים פלאסטיים לסיפורי- 
המקרא. 

בראשית התקופה הגותית נקבע סיגנון הפיסול על-ידי 
שימושו בבניין. הפסלים קשורים קשר אמיץ לעמודים 
ולשטתי־הכתלים. בהתאם לדחף אל־על — האפייגי לבניין 
כולו — התנבאו הפסלים בגבהם מעל לממדים הטבעיים 



המאתרראלח (.סינסטר , ־) ׳*ל אילם 
( 1877 — 1548 ) 



533 


גזד/יקח 


534 



ננסח־יעראל (תםינאגונזז) והבנסיוז חנוצרית 0 *ס?םיה) 
בקיר חקאחדראלח סן ׳ 6 םראםב 1 רג ( 1276 — 1366 ) 


של גופו של אדע הגוף עצמו נעלם מתחת למלבושים, 
המסוגננים בסיגנון גאומטרי טהור. רק הראשים מעובדים 
עיבוד טבעי יותר: קלסתר פניהם האצילים משמש אספק¬ 
לריה לדמותה האידיאלית של האצולה הפאודאלית. במשך 
תקופה קצרה קדם לסיגנון נעלה זה סיגנון אחר, שבו תוארו 
הדמויות כנתונות בתנועה נרגשת ביותר — כאילו נתנו 
ביטוי למתיחות החברתית והרוחנית הרבה של ימי־המעבר 
ההם, הפסלים של ראשית התקופה הגותית נמנים עם גדולי 
ההשגים של תולדות האמנות באירופה, 

אפייניות לפיסול של הג׳ בפריחתה הן הדמויות בשערי 
הקאתדראלה בשארטד ובשער כנסיית נוטר־דאם בפאריס. 
הדמויות תלושות י מן העמודים ועומדות" בצורת פסלים 
עגולים על בסיסים מיוחדים! ממדיהן נעשים טבעיים יותר, 
הגופים ניכרים מתחת למלבושים, שאף הם עשויים בצורה 
נאטודאליסטית יותר 1 הפנים לובשים הבעה אישיודאנושית 
יותר — ביטוי לראשית ניתוקה של האישיות בחברה העירו¬ 
נית פ? הכלל עלופ-השם של התקופה הפאודאלית הרומאנית. 
נמיה זו מגיעה לשיכלולה בפסלים, הרציניים והאנושיים 
כאחד, של בחי־המלאכד, השונים שפעלו ברנס בין השנים 
1245 ו 1265 . לעומת זה מתגלים בפסלי־אסין, שנוצרו אף 
הם באותו זמן, כמה קווים של תרבות חצרנית: החיוך 
ה״ארכאי", המצוי אף בפסלי-רנס, נעשה בהם כלל קבוע 
להבעת האדיבות האצילית! חופש העיבוד הנאטוראליסטי 
בולט כאן יותר מבפסלי־רנס, ואף מופיע (ביהוד בתבליטים) 
הומור צנוע ומלא חן. בשמראסבורג, בראשית הג׳ המאוחרת, 
נעשים הנושאים סמליים יותר! כאן מופיעות הדמויות הגדו¬ 
לות של "הבתולות החכמות והפתיות", "הפנסיה המנצחת" 
ו״כנסת־ישראל המנוצחת" (ראוי לציין, שדמותה של כנסת־ 
ישראל מתוארת ע״י כל אמני הג׳ בצורה עדינה ביותר). עיקר 
השינוי חל ביציבתן של הדמויות: במקום הקומה הזקופה, 
שהיתה נהוגה מקודם, מופיעה קומה כפופה במקצת! הכובד 
שבגוף מוטל מעתה על אחת הירכיים! שינוי זה ביציבה 
שמקורו ללא ספק במנהגי הזמן, משווה לדמויות הבעה של 
חן גנדרני. הבעה זו הולכת וגוברת כל ימי הג' המאוחרת. 


פסלים בציוני הקברות מצויים בכל הכנסיות הגותיות! 
הקאתדראלה של סחרני, מקום קבורתם של מלכי־צדפת, היא 
בית־נכות ממש ליצירות כאלו. המתים מתוארים בנאמנות 
ריאליסטית מפליאה, כשהם שכובים על גבם וידיהם שלובות 
כבשעת התפילה, ולרגליהם דמויות של חיות סמליות, כגון 
אריות, אך גם דמויות כלביהם החביבים עליהם. לעתים 
קרובות מונחים איש ואשד, זה בצד זה. 

חשיבות מסויימת נודעת באמנות הגותית לפיסול הזעיר 
בשנהב, בעיקר מן המאה ה 14 ואילך. בצד מאז־ונות וקד 1 שיום 
מופיעות אף דמויות חילוניות הלקוחות מחיי*החצר, הן 
בפיסול והן בתבליטים. על מראות וכלי-תמדוקים מתוארים 
מחזות ציד, אהבה וחיי יום־יום. הם עשויים בסיגנון חינני, 
ואעפ״כ יש בהם מידה של חגיגיות, המעידה שמקורה של 
אמנות זו היא באמנות הדתית הגדולה. 

בארצות־השפלד, הפיסול הגותי הוא בדרך־כלל חיקוי 
לפיסול הצרפתי, אולם באמורים הכפריים דווקא מופיע 
סיגגון מיוחד, העושה רושם של אומנות איכריה עזת* 
הבעה. — באנגליה הפיסול הגותי עני מן הארדיכלות 
בהשגים שיש בהם משום רוח־יצירה. בפסלים בקאתדראלה 
שלולז(המאה ה 14 ) ניכרת השפעה צרפתית* אלה שבאכסטר 
כבדים ומפוכחים יותר. מרובים מאד פסלי-הקברות העשויים 
מאבן או מברונזה! כולם מעידים על חוש־מציאות אציל. 

גם בגרמניה היה הפיסול הגותי נתון תחילה להשפעה 
הצרפתית, למשל בפסלים שבחזית הקאתדראלה של פו־י- 
בורג שבבריסגאו, שבהם חוזרות הדמויות הסמליות של 



פסמ״חרו׳טים בחיר הקאתרראגלו ׳ 6 ? חוארסר 
( 1134 — 1160 , 1194 — 1236 ) 

טיטיו ל׳חמאל: פטדזס. יזחנן הסטני?. חאזעוז 







535 


גותיקה 


536 



זייור־זכונית : תחיית־ימו, מוקף תיאורים 0 מ 5 יים 
(הקאתדראיה בנורז', 1220 ) 

קאתדדאלת שטראסבורג. בפסלי-העמודים בקלן כבר ניכרת 
נסיה לנוסח סיגגוני מיופה, ויצירות רבות נוצרו בסיגנון 
אלגאנטי במשך כל המאה ה 14 , בעיקר בכנסיות של נירנברג, 
עיר המסחר העשירה (וע״ע אהרן! אורסולח! איזבלה 
מגוריה) < ואילו בעיירות הקטנות מתערב בחך חברני זה 
משהו פן הכבדות הכפרית, העושה רושם חזק. בסוף המאה 
ה 14 ובמאה ה 15 נעלמת כסיפת־הקומה החיננית! הדמויות 
נעשות דראמאטיוח,ראליסטיותיותר,עד כדי עיוות גרוטסקי 
ממש! יותר משהאמן מבקש לתאר את הקדוש, הואי מעוניין 
להציג את הרע והשטני. ייתכן שנטיה זו משקפת את הזע־ 
זועים העמוקים במבנה ר,חברה, שזיעזעו את כל אירופה 
המרכזית באותה התקופה. 

בהשפעת האמנות של ארצות־השפלה, ואף של איטליה, 
זעיע הפיסול בעץ לשיגשוג עצום במאה ה 15 בכל ארצות 
אירופה המרכזית, ובכללן אף מרביתה של פולין. נוצרו 
דמדות של מרים והקדושים, וכן של ישו הצלוב, אך גם 
יצירות על נושאים חילוניים ודיוקנות. תחילה עדיין שרר 
הסיגנון.הנאה" של הג׳ המאוחרת, אולם במהרה נתפתחה 
בציז־ו אמנות המו׳ני־העם המתעוררים לחיים, על להט רגשו׳ 
תיתם הדתיים, שנאתם לרודפיהם ולוחציהם ושמחתם בהומור 
ובגרוטסקה. אמנים כטילמן ריסנשנידר (ע״ע), אדם קרפט 
(ע״ע) 1 ופיט שטוס (ע״ע) הם יורשיה של אמנות זו. 

מפסלי איטליה של התקופה הגותית האמן הגותי היחידי 
במלוא'מובן המלה הוא ג׳ובגי פיזאנו ( 1250 — 1320 ) 1 אולם 
אף ביצירותיו גובר חוש־הגוף העתיק עד כדי כך, שלעולם 
אין למצוא בהן את האופי הדתי המציין את הג׳ הצרפ¬ 
תית. — בפיסול הגותי הספרדי בולטים המזבחות וציוני־ 
הקברים המסורבלים בדמויות קטנות ובצורות־עיטור למיני¬ 
הן: הדמיון ז׳&פרדי הפרוע בא לידי ביטוי בשסע צורות 
מיוחדות. 

הציור. המגמות האמנותיות־רוחגיות של הג׳ באות 
לידי ביטוי מובהק גם בציור. הציור הג׳ בראשיתו הצטיין 
בהעדר פרספקטיווה וברקע זהוב חד־גוני לתמוגד. שיצר 
אוירה על־טבעית ואידיאלית מסביב לדמויות. הצבעים שהש¬ 
תמשו בהם הציירים לדמויות עצמן היו עפ״ר ג)נים עזים של 
אודם וכחול.—מאחר שבכנסיות הגותיות נעדרים שטחי־כתלים 
נרחבים, עבר ציור־הקירות, שהגיע בצרפת לפריחה גדולה 


בתקופה הרומאנית, לארמונות מלכים ושרים, ואילו בכנסיות 
באו במקומו השמשות המצויירות בצבעים. שכלת־חמדה אלו, 
על אף היותן נוחות להישבר, נשתמדו בכנסיות רבות(למשל 
בשארטר) עד היום הזה. הן עשויות חתיכות־זכובית, הקבו¬ 
עות בין מסגרות־עוסרת! הציורים צויירו עליהן ב״אנך 
שחור״ (•!נסם 101 ), שהוא מין צבע־אמל. אף כאן היה תכנם 
של הציורים נוצרי! אולם מאחר שהשמשות השונות באו 
עפ״ר מנדבותיהן של משפחות־אצילים או של גילדות, צויירו 
לעתים קרובות בחלקן התחתון סמליהן של המשפחות ההן 
או המלאכות המיוחדות לאותן הגילדות. סיגגון הציורים 
הללו הוא קישוטי וכוחו בעיקר בצבע! השירטוט הוא ברור, 
מלא הבעה ולעתים קרובות ראליסטי, בלי להיזקק כלשהו 
לבעיות נאטוראליסטיות. עם'הופעת הנאטוראליזם בציור 
על גבי זכוכית (בסוף המאה ה 15 )׳ מתחילה גם ירידתה של 
אמנות זו (וע״ע אבנר). 

חשיבות רבה נודעת לציור של ספרים, מורשת התקופה 
העתיקה באחריתה. נשתמרו בידינו כמה ציורים סן הג׳ 
המוקדמת, בעיקר בספרי-תפילה, שהם דומים בסיגנונם לפס¬ 
לים של אותם הימים. אולם אמנות ציוריהספרים (האילומי- 
!ציה [ע״ע]) לא הגיעה לפריחתה אלא במאה ה 13 עם ספר־ 
המתוות של וילד דה אונקור ( 11 נ 0001 ממ 130 ? 3 ( 111311 ^) — 
מתוות בני־אדם ובעלי־חיים מצויירים עפ״י דוגמות חיות. 
בספר־התהילים של המלד לואי הקדוש מתוארים סיפורי- 
המקרא בצורה חיה ביותר. רקע לתמונות משמשת ארדיכלות 
גותית דק)ראטיווית. גדלן של הדמויות מודרג לסי דרגת 
חשיבותן בסיפור. השירטוטים מבוצעים בעט וממולאים 
בצבעי גואש (ע״ע)! צללים והבלטה פלאסטית חסרים, הסיג- 
נון הוא קישוטי והבעתי גרידא. בטאה ה 14 נעשה הסיגנון 
סיפורי יותר, ובציורים נרמז אף רקע של נוף. דוכסי־בורגוג- 
דיה אספו אספים שלמים של כתבי־יד מצויירים, שמקצתם 



מארונו! ו!וזח סכן־־וזוורריט מאת סט 0 >>) א 1 כנר ( 1410 — 1451 ) 
טוייאוז, ין?ז 



537 


גותיקה 


538 


נשתמרו עד היום. באמנוודהציור הבורגונדית בבר ניכרת 
השפעת הציור האיטלקי הבאה מאויניון. רבים מן האמנים 
המבצעים היו פ ראמים! סיגנוגם מתקרב, בתיאור הראליסטי 
המפורט, לגבול הנאטוראליזם (ע״ע אחות רחמנייה, עמ׳ 
415 ). — הציור על גבי לוחות־עץ למזבחות לא הגיע אף הוא 
למלוא התפתחותו אלא באמצע המאה ה 14 . בניגוד לציורי- 
הספדים מובלט בציורים אלה הצד האנושי של קורות־ישו 


ועל לוחות. קארל עו הזמין לחצרו ג״ראג את הצייד האי* 
טלקי תו׳מאסו דה מו׳דנה, והציירים הצ׳כיים, שהיו אמונים 
על המסורת הצרפתית והגרמנית, הושפעו ממנו עד כדי בך. 
שהיצירות של הג׳ המאוחרת בתמונות־קיר בטירות וארמונות 
בבוהמיה ואוסטריה במאות ה 14 — 15 כבר נראות כמגלמות 
את ראשית הרנסאנס. 

אולם תמונות-קיר ברוח הג׳ המאוחרת מסוף המאה ה 14 


בצורה דדאמאטית. 

בארצות־השפלה לא הגיע הציור למלוא התפתחותו אלא 
עם הופעת ראשוני האמנים הגדולים של הרנסאנס. — באנ¬ 
גליה ניכרת השפעת־גומלין בין ציור־הספרים הגותי, שיצר 
כאן יצירות נאות ביותר של אמנות זו, ובין הג׳ הצרפתית. 
במיניאטורות של אסכולות המנזרים 
בנורפולק וספולק במאה ה 13 ניכרים 
קווים לאומיים־אנגליים — סיגנון עז 
וראליסטי יותר מן הסיגנון הצרפתי 
של אותה תקופה, בלי להיות נאטו־ 
ראליסטי. דוגמה גאה לכך הוא "ספר־ 
התהילים של ארנדל"(- 531 ? 
! 10 ), הנמצא היום במוזיאון הבריטי. 
במאה ה 14 נתפתח סימון חינני, שיש 
בו גם מן הפאנטאסטי ("ספר-התהי- 
לים של המלכה מרי"). מעתה עובר 
אף הסימון האנגלי מן הקישוטי לסי¬ 
פורי ; יש מכנים אותו "סימון האגדות 
( 40 ( 51 316 ז- 7 נב 3 ?). 

באסכולות של גרמניה הדרומית 
ושל שוויץ נמצאים גילויים מיוחדים 
של הסימון הצרפתי החינני בציור- 
הספרים, למשל: כה״י של קובץ־ 
השירים של וינגארטן ( 1280 ), שהוא האביר־המשורר ל"! 
עדיין מצוייר כולו ברוח הטכניקה הוהנקליננז 


׳'~י י 


1 








האביר־המשורר ל״טינזננר") ואלסר 110 


הוהגקליננן בקרכיהתחרית. 


מצויות במנזרים רבים ובארמונות שבאיזור אירופה המר¬ 
כזית ז הן מצויירות בסיגנון, המושפע פעמים מצרפת ופעמים 
מאיטליה! כולו סיפור קישוטי ברוח האצולה המעודנת. 

בציור האיטלקי אין למצוא אלא השפעות גותיות מצומ¬ 
צמות! במאה ה 13 עדיין נתון הוא כולו להשפעת האמנות 
הביזאנטית, ואילו במאה ה 14 כבר 
ניכרים בו ניצני הרנסאנס. הציירים 
הפראנציסקאנים במאה ה 13 נוטים 
אמנם להעדיף את היסודות הגותיים, 

אולם באותה תקופה עצמה פרח באי¬ 
טליה רנסאנס ביזאנטי. לאמנות־ 

תערובת זו משתייכים מארגארימונה 
ד׳ארצו, ג׳ונטה פיזנו, קו&ו ך מרקו- 
בלדו, בסוף המאה ה 13 ותחילת ה 14 
חזרו ציירי האסכולה הרומאית — 

ובראשם קוליני (ע״ע), והאסכולה 
הפלורגטינית — ובראשם צ׳ימבואה 
(ע״ע), למסורת התקופה העתיקה, 

וליצירתו של צ׳ימאבואה מייחס וא- 
זארי את התחלת האמנות של העת 
החדשה. לעומתם שסרו ציירי אסכו* 

לת־סינה במידה רבה יותר על חוש¬ 
ה צורה הגותי. גם בגדול שבאמני 
ז״ ר ״ ) ואלטר אסכולה זו, ג׳וטו(ע״ע),עדיין ניכרת 

■כ-התחרי". השראת רוח הג', אד יתד עם זה היה 


׳■ ¥15 

י 

׳-י־.: 


האמנותית של ימי לואי גו,וכה״ישל מיניאטורה מכה״י של אוסף־ר,׳סירים הטאנטי ( 1340 > הוא דווקא החלוץ המובהק של הרב־ 


קובץ-השירים המאנסי ( 1340 ), שבו 
מפוארים גדולי המשוררים הגרמנים של יה״ב בדמויות 
אידיאליות־סמליות! בציורים אלה מגיע הסיגנון החינני של 
הג׳ המאוחרת לתכלית שלמותו(וע״ע אבירות, עמ' 149 ). גם 
״הגדת־דארמשטאט״ היהודית, שנוצרה בראשית המאה ה 15 , 
עדיין מלאה רוח הג׳! על שאר כה״י העבריים המצויירים 


סאנס. — בציור המיניאטורות הלכו 
האיטלקים בעקבות הצרפתים, אולם במשך כל המאה ה 14 
כבר נטו לנאטוראליזם במידה מרובה יותר.—בספרד נוצרו 
בציור־הססרים יצירות חשובות! ביניהן יש למנות כמה 
כ״י עבריים, ובכלל יש הוכחות שלאמנים יהודים היה חלק 
ביצירת האמנות הנוצרית בספרד. 


ע״ע א מ נ ו ת, עם׳ 59 . 

מן המאה ה 14 מתבלטת באמנות בגרמניה תמונת־המזבח 
המצויירת על לוחות־עץ מתקפלים. בסיגנונן של תמונות אלו, 
שרובן עדיין מצוייר על רקע זהוב, משמשים בעירבוביה 
תום דתי וגנדרנות חצרנית. מרכזה של אמנות זו היתה קלן. 

במחצית השניה של המאה ה 14 נתפתחה בבוהמיה, בחצר 
קארל 1¥ וונצל, אסכולת־ציור מיוחדת, שהושפעה במקצת 
מגרמניה, אך יותר מזה מצרפת ומאיטליה. היא יצרה כ״י 
מצויירים, המצויינים בשלל־צבעיהם• באחדים מהם ניכרת 
השפעה מרובה מצד הציור האיטלקי של המאה ה 14 ! 
והוא הדין ביצירות האילומינאציה שנוצרו בחצר האוסט¬ 
רית, הציורים ב 1 מ 1 ד 01 ק 1 ! 3 ק 13113113 ("כתבי־הקודש לעניים"), 
שצויירו ב 1360 (בקירוב) באיזור־האלפים בדרום גרמניה, 
מבשרים בראליזם שבהם את הופעת העם על בימת־האמנות. 

באותה תקופה נתפתחו בבוהמיה אף הציורים על קירות 


אמבות שימושית (או "זעירה"). בין האמנויות 
השימושיות נודעת חשיבות לחיטוב בשנהב בשביל חפצי* 
אמנות לשימוש בקודש ובחול. אולם נעשו גם כלים ממתכת, 
תחילה מנחושת שקושטה קישוט נוסף, ואח״כ מכסף וזחב! 
למשל: תיבות לרליקוויות, משובצות אבנים טובות ומקוש¬ 
טות בפסילים יצוקים, בתבליטים ובציורי אסל (ע״ע) לפי 
הטכניקה של אמל שקוע ושל אמל תאי! במאה ה 12 שימשה 
לימוד מרכז לאמנות זו, שפרחה גם יעל גדות המוזל והדינוס. 
על אלה יש להוסיף ספות של מזבחות, תיבות להוסטיות 
וכריכות לספרים. במאה ה 14 השתמשו רק בזהב לעשיית 
כלים אלו, וטכניקת הציור באסל הלכה והתעדנה. בסיגנונן 
לא היו העבודות הללו שונות מיצירות האמנות הגדולה. 
כן נעשו, במידה רבה והולכת, גביעים מכסף חהב לשימוש 
הכנסיה והחצר! בשביל החצר, ואחר־כך גם בשביל בתי■ 
הפאטריציים, נעשו אף כלי־אבילה מן המתכות היקרות. במאה 




539 


גותיקה — גז 


540 


.( ה 14 נתרבתה אף עשיית תכשיטים (עבקים ומדאליונים 
מתכות זולות שימשו לא רק לעשיית כלי־קודש וכלי־בית, 
אלא בעיקר לעשיית שריונים וכלי־נשק, שהידורם הרב 
במאה ה 14 הקשה לפעמים על שימושם בקרב. 
העץ שימש לעשיית רהיטים, כגון שולחנות, כסאות 
וארגזי־ישיבה, שסיגנון הקישוט שבהם היה מושאל מן הסיג־ 
נון המקובל באדריכלות. חשיבות יתרה היתה נודעת לדקימת 
ציורים, שהגיעה למלוא התפתחותה בסוף המאה ה 14 . רקי־ 
סת ציורים מצויד" בצד אריגת ציורים, בבגדי־השרד של 
בוהני־הדת, במפות־המזבחות, ובעיקר בטפיסין של קירות 
(ע״ע גובלן). טפיטין מצויירים היו מכסים את כתלי הארמו¬ 
נות, ואף נהגו לטלטלם במסעות? אחרים היו נתלים בכנסיות 
בימי חג ומועד. מרכזי התעשיה הזאת נמצאו בצרפת הצפו¬ 
נית ובפלאנדריה, ששם היה עיקר תעשיית־הצמר. הנהדרת 
שביצירות אלו היא סדרת־הטפיטין שבקאתדראלה של אנדה 
( 5 ז 86 ת^), מעשה ידיו של ניקולה במי(־ 11 ! 3 זג 8 35 [ 0 ס 1 א; 
1363 — 1402 ), המתארת את "חזודיוחנך בקומפוזיציות 
דראמאסיות, בדמויות בעלות הבעה עזה ובצבעים בהירים. 
במאה ה 15 , ואפילו ה 16 , נוצרו סדרות־טפיטין לרוב, המת¬ 
ארות את חיי-החצר, משחקים שונים, ריקודים, עבודות־שדה 
ומראות ציד ואהבה, בסיגנון־שטחים קישוטי, שיש בו מן 
החגיגיות והחן כאחד. באמנות זו כמעט שלא נגעה הרוח 
הנאטוראליסטית של הרנסאנס האיטלקי. חדירת הנאטורא־ 
ליזם מסמלת אף כאן את קיצה של הג׳. 
התפתחות האמנויות הזעירות באנגליה מקבילה בדרך־ 

כלל לזו שבארצוודהיבשת! רק בעשיית־רהיטים קדמה האמ¬ 
נות האנגלית לאמנות הצרפתית בזמן, ובמאה ה 16 הגיעה 
להשגים גדולים ברות הג׳ המאוחרת. — האמנות השימושית 
הגותית בגרמניה הולכת בכל מקום בעקבות הדוגמות 
הצרפתיות, הפלאמיות והאנגליות. 

מג>ץ/ ^ 7014071716 ץזו 4 ממ 17/0 /(/ ,שט(]־ש 1 -£ש 011 ןז\ - 

1861-1875; 8.11$1(10 , 1892 [ס 76 * 011 א 766 ,ח 

0 466114 461 1141 * 1 ^* 21 >£ 16 ( %1166116 016 , 1 > 1 ס 2 ש ■ 

)<2 £1166671 ! 464 ^// 60 מעי< 5 ,זש 5311 , 1892-1901 , 1-111 , 464 ה - 
266 1906 , 6 ^* 4766146641 ^ . 0 , 11$011 :> 3 ] . 0 7 , 1902 , 464 >*ב , 
1915*, ^ 0 461 011611 ו 24 > 447 * 1 ( 6611 * £1 012 ,־!ש^ןזזזזס , 

1908; 1<1 , ?07711?706167716 467 0 , 1911, 1912 3 , 1(0(1111, 

/ *4 6016647*464 <1* ?7 <2066. 1914; 067 06141 

46* 0 , 1919, 8 04 7661166 ^ 0 1 ( 2111 * £1 40 011146 י ז€\ 11 )ת ■ 
11*96. 1922, *4 \¥£1 , 1923 ,* 110121121 ****)ס? 016 ,ת 11 ו 
¥0111 311111 461 0., 1923; 14, 4 * 14601141111 ,אלגזסעס 
*11*4 31 $ ) . 0 461 111 4 * 11 * 101141 * 211 >אי 

1924, £. ?3 1 * 461 016 ,ץ^ו 0£5 ח x66 ?1*14111( 464 
11 — 1 $ / 6 4, 1924, £. \131 44 2 * 64 * 16112 11121% י ש * X^116 411616 , 

192 . 1 ^ 41011 ( \ ; 1925 , 17144 ^ 6 * 21 >£ 20114666 016 , 0311 ,£ ,*י 
6 01661166110 ! 1 י ש 1 תץש £3$1 ש 6 . 11 ; 1926 , 1 , 1411 46 410116 >א 
16112161*46 0 1*6 א /י\ .א ; 1926-1927 , 1-11 , 6 * 1 } $0161 6 6 * 1 ן> 0 ק 
?0§1 464 6164% }£ 061 , £3 מ 4411121 1 , 1927 , 14 ה 16 * 21 >* 011 . 0 .ח 
\411*61*41614, !928; 1\• 1 4 ) 446 ) 161 * 1 464 1144 * 1 ^* £121 ,ת 3$6 ! 0 1 ־ , 

!1 (44 ת 1 ז 13 מזב 1431 , 14 , 1930 ,( £1 בו $01 תש 1$$ /י\ז$ח 11 ^ 1 > < 11 >ח , 

016 )£1*1144 464 ]11*6611 !414161(41614 (?11 :ו 5 ש£) 5 מג 11 >ן-תש 13 ׳,וב[ 0 ז 
¥1)1931, 611714 ? . 471116114 , 214164 ) €6 , 2114 >? , 11 שתזש 01 .ק . 
1^37: 0 \¥ . 44 ; 1939 , 0 461 1¥614 $6141126 016 ,ש 5 וש 
ק £ , 3 סקסמץ 0 . 4 מ ממ^ 0 >ן x1168€ ״ 6£ ק 0 3 ק ץ־דץ! 6 ־^׳ - 
\0(*115011 1 י< 1 , 1943 , 20114116 16 ץ 41 £6 , 1 ־ 1 שנ 1 דחב£ .£ ; 1040 ,ו - 
13015 — 0, 000(11, 6. ?(211111112. 1954. 

. פ. ש 

גז. המושג ג׳ נטבע ע״י ון הלמוגט (ע״ע) במאה ה 17 לציון 
כולל של חדרים הדומים לאויר בהתנהגותם הפיסי- 
.(1.11305 7.00?) קאלית. מקור המלה, כנראה, ביותית ״כאוס״ 
ג' הוא חומר אשר צורתו ונפחו תלויים למעשה רק 


בכלי שבו הוא נתון, ז. א.: בנפח העומד לרשותו. על צד 
הדיוק אין לדבר על ג" אלא דק על מ צ ב־ צ בי ר ה 
ג א ז י של החוסר: מצד אחד — כל ג׳ ניחן לעיבוי בטמפרא- 
שורות נמוכות ובלחצים גבוהים, ומצד שגי — כל החמרים 
ניתנים להעברה למצב גאזי על־ידי חימום (יוצאים מכלל 
זה רק תמרים שאינם מתקיימים מבחינה כימית בטמפרא־ 
סורות גבוהות למדי). בדרך־כלל נקראים ג , ׳ החמרים הנמ¬ 
צאים במצב גאזי בתנאי הלחצים והסמפראטורוח הרגילים 
על פני כדור־הארץ. 

מבחינת התאוריה האטומית־מולקולארית של החומר 
מוגדר המצב הגאזי כמיעוט או כהעדר של כוחות־קשר בין 
המולקולות של החומר, שהן נעות באופן חפשי בחלל במהי¬ 
רויות גדולות. התאוריה של גאז אידיאלי רואה את 
כוחוח־הקשר בין המולקולות ואת נפחן של האחרונות כאילו 
אינם! ואילו בג א ז ממשי יש להתחשב בכוחות־קשר 
ובנפח־המולקולות כערכים קטנים אך מסויימים. בטמפרא- 
שורות גבוהות למדי ולחצים נמוכים מתקרבים כל הג" בהת¬ 
נהגותם להתנהגות של ג׳ אידיאלי. 

לג" חשיבות עצומה במציאות האדם ובטכניקה המודר¬ 
נית. הג׳ החשוב ביותר מבחינה מעשית הוא האויר (ע״ע). 
על פעולתם של ג״ מבוססים — בין השאר — הגשימה, הת¬ 
פשטות הקול במרחב, מכוגת־הקיטור, מנוע השרפה הפני¬ 
מית׳ התעופה, חלקים חשובים של התעשיה הכימית, מש¬ 
אבות שונות; האקלים (ע״ע) נקבע במידה רבה ע״י התנה¬ 
גות האויר לפי חוקי־הג". 

היסטוריה. תכונותיו הפיסיקאליות המפליאות של 
האויד כבר העסיקו את חוקרי־הטבע היוונים הקדמונים. 
המדע העתיק לא ידע להבחין בין ג" שונים, אלא ראה את 
כל הג״ כחומר אחד — האויר. אנכסימנם (ע״ע) במאה ה 6 
לפסה״ג ראה את האויר כיסוד ראשוני, שכל יתר צורות- 
החומר מתקבלות ממנו על־ידי דחיסה או הקלשה כתוצאה 
מפעולות־החום. אמפדוקלם (ע״ע) במאה ה 5 לפסה״נ הוכיח 
באופן ניסויי את תמריותו של האויר: הוא הראה, שהמים 
אינם חודרים לכלי הפוך הנראה ריק, אם אין פתח נוסף 
שדרכו יכול האויר להימלט — ומכאן שהאויר ממלא את 
החלל. הוכחה זו לחמריותו של האויר השקוף והקלוש היא 
יסור עיקרי לתורה האטומיסטית העתיקה של דמוקרימום 
(ע״ע), הרואה את החומר כמורכב מאטומים בלתי'נראים 
הנמצאים בחלל הריק! המצב הגאזי מצטיין בקשרים חלשים 
בין האטומים ובקלישותם — תפיסה שאינה שונה ביסודה 
מן התפיסה המודרנית. במאה ה 3 הובאו ראיות נוספות 
לתאוריה זו על־ידי סטרמון (ע״ע), שהראה שאפשר לדחוס 
ולהקליש את האויר'בתוך כלי ע״י נשיפה ונשימה ושעי״כ 
מופיעים כוחות, שהיווצרם הוא תוצאה מהגדלתו או הקטנ¬ 
תו של החלל הריק בין האטומים בניגוד למצב הטבעי. 

אולם האסכולה שהשתלמה בסופו של דבר במדע היווני 
ושיסודה באפלטון ובאדיסטו, ראתה את החומר כרצף ואת 
היסודות השונים כהתגלמויות של צירופים שונים של תכו¬ 
נות מתוך שגי זוגות־הניגודים — חם־קר, רטוב־יבש 
ובמסגרת זו נתפס האויר כהתגלמות החום והרטיבות! האדר 
נחשב כקל מטבעו ושואף כלפי מעלה. 

השקפות אלו שלטו שלטון ללא מצרים במשך כל יה״ב. 

רק במאה ה 17 , עם ראשית התפתחותו של המדע המודרני, 



541 


גז 


542 


חלה התקדמות מכרעת בחקר המצב הגאזי בשני כיוונים: 
מצד אחד — חקר תכונותיהם הפיסיקאליות של הג׳/ גילוי 
הקשר בין המשקל, הלחץ, הנפח, הטמפראטורה, העבודה 
וכמות־החוםז מצד שני — המחקר הכימי, גילוים של ג" 
חדשים. בראשית המאה ה 17 נתגלה, שאדי-מים אינם זהים 
עם האויר הרגיל, — ועי״כ הונחו היסודות הראשונים להמ¬ 
צאת מכונת־הקיטור. במשך המאה ה 17 , ובעיקר במאה ה 18 , 
נתגלו דו־תחמוצת הפחמן, החמצן, החנקן, הכלור, ושורה 
של ג" אחרים. לתגליות אלו היתה חשיבות מכרעת בהבנת 
מהות התהליכים הכימיים, בטכניקה של המחקר הכימי וכן 
בהתפתחות התעשיות הכימיות השונות (ע״ע כימיה). 

לחץ ה א ו י ר (ע״ע אויר ז אטמוספרה). ג׳ הנתון בכלי 
לוחץ על דפנותיו, וכן גם על כל גוף הנמצא בתוכו. הלחץ 
הזה הוא שווה בכל הכיוונים? ז. א.: על כל יחידת שטח של 
הדופן או של חתן• מדומה בכל כיוון בתוך הג׳ פועל אותו 
כוח, שהוא נקרא לחץ־הג׳. 

היחידות המקובלות למדידת לחץ־הג׳ הן האטמוספרה 
ומ״מ כספית: 

11711 (משקל) 15:2 

,— 1,014,000 = ׳־־ , 1,033 ־= ( 0 0 ) 3 מ 760111111 - 1 

י במס * 0111 ׳ 

לחץ של אטמוספרה אחת הוא בערך לתץ־האויר על פני 
כדור־הארץ. על אדם עומד פועלים כוחות המסתכמים בכמה 
טונות מכל צד. אין אנו מרגישים בלחץ זה, מכיוון שאנו 
רגילים בו והוא פועל במידה שווה בכל הכיוונים — ומשום 
כך אינו גורם לתנועה. רק בתנאים מיוחדים אפשר להרגיש 
בפעולתו: כך, למשל, במשאבת־המים הרגילה (משאבת־ 
יניקה) מורמים המים בצינור־השאיבה על-ידי לחץ־האויר. 
משאבה כזאת אינה יכולה לשאוב מים לגובה של יותר מ 10 
מ׳, משום השתוות לחץ־המים בצינור־השאיבה ללחץ־האויר 
(ע״ע הידרוסטטיקה). גבול זה לפעולתה של משאבת־המים, 
שהיה ידוע בעיקר מהטכניקה של שאיבת־מים במכרות, 
הביא את גלילאי להנחה, שהמים במשאבה מורמים ע״י 
לחץ־האויר, והנחתו נתאשרה אה״כ ע״י תלמידו טו׳ריצ׳לי, 
שבנה את הבאדומטר הראשון. שורה של נסיונות נוספים 
להוכחת קיומו של לחץ־האויר נעשתה ע״י פז׳ן גריקה (ע״ע), 
שבנה את משאבת־האויר הראשונה. — לחץ־האויר נגרם 
ע״י משקל האטמוספרה המקיפה את כדור־הארץ. עמוד־ 
האויר, שבסיסו ס״מ מרובע אחד על פני כדור־הארץ, משקלו 
בקירוב ק״ג אחד (הערך הסטאנדארטי המקובל הוא 1.033 
ק״ג). הערך משתנה בהתאם לשינויי הגובה מעל פני־הים, 
וכן בהתאם לחילופי מזג־האויר (ע״ע מטאורולוגיה). בחלל 
ריק מאויר אפשר לשקול את האויר באופן ישיר! בשקילה 
בתוך האטמוספרה יש להתחשב בכוח העילוי ההידרוסטאטי 
של האויר, כך ניתן להוכיח, שהאויר הוא ככל חומר אחר — 
בעל משקל. 

חוקי ה ג" האידיאליים. הלחץ נגרם ע״י תנועתן 
החפשית של המולקולות במצב הגאזי. בגלל לחצו מתפשט 
הג׳, כשאין כוחות חיצוניים מונעים אותו מזה, — וכנגד 
זה אפשר ע״י הפעלת לחץ מן החוץ לדחוס ג׳ במידה מרובה 
ולהקטין את הרווחים בין המולקולות! נפח המולקולות עצמן 
נחשב כקטן לאינסוף בהשוואה לנפח התפוס ע״י הג׳ כולו. 

בטמפראטורות גבוהות וקבועות ולחצים נמוכים למדי 
נמצאים הנפח ( 7 )והלחץ(ק) ביחס הפוך זה לזה: 

.)!־מסס = ▼ גן ( 1 ) 


חוק זה הוכח באופן ניסויי ע״י בויל (ע״ע) ב 1662 וע״י 
מר יום (ע״ע) ב 1676 ונקרא על שמם. אישורו הניסויי 
ייתכן, למשל, בדרך זו: בועת־אויר נתונה 
בקצהו הסגור של צינור כפוף, שקצהו 
השני פתוח ושהוא ממולא כספית (ציור 1 )! 
הפרש גובה הכספית בין שתי הזרועות(!() 
מודד את ההבדל בין לחץ האויר הכלוא 
וביו הלחץ האטמוספרי של האויר שבחוץ! 
ע״י הוספת כספית או הפחתה ממנה אפשר 
לשנות את הפרשי־הרמות, ז. א. — את 
לחץ האויר הכלוא, ולמדוד את שינויי נפח 
הבועה המתאימים לשינויי לחצה. 

ג׳ המתחמם בתנאי לחץ קבוע מתפשט, ותוספת־הנפח 
לכל מעלה (״) של חימום היא קבועה: 



ציור 1 


1 ( 1 ״ + 1 ) 0 ז = ז 


( 2 ) 


אם צ הוא הנפח בטמפראטורה ז ו ם ׳\ — הנפח בטמפרא• 
טורה ״ 0 ; "הוא קבוע ההתפשטות התרמית הגס־ 
חית, ומתברר שהוא שווה בכלה ג". 
אם 1 נמדד במעלות־צלסיוס, נמצא: 

0.00366 = ־^ן = ״ ( 28 ) 


עובדת ההתפשטות התרמית השווה של כל הגאזים נמ¬ 
צאה לראשונה ע״י הצרפתי שארל ( 105 ־ 01131 ) ב 1787 ! את 
הערך " קבע גי־ליסק (ע״ע) ב 1802 , ועל שמו נהוג 
לקרוא את החוק ( 2 ). 

בחימום ג" בתנאי נפת קבוע משתנה הלחץ לסי חוקיות 
הדומה לזו של שינוי הנפח: 

.(!״ + 1 ) 0 י 1 = ק ( 3 ) 


כשק הוא הלחץ בטמפראטורה ז ו״ק - הלחץ בטמפרא- 
טורה ״ 0 . מח 1 ק־בויל ( 1 ) נופק, שהערך של ״ שווה ב( 2 ) 
וב( 3 ). 



שני החוקים ( 2 ) ו( 3 ) 
ניתנים לאישור ניסויי 
במערכת ניסויים דומה 
לז 1 ששימשה לאישורו 
של חוק־בויל (ציור 2 ): 
מחממים את האויר הכ¬ 
לוא ושומרים על נפח 
קבוע או על לחץ קבוע 
של הבועה ע״י שינוי־מת־ 
אים של עמוד-הכספית. 


הטמפראטורה המוחלטת! האפס המוחלט. 

מ( 2 ) ו( ״, 2 ) מתחייב, שבקירור של ג׳ בלחץ קבוע נפתו 
פוחת והולד, ושבתהליך זה אפשר להמשיך רק עד לטמ־ 
פראטורה של ״ 273.2 -, שכן אז נעלם — מבחינה חישו¬ 
בית — נפח־הג׳. כיוצא בו, מתחייב מ( 3 ) ו(* 2 ), שבאותה 
טמפראטורה מתאפס גם הלחץ בתנאי נפח קבוע. טמפראטורה 
זו קרמה האפס המוחלט. למעשה לעולם אין להגיע 
בפועל לאפס המוחלט, אף כי אפשר להתקרב אליו כדי 
שבר קטן של מעלה (ע״ע תרמודינמיקה). 

סולם־טמפראטודה, המשתמש כיחידות במעלוח־צלסיוס, 




547 


גז 


548 


אם נראה את חג׳ כנתון בתדד קוביה, ואם נחלק את 
תנועת כל מולקולה לפי עקרון מקביליודהתנועה לכיווני 
שלושת הממדים של החלל — יש להניח מטעמי סימטריה 
שבהסתבדות, שבממוצע יחול שליש מן התנועה בכל אחד 
משלושת הממדים, כאילו נעה שישית מהמולקולות בכיוון 
כל דופן מסויימת! לשון אחרת: % מהתקיפה הכללית 
מופנית אל כל דופן. אם מספר־המולקולות ביחידת־הנפח 
הוא מ, נמצאת יחידת־שטח על הדופן נפגעת ביחידת־ 
הזמן ע״י % מהמולקולות שבתוך עמוד שבסיסו הוא יחידת־ 

השטח וגבהו— 0 : ־$־= א. 

, יסננו 11 .. , 

ולפן : —ן—-ק( , ״ — "ריבוע-המהירות הממוצע")! 

ביחס לנפח ז\ של מול אחד קיים: 

, 1 = (ת — מספר אווגדרו, ע״ע)ו 

לפיכך: 


= 81, 


־ 0 תז, 1 


= יק 


ז 38 

ש! 1 


( 7 ) 

( 8 ) 


ריבוע־המהירות הממוצע של המולקולות בג׳ נמצא ביחס 
ישר לטמפראטורה וביחס הפוך למשקל־המול וריע, שהוא 
פרופורציוני למשקל המולקולארי 54 .ב( 8 ) . 8 ר 1 ז 1 הם קבו¬ 
עים ו * 1 ׳ ניתן למדידה! לפיכך ניתן ׳ 0 לחישוב. למשל, 
במימן (,מ־* 1 , ־ 3.36x10 = ״!) ב ס 0 ( 273.2 = 1 ׳): 


273-2 א ד 10 8.313 ׳־י 3 


' >־ ־ 10 א 3.36 א ״ 10 א 6.023 

' 3.38 :~!\־ = 




נ 10 


נ״! 1 נ״ס .. . 

— 1.84 = 0 ־> 8 ־ 184X10 =(־€)^ 


כל המולקולות האחרות, שהן כבדות מן המימן, חך בעלות 
מהירויות קטנות יותר! בטמפראטורודהחדר( 1 ׳ בערך ״ 290 ) 
נמצא: 


0 


! 

גאז 

1,900 

חז 

(1*= 2) 

מימן 

500 

(1 

()4 = 32) 

חמצן 

720 

11 

(51 = 16) 

מתאך 

320 

" 

(51 = 71) 

כלור 

650 


(51 = 18) 

אדי־מים 


האנרגיה הקינטית הממוצעת של מולקולת־ג׳ היא: 
ולכן, ע״פ ( 8 ): 


מ 3 _ ס _ 
? 1 " 2 ־. 1 ־' 


(9) 


השבר של שני הקבועים 11 ו״ 1 ב( 9 ) הוא קבוע־ 
בולצמאן: 

, מ 

8 /0 ז 0 * 1 ־ 10 ׳■ 1-38 = 11 =£■ 

״/״נ)* 111 4 * ־ 10 א 1.36 = 


מעתה: 


2 


( 10 ) 


ז. א.: האנרגיה הקינטית הכללית (האנרגיה הפנימית) של 
מול אחד של ג׳ — ולכן גם האנרגיה הממוצעת למולקילה — 
תלויה רק בטמפראטורה ואינה תלדה במשקל המולקולארי. 

את מהירות המולקולה ( 0 ) אפשר לראות כמפורקת 
לשלושה מרכיבים ניצבים זה לזה: 

, ג ^ 0 נ"^ +*. 0 5 נם$ + ־ !נ 10 "^ = ־ 0 נ״ 1 

הסתברויות התנועה לכל הכיוונים הן שוות! לפיכך קיים 
בממוצע: 

• נ 0 ״נ $ ■ = ־ , ל 0 מ! ^ = נ * 0 נ״$ 

אפשר לראות אח האנרגיה הקינטית כמפורקת לשלושה 
חלקים בלתי־תלויים — 3 דרגוח־החופש של המולקולה, 
שלכל אחת מהן מתאימה אנרגיה ממוצעת של 7 ^. 

המהלךהחפשיהממוצע, מספד־ההתנגשר 
יות וגודל־המולקולות. המולקולות בג׳ ממשי הן 
בעלות נפח, ולכן מתרחש בתנועותיהן מספר גדול של הת¬ 
נגשויות ביניהן. להבנת התנהגות חג" יש חשיבות רבה 
למספר ההתנגשויות בשניה (%) ולמהלך החפשי הממוצע ( 1 ) 
של המולקולה בין התנגשות להתנגשות, 
אם 0 היא המהירות הממוצעת, קיים: 


אם מ הוא מספר המולקולות ליהידת-הנפח ו(> — קוטר־ 
המולקולה, ניתן להוכיח כי 

י 3 ^״ 2 /ן 

ומכאן: 0 ־ 3 ז<^ 2 /ן = ! 

מספר ההתנגשדות בשניה גדל עם צפיפות־המולקולות, 

עם מהירות־תנועתן ועם שטח-חתכן. ניתן לחשב, שהמהלך 
החפשי הממוצע של מולקולת חמצן או חנקן באדר בתנאים 
אטמוספריים רגילים הוא כ 9 ־ 10 א 6 ס״מ, שהוא כפי 200 
מקוטר המולקולה. מאחר שמהירות־התנועה בתנאים אלה 
היא כ 500 מ׳ (= 50,000 ם״מ) בשניה, נמצא שהמולקולה 
מבצעת בשניה כ 10 9 8x מהלכים חפשיים ונתקלת בכל שניה 
ב ׳' 8x10 (=־ 8 מיליארד) מולקולות אחרות. 

מן המהלך החפשי הממוצע של ג׳ ניתן לחשב את צמי־ 
גותו (ע״ע אדרומכניקה) ואת מוליכות־החום (ע״ע חם) 
שלו, ששניהם פרופורציוניים למהלך החפשי, וכן את מהי¬ 
רות הדיפוזיה של הג׳ דרך מחיצה. 


מהלכים חפשיים ממוצעים וקטרי־מולקולות 


קוטר־ה מולקולה 

מהלד חפשי 


ע״פ ערכי־ 6 

ע״פ ערכי- 

ממוצע 

ג א ז 

בנוסחת ואן דר 

דצסיגות 

ב״ 15 


ואלם 

במס 8 " 10 

( 10 א רחס) 


2.56 

2.74 

11.8 

מימן 

2.02 

2.18 

48.6 

הליום 

3.56 

3.75 

6.28 

חנקן 

3.59 

3.61 

6.79 

חמצן 

5.60 

4.59 

4.19 

פחמן דו־חמצבי 


על יסוד התאוריה הקינטית של הג" ניתן לחשב את 
החום הסגולי של הג" ולהסביר את היחס המספרי שבין 
החום הסגולי בתנאי נפח קבוע ובין זה שבתנאי לחץ קבוע 
(ע״ע חם), וכן ניתן להסביר אח קירור הג׳ ואח הסקת 




549 


נז— ג׳ז 


550 


האנרגיה ממנו בהתפשטות אךיאבטית (ע״ע) ואת חימומו 
בדחיסה אדיאבאטית. 

על ג" במצב של דילול קיצוני, שבו המהלך החפשי 
הממוצע געשה גדול מאד וכנגדו נעשות ההתנגשויות בין 
המולקולות נדירות (כגון בעטרה של השמש, בערפיליות 
ססוייסות ובמרחבים ביו־ערפיליים), — ע״ע ספקטרום. 

על ,,ניוון־הגאזים", ז. א. על סטיות מהלוקת־האנרגיה בג׳ 
הנדרשת ע״פ הסטאטיסטיקה הקלאסית של בולצמאן, ע״ע 
קונטים, תורת ה־. סטיות אלו, המתאימות לסטאטיסטיקה 
הקוואנטית של פרמי, ניגרות בג" רגילים רק בטמפראטורות 
נמוכות מאד. 

א. א.— ש. א. 

ג׳ז( 1322 ). כינוי למוסיקת הריקוד החברתי המודרני באה״ב• 
מוצאה של מוסיקה זו הוא בשירי־עם של הכושים 
במדינות־הדרום של אה״ב, וראשית תולדותיהם של ריקודים 
אלה היא בבחי־השעשועים ברובע בתי־הזימה של העיר ניו־ 
אורלינז. המונח ג׳ הופיע לראשונה בדפוס ב 1916 , ופירושו 
אינו ברור! סבורים, שמוצאו מן הז׳ארגון של זמרי־הג׳ 
הראשונים ממוצא כושי או קראולי. צורות הג׳ פותחו על־ידי 
כושיי אמריקה כמוצר אפייני של המגע בין המסורות 
העממיות הכושיות האפרו־אמריקניות עם המסורות האנגלו־ 
סאכסיות (שירי־עם אנגליים, סקוטיים, איריים, הימנונות 
דתיים, וכד). תערובת זו הצליחה לעצב סיגניז מוסיקאלי 
מיוחד במינו והשפיעה השפעה ניכרת על המוסיקה בת־זמננו. 

צורות מוקדמות של חג׳ הופיעו בתהלוכות של חבורות 
סטודנטים כושיים מבתי־ספר מקצועיים, במחצית השניה של 
המאה ה 19 , אשר להקותיהם השמיעו שירי־עבודה ושירי 
"ספיריטואלס" (ע״ע)! מהן התפתחו: 

( 1 ) ה״רג־טים״ ( 111116 ׳- 828 ; בערך 1890 — 1915 ). ז״א 
שירי־עבודה או אף שירי־״מחאה" בקצב "קרוע", בתוספת 
סילסולים מלודיים בעלי סינקופות המעתיקות את ההטעמות 
הקצביות היסודיות למקומות ריתמיים בלתי־צפויים. סיג־ 
קופות אלו, על רקע של תיפוף מונוטוני, הן־הן המאפיינות 
את סיגנון הג׳: 


נ נ. ג 4 

נ נ 


ע נ 1 

{{ 1 * 1 ״) 

־ 1 ־ 1 ־ 1 ־ 1 4 

־ 1 ־ 1 ׳ 1 ־ 1 

־)־)־ 1 ? 

־ 1 ־ 1 ־ 1 ־ 1 

ז־ז * 1 ־ 1 


.> ;> > > 


ביצוע ה״רג־טים" היה כליי, לרוב פסנתרי, ואף יצר סיגנון 
פסנתרי חדיש, בצירופים פוליריתמיים ואף קונטראפונקטיים, 
שנעשו בדרך אימפרוביזאטורית בלבד ע״י הנגנים האנאלפא- 
ביתים. חזיונות רגעיים כאלה עזרו בהרבה להחיות גם את 
דרכי החיבור המוסיקאלי האמנותי של בני־דודנו. 

ספר-הלימוד הראשון לביצוע ה״וג־טים״ הופיע ב 1897 
( 1 ס 1101 ז 51 ת 1111161 § 82 ,ץ 16 !■! 1-13 ת 86 ). זכדונות מתקופה זו 
נשמעים ביצירתו של ארוינג ברלין - 83£ 3 י- 161 )ב 31 צ 16 .^" 
" 1 >מ 83 ־ מ! 1 ^ עיבודים אמנותיים נעשו ע״י קלוד דביסי: 
"פינת־ילדים"( 1908 )! אריק סאטי: באלט "פאראדה"( 1917 )! 
איגור סטראווינסקי: ״מעשה בחייל״ ( 1918 ) ו״רג־טים״ ל 11 
כלים: פאול הינדמית: ״סויסה 1922 ״. 

( 2 ) שלב חדש החל ב 1915 עם צורת ה״בלוז״(־• 811163 ״): 
מקורו אף הוא בשירי־עבודד" בקינות וזכרונות מימי־ 
השיעבוד. אופי ה״בלוז" וביצועו הם בעיקר קוליים, לעומת 
האופי הכליי של ח״רג־טים", והוא מצטיין בהפקת־צלילים 


בלתי־ברורה דוגמת ה״גליסאנדו" ("ההחלקה"), צלילים 
המכונים ״תווים כחולים״ (" 68 ז 0 א 81116 ״) בלוויית האד¬ 

מוניות נועזות וכרומאטיות; למשל: 

1 


ארתור בנג׳מין: מתוך '׳סכסופון בלוז״-לפסנתר 



( 3 ) ה״רג־טים" וה״בלוז" כאחד הכשירו את הקרקע לג׳ 
החדיש על צורותיו השונות (בערך 1920 — 1935 ), כגון "צעד 
אחד" ('ק $16 - 6 ת 0 " ), "שני־צעדים" ("ק 0-516 ׳״ 1 "־). "פוכס* 
טרוט", "שימי", "צ׳ארלסטון", וכר. הביצוע ע״י הפסנתר 
הסוליסטי הוחלף בביצוע להקות ותזמורות קטנות, בכלי- 
נשיפה של חצוצרה וסכסופון כמייצגים הראשיים של סיגנוך 
הג/ הפסנתר הועבר לקבוצת כלי הקצב וההקשה (יחד עם 
הבנג׳ו, הקונטראבאם והתופים). 

שני סוגי הג׳ העיקריים שעוצבו בשנות ה 20 הם ה״הוט 
ג׳" (הג׳ ה״לוהט") וה״סוויט ג"׳ (הג׳ ה״מתוק"). 

4 ) ה״ה 1 ט ג׳" (סיגנון "שיקאגו") מבוצע על־ידי להקות 
זעירות בנות 5 סוליסטים. זוהי צורה עשירת אמצאות אימי 
פרוביזאט 1 ריות. להקה מפורסמת מסוג זה היא החמישיה של 
כנגן־החצוצרה והזמר הכושי הגדול לואיז ארמסטרונג. כאן 
מגיע לשיאו פיצול קרהנעימה על־ידי אימפרוביזאציות 
מרובות! למשל: 



5 ) ה״סוויט ג'", או "הג׳ הסימפוני", נועד לתזמורות גדו¬ 
לות יותר, בהדגשת וירטואוזיות הביצוע, עם אימפרוביזאציה 
קבועה מראש ע״י תיזמורים גדושי אמצאות וחידושים 
טכניים. נקודת־המוצא של ג׳ סימפוני זה היתה הביצוע הרא¬ 
שון של ״הראפסודיה בכחול״ ( 81116 1:1 ׳((> 50 ק 13 ( 8 ; 1924 ) 
לגרשוין (ע״ע), שהוזמנה במיוחד ע״י ויטמן, מחדשו של 
סיגנון זה. תזמורות מפורסמות אחרות הן הלהקות של דיוק 
אלינגטון ושל בוב קרוסבי. 

צורות חדשות יותר של הג׳ הן: 

6 ) ״בוגי-ווגי״( 16 §ס 0 /ו\־ 16 ^ס 80 ) — ריקוד-ג , בנוי על 
"בסו אוסטינטו"(ע״ע) ומעליו ואריאציות בסיגנון ג׳, בסיג־ 
קופות ובמקצבים נועזים ביותר. 

7 ) ״סווינג״ ( 8 ת 1 ׳*$)—שהונהג לראשונה(בערו 1935 ) 

ע״י מנגן־הקלארינטה בני גוז־מן ותזמרתו. צורה זו מסוגננת 
דוגמת הג׳ הסימפוני, אך הוכנסו לתוכה יסודות של ה״הוט 
ג׳", המתבטאים, בין־השאר, בהדגשות קצביות תכופות ללא־ 
הרף. פרט אפייני לסוג זה הוא לקיחת קטעי־מוסיקה קלאסיים 
והעתקתם לדפוסי הג׳. דיוק הביצוע ופרטיו מגיעים כאן 
לרמה עליונה. 

8 ) אחת הצורות האחרונות היא ה״בי־בופ" (ק 0 ל- 866 ; 
1944 ) שהיא מעין תגובה לסווינג, והיא למעשה חזרה 
ללהקות קטנות ויחד עם זה לצורות אימפרוביזאטוריות. 








551 


ג׳ז — גזאלי 


552 


לעומת הביטויים האכסהיביציוניסטיים של הסווינג והבוגי- 
ווגי, נראה הבי־בו׳ס כעין צורה תרבותית יותר, המשתמשת 
ברבים מהשגיד. הפוליסוניים של המוסיקה האירופית. פח־- 
גשות באן אף האדמוניות בעללת או׳פי אטונאלי או — 
עכ״פ — מודרני מאד, 

המוסיקה בת־זמננו מגלה סימנים רבים של השפעת הג׳ 
עליה, המתבטאת בדרכי התיזמור, בשימוש הבלתי־מסרתי 
בהרכב הכלים ובהפקת צליליהם, ובעיקר בשילוב הריקוד 
בכללותו בתוך היצירה כיסוד בונה. 

/ , 86301 ־ 521 . 37 ; 1938 , 714 < 1 ץ 11 4 חס 7101 ./ ,)טג £6 זג 5 . 37 

- 2035 ? . 13 ;( 1939 , 500 ק 1 ז: 110 ״ 1 . 0 . 03 , 330516 01 , 01 ץ 0 . 101 ) 

- 4010 * וזו ./ ( 0 ? 101 * 111 4 . , 1300¥ ס ■(• 1 ־ 811 ; 1932 ,./ ; 130 , 510 

. 1952 

תקליטים:' £0111 £1111110 . 01 ,. 1 נ!! 3 ,.// 0 /(■ 101 * 111 * 77:1 

11 53 ,?£ , 217 ) £111 גץבזוז 

א. ג.־ק. 

$ןאלי( 1 ^), אבי חאמד מחמד א?ן מחמד אל־ 
טוסי אלשאפעי אל־ — לאטינית ביד,״ב 23261 !^ 

( 450 להג׳רה/ 1058 ל 0 ד.״נ, טוס שבח׳ראסאן — 1111/505 , 
שם), תאולוג, מורה־הלכה ומיסטיקן איסלאמי. מצעירותו 
היה מעורב במאבקה של האורתודוכסיה הסונית בספקנות 
הפילוסופית מזה ובאמונתך העיוורת של הכיתות השיעיות 
מזה. ג׳ למד בנישאפור מפי אימאם אלחרמין אלג׳ויני מן 
האסכולה של אלאשערי(ע״ע אשערי). הווזיר הסלג׳וקי נזאם 
אלמלך, שהגיע'אליו שמע כשרונותיו של ג׳ הצעיר, סיפח 
אותו לחוג המלומדים שבחצרו ומינה אותו ב 1091/484 
למורה במדרשה שיסד בבגדאד. בשנה שלאחריה נרצח הווזיר 
בידי מורדי־האור האסמאעיליים, שאותם התקיף ג׳ בכתביו. 
בינתים יצאו לג' מוניטין אף כסורה־הלכה לשיטתו הליב¬ 
ראלית של אלשאפעי. אולם דעתו של ג׳ לא נחה כל עיקר 
משכלתנותם של מורי־הדת ומפלפוליהם של מורי־ההלכה, 
וכעבור זמן קצר נתפס לספקנות מלאת יאוש ופסימיות. מנוס 
מדכאונו מצא בעיסוק להלכה ולמעשה בתורותיהם הסגפ־ 
ניות והמיסטיות של הצופיים(ע״ע), אשר מילאו אותו אמונה 
ותקווה חדשה! זה היה המקרה המפורסם ביותר של חזרה 
בתשובה בתולדות האיסלאם. ג׳ נטש את כל הכבוד שזכה 
לו בשל השגיו הרבים ז ב 1095/488 ברח מבגדאד, בתר בחיי 
דרוויש נודד ולא חזר להוראה בבגדאד אלא לאחר 12 שנה. 
באותן השנים, שבחלקן בילה אותן בסוריה ובא״י, הגיע 
כות־יצירתו של ג , לרונדפסגתו: חיבורים לרוב, גדולים 
וקטנים, יצאו מעטו בזרם בלתי־פוסק, ובהם הטיף את תורתו 
על עדיפותה של ההכרה האינטואיטיווית מן התבונה הצרו¬ 
פה ויצא כלוחם לאמונתם התמימה של קדושי־האיסלאם 
הראשונים, שעבדו את השמים בלב שלם ושאגדות־חייהם 
שימשו דוגמה ומופת לחייו הוא. את כל כוחו הרב גייס 
כדי לסתור את הפילוסופיה ולהחיות את הדת הטהורה. עם 
מותו היה לו מעמד באיסלאם שיש להשוותו לזה של תומאם 
האקווינאי בנצרות של יזז״ב. הוא הצליח לפלס דרך־בינייי׳ 
בין הסכו׳לאסטיקה היבשה חסות־הנשמה ובין הספקולאציד, 
הבלתי־מדוסנת ולסלול נתיב של אמונה־למושה השווה לכל 

חש• הו* ונח לכינוי,חות אלאסלאט*(העד לאמיתות 

האיסלאם), * 1 לא פסקון(!(זולה מיסלאם מי 



כדין. הידוע שבחיבוריו הוא האנציקלופדיה אחיא עלום 
אלדין ("החיאת מדעי-הדת") בארבעה כרכים גדולים.'ספר 
זה, שהוא — אולי — המפורסם שבספרי התאולוגיה המ¬ 
עשית של האיסלאם, עדיין לא תודגם בשלמותו לשום שפה, 
ובן לא נחקר מחקר ביארתי לשם קביעת המקורות שמהם 
שאב חסהבר, אולם ברור, שג' עמד על כתביהם של 
הצופיים הראשונים, וכן ניכר שהיה בקי גם בספריהם של 
המקבצים האחרונים. מובן מאליו שידיעותיו בספרות החדית 
(התורה שבע״פ), ההלכה והתאולוגיה היו כוללות ומעמי¬ 
קות. ספרו אלאחיא, כרוב ספריו, כתוב ערבית, אלא שחיבר 
קיצור עממי ממנו בפרסית בשם פימיאי סעאדת("האלכימיה 
של האושר״)* אף קיצור זה לא ניתרגם עדיין בשלמותו. — 
בין חיבוריו הקצרים מפורסמת ביותר האוטוביוגראפית 
הרוחנית שלו, אלפנקד מן אלדלאל ("המציל סן הטעות"), 
שבה תיאור מעניין ביותר של המשבר הרוחני שעבר עליו 
בשנים לפני שחזר בחשובה; חיבור זה ניתרגם לאנגלית, 
לצרפתית ולגרמנית. התקפותיו על הפילוסופיה באות לידי 
ביטוי בס׳ תהאפת אלפלאספה (״הפלת הפילוסופים״) — 
הרצאה מזהירה על השיטה הראציונאליסטית והשגות עליה * 
אבן רשר (ע״ע) כתב עליה את תשובתו המפורסמת תהאפת 
אלתהאפת ("הפלת ההפלה"). כן חיבר ג׳ שלושה חיבורים 
חשובים בענייני הלכה: אלבסיס ("המרחיב"), אלוסיט 
("הבינוני") ראלוג׳יז ("המקצר")* על שגי האחרונים נכתבו 
אח״ב פירושים רבים. 

רשימה מלאה של כתבי ג׳ : , 5 * 0/11 ,ממ 3 ת 11 ש 14 שסז 0 . 0 

1, 745-56, 111, 1230-31. 

33 .3 ?2126105, *41^11x01, 1901 ; 03x^3. (10 730*, 0 , 1902; 

-י< 77 ! 7 ) 070 ^ 10 ( 1 ^/ 1 ) 11 *) 11 * 10 ( 000/711 ^ 01 ■ 1 ) 0 ,־ 1655110 ? 33 

; 1911 ,)וו 11 } 70 ^ס 1/1 ו* 16 ) 0 1 . 5 ,: 101 ;? . 11 ; 131-35 , 1928 ,'וזס* 

). 0116(01300, 0(7■ ( 1 ) 111010 ())! 11 ()>( 1/71/1 7(11£10!( 31 / 1 /]((■ 

111 / 1 * 771 //* 0 . 5 ., 1921 ; 1• 1761151X161(, 1*0 ?(/!*(( 1 ( 0 , 

; 1933 , 16 * 0 ( 33 ) 111 1070/1 /^/ 4 , 11 ) 801 > 6 זג 15 זג 33 ; 1930 

1). 8. 3136000311!, 7/1( 13/6 0} 01-0., )1308, XX, 70-132; 

37. 33. 7/311, 7 ) 1 ( . 41 / 1 ( 1 ( 01101 // 170 ) 1 ( 1 /ס x^1 4117/11111(4 10 

01-0., )1045, 1952, 23-35; 16 !, 7)1( 1*1)( 0714 ?70(11(( ס ) 

01-0.. 1953. 

. א. ג׳. א 


ג' והיהדות. במה מספריו של ג׳ תורגמו ביה״ב 
לעברית: 1 ) מקאצד אלפלאספה ("מגמות הפילוסופים"), 
המשמש כהכנה לס׳ -ההפלה"* המפורסם בין מתרגמי הספר 
הוא יצחק אלבלג, שהוסיף גם הערות משלו וקרא לספר 
"תיקון הפילוסופים"* נפוץ ביותר היה תרגומו של יהודה 
בן שלמה נתן בשם -כוונות הפילוסופים״; בין פרשני הספר 
הרבים יש להזכיר את משה גרבוני! אברהם אביגדור בן 
משולם חיבר אפילו שיר מפרש לספר. 2 ) תהאפת אלמלא- 
ספה, תורגם בידי זכריה בן יצחק הלוי בשם "הפלת הפילו¬ 
סופים". 3 ) מיזאן אלעסל ("מאזני המעשה"), ספר במוסר 
ממקורות יווניים ואיסלאמיים, שבצורתו הנוכחית לא חובר 
בידי ג' עצמו* תורגם ע״י אברהם אבן חסדאי בשם "מאזני 
צדק״. 4 ) משכאת אלאנואר ("תא האורות", לפי קוראן כ״ה 
ל״ה), ספרו העיקרי של ג׳ במיסתווין, שאף הוא כנראה לא 
נשחטו נצווהו הסקוויה, תורגם ניד יצחק בן יוסף *ל־ 

8 * 0 ' נשם ״משנית וזווווז*. - גס סן הספוים הפיוהסים 









549 


גז—ג׳ז 


550 


האנרגיה ממנו בהתפשטות אךיאבסית (ע״ע) ואת הימומו 
בדחיסה אדיאבאטית. 

על ג" במצב של דילול קיצוני, שבו המהלך החפשי 
הממוצע נעשה גדול מאד וכנגדו נעשות ההתנגשויות בין 
המולקולות נדירות (כגון בעטרה של השמש, בערפיליות 
מסויימות ובמרחבים בין־ערפיליים), — ע״ע ספקטרום. 

על "ניווך־הגאזים", ז. א. על סטיות מחלוקת־האנרגיה בג׳ 
הנדרשת ע״פ הסטאטיסטיקה הקלאסית של בולצמאן, ע״ע 
קונטים, תורת ה־. סטיות אלו, המתאימות לסטאטיסטיקה 
הקוואנטית של פרמי, ניכרות בג" רגילים רק בטמפראטורות 
נמוכות מאד. 

א. א.— ש. א. 

3 ׳ז( 22 *ס, כינוי למוסיקת הריקוד החברתי המודרני באה״ב. 

מוצאה של מוסיקה זו הוא בשירי-עם של הכושים 
במדינות־הדרום של אה״ב, וראשית תולדותיהם של ריקודים 
אלה היא בבתי־השעשועים ברובע בתי־הזימה של העיר ניו־ 
אורליגז. המונח ג , הופיע לראשונה בדפוס ב 1916 , ופירושו 
אינו ברור? סבורים, שמוצאו מן הז׳ארגון של זמרי־הג׳ 
הראשונים ממוצא כושי או קראולי. צורות הג׳ פותחו על־ידי 
כושיי אמריקה כמוצר אפייני של המגע בין המסורות 
העממיות הכושיות האפרו־אמריקניות עם המסורות האנגלו־ 
סאכסיות (שירי־עם אנגליים, סקוטיים, איריים, הימנונות 
דתיים, וכו׳>. תערובת זו הצליחה לעצב סיגנון מוסיקאלי 
מיוחד במינו והשפיעה השפעה ניכרת על המוסיקה בודזמננו. 

צורות מוקדמות של הג , הופיעו בתהלוכות של חבורות 
סטודנטים כושיים מבתי-ספר מקצועיים, במחצית השניה של 
המאה ה 19 , אשר להקותיהם השמיעו שירי-עבודה ושירי 
"ספיריטואלס" (ע״ע)! מהן התפתחו: 

( 1 ) ה״רג־טים* ( 3^X1016 ^; בערך 1890 — 1915 ). ז״א 
שירי-עבודה או אף שירי־״מחאה" בקצב "קרוע", בתוספת 
סילסולים מלודיים בעלי סינקופות המעתיקות את ההטעמות 
הקצביות היסודיות למקומות ריתמיים בלתי־צפויים. סיג־ 
קופות אלו, על רקע של תיפוף מונוטוני, הדד,ן המאפיינות 
את סיגנון הג׳: 


נ נ נ 

ן נ נ £1 <ן 

נ נ. # 

׳נ נ ! 

1 121 

"ויו ־! ז 

ח ח ׳ 1 ז 1 

"וח׳ו? 

־ויו יו יו 

17777 


> > > > 


ביצוע ה״רג־טים" היה כליי, לרוב פסנתרי, ואף יצר סיגנון 
פסנתרי חדיש, בצירופים פוליריתמיים ואף קונטראפונקטיים, 
שנעשו בדרך אימפרוביזאטורית בלבד ע״י הנגנים האנאלפא־ 
ביתים. חזיונות רגעיים כאלה עזרו בהרבה להחיות גם את 
דרכי החיבור המוסיקאלי האמנותי של בני״דורנו. 

ספר־הלימוד הראשון לביצוע ה״רג־טים״ הופיע ב 1897 
( 610511-110101 !ח 1 ז 1132 ,׳ 8131-1165 8611 )• זכרונות מתקופה זו 
נשמעים ביצירתו של ארוינג ברליו - 161-51132 ) 16x20 ^״ 
'׳ 831x1 :"!!!ז/ עיבודים אמנותיים נעשו ע״י קלוד דביסי: 
״פינת־ילדים״( 1908 )! אריק סאטי: באלט ״פאראדה״( 1917 )! 
איגוד סטראווינסקי: ״מעשה בחייל״ ( 1918 ) ו״רג־טים" ל 11 
כלים! פאול הינדמית: ״סויטה 1922 ״. 

( 2 ) שלב חדש החל ב 1915 עם צורת ה״פלוז״(" 811165 ״) : 
מקורו אף הוא בשירי־עבודה, בקינות וזכרונות מימי" 
השיעבוד. אופי ה״פלוז" וביצועו הם בעיקר קוליים, לעומת 
האופי הכליי של ה״רג־טים", והוא מצטיין בהפקת־צלילים 

• ו י 


בלתי־ברורה דוגמת ה״גליסאנדו" ("ההחלקה"), צלילים 

המכונים ״תווים כחולים״ (" 016$ א 8106 ״) בלוויית האד¬ 

מוניות נועזות וכרומאטיות! למשל: 
1 


ארתור בנגימץ. מחוך "סכסופון בלוז"-לפסנתר 



( 3 ) ה״רג־טים" וה״בלוז" כאחד הכשירו את הקרקע לג׳ 
החדיש על צורותיו השונות (בערך 1920 — 1935 ), כגון "צעד 
אחד" ("ק 6-516 ״ 0 ״) נ "שני־צעדים" ("ק 0-51:6 ׳*ד־) ־ "פוכם־ 
טרוט", "שימי", "צ׳ארלסטוך, וכר. הביצוע ע״י הפסנתר 
הסוליסטי הוחלף בביצוע להקות ותזמורות קטנות, בכלי- 
נשיפה של חצוצרה וסכסופון כמייצגים הראשיים של סיגנון- 
הג׳. הפסנתר הועבר לקבוצת כלי הקצב וההקשה (יחד עם 
הבנג׳ו, הקונטראבאס והתופים). 

שני סוגי הג׳ העיקריים שעוצבו בשנות ה 20 הם ה״ה 1 ט 
ג'" (הג' ה״לוהט") וה״סוויט ג׳" (הג׳ ה״מתוק"). 

4 ) ה״הוט ג׳" (סיגנון "שיקאגו") מבוצע על־ידי להקות 
זעירות בנות 5 סוליסטים. זוהי צורה עשירת אמצאות אינד 
פרו׳ביזאטוריות. להקה מפורסמת מסוג זה היא החמישיה של 
מנגךהחצוצרה והזמר הכושי הגדול לואיז ארמסטרוגג. כאן 
מגיע לשיאו פיצול קו־הנעימה על־ידי אימפרוביזאציות 
מרובות! למשל: 



5 ) ה״סוויט ג"/ או "הג׳ הסימפוני", נועד לתזמורות גדו¬ 
לות יותר, בהדגשת וירטואוזיות הביצוע, עם אימפרוביזאציה 
קבועה מראש ע״י תיזמורים גדושי אמצאות וחידושים 
טכניים. נקודת־המוצא של ג׳ סימפוני זה היתה הביצוע הרא¬ 
שון של ״הראפסודיה בכחול״ ( 8106 111 ץ 1 ) 80 ק 3 ! 81 ; 1924 ) 
לגדשוין (ע״ע), שהוזמנה במיוחד ע״י ויממן, מחדשו של 
סיגנון זה. תזמורות מפורסמות אחרות הן הלהקות של דיוק 
אלינגטון ושל בוב קרוסבי. 

צורות חדשות יותר של הג׳ הן: 

6 ) ״בוגי־ווגי״( 00£10 /*\- 800£16 ) — ריקוד־ג׳ בנוי על 
"בסו אוסמינטו" (ע״ע) ומעליו ואריאציות בסיגנון ג/ בסיג־ 
קופות ובמקצבים נועזים ביותר. 

7 ) ״סווינג״ ( 8 ״ 1 ^ 5 ) — שהונהג לראשונה(בערך 1935 ) 

ע״י מנגן־הקלארינטה בני גודמן ותזמרתו. צורה זו מסוגננת 
דוגמת הג׳ הסימפוני, אך הוכנסו לתוכה יסודות של ה״הוט 
ג'", המתבטאים, בין־השאר, בהדגשות קצביות תכופות ללא- 
הרף. פרט אפייני לסוג זה הוא לקיחת קטעי-מוסיקה קלאסיים 
והעתקתם לדפוסי הג/ דיוק הביצוע ופרטיו מגיעים כאן 
לרמה עליונה. 

8 ) אחת הצורות האחרונות היא ה״בי־בופ"(ק 0 נ 6-1 ש 8 ; 
1944 ) שהיא מעין תגובה לסווינג, והיא למעשה חזרה 
ללהקות קטנות ויחד עם זה לצורות אימפרוביזאטוריות. 










551 


נ׳ז — גזאלי 


552 


לעומת הביטויים האכסהיביציוניסשיים של הסווינג והבוגי* 
ווגי, נראה הבי־בוס כעין צורה תרבותית יותר. המשתמשת 
ברבים מהשגיה הפוליפוביים של המוסיקה האירופית. מוד¬ 
גשות כאן אף האדמוניות בעלות אופי אסונאלי או — 
עכ״ם — מודרני מאד. 

המוסיקה בת־זמננו מגלה סימנים רבים של השפעת הג׳ 
עליה, המתבטאת בדרכי התיזמור, בשימוש הבלתי־מסרתי 
בהרכב הכלים ובהפקת צליליהם, ובעיקר בשילוב הריקוד 
בכללותו בתוך היצירה כיסוד בונה. 

/ ,) £030 >ג 5 ./ע ; 1938 , 1714 )^ 44 2714 > 4401 .[ ,)ת 803 ז 53 .זוג 

- 3$ מ 3 ? . 13 ,( 1939 , 5011 קת 1101 ־ 1 . 0 . £0 , $10 1411 £ ס . 01 ׳<€ 1111 ) 

-? 401 > 171 .{ (ס 07$ ) 4411 3 / , 13131107 83017 ; 1932 4401 , 510 

. 1952 ,סו! 

חקליסים: - 0110 ? £111010 . 611 ,.?. 7013 ,1 4 ,./ /ס 4411107$ ) 111 
. 1 ) 53 ,?£ ,ץזגז £18 5 ׳( 3 ״י 

א. ג.־ק. 

^אלי אבו תאמד ^חטד אבן מחטד אל־ 

טוסי אלשאסעי אל־ —לאטיניתביה״ב 1 ) 2 י%< 

( 450 להג׳רה/ 1058 לסה״ג, טוס שבחיראסאן — 1111/505 , 
שם), תאולוג, מורה־הלכה ומיסטיקן איסלאמי. מצעירותו 
היה מעורב במאבקה של האורתודוכסיה הסונית בספקנות 
הפילוסופית מזה ובאמונתן העיוורת של הכיתות השיעיות 
מזה. ג׳ למד בנישאפור מפי אימאם אלחרמין אלג׳ויני מן 
האסכולה של אלאשערי(ע״ע אשעדי). הווזיר הסלג׳וקי נזאם 
אלמלך, שהגיע אליו שמע כשרונותיו של ג׳ הצעיר, סיפח 
אותו לחוג המלומדים שבחצרו ומינה אותו ב 1091/484 
למורה במדרשה שיסד בבגדאד. בשנה שלאחריה נרצח הווזיר 
בידי מורדי־האור האסמאעיליים, שאותם התקיף ג׳ בכתביו. 
בינתים יצאו לג׳ מוניטין אף כמורה־הלכד. לשיטתו הליב¬ 
ראלית של אלשאפעי. אולם דעתו של ג' לא נחה כל עיקר 
משכלתנותם של מורי-הדת ומפלפוליהם של מורי־ההלכה, 
וכעבור זמן קצר נתפס לספקנות מלאת יאוש ופסימיות. מנוס 
מדכאונו מצא בעיסוק להלכה ולמעשה בתורותיהם הסגם־ 
ניות והמיסטיות של הצופיים (ע״ע), אשר מילאו אותו אמונה 
ותקווה חדשה! זה היה המקרה המפורסם ביותר של חזרה 
בתשובה בתולדות האיסלאם. ג׳ נטש את כל הכבוד שזכה 
לו בשל השגיו הרבים! ב 1095/488 ברח מבגדאד, בתר בחיי 
דרוויש נודד ולא חזר להוראה בבגדאד אלא לאחר 12 שנה. 
באותן השנים, שבחלקן בילה אותן בסוריה ובא״י, הגיע 
כוח־יצירתו של ג׳ לרום־פםגתו: חיבורים לרוב, גדולים 
וקטנים, יצאו מעטו בזרם בלתי־סוסק, ובהם הטיף את תורתו 
על עדיפותה של ההכרה האינטואיטיווית מן התבונה הצרו¬ 
פה ויצא כלוחם לאמונתם התמימה של קדושי־האיסלאם 
הראשונים, שעבדו את השמים בלב שלם ושאגדות־חייהם 
שימשו דוגמה ומופת לחייו הוא. את כל כוחו הרב גייס 
כדי לסתור את הפילוסופיה ולהחיות את הדת הטהורה. עם 
מותו היד, לו מעמד באיסלאם שיש להשוותו לזה של תומאס 
האקווינאי בנצרות של יה״ג הוא הצליח לפלס דרך־בינייי׳ 
בין הסבולאסטיקה היבשה חסרת־הנשמה ובין הספקולאציה 
הבלתי־מרוסנת ולסלול נתיב של אמונה־למעשה השווה לכל 
נפש• הוא זכה לכינוי "חג׳ת אלאסלאם" (העד לאמיתות 
האיסלאם), והשפעתו לא פסקה מלשלוט באיסלאם האור¬ 
תודוכסי עד היום הזה. 

ג׳ היה סופר פורה מאד, וספריו ומאמריו מצטרפים לר¬ 
שימה כבירה! אח״כ יוחסו לו גם חיבורים נוספים שלא 


כדין. הידוע שבחיבוריו הוא האנציקלופדיה אחיא עלום 
אלז־ין ("החיאת מדעי־הדת") בארבעה כרכים גדולים.'ספר 
זד״ שהוא — אולי — המפורסם שבספרי התאולויגיה המ¬ 
עשית של האיסלאם, עדיין לא תורגם בשלמותו לשום שפה, 
וכן לא נחקר מתקר ביקורתי לשם קביעת המקורות שמהם 
שאב המחבר. אולם ברור, שג׳ עמד על כתביהם של 
הצופיים הראשונים, וכן ניכר שהיה בקי גם בספריהם של 
המקבצים האחרונים. מובן מאליו שידיעותיו בספרות החדית 
(התורה שבע״ם), ההלכה והתאולוגיה היו כוללות ומעמי¬ 
קות. ספרו אלאחיא, כרוב ספריו, כתוב ערבית, אלא שחיבר 
קיצור עממי ממנו בפרסית בשם כימיאי סעאד־ת("האלכימיה 
של האושר״)! אף קיצור זה לא ניתרגם עדיין בשלמותו. — 
בין חיבוריו הקצרים מפורסמת ביותר האוטובלגראפיה 
הרוחנית שלו, אלמנקד מן אלדלאל ("המציל מן הטעות"), 
שבה תיאור מעניין ביותר של המשבר הרוחני שעבר עליו 
בשנים לפני שחזר בתשובה! חיבור זה ניתרגם לאנגלית, 
לצרפתית ולגרמנית. התקפותיו על הפילוסופיה באות לידי 
ביטוי בס׳ תהאפת אלפלאספד, (״הפלת הפילוסופים״) — 
הרצאה מזהירה על השיטה הדאציונאליסטית והשגות עליה! 
אבן רשד (ע״ע) כתב עליה אח תשובתו המפורסמת תהאפת 
אלחהאפת ("הפלת ההפלה"). כן חיבר ג , שלושה חיבורים 
חשובים בענייני הלכה: אלבסיט ("המרחיב"), אלוסיט 
(״הבינוני״) ו־אלוג׳יז(״המקצר״)! על שני האחרונים נכתבו 
אח״כ פירושים רבים. 

רשימה מלאה של כתבי ג׳: , 641,5 ,תמ 3 הח 001001 ז 8 . 0 

. 1230-31 , 111 , 745-56 , 1 

; 1902 ,. 0 ,\ 311 ז\ 10 > 3 זז 03 ; 1901 , 0001 ^/ 4 > , 3130105 ? ס 4 , 
- 87$ ' 2071 > 1%07 > 011$$112 47 401 > ) 0 ^/ 0111.07107711 007 , 1055001 ? 

; 1911 , 110 /ק 1 > 10£7 < 1 !)< 5011 .! 0 , 11011 ? . 13 , 35 — 131 , 1928 ,'סס! 
■ 00 ן< 4 >> 5 10 ס 1 !ן 11 ס 7 11014 0 ו/ 0 ) 1 !/<{ 1010 ! סס/מס? ! 13 ,> 1:1 תנ 0115 '׳",י .{ .* ; 1921 ,. 0.1 111/11711111 
; 1944 , 10 !!ץ 1 \ 1110 ו 11 > 2 ו> 41$41 > , 11 ). 500 > 0 ז 83 ז 133 ; 1930 
, 70-132 , 8. ^430(10031(1, 7/10 11)0 0( 111-0, 1*05, XX .ם 
10 104 > 1 < 711 )) 4 / 1 ^ 07 ^ 1/10 ) 0 $) 4111/10711101 > 7/10 ,ז 931 \ . 4 < ./י\ 

(ס 100 ) 4700 0714 17/0 7/10 , 13 ; 24-45 , 1952 , 1145 / , 11-0 > 

. 1953 .. 21-0 > 

א. ג , . א. 

ג׳ והיהדות. כמד, מספריו של ג׳ תורגמו ביד,"ב 
לעברית: 1 ) מקאצד אלפלאספה ("מגמות הפילוסופים"), 
המשמש כהכנה לס , "ההפלה"! המפורסם בין מתרגמי הספר 
הוא יצחק אלבלג, שהוסיף גם הערות משלו וקרא לספר 
"תיקון הפילוסופים"! נפוץ ביותר היה תרגומו של יד,ודד, 
בן שלמה נתן בשם ״כוונות הפילוסופים״! בין פרשני הספר 
הרבים יש להזכיר את משה נרבוני! אברהם אביגדור בן 
משולם חיבר אפילו שיר מפרש לספר. 2 ) תהאפת אלפלא־ 
ספה, תורגם בידי זהריה בן יצחק הלוי בשם "הפלת הפילו¬ 
סופים". 3 ) מיז_אן אלעמל ("מאזני המעשה"), ספר במוסר 
ממקורות יווניים ואיסלאמיים, שבצורתו הנוכחית לא חובר 
בידי ג׳ עצמו! תורגם ע״י אברהם אבן חסדאי בשם "מאזני 
צדק״. 4 ) משכאת אלאנואר ("תא האודות", לסי קוראן כ״ד, 
ל״ה), ספרו העיקרי של ג׳ במיסתורין, שאף הוא בנראה לא 
נשתמר בצורתו המקורית, תורגם בידי יצחק בן יוסף אל־ 
פאסי בשם ״משכית האורות״. — גם מן הספרים המיוחסים 
לג׳ ללא צדק תורגמו רבים לעברית. 

מהוגי־הדעות היהודים שהושפעו ע״י ג׳ יש להזכיר קידם־ 

כל את ר׳ יהודה ד,לוי! ביהוד תורודהעיקרים שבם׳ הכוזרי 



553 


גזאלי — גזזת 


554 


(ה/ י״ח) אינה אלא תמצית מ״אלרסאלה אלקדסיה" (האי¬ 
גרת הירושלמית) של ג/ שהוכללה אח״כ ב״החיאת מדעיי 
הדת". תלותו של ח יהודה הלוי בג׳ מצטמצמת בעיקר 
בבקורת התאולוגיה הראציונאליסטית. דעתו של ד. קאופמן, 
שר׳ יהודה הלוי הושפע מג׳ גם בהשקפותיו החיוביות על 
הדת, הופרכה ע״י החוקרים שבאו אחריו. השפעת ג׳ על ס׳ 
"אוד ה׳" לחסדאי קרשקש, שנקבעה תחילה ע״י י. וילפסיז 
( 1905 ), נדחתה אח״כ ע״י יוליום גוטמן. הדמיון הרב בין 
ס׳ אלחכמה פי מח׳לוקאת אללה("החכמה שביצורי אלוהים") 
ובין חלקים מסויימים של ס׳ "חובות הלבבות' לר׳ בחיי 
אינו — כפי שסברו — תוצאה מהשפעת ג׳ על ר׳ בחיי, 
מאחר שהוכח ששניהם היו בני דוד אחד, והמקור המשותף 
לשניהם נתגלה בס' "הראיות וההתבוננות בענין הבריאה 
וההשגחה* המיוחס לאלג׳אחז (ע״ע ג׳אחז, אל*). 

י. גוספן, הפילוסופיה של היהדות, תשי״א! ד,:*ל, משנתו 
של יצחק אלבלג, ספד היובל לכבוד לוי גיבצברג, תש״ד, 
ע״ה-צ״ב! ד. צ. בנעם, רבי יהודה הלוי ואלגזאלי, .כנסת*, 
תשי״ב׳ 329-311 ! הנ״ל, פקוד משותף לד׳ בחיי בר יוסף 
ולאלגזאלי, ספר מאגנס, תרח״׳ץ, 23 ־ 30 ! -■>£ ,םגמזזויס • 1 
■ 10 ה והו 117111 וז 1 ו() 11 !) 11011 !! 1 ה 7 מז; 1 { 10/10 ה 1111 ^ 1 11/14 הס&ו! 

ז> 1 > ח:> 11 :> 0£$1 .־ 3111 ( 50 21110 ז}ןז 11 א]ו 28 ) ה 1 ^ה 01 411/11/1 
. 1922 ,. 10 {. <1. 153. <1 !11x1 נ 10 :> 115 :> 110 

ם. פ. 

3 '?אר׳ אחסר פא^א, אל* ( 1775 — 1804 ), מושל תורכי 
בא״י. נולד בבוסניה כבן להורים נוצריים. בקט¬ 
נותו נאלץ לברוח לקושמא ולמכור את עצמו לסוחר-עבדים. 
הוא התאסלם, ולאחר מכן היה ממשרתיו של עלי בק מושל 
מצרים, שהשתמש בו כתליין! מכאן כינויו "אלג׳זאר* 
(הקצב). ממצרים ברח לסוריה, ובזכות העזרה שהגיש לתור¬ 
כים במלחמותיהם נגד דאהר אלעמר (ע״ע), ניתנה לו, 
לאחר רצח מושל זה, כפרם הפאשאליק של צידון. ב 1777/8 
העביר ג׳ את מושב הפאשאליק לעכו, פיתח ושיכלל את 
העיר והפך אותה לעיר הראשית של החוף. הוא בנה את 
מסגדה הגדול, ועל-ידו הקים מוסר לחינוך אבשי־דת, שנקרא 
על שמו "אלאחמדיה"; הוא בנה שוק מצויין ומזרקה, וכן 
הקים בנמל עכו צי קטן! ובעכו אירגן את צבאו, שהיה 
מורכב מבוסביים, אלבאגים וסרוקאנים. שלטונו הקיף גם את 
דמשק והלבנון והיה במעט בלתי־תלוי בשלטון המרכזי 
בקושמא. אחד מעוזריו העיקריים היה גזברו היהודי חיים 
פרחי (ע״ע). 

לשיא גדולתו הגיע ג׳ בשעה שהצליח ב 1799 — בסיועה 
של שייטת בריטית בפיקודו של סר סידני סמית (ע״ע) — 
לבלום את התקדמותו של צבא נאפ 1 לי(ן. 

"מושל עב(" היה ידוע כעריץ, אכזר ור(דן, שהתיז ללא 
רחמים את ראשי אויביו ומתחריו, והטיל את חתיתו על 
סוריה והלבנון. אכזריותו וקמצנותו השגיאו אותו על התד 
שבים. הוא היה סמל לשלטון הדיכוי של תורכיה כלפי הער¬ 
בים. בעזרת צבאו המעורב דיכא כל התקוממות נגדו. צבאו 
היה חזק, עכו היתד, מבוצרת יפה, ורוסיה היתה בעלת בריתו. 

וע״ע עכו. 

מ. אסף, תולדות הערבים בארץ ישראל, ח״ב, תש״א! 

-ס? 004 5)1710 10011*11. 1*1x10071 (ס ׳ס 111110 , 141X0 •א .ס? 

. 1951 ,) 111111 ! 

י ו. 

$ןה, ע״ע הימרף־- 


גזואלדז, דון־קו־לו, נסי־ך י וגוןה — -ס 10 ז* 0 מסס 

60053 ^ ס 1 ז 0 ק 1 סמ 1 ז? , 7] 1560) — 5031x10 ], נא- 
^לי — 1613 שם), קומפוזיטור מן החוגים העליונים של 
האצולה האיטלקית, בן־אחיו של הארכיהגמון של נאפולי. 
ב 1586 נשא לאשר, בת־טובים בנאפולי < כעבור שלוש שנים 
נודע לו על בגידתה והוא ציווה להרגה יחד עם מאהבה. 
בשנות התשעים שהה ג' בעיקר בפרארה, ששיפשה עיר־ 
ועד לגדולי המוסיקאים של סוף הרנטאגס באיטליה, וב 1594 
נשא שם אשה מבית אסטה (ע״ע). אחר 1597 חזר ג׳ לנאפולי 
ושוב לא עזב אותה עד סוף ימיו. 

ג׳ דדה מנגן בנבל ומחדש בחיבור מאדריגאלים. חיבורו 
העיקרי — אוסף מאדריגאלים בחמשה קולות, ש 6 חלקיו 
יצאו לאור בין 1594 ו 1614 וזכו מאז למהדורות גוססות 
רבות. ג׳ נתגלה מעיקרו כשולט מושלם בטכניקה הפוליפו־ 
נית (הרב־קולית), אולם בשני ספריו האחרונים עלה על כל 
מה שנעשה לפניו באותו השטח. הוא משתמש במודולאציוח 
מגוונות ובלתי־רגילות ביותר להבעת רגשות שונים! בביטוי 
חבלתי-אמצעי הביתן להן ובטיפול האינדיווידואלי בטכסט 
הוא יחיד במינו. 

. 0/1 ) 01 ; 1926 , 0 ,€ 61 ? 2 ־ 01 

1944 ,**ס 1 ו*\ מה׳* 

גזז<ין, ע״ע בנזין. 

גזזת ( 10515 ץ 11 ק 110 ^ז' 1 ' < או 1115 ק 3 ס 3 ! 1 ץ 11 ק 10 (סת י 1 ', או - 71 
5 ת 3 ז $11 ו 101 053 ) בדרמטולו׳גיה — זיהום העור, 

השערות והצפדגיים, הנגרם על-ידי פטריות מיקרוסקופיות 
מקבוצת טריכופיטון (ת 10 י(ו 1 ק 110 :>״ 1 ), שהן מוצאות להן 
קרקע־מזון' מתאים בקראטין שבשכבות העליונות ביותר של 
העור ובאיבריו הנספחים. ידועים כמאה מינים של סטריות 
טפיליות גורמות-ג/ שהחשובים שבהם הם: ת 0 ;זץ 11 ק 0 נ 1 ס 1 ז 7 ; 
מ 010 ק 05 זס 11 ^; 1011 ץ 11 נן 10 זת 1 סן> 1 ק£; ת 10 ־ 01 ו(ס^. קבוצת-הטרי- 

כופיטון גורמת לנגעים בעור, בשערות-חקרקסת, בעור־הפנים 
ובזקן, בעור־הגוף ובצפרניים. בעור, בנקודת־ההדבקה ע״י 
הפטריד" מתהווים רבדים עגולים, אדמדמים וקשקשיים, 
ובעור־חקרקפת נגועות גם השערות. השטחים הנגועים בעור- 
הקרקפת נראים כגזוזים, ומכאן השם ג׳, שהוא מקביל 
לשמות־המחלה בלשונות האירופיות• השערות השבורות ניכ¬ 
רות כנקודות שחורות בשטח ד,קשקשי האפור־לבן, ובבדיקה 
מיקרוסקופית הן נראות מלאות נבגים. 

עפ״ר מנוגעים בג׳ ילדים לפני ההתבגרות, אולם גם 
מבוגרים אינם חפשיים מזיהום זה, אלא שבהם בפגעים 
חלקי-גוף אחרים, כגון איזור־הזקן וחצפרניים. הטריכוסיטון 
אינו פוגע באיברים הפנימיים של האדם. 

הסיפול בפסרודהעור נעשה באמצעי-תיסוי, אולם אין 
שיסד, זו מספקת בפטרת־השעדות. בנגע זה מקרינים את 
הראש בקרגי-רנמגן, המביאות לידי שיתוק זמני של צמיחת 
השערות ולידי נשירתן הארעית, ובמשך רווח־זסן זה מש¬ 
מידים את הפטריות ע״י אמצעי־חיטוי. 

הטריכופיטון מועבר על־ידי קשקשים ושערות מזוהמים 
מהחולה לעצמו, ממנו לזולתו, ומהחיה לאדם (חתול, כלב, 
וכר), המחלה מופיעה בצורה מגפתית בבתי־ספר ובמשפ¬ 
חות. את המלחמה המונעת בפטרת־הראש ואת הטיפול בה 
בתחנות דרמאטולוגיות מיוחדות מנהל שירות ההיגיינה 
לבתי-הספר, והודות לו נקיים בתי־הספר בישראל ממחלות- 



555 


גזזת — גזים אצילים או אדישים 


556 


הפטרת 1 אולם הן עדיין קיימות בין ילדים הנמצאים מחוץ 
לביודהספר ובין מבוגרים. המלחמה בג׳ דורשת פיקוח סא־ 
גיטארי מאורגן על מקומות שבהם מטפלים בשערות, כגון 
מספרות ומכונים ליוסי. 

א. דו. 

גזים אצילים או אדיבים ( 5 ש 25 § 16 ( 001 או!■!סח!), 
שם כולל לששת היסודות הכימיים הליום, באון, 

ארגו ן,קריפטון, 5 םנוןוךדו ן, המצטרפים לקבוצה 
התופסת טור מיוחד (טור ״ 0 ״) בסעדכת־ד,יסודות (ע״ע 
אטום) והמסיימת את ששת המחזורים של המערכת. כינוים 
ניתן להם על שום שהם חסרים אפיניות כימית (ע״ע כימיה) 
ואינם מותקפים ע״י שום ראגנט כימי. 

ב 1785 ראה קונדיש (ע״ע), שכ 1/120 מנפח־האויר אינו 
ניתן לשריפה ולא לשינויים כימיים אחדים, ז. א. — אינו חנקן 
או חמצן. למעלה מ 100 שנה לאחר מכן(ב 1892 ) הוכיח רילי 
(ע״ע) בניסויים מדוקדקים, שהחנקן המופק סן האדר כבד 
ב%*/י מן החנקן המתקבל מפידוקן של תרכבות כימיות 
חנקניות: צפיפות נורמאלית של חנקן אטמוספרי — 1.2572 , 
של חנקן ״כימי״ — 1.2505 . השערתו, שסיבת הדבר היא 
מציאותם של יסודות כימיים נוספים באטמוספרה, שהם 
מעורבים בחנקן וכבדים ממנו, הוכחה ב 1894 , בידיו ובידי 
רמזי(ע״ע), שבידדו את הגאז הכבד וקראו לו ארגון( 011 §ז*, 
מיוד לא-סעיל). באותה שנה מצא רמזי במינראלים 

מסויימים את ההליום (ע״ע), שכבר היה מוכר מבחינה ספק־ 
טרוסקופית כמרכיב של השמש. ב 1896 הביע רמזי את ההש¬ 
ערה ששני הגאזים החדשים שייכים לסור מיוחד (מור ״ 0 ״) 
של המערכת היסודית, שהשלמתו דורשת מציאותם של 
שלושה יסודות נוספים. השערה זו נתאמתה ב 1898 , כשרמזי 
ועוזריו הצליחו לבודד מן האדר לא רק הליום, אלא אף 
את הנאון(חסשא, מיוד חדש), הקריפטון (מסןקץז^, 
מיור 1165 ־^*, חבוי) והכסנון (ססמש^ מיוד ? 0 ^ 1 , זר). 
האיזוטופים השתים של הרדון (ע״ע) נמצאו בשנים הרא¬ 
שונות של המאה ה 20 כפרי ההתפרקות הראדיואקטיווית 
של הראדיום, התוריום והאקטיניום (ע״ע רדיואקטיודות). 

חוץ מאיזוטוסי הדאדון, שהם עצמם ראדיואקמיודים 
וקצרי זמן־קיום, כל הגה״א הם חמרים יציבים מאד ומרכיבים 
קבועים של האטמוספרה. שיעור הארגון באדר מגיע ל 0.94% 
(לפי הנפח) או ל 1.2% (לפי המשקל), אלא שמחמת אי* 


פעילותו הכימית אין מציאותו ניכרת כרגיל. שאר הגה״א 
מצדים באדר בשיעורים זעירים. 


לוח 1 

הגאזים האצילים באטמוספרה 
(נפח אחד של גאז אציל נמצא ב ם נפחים של אויר) 


1 ם 

ג״א 

106 

ארגון , . . 

65,000 

נאון , . 

200,000 

הליום . . , 

1,000,000 

קריפטון . . . 

11,000,000 

בסבון . . . 


מלבד באדר נמצאים ג״א נמסים בקצת מעיינות טבעיים 
וכלואים בקצת מחצבים נדירים. ההליום (ע״ע) הוא מן המר¬ 
כיבים העיקריים של החומר הקוסמי, וכן נודעת לו חשיבות 
מכרעת במבנה גרעיני האטומים ובראקציות גרעיניות. 

תכונות הגה״א נקבעות על־ידי הצד המשותף של מבנה 
אטומיהם — שהם מכילים כולם קליפת־אלקטרונים חיצונית 
מושלמת (בת 2 או 8 אלקטרונים), שמקנה לאטומים אלה 
יציבות מאבסימאלית. לפיכך אנרגיית־היוניזאציה שלהם 
גבוהה ביותר, ואין הם מתקשרים באטומים אחרים לא בקשר 
אלקטרו־ואלנטי ולא בקשר קו-ואלנטי (ערכות "אפס"). 
אטומי הגה״א אף אינם מתקשרים זה בזה מין במינו. המול¬ 
קולות שלהם הן חד־אטומיות! דבר זה מוכח מן היחס 
ס/^• של החום הסגולי שלהם, שערכו בכל הגה״א הוא 
1.67 (ע״ע חם). מחמת חולשת הכוחות הבינסולקולאריים 
נקודות ההיתוך והרתיחה של הגה״א הן נמוכות, נקודות אלו, 
וכן צפיפות הגאזים, עולות עם המספר הסידורי, — אצילותם 
של הגה״א אינה מוחלטת! מקצתם נותנים בקור ובלחץ 
הידראסים גבישיים, המחזיקים 6 מולקולות מים ומתפרקים 
בלחץ רגיל בטספראמורות שונות. 

מחמת העדר סימני-הכר כימיים מוגדרים הגה״א בעיקר 
בקבועות של גדליהם הפיסיקאליים (לוח 2 ). 

הגה״א שבאויר מוסקים בדיד הזיקוק הבורר של אויר 
נחל. הואיל ונקודת־הרתיחה של חנקן היא ־ 195.8 - ושל 
חמצן ״ 183 - הרי שבסביבות ״ 200 - דוב ההליום והנאון 
עומדים במצב גאזי מעל פני האדר הנוזל. שארית החנקן 
שבתערובת זו מוצאת בדרכים כימיות, למשל ע״י סידן 
קארבידי, היוצר ציאנאמיד (ע״ע סידן)! ההפרדה בין הליום 


לוח 2 


קבועות אפייניוח של הגאזים האצילים 


דאז־ון 

כסבון 

*צ 

קריפטון 

ארגון 

ל! 

נאת 

6 א 

הליום 

116 


86 

54 

36 

18 

10 

2 


(60) 18 ,8 

(28) 18 .8 

2 .8 ,18 ,8 

2,8 ,8 

2,8 

2 


(•) 

131.3 

83.7 

39.944 

20.183 

4.002 


•(222,220 ,219) 

תשעה 

ששה 

40 ,38 ,36 

22 ,21 ,20 

4,3 


(136—124) 

(86—78) 





9.97 

5.896 

3.743 

1.7836 

0.8999 

0.1785 


-71* 

-111.5* 

* 157.0 ־ 

-189.2* 

-248.5* 

••-272* 

גקודת־היתוו. 

״ 62 ־ 

-107.1* 

־ 152.9 - 

-185.8* 

־ 245.9 - 

-268.9* 

נקודת־רתיחה. 


״ 16-6 + 

* 62.5 ־ 

״ 122.4 - 

-228.7* 

-267.9* 

טמפראטורה קריטית ..... 

62.4 

58.2 

54.3 

48.0 

26.66 

2.26 


0.51 

0.242 

0.1105 


0.0114 

0.0097 



י״ע רדיתוקסיויות• 


*• בלחץ של 25 אסם. 























557 


גזים אצילים או אדישים — גזל, מילויו 


558 


לגאון נעשית בדור הקפאת הגאון במימן נוזל. בדיד זו 
מתקבל באון המחזיק לא יותר מ 2% הליום. קשה מכל היא 
ההפרדה בין ארגון לחמצן, הואיל והטמפראטורות של רתי¬ 
חתם קרובות זו לזו. רוב הארגון נמצא בחמצן הניגר המת¬ 
קבל בניזול האויר. ע״י זיקוק בורר של החמצן הניגר מתקבל 
גאז שרובו ארגון, עם עירובים ניכרים של חמצן וחנקן, 
שאפשר להרחיקם בדרכים כימיות. גם קריפטון ונסנו! ניתנו 
להפקה בדרך הזיקוק הבורר של אויר נוזל. רדון(ע״ע) מת¬ 
קבל ע״י המסת מלח של ראדיום במים. הליום (ע״ע) מופק 
ממקורותיו המינראליים, 

רוב שימושיהם של ג״א הם לצרכי תאורה. התפרקות 
חשמלית במתח של 1,000 וולט מפיקה באוירת-גאון קלושה 
( 2 מ״ס) זוהר אדמדם (שפופרת־נאון)( ברשת חשמלית 
שמתחת 220 וולט מסתייעים בטראגספורמאטור. הוספה קטנה 
של כספית לגאון משנה את גון האור מאדום לכחלחל־לבן. 
ארגון וכספית נותנים גון כחול או ירוק. חשוב שימושו של 
ארגון במקום חנקן למילוי נורות (ע״ע), גם מחמת אצילותו 
הכימית של הארגון וגם מפני שמוליכות־החום שלו קטנה 
משל חנקן. 

1 > 110 .^ 1 ; 4 191 5 ,*?*!(?* 417170 * 1 ( 1 / 0 7 * 045 * 1 ( 7 ,'( £ 41115.1 
-*??* 0011 4 ,־ €1101 ^ .[ ; 1917 ,* 47 %!*!>£ * 01 ,)[ £11110 0 

)1*71X111* ??*<111** 0 / 1710?(171(1 ?)! *07**1*41 01*71*1717?, 

* 1 ( 1 111 * 7 * 11 ( 014 , 5 ת״ 1 נןבי 9 . 5 . 6 ; 1927 , 7 ** 04 71 * 111 , 11 ^ 
, 1940 , 7 * 11 * 111 * £1 411111147 ? *** 1 * 1 ( 1 / 0 ? 7 * 17117 * 01 

מ, ה, ב, 

ג׳זיךוז, אל", ע״ע סולן; סוריה. 

מל (< 0 ), צורת שירים ליריים, שמוצאה בארצות 
האיסלאם ושהתפשטה גם בססרויות המערב. המונח 
ג׳ מציין בעיקר השתפכות־גפש של אדם שוגה באהבתו? 
אולם לפעמים מדובר בג׳ גם על נושאים ליריים אחרים. 
לשיא התפתחותו הגיע הג׳ בספרויות הפרסית והתורכית. 
המשורר הפרסי חאפז (ע״ע) הוא אשר פיתח את הצורה 
לשיא השלמות, וביו התורנים הצטיין בה באקי (ע״ע). 

צורת הג׳ הקלאסית כוללת 4 — 15 בתים בגי שתי צלעות 
(דלת וסוגר)! החרוז, שהוא אחיד בכל השיר, בא בסוף 
הדלת הראשונה ובסופי הסוגרים! אולם ישנם גם ג" אדונים 
יותר. הבית האחרון מכיל, כבצורות אחרות של השירה הפר¬ 
סית והתורכית, את "שם־העט" (תח׳לץ) של המחבר. לפעמים 
נוהגים לחזור בסוף השיר על אחת משתי צלעות־הפתיחה. 
הג׳ מצוי אף בשירה העברית בספרד, ובתימן — עד לימינו 
אלה; אף כאן נוהג המשודר לפעמים לשלב את שמו 
בסוף השיר. 

הג׳ במזרח מקביל לסוגטה במערב. 
צורת הג׳ נודעה באירופה תחילת ע״י תרגומי שירים 
פרסיים (שלגל, ריקרט [)• 01 * 181101 , בודנשטט); אולם משו¬ 
ררים אחדים, ביהוד גרמניים, כתבו גם ג" מקוריים (גתה, 
פלט!)• 

; 1900 ,. £1 80 , 1, 1 ( 0717 ? 0X01111171 (ס ץ 1107 ו// ,ג 1 < 311 > .( .£ 

,. 17 0 ^ 710 ( 71 ) 771 ) 0 / 00x01 1 * 470)>!1 1x1 (י! ,ץחנח!£ נ£א 

1950 

!?ל, סילויז — 008011 311910 — ( 1862 — 1930 ), סוחר 
ומתקן סוציאלי גרמני. ג׳ היגר ממולדתו שבקרבת 
גבול־לונסמבורג לארגנטינה ונעשה סוחר עשיר בבואנוס 
אירס. שם גם החל להימשך לחקירת בעיות הכלכלה והמטבע. 


לאחר זמן בא להשתקע בשוויץ ונפנה לעבודה במשק 
החקלאי שלו ולכתיבת חיבורים על בעיות סוציאליות. ב 1919 
נתמנה ג׳ לשר־הפספים בממשלת באוואריה הסובייטית 
קצרת-הימים! לאחר הפלת המשטר הועמד לפני בית־דין 
צבאי, 

חיבוריו העיקריים של ג׳ הם: 101 ״ 3110 ^ 0 ) 110 50 ם 
51331 80213100 20111 0 ו 1 :>טז 8 318 □ 080 ׳)ז 0018 ("תיקון 
ענייני־המטבע כגשר למדינה הסוציאלית״), 1891 ! סנם 
• 01 ז? 1 ) 110 1 ) 161130 ? 011 ) 111 ) ^ת 1111 ן;ז 150 ) 180113 ז 1 ז ו\ 110110 * 11 ) 3 □ 
018 § ("הסדר כלכלי טבעי ע״י קרקע חפשית וכסף חפשי"), 
1909 , 1951 8 . את תורותיו הסוציאליות והכלכליות אפשר 
להגדיר בסוציאליזם המכוון עד משטר 0 ז £31 ־ 1318$02 (משק 
מושתת על התחרות חפשית) ונגד המארנסיזם כאחד. לפי ג׳ 
נקבעים ממדי יצירת־ההון ע״י שיעור ריבית־הכסף ביחסה 
להכנסה־בשוליים סן ההון, כל זמן שההכנסה־בשוליים סן 
ההון עולה על שיעור־הריבית, מכניסה השקעת-ההון רווחים; 
כשההכנסה מן ההון נופלת משיעור־הריבית, שוב אין 
ההשקעה כדאית, יצירת־ההון נפסקת וחל קפאון בכלכלת- 
המדינה. הגידול המתמיד של ההון גורם ירידה מתפדח 
בשיעור ההכנסודבשוליים מן ההון, ולכאורה עתידד. יצירת־ 
ההון להגיע לנקודה שבה יורד שיעור ההפנסה־בשוליים 
לאפם. אולם דבר זה נמנע, משום ששיעור ריבית־הכסף 
לעולם אינו יורד למטה מרמה מינימאלית ססויימת, בעוד 
שניפוח ממדי־ההון מעברלנקודת־השוויון בין שיעור־הריבית 
ושיעור ההכבסה-בשוליים מן ההון איבו כדאי. 

את קשיחותו של שיעור ריבית־הכספים הסביר ג׳ מתוך 
אי־השוויון בין מצביהם בשוק של בעל־הסחורות, שהוא 
נאלץ למכור את סחורותיו העשויות לילך לאיבוד, ושל בעל- 
הכספים, שהוא יכול למשוך את כספיו מן השוק ברצונו בלא 
שיפסידו בערכם. יתרון זה של הכסף (לגבי הסוחרים) על 
הסחורות (לגבי היצרנים) משמש י 10 ד ל״ריבית הראשונית" 
("ריבית-החליפין"), שהיא הופכת את הכסף להון. בנקודה ז( 
מתקרבת תורת־הריבית של ג׳ מאד לתורת "עדיפות הכסף 
הליקווידי", שפיתח כמה שבים אחריו קיגז (ע״ע). 

כדי להשוות את כוחותיהם של הכסף והסחורות בשוק 
וע״י כך להשמיט את הקרקע מתחת לריבית הראשונית, 
הציע ג׳ להנהיג 018 § 8 ת 11 ^\ 8011 (״כסף מצטמק״) — צימצום 
אוטומאטי של ערכו הנקוב של המטבע בשיעור 0.1% לשבוע, 
שפירושו — הטלת ריבית בשיעור 5,4% לשנה. לשם שמירה 
על ערכו הנקוב המקורי של הכסף, יש להדביק על שטרי- 
הכסף כל חודש תווים מיוחדים, המושגים במשרדי־הדואר. 
בזה ראה ג׳ דרך ליצירת ״כסף חפשי״ ( 018 § 61 !?). 

אשר ל״קרקע החפשית"( 1 ) 011311 *?), דרש ג׳ את הלאמת 
הקרקעות והחכרתן לכל המרבה בדמי-חכידה. בדמי־חכירה 
אלה תפרע המדינה לבעלים את הריבית והקרן משווי קר¬ 
קעותיהם המופקע ות. אח״ב תשמשנה ההכנסות מדמי־החכירה 
להקלת עומס־המיסים ולמימון מפעלים שוגים של סעד 

טוציאלי. 

בהשפעת תורתו של ג׳ קמה תנועת - 18 ס§ 1 סז?- 11308 סז? 
8 םג!פ ("אגודה למען קרקע חפשית וכסף חפשי"), שהיו לה 
תומכים בעיקר בגרמניה ובשוויץ ושהיתד, פעילה מאד בשנים 
הראשונות שלאחר מלחמת־העולם 1 . 

ג׳ היה הוגה־דעות מקורי ביותר ובדברים רבים סטה, מן 
הדרד המקובלת! זוהי, כנראה, סיבת השתיקה הגמורה שבה 



559 


גזל, פיליו—גזלת 


560 


נתקלו דעותיו בחוגי הכלכלנים האקאדמיים בזמנו. חיבוריו 
מצטיינים בבהירות־־ההרצאה וחדורים שאיפה לוהטת לצדק 
חברתי. — בעברית יצא: "עם דימדומי תרבות חדשה"(תרג׳ 
ג. צ. מימון), תרצ״ד. 

.מ ; 1921 , 714 ^ 7777 117111 7771177 ו 41 ו 04 /< 4/7771 ״ 7 ,ת 11 ן^ג^ו . 39 
447 417 ) 576101771464/11 1714 ) ^ 74477664/1 , 011 £ ,} 1 >£[ 1 *. 1 

6647 777 ^( 1171177714:1147 ,־ 0 ( 1 * 11 .? ; 1925 , 1 ) 7764 * 7 ! 4117310714 

,* 7 * 1111100 . 8 ,' 1926 , 071407767777777 77104777177 477177 * 177 

. 1954 ,. 0 . 5 , 1161 ״ 5011 . 99 ; 1931 ,.€ . 5 

ש. רי. 

1£ לה <מל, |זל), במשמעה המקורי — לקיחת דבר בכוח 
נגד רצון הבעלים (כגון שס״ב, כג, כא; שום׳ כא, 

כג). במובן מורחב משמש המושג לעושק (כגון ירט׳ כב, ג) 
ולעיוות־הדץ (כגון ישע' י, ב). תז״ל כללו במונח ג׳ בל 
החזקת רכוש של הזולת שלא כדין, כגון: הכופר בפקדון 
(ב״ק ק״ה, ב), השואל שלא מדעת בעלים (ב״מ מ״ג, ב׳), 
ועוד. המונח ג׳ מציין גם את החפץ הנגזל (כגון דק׳ ה, 
כג). — איסור הג , מפורש בתורה (ויק׳ יט, יג)ז אולם, שלא 
כבחוקי חמורבי (ע״ע) שחייבו את הגזלן במיתה (סעיף 22 ), 
אין התורה מפרשת את ענשו של הגזלן, אלא מזכירה את 
חובת השבת הג׳ (ויק׳ ד" כג) בקשר למקרה של שבועת* 
שקר שבאה בעקבות העבירה (שם שם, כ—כו). 

הנביאים והכתובים מוקיעים בצורות שונות ובדברים 
קשים את עו(ן הג , (יש׳ ג, יד! ידם׳ כא, יב; יחז׳ יח, יב, יח! 
שם כב, כט; מייכה ב, ב* איוב כ, יט) כאחד הגילויים המוב¬ 
הקים ביותר של הרשע. איוב (כד, ב—יג) מתאר בציוריות 
דרכיה של חבורת־גזלנים, מסימניו של הצדיק שהוא נזהר 
מג׳ ומתשש־ג׳ (יחז׳ יה, ז, טח שם לג, טח תה׳ סט, ה). 
מתאריו של הבורא שנאת הג׳ (יש׳ סא, ח) והצלת "עני 
ואביון מגזל("(תה׳ לה, י). 

בדיני־ישראל ג , הוא מושג משפטי מוגדר. לפי הדין אסור 
לגזול שום דבר, ואפילו פחות משווה־פרוטה; אולם רק 
הגוזל שווה־פרוטה כופים אותו להחזיר את הג׳ לבעליה 
(ב״מ נ״ה, ב׳ן סנה׳ נז, א׳, ורש״י שם; רמב״ם הל׳ גזלה, 
א׳, א׳—ב׳)! אך יש אומרים, שאע״ם שאין כופים להחזיר 
ג' ששווה פחות מפרוטה, מצווה להחזירה (מאירי לב״ק ק״ה, 
א׳< שיטה מקובצת שם). אם חל שינוי בדבר הנגזל, כגון: גזל 
עצים ועשאם כלים — משלם דמים, כסי מחיר הדבר בשעת 
הג׳: "כל הגזלנין משלמין כשעת הג" (מש׳ ב״ק פ׳, א׳ו 
בבלי, שם צ״א, ב׳; רמב״ם, שם, שם, ה׳). אע״פ שהגזלן 
עבר על ״לא־תעשה״ — אינו חייב מלקות, מכיוון שהוא חייב 
לשלם את דמי הג/ ובל לאו שניתן לתשלומין — אין לוקין 
עליו (מכות ט״ז, א׳! רמב״ם, שם, א׳, א׳). 

תמוהה העובדה, שההלכה לא הטילה עונש על הגזלן 
והסתפקה בחובת השבת הג׳! חז״ל מנמקים עובדה זו 
הנמקה פםיכ(ל(גית*דתית(,"..זה [= הגזלן] השווה כבוד עבד 
לכבוד קונו״׳ [רש״י — "לא ירא מבני־אדם כדרך שלא ירא 
מהקב״ה"], "וזה [הגנב] לא השווה כבוד עבד לכבוד קונו" 
[רש״י — "אלא כיבד העבד יותר מקונו, שהוא ירא מבני* 
אדם ומעין של מעלה לא נזהר"], ב״ק ע״ט, ב'), הרמב״ם 
מנסה לתת הנמקה סוציולוגית: "מפני מיעוט מציאות הג׳" 
(מדג, ג׳, מ״א). ההלכה מבחינה בין גזלן שכפר בג׳ על־ידי 
שבועת-שקר לבין גזלן שכפר ללא שבועה: הראשון משלם 
נוסף על הקרן חומש ומביא קרבן־אשם לכפר על שבועת־ 
השקר! השני מחזיר רק את הקרן. החומש לא בא בתור קנס, 


אלא לשם כפרה על שבועת־שקר, בדומה לקרבן 1 משום כך 
חייב הגזלן בחומש רק כשהודה (ב״ק ק״ג—ק״ה! רמב״ם 
שם, ז׳, ת׳). בזה שונה דין הגזלן מדין הגנב, שחייב בקנס 
(ע״ע גנבה). 

חטיפת מציאה מידי קטן אף היא גזל — "משום דרכי* 
שלום", אע״פ שאין לקטן זכות חוקית עליה (משג׳ גט׳, ה׳, 
ח׳). התנאים נחלקו בשאלה, אם המושג ג׳ תל על קרקעות 
ועבדים (משג׳ ב״ק, טח בבלי שם, קי״ז, ב׳), אולם רוב 
הפוסקים מכריעים, שאע״ם שאין קרקעות ועבדים נגזלים 
ואין הגזלן חייב באחריותם, מכל מקום עובר הוא על "לא 
תגזול" (רמב״ם הל׳ גנבה, ז׳, י״א! תום׳ ב״מ גדא, א׳, 
ד״ה אלא). 

הלכות־ג׳ באות מצד אחד להכריח את הגזלן להשיב את 
הג׳ ולהקל על הנגזל להוציא את הג׳ מיד הגזלן, ומצד 
שני — לפתוח דרך־תשובה בסני הגזלן. לפיכך אסרו חכמים 
לקנות דבר גזול סן הגזלן, כי עי״כ מחזקים ידי עוברי־עבירה 
ועובדים על "ולפני עזר לא תתן מכשול" (ב״ק קי״ח, בח 
רמב״ם, הל' גזלה, ה׳, א׳). הגזלן פסול לעדות (סנה׳ כ״ז, 
א׳); נגזל התובע את הגזלן לדין — כשיש שני עדים על 
כניסת הגזלן לבית הנגזל ויציאתו משם וכלים עסו —, נשבע 
הנגזל ונוטל, בניגוד לכלל הידוע ששבועה בכוחה לפטור 
ולא לחייב ממון (משג׳ שבר, ד, א׳—ב'). השבת הג׳ ה־א 
לכתחילה בעינה דווקא, ואין הגזלן רשאי לקנותה ע״י תשלום 
דמיה. אולם אם השבת הג׳ בעינה גורמת הפסד רב ביותר 
לגזלן — כגון אם בנה מריש (= קורה) גזול בבניין —, אין 
הוא חייב לשלם אלא דמים, כדברי בית־הלל (בניגוד לדעת 
בית-שמאי) — "משום תקנת השבים"(מש , גט׳, ה/הח בבלי, 
שם, נ״ה, א׳). אין הגזלן חייב לרדוף אחרי הבעלים, אלא 
מחזיק בג׳ ומודיע לבעלים על רצונו להחזירה; רק אם נשבע 
לשקר והודה — חייב הוא לרדוף אחרי הבעלים עד שיחזיר 
להם, אפילו הם באיי־הים, ספני שאחרי השבועה לא •בואו 
לתבעו. אולם כדי להקל על הגזלן שנשבע לשקר לחזור 
בתשובה, תיקנו חכמים שגזלן המשיב את הג' לבית־דין 
שבעירו — יצא (משנ׳ ב״ק, ט׳, ה׳ו בבלי, שם, ק״ג, ב׳ו 
דמב״ם, שם, ז׳, ט׳—י׳). 

לשם הקלת התשובה אמרו: ״הגזלגין שהחזירו — אין 
מקבלין מהן, והמקבל מהם — אין רוח חכמים נוחה הימנו" 
(ב״ק צ״ד, ב׳). לדעת רבנו תם, יש לראות בתקנה זו של 
רבי רק תקנה לדורו * לדעת ה ר ״ י — התקנה מכוונת לגזלן 
מקצועי, שכל פרנסתו על ג/ שאם יחייבוהו להחזיר את כל 
הגזלות, לא ישאר לו כלום (שם, תוס׳, ד״ה בימי רבי) ז 
לדעת ה רם ב" ם (שם, א׳, י״ג) יש תוקף לתקנה זו רק 
לגבי פי שחוזר בתשובה ומחזיר את דמי הג׳ מאליו, בלי 
שבית־דין יכריח( לכך. אין מקום לתקנה זו אם הדבר הגזול 
קיים (ב״ק שם). 

קשר, וחמורה מג׳־היחיד היא ג׳־הרבים, "שהגוזל את 
היחיד — יכול לפייס( ולהחזיר לו גזול(, והגוזל את הרבים 
אינו יכול לפייסן ולהחזיר להם גזילתף (תוספתא ב״ק, י', 
י״ד). כגוזלי־הרבים נחשבים הרועים את בהמותיהם בשדות 
אחרים (ב״ק צ״ד, ב/ ורש״י שם), ואף החנוונים המרמים 
במידות (ב״ב פ״ח, ב׳, ורש״י שם). תקנתם של גוזלי-הרבים 
היא בהחזרת הג׳ לצורך־הרבים (ב״ק שם). — ההלכה 
העתיקה לא כללה באיסור־ג׳ את רכושו של הנכרי. על רבן 
גמליאל נמסר, שגזר על ג׳ נכרי שיהא אסור מפני תילול־השם; 



561 


גזלה — גזניוס 


562 


ר׳ עקיבא למד את האיסור מן הכתוב בתורה (ידוש׳ בר/ 
ד/ ה״ג! ספרא בהר, ט/ ב'). ההלכה הרווחת היא, שגזלו 
של נכדי אסור מן התורה ואף חמור מג׳־ישראל מפני חילול* 
השם (תוספתא ב״ק, י/ ט״ו* רמב״ם שם, שם, ב׳? שו״ע, 
ח״מ שנ״ט). — איסור-הג׳ נחשב כאחת משבע מצוות בני־נח 
(ע״ע י סנה׳ נ״ז, א׳; רמב״ם, הל׳ מלכים, ט/ ט׳). 

אע״פ שההלכה לא חייבה את הגזלן בכל פיצויים חוץ 
מהשבח הג׳, דאו חז״ל במעשה הג׳ עבירה חמורה ביותר, 
והערכה מוסרית זו באה לידי ביטוי נמרץ באגדה: לפי דבריו 
של ר׳ יוחנן — "כל הגוזל את חברו שווה־פרוטה כאילו נטל 
נשמתו ממגר׳ (ב״ק קי״ט, א׳). הדיל מזהים ג' עם המושג 
המקראי ,חמס" ומגיעים מכאן למסקנה, שאף גזר־דיגו של 
דור־המבול — ״שעברו על הכל' — ,לא נחתם עליהם עד 
שפשטו ידיהם בג׳" (סנה׳ ק״ח, א׳). גם כל ססרות־הסוסר 
בישראל מתקופת־התלמוד עד התקופה החדשה הקפידה 
ביותר על כל צורה של עוון הג׳ או של אבק־ג׳ (השווה 
למשל, ״מסילת־ישרים״ לרמח״ל, 0 ' י״א). 

על גזילת הגר ע״ע גד* על הג׳ במשפטי־העמים ע״ע 
שד* שליחות־יד. 

א. גולאק, יסודי המשפט העברי, ג׳, 225-222 . תרס״ג. 

ס. 

$לה (קרי: (זזלה). נןיד 1 — 0626116 10 ) 11 * 0 — ( 1830 , 
בריגה [בלגיה] — 1899 , שם), משורר פלאמי, 

מגדולי הליריקנים של חוג־התרבות הפלאסי־הולאנדי. ד 



נתהנד בסמינר קא* 


תולי וב 1854 געשה 

,״ר' יי ־* , > 

כומר. הוא פעל כמו¬ 

י * 

רה בסמינר, ובתפקיד 

* י'־ י ־־ 

זה השפיע השפעה 

׳ ;;/..*:"זיג. 

עמוקה על רבים מתל¬ 

' י* .ין י' 

מידיו, הן מבחינה 

..:יד י' 111 .$ ■ 

אמנותית והן מבחינה 

^ י/^־ •/::* : ׳?* 

* ' ' 1 

דתית. ב 1860 נתמנה 

י 

למורה בסמינר האג* 

י .**<• 

גלי־הבלגי בבריגה 


וייסד פנימית לתלמי¬ 


דים אנגליים. אולם 

נ גזיה 

בפעולתו זו לא הצ¬ 
ליח, וב 1872 עזב את 


בריגה תוך דיכדוכי־נסש והתחיל משמש סגן־כומר בקורטרה 
( 31 ז!זנ 001 ) שבצרפת הצפונית. לעת זקנתו הוכרה גדולתו 
כמשורר, והוא זכה לכבוד רב בבלגיה. 

ג׳ פעל כפובליציסט, כמחדש הלשון הפלאמית הספרותית, 
כמייסד ומנהיג של תנועה פלאמית תרבותית. אך עיקר 
חשיבותו ביצירתו הלירית הרומאנטית, שנושאיה הראשיים 
הם הטבע והלהט הדתי. אספי־שיריו הם: תשמ 101 כ! 110£ ן 1 זש^ 
(״פרחי בית־ן־,קברות״), 1858 , ("אימוני־ 

שירה״), 1858 ; מ( 1 ו 1 :> 11 >ש 8 ״שש £1 (״שירים קטנים״), 1860 * 
תש 1 ) 0 < 1 ש 0 סש תש£ 762311 ),מש: 1 ו 1101 >ש 0 ("שירים, זמירות ותפי* 
לות״), 1862 ; 5 תבז 11£ )( 71 (״זר־הזמן״), 1893 * : 01511061 ( £1 
(״מחרוזות״), 1897 ! 7612611 £331516 ("שירים אחרונים"), 
1901 .— כל יצירתו השירית: 7 ק 1-3 ,תשש 1 זש״\) 11 ס 1 ם, 1903 - 
1913 . 

; 1924 — 1923 , 11 — 1 ,. 0 . 0 1/61 ,*ץג־ון 1 גזו\ 

. 1931 .. 0 . 0 , 110151 . 8 . 11 ; 1930 ,. 0 . 0 ,ס>יו* 0 נ 1 ז *זג 8 


גזמים (יחיד גזנף — * 1 ?$}. שושלת היכינים ששלטה 

על גזני' (ע״ע), ואח״כ גם על להור (ע״ע), במאות 
ה 10 — 12 . היא נוסדה במאה ה 10 ע״י אלפטיגין, עבד תורכי 
למושלי בוכארה הסאמאבים. עבדו ויורשו סאבוקטיגין( 9:6 — 
997 ) הרחיב את תחום שלטונו על פני אפגאגיסטאן וחרסאן. 
גדול השליטים הג׳ היה בנו של סאבוקטיגין החמוד ( 996 — 
1030 ),שהשתחרר מכל תלות בסאמאנים, סיפח לממלכתו את 
רובה של איראן וערך מסעות־כיבוש להודו הצפונית־מערבית. 
שם הצליח לספה לשלטונו את פנג׳אב, ובפשיטותיו — שהיו 
מלוות שוד והרס — הגיע עד קאשמיר, דואב וקאטהיא־ 
וואר. פשיטות אלו זיעזעו את אחדותה המדינית של הודו 
הצפונית ואת עצמתה הכלכלית וסללו את הדרך לכיבושי 
הגורים (ע״ע). בימי מחמוד השתרעה ממלכת הג' מגבולות 
עיראק והים הכספי עד לגאנגם ומן הים האראלי ועבר־ 
האובסום (אמו־דאריה) עד סינד ומדברות ראג׳פוטאנה. לאחר 
מותו של מחמוד נתפוררה ממלכתו. ב 1160 הדיחו הגורים 
את צאצאיו מגאזני ללאהור, וב 1186 נפלה אף פנג׳אב בידם. 

-ז 1$3 , 1931 , 1 * 0/1421 /?> 11171144 *)}$ 38 * 4 * 5 , 432101 * 1 . 4 ( 

, 1928 , 1 4011171 10 1/1€ $107)£01 17111X51071$ ז £514 }/ז 14 ' 1 , 1 ) 1101 ) 

, 5143 * 811 )? 17141471 ) 1/1 / 0 41135 1€01 ז 1$10 }{ 4 , 03715 1 ) 00111 ,כ) 

. 1949 , 11 קג 1 * 

312 ' (<^)׳ עיר באסגאניסטאן, מדרום לכאבול, בקרבת 

גבול פאקיסטאן! כ 10,000 תושבים. העיר שוכנת 
בגובה 2,400 מ', על אחת מדרכי־התחבורה החשובות המובי¬ 
לות מרמות־איראן להודו, ומכאן חשיבותה המסחרית והאס* 
טראטגית• ג׳ החדישה יושבת בתוך שדה־חרבות, שרידי העיר 
המפוארת של יד,״ב, שהיתה במאות ה 10 — 13 בירתן של שתי 
שושלות מוסלימיות אדירות, הגזנוים (ע״ע) והגורים (ע״ע), 
ששלטו על ממלכה איראנו־חודית נרחבת. אחרי נפילת 
הגאזנאווים ירדד. העיר מגדולתה. אבן־בטוטה (ע״ע) שביקר 
אותה במאה ה 14 לא מצא בה אלא חדבוח. היא חזרה ונבנתה 
ויושבה בממדים צנועים, וב 1504 נפלה בידי באבר (ע״ע), 
שמזכיר בזכרונותיו את פירותיד. המשובחים ואת מסחרה עם 
הודו. במלחמה האנגלו־אפגאנית הראשונה ( 1839 — 1842 ) 
היתה ג' מרכז קרבות קשים. — השריד הקיים היחיד מימי 
תפארתה של ג׳ הוא קברו של מחמוד הגאזנאווי, כ 3 ק״מ 
מן העיר החדשה. 

נזניום, (העריך ?רוויו) וילהלם - (*>״תוש 4 ז 

065601115 7/11116101 ( 11 ש 1 זג> 11£ ? — ( 1786 — 1842 ), 

מזרחן ודווקר־המקרא גרמני. תחילה שימש מורה בערים 
שונות, והחל מ 1811 היה פרופסור לתאולוגיה באוניברסיטת 
הלה. תהום־פעולתו העיקרי היה הבלשנות השמית. ג׳ היה 
ממניהי היסוד למחקר לשון־המקדא על סמר השוואתה עם 
שאר הלשונות השמיות. שיטה זו שיחררה את מחקר העב¬ 
רית באירופה מתלותו בגורמים תאולוגיים, יצירותיו של ג׳ 
בתחום מחקר העברית הן 2 מילונים גדולים וספרי דיקדוק 
ולימוד: ״מילון שימושי עברי־גרמני״( 1810 — 1812 ), שנקרא 
אה״ב ״מילון שימושי עברי ובשדי [= ארמי] לברית הישבה". 
זכה עד היום ל 18 מהדורות ועיבודים נוספים, בגרמנית 
ובתרגום אנגלי; "אוצר בלשני־ביקרתי של הלשון העברית 
והכשדית של הברית הישנה״ ( 1829 — 1842 , הושלם ב 1858 
אחרי מותו של ג׳). במילוביו משווה ג׳ את שרשי לשון* 
המקרא גם לאוצר־המלים של הספרות התלמודית, ובן הוא 
מתחשב בפירושי התרגומים ובפרשנים היהודים מיה״ב, ביהוד 



563 


גזניוס — גזע 


564 


דש״י, דאב״ע ורד״ק. "דיקדוק עברי״ ( 1813 ) עובד והוצא 
ב 29 מהדורות ותורגם גם לאנגלית. חיבורים אחרים של ג׳ 
בשטח זה הם: "ספר־קריאה עברי״( 1814 ); "היססודיה ביקר־ 
תית של הלשון העברית והכתב העברי״ ( 1815 )< "שיטה 
דיקדוקית-ביקרחית מפורטת ללימוד הלשון העברית תוך 
חשוואה עם הלשונות הקרובות לה״ ( 1817 ), 

במסגרת מחקריו בתנ״ך תירגם ג׳ את ס׳ ישעיהו וחיבר 
לו פירוש ( 1821 ), וכן כתב על החומש השומרוני ועל התאו־ 
לוגיה של השומרונים. ממחקריו בלשונות שמיות אחרות 
ראויים לציון ספריו על הכתב ועל התעודות של הסיניקים 
והפונים. 

המהדורות האחרונות של יצירותיו העיקריות של ג , הן 

סלט 11 :) 01611 ]ז 6 ״) 1 ) 1 ) 142 1105 ;) 315 רת 3 ז 2 1 ) 501105 11x1 ו 3 חנ 1401 

!> 0 ) ״ 1948 1 ,( 811111 .? . 1 ) 0 ) 1921 18 י 11 ״ו״ 6513 ד 116 * 35 !) 
ל 115 ^ת£ 1 ) 311 ׳מ 0 זל 10 ־ 1 * ; (ז 6 מ 1 ז 3 :§ 1 זזט 83 ./ו\ - ־ 101 לס.> 1 .״ 1 

-־ו 0 /י 1 זס . 8 . 8 !> 0 ) זת 0513100 ז 0101 1110 )ס 1,0x1000 

5 ט 0 טוז 100-0 § 11010 לק 8 טזנ 0$31 ל 7 ; 1907 2 ,( 5 § 1£ ז 0 .* .ל 0 
, 3030 01 0131(13030 ¥01001$ '!'05131X101111 זל 00 1£1130 ו 11 
1918-1929 29 , 01311111131111 0 ל 3150 זל 90 ; 1858 , 1829-1842 

. (ז 3$50 ז $1 § 801 . 0 . 041 ) 

- £0 0 / 0. 071 71x1 ^וז) 4 ו 1 [ 111 ) 7/1 ,־ 411101 ^• . 8 . 0 

1927 ,ץ< 1 ק 1 >* 2 

א. ג־ל. 

גזע (אנג ׳ וצרם׳■ 200 ז, גרמ ׳ 113530 , איט , 1322.3 , ספרד' 
323 ז), מושג יסודי של האנתרופולוגיה (ע״ע), 

המשמש למיון הפין האנושי לקבוצות טבעיות! כיוצא בו 
בזואולוגיה (ע״ע) לגבי מיני בעלי־חיים. 

האטימולוגיה של המונח ג׳ אינה ברורה: ההשערות שהוא 
נגזר מערב׳ ׳"'"׳-י ("ראש" או "מקוד"} או מלאט' ^!) 3 ז 
("שורש"), אינן מתקבלות על הדעת. יותר מסתברת הגזרה 
מלאט' 13110 — מונח שוואדו, קיקרו וקיסר משתמשים בו 
במובן של "איכות" או "אופף. המונח ג׳ מופיע לראשונה 
בצורתו האיטלקית במאה ה 14 . בצורתו הצרפתית במאה 
ה 15 , בצורתו האנגלית במאה ה 16 . שיקספיר משתמש בו 
במובן של ״הכשרה סזגית״ או ״התייחסות״. לוק ב 1681 
כותב על אודות "אומות או גזעים של בני־אדם". 

לציון קבוצת בני־אדם במובן האנתרופולוגי משמשת מלת 
300 ! (צרם׳) לראשונה במסה שפידסם ב 1684 — בעילום 
שמו — הרופא והנוסע פראנסואה בדניה( 1620 ; 80 x 0101 — 
1689 ): - £0100 } 411 105 ז 3 ק ,סזזס!" 13 10 ) 151011 ׳!!ס 0 ( 01 ׳\ג 1 סא 
] 1 ) 110 ( 1121 ! ) 11 ף 05 רת 110111 !> 3005 ז טס £005 ק$£ 05 ] ("חלוקה 

חדשה של הארץ לפי המינים או הג" השונים של בני*האדם 
היושבים בה"). הוא מונה "ארבעה או חמישה מינים או ג" 
מיוחדים של בני־אדם, הנבדלים זה מזה במידה שיש בה 
כדי לשמש יסוד לחלוקה חדשה של הארץ״: 1 ) תושבי 
אירופה בכללה (חוץ מחלק של רוסיה), אפריקה הצפונית, 
פרם, האימפריות התורכית והמוגולית וחלקי אסיה הדרומית־ 
המזדהית, וכן האינדיאנים שבאמריקה! 2 ) תושבי אפריקה 
(פרט לחיפה הצפוני ילכף התקווה הטובה )! 3 ) עמי אסיה 
הדרומית־המזדחית שלא נכללו ב( 1 ) — תושבי הפיליפינים, 
יאפאן, סין, אסיה המרכזית וגאורגיה (גרוזיה), וכן הטאטא- 
דים שברוסיה המרכזית וה״תורכמבים היושבים על גדות 
נהר־פרת בואך חלב״! 4 ) הלאפים ז 5 ) "השחורים" היושבים 


בכף התקווה הטובה (כנראה הבושמנים, ואולי אף ההוטגטו־ 
טים), שהם נבדלים משאר תושבי אפריקה ומצטרפים אולי 
למין בפני עצמו. — חלוקה זי נערכה על־יסוד גון־העור, 
טיבו וכמותו של השער, מבנה החוסם, שטיחות-הפנים, צורת- 
העיניים והפרופורציה בין הגוף וחלקיו השונים < כל הסימנים 
הללו משמשים לבו עד היום להבחין בין הענפים השונים של 
חמין האנושי. 

עד סוף השליש השלישי של המאה ה 18 לא הגיע שום 
חיבור אף לרמת תיאורו הגם של בדניה. בשנת 1721 ניסה 
ריצ׳רדברדלי (׳ 1105 ) 8x3 ), שהיה פרופסור לבוטאניקח בקימ־ 
בריג׳, להבחין בין חמישה ״מינים״( $011$ ) של בני־אדם: 
לבנים אירופיים בעלי זקן< אמריקניים (אינדיאנים) ללא 
זקן; מולאטים — שגון־עורם כגון־הבחושת, עיניהם קטנות 
ושעדם שחור וחלק < שחורים בעלי שער שחור וחלק! ושחו¬ 
רים של גינאה, ששערם מסולסל כשל צמר־הכבשים. הגדרתם 
של הסוגים השלישי והרביעי מגומגמת, וחלוקתו בכללה 
נופלת בהרבה משל ברניה. לינה (ע״ע) מיין את בגי-האדם 
ללא כל היסום בצד שאר בעלי־החיים ן במהדורה הראשונה 
של ״מערכת-הסבע״ ( 1735 ) הכביס אותם לסדרת האנתרו־ 
פומורפים (דמויי־האדם) של מחלקת הולכי־ארבע יחד עם 
הקופים והלמודים. במהדורה השניה ( 1740 ) הבחין ארבעה 
סוגי בני־אדם לפי חלוקחם הגאוגדאפית: אירופים לבנים, 
אמריקנים אדומים, אסיאתים שחומים ואפריקנים שחורים. 
במהדורה העשירית( 1758 ) נכלל האדם במין מיוחד— 1401110 
$״ 10 ק 2 ^ השייך לסדרת הפרימאטים ("הראשונים", "העלי(־ 
נים"), ובמקום ארבעת הג" מופיעים עתה ששה: האדם 
האמריקני, האירופי, האסיאתי והאפריקני, שלפניהם בא 
ה״פראי״ ואחריהם — ״הבדיה המשונה״( 010051x080$ ). 

ביפון(ע״ע) מטפל בחלק האחרון של הכרך השלישי של 
חיבורו הגדול ( 1749 ) בהבדלים שבסין האנושי ומזכיר כ 6 
יחידות בלשון סתומה במקצת. את ההבדלים האלה הוא 
מייחם להשפעת האקלים, המזון, אורח־החיים, המחלות 
והתערובת! לדבריו גורם האקלים בעיקר להבדלים בגון־ 
העור, ואילו המזון — להבדלים שבמבנה־הגוף. 

שנת 1775 היא שבת־מפנה באנתרופולוגיה. בה נתפרסמו 
שלושה חיבורים שהטביעו חותמם בתולדות מקצוע זה: "על 
גזעי־האדם השונים" של קנט (ע״ע)< "ויכוח על השינויים של 
בני־האדם ותיאור סיבותיהם" של ג׳ון הנטר (ע״ע)< "על 
השוני הטבעי שבמין האנושי" של י. פ, בלומנבך (ע״ע). 
חיבורו של קאנט הוא בחינת ראשי־סרקים להרצאות על 
גאוגראפיה פיסית. הוא טוען למוצאו האחיד של המין האנו¬ 
שי, ומקדים בצורה מפליאה כמה מתורות־ההסתגלות שקמו 
אחריו. קאגט מונה ארבעה ג": הלבן, הכושי, ההוגי (המונ¬ 
גולי או הקאלמיקי) וההינדי. הלבן כולל אירופים, האור־ם, 
ערבים, תורכו־טאטארים, פרסים ועמים אסיאתיים שאינם 
שייכים לג״ אחרים < בסטמם הגדול ובשפתותיהם התפוחות 
של הכושים ראה קאנט תוצאות של אקלים חם ולח; בקומה 
המצומצמת, ברגליים הקצרות, בעיניים העצומות־למחצה 
שמתחתיהן פימוודבשר, בגון ההום־אדמדם של העור ובשער 
השחור של הקאלמיקים — תוצאות של הקוד הארקטי. 

הנטר מגדיר את המין כ״מתלקת בעלי־חיים הפרים ורבים 
מזיווגם זה עם זה, וצאצאיהם מולידים בעלי־חיים אחרים, 
שהם דומים לבני־מחלקתם או נעשים דומים להם". את סיך 
האדם הוא מחלק לשבע קבוצות: שהורים(בני אפריקה ד׳פש- 



565 


גזע 


566 


לנית, גינאה החדשה, אוססראליה)! שחומים (מאורים שבאפ¬ 
ריקה הצפונית והלסנטלסיס שבאפריקה הדרומית)! נחושי־הגו׳ן 
(הלדים)! אדומים (אינדיאנים)! חומים (תושבי החוף הים* 
תיכוני של אפריקה, ערבים, פרסים, טאטארים, סינים)! 
חומים־בהירים (סאמלידים ולאפים, בני אירופה הדרומית, 
תורכים, חבשים)! לבנים(תושבי אירופה הצפונית והמרכזית, 
נאלרגים, קאבארדים ומינגרלים שבקאווקאז). קנה-האבחנה 
העיקרי משמש להנטר גלדהעלר, שאת כהותו הוא מייחס 
להשפעת קרינת השמש! אולם הוא מתחשב אף בקומה — 
העלולה להצטמצם בעקבות הקלד החזק — וכן בגלן־השער 
ובצורתו, בתכונות החוטם, השפתיים, השדיים ואברי-הסץ. 

על שיטותיהם של קאנט ושל הנסר גם יחד עלתה חלוקתו 
של בלומנבאך. הוא חילק את בני־האדם תחילה לארבע 
קבוצות, ועל אלה הוסיף ב 1781 קבוצה חמישית. ב 1795 קרא 
להן בשמות: הקאווקאזית, המלנגללית, האתיופית, האמרי¬ 
קנית והמאלאיית! שמות אלה השפיעו השמה מרובה על 
המינוח האנתרופולוגי והעממי עד תחילת המאה ה 20 . חלו¬ 
קתו של בלומגבאך קיימת בעיקרה עד היום! היא מסתברת 
מתוך השקפותיו הכלליות כהומאניסט מובהק, מתנגד לעבדות 
וטוען לייחודו ולאחדותו של הגזע האנושי, במקום סדרת 
"העליונים" של לינה הוא קובע סדרת "בעלי שתי ידיים" 
( 5 ו 1 ת 3 ג 1 ז 01 ), שאותה מייצג האדם לבדו, בניגוד לסדרת 
"בעלי ארבע ידיים" הכוללת קלפים 

ולמורים. 

בלוסנבאך הדגיש, שיש להתחשב בכלל־החכונות ולראות 
בהן דבר שברציפות: ״ההבדלים בין בני האדם — יש בהם 
כדי להפתיענו לכאורה! אך כשנתבונן, נראה שכולם עוברים 
זה לזה במעברים שאינם ניתנים להבחנה ובגלני־ביניים". 
זאלה פרסי חלוקתו: 1 ) הקאווקאזים — עמי איראסיה (חוץ 
מן הלאפים והפינים) עד לאוב, הים הכספי והגאנגס! עור 
לבן, שער חום או ערמלני, ראש סובגללבולארי (מתקרב 
בצורתו לכדור), פנים ישרים וסגלגלים שקוויהם אינם בו¬ 
לטים ביותר, חוטם צר ופה קטן. — 2 ) מונגולים — לאפים 
ופינים של אירופה, אסקימואים, אסיאתים (חוץ מהעמים 
הנמנים בקבוצות הקאווקאזית והמאלאיית)! עלר צהוב, שער 
שחור, קשיח, ישר וקלוש, ראש מרובע-כמעם, שמורות־ 
עיניים בפתח צר, פנים רחבים, שטוחים ומשוקעים, לחיים 
בולטות, חוטם קטן וסנטר מחודד כלשהו. — 3 ) אתיופים - 
תושבי אפריקה (חוץ מאפריקה הצפונית)! עור שחור, שער 
שחור ולולייני, ראש צר ודחוס מצדדיו, עיניים בולטות, 
חוטם גדול, לסתות בולטות, שפתיים תפוחות וסנטר שמוט 
(ב 1795 צירף בלומנבאך לקבוצה זו גם את הפאפואגים 
והאוסטראלים, וכן את הבושמנים וההוטנסוטים).— 4 . אמרי¬ 
קנים — כל ילידי העולם החדש חוץ מן האסקימואים! עור 
נחוש־הגון, שער שחור, קשית, ישר וקלוש, עיניים עמוקות, 
פנים רחבים וחוסם ולחיים בולטים (בלומנבאך טוען שמוצאם 
של האינדיאנים האמריקנים היה מונגולי). — 5 ) מאלאיים— 
תושבי אוקיאניה, אינדונזיה ומאלאיה! ע 1 ר שחום, שער 
שחור, רך, מסולסל, עבה ומרובה, ראש צר—אך לא ביותר—, 
חוטם רחב כלשהו ולסת עליונה בולטת. — בלומנבאד הגדיר 
את הקבוצות האנתרופולוגיות העיקריות בלבד, אולם הוא 
הכיר שיש בתוכן או ביניהן מחלקות-משנה או,ג"/ שעליהם 
דיברו האנתרופולוגים הבאים אחריו. כד נראה לו, שיש 
מעבר בהדרגה מן הטאטארים דרך דקירגיזים למונגולים 


במובנו הצר של הסונה, וסן המונגולים דרך הטיבטים 
להודים, דרך האסקימואים לאמריקנים, ודרד הסיליפיניים 
לקבוצה המאלאיית. שתי הקבוצות הקיצוניות הן לדעתו 
האתיופית והמונגולית! הקבוצה הקאווקאזית היא המקורית 
והאמצעית, שכן קשורה היא למונגולית ע״י האמריקנית, 
ולאתלפית ע״י המאלאיית. — חלוקתו של בלומנבאד — על 
כל הליקויים הנובעים מחוסר בדיקות מדוייקות בזמנו - 
הניחה את היסוד לסחקר־הג׳ המדעי. 

במאה ה 9 נ נתקדם המיון הגזעי הן בשל ריבוי הידיעות 
על ארצות אכסוטיות, והן בשל השיפור שחל בשיטות הסקי¬ 
רה בעקבות ההתפתחות של הסומאטומטריה (סדידת־הגוף), 
וביחוד של הקראניוססדיה (מדידת הגלגלת [ע״ע]). בשנות 
1865 — 1870 הרחיב ת. ה. הכסלי (ע״ע) את שיטתו של 
בלומנבאך, תוך שימוש במונחי' השער הללטריכי (החלק) 
והאולוטריכי (הצמרי), שחידש בורי דה סו־_ונסן(:>(> ץזס 0 
.ז$) כ 40 שנים לפניו, בבדיקות גון־השער והעיניים, 

וכן במדד־הראש, שהוא שיעור־היחס (באחוזים) שבין רחבו 
המאכסימאלי של הראש וארכו המאכסימאלי (ע״ע גלגלת, 
עט׳ 771 ). בסוסו של דבר קבע הכסלי 5 "גזעים או טיפוסים 
עיקריים", וכ 15 סיסוסי־משנה. העיקריים הם: הנגרואידים 
(לרבות הבושמנים וההוטנסוטים),האוםטראלואידים(האוס־ 
סראליים ושבטים מסויימים בהודו), המונגולואידים (המונ¬ 
גולים, הסינים והפולינזיים בעולם הישן, והאסקימואים והאינ¬ 
דיאנים בעולם החדש), הכסאנתוכולאידים (צהובי־השער: 
תושבי אירופה הצפונית והמרכזית ודובדי-הקלסית בהירי־ 
השער) והמלאנוכרואידים (שחורי־השער: הפרברים, תושבי 
אירופה הדרומית ודוברי-הקלטית כהי־השער). — ב 1885 
קבע פול טופינאר ( 1 >ז 3 ת 1 ק 10 ׳.?)חלוקה מבוססת על מדד- 
החוטם. שהוא שיעור-היחם (באחוזים) בין רחבו של החוטם 
וןבהו (ע״ע גלגלת, עמ , 775 ), על צורות השער וכמותו, על 
מדד־הראש, גון־העור ועל הקומה. על יסוד אלה קבע טופינאר 
19 ג" או "טיפוסים", המצטרפים לשלושה "מינים" של אדם. 

שיטתם של סר וילים פלאואר (ז*זי\ 10 ?) וריצ׳רד לידקר 
(■״^)^ 1 ), 1885 — 1891 , סיכמה את כל תורות המאה ה 19 
ועמדה על הקשיים שבטיפול באדם מנקודת־ראות זואולוגית. 
פלאואר הבליט את ערכו של הבידוד הגאוגראפי ליצירת 
שיפוסי-אדם, ופיתח השקפה דינאמית על "גזעים חדשים, 
המתבדלים בהדרגה מתוך יסודות ישנים, ולאהר ששוהים 
זמן־מה עלי-אדמות נשמדים פתאום או נטמעים בהדרגה בצי¬ 
רופים חדשים״! בעקבות־כך באות ״הריסה ובבית תמידיות: 
נטית תמידית להתפרדות ולהתבדלות — מזה, ונטיה להצטרף 
שוב לשותפות של צורה אחידה — מזה, כששתי הנטיות 
פועלות זו כנגד זו ומשנות זו את זו". על סימני־המיון 
המקובלים הוסיף פלאואר את היחס שבין פרקי־הגפיים, את 
צורתו של אגן־העצמות ואח גודל־השיניים. ע״פ אלה קבע 
שלוש מחלקות גדולות: מלאנית ("שחורה": אתיופית או 
נגרואידית), כסאנתית ("צהובה": מונגולית) וקאווקאזית 
("לבנה", אע״ם שהוא עצמו מודה שמונח זה עשוי להטעות), 
שכל אחת מהן נחלקת לקבוצות־משנה. למשל: לגבי הקבוצה 
הקאווקאזית קיבל פלאואר את הבדל תו של הכסלי בין 
צהובי־שער ושהורי־שער. 

התורה שהשפיעה ביותר כסוף המאה ה 19 היתר תורתו 
של ז׳וזף דניקר ( 1852 — 1918 ), מהנדס ממוצא ריסי שערך 
נסיעות נרחבות ונשתקע לבסוף בצרפת. חלוקתו של דניקר 



567 


גזע 


568 


נתפרסמה לראשונה בשנת 1889 , ובמהדורה מתוקנת ובתרגום 
אנגלי (ח 3 ^ 1 £ם שיי!) ב 1900 . דגיקר הכניס לספרות 
האנתרופולוגית את המונח "נורדי"(צפוני)! הוא הבחיו בין 
29 ג״ (הנכנסים לכלל 6 קבוצות גדולות), ש 8 מהם נחלקים 
שוב לגזעי־משנה. הוא הדגיש, שיש לבסס את הקבוצות 
הטאכסונומיות של האדם על התכונות הגופניות בלבד(להו¬ 
ציא סימנים לשוניים ותרבותיים), ותיאר את שיטת־מחקרו 
תיאור מדוייק ביותר. מהדורת 1900 של ספרו של דניקר קבעה 
את הדרך לכל המחקרים האנתרופולוגיים, שנעשו בשיטות 
המסרתיות במאה ה 20 . החשובים שבהם הם מחקריהם של 
א. ס. הדיו ( 1011 ) 1 ) 13 ־ 1 ), 1900 , 1924 , 1929 ! ר. ביאסוטי 
( 1 מגז 813$ ), 1912 , 1941 , 1953 ! א. פון איקשטט ( 1 !>ז ±51 > £1 ), 
1922 , 1934 , 1937 ! ז׳. מונטאנדון (ת 10 ) 1 ז 3 )ת 10 ^), 1928 ׳ 
1933 ! א. א. הוטון ( £00100 !), 1931 . 1946 ! א. ו. ואלואה 
( 311015 ^), 1944 $ ו. ו. האואלז ( 115 ^ 110 ), 1946 , 

אולם באותה שנה — 1900 — נסתמן מפנה בחקר הג" ע״י 
גילוי ם ו ג י - ה ד ם השונים ע״י לנדשטינר (ע״ע)! כשנמצא 
ששביחותם של סוגי־הדם מתחלפת'סאוכלוסיה לאוכלוסיה 
ושסוג־הדם נקבע על־ידי גורמים תורשתיים, נפתח פתח 
לחקירת החלוקה הגזעית של המין האנושי על־סמך יסודות 
גנטיים בשיטת מיבדקים סרולוגיים (ע״ע דם, סוגי־). היום 
ידועות כ 12 מערכות סרולוגיות, שכולן—פרט לאחת—נראות 
כעומדות בפני עצמן מבחינה גנטית, ורובן יכולות לשמש 
להבחנה בין קיבוצי-אדם במידה מסויימת. ידיעת הוקי־ 
התורשה הפועלים בהן נתנה מכשיר חדש בידי האנתרופו¬ 
לוגיה, מאחר שהיא מאפשרת לעקוב אחרי האבות הקרובים 
של קבוצות־אדם שונות ואחרי היחסים שבין אותן הקבוצות 
לבין עצמן. אולם לא הוברר עדיין, באיזו מידה אפשר 
להסתמד על עדות זו במקרים מסויימים׳ שכן הוכח בזמן 
האחרון — כנגד השענות שנטענו קודם לכן — ששיעורי- 
היחסים בין גנים מסויימים מושפעים מן הברירה המבעית 
במידה שלא הובררה כל-צרכה. עדיין לא נקבע יחס-יגומלין 
מניח את הדעת בין התכונות הגזעיות הנראות לעין — שבהן 
אנו דנים כאן בעיקר — ובין התכונות הסרולוגיות, ומבחינה 
זו עדיין מצפה האנתרופולוגיה לסינתזה הגדולה. מיון שהוצע 
לאחרונה והמושתת על שכיחויות הגנים מבחין ביו 6 ג": 
"אירופי קדום" משוער (המיוצג היום ע״י הבאסקים), אירו¬ 
סי (קאווקאזואידי), אפריקני (נגרואידי), אסיאתי (מונגו־ 
לואידי), אמריקני־אינדיאני ואוסטראלואידי. חלוקה זו אינה 
נבדלת בצורה ניכרת מכמה שיטות קודמות, המבוססות על 
תכונות אנתרופולוגיות מוסכמות, וכמוהן אף היא אינה 
מניחה את הדעת בכמה מפרטיה. — גדולי המומחים לסרו־ 
לוגיה היום אינם מנסים כלל לקבוע יחם בין סוגי-הדם 
והתכונות המורפולוגיות, והם מודים בפירוש, שגנים מסויי- 
מים של סוגי־הדם השונים ניתנים, כנראה, להסתגלות, בעוד 
שאחרים ניתנים לברירה מחמת מחלות. 

המחבר הציע בשנת 1950 מערכת־מיון של המין האנושי 
בתורת השערה שימושית, שביסודה מונחת ההשקפה — שאך 
מעסים חולקים עליה היום —, שהמין האנושי מרובה־פיפו- 
סים הוא, ושלפי העדויות העומדות לרשותנו היום אפשר 
לחלקו ל 5 קבוצות ראשיות: צירופי-ג", שבל אחד מהם כולל 
"ג׳" אחד או "ג"" אחדים הקרובים זה לזה. הג" נחלקים 
לפעמים לגזעי־משנה, ביהוד במקרים שתפוצתם מתפשטת 
על סבי שטחים גאוגראפיים נרחבים. מבחיגח אמפירית 


אפשר להגדיר את הג׳ כקבוצת בני-אדם, המאכ¬ 
לסים איזור מסויים וקרובים זל״ז במוצאם 
עד כדי כך, שדגמים איזוריים של הא ובל ו־ 
סיה דוסים זל״ז בטיפוסם הגופני. יש לקבל 
את השקפתו של בלומנבאך בדבר הרציפות והדירוג שבין 
הג" השונים, וכן בין הקבוצות הגדולות. ניתן לומר, שאפשר, 
אמנם, לזהות את רוב האנשים השייכים לאחת הקבוצות 
הגדולות ע״פ תכונותיהם החיצוניות, אך אין לקבוע בוודאות 
את השייכות הגזעית של אנשים בודדים מסויימים או של 
קבוצות קטנות של אגשים. לשון אחרת — הגדרת הג׳ תלויה 
במערכת ערכים ממוצעים המייצגים את הטיפוס, והתכונות 
המבדילות בין הג" חופפות אלו את אלו במידה גדולה הרבה 
יותר מאשר התכונות המשמשות להבחנה בין הקבוצות 
הגדולות, אם כי אין לקבוע מסמרות בדבר. משום כך יש 
לדון על שני סוגי התכונות בנפרד. עם התכונות המבדילות 
בין הקבוצות הגדולות נמנים: צורודהשער וגון־העור (ר׳ 
מפות: ע' אנתרופולוגיה, ענד 719 — 722 ), הפרופורציות של 
הגפיים ופרקיהם, צורת השפתיים, שטיחות שלד־הפנים, 
בליטת הלסתות, מדד־החוסם ותכונות מסוייסות של אברי־ 
המין בזכרים. אף אחת מתכונות אלו כשלעצמה אינה מאפ¬ 
שרת הגדרה גזעית בכל מקרה ומקרה. למשל: גוןיהעור 
מאפשר להבחין באנגלי בין כושים סודאניים, אך לא בין 
באווארים! צורת־השער מאפשרת להבחין בכושי סודאני 
בין ילידי-אוסטראליה, אד לא בין בני־זולי. — התכונות 
המפרידות בין הג", השייכים לקבוצה גדולה אחת, אך לא 
בין קבוצות גדולות שונות, כוללות את מדד־הראש ואת רוב 
המידות שבהן נמדדים צורתה של קופסת-המו׳ח ו^דלד, 
וקומת־הגוף. אנגלים (רוליס׳קפאליים) ובאווארים (בראכי- 
קפאליים) נבדלים אלו מאלו במידה ניכרת במדד־הראש, אך 
אפשר למצוא אוכלוסין — באפריקה שמעבר לסחרה או 
באוסטראליה —, שמדד-ראשם הבינוני שווה לשל האנגלים. 
אע״פ שהם שייכים לקבוצת־ג" אחרת. 

מן התכונות המפרידות בין הקבוצות הגדולות יש הנראות 
כגילויים תורשתיים מובהקים, וניתן להתעלם מהשפעת 
הסביבה עליהן — עכ״פ לדורות מעסים! כך, למשל, עשוי 
גון־העור המקורי להשתמר בכושי ממוצא אפריקני טהור, 
שנולד באמריקה. אולם יש גם תבונות אפייניות לקבוצות 
גדולות ססויימות והן נראות כתוצאה מהסתגלות לתנאי- 
אקלים קיצוניים או מברירה טבעית בלחצם של תנאים אלה. 
מסתבר, למשל, שלגון־העור הכהה נודעים יתרונות פיסיולו¬ 
גיים באיזורים משווניים, שבהם ההקרנה האולטרא-סגולה 
חזקה, מאחר שהקרניים האלו נקלטות ע״י הפיגמנט ויוצרות 
ויסאמין ס ללא נזק לעור. בדדו״כלל מצוי העור הכהה 
ביותר כמדברים או בערבות־דשא בתחום של ״ 20 מקד 
המשווה! הטאסמאנים — שנעלמו היום — באו ללא בל ספק 
מאיזורים צפוניים יותר, ועל ילידי אמריקה המרכזית והדרו¬ 
מית פעלו, כנראה, גורמים אחרים: יערות קולטי־גשמים! 
ערבות־דשא קלושות-אוכלוסין והקרנה חלושה באיזורי- 
המדבר שעל חוף־הים. ההסתגלות לחום גורמת גם לגפיים 
ארוכים ולגזע-גוף קטן, וההסתגלות לקור להפך מזה, אולם 
כאן אין היחס קבוע בבירור. — יש מדגישים, שהגפיים 
המוארכים — או, עכ״פ, הידיים המוארכות בעמים קצרי• 
קומה — המצויות באיזור המשווני, יש בהן משום מנגנון־ 
קירור מושלם בגלל נפחן המצומצם ושסחן הנרחב. נעשה 



569 


גזע 


570 


נסיח להסביר כתגובה לתקופה קודמת של קור חזק את 
הפנים המונגוליים: (א) שיטוח הבליטות לשם צימצום 
השטח ז (ב) ריפוד אותו השטח בשומן 1 (ג) סכירת מעברי- 
החוטם כדי לספק חום ככל-האפשר לאויר בדרכו לריאה. 
יתכן שקיים יחם בין פתחי־חוסם רחבים ואקלימים חמים 
ולחים — מזה, ובין פתחי־חותם צרים ואקלימים קרים ויב¬ 
שים — מזה. מקצת הסברות וההסברות האלו מתקבלות על 
הדעת יותר מאחרות, אך יהיו הגורמים אשד יהיו — תוצאו¬ 
תיהם נראות לעין. 

עדיין הדעות מחולקות בשאלה, אם התכונות המפרידות 
בין הג" וגזעי־המשנה יותר משהן מפרידות בין קבוצותיהג' 
הגדולות נתונות אף הן לשינויים בהשפעת הסביבה. בתחילת 
המאה ה 20 סבר פראנץ בועז ( 1910 , 1912 ), שתכונותיהם 
הגופניות של המהגרים לאה״ב מארצות־אירופה משתנות 
במידה ניכרת תוך דור אחד מחמת פעולתה הבלתי־אמצעית 
של הסביבה החדשה, בלא פעולת הברירה או נישואיי 
תערובת! הוא הדגים תופעה זו בשינויים במדד־הראש של 
המהגרים היהודים ובקומה של הסיציליאנים. אולם הנתונים 
המספריים, שעליהם התבסס בועז, נתפרשו באופן אחד ע״י 
החוקרים שבאו אחריו. מחקרים חדישים על תערובת-ג" 
בארצות־הברית ובאיי־האוואי נתנו תוצאות סותרות: מהם 
מחזקים את ההשערה על יציבות התכונות המשמשות להפ¬ 
רדה בין הג' ומהם מפריכים השערה זו. בעיית גמישותו 
היחסית של גוף־האדם בתנאי סביבה חדשים תוך תקופות־ 
זמן קצרות לא מצאה עד היום את פתרונה הסופי! אולם 
החומר שנאסף עד עתה נראה כמעיד ברובו על מידה מרובה 
של יציבות. 

כל שיטה של חלוקת המץ האנושי לקבוצות-ג" גדולות 
ולקבוצות־משנה אינה בשעה זו אלא בגדר נסיון, עדיין לא 
הושגה אחדות בהבחנה בג' ובשמות הניתנים להם. עדיין 
אין עומדות לרשותנו שיטות־אנאליזה מניחות את הדעת, 
ולא ביתן לבטא בערכים כמותיים את דרגת הקירבה או 
ההפרש בין אוכלוסיות שונות. נסיונות בכיוון זה נעשו ע״י 
ק. סירסו! (ע״ע), שקבע בשנת 1921 "מודד הדמיון הגזעי' 
( 30131111:00055 ! 0£ :)ח 00££1016 :>), או ב״סטאטיסטיקה המוכ¬ 
ללת של הריחוק״ ( 2 ס, 512115110 115121100 > !סס&מסחסן}) של 
פ. ם. מאהאלאנוביס ( 1928 )! אד תקפן של שתי השיטות 
מוגבל להלכה או למעשה. עם כל ההסתייגויות הללו מת¬ 
קבלת היום על הדעת חלוקה ל 5 קבוצות־ג' גדולות: אידו־ 
פיפורמית או קאווקאזיפורמית, מונגוליפורמית, 
בגריפורמית, חויסאניפורמית ואוססראליפורמית. 
על חלוקתן האיזורית ועל סימניהן הכלליים של 5 קבוצות 
אלו ע״ע אנתרופולוגיה, עמ׳ 725 — 726 ! כאן לא ידובר אלא 
בסרטי המיון. 

1 . בין האירופיפורמים קיימים הבדלים גדולים בגוני 
העור והשער, ומשום כך איבו מן הדיוק לתארם כ״לבנים"! 
לאמיתו של דבר רווח גון־עורם בין ורוד וחום־כהה. בדבר 
חלוקת קבוצה זו לג" קיימים חילוקי־דעות בין החוקרים 
והוצעו מערכות־מיון שונות, שבחלקן הן חופפות ובחלקן הן 
סותרות זו את זו. טרוור מבחין בין הג' דלקמן: נורדי, 
באלטי, סאמי, אוראלי, אינו, אלפיני, דינארי, טאורי, פאמי־ 
רי. ים־תיכוני, אריתרלטי, כרסיוסי(תמונות: ע״ע אנתרופו¬ 
לוגיה, 723/24 ! אירופה, 117 ! אסיה 4891/94 1 , ג, 5 — 7 , 
13 — 15 ! אפריקה, 311/12 2 — 4 ! אלזס, 508 ! אוקראינה, 


169 ! גאורגיה, 167 ! בדוים, 627 ! אטרוסקים, 581 , לוח צבעוני 
מול 584 ! אכר, 324 ! אינו). 

הנודדים גבהי-קומה, ראשם ארון■ או בינוני ומבנה- 
גופם בינוני! פניהם צרים כלשהו, עיניהן סמוכות זל״ז׳חטמם 
צר, סנטרם מפותח היטב! מבחינת גובה־חראש וגובה־הפנים 
קיימים הבדלים ניכרים ביניהם, אך ערפם בדרו־כלל בולט! 
מבנה גולגלתם צוקי, רכסי־גבותיהם ואיזורי קשרי־השרירים 
מפותחים יפה. בספרות מרבים לאפיין אותם בעור חיוור, 
שיער צהוב ועיניים תכולות או אסורות׳ אד דווקא סימנים 
אלה אינם טיפוסיים לרוב האוכלוסיות הנורדיות, התופסות 
את רובה של אירופה הצפובית-מערבית. 

ה ב א ל ט י ם בעלי מבנה־גוף מגושם, ראש קצר, גון־עור 
בהיר, קומה בינונית, שיער חום עד צהוב, עיניים בהירות 
ומרווחות במקצת! פניהם רחבים, שפתם העליונה מוארכת, 
חטמם קעור וקצהו קצר וסולד, סנטרם רחב. תחום תפוצ¬ 
תם — מן החוף הצפוני־מזרחי של הים הבאלטי דרך האיזורים 
המרכזיים של רוסיה האירופית עד סיביר המערבית ועד 
בכלל. 

הסאמיים או הלאפים שבסקאנדינאוויה, פינלאנד 
וחצי־האי קולה הם בעלי קומה קצרה וראש קצר! שיעור 
היחס שבץ ארכי שוקיהם ורגליהם נמוך! גוךעורם לבן- 
צהבהב, שערם כהה בדרך-כלל וקלוש, פניהם רחבים ומרוב¬ 
עים כלשהו, חטמם קצר וסולד, לסתם התחתונה גדולה 
ועמוקה, סנטרם מחודד. 

באוראל ים מגדירים קבוצת עממים בסיביר המער¬ 
בית ורוסיה האירופית המזרחית התיכונה" שהם קצרי־קומר* 
חומי-שיער, בעלי ראש ביגוני ונמוץ־ ופגים וחוסם מרוחב 
בינוני. 

על ה א י נ ו ע״ע. 

האלפינים או הרטים מאכלסים רצועה רחבה לארכה 
של אירופה התיכונה! הם נפוצים בצרפת הדרומיודמערבית 
והמרכזית, בשווי?, באיטליה הצפונית, בגרמניה הדרומית, 
באוסטריה, בצ׳כוסלובאקיר" בהונגאריה ובחלקי־פולין. הם 
קצדי־ראש מובהקים, בעלי שיער כהה, עור לבן־עכור, קומה 
בינונית, מבנה־גוף מגושם, צוואר קצר, פנים רחבים וחוטם 
קטן וצר במקצת! עיניהם לפעמים חומות, לעתים קרובות 
אפורות־בהירות ורק לעתים רחוקות תכולות. 

הדיג ארים (האדריאטים או האילירים) מאכלסים את 
ארצות־הבאלקאן! קומתם גבוהה, רגליהם ארוכות, גון־עורם 
ועיניהם כהה ושער־גופם מרובה משל חאלפיגים! ראשם 
קצר, ערפם משוטח, פניהם מוארכים, חטמם בולט ורכסו 
ישר או קמור. — הטאורים (או האנאטולים, ארמנואידים, 
אשורואידים, סובארים ועוד) נפוצים מחופה המערבי של 
אסיה הקטנה עד לים הכספי, והם נבדלים מן הדינאריים 
בעיקר בקומתם הקצרה, במצחם השמוט וברכסי־גבותיהם 
המפותחים יותר! גבותיהם נפגשות לעתים קרובות מעל 
חטמם, שהוא גדול, קצהו עבה ושקוע ואגפיו קשתיים. — 
ה ם א מ י ר י ם, היושבים בפרס המזרחית ובתורכסטאן הסו¬ 
בייטית והסינית, דומים במקצת לטאורים בצורת־ראשם 
ובמבנה־גוסם, אלא שחטמם ישר ועיניהם בהירות יותר. 

הנודדים, האלפינים, הבאלטים והדינארים זכו להכרה 
כחטיבות גזעיות מוגדרות ע״י רוב החוקרים. אולם את 
הטאורים יש מצרפים לדינארים, ובן יש ספקות בעניין 



571 


גזזן 


572 


ייחודם הגזעי של הפאמירים. הסאמיים והאוראלים מוחזקים 
ע״י חוקרים רבים כלא-אירופיפו׳רסים — אולי כמונגוליפור־ 
מים או כבני תערובת איר 1 פיםורמית־מ 1 נג(ליסורמית. 

בדבר הקבוצה הגדולה של ה ים-תיכוני ם קיימים 
תילוקי־דעות חריפים בין החוקרים, אם יש לראות בה ג׳ אחד 
המתחלק לגזעי-משנה, או מספר ג" נפרדים, שהצד המשותף 
בהם אינו אלא הראש הארוך או הארוך־בינוני עם גון כהה 
של העור הלבן־חיוור. עכ״ם מבחינים בים־תיכונים כמה 
חטיבות: 1 ) .י ם - ת י כ ו נ י ם"(במובן המצומצם), אירופים 
בחופו הצפוני של הים חתיכת — קומה בינונית, פנים סגל¬ 
גלים ומוארכים, חוטם צר וישר בפרופיל* 2 ) "מזרחיים" 
במזרח הקרוב, ערב וצפודאפריקה — שיער ועיניים כהים 
מאד, ראש גבוה וארוך, עורף בולט, פנים צרים, חוטם קמור 
או ישר בעל רכס בולט * 3 ) יש מייחדים מעמד של ג׳ או 
של ג׳-משנה מיוחד ל"כספיים" (הודו־אפגאנים, איראנו* 
אפגאנים וכד׳) שמטראנסקאווקאז הדרומית-מזרחית דרך 
עיראק ואיראן עד הודו הצפונית — בעלי קומה גבוהה יותר 
ורכסי־גבות בולטים יותר, חוטם גדול ובולט, שפתיים מלאות! 
4 ) ייתכן שיש להוסיף על אלה ג׳ נוסף, ה ם חך ני: שבטים 
בסחרה והסאורים של הקצה האטלאנטי של אפריקה 
הצפונית-מערבית — גבוהי־קומה, כהי־שיער ורחבי־חוטם 
יותר מן "המזרחיים"! אולם יש מייחסים תכונות אלו 
לתערובת בין הברברים (שהם "מזרחיים") ובין כושים של 
אפריקה המערבית. 

ה א ר י ת ר י ו ס י ם ("אתלפים" או "חמים־מזרחיים") 
יושבים ממזרחו ודרום־מזרחו של ים־סוף, 'בסומאלי, חבש 
וסודאן וכוללים שבטים בקניה ואוגאנדח! גון־עורם חום- 
אדמדם עד תום־כהה, שערם גלי או סלילי, קומתם גבוהה, 
ראשם גבוה וארוך, חטמם צר עד בינוני, אך לעולם בולט, 
שפתותיהם בדרך־כלל דקות. מכמה בחינות הם תופסים 

עמדת-ביניים בין אירופיפורמים ונגריפורמים. 

••• 

הכרסיוטים ("דראווידים") בדרום־הודו הם בעלי עור 
חום-שתרתר. עיניים ושיער שחורים, ראש גבוה וארוך, גבות 
אפקיות, עורף ב 4 לט, פנים צרים וקצרים במקצת, מדד־אף 
בינוני. יש חוקרים המוציאים אותם מכלל אירופיפורמים, דש 
המניחים קשרים ביניהם ובין האריתריוטים. 

2 . המונגוליפורמים מתחלקים לפחות לג" אלה: 
מונגולי, הימאלאיי, נסלטי, פולינזי, ארקטי, וגזע (או גזעי) 
האינדיאנים האמריקניים (תמונות: ע״ע אנתרופולוגיה, 724 ! 
אסיה, 891/94 , 4 10 , 17,11 — 24 ! אוקיאניה, 146 ! אסקי¬ 
מואים, 61 . 71 ? אמריקה 161/62 , 203 ). אתת התכונות 
המתוארות בספרות כמיוחדוח לקבוצה זו הוא "הכתם המונ¬ 
גולי" או ״כתם־העצה״ — סימן אפור־כחלחל, דומה לחבורה, 
או קבוצת סימנים 1 כאלה, בתחתית הגב מעל לבקע-האחוריים! 
הוא מצוי בילדים רכים ונעלם בדרך־כלל בין גיל 3 ו 6 . 
לאמיתו של דבר מצוי "הכתם המונגולי" לפעמים גם בילדים 
מקבוצות גזעלת אחרות, 

ה ג׳ המונגולי כולל את רובם המכריע של המת- 
גוליפורמים באסיה, והוא ניתן לחלוקה ל 4 גזעי־משנה: 
( 1 ) אראלי, בצפורמערב, מן האירטיש עד הים הכספי — 
קומה בינונית, ראש קצר מאד, פנים סגלגלים מוארכים, 
עצמות־לקיים בולטות, חוטם ישר ובולט. ( 2 ) טונגוסי, 
בצפוךמזרת, מהרי טידשאן עד האוקיינוס השקט, עם הקאל- 


מיקים והסאמוח־ים כענפים אירופיים. בטונגוסיים בולטים 
הסימנים המוחזקים ״מונגוליים״ ביותר — גון־עור צהוב עד 
תום־צהבהב, עיניים חומות ובעלות אפיקאנתום פנימי (ע״ע 
אנתרופולוגיה, עמ׳ 725 ), קומה בינונית, גזע־גוף גדול וגפיים 
קצרים, ראש נמוך וקצר, פנים רחבים ושטוחים, חוטם בינוני 
שרכסו משוקע. ( 3 ) מיניי, בסין שמצפון ליאנג־טזה! מכמה 
בחינות הוא דומה ל( 2 ), אלא שב( 3 ) הקומה גבוהה, הראש 
גבוה וארוך והפנים והחוטם בולמים יותר, ואילו האפי- 
קאנתוס מצד פחות. ( 4 ) ם אך א וי י, במזרח ובדרום־מזרח, 
מיאפאן דרך סין הדרומית עד הודו־סין, מאלאיה ואינדו¬ 
נזיה — גון־עוד כהה יותר וקומה קצרה יותר משל שאר 
המונגולים, פנים רחבים ושטוחים, חוטם קצר בעל רכס שקוע 
ונראה העור סן הצד. הקת־אגים נראים כמזיגה של יסודות 
טונגוסיים וסיניים, וגם ביאפאנים מצוי, כנראה, יסוד טונגוסי. 

הה י מ א ל אי י ם הם תושבי תתום־המעבר ההררי בין 
סין ובין הודו. הם נבדלים מן המונגולים בעיקר בצורת ראש 
ארונה יותר! אך בדדך־כלל ג' זה עדיין אינו מוגדר כל 
צרכו. — הג׳ הנסיוטי מיוצג ברובו בהודו־סין ובמקצת 
בדדום-מערב סין ובאיגדונזיה! הוא מעורב במידה רבה עם 
הפאראויים, וההבחנה ביניהם קשה. חנסיוטים קצרי־קומה 
ובעלי ראש ארוך או בינוני, ולעתים קרובות גון־עורם בהיר 
יותר משל שאר המונגוליפורמים, ושערם גלי במקצת, חטמם 
רחב יותר, והקפל האפיקאנתי כמעט שאינו מצוי בהם. לפיכך 
יש חוקרים הטוענים שג׳ זה מכיל יסוד אירופיפורמי חזק, 
אך חוקרים אחרים דוחים השערה זו. 

שייכותם של הפולינזים (ע״ע) למונגוליפורמים נראית 
היום כמוכחת, אע״פ שמקצת החוקרים ייחסו אותם לאירופי- 
פורמים. — הג׳ הארקטי נפוץ בשוליים הצפוניים־מזרחיים 
של אסיה ובחוף הצפוני של יבשת אמריקה עד גרנלאנד 
(ע״ע אסקימואים! סיביר). 

על מיונם הגזעי של האינדיאנים האמריקניים הדעות 
חלוקות ביותר — החל בראייתם כג׳ אחד בעל גזעי־משנה 
מרובים וכלה בהבחנה בין 4 ג״ בצםון־אמריקה ו 4 בדרום- 
אמריקה, שהיא הדעה המסתברת ביותר: ( 1 ) קולמבים 
בצפון־מערב, מן האלאוטים על־פני אלאסקה וקאנאדה המע¬ 
רבית עד נהר קולמביה — קומה בינונית עד גבוהה, ראש 
נמוך קצר, פנים רחבים ולחיים בולטות, תומם רחב על פני 
הנחיריים וללא רכס בולט. ( 2 ) פלאגיטיים, "אדומי־העור" 
של המישורים והערבות של קאנאדה ואה״ב — קומה גבוהה, 
ראש ארוך אך נמוך, מצת שמוט, לחיים בולטות, חוטם דומה 
למקור־הנשר, סנטר מפותח היטב.( 3 ) אפאליצ׳ים, השבטים 
דוברי אלגתקית ואירוקזית באיזור היערות של אמריקה 
הצפונית — דומים ל( 2 ), אלא שראשם גבוה יותר ופניהם 
וחטמם צרים במקצת משל אלה.( 4 ) סתורים, מגבולם הדרר 
מי של ( 1 ) עד צפון־מערב מכסיקו — קומה גבוהה עד בי¬ 
נונית, ראש בינוני ונמוך, חוטם רחב. ( 5 ) אמאזתים, מן 
האיים הקאריביים (שבהם הושמד גזעם) על־פגי צפון־מזרחה 
של אמריקה הדרומית עד הצ׳אקו והקורדיליירה — גון־עור 
חום צהבהב, קומה בינונית עד קצרה, ראש בינוני ונמוך, 
חוטם בינתי.( 6 ) לאגואים, ברמת בראזיל המזרחית — קומה 
קצרה, ראש ארוך וגבוה, חוטם קטן ורחב וקעור בפרופיל. 
( 7 ) פאמסיים, בצ׳אקו/ בפאמפה ובצפון ארץ*האש — גוך 
עור תום־בהיר, קומה גבוהה, גפיים ארוכים, ראש נמוך 
ובינתי עד קצר, חוטם צר ובולט! הסיפורים על קומת-ענק 



573 


נזע 


574 




של הפאטאגונים אינם אלא אגדה. ( 8 ) סואנים, אנשי ארץ- 
האש — קומה קצרה, גזע־גוף גדול, שיעור־יחס נמוך בין 
שוקיהם וירכיהם, ראש נמוך וארוך, רכסי־גבות בולטים, 
חוטם צר ושקוע בשרשו. — יש מוסיפים על אלה כיסוד גזעי 
מיוחד את הא ובאסיה קצרת־הקומה וקצרת־הראש, הנפוצה 
מן הרמה הדרומית־מערבית של אה״ב דרך המיצר של 
אמריקה התיכונה ולאורך הקורדיליירה של אמריקה הדרו* 
מית.—בכל האינדיאנים האמריקניים בולט שיעור־היחם בין 
האמה והזרוע, שהוא גבוה מאשר באירופיפורמים. 

3 הנגריפורמים נפרדים באופן ברור לשני ענפים: 
מערבי — באפריקה, ומזרחי — בשטח הנמשך במקוטעין 
מיבשת אסיה ואייה עד איי-פיג׳י; שניהם כוללים בין השאר 
ג' של פיגמאים (תמונות: ע״ע אנתרופולוגיה, 723/24 ; אפ¬ 
ריקה, 311/12 , 5 , 6 , 8 — 12 , 14 — 16 ! אוקיאניה, 143/44 ! 
גינאה החדשה, 695 > אנדמן). עם הנגריפורמים האפריקניים 
נמנים 2 ג": הכושים ו ה נ ג ר י ל י ם. את הכושים אפשר 
לחלק ל 5 גזעי־משנה, דש חוקרים הרואים באחדים מהם ג" 
נפרדים:( 1 ) סודאנים, לאורך רצועת הסאוואנות שבין המד¬ 
בר ואיזור־היערות, מן האוקיינוס האטלאנטי עד קורדופאן 
שבסודאן — כהים מאד, גבוהים, ארובי־ראש, פרוגנאתיים. 
( 2 ) גינאים, נפוצים מליפריה עד קאמרון — קומה בינונית, 
ראש ארוך, גון־עור כהה פחות משל ( 1 ), רגליים קצרות 
וירכיים ארוכות משל ( 1 ). ( 3 ) קונגולים, בגאבון, קונגו 
הצרפתית והבלגית ואנגולה — מעירים יותר משאר הכושים, 
בעלי עור חום־כהה, קומה קצרה יותר, ראש בינוני, פנים 
נמוכים, חוטם גדול ורחב, שפתיים עבות ומופשלות. ( 4 ) ני־ 
לוטים, מן הסודאן עד ימת־ויקטוריה — הגבוהים והכהים 
שבכושים, בעלי גפיים ארוכים ודקים, ראש ארוך מאד, חוטם 
בינוני. ( 5 ) זינגים, רוב דוברי-באנטו שממזרח לקונגו הבל¬ 
גית ולאנגולה ובדרום־אפריקה — קומה בינונית, גון־עור 
בהיר משל שאר הכושים, חוטם צר יותר, פרוגנאתיזם מצומ¬ 
צם ; ייתכן שסימנים אלה הם תוצאה מתערובת ניכרת של 
יסוד חויסאניפורמי. אוכלוסיית מאדאגאסקאר היא תערובת 
של זינגיים ביסוד מונגוליפורמי. 

הענף המזרחי של הנגריפורמים כולל: פ אפ ו אני ם 
בגינאה החדשה (ע״ע), מלאנזים באיים שממזרחה (ע״ע 
אוקיאניה) ונגדי ט י ם. הננסים־הנגרילים של אפריקה 
והננסים־הנגריטים של איי-אנדאמאן, מאלאיה, הפיליפינים 
וגינאה החדשה, הם, כנראה, שני גזעים שונים; האחרונים 
כהים מן הראשונים. הפיגמאים של אפריקה ושל דרום־ 
מזרח אסיה הם בעלי קימה ממוצעת שלמטה מ 150 ס״מ; 
אלה של גינאה החדשה, שהם דומים מבחינות אחרות לפא- 
פואנים, הם קצרי־קומה ביותר. על מוצאם של הטאסמאנים, 
שהושמדו במחצית השניה של המאה ה 19 , הדעות מחולקות: 
יש טוענים שעיקרו היה אוסטראלי, אחרים אומרים שהיה 
מלאנזי, ובזמן האחרון נוטים לראותו כנגריטי. 

4 . החויסאניפורמים הם שרידיה של קבוצה, שהיתה 
לפנים נפוצה הרבה יותר, ושהוכרה רק בזמן האחרון כקבוצה 
בעלת מעמד בפני עצמה ונבדלת מזו של הנגריפורמים. 
קבוצה זו כוללת את הבושמנים (ע״ע) וההוטנטוטים (ע״ע) 
באפריקה הדרומית ואת שבטי סאנדאווה בטאנגאנייקה המר¬ 
כזית, ואולי אף את שבטי האדזאפי שבטאנגאנייקה הצפונית. 
ההוטנטוטים והסאנדאווה גבוהים מן הבושמנים וראשם ארוך 
יותר במידה מוחלטת דחסית כאחת. עם הסימנים המיוחדים 


לבושמנים ולהוטנטוטים, אך לא לסאנדאווה, נמנים התעבות- 
יתר של השפתיים הקטנות בערוות־האשה וכיווץ שק־האשכים 
ומנהו האפקי של האיבר במצב מנוחה בגבר. 

5 . הקבוצה האוסטראליפורמית מתחלקת לשני 
גזעים: ודה — בצילון ובהודו הדרומית־מערבית והמרכזית, 
והאוסטראלים — באוסטראליה גופא (תמונות: ע״ע אנתרו¬ 
פולוגיה, 723/24 < אסיה, 891/92 , 12 ! אוסטראליה, 11008 
בומרנג). בני ודה הם ארוכי־ראש; נציגיהם בצילון הם 
בעלי קומה קצרה, ראש גבוה וצר, עיניים משוקעות, פנים 
נמוכות וחוטם שקוע כלשהו; שבטים מסויימים בג׳ונגלים 
שבהודו הם כהי־עור מאד ובעלי חוטם שטוח ביותר! עממים 
שונים בהודו המרכזית, הנמנים עם קבוצה זן, כגון בהילים 
וגונדים, וכן המינדה בביהאר, הם גבהי־קומה, בעלי עור 
בהיר וחוטם צר יותר. האוסמראלים במובן המצומצם 
הם בעלי קומה בינונית עד גבוהה, והשיער בפניהם ובגופם 
מרובה הרבה יותר מאשר בודיים. גולגלתם הצוקית אפיינית 
מאד: היא ארוכה ועבה מאד, אך נפחה קטן; קמרונה נמוך 
וקשתי, המצח משופע, רכסי־הגבות מפותחים יותר מבכל ג׳ 
אחר מן הג״ הקיימים — ובזה האוסטראלים דומים לטיפוסים 
מסויימים של האדם הקדמון! וכן לסתותיהם פרוגנאתיות, 
השיניים גדולות, הלסת התחתונה והסנטר נסוגים ושמוטים. 
בין האוסטראלים יש מבחינים שתי קבוצות: ( 1 ) צפונית- 
מערבית, או קארפנטארית, הנראית קרובה לבני־וד־ה — 
קומה גבוהה ודקה יותר, גון-עור כהה יותר, ראש ארוך־בינוני 
וגבוה, חוטם נמוך בפרופיל ן( 2 ) דדומית־מזרחית, או קבוצת 
הרי 0 ( 3 ־ 1 ־ 4111 ?), שיש רואים בה סימני-קירבה לאינו — קומה 
קצרה יותר. ג 1 ן-עור בהיר יותר, סבנה־גוף מגושם יותר, 
גולגולת ארוכה, צרה וגבוהה וחוטם משוקע בשרשו, אך 
מוגבה בפרופיל (ע״ע אוסטרליה). 

נקודת־התורפה בכל שיטה של מיון גזעי של המין 
האנושי בשעה זו היא העדר כל התאמה בין החלוקה לפי 
התכונות הגלויות לעין וניתנות למדידה ובין החלוקה לפי 
סוגי־הדם המושחתים על יסודות גנטיים. חלוקתם של סוגי- 
הדם 80 ^ על פני כדור־הארץ ידועה היום במידה רבה; 
אין היא חופפת את החלוקה לג" לפי כל סימן אנתרופולוגי 
אחר ואין היא ניחנת למיון מוגדר במיון המבוסם על צורת- 
השער או גון־העור. והוא הדין במערכת 5 א 4 ?. נראה, 
שהמערכת 811 עולה על המערכות 80 \> ו בערכה 
האנתרופולוגי. אך גם כאן עדיין לא הוסקו מסקנות ברורות 
מבחינת אפשרות המיון והכרת יחידות אנתרופולוגיות 
מובהקות. 

ר. ק. ט. 

לסי שעה אין השגיו של מחקר־הג" מבחינת המיון 
הראציוגאלי של המין האנושי יכולים להניח אח הדעת. אף 
תרומתו להבהרתן של הבעיות הביולוגיות הכלליות של מין־ 
האדם נשארה דלה. הוא לא הוסיף הרבה אפילו לאפשרות 
ההכרעה בין הנחת האחידות והנחת הריבוי במוצאו של מין 
זה. מצד אחד יש מפרשים את הרב-גוניות של טיפוסי־האדם 
בהווה — יחד עם המימצאים הפאלאונטולוגיים של טיפוסים 
שונים בעבר, שאינם ניתנים יפה לסידור בשורה פילוגנטית 
אחת — כרמז להתהוותו של המין האנושי מקבוצות שונות, 
שהתפתחו כל אחת בפני עצמה במקומות שונים ובזמנים 
שונים, עד שנתערבבו ונתמזגו זו בזו בתקופה מאוחרת יותר. 
היו אנתרופולוגים, שנראו להם סימני קירבה יתרה בין 



575 


בזע 


576 


האדם הקאווקאזואידי ובין חשימפאנזה, בין האדם הנגרואידי 
ובין הגורילד* ובין האדם המונגולואידי ובין האוראנג־או- 
טאו 1 אך סברות אלו לא עמדו במבחן האנתרופולוגי והזואו־ 
לוגי. מצד שני נתברר, שאין בהבדלים בין ג׳ לג׳ בכל תג" 
הקיימים היום משום הבדלה שבמין. מבחינת כל ההגדרות 
וההבחנות המקובלות בזואולוגיה כל ג״־האדם בהווה מהווים 
מין אחד בלבד. האפשרות של הפריה הדדית עם הקמת 
ולדות בני־קיימא ונורפאליים קיימת בין בני כל הג", לרבות 
הנראים מרוחקים זד, מזה ביותר. אין בידינו בשעה זו הסבר 
מניח את הדעת לדיפרנציאציה הגזעית של המין האנושי, 
ז. א. להתהוותן של קבוצות של צירופים סטאטיססיים שונים 
של תכונות תורשתיות. ודאי הוא שאין בהווה ׳,ג׳ סתור" 
בנמצא כלל. אם היו לפנים חטיבות ביולוגיות מוגדרות 
בצורה ברורה יותר, יש לשער שהיסוד הפיסיולוגי להבדלים 
הגזעיים היה בהבדלים בהפרשה הפנימית ובהסדר ההורמו־ 
נאלי. יתכן שסיבת זןתהוותם של הבדלים אלד, היו מוטאציות, 
ושהחלוקה הגאוגראפית־איזורית של הטיפוסים הגזעיים 
השונים היא תוצאה מפעולות הברירה הטבעית בתנאים 
גאוגראפיים, אקלימיים, תזונתיים שונים. 

תור ו ת־ ה ג׳ ( 301311501 ז ,ס:> 1 ־ 11501 ] £35550 ) הן דעות 
ואסונות על מציאותם של תכונות שבאופי ושל סגולות 
רוחניות ונפשיות ושל כשרונות מסויימים כנחלה תורשתית 
המיוחדת לבני כל ג׳ וג׳ ומשותפת לכל בני ג׳ אחד. מהנחות 
אלו מוסק סולם־הערכה לקביעת "רמתו" של כל ג׳ במציאות 
ההיסטורית והתרבותית ונופקת ההבחנה בין ג" "עילאיים" 
או "עליונים" ובין ג" "ירודים" או "נחותים". תורוח־חג׳ 
תוססות את השייכות הגזעית כעובדה גורלית, הכופה על 
היחיד ועל הציבור הלך־רוח ורחשי־לב מסויימים ומוגדרים 
וקובעת את התנהגותם ודרכם. המגמות והכוחות השוגים 
והמנוגדים, הפועלים ונאבקים זה בזה בהיסטוריה ובחברה׳ 
מתפרשים כביטויים למהויות גזעיות שונות: ההיסטוריה 
והתרבות נעשות ביולוגיה. 

אמונה סתמית והשקפות עמומות בדבר מציאותן של 
סגולות פסיכיות קיבוציות תורשתיות היו רווחות מימי־קדם. 
אפילו לינה (ר׳ למעלה עט׳ 564 ) בצעדיו הראשונים לפיתוח 
מערכת־מיון ביולוגית של מין־האדם תיאר את 4 הקבוצות 
שבמערכתו לפי קווי־אופי: ״האמריקני — עקשן, שמח 
בחלקו, חפשי, חי במשטר של מנהגים! האירופי — חרוץ, 
ער, מחדש, חי במשטר של חוקים! האסיאתי — כבד־ראש, 
גאה, קמצן, חי במשטר של דעות! האפריקני — ערמומי, 
עצל, רשלני, חי במשטר של הפקרות". לאמיתו של דבר אין 
במיון זה משום מיון כלל, שהרי בני־אדם שמחים בחלקם, 
ערים ורשלנים נמצאים בכל מקום ובמסגרתו של כל קיבוץ 
אנושי. 

רק במאה ה 19 הופיעה תורת*ג׳ במסווה של שיטה רעיו¬ 
נית, שהתיימרה להיות הכרה מדעית ולשמש הסבר למהלך 
ההיסטוריה ובסיס אובייקטיווי לתורת־ערכים בחברה ובתר¬ 
בות. בין חסידי תורת־הג׳ כמעט לא נמצאו אנשי-מדע 
מקצועיים ולא הוגי־דעוח רציניים! מחולליה ונושאי־דגלה 
היו עפ״ד יוצאי־דופן במדע ובהגות: סופרים מתפלספים, 
מטיפים ותעמולנים, משוגעים לדבר אחד. ד׳ישראלי (ע״ע) 
ברומאן שלו "טאגקרד" הביע את הרעיון, ש״הג׳ הוא המפתח 
להיסטוריה״, וש״הג׳ הערבי״ (״השמי״ — שבו כלל את 
היהודים) הוא "הג׳ הנבחר". אביה של תורת-חג׳ כהיסטוריו- 


סופיה ותורת-עדכים היה גובינו(ע״ע), שנתכוון להסביר את 
ההיסטוריה הצרפתית, וביחוד אח המהפכה הגדולה, כביטוי 
למאבק בין שני ג", שמהם מורכבת האומה הצרפתית. הוא 
העמיד תלמידים מועטים בצרפת, אך הד רב יותר היה 
לתורתו בגרמניה, שבד, היה נציגה העיקרי האנגלי המגורמן 

ה. 00 . צ׳מברלן ( 1310 ־ 01 ( 0131111 : 1 ־ 31 ^ $10 10051011 ־ 1 ). מן 

הביולוגים המעטים שהחזיקו בתורה זו היה גולטון (ע״ע), 
שקשר קשרים בינה ובין האוגניקה (ע״ע). בדרך־כלל היתה 
תורת־הג׳ אידיאולוגיה של תנועות לאומניות קיצוניות 
ותוקפניות והפכה לנשק במאבק הפוליטי והחברתי, וביחוד 
בסים רעיוני לאנטישמיות (ע״ע) החדישה. לבסוף הועלתה 
תורת־הג׳ על-ידי היטלד וחבריו לרמת השקפת־עולם ודת 
והיתד, היסוד לזוועיתיו של המשטר הנאצי. 

תורת־הג׳ מושתתת מעיקרה על עירבוב — מדעת או שלא־ 
מדעת — של מושגים וקאטגוריות של האנתרופולוגיה הפי¬ 
סית (ע״ע) עם אלה של האנתרופולוגיה החברותית (ע״ע). 
לאמיתו של דבר, אין קשר ואין חפיפה בין הג" כנתונים 
טבעיים, שאין לאדם שליטה עליהם, ובין האומות, המדינות. 
הלשונות, הדתות, התרבויות, המעמדות ושאר הגילויים 
ההיסטוריים והסוציולוגיים, שהם מוצרים של התודעה, 
המגמה והעשיה האנושית וניתנים להתהוות ולכליון או 
להשתנות והתחלפות. כל הגופים הקיבוציים שפעלו ושפו* 
עלים בהיסטוריה הופרו כמורכבים מריבוי של ג", ויסודות 
גזעיים שווים נמצאים בחטיבות לאומיות, פוליטיות, חב¬ 
רתיות, תרבותיות שונות, ואפילו מנוגדות. כל עמי מרכז־ 
אירופה, למשל, — למרות ההבדלים והניגודים ההיסטוריים 
והתרבותיים שביניהם — אינם אלא תערובת גזעית אחת, 
שהיא שווה כמעט בכל מקום. תורת־הג׳ המציאה ישויות 
היסטוריות, שהן דמיוניות לגמרי, על־ידי העברת מושגים 
בעלי משמעות היסטודית־תרבותית אל תחומי הביולוגיה. 
דבר זה בולט ביותר במושג הג׳ ה״הודו־אירופי", "הודו- 
טוטוני", "ארי", "טוטוני" או "גרמני", או "נורדי", שתורת־ 
הג׳ מגוביגו עד היטלר קבעה אותו כג׳ העליון וכמחוללם 
ומקיימם היחיד של הגילויים העילאיים של התרבות בכל 
מקום ובכל הזמנים. לאמיתו של דבר אין למונחים "הודו־ 
אירופי״ או ״הודו־טוטוני״ אלא משמעות בלשנית בלבד — 
כינויים לקבוצת לשונות קרובות זו לזו, המוחזקות כחס־ 
תעפויות מלשון קדמונית אחת. אין כל יסוד להנחה 
שדובריהן של לשון זו ושל הסתעפויותיה היו בני גזע 
אחד ומיוחד! אדרבא, האנתרופולוגיה מבחינה בין דוברי 
לשונות אלו למעלה מחצי־תריסר יסודות גזעיים שונים, 
שרבים מהם נכללים גם בין דוברי לשונות שאינן שייכות 
לאותה קבוצה. השם "ארי" הוא שם נרדף לשמות "הודו־ 
אירופי״ או ״הודו־מדטוני״, או — ביתר דיוק — כינוי לענף 
הדרומי־מזרחי של קבוצת־לשונות זו, הכולל את הפרסית 
העתיקה ואת הסאנסקרט ואת הסתעפויותיהן! והוא הדין 
ב״טוטוני" לגבי אחד מענפיה המערביים. משמעות גזעית 
במובנה של האנתרופולוגיה הפיסית יש רק למונח "נורדי", 
אלא שאין הוא מתאים לכמה סן העמים שבעלי תורת־הג׳ 
מכנים אותם בשם זה, מאחר שהללו אינם נורדיים אלא 
בחלקם — ואפילו במיעוטם —, וכן איו שום הוכחה לכך 
שיסודות נורדיים היו היסודות המנהיגים והיוצרים בעמים 
ובתרבויות אחרים. — אף מושג "הג׳ השמי", שהוא הצד 
השני של מטבע תורתיהג׳ ומשמש לציון העם היהודי, אין 



577 


גזע — גזר 


578 


בו ממש: אין במציאות אלא קבוצה של עמים סעורבי-הג׳, 
שדיברו או שדוברים בלשונות שמיות. חילופי־לשון 
בפיהם של עמים שונים וכיבושים לשוניים בעקבות כיבושים 
מדיניים או תרבותיים, ללא בל שינוי בטיבם הביולוגי של 
דוברי לשונות אלו, ידועים לנו הרבה בהיסטוריה* ואין 
בידינו כל ידיעה על קשרים בין ג" מסויימים ולשונות 
מסויימות בתקופה הפרהיסטורית. 

מושגים של תודה־הג' משמשים גם הנמקה והצדקה 
לעמדתם של חוגים "לבנים" מסויימים בדיכוי ובקיפוח־ 
הזכויות של ה״שחורים" ושימשו בעבר הצדקה לקיום 
העבדות. אולם כבר בלומנבאך (ר׳ למעלה עט׳ 565 ) בשעתו 
הכחיש בתוקף את ההנחה על הנחיתות האינטלקטואלית או 
המוסרית של הכושים, ובל המיבתנים והסיבדקים החדישים 
מאשרים עמדה ז 1 . 

גדולי האנתרופולוגים, המשתייכים לעמים שונים ולאם־ 
כולות שונות, הגיעו בדור האחרון לידי הסכמה מלאה 
בנקודות המכריעות לגבי הערכתה המדעית של חורח־הג': 
1 ) אין בנמצא היום — ולא היו בנמצא בתקופה ההיססוי 
רית — ״ג״ טהורים״. 2 ) הגופים הקיבוציים מחוללי התרבות 
ונושאי ההיסטוריה בעבר ובהווה הם חטיבות רב־גזעיות, 
3 ) אין הבדלים בולטים וחד־סשמעיים ברמת האינטליגנציה 
ובכשרונות בין הג״ השונים! הפיזור בערכי מדד־האינסלי־ 
גנציה במסגרת כל חטיבה גזעית גדול בהרבה מן ההפרשים 
שבין ג' לג׳, ותחומי הפיזור בכל ג' וג , חופפים זה את 
זה במידה רבה* הפרשים בין הערכים הממוצעים של הג" 
השונים — במידה שהם ניכרים — נראים כתוצאה מהבדלים 
במציאות הסוציאלית, ברמת החיים ובאפשרויות של חיבוד 
והשכלה, והם הולכים ופוחתים עם הקטנת הבדלים אלה. 
למשל: נמצא, שבין הפושים תושבי האיזורים החקלאיים 
המוזנחים והנחשלים במדינות־הדרום של אה״ב ובין אחיהם 
שהיגרו למדינות־הצפון ונקלטו במידת־מה בעולמה של 
הציוויליזאציה התעשיינית־העירונית, קיימים הבדלים במדד־ 
האינטליגנציה, שהם עולים בהרבה על ההבדלים שבין הכו¬ 
שים ובין שכניהם הלבנים בכל אחד משני האיזורים הנידונים! 
יתר על כן: רמתם של הפועלים הכושים העירוניים בצפון 
עולה על זו של "הלבנים העניים" הכפריים בדרום. 

המחקר המדעי אף עירער את האמונה התפלה ביתרונה 
של "טהרת־הג׳" ובסיכון התרבותי, המוסרי והחברתי הכרוך 
ב״התממזרות" גזעית. לא זו בלבד שאחידות גזעית מסויימת 
מצויה רק בשבטים פרימיטיוויים ונחשלים, אלא שרוב 
גדולי ההיסטוריה והתרבות היו בעלי מורשת גזעית מעורבת, 
ורוב העמים והחברות בעלי השגים גדולים היו מעורבי־הג/ 
ריבויים היחסי של טיפוסים פגומים מבחינה חברותית בין 
בני־תערובת בחברות רב־גזעיות בהווה מוסבר מן המציאות 
החברותית או החוקית, שעושה אנשים אלה תלושים או 
מנודים מהמסגרות החברותיות המאפשרות התפתחות תקינה 
של האישיות. — גם כמה מחלות וליקויים תורשתיים, שהיו 
מוחזקים לפנים כמיוחדים לקבוצות גזעיות מסויימות, 
הוכרו — עם התפשטות הסקר והפיקוח הרפואיים — כתו¬ 
פעות קוסמופוליטיות. היום ידועות רק תופעות ביולוגיות 
מועטות, ובדרך־כלל נדירות, שאין למצאן בכל הקיבוצים 
האנושיים השונים. 

על השאלה, אם שוני גזעי עשוי מטבעו לעורר רגשי זרות 
ואיבה, שחם מחוללי הסיכסובים והמאבקים הבין־גזעיים 


הקשים, המצויים בכמה חברות רב־גזעיות, — ניתנת היום 
חשובה שלילית על-ידי רוב האנתרופולוגים, הסוציולוגים, 
הפסיכולוגים והפדגוגים. מסתבר, שמשפטים קדומים ו״חוקי־ 
ג׳" המושתתים עליהם הם גורמי המתיחות הבין־גזעית 
ומעוררי ההרגשה של הניגוד הגזעי, שאינו טבוע בלל בתד 

דעתו של האדם כשלעצמה. 
על המעמד הגזעי של היהודים ע״ע. 

י. ל. 

א. ז. אשכלי, גזע האדם, 1937 ! ר. ססאי, מדע האדם, א׳-ב׳. 
תש״ז-תש״ח! ז 5 ז. 0 ;* 1905 , 1 )££■< 40 * 1 ,!סחו? .! 
1909 , 101 ) 10 * 1 ) 1111 ( 1 <) ) £00 ,); 0118 ק £3 - 1 ) 6 :) 73 ו ; ? 

I. 1151:}04 •א . 8 , 1922 , 1 ס1(1)1(11 'ו 1 ס 
111(1*1 1 > 11 * £01101/1 ,:! 1 מ 51 ) 1 :> £1 .׳ו.£ ; 1934 ,( 6130,34 ) ) 00 .£ / ס ( 

II. £ 01101 ^( 1 ( 1 ) 1 ( 111 ( 40 !*1 0111 / 1 / 1(11 , 1938*; ?1. 9311015 ש , 

1(1 131 , 0 .£ . 1944 , 1 )ה 101 < 1111 / 1 ) 0£ ז x00 - ׳() 0062113051 . 6 ז , 
£10(411]/, £0(( 01)4 !10(1(1)/, 1946; 19. 0. 201(1, 01 )(!)(ס 
004 111( £0((1 33 > . 64 . 5 — 2000 > . 5 . 3 > , 1950 , 14011 /ס x0- 
|. 8 81x135(11, £0((5, 1950; £. 147. <20110(, 71111 11 £0((, 
1950; ;. 0. 75(\05, £00( (0630160x5 £00>113 מנ 101 )׳ , X^), 
1950; 1(1., £0(( €10111)11 )1) 6/00 (£118(11. £36 61(01. 30), 

, 1 ))ח) 0 (/ 01 £0001 / 0 ))( 01 ) 1 ) 1 ( 1 ^ 51 ) 7/1 . 0 ) 5 ) 110 ; 1953 

1952; £. 2135511(1, £0x11( ( (0/>01) 4(110 7010, 1953*, £. 

64011X3X1(, 7/1( 0111)11/1100)1 0/ 7/1X0130 31004 0101*(>1, 1954. 

נזר ("סעבס), סוג של צמחים ממשפחת הסוככיים (ע״ע). 

הסוג מכיל כ 60 מינים, הנפוצים על פני האיזורים 
הממוזגים הצפוניים! רק אחד מהם הוא צמח תרבותי. 
ח ג* ה ת ר ב ו ת י( 013 ־ £31 ס) הוא צמח דו-שגתי בעל 



נזר: עיים ופרחים 


עלים שסועים, מנוצים פעמיים או שלוש! הגבעול גבוה 
ומכוסה זיפים לכל ארכו! הפרחים לבנים או צהבהבים 
וערוכים בתפרחת סוככית גדולה. המעטפת המלווה את הסוכך 
שסועה לאונות ארוכות! הפירוד שהם בעלי צלעות נושאות 
שפים, מורכבים משתי פרודות, שבכל אחת מחן זרע אחד. 

הג׳ הוא מצמחי־הירק החשובים ביותר, ומגדלים אותו 
בשל שרשו העבד. הבאכל חי ומבושל ואף משמש למאכל־ 




579 


גזר—גזר 


580 


בהמה. השורש אינו מעוצה אלא בשרני וניתן כמעט כולו 
למאכל. הוא מכיל בממוצע 0.8% פרוטאין ו 83% פחמימות. 
שכ% מהן ניתנים לעיכול. צבע השורש בזנים השונים הוא 
צהוב־כתום עד אדום מחמת עשרו בקרוטין (ע״ע), שהוא 
הסרו־ויסאמין לפיכך הג׳ הוא אחד ממקורות־האססקד, 
הטובים ביותר לוויטאמין \ במזון (ע״ע ויטמינים). גידולו 
נפח עתה ברוב ארצות־העולם, אד בעיקר בארצות האיזור 



הממוזג. אה״ב מפיקות כ 500 אלף טון לשנד״הולאנד—כ 100 
אלף טון לשנה. הצמח דורש לגידולו קרקע לא כבד ביותר. 
זניו מרובים מאד, והם נבדלים זה מזה בעיקר בגדלם, 
בצבעם, בצורת־השרשים ובעוגת־ההבשלה. — מוצאו של 
הצמח התרבותי הוא פין־הבד, הנושא גם הוא את השם 
גזס־״־ס.ם והנפוץ באירופה ובאסיה. אך יש סוברים שהוא 
בן־כלאיים בין המין ההוא ובין הג׳ ה קפח ( 11$ מ £11 נ 3 !ו 1 .ס), 
הגדל בר בארצות הים התיכון(גם בא״י). 

מי, עיר עתיקה בשפלה הצפונית בדרום־מערב א״י! 

היום — תל ג׳זר ליד הכפר הערבי אבו שושה. 

הישוב במקום מתחיל בתקופה הכאלקוליתית (האלף ה 4 
לפסה״נ). בתקופת הברונזה הקדומה א׳ ישבו כאן מי עם 
ממוצא לא־שמי, אשר נהגו לשרוף את מתיהם. בשלב הברונזה 
הקדומה ב׳—ד׳ (באלף ה 3 לפסה״נ) התיישבו במקום זה 
מתיישבים שמיים, שהקיפו את עירם בחומה. ההתיישבות 
הכנענית הגיעה לשיאה החמרי בתקופת הברונזה התיכונה 
(המאות ה 20 — 14 לפסה״ג)! אז נבנתה מסביב לג , חומת־ 
אבן בעובי 3.15 מ' ובה מגדלים מרובעים. מתקופה זו נתגלו 
בג׳ לראשונה חפצים המעידים על קשר עם מצרים, וגם 
שבר־חרס ובו אותיות בכתב כנעני קדום. במקורות המצריים 



׳*זרח סצנות סחפירזוז נזר 


נזכרת העיר רק בימי מרנפתח ובימי תחותמס 111 ברשימות 
הערים שנכבשו על־ידיהם. מכתבי אלעסארנה מעידים על 
חשיבותה של ג׳ במאה ה 14 לפסה״נן מלכיה(מלכיאל דורשו 
נפחי) שלטו על איזור נרחב שהשתרע גם על אילון וצרעה. 
להבטחת הגישה למקורות־סים נחצבה בתקופה זו ניקבה 
באורך 66 מ׳, היורדת במדרגות בתוך הסלע עד לפני־המים. 
בימי הכיבוש נלחם הורם מלך ג׳ בבני־ישראל (יהו׳ י, לג) 
ונוצח. עירו בקבעה כעיר־לדים בנחלת אפרים (יהר טז, ג * 
כא, כא), אולם למעשה המשיכו הכנענים להחזיק בה (שום׳ 
א, כס). ג׳ נמסרה לישראל כ״שילוחים לבת פרעה", שאותה 
נשא שלמה לאשה, והעיר השולטת על מבואות ירושלים 
הפכה לאחד ממבצריו החשובים של שלמה (מל״א ט, טו— 
יז). חומה גדולה ( 4 מ׳ עביה), בנדה אבני־גודל ובה מגדלים 
מרובעים בנויים אב־ 
ני־גזית, שייכת למאה 
ה 10 לפסה״נ. לאותה 
תקופה משתייך גם 
לות־חרם קטן ("לוח־ 
ג"), שנתגלה בחפי¬ 
רות ובו רשימה בת 
שבע שורות של חד- 
שי־השנה, תוך ציוו 
הפעולות החקלאיות 
האפייניות לכל קבו¬ 
צה וקבוצה של חד¬ 
שים (ירחו־־ירחים): 
ירחו אסף (=אםיף)] 
ירחו זרע< ירחו לקש 
(- זריעה מאוחרת 

בימי המלקוש או ?יח "י 

חדשי המלקושז); ירחו עצד (=קטף) פשת (=םשתהז)ו 
ירחו קצר שערם (= שעורים)] ירח קצר כל(ז)! ירחו זמר 
(= בציר)? ירח קץ(= קיץ). לפי כתובות פרעה שישך נכבשה 
ג׳ על־ידיו, ולפי המיסצא הארכאולוגי ירדה אז העיר מגדולתה 
והתקיימה עד למאה ה 7 לפסה״נ ככפר נידח בקצה ממלכת- 
ישראל. בתקופה האשורית נוספו לה מתיישבים זרים, אשר 
מהם נותרו שני חוזים בכתב־היתדות משנות 651 ו 649 . 
בתקופה הפרסית התאוששה העיר, ובימי המלכים ההלניס¬ 
טיים שוב נהפכה למבצר מלכותי חשוב. במלחמות החשמו¬ 
נאים שימשה ג׳ בסיס צבאי חשוב ליוונים (חשמ״א ד/ ט״ו! 
שם, ס׳, נ״ב)! היא נשארה בידיהם, עד שכבשה שמעת ב 142 
לפסה״ג (שם י״ג, בדג). הוא גירש משם אח הזרים, ביצר 
אח העיר מחדש והפך אותה למרכז צבאי במדינתו, השני 
לירושלים, והפקיד עליה את בנו יוחנן הורקנוס (שם ט׳ז, 
י״ם). ביצורי החשמונאים כללו בחי־נשק ארוכים ליד השער 
וסוגרים למשמרות, שנבנו, כנראה, על־ידי שבויי-מלחמה 
יווניים, כי אחד מהם חרת באבן את הקללה: ,תרד אש 
מהשמים ותכלה את בית שמעון". אחרי תקופת החשמונאים 
ירדה ג׳ מחשיבותה! מרכז המחוז הועבר אז לאמאוס. 
ב״אונומסטיקו׳ן' של אוזביוס (הוצ ׳ מלמד, מם' 315 ) נזכרת 
ג׳ ככפר 4 מיל מצפוו/צ״ל מדרום) לאמאום. שאר המקורות 
העתיקים עוברים עליה בשתיקה! אולם בית־מרחץ רומאי 
וכמה נרות נוצריים מעידים על המשך הישוב. במפת סידבא 
יש. כנראה, לייחס לג׳ את הערך: .גדר היא גם גידירתא". 





גילופים, חותמות ותכשיטים מחפירות גזר 

החמרים: זהב, כסף, ברונזה 1 מאלאכיט, טרפנטין, בזלת, טטאמיט, אחלמה, שבו, אודם, ישפה 
(עפ״י 1912 ,ף\ 0 , XXX {£טנ 1 ? , 111 ,״ 02 0£ ח 3110 ׳\ 03 \£ 6 ג 1 ז ,ת 0 )״ 1 ג 30 ^ 5 \ .א) 


האנציקלופדיה העברית 




581 


גזר — גזרה קדומה 


582 



מרד סחפירות גזר: ע?יה — ציורי דגים וציפור 


בימי הצלבנים היה המקום ידוע כזז 153 § 1 מ 40 ז; שם ניצח 
המלך באלדווין 11 בשנת 1177 את צבא צלאח אלדין, אולם 
ב 1191 כבר היתה ג׳ בידי המוסלמים ושימשה מקום למפקדחם 
במלחמה נגד ריצ׳אדד לב־הארי. 

אחרי תקופת הצלבנים נשכת המקום לחלוטין. הוא זוהה 
מחדש ע״י קלרמון־גנו ב 1873 , תחקר בחפירותיו של מקא* 
ליסטר בתל ג׳יזר ב 1902 — 1907,1905 — 19121,1909 ואחר־כך 
על־ידי א. ראי (ש״\ £ 0 ) ב 1934 — 1935 . — בתש״ה התיישבה 
בקרבת־המקום קבוצה בשם ג , . היא הותקפה במלחמת־השיח* 
תר, נכבשה ע״י הערבים, אך חזרה ושוחררה מידיהם אחרי 
יום אחד בלבד. בתשי״ב מנתה 166 תושבים. 

; 1888/89 ,.££ 224 , 11 . 1 ) 01.8 ) 110 ) 47 ,נ 1 נז 1 ז 1 זג 1-0 ח 0 וזזז£!ב>. 011 

; 1912 , 1-111 ,■ 1 ) 3 ) 0 / 0 י 3<3115161■, 8x001/111101 א . 5 . 4 .מ 

, 88 ? 057 ,־״יסא . 4 ;.££ 512 , 1926 ,. 81111 . 11 ) 1, 11 * 4.1 . 114 .? 

. 193 5 , 1933 

ם. א. י. 

וןז.ךה קדו^ה (לאט' 10 זג 651111 !>? 3 זק). שיטות דתלת מסו־ 
יימ 1 ת מניחות, שהכל — וביחוד גורלו של האדם — 

קבוע מראש ע״י רצונו של האל. מכאן שתורת הג׳ יכולה 
להופיע רק בדתות המאמינות באל אחד כל-יבול. האמונה 
בג׳ שונה פן הפטליזם(ע״ע: וע״ע גורל), שמוצאו מן הניסיון 
האנושי על תלות גורלו של האדם בכוחות-חוץ! לפיכך אין 
הפאטאליזם תולדה של מחשבה דתית דווקא, וכן הוא יכול 
להופיע אצל חסידי כל הדתות. האמונה בג׳ שונה גם מן 
הדטרמיניזם (ע״ע), שהוא פרי חשיבה עיתית־פילוסופית, 
המסקנה הקיצתית של תורת־הסיבתיות. לעומת זה תורת הג׳ 
היא המסקנה הקיצונית של ההשקפה הדתית הסונותאיסטית: 
הבל קורה מתוך רצון האל האוטונומי, שאין מקום על־ידו 
לרצח אחר בלתי־תלוי בו. בדרך־כלל מאמינים חסידי הג׳ 
שרצונו של האל אינו פועל בשרירות, אלא שהאל פועל 
בהתאמה לאפיו: הוא קבע מראש את כל מה שיקרת 
והחלטתו קיימת ועומדת, ולא ישנה אותה לא הוא ולא אחר. 

האל הכל־יכול הוא גם הכל־יודע מראש. הידיעה־מראש 
(לאט' 113 םש 501 ש 3 זק, יור 015 מ\ץ 6 שז!) היא תכונת האל גם 
בשיטות דתיות שאינן דוגלות בג׳ ז אך בשיטות הג׳ קשורה 
תמיד הידיעה־מראש בגזירתו של האל: האל, שכולו רצון, 
ידיעתו היאיהיא הכרעתו. 

תורת הג׳, כמסקנה מעמדה דחית תאוצנטרית, אינה מצד 
עצמה מו&ג מנוגד לקאטגוריה האנתרופולוגית של חופש* 
הבחירה של האדם. אמנם, היא מצמצמת או — בצורתה 
המוחלטת — מחסלת את חופש־ההכרעה של האדם, אולם 
אינה פוגעת באחריות האדם. צורה מיוחדת של תורת הג׳ 
היא תורת שיתוף־הסעולה ( 11$ וח 215 ז:>מץ*) בין רצונו של 
האל ובין רצון האדם: האדם עושה את שלו והאל משלים 
ומקיים. 

לבעיה הדתית הנצחית של קיום הרע בעולם ניתן בתורת 


הג׳ הביטוי החריף ביותר: אם הכל נובע מתוך רצונו הסוחלס 
של האל, הרי הוא הגוזר את הטוב וגם את הרע. תורת הג׳ 
בצורתה העקבית קובעת לא רק שהטובות והרעות הבאות 
על האדם, אלא אף עצם היותו צדיק שיבוא על שכרו הסופי 
או רשע שנועד לחטוא ולהיענש, — בגזירה באו. זוהי תורת 
ה״ג׳ הכפולה" סמבמטג&שבזק), הטוענת שאין בה 

דבר הפוגע בצדק האלוהי: הביצוע ההחלטי של רצח האל 
המוחלט הוא־הוא הצדק האלוהי. ההסבר שהגזירה האלוהית 
היא רז עילאי שאינו ביתן לתפיסת־האדם, אינה רק תשובה 
למהרהרים אחרי רצונו של האל, אלא אף ביטוי של נכונות 
להיכנע לרצון בלתי־פובן זה• אעפ״ב גורמת חורת הג׳ הכסוי 
לה קשיים רציניים מבחינת המוסד האנושי, כי לפיד, באים 
החטא והרשע לעולם מתוך רצונו של האל. לכן יש מחלישים 
את תורת הג ׳ וטוענים, שהרע בא לעולם לא מרצונו של האל 
אלא ברשותו(לאט , 510 *נדתתסק). 

תורת הג׳ נפוצה בדתות רבות (ביחוד בנצרות ובאיס¬ 
לאם). היא עשויה לשקף יפה את רגשות התלות המוחלטת 
של המאמינים באלוהיהם, והיא מחזקת אח האחדות האיתנה 
של העדה הדתית. אחת המסקנות העיקריות של תורת הג׳ 
היא, שהאל גזר על אגשים מסויימים שיהיו צדיקים שומרי 
מצוות־האל, ואף קבע את שכרם. קבוצה זו של "בחירי־אל' 
מזדהית בתפיסת המאמינים עם העדה הדתית שאליה הם 
משתייכים. מכאן הביטחון בלב המאמין שחומותיו הדתלח 
אמת הן, ומכאן חיזוק משמעת־העדה לאין שיעור: כל מי 
שאינו מצטרף לעדה מעיד על עצמו, שכבר נגזר עליו להיות 
רשע ונבוא על ענשו, וכל פיקפוק באמיתותם של עיקרי 
דת־העדה בלב החבר עלול לגלות לו שאינו משתייך לבחירי- 
האל. רבים מחסידי הג׳ מאמינים, שבחירתם ע״י האל לא 
נעשתה בזכותם, אלא היא פרי חסדו המיוחד של האל. 

הג׳ ביהדות. הרעיון של חשיבותן של המצוות המעשיות 
המקנות זכויות למקיימיהן ושל ערפה וכוחה של התשובה 
אינו מתיישב יפה עם תורת הג׳. "עיקר מעיקרי דת משה 
רבנו... שכל מעשה בני־אדם מסור להם ואין שם כופה ולא 
מושך, אלא אם ירצה האדם יעבד את ה׳... ואם ירצה לילך 
בעצת רשעים... יעשה... לפיכך נצסוה ונאמר לו עשה כך 
ולא תעשה בך״ (רמב״ם בתשובתו לרבני צרפת הדרומית 1 
וע׳ גם הל' חשובה ה', ב׳). אמנם, האמונה בהשגחה מגיעה 
במקרא לפעמים לניסוחים קיצוניים, הניתנים להתפרש במש¬ 
מעות של ג' (כגון משלי כא, או ירט׳ י, כג), אולם לא 
היהדות המקראית ולא היהדות התלמודית לא הסיקו סיכלתו 
של האלוהים ומחולשתו של האדם אח תורת הג', ועכ״פ לא 
שללו סן האדם את חופש הכרעתו בין טוב לרע (נדה ט״ז, 
ע״ב: .אותו מלאך הממונה על ההריון..."! ור׳ תוספות, שם, 
ד״ה ״הכל בידי שמים״). לפי יוספוס (קדט' י״ג, 9,5 ! י״ח, 
1 , 3 — 5 ) נחלקו ישראל בסוף תקופת בית שבי בעניין הג׳: 
הפרושים חשבו שקיימים דברים שנגזרו מן השמים, אך לא 
כל המאורעות מתארעים בהכרח! הצדוקים שללו את הג׳ 
לגמרי והטעימו שהכל תלוי בבני-האדם והתנהגותם! רק 
האיסיים דגלו בדעה שהכל תלוי בגזירת־האל ולא יקרה 
לאדם דבר שלא לפי גזירה זו. אפילו כשהשפיעה הפילוסופיה 
הערבית על המחשבה היהודית ביה״ב, וכשדגלה המיסטיקה 
היהודית בשיטותיה השונות ברעיונות הקרובים לתורת הג׳, 
לא דתרו ד״וגי־הדעות היהודיים לגמרי על חופש הרצון 
והפעולה של האדם (ע״ע בחירה). 



583 


גזרח קדומח 


584 


בעניין הג׳ — כבפרסים אחרים רבים — מתאימה כת 
נלדבר־יהודה לדברי יוספוס על האיסיים. המגילות הגנוזות 
של מדבר־יהודה הן למעשה התעודות הקדומות ביותר 
המשקפות את תורת הג' כמסקנה מהירהורים בכוחו הבלעדי 
של האל. מחברי המגילות מניחים, שהאל .לפגי היותם (של 
הנבראים) הכין כול מחשבתם ובהיותם לתעודותם כמחשבת 
כבודו ימלאו פעולתם ואין להשגות׳(מגילת הסרכים ג׳, 15 ). 
האל גם גזר על אדם אחד שיצדק ועל אדם אחר שירשע — 
"כי אתה בראתה צדיק ורשע׳ (הודיות ד׳). חז״ל רואים 
בהשקפה שהאל "ברא צדיקים וברא רשעים" כפירה ומייחסים 
אותה לאיוב (ב״ב ט׳ז, ע״א) ולאלישע בן אבויה (חג' ט״ו, 
ע״א); ואילו כת מדבר־יהודה דוגלת בפירוש בתורת ג׳ 
"כפולה" ומחלקת את העולם כולו לשתי מתנות או "מפלגות", 
שביניהן קיימת "איבתיעולם׳ (מגילת הסרכים ד/ 17 ). אין 
אדם משיג צדקה בזכותו — כי "לאדם רשעה ולס 1 ד בשר 
עול״ (שם י״א, 9 ) אלא צדקתו עצמה היא מתנה שהאל 
נתן ב״רוב רחמיו על כול בני רצונו" (הודיות ד׳). החסד 
האלוהי מעניק לבחירו את מתנת "רוח קדושה׳ שבה "יטהר 
מכול עוונותיו׳ (מגילת הסרכים ג/ 6 ). כת מדברייהודה 
רואה את עצמה כזהה עם "גורל אל׳ של הבחירים וכנבדלת 
משאר האנושות (גם משאר היהודים), "כיא הבל אשר לוא 
ידעו את בריתו״ (שם ה/ 19 ). אמנם נגזר על אנשי הכת 
לסבול מן הרשעים בהווה, אבל לעתיד־לבוא מובטחת להם 
הגאולה, "וכול מנאצי דברו ישמיד (האל) מתבל׳(שם, שם), 

בכתביה של הכת נמצאו עד עתה רק נסיונות קלושים 
לתרץ את הקושיות המוסריות נגד תורת הג׳ הכפולה. טענתם 
העיקרית היא, כנראה, הנחת שליטתו הבלעדית של האל: 
האל לא ברא את העולם למען הנבראים, אלא למענו, להאדרת 
כבודו• הרשעים נבראו להראות את כוחו של האל בהענשתם 
העתידה, וגם הבחירים לא קיבלו את מתנותיהם הטובות 
אלא מרצון האל להראות את "כת גבורתו ורוב רחמיו על 
כול בני רצונו׳ (הודיות ד׳). 

ה ג׳ בנצרות. מן השכבות הקדומות שבאוואנגללנים 
ניכר, שתורת הג , היתה זרה לישו שדרש הכרעה מוסרית 
אישית. בשכבות מאוחרות יותר משתקפת, כנראה, תודעתה 
של העדה הנוצרית הראשונה בירושלים, שראתה את עצמה 
כעדת בחירי־אל, אך גם פסוקים אלה (למשל מת׳ כ״ב, י״ד) 
אינם מעידים במפורש על תורת הג׳. האמונה ש״משיח מת 
על חמאותינו ככתוב׳ (קורינתיים א/ ט״ו, ג׳) סותרת אח 
תורת הג׳ בצורתה החריפה, שלפיה ברא האל את הרשעים 
ואת הצדיקים ורק על הצדיקים גזר ישועה. אעפ״ב נכנסו 
תורות הג׳ לאותה שכבה קדומה של הנצרות, המשקפת את 
האסונות והדעות של קהילות־הגוצרים ההלניסטיות הרא¬ 
שונות, כפי שנשתמרו ביחוד באוואנגליון של יוחנן וברוב 
האגרות של הברית החדשה. תודות אלו דומות מאד לתורת 
הג׳ של כת מדבד־יהודה! ג׳ "כפולה׳ מודגשת ביהוד אצל 
יוחנן (באוואנגליון ובאגרותיו): "כל הנולד מאלוהים... לא 
יוכל לחטוא כי מאלוהים נולד. ונועדו בזאת בני האלוהים 
ובני השטן: כל אשד לא יעשה צדקה איננו מאלוהים׳ 
(איגרת א׳ ליוחנן, ג׳, ט׳—י׳). ב״דומיים׳ לפאולום מוסברת 
גזירת האל על הצדיקים ועל הרשעים ע״י רצונו הבלעדי: 
האל אשר "רצה להראות את זעמו ולהודיע גבורתו, נשא 
בכל אורד רוחו את כלי הזעם הנכונים לאבדון! וכדי להודיע 
את המת כבודו על כלי־הרחמים אשר הכינם לכבוד׳ (ט׳. 


כ׳ב—כ׳ג). הנוצרים הם בחירי-האל (רומיים ח/ כ״ט—ל׳), 
והם נקראים "בני־אור׳ (תסאלוניקיים א׳, ה/ ה , ! קולוסים 
א', י״ב), בדו׳מה לאנשי הכת במגילות הגנוזות. הם נבחרו 
"לפני מוסדות תבל"(אפסיים א', ד׳—ר), והבחירה האלוהית 
קשורה בהשראת רוח־הקודש (תסאלוניקיים ב׳, ב/ י״ג! 
איגרת־סטרוס א׳, א׳, ב׳) והוציאה את הנוצרים מכלל חטא 
(ר 1 מיים ח׳, ם׳). 

יתכן שתורות הג׳ כבר היו נפוצות באותם החוגים 
ההלניסטיים לפני קבלת הדת החדשה. עכ׳פ אין בבדי ת 
החדשה משום השקפת־עולם אחידה של תורת הג/ אלא תורה 
זו משולבת באמונות ודעות נוצריות אחרות, והיא נשתמרה 
בתודעה הדתית מפני שהיתה עשויה לחזק ולפתח את 
האמונה החדשה. נוח היה לצרף אח האמונה בג׳ עם האמונה 
במותו המכפר של ישו כחלק מן התכנית האלוהית הקבועה 
מראש. על סמד אסונות ודעות אלו פיתח פאולום את תורתו 
האגטינוסיסטית (ע׳ע): מאחר שהאדם נושע מ״עוון בשר׳ 
לא בזכות מעשיו אלא בחסדי־אל, אין בשביל הבחירים 
הנוצריים ערד במצוות המעשיות של התורה. תורת הג׳ 
הכפולה סייעה לנצרות להיפרד סן היהדות גם במובן אחר: 
הקרע בין בחירי-האל ובין המיועדים לאבדון עובר גם דרד 
ישראל וגם דרך אומות־העולם! האל קרא את בחיריו "לא 
מן היהודים בלבד כי אף מן הגויים" (רומיים ט׳, כ״ד). 
יוחנן רואה גזירה אלוהית בעובדה שכלל־ישראל לא הבין 
ולא קיבל את ישו! בזה הוכח שהוא מן השטן. קיימת סחירה 
פנימית בין תורות אלו — מצד אחד, ובין תורתו של ישו 
עצמו והאמונה שהוא נשלח לעולם כדי למות בעד האנו¬ 
שות — מצד שני. יסודות סותרים אלה גרמו בנצרות למתי¬ 
חות רעיונית, הקיימת עד עתה והמתבטאת לפעמים בנסיונות 
לגשר בין הסחירות ולפעמים בפולמוס גלוי בין ההשקפות 
המנוגדות. 

כשפנתה הנצרות אל העולם כולו ופסקה להיות עדת- 
בחירים מבודדת, נשכחו תורות הג׳. אבות-הכנסיה הראשונים 
לא גילו בדרך־כלל עניין בבעיית הג׳, או נטו לאמונת תופש־ 
המעשה, או דגלו בסינדגיזם. אוגוסטינוס (ע״ע) חזר לרעיו¬ 
נות הג׳, הבליטם והעמיקם ועשאם לעקרון חשוב של הש¬ 
קפתו. באוגוסטינוס ניכר השינוי שחל במחשבה הנוצרית 
ע״י קבלת הפילוסופיה היוונית בקרב הוגי־הדעות הנוצריים. 
הפילוסופיה הסטואית דגלה בדטרמיניזם קיצוני(ע׳ע אננקי! 
גורל)! כתגובה על כך נוצרה' הבעיה של ההכרעה החפשית 
(לאט׳ רתג 1 ״ונג)ז 3 מ 1 ט- 0 < 11 (). מימי אוגוסטינום נצטרפה, 
בעניין הג׳, אל בעיית הצדק האלוהי גם בעיית חוסש־הרצון 
של האדם. פלניוס (ע״ע) וחסידיו טענו, שתורת הג׳ יש בה 
כדי לפגוע בחופש־הרצון של האדם ובאחריותו, ואוגוסטינוס 
פיתח את תורותיו בעניין חג׳ ביחוד בפולמוס נגד תורותיו 
של פלאגיום. הוא הטעים, שאדם הראשון בחר בחטא מרצונו 
החפשי וגרם אבדון לכל המין האנו׳שי, אלא שהאל ברוב 
חסדו בחר מספר מסויים של אנשים להיות לו לבחירים, 
וכלי-הבחירד, הוא ישו. הבחירה האלוהית מקנה לאדם את 
כושר ההתמדה ללכת בדרכי־האל ואף את אמונתו. אוגוס־ 
טינוס הבדיל גם בין מושגי הג׳ של האל הכל־יכול והידיעה 
הקדומה של האל הכל־יודע. את בעיית הצדק האלוהי במס¬ 
גרת תורת ד.ג׳ הכפולה תירץ אוגוסטינוס על סמך הפילו¬ 
סופיה הנאו־אפלטונית: לרע אין סיבה, ולכן אין לאל, שהוא 
"הסיבה הראשונה", שים חלק בחטא הקדמון של האדם. 



585 


גזרה קדומה 


586 


התעניינות חדשה בעניין הג׳ קמה בנצרות במאה ה 9 
בעקבות תורת הג׳ הכפולה של גויסשלק (ע״ע) והתגובות 
עליה מצד סקוטוס אריוגנה (ע״ע) הדטרמיניסט, ומצד 
הרמוס מאורום (ע״ע) והינקמרוס, שסענו ש״לא כל מה 
שהאל יודע ידיעה קדומה הוא גם גוזר מראש ! את הרעות 
הוא רק יודע ידיעה קדומה, אך את הטובות הוא גם יודע 
מקודם וגם גוזר מקודם". גם אנסלם (ע״ע) מקנסרברי 
ותומס (ע״ע) מאקוינו הכירו רק בג׳ לטובה, והאחרון הדגיש 
את חופש-הרצון ואת חשיבותה של פעולת האדם. דונם סקוי 
טוס(ע״ע) לא ייחס לאל פעולה ישירה על רצון־־חאדם, אולם 
מצד שני הדגיש את התוקף הבלעדי של רצון־האל, ובזה 
הכין את הקרקע לחיוב הג׳ ע״י אנשי הרפורמאציה. 

הכנסיה הקאתולית, השואפת להקיף את כל האנושות, 
דוחה את תורת הג' בצורתה החריפה, וכן את רעיון הבחירה 
של מספר מצומצם סבני־האדם. מתוף מגמתה לפקח על 
ענייני העולם הזה, היא מעריכה את המעשים הטובים של 
בני־האדס ומייחסת למעשים פולחניים ( 3 זת 1£ ז 31 ז 530 ) כוח 
מושיע. העמדה הפושרת של הכנסיה הקאתולית לגבי בעיית 
הג׳ סוכמה בהחלטותיה של כינוס הכנסיה בטרנסו ( 1545 — 
1563 ): לפרות הדוגמה של החטא הקדמון ותלותו בחסד-האל 
לשם ישועתו, הובר האדם כבעל רצון חפשי ובעל יכולת 
לעשות סוב או רע — אפילו לפני שהיה לנוצרי! ביאתו 
ומותו של ישו פותחים פתח־ישועה לא לקבוצת בחירים 
בלבד אלא לכל אדם. בהתאם לכך דחתה הכנסיד, את דעות 
הינמניסטים (ע״ע), שחייבו את הג/ 
'מייסדי הרפורמאציה, שדחו את הכגסיה הקיימת כמוסד 
יחידי שבעזרתו נושע האדם, חזרו להשקפת הברית החדשה 
ואוגוסטיגוס, הרואים את הכגסיה האמיתית כעדת בחירי־ 
אל! הם דחו את חשיבות המעשים, וביחוד המעשים הפולח¬ 
ניים של הכגסיה הקאתולית, והדגישו את כוח החסד האלוהי. 
נגד עמדתו של לותר, המחייבת את הג׳, כתב ארסמום את 
חיבורו ס״ז&זב 06 (על ההכרעה החפשית), שבו 
ביטא את עמדת ההומאניסמים השוללים את שיעבוד רצון־ 
האדם תחת עול הרצון האלוהי. לותר עגה לאראסמום בספרו 
10 ז) 1 נ 1 ז 3 (על ההכרעה המשועבדת) וטען לאמונה 

עליונה — האמונה שהאל, המושיע מספר קטן של בחירים 
בלבד, הוא אל דחום וחנון! הרצון החפשי האמיתי אינו רצון 
בני־אדם אלא רצונו של האל, שממנו נובעות גם הרעות 
שבעולם, אלא שהאל משתמש לשמן באנשים מושחתים. 
גם צויגגלי דוגל בחיבורו 061 ב 11 ם 1€ ) 1 ׳\ 0 זק 14 > 3 תז 6 ת 1 ת 03 ^ 
(תזכירי על השגחת האל. 1530 ) בתורת הג׳, והיא תופסת 
מקום מרכזי בתורתו של קלוין (ע״ע), שאינו משתדל כלל 
להמתיק את קשייה. הוא דוגל בג׳ כפולה: האל גורם גם 
לטובות וגם לרעות, בוחר צדיקים ורשעים. כל המפקפק בג׳ 
מפקפק, לסי דעת קאלווין, בכוחו הבלעדי והכל־יכול של 
האל. הכל בא לאדם מתוך רצון־האל, אפילו היכולת להודות 
לאלוהים. את תורת הג' אין הוא תולה בסיבתיות: הוא מת¬ 
פלמס הן בתורודההכרח של חסידי הסטו׳אה והן בדטרמיניזם 
של האיצסגגינים. 

הכנסיה הלותראנית נטשה את תורת הג׳ בצורתה החריפה 
כבר במחצית השניה של המאה ה 16 ; ואילו בין חסידי 
קאלווין נתקיימה תורת הג׳ ככוח דינאמי אדיר. נסיונות 
לרכבה (ע״ע ארמיניוס) נדחו, והפוריטאנים (כגון קרומול 
!ע״ע] וחסידיו) היו תלמידים נאמנים של קאלווין, שלמדו 


אישור לבחירה על־ידי האל מהצלחות בחיי הפרט והכלל. 

הראציונאליזם של המאה ה 18 , שהרים על נס את שכלו 
ורצונו של האדם, שלל את הג', שיסודה בתפיסה בלתי- 
ראציונאלית של האלהות ושנראתה להם כשרירותו של עריץ 
מזרחי. הרומאנטיקנים (למשל שליארמאכר) גילו הבנה רבה 
יותר למושג חג/ אד הם החליפו את הדת באמונה ורגש דתי 
שבלב האדם, ולפיכך פסלו אל אוטונומי בהחלט הקובע את 
הגורל האנושי. הליבראליזם של הסאה ה 19 חיבב את רעיון 
קדמת־האדם מתור חופש־הסעשה, ולכן היה עויין את הג׳. 
במאה ה 20 נשתנתה האדרה התאולוגית ונוצרו הנאים 
להבנה אוהדת של תורת הג׳: קמה ראקציה נגד הגישה 
הליבראלית־הראציוגאליסטית ונגד שלילת תורות דתיות 
שאינן מתיישבות עם השכל וההגיון. התורות התאולוגיות 
החדישות נוהגות להדגיש את תלות האדם — שפסק להיות 
מרכז ההגות הדתית — באלוהים. מסיבות שהזמן גרמן ומתוך 
הראקציה נגד הליבראליזם הפסידה בעיית התאודיציה הרבה 
מכוחה, והתאולוגים מוכנים לתאר את האל אף כגוזר רעות. 
על-ידי הפסיכואנאליזה, המארכסיזם — ומבחינה מסויימת 
אף האכסיסטנציאליזם — נתחזקו הלכי־רוח דטדמיניסטיים, 
המחלישים את חשיבות רצון־האדם או מצמצמים את תחומיו. 
אע״פ שהתפתחות זו מקרבת את תורת הג׳ להבנתו של האדם 
היום, טרם קמה שיטה תאולוגית המחדשת תורה זו. 

א. מ. הברמן/ עדה ועדות, תשי״כו י. פ. גרינץ, אנשי היחד 

("סיני" ל״ב, י״ס—ב״א). תשי״ג; א. ל. סוקגיק, אוצר המגי¬ 

לות הגנוזות, תשס״ו! ■* 7 ? <ז 1 * 0115 * 7 ־ 7 ,־מ 8 מ 1 ק 00 

* 1 <£ ,ז 0 ( 01 ׳ 6 \ . 61 ; 1889 ,* 0700 0714 1100 ** £1 , 11111011011 * 4 

111011177101 ) 0 .£ 1 * 4 151 * 0 7 * 4 11714 ^ 11 ( £1 * 11 * 11071115 * 1701 } 

, 0110 א ;( 1905 . 8131151111 . 11 10 0*501x80110118 ג 001 ל 1 . 51011 ,) 

■ 11 * £17 , 831111 •א ;( 101-106 .** 1947 ) 1917 ,* 1111 * 14 005 

, 1936 ,! 1 ^ז 1 ז 0 
/ 1312011 }ס 5011/013 %?*/ 0 ?!/־ 7 ,ח 1 ז 11 ח 2 ]וז/י\ .א ; .£ 632 , 11 
-ס 1 ם וזו 13113 סם 011 ) { 1111111/1111011 /!} !ח/ 5/1 
. 1952 31 תז£ חזתזסוזז 

גחליליות (סבגזתעקדת^!), קבוצת הפרשיות(ע״ע) מארכות 
ורכות גוף וכנפיים! טורפות, המילות בעיקר בלילה 
ומפיקות אור מגופן. אורד־גופה של החיפושית המבוגרת 


מגיע ל 3 ס״מ, צבעה עפ״ר צחוב־חום, אך לפעמים גם כהה 
מאד. הזכרים מכונפים והנקבות עפ״ר חסדות־כנפיים! הג' 
ניזונות מחרקים, חלזונות ובע״ח קטנים אתרים, לפעמים אין 
המבוגרים מקבלים מזון כלל, והם מתקיימים על חשבון 
המלאי שנאגר ע״י הזחל. הנקבה מטילה את ביציה באדמה! 
הזחלים הבוקעים מהביצים הם מאךכים, בעלי רגליים קצרות 
וצבע כהה, והם טורפים כהוריהם, בא״י מופיעים המבוגרים 
בסוף האביב/ 

הג׳ מצויינות בכשרן להאיר בלילה. התאורה היא לומי- 
ניסצנציה(ע״ע) כימית. מקור האוד הוא חימצון של לוציפךין 
על־ידי האויר בהשפעת האנזים לוציפראזה ובסיוע אנרגיה 
המסופקת מן הקשר הפוספאטי מרובה־האנרגיה של האדנוזין־ 
סריסוספאט (ע״ע אדנוזין). שיתוף האדנוזין־טריפוספאט 
במנגנון הלומיניסצינציה הוא, כנראה, מיוחד לג׳ ואינו מצוי 
בסנגנוני־תאורה ביולוגיים אחרים. בביצים של ג׳ אחדות 
נמצאת מערכת יצירת האור במפוזר, וביצים אלו מאירות. 
בוכרים המבוגרים מרוכז כושר־התאורה באיברים מיוחדים 
("פנסים") הנמצאים על־סי רוב בצדם התחתון של שני 
פרקי־הבטן האחוריים. איברים אלד, בגויים שתי שכבות: 
אחת — המכילה אוראמים — היוצרת את האור, ושניה 
המחזירה אותו. המנגנון הפיסיקו־כימי של הפקת האור בג׳ 
מפתיע במידת היעילות של ניצול האנרגיה הכימית בהפיכתה 
לאור! הניצולת מגיעה עד בדי 70% , שהם פי כמה מן האחוז 
המושג במכשירים הטכניים המשוכללים ביותר, מאכסימום 
האור המופק מג״ הוא מארכי־הגלים של 4,750 4.5,6001 , 



תפונה טכ״י של ספר! של אלנ׳ורי 
(קושטה, איא סופיה 3000 , עתה בטחיאוז בב 1 סם 1 ן) 
טהטאזגיים שנקוטה העליונה נחלים הטיס כעטוד היטג' הגנוב 
וטניעים ררד נופו של הפסק היטגי אל הנר שנידו, שטסנו רם 
נשפכים אל הגביע שביד רפס? השני. טתחת לרנליו של 1 ה הם 
התריס דרו העמוד השמאלי אל טאוני־הטים שלמעלה 


מפח גז ־רועם 



1 . גינוי" אספקה מימן 
ן 2 . דינור אספקה חמד! 3 .נקב־ד.הדלקר, 




591 


גחליליות—גחלת 


592 



א ב. 

ציור 2 (]והוי 1 ציור 1 . 3 ס 11 [ט:> 5110 וז;ק 1 זוג. 1 

(* 000111000 115 ז 10 (ק 0 זץ?) א זכר; ב. נקבת 


(צהוב־ירוק), והאנרגיה הקוואנטית הדרושה לעורר קרינות 
אלו היא כ 59,400 וב 50,000 קאלוריות למול. 

צורת־התאורה היא ניצנוצים בודדימ^או חוזרים ונשנים. 
הדלקת הפנסים וניכויים נתון לשלטון'עצבים, המעבירים 
גירויים מן ההח ואולי גם מפניס־הגוף. אורות ד,ג׳ מנצנצים 
באויר ועל פני האדמה ביחוד בערבי האביב והקיץ. לפעמים 
נראות להקות של ג׳, המפוזרות במרחק־מה זו מזו ואעפ״ב 
כולן מנצנצות בקצב אחיד! מכאניזם הקשר ההדדי שביני¬ 
הן עדיין אינו ידוע לנו, — ערכו הביולוגי של הניצנוץ הוא, 
כנראה, במפגש המינים וביצירת קשר תת־חברתי בין היחי* 
דים. 

בא״י מצויה הג׳ בצס׳יזסר! 1$ זץק 1 ז! 1,3 ; מינים טרופיים הם: 
11001:111103 $! 1 ץק 1 זז 1,3 , 1$ ! 13 ץק 110111111$ ?, •- 1011 <£$ 1130X15 ? 

1111013 >. — דומה להם בתופעת התאורה הקוקויו (- 0 ! 1 קסז?ק 
000111000$ 0$ ז) שממשפחת הנתוזיות (ע״ע). 

,סי^מ^/מזמזמ/ס/ע ,. 11 < ; 1940 ,!!/$^ 1 ,ץ 6 ע-וג 13 ,א 

. 1953 

א. שו. 

גתלית ( 031110110010$ , מלאט׳ 08130 = פחם), זיהום חד 
וקשה של העוד הנגרם ע״י הנקד מוליד־המוגלה 
30000$ 1000000$ ׳< ו 1 נן 513 . בדומהלסמטה(ע״ע),נקודת־ההת־ 
קפה של הזיהום בג׳ היא זקיק־השערה זבלוטת־ההלב שלה; 
אלא שהג׳ היא דלקת המקיפה זקיקי־שערות אחדים על 
בלוטותיהם, כלומר: קיבוץ של סמטות אחדות. דלקת זו 
מביאה לידי הדם העור בשטח ובעומק, והתוצאה היא תפי¬ 
חת עור אדומה־כהה, לפעמים שחרחורת (מכאן השם), מב¬ 
ריקה ובולטת ומכאיבה מאד, מלווה בצקת־הסביבר" הרגשה 
כללית רעה, חום גבוה, צמרמורת קלה וחולשה. אחרי ימים 
מספר מתהוות בשטח הנגוע פתיחות אחדות, בצורת שקעים 
דמויי לוע וולקאני, ומהן נפרשת מוגלה. אחרי 2 — 4 שבועות 
נמק העור הדלקתי על הזקיקים ובלוטוודהחלב שבה והוא 
מודח מן הגוף כגוש מת, ובמקומו מתהווה ביב המתרפא 
לאט בהשאירו אחריו צלקת. 

המקומות השכיחים ביותר לג" הם עור העורף, הכתפיים 
והעכוזים. בסיבוך בעקבות הג ׳ יכולות להתהוות דלקת- 
ורידים והרעלת־דם כללית. — הטיפול בג׳ היה לפנים כי¬ 
רורגי ! היום תופס את מקומו ברוב המקרים טיפול שמרני: 
פיטיותראפיה, חום יבש או לה (אדים), קרני־דבטגן, ובעיקר 
תכשירים אנטיביוטיים (פניצילין, אוראומיצין, טראמיצין 
וכר), תכשירי־סולפה. תראפיד, חרישה זאת הקטינה בהרבה 
אח סכנת הסיבוכים של הג׳, 

נטיה לג׳ באה בעקבות מחלות כלליות מסויימות, כגון: 
סכרת, זיהומי הכליות, מחלות צינודות*הדם ומצבי־תשישות. 


אמצעים מונעים הם: השגחה על מצבו הכללי של האדם, 
ושמירה על מצבו השלם והטוב של עור החולים במחלות 
הנ״ל. 

א. דו. 

$ד 1 לת (א 3 ־ו 1111 !ג, יור 011 ^ 6 = פחם), מחלה הנגרמת ע״י 
הדןידק 3011113015 * 3301110 ממשפחת המתגייס 
( 83011130030 ): מקור השם בגון האדום־שחור של הטחול 
ושל הדם בבעל־החיים או באדם התולה. שמות אחרים בעלי 
אותה המשמעות הם: 111211131111 !?, 00 ן>ם 100 ק 0 ק 3 011311100 , 
033130111100$0 0 ז׳\ 110 . המחלה תוקפת צאן, בקר, סוטים 
גמלים, חזירים, וכן בני-אדם שבאו במגע בבע״ח מנוגעים 
או בתוצרותיהם (בשר, עורות, שערות). יש משערים, שדבר־ 
מצרים, שפגע "בסוסים, בחמורים, בגמלים, בבקר ובצאן, 
דבר כבד מאד" (שמות ט, ג), היה ג׳. עופות, צפרדעים 
וחלזונות אינם רגישים לזיהום זה, אבל חיוודטדף המוחזקות 
בשבי עלולות לחלות. — גודמי־המחלה נראו במיקרוסקופ 
בצורת מתגים חסדי־תנועה לראשונה ב 1850 על-ידי 01 ץ 3 ? 
ו 0100 ׳\ 3 ם וב 1855 על־ידי פולנדר ( 101 > 01100 ?) בדמם של 
בעלי-חיים נגועים בג', אך לא״הוכרו כגורמי המחלה. רק 
ב 1877 הצליח רוכרט קוך (ע״ע) לבודד את הגורם, לגדלו 



בתרביות נקיות ולגרום ע״י הזרקת התרביות לחיות־מעבדה 
להופעת הג׳. — גורם־הג׳ הוא מתג אוירני (ע״ע) מוחלט, 
גרם־חיובי, שארכו 2-40 ורחבו *ן 1.0 ״ 0.8 * הוא חסר־תגועה 
ומופיע בתרביות בשרשרות בעלות 20 תאים ויותר, במש¬ 
טחים מאיברים נגועים מופיעים המתגים עטופים בנרתיקים 
עבים, שהם מורכבים מפוליפפטיד המכיל את החומצה 
ה 1 >(—)־גלוטאמית, שהיא זרה לפרוטאינים המצויים (ע״ע 
אמיניות, המצות). מחוץ לגוף החי יוצרים המתגים נבגים, 
שהם נהרגים על־ידי אדי־מים בחום של ־ 100 רק אחרי 
5 דקות, והם יציבים כלפי ייבוש ומשתפרים במשך עשרות- 
שנים במצב המיובש * גם באדמה משתמרים הנבגים במשך 
שבים רבות. פגרים קבורים הם מקור הזיהום של האדמה, 
ותולעי־הגשם עלולות להעלות את בבגי־הג׳ אל שטח־הפגים 
של הקרקע. רק בעומק של */ 1 1 מ׳ נפסקת יצירת הנבגים 
מחוסר חמצן וחום, — בע״ח אוכלי־עשב נדבקים בג' במם־ 
פוא מזוהם, והחידקים מתרכזים במעיהם. במקרים קטלניים 
מופיעים גורמי־הג׳ בזרם־הדם ומתרבים בתוכו בלי ליצור 
נבגים, מחוסר חמצן. פסטר (ע״ע) הצליח לחסן בע״ח נגד 
חג' באמצעות תרכיב מגזעים שהוחלשו ע״י גידול ב ״ 43 — 42 , 
ונסיונו המפורסם בצאן ובקר, שבוצע ב 1881 , היה אחד 
מציוני־הדרך החשובים בהתפתחות האימונולוגיה (ע״ע). 
רק חידקי־ג׳ מוחלשים חיים גורמים לחיסון, ואילו תרכיבים 
מתים אינם מחסנים. מרקמות של חיות נגועות בג׳ בודדו 




593 


גחלת— גטבורג 


594 


שני חפרים, שאחד מהם דומה לחומר־הנרתיק והוא מגביר 
אח חדידותן של הרקמות, והשני, שהוא חלבון, משמש כחומר 
מחסו* האחרון נמצא גם בתרביות־ג/ — אמצעים למגיער 
התפשטות הג׳ הם: שרפת הפגרים של בהמות נגועות או 
קבורתם בעומק רב, מניעת גישתם של זבובים מוצצי־דם 
לבהמות ומניעת אכילת הפגרים ע״י חולדות, כלבים וכר* 
טיהור המרעה הנגוע ע״י אמצעים כימיים או עזיבתו? חיטוי 
חמרי־גלם הבאים מן הבהמה, כגון שערות למברשות־שיניים 
או מברשות־גילוח, לפני עיבודם בבית־החרושת וחיטוי 
התוצרת המוגמרת* טיפול מוקדם בפציעות קלות בעור, 
העלולות לשמש פתחי־פלישה למתגי־הג/ 

הדבקת האדם בג׳ סבע״ח מנוגעים אפשרית בדרכים 
שונות: ע״י עקיצת חרקים, שקלטו את המתגים מבע״ח 
או מפגריהם! ע״י טיפול בעורותיהם או שערותיהם של 
בע״ח נגועים* ע״י נשימת אבק מזוהם בנבגי הג׳< ע״י 
אכילת בשר מזוהם. המחלה מופיעה באדם ב 2 צורות: ג , ־ 
העור וג׳־הריאות. הראשונה מצויה בין קצבים, פושטי־עור, 
עושי פרוות ומברשות* סימניה: גחלית (ע״ע) אדומה־ 
כתולה כהה במקום הנגע, דלקת של דרכי־הלימפד" תום 
גבוה, מיחושים כלליים וחולשה כללית* לרוב היא חולפת 
תוך כדי 10 ימים. השניה מופיעה בצורת דלקת־ריאות של 
דמם, והיא עלולה להביא לידי מיתה תוך כדי 3 — 4 ימים. — 
שיטת הרכבה מונעת לחיסון בני־אדם נגד הג׳ עדיין לא 
נמצאה. אמצעי־ריפוי יעיל נגד המחלה הוא הפניצילין(ע״ע). 

ב. ש. לוין וי. שטיין, על שיטה תרשה בגדול חידקים והש־ 
מוש בשיטה הזאת לשם ידידת תרביב חדש נגד הגחלת, 
רפואה וטרינרית. קובץ, 2 ־ 13 , תש״ב * , 1 ן 11 ־ג 1 תז 6 < 501 .ס 
, 1041 . 3 . 01 ״■ , 8 ת 00 ז 1114 ג . 311108 <] . 1 > .(* 1 ) 11311 
0131 ) £30 , 811011111 ד. ! 77 ,■ 411086510 '! .ן , ! 193 

. 1948 , 1 ) 513 ! }ס 15 ) 10 ) 10160 0 נ) 00 י( 51 י. 3011 

א. ל. א. 

$סניים ( 636 תז 6 ״ 1 ז \), משפחה של טורפים, רובם באפריקה 
ובאסיה הדרומית והמערבית ומיעוטם גם בדרום* 

מערב אירופה. גדלם של המינים השונים הוא בין גודל 
של תולדה עד גודל של כלב בינוני. הגוף מארד וגמיש, 
הצוואר ארוך והזנב על־פי רוב ארוך מאד, הרגליים נמוכות, 
ובמינים רבים הצפרניים חבויות בכיסי־עור בשעת־המנותה, 



! 0 * ( 15 ) 5 - 1,183 3 ) 161 ) 36 )) 

כדרך החתולים. נוסחת השיניים עפ״ר |ך||, והטוחנות 
העליונות מראות במינים רבים צורה פרימיטיודח, בעלת 
שלוש גבשושיות, בדומה לאוכלי־החרקים. בלוטות פי־ 
הטבעת תמיד מפותחות מאד והפרשותיהן משמשות לסימון 
תחומי־המחיה* במינים אחדים הן בעלות ריח נעים, ואף 
השתמשו בהן בתעשיית־תמרוקים. צבעם של הג׳ עפ״ד אפוד 
או חום־אפור, ומינים רבים מנומרים. — באורחיהחיים קיימים 
הבדלים גדולים מאד בין הסינים השונים: מינים הפעילים 
ביום ומינים הפעילים בלילה* שוכגי־אדמה ושוכני־עצים, 
שוכני-ערבות ושוכני־ביצות * טורפים, אוכלי־כל, ומינים 
שהם בעיקר אוכלי־פירות. — הטורפים היחידים, החיים 
במאדאגאסקר, שייכים למשפחה זו. 

בא״י קיימים שני מינים: 1 ) הגחן( 6113 ת 86 3 ת 6 ש 06 ) — 
גדלו כגודל חתול קטן * העיניים גדולות והאישון — חריץ 
מאונך * הצבע אפור, מנומר בשחור, על חזנב טבעות שחד 
דות, תחת העיניים כתמים לבנים הבולטים מאד בלילה. 
תנועות הגחן גמישות מאד, כעין תנועות נחש. הוא בעל־חיים 
לילי מובהק, ששוכן באיזורים סלעיים מיוערים וניזון רק 
מן החי, בעיקר סציפרים ועכברים. הוא נפוץ כמעט בכל 
אפריקה, בערב, בספרד ובצרפת * בא״י הוא בעל־חיים נדיר, 
שנמצא עד עתה רק על הכרמל. — 2 ) הנמיה, ע״ע. 

ה. ס. 

גט, ע״ע אעות, 



^רססינד, הטדורה העחיבוז והעיר על אי נחו!ז הסחת גטבורג ובוהים 


;ט, דרי־, ע״ע ד!דו. 

גטבויךג, (קרי: יטבודי* §י 1 סנ 61 ! 0 ס), עיר 
ונמל בשוודיה בשפכו של נהר גטה 
למיצר־קאטגאט, כ 8 ק״מ מן הים, מול הקצה 
הצפוני של דנמארק. 358 אלף תושבים 
( 1952 ). ג׳ היא השניה בגדלה בערי שור 
דיה, עיר תעשיינית ונמלה הראשי של 
המדינה. צומת של רשת צפופה של מסי־ 
לות־ברזל. ג׳ היא הגדול במרכזים הסקאג־ 
דינאח־יים לבניידאניות, ובנמלה מספנות 
נרחבות ושירותי־עזר. יצואד, — ברזל גלמי, 
מוצרי ברזל ופלדה, נייר, עצים, חמאה, 
דגים. תעשייתה כוללת מפעלים לייצור 
מכונות ומכוניות, מפעל מפורסם למיסבי־ 
כדורים (.?.^. 5 ) ובתי־חרושת לטכסטי־ 
לים. מזונות ושימורי־דגים. ג׳ היא מרכז 
תרבותי חשוב בשוודיה, ובה אוניברסיטה 



595 


גטבורג—גטו 


596 



רתוב בנטו ברוטא 


שנוסדה ב 1887 , בתי-ספר גבוהים לטכניקה ולמסחר, בית־ 
ספר לימאות ומכון אוקיאנוגראפי. התפתחות העיר בדורות 
האחרונים היתה מהירה מאד: ב 1805 — 12,000 תושבים, 
ב 1850 — 26,000 , ב 1900 — 130,000 , 19262 — 232,000 . — 
ג׳ נוסדה ב 1619 ע״י גוסטאו 11 אדולף ותוכננה ע״י מהנדסים 
הולאנדיים, שרישומם עדיין ניכר בעיר העתיקה מרובת 
התעלות. בעיר החדשה פארק גדול וגנים בוטאניים, מוזיאון 
ימי ומוזיאונים למדעי־הטבע, לתולדות־התדבות ולאמנות. 

ג' היא בירת המחוז החופי "ג׳ ובוהוס", המצטיין ביפי 
שםת־ימו ואייו. 

^טז ( 0 ז 61 ! 81 ). 1 ) בארצות הנצרות — השם שניתן 
באיטליה החל מן המאה ה 16 לשכונה היהודית 
המסוגרת והמפורדת ע״ם החוק משאר חלקי־העיר בחומה 
ושערים. המלה ג׳ משמשת מאז גם לציון דובעים יהודיים 
שנקבעו רשמית בארצות אחרות! ובהשאלה ובאופן מוטעה 
קוראים בשם זה גם לרובעים, שכונות ושטחים, שרוב תוש¬ 
ביהם היו יהודים או ששימשו מקומות-מגורים ליהודים 
רבים — בכל רחבי־הגולה ובכל התקופות. 

היו שמצאו את מקורה של המלה .ג׳ , " בעברית (גס), 
ביידית, בלאטינית, ביוונית ובגותית. אך אין ספק שמקורה 
ב 0 * 11110 סז^ ("בית-היציקה החדש"), מקומה של שכונת* 
היהודים הנפרדת הראשונה, בוויניציאה, מאז 1516 . 

יהודי־איטליד, קראו לג , לעתים בלשון־העם — "גט", 

אך בדרדבלל כינוהו "תצר". בערי דרום־צרפת שבשלטון 
האפיפיור, שבהן הונהג הג׳ על־פי הדוגמה האיטלקית, 
הוא נקרא בצרפתית ובעברית — "מסילה". המונח 

הלאטיני 11111 ־ 13001 ) 11 [ 13163 ? והגרמני (רחוב־ 

היהודים) נקראו על השכונה היהודית, בין שיצרה החוק 
ובין שנתהוותה מתור החיים עצמם, ולא נודעה להם אותה 
משמעות מדוייקת שהיתה למונח האיטלקי. 


המציאות ואפיים של חיי־היהודים גרמו להם תמיד 
להתרכז ולגור יחדיו ברחוב אחד או בשכונה אחת: שמירת 
המצוות (מבייז, בית־קברוח, מקווה), העזרה ההדדית של 
מיעוט נרדף ומושפל, חוסר-הבטחון של זרים ושנואים, הצ¬ 
טרפו יחד והביאו ליצירת רחובות או שכובות של יהודים 
בכל ארצות־אירופה. שכונות אלו נקראו 3 ג־ 101 > 11 ( בספרד, 
סמסזי!!•[ בצרפת׳ 7 !׳*מ>[ באנגליה, בס&נוקן באיטליה וכד". 
אך לפעמים דרו בהן גם לא־יהודים, ויהודים דרו לעתים גם 
מחוץ להן! עפ״ר היו סגורות בחומה ושערים. לעתים אף 
היו שכונות אלו במרכז־העיר וברחוב הראשי. בכמה מערי- 
ספרד (כגון טו׳לדי, סוויליה, סאראגוסה) היתה השכונה 
היהודית עיירה נפרדת, מוקפת הימה ואף מבוצרת. 

רעיון הג׳ במובנו המצומצם הוא פרי המגמה הנטועה 
בנצרות מאז המאה ה 4 — 5 לבודד את היהודים ולהשפילם. 
הוא מופיע לראשונה במועצות-הכנסיה ביה״ב, וביחוד 
בכינוס הלאטדאני השלישי ( 1178/79 ), אשד בו נאסר על 
יהודים ונוצרים לדור יחדיו. תחילה לא הופעל איסור זה 
אלא במקומות מועטים (כגון בלונדון ס 1276 ואילד), ורק 
החל מן המאה ה 15 הוא נכלל — יחד עם איסור הריבית 
וצו נשיאת אות־הקלון היהודי — בתכנית האנטי-יהודית של 
מסדדי־הנזירים, ביהוד באיטליה* הוא הופעל, למשל, בבו¬ 
לוניה ב 1417 ובטורינו בערך באותו זמן. אך כמוסד של קבע 
מופיע חג׳ לראשונה בוויניציאה ב 1516 . היהודים שביקשו 
מקלט בעיר — שהיו זמן רב מנודים ממנה —, הורשו לחש- 
אר בה דק בתנאי שיתגוררו ברובע ס^ססם 10 ^, אי מבודד 
בין תעלות־ויגיציאד* אשר קל היה להפרידו לחלוטין מסבי¬ 
בתו ע״י חומה, שערים וגשרים מתקפלים. ב 1541 נוסף עליו 
גם רובע "בית־היציקה הישן"( 1110 :מ 0 ׳י,לקליטתם של 



רחוב בנטו־סיינח 



597 


גטו 


598 




שיונות־היהורים (שחור) בערי יזז״ב באירנפח זזסרכזית■ 

המססרים טציינים אח הסאות ?ם 1 ז״נ שנהן נוסדו חוסי׳העיר השוגים. חני נסצא 
יפעפיס נ?ב העיר הרזפית העתיפה, שנשארה סרנז העיד ש 5 יררב, ?פעטים סטוו 
וחופה או טחוץ 5 חוםוז הרוטיח בפראג הוקפו שני נ" 



יהודי ארצות־המזרח, ומאז נקרא כל האיזור כולו בשם "ג׳". 

ב 1555 הורה האפיפיור פאול עו (באיגרתו 5 נמז 1 ח רח 011 " 
" 1 מ 111 >זט 5 נ 1 ג) להנהיג את התכנית האנטי־יהודית של הנזירים 
ברומא ובמדינות האפיפיוריות. ב 26 ביולי 1555 , שחל בתש* 
עה באב, נאלצו יהודי רומא להעתיק את דירתם לשכונה 
התדשה בגדה השמאלית של הטיבר, שהוקפה מיד חומה 
כדי להפרידה מעל העיר. כעבור זמן קצר הונהג החידוש 
גם בשאר הערים שבמדינות האפיפיוריות, והחל משנת 
1562 נקרא המוסד החדש גם באודה רשמי בשמו של רובע־ 
היהודים בוויגיציאה — "ג". 

גם על שליטיהן של שאר מדינות־איטליה הופעל לחץ 
להנהיג את זע׳ (בטיסקאנה ב 1570/71 , בפדובד, ב 1601/03 , 
מהינה ב 1599/1601 , בדוכסות מנטובה ב 1612 , וכר), ובסופו 
של דבר השתרש מוסד הג׳ בכל רחבי איטליה, פרט לליוורנו. 

הג׳ מטעם הנצרות היה כרוך בנשיאת אות־הקלון, בנאו¬ 
מי הטפה לשמד, בהגבלת המקצועות שהותר ליהודים לעסוק 
בהם, וכיו״ב. בדרך־כלל לא הרשו השליטים להרחיב את 
תחום הג , גם כאשר נתרבתה האוכלוסין" וחג" היו צפופים 
יותר מדי ובלתי־סאניטאריים נ מאותה סיבה נהגו להוסיף 
על הבתים הקיימים קומות על בבי קומות, והבניינים היו 
נתונים לסכנת התמוטטות, ולפעמים אף נגרמו עי״ב אסונות. 
גם שריפות נדמו בג" נזקים חמורים. 

לפי הצו האפיפיורי על הקמת הג/ צריך היה להיות לו 
רק שער אחד דחידי. אבל למעשה היו בדרדבלל לפחות 
שנים או שלושה שערים. שערים אלה בשמרו ע״י שוערים 
נוצריים, שהיהודים היו חייבים בשכרם, והם נסגרו בלילה 
ובכל החבים הנוצריים החשובים — בין השאר בכל ימות 
חג־הפסחא הנוצרי, החל ביום חמישי ועד יום א׳ של השבוע 
המקודש. בלילות ובחגי־הנוצרים לא הותר לשום יהודי 
לצאת מן הב/ בכמה מקומות קטנים היו כל הבתים שבתוך 
הג׳ קשורים זה בזה ע״י מעברים ודלתות, להקל על התנועה 
בשעת־חירום. — אסור היה לבעלי־הבתים הלא־יהודיים 
להעלות את שבר-הדירה, וזכויותיהם של הדיירים היהודיים 
היו מוגנות ע״י ה״חזקה". מוסד עתיק־יומין שהחוק האיטלקי 
הכיר בו (בשם 3 § 323 § $נ 1 [). אף־כי היהודים לא הורשו 
לרכוש את הבעלות על הבתים שבהם גרו, הרי זכות החזקה 
נמכרה, נקנתה ועברה בירושה, כאילו היתה זו זכות־קניין 


ממש. — הג/ ככל שכונות־היהודים בכל הזמנים, היה עיר 
כמעט אוטונומית, ומוסרות ד,קהלה (ע׳־ע) היהודית פעלו 
ושלטו כתחומו? לעתים היו חיי־הציבור בתוך הג , מאורגנים 
יותר מאשר בעיר הנוצרית אשר בה נמצא. היו אף יהודים 
שלא התעלמו מהחיוב שבג/ בורונה ובמנטובה נהוג היה 
להעלות את זכר יום־ייסודו בתפילה מיוחדת בבתי־הכנסיות. 

בסוף המאה ה 18 הוקלה במקצת חומרתו של משטר־הג׳ 
בכמה ממדינות־איטליה. כוחות הרפובליקה הצרפתית ניתצו 
ב 1796 בכל ערי-איטליה את חומת הג/ אבל הוא הונהג 
מחדש לאחר מפלת נאסוליון ב 1815 , אם־כי לא באותה מידה 


ך; 



סיססחידיישמי* בנטרפראג 




599 


גטו 


600 



חתנ 0 ?ות־שור ע? רתוב־רייהודים בפראנקפח־ס ב 1614 (תחריהד 
נחושת יעל בן־הדור נאוו־נ קלר>. 

באמצע— חוטת־השנונה ושעריה הסונשים 


של חומרה. חומת־הג׳ חודשד, רק ברומא, מודגה ועוד ערים 
אחדות. עם התבצרותו של המשטר הליבראלי באיטליה 
במאה ה 19 שוב בוטל הג׳, אך פה ושם עוד היו תקופות של 
ראקציה. שערי הג׳ ברומא בהרסו ב 1848 ; אך הגבלת זכות־ 
*ישיבתם של היהודים בשכונה מיוהדת נמשכה רשמית עד 
להפלת השלטון האפיפיורי ב 1870 . 

מחוץ לאיטליח הונהג חג׳ — במובנו המקורי של המונח 
האיטלקי — רק במחוזות השלטון האפיפיורי שבדרום- 
צרפת, בכמה מערי־גרמניה ובמקומות אחדים במזרח־אירופה. 
אך בפרטים היו תמיד הבדלים ניכרים ביניהם. 

- 4 ) 1 ) 0401 [ ) 01 , 5 נ 1 נ 11 מ 1 ? ; 1929 , 01010 ) 7/1 , 1 )ז־ 11 ^\ ., 1 

11/1111 )[ , 015 * 311 ז נ 1 \ 1 ; 1931 ,) 51041 11 ) 1111011 ) 4 ■ 40 71 ) 1£ זו 11 
1 ת 14 /ו 1 ו/)( 14 , £11 נח 01300 .£ ; 1932 ,))!! 1 ) 414410 } ) 111 111 ){ 10 
- 10 <ז #0 , 80111 . 0 ;; 1933 ) ^^^־ע 01)101111111)1. X¥^ (1932), x ) 
. 1936 ,ץ 1101 / 0 11/1 )[ ,. 111 ; 1933 ,ג 1 , 010 

ב. ר. 

2 ) בארצות ה א י ם ל א ם — ב״בריודעסר", הקובעת 
את תנאי־החיים של העדות הלא־מוסלמיות תחת שלטון 
האיסלאם, לא נכללה תקנה בדבר ההפרדה של מקומות־ 
המגורים של הלא־מוסלמים. אמנם, הרעיון לא היה בלתי- 
ידוע לתמלוגים המוסלמיים שביה״ב המאוחרים, אלא שלא 
הועלה לדרגת חוק קאנוני. לכן משמש המונח ג׳ רק על 
דרך־ההשאלה לציון השכונות היהודיות הנפרדות שבערי־ 
המוסלמים. למעשה התגוררו היהודים (והבוצרים) בארצות 
החליפות בכל מקום בשכונות משלהם, לרוב מרצונם הם, 
ובדרך־כלל לא היה בכך משום השפלה. השכונות המיוחדות, 
שבהן התרכזו היהודים, נקראו חארת אליהוד (-־\ ע ג 
והן היו עפ״ר בלב העיר המוסלמית! אולם היהודים ישבו 
גם בשכונות אחרות, אם המקום היה צר להם בשכונה היהו¬ 
דית (כד, למשל, בערי ספרד המוסלמית). 


בשלהי יה״ב, עם גבויר הקנאות והמשטמה לכופרים נושלו 
היהודים לפעמים משטחי מגוריהם. בקאהיר, למשל, נדחקו 
במאה ה 11 מן הרובע אלג׳ודריה שבדרומה של העיר הפאט־ 
מית החדשה אל שכובה שממערב לבית־החולים אלמנצורי. 

שכונות־היהודים היו מוקפות חומה ושעריהן היו סגורים 
בלילה, בדומה לשאר השכונות שבערים. בתוך השכונות 
היהודיות ישבו גם מוסלמים, אף היו בהן בתי־תפילה ובתי־ 
מדרש מוסלמיים. הקראים התגוררו עפ״ר ברחוב צדדי של 
השכונה או על־יד הוסתה. הצפיפות בשכונות־היהודים שב- 
ארצות־המזרח לא היתה גדולה מבשאר חלקי־העיר, ולכן 
מצאו גם מגורשי־ספרד מקום לדור בהן. 

נוהג זה של העדר הגבלות חוקיות בנוגע למגורי היהו¬ 
דים וטיב שכונותיהם נמשך בתורכיה העותומאנית: "וכל 
המחלות (שכונות) אשר ישראל דרים שם הן מעורבות עם 
תוגרמים... וכל היהודים הדרים בארץ הלזו הם בתוך התו־ 
גרמים" (שדת מהר״י בן לב, ח״ג, דף קמ״ח, קושטא של״ג). 
מגורשי-ספרד בתורכיה התיישבו גם במקומות, שבהם לא 
גרו לפני זד. יהודים. השרפות האיומות, שפרצו מזמן לזמן 
בקושטה, גרמו לפיזור נוסף של האוכלוסיה היהודית, והשל¬ 
טונות לא התנגדו לכך. גם בערי־השדה עזרו השלטונות 
ליהודים, בשעה שהללו רצו להרחיב את שכונותיהם או 
להשתקע במקומות חדשים. כשהתלוגנו המוסלמים בעיר סא* 
ראיבו ב 1585 על היהודים שאינם נזהרים בשעת הדלקת- 
הנרות ומרימים את קולם בתפילה יתר על המידה, בנה 
המושל ליהודים ח׳אן גדול ואף בית־כנסת! כשנעשתה 
שכונת היהודים בצפת צרה מלהכיל אותם, קנו את האדמות 
שעל ה״פסגה"(ההר הידוע היום בשם "המצודה") ונתבו אותן 
למושל במתנה על־מנת שיבנה להם שם ח׳אן שבו תהיינה 
דירות וחנויות, והפחה קיבל את הצעתם (אבקת רוכל, סי׳ 
קב״ו! שדת מבי״ט, ח״א, סי׳ רפ״ג * ח״ג, סי׳ י״ג). 

עם התחלת שקיעתה של המעצמה העותומאנית חל שינוי 
לרעה גם ביחסים בין השלטונות ובין היהודים. ב 1728 וב 1731 
פקדו השלטונות, שהיהודים היושבים בקושטה בשכונות 
מסוייסות יצאו מהן וימכרו את בתיהם תץ* שנתיים, משום 
שקרבתם פוגעת בקדושת מסגד שבסביבה. בזמן ההוא 
חידשו התורכים גם את התקנה העתיקה שב״ברית-עומר", 
האוסרת על יהודים ובוצרים להקים בתים גבוהים או נאים 
מבתי שכניהם המוסלמים. הירידה הכלכלית של קהילות־ 
ישראל בממלכת־תוגרמה נתנה את אותותיה בשכונות היהר 
דיות, שהיו ברוב ערי-תורביה לשכונות־עויני מובהקות. אולם 
העקדון של העדר הגבלות חוקיות בנוגע לדיורי היהודים 
לא הופר עד סוף ימי האימפריה העותומאנית. במאה ה 19 
המשיכו היהודים מרצונם בכל ארצות השלטון התורכי לגור 
בשכונות מיוחדות. במאה ה 20 החלו העשירים להשתכן בשכו¬ 
נות חדשות, ובשכונות־היהודים העתיקות נשארו העניים. 

תנאי־הדיור של היהודים בחלק המזרחי של העולם המוס¬ 
למי היו אחרים לגמרי, ביחוד בתחומי שלטון השיעה הקנאית, 
הרואה את הכופר כמממא במגע. בפרס הוטל על היהודים 
משטר־ג׳ חמור, הקרוב למובן הנוצרי. הם נכלאו בשכונות 
מיוחדות מוקפות תומה, ששעריהן נסגרו בלילה ובשבתות ז 
נאסר עליהם להחזיק חנויות בבאזאדים ולבנות בתים גבוהים 
כבתי המוסלמים! והקנאים השיעיים דרשו לפעמים מן 
היהודים שהכניסות לבתיהם תהיינה נמוכות, שלא יסיידו אח 
קירות בתיהם, שלא יצאו לרחוב בשעת גשם(משום שהטיפות 











601 


גטו 


002 


נוגעות בגוף היהודים ומטמאות אח׳כ את האדמה), וכד׳. 
מחמת תנאי־הבטחון הגרועים נשארו יהודי־פרס בשכונות 
מיוחדות עד ימינו, אע״ם שאין חובה עליהם לשבת בהן. גם 
בבוכארה ובאפגאניסטאן הונהג חוק־הג׳ במתכונת השיעית. 

גם בתימן אחרי נצחון השיעים (ה״זיךים") הטילו האי׳ 
מאמים על היהודים לגור בשכונות מיוחדות מחוץ לערים. 
בצנעא, שבה התגוררו היהודים מלפנים בתוך העיר, הוקמה 
שכונה יהודית במרחק 4 ) 1 ק״מ סן העיר. שכונות־היהודים 
בתימן נקראו "קאעת אליהוד" ( 1 (ז), שהוקם על־ידיה בפקודת הגרמ¬ 
נים והיה כפוף למרותה. תפקידה של מש- 
טרת-ג׳ זו היה "לשמור על השקט והסדר 
בג"". בג" הגדולים נתפתח שירות זה, 

שאנשיו היו "מזויינים" באלות־גומי ובמק¬ 
לות׳ למנגנון משטרתי גדול. למשל, במש- 
׳פטר־״כםח" טטרזיינ׳עטאט ועליו חוזיטת •יהדחיהורים" טרת ג׳-לודז/ שהוקמה במארס 1940 , שיר¬ 

תי באפריל 1943 530 איש, ביניהם 5 
המונות למעלה מ 10,000 נפש ו 12 בקהילות קטנות יותר. קומיסארים, 5 סגני-קומיסארים, 18 אספיראנטים (מועמדים 
למועצודהיהודים לא ניתנה סמכות לפעילות עצמאית לקצונה), 10 סמלים ראשיים, 50 סמלים ו 10 פקידים מש־ 

כלשהי, ואפילו לא לנקיטת יזמה לפעולות! היא לא שימשה רדיים! מלבד זה היו עוד 52 קצינים וסמלים ברשותם של 

למעשה אלא רשות מבצעת לכל התקנות והחוקים של הנא- המחלקות השונות של "מועצת-הזקנים" (בעיקר מחלקת־ 

צים בקרב האוכלוסיה היהודית. זוהי גם הגדרת תפקידה העבודה) ושל "זקן־היהודים" רומקובסקי. אנשי שירות- 

בהודעות הגרמניות הרשמיות והלא־רשמיות: "מועצת- הסדר חבשו כומתות אדומות-כהות ועליהן פס אדום־בהיר, 

היהודים חייבת לקבל, ע״י היושב־ראש או מסלא־מקומו, את ועל זרועם ענדו סרט דו־צבעי (עפ״ר לבן־צהוב), שבו היו 

פקודות השלטונות הגרמנים! היא אחראית לביצוען המדוייק רקומים מגרדוד וסימני-דרגה (עפ״י רוב כפתורים וכוכבים). 

בכל הקפן, היהודים, גברים ונשים באחד, חייבים לציית נוסף על כך באו אנשי-מילואים, חוקרים, משגיחים סאני־ 

לפקודות המועצה במילוי אחרי הפקודות הגרמניות" (פקו- טאריים ופקחים על מחירים. מעמד בפני עצמו במסגרת 

דות־פראנק, סעיף 5 ). תכנן של פקודות אלו היה בדרך־בלל: שירות-הסדר תפס "הקומאנדו המיוחד"(-נ 1 גמ 1 ת 1:01 ז 16 >ת 50 

החרמת חפצים — רהיטים, בגדים, בלי-בית! הטלת קנסות 10 >), שתפקידו היה בעיקר לשתף פעולה עם המשטרה הגר- 

קיבוציים! סיפוק פועלים לעבודות הרשויות המקומיות או מנית בהפקעת הרכוש היהודי. — בג׳-וילנה הפכה במשך 

מחנות־העבודה! סידור רשימות של התושבים היהודיים ושל הזמן המשטרה היהודית ממחלקה של המועצה היהודית 

רכושם! סיפוק המספר הנדרש של מועמדים למחנות־עבודה למוסד ששלט למעשה על זו האחרונה, ואף הוציא פקודות 

ולגירושים. משלו. בתקופה האחרונה של קיום הג׳ בווילנה היה עיקר 

בחברי־המועצזת דאו הגרמנים בני־תערזבזת, האחראים השלטון נתת בידי המשטרה. 
אחריות אישית לביצוע פקודות־השלטונות! למשל, בתעודות ברוב הג" עסקו מועצות היהודים באירגון העזרה חסו- 
כל חברי מועצת־ד,יהודים בג׳־קאליש נמצאת פיסקה: "פלוני ציאלית (הקמת בתי־תמחוי, תמיכות כספיות, מתן עזרה 

היהודי אחראי בגופו ובממונו למניעת כל התפרעות בעיר". רפואית, טיפול בפליטים, וכיו״ב). מתפקידיהן החשובים 

במקרים אחדים, שבהם סירבו חברי מועצות־היהודים לשמש ביותר היתה אספקת המלת לג׳. 

כלי-שרת בידי תלייני אחיהם נעשו הם הקרבנות הראשונים בג׳ היה בית־משסט, שטיפל בכל מיני עניינים וסיכסוכים 
של הרצחנות הנאצית! כך, למשל, מועצת-היהודים בהרכבה שבחיי יום-יום. לעתים קרובות נערכו משפטים אדמינים־ 

הראשון (פרט לרומקובסקי) בלוח/ ובן בווילנה, קוטנו, טראטיוויים, כגון על התנגדות למשטרת-הג/ ובו דיגי סיב־ 

ולוצלאוק, קראשנייויץ׳ ומקומות אתרים. אולם היו גם מק- סובים בין שכנים, גניבות. יחסי-מסחר ועוד. לא מועטים היו 

דים שבהם השתדלו תקיפי-הג׳ בתור חברי המועצות להגדיל המשפטים על מלשינות ומסירות בין שכנים. בכל הענייבים 

את כוחם והשפעתם בג׳ בסיוע השלטונות, ואף משכו את האלה נשתקפו חיי-הג׳ הקשים והמסובכים. בג׳-וילנה נכונו 

השלטונות לתוך המריבות וההתחרויות ביגיהם לבין עצמם. כסאות מיוחדים לשופטים, שבהם היו תחתים לווזות-הברית 
















609 


גמו 


610 



חורעח ש? סועצח-ד,יהודים נזטו־וילנח 
חרנום: 

הודעה 

מסעם יד ר מועצת־ד,יהודים ומסעם משקד זזסשסרד, בג׳־וילנה 
מיום 5 ביוני 1942 . 

אתמול, ב 4 ביוני ש. ז. נידונו למוות בתליה האנשים הבאים: 

1 . עאליקאגסקי יאנקל 

2 . גייוואוש יצחק 

3 . גייוואוש אליהו 

4 . ויטונאווסקי הירש 

5 . גראדזענסקי לייב 

על שרצחו את היהודים יוסף ....... והערצל לידעם. 

ו 6 . אדוידאן יאנקל 

על שדקר שוטי יהודי בשעת מילוי־וזובוזו. 
פסק־הדין בוצע בו ביום בשעה 15 . 

אנו מודיעים על כד לציבור ומזהירים, שבל פשע בד ייענש 
באופן החמור ביותר. על עברות חמורות צפוי עונש־מוות. 

ידר מועצת־היהודים 

וסמל תג׳ — לאות שבית־המשפט דן לפי דיני־ישראל. בדי 
ליישב את סיכסובי־השכנים בג׳־וילנה הוקמה ועדה מיוחדת 
לקביעת חוקים, שתיקנה "תקנות הד לרשסט־שכנות". אף 
משטרת־הג׳ היתה רשאית להסיל ענשים. בביודהסוהר בג , ־ 
וילנה נמצאו ביוני 1542 כ 1,400 אסירים, שנידונו לתקופות־ 
מאסר מיום אחד עד חודש: רוב העבשים הוטלו ע״י משמר־ 
השערים בעוון הברחת צרכי־מזון. בבית־הסוהר בד־ וארשה 
היו כלואים במאי 1942 למעלה מ 1,300 אסירים, מהם למעלה 
מ 500 ילדים פושטי־יד, שנתפסו מעבר לתחום־הד בצד 
.הארי". 

ביוני 1942 דן בית־המשפט בד־וילנה 6 יהודים למיתה 
בתליה! מהם נמצאו 5 אשמים ברצח ובסיוע לרצח של שני 
יהודים בד עצמו! השישי נידון כמוסר בטבח שנערד ביהודי 
לת־ה (אלא שבהודעה רשמית ניתן נימוק אחר להרשעתו). 
פסק־הדין הוצא לפועל בחצרו של סחסן־עצים בידי קבוצת 
שוטרים יהודיים! לפני בן נשא מפקד־המשטדה נאום לפני 


השוטרים ובו אמר, שעם ביצוע ססק־הדין מטהרים הם אח 
הד מרוצחים. 

בתקוסת־הכיבוש הראשונה השתדלו הנאצים לפעמים 
להציג כלפי חח את טועצות־היהודים כביטוי לשלטון עצמי 
שניתן ליהודים. אולם לאמיתו של דבר לא יכלה מועצת- 
היהודים בשום מקום ומשום בחינה לפעול כנציגת היהודים 
וכמגינה על האינטרסים שלהם. בתקופה הראשונה, כשמגמת 
ההשמדה הפיסית עדיין לא בלטה בפעולת השלטונות, שיתפו 
מועצות־היהודים פעולה עמהם וסייעו להם בניצול כוח- 
העבודה של היהודים ובגזל דנושם, מתוך תקווה להציל 
בדיד זו לפחות את חייהם של יהודים רבים. עי״כ נעשו 
מועצותיהיהודים על־כרחן מכשיר לדיכוי האוכלוסיה היהו¬ 
דית. כשנתבררה המגמה האמיתית של שיטת־דיכוי זו, ניסו 
היסודות הטובים שבמועצות־היהודים להסתייג מן התפקי¬ 
דים שהוטלו עליהם. ידוע על 3 יושבי־ראש של מועצות־ 
יהודים שבחרו בהתאבדות מהמשכת השירות לנאצים: ד״ד 
פרנס בלבוב, צ׳רניאק 1 ב בווארשה, בן־ציון לובלינר בזא־ 
מושץ׳. במקרים אחדים (למשל בפייסרקוב, בזדונסקה־ח׳לה 
ובבאראמ׳ביצ׳י) נעשו מועצות־היהודים תאים לנסיונות־ 
קשר נגד הגרמנים. אולם רוב מועצות־היהודים עבדו בתקו¬ 
פת פעולוודההשסדה לידי תקיפים מושחתים וחסריימצפון 
מבין היסודות הגרועים ביותר שבאוכלוסיית חג", שניצלו 
את עמדתם לטובתם ולנסיונות להצלת עצמם במחיר הפקרת 
אחיהם. תפקיד שפל ביותר מילא "שירות־הסדר" היהודי, 
שהורכב בחלקו מפושעים ומאנשי העולם התחתון, שעסקו 
בסחיטות ובגזל. רבים מהם היו מסורות וסופני־גסטאפו. 
במקרים אחדים (ב״מיבצע" בד-וילנה במוצאי יום־הביפו־ 
רים 1941 , ב״מיבצע״ הגדול של גירוש 300,000 יהודים מג׳־ 
וארשה לטרבליאנקה בקיץ 1942 ובחיסול ג׳־אושמיאני 
באותו קיץ) עסקה המשטרה היהודית בהסגרת יהודים לידי 
הגרמנים לשם גירושם למחנות־ההשסדה, ואף סייעה לגרמ¬ 
נים בפועל במעשי־השמדה. 

מיום הקמתם עד לחיסולם שימשו הגי• לנאצים מקור כוח- 
עבודה זול שניתן לניצול בלתי־מוגבל. מראשית הכיבוש 
הגרמני בפולין הונהגו עבורת־כפיה ליהודים ומשלוח יהודים 
למחנות־עבדדה ברוב הג". עבודות אלו נועדו רק בחלקן 
לצרכי שלמונות־הכיבוש הצבאיים והאזרחיים, ובחלקן לא 
היו אלא עבודות־פרך ללא כל ערך יצרני, שכל מגמתן לא 
היתר. אלא שבירת כוחם הגופני והנפשי של היהודים. 

כבר ב 5 באוקטובר 1939 הוטלה עבודת־כפיה על התוש¬ 
בים היהודיים מבן 14 שנה ולמעלה. ג׳־לודז , סיפק בסתיו 
1939 בכל יום 1,000 פועלים! ג״ קטנים — כמה מאות כל 
אחד! בביאליססוק היה מספר היהודים שנשלחו לעבודת־ 
חח קרוב ל 000 ,ד! בג׳־וילנה היו עובדים כ 8,000 יהודים 
בשביל הגרמנים. מועצת־היהודים בווארשה סיפקה לשלטו¬ 
נות תחילה כ 400 פועלים בממוצע בכל יום ז מספר זה הלך 
וגדל והגיע בקיץ 1940 ל 8,000 . בגדודי־העבודה של ג׳־ 
וארשה עבדו פועלים לא־מקצועיים! את שכרם העלוב ואת 
מזונותיהם היתד. מספקת מועצת־היהודים, שהיתה משיגה 
את הכספים הדרושים לכך ע״י שיחרור בעלי-אמצעים מעבד 
דות־הכפיה תמורת תשלום מסויים. גדודי־העבודה היהודיים 
סיפקו ברבע השלישי של 1940 644,310 ימי־עבודה לשלסד 
גות הנאציים, 28,528 ימי־עבודה בניקוי העיר ו 96 ^ 12 
ימי־עבודה למועצת־היהודים (למשל בבית־החולים). אותם 




611 


גטו 


612 


הפועלים בנו אף את הגדר שהקיפה את הרובע היהודי החל 
מ 3 אפריל 1940 . 

ג׳־לודז׳ נתפתח בסשר שנות 1941 — 1943 למרכז-תעשיד, 
גדול. לפי דו״ח של זקן־היהודים בלודז׳ מ 22 בספטמבר 
1941 , עבדו אז בג׳ 36 בתי־חרושת עם 11,666 פועלים בשביל 
הצבא הגרמני, ו 35 בתי־חרושת שהעסיקו 5,120 פועלים בין 
כתליהם ו 9,000 פועלים בעבודודבית, — בשביל מפעלים 
גרמניים פרטיים. מ 1 באוקטובר 1940 עד 1 בספטמבר 1941 
הופנו בשביל הצבא הגרמני 2,505,704 יחידות־הלבשה. לפי 
רשימות מטעם הבהלת הג׳, נמכרו ב 1941 סחורות מתוצרת 
הג׳ בשווי של 3,312,500 ריכסמארק (ר״מ) וב 1942 — 
ב 19,014,600 ר״מ. אולם שכר־העבודה הגיע ב 1941 
ל 12,888,700 ר״מ ובשנת 1942 רק ל 8,667,400 ר״מ. מספר 
הפועלים הלך וגדל והגיע בסוף 1943 ל 73,782 . גם הג" של 
פאביאניץ, בז׳זין, אוזורקוב ובלכאטוב נהפכו למחנות־ 
עבודה. בשלוש הערים האחרונות התקיימו עד להשמדה 
הסופית מפעלי־חייטות יהודים גדולים ותפירת מדים לצבא 
הגרמני. 

שכר־העבודה לפועלי הג" היה בו משום לעג לעמלו של 
אדם. במחוז־וארשה היו הגרמנים משלמים 0.50 — 0.80 ר״מ 
ליום, בפאביאניץ 1.10 — 1.20 ר״מ ליום? בג׳-לודז׳ היה 
שכר־חפועלים גבוה קצת יותר. אולם אף מזה שולמו לפועלים 
רק 35% , ואילו 65% הוכנסו ע״ח "קרן־יהודים" לקופה 
מיוחדת שנשארה ברשות השלטון האזרחי הגרמני. 

הג/ שהיה מבודד מן האוכלוסיה שמסביב לו, לא היה 
ביכלתו לספק את מזונותיו בכוחות עצמו, ומשום פר היה 
נזקק למנגנון האספקה הגרמני, שנקט כלפי אוכלוסיית-הג׳ 
בשיטה של הרעבה. בלוח/ למשל, לא היה שוויה של מנת* 
המזון לנפש אלא 30 פפניג ליום, כלומר נחות משוויו של 
המזון המוקצב לאסירים בבתייהסוהר. בג׳־וארשה לא הגיעה 
מנת־הלחם שחולקה ליהודים כדי 100 גר' לנפש. הערך 
הקאלורי של המזון המוקצב מטעם השלטונות לא כיסה אלא 
כ 15% של הצורך המינימאלי (ב 1941 הוקצבו בממוצע 220 
קאלוריות לנפש בכל יום). התוצאה היתה רעב כרוני על 
כל תופעות-הלוואי הכרוכות בו: תחלואה, אפיסת הכוחות 
הפיסיים, שבירת כוח ההתנגדות הנפשית ורצודהחיים. 
התמותה מחמת רעב גדלה והלכה. בתקופה האחרונה של 
הג" היו אנשים מחים יום־יום בחוצות מרעב. 

אילו היו היהודים בג" מסתפקים רק במנות־המזון החו¬ 
קיות שהוקצבו להם ע״י הגרמנים, היתה כל אוכלוסיית־הג" 
מתה מרעב תוך זמן קצר. היא הצליחה להאריך את קיומה 
רק על־ידי הברחת צרכי־מזון מהחוץ. ההברחה היתר. עולה 
בכל יום בקרבנות נפש (הרוגים ופצועים), והנתפסים היו 
מוצאים לתליה, אולם ההברחה לא נפסקה* חלק גדול בד. 
נטלו הילדים. 

מצבה הכלכלי של האוכלוסיה היהודית בשטחי־הכיבוש 
הגרמני בפולין לפני כליאתה בג" עדיין לא היה מיואש, 
שכן לא היו היהודים מנותקים מלקוחותיהם האריים, והקש¬ 
רים הכלכליים שביניהם לא נפסקו. בערים הסמוכות לגבול, 
וכן בווארשה, נתפתח מסחר־הברחה בין היהודים ושכניהם. 
אולם גם אפשרויות־קיום עלובות אלו ניטלו מן היהודים 
עם סידור הג" והקמת המחיצה ביניהם ובין העולם החיצון. 

ההעברה לג" גרמה לאבדן שארית הרכוש ששרד בידי 
היהודים לאחר כל הגזירות וההפקעות שקדמו לה. מהמת 


הדוחק שבאמצעי התחבורה לא יכלו היהודים לקחת עמם — 
במקרה הטוב ביותר — אלא מה שיכלו לשאת בידם. גם 
במקרים שניתנה ליהודים האפשרות להשתמש באמצעי* 
התחבורה הרגילים, לא נוצלה אפשרות זו אלא במידה מועטת 
בלבד מחמת הקצב הקטלני שבו בוצע הגירוש. בג" נמשכה 
גזילת שארית הרכוש היהודי במסווה של "עיקולים", שלא 
פגעו בכסף ובסחורות בלבד, אלא גם בכלים, כגת רהיטים, 
בגדים וכיו״ב. האוכלוסיה היהודית בג" הגיעה לידי הרס 
כלכלי מוחלט. קשרי המסחר וסחר-החליפין עם הסביבה 
צומצמו עד למינימום. רק בעלי־מלאכח מומחים הצליחו 
להתפרנס בדוחק רב ממקצועם. בג' ניסו היהודים, במקום 
ובשעה שהיה אפשר, לקיים חנויות, דוכנים, בתי־מרקחת 
וכד׳ כמתכונת תקינה של כלכלת-רובע! אלא שכל אלה 
היו מאמצים שעלו בתוהו. 

בג׳ חלו שינויים במבנה החברתי של חאוכלוסיה 1 האמי¬ 
דים לשעבר נתרוששו כליל, ואילו יחידים — שהעזו לעסוק 
בהברחה ובעסקים לא־כשרים עם גרמנים—נתעשרו פתאום 
ויצרו שכבה חדשה של גבירי־הג׳. עמהם נמנו כמעט בכל 
חג" חברי מועצת־היהודים ובני-ביתם, וכן הקצינים הגבר 
הים של משטרת־הג׳. הם עמדו בראש ההיירארכיה החברתית 
וזכו לזכויות־יהד ולנוחיות מרובות בתוך ים הדלות וההשפ¬ 
לות. כן נמנו עם הקבוצות האמידות, ולעתים אף עם עדיפי- 
הזכרות, המומחים המקצועיים שהשלטונות הגרמניים היו 
זקוקים להם מאד. 

נוצר ניגוד משווע בין מצבם האיום של ההמונים הרח¬ 
בים ובין חיי־המותרות של הגבירים החדשים, שניצלו 
לעיתים את העמדה שרכשו להם להוללות ולפריצות. הם 
ידעו לדחות לזמן־מה מעל עצמם ומעל מקורביהם את הגזי¬ 
רות שהונחתו על ראשי אחיהם, ע״י מתן שוחד לפקידי השל¬ 
טונות הגרמניים וע״י שירותים נאמנים לשלטונות אלה, 
בהמונים הרחבים של תושבי חג" פשטו העוני והדלוח 
במידה מבהילה. מספר הנצרכים, שכל אמצעי־מחייתם באו 
להם מן התמחוי בלבד, הלך וגדל. הוא הגיע, למשל, בג׳- 
קוטנו ל 1,100 באוגוסט 1940 ול 2,340 במארס 1941 , באוכ־ 
לוסיה של 6,600 נפש! בג׳־גוסטינין — ל 900 באוכלוסיה 
של 2,250 ( 40% ) בדצמבר 1940 . בג׳־וארשה הגיע אחת 
הנזקקים לסעד בתחילת 1942 ל 62.7% מן התושבים. אולם 
אף את עול מימון העזרה הסוציאלית הטילו שליטי־הג׳ על 
שכמן של השכבות העניות דווקא. בג׳־וארשה הטילה מועצת 
היהודים, לכיסוי תקציב־הסעד, מם על כל מצרכי־הרפואה 
בשיעור של 40% משורים! דבר זה פגע בעיקר בעניים, 
שסבלו ביותר מכל מיני מחלות. את האמצעים למלחמה 
במגפות השיגה המועצה ממם שהוטל על תלושי־הלחם 
״במידה שווה לכל — 2 זלוטי לתלוש". 

לפי פירסום סטאטיסטי רשמי מטעם מועצת־היהודים 
בווארשה, היו הכנסותיה ב 1941 כדלקמן: 

מתקציב ההכנסות הרגיל 805,500 זלוטי 

מסי־העברה 812,000 " 

תשלומים לבתי־חולים ולמלחמה במגפות 500,000 " 

מכרטיסי־אספקה 4,507,000 " 

נמצא, שקרוב ל 90% מתקציב־הג׳ כוסו מהכנסות מאסונות, 
מחלות וחלוקת־המזון! המטופלים בילדים והחלשים הש 
שהיו מקור-ההכנסה העיקרי של מועצת־היהודים. 



613 


גפו 


614 


תנאים איומים אלה וחוסר המשפט והצדק הצמיחו מל- 
תמת־קיום אכזרית, שהתנהלה בכל האמצעים וללא דהמים. 
ראשונים נפלו קרבנוח השכבות ההרוסות מבחינה כלכלית, 
הבורגנות הזעירה, המוני הפליטים והמגורשים, ובעיקר המוני 
ילדי־הרחוב, שמועצות־היהודים לא עשו להצלתם אח אשר 
ניתן היה לעשות אפילו בתנאים אלה, מאחר שנמנעו 
מלהטיל מסים מיוחדים על השכבות האמידות. מן העניים 
והמדולדלים באו המוני פועלי־הכפיה והנשלחים למחנות־ 
העבודה! העשירים יכלו למלט עצמם ע״י חשלום כופר 
ושליחת ממלאי־מקום שכורים בכסף. ע״י שליטחם במועצות־ 
היהודים יכלו גם להרכיב את רשימות המועמדים ל״גירוש", 
ז. א. למהנות־ההשסדה, כרצונם. 

הניצול והבגידה מצד "מועצודהיהודים" גרמו לגילדי 
התמרדות נגדה בין ההמונים. אפילו בג׳־לודז/ שהיה סגור 
על מסגר בפיקוח חמור של המשטרה הגרמנית, אירעו 
באוגוסט 1941 שחי הפגנות־רעב סוערות נגד רומקובסקי! 
השניה שבהן דוכאה על־ידי המשטרה הגרמנית, לבקשת 
"זקדהיהודים", תוך שפיכות־דמים. ביאנואר 1941 אירעה 
בג׳ זה שביתת־נגרים ז הם התבצרו בסתאות, ומשטרת־הג׳ 
הרגה בהם בעת שפרצה לבתי־המלאכה ופיזרה אח השר 
בתים. הפגנות נגד מועצות־היהודים נערכו אף בפודמביץ 
ובקוטנו*. 

הגרמנים ידעו לנצל היטב את הניגודים החברתיים 
החריפים שבקרב הג" להחלשת אחדותם הלאומית של 
היהודים. 

בתנאי־הג' האיומים לא כבה ניצח חיי־הרוח בין היהו¬ 
דים. עדיין אין בידינו אינפורמאציה ברורה ומספיקה על 
המציאות הדתית ועל־חיי־הדת בג", מאחר שמספר היהודים 
החרדים בין ניצולי-הג" המעטים קטן ביותר. הגרמנים אסרו 
כל התקהלות של יהודים שלא נקראה מטעם מועצות־היהו־ 
דים ז בזה נשללה האפשרות לתפילה בציבור בגלוי. הגרמנים 
אף החריבו את כל בתי-הכנסיוח בכל מקום שהגיעו אליו, 
מאחר שהוטל איסור על קיומו של כל מוסד ציבורי יהודי 
מלבד סועצודהיהודים ומחלקותיה, לא יכלה אף להתקיים 
רבנות רשמית, בדרך־כלל נרדפה כל פעולה דתית יהודית 
ע״י הגרמנים! רק קבורה הרשו לסדר לפי דיני־ישראל, 
אולם בתנאי התמותה ההמונית מן ההכרח היה לערוד אף 
קבורות המוניות, שלא לפי הדין. בווארשה ובמקומות אחרים 
נאסר גידול-זקן, ובימי חיסול הג' הוצא להורג כל מי שנתפס 
בווארשה מגודל־זקן. אעפ״כ ידוע, שבמחתרת קיימו יהודים 
רבים אח המצוות במידת האפשר, ובמקרים רבים גילו 
מסירות־נפש על קיומן. בווארשה התקיימו כ 500 מקומות־ 
תפלה בהחבא. ידוע גם על ישיבות, שבהן למדו קבוצות של 
מבוגרים ושל נערים עד הסוף המר. ידוע על שטיבל של 
חסידי-בראצלאב בווארשה, שבו היה שלט (ביידיח): "חזקו, 
יה־דים, אל התייאשו!", יש ידיעות על הליכה בסתר למקווה 
בג׳־וארשה. בג׳־וילנה נעשו, כנראה, עניינים שבדת בהס¬ 
וואה חמורה פחות מאשר בווארשה. אולם כל הפרשה של חיי־ 
הדת בג" טרם נחקרה כל צרכה. חומר על כך נמצא ברשי¬ 
מותיו ובכתביו של איש־הג׳ הרב ש. הוברבנד מפיוסרקוב, 
שטרם עובדו ופורסמו. 

אחרי סגירת כל בתי-הספר היהודיים בתהילת הכיבוש 
הגרמני הטילו הגרמנים בפקודה מ 31 באוגוסט 1940 על 
מועצות־היהודים לטפל בחינוך. בג׳-וארשה ובכמה ג" אחרים 


הורשו היהודים לפתוח בתי־ספר יסודיים ומקצועיים בתנאי 
ששפח־הלימודים תהיה יידית או עברית. בג׳־לודז׳ נתקיימה 
דשת־חינוך מסודרת למדי, עד שהופקעו בנייני בה״ס לצרכי 
היהודים שגורשו מן הריך, ועד שההורים נאלצו להכניס את 
ילדיהם לבתי־מלאכה, כדי להצילם מן ה״גירוש", ז. א. מן 
ההשמדה! שפת הלימודים בבה״ס היתה יידית. בג׳ זה ערכה 
"החברה היהודית לתרבות של ג׳-ליצמאנשטאט" מסיבות 
שונות החל בסוף 1940 . מאוקטובר 1940 ערכה אגודת 
"הזמיר" סידרה של קונצרטים. בג׳-לודד התקיימה אגודת 
סופרים, ובקורסים להשכלה גבוהה למדו מאות בוגרי בתי״ס 
תיכוניים וסטודנטים לשעבר. ב 1940 היה שם גם אולפן 
דראמאסי — "אוואנגארד", וכן נמלו שם אמנים מוכשרים, 
ביהוד מוסיקאים, ממגורשי אירופה המערבית. בג׳-וארשה 
למדו רק כ 6,500 ילדים ב 18 ב״ם עממיים. שאר הילדים, 
שכוחם תש מחמת רעב, לא נרשמו ללימודים! גם שכר־ 
הלימוד, שנקבע מסעם מועצת-היהודים ל 10 זלוטי לחודש, 
מנע מדוב ההורים אפשרות של מתן־חינוך לילדיהם. 
בג׳־ וילנה היו קיימים 3 ב״ם עממיים (עם יותר מ 2,000 
תלמידים ב 30 כיתות), 4 כיתות של לימוד תיכוני ו 2 ב״ם 
דתיים. ליד בה״ס העממיים התקיימו גני־ילדים, שבהם למת 
בני 4 — 6 שנים. בבי״ס סכני, למדו בני 15 — 16 , שהוכשרו 
לפועלים מומחים (עוזרי מסגדים וחשמלאים) לעבודה מתח 
לתחומי הג׳. בבי״ם למוסיקה למדו כ 100 תלמידים. נתקיימו 
מועדון לנוער ולילדים! נערם־ תערוכות והופעות ציבוריות 
שונות. 

אגודת-המורים בג׳־וילנה ערכה כמעט בכל ערב־שבת 
מסיבות על כוס תה, שבהן 
הרצו חבריה על נושאים היס¬ 
טוריים, ספרותיים, חינוכיים 
וכד׳. אגודת הסופרים, המר 
סיקאים, השתקנים והציירים 
של ג״וילנה היחה עורכת 
מסיבוח־תה ספרותיות ואמי 
נותיות אתת לשבוע או 
לשבועיים, וכן נערכו סימ¬ 
פוזיונים (על נושאים היס¬ 
טוריים) ונשפים ציבוריים 
המוקדשים ליצירות סופרים 
שונים. בג׳ נכתבו כ"* י*י־ מודע" ע ל "ניגר. מייי 
רות ספרותיות, על״פי-רוב הסשר הססי/ססנ םםםריית־הנ׳ 
יומנים ותיאורי מאורעות נוויינה 

ואישים בג/ ונעשו עבודות־מחקד, שהקיפו את חיי־הג׳ על 
צל הצדדים שבהם. הפעולה התרבותית העברית נוהלה ע״י 
"הברית העברית". ספריית־סטראשון המשיכה בקיומה, ובה 
היו רשומים כ 3,000 קוראים־מנויים. בארכיון ובמוזיאון של 
הג׳ נאספו אלפי תעודות על חיי־הג׳. התקיימה תזמורת 
סימפונית, והופיעו מקהלה יידית ומקהלה עברית בתיאטרו¬ 
נים. בתיאטרון של הג׳ הוצגו במשך 1942 120 הצגות! 
מספר המבקרים בו הגיע ל 28,000 . 

בווארשה נעשתה פעולה מסונפת ע״י אגודה לחרבות, 
שפעלה במחתרת וערכה סדרות־הרצאוח על נושאים 
מדעיים, ספרותיים ואסנותיים ונשפי ויכוחים ומסיבות. 
הפעולה נעשתה בוועדי־הבתים, שמספרם הגיע למאות. בכל 
בית נערכו, לפי התור, הרצאות והופעות, וכן אורגנו 





615 


ג&ו 


616 


מחלקות־נחגר ליד כל ועדי-הבתים. התקיימו 5 תיאטרונים 
קבועים ונערכו קונצרטים ע״י תזמורת־הג׳ והמקהלות, וכן 
תערוכות של ציירים ופסלים. הוצאו ספרי-לימוד בשביל 
בה״ם, ואורגנו למעלה מ 50 קורסים להכשרה מקצועית, 
טכנית, רפואית, כימאית ועוד. במאי 1941 הגיע מספר 
הלומדים בכל הקורסים הללו ל 2,500 . "אורט" אירגנה גם 
קורסים לחקלאות וקורסים מזורזים להכשרה מעשית בעבר 
דת־האדמה ובגננות! את הקורסים החקלאיים גמרו 175 איש. 
במסווה של קורסים להכשרה טכנית־מעשית אורגנו אף 
לימודים רפואיים, טכניים ופדגוגיים ברמה של בתי־ספר 
להשכלה גבוהה. הקורסים הרפואיים אורגנו במסווה של 
"קורסים להכשרת חובשים למלחמה במגפות"! מספר הלו¬ 
מדים בהם הגיע ל 500 במסווה של מעונות־ילדים של 
"צנטאס" (ההסתדרות המרכזית לעזרת היתומים, שריכזה 
50,000 ילדים במוסדות שונים), פעלו בתי־ספר יהודיים 
מזרמים שונים ("תרבות", "צישא", "שול־קולט", "יבנה", 
"חורב", "בית-יעקב" ועוד). במסווה של "ועד להזנה" 
פעלה הנהלה־מרכזית של כל סוגי החינוך היהודי, מורכבת 
ממנהלי בה״ם מכל הזרמים. בג׳ הוקמה אגודה לתרבות 
עברית "תקומה" שבראשה עמד מנחם שטיין! היא אירגנה 
סמינריונים, קורסים, חוגים למדע וכיו״ב! כך, למשל, נערו 
בפברואר 1941 באחד האולמות סימפוזיון סודי בעברית על 
יהודה הלוי, שנכחו בו מאות אנשים. גם פעולה ספרותית 
רבה נעשתה בג׳. 

הדינאמיקה החברתית והתרבותית של ■אנשי ג׳־וארשד, 
מצאה ביטוי הולם בדברי הד״ר רינגלבלום, הכתובים ביומנו: 
"יש לומר, שאעפ״י שאנו נידונים למוות, לא ניטל ממנו 
הפרצוף האנושי! מוחנו פועל כמו שפעל לפני המלחמה". 
הפעולה בשטח התרבות בג׳ היתד. מעשה של התגוננות 
נפשית מפני מגמת "נטילת דמות האדם" (- 501111 מ 6 מ 1 }!!£ 
0110115 ), שזממו הגרמנים לבצע באסירי-הג". 

אנשי־המדע, הנתונים בלחץ התנאים האיומים, התמסרו 
לאיסוף חומר על המתרחש מסביבם! תומר זה נשתמר 
בחלקו ונמצא אחרי המלחמה בשני מחרות הארכיון ע״ש 
רינגלבלום, שנקרא בימי המחתרת בשם "עונג־שבת". 
עבודת־מחקר אינטנסיווית נעשתה בידי הרופאים היהודים 
בתופעות החיים, התחלואה, הגסיסה והמיתה בתנאי הצפי¬ 
פות, הרעב והמגפות של המציאות בג׳. 

תנאי המציאות בג" גזרו כליון על אוכלוסייתם אף בלא 
פעולת ההשמדה הישירה של הנאצים. כמעט בכל הג", 
וביחוד בג" המרכזיים, הגיעה התמותה לממדים קאטאם- 
טרופאליים, בעיקר מחמת רעב וטיפוס-ד,בהרות. התמותה 
בג׳-לודד, למשל, הגיעה בזמן שבין סוף 1941 והרבע האח¬ 
רת של 1942 ל 19%0 לחודש, ובג׳-קוטנו (בחדשי אפריל— 
יולי 1941 ) ל 26.4%0 לחודש. מספרים כאלה לאצויינו במאה 
האחרונה בשום מקום בעולם התרבותי. בג׳-וארשה מתו 
ב 1941 43,137 אנשים, שהם כ 10% מן האוכלוסיה, ובינואר 
1942 מתו 5,123 (בממוצע 165 אנשים ליום). התמותה 
בדצמבר 1942 היתד, גדולה פי 12 ויותר מזו באוגוסט 1933 . 
מספטמבר 1939 עד אוגוסט 1942 ועד בכלל, בלומר במשד 
36 חדשים, מתו בווארשה 88,568 נפשות! מהן כ 76,000 
מרעב וממחלות, שהן 19% מ 400,000 היהודים שנכלאו 
בג׳-ווארשה. במארס 1942 נפלו ברחובות העיר בלבד 290 
מתים. 


בג׳-לודז׳ היו המהלות הנפוצות ביותר טיפום־הבהרות 
וטיפוסיהבטן, וכן מחלות־הרעב! למעלה מ 90% מחולי- 
הרעב שנתקבלו בבתי־ההולים מתו. במשך מאי—דצמבר 
1943 צויינו 2,162 מקרי שחפת! באפריל 1943 העריכו הרד 
פאים את מספר חולי-השחפת ב 10,000 . התמותה בקרב אוב־ 
לוסי־הג׳ בלודז׳ הגיעה בדרך כלל ל 4-8%0 לחודש. ובתקופה 
שבין סוף 1941 עד הרבע האחרון של 1942 הגיעה לכדי 
12-19%0 לחודש. מ 16 ביוני 1940 עד 20 באוגוסט 1944 מתו 
43,441 יהודים, שהם 27% מן האוכלוסיה היהודית, שמנתה 
בשעת הקמת הג׳ 160,923 נפשות. על מגיפות טיפוס- 
הבהרות ומחלות אחרות, שעשו שמות גם בקרב תושבי חג" 
הקטנים, אין לנו ידיעות סטאטיסטיות. 

המציאות האיומה כמעט שביטלה את הילודה בג". מס¬ 
תבר, שהרופאים היהודים היו מפסיקים את ההריונות באופן 
שיטתי. בג״־ליטה נגזר, כנראה, במפורש על הנשים היד,ד 
דיות שלא תלדנה, וכל העוברת על הגזרה היתה צפויה 
לעונש-מוות. ידועים מקרים שניתחו נשים הרות והשמידו 
את העוברים. כדי להציל את חייהן. 

בתנאי ד,ג׳ היו היהודים הולכים לאיבוד טוטאלי אף ללא 
השמדה תוך פחות מ 25 שנה. 

תנאי־החיים בג׳ והאוירה של אימה מתמדת מפני הכליון 
העלול לבוא בכל רגע מן ההכרח שעירערו את התקינות 
הנפשית ואת כל היסודות המוסריים של מציאות חברתית. 
מעולם לא אירעו בקרב ציבור יהודי גניבות וגזילות במידה 
שאירעו בג/ שהיה מוצף ממש מלשינים, בעלי עסקים 
מפוקפקים, רמאים וגנבים! דלטורים, מוסרים, אנשי העולם 
התחתון עבדו בשורות המשטרה היהודית ואף בשירות 
הגסטאפו. הזוועות היומיומיות הביאו לידי טימטום ההרגשה 
האנושית התקינה. "אתה עובר באדישות על פני תמונות 
ומחזות", כותב אחד הסופרים של ג׳־וארשה, "שהיו מביאים 
אותך במקום אחר לידי זעזוע קשה ביותר! באדישות קרה 
אתה דורך על פגרי-אנשים". הוגי-הדעות בג׳(הלל צייטלין 
ואחרים) היו סבורים, ש״כל היצרים הרעים, הטמאים והשפ¬ 
לים נתגלו (בג׳) בכל מערומיהם". אך מצד שני נשאלה 
השאלה, מה היו פני הדברים אילו נכלאו במסגרת דומה לזו 
של ג׳-ווארשה 400,000 גויים: "הללו היו ממש שוחטים זה 
את זה", היה סבור הלל צייטלין. 

ברי, ששיטות ההשמדה והכליאה פגעו קשה בנפש היהו¬ 
דים כבגופם! הן מוטטו את אשיות החיים היהודיים 
והשליטו הפקרות ואלימות. מגמת הנאצים היתה "להחניק 
את כל הגרעינים הטובים של החיים האוטונומיים ולעשות 
את הציבור היהודי חרפה ולעז וקלס בעיני העולם החיצון" 
(מתוך ההקדמה למשאל "שנתיים וחצי של מלחמה", שנערך 
מטעם הארכיון ע״ש רינגלבלום). חלק גדול באשמה נוטלות 
אף מועצות־היהודים. אחת מסיבות השחיתות היתד" שכל 
דבר — ואפילו הטוב — יכול היה להיעשות רק באיסור 
ובדרכים לא-כשרות. אף מעשי-הצלה לשעה, כגון הברחת- 
מזון, תוצאתם היתד, יצירת הרגל לפריעת־חוק. 

אולם אין להתעלם גם מן האור הקורן מתופעות רבות 
במציאות הג' — מגילויי הרחמנות ואהבת־ישראל שבאו 
לידי ביטוי בעבודתם הצנועה והמסורה של מאות ועדי- 
הבתים, שבהם פעלו לא הנציגים "הרשמיים" ותקיפי מועצות- 
היהודים אלא אלפי אנשים מן השורד, מבין ההמונים 



617 


גטו 


618 


הנרחבים < מאירגון בתי-ד,תמחוי, שסיפקו 100,000 ארוחות 
ביום בג׳־וארשה! מהקמת בתי־מחסה לילדים, שבהם טיפלו 
מחנכים ומדריכים בהתנדבות! מקיומם של הקורסים ללימוד 
ולהשתלמות, שמוריהם ותלמידיהם המשיכו בפעולתם גם 
כשלא נראו כמעט כל סיכויים שהלומדים יזכו ליהנות 
מעמלם. ויש להשתומם לסבלנותם ולמשמעתם המוסרית של 
ההמונים הרעבים והמדוכאים ולהעדר של התפרעות המונית 
ושל התפרצות-יצרים פראית, מיומנייהמשטרה אנו למדים, 
שלא אירעו מקדים של שוד המוני, התקפות כנופיית־בריונים 
וכד׳. 

את ההערכה המוסרית הסופית לחייהם ולהתנהגותם של 
היהודים בג׳ הנאצי, על מאמציהם וכשלונותיהם, יש לתת 
מתוך התחשבות בעובדה, שחג׳ הנאצי לא היה אלא בית- 
כלא שלפני הטבח בשביל עם שלם, על נעריו וזקניו, נשיו 
וטפ 1 — מציאות שבתהומיות של אכזריותה, עקביותה 
ופגיעתה בגוף ובנפש חרגה מכל מסגרות־החיים שהתודעה 
האנושית הכירה אותן בהיסטוריה והיתה מוכנה להן. 

חיסול הג". מגמת הנאצים ל״פתרון סופי' של "שאלת 
היהודים" ע״י השמדה פיסית ישירה של כל העם היהודי 
המרוכז בהמוניו בג" נעשתה תכנית מגובשת בראשיתהתקפת 
הגרמנים על ברית־המועצות בקיץ 1941 . קוויה היסודיים 
היו; שבירת כל כושר של התנגדות — גופנית ונפשית— ע״י 
תקופה מסויימת של חיי־ג׳, של בידוד מוחלט מן העולם, 
של רעב, אימה ודמוראליזציה, ועי״כ הכשרת הקרבנות 
לכניעה מוחלטת לגורלם ולהליכה פאסיווית לקראת המתת 
אשר אליו נשלחו. לשם ביצוע התכנית השתמשו הנאצים 
בשיטה מתוכננת ומחושבת של רמאות וגניבת־הדעת לבלבל 
את מחשבתם של יחודי־הג" ולמנוע מהם את הכרת הגורל 
הצפוי להם עד הרגע האחרון. הנאצים נתכוונו לעורר 
אשליות ביהודים על סיכויים להמשך קיומו של חלק מהם 
ולהפריד עי״כ בין החלקים השונים ולמנוע כל תנועת הת¬ 
נגדות אחידה ומלוכדת: למשל: לעורר את הרושם שההש¬ 
מדה תפגע רק בנטולי כושר־עבודה. 

פעולות־החיסול עצמן לבשו צורה של "מיבצעים" 
("אקציות"): התפרצות של כוחות מזויינים גרמניים (או 
של גרוריהם האוקראיניים, הליטאיים וכר), אנשי המשטרה 
ואנשי פלוגות־השמדה מיוחדות ("אינזאץ רינהארט") אל 
תוך הג״ וחטיפת המוני יהודים—מאות, אלפים עד רבבות— 
לפעמים ללא אבחנה ולפעמים לפי כללי־מיון מסויימים, 
וסידורם בקבוצות גדולות לשם "העברה" 
§ 111111 ) 16 מ:א 01 ) ל״מקומות אחרים" או למשלוח ל״מחנות־ 
עבודה״ — ז.א. בפועל: למחנות־ההשמדה. ה״מיבצע" עצמו 
כבר היה מלווה ברוב המקרים מעשי רציחה, שלהם נפלו 
קרבן בעיקר זקנים וחולים שנהרגו ביריות בו במקום. במק¬ 
רים אחרים היתה צורת ה״מיבצעים" מתן פקודה למועצת- 
היהודים לארגן בעצמה פלוגות יהודים, לפי כללי־מיון 
מסויימים ובמספרים נקובים, לשם "העברה" או "גירוש" 
ולהביאם למקומות מסויימים (כיכר, תחנת-רכבת וכד׳) — 
פקודה שבוצעה בסיוע משטרת־הג/ ל״מיבצעים" קדמו בדרך- 
כלל החמרה וההדפה של משטר־הג׳ וחליות פומביות של 
מספר יהודים שנאשמו בעבירות על חוקי הנאצים* התליות 
בוצעו בנוכחותם הכפויה של המוני יושבי-הג' (אף ילדים), 
ומגמתן היתה להטיל בהם פחד ואימח יתרה. בין "מיבצע" 
ל״מיבצע״ הושם. רווח של כמה ימים או של שבועות, 


שבו הושלו היהודים הנותרים להאמין שהסכנה להם כבר 
חלפה. 

התכגיתיות שבכל הפעולה הזאת מוכחת, למשל, ע״י 
העובדה, שחיסול כל הג" בנפת ביאליסטוק בוצע ביום אחד 
(בנובמבר 1942 ), ואפילו בשעה אחת. פעולת ההשמדה 
השיטתית החלה בשטחי־הכיבוש בברית-המועצות כבר בקיץ 
1941 , בג״ של מחוז הווארטה ושל לובלין — ב 1942 , והיא 
חתפשטה אח״ר על פגי כל שטחי הכיבוש הגרמני. בווארשה 
נמשכה הפעולה מן 22 ביולי עד 11 בספטמבר 1942 , ובמשך 
52 ימים אלה הוצאו מן הג" בדרכם למחנות-ההשמדה 
כ 300,000 יהודים, מהם כ 150,000 ילדים. האחרון להשמדה 
היה ג׳־לודז׳. בין 1942 עד סוף 1944 בטלו כל הג* על־ידי 
השמדת תושביהם. 

מרד-הג". סימני התנגדות ומרי לשלטת הנאצים 
ולמגמת ההשמדה שלהם היו ניכרים בג" מראשיתם. סרט 
למספר בוגדים ולחלק מאנשי מועצות-היהודים, היו היהודים 



גטו־ואר׳עה עולה כאיש צי 5 וס גרמני סיסי הסרד 
הכתובת . "קבוצת־טתץ" 


מאוחדים בהתנגדות פאסיווית לאויב ובמאמץ למנוע או 
להחליש את פעולת גזירותיו בכל צורה אפשרית של סא- 
בוטאז׳ה. מידה רבה של אומץ־לב נדרשה לשם סירוב למלא 
את פקודות הנאצים או לשם עקיפתן בכל מיני תחבולות * 
היה זה חלק ממאבק יהודי-הג" לקיומם. מעשי־התנגדות 
גלויים מצד יחידים או מצד קבוצות נמנעו זמן רב ע״י רגש 
האחריות לגורל הכלל והחשש לפעולות-עוגשין איומות כלפי 
הג׳ כולו. ג׳־פינסק חוסל כולו ב 3 ימים בסוף אוקטובר 
1942 לפי הוראה מפורשת של הימלר להשמיד ג' זה כ״מרכז 
לתנועת השודדים", ז. א. תנועת הפארטיזאנים. על כל גילויי 
התנגדות אקטיווית הכביד גם הקושי בשיתוף־פעולד. עם 
תנועות הפארטיזאנים הפולניים והרוסיים, שלמרות מלחמתם 
בנאצים היו הם עצמם נגועים בשנאת־ישראל ובכמה מקרים 
לא במגעו מלערוך פרעות ביהודים. 

בתנאים של כליון בפנים וחוסר עזרה מן החוץ נתגבשה 
בסוף תקופת הג" בקרב מיעוט קטן של הנוער היהודי 
תנועת התגוננות, שהבשילה במחתרת את מרידות־הג" הנו¬ 
אשות בווארשה ובערים אחדות אחרות. מאורעות אדירים 
וטראגיים אלה טרם נודעו וטרם הובהרו כל צרכם. הם הת¬ 
רחשו בניתוק גמור מן העולם הרחב, ובמידה רבה — אף 
מסביבתם * רק מועטים מן המשתתפים בהם נשארו בחיים. 





623 


ג׳מקח — ג׳י, ג׳ון 


624 


;׳טרןה, ע״ע בון־הא ןהבוךהיזם. 

ג , / גיה 0 >ז*ת,!י*! = ארץ), במיתולוגיה היוונית: האם־ 
האדמה, שבבטנה נוצרו כותות־הסבע והאלים. לפי 
גירסה אחת, היו אורנוס ([ע״ע] = השמים) וג' זוג־האלים 
הקדמון. אולם לפי ד,סיוד 1 ס קדמה ג׳ אף לאוראנום: היא 
נולדה מיד לאחר כאוס (התוהו) ולפני ארוס (האהבה)! בלי 
להיזקק לזכר ילדה את השמים, אח ההרים ואת הים. לאחר 
שנולד אוראנוס נזדווגה עמו, וילדיהם היו הטיטבים (ע״ע) 
והטיטאנידות, הקיקלופים (ע״ע) וההקסונכירים (הענקים 
בעלי מאת הזרועות), ג׳ הסיתה אח הצעיר שבטיטאנים. 



נ׳ מתחננת לפני פוסירוז הניחם י:יגאנט 9 ו?יבוטם 
אגרטל־חרס, כחנשח 6 רנינום הקדר ואריסטופאנס הצייר ( 637 > 


כרונום, לסרס את אודאנוס אביו באחד הלילות, והיא עצמה 
נתעברה מטיפות דמו וילדה את האריניות (ע״ע), את הגי־ 
גנטים (ע״ע) ואת הדריאדות (נימפות־האילנות). לאחר 
סירוסו של אוראבוס נזדווגה ג' עם אחד מבניה הראשונים, 
פונטוס (הים), ושניהם הולידו את חמשת אלי־הים. לפי 
אגדות ■אחרות נולדו מזיווגה של ג׳ עם טךטרום (אל־השאול) 
המפלצות טיפ 1 ן ואכידנה, ומזיווגה עם פוסידון — הענק 
אגתוס, היונק את כוחו ממגעו עם האדמה. 

י ג׳ מסמלת את מוצאם של יצורי־קדומים וכוחות־בראשית 
שטרם רוסנו ע״י האלים. מפי ג׳ נמסרו כמה אורקולים. יוחסה 
לה ידיעת סודות־הגורל, והאוראקולים שלה קדמו בזמן לאלה 
של אפולון ונחשבו לנאמנים יותר. 

מ. רו. 

גי, נ׳דן — ? 03 חו 01 ! — ( 1685 — 1732 ), משורר אנגלי. 

ג׳ נולד בבדגסטיפל (מחוז דורן), נתייתם בנערותו 
וגדל בעוני ובמחסור. אח״ב עבר ללונדון, נתקיים שם בעזרת 
ידידיו מחוגי הסופרים והמשוררים שאליהם נתקרב, וניסה 
לזכות בסיוע מצד בעלייהשפעה ועשירים, ב 1712 — 1714 
היד, מזכירה של הדופסית ממונמות. סויפט (ע״ע) עזר לו, 
אולם מותה של המלכה אן הכזיב את תקוותו לקאריירה 
פוליטית. ב 1713 פירסם את השיר 75 ז 0 ק 5 £111-31 ("שעשועי־ 
כפר"), שהקדיש אותו לם(פ (ע״ע)> בזאת החלה הידידות 
ביניהם, שנמשכה כל ימי חייו של המשורר. מ 1713 עד 1727 


פירסם ג׳ מספר קומדיות, פאםט 1 ראלות, פארודיות ומשלי־ 
שועלים, שהצלחתם היתח מועטת או בינונית? הקווים 
המאפיינים יצירות אלו הם הומור, אירוניה וסיגנון הי דקל. 
באותו זמן עסק ג' בספקולאציה, איבד את כל כספו ונחלץ 
ממצוקתו ע״י ידידיו. ב 1728 הופיעה גז 6 ק 0 5 ע§ 8 :>פ 1116 ׳ 
("אופרה של הקבצן", ע״ע), דראמה לירית ומחזה מוסי¬ 
קאלי׳ תליה מתבסס כיום בעיקר פירסומו של ג׳. הנושא 
הוצע לג׳ ע״י סודפס. ה״אופדה" מתארת, לכאורה, את ההווי 
של עולם הקבצנים, הפושעים והזונות, אך למעשה היא 
סאטירה קטלנית על גדולי־המלכות. "אופרה" ז! זכתה להצ¬ 
לחה עצומה, ובמשך תקופה מסויימת אף כבשה את מקומה 
של האופרה האיטלקית באנגליה. המשך ה״אופרה", בשם 
׳(!! 0 ?, נופל בטיבו מן ההתחלה, אך גם הוא זכה להצלחה 
מרובה הודות לפירסום שניתן לו ע״י האיסור שהוטל עליו 
מצד הממשלה מטעמים פוליטיים. ב 1732 חיבר ג׳ אח 
הליברטו לאופרה "אקים וגאלאטיה" של הבדל (ע״ע). 

ג׳ היה בעל לב טוב, נעים בהליכותיו, תמים ואהוב על 
כל מכריו, אולם-תלותו בעזרת ידידיו ורדיפתו אחר סיועה 
של חצר־המלכות הרסו בו את רגש הכבוד העצמי. — הוא 
נקבר בכנסיית־וסטמינסטר. 

■( 6 . 611 ; 1893 , 1 ( ״(־ 161 ) 30 > • 7 ׳{ 6 . 11 *) 1 ^ 01 ^ 1 111:01 * 0 ? ,)'€ ./ 

,. 0 ./ / 0 11 * 11 * 1 01111 *[ 1.1 , 816110116 ״ 1 ,( 1926 ,■ £1 נ 1 ג? 0 .( 

, 011 * €001 111 , 9 ז*ק 0 1 'ז 0 ^£* 8 !'€ ,גז 1 ט 5611 .£ . 1921 

. 1923 ,** 0 *וו![ס 1 0011 ץ* 111110 

ס. כל. 

ג׳י, נ׳ 1 ן — ץ*( 111 ( 0 ( — ( 1745 — 1829 ), מדינאי ומשפטן 
אמריקני בן למשפחה ניו־יורקית עשירה ומיוחסת! 

היה עו״ד בניו־יורק מ 1768 ופעיל בתנועה הציבורית שקדמה 
למלח מודד־,שיח דור. היה חבר בקונגרסים הקונטיננטאליים; 
תחילה הסתייג מדרישות הקיצוניים לניתוק גמור מבריטניה. 
אולם אח״ב הזדהה בכל נפשו עם המאבק על העצמאות. 
ב 1778 היה נשיא־הקונגדס. ב 1779/81 היד, בשליחות ארצו 
בספרד! אמנם לא הצליח להשיג את הכרתה באה״ב, אבל 
הבטיח את עזרתה הכספית, וכן אספקת־בשק. יחד עם ג׳פר־ 
סון, פרנקלין ואדמס היה ג׳ חבר המשלחת האמריקנית 
במו״מ על חשלום עם בריטניה. בוויכוח על החוקה היה 
ג׳ — בהתאם לאפיו ולנטיותיו 
האריסטוקראטיות והשמרניות 
וכמצדד בסמכות נרחבת של 
שלטון מרכזי — מתומכיו של 
המילטון(ע״ע) ומן המשתתפים 
ב״פדראליסט". ב 1785 ־ 1789 היה 
שר־החוץ וב 1789 — 1795 — אב 
בית־הדיו העליון. ב 1794 חתם 
בלונדון על החוזה הנושא את 
שמו, שבו יושבו הסיכסוכים עם 
בריטניה בדבר קביעת הגבול 
האמריקני־קאנאדי. תשלומי־חו- 
בות, זכויות שיט ומסחר. בפעולתו בבית־הדין העליון חשובה 
ביותר הכרעתו המשפטית העקרונית, שהריבונות הממלכתית 
באה״ב נובעת מן העם האמריקני כולו ולא מן המדינות. — 
שירותו הציבורי האחרון של ג' היתה כהונת מושל מדינת 
ניו־יורק ב 1795 — 1801 . 

,׳ 611611 ? ; 1833 ,./ ./ [ס 0%1 ו 11 ? 1¥ 0011 *( €1 ,ץ 0 [ ״ 111131 ( 38 
. 1935 . / / .וז 1 גו 3 8 1 ם 810 .? , 1890 ,./ ./ 



625 


גי, ,ליודויט—גיבון, אדוודך 


626 


;י, י*יזךףט — ( 03 — ( 1809 — 1872 ), סופד 

קרואטי, מחלוצי התנועה הלאומית היוגוסלאווית, 

ג' היה יליד קרואטיה ההונגארית ולמד פילוסופיה בודנה 
ומשפטים בבודאפשט, ערד בימי לימודיו התקשר בתנועה 
הפאנסלאוויסמית. מ 1834 ואילד הוציא בזאגרב את כד,"ע 
הספרותי שפוליטי ־ 031 1 15143 ו 0 ׳ 2-5131 ; ¥3151£ זס 1 * 0311102 
1115103 ז 3 נמ ("כוכב־השחר הקרואטי־סלאוובי והדאלמאטי"), 
שסביבו נ תלכדו חסידי הרעיון של איחודם וליפודם התרבותי 
של העמיס היוגוסלאוויים ושל החייאת הלשון הלאומית 
כלשון ספרותית. בבחירת הניב, שיהא ראוי לשמש אמצעי 
אחיד להבעה ספרותית ויהא מובן בכל גלילי הדרום הסלאווי, 
הכריעה עמדתו של ג/ שבחר בניב המדובר בבוסניה וך,רצ־ 
גובינה כניב הטהור והיפה ביותר. ב 1848 תמך ג׳ — משום 
התנגדותו הנמרצת להונגארים — בשלטון האוסטרי, ולאחר 
האכזבה שהנחילה עמדה וו לתנועה הלאומית הקרואטית 

פרש ג׳ מחיי־הציבור ומת ב 1872 נידח ונשכח. 

, 1 ) 11 ^ 07 0. 0 1910 ; 5 . )££!£, 1117 5^ ^71X010 ־ 

, 1934 

גיא 3 ן ל׳נ 1 ם, ע״ע גיהגם; ירועלים. 

$:את, י*חק ןן והוךה א 3 ןי ע׳ע א 3 ן ג:את, ר׳ וצחק 
ןן ,יהירה* 

ג׳יבוטי (!"!*ס, ע-ע סוסלי. 

גיבון, אךו 1 ךד — 1 ! 0 לל 01 1 >ז 3 ״\ ££5 — ( 1737 — 1794 ), 
היסטוריון אנגלי ז בעל החיבור הגדול 6 ! 1 ז" 

" 6 ז 1 ק 1 ז £1 001311 .£ 0116 0£ £311 31101 06011110 ("שקיעתה 
ונפילתה של האימפריה הרומית"). ממשפחה אזרחית 
אמידה, בן לחבר־הפארלאמנט. בילדותו ונערותו היה חולני 
וחלוש ולא קיבל חי* 
ניד מסודר ושיטתי,אך 
רכש השכלה רחבה 
על־ידי להיטותו אחרי 
הקריאה. בגיל 16-15 
היה כשנה באוכס* 
פורד! שם נתפס לקא* 
תוליות ועבר לכנסיה 
הרומית. משש כך 
נאלץ לעזוב אתאוכס* 
סורד, ואביו שלחו 
ללוזאן (שוויץ), לכד 
ביבה קאלוויניסטית 
אדוקה, שבהשפעתה 
חזר ג׳ לפרומסטאב־ 
מיות, אולם אחרי של¬ 
מד יפה צרפתית והרבה לקרוא בספרות האנציקלופדיסטים 
נתפקר ונקט עמדה ספקנית וביקרתית כלפי הנצרות על כל 
גילוייה. באותה תקופה אף הרבה בקריאת הקלאסיקניס 
הלאטיניים. ב 1758 חזר לאנגליה, אך ב 1763 — 1765 שוב תייר 
לשם לימוד והסתכלות בשוויץ ובאיטליה, ובהיותו ברומא 
גמלה בו ההחלטה לכתוב את תולדות שקיעתה ונפילתה. 
ב 1770 , אחרי מות אביו, התיישב בלונדון והחל בכתיבת 
ספרו. הכרך הראשון הופיע ב 1776 חכה להצלחה עצומה! 
הברך השני והשלישי הופיעו ב 1781 , הרביעי, החמישי 


דהששי — ב 1788 . מ 1774 עד 1782 היה ג׳ חברשפארלאמנט 
כמצדדד, של ממשלת הלורד נורת, אך לא גילה כל פעילות 
פוליטית וציבורית. מ 1783 עד 1793 שוב ישב בלוזאן, ולאנ¬ 
גליה לא חזר אלא כשנה לפני מותו. 

חיבורו של ג׳ נערך כמה פעמים מחדש במשך המאה 
ח 19 ובמאה ח 20 ע״י טובי ההיסטוריונים והופיע במהדורות 
רבות, שן ניתרגם ללשונות רבות. למרות כל החידושים 
שנתחדשו בינתיים בידיעה ובהבנה של התקופות ההיסטו¬ 
ריות הנדונות, שמר ספר זה על מקומו עד היש. 

היצירה של ג׳ פוחחת בסקירה על סדרי הממשל של אוגום־ 
טוס קיסר ובתיאור מצבה של מלכות־רומא בתקו&ת האנסו־ 
נינים (ע״ע רומא, היסטוריה), שבה ראה ג׳ את תקופת השיא 
שזוהר של תולדות־האנושות מבחינת הרמה של האירגון 
המדיני ושל המשטר החברתי* אחר כך היא דנה בפרוטרש 
בתקופה הפותחת ברצח קומודום קיסר (ע״ע) שכוללת את 
שקיעת האימפריה המערבית, פשיטות הברברים, עליית הנצ¬ 
רות׳ התפתחות ביזאנטיון, עליית האיסלאם, תקופות קרוליס 
הגדול, ססעי־הצלב, האפיפיורות, שמסתיימת במאה ה 15 עם 
נפילת הבירה המזדהית של הקיסרות בידי התורכים. 

ג׳ מצייר יריעודעגק, מתוכננת באחידות ובתקיפות מראש 
ועד סוף, ומושתתת על חומר־קריאה עצש, אשר המחבר 
שולט בלי מצרים בסרטיו המכונסים. _יחםו של ג׳ למקורות 
היה בלעתני, ביארתי ודקדקני, שוא נזף בוולטר, אשר ממנו 
למד הרבה, על אי־רצונו לקבל על עצמו עבודת-מחקר 
שקדנית. פרי עבודתו העצומה הותך אל תבנית של סיגנון 
מעשה־מקשה ומדוד, אשד משקלו וקצבו — בהשפעת 
נואמי־רומא — זורמים ללא-מעצור קדימה, חוזרים ונשנים, 
אך לעולם אינם מייגעים. ההרצאה שסיגגון משובצים באי¬ 
רוניה עצורה אך חסרת־רחמים. הספר הוא יצירה גדולה, 
מדעית ואמנותית כאחת. הסקירות על אטילה, יוליאנום, 
יוסטיניאנזס, ניתש החוק הרומאי שדיון בעליית הנצרות 
הם מן ההשגים הגדולים של ההיסטוריוגראפיה המודרנית. 
הפגמים במפעל גדול זה הם: הערכת-יתר של חשיבותם של 
אישים ושל הכרעות־המקרה — חאת למרות עומק ההפרה 
ברציפות ההיסטורית* חד־צדדיות בולמת בסרקים התאו־ 
לוגיים, הפוסלת היום את חיבורו של ג' לצרכי חקירת 
ההיסטוריה הכנסייתית* זילזול בתרומתה של האימפרש 
הביזאנטית, ומיעוט הבי?ןרתיות לגבי המקורות של חיי־ 
משמד. 

ג׳ היה ראציובאליסט, מושפע מוולטר, יום, מידלטון 
והאנציקלופדיסטים הצרפתים! את כל המאורעות המדיניים 
שמוסדות האנושיים ראה באספקלריה של "דור־ההשכלה". 
בין השאר ניתץ את המחיצות בין ק שש לחול והציג את 
צמיחת הנצרות כתופעה בין שאר התופעות ההיסטוריות, 
ללא כל אופי נסי, שרם את התמונה האידיאלית של הכגסיה 
הקדומה. בשקיעת העולם העתיק ובעליית יה״ב דאה את 
"נצחון הבארבאריות שדת", והטיל את האחריות לחורבן זה 
על האחרונה. ספקנותו לגבי המגיעים החשניים שנסשיים 
הפועלים בהיסטורש גובלת בציניזם, שאינו רואה בהיסטו¬ 
ריה אלא את "תולדות הפשעים, הסירופים שאסונות של 
המין האנושי". יותר מכל העריך ג׳ את "חופש־המחשבה", 
שבו ראה "מקור כל רגש נדיב ובבון", ואין הוא פוסק 
מלהצביע על הסיכון המתמיד של החופש ושל שלופה של 
החברה ע״י הקנאים, הצבועים ופורדי־האור. איבתו לנצרות 



אר 1 ורד נינו! 

<ב,״רמר 0 סאת ווסט, 1753 ) 



627 


גיבון, אדורדד—ניכז, נ׳וזיה וילרד 


628 


היתה הסיבה להתקפה העיקרית על יצירתו בדורו, ועדיין 
יש היסטוריונים וחוקרי־תרבות המגנים אותו על חוסר־ 
הבנתו ביחס לחוויה הדתית ועל סירובו להכיר בתיקון 
המוסרי שנהוג לייחסה לנצרות. מן הנצרות קיבל ג׳ רק את 
הגישה העויינת ליהדות וליהודים, שבהם הוא עוסק בסרק 
הדן בכנסיה הנוצרית הקדומה. הוא מזדהה ללא ביקורת גם 
עם טאקיטום והיסטוריונים רו׳מיים אחרים, המאשימים את 
היהודים ב״שנאת המין האנושי', וגם עם הטענות השיגדתיות 
של הכנסיה, כי היהודים בגדו בשליחותם על-ידי סירובם 
לקבל עליהם את הנצרות וכי הם נידונו לבך ע״י ההשגחה 
לתועלתה של ההתגלות החדשה. ג׳ מתעלם סכל הערכים 
הגלומים במקרא ומקל ראשו בגבורת קידוש־השם של היה¬ 
דות המאוחרת. העורך המאוחר של הספר, מילמן, השתדל 
לתקן מעדות זה. 

ההוצאה המדעית החדישה של חיבורו הגדול של ג׳(ב 7 
כרכים) היא זו של 7 < 811 . 8 1896 — 1900 . 

, 1932 ,מ 9 ^;ו) , 1£ ) 0 ס¥ . 64 . 3 ) ״ 1900 ,!((■ 30 ח 11 \ , 1 ז 0 ז]נ 1 ו 0 £ 
,ץס 01 4 ל .־ 1 ־ , 1937 , 1 ( 011,10 11 ( 0 ( £110 ,* 10 . 14 ם ,* 1946 
.£ ; 1933 ,^ 11 ( 1511111 ( 01 10 11 (! 1 ( 411111£0 ! ¥11 111 ( 0 1 ( 0  11 ע 01 
. 1940 ,. 7 > ■£ /ס !^( 0/0 1 ( 11 / 0 ץתג 1 ז 0 — ( 1625-1583 ), 
מגדולי הקומפוזיטורים האנגליים בתקופת הבא¬ 
רוק. ג׳ התחיל את דרכו המוסיקאלית כזמר במקהלת הבנסיה 
בקיסבריג׳ עיר־מולדתו. כבן 21 נעשה מנגן־אורגאן בחצר־ 
המלך! ב 1622 ניתן לו תואר של דוקטור למוסיקה באוני¬ 
ברסיטת אוגספויד. ג׳ היה אמן מעולה בנגינת הווירגינאל — 
צורה עתיקה של פסנתר. כתב יצירות ווקאליות רבות, 
בעיקר דתיות* אך חיבר גם מדריגאלים — יצירות ווקאליות 
חילוניות. חשובים הם חיבוריו " 0163 מ 2 ? " ("פאנטאזיות", 
כלומר חיבורים בצורה חסשית). גם לווירגינאל כתב חיבורים 
מעולים בסיגנונם הרב־קולי. 

סיבונים(ש 12 > 108311 ץ 81 ), משפחה של קופים, הדומים במידה 
רבה לקופים דמויי־האדם, אך נבדלים מהם מבחי¬ 
נות מסוי׳ימות. גדלם בינוני, משקלם של רוב המינים מ 4 עד 
75 ק״ג, ורק הסין הגדול ביותר, הסיאמנג( 15 ו§מ 11913 ק 1 מץ$ 
* 111 ץ 1 ש 13 >״ 7 >) מן האי סומאטרה, מגיע למשקל של יותר מ 10 
ק״ג. הם חסרי־זנב, גופם עדיו, הגפיים ארוכות מאד—הידיים 
כמעט פעמיים וחצי פאורך־הגוף, הרגליים פחות מפעם וחצי 
מאורך־הגוף. השער ארוך וצפוף, אפור או שחור, לפעמים 
חום או צהוב. על האחור—יבלוח־ישיבה קטנות, שהן תופעה 
מצויד, ברוב הקופים, אך נדירה בדמויייהאדם. בניגוד לבל 
הקופים האחרים, אין בג' דדצורתיות מינית ניכרת, לא 
מבחינת הגודל ולא מבחינת התפתחות השיניים. משום מוחם 
הגדול באופן יחסי ולסתותיהם הקצרות דומה פרצופם של 
הג׳ לפרצוף האדם יותר מזה של דמויי־האדם המבוגרים. 

הג׳ נפוצים באסיה הדרומית־מזרחית. ובכללה סומאטרה 
ויאווה. הם מבלים כמעט את בל חייהם על העצים ותנועתם 
העיקרית היא תנועת־נדנדה: הם נתלים בענפים, כשהם 
נאחזים בהם בידיהם הארוכות בלבד, ומתקדמים ב״צעדי־ 
ידיים'! התנודות מקנות לגופם תנופה, שמאפשרת לחם 
לעשות קפיצות מעץ לעץ בטווח המגיע ל 10 מ׳ ויותר. בשעת 
הקפיצה גופם אינו נמצא במצב מאונך כבשעת הנדנוד, אלא 



0 יאם:נ ($ו 1 !׳(^ 083 ץ 5 5 נ 311£1 ! 113 ג;ות( 5 ) 


במצב אלכסוני, המעט מאוזן. על פני האדמה הם הולכים 
לפעמים על ארבע, כדרך דמויי־חאדם, או עפ״ר — זקו¬ 
פים, על רגליהם בלבד, כשידיהם הארוכות משמשות להם 
לקיום שיווי-המשקל. — הג׳ חיים כרגיל זוגות-זוגות, והיל¬ 
דים נשארים עם הוריהם עד להתבגרות המינית. כל משפחה 
שומרת על תחום-סחיה מסויים, שגדלו שונה לפי תנאי- 
המקום — עד לחצי קמ״ד בערך, והיא מגינה על תחומה 
בעיקר ע״י השמעת קולות חזקים ומצלצלים, בפרט בשעות־ 
הבוקר וכשמשפחות שכנות נפגשות בגבולות תחומיהן. הג׳ 
ניזונים בעיקר מפירות, עלים, ניצנים, ביצי־ציכרים וחרקים. 

ה. מ. 


$יבז, ג׳זןחז וילךד - 0188$ ו>ז 13 ! ¥1 \! 105131 - ( 1839 ־ 
1603 ), פיסיקן ומאתמאטיקן אמריקני. ג׳ היה בו 
למשסחת־מלומדים! למד באוניברסיטת־ייל והורה שם 
מ 1863 עד 1866 לאטינית ופילוסופיה, מ 1866 עד 1869 למד 
פיסיקה ומאתמאטיקה 
באירופה, באוניברסי¬ 
טות פאריס, ברלין 
והידלברג. אחרי שובו 
לאמריקה היה ם 1871 
עד מותו פרופסור 
לפיסיקה מאתמאטית 
בייל. ג׳ היד. אישיות 
דגולה, צנוע ועניו 
ובעל השכלה מעמיקה 
גם מחת לתחומי מק¬ 

צועותיו, נ' ו. ניגז 



ג׳ עבד בשטחי הפיסיקה והכימיה הפיסיקאלית, חמאת* 
מאטיקה והאסטרונומיה. תחילה ( 1873 ) תרם תרומה חשובה 
להתפתחות התרמודינמיקה (ע״ע). עבודותיו התשובות 
ביותר היו מחקריו על שיווי-המשקל של המרים הטרוגניים 
( 18:6 — 1878 ), שבהם הניח את היסוד לכימיה הפיסיקאלית 
העיונית החדישה! מחקרים אלה תורגמו לגרמנית ע״י אוסם־ 
ולד (ע״ע), שהכריז על מחברם כ״מייסד תודת חילופי- 



629 


גיבז, ג׳וזיה וילרד—גיברמי, לדרמו 


630 



ל 1 דנצ 1 ניגדסי : שלטה וסלכת־שבא תביימ-נרונזזז בשער הבאפטיסטרמם ב 8 *רנ*ח 


האנרגיה מימיה', ולצרפתית ע׳י לה שטליה(ע״ע),שהשווה 
את תרומתו של ג׳ לכימיה דפיסיקאליית לזו של לאוואזיה 
לכימיה בכלל. 

על יסוד תורת־הקוואטרנלנים של המילטון ותורת־ההת־ 
פשטות של גראסמאו'הנהיג ג׳ את חשבץ־הדי־אדות ויצר את 
הענף החדש של האנליזה ד;קט 1 רית (ע׳ע) במאתמאטיקה 
( 1881 — 1884 ), שסייע במידה רבה לקידומה של הפיסיקה 
המאתמאטית. ג' עצמו השתמש בשיטתו זו לפתרון בעיות 
קריסטאל 1 גדאפיות מסובכות ולחישוב מסלולי כוכבי־לכת 
ושביטים באסטרונומיה. מחקריו של ג' בתורה האלקטרו־ 
מאגנטית של האור ( 1882 — 1889 ) סייעו בהרבה לנצחונה 
של תורת מכסוול בפיסיקה, ואילו ספרו "עקרונות־יסוד 
במכאניקה הססאטיסטיוד ( 1902 ), שבו מופיע ג׳ כממשיד 
הקו של לגתד (ע״ע) וגאום (ע״ע), הוא יחד עם זה מבשרו 
של המפנה לקראת הפיסיקה של המאה ה 20 . 

על שמו של ג , קרויים משפטים שונים בפיסיקה ובמאת־ 
מאסיקה. ידוע ביותר הוא כלל־הפאזות של ג׳ לגבי שיוויי* 
משקל הטרוגניים: 0+2 =?+?. 

ג׳ זכה בחייו לאותות־הצטיינות ולכיבודים רבים. אולם 
כל גדולתו כחלוץ הראשון של הגישה הסטאסיסטיודהסת־ 
ברותית במדע־הטבע החדיש הוכרה רק בדור האחרון. 

כל כתביו: * 1948 , 11 -] . 0 .#י 1 ) 0 ״ 1 ז 0 ׳\\ ^>ז:מ 11 ס 0 * 11 ־ 1 

- 6 1 הץ^ 10 ת^^ 7 מו . 0 .'א ./ / ס 04 * 1 י ׳ 11€2 ו^ .* 1 

• $01£0 ) ה 4 :. 0 .'׳מ ./ , 10110500 י ן ; 1925 ,/**/מ׳ 

18 /ס ,#}ג[ . 8 ;( 129 , 1928 ץ( 111 ח םו]ו 1 

\ 0 ץז #1310 ? 7/1 :. 0 .'א ,זש(* 1£ !^ .? ״ 1 ; 1944 

.* 1952 * 

0 . 


^יבל, עמנואל — 1 * 0611 1161 מ 3 ת £1 — ( 1815 — 1884 ), 
ליריקן גרמני. אחרי סיום לימודיו שהה שלוש שנים 
ביוון כמורה־בית. ^בצי־שיריו הראשונים ( 1840 ו 1841 ), 
המקפידים על הצורה הקלאסית, מצאו הד רב בחוגי הבורג¬ 
נות הגרמנית העולה. ב 1853 נקרא על־ידי מאכסימיליאן 11 
מלד באוואריה למינכן ונעשה ראש חוג־המשוררים בעיר זו. 
יצירותיו שומרות על הכיוון המסרתי, הן ברגשותיהם והן 
בסיגנונם 1 בשעתו זבו להערכה רבה, אולם בדורות הבאים 
היה ג׳ ללעג משום התנגדותו לכל חידוש אמנותי. ג׳ היה 
לאומני ברסני נלהב ומצדד בחידוש הקיסרות בהנהגת 
פרוסיה, ומשום כך נאלץ ב 1865 לעזוב את מינכן ולחזור 
לעיר־מולדתו ליבק. ב 1871 פירסם את שיריו הפאמריוטיים 
"קריאות־כרו׳ז׳(ש 3 נ 1 ־ 1  9 ).— מחזותיו של ג׳ הם ריקים 
ורטו׳ריים. בנגד זה חשובים תרגומיו מיצירות משוררים 
קלאסיים — ספרדים, פורמוגיזים, צרפתים, 

דבלי;ים, זדזי מלפים ן;י 3 ליגים, 

;יבךמי, לוך;צז (ך צ׳ונה ך סר בואונקורסו) — -^ 1 
(ס 5 זס 0 :>ב 1 זסנ 81 • 31501 > שמ 11010 )) 61120 01111x1x1 ־ 1 — 

( 1378 , פירנצה — 1455 , שם), פסל־בח׳גזד.׳ צורף־זהב, ארדי־ 
בל והיסטורלדהאמנות בראשית תקופת הרנסאנס. 

באסן ביצע ג׳ עבודות־ברוגזה, עבודות־שיש, עבודות 
סטוקו, טין ושעווה, עבודות־זהב. החשובות שביצירותיו הן 
תבליטי־ברונזה, כנץ: "עקדת־יצחק' בדלת הצפונית של 
הבאפטיסטריום בפירנצה! 5 תבליטים גדולים, המתארים אח 
בריאת־העולם, קין והבל, נוח, אברהם ושלושת המלאכים 
ביחד עם עקדת־יצחק (ע״ע אבות. עם׳ 113/4 . 117/8 1 תםו־ 







631 


גיכרמי, לדרבצד 


632 


■ גיברלטר 


נות]), יעקב ועשו, חיי יוסף, מתן־תורה, כיבוש יריחו , , דוד 
וגלית, שלמח ומלבת־שבא (הנחדד והדראמאטי שבתבלי־ 
טיו) — ב״שער גךעז־ך של הבפטיסטריום! פסלים בחזית 
כנסיית "או׳רו סאן מיקלה"; ארונות לרליקוויות. — מיצירותיו 
בשטח האדריכלות וחציור לא נשתמרו אלא ציורי-שמשות 
אחדים בקאתדראלה של פירנצה עם מחזות מן הברית החדשה. 

כהיסטוריון ג' הוא בעל 3 חיבורים ("פ־רושים" [וזז סס 
זז^ומסבס]): ( 1 ) תולדות האמנות העתיקה על יסוד הספרות 
הקלאסית! ( 2 ) תולדות האמנות הטוסקאנית במאה ה 14 
בצורת ביוגראפיות של אמנים (כולל אוט 31 יוגראפיה) — 
הספר הראשון בהיסטוריה של אמנות הרנסאנס ; ( 3 ) יסודות 
אסתטיים־מדעיים להערכת האמנות ע״פ הסופרים העתיקים 
והספרות הערבית. 

ג׳ היה הראשון לאישים האוניוורסאליים של הרנסאנס, 
שהיו אנשי תורה ומעשה כאחד. בקיאים בטכניקות החדשות 
של זמנם, עוסקים בכל ענפי האמנות ומחפשים יסוד עיוני 
לפעולתם ולידיעותיהם. אסנותו של ג׳ מסמלת את כל האמ¬ 
נות האיטלקית של שלהי יה״ב — את מזיגת האידאליות 
העתיקה עם היסודות האידאליסטיים שבגותיקה המערבית, 
שממנה פיתח ג׳ נאטוראליזם חדש. סיגנון־התבליטים שלו 
הוא חפשי ונועז ביותר! דמויותיו, המלאות חן רוחני ברוח 
יודב, נראות כעומדות על הבימה לפגי הרקע הפדספקטיווי 
המעובד עיבוד פלאסטי. ג׳ סלל את הדרך לקומפוזיציות* 
התמונות של הרנסאנס בפריחתו. 

- 151££ ז 0 ^) ז 55£ ס!ז 501 .•\ .[ . 1 ) 6 ) !• £11131 מ 1 רת 00 ,. 011 .^ 1 

- 1£1 ( 15£ > 001 ״ 1 ,. 611 ) , 1912 ,(ת£:! 1£ ־] 11 :! 15 ז 311£11£ ) 11111011£ ! $£1111 

. 1949 ,(זש!) 

.. 0/1 * 1 , 3011011 ) . 14 ; 1886 , 016 ^ ( 107 /ז . 0/1 , 1$ ו £141 :״ ב 1 . 011 

. 1940 ,. 0/1 .. 6 , 1301x12 ? ״ 1929,1 , 

פ. ש. 

גיברלטר ( 1 * 0161311 ). 1 ) מ י צ ר ־ ג׳ — מיצר-ים המחבר 
את האוקיינוס האטלאנטי ואת הים התיכון והמפ¬ 
ריד — מהסלי^ן ואילך — בין הקצה הדרומי של חצי־האי 
האיברי ובין הקצה הצפוני-מערבי של אפריקה. גבולו המז¬ 
רחי — הקו כף־טראסאלגאר (ספרד) — כף־ספארטל (איזור• 
טאנג׳ר)! גבולו המערבי — הקו פונסה דה אירופה (גיב־ 
ראלטאר )— פונטה אלמינה (על-יד סיאוכה)! ארכו בין 
שני קווים אלה כ 60 ק״מ". רחבו במקום הצר ביותר כ 14 ק״מ. 
עמקו כ 300 — 400 מ/ זרימה חזקה מזרחה מן האוקיינוס אל 
הים התיכון קיימת על פני המיצר כתוצאה מן ההתאדות 
המתמדת של מי הים התיכון, ואילו בעומק נמצא זרם נגדי 
מן הים התיכון אל האוקיינוס מערבה כתוצאה מצפיפותם 
הגדולה יותר של מי הים התיכון. — מיצו״ג׳ הוא אחד 
ממסלולי־הים החשובים ביותר בעולם מבחינה גאופוליטית 
ותחבורתית. הוא המקשר בין העולם האטלאנטי ובין העולם 
הים־תיכוני, וחשיבותו עוד גדלה בהרבה משעת פתיחת 
תעלת־סואץ ב 1869 . בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם 
עברו דרך מיצר־ג׳ קרוב ל 25% מנפח־הספנות שבתנועת 
התחבורה הימית העולמית. בשנים האחרונות עוברות אח 
המיצר כס 6,50 — 7,000 ספינות לשנה בנפח כללי של 27-25 
מיליון טון. 

2 ) גיבראלטר — מושבת־כתד בריטית על חצי־האי 
הצר, המתבלט מיבשת־ספדד דרומה, על הגבול המערבי של 
מיצר־ג׳. שטחה אינו אלא כ 6 קמ״ר, ועיקרה — צוק של 


אבךסיד, המגיע לגובה של 425 מ׳ והמחובר בצסונו עם 
היבשת ע״י מיצר יבשתי נמוך ושטוח. מורדותיו הצפוני 
והמזרחי של הצוק תלולים — המעט זקופים —, וחודו הדרר 
מי מסתיים בשתי מדרגות. רק עברו המערבי הוא מירד נוח 
יותר, המשופע כלפי מפרץ אלחסירם (ע״ע)ו לפניו משתרעת 
רצועת-חוף שטוחה, שאיפשרה הקמת עיר ונמל. — האקלים 
הוא ים-תיכוני טיפוסי! המשקעים השנתיים כ 550 מ״מ. על 
הסלע גדלים אורן־הסלע, הזית והצבר! בגנים מגודלים 
השקד והתאנה. מבחינת החי ג׳ מצויינת כנקודה היחידה 
באירופה, שבה חיה להקת קופים(שהגיעו, כנראה, מאפריקה). 



ג׳ חשובה כבסיס צבאי־ימי המקנה שליטה על המעבר בין 
האוקיינוס האטלאנטי והים התיכון, וכתחנת ציוד ודלק לספ¬ 
נות. בצוק נחצב מבצר אדיר, שסוללות־תותחיו חולשות על 
המיצר. בעמקי הסלע נמצאים מחסני נשק ותחמושת, וכן 
נוקבה בו מנהרה החוצה את חצי־האל ממערב למזרח! קטע 
אחד יושר כמסלול־תעופה. במבצר נמצא בקביעות חיל־מצב 
בריטי. מן הבעיות החמורות של ג׳ היא אםפקת־המים! 
המעיינות המעטים באיזור השטוח שבצפון חצי-האי אינם 
יכולים לספק את הכמות הדרושה, ולפיכך נחצבה בסלע 
מערכת־אגירה המשתרעת על שטח של 150 דונאם עם ברכות 
תת־קרקעיות. הנמל, ששטח המעגן שלו הוא כ 1.8 קמ״ר, 
נבנה בכניסה למפרץ־אלחסיראס! הוא הוקם ע״י שני מזחים 
מבוצרים גדולים המזדקרים מן החוף, וביניהם שובר-גלים. 





633 


גיברלסד 


634 



נינראלטאר (*ילום־ווויר) 


חלקו הדרומי של הגמל משמש את הצי המלחמתי, חלקו 
הצפוני הוא נמל מסחרי, שבו חנו ב 1951 כ 4,800 ספינות 
(בנפח כללי של 9 מיללו ט 1 ן) מן היוצאות והנכנסות במיצר־ג׳. 

האובלוסיה האזרחית של ג׳ מונה כ 23 אלף נפש ( 1951 ), 
היושבים רובם ככולם בעיר־הנמל. הם בליל של ספרדים, 
איטלקים ומארוקנים עם אחוז ניכר של יהודים 1 וכן מצדה 
בג׳ אוכלוסיה מתחלפת של אנשי צבא וימיה ופקידים ברי* 
טיים. עיקר התעסקותם של התושבים — עבודות הקשורות 
בהחזקת המבצר ושירותי־נמל. נוסף לישוב הקבוע נמצא בג׳ 
תדיר מספר רב של פועלים ספרדים, הבאים לשם לעבודה 
מן העיר לה לינאה שמעבר לקרהגבול. 

ג׳ מנוהלת ע״י מושל, שהוא גם המפקד העלית, ממונה 
ע׳י׳י משרד־המושבות הבריטי, ומועצה ממשלתית ממונה ע״י 
המושל. ב 1950 הוקמה מועצה מחוקקת, שמחצית חבריה הם 
פקידים וממונים ע״י המושל, ומחציתם — נבחרי האזרחים. 
החוק והמשפט, המטבע ושיטת החיגוך הכללי הם אלה של 
אנגליה . 

היסטוריה. ג׳ היא קאלפי או אבילי של היוונים והרו¬ 
מאים, אחד משני "עמודי־הראקלם" (השני הוא סלע בצד 
האפריקני של מיצר־ג׳, בקרבת סיאוטה). השם ג׳ 0 ^ 3 , 
ג׳בל א[ל]טאךק, הר-טאריק) ניתן לה ע״ש טאריק 
אבן זיר, מצביא הערבים בכיבוש ספרד ב 711 , שהקים בג׳ 
מצודה להבטחת דרכי־תחבורחו עם אפריקה. שרידי בניינים 
סאוריים עדיין ניכרים בג' היום. ג׳ היתה נתמה בשלטת 


המוסלמים עד המאה ה 14 , ואח״ב עברה כמה פעמים מיד ליד, 
עד שסופחה ב 1462 סופית לקאסטיליה. הספרדים ביצרו 
את ג' מאד, ואע״פ כן נתפסה במלחמת־הירושה הספרדית 
ב 1704 בקלות ע׳* מלחים אנגלים והולאנדים שנחתו מן 
הים, נסיון של הספרדים והצרפתים להדפם משם נכשל, 
ובחוזה־אוטרכט ( 1713 ) נמסר הסלע לידי בריטניה. מאמצי 
ספרד במשך כל המאה ה 18 לחזור ולהוציאו מידי האנ¬ 
גלים — בדרכי דיפלומאטית ובהתקפות מלחמתיות ( 1720 , 
1726/7 ) — נכשלו. האנגלים הפכו אח ג׳ לבסיס צבאי וימי, 
שממנו השתלט צי ז ם על הים־התיכון. לתהילת "הסלע שאינו 
ניתן להיכבש" זכתה ג׳ בזמן מלחמת־העצמאות האמרי¬ 
קנית — בפיקודו של סר ג׳ורג׳ א. אליוט — כשעמדה יותר 
מ 3 שנים ( 1779 — 1783 ) במצור ספרדי־צרפתי מצד הים ומצד 
היבשה — ולא נפלה. מאז התפתחה ג׳ בשלווה בחסותה של 
בריטניה. במלחמת־העולם 11 , כשנראתה ג׳ צפויה להתקפה 
גרמנית־איטלקית, פונו תושביה האזרחיים למושבות אנגליות 
אחרות ז הם חזרו אליה אחרי המלחמה. בשנים האחרונות 
חידשה ממשלת־פראגקו אח התביעה להחזרת ג׳ לספרד, או 
נתקלה בסירוב נמרץ מצד בריטניה. 

• 00 , 116011 ^ .. 1 ; 1927 ,. 0 מסש ? $17215 / 07 . 1055011 . 0 

017X1711! ?71171102 10 1/1? 101/704/1/07144 511117*5 0( 0., 1934 ; 

0. 0 ; 1936 , 51111/1077/71 40 / 1011 ? / 41 ,. 3 > ,תתגמוזזסא . 

76. 02x2([, 0 . 0x4 1/7/ 54/411/77077/410, 1939 ; £. - 011 א .א 
871 004 41014174 ק 5 ,■׳ 11100 1104/7 . 0 , 52050111 . 71 . 11 —ססץ - 
1077 . 1939 ; ?. 51/11/1 71470 571111411/1 4/7 ,. 0 , 50111112 ..א - 
777//7, 1940 ; -א ; 1944 ,. 0 / 4 14 17107147 , 1,11112 40 . 0 .ן 
1946 ,. 0 / 0 ץ $107 / 717 , 03 ׳״סא . 









מ* 


גיברלטר—גיגס 


636 


ר 



ם?חטת הנינאנטים בי.ים (אפריו־קמונח בפרנאטז!) 


היהודים בג/ יהודים בג׳ נזכרים במאה ד, 14 . זמן 
מועט לפני גירוש־ססרד הוצע לעשות את ג׳ עיר־מקלט 
לאנוסים, אך תכנית זו נתבטלה. אחרי כיבוש ג׳ בידי הברי¬ 
טים ב 1704 הותנה בחוזה־השלום — לפי דרישת הספרדים — 
שלא תינתן זכות־ישיבה ליהודים בג/ תנאי זה לא קויים 
ע״י הבריטים, ויהודים התחילו להתלקט אל ג׳ מערי־גמל 
שונות באיזור הים התיכון. בחוזה מ 1729 בין אנגליה ובין 
שולטן־מארוקו הותר לנתיניו היהודיים של האחרון לסחור 
בג/ באותה תקופה החלה אף התישבות של קבע של יהודים 
בג/ וזכותם לכך הוכרה מבחינה חוקית ב 1749 . רוב המת¬ 
יישבים באו ממארוקו, מיעוטם — מאיטליה ואלג׳יריה. בג׳ 
נוסדו קהילות ובתי־כנסת: "שער-השמים", "עץ־חיים". "נפר 
צות־יהודה". במחצית השניה של המאה ה 18 היו היהודים 
כשליש מן האוכלוסיה האזרחית של ג/ היהודים היו סוחרים, 
סוכני חברות מסחריות שתות באיזור הים־התיכון, חלפנים 
וספקים של הצבא והצי הבריטיים. מצבם הכלכלי הטוב 
התמיד גם במאה ה 19 . ג׳ נעשתה תחנת־מעבר לפליטים 
מארצות הרדיפות בצפון־אפריקה ובמזרח. ב 1902 התרכזו 
בג׳ ובסביבותיה כ 9,000 תושבים ופליטים יהודיים* בג׳ עצמה 
ישבו כ 3,000 יהודים. באותו זמן היו רוב חברי המועצה 
המוניציפאלית של ג׳ יהודים. לפני מלחמת־העולם 11 היו 
בג׳ כ 1,100 יהודים. הם פונו סמנה ב 1941 יחד עם שאר 
התושבים מטעמי־ביטתון לטריטו׳ריות בריטיות אחרות, ורובם 
השתקעו במקומות־מגוריהם החדשים. אחרי המלחמה חזרו 
לג׳ רק כ 650 , אך הם מקיימים את כל בתי־הכנסת ומוסדות־ 
הקהילה. 

י. בער. חולדות היהודים בספרד הנוצרית, 489-488 , חש״ה! 

,! 11 ( 81 1 ( 801111 400 ו 0. x0 מ* 1 < 08 ן 7/10 ,ץ! £3 ז 56 . 14 8 . 14 

. 1934 

ב, ר. 

גיננטים ( 0133016$ , x6$ ^־ 1 ; יחיד: ?"ץ£י 1 , גיגאם), 
במיתולוגיה היוונית — בני גי (ע״ע) — האד¬ 
מה — שנתעברה מדמו של אורנוס (ע״ע) — השמים 
ששתת מפצעו כשסירס אותו בנו כרונום (ע״ע). הג׳ תוארו 
כמפלצות ענקיות, שמראן מבעית ורגליהן גופי־נחשים. על 
אף מוצאם האלוהי לא היו בני-אלמוות אלא ניתנו ליהרג 
ע״י שיתוף־פעולה של אל ובן־תמותהו לפי נוסחה אחרת 
של המיתום היו חג׳ בני-אלמוות כל זמן שנמצאו במגע 


עם אמם האדמה. — עיקרו של מיתוס־הג׳ 

הוא מלחמת הג׳ באלים האולימפיים ותבו¬ 
סתם והשמדתם במלחמה זו. הג׳ התקיפו 
את השמים כאודים בוערים וסלעים כבי¬ 
רים. נגדם התייצבו זום ואתני, שנעזרו 
בהראקלס! נוסחות אחרות של המיתוס 
משתפות במערכה גם אלים אולימפיים 
אחרים. במשך קרבות-יחידים רבים וקרב 
כללי סופי הומתו הג׳ אחד־אחד .כחדקום 
שונות ובאמצעים שונים, והם נקברו 
על־פי-רוב באיים געשיים או בהרי־געש. 

לפיכך מסתבר, שיש לראות את ג׳ בדימויי׳ 

הגשמה של כוחות-טבע אדירים, ביחוד של 
כוחות געשיים, עלילתם דימה לזו של 
הטיטנים (ע״ע), והמסורת המאוחרת יותר 
מצרפת אח הג' והטיטאנים יחד* אולם 
האחרונים היו, כנראה, אלים טרום־הלניים, ואילו הג׳ קרויים 

בשמות יווניים. 

קרב־הג׳ ( 1113 :> 01113 ז 81£311 ) היה נושא חביב בספרות 
ובאמנות. הוא תואר ע״י הסיח־וס, אובידיוס ומשוררים אח¬ 
דים * פסלים רבים קישטו מקדשים בגילופים או פסלים של 
גופי־המפלצות המסתיימים בנחשים. התיאור הנהדר ביותר 
של קרב־הג׳ קבוע במזבח פרגמון (ע״ע) בצורת כותרת, 
שארכה 130 מ׳ וגבהו 2.30 מ/ 

11£5 מקורות , 6 ,ז ,. 1 < 1 ! 01106 8 ק 4 * ;.££ 183 ,. 0% ) 11 ' 7 ,. 0 סו 

1401■., 0(1!(, 111, 4, 49 £1.; 0014., 146!., 1, 150 ££., 8011 ., 

111, 438 ££.; 51*31)., 4, 4, 243 .ק ££. 

14.143x6*, 01^801108 1)1)4 7118(101), 1887; 11056'$ 181 \ 00 !] 4 ח 

40 80/10010100 ,תג 1 ז \ .' 1 ;.££ 56 .ק , 10 ) 11010 :<• 34 \ 0000 )ס ! 

£1 £011100018011101, 1952; 14., 181 1X0000 401 0081)11, 1953. 

מ. רו. 

?יגם — £6$ ץ 0 , במקורות האשוריים גוגו — ( 687 — 652 
לפסה״ב), מלך לידיה שבאסיה הקטנה, מייסד 
השושלת המרמבדית. הגיע לשלטת אחרי שהרג את המלד 
קנדולס ונשא לאשה את אלמבתו. לסי סיפורו של הרודוטום 
אילצה אותו המלכה למעשה זה, אחרי שהראה אותה לו 
קאגדאולס ערומה. לפי אגדה המסופרת ע״י אפלטון (מדינה, 
ב/ם 359 ) ביצע את מזימתו בעזרת טבעת קסמים שעשתו 
לבלתי-נראה! מבעת זו היתה גם מקור עשרו הגדול, שבגללו 
נתפרסם בין היוונים על-ידי המתנות יקרות־הערך ששלח 
לנביאה שבז־לפוי (ע״ע). 

ג׳ היה הראשון מבין מלכי לידיה שהרחיב את שלטונה 
על חלקים של אסיה הקטנה המיושבים ע״י היוונים (כבש 
את קולופון ואת חבל טרואס והתקיף את מילטוס וסמירנה). 
בימיו הותקפה לידיה ע״י הקימרים(ע״ע), שחדרו לגבולותיה 
מהרי־הקאווקאז,דרך ארמניה ופריגיה. ג׳ ביקש את עזרת 
אשוובניפל מלך אשור, זכשלא נענה תמך בפסמטיכוס מלך 
מצרים י בהתקוממותו נגד אשור. ג׳ נפל בקרב בעת הפלישה 
השניה של הקימרים. 

לסי המסורת היוונית הומצאה טביעת המטבעות בלידיה 
בימי ג׳ ומשם הועברה ליוון, והמחקר ההיסטורי החדיש 
נוטה לקבל מסורת זו* וכן היה ג/ כנראה, השליט הראשון 
שנקרא בשם טירן (ע״ע). — פרשת ג/ קאנדאולס והמלכה 



637 


גייגס—גיגר 


638 


שימשה נושא לכמה יצירות ספרותיות חשובות, למשל לסיפור 
של ת. גוסיה ולדראמות של ס, הבל ושל א. ז׳יד. 

1304 ,־ 1 ^ 0012 ; 1922 ,ץ 71 ה 10 ץ' 7 / 0 %ז* 1% ז 0 .א .¥ 

, 2111131:115 ^ ; 1875 ,( 30 . 15 ו 1 א . 0 . 6 ■ 7 * 1011 * 21 

- 4 ־£|<£ 11 ** 44 * 17106 71 *£ 1 * 17 * 1 * 7 ) 4 * £07140141 , 14 . 0 .ט * 50£ * 04 

. 1909 . 171 * 1 

גן^ר ־־- משפחה יהודית מפראנקפורט ענ״מ, הידועה בע־ר 
זו מן המאה ה 16 ואילך, בזמן החדש הצטיינו אחדים 
מבניה בפעילות ציבורית ומדעית. 

1 ) אברהם ג , ( 1810 , פראנקפורט — 1874 , ברלין). 

רב ז מראשי תנועת 
הרפורמה (ע״ע) ביה* 
דות ומגדולי החוק* 
רים של "חכמת ישרי 
אל" (ע״ע). 

ג׳ קיבל חינוך 
תורני. מורו העיקרי 
היה אחיו הגדול ר׳ 
שלמה ג׳(ר׳ 6 ) 1 הש¬ 
פיע עליו גם חוקר 
המסורה ר׳ ב. ו. הידב* 
הים (ע״ע). ב 1829 
החל ג׳ את לימודיו 
בלשונות מזרחיות 
ויוונית, תחילה בהיי -■ 
דלברג ואת״ב בבון. אכיהם נמי 

בבון הכיר ג׳ את מתנגדו המובהק בעתיד, ר׳ ש. ר. הירש 
(ע״ע), שג׳ העריצו מאד באותה שעד, וייסד אתו ועם כמה 
צעירים אחרים חוג להתמחות בהטפה. האוניברסיטה של בון 
זיכתה ב 1832 את ג' בפרס על מחקרו: "מה קיבל מוחמד 
מהיהדות ז", והאוניברסיטה של מארבורג העניקה לו בזכותו 
את התואר דוקטור בלי שיעמוד בבחינות. ב 1832 נתקבל ג׳ 
כרב בויסבאדן! שם התחיל בצעדיו הראשונים בתיקונים 
בסדרי בית־הכנסת, החל להוציא "כ״ע מדעי לתאולוגיה יהד 
דית״ (; 1835-39 , 4 ־ 1 , 711£010£1£ ־ £111 £) 1 ז 261:5011 

1847 — 1842 , 6 — 5 ), שבו השתתפו חשובי "חכמת־ישראל" 
של דורו, וב 1837 קרא לוויסבאדן את האספה הראשונה של 
רבנים ליבראליים. ב 1838 נבחר ג׳ ע״י קהילת ברסלאו לדיין 
ולעוזרו של הרב, אולם מחמת התנגדותו התקיפה של הרב 
ש. א. טיקטין לא היה ג׳ יכול להיכנס לתפקידו עד 1840 . 
אחרי מותו של טיקטין ב 1843 היה ג׳ על דעת רוב העדה 
לרבה של הקהילה הכללית, והחרדים נפרדו ממנה. בברסלאו 
ייסד ג׳ ביתיספר ללימודי־הדת וחוג ללימוד ועיון בבעיות 
פילולוגיות. באספות הרבנים הרפורמיים בפראנקפורט 
( 1845 ) ובברסלאו ( 1846 ) היה ג׳ מהמשתתפים הפעילים 
ביותר. הוא היה מיוזמי ייסוד הסמינריון התאולוגי היהודי 
בברסלאו ב 1854 , שג׳ רצה להיות מנהלו, אך לא הצליח 
בעטיה של התנגדות השמרנים. מ 1863 שימש ג׳ כרבה של 
הקהילה הרפורמית בעיר־מולדתו פראנקפורט ומראשית 
1870 — כרבה של קהילת ברלין! ב 1872 נוסד בברלין בסיועו 
של ג׳ בית-המדרש הגבוה לחכמת־ישראל, שבראשו עמד 
עד מותו. 

ג׳ היה תאולוג מתקן ולוחם וסילולוג־היסטוריון כאחד. 
מצד אחד פעל בכל העניינים של יהדות גרמניה בימיו, ומצד 


שגי הקיפו מחקריו כמעט אח כל תחומי היהדות. בפעולותיו 
העיוניות והמעשיות ניכרות העזתו הרוחנית ולמדנותו היהו¬ 
דית והכללית, והן שימשו אח שאיפתו לקיים את היהדות 
כחלק אינטגראלי של התרבות האנושית-האירופית בתחומה 
הגרמני. ג׳ העריץ את הנבואה ורצה בהמשך ההרגשה של 
רציפות יהודית! אך ז&נא את האורתודוכסיה שנראתה לו 
לקויה כהתאבנות, בנומיזם ובהעדר צורות אסתטיות המספ¬ 
קות את האדם התרבותי. הוא שאך להביא את היהודים לידי 
התבוללות חברתית, שיהיה בה גם משום מילוי "התעודה" 
של הפצת האמונה הרציונאלית באל האחד ובתודתו המוס¬ 
דית, וגם• משום תיקון חייהם ומחשבתם של היהודים. לכן 
היה ג , מעוניין, אע״פ שלא הביע זאת בפומבי, להחריב 
את כל בניין היהדות בצביונו הקיים ולבבות בניין חדש 
על חורבותיו (לפי מכתבו לדרנבורג מ 8 בנובמבר 1836 )! 
ברם את החדש ביקש לבנות מן החומר המשוקע במסורת 
ההיסטורית וההלכתית של העבר ומתוך גילוי כוחותיה 
האימננסיים של המסורת עצמה לשינוי ולחידוש. לביסוס 
מגמה זו כיוון ג , את חקירתו הענפה בתולדות הדת. התמונה 
ההיססוריוגראפית העולה מיצירתו משמשת את צרכי הר¬ 
פורמה הדתית והאמאנציפאציה האזרחית! היא רחוקה 
מלהיות אובייקטיווית, ועיקר ערפה כתכנית והצדקה לשיטת 
הרפורמה. 

ג׳ תפס את מהותה של הדתיות כשאיפתח של הרוח 
באדם לנשגב ולנעלה, הכרוכה בהכרת הנפש בגבולות כוחו¬ 
תיה והשגתה. באידיאה של היהדות נתגלמה לדעתו הדתיות 
המקורית והטהורה ביותר! נביאי ישראל זכו לגילויים מיוח¬ 
דים ! לאומה הישראלית כשרון דתי מיוחד, שביטויו הנאצל 
הוא בגאוניותם הדתית של הנביאים (השווה לכך אח תפי¬ 
סתו של ר׳ יהודה הלוי). דת הנביאים היא, לפי השגתו, 
עיקרה של היהדות! ותוכה — האמונה באל האחד והקדוש, 
המחייבת את אהבת כל ברואיו ללא הבדל לאום והדת. 
האלוהות קיבלה במושגיו פירוש פילוסופי של "הרוח 
הכללית ( 151 ^ 11 ^), בלי לוותר על הגון הפרסונאלי שלה 
שבמסרתנו. הנביאים שאבו את ד,"אידיאה" של היהדות מ״רוח 
כללית" זו, ועל בני הדת היהודית לשאת את בשורתה לכל 
באי־עולם מתוך התקרבות חברתית לכולם! הבשורה כמטרה 
וההתקרבות כאמצעי הן "תעודה" אלוהית המוטלת על 
בני הדת היהודית. ציור הדת והיהדות שהעלה ג׳ מרצונו 
ומחקירחו קשור בתפיסה האוולוציוניסטית האפיינית לדורו. 
היהדות התפתחה במסורת הדורות, עד שהגיעה לגיבושה 
עם חתימת התלמוד. המסורת מגלמת את הרוח היוצרת 
והמעצבת. המוסיפה לחיות ולפעול ביהדות גם לאחר שנס¬ 
תיימה הנבואה. אמנם מאז חתימת התלמוד נשארה היהדות 
מאובנת במידה רבה, אך חיוניות מסויימת עוד ניכרת בה 
גם ביה״ב, למשל בשימוש בלשון חיה — ערבית —/ לשון 
"המולדת", להבעת הרעיונות הדתיים. ג' היה מתנגד חריף 
לנצרות ושנא אותה בכל גילוייה, אע״פ שגם ממנה לא שלל 
תעודה אלוהית. לדעתו יצאה הנצרות מ,בית הלל׳, שהמשיך 
את מסורת מייסד(, הרפורמאטויר הדתי הגעלה של הפרושים! 
אולם היא נפגמה פגם חמור ע״י הקשר שקשרה את האמונה 
הדתית באישיות היסטורית מסויימת ובהחלשת המתח המוסרי 
של היחיד ע״י העלאת החטא הקדמון וכפרתו בקרבנו של ישו 
לעיקרים דתיים. שלא כמשה מנדלםזו*ן(ע״ע) סבר ג', שישנם 
ביהדות עם כל נטייתה המהותית למע׳טה המוסרי, גם עיקרים 




643 


גיגר, לודויג וילהלב — גיד הגיזה 


644 


פאלי, לשון־האוסמה, וכר), שבמחקרו חיבר ספרי־יסו׳ד! על 
ספרי־הלימוד שלו במקצוע זה נתחנכו דורות של בלשנים. 
בין השאר כתב גם על הדיאלקט היהודי־פרסי והיהודי- 
תאג׳יכי (של יהודי בוכרה). באחד מספריו הראשונים ניסה 
לקבוע על סמך הזנד־אוסטה (ע״ע) את המצב התרבותי של 
שבט הודו־אירופי עתיק ולהגיע למסקנות על "מושבם הקדום 
של ההודו־אירופים הקדמונים", 

גי^ר, מזנה־ (או מוינה גיגר־מילר), מכשיר לגילוי מציאותם 
ולספירתם של חלקיקים אלמנטאריים (ע״ע אטום)! 

הומצא על-ידי הפיסיקן הגרמני ה, גיגר ב 1908 . חלקיקים 
טעונים, העוברים דרך חומר, משאירים אחריהם לאורך מסלו־ 
ליהם אטומים או מולקולות מיוננים(ע״י פליטת אלקטרונים) 
או מעוררים (ע״י שילוח פוטונים). גם ניטרונים(ע״ע אטומי, 
גרעין),' קרני־גמא וקרני־רנטגן עלולים לגרום לתניעתם של 
חלקיקים טעונים משניים, שהאנרגיה שלהם מספיקה לחולל 
יוניזאציה. היוניזאציה על־ידי מעבר של חלקיקים טעונים 
בודדים דרך החומר היא קלה בלבד, ואי־אפשר להבחין בה 
אלא לאחר הגברה. אחת מדרכי ההגברה של יוניזאציה זו 
הוא מונה־גיגר. 

המונה עשוי שתי אלקטרודות: האנודה (.£) היא חיל 
דק שהותקן לאורך צירה של הקאתודה ( 6 ), שהיא שפופרת- 
מתכת גלילית חסומת־הקצוות, המסוגלת לקיים בקרבה ריק 
והמכילה גאז — עפ״ר גאז אציל — בלחץ של מ״מ אחדים 
כספית. כל המנגנון נתון בנרתיק־זכוכית ( 0 ). בין שתי 
האלקטרודות מופעל מתח גבוה, קצת למטה מגבול־ההת־ 
פרקות. החלקיק נכנס דרך תלון שבדופן הגליל ועוקר 



0 

סונה־גינר 


אלקטרונים או פוטונים מן האטומים או מן המולקולות של 
הגאז. האלקטרונים המשוחררים ע״י היוניזאציה או הפעולה 
הפוסואלקטרית מואצים ע״י השדה החשמלי, ומגיעים בשדה 
החשמלי החזק שבסמוך לאגודה לאנרגיה המספיקה לגרום 
יוניזאציה נוספת. זהו תהליך־שרשרת מצטבר, שסופו מפל. 
בינתיים נבנית וקמה מחיצה של יונים חיוביים בשיעור כזה, 
שהשדה החשמלי בין האלקטרודות נחלש, והיוניזאציה פוסקת. 
בה בשעה שהיונים החיוביים נעים לאיטם לעבר הקאתודה, 
האלקטרונים פוגעים באנודה וגורמים לתקיפות־מתח (פול¬ 
סים), הניתנים לגילוי, לרישום ולספירה. 

מחמת פגיעות היונים החיוביים בקאתודה נפלטים ממנה 
אלקטרונים משניים. לפיכך יש לחשוש, שתהליך ההתפרקות 
יתחדש ויחזור חלילה בלי סוף. יש שתי דרכים למנוע את 
חידוש ההתפרקות: 1 ) הפחתת המתח בין האלקטרודות עד 
כדי מניעת האפשרות של התפרקות נוספת. 2 ) מילוי המכשיר 
באדי תרכובת אורגאנית רב־אטומית במקום גאז אציל! 
כשיון של התרכובת האורגאנית פוגע בקאתודה הוא מתפרק 
ואינו גורם לפליטת אלקטרון. זמן ההתאוששות, כלומר: 
רווח־הזמן בין ספירה לחברתה שבו המכשיר משותק, הוא 
מסדר־הגודל של 200 מיקרו־שניות. 


מ״ג פועל במתח אשר בו כל חלקיק טעון גורם להת¬ 
פרקות, ללא תלות בכוח־היוניזאציה של החלקיק. לפיכך 
מכשיר זה יעיל מאד לספירת מספרם הכולל של חלקיקים, 
או לחיפוש אחרי גרעינים ראדיואקטיוויים (ע״ע רדיו־ 
אקטיויות). ע״י הכוונה מתאימה של המתת בין האלקטרודות 
אפשר לגרום לקיום יחם פרופורציוני קבוע בין הפולס 
החשמלי ובין היוניזאציה ההתחלתית. מונה פרופור¬ 
ציוני כזה מבחין בין חלקיקים טעונים שונים הנבדלים 
זה מזה בכות היוניזאציה שלהם, או מודד התחלקות של 
חלקיקים ממין אחד. 

ז. לב 

ניד ( 161130 ), באנאטומיה — איבר הקושר שריר אל השלד. 

הג׳ מחובר בקצהו האחד למעטפת השריר וקצהו 
השני חודר דרך קרום־העצם ומגיע אל תוך רקמת־העצם. 
תפקידו של הג׳ — להעביר את משיכת השריר המתכווץ אל 
העצם ולרכז כוח־משיכה זה בשטח מצומצם, בהתאם לכך 
תכונותיו המובהקות של ג' הן: קוטר קטן ביחס לזה של 
השריר, קשר הדוק בין השריר ובין הג׳ בצד האחד ובין הג׳ 
ובין העצם בצד השני, אי־גמישות וחוסר־יכולת להתארך. הג׳ 
עשוי צרורות מקבילים של סיבים קולאגניים לבנים, שהם 
קשורים זה לזה באמצעות רקמת־חיבור רפה ודלילה ועטופים 
ב לם יחד קרום של רקסת־חיבור. הסיבים מאורגנים קבוצות- 
קבוצות צפופות, וברווחים המצומצמים שבין קבוצה לקבוצה 
נמצאים תאים חיים, השולחים שלוחות פלאסמאטיות בצורת 
כנפיים דקות אל בין הסיבים המקובצים. ג" ארוכים נתונים 
לפעמים בנרתיק מיוחד, ונוזל־משתה מאפשר לג' להחליק 
על פני השטת הפנימי של הנרתיק במינימום של חיכוך. 
בהתאם לתפקידו הסביל בהעברת כוח־השריר, הג׳ הוא מעוט 
חילוף־החמרים, מה שמתבטא במיעוט צינורות־דם בג" (וע״ע 
שריר* עצם). 

גיד הנ#ה, איבר "אשר על כף הירך" באדם ובבהמה, שהוא 

אסור באכילה לפי דיני ישראל. בפרשת היאבקותו 
של יעקב אבינו עם ה״איש" (בר׳ לב, כה—לג) מסופר, 
שבשעת ההיאבקות נגע האיש "בכף־ירכו" של יעקב "ותקע 
כף־ירך יעקב בהאבקו עמו", ושאחרי ההיאבקות היה יעקב 
״צולע על ירכו״•! והמקרא מסיים: "על כן לא יאכלו בני־ 
ישראל את גה״נ אשר על כף־הירך עד היום הזה, כי נגע 
בכף־ירך יעקב בגה״ג". ההלכה הרווחת מזהה את גה״נ עם 
עצב־השת ( 115 :> 150111331 ■ם), המונח מאחורי מפרק־הירך 
(אם כי מופנה הצדה במקצת), כשהשרירים הקצרים מכסים 
אותו! וסיומו של הסיפור המקראי (שם שם, לג) נתפס 
כמצוות לא־תעשה של איסור אכילת איבר זה, איסור שדיניו 
מפורשים בתושבע״פ (משנ ׳ חולין, פ׳ ז׳! בבלי שם פ״ט, 
ב׳—ק״ג, ב׳ 1 רמב״ם, הל׳ מאכלות אסורות, ח/ א׳—ז׳, י״ד! 
שו״ע יו״ד ס״ה, ה׳—י״ד). איסור גה״נ נוהג בבהמה ובחיה, 
בירך של ימין ובירך של שמאל, ואינו נוהג בעוף ("מפני 
שאין לו כף״)! הירך מותרת באכילה רק אחרי ניקור (ז. א. 
הוצאה מתוך הבשר) של כל חלקי הג׳! האיסור חל על שני 
הגידים — הפנימי הסמוך לעצם (עצב השוקד,, 0.1:1111311$ ) 
והחיצוני הסמוך לבשר (עצב השוקית המשותף, $ג 00361 ז 6 ק.ת 
.מ!ס 0 ); עיקר האיסור הוא בגוף הג׳, אע״פ שאינו אלא כעץ 
ואין בו בנותן־טעם, ואילו שמנו אינו אסור אלא מדרבנן. 



645 


גיד הנשה—גידמן, משח 


646 


אם כי ההלכה, וכן גם שימוש הלשון בערבית וסורית, 
מזהים את גה״נ עם עצב־השת, הרי פשוטו של מקרא סובל 
גם הסבר אחר. לכאורה מובן הנקע ביעקב יפה, אם גה״נ 
הוא הרצועה העגול־, ( 65 ־ 61 ).§ 11 ) או אחת הרצועות המחזי¬ 
קות את תיק מפרק־חירך. גיד בעברית התנכ״ית, וכן בשפת 
יה״ב, מציין עצבים, כלי־דם, רצועות וגידים ממש. אם גה״נ 
הוא עצב־השת, יש לראות את הפגיעה ביעקב כמורכבת 
מנקע במפרק ומזעזוע של העצב. ספק בנכונות זיהויו של 
גה״נ כבר נזכר ע״י ד׳ יונתן אייבשיץ (כרתי ופלתי, כרתי 
הל׳ דם, ס״ה, ט״ז), שדוחה אותו משום טעמים שבמסורת. 
סברה שגה״נ הוא איבר הזכרות נזכרת ע״י הראב״ע, אבל 
הוא דוחה אותה. 

ממשמעו של הפסוק(בר׳ לב, לג) אין להכריע, אם כוונתו 
היא לתת הסבר אטיולוגי למנהג שכבר היה מקובל בישראל 
או לקבוע איסור חדש ; וכבר נחלקו התנאים בדבר קדימת 
איסור גה״נ למתן־תורד, (משג׳ חולין, שם, ר). הרמב״ם (חו¬ 
לין י״ד) מדגיש, שאין איסור גה״נ בא מחמת מעשה שהיה 
(שאינו בעיניו אלא חזון נבואי, מו״ג ב׳, מ״ב), אלא כאיסור 
מן התורה. בעל ס׳ החינוך (מצווה ג') מ 1 צא במצוות גה״נ 
רמז: כשם שיעקב אבינו נפגע על-ידי המלאך — שלפי 
הקבלה היה שרו של ז$שו —, אך ניצל מפנו, כך עתידים 
ישראל בניו להיגאל מכל צרותיהם בגלותיאדום. — אנתרנ׳פו- 
לוגים חדישים הביעו סברות רחוקות על דמיון בין איסור 
גה״נ ובין איסורים משום מאגיה סימפאתית, שנמצאו באי- 
אלו שבטים פרימיטיוויים. 

א. לוי, לשוננו ר, 17 , תרצ״ד-צ״ה; )?ס 1 ,/ 701 ,־ 1 ־ 32 ־ 1 ? .ס . 1 
. 1919 , 423 , 11 , 07 ) 1/1 <״ 

ס. 


גידאזן(גדעון), יפז^שזן - 0:4600 500 קת! 53 — (לונדון, 
1699 — 1762 ), פינאנסיסטן יהודי אנגלי, ג , היה בן 
למשפחה הפורטוגיזית אבודיאנטה ( 041€0£6 נ 1 ^). בנעוריו 
התעשר ממסחר בכספים ובניירות־ערך, ובימי המלחמה שבין 
אנגליה לצרפת באמצע המאה ה 18 היה הסוכן הראשי להפצת 
איגרות־מלווה של הממשלה האנגלית והיה מיועציה הרא¬ 
שיים בענייני כספים. עזבונו היה יותר מ 500,000 לי״ש. — 
בבחרותו היה תומך בבית־הכנסת, וב 1720 , כשיצא התרגום 
הספרדי של ד. לופם לגונה לספר תהלים, הקדיש לתרגום 
סונטה באנגלית. אולם אחר־כך השתדל להתבולל באצולה 
האנגלית: קנה לו אחוזה, נשא אשד. נוצרית, הטביל את 
ילדיו לנצרות, התנגד להצעת "חוק התאזרחות של היהודים". 
ופרש מן הקהילה היהודית. אולם בחשאי הוסיף לתרום 
לקרנותיד" ובמותו עזב לה סכום הגון על-מנת שייקבר 
בקבר־ישראל. 

- 214 , 205-207 , 4 * 1 >!%*£ * 1 ,'׳),־>/ ) 1/1 / ס ץ 1101 (// , 1 () 0 א . 0 
011/1 !)[ ) 1/1 [ ס 1 * 110 ) 10 * 710 , 131111 ־ 1 ־ 111 ( 51 , 1 , 1949 , 215 
. 1951/2 , 79-90 ,^^ע 1/1110111111 0) £*21004, x 


גייס[) [סוריץ] — 004601300 12 ״ 0 !׳א — ( 1835 , 

הילדסהים — 1918 , באדן שעל־יד וינה), רב ראשי 
בווינה, סופר"וחוקר. ג׳ היה תלמידם של פרנקל וגרץ בבית־ 
המדרש לרבנים בברסלאו* שם נסמך לרבנות, וכן סיים את 
חוק-לימודיו באוניברסיטת ברסלאו. ב 1862 נקרא לשמש 
כרב במאגדבורג! ב 1866 עבר כדרשן לווינה, ב 1868 נתמ:ה 
שם אב־בית־דין וב 1894 הוכתר בתואר רב ראשי. ג׳ היה 


1 / 


ממתנגדי הרפורמה הקיצונית ויצא בחריפות ב 1871 נגד 
הצעתה של קהילת-וינה למחוק מהסידור את כל התפילות 
המדברות על שיבת־ציון. בראשית הופעתו של הרצל תמך 
בו וברעיונו. אך אח״כ עבר לכלל התנגדות מוחלטת לציונות. 
שמו של ג' קשור בהתארגנות של מוסדות הקהילה בווינה, 
בייסודו של בית־המדרש לרבנים ובנסיון ליצירת אירגון- 
קהילות באוסטריה. למלחמה באנטישמיות הקדיש ג' מאמ¬ 
רים רבים בעיתונות האוסטרית. 

מחקריו המדעיים של ג׳ מטפלים בתולדות הדח היהודית, 
בראשית התהוותה של הנצרות ובתולדות התרבות היהודית 
כיה״ב. הוא עסק בהשוואת 
האגדה היהודית עם המיתו־ 




לוגיה המצרית, הפיניקית 
והיוונית ותיאר את ההת¬ 
נגשות של היהדות עם הנצ¬ 
רות הקדומה, כסי שבאה 
לידי ביטוי בבשורה של 
מתי ובאגרת בר־נבא. גי׳ 
השתדל להוכיח את ההש¬ 
פעה החזקה של תורת־ 
היהדות על כל הטוב והיפה 
בנצרות ולתם בתיאורי 
היהדות בתקופת התהוותה ט ־ נ 'י ט י 

של הנצרות ע״י חוקרים נוצרים. בחיבוריו על היהדות והנצ¬ 
רות מורגשת נימה אפולוגטית חזקה! ג׳ ראה באפולוגטיקה 
מקצוע מדעי. 

חיבוריו החשובים ביותר של ג׳ הם ספריו הגדולים על 
תולדות החינוך והתרבות של יהודי־המערב ביה״ב ועל 
החינוך היהודי בספרד הערבית. ג׳ מתאר בכשרון רב את 
תולדות החיים הפנימיים של יהודי יה״ב בארצות השונות, 
את אירגוני הקהילות וסדריהן, אח חיי־המשפחה, בתי־הספר 
ובתי־המדרש, תנועות רוחניות, מנהגים ואמונות תפלות. ג׳ 
השתמש בחומר עשיר ביותר ממקורות עבריים וחיצוניים 
והקדיש תשומת־לב רבה להשפעת הסביבה הנוצרית על חיי־ 
היהודים בכל התחומים. גם בחיבורים אלה ניכרת המגמה 
להדגיש מצד אחד את רצה היהודים להשתלב בחיי סביבתם 
ולסגל לעצמה את לשונה ותרבותה, ולהבליט מצד שני כל 
השפעה חיובית של היהודים על סביבתם. אך ערכם של 
החיבורים האלה הוא רב עד היום כמחקרים יסודיים בתולדות 
חיי-ישראל ביה״ב במערב־אירופה. 


חיבוריו העיקריים: 11 ש 65 ״\ 15 ! 101 תת 16 ת 17 . 1 ) 0 ( * 03 

6 ו 1 :> 11111 ;) 111 :) 5265 ת 0 ו 86118 ; 16, 1873 ) 10 ־ 61 ? ג 31 ־ 31 ־.ח 3 ק$. 3 ) 604 ־ 1 
. 1 > . 0 5 ח 020 ,י\ 5 §ח( £0216111 . 1 ) 065011101116 ; 1876 , 11011 ) 5111 

1888 - 1880 ,. 16 ) 8 3 , 1611 ) 11 ( 115011011 ) 11311 ) 1011 ! 3 . 4 1111111 ) 1 

(תרגום עברי חפשי ובלתי-מדוייק: א. פרידברג, "התורה 
ומחיים בארצות־הפערב ביה״ב", 1896/9 ); נ 61 ו 501111£ ת 6116 ! 01 
- 16110 > . 1 > 61 ( 1 61100£ ! 2 ־ £1 . 1 ) . 11 5 ) 1011 ־ 1 ־ 011101 . 1 ) . 065611 . 2 
2 ^ ״מדינת־) 0111 ) 160 ) 0 ( 10031 ) 3 ^ 1 ; 1892 , 160 ) 11 ( 5011611 

היהודים״ של חרצל), 1898 ; 001 ) 0460 ( 0116 ) 1$11 ־ 0111 ז 0 ע 035 
. 1906 ,) 010£6111 ק\,. 104 ; 1903 , 611005 ) 5 ־ 031 01101511101160 סו 


האסיף, ח״ה, 1195 ״ 11 203 . 11 *) 1 [ו 1 ו/) 5 . 1 ) 0 ,םם 3 ות 11£ *א .ם 
165,1904 , 01101111 ) 5 . 01 ) 7/1 - 04 [ . 4 11/1 ) 0 , 300 ־ 31 , 335 , 111 
!'.ס .!<£ , 030 ־ 1901 .(עם ביבליוגראפיה של כתבי נ׳) 

. 1898 , 1 ** 1 *) 14 ון/ 0 * 0 ו 1/01 

א. א. א. 



647 


גיה—גידונס 


648 


2 ןה ( 3 ץ 03 ), עיר במדינת ביהאר במזרח־הודו! 134,000 תו¬ 
שבים ( 1951 ). מרכז מסתרי, מקום בתי־חרושת ללכה 
ובתי־אריגה למשי ולשטיחים. בעיר מקדש הינדואי, שהוא 
אחד ממרכזי פולחן דשנו. בקרבת העיר נמצאת בודה ג', 
שבה — לפי המסורת הבודהיסטית — זכה בודהא להארתו 
ושהיא מקום מקודש ביותר לבודהיסטים. 

ג׳ היא בירת המחוז ג ן ד- ששטחו כ 12,200 קמ״ר 
ומספר תושביו כ 3 מיליון ( 2.8 מיליון ב 1941 ). המחוז הוא 
איזור חקלאי, המגדל חיטה, שעורה, זרעי־שמן וקנה־סוכר < 
מתצביו: מיי^ה — הנחשבת לטובה שבעולם — ומלחת. 

גיה^ם׳ ניהנם! במיתוס או בפולקלור של הרבה עמים — 
מקום חושך, ערפל וצלמוות, שבו באים החוטאים־ 

המתים על ענשם. מושג הג׳ נבדל מן המושג הרווח יותר של 
ארץ־המתים, שאול, — מושג שאינו כרוך ברעיון הגמול 
והעונש. היוונים, למשל, הבחינו בין הדס (;! 151 >) שאליו 
יורדות כל נפשות־המתים, ובין טרטרוס {= 90 ״ז-ש"?), מקום 
שנפרעים בו מנפשות הפושעים. מקום הג' הוא לרוב בתחתית־ 
הארץ, ומכאן "פתחי־ג׳" — המצויים לפי אמונות עממיות 
במערות, מעיינות ומקורות־נהר מסויימים. באגדות־עמים 
רבות נמצא הג׳ בצפון, שהוא גם מקום המזיקים והשדים, 
ומכאן תיאורי הענשים בקור, שלג וכפור בג/ יסודותיהם 
של תיאורי הג׳ הם חסצי־אש, מראות־זוועה, בעלי־היים־ 
מפלצות (בעיקר נחשים) וכיו״ב. נהרות דם, רעל, מים 
שחורים ואש עוברים בו או מקיפים אותו! שמותיהם הם 
לרוב סמליים — משטמה. אבל, קינה וביו״ב. לג׳ עולם־צומח 
ועולם־חי משלו: דשאים מוזרים ואילנות הנושאים פירות — 
ראשים חיים 1 יצורים מיתיים־מאגיים, כגון גריפונים, דרקו¬ 
נים ארוכי־גוף וארוכי־ציפדניים, וכיו״ב. הג׳ מוחזק מקום־ 
מושבו של השטן (ע״ע). 

הג׳ מחולק למדורים, אשר מספרם מגיע אצל עמים רבים 
למאות ולאלפים, מדור־מדור וסוגי חוטאיו, מדוד־מדור וסוגי 
ענשיו: עינויים, רעב, סירחון מתמיד. לדוב נקבעת מירח־ 
העונש בג׳ כנגד מידת־החטא עלי אדמות. 

, 70 ) 1071 ^ 30/1 !/)// 1 )/ 1 7 ), 11170/1 1171/1 ) 11011 . 4 ; 

■ 11 ) 11 )( 7 ( €0 171 11 ) 11 0714 0 ) 31 ) 1 / ,ז£| 1 ! 0 א •א ;* 1903 

- 1011:1 1/71 7 ) 11 ) 1 )£)■! 11114 ) 11011 1.1 ; 1923 , £10/1 

11 >')$ ; 1909 ,) 117 ) 01 ) 1 !) 1117 / 11111 0/1/111171£ 171 , 17 ) £1011/7 

4670 , 1955 ,) 7/11117 ) 101 ) 1011 / 0 7 ) 104 -[ו 01 ! 1 ,ם 50 קתז 1110 

ביהדות — מונח נגזר מן השם גיא גן־הנם או גי־הנם 
(יהד טו, ח; שם יח, טז* מל״ב כג, י! ירם' ז, לא< 
נחמי׳ יא, ל ועוד), גיא מדרום לירושלים, מקום העברת 
הבנים והבנות באש למולך. ירמיהו (שם שם, לב) ניבא, 
שגיא זה יהיה ל״גיא־ההרגה" ולמקום קבורה. שמו של גיא 
מקולל זה, המיועד לפורענות, הושאל ברבות הימים ביהדות 
ככינוי העיקרי של מקום העונש לרשעים לאתר מותם. 

לרעיון־הג׳ המאוחר אין כל זכר במקרא, המכיר רק את 
המושג ״שאול' (ע״ע) — ארץ־המתים הכללית, שאין בה 
הפרדה בין רשעים לצדיקים ואין בה לא שכר ולא עונש. 
ציון סוור העתש לרשעים מקו שאיל קום לשיסוש בסונח 

ג/ והוא מוי נזקו בספרות החיצונית(מון נ׳ ת, נ*ז 1 ו 



ניהנם טז הנילווי "יום־הדיז האחריז" 

נתאתרראלה של נזוז׳ (המאה ה 14 ) 

מגילת בריח דמשק [מגב״ד] ט״ז, ח׳). בתלמוד ובמדרשים 
אין משתמשים אלא בג/ אולם ר׳ יהושע בן לוי מכנה אח הג׳ 
בשבעה שמות (עיר׳ י״ט, ע״א), שכולם שמוח נרדפים 
לשאול שבמקרא: בשמות אלו כונו אחר כך שבעת פמרי־הג׳ 
(סדר , תת׳ י״א, ו'ן ועי׳ סוטה י/ ע״ב). 

תיאורי תג׳ קלטו יסודות זרים שרווחו בעולם ההלניסטי 
(ממקורות אורפיים ופיתאגוריים), אבל בעיקר שאבו מן 
התיאורים המקראיים של ארץ־המתים. באגדות הג׳ שבתלמוד 
ניכרת מגמה של ריכוך מידת־הדין ע״י צימצום סוגי הנענשים 
בג׳ (ברב' י/ ע״א< עיר׳ מ״א, ע״ב! שם י״ס, ע״א! חג׳ כ״ז, 
ע״א < ועוד) וע״י פירוט האפשרויות הרבות שבידי היהודי 
להנצל מדינה של ג׳ (פס׳ קי״ח, ע״א! גיט׳ ז/ ע״א ז נדר׳ 
מ/ ע״א! ב״מ פ״ה׳ ע״אז ב״ב י׳, ע״אז ועוד). 

האגדות על ג׳ שבתלמוד ובמדרשים מספרות על מקומו, 
גדלו, פתחיו, שעריו, מדוריו ושריו. מ 1 ׳םיווים וקטעי תיאורים 
שונים מן המקרא (לעיתים אף מתנגדים זל״ז) צורפו יחד. 
בהסתמכה על כתובים המתארים את מקום ארץ־המהים 
מתחת לאדמה (ברא׳ לז, לה ז רב׳ לב, כב ז שגדא כח, יג ז 
יחז׳ לא, טז—יח ועוד) ועל כתובים אחרים שלפיהם הוא 
מתחת לים (יונה ב, ד; איוב כו, ה), קבעה האגדה פתחים 
לג׳ בים וביבשה (עיר׳ י״ט, ע״א). בבית־מדושו של ר׳ יוחנן 
בן זכאי אמרו, שאחד מפתהי־ג׳ ביבשה הוא בגיא בן־הנם 
שבירושלים. אולם ישנן גם מסורות על ג׳ שברקיע (חנוך 
א׳ ק״ח, א') תמיד ל״ב, ע״ב) ועל מקום הג׳ ש״מעבר להרי- 
החושך" (תמיד שם ע״ב). 

לעומת אגדות המספרות בעיקרן על אשה של ג׳ (חנוך 
א׳ צ/ כ״ו י שם צ״ח, ג'! שם ק״ח, ג׳—ר! מגב״ד ב׳, 4 > 
פשר חבקוק י', 5 ! שם י׳, 12 — 13 < פסח׳ נ״ד, ע״אן ב״מ פ״ה, 
ע״א; ב״ב ע״ד, ע״א! מדר׳ -כתפוח" [אוצר מדרשים לאיזנ־ 
שטיין], ועוד) מצויות אגדות המתארות את החושך שבג׳ 
(חנוך א׳ י/ ד׳> חנוך ב׳ ק״ט, ב/ ועוד). לסי יוספוס, תיארו 
האסיים את הג׳ כמערה קרה וחשוכה (מלחמות, ב/ ח/ י״א). 
יש גם מקורות שצירפו את שגי המו׳טייוים, ובהם מדובר על 
אש שאינה מאירה המצויה בג׳: "אש מהשנים"(מגה״ס ד/ 

יא-מ), או •אפלת זוז עולמינד(שם נ; ד), תקוו 



645 


גיד הנשד!—גידמן, משח 


646 


אש כי ההלכה, וכן גם שימוש הלשון בערבית וסורית, 
מזהים את גה״נ עם עצב־השת, הרי פשוטו של מקרא סובל 
גם הסבר אהר. לכאורה מובן הנקע ביעקב יפה, אם גה״נ 
הוא הרצועה העגולה ( 16:165 • 112 ) או אחת הרצועות המחזי¬ 
קות את חיק מפרק-הירך. גיד בעברית התנכ״ית, וכן בשפת 
יה״ב, מציין עצבים, כלי־דם, רצועות וגידים ממש. אם גה״ג 
הוא עצב־השת, יש לראות את הפגיעה ביעקב כמורכבת 
מנקע במפרק ומזעזוע של העצב. ספק בנכונות זיהויו של 
גה״נ כבר נזכר ע״י ר׳ יונתן אייבשיץ (כרתי ופלתי, כרתי 
הל׳ דם, ס״ה, ט״ז), שדוחה אותו משום טעמים שבמסורת. 
סברה שגה״ג הוא איבר הזכרות נזכרת ע״י הראב״ע, אבל 
הוא דוחה אותה. 

ממשמעו של הפסוק (בר׳לב,לג) אין להכריע, אם כוונתו 
היא לתת הסבר אטיולוגי למנהג שכבר היה מקובל בישראל 
או לקבוע איסור חדש! וכבר נחלקו התנאים בדבר קדימת 
איסור גה״נ למתן-תורה (משנ׳ חולין, שם, ו׳). הרמב״ם (חו¬ 
לין י״ד) מדגיש, שאין איסור גה״נ בא מחמת מעשה שהיה 
(שאינו בעיניו אלא חזון נבואי, מדג ב/ מ״ב), אלא כאיסור 
מן התורה. בעל ם׳ החינוך (מצווה ג׳) מוצא במצוות גה״נ 
רמז: כשם שיעקב אבינו נפגע על־ידי המלאך — שלפי 
הקבלה היה שרו של עשו —, אך ניצל ממנו, כך עתידים 
ישראל בניו להיגאל מכל צרותיהם בגלות־אדום. — אנתרופו¬ 
לוגים חדישים הביעו סברות דחוקות על דמיון בין איסור 
גה״נ ובין איסורים משום מאגיה סימפאתית, שנמצאו באי־ 
אלו שבטים פרימיטיוויים. 

א. לוי, לשוננו ר, 17 , תרצ״ד-צ״ה! ,״; 1 - 32 ? .ס .ן 

. 1919 , 523 ■ , 11 , 07 '<{} 71 , 

בג 

נידאזן( 1 ךעון), עזמעזן— 10011 ) 01 מ $0 קים 53 — (לונדון, 
1699 — 1762 ), פינאנסיסטן יהודי אנגלי, ג׳ היה בן 
למשפחה הפורטוגיזית אבודיאנטה ( 11£ ז 6 ; 44114 .). בנעוריו 
התעשר ממסחר בכספים ובניירות־ערך, ובימי המלחמה שבין 
אנגליה לצרפת באמצע המאה ה 18 היה הסוכן הראשי להפצת 
איגרות־מלווה של הממשלה האנגלית והיה מיועציה הרא¬ 
שיים בענייני כספים. עזבונו היה יותר מ 500,000 לי״ש. — 
בבחרותו היה תומך בבית־הכנסת, וב 1720 , כשיצא התרגום 
הספרדי של ד. לופם לגונה לספר תהלים, הקדיש לתרגום 
סונטה באנגלית. אולם אחר־כך השתדל להתבולל באצולה 
האנגלית: קנה לו אחוזה, נשא אשד, נוצרית, הטביל את 
ילדיו לנצרות, התנגד להצעת "חוק התאזרחות של היהודים". 
ופרש מן הקהילה היהודית. אולם בחשאי הוסיף לתרום 
לקרנותיה, ובמותו עזב לה סכום הגון על־מנת שייקבר 
בקבר־ישראל. 

— 214 , 205-207 מ; * 1 ( 1 01 ץ? 111510 < 0111 ^ 1 , 0 

1 ( 1$ ע**( * 1 ( 1 ( 0 /מס 0£72 /מע< 7 , 1 ) 1.10 ־ 51111101 , 1 , 1949 , 215 

. 1951/2 , 79-90 י 1 ד׳\ X / ס ,()€■ . 501 

;יימן, מ#ה [מוריץ] — 1300 ־ 064611 4011:2 * — ( 1835 , 
הילדסהים — 1918 , באדן שעל־יד וינה), רב ראשי 
בווינה, סופר'וחוקר. ג׳ היה תלמידם של פרנקל וגרץ בבית* 
המדרש לרבנים בברסלאו! שם נסמך לרבנות, וכן סיים את 
חוק־לימודיו באוניברסיטת ברסלאו. ב 1862 נקרא לשמש 
כרב במאגדבורג! ב 1866 עבר כדרשן לווינה, ב 1868 נתמ:ה 
שם אב-בית־דין וב 1894 הוכתר בתואר רב ראשי. ג׳ היה 


ממתנגדי הרפורמה הקיצונית רצא בחריפות ב 1871 נגד 
הצעתה של קהילת־וינה למחוק מהסידור אח כל התפילות 
המדברות על שיבת־ציון. בראשית הופעתו של הרצל תמך 
בו וברעיונו, אך אח״ב עבר לכלל התנגדות מוחלטת לציונות. 
שמו של ג׳ קשור בהתארגנות של מוסדות הקהילה בווינה, 
בייסודו של בית־המדרש לרבנים ובנסיון ליצירת אירגון- 
קהילות באוסטריה. למלחמה באנטישמיות הקדיש ג׳ מאס¬ 
רים רבים בעיתונות האוסטרית. 

מחקריו המדעיים של ג׳ מטפלים בתולדות הדת היהודית, 
בראשית התהוותה של הנצרות ובתולדות התרבות היהודית 
ביה״ב. הוא עסק בהשוואת 
האגדה היהודית עם המיתו¬ 
לוגיה המצרית, הפיניקית 
והיוונית ותיאר את ההת¬ 
נגשות של היהדות עם הנצ¬ 
רות הקדומה, כפי שבאה 
לידי ביטוי בבשורה של 
מתי ובאגרת בר־נבא. ג׳ 
השתדל להוכיח את ההש¬ 
פעה החזקה של תורת־ 
היהדות על כל הטוב והיפה 
בנצרות ולחם בתיאורי 
היהדות בתקופת התהוותה 
של הנצרות ע״י חוקרים נוצרים. בחיבוריו על היהדות והנצ¬ 
רות מורגשת נימה אפולוגטית חזקה ז ג׳ ראה באפולוגטיקה 
מקצוע מדעי. 

חיבוריו החשובים ביותר של ג׳ הם ספריו הגדולים על 
תולדות החינוך והחרבות של יהודי־המערב ביה״ב ועל 
החיניך היהודי בספרד הערבית. ג׳ מתאר בכשרון רב את 
תולדות החיים הפנימיים של יהודי יה״ב בארצות השונות. 
את אירגוני הקהילות וסדריהן, את חיי־המשפחה, בתי־הספר 
ובתי־המדרש, תנועות רוחניות, מנהגים ואמונות תפלות. ג׳ 
השתמש בחומר עשיר ביותר ממקורות עבריים וחיצוניים 
והקדיש תשומת-לב רבה להשפעת הסביבה הנוצרית על חיי* 
היהודים בכל התחומים. גם בחיבורים אלה ניכרת המגמה 
להדגיש מצד אחד את רצון היהודים להשתלב בחיי סביבתם 
ולסגל לעצמה את לשונה ותרבותה, ולהבליט מצד שני כל 
השפעה חיובית של היהודים על סביבתם, אך ערכם של 
החיבורים האלה הוא רב עד היום במחקרים יסודיים בתולדות 
חיי-ישראל ביה״ב במערב־אירופה. 

חיבוריו העיקריים: - 311 זי\ ת 650 /י\ 1-101115 ז 1£ ת 0 . 04 ( 038 
$26501110111110116 ת 10 § 11611 ; 611046,1873 ? נ 3131 ־.ם 3 ק 4.5 16114 
. 4 . 11 656115 ׳^ £5 ת £12161111 . 4 065611161116 ; 1876 , 811141611 

1888 - 1880 ,. 846 3 , 114611 ( 3116114131141561160 . 4 £1111:111 

(תרגום עברי חפשי ובלתי־מדוייק: א. פרידברג, "התורה 
והחיים בארצוודהמערב ביה״ב״, 1896/9 ); 611 :ז 1561111£ ! 0116116 
- 46111 . 4 461 £1216111102 . 4 . 11 1311:611161115 . 4 . 065611 . 2 
: 72 ״מדינת*) 1 ־ 114601110 | 10031 ז 3 \״ 1 ; 1892 , 11460 ( 5611611 
היהודים״ של הרצל), 1898 ; 0460111111 ( 11016111151116116 035 
. 1906 , 61116 § 010 ק^ - 1113 ( ; 1903 , 031516111102 61111511161161 111 

האסיף, ח״ה, 195 ! ,.)) 203 , 11 01101 * 57 . 00 , 31601300 * .ס 

1901 , 165 ,! 507117707 7/1701 ■ 4 * 1 . 1 > . 0717/1 , 81300 ; 335 , 111 

!'.ס , 1900130 >ננ 1 י 1 ,(עם ביבליוגראפיה של כתבי ג׳) 

. 1898 ,< 4/1 ו 1 ה? 74 ון 31 < 01 ו 01 א 

א. א. א. 



0 . נידסו 



647 


ניה — גיוזנס 


648 


{יה ( 3 ץג 0 >, עיר במדינת ביד״אר במזרח־הודח 34,000 נ ת 1 * 
שבים( 1951 ). מרכז מסחרי, מקום בחי־חדושת ללבד! 
ובתי־אריגה למשי ולשטיחים. בעיר מקדש הינדואי, שהוא 
אחד ממרכזי פולחן דשנו. בקרבת העיר נמצאת ב ו ד ה ג/ 
שבה — לפי המסורת הבודהיסטית — זכר. בודהא להארתו 
ושהיא מקום מקודש ביותר לבודהיסטים. 

ג׳ היא בירת המחוז ג ן ה, ששטחו כ 12,200 קמ״ר 
ומספר תושביו כ 3 מיליון ( 2.8 מיליון ב 1941 ). המחוז הוא 
איזור חקלאי, המגדל חיטה, שעורה, זרעי־שמן וקנה־סוכר* 
מחצביו: מי?ןה — הנחשבת לטובה שבעולם — ומלחת. 

גיהנס׳ במיתוס או בפילקליר של הרבה עמים — 

מקום חושך, ערפל וצלמוות, שבו באים החוטאים- 
המתים על ענשם. מושג הג׳ נבדל מן המושג הרווח יותר של 
ארץ־הסתים, שאול, — מושג שאינו כרוך ברעיון הגמול 
והעונש. היוונים, למשל, הבחינו בין הדס ן^ן. 13 ') שאליו 
יורדות כל נסשות־המתים, ובין טרטרוס (:ס"!*!?)!־!), מקום 
שנפרעים בו מנפשות הפושעים. מקום חג׳ הוא לרוב בתחתית- 
הארץ, ומכאן "פתחי־ג׳" — המצויים לפי אמונות עממיות 
במערות, מעיינות ומקורות־נהר מסויימים. באגדות־עמים 
דבות נמצא הג׳ בצפת, שהוא גם מקום המזיקים והשדים, 
ומכאן תיאורי הענשים בקיר, שלג וכפור בג/ יסודותיהם 
של תיאורי חג׳ הם חפצי־אש. מראות-זוועה, בעלי־חייס־ 
מפלצות (בעיקר נחשים) וכיו״ב. נהרות דם, רעל, מים 
שחורים ואש עוברים בו או מקיפים אותו ז שמותיהם הם 
לרוב סמליים — משטמה. אבל, קינה וכיו״ב. לג׳ עולם־צוסח 
ועולם־חי משלו: דשאים מוזרים ואילנות הנושאים פירות — 
ראשים חיים ■ יצורים סיתיים־מאגייס, כגון גריפונים, דרקו¬ 
נים ארזכי־גוף וארזבי־ציפרניים, וכיו"ב. הג׳ מוחזק מקום* 
מושבו של השטן (ע״ע). 

הג׳ מחולק למדורים, אשד מספרם מגיע אצל עמים רבים 
למאות ולאלפים, מדור־מדור וסוגי חומאיו, מדור־מדור וסוגי 
ענשיו: עינויים, רעב, סירחון מתמיד. לרוב נקבעת מידת־ 
העונש בג׳ כנגד מידת־החטא עלי אדמות. 

, 6111 1071 <( 8116 1611 > 661 / 116 ) ¥060 1 ) 1171 110116 , 135 וחז־סן 

- 8611 2111/6 > 27 >קה €07 הו 11611 1 >ה 0 ח 6 ׳ 11 >€ 11 ,־זש; £011 ; 2 1903 

01 '\ ה 11 ? 6 * £6161 !>¥ 1 >ה 0 110116 . 1 ׳^ ; 1923 , 1 * £10 

ו 11 !ז 5 י 909 | , 616 16 ה 666 ז 1£1 1 >ה*% £ח* 1611 ! 0 1/1 , £101466/1 

670 \נ , 1955 , 6 ?ה* 0 ? 6 *ג 1 -} ¥01 / 0 46x ה 1 ' 11 * 0 /\ ,ח 50 קןז 01 נ 1 * 1 

ביהדות — מונח נגזר מן השם גיא ^ן־הנם או גי־הנם 
(יהר טו, ח; שם יח, מז! מל״ב כג, י! ירמ׳ ז, לא! 
נחמי׳ יא, ל ועוד), גיא מדרום לירושלים, מקום העברת 
הבנים והבנות באש למולך. ירמיהו (שם שם, לב) ניבא, 
שגיא זה יהיה ל״גיא-ההרגה" ולמקום קבורה. שמו של גיא 
מקולל זה, המיועד לפורענות, הושאל ברבות הימים ביהדות 
ככינוי העיקרי של מקום העונש לרשעים לאחר מותם. 

לרעיון־הג׳ המאוחר אין כל זכר במקרא, המכיר רק את 
המושג ״שאול״ (ע״ע) — ארץ־המתים הכללית, שאין בה 
הפרדה בין רשעים לצדיקים ואין בה לא שכר ולא עונש. 
ציון מדור העונש לרשעים בכינוי שאול קדם לשימוש במונח 
ג/ והוא מצוי בעיקר בספרות החיצונית (חנוך ב׳ י״ג, כ״ה 1 
ברוך ב׳ ד׳, ר! צוואות השבטים, צוואת ראובן ד/ י', ועוד). 
ג׳ מופיע בספרות זו לעיתים רחוקות (ברוך נ״ט, י׳! פ״ה, 
י״ג; עזרא ד׳ ז׳, ל״ו). ב״סגילות הגנוזות" מצוי באותו מובן 
המונח ״שחת״ (מגילת הסרכים ט׳, ט״ז! י׳, י״ט! י״א, י״ג ) 



ניועם סז חגיזוף -יים־הדיז האחרון• 

בסאתדראגיז ? 1 ? נירז־ (ווסאה ה 14 ) 

מגילת ברית דמשק [מגב״ד] ס״ז, ח׳). בתלמוד ובמדרשים 
אין משתמשים אלא בג/ אולם ר׳ יהושע בן לוי מכנה את הג׳ 
בשבעה שמות (עיר׳ י״ס, ע״א), שכולם שמות נרדפים 
לשאול שבמקרא) בשמות אלו כונו אחר כך שבעת סדורי־הג׳ 
(מדר׳ תה׳ י״א, ר! ועי׳ סוסה י׳, ע״ב). 

תיאורי הג׳ קלטו יסודות זרים שרווחו בעולם ההלניסטי 
(ממקורות אודפיים ופיתאגוריים), אבל בעיקר שאבו מן 
התיאורים המקראיים של ארץ־המתים. באגדות חג׳ שבתלמוד 
ניכרת מגמה של ריכוך מידת־הדין ע״י צימצום סוגי הנענשים 
בג׳ (ברב׳ י׳, ע״א! עיר׳ כדא, ע״ב: שם י״ט, ע״א! חג׳ כ״ז, 
ע״אז ועוד) וע״י פירוט האפשרויות הרבות שבידי היהודי 
להנצל מדינה של ג׳ (פס׳ קי״ח, ע״א! גיט׳ ז', ע״א) נדר׳ 
מ/ ע״א! ב״מ פ״ה, ע״אן ב״ב י/ ע״א! ועוד). 

האגדות על ג , שבתלמוד ובמדרשים מספרות על מקומו, 
גדלו, פתחיו, שעריו, מדוריו ושריו. מוטיווים וקטעי תיאורים 
שונים מן המקרא (לעיתים אף מתנגדים זל״ז) צורפו יחד. 
בהסתמכה על כתובים המתארים אח מקום ארץ־המתים 
מתחת לאדמה (ברא׳ לז, לה) דב׳ לב, כב: שמ״א כח, יג ו 
יוזז׳ לא, טז—יח ועוד) ועל כתובים אחרים שלפיהם הוא 
מתחת לים (יונה ב, ד ) איוב בו, ה), קבעה האגדה פתחים 
לג׳ בים וביבשה (עיר׳ י״ט, ע״א). בבית־מדרשו של ר׳ יוחנן 
בן זכאי אמרו, שאחד מפתחי-ג' ביבשה הוא בגיא בךהנם 
שבירושלים. אולם ישנן גם מסורות על ג׳ שברקיע (חנוך 
א׳ ק״ח, א' < תמיד ל״ב, ע״ב) ועל מקום הג׳ ש״מעבר להרי- 
החושך" (תמיד שם ע״ב). 

לעומת אגדות המספרות בעיקרן על אשה של ג׳ (חנוך 
א׳ צ׳, כ״ח שם צ״ח, ג׳ ן שם ק״ח, ג׳—ו׳! מגב״ד ב׳, 4 ) 
פשר חבקוק י׳״ 5 ; שם י׳, 12 — 13 ; פסח׳ נ״ד, ע״א! ב״מ פ״ה, 
ע״א! ב״ב ע״ד, ע״א; מדר׳ "כתפוח" [אוצר מדרשים לאיזג- 
שטיין], ועוד) מצויות אגדות המתארות אח החושך שבג׳ 
(חנוך א׳ י/ ד׳ ז חנוך ב׳ ק״ט, ב/ ועוד). לפי יוספוס, תיארו 
האסיים את הג׳ כ מערד, קרה וחשוכה (מלחמות, ב/ ח׳, י״א). 
יש גם מקורות שצירפו אח שגי המוטיירים, ובהם מדובר על 
אש שאינה מאירה המצויה בג׳: -אש מחשכים" (מגה״ס ד/ 
י״א—י״ב), או "אפלת אש עולמים" (שם כ׳, ד׳). תיאור 
בהרי־אש או ״נהר־דינור״ (חגי׳ י״ג, ע״ב) המצוי בג׳ — אף 
הוא, כנראה, פרי מזיגה של תיאורי האש שבג׳ ונהר בג׳ 
או בקרבתו (חנוך א׳ כ״ב, מ׳! ירוש׳ חג׳ פ״ב, ה״ב! 
מדרש בלתי־ידוע המובא בסוף שו״ח מהר״ם [דפוס פראג!! 



649 


גיחנם 


650 


ועי׳ גם שבת ל״ט, ע״א.־ על חמי-מבריה החולפים על פתחי* 
ג׳ — ומכאן חומם). 

האגדה מפליגה בתיאור גדלו של ג׳ ובתיאור כוח האש 
שבו: ,עולם אחד מששים בגן, וגן אחד מששים לעדן, ועדן 
אחד מששים לג׳, נמצא כל העולם כולו ככיסר״קדרה לג׳ < 
ויש אומרים: ג׳ אין לה שיעור״ (תעד י׳, ע״א)! "אש אחד 
מששים לג׳" (ברב׳ נ״ז, ע״ב)! "חמישה מיני־אש יש בג׳: אש 
אוכלת ושותה, שותה ואינה אוכלת"., ויש אש אוכלת אש' 
(מס׳ גיהנם [ראשית חכמה לא. דוידאש], שער היראה, י״ב). 

לתיאור אש־הג' נתלווה בדרך אסוציאטיווית גם תיאור 
העשן (מנח , צ״ט—ק׳), ומשניהם יחד נוצר ציור של ג׳ 
ככבשן־אש או כתנור של אש (תנוך א׳ נ״ד, ו׳; שם צ״ח, ג׳ז 
עזרא ד׳ ז', ל״ו! חזון אברהם כ״א! תנה׳ בובר, תולדות, 
כ״ב < ועי׳ ב״ר ס״ז, ב׳). הסיפור על שערי־ג׳(מדרש המובא 
בסוף שדת מהר״ם [דפוס פראג]), שמקורו במקרא ("שערי 
שאול", ישע׳ לח, י), גרר אחריו תיאורים של שומרי-השער 
או שומרי־הפתח (תג׳ ט״ו, ע״ב! מדר׳ גן־עדן וג׳, "כיצד דין 
קבר" [ביהמ״ד ליעללינעק, חדד ה׳]), שזוהו עם שדי־ג׳ 
(שבת ק״ד, ע״א! חנוך ב׳, ז׳! "צוואות השבטים, צוואת דן 
ד,׳, ר* מדר׳ תה' י״א, ו׳; מדר׳ "כונן") מדר׳ "כתפוח"). 

תיאור הג' בדמות מכלצת רעבה הפוערת את פיה כדי 
לבלוע את הרשעים (ע״ם ישע׳ ה, יד) מצוי בספרים החיצו¬ 
ניים (חזון־ברוך ב׳, ד׳), וכן במדרשים מאוחרים (כגון 
"כתפוח"). בדימוי זה קשור תיאור קולה של הג׳ ה״הולך 
מסוף העולם עד סופד (ע״ז י״ז, ע״א! מס׳ גיהנם, שם). 
בספרים החיצוניים זהה קול זה עם קולותיהם של המעונים 
(חנוך א׳ כ״ב, ה׳; חנוך ב׳ י״ג, כ״ה). 

ענשי הרשעים המתוארים באגדות־הג' הם בעיקרם פרי 
הדמיה היוצר, אבל יחד עם זה הם גם אספקלריה נאמנה 
לנוהג המשפטי בתקופה שבה נתחברו האגדות. ביסודם של 
ענשים אלד, מונח הרעיה של "מידה כנגד מידה": "במידה 
שאדם מהד בה מהדין לד (משג׳ סוטה, א/ ז׳* מגל׳ י״ב, 
ע״ב) * "איבר שהתחיל בעבירה מפנו יתחיל הפורענות" (ספרי 
נשא, י״ח ! תוספתא סוטה ג׳) בבלי, שם ת , , ע״ב)! "האיברין 
שעושין עברה דנין בג׳ יותר משאר איברים" (מדרש בסוף 
שדת מהר״ם [דפוס פראג]). הענשים האכזריים שבג׳, כגון: 
תליה באיברים שונים של הגוף (ירוש׳ חג׳ ב , , ב׳? מדד׳ 
"כיצד דין קבר"; מדר׳ "כתפוח"),"צלית" באש (קטעמ״חזון 
אליהד [מובא ע״י ש. ליברמן, ספר היובל לגינצבורג, 1946 ]) 
וחנק נעשן("כיצד דין קבר") — מצויים גם בספרים נוצריים 
מהמאה ה 2 , ה 3 וה 4 המתארים מדורי-ג׳ ועינויי־הרשעים 
בהם (כגון: "חזון פטר", "מעשי תומא" ו״חזון פאולוס", שבו 
ניכרת יפה השפעת האגדה היהודית). כל הענשים מנומקים, 
אמנם, בטיבם של החטאים שחטאו האיברים השונים, הבאים 
על ענשם המתאים! ברם, אין ספק, שהוכנסו לג׳ העינויים 
האכזריים שבהם נהג השלטון הרומי בסדרי־הענשים שלו. 
סדרי ענשי־הרשעים בג׳ הוקבלו לסדרי־הענשים שבעולם 
התחתון. כשם שבית־דין של מטה אין עונשים בשבת, אף ג׳ 
כד: "כל ימות השבת אנו נידונין ובשבת אנו נינוחין" (ב״ר 
י״א, ה׳ [הוצ׳ תיאודור, ע׳ 94 ]). ענשו של רשע, ש״לשונו 
לחוכה על פי הנהר, רוצה להגיע למים ואינה יכולה"(ירוש׳ 
חג׳ שם, ודומה לזה בקטע שבסוף שדת מהר״ם [דפוס פראג]), 
דומה לעבשו של מנמלים בהדס (אודיסאה י״א, 562 — 585 ). 
ציור זה, מקורו, בנראה, יווני, והוא עבר ליהדות וממגד, 
לנצרות (לוקס ט״ז, כ״ד) ולאיסלאם. 


בין ענשי־הג׳ מצויים גם ענשים שבהם שולט הסוטיוו 
של הניגוד החריף: הרשעים מושלכים לאש ומשם לשלג 
וחוזר חלילה (ירוש׳ סנה׳ פ״י, ה״ג! פסיקתא דר״כ צ״ז, ב׳ ו 
מדרש "כתפות״ן "סם׳ ג׳", פרקים ב'—ג׳). 

בדבר זמן המשד העונש בג׳ נחלקו בית־שסאי ובית־הלל 
(ר״ה ט״ז־י״ז): לפי ב״ש, נשארים רשעים גמורים בג׳לדראין־ 
עולם, והבינוניים יורדים לג׳ לשם צירוף, אבל עולים אחר 
צירופם ז לפי ב״ה, אין בינוניים יורדים לג' בלל (אדר״ב 
מ״א), ואילו פושעי־ישראל, ואף פושעי אומות־העולם, א*נם 
נידונים בג׳ אלא י״ב חודש, ורק סוגים מיוחדים של חוטאים— 
המסורות, כופרים בתחיית־המתים, חוטאים ומחטיאים את 
הרבים — נידונים בג׳ לדורי־דורות (ר״ה, שם). שנדה 
במחלוקת חיתה גם שאלת חג׳ בעולם העתיד לבוא. החכמים 
למדו מישע׳ לא, ט ("אשר אור לו בציון"), שיש ג׳ לעתיד* 
לבוא! לעומת זאת סבר ר׳ יהודה בן אלעאי: "לא יום ולא 
ג׳, אלא אש היא שיוצאה מגופו של רשע ומלהטתד. כמותו 
אמרו גם ר׳ ינאי וריש לקיש: "אין ג׳ לעתיד־לבוא אלא יום 
שמלהט את הרשעים״ (ב״ר ו׳, ר [הוצ׳ תיאודור, 46 , 250 ]) 
וכן נדר׳ ת׳, ע״ב; ע״ז ג׳, ע״ב? בכ״י של הב״ר חסרות 
המלים "לעתיד־לבוא", וכנראה שחסרו גם בכ״י של התלמוד 
שהיו בפני הראשונים, אולם חמשו העניינים מראה בבירור, 
שהמדובר הוא בג׳ לעתיד־לב־א ואין כאן משום שלילת קיום 
חג׳ בכלל [עי׳ רמב״ן, שער הגמול, וד״ן לנדרים שם]). 

ה ס י ו ר י ם ב ע ו ל ם ד, א ח ר: סוג הסיפורים או האגדות 
על דבר הסיורים בעדן ובתופת נפת בין כל העמים. שרשו 
של סוג ספרותי זה קדום ביותר, והוא מצוי כבר באגדות 
העמים חסרימיטיוויים. יש וסיורים אלו נערכים בחלום וללא 
כל מלווה או מדריך (ידוש׳ חג׳ פ״ב, ה״ב), ויש שחם נערכים 
בתלום־לילד, בעזרת מלווה (מדרש בסוף שדת מהר״ם 
[דפ־ס פראג]). לעיתים נערך סיור זה בחזון המיוחס לאחד 
מאישי המקרא, כגון: משה (מדר׳ "כתפוח"), ישעיהו הנביא 
(מדרש "כיצד דין קבר"), דניאל, חנוך וברוך (בספרים 
חיצוניים). סיורים דומים מיוחסים גם לתנאים (ד׳ ישמעאל 
בם׳ "היכלות" או בס׳ תנוך [נוסחא אחרת]) ולאמוראים 
(ר׳ יהושע בן־לוי במסכת ג׳ן על האחרון מצויות אגדות 
רבות מסוג זה). כן מצדה אגדה הנותנת רשימה ארוכה של 
אנשים שסיידו בעולם האחר, בתוספת נימוקים לביקורם 
(אלפא ביתא דבן־סירא [בסוף אוצר־מדרשים לאיזנשטיין]). 
סוג ספרותי זד, מצא את המשכו בספרות היפה ביה״ב. עמנואל 
הרומי הקדיש את המחברת הב״ח שב״מחברות־עמגואל" 
לטיורו בתופת ובעדן בליוויו של דניאל. תיאורי התופח, 
וביחוד תיאורי העדן, לקוחים בעיקר מן הספרות המדרשית 
והאגדית, דש בהם זיקה מועטת בלבד ל״קומדיה האלוהית" 
של דנטה (ע״ע). ה״תפתה ערוך" למשה זכות (בן הולאנד 
שחי אף הוא באיטליה) מתאר סיורו של מת בד מדורי־ג׳ 
בהדרכת שר־הג' המשחית. גם יצירה זו שאבד, בעיקר 
ממקורות יהודיים (ביחוד מן הזוהר וכתבי־הקבלה), אך 
השתמשה גם במקורות נוצריים (מצויות בה הקבלות ל״קו־ 
מדיה האלוהית"). 

ב. ק. 

אמונת הג׳ בפילוסופיה היהודית ובקבלה. 
אמונת הג׳ היתה אמונה יהודית מקובלת, אע״ם שנחלקו 
הדעות על טיבו של הג׳ ועל הסדרים שבו. רק יחידים מבין 
הפילוסופים היהודים בפרו בעצם האמונה של עונש ממשי 
אחרי המוות. דעתו של פילון היתה, שאין הדס האמיתי 



651 


גיהנם 


652 


אלא זזיי הרשעים ( 57 ,ג $$1 :מ 0£ מ> < 1 ). הרמב״ם מפרש את 
פרעון הרשעים כשלילת חיי־הנצח המובטחים לצדיקים! 
בל לשונות הכליה וההשחתה הנאמרים ברשעים אין פירושם 
אלא ש״תכרת הנפש ולא תזכה לאותם החיים" (הל׳ תשובה 
ח/ א/ ה׳). דברי הרמב״ם עוררו התנגדות רבה. באיגרתו 
לחכמיתירפת וב״שער־הגמול" יצא הרמב״ן להצדיק את 
הרמב״ם ולהתאים את דבריו למסורת חד׳ ל בתלמוד ובמדר¬ 
שים. הרסב״ן עצמו מנסה לפרש את ענין הג׳ פירוש נאטו- 
ראליסטי: "תיכף שהרשע מת נפשו מתקשרת בגלגל האש 

ומשם נצמדת לנהר של אש היוצא מתחת כסא הכבוד- 

והוא יורד לג׳ ועמו מתגלגלת ויורדת לשם-והוא נכון 

ומתקבל אפילו לבעלי העיון הפילוסופי" ("שער הגמול"). 
ד״י אלבו נותן פירוש פסיכוילוגיסטי לענין הג׳: "וענין 
הצער והעונש לנפש הוא כי כאשר היה האדם בחייו רודף 
אחר התאוו* ת והדברים הגשמיים ותפרד נפשו מעשות רצון 

השם יתברך-הנה היא כשתפרד מן הגוף תכסוף לאותן 

הדברים שהרגילה ותטה אליהן-ומצד טבעה תטה 

להדבק בצורות העליונות-ועל כן תהיה הנפש משתו¬ 

קקת לשני הדברים כאחד-ואין לה כלים במה שתשיג 

צד המסה ולא הכנה במה שתשיג למעלה, ובזה יש לה צער 

מכאיב יותר מכל צעד שבעולם-יותר משרפה אש 

ויותר מצער הקור והקרח הנורא-" (עיקרים, ד/ ל״ג). 

על תפקיד הג׳ שררה ביה״ב הדעה, שהג׳ מלבנת ומטהרת 
את הנשמה מהחטאים שדבקו בה בעוה״ז. טיהור זה נתפס 
ע״י המקובלים בצורה מוחשית יותר וע״י הפילוסופים במובן 
מופשט יותר — "להשכיחה את ההרגל והמנהג" (שם, שם, 
ל״ד). על הנפש שנזדהמה ביותר בעוונות סברו שהיא נשרפת 
כליל בג/ או — במובן המופשט — נשארת לנצח נטולת 
כושר להתענג מהעולם הרוחני. אולם היתה מקובלת גם 
דעתם של בית*ד.לל (ר׳ למעלה), שרשעים המורים ביותר 
נידונים בג׳ לדורי־דורות (רמב״ן ב״שער הגמול"! ר״י אלבו 
ב״עיקרים״, שם) — דעה שנגדה יצא בעת החדשה מ. מנדלס־ 
זון כשוללת את החסד האלוהי ("ירושלים", הוצ׳ עברית, 
תש״ז, עם׳ 127 ). 

בין המקובלים נתעורר הקושי בדבר האפשרות של שרפת 
הנשמה, שהיא עצם רוחני, באש שלג/שנתפסה באש גשמית. 
ר׳ משה די־ליאון יישב את הקושי ע״י ההנחה, שאש של ג' 
מקורה באש הרוחנית היוצאת מהספירה "דין". רעיון זה 
נתקשר אצלו בהשקפה על שני ג", ג׳ של מעלה וג׳ של מטה 
(שנערכו לעומת גן־עדן של מעלה וגן־עדן של מטה), שהשני 
שבהם מקבל את כוחו מן הראשון: הנשמה עוברת תחילה 
דרך אש הג׳ של מטה, ומה שעוד לא התלבן בה מזוהמת 
החטא ינוקה בג׳ של מעלה (הנפש החכמה, ג׳! ס׳ הזוהר, 
שמ׳ רי״א, ב׳). בעיה קשה נוספת התעוררה בקבלה בדבר 
היחס בין עונש הג׳ לעונש הגלגול (ע״ע) — אם הגילגול 
קודם לג׳ או להפך. ר׳ יוסף מחמדאן שבפרס (מהמאה ה 14 ) 
ראה את הגילגול בבעלי־חיים כפירושו האמיתי של כל 
עניין הג׳. 

יע. ל. 

י. ד־ אייזענשמיין, אוצר מדרשים, י׳ ג! עדן—גיהנס, 1915 ! 

י. קויסמן. תולדות האמונה הישראלית, ב׳, 556-544 , 1945 ! 

ש. ליברמן, ספר היובל לר׳ לוי גינצבורג, רמ״ט־רס״ו- 1946 ! 

י. בער, היסודות ההיסטוריים של ההלכה (ציוך י״ז, 55-50 ), 

תשי״ב! .? , 1927 , 288-322 , 11 ,״״׳־/״!/ ,שז 8400 .ת ס 

, 332 ־ 320 ?? 4 1 ! 0 , 2 ! 1 <>זו 

1934 


ג׳ ב נ צ ד ו ת. בשכבות הקדומות של האננגללנים תופס 
עונש-ג׳ מקום רב. מדברי ישו, כגון: "ואם ידך תכשילד, 
קצץ אותה! טוב לך לבוא קיטע לחיים מהיות לך שתי ידיים 
ותלך אל ג/ אל האש אשר לא תכבה...״ (הרקום ט/ מ״ב— 
מ״ח), ודברים דומים להם, ניכר שהאמונה העממית בג׳ 
ממשית וגשמית תפסה מקום חשוב בתורתו, ואמונה ז( היא 
נחלת הנצרות עד היום, ובה נודעת לה חשיבות גדולה מזו 
שביהדות, המאמינה שבעצם כל ישראל יש להם חלק בעולם 
הבא. לנצרות אפיינית אדרת הפחד מפני נסיונות העולם 
הזה, העלולים לגרום שיושלך האדם לג׳. הכנסיח ידעה לפתח 
את הפחד מפני העונש שלאחר המוות ע״י תיאורי עינויים 
שונים ומשונים, שג' טומנת בחובה בשביל החוטא. 

המלה ג׳ עצמה מופיעה באונגללנים הסינופ¬ 

טיים ופעם באיגרת ע״ש יעקב (ג/ י׳). הברית החדשה 
משקפת אה האמונות שרווחו אז ביהדות בדבר המקומות 
שנועדו כמקום־שכר בשביל הצדיקים וכמקום־עונש בשביל 
הרשעים. פעמים הרבה מתמזג השאול ( 5 !י 8 ג>) עם הג׳: 
(לוקאס ט״ז, כ״ב—כ״ג). החל מימי אבות הכנסיה הראשונים 
נתבטלה לגמרי השאול כמקום־מגוריהן של נשמות כל המתים 
והחל דהוי מלא בין שאול ובין ג׳. מקום הענשת החוטאים 
הוא מקום עינוייהם: מכשיר העינויים היא ביהוד האש 
שאינה כבה, "אש־עולמים"(מתי י״ח, ח׳ו איגרת ע״ש יהודה 
ז׳! הביטוי כבר נמצא במגילת הסרכים [ב/ ח׳] של כת 
מדבר־יהודה). ע״כ נקראת ג׳ "ג׳ של אס" (מת׳ ה׳, כ״ב! 
י״ח, ט׳! כ״ה, מ״א) או "אגם־האש" (חזון יוחנן ע״ח, כ׳, 
וכו'). אשו של ג׳ תופסת מקום חשוב בתאולוגיה של הנצ¬ 
רות, והכבסיה הקאתולית רואה אותה בדרך־כלל באש גשמית, 
אם כי שובה בטיבה מן האש הרגילה. הנצרות קיבלה מן 
היהדות את האגדה על מרד השטן והמלאכים הרעים, וזיהתה 
את מקום הענשתם עם מקום העינויים המיועד בשביל 
החוטאים(מת׳כ״ה,מ״א),ואת רוחות־הרע עצמם—שבראשם 
עומד השטן, — עם מלאכי־חבלה המבצעים אח הענשת 
החוטאים. בהשקפות הנוצריות—ביהוד בשכבות עממיות— 
ג׳ היא ממלכת-הרשע, כעין הקבלה שטנית למלבות האל עם 
מלאכיו! בג׳ שולט השטן עם ממשלתו, והרוחות הרעים הם 
עושי דברו, והם יחמי כל הרעות וכל החטאים שבעולם. 

בהשפעת האפלקאליפסיקה היהודית (ע״ע) נוצרה גם 
בנצרות ספרות שלמה, המתיימרת לספר מפי עדי־ראיה על 
מדורי־ג׳ ועל העבשים השוגים המיועדים לחוטאים: ספרות 
עממית ז( העלה דנטה (ע״ע) לאחד הביטויים הקלאסיים של 
שירת העולם. קיימת הקבלה מדוייקת בין הספרות העממית 
הנוצרית המתארת אח הג׳ ובין מדרשי־ג׳ יהודיים. ב״חזון 
פאולוס״ (מ״ד, מן המאה ה 4 ) נמצאת הדעה, שיושבי ג׳ 
נחים מסבלותיהם כל יום ראשון, בהקבלה למסורת התלמודית 
שלפיה השבת הוא יום־מנוחה ליושבי ג׳. 

בדומה ליהדות, נתמזגו גם בנצרות במושג הג׳ שתי 
תפיסות: הענשת נשמת המת בג׳ מיד אחרי המוות, וקביעת 
תקופת העונש רק באחרית-הימים, שאז ירדו, אחרי המשפט 
האחרון, המתים בגופם לג׳. את הסתירה ניסו לגשר אחדים 
מאבות ההנסיה שדגלו ב״דחיית הג׳״ ( 1 תזש£ת! 1113110 >). 
נשמות המתים יורדות לשאו׳ל, ששם הצדיקים זוכים לטוב 
והרשעים סובלים עינויים, אך ■רק אחרי המשפט האחרון 
יוושעו לעד הצדיקים והרשעים ייזרקו לאגם-אש, שהיא הג׳ 
ממש (יוססינוס, המאה ה 2 ! היפוליטוס, המאות ה 2 — 3 ). מן 



653 


גיידונם — גיוס מלוריס 


654 


המאה ה 6 ואילך נתגבשה בכנסיה הדעה, שבשמות החוטאים 
יורדות לג׳ מיד אתרי המוות, ואחרי המשפט האחרון חוזרים 
שמה החוטאים גם בגופותיהם (גרגוריום הגדול! ת 1 מאס 
מאקווינו! החלטת הוועידה הכנסייתית של פירנצה, 1439 ). 

לסי דעת הכנסיה הקא חולית יש לעונש החוטאים בג׳ 
אופי כפול: מצד אחד נשללה מהם האפשרות לראות את 
האל, ז. א. הם מרוחקים ממנו, אין להם אפשרות של תשובה 
ושנאתם כלפי האל היא נצחית! מלבד זה סובלים החוטאים 
בג׳ ענשים חיצוניים שונים, קבלת הטבילה כשלעצמה אינה 
מצילה מפורענות הג , — הדעה שהנוצרי נושע באופן אוטו¬ 
מאטי נדחתה. בדבר הבלתי־מאמינים אין הכנסיה פוסקת 
היום שכולם נידונו לרשת ג׳. בדבר הגאוגראפיה והט 1 פו־ 
גראפיה של הג' לא פסקה הכנסיה שום דבר מוחלט, אע״פ 
שבדמיוגם של אבות־הבנסיה ובתפיסה העממית נמצאת הג׳ 
מתחת לאדמה. 

ג׳ ואשד, ועונש הנידונים קיימים לעולם. רק אדנז׳ביום 
(ע״ע) והגנוסטיקן נלגטינוס (ע״ע) סברו, שבאחרית-הימים 
יושמדו הרשעים — או תבל כולה יחד עם הרשעים — 
באשה של ג׳. אוריגנס (ע״ע) וחסידיו, שהושפעו מתורות- 
המחזור של הבאו־אפלטויניות, היו בדעה שאשה של ג׳ היא 
אש מטהרת ושעתידים כל הרשעים — בני־אדם, מלאכים 
רעים ואף השטן עצמו — לשוב אל האלוהים! גס גרגוריוס 
(ע״ע) מניסה ראה באשה של ג׳ אש־מצרף. ראיית הג׳ כדבר 
זמני וחולף נקראת בתאוילוגיה 5 ו 1 ם 31151 ת 0 ה 1 ג>ת 0 ^ גישה 
זי נתחדשה במאה ה 19 בין הפרוטסטאנטים, ובה דוגלים 

האדונסיסטים. 

כבר מתקופת אבות-הכנסיה קמה בנצרות האמונה, שמלבד 
גדעדן וג׳ קיים עוד מקום שלישי בשביל המתים, הוא 
המצךף(מ 1111 ־ 3101 §זנ 1 ק) — מקום המיועד בשביל נשמות 
המתים הצדיקים, אשר חטאו חטא שניתן למחילה: הם 
ממשיכים להיות חברי הכנסיה, ואפשר לסייע לישועתם ע״י 
תפילות, נדבות ומעשים טובים■ העונש שבמצרף יש לו אופי 
של טהרה והוא זמני וחולף. ישועתן של גשמות אלו מובטחת, 
ואחרי תהיית־המתים יתבטל המצרף. הכנסיה הקאתולית 
דורשת לטובת תורת המצרף פסוקים בכתבי־הקודש (למשל: 
חשמונאים ב׳, י״ב, ל״ט—מ״ד), והוועידה הכנסייתית בטרנט( 
קיבלה ב 1563 את תורת המצרף כעקרון של האמונה. בכנ¬ 
סיות המזרחיות אין בעניין המצרף דעה אחידה, אך הן דוחות 
את קיום האש שבמצרף כחידוש שאין לקבלו. כיתות של 
יה״ב, כגון הקא תארים, הוולדנסים והאלביגנזים, שללו את 
תורת המצרף, וכן דחו אותהיאנשי הרפורמאציה, שהתנגדו 
לה הן מבחינה עיונית והן בגלל השחיתות שפשתה, כשכמרי 
הכנסיה דרשו כספים מן המאמינים כדי שיצילו את קרוביהם 
וידידיהם מדין המצרף. 

; 1886 , 747115117710711 ? ! 1 ) £71111 071 000171710 , 1 ,(>■;[!$ . 7 . 0 .זוו 

47100 . 10 /ו־ £1 ^£<ג 1 . 1 ) 
071101 <£ 1/071 10 ^ £10/101010 1146110/10 ז 012 /י .? ; 1893 , 1 , 60111 
, £10110 607 17071 00£7710 ! 041 ,]}ז 1 א . 1903; ?. X .ס?!!}!/ 711 ' 1 
£7001171071 1 , 2 ־ 130 ־ 1 ס! .? , 1920 . 107110111 001 , 231111 1 ; 1905 
7/10 , 11 ) 011110 1410 .!/ .[ ; 1921 , 007777710610 1171710 <£ 60110 
, 1932 , £10110 001114716 ,!)סזא .ן ; 1930 , £1011 / 0 171£ /> £167701 
, 1/7/11771 .£ 11717117171 .€ 0716 117111 !$ 0110170610711 7/10 , 101:3 ) 0 . 0 

. 1946 

ד. ם. 

ג׳ ב אי סלם. פסוקים רבים בקוראן מזכירים את הג׳ 
(^) בעל שבעת השערים ואת עינויי הכופרים בו 
(ע״ע אחרית-הימים! איסלאם). פסוקים אלה עוררו את 


השאלה, אם הרשע נכנס לג' מיד אחרי המוות או רק אחרי 
תחיית־המתים ויונדהדין. התאולוגים(להוציא אה הפילוסופים 
והנתונים להשפעתם, וכן אנשי כיתות מסויימות היוצאות־ 
דופן) קובעים, שאחרי מותו של הרשע בא עליו *עונש־ 
הקבר", הדומה לחיבוט־הקבר במסורת היהודית, ושאין הוא 
בא לג׳ אלא אחרי יום־הדין. בכת אל־חוארג׳ היו אף שחשבו 
שג׳ וגן־עדן עדיין לא נבראו, אולם דעה זו לא נתקבלה 
באיסלאם. על השאלה, אם ג׳ וגן־עדן קיימים לעולם, עני 
רוב התאולוגים המוסלמים בחיוב. יוצא-דופן בעניין זה היה 
אחד מהראשונים שבהם, ג׳הם אבן צפואן, אשר היה בדעה 
שבסוף הימים יבוא קץ עלי ג׳ ועל גן־העדן ועל כל אשר 
בהם, וישאר האל לבדו, באשר היה לפני בריאת העולם. 
חשיבות עקרונית נודעה לשאלה, אם כל היורד לג׳ נשאר בו 
לעולם (עד. דוב האסכולות התאולוגיות היו בדעה, שהמוס¬ 
למים שחטאו חטאים כבדים עתידים לצאת משם לפי בקשת 
מוחמד ונביאים וצדיקים אחרים, ואילו הכופרים ישארו שם 
לעולם. לעומת זה היו המעתזלה — שדגלו ברעיון הצדק 
האלוהי בדעה שמשוא־סגים כזה לא יתכן, ושגם החוטאים 
חטאים כבדים וגם הכופרים יתענו בג׳ לעולם. 

בתיאורי אחריח־הימים מסופר, שהקמים לתחיה יעברו 
את הגשר צראט הנמצא מעל לג/ וכל הנידון לג׳ יפול שמה. 
עינויי ג׳ הם באש, במלקות, בצמאון, בעקיצות נחשים ועק¬ 
רבים ו עצמות הנידונים נחשפות מבשר, אך עורם הבלה 
מוחלף בע 1 ר חדש! הם מבקשים את המוות ואיננו. חמש 
פעמים יזעקו הרשעים מג' אל האל, וארבע פעמים יענה להם 
וישיב את פניהם ריקם, ובפעם החמישית לא יענה, והם 
ישתקו לעולם. 

תיאורים גשמיים אלה לא נתקבלו על-ידי הפילוסופים 
והמושפעים מהם. האחים הנאמנים (אה/ואז אל־צפא, ע״ע), 
אשר האמינו בגלגול הנשמות (ע״ע), קבעו, שאין ג׳ אלא 
העולם אשר אנו חיים בו. אבן סינא ותלמידיו — שהאמינו 
בהישארות־הנפש, אך לא בהתחברותה שנית עם הגוף בזמן 
תחיית-המתים — היו סבורים, שהעינויים שהנפש החוטאת 
מתעבה בחם אחרי היפרדה מן הגוף מקורם בהשתמרות 
התאוות שחיתה דבקה בהן בעולם הגשמי! מחוסר גוף אין 
לה עוד היכולת להביא את התאוות הללו על סיפוקן והיא 
מרגישה על כך כאב שלא יפסק לעולם. 

בקרב המיסטיקנים ד,צופיים היו, שדעתם לא היתה נוחה 
מרעיון העינויים בג׳! אחד מהם, אבו יזיד אלבסטאמי, אמר: 
"ג׳ מהו ז ביום־הדין הרי אני מתקרב אל הנידונים לג׳ ואומר 
לך (לאל): קחני ואהיה כפרתם! ואם לאו, הרי אני מלמד 
אותם שגךעדן שלך אינו אלא משחק־ילרים", 

אלאמ?רי סקאלאת אלאסלאשיי[ ואח־תלאף אלמבלין, קומטה 1929 — 

1930 ! אבן זזן 0 , ?תאב א^פןל פי אלמלל ואלאהוא ואלבחל. ־* 1 , 

קאהיד 21 * 1 31 ; אלגיאלי, אזזיא שלום זןלךין. •\ 1 . 443 , קאהיר 

1289 ח.! הג*ל, פקאבר אלשלאקסה, נסו״ קאהיר 31 * 1 ה. 7 * 1 ! 

40111 , . 4 ^ ; 1897 , 0101110 ) £7 £0710 £0 , 00011 ן/^■{)/ ,־ 0011110 ״ 1 

- €01710 011 / 1/10 10 071 7711411117710710 010010101111 £0 , 02111110 $ 

. 1919 , 610 

ש, פ. 

ניזם מלוך ים (* 1 זז 0 _ 1 ^ שמ 0111113111 ), משורר צרפתי 
מתחילת המאה ה 13 , מחבר החלק הראשון—כ 4,000 
חרוזים — של "חימאן־השושנה" ( 6 * £0 3 ן ש(: תבימס^). 
על חייו לא ידוע ולא כלום. משירתו מסתבר, בי היה בעל 
תרבות ושייך למעמד חברתי גבוה! משערים שמיתה חטופה 
הפסיקה את עבודתו. יצירת ג׳ היא מדריך לאהבה אבירית 



655 


גיוס מלוו־־יס — גיז, בית־ 


656 



ניום בזלורים ם<ןכל בחלום ד,?!ראה לחיבור יצייתו 

(מיניאטורה טכ״י של .רוטאדחשושנה" 12371 ), אונכפורד) 

על דרך האלגוריה, לפי מסורת החוזרת עד לפילו׳ן האלכסג- 
דרוני: המאהב שואף בחלומו להשיג את שושגת־תשוקתו, 
הסגורה בארמונה בתוף גז־פלאים! דמויות סמליות, כגון 
.חמלה", "כנות", "סבר־פנים", עוזרות לו, ואילו .לזות", 
.קנאה", "בושה", "סכנה" הן לו למכשול. השפעת אווידיוס 
ניכרת בשיר זה בכל מקום, — כ 40 שנה אחרי ג׳ הושלם 
הרומאן ע״י הוגה־הדעות המהככני ז׳אן דה מן (ם 11 מ 63 [ 
ס^). אד החלק השני, שהוא ארוך מהראשון הרבה יותר 
( 18,000 חרוזים), שונה ממנו תכלית השינוי: במקום סיפור־ 
האהבה הכן והעדין, חדור הכרת לב־האדם, באים פולמוס 
חריף ונאומי־תעמולה. 

. 1929 , 11019 111 49 מעג״ס?( ,= 1111350 ש ״ 1 

גיוס (או טלילמי) מצור — 515 מש 7 ׳( 7 5 נ 1 ומ[־[ 1 §נ 01 - 

( 1130 [ז!— 1187 [ 1 ]), היסטוריון ארצישראלי של 
מסעי־הצלס נולד, כנראה, בירושלים להורים צרפתיים או 
איטלקיים! למד באיטליה, נעשה ארכידיאקון של צור בז 116 
וארכיהגמון של אותה עיר ב 1175 . ב 1174 מינה אוחו המלך 
בלדואין (שג׳ שימש לו מקודם מורה פרמי) לקאנצלאריוס 
של ממלכודהצלבנים. ב 11:8 נשלח לאירופה לגייס שם עזרה 
צבאית, וב 9 ד 11 השתתף בכעוס הלאטראני השלישי. מילא 
גם שליחויות דיפלומאטיות לביזאנטיון ולמקומות אחרים. 
באחד ממסעיו ניסה להתנקש בחייו אחד מסוכני הרקליום, 
הפטריארך של ירושלים, שג׳ התנגד לבחירתו. ב 1163 יצא 
ג' שוב בשליחות לאירופה, וזמן מועט אח״כ נעלמו עקבותיו. 

ב 1169 התחיל ג׳ לחבר, לפי דרישת אמלריך מלך הצל¬ 
בנים, את דברי ימי מסעי-הצלב עד לימיו ויוחנ 1 ז 16 13 ז 0 :ו 11$ ־ 1 
צ 1 חתבו 0 *ח 3 ז 051 נ 111 ז 3 ק ״>)■ לגבי התקופה הרא¬ 
שונה השתמש בכתביהם של קודמיו, בעיקר של אלבד מאנס 
(צ 1 ^ 1 ;^:^); לגבי השנים מ 1144 עד 1184 (שנה שבה 
מסתיים ספרו) חיבורו מקורי, והוא מב־סס על תעודות 
ארכיוניות ועדוודראיה! משום כך רב ערכו ביותר הן לגבי 
תולדות הצלבנים והן לגבי דברי ימי א״י באותה התקופה. 
במאה ה 13 עיבדו היסטוריונים שונים את חיבורו ואף היסיפו 
עליו. — ידוע, שג׳ חיבר גם ספר על דברי ימי השליטים 
המזרחיים (!חטק^חתק וח 131111 תש!ז 0 573 ^ 0 ), שמקצתו היה 
מי-סס על מקורות ערביים! חיבור זה לא הגיע לידינו. 

מ 1 !^) * 11 (ץ 7 .ע ־ 7 פג//* , 12 ־)€? 1 ־ 1 

? 01 ,ןזקסת? . 1 ־ 1 ; 1883 ,( 132 ׳- 59 , 11 ד\ 

י 7 • 1 \]\ 1 / .*מ .* *ה ■)>-/<($ **!! 1181112 ז* ¥ 

. 7 .ע ס 701 *: 0 , 11 110€ ג 5 • 1 ל ; 1927 

.!• 193 


ני 1 ם, עךל אדואו* — 711111311704 > 1 >ז 3 נ 101 >£ 105 זג 11 ס — 
( 1861 — 1938 ), פיסיקן שוויצי-צרפתי. למד בפולי־ 

טכניון בציריך. עבד במכון הבינלאומי למשקלות ומדדים 
בסוור (שעל־יד פאריס) מהיווסדו והיה מנהלו מ 1915 עד 
1936 . ג׳ עסק בעיקר בפיתוח פבשירי־דיוק ובחקירות מסא־ 
לורגיות. הוא גילה והכניס לשימוש טכני את האינור (ע״ע). 
ב 1920 קיבל ג׳ את פרס־נובל על מחקריו על נתבי ברזל 
וניקל. 

גיום, ?דע צבא. 
דום, ע״ע רומא, משפט. 
גיוס ק־סר, ע׳ע קט־נולה. 

גיז, בית* — — ( 1527 — 1675 ), משפחת דוכסים 

בצרפת, שהיו מצאצאי בית-לורן ומקורבים לבתי 
אנז׳ו ובורבון (ראה הטבלה הגנאלוגית). לראשונה הוענק 
התואר ״דוכס מג׳״ ב 1527 ל ק ל ו ד( 1 ), שר־צבאו של המלך 
פרנסואה 1 ז אחיו ז׳ ן ( 2 ) היה הקארדינאל הראשון של 
לורן. בני־ג׳ ראו עצמם שווים למשפחות הראשונות בצרפת 
ואף לבית־המלוכה, אך בשל מוצאם מלורן נראו לצרפתים 
רבים כזרים. השפעתו המכרעת של בית־ג׳ החלה בימי 
בניו של קלוד, פ ך נ ס ו א ה ( 3 ) ו ש ר ל ( 4 ). ( 3 ) הצטיין 
כמצביא, וב 1558 כבש את קאלה מידי הבריטים. עם עליית 
פרנסואה 11 למלוכה ב 1559 גברה מאד השפעת בית־ג׳. כי מרי 
סטיוארט (ע״ע) — 
בהד. של הרי ג/ אחו¬ 
תם של ( 3 ) ו( 4 ) — 
היתה אשת המלך. 
מרי היתה נתונה 
להשפעתם המוחלטת 
של דודיה ( 3 ) ו( 4 ). 
בתקופת שלטונו הק¬ 
צר של פרנסואה 11 
היתה למעשה כל סמ¬ 
כות השלטון בצרפת 
בידי בית־ג׳. שני הא¬ 
חים נהגו שלטונם ביד 
רמה, ועריצותם וקא- 
תוליותם הנוקשה, וכן 

ק :ןרי ך (ם א , 1 ספרך א;רי דה גיז ( 1550 1588 ) 

ועובדת היותם ״זרים״ — בני לורן —, השניאו אותם על 
האצולה ועל ההוגנוטים. נגדם קמה קואליציה של נסיכים 
בורבוניים (קונדה ואחרים) ושל האדמיראל קולינף (ע״ע). 
האחים ג׳ גילו את הקשר, אך לפני שהספיקו לעשות שפטים 
במתנגדיהם מת פרנסואח 11 , וכל הבניין הפוליטי של האחים 
ג׳ נתמוטט. עם עלייתו של שארל או הצעיר על כסא־המלוכה 
נמסרה העוצרות לידי קאתרינה ממדיצ׳י אמו, שמתוך פחדה 
מפני השתלטות בגי־ג׳ נטתה לצד הנסיכים הבורבוניים וקו- 
ליניי. ב 1562 פרצה מלחמת־אזרחים גלויה בין בית־ג׳ וההוג- 
נוטים! בקרב ליד דרה (^•!ס) ניצח ( 3 ), אך הוא נרצח 
ב 1563 כשצר על אורלאן. אחיו שארל ( 4 ) נשען יותר דותר 
על הספרדים ואף הציע לפיליפ 11 את הכתר הצרפתי! לפיכך 
ירדה השפעת בית-ג׳ בצרפת. אולם כשהגיע אנרי ( 5 ), בנו 
של ( 3 ), לפרקו, הצליח גם הוא ב 1570 להתקבל בחצר- 





657 


גיז, כית־ ■— גילו, פרנסואדז־פיר־גיום 


658 


בית־גיז 


1 

אנסואן, דוכס סלורן 


1 

פראנסואוז, דוכס מד ( 3 ) 
( 1519 — 1563 ) 

ן_ 

1 

אנרי, דוכס סד ( 5 ) 
( 1550 —נרצח 1588 ) 

שארל, דוכס סד 
( 1571 — 1640 ) 

! _ 

1 

אנרי, דוכס מד 
( 1614 — 1664 ) 


דנה, דונם סלורן 

ג * 

(מת 1508 ) 


קליד, דוכס מד ( 1 ) = אנסואנס מבית־בורבון 
( 1496 — 1550 ) 


1 1 
שאול, קארדינאל של לוין ( 4 ) לואי, קארדינאל מד 
(מת 1574 ) 


1 

שארל, דוכס ממין ( 7 ) 
(מת 1611 ) " 


לוא־. קארדינאל סד ( 6 ) 
(נרצח 1588 ) 


! 

דן, קארדינאל של לירן( 2 ) 


1 

מארי = דימז " מלך־סקוטלגד 

1 ־ 

מרי ססיואדש 
= פראגסואה 11 מלך־צרפת 


פארי, מאדמואזל מד 
( 1615 — 1688 ) 


1 

לואי, שוואליד, מד 
1 

לואי־דיזף, דוכס מד 
( 1650 — 1671 ) 

1 

לואי־סדאנסואה, דוכס מד 
( 1670 — 1675 ) 


המלוכה. הוא המשיך במאבק של בית־ג׳ נגד ההוגב 1 טים, 
והיה ממארגני ״ליל בר־תלמי״( 1572 ) והאחראי לרציחתו של 
קוליניי. במלחמת־האזרחים המחודשת יצר ( 5 ) את "הליגה 
הקדישה', ששאפה — בברית עם פילים 11 מלך ספרד — 
לחיסול ההוגניטיות. ( 5 ) נתכוון למניע את העברת הכתר 
הצרפתי מאנרי ווו חשיך־הבנים ליורש החוקי, ההוגנוטי 
אנרי מנאווארה (ע״ע אנרי 1¥ ), ובסופו של דבר — להבטיח 
את הכתר לביתו. תחילה הצליח ( 5 ) לכפות על אנרי ווו 
שיתוף־פעולה עם הליגה וביטול הפריווילגיות של הד,וגני־ 
טים. בפלחמת-האזרחים בין אנרי מנאווארה, אנרי ג' ואגרי 
111 (״מלחמת שלושת האנדים״) חדר ( 5 ) לפאריס ועורר בה 
התקוממות עממית נגד המלך. אנרי ווו ברח מפארים, אך 
אירגן את רציחת ( 5 ) ואחיו הקארדינאל ל ו א י( 6 ) (דצמבר 
1588 ). הרצח גרם למרידה קאתולית נגד המלך בראשות 
האח השלישי מבית ג/ שארל, דו 5 ם־מין(םתתםץ 13 ״ן)( 7 ). 
אנרי ווו ברח אל אנרי מנאווארה במחנה ההוגניטים, ושם 
נרצח ע״י נזיד ( 1589 ). (ד) היה אחד המועמדים הקאתיליים 
לבתר, ואפ״ם שנוצח ע״י אנרי 1¥ בכמה קרבות, הצליח 
למנוע מאגדי את כיבושה של פאריס, ואנרי לא הוכתר ולא 
הוכר כמלך חוקי עד אשר עזב את ההוגנוטיות! אז השלים 
אתו (ד). מכאן ואילך חדלו בני־ג׳ למלא תפקיד חשוב 
בתולדותיה של צרפת. הדוכסות נתקיימה בידי צאצאי ( 5 ) 
עוד 4 דורות. היורשת האחרונה של האחוזות והתארים של 
בית־ג , , מרי, מאדמואזל דה ג׳ ( 8 ), מכרה את כל זכויותיה 
לדוכס ממין(םח 31 }\) *ב 1675 . 

.א . 1849 ,^ 1-1 , 0 * / 4 ״ 0 /* 4 ־״ 0 // 01 , 80111116 ־ 8 . 8 

, 811614 115 . 4 , ; 1887 , 1-11 , 114 ן! 0  14 / 4 . 0 / 74 ,וזר> 47 חז 0 ? 

34 ״ 7 , 5 מו 1113 ו' 5 \ . 84 . 17 ; 1897 , 0 }!ס■}(*!!? 7 ! 11 4 / 3 מ// 3 // 7/14 

,. 0 174 / 14 ) 77 1/11 /ס ץיוס!}!/{ 1/11 . 4 מ 3 ־ 011 ./ 037/4 (ס 010017 

. 1931 , 31114 ־ 1 ־ 101 -. 0 / 0 ׳(־ 4731 , 1,4 ) 64 ) 8434 . 84 .£ ; 1918 , 1-11 

י. טו. 

גיןברכם, וילהלס פזן — ז 011 סזסנ 1 ס 5 ש 01 1 זו>׳\ וזז 11161 ו¥\ — 
( 1814 — 1889 ), היסטוריון גרמני. מתלמידיו הרא¬ 
שונים של רנ ״ קד, (ע״ע). חקר את תולדות גרמניה ביה״ב. 


ספרו הגדול 11 ש 2 זש 1£315 מסו 1 ם 1115 ם 1 > זש 1 ) סז 11 :> 111 נ> 5 ש 0 ("תו¬ 
לדות תקופת הקיסרות הגרמנית״, 6 כרכים, 1855 — 1895 ), 
שמקיף את התקופה עד 1190 , היה החיבור הראשון על 
תקופה זו המבוסס על בדיקה ביקרתית של המקורות. אך ג׳ 
הצטמצם בתיאור ההתפתחות המדינית והכנסייתית, ללא 
התחשבות בצד הכלכלי והחברתי. הוא תיאר את הקיסרים 
כשהם שטופים אור רומאנטי, ולהשקפתו התנגדו היסטוריו¬ 
נים אחרים. 

-• 11/11 } ■$} הו £מ> 4131 ־ 431 /// 04/13143 434 //־ 1 ׳( 33 0/4 , 2 ) 004 . 147 

, 6117 ) 5 מסי . 11 ; 1928 ,( 138 ,. 54117 ) 24 07154114 ) 1315 ) /ז 4 /> 11 )ז 3 
. 1951 , 04/43143/4 4 ה 1 > // 041 

ניזז, (?מסואדרפיר־גיום - 6 ו״ 1 ) 1113 ״ 0 -שזזש 1 ?- 015 ?מבז? 

301201 > — ( 1787 — 1874 ), היסטוריון ומדינאי 
צרפתי. אביו, עו״ד קאלוויניסטי מנאמני האידיאלים של 
1789 , הוצא להורג ב 1794 . ג׳ חונך בז׳נווה חינוך קאלווי- 
ניסטי וקלאסי. ב 1806 עבר לפאריס ללימודים בסורבון 
והתפרנס בדוחק ע״י כתיבת סאמרי־ביקורת, אך מצא לו 
תומכים הן מבין נאמני ההשכלה של המאה ה 18 והן מבין 
המחדשים את המסורת הדתית ברות הרומאנטיקה. באותה 
תקופה חיבר גם עבודות ספרותיות מקיפות יותר: חיבור על 
קורני ושיקספיר ומבוא והערות לספרו של גיבון על "שקיעתה 
ונפילתה של האימפריה הרוסית". הוא עסק גם בשאלות פדא- 
גוגיות והוציא כ״ע חינוכי. ב 1812 נתמנה מרצה להיסטוריה 
חדשה בסורבון. ב 1814 היה למזכיר הכללי במשרד־הפנים, 
ובתקופת ״מאת הימים״ פעל אצל לואי ¥111 )( הגולה כשליח 
המלוכנים הקונסטיטוציוניים. בשוב הבורבוגים מגלותם 
השניה נתמנה ג , לחבר במועצת־המלך. בתקופת הרסטוירא־ 
ציה נמנה ג׳ על ראשי ה״דוקטרינרים", שהטיפו לפשרה בין 
השגי המהפכה ובין המלוכה המסרתית. ג׳ דחה גם את הרעיון 
הדמוקראטי של ריבונות־העם וגם את המלוכה האבסולוטית; 
הוא דגל ב״ריבונות־התבונה", ז. א. לא בשלטון הרוב אלא 
בשלטון המעולים המוכשרים, שהם האמידים והמשכילים, 
ובשיתוף פעולה ביניהם ובין המלוכה. 




659 


גיזו, פרנםואון־כיר־גיופ — גיזיר 


660 


דעותיו של ג׳ 
השתקפו הן בכתביו 
המדיניים והן בחיבו¬ 
ריו ההיסטוריים. ג׳ 
היה היסטוריון בעל 
שיעור־קומה, רב־בקי־ 
אות במקורות ודייקן 
וביקרתי ביחסו להם, 
והרצאותיו בסורבון 
ב 1822-1820 ו 1828 - 
1830 , שהופיעו בדפוס, 
שימשו ציון־דרו ל¬ 
היסטוריוגרפיה הצר¬ 
פתית המודרנית. שלא 
כעמדתו כמדינאי, 
שבה הלכה וגברה 
נטייתו לדוגמאטיזם 
נוקשה, הוכיח כהיסטוריון את שאיפתו להבנה אובייקטיווית 
של התופעות. 

חיבוריו החשובים בהיסטוריה הם: 16 ) 31€ ז 0 ת־>^ 6 ז!ס 11151 
6 ק 0 זט£ 60 ח 0 ! 1 ב 5 ו 1 !׳\ 1 ש 13 ("היסטוריה כללית של הציווילי" 
זאציה באירופה״), 1828 ! סס 111531100 ^ 01 13 16 ) 6 ז! 0 } 1315 
06 ם 3 ז? (״היסטוריה של הציוויליזאציה בצרפת״), 1829 — 
1832 ז 31106 ■!£ 16 > 6 ־ 111$£011 י 1 • 501 $ץ £552 ("מסות על תולדות 
צרפת״), 1833 < 6 זז 1616 §ת\ 1 ' 1 ) 01011011 ^ 10 13 116 0116 ) £115 
(״דברי ימי המהפכה באנגליה״), 1826/27 , 1854 — 1856 ! 
00 ^ 331110 ^ 16 > 5 ) 1 ז 60 163 !ס 10006 ) 1 ז 0 ק 001165 ־ 16 /י("חייו, 
מכתביו וכתביו של ואשינגטוך), 1839 — 1840 . 

בראשית 1830 נבחר ג׳ לבית־הנבחרים. מלכתחילה לא היה 
מחסידי מהפכת־יולי, אך דווקא היא פתחה לפניו שערים 
לפעילות מדינית מכרעת. סיסמתו היתד. "הדרך הממוצעת" 
( 011160 ! 5£6 ט!) בין הריאקציה ובין כל נסיון להרחבה עממית 
של בסיס המשטר. מ 1831 עד 1835 היה שר־החינוך ויזם 
והגשים את חוק החינוך היסודי, — אולם לא מתוך השקפה 
דמוקראטית, אלא מתוך הדעה שיש צורך בחינוכם המוסרי 
של ההמונים, 

נהייתו של ג , אחרי השמרנות הביאה לידי קרע בינו 
ובין המחנה הליבראלי, ומשום כך נתמעטה השתתפותו 
בממשלה בין 1836 ו 1840 • ב 1839 , בתקופת המשבר המדיני 
הבינלאומי בשאלת המזרח התיכון, שנגרם בעקבות המדי¬ 
ניות של ממשלת תיר (ע״ע), שסמכה ידיה על כיבושיו של 
מוחמד עלי, נשלחג׳ כשגריר צרפת ללונדון. כדי למג 1 ע 
התלקחות מלחמה אירופית, הודח תייר ע״י לואי־פיליפ, וג׳ 
חזר וצורף לממשלה כשריהחוץ, ואחרי זמן מועט נתמנה 
ראש־זזממשלה, ובתפקיד זה כיהן כ 7 שנים. 

ג׳ ומלכו השתדלו לפייס את דעת־הקהל ע״י הבלטת 
האינטרסים הכלכליים והעמדתם מעל לבעיות המדיניות. 
סיסמתו של ג , : "התעשרו ע״י החסכון והעבודה"—פורשה ע״י 
מתנגדיו כעידוד לרודפי־בצע. ג׳ כשלעצמו היה נקי־כפיים, 
אולם בשלטונו פשתה השחיתות במדינה ובחברה, ואף הממ¬ 
שלה לא נרתעה מלהשפיע בדדכי־שוחד על מהלך הבחירות 
ועל ההצבעות בבית-הנבחרים. מדיניות־החוץ של ג , , שעמדה 
בצל הכשלון במזרח התיכון ונקטה קו של פיוס לגבי אנגליה 
ושל טיפוח אינטרסים דינאסטיים בספרד, הוסיפה להשניא 


את המשטר על העם. ג' דחה את כל ההצעות להרחבת 
זכות־חבחירה מעבר לחוג רבע-מיליון משלמי המיסים ד,גבו¬ 
הים ולהפחתת מספר פקידי׳הממשלה שישבו בפארלאמנט. 
מ 1846 ואילד החלה האופוזיציה בתעמולה נגד הממשלה גם 
מחוץ לסארלאמנט. ג׳ ניסה לדכא את התנועה ע״י איסורים 
משטרתיים, אך פעולתו גרמה להתפרצות מהפכת פברואר 
( 1848 ), שאילצה את ג׳ לצאת יחד עם מלכו לגולה לאנגליה. 

ביולי 1849 חזר ג׳ לצרפת, אך מכאן ואילך לא מילא עוד 
כל תפקיד כמדינאי. את 25 שנות חייו האחרונות הקדיש 
לכתיבת זכרונותיו ( 16 ! £1510116 1 4 • 11 ׳ר 561 זססק 6$ ז 301 ו 461 ג 
1867 — 1857 י 5 קמ! 16 מסס!), להשלמת יצירותיו ההיסטוריות, 
לפעילות באקאדמיה, וביחוד לענייני הפרוטסטאנטיזם הצר¬ 
פתי, שבו היה אדוק כל ימיו. 

13 11113111 ) 1 ! .?> , 1135 ) 1 ) 0 ? . 11 . 08 ; 1894 , ס ,^ 301 ז 3 ! 1 
, 1925 ,?) 1141011% ? 311 . 0 ,־ 146150 . 11 ; 1923 , 113111311011 ) 8 
- 1 ) £001 1 ? 3 )? 0 ?> £1 111 511111111 66 ־׳£' 7 ,!)•!ב^^סס^ג ״ 1 .£ 
-? 1/8 , 0 ) 8 ) 11 ) 113 )! 13 , 01111135 ? . 11 . 06 ; 1929 ,( 11311111 

, 1936 , 1814 

פ. זל. 

3 י דר איסלאנדית: געש), מעיין חם וגועש, הפולט 

עמוד מים חמים וקימור, לפעמים גם רפש ואבנים, 

תוך הפסקות קצובות שבהן הפעילות נפסקת. הג" מצויים 
באיזורים וולקניים בקבוצות של עשרות מעיינות בחבל 
אחד. מימיהם התמים רוויים תמיסות מינראליות. בצינונם 
באויד נפרש מן המים מינדאל — עפ״ר צורני, הגיזריט(ע״ ע , 
וע״ע אופל), ובמקומות אחדים גיר (ע״ע) — ושוקע מסביב 
בצורת נטף. סלעי־חגטף הססגוניים, הנערמים בדרך זו, הם 
הפאר של נוף גיזידי. — ג׳ בנוי אגן, שבמרכזו ארובה ובח 
עמוד מים חמים. בג׳ הגדול של איסלאנד הממפראטורה על 



פני השמח היא ״ 89 — 76 . הטמפראטורה של המים בארובה 
עולה עם העומק: החום בא, איפוא, מבפנים, ממקור וולקני, 
וניזון מקיטור לוהט החודר מן הצדדים אל הג׳. בעמקי־ 
הארובה נמצאים המים בטמפראטורה גבוהה בהרבה מנקודת- 



8 ־ 8 ,־נ. ני!ז 


661 


גיזיר—גיסרח 


662 



.הזקן הנאם 1 ״ (!״}!{)״.ע 013 ), ניזיר בפאחדי 015 ט 11 עבאח״ב 


הרתיחה הרגילה באויר. מפני שהם נמצאים שם תחת לחץ 
עמוד־המים שמעליהם. עם חדירת קיטור לוהט ועליית התום 
מבפבים מגיע הלחץ לנקודה, שבה המתח גובר על עמוד־ 
המים שבארובה ומרים אותו. עי״כ פותת הלחץ בפנים, והמים 
הלוהטים הופכים באופן פתאומי לקיטור, שמתפרץ ופולט 
החוצה את עמוד־המים שבארובה. 

באיסלאנד נמצאים כ 100 מעיינות חמים בעמק שומם, 

כ 45 ק״מ מצפו׳ן־מערבו של הר־הגעש הקלד" מהם רבים ג" 
פעילים. בניו־זילנד נמשך איזור־הג* שבמחוז אוקלנד לאורך 
230 ק״מ! שם מצויים מעיינות רותחים, וולקנים של רפש וג" 
פעילים ממינים שונים; בשעת התפרצות הוולקן טאראורה 
( 3 ז 6 ׳\ 3 ז 3 יך) ב 1886 נתהוו שבעה ג' ענקיים, שפלטו במשך 
כמה שעות עמודי מים, קיטור, בוץ ואבנים עד לגובה של 
250 מ׳ ומעלה. בחבל הג" של פארק ילוסטון(ע״ע) שבאה״ב 
נמצאים למעלה מ 3,000 מעיינות חמים, ביניהם תג" הפעילים 
האדירים שבעולם. ״הזקן הנאמן״( 1611 * 211 ? 1 * 01 ) זונק בהפס¬ 
קות של 65 דקות בדיוק ופולט במשך 4 — 5 דקות עמוד־מים 
לגובה של 40 — 50 מ , . "הכוורת" ( 6 ׳ 1111 :> 80 ) מפזרת את 
המים כבמזרק, אחרי שהעלתה אותם לגובה של 70 מ׳. איזו־ 
רים אחרים של ג׳ נמצאים באיי־מאלאיה, ביאפאן, בדרום־ 
אמריקה ובסביבות וולקניות אחרות. 

א. פר. 

גץריט׳ בטף צורני הנוצר כמשקע מתוך מים מינראליים 
המים, ביחוד ממי גיזידים (ע״ע). מים אלה, כשהם 
קשורים בסלעים וולקאניים חומציים, עשירים לפעמים בקו* 
לואידים של סיליקה, וחומר זה שוקע על פני השטח מחמת 
הפחתת ׳הלחץ והטמפראטורה בשעת התנדפותם של המים, 
ואולי גם בהשפעת אצות. עי״כ נוצר סלע אופליני, מורכב 
בעיקר תחמוצת־הצורן מימית (כ£> 3 ן— 9 מים). 


הג" הם לפעמים בעלי צבעים אדומים כחולים או ירוקים 
בולטים, והם יוצרים חרוטים מסביב למעיינות וגם מדרגים 
ארוכים לאורך המורדות.— ג" מצויים בעיקר בפארק ילוס־ 
טון (ע״ע) שבאה״ב, ברוטומחנה ( 80101113112112 ) שבניו־ 
זילנד ובאיסלאנד. 

ג,מ 2 םהד ( 1 > 651163 ז 03 ), עיר בצפון־מזרחה של אנגליה, על 
הגדה הימנית של נהר טין 0 >חץ 7 ), כ 15 ק״מ 
משפכו לים הצפוני, מול ניו־קסל. 115 אלף חושבים ( 1951 ). 
ג' נמצאת במרכז איזור מכרוח-פחם מן העשירים באנגליה. 
עובדה זו, וכן מקומה על הנהר בנקודה שאליה מגיעות 
ספיבות־אוקיינוס, עשאוה לאחת מערי־התעשיה החשובות. 
ממפעליה: מספנות, בתי־מלאכה לקטרים וקרונות־רכבת, 
בתי־תרושת לעיבוד־מתכת, ייצור כימיקאלים ותכשירים רפו¬ 
איים, תעשיית זכוכית ומוצרי־אלומיניום. בגבעות שמדרום 
לעיר נחצבות אבגי־דיוריט לייצור אבני-ריחיים. 

ניטךה (ספרך׳ 2 זז 3 ז 1 ני 2 , מיוד הוא קתרוס [כתיב: 

קיתרוס או קיתרם], דג׳ ג, די—י), כלי־מיתרים 
לפריטר" הקרוב ללאוטה, למאנדולינה או לבאלאלאיקה, הג׳ 
בנויה תיבת־תהודה שטוחה מלמעלה ומלמטה וחמוקה מן 
הצדדים בצורת הסיפרה ״ 8 ״, ומעליה מתוחים מיתרים. הקף- 
הטונים בג , החדישה דומה לזה שבצ׳לו, אך רשימתם בתווים 
נעשית באוקטאווה אחת מלמעלה(במפתח "סול" או באותיות 
טבולטודה). צווארה מחולק לרווחים של חצאי־טונים ע״י 
מחיצות של מתכת. 

מוצאה של חג* אינו ידוע, אך ידוע על קיומה בתרבויות 
העתיקות של יוון, פרם וערב. הכלי העתיק היה בעל 4 
מיתרים כפולים, שהיו מנוגנים באמצעות פלקטרון. ביה״ב 
נתקבלה הג׳ בכל ארצות הים התיכה• בספרד, שאליה 




663 


ניטרה — גילברט ואלים, איי־ 


664 



אדי סאנה . ר.זםר הכ^ררי 

הובאה על־ידי המאורים, היא ידועה לפתות מן המאה ה 13 . 
במאה ה 17 הוחלפה צורתה העתיקה בצורתה החדישה שהיא 
של 6 מיתרים בודדים( 1 מו- $01-51 - 6 ־ו- 143 מו), המנוגנים בפרי¬ 
טת חמש האצבעות של היד הימנית, בדי לאפשר ליווי רב־ 
קולי הא רמוני. — הג׳ נתחבבה בעיקר בספרד, הן בתור כלי 
עממי לליווי זמרה וריקודים והן בתור כלי אמנותי. מחברי 
המוסיקה לג׳ וסנגניה הספרדיים הם: פואנליאנה ( 11611113113 ?, 
נר 1554 ), ד. אגואדו (נר 1784 ), ס. ס 1 ו (נר 1784 ), ? 4 
טאו־גה ( 1852 — 1909 ) ותלמידו הגדול של האחרון אנדרם 
סגוביה (גר 1890 ). אמנים גדולים כברליוז ופאגאניני היו 
מנגנים בג׳ז האחרון אף חיבר רביעיה לג׳ ולכלי־קשת. 
קומפוזיטורים כבו׳קריבי, שוברט, ובר, מוצארט. ורדי ומאלר, 
השתמשו ביצירותיהם התזמרתיות בג/ מנואל דה פאליה 
היבד בשביל ג׳ את "הקינה על קברו של קלת־ דביסי" 
הנמנית עם מיטב יצירותיו. 

למשפחת הג׳ שייכים גם הג׳ ההאוואית (אוקוללה), הג׳ 

של פושי־אמריקה (בבג׳ו), הבאלאלאיקה הרוסית' והגקין 
והשאמיזן הסינו־יפאגיים. 

ססרי־לימוד לד הם: ז"*; .ס ■>! 0 ,״ 0 ־ 50111 ,£ 

* 0 ** 4 ״ 4 א , 23111 .[ ; 1921 ,*•״ 0 <)*-״ 10 ,. 0211111 .? ; 1879 
. 1926/28 ,; 0111 ^ 1 1/111 ! . 6 •ת/" 

ם. רו. 

$ י ? | ף' ( 0111117 ), שני אנשי־תיאטרו׳ן צרפתיים, אב ובנו. 

( 1 ) ליסין ג׳ — . 0 0 * £110 — ( 1860 — 1925 ), 

הופיע לראשונה על הבימה בפאריס ב 1878 , שיחק אח״ב כמה 
שנים בעדים שונות באירופה, בעיקר ברוסיה, וחזר ב 1891 
לפאריס. הוזמן ע״י שרה ברנד (ע״ע) לשחק עמה בתיאטרון 
שלה ("רנסאנס"), ושם קנה את סירסומו בהופעותיו במחזות 
מודרניים. מ 1902 עד 1909 ניהל את התיאטרון הזה. משחקו 
הרב־גוגי, שהיה עצור ומאופק אף בשעה שתיאר רגשות 


סועדים, הפליא את קהל־הצופים ואת המבקרים של זמנו. — 
מ 1919 ואילך שיחק בעיקר במחזות של בנו. 

( 2 ) סשה ג׳ — .ס 530113 — (נר 1885 ברוסיה), בנו 
של ( 1 ), הופיע על הבימה לראשונה בפטרבורג, בתיאטרון 
מנוהל על־ידי אביו. בפאריס שיחק כמה שנים בתיאטרון 
"רנסאנס", גם כאן בהנחלת אביו. ביקר בלונדון ובאה״ב 
והופיע שם בעיקר במחזות ובסקיצות משל עצמו וזכה 
להצלחה רבה. משחקו מצטיין באימפרוביזאציה, עד כדי 
טישסוש התחומים בין ג׳ השחקן ובין ג׳ מחבר־ד,מחזות. 
מספר המחזות, בעיקר קומדיות קלות, שחיבר בשביל הבימה 
הצרפתית והאירופית, רב מאד. כתב וביים גם סרטים, וכן 
חיבר גם רומאנים וספר־זכרונות. — ב 1945 נאסר והואשם 
בשיתוף־פעולד. עם הנאצים, אולם זוכה מן האשמה ושוחרר 
19463 . 

ג״לןר׳ אי!ט — 11 * 011111 — ( 1869 — 1944 ), 

זמרת עממית צרפתית. בראשית דרכה על הבימה 

כבשה את לב הציבור של תיאטרון הוואריטה ($ש 4 

5 ^^ ז 3 /י), של המולן רוז׳ (:#!**מ ״ 101111 * 1 ) ודומיהם 

בגמישות־קולה, בבהירות־היגויה ובטעם המיוחד של האינטר־ 

י ▼ 

פרטאציה שלה. בג׳ התגלמה אמנות־הזמר הצרפתית, וביחוד 
הפאריסאית, בגילוייה האפייניים. את פשטותה המחושבת 
ידעה להדגיש בתלבשתה, שבה תוארה בסדרת־ליטוגראפיות 
של שולח־אטרק (ע״ע): 
שמלה ירוקה וכסיות 
שחורות וארוכות; לבוש 
זד, מקורו היה בעניות, 
אולם ג׳ שמרה עליו עד 
סוף ימיה. מחברים ידו¬ 
עים בזמנם חיברו חרוזים 
מיוחדים לזמירתה. ג׳ 
זכתה להצלתה יוצאת 
מגדר הרגיל בצרפת וגם 
מחוצה לה (באנגליה, 
באה״ב, בגרמניה). במח¬ 
ציתה השניה של תקופת 
פעולתה תרמה תרומה 
גדולה לתחיית הזמר 
העממי הצרפתי העתיק, 
ואף סירסמה קובץ חשוב 
המוקדש לו. בשנת 1896 נישאה לד״ר שילר האמריקני, 
ג' חיברה ספרי זכרונות, ספר על אומנות הזמר ורומאנים 
אוטוביוגראפיים. 

{ילבן־ט ן$לים, איי־ ( 1313045 *. £111 4 מ 113 * 0111 ), 

מושבה בריטית, המורכבת ממספר איים וקבוצות- 
איים בדרום־מערבו של האוקיינוס השקט, משני צדי הקר 
המשווה. האיים מפוזרים על פני שטח־ים שקטרו למעלה 
מ 1x100 ק״מ, אך שטחם הכללי אינו אלא כ 1,000 קס״ר? 
מספר התושבים 1947) 36x100 ). האי אושן (אוקיאן) הוא 
סלע פוספאטי! כל שאר האיים הם אטולים. בירת המושבה 
נמצאת באי טאראווה. 

האקלים הוא טרופי־אוקיאני. סידות־ההום כמעט בלתי־ 
משתנות (הממוצע השנתי כ * 20 ) 1 כמויות־המשקעים באיים 
הצפוניים למעלה מ 2,200 מ״ם, באיים הדרומיים פחות מ 1x100 



אי 1 ט נילכר (שירטוצרדיז 11x0 
טולח־<יםר< 4 1804 ) 



665 


גילברט ואלים, איי־—גילדות 


666 


מ״מ. הגידולים העיקריים הם עצי-קוקום! קו׳פרה ופוספאטים 
הם היצוא העיקרי. התושבים הם פולינזים ומיקרונזים! 
הברות־המטעים הביאו גם פועלים הודיים וסיניים לטיפול 
במטעי־הקוקום ולייצור הקופרה. 

האיים נתגלו על־ידי ספנים בריטיים — ביניהם קוק 
(ע״ע) — בשנות ה 60 — 70 של המאה ה 18 . הם נעשו שטח- 
חסות בריטי ב 1892 ומושבת־כתר ב 1915 — 1919 . ב 1939 
נחתם חוזה בריטי־אמריקני על שיתוף אה״ב במינהלם של 
שנים מן האיים "לצרכי טיס ותחבורה״. בתחילת 1942 נתפסו 
האיים ע״י היאפאנים וחזרו ונכבשו בסוף 1943 ע״י האמרי¬ 
קנים אחרי קרב רב־דמים ביותר על טאראווה. 

גילברם, דלים — * 1 * 0111 — ( 1603-1544 ), 

רופא וחוקר-טבע אנגלי. בן למשפחה אצילה עתיקה; 
ב 1558/69 למד בקימברידג׳; אח״כ סייר באירופה, וב 1573 
חזר לאנגליה ועסק ברפואה; ב 1601 נתמנה לרופאה הפרטי 
של המלכה אליזאבת. 

ג׳ נחשב גדול חוקרי־הטבע בבריטניה בדורו. מחקריו על 
המאגנטיות והחשמל הניחו את היסוד לענפים אלה של הפי¬ 
סיקה.' ג׳ הצטיין בגישה מדעית נסיונית מובהקת במחקריו. 
הוא היה ראשון חסידיו של קופרניקוס באנגליה ובין הראשו¬ 
נים שהכירו, שרחקיהם של כוכבי־השבת מן הארץ הם שונים. 

ג , חקר את זווית־הנטיה וזווית־ההרכנה של המחט המאג־ 
נטית והראה שתופעות אלו מוסברות ע״י ההנחה שהארץ היא 
מאגנט גדול, בניגוד לדעות קודמות על מציאותו של מרכז 
מאגנטי בשמים. השערתו זו על מאגנטיות כדור*הארץ 
אומתה ע״י כל החקירות מימיו עד היום. מחקריו של ג׳ על 
תכונות המצפן היו קשורות לבעיות הספנות בדורו, וחשיבות 
מעשית רבה נודעה להם. במחקריו השתמש ג׳ באבן־שואבת 
טבעית ובמאגנטי-ברזל שיצר בעזרתה. הוא הראה שרק 
חמרים מסויימים נמשכים ע״י מאגנט; שברזל לוהט אינו 
נמשך ע״י מאגנט, אבל חיזר להימשך כשהוא מתקרר! 
שאפשר למגנט מטיל־ברזל על-ידי נקישות־פטיש, ביחוד 
כשהוא מונח בכיוון צפון־ררום ומתקרר ממצב לוהט; כנגד 
זה סתר את ההשקפה שהיתה מקובלת בדורו, שאפשר לקבל 
מאגנט ע״י שיפשוף ברזל ביהלום. 

ג׳ טבע את המושג אלקטריות והיה הראשון שהבדיל 
בבירור בין תופעות החשמל והמאגנטיות, הוא הוכיח, 
שהמשיכה החשמלית — בניגוד למאגנטית — פועלת על 
כל הגופים, ושאפשר לחשמל ע״י שיפשוף לא רק ענבר 
אלא גם זכוכית, גפרית, יהלום והמרים אחרים! חמרים אלה 
קרא ג׳ בשם אלקטריים, בניגוד לחמרים הלא-אלקטריים, 
כגון המתכות, שהוא ראה אותם כבלתי ראויים לחישמול. ג' 
בנה לראשונה אלקטרוסקופ פרימיטיווי, שקרא לו ורסודיום 
(רכע 11 ז 50 ז 6 /י) ושהיה מורכב ממחט מתכתית המסתובבת על 
ציר אפקי וקצה נמשך אל גוף טעון. 

מחקריו סוכמו ופורסמו בספרו הגדול: 0616 ^ 1 ״ ־ם 

6 ־ 1611111 6 ז 6 ח 13£ מ 10 וין 13 מ 16 > ) 6 ,$ע( 11 ־נ 0 קז 0 :> 116 ן> 18 :> 611 ח 3£ רת 
-מ^ךו 11 ^^ק 5 ^x בזת 6 וח £11 ז 3 ז 6 1115 זזר 1 ג 11 ק 3 ׳ 101 ז 13 § 51010 ץ 11 ק 
3 ] 3 ז:ו 5 ת 10 מ 16 > 115 ("פיסיולוגיה [ז. א. תורת־טבע] חדשה של 
המאגנט, ושל הגופים המאגנטיים ושל המאגנט הגדול הארץ, 
מוכחת בהרבה נימוקים וניסויים"), שנתפרסם לראשונה 
ב 1600 בלונדון. ספרד - 110 !{ק 1 ־ 31 ו;ב! $1161 0 ־ם 05 ת 16 > ח!!חז ->ר 1 


3 ׳! 0 ת 113 !ק 50 ("פילוסופיה חדשה על עולמנו, שמתחת לירח") 
הוצא לאור אחרי מותו ע״י אחיו ( 1651 ). 

ה!/ / 0 . 0 ,ת $0 יזוזזה> 171 .י 1 . 3 

; 1908 ,מ> 16 ן 6 מן 10 \. / 10 ־־> 6 ־ 7 16 / 1 * 66 , 1891; 13., 1^ 0. 0x4 > 

/ 00 >/>/ 10 £06 \ . 1 ! 6 ?(/ 1.6 . 8 1£ ן> 31 מאז £6£ 0/6 , 618113115 ? .? 

/ 6 . 0 .׳א , 10 ק) 116 ; 1904 ,. 6 .'ז) !/)• 401 / 0£ *; 6 ן^ 6 /£ . 11 

. 16 ־ 19 , 6166/6 ^^<ז^ע x סס 6,06 ( 163 ?> 10 

ש. אל. 

נילןךט, ?ר ןי; ים עונק — מ! ¥11112 \ ז $1 

11 * 0111 — ( 1836 — 1911 ), מחבר מחזות והומוריססן 
אנגלי. ג׳ עבד תחילה כפקיד במשרד־החינוך; אח״כ למד 
משפטים ופעל כעורך-דין ולבסוף — כשופט. מ 1861 ואילך 
פירסם שירים הומוריסטיים מצויינים ועבד גם כמבקר תיא¬ 
טרוני. חיבר קומדיות עממיות רבות, שבהן הוא מאחד רגש 
אמיתי והומור ציני! הם מצאו הד רב בקהל. ב 1871 נתחבר 
עם הקומפוזיטור ארתר סליון (ע״ע), ועבודתם המשותפת 
נמשכה 20 שנה• הם חיברו יחד מספר רב של אופרות קומיות, 
שהטובות שבהן הן: ; 1881 ,״*־!״״ג?־ 4 ; 1871 ," 15 ק$מו 1 ׳" 
," 10 > 3 :> 41 ^ 1116 " ; 1884 ," 13.3 1110655 ־ 1 ?" ; 1882 ," 116 ) 01311 [" 
1 > 311 ז 0 " ; 1888 ," 1 ) 01136 1116 0£ 6001611 ? 116 ?"* ; 1885 
1896 ," 6 ;ו״ם. קומדיות מוסיקאליות אלו היו אהובות ביותר 
על הקהל הרחב, ורובן נשארו פופולאריות עד היום בארצות 
רבות. יש בהן מידה גדושה של סאטירה חברתית ושפע 
רמזים ועקיצות לענייני דיומא; ההומור שבהן עשיר ופאג־ 
טאסטי. ג׳ מצטיין במשקל חרוזיו ובהמצאת מצבים דראמא* 
טיים עשירי דמיון. — ב 1907 קיבל ג׳ תואר סר. הוא נספה 
בגיל 75 בשעה שהציל אשה צעירה מטביעה. י 

, 60140 ^ 8618 08 ג 011166 ; 1907 . 5 .?ז ,ס׳מ 0 ז 8 £8101 

,?[ 6 ־ 8.01 - : 1 ־ 031 8 , 1914 , 3 סז!!ן 0 • 1/1111 0 11x4 ו>׳>) ■ 511 

ג>ט 8 — (נר 1904 ), שחקן אנגלי! ממשפחת־השחקנים 
המהוללת טרי. ג׳ הצטיין בתפקידים רבים ושוגים על הבימה, 
באנגליה וכאורח באמריקה, הן במחזות קלאסיים והן במחזות 
מודרניים. ביחוד נתפרסם כמגלם דמויות־שיקספיר! "האמלט" 
שלו נחשב לאחד הגדולים בתולדות התיאטרון ולטוב ביותר 
בדור זה. ג , פועל גם כבמאי וכמנהל-תיאטרון, וכן כשחקן- 
קולנוע. ב 1953 הוענק לו תואר אבירות. — חיבר אוטוביו¬ 
גרפיה ( 3£65 ) 5 ץ 1 ז £3 [שלבים ראשונים], 1939 ). 

, 1937 0/1 ./ ,־ 1€1 > 011 

נ,ילד 1 ת (אנגל׳ 15 > 11 גז§, צרפ ׳ 5 ת 10 :ו 3 ז 0 קז 00 , גרמ׳ 16 ) 2011 , 
ת 16 > 011 ).שמח התופעות החברתיות שנכללו במונח 
ג׳ בתקופות שונות ובארצות שונות נרחב במידה שאי- 
אפשר להקיף את כל גילוייו בהגדרה אחת בעלת משמעות 
סוציולוגית. הצדדים השווים הבולטים ברוב הג׳ הם: אפיין 
האיגודי ועיסוקן העיקרי (אולם לא הבלעדי) בפעולות 
כלכליות. 

ביוון נזכרות ג׳ לראשונה בכתבי סילון, המדבר על איד־ 
גוני סוחרים ובעלי־מלאכה ("ס"!"!!). מן המאה ה 5 לפסה״נ 
ואילך נזכרים לרוב אירגוני סוהרים, בעלי־ספינות, בעלי- 
מלאכה וכיו״ב, שעסקו בעיקר בעניינים כלכליים, אולם 
מילאו לעתים קרובות אף תפקידים דתיים, פוליטיים וחב¬ 
רתיים, חג׳ היו איגודים של מתנדבים מבוססים על עקרונות 
דמוקראטיים. והפוסקים האחרונים בהן היו אסיפות־החברים. 



667 גילדות 668 



בנייני טזעצת־העיר והניידות באנסמרפז (תחרים־ניזושת ם 04 פ 1 ) 


בהשפעת היוונים היו הגי פעילות בתקופה ההלניסטית אף 
במצרים ובכל ארצות אסיה הקטנה. 

ברומא היו הג׳ ידועות בשם 3 ^ 00116 ; רישומן אינו 
ניכר עד לתחילת התקופה הקיסרית. בראשונה היו אף הג׳ 
הרומיות איגודים של מתנדבים, אך במשד הזמן גבר פיקוח 
המדינה עליהן, ובמאה ה 4 לסה״נ נהפכו לאיגודים של כפיה 
מטעם המדינה ולקאסטות, שבהן היו המקצוע והחברות 
עוברים בירושה מאב לבן ושנטישתן גרדה ענשין חמורים י 
חברי הג׳ אף היו נוהגים להתחתן זה בזה בתוך אגודתם 
שלהם. בשטח הכלכלי קבעה המדינה קצבות־פלאכה שחברי 
הג׳ היו חייבים לספק אותן, אך נוסף על עבודת־החובה היו 
רשאים להתעסק בעבודה פרטית, מכניסה רמחים יותר. כנגד 
חובות אלו נהנו חברי הג׳ מזכויות מסויימות, כגון הנחות־ 
מיסים, פיטורים מן השירות בצבא ותנאי״מונופולין. שקי¬ 
עתה של ר 1 מא המערבית במאה ה 5 גרמה להתפוררות 
שימת הג׳ ולביטולה הגמור בעקבות כיבושי הברברים. 
ברומא הביזאנטית מעידות התעודות על פעילות רבה מצד 
הג׳ במאה ה 10 . 

באירופה של י ה "ב יוחס מוצאן של הג׳ לאיגודים 
דתיים של הגרמנים הקדמונים, אולם ידיעות מפורשות על 
אירגוני-ג׳ לא הגיעו אלינו אלא מן המאה ה 9 ואילך. במאה 
ה 11 קמו ג׳ של סוחרים, תחילה כאיגודי־מתנדבים לצורך 
השעה בלבד: קבוצות-סוחרים שאירגנו שיירות בדרכי־מסחר 
לצרכי הגנה הדדית 1 אולם במשך הזמן לבשו איגודים אלה 
צורה של קבע. בארצות הגרמניות נקראו האיגודים האלה 
בשם אן $3 ח 113 , בארצות הדומאניות — בשם 1:3$ זבנ> 
(אגודת־חסד) או 1135 תז 1£ בז£ (אגודת־אתים). במאה ה 12 
הפכו ג׳יהסותרים לאידגונים בעלי השפעה רבד" שנהנו 
מזכויות של מונופולין מוחלט ותפסו עמדות־כוח מכריעות 
בממשל הערים. 

התפתחות החיים הכלכליים וחלוקת התפקידים ההולכת 
וגדלה הביאו בעקבותיהן לידי הפרדה בין המלאכה והמסחר, 
ומכאן — לידי יצירת ג׳ של בעלי־מלאכה, שנפרדו מג , - 
הסוחרים. החל במאה ה 11 היו בעלי־המלאכה מאוגדים 
לפעמים באגודות־אחים דתיות. גורם מסייע ליצירת ג׳ של 
בעלי־מלאכה היה אף הפיקוח מצד העיריות על אספקת־ 
המזון, על טיב־המלאכה, ומכאן על היצרנים, ותמורתו — 
מתן זכויוודמונופולין לג׳. לסוף הונהגה "כפייח־הג , " 
( 2 ח 3 ״\ £12 תע 2 ) — הטלת חובה מטעם שלטוגות־הערים על 


כל בעלי מלאכה מסויימת להצטרף לאחת 
הג׳. החלפת איגודי הרשות באיגודי- 
חובה היתה מלווה שינויים אף במבנם 
הפנימי: פקידי הג/ שהיו נבחרים קודם 
לכן בבחירות דמוק ראשיות, נתמנו מעתה 
ע״י השלטונות העירוניים. במאה ה 13 
התחילו הג׳ של בעלי־המלאכה באיזורים 
העירוניים המפותחים להילחם על אוטו¬ 
נומיה פנימית תל השגת חלק בממשל 
הערים כשותפים שווי-זכויות לסוחרים* 

מטרות אלו הושגו בדרך כלל במאהה 14 , 

עיקר מטרתן האירגונית של הג׳ היה 
להגן על חבריהן: כלפי חוץ — מפני 
התחרות זרים, ע״י קיום תנאים של מונו¬ 
פולין * כלפי פנים — מפני חברים אחרים 
ע״י תיקון תקנות מדוקדקות, המכוונות להבטיח תנאים שווים 
לכולם: קביעת שכר־העבודה והמחירים, שעות־העבודה, דיני 
השוליות, טיב המלאכה וכיו״ב. דבר זה גרם להחנקת כל 
התקדמות טכנית הבאה מתוך התחרות חפשית. — היו גם ג׳ 
ששימשו אגודות לחינוך, לשירה ולמוסיקה (ע״ע גרמניה, 
ספרות יה״ב * מיסטרזינגר). 

ההירארכיה בג׳ היתה מורכבת משלוש שכבות: בראש 
עמדו האומנים (זש 16151 "}), בעלי בתי־המלאכה, שהיו מספקים 
את הכלים, חמרי־העבודה וכיו״ב. הם היו מעסיקים פועלים 
שכירים ( 11 ש 11 ש €5 כ>, 1£ ו 601 ת 1£ ), שכבר השלימו את חוק- 
לימודיהם, אולם טרם נתקבלו לכלל האומנים. למטה מהם היו 
השוליות (ש 2 ח 11 ש 13:11 ), שהיו עסוקים בלימוד־המלאכה. 

מן המאה ה 14 ואילך ניסו הג׳ במידה הולכת וגוברת 
לצמצם את מספר האומנים ולהפוך את מעמדם למעמד 
תורשתי. מגמה זו נתקלה בהתנגדות חריפה מצד השכירים 
המקופחים, שראו את עצמם נידונים לעבודה בשכר לצמיתות. 
הם הקימו אירגובים משלהם, הסיתו לשביתות וכד׳. התפתחות 
המשק הקאפיטאליסטי הביאה לידי ירידת הג , , שכן הייצור 
הקאפיטאליסטי מחוץ לתחומי־הערים התחיל מתחרה בייצור 
של הג׳ ובסופו של דבר דחק את רגליו לגמרי. הג׳ ששרדו 
לא היו אלא בחינת מאובנים חברתיים ראקציוניים שעבר 
זמנם, ולבסוף בוטלו ע״י החוק במאות ה 18 וה 19 . לפני 
התחיקה הסוציאלית המודרנית, שהתחילה במאה ה 19 , מילאו 
הג׳ תפקידים חשובים בשדה ההגנה הסוציאלית. 

ב א ר צ ו ח ה א י ס ל א ם קמו הג׳ במאה ה 9 בערי־החלי- 
פות הגדולות כתוצאה של התפתחות כלכלית מהירה. מערכת- 
הג׳ היתד, קשורה קשר אמיץ לתנועת הקרמאטים, המוסלמים 
הלא-ערביים, שהתאגדו באגודות מיוחדות ושאפו לשוויון 
חברתי ומדיני עם כובשיהם הערביים. הג׳, שהיו דמוקרא- 
טיות במבניהן, מילאו את כל התפקידים הכלכליים הרגילים, 
כגון תקנות בדבר המלאכה, קביעת מחירים וטינדהעבודה 
וכיו״ב, וכן פעלו כאיגודים מיסטיים־דתיים. מן המאה ה 12 
ואילך התחילו יורדות מעל הפרק בשל רדיפות השלטונות. 

ידיעות ראשונות על ג׳ בהודו הגיעו אלינו מן המאה 
ה 6 לפסה״נ * באותה תקופה כבר היו הב׳ במלוא שיגשוגן. 
בתקופה הבודהיסטית( 600 לפסה״ג— 300 לסה״נ) נודעה להן 
חשיבות רבה בחיים הכלכליים והחברתיים. אפיו הדמו׳קראטי 
של הבודהיזם, שנלחם בזכויות־היחר של הכמורה הבראהמא־ 
נית, נתמזג מיזוג טבעי עם שאיפותיהם של בני "הכת 


669 


גילדות 


670 


השלישית" (הסוחרים ובעלי־המלאכה). הג' החזיקו מעמד 
אף בימי תחיית ההינדואיזם ( 300 — 800 לסה״ב). נוסף על 
התפקידים המסרתיים שמילאו הג׳ בהודו בדומה לג׳ שבאי* 
רוסה, היו האיגודים האלה אף גובים דמי חברות ומסים, 
קונים נכסים, עוסקים בשירותים סוציאליים וביישוב־סיכסו* 
כים. המבנה המיוחד של החברה בהודו גרם לעתים קרובות 
לטישסוש ההבדלים בין הכת, הגילדה וקהילת־הכפר — 
מבחינה סטרוקטוראלית, ובין מילוי שירותים כלכליים 
ודתיים — מבחינה פונקציונאלית. בימי פלישות המוסלמים 
והמוגולים ירדו הג׳ מחשיבותן. בימי הממשל הבריטי נת־ 
פוררו לגמרי בעקבות שיפור דרכייהתחבורה בארץ, התחרות 
מבחוץ, בעיקר מאנגליה, והתפתחות הייצור הקאסיטאליסט* 
בבתי*ד,חרושת. 

,בסין סייע להתפתחות הג׳ במאה ה 9 לסה״ג ביטולו של 
סיקוח־המדינה על תיי־הכלכלה. חג׳ נוצרו שם מאירגוגי 
המשפחות, שבניהן ישבו במקום אחד ועסקו במלאכה מסויימת 
בכוח המסורת. לג׳ היה צביון דתי חזק! הן היו דמוקראטיות 
במבניהן ומילאו את כל התפקידים הרגילים של ויסות כל¬ 
כלי. הן שיגשגו בתנאי מלאכה ביתית ואוטאדקיה כלכלית 
מקומית, אולם התחילו מתפוררות בראשית המאה ח 20 עם 
גידול סחר הפנים והחוץ והיבוא של תוצרת חרשתית 
מאדצות־המערב, חג , הפכו ללשכות-מסחר, האומנים נעשו 
לנותני־עבודה קאפיטאליסטיים, והפועלים נצטרפו לאגודות 
מקצועיות. 

בי א ם א ן נקראות הג׳ בשם זה( 23 ); מוצאן היה מאינו- 
דים דתיים, אולם כבר במאה ד, 13 היתר. פעולתן כלכלית 
במידה מכרעת. במאות ה 17 וה 18 נתרבה מספר הג׳ של 
בעלי־מלאכה בקצב מהיד, נוסף על ג׳־הסוחרים, שהיו 
קיימות מזמן. הג׳ נהנו מתנאי־מונופולין וזכויות-יתר אחרות 
תמורת תשלומי מסים שנתיים, תחילה לשרים הפאודאלים 
ואח״כ לממשלה המרכזית. תכונה מיוחדת לג׳ ביאפאן היא 
שהחברות בהן היתד, ניתנת להימכר. המבגה הישן של הג' 
נתבטל עם הרסטודאציה ב 1868 . בסוף המאה ה 19 חודשו הג׳ 
ביאפאן מטעם הממשלה במגמה לכפות על המסחר והמלאכה 
תקנות־עבודה מסויימות. בכל סניפי התעשיה העיקריים 
הוקפו ג׳ לייצור סטאנדארטי, ולגבי מקצתן הונהגה אף 
חברות של חובה. ד,ג׳ היאפאניות בימינו משמשות דוגמה 
מאלפת להתאמת צורות-חברה ישנות לדרישות החיים הכל¬ 
כליים המודרניים. 

. 011 : 1831 . 1 ) 1011 ) 51111 1771 14 ) 4 ) 10 .€ 004 .* ./י\ 

14/111 ) 51031 , £31:81:1 .א ; 1890 , 11 -! , 11001 ) 7 ) 51 ■ 0 )<(? , 055 ־ 01 
- 10144 ) ז \ )! 1 ) 111 /)) £74 0143 , 2151531111 ״ 1 . 0 .£ ; 1891 , 11 ־ 1 ,, 0 
4 ) 1 4441 ) 41410111144 ( ) £14441 , 8 ח 7.1 ז 1 נ/י\ . 0 .ק ן ; 1896 , 11 ) 4 )/ 44 
- 1895 ,׳ 15 ־ 1 , 10171441114 1 ) 1 2 ) 11 ) 1 ) 11 ) 44100 )[ 70 ) 707011004 ) 07 ) 
, 1900 , 114 ) 1 ) 1414 ( 21471 4 ) 3 0£ * 71 ק 4 ז( 1 1 ) 0 ,) 1 ) 51513 ( £1 .א ; 1900 
.€ 0411314 141 ) 303 ( 41143 411 ) 1 ) 14 ( 1 , 15 ) 1 ) 51 ) £30 .£ ;* 1915 

(ס .€ ) 7/1 , 55 ־ 01 ^ . 8 . £3 ; 1902 ,(״ 1351 1 )״ג 1 ) 01 113 ) 111 ) 

, 1 ! , £1 ) "( 5171 " ," 41211740110114 (״ , 1 ) 10 ) 35518 !^ .£ ; 1909 , 014110 
. 8 .£ . 551 ) 114340 / 0 1 ( 14107 // ) 7132 ( €07741 ; 1913-1931 ,()!! 
- 47 )£ 0743 101 ) 50 ) 7/4 ,}) 25 ״ 0 ) 805 . 1 , 1 \ , 1922 , 1 ,(□ 550 ) 83 
, 10511 )) 1 ) 3 \ .[ ; 1926 ,) 41 <} £174 £0174074 ) 4/1 ) 0 1 ( 1114107 ) 741 ) 110 
■ 0 )£ ) 7/4 , 1105111 ;)) 51 * 7 . 7 ; 1926 , 347 , 111 , 7014 ) 0 ! (ס ? 1111107 
, 1071 ) 0 [ [ 0 1114011071 ) 0 0713 1 ( 114101 ( ) 1/1 ( 0 11 )) 1 ) 34 74077410 
■[ £014 71 ) 1 /) 1414 ) 3 1 ) 3 111 ))£ 004 ,. 5565 ^ 3 . 4 * , 1930 , 1-111 
- 07 ) 1 ) 3 ) 11141017 ,נו ££0 -) 5310 1 ) £43111 . 6 , 1931 ,. 171071711% 
.* 1941 , 14 ) 11 ) 171 4 ) 3 8 070110114 

ש. די. 

ג׳ יהודיות. א. בתקופה העתיקה: כבר במקרא 
ניכר ליכוד מסויים של בעלי־המלאכה, ונראה שהוא מילא 
תפקידים בדומה לאיגודי־האומנים, שסייעו בידי חבריהם 


בתחומי הכלכלה והחברה בבבל הקדומה בימי חסורבי. ליכו¬ 
דם של האומנים בימים ההם היה במסגרת המשפחה, שמרבית 
בניה עבדו משך דורות במקצוע אהד, והוא בא לידי ביטוי 
בהקצבת מקום מסויים בעיר לישיבתם ועבודתם של בעלי 
אומגות מסויימת. בירושלים נזכרים: "חוץ האופים" (ירם׳ 
לז, כא) ו״אבי גיא חדשים כי חרשים היד (דחי״א ד, יד). 
בימי שיבת־ציון נמצאו תאיהן החברתיים של אומנויות 
מלוכדים ומוכרים עד כדי כך, שבשעת בניין־התומה "החזיקו 
הצורפים והרוכלים" ביו עליית־הפינה לשער־הצאן 
(נחס׳ ג, לב). 

סימני-הכר של איגוד האומנים למשפחותיהם וריכוזם 
ברחובות מיוחדים מצויים גם בימי הבית השני ובתקופת־ 
התלמוד בארץ-ישראל, במצרים ובבבל כאחד! אלא שבהד¬ 
רגה גברה השפעת צורות האירגון של האומנים שבעולם 
ההלניסטי וסישטשה, כנראה, במקצועות הרבה את תפקידה 
של המשפחה המלכדת, ובמקומה בא אירגון מיוחד של בני 
המקצוע המסויים למטרות מוגדרות — ״החבורה״! בית־ 
הכנסת היה גורם מלכד בחבורות אלו. מקומה של המורשת 
המשפהתיח עדיין ניכר במסורת שבמשנה על משפחות- 
האומנים שבמקדש (משב׳ שקל׳ ה/ א׳! יומא ג/ י״א! בבלי 
שם ל״ח, ע״א). לימים שלפני מרד בר־כוכבא יש לנו עדות 
לאירגונם של טרסיים(אורגי-פשתן, ע״ש התעשיה של טרסוס 
בירת קיליקיה) מסביב לבתי-כנסח מיוחדים בטבריה ובלוז־ 
(ידוש׳ שקל׳ פ״ב, זדה ! בבלי, יבם' צ׳, ע״ב < נזיר ג״ב, א'), 
ובימים שלאתר המרד מופיעים "ר ב ן" של טרסיים (ע״ז י״ז, 
ע״ב) וראש־טבחים בציפורי בימי רבי יהודה הנשיא (תר 
ספתא חולין ג/ ב׳). מימי האמוראים ידוע לנו על לימודו 
של "שוליא דנגרי" (מכות ח/ ע״ב), ועל "שוליא דנפחי" 
ויחסיו עם "רבד האומן, המצווה ועליו להישמע (ב״ק ל״ב, 
ע״ב), ובמדרש מאוחר עולה לפנינו "חבורה של המרים", 
העוסקת במשותף בהובלה "והיה להם ראש לחבורה" המנהל 
את פעולותיה (מדרש תחלים, מהדורת באבער, י״ב, א׳). 
בהייראפולים שבפריגיה נמצאו איגודי צובעי״ארגמן ואוירגי־ 
שטיחים. שאחד ציווה להם סכומי-כסף בדי לעטר את קברו 
בחג־המצ!ית ובשבועות ; מכאן, שאיגודים אלה כולם של יהר 
דים היו, או שהיהודים היו רוב חבריהם. באלכסנדריה נמצאו 
"זהבים בפני עצמן, וכספין בפני עצמן, וגרדיים בפני עצמן, 
ומרסיים בפני עצמן, כדי שיהא אכסנאי בא ומיטפל לאומנתו, 
ומשם היתר■ פרנסתו יוצאת" (תוספתא [צוקרסנדל] סוכה, 
ד׳. ר, ע׳ 198 ). העזרה ההדדית היחה אחת מסטרויתיהן 
המפורשות של חבורותיו■,אומנים בימים ההם, ויש ברייתא 
על מה ש״רשאין הצמרין וחצבעין... הנחתומין... החמרין." 
הספנים* לעשות ולהסכים ביניהם לתקנת בני-אומנותם: הם 
משתתפים בקניות הדרושות להם! מקובל היה "לעשות 
רגיעה ביניהם", ז. א. הסכם למנוע התחרות בשוק וה(רדת- 
המחירים (ר׳ גם ב״ב ט׳, ע״א! ור׳ ם׳ השטרות לר״י אל 
ברצלוני, סי׳ נ״ז)> ואלה שעסקו במלאכתם בדרכים אף נהגו 
בביטוח הדדי של בהמותיהם וכליהם בתחבורה (תוספתא 
[צוקרמנדל)! ב״מ, י״א, כ״ד—כ״ו, ע׳ 397 ). ידוע גם על 
השתתפותם של יהודים באיגודי־אומנים כלליים, ומניחים 
שלא לקחו חלק בפולחן הדתי שלהם. 

ב. אלון, תולדות היהודים נא״י בתקופת המשנה והתלמוד, 

>ר, 103 ־ 106 . חשי״ג 1 ! 74 ) 3140 ! 17 0141134 ,םג 1151501 ת £45 • 1 

//־.״/ 4 ) 1 , 55 ) 105 . 1 ; 1940 , 17-21 , 80 508 * 8 .) 41411 ) 01 ? 

. 1914 , 264-305 , 486-487 , 1 £0711010 ) 17  * 01107 ? 0 ?$}# * 6 ? • 1 

44109101 אי י >£ג? 0 .ג .\ 1 -ח $0 ו 1301 . 0 , 5 ! 1906 •!ו*;/ 4 ץ > 5 1 ) 11 * 01 
, 517$ * 19147 171 711 ? 1 ח 1 זז?/ 001 -{ 1 ? 5 , 001£ , 0 . 0 , 1914 , 1144 * 01 

ח 4147 * 1 ? 50 114 * 01 ,,!>! * 1920 11 * 1 ? 50 ,. 16 , 1917 

; 1919 , ¥76640177 10 0044 .# , 1155011 ? 1 >ב 21 ־נ£ז 8€ ; 1920 , #60164 
762 .מ . 11 ; 1920 ,** 80610175 114 * 01 . 5 . 0 

, 4771 ; 401 * 50 114 * 01 ,'מ 6111 כן־ 031 .^ 1 ; 1921 ,ץ} ? 8061 14411x1/6 ?* 
- 10114 * 71-50 * 0114 . 4 864674414772 . 74 ה? ¥6$ \ , 1301 ? * 11 * 1 ; 1921 
.* 1932 ,// 6 0 ? 1755 70 171 * 171 ? 0 , 150 }\ ״ 1 ; 1922 , 4 * 7711 

א. לב. 

גי לדם( 011013$ ), הראשון להיסטוריונים של בריטניה, ממוצא 
קלטי, מת ב 0 ד 5 לסה״נ 1 הוא היה כומר וזמן־מה 
אחרי מותו הוכרז לקדוש. חיבורו ההיסטורי הוא הספר: 
6 ג 1 חס 103 ז£ 1 ן 11651 ףחס 0 61 06 6x010110 ("על נפילת בריטניה 
וכיבושה"), המספר על בריטניה תחת שלטונה של רומא ועל 
תולדותיה עד תקופתו. החלק השני של החיבור הוא איגרת, 
ערוכה כעין קינה חנ״כיה, על שחיתות השליטים והכמורה 
בבריטניה! ג׳ מייחס את כל הרעות שבאו על העם הבריטי 
לחטאותיהם. — לפי עדות עצמו הסתמר ג׳ בחיבורו ביהוד 
על מקורות לא־בריטיים, בעיקר על דברי אבות־הכנסיה על 
בריטניה, אך אין הוא מוסר את דברי מקורותיו כלשונם. 
סיגנונו הלאטיני גרוע, והוא עצמו מודה בכך. למרות מגרעות 
אלו, משמש ג , כמעט המקור היחיד לידיעת תולדות בריטניה 
מתחילת המאה ה 5 עד המחצית השניה של המאה ה 6 . 
בחיבורו השתמשו ההיסטוריונים הבריטיים שבאו אחריו, 
כגון נניום, בדה (ע״ע) ואחרים. 

ע: ?ז 

: 1898 , 24-85 , 3 771171073 0/17071113 ,ת 5€ וחומ 0 וג . 711 
71 ! 1311 ! 11 ו 1 \ !! 6 ■ 31111 13117 71 ! 171111/1 ! 131 ■מ/! 0111/111/111 , 111111$ ) 

. 1929 , 1 ,! 371/1147117171 ! 716 !£!! 13 , 1 גזג? .!/ ; 1911 , 208-9 , 1 

גיליוטינה ( 11111011116 §), מכובה לביצוע מיתת בית־דין 
בהתזת־הראש. הג׳ פועלת ע״י צניחתו המהירה של 
גרזן כבד, הגע בין שתי קורות בעלות חריצים, על ערפו של 
הנידון. כבר ביה״ב היה מכשיר פרימיטיווי מסוג זה בשימוש 
לסירוגין בארצות שונות באירופה. הכינוי ג׳ ניתן למכונה 
במהפכה הצרפתית ע״ש מציעה—הד״ר גייוטן( 111101111 * 0 )— 
והוא דחק את השם 00111560:6 , שנקבע לה תחילה ע״ש אחד 
מבוניה, הרופא לואי. 

ד״ר גייוטן, ציר באספה הלאומית המכוננת, הציע ב 1 
בדצמבר 1789 להעניק לכל הנידונים למיתה את הזכות 
למיתה יפה ומידית ללא עינויים — להתזת־הראש, שנח¬ 



שבה — בניגוד לתליה — מיתה ללא 
פחיתות-כבוד והיתד. פויווילגיה לאצי¬ 
לים בלבד! בשם ההומאניות והשוויון 
המליץ על התקנת מכובה להתזת־ 
ראשים. המכ 1 נה הותקנה בראשית 1792 . 
באפריל 1792 , אחרי 
ניסויים בגופות־מתים, 
בוצע פסק־דין מוות 
ראשון באמצעות הג , 
בשודד-דרכים. בג׳ 
הומת לואי ¥1 צ ב 21 
ביאנואר 1793 , וב¬ 
תקופת שלטון הטרור 
הועמדה הג׳ בקבי¬ 
עות באחד מכיכרי פאריס והיתה בשימוש כמעט מדי יום 
ביומו. — הג׳ עדיין מקובלת כאמצעי לביצוע מיתות בית־דין 
בצרפת ובכמה מארצות אירופה המערבית, שקיבלו את חוק־ 
הענשין הצרפתי בתקופת שלטון נאפוליון. 


ני 5 יוםינו! 


,תתגתז 15011 ^ 43 14 , 1871 ,.£ 13 1 ! 01411101171 , 11 מ 1£1 !ד 

£. !71 '791• 1908; 0. 1*000?, 14 £. !1 1!1 1x111411011! 171- 

,ם $0 ק 1 ת 7110 . 14 - 1 ; 1932 , 1 ז 14110 ! 70 /\ 1 13 717763711 } !! 11 ! 777171 
. 1944 , %£ 1/017411071 £7171117 ! 76 


ג ׳ יל.יי ׳ בנ(מינ 1 — 11 § 01 8601301100 — (נו׳ 1890 ), זמר 
איטלקי(טנור), מגדילי זמרי־האופרד. בימינו, נחשב 
ליורשו של קרוזו (ע״ע). ג׳ הופיע לראשונה על בימת 
האופרה בשנת 1914 ברוביגו! 

מאז הלך מחיל אל חיל והופיע 
על בימת האופרה בכל הערים 
הגדולות שבאירופה, ום 1926 ואילך 
אף באמריקה הצפונית והדרומית. 

הוא מופיע גם ברסיטאלים. הרפר¬ 
טואר שלו כולל את תפקידי-הטנור 
הגדולים של יותר מ 30 אופרות. 

כמו כן השתתף ג׳ גם בסרטים מוסי¬ 
קאליים איטלקיים, אנגליים וגרמ¬ 
ניים. 

גילין, חזךלזה — 0011160 6 §זנ>ז— (נו׳ 1893 , ואליאדוליד), 
משורר ספרדי. למד בספרד, גרמניה ושוויץ. שימש 
מרצה ללשון ולספרות ספרדית בסורבון ובאוניברסיטות 
שבמורסיה, סודליה ואוכספורד! ב 1938 נשתקע באה״ב 
(ולסלי-קולג׳). 

ע * 1 * 

ג׳ פירסם ספר אחד בשם 0101100 ("השיר"), שהלך וגדל 
בהקפו ממהדורה למהדורה ( 1928 — 1936 — 1945 — 1950 ), 
עד שהוא מכיל במהדורתו האחרונה 334 שירים. ספר זה הוא 
מן הנסיונות החשובים ביותר בשירה הספרדית המודרנית. 
ג׳ נוטה לשידה סהורה ותמציתית, תוך שקידה שכלית 
מתמדת על דרכי היצירה הפיוטית. ס 10 זת 03 הוא חזון־עולם 
נלהב, המבטא את הקוסמוס באמצעים מעטים: שמות־עצם 
ושמות־תואר, או במשפטים בעלי קיצור נמרץ: "שירה מת¬ 
גלמת במה שנותר לאחר שמסירים את כל המיותר שבכלי■- 
הביטוי". תפקידם של אמצעי־הביטוי הוא לרמוז ולהצביע 
על דברים שאינם עשרים להיות מובעים כל־צרכם בשיר! 
לפיכך השיר כולו מסאפורי. ג׳ מחפש את הביטוי לדברים 





675 


גילין, חורחדז — גילרי, ג׳ ים ז 


676 


בצד האסתטי שבהם, ובזה הוא קרוב לגונגורה (ע״ע)! הוא 
יוצר קולם של שירה, שהוא מקביל לזה שבו אנחנו חיים. 

.} , 10 * 03531311 .( , 1942 / {ס /■ 17 ) 0 ? 0 * 7 , 311 ?(? . 4 ק 

€0 , 03 :מ 81 . 61 ( ץ 001160 .א , 1946 ," 0 ) €47111 " . 0 

- 7110 ) 70 ) 1 ) 1111707 ) 1171 €07 , 410050 .ם ; 1949 , 0 .[ ) 4 110 ) 0 !) 

-גז 0 נ}גזזז 1 םס 0 5 * 131501 ) 5 * 135 * 0 ?") . 0 ./ ) 4 510 ) 0 <) 10 71 ) 7 ) 1 

. 1952 ,( 207-243 ,'־ממס 

ק. ר.־ב• 

ג י "ל י םק, ל^אי !'!}ף — 5530 נז, 1 '׳( 03 1 !נן 086 [ 1x103 — 
( 1778 — 1850 ), פיסיקו וכימאי צרפתי. למד בביה״ס 
הפוליטכני בפאריס, וט 1801 פעל שם, תחילה כעוזרו של 
בדתולה (ע״ע) ואח״ב כמורה לכימיה י בשנת 1809 נתמנה 
פרופסור לכימיה שם ופרופסור לפיסיקה בסורבון. אחרי 
מהפכת־יולי היה ג , פעיל גם בשטח הפוליטי, ב 1831 — 1839 
היה הבד בית־הנבחרים, וב 1839 הוענקה לו מעלת פר של 
צרפת. — שמו של ג׳ קשור בהרבה השגים ושיטות בשדה 
הכימיה והפיסיקה ב¬ 
מחצית הראשונה של 
המאה ה 19 . מאמרו 
החשוב הראשון 
( 1802 ) הביא את 
ההוכחה לחוק היסודי 
של ההתפשטות התר¬ 
מית של הגזים(ע״ע) 
וקבע את ערכו ד.מ־ 
דוייק של מקדם ההת¬ 
פשטות בשיעור של 
1/273 מהנפת ב־־ס 
לכל • 1 , מ 1804 ואי¬ 
לך הרבה לעסוק בח¬ 
קר האטמוספירה, ב- 
שיתוף־פעולה עם ביו(ע״ע) ועם אלכסנדר הומב 1 לט(ע״ע). 
בטיסות בכדוריפורח, שבהן הגיע ג׳ לגובה של 7,000 מ׳, 
הוכח, שהטמפראטורה של האטמוספירה תלויה בגובה, אבל 
לא הרכבה היחסי ולא השדה המאגגטי של הארץ. בשבת 
1807 פירסם ג , את ניסויו התרמודינאמי החשוב, המדאה שכל 
גאז מתקרר בהתפשטותו ומתחמם בהתכווצותה אבל החום 
הסגולי עצמו אינו תלוי בנפח־הגאז. בשנת 1809 פירסם את 
תגליתו החשובה ביותר — את עקרון הנפחים הפשוטים 
והקבועים בראקציות כימיות בין גאזים (ע״ע כימיה). מאותו 
זמן ואילך נטה ג׳ יותר לחקירה הכימית ולשימושה. כבר 
ב 1808 הפיק יחד עם תנר (ע״ע) אשלגן ונתרן ע״י חיזור 
של אלקלי(ע״ע) בברזל מלובן או בפחמן. ג׳ חקר את הכלור 
ואח היוד, אך לא הכיר תחילה שהכלור הוא יסוד. כנגד זה 
כתב ג׳ את המונוגראפיה המשובחת הראשונה על היוד 
ותרכבותיו( 1814 ), ובה כלולה גם ההבחנה בין החומצות של 
הכלור והיוד שבלי חמצן ובין החומצות החמצניות של 
יסודות אלה. מן המצויינות שבעבודותיו הם מחקריו בציאן 
(ע״ע) ובתולדותיו ( 1811 — 1815 ). יחד עם תבאר שיפר ג׳ 
את שיטות האנאליזה האורגאנית הכמותית (ע״ע כימיה 
אנליטית) ע״י שריפה בגופים מחמצנים (אשלגן כלוראטי, 
תחמוצת של נחושת) וייסד את שיטח הטיטו־ציה (ע״ע). 
הוא חקר את התסיסה הבהלית של הסוכר והעלה את ניסוחה 
בדרך הקרובה למציאות. שיטות ומחקרים אלו, שחשיבותם 
השימושית אינה נופלת מן המדעית, קירבוהו לצרכי התעשיה 


והטכניקה של ארצו ועשוהו חבר לכמה גופים מנהליים 
ציבוריים בתחום זה. בכלל שירותיו החשובים לתעשיה הם 
תיקוניו בייצור החומצה הגפריתנית (ע״ע) בשיטת תאי־ 
העופרת על־ידי הנהגת המגדל הנקרא על שמו. ועוד. — 
במפעלים ספרותיים־מדעיים שיתף ג' פעולה הרבה עם 
ארג( (ע״ע). 

פ. ה. ב. 

3 ללרו 6 (קרי: ןלרו 6 ), הןך־ל — ק 11 ז 6116 [ 0 1 ־ £31 ! — 
( 1857 — 1919 ), סופר דני. ג׳ היה בן־כומר ולמד 
תאולוגיה בקופנהאגן, אבל נתפס להשקפתו המאטריאלים־ 
טית, האנטי־נוצרית והדמו׳קראטית של גאורג בראנדס! ברוח 
זו כתב את הרומאנים הראשונים: ) 113 ^ 1 ^'("אידיא¬ 
ליסט"), 1878 ! ] 00001311 0026 ז 06 ("דניה הצעירה"), 
061-103061-06* 1x31-1102: 1879 (,תלמיד הגרמנים״), 1882 , 
ועוד. נסיעה לאירופה המרכזית ולארצות הים התיכון ( 1883 ) 
קירבה אותו אל הטעם הקלאסי היווני ואל התרבות הגר¬ 
מנית! ג׳ נשא אשה גרמניה והשתקע בגרמניה (אחדים 
מספריו האחרונים אף נכתבו גרמנית). בתקופה זו חיבר ג' 
ביחוד מחזות ורומאנים על נושאים יווניים ( 18 תץ!ם 1887 ,73 , 
ועוד) וטוטוניים ( 1 ) 8170101 , 1884 , מחזה). לעת זקנתו(החל 
מ 1903 ) דבק ברעיון הגאולה על־ידי כיבוש היצרים ברוח 
פירושיהם של שופגהאויאר וואגנר לתורת בודהא וביסס את 
סיפוריו על חיי־העם בה(דז והמיסטיקה הבודהיסטית! לכאן 
שייך המחזה 16116 > 11 -ו 0££6 (״מדורות־קרבף) , 1903 ,ורומאנים 
אחדים, ביניהם העמוקה והמפורסמת שביצירותיו 1121-10160 ? 
£30130113 ! (״קאמאניטה הצליין״), 1907 . ב 1917 זכה ג׳ 
בסרם־נובל, יחד עם בן־ארצו פונטופידאן. 

מעלתו של ג׳ באצילות השקפתו המוסרית ובמעוף המיסטי- 
פילוסופי של כתיבתו, אבל זו לא היתה לפי רוח־הזמן ולא 
השפיעה על בני־דורו אלא מעט. 

; 1923 , 1-11 ,)))! 71 ) 0 . 75 7 ) 1 ^ 010 7 ) 4 ,. 0 . 11>*1•#, X ז* 805 . 4 
. 1930 ,( 30 ,"ג £88 ") . 0 , 1 * 830111 . 4 

גילויי, ג /י 5 ? — ץ 3 ־ 01111 130165 — ( 1757 — 1815 ), קארי־ 
קאטוריסמן וצייר אנגלי. מ 1779 ואילך פירסם 
כ 1,500 עלונים סאטיריים. ב 1811 בטרפה עליו דעתו, — ג׳ 
היה בעל השכלח רחבה! הוא תמך במפלגת הטורים ומימיו לא 
הפנה את ביקרתו כלפי חולשותיה > הוא לחם בוויגים, במלך 
ג׳ורג׳ 11 ! ובאשתו שארלוט, במהפכה הצרפתית ובעיקר 



נ׳יטז נילרי : ״ טי טפחו, לעואזל 1 ' 
סארימאטורה על •ים וגאפזליח, 1803 



ל. ו׳. ני־ליס׳ז 



677 


גילרי, ג׳ימז — ג׳ימז 11 סלך אנגליה 


678 


בנאפוליון. בעלוניו השתמש בטכניקת־הרישש, ולפעמים 
היה מצרף לה אף את הטכניקה של האקוואמינט ושל סיגנוך 
הנקודות! עפ״ד היה מוהר את ציוריו בידי אחרים כדי 
שימלאו אותם בצבעי־מים. הניח אחריו אף תחריטי־עץ. — 
סיגנון יצירותיו הוא סיגנון קווי מובהק ברוח הקלאסיציזם 
של דורו. הסאטירה שבהן מגיעה עד לידי גסות! בין השאר 
צייר אף ציורים על נושאים ארוטיים. ג׳ נתחבב מאד על 
אנשי־זמנו! ביצירתו יש לראות תרומה מעניינת להיסטוריה 
המדינית של אנגליה בתקופתו של פיט. 

^ 1 ז ¥0 \ . 11 * 1 ; 1851 ,. 0 ./ . 15 ( 3 ?£ . 11 * 1 

0 ./ , 0€1 ז 13 ל ; 1873 , 0 / / 0 

.( 1911 

^'י^ז ( 3 ־ 301 ]), שנים ממלכי־בריטניה מבית־סטיוארט 
במאה ה 17 . 

1 ) נ׳ 1 ( 1566 — 1625 ) היה בנם של מרי סטיוארם 
(ע״ע) ושל בעלה השני דארנלי. אתרי הדחת אמו ב 1567 
הוכרז כבן שבה למלד־סקומלנד בשם ג' 1 צ, והאפיטרופסות 
עליו היתד! בידי אצילים שונים. ג׳ קיבל חינוך טוב במקצר 
עות הלימודיים של 
דורו, אולם מחמת 
העקשנות וצרות־האו- 
פק שהיו אפייניות לו 
נשארה השכלתו בעי¬ 
קרה למדנות עקרה, 
שבה נהג להתייהר 
בכתביו המרובים על 
נושאים תאולוגיים 
ופוליטיים. מ 1583 
שלט ג׳ לבדו והצליח 
לחזק את כוח המלו¬ 
כה בסקיטלנד ע״י 
ניצול הניגודים הח¬ 
ריפים בקרב האצולה ובין האצולה והכנסיה הפרסביטר־ 
יאנית. אחרי מות אליזבת 1 (ע״ע) מאנגליה ב 1603 ירש'ג׳ 
את כסא מלכות בריטניה הגדולה ואירלנד כג׳ 1 , בזכות 
קרבתו המשפחתית לביודטיודויר ובסיועו של רוברט ססיל 
(ע״ע). המלכתו נתקבלה תחילה ברצון באנגליה, מאחר 
שמנעה סכנת מלחמת־אזרחים, ואף איחדה בפעם הראשונה 
את כל חלקי האיים הבריטיים ביד אחת, אם פי רק בצורת 
איחוד פרסונאלי. 

יועציו של ג׳ באנגליה היו ססיל ופרנסים ביקץ (ע״ע). 
אחרי הצלחתו בסקוטלנד שאף ג׳ לשלוט אף באנגליה ביד 
רמה. הוא דגל ברעיון של זכותם האלוהית של המלכים 
ונתן לו ביטוי בע״פ ובכתב. רוב שנות מלכותו עברו עליו 
בסיכסוכים עם הפארלאמנט, אשר ג׳ לא נטה להכיר בזכד 
יותיו אלא במידה "שהן נוסקות מן המלך ומהסכמתו", ואילו 
הפארלאמנט עמד על "זכותו המורשתית׳ לדיון חפשי בכל 
העניינים הנוגעים לנתיני המלך. המחלוקת היתה נטושה 
בעיקר בשאלת הזכות להטלת מכס ומם, ובזה הונחו היסודות 
למשבר, שהביא לידי מרד ומהפכה בימי בנו של ג/ גם 
בשאלת הדת פרצה מחלוקת גלויה בין ג׳ ובין האנגלים. 
ג׳ חשש מפני המגמות הדמוקראטיות של הכיתות הפוריטא־ 
ניות ושאף לארגן את הכנסיה על יסודות צנטראליסטיים- 
אפיסקופאליים, ואף איים בנקיטת אמצעי־כפיה נגד "הבלתי־ 


מסכימים״ ( 11515 ״ •!נ&תססתסא) להכיר בהגמונים שנתמנו על- 
ידיו. התוצאה מנגישותיו היתה ההגירה של קבוצות פורי־ 
סאנים לאמריקה. האפשרות של פשרה בין ג׳ ובין הקאתולים 
בסלה אחרי הקשר של קבוצת קאתולים בראשותו של גי םו?ןס 
( 5 ^ 3 ? ץ 011 ), שניסו להתנקש בפארלאמנט ובמלך("קשר 
אבק־השרפה״, 1605 ). הפעולה החשובה ביותר של ג׳ בענייני 
הדת היתר. יזמתו להכנת תרגש חדש ומוסמך של כתבי- 
הקודש. התרגום יצא לאור ב 1611 והשפיע השפעה מכרעת 
על התפתחותה של הלשון והתרבות האנגליות. 

במדיניות־החוץ שאף ג׳ לשלום בין הארצות הפרוטסטאנ¬ 
טיות והקאתוליות. ב 1604 סיים את המלחמה עם ספרד בשלש 
של פשרה, שהיה למורת־רוח לחוגים רחבים באנגליה. 
בפרח מלחמת שלושים השנה נמנע ג׳ תחילה מלהתערב בה 
לטובת הפרוטסטאנטים והפקיר את מנהיגם הקורפירסט 
פרידריו ספפאלץ, שהיה בעל בתו. למען השלום עם ספרד 
אף ציווה להוציא להורג את רלי(ע״ע). באותה תקופה נעשה 
יועצו הראשי של ג׳ ג׳ורג׳ ויליירם (אח״כ דוכס מבאקינגם), 
שהיה שנוא על הפארלאמנט והעם ושתיכנן נישואים בין 
יורש־העצר צ׳ארלז ובין נסיכה ספרדית. רק אחרי דחיית 
תכנית זו ע״י ספרד ב 1623 הצטרף ג׳ למלחמה בגרמניה 
לצד הכשות הפרוטסטאנטיים, אולם הצבא האנגלי שנשלח 
לחזית הרינוס נחל תבוסה מידי הספרדים. 

•א . 5 ; 1907 ,!) 5111117 ! 111 071617 10716 ^ £71 ,תנ׳לז־ע־זד . 14 . 0 

.¥ .[ ;* 1884 , 1603-1642 113713 ןמ£ /ס ץ 1107 ו}£ ,עם 11 )ז 01 

-ס , ! 7/10 , 1 ע 3 זו 111 ־ 1 \ . 14 . 0 ; 1904 , 17 106 > 1 ./ , 11351500 ־ 44 

, 110711 ) 5 { £471 > -א . 0 ; 934 ! , 11 .{ 

. 1948 , 11 ./ ,״״־ 1-111 
י. טו. 

ג׳ימז ו- ¥1 , מלכי סקוטלנד מבית סטיוארט במאות ה 16-15 . 

1 ) ג' 1 ( 1394 — 1437 ), בנו של רוברט ווו. בשעת 
מות אביו ב 1406 נמצא שבוי בידי האנגלים, שתפסוהו בעת 


נסיעה לצרפת. הוא גדל בחצרם של הנרי 1¥ והנרי ¥, קיבל 
חינוך טוב, נשא אשה אנגליה והצטיין כמשורר, משפטן 
ואיש־צבא. הוא נלווה אל הנרי ע במסע־מלחמתו בצרפת. 
בינתיים היה השלטון בסקוטלנד בפועל בידי רוברט מאולבני. 
רק אחרי מותו של זה האחרון ב 1419 התחילו הסקוטים 
נושאים־ונותנים עם האנגלים על פדיון מלכם. ב 1424 חזר 
ג׳ לסקוטלנד והוכתר למלך. הוא הנהיג רפורמה משפטית 
במדינה, השתדל לשחרר את המדינה מהשפעה אנגלית ואת 
הכנסיה הסקוטית מתלותה היתרה באפיפיור. הוא צימצם את 
השפעתם של גדולי־האצילים על השלטה, נשען בעיקר על 
האצולה הזעירה והגביר את ייצוגה בפארלאמנט, שהיה 
למכשיר־שלטון קונסטיטוציוני. צעדים אלה עוררו את חמת 
האצולה הגבוהה, שחבריה קשרו עליו קשר ורצחוהו. 

2 ) ג׳ 11 ן 1430 — 1460 ), בנו של ( 1 ). הוכתר למלך בגיל 
שבע. אפיטרופסיו מבין האצילים לחמו ביניהם על העוצרות 
והשלטון. ב 1449 נטל ג׳ בן ה 19 את השלטון לידיו והצליח 
לדכא את האצילים אחד־אחד. הוא נידה את מתנגדיו העיק¬ 
ריים מבית ךגל 0 , החרים את רכושם, חיזק את כוח המלוכה 
וביצע תיקונים בדרכי המינהל והשיפוט. הוא התערב בסל־ 
חמות-השושנים באנגליה לטובת בית לנקסטר ונהרג בשעת 
מצור על מצודת רוכספורו ( 211 ־ 131 ( £0x1 ). 

3 ) ג׳ ווו ( 1451 — 1488 ), בנו של ( 2 ), הומלך בגיל תשע. 
אפיטרופסיו היו תחילה אמו, ואה״כ האצילים מבית ב 1 יד 
( 1 >׳{ 80 ), שנתמנו לשם כך ע״י הפארלאמנט. מלכותו העצ¬ 
מאית החלה ב 1469 . במדיניות־החוץ הצליח לרכוש בדרכי־ 
שלום את איי אורקגי ושטלנד מידי נורווגיה. אך אחיו קשרו 
עליו קשר וגרמו למלחמות־אזרחים. אחד מהם נכלא ומת, 
והשני נמלט לאנגליה, הוכר ב 482 נ כמלך־סקוטלנד על-ידי 
אדוורד 1¥ ועלה עם צבא-עזר אנגלי על אדינבורו. ג׳ הצליח 
להגיע לידי שלום של פשרה עם אנגליה ולהציל את כסאו. 
בשנת 1488 התמרדו האצילים הסקוטיים והכריזו על בנו- 
בכורו כעל מנהיגם, בקרב על־יד סוצ׳יברן( 11 ש 11 ( 101 ג 01 ג 1 ב 5 ) 
ניגף המלך לפני המורדים ונרצח. 

4 ) ג׳ 1¥ ( 1473 — 1513 ), בנו של ( 3 ), הומלך אחרי מפלתו 
ורציחתו של אביו ע״י האצולה ונהנה מתמיכתה. רוב תקופת 
שלטונו היתד, שלווה, והפארלאמנט קיבל שורה של תיקונים 
להאחדת המינהל בממלכה. אחרי סיכסוך קל עם הנרי ¥11 
מלך אנגליה התפייס ג׳ אתו ונשא לאשה את בתו מארגארט 
טיודור 1 בזה הונח היסוד לאיחודן של סקוטלנד ואנגליה 
כעבור 2 דורות. אחרי עלייתו של הנרי ¥111 לשלטון באנ¬ 
גליה הורעו היחסים בין אנגליה ובין סקוטלנד, אחרי שכרת 
ג , ברית עם צרפת. פרצה מלחמה, ועל-יד פלודן(ת 0 ג>ג> 10 ?) 
נתל הצבא הסקוטי מסלה ניצחת, ואף ג׳ נפל בקרב. 

5 ) ג׳ ¥ ( 1512 — 1542 ), בנו של ( 4 ), הוכרז כמלך בגיל 
שנה. כל ימי ילדותו ונערותו נמשכו המריבות על העוצרות 
בין סיעות האצילים שנטו לצד אנגליה או לצד צרפת. 
זמן־מה היה המלך שבוי בידי בני בית־דגלס, ורק אחר 
שנמלט מידם ( 1528 ) שלט בעצמו. הוא עשה י מאמצים לדכא 
את האצילים, ששלטו בפועל במדינה, וכן השתדל להשתחרר 
מתלות בדודו הנרי ¥111 מאנגליה. ג׳ הרגיז את הגרי, הן 
בדבקותו בקאתוליות והן בהתקשרותו עם צרפת ע״י נישואיו, 
תחילה עם בתו של פראנסואה 1 ואחרי מותה ב 1538 — עם 
מארי לבית גיז (ע״ע), שילדה לו את מרי סטיוארט. כ 1542 
פרצה מלחמה בין סקוטלנד ואנגליה, וג׳, שלא נתמך על-ידי 



681 


ג׳יסז ע סלף סקוסלנד — ג׳יסז, דילים 


682 


אציליו, ניגף בקרב על-יד מוליד פ 1 ס ( 5 * 0 ^ 1 5011737 ) ומת 
ימים אחדים אחרי הקרב. 

6 ) ג' ¥1 , בנה של מרי סטיוארס, הוא ג׳ 1 סלך בריטניה 
(ע״ע). 

- 1 ) ¥0 , 7 זג 0 ״ 1 .{ ; 1913 ,״׳ז/ 1 '.] /ס )[ 14 5 * 7 ,: 73710 .ן 

.א ; 1923 ,( 1 דע .׳ 1151 . 13151 . 5001 ) 1 '.[ )• ¥11 5 * 1 / 0 1-11111 

! 1935 ,[ $1 1 11 ) 0 / 11 ) 51 ) 1/1 / 0 ) ¥ 13 5 * 7 , 1215 ] 135115 \ 

, 1936 , 0 / 1 ) 5 / 0 / 1 < %1 , 1 ./ , 1116 ז 1511 \- ז 1 \ 110 ^ 8 . 1 < ./ י \ . 6 

י. טו. 

{.׳ ין 1 ז, מוי — 130105 1001:7 ? — ( 1843 , ניו־יורק — 1916 , 
לונדון), סופר אמריקני. ג׳ היה בו לסופר שכתב 
על נושאים פילוסופיים ותאולוגיים ואחיו הצעיר של דלים ג׳ 
(ע״ע). בעודו תינוק הוסע 
לאירופה, וכל ימיו היה 
מיסלסל בין שתי היב¬ 
שות! לא זכה ללימודים 
מסודרים בבי״ם, אולם 
בשנות 1862 — 1866 למד 
משפטים בהארווארד. 
עפ״ר היה יושב בלונ¬ 
דון, ואחר־כך בעיירה ויי 
(;>%) בדרום־אנגליה. 
בפרוץ מלחמת־העולם 1 
קיבל את האזרחות הברי¬ 
טית לאות הזדהות עם 
אנגליה האהובה עליו. 

ג , היה הראליסטן האמריקני הראשון בעל גישה פילוסו¬ 
פית. ידיעותיו בנפש האדם — שלחקירתה ייחד את כל 
כוחותיו — הן עסוקות יותר משהן נרחבות, שכן לא ידע 
באנגליה, באמריקה ובצרפת אלא את בני המעמד הבינוני. 
בזקנותו הפכה דקות־מחשבתו לדקדקנות-יתר, וזו, יחד עם 
סיגנונו המסובך, מקשה ביותר על קריאת ספריו האחרונים. 
ברומאנים שלו ניכרים שני קוד־יסוד, שנצטרף להם אח״כ 
קו שלישי: עיסוקו המיוחד בתהליכי־גפש פנימיים! המבנה 
המדוקדק, הארדיכלי כמעט, של הסיפור! סיגנון־זקנותו 
המסובך (דמויותיו מרבות לדבר במשפטים המשתרעים על 
עמודים שלמים). אולם ברומאנים הראשונים שלו מצטיין 
סיגנונו המעובד בבהירות וביופי. נושאו העיקרי הוא מגעם 
של נוסעים אמריקנים בתרבות האירופית ושל נוסעים אירו¬ 
פיים בתרבות האמריקנית. ג׳ התחיל לכתוב עוד בימי לימודיו 
בהארווארד! הוא היה מחבר פורה מאד, והוציא כמעט כל שנה 
ספר אחד. יצירותיו כוללות סיפורים קצרים, ר 1 מאנים, ספרי־ 
מסעות ומחזות, אולם האחרונים לא זכו להצלחה. מיצירותיו 
יש לציין: 010110305 ^■ 1116 ( 1877 ); 305 סקסז £0 1116 * ( 1878 ) 1 
ז 110 ! 4 ל ? 0315 ( 1878 , שנמנה בשעתו עם הספרים החביבים 
ביותר על הקהל)* £387 2 0£ !!גז״ס? ("דמות גבירה", 
1881 )! * 605100130 780 ( 1886 ! זהו אחד משני ספריו, 
שעלילתם נרקמת על רקע אמריקני בלבד)* 71131 י\ 

!* £061 (״מה שידעה מיזי", 1897 )* 180 0£ 7010102 7110 
׳* 50-0 (״המלחציים״, 1898 ) 1 8 ז 73 \ 7£ ו^ 7110 ("הגיל 

הקשה״, 1899 ), 0070 2 0£ * 102 ^ 7110 ("כנפי-יונה", 
1901 ), * 1 ס 01835$38 \: 7110 (״השגרירים״, 1903 ), 7110 

60171 001800 ("מזוק־הזהב", 1904 )* 30000 30 ס 1 זסו 10 / 7110 
( 1907 ). ג׳ חיבר אוטוביובראפיה בשני כרכים: 11 * 501 


*■ 08101 1 ) 30 807 (״הילד והבריות״, 1913 ), $00 3 0 £ 1510105 
■ 81011101 308 (״רשימות בן ואח״, 1914 ). — בזמן האחרון 
העמיקה הערכת ג׳ בביקורת הספרותית באנגליה ובאה״ב, 
ואף גדל פירסומו בציבור־הקוראים המשכיל. החקירה הספרו¬ 
תית מגלה את השפעתו המכרעת על סופרי הד(ר האחרון 
תל התפתחות "רומאן־התודעה". 

מחקרים ביקרתייס וביוגראפיים ע?־ ג״: . 1 * .? 

; 1927 ,״ 18 ) 6 .? ; 1916 ,./ .// , 551 ״י . 8 , 1916 ,.{ .א 

• ¥11 5 * 7 , 6:00155 . 7 \ חנ׳יי , 1944 ,/ /¥ , 011155550 ^ 151 .ס ,? 

/ 0 מ 7 >וז/ 5 א?) 5 * 7 , 55 קג\<£ .ז*ג 6 ; 1947 ,./ .// ( 0 85 *(״,־י 8 
ץ 5104 4 :) 140 ) €01 4 )^ 00 )€ 5 * 7 , 81570250:1 י£ ; 1948 ׳,ן 11 

. 1950 .// /־> 

0 . א. 

נ׳יפז, ויליס — * 3010 ( 111301 !^ — ( 1842 , ניריורק — 
1910 , צ׳וקורואה, ניו־המפשר), סילוסלו* אמריקני. 

ג' היה בנו של הנרי ג/ תאולוג ראציונאליסטי-מיססי, ואחיו 
הבכור של הסופר הנרי ג׳ (ע״ע). מאחר שהוריו שינו אח 
מקום־מגוריהם לעתים קרובות, ביקר ג׳ בבתי־הספר בניו- 
יורק, לונדון, פאריס, דנווה ובון* לפיכך שלט שלטון מלא 
בשפות ובתרבויות האנגלית, הצרפתית והגרמנית. בניו־יורק 
התחיל ללמוד רפואה וכימיה. כתוצאה מסבל גופני, בעיקר 
ליקוי בראיה, נאלץ להפסיק זמנית את לימודיו ולצאת 
להבראה באירופה. באותו זמן התחיל להגות בקשר שבין 
הגוף וההכרה והגיע אל הפילוסופיה. אתרי■ שסיים את חוק 
לימודיו ברפואה באה״ב ב 1868 , שוב חלה למשך ארבע שנים. 
בימי מחלתו הרבה לציין בספר תהילים ובסיסרות של ישו 
ולעסוק בפילוסופיה. לפי דבריו, נתן לו מאמר של רנוביה 
(ע״ע) את ה״אמונה בערכים מוסריים" ובחופש־רצונו של 
האדם היחיד * מכאן ואילך ראה ג׳ את העולם כדבר בלתי- 
גמור, מתהווה. ב 1872 נתמנה ג׳ מדריך לפיסיולוגיה, אנאטו- 
מיה והיגיינה באוניברסיטה הארוארד. וב 1876 — פרופסור 
לפסיכולוגיה פיסיולוגית, והקים 
שם את המעבדה הפסיכולוגית 
הראשונה בעולם. ג , נתפרסם 
ע״י ספרו-ס 11 סץ 5 ?£ס 5 ס 1 נן 1 ס 10 ־ 1 ? 
ץ 102 ("עקרונות הפסיכולוגיה", 
1890 ), שנוצר — ככל יתר כת¬ 
ביו — מתוך הרצאותיו ונכתב 
בסיגנון ברור ומזהיר. ג׳ הש¬ 
תמש בשיטות מדעי־הסבע — 
ב״אמפיריזם ראדיקאלי"—לגבי 
תופעות ההכרה, ולא רק לגבי 
התופעות הקשורות בחושים כי 
אם גם לגבי אלו הקשורות בר¬ 
צון, בהחלטה וברגש. הוא קבע 
את מושג "זרם־ההכרה", שבו עוברת תופעה אחת לשניה 
ושהכוח המניע אותו הוא הרצון. מן הפסיכולוגיה הגיע ג׳ 
למטאפיסיקה ולדת. בספריו 6011070 ס! 111 ^ 7110 ("הרצון 
לאמונה״״ 1897 ), 1 ) 30 01101027 ?$? 0 ס 5 ־ 70301101 ס! 731145 
* 518031 ' £1£0 0£ 80010 0 ס 81080015 ס! ("שיחות עם מורים 
על פסיכולוגיה ועם תלמידים על כמה מערכי־החיים", 
1899 ) ואחרים, העמיד את רצונו החפשי של האדם כנקודת* 
מוצא גם בשביל הדת, ואת האמונה ברצון חפשי זה ואת 
הרגש — כיסוד לחינוך לתיי-החברה. 

ג , ניסה לעמוד על יסודה ומקורה של הדת בדרך המחקר 




683 


ג׳ימז, דילים—גיממריח 


684 


המדעי המדוייק. לשם כך אסף תעודות לחוויה דתית של 
אישים שונים מכל התקופות ותיאר את הטיפוסים הדתיים 
השוגים. בספרו 161166 ז 6 ק%£ 11611£1011$ 0£ ¥91161163 116 '! 
(״ההוויה הדתית לסוגיה״-, 1902 ) נעשה מייסדה של הפסיכו- 
לוגיה הדתית. הוא הביר במציאותם של בני-אדם, שמוחם 
מסוגל באופן מיוחד להעביר לתודעתם או לתחושתם תופעות 
דתיות, ומכאן הגיע להתעניינות באוקולטיזם! הוא היה 
מייסדם של הסניף האמריקני של החברה למחקר פסיכי 
(ז. א. מחקר התופעות האוקולטלת) ושל עיתונה של החברה. 

את תורת־ההברה שלו סיכם ג׳ בספרו מ 91151 רמ§ 3 ז? 
(״פראגמאמיזם״, 1907 ), את השם לקח ג׳, אמנם, מפירס 
(ע״ע), אך למעשה היה ג׳ אביה של השיטה והאסכולה, 
שהטביעו את חותמך בחשיבה הפילוסופית האמריקנית בדור 
האחרון (ע״ע פרגמטיזם). — את השקפותיו המטאפיסיות 
הביע ג׳ בספרו $6 ז 6 ׳ 11 ת 3113116 17 ־ 1111 ?: הצער והרע בעולם 
מעידים שהעולם אינו מושלם! הוא שדה של כוחות הלוחמים 
זה בזה, ועל־ידי כך הוא מתמיד בהתהוות ובהתפתחות! אף 
אלוהים אינו דבר מושלם אלא הולך ומתהווה. — בהשקפותיו 
הפוליטיוחדחברתיות היה ג׳ דמוקראט אמריקני ז הוא העיד 
על עצמו שעלילת־דריפוס זיעזעה אותו "כמו טראגדיה 
שיקספירית". 

ספריו שתורגמו לעברית: שיחות פסיכולוגיות למורים 
(תרג׳ נ. טורוב), תרע״ג! החוויה הדתית לסוגיה (עם מבוא 
מאת פ. טיברגר), תש״ט. 

? 7 > 0 וו/קס 4 ס!וו/ק 0 * 1 ,׳(סתז&סד! .י! ; 1911 .׳מ ,* 11 ס־ 0 טס 8 ,£ 

,׳;זז*? . 8 . 8 ׳!ל . 1 ״ ,/ .׳• 11 / 0 ץ 1 /ק 0 ז 0£ ו 1  1 ייןו 6 ס!> היחד. רווחת בספרות 
המאגית ובין פותדי־החלומות בעולם ההלניסטי. הגנוסטיקים 
(ע״ע) זיהו את שני השמות הקדושים "אבחנסם"(^^־) 
ו״מיתרם" (?ג>?>§ 481 ג) על סמך שוויון של סכומי ערכי־ 
אותיותיהם (= 365 , כמניין ימות שנת־החמה). 

בספרותנו מופיעה ג׳־של־חשבון לראשונה בדברי התנאים 
במחצית השניה של המאה ה 2 . היא משמשת כאסמכתא 
וכסימן מנמוטכני בדברי ר׳ נתן: "דברים, הדברים, אלה 
הדברים — אלוי שלשים ותשע מלאכות שנאמרו למשה בסיני" 
(שנת ע/ ע״א)! פירוש: ״דברים״ — משמע שנים, ״ה״ — 


מרבה עוד אחד, ״אלה״ — בג׳ ל״ו, הרי ל״ט. ר׳ יהודה למד 
בדרך הג׳(מירמ׳ ט, ם), שחמישים ושתים שנה לא עבר איש 
ביהודה (״מעוף השפים ועד בהמה נדדו הלכו: בהמה — ג׳ 
חמשין ושתים"). בברייתא של ל״ב מידות מובאת כדוגמא 
לג׳־של־חשבון הדרשה, ששמונה עשר ושלש מאות ילידי־ 
ביתו של אברהם (ברא , יד, יד) הם אליעזר, כי מניין "אלי¬ 
עזר" הוא שי״ח. בדרשה זו, הנמסרת במקורות אחרים (נדר׳ 
ל״ב, ע״א! ב״ר מ״ג, ב׳) בשם בר־קפרא (ע״ע), יש אולי 
משום תשובה לדרשה בריסטולוגית באגרת בר־נבא (ע״ע), 
שרצתה למצוא באותיות היווניות ן! 11 , שערכן המספרי 
הוא 318 , רמז לצלב ולהתחלת שמו של ישו, שבשמו נתל 
אברהם את נצחונו! הדרשן היהודי השיב באותה דרך כדי 
לבטל את דרשת הנוצרי. 

דוגמה לחילוף־האותיות בא״ת ב״ש כבד מופיעה במקרא: 
״ששד״ (ירט׳ כה, כו! נא, מא) = בבל. על דוגמה שניה 
מעירה ברייתא של ל״ב מידות: "לב קמי (ירמ׳ נא, א) 
בחילוף־האותיות — כשדים, לב קמי מחליפין באותיות א״ת 
ב״ש". האלפבית א״ט ב״ח (א׳ נחלפת בט׳, ב׳ בח׳ ג׳ בז׳, 
וכר) נקרא בתלמוד (סוכה נ״ב, ע״ב) "א״ב של ר׳ חייא". 
תלמידו של ר׳ חייא, רב, הסביר שבלשאצר ואנשיו לא ידעו 
לקרוא את הכתובת הסתומה, מפני שהיחה "כתובה בג׳", ז. א. 
ע״פ א״ת ב״ש (סנה׳ כ״ב, ע״א! ועי׳ שבת ק״ד, ע״א). 

בהלכה אין למידת הג׳ אלא מקום מועט, ואף זה כרמז 
ואסמכתא בלבד. ההלכה: "סתם נזירות שלושים יום", נרמזת 
במלה "יהיה" ("אשר יזיר לה׳ קדוש יהיה" [במד׳ ו, ה]), 
שהיא בג׳ שלושים (נזיר ה׳, ע״א). גם באגדה, עכ״פ במדרשי 
האמוראים הקדומים, אין הג׳ משמשת מקור לרעיונות ולדר¬ 
שות אלא צורה הבאה לבטא אותם בדרך הקצרה ביותר. 
דרשות החכמים, שנח לא ניצל בזכותו אלא בזכותו של משה 
(ב״ר כ״ו, ז׳), שרבקה ראויה היתד, שיצאו ממנה שנים־עשר 
שבטים (שם ס״ג, ר), ושהסולם בחלומו של יעקב מסמל את 
מעמד הר־סיני (שם ס״ח, י״ב) — לא נדרשו משום שהמלה 
"בשגם" (ברא׳ ו, ג) והשם משה "חשבון אחד הם", ומפני 
שערך המלה "זה" בדברי רבקה (שם כה, כב) הוא י״ב, או 
מחמת ש״סלם" הוא בג׳ "סיני". כל הדרשות הללו נדרשו גם 
בדרכים אחרות, וברור שקדמו לג". 

אולם הג' תופסת מקום רב במדרשי־האגדה שכל עיקרם 
דרשת אותיות, כגון: מדרש חסרות ויתרות, וכן במדרשי־ 
האגדה המאוחדים, ובפרט באלה שבאו אחרי ר׳ משה הדרשן 
(ע״ע) והשתמשו בספרו , , כמו במדבר רבה, מדרש אגדה 
(הו״ל ש. באבער, תרנ״ד) ובראשית רבתי (הו״ל ח. אלבק, 
ת״ש; ועי׳ במבוא, עמ ׳ 11 — 20 ). גם רש״י מביא דרשות ע״פ 
ג׳ מ״יסודו של ר׳ משה הדרשן" (במד׳ ז, יח) ושאב ג" 
ממקור זה, גם אם אינו מזכירו במפורש (ברא׳ לב, ה: "עם 
לבן גרתי — בג׳ תדי״ג! כלומר: עם לבן הרשע גרתי ותרי״ג 
מצוות שמרתי", הוא פירושו של ר״מ הדרשן [עי׳ בראשית 
רבתי, עט׳ 145 ]). בג׳ השתמש במידה רבה ר׳ יוסף בכור־ 
שור, מגדולי מפרשי התורה בצרפת, ובדרכו זו הלכו כמעט 
כל בעלי־התוספות בפירושיהם על התורה (ש. פאזנאנסקי, 
מבוא על חכמי צרפת מפרשי המקרא, עמ ׳ 73 ). חומר עשיר 
של ג" מצוי בפירושו של ר׳ יצחק בן יהודה הלוי(סוף המאה 
ה 13 ) "פענח רזא", ובפירושו של ר׳ יעקב בעל הטורים(ע״ע). 

תורת־הסוד של חסידי אשכנז החדירה את הג׳ גם לתחומה 
של ההלכה. ר׳ אלעזר מוורמס מגלה בספר ה״רוקח" שלו 



685 


גימטרייה 


686 


בדרך הג׳ רמזים ואסמכתות להלכות ולדינים, וכאן מקיפה 
הג' לפעמים משפטים שלמים! למשל: "את חג המצות 
תשמור—בג' לימד זה על חש״מ (=חולו של מועד) שאסור 
בדבר שאינו אבד" (ם׳ הרוקח, סי׳ ש״ז). מקום נכבד ביותר 
נקבע לג׳ ע״י חסידי אשכנז בפירושיהם לתפילות ולפיוטים. 
ר׳ אברהם בר׳ עזריאל כינס את תורת רבותיו, ר׳ יהודה 
החסיד ור׳ אלעזר הרוקח, בספרו "ערוגת הבושם" והמשיך 
בכיוונם. ג" אלו, שהן חלק מתורת־הסו׳ד של חסידי אשכנז, 
קשורות היו בנוסח מסויים של התפילות! נוסח זה נתקדש, 
והיו פוסקים שאסרו לשנותו גם אם לא התאים לחוקי־הלשון, 
לעומתם נתכוון הרמב״ן לצמצם את השימוש בג׳ שרירותית 
ואת תקפה, בקבעו כלל "כי אין אדם רשאי לדון בחשבון ג" 
ולהוציא מהן עניין עלה בדעתו, אבל קבלה ביד רבותינו 
חכמי־התלמוד הקדושים ז״ל, כי נמסרו למשה בסיני ג" ידיעות 
להיות זכר ואות לעניין הנאמר על־פה עם שאר התושבע״פ... 
כעניין הגזרה שווה... שאמרו בה אין אדם דן ג״ש מעצמו..." 
("ס׳ הגאולה", עמ ׳ ד׳! וע׳ פירושו לדב׳ ד, כה), 

ב. ז. בכר, ערכי מדרש, א׳, 87 , ב׳, 182 , תרפ״ג! א. ברלער, 
הערות על הסדור (כתבים נבחרים, א׳, 37-34 ), תש״ב! 
, 91-118 1 ) 71 ) 1 מן 0415 ,££נ£$מ־ 001 

,םתג 1 זח 6 כ 1.161 . 8 1932 ,* 071051 ? 01 , £15££311£ ^ 1 . 11 ; 1925 

. 1950 * 73 ־ 68 0* 171 ]€(4X511 <*מ*#*/£ 

א. א. א. 

ג׳ בקבלה. השימוש בג׳ התפתח ביחוד בידי חסידי 
אשכנז ובחוגים הקרובים להם, במאות ה 12 וה 13 . יתכן, 
שמסורות על ג" של שמות קדושים ומלאכים הן קדומות 
יותר, אבל רק בתקופה הזאת נלקטו והורחבו באופן ניכר. גם 
בידי אנשי־הסוד אין הג׳ בדרך־כלל שיטה לגילוי מחשבות 
חדשות: כמעט תמיד קודם הרעיון עצמו להמצאת ג׳ מת¬ 
אימה כ״אסמכתא". יוצא מכלל זה הוא חלק מן הג" על שמות 
קדושים, שהם בלתי־מובנים מצד עצמם, או על שמות* 
מלאכים, שחסידי אשכנז ביקשו לקבוע משמעותם ובחינתם 
המיוחדת ע״י ג׳. לעתים קרובות שימשה הג׳ גם כאמצעי־ 
עזר לזכרון. ספרי־המופת של הג׳ בחוג זה הם כתבי ר׳ 
אלעזר מוורמס, שגימטריותיהם מיוסדות — עכ״פ בחלקן — 
על מסורת רבותיו. ר׳ אלעזר גילה ע״י ג׳ גם את הכוונות 
הנסתרות בתפילות, שיש להעלותן בשעת אמירת המלים. 
פירושיו לספרי־המקרא מיוסדים ברובם על שיטה זו, בין 
שהם תולים אח מדרשי־האגדה בלשון הפסוקים ע״י ג׳, ובין 
שהם מגלים את סודות עולם המרכבה והמלאכים בדרך זו. 
בפרשנות זו תוססת הג׳ של פסוקים שלמים או של חלקי- 
פסוקים מקום בולט יותר מן הג׳ המיוסדת על חשבון מלים 
בודדות (למשל: ״אל גנת אגוז ירדתי״ — בג׳ "זהו עומק 
המרכבה"). כמה ספרים מקיפים על סירושי־ג׳ מתלמידי ר׳ 
אלעזד מוורמס נשתמרו בכ״י, 

בהתחלות הקבלה הספרדית תססה הג' מקום מוגבל מאד. 
תלמידי הדאב״ד ומקובלי גירונה כמעט שלא השתמשו בה, 
ורישומה אינו ניכר הרבה בגופו העיקרי של ם׳ הזוהר ובכת¬ 
ביו העבריים של ר׳ משה די ליאון. רק זרמים שהושפעו 
ממסורת חסידי אשכנז העלו את הג׳ גם בספרות הקבלה 
במחצית השניה של המאה ה 13 , בעיקר ר׳ יעקב בן יעקב 
הכהן ור׳ אברהם אבולעפיה (ע״ע) ותלמידיהם. ססרי אבו־ 
לעפיה בנויים על שימוש רחב וקיצוני מאד בג׳, וספריו 
טעונים ממש פיענוח כדי לעמוד על כל האסוציאציות הגי- 
מטריות שבהם. הוא המליץ גם על שימה של פיתוח הכוח 


האסוציאטיווי בג׳ כדי לגלות אמיתות חדשות, ודרכים אלו 
נתפתחו אצל ההולכים בעקבותיו! סיכום שיטתו בזה נמצא 
בם׳ סולם העליה לר׳ יהודה אלבוטיני, מן הדור שלאחר 
גירוש-ספרד (קרית־ספר כ״ב, 161 — 171 ). תלמידו של אבול- 
עפיה, ר׳ יוסף ג׳יקטילה (ע״ע), השתמש הרבה בג׳ כבאחד 
מעמודי הקבלה בס׳ גנת אגח (גנ״ת — ר״ת גיסטריד" נוט¬ 
ריקון, תמורה), והשפיע בספר זה השפעה ניכרת על השכבה 
המאוחרת של ספרות הזוהר: ם׳ רע יא מהימנא ותיקוני־זוהר. 

בהמשך התפתחות הקבלה מצטיירות שתי מגמות: של 
חובבי הג׳ ושל הממעטים להשתמש בה. בדרדכלל ניתן 
לומר, שרעיונות חדשים נתפתחו תמיד מעבר לתחום הג׳, 
אולם תמיד נמצאו חכמים שמצאו להם ביסוסים או הקשרים 
רחבים בדרך הג׳, ובלי ספק ייחסו להם ערך ממשי העולה 
על זה של אסמכתא בעלמא, ר' משה קורדובירו הירצה את 
כל שיטתו בלי להיזקק לג/ ואת ענייני הג׳ הסביר רק קרוב 
לסוף ספרו היסודי על הקבלה ("פרדס רמונים"). עליה מחוד¬ 
שת ה תה לשימוש בג׳ בקבלת האר״י, אבל גם כאן היא 
רווחת יותר בספרי־הקבלה של ר׳ ישראל סרוג ותלמידיו 
(בעיקר הרמ״ע מפאנו ור׳ נפתלי בכרך בעל ם׳ עמק־המלך) 
מאשר בדברי האר״י ור׳ חיים ויטאל. ספר־המופת של 
השימוש בג׳ כדרך מחשבה ופיתוח רעיונות פרשניים בקבלת 
המאה ה 17 הוא ס׳ מגלה עמוקות לר׳ נתן שפירא (ח״א 1637 , 
ח״ב 1795 ), ששימש דוגמה לספרות שלמה, ביחוד בפולין. 
לר׳ נתן היה, כנראה, "חוש-מספרים" מפותח מאד, שמצא את 
ביטויו בבניינים שלמים של ג". בספרות הקבלה המאוחרת 
(במאות ה 17 עד ה 19 ) נודעת חשיבות לדרכי פירושים על 
דרך הג׳ ונכתבו ספרים רבים שעיקרם בכך, כגון: ס׳ תפארת 
ישראל לר׳ ישראל חריף מסאטנוב ( 1865 ), ם׳ ברית כהונת 
עולם לר׳ יצחק אייזיק הכהן( 1796 , הוצאה שלמה עם פירוש 
הג״, 1950 ), וכל ספרי ר׳ אברהם הכהן מלאסק (בסוף המאה 
ה 18 ). — בתנועה השבתאית תפסו ג" מקום ניכר כראיות 
על משיחותו של שבתי צבי. אברהם היכיני חיבר ספר גדול 
של ג" שבתאיות על פסוק אחד בתורה בלבד (ם׳ נוי העמו¬ 
דים, כ״י באוכספורד), וספרו הגדול של הנביא השבתאי 
העשיל צורף בווילנה וקראקא, "ספר הצורף", מיוסד כולו 
על מעשה־רקמה של ג" מסביב לפסוק "שמע ישראל". בספ¬ 
רות החסידית היתד, הג׳ בראשונה רק תופעת־לוואי, אבל 
אח״כ נמצאו כמה רביים שעיקר דבריהם נאמרו בדרך ג", 
כגון: ס׳אגרא דכלה לר׳ צבי אלימלך שפירא מדינוב( 1868 ), 
ם׳ מגן אברהם לד׳ אברהם המגיד מטוריסק ( 1886 ), וס׳ אמרי 
נועם לר׳ מאיר הורביץ מדזיקוב ( 1877 ). 

שיטות הג׳ נסתבכו במשך הדורות. על הערך המספרי 
של המלה נוספו דרכים שונות המתחברות זו בזו. בכ״י 
אוכספורד 1,822 נמצא מאמר המונה 75 מינים שתים של 
חשבורג , ! ר׳ משה קורדובירו (פרדס דמונים, שער ל׳, 
פ״ח) מנה 9 מינים. החשובים בהם הם: 1 ) מספר הכרחי — 
מספר המלה כמו שהוא, לפי ערך אותיותיה (גבור״ה = 
216 = ארי״ה); 2 ) מספר קטן, או מספר מעוגל, שאינו מביא 
בחשבון את העשיריות או המאות (כ = 2 ! ת = 4 )! 3 ) מספר 
מרובע, כשכל אותיות־המלה נחשבות בריבוע (שם הוי״ה = 
10 2 + נ 5 + ־ 5 2 +6 = 186 = מקו״ם)! 4 ) מספר קדמי, המונה 
ערך כל האותיות של א״ב עד אותה האות בטור אריתמטי 
(ד , = 4+3+2+1 = 10 ! מספר זה חשוב לגבי חשבונות 
מסובכים העולים לאלפים)! 5 ) מילוי, שבו מחשבים לא את 



687 


גימטריה — ג׳ימסון, סד ליאנדר סמר 


688 


הערך המספרי של האות, אלא של שם האות (בי״ת = 412 > 
דל״ת = 434 יו״ד = 20 ). באותיות ה׳ ור יש מילדים שונים: 
הא, הה, הי: וו, ואו, ויו — "מילד דאלפיך, "מילד דד,ד,ין", 
"מילוי דיוריך, הם חשובים בתורת המקובלים על שם הוי״ה, 
המופיע בעיקר בארבעה מילויים: יוד הא ואו הא ( 45 בג׳ 
אד״ם), שם בן מ״ד״ז יוד הה וו הה ( 52 ), שם בן ב״ן • 
יוד הי ואו הי ( 63 ), שם בן ס״ג , יוד הי דו הי ( 72 ), שם 
בן ע״ב. יש גם השבונות־ג׳ רבים עפ״י מילד דמילוי או 
מילוי שני. במילויים נקראת הג׳ של המלה כפשוטה "עיקר" 
או "שורש", ואילו הג׳ של השאר נקראת "נעלם" (הנעלם 
של י׳ הוא דד ־= 10 ! הנעלם של שד״י הוא ין, לת, וד = 
500 ) ! 6 ) מספר הגדול, המונה את אותיות הסיום מנצפ״ך 
כהמשך האלפבית (ם = 500 ; ן = 600 ! ץ = 700 ; ף = 800 ; 
ך = 1900 אבל יש גם חשבון לסי סדרן הטבעי של האותיות 
בסדר הא״ב: ך = 500 וכר) 1 7 ) הכולל — הוספת מספר 
האותיות על ערכה המספרי של המלה, או הוספת מספד 1 
על כללות־המלה. 

ביקורת על השימוש בג׳ כאמצעי צודק של פירוש הושמעה 
בראשונה ע״י אברהם אבן עזרא (בפי׳ לבר׳ יד, יד) ואח״ב 
ע״י מתנגדי הקבלה (ם׳ "ארי נוהם", פרק י׳): אבל גם כמה 
מן המקובלים (למשל הרמב״ן, ר' לעיל) הזהירו מפגי שימוש 
מופרז בג׳. יוסף שלמה דלמדיגו הזכיר ג" של דופי, כדי לבטל 
את ערך השיטה. כשמאמיני שבתי צבי הירבו בגימטריות על 
שמו (שד״י במילד ־=־ 814 ), ענו הכופרים בו בג׳ של דופי 
(רו״ח שק״ד = 814 ). אעפ״ב רו׳וה השימוש בג׳ בהוגים רהבים 
ובין הדרשנים לא רק בפולין אלא גם במחנה הספרדים, 
וספרות הדרשות והרמזים עס״י פרד״ס, ביחוד של חכמי 
צפון אפריקה, מלאה ג" עד הדור האחרון. 

. 1931 ,( 170-179 , 1 ך\ ,.ן .£) , 0717101714 .* . 8 

ג ש. 

ני^נקדה, ע״ע בתי־ספר. 

גי<ןן 5 םי 1 ן מ; 6 ^טץ — ערום), מקום אימון 

גופני ביוון העתיקה. מקום ד,ג׳ היה מחוז לעיר, 

לעיתים קרובות על שפת נתל ובסמוך לחורשה מצילה. חלקיו 
העיקריים של הג׳ היו: האצטדיון (ע״ע) — מסלול־הריצה, 
והפלןסטרה ( 60 זו>״>ג 0 *> — מקום התגוששות ואיגרוף: חצר 
שרצפתה מכוסה חול דק ושהיא מוקפת בניינים עם תדרי- 
הלבשה, מחסני־שמן, מחסנים של מכשירי־ספורט, וכו׳. כן 
היו בג׳ מקומות מיוחדים לזריקת־דיסקוס, הטלת־כידון, קפי¬ 
צות ומשחקי־כדור, בכל הג" נמצאו מקומות־דחצד" לעיתים 
בצורת ברכה קטנה. באיזור הג׳ נמצאו לפעמים מקומות 
לאימון ברכיבה. 

הג" היו לפעמים מוסדות פרטיים ולפעמים מוסדות-ציבור, 
הפתוחים לכל אזרחי־המדינה. באתונה היתה ההשגחה על הג׳ 
נתונה בידי פקידים מיוחדים, שנתמנו מטעם המדינה. בערים 
אחרות היה הממונה על הג׳ גימננדרכום — בדרך־כלל אחד 
האזרחים האמידים, שיכול היה לתרום לצרכי הג׳ (בעיקר 
לאספקת שמן, שהיה נחוץ בכמויות גדולות לצרכי המתאמנים 
שמשחו בו את גופם). 

המתאמנים בג' היו ברובם צעירים בגיל 15 — 20 , שהת¬ 
אמנו בו לקראת התחרויות הלאומיות הגדולות, אך גם אנשים 
מבוגרים רבים בילו בג׳ בתרגילי־ספורט שוגים. לאחר זמן 
הפכו הג" למרכזים של חיי־הרוח והבילוי החברתי. סוקרטס 


(ע״ע) היה מן המבקרים הקבועים בג׳ של אתונה, והוא 
מופיע בכמה משיחותיו של אפלטון (ע״ע) בשיחה ובוויכוח 
בחוג המתאמנים בג/ בג׳ אפשר היה להאזין לדברי הסופיס¬ 
טים (ע״ע), לחידושיהם של המאתמאסיקנים, לדברי־ביקורת 
ספרותית וכידב, או לבלות בשיחת-חולין סתם מענייני- 
דיומא. 

באתונה הנהיג ליקורגוס באופן זמני(בערך ב 335 לפסה״נ), 
שכל צעיר בן 19 — 20 יקבל אימון גופני ולימודים עיוניים 
בג׳. שימת האחריות העירונית לג" התפשטה עד מהרה 
בעולם היווני. 

בתקופה ההלניסטית נמצאו הג" בניהולן הישיר 
של הערים ונתמכו ע״י נדיבים: המלכים ההלניסטיים, אזרחים 
עשירים, הגימנסיארכים. התלמידים היו מחולקים לשלוש 
שכבות: נערים, אפבים (ע״ע), צעירים (בכמה ערים הש¬ 
תתפו גם בנות בשכבה הצעירה). הלימודים כללו פיתוח־ 
הגוף, אימוני־מלחמה ולימודי־רוח, בעיקר במקצועות המוזיים, 
חניכי הג׳ השתתפו בתחרויות רבות ובטכסי־העיד הדתיים. 
שכר־הלימוד היה, כנראה, גבוה, כי "בוגרי־הג׳" נהפכו לכעין 
אריסמוקראמיה סגורה, והחינוך הגימנסיוני היה מוגבל 
למעשה לבני המעמד האמיד; בערים היווניות במזרח נעשה 
חינוך זה בחינת תנאי ראשון לשם קבלת האזרחות. 

בתקופה ההלניסטית הורחבו ושוכללו בנייני הג׳. בתקופה 
הרומאית תמכו רבים מן הקיסרים בג/ ביחוד אדריינוס, 
שהקים ג" באתונה, סמירנה ולאודיקיה ודאג לסיב החינוך 
הניתן בהם, לג" המפוארים צורפו בחי־מרחץ גדולים. באיזו- 
רים רומאיים של הקיסרות שימש הג׳ מקום־התעמלות בלבד, 
בלי תוכן תרבותי, ונעשה שם נרדף לבית-מרחץ, 

ספר החשמונאים והתלמוד מגלים יחם שלילי נמרץ לג׳ 
כביטוי מובהק של התרבות האלילית־יוונית ז אך יהודים 
מיוונים נטלו חלק בפעולות הג" ביהודה, במצרים ובארצות 
אחרות. הקמת ג' בירושלים ע״י יסון (ע״ע) היתה פעולה 
הפגנתית של תנועת ההתייוונות. באלכסנדריה שאפו יהודים 
לחינוך גימנסיוני עד אמצע המאה ה 1 לסה״ג, והחלטתו של 
אוגוסמום קיסר ( 5 לסה״ג) לראות בחינוך זה את תעודת 
זכות־האזרחות שימשה דחיפה נוספת לכך ! האיסור שהטיל 
קלאודיום קיסר על יהודים ( 41 לסה״נ) לחדור לג׳ נחשב 
כמכה קשה. — לפני זמן מועט נמצאה חותמת של ג/ שהיה 
בא״י מחוץ לירושלים < פרטים עליה טרם נתפרסמו. 

71 1471 ^ 777 ^ 141171 ( 1471117 1177 538110, 0171:071x13177 -£־ 0 נ 1 ת 1 ש 1 גם 

. 4 4141 , 11 (ת^נ 1 ן 21 ,£ , 1896 ,. 11 1675 , 11 , 11 ,! 7077131717 
[ 0 41/1171171 י ־ו?וזי!]-ז 1 .:) . 19 .£ , 1909 , 17x7711, 5711x1317170 
. 4 00,1 077 , 00 גוקז 11££ ו 8 .£ ; 1930 , 11/0714 411717111 1/17 
) 07771 7/17 ,״סס( . 4 < .א .* ; 1937 ,. 8 59 , 77 ^/ 3 ^ 14 
170714111 ) 1 ) 741 . 1 ) 007 . 4 ' ; 1940 ,£) 222 ,ץ 011 

.(בדפוס) . 11 38 , 144017 . 1 [ 

ש. אפ. 

;׳' 10$ [. ?!ו־ ליא^די ?!טי - ־ 1 ־ 8131 ז 81 

5011 ?מ 131 — ( 1853 , גלאזגו — 1917 , לונדון), 

מדינאי ועסקן קולוניאלי בריטי באפריקה הדרומית. ג׳ היה 
יליד סקוטלנד, למד רפואה, נסע לאפריקה בגלל מצב בריאותו 
הלקוי והתיישב כרופא בקימברלי. כאז התיידד עם רודז 
(ע״ע) ונעשה עוזרו בביצוע'שאיפותיו להרחבת שלטונה 
של בריטניה באפריקה. הודות לקשריו האישיים של ג׳ עם 
לובנגולה, ראש שבט המאטאבלים, השיגו הבריטים את 
הזכיון, שאיפשר לרודז להקים את החברה הבריטית־דרום- 
אפריקנית ולהתחיל ביישובו של השמח הנרחב שמצפון 



689 


ג׳ימסון, סר ליאנדר סטר— גינאח 


690 


לטראנסוואל עד לטאגגאנייקה, ולהקיף בדרך זו׳ את הרפוב¬ 
ליקות של הבורים. מ 1891 ואילך ניהל ג׳ את פעולות ההת¬ 
יישבות בשטחים שנקראו לאחר מכן רודזיה. — כשהחריפו 
היחסים בין הבריטים וביו הבורים׳ פלש ג , — על דעתו 
ובתמיכתו של ח׳דז— 
בסוף 1895 בראש 
גדוד של 800 מתנד¬ 
בים לטראגסוואל, 
בתקווה שיעלה בידיו 
להשתלט על יוהאנס- 
בורג בעזרתם של 
האויטלאגדרים הברי¬ 
טיים (ע*ע אפריקה 
הדרומית: היסטוריה" 
עמוד 395 ). הפלישה 
נכשלה, ג׳ נלקח בש¬ 
בי, ולאחר זמן הוסגר 
לשלטונות הבריטיים. 
הללו הסתייגו מהפעו¬ 
לה, שהיתה בלתי 
מחושבת, בוצעה ללא הכנה מספקת וחשפה בפני הכל את 
מגמת ההשתלטות של הבריטים, ג׳ נידון ל 15 חדשי מאסר, 
שוחרר לאחר שנה, חזר לאפריקה ושם עמד בראש הבריטים 
במושבת-הכף. אחדי מלחמת הבורים וסיסוח מדינותיהם 
לתחום השלטון הבריטי נתמנה ג׳ ב 1904 ראש־המסשלה, 
ובשנים הבאות פעל הרבה למען הקמתה של הברית הדרום- 
אפריקנית* כחבר הפארלאמנט התאמץ גם להביא לאיחוד 
עמי אפריקה הדרומית. הוא נאלץ לעזוב את אפריקה מטעמי 
בריאות, חזר ללונדון, ושם מת. 

, 014 ) 1 ('./ , 11 * 11 * 1131 . 13 ; 1923 / ס * 1 * 1 ' 7/1 , 11 ^ 011 .[ 

. ¥ 111,1936 ,((!<) 0 ( 7 (/( 41 ( 8 1 ״ 0 ז 01 ), לו וגארון 
( 01111€ ז 03 ־ €1 - 1 © 1 ), טאוץ וגארון (סםבזנת*; €1-0 -:)םזגיד), 
דורדון (שת^ס^סם), ארירון (ת 0 זץ 6 ׳\^). המחוז מצטיין 
באקלימו הנוח ובפוריותו ומפורסם ביינותיו ובגני עצי־פרי 
שלו. 

גי;אה ( 3 זמ 11 ו 0 ), שם מקובל לארצות החוף המערבי של 
אפריקה שמשני עברי ספרץ־ג/ משפך נהר-גאמביה 
(״ 14 רוחב צפוני) עד שפך נהר־קוננה ( 116 שס 1011 , * 17 רוחב 
דרומי). ג׳ ה ע י ל י ת או הצם ו ב י ת נכללת בשטחי מושבות 
ושטחי חסות ונאמנות: צרפתיים—ג , הצרפתית, חוף־השן, 
דאהומה, קאמרון—,בריטיים—סירה לאונה, חוף־הזהב עם 
אשנטי, ניגריה —, פורטוגיזי וספרדי, וברפובליקה החפשית 
ליבריה* ג , התחתית או הדרומית נכללת בגאבון 
הצרפתית, קונגו הבלגית ואבגולה הפורטוגיזית. הגבול המקו¬ 
בל בין שני החלקים הוא כף לופט ק 03 ), כ 60 ק״ם 

מדרום לקו־המשווה. באמצע בין שבי החלקים מתנשא הר- 
קאמרון לגובה של 4,000 מ/ לארכה של כל ג' נמשכת 
רצועת שפת־ים נמוכה, לא מפורצת, סתומה ע״י חולות 
חרועה שרטונות ולשונות-חול בשפכי-הנהרות, בצפון היא 
ברובה ביצות מאנגרובה, ובדרום — ערבת־סאוואבה או 
ערבת־מדבר. מאחוריה — שפלת-תוף אלוביאלית: בצפון 
היא רחבה כדי 200 ק״מ וגם חודרת עמוק לפבים־היבשת 
דרך הפרצות שברמה שמאחוריה, כגון פרצות נהר־וולטה 
ונהר-ניגר, ומכוסה כמעט כולה יערות טרופיים* בדרום 
אין רוחב השפלה עולה על 50 ק״מ, ורובד, סאוואנה וערבות 
מדבריות, מחמת הפאסאט וזרם־בנגלה הקר. הרמה יורדת 
כלפי שפלת־החוף במדרג תלול, שגבהו לפעמים עד 1,000 מ¬ 



י. ם. ג׳יטסוו 



מד״יזידים 3 ('*■חי וזזריוזיח 



691 


גינאה 


692 



ריקוד ב?ז 1 ייוז סננינת״חלילים בכפר־ילידים גניגאח הצרסוזית 


ומעלה, ומשם משתפלת הרמה כלפי פניס־היבשת• משום כך 
קרובה פרשת־המים לשפלת־החוף, ומשולי הרמה המכותרת 
יורדים אל החוף נחלים קצרים מקבילים, שבחלקם העילי 
הם עפ״ר נחלי־אכזב. הם כובשים להם דרך לשפלת־החוף 
בגיאיות עמוקים, באשרות ובמפלים, ומשום כך אינם ראויים 
לשיט, והנמלים מעסים ולא משובחים. הנחלים מעבר 
לפרשת־המים מתכנסים לאגגים בפנים־היבשת, ומהם יוצאים 
הנהרות — וולטה, ניגר, קונגו שפורצים להם — אחרי 
סיבוב באגן — מוצא לחוף־ג׳. הגשמים הזניתאליים בחלק 
המשווני של ששלודהחוף מוגברים ע״י זרם־ג׳ החם. הטמם* 
ראטורה הממוצעת באיזור היא כ ״ 25 , ותנודותיה השנתיות 
הן קטנות. כמות־הגשמים השנתית היא מ 2 מ׳ עד 5 מ׳! היא 
פוחתת והולכת כלפי צפון ודרום מד,משווה, ובדרום גם כלפי 
פנים היבשת. כאן באים בזה אחר זה: 1 ) שפלה גשומה 1 
2 ) רמת־מישור עם יערות־־שדרות סרופיים לאורך הנהרות— 
שטח מושקה ומעובד ! 3 ) איזור של סאוואנה, שקרקעה אבך 
חול או לאטריט, עם שתי עונות של גשמים זניתאליים! 
הוא מגדל דשאים גבוהים, ובמקום שהקרקע רטובה—חורשות 
בודדות ועצים שמגיעים לממדים ענקיים (-מ 3 ג>.^ , 10118 ? 
50013 ); 4 ) ערבה וערבת־מדבר בעלות עונה אחת של גשמים 
זניתאליים, ובהן צומח דל או נאות בודדות. איזורי־היער 
הגשומים מגדלים צומח טרופי מטיפוס גינאי, כגון: דקל- 
השמן הגינאי( 51111160515 £1318 ), דק ל *היי ן (- 1 ם!ע 1113 <ן £3 
3 ! £6 ), עץ הקאוצ׳וק, צמחי סמים ורפואה. החי ביערות כולל 
את התוכי, הפיל, הקרנף, הבהמות, הגורילה! ד,שימפנזה 
נפת בכל השטחים של ג׳. האריה מצוי בחופי ג׳ הדרומית 
ובפנים־היבשת (בגבול הסאוואנה). בערבות מצויים הבר¬ 
דלס, התן, הרבה אנטילופות, ובג׳ הדרומית גם גיראפות. — 
האוכלוסים בג׳ העילית הם כושים סודניים ובג׳ התחתית 
פושי-באנטו. הישוב הלבן מועט מחמת תנאי האקלים הקשים! 
הוא מורכב פקידים, סוחרים, בעליימטעים, מיסיונרים ונידב. 
התוצרות העיקריות של ג׳ הן: קופדה, קאקאו, שמן־דקלים, 
קולה, בגנות, כותנה, אגוזי־אדמה, סיסאל, גומי ערבי ועורות. 

האת היחידה בג׳ העומדת ברשות עצמה היא ליבריה. כל 
שאר השטחים חולקו בין המעצמות האירופיות הקולוניאליות. 

השם ג' הגיע לשימוש כללי במאה ה 15 . מוצאו אינו 
ברור! לפי ההשערה המקובלת הוא נגזר מגינאה ( 0111063 ) 


אד ג׳בה ( 06006 ), ממלכה כושית באגן 
הניגר, שנתפרסמה ביה״ב בשל פעילות 
סוחריה. — הסוחרים האירופיים שביקרו 
בחוף ג׳ מהמאה ה 15 ואילך — ביחוד הפור- 
טוגיזים — כיבו את חלקיו חשובים של 
החוף הצפוני של מפרץ־ג׳ בשמות המיוס¬ 
דים על התוצרת המסחרית האפיינית לכל 
חלק וחלק. שמות אלה עדיין רווחים 
בשימוש בצדם של חשמות הגאופוליטיים 
החדישים: חוף־חפלפל — מסירה לאונה 
עד כף־פאלמאס! הוף השן או השנהב — 

מכף־פאלמאם עד פ״ 3 אורך מערבי! חוף־ 

הזהב — מאמיני עד שפך הוולטה! חוף- 
העבדים — מן ד,וולטה עד הניגר. 

-: 1 ( 1 10 (' 7 -£- 3216¥ ז 8 ■א 0 

,( 01$ ע 2 ) . 0 ( 0 051 ו 1 ן> 11 ס€ ( 0111 !(■#?(ס 

. 1896-1899 

א, פ. ג. 

גינאה הספרדית, מושבה ספרדית בחוף אפריקה 
המערבית. היא מורכבת מן הטריטוריה דיו מוני ( 610 
1911101 ) בחוף המזרחי של ספרץ־גינאה, שהיא מוקפת טרי¬ 
טוריות צרפתיות, ומן האיים אלובי (ץ 6 ל £10 ), קוריסקו 
( 0021860 ), אבאבון (ססלגס^) ופדנאנדו־פו (- 10 ) 60030 ? 
0 ?) שבתוך המפרץ. שטחה 28,051 קמ״ר ומספר תושביה 
כ 170,000 ( 1945 ), מהם כ 4,000 אירופיים. עיר הבירה: סאנטה 
איסאבל ( 1531161 53013 ) אשר בפרבאנדו־פו. — שפלת־החוף 
של ריו מוני מלאת ביצות, ודוב השטח שבפנים־הארץ מכוסה 
יערות-עד. תוצרותיה העיקריות של המושבה: קאקאו, קפה, 
סירות, עצים, קאוצ׳וק. ג׳ נרכשה ע״י ספרד ב 1843 . 

. 1945 ,ע/סמג . 6 01211, 1x1 גת 1 <[־ €1 ? ״ 1 

גינאה ה&ורסוגיזית, מושבה פורטרגיזית בחוף 
גינאה עילית, מוקפת מצד היבשה טריטוריות צרפתיות. 
שטחה 36,125 קמ״ר, מספר תושביה 511,000 ( 1950 ), מהם 
כ 2,300 אירופים, השאר כושים. ג׳ היא חלק של שפלת־ 
החוף של אפריקה הצפונית-מערבית. החוף מפורץ מאד ע״י 
שפכי נהרות, אשר החשוב ביניהם הוא גבה ( 3  144£44 ז 0 ? 0x41x4 י 3 ז £1 ־ 1 ־ 031 



693 


גינאה—גינאה חחדשח 


694 


גינאה הצרפתית, מושבה הכלולה באפריקה המערבית 
הצרפתית (ע״ע), על החוף הצפוני־מערבי של גינאה. היא 
משתרעת לעומק היבשת על פני שסח הנאמד בססס, 250 
קמ״ר. האוכלוסיה: 2,262,000 נפש ( 1952 ), מהם כ 5,000 צר¬ 
פתים וכ 2,500 "זרים", שרובם ערבים לבנוניים וסוריים! 
השאר — כושים סודאניים. השבט החשוב ביותר הוא הפילה. 
רוב התושבים הם מוסלמים! בשבטים אחדים נתקיימו שרידי 
פטישיזם. המושבה מגדלת אורז, אגוזי־קוקוס, באנאנות, קפה, 
תפוחי-זהב, אגוזי-אדמה. — המושבה משתייכת לברית הצר¬ 
פתית וזכתה למידה ניכרת של שלמון עצמי. היא מיוצגת 
באספה הלאומית הצרפתית ע״י 3 צירים ובמועצת הברית 
הצרפתית ע״י 4 חברים. — הבירה והנמל הראשי: ק ונקרי 
( 7 ״ 31 תס 0 ), כ 40,000 תושבים. 

,.) 1377 } . 0 13 ) 4 ) 111071 }} ,. 10 ; 1906 ,.)ה 13 } . 0 14 , 1 ) 41x1 , 
- 03 ,•״% , 50714377 :) 0 ^ 71 ) 4 ' 1 ) 4 )^ 13 /^ 1 ,ץ 2 חס 0 . 11 ; 1911 
; 1947 , 17011 171 ) 04 ) 0 ,ט 1 ותגמ . 011 ; 1939 , 1 ^) 70777 ) 

. 1948 ״) 11311 . 17 * 1 11 ) 074 ', 1 , 501:2 . 0 

גי^אה החך^ה (בזמוטס״יש^!), לפנים—פפואה( 03 ק 2 ?), 
האי השני בגדלו על-פני כדוד־הארץ. ג׳ נמצאת 
בחלק הדרומי־מערבי של האוקיינוס השקט, מצפון לאוס־ 
טראליה, שממנה היא נפרדת ע״י מיצר טורם (מזז 70 ). 
צורת־האי דומה לדמות ציפור גדולה, אשר ראשה ~ פוגל- 
ק 1 פ = ״ראש-ציפור״) — מכוון צפוגהימערבה 

כלפי איי־הדולוקים שבאינדונזיה וזנבה — אל יס-האלמוגים. 
ג״ה משתרעת כ 2400 ק״מ מצפוךמערב לדרום־מזרח (בין 
הארכים המזרחיים ס 2 /' 130 ו 151 1 / 2 0 ), ורחבה המאנסימאלי 



מצפון לדרום (בין המשווה ו * 12 רוחב דרומי) במרכזה הוא 
כ 660 ק״מ. שטחה — יחד עם אי פרדריק־הנדריק, שאינו 
נפרד ממנה אלא ע״י תעלה צרה— כ 785,000 קמ״ר! יתד עם 
האיים שליד חופה הצסון־מערבי והדרום־מזרחי, אשר אתם 
ג״ה מהווה יחידה גאוגראפית,—כ 806,000 קמ״ר. האוכלוסיה 
נאמדת ב 2 מיליון, מהם 9,000 ( 1950 ) לבנים. 

במרכזו של האי נמשכים לארכו הרי־קסטים, בעלי מבנה 
מסובך של קימוט שלישוני, בנויים ביסודם סלעים פאלאוזו־ 
איים (אבן־חול וצפחות) ועליהם סלעי אבן־חול וגיר גומד 
ליטיים. בחלק הדרומי־מזרחי של האי נמצאים גם גראניט 
וסלעים מטאמורפיים עם קווארצה המכילה זהב, ועל החופים 
סלעים מיוקניים וסלעים וולקאניים נאוגניים. ההרים מגיעים 
לגובה של 4,000 — 5,000 מ׳. קו־השלג באיזור טרופי זה נמצא 
בגובה של 4,500 מ׳! לפיכך השיאים מכוסים שלג וקרחונים. 
הרכסים החשובים הם נאסאו, אורנד, ביסמארק, אואן־סטנלי 
( 7 ) 1 ת 513 -ת 6 ״י 0 ); השיאים — היר-קארסטנם ( 152 !ש: 8 ז 03 , 
(כ 5x100 מ׳) והר־וילהלמינה (כ 4,700 מ׳). לרגלי ההרים 


נמשכת רצועת־שפלה, שנעשית בדרום כלפי מפרץ־פאפואה 
למישור־הוף גדול ורחב־ידים, בנד סחף אלוביוני של הנה¬ 
רות פלי(ץ!?)׳ דיגול ( 1 :> 80 ג< 1 ) ואחרים וסחף של זרמי 
הגשמים הטרופיים, עם ביצות־תוף ודלתות ולשונות ושרסר 
נות־חול של שסת־הים. בתשתית המישור שבין הנהרות פלי 
ודיגול מונחת אבן־חול סיוקנית לא מקומטת מכוסה סחף; 
כאן, ובראש-הציפור, נמצאים כיסים חשובים של נפט. לאורך 
החוף הצפוני של האי נמשכים רכסים המגיעים לגובה של 
2,000 — 3,000 ס/ בנויים סלעים מאגמתיים (דיוריט, גאברו, 
_אנךזיט) ועליהם סלעים שלישוניים מקומטים. תנועות הקי¬ 
מוט נמשכו כאן עד לפליסטוקן, והרמת החוף, שלארכו 
מצדות שוניות־אלמוגים,'נמשכת עד היום. בין רוכסי החוף 
הצפוני ובין הרכסים המרכזיים התפתחו עמקי־אורך נרחבים 
של הנהרות ספיק, אידנבורג, מאמבראמו* ואחרים, ממולאים 
סחף אלוביוגי. הנהרות המגיעים אל התוף חפרו עמקי־רותב 
גדולים המפרידים בין רוכסי החוף הצפוני. 

אקלים האי הוא טרופי־חדגוני, חם ולח. הטמפראטורה 
הממוצעת היא כ ״ 27 , עם סטיות קלות יממיות ועונתיות. 
ריבוי הגשמים וחלוקתם העוגתית מותנים במצב הזניתאלי 
של השמש, נתיבי חפאסאטים ושינדי הלחץ הבארומטרי 
בשחי היבשות הקרובות, אסיה ואוסטראליה. כמוודועשמים 
גבוהה ביותר בחלקים ההרריים ובחלק הפונה כלפי האוקיי¬ 
נוס השקט, והיא קטנה יותר באיזור החוף הדרומי (חוף- 
פאפואה)! אך בדרך-כלל אין היא פוחתת ס 2 ס׳ לשנה. 
בהתאם לכך הצומח הוא טרופי־היגרופילי בחלקים השפלים! 
ביערות הטרופיים גדלים דקלים ושרכים, בביצות העונתיות— 
דקל־סאגו, ובביצות שפת־הים — עצי־מאנגרובה. היער 
הטרופי עולה עד לגובה של 2,000 מ׳; למעלה מזה צומח 
יער הררי מעורב יסודות סובטרופיים בוראליים ואוסטרא־ 
ליים (אורן, דקלים שהסתגלו לתנאי הטמפראמורה). גבול- 
העצים מגיע עד גובה של 3,000 מ׳. באיזורים הגבוהים יותר 
מכיל הצומח שיחים ודשאים ממינים ארקטיים ואנטארקטיים. 
השמחים שליד מפרץ־סאסואה, שבהם קיימת עונה יבשה, 
מגדלים צמחיה של מאוואנה טרופית, בעיקר דשאים גבוהים 
וחורש של עצי־איקאליפטוס. צמחי־תרבות של ג' הם דקלי 
קוקוס וסאגו, עץ־הלחם, בננות, פילפל וקפה, גם קצת קאקאו 
וסיסאל. החי הוא של יערות טרופיים. האי, כנראה, עדיין 
היה מחובר לאוסטראליה בפליסטוקן, ומכאן קרבת החי לזה 
של אוסטראליה (חיוודכים). יש מספר ניכר של חיות אנך 
מיוה, כגון החזיר הפאפואני וכמה מיני מכרסמים ונברנים 
של הסאוואנות! מן הציפרים ידועה במיוחד ציפור גן־עדן. 

התושבים המקוריים של ג״ה הם הפאפואגים, שנשתמרו 
בטהרת גזעם רק בחלקים הנידחים של היערות במרכז האי. 
בשאר המקומות הם מעורבים עם המלאבזים הקרובים להם 
שהגיעו לאי בזמן מאוחר יותר מן המזרח והם יושבים באיזורי 
החוף הצפוני, חצפוני־מזרחי ובעיקר בחוף-פאפואה. קצת 
נגריטים נמוכי־קומה יושבים בעיקר בג׳ המערבית. כל 
הגזעים האלה הם כהי־עור ומקורזלי־שער. האירגון החברתי 
מיוסד על השייכות למשפחה הגדולה, הקלאן (מג 01 ), המקיף 
מספר בתי־אב ומוגדר ע״י הטוטם שלך. קניבליות נוהגת 
כפעולה של נקמה חגיגית על רצת אדם מקלאן אחר. אמונות 
משותפות לכל השבטים מיוסדות על פולחן המתים, האבות 
והרוחות. במקומות אחדים בדרום מצמיד, גם אמונה באל, 
וקיים מעמד של כהנים־קוסמים המרצים את האל ומגרשים 




















695 


גינאה החדשה 


696 



סיפום של לוחם סצסח־טזדוו נמאד וזחחטזז 


את הרוחות, וכיו״ב. משלחי״היד העיקריים של הילידים 
הם שים (דיג חופי, שליית פנינים, הובלה בנהרות ובים) 
וגידול־פירות. 

ג״ה עשירה במינראלים: מכרות־זהב נמצאים בקרבת 
חופי מפרץ-יואון(מסב*!) בצפון־מזרח האי ז אוצרות־אדמה 
אחרים בממדים ניכרים הם נפט, נחושת, פלאטינה, אבץ 
ופחם, ג״ה מייצאה קופדה, קאוצ׳וק, זהב ופנינים. — לתחבורה 
ולהובלה משמשים כמעט בכל רחבי האי רק הנהרות 1 מספר 
הכבישים הוא קטן, ומסילת־ברזל נעדרת לגמרי. במעלה 
נהר־פלי נכנסות סירות עד כדי 800 ק״מ משפכו, ובנחר-ספיק 
יכולות אף אניוודים לחדור כ 500 ק״מ פנימה. 

תולדות הגילויים: האירופי הראשון על אדמת 
ג״ה היה, כנראה, הפורטוגיזי ג׳ודגה דה מנסם ( 16 > ש^זסן 
*ש 65 ח 16 ג) ב 1526 . השם 63 ם 11 > 0 ^ 0 א'ניתן״לאי עיי איניגו 
אורטים דה רטם ( 2 = 1 ;>£ ־ 1 > ; 01112 1£0 ח¥), שהגיע לחוף 
הצפוני ב' 1546 'ומצא דמיון בין הילידים ובין הכושים אשר 
באפריקה המערבית. הספרדי לואיס ואס דה טורם ( 5 ש, 1 
¥35 <16 *101x65 ) עבר ב 1606 במיצר־הים הנקרא על שמו, 
והיה הראשון שהכיר את טיבה של ג״ה כאי ולא כחלק של 
"היבשת הדרומית הגדולה" המשוערת. במשך המאה ה 17 
הגיעו לג״ה מן המולוקים ספנים הולאנדיים: יאן קארסטנס 
( 1623 ), אבל טסמן (ע״ע) ואחרים. ג׳ימז קוק (ע״ע) חזר 
והקיף את האי וחקר את חופיו ב 1770 . אולם פנים־האי על 
יערות־העד והגבהים האלפיניים שלו לא נחקר אלא במחצית 
השניה של המאה ה 19 ע״י משלחות בריטיות, הולאנדיות 
וגרמניות, וכמה חלקים שם אינם ידועים כל צרכם עד היום. 
בדוד האחרון תרמו אנתרופולוגים ומיסיונרים נוצריים הרבה 
לגילוי ג״ה הפנימית. 


ב 1828 נאחזו ההולאנדים, שבאו מן המולוקים, בכל 
מחציתו המערבית של האי עד קו ״ 141 אורך מזרחי. ב 1884 
תססו האנגלים מאוסטראליה את החלק הדרומי־מזרחי של 
ג״ה, המכונה פ א פ ו א ה, וב 1885 נעשה החלק הצפובי־מזרחי 
מושבה גרמנית בשם ארץ וילהלם קיסר (■ 31561 ^ 1 
1 > 5-1,311 בו ¥1111611 \). ב 1901 העבירה אנגליה את השלטון על 
פאפואה לידי הקהיליה האוסטראלית החדשה. החלוקה המשו¬ 
לשת של ג״ה נתקיימה עד מלחמת־העולם 1 , שבראשיתה 
(ספטמבר 1914 ) תפס צבא אוסטראלי את המושבה הגרמנית, 
שנמסרה אחרי המלחמה למינהל־אוסטראליה כשטח־מאנדאט 
מטעם חבר הלאומים. במלחמת־העולם 11 נחתו היאפאנים 
מאינדונזיה בתחילת 1942 בחופים הצפוניים של ג״ד" חצו 
את ההרים שבמרכז האי והתקדמו לקראת הנמלים של החוף 
הדרומי, בכוונה להשתמש בהם כבקרש־קפיצה ליבשת־אוס- 
טדאליה. התקדמות זו נבלמה ע״י האוסטראלים והאמריקנים 
בסתו 1942 , ובהתקפת־נגד של צבאות בעלי־הברית נהדפו 
היאפאנים חזרה אל נמלי הצפון, ששוחררו אתד־אחד אחרי 
קרבות קשים בשנות 1943 — 1944 . אחרי המלחמה חזרו כל 
חלקי האי לבעליהם הקודמים. שטח־המאנדאט הקודם אושר 
ב 1946 ע״י האו״מ כשטח־גאמנות בידי אוסטראליה. ב 1949 
אוחדו שני שטחי השלטון האוסטראלי לטריטוריה אחת של 
הקהיליה האוסטראלית בשם "פאפואה וגיניאה החדשה". 

ג״ה האוסטראלית מורכבת סבחינה אדמיניסטרא- 
טיווית מ 3 חלקים: 1 ) פאפואה, הכוללת אח החלק הדרומי- 
מזרחי של האי עם קבוצות-איים הסמוכות לו — איי טרו־ 
בריאנד ( 1 > 11311 נ 01 ז 1 ־), וודלאדק ( 14 ז 113 > 0 ס¥\), ךאנטרקסטו 
(]ע 0635£631 -ם 1 !£יס), לואיזיד (:>נ>ב 11151 נ 13 ). שטחה — 
כ 234500 קמ״ר> אוכלוסייתה המשוערת ( 1950 ) 373,000 
נפש, מהם כ 5,000 לבנים. 2 ) שטח־הנאמנות ג״ה, בצפון- 
מזרחו של האי, כ 181,300 קמ״ר, כ 900,000 תושבים, מהם 
כ 00 ^ 2 סינים, כ 3,500 בריטים ואוסטראלים וב 500 גרמנים 
( 1951 ). 3 ) לשטח־הנאמנות משתייכים גם האיים שמצפון- 
מזרח וממזרח לג״ה: ארכיפלאגום־ביסמארק והקבוצה הצפו¬ 
נית של איי-שלמח. השטח הכללי של תחום־הנאמנות הוא 
כ 241,000 קמ״ר! אוכלוסייתו — כ 1,100,000 נפש. 

פעולות השלטון הנוצרי עקרו אח הקאניבאליות והפסיקו 
את המלחמות בין שבטי הילידים. בחלקים שוגים של הטרי¬ 
טוריה הוקמו בתי־ספר, שבהם מתחנכים כמה אלפים ילדים. 
גם בתנאי החיים והייצור של שבטים רבים הוכנסו שיפודים. 
שטחים ניכרים של הטריטוריה תפוסים היום ע״י מטעי סאגו, 
דקלי־קוקוס, קאוצ׳וק וסיסאל. מן המחצבים מוצאים זהב 
ומאנגאן. התפוקה השנתית של זהב מן המכרות שבקרבת 
מפרץ־יואון ובאיי וודלארק ולואיזיד, שהגיעה בשנות 
ה 30 ל 400,000 אוקיות, פחתה אחרי מלחמת-חעולם ח 
ל 90,000 אוקיות. במקומות שונים מתנהלים קידוחי־נסט. 
הטריטוריה מנוהלת על-ידי מושל ממונה מטעם ממשלת־ 
אוסטראליה עם מועצה מחוקקת המורכבת מפקידים ומנציגי 
התושבים. בידי השבטים נשארו זכויות של ממשל עצמי 
מוגבל. מושב האדמיניסטראציה הוא פורט מורסבי ( 011 ? 
ץל 5 -! 10 \) על חוף מפרץ־פאפואה שבדרום. הנמלים וחישובים 
החשובים ביותר בצפון הם: לאה ( 1316 ), ואן (ת ¥3 \), 
מאדאנג (§ 1311 > 3 ^ן), ויוואק (> 31 ״! ¥6 \). 

ג״ה ההולאנדית, או איריאן, מקיפה את מחציתו 
המערבית של האי, עד • 141 אורד מזרחי, ואת האיים 


697 


גינאה חד 1 יעח—ג׳יינז, סר ג׳ימז דווסווד 


696 



הבינונים והקטנים וקבוצוודהאיים הסמוכים 
מצפון, מערב ודרום. כססס, 390 קמ״ר* 
האורלוסיה המשוערת כ 1 מיליון, מהם רק 
מאות אחדות לבנים, ורק כ 300,000 נתונים 
בפועל לפיקוח השלטון. השטח הענקי הוא 
ברובו תחום של ביצות ושל יערות־עד 
טרופיים, פרט לגבהים האלפיגיים שבמר¬ 
כזו. אוכלוסיית הילידים הסאפואנים מחול¬ 
קת למאות שבטים קטנים ונפרדים זה מזר" 
שבט שבט ולשונו המיוחדת. בהרים 1 ש־ 
תמרו שרידי גזע גמדי(נגריטים). מאוצרות־ 
האדמה החשוב ביותר הוא הנפט, המופק 
בכף־סוגלקופ במערב ( 260,000 טון בשנת 
1951 ). השלטון הוא בידי מושל הולאנדי, 
הנעזר באסיפה מייעצת של פקידים וראשי- 
שבסים. הבירה היא הנמל הולאנדיה, בצפון 
האי * כ 7,000 תושבים. 

משנת 1828 ואילו נכללה ג״ה המערבית בתחום השלטון 
האינדונזי של הולאנד. בשעת הקמת אינדונזיה העצמאית 
בשנת 1949 לא נכללה טריטוריה זו, השונה מבחינה אתנית 
ותרבותית סאינדונזיה המאלאית, ברפובליקה החדשה, ומאז 
היא משמשת סלע־מתלוקת בין אינדונזיה והולאנד. האינדונ־ 
זים תובעים את סיפוחה של הטריטוריה, הנקראת בלשונם 
א י ר י א ן, ואילו הולאנד אינה מוכנה לוותר על השריד האחרון 
של רכושה האוסטראלראסייתי הקולוניאלי ההיסטורי. 
.מ , 1909-1912 ,(־ 71 3 ) 0 <״׳״>?> 0 < 1 סא ,ממגוזז^סן״י 

1/071 07x071 א !מ/ .? ; 1925 ,!( 70-40 / 0 110111 ? ,ץ 1 זז 11 א 

; 1928 ,.ס .א ^ 1 ״ 1 ; 1943 ,. 0 .א 040771 /\ / 0 1718 ^ 40 ^ 10 /' 7 .א , . 5 

€077177111510 , 11 .׳* 71 סקק 0 ? ;* 1944 , 40/1101107710711 מעמי/סח 7/10 

-!! 7707 ,""!*ס*! . 1 .מ ,(שס ספרות נוספת) 1950 , 0 -.א 

-/!¥ . 0 א 0 ) 0 1170 )/ €11 11%171£ !> 0 סזי\קס 13 6$ מ 131 ז 81 — 
( 1877 — 1946 ), מאתמאטיקן, פיסיקן עיוני ואסטרו־ 

נום אנגלי. לסד בקימברידג׳ והורה שם זמן מועט; מ 1905 
עד 1909 מדצה למאתמא־ 
טיקה שימושית בסרינסמון 
(אה״ב)> ב 1909 חזר לקים־ 
ברידג׳ כמרצה וכחוקר. 
עוד ב 1906 נבחר כחבר 
החברה המלכותית, שבה 
שימש כמזכיר מ 1919 עד 
1929 . ב 1925 — 1927 היה 
נשיא ההברה האסטרונו¬ 
מית המלכותית. זכה בפר¬ 
סים מדעיים ובאותות* 
הצטיינות יביס! ב 1928 
הוענק לו תואר אבירות. 

עבודתו המדעית העיקרית של ג' בפיסיקה היתה בחקר 
הקרינה התדמית. ג׳ חישב על ממד חזקי המכאניקה והתר־ 
מודינאפיקה הקלאסיות את פליטת הקרינה ואת בליעתה 
במקרה של אוסצילטור (ע״ע) בעל אלקטרון אחד, המושפע 


ע״י שדה אלקטרומאגנטי מתחלף. על יסוד ההנחה, כי בהש¬ 
פעת שדה־הקרינה על אלקטרון אין התחלקות־האנרגיה 
משתנה, הגיע ג׳ למסקנה המבוטאת ב״נוסחח רילי־ג״: 

.? 3 > "./ז 11 ;ד, 8 — , 81 ^ 1 

( ־־־אורך־גל, % = "צסיפות-חאנרגיה" של הקרינה באורו- 
גל ■<, 1 =טמפראטורה מוחלטת)! לפי נוסחה זו הולכת 
וגדלה אנרגיית־הקרינה עם חזקת־ארבע של התדירות והיא 
הולכת ומתקרבת לאינסוף בגלים קצרים מאד. תוצאות 
הניסוי הפיסיקאלי מאשרות נוסחה זו בתחום הגלים הארד 
כים, אולם בתחום הגלים הקצרים היא בטלה ומבוטלת. בזח 
הוכח, כי חוקי האלקטרודיבאמיקה הקלאסית והססאטיסטיקה 
הקלאסית אינם חלים על תהליכי הפליטה והבליעה האטו¬ 
מיים, ומה נעשה ג׳ אהד מחלוצי פיסיקת-הקודאנטים ההדי־ 
שה. ספת על "התיאוריה הדינאמית של הגזים", שבו פירש 
חישובים אלה וחשבונות ססאטיסטיים חשובים אחרים, שימש 
ספר-לימוד חשוב במשך דור שלם. 

אולם את מקוריוודמחשבתו גילה ג׳ בעיקר בקוסמוגד 
ניה (ע״ע), שבה הקדיש עבודות רבות לבעיית היציבות 
הדינאמית של צורותיהן של מסות מסתובבות. הוא השתדל 
לקבוע בדרך חישובית את התנאים להתהוותן של הערפליות 
הלולייניות, של כוכבים כפולים ושל מערכות של כובבי־לכת 
מסביב לכוכבים. נוסף להרבה פרטים חשובים העלו חקירו¬ 
תיו של ג׳ שתי מסקנות חשובות לגבי הקוססוגוניה הכללית: 
התנועה הסיבובית לבדה אינה יכולה להסביר את התהוותה 
של מערכת־השמש (ביטול תורת לפלאס) — צריך להביא 
בחשבון כוחות של גאות־ושפל (ע״ע), המופעלים בשעת 
מעבר כוכב אחד בקירבת כוכב שני. מחישוביו של ג׳ מת¬ 
חייב, כי הסיכויים להתהוות מערבת כמערכודהשמש שלנו 
הם קטנים ביותר, וקרוב לוודאי שהיא היחידה בעולם כולו. 
כלכל ההשערות הקיסמוגוגיות לא היה גם לתורתו של ג׳ 
קיום ממושך: עם תגלית התפשטות־העולם נחרץ גורלה 
לשלילה. אעפ״ב היתה לשיקוליו של ג׳ חשיבות רבה בהפ¬ 
ריית המחשבה הקוםמ 1 ג(נית, ועדיין יש במחקריו בנושא זה 
עניין רב מבחינת האנאליזה הפאתמאטית הכלולה בהם. 

לג׳ יצאו מוניטין בציבור הרחב של הקוראים המשכילים 
כאמן הפופולאריזאציה של המדע החדיש(בצדו של אדינגטון 




699 


ג׳ינז, סר ג׳ימז הופווד—גיגזבורו, תומם 


700 


[ע״ע]), בסםרים רבים, שניתרגמו להרבה לשונות, תיאר 
להדיוט את חידושי האסטרונומיה ואת הבעיות הנצחיות של 
הבנת מבנה־העולם, אך גם פרקים בפיסיקה הקלאסית, בפש¬ 
טות אמנותית ובסיגנון מקסים. בספרים פופולאריים, המוק¬ 
דשים לפילוסופיית המדע ותולדותיו, השקיף על בעיות־ 
היסוד של הפילוסופיה הקלאסית, בגון בעיית החומר והדוח, 
מנקודחדמבט הפיסיקה החדשה ז הוא הגיע להשקפת-עולם 
המושתתת על אידיאליזם אובייקטיווי. אולם על שיקוליו 
ומסקנותיו הפילוסופיים נמתחה ביקורת קשה מטעם פילו¬ 
סופים מקצועיים ולוגיקנים. 

מספריו המקצועיים: , 5 ־ 033 )ס 7 * 0 ־ 11 ־ 1 1 ב 10 מ 1 גםץס ־ 1 ־ 1 

־־ 111 0 * 0 * 0030 ־ 111 1 ) 30 8301131100 סס **ס?־? ;* 1916 , 1904 
, 5 ־ 11310701011 ־ 51 31111 00$010£007 0£ 015 ־ 1-0151 ? ; 1914 ,׳<ז 0 
ס* 100 * 1110 ) 0 ־ 100 ; 1928 , 3050108007 > 3011 000017 * 1451 ; 1919 
. 1940 , 5 ־ 035 0£ ץזס 0 ו 71 10 *־ס 1 א ־ 11 * 

מספריו הפופולאריים והפילוסופיים: 1 * 000 * 4 ! ־"־*!סכו ־ 711 
ם 1 $־ 5131 ־ 11 ־ 1 ; 1930 ,־$*־׳ 00 ( 1 110113 ־ 51 ׳<£!! ־ 111 ; 1929 , 115 
(עברית: הכוכבים מזסילותם, ח ש'ד) 1931 , 5 ־ 5 * 0011 •ע־!!* 
, 1942 , 1117 ) 1111050 ? 1 ) 30 5105 '< 11 ? ; 1937 , 11510 * 0 1 ) 30 ־ 00 ־ 501 
. 1944 ,־ 00 ־ 851 31 ־ 10 * 143 0£ ־ 15 ? ־ 11 ־ 1 

?ל 1 ' ," ,;)* 1510 ( 1 (? ! 11 ( 1 171 / 1 ! , 111£ ו!< 01 * 5 ״ 1 80530 

. 1952 ,(\(<} 810£73 4 , 0711 )[ 5 ) 0771 [ • 511 ,־ 151110 . 4 , .£ ; 1937 

מ. י. 

גינזבזח, חומם — ^ 011 * 1727) — 1110*113$ 031051x1 , 
סאדברי [ 1117 ^* 51 ] שבסאפולק — 1788 , לונדון), 

צייר וגראפיקן אנגלי. ג* היה בנו של בעל־תעשיה מכת 
ח״בלתי־תלרים", שפרשו מן הכנסיה הרשמית. תהילה לסד 
ג , מעצמו, ואף לאחר מכן פיתח את כשרונו בעיקר בכוחות 
עצמו וקיבל רק מעט מרבותיו האמנים, שמהם למד בלונדון 
ב 1741 — 1744 . ב 1744 חזר ג׳ לעיירתו ונשא שם לאשה בת- 
עשירים! שתי בנותיו מנישואים אלה, שג׳ צייר אותן פעמים 
רבות, נעשו אח״כ ציידות אף הן. ב 1747 עבר ג׳ לאיפסויך, 
ושם עסק בציור ובמוסיקה. ב 1760 עבד ג' עם בני־ביתו 
לבאת, ושם — בחברת האצילים והמשכילים — נתפתח 
במלואו כשרונו בציור תמונות־נוף ודיוקנות, שזכו להצלחה 
והקנו לו פידסום רב. ב 1768 נתמנה לחבר של האקאדמיה 
המלכותית, ב 1774 בא ג׳ להשתקע בלונדון, קבע לו דירה 
באתת משכונות־העשידים שבעיר ונעשה מקובל מאד בחוגי 
האריסטוקראסיה ואנשי־הדוח; הוא צייר פעמים רבות את 



ת בינזד 1 ר 1 ; דיויזו־עצטו 


ג׳ורג׳ 111 ורבים מבני בית־המלכות. ב 1783 נסתכסך ג׳ עם 
האקאדמיה, ומאז לא הציג את תמונותיו אלא בביתו. ג׳ היה 
ידידו של חברו ומתחרו לאמנות ךינ 1 לדז (ע״ע), והאחרת 
הספיד אותו לאחד מותו בנאום באקאדמיה. 

את יצירתו התחיל ג׳ בציורי־נוף. בתקופה הראשונה 
ניכרת בו השפעת הציור ההולאנדי של המאה ה 17 , וגם 
לאחר מכן עשו עליו יצירותיהם של הציירים ההולאנדיים 
והפלאמיים הקלאסיים רושם רב. בשנות־פעולתו הראשונות 
בסאדברי ובאיפסויץ׳ היה ציורו קשה, וגם כבד ומגומגם 
כלשהו; רק בבאת רכש לעצמו את גיוון־הצבעים הרך, שגצ־ 
טיינו בו תמונותיו המאוחרות, גילה את ערכו של האור לגבי 
יצירת רשמים חזקים בציורי־נוף, והביא 
את אמנות! למלו׳א פיתוחה. בדמויות־האדם 
שצייר נתבלטה נימה אישית מובהקת. 

בראליזם זה בבדל ג׳ מרינולדז! הוא נטה 
פחות ממנו לתרבות ולמסורת הקלאסי- 
ציסטית־הרומאנטית, ותמונותיו טבעיות 
ורעננות יותר. אמנם, פעם סטה ג׳ עצמו 
מדרכו, ודווקא בתמונתו הידועה ביותר: 

״הבער הכחול״( 1769 ), שצייר אותו בלבוש 
המאה ה 17 בנוסח ואן דיק ובמשהו מן 
הטכניקה של אותו אמן הולאנדי. הוא לא 
נמנע גם מלצייר תמונת "נוף קלאסי" 

( 1774 ) נהדרת, ברוח הקלאסיציסטים הצר¬ 
פתים הגדולים. 

בלונדון פנה ג׳ בעיקר לציור דיוקנות, 

אולם אף מן הנוף לא הגיח ידו. באותה 
התקופה הגיעה יצירתו לשיאה; פני האדם 
בתמונותיו מצטיינים בבהירות פלאסטית 



ת נינזבורו . נוף (בערד 1783 * 




701 


גינזבורו, תומם — ג׳יניזם 


702 


רבה, ציור העצמים הדוממים מלא זוהר, ובציור הנוף מפתח 
הוא מידה של חופש, שעשתה את אמבותו למסלסת־דרך לג׳ון 
קונסטבל (ע״ע), וע״י כך לאימשרסיוניזם של המאה ד, 19 .— 
ציורי־היד של ג׳ מלאים חיות מיוחדת. הוא הניח אחריו גם 
הרבה רישומים עשויים בטכניקה של אקוואטיבמה ושל 
תתריטי-גיר ! רישומיו אלה הועתקו כבר בחייו ע״י חרטים 
רבים. 

מספר תמונותיו, הנמצאות במוזיאונים או באספים פר¬ 
טיים, עולה על 500 . — ציורי־היד שלו נמצאים במוזיאון 
הבריטי ובכמה אספים פרטיים. 

,(/״ר /ס 5 ^ 1111 ( 1 ( 0 ? 11 ( 01 )( 10 ) 8 ) / 0 (/) 1 )^ 51 , 1113106556 ! ז 11 ? 
, 1008 ) 711105 ; 1 ־ 179 , 1 ) 015501515 , 15 )[ 0 תי< 6 ? .ן ; 1788 ,. 0 

.^\ , 1909 , 1904 ,. 0 . 7/1 , 31111 ? 0 ; 1904 , 1898 ,. 6 . 78 
- 11 ) 0 * 5 , 156 ; 8 1 ג> 6 ? .? 1 >״־ . 8 ; 1915 ,. 7 > . 71 ־ 7 , ץ 16 )״ ¥ 1 ג . 11 ־ 1 
. 1949 ,. 6 . 1 ( 7 , 411131 < . 0 ;' 1947 , 15 ) 5 ( 1 ( 0 ? (/ 81105 /ס /( 111 ) 

0 . ש. 

1 }ינןננ (סינית ם 153 ם!ז; השם המדעי 1 ג 13 וג?, מיוד -"׳וס" 
;ף/, מרפא־הכל), סוג של עשבים רב־שנתיים 
נמוכים ממשפחת הקיסוסיים (ע״ע). מולדתם אסיה המזרחית 
וצפון־אמריקה. רסוג כולל 6 מינים, שהחשובים שבהם הם: 
הג' האמריקני ( 15 ו 6£011 גזףם 1 נון>.?) והג׳ האסיתי (-ח:§ .? 

או £ת*! 1110 :> 5 ). המין האסייתי גדל ביערות מאנג׳וריה 
וקוריאה. — המיוחד שבצמחים אלה הוא שרשם הצהוב־ 
זהוב, שצורתו קרובה לכישור והוא מחולק בקצהו התחתון 
כעין המזלג, מה שמשווה לו דמיון לצורת אדם. משום כך 
נטפלו לו, בדומה לדודאים (ע״ע), אמונות תפלות מרובות. 
בין הסינים הוא מוחזק סגולה ריפויית מעולה, המחזקת את 



1 — 4 נ׳ אכוריקני ( 115 ו 1 ס) 6 ס 5 )ס 01 ן>.?); 1 שורש; 2 נבעו? 

פורח, 3 . פרח נקבי; 4 . פרוז זברי. 5 . ג׳ אסייתי 
( 81056118 .?). שורש 

הגוף, מאריכה את החיים, מחזירה כוח־גברא בתשושים 
וזקנים וכר. מן השרשים מופקים סמים, המכילים חמרים 
קרובים לקאמפור (שם 3011110 ג 31 ק), סאפוגינים, סמרולים 
וגליקוזידים שונים. הסמים ניתנים בצורת טבלות בגודל של 
אצבע קסבה! טעמם מתוק־מריר. לסמים פעולה משכרת, אך 
אין כל הוכחה שיש להם תכונה ריפויית כלשהי. — בקוריאה 
הג׳ מוחזק צמת קדוש, שהמסחר בו הוא מונופולין ממשלתי. 
ב 1945 יוצאו שרשי־ג׳ מקוריאה לסין בשווי של 1% מיליון 
דולאר. גם כל הגידול האמריקני משמש ליצוא לסין. 

;( 1928 ,) 501101111 .¥\ .? .- 50111 ) 68 ?) . 50111-0 ,) 1 ) 31 *>£ .* 
, 1013011 ) 440 14 ,( 1947 , 35 ) 6151 ׳ 41011 ) 1 ) 11 ( 14 / 1 -. 0 ) 01 ,. 1 ) 1 
. 1950 ,. 0 41 !״>? 1 ) 8 ( 1 );] 1110 ) 8 ) 8 ) 15 ^ 80111108010 ? 


3 'י 3 יןם (דח 1$ ת 31 ן), כת דתית בהודו, שנסתעפה מן ההינ¬ 
דואיזם (ע״ע). בכתבי־הקודש הבודהיסטיים נזכר 
הג׳ בשם נירגראנטהה (סאנסקר׳■ "חפשי מכבלים") כתודה 
מתחרה בבודהיזם (ע״ע), ומסתבר שמנהיגה ומייסדה־בפועל 
של הכת, וארדהאמאנה מאהאווירה ("הגיבור הגדול"), היה 
בן־דורו של בודהא. אולם המסורת הג׳ינית מיי&סת את 
ראשיתה לדור קדום הרבד! יותרו לדבריה קדמו למאהאווירה 
23 קדושים, שזכו להגיע לנירוואנה* אלה נקראים ג׳ינה 
(הכובשים״! יחיד: ג׳ין) — ומכאן שם הלת. הראשונים שבהם 
אינם אלא דמויות מיתיות! לעומת זה יתכן שה 23 , פארשווה 
("נחש" או "כחול"), ייסד את הכת כ 250 שנה לפני מאהא־ 
ווירה. הקדושים הללו נעבדים כאלים (דוה), אע״ם שלא 
השגיחו בעולם ולא השפיעו עליו. על מאהאווירה ידוע שהיה, 
בכל קודמיו, מבני מעמד אנשי-הצבא (?;שאמדיה), שנולד 
בווישאלי (כ 30 ק״מ צפונית לפאטנה), נתחנך כג׳ין אדוק 
ונעשה לנזיר שהתהלך ערום! לאחר שהעמיד' 11 תלמידים 
מת בפאווה בן 72 , כנראה בד 47 או 476 לפסה״ג, 

הכת היתה מעיקרה מסדר נזירים, שמאסו בכל ענייני 
העולם הזה, ואפילו בלבוש. מסתבר, שהגימנוסופיסטים 
("החכמים העירומים"), שעל מציאותם בהודו מספרים מקו¬ 
רות הלניסטיים, היו ג׳ינים. בסוף המאה ה 4 לפסה״נ נפוץ 
הג , בהודו הצפונית והצפונית־המערבית! בתבי־הקודש הג׳י־ 
ניים, שנערכו במאה ה 6 או ה 7 לסה״ג, כתובים במאגאדהית 
העתיקה, שהיא לשונה של בהאר הדרומית (אך יש שוללים 
את אמיתותם של כתבים אלה). בתקופת ה״אבות" שאחרי 
מאהאווירה נתפלגה הכת לשני זרמים: הדיגאמבארה 
("לובשי חלל־האויר", כלומר הולכי-עירום) הקפידו על אורח־ 
החיים הסגפני, ואילו אנשי מסדר ארדהפהאל היו מקילים 
בתקנות! ב 80 לםה״נ נתפתח מסדר זה לסוטאמבארה 
(״לובשי־לבנים״). הזרם הראשון נפוץ בצפון והשני—בדרום. 
ב 1125 נספח סידהאראג׳ה, מלך גוג׳ראט האדיר, לג/ ובימי 
השליטים בני שושלתו נתבצרה הכת אף במערבה של חודו. 

מבחינה תאולוגית אין שני הזרמים נבדלים זח מזה אלא 
מעט. חג , חסר אלהות מוחלטת. הוא שותף לפילוסופיות של 
הבודהיזם, הסאנקהיח והיונה בפסימיזם עיוני, ואילו מבחינה 
מעשית מגמתו היא הגאולה מגילגול־הנשמה על־ידי השגת 
נירוואנה (לדעת הדיגאמבארה אין הגשים יכולות להגיע 
לידי נירוואנה). אולם בניגוד לבודהיזם, אין הנירוואנה של 
חג׳ בחינת ביסול־היש, אלא עליית הנשמה לשמים. לג׳ 
ולבודחיזם משותפת הדעה, שהגאולה מושתתת על האמונה 
הישרה, על החכרה הישרה ועל חדרך הישרה. לפי חג׳ האמו¬ 
נה הישרה היא, שרק חג׳ מצא את הדרך לשיחרור־הנפש. 
ההכרה הישרה היא, שהעולם הוא קדמון ונצחי, שאיו אלהים 
השומר על העולם ומנהלו, ושהתומר קיים, אולם כיש העשוי 
ליהפך לכל דבר שהוא. ההוויה אינה ניתנת להגדרה, אלא 
שהיא מורכבת ולא פשוטה! הנחה זו מנומקת ע״י דיאלק¬ 
טיקה חריפה. העצמים נחלקים — בדרך־כלל — לנטולי־חיים 
ולנשמות או צורות־תיים (ג׳יווה). הראשונים עשויים להיות 
כל דבר שהוא! אלה הם גופים של גשמות הנמצאות בשלב 
התחתון של ההתפתחות. אולם הנשמות, אעפ״י שאף הן 
עצמים, אינן בגדר חומר! אעפ״כ מסוגלות הן להתפשט, 
אינן ניתנות לכליון, והן בעלות שכל שאינו אובד לעולם. 
הנשמות מתחלקות לשני סוגים: הקשורות לגלגל־הלידות 
והמשוחררות ממנו. לתור הנשמות "הקשורות" זורם הומר 




703 


ג׳יניזם — גיניקולוגיו! 


704 



הבוצת סהר׳םים ג׳יניים בהרים מעל למימורי קאסהיאוואר לזוייום־אויר) 


דק (מ 8 סוגים) — הכנה ל״קארמה' —, המתערב בנשמה 
מעין התערבות כימית וקובע עי״כ את מצבה ואת גורלה 
בעולם הגשמי. לאחר שעשתה כל קארמה את שלה, היא 
מודחת מן הנשמה, עד שזו עולה לרומו של העולם. אך 
למעשה עשויה לבוא במקום הקארמה ד,מודחת קארמה 
חדשה, ובמקרה זה נאלצת הנשמה להתגלגל אחרי המוות 
לגוף חדש. לנשמה חמישה גו׳נים טראנסצנדנטאליים, מהם 
שלושה טובים ושניים רעים, והנשמה עצמה יכולה לעבור 
חמישה שלבים לפי דרגות טיהורה מן הקארמה. 

הדרך הישרה שונה לגבי הנזירים והחילוניים. הנזיר חייב 
לנדור שלא לחבל בשום חי, שלא לשקר, שלא לקחת לעצמו 
דבר בלי רשות, לפרוש מן הזיווג ומכל הנאות העולם הזה. 
החילוני נודר שלא לחבל בשום חי חבלה קשה, להתרחק מן 
השקר הגס, מגניבה וגזילה, מן הניאוף ומרדיפת־הבצע. מכאן 
שהג׳ינים נזהרים ביותר לשמור על כל דבר חי• להלכה 
שומה עליהם לכסות את פיהם שלא לטמא את האויר ז אפילו 
את השרצים יש לסלק, אך לא להרוג; בתי הג׳ינים נקיים 
עד לתכלית. המשטר המנזרי חמור מאד; יסודותיו הם 
פרישות, הינזרות ממשקאות משכרים ומאכילת בשר, דבש 
ושרשים, תירגול רוחני, טוהר המחשבה, עיון, וידוי ותשובה. 
כוחו של הג׳ הוא בשיתופם של החילוניים בקיום מצח׳ת־ 
הדת במידה המתיישבת עם משלח־ידם במעשי העולם הזה. 
החילוני יכול לנדור נדרים בלי להצטרף לאחד המסדרים או 
לקבל על עצמו את כל מצוותיו. ההתאבדות נחשבת לחטא, 
אך הנזירים והחילוניים רשאים להחיש את קיצם ולקרב את 
גאולת־נפשם ע״י הרעבת־עצמם, אלא שלחילוניים מותר 
הדבר רק לעת־זקנה. חולשתו של הג׳ היא, שזוהי דת של 
משכילים ואינה כוללת את המוני־העם. במשך הזמן נחלש 
תכנו הפילוסופי המופשט של הגץ מאד,אווירה וקדושים 
אחרים נתעלו למעלת אלוהויות, שלכבודן נבנו היכלות 
ומקדשים וסודר פולחן שיטתי. בסוף המאה ה 15 התנגד 
לונ י קה שה ( 5113 3 ^ 01 ^ 1 ) לעבודת־האלילים וייסד כת חדשה 
בשם דהונדהיה ( 11113 > 1111 נ 1 ם, "הדורשים") או ססהאנאקא־ 


וואסי( 1 צ 3 ׳\ 3 ^ 51113113 ); כת זו, שבייסודה היה משום איום 
לאחדות ד,ג/ נתפלגה לאחר מכן לכמה כיתות־משנה. 

ספרות חג׳ נרחבת מאד. אך לא נתפרסם ממנה אלא מעט 
שבמעט. הג׳ינים מצטיינים באדריכלות, ואעפ״י שהלכו בעק¬ 
בות האמנות הבודהיסטית ב״סטופות" ובמקדשי־המערות, 
פיתחו את אמנות חיטוב־האבן עד לתכליתה. אג׳איאפאלה 
( 313 י] 3 ץ 3 (^) החריב בהשפעת הבראהמאנים רבים ממקדשי* 
הם בד־להי ובצפון( 1174 — 1176 ), אולם עוד יותר נהרס בידי 
המוסלמים שהשתמשו באבניהם לבניין מסגדים. כדי להציל 
את מקדשיהם מחילול, שיוו להם הג׳ינים לעתים קרובות 
תבניות של קברי קדושים מוסלמיים בסיגנון המוגולי. בדרו¬ 
מה של הודו נשתמרו יותר הקווים האפייניים של האמנות 
הג׳ינית. בחצרות המקדשים מצויות אנדרטות ענקיות של 
קדוש הדיגאמבארה, גומאסה או קומאטשוואדה! האנדרטות 
בקאנארח מזכירות את האנדרטות שבנפאל. 

במפקד 1941 נמנו בהודו 1.450,000 ג׳יגים, אולם הש¬ 
פעתם גדולה יותר ממספרם, מאחר שהם משתייכים בעיקר 
למעמדות העשירים. רובם אנשי־מסחר, ומשום כך הם מצויים 
ברוב העדים בהודו, בעיקר במוואר, בגוג׳ראט ועל החוף 
המאלאבארי הצפוני. מרכזיהם הדתיים הם: הר אבו בראג" 
פוטאנה, גירנאר, סאטרונג׳איה ואלורה. 

-ו 1 ש 5 ג 01 . 11 ; 1915 ,( 11 ^\ ,ת 810 [?>£ 01 . 0 ח£) ,./ ,ו< 01 :> 2 ( "מ 

, 01710 ן 0 0 ^ 1 י 0£ ב 11 ־ושט 0 ; 1925 , 027■ 104x1*7x11$ .קק 8 

׳טומ\!״ ; 1935 , 101710$ ז 10 > 012 ,£ת 1 ז< 1 ע 1 ! $0 , 1926 

. 1941 ,€ז 0$1$ ז? 101 מו $$01$ 4 ח 0 001$ * 1 }$ ,מש 5 גז^מג^גץ! 

פ. 

גי;יקזל 1 גיה (מיוו׳ ול׳אעץ, אשה), עגף הרפואה העוסק 
במחלות מיוחדות לנשים, ז. א. מחלות שיסויז 
בהפרעות בתיפקודם של איברי-המין הנקביים או ליקויים 
במבנם, פרס לפאתולוגיה של הלידה, שהיא כלולה במקצוע 
המולדות (ע״ע). הג׳ מושתתת על האנאטומיה של איברי־ 
המין ועל הפיסיולוגיה של התהליכים המיניים באשה, וענפי־ 
מחקר אלה נכללים בפרקים מכינים בג׳. הג׳ במובנה הרחב 
כוללת גם את הבעיות ההיגייניות המיוחדות לאשה. 


705 


גיגיה,ולוגית 


706 


בתחום המחקר והטיפול הגיניקולוגי כלולים איברי־המין 
החיצוניים — הפות: כף־הערווה, השפתיים הגדולות והקט¬ 
נות, הקליטוריס והבתולים — והפנימיים: הנרתיק, הרחם, 
החצוצרות, השחלה ורצועות־הרחם (ציורים 4 2 ). היסוד 



ציור 1 , איברי־הכויז החיצוניים ׳ 6 ? האשה 
1 כח־ד,ערווה ( 1-15 שם^ 5 ת 010 ); 2 שפה גדולה (מ 1 ע 1 < 1 < 1 
*״;בוזו); 3 . בתולים (□!ת!■(!*); 4 . פי־הצינור ש 5 נלוטת־ 
נארטוליו; 5 . חי׳ו־חנקנים; 8 . הקליטוריס ( 14 זסן 011 ); 
7 . פי־זזשפבה החיצון; 8 . שפה קטנה ( 9$ מ״זו 1319919 ); 
9 . סבוא־הגרתיק ( 3£ ת 3£1 ׳\ 199-01195 ); 10 ר,שליבה האחו¬ 
רית: 11 פי-הטנעת 


לפיסיולוגיה המינית של האשד. הוא ההסדר ההורמונאלי של 
מחזור הבשלת הביצים בשחלה וחריגתן ממנה ושל מחזור- 
הווסת ברחם (ע״ע הורמונים* מין* רביה). 

ההפרעות בתיפקוד איברי-המין של האשה הן: ( 1 ) הפ¬ 
רעות של הווסת * ( 2 ) סטלת־החאווה * ( 3 ) עקרות. 

( 1 ) העדר־וסת ( 11062 -ת 0 בסחז 3 ) עלול להגרם ע״י 
גורמים כלליים, כגון מצב־בריאות כללי ירוד, מחלות 
מידבקות חריפות וכרוניות, תזונה לקויה, חסר־דם, מאמצים 
פיסיים יתרים, שינויים פתאומיים בתנאי־החיים (מעבר מן 
העיר אל הכפר, חילופי-אקלים), השפעות פסיכיות שונות* 
ע״י הפרעות בפעילות בלוטות ההפרשה הפנימית — השתלה, 
ההיפופיזה או בלוטח־התריס* ע״י לקות־התצורה מלידה 
באיברי־המין. ש ט ף ־ ו ם ת ( 113£13 ע־ 1 סח 018 ) הוא הארכה 
והגברה של זוב־הדם מן הרחם בשעת הווסת* שונה 
ממנו הוא זוב-ד ם מן ה ר ח ם ( 113£13 זז 0 ־ 811 מ 1 ), שאינו 
קשור בווסת. סיבות שתי התופעות הללו שונות ומרובות: 
כלליות, קונסטיטוציונאליות, מכאניות, הורמונאליות, תהלי¬ 
כים דלקתיים של איברי־המין, גידולים טבים או ממאירים 
של הרחם. וסת מכאיב( 83 ס 11 זזס 1 ז 8 רת 5 ץ 0 )—מיחושים ממן 
הווסת או סמוך לו בא לפעמים מסיבות אנאטומיות־פאתו־ 
לוגיות, אך לעתים קרובות הוא מותנה בגורמים פסיכיים 
בלבד. מיחושים בין־וסתיים (- 11811080 * 1 0101101103 
511-113113 ) מופיעים לפעמים באמצע התקופה הבין־וסתית, 
בממד חריגת הביצה מן השתלה * סיבתם ענד׳ר אינה ברורה. 
מעניינת היא תופעת הווסת החליפי — הפרשת דם 
מחלקים שונים של הגוף (האף, הריאות, השלפוחית, החל¬ 
חולת, שפכי-דם ברקמה התת-עורית, המתגלים בצורת כתמים 


כחולים בעור), המתרחשת במועד הווסת, בליווי הווסת או 
בהעדרו. 

( 2 ) ססיו׳ת־הונאווה הן: קרירות ( 1135 (>!£״}) — העדר 
סיפוק מן הביאה, שרק במיעוט מן המקרים יש לה יס 1 ד 
אורגאני(תת־חתפתחות של איברי־חמין), ואילו ברובם היא 
תופעה פסיכוגנית * ביאה מכאיבה או קושי בביאה 
13 * 1x01 ) — מסיבות מכאניות (קרום-בתולים קשה, מומים, 
דלקות או פצעים), פיסיולוגיות (חוסר הפרשת ריר־סיכד,) 
או פסיכיות (חוסר יחם נפשי חיובי לבעל, פחד מפני הדיון)* 
עווית־הנרחיק( 1115 ס 3£1015 ע)- התכווצות לא-רצונית של הש¬ 
רירים מסביב למבוא־הנרתיק, המונעת את אפשרות הביאה. 
הרבה מהמקרים שבקבוצה זו הם עניין לנורולוג ולפסיכיאטר. 

( 3 ) עקרות( 518101135 ) עלולה לבוא משום ליקויים אנא־ 
טומיים סלידח (סתימת או אטימות של פתחים או צינורות 
של דרכי־ההולדה), משום ליקויים הורמונאליים העלולים 
לגרום תת־התפתחות, העדר הבשלת ביצים או אייהכשרת 
הרחם לקבלת העובר, משום הפרעות מכאניות מחמת דלקות, 
או מסיבות אחרות שלא תמיד אפשר לגלותן. הרבה ממקרים 
אלה באים על תיקונם ע״י טיפול כירורגי או הורמונאלי, 



ציור 2 . חתר נאגן האשח 

1 שח? ה ( 1 ז 1 ט 11 ג 07 ) ; 2 חצו צרח (נ 1 ק 110 ב? 3 < 1 <ח); 3 . רצועה 
ענו 5 ה (מ 101 > 0199 ז ■ 118 ) ; 4 . ערקעית־הרתם ( 1 ט 1 ט 4 ט 0£1 נ!ן); 

5 סאחה־החיק: 0 ש 5 פוחיודחשת!: 7 פי-השפבה החיצון; 

8 . סבוא־הנרתיגן (פגוו!^* * 00119 * 11 ) ; 9 ישקע הקרסי 
(פנזא אטז 5 >; 10 . הגדתיק ( 38103 ׳*}; 11 , ד,ח?חו?ח; 

12 , השקע (הטבוא האטום) ע?־שס ד:?ם ( 0098135 ); 

13 . חמ־הרתם 

מן השיטות לבדיקת פתיחות החצוצרות כדאי לציין: 
הפתח גאז מתאים ( 2 א, 0 2 ב>) לתוך הרחם, שמעברו דרך 
החצוצרות אל חלל־הבטן ניכר בשמיעה בסטטוסקופ או 
במדידה מאגומטדית * צילום־רגטגן אחרי הכנסת נוזל סטרילי 
מטיל-צל לתוך הרחם (ציור 3 ). 

במתח המעתק נכללים שינויים במנה הטבעי של הרחם 
באגן הקטן. מצבו התקין של הרחם הוא כפף-םניד. קדימה 
( 81510 * 301838x10 ): באשה העומדת גוף־הרתם במעט אפקי 
והזווית הקהה שבין הגוף ובין הצוואר פוגה קדימת הרחם 
אינו דבוק באיברים המקיפים אותו, תיתנים לו חופש־תנועה 
ואפשרות לשגות בקלות את מצבו, צורתו וגדלו בשעת ההר- 
יון, הלידה ומשכב־הלידה. דוב הסטיות ממצב זה הן חסרות- 
חשיבות או מעוטות־חשיבוח. עם החשובים יותר מבין מקרי 
המעתק נמנים המקרים של צניחת הרחם והנרתיק ושמט־ 
הרחם עד להיראות צוואר-הרחם דרך הכניסה לנרתיק בחוץ. 

דלקות באיברי-המין של האשה: 1 ) זיהום ואלה סחמת 

ער - 


707 


גיניקולוגיח 


708 



ציור 8 

רישוס־רנטנו ׳ 6 ? הרחם והחצוצרות ?אחר הזרטס 
תערובת שפז ציור ?חונן (ב! 11 ק 3 ז 8 ס^חוק 31 ;סז 0 ז 5 י< 11 ). 

לטעלה — נצל ה׳טהור ׳ט? הנוו? נראים ח? 5 ־הבט! 
וטשפד-התצוצרה: טיפות־הנוול נראות נחלל־הבטז; 

טהרה תקין. 

לטטת — לאחר 24 שעות נראה הגמל נהלל־הנטז 

גורמי־הזיהום המצויים, נקד־השושרת ונקד־האשכולז דלקות 
כאלו עלולות לבוא מזיהום פצעים, לפעמים בימי הלידה 
ולאחריה, או בשעת ניתוחים ובדיקות שנעשו ללא הקפדה 
על כללי האספטיקח. 2 ) זיבה (ע״ע). 3 ) עגבת (ע״ע). 
4 ) שחפת (ע״ע). — מיוחדות לג׳ הן: 5 ) דלקת־הנרתיק 

(* 1 ן 1 ן 11 § 3 ׳\) שמטריכומוינאם ( 1311$ ו 1 § 3 ז\ 35 מ 110 ז 110 ש 1 ז 1 ), 

מיקרו׳אורגאניזם בעל־תנועה מצוייר בשו׳טונים ז הדלקת מו¬ 
פיעה בנרתיק ובצוואר־הרחם, וסימנה הבולט — זיב לבן 
( 1 ־:> 110 ־ 1 ־נ 1100 ש 1 ) מן הנרתיק, מלווה צריבה וגירוי (איכול). 
6 ) דלקת פטרתית של הפות והנרתיק (.!(מ! 1111118 § 3 ׳ר 0 צ 111 צ 
גטי&סט), הנגרמת ע״י צורות שונות של פטריות, עפ״ר 
1$ ז 3 ש 1 נ 311 13 > 1 ן>מ €3 , שחן מתפתחות בעור מסביב למבוא־ 
הנרתיק וחודרות לתוך הנרתיק. מסימניה: צריבה, גירוי 
ואיכול באיברי־המין החיצונים וביאה מכאיבה. 

גידולים. גידולים טבים: 1 ) מיאום, גידול שרירי 



צייר 4 . מיאוסים ברחם 

ו סיאום תת־נסיוביז 2 סיאום־ביניים. 3 טיאום חת־רירי: 
4 פוליפים של טיא־ם היוצא טח??־הרחם ונראה בסי־הרחט 
החיצון וכנרתיה 


של הרחם (!!שסט במנסןוס) — אחד הגידולים המצויים 
ביותר (בעדך ב 20% מכל הנשים שלמעלה מ 35 ). הוא מופיע 
עפ״ר בגיל 30 — 40 וצומח באיטיות ז לאחר הבלות, כשפעולת 
השחלות נגמרת והווסח נפסק, המיאוס מפסיק את צמיחתו 
ואף מצטמק וחולף. המיאומים מהם קטנים, מהם בינוניים, 
ומהם מגיעים לממדים העולים בהרבה על גודל הרחם עצמו. 
מבחינים בין 3 סוגים של מיאומים: מיאומים המתפתחים מן 
הדופן השרירית מתחת לרירית בכיוון חלל־הרחם ז מיאומים 
המתפתחים בתוך הדופן השרירית < מיאומים המתפתחים מן 
הדופן השרירית מתחת לנסיובית בכיוון־תוץ. המיאום יכול 
להיות מחובר לרחם בשטח רחב או בגבעול צד בלבה שהוא 
עלול להתעקל ולחסום את צינורות־הדם העוברים בו (ציור 
4 ). בהרבה מקרים אין המיאוס מורגש ואין הוא גורם לשום 
הפרעות ן נשים חולות במיאום מסוגלות להתעבר ועפ״ר 
אף ללדת. עם ההפרעות בתיפקוד מחמת מיאוס נמנים: 
שטף-ו 0 ת, לפעמים גם זוב-דם חזק שאינו קשור לווסת, 
כאבים בשיפולי־הבטן או בגב, וסת מכאיב י רק לפעמים 
גורם המיאוס להפלה או ללידה מוקדמת. סיאום קטן או 
בגודל בינוני בדרך־כלל אינו מעון טיפול. רק במקרה של 
סיבוכים (שטפי־דם וכד׳) או של לחץ מכאני מחמת גדלו 
של הגידול מטפלים בו ע״י ניתוח או הקרנה. — 2 ) מגידולי־ 
השחלה הטבים השונים ראוי לציון מיוחד כים דמוי- 
ע ו ר ($ש 1 > 11101 זש 1 > 5 ש 5 ץ:>), גידול עגול ורך, ממולא גוזל 
סמיך, שמן וצדובת, שבו נמצאים שערות, שיניים, עור וכד׳, 
ז. א. — גילגולי יסודות עובריים. גידולים אלה יכולים להגיע 
לממדים גדולים, אך ברובם אינם גורמים להפרעות. אעפ״כ 
טעונים כל גידולי־חשחלה ניתוח משום חשש התעקלות 
גבעוליהם ונטייתם לניוון ממאיר. 

גידולים ממאירים: 1 ) סרט ן־הר ח ם על שתי צורר 
תיו — סרטן צוואר־הרחם וסרטן גוף־הרחם. בדרך־כלל 
הראשון שכיח פי עשרה מן השני! רק בנשים יהודיות — 
מסיבות לא ידועות — סרטן־הצוואר הוא נדיר. סרטן־הצוואר 
מופיע עפ״ר בגיל הרביה קרוב לבלות. ב% ממקרי סרטן־ 
הגוף מופיעים בנשים שווסתן כבר נפסק! סימנו: פרש 
מעורב בדם או זוב־דם בין הווסתות, הפסד במשקל, חסר־ 
דם וכר. הטיפול כבכל צורות הסרטן. — 2 ) סרטן־השחלה. 
3 ) גידולים מתפקדים הם גידולים של השחלה, עפ״ר 
ממאירים, הממשיכים לייצר אח ההורמונים המופקים מרק־ 
מת־מוצאם. 

בין שיטות־הבדיקח הרפואיות מיוחדת לג׳ הבדיקה 
המישושית באצבע דרך הנרתיק. הג׳ משתמשת בשיטות־ 
הריפוי של הרפואה הפנימית ושל הכירורגיה, באמצעים 
פארמאצוטיים וךיאטטיים, בניתוחים ובהקרנות. מיוחדת לג׳ 
שיטת גירוד רירית־הרחם לצרכים דיאגנוסטיים וריפויים. 
בדור האחרון רכשה חג׳ אמצעי-ריפוי חשוב בתכשירים 
הורמונאליים, המאפשרים במספר מקרים הסדר של הפרעות 
תיפקודיות ואף תיקח ליקויי-התפתתות שונים באברי־המין 
של האשה: תכשירים של ההורמון הגונאדוטרופי מן ההיפו־ 
פיזה ומן השליה, של המרים אסטרוגניים משתן של סוסות 
הרות או בצורה המרים סינתטיים, של הורמון־ההריון מן 

הגוף הצהוב דמן השליה, וכד׳. 

א. סדובסקי, מחלות נשים, 1 1949 , 5 וזזג 01 . 14 

.. 1 -ם 3 < 1 נ 113 • 1 ;' 1947 ,. 0 ,״ 0 ״ 9113 \ . 11 ״ 1 ;' 0 1946 /ס 

.£ ; 1951 2 , 111 — 1 1 ) . 11 , 2 ) 5£1 

/ 0 0365 ^ 01 $*מ** 00$ ;י - 1952 * £ 

1954 ׳ מ^ 2 מ 0 ^ 

א ס. 



709 


גינצבורג 


710 


נימיבוךג (או גינזבורג, וכן: גינצברג, גינסברג, גינזבור- 
גר או גינצבורגר, וכיו״ב צורות אחרות), שם- 
משפחה נפוץ בין היהודים ברוסיה ובארצות אחרות. הרא¬ 
שונים, שהתחילו לכנות עצמם (לא לפני המאה ה 16 ) בשם־ 
משפחה זה, היו יוצאי העיירה גינצבורג( 111-8 כ 21 ס 011 ) שב־ 
באוואריה. קרובים למשפחה זו היו יוצאי העיר הסמוכה 
אולם ( 1111 ( 1 ), שהשתקעו בג׳ והיו חותמים בשם "אולמא־ 
גינצבורג" או "אולמא" סתם. שם קרוב לשם־המשפחה ג׳ 
הוא גינץ (או גויבץ), שהוא קיצורו של השם ג׳. בזמן מאוחר 
יותר צירפו כמה ענפים של משפתת־ג׳ לשמם את הכינויים 
"אטינגן" או ״קליאצ׳קו״. — בתחילת המאה ה 19 , כשחויבו 
יהודי רוסיה ע״י השלטונות לבחור לעצמם שמות־משפחה, 
הופיעו בפולניה, ליטר, ובוו׳ליניה ג" לרוב, או ביניהם ובין 
יוצאי העיירה ג׳ שבבוואריה וצאצאיהם לא היתד. קיימת כל 
קירבה משפחתית. 

חוקרי הגנאלוגיה של משפתת־ג׳ קבעו את אילדהיוחסין 
שלה, שמשתלשל מאבי־המשפחה ש מ ע ו ן ג׳ ( 1506 — 1586 
בקירוב), שהוא נכדו של ר׳ יחיאל מפורטו. 

משפחת־ג׳ הקימה מתוכה במשך כו״כ דורות רבנים 
ידועי־שם! מהם במאה ה 18 ר׳ אריה ליב (ע״ע) ג׳, בעל 
"שאגת אריה", שהוא, לפי אילן־היוחסין של המשפחה, דור 
י״א שלה. ממשפחה זו היה גם הסופר ר׳ מרדכי אהרן 
ג׳ (ע״ע). 

הענף המפורסם ביותר של משפחת־ג׳ הוא זה של ה בא¬ 
דונים גיגצבורג, ששלושה דורות מהם פעלו במחצית 
השניה של המאה ה 19 ובתחילת המאה ה 20 ברוסיה ומחוצה 
לה (בעיקר בפאריס) כבאנקאים וכבעלי־עסקים גדולים וקנו 
להם שם בתולדות-ישראל בדורות האחרונים כשתדלניה של 
יהדות רוסיה ובנציגיה הבלתי־רשמיים בפני השלטונות הצא־ 
ריים, וכן כנדבנים־פילאנטרופים בשטחים שונים, יהודיים 
וכלליים. — חואר־האצילות בארון הוענק לראשונה ב 1871 
לנפתלי הרץ (ה(ר אץ) ג׳ ע״י הארכידוכס מהסד 
דארמשטאט. ב 1874 ניתן התואר גם לאביו יוסף יוזל 
ג׳, ובהתאם לצו של אלכסנדר 11 נקבע כתואר-אצילות 
העובר בירושה. — החשובים שבבני משפתת־ג׳ הם: 

א, יוסף יוזל ג׳ 
( 1812 ,ויטבסק— 1878 , 
פאריז), בן גבריאל 
יעקב, שהוא דור ט״ו ל־ 
משפחת־ג , . בשנות ה 40 
של המאה ה 19 הצליח 
באחד מן החשובים ש־ 
בחוכרי־היי״ש לצבור 
הון רב. ב 1857 השתקע 
עם בגי־משפחתו בפא¬ 
ריס, אך הוסיף לנהל 
את עסקיו ברוסיה. ב- 
1859 יסד בפטרבורג את 
"בית־הבאנק יוסף יוזל 
ג׳", שעד מהרה תפס מקום בראש בין המוסדות הפינאנסיים 
שברוסיה, תרם תרומה חשובה לפיתוח האשראי ברוסיה 
והשתתף בהשקעות ובמימון מפעלים גדולים. כגון סלילת 
מסילות-ברזל, וביחוד במכרות־הזהב באוראל, אלטאי ובסי¬ 
ביר הטראנסביקאלית. 


את קשריו עם השלטונות והחוגים בעלי־ההשפעח שב־ 
בירת־רוסיה ביקש ג' לנצל לשם שיפוד מעמדם של היהודים! 
ביחוד פעל למען הענקת זכות־ישיבה של קבע מתוץ לתחום־ 
המושב (ע״ע) לסוגי-יהודים מיוחדים. מאמציו בכיוון זה 
הוכתרו בהצלחה. בהשתדלותו של ג׳ הוקם בית-הכגסת 
הראשון בפטרבורג. ב 1863 היה ג׳ בין מייסדיה של "חברת 
מרבי השכלה בין יהודי רוסיה", ותמך בה לשם קיום פעולר 
תיה. כן סייע להפצת השכלה גבוהה בין הנוער היהודי 
ברוסיה על־ידי קביעת סטיפנדיות לסטודנטים יהודיים. כדי 
למשוך את היהודים לעבודה חקלאית, שג׳ ראה בה אמצעי 
לשיפור מעמדם של היהודים, הקציב סכומים ניכרים כפר־ 
סים למצטיינים בה. אף את הכנסותיו מאחוזותיו הגדולות 
בדרומה של רוסיה הקדיש כדי ליישב בהן יהודים. 

היו לו בת אחת וארבעה בנים, שכמה מהם היו מעורבים 
בעסקיו, אך החשוב שבבניו — ממשיך דרכו ויורשו בעסקי־ 
ציבור — היה בנו השני: 

ב. נ ם ת ל י ה ר ץ (ה ו ר א ץ) ( 1833 , זוגיגורודקה, פלך 
קיוב — 1909 , פטרבורג [נקבר בפאריס]). נוסף על השכלה 
כללית קיבל נ״ה 
בבית־אביו חינוך יהו¬ 
די. בין מוריו ביהדות 
היה הסופר העברי 
מרדכי סוכוסטאבר, 
ששימש במשך שנים 
רבות מזכירו של אביו 
י״י. על ידו נתיידד 
עם המשורר העברי 
יעקב איכנבוים, ש¬ 
השפיע על נ״ה. בעו¬ 
דו צעיר לימים נעשה 
ג׳ יד־ימינו ושותפו 
העיקרי של אביו, הן 
בעסקיו הכספיים והן 
בעסקנותו הציבורית. משהקים אביו את בית-הבאנק היה 
ג׳ מנהלו בפועל. כשרונותיו והליכותיו סייעו לא מעט להצ¬ 
לחתו של הבאנק כאחד המוסדות הפינאנסיים המרכזיים 
של רוסיה. תכונות אישיות אלה הן שעמדו לו גם כדי לרכוש 
את אמונם של חוגי חצר־המלכות ברוסיה. בין השאר ניהל 
ג׳ גם את עסקיו הכספיים של הארכידוכס מהסךדארמשטאט, 
שמינהו כקונסול כללי של מדינתו ברוסיה (המקרה היחידי, 
שבו ניתנה הסכמתה של הממשלה הרוסית למינויו של יהודי 
כקונסול בארצה). אף הממשלה הרוסית ציינה את שירותיו 
של ג׳ ע״י מינויו כיועץ־המדינה וע״י אותות-הצטיינות 
שהעניקה לו. ג׳ שימש במשך זמן רב (עד 1892 ) חבר 
ה״דומה"(מועצת־העיריה) של פטרבורג ומנהלם של מוסדות 
פינאנסיים שונים. ב 1892 הפסיק בית־הבאנק של ג׳ את 
פעולתו עקב משבר, שנגדם ע״י הפסקת האשראי ע״י הממ¬ 
שלה הרוסית. 

ביתו של ג׳ בפטרבורג שימש בית־ועד לטובי אנשי- 
הרוח, הספרות והאמנות הליבראליים של בירת־רוסיה. ג׳ 
נתפרסם כפילאנטרום וכמצנאט, שתמך ביד נדיבה בכל מוסד 
תרבותי וסוציאלי ובכל כשרץ עולה בספרות, באמנות 
ובמוסיקה. בין השאר נהנה גם הפסל מ. אנטוקולסקי(ע״ע), 
בראשית צעדיו, מתמיכתו של ג/ 




נפתלי הרז (וזוראץ) ניגצבורג 





715 


גינצברג, לד—גיסי:;, ג׳ורג׳ רובוט 


716 


בחוג׳־ם רחבים חיה ג׳ מוחזק ראש־ד,מדברים ב״מדעי־ 
היהדות״ במאה ה 20 . 

מחיבוריו: שרידי הירושלמי, 1909 ; שו״ת הגאונים (- 0 = 0 
ס!״), א—ב, 1909 , קטעי מדרש והגדה (גנזי שעכסער, א), 
1925 , שרקד בן באמי(גנזי עעכעער, ב), 1929 , מקומה של 
ההלכה בחכמת ישראל, הרפ״ס, פירושים וחידושים מרד 
שלמי, 3 כרכים, תש״א, 3 = 1 >^ 13 ) 93823 =! 0 

,. 018 < 6 , 0¥1 [ = 111 0 £ 0,18 = 1x8 סגגיד ; 1900 , 1899 , 0 ־ 10 
; 1920 , 18110111 ^ 1 = 11 , 1 = 1810 ־ 01 = 11 , 10 ' 8 = 11 ) 5,0 ; 1909-1928 
, 1101218 = 5 , 8 ) 0 = 1 ) 501 ; 1922 -=£) 1 = 5 = 11 = 118 ) 11 ; =) 300 ) 1 = 0011 = £10 
על ג׳: ד. דרוק, פרום׳ לוי ג׳, 1934 1 . 1928 , 5310,8 1 ) 20 

.(ושם ביבליוגראפיה של כתביו) 1945 ,= 01001 ^ == 0.10101 ״ 1 

א. א. א. 

גינקגז( 01111420 ), סוג של עצים מקבוצת תשופי־הזרע. 

הסוג ג׳ הוא בן מין יחיד — 61106:1 .ס והוא 
בפני עצמו גם סידרה מיוחדת, שאינה מכילה אלא את הסוג 
הזה בלבד. הג׳ הוא עץ דרביתי גבוה (עד 40 ס׳) וענף, 
בעל עלים נשירים דמויי־יתד, שעורקיהם מזדלגים בחלקם 
העליון. הפרחים העליביים ערוכים בקבוצות של 2 — 3 , 



הנישאות על עוקץ ארוך; הביציות חשופות והופכות אחרי 
ההפריה לזרע בשרני גדול חדאד למאכל. הפרחים הזכריים 
ערוכים בעגילים ומחוסרים עטיף. 

הג׳ זכה לשם "מאובן חי", מפני שהוא שריד של קבוצת 
מינים וסוגים שהיו נפוצים בעבר הגאולוגי (במסוזואיקון) 
על פגי איזורים נרחבים, ואילו היום לא נותר מכל הקבוצה 
ההיא אלא המין הזה בלבה שאף תפוצתו הצטמצמה לסין 
הצפונית וליאפאן בלבד. שם הוא מוחזק עץ קדוש, והוא 
מגודל הרבה בחורשות של מקדשים ומנזרים. במאה ה 18 
הוכנס חג' לאירופה ע״י נוסעים שחזרו מן המזרח הרחוק. 
היום הוא נפוץ בתרבות כצמח־נוי בפארקים וכ״צמה לימודי" 
בגנים הבוטאניים של העולם. 

גינתה איג^ץ — ז 11160 :=! 01 2 ג 1 ז§ 1 — ( 1725 — 1775 ), 

פסל גרמני, מאמני האסכולה הבאווארית. מ 1754 
ואילך פעל במינכן, בעיקר בשירות כנסיות ונסיכים. ב 1773 
נתמנה לססל־החצר במינכן. 


ג' עבד בעיקר בעץ, אולם הניח אחריו גם תבניות ועבו¬ 
דות קטנות בחרס ובכסף. הוא יצר שסע של מזבחות, בימות 
ותיבות, שבמסגרותיהם העשויות בצורה ארכיטקטונית הכנים 
פסילים בודדים וקבוצות־ססילים. הוא הכין גם תרשימים 
לבית־חחרושת לחרסינה שבנימפנבורג ותבניות־פסילים ברוח 
המיתולוגיה העתיקה בשביל גנים וארמונות של שרים; כן 
נשתמרו ממנו תדשימי־בנייגים קישוטיים. 

חשיבותו של ג' היא ביצירת טיפוס חדש של אמנות 
דתית. הוא שיווה לדמויות הפיסול של תקופת־הבארוק 
הבינונית, שהיו מלאות תנועה תיאטראלית, את הצורה החוש¬ 
נית הנעלה והעדינה של הרוקוקו. דמויות כגון "הבשורה" 
שבויארן( 1 מגץ 6 ^) או ״הבתולה הטהורה״ שבאטל( 61 ״.£) 
לא זו בלבד שהן מעשי־אמן ממדרגה ראשונה, אלא אף 
יצירות מלאות רגש דתי אמיתי. בסוף חייו נעשו יצירותיו 
נרגעות יותר, שכן הושפעו מרוח הקלאסיציזם השכלתני 
המתחדש. 

,.ג$וץ 8 ) £00$ .£ .־ 1 =¥ .[ 501 ) 1 ) . 1 > =נ 5£31 =־ 3111 [) . 0 . 7 , 8 = 010 =? 4 , 

.( 1921 

?י^תר, יזהן כריתין — ־ 101601 ) 0 060151130 063110 (- 

( 1695 — 1723 ), משורר גרמני, המייצג את המעבר 
מן הבארוק לליריקה החדשה. בהיותו תלמיד באוניברסי¬ 
טות של ויטנברג וליפציג נמשך לחיי הוללות והפקרות, 
נדחה ע״י אביו, נעזב ע״י כלתו ונימפה מתוך עוני וסבל 
בגיל צעיר. שיריו הופיעו בשנת מותו. בניגוד לסיגנון השיג־ 
דתי ולנוסחות הקבועות של שירת תקופתו, מביעים שירי ג¬ 
אה חוויותיו האישיות — מהם שירי־אהבה ושירי־סטודגטים, 
ומהם ביטויים ללבטיו ולסאבקו ביצריו ותאוותיו ולחדטתו 
על חייו ההרוסים. ביהוד נוגע ללב שיר שכתב זמן קצר לפני 
מותו אל אביו. בכמה משיריו יש נימה דתית חזקה. יצירתו 
השפיעה השפעה ניכרת על גתה הצעיר. 

הוצאה חדישה ביקרתית של יצירתו: ־ 31001 ־ £1 

. 1937 — 1930 ,(. 8110 6 ) 

; 1933 , 1929 2 ,. 0 [ .חתגרח^ס!? 

$* 0 ,ת 26 תט}\ .מ , 1933 ,$ 0 . 0 ./ 711 $ <■!? 11 ) 001165 3 $ ><£ 

,זטתזג^ו , 1948 ***! 0 $ 16 !! מן ? 0617 ? 

0(25 1^(7671 (1(5 $(.!116X1X1 £)16 !1X675 /. 0, 0., 1950. 

גיסינג, נ׳זו־נ׳ חברם — ^!!!?־גס :)־ 80601 30 ־ 0001 — 

( 1857 — 1903 ), סופר אנגלי. ג׳ היה ממשפחת עניים, 

ונעוריו עברו עליו בעוני ובמחסור, גם בביה״ם של הקויק־ 
רים שבו נתחבר, וגם אח״כ בתקופת שהותו הקצרה באה״ב, 
ששם התפרנס מהוראה פרטית. ב 1877 חזר לאנגליה ונשא 
אשד" אך גם בתיי־נישואיו לא ראה טוב. ב 1878 החל לכתוב 
רומאנים, שלא זכו תהילה בהצלחה. הרומאן הראשון שלו 
שעורר תשומת־לב היה 000108 ( 1886 ), המביע רעיונות 
סוציאליסטיים. הרומאנים של ג׳ הם ראליסטיים ללא פשרה; 
הם נותנים תיאורים מדוייקים של שכונות־העוני בלונדון 
או של חיי השכבה הבינונית הנמוכה. רוב גיבוריו הם 
אנשים מבודדים, העומדים במאבק מתמיד עם גורלם המר, 
בלי תקווה לנצח במערכה זו. ג׳ מדגיש בכל עלילותיו את 
ההשפלה והדכאון שהעוני גורם לרוחו ולאפיו של האדם. 
האוידה הקודרת של יצירתו מנעד. זמן ממושך את התחבבו־ 
תה בקהל-הקוראים הרחב, אולם אח״כ היתה לג׳ השפעה 
ניכרת על התפתחות הרומאן האנגלי. החשובים שברומאנים 
שלו הם: 1 ) 1 ־ 701 * 3 ■ 01601 ^ 1 160 (העולם התחתון), 1889 ! 
001 ־ 511 6 !ת 0 ^ס^ז( 1891 ); 110 *£ ס! 8010 (נולד בגולה). 




717 


גיסינג, ג׳ורג׳ רובדה* — ג׳יפור 


718 


?1892 ? משדמס׳^ ^ 01 ? 111 (הזקנות), 1893 . הספר ז 31 ׳י 1 ז 
1 ) 0 ז:ו>ץש 11 £161117 ) 0 5 ש 6 קב? ( 1903 ) הוא בעל אופי אוטר 
ביוגדאפי. ג' חיבר גם מחקר ביקרתי על צ׳ארלז דיקנס. 

?. 5 1 ) ; 1922 ,. 0 0 , ¥2125 . 4 < ; 1912 , 0.0 7 ם 0 ]ת 1£1£15 י\יו . 
\¥6[)£ 0 ! 411 14 ) 11 . 0.0 ,:נ x11111 £(0$(, 1932: $. ¥. .; ץ , 

0.0., 1936. 

גי 5 ן (״ 016556 ), עיר במערב־גדמניה, במדינת הסן ז 47 
אלף תושבים ( 1950 ). נמצאת בתוך עמק יפה מוקף 
גבעות מיוערות על גדות הנהר לן( 1-31111 ). עיר של תעשיה 
קלה: תעשיות טאבאק, חלקי־מכונות ומכשירים. — ג׳ הת¬ 
פתחה כעיר במאות ה 12 — 13 . בתקופה החדשה היתה ידועה 
בעיקר בגלל האוניברסיטה שלה, שנוסדה ב 1607 והתקיימה 
עד מלחמת־העולם 11 . היא היתד, מרכז חשוב של התאולוגיה 
הפרוטסטאנטית ובמאה ה 19 — הודות לליביג(ע״ע) — אחד 
ממרכזי התהוותה של הכימיה האורגאנית. ב 1950 הוקם 
במקום האוניברסיטה ביד,"ס הגבוה ע״ש ליביג״למדעי־הטבע, 
לחקלאות ולמחקר חקלאי. — במלחמת־העולם 11 נפגעה ג׳ 
קשה מהפצצות מן האויר ונהרסה ברובה, ובכלל זה העיר 
העתיקה עם בנייניה ההיסטוריים. 

היהודים בג׳. ב 1350 אירעה בג׳ רדיפת־יהודים. במאה 
ה 17 נמנו בג׳ כמה עשרות יהודים, שהיו מחריבים לשמוע את 
דרשות המטיפים הנוצריים ולבסוף ( 1662 ) גורשו מן העיר. 
יהודים הורשו לחזור ולהתיישב בג׳ מ 1708 ואילך. במאה 
ה 18 , ובעיקר במאה ה 19 , נתפתחה בה קהילה, שמנתה בדור 
האחרון לפני השיאה כ 1,000 נפש. 

;יסקר, ע״ע רזבז־ט גיסקר, 

גיסריןד או ג נסו' ,, ך — 110 ^ 031 ,: 1£ זש$ת* 0 — (לפני 400 , 
פאניניה — 477 , קרתגס, מלך הננדלים (ע״ע! 

והאלנים (ע״ע). ג׳ היה בן המלך גידגיסל, שהוביל את הוואג- 
דאלים מפאנוניה לספרד? הוא הומלך;אחרי מות אביו ואחיו 
ב 428 . ב 429 נקרא לאפריקה לעזרתו של המצביא הרומאי 
בוניפאקיום בסיכסוכו עם הקיסרית גלד, פלאקידיה? באניות 
שהועמדו לרשותו ע״י ביניפאקיום העביר ג׳ את כל עמו 
ממלכות-הוואנדאלים שבספרד לאפריקה, ניצל לטובתו את 
הניגודים בין הרומאים, והשתלט על הפרובינציות מאורמנןה 
ואפריקה ויישב בהן את הוואנדאלים. ב 439 נפלה בידו גם 
קארתאגו, שנעשתה בירת ממלכתו החדשה. בכיבושיו נעזר 
ג' ע״י חסידי דינטיס (ע״ע), שנרדפו ע״י הכנסיה האירתו־ 
דוכסית. ג׳ עצמו היה אריאני אדוק (ע״ע אריוס) ושונא 
הרומאים, ורדף קשה את ראשי הכנסיה הנוצרית האורתו¬ 
דוכסית. עם סיום כיבוש אפריקה בנה ג׳ צי, נעשה שליט 
בכיפה בכל רחבי הים התיכון והתחיל לערוך פשיטות על 
חופיו האירופיים. ב 455 פלש ג , לאיטליה, שדד את רומא, 
והשיא את בת הקיסרית אודוקיה לבנו הונריך. החקפות־נגד 
ע״י מיודיאנוס קיסר המערב ( 460 ), וע״י לאו 1 קיסר המזרח 
( 468 ) נכשלו? ג׳ הוסיף להטיל אימה על איטליה, כבש את 
סיציליה, סארדיניה, קורסיקה ואת האיים הבאלאריים, והגיע 
במסעי־שוד עד הבאלקאן ואסיה הקטנה. זנון, קיסר המזרח, 
נאלץ להשלים עמו ב 476 ולאשר אח כיבושיו בידו. 

ג' היה המוכשר מכל מלכי הגרמנים בתקופה ההיא: 
דיפלומאט פיקח, שליט בעל־מרץ ואכזרי ומצביא מזהיר. 


ג׳ ידע לנצל את עמדת אפריקה כאסם־תבואה, והיד, היחידי 
בין הברברים אשר הקים כוח ימי. 

, 1923 , 11 ,))(<} 0 )£ 1 ) 0010 ) 1 ?) 1 * 1 )) 1 משל בווא־ 

לאביה 16601 — 1664 וב 1672 — 1674 . למרות קשריו עם אוגד 

טריה ופולין הצליח ליהנות מחסותם של השליטים בקושטא. 

נכדו, גר י ג ורה 11 , מן הסנריוטים (ע״ע), משל מטעם 

השולטאן במולדובה ב 1727 — 1733 , בוואלאכיה 17331 — 1736 

ואח״ב שוב במולדו־ 

בה. הוא קנה את 

משרתו ע״י תשלומים 

גדולים לקושטא, ול־ 

פיכו הטיל על האוכי 

לוסיה מיסים כבדים. 

עם הכיבוש הרוסי 

17391 נאל׳ו להימלט 

לקושטא, אך עם שלום 

בלגראד הוחזר למש¬ 

רתו. 17411 פוטר 

כגלל נטייתו והכנע¬ 

תו לרוסיה, אך הוח¬ 

זר א ח״כ לשלטונו. — 

גריגורה 111 , גוס־ 

סודר (נסיר) של מול- נרינורח ה׳שלימי ניקה 

ד 1 בה ( 64 ? 1 _ ד 176 ) <״״״ה בכנסיית סייייי" הקדו׳* ביאסי) 

ושל ואלאכיה ( 1769-1768 ). בימי מלחמת רוסיה-תורכיה עבר 
לצד הרוסים ונתקבל בכבוד ע״י יקאטרינה 11 . אתרי שלום 
קיצ׳יק־קינארג׳י ( 1774 ) חזר למולדובה. מחה נגד מסירת 
בוקובינה לאוסטריה, ולכן נרצח בפקודת השולטאן עבד אל־ 
חמיד 17771 .—גריגורה עו, נכדו של הקודם, נסיד ואלא- 
כיה 18221 — 1828 . השליט הראשון לאחר המהפכה הלאומית 
שנסתיימה בסילוק הסאנאריוטים. תקופת שלטונו הצטיינה 
בגזרות ורדיפות על היהודים, במדיניות־החוץ שלו שמר 
אמונים לתורכיה, — אלכסנדרו, נסיר ואלאכיה ב 1834 — 
1842 , אחיו של הקודם. השליט הראשון שנבחר ע״ס החוקה 
שהנהיגו הרוסים 18321 . תמר !שאיפותיה של המפלגה 
הלאומית, דאג לפיתוח החינוך, ופתח בשיתרור הצוענים, 
שנחשבו עד ימיו לעבדים. היה ראש האסיפה הלאומית, 
שכינוסה נקבע בחוזודפאריס ב 1856 . ופעל במגמה של איחוד 
שתי הנסיכויות. — גרי ג ורה ע, נסיר מולדובה ב 1849 — 
1856 , האחרון לבני־המשפחה שישב על כס־נסיבים. הוא היה 
שליט ליבראלי, ביטל את הצנזורה על העיתונות והשלים 
את הענקת שוויודהזכויות לצוענים. 

אל נ ה ג׳ ( 1828 — 1888 ), סופדת (כתבה בשם השאול 
בת 151 ' 1 ) י 3 ז 0 ם), שהביאה לידיעת העולם המערבי את ההוד 
של אירופה הדרומית־מזרחית ואת ספרותה העממית. 

יון ג׳ ( 1816 — 1897 ), מאתמאטיקן וכלכלן, פרופסור 


- באוניברסיטה ביאסי. ב 1848 היה מראשי המהפכה בוואלא 
כיה. הוא היה ראש הממשלה הרומנית הראשונה, שהוקמה 
בשלטונו של המלך קארול 1 , ובשנים 1881 — 1888 שימש 

שגריר־רומניה בלונדון. 

06. 4 (1317165(: 11, 07!?77 1 . 0 / 11011 , 1897; 110171 וא , £2 ז 0 ( •א 
4(1 £0 €71 , 07 ) 1918 . 1 : 1920 . 11111111071 ; €11 •/,״/ 4/6 *מס>ייי ״ - 
(071 ¥ 04 * € 11100 (0041-111 00517111111111) 1^-17), 1929; א • 
)0311, 00710 ; 1931 ,* 11171 ' 4 ו . X^ 01 71401 ) 1 * 111071 , 01 ק 0 ם - 

107 , 7015. 13, 1931, 

ק. ח. ב. 

נ׳יקו^ז׳ י 1 ?ף — מ 01 סג; 11 ק 0 *ס 1 —( 1854 — 1916 ), היס¬ 
טוריון ומלומד יהודי אנגלי. נולד באוסטראליה, 

למד היסטוריה בקיסבריג/ השתלם בברלין ולמד אצל נב 
שטינשנידר (ע״ע). נשתקע באנגליה ופעל כסופר, כעיתונאי 
וכחוקר הפולקלויר והספרות, חלק ניכר מפעולתו היה מוקדש 
לעניינים הציבוריים היהודיים ותולדות־ישראל. הוא גייס את 
דעת־הקהל הבריטית נגד הממשלה הדוסית בימי הפרעות 
1881/82 , היה ממארגני התערוכה ההיסטורית האנגלו־יהודית 
ב 1887 , ומייסדו ועורכו של *ספר־השנה היהודי״ מ 1896 עד 
1899 . חיבר טפרים על תולדות היהודים באנגליה ביה״ב, 
ואחרי ביקור בספרד ב 1888 — על תולדות היהודים שם. 
ב 1900 נקרא לאמריקה כאחד מעורכי האנציקלופדיה היהו¬ 
דית, והיה ממכווני המפעל כולו. באותו זמן הרצה בסמינריון 
התאולוגי היהודי וערר את ספר־השנה היהודי האמריקני. — 
מספריו: 1 ) £08130 ה 1 )יש$ת\ 3 £<>(יהודי אנגליה ד,אנ־ 
ז׳ווינית), 1893 ז 1116 0£ * 5011766 1176 1010 ץ־נשן>ת£ 
ת 31 ק 5 *יי 7 * £31510 (מחקר במקורות לתולדות 

היהודים בספרד), 1894 ! -נ! 1 ע 01 ס! הסנ]טל 1 ז)םס 0 !(*!"יש! 
231100 (תרומת היהודים לתרבות), 1919 (מעזבוגו). 

,*ז 13 \ ; 1915-1917 י 11 ר\ ,. 1 ^ £0 . 500 * 14151 1511 ^ 1 

. 1947 * 4 — 25 810 171 

ג׳ י קט ילה (או ג׳יקאסיליא), יוסף ןן א?רהם ( 1248 , 
סדינת־סאלה 3:111 ) 11113 ) 110 }], קאסטיליה — שליש 
ראשון של המאה ה 14 , פביאפיל [ 61 ! 3£ ת 6 ?]), מקובל ספרדי. 
ג׳ היה זמךמה ( 1272 — 1274 ) תלמידו של ר׳ אברהם אבול־ 
עפיה (ע״ע), ששיבח אותו באחד מספריו ז אחר־כך ישב 
בסגוביד" הוא היה קשור, כנראה, לר׳ משה די ליאון (ע״ע) 
והשפיע עליו. פעולתו הספרותית העשירה היתה כמעט 
כולה — פרט לחיבורו על "כללי המצוות" לפי פשטי ההלכה 
(כ״י) ולכמה סיוטים (כ״י) — בתחום הקבלה. בין ספריו 
המרובים בקבלה קיימים הבדלים עמוקים בהשקפות ושימות 
כעדות להתפתחות ותמורה בדעותיו במשך חייו! בחלק מספ¬ 
ריו הוא משתמש בספר הזוהר, אע״ם שאין הוא מזכירו בשמו 
אלא לעיתים רתוקות. מספריו נדפסו: "גנת אגוז״ ( 1615 ) — 
מבוא לתורת־הסוד על האותיות והנקודות ועל השמות חקדו- 
שים (גג״ת — ר״ת גימסריה, נוטריקון, תמורה), עפ״י שיטה 
הקרובה לפירושו של אבולעפיה על שיטת הרמב״ם ן *שערי 
אורה״ ( 1559 ) — ביאור מפורט של הסימבוליקה הקבלית 
ושל כינויי עשר הספירות עפ״י שיטה המקבילה בהרבה 
לזוהר, אך שונה ממנו בכמה גופי־תורה! *שערי צדק" 
( 1559 ) — מבוא אחר לתורת הספירות! "שער הניקוד" 
( 1601 ) — על סוד התנועות! .פירוש הגדה של פסח״ ( 1602 ) 
על דרך הקבלה! *ספר המשלים"(בססר־היובל של *הדואר", 
1927 )! כמה חיבורים קטנים על נושאים שונים (בם׳ "ארז 






721 


ג׳יקמילה, יום!? בן אגרוזם—גיר 


722 


בלבנון״, על־ידי ר׳ יצחק פראב, וילנא 1899 ) 1 העוגות על 
"מורה נבוכים" (ב״שאלות ר׳ שאול הכהן מאת ר״י אבר- 
בנאל״, 1574 ). רבים מספריו נשתמרו בכ״י, כגון *טעמי 
המצח׳ת", חלקים גדולים מפירושו לתורה, פירוש על המרכבה 
של יחזקאל, כמה קונטרסים קטנים על נושאים שונים. 
מסתבר, שג׳ הוא גם המחבר האמיתי של "איגרת הקודש" 
(על חיבור האדם עם אשתו), שנתייחסה בטעות לרמב״ן. 
כנגד זה יוחסו לג׳ בטעות דברים שאינם משלו, כגון שאלות 
הלכתיות בדרך הקבלה, שגם ר׳ יוסף קארו השתמש בהן 
ב״בית יוסף". ספר של ג׳ על "פעולות" בקבלה מעשית היה 
ידוע עוד במאה ה 17 . — על "שערי אורה" חוברו כמה פירו¬ 
שים, למשל ע״י ר׳ מתתיהו דלקרוט (ע״ע)! קיצור מ״שערי 
אורה״ תורגם ללאטינית ע״י פ. ריציוס ( 1516 ). 

חשיבותו של ג׳ בהתפתחות הקבלה היא רבה. במסורת 
של המקובלים הוא נחשב כאחד מגדולי הקבלה העיונית 
והמעשית גם יחד. הוא היה מן הראשונים שביארו ענייני 
קבלה בפרוטרוט ובהרצאה מסודרת וברורה. על ג׳ מסתמכת 
השיטה בקבלה המזהה את אין־סוף עם הספירה הראשונה 
עצמה. אע״פ שדעה זו נדחתה ע״י רוב המקובלים מן המאה 
ה 16 ואילך, לא פחתה ההערכה של ספריו. 

ש. זק״ש, היונה, 80/81 , 1850 ! ג. שלום, כתבי־ יד בקבלה, 
83-80 , 225-219 , 1930 * הנ״ל, תשובות המיוחסות לג׳(ספי- 
היובל לר׳ יעקב םריימן, חלק עברי, 170-163 ), 1937 ! א. ם. 
הברמן, קמה על חורבן ירושלים לג׳, "מזרח ומערב", ה׳, 
351 ־ 353 , 1932 ! , 1461-1470 . 101 ,. £0111 .) 00 ,ז*נ*ח 011 !חומ 5 
, 57-64 , 11 , 6010 ^ 0 ) 1 . 8 . 7 ( 0110 . 71 .■ 1/1 ) 8 ,^תנ 11 ?ן ; 1852-60 
1941 , 405/6 , 194/5 ,. 77 - 171811/1 180 / 07 > 5 . 0 ; 1852 

ג. ש. 

{׳יקטילה, מ#ה בר י&מואל ך־^הן אבן־, פייטן ומדקדק 
יהודי בספרד במאה ה 11 . היה יליד קו׳רדובה ובן 
למשפחה מיוחסת! חי בעיקר בסאראגוסה ונראה שנדד 
הרבה. ג׳ היה מן הצעירים המקורבים לר׳ שמואל הנגיד 
(ע״ע), ונתמך על ידו וחיבר שירי־תהילה לכבודו ולכבוד 
בנו יהוסף. ספריו בדיקדוק-הלשון, בפירושי־המקרא ובשאר 
עניינים ידועים לנו רק מפי סופרים המספרים עליהם, 
משבחים אותם או מתווכחים על דבריו, אבל הם עצמם אבדו 
במשך הזמן. ראב״ע (ע״ע) קורא אותו "הגדול שבמדקדקים". 
מתוך ההבאות המובאות בשמו יתא, שחיבר פירושים בער¬ 
בית על רוב ספרי־המקרא! בפירושיו נזכרים רס״ג, שמואל 
הנגיד, ישועה (ע״ע) ואחרים. הוא חיבר גם "ספר דקדוק" 
ותירגם מערבית לעברית מספריו של אבן חיוג׳ ואולי גם 
מספריו של ר׳ שמואל הנגיד. 

מתוך שרידי פירושיו יוצא שהיה פרשן מקורי ונועז. 

הוא נקט בדרך־כלל את דרך־הפשט, והיה מן המעטים 
שפירשו את יעודי־הנביאים על זמנם ממש ולא על ימות- 
המשיח. הוא הראשון מן הפרשנים שייחם את הפרקים ישעיה 
מ' ואילד לנביא מאוחר מישעיה. לישעיה מא מובא בשמו: 
"אלה הנחמות הראשונות, מחצי הספד, על בית שני". על 
תהלים קו, מז אמר: "זה המשורר היה בבבל"! והערות 
דומות מובאות בשמו גם לגבי פרקים אחרים. 

שרידי פירושיו של ג׳ נאספו על־ידי ש. פוזננסקי. מפיר 
טיו ומשיריו העבריים נודעים לנו ונתפרסמו רק עשרה. ר׳ 
משה אבן עזרא (ע״ע) אומר עליו: "הוא נמנה בין המעולים 
של המליצים הנשגבים והמשוררים בשתי הלשונות"("שירת 
ישראל", עם׳ ס״ט). שיריו שקולים, ולפי ענייניהם הם: 


שירי-קודש, שירי־ידידות, שירי-חשק ושירי-יין, וסיגנון 
המשוררים בני־דורו ניכר בהם. מקצת מן השירים חתומים 
בשמו ומקצתם אין בהם חתימה. 

ח. בראדי, משירי ג׳ ("ידיעות המכון לחקר השירה העב¬ 
רית', ג׳ סד־צ), תרציז! ח. שירמן, השירה העברית בספרד 
ובפרובאנס, 297-294 , תשט׳ו. - 50 . 8 ! 801 ! , 1 ^ 0203651 ? . 5 

1/7 ) 7771/7 ^ 870 8171 ) 711171 111110 * 01111 1/771 0/7171 ) 1 ) 01 (( 7717111 

. 1895 , 177 )/ 171 ( 51 177117 ) 

א. מ. ה. 

ביקי, $<־ ארצ׳י?לד — ס 1 ^ס 0 1 ) 1111131 :״^ ־ 311 — ( 1835 ־ 
1924 ), גאולוג בריטי, מגדולי המקצוע במחצית 
השניה של ד*אה ה 19 וראשית המאה ה 20 ; סקוטי. פרופסור 
באוניברסיטת אדינבורו ס 1871 ומנהל הסקר הגאולוגי של 
סקוטלנד ואח״כ של הממלכה המאוחדת כולה! ביצע עבר 
דות־מיפוי גאולוגיות גדולות. במחקריו — בבדיקה מיקרו¬ 
סקופית של סלעים, בהסתכלות בפרטי התופעות הגאולוגיות 
של חבל־ארץ וצירופן לפאלאוגאוגראסיה בשיטות גאומורפו* 
לוגיות — ביסס את עקרון ה א ק ט ו א ל י ז ם בגאולוגיה: 
שאין להניח בעבר תהליכים גאולוגיים אחרים או נמרצים 
יותר מאלה הקיימים בזמננו, ושיש להסביר אח השינויים 
הגאולוגיים הכבירים ע״י אורד־הזמנים של תהליכים אלה. 
חיבוריו החשובים ביותר : ש 11 ! 0£ 1160001603 ? 1116 ח 0 
, 1 ) 80011311 0£ 8060617 ; 1863 , 50011306 0£ 1£1 ז 0 0130131 
1110 2 ת 1 ז 0111 011011 \ 2 ס 301 ס 1 ס ז \ 0£ 13151017 ;* 1901 , 1865 
1 ת 016 ח 1 / 1116 ; 1888 , 15165 1 ( 1311115 1116 10 3 ) 10 ־ 61 ? 161:11317 * 
- 060 0£ $ז 16 >הגו 0 ? ; 1897 , 3111310 ) 63 ־ 01 0£ 01030065 

10£7, 1897; 06010§7 ?116, 1900, 1902; 16x1-30010 0 £ 

. 4 1903 , 1882 ,ץ§ 06010 

גיר׳ סלע־משקע מורכב בעיקר מסידן קארבונאטי ( 03003 ), 
עפ״ר בצורת המינראל קלציט! אחת הצורות 
האל 1 טר 1 פיות (ע״ע) של סידן קארבונאטי. הג׳ הוא מסלעי־ 
המשקע הנפוצים ביותר בעולם, והוא מצוי עפ״ר בשכבתיות 
טובה בסדרות שעבייו מגיע לעיתים למאות מ/ ג׳ נקי הוא 
לבן, אך תוספות קטנות גורמות להופעתם של גובים שובים 
של צבע אדום, חום, ירוק, אסור ושחור. קשיותו רק 3 , 
ומשקלו הסגולי 2.6 — 25 . הוא מסיס במידה ניכרת במים 
שקלטו 2 ס 0 מן האדר או מגשימת בע״ח ושהופכים אותו 
לביקארבונאט 2 ( ££003 ) 03 ; לפיכך מרובות בו צורות 
אפייניות של בליה, כגון מערות, תעלות וכר. 

על־סמד צורוודמבנם מבחינים מינים שובים של סלעי־ 

ג': ג , רך בעל גרגר דק מאד הוא קידםוו! ג׳ בעל 
גרגר ד?׳ אד מלוכד יפה — גיר ל י ת( ג ר א ם י (על שום 
שימושו במלאכת־הדפוס). מיני־ג' גסי־הגרגר הם ג׳ שישי. 
מיבי־ג׳ הבנויים כדורים־כדורים קטנים בעלי מבנה קו׳נצג- 
סרי הם ג׳ א 1 א 1 ל י ת י; אם כדורים אלה מגיעים לגודל 
של 1 ס״מ בערך, נקרא הסלע ג׳ ם י ז( ל י ת י. מהתנדפותם 
של מים עשירים בסידן קארבונאטי מתקבל נטף־ג׳ או 
ס ר א ו ר ט י ן, שהוא בעל מבנה חלול וקליפתי. יש מיני־ג׳ 
שאינם אלא הצטברות של קליפות גיריות ממוצא א 1 רגאני— 
ק( ק י נ ו ת. 

מיון סלעי-ג , לפי הרכבם הכימי מקיף מינים שהם למעשה 
03003 בשיעור של 100% ומינים שבהם מעורב החומר 
הגידי בכמדות שובות של המרים אחרים. ג׳ ח( לי מכיל 



723 


גיר—גירוסקוס או גירופטט 


724 


גרגרי־קווארצה! היליציפיקאציה חלקית של ג , מביאה לידי 
התהוותו של ג׳ צורני. ע״י תוספת חומר חרסיתי נעשה 
הג׳ חוואר, שהוא עפ״ר סלע רד ומתפורר. ע״י תוספת 
כמדות שונות של מאגגזיום קארבונאטי בוצרים מינים שונים 
של סלעי־ג׳ ד ו ל ו מ י ט י י ם, המצטרפים לשורת־מעבר מג׳ 
נקי לדולומיט (ע״ע) נקי. ג׳ המכיל חומר אורגאני באחוז 
ניכר הוא ג׳ ב יטו מיני? תוספת פוספאט לג׳ עושה אותו 
ג׳ ס ו ס ם א ט י. 

רוב סלעי־הג , נוצרים בים: אך יש גם מיני*ג׳ אגמיים, 
פלוביאטיליים ואף יבשתיים־יבשים. נטפי־הג׳ של מעיינות, 
סטלקטיטים וסטלגמיטים של מערות וקרומי־הג׳ היבשתיים 
הם ממוצא אנאורגאני: משקעים ממי־תהום או מתוך מי־אגם 
עשירים בסית קארבונאטי, שנוצרו מחמת התנדפותם של 
המים או מחמת חימום שהפחית את ריכוז החומצה הפחמנית 
במים וגרם להפיכת הביקארבונאט לקארבונאט. גם מי-הים 
בשטחים נרחבים רוויים 3 ס 0 ג 0 , ואין ספק שגם רבים 
מסלעי־הג' הימיים הם ממוצא אנאורגאני. 

מיני־ג׳ המורכבים ברובם או בשלמותם מקליפות גיריות 
של בעלי־חיים הם הסלעים המוצקים הנבנים ע״י אלמוגים, 
ספוגים וחיטחבים וההצטברויות של קליפות שלמות או שבו־ 
רית של כוכבי־ים, רכיכות או זרוערגליים. יוצרי הסלעים 
הגיריים העיקריים בעבר ובהווה הם הפורמיניפרות (ע״ע) 1 
באיאוקן בלטו ביניהם הנומוליטים (ע״ע) ואילו היום שטחים 
נרחבים של קרקעית-הים מכוסים טין גירי מורכב ברובו 
קליפות של גלוביגרינות (ע״ע). 

אבני־ג׳ הן הסלעים המנוצלים ביותר לצרכים שימושיים 
בעיקר בתעשיית הבניין: כאבני-בניין או(אחרי שרפה) כסיד 
(ע״ע), וכן בתעשיית־המלט. אבני״ג , משמשות חומר גלמי 
ב תעשיה הכימית, כגון לחפקת 2 ס 0 , בתעשיית־הזכוכית 
ובתעשיית־הסבון. כמויות גדולות של ג' משמשות במטא- 
לודגיה של הברזל כתוספת לבצר לשם הנמכת נקודת התכתו. 
בחקלאות משמש הג׳ לשיפור תנאי־הגידול של צמחים על 
אדמות חמוצות. 

בא״י הג׳ למיניו הוא מן הסלעים הנפוצים ביותר כמעט 
בכל התצורות הגאולוגיות, החל מן הפאלאוזואיקון עד להווה, 
כמחצית הסלעים החשופים על פני שטת הארץ שייכים 
לקבוצת הסלעים הקארבונאטיים. בקנומן ובטורון נפוצים 
בא״י ג׳ קשה וחלק מן הסוג הליתוגראפי, הנקרא מ י; י 
חילו, וכן — עפ״ר בצורת צוקים לאורך המורדות — 
סלעי־ג׳ שישיים הנקראים מ ל כ ה. ק י ר ט ו ן נפוץ בעיקר 
בסנון ובאיאוקן וכמשקע אגמי מן השלישון הצעיר. שטחים 
נרחבים בצפון א״י מכוסים קרום יבשתי של ג׳ הנקרא 
נ א ר י, ולאורך עמק-החוף מופיעות אבני-ג , חוליות הידועות 
בשם ק ו ר לן ר. סלע זה נוצר ע״י קאלציפיקאציה של חולות 
שפת-הים. הג׳ משמש בא״י כאבן-בניין, כגלם לתעשיית- 
הסיד ולתעשיית־המלט וכחצץ של כבישים. 

י. ב. 

ני|־ (קרי עי), אן־יק ^? £1 ( —זש׳( 3£0€ ז 5 גו 0 10 ז£ — 
( 1783 — 1847 ), משורר, פילוסוף, היסטוריון וקונד 
פ 1 זיטור שוודי. בנו של בעל־אחוזה זעיר, בילה ימי־ילדות 
מאושרים בבית־הוריו. למד מדעי־רוח באוניברסיטה באופ- 
סאלה. ב 1810 זכה לפרס בתחרות השנתית של האקאדמיה 
השוודית במסה "על חשיבות הדמיון בחינוך", שבה ניכרת 
בפעם הראשונה השפעתם של שילר וקאנט על הוגה־דעות 


שוודי. ב 1811 נצטרף ל״אגודת הגותים״ — חברת צעירים, 
ששאפה לחדש את דוח הסקאנדינאווים הקדומים. לחוברת 
החברה "אידונה" חיבר ג׳ את שיריו הגדולים על נושאים 
הלקוחים מן האגדה וההיסטוריה הלאומיות, כגון: "מנחם", 
"הגיבור האחרון", "האיכר", "הוויקינג". אף מסותיו בענייני 
פילוסופיה מוסרית ומדינית, שבהן הופיע כהוגדדדעות שמ¬ 
רני, הקנו לו שם. ב 1817 נתמנה לפרופסור להיסטוריה. 
במדע זה חולל תקופה חדשה בארצו, שבן עיבד את דברי- 
ימיה מבחינת השקפות הפילוסופיה הרומאנטית על הלאו¬ 
מיות ויחסה לאקלים ועל התוכן המטאפיסי־מוסרי של המת¬ 
רחש. כתביו מצטיינים בסיגנון שכולו מיוחד לו — יפה, 
לאקוני בצורתו וגדוש־תוכן עד שקשה להבינו. 

ב 1817 הפתיע ג׳ את הציבור בהצהרה ששינה את דעתו 
ונעשה ליבראלי. עי״כ נתרחק ג׳ (אולי בכוונה במקצת) 
מידידיו הוותיקים ונעשה בודד. בשנותיו האחרונות כתב גם 
שירים קטנים לא מעטים, שלהם חיבר אף נגינות. בכוח 
אופיו וכשרונו הנעלים, החזקים והאמיצים, נחשב ג׳ לאחד 
האישים הגדולים בחיי־הרוח שבארצו. 

מאמרים על ג': . 1947 , 1945 , 1943 £! 15 ־ 115£01 ־ 1 

גירונד׳ ע״ע י׳ ז_רח;ה ג׳; ר׳ יונה ג׳; ר׳ נסים ג׳. 

גירזסקוס או גירוסטט <מיוו׳ ? 06 ^, טבעת, עיגול), 
מכשיר פיסיקאלי, המדגים בבהירות התנהגות גוף 
המסתובב על ציר מסויים, אשר עליו פועל זוג־כוחות, המנסה 
לשנות את כיוון ציר־הסיבוב! למשל: סביבון המסתובב על 
גבי שטח אפקי חלק, כשפועלת עליו משיכח־הארץ. 

הג׳ מורכב מגלגל כבד ן 

המסתובב על ציר העובר , 00 

במרכזו (ציור 1 ). אם פועל 
מומנט חיצון על הגלגל, 
כשיציר־הסיבוב של הגלגל 
וציר-המומנט מקבילים, 
משתנית מהירות־הסיבוב של 
הגלגל סביב צירו בהשפעת 
המומנט החיצון. בשציר־ 
המומנט ניצב לציר־הסיבוב 
של הגלגל המסתובב, אין יייי 1 

מהירות־הסיבוב משתנית, אלא ציר־הסיבוב של הגלגל מת¬ 
חיל בעצמו להסתובב סביב ציר חדש? תנועה זו נקראת 
?!דימה (פרצסיה), 

בציורי 1 י מהירות־הסיבוב של הגלגל היא ט, ועל 
קצות הציר ע 8 פועלים הכוחות המכוונים ?: המומנט הפועל 
על הגלגל הוא: 1 ם 3 .?]= 0 , והוא גורם לפרצסיה סביב 
הציר ־*£, ומהירות-הסיבוב , 0 > של הציר ס 8 םביב הצירי £1 
מקיימת את המשוואה: [,נס.מ>] 1 = 0 ( 1 = מומנם־ההת־ 

מרה של הגלגל). ככל שתקיפת־הסיבוב (נ 10 ) של הגלגל 
גדולה יותר, פוחתת כנגדה תגובת הגלגל למומנט חיצון 
מסויים. נמצא, שמומנטים חיצונים קטנים, הפועלים בכיוו¬ 
נים שונים באופן מקרי על ג' הנתון בסיבוב מהיר, אינם 
משנים במידה ניכרת את כיוון הציר פ 8 . 

לשם מניעת שינוי כיוונו של הג׳ במרחב הוא מושם בתוך 
מסגרת השומרת עליו מפני מומנטים חיצונים (ציור 2 ), 
מסגרת הניתנת לסיבוב בכל כיוון, בלי שהדבר משפיע על 




725 


גירו&קופ או כידופמט—גירלגדיו, דומניקו די תוסזו ביגורדי 


726 


כיוון מישור־הסיבוב של הגל¬ 
גל — בתנאי שנקודות־ההחזקה 
הן בעלות חיכוך קטן מאד 
ושמרכז־הכובד של המסגרת 
מתלכד עם מרכז־הבובד של 
הגלגל. 

ג׳ יכול לשמש להמחשה 
ישירה של סיבוב הארץ סביב 
צירה. אם בחצי־הכדור הצפוני 
הציר ספ מוכוון בכיוון צפון־ 
דרום, נראה כעבור זמן מה 
קצהו הצפוני זז מזדהה. לאמיתו של דבר אין הציר ספ משנה 
את כיוונו אלא הקו צפון־דרום משנה את כיוונו במרחב, מפני 
סיבוב כדור־הארץ. אפשר לפעול על הג׳ במומנט המטה אותו 
תמיד לכיוון מקביל לקו צפון־דרום, וע״י כך הוא יכול לשמש 
כמצפן (ע״ע). מומנט כזה מתקבל ע״י הוספת משקולת ^ 
לטבעת הפנימית של המסגרת(ציור 2 ), שבגללה טבעת זו נש¬ 
ארת אפקית בכל מקום.— לג׳ שימושים שונים ורבים בנןטות 
(ע״ע) באניות ובאוירונים, כמצפן־סביבון( 185 >קמז 0 > 0 ־ 1 ץ 2 ) 
לקביעת הכיוון וייצובו. כדורי־רובה ופגזי-תותח, שסלילי־ 
הקנים מקנים להם סיבוב, מיוצבים בכיווניהם בדומה לג". 
סביבוני־משחק אף הם אינם אלא ג". כדור־הארץ המסתובב 
פועל כג׳ ענקי, שבו חלה קדימה מחמת משיכת השמש על 
הבליטה המשוונית (ע״ע ארץ, עמ ׳ 1050 ). 

נ. פ. 



2 י<ר 2 


גיךית 6168 ^ 1 ), טורף ממשפחת הסמוריים (ע״ע). 

הג' היא בעל-חי בגודל של בלב בינוני* גופה 
רחב ומסורבל, רגליה קצרות וחזקות, בעלות חמש אצבעות 
מזויינות בצפרניים חזקות. אורך־הגוף עד % מ/ אורך־הזנב 
עד 15 ם״מ, הגובה כ 30 0 ״מ! משקלה של הג׳ 8 — 12 ק״ג, 
אחדות מגיעות ל 20 ק״ג. הראש 
קטן ביחס לגוף, מארך וחטמו 
שטוח לפנים, בדומה לחטמו 
של החזיר. ראשו של הזכר 
רחב הרבה יותר מזה של 
הנקבה מחמת התפתחות-יתר 
של עצמות הקדקוד והעורף ושל השרירים. השער ארוך 
(ומשמש לעשיית מברשות־גילוח משובחות). השער על פני 
הגופה אפור, רק הבטן והרגליים שחורות; הראש לבן, ולארכו 
נמתחים שני פסים שחורים מן הנחיריים דרך העיניים אל 

1 . 3.1.3 

מעבר לאזניים. נוסחת השיניים 2 4 ךץ < החותכות רחבות, 



לז־רנלה של הנירית 


הניבים חזקים כשל טורף, הטרופ-טוחנות קטנות והטוחנות 
גדולות, רחבות ושטוחות ועשויות ללעיסת מזון צמחוני. 


הג׳ מצויה כמעט בכל יבשת אירוי־אסיה הוץ מבצפץ 
הקיצוני ובאסיה הדרומית. בא״י היא חיה בכל האיזור הים- 
התיכוני. הג׳ היא חיית-קרקע מובהקת. היא משתכנת במחי¬ 
לות עמוקות וארוכות, שהיא חופרת אותן ברגליה החזקות; 
את מקומות־המרבץ שלה במחילות היא מרפדת בעשבים יב¬ 
שים, שהיא מחליפה אותם כמה פעמים בשנה. רק בלילה 
היא יוצאת לבקש את טרפה, ומחפשת אותו בעיקר בתוך 
האדמה בעזרת חוש־הריח המפותח; היא מוציאה אותו 
בחפירת רגליה. מזונה בא גם מן הצומח: פיחת, ירקות, 


ירק, בצלים ופקעות, וגם סן החי: שבלולים, חרקים, עכברים 
וכר. — הג" חיות זוגות־זוגות, שכל אחד מהם מקפיד על 
תחום־מחייתו כנגד 
שכנים ומסמן את 
התחום בהפרשת בלו¬ 
טות פי־הטבעת. בדו¬ 
מה לכמה מינים אח¬ 
רים של סמוריים 
ההריון בג׳ ממושך 
מאד, מאחד שהביצה 
המופרית שוהה כמה 
חדשים ברחם עד 
שהיא מתחברת אל 
דופן-הרחם וממשיכה 
בהתפתחותה; משום 
כך נמשך ההריון של 
הג׳ באירופה כ 8 חדשים ובא״י קרוב ל 10 חדשים. הנקבה 
ממליטה בא״י עפי״ר בסוף החורף, והגורים — עפ״י חץ 
שניים — נשארים עם הוריהם עד סוף הקיץ. 

ה. מ. 

ג' יולד, ג׳&בטיסטה צ׳^ציו— 0111210 גז 18 חגל 1 ז 0131 

31 ) 1 ^- 011 — ( 1504 , סרארה, — 1573 , שם), סופר 
איטלקי מתקופת הרנסאנס. למד רטוריקה ופילוסופיה טב¬ 
עית (שכללה גם רפואה) בפאדובה, נעשה מרצה בפרארה, 
שבה שימש גם מזכירם של נסיכי ביודאסטר״ ועבר ב 1560 
לשירותו של קרלו עמנואל 1 , דוכס סאוויה, שמינה אוחו 
למרצה במונדובי ואח״כ בטורינו ובפאוויה; בשנה האחרונה 
לחייו חזר לפרארה. ג', בן טיפוסי לתקופה ההומאניסטית, 
היד, ממחדשי תורת־השיר האריסטוטלית במאה ה 16 . אולם 
בעשר הטראגדיות שכתב ג׳ (החשובה שבהן והיחידה שיש 
בה ערך אמנותי היא י ש 0:11 :}ג!ז 0 " [ 1541 ], מעשה אימים 
וזוועות על רקע חצרו של מלך מזרחי — הטראגדיה המודר¬ 
נית הראשונה שהוצגה באירופה) העדיף לחקות את הדוג¬ 
מאות הרומיות, ובעיקר את יצירתו של סנ^ה (ע״ע), הנב¬ 
דלת מן הטראגדיה היוונית בהדגשת תסבכות־אהבה ומעשי- 
זוועות. ג׳ השתדל להביא את מושג "טיהוחהנפש", שהוא 
מטרתה של הטראגדיה לפי אריסטו, לידי זיהוי עם המגמה 
החינוכית והמוסרית של הנצרות, ובזאת פתח את הדרך 
לשעבוד המחשבה האסתטית למגמות הקוגטרזדרפורמאציה 
הקאתולית. 

ג' השפיע השפעה רבה על התפתחות הספרות באירופה, 

הן ע״י הטראגדיות שלו והן ע״י !"מזמזס״־^״מאת הסיפו¬ 
רים", 1565 ): האוסף תורגם לצרפתית ולספרדית, וכמה מן 
האגדות שבו שימשו מקוד למחזות של האסכולה האליזא- 
בתאנית האנגלית, ובפרט לשןים ממחזותיו של שיקספיר: 
"אותלו" ו״מידה כנגד מידה"; גם בסיפוריו של ג׳ בולטת 
המגמה המוסרית. 

. 8 ./ , 805300010 30 > 180 ־ 801 .^ 1 , 1890 ,. 0 . 5 . 0 , 811200101 .? 

. 1932 ,. 0 8 . 0 , 000111 ־ 01 1 ת 0 נזז 0110 . 0 ; 1920 

:יךלנדיו, דומניקז די תומוו ביגזרד ( 00 ; 1 ״י״ 00 

1310 ) 01111:1311 31 ז 0 § 81 3$0 רתת 1 סז 31 >), ידוע אף 
בשם גחלנדיו — 3310 ת 1113 ז 0 — ( 1449 , פירנצה — 1494 , 
שם), ציירי איטלקי. תחילה למד בבית-מלאכתו של אביו, 
שהיה צורף־זהב; אח״כ עבר לציור ונעשה תלמידם של 



727 


גירלנדיו, דומניקו די תדמזו־ ביגורדי—גירסמס, גוסטו 


728 



ניר?נךי 1 : תטונת נ׳יבנזז טירנביא 1 גי 


אמני־עירו הקשישים ממנו, ביניהם אוצ׳לו וקןסטניד, ואח״ב 
הושפע אף מיצירתו של בן־דודו ורוקיו (ע״ע). 

ג' לא היה בבחינת אישיות יוצרת! אטנותו אין בה משום 
הזיו׳ אד ברצינותה ובבהירותה מייצגת היא בצורה נאה 
ביותר את הזרמים האמנותיים והרוחניים של המחצית השניה 
של המאה ה 15 בפירנצה. דתיותו של ג׳ היה בה טעם של 
חיי העולם הזה! עוד יותר מקודמיו השתמש לדמויות הקדר 
שים בפרסקות ובתמונוודהמזבח בדיוקנות אנשי־שם מבני* 
דורו, הסאטריציים והמשוררים של פירנצה. שהוא מציג 
אותם בין צורות אדריכליות או בחדרים המשמשים אספק¬ 
לריה נאמנה לסיגנון־הבניה של זמנו. ע״י כך נעשו יצירותיו 
אף לתעודות היסטוריות חשובות ביותר. 

בסיגנונו נצטרפו שגי הזרמים הרוחניים העיקריים של 
תקופתו: הראליזם בא לידי ביטוי בדיוקנות־הראשים ובפרטי־ 
האריגים, הרהיטים וכיו״ב, ובו ניכרת השפעת "מזבח־פור- 
טיגארי" של הוגו ון דר גום (ע״ע), שהגיע באותם הימים 
לאיטליה* האידיאליזם'מתבטא בשלווה שבקומפוזיציות שלו 
ובעמדתם החגיגית של דמויותיו. יצירותיו זכו מלכתחילה 
להערכת־הכלל. ג׳ הוצף הזמנות, ולבסוף נאלץ להניח את 
מקצת עיבודן של עבודותיו בידי עוזריו, ובעיקר בידי אחיו 
ד־וידה ( 1452 — 1525 , שהיום מיחסים לו יצירות מרובות, שאת 
רובן ביצע ביזמתו של אחיו דומניקו) ובידי גיס 1 בסטיאנו 
בינרך. 

יי ג׳ היה שמרני מטבעו והוסיף לצייר את תמונותיו על 
גבי עץ בצבעי־טמפרה בשעה שאמגים אחרים כבר עברו 


לטכניקה של צבעי-השמן, שהגיעה לאיטליה מארצות־השפלה, 
אולם אף בשטח זה עשה גדולות, בעיקר באמנות הדיוקנות. 
גם רישומיו בגיר ובדיו (המצויים היום בעיקר באופיצי 
שבפירנצה ובמוזיאון הבריטי שבלונדון) מעידים על כושר 
טכני רב. 

היצירות שחן כולן או בחלקן המכריע משלו, הן: פרסקות 
של המאדונה ושל קדושים ושל סיפורים מן הברית החדשה 
ומחיי פראנציסקוס — בכנסיות שונות בפירנצה ובסיסטינה 
ברומא * תמונות-מזבח ודיוקנות — בשביל כנסיות בפירנצה, 
סיאגה ופיזה, שרבות מהן נמצאות היום במוזיאונים הגדולים 
בעדים שונות בעולם. 

בגו, דירולפו ג׳ ( 1483 — 1561 ), היה גם הוא אמן 
חשוב, שצייר פרסקות, תמוגות־מזבח ודיוקנות. 

-־מ 511 תנ 3$-1£1 ס£; 01 גמ£) . 011 ,חת 4 ת]ת.£) 5 ; 111 ,?/;'ז , 1 זג 35 /ו 

; 1903 ;< 0 , 10 ** 0 .$ . 0 ; 1897 < 0 \ 10, XX ו 1 קג־ו 08 ת 10 ״ 1 

. 1931 , 2£11 צ , 01111111£1 ? ) 0 110015 ) 5 11011011 , 18116 * 1 תג* .א 

פ. ש. 

ג/רם׳ דקולי £ול ז ?יץ׳ - 0 קמ 1 .) 9 .1 - ( 1820 - 

1895 ), מדינאי רוסי. ג׳ היה ממוצא שוודי־פיני. 

מנעוריו שירת במשדד־החוץ ובשירות הדיפלומאטי הרוסי. 
ב 1863 נתמנה שגריר רוסיה בפרס, ב 1869 — בשוודיה, 
ב 1872 — בשוויץ. ס 1875 היה מנהל המחלקה המזרחית 
במשרד־החוץ וסגנו של גורצ׳קוב (ע״ע), שאח בת־אחיו 
נשא לאשה. ג׳ התנגד לכל הרפתקאות מלחמתיות, ומשום 
כך — גם להתלהבות הפאדסלאווית של הציבור הרוסי, 
שהביאה למלחמת רוסיה־תורהיה. האכזבה שנגרמה לרוסיה 
ע״י קונגרס־ברלין — שג׳ לא השתתף בו — הצדיקה את 
זהירותו של ג׳. מ 1878 היה ג׳ האחראי־בפועל למדיניות־ 
החוץ של רוסיה, מאחר שגורצ׳אקוב כבר היה זקן וחולה. 
במלכות אלכסנדר 11 נ היה ג׳ מיניסטר לעניני חוץ מ 1882 
עד 1894 וניהל מדיניות זהירה ומתונה, בהתאם לקו שבו 
נקט אדוניו בענייני־חוץ. ג , היה מיוזמי "ברית שלושת 
הקיסרים״ — בין רוסיה, גרמניה ואוסטריה. ההתקרבות 
בין רוסיה וצרפת, שהתחילה ב 1892 , נעשתה בניגוד לתפי¬ 
סתו. 

- 1922 , 14 ^ 1 ~ 1 ך 8 > )! 1 ) %011111 . 1 ) 1110 ) 1 )^ ) £1-011 ) 01 

. 1927 , 11 ,ה)< 1 )^ 111/1£1 וו 1 ו\ה) 0 ,ג 011 !*\נ( 50 ״ 1 . 1 < ; 1924 

גיךססם (קרי: יירסטם), ניסטו $ף — -ס 0 

נ״ 1 ם 5 ז 6 [ —י ( 1858 — 1909 ), סופר שוודי. בספריו 
הראשונים הופיע כנציג של הספרות ה״מתקדמת", שנושא- 
דגלה בסקאנדינאוויה היה גאורג בוינדס (ע״ע), ושל הגא- 
טוראליזם "האפור". הוא דרש אמת, טבעיות, ראיית המצי¬ 
אות היומיומית בבל שיעמומה ותיאורה המדוקדק בפרטי- 
פרטים. החשובות שביצירותיו סאותח תקופה הם הרומאן 
״ 2115 ־ 1101 !!£״ ( 1885 ) וסיפוריו מחיי־חאיכרים. חחל מ 1890 
הושפע ג׳ במידה מסויימת מן הפניה שחלה בספרות השוו¬ 
דית לעולם האגדה והרומאנטיקה. הוא סגה למיסטיציזם 
"מעמיק", שבאמצעותו ביקש לחדור לסוד הנפשות ובעיר 
תיהן. לתקופה זו שייכים הרומאנים: ״ £1191141 
(ראש־מדוסה, 1895 ), " 1 ( £011164 *ז 6 <ן 1 ״ 81 ממ £1 ^ " (הקומדיה 
של הנישואים 1898 ), ״! 11116810 ״! 0 ״ 80116 " (הספר על 
האח הקטן, 1900 ), האחרון — סיפור מלא רגשנות, שזכה 
להצלחה מרובה גם מחוץ לגבולות ארצו. — בשעתו היה 
ג׳ סופר מהולל ופופולארי! בימינו בשכחו רוב יצירותיו. 



729 


גידפו!—;ירקה, םרידריך אוטו סון 


730 


גירפה 0 ־ 3££ ז 1 ס),סוג של מעלי גרה (ע״ע) גדולים, שנבלל 
יחד עם האוקפי (ע״ע) במשפחה של הגיראפות. 

הסוג ג/ שמיניו היו נפוצים במיוקן ובפליוקן באירופה, 
באפריקה ובהודו, מכיל היום רק סין אחד, -ס 1 :> 1 ״ג 0 .ס 
£3115 >־נ 3 ק, שתת־מיניו השונים נמצאים באיזורים ערבתיים של 
אפריקה שמדרום לסחרה. לג׳ גוף קצר, גב משופע וכהפיים 
גבוהות, וכן רגליים גבוהות! אך סימנה המובהק והבולט 
הוא הצוואר הארוך מאד. כברוב היונקים, אין אף בצווארה 
של הג' יותר מד חוליות, אלא שהללו נעשו מוארכות־גלי- 
ליות. אורך-גופו של זכר מבוגר הוא 4 ) 2 מ׳, גובה־כתפיו — 
3 מ׳, גבהו מן הקרקע עד הקדקוד — עד כדי 6 מ׳, משקלו— 
עד כדי 700 ק״ג. צווארם של הזכרים ארוך ושרירי יותר מזה 
של הנקבות. הרגליים חסרות אצבעות צדדיות. הראש מוארך, 
בסרט בחלקו הקדמי, ועל הגבול בין עצמות-הקדקוד ועצמות־ 
המצח זוג בליטות גרמיות מכוסות עור ("קרניים")! בלימה 
דומה ועס״ר קצרה יותר נמצאת על החלק האחורי של 
עצמות־האף. ולפעמים נמצא מאחורי זוג־ה״קרניים" זוג שני 
קטל יותר. השער הוא קצר! רק לאורך העורף נמצאה רעמה 
ק צ רד״ ובקצה הזנב — ציצית־שערות ארוכות. צבע העור 
והשער צהוב, מנומר בכתמים חומים רבים! גון הכתמים 



ניראפוח ינדוזיות 


וצורתם שונים מאד בתת־מינים השונים. מבחינת צווארה הג׳ 
דומה לגמל, מבחינת צבעה — לנמר, ומכאן שמה הסיסס־ 
מאטי. — ככל היונקים בעלי גוף קצר ורגליים גבוהות, 
הולכת הג , כשהיא מגיעה את דגלי בל צד ביחד, ולא לסירוגין 
כדרך רוב היונקים! רק כשהיא ממהרת מאד היא עוברת 
לדהרה, כשהצוואר הארוך מתנדנד קדימה ואחורה, בסירוגין 
עם תנועות הרגליים הקדמיות הארוכות. הג , ניזונה בעיקר 
מענפים תלים של עצים, ביחוד של השיטה המצויה בערבות־ 
אפריקה, היא אוספת את הענפים בלשונה האדוכד" הניתנת 
להשתרבב עד לאורך של 30 ס״מ מתוך פיה! הלשון הגמישה 
מתפתלת סביב הענפים ומושכת אותם לתוך הפה. כשהג׳ 
אוכלת עלי שיחים נמוכים או עשב שעל פני האדמה, וכן 
בשעת שתייתה, היא נאלצת לפשק את רגליה הקדמיות 
הארוכות, כדי שתוכל להנמיך את פיה עד לפני האדמה. — 
הג״ חיות בעדרים קטנים (ע״ע אפריקה [כרך ה׳, 303 ]), 
מורכבים מזכר מבוגר אחד, מספר נקבות וצעירים. כשהזב* 
רים נלחמים ביניהם הם נוגחים זה את זה בקרניהם, ואילו 
בנגד אויביהם הטורפים, כגון האריה, מתגוננים זכרים ונק¬ 
בות בבעיטות רגליהם. — כשהצעירים נולדים לאחר הריון 
של 12 — 13 חודש, גבהם כבר מגיע ל 160 ס״ס. — צורתה 
המשונה של הג׳ משכה את תשומודהלב בבר מימי־קדם! 
יוליום קיסר הביא את הג׳ הראשונה לאירופה ב 46 לפסה״נ, 
ועד היום היא מן החיות המקובלות ביותר בגני־חיות. 
על הסוג אוקפי ע״ע. 

־ 111 ^ 1 . 8 . 1843 ,. 6 10 ־ז"* ,: 0€31 '\ 1,3 

) 01 ,|*£ן 1 < 111 ו 11 ז 1£ 1 , 1928 , 7171 ! 0711 ?■ 1111107 מן € ,זן} 

( 0 10771771017 ^ 1 07,11 0', 11x117111 קזג 13 . 8 , 1939 , 7 > 

. 1945 , 0714 '! 1 ! 017 ) 111 

ה. פ. 

גיןקה, פרידריך אוטו פון — מס׳ג 0110 1011 ז 16£1 ז? 

^ 1 ״! 0 — ( 1841 — 1021 ),משפטן, היסטוריון ופילו־ 

כ)ף גרמני. שימש פרופסור באוניברסיטות ברסלאו, הידלברג 
וברלין במקצועות־משפט שונים. נחשב לאחד מגדולי המש¬ 
פטנים של דורו. מחקריו השפיעו השפעה מרובה על החקיקה 
בגרמניה, וביחוד על ניסוח ספר־החוקים האזרחי הגרמני. 

ג׳ ייצג בתורת המשפם והמדינה את התפיסה ההיסטורית- 
אורגאנית־ראלית: הוא ראח במשפט פרי טבעי של רוח־חעם, 
המיוחד לכל אומה ואומה, ודרש לבצע את מעשה־החקיקה 
לאור רעיונות־היסוד שנתגלמו במשפט הלאומי המקורי. בזה 
נעשה מתנגדם של האיגדיווידואליזם הקיצוני של המאה 
ה 19 , של המסורת הרומאניסטית ושל הראציונאליזם של 
המשפט הטבעי. ג׳ הבחין במדינה ובמשפט שתי אידיאות־ 
יסוד הנאבקות ביניהן: אידיאת־האחדות, הדוחפת לאוניוור־ 
סאליות והמובילה בהגשמתה הקיצונית לאבסולוטיזם ולביטול 
החירות האישית! ואידיאת־החירות, הדוחפת לאינדיווידו¬ 
אליות והעלולה בקיצוניותה להביא לידי הרם המסגרת 
החברתית. השלווה והאושר החברתיים מותנים באיזון בין 
שתי המגמות הללו — בין האדם כיחיד וכחטיבה בפני עצמה 
ובין האדם כאיבר באורגאניזם מקיף וכולל יותר. את הת¬ 
גשמותו של משפט, שיש בו מן האיזון הזה, רואה ג׳ בעובדת 
הקורפוראציה או האיגוד(:ו $0113£ מ 05$6 ת 00 ); גוף שנתאגדו 
בו יחידים מרצון, והוא בעל רצון ותכלית משלו, "איש" 
(ם 50 ז^) מבחינה משפטית — לא כאישיות המשפטית 
הפיקטיווית של מסורת המשפט הרומאי, אלא אורגאגיזם 


731 


.יריקדו, םרידריד אזפזו פון—גל, גלים 


732 


דוחני ראלי, אף שאינו מוח¬ 
שי, "אישיות קיבוצית ©מ־ 
שית" בעלת "רצון קיבוצי 
ממשי". החוק אינו יוצר איגו¬ 
דים כאלה, כי אם רק מצהיר 
על קיומם ומכיר בהם. עצם 
מציאותם הסוציולוגית היא 
מקוד לתקפם היורידי. באי¬ 
גודים כאלה מתבטל הקרע 
בין ריבונות-המדינה וריבו- 
נות־היחיד ומתבצעת המזיגה 
שבין אחדות המדינה עם חי¬ 
רות אזרחית פעילה. ג׳ הפך 
את מושג "האיגוד" לפדספקטיווה פילוסופית־כללית ולתכלית 
של ההיסטוריה האנושית. 

כתביו העיקריים: ) 060055605011311:506011 116 045 

;* 1951 , 1913 — 1868 ,/י 1 — 1 ,("משפט־חאיגורים הגרמני") 
- 031111 361 ז| 0 ג 101011 ׳ 5 ג) 1 ז£ 316 111 ) 11 111151115 ) 1 ^ 1165 ח 10113 
160 ־ 5111601 ) 3 ס 5 6011111011611 ! ("יוהאנס אלתוזיוס והתפתחות 
תורות־המז־ינה של בעלי המשפט הטבעי״), 1880 ! - 06111 
— 1895 , 111 — 1 ,("החוק הפרטי הגרמני״) ז 6011 ז 131 \״ק $01165 
״מהותם) 3036 ( 601 ^ 0160501111011611 ! 36 6560 /*\ 035 ; 1917 
של האיגודים האנושיים״), 1902 . 

, 1111011 ( 13111 ? 151:1165 לק 3 ז 08 .ש 1165 ; 51 )טזס) . 0 . 0 . 1£2,0 נ 131 ? 

־ 1951 , 70-1 ,■ 1 * 1111 * 11 * 1/11 *£ *! 1 סז 0 ,!.'ס^י .£ ; 1927 ,( 111 

(עס ביבליוגראפיה נזפווסת), 

סש. ש. 



6 . א. 116 נירהח 



גי^ה (גי — ״אמנות״, שה — "נפש, אדם"), כינוי לרקד¬ 
ניות וזמרות ביאפאן. 

יש להבחין בין ג״־סתם, שרובן בנות עניים ומשמשות 
רקדניות ומלצריות בבתי־האוכל, ובין ג״־מוסיקאיות, שרבות 
מהן בנוודטובים והן מופיעות כמארחות או אורחות שכירות 
במסיבות פרטיות ופומביות של עשירים ומשכילים! מצבן 
החברתי של האחרונות נשתפר בהרבה במשך עשרות־השנים 
האחרונות. 

הצד השווה שבשני סוגי הג" הוא, שחינובן המקצועי 
מתחיל בגיל 6 — 10 ! אולם דרכי הכשרתן שונות ז( מזו. הג" 
הפשוטות נמסרות בידי ג , זקנה, המלמדת אותן את מלאכת 
הזמרה, הריקוד, חיבור השירים, השיחה הנאה, וכן את טכסי 
הגשת המאכלים והמשקאות (ביחוד התה), וכיו״ב, ובשכר 
זה משלמות לה תלמידותיה לאחר מכן את הכנסותיהן במשך 
כסה שנים. המועמדות 
למקצוע הג״־המוסיק־ 
אלת נכנסות לבתי* 
ספר ממשלתיים לאחד 
בחינות המודות, שה¬ 
הצלחה בהן מותנית 
לא רק בכשרון מוסי¬ 
קאלי אלא גם בחן 
טבעי ובהנהגה מעו¬ 
לה. התלמידות חו¬ 

תמות על חוזה־לימו־ _ _ 

דים. תכנית הלימודים, 

ני״זה סנגנת בעאכויח תחרעחגץ 

הנמשכים עד לשנת של אגטאנאווה ט^הירו < 7#3 ו— 1829 ) 


21 לחייהן, כוללת, מלבד המלאכות הנזכרות לעיל, גם תורת 
המוסיקה ותולדותיה, ניגון בכלי-זמר שונים (שאמיזן, תוף, 
כינור ועוד), יסודות הפילוסופיה, ספרות, תורת־החברה, 
סחתמאטיקה וכר. מגמת בתי־הספר היא להכשיר את תלמי- 
דותיהם למלא את יעודן האמיתי — להיות "אמניוודהחברה". 

הג" קובעות לעצמן מקום נכבד בספרות־האהבה היאפא־ 
נית. מקצוען אינו נחשב לבזוי בעיני הבריות, ואורח־החיים 
של הטובות שבאמניות אלה אינו הופך בדרך כלל להפקרות. 
לאחר שהונהגו ביאפאן בתי־קפה, קונצרטים של תזמורות 
ואורח־חיים מערבי בכלל, נצטמצם מספרן ופחת שטת פעו¬ 
לתן של הגי׳, אולם עדייו לא נעלמו מן החיים הציבוריים 
של ארצן, 

ר. 





נל, גלים* מצב־תנועה במרחב, שהוא מחזורי הן מבחינת 
המרחב והן מבחינת הזמן. הוא נוצר ע״י חריזת 
תנודות שבאות זו מחמת זו, בזו אחד זו וזו על־יד זו בפיגור 
זמני קטן, אחיד וקבוע (ג" חמריים)! וכן נכללים במושג זד, 
גדלי-מצב מסויימים, המשנים את ערכיהם באופן מחזורי(ג" 
אלקסרומאגנטיים). הג" הם צורה של העברת אנרגיה בלי 
קשר ישיר בין מקורה וביו מקום קליטתה. 

כשאבן נופלת לתוך מים שקטים, נראים מעגלים של 
התרוממויות ושקעים, שהולכים ומתקדמים ממקום הפגיעה 
ומתחלפים בכל מקום ומקום. מהקבלת תמונת ג" חסדייס 
מתפשטים, בעלי הרים 
ועמקים(ציור 1 ). אף־ 
על-םי שנדמה שהמים 
זורמים ממקום־ההפ- 
רעה ומתקדמים לאו¬ 
רך הראדיוסים האם- 
קיים של המעגלים, 
אין התנועה האמיתית 
של חלקיקי־המים 
אלא תנועה במעגלים 
מאונכים מסביב למ¬ 
קומותיהם הראשוניים! רק השינוי של צורת פני־המים הולך 
ומתפשט מן המרכז בכיוון ראדיאלי. חלקיקי־הזזומר אינם 
עוקבים את התקדמות הג , ! דק מצב ההפרעה נמסר על־ידיהם 
הלאה, וכתוצאה מזה מתקדמת צורת־ג׳ בממצע. בתנועה 
הגלית אין משום העברת תומר. בדומה לזה עוברים שינויי־ 
שדד, מחזוריים במרחב, והם ניתנים לתיאור מאתמאסי שווה 
לזה של הג" החמריים, 

התפשטות רעידות־אדמה, הקול, האור, הפרעות בשיווי* 
משקל של פני המים, אוסצילאציות אלקטרומאגנטיות — הן 
תופעות גליות. 

בתנודה הבודדת, שהיא אלמגטיהג', נקרא הרוחק הגדול 
ביותר ממצב שיווי־המשקל משרעת או אמפליטודה 
(^) הרוחק הרגעי ממצב שיווי־המשקל—הזזה ( 7 )• תנודה 
בלתי-מורכבת (תנודה האדמונית (ע״ע תנודה] מתוארת 
על־ידי הפונקציה 

ק> 8111 £ = ץ ( 1 ) 

זוויתי נקראת פזת־התנודה, והיא פונקציה קודת של הזמן ז! 

0 ק) + * 0 > = <ן> ( 2 ) 

הזמן הנדרש לנקודה לשם חזרתה בפעם הראשונה באותו 


ציור 1 

טערכח־נ 5 ים םענ 5 יח 



733 


גל, גלים 


734 


ביוון למקומה הקודם, נקרא ז מ ן-ה תנוד ה ( 1 ). הפאזה 
?> משתנית בזמן ז ב״ 2 ; לבן: 

זג 2 

־זך = ( 0 ; 01 > = זג 2 ( 3 ) 

המשוואה ( 1 ) עויברת ע״י הצבה לפי ( 2 ) ו( 3 ) ל( 4 ): 

,( 0 <ז>+! =(ז)ן ( 4 ) 

תנודה זו מתפשטת, ז. א, כל נקודות הג׳ מתנודדות ותנועו¬ 
תיהן מיוצגות ע״י ( 4 ). 

בין שתי נקודות ? ו , ? בכיוון ההתפשטות קיים פיגור¬ 
, תנודה ( 9 ) התלוי במהירות התפשטות הג׳ (>) ובמרחק (*) 
בין הנקודות ? ו ז 

"^ = 6 (• 5 ) ;־!=* ( 5 ) 

משוואות התנודה של הנקודות ? ו י? הן, איפוא: 

;( 1 ־ןד ) 8111 * = ( 1 ) ? ז ( 6 ) 

(׳ 6 ) 

ע״י הצבת ( 58 ) ב(׳ 6 ) מתקבלת המשוואה הכללית של הג׳: 

[ ( 7 ~ ז) *ך] ס״ 4 = (* 4 ) 7 ( 7 ) 

ז׳ס הוא המרחק שהג׳ עובר בזמן 1 ; הוא נקרא א ו יד¬ 
ה ג׳ !ג 1 . ע״י הצבת .* 2 ( 1 ) מתקבל: 

.[(־ץ־ץ) ;* 2 ] □ 81 * = ( 1,1 ) 7 ( 8 ) 

משוואה זו כוללת את המחזוריות הכפולה של הג׳: ז מסמן 
את הזמן הדרוש כדי שכל הנקודות תשלמנה תנודה אחת 
ותהזורנה למקומותיהן הקודמים באותו כיוון! .ג מסמן את 
״המחזור המרחבי״ ז. א. את המרחק בין בל 2 נקודות תכופות, 
הנמצאות תדיר בפאזה המשותפת ק> (ציור 2 ). 



השתנות הגל במשך המחזור יך 
זיור ג 


משסח-ג׳ נקראים פני הכדור, שנקודותיו נמצאות ברגע 
מסויים בפאזה שווה. המרכז המשותף של משטחי ג , אחד 
הוא נקודת־המוצא של הג׳! בל ראדיום בכדור נקרא קרן, 
המשטח הקיצון בסידרת הכדורים הוא חזית-הג׳ (ע״ע 
אופטיקה, עמ׳ 62 ). על הקרן מתקבל .ג כרויחק בין שתי 
נקודות תכופות הנמצאות באותה פאזה. 

מספר התנודות ביחידת הזמן נקרא תדירות (יי). 
הקשר כין * ו 1 נתין ע״י 

זך = זו ( 9 ) 

חדידות־הג" אינה תלויה בחדירות העצמית של מקורם בלבד 
אלא גם בתנועה היחסית של המקור והקולט של הג/ תופעה 
זאת נקראת אפקט ד ופל ר (ע״ע! וע״ע אקוסטיקה, 
עמ ׳ 565 ). 

מכפלת התדירות באורדהגל היא מהי ר ו ת־הה ח¬ 
פש סו ת 0 ) 1 

( 10 ) 

כשג" בעלי אורך־גל שונה מתקדמים ביחד כחבורה, אין 
מהירות ההתקדמות של הג" הקצרים שווה בדרן-כלל לזו 
של הג" הארוכים. יש להבדיל בין מהירות הג׳ הבודד ובין 



7 יור 8 

התהוותו והחקרסות! ע? זל־רזוזב 


מהירות החבורה. החבורה בשלמותה נושאת את האנרגיה 
שהושקעה ליצירתה! על בן מהירות החבורה—ז. א. מהירות 
מרכדהכויבד שלה — היא המהירות שבה האנרגיה מתקדמת 
(ע״ע קננטים). 

כשנקודות־הקרן מתנודדות בכיוון ניצב לקרן( 7 ניצב ל*) 
נקראים הג״ ״גלי־רותב״ (ג״ טרנסורסליים 1 ציור 3 )! כשהן 
מתנודדות לאורך הקרן(מקביל ל י) נקראים הג" "גלי־אורד" 
(ג״ לונגיטודיגליים! ציור 4 ). לאורך הקרן של ג׳־רוחב קיימים 
לסירוגין הרים ועמקים, לאורך הקרן של ג׳־אורך — הת* 
עבויו׳ת והתקלשויות. תנועת-ג' רחבית יכולה לחול רק 
בממצע גמיש! ממצעים נוזליים או גאזיים אינם מאפשרים 
אלא תנועות־ג" ארניות. גלי־ים (ע״ע) הם גלי־רוחב רק 
בשכבת שטת־הפנים של המים, בתחום מגעם ברוחות 



735 


גל, גלים 


736 


15 4 ; 13 12 11 10 9 8 7 £ 5 4 0 2 1 - 

1 .—.—י—,—י—.—-—.—* — — 

ע —,—,—,—,—.—.—.—,—,—.—.— 
זע •—.—.—.—.—.—.—.—.—.—■—.——• 
•קז .—.—.—.—.—.—.—.—.—.—.— ♦ .—. 

־קו •—•—י—י—■—י—•—■—י—*-י—י—י— -■ 

זק .—.—י—.—,—.—.—.——_ - 

711 י ■ ■ ■ י י ־ י—. - י-*-—— 

זעק ■ • י—י—•—י—•—>■ > ■ * —•—■ - —— ■ < 

זז .—■—.—.—.— . • . ■ —.—.-י-.-.—• 

זב >—•—•—*—*— - • - —•—•-•-•—•—■—• 

■—■—•—. •. .•.—<—■— --—■—י—• ♦ < 

זמג •—ו—• • • • •—י—י-•—•—•— 

ע! •— . .-•-•-י-*—י י י , 

־קזג *—י—•—•—* ->—*—•—•— . 

קזז.—י—.—י-י-•-•—•— . . 

ציור 4 

התהוותו והתקרטותו ש? נל־אויר 

המנשבות, ואילו גלי-עומק במים. כגון הג" הנגרמים על־ידי 
זעזועי רעידת־אדמה, הם גלי־אורד. 

תנודות הנקודות בגלי־רוחב אפשריות בכל הכיוונים 
במישור הניצב לקרן. כשהן מתנהלות בכיוון אחד בלבד. 
נקרא חג׳ מקוטב (ע״ע קטוב). 

לפי כללים אלה מתפשטים הקול, הא 1 ר, גלי־ראדיו, קרי* 
נת־רנטגן, זעזועים סיממיים, ותופעות רבות אחרות. לכאורה 
אין גבול להתפשטות זו למרחק, אלא שמשרעת־הג" פוחתת 
והולכת ככל שגדל דחקם <־י> ממקום-מוצאם, הואיל והאנר¬ 
גיה שיצרה את הג" מתחלקת על פני הקפים גדלים והולכים* 
שיעור ההקטנה הוא ך;-■ 

ד. ת א ב כ ו ת. כשנפגשות מערכות־ג" שונות, נקבעת 
תנועתה של כל נקודה ע״פ הסכום של הכוחות המחוברים 
בהשפעתם עליה. מערכות־הג" מתאחדות למערכת אחידה של 
ג", שהיא בדרר־כלל שונה מכל אתת מהמערכות המרכיבות 

אותה. תופעה זאת נקראת 
התאבכות (ע״ע). בנקודות 
שונות עלולה משרעת הג , 

המורכב להיות מוגדלת, 

שווה, מוקטנת, מבוטלת 
או בעלת סימן הפוך בהש¬ 
וואה עם המשרעת של אחד 
המרכיבים. למשל: בפגישת 
שתי מערכות של גלי־מים, 

היוצאות ממרכזים שונים, 

נקבע גובה חלקיק של פני- 
המים מעל למצב-המנוחה 
בנקודה מסויימת ע״פ הסכום האלגברי של הגבהים של 
הג" המשפיעים בנקודה זו* כשהסכום האלגברי שווה לס 
נשאר החלקיק במנוחה (ציור 5 ). 

ג" ע ו מ ד י ם, ע״י התאבכות של שני ג" שווי משרעת 
ואורד־ג׳, המתפשטים בכיוונים נגדיים, נוצר ג׳, שלכל אחת 
מנקודותיו משרעת בלתי־משתנית. המשרעת הקבועה בכל 
נקודה שווה לס או למאכסימום או לגודל מסויים שבין שני 
הערכים הקיצוניים. הנקודות שהמשרעת שלהן היא 0 נש¬ 
ארות כל הזמן במנוחה* הן נקראות צמתים, ומרחקן זו מזו 
הוא 2 -• לנקודות שבמחצית־המרחק בין הצמתים יש משרעת 


מאכסימאליח — נקודות־בטן(ציור 6 ). ג" עומדים יכולים 
להיווצר, למשל, במוט מתנודד המוחזק באמצעו* נקודת־ 
ההחזקה היא צומת. וכן מתהווים ג" עומדים בחוט מתוח 
המוחזק בקצותיו (מיתר), או באויר שבצפצפות. גלי-אורך 
עומדים מקיימים את הכלל, שנקודות־הצומת של הלחץ הן 
נקודות הבטן של התנועה, ולהפד (ע״ע אקוסטיקה). 



ק 2 צ 2 ב־ צ 3 א צ! ב! צ! ק! 


ציור 6 

התהוות גל עומר מחמת מפג׳ע בין גלים שווי־כמ&דעח, 
הסחפעמים בכיוונים נגדיים 
א, ב 1 , ב 2 — נקודוח־בטז 
צ 1 , צ 2 — נקודות־צוטת 
ק 1 , <ן 2 — קצת ת 

העקרון של הויגנם. כל נקודה של משטח־ג" בתוך 
ממצע מהווה נקודודמוצא חדשה לג" כדוריים מסביבה. 
השפעותיהם של ג" אלה לכל הכיוונים מתבטלות על-ידי 
התאבכות, פרט לכיוון שהוא המשך הקו שממוצא־הג" אל 
הנקודה הנדונה (ע״ע אויפטיקה, עמ׳ 63 )* מכאן הסבר להת¬ 
פשטות של קרני אור, קול, וכר בקווים ישרים. 

עקיפה(ע״ע). כשג" נתקלים בגוף בעל גבולות מוגדרים 
ומדוייקים, שממדיו הם מסדר-הגו׳דל של אורך-הג/ אין הם 
ממשיכים להתפשט בכיוון קרניהם, אלא עוקפים את הגוף. 



ציור 7 

צקיפה : חזית־נלים ישרה (הבאה טימין) נעככת ע״י מחיצה* 
הנקב טשטש מרבו לטערכת־נלים מעגלית (המתפשטת שטאלה) 



ציור ! 1 

התאבנות של שחי מערכות־נלים. 
הקווים הראדיאליים טראים ניטול 
הדרי של הגלים 






















ו 


737 


גל, גלים—גלאובד, מהן רודולף 


738 


בדו׳מה לזה מתפשטים ג" העוברים דרך נקבים צרים או 
דרך סריג כך שהנקבים או הרווחים מהווים מויצאי־ג" חדשים 
(ציור 7 ). 

החזרה (ציור 8 ). ג" שנפגשים בגבול שבין שני ממצעים 
חוזרים בדדך־כלל סשטזדהגבול (גד), כאילו היד. מרכזם(מ׳) 
נמצא בתוד הממצע השני על המשך הניצב ממרכדהג" 
הראשוני (מ) על הגבול המישורי ובאותו רוחק מהגבול שבו 
נמצא המרכז הראשוני מרוחק ממנו: מא = מ׳א (ע״ע אקוס¬ 
טיקה, עט׳ 568 ! אופטיקה, עט׳ 57 , ציור 6 ! מראה). 



ציור 8 החזרח גל ע״י םיי 16 ד 

שבירה. תלות מהירות־ההתפשטות בטיב הממצע היא 
הסיבה לשינוי כיוון הג" בעברם משטה המבדיל בין שני 
ממצעים שונים. אם המהירויות בשני הממצעים הן ו 
ושטח הגבול בין הממצעים הוא מישור, יוצרת כל קרן עם 
הניצב על מישוד־הגבול בנקודת־פגיעתו זווית־פגיעה !> 
והמשכה בממצע השני יוצר עם אותו ניצב זווית-שבירה 0 , 
באופן שהניצב, הקרן והמשכה נמצאים במישור אחד ושתי 
הזוויות מקיימות את היחס: 


ם נקרא גורפיהשבירה (ע״ע אופטיקה, עט׳ 55 , 56 ). 

נפיצה. מהירות־התפשטות הג״ ( 0 ) תלויה בתדירות־הג׳ 
לפייהממצע שבו הם מתקדמים. כשג" בעלי תדירויות שונות 
עוברים מממצע אחד לשני, נשברים הג" השונים בתדירויו־ 
תיהם במידה שונה, לפי שמהירויותיהם שונות בממצע החדש. 
תופעה זו נקראת נפיצה (ע״ע ספקטרום). 

בפיסיקה מוסברות תופעות מרובות במכאניקה, אקוס¬ 
טיקה, אופטיקה, תודת־החשמל ותורת־הח 01 בעזרת תורת־ 
הג". בטכניקה המודרנית, ביהוד בקומוניקציה, וכן במחקר 
בשטחים שונים (בגאופיסיקה, קוסמוגראפיד" מחקר אטומי), 
ג" הם מאמצעי־הפעולה או מקאטגוריות-החשיבה החשובים 
ביותר. 

ג. ל,-ב. פ. 

גל. פרגץ '!?ף — 0311 11 ק 056 ] 302 •!? — ( 1758 , טיפג־ 
ברון [גרמניה הדרומית! — 1828 , פאריס), רופא, 

אנאטום ופיסיולוג, חוקר מבנה המוח ופעולותיו. למד רפואה 
בשטראסבורג ובווינה, וס 1785 עסק ברפואה ובמחקר והוראה 
בעיר האחרונה. ג׳ הביע לראשונה את הדעה, שלכל חלק 
מחלקי המוח תפקיד המיוחד לו ושכל אחד קובע תכונה 
מתכונות האדם. הרצאותיו הפומביות על תורתו עוררו הת¬ 
נגדות מצד אנשי הכנסיה שטענו, כי תורה זו, המסבירה את 
נטיות האדם במכנה מוחו, מערערת את חופש־הבחירה ושו¬ 
ללת את האחריות המוסרית. על ג׳ נאסרה ההוראה בווינה. 


והוא יצא ב 1802 מן העיר הזאת לשם מסע־תעמולה לדעותיו 
בגרמניה, דאניה, הז׳לאנד ושוויץ, וב 1807 נשתקע בפאריס. 
שם עבד כרופא ורכש לו שם גדול. ב 1810 — 1818 יצא שם 
חיבורו הגדול -ז 6 מ 6 תו 6 ז 5 ץ 5 1111 010£16 ו$ץ 11 ק 61 ש 1 ומ 310 ת\ 7 
ז: 11111 :) 11 ז 3 ק מש 1 > 63 ע 061 1 * 3 > ז 6 31 ז 6 ת £6 מש *טז׳י (,׳אנאטומיה 
וסיסי 1 ל 1 גיד. של מערכת־העצבים בכלל זשל המוח בפרט"-). 
בספרו זה הדחיק ג׳ לכת בתורת האיתור במוח ונעשה מייסד 
תורת הפךנ 1 ל 1 גיה (מיוו׳ נפש [דרך העברה]), 
המייחסת לכל "יכולת נפשית" ולכל מידת־אופי (זכרון עוב¬ 
דות. מקומות, אישים ומלים! נטיות לאלימות, לגניבה! איג־ 
סטינקט־הפריה, אינסטינקט־האמהות; הכשרונות המוסיקאלי. 
האמנותי, הסאתמאטיז 
הרגש הדתי, וכר) מנגנון 
מוחי מוגדר מבחינה אגא- 
סומית, והמניחה כי אופיי 
האדם מתעצב בהתאם להת¬ 
פתחות חלקי-המוח המיוח¬ 
דים האלה, וכי התפתחות 
זו מסתמנת גם בתבליט- 
הגולגולת. ע״י תורה דמיו¬ 
נית זו, חסרת כל בסיס 
מדעי, קיפח ג׳ הרבה מזכו¬ 
יותיו שרכש לו על־ידי 
חקירותיו החשובות בשטח הפיסיולוגיה של המוח. אחרי 
מותו התנוונה הפתולוגיה לאמונה תפלה ופעולת־הבל, הטו¬ 
ענת לאפשרות של קביעת אופי־האדם ע״י מדידה מדוייקת 
של הגולגולת. 

-הנו 1 \ .[ .? ; 1862 ,? 010£1 ה€' 11 /' 1 / 0 *!!*זסחס&ץ(/ , ! , 15360311 \ 
, 1906 ,סזס״זס וזס! 1 ) 0 ,.}סבזס.! -ז ; 1905 ,. 0 / ת , 135 

7 ) 01 מזס?/ , 10011.10 0 . 1911 ,^ 0 ./ .'•/ <סז 11 ) 0 ) 01 ,קסוזסז? 

- 31 ) 10 \ , 5010000 ) ה 11 ) 2/1 י 10 ק 5 1 0. 8x11 ס )<{! מס 

. 1953 ,( 282 , 11 , 7 ו 1510 מ 1 ) 30 0100 
יה. ל. 

גלאובר, י 1 הן תחלף — ז 0 נ 0131:1 301£ נ 111 0113011 ] — 
( 1604 — 1668 ), כימאי ורופא גרמני, מאחרוני האל¬ 
כימאים ומראשוני המדע חחדיש. — ג , נולד בקארלשטאט 
שבבאוואריה, ישב עד 1648 במקומות שונים בגרמניה: 
בזאלצבורג, בפראנקפורט ענ״מ, בווינה ובקלן, ונשתקע 
מ 1648 ואילך באמסטרדאם. בעיר זו היה עוסק בייצור הר¬ 
כבות כימיות ותרופות־״סתרים״ ומוכרן לפרנסתו. — ג' היה 
נוהג הרבה בשיטות שירש מן האלכימאים ובלשונם הציו¬ 
רית! אולם הוא פיקפק באמיתת תורתם והודה שמעולם 
לא ראה ברכה במלאכת "השבחת־המתכות". כל מחקריו 
הכימיים מכוונים לתאר את השיטה ואת התהליך ואת התו¬ 
צאה כהווייתם. הוא היה יאטרוכימאי (ע״ע כימיה), מבקש־ 
תרופות אבל היה נוהג לחקור תחילה את התרכובת 
הכימית, דרך הכנתה ותכונותיה. ג׳ היה מן הראשונים להכרת 
ערכה הכלכלי והחברתי של הכימיה, ובספרו ־ל:> 161:15 ״־ 
״ 1 ז ¥0111£311 \ 131138 "ביקש לשרת את מולדתו" ע״י שיפור 
דרכי ניצולם של אוצרות גרמניה לטובת יושביה. — ג׳ מצא 
כמה שיטות ותרכבות כימיות, שנעשו נכסי צאן־ברזל 
של הכימיה חלא-אורגאנית. הוא הורה את הפקת החומצה 
המלחית ע״י פעולת חומצה גפריתנית על מלח־בישול, ואגב 
תהליך זה מצא את הנתרן הסולפאטי (^ 1513280 ), שנקרא 
עד היום על שמו (מלודג׳)> בשעתו נקרא "מלח־פלאים" 




739 


גלאדכר, יוהן רודולף—גלגו 


740 


( 110 נ 31 ת 11 ם 531 ) — על שום תכונתו הריפויית כסם משלשל. 
כיוצא בו, הורה להכין חומצה הנקנית ממלחת ן ד,כין סאל־ 
מיאק מחומצה מלחית ואמו׳ן קארבוגאטי, וכן כלורידים רבים 
אחרים. — מלבד ערכן השימושי והמדעי של השיטות שהורה 
ג/ היו בהן גם התחלות ראשונות להשקפה הדשה על מהות 
הקירבה הכימית וחילוף־הגומלין(ע״ע ברגמן,ט. א.< כימיה), 
ספרו הראשי של ג׳ 1 ם 111 ק 11050 נ 1 ק 1 תזגו£ !זוסזי! ("תנורים 
פיאסופיים־מחקריים חדשים״) יצא ב 1648 ן קבצי מאמריו 
הוצאו ב 1658/9 (פראנקפורט עג״מ) ו 1661 (אמסטרדאם) 
במקורם הלאטיני, וב 1689 בלונדון בתרגום אנגלי. 

מ. ד" ב. 

3 ׳לאל *לוין ^ \ 04 עע•״ - ( 1207 , בלח 

[חורסאן] — 1273 , קוניה [אנאטוליה]), משורר 
ומיסטיקן פרסי. אביו היה מלומד שחינך את בנו על ברכי 
המסורת האיסלאמית, בהלכה ובתאולוגיה. כשמלאו לג׳ 12 
שנד" עזבה משפחתו אח בלח מפחד הפולשים המונגוליים, 
עברה לאנאטוליה והתיישבה בקוניה. בערך בשנת 25 לחייו 
התחיל ג׳ להתעמק בתורה הצופית והחליט להקדיש את חייו 
לבקשת חוויית־האלהים האישית. מ 1244 עד 1247 היה תלמידו 
של שמס אלדין מתבריז, שתורתו המיסטית ואישיותו החסידית 
עשו על ג׳ רושם עמוק. חיבורו העיקרי של ג׳ הוא י׳מתנף" 
(שיר־משנה) — מעין אנציקלופדיה צופית בששה כרכי* 
הכתובה בצמדי־חרוזים. ה״דיואך שלו מכיל כ 500 ג שידים 
ליריים; בחתימתם של רבים משיריו המיסטיים הנציח את 
שם רבו הנערץ. חיבר עוד כ 2,000 רבאעיאת (רבעוה), וכן 
נשתמרו ממנו כמה מכתבים ואמרות.' ג׳ ייסד וחיזק את מסדר 
הדרדשים (ע״ע) הידוע בשם מולדה ("הדרוישים המסתו¬ 
בבים"), שפעולותיו נמשכות עד היום הזה ומרכזו הוא 
בקוניה. 

עיקר שיטתו המיסטית של ג' הוא בראית אלהים 
כמציאות היחידה, שהיא נעלה מעל לדעת־אדם ויחד עם 
זה מצויה בכל ומושיטה יד־אהבה לנפש־האדם. רוח־האדם 
מקורה באלוהים, ומגמת־החיים האמיתית היא לשוב ולהתאחד 
עם רוח־האלוהים. ג׳ מזהה את האדם השלם עם דמות מוחמד 
הקדמונית, שאורו הוא נר לרגלי הנביאים והמיסטיקנים 
כאחד. את התורות האסתטיות והמיסטיות של הצופיות מפתח 
ג׳ ב״מתנוי" בשפע סיפורים ומשלים, המעידים על שכל ישר 
ועל הומור שאין לדכאו. משיריו, העולים בערכם הפיוטי על 
זה של ה״מתנוי", נתחברו רבים על רגל אתת בשעת ריקודים 
מסביב לעמוד, ויש בהם יפים ומקוריים עד להפליא. מבחינה 
טכנית אין שיריו נקיים מכמה ליקויי* ושימושו בביטויי 
השפה המדוברת לא היה לפי רוחם וטעמם של בעלי הסיגנון 
הקלאסי! אעפ״כ יש לראות בו את גדול המשוררים המיסטיים 
של האיסלאם, והשפעתו על ספרות הדורות הבאים אחריו 
היתה מרובה מאד. על ה״מתנוי" נכתבו פירושים רבים בפר¬ 
סית ובתורכיה. הוא תורגם לאנגלית בשלמותו, וכן נתרגמו 
שירים ליריים ורבעות נבחרים משלו לאנגלית, לצרפתית 
ולגרמניה. 

- 141 . 7 •א ; 1849 ,) 5 *) 10 )< 7 <[ 00 * 16 ) 0 101 ) 1 * 5 ) ^ , 11 * £06 0 
, 11 ז< 701 151 * $1101 0111 ( 011 ) 18 ״ 01 ׳>/ 10115 ) 0 * 1 * 5 , 011015011 

) 711 , 1 ) 1 , 911 ! , 1111% * 0 ) 17 ! ) 511 ( 15 ! / 0 70165 , 1 ) 1 . 1808 

14 * 0 1 ) 70 : 11 * 701 , 18 ; 0 ג? 1 - 1925 ,. 11015 8 , 70110101111 ! 

- 101 ) 1 ( 050 *)! 1515111 '! 115 ) 51 * 76 ,־ £101101 0 9501 ז ,) 311 <(}! 
. 72 — 5 , 7056 1 . 01 * 110 * 1 * 11 ,׳{־ 1 ז£נ 4 ז 4 ■ • 7 , 1933 , 11 * 701 1 * 6441 

! 949 < , 7111111 1 * 01-01 70101 / 0 01 '( 61 ( 7141 7116 , 18 , 948 ! 

1950 , 01 ^ 4 ( 70111 , 1 נ) 1£1£ ) 150 ' . 11 

א. ג׳. א. 


נלב. 5 ׳ז בורים ונלב. 

גלבה, 5 ךףום םולפיקטם — 13 ) 031 101115 ק 1 ב 81 1115 ( 8011 - 

( 3 לפסה״ג — 69 לסה״ג), קיסר רומי. ג׳ היה 
ממשפחה מיוחסת ועשירה, וכל ימיו היה איש־צבא מובהק. 
ב 33 לסה״ג היה קונסול, מ 60 עד 68 מושל גרמניה עילית, 
אפריקה וספרד-טארקוננסיס. זכה לאותות־ניצחון על הצלחו¬ 
תיו בקרבות בגרמניה ובאפריקה. ב 68 נענה להזמנתו של 
המתקומם וינדכס בגאליה להפיל את שלטונו של נירלן 
(ע״ע) והכריז׳על עצמו כ״מפקד בשם הסנט והעם הרומי". 
משהופל נירון במרד הפרטו׳ריאנים שתמכו בג , , נטל לעצמו 
את התואר קיסר, הוכר עד מהרה ע״י הסנט ועבר לרומי 
(יוני 68 ). סירב לתת 
את מענקי־הכסף ש¬ 
הובטחו למורדים, ועל 
ידי לך השניא את 
עצמו על הפרטיריא- 
נים ועל גדודי-צבא 
אחרים שתמכו בו. 
אותו (ע״ע), שתמך 
תחילה בג׳ וראה את 
עצמו כיורש-כסאו של 
הזקן, התאכזב כשאי* 
כדן ג׳ את פיזו ליקי־ 
נינו* משך לצידו את 
הפרטוריאבים ורצח 
את ג׳ ( 15 ביגואר 
69 ). — את אישיותו 
של ג׳ רואה טאקיטום כבינונית ("חיה יותר חסר־חסרוגות 
משהיה בעל־מעלות")! קמצנותו היתה לו לרועץ ובגללה 
איבד את תמיכת הצבא שהעלה אותו. 

עלייתו ומותו של ג׳ שימשו פתיחה לשגת מערבולת־ 
הדמים של המאבק על הקיסרות ( 68/9 ), הידועה כ״שנת 
ארבעת הקיסרים״ (ג/ אותו, ויטליוס ואספסיאנוס — המנצח 
הסופי). 

,(\ 00 נ . 111 , 0. 11 5[£1)£0800, € 011111 * 14 %( * 111 ( 1(111 711110 *?, X 

. 1934 , 1 

נלבע, רכס בקצה הצפוני-מזרחי של הרי־אפרי* המגביל 
בדרום את בקעת בית־שאן! נקודתו הגבוהה ביותר 
היא 518 מ׳ מעל פני־הי* הר זד, נתפרסם בתולדות-ישדאל 
כמקום הקרב האחרון של שאול עם הפלשתי* בו נפל המלך 
ובניו(שמ״א לא! שמ״ב א, ו). דוד קילל את הרי-ג׳ בקינתו: 
"הרי בגלבע אל־טל ואל־מטר עליכם" <שם א, בא). מלבד 
ההר היה קיים, כנראה, גם ישוב באותו ש* שבו דיכז שאול 
את צבאו לפני המערכה (שמ״א כה, ד). אוזביום (אונום׳, 
הוצ ׳ מלמד, 344 ) מזכיר כפר בשם (גלבות) ששה 

מיל מבית-שאן. האתר זהה, כנראה, עם הכפר הערבי ג׳לבון 
( 600 תוש , ). הרי־ג׳ משמשים היום גבול מדינת־ישראל! 
מדרונותיהם הצפוניים והם זרתיים נכללים בתחום המדינה. 

,ז 11£ < 0£ א . 1 , 1938 , 358 , 62 , 1 ,) 11 /'ן 0 * 0% ) 0 . 61 .? 

1943 , 3 , 62 , 81 [ ,* 5 * 01056 ״ 1 .מ ; 1940 . 35 , 59 , 187 

גלג 1 ( 0 ^ 0313 ), סוג של למורים (ע״ע), שמיניו מצויים 
כמעט בכל אפריקה דרומית לסחרח. סימניו: שתיים 
מבין עצמות שורש־הרגל מארכות מאד, בדומה לרגל הצפר* 




741 


גלגו—גלגול 


742 



יי ז * ן 


ציור 1 . רביה סינית ׳טל א 1 ב?יר, 

1 . גנם: 5 — 8 . התיסה: 4 . 3 ?א 06 *לר; 5 .פ 5 אנ 1 לה יפסר; 6 . הידבקות בקרקע; 
7 . תחילת ההנצה על סו׳שבוז תרעה 


דע* העיניים גדולות* אפדכסות־האזגיים 
גדולות ומתקסלות בשעת השינה* הזנב 
ארוך * הפרווה החוסה צמרית. גודל המי־ *־ 0 
נים השונים — מזה של חולדה קטנה , , 

($ג 0 ״ 3 ל 21 ן 1 ג 2 ■ 0 ) עד גודל חתול קטן 
( 15 * 0• 07355*031x131 ). כולם שוכני־עצים 
וחיות־לילה מובהקות. הם ישנים במשך 
היום בעצים חלולים או בסבר־ענסים צפוף* 
בלילה הם יוצאים לחיפוש מזונם: פירות, חרקים, ביצי- 
ציפרים. הם מטפסים וקפצנים מצויינים* הם משתינים על 
כפות ידיהם ורגליהם, שנעשות ע״י כד דביקות ומאפשרות 
אחיזה הדוקה בענפים, וכן הן משאירות סימני־ריח, שמש¬ 
משים לסימון תחום־המחיה. הצריחות הרמות, שהם משמי¬ 
עים במשך הלילה, משמשות, כנראה, אף הן גם לשמירה 
על תחום־המחיה וגם לקיום הקשר בין בגי־המשפחה. — 
בני-הסוג חיים, כנראה, זוגות-זוגות ז הנקבה ממליטה אחת 
לשנה ולד יחיד, שהוא נאחז בזמן הראשון לחייו בבטנה 



גל נ י ( 041150 ) 


של אמו — לרחבה (ולא לארכה, כרגיל בקופים) —, ונשאר 
אח״כ עם הוריו עד שנולד הוולד הבא. 

גלגול( 515 ס 11 נןזסו 1 ' 0£31 !ת, יוד ;> 1 סטז<ז> 0 י׳.קסז 16 !ן׳ שינוי-צורה). 

1 ) בזואולוגיה. בדרכי־התפתחותם של בעלי- 
חיים קיימים שני כיוונים: 

(א) התפתחות ישרה — הצעיר דומה לבוגד, אלא שהוא 
קטן ממנו* 

(ב) התפתחות דרך ג׳ — היצור היוצא מן הביצה הוא 
ז ח ל, שהוא שונה בצורתו ובאורח־הייו מן הבוגר. ובו חלה 
בהתפתחותו שרשרת של שינויים יסודיים עד שהוא נעשה 
בוגר. שינויים אלה פעמים הם רציפים, ופעמים הם מתרחשים 
בשלבים הנפרדים זה מזה הפרדה ברורה — זחלים מדרגות 
שונות. הזחלים נבדלים מן העובר עפ״ר בכושר תנועה 
עצמית וביכולת למצוא את מזונם, ואילו כלפי הבוגר הם 
נראים כצורות לא־גמורות מבחינת העדר כושר רביה (יש 
יוצאים מכלל זה — ר , להלן). השינויים החלים בעובר בתוך 
הביצה, וכן השינויים החלים בצעיר בהמשך גידולו, אינם 
נבללים במושג הג/ 

במשך הג" וכתוצאה מן השינויים האנאסומיים והפיסיו־ 
לוגיים המתרחשים בו עלול החי להחליף את סביבתו, את 
תנאי־קיומו או את שניהם. בהתאם לכך קיימים אופני־ג׳ 


שוגים: א) בית־גידולו של הזחל זהה עם סביבת-חייו של 
הבוגר, והוא — הים * במקרים אלה בדרך־כלל הבוגרים הם 
קבועי־מקום במעמקים, ואילו הזחלים נעים חפשית בסים 
העליונים. ב) סביבת הזחל שונה מזו של הבוגר, כגון ראשני 
הדו-חיים המצויים במים, ואילו בוגריהם הם חיות־יבשד״יאו 
כגון תולעים ספיללת המתקיימות בפונדקאים מסויימים, 
שהם מיוחדים לכל דרגה במחזור התפתחותן. 

שלב-הזחל מופיע בהתפתחותם של רוב חסרי־החוליות 
ושל מיעוט מבין החולייתיים. 

במערכת הספוגים (ע״ע) מופיעים זחלים זעירים 
בדרגת בלאסטולה, שהם נעים חפשית בעזרת שוטוגים 
בשכבות העליונות של חמים, ואח״ב שוקעים ונדבקים 
לקרקע ומתגלגלים לספוג בוגד. 

במערכת הב בו ביי ם (ע״ע) מופיעה בהתפתחות דרגת 
פלנולה — זחל בדמות כדור זעיר, בנוי שכבה חיצונית של 
תאים אקטודרמאליים ריסניים ותוכו מלא גוש תאים אגדו־ 
דרמאליים (ציור 1 ). 

בתולעים שטוחות (ע״ע) — בקבוצת 3 ן 110 ) 13 ס׳(] ס ? של 
תולעי־הריסים (ע״ע) מופיע "זחל של מילר", בעל 
שמונה אונות ריסניות(ציוד 2 )* התפתחותן 
של רוב תולעי־הריסים היא ישרה. העל־ 
קות (ע״ע) מצטיינות בג' מסובך ביותר, 
שיש בו משום חילוף הפובדקאים ועד 
לשלושה דורות הבאים בזה אחר זה: דרגת 
זחל ריסני — מירצידיום — בעל עין מצ־ 
ליבה, דרגת רדיות ודרגת צרקריות (ציור 
3 ). בתולעי־השרשרת מופיע זחל מזויין 
בששה קרסים קרניים ( 3 ז 116 ק 01105 מ 0 ), 
שבהם הוא נאחז בקרום הרירי של מעי 
פובדקאי־הביניים שלו, קודח אותו, חודר 



ציזר 8 . חתפחחווז עלקת־הכבר 

*—נזיראציריום ריסני ב—ביסתה־נננ עם וריווז. נ—רדיה עם 
רריות־בנות וצרקריוח. ר—צרקאריה, 1 . ״עין״; 2 . רריה כ׳טלב 
הנאסטרילה: 3 טעי; 4 . לוע; 5 . פר 




743 



לצינורות הלימפה והדם ומגיע למושבו הקבוע בשרירים או 
בכבד, שבהם הוא מתפתח ליצור דמוי-שלפוחית, שהוא עתיד 
להתפרק פרקים־פרקים בפונדקאי הסופי שלו. האבי! ו¬ 
קוקוס (ע״ע) עובר בגוף האדם שלב־התפתחות, שבו הוא 
מפיק — בדרגת כיסטיצרקוס — שלפוחית ענקית, אע״פ 
שהיצור הבוגר (בגוף הכלב) הוא זעיד. 

בנמטודת־השרשים שמן ה ת ו ל ע י ם ה נ י מ י ו ת (ע״ע) 

יש לזחלים צורת שערר" המתאימה לאורת־חייהם. 

הס רוב ופו רה (ציור 4 ) — זחל בעל שתי חגורות- 
ריסים! אחת מעל לפה ואחת מתחתיו, המשמשות לתנועה 
ולהסעת המזון — מופיעה כדרגת־ביניים בגילגוליהן של 
קבוצות הרחוקות לכאורה לגמרי זו מזו: בנמרטינות (ע״ע), 
שהן קרובות לתולעים השטוחות! בחיטףבים (ע״ע)! ברבי- 
כיות (ע״ע) שונות! בתולעי־טבעת (ע״ע) אחדות. הסרוכו־ 
פודה היא תופעה בעלת חשיבות עצומה לתורת ההתפתחות, 
מאחר שהיא מעידה על קירבה פילוגנטית בין קבוצות של 
בע״ח, שבין בוגריהן אין קירבה זו ניכרת כלל. 

ברכיכיות מצויה בגילגולן אחרי דרגת הטרוכופורה 
דרגת־זחל המיוחדת להן — המפריש (ז 6 §) 1 ^), שבו 
ניכרים גם סימני הבוגר: רגל ובלוטת־קונכיה. רק 
החלזונות (ע״ע) הפרימיטיוויים הם בעלי טרוכופודה 
חפשית. רוב החלזונות הימיים עוברים דרגה זו כשעודם 



ציור 5 . טחוור־החייס י&ל וידפת־הנחל 


744 

בתוך נרתיקי ביציהם, והם בוקעים 
כזחלים מפרישים. יש חלזונות מועטים 
שעוברים גם את דרגת הזחל המפריש 
בתור הנרתיק, ונמצא שהם בוקעים 
הבוגרים. בחלזונות יבשתיים וחלזונות 
המים המתוקים אין מכירים בדרגת זחל 
מפריש. בצדפות (ע״ע) ימיות קיים זחל 
טפיל—גלובידיום, שנטפל לדגים מימיהם 
או בסנפיריהם, ושם תל גילגולו לבוגר 
(ציור 5 ). 

בתולעים רב־זיפיוח הזחל האפייגי 
הוא סרוכויסורה. 

במערכת פרוקי־הדגלים (ע״ע) 

במחלקת הסרטנים (ע״ע) מתבטא הג׳ 

בשרשרת של צורות־זתלים. בסרטגים ירו¬ 
דים — זימרגליים, צדפוניים, שטרגליים — 

הזחל האפייני הוא נאופליוס. בני קבוצת עוברים 

את דרגת הנאופליוס בעודם בביצה, והצעיר חבוקע ממנה 
רוסה מאד לבוגד - התפתחות ישרה. בסוג בז 16 > 1 0 ק^ 1 שמן 
ה ו;ז*> 0 () 13 ס מצויה התופעה, שבעונת הקיץ יוצא מן הביצים 
המופרות סרטן זעיר, ובחורף — גאופליוס חפשי. בזיפרגליים 
נמצאת — נוסף לצורת נאופליוס אחרי בטח נשלים, צורת 
ציפרים ( 15 זק 7 >) — זחל נחון בתוך שריון קשה. בטרטנים 
עילאיים מתפתחת מן הןאופליוס צורח־זחל שניה — ז(איה 
( 3 ־ 20 ),המיוחדת להם בלבד! אחרי מספר נשלים מתפתחות 
צורות נוטפות: 513  5131113 ״ 
באה לידי ביטוי בניסויים בזחלי 1115 ה(> 11110 , שהם, לאחר 
נטילת ראשם, מפתחים סימני־בוגר לפני זמנם; ואילו הרכבת 
בלוטת 311313 3 ש 0 קש 00 לזחל בנשל הסופי (החמישי) שלו 
מונעת את הפיכתו לבוגר וגורמת להתהוות זחל ענקי של 



ציור 7 , ר׳טפעות הורטונאליות על נלנול דו־חיים 
1 ראשנים תקינים. 2 החיעח הנלנול ע״י חירובסין — צפרדעים 
ננסיות; 3 עיכוב תנימל ע״י הורטוז־החיטוס — ראשנים ענקיים 

שלב ששי. בבוגר עצמו מסוגל הורמון זה לגרום להיפוך 
חלקי, ז. א. להופעת כמה סימנים של דרגת הזחל (ציור 8 ).— 
בלוטת 311313 בשסקשסס נמצאת בכל החרקים. היא ממשיכה 
בפעילותה גם אחרי גמר הנשל, אלא שבשלב התפתחותי זה 
ההורמון שלה משפיע על הבשלת הביצים בנקבה. — הורמון 
הגידול והדיפרנציאציה ו״הודמון 110 !> ג 1 !ז 3 ז 5 " אינם ספצי¬ 
פיים לגבי מין החרק. 

בג׳ של דו־חיים גילה גונדרנאטש ( 215011 נ 1 שם 1 זה 011 ) 
ב 1912 , שהאכלת תמציות של בלוטת־התריס לראשנים של 
צפרדעים מחישה את התפתחותם וגוררת להתהוות צפרדעים 
ננסיות מן הראשנים שטרם הספיקו לגדול כל צרכם. ב 1918 
מצא אלן (ח 116 \/) ; שנטילת בלוטת־התריס מראשנים מונעת 
את גילגולם, וכן הוא נעכב בהשפעת תמציות מבלוטת־ 
התימוס! בתנאים אלה הראשנים מוסיפים לגדול ומגיעים 
לממדים ענקיים. בלוטת־התריס אינה פועלת אלא בהשפעת 
ההורמון התירוטרופי מיתרת־המוח, אשר לו כשלעצמו אין 
שום השפעה על הג׳. לפיכך הג׳ נעצר גם ע״י נטילת יתרת־ 
המוח מראשנים. על קצב חג , משפיעים גם גורמים דיאטטיים: 

ש זד 



747 גלגול 748 



ציור 8 . השפעות הורמונאליות על נלנו 5 ־וזדס (דודינום [ 5 וו<ז 1 (> 0 ו 1 א]) 

1 — 3 התפתחות תקינה: 1 זחל (* 4 ) בשלב הרביעי, 2 . וחל (>ג 3 ) בשלב החמישי; 3 בוגר 2,5x1 ) שהתפתח ם( 2 ), 

4 זחל 2x1 ) שנשאר בשלב החמישי 11 חרשים אחרי בריחת ראשו; 

5 זחל־ענק (/ 25 ) בשלב הששי, שנוצר בהשפעת הרכבת ומנוזג 11 ב 115 נ!זס 0 מזחל צעיר בבטנו של זחל נשלב החמישי; 

6 בונר־ענק 2 x 1 ) שהתפתח ט( 6 ) 

ריבוי־חלבון במזון מזרז את התהייך, ריבוי־שומן מאיט ג׳ ותורת ההתפתחות (ע״ע). בעיית מקומה של 
אותו! כיוצא בו, טמפראטורה גבוהה מחישה, טמפראטורה דרגת־הזהל במהלך ההתפתחות הפילוגנטית נתעוררה בקשר 
נמוכה מעכבת את הג/ לעקרון הביוגנטי של הקל (ע״ע), שראה בהופעתם של 

נא 1 טגיה. מונח זה מציין את כושר־דפרידדוהרביה שלבי־הג׳ השונים עדות לחזרת האונטוגנזה על שלבי 

המצוי בצורות־התפתחות בלתי־גמורות מסויימות. תופעה ההתפתחות הפילוגנטית — על שלבי האבות הקדמונים. 

ז( נחקרה בעיקר במערכת אנסולוטל־אמביסטומח (ע״ע). המחקר החדיש עירער השקפה זו במידה רבה. אולם, אין 

האכסולוטל, שהוא חית־מים טיפוסית השומרת כל ימיה על ספק בדבר, שדרגות־הזחל כעובר יכולות לשמש הוכחות 

זימים חיצונים ופנימיים, נחשב לפגים לצורה גמורה, מאחר למציאות מ 1 צא משותף לקבוצות שונות, הנראות בבוגריהן 

שהוא מסוגל לפדות. אולם אח״כ הוכח, שבתגאי־חיים מסר מרוחקות זו מזו. 

יימים הוא מתגלגל לוזית־היבשה האמביסטומה, שהיא צורתו מבחינת מכאניקת־ההתפתחות והאמבריו׳לוגיה הניסויית 
הגמורה והסו׳פית. תופעת הנאוטגיה קשורה אף היא בפעילות מעוררת הופעת צורות שונות בזו אחר זו במהלך ההתפתחות 

בלוטת־התרים ו התפתחות האכסולוטל לאמביסטומה מזורזת את בעיית קיומן־בכוח של צורות אלו בנבט ואת בעיית 

ע״י אספקת תירוכסין מן החוץ. נאוטניה קבועה קיימת תפיסת הביצה במוזאיקה או כחומר היולי אחיד. בניסויים 

בקבוצת מתמידי־הזימים( 3 ז 01113 ם 31 זב 11 םג 1 חזש?),למשל בטרי־ בשנים האחרונות נמצא, שהקרגת אולטדה־סגולית בביצי 

טון האמריקני הענקי 15 ז:ז 1113 :> 3 ת 1 *גתטזסטא, מחמת אי־ דרחופילה בתנאים מסויימים עלולה לגרום להרס איזורים 

רגישות רקמותיהם להורמון בלוטת־התריס. מסוייסים בזחל המתפתח מביצה זו, בלי לפגום בתקינותו 







749 


גלגול 


750 


של הבוגר הסיפיו ואילו בתנאים אחרים גורמת ההקרבה 
לפגימה בבוגר, אע״ם שלא היתה כל הפרצה בהתפתחות 
הזחל. 

להסברת ההופעה או ההעדר של דרגות־זחל בקבוצות 
שונות השייכות למערכת אחת (כגון סרטנים, חלזונות) 
ולהסברת מציאותם של התפתחות ישרה, של ג׳־למחצה ושל 
ג׳ מלא בחרקים, הוצעו השערות שתות. בחרקים מניח 
ברלזה ( 8011656 ), שקיימת שדשרת־התפתחות אחידה, אלא 
שבגילוייה החיצונים מכריע גורם־הזמן — זמן בקיעת החרק 
מן הביצה: 


התפתחות 

ישרה 

ג־ילמזזגה 

ג׳ מל* 


זחל | 

1_! 

4 

| זחל 


זזזל 


4 

4 

גולם 

גולם 

גולם 

׳ 4 

4. 

4 

בוגר 

בוגר 

נוגד 

, 04187 מ ; 1921 ,ו 1 ז 0 ו 11 ) 1 *זז 10 ! 1 זבו£~ ,מ 1 נ 51 קז 03 , 11 

'•ו 4#10 ו? £1 ,חש 11 ^/ . 1 ג . 8 , 71933 ./> ■ 


,<שנ 1 זט 0 . 8 1£ ז 3 ז$ז 03 , 1938 ,( 13 . 8101 ) ! 11051 $ 

£!!<*?! 071 ^!{7*0(! 0/ 8x70111110710*? 81010$?, 1938, 

. 6 . ז ׳\ , 1942 ,*ס•!**] 704 ) 0 * 6 (£ ,ץ 6 מזט 0 

, 11113015 ^ . 4 ? . 0 ; 1942 ,? 1010$ !ץ 8/1 661 ! 171 / 0 ! 716 ) 17167 * 8 

1951-1952 , 1 ) 0 * 1717 / 0 ! 1 * 7110 } 1077107 * $4 0714 ! 1 ! 10$6716 {() 07 ^ 

מ. מ, 

2 ) בבומאניקה — בניגוד לזואולוגיה — אין מושג 
ר,ג׳ מתייחס ליתידת־חיים שלמה, המופיעה כשלב בהתפת¬ 
חות הפרט, אלא הוא מכולן לאיברים מסויימים במסגרת 
הצמח השלם. הוא משמש בשתי משמעויות: (א) בתחום 
ההומללוגיה והאנאלויגיה של איברי-הצמח ז(ב) בתחום ההת¬ 
פתחות האלגטוגנטית. 

•. 7 

(א) מקובל, שכל אחד משלושת איבדי־היסוד של הצמח — 
השורש, הגבעול, העלה — הוא בעל צורה אפיינית וממלא 
תפקידים מותאמים לצורה זו. כל סמיה מצורה נורמאלית 
של איבר נקראת גילגולו של איבר זה, מכירים בגילגולי 
שרשים, גבעולים ועלים — שרשים, גבעולים ועלים מ ט א¬ 
מורפיים. אבחנת סטיות אלו וגילוי מוצאן מבוססים על 
כללי ההומולוגיה. 

שרשי־אויר, שרשי-אחיזה וכד׳ הם שרשים ממאמורפיים. 
פקעת, קנה־שורש, פילוקלדים וכד׳ הם גבעולים מטאמור־ 
פיים. העלים המשמשים מלכודות בצמתים אוכלי-חרקים הם 
עלים מטאמורפיים. 

(ב) במובן רחב יותר מופיע מושג הג׳ בבעיית מוצאם 
של איברי־היסוד — שורש, גבעול ועלה: האם הם צורות 
עצמאיות מלכתחילה, מראשית ההתפתחות האונטוגנטית, או 
ג" מצורה אב־מיפוסית אחת ואחידה ז 

בתקופה הקדומה של הבומאביקה היה מושג הג׳ מצומצם 
ויוחס לפרח בלבד: הפרח כגילגולו של העלה. כבר תאו־ 
פרסטיס (ע״ע) ראה בחלקים החיצונים של הפרח ג׳'של 
עלה והשתמש במלה עלה לכותרת. במאה ה 17 שיער נחמיה 
גרו (ע״ע), על סמר הדמיון במבנה האנאטומי, שגם עלי- 
הגביע וגם עלי־חכותרת הם גילגולי־עלה. 


הוכחות למעברים מעלי־כותרת לאבקנים בוורד הביא 
מלפיגי (ע״ע). עד המאה ה 18 לא היתד. קיימת תפיסה 
כוללת בנוגע לג׳-הפרח על כל חלקיו החיצונים והפנימיים. 
ק. פ. דולף (ע״ע) קבע, שהגביע הוא למעשה קבוצת עלים 
קטנים ובלתי־מפותחים והכותרת והאבקנים הם "עלים שנש- 
תנו״ז בצמחים אחדים ניכרים מעברים בין עלי־גביע ובין 
עלי־כוחרת, ובפרחים בעלי אבקנים מרובים מתנוונים האב¬ 
קנים לעלי־כותרת. קרוב לדעותיו של ורלרי היה גתה (ע״ע), 
שבחיבורו הגדול 3112011 !£? • 101 > 1050 )נ)ז 0 מז 1013 ^) 10 ם ("ג׳־ 
הצמחים״, 1790 ) עורר את תשומת לב החוקרים לתופעת 
הג׳, ובעקבותיו הורחב המושג ג׳ גם על גבעול ושורש. גתה 
דן בחיבורו בעיקר בג׳־הפרח. רעיונו המרכזי הוא: כל 
חלקי־הפרח השונים אינם נבדלים זה מזה ביסודם! קיימות 
צורות״מעבד בין כותרת לעלי־גביע ובין כותרת לאבקנים. 
כל החלקים האלה הם שרשרת רצופה של התפתחות אחת 
מאיבר אב־םיםום, שהוא העלה. הם לא התפתחו מן העלים 
בדרך האונט 1 גנטית או בדרך הפילוגגטית, אלא הם וארי¬ 
אציות של טיפוס העלה האידיאלי ( 20 ת £13 ק 111 ). ליחס בין 
העלה האידיאלי ובין צורותיו השונות קורא גתה ג׳. הוא 
הבהין בין ג׳ נורמאלי לג׳ בדיד הניוון או הנסיגה: הג׳ 
הנורמאלי מתייחם לשינויים החלים בשורה הנמשכת מהפסי־ 
גים דרך העלים, החפים, האבקנים, האיברים הגנראטיוויים 
עד לפרי? מעברים מע׳לי-כותדת לאבקנים, כשהשינויים 
באים בדרך ההתפתחות ההפוכה, הם ג׳ בדרך הניוון. גתה 
גם ניסה להסביר את ד.ג' הנורמאלי: הוא חשב, שהסיבה 
נעוצה בשנויים הדרגתיים בהרכב המוהל, כשזה זורם ממפרק 
למפרק. 

בדרך אחרת, שבה ניכרת השפעת תורת הפדפורמאציה, 
ניסה לינה (ע״ע) להגדיר את מושג הג׳. לינה ראה את 
הקו האפייבי בג׳ בשינויים בפאזות: מפאזה וגטאטיווית 
לגגראטיווית. הוא השווה שינויים אלה לשינויים החלים 
בפרפרים בהפיכת הזחל לבוגר. לינה הניח, שהניצנים הוג־ 
טאטיוויים מכילים בתוכם ניצנים בתוך ניצנים עד הדור 
הששי! כשמופיעה הפאזה הגנראמיווית, הופכים הניצנים 
הווגטאטיודים לפרחים, וכל הדורות המקופלים יוצאים בבת־ 
אחת החוצה ומשתנים לפי סדר ההתפתחות לחמים, גביע, 
כותרת, אבקנים, עליים, פרי. השינוי בפאזות היד, מעיקרו 
שינוי במבנה הפנימי של רקמות הניצנים. כל רקמה מביאה, 
מחמת השינויים שתלו בה, ליצירתם של אחד מחלקי הפרח או 
של הפאזה הגנראטיווית(היום בעיית שיגויי-הפאזות מוסברת 
בחלקה ע״י תופעת הסוטו׳-פדיוידיזם). 

בתחילת המאה ה 19 המשיך דה קנדיל (ע״ע) בבירור 
שאלת הג׳. הוא ראה כאיבר-המוצא את הגבעול, ואת העלה — 
בגבעול חלקי. לשם הסברת הצמיחה המוגבלת בעלה והאסי- 
מטריה הקדמית-אחורית שלו, שהן תכונות העומדות בניגוד 
לתכונות הגבעול, הניח דה קאנדול שחלה התנוונות בקצה 
קרקוד־הצמיהה של הגבעול ובצדו הקדמי. 

מן התאודיות החדישות להסברת הג׳ של העלה והגבעול 
יש לציין את תאוריית הטלומים ( 10100105 ) של צימרמן, 
המתבססת על הסתכלות במאובני־צמחים ( 8.1171113 ) מן 
הדוון. צימרמאן קבע, שגוף־הצמח בגוי ביסודו מיחידות־ 
ענפים או טלומים, המשתייכים לשני טיפוסים: מלומים 
עקרים ודמויי-עלים וטלומים פוריים נושאי־ססו׳רנגיות. לסי 
וזאוריה זו העלים הם גבעו׳לים ממאמורפיים.' 





751 


גלגול—גלגול-נשמוו; 


752 


הכיוון השלים היום במחקר הוא הניסיון לבירור בעיות 
חג/ ובעיות ההתפתחות בכלל, מתור גישה ניסויית-מעבד- 
תית, ועדייו מוקדם לסכם את תוצאות החקירות האלו. 

; 1935 , 1^ 71077101(1)7017 1711 8)1110x771771711 . ,ממ 3 ומו( 00 0 
,( 2 , 10 ג 10 ח 8013 010011103 ) ? 8011171 :!' 17 ( 0071 ■א 

; 1949 , 07171 (- 1111 ) 1 ? ( 0 ? 1 /ק 11010 ן( 8 771117111 א 11117 ' ,. 16 ; 1936 
. 1952 , 107111 ? 8 > ! 771711 ]) 10 (!) 07 (\ ־ ז״ 1111 >']ב ז \<' .■ 9 \ .ס 

ם. ם. 

גל 11 ול"נ#ם 1 ת (-• 31 :>ת £1 ז , 6$15 מ £6 ת 11 גק , 0515 ג %1 ( 5 קבזז 616 ת 1 
- 3 ז§ 1 וזז 5 ח 3 ז) י 1111£ ז 01£ ( 31 י*ו 1 ] 56616 , 11 זזנג 61 ז , 100 ) 113 

מסם), האמונה שאין המוות סיומו של הקיום הגשמי אלא 
מעבר למציאות גשמית אחרת ע״י התגלמות נשמת המת 
בגופו של אדם אחר (או אף של בע״ת או צמח), וחוזר 
חלילה! לשון אחרת: שהנשמות חוזרות ומופיעות בעולם 
הגשמי כשהן מלובשות גופים מתחלפים. אמונת הג׳ נפוצה 
מאד בשיטות דתיות ופילוסופיות של חברות ותקופות שונות 
והטביעה את חותמה בהשקפת־עולמם ובאודח־חייהם של 
יחידים ושל קיבוצים אנושיים גדולים. אמונת הג׳ מצויה 
בעמים ושבטים פרימיטיוויים ביותר, בגון בקרב ילידי 
אוסטראליה, האסקימוסים שממערב למפרץ־הדסון ושבטי־ 
הפיגמאים בקונגו! והיא מצויה בתרבויות מפותחות ובשיטות 
רעיוניות מעמיקות. 

לפי שופנהאואר (ע״ע), אשר סקר בספרו "העולם ברציה 
וכדימוי"(ספר ד׳, פרק מ״א) את תולדות תורת־הג/ מאמינה 
יותר ממחצית המין האנושי בגה״נ. ת. גומפרץ (ע״ע) מביא 
בספרו ארבעה טעמים להתהוותה של תורה זו ולקבלתה 
ברבים ("חכמי־יווך, א/ פרק ה ׳ ): א) נסיונות החלום 
והאקסטאזה, שבהם משתחררת הנפש מגופה! ב) אילו לא 
היו הגשמות חוזרות מדי פעם בפעם לגוף, היינו נאלצים 
להניח מספר אץ־סופי של נשמות קיימות מלכתחילה או 
הולכות וגבראות! ג) מספר היסודות החמריים הראשוניים 
הוא מצומצם, ולפיכך מסתבר שגם מספר היחידות הנפשיות 
מוגבל! ד) החומר הוא מתמיד, ועלינו להניח, איפוא, שגם 
הנפש מתמדת! ואם אנו מניחים את הישארותה אחדי המוות, 
עלינו גם להניח שהיא קיימת לפני הלידה. שיקולים מדעיים־ 
פילוסופיים אלה יצרו, לדעת גומפר׳ן, את האמונה בגה״נ 
בכיתות וזרמים מסויימים בעם הנוטה למחשבה פילוסופית, 
כמו היוונים. אולם למעשה קודמת האמונה בגה״נ לעיון 
הפילוסופי שבמערב: מוצאה, כנראה, מהודו. שלא כפילו¬ 
סופיה המערבית מניחה הפילוסופיה ההודית, שסדר־העולם 
הטבעי הוא גם סדר-עולם מוסרי, ושכל פעולה, כל מחשבה, 
כל מלה מן ההכרח שתביא לידי הגמולה בהתאם לאיכותה 
המוסרית! כל מעשה גורר — מלבד תוצאתו הנראית־לעין — 
תוצאות, שתחילה הן סמויות ואינן מתגלות אלא לעתיד לבוא. 
סיבתיות מוסרית זו פועלת מחוך אותה חוקיות חמורה המת¬ 
גלית בסיבתיות הטבעית(ע״ע קרמה). פעולה זו אינה קשורה 
לחלל ולזמן, ולכן אין היא באה לידי ביטויה ברוב המקרים 
בחייו של הפועל, אלא טכום־פעולותיו נעשה סיבה להתהוות 
חיים חדשים, המביאים תגמול לפעולות שקדמו ונעשו 
במהלך־חיים קודם. בפרטים ישנם חילוקי־השקפה באשר 
לשאלה, אם נשמת האדם יכולה להיזקק גם לחיה, לצמח, 
לאבן, או אם הג׳ פועל רק במסגרת המין האנושי, או אפילו 
בתחום המצומצם של כל קאסטה לחוד. הנחת הג׳ מעוררת 
באדם את התודעה של סכנות גדולות של ירידה, ואף של 
קללה, בחיים הבאים. ספר־החוקים של מאנו מדבר על רבבת- 


מיליונים של ג". הכמרים בטיבט קוראים לפני הגוסס את 
"סשר־המתים׳/ המתאר את הסכנות והנסיונות הצפויים לו 
בדרכו. — להודים נראו הישארות הנפש וגילגוליה יסוד־ 
היסודות של המציאות האנושית, וחידוש מהפכני חידש 
בודהא כשהכריז על האפשרות ל ה י ג א ל מן המחזור האין- 
טוסי של הג ׳ . תורח־הג׳ קיבלה בבודהיזם מובן חדש, באשר 
הבודהיזם אינו מכיר בקיומה של הנפש: מה שעובר מג׳ 
אל ג׳ איבו "אני" אינדיווידואלי, אלא זרם סיבתי גט ול¬ 
אישיות, והנפש אינה אלא גל עובר או מערבולת חולפת 
בתוך הזרם. אין זהות אישית מתמדת, אלא זרימה רציפה 
של מרץ פועל, הדומה לזרימה הרציפה של המים בנהר או 
ללהבה הבוערת ונמשכת. בתוך הזרם הרציף הזה פועל 
החוק המוסרי של סיבות ותוצאותיהן ומביא לידי ג׳ אחרי 
ג׳ — כל עוד הלהבה בוערת. אך הוודאות שאין קיום מתמיד 
בתוך שלשלת הג׳, פותחת לבודהיזם את הפתח לגאולה. 

הדודוטוס מייחס את תורת־הג׳ למצרים: "המצרים היו 
הראשונים שהגו את התורה, שהנפש היא בת־אלמוות ושהיא 
נכנסת מדי פעם בפעם, אחרי כליון הגוף, אל גוף הנוצר 
מחדש. אחרי שהנפש מתגלגלת בכל מיני חיות על האדמה, 
במים ובאויר, נכנסת היא שוב אל גוף־אדם המתהווה מחדש, 
והגילגול הזה מתבצע במשך 3,000 שנה. את התורות האלה 
קיבלו מהם גם יוונים אחדים, כאילו זו המצאתם.." (היס¬ 
טוריה, ב/ 123 ). המחקר החדש מטיל ספק בנכונות תיאורו 
של הרודוטום לגבי הדת המצרית הקדומה! לפני עיניו של 
ההיסטוריון היווני היה, כנראה, מצב מאוחר של התרבות 
המצרית, שכבר הושפעה ע״י הודו. ב״יוונים שקיבלו את 
תורת חג׳" נתכוון הרודוטוס, כנראה, לאטכולות שבדרום־ 
איטליה. שם הורה פיתגו׳רס (ע״ע) את תורת־הג/ ומיוחסת 
לו הטענה שהוא זוכר את גילגוליו הקודמים, למשל — את 
השתתפותו בהגנה על טרויה. גם אמפדוקלס (ע״ע) סיפר, 
שהיה בגילגוליו הקודמים שיח, ציפור,'דג, נער, נערה! 
לפיכך אסר שחיטת חיות ואכילת בשרן — כי הן עצם 
מעצמותינו. 

אפלטון מאמין באמונה שלמה, שהנפש היתה קיימת לפני 
שנכנסה בגוף, אך אין הוא מעיז לבטא אלא השערות על 
אופן־חייה לפני הלידה. במידה שהנפש צפתה בעולם הצורות 
הטהורות לפני הלידה, היא זוכה להוולד כפילוסוף, כמלך, 
כרופא וכר. אחרי מותה היא נידונה, והיא נהנית מפרי-חייה 
או נושאת בתוצאות עוונותיה. אחרי שחלפו אלף שנים, 
בוחרת הנפש מחוך החלטה חפשית בגורל-חיים חדש, וירידה 
זו אל האדמה חוזרת עשר פעמים, עד שהנפש חוזרת אל 
מקורה הנצחי ("פידרוס"). ב״טימיום" ( 41 — 42 ) מפתח 
אפלטון את חורת הגי׳ לפרטיה. הנאו־אפלטוניים קיבלו את 
תורתיהג', וספרו של סלוסטיוס "על האלים ועל העולם", 
שהיה מעין ספר־ד,עיקרים של הדת היוונית בתקופתה האח¬ 
רונה, מביא את הטעמים המסייעים לתורה זו. _ימבליכו 0 
(ע״ע) הורה, שיש נשמות טהורות שאין חוק הג׳ חל עוד 
עליהן! אך הן יורדות שוב על האדמה מרצונן, כדי לעזור 
לאנושות בשאיפתה לשלמות. 

הנצרות הרשמית דחתה את תורת־הג/ אך התורה המשיבה 
להתקיים ביה״ב בקרב הכיתות השונות של המינים. במאה 
ה 17 ( 1662 ) נאלץ הפילוסוף פ. מ. הלמונט ( 961010111 ) 
להתגונן בפני בית־הדין של האינקוויזיציה ברומא נגד 
ההאשמה באמונה בג׳. במאה ד, 18 טען יום (ע״ע) במסתו 



753 


נלגול־נשמדת 


754 


"על הישארות הנפש", שתורת־הג׳ היא התורה היחידה דל 
גורל־הנפש הראויה להישמע על־ידי הפילוסוף. תורת הג׳ 
מקופלת, אם גם לא מפורשת, במשנתו של ליבביץ (ע״ע) על 
המ 1 נדות. ב 1780 הופיעה מסכתו של ג. א. לסינג (ע״ע) על 
"חינוך המין האנושי", שבה הגן לסינג על תורת־הג׳, שהיא 
"ההשערה הקדומה ביותר של האנושות". גם אמרות רבות 
של גתה (ע״ע) מעידות על קרבתו לתורודהג׳. ליכסנברג 
(ע״ע) אמר: "איני יכול להשתחרר מן הרעיון שמתי ליפני 
שנולדתי". המשורר השוויצי צשוקה (ע״ע) תיאר את חייו 
לפני היוולדו ואת החיים החדשים אחרי מותו. הפואמה 
"קרול־דוד" מאת המשורר הפולני י. סלובצקי(ע״ע) מיוסדת 
על האמונה בג/ 

מן הפילוסופים של המאה ה 19 הגן על תורת הג׳ — 
מלבד שופנהאואר — ביחוד י. ה. פיכטה (הבן), שהסתמך 
בהגנתו גם על הקבלה. פיכסה קיווה, שהחיאת האמונה בג׳ 
תשפיע השפעה עמוקה על החיאת התרבות. 

במאה ה 20 נתנו רודולף שטינר (ע״ע) באירופה ושדי 
אורובינדו (ע״ע) בהודו, ביסוס פילוסופי חדש לתורת־הג/ 
שטינר הסתמך על תורת־התורשה ועל גבולותיה. יש הבדל 
מכריע בין תפקידה של התורשה בחיה ובאדם. לחיה אין 
ביוגראפיה באותו מובן שיש ביוגראפיה לכל איש ואיש 
מבני־האדם. את יחודו האישי של האדם אין להסיק מחוקי- 
התורשה, כי האדם הוא בן להוריו רק מבחינת גופו, ואילו 
מבחינת רוחו הוא בן לעצמו, — ז. א.: יורש תכונותיו 
מגילגולו הקודם, 

אורובינדו דחה אח ההשקפה העממית, הגורסת ש״פלוני" 
מתגלגל ונולד כ״אלמוני". "לא אכילוס נולד כאלכסנדר, אלא 
אותו זרם־כוח, אשר יצר מתוכו את התופעה העוברת והחול¬ 
פת של אכילוס, יצר את התופעה העוברת של אלכסנדר". 
אולם זרם־כוח זה אינו אנ 1 נימי ונטול־אישיות, אלא יש לו 
בעלים, שהוא ה״אני״ האמיתי, העצמי 10 :*), של האדם, 
האישיות הממשית. ההשקפה העממית על הג׳ טועה בזה, 
שהיא מחליפה את האישיות האמיתית, השולטת בכל חג" 
ומתגלמת בהם, עם ג׳ אחד מקרי וחולף. ה״אני האמתי" של 
האדם (ת 50 -! 6 ? 1631 ? ־!דר) הוא מעל לג", משגיח עליהם 
וחי בהם, אך אינו מזדהה עמהם, וחג" הנמשכים משמשים לו 
אמצעי של התפתחות רוחנית מתמדת. 

■ 151 )? ,־מת 61 > 5 .א ; 1904 .!) 111 ! 1 ) 1/1 ) 011111 ) 1 )) 5 , 10161 ) זזש 8 

-)!!!סא' 1 ))!ד 1 )!> 10 ס . 4 141111,1 ק( $10111 . 14 1 ז 0 ! 11 > 1 ז) 1 >/ 

; 1923 ,) 11 ) 1110 766 > 1:1 ) 0 1 ) 0 , 1 ) 8100 .? 1 , 1910 , 11 ו 9 ו/)! 0 ) 11/151 
] 16£ )ז 86 מ 50 ) מ 0 ן/ז>מ׳ע>^מ, 6 א , 1925 ,) 11 )/ 11 ? , 880,16 . 8 

, 116056166 16 > . 0 ; 1927 , 0 ;* 311 ג 11 >ו׳\ 11 >ת 1 " : 1 ) 1 ז 508 זנח״ות 

-]) 6 ) 8 ; 1928 , 411011 >)£ 01111111 ) 1 11 ! ) 4 ) 101 ) 40 ) 1 1 ) ) 11111 ' 7 

; 1934 , 0 !)! 0:1 > 1 11 . 1 ) 1 ! 1 ). 01 !)י/ £ ת 1:1 ) 4 ! 111 ) 111 )} ))$ ) 01 , 066 

- 80560 . 1 ? ; 1941 , 1195 ) 1011 ? / 0 \ 1 /? 111050 /? ) 7/1 , £6 ת 1 , 8 .עו 
. 1952 ,)! 1 ))!)) 1 )) 5 ) 01 , 866£ 

ש. ה. ב. 

ביהדות. אין ראיה ברורה למציאותה של תורת חג׳ 
בישראל בימי הבית השני. בתלמוד אין לה זכר (רק האחרו¬ 
נים היפשו ומצאו בדרך הדרש אסמכתות ורמזים שונים לג׳ 
בדברי חז״ל). יש מקצת חוקרים המפרשים את דברי יוספוס 
(קדמוניות י״ח, 3,1 ; מלחמות ב/ 14,8 ) על הגופים הקדו¬ 
שים, שלהם זוכים הצדיקים לפי אמונת הפרושים, כמכוונים 
לתורת הג׳ (ולא לתחיית-המתים, כדעת רוב החוקרים) 
בתקופה שלאחר התלמוד החזיק בתורה זו ענן, ממייסדי 
הקראות, שבכמה מדבריו יש הד והמשך למסורות כיתתיות 


קדומות. תורת חג׳ היתה נפוצה מן המאה ה 2 ואילך בקרב 
הכיתות הגנוסטיות והמאניכאים, וגם כמה חוגים בכנסיה 
הנוצרית החזיקו בה (אולי גם אוריגנם). אין זה מן הנמנע 
שהיו מהלכים לתורה זו גם בחוגים יהודיים מסויימים, שאלי¬ 
הם היתה עלולה להגיע מתורות הודיות דרד הסאניכאיות 
או מתורת אפלטון והנאו־אפלסוניים ותורת האורפיקאים. 

טענות ענן לטובת הג׳ לא נתקבלו אצל הקראים, אבל 
קרקסאני (במאה ד, 10 ) הקדיש להן פרק מיוחד ב״ספר האו¬ 
רות" שלו כדי לסתור אותן < עיקר טענתו היתה מיתת התינו¬ 
קות שלא חטאו. בעקבות כמה מבני כת המעונזלה המוסלמית 
נתקבלה תורת־הג׳ גם על דעת יהודים שנמשכו אחרי עיקריה 
הפילוסופיים. הפילוסופים היהודים ביה״ב דחו תורה זו (רב 
סעדיה גאון, "אמונות ודעות", ר, פ״ז! ר׳ אברהם בן דאוד, 
"אמונה רמה", א׳, ז/ ר׳ חסדאי קרשקש, "אור ה , ", ד׳, ז׳י 
ר׳ יוסף אלבו, ״עיקרים״, ד/ כ״ט). ר׳ יהודה הלוי והרמב״ם 
עוברים עליה בשתיקה. ר׳ אברהם בן הרמב״ם מזכירה מתוך 
שלילה גמורה. 

כנגד התנגדותה הבולטת של הפילוסופיה העברית הופיעה 
תורת הג , בקבלה מאז התגלותה הראשונה ב״ם׳ הבהיר", בסוף 
המאה ה 12 . העדר כל התנצלות מיוחדת על תורת־הג/ המוס¬ 
ברת שם בכמה משלים, מוכיח שהרעיון צמח או התפתח 
בחוגי המקובלים הראשונים בלי כל זיקה לפולמוס הפילו¬ 
סופי נגדו. פסוקים (״דוד הולך ודור בא״ — במובן: הדור 
ההולך הוא הוא הדור הבא) ואגדות ומשלים תלמודיים נת¬ 
בארו ברוח הג/ לא ברוד, אם יש קשר בין הופעת תורת-הג׳ 
בקבלה בדרום־צרפת ובין הופעתה בכת הקאתארים באותו 
דור ובאותו מקום ממש. אמנם, הקאתארים — כרוב מאמיני 
הג' — הורו ג׳ בבעלי־חיים, ואילו ב״ס׳ הבהיר" נזכר רק ג׳ 
בגופי בני־אדם. 

מן "ם' הבהיר" ואילך נתפתחה תורת־הג׳ בכמה דרכים 
ואופנים ונעשתה אחד מגופי־התורה של הקבלה, אע״ם שבפר־ 
טיח נמצאו הבדלים עצומים בין המקובלים השתים. במאה 
ה 13 ראו בג׳ סוד עמוק, שדובר עליו רק ברמז, אבל מסוף 
המאה ההיא נתרבו הכותבים עליו במפורש ובפרוטרוט. 

בספרות הפילוסופית השתמשו בדרך־כלל במתח "העתקה" 
במקום ג׳, וגם בקבלה נמצא המונח ג׳ רק מ״ס׳ התמונה" 
ואילך; שני המונחים הם תרגומי המתח הערבי (תגאסח). 
ראשוני־המקובלים, כגון תלמידי ד , יצחק סגי־נהור ומקובלי 
גרונה, דיברו על "סוד העיבור" (לשון נופל על לשון). רק 
בסוף המאה ה 13 או במאה ה 14 התחילו מבחינים בין ג׳ 
ועיבור כשני דברים שונים. קיימים גם המתחים "התחלפות" 
או "דין בגי חלוף" (מלשון הפסוק במשלי לא, ח). מתקופת 
"הזוהר" ואילך נתפשט המונח ג׳ בכל הספרות העברית, וגם 
הפילוסופים התחילו משתמשים בו. 

פסוקים ומצוות מן התורה נדרשו על דרד הג׳. לבני 
הכיתות הקדומות, שמהן שאב ענן, שימשו, כנראה, דיני- 
שחיטה כאסמכתא לג׳ מן התורה, עפ״י אמתתם בג׳ בבעלי־ 
חיים. לעומת זד, שימשה מצות-יבום נקודת־מוצא ואסמכתא 
לג׳ בקבלה: אחיו של הנפטר בלי בנים מקים את הנפטר 
עצמו עוד פעם בג׳ כדי שיזכה לבנים בג׳ השני. אחר-כך 
נתפרשו גם מצוות אחרות על יסוד הג׳. האמונה בג׳ באה 
בקבלה גם כתירוץ ראציונאלי לחוסר הצדק בעולם וכתשובה 
לשאלת "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו": הצדיק נענש על 
חטאים בג׳ קודם, וכו׳. כל ס׳ איוב ופתרונו, וביחוד דברי 



755 


גלגול־נששות 


756 


אליהוא, הועמדו על סוד הג׳(פירוש איוב לרמב׳ץ, וכן אח״כ 
בכל ספרות הקבלה). 

רוב בעלייה קבלה הראשונים (עד "הזוהר" ועד בכלל) לא 
דאו בג׳ חוק כללי של כל יצור (כפי האמונה ההודית), אלא 
קשרו אותו בעיקר בעבירות על מצוות הכרוכות בסריה* 
ורביה ובחיי־המין. הג׳ הוא עונש קשה מאד לנשמה שנת* 
חייבה בו, אבל יחד עם זה הוא ביטוי לחסדי הבורא ש״לא 
ידח ממנו נדה", ואפילו לחייבי־כריתות יש סיכוי לתיקון ע״י 
הג׳. יש שהדגישו יותר את יסוד הדין שבג׳, ויש שהדגישו 
את יסח־ הרחמים. תכלית הג׳ תמיד אחת: זיכוך הנפש ומתן 
סיכוי לתיקון מעשיה במבחן חדש. מיתת־התינוקות היא 
מדרכי הענשת הנפש בג׳. 

ב״ס׳ הבהיר" נאמר, שהג׳ אפילו עד אלף דורות, אבל הדעה 
השלטת בקבלה הספרדית היתה שלשם תיקון עוונות מתגל¬ 
גלת הנפש שלוש פעמים אחרי כניסתה בגוף (ע״ם איוב לג, 
כס: "הן כל אלה יפעל אל פעסים שלש עם גבר"), אבל צדי¬ 
קים מתגלגלים לטובת העולם, לא לטובת עצמם, ללא הגבלה. 
אולם כמו בכל פרטי התורה, נמצאות בספרות־הקבלה גם 
דעות הפוכות: צדיקים עד 3 פעמים. רשעים עד אלף! הקבורה 
היא תנאי לגילגולה החדש של הנפש: מכאן נתנו טעם 
לקבורה ביום־הפטירה. לפעמים באה נשמת זכר בנקבה, 
ומכאן העקרות. ג׳ הנשים כשהן לעצמן שנוי במחלוקת, וכן 
ג׳ נפשות*הגויים, אבל כמה מקובלים חייבו את שניהם, אפילו 
בצורת חוק כללי (בביגוד לשיטת רוב מקובלי צפת). ס׳ 
״הפליאה״ ראה בגרים — יהודים שנתגלגלו בגויים ושבו 
לקדמותם. 

גם היחס בין ג׳ וגיהנום שנוי במחלוקת. ר׳ בחיי בן אשר 
הניח הג׳ רק לאחר קבלת העונש בגיהנום, והדעה ההפוכה 
מצדה ב״רעיא מהימנא" שב״זוהר" ואצל רוב המקובלים. 
מכייוון שרעיון הג׳ סותר בעצם את רעיון העונש בגיהנום, 
לא הושגה בדרן־-כלל פשרה הגיונית בין שתי הדעות. ר׳ יוסף 
מססדאן בפרס (במאה ה 14 ) פירש את כל עניין גיהנום על 
ג׳ בבהמות. 

הג" התחילו אחרי הריגת הבל, ולדעת אחרים: בדור* 
המבול, והם ייגמרו רק עם תחיית-המתים. אז יקומו גופות 
כל המגולגלים, ויתפשטו בהם ניצוצות מן הנפש העיקרית. 
אבל היו גם תשובות אחרות לשאלה זו, שהעסיקה מקובלים 
רבים, בפרט במאה ה 13 . 

הרחבת הג׳ מעונש מוגבל (לחטאים מוגדרים) למערכת 
כללית יותר עוררה את תורת הג׳ בבהמות, ואפילו בצמחים 
ובדומם, אבל דעה זו נתקלה בהתנגדותם של מקובלים רבים 
ונשתלטה רק אתרי 1400 . ג׳־בהמות נזכר לראשונה ברמז 
אצל מקובלי־גרונה. עיקרו של "ס׳ הזוהר" אינו יודע עליו, 
אבל ב״תיקוני זוהר" יש מאמרים המשתדלים להוציא תורה 
זו מפשוטה, סימן שעצם התורה כבר היתה ידועה למחבר. ר׳ 
יוסף ג׳יקאטילה ב״כללי המצוות" שלו רשם פרטים רבים על 
ג׳־בהמות, ברובם הגדול כענשים על ביאות האסורות מן 
התורה. הרחבה כוללת ביותר של כל תפיסת הג׳ באה בכתבי 
ר׳ יוסף בן שלום האשכנזי וחבריו בתחילת המאה ה 14 : 
לדעתם מקיף הג׳ את כל צורות־ההוויה מן הספירות והמל¬ 
אכים עד הדומם, והוא "דין בני חלוף" או "סוד השלח", שבו 
"משתלחים" כל הנמצאים מצורה לצורה, ואחרי ירידתם עד 
עמקי־התהומות הם חוזרים ועולים. ג׳-הנפש בצורתה המיוח¬ 
דת לתוך מציאות אחרת שאינה שלה מיטשטש כאן, ובמקומו 


בא חוק של חילופי-צורה. אולי יש לראות בנוסח זה של 
תורת־הג׳ תשובה לביקורת הפילוסופית על הג׳, המיוסדת על 
הגדרת הנפש כצורת הגוף, שאיננה ניתנת, לפי הגדרתה, 
להתלבש בגוף אחר. "סוד חג׳ האמיתי" בניסוח החדש בא 
לפעמים במקום סוד הג׳ המסרתי של המקובלים, כגון בם׳ 
״מסורת הברית״ לר' דוד בן אברהם הלבן (בערך 1300 ). 
מקובלי־צפת קיבלו את תורת הג׳ בכל הצורות הטבעיות, 
ועל־ידיהם נתפשטה ביותר בחוגים רחבים של העם. 

בצפת, וביחוד בקבלת האר״י, נתפתחה מאד ההשקפה על 
"ניצוצות־הנשמות": כל נשמה עיקרית בנויה אף היא במבנה 
רוחני של "איברים פנימיים", ומתפשטים ממנה ניצוצות רבים, 
שפל אחד מהם יכול לשמש נשמה או נפש בגוף־אדם. הג" 
הרבים של כל הניצוצות יחד מכוונים לתיקון המבנה הרוחני 
הנעלם של שורש הנשמה העיקרית; ואפשר ג״כ שבאדם 
אחד יהיו כמה ניצוצות שונים השייכים לשורש אחד. כל 
שרשי־הנשמות היו כלולים בעצם בהווייתו של אדם הראשון, 
ובשעת החטא הראשון נפלו ונתפזרו; הנשמות טעונות אסיפה 
וקיבוץ ע״י תיקוני הג" העוברים עליהן ועל ניצוצוחיהן. 
הקבלה המאוחרת פיתחה בהרבה את רעיון קרבת הנשמות 
השייכות לשורש משותף. בפירושי התנ״ך של המקובלים 
נתבארו מאורעות רבים מתוך היסטוריה נעלמה זו של גיל- 
גולייהנפשות השונות, החוזרות על סיטואציות דומות, כדי 
לתקן באחת מה שקילקלו בקודמת. רעיון זה יסודו בראשית 
הקבלה: משה ויתרו הם גילגולי הבל וקיו; דוד, בת־שבע 
ואוריה הם גילגולי אדם, חוה והנחש; איוב הוא גילגולו של 
תרח אבי-אברהם; ורבים כאלה. ס׳ "גלי רזיא" למחבר אלמוני 
(נתחבר 1552 , נדפס בחלקו 1812 ) ו״ס׳ הגילגולים״ ( 1684 ) 
וס׳ ״שער הגילגולים״ ( 1912,1875 ) לד׳ חיים ויטאל האריכו 
בהסברת תולדות אישי המקרא מצד גילגולי נשמותיהם. האר״י 
ורח״ו הרחיבו את המסגרת גם על אישי התלמוד. גילגולי 
אישים רבים נתבארו בס , "גילגולי נשמות" לר׳ מנחם עזריה 
מפאנו (הוצאה עם פירוש: 1907 ). גילגולי אדם הראשון 
העסיקו מקובלים רבים, שמצאו סימן להם בשמו אד״ם: 
דאשי־תיבות אדם דוד משיח(לראשונה אצל משה די ליאון). 

נוסף על הנחת הג' נתפתתה מאז המחצית השניה של 
המאה ה 13 תורת "העיבור": כניסת נפש אחרת לתוך האדם, 
לא בשעת ההריון או הלידה אלא בחייו. בדדך־כלל "מת¬ 
עברת" נשמה נוספת באדם רק לזמן מסויים, לשם ביצוע 
מעשה או מצווה מסויימים. ב״זוהר" נאמר, שנשמות נדב 
ואביהוא נתעברו בפינחס בשעת קנאתו על מעשה זמרי, 
ושיהודה נתעבר בבועז בשעה שהוליד זה את עובד. תורת* 
העיבור תפסה מקום נכבד בתורות מקובלי-צפת, ובפרט 
בקבלת האר״י: צדיק שקיים כמעט כל תרי״ג מצוות אבל 
לא נזדמנה לידו מצווה מסויימת, מתעבר במי שמצווה זו 
באה לידו; וכן מתעברות נפשות צדיקים לטובת העולם 
והדור. עיבור של רשעים בנפשו של אדם אחר נקרא בלשון 
האחרונים "דבוק" (ע״ע). 

התגברות אמונת הג׳ במאה ה 16 וה 17 גרמה גם לוויכו¬ 
חים חדשים בין שוללי הג׳ ומחייביו. ויכוח מפורט מאד על כל 
תירת־הג׳ נתקיים בערך ב 1460 בין שני חכמים באי קאנדיה 
(כ״י ואטיקאן 254 ). ר׳ אברהם הלוי ן׳ מיגאש התפלמס נגד 
תורת־הג׳ בכל גילוייה ("ם' כבוד אלהים", ב/ פרק י׳—י״ד 
1585 ), ויהודה אריה דה מודינא חיבר מאמר "בן־דוד" נגד הג׳ 
(נדפס בקובץ ״טעם זקנים״, 1855 , עמ׳ 61 — 64 ). כסגיגוריה 



757 


גלגול־נשמות—גלגיליות 


758 


על הג' חיבר מנשה בן ישראל את ״ס׳ נשמת חיים״ ( 1652 ). 
ספרי מקובלים מאוחרים בתורת־הג׳ הם: "מדרש תלפיות, 
ענף גלגול״ ( 1736 ) לאליהו הכהן האיתמרי! ס׳ "גולל אור" 
( 1737 ) למאיר ביקאיים. 

ש. רובין, גלגולי נשמות, 1899 ! ש. פושינסקי, הגלגול 
(״יבנה״, א׳, 153-137 ), 1939 ! ג. שלום, לזזקר תודת הגלגול 
בקבלה במאה הי״ג (תרביץ, ס״ז, 150-135 ), 1945 ! ש. א. 
הורודצקי, תורת הקבלה של האר״י ורזז״ו, 252-245 , 1947 ! 
110 וות 50 ) ■ 31 עוה 4 '- 01 1 * 41 , 10 ) 1 ז %11 , 1 ) 1 ׳,■ 0.1 

ג. ש. 


בלבול, ק.?י" (ק״), בגא(מטריה — עקומים, המתוארים ע״י 
נקודה (?) של עקום, שמתגלגל על עקום שני 
( 5 ) — קבוע — ללא החלקה. שני העקומים נוגעים זה בזה 
בנקודה אחת, ז. א. יש להם משיק משותף בנקודה זאת. 

חשיבות מיוחדת נודעת למק¬ 
רים שבהם שני העקומים, הקבוע 
והנע, הם מעגלים. בשהמעגל 
הנע נוגע במעגל הקבוע מרפנים, 
ק׳ הוא היפוציקלואיד, 
וכשהמגע הוא מבחוץ — הוא 
אם י צ י קל(א י ר, לפי מצבה 
של הנקודה היוצרת ? מבחינים 
בין שלושה סוגים של קווים 
כאלה: האפיציקלואיד או ההים(־ 
ציקלואיד הוא מוארך, כאשר 
? בפנים המעגל הנע (ציור 1 , 
ב)! הוא משולב, כאשד ? 
מחוץ למעגל הנע (ציור 1 , א)ז הוא רגיל, כאשר ? על 
המעגל הנע. אם מ הוא דאדיוס המעגל הקבוע,■* — ד-גדיוס 
המעגל הנע, ! — רוחק הנקודה ? ממרכז המעגל הנע, 
נמצאות המשוואות הפאראמטריות בקואורדינטות קארטסיות, 
שמרכז המעגל הקבוע נמצא בראשיתן: 
בשביל האפיציקלואיד — 

ן^־ 4 ־^ 008 3 — ק> 008 (ז + 11 ) = * 

|ק> 810 8 - <ן> 810 ( 1 + 11 ) — ץ 

בשב*ל ההיפוציקלואיד (בתנאי מ > !} - 



) 

) 


ן> *_ 003 8 + <ן> 008 (ז — 8 ) = 1 

־־ ) 

810 8 - ון) 610 (* - 8 ) = 7 


במקרה של יתס ראציונאלי — הקווים הם אלגבריים 
וסגורים, והמעגל הנע חוזר למצבו ההתחלתי אחיי" מספר 
סופי של סיבובים שלמים (ציור 1 ). במקרה של יחם אי* 
ראציונאלי — מתקבלים קווים טראנסצנדנטיים. היפוציקלר 
איד רגיל, שבו * 2 = 8 , הוא קטרו של המעגל הקבוע! להי־ 
פוציקלואיד רגיל, שבו • 01 = 8 (ס— מספר טבעי גדול 
מ 2 ), יש " חודים על המעגל הקבוע. 

אם < הוא קו ישר והעקום הנע הוא מעגל, ק׳ הוא 
צ י ק ל ו א י ד. משוואותיו הן: 

לן) 810 • — ן> 0 = 1 
ק* 008 * — 0 = 7 

הציקלואיד נקרא רגיל, אם ! = • (ציור 2 ), מוארך — אם 


* > ־, משולב — אם * < 8 . אורך־הקשת של מחזור אחד 
של ציקלואיד רגיל הוא * 8 . השטח המוגבל בין מחזור אחד 
של ציקלואיד רגיל ובין הישר הקבוע שווה לשטה המעגל 
היוצר כפול 3 . 



כשהעקום הנע הוא ישר שעליו נמצאת הנקודה הקבועה 
?, נקרא ק׳ ה לום ף (אינוולוטה) של העקום הקבוע 8 . 
"בניית־החוט" של הלו׳פף מבוצעת על־ידי הצמדת חוט מתוח 
לעקום! קצהו האחד( 11 ) של החוט מוחזק על 8 , ואילו קצהו 
החפשי ( 8 ) הוא נמתח ומנותק בהדרגה מי, תוך מתיחה 
מתמדת: 8 מתאר את הלופף. 8 נקרא הלפוף או האוו׳לוטה 
של הלוטף. הנורמאלים ללויפף הם, איפוא, משיקים ללפוף 
(ציור 3 ). לכל לפוף קיים מספר—ך- 
אין־סופי של לופפים. הלפוף הוא / 1 

המקום הגאומטרי לכל מרכזי־העי -/ / / 

קום של הלופף. הלפופים של ציקלר / / 1 
אידים. אפיציקאאידים יהיפלצייתל 1 *'! ז 
אידים הם קווים מאותם הסוגים // 1 1 

עצמם. /!\ 

קרבת־מה לק״ יש ל ק ו ו י - 
החלקה, המתוארים על־ידי נקודה ציור 3 
? בתוך מישור נע, שבו נמצא גם עקום המחליק בין נקודות 
או קווים קבועים, או נשאר תמיד משיק לישר קבוע בנקודה 
קבועה. בתורת־המכונות נודעת חשיבות מעשית מיוהדת 
למקרה, שבו העקום המחליק הוא קטע שקצותיו נעים על 
עקום־מסלול, בשעה ש ? נמצאת על הקטע או על המשכו. 

סקירה היסטורית. מושג הלפוף כבר נזכר 
(ספר חתכי-החרוט) של אפולוניוס (ע״ע). לאפיציקלואיד 
נודעה חשיבות רבה בהסברת מסלולי כוכבי־הלכת לפי שיטח 
פטולמיאוס (ע״ע אסטרונומיה, 780 — 781 ). נסר־א-ךין הפרסי 
( 1201 — 1274 ) כבר ידע, שההיפוציקלואיד ש מעגלו הקבוע 
גדול פי-שגים ממעגלו הנע — אינו אלא קוטר של המעגל 
הקבוע. דירר (ע״ע) מזכיר ב 1525 מקרים מיוחדים של אפי- 
ציקלואידים. גלילאי (ע״ע) עסק בתכונות שונות של הצי- 
קלואיד, והוא־חוא שקבע את שמו. ד?ןרט (ע״ע) חקר בספרו 
חגאומטרי( 1637 ) גם את תכונותיו של הציקלואיד וטבע את 
המתח קו-גלגול ( 01110110 •!). ב 1658 הציע פסקל (ע״ע) פרס 
לפותרי שאלות מסויימות על הציקלואיד, והוא עצמו היה 
בין מפרסמי הפתרונות. הויגנס(ע״ע) פירסם ב ות 1 ו 1 ^ 010 ז 10 ? 
חז 111 ז 310 [ 1 !:* 0 ( 1673 ) פרטים רבים על הציקלואיד, בפרט 
בקשר לשימושים כבניית שעוני״מטוטלת. בספר זה ניתן גם 
ביסוס לתורת הלפוף. 

ר. אר. 

גלנילי^ה. ?תב־. ע״ע סלףזת, לעזנזת. 
נלגזתא, ע״ע ורועלים, טופוגרפיה: יען. 

!לניליזת ( 13 * 0:310 ? אן 3 * 0 ) 011 ) 1 ), מערכת של חסרי- 
חוליות! חיות־מים זעירות, שרובן חיות במים 
מתוקים ומיעוטן בים. אע״ם שהן רב־תאיות. קשה לפעמים 



759 


גלגיליות — גלגל 


760 


להבדיל ביניהן ובין הדימוניות (ע״ע), שחג׳ דומות להן 
בריסיהן ובאופן־תנועתן. הריסים בג׳ מסודרים בשני זרים 
בקדמת הגוף: רצועה אחת לפני הפה ואחת אחריו. יתד הן 
מצטרפות ל גל ג י ל, שהוא האיבר האפייני לקבוצה כולה, 
והוא משמש לתנועה ומסייע להזנה. מערבולת־המים שהוא 
יוצר מזרימה אל תוך פי־הג׳ אצות, חד־תאיים וחידקים מן 
הננ 1 פלנקטון. כל אלה נשחקים בין לוחות קשים ומשוננים, 
אשר הקיבה הטוחנת מפעילתם בשריריה החזקים! בלוטות- 
עיכול מסייעות בפירוק־המזון, שפסלתו מוצאת דרך פי־ 



נ?ני 5 יווז 

1 . ג?ני;ית צוערת: 2 —״ גיניייות ׳שטות: 

5 נלניליח קבועח־טקום, בנרתיק עשוי מהפרשה דביסה 

הטבעת. מעבר לפתח־גוף זה נמצא איבר־אחיזה בעל קצה 
ממוזלג — ה״רגל"! בלוטות־מלט שבפנים הרגל מסייעות 
בהפרשתן לג׳ להידבק בעצמים שבסביבתן. מערכת של תאי- 
שלהבת (פרוטונפךידיות), הקשורים לשני צינורות־מוצא, 
משמשת כאיבר־הפרשה; הצינורות נפתחים אל תוך שלפו¬ 
חית המתרוקנת אל תוך המעי הסופי. גם איברי־המין מובילים 
את תוצרתם דרך פתח המעי החוצה. מערכת־העצבים היא 
פרימיטיווית: אין אלא גנגליון יחידי בקרבת הפה בצד 
הגבי, והוא מחובר בעצב מיוחד למששן * למינים אחדים יש 
גם איבר של תחושודאור. שדירי־הגוף מסודרים רצועות- 
רצועות, החוצות את חלל־הגוף, שהוא מייצג, כנראה, את 
הבלסטוקל. בהתאם לממדים הקטנטנים של הגוף הוא חסר 
איברי־נשימה ומחזור־דם. כל הגוף הדו־סימטרי של הג׳ עטוף 
קרום־כיטין שקוף, — אופן־הרביה של הג׳ מותאם לחילופי 
תנאי־החיים בסביבתן הטבעית. בתנאים רגילים אין למצוא 
במים אלא נקבות בלבד, שדרך־רבייתן היא פרתנוגנמית 
(ע״ע). אך בעונה של יובש או קור מטילות הנקבות ביצים 
קטנות יותר, שמהן בוקעים הזכרים, שהם קטנים בהרבה מן 
הנקבות, עפ״ר מנוונים במבנם וקצרי־ימים. הביצים המופרות 
מצטיינות בקליפה עבה וקשה, המכשירה אותן לעמוד בתנאי־ 
החיים הקשים. מביצים "מתמידות" אלו שוב מתפתחות 
נקבות, ומהן מתחילה שרשרת־דורות חדשה, כשתנאי־הקיום 
משתפרים, בתנאי העדר־מים לפעמים אף חיות מבוגרות 
מתכדרות ומסתגרות, והן חוזרות ומתעוררות במים. יש 
מינים של ג׳ שיוצרים מושבות ויושבים ישיבת־קבע על 
צמחים וכיו״ב. 


הבעיה הסיסטמאטית והפילוגנטית של הג׳ נדינה הרבה 
בזואולוגיה. מבחינת הפרו׳מונפרידיות דומות הג׳ לתולעים 
השטוחות (ע״ע), אך האחרונות הן בעלות פרנכימה, ואילו 
הג׳ — בעלות חלל־גוף. קביעות מספר התאים המרכיבים 
את גוף היחיד היא תכונה משותפת לג׳ ולתולעים העגולות 
(ע״ע). אולם האיבר האפייני ביותר לג׳, הגלגיל, מקרב 
אותן לצורת הטרוכופורה של קבוצת תולעי הטבעות (ע״ע). 

ה. ש. 

גלגל (או אופן), דיסקוס מסתובב על ציר, או מסגרת עגולה 
מחוברת בחישורים לטבור שדרכו עובר ציר! 
ממיתקני־היסוד של הטכניקה. 

היסטוריה. השימוש בג" היה ידוע באסיה ובאירופה 
כבר בתקופת־האבן! לדעת וונט מקורו בפולחן השמש (ר׳ 
להלן). עגלת־הג" הקדומה ביותר (מן האלף ה 4 או ה 3 
לפסה״נ) נמצאה בחפירות במוהנג׳ו-דארו בהודו. תחילה היו 
הג" עשויים בצורת דיסקוסים' חתוכים מעץ או מורכבים 
מנסרים בעלי צורה מעוגלת, והיו מסתובבים יחד עם הציר! 
טיפוס זה מצוי אף היום בארצות אסיה המרכזית ובהודו־סין, 
באנאטוליה ואף באירופה הדרומית. בתקופת הברונזה קם 
טיפוס של גלגלי־חישורים בסין ובמסופוטאמיה, שמשם נת¬ 
פשט אתר 2300 לפסח״נ לארצות הים התיכון, ובאירופה 
המרכזית והצפונית, ששם קדם, כנראה, לפילוג של משפחת- 
הלשונות ההודו־אירופית לפלגים שונים. בדרך־כלל נמשכים 
החישורים מטבורו של הג׳ אל הקפו, אולם ידועה גם עריכתם 
בצורת צלב כפול (אצל הסינים והבאסקים). לכלל שיכלולם 
הגיעו הג״ עם המצאת חישוקי־הברזל. — באמריקה לא היה 
הג׳ ידוע עד לכיבוש הספרדי. 



(סיני) (סיגי ונאסקי) (אטרוסקי וריסי) 


על חג" בכלי־הרכב השונים ע״ע רכב, כלי-! על ג׳, ג׳־ 
שיניים וג׳־תנופה בטכניקה ע״ע מכונות! על ג׳־ההשקאה, 
ע״ע השקאה. 

; 1900 א 7 > > 010 £ מ 1 { 0-1€€ ? $01 ? 1 ) £114 ,? 1014 1 ^ 1 %! 1£ ן$$ז 0 ז! 0 

0 ?!*) 17101110? 0X1172 ^־זס/ 0 ^ 1 י 5 ?ז 0€1 ^ז 

?) 11 ,• 1 ^ 50 ^ ¥01 . 2 > ה 0 ^ 1?$ $%?$, 1924, 110(111? x 

•ע , 1929 • 4 *^* ,ז 86 ב!ס ,£ , 1 )^ . 5 , 1927/8 

. 1 ז? 1¥6£ 

חג׳ כסמל דתי, אמנותי ומאגי. כבר בתקופה 
קדומה שימש הג/ בצד הדיסקוס, הכדור והעיגול, סמל לשמש 
("ג׳-החמה" של התלמוד והמדרש). עדויות לכך מצויות 
בדיגוז־ה, באז־ה, וכן בדתות הקלטים והלאטינים (וע״ע אש, 
עם׳ 334 [תמונה])! בסדרת "אוצרות־הקודש" שבקאנידפאלי 
הבודהיסטי (שמק 1 רה, כנראה, באשור) תופס "הג׳ המאיר" 
כסמל השמש את המקום הראשון (אמנם, בכתבים הבראה־ 
מאניים ואף הבודהיסטיים המאוחרים מסמל הוא את ג׳- 
הלבנה). מלבד זה מסמל הג׳ בבדאהמאניזם את מעשי־האדם 
(קארמה) הקובעים את גורל נשמתו לאתר המוות ("גילגול- 
נשמות")! בבודהיזם מסמל הוא את השתלשלות הסיבות 
והמסובכים בכלל ואף את תורתו של בודהא! דמות־הג׳ 



761 


גלגל—גלגל 


762 


הופיעה בפסלי־הקודש ובמזבחות עוז* לפני פסלי בודהא 
עצמו. — ברומא העתיקה שימש דיסקוס של נחושת או ברזל 
בצורת ג' סמל הברית, בנצרות העתיקה — סמל הנצחי 
והאין־סופי והיה מצוי במצבות ובמטות של תהלוכות דתיות. 
הג׳ המסתובב מסמל כבר בתקופה הקלאסית את תהפוכות 
הגורל (השווה את מאמר־חז״ל: "גלגל הוא שחוזר בעולם׳/ 
שב׳ קנ״א; ו ע״ע פיס). ג׳־הכנפיים, שהיה מסמל לפנים את 
מקהלודהמלאכים, משמש היום כסמל למפעלי־תחבורה (כגון 
מסילות־ברזל). 

הבראהמאנים היו מסובבים ג" במסגרת פולחן אל־השמש 
(סאוויטרי)! מנהג דומה היו נוהגים אף הסקיתים. כמו כן 



נלנל־הפזל כהאתדראלה של באזל <םיננח רומאני סאוחר) 
אלת־המזל מסוננת את הנמל, שנו תלויות דמויות אדם 

היו ג" מצויים במקדשי־מצריס לסמל את חליפת היקום(לדעת 
פלוסארכוס) או לטיהור (כדעת הרון); דיוניסיום תראכס 
מעיר על מנהג דומה במקדשי היוונים; ג" נתלים בבתי־ 
התפילה (בברטאן, ביאפאן) עוד היום, והמאמינים מסובבים 
אותם ביד או בחבל תמורת נדבת־כסף. — בעיקר משמשים 
גלגלי-התפילה (בצורת גלילי כסף או עץ) בפולחן הבודהיסטי 
בארצות הימאלאיה; ג" אלו מונעים בידי הכמרים או בכוח 
המים ("סחנות־תפילה").— המונגולים משתמשים בג׳ עשוי 
נייר, הנתלה מעל לאח שבאוהל ומונע ע״י זרם האויר החם. 
בכל צורות הפולחן הללו נעשה סיבוב הג׳ בכיוון השמש. 

קישוטים בצורת־ג׳(שממנה נתפתחו גם צלב־הקרס והצלב 
הנוצרי) מצדים כבר בקברות של תקופת־האבן המאוחרת! 
בתקופות מאוחרות יותר מופיע הג׳ בציורי־סלעים, בכותרות־ 
פסלים, בידות־כלים, ואף בכלי־זהב (מתקופת הברונזה). כן 
משמש הוא עד היום דוגמה באמנות העממית (ברקמה, 
בתכשיטים ובכלי־תשמיש שונים). בכמה כנסיות נוצריות 
הוא מצוי מעל לשער הכניסה (כגון בקאתדראלה של רנם, 
ע״ע אמנות, עט׳ 47/8 , התמונה), ובבתי־איכרים בארצות 
אירופה הצפונית — אף כקישוט של גג. 

מקום נכבד תוסס הג׳ אף במאגיה. ביחוד בקרב העמים 
ההודיים והטוטוניים נשתמרה עד היום האמונה ב״ג׳־האש"; 
בחגיגות השמש והאביב (כגון הקארניוואל) מגלגלים ג" 
בוערים מסדרונות ההרים, או זורקים דיסקוסים של עץ 
באדר. בכמה מארצות אירופה אין מסובבים שום ג׳ בבתים 
בימים שבין חג המולד ( 25 בדצמבר) וחג שלושת המלכים 
( 6 ביאנואר). כן תולים עמים רבים אמונות שונות בג׳: ג׳ 


¬ של עגלה או קמיע בצורת ג׳ משמשים סגולה לשדים ולרו 
חות. בעזרת ג׳ מגלים גנבים. כן נהגו כמה עמים בשטח 
התרבות ה?ןלטית־הטוםונית להדליק בעזרתו אש בעתות 
צרה. — בתקופה הקלאסית וביה״ב באירופה שימש הג׳ המס¬ 
תובב מכשיר־עינויים, שעליו נמתחו המעונים (וע״ע אינק־ 
דזיציה); אין ספק שמקורו באגדה על יסורי איפסיון(ע״ע).— 
על הג׳ כאות־קלון ליהודים ע״ע אות־קלון. 

01 .ז x400, ( ו £101 , 341 111 1441601 ( 5 0 0 $ 41 ! 3261 64 ' 7 , 110 $ ־ 0 דת 11 נ 
(50 ץ 61 ] 4100 5 ' 51 ס 16 ז , XX1^, 731 ££.), ]881, 031402, 34 

01414 £<1441014 444 40101 41 14 1 יד?מ) 70114 10 ) 4 14 ה 1 ! 601 ו 11 ץ 

3(06601., 111,5), 1885; 33 £ה 1 ץ 70 ? 3144411141 /!/'!' , 00 ■>ק 8100 .׳ 
5141416114 1-4111116444 44 ) 04 מ 004 , 61111$ ) 4100 ; 1896 , 14414 !׳א 
141 410441141411. 11414 0641411 2.411 (?10(051(1505, 16), 1905, 

0. £,3£37 41 , 411444 )^) 147411 441 0101 , 111 )^ 80 ־ 8 ) 6066 ) £73 ) 6 /י 
44111% .>[ 4.0611411 .) 4 504141411404 004 ,. 14 ,( 1908-11 , 896-7 ק 
(4130(1115,1), 1909; 1 1/111111 0.4 $0410441404 004 , 5 ) 11111 ) 41 ״ . 

]1444X4146441 (2(50112. £, 1550]((713]|>£15£5, 24), 1922.00(50, 
304111110 1441 61111410/144 14 ,71 4. 34410144041(4 (90(((386 4. 
016110(1151( 340114 , 9731115 , 1925 ,( 1922/3 8 ינ 11 ג 1 ז 3 ז *י x1^041 
441 307£41(61(614, 11, 1927/28, 5. $ חיי< 3 - .? , 34 ? ׳ 
80651(5(03, 1614 , 1. 0, 30401001114411. !. <3 ?(325(, 7 114 

0014411 301161 ( 61 ,. 14 ; 1936 , 14 ,141141171016 ;* 1913-15 , 4£6 ו 
0 / 164 011£141 0 / 164 3114, 1930; 00615( 4'^1 6101111711 , 1113 <י 
6 311611 (?67. 45 1'[/11 ) 8 46 . 5 ) 5 ') 1 ת X61165, 1897), 14 , 14! 
30041 1 13034 '! 46 . 81111 ) )'' 8 ׳< ז *£ 1471714 ) 1471 ' 1 44 41 ) 1 [> 716011 !ץ . 

?(,>•116 8(11X61155, 1899); 14, 311( 0/ 341. 0114 31).11(1, X, 

-זו . 5 , 911 ,. 1614 , 3934461 . 71 ״ 1 ; 6441 '\ 1 7 ) 1 ( 370 ׳ 1 , 5 , 1951 

.( 311446111 ) 41 ) 144 

ם. 

גלגל, אתר מקודש, שבו הקימו הקדמונים מעגל אבנים גדו¬ 
לות; הקמת ג" כאלה חיתה נהוגה בכנען מימים 
קדומים ביותר. ע״ש הג" שבסביבתם נקראו כסה מקומות 
הנזכרים במקרא. 

הג׳ הנודע ביותר הוא מקום מחנה־ישראל אחרי מעבר־ 
הירדן "בקצה מזרח יריחו": שם הקים יהושע את י״ב האבנים 
אשר לקחו בני ישראל מן הירדן (יהו׳ ד, יט—כ); שם עשו 
בני-ישראל את הפסח ושם נימולו ילודי המדבר ("היום גלותי 
את חרפת מצרים מעליכם״ [שם ה, ז—י] — הסברת הכתוב 
לשם המקום). מחנה־ג׳ שימש כבסיס לפעולות ישראל (יהו׳ 
ט, ו; י, ו—ט; יד, ו). האתר נשאר מקודש בעיני העם: 
בשעת משבר לאומי העלו שם עולה (שמ״א י, ח); שמואל 
שפט שם את ישראל (שם ז, טז); שם הומלך שאול למלך על 
ישראל (שם יא, יד—טו). המשך הפולחן הכנעני באתר עורר 
את זעם הנביאים (הושע ה טו; עמום ד, ד; שם ה, ה). בימי 
הבית השני נקרא המקום בית־הגלגל: שם ישבו לדים בני 
המשוררים (נחמ׳ יב, כט). י״ב האבנים בג׳ נזכרות בתלמוד 
(סוטה מ״ד, ע״א). אוזביוס (אונומסטיקון 25 , 64 ) קובע את 
מקום ג׳ מזרחה ליריחו; במפת־מידבא נראית הכנסיה, שאליה 
צורפו האבנים, מזרחית לתל־יריחו. הזיהוי המקובל עם ח׳ 
א־נתלד. אינו מתאים לנתונים אלה. 

( 2 ) ג , אחרת נזכרת "בערבה מול הג׳ אצל אלוני מרה" 
(רב׳ יא, ל); מקומה אינו ברור. ( 3 ) ג/ אשר ממנה "ירדו 
בית-אל", קשורה במעשי אלישע (מל״ב ב, א—ב; שם ד, 
לח—מד); אתר זה מזהים עם ג׳לג׳וליה, צפו׳נית לבירה, ליד 
רמאלה. ( 4 ) ג׳ הנזכרת בתיאור גבול' יהודה בקרבת מעלה־ 
אדומים (יהד טו, ז), ו( 5 ) ג׳ אשר מלכה נוצח ע״י יהושע 
(שם יב, כג; בתרגוס-השבעים — "גליל") אינן ידועות. 

כ מייזלר, ידיעות החברה לחקירת א״י, י״א, 41-34 תש"ה; 

י. קליין, הגליל י״ב, חש״ו; 314503 ; 1917 , 041101 , 861110 .£ 

.? ; 1938 , 5 , 01140 ( 6 ) 814 004 , 6 ) 190 . 41 . 7 ״ 1 ; 1923 , 8 , 11 
814503 , £6160 ״ 1 .ן ; 1936 , 336-8 , 11 £1 ס 04 , 71661 . 41 

. 1951 , 6 , 121 
ם. א. י. 


763 


גלגלת 


764 


3 ל^לת (תזע 1 ״ 3 ^) ־ באנאטומיח של רובם המכריע של 
החוליתיים — החלק הקדמי של השלד, המשמש 
משען מוצק לראש, ז. א.: בית־קיבול למוח, לאיברי החושים 
העילאים, לפתחה ולחלקה הקדמי של מערכת־החזנה, וכן 
לפתחה ולחלקה הקדמי של מערכת־ד,בשימה (או למערכת 
זו בשלמותה). בהתאם לכך מתחלקת הג׳ לשני חלקים עיק¬ 
ריים: ( 1 ) קדרת־המוח (מ 3111111 ז:אתג 061 ); ( 2 ) שלדיהלוע 
(תזג 11 ח 3 ־ 10111100 ז 13 ק 5 )- פרט למינים הבודדים של האזמלון 
(ע״ד) ודומיו, שהם חסרי־ג׳ ( 3 ג 1 ״ת^), כל שאר מחלקות 
החוליתיים (ע״ע) מאופיינות כבעלי־ג׳( 03111313 ). 

הג׳ עשויה חלקים מקליים או לוחיים, סחוסיים או גר־ 
מיים, שהם מחוברים זה לזה ע״י שלבים או מפרקים ומצטר¬ 
פים יחד לסריג או שריון. מבחינת התהוותה אין חג׳ אחידה, 
אלא היא מורכבת מעיקרה משלושה חלקים הבאים ממוצ- 
אים שונים: ( 1 ) חג׳ הראשונית! ( 2 ) מערכת-עצמות־חכיסוי! 
( 3 ) שלד־הזימים. חלקים אלה מופיעים בנפרד בדרגות 
העובריות הקדומות בכל החזליתיים! בקבוצות הירודות 
הם *מתקיימים זה בצר זה, ואילו בקבוצות העילאיות הם 
משתלבים זה בזה במשך ההתפתחות וניתנים לשינויים, 
המיוחדים לכל קבוצה וקבוצה והמטשטשים את התכנית 
המקורית של הג/ 

התפתחותה של קדרת־המוח מתחילה בהופעת 2 זוגות 
של מקלות סחוסיים: זוג קדמי של כסיסי־הג׳( 136 טםסל 0 זז 
! 1 ת 3 ז:>) וזוג אחודי משני צידי מיתר־הגב! מסביב לאיברי 
הראות, השמע וההדחה, המתבלטים מן המוח, נוצרות קום־ 
סיות סחוסיות. המקלות הסחוסיים מתלכדים לקדרת־המוח, 
שאל כתליה מתחברות מבחוץ קופסיות איברי״החושים. זהו 
המצב הקיים בג" של קבוצת עגולי־הפה. בכל הקבוצות 
האחרות של החוליתיים, מדגי־הסחוס ומעלה, ג׳ ראשונית 
זו היא מבנה סחוסי שטוח, עשוי קרקעית ודפנות צדדיות! 
על לוח זה מונח המוח, שהוא מכוסה מלמעלה מכסה קרומי 
של רקמח־חיבור. בד,משך ההתפתחות של כל הקבוצות 
שמן דגי־העצם ולמעלה הופך מבנה זה — בחלקו או כמעט 
בשלמותו — גרמי על־ידי שני תהליכים נפרדים מקבילים: 
בג' הראשונית, מתחת לקרום־חסחוס, מתהוות שכבות־עצם, 
העוטפות את הסחוס המרכזי, המתגרם אף הוא בהדרגה; 
בשכבת רקמת־החיבור של קרום־הביסוי חלה התגרמות 
ישירה, בלי שלב־ביניים של מצב סחוסי, תהליד המתחיל 
במרכזי־התגרמות מסויימים ומתפשט מהם לצדדים, עד להת¬ 
הוות מספר עצמות, שהן מתאחות זו עם זו או עם עצמות־ 
הסחוס איחוי חלקי או שלם ומצטרפות לכיסוי מעל לאיזו־ 
רים הפתוחים של הג' הראשונית. 


שלד־הלוע או שלד״הזיסים עשוי — בדרגה העוברית של 
כל החוליתיים, ואף במצב הסופי של הקבוצות הירודות 
שבהם — 5 — 6 קשתות סחוסיות, החובקות את החלק הקדמי 
של צינור־העיכול ותומכות אח הלסתות (פרט לקבוצה 
הירודה של חסרי־הלסתות)! כל קשת נמצאת בין שבי פתחי- 
זימים. בהמשך ההתפתחות של הקבוצות שמן דגי־העצם 
ומעלה חלה גם בקשתות אלו התגרמוח. 

רובד. של הג׳ מוצאו מסקלרוטומים (ע״ע אמבריולוגיה) 

של סגמנסי-הראש, שהם אנטו-מסודרמאליים; זוג כפיסי- 
הג׳ מקורו אקטו־מסודרמאלי, והוא — אולי — הזוג הקדמי 
ביותר של קשתות־הזימים. בעיית המבנה הסגמנטאלי של 
הג׳ כהמשכו של שלד־החוליות העסיקה את האנטומיה המשור 
(ע״ע) חרבה. כל החלק של הג' המשתרע מאהור לקופסיות־ 
השמע הוא בעל סידור סגמבסאלי מובהק, והוא בנוי ממספר 
חוליות שהתלכדו מתחילת ההתפתחות עם הג׳ הראשתית. 
גם זו האחרונה נתפסה ע״י אוקן(ע״ע) חנתה (ע״ע) כתולדה 
מהתמזגותן של 3 — 4 חוליות. אולם המחקר האנאטומי- 
השוואתי וחאמבריולוגי הוכיח, שתפיסה זו מוטעית ושבחלק 
הקדמי של חג׳ לא ניכר מלכתחילה כל סידור סגמנטאלי. 

חאוסטרקודרמים (ע״ע) המאובנים מצטיינים בשריון 
כבד של הג׳; השריון מורכב כלפי חוץ עצמות־כיסוי בלבד. 
המחקר החדיש בוטה לדעה, שהצורות המשוריינות הן 
הצורות הראשוניות של החוליתיים, ואילו הצורות הסהו־ 
סיות הן צורות משניות, שנתהוו מהתנוונות השריון הגרמי. 

המעבר מעגולי־הפה, שהם חסרי־לסתות ( 131113 !£^), 
לדגי*הםחוס קשור בהפיכת קשת-הזימים הראשונה (שחלקיה 
הם ה 0 זג\ 31 ז 1311 !ן>- 31310 ק וה 16 ! 11 !!)!!)חגיוי(הסחוס של מקל)) 
ללסת העליונה והתחתונה, שביניהן נמצא הפה — פתח 
ציבור־העיכול! הלסתות מחוברות בשני הצדדים לג׳ ע״י 
ה!>ז 13 ג 1 ל 1 נ>ם 3 ת 01 < 11 , שהוא חלק מקשת־הזימים השניה (ציור 
1 ). בכל הקבוצות מחוץ לדגי־הסחום מצופות הלסתות הרא¬ 
שוניות עצמות־כיםד שהן נושאות שיניים ותופסות את מקומן 
של הלסתות הראשונות. החיבור בין שתי הלסתות נשאר 
המפרק המקורי שבין הפאלאטו-קוואדראטום וסזזוס-מקל — 
פרט ליונקים, שבהם הלסתות הן עצמות־כיסוי מלכתחילה 
ובהם מתפתח מפרק חדש בין הלסתות, שהתהוותו היא אחד 
הסימנים המובהקים למעבר מן הזוחלים אל היונקים (ע״ע 
אנטומיה ©שוה, ענד 414 ותמונה עמ׳ 415/6 ). שרידי הלס¬ 
תות הראשוניות מיוצגים ביונקים ע״י שתי עצמות־השמע — 
הפטיש והסדן — וע״י חלק הנבלע בעצם־היתד! מוצא עצם־ 
השמע השלישית, הארכוף, הוא מן החלק העליון של קשת- 
הזימים השניה. עם המעבר מחיים במים לחיים ביבשה 



1£ <> —קופסית־ההרחה: 
זס — ארובח־העיו. 
81111 — קוםסיח־העוםע: 
11 — נקב עצב־רראוח; 
ע — נקב העצב זזסשויש ועצב־הפנים: 
.!> ק —פא 5 אםו־קהאדראםום (?סחעליוגה): 
מ! — שתוס־סקל (לפת תחתונה); 
* 1 — רצועות; 

ת! (!) — סחוס לקווניילסתי (£ץ 113 א 11 [)ח 1 >מו 0 ץ 11 ) 
, 1 11 — 18 —קמתות־זיםים 


עיור 1 . נולנולודהגריקו 



765 


גלגלת 


766 



*יור 2 נ־לנלות ׳שי הביתיים 

1 . דו־חי ו*פרדע>; 2 , זוחל (לטאוזו: 3 . *'פור (יונה): 4 יונק 
(שפו); 6 קיח רטוי־אדם (שימפאנוה! 


משתנה שלד־הזימים והופך בחלקו לסחו־ 
סים תומכי־חלשון ובחלקו לשלד־ה תמיכה 
של הגרון(ע״ע). 

בדגי־העצם הקדמונים מכילה הג׳ הקרו¬ 
מית, הנעשית גג־הג/ מרכזי־התגרמוח 
קטנים מרובים. בהתפתחות הפילוגנסית 
בולטת הנטיה להגדלת מרכזים אלה 
ולהפחתת מספרם. בדדחיים ניכרת הפ¬ 
חתה זו ביותר, וגולגלתם נראית פשוטה 
יותר. כיוון זה של ההתפתחות נמשך גם 
בזוחלים, שלגולגאתיהם אפיינית הופעת 
שני חלתות רקתיים גדולים, והוא הדין 
בציפרים. ביונקים מגיע האיבוד של 
עצמות באיזור גג־הג׳ לשיאו. כתחליף 
לדפנוודהצדדים מתפתחות מעצמות-הכי- 
סוי של הגג שלוחות גרמיות במישור 
פנימי, שהן מקיפוח את המוח ונעשות 
עיקר הג , ביונקים ובציפרים(ציור 2 ). 

11 ) 7101/11771 ) 1 . 1 > 81111 017 ,■ £051111 .א 

-> 3 > .£ ; 1844 , 1 ז 11111  1 ־> 1 > 000 ; 1921 , 1 ,. 411111 ! ■ 11781 

. 01-111 1111 ( 1 1171 ) 1 > 71 ! 5 1/11 מם { 51111111 
.£ ; 1930 ,! 1 ) 1 ) 187 ) 1/17 { 0 11111111 ) 10 
. 5 1/11111011111 0/1 5/0/10 ,ז 1£ חתזג 111 ) 001 
,״?ח ־ 3 > . 8 , 0 ; 1930/31 , 1-11 .!!()ס* 

! 1711/1/1111 ¥ 1/11 / 0 1101 ( 1 ) 01111/0 ) 7/1 

1/17118701 ,־סוזזסא . 5 ; 1937 , 1111 } 5 

■ 1 !ז 1 '\ 7/11 ,. 3 ) 1 ; 1945 ,ץ 01010111010% ) 
. 1950 ,ץ /> 80 87011 

ח. ב. א. 

גולגולת־האדם. הג׳ בנויה מ 22 
עצמות, מהן 8 זוגיות ו 6 יחידות. 

עצמות זוגיות:( 1 ) עצם־הקדקוד ( 6 ! 3 ) 6 ״ 3 ק); ( 2 ) עצם־ 
הצדע ( 310 ז 0 קתז 0 ז); ( 3 ) עצם־האף ( 35310 ״); ( 4 ) עצם 
הלסת העליונה( 3x1113 !״) ; ( 5 ) עצם־הדמעות (ר) 31 תזו-ו 130 ); 
( 6 ) עצם־העול( 1 מ 11€11 במ 201 ץ 2 ); ( 7 ) עצם־החך (- 31311 ק 
״!!!״) 1 ( 6 ) הקונכית התחתונה (ז 10 זש 1 ״ 1 113 :>ת 0 :>). 

עצמותיחידות:( 9 ) עצם־העורף ( 11310 ק״ 00 );( 10 ) עצם־ 
המצח ( 0111316 ־!£); ( 11 ) עצם־היתד ( 310 () 01 מ 110 ק 5 ); 
( 12 ) עצם־הכברה ( 1316 ) 011111101 ); ( 13 ) עצם־המחרשה (- 0 ׳׳י 
ז 6 יח); ( 14 ) הלסת התחתונה ( 13 סנ 111 >״ 3 ךח). 

8 עצמות — ( 1 )-( 2 ) ו( 9 )-( 12 ) — מצטרפות לתיבת־ 
המ 1 ח! 14 עצמות — ( 3 )-( 8 ) ו( 13 )-( 14 ) — מהוות את 
ש ל ד־ ה פג ים (ציור 3 ). 

בעצמות ( 4 ), ( 10 ), ( 11 ) ו( 12 ) יש חללי־אויד ( 5 ״״ 51 ) 
הקשורים עם חלל־האף? וכן נמצאים בחלק הסלעי של ( 2 ) 
חלל (מערת־התוף) וגוש של תאים חלולים (התאים הפט־ 
מתיים), שהם קשורים לבית־הבליעה ולדרכי-השמע (ע״ע 
אזן). — בג׳ המושלמת כל העצמות ( 1 )-( 13 ) מחוברות יחד 
על־ידי שלבים ומהוות מבנה אחד סעשה־מקשה, שהוא הג׳ 
במובן המצומצם ז אליה קשורה הלסת התחתונה ( 14 ) במפרק 
המאפשר תנועה חפשית. עצם ז 1 יש בה חלק מאוזן — גוף־ 
הלסת הנושא את השיניים, וחלק זוגי מאונך — ענף־ 

הלסת שממנו בולטים שני זיזים! הזיז האחורי מסתיים 

בגליל, המונח בתוך גומה בשטח התחתון של ( 2 ) ויוצר עמה 
את מפרק-הלסתות, שבו נעשות תנועות הלעיסה. 


בתיבת־המוח מהוות עצמוודהקדקוד יחד עם חלקים 
מעצם־העורף ועצם־המצח את הכיפה הקמורה של גג־הג׳ז 
חלקים אחרים של ( 9 ) ו( 10 ) יחד עם עצמות הצדע, היתד 
(ציור 4 ) והכבדה, בצירוף חלקים מעצמות הלסת העליונה 
והחד, מהווים את ב סי ם ־חג׳. 

מראה חג׳ מחו׳ן. מלמעלה: מלפנים — עצס־הסצח, 



*יור 4 עזום־היחד (פאוזור) 

1 . נוף־העזום: 2 כנו־ קטנה. 8 — 4 כנף נרויה: 

5 . ויז־הנגפה: 6 -— 7 . הלוח החי*ו; והפנימי ׳שי 
( 5 ); 8 נב האוכו* התורני 

מאחוריה ומהודקות בה בשלב־הכתר — שתי עצמות־הקדקוד. 
שהן מחוברות בשלב־החץ, ומאחוריהן — עצם־העורף. 

מאחור: שלב בצורת זורת ("שלב־למדא"), שקדקדה 
פונה לפנים, מבדיל בין עצם־העורף ובין עצמות־הקדקוד. 
מהצד: ק ש ת - ה ע ו ל (* 311011 ימס 8 ץ 2 8160$ ) מורכבת 




767 


גלגלו! 


768 



ציור 3 נולנולח־האדם <מ?פ;ים וטז הצר) 

1 עצס־הטצח. 2 עצס־רקדקוד; 3 . עצט־העורה; 4 עצם־הצדע; 5 .עצם־היתד: 0 עצם־הבנרה. 7 עצס הלסת העליונה. 8 עצם־רעול, 0 עצם־ 
הדמעות; 10 קצם־הא!'. 1 ז קונכית תחתונה; 12 לסת תחתונה; 13 ׳שלב־תנתר: 14 ׳!ז 5 כ־הק׳*ק׳*ח. 15 . ׳עלב־לטדא. 10 . ה 1 יז הסטסתי. 

17 הזיז־החרט, 18 חור״ה׳טמיעה התיצח 


מזידהעול, היוצא מעצם הצדע, ומזיז הנמשך אחורה מעצם־ 
העול? מתחת לשורש של זיז-העול בולם כלפי מטה הזיז 

הפטמתי ( 1011$ > 101 * 3 וז 1 0655115 סזק). 

מלפנים: את החלק העליון של הפנים מהווה עצם־ 
המצח! החלק התחתון בנוי מעצמות־הפגים, סתחת לעצמות־ 
האף ובין עצמות הלסת העליונה נמצא הפתח הקדמי של 
האף! אל השוליים הצדדיים החדים של הפתח הגרמי מת¬ 
חברים סחוסי הקיר הצדדי של האף. בחלק התחתון של עצם 
הלסת העליונה בולטות כלפי מסה השיניים העליונות. 

ארובת־העין( 0113113 ): חלל בצורת פיראמידה מרובעת, 
שבסיסה פונה קדימה והצדה וקדקדה פונה אחורה ותיכונית. 
גגה — עצמות המצח והיתד! רצפתה — עצמות הלסת העל¬ 
יונה והעול וזיז העולה מעצם־החך. הקיר התיכון — עצמות 
הלסת העליונה, הדמעות, הכברה והיתד! מלפנים נמצאת 
בו גומת שק־הדמעות (ע״ע עין), שהיא נמשכת כלפי מטה 
כצינור־הדמעות שבאף, הנפתח לחלל־האף. הקיר הצדדי — 
עצמות העול והיתד. 

מבס מלמטה: בסיס־הג׳ בנוי מעצמות הלסת העליונה, 
החך, המחרשה, היתד, הצדע והעורף. החלק הקדמי הוא החך 
הקשה, המוגבל מלפנים ומהצד ע״י קשת השיניים העליונות. 
מעל החך הקשה ומאחוריו נמצאים המשפכים (:>ג 1 זגס 1 ! 0 ), 
המחברים את חללי־האף עם חלל־הלוע. מעצם־היתד בולטים 
כלפי מטה שני זיזי־הכגפה (!:>ן> £01 ץ 1 ת 1 ק 00655115 זק). מן 
השטח התחתון של עצם הצדע בולט כלפי מטה זיז־החרט 

( 5 ג 101 ) 101 ץ $1 00055115 ־ 1 <£). 

בסים־הג׳ מבפנים נראה קעור מחמת שלושה גמצים 
( 530 * £0 ) שבו: הקדמי, האמצעי והאחורי (ציור 5 ). 

הגומץ הקדמי: חלקיו הצדדיים מהווים את תקרת' 
הארובה, ועליהם נחות האובות המצחיות של המוח! החלק 
התיכוני מהווה את תקרת חלל־האף! בקו התיכון — בליטה 
גבוהה, הברבולת( £3111 01-1513 ), ומשני צריה לוחות אפקיים 
נקובים ככבדה — הלוחות המכבריים. הגומץ האמצעי עמוק 
מן הקדמי! באמצעו נמצא שקע עמוק — האוכף התורכי 


( 101-0103 113 ^), שבו נמצאת בלוטת יחרת־המוח! חלקיו 
הצדדיים מכילים את האונות הרקתיות של המוח. הגומץ 
האחורי הוא הגדול והעמוק ביותר! הוא מכיל את המוח הקטן 
ואת החלקים האחוריים של גזע־המות. 

חלל*האף. חללי־האף נמשכים מפסיס־המוח עד גג-הפה 
ונפרדים זה מזה על־ידי מחיצה מאונכת דקה. גגו של כל 
חלל בגוי מלפנים מעצם־האף, באמצע — מהלוח המכברי של 
עצם-הכברה, מאחור — מעצם־היתד ועצמות הקשורות אליה. 
הרצפה בנויה מהחלקים האפקיים של עצמות הלסת העליונה 
והחך, המהווים את החך הקשה. הקיר חתיכון — מחיצת־ 



*'!ר 5 נסים־הנולנולח מבפנים 
ו חגקוזו 13 !:> 1.06$ * . 4 \; 
1859 ) עסקה הקראניומטריה בעיקר במשמעות הזואולוגית 
והגזעית של זוויות שונות בג׳, ואף הושפעה במידת־מה מן 
הפתולוגיה (ע״ע). אולם בינתיים הושגו גם תוצאות כמו¬ 
תיות חשובות. פותחו שיטות למדידה ישירה של קיבול־הג׳ 
ע״י מים ( 1798 ), חול ( 1831 ) או זרעי־דוחן ( 1836 ) ולחישוב 
משקל-המוח על־סמך כמותו של חומר־המילוי ומשקלו הסגולי 
של חומר־המוח. ב 1840 יצר השוודי א. רציוס את מושג 
"ציוני־הג׳" (*שש&ת!), המבטאים (באחוזים) את יחם רוחב־ 
הג׳ לארכה, וטבע את המונחים .דוליכוקפאלי" (אחץ־-הג , ) 
ו״בראכיקפאלי" (קצר-הג׳). ב 1859 הוסיף ק• אי פת נר 
(ע״ע) על תיאורי־הג׳ אח המראה מאחור — המבט הערפי — 
ויצר ציון מורכב, שבו כלולים האורך, הרוחב והגובה של 
הג׳. מ 1839 עד 1859 הופיעו דו״חים מפורטים על מדידות- 
ג" המוניות שנעשו באנגליה, אמריקה, רוסיה, אירלנד 
ומצרים. 

אולם ביסוס שיטתי לעבודה קראניומטרית לא ניתן אלא 
ב 1875 ע״י פ. פ. ברוקה (ע״ע), שכלליו נתקבלו ע״י כל 
האנתרופולוגים הצרפתיים ורובם של החוקרים בבלגיה, אנ¬ 
גליה, איטליה וספרד וקצת השוויציים, ועדיין הם חשובים 
לחקירת־הג׳ עד ימינו. ב 1882 קבעה החברה האנתרופולוגית 
הגרמנית בכינוסה בפראנקפורט כללים למדידות סטאנדאר* 
דיות בג׳ בין נקודות מסויימות, ו״הסבמה פדאגקפורטית" 
(./ו .£ = 0£ ט£נ 1 > ¥615130 111161 ) £13011 } זו נתקבלה בכל 
הארצות דוברות־גרמנית, אע״פ שנמתחה עליה ביקורת מצד 
כמה חוקרים. 

במחקר הקראניוממרי המקיף ביותר במאה ה 19 — הוא 
ספרו של ההונגארי א. פ 1 ן טרק ( 010 ־ 761 סם" 1 :ת!\\!) 


13111017161116 .>! מ 130$0116 ח 516 ׳( 5 • 0061 01001121126 ("יסודות 

קדאניומטריה שיטתית״, 1890 ) — נדרשו לתיאור ממצה של 
ג׳ אחת כ 5,000 מדידות וכ 2,000 חישובים של ציונים! 
לפיכך הטיל הקונגרס הבינלאומי לאנתרופולוגיה וארכאו¬ 
לוגיה פרהיססורית במונאקו ב 1906 על ועדה המורכבת 
מחוקרי'ארצות שונות להכין תכנית פשוטה יותר למספר 
מצומצם יותר של מדידות מוסכמות על פני הג׳. "הסכמת־ 
מונאקו" זו היתד■ מבוססת בעיקרה על כלליו של ברוקה, 
אך לא נתקבלה על דעתם של כמה מחשובי אנשי־ד,מקצוע. 
שיסה אחרת פותחה על־ידי הגרמני רוז־ולף מארטין בספרו 
החשוב 010216 ק 11110 מ 4 ,! 10 > 7611111111:11 ("ספר־לימוד באנת¬ 
רופולוגיה"), שמהדורתו הראשונה הופיעה ב 1914 , השניה 
(ב 3 כרכים) — ב 1928 , והשלישית עומדת להופיע עכשיו. 

בראשית המאה ה 20 יסד ק. פירסון (ע״ע) את העיתון 
״ביומטדיקה״ ( 143 ״ 61 מ 01 ו 8 ), צבר אוסף של 10,000 ג" 
(כעת בקימבריג׳), והציע תכנית מקיפה של מחקר קראניו־ 
מטרי, המושתתת על מדידות בשורות גדולות של ג" מטיפוס 
אחד או ממוצא אחד, במתודה הקרובה לזו של ה״הסכמה 
הפראנקפורטית". אולם בתיקונים ושיפורים מסויימים. הסכמה 
של ״ביומטריקה״ פותחה ב 1902 ע״י הגב׳ ם. ד. פוסט 
ו ״ 06 ^ 3 ? .ם ץ 1 ״ 0 ) וס 1923 עד 1936 ע״י ג. מ. מוראנט 
(: 3111 ־ 14.1401 .ס) ועוזריו. מן התרומות החשובות לקראגיו־ 
מטריה בדור האחרון יש לציין את מחקריו של מוראנט על 
האדם הפאלאוליתי ( 1926 — 1930 ) ואת מדידותיו של ד. ל. 
ריזדן. 7 .ם) ב 700 ג" מן החפירות בלכיש שבא״י 
( 1939 ). הבטאונים החשובים ביותר של המחקר הקראניו־ 
מטרי בדורנו הם "ביומטריקדד ו * 6010 §״£ 0£ 315 תח 1 / 

(מ 1954 06061105 £101030 0£ 315 ם 1 ז 1 /). 

שיסה חדשה לקביעת קיבול-הג׳ פותחה ב 1936 ע״י א. 
בריסינגר; היא מבוססת על מילוי הג׳ בזרעי-חרדל בתנאים 
סטאנדארדיים וקביעת נסח החומר במקום שקילתו. היא 
מאפשרת מדידה מדוייקת של נפח-הג׳ תוך כדי 10 דקות. 

מוסכם היום למיין אח הג" מבחינת קיבולן לפי שלוש 
מחלקות: 

גנדיס נשים 

קטנות < 1€ ]ב 11 ק^ס 01186 ) עד 1,300 םמ״ע עד 1,150 ספ״ע 
בינוניות 1,450-1.300 םט-ע 1,300-1,150 סמ״ע 

גדולות (^ 1 ג, 1 ^־ז 5 וזג) מ 1.450 ט&״ע ומעלה ם 1,300 ספ״ע ומעלה 

מבחינת הנומנקלאטורה, מוסכם היום לכנות בשם 5£1111 
(ג׳ במובן הרחב) אח השלד הגרמי של הראש בשלמותו, 
כולל הלסת התחתונה. הג׳ בלי הלסת התחתונה היא 301001 ־ 01 ; 
3011101 ־ 01 אחרי נטילת עצמות־הפנים הוא 13 ז 3 ע 031 (תיבת־ 
המוח); 3 מ 3 זי 031 בלי הבסיס היא 031006 (ביפה). 

התנאי הראשון לתיאור קראניומטרי שיטתי של הג׳ הוא 
הגדרת מישורים יסודיים, המשמשים מערכת-ייחוס לשיעורים 
ולזודות. המישור האפקי הסטאנדארדי(לסי ההסכמה הסראנ* 
קפורטית) עובר דרך השוליים העליונים של מבואי-השמע 
החיצונים ודרך הנקודה הנמוכה ביותר בשוליים התחתונים 
של הארובה השמאלית. המישור האנכי הטסאנדארדי עובר 
גם הוא דרך השוליים העליונים של סתחי־השמע והוא ניצב 
למישור האפקי הססאנדארדי. המישור החצי (סאגיסאלי) 
האמצעי עובר דרך הנקודה האמצעית של השלב שבין עצם- 
המצח ועצם־האף ודרך שני הקצוות של שלב־התץ. לא 







**■' 






:־ 5 * 


^ 11 ^■־ 


-י; יי'! 16 :'. 




רי-י 


3*46** 


. 




'4 


ציור ד: נקודות־היסוד למדידות קראגיומטדיית 

א = הג׳ במבט אנכי מלמעלה ( 11 ־נ 01 גלחשתז״ו 8 00x103 ¥6x116211$ > ד = הג׳ בחתר־ביגיים 
ב = הג' במבט אנכי מצד הבסיס ( 0176011 00x103 1)15113x15 > ה = הג׳ במבט מלפנים 

ג ־־ הג׳ במבט אפקי מן הצד ( 1 ו״ 01 נ 61 !!ע 00x103 1316x3115 ) ו = זע׳ במבט מן העורף 



ים 

השמות הניגלאוסיים המוסכם 




1 ׳\ב 

£6(00X26X0012X1 

= <*? 

£3x01x13 

1 

1311216 ־ 01 

זס 


£1111083510X1 


^43X1110800 ־ X316 

)ונו 

ת 10 ז 0 ? 

סע 

35[ 

£0(1001013X6 

מ 111 ) 

3x1310 זז 

1131 

11100 ) יגס־ז^ 



01386113 

8 

1435100 

ת 

11011 ( 11 קג) 5 

ב 1 צ 

1 > 

0130100 

£<> 

00 ' 1115 ק 0 

תס 

216 ש 5 ץ 1 {קת 1 ? 8 נ $111 

ץ 58 

זס 

316 ) 160 > 82 מ 1 

14. 

ססו 1 ! 51 וק 0 

ס 

6 * 6112 ^ 1 2£ זק 511 


<1 

10100 

1 

0 x 216 

01 

? 2%11121 מ £01 ץ 2 

2111 

ת £01 

316 ) 160 > 3 ת 1 מ 1 

1(6 






(00X013 01641130* 1,1552116X1) 
(00X1X13 1x0013115 ?110|131<111) 
(00X013 00610113115 1X00 810X11) 


.^17601316 

1^516X100 

835100 

3 ו £11 !)ז 8 

00X00100 

1 ) 10 X 70 X 1 

£01001013X6 


!חות מ 4 מישורים דרושים לזזגדרת הכיוונים היסודיים בלסת 
;תחתונה המנותקת ממפרקה. 

נקודוודהיס 1 ד, שהן קצות המרחקים הנמדדים לשי המתודה 
;מקובלת היום בקימבריג/ מסומנות בציור 7 . 

ערכי המרחקים השונים צל פני שטח הג' או בתוכה 
מדדים עד לדיוק של מילימטר שלם לגבי השיעורים הגדד 
?ים, של 0.5 מ״מ לגבי השיעורים הבינוניים, ושל 0.1 מ'מ 
'גבי השיעורים הקטבים (כגון קטרי הנקב הגדול, האף, 
;ארובה וכד׳). הציונים והזוויות מחושבים עד למקום אחד 
1 חרי הפסיק! כל חישוב נוסף אינו אלא דיוק מדומה. 

נוסף על קביעת הנפח (ס) דורש התיאור הקראניומטרי 


לפי שיטה זו מדידת 29 שיעורים, שהחשובים שבהם הם: 

. 1 = האורך המאכסימאלי מ^ במישור החצי האמצעי; 

8 = הרוחק הבינךל! תי המאכסימאלי, ניצב למישור החצי 
האמצעי! = גל-ל; , 1 ? = אורך הנקב, גל-ס; 8 ? = 
רוחב־הגקב המאכסימאלי, ניצב ל, 1 ?; מיס = גובה־הפנים 
העליון, 371-0 ; 08 = רוחב־הלסת, 1 מ 2 -ומ 2 ; (־ 1 א = גובה־ 
האף, 03-0 ; = רוחב־האף!! 0 = רוחב־הארובה המאב־ 

סימאלי מ £יח; 0 2 = גובה־הארובה, ניצב ל,ס; '! 0 = 
אורך־החך, 513-01 ; 0 2 = רוחב־ד 1 חך, ב 11 -ח 6 -תתזש; , 01 = 
המרחק בסים־קשח־דושיניים, 3 ל- 71 ^ 

הציתים העיקריים הם: 


775 


גלגלת — גלכמש, עלילות־ 


776 


1 ) ציון אורד־רוזזב או ציון־הראש = . 8/1 100 . 

גבולות 

1 ו 1 בנ 1 קמל 1101 ס 11 צד 74.9 

^ 1 גו 1 ק €0 ס 5 *ת 1 75.0 ־ 79.9 

11311€ קס 0 ץ 11 :> 3 ז 6 מס. 80 ומעלה 

2 ) ציון אורך־גובה או ציון־תגובה = . 1 /ימ 100 . 

גבולות 

3110 בנג 3 >;מ 3 מ 01121 על 69.9 

^ 1131 ק:ז:> 10 ]; 31 70.0 ־ 74.9 

3110 ו 1 ק 0 > $1 קץו 1 מ 75.0 ומעלה 

3 ) ציון רוחב־גובה או ציון־הגובד. הרהבי = 1476 100 . 

גבולות 

0 ו 1131 קז:> 1110 זק 3 ) צד 91.9 

0 ! 31 ל<} 06 ס 1 ז 1 ;ז 1 ז) 92.0 ־ 97.9 

113110 ק 0 :>ס־ 1 :> 3 מ 97.9 ומעלה 

4 ) ציון־הנקב = . 8/61 ? 100 
גבולות 

11$ ס) 01113 ז)ס)נן* 1 עז" 81.9 

115 ס)בוזזזז 1 ס 05 ות 82,0 ־ 85.9 

* 1 ) 0 ז 113 ו 0 ־ 1 )ץ 3€11 זנ 1 מ 85.9 ומעלה 

5 ) ציון־הפנים העליון של הלסת = 08 ׳ 11 ־ 0 100 . 

גבולות 

10 קס 5 סזק 1117 ז עד 67.9 

14 קס$סז<ןס 105 ז 1 68.0 ־ 77.9 

10 ק 80 ס־וקס 1 <ן 16 מ 78.0 ומעלה 

6 ) ציון־האו*־־< 14 א/ 8 א 100 . 

גבולות 

111110 זזס)ק 10 עד 46.9 

111116 ־ 1 ־ 1710501 47.0 ־ 50.9 

0 ח 111 זז 1 { 1131 ] מ 51.0 ומעלה 

7 ) ציון־הארוגה ־יי ׳!ס/־ס 100 . 

גבולות 

1110 :>ח 3000 מ 01131 עד 75.9 

11€ ז:> 10500311 ת 76.0 ־ 84.9 

±10 >ת 00 ו 5 תץ 1 ( מ 85.0 ומעלה 

8 ) ציון־החך = . 01/0 100 . 

גבולות 

!ות 11 ץו 1 נן 0513 זיןז 1 עד 79.9 

110 ו 1 ׳ 115 ק 3 ) 05 ;> 1116 80.0 ־ 84.9 

11720 ׳( 1 ?קט 5 ץז{:>נ־) נ) מ 85.0 ומעלה 

מן הזוויות משוגות הבמדדות בג׳ נודעת חשיבות מיוחדת 
-לזווית המגדירה את התבלטות הלסתות — ה פ ר 1 ג ג א¬ 
תיז ם. היא נקבעת לסי זווית־האף(>. 1 א) של המשולש 
152 ־ 1-0 ^ 3 , הפתוחה כנגד הקו . 01 . המיון של זוויות־האף 
הוא: 

גבולות 

$ג 1 ס 8 ) 0£723 זק עד ״ 64.9 

7004081131110113 * 65.0 —' 67.9 

8087131110113 ) 07 מ " 68.0 ומעלה 

מדידות וחישובי־ערכים בלסת התחתונה כרוכים בקשיים 
גדולים יותר מאשר אלה שב 30111771 ־ 07 . לפיכך הוזנחה עצם 
זו׳ במידה רבה בעבודה הקראניומטרית. אולם מחקריהם של 
ג. מ. מ 1 ראנט ועוזריו ( 1923 — 1937 ) גילו, שיש גם ללסת 
התחתונה חשיבות רבה למיון אנתרופולוגי ולהגדרת הגזע. 
הם פיתחו טכניקה מתאימה גם למדידות בלסת התחתונה 
ע״י קביעת נקודות-יסוד לשיעורים וזוויות יסודיים. התיאור 


הקראניומטרי השלם של הלסת התחתונה מצריך 15 מדידות 
של מרחקים וזוויות. 

כל מחקר קראגיומסרי בקבוצה של ג" או לסתות תחתר 
נות טעון בדיקה מוקדמת של העצמים הנחקרים לשם הרחקת 
כל המקרים הסאתולוגיים או השייכים לבני־אדם שטרם 
התבגרו. את העצמים התקינים והמתאימים יש למיין תחילה 
לפי זכרות ונקבות על סמך סימניהם האנאטומייס, ואח״ה 
יש לבדוק כל קבוצה לחוד. יש לקבוע את המין של כל 
הג", ואסור לברור מתוך החומר את הג" בעלות האופי הגברי 
או הנשי הבולט. עודף ניכר של ג״־נשים באוסף מקרי של 
ג" הוא חשוד תמיד, מאחר שבדרך־בלל סיכויי־השימור 
לג״־נשים, שהן רקוח ושבירוח יותר, הם קטנים מסיכויי- 
השימור לג״־גברים. 

, 1 ) 11 ^ 71107711171 ) 07 1 ) 1 ) 14 { 1 ו^ 10 ס 070714 171117140110711 , 81003 ? 

,) 171 ) 7110771 ) £1 . 771 ) 17 ץ 1 .) ) 4£ ו 12 > 077471 , 011 ־ 101 .ץ ; 1875 

■ 1 )/> 0 ו/) 5 . 11 ^ 1411471 )/ 1 ) 8 מ ) 0111 ! 11 ) 1 ) 0 , 11500 ^ 1 ., 1 ; 1890 

, 1923 , 14 1113 ־ 1 ) 8101110 ,. 31 01 ) 4407371 . 4 ? . 0 ; 901 ( ,^ 111471 ) 771 

, 1 ,)/!{!!!!!/)) - ד 01 ) 1 ^ €707110/0 711101 ) £11 6 ^־ 7 ,. 13 ; 1936 , 28 

;' 1928 , 11 — 1 ,) 10£1 סק 70 ו/וו 7 4 ! ./) 11 ) 117614 )£ , 41371111 . 8 ; 1933 

7/011180 7 ) 01/1 07111 €711711111 ) 111 (ס ץ 14 ! 51 04 , 8113100 ., 1 . 0 
. 1939 ,( 31 3 ) 711 ) 8107710 ) ) 11171 ) 01 ? 70771 / ! 7710171 ). 8 

ג׳. ט. 

גלגמיט׳ עלילות*! עלילת-גיבורים בבלית, היצירה האפית 
העתיקה ביותר בספרות־העולם הידועה לבו. נמצאה 
ב 1872 בחפירות של חורבות נינוה, חרותה בכתב־היתדות 
על 12 לוחות מספרייתו של אשורבביפל. האפוס נקרא ע״ש 
גיבורו הראשי, שהיה, כנראה, אישיות היסטורית: הוא 
מופיע ברשימת מלבי שומר של השושלת הראשונה בעיר 
ארך (ארן). 

עלילות־ג׳ היא יצירה טראגית, שהיא מתארת את מאבקו 
הנואש וחסר-התקווה של האדם — אף של הראשון בגיבו¬ 
רים — נגד הגורל שאין מפלט ממנו, הוא המוות. ג׳ מתואר 



חותט בבלי: נלגמ׳ 3 5 וחם באריח 


כגיבור, ש״שלישיתו אדם ושחי־שלישיות בו אל". הוא שולט 
בעריצות בארך ומעביד את אנשיה בפרך. האלים עונים 
לצעק תם ושוטחים לעזרתם את אנגידו, אדם פרא ואיש־ 
הטבע, שנמשך בתחבולות-ערמה אלי ארך, בדי להתחרות בג׳ 
ולנצחו. אולם הקרב העז בין שני היריבים מסתיים בהת- 
ידדותם. שניהם עוזבים את העיר והולכים לחפש ולהרוג את 
המפלצת האיומה חמבבה, נוטר יער-הארזים, שהטיל את 
אימתו על כל אנשי-העיר. אחרי הרפתקות מסוכנות מצליחים 
שני הידידים להרוג את חמבבה, כורתים את ראשו ומשליכים 
את גופתו למאכל לחיות-השדה. האלה אשתר מתפעלת מיפיו 
ומגבורתו של ג׳ ומציעה לו את אהבתה, אך הוא דוחה אותה 
בלעג ובבוז. אשתר תובעת את עלבונה מאת אב, אל־השמים, 
והוא יוצר את שיר-השמים, כדי להשמיד את ג׳, אך שני 



7¥7 


גלגמש, עלילות־ — גלדימורים 


778 


חג בורים מצליחים להתגבר גם עליו וחחרים לעירם הגואלים 
ומ שיעים. כאן נושל אנגידו למשכב ומת אחרי חלומות 
בוו אים ומזעועים. מוחו של ידידו עשרה על ג׳ דיכאון ופחד, 
פן יהיה גם סופו כשל אנגידו! הוא עוזב את עירו ויוצא 
לד!ש אח סם־החיים. אחרי הרפתקות מרובות ונוראות הוא 
מג ע אל אתנפשתם, אחד מאבות־אבותיו הנמצא עדיין בחיים, 
רש אלו כיצד זכה — יחיד בתבל — בחיי־עולם, וכיצד יוכל 
גב הוא להשיגם. אתנפשתם מספר לג׳ מעין סיפור המבול: 
ה> לים החליטו להכחיד את כל בני־האדם מעל פני־האדמה, 
אן איא — פטרונו של אתנפשתם — יעץ לו לבנות ספינה 
ול ?לטיעצסו בתוכה ביחד עם אשתו וכל זרע החיים למיניהם 
א! "כ בא המבול, שמחה תור שבעה ימים כל זכר לחיים, 
נזיד המבול, שלחיאתנפשתם את היונה והסנונית לראות 
הי לו המים מעל פני האדמה, אולם שתיהן חזרו אל הספינה, 
כי לא מצאו מנוח לכף־רגלן. אחרי זמן־מה שלח את העורב, 

וירא כי קלו המים, ראכל ויחטט בארץ, ויצרח, ולא יסף 
לי וב". הספינה נעצרה על קצה הר־ניציר, ואתנפשתם יצא 
לז:וח זבחים לאלים ולהודות להם על כלי , הטובה שעשו 
עו ו, ואנלל שלח אותו למקום דחוק, אל "תוצאות־הנהרות", 
וזז זניק לו חיי־נצח. אתנפשתם מגלה לג׳ את מקום־המצאו 
ש הצמח המכיל בקרבו את סם־החיים, אך לאחר שג ׳ מוצאו 
א׳ י הוא מצליח לשמור עליו, 
וד:חש גונבו ממנו. אחרי צרות 
וי!וריס נוספים חוזר ג׳ לעירו! 
כ! ן הוא מעלה אח רוחו של 
יז דו הסת! אנגידו מתאר 
לו ניו את החיים שלאחר המוות 
ונ ראה לו שגם בהם אין תקווה 
ר. ה לאדם. 

אין עתה כל ספק, שא פיס 
זז בצורתו האחרונה, כפי 
ש זגיע לידינו, מורכב מכמה 
מ מה יצירות שומריות קדומות 
ב ותר, שבהן היה ג' הגיבור 
ה ׳אשי. סיפורים אלה צורפו 
יז ד כבר בראשית האלף ה 2 
ל םה״נ לאפויפיה גדולה אחת 
ב רי הבבלים והאשורים. במשך 
ה מן נתווספו עליה תוספות 
ר:ות, ביניהן גם סיפורים, 
ע גלכתחילה לא היתה להם כל 
ע ׳יכות לעצם הרפתקותיהם 
ע ל ג׳ ואנגידו, וייתכן שאף שמות גיבוריהם שונו במתכוון, 
כ יי לתת לאפוס הגדול צורה אחידה ושלמה. בעת האחרונה 
ג׳:צאו שרידים רבים של האפוס הזה בארכיון המלכותי של 
ה ויתים בבוגאזקוי גם בתרגום ללשונות החיתית והחלרית, וכן 
ג;צא בראשית 1955 קטע מעלילות־ג׳ על פני שבר של חרס 
ע!־יד התל של מגידו בעמק-יזרעאל. מכאן, שתחום־השפעתה 
ע ל יצירה זו היה נרחב! הדיה ניכרים אף במיתוס היווני. 

הקבלה וקירבה גדולה ביותר נראות בין סיפוריו של 
א מנ&שתם על המבול (לוח 11 ) ובין סיפור־המבול שבתורה, 
ד ■יומה לו בפרטים רבים. יש מייחסים הקבלה זו לקירבה 
ד -בה של הספרות הבבלית בכלל, ושל האפוס הזה בפרט, אל 
נ!רות־המקרא, — כביטוי למקור הגזעי המשותף של העב' 
י ים והבבלים! דש רואים בה ביטוי להשפעתה החזקה של 



<זטע סעלילוח־נ׳ בלעו! אכדית, שבר ׳ 56 טבית־חרס, 

נטצא נטגידו שבא״י כראשית 1955 
(ברשותה האדיבה • 58 מהלשת־העתיקות, טשרד החינור והתרבית] 

התרבות הבבלית על המזרח הקרוב כולו, ובכלל זה גם על 
העברים. אולם, יותר משסיפור־התורה קרוב לסיפור שבמקו¬ 
רות השומריים או לנוסח של אשורבניפל, הוא קרוב לשריד 
ההורי, שבו שם הגיבור אינו ג׳ אלא נחסוליאל, הקרוב 
לשם נח שבתורה ("...נח לאמר זה ינחמנו..." בר' ח, כט), 
מבחינת השקפת־העולם ניכר הבדל עקרוני בין היצירה 
השומרית־הבבלית ובין התורה: מצד אחד תפיסה אלילית, 
המתבטאת בלשון גסה ובתיאורים גשמיים ואנחרופומורפיים, 
ומצד שגי מונותיאיזם צרוף, המתבטא בלשון נקיה ועדינה. 

עלילות גלגמש, תירגם ש. טשרניחובסקי, חדפ״דו א. ד. 
קאסוטו, מאדם עד בזז, תע״ד! (ס !< 30 ״ו 0 ! 51 גן ; 1917 ,€ 
- 1111110 11 ,// 144011 ! , 01 <)£-. 0 , 0 ש$סש 1 .? ; 1920 , 41 ק£ 0 1 111 / 0 
4 מן 01 <)£-.€ 001 ,. 1 ) 1 ; 1924 , 11111 ( 04 4 ( 111 11101 , 10 !ן 00110 
- 1 ) 1130 ) . 0 , 1 שב 55 וש 4 א . 8 , 1906-1929 , 1-11 , / 1111111/44114 
-־;: 1 ) 110 ' 1 ' . 0 8 ; 1928 ,( 1 . 11 .ב 1:311 )■):: 1 ז יני ־ז 3111 זש ז:, 1 ■ 101 > 1511011 
,.ס 41 111 סק! 11 , 000100211 ס ; 1930 ,.ס / 0 11 <)£ 7111 , 500 
, 1944 , 64 4 03 [ ,זשסזג־וא . 14 . 5 , 1939 ,־ 1121 :>זוז 8 . 1 .[ ; 1944 , 94 £450£ ; 1947 , 67 

£0111/1) 71X11 £1101401 10 0/17 7111001101, 1950. 

מ. ב. 

גלדיט 1 ךים ($£־ו 131:0 (> 813 , מ 1111$ >ג £1 , חרב), לוחמי־זידה 
ברומא העתיקה. ראשיתם של קרבות־הזירה היתה 
בטכסי־חקבורה של חאטרוסקים (ע״ע)! ברומא נערכו לרא¬ 
שונה קרבות־ג׳ ב 264 לפסה״נ. במאה האחרונה לרפובליקה 
הרומאית כבר היו קרבות־ג' צורת־השעשוע האהובה ביותר על 
המוני־העם הרומאי. המועמדים לתפקידי־מדינה היו משתדלים 
לרכוש את תמיכת הבוחרים ע״י עריכת הצגות־ג׳ מפוארות. 
גם הקיסרים ערכו קרבות הסוניים של ג׳! למשל, אוגוסטוס 
ערך 8 הצגות, שבהן השתתפו 10,000 ג׳! טראיאנוס, ב 107 , 
ערן הצגות במשך 123 יום בהשתתפות 10,000 לוחמיש. 

כג׳ הועסקו: (א) פושעים שנידונו למיתה או לעבודת־ 
כפיה! (ב) שבויי-מלחמה (כך נידונו שבויים יהודים רבים 
להילחם בזירה אחרי שנת 70 לסה״נ)! (ג) עבדים שנמסרו 
ע״י בעליהם לשירות זד.! (ד) מתנדבים בני־חורין שבחרו 
במקצוע זה! אלה היו חייבים להירשם אצל הרשות, ועי״ב 
היו מפסידים את זכות-האזרחוח, אם כי יכלו להשתחרר שוב 
מן השירות כג׳ ע״י תשלום מיוחד. במזרח ההלניסטי היו רוג 



נ 5 נמש כצייד 
ו 1 נ 5 יט־א 5 אבאסטר מארטונו 
ש 5 שרנו! השני 






779 


נלדיטדדיס 


780 



איסוו־ניאדיאטורים 

פסיפס רוטאי סווילה־מינ עז?־'!־ סדיר (הטאה ה 4 5 סודנ> סיכיין — םתו 10 ר, 
טיטסא? — רסיאריוס (ה 5 וחט באו ב?י רשת), ע 5 יהם עיטר ה 5 אניסטה 

הג׳ בני־חורין? במערב־הקיסחת היו הרוב עבדים. בתקופת 
הרפובליקה באו הג , בעיקר מגאליה ומתראקיה; בימי הקיס¬ 
רות — מכל הארצות הבארבאריות, בפרט מגרמניה. 

בתקופת שקיעת הרפובליקה היו עסקנים מדיניים ומנהיגי- 
מפלגות שוכרים להם קבוצות של שומרי-ראש או מרצהים 
מקצועיים מבין הג׳, וכן נשקפה אז תכופות סכנה למדינה 
ממרידות ג׳ מרי־נפש (ע״ע ספרטקוס)! בתקופת הקיסרות 
מנע פיקוח חמור סכנה זו. 

המחנה הראשון לאימון ג׳ מכאן "אדר" או 

"לודאי" בארמית התלמודית) הוקם במאה ה 2 לפסה״ג בקא- 
פואה! ידועים לבו גם מוסדות לאימוני־ג׳ בפומפיי וברומא 
עצמה. בימי הקיסרים היו ברומא ארבעה מחנות־ג׳, וכן נמ¬ 
צאו מחנות-אימונים ברחבי האימפריה, וקרבות־ג׳ נערכו 
מטעם השלטונות המרכזיים או המקומיים גם בכמה ערים 
גדולות בפרובינציות. להיטותו של ההמון הרומאי אחרי 
הספורט האכזרי הזה היתה עצומה, ועריכת קרבות־ג׳ היתה 
מן התפקידים המוכרים והקבועים של השלטונות. מקצת 
להקות־ג׳ הוחזקו ע״י הרשות הקיסרית, ומקצתן היו נתונות 
בידי קבלנים פרטיים(ש* 01$£ * 1 >, אשר השכירו את חניכיהם 
לעורכי התחרויות. תנאי־החיים במחנות-הג׳ היו קשים! 
המשמעת היתד, חמורה והוטלה בשוטים ובעינויים, כנגד זד, 
זכו הג׳ למזון טוב בשפע ולטיפול רפואי, ולוחמים מצטיינים 
אף פונקו ע״י בעליהם ומעבידיהם ומעריציהם מבין קהל 
חובבי הספורט הזה. מבין הוגי־הדעות ואנשי-המוסר הרומאים 


כמעט לא נמצא מי שעירעד על משחקי דם 
ומוות אלד" ואילו מן הסופרים היווניים 
היו מי שראו בהם עדות שהרומאים מש¬ 
תייכים לבארבארים. כדאי לציין, שהעיר 
רודוס סירבה לחלוטין לערוך קרבות־ג׳ 

בתחומה. 

הג׳ נתחלקו לסוגים שונים לפי זיונם 
ושיטות-מלחמתם: ה״סקוטור" (זסזט 860 ) 

נשא חרב, מצחה וכובע־ברזל! ה״תראקי" 

(גבזנדד) היד, מזויין במג? עגול, חרב 
עקומה, כובע־ברזל ומצחה* ה״מירמילו" 

( 11110 מזן^) היה מזויין לפי הדוגמה הגא- 
לית; ה״רטיאריום״( 1111$ * 11 ־ 11 ) נשא קלשון, 

צינה על הכתף, חרב או פגיון ורשת של 
חוטי-ברזל, שבה ניסה ללכוד את יריבו 
ה״סקוטור" או ה״מירמילו*. 

המקום הרגיל לקרבות היה באמפי¬ 
תיאטרון; גם למחנות־הצבא היו אמפי¬ 
תיאטראות משלהם. ההצגה נפתחה בתהלו¬ 
כת המשתתפים; את״כ נערכו קרבות מדו¬ 
מים בכלי-זין של עץ; לאחר מכן באו 
קרבות־ג׳ או קרבות פושעים עם חיות-טרף. 

אחרי מנהריים נערכו הקרבות העיקריים, 

שנקבעו לפעמים כקרבות לחיים ולמוות, 

אולם בדרך־כלל יכול היה המנוצח לבקש 
חנינה, וההכרעה היתה בידי עורך (-נ 1 >ש 
זעו) התחרויות, שקיבל כרגיל אח דעת 
הקהל. עפ״ר בלחמו הג׳ זוגות־זוגות, אם כי 
נערכו לפעמים גם קרבות של קבוצות. 

הג׳ המצליחים זכו להערצת הקהל 
ולפופולאריות עצומה, בדומה ללוחמי־ 

שוורים בספרד או לכוכבי־קולנוע ולאלופי־ספורט בימינו. 
על מעריצי קרבות־הג׳ נמנו קיסרים (כגון טיטום, אדריאנוס! 
הקיסר קומודוס השתתף אישית בקרבות-הזירה), אנשי 
האצולה, ואף נשים. 

הידיעות על קרבות־ג׳ במזרח השמי של הקיסרות הן 
מועטות. ההצגות נערכו ע״י הרשויות בערים בעלות תרבות 
הלניסטית! ביהודה,למשל, ע״י הורתם בקיסרי. יש במקורות 
יהודיים עתיות על קשריהם של יהודים למשחקי־הג׳: העם 
ידע שהג' נקנים "בדמיך יקרין* (ירו׳ גיט׳ ר', ם׳)ז בעלי- 
ההלכה התנגדו לפדיונו של אדם שמכר את עצמו לג/ אע״ם 
שהיו גם חכמים, שראו חובה לפדו׳ת את מי "דזבץ בפשיה 
ללודאי*, משום ,דהכא איכא קטלא* (=שכאן יש םכנת 
הריגה [בבלי גיט׳ מ״ו—מ״ז])ו מקובל היה ש״בנוהג שבעולם 
אין אדר עושה דייתיקי(־־צוואה), שאינו יודע אימתי הוא 
נהרג״ (בראשית רבה, ״שיסה חדשה״, תיאודוד-אלבק, 1200 ). 
בין היהודים שמכרו את עצמם ללודאים היו אוכלי טרי¬ 
פות להכעיס ונוהגים כמנהגי הרומאים, אבל היו כאלה 
שמכרו את עצמם מאונס (״מפני חייו עשה״ כד — ירושלמי 
שם, שם). "מאכל־אתם" נחשב לביטוי לאכילה בשעה מוק¬ 
דמת ובמתכונת עשירה (בבלי פסחים י״ב, ע״ב; שבת, ר, 
ע״א). בעם נפוצו סיפורים על ר׳ שמעון בן לקיש החכם 
הגיבור, שמכר עצמו ללידאים והדג את כולם בדרך של 
גבורה תרמה (גיטין מ״ז, ע״א). את השקפת החכמים על 
משחקי־הג׳ יש למצוא בצירוף שבמדרש "בקובה, בקובייא, 










1 *־ 


גלדיכזורים—גלדססון, דיילים יוארט 


782 


בל דים ובקסמים" (תנחומא, הוצאת באבער, כ/ עמ׳ 48 ). 

הנצרות ראתה את משחקי־הג׳ כאחת מתועבות האלילות, 

אז הפנסיה לא עשתה סעולד. נמרצת לביטול* אמנם ידוע 
ע? צו משנת 326 מטעם קינסטאנטעוס המגביל משחקים 
א? ז, אך מסתבר שאיסור מוחלט על משחקי-ג׳ לא הוטל אלא 
ב: לכותו של הונודיום (מת 423 ). 

, 1£1 ו 4 ו! 4 ו 1 < 17 / !) 4 ) 817 חח 110 ט!ס , 0/110 ^-^ 007(7711x7 ,^ז(ב)ג. 1 . 0 

, 1107111 ) 1 ^) 111 ) 7 )/ 11. 2, 1563. 1896; 1.. ?11*3110(30■, 517x7 

■ 010410 1x1 ,״־ 806 . 1 ; 205-275 ,׳\ 1 . 50-112 , 11 ,״ 1923 
. 1940 , 0 ) 07 1 ח) 071 ' 1 ! 41111 1475 ) 1 
ש. אט.-ח. ה. ב״ש 

ג?'סטין. וילים יוארט - ?״ 510 ^ 013 ״ 3 ״£ מ 1 ג 1111 ^ו - 

( 1809 , ליוורפול — 1898 , היוארדן), מדינאי אנגלי) 

4 1 עמים ראש־ממשלה בין שנות ה 60 ושנות ה 90 של המאה 
ה׳ 1 . ג׳ היה בנו הרביעי של סר ג׳לן ג/ סוחר עשיר ממוצא 
סי וטי, שהיה חבר הפארלאמגס הבריטי ואחד מתומכיו של 
קו ־נג. ג׳ הצעיר קיבל את השכלתו באויכספורד! שם התמסר 
בו יוחד ללימוד החרבות הקלאסית והתאולוגיה, ובמקצועות 
אי ה עסק עד שנות 
ח׳ יו האחרוגות, ביחוד 
ב פסקות בין כהונה 
מ :שלתית אחת לש¬ 
ני ?. ב 1832 נכנס ג׳ 
ל :יודהנבחרים מטעם 
ס ולגת המורים תמנה 
ע 1 המתנגדים לתנד 
ע ג התיקונים. מרא- 
ז ית פעולתו בשאר- 
ל 1 מנט רכש לו ג׳ 
ע ודה מכובדה בידי¬ 
? תיו המרובות, בשכ¬ 
ל הבהיר ובכשרונו* 
ו יו הרטוריים הגדו¬ 
ל ם. ב 1834 מינה או¬ 
ח י פיל(ע״ע) למשרה ו נ 5 ד 0 מו 1 

ב ושרד־האוצר וב 1835 לסגן שר־המושבות. לאתר שחזר פיל 
ל סלטון ב 1841 , מינה אותו לסגן נשיא מועצת־המטחר וב 1843 
נ:נס ג׳ לקבינט כנשיא המועצה (ז. א. כשר־המסחר). במאבק 
ע ו ביטול "חוקי־הדגך (ז. א. המכס על תבואה) היה ג' 
נ;ומניו של פיל. נטייתו לחופש-המסחר, וכן ביקורו ב 1850 
נ *יטליה והתבוננותו בדרכי השלטון האבסולוטי של הבור¬ 
ג ינים בנאפולי, הגבירו בו נטיות ליבראליות. אחדי שסייע 
ג 1852 להכשיל את הצעת התקציב של ד׳ישראלי (ע״ע), 
נ זמנה ע״י אברדין לשר־האוצר וכיהן בתפקיד זה בשנים 
18: 1 — 1855 ו 1859 — 1866 . בכהונה זו הצטיין ג׳ בכשרונותיו 
1 !ינאנסיים הגדולים ובבקיאותו הרבה ונמנה עם גדולי שרי¬ 
ו אוצר הבריטיים. הוא המשיך במדיניותו של פיל בכיוון 
ל ויבראליזאציה של המשק, ואעפ״י שביטל את המכס על 
י:וא סחורות רבות השכיל גם להוריד את שיעורם של 
< סיס אחרים. ב 1855 אילצה מורת־רוחו של העם על ניהול 
נ לחמת־קרים את ממשלת אברדין להתפטר. בהיותו מחוץ 
ל:!משלה הסתייג ג׳ מסדיניות־החוץ של פלמרטטון (ע״ע) 
1 אירופה ובסין! אעפ״כ נכנס ב 1859 לממשלתו. בזה התקרב 
1 צעד נוסף אל הליבראלים, ומכאן ואילך אף נתן ביטר 
1 ־*ווי לדעותיו הליבראליות. הוא הטיף להשלטת יחסי שלום 
ו ווק בין העמים, לביטול זכויוודיתר במדינה ולחופש בחיים 


הכלכליים. בהשפעתו עשה קויבדן (ע״ע) אח חחה-המסחר 
עם נאפוליון 111 ) ג׳ ביטל — על אף התנגדותו של בית- 
הל 1 רדים — אח המכס על נייר ועי״כ הזיל את מחירי 
הספרים והעיתונים. כן תבע את הרתבת זכות־הבחירה. 
בשנים ההן ביקר באיים הלניים, ובהשפעתו הוחזרו איים 
אלה ב 1864 ליוון. בימי מלחמת־האזרחים באה״ב תמך ג׳ 
בדרום, למרות משטר־העבדוח שבו, מאחר שראה במאבק 
הדרום תנועה לעצמאות לאומי* בתקופה מאוחרת יותר 
הודה ג׳ בעצמו, שבעמדתו זו היה משום "משגה גם". בשל 
נטיותיו הליבראליות אבד לג׳ ב 1865 חמאנדאט מטעם השמ¬ 
רנים באיזור אוכטפורד, ואז הצטרף אל הליבראלים, ועם 
פותו של פאלמרסםון היה למנהיגם המוכר. אחרי נצחונם 
המכריע של הליבראלים בבחירות לסארלאמנט ב 1868 היה 
ג׳ לראש־המסשלה. שש שנות-שלטונו ס 1868 עד 1874 היו 
שיא פעולתו המדינית. בשנת 1870 נתקבל חוק החינוך 
היסודי, שהבטיח מתן חינוך יסודי לגילי 13-5 , ב 1872 
נקבעה חשאיות הבחירות, בוטל הנוהג של קניית משרות־ 
קצונה בצבא וצומצם זמן השירות הפעיל. אולם את עיקר 
תפקידו ראה ב׳ בפתרון הבעיה האירית, שהלכה והחמירה 
והחריפה מבחינה לאומית וסוציאלית גם יחד. ב 1869 בוטל 
מעמדה הרשמי של הכנסיה האנגליקאנית באירלנד, וב 1870 
נתקבל חוק להגנת החוכרים האירים ספני נישול מאדמותיהם 
ע״י בעלי האחוזות, שרבים מהם היו אנשי האצולה האנגלית 
מצאצאי כובשי אירלנד. 

עם נצחון השמרנים בבחירות של 1874 עבר ג׳ לאופו¬ 
זיציה, ואף התפטר מהנהלת המפלגה הליבראלי* בתקופת 
שלטונו של ז״ישראלי תקף ג׳ את הממשלה קשות — בהנ¬ 
מקה נוצריח־מוסרית — על תמיכתה בתורכיה ועל שתיקתה 
לגבי רדיפות הבולגארים על-ידי התורכים, ודרש להוציא 
את התורכים מאירופה ע״י מטע-מלחמה. כן התקיף את 
מדיניותה האימפריאליסטית של ממשלת־ד׳ישראלי בדרום- 
אפריקה ובאפגאניסטן. את תכניותיו הפוליטיות גולל במיוחד 
בנאומים מזהירים בימי מלחמת־הבחירות ב 1879/80 במחוז 
מידלותיאן שבסקוטלנד, שסייעו לא מעט לגצחון הליברא¬ 
לים. ב 1880 חזר ג' לשלטון, על אף יחסה העויין של המלכה 
ויקטוריה אליו. מיד חיסל את הטיכסוך עם טראנסוואל 
והחזיר לה את מלוא עצמאותה כמעט. כן הסתייג ג׳ מפעולח 
בריטניה במצרים, אם כי כיבושה בוצע בימי שלטונו. כאשר 
נשלח גורמן (ע״ע) בלחץ דעת-הקהל לסודאן, הטיל עליו 
ג' רק את התפקיד של פינוי הבריטים מח׳רטום ולא מיהר 
לשלוח לו עזרה צבאית. מותו של גורמן ומדיניותו הוותר¬ 
נית של ג׳ באפריקה הדרומית עוררו נגדו את חסידי האימ¬ 
פריה ואת עסקני המדיניות הקולוניאלית, אולם ביחוד גברה 
ההתנגדות לממניותו האירית, שנראתה בעיני רבים כמער¬ 
ערת את עצם קיומה של הממלכה המאוחדת. התיקונים של 
1870 לא פתרו את הבעיה האירי* והתנועה הלאומנית 
לבשה בשנות ה 80 צורה תוקפנית. ג׳ ניסה לדכא את הטרור 
המתפשט בכוח־הזרוע, אבל יחד עם זה הכיר בצורך כתת 
סיפוק לשאיפות הלאומיות־פוליטיות של האירים ע״י הענקת 
אוטונומיה ( 0 !ג £1 סותס^, "שלטון־בית") לאירלנד. מגמתו 
זו הביאה לידי מפלת הליבראלים בבחירות של 1885 . אולם 
כבר ב 86 * 1 חזר ג׳ לשלטון בשלישית ועשה את "שלטון- 
הבית" האירי מרכז תכניתו הממשלתי* הוא נתקל בהת¬ 
נגדות נמרצת לא רק מצד השמרנים אלא אף מצד האגף 
ה״יוניוניסטי" של מפלגתו. המפלגה הליבראלית נתפלגה, 






783 


גלדסטדן, דילים יוארט — גלדרלנד 


784 


נחלה תבוסה בבחירות, דג׳ נאלץ להתפסר אחרי שלסון של 
7 חדשים בלבד. 

הוא חזר לשלטון ברביעית ב 1892 בגיל של 83 וחידש 
את הצעתו בדבר "שלטון־בית" לאירלנד. הצעתו קיבלה רוב 
בבית־הגבחרים, אבל נדחתה בבית־הלורדים. ג , נשאר במי¬ 
עוט גם בין חברי-הקאבינט בהתנגדותו להגדלת תקציב הצי 
המלחמתי והתפטר ב 1894 , את שנותיו האחרונות בילה 
בביתו בהווארדן( 1 ז:> 11 ז 3 ^ 1-13 ) והמשיך לכתוב ספרים ומאס¬ 
רים עד יום מותו. הוא נקבר בכנסיית וסטמינסטר. 

אישיותו של ג׳ ופעלו המדיני טבועות בחותם דתיותו 
הנוצרית והשכלתו הקלאסית. הוא השתדל להחדיר את עק¬ 
רונות השקפת־עולמו לחיים המדיניים, אולם — אע״ם שהיה 
תקיף בדעותיו ובעמדתו ופעל לפי מצפונו ולא שעה לדעת- 
הקהל — לא הצליח תמיד להמלט מסתירות בין עקרונותיו 
ובין מדיניות של סיפוק אינטרסים וצרכי־שעה! לפיכך 
נמצאו מי שהאשימוהו בחעמדת־פנים, ביחוד לאור מעברו 
ממחנה הטורים דרך קבוצת־פיל אל הליבראלים. ג׳ היה 
מגדולי הנואמים בדורו, הן בוויכוח הפארלאמנטארי והן 
באספות־עם. כמנהיג מדיני זכה להערצה ללא־מצרים מצד 
חסידיו, ובסוף ימיו היה מוכר כ״זקן גדולי המדינה" ( 1110 
ת 3 ^ז 1 > 01 1 >ת 3 ז 0 ). במשך דור שלם עמדה המדיניות האנ¬ 
גלית בסימן ההתמודדות בין ג' ובין ד׳ישראלי! הם התחלפו 
פעמיים בשלטון, וניגודם הפוליטי הפך לאיבה אישית. בעיני 
ג' לא היה ד׳ישראלי אלא הרפתקן מסוכן ופוחז, הסר מצפון 
וחסד אחריות, ואילו ד׳ישראלי ראה בפאתוס המוסרי של ג׳ 
ובנימה הדתית שבדבריו צביעות והסוואה. — ג' גרס קשר 
הדוק בין המדינה והכנסיה, ואח השקפותיו בעניין זה 
הביע בספרו 011 ־ 011111 11111116 ׳^ 01311005 ^ 11111$ $1:31:0 11£ יד 
(״המדינה ביחסיה לכנסיה״, 1838 ). בצד פעילותו המדי¬ 
נית עסק הרבה בשאלות תרבות וספרות, ביחוד בתרבות 
הקלאסית, וחיבר מחקרים בה 1 מרוס ופירושים לו, וכן תירגם 
את הוראטיום לאנגלית. 

ג׳ נשא לאשה ב 1839 את קתרין גלין ( 03111011110 
תחץ 01 ). חייו המשפחתיים היו מאושרים, וביתו בהווארדן 

היה בית־ועד לחכמים ומעין מרכז רוחני לחסידיו. 

- 111011 ) * 01111411 ? , 11 גוב 38 ז 111 ! .? ; 1903 ,. 0 / 0 6 /!./ ,ץ:> 1 ז 0 ^) .ן 
, 1 * 1 ! ***? 5 4 * 01 * 1 * 5 1 '. 0 , 835561 .ז ; 1911 , 0 * 4 *** 01 
-יןבמא .? , 1925 ,. 0 0114 11 * 6)1, 011 x 0 ז יז 6 נמ 80 . 0 .ם , 1916 
. 11 ? ; 1927 , 1 ( 0110 ? 101 !*<ן 1 ז 17 !' 11111(1, 0. 0x4 06 01 8x11010 
, 006 ) 01362 11 ) 151:011 ־ 9 , 1928 , 11001 **ח 011 ? 0114 ס , 011013113 

/(/(67 !"111X1 )1 71 10X1, 1928, 8 . 0361061•, 0■ 015 0/1X111110)1*1 
510011x110x11, 1930; £. £ 00 ) 86 .־ 99 . 8 ; 1930 ,. 0 ,) 01 ץ - 
9/3(200, 011X0*11, <7. 1 1124 111* £0110X0 0 11*111011, 1935; 

8. 0. 113111 ״ 1 .! , 1936 • 4 ! 1870-19 10114 . 8. נלךק 1 ב, ג^יזדדר וםיללייץ׳ - פסאגגונז 

( 1883 — 1940 ), סופר רוסי? בן־איכרים. מקומו של 
ג׳ בספרות נקבע ע״י ספר אחד בלבד —("מלט"), 
1924 . זוהי יצירה טיפוסית של הספרות הרוסית הסובייטית, 
ושימשה דוגמה וסופת למספר עצום של רומאנים וסיפורים, 
שנכתבו ברוחה ובסיגנונה י אולם פירסומה הרב לא התאים 
לערכה האמנותי המוגבל. הרומאן נותן ביטוי למפעל הבניין 
הסובייטי, עם תום תקופת־הגבורה של מלחמת״האזרחים 
וראשיתם של ימי-קטנ 1 ת. במרכז העלילה עומדים שיקומו 
של בית־תרושת הרום וגיבושו של אורח־חיים חדש בחברת 


העובדים בו. "מלס" תורגם ל 23 שפות מן המתהלכות בבריח־ 
המועצות ואף לכמה שפות מערביות! עברית: "המלט", 
תרג׳ ב. פרדקין, 1929 . 

5 לךר <קרי: סלוח, אך;ט (אךט) ךה — (דמ 4 ) זמס■^ 
101 ) 001 10 ) — ( 1645 , דורדרכט — 1727 , שם). 

צייר הולאנדי. ג/ שמוצאו היה ממשפחת בורגנים אמידים, 
היה תחילה תלמידו של טמואל ון הוכסטדטן ואח״ב ( 1661 ) 
של רמברנט (ע״ע) הזקן ? לסיגנונו של רמבראנט שמר אמו¬ 
נים אף במאה ה 18 , כשנתקבלו כבר מזמן סיגנונות אחרים 
בציור. ג , לא נשא אשה מימיו ולא צבר הון לעצמו, אע״פ 
שהמשיך בעבודתו עד לימי זקנתו. 

בראשית פעולתו צייר ג׳ בסיגנון המטושטש, המציין את 
יצירותיו האחרונות של רמבראגט, ולפנים נחשבו רבות 
מתמונותיו ליצירות של רבו. בתמונות מתקופת צעירותו עד 
שנות ה 80 של המאה ה 17 , כגון: "אברהם ושלושת המלאכים" 
(רוטרדאם), " 40:110 * 0 :>ס£" ( 1671 , דרזדן), "אסתר ומר¬ 
דכי" ( 1685 , מינכן), מצויירות דמויות גדולות על רקע כהה; 
רק גונים מועטים, כגון ירוק, תח׳ג או צהוב, מובלטים, והם 
מזהירים בזוהר של חמימות, אח״ב פנה ג , יותר למראות־ 
הנוף ! הנוף שבתמונותיו נמשך לעומק, תוך שימוש ברשמי־ 
אור עזים, הדמויות נעשות קטנות יותר, הקומפוזיציות שקו¬ 
לות פחות, הגיוון נעשה מושווה ועמום כלשהו? תמונת הנוף 
ההררי (הנמצאת בדרזדן) היא מעשה אמן של הבעת רגש־ 
הטבע שנתעורר במאה ה 18 . מיצירותיו החשובות של ג׳: 
״הכלה היהודית״(מינכן)? ״דיוקנו של פסל״( 1690 , דורדרכט)! 
סידרת מראות של ״יסודי ישו״ ( 1715 , אמסטרדאם ואשאפנ־ 
בורג) י ״דיוקנות ד״ר בורהאפה ובני־ביתו״( 1722 ). 
. 1914 מ/*£ , 00 ״ 4 [נ 1 נ״ 1 

גלךןלנ 1 ( 1 ) 01-1311 ( 0014 ), גליל (פרובינציה) במרכזה של 
הולאנד, בין הפולדרים של ים־איסל ובין גבול- 
גרמניה. 5,023 קמ״ר, 1,140,000 תושבים ( 1952 ). החלק 
הצפוני־מערבי של ג' הוא איזור גבעות מכוסות חול וחצץ, 
שצמחייתו יער וערבה! החלק המזרחי — מישור המכוסה 
בחלקו יערות! החלק הדרומי, המשתרע בין הואל והרין —, 
מישור מכוסה אדמות אלוביאליות פוריות של עמקי הנתלים. 
צפיפות האוכלוסיד. בג , : 225 נפשות לקמ״ר! בגליל שתי 
ערים שמספר תושביהן עולה על 100,000 : נימגן וארנהם 
(העיר הראשית).— הכלכלה: ג׳ היא בעיקרה איזור חקלאי; 
18% מהכנסת האוכלוסיה באים מחקלאות וגידול ירקות 
וסירות, ומקום גדול תופס גידול בקר, חזירים ועופות. כשליש 
מן ההכנסה בא מן התעשיה, שאף היא מושתתת בעיקר על 
עיבוד מוצרי החקלאות: מחלבות, בתי־ססבהיים, בתי-חרושת 
לריבות ושימורי־פירות, וכן מלבנות, מפעלי טכסטיל ונעליים. 

היסטוריה. בג׳ נמצאו שרירי ישוב מתקופת־האבן 
המאוחרת וכלי-חרס המיוחסים למחצית הראשונה של האלף 
ה 2 לפסה״ג. במאה ה 1 לסה״נ הוכנעו שם שבטים טוטוניים 
שוגים בידי הרומאים! ישובים רומאיים הוקמו על-יד הריבוס. 
בתקופת נדודי־העמים נכנסו לשם הפראנקים והסאכסים. 
כבר קארל מארטל ופיפין הקצר סיפחו את ג׳ לתחום מלכותם, 
אלא שגליל זה *לא נתקיים בידם לאורך ימים, עד שהצליח 
קארל הגדול לספחו סופית. במאה ה 12 ולאחר מכן נקרא 
החבל בשם רוזנות גלרה, שהיתה תחילה כסופה להגמון של 
אוטרכט. בערך ב 1220 ' השתחררו הרוזנים מתלות זו והחלו 



85 ׳ 


נלדרלנד— גלה סלקידיח 


786 


להו וזיב את תהום שלטונם, שגבולותיו נתייצבו סופית ב 300 נ 
בעז ך. בתחילת מלחמת 80 השנים ( 1568 — 1648 ) עמדה ג׳, 
שת שביה כבר קיבלו את הדת הרפורמית, לצדם של הספ¬ 
רדי 1 , אולם הזרה ונכבשה על-ידי הספרדים, שמהם לא 
נשו חררה אלא ביו 1591 ו 1637 (חוץ מחלקה הדרומי), במל¬ 
חמו לואי ¥!צ בהולאנד ב 1672 כבשו הצרפתים ובעלי־בריתם 
את :ורבית שסחה של ג/ אולם כעבור שנתיים נאלצו חיל 1 ת 
האו בים לצאת מן הארץ. מאז היתה קיימת בג׳ נציבות 
תור 3 תית של הנסיכים לבית אוראניה. אחרי תקוסת נאפו־ 
ליון הוקמה פרובינציית ג׳ ב 1814 , ואחרי תחימת הגבולות 
בין ■זולאנד ופרוסיה ב 1873 לא חל שינוי בשטחה ובמעמדה. 

: י ה ו ד י מ ב ג׳. במאה ה 16 כבר ישבו יהודים במקומות 
רבי 1 בג׳, ביהוד בניסגן, בורן וניקרק. באמצע הסאה ה 18 
היו קהילות יהודיות כמעט בכל העיירות שהיו בהן שווקים. 
היה דים עסקו בעיקר במסחר-בהמות זכתעשיה (טכסטיל, 
סיג; רות). מ 1820 בקירוב היתה נימגן "הקהלה הראשית" 
של ג' ומושב לרב הראשי של המחוז, שבו היו עוד כ 10 
קהל 1 ת קסנות. מ 1881 היתד, אתך,ם ל"קד,לד, הראשית" של 
ג׳. : 1920 ישבו בג׳ 4,500 יהודים (מהם 1400 בארנהם) 
ב 28 קהילות. לאחר מלחמת־העולם 11 נשארו בג׳ יהודים 
מע? ־ם בלבד. 

.( 1920 י , ' 1 >ם 12 ־ 1 ש 1 >[ש 0 ,> ) 0 מו 71 ) 04 ! ? 0 , 3 ־ 1 }>€־!¥ ? 

ם. רו. 

גלד ( 03113 ), השם החבשי של שבס אפריקני, הק־רא 
לעצמו וללשונו בשם אורו׳מו. רובו הגדול של שבט 
זה, זועדיין לא נחקר כל צרבו, יושב בתחומי חבש, בעיקר 
בגל לותיה הדרומיים. מספרם של בני־ג׳ לא נקבע בדיוק 1 
האו זדנות רווחים בין ז 

3 / ] 2 ו 3 מיליון נפש. כ 35 
אלו מבני־ג' יושבים בק¬ 
ניה, בעיקר בעמק המאנה 
ד,תי:דנה" זקבזצה קטנה 
בחלקה הדרומי של סו¬ 
מא? י האיטלקית. 

מ :חינה אנתרופולוגית 
שיי! ים בגי־ג׳ לגזע ה־ 
"חב וזי", שלא הוחלט 
עדי י אם מקורו בתערו¬ 
בת של קבוצה שחורה 
וקבו נה לבנה שבאה נד 
אסיו, או בטיפוס מקומי 

שהו: קרוב לטיפוס השחור > בני־ג׳ הם בעלי עור כהה 
ושפי יים עבות, אולם חסרי פרוגנאתיזם ומצטיינים בחוטם 
ישר •בשיער שאינו מסולסל אלא מעט. 

נ:י־ג׳ שבאיזורים המדבריים־למחצה רובם מגדלי־בקר 
נודד ם, שעיקר מזונם בשד וחלב; תושבי הרמות המושקזת 
היט 1 מתפרנסים מחקלאות וממטעים (דוחן, תירס, באנאנות־ 
מדו! ות, קפד״ טבק); קבוצות אחדות עוסקות בחקלאות 
ובגי ול־בקר כאחד, 

ד ?בנה המטרתי של החברה בשבס־ג׳ מושתת על חלוקה 
לסוג ■גילים (גאדא), המקיימת תמיד את השלטון בידי 
משפ :ות־ראשים ססויימות. מבין מנהגיהם ראויים לציון 
מילח הבנים והבנות ומוסד ה״פטרוגות* לחסות הזרים. 
אלהו 1 ם הראשית היא אל־השסים, ואקא! ערך רב נודע 



טיסיס ״ 1 ? בן־נ 5 ד, 


בדתם לפולחן הדוחות, לקרבנות ולעליות־רגל. מעריכים. 
שב 10% מבני־ג׳ נתבוללו לגמרי בחברה החבשית וקיבלו 
את הדת הנוצרית־המונופיסיםית, ואילו כ 40% קיבלו את 
האיסלאם * אולם בכולם ניכרים שרידי הרקע הדתי הקודם. 

לשון ג׳ שייכת לקבוצת הלשונות הכושיות (ע״ע), המת¬ 
ייחסות לכלל־הלשונות השמיות־חסיות. לשון זו , נחלקת 
לקבוצה דרומית ולקבוצה צפונית, אולם אין ההבדלים בין 
הניבים השונים מונעים את דובריהם מלהבין אלו את אלו. 
רבים מבני־ג׳ מדברים אף אסהארית, שהיא לשוגה הרשמית 
של חבש. 

£ , 1896 , 701 ! 7 ! 4 /- 011 ! 072 'א ! 22 / 01 ! 0 
< 7 ! 71£ ו 77 ! 1 ! 077 ' 4 \ : 0/2110 471 !!/ 10271 מן/ , 160560 .£ . 4 ; 1933 
53 . 51 ; 1936 , 721 ! 1 ! 1117 ! £011-241717071 , 1115 ־ 1 ? | ■א . 4 

(כולל ביבליוגראפיה). 

יו. ט. 

ג׳לה ( 0613 ), עיר על החוף הדרומי של סיציליה! 43,000 
תושבים ( 1951 ). נמל־דיג ומרכז לאיזור מסעי־ 

הכותנה שבסביבתה, 

ג׳ היא גלה 0 >.ג*י 1 ) היוונית העתיקה, שנוסדה בתחילת 
המאה ה 7 לפסה״ב ע״י מהגרים מרודוס ומכרתים. בראשית 
המאה ה 5 היתה ג/ בשלטונם של סידאנים, התקיפה שבערי 
סיציליה היוונית. תחום שלטונו של היפוקראטם ( 492 — 485 
לפסה״ב) השתרע עד סיראקוסי. אולם גלון (ע״ע) בחר את 
העיד האחרונה למרכז תחום־שלטונו בסיציליה והעביר לשם 
חלק גדול מאוכלוסייתה של ג׳. ב 466 שבו הגולים וחיזקו את 
העיר מחדש. במלחמה הפלופוגסית עמדה ג׳ לימין סיראקיסי 
נגד אתונה ( 415 לפסה״ב). ב 405 כבש צבא קרת־חדשת את 
ג׳ ובזזה. היא בוצרה שוב ע״י טימולאון (ע״ע) ב 340 ב 281 
נהרסה העיר כליל ע״י הממרסיגים (ע״ע) ותושביה הועברו 
לעיר החדשה פינטיאס ע״י הטיראן של עיר זו. — מבנייני 
ג , העתיקה נשתיירו שרידי־חרבות מעטים בלבד. 

ב 1230 הקים סרידריך 11 על חרבות העיר העתיקה את 
העיר טרנובה, ששמה שונה ב 1927 לג׳. ב 1943 , בשעת 
נחיתת האנגלים והאמריקנים בסיציליה, ניזוקה העיר קשה. 

ג^ה, מהן גזטפריד — 03110 1 ״״£״ 00 ״ 1011311 — 
( 1812 — 1910 ), אסטרונום גרמני. מ 1835 עד 1851 
פעל במצפודהכוכבים של ברלין. שם גילה ב 1839/40 שלושה 
שביסים חדשים. ג׳ הגיע לפירסום עולמי ע״י גילוי כוכב־ 
הלכת נפטון(ע״ע) ב 1846 על סמך חישוביו של לוריד. (ע״ע), 
בו ביום שקיבל את הנתונים החישוביים מידי האחרון. ג׳ 
מצא גם דרך חדשה למדידת הפאראלאפסה של השמש, ע״ס 
הסתכלות באסטרואידים (ע״ע). בשנות 1851 — 1897 היה 
מנהל סצפה־הכוכבים בברסלאו. 

גלה פ^קייךיה — 13011113 ? 03113 — ( 368 [ז!— 450 ), קיס¬ 
רית רומאית, בח הקיסר תאויוסיוס 1 . ב 410 , בלכוד 
הוויזיגותים את רומא, נלקחה ג׳ בשבי, ואחרי מותו של 
אלאריו הוצאה לגאליה ע״י יורשו אמוזלף, אשר נשא אותה 
לאשה ( 414 ). אחרי מותו של אטוולף בספרד, הוחזרה ג׳ 


787 


;לח סלקידיח — גלואה, אורישט 


788 



סאיסיי׳יאיז ■;•י ניח 6 לי)ידיה נראוונה 

לאחיה הקיסד הונוריוס. ב 417 נישאה ג׳ לשר־הצנא קוינסטג־ 
טיגיוס, שנעשה ב 421 שותף לקיסרות" אולם מת מבור זמן 
קצר. בין ג׳ והונוריוס פרץ ריב, והיא הוגלתה לקושטא. משם 
חזרה בעזרת בן־אחיה קיסר־המזרח תאודוסיוס ) 1 . במגמה 
לכבוש את השלטון{ בינתיים מת הי׳נז׳ריוס, ולהאנם — אשד 
תפס את כטא־המערב — נוצח. ואלנטיניאנוס, בגם הקטן של 
קונססאנטיניום וג׳, הוכרז כאוגוסטוס ( 425 ), וג , משלה בכש¬ 
רון כאפיטרופסיתו י אולם ממשלתה נתערערה ע״י מריבות 
שריה אאטיום (ע״ע) ובוניפקיום על השלטון, מאבק שנס¬ 
תיים בגצחון אאטיום ( 434 ) ובאבדן מרבית אפריקה ( 439 ), 



נייוף־זהב נ?ה פלאקידיה 
( 420 05 ד."נ> 


אשר נפלה בידי הוואנדאלי גיסריך (ע״ע) ונתחלקה לפי 
הסכם בינו ובין רומא ( 442 ). ג/ שמתה ברומא, הובאה 
לקבורה בדונה (ע״ע), בקאפלה שהוקמה על־ידיה וקיימת 
עד היום! בניין זה — יחד עם כנסיות אחרות מיסודה של ג׳ 
בראוונה — הוא מן המצבות הנהדרות ביותר של האמנות 

הנוצרית הקדומה. 

£. <311 . 4 *) )■ווקח £7 £070071 1 ( 11 / 0 £011 1 >ח 0 ) 1 ז 11 )) 0 ,ח 60 נ 
0 11 1 0050110 וזז 11 , £1 >ו 8 . 0 ; 1909 , 421 , 353 , 111 ,(ץ 1 ו!מ ■ 

1914; 14., 0111110 4! 11011(0111 ,ץז 811 . 8 .[ ;' 1923 .סח x101■)/ 

0 ! 111( 1.01(7 1100107) £171 11 ) 111 ) 1 ) 0 ,חו!>ז 5 £ ; 1923 , 1 ,))!ק x0 
<1(1 1 928 ! , 386 , 1 , 1 ) 11 ) £0 0 ) 11 ) 1 ! 1 זזסז 01 <ן . 

.0 ש. א 


;לוא 1 י, איו׳יסט — 041015 ש 51 מ 3 ׳י£ — ( 1811 — 1832 ), 
מאתמאטיקן צרפתי, מגדולי המאתמאטיקה של כל 
התקופות, גאון מדעי שנספה בדמי־ימיו מחמת פגעי מזל רע 
ואי־הבנת בני־דודו. ג׳ נולד בכפר בסביבת פאריס ולמד 
בבית־ספר גרוע, בו הכריחוהו לעסוק בעניינים ששיעממוהו, 
וגינו כתעתועים את נטייתו למאתמאטיקה, ספרו של לז׳נז־ר 
(ע״ע) על גאומטריה, שנזדמן לידיו ב 1824 , פתח לפניו אופק 
חדש וקבע את אורח־חייו. ללא הדרכה התחיל לקרוא את 
המחקרים הצרפתיים באלגברה ובאנאליזה, עד שב 1828 מצא 
מורה (ל. פ. א. רישאר [^■ £101131 .£ •? .£]), שהכיר בכשרו¬ 
נותיו הגאוניים של תלמידו, אד לא הצליח להשיג למענו את 
עזרת שלטונות־החינוך. 

כבן 17 שלח ג׳ לאקאדמיית-הסדעים בפאריס מאמר 
המכיל תמצית תגליותיו, אך המאסר נשאר זמן רב ללא 
טיפול ולסוף הלך 
לאיבוד בידי קושי 
(ע״ע) ז מאמר שני 
מקיף יותר, שנשלח 
אל האקאדמיה שנ¬ 
תיים אח״ב, נעלם בין 
התיקים מחמת מוח 
מזכיר האקאדמיה 
(פוריה) שקיבל עליו 
לבדקו ז מאמר שלישי 
קיבל מידי פואסון את 
הציון "לא ניתן להב¬ 
נה". כן נכשל ג׳ פע¬ 
מיים בבחינת־הקבלה 
לביה״ס הפוליטכני, 
מפגי שבוחניו לא יכ¬ 
לו להבין את מעופו של הנבחן! הבחינה השניה נגמרה בכן 
שג׳ זרק מוחק בפני בוחנו־מעגו. 

עם פרוץ מהפכת 1830 פנה ג׳ לפוליטיקה, היד, פעיל 
בתנועה הרפובליקנית, נאסר פעמיים וניצל בקושי מפסק־ 
דין קשה. בנסיבות שלא נתבררו עד היום והקשורות עכ״פ 
בפוליטיקה מזה ובענייני אשד, זונה מזר- ראה את עצמו 
נאלץ להסכים ב 29 במאי 1832 לדדקרב באקדחים. שייערך 
למחרת. הוא צפה מראש שייהרג, ובלילה כתב בחיפזון 
מעוצבן את צוואתו המדעית הקצרה וגדושח־התוכן, שבה 
חוזרת ונשנית ההערה: "אין לי זמן, אין לי זמן". הוא נפצע 
קשה ומת כעבור יום, ב 31.5.1832 . בקשתו, שצוואתו יחד 
עם כמה כתבי-יד שהכין בשביל האקאדמיה יימסרו לנאום 
(ע״ע) או ליעקבי (ע״ע), לא נתמלאה. והוא גשכח לגמרי, 
עד שחלק מן החומד האבוד, שנמצא בינתיים בתיקי האקא- 
דמיה, נחפדסם ב 1846 ע״י ליוביל (:> 111 ז 3 ט £10 .!). 

ג׳ חי רק עשרים שנה, וכל כתביו שנשמרו אינם אלא 
כ 60 עמוד, אולם הללו מכילים — מלבד כמה תגליות בתורת- 
המספרים ובתורת האינטגראלים — אח התורה ד,אלגברית 
הנקראת עד היום על שמו, ושרעיונותיד, העסיקו את המחקר 
ד,אלגברי במשך מאה שנה! ועדיין לא מוצה כל החומר שנכלל 
ברמזי צוואתו המדעית. אחדים מגדולי המאתמאטיקד, במח¬ 
צית השניה של המאה ה 19 אמרו על חיבוריהם בתורת־ 
המשוואות שאינם אלא "פירוש לכתבי ג׳". 

בניגוד לרעד, שרווחה במאתמאסיקה עד ימיו, הוכיח ג׳ — 



אוואר־סט נליאוז 





791 


גל וגוב — ו;לונונוכניקד! 


792 


החשובות במערביאירופה, ולאירגוגה ולבית־דינה יצא שם 
טוב. במאה ה 19 פחת מספר היהודים בג/ ולפני השואה ישבו 
בה כ 600 יהודים בלבד. — מג׳ יצאו חכמים רבים: שלמה 
ואדוארד מונק, מיכאל זקש, דוד קאסל, יוסף צדבר ועוד! 
שלמה מימון קבור בה. ם _ 

{לו?תיזן ( 0 מ 81111211110 ) ׳ אחד מחמרי־הפעולה של התא 
החי, גורם מסייע בחילוף־החסרים. הג׳ הוא טרי- 
פפטיד (ע״ע אמיניות, חמצות), המורכב מחומצה גלוטאמית, 
צייסטאין וגליצין: 

0003 ., 33.03 - 33.03.00 - 00 ., 03 ., 3,3.03.03 
1 1 
03,53 0003 

עיקרו — הקבוצה הסולפהידרילית ( 53 -) של הציסטאין, 
שהיא ניתנת לחימצון: תמרים קולטי־מימן נוטלים את 
המימנים של קבוצות־ח 8 של 2 מולקולות ג׳ ומקשרים את 
השיירים על־ידי קשר ציסטיני. חמרים פולטי־מימן גורמים 
להיפוכה של ראקציה זו ע״י ניתוק הקשר הציסטיני והחזרת 
שני הסולפהידרילים לקדמותם. לפיכך פועל חג׳ כגורם חשוב 
בתהליכי האונסיז־ורדוקציה (ע״ע) הביולוגיים, בהתאם 
לניסוח 

5.3 - 3,8 + 23 £ 53 23 

"ג׳ מחומצן" ,ג׳ מחוזר" 

הג׳ בודד ע״י הופקיגז (ע״ע) ב 1921 משמרים ומרקמות 
שרירים וכבד, ואח״כ נמצא נפוץ מאד בתאיהם של רקמות 
רבות אחרות מן החי ומן הצומח. ריכוזו גבוה ביותר בקליפת 
יתרת־הכליה. הוא מופיע כקו־אנזים או כגורם מסייע של 
אנזימים הפעילים בנשימה הפנימית ובפירוק החלבונים, 
בצמיחת הרקמה האפיתלית ובהגלדת פצעים. 

!גלוטמית, חטצה, ע״ע אמיניזת, ח^צות. 

£לזן — ( 540 — 478 לפסה״ג), מנהיג יווני בסיציליה. 

ס 491 ואילך היה ג׳ טיראן של גלה (ע״ע ג׳לה)! 

ב 485 השתלט אף על סירקוסי (ע״ע), כשנקרא לשם לעזרת 
אחת המפלגות שנאבקו על השלטון בעיר. הוא עשה את 
סיראקוסי לבירתו ומרכז־שלטונו והעביר אליה חלק מן 
האוכלוסיה של עיר־מולדתו. הוא כרת בדית עם אקדגס (ע״ע 
אגריג׳נטו) שבשלטונו של הטיראן תירון והקים עי״כ את 
הכוח הצבאי הגדול ביותר בסיציליה בתקופה זו. ב 480 
ביקשה יוון את עזרתו של ג' במלחמתה נגד פרם, אולם 
באותה שעה פלש גם צבא קדת־חדשת לסיציליה. ג׳ ובעל* 
בריתו תירון זכו לגצחון מכריע בקרב על־יד הימרה ( 480 
לפסה״נ): צבא הפולשים הושמד, ומצביאו חמילקרת נהרג* 
שלל רב נפל בידי המנצחים, וקדת־חדשת נאלצה לשלם 
פיצויי-מלחמה גדולים. הודות לנצתון זה המה חצרו המפוא¬ 
רת של ג׳ בסיראקיסי למרכז הפוליטי החשוב ביותר במערב. 

יש יסוד להנחה, כי היה תיאום בין הפלישה הפרסית 
ליוון ובין ההתקפה של קרת־תדשת על סיציליה. לפיכך 
אפשר להעמיד את נצחונו של ג׳ על־יד הימרה בשורה אחת 
עם קרב-סאלאמיס שבאותה שנה כאחת מגקודוודהמפנה 
בהיאבקות בין יוון ובין עמי-המזרח. 

. 1948 , 1 \)) 07 711 ) 11 ) ) 7/1 ,. 01111151610 .[ ד 

3 לוג 1 ט?נייכןה, אומנות הייצור של שכבות־מתכת או שכבות־ 
תחמוצת דקות ע״י אלקטרוליזה (ע״ע), מבחינים 
בין ציפוי גאלוואני, שהוא ציפוי גופים בשכבות נדבקות 


(,,גלתוסטגיה"), ובין עיצוב גאלוואני, שהוא העתקת צורות 
מסויימות ע״י שיקוע שכבת־מתכת הניתנת להפרדה מן הגוף 
המקורי("גלונופלסטיקה"). בתהליכי־הג , המשמשים ליצירת 
שכבות־מתכת מהווה הגוף הנועד לציפוי קאתודה בתמיסת 
מלח של מתכת-הציפוי. בתהליכי־הג׳ שמשמשים ליצירת 
שכבות־תחמוצת מגינות, מהווה הגוף הנועד לחימצון אמדה 
במיתקן האלקטרוליטי. שכבות־הציפוי הן בדרך־כלל דקות 
מאה וקשה לעבדן עיבוד מכאני אחרי הגילוון! לפיכך הצעד 
הראשון להכנת הגופים לציפוי הוא עיבוד מכאני, ליטוש 
וכר עד לדרגת החלקות הסופית הרצויה. לשם ייצוב הציפוי 
הגאלוואני נדרש ניקוי יסודי של השטחים שנועדו לציפוי, 
כדי לאפשר התחברות הדוקה של מתכת־הציסוי במתכת 
הנושאת: מלבד ניקוי מכאני — גם טבילה בחומצות (הממי¬ 
סות תחמוצת־מתכת), שטיפה בממיסים אורגאניים (כגון 
טרירלור־אתילן) להרחקת שמנים וכד/ ניקד חשמלי(שימוש 
במתכת המנוקה כאלקטרודה — בדרך־כלל קאתודה — 
באלקטרוליזה של תמיסה אלקאלית), ושיטות אחרות. 

אפשר לצפות גם גופים מהמרים לא־מתבתיים: עור, גבס, 
שעווה, המרים פלאסטיים וכר. לשם כך, אתרי עיבוד מכאני 
מתאים, מקנים לשטח-הפנים מוליכות ע״י מריחה כגרפיט 
(ע״ע) או ע״י שיקוע כימי של שכבה דקה מאד של מתכת. 

תהליו־הציפוי מבוצע בסיכלים גדולים, העשויים מעץ 
מצופה עושרה או ביטומן, מפלדה מצופה גומי, מחרס וכר. 
מעל המיכל — מוטות מוליכי חשמל! החפצים המצופים 
תלויים במוט השלילי בווים המשמשים גם לחיבור חשמלי, 
ואילו משני צדי המוט השלילי נמשכים מוטות-זזיבור חיוביים, 
שבהם תלויות אגודות של מתכת־הציפוי. בדידכלל מש¬ 
תמשים בזרם ישר המסופק מגנראטורים במתח של 6 או 
12 וולט. האנודה מתמוססת בה במידה שמתכת שוקעת מן 
התמיסה על פני הקאתודה (= החפצים המצופים), ומשום 
כך נשמר הרכב האלקטרוליט זמן רב (ע״ע אלקסרוליזה). 

הציפוי הגאלוואני הרצוי הוא שכפה רצופה וחזקה של 
גבישים קטנים בעובי שווה על־פני כל השטח. מראהו החיצוני 
יכול להיות מבריק או בלתי־מבריק. סיב־הציפוי תלד בגור¬ 
מים מרובים, כגון: צפיפות-הזרם, ריכוז יוני-המתכת באלק- 
טרוליט, ריכוז לני־המימן, הטמפראטורה וכר. גורמים אלה 
קובעים את בחירת מלח־המתכת ואת ההוספות האחרות 
לאלקטרוליט. בחישה של האלקטרוליט מאפשרת שימוש 
בצפיפויות־זרם גדולות יותר ועל־ידי כך האצה של תהליך- 
הגילוון. 

ציפוי גאלוואני משמש למטרות שונות. ציפויים נעשים 
לשם קישוט או לשמירה על חפץ מפני פגיעה ע״י האדר או 
ע״י תהליכים כימיים בתעשיות שונות. מצפים במתכות קשות 
כדי להקנות לשטח מסויים עמידה בפני שתיקה (למשל, 
במכשירים למדידת־אורך או בלוחות־דפוס). שיטה מיוחדת 
לציפוי בשכבות עבות יותר פותחה לשם החזרת הממדים 
המקוריים לחלקי־מכונות שחוקים. ציסויי־כסף נעשים מאלק- 
טרוליט המכיל ציאניד קומפלכסי של כסף. הם הוכנו לרא¬ 
שונה בשנות ה 30 של המאה ה 19 , בגרמניה ובאנגליה, לשם 
ציפוי כלי-אוכל וכלי-שולחן. ציפדי-זהב נעשים בדרך־כלל 
רק לשם קישוט. עובי הציסדים בכלי-קישיט זולים הוא 
מ 1/20,000 עד 1/4,000 מ״ס. צובעים אותם בלכה שקופה 
כדי להעניק להם עמידה כלשהי בשימוש. ציפדיס עבים יותר 
נעשים בדרך־כלל בשיטה מכאנית ע״י עירגול. חפצי-פליז 



7$ 


גלונוטכניפןח — גלוני, לואינ׳י 


794 


נ נשים גם בזהב בשכבה דקה מאד ללא זרם חשמלי חלצתי 
ז ׳י טבילה בתמיסה של ציאניד־הזהב. מרכיבי־הפליז (נחו- 
? ת, אבץ) דוחים את הזהב מתמיסות־מלחיו (ע״ע אלקטרו־ 
נ ימיה), והוא שוקע על־פני החפץ עד לציפוי שלם. שיטה זו 
7 ל ציפוי ע״י טבילה בלבד משמשת גם לציפוי המוני של 
ז פצים קטנים זולי־ערך במתכות אחרות מתאימות, לעומת 
ז <ת אין השם "ברזל מגוללך לברזל מצופה אבץ (ע״ע) 
ז ילם את המציאות, מאחר שציפוי זה נעשה עפ״ר לא בשיטה 
ן לקטרוליטית אלא ע״י טבילת הברזל באבץ. לציפויי קאד¬ 
י יום, הנעשים מתמיכות של ציאניד קומפלכסי, יש שימוש 
1 ב בתעשיית המכתיות, לציפוי ברגים וחלקי־מכונות אחרים. 

ניקל הוא המתכת המקובלת ביותר בג׳. ציסוי־ניקל 
ו ופק מתמיסת גפרת־הניקל, והוא אמצעי מצויין להגנת 
1 רזל בפני קורוזיה בתעשיות המתכת והמכוניות, וכן הוא 
ו שמש בלוחות־דסוס, ובשכבה עבה — לתיקון חלקי־מכונות 
׳ ׳חוקים. גם ציפויי הכרום, הנפוצים מאד בעשרות השנים 
1 אחרונות, דורשים כבסיס ציפוי־ניקל בתור שכבה אנטי¬ 
׳ ורוזיווית. הכרום מושקע מאמבט חמוץ של תלת־התחמוצת, 

׳ ; ממנו מתפתח בשעת האלקטרוליזה גם מימן. לשם מניעת 
1 קבוביות עושים ציפוי ראשון של נחושת, שבי של ניקל 
1 גליהם כאחרון — את ציפוי־הכרום! שלוש שכבות־הציפוי 
1 צטרפות יתד לעובי של 0.01 — 0.02 מ״מ. 

חימצון אנודי: מכסים אלומינום בשכבת־תחמוצת 
1 "י הכנסת חפצי-אלומינום כאגודה באלקטרוליט מתאים. 

י וכבת־התחמוצת מגינה בפני קורוזיה ובפני שחיקה! שכבות- 
;חמוצת טריות ניתנות לחיבור עם צבעים אורגאניים 
1 סויימים. אלומיגום מחומצן בדרך זו הוא הבסיס של הקוג־ 

! נסאטורים האלקטרוליטיים באלקטרוניקה. ׳ 

עיצוב גאלוואני: שכבות־מתכת בעובי המספיק 
חוזק מכאני מושקעות על פני הגוף, שאת צורתו יש 
העתיק. כדי לאפשר הפרדה בין הדפום ובין ההעתק (הנגא־ 

י יוו) המושקע, מצפים את הבסיס בשכבה לא־מתבתית — 
בל מוליכה זרם — דקה מאד, למשל באבקת־גראפיט או 
יודיד־הכסף. אחד השימושים הנרחבים ביותר של שיטה 
1 הוא ייצור דפוסי־כבישה של תקליטים (ע״ע גרמופון). 

׳;צפים את תקליט-האב, העשוי שעווה או תערובת־שרפים, 
שכבה מוליכה, ומשקיעים עליו שכבת־נחושת, הניתנת 
; ח״כ להפרדה ממנו. לשם הכנת לוחות־הדפסה בשיטה גאל¬ 
ו ואנית נעשה פן הלוח המסודר או התחריט המקורי נגאסיוו 
1 שעווה או תרפופלאסט, שעל פניו נמרחת שכבה מוליכה, 
גליה מושקעים בשיטה הגאלוואנית נחושת, או ניקל ואח״ב 
הושת, עד לעובי של 0.1 — 0.5 מ״מ! את המשקע הזה מחזקים 
זד ע״י שכבה יצוקה של נתך קל-ההיתוך בעובי של 2 — 6 
;"ס, ולפעמים מקנים לשטח המדפיס 
שיות נוספת ע״י גילוון דק בכרום אחרי 
פרדת הפוזיטיוו מן הנגאטיוו. 

שיטות עיצוב גאלוואני משמשות להעת־ 

ת מטבעות עתיקות ופלאסטיקות אמנו־ 
:יות, וכן לייצור צינורות דקים ללא תפר 
פחים דקים של נחושת וברזל טהורים. 
;זמן האחרון פותחו שיטות להפרשת משקע 
א־רצוף המתפורר ומשמש להכנת אב־ 
ןות־פתכת (ע״ע מטלודגיה). 

א. ג.־י. 


נלונו^טר, ע״ע חיטויים׳ סבירים. 

גל({ י , ל 1 אי^׳י — גמבזי 1 ב 3 > 181 גיע — ( 1737 , בולוניה — 
1798 , שם), רופא וחוקר־טבע איטלקי. מ 1762 עד 
מותו היה פרופסור לאנאטומיה וגעיקולוגיה בבולוניה, 



לואינ׳י נאיוואכי 


ג׳ נתפרסם בעיקר כאחד מחלוצי ההתפתחות של תורת• 
החשמל, בעקבות תצפית מקריח שנזדמנה לו במשך נסיונר 
תיו בפעולות הפיסיולוגיות של זרמי-חשמל, שבהם עסק 
שנים רבות. ב 20 לספטמבר 1786 הופתע ע״י התופעה של 
התכווצות שרירים בשוק־צפרדע, שהיתה תלרה בוו עשר 
נחושת על גדר־ברזל. בעזרת ,קשת" בנויה משתי מתכות 
שונות מהודקות, שבה שילב את העצב והשריר שבשוק, 
הצליח לחזור על התופעה. הוא פירסם את תגליתו ואת 
הסברו לה ב 1791 . פירושו של ג׳ היה מוטעה מעיקרו: הוא 
סבר, שהקשת מחברת מטען שלילי חיצוני של השריר עם 
מסען חיובי פנימי, העובר דרך העצבי ההתכווצות היא 
הסימן הפיסיולוגי של ההתפרקות, שחלה ברגע של יצירת 
קשר בין שני המטענים ע״י הנגיעה בקשת, בתמה להופעת 
הניצת בצנצנת־לידן בשעת התפרקותה. 

וולטה (ע״ע) הכיר, שההתכווצות היא פעולת חשמל, 
שמקורו איננו באיברים הנבדקים, אלא בצירוף שתי המתכות 
של הקשת, ואילו העצב והשריר אינם אלא מוליכים חשמ¬ 
ליים. תצפיתו של ג׳, בצירוף הסברתו הנכונה של וולטה, 
נעשתה מצד אחד נקודת־מוצא להתפתחות חאלקמררפיסיר 
לוגיה, ומצד שני נקודת-מוצא להמצאת מקורות חדשים 
למתח חשמלי (תאים או אלמנטים וסוללות) ולפיתוח הענף 
הגדול בתורת החשמל והטכניקה, שנושא את שמו של ג׳. 

7711110111071 02 0171/7111 0110*7101(0X1! 171 71X0117 ,וס 1 <| 01 _ 1 

, 18 ג,ח 04 ; 1841-1842 , 70 ס{ 0 ,.!>! ; 1791 ,: 0077177x171*07x17 

. 1896 , 170 /^ 1 . 11 0710/110617 1/171 , 110 ( 10/17700/107 ^ 

ב ל. 



ניסוייו ׳*י נאיוואני עי ת׳סטעת חעוםי־ר.אט 0 ום 8 ירז! וז״יסי * 9 
סכונת־זזי׳עסוי ו׳*י צנענח־ייד! עי עורירי־הי&רדע 
וםםםרו <*י נאיוואני 117810 






795 


גלום, גיוס קורנליום—גלופה 


796 


;לום, ;יום קדךנליים — 0311115 8 ג״ 161 ״ס 0 .ס - ( 69 - 

26 לפסה״ב), משורר, איש-צבא ומדינאי רומאי 1 
ידידם האישי של אוגוסמוס קיסר וורגיליוס (ע״ע), אשר 
הקדיש לו את האקלוגה העשירית שלו. ג׳ השתייך לאסכולת 
המשוררים ה״צעירים" ( 1 :>״ש 01 שת), אשר מטרתם היתה 
לחדש את פני השירה הרומית ולהעשירה ע״י תרגום מיטב 
היצירות של השידה היומית האלכסגדרונית וסיגול נושאיה 
וצורותיה של זו. ג' היה ממציא האלגיה (ע״ע) הרומית, 
אולם ארבעת ספרי האלגיות שלו לא נשתמרו. הוא השפיע 
על המשוררים הצעירים ממנו: טיבולום, פרופרטיוס ואווי־ 
דיוס (ע״ע). 

ג׳ השתתף במלחמה בין אוקטאוויאנוס ואנטוניוס והיה 
המושל הרומי הראשון של מצרים. בתפקיד זה ערך מסע 
צבאי בדרום־האר?. ג׳ הוחזר ממצרים, הורשע לפני הסנאט 
במשפט שרקעו אינו ידוע לנו בבירור, ואיבד את עצמו 
לדעת. 

;לום, מנואל — 041762 1311061 * 1 — (נר 1882 ), סופר 

ארגנטיני. ג , למד משפטים, אבל פנה עוד בנעוריו 
לספרות ופירסם שלושה מחזות, שני קבצי־שירים, כמה 
מסות וביוגראפיות (בעיקר של אנשי־מדינה ארגנטיביים), 
והחל מ 1913 כעשרים רומאנים, בסיגנון ראליסטי שוטף, 
עממי מאד, שעשוהו לאחד הרומאניסמים הראשיים של ארצו. 
את פירסומו רכשו לו הרומאנים !גמזזסא 1365113 ^ * 1 
(״המורה״), 1914 , ו 11165 § £6 13 ) 6 גא, 1919 —תמונות נועזות 
של המצב בבתי־הספר ושל חיי דלת־העם. בין שאר הרומא¬ 
נים שלו בולטים: 1613£15160 ־ס 1131 ! £1 ("המחלה המטאפי¬ 
סית"), 1916 * 110 ז 6 ׳\ 1 ז 00 161 } 13 נ 1 ת 501 £3 ("צל המנזר"), 
1917 ; 3113631 16 ! 915101-13 (״מעשה בפרוור״), 1922 (תורגם 
גם ליידית)! 33010 1161x0165 ^ (״יום ד׳ הקדוש״), 1930 ! 
וביחוד שגי מחזורים של רומאנים על תולדות ארצו: - £506 
ץ 3 ! 1 § 3 ז 3 ? 161 > £06113 1613 > 035 ("תמונות ממלחמת פארא- 
גוואי״), 1929 , ו £0335 16 > 003 ק־> 1613 > 35 ת 6 ש £5 ("תמונות 
מתקופתו של רוסאס״), 1932 . 

,.־ 7 §?> 17 < 127£ ׳ 1 ־ 010$0 2212X07 ?$ חסי) { 12$ ) £1 ))))? 2$ ) 0111 , ס 

. 1949 

;ל 1 םה (יור 1 ) 7100 > .? 7 , לשון) או גלזסמה (יור 111 ) ףסענסנץ). 

1 ) בפילולוגיה — תחילה ציון למלה של להג 
(דיאלקט) באחד הטכסטים הקדומים ז אח״כ — לכל מלה 
בלתי־שכיחה, שהיתה טעונה פירוש! לבסוף — לפירוש 
עצמו, שהיה נכתב בשולי הגליון או בין שורות הטכסט, 
ובמקרים לא מעטים הוכנס בטעות אף לגופו של הטכסט. 
העניין שעוררו המלים הזרות בטכסטים קדומים, ובעיקר 
הרעיון לאסוף מלים כאלה עם פירושיהן, מקורו בתקופה 
האלכסנדרונית, שבה גברה הגטיה לפילולוגיה ולאיסוף 
חומר מספרים שונים. חוקרי־שירה, שהחשובים שבהם 
היו אריסטופאנס מביזאנטיון ואריסטארכוס מסאמותראקי, 
ערכו קבצים של ג" ( £10553113 ), שגרמו, יחד עם חיבורים 
לכסיקאליים אחרים, לפיתוחן של הלכסיקוגראסיה היוונית 
והכללית. עבודת־מחקר זו בלשון ובספרות היוונית חזרה 
וקמה לתחיה בתקופה הביזאנטית ע״י פעולתם של מלומדים 
(הסיכיוס,פומיו 0 ,םואידאס ואחרים) במאות ה 9 — 10 , שקיבצו 
במלוניהם חומר רב מן התקופות הקודמות. ברומא היו 


החשובים שבאוספי־הג" מלומדים שפעלו גם בענפי־מדע 
אחרים, כגון מרקוס טרנטיוס ורו(במאה ה 1 לפסה״ב) ומר־ 
קום וריוס סלקום(המאה ה 1 לפסה״ג — המאה ה 1 לסה״ג).— 
הג", שנשתמרו לאלפים, ערכן רב ביותר לא רק לגבי הלכסי- 
קוגראפיה והדיקדוק, אלא אף לגבי ידיעת הספרות והלשונות 
הקלאסיות בקנה־מידה מורחב, שכן מובאים בהן לרוב דברי 
סופרים קדומים, לעיתים קרובות בדיוק רב. אספי־הג" נחלקים 
ליווניים־לאטיניים, לאטיניים־יווניים ולאטיניים בלבד. מהדו¬ 
רות חדשות של האחרונים הן:, 0 ^ £6 .ס ^מ 11 00612 .ס 

; 1923 — 1888 , 11 ^ — 1 , 13110010111 113 £105531101111X1 קז 00 
. 1932 — 1926 ,/ו— 1 , 131103 010553113 ,ץ 153 > £10 £\ 
קיימים גם קבצי־ג" לאטיניים־גרמניים מיה״ב. 

ם. רו. 

2 ) במשפט — הערות ופירושים לקוב? המשפט האזרחי 
הרומי ( 6171113 0113 ( 08 קז 00 ) ביה״ב. תחילה פורשו דיני 
קוב? הצווים של המלכים הלאנגובארדיים בצפון־איטליח 
ע״י השופטים בבית־המשפט של חצר־המלך בפאוויח במאות 
ה 10 — 11 , ושיטת פרשנותם ע״י ג" משפטיות בשולי הטכסט 
הועברה ע״י אירנריום(המאות ד, 11 — 12 ), שגילח את הטכסט 
המקורי של הדיגסטים (ע״ע), גם על הטיפול במשפט הרומי. 
אירנריום יסד בבולוניה את האסכולה של ה ג ל ו ס ט ו ר י ם, 
שהמשיכה בפעולתו. בין תלמידיו נצטיינו "ארבעת הדוקטו¬ 
רים" המפורסמים: מרטינוס, בולגרוס, _יקובום והוגו, 
שפעלו בימי פרידריך ברברוסה ( 1152 — 1190 ). במחצית 
הראשונה של המאה ה 13 היו נציגיה העיקריים של האסכולה 
הבולונייזית אצו ( 420 >). אקורסיוס ( 660151115 ^) 
ו א ו ד ו פ ר ד ו ם. בפירושיהם השתדלו הגלוסאטורים להביא 
ככל האפשר מקומות מקבילים, ליישב סתירות ולנהוג לפי 
רוח החוק יותר מלפי לשונו. בערך ב 1250 חיבר אקורסיום 
את ספרו 11113113 ) 01 010833 , המסכם את כל עבודתם של 
הגלוטאטורים. — פעולתם המדעית של הגלוסאטורים היתה 
חשובה להלכה יותר מאשר למעשה. תחילה לא זז השיפוט, 
אף באיטליה עצמה, מן המסלול המקובל. אולם כבר בחיבורי 
הגלוסאטורים המאוחרים ניכרת השאיפה להחיות אח המשפט 
הרומי ולהקנות לו תוקף במציאות, תוך התחשבות בחוקי 
הקיסרים של יה״ב ובחוק הפאודאלי הלאנגובארדי. — 
יורשיהם וממשיכי־פעולתם של הגלוסאטורים מאמצע המאה 
ה 13 ואילך היו הפוטטגלוסאטורים (הגלוטאטורים 
המאוחרים) או הקומנטאטורים (הפרשנים), שהאסכולה 
שלהם שיגשגה במאה ה 14 . נציגיה העיקריים היו צינום, באר- 
טו׳לוס ובאלדום. הפרשנים, שפעלו בעיקר בפרוג׳ה, פאדובה, 
פיזה ופאוויה, לא הסתפקו— כקודמיהם— בג" קצרות, אלא 
חיברו פירושים מפורטים על ה״קורפום יורים", המבוססים 
על הבחנות אסכולססיות. לאמיתו של דבר לא נתכוונו לפרש 
את הקורפוס, אלא להסמיך לו — על היסודות שהניחו הגלו־ 
סאטורים — מערכת משפטית חיה ומקיפה, המתאימה לצרכי 
האומה האיטלקית החדשה, שהלכה ונתגבשה בתקופה ההיא 
מתערובת השבטים השונים באיטליה. הם גישרו בין המשפט- 
למעשה ובין המשפט־להלכה ע״י קביעת יהסי־גומלין בין 
החוק הסטאטוטארי (העירוני) והחוק הקאנוני (הכנסייתי) 
של תקופתם מצד אחד ובין החוק הרומי מצד שני וע״י 
מיזוגם יחד ליחידה עליונה אחת. הפרשנים יצרו משפט 
איטלקי כללי, שנעשה, ע״י הכנסת מתודות האסכולסטיקה, 



- £77/111 477 * 6/12 [ 1 ז 14 047 ) 2 תנך 111 ז . 13 ; 1834-51 , 711 י- 1 

10141417 144 50 !02718, 1888 ; 00112, 0115 \¥17477814)171>7>1 4. 
70774. 1(77/1 11 1741 £11. / (^.8 זנ 1 ז 1£111 .) 01117 ז -, X), 1913, £. 
805(3, 5107 560861 .£ , 1925 ,. 1-11 , 11441000 4171110 411 0 ד , 
017 40)011^7 4. 71470(!. ]14715^7144788 (7.01(50111'. (. 11008(5 ־ 

80508., 1925)'; £. 81. 810\'005, 1.75 210550171471 7( 17 47011 
{60481 (101115 ) 58050810 ) 1008 )סע .ז 35011 (!ז X^[^), 1930; ?. 

£11508380(, £4470(10 14, 4. 70774 £.77111, 194 7; 8. $08111, 

17111114411071771, 1949; ?. 1^163086(, !'741'811771111271714 4. 

1/71)7711, 1952. 

ק. ח. ב. 

גלוסמון ( 1011 * 0306 ), עיר־נמל בטכסאס שבאה״ב, על חור* 
מפרץ־מכסיקו. 66,500 תושבים, עם פרבריה — 

113,000 ( 1950 ). העיר בנויה על אי שטוח ונמוך, המרוחק 
כ 3 ק״מ מן היבשת ומחובר אליה ע״י סוללת־עפר, שעליה 
עוברים קו־רכבת וכביש. ערפה הכלכלי של ג׳ הוא האיזור 
החקלאי והתעשייתי של דרום־טכסאם, תחום גידול החיטה 
והכותנה ומקום מעייבות־נפם ומכרות־גפרית. היא נמל־היצוא 
הגדול בעולם לכותנה ולגפרית ואחד מגדולי נמלי־חיצוא של 
אה״ב לתבואה. העיר עצמה היא מרכז התעשיה הכימית 
(מוצרי גפם, גפרית, גומי סינתטי), ובפרברה טכסאס סיטי 
נמצא המפעל הגדול ביותר בעולם להפקת בדיל, המעבד 
בצרים המובאים מבוליוויה. ג , משמשת מעגן לצי-דיג גדול.— 
מקומה של העיר על חוף שטוח, אקלימה הסובטרופי הנוח 
והצמחיה העשירה שבסביבתה עשוה למקומ-נופש חשוב 
באה״ב. — ג׳ נמצאת בנתיב ההריקינים. ב 1900 נשטפה ע״י 
הים ונספו בד. כ 5,000 נפשות. להגנתה הוקמה סוללה באורך 
של 12 ק״מ ובגובה של 5 מ/ 

י ה ו ד י ם באו ל ג׳ לראשונה ב 1840 . עדה רפורמית הוק¬ 
מה ב 1868 ; שתי עדות אורתודוכסיות, שהוקמו ב 1894 ו 1905 , 
נתמזגו ב 1931 לאחת. ב 1950 נאמד מספר היהודים בג׳ 
בס 1,20 . — לג׳ נודע מקום מיוחד בתולדות ההגירה היהודית 
לאה״ב בשנים שלפני מלחמת־העולם 1 . ב 1907 קמה — ביד 
מתו ובמימונו של הנדיב י. שיף (ע״ע) ובתמיכתם של "אגד 
דת המהגרים" בקיוב, "חברת העזרה" של יהודי גרמניה 
והסתדרות ״יט״א״ — "תנועת־ג׳", שתכניתה היתה ליצור 
בג׳ נמל־כניסה חדש להגירה יהודית לשם הטייתה בחלקה 
למדינות הדרום ודדום־מזרח. התנועה פעלה עד פרוץ 
מלחמת־העולם, אך השגיח היו דלים — בס״ה ירדו לחוף־ג׳ 
ב 7 שנים אלה רק כ 10,000 יהודים. 

:( 1926 , 4 .סא ,. 108 ) . 0 * 77 .ם . 4 * 

* £115 ט ן , 11111 ־ 01 ? *^ 1 ) *מ* 2 מ 1 /*ז/*£ . 0 * 77 , 11 גקנ 51 * 13 
, 127-130 , 1 ); הם שללו את מאמץ העליה 
לציון כל עוד לא אירע הנם. 

רוב העם לא הסבים להלבי־רות אלה. ברבות הימים 
נעלמה מתודעתם של היהודים במלכות־האיסלאם הרגשת 
הרוותה שהיתה בהדוף האיסלאם את הנצרות. ביתר שאת 
הורגשו ההשפלות המתמידות! ובימי אי־השקט, כשהתפוררה 
החליפות העבאסית, גברה תחושת הצרה. כשטען חוי הבלכי 
(ע״ע) שה׳ אינו טוב, "כי מולד ישמעאל שעבוד ישראל 
הכפיל", לא מצא רס״ג תשובה לו אלא זו, שבהעדר ישמעאל 
"ביד אחר היה אותם מפיל" (וכוח נגד דווי), ג׳־האיסלאם 
נראתה איומה ליושבים בה. רט״ג ביטא את הרגשת הנאמ¬ 
נים, "כי משד עלינו השעבוד וארך עלינו עול-המלכיות, 
והננו בכל יום הולכים ודלים, מעטים ברבות הזמנים" 
(תפלה לעת צרה, סדור רס״ג, ע׳ ע״ז—ע״ח, ור׳ שם ש״ב— 
שנ״א). 

מתוך תסיסה זו של חומרת הג׳ נוסחו דעות הנותנות 
טעם שיטתי לג׳ שהיא זמנית בלבד, ופותחו השקפות על 
מובן יסוריה והדרכים לביטולה. 

"אבלי־ציון" הקראיים נתכנסו לירושלים והיו מטתגפים 
ומתחננים בה לקץ הג׳. הם ענו למצפים לנס מתור ישיבה 
בג/ ש״זה דבר המכעיסים ואוילים!... הלא בתבונתנו נדע, 
בי על הגקצפים לבוא אל שעד הקוצף להתחנן לו... ואף כי 
ציוה ה׳ לאנשי גלות לבוא אל ירושלם ולעמוד בתוכה תמיד 
לפניו באבל" ( 3£ >[, שם). כרמיהם מלאים אח תחושת הג׳. 
ושירתם מבטאת את הכאב על מצב.אמנו העניה", ש״נשאנו 
עינינו לראותה ולא הכרנוה מרע־מראיחה" (קובץ הוצ׳ שוקן 
לדברי ספרות, חש״א, 141 — 142 )! ומפולמוסם ניתנה עוד 
תוספת־חריפות לבעיית הג׳: הם הפכו את צרתה וארכה 
לנימוק בוויכוח נגד הרבנות ("...היום בגלותנו עבדים לה , 
כמצות אנשים מלומדה ולא כתורת ה׳". על כן... לא יושי¬ 
ענו" [ 2£ > 1 , שם]). הקראות היא הדיר לגאולה, הרבנות 
מאריכה את הג׳. 

נוכח ההשלמה עם הג׳ מצד אחד וכנגד האשמת הרבנות 
בהארכתה מצד שני קם רב סעדיה גאון(ע״ע) ופיתח שיטה 
משלו להסברת הג/ יש קץ לג׳ — בי יש לה כעונש זמני 
מובן פנימי עצמי. הג׳ באה על אומתנו "קצתה לעונש 
וקצתה לנסיון" (אמונות ודעות, שם), ויש בנסיון גם מערך 
הזיקוק: "לצרוף סיגנו... ולהתם את טומאותנו... הגליתנו 
ובגוים זריתנו, ובשאון מייהמלכויות צוללנו, וכהיתוך כסף 
בתוך כור באשם." נתכנו" (סדור רס״ג, שם). ובשל שלושת 
המובנים הללו "אנחנו סובלים ומיחלים" (אמונות ודעות, 
שם). לפי תפיסה זו יש ערך ושכר להארכה ולהכבדה שבג׳: 
ככל שתגבר אש חיסורים כן תתמלא סאת העונש הראויה, 
בן ינוסה יותר הראוי לנסיון באומה, וכן תזוקק האומה 
מפסול תה. הסבלנות של האופה אינה באה מן ההגיון, כי 



825 


גלות (גולח) 


826 


אם מנסיובה ההיסטורי ומאמונתה הדתית, ולא תוכל להיות 
בלב מי ש״לא נוסה כאשר נוסינו, ולא האמין כאשר האמננו" 
(שם, שם). לישראל הנמק ביסודי הג׳ עונה רס״ג מתוך 
קונפרונטאציה של צדקת־ה׳ הוודאית למאמץ ושל כוחו הנו¬ 
דע בטבע עם חומרת הג׳ המוכרת בהווה: "לא ייתכן שנעלה 
על לבנו, שאיננו יודע מה שאנחנו בו ולא שאינו נפרע 
לנו, ולא שאיננו מרחם... ולא שסאסנו ועזבנו" (שם, שם). 
רס״ג אף פירש את מובן הג' לפי טיב האנשים הסובלים בה. 
יש, אמנם, חוזרים בתשובה, הראויים לקץ מיד׳ אך בג׳ 
"יהיה קצתנו ענושי וקצתנו מנוסי""., וזוהי דרך ההסברה 
הדתית הנכונה ל״כל רעה שתבא בכלל... ברעב... חרב... 
ודבר" (שם, שם), ואין הג׳ שונה מבחינה זו משאר הפור¬ 
ענויות הטבעיות וההיסטוריות, שאינן מבחעות בין צדיק 
לרשע. 

מהמאה ה 10 ידועים לנו דברים מקוטעים על משמעות 
ד,ג׳ משל הוגה־דעות מעמיק אלמוני— 11 )נ 
1937/38 , 435 ואילך). הג׳ היא סימן לבחירת האומה, והיא 
מתנה שניתנה לישראל! רק ישראל "הם המה המנופצים בכל 
העמים... וגם הסה המקובצים מכל העמים" ז ליעקב ניתנה 
ברכה אחת בהדגשה שהיא "לך ולא לאחיך... ולא לזרע 
אחיך":... "ברכת אברהם הנתונה ליעקב ולזרעו" היא 
ברכת ה ג׳, המעידה בסבלה על הבחירה והמזכה בירושה 
הסופית, "להודיענו, כי הזרע הגר, המשעבד, המעונה הוא 
הזרע המובחר, הרצוי, היורש את הארץ". חכם זה סבור, 
ש״לא מסגי רוע־מעלליהם הדיחם מעל אדמתם, ולא מכובד 
עונותיהם זרם במזרח בשערי-הארץ", "ואף לא אל חינם 
הפיצם על פני כל הארץ". אין הג׳ עונש על העבר אלא 
יעוד ואמצעי להשגת תכלית בעתיד. במידה שאפשר לעמוד 
על דעתו מקטעי דבריו, הרי נתפרשה בהם גם מסרת ההפצה 
בעמים: ישראל בג׳ עושים את מלאכת הכהן בעולם, המכפר 
על העמים ומדריך אותם בעול היסורים שהוא טוען על 
גבו ובטענות שהוא משמיען תמיד באזני העמים. בטוח הוא 
המחבר האלמוני ש״כאשר בא והאמן הניפוץ כן יבא ויאמן 
הקיבוץ ולא יאחר". 

בסוף המאה ה 10 גברו, כנראה, התקוות לגאולה קרובה 
בזמן "שהוא לקץ הימים שנים אלף לגלותינו" (לקח־טוב 
לאסתר, ספרי דאגדתא [באבער] מ״ד). אך כשנפתחה המאה 
ה 11 לא זו בלבד שרחקה הישועה, אלא גם לקו המאורות 
שהיו קודם: הישיבות בבבל הלכו ודללו, האיסלאם לא 
זו בלבד שלא בטל, אלא שנתווספה לו עצמת התורכים 
הפרימיטיוויים! המציאות המדינית היתה של עולם עוין 
של איסלאם ונצרות, המאורגן במדינות מפוררות. בעולם 
זה לא היה ברור מה טוב ליהודים מבחינה מדינית כללית, 
ונשתמרה תפלה לשלום במלכויות ובצדה הבקשה ש״יהי רצון 
מלפניו שתהי תגרה בין מלכות למלכות" (גנזי שכטר, וו, 
158 — 159 ). מעולם זה העלה רב האי גאון(ע״ע) את תיאור 
העם ש״כמוהו כאסקופה תחתונה, כל עובר ידושנה"(ברודי- 
הברמן, מבחר השירה העברית, נ״ט). גם הלכה למעשה תבע 
הגאון את האבלות המתמדת על החורבן ודרש שאפילו 
בשמחות "יעלה על דעתו חורבן בית המקדש, ויכניס עצבות 
ללבו, ולא ישמח״ (גנזי קדם, ה׳, 59 ). מתחושה זו במצב 
הג׳ באו הטענות נגד ד.׳, שהעם הוא "גבר כאיוב... נשכח... 
בדין, ולא נזכר ברחמים,... המלך מאסני... ראני נטבח ונאכל, 
ולא גער באוכלי" (ברודי-הברמן, שם). 


החל מהמאה ד, 10 יש בידינו עדויות מרובות לתחושת 
הג׳ של יהודים באירופה הנוצרית. מדרומה של איטליה, 
מאחור שהיה שדדדקרב בין הנצרות והאיסלאם, עולות 
במאה ה 9 הקריאה לה׳ — "כלה שעיר וחותנו" (שפטיה בן 
אמתי: ח. שירמן, מבחר השירה העברית באיטליה, ע׳ א׳), 
התלונה על אורך הג׳ ועל הנצרות ש״נמה לעורר נקמה" 
על שמירת התורה ע״י היהודים, והזכרת זכות האומה: 
"אהבתיך אהבה כלולה, כמה שנים בגולה בכל ענוי ותאלה" 
(שם, שם). באשכנז תיאר ר׳ שמעון "הגדול"(ע״ע) את הג׳ 
ותחושתה במאה ח 10 . ליד הסבל הכלכלי הוא מדגיש בעיקר 
את הסכנה הרוחנית בטענות הנוצרים, שהג׳ ךא;ד, היא 
לחטא הצליבה ועונש עליה, ולכן אין קץ לג׳ אלא בהמרד, 
(סיוטי ד שמעון הגדול, מהד הברמן, מ׳^מ״א). המציאות 
חמורה לא רק בסכנות רוחניות שבחובה: היהודים נהרגים 
למען ה׳, והשונאים מעלילים "עלילות ברשע, בלי עון 
ופשע" (שם, שם). אף ד גרשם (ע״ע) מאוד־הגולד, חש 
במפנה המאות ה 10 — 11 ב״עיל־ברזל" של הג׳ ובמגמתו 
המיסיונרית: "שונא דוחק." עלזי לפרוק." עצב נבזה אלוה 
לקבל" (ברודי-הברמן, מבחר י השירה העברית, ס״ט—ע״א). 

מצב הג׳ החמיר אתרי מסע-הצלב הראשון ( 1096 ). אז 
תמו אלף שנה לחורבן בית שני ולג/ ונוסף תוקף לטענתם 
של הנוצרים, שג׳ של 1,000 שנה ומעלה ודאי שהיא ראיה 
לעזיבת האומה ע״י ה , . השחיטות ביהודי אשכנז וקידוש 
השם של החסידים הרבים שבהם העלו אח אימת־המוות 
שבג׳. הרקובקיסטה בספרד העבירה יהודים רבים מיד האיס¬ 
לאם תחת יד הנצרות. אוירת מסעי־הצלב הגבירה את נטיית 
הדתות להתגאות בנצחונות צבאיים והחמירה בזה את מצב 
היהדות מבחינה נפשית. חוסר הבטחון בדרכים ובמקומות- 
המושב ועליית הערים והעירוניים הנוצריים דחקו את היהו¬ 
דים בארצות־אשכנז מן המסחר אל ההלוואה בריבית, מה 
שהוסיף טעם חברתי־כלכלי לשנאת ההמונים את היהודים. 
רש״י דאה בעיניו את המעבר הזה לרעה. הוא הכיר, שהנו¬ 
צרים שונאים את ישראל, מפני שאין הוא "רודף אחר שקר 
שלהם לתפוס טעותם" (לתה׳ סט, ה); הוא חש בהכבדת 
"עול מלכות שעיר" ובהשפלת ישראל בעיני הגויים, האו¬ 
מרים : "ראו מה תאדם חשוך משאר בני־אדם" ולועגים גם 
לאבלם של היהודים (לישע׳ נב, יד? לתה׳ סט, יא ז לשם 
סח, ט). רש״י לא שכח את שורש הרע— שהעם "גולה... 
מארץ־ישראל" (לישע׳ נג, ח). בפלאסטיות יתרה עולה מפי¬ 
רושיו (ביהוד לישע׳ נג) תחושת־הצרות המיוחדת לג׳ של 
דור גזרות־תתנ״ו. את האמור על "עבדה׳" הוא מפרש 
במונחי הרעה אשר מצאה את עמו באשכנז: "מסר את עצמו 
להקבר בכל אשר יגזרו עליו הריגה וקבורת חמורים במעי 
הכלבים". לדעת הרשעים נתרצה ליקבר ולא יכפור באלהים 
חיים... ולדעת המושל מסר עצמו בכל מיני מות שגזר". 
יש טעם דתי מיוחד לקבלת יסורים אלה בדרך של קידוש- 
השם — קרבן־אשם הוא, אשר רש״י מקרבו אל השכל של 
בני דורו במושג משפטי הלקוח מערכאותיהם: "נפשו ניתנת 
ונמסרת לקדושתי להשיבה לי אשם על כל אשר מעל... 
כופר שנותן אדם למי שחטא לו, אסינד״א ( = ס^בתג) 
בלע״ז". אעפ״כ אין רש״י יכול להשלים עם שלוות הגויים 
הרשעים, שהיא מרפה את ידי יראי-ה׳ מעבודתו ומן התקווה 
בו (לתה׳ סט, ז? לשם פת, יא). בדבר יסודי הצדיקים בג׳ 
הולך רש״י בשיטתו של רס״ג, ש״מסשע עמי" בא ה״נגע" 



827 


גלות (גולה) 


828 


הזה גם לצדיקים: הם מנוסים בג׳ ולא ענושים בה כרוב 
העם. 

בוויכוח המתמיד עם הנצרות מכיר רש״י, שהסיבה לד* 
דיפת-היהודים האכזרית בג׳ היא הקנאה שהגויים מקנאים 
בישראל על הבחירה האלהיח, שהיא — למרות הכל — 
היתד. ונשארה מנת־חלקו: "אם לא נשאתני תחילה לא היתד. 
חרפתי רבה כל כך" (לתה׳ קב, יא), ורק "הבל המה" המחש¬ 
בות על כתר־המלוכה שביד הנצרות, כי נלקח לתמיד 
מישראל (לשם צד, ט). זוהי הנוסחה שנקבעה בסי יהודים. 

במאה ה 12 העלה ר׳ אליעזר סנלגנצי (ע״ע) שבצרפת 
בפירושיו את הרגשת חסידי האומה שבג' אדום: ג׳ זו באה 
לשם צירוף (לזכר׳ א, ח). דברי הנוצרים כנגד היהודים 
נוצלו ע״י פרשן זה, כמעט כלשונם וכרוחם, כדי למצוא 
טעם לסבל בג׳ הנוצרית, אשר בה "לא אתן לכם לב לשרת 
עץ ואבן, שתהיו לעם אחד עמהם ולא ירעו לכם? אלא 
אקשהלבכטכנגד אמונתם". וישנאו אחכם, ותהיו 
ביניהם נכשלים בחרב ובלהבה ובשבי ובבזה" (ליחד כ, 
לב—לג). בתפיסת הג׳ של חכם זה יש עדות לגון המלחמתי 
ששיוו בדעתם לקרבנם בג׳: הג׳ באדום שלאחר תתנ״ו היא 
זירת-מלחמה, היהודים משתוקקים למות "במלחמה", אד גם 
סבלם בחיים בג׳ זו הוא חירוף הנפש במערכותיה, חזון 
העצמות היבשות נתפרש אצלו על בית־ישראל שמתו בגלו¬ 
תם: "...שהרי אומרים בגלותם: אוי לנו שנמות ברעה... 
שקיוינו כל ימינו לראות במלחמה ונהרגנו על 
יחוד שמד/ הבטחת תחיית־המתים לבני הג׳ "זו נחמה 
גדולה היא לכל המתים ביחוד שמו, ואפילו לא ייהרגו, הואיל 
וכל ימיהם סבלו חרפות וקלון ומוכים ונהלמים על שאינן 
מאמינים בתרופתם ובכך מתו״ (לשם לז, ט—טו * ור׳ ספר 
חסידים, סי׳ רס״ג, תתשל״ד). 

תחושת־הג' של בעלי־ה תוספות בוטאה במאמרים המפח¬ 
דים בכל הספרות שיצאה מבית־מדרשם. כמסיחים לפי תומם 
הם מגלים יותר מטפח מהגותם המתמדת בג׳. ר׳ חיים מפא¬ 
רים דואה את ישיבתם של היהודים בכל מקום בג׳ כעראית 
וכחסרת משמעות הלכתית של "ביתך" (תום׳ ע״ז, כ״א, ע״א, 
ד״ה "אף..."). תלמידו של ר׳ תם, ר׳ אליעזר ממיץ, מדגיש 
את מארת הג' מבחינה רוחנית ותולה אותה בהעדר עצמאות 
מדינית: "...אנחנו דעתנו מבולבלת, שאנחנו בשביה בלא 
מלך וארץ, ובני-אדם שאינם מיושבים אין להם לב ודעת" 
(ם׳ יראים השלם, ס׳ ל״א). ר׳ משה מקוצי מייחס לג' מש¬ 
מעות של מתן דוגמה ומופת של חיי-מוסר לכל באי-עולם, 
ויש בדבריו מעין החיאה של רעיון מגמת הגיור שבג׳: 
״.״ ועתה כי האריך חג׳ יוחד מדי, יש לישראל להבדל 
מהבלי־העולם ולאחוז בחותמו של הקב״ה, שהוא אמת, ולא 
לשקר לא לישראל ולא לגויים ולא להטעותם בשום ענין, 
ולקדש עצמם אף במותר להם... וכשיבוא הקב״ה להושיעם, 
יאמרו הגויים: בדין עשה, כי הם אנשי-אמת ותורתם אמת 
בפיהם. אבל אם יתנהגו עם הגויים ברמאות יאמרו: ראו, 
מה עשה הקב״ה שבחר לחלקו גנבים ורמאים. ועוד כתוב: 
וזרעתיה לי בארץ... כך זורע הקב״ה ישראל בארצות כדי 
שיתווספו עליהם גרים, וכל זמן שהם מתנהגים ברמאות 
מי ידבק בהם..." (סמ״ג, עשין ע״ד). בדבריו על הגיור אין 
לו לד׳ משה חבר בין חכמי דורו, ואף דברים מעין דבריו 
על הקשר שבין חומרת הג׳ ובין התנהגות היהודים כלפי 
הסביבה הנכרית מתחילים להשמיע חכמי-ספרד רק כ 200 


שנה את״כ. בדרך־כלל נראית הג׳ בעיני בעלי־התוספות 
כמכלול קשיים חמריים הגוברים והולכים (קיד׳ מא, ע״א, 
ד״ה "אסור...") ? אי־היציבות והעדר הבסחון בענייני כלכלה 
מטילים את צלם על הקיום בג׳. — במערכת המחשבה של 
חסידי אשכנז נתפסות הצרות המתחדשות כעונש "בשביל 
חילול־השם שבין הגויים" (ם׳ חסידים, ם׳ קפ״ו, תתר״א), 
על מיעוט מעשי-צדקה, ביטול־תורה, ובשל שבועת־שקר 
למלכות על המסים (שם, כ״ג, רל״א)! הם מזהירים שלא 
להשען על הכוח הפיסי (שם, קנ״ו, קס״ו—קס״ז, ד—ר״א), 
אולם מעל לכול שלטת בחהושת־חג׳ של החסידים תופעת 
קידוש־השם, החודרת לכל רעיונותיהם על החיים. מדברי 
הוויכוחים עם הנוצרים במאות ה 12 — 13 עולה אימת הג׳ 
שבכל יום באשכנז (למשל: פי׳ ויכוחי לתה׳ סט, 111 ,(££ 
1881 , 36 ? נויבאואר, פי׳ הבה ישכיל עבדי, סי׳ י״ח). יש 
בתיאורים אלה הבחנה ריאליסטית במצב המשפטי, בפגיעות 
של המון ושל שרים. היתה גם הבנה לפגימד, הנפשית־ 
השכלית הכרוכה במציאות הגלותית: בעל "חק התורה" 
(ש. אסף, מקורות לתולדות החינוך, א׳, י״א) פוסק, שאין 
להטיל בג׳ על מלמד יותר מ 10 תלמידים, אע״פ שהתלמוד 
מונה 25 תלמידים למורה אחד: אז היתה לישראל "נפש 
החפשית", ואילו בג׳ "נפש אשר משועבדת היא שפלה 
וחלשה ויבשה ואינה יכולה לקבל שכל ומדע על שהיא 
משועבדת לאדונים קשים ועזי-פגים... טרודה בהחמד עבודות 
קשות, ומפילין עליה אימה ופחד" (חק ו׳). זוהי הג/ כפי 
שנראתה בימיה הקשים ביותר תחת הנצרות בצרפת ובגר¬ 
מניה (תיאור דומה של הג׳ שם אבלארדוס בפי היהודי 
["ציוף ר, קנ״ב—קנ״ג]). 

יהדות־ספרד היתה בזמן מסעי־הצלב על הספר ביו כוחות 
הנצרות והאיסלאם, דואה מרחוק את הרעה המוצאת את 
אחיה, שומעת על גבורתם בקידוש־השם, דנה עם עצמה 
על מעמדה של דת בעולם, שבו המלחמה הקדושה היא סימן 
הכבוד הדתי, ומחשבת את חשבון עולמה של הג׳ מתוך 
הדגשת האסון שפגע בנפשם בלי שיפגע בגופם. 

ר׳ אברהם בר חיא הנשיא (ע״ע) מצדיק בס׳ "מגלת 
המגלה" את חישוב הקץ שלו בצורך לעשות "כל דבר אשר... 
מחזיק טובה לישראל בגלות הזה". הוא רואה את ההיסטוריה 
מקופלת בבריאה ? לפיכך אף "הג' הקשה הזה שאנו עומדים 
בו היום גזירת־המלך היתה מששת ימי בראשית", ועוונות 
האומה שגרמו לה במישרין אף הם צפויים היו באותה גזירה 
קדומה. תפיסה פרדסטינאטורית־אסטרולוגית זו, שסמוכים 
לה בדברי בעלי-האגדה, מוציאה את שרשי הג׳ מתחום 
מושגי העונש ומקילה על הוויכוח בעניינה עם הנוצרים. 

ביטוי עז ללבטים של חיפוש אחרי טעם הג׳ ומובנה ניתן 
ע״י ר׳ יהודה הלוי בשירתו ובהגותו. "הכוזרי" נכתב "להגנת 
הדת המושפלת". כחוט השני עוברת בו הידיעה, שהעולם 
הנוצרי והמוסלמי "מגנה אותנו בדלות ומסכנות" (א׳, סי" 
קי״ג)! הגויים סוברים, שאין לפנות ליהודים, כי אץ ערך 
לדתם ולדעתם לפי "מה שהוא נראה משפלותם ומיעוטם, 
ושהכל מואסים אותם" (שם, סי׳ ד׳). רש יסוד אוביקטיווי 
במידת־מה לדעתם זו, שהרי אף את היהודי "יעבירו בלבולי" 
המחשב על לבו, אודך־הגלות ופיזור האומה... והדלות 
והמיעוט" (שם ג׳, סי׳ י״א). ר׳ יהודה ד,לוי מאשר, שהאומה 
הפסידה בג׳ נכסים תרבותיים שהיו לה בארצה: המוסיקה 
היהודית "ירדה עם חשיבותה, כאשר ירדתם אתם עם 



829 


גלות (גדלה) 


830 


חשיבותכם*, והשפה העברית ירדה למסה מדרגת הערבית. 
משום ש״ מצא אותה מה שמצא נושאיה — נתדלדלה בדלד 
תם וצרה במיעוטם" (שם, ב/ סי׳ ס״ה, ס״ח). 

כנגד הצוררים הטוענים שיש להסיק מן ההשפלה היהו¬ 
דית בג׳ ש״מעלתם בעולם הבא כמעלתם בעולם הזה היום" 
(שם. א׳. סי׳ קי״ב), מעמיד דיה״ל את שיטתו על בחירתה 
הגזעית של האומה הישראלית (ע״ע יהודה הלוי). ישראל 
סובל מכאובים בשל חטאי האומות הנחותות מטבען סמנו, 
,ישראל באומות כלב באיברים״, ומחלותיו — השפלתו — 
אות הן למרכזיותו בהיסטוריה האנושית ולאצילות שבטבעו 
(שם, ב׳, כ״ט—מ״ד). שילובה של התורה על בחירת הגזע 
עם ההסברה הנטוראליסטית של בחירת הארץ מסייעת לו 
לדיה״ל לבטל את ג 1 ן הירידה שבג׳: הניתוק מאדמת־הגידול 
הנבחרת מסביר את הידידה. יחד עם זאת מבלים ריה״ל 
את הערר הנודע בכל הדתות המונותיאיסטיות למארטיריום 
ולהשפלה למען הדת: האומה היהודית רשאית להתגאות 
בענותה בג׳. אמנם, מיעוט האומה בלבד מקבל את עול הג׳ 
מרצון ומאהבה. ואילו אצל הרוב הענות היא בהכרח, ודבר 
זה מסביר את אורך הג׳, שכן "אילו היה רבנו מקבל כניעה 
לאלהים ובעבור תורתו" היתה הגאולה באה במהרה (שם 
שם, קי״ד). אעם״כ, זכות גדולה היא לכל יהודי הסובל בג׳, 
"שהוא נושא עול הגלות ב י ן ה כ ר ח ו ר צ ו ך, "כי אילו 
היה רוצה היה חבר לנוגש אותו במלה שיאמר בלי טורח" 
(שם, א׳, קי״ב—קט״ו). ואם היהודים הפשוטים זה כוחם 
בוותרם על אפשרות השוויון, עאכו״ב ״בחשובים ממנו״, — 
הכוונה, כנראה, לחצרנים שהיז יכולים באותה קבלה 
קלה של דת־הזרים להגיע לכך ש״תרום ידם על מעבידיהם" 
(שם, ד׳, כ״ג). הבחנה זו בין שכבות האומה והפיתוי השונה 
לגבי בל אחת וגודל השכר המגיע לשכבה מן השכבות, 
ראיה הן שי־יה״ל מתאר כאן את תחושת דורו. ריה״ל לא 
ויתר על האמונה האופטימית בגצתון ם 1 פי מתוך המציאות 
של הג׳. הוא מעמיק את המשל העתיק. שהאומה בג׳ משולה 
ל״גדגיר-הזרע אשר יפול בארץ״: למתבונן בהוויה החיצו¬ 
נית של הזרע זריעתו היא איבודו; אך למבין וליודע נהיר, 
שהזריעה "היא אשר תשנה הארץ והמים אל טבעה, ותעתיקם 
מדרגה אחר מדרגה עד שתדק היסודות ותשיבם 
אל דמות עצמה" (שם, ד׳, כ״ג). ריה״ל לא נמנע גם 
מלהורות, שהרצון של קבלת עול הג׳ אינו הסכמה פאסיווית 
בלבד: הגאולה מתמהמהת גם משום שיש בין היהודים 
ה״רוצים בגלות ובעבודה — שלא ייפרדו ממשכנותיהם 
וענייניהם", ואצלם אין התפילות על שיבה לציון וההש- 
תחוויה מול ירושלים אלא "כצפצוף הזרזיר", "הונף או 
מנהג מבלי כוונה" (שם. ב׳, כ״ג—ב״ד). 

עצם קיומה של האומה המפוזרת והחולה בבחינת "גוף 
בלא ראש". עצמות מפוזרות"." בג׳ ארוכה זו סימן הוא כש¬ 
לעצמו ש״המחזיק אותנו... בפיזור והגלות — אל חי..." 
(שם, ב׳, ל״ב—ל״ג). הג׳ נמשכת, ו״אנחנו בצדה והעולם 
במנוחה, והצרות המוצאות אותנו סיבה לתקנת תורתנו ובר 
הבר ממנו ויציאת הסיגים מתוכנו"(שם, שם, מ״ד). נמצאת 
הג׳ לא עונש בלבד, אלא גם מכשיר לברירה ולטיהור ע״י 
המבחנים הקשים שבה. מתיר חדירה למעמקי הנפש היהו¬ 
דית בג׳ ודימוי כוח ההרס הרוחני שבתופעת הג׳ — הבין 
ריה״ל ופירש, שהצורות האסתטיות, המתחייבות מכיבוד 
השבת והמועדים, הן־הן שהצילו את האדם היהודי מניוון 


בנפש ובדמות: "השבתות והמועדים מהגדול שבסיבות 
בהשאיר חארכם והדרכם... ולולא הם לא היה אחד מכם 
לובש בגד נקי ולא היה לכם קיבוץ לזכיון־ תורתכם מפני 
שפלות נפשכם בהתמדת הגלות עליכם" (שם, 
ג׳, י׳). 

ריה״ל מציע ליהודים מערכת שלמה ש? נחמות במצב 
הג׳: סבלה ממרק עוונות, וקבלת דינה של הג׳ מביאה 
לדבקות בעניין האלהי! את המיואש מ״גודל מה שנכחדנו 
מגוי ונשכח זכרנו" הוא מסנה ליציאת-מצרים, ולסזועזע 
ממיעוט מספרה של האומה בג׳ הוא משיב, שאיו הקיום 
הלאומי תלוי בכמות (שם, ג׳, י״א). בראיה ראליסטית 
ביותר של תחושת הג , מבטיח הוא למקבל בשלמות את 
הניחומים את שלוות־הנפש הנחוצה כדי להתקיים קיום 
אנושי בג׳, כי "מי... שסובל הגלות מתקצף, כמעט שהוא 
מפסיד עולמו ואחריתו" (שם, שם, י״ב). 

במחצית השניה של המאה ה 12 חדר היאוש גם ללב 
בני הג׳ שבארץ־האיסלאם. ב 1160 לערך, סנה ר׳ מימון 
(ע״ע) הדיין. בשעה שהיה בעצמו גולה ממקומו מאימת 
"המיתרים" המוסלמיים, וכתב את "אגרת הנחמה" הערבית. 
דבריו נועדו "לנפשות הגלמודות בבדידות הג'... ללבבות 
העגומים שאוכל אותם הפחד העצום מפני האומות", "העגו¬ 
מות על ריתוק היעודים... שלא כיאות לבחירה". הג׳ נראתה 
לו כמצב שבו "אנו נקלעים... מנוצחים לבין אויבינו ומת¬ 
חדשים עלינו מאורעות, ואין לנו לא מלר שינהיג אותנו". 
ולא צבא שנתגונן בו... ואפילו לא יכולת לדבר" ! וזהו ה״רע 
שבמצבים", וביוזוד קשה הוא, משום שמול ההשפלה והיאוש 
היהודיים עומדים "עוצם כבוד הגוים ואורך ימיהם ורוב 
מספרם ומה שהם אומרים ומה שהם מקווים." מסרטי הרעות 
שבג׳ הוא מתעכב על מיעוט המספר, קיצור הימים וקשיי 
הפרנסה ("אנחנו פורחים באויר, מכל צד אין לנו שום קיום 
ולא עמידה"). ביהוד הוא מדגיש את מצב האימה המתמידה 
ואת מורא־החיים שבהעדר־הבטחון. 

לעידית של הנפשות שבמצוקה זו מעצב ר׳ מימון שיטה 
של הגות שירית על טעמה של הג׳. התורה היא מעין הבל- 
הצלה הנזרק לטובע בים הג׳, "וכל מי שידו אוחזת בו יש 
לו תקוה", "וע״י האחתה מוסיף הלב... בטחוף. אריכות 
הזמן של הג׳ היא רק לסי מידת האדם שימיו קצרים, ואילו 
ביומו בן האלף של ה׳ זמנה "מעט... והיא ארוכה לנו ולך 
היא קצרה". מן הציור האיום של נחשולי-הים ורפיון האדם 
הנלכד בהם מעלה הוא תמונה של בתמה, ש״יש... שבעוד 
שהזרם הורם חומות וגורף סלעים נשאר הדבר הרופף עומד. 
כך הגלות... הקב״ה מציל את האומה הרפה..". 

בנו, הרמב״ם, חשב, שהמצב בג׳ בימיו הוא חלק מנסיון 
מתמיד בהיסטוריה להעביר את עם־ישראל על דתו. יש 
שניסו באלימות דש שניסו בשכנוע! הנצרות חידשה רק 
בזה "שהרכיבה עניינה משני העניינים יתד, ר״ל, התגבורת 
והטענות... וראתה שזה יותר חזק למחות זכר האומה והתו¬ 
רה" (אגרת תימן), והאיסלאם קיבל ממנה שיטה מקובצת זו. 
מצבו של ישראל בג׳ אדום וישמעאל מוגדר כ״תמידות 
השמדות ותגבורת ידי שונאינו וחולשת אומתנו" (שם), 
הרמב״ם ראה לפניו בעיקר את ג׳-ישמעאל ולא הכיר את 
חומרת המצב שבאדום! הוא חשב, ששיטת ההשפלה ע״י 
חוקים ופגיעות חברתיות ומילוליות וצרת השתיקה מאונס 
בעת התגרות המוסלמים הן הדברים הקשים ביותר שקרו 



* 


831 

ליהודים בג׳: "ולא עמד כלל על ישראל אומה יותר מרעה" 
מישמעאל (שם). אך הרמב״ם סומך על ההבסחה שניתנה 
לישראל, שלא יחדל "מהיות אומה חשובה" (שם). הגאו¬ 
לה תבוא, "כשיחשבו האומות שזאת האומה לא יהיה לה 
מלכות לעולם... ולא תשועה מאשר הם בו... אז יפר השם 
מחשבותיהם" (שם). מציור ההשפלה הוא מעלה, בדרך אביו 
ובהתאם לדרשת חז״ל, תמונה של עידוד "על צד המשל: 
שהעפר בסוף יעלה על דורכו וישאר אחריו" (שם). כשה- 
רמב״ם מטיל את האחריות ל״אבדן מלכותנו חורבן היכלנו" 
על "אבותינו... שלא נתעסקו בלמידת מלחמה ולא בכיבוש 
ארצות", בהאמינם בהבל של הגזרה הקדומה במערכות- 
הכוכבים (מתשובתו לחכמי מרסיליה), אין ההסבר הריאלי־ 
המדיני בעיניו אלא תיאור עונש טבעי הבא משקיעה בחטא 
מן החטאים. הג׳ היא גם אצלו עובש שיש לו מובן של מבחן 
נפשי וברירה רוחנית וגזעית וטעם של קרבן. כבן של דור 
שנתנסה בשמדות ודאה מקרוב את האונס הדתי ונמלט 
ממנו, תפס את הג׳ ככור הבא לטהר ולנסות, "עד שלא 
יחזיק בדת... רק החסידים יראי־השם מזרע יעקב... הטהור 
והנקי" (אגרת תימן). הג׳ ויסוריה "וכל מה שיארע להם 
הוא כקרבן כליל על גבי המזבח״ (שם)! והדברים אמורים 
בפירוט אקטואלי של הקדבן הנדרש מבבי־דורו. 

אח תחושת־הג׳ של החיים בחצי־האי הפירנאי בימי 
הרקונקיסטד" בהתחלפות המצבים והקלביונקטורלת המדיניים 
ללא תמורה בגורלו של היהודי, ביטא ר׳ דוד קמחי (ע״ע) 
במשל החיות הנלכדוח ביער ב״עגולה" שהקיפה האריה 
בזנבו. "כן אנחנו בגלות בתוך העגולה, לא נוכל לצאת 
ממנה שלא נהיה ביד הטורפים: כי אם נצא מרשות היש¬ 
מעאלים נבוא ברשות הערלים... ואנחנו אוספים ידינו ורגלינו 
ופוחדים בפניהם" (פי׳ הרד״ק לתה׳ כב, יז—יח). אף הוא 
זקף לזכותה של האומה את שעמדה פנסיון של פיתויי הנו¬ 
צרים המציעים שוויון ורווחה תמורת המרה (לישע׳ כו, יג), 
ואפילו לא הרהרה על אפשרות של בגידה: "בכל הצרות 
שיש לנו אם חשבנו בלבנו כי הגויים... אינם מאמינים 
באלהינו והם שלווים ושקטים ואנחנו שמאמינים בו בצרה— 
נשכחנו מלבנו... אלהים יודע תעלומות־לב, אח עלה שום 
הרהור בלבנו לכפור באמונתו בעבור זה" (לתה' מד, כא). 

במחצית המאה ה 13 , תקופת התעצמותה של המחשבה 
המיסטית בישראל והתגברותה על המחשבה הראציונאלים־ 
טית, שיווה הרמב״ן משמעות דתית תהומית ונוקבת ביותר 
לג׳, ומחשבתו עתידה היתד. להשפיע השפעה עצומה ביהדות 
בדורות מאוחרים יותר. הרמב״ן רואה את הג׳ כמשבר, 
כביכול, באלהות עצמה. הוא מפרש את מאמרי חז״ל על 
הקשר המיוחד לה׳ שיש ליושבים בא״י כרמז לאבחנה בין 
"השם הנכבד ית׳ אלהי האלהים בחוצה לארץ" ובין "אלהי 
ארץ־ישראל שהיא נחלת ה׳" (פי׳ לויק׳ יח, כה): יש 
תוקף "נוסף", כביכול, לה׳ בנחלתו יתר על זה שיש לו 
בשאר עולמו, והג׳ היא ניתוק הקשר עם "ההאצלה" המיוחדת 
הזאת של האלהות, משבר זה באלהות גורר משבר דתי, "כי 
עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה׳" (שם). חלק מעונש 
הג׳ הוא הפסד המצוות שהן עבודת אדוני הנחלה. תפיסת 
הג׳ של הרמב״ן היא חלק של תורתו על מהות האלהות 
ויחסה לעמה. א״י והמקדש הארצי ומאורע הג׳ בעולם השפל 
נעשים סמלים למציאות ולאירועים בעולם העליון (שם, שם 
וכן דב׳ ד, כה, ושם יא, יח). יש בתורות אלו ממגמתו של ר׳ 


832 

יהודה הלוי, אך בהקף ובעומק שהלז לא שיערם. לא הקשר 
עם סגולת הנבואה בלבד אלא הדת כולה נפגמה במהותה 
ע״י הג׳. 

צד שני של גישתו זו של הרמב״ן היא הנחתו — שבה 
הוא מוסיף מנסיונו ההיסטורי על דברי הספרא(בחקתי י׳ ה׳) 
ורש״י(לויק׳ כו, לב) — ששממת־הארץ "היא בשורה טובה 
מבשרת בכל הגליות, שאין ארצנו מקבלת אויבינו... זו 
ראיה גדולה והבטחה לנו" (לויק' כו, טז). נחלתיה׳ אינה 
קולטת זרים, ואם נותק הקשר השלם בינינו ובין ה׳, הרי 
לא הוקם קשר של ״אדוני הנחלה״ עם שום עם אחר! אין 
הנחלה מעובדת ואין אדוניה נעבד מבחינתו האלהית האחת 
עד שלא ישובו בניו לארצו. 

ההכרה המעמיקה של הרמב״ן באסון הג׳ מבחינה דתית 
לא האפילה על הערכתו הריאליסטית של המצב בג׳ של 
המאה ה 13 . הוא מכיר באפשרויות הקיום הפיסי והרוחני 
של בגי האומה שנותרו ושל קיום תלק מהקשר לה' "אלהי 
האלהים" ולחלק ממצוותיו. "".נשארנו מועטים בכל גוי וגרי... 
אבל בכללנו רבים אנחנו, שבח לאל" (לדב׳ ד, בז! ובשינוי- 
לשון: "ספר הגאולה", ד׳). הרמב״ן ממעט גם בראיית 
הרעה הכלכלית שבג׳, בוודאי בהשפעת המצב של היהודים 
בארצו בימיו, ולדעתו לא נאמרו "המארה והמהומה והמג־ 
ערת" וקללת "העץ ופרי האדמה" אלא כענשים בזמן הישיבה 
בארץ (לדב׳ כה, מב) ! גם "והיו חייך תלואים לד מנגד" לא 
נאסר על הג׳ בארצות הבוצרים, אלא "הנכון שהוא רמז 
לדורות ההם שהיו בזמן חורבן הבית השבי, כי היו מתנכלים 
להם להאבידם לגמרי" (לשם, שם), ואילו בימיו מפרש הוא 
קללה זו במובן "פחדותנו בגלות ביד העמים הגוזרים עלינו 
גזירות תמיד" בלא מגמת השמדה טוטאלית. בדומה לר׳ 
בחיי הדיין("חובות הלבבות", שער הבחינה, ה׳) לפניו בימי 
הטובה בשלטון האיסלאם, אומר גם הרמב״ן, ש״אחרי היותנו 
בגלות בארצות אדבינו לא נתקלקלו מעשי ידינו... אבל 
אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא א ו ב ט ו ב 
מהם..." (לדב׳ כח, מב). 

הבחנות מעין אלו מסייעות לו לרסב״ן למצוא בג׳ צורת־ 
קיום חלקית, הנותנת אף להשיג שלמות ביחס לה׳ 
ולמצוותיו שנותרו לאומה. מתוך תפיסה זו מוצא הרמב״ן 
תשובה מקורית לטענת הנוצרים על אורך הגלות כהוכחה 
לצדקת אמונתם. הרמב״ן מכיר שתי טענות, שבהן ייתכן 
לכאורה לנמק את הארכת הג , לנצח: "אם נסכים בלבנו, 
שפשעינו וחטאת אבותינו איבדו ממנו כל הנחמות״ — מעין 
הטענה הנערית המובהקת —, "וכן אם נאמר שרצה האלהים 
לענותנו בעולם הזה לרצון או לתועלת", ואעפ״כ "כל זה 
לא יזיק בעיקר התורה" (ם׳ הגאולה). בדומה לריה״ל הוא 
מדגיש את הזכות שבסבל למען עבודת אלהים בג׳, ובגאווה 
רוחנית ודתית הוא מטיח בפני המלך הנוצרי: "כשאני 
עובד את בוראי ברשותך בג׳ ובעינוי ושעבוד וחרפת 
העמים... שכדי מרובה! אני עושה עולה לאלהים 
מגופי" (ויכוח הרמב״ן). משמעותה של הגאולה העתידה 
היא השגת קרבה יתירה אל האלהים וקידוש-השם לעיני 
העמים ("ם׳ הגאולה"). 

בשיטתו זו של הרמב״ן יש משום מזיגה של תפיסה 
ראליסטית של המציאות, שהיתה נוחה למדי בימיו, עם התחו¬ 
שה המיסטית של פגימת היחס לאלהות עבודתה ע״י הג׳. 
תחושה ז 1 נשארה התפיסה היסודית של הקבלה (ע״ע), 


גלות (גולח) 



833 


גלות (גולה) 


834 


שראתה את הגאולה כצורך של "תיקון" העולם שנפגם בג/ 

ר׳ מנחם המאירי (ע״ע) בדור שאחרי הרמב״ן אמה 
שקשה היא חג׳ מן המות, "כי במות יש צד חופש, שאינם 
מרגישים בצרות״! הוא חש ביהוד את הפגיעה בכבוד 
וברגשות (פירושו לתה׳: כ, לה, מד, סט, פ). הוא סוען נגד 
הנוצרים מבחינה מוסרית על שהם רודפים את היהודים 
למרוח שהיהודים מתפללים בשלומה של מלכות, ו״תפלתנו 
זכה ובנאמנות, ולא כמחשבתם! מי יתן ותפלתנו 
עליהם תשוב בחיקנו" (שם, ל״ה). איחולים עצמיים 
אלה בפירוש עבדי מעידים על גו׳ן חדש של תחושת הג׳: 
מרירות על הסבל בה מתוך הרגשת הלויאליות שבלב למל¬ 
כות הנוצרים. 

גזרות קנ״א ( 1391 ) בספרד זיעזעו את מוסדות הקיום 
הפיסי הנוח של היהודים בארץ זו ופתחו תקופה חדשה של 
גילויים הרסניים לישובי הג/ השאלה הנוקבת: "מה זאת 
עשה אלהים לנו בכל דור ודוד להכחידנו" הוצגה בכל חרי¬ 
פותה ע״י בן הדור ההוא, ר׳ שלמה אבן לחמיש־אלעמי 
(״אגרת מומר״). הוא מוצא את התשובה בביקורת עצמית: 
כי "ראיתי וידעתי כי אנחנו חסרנו הגומץ אשר בו נפלנו". 
הביקורת כוללת גם את היחס לגויים: היהודים הלשינו 
בפניהם ו״עם היותנו עבדים נכנעים להם התלנו בם״! היה 
חילול-השם ע״י מעשי-רמאות של יהודים, "עד אשר מאסיבו 
והחזיקונו כגנבים ורמאים, מנאפים... וכל המלאכה נמבזה... 
מכנים מלאכת־יהודים" (שם, ע׳ מ״ו—מ״ז). במסכת ביקרתו 
כלולות גם הטענות המפורסמות נגד החצרנים, העשירים 
והמשכילים שבין היהודים. השואה בג׳ נגרמה לדעתו בשל 
חטאי היהודים כלפי בני־עמם וכלפי הנוצרים. 

בסמוך לגירוש-ספרד נצטרפו יחד הביטחון המיסטי בכר 
חה של כגסת־ישראל הקשורה בבוראה, תחושת הג׳ המח¬ 
מירה והולכת וההשקפה המיסטית שהעיקר הוא בתיקון 
קוסמי, עד שר' יהודה חייט יכול היה לשאול: "כנסת-ישראל 
מה הפרש יש לה בהיותה בג׳ ובהיותה בת־הודין בזמן 
החול?״ (תרביץ כ״ד, 204 , תשט״ו)* ור׳ יוסף קאשטייל 
ענהו, שמהות הרעה שבג׳ לגבי האומה היא בכך, שלמרות 
היות השפעתה המיסטית קיימת היא משולה למלכה ש״היא 
בבית אויב המלך ובצרתה", שאע״ס שהיא שולטת ומפר־ 
נסת... "דאתה גוים באו מקדשה, והפנימיים נעשו חיצוניים 
והחיצוניים פנימיים, לפיכך התעוותו אנשי־החיל" (שם). 

הזעזוע של גירוש־ספרד ב 1492 , האונס בפורטוגאל 
ב 1497 , והגירושים והנדודים שתכפו אחריהם, הפיצו מחדש 
אור-זוועוח על פני הג/ לאורה של להבת-אימים זו נתנו 
המקובלים את דעתם על הג׳ ועל קצה. דברי הרמב״ן על 
העולם והאלהות הנפגמים ע״י הג׳ נעשו אקטואליים וחרי¬ 
פים יותר בדעתם של בני הדורות שלאחר הגירוש. הג׳ 
העמדה ע״י המקובלים כאימת הקוסמוס השבור מתוכו, 
כזוועח עולם שבו נאבקים אור וחושך, טומאה וטהרה, ויש¬ 
ראל עם-האור נ וזוז ביד בני־חושך, שהם בני-אדום, השנואים 
במערכת סמלים זו שנאת משנה. ניתן מובן דינאמי, מיסטי־ 
אוניוורסאלי, למאמציהם של יודעי־ח״ן לתקן במעשיהם, 
בידיעתם וכדוגמתם את העולם, "להעלות את הניצוצות* 
ולהביא את קץ הג׳. 

המקובלים הרחיבו והשלימו את המגמה ההיסטוריוסופית- 
הקוסמולוגית הנפתחת במדרשי-התנאים, במחשבתו של 
ריה״ל ובחכסת־הנסתר של הרמב״ן. תחושת הג׳ המחודשת 


וכוחה של הקבלה שלאחר הגירוש אינן ניתנות להפרדה. 
מכוח תחושה זו היתה הקבלה לתורה לרבים, מכוח הקבלה 
נתחדשה תחושת-הג׳ עד לנסיון האדיר של תיקון־עולם 
וביטול הג׳ במלכות התורה והתשובה שבעדת צפת במאה 
ה 16 , ועד למרד הגדול של משיחיות, תשובה ושמחה, שהת¬ 
פרץ בתנועת שבתי צבי (ע״ע). 

הגבה על אסון הגירוש, שיש בה מהמשך השיטה המדד- 
שית־ההלכית המתונה יותר, הנותנת ביטוי חשוף יותר של 
תחושת־הג׳, נמצאת בדבריהם של כמה חכמים מהדורות 
הקרובים לשואה. 

ר׳ יוסף יעבץ מגולי ספרד חש שהסיטואציה החריפה 
של הג׳ בימיו נותנת תוקף ויכוחי לנוצרים. הרגשתו היא 
של אדם, "שקמו עליו עדי-שקר... ואינויכוללהכחיש 
העדים והוא חוזר ובוכה... אנו היודעים שאתנו האמת 
ואין לנו פה להשיב" (פירושו לתה׳ מב, ד,'}? הנכר מרבה 
חרפה, "כי שאר הגדים מחרפים אותנו בעבור שאנחנו דרים 
ביניהם״ (שם, מד). הטעמים שהוא נותן ליסורין — "כי 
יהיה לו ית׳ פתחון־פה להעלותנו על כל האומות ביום- 
הדין, הי סבלנו גלותו והורגנו כל היום על קדושת שמו 
בסבר פנים יפות״, ו״כי יתבררו זכי-הלבב״ (שם צד, סו) — 
אינם אלא חזרה על דברי קדמונים. 

מעין הסבר היסטורי להופעות השליליות שבג׳ ולגילויי 
הקיום שבה ניתן ע״י ר׳ יצחק עראמה (ע״ע). את הצרות 
והגדרות הוא תולה בישיבה "בעריהם ובמושבותם" (עקדת 
יצחק, דב׳, שער צ״ח). "עבדות המלך" נראית לו במקורה 
תוצאה של המצב שהיהודים הגיעו "לתכלית הביזד והמי- 
אוס", אך תוצאתה טובה היא לישראל, כי היא גרמה "שלא... 
יוקבע עליהם העבדות העולמי,. אלא שישארו ביד מלכי 
האדמה... שהיהודים בכל ארצות נפוצותם הם סגולת המל¬ 
כים והשרים אדוני הארצות, ברוך ה׳ אשר נתן כזאת בלבם" 
(שם, שם). בעבדוית-למחצה וחסות-למחצה ניתן לעם להחזיק 
מעמד בג׳. 

ר' יצחק עראמה קובע בתמונת הג׳ שלו גם את פרשת 
האנוסים: "נמצאו בגלות הזה כמה אלפים ורבבות מיש¬ 

ראל... שהמירו דתם לסיבת הגזרות.ואע״ם שנתערבו 

בגדים... לגמרי, לא ימצאו... מנוח לכף־דגלם! כי הם יחרפו 
ויבזו אותם תמיד דחשבו עליהם... עלילות... ותמיד הם 
חשובים בעיניהם למתיהדים" (שם, שם). הווי־חייהם של 
האנוסים ג׳ הוא לכל מוראיה. 

שאלת אורך הגלות, הארת הפנים לעולם הנוצרי והצ¬ 
לחתו׳ שנשאלה כבר בדורות הקודמים, העיקה ביתר שאת 
על תר הגירוש (שם, ויק׳, שער ס , ושער ע'), ור׳ יצחק 
משתדל להשיב כמה תשובות לדור. תולדות-ישראל עד לג׳ 
זו "היה עניינו אצלנו רק כאירוסין... אשר נתעוררו בהם 
כמה בילבולים"! הנישואין עוד לא היו. לפיכך אין מקום 
לדבר על גירושין כשלא נכרתה הברית האמיתית, ו״בזה 
יסתם פיהם של מערערים עלינו ועל חורבןיארצנו" (שם, 
שמות, שער נ׳). יתר על כן: הרי גם לשיטתם של 
הנוצרים השהה ה׳ את מתן־התורה במעמד הר־סיני 
אלפי שנים לאחר הבריאה, ולא בא ישו לעולם לגאול את 
הנשמות מן החטא הקדמון אלא זמן רב לאחר מעמד זה. ה׳ 
מאריך את הקץ גם בדברים הנוגעים לתשועת הנפשות! 
ו״איך יטענו על עם־ה׳ המחכה — בעבור הגוף או קצת 
הממון — בעודו על האדמה כאחד מהם" (שם, דב׳, שער 



835 


גלות (גולה) 


836 


פ״ח). להתעצמות הצרות נודע גם סעם של מירוק המחנות 
וביטול יצר־הרע מן הלב (שם, בד׳ שער י״ד). לכן טובים 
"שטף התלאות ו." משברי... הצרות... אשר הם קשים 
מסבול", כי הם יבסלו את יצר־הרע מלב היהודים (שם, 
בראשית, נח, שער י״ד). 

ר׳ יצחק אברבנאל (ע״ע) מתאר בצורה פלאסטית אח 
הניגוד בין גורל העמים הטוב ובין הרעה המוצאת את 
ישראל בג׳ (הקדמה ל "מעיי ני הישועה"). הוא מבחין בין 
הגורם של שנאת הנוצרים — צליבת ישו, ובין הגורם של 
שנאת הישמעאלים — על "שלא באו להודות בפינות דחם" 
(פי׳ "הנה ישכיל עבדי"). בציור־הג׳ שלו נכללת גם העו¬ 
בדה, ש״הגולים... לא יהיו עובדי־האדמה... אבל יתעסקו 
במעט מהמשא־ומתן בסחורות""("ישועות משיחו", עיון ב/ 
א׳), אך הוא מונה דבר זה לשבה, כי היה סבור שקניית 
שדה בחו״ל ממעטת את הכיסופין לגאולה (שם, עיון א/ 
א')• 

"שלוש זכויות גדולות... לישראל בגלות"(פירושו ל״הנה 
ישכיל עבדי"); א. היסורין מביאים לחשובה; ב. הגאוה 
ושביעת-הרצון של ישראל "במד, שהיה יודע מתודת האל־ 
הות"; ג. הוא לא רק עמד בנסיון אלא גם נשא את דגל 
האמונה ברמה ובגלוי, ולא עזב אח מערכות הוויכוח, ש״עם 
היותו בגלות בין האויבים לא היה שומר לפיו מחסום בענין 
הדת, ולא היה מודה לדבריהם כדי להחניפם". הזכות השלי¬ 
שית נראית יפה על רקע תופעת האנוסים, שהשתיקו קולם; 
ויש בדבריו הטעמת זכותם של אלה שהפקירו בית ונכסים 
ויצאו בגאון לגולה למען היות יהודים בגלוי. אפילו בימי 
הרעה ההם לא פסה לגמרי התפיסה האופטימית המיסיונ¬ 
רית של הג/ אברבנאל מאמין שבכוחו הרוחני עוד יצלה 
ביד העם חפצו "בהכנסת האומות תחת כנפי-השכינה... 
בידיעתו וחכמתו... יסירם מאמונותיהם הכוזבות" (שם). 
במגמה מיסיונרית זו יש גם משום כיבוש-היצר < ישראל הוא 
הגומל טובה למדעים לו והמלמד את מעניו, ו״לא יהדול 
מזה בעבור מה שהרעו האומות להם בגלות" (שם). 

בדבריהם של חכמים אלה נשתמרו הכוח והמקוריות 
של אנשים המתבוננים אל תוך עם דווה אד שלם ובריא 
ברוחו, של חכמים השואבים ממעיינות המסורת והרואים את 
העבר באור ההווה ואת ההווה לאור העבר. ואילו בדבריו 
של ר׳ שלמה ן׳ דרגא (ע״ע), שכתב כ 30 שגה לאחר הגי¬ 
רוש׳ מבוטאות מגמות הביקורת של ר׳ שלמה אבן לחמיש 
ושיטות־ההסברה של חכמי־האומה מימי-קדם מתוך חלך-רוח 
של אדם שאבדה לו המסגרת החברתית שאליה יטה את חוד 
התוכחה ולא יסמוך את משענת ההסברה. לדבריו יש גון 
תאורמי ערטילאי, הם נמסרים בסיגנון של סיפורים תלושים 
ממציאות קונקרטית, גישתו אדוקה ומררתית ביותר, אבל 
ניכרות בה השפעות זרות — השוואת הדתות והלד-רוה 
ראציונאליסטי. נימוקו הצדדי של הרמב״ם, שהיהודים נכ¬ 
שלו משום שלא למדו מלחמה בסמכם על האסטרולוגיה, 
משתנה בסי ף וירגא להנמקה רצופה, ש״היהודים בתחילה, 
כאשר נשאו חן בעיני האל, היה לוהם מלתמותם... ולכן לא 
למדו... מלחמה... וכאשר חטאו... כלי מלחמה לא היו יודעים, 
ורצון האל לא היה עמם... והיו נופלים כצאן בלי רועה" 
(״שבט יהודה״). המצב בג' גרם ליהודים לאבד את חכמתם; 
הוא מודה ב״גלות שב ל נ י, אשר הוא משועבד לגלותו 
וצו-־ר פרנסתו והמסים וחוקי־המלוכה• ואיד ישאר פנוי 


לחכמה ז" (שם). מתוך ניתוח המציאות בצירוף משאלות- 
לב העלה ף וירגא, שההמון הנוצרי הוא השונא את היהודים, 
ואילו "בלל המלכים... והשרים והיודעים וכל נכבדי־ארץ 
אוהבים היו אותם"; אף האפיפיור "אוהב־היהודים", כי הוא 
מרשה להם לשבת בארצו ולסחור בה. אך ר׳ שלמה יודע, 
כי לגבי היהודים רב כוחו של זעם־ההמון, "ואם המלך 
יבסיחנו והעם יקומו איד נוכל לבטוח ז" (שם). 

חלק גדול מהגותו הקדיש לשאלה: "מה השנאה הגדולה 
הזאת שהנוצרים שונאים ליהודים ן" הוא משיב עליה בצי¬ 
רוף של גורמים דתיים ונאטוראליסטיים: מצד אחד—קנאת 
הדת המכשירה לאמונה בעלילות; מצד שני תאנת השוד 
והתופעה הטבעית שכל ציבור "מבקש לשאוב חברו ולהפכו 
לעצמותו", ואף האומות עושות כך לגבי ישראל המתעקש, 
שאינו רוצה להטמע בגויים. יש דבריו גם מהדי הגאווה 
העקשנית שבין הגולים, זו* האומרת ל״רבון-רעולמים: הרבה 
אתה עושה שאעזוב דתי... על כרחם של יושבי־שמים יהודי 
אני... ואהיה" (שם). במובן זה הוא נותן על השאלה התאו- 
לוגית הגדולה: ״מה חרי האף הגדול הזה! לא עשה כן לכל 
גוי ?״ — את התשובה האדידה של הנביא: "רק אתכם ידעתי 
מכל משפחות האדמה, על כן אפקד עליכם את כל-עונתיכם" 
(עמוס ג, ב). אבל יחד עם זה נמשכת הג׳ בטבע מפני שנאת 
הדת ומחמת "קנאת-נשים, קנאת־ממון" והאשמת הכלל 
היהודי על חטאי יחידים ש״אמרו להשתרר על הגויים תו־ 
שבי־הארץ". כשהוסרה החסות האלהית המיוחדת מעל היהו¬ 
דים, נשארו לא רק בורים בענייני־מלחמה, אלא גם חוקי 
החברה והמדינה הטבעיים החלו לפעול לרעתם. 

שיטה גדולה עשויה יציקה אחת בעניין הג׳ בנה ר' יהודה 
ליווא מפראג(ע״ע) בראשית המאה ה 17 . יש בה הן מרישומי 
הסיטואציה שלאחר גירוש ספרד ומן השלווה היחסית של הג׳ 
בארצו ובדורו, הן מיסודות הקבלה, והן מדרכו של בעל 
ההלכה והדרש הרבני הרגיל במאות ה 16 — 17 . עיקר שיטתו 
בא לידי ביטוי בספרו ״נצח ישראל״, ומקצתה — ב״גור 
אריה" ו״אור חדש". מהר״ל מעמיד את הג׳ המוחשית בימיו 
על הפיזור והפירוד, מאחר שהוא מחלק את ליל-הג׳ לשלוש 
״אשמורות״: הראשונה של עבדות קשה, השניה של גזירות 
מיתה ושמד, ואילו השלישית — זו שהוא חי בה ושנראית 
לו האחרונה לפני עלות־השחר — עיקרה הגירושים התכו¬ 
פים. בפחד הפיסי שישראל מפחדים מפני האומות ובחוסר 
היזמה הפיסית אצלם ראה תכונה בלתי-טבעית, שבאה "כיון 
שהש״י הסגירם איך יבקשו לעשות גבורה ולהיות נעזרים 
זה מזל"". חה פשוט נכון באין ספק". כן הכאיבו לו במיוחד 
אותות־הקלון, שהוטלו על היהודים במקום פאר-המצוות 
הראוי להם. 

אף הוא סבור, כר■ שלמה ן׳ וירגה, שטוב להם לישראל 
חוק המלך מחמת האזרחים הנוצריים, כי שאיפת המלכות 
למשטר של סדר נטבעה בה מה׳ הרוצה בשמירת ישראל, 
ואילו האזרח המתפרע רוצה לבלוע את החלשים והשנואים 
באין מוראה של מלכות עליו. 

את המהות הדתית-הרותגית-החברתית של הג׳ העמיד 
המהר״ל על מושגים, המפתיעים בקרבתם לתורות הלאו¬ 
מיות האורגאניסמית באירופה של המאה ה 19 . "הג׳ הוא 
שינוי ויציאה מן הסדר: שהש״י סידר כל אומה במקומה 
הראוי לה... כי מקומם הראוי להם לפי סדר המציאות 
להיותם בארץ־ישראל ברשות עצמם... כמו כל דבר ודבר מן 



837 


גלות (גולח) 


838 


הנמצאים הטבעיים אינם מחולקים לשנים... ומאשר האומד. 
הישראלית אויזה אחת׳ בלתי מחולקת ומופרדת יותר מכל 
האומות... הפיזור להם אינו טבעי... ועוד, כי לפי סדר 
המציאות אץ ראוי שתהיה אומה משעבדת באחרת... כי 
הש״י ברא כל אומה ואומה לעצמה... ישראל אינם ראוים 
לסי סדר המציאות שיהיו תחת ממשלת אחרים". הג׳ היא 
מכמה בחינות אנומליה בסדר הטבעי, שהוא מוכרח להתמיד 
בקיומו ושכל סטיה ממנו אינה יכולה להיות אלא עראית 
וזמנית. 

צירוף זה של מושגים טבעיים, השגחה אלהית מחוקקת 
ושיקול־דעת בבון הוא המבטיח את הגאולה מעצם אי* 
טבעיותד. של ד.ג/ שכן "כל הדברים אשר הם יוצאים ממקום 
הטבעי אין להם עמידה במקום הבלתי־טבעי להם." כי אם 
היו נשארים... היה הבלתי־טבעי נעשה טבעי, ודבר זה בלתי־ 
אפשר... ולכך מן הגלות נוכל לעמוד על הגאולה". 

ברם, בינתיים נמשכת ד,ג׳ מרצון־ה׳ המיוחד (כי "הדבר 
אשר הוא... יוצא מגדר המציאות צריך שמירה וחיזוק ביותר 
שיעמוד"}, וממנו באה גם מניעת ההתבוללות בתוך הג׳. 
כל עוד קיימת א ג ומאל יה זו יש לה חוקיות משלה, ויש לה 
שרשים ליניקה מטדרי־הבריאה: שלטון אדום בעולם הולם 
את מצבו הפגום של העולם הזה. יש ניגוד רוחני מהותי, 
ולו גם בלתי־מודע בכל תהומיותו, בין אדום ויעקב: "כמו 
מים ואש שאע״ג שאין דעת ורצון בהם הם מתנגדים מצד 
עצמם." כן יעקב ועשו"... הם יסודות המבטלים בכוחם 
האחד את מציאותו של השני. המאבק בין שניהם הוא על 
מכלול היקום, כי "כל אחד ואחד רוצה שיהיה לו כלל־ 
המציאות שהוא עולם הזה... והבא, וידחה המתנגד לו". 
לעת־עתה במאבק זה "עשו הגיע לחלקו מן המריבה, עולם 
שיש בו גנאי וחרפה... ואליו הוא קרוב < ויעקב רחוק ממנו, 
מצד שהוא מסולק מן הטינופת, ויצא אחרונה״! "אי־אסשר 
שיהיו שני העולמות ליעקב ועשו ביחד, כי א״כ היו שני 
הסכים בנושא אחד". אין לשאול לאריכות הג׳, שהיא תימשך 
כל עוד תיאות המלכות הרביעית למהות העולם הזה, 
"ולא יהיה ירידתם רק ע״י מלך המשיח, אשר... מדריגתו 
מן עולם העליון". אף הפיזור המאכסימאלי של ישראל בג׳ 
יש לו סיבה ומשמעות קוסמיות: "כי... הם עיקר העולם... 
ולכך נתפזרו בכל העולם, שכך... ראוי לאומה שהיא בל 
העולם". בגאווה הוא רואה את הג׳ כהתפשטות במרחב, שבו 
התפוצות מצפות לבוא עת־שלמותו של העולם והם יהיו 
השליטים בו. 

סול פירודה הפיסי במציאות הגשמית יש באומה דבר 
רוחני המלכדה. רחל אם־האומה, הקבורה על אם־הדרך, היא 
הסמל של הערובה הזאת האימאננטית באומה. כשבני־האומה 
מגבירים את הליכוד ומתייהדים עם בוראם — הם מוציאים, 
כביכול, את הגאולה מן הכוח אל הפועל לאותה שעה 
ובאותו מקום: "כאשר יתקבץ העם אל הש״י כמו בתפלת 
הצבור... זה... כמו יציאה מן הפיזור... נחשב פדיון מבין 
האומות". במעשים טובים, כתפלה, תורה וגמ״ח, הם מתלכ¬ 
דים לציבור, "וזהו יציאה מן רשות האומות והתעלות 
מחוכם אל ה׳". הגברת האחדות היא ביטול הג/ והמחלוקת 
היא הגברת דיג׳. 

השכינה היא בג׳, כי בלעדי שיתופה היו האומות מאב¬ 
דות את ישראל; אולם אין השכינה משועבדת בשעבוד 
ישראל. על השאלה: אם "... שכינתו ית׳ עם ישראל... בג׳, 


מדוע רוב ימי־עולם ישראל הם בצרה ובג׳ בעולם הזה ז״ — 
משיב גם מהר״ל את תשובתו של עמום הנביא: "ישראל 
הם יותר רחוקים מן החטא משאר אומה... ולפיכך החטא 
אצלם יותר נחשב יציאה מן הראוי... לכך הם נענשים" 
ביסודי הג׳ ובמניעת הנאה מן העולם הזה — יסורין שיש 
בהם משום כפרת עוונות. "אין חלק ישראל עולם הזה", 
וטוב להם להיות מודחקים מהנאתו. אעס״ב אין אף מהר״ל 
יכול להשלים עם צרות הג׳, וביחוד עם הרגשת חילול-השם 
ע״י ההשפלה בג׳, והוא קורא לשמים: "מה לנו בעולמך 
להתחלל שם קדשיך ע״י בניך... הוציאנו מידי זרים". 

תחושתיהג׳ בג׳־פולין, שנראתה קלה באופן יחסי במאות 
ה 16 — 27 , משתקפת בפירושיו של ר , שמואל בן אליעזר 
אידלש (ע״ע) לאגדות התלמוד. הוא הכיר טובה לתורכים 
על המקלט שמצאו המגורשים בארצם וראה אח "מלכי- 
ישמעאל" כ״מלכי־חסד" ("חידושי־אגדות", ב״ב ע״ד, ע״ב). 
לעומתם היה בשבילו סמלה של אדום החנץ, "שהוא נחש 
הקדמוני שנקרא כן ע״ש אכזריותו עם ישראל" (שם, שם), 
כי "עשו וזרעו... הריעו עלינו בכל הדורות יותר מכל שאר 
האומות..." (שם, מג׳ י״א, ע״א). הנוצרים מתכוונים לשים 
ברדיפתם מכשול רוחני בדרכו של עם־ישראל אל השלמות 
(שם, בכור׳, ח׳, ע״א). המהרש״א התנחם במציאות המדינית 
של ההתחרות בין "ב׳ מחנות ואמונות עד ביאת גואלנו 
בב״י, והם: מלכות הרשעה ומלכות־ישמעאל", והוא ציפה 
לגצחונה של מלכות־ישמעאל שתפסוק את ראשו של התנין 
(שם, שם). 

המהרש״א קיבל את השקפתו של בעל "שבט יהודה" על 
ההבדל ביחס ליהודים בין השכבות השונות: "ודאי בעיני 
המלך והשרים לא יהיו שסלים ונבזים גם בגלות, אלא בעיני 
כלל העם והמון גוים" (שם, תענ׳ כ׳, ע״א). מצד שני, 
שנאת העם מצילה את היהודים ממינוים כסקידים ל״אומ־ 
נויות מבוזים מאד" (שם, שם). בדעה זו נתבטאה תחושתם 
של יהודי־פולין, המקורבים לאצילים ונעשים שלא בטובתם 
משמשיהם, והם מרגישים את שנאת ההמון אליהם. המהרש״א 
חש, שאין לסמוך ביותר על השלטון העצמי שבג׳, כי "גם 
הנשיאים שיש להם קרן וממשלה קצת בגלות דומה לקרן־ 
הצבי ואין בו כוח אלא ליופי" (שם, ר״ה, כ״ב, ע״ב). 

עניין מיוחד יש בוויכוחו של המהרש״א עם הנוצרים 
בדבר החורבן, ביטול המקדש וגילוי־השכינה בו ואריכות 
הגלות כעדויות לנטילת רוח־הקודש מישראל. המהרש״א 
משיב, כי העדר הגשמה באלהות שולל כל איתור של 
ההשראה האלהית! "כי אין עולם מקומו אבל הוא מקומו 
של עולם, ואין לו גדר במקום, כי הוא אינו גשם! ובכל 
מקום שכינתו שרויה כמו במציעתו של עולם" (שם, בכור׳ 
שם). מהותה של האלהות מחייב קשר אתה בכל מקום, ואין 
בכך סתירה לדברי חז״ל על קדושת א״י. השכינה שרויה 
על מאמיניה בכל מקום; א״י היא, אמנם, מקום הקיום 
השלם של המצוות, אבל גם בג׳ ״אנו עושים מלאכתנו — 
דהיינו שאנו לומדים כל התורה... אך... א״א עלינו לשאת 
עול המצוות כולם ביחד, שיש מהם שתלויים בארץ ובמק¬ 
דש". עד בוא הגואל האומה משולה לסירת קנים ולאוסכם 
לאגודה אחת, ע״י הלימוד הבא במקום העשיה; המשיח 
יאפשר להניף את כל האגודה בשלמותה "במקום הנקבע 
לנו... בארץ ובמקדש" (שם, ערכ׳ י/ ע״ב). 

ר׳ אפרים איש לונצ׳יץ (ע״ע) חש את הגלות כבעיה 



839 


גלות (גולה) 


840 


חברתית, כהלק מבעיית הצדק בעולם. הוא סיכם את הרגשת 
המצב של הג׳ בפולין, ש"בגלות... הזה קטון יעקב... כי 
איןלהם נחלת שדה וכרם, אין מלד ו א י ן ש ר... 
וסיבת ההכנעה להביאנו בכור־הנסיון, כדי שנשים כל 
מחסנו בשם ה׳"(עוללות אפרים, ב , , עט׳ ל״ה, מאמר רמ״ג). 
מול טענות הגויים הנסמכות על הג׳, הוא מעמיד את שאלת 
הצדק החברתי בישראל ובעמים לפי מושגי כל הדתות: הוא 
עושה מעין קונפרונטאציה כפולה, של עשירי ישראל עם 
מצב האומה ושל אומות העולם עם חלוקת הטובה הגשמית 
בתוכן, ומתוך השוואה זו "רוממות הניצוח על שפתי תמיד 
להשיב לאומות המביאים ראיה על דתם מהצלחתם... לסתור 
דעתם ולהרס פיגתם: שהדי בכל דור... עינינו הרואות 
שמסר הקב״ה כל טוב ההצלחות הזמניות לשאינן ראויים, 
והוא מעצתו ית׳ העמוקה והנפלאה — כדי שלא יתפאר 
הגרזן על החוצב ושלא יאמרו האומות ידינו רמה! שהרי 
גם המה מודים שנמצא בהם רשעים שאינן ראויים לשום 
הצלחה, ועם כל זאת הם רואין בתיהם מלאים בל טוב, וכפי 
רוע דרכם אינם כדאי שישפע הקב״ה עליהם מטובו", אלא 
שנכסי העולם הזה בשר סרוח ולחם מעופש המה המושלכים 
לכלבי־העולם (שם, א' ׳ עמ׳ ג׳, מאמר ה׳—ר). לפנינו ניסוח 
חברתי אקטואלי של שיטת המהר״ל על הזרות של מהותו 
של ישראל למהותו של העולם הפגום. 

ד׳ אפרים גם נאבק עם הרגשת רווחה רוחנית שהיתה 
לבני דורו וסביבתו, כי שמע את העם מסתמך על לימוד 
התורה, "סדר הדינין וסדר הצדקה" שבידו ותמה שכל זה 
אינו מקרב את הגאולה. המוכיח משתדל לשכנע את בני־ 
דורו, שבהכרח ״אין תוכנו כברנו״ ! עליהם לזכור את ההצלה 
מן הרעות שבג׳, ואין לשכוח "כי גם במקומות שחושבים 
שבהכשלם יעזרו עזר מעט ויש להם קצת הנחה ושלווה, 
שם תמיד האומות חושבים עלינו בנכליהם" ("שפתי דעת", 
ההקדמה, ב , ). הוא מזהיר את "העוורים במחנה העברים" 
שלא יסמכו על שלוותם ויזכרו גלויות שחרבו. 

משנתבססה יהדות איטליה בהרכבה המחודש בתוך הערים־ 
המדינות שלאחר תקופת הרנסאנס, היה צורך להסביר את 
הג׳ לעירונים, שלבם נטה לשיקולים ראציוגאליסטיים ולחי־ 
שובים מסחריים. ב 1638 כתב ר׳ שמתה לוצאטו (ע״ע) 
מאמר, שבו הוא מנסה להפיץ על הג׳ את האור הנוח ביותר 
לעיניהם של השליטים בוויניציאה תוך ניצול הלכי־רוח 
הומאניסטיים ושיקולים מרקאנטיליסטיים. הוא מדגיש את 
הצרות שעברו על האומה, כדי לציין את "סבלנותה לשאת 
יסורים אלה בהתמדה", ובלשון שיש בה מהדי הפירוש 
היהודי ל״הנה ישכיל עבדי" וברוח הערצת העת העתיקה של 
הרנסאנס ממליץ הוא, ש״מן הדין... שהשריד של העם 
העתיק לא יהיה נתעב, אע״פ שהושחת תארו מחמת התל¬ 
אות... בגלותו הארוכה! שכן הכל יודעים, כי... בימי עברו 
המזהיר קיבל... מידי האומן... העלית את משטר מדינתו 
ואת תורת חייו". הוא גאה גם על כך, שישראל הוא השריד 
החמרי האחרת של עמי העת העתיקה, כי "האומה היהודית 
לא חלו בד. חליפות", ובטוח הוא ש״האל... שסר עליה... 
למטרות הנגלות לפניו". לפי מגמתו האפולוגטית מטעים 
הוא את התועלת שתצמח למדינה מן היהודים "להאדיר 
קרנו של האוצר הציבורי". עיקר תרומתם היא במסחר, והג׳ 
עושה את היהודים לסוחרים זרים כדאיים ביותר לעיר: אין 
להם מולדת שאליה ירצו להעביד את רווחיהם! אין הם 


יכולים לקנות נכסי דלא־ניידי, וגם "אין הם רוצים לכבול 
את רכושם במקום אחד, משום שהם... נתונים לתמורות... 
וכל מקום שהם באים לגור... זקוקים הם לתעודות של דשות 
וחסד מטעם הנסיכים", והמעבר קשה להם מהמשך הישיבה 
במקום שכבר קנו להם בו שביתה והגנה. הג׳ גם הכשירתם 
להיות אורחים רצויים לשלטון קפדני וריכוזי: "היהודים 
בכל הממשלות." לעולם יראים הם וצייתנים ונכנעים". 
התפוצה גורמת בהכרח, שאפיים של היהודים מושפע מהחב¬ 
רה שבמקומות פיזורם, אך יש קווי־אופי שווים לכל היהודים 
בשיתוף גורלם בג׳: "השעבוד והפיזור מוציאים מלבם... את 
הגאווה" וגורמים להעדר כל מגמה מיסיונרית ביהדות שבג׳, 
הכנעתם של היהודים והעדר רוח מיסיונרית ביהדות שבג׳ 
יש בהם כדי לבטל את חששות החברה הנוצרית מפני היהו¬ 
דים. לאחר שהרגיע את הגויים חוזר לוצאטו לשבח את 
נאמנותם האיתנה של היהודים לתורתם, את אומץ־לבם 
הנפלא לסבול ואת העדרן של עברות של אכזריות ורשע 
ביניהם: "פשעיהם יש בהם כמעט תמיד יותר מן השפל 
והמאוס״. — מסכת אפולוגטית זו, שנועדה לתקיפים בעלי 
חישוב מדיני קר ונטיה ססחרית־חשבונית, יש בה ביטד 
של ביקורת עצמית מתוך התבטלות לפני הקיום של הגויים. 
דברים הרבה, שנאמרו לפנים כשהם משובצים במסגרת 
יהודית של תפיסת הג׳, הוצאו כאן לרשות נכרית והוארו 
באור האכזרי והקר של החשבון הראליסטי. 

במאה ה 17 פנה גם ר׳ מנשה בן ישראל (ע״ע) אל 
הגויים — אל אנשי הכיתות הפרוטסטאנטיות שבאנגליה, 
שהיו מלאים להט דתי נוסף על חישוביהם הכלכליים. ר׳ 
מנשה ביטא לא רק את רצון הקיום, בי אם גם את מגמת 
ההתפשטות של הג׳ היהודית נוכח תופעת ההתרחבות של 
העולם המוכר וגילוי אפקים טריטוריאליים וחברתיים חדשים 
בתוכו. הרבה מנימוקיו לקוחים מדברי לוצאטו, אך בפי ר׳ 
מנשה נעשה צלילם דתי יותר ופחות נכנע, הוא אינו נרתע 
מלומר לגויים בלשונם, כדרך המתווכחים הראשונים ביה״ב, 
שהצרות של "עבד־ה׳" באו על עם־ה׳ ושהנוצרים לארצו¬ 
תיהם "הרגו אותם לא בעד הרשע, שלא עשוהו, כי אם בשל 
העושר שהיה להם״( 301,5001.29 ־ 151 0£ 1116 ). אף 

בגירושים רואה הוא את מגמת האכספאנסיה שבג', כי 
כששליט אחד מגרש אותם מקבלם השני באדיבות ובמתן 
״אלף זכויות״ (שם, 33 .ז 500 ). לא זו בלבד שהמסחר מאפשר 
להם לחיות בעושר ונכסים, ועי״ב "ישאו חן בעיני אדוניהם", 
אלא הוא גם גורם ש״יוזמנו ע״י אחרים לבוא ולשכון 
בארצותיהם" ("הצהרה בפני האומה האנגלית"), כי "לכל 
מקום שיגיעו שם יחל המסחר לפרוח". הנחתו המרכזית של 
ר׳ מנשה בעניין המשך הג׳ והתגברותה היא, שכל עוד שלא 
תקויים נבואתו של דניאל והגולים לא יפוזרו עד קצה־ 
העולם לא תבא הגאולה. 

ההרגשה שיש מקום ליהודים להתפשטות במרחב ולעליה 
בחברה, המגמה האפולוגטית בפגיה אל עולם הגויים ותחו¬ 
שת החמורה הכללית גברו והלכו עם התמורות בחברה 
ובדעות של אירופה של המאה ה 18 . בעת החדשה נשתנה 
אפיו של הדיון על הג׳ מתוך נסיונות חברתיים שנעשו ע״י 
יהודים וגויים לביטול הג׳. החל מן המאה ה 18 העברו 
המושגים והבירור בעניין הג׳ לדרכים חדשות של ביטוי, 
הן בתנועות מאורגנות, שרצו לעצב את דמותה של היהדות, 
והן ע״י הוגי־דעות בודדים (ע״ע אמנציפציה! רפורמה! 



841 


גלות(גולח)—גלזגו 


842 


ומופלה! סוציאליזם יהודי! חסידות! חבת־ציון ז ציונות ז 
אגדת ישראל! מ. מנדלסזון! ש. ר. הירש! ל. פינסקר! אחד־ 
העם! ש. ד 1 בנ 1 ב! מ. י. בדגוריוך! י. ח. ברנד! י. קלצקין! 
א. ד. גורדו!! א. י. קוק! פ. רוזנצרג). תפיסת הג , של תנועות 
ושל אישים אלה אינה ניתנת להפרדה מעצם מהותם ושיטו¬ 
תיהם, ויש לדון בד. בכלל הדיץ עליהם! אף אלה שמחשבתם 
הלכה בדרכי־קדומים מייחסים בעת החדשה את דעותיהם 
למתחדש ע״י התנועות האלו. עד המחצית השניה של המאה 
ה 19 היה נראה, כאילו גוברות במציאות ובמחשבה המגמות 
של ביטול הג׳ מתוך התקרבות לעמים, או של קיום מכובד 
בתוכה מתוך מציאת מובן לה—אם כעונש עליו! ואם כתעודה 
דתית נעלה! ואילו מן המחצית השניה של המאה ה 19 
החריפה המציאות של חג׳ בעולמה של הלאמיות (ע״ע) 
העולה בהדגשת העמים, וגברה המגמה בין היהודים לתאר 
את הווייתה במונחים של זעם ויאוש, שאם גם נטבעו 
במטבעות־לשון מודרניות, הרי תכנן היה המושג העתיק של 
הג׳ של הדורות הקודמים ביהדות! ורבו המאמצים לקיים 
את האומה בייחודה וברציפותה ההיסטורית במסיבות המת¬ 
חדשות ומתחלפות. 

כיום ( 1955 ) חזרו שתי התפיסות היסודיות של העת 
החדשה על הג׳ להיאבק ביתר־כוח: יש מצביעים על 
השואה באירופה ועל האכזריות של המשמידים והאדישות 
של רוב בני־העמים בעולם למראך" כפי שנתגלו בשנים 
1939 — 1945 ! על שנאת־ישדאל שלא נעלמה מן האומות גם 
לאחר הזוועה של היטלר! על הטמיעה העצומה של יהודים 
במקומות המגע החברתי החפשי! על תקומת מדינת־ישראל 
בארצו ועל הקשיים שבקיום האחדות והקשרים בין עם 
בארצו לבין מיעוטים בנכר. תופעות אלו מתפרשות כאותות 
של הניוון והסכנה הכרוכים בקיום הג׳ וכדאיות חותכות 
להכרח של חיסולה. דש מצביעים על החידות המדינית 
והשוויון החברתי שניתנו לסי החוק ליחידים מישראל בכל 
ארצות־תבל, ועל הרשות לפעולה תרבותית וחברתית הניתנת 
לאירגוגים יהודיים ברוב מדינות־העולם! על ההשגים האיר־ 
גוניים, הרוחניים, הספרותיים והפילאנטרופיים של העדות 
שבתפוצות! על הכוח המדיני והחמרי הנוסף 
למדינת־ישראל ע״י תמיכת יהודי־התפוצות! 
על הדוגמה של ימי בית שני אצלנו, ועל 
הצלחת הגרמנים בעת החדשה ללכד את 
תפוצותיהם מסביב למדינתם, הללו סבר 
רים — בדומה ליהודים בימי פילון ופלא־ 
וויום, בימי הגאונים ובמאה ה 19 , — שיש 
טעם, זכות־קיום ותועלת לאומית בקיומן 
של התפוצות כפי האפשרדות החבויות בהן 
בהיותן מתפשטות על תבל כולה. במציאות 
נוטים רבים ממחייבי הג' להעריך את 
המדינה כצורה טובה יותר של קיום יהודי, 
והם אוהדים את מפעל "קיבוץ־הגלויות׳' 
שהוחל בו. מצד שני מכיר הרוב בין שוללי 
הג׳ שאין כיום באופק אפשרות של חיסול 
התפוצות. 

תחושת הג׳ היתה אחד הכוחות המת¬ 
מידים והספרים במחשבת היהודים. היא 
ביטאה את רצתם להגאל ולהשמר כעם גם 
בימים הקשים ביותר. הוויכוח בינם לבין 


שאר הדתות המ 1 נותאיםםיות בשאלה זו, הגאווה הרוחנית 
וההרגשה הדתית, יצרו מדור לדור דפוסים חדשים של הסברת 
הג׳ שאיפשרו לאדם מישראל לשאת אח סבלו בלי לאבד 
את דמותו האנושית ובלי להתיאש מאלהיו ומן הצדק. מן 
הצרה של הר נושעד. רוחו של יעקב, כי תחושת־הג׳ היא 
אחד הגורמים העיקריים לרגישות המיוחדת לשאלות הצדק 
האלהי והחברתי של רוב בני-אומתנו. "מצד מציאות מה", 
כלשונו של המהר״ל, נעשתה אומתנו שונה משאר אומות- 
העולם ע״י הניסיון ההיסטורי ביסורים ובהשפלה ובתלישות 
דורות על דורות, ע״י התגובה הערה והגאה שהגיבו מתוך 
נסיונם זה. 

י. ם. גוטמן, ספתח התלמוד, ר, ע׳ "ארז-ישראל", "ארבע 
מלכויות״, תר״ץ < י. קוסמו, גולה ונכר, א׳-ד׳, תרצ״ג! 

י, בער, התנועה המשיחית בספרד בתקוסת הגירוש ("ציון", 

ה׳, ס״א), תרצ״ג! הג״ל, ארץ־ישראל וגלות בעיני החירות 
של ימי־הביגים (שם, ף, קמ״ט), תרצ״ד! נ. רוטנשטרייך, 
המחשבה היהודית בעת החדשה, א׳, 189 — 215 , תש״ה! 

ג, שלום, רעיון הגאולה בקבלה, תש״ו! אנציקלופדיה מק¬ 
ראית, ב׳, ע׳ ״גלות״, תשי״ד׳.; 501,11011, 1904 ,״ 051131151 ?.* 
, 0111111 ,- 8361 .? • 7 ;* 1926 ,■ 1 * 1114*8 1184 ?11681x1 ,ם־גסא . 0 
< 118 * 1 * 1 ? 4 ( 114111 *( הו 841 *ז 7 ?/ץ* 4 * ,ממ 01 !!ז 5 . 3 > ; 1936 
. 1941 ,("סגו^נת״ , ,"* 11 *£") 

ת. ה. ב־ש. 

גלןנז (^ 0 ^ 0135 ), עיר־תעשיה ונמל חשוב במחוז לנרק 
במערבה של סקוטלנד! הגדולה בערי-סקוטלנד 
והשניה בגדלה אחרי ל ונדת בבריטניה הגדולה: 1,080,000 
תושבים ( 1953 ). העיר יושבת על נהר קליד, קרוב לשפכו 
הרחב אל התעלה הצפונית שבין בריטניה הגדולה ואיר¬ 
לנד. ג , היא מהגדולים שבנמלי-בריטניה! מיתקניו, רצי¬ 
פיו ומזחיו נמשכים לאורך 20 ק״מ! המספנות מכסות שטח 
של 150 הקטאר, וג׳ היתד. במאה ה 19 ועד מלחמת־העולם 11 
המרכז הגדול ביותר בעולם לבניין־אניות. העיר היא גם 
מרכז מסחרי ומרכז למעשיות כבדות וקלות שתות: בחי- 
יציקה לברזל ופלדה, מפעלי טכסטיל ועיבוד־עורות, בתי־ 
חרושת לקטרים, מפעלים לייצור כימיקאלים, צבעים, נייר, 
סבון, טבק וחמרי־מזון! תעשיית הברזל והפלדה מעסיקה 
כ 150,000 פועלים. 



גסל־נלאמי 


843 


נלזנו-יגלזר, אדוארד 


844 


מקימה הגאוגראפי של העיר בלב הלקה המערבי של 
השפלה הסקוטית הפוריה ובנקודת־הצטלבותן הטבעית של 
דרכים הכשיר אותה ליישוב מימייקדם! חפירות ארכאולו־ 
גיות גילו ישוב רצוף כמעט החל בתקופת־האבן. ג׳ התפתחה 
לאיטה ביז־דב, בעיקר כמרכז כנסייתי. עד הסאה ה 18 
(כ 20,000 תושבים ב 1750 ). גידולה המהיר כנמל בא עם 
התפתחות המסחר עם אמריקה הצפונית. ביהוד אחרי המ¬ 
צאת ספינת-הקיטוד ( 77,000 תושבים ב 1801 , 395,000 — 
18611 , 1 מיליון — 19201 ), הקליד הועמק והורחב ונהפך 
עורק־שיס לספינות־אוקיינוס מכל הגדלים, סכרות-הפחם 
ועפרות־הברזל של לאנארקשיר נתנו דחיפה לפיתוחן של 
התעשיה הכ 1 דה והתעשיה *הכימית. 

בעיר׳ רבעי-מסחר ור 1 עי-מגורים הדודים, גם שיכוני- 
פועלים חדישים נרחבים, שהוקמו בדור האחרון. אולם בצדם 
עוד שרדו בה שכונות־עוני מן המאד, ה 19 , שהן מן הגרועות 
שבבריטניה. מבנייניה העתיקים של ג' — קאתדראלה מן 
המאה ה 12 . ממוסדותיה ובנייניה החדישים — מוזיאונים 
לאמנות ועתיקות, האוניברסיטה (נוסדה 1450 ), בי" ם גבוה 
לטכניקה, בניין העיריה, ספריה ציבורית ענקית! כן ניטע 
בתוך העיר פארק נרחב. — ג׳ הופצצה וניזוקה קשה בימי 
מלחסת־העולם 11 ( 1941 ) ע״י חיל־האויר הנאצי, 

.זס״ס? ./ע ; 1938 , 0%5555 ז? 004 555 ) 1 115 : .ס , 300111 .א 

.׳( 07 5150154 7/15 ,ץ 1110 ג 0 . 0 ; 1938 ,. 0 / 0 סי* 7 / 40 ״ 7 

. 1946 

א. 60 . 

יהודים בג׳ נזכרים בפעם הראשונה ב 1817 , וב 1823 
הוקם בה בית־כנסת. ב 1831 היו בעיר 47 יהודים בלבד. קצב 
הגידול של מספר היהודים בג׳ היה איטי ביותר עד סוף 
המאה ה 19 , עם גל ההגירה הגדולה מרוסיה אחרי 1881 נמשכו 
לג׳ מתיישבים יהודיים רבים. היום נאמד הישוב היהודי 
בג׳ ב 13400 נפש והוא הרביעי בגדלו בין ישובי היהודים 
בבריטניה הגדולה (אחרי לונדון, מנצ׳סטר ולידז). המת¬ 
יישבים הראשונים עסקו בעיקר בחייטות, אך בינתיים נתרחב 
הבסיס הכלכלי של הקהילה. קיימים בג׳ סוסדות־הקהילה 
ומוסדות־הצדקה הרגילים וכ 15 בתי־כנסת. 

. 1950 . 1812-95 ,?־״״ס/ . 0 ) 0 5 ח $1 ן-ו 0 7/15 ,ץ׳ו: 13 ■א 

{לזונוב, 8 לבםנךר ק 1 ;?וש?טינ 1 ביץ׳ - -ץ 33 ^י 101 . 4 

06 * — ( 1865 , פטרבזרג — 1936 , פאריס), 

מוסיקאי וקומפוזיטור רוסי, למד מוסיקה מסי באלאקירב 
ורימסקי־קורסאקוב, אנשי האסכולה המוסיקאית הלאומית- 
הפולקלוריסטית, אולם אח״כ הושפע גם מן האסכולד, ה״מת־ 
מערבת״ ומצ׳יקובסקי. ב 1900 נתמנה למורה בקונסרוואטוריון 
של פטרבורג, ומ 1906 עד 1928 היה מנהלו. היתה' לו השפעה 
ניכרת על סטראווינסקי הצעיר, על חאצ׳אטוריאן ועל שוס־ 
טאקוביץ׳. ב 1928 עזב ג׳ את רוסיה ונשתקע בפאריס, 
ושם מת. 

ג׳ לא נמשך לאופרה אלא עסק במוסיקה לכלים, והיה לו 
חוש מפותח למבנים צורתיים, להארמוגיות נרחבוח ולחיב־ 
נון־מוטיווים, ובגללו זכה לכינוי "בראמם הרוסי". אולם ג׳ 
חסר היה את הדחף הנפשי העז, המציין את בראמס, ואף את 
הגון המקומי האפייני למוסיקאים הרוסיים הלאומיים, וכן לא 
דזדר לרוחה של הלשון המוסיקאלית של המאה ה 20 < עד סוף 
ימיו ייצגו יצירותיו בעיקר את המוסיקה המסרתית של שלהי 
המאה ה 19 .—רוב יצירותיו המוצלחות ביותר שייכות לתקופת 


נעוריו: שתי הסימפוניות הרא¬ 
שונות, הרביעיה הראשונה לכלי- 
מיתר ושתי פתיחות "על נושאים 
יווניים", שאת כולן חיבר בגיל 
שבין 16 ל 20 ושעוררו התלהבות. 
אחר-כך ערך טיבובי-קונצרטים 
בארצות־אירופה, שהקנו לו במ¬ 
הרה שם בינלאומי, אולם להת־ 
חלות מזהירות אלו לא היה 
המשך של ממש! מיצירותיו 
המאוחרות זכו להצלחה רבה רק א. ז נ 5 או״זב 
מעטות, כגון הפואמה הסימפונית "סטנקה ראזין", הבאלם 
"רימונדה", הסימפוניה הששית, שני קונצ׳רטות לפסנתר 
וקונצ׳רטו לצ׳לו, וביחוד הקונצ׳רטו לכינור ולתזמורת. ג׳ 
חיבר 8 סימפוניות, 7 רביעיות לכלי־מיתר, חמישיה, קונצ׳רטו 
לסאפסופון, חליל וכלי־מיתר, ורביעיה לסאכסופונים, סונא־ 
טות וקסעי־סולו לפסנתר, ועוד. 

. 8 .־] ; 1921-1922 , 1-111 .ת .> 1 .א , 63 ** 86 . 8 
, 0 )!אזס 11 ג 61 ז>! 3 ק 3 * ז 181 ו 0 ,.ת ,( 16608 לז. 11 ) £6 ,ו<|> 3 ם 4 
.*ז ; 1939 ,. 515 140515 מעי״/״?/ מ 0 ,מזגו!גזי!.י/ . 0 ; 1924 

. 1947 ,. 1 ז .א ,ט 0 ק 6£0 *)> 

א. ג.־ק. 


נל| 3 קיך?ן (□ 061560101x116 ), עיר־תעשיה בגרמניה המע¬ 
רבית. במחוז התר. 00 ^ 318 תושבים ( 1950 ). יושבת 
על נהר אסשר, ותעלות המקשרות אותה לדור ולרינום עשוה 
נמל-פנים 'גדול, שמחזורו הגיע ב 1952 ל 5% מיליון טון 
סחורות, בעיקר עפרות־ברזל, פחם, שמנים מינראליים תבואה 
ועצי-בגיין למכרות. בתחום העירוני עצמו ובסביבות העיר 
מרוכזים מכרות־פחם, שעליהם מושתתת תעשייתה הכבדה 
של ג׳: בתי-יציקה, מפעלים למוצרי-פלדה וחוטי-ברזל, 
לייצור נפט סינתטי ומוצרי־פחם כימיים אחרינו מכונות, 
כבלים ואביזרי־חשמל! ג׳ היא גם מרכז תעשיית הזכוכית 
הגרמנית. 

באמצע המאה ה 19 עדיין היתה ג׳ עיירה קטנה. הת¬ 
פתחותה המהירה לעיר־תעשיה אדירה חלה בתקופה שבין 
1870 ומלחמת־העולם ו. בסלחמת-העולם 11 סבלה ג׳ הרם 
רב ע״י הפצצות מן האויר. כשליש ממפעליה החרשתיים 
וכמחצית בתי־מגוריה נחרבו. בשנים שאחרי המלחמה זכי 
העיר ומפעליה החעשייניים הגדולים לשיקום מהיר. 

גלןר, אדואךר — ־! 01356 3 ז 3 ג\ £3 — ( 1855 , דויטש־רוסט 
[בוהמיה] — 1908 , מינכן), אסטרונום וגא 1 גראף 
אוסטרי־יהורי, אחד מגדולי חוקרי ערב הדרומית. בן־עניים! 
למד בגימנסיה בפראג, כשהוא מפרנס את עצמו כמורה 
בביתו של גנראל אוסטרי. באוניברסיטה למד מאתמאטיקה 
וגאודסיה וקיבל ב 1877 משרה בסצסה־ד,כוכבים בווינה! שם 
התחיל להתכונן למסעותיו במזרח ואף למד ערבית. ב 1880 
הלך ג , לתוניס כמורה־בית אצל הקונסול הכללי הצרפתי 
והיה עד־ראיה לכיבוש הארץ בידי הצרפתים. ב 1882 נסע 
למצרים בדרכו לערב, אולם נאלץ להתעכב שם ונעשה 
עי״כ עד לכיבוש הארץ בידי הבריטים. יצא למצרים העילית, 
כדי להשתתף בחקירת ליקוי-החמה שחל שם באותה שנה. 
משם הגיע לצנעא שבתימן, אולם נאלץ לחכות כשנה עד 
שהורשה להכגם לפנים־הארץ. תוך כדי כך הצליח ללמוד 
את הדיאלקט התימני עד כדי יכולת לדבר בו כאחד 


845 


גלזר, אדוארד — גלמיה 


846 


מילידי־הארץ, ועסק בתצפיות אסטרונומיות, שאיפשרו לו 
לקבוע הראשון את מקג 8 ה הגאוגראפי המדוייק של צנעא. 

ג , ביצע בס״ה ארבעה מסעות לתימן: 1885,1883 — 1886 , 
1897 — 1898 , 1899 . הוא היה צריד לממן אותם בעצמו ע״י 
מכירת הכתובות וכה״י שמצא שם. ביו עוזריו היה ר׳ חיים 
הבשוש, שכבר היה מדריכו של יוסף הלוי (ע״ע)! מטעמי 
בטחון העלים את יהדותו, עד שלא האמינו עוזריו היהודים 
שהוא יהודי. בס״ה הביא ג׳ לאירופה כ 1,800 כתובות, ביניהן 
לראשונה קתבאניות. למקומות שאליהם לא יכול היה להגיע 
בשל סכנת־הנפשות הכרוכה בכך, שלח ג׳ תימנים שלימד 
אותם את מלאכת עשיית תבליטים. 

ג׳ היה מסור לממשלת תורכיה, שאיפשרה לו את מס¬ 
עותיו, ושאף לסייע בידה לקיים את שלטונה על ערב. הוא 
שהציע את בניית מסילת־חג׳אז, ואחרי הקונגרס הציוני 
הראשון הציע התיישבות יהודית בתימן, מה שלדעתו היה 
רצוי ביותר לממשלת תורכיה. הרצל כתב נגדו אח מאמרו 
" 2101118111115 " בז:ז 13 נ 3£61 ״ד 111101 ־ 861 מיום 4.1.1898 . 

רוב החומר המעובד ע״י ג׳ עדיין לא ראה אור. עזבונו 
נמצא באקאדמיה הווינאית וממנו יצא רק כרך אחד: "המסע 
למאריב״ ( 431115 ? 113011 86156 5 ־ 013561 4 ־ £41131 ), 1913 . 

החשובים במחקריו שנתפרסמו בחייו הם:■ 461 3101226 

2001 1515 261160 651611 ) 31 4611 7011 1611$ ג 31 ז\ 1 06501110111:6 
141111311111164 ת 11616 ק 0 ־ 1 ? (קווי תולדות ערב מימי־קדם עד 
לנביא מוחמד), ו—וו, 1889 — 1890 ; 50 ■ 565510161 }^ 016 

163 ״£\! 104 ! ם 6 ; 315 ־!\! (החבשים בערב ובאפריקה), 11895 
17131115 . 7 11011 ) 3010115 ס . 4 ■ 111561 ב 1£161 ז 1115011 21761 (שתי 
כתובות על פריצת הסכר במאריב), 1857 ;- 1. 4. 804 ! 1 ם 11 ק 
8610116 31512015611 ־ 31 (פונט וממלכות דרום־ערב), 1899 . 

ש. ד. גוימיין, מי ד!יה א. ג׳ ז(קובץ "שבות תימן-), תש "ד. 

;( 1909 ״. 11.1.11 065011 . 08 ( . 15 ־ 11151 ) . 0 £ ,ז 6 ז 38 ) 1116118 :> 5.1-1 

, 1909 ,מ 6 ״/״מ>ז/// 5 17 > < 0 ו 0 ו 21 (?* 111 ^יו £0 0/1 .£ ,־ 6861 ', 7 . 0 

. 1941 ,( 610 ) 001 . 0 . 8 . 68 ) 76/516,1 1/1 , 111511 ( 11385 

מ. 0 . 

נלזר, ןהזעע ףוליום] ( 1831 — 1885 ), משפטן אוסטרי, 
יהודי מומר. עיקר פעולתו המדעית היה בחקירת 
המשפט הפלילי. מ 1860 היה פרופסור באוניברסיטת וינה, 
ב 1879-1871 — מיניססר־המשפטים, ואח״ב תובע כללי בבית* 
המשפט העליון. ג׳ היה מחבר קובץ־ד,חוקים של השיפוט 
הפלילי האוסטרי ( 1873 ). 

נלטיה ( £10 ״>.<״?), שמן של שתי דמויות במיתולוגיה 
היוונית. 

1 ) לפי אגדה סיציליה, היתד, ג׳ היפה והלבנה ("ג 3 ץ = 
חלב) בתם של נדום ושל אחת מאלות־הים, ואף מושבה היד, 
בים. חקיקלופס״סוליפמוס חשק בח, אך היא דחתה אותו 
ונמשכה אחרי אקים, בנם של האל פן ושל אחת הנימפות. 
פעם הפתיע פוליפרוס את זוג המאוהבים על שפת־הים והרג 
את אקים. ג׳ השיבה אותו למוצא אמו, בהפכד, אותו לנחל 
של מים זכים, הנקרא מאז על שמו. מעשה ג , זח מסופר ע״י 
תאוקריטום (ע״ע) וע״י אווידיוס (ע״ע! 1,750 חצ. 1461301 ). 

2 ) לפי אגדה כרתית, היתד, ג׳ אשתו של למפרוס, אזרח 
פיסטוס, וילדה לו בת. מאחר שבתקופת הריונה תבע ממנה 
בעלה ללדת בן ואיים עליה שלא חזיה בת, העלימה ג׳ 
מבעלה את מין הילודה וגידלה אותה'כנער. כשלא יכלה 


עוד להעלים את האמת, נאותה האלה לטו לבקשת ג׳ והפכה 
את הגערה לנער. אגדה זו נמסרה ע״י אנטונינוס ליבראלים 

ע 

( 17 165 ו 3110 נמ־ 5£01 ם 713 ). 



פוליפטום ונאלאטיה. פרסקו ב״נית־גיוויוד 
על סר־פאלאטעום ברומא 
(על כתפו של פוליםטום-*רוס) 


$ל? 6 יוז ( 031363 ), מדינה, ואח״ב פרובינציה רומית, במר¬ 
כזה של אסיה הקשנה (ע״ע) העתיקה. היא כללה 
את החלק התיכון של נהר־האליס ואת החלק העילי של נהר־ 
סאנגאריום. באיזור אגני־נהרות אלה הארץ היא אדמת־ 
מישור פוריה 5 חבל-הארץ הצפוני הוא הררי ומיוער, הדרומי 
רמה חשופה יבשה ומלחה, אך טובה למרעה, 

ג׳ היתד, תחילה חלק של פריגיה (ע״ע). ב 278 לפסה״ג, 
בעקבות פלישת הקלטים (ע״ע * וע״ע גליה) לבאלקאן, עברו 
שנים משבטיהם — הטקטוסאגים והטוליסטובויים — בהנ¬ 
הגת ברנוס לאסיה הקטנה, שירתו זמן־מה בצבאות מלכי 
ביתיביה ופונטוס והתיישבו, בנראה בהסכמתם ובעזרתם, 



הנאלי חגוטם. םםל־׳ 8 ״> מפרנאטוז 
(הטחיאו! הקאויטוליני ברומא) 


847 


גלטיח 


848 



דיר* נאלייסי 

מפסל .נאלאסי הזרג את אעתו ואת עווטו' (םםל־לוד 1 ניזי), 

העתי) ווטי ט! האורינינאל מכשרנאטו! *הטוייאח הלאום' מל 
תםי־רי 1 י)לטיאנוס ברוטא) 

במרכז חצי־האי, ממערב להאליס, בערך ב 265 . אמור הת¬ 
יישבותם נקרא מכאו ואילך ג׳ ע״ש הקלטים או הגאליסז 
הערים הראשיות בו היו אנקירה, גורדיון ופסינום. לאחר' 
זמן נצטרף להם שבט קלטי שלישי — הסרוקמיע 
שנתיישב ממזרח להאלים, מסביב לעיר טויום. מדינת הגא- 
לאטים היתה מדינת-ספר בין ביתיניה. 10 נט 1 ס ופרגאמון 
מצפונה ומערבה ובין מלכות חסלוקיים מדרומה ומזרחה. 
עד למאה ה 2 נתקיים בה האופי הקלטי של האירגון המדיני. 
כל אחד משלושת השבטים היה מחולק לארבע עדית, ולכל 
עדה היה שליט משלה; המוסד היחידי המשותף לשלושת 
השבטים היתד, כנסת בת 300 זקנים, שנועדה בחורשת- 
אילנות קדושה לשם שיפוט בדיני־נסשות. הגאלאטים הת¬ 
רחקו מחיי עיר, הוסיפו לנהוג חיי פשיטות וגזל, בעיקר נגד 
ערי מערב אסיה הקטנה, ובשעודסכנה בחרו להם מפלט 
במצודות בראשי־הרים לפי הנוסח הקלטי. הכובשים נשארו 
מיעוט, והאיכרים הילידים הוסיפו לעבד את אדמותיהם 
בכפופים לאצילות הקלטית. רבים מהגאלאטים גדדו מארצם 
להיות חיילים שכירים למלכים ההלניסטיים. 

הגאלאסים נצטרפו לאנסיובוס 111 במלחמתו נגד רומא 
ונחלו יחד עמו מפלה ניצחת בקרב־מאגנסיה ב 190 . מאז ירדה 
קרנם, והם נעשו תחילה כלי-שרת בידי רומא נגד פרגאמון, 
ואחר־כך באו במרותו של מתרדת (ע״ע) מלך פונטום. עם 
כיבושי פ 1 מפיו 0 ב 63 לפסה״ג נעשתה ג׳ מדינה קלינטית 
של רומא, וב 25 לפסה״נ הפכה לפרובינציה. גבולותיה הור¬ 
חבו בהדרגה ע״י צירופם של השטחים שמסביבה, ובימי 
אספסינוס (ע״ע) הקיפה את כל אסיה הקטנה המזרחית, ובה 
חנו 2 לגיונות. טרינום (ע״ע) החזיר את הפרובינציה לגבולו¬ 
תיה של מדינת ג׳ שבעבר. 

במאה ה 1 לסה״ב גבת בין הקלטים תהליכי ההתייוונות 


והמיזוג עם הילידים < השלטון הרומאי הגביר את התפתחות 
הערים ע״י ייסוד מושבות חייליס׳-רומאיים משוחררים וע״י 
סלילת כבישים. לשבטי ג׳ הקלסיים ניתן אירגון חדש בצורת 
3 קהיליות בעלות חוקה יוונית רגילה, מאוחדות ע״י פולחן 
משותף של רומא ואוגוסטוס. במאה ה 2 כבר עבר הדגש 
מחיי־השבט לחיי־העיר בכל 3 האיזורים, ובן נמשך תהליך 
ההתייוונות, אם כי הלשון הקלטית הוסיפה להיות שגורה 
בסי האיכרים עד המאה ה 3 חשיבותה של ג׳ בתור ארץ- 
מעבר גדלה עם הפיכת ביזאנטיון לבירת המזרח בראשית 
המאה ה 4 . עיקר עשרה של הארץ בא מגידול צאן ובקר ז 
גם לתוצרת האריג והלבוש של ג , יצא שם בקיסרות הרו־ 
מא-ת. הנצרות הקדימה לחדור לג׳, ובמאה ה 4 כבר היתה 
הדת השלטת בפרובינציה זו. 

;' 1907 ,■ 1 ) 00101 . 3 > ) 501110111 ) 0 ,ח.! 5,3110 .? 

,$) 710 !' £701 1)1( £051((* )?01X1111 (ס 1 ) 0111 ,לסט׳. ן . 4 ג .מ 

/{) 510 :(( 1937; 14. 500101 0x11 £ 10 x 0 x 110 ,ז\ז. 011 
.ם ; 1951 , ן> 5 > 5 578 , 1 , 01-111 ׳*ז 7111110 ) 11 )( 1 1110 / 0 
. 1950 ..ןוך 5 453 , 1 ,■/ 3 ?141 ( 10 .<110 11)1x0 הז>!ממ? 3 

ש. אם. 

היהודים. על המגע הראשון בין יהודים וגאל אטים 
מסופר בס׳ החשמונאים ב׳ (ח׳, ס״ז ואילך). במלחמתו של 
אנטיוכום ווו במולון פחת סדי ב 200 לפסה״ג היו השכירים 
היהודיים בצבאו של הפלך הגורם המכריע לנצחוגו בקרב- 
אפוליניאסיס על צבא מתנגדו, שהיה מורכב בעיקרו משכי¬ 
רים גאלאטיים (עי׳ פוליביוס, 53 — 54 ). אנסיוכוס, שבטח 
בנאמנותם של היהודים, ישב ב 216 אלפיים משפחות יהודיות 
מארם־נהריים במושבות צבאיות במחוזות פריגיה ולידיה, 
שהיו נתונים בסכנת מרידות, והקציב להם שדות וכרמים 
לפרנסתם (יוספוס, קדם' 1 וצ, 147 ואילך). מכאן נתפשסו 
היהודים אף על פני ג׳, וקרוב לוודאי שבאו אליה גם ממחו¬ 
זות אחרים שהיו, יהד עם ג׳, כפופים למרותם של מלכי אסיה 
הקטנה. פילון (המלאכות לגיוס, 36 ) מעיד על מציאותם של 
יהודים בפונסוס, שחלק ממנה השתייך לג/ פאולום עבר 
בערי ג׳ במסעיו השני והשלישי ( 50 — 56 ) והטיף לתורתו 
בבתי־כגסיות (מעשי־השליחים מ״ז, ר; שם י״ח, ב״ג). הוא 
נפגש בג׳ לא רק ביהודים, אלא אף בהמון גרים־למחצה — 
"יראי-ד׳". אל הבתרים שמבין היהודים והמתייהדים הללו 
מכוונת ה״איגרת אל הגאלאטים", שנשלחה בערד ב 56 
מאפט 1 ם. 

' על מציאות היהודים בג׳ במאה ה 1 לסה״נ מעידים צו 
מטעם אוגוסטוס לטובת היהודים שבאנקירה (קדמ׳ ¥1 צ, 6 , 
2 — 5 ) ודו״ח ששלח אגריפס לקיסר קאליגולה (פילון, המל¬ 
אכות לגיוס 33 ). על מציאות יהודיים ובתי־כנסיות בג' במאה 
ה 2 מעיר אוזביום ( 16 ,ע . £001 . 1 * 11 *). נשתמרו כתובות־ 
קברים מג׳, שבהן נזכרים — בצד שמות יווניים — שמות 
עבריים, כגון 0 ^ £10 ( = יעקב), "שף 08 צי(=אסתר) וכד׳ 
( 77 ^,!££). 

קרוב לוודאי, ש״גליא" שבה ביקר ר׳ עקיבא (ר״ה כ״ו, 
ע״א) איבה אלא ג׳, ואפשר שגם התנא מנחם (או נחום) איש 
גליא (תום׳ עיר' י״א, ח׳< כתוב׳ ס׳, ע״א• ב״ר מ״ם, ח׳) 
והאמורא ר׳ יודן דמן גליא (ב״ר ג״א, ט׳) היו בני ג׳ ז 
האחרון אף מכונה ר׳ יורן מקפודקיה (ב״ר כ״ח), שהיא 
שכבתה הקרובה של ג׳. בסינופי, שנחשבה על ערי ג' מימי 
אדריינוס, ישב עקילם הגר. 

על מצבם המשפטי והכלכלי של היהודים בג׳ הרומית אין 



בידינו תעודות ישירות, אך מסתבר שלא היה שוגה מן הידוע 
לנו על מצבם בהלקי אסיה הקטנה (ע״ע) הסמוכים לד" 

,. 1 ) 1 ; 1890 , 01 ( 411 ( 4113 > { 0 .'( 0$ * 0 . 11111 ,׳<ג 5 תזגא .א .א' 
; 1895-1897 , 1-11 , 79113 <(? / 0 1131 ) 10 ( 811 31111 ! 11 ) 0 ) 1 { 7 
.ן ; 1908 , 31 ( 113 ^ 43131 ) 0 . 1 > 1311 ) 031311 • 031 , 01111031111 ) 5 
; 1914 ,.ן>ן>$ 193 , £017131/1, 1 113 ) 302 '( 13111 > 1 ) 31 ( 031 ,: 11510 ( 
. 1952 , 11 ,. 34 ( 1 <ו 1 ו — ( 1498 , 
פירנצה — 1563 , שם), סופר ומוראליסט איטלקי. 

לפי אומנותו'היד, אורג-גרביים, אולם בנעוריו למד לאטינית 
וכל ימיו התעניין בספרות. השתתף בייסוד ה״אקאדמיה 
הפלורנטינית״ השניה ובה הרצה משגת 1553 עד מותו על 
כתבי דאנטה ופטרארקה. בחוגי ההומאניסטית התפרסם 
ע״י תרגומיו מלאטיגית, אך ביהוד ע״י שני דיאלוגים בעלי 
אופי מוסרי-פילוסופי: 1 ) 13011310 011151:0 11 > !שסמקס 1 
(״הרהוריו של ג׳וסטו עושה־החביות״, 1548 ), עשר שיחות 
בין בעל-מלאכה תמים ונשמתו; נאסרו ב 1562 ע״י הכנסיה; 
2 ) 06 ־ 011 (״קירקי״, 1549 ), ויכוח בין אודירור תשרת 
חבריו, שהפכה אותם קידקי הקוסמת לחיות והם שמחים 
בחלקם. בשני דיאלוגים אלה רצה ג׳ להמחיש בצורה אלגו¬ 
רית את הניגוד בין היצרים ובין השכל ולהוכיח שמחובתו 
של האדם להשתלט על תאוותיו ולקבל את פרות השכל. 
הדיאלוגים זכו למעמד קלאסי בספרות האיטלקית ותורגמו 
בזמנם לכמה שפות. — כל כתביו: חוצ׳ א. סאנזי, 1952 . 

ד 

03 , 13131111111 ■א ; 1898 ,. 0.8.0 41 313 ) 0 03 , 118011111 

. 1917 ,' 11011310 431 1130 ) 03 ' 1 3 ' 01133 ' 

?ליאה ךי?גולד מזריצףץ׳ - ק 3 א 1 לז.? - (נו׳ 1875 , 
קירב), קומפוזיטור רוסי. ג' למד בקונסרוואטוריון 
של מוסקווה ומוריו היו איפוליטוב־איוואנוב וטאנייב. תחי¬ 
לה היה ממשיך במסורת האסכולה הלאומית והעממית 
הרוסית של מוסורגסקי וחבריו; ואח״כ הושפעה יצירתו גם 
מן האימפרסיוניסטים הצרפתיים (דביסי, ראול). מ 1914 עד 
1920 היה י ג׳ מנהל הקונסרוואטוריון של קיוב ומ 1920 עד 
1941 פרופסור בקונסרוואמוריון של מוסקווה. ביצירתו בר 
לטים היסודות העממיים־ההיסטוריים והדי ההווי של עמי 
ברית־המועצות. את השיא של תקופת יצירתו הראשונה, 
ה״אפית״, השיג בסימפוניה השלישית ( 1909/11 ), המתארת 
את עלילות הגיבור הרוסי האגדי איליה מורומץ. שירות 
סימפוניות ובאלטים סימפוניים שלו מוקדשים למוטיווים 
קוזאקיים ועממיים אחרים; ריקוד־המלתים מן הבאלט "הפרג 
האדום״( 1927 ) נתחבב על הקהל ביותר והפך ריקודעם ממש. 
לפי הזמנת השלטונות הסובייטיים חיבר ג׳ מוסיקה לפסטי־ 
וואלים ממלכתיים ולצבא האדום ואופרות על נושאים לאומיים 
ומהפכניים. מוסיקה שחיבר ל״אודיפום״ של סופוקלס ( 1921 ) 
ול״ליסיסטראטה״ של אריסטופאנם ( 1923 ) ובאלט־מימודרמה 
"קלאופאטרה" מעידים על זיקתו לתרבות הקלאסית, ושירה 
סימפונית (״חיקוי ליחזקאל״, 1919 ) — גם על קירבתו 
לתנ״ך. — ג׳ חיבר גם יצירות רבות של מוסיקה קאמרית. 


0010313 .ס. במלבושם היו הגאלים לובשי המכנסיים הארוכים 
נבדלים מן האיטליקים לובשי־התוגה, ומכאן הכינוי .ס 
13 ומ> 3 ־ 1 ל. ברח האלילית של הגאלים היה מקום נכבד לפולחר 
המתים ולאמונה בארץ־המתים שבאחד "האיים המערביים". 
ענייני הדת, השירה והמסורת התרבותית היו בידי כת הכמרים 

דיז־**•* * 4 •* 44 \ 44 ׳ 443 / 4 * 4 * 44 * 44 • 41 י•**••* *•.**%*_ ** *^. ^. 




גליגוס, רזמזל* — 0211€£05 10 טםז 0 ^ 1 —/ (נר 1884 , 
קאראקאס), סופר ומדינאי ונזואלאני, אחד המספ¬ 
רים הגדולים של אמריקה הדרומית. תחילה עסק בענייני 
חינוך, אח״ב הגיע לפעילות פוליטית ונבחר ב 1947 לנשיאה 
של וגזואלה כנציג התנועה הדמוקדאטיח, אך נדחה ב 1948 
מכהונתו ע״י מהפכה צבאית. — ספרו החשוב ביותר הוא 


בייצור התעשייתי של ג׳ הוחל ב 86 ד 1 . כזמן האחרון 
גדלה הצריכה מאד, והג׳ נעשתה ענף חשוב בסשידהחלב 
תעשיית-הג׳ באה״ב צרכה בשנים האחרונות כ 3 — 4 מיליארד 
ליטר חלב בממוצע השנתי, והצריכה השנתית של ג׳ הגיעה 
שם ל 20 — 25 ליטר לנפש. בגלל קליטת כמדות גדולות של 
חלב בחדשי-העודף, נקראת תעשיית־הג , "גלגל־האיזוך של 


גליח 


856 


855 

רבד- המגע בין הרומאים ובין הגאלים הטראנסאלפיים החל 
אחרי המלחמה הפרגית השניה עם הקסת השלטון הרומאי 
בחצי־האי האיברי, מתוך שאיפת הרומאים להבטיח לעצמם 
מעבר בטוח מאיטליה לספרד לאורך החוף. במאה ה 2 לפסה״נ 
היו הארודנים והאלוברוגים העמים הגאליים התקיפים ביותר 
בג׳ המרכזית והדרומית. הם לחצו על מאסיליה, בעלת־ 
בריתה של רומא וגרמו להתערבות הרומאים במלחמה שביני¬ 
הם. ב 121 כבשה רומא את רצועת החוף הדרומי של ג׳ מן 
האלפים עד הפירנאים והפכה אותה לפרובינציה ג׳ הנאר־ 
בונית (מכאן השם טססס׳וסז?). משם התפשטה ההשפעה 
המדינית והתרבותית הרומאית בין עמי ג׳ המרכזית, והאדו* 
אים — מן החשובים שבהם — הופרו כ״ידידי העם הרומאי". 
במחצית הראשונה של המאה ה 1 לפסה״ג פלשו הסואבים 
הטומוניים מעבר הרינוס לג׳ והתחילו ללחוץ על העמים 
הגאליים שבמזרח הארץ. ב 58 נתמנה יוליוים קיסר למושל 
הפרובינציה הגאלית, ומשם החל בכיבושה של הארץ כולד- 
הוא השפיל לנצל את הניגודים בין העמים הגאליים לבין 
עצמם וביניהם ובין הפולשים המוטוניים והצליח להכניע 
ולשעבד אותם אחד-אחד. רק במאוחר, ב 52 , כשכבד נמצא 
רוב הארץ בשלטון הצבאי הרומאי, התעוררו הגאלים להת¬ 
נגדות מאוחדת בהנהגתו של הארוורני ורקינגטוריפם. רק 
אחרי קרבות קשים ביותר הצליח קיסרי עם 10 לגיונות 
לשבור אח המרידה הכללית, שלה הצטרפו אף האדואים, 
לסגור את ורקינגטוריכם וחילו בעיר אלסיה ולכבשה אחדי 
מצור ממושך. 

ב 27 לפסה״ג החל אוגוסטום באירגון שטח־כיבוש זה, את 
ג׳ הנארבונית מסר לשלטון הסנאט, ושאר הארץ חולקה 
לשלוש נציבויות קיסריות: אקוויטאניה— ובירתה בורדיגלה 
(= בורדו); לוגדוננסיס (המרכז) — ובירתה לוגדונום (= 
ליון)! בלגיקה. שני'המחוזות של גרמניה (ע״ע) היו איזורי- 
ספר בעלי ישוב גאלי-טוטוני מעורב ולא נכללו בתחום ג׳. 
הכללתה של ג' בעולם המשטר והציוויליזאציה הרומיים 
בוצעה בהצלחה ובמהירות. ההפרה הלאומית והתרבות העצ¬ 
מית של הגאלים לא היו מפותחות ביותר, ומשום כך קיבלו 
את הרומאניזאציה תהילה מאונם ואח״ב מרצון! תנועות- 
מרד שחוללו מנהיגים בודדים ב 21 וב 69 לא עוררו הד רב. 
רומא עשתה הרבה לפיתוחה הכלכלי והתרבותי של ג׳. הרו¬ 
מאים הפסיקו את המלחמות בין העממים השונים והשליטו 




ר 1 וזם נא?י (סיסי!) ו?וחם ר!םי (מ׳ 6 טאל) 

ווכגיט סיסי יו?יוס יויסד א! אונוסטום (** סו! י:<ז 4 



857 


גליה 


858 


מסביב לבתי־מקדש כפריים" או בכפרים באיזור־ההדים. 
אוכלוסיית ג׳ במאה ד! 2 נאמדת ב 5 — 7 מיללן. 

שיגשוגה הכלכלי של ג׳ בא בד־בבד עם התפתחות התר¬ 
בות והאמנות, שאפיין נעשה ולמי־לאסיני. על כך מעיד 
סיגנוז־הבניה של קשתות־הנצחון, של התיאטראות ויצירות- 
הפיסול, ביהוד בערים 
שבדרום. רק בצפון, ובעי¬ 
קר בחבל־הרינוס, עדיין 
ניתן להרגיש בהשפעה 
קלטית. הלשון הלאטיניח 
נקלטה על־ידי האצילים טסבע ׳ 58 ורקיננטוריטם 

והעירונים המשכילים 

בבר במאה ה 1 , ועד המאה ה 4 נעשתה גם שפת-הדיבור של 
ההמון, עד כדי השכחת הלשון הקלטית. כבר במאה ה 1 יצאו 
מבין הגאלים סופרים לאטיניים ופקידים רומאיים גבוהים 
(גאלום, אגריקולה, פומפיום טרוגוס). במאות ה 5-4 תרמה ג׳ 
תרומה מכרעת לספרות הלאטינית (אוסוניוס, סידוניוס אפו־ 
לינארים, סלוויאנום, פולינום מגולה), וביחוד לאמנות הדיבור 
והנאום ברומא (ע״ע פנגיריקה), 

הפריחה הגאלו־רומאית נפגעה קשה במאה ה 3 כתוצאה 
מהתערערות יציבות השלטון בפנים ומן הלחץ הגובר והולך 
של הבארבארים מבחוץ. ב 215 הותקפה הארץ קשה על־ידי 
האלמנים (ע״ע), וב 253 נפרץ קרהרינוס ע״י הפרנקים (ע״ע) 
בצפון והאלמאנים בדרום (ע״ע גלינום). בתקופת המהומות 
של ״ 30 הטיראנים" אף הקימו פוסטומום וטטריקוס בג׳ קיס¬ 
רות בלתי תלויה, ורק אורלינום (ע״ע) החזיר אותה למרות 
השלטון המרכזי ברומא, פשיטות ופלישות של שבטים ועמים 
שמעבר לדינוס חזרו ונשנו עד סוף המאה ה 3 ; הן הכניסו 
להרכב האוכלוסיה יסודות טוסוניים, עירערו את הבטחון 
וגרמו נזק רב לישובים ולכלכלה. בעלי־האחוזות, שקודם לכן 
היו פעילים בחיי*הערים, התחילו להסתגר באחוזותיהם; 
בעלים חדשים כבשו את הקרקעות שניטשו בזמן המלחמות; 



נאלריוז נאנזזיתיאסרח רוסאי בנים (מוחמ-ז) 


המעמד הבינוני, הן בין בעלי־האחוזות והן בין העירוניים, הח־ 
רושש וכמעט נעלם. לשם קיום החקלאות נאלץ השלטת לרתק 
את האריסים לקרקע ולכפות עליהם מעמד הקרוב לעבדות. 
מ 280 ואילך התחוללו ברחבי ג׳ מרידות של כנופיות של 
איכרים מרוששים ומדוכאים — הבאגאודים (^ 1 ) 838311 ) — 
שחזרו ונשנו במשך עשרות שנים. דילדול הא 1 כל 1 םיה הכריח 
את הקיסרים ליישב גארבארים רבים בארץ כחקלאים, וגם 
להשתמש בהם כחיל-עזר להגנה ספני הפארבארים שמחוץ 
לגבולות. ב 353 שוב אירעה פלישה גדולה של האלמאנים; 
אך הם הוכרעו ע״י יוליאנום ב 357 וע״י גראטיאנום ב 378 . 
אולם ב 406 נתערער 
לחלוטין קו-ההגנה 
שעל הרינוס, וכל 
צפונה ומזרחה של ג׳ 
הוצפו עמים טושו־ 
ניים—פראנקים, ואנ- 
דאלים, אלאנים, אל־ 
מאנים, בורגונדים! 
באותה שעה אף פלשו 
מאיטליה הצפונית 
לדרומה ומערבה של 
ג׳ הוויזיגותים. השל¬ 
טון הקיסרי נאלץ לק¬ 
בל את הבארבארים 
כ״בעלי־ברית" בתחו¬ 
מי הקיסרות, אך תחומי-התיישבותם היו בפועל ממלכות 
עצמאיות כמעט. הנציג הבולט האחרון של השלטון הרומאי 
בג' היה אאטיום (ע״ע), שהצליח — בברית עם הוויזיגו־ 
תים — להדוף את הפלישה ההונית ב 451 . אולם אחרי הרצחו 
ב 454 התמוטט השלטון הרומאי בג׳ לחלוטין. אמנם, המבצר 
האחרון של המשטר הגאלו־רומאי — תחום שלטונו של 
סיאגריוס באגן־הסין — החזיק מעמד כמה שנים אפילו אחרי 
חיסול הקיסרות ברומא עצמה. אולם ב 486 הוכרע סיאגריוס 
ע״י כלוז־ובך מלך הפראנקים, שניצח ב 496 גם את האלמא- 
נים והדף את הוויזיגותים אל מעבר לפירנאים. כך קמה על 
חרבות ג' הרומאית ממלכת־הפראנקים. 

אולם התרבות הגאלו־רומאית לא הושמדה ע״י כיבוש זה. 
הנצרות, שהגיעה לג׳ כבר במאה ה 2 והתפשטה בה במאות 
ה 3 — 4 — בעיקר ע״י ערטינום (ע״ע) מטור, מייסד הנזירות 
הגאלית נתקבלה על־ידי הפראנקים בצורתה הרומאית- 
הקאתולית. הלשון הלאטינית החזיקה מעמד, ואף נתקבלה 
כשפה ספרותית ע״י הבארבארים, שהיו חסרים כתב משלהם; 
וכן נשתמר המשפט הרומאי בצידם של החוקים השבטיים 
הטוטוניים. האומה הצרפתית, שקמה ממיזוגם של הכובשים 
הפראנקים עם האוכלוסיה הגאלו־רומאית, מדברת בלשון 
שהיא בתה של הלאמינית, ובה יסודות קלטיים וטומוניים 
מועטים מאד. 

יהודים נזכרים בג׳ לראשונה בקשר לגירושיהם של מי 
הורדוס שליטי יהודה והגליל — של ארכלאום (ע״ע) לוינה 
(= דין) ב 6 לסה״נ ושל הורדום אנטיפם ללוגדונום ב 39 . 
לפי'המסורת, הגיעו גולים יהודים לבורדיגאלה, ללוגדונום 
ולארלאטה (=אךל) מיד אחרי חורבן הבית השני. יש עדויות 
ארכאולוגיות לנוכחותם של יהודים באוויניון ובבון לפני 
המאה ה 4 ועדויות ספרותיות לקיומן של קהילות יהודיות 




אנרט 5 נא'י-רוםאי 




859 


גליה — גלי־ים 


860 


בסואטיה לפני 366 , בקלן לפני 321 ובמץ לפני 350 .—"גליא" 
הנזכרת בתלמוד אינה, בנראה, אלא גלטיה (ע״ע). 

- 1889 , 1888 , 11 א , 18118818/8 0874/8 ווקו 70111 1 ו 1 ק 1 ס 0 

.£ ; 1905-26 . 1-47111 , 0 10 ) 11 )! 1107 !א ,מג 1 [ 111 ( . 0 , 1907 

) 11 1 ) 1411 ( 1 1 ) 1 ) 10114 * , 1 () 11 ) 811 < 1 1 ) 11 . 40  11 ;ז־ם .( ;* 1911 ,.ס ) 0 1 !) 14 !>ה 00 1001 
- 8110 *! 1 ) ) 14 ! 1114 )) ,) 8 ן> 7711017 /) 71 ) ) 1 * 0101 ) 11 ) 81 ' 1 > 1 ) 4 ו 188 \ 
) 7177 ) 81/7110218 ,ת 110 ב 31 זח 610 .£ , 1915-1934 ,' 1-14 ,) 1070818 
, 1 )> 1 [> 1 !! 010 ) 17 )! 8 1 ) 1 ) 8 ( 8010244 1/7 ) 781 ) 118118441 1 ) 1 > ) 181 ) 77 ) 2 

,)) 1877 ? * 1 ( 147 } 1 ) 0 , 1 * 1 ( 0 ״* £ ; 1929 , 1921 , 1917-1925 
- 80 ,״ 81083 . 0 , 1947 , 40118 ) 482 ) 1 ) ׳) , 00101116 . 0 ; 1946 

. 1953 ,. 0 77188 

ש. אס. 

גלץין 2 ה (שש 1 ״י 311 >; גרמנ׳ 2 ז 1 זיז 1 ש 01 ), עיר תעשייתית 
בדרום־מערב פולין, במחוז קאטוביצה (לפנים 
שלזידדעילית הגרמנית)! 128,000 תושבים ( 1950 ). מרכז 
של מכרותיפחם, מפעלי ברזל ופלדה ותעשיית קטרים, קרו¬ 
נות ומכונות. צומת של מסילות־ברזל; תעלה באורך של 40 
ק״מ מקשרת אותה עם האוךר, ועי״ב עם הים הבאלטי. בעיר 
בי״ס טכני גבוה ותחנת־שידור. 

ג׳ נוסדה במאה ה 12 ונעשתה ב 1276 עיר בעלת התקנון 
המאגדבורגי. היא נמצאה בתחום שלטונם של הפיאסטים 
הפולנים! ב 1532 סופחה לבוהמיה ההאבסבורגית וב 1742 —עם 
כל שלזיה — לפרוסיה. עד 1890 היתה ג׳ עיר קטנה, אולם תוך 
פדי דוד אחד נתפתחה לאהד המרכזים הגדולים של איזור־ 
התעשיה השלזי־עילי, אוכלוסייתה היתד, גרמנית־פולנית 
מעורבת. ב 1945 נכבשה ע״י הרוסים ונמסרה לשלטון הפולנים. 

גלייס (!!!!!שבס), יסוד כימי־מתכתי נדיר, בן הקבוצה 111 
של המערכת המחזורית. סמל כימי: 03 . מספר 
סידורי: 31 משקל אטומי 69.72 ! תערובת של שני איזוטו¬ 
פים (ע״ע): 69 ( 61.2% ), 71 ( 38.8% ). — מנדלייב (ע״ע) 
ב 1869 הגיד מראש את מציאותו של ג׳ כמהדיבת המערבת 
המחזורית וקרא לו בשם אקא־אלומיניום. 1875 גילהו לקוק 
דה בואבודראן בדרך ספקטרוסקופית בברקת־האבץ וקרא 
לו בשם ג , (ע״פ השם הישן של צרפת). תרכבותיו נפוצות 
בהרבה מחצבים של אבץ ואלומיניום, וחלקו בהרכב קליפת 
כדור־הארץ מגיע ל 0.0015% , אבל הוא מצוי בכל מקום 
בשיעורים זעירים בלבד. המקור העשיר מכל הוא גרמניט, 
המצוי באפריקה הדרומית־מערבית, ואף הוא אינו מכיל 
אלא כ 0.7% ג׳. — ג׳ מתכתי ניתך ב ׳׳ 29.75 ורותח 
בסביבות ״ 2,070 . משקל סגולי: 5.95 . אינו נפעל ע״י 
חמצן בטמפראטורה רגילה! מצטפה בד(ק של תחמוצת 
בסמפראטורה גבוהה. בפעל ע״י הלומים (ע״ע) וחומצות 
מהולות שונות בקור, וע״י אחרות בחום! וכן ע״י בסיסים. 
ברוב תרכבותיו הוא תלת־ערכי, במיעוטן דו־ערכי, 
ופעמים חד־ערכי. תחמצתו( 03 2 0 3 ) דומה לשל אלומיניום, 
אבל פחות בסיסית ממנה. גפרת־ג׳ מפיקה אלום (ע״ע), 
למשל 3.24£3 2 0 ( $0 4 ) 2504.032 ( 3 4 *א). — ג' מתכתי 
משמש כמרכיב בנתכים (עם אלומיניום וקאדמיום) בעלי 
נקודות־היתוך נמוכות, וכן במכשירים מדעיים מסויימים. 
התפוקה השנתית (בעיקר באד,"ב) היא כ 100 ק״ג, ומחירן 
בשוק כ 5$ לגראם. 

גליןם, אולום — 00111113 23.11105 — (נולד בין 130 ו 140 
לסה״ג, שנת־מותו אינה ידועה), סופר רומי. ג׳, 

שהיה מצאצאי משפחה סאמניח עתיקה שנשתקעה ברומא, 


למד בנעוריו ספרות, רטוריקה, פילוסופיה (מן האסכולה 
הסקפטית) ומשפטים, ונעשה שופט באחד מבתי־הסשסט 
הקטנים. השפעה מכרעת על חייו ועל פעולתו השפיעה 
נסיעתו לאתונה ולסביבתה (ב 165 בערך), ששם שהה, כפי 
הנראה, כשנה ושם אסף חומר לחיבורו הגדול, שעיבדו לאחר 
שובו ברומא ובאחוזתו פרנסטה. חיבור זה — $ש: 0 ס 7 י 1 
(״לילות אמיים״)'— כילל 20 ספרים, שמהם הגיעו 
אלינו 19 ! כתיבתו נשלמה ב 175 בקירוב. זהו אוסף אנקדו¬ 
טות, ציטאטות וקטעים ממקורות שנתחברו בשטחי-מדע 
שונים, בעיקר בתולדות־הססרות, ובו נזכרים מדקדקים, רטו־ 
רים ופילוסופים מבני דורו ומבני הדורות הקודמים, ומובאים 
פסוקים או סיכומים מחיבורי מלומדים ומשוררים יווניים 
ורומיים, בעיקר מן הספרות הלאטינית. לעיתים קרובות 
מתחיל ג׳ את הרצאתו בשיחה — אמיתית או מדומה — עם 
אישיות גדולה ומסיים אותה בציטאטה או בקטע מתוך ספר, 
ששימש לאותו אדם גדול פתרון לבעיה. החיבור מעיד על 
חריצות וזריזות רבה, ובדרך־כלל לקוחים דבריו ממק־רות 
נאמנים. — בזכותו של ג , הגיעו לידינו ידיעות — אף כי 
מקוטעות לפעמים — על חיבורים רבים, שלא נשתמדו 
בצורתם המקורית. — הוצאה מדעית חדישה: - 23:11 3 ש 1 ז 0 א 
1903 , 105105 ־ 1 .£— 2 }זש 1 ־ 191.1 . 6 ? ,ש 03 . 

מ. רו. 

3 ליז, אל?ר — 5 ש 12 ש! 0 :■ 1 שנ 311 ! — ( 1881 — 1953 ), צייר 
צרפתי. תהילה השתייך לאסכולה האימפרסיו־ 

ניסטית, אולם במהרה נמשך אחדי הקוביזם (ע״ע). אחרי 
שהשתחרר מן ההשפעה החזקה של הפוסט-סזאניזם, שהיתה 
ניכרת בו עד 1911 , נעשה מבנה הקומפוזיציות שלו קוביסטי 
מובהק, וניוונם עמום יותר. בתקופה מאוחרת יותר שוב 
נעשו צבעיו מבהיקים. לסוף הגיע ג׳ בקומפוזיציות רחבות־ 
השטחים עד לגבול האמנות המופשטת. 

נושאי תמונותיו אינם שונים משל שאר הציירים הקוביס־ 
טיים — המרות, עפ״י רוב במצב מנוחה, דיוקנות, מראות- 
רחצה ודוממים. הוא צייר גם כמה תמונות־קיר על נושאים 
דתיים, וכן אילוססראציות לספרים. ג , היה התאורטיקן של 
הקוביזם! בין השאר כתב מחקר אסתטי: -מסס שתס 5 -״ 7 \ 
ש 11 ף 1 ! 1 35 ק ש 0 מש $01 ("לקראת הכרח פלאסטית"), ויחד עם 
הצייר מצינגר את הספר: 1 מ 10 ו 0001 '- 1 ש 6 !! 1910 זש ש!¥ 
תשםשז! 01 (״חייו ומותו של המערב הנוצרי״). — תמונותיו 
מצויות בכל המוזיאונים החשובים לאמנות החדישה! "דיוקן 
של אשה" משלו נמצא בביח־הנכאח הלאומי "בצלאל" 
בירושלים. 

;( 1950 . 001 , 1 ־ 1 ^ 0£ £ת 1 ; £32 ג 131 ) . 0 ,ץשז 0 . 01 

. 1950 02 י ש 1 ו־ 1 ^^ 0 מ 1 ש־ו 11 ] 1 ו £1 <ן 13 ? 1 > 

גליץ 0 ! תנודות מי׳הים, וביחוד תנועה של שטח־פניהם, 
המתבטאת בתנודות מחזוריות. הגורם היוצר העיקרי 
של ג" בשטח־המגע של המים עם האטמוספרה הוא הרוח, 
וגה״י הנגרמים על־ידיו הם גלי־דוחב! בפנים קיימים גלי- 
אורך — כגלי־קול ובתוצאה מזעזועי קרקע־הים (ע״ע גלים). 
העברת האנרגיה מן הדוח (כלחץ וכעומס משיק) אל המים 
חיא מסובכת מאד ואינח ניתנת לניסוח מאתמאטי מושלם. 
חוקי הקשר שבין הרוח ובין גה״י הם לפי־שעה אמפיריים 
בלבד. 

התפתחות גה״י תלדה בעיקר ב 3 גורמים: 1 ) מהירות־ 



861 


נלי-ים 


862 



זזיור 2 הזנטיירות נלי־הים בחול על עםת־זזים 


הרוח > 2 ) שטח־ההתפתדזות, ז. א. שמח־הים שמעליו נושבת 
הרוח במהירות מסויימת ובכיוון אחיד 1 3 ) משך נשיבת־ 
הרוה. בטבלה 1 נתונים הגבהים המאכסימאליים של גה״י, 
המקבילים לעצמות־רוח שונות (גובה־הגל הוא הערן* הכפול 
של משרעת־הגל, ז. א. רחקו של שיא הר־הגל מהנקודה 
הנמוכה של עמקו). 


סבלה 1 


ג 1 בה מאכסיפאלי פ 

(ם׳) 

מהירות־הרוח 0 
(מ׳/שניזז) 

0.8 

4 

1.4 

6 

2.4 

8 

3.5 

10 

4.7 

12 

6.0 

14 

7.5 

16 

9.1 

18 

10.9 

20 


נתוני־הטבלה מסתכמים בקירוב בנוסחה: * 0.0320 = פ 
ג״י מתפתחים מחיד סילסולים קטנים על פבי־הים מחמת 
פעולתה החוזרת של הרוח על אוחו הגל. לכן הים בקרבת 
החוף תמיד חלק, אם הרוח נושבת מצד היבשה. חוסר שטח- 
התפתחות הוא גם הסיבה לאי־מציאותם של ג" גבוהים מאד 
בתוך ימים קטנים, אפילו בסערות החזקות והממושכות 
ביותר. 

הגובה המאכסימאלי(""זז) של התרוממות גה״י תלוי 
באורן שטח־ההחפתחות (? 1 בכיוון נשיבת־הרוח, לפי 
הנוסחה: 

?/ן* = ״*מ ( 1 ) 

כש? נמדד בק״מ, והוא גדול ם 20 ק״מ וקטן מ 700 ק״מ ז 
**"פ הוא הגובה במטרים. גם בסערות חזקות ביותר גובה־ 
הג״ מוגבל 1 המאכסימום מושג תמיד — אמנם במקרה זה 
לא לפי נוסחה ( 1 ) — על אורך שטח־התפתחות, שאינו עולה 
על 1,800 ק״מ. 




863 


גלי־ים 


864 


הידיעות על גבהי־הג" שנמסרו ע״י עוברי־ימים בדולק 
האחרון של המאה ה 18 וברבע הראשון של המאה ה 19 , 
ביהוד ביחס לאוקיינוס הדרומי המסוער, היו מוגזמות מאד. 
רק ב 1848 השתמשו בפעם הראשונה בשיטה בטוחה לאמדן 
גובה־הג" בלב הים. גבהם של רוב הג" בכל חלקי־העולם 
אינו עולה על 4 מ׳) ג״ שגבהיהם עולים על 8 מ׳ נדירים; 
רק בשיתוף תנאי־יצירה טובים ביותר של כל הגורמים מושג 
גובה גדול מזה. ידועים מקרים ספורים שבהם התרוממו הג" 
עד 15 מ׳: ג״ של 20 — 23 מ׳ נמדדו פעם אחת באוקיינוס 
האטלאנטי, וג׳ של 37 ם׳ נמדד פעם אחת באוקיינוס השקט 
הצפוני. 

מראה־הים לעתים קרובות טרוף כל כך, עד שקשה להת¬ 
אים אותו לתמונה הסדירה והחוזרת של ג" במובן הפיסיקאלי. 
אעפ״ב מצויים גם מצבים שבהם נראית הצורה הסדירה של 
ג״ באופן בולט (ציורים 1 , 2 ). מישטוש הצורה המסודרת 
נגרם תמיד ע״י צירופן יחד של כמה מערכות של ג״ — לפע¬ 
מים בכיווני־התקדמות שונים — והתאבכות (ע״ע) המער¬ 
כות זו בזו יוצרת תמונה מורכבת מאד. רק אחרי הפרדה בין 
המרכיבים השונים אפשר להכיר באופי הגלי של מצב־הים. 
נוסף על הנוסחה הכללית של כל תנועה גלית: 

ג 

¥ ־־ ־ ( 2 ) 

חלה על גה״י גם החוקיות הנובעת מן ההידרומכאניקה: 

\! 11 ־ 2 / ,ג* 

(—)יויי^־-י• ( 3 ) 

(.ג = אורך־הג/ ״ = מהירות־ההתפשטות, 7 = זמן־המחזור, 
!ו-עומק־הים, 8 =תאוצת־הכובד של הארץ). במים עמוקים 
(-£־ גדול) ניתן ( 3 ) לניסוח: 

־§־ = •־> (. 3 ) 

ובמים רדודים — 

ג 8 1 = *:> (< 31 ) 

הנוסחות ( 3 ), (* 3 ) ו( ע״ע גלגול, 
קוי־), שהוא מצדו קרוב לעקום־הסינום, אם גובזדהג׳ קטן 
0 1 
(ציור 3 ). היחס -ן שהוא שיפוע־הג׳, אינו יכול לעבור -ך, 

אחרת נעשה הג׳ בלתי־יציב ונשבר ז לכן מוגבלת גם האפ־ 



ציור 3 טרוכואיד 


שרות של גידול גובה־הג" בדרך התלכדות (ע״י התאבכות). 

מסלולי חלקיקי־המים במים עמוקים ובג׳ שגבהו קטן 
הם (בקירוב רב) מעגלים, שראדיוסם בעומק * הוא: 


הם נעים על הקף מעגל זה במהירות: 

2712 

־"* •מ־ן-= י ( 7 ) 

הנוסחות ( 6 ) ו( 7 ) מצביעות על הפחתה מהירה של התנועה 



























































865 


גליי־ים— גליל 


866 



ציור 0 . ניי-ים נמירבת החווי 


*יי*׳ 



$י •ז״-ן 


ציור 7 . דכי (ציור של הצייר היאשמני ה 1 יזוםאי) 

הגלית בעומק, סערות המתחוללות על-פני המים איבן מור¬ 
גשות בצוללת הנמצאת בעומק של 30 מ/ — ציור 4 מתאר 
את בניית צורת־הג" מתנודות חלקיקים. במים רדודים נעשים 
המסלולים לאליפסות, ועל קרקעית־הים 
הם חוסכים לקווים ישרים. ככל שגובה־הג׳ 

גדל, סוטים מסלולי־החלקיקים יותר מכל¬ 
לים אלה, והמסלולים נעשים לעקומים 
באינם נסגרים באופן ברור? החלקיקים 
אינם חוזרים אחרי תקוסת־המחזור למקום־ 

מוצאם, אלא הם ניתקים כל סעם קצת 
בכיוון התקדמות הג׳(ציור 5 ). זוהי העברת־ 

מסה על פני הים במהירות 


ג" בודדים: רעידות־אדמה בקרקעית־ 

הים יכולות לגרום לג׳ בודד ענקי, שמת¬ 
פשט על מרחקים עצומים לפני אפיסת 
האנרגיה שבו. מהירות ההתפשטות המחו¬ 
שבת של ג' בודד, שהיא ( 11+5 ) 6 /ן= 0 
הושגה בהרבה מקדים בפועל. מסלולי- 
החלקיקים הם קשתות ארוכות. ידועים 
מקרים שבהם הגיע ג׳ בודד לגובה של 35 
מ׳. ג" כאלה עלולים לגרום לשמסובות 
עצומים. 

," 1932 , 111 <ס 08 ץ 11 סז 11 ץ 71 ,< 1 ומ 1-3 

- £1 ח£ 0£ $קז 00 ) 11 ־ 031 (! מ 0510 ז£ 1 ) 11030 

) 1/1 / 0 ( 181881 * 51 4 ,(ץנמ־ 1 \ 1 . 5 . 17 *זאת 
; 15, 1X41 ׳ 1781 1 ( 010118101 1 ס 0 ) 11 7 

,ח״.*!)חסרת £4 ז .'־(ו 4 מ 3 ״ 8180105 8 ?־! 

, 51111 8811 5 ))\ 8 )) 8 8 ) 5 81 ( 17815 971811 
11 . ז&י 1 ־ 311 נןנ 1 ־ 11 ״ 0 ׳ $4 17 14 , 1947 
; 1947 , 11 ) 518 8811 8 ) 5 , 171811 , 411014 ? 

0311 ^ > 1 ז 0 '\ "\־ז*א חח^) 5 ) 1780 88 ) 01 

11 ס . 8 . 1949 ,( 343-572 , 51 , 801 

5 ) 1 780 , 743001111311 . 11 0 4 מ 3 8115501 
1952 , 5 ) 111 ' 7 8811 

ג. שם. 

גיג יל משטח גאומטרי, הנוצר 

ע״י תנועת ישר (קדיוצר *) 

במרחב לאורך עקום סגור מישורי (קו־ 

מדריך ^י> ללא שינוי כיווני. המשטח האינ¬ 
סופי המתואר ע״י הישר נקרא מעטפת, 

התחום המוגבל ע״י הקו־המדריך במישור— 

בסיס. מישור מקביל לבסיס נחתך ע״י 
המעטפת בעקום החופף את הקו־המדריך, 

והשטח המוגבל על־ידו שווה לשטח־הבסים, 

המישור המקביל חותך מהג׳ האינסופי 
תחום מוגבל, הכלוא בינו, בין הבסיס ובין 
המעטפת: את הג׳ הסופי(ציור 1 ). כשהקו- 
המדריך הוא מעגל, מתקבל ג׳ מעגלי; כשהיוצר ניצב 
לשטח־הבסיס, מתקבל ג׳ ישר. 

ג׳ מעגלי ישר (ציוד 2 ) נקרא ג' סתם במובן מצומצם. 
הוא נוצר גם בסיבוב מלבן סביב אחת מצלעותיו כציר. 



ציזר 5 


•־(¥) 




ג .. 1 


( 8 ) 


ציור 2 


עם היכנס הג״ למים רדודים מאד (עומק קטן מ 3 11 ) 
מתחיל הג׳ לשנות את צורתו: גבה(, ולכן גם שיפויעו, 
גדלים עד שהג׳ נעשה בלתי-יציב ונשבר (ציור 6 ). שבירת- 
הג׳ על־יד החופים — שנקראת דכי ( 1 עע 5 ) — יכולה להו(ת 
מכשול רציני לספנות המקומית ולמנוע את השימוש בנמלים 
עמוקים. ציור 7 מראה דכי, שבו נעשה הג׳ בעל הגובה הרב 
בלתי־סימטרי עד כדי כך, שהצד הקדמי הוא כמעט זקוף 
ומי ראש־הג' מתגלגלים לתוך המים התחתונים. 


פניו מורכבים מהמעטפת ומשני עיגולי הבסיסים. אם נפרוש 
את מעטפת־הג׳ על מישור, נקבל מלבן שגבהו הוא גובודהג׳ 
ורחבו כהקף מעגל-הבסיס. אם בי,! וזג הם הגובה, מחוג* 
הבסיס ושטח־המעטפת בהתאמה, נמצא: 

201111 = 1 ( 1 . 

שטח-בםיםו של הג׳ הוא "י!. 

אם נסמן ב ק את פני הג׳ ובא את נפחו, נקבל: 

(״ג + 11 ) !; 20 = ד, ג ז 2 + 1111 ! 2 — ? 

11 ^ 0 = א 









867 


גליל — גלילאי, גלילאו 


868 


ארכימדם (ע״ע) מצא, שבג׳ שווה־צלעות (ז. א. ג׳ 
שגבהו שווה לקוטר־בסיסו:! 2 = ! 1 ) שווה שטח־הפנים של 
הכדור החסום בו לשטח פני־המעספת, ונפח־הכדור שווה 
לשני-שלישים מנפח־הג׳ו ארכימדס־ראה בזה את השיא 
שבתגליותיו הגאומטריות. 

ג. ל. 

גליל, ע״ע אךץ־יק 1 ךאל. 

נלילאי, גלילאז — 0311161 0 ־ 03111 — ( 1564 , פיזה - 
1642 , פירנצה), פיסיקן איטלקי, ממעצבי דמותו של 
המדע המודרני ואבי הפיסיקה החדשה. נולד כבן למשפחה 
פלורנטינית אצילה שירדה מנכסיה. אביו היה מאתמאטיקן 
ומוסיקאי. ג׳ למד במנזר ולומבר 1 זה ומ 1581 בפאקולטה 
הרפואית של האוניברסיטה בפיזה. מחוסר אמצעים הוכרח 
להפסיק את לימודיו ב 1585 , אולם כמה מהמצאותיו ופירסומיו 
הפיסיקאליים כבר הוציאו לו מוניטין בחוגים המדעיים, 
וב 1588 נתמנה כמרצה למאתמאטיקה בפיזה. השגותיו על 
תורת אריסטו בעקבות ניסויים בגופים נופלים עירערו את 
עמדתו באוניברסיטה, והוא עבר ב 1591 לפירנצה, ומשם 
לפאדובה, ושם נתמנה לפרופסור למאתמאטיקה. במשרה זו 
החזיק מ 1592 עד 1610 , ובשנים אלו נתפרסם בכל רחבי 
אירופה, ומכל הארצות נהרו לשמוע את הרצאותיו. בסאדובה 
המציא ג׳ את התרמוממר הראשון, התחיל להורות את תורת 
קופרניקוס, ובנה אח הטלסקופ שבעזרתו הגיע אל תגליות 
אסטרונומיות גדולות ביותר. ב 1610 החמן לפירנצה כפילו¬ 
סוף ומאתמאטיקן בחצר הדוכס הגדול של טוסקאנה, ובמשרה 
זו כיהן עד 1633 . בשנים אלו התחיל סיכסוך בינו ובין הכבסיה 
בגלל הרצאותיו ופירסומיו הקופרניקניים, וסיכסוך זה הלך 
והחמיר והגיע לשיאו במשפט אינקוויזיציוני ברומא באביב 
1633 . בסוף 1633 חזר ג׳ לפירנצה וחי כמנודה, אך בלא 
הפרעות נוספות מצד האינקוויזיציה, באחוזתו בארצ׳טרי. 
ב 1637 נתעוור, אולם המשיך בעבודתו המדעית כמעט'עד 
יום־מותו.— ספריו העיקריים של ג' הם: 1 !א 3 ג 1 ־ז 16 > 81 

(״שליח הכוכבים״), ויניציאה, 1610 , אשר בו מפרט ג׳ את 
תגליותייו האסטרונומיות! 1 בת 3$51 רת ־ 111 > 1 3 זק 50 01310£0 
11000110 ־ 1 ) $15:6011 ("שיחה על שתי שיטות־העולם הגדר 
לות״), 1632 , המעמידה את תורת קופרניקום מול ההשקפה 
המיושנת של תלמי; - 103 ־ 0131 6 ת 00511 , 3210 תז 11 ) 018601516 
- 6113 ־ 01 3113 511 ־ 0 ־ 1 ) 3 ־ 02 ־ 561 ־׳ 01105 ־ 111 > 3 00 ־ 10101 ־!!־!) 
3 ־ 01 ("שיחות והוכחות מאתמאטיות בדבר שני ענפי־מדע 
הדנים במכאניקה״), לידן, 1638 , המסכם את מחקריו בפיסיקה, 
ובפרט בחוקי־הנפילה. 

תרומותיו המכריעות של ג׳ למדעים הפיסיים הן: תגליו¬ 
תיו האסטרונומיות! מלחמתו למען תורת קופרניקוס * הנחת 
היסוד למכאביקה הקלאסית. ג׳ היה חסיד ותיק של ההשקפה 
ההליוצנטרית מנעוריו, כפי שמוכח ממכתבו לקפלר מ 1537 . 
ב 1603 נודע לו על הטלסקופים הראשונים שנבנו' בהולאנד 
ע״י מלטשי־משקפיים, והוא ניגש מיד לבניית טלסקופ לפי 
אותם העקרונות, כלומר: משקפת בעלת עדשת־עצם קמורה 
ועדשת-עין קעורה. ידיעותיו באופטיקה עמדו לו בשיכלול 
הטלסקופ הזה, שאת כושר־הגדלתו העלה מפי 3 עד פי 32 , 
ובמשך תקופה קצרה בנה מאות דוגמתו ע״ם הזמנות ככל 
קצווי־אירופה. כבר בחדשים הראשונים לשימושו בטלסקום 
שלו, ב 1610 , עשה ג׳ את תגליותיו האסטרונומיות, שנתנו 



נא?ילאו נא?י?אי 


ביסוס לתורה הקופרניקנית. הוא גילה ארבעה ממלווי צדק — 
המלווים הראשונים שנתגלו באחד מכוכבי־הלכת זולת הארץ. 
צדק עם ירחיו הופיעו כמין מודל נפלא למערכת השמש 
וכובבי-הלכת לפי קופרניקום. יחד עם זה הוכחה — בניגוד 
לדעת אריסטו — מציאותם של גרמי־שמים שאינם מקיפים 
את "מרכדהעולם" המדומה שבכדוריהארץ. תצפיותיו של ג׳ 
בכוכב־הלכת נוגה העלו, כי הדיסקוס שלו מראה חילופי- 
צורה מחזוריים, בהתאם למצבו ביחס לשמש,בדומה לחילופי־ 
הצורה החדשיים של הלבנה. זו היתה אסמכתא נוספת להש¬ 
ערה בדבר מקומה המרכזי של השמש במערכת כוכבי־הלכת. 
בשמש עצמה גילה ג' (באופן בלתי תלוי מפאבריציוס לפניו 
בהולאנד) את כתמי־השמש, הבחין בצורתם ובתנועתם, ומתוך 
נדידתם לרוחב הדיסקוס ממערב למזרח והופעתם מחדש 
בשולי הדיסקוס המערביים לאחר שבועיים בערך הסיק על 
סיבוב השמש סביב צירה בזמן שהוא קצת פחות מחודש־ 
ימים — מעין עדות־הקש לתורתו של קופרניקוס על סיבובה 
היומי של הארץ סביב צירה. ג׳ אף הבחין בטבעות-שבתאי, 
אלא שכושר־ההגדלה המצומצם של הטלסקופ שלו מנע ממנו 
את הכרתן כטבעות, והן נראו לו כעין בליטות משני צדיו 
של דיסקוס כובב־הלכת. 

תגליותיו האסטרונומיות חיזקו את דעתו של ג׳ בדבר 
נכונותה של תורת־קופרניקום, והוא התחיל להשמיע את 
דעתו בעניין זה הן בכתב והן בעל־פה, מה שהביא לידי 
פולמוס כפול בינו ובין הכנסיה: ההתקפה על תמונת־העולם 
ופילוסופיית־הטבע של אריסטו עלולה היתה להתפרש כסטיה 
דתית, מאחר שמשנתו של אדיסטו שובצה בתוך מסכת 
התאולוגיה הסכולאסטית! והניגוד שבין קופרניקוס ובין 
המשמעות המילולית של פסוקים בכתבי-חקודש עלול היה 
להתפרש ככפירה בעיקר. גורם נוסף להחרפת המצב היה 
סיגגונו השנון והעוקץ של ג׳ וסירובו לרסן את לשונו בעניין 
שנראה לו כבעל חשיבות עקרונית. ג׳ נשאר כל ימיו קאתולי 



869 


גלילאי, גלילאד 


870 


אדוק; הוא היה משוכנע, כי לא תתכן סתירה בין האמת 
שבכתבי־הקודש והאמת המדעית, והמאבק העקשני שניהל 
במשך 23 שנים לא היה מאבק נגד הכנסיד. אלא בעיקרו 
מאבק להכרת התורה ההליוצנטרית ע״י הכנסיה. בחיבוריו 
ובמכתביו הפולמוסיים גילה ג׳ כשרון מפליא במיזוג ארגומני 
טאציה מדעית ופילפול דרשני. פסוקים כגון "שמש בגבעון 
דים" (יה׳ י, יב) ונידב, שחסידי ההשקפות הנושנות הביאו 
מהם ראיה מפתבי־הקודש לתנועתה של השמש, נתפרשו ע״י 
ג׳ ע״פ הכלל של "דיברה תורה כלשון בני-אדם". ג׳ קבע 
"עקרון־התאמה" בין האמת של תוקי־הטבע והאמת שבכתבי- 
הקודש: אלה ואלה דברי אלוהים חיים, והם מבטאים אותו 
דבר בצורות שונות. כתבי־הקודש נערכו לצרכי בני־אדם 
וכוח־תפיסתם המוגבל, ולפיהר לא תמיד פשוטו של הכתוב 
הוא כמשמעו. לעומת זאת אין הטבע מתחשב עם הבנתי של 
בן־האדם, אלא הוא מביא לביטוי את האמת כמו שהיא. משום 
כך תוכלנה תגליות מדעי״הטבע לשמש לעיתים כמדריד 
בפירושו הנכון של הכתוב. ג׳ מדגים את רעיונותיו הלכה 
למעשה בתהלים י״ט (בתרגום הוולגאטה): שתי יצירותיו 
הנעלות של הבורא בתחום החומר והרוח — השמש והתו¬ 
רה — מועמדות כאן זו מול זו; בהדגשת שלמות התורה 
במלים ״תורת ה׳ תמימה״ (בתרגום הלאטיני — "חסרת כת¬ 
מים" [ 3 זב 111 :> 13 מחז;]) רואה ג׳ רמז לכתמי־השמש הפוגמים 
את שלמותה, ב״משיבת נפש״ (!!ברת 1 ת 2 115 ש 1 -נ 6 ז\ו 001 ) — 
רמז לעמדתה המרכזית של השמש המובילה סביבה את 
כוכבי־הלכת כנפש הסובבת סביב התורה, וכו׳. משמעותו 
ההיסטורית העצומה של מאבקו של ג׳ היא, כי בו הוחל 
בהעמדת המדע ברשות עצמו כתחום אוטונומי של המחשבה 
ובשיחרורו מתלות בסמכויות מקודשות ובעקרונות מסרתיים 
ומקובלים. 

ב 1611 ביקר ג׳ ברומא והציג את הטלסקופ שלו ואת 
תגליותיו בגן הקווירינאל. הוא נתקבל בכבוד רב, זכה לתשו¬ 
אות רבות, והצלחתו היתה מלאה. בכל מקום נתעוררו ויכוחים 
עדים בחברה המשכילה ובחוגי אנשי-המדע על תודח קופד- 
ניקום ועל הבעיות הדחיות שנראו כרוכות בה. שיחות ודיו¬ 
נים כאלה התנהלו גם בחצר הדוכס הגדול בפירנצה, וג׳ 
השתתף בהם באופן פעיל ב 1613 — 1614 , פעילותו של ג' 
הסעירה את הרוחות והביאה לידי תגובות הריסות בחוגי 
הכנסיה, שגברו על יחסי־האהדה של המתונים שבחוגים אלה. 
כבר ב 1614 נדרשו דרשות בכנסיות־פירנצה נגד תורת קופר־ 
ניקום ו״הכופדים כעיקר" התומכים בה. ב 1615 הובאו מכ¬ 
תביו של ג׳ לידיעת האינקוויזיציה, והוא הוזמן לחקירה 
לרומא ושהה שם מדצמבר 1615 עד מארס 1616 . ב 24 בפב¬ 
רואר 1616 פירסמו מלומדי האינקוויזיציה את מסקנתם, 
המכריזה הן על הרעיון ההליוצנמרי והן על הנחת סיבוב 
הארץ סביב צירה כעל מופרכים מבחינה פילוסופית, והמגנה 
את הראשון ככפירה ואת האחרונה — כאמונה תפלה. ע״ס צו 
האפיפיור פאולוס ¥ הוזהר ג , ע״י האינקוויזיציה מפני הוראת 
תורת־קופרניקום או הגנה עליה. ג' הבטיח לקיים את דרישת 
הכנסיה. מסקנת הוואטיקאן פורסמה ב 5 במארס 1616 , וספרו 
של קוסרניקוס, שלא עמדו עליו עוררים בסשך 70 שנה, 
נרשם ברשימת הספרים האסורים, "עד אשר יתוקן". 

החיכוכים עם חוגי הבנסיד, נתחדשו ב 1623 לרגל מחלוקת 
מדעית בין ג׳ ובין האסטרונום הישועי גראסי בדבר מהותם 
הפיסית של תשביטים. יש משום אירוניה היסטורית בעובדה, 


שכאן צידד ג׳ בדעתו המוטעית של אריסטו, שראה בשביסים 
תופעה אטמוספרית, בעוד שגראסי הדגיש את דמיונם לכו־ 
כבי־הלכת ואת ריחוקם המופלג מן הארץ (בדומה לטיכו 
ברחה [ע״ע] לפניו). ע״י התקפתו החריפה על גדאסי גרם ג׳ 
לחידוש המתיחות נגדו. כדי להפיג מתיחות זו, ביקר ג׳ 
ב 1624 שוב ברומא, שבה עלה ידידו אורבאן ¥111 לאפיפיו־ 
רות. האפיפיור התפעל משיעזר-קומתו המדעי של ג' וכשרונו 
המזהיר בהרצאת השקפותיו, אולם מבחינה עניינית לא שוכנע 
על-ידיו, וכינה את ההשערה בדבר תנועת־הארץ כ״פזיזה"; 
הוא נמנע מלכנות אותה בשם "כופרת", אך גם סירב לבטל 
את מסקנת הוואטיקאן מ 1616 . ג׳ חזר לפירנצה חדור אשליה 
בהצלחת מאבקו. הוא המשיר בפעילותו ההסברתית וסיכם 
אותה ב״שיחה על שתי שיטות־העולם הגדולות", ובניגוד 
להתחייבותו 1 6160 פירסם את הספד הזה ב 1632 . הספר 
עורר הד עצום בכל אירופה. תגובת הכנסיה לא איחרה לבוא, 
וג , הוזמן באוקטובר 1632 ע״י האינקוויזיציה לרומא. אחרי 
נסיונות לא-מוצלחים להמנע מביקור זד" נאלץ סו״ס לנסוע 
שמה והגיע לרומא ערב יום-הולדתו ה 69 . במשך חדשים 
אהדים הוחזק במעצר־ביח בארמון האינקוויזיציה ונחקר 
ארוכות בדבר השקפותיו. ב 22 ביוני 1633 התקיימה בפומבי 
"חזרתו בתשובה", אשר האינקוויזיציה כפתה עליו ואשר כה 
נאלץ להתכחש לאמונתו בשיטה הקופרניקנית. אגדה היסטו¬ 
רית רווחת מאד מספרת, שאתרי מסירת הודעתו זו בקול רם 
הוסיף בלחש: 1 * זטקקש("ואעפ״כ היא [הארץ] 

מתנועעת"). אגדה זו מופיעה לראשונה בספר 5 ז 11 שז 0 ט 0 
מוזע&אי! ("פלוגתות ספרותיות") של האב איריי ( 6 י 1 ל 4 
1131111 ) ב 1761 . ג׳ נידון למאסר ולאמירת תפילות־תשובה 
לעיתים מזומנות. ביולי 1633 הותר לו לצאת מרומא, ועד 
סוף השגה התגורר בבית ידידו הארכיהגמון מסיינה. בדצמ¬ 
בר חזר לפירנצה, ועד יום מותו גר בבדידות ובפיקוח האינק¬ 
וויזיציה באחוזתו בארצ׳טרי. איסור כתביו של קופרניקום 
על־ידי הכנסיה לא בוטל אלא ב 1835 . אולם מג׳ לא נשללה 
האפשרות להמשיד במחקריו ובעיוניו, ובשנות הסגרו כתב 
את ספרו העיקרי "שיחות על שני ענפי־מדע חדשים". כתב- 
היד נמסר לאחד מידידיו שהעביר אותו להולאנד, ושם נדפס 
עוד בחיי המחבר בהוצאת אלזוויר; ההקדמה לספר נושאת 
את התאריך 6 במארס 1638 . 

שני חיבוריו היסודיים של ג׳ נכתבו בצורת ויכוחים בין 
3 אנשים: סלוויאטי — המייצג את המחבר; סאגרדו — איש 
שדעתו פתוחה לקליטת ההשקפות החדשות; סימפליצץ — 
ששמו מעיד על תמימותו ושדבק בהשקפות האסכולאסטיות 
המיושנות. בשיחה "על שתי שיטות־העולם" מסכם ג׳ את 
כל הנימוקים לזכות ההשקפה ההליוצנטרית וההנחה בדבר 
תנועתה הכפולה של הארץ. הוא דן בשתי הטענות המדעיות 
שהושמעו נגד קופרניקוס. את העדר הפאראלאכסה של 
כוכבי־השבת הוא מסביר במרחקם העצום, שמחמתו הפארא־ 
לאנסה קטנה מן הגודל הניתן למדידה (חפאראלאכסה הרא¬ 
שונה לא נמדדה בפועל אלא ב 1838 [ע״ע אסטרונומיה, עט׳ 
792 ]). בהסברת ההעדר של סטיה מערבית בקו הנפילה של 
אבן הנופלת ממגדל גבוה על פני הארץ המסתובבת מזרחה, 
מפתח ג׳ בבהירות רבה את עקרון־ההתמדה: האבן הנופלת 
מראש המגדל משתתפת בתנועת חמגדל מזרחה. לא כל נימו¬ 
קיו של ג׳ הם נכונים; למשל: הנחתו שהגאות והשפל(ע״ע) 
הם תוצאה מתנועתה הכפולה של הארץ וביטול השערתו 



871 


גלילאיי, גלילאו—נלינום, פובלירס ליקיניוס אגנמיום 


872 


הנכונה של קפלר — שבד. כבר הקדימו פוסידוניום — שתוי־ 
פעה זו נגרמת על־ידי משיכת הירח. מוזר גם הדבר, שאין 
בספר זכר כלשהו לחוקי־קפלר, שכבר פורסמו ב 1609 ו 1619 
ובוודאי היו ידועים לג/ כל הספר נכתב בסיגנון מרתק ואינו 
נמנע מעקיצות מרובות נגד אנשי האסכולה הישנה, 

ה״שיחות על שני ענפי־המדע החדשים" הן אחת היצירות 
הקלאסיות הגדולות של הספרות המדעית, המפליאה בסיג- 
נונה החי והמבריק, בבהירות ההרצאה ובשפע רעיונותיה 
ועמקם. בספר זה נפתחת תקופת הפיסיקה החדשה, ובו הונחו 
היסודות לשיסה המדעית של ימינו, שהושלמו בשני הדורות 
שאחרי ג׳ ע״י הויגנס, הוק, בויל, ואחרון־אחרון — ניוטון. 
הספר מחולק לששה פרקים, וכל פרק הוא יום של ויכוח בין 
שלושת הרעים. "הימים" השלישי והרביעי מכילים את חוקי 
הנפילה והזריקה, וכאן בולט ביותר חידושו של ג׳ לעומת 
כל מה שקדם לו. השילוב של אינדוקציה בדדוקציה, האפייני 
למחקר המדעי החדיש, מופיע כאן בצורתו המושלמת. ע״י 
ניתוח מפורט של מושג המהירות ומושג התאוצה ועקרון 
החיבור הווקטורי של התנועות מבסס ג' את חוקי הקינמא- 
טיקה, ששימשו אח״כ יסוד לדינאמיקה של ניוטון. כנקודת־ 
מוצא לכל השיקולים משמשים ניסויים — כגון הניסויים 
המפורסמים בגופים הנופלים לאויר המישור המשופע, אשר 
פרטיהם מתוארים בקפדנות, הן מבחינת צורת המכשירים 
וסידורם והן מבחינת ביצוע המדידות. 

ג׳ הכיר, כי תכונה סגולית של תופעה מסויימת, כגון 
תאוצתו של גוף נופל, עלולה להיות בעלת משמעות רבה 
לגבי תחום רחב ביותר של תופעות פיסיות, וכי לימודו של 
פרט ניסויי, הנראה לכאורה מצומצם, יש בו לפעמים כדי 
להיות נקודת־מוצא למשנה מדעית שלמה הפותחת אפקים 
חדשים. ג׳ עדיין משתמש בפיתוחים מאתמאטיים אלמנטא¬ 
ריים, ובפרס בצורת הפרופורציות הכבדה במקצת, אך יש 
למצוא בו גם רמזים ראשונים לשימוש בגדלים אינפיניט־ 
סימאליים. החידוש המהפכני שבחישוביו אלה, ביחוד בפיתוח 
נוסחות הנפילה בפרט ונוסחות התנועה המואצת בכלל, הוא 
בגאומטריזאציה של הזמן. ג׳ מכניס את הזמן כקואורדינאטה 
ומתאר תקופות־זמן בקטעים על גבי קו ישר, בדומה לתיאורם 
של קטעי־דרך או וקטורי־מהירויות. הטיפול הגאומטרי בזמן, 
ההשוואה הפורמאלית של זמנים לארכים, החישוב בגדלי־זמן 
כבגדלים מספריים אחרים (למשל: העלאתם של זמנים 
לחזקה שניה וכו׳) — היו הצעדים המכריעים בתיאור המאוד 
מאטי של הטבע, כתיאורן שלי תופעות פיסיות, ובפרט מכא¬ 
ניות, כפונקציה של הזמן! במיוחד הוכשרה ע״י כך הקרקע 
למשוואות־התנועה של ניוטון. עם תפיסת־זמן חדשה זו ועם 
גישתו הניסויית צעד ג׳ צעד מכריע קדימה מעבר לגבול 
ההשגים של הפיסיקה של התקופה העתיקה. חשיבות רבה 
נודעת למחקריו של ג׳ על תנועת הזריקה(יום ד׳ ב״שיתות"). 
כאן הוא מכניס את עקרון פירוק הווקטורים והרכבתם, אגב 
ניתוח הזריקה כסכום של תנועת־התמדה ותנועת־נפילה 
בהשפעת הכובד. בשיקוליו אלה נכללת קביעתו של חוק־ 
ההתמדה, שנוסח אח״כ ע״י ניוטון בצורה מפורשת כראשון 
לחוקי־התגועה שלו. ג׳ מתאר ניסויים המוכיחים את השפעתו 
המעכבת של האויר על תנועות הזריקה והנפילה ומערער 
את יסוד התפיסה האריסטוטלית של הסביבה כגורם להתמדת 
התנועה. ג׳ מדגיש את הכוח המעכב של האויר ואת הצורך 
כביטול השפעתו לשם הכרת חוקיות התנועה בטהרתה. בזה 


נקבע אחד מעקרונות־היסוד של המדעים הניסויים החדישים: 
עקרון בידודה של תופעה מסויימת מתוך כלל התופעות 
שהיא שזורה בהן ושסילוקן הוא הכרחי ללימוד "המקרה 
האידיאלי". מגמתו של ג׳ ללמוד את חוקיותה של תופעה 
תוך כדי שינוי תנאי הניסוי הביאתהו לגילוי חוקי המטוטלת, 
אשר תנודתה אינה אלא נפילה לאורך קשת של מעגל. 
הוא קבע, כי זמךהתנודה נמצא ביחס ישר לשורש מאורך־ 
המטוטלת וכי אין הוא תלוי במשרעת ולא במשקל הגוף 
התלוי בקצה חוט־המטוטלת! מכאן הסיק ג׳ את אי־תלותה 
של הנפילה במשקל הגוף, במקרה שהשפעות החיכוך (במי¬ 
שור משופע) והתנגדות האויד (בנפילה חפשית) מסולקות 
במידת האפשר. 

כל "השיחות" מלאות וגדושות רעיונות פיסיקאליים 
ומאתמאטיים מבריקים, אשר ברבים מהם, ביחוד ב״יום א׳", 
מקדים ג' בהרבה את התפתחות המדע בדורות שלאחריו. 
ג׳ מברר את ההבדל שבין דמיון גאומטרי ודמיון מכאני: 
שני גופים פיסיקאליים הבנויים מאותו החומר ובאותן הפרו¬ 
פורציות של חלקיהם והשונים בגדלם בלבד, שונים גם 
בתכונותיהם המכאניות. עם הכרה זו מניח ג׳ את היסודות 
לתורת החוזק של הגופים. בדיון על מהירות־הקול ומהירות־ 
הא 1 ר מתוארים בפעם הראשונה עקרונותיו של ניסוי למדידת 
מהירות־האור על גבי הארץ ע״י שליחת אות אופטי הל(ך 
ושוב לאורך דרך מסויימת. ג , עוסק בשאלות האקוסטיקה 
המוסיקאלית ומטפל בתופעת התהודה והחארמוגיה המוסי¬ 
קאלית, וכן הוא מנתח אח הבעיה הפיסיולוגית של דרגת 
הקונסונאנציה והדיסונאנציה של תערובות צלילים. אחת 
הבעיות המאתמאטיות שג׳ דן בהן היא הבעיה המודרנית 
של השוואתן של קבוצות אין־סופיות, וכבר הוא מראה, כי 
לגבי קבוצות אלו אין תוקף למשפט, שהחלק קטן מן השלם. 
מהדורה מדעית חדישה ושלמה של כתבי ג , : .ן־ 0 ז 0 ,י 3 ? . 4 . 

,(^ 1-0 , 0311011216 66121006 ) . 0.0 11 > ) 1 ) 1 ^ 0 ) 0 , 0£0 ו 13 1161 
, 013 >, 6 /! 001 1 > 1 / 1 > 10 £ 1 ^ 81 4 -נ 1 ז 03 . 4 1896-1909 

; 909-1926 ! ן 1 !_ 1 < ן ״״; .״ .£ ; 1896 

; 1927 , 11 ) 2 ? 171 ?! . 4 ! . 0 ,״ 1 י(:> 01$ ״ 1 , 1922 ..ס 0 , 010 * 3 ? . 4 
-■ 51161 • 1 ; 1938 ,. 0.0 , 1,0113 . 3 > ; 1931 ,. 0 0 , 0111 ז 03 וז 2 0 

; 1938 , 71 ( 1 % ! 10 <~ 1 / 0 10111 >))-!£ ) 7 ( 1 01711 . 0 ,• 131,101 , 006 * 1 

- 11 )) 1:10 ) 1 1 )\ , 1939 , 1-111 , 1 ) 7 ! 17 )) 1111 > 0 1 ) 1 >>!!£ , 6 זע 0 א 4 
.? ; 1943 , 0 , 1 שךמב £30 .א : 1942 ,(קובץ) .ס 11 110110 ) 1 
ש. סמבורסקי, ; 1943 , 1111 ! 11111 ! . 0 £ 1 >£ 1 ) 0 ,■ 005531101 

ג׳ כפרשן התנ״ד (קובץ "עלי־עי״ן", תש״ח-תשי״ב). 

ש. ם. 

גלןם, (יולין וילהלם) לח־ויב — ( 1 מ!שו 11 ן 7 \\ תת 3 ו! 0 [) 
!״ 0161 1£ * 11 >נ!£ — ( 1719 — 1803 ), משורר גרמני. 
בצעירותו השתייך ג׳ לחוג המשוררים בהאלה, שחיברו 
שירי יין ואהבה בסיגנון אנקראונטי. אח״ב היה כומר בהאל־ 
ברשטאט והקדיש את בל הכנסותיו לעזרת כשרונות צעירים ז 
לפיכך נודע בחוגים הספרותיים בסם "אבא ג׳". משיריו של 
ג׳ זכו לפירסום רב "שירי־מלחמה פרוסיים של גראנאדיר 
אחד" (מימי מלחמת שבע השנים), שלסינג חיבר להם 
הקדמה ז הם היו הגילוי הראשון להתעוררות רגש פאטריוטי 
פרוסי. בשיר פדגוגי "האלאדאט או הספר האדום" מביע 
ג׳ את דעותיו על המצוות שבין אדם למקום ובין אדם 
לחברו. 

גל;נום, פובליום ליקעיום איטיים ( 8 ט!ת״ע .ק 

1105 ־ 03111 £0311115 .£), קיסר רומא ( 260 — 268 לםה״נ)ו 
בנו של הקיסר ולרינוס (ע״ע). כל פעולתו המדינית היתה 
מאבק בלתי־פוסק נגד סכנות ההתמוטטות הפנימית והחיצונית 



873 


גלינוס, סדבליום ליקינום אגנפזיזס—גלינסקי, נסיר מיכאיל לבוס״ך 


874 


שארבו לאימפריה. מ 254 עד 260 לחם נגד פלישות הגרמנים 
לגאליה, ושקד על ביצורה של הפרובינציה. ב 260 נפל אביו 
בשבי הפרחים (ע״ע), וג׳ נטל את השלטון לידיו, אך הועמד 
בפני הופעתם של קיסרים־מתחרים בכל רחבי האימפריה 
("שנת שלושים הטיראנים'). הוא הצליח להכות את מאקרי- 
נום, שהתנשא לקיסר במזרח, וכן דיכא את המרידות בפא- 
גוניה ובמצרים, אך נאלץ להשלים עם שלטונם של אוד- 
נאתוס וזנוביה (ע״ע) בתדמור ועם "הקיסרות הגאלית׳ 
שהקים פוסטומוס במערב. אחרי 
הדיפת פלישה גרמנית לדאקיה, 
עסק ג׳ ב 267-263 בתיקונים פני¬ 
מיים באימפריה. הוא ביטל אה 
זכויוודהיתר של מעמד-הסנאטו־ 
דים לגבי כהונות צבאיות ומי¬ 
נה לתפקידי מושלי־&דובינציות 
אנשים ממעמד־הפרשים. איר־ 
גונו הצבאי — הקמת כוח־פרשים 
מרכזי נע, שאינו מרותק לגבו¬ 
לות—היה צעד חשוב בהתאמת 
הצבא הרומאי לתנאי הלחימה 
החדשים. ג' נמנע מרדיפת הנצרות, אך יחד עם זאת ניסה 
לטפח את הפילוסופיה הנאו־אפלטונית ככוח מחיה את הדת 
האלילית ! גם באמנות מודגשת בזמנו שיבה לערכים הקלא¬ 
סיים. — ב 268 יצא ג׳ למזרח להגנת אסיה הקטנה דוון מפני 
הגותים (ע״ע). הוא ניצח אותם בקרב על־יד גאיסוס, אך 
נאלץ לחזור לאיטליה מחמת בגידתו של המצביא אוראולוס! 
שם נפל קרבן לקשר מפקדיו. 

ג׳ תואר ע״י הסופרים הרומאים כקיסר חלוש ופרוץ! אך 
תיאור זה מבטא במידה רבה את איבת המעמד הסנאטורי. 
את ויתוריו כלפי המזרח והמערב יש לראות כנבונים במסיבות 
חולשתה של האימפריה מחמת המגפה הגדולה ולחץ הבאר- 
באריס! באותה שעה קשה הבטיח ג׳ את קיומה של האימפריה. 

; 6 1 ) 0 ,( 1939 ) 11 ) 1 , 1111013 ) 01011 * 4 * 148 * 1 , 6181 ) 1 ^ 

• 38-337 ! . 0 . 4 0114 ?) 1/11 ?0x100 [ס י(׳ 11101 ) 1 , ז £ 0 ב 3 ? . 1 ־ 1 

. 111 . 011 ,( 1935 > 111 

ש. א 0 . 

נלי^י, ז׳וזף סימון — 031110111 5101011 \ 1 קא 0 / — 
( 1849 — 1916 ), מצביא צרפתי. כקצין וכגנראל 
השתתף במסעות צבאיים באפריקה, מאדאגאסקאר והודר 
סין וסייע להרחבתו ולביסוסו של שלטונה הקולוניאלי של 
צרפת. מפאת גילו עמד ב 1914 לעזוב את השירות, אולם 
כשפרצה המלחמה נתמנה מפקד פאריס והכין את הגנתה. 
בימי המשבר של ספטמבר 1914 , כשצבאות גרמניה התקרבו 
לפאריס, שיכנע את המפקד העליון ז׳ופר (ע״ע) להסכים 
לתכניתו להתקפת־נגד תוך נסיגה! הוא השכיל לנצל את 
ניתוק הקשר בין המפקדה העליונה הגרמנית, שישבה 
הדחק מהחזית, ובין החילות שהתקרבו לפאריס ביותר, וב- 
התקפת־פתע על האגף הימני הנחשף של הגרמנים אילץ 
אותם להסוג, ובזאת הכריע בקדב־מךן ( 9.9-6.9 ) — הכרעה 
ששימשה נקודת־מיפנה בתולדות מלחמת־העולם ו. במסגרת 
מיבצע זה הוסע בחיפזון חלק מחיל־המצב של פאריס לחזית 
ב 2,000 מוניות, שהוחרמו מנהגי הבירה — ההופעה הרא¬ 
שונה של חיל ממונע בתולדות־המלחמה. בין ההיסטוריונים 
של המלחמה עדיין מתנהל ויכוח, אם יש לייחס את נצחון־ 


מארן לזכותו של ג׳ או של ז׳ופר. ב 1915 נתמנה ג׳ שר־ 
המלחמה בממשלתו של בריאן, אולם התפטר ב 1916 מטע¬ 
מים פוליטיים וגם מפאת מחלתו. ב 1921 , צ שנים לאחר 
מותו, הוענק לו תואר מארשאל. — ג׳ פירסם ספרים רבים 
על פעילותו הקולוניאלית. 

.? ; 1915 , 0111 ? 40 7., 4(10x00 > !!!ססס? 41 7x01101 ))? 

ץ 1101 ו 0 4 , 13311 . 1 . 13 . 8 , 1921 , 0 01 <( 010 *ז * 1 , 31101151 ) 
. 1934 , #07 #0114 1/11 ( 0 

פךדיננת — 0311301 10 ) 111130 ) 1728) — 1x1 , 

קיסי [ם?;! 01 ] — 1787 , נאפולי), דיפלומאט וכל¬ 
כלן איטלקי. ג׳ נתחנך לכהונה בנאפולי וברומא. עוד בצעי¬ 
רותו תירגם את "הקונטרס על הכסף" של לוק והוסיף לו 
הערות מפורטות! את אלה הרחיב והוציא ב 1750 בצורת 
ספר בפני עצמו( 0100013 30113 1121010 ), שבגללו נתפרסם 
שמו. ספר זה יוצא מגדר מושגי זמנו בחריפות הניחוח 
של יחסי־ד,גומלין בין היסודות השונים הקובעים אח הערך: 
מצד אהד סבר ג׳, שהערך נקבע ע״י כמות העבודה המוש¬ 
קעת בייצור הסיצרך, בהתחשב בערכם של אמצעי־המחיה! 
מצד שני טען, שהערך מושפע על־ידי המחסור, כלומר ע״י 
היחס בין ההצע והביקוש, וכן ע״י התועלת, כלומר ע״י 
כשרו של המיצרך לספק את צרכי־האדם, בהדגשת השיבות 
הביקוש לגבי קביעת הערך הקדים ג׳ בהרבה את תורות 
הערך הסוביקטיוויוח, שלא נתגבשו אלא למעלה מ 100 שנד, 
לאחר זמנו בכתביהם של גו*םן (ע״ע), ג׳ולנז (ע״ע) ואנשי 
האסכולה האוסטרית. ב 1759 נתמנה ג׳ למזכיר השגרירות 
הנאפוליסאנית בפאריס. בזמן שירותו במשרה זו, שנמשך 
10 שנים, היה ג׳ מקורב לאנציקלופדיסטים ונעשה לאישיות 
רצויה ומקובלת בסאלונים של צפרת החברה הפאריסאית, 
שבהם יצאו לו מוניטין בחריפותו ושנינותו. ב 1769 הוסר 
ממשרתו בשל טעות דיפלומאטית שנפלה מצדו. — ספרו 
* 1116 *:>!> ?:)•)?סתמזסס 16 ז $11 * 116 § 01310 ("שיחות על המסחר 
בתבואה״, 1770 ) הוא תרומה חשובה לתורת המסחר הבינ¬ 
לאומי! ג׳ מופיע בו כסצדד במכסים מצומצמים. הוא התנגד 
בתוקף לדעות הפיסיוקרטים (ע״ע) ולהנחתם האכסיומאטית 
בדבר ראשונות החקלאות, בטענו שאין חוקים מוחלטים 
בנמצא ושיש להסחבל בתופעות חברתיות כלכליות מנקודת 
ראות יחסית, הכל לפי תנאי המקום והזמן. 

ג׳ כתב אף מחזות, מאמרים בלשניים ומחקרים ארכי¬ 
אולוגיים. ערר רב יש לחליסת-מכתביו עם ידידיו בפאריס. 

110141 ? , 1 [ג 13 . 8 .£ ,* 1881 , 1818 , 0 40 100 ( €01101)0x40 

41 135, 11 ?011100 00X01X100 ־ 1 !/ . 3 ) ; 1907 , 0110110 ? / 0 

ס! . 0 ), 41,1 ? 4 ־ 7 , 110551 .[ ; 1924 ,( 0. (?01113:3, XX1 .? 

. 7 ) , 13081 ) £1 .£ ; 1938 ,, 0 .? , 031120111 £ , 1930 , 10x0 ? 

)) 150113 ) 1 * 11 ) 011 ^ .) .־ 11 ) 50 ) 2 141 (40110X010^0X0X1 

.( 1945 , 1 ,) 11 ) 303 ) 5 בו 
#. רי. 

3 לי;םקי, נסיך היכאיל לםביץ׳ - . 11 13£ ז״א 

— (מת 1534 ), מדינאי ומצביא ליטאי־ 

רוסי. ג׳ היה ממשפחת־נסיכים ממוצא טאטארי, שהיתר, בעלת 
שררה באוקראינה שבשלטון ליטא. 12 שנה עשה במערב- 
אירופה, בשירותם של הקורפירסט אלברכס מסאפסוניה ושל 
הקיסר מבסימילין 1 (ע״ע), ושם עבר לקאתוליות. מ 1499 
היה ג׳ יועצו הראשי של אלכסנדר, נסיד־ליטא וסלד־פולין. 
ב 1506 נחל נצחון חשוב על הטאטארים בקדב־קלצק. בכוח 
קשריו, עשרו ופיקחותו, היד, ג׳ למנהיג האצולה הרוסית* 




875 


גלינסקי, סיכאיל לבוכיץ׳ — גליסיה 


876 


המערבית שבליטא ותיבנן תכנית של קריעת בילורוסיה 
ואוקראינה מעל ליסא בברית עם מוסק ווה עם מות המלך 
חשוך־הבנים. כשפלשו צבאות מ 1 םקווה לבילורוסיה, עבר ג׳ 
ב 1508 לצדם ועזר להם בכיבוש סמולגסק. אולם תכניתי 
המדידה שלו נכשלה, והוא נאלץ להימלט למוסקווה. גם שם 
היה לאחד מראשי הבויארים, אולם ב 1514 החל לנהל מו״ס 
סודי עם זיגמונס 1 מלך פילין, יורשו של אלכסנדר, ג׳ נאסר 
והואשם בבגידה, והוצאתו להורג נמנעה רק ע״י התערבותו 
של הקיסר מאכסימיליאן. ג׳ חזר לדת הפראווסלאווית, והודות 
להשתדלותה של בת־אחיו ילגה, אשת ואסילי ווו הנסיך 
הגדול של מוסקווה, אף הוחזר על בנו. ב 1530 פיקד ג׳ על 
חיל פרשי מו׳סקווה במלחמתה עם קאזאן. לאחד מותו של 
ואסילי ווו ב 1533 באשם ג , ע״י ילנה, ששלטה במוסקווה 
בימי ילדותו של בנה איוואן עו, בנסיון לקשור קשר חדש, 
נאסר ומת בסוהר, 

;לעקה׳ מיסאיל אמנזביץ׳ — גא״״הז .מ - 

( 1804 — 1857 ), קומפוזיטור רוסי, מייסד האסכולה 
הרוסית הלאומית במוסיקה. בן למשפחת־אצילים! ילדותו 
עברה עליו בכפר, והמגע עם 
המוסיקה העממית שם השפיע 
על כל דרך־חייו. ב 1817 נכנם 
למוסד חינוכי לאצילים בסטר־ 
בורג, הצטיין בלימוד שפות 
ורכש לו השכלה רחבה, ויחד 
עם זה למד נגינת כינור ופסנתר 
ותאוריה מוסיקאלית. יצירתו 
המוסיקאלית החלה ב 1825 . 

בריאותו היתה רופסת במשך 
כל חייו, ומתוך־כך נאלץ לשהות 
שנים רבות בארצות המערב 
והדרום בעלות האקלים הנוח. מ 1830 עד 1834 חי באיטליה, 
ושם בא במגע אישי עם גדולי האופרה האיטלקית של אותם 
הימים, בלעי ודוניצטי, אך השפעה מכרעת יותר קיבל מן 
התאורטיקן הגרמני זיגפריד דן ( 06110 ), שממנו למד זמן 
קצר בברלין. דן הכיר בכשרונו המיוחד של ג׳ ועודדו לכתיבת 
מוסיקה לאומית. אחרי שובו לרוסיה, בא ג׳ במגע עם קבוצת 
סופרים לאומיים (ביניהם פושקין וגוגול), והם המריצו אותו 
ליצור את האופרה הרוסית הלאומית. ב 1836 הוצגה האופרה 
"החיים למען הצאר"(או "איוואן סוםאגין״),שבה אמנם ניכרת 
עדיין הזיקה לאופרה השיגרתית וביחח־ ל״אופרה הגדולה" 
הצרפתית, אך העלילה (מלחמת רוסיה־פולין) והגון המוסי¬ 
קאלי שלה הם רוסיים־לאומיים. אופרה זו נתקבלה כמעשה־ 
בראשית בהתלהבות עצומה. האופרה השניה של ג', "רוסלאן 
ולודמילה״ ( 1842 ), — אע״ם שעלתה על האופרה הקודמת 
מבחינת סגולותיה המוסיקאליות ועצמאות סימונה — נת¬ 
קבלה על דעת הקהל פחות משום שהתרחקה ביותר מהסיגנון 
המקובל. הקומפוזיטור המאוכזב פנה שוב לחו״׳ל. בפאדים 
נפגש עם ברליוז, שהתייחס אליו בהערכה רבה והציג את 
יצירותיו! השפעתו של בדליוז ניכרת במעולה שביצירות 
התזמרתיות של ג/ ״קומאריבסקאיה״. מ 1845 עד 1847 עשה 
במאדריד ובסוויליה, והמגע עם המוסיקה הספרדית גרם 
לכתיבת הפתיחות ״לילה במאדריד" ו״ 653 ת £0 גז\; 1013 ". 
כ 1847 הזר ג׳ לרוסיה והתיישב בכפר קרוב לסטרבורג, אך 


מדי פעם בפעם המשיך לבקר בחו״ל. הוא מת בשעת ביקור 
אצל מורהו לשעבר דן בברלין. 

ג׳ כתב גם מוסיקה קאמרית, אשר בה מעורבים יסודות 
קלאסיים ורומאנטיים כאחד. שתי האופרות שלו חיות עד 
היום כיצירות מקוריות ורעננות, שפילסו דרך חדשה והניחו 
יסוד לאסכולה לאומית גדולה ופורחת. ח. שם. 

גליסזן, ?[־;סיס ~ 0115500 5 ו 0 ת 3 ז? — ( 1597 — 1677 ), 
רופא אנגלי, תחילה היה מרצה ליוונית! אחר־כך 
פנה לרפואה בהשפעת תורתו של הרוי (ע״ע). מ 1636 היה 
פרופסור בקימבריג׳! ב 640 נ נשתקע בקולצ׳סטד ועבד שם 
כרופא! אחרי 1648 עבר ללונדון ושם ישב עד מותו. הוא 
היה אחד מתבורת אנשי־המדע והפילוסופים, שייסדו את 
ה״חברה המלכותית". 

ג׳ פעל כאנאטום, פיסיולוג ורופא פנימי, הוא תיאר 
לראשונה את הרכבת (ע״ע) והכיר את הגריות והכוויציות 
כתכינות־היסוד של הסיב השרירי! בתגלית יזו הקדים את הלר 
(ע״ע). תיאוריו הקליניים של מתלות שובות היו מדוייקים 
ושלמים בתכלית! על תיאור הרפכח שניתן על־ידיו לא נוסף 
מאומה עד המאה ה 20 . "קופסיתו של ג׳", העוטפת את הכבד, 
והתחבושת הכירורגית "עניבת־ג׳", המשמשת ליישור החו¬ 
ליות העליונות של עמוד־השדרד" נקראות על שמו. כל כתביו 
הרפואיים יצאו לאור בלידן, 1691 — 1711 .— ג׳ כתב גם חיבו¬ 
רים פילוסופיים, שיש בהם מעין הקדמות לחורת־הסונאדות 
של ליבניץ (ע״ע). 

? 7/1 , 11011651011 .!ל ; 1860 ,. 0 .*/ ) ח 0 נז 43 ״< . 14 

!:* : 4 * 9 * 50 > ,ח^ 0 ־ 011- 81 ! £1 מג^ 1 ; 1932 , 1001 ^ $0 

. 1946 ד&ס ה 1 

גל' 0 יה ( 0311013 ), איזור היסטורי בספרד, התופס את 
הפינה הצפובית־מערבית של חצי־האי האיברי 
ומחולק היום ל 4 המחוזות קורוניד" פונטודרה, לוגו ואורגסה! 
כ 29 אלף קמ״ר, כ ^ 2 מיליון תושבים ( 1950 ). ג׳ גובלת 
בצפון במפרץ־ביסקאיה, במערב באוקיינוס האטלאנטי ובד¬ 
רום בפורטוגאל. רמות מבותרות וטורי־הרים נמשכים בקווים 
ניצבים אל חופי האוקיינוס האטלאנטי ומשווים לשפתו את 
צורת חוף "ריאס", שלארכו חודרים מפרצים ארוכים לתוך 
היבשת. המפרצים מוגנים מסערות־החורף ע״י שוניות סלעיות 
ואיים קטנים, ומשום כך הם מסוגלים לשמש מקומות-מעגן 
מצויינים. ג׳ מנוקזת ע״י נהר מיניו ( 1100 ״<) וע״י בהרות 
קצרים אתרים. בחופי ג׳ נמצאות הנקודה המערבית ביותר 
(כף־פיניסטר) והנקודה הצפונית ביותר (ראש־אסטקה) של 
ספרד. ג/ ובעיקר איזור־התוף, מיושבת בצפיפות, אקלימה 
נוח, וכמות־המשקעים בה היא הגדולה והיציבה ביותר בכל 
ספרד. ג׳ עשירה ביערות ובשדות־מרעה. תוצרתה החקלאית: 
תירם, שיפון, תפוח־אדמה, ירקות, סירות! בעמקי־הנהרות 
המוגנים נטועים כרמי־גפן. גידול בקר וצאן רווח באיזור. 
בהתאם למצבה הגאוגראפי ולצורת חופיה נתפתח בג׳ הזץג. 
היא הראשונה בין איזורי־ססרד לייצור ויצוא של דגים 
(סארדיגים). התעשיות זעירות ומבוססות על חמרי-גלם 
מהחקלאות והדיג. התחבורה בפגים האיזור ההררי וממנו אל 
שאר חלקי-ספרד היא קשה, ולפיכך שמרד, ג׳ במידה רבה 
על יהודה הרגיונאלי ההיסטורי. התושבים — המכובים 
גאלייגוס — משתמשים בניב שהוא קרוב יוחד לפורטוגיזית 
מאשר לקאסטיליאנית! ביה״ב נתפתח ללשון ספרותית בפני 
עצמה. שזכתה לתחיה במאה ה 19 . 




877 


גליסיה — גליפולי 


878 



חמאחדראיח לסאנטיאנו דח < 11 ם 8 יס 0 ?ח ונאזיםיח> 


המרכזים העירקיים העיקריים בג׳ הם 
הנמלים דגל, לה קורוניה והבסיס הימי אל 
פרול; בפנים־הארץ: סנטיאגו דה ק 1 מפו* 
סטלה, מקום מקודש ומרכז עליה לדגל. 

ה י 0 ט ו ר י ה. ג׳ היחה ידועה בתקופה׳ 
העתיקה בשם קלקיה ( 13 ^ 0311 ), על־שם 
הקלטים־הקאלקים שישבו בה במאה ה 6 
לפסה״ב. הרומאים הכירוה תחילה כמקור 
לבדיל. היא היתה אחד האיזורים האחרו¬ 
נים בספרד להכבש ע״י הרומאים (בימי 
אוגוסטוס). בימי פלישות הטוטונים במאה 
ה 5 לסה״ג נתיישבו בג׳ הסרבים" ואחר־כך 
היה האיזור כפוף לשלטון הדזיגותים 
(ע״ע). ג' היתה סן האיזורים המעטים 
בספרד שלא נכבשו ע״י הערבים במאה 
ה 8 וענן הראשונים שבהם קמו שלטונות 
נוצריים עצמאיים. מלכות־ג׳ היתה לפעמים 
מאוחדת עם שכנתה אסטוריה ולפעמים מתחרה בה, עד 
שבתחילת המאה ה 11 התמזגו שתיהן עם לאון ואח״כ — עם 
קאסטיליה. במאות ה 10-9 היתד. ג׳ קרבן לפלישוח חוזרות 
ונשנות של הנורמאנים. חילותיו של אלמנצור כבשו את ג׳ 
ב 997 ז אולם הערבים חזרו ופינות לאחר מות מנהיגם. במאה 
ה 10 "נתגלה" בקומפוסטלה שבג׳ קברו של השליח יעקב 
הקדוש (סאנטיאגו), שנעשה המקום המקודש ביותר בספרד 
הנוצרית ואחד המרכזים החשובים של הצליינות ביה״ב. 
בתקופת הפילוגים והאיחודים המתחלפים של הממלכות הנו¬ 
צריות בספרד הצפונית במאות ה 11 — 13 חיתה ג׳ מלכות 
עצמאית מ 1063 עד 1072 ושוב בתחילת המאה ה 12 , בימי 
הסיכסוך בין אורקה (ע״ע) מלכת קאסטיליה-לאון ובין ארא־ 
גון! אך לסוף נשארה ג׳ חלק ממלכות קאסטיליה־לאון. עם 
פלישת צבאות גאסוליון לספרד ב 1808 נעשתה ג׳ אחד 
ממרכזי תנועת ההתנגדות העממית לשלטון הצרפתים. 

) 1113 ^ , 1919 ,. 0 * 1 > 5 ) 13$, ^.?0*5(2*10*1*4 0 10 111450x1 ־ 431 * 

£1 , 1500 ? .״ע , 0 ,1928 * 2 > 6 * 1 * 11 * 51 2 ) 011(0, 111550x5 ? 

; 17 * 0 ,19 1 ) 01111*0 <1* 0 , 1930, ?. £514(1 *0 11151 514x1 ? 

. 1948 * $ 00-1945 1 . 0 * 1 ) 5 * 56 * 015145 ? 14 , 053 גוז 11 \נ 111112 .! 

ם. 

גליפזלי (תורב , ג ל י ב ו ל ו) — 111 מ 0€111 , 011 ק 111 ב 0 — 
1 ) חצי-אי ארוך וצר בתורכיה האירופית, ביו הדרדנלים 
(ע״ע) ומפרץ־סארוס! הגדה הצפונית־מערבית של הדארדא־ 
נלים. חצי־אי זה שולט על הכניסה מן הים האגאי אל המיצר 
המוביל לקושטא ולים השחור, ומכאן חשיבותו האסטרטגית. 
מבחינה כלכלית הוא בעל ערך מועט. הישובים העיקריים — 
גליסולי ואג׳אבאד ( 31 ל 3 שמ£). 

2 )עיר־נמל בחוף הדרומי־מזרחי של חצי־האי ג/ במעבר 
מן הדארדאנלים לים־מארמארה; 16,500 תושבים ( 1952 ). 
מרכז מסחרי לסביבתה החקלאית. מבצר חזק החולש על 
המיצרים. בעיר שרידי בניינים רומאיים וביזאנטיים. 

היסטוריה. חצי־האי ג' נקרא בתקופה העתיקה "כר־ 
סונס של תראקיה". העיר ג׳ היא קאליפוליס 
"עיר־היוסי"), המתוארת כמרכז לחקלאות ולמסחר. עיר זו 
וערים אחרות בחצי־האי נוסדו כסושבות יווניות ע״י מהגרים 
איאוליים ויוניים במאות ה 7 — 6 . האיזור נמצא רוב הזמן 
בתחום ההגמוניה האתונאית, עד שנכבש ב 338 ע״י פילי־ 
פוס 11 מוקדון. בתקופת הדיאדוכים שלט בכרסונס ליסימא־ 
כוס, ואחריו שלטו בה הסלוקיים, התלמיים, האנטיגוניים, 

ד ?ו 


פרגאמון; ב 133 סופחה למאקזלניה הרומאית. עם עליית 
קושטא לבירת רומא המזרחית גדלה חשיבותה של ג׳ כמגינה 
על מבואות הבירה מדרום. יוסטיניאנוס קיסר ביצר את העיר. 
ב 1190 עבר כאן צבא הצלבנים של פרידריר בארבארוסה אח 
הים בדרכו לאסיה הקטנה. בשעת הקמת הקיסרות הלאטינית 
בקושטא ב 1204 נמסרה ג׳ לשלטונם של הוויניציאנים, מ 1304 
עד 1311 היתה כבושה בידי "הפלוגה הגדולה" של הקאטא־ 
לאנים. ב 1354 נכבשה ג' בידי סולימאן, בנו של השולטאן 
אורחאן, כנקודת־האחיזה הראשונה של התורכים ביבשת 
אירופה. ב 1366 הוחזרה זמנית לשלטונה של ביזאנטית, אולם 
ב 1376 נפלה סופית בידי התורכים. ב 1391 הקים בה השולטאן 
באיאזיד 1 מבצר והפך אותה לבסיס חשוב להגנת הדארדא- 
נלים.—ב 9 באוגוסט 1912 נחרב חלק מן העיר ברעידת־אדמה, 
אחרי מלהמת־הבאלקאנים 1912 — 1913 עזב הלק מן התושבים 
היווניים את העיר. — במלחמת־העולם 1 היה חצי־האי ג׳ 
איזור של קרבות עזים ביותר (פברואר 1915 —יאנואר 1916 ) 
בין כוחות ההגנה התורכיים־גרמניים ובין צבא-משלוח ברי־ 
מי-או׳סטראלי-ניוזילנדי, שנחת בקצה הדרומי ובחוף הצפוני־ 
מערבי של חצי־האי כדי לכבשו ולפתוח אח הדרך לקושטא 
לצי בעלות־הברית! במסגרת הצבא הבריטי לחם גדוד נהגי־ 
הפרדות היהודי (ע״ע גדודים עבריים). במשך הקרבות 
נחרבה העיר ג׳ באוקטובר 1915 בהפצצה ע״י הצי הצרפתי. 
אולם למרות מאמציהם הנואשים של בעלי־הברית נבלמה 
התקדמותם, ולסוף נאלצו לפנות את רצועות־החוף שכבשו 
בחצי־האי. — בעקבות חילופי־האוכלוסיו בת יית ותורכיה 
19231 פונו מג׳ כל התושבים היווניים, ובמקומם באו בשנים 
שאח״כ מתיישבים תורכיים. — מספר האוכלוסין בג׳ במאה 
ה 18 נאמד ב 100,000 (תורכים, יוונים, ארמנים, יהודים). 
בתחילת המאה ה 20 היה מספרם כ 30,000 . בעקבות רעידת־ 
האדמה ב 1912 ומלחמות־הבאלקאנים ירד המספר ב 1917 
ל 5,500 , אולם חזר והגיע 19201 ל 8,000 וב 1940 — ל 12,000 . 

וע״ע דרדנלים. 

.ז־"! , 1853 ( 5 >* 1 * 5 )* 721 50 * 1 ז 50 ז*\ 0 * 0 , 2 ) 8011111 .? . 4 * 

.א , 1905 , 226 , 196 , 1 1 ** 11 * 115 * 1 ) 1 * 051 1 > * 194 * 155 * 5 * 0 

?011031'(, 145 41114**11*195 <1(4*15 1(1 £ 11**50*115* (1* 7 '' 11X42** 

(*40111. 11 >ץ 140 ; 1911 ,( 38 , 05 ))) 601105-1-0 זס .ז $0 מ , 

1115401** <114 €0*****1* -) 3 ־ 61 . 1 0 ; 1913 , 1-11 , 14 * 1 >< 1 *£ 114 ) **ז 

** 14 10 15 * 2 ) 1 1015 * $1 **** 9 ה 1 ** 0 * * 1 ז 4 * 5 5 * 11 *** 011 *£ ,□מגו 

01 אי x 6 , 1929, 511 15 > ץ*\* 94 ? ,) 0041 .?— 011 ^) 5110 . 111 ׳ .ן * 

$5x<5455, 1940; 0. £. 6031 . 1948 , 1 * 1415510 ,־ 

ק. ח. ב. 



879 


גליפולי—גליססא, חיים כן אכרחם 


880 


יהודים בג/ ידיעה ברורה ראשוגה על יהודים בג׳ יש 
בידינו מ 1170 , כשמצא בנימין מטודלה בעיר כ 200 יהודים, 
ואח״ב מימי הקיסר מיכאל ¥111 פאלאולוגוס ב 1261 . מצב 
היהודים הוטב לאחר שעברה ג׳ ב 1354 לידי התורכים- ומספרם 
גדל אחרי כיבוש קושטא ב 1453 . על יהודים רומאניוטים אלה 
נתוספו אחרי 1492 — 1497 מגורשי ספרד ופורסוגאל. באותה 
תקופה ישב בג׳ ר׳ דניאל בר חנניה, שהעתיק את פירוש 
המקרא של ד׳ לוי בן גרשם (ע״ע). 18 מרבני ג' בתייחסו 
למשפחת אבן חביב הפו׳רטוגיזית ן המפורסם שנהם היה ר׳ 
יעקב אבן חביב (ע״ע). גולי ספרד־פורטוגאל הקימו קהילה 
לעצמם, אולם היה ועד משותף לכל העדה לעניינים המשות¬ 
פים, ובעיקר לעניינים הכספיים. ב 1576 פרץ סיכסוך בין 
הרומאניוטים והספרדים על הלוקת המם, שיושב בידי החכם 
ר׳ ישראל אסאיול. בסוף המאה ה 16 ובמחצית הראשונה של 
המאה ה 17 היו בין רבני ג׳ ד׳ יוסף ששון, גיסו של ר׳ יוסף 
פטראני (ע״ע), רבה הראשי (חבם־באשי) של קוישטא, ר׳ 
מאיר די בושון ובנו ר , אברהם, ואחריו ר׳ נתן גוסה ור׳ ישי 
אלמולי, גיסו של ר׳ מאיר די בוסון. באותם הימים היה מצבם 
הכלכלי של יהודי ג׳ סוב בדרך־כלל. בימי התנועה השבתאית 
היתד, ג׳ מרכז לפעילות, שכן היתה סמוכה לסירת אבידוס. 
היא "מגדל־עוז" שבו ישב שבתי־צבי, שהשפיע מכלא( על 
בני-הקהילה. המחלוקות אחרי המרתו היו בין גורמי הירידה 
של קהילת-ג׳ החל בסוף המאה ה 17 , שנמשכה אף במאה 
ה 18 . אולם במאה ה 19 חל שינוי לטובה עם הפיכת העיר 
למרכז מסחרי ! היהודים היו סוחרים, בעלי־מלאכה ופקידים 
(מהם רבים בשירות המדינה, בעיקר כמתודגפנים, בגלל 
ידיעותיהם בשפות). ב 1853 היה היהודי הספרדי חאג׳י חסדאי 
וארון, שידע כמה לשונות, סובן קונסולארי בג׳ לכמה מדינות 
זרות. בסאה ד, 19 שימשו ברבנות בג׳ כמה מבני משפחת 
אבן חביב, וכן ר׳ אהרן אלפנדאדי ור׳ חיים בן אברהם פרץ 
מקושטא, בעל "זכרנו לטובה". 

ב 1905 פתחה חברת כל־ישדאל־חברים בג׳ בי״ס לבנים 
ובי״ם לבנות, שבהם למדו כ 350 ילדים וילדות. מספר היהו' 
דים בג׳ לפני הרעש של 1912 היה כ 2,500 . ברעש נהרס 
הרובע היהודי בעיר, אך קרבנות־אדם לא היו בין היהודים. 
בימי מלחמות־הבאלקאן ( 1912 — 1913 ) נהרו לג' פליטים, 
וביניהם גם יהודים * "ועד ההצלה", שנוסד אז, העניק עזרה 
לפליטים וגם לחיילים יהודים, יוצאי סוריה ועיראק. משנת 
1933 כפופה קהילת ג׳ מבחינה דתית־מיבהלית למרותה של 
רבנות העיר צ׳אנאקקלעה. מחמת ההגירה לארצות אמריקה 
ולקושטא הלד ופחת מספר יהודי ג/ וביה״ס של ר״אליאנס" 
נסגר. עם קום מדיגת־ישראל עלו אליה גם יהודים מג׳. מספר 
היהודים בג׳ היה ב 1948 כ 400 , ב 1951 — כ 200 . המשפחות 
המועטות שנשארו בג׳ חיות ברובן על המסחר, והן מחזיקות 
בית־ספר ובית־כנסת אחד. 

ד. קונפורמי, קורא הדורות, 1 1846 ש. א. רוזאנס, דברי ימי 
ישראל בתוגרפה א׳ ( 2 ). ב׳, ג׳, 1930 ! ילקוט המזרח התיכון, 
שנה ב׳, 7 ־ 8 , 19 ־ 20 , 1904-11950 ,.״ 110 .״ 1 . 6.11 ־ 1 16 ) . 81111 
11, 8011 ) 1 ט 6-8 ס) 0 ; 10,1904 .סא , 60 ם 6111 בז 8.15 ט 1101¥ ', 1 ; 11 
. 911-1913 [ ,זטש 1 ז 0 '^ מ ת 1 ז] 5 .ס 0 !) 

ק, ח. ג/ש, ם. 



דילו (ע״ע). הג" נחשבים כענף־התפתחות, שהוא מקביל 
לדינו?אורים המשוריינים של הקרטיקון המאוחר. מינים אח¬ 
דים של הג׳ הגיעו לאורך של 4 מ׳(כולל הזנב) ולגובה של 
1.5 ס/ גופם מכוסה שריון בצורח כיפה (מעין הצב), עשוי 
חטיבה אחת, שהיא בנויה מלוחות גרמיות רב־צלעוניות 
מחוברות יחד, שאינן מתנועעות < בזה שונה שריון־הג׳ מזה 



ג?יםטורוז מיחויר ה?) 5 ד יוושריח 


של הארפאדילו, שטבעותיו מסוגלות להתנועע. בעמוד־ 
השדרה מחוברות החוליות ביניהן לחטיבות קשיחות: יחידד, 
ראשונה — חוליות־הצוואר, סרט לראשונה! שניה — רוב 
חוליות־החזה! השלישית מורכבת מחוליית־החזה האחרונה, 
תוליות־המתגיים וחוליות־העצה, והיא מחוברת לחלק האחורי 
של השריון. הזנב מכוסה שורת טבעות גרמיות, ולפעמים 
בולטים בקצהו קוצים קרניים. הגולגולת קצרה, הראש מכוסה 
שריון גרמי, שהפנים והלסתות שוקעות בעסקו. בכל לסת 
יש רק 8 טוחנות מהוקצעות יפר, (מכאן שם בע״ח אלה), 
מכוסות בכותרת עבה. הגפיים קצרות ועבות* לרוב הג" 
4 אצבעות בגפיים הקדמיות ו 5 באחוריות, במינים אחדים 
3 אצבעות בגפיים הקדמיות ו 4 באחוריות. אצבעות הרגליים 
הקדמיות מצויירות בצפרניים חזקות, קצרות ועבות, ששימשו 
לחפירה! ברגליים האחוריות הצפרניים רחבות ודומות לפר¬ 
סות• הג" ניזונו משרשים ופקעות־צמחים. 

הג" הופיעו בסוף האיאוקן, וראשוניהם היו קטנים ושמרו 
על כמה תכונות פרימיטיוויות של הארפאדילו — גולגולת 
ארוכה, שיניים בעלות כותרת נמוכה, סידור הלוחות בשריון 
הקדמי בשורות־רודזב וכר. בדרום־אמריקה, באיזורי הפאמפה 
של ארגנטינה ואורוגוואי, מצויים מהם בשכבות־המיוקן שפע 
של מאובנים. הג" הטיפוסיים הגדולים הופיעו בפליוקן: 
הם נדדו לצסון־אמריקה, ומין אחד אפילו הגיע עד טכסאס. 
ב&ליסטוקן היו הג״ נפוצים מאד מפלורידה עד ארגנטינה! 
מאז נעלמו עקבותיהם. 

0 . 0 . 

ןליפטיכןה, ע״ע גלוף. 

ח!יס £ א?יהם [בן] (בערך 1310 . מונסון 
[ארגון] — 1380 , פמפלונה [נווארה]), מחכמי ישר¬ 
אל בספרד. שימש רב באואסקה'ואח״ר בפמפלונד/ מכתביו 
ידועים: א) "עמק רפאים", פירוש על מסכת שמחות, שהכיל 
תיאור של המגפה השחורה ושל הרדיפות שבאו בעקבותיה 

בקאטאלוניה ובפרובאנס בשניס 1359-1341 . ?מים מתיאור 

זה הומו ע״י ר יהו מוין ו׳וופא(ח) נספוז *זטק 




797 


גלופה — גלופטר, תומם, דוכס מ- 


798 


יסוד למשפט עולמי! יסודותיו נתקבלו בסוף ידדב במערכות* 
המשפט של רוב ארצות אירופה המערבית. 

, 1 ) 1011 ) 14111 ימו ! 1111 ) 8 . 1610 . 4 . 10/1 ) 0 .ד . 8 .? 

- 11111 ) 8 ■ 1 ) 1 ! ) 401002 ) 02 , £110102 . 11 ; 1834-51 , 1 ד\- 1 

1(11111( !!11 8010%00, 1888; 00112, 0113 1(4(1011)1(1x11 4. 

(0111. 8(1/111 מיו X11. 2 ז 11110 .א .£ 1¥ ל 0 ז\ו) .ן ., X), 1913; £. - 
80501 ) 1 ^ 5 .£ ; 1925 ,. 11 ־ 1 , 1101111110 ( 4111111 1 ) 1 ! 1 ) 51011 , 2 ז , 

1/1( 401002( 4. ( 1110/>. 110-111)1114(11( (26115011 - 01115 ^ 8 .£ .ז 
41011 ) 1 1 ) 1111 ) 2101101 1 * 4 • 3 \ .£ ;'( 1925 ,. £5011 ׳* 
}£04(11 ('1'1](15(±1930 ,( 36111 1$ ת:> 1£8 נ £32£5£1 נ 1 :מ 1 101 .־ו , ?, 
8118011501101 8 ; 1947 , 0/11 ) 8 . 1001 . 4 . 11 סקס !! £1 ,■ 1££1 ג , 
1011111111011(11, 1949; £. . 4 .!) 111 ) 01 ) 1400 . 0 ) 1/1 ,תגמ 31 [ 3 ז^ ם ); 

£. 811£1151 ט 1 /-£ח 11 ן , 0 ז 11 ז £0 .׳יו־[) 111 ) 1110 ) 1 ) £1 7 > ) 7/1 , 311 ק 
1945), £4. \127-130 ,? 1 ) 501 111 11 ) 0111 70 ,■מ 2 ז 11 ז 11 ש 13 ״י , 
1949. 

3 ל 1 םטר (■ 61 ז 31011665 >), עיר וגמל־פנים ובירת מחוז גלוסטר 
שבאנגליה. 67,000 תושבים ( 1951 ). העיר יושבת 
על הגדה השמאלית של בהר סודן, כ 50 ק״מ צפוגית-מזרהית 
לבריסטול, היא מחוברת על־ידי תעלת גלוסטר־ברקלי עם 
מיתקני נמל-שארפנס שעל תוף-הים) אניות עד לנפח של 
1,000 טון יכולות להגיע לג׳ עם גל־הגאות. 
העיר משמשת מרכז מסחרי לפחם (הנכדה באיזור ניו־ 
קאסל) וברזל ומרכז תעשייתי למפעלים של בניית קרונות- 
רכבת ושל ייצור כימיקאלים, חבלים וגפרורים, וכן לבתי־ 

יציקה ולמספנות. 



גלוססר: השאתדראלה 

ג׳ עומדת על מקומה של העיר הרומאית גלוום ( 01671101 ). 
היא היתד, עיר חשובה באנגליה של יה״ב. בניינה המפורסם 
ביותר הוא הקאתדראלה הגותית המהוללה שנבנתה בין 
1072 ו 1381 . 

. 1939 , 4101 ) 001/1 01 , 0 * 3 > , 13 

^לוט^ר, המפרי דוכס מ״ — £ם 0111:6 ץ 1116 קת 1111 ? 

■ 01011665161 — ( 1391 — 1447 ), נסיך והומאניסט 
אנגלי, הצעיר בבני הנרי עו. לקח חלק במלחמותיו של אחיו 
הנרי ץ ונפצע בקרב אז׳נקור ( 1415 ). בימי המלו־הינוקא 
הנרי 111 שימש ג׳ ״מגן המלכות״ — ז. א. עוצר־בפועל, 
כממלא־מקום אחיו, הדוכס מבדפורד, שפעל אז בצרפת. אולם 
ג׳ לא הצליח במילוי תפקידו ונסתכסך עם מועצת־המלך ועם 
דודו, הקארדינאל הנרי בופורט ( £01:1 ! 1 ג 86 ), וכן לא הצליח 
בפיקודו על צבאות אנגליה בפלאנדריה ב 1436 . ב 1441 
הועמדה אשתו (לשעבר פילגשו) אלאנודה קובהם למשפט 
באשמת מעשי־כשפים המכוונים נגד המלך! היא נידונה 
למאסר ועוזריה התאו להורג. ג׳, שהמשיך בהתנגדותו 
ליועצי־המלך, נחשד אף הוא בעיני הנרי ¥1 , וכשבא ב 1447 
להשתתף במושב הפארלאמנט נאסר, וכעבור ארבעה ימים 
נמצא מת בכלא. — אע״ם שג׳ לא הצליח בעניינים מדיניים, 
היה אהוב על העם, שזכר אותו זמן רב בשם "המפרי הדוכס 
הטוב". ג׳ היה פטרון לספרות ולמדע ברוח הרנסאנס 
האיטלקי, שהוא היה מן הראשונים להנהיגה באנגליה: אסף 
כתבי־יד הומאניסטיים, תמך בסופרים אנגלים ואיטלקים 
וייסד באוכספורד את גרעין הספריה האוניברסיטאית (ע״ע 
ב 1 דלינה), שמדורד. הקדום ביותר עדיין נקרא על שמו. 

. 1907 ,. 0 ( 0 )) 0121 .מ . 11 . 8 

גלוס^ר. תזמם דוכס מ־ — ־ 31011 > 0£ 011166 35 מ 01 ורר 
■ 603161 — ( 1355 — 1397 ), המכונה תומס מוודסטוק 
(:!סס^סס^ו)ע״ש מקום־מולדתו, הצעיר בבני אדוודד ווו. 
אחד האישים החשובים ביותר בממשלת אנגליה בימי צעירו¬ 
ת( של ריצ׳ארד 11 בן־אחיו. מ 1373 ואילך שימש קונסטבל 
של אנגליה! ב 1377 קיבל את תואר רוזן מבקינגהם ובשנת 
1385 —תואר דוכס. השתתף במלחמות בצרפת ובדיכוי מרד 
האיכרים ב 1381 . אח״כ עמד בראש סיעת־האצילים שהת¬ 
נגדה ליועצי־המלך וניצח את אלד, האחרונים בקרב ב 1387 . 
אולם אח״ל נסתכסך עם המלך, נאסר, הואשם במרידה במל־ 
כות והוצא להורג בקלה. 




799 


גלוסקמה 


800 



שבוזווז נלוסיזםות טא״י 

גלוסקמה (מיוו׳ ג*>י>^ 7 — ״לשון״, ומ> 1£ ן 0 א — "דואג 
ל״., שומר״ ז במובנה המקורי — קופסה לשמירת 
״לשונות״־החלילים, אח״כ קופסה סתם, לסוף — ארון־מתים), 
ארון־מתים קטן. המלה בשני מובניה: "קופסה" ו״ארון", 
עברה בתקופת התלמוד לספרות היהודית (יר׳ סוטה זד, ג'< 
שקל׳ ר, א׳! בבלי מו״ק כ״ד, ע״ב ! מג׳ כ״ו ע״ב וכו׳) ? היא 
מופיעה פעם אחת גם בכתובות בית־שערים, אולם כרגיל 
השתמשו ביוונית לציון הג" בשם 01 ץס<ן> 6 ;וז> 6 ("בולעי- 
עצמות"). 

ארונות־המתים בעולם העתיק. השימוש בארונות- 
מתים — בניגוד לשיטת קבר־אבות לכל בני־המשפהה — 
מוגבל לתרבויות שלא נהגו לשרוף אח מתיהם ושייחכיו 
חשיבות לקיום היחיד. ארונות מצויים במצרים בתקופה 
קדומה מאד! במשך הזמן הירבו בארונות (ארון בתוך ארון) 
למת אחד, אם היה מן הגדולים והמלכים (למשל, בקבר חות 
ענח־יאמון). במקרים של קבורה בארון אחד התאימו את 
צורת הארון לגופו החנוט של המת וגלפו את קלסתר־פניי 
במכסה, ארונות אנתר 1 פואידיים ("דמויי־אדם") מסוג זה 
פשטו בארצות הנתונות להשפעה מצדית! הם נמצאו בגבל 
ושאר ערי־פיניקיה מתקופת הממלכה התיכונה. בחוג התר¬ 
בות האגאית מופיעים הארונות בסוף התקופה המיג ואי ת, 
בצורת קופסאות־חרם משוחות בצבע, בעלות צורת־בית עם 
חיקויים של גג, חלונות ודלתות. ארונות־חרס מלבניים, בעלי 
שוליים רחבות ומעוטרות בדמויות חיות ותיאורי־אגדות, 
נמצאו בקלאזומני שביוניה. רק בתקופה ההלניסטית נעשה 
השימוש בארון־מתים נחלת־הכלל בעולם היווני־רומי. בצידון 
וערי־פיניקיה השתמשו במאות ה 12 — 11 בארונות בצורת 
קופסה הנשענת על אריות! על דפנות הארון תוארו המת 
ובני־לווייתו או נשים מקוננות. במאות ד, 5 — 7 חזרו והשתמשו 
בארובות אנתרופואידיים! במאה ה 4 מופיעים בצידון ארונות* 
מלכים בסיגנון הלניסטי טהור ("ארונו של אלכסנדר" ועוד). 
השימוש בארונות חרס ואבן עבר גם לאטרוריה! האטרוסקים 
היו רגילים לתאר את הנפטר ואת רעייתו סועדים על מיטה 
המכסה את הארון. ברומא השתמשו לראשונה בארונות בעלי 
עיטור ארכיטקטוני פשוט, אולם במשך הזמן התמזגו הנוהג 
היווני והרומי. לארונות מתקופת הקיסרות ניתנת לפעמים 
צורת בית או מזבח, אולם כרגיל יש להם צורה של קופסה 
שעל מכסה מתואר המת שוכב ליד רעייתו. הצד הקדמי 
הארוך של הארת ועפ״ר גם הצדדים הקצרים מעוטרים 


בתבליטים, שתכנם הוא כרגיל תיאורי אגדות הקשורות בדזיי 
עולם הבא, או תיאורים מחיי יובדיום. בצד האחורי שלא נראה 
לעין גולפו סמלים הקשורים בחיי־שאול. בתקופה הנוצרית 
מופיעים גם תיאורים מההווי המקראי או מסיפורי האננגליון 
ביחד עם דמותו של הנפטר. בארובות הקיסרים השתמשו 
בפורפיר אדום שבא ממצרים (ארונות קונסטאנטינוס קיסר 
ומשפחתו ברומא ובקושטא). למאות ה 3 — 4 שייכים הארו¬ 
נות שחזיתם מעוטרת בקימור עם קשתות, ודמויות שובות 
עומדות מתחת לקיסורים (ארונות מטיפוס ״סידאמארה״).— 
בבבל העתיקה השתמשו בזמנים קדומים בארונות־חרס, 
ובתקופה הפרתית בארונות־זגוגיח בצורת נעל. 

ארונות-מתים בארץ־ישראל. הג׳ מופיעה לראשונה 
בתקופה הכאלקוליתית! ג״־זזרם נמצאו בחדרה ובבני-ברק 
וסביבתה. צורתן — קופסה על ארבע רגליים, בעלת גג מקו¬ 
מר, בדלת ובריח מלפנים וחלונות מאחור! הג" היו משוחות 
בצבע. מתקופת המעבר שמתקופת־הברו׳נזה לתקופת־הברזל 
נמצאו בבית־שאן ארונות־חרם אנתרופואידיים, המחקים את 
צורת החנוטים המצריים. בתקופת הברזל (הישראלית) לא 
השתמשו, כנראה, בג". הן חוזרות ומופיעות בארץ בימי בית־ 
הורדוס. ארונות מאורכים, המעוטרים בדגמים מעולם הצומח, 
נמצאו בקבר בית־הורדום ובקברי מלכי בית־זזדייב בירו¬ 
שלים, ולאחרונה גם בקבר גדול בהר-הזיתים. במיוחד מצטיין 
אחד הארונות מקברי המלכים, שגגו המקומר מעוטר בצמחים 
מן המינים הנפוצים בארץ: גפן, זית וכר. בתקופה הרומית 
הרבו להביא ארונות מגולפים מחוץ־לארץ ולחקותם בארץ. 
ליד קיסרי נמצא ארון המתאר קרב בין יוונים ואמאזונות! 
בתרמס עיןא — ארון שגלופות עליו עונות-השנה * בשומרון 
(קבר מן המאה ה 3 לסה״נ) — כמה ארונות, ועל אחד מהם 
תיאור איכרים המובילים תוצרתם לשוק. ארון ועליו תב¬ 
ליטים מיתולוגיים (אכילוס בין בנות ליקז׳מדס, לדה) נמצא 
בבית־הקברות של בית־שערים (בשימוש משני'?}. במאות 
ה 3 — 4 נפוצו בא״י ארונות-עופרת, אשר יצקו אותם בצור, 
אשקלון וירושלים, מתוך שימוש בעיטורים בדפוסים ד,מוכ- 
טים מראש. בתקופה הביזאנטית נפסק השימוש בארונות. 

ג״ במובן מצומצם — קופסאות־אבן מעוטרות, מן 
המאות ה 1 לפסה״ג וה 1 לסה״נ, נמצאו לרוב בקברים היהו¬ 
דיים, בעיקר בסביבות ירושלים. דוגמאות בודדות נתגלו גם 


. 

-״• 1 

י 

.־' ', 111 *!־ י'"־־" 


, ף־ 

יי ■ 

1 ״:; ׳*' 

וי :•״ 

■?'#ך" 

־ ך. ז; ■% 

. ! 1 

.ד" 



!לוסלסת הםלוננות םניח־־המנדוח מל ויידון 
(סוויאה תלחילוח רלזמטאו 



801 


גלוסקמה — גלוף 


802 



הגלוסהסה של סיראסארה (מראה העירוי) 
סחיאון העתיקות בקחטמא 


בשרון׳ בגליל וביחיד בבית־שערים. קופסאות אלו קשורות 
במנהג הקבורה המשנית, ז. א. ליקוט עצמות הנפטר כשנה 
אחרי קבורתו והכנסתן בקופסאות ממין זה. גודל הג׳ הוא 
40 — 70 ם״מ באורך, 30 — 50 0 ״מ ברוחב, 25 — 40 בגובה. הן 
מתרחבות במקצת מלמטה למעלה, לפעמים יש להן ארבע 
רגליים נמוכות; הן עשויות מאבן־גיד רכה) המכסות הם 
שטוחים או מקומרים. על דפנות ג" רבות נמצאו כתובות 
בעברית, ארמית ויוונית, או בשתי לשונות; ברוב המקרים 
ניתן רק שם הנפטר, או רק ציון עמדתו במשפחה, כגון: 
-אמא״ז אולם לפעמים הכתובת ארוכה יותר, כגון: "דוסתוס 
אבינו ולא למפתח". או כחובת כגון "עצמות בני ניקנור, 
מי שעשה את הדלתות" במקרים נדירים (בעיקר בשביל 
ילדים קטנים) שימשה ג׳ אחת ליותר ממת אחד. העיטור 
משוח לפעמים בצבע אדום, אולם ברוב המקרים הוא חרוט 
בטכניקה מיוחדת, שמקורה בארוגות־עץ. בעיטור הרגיל 
חילקו את פני הג' לשני חלקים ע״י מסגרות מרובעות, 
בצורת קו גלי בין שני קווים ישרים, ומילאו את הריבועים 
בדגם*שושן. השושן הרגיל הוא בן ששה עלים, אולם מצויים 
כל מיני שינויים בצורותיו ובעיטור השטח מסביב על-ידי 
נקודות, זרים וכיו״ב. לפעמים מתוארים על הג" גם צמחים, 
בניינים או חלקיהם (עמודים, כותרות), שערים, וכן קווים 
מצטלבים, שנחשבו ע״י החוקרים בטעות לסימני נצרות. 
עיטור הג׳ הוא מן העדויות החשובות ביותר לאמנות היהו¬ 
דית העממית בסוף ימי הבית השני. 
י. ברנד, כלי־החרם בתלמוד ובמדרשים, פ״ה, תשי״ג; 

0. < א ; 1873 , 381 , 1 !* 6 * 01 * 1 * 8 . 6 * 41 , 11 ג 4 ס 0 נ 0 ־ז 11 סמ 1 -ם 1 נ . 
5<:)11 זחססחו/ו . 13 ״ 1 ; 1931 , 286 ,. 1111 [ . 1 * 0 . 4111 ! ,טנ , 
11*11. 811>1 , 1933, 564; 8010111 1 * 11161 ^( 1 * 0 ,■ £0 תו 2 !ג ז 3 \ .א - 
1101, 11, 1935; ס 6 ק 0 ^ 1 ס 5 .▼) 1 < 0 } 11 ** 11 ס* 8 . 8161 , 01111112 •א ^, 
0111101■), 1937; ]. 0. 0 1952 , 245 , 11 ,. 1111 [ .■ 010 1 סק 1 ס 0 ,ץסז ; 

1\. 0. 03 0 ' 4 1 * 64000 , 15 סזז x16601. 61611^0*, 11 , 308, 1953; 

£. 611 00/116 [ ,ו 1 ^ס 10 זז 00 נז 0 .א x16011 ,0 * 16 מ x0**0-110x11011 
?**104, 1, 110, 111, 1905. 105-229, 1953. 

ס. א. י. 

גלוף (מיוף חורת), במובנו הרחב — כל עיבוד 

פלאסטי של אבן, עץ וחמרים אחרים; במובנו המ¬ 
צומצם — חריתת אותיות ותמונות על אבני־חן קטנות 
(גמ 1 ת (לאט׳ 3 מ 1 ממ£, אבן יקרה]). מבחינים בין ג" השקר 
עים באבן (אינטאליו 1 איט׳ 1130110 ״]) ובין ג" בצורת 
תבליטים (קאמאו [איט׳ 30160 ^). 

אבנים מגולפות שימשו מימי־קדם חותמות, קמיעות 
ואבני-מילד, וביחוד לטבעות. טכניקת הב׳ לא נשתנתה במשך 


הדורות. כחומר לג׳ שימשו כל סיני אבנים טובות (ע״ע), אב¬ 
נים טובות־למחצה, גבישים ועיסת־זכובית. תחילה שיוו לגמות 
את הצורות הדרושות, שהיו שונות לפי הזמנים והארצות, 
ואח״ב חרתו בהן אותיות ותמונות. בתקופות העתיקות הש¬ 
תמשו לשם כך בעיקר בנתיזי אבנים קשות, שהיו מותקנים 
בקצה מקדח קשתי; אח״ב התחילו להשתמש גם בסכיני- 
מהכת, בעלות להב זעיר העשוי בחצי-קשת, וכן במכשיר 
מורכב מכדוריות שטוחות או עגולות. באלף השני לססח״ג 
הומצאה במסופוטאמיה הגלגלית האפקית, ששיניה היו החד¬ 
רות לתוך האבן. לאחר החריתה הראשונה היו מכניסים לתוך 
החריצים והשטחים החרותים אבקת שמיר מעורבת בשמן! 
לבסוף היו משכללים את הציור בחרט מיוחד, ולעתים קרר 
בות אף ממרקים אותו. 

בראש הארצות שבהן היתד, נוהגת מלאכת הג׳ בזמן 
הקדום, היו אשור ובבל, פיניקיה, מצרים, יחץ והקיסרות 
הרומית, פליניום מתאר מספר רב של כלים לג׳. בארצות 
המזרח הקרוב נתקיימה מלאכה זו במשך דורות רבים, אף 
בתקופה הביזאנטית וביה״ב; בארצות אירופה קמה לתחיה 
בימי הרנסאנס, ואח״ב בקלאסיציזם של המאות ה 18 — 19 . 
גם בין עמי המזרח הרחוק היתד. אמנות הג׳ נפוצה מאד. 

שרשי אמנות־הג׳ 
נעוצים בתקופה הפך־ 
היסטורית, כשהתחי¬ 
לו בני-אדם להשתמש 
באבנים לשמירה על 
נפשם מפגי שדים ורר 
חות ולחרות עליהן 
חווים; המנהג הזה 
נפוץ עוד היום בקרב 
כל העמים הפרימי- 
טיוויים. אף חריתת 
אותיות־ הכתב על 
לוחות־חרס, שהיתה 
מקובלת באשור ובבל, 
היא אומנות הנכנסת 

במסופוטאמיה התפתח הג' בקשר למלאכת החותמות. 
תחילה היו החותמות עשויים בצורה עגולה או סגלגלה, 
אולם כבר בראשית האלף ה 3 לפסה״ג התחילו לעשות אותם 
בצורת גלילים קטנים, שעליהם היו חרותות אותיות ותמו¬ 
נות* את הגלילים האלה היו מגוללים על-גבי לוח-חומר, 
והתמונות היו יוצאות בו בצורת תבליט קל. חותמות כאלו 
היו משמשים לחתימת כלים ולציון השמור בתוכם, אחר-כך 
גם לשם חתימה על תעודות שונות או לשם כתיבת התעו־ 
חית עצמן. חותמות גליליים כאלו היו מקובלים עד לאלף 
הראשון לפסה״ג בתחומי התרבויות השונות שבאשור ובבל, 
באסיה הקטנה (לרבות את ארץ החיתים), בסוריה ובא״י, 
והן מקוד חשוב ביותר לידיעת ההיסטוריה ותולדות האמנות 
של התקופה הגד 1 נה. סימניו המובהקים של סימון הגמות 
הם: גוף תמיר, תנועות רבוודהבעה ומידה מסויימת' של 
הידור עדין; הכתב הוא בעיקר כתב־היתדות השומרי-אכדי, 
נושאי-התמונות לקוחים מן המיתולוגיות של העמים השונים. 
לעתים קרובות מעלילות גלגמש (ע״ע). ר׳ תמונות בערכים 
אשור, עם׳ 378 * בבל, עם׳ 531 , 559 ; אסיה, עט׳ 928 ; אדם, 
עמ' 528 ; איא. 



חותם סטוהנניז־דארו 
(הא 5 !י ד. 4 — 3 05 סה״ג> 

במידת-מה לתחום מלאכת־הג׳. 



803 


גלו!* 


804 


במצרים נהגו לגלף בעיקר בסקאראבאים — חפצים 
בצורת חיפושיות, שבתחתיתם היו חרותות אותיות בכתב 
החרטומים ותמונות. החל באמצע האלף ה 2 לססה״נ נעשו 
הסקאדאבאים לא רק מאבנים טובות, אלא גם מחרסינה או 
אף מאבנים רגילות, המצופות חומריזיגוג, שצבעו היה 
תחילה תכול־ירוק ואח״ב גם אדמדם. הם שימשו קמיעות 
ותכשיטים, והיו מקובלים גם בתקופה מאוחרת יותר בקרב 
היוונים והרומאים. 

באמנות האג אי ת והיוונית. מן התקופה המינואית 
הבינונית (בתחילת האלף ה 2 לפסה״נ) ואילך נמצאים 
בכרתים אבנים מגולפות, שמהן נעשו, כנראה, ענקים, ואת״כ 
חותמות־אבן עגולים או סגלגלים, שעליהם חרותים קישוטים 
בצורת שושנים, דגים, צפורים ואריות, ובתקופה המיקנית 
המאוחרת אף צורות של עזים ושוודים ושל רוכבי־סרכבות. 
הנטיה לסיגנון ההדאלדי, האפייגית לאמנות זו בכלל, ניכרת 
אף במלאכודהג/ 

בתקופה הגאומטרית של האמנות היוונית נעשה אף סיגנון 
הגמות חמור וקבוע יותר, אך מספר הנושאים גדל על־ידי 
תוספת נושאים חדשים, הלקוחים מן המיתולוגיה היוונית. 
השפעת המזרח על האמנות היוונית בסאה ה 8 לפסה״נ 
ניכרת— תחילה באיזור היוני, ובמאה ה 7 אף בקרב השבטים 
הדוריים — בשיכלולים בטכניקת־הג׳ ובהכנסת מוטיווים 
אשוריים. שיגשוגה הגדול של מלאכת־הג׳ חל בתקופה האר¬ 
כאית של המאה ה 6 לססה״ב. תחילה נעשו הגמות בעיקר 
בצורת סקאראבאים. נושאים לג׳ שימשו לעתים קרובות 
הגודג 1 (ע״ע), הראקלס והארי, אפולו המנגן בנבל, אלוהויות־ 
ים, כגון פוסידון! סימון הגמות עדיין היה חמור ונשגב. 
במאה ה 5 מופיעים בהן ראשיהם של זוס ושל אתני, מגדות, 
מחזות־אהבה ודמויות אדם וחיות בצורות גרוטסקיות. באמ¬ 
צע המאה ה 5 מתבטלים בסימון כל היסודות הארכאיים 
והגאומטריים, והדמויות מוצגות בסיגנון הנאטוראליסטי- 
אידיאליסטי, שהוא מסימני התקופה הקלאסית בכלל. במקום 
המקאראבאוס בא עתה המקאראבואיד("מעין סקאראבאוס"), 



נמות מוניות (הטאה ה 6 5 םםה״נ) 

שפניו היו שטוחים ושוב לא נעשה בדמות חיפושית. באותה 
התקופה נקובים לראשונה כמה מאמני־הג׳ בשמותיהם: 
תאודורום מסמוס, סירים, סמון, דכסמנום. 

עם כיבושי אלכסנדר מוקדו ן ובראשית ההלניזם הלה 
תקופה חדשה אף במלאכת־הג׳. הסקאראבאום והסקאראבו־ 
איד נעלמו כליל, ובמקומם באו אבנים שטוחות, ששימשו 
כמעט תמיד אבני־טבעות. כנושאים עיקריים שימשו עתה 
בעיקר דיוקנות של שליטים ודמויות של ארוס ושל ניקי 
(אלת־הניצחון) וכן דמויות מן החוג הדיוניסי, ובכללן 
דיאנה האפסית וההרמפרודיטוס. כבאמנות ההלניסטית בכלל, 
ניכרת אף בתמונות המגולפות גישה של תיאורי הוד! הציר 
דים מחולקים על גבי השטח המצומצם בצודה משוכללת 
ביותר, אלא שלעתים קרובות יש בהם משום מתיקות מום־ 



זזלטי דשני וארסיטאי 
קאמאו חמיה בסארדוניכס, הסאה ה 2 לפשד״נ 
(ארטיטאר, ?ניגגראד) 


דזת וסנטימנטאליות יתרה. מאמני תקופה זו ידועים פירגו* 
טלם, אמנו הפרטי של אלכסנדר, וכן דידלוס ואפולוניוס. 

אולם החידוש הגדול חל במלאכת הקאמאות! כאן היו 
מנצלים את שכבותיהן המגוונות של האבנים בצודה שהרקע 
נחרת על השכבה הכהה, ואילו החלק הבולט — על השכבות 
הבהירות. מרכזה של מלאכת־חג׳ היה באותם הימים באלכ¬ 
סנדריה של מצרים! שם פעל הגלף סטירוס בשירותו של 
תלמי ו. ידוע הקאמאו שעליו מגולפות דיוקנות תלמי וו 
ואשתו ארסינואי. 

לעשיית הגמות ברומא קדמה מלאכת־הג׳ המפותחת של 
האטרוסקים, שנושאיה דומים בדרך־כלל לאלה של התקופה 
הארכאית ביוון, אלא שסיגנונה קשה וראליסטי יותר. בג , של 
רומא העתיקה בולט החיקוי לאמנות היוונית הקלאסית. 
אבנים מגולפות שימשו ברומא לא רק לצרכי הפרט, אלא 
גם לחותמות של קהילות וערים. הדרישה לאבנים מגולפות 
הלכה וגברה, ומשום כך עברו כבר בסוף ימי הרפובליקה 
לעשיית גמות מלאכותיות מעיסת־זכוכית, והשתדלו לחקות 
בהן גמות העשויות מאבנים טובות, הן בנושאים והן בצבעים! 
שקיפותו משווה להן חן אמנותי מיוחד. בימי הקיסרות 
תפסו הדיוקנות מקום נכבד בין נושאי הגמות, שסיגנונן 
נעשה מעודן יותר, אך גם קריר יותר. מאמני־הג׳ בתקופת 
אוגוסטוס ידוע שמו של דיוסקורידם. בדרר־כלל מציינים 
את סוף המאה ה 2 לסה״ג כימי ירידה לאמנות־הג׳! אולם 
לאמיתו של דבר, רק הטכניקה נעשתה אז גסה יותר, ואילו 
כוח-ההבעה האמנותית שבגמו׳ת גדל בשל ההשפעה הגוברת 
והולכת של התרבויות המזרחיות. 

שטחי־גבולין של מלאכת־הג׳ בתקופה הרומאית היו: 
מעשי־פיסול זעירים, עפ״י רוב ראשים, שהיו יצוקים מזכר 
כית ועובדו אח״כ עיבוד גילופי! דיוקנות-ראשים של 


805 


גלוף 


806 



נסה רוסית נאוניכם, 7 לפסה": ( 3 ;>ז 5 ע§ט\^ ^מ 1 מ 001 ) 

למעלה : טיבריום הטנצח ; ימסד, בארבארים זענויים 

קיסרים ובני־משפחתם, שהיו מגולפים באבנים שובות! כדים 
שלמים מאבנים טובות" מקושטים בתבליטים לרוב! כלים 
עשויים זכוכית כחולה, מצופים בעיסת-זכוכית לבנה, שעליה 
נעשו תבליטים בגלגלית־ג׳. 

ברומא המזרחית ובממלכת הסאסאנים 
שמרה מלאכת־הג׳ על רמה גבוהה, אף מבחינה טכנית, עוד 
במשך דורות רבים. בגסות הפרסיות תפסו מקום חשוב כבר 
מימי האחמנים דמויות של עובדי-אש, עצי-חיים ונושאים 
לקוחים מדת-מזדה. בתחום התרבות הביזאנטית נעלם 
מסיגנון הג׳ הנאטוראליזם של היוונים והרומאים, כוח־ההבעה 
של הדמויות גדל, הטכניקה נעשתה לרוב גסה יותר. הונהגו 
נושאים הלקוחים מן המקרא והברית החדשה! אפשר שגם 
יהודים לקחו חלק במלאכת־הג׳. 

החל במאה ה 8 חלה עליה במלאכת הר בביזאנסיון. 
שוב התחילו להשתמש באבנים מובות־למחצה ססגוניות, 
תוך העדפת נושאים נוצריים. הגמות שימשו אבני־מילואים, 
כמקודם, אך מלבד זה היו מצויות אף בכריכות־ספרים, 
בתיבות של רליקוויות, בצלבים וכירב, בצד קישוטי־אמל. 
גם באותה התקופה היו חוטבים כלים שלמים מאבנים טובות. 

באירופה המערבית והמזרחית. הנזיר תאו־ 
פילוס (במאה ה 11 ) קיבל את ידיעותיו המדוייקות על 
סכניקת־הג׳ ללא ספק מן הביזאנטיים. אולם עוד קודם לכן 
קמה מלאכת הג ׳ ל ת¬ 
חיה בממלכת הקארו* 
לינגים (במאה ה 9 ): 
באותה תקופה הש¬ 
תמשו בעיקר באל- 
גבישים — קווארצה 
הדומה ליהלומים. ב¬ 
אותה תקופה נתפת¬ 
חה גם טכניקת החי¬ 
טוב בשנהב (ע״ע). 
באירופה של יה״ב, 
ביהוד בצרפת ובחבל 
הרינום, שימשו הג- 
מות אבני-מילוי, בעי¬ 


קר בכלי־קודש, כגון תיבות למיניהן, צלבים וכיף׳ ב! אפשר 
שתחילה השתמשו בגמות ביזאנטיות, עתיקות או סאסאניות, 
אולם החל מן המאה ה 11 נתפתחה מלאכת־הר אף בארצות- 
אירופה < בפאריס כבר היתה מצויה גילדה של גלפים במאה 
ה 12 . 

בסוף יה״ב, במאה ה 14 , התחילו השרים אוספים חפצי- 
אמנות, וביניהם אף גמות. שארל ע מלך צרפת והדוכסים 
הבורגונדיים לבית־ברי היו בראש האספנים. הנושאים היו 
לקוחים באותם הימים אף מחיי־החצר על משחקי־האהבה 
שבהם. 

בתקופת הרנסאנס האיטלקי חל מפנה במלאכת־הג׳ בכיוון 
ליצירות ברוח האמנות הקלאסית העתיקה. האינטאליות 
והקאמאות שנעשו אז אינם אלא חיקויים לאמנות העתיקה, 
ולעתים קרובות לא 
ניתן להבחין ביניהם 
ובין הגמות העתיקות 
אלא למומחים בלבד. 
בגמות מופיעים גם 
דיוקנות של אפיפיו¬ 
רים ושל שרים. אח״כ 
נעשו אבני־טבעות 
לצרכי האזרחים הא¬ 
מידים! לעתים קרו¬ 
בות השתמשו אף 
בתי־מסחר בחותמות 
עשויות מגמות. חו¬ 
בבים עשירים הכינו 
להם אספי-גמות (למ¬ 
של : האוסף של בית־ 
מדיצ׳י). כמו כן נמצאו באותם הימים חותמות של יהודים 
בכתב עברי. 

בין גלפי־הרנסאנס במאה ה 16 הצטיינו ג׳ובאני דלה 
קארנאולה, דומניקו די קאמאי ויאקופו דה טרצו. הגמות 
האיטלקיות היו מבוקשות בחצרות המלכים בצרפת ובספרד. 
מאטאו דל מאסארו הנהיג את מלאכת־הג' בחצרו של פראג־ 
סואה 1 בפאריס. בין האמנים הצרפתיים של המאה ה 16 נודע 
אוליוויה קודורה ( 1016 ־ 00 ). במאה ה 16 נתפתח ענף חדש 
של מלאכת חג׳: חיתוך אגרטלים מאלגביש! בין האמנים 
נתפרסמו סאראקי ( 1 ! 1 םס 3 ז 53 ) ומיזדוני, שעבדו בשירותו 
של הקיסר רודולף 11 . במאה ה 17 שימש הג׳ בעיקר לצרכי 
האזרחים האמידים שבשבילם נעשו אבני־טבעות. בתקופת 
הקלאסיציזם של המאה ה 18 הביאה עמה התעוררות המחקר 
הארכאולוגי עליה במלאכת־הג׳. עוד יותר מבימי הרנסאנס 
נהגו אז לחקות את הגמות העתיקות, עד כדי זיוף ממש. 
לעומת זה יש לראות בדיוקנות של אותה התקופה, שנעשו 
גם בהזמנת אזרחים, יצירות נאות של מלאכודהג׳ החדשה! 
עד לסוף המאה ה 19 כמעט שימשו גמות כאלה תכשיטים 
לנשים (סיכות, עגילים וכידב). בין אמני המאה ה 18 ראויים 
לציון בקר (ז:>±) 80 ), דורש, נאטר (־נ 6 ח 3 א), וביחוד מש¬ 
פחת פיכלר בטירול. 

בארצות אסיה המזרחית שימשה מלאכת־הג׳ 

כבר באלף ה 2 לפסה״ג ואילך בלוחות־קישוט, כפתורים 
ומדאליונים, העשרים מאבנים טובות־למחצה (גיאד, גיא־ 
דאיט ונפריט). לפני המצאת החרסינה (באלף ה 1 לסה״נ) 



נייופודוס המלי׳&י נוטוניאטס 
מאטאו כיזאנט' בסרפ:טין. הסאה ה 11 
(םוייאח ויהטוריה ואלברט, לונדיז) 




811 


גלדקוזח או דפסטרוזה או סכר־עגבים—גלוקומח 


812 


בכל הפירות המתוקים! בדבש ז בזרעים, שרשים ועלים ז היא 
מרכיב קבוע וחיוני (בשיעור של 0.1% ) של נסיוב־הדם, של 
הלימפה ושל הנוזל המותי־שדרתי! אין היא מופיעה בשתן 
הנורמאלי אלא בזה של חולי־הסכרת בלבד, תולדותיה של 
הג׳ מצויות בטבע בכמויות עצומות: מולקולות הפוליסאכא־ 
רידים עמילן (ע״ע), גליקוגן (ע״ע) ותאית (ע״ע) בנרות 
כולן שיירי־ג/ והוא הדין במלטוזה וכמה דו־סאכארידים 
אחרים ז סוכר־הקנה וסוכר־החלב חצים ג׳; מאות גליקוזידים 
(ע״ע) של הג׳ נפוצים בעולם הצמחים. 

הג׳ מתגבשת מתמיסתה המימית כרגיל עם מולקולת מי־ 
גבש ( 08111206.9 2 0 ); בתנאים מסויימים — בלי מי־גבש. 
מסיסותה במים רבה מאד: בטמפראטורה רגילה כ 45% , 
ב״ 100 כ 85% . שיעור מתיקותה כ% מזו של סוכר־הקנה. 
מבחינת התנהגותה הכימית הג׳ היא אלדו־הכסו׳זה טיפוסית* 
היא ניתנת לחימצון לחומצה גלוקונית (חד־קארב 1 כםילית), 
לחומצה סאכארית (דדקארבוכסילית) ולסוף לתומצה אוב־ 
טלית (ע״ע)! היא ניתנת לחיזור לכ(הל סורביטו׳לז היא 
מחזרת תמיסת־פלינג * מתולדותיה האפייניות — האוסאזון 
(ע״ע). הג׳ מותססת בשלמותה ע״י שמרים לכוהל ו 2 ס 0 
וע״י המערכת הגליקוליטית של חידקי־החלב או של השרי¬ 
דים — לחומצת־החלב (ע״ע גליקוליזה * תסיסה). מערכות 
אנזימי־התימצון של רוב התאים מחמצנות אותה בתהליך 
הנשימה הפנימית ל 2 ס 0 ומים. הג׳ משמשת — במישרין או 
אתרי הפיכתה לגליקוגן — ספק־אנרגיה עיקרי לשרירים, 
וכנראה ספק־אנרגיה יחיד למוח. לשימושה בחילוף־החמרים 
קודמת תמיד אסטריפיקאציה לאסטרים של החומצה הזדחנית. 

כל הג׳ שבטבע היא מבחינה סטראוכימית משורת־ם 
(ע״ע סטראוכימיה) ז היא מסובבת את מישור־הקיטוב של 
האור המקוטב ימינה (ע״ע אופטית, פעילות), ומכאן האחד 
משמותיה (מלאט׳ ימין). ס-ג׳ ידועה רק כחומר 

סינתטי, שאינו מצוי בטבע ואינו מופעל ע״י אנזימי התסיסה 
והגליקוליזה. 

ככל המונוסאכארידים קיימת הג׳ בצורות " (!) ו?(וו), 
שיחס הסטראואיזומריה ביניהן נקרא אנו׳מריה והוא מתבטא 
בתופעת המוטארו׳טאציד, (ע״ע אופטית, פעילות) של תמי¬ 
סות טריות של הג׳: 


080 0- 

1 1 


ס 

1 

-ס 

1 

1 

8-0-08 | 

־*־ ,־ 80-0-8 7 ־-*~ 

ן 

0 80-0-8 
ן 

' 8-0-08' 

8-0-08 

8-0-08 ׳ 

8-0 - 

08,08 

• 

08,08 

עודד, אלדהידיח 

1 


ח 0 


\ / 

0 - 


חס - ס¬ 

! 

0-8 - 
חס־ ס¬ 


ס¬ 

1 


0 8,01! 
1) 


ח 

8 

סח 

ח 

ח 


בתמיסת־ו מופיעה מוטארוטאציה למטה, בחמיסת־וו—מו־ 
טארז׳טאציה למעלה! שתי התמיסות מגיעות לאותו ערך סיבובי 
סופי, המקביל למצב שיווי־המשקל בין הצורות ז ווו: 
ם[ג>]: ״ 112 + ( 1 ) -> ״ 525 + *־ ( 11 ) 19 0 + 

הג׳ מופקת בדרך תעשיינית בקנה־מידה ברחב, בעיקר 
ע״י הידרוליזה של עמילן. עמילן (של תפוחי־אדמה, תירם, 
אורז) מפורק לסוכר ע״י טיפול בחומצה גפריתנית מהולה 
בחום! אחרי ההידרוליזה מסננים אח התמיסה דרך פחם־ 


עצמות לשם ניקויה ומרכזים אותה בריק עד להתהוות סירוס 
סמיך, הנקפא לגוש של גבישים. תכשירי־הג' הטכניים הנמ¬ 
כרים בשוק הם עפ״ד תערובות של ג׳ ודבסטרינים! ג׳ נקיה 
מתקבלת ע״י גיבושים חוזרים ונשנים, ייצור הג׳ באה״ב 
הגיע ב 1950/51 ל 250,000 טון סוכר גבישי ולססס, 500 טון 
םיר 1 פ! מחירו של הסוכר ד,גבישי בשוק נמוך קצת מזה של 
סוכר־הקנה. 

לג׳ שימוש רב בתעשייודהמזוגות, בתעשיית היינות 
והבירות, בהכנת ריבות וממתקים, בתעשיית־הטבק. מאחר 
שהיא ניתנת להקלט במישרין וללא עיכול קודם ע״י התאים 
החיים, משתמשים בה ברפואה כחומר-מזון במצבי־תשישות 
ובמקרים של מחלות הכבד וצינור־העיכול, הן בצורת חוקן 
מזין והן בצורת זריקות אל תוך הוורידים. 

. 1922 — 1913 , 1-11 7 * 0 , 10116111.1113 ^ . 11 

י. ל. 

גלוקז! 0 ץ ( ־ 11 ״מ 33 ס 0 נ 11 §), ספר (ע״ע) תנקני: גלוקוזה 

(ע״ע) שבה הוחלף הידרוכסיל-ס בקבוצת-אמינו. 

ג׳ הוא מתוק ומתנהג כסוכר לגבי חיזור־^לינג וראקציית־ 
אלסאזון, ואילו קכוצת־אמינו שבו מכשירה אותו ליצירת 
קשרים פפטידיים (ע״ע אמיניות, המצות). 

בהתאם לשניות זו שבתכובותיו, הג׳ הוא 
גם אבן־הבניין היסודית של הפוליסכריד 
כיטין (ע״ע) וגם נכלל בשרשרת הפולי־ 

וןפםידית של חלבונים (ע״ע) שונים 

(גליקו־^רו^איגים—,חלבונים סוכריים"), 

כגון בחמריס הריריים (מוצינים) של 

הרוק, בסחוס ובחלבון־הביצה. 

גלוקזמה (מיוד כחול־בהיר או אפרורי), 

ברפואה העתיקה — מתלת-עין שלא הוגדרה כל 
צרכה,עפ״ד כמין י ז ר(ד(ע״ע),שאינו ניחן לריפוי ושסימנו— 
האישון המורחב המחזיר אור כחלחל-ירקרק. באופתאלמד־ 
לוגי ה החדישה יוחד המונח למחלה (או ביתר־דיוק — 
לקבוצת־מחלות) של העין, שסימנה העיקרי — תגבורת 
הלחץ התוך־עיני מעל ללחץ התקין, וסיבתה — הצטברות 
מי-הלשכה בעין מחמת הפרעה באיזון בין כמות הנוזלים 
המופרשים לתוך הלשכה מן העטרה ובין כמות הנוזלים 
העוזבים את העין דרך צינור־שלם (ע״ע עין). אם אין מצלי¬ 
חים להסדיר את הלחץ המוגבר, מביא הוא לידי התקערות 
של דיסקוס עצב־הראיה ולידי בליון העצב וגורם לליקויים 
בשדה־הראיה, אח״ב גם בראיה המרכזית, ולסוף לעיוורון 
מלא. עד לפני 100 שנד לא היה ידוע כל אמצעי למנוע את 
התוצאות של מחלה זו, מאחר שמהותה היתד! סתומה לגמרי. 
היום נתבררו הרבה מתכונותיה, אך עדיין מרובות תעלו־ 
מותיה. 

מבחינים שני מיני ג/ 1 ) ג׳ ראשונית מופיעה בשתי 
צורות: החדה — הבאה בהתקפים פתאומיים של התערפלות־ 
הראיה (עד כדי עיוורון) בליווי כאבים חזקים, והברונית — 
שבה הראיה פוחתת והולכת לאט בלי הרגשת כאב. כנגד 
הג׳ הראשונית מועיל לפעמים השימוש הקבוע בסמים 
מצמצמי-האישון, כגון אסרין, פילוקארפין וכד/ במקרים 
קשים זקוק החולה לניתוח, שהוא דחוף ביותר בג , החדה! 
ב 1857 המציא ם 1 ן גרפה (ע״ע) את שיטת קיצוע־הקשתית, 
שהורות לה ניצלו מאז רבבות אנשים מעיוורון. נגד הג # 


000 

1 

,פזונ-ס-פ 

1 

00 - 0-0 

1 

0 - 0-00 

1 

0 - 0-00 

1 

00,03 


1 



813 


גלוקומה — גלות (גולח) 


814 


הכרונית משתמשים היום בניתוחים שונים, שמגמתם היא 
יצירת ניקוז תדיר של הנוזלים העצורים בעין. 2 ) ג׳ שניית 
באה כתוצאה ממחלות מסויימות של העין, כגון: מדלקת 
הקשתית והעטרה, מנקיעת־העדשה ועוד! ריפויהבלול בריפוי 
המחלה היסודית. 

הג׳ היא בעיקר מחלת הגיל המבוגר והזקנה, אך יש גם 
צורה המופיעה בילדות, כתוצאה מליקויי־עין שמלידה. 

א. 0 . 

;לוקורזנית, ח?ןצה, ע״ע אוחניזת, ח^צות. 

גלות ( 13 לדי)׳ מצבה ותחושת־עצמה של אומה העקורה 
מארץ־מולדתה והנתונה תחת יד זרים. המונח 
מיוחד בעיקרו לתולדותיה ולתודעתה ההיסטורית של האומה 
היהודית מימי חורבן הבית עד דורנו. 

יש להבחין בין ג' ובין תפוצות: ישיבתם של רבים מבני 
האומה, ואפילו של רובם, מחוץ למולדתם אינה בגדר ג׳ 
כלל, כל עוד נשארה ארץ־המולדת בבעלותה של האומה — 
והיוונים בעת העתיקה ("איטליה של יוון") והגרמנים בעת 
החדשה ( 1 מנ 150111:1 גןשן> 5 ^ ¥011 , 11€ :) 5 ] 1611 > 5 !€מג 151 ן.^) יוכיחו. אף 
בגורלם של האומה האירית בחלקים ביברים של תולדותיה, 
של הארמנים בתולדותיהם רבי־היסורים, של השכבות העל¬ 
יונות של האומה הפולנית שלאחר החלוקות של מדינתה 
לא היה משום ג' ממש, מאחר שעכ״פ מבחינה אתנית לא 
הושמטו מולדותיהן של אומות אלו מידיהן, רק העדרו של 
מרכז מדיגי־אתני ותחושת עקירה גמורה ואין־אונים עושים 
את התפוצות לג/ אין הכרח שתחושת-הג׳ חלווה תמיד 
למצביהג׳. דק בתולדות עם־ישראל נתנה תחושת־הג׳ ג 1 ן 
אינטנסיווי להרגשותיו של היחיד ולמחשבתה של האומה 
על עצמה ועל גורלה. היא התבטאה ברגש הזרות בארצות־ 
הנכר, בגעגועים על העבר המדיני והלאומי ובשאלה הנו¬ 
קבת לסיבותיו, לטעמו ולתכליתו של המצב בהווה: מפני 
מה, או לשם מה, גלינו מארצנו ז אצל חסידים ואנשי־מעלה 
נצטרפה ההרגשה של פגימת העולם העליון בנדודים בעולם 
התחתון — "גלות־השכיבה". 

תפוצות ישראל בארצות ובתקופות שונות נגרמו ע״י 
השתלבותן של קאטאסטרופות לאומיות, מפלות צבאיות, 
חורבנות, רדיפות וגירושים, בתהליכים חברתיים וכלכליים 
נורמאליים — הגירה למקומות התיישבות ופרנסה חדשים. 
"ג׳־מצרים" היא מושג דרשני בלבד (ומאוחר ביותר); אולם 
אין ספק, שתפוצות הג׳ היהודיות החלו בדרך נורמאלית 
עוד זמן רב לפני חורבן בית ראשון. 

בג׳־ישראל (=ג׳־אשור = ג׳ עשרת־השב- 
ט י ם) ב 732 לפסה״ג הגלו הנכבדים שבשבטי עבר־הירדן 
המזרחי והיושבים בצפון־הארץ לאשור, בהתאם למדיניותה 
של מלכות ז 1 לעקור מאדמתם את האוכלוסים שנוצחו ול¬ 
פזר אח בני השכבה המנהיגה בין עמים אחרים במרחק. 
מקור אכדי מקוטע מונה 3,000 שבויים, כנראה גברים בלבד, 
מ 5 ערים בגליל. כשנכבשה הבירה ב 721 לפסה״ג, הגלו 
מתושבי שומרון 27,290 נפש, דש להניח, שמספר הגולים 
מהארץ כולה היה גם הוא ניכר. ג׳ ז 1 העברה אל "חלח וחבור 
נהר־גחן וערי־מדי" (מל״ב יז, ח שם יח, יא). בתחומים 
אלה קיימו אח״כ קשר עם ג׳־יהודה. אין לדעת כיום בבירור, 
כמה מהם נתמזגו עם הגולים האחרונים וכמה נטמעו בגדים 
מסביב (ע״ע עשרת השבטים). 


ג׳ - י ה ו ד ה (= ג׳ - ב ב ל) ראשיתה, כנראה, בימי יהר 
יקים, המשכה באביב 598 לפסה״ב, כשהגלה מלך בבל את 
יהויכין ואתו רבים מנכבדי־הארץ ומבעלי־המלאכה (מל״ב 
כד, י״ב—ט״ז; ירט׳ כט, א—ב), והשלמתה בקיץ 587 
לפסה״ב כשחרבה ירושלים, ורבים מהעם, ומלכם בתוכם, 
גלו בבלה. רצח גדליה בן אחיקם (ע״ע) גרם לבריחתם של 
רבים למצרים (מל״ב כה, כה—כוו ירמ׳ מא, טז—יח). 
הדעות נחלקו על מוצאו וזמן ייסודו של הישוב ביב (ע״ע)! 
מכל מקום קדום הוא, ואין לאחרו בהרבה לחורבן בית 
ראשון. אלה הם ראשוני הישוב היהודי הגדול במצרים 
שבימי הבית השני. לפי ירט׳ נ״ב, ל׳, הגלה נבוכדנצר גם 
ב 582 לפסה״נ רבים מיהודה לבבל, אולי כעונש על רצח 
גדליה. ג׳-בבל העברה לשבת במושבות מיוחדות על נהר־ 
כבר בקרבת העיר ניפור. יחסם של הבבלים היה נוח! 
הכלכלה הבבלית קלטה אח הגולים בחקלאות ובמלאכה. 

כיבושה של בבל בידי הפרסים ושיבת ציון ב 538 — 536 
לפסה״נ(עם גלי-השיבה הנוספים במאה ה 5 לםםה״נ) הקימו 
מחדש את המרכז הדתי־הלאומי ביהודה וליכדו את הגלויות. 
מצד שני נתן מיזוגה של בבל במלכות הפרסית דחיפה לנדי¬ 
דה נוספת של יהודים לתחומים הצפוניים והמזרחיים של 
מלכות זו-לפרס ולמדי. עד 1 תהג׳ בבבל ובמצרים גדלו במס¬ 
פרים וברכוש והתפשטו בשטח במשך כל ימי מלכות פרס. 
בימי שלטונן של המלכויות ההלניסטיות חל שינוי בגידולן 
ובהתפשטותן של הגלויות, אך לא בקשת האמיץ למרכז שב¬ 
יהודה. גיבוש יהודי גדול קם באלכסנדריה. החל מהמאה ה 1 
לפסה״ג מופיעות קהילות יהודיות ברחבי הקיסרות הרומאית. 
סדרי הביטחון, התחבורה והמסחר שבקיסרות הרומית סייעו 
בוודאי להתפשטות התפוצות. ברם, החכמים חלוקים היום, 
אם יש ליחס את ריבוים של היהודים לעשיית נפשות ליהדות 
בין תושבי הערים של איזור הים התיכון, או שהוא הריבוי 
הטבעי של האומה היהודית. באמצע המאה ה 1 לסה״נ מצייר 
פילון האלכסנדרוני את הג׳ כמשתרעח ממצרים על פני 
סוריה, מחוזות אסיה הקטנה, חצי־האי הבאלקני ואיי הים 
האגאי ואיטליה שבמלכות רומא, ועל פני "בבל ובכל (ערי) 
המדינות אשר סביבותיהן משתרעת אדמה פוריה" במלכות 
פרס! הוא סבור, שישובי יהודים נמצאים ב״רבבות ערים... 
הנמצאות בכל חלקי הישוב, באירופה, באסיה ולוב, במדי¬ 
נות היבשה ובאיים, בחופי־ימים ובטבור־הארץ" (המלאכות 
אל גאיוג ל״ו, 281 — 284 ). שליחי הנשיא שבא״י הגיעו 
במאה ה 2 עד להרי-קאווקאז ועד לפרובינציות המערביות 
של הקיסרות. 

שני זרמי התיישבות יהודית התפשטו בעולם העתיק 
בשתי הממלכות הגדולות: במרחבי בבל, פרס ומדי ובהרים 
שבגבולותיה, ששם נעשו גושים מלוכדים למדי, וברובה של 
הקיסרות הרומית, בחופי הים התיכון, בערי הקיסרות (מפת 
מסעי פאולום [ע״ע] היא מפת ערים שהיו בהן קהילות יהו¬ 
דיות) עד חצי־האי ערג מפת־התפוצות לא נשתנתה מעיקרה 
גם ע״י רדיפות הנצרות השלטת מראשית המאה ה 4 . במאה 
ה 5 היו היהודים ברובם המכריע תושביה של אסיה. 

כיבושי הערבים בין 632 ו 719 שינו את תמונת הג׳ ע״י 
איחוד חלקים גדולים של ג׳ הקיסרות הרומית עם כל הג׳ 
של המלכות הפרסית. הם הכחידו את היהודים מחצי־האי 
ערג פרט לתימן ולואדי אלקרא, אך יצרו תנאי־התפתחות 
טובים ביחס לג׳ שבשאר "ארץ־האיסלאם". בעולם הנוצרי 



819 


גלות (גולה) 


820 


ולזזסתבד בצרות." ובמלכיות" (ירוש׳ תעב׳ ב/ ד׳! ב״ר 
וירא, ט״ו? מדרש הגדול וירא, ב״ב, י״ג), מעשה השבטים 
במדבר, שבכו בכיה של חינם, הוא שגרם, ש״מן אותה 
שעה נגזרה על בית־המקדש שת תה רב, כדי שיגלו ישראל 
לביו האומות" ובכייתם יהא לה טעם (במד״ר שלח, ט״ז? 
תעב׳ כ״ט, ע״א). ר׳ אבהו, בסוף המאה ה 3 , אף מקביל 
את גירושי העם ושילוחיו כעונש על הפרת הברית לגירושיו 
ושילוחיו של אדם הראשון מגן־עדן אחרי שעבר על ציוול 
של אלהים (פסידר״כ קי״ס, ע״ב). הג׳ "ממדינה למדינה" 
נמנית כאחת מעשר הגזרות שנגזרו על אדם הראשון — 
(אדר״נ, נו״ב, ע״ב, ע , 116 ). להערכת הג׳ על הפיזור 
והעראיות שבד. ניתן ע״י הז״ל בימוי רב פנים ומשמעות: 
מידה קשה לישראל ראו בעובדה, שגם בג' אינם מרוכזים 
במקום אחד, אלא אלהים זרה אותם לבין כל האומות "כאדם 
שהוא זורה שעורים במזרח ואין אחת מהם דבקה לחברתה" 
(ספרא בחקותי, ד)! בכל מקום אינם אלא "עראיים"(לנוו¬ 
דים)! ה״דיודיך (התושבים) הם בני-עשו (דב״ר א', כ״ב). 
"קשה גלות ששקולה בנגד הבל" בייסורין(ספרי, דב׳ מ״ג)! 
היא "דומה למיתה ולתהום" (מדר׳ שוחר טוב [באבער], 
ע״א, 323 ). ישראל הוא אביון בג׳ (שם ט', 90 ), גאוותו 
ניטלה ממנו וניתנה לגויים (חג׳ ה׳, ע״ב ? וכן שהש״ר כ״א, 
ע״א). אין לה לאומה הגולה דרך להתגוננות ולתגובה ראלית, 
שהרי "ישראל בין שבעים אומות חזקות, מה הם יכולים 
לעשות?" (פסיק״ר ט׳). 

הג , פוגמת בנפש היהודית, "בה מתלכלכין בעוונות" 
(שהש״ד ח׳, י״ב). ולא נפש היחיד לבדה גפגמת: הג׳ פוגמת 
בשלמותה של מלכות־שמים (מדרש תהלים צ״ז, ע׳ 423 ), 
והשכינה "מנהמת כיונה" ו״הקב״ה שואג כאריה" על החור¬ 
בן ועל ה״בנים... שהגליתים לבין האומות״ (בד ג׳, ע״א 1 
ועי׳ חג׳ ה׳, ע״ב). מימי ר׳ עקיבא ואילך מקובלת הדעה, 
ש״בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהן" (מכילתא 
פסח׳ י״ד? מגילה כ״ט, ע״א; ירוש׳ תעג׳ א׳, א׳< ועוד). 
רעיון זה קשר את ג׳-ישראל בגורלו של העולם ועתידו 
והיה למקור עידוד ואמונה. 

עם כל תחושת הסבל והמועקה שבג' איתנה אמונתם של 
חז״ל בכל התקופות, שאין פירושה של ג׳ כליון. ה׳ השביע 
את אומות־העולם ״שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי״! 
הצרות הגדולות שבג׳ יש בהן משום הפרת שבועה זו, ועתי¬ 
דה היא להחיש את הקץ (כתוב׳ קי״א, ע״א; שהש״ר ב׳, ז׳). 

אף בצדדים השליליים שבג׳ גילו חז״ל טעמים לשבח. 
הסבל מבליט את נאמנותו של ישראל ונותן לו פתחון־פה 
לומר לאלהיו.־ "כמה שמדות וגזירות רעות גזרו עלינו, כדי 
לבטל מלכותך ואדנותך ממנו, ולא בטלנו" (סדר׳ שוחד 
טוב, ה׳, ע׳ 53 ). בתופעת הפיזור ראו חז״ל תנאי קודם 
לגאולה? בישיבתם של יהודים בכל קצווי מלכות־רומא 
("אחד מכם גולה לברבריה ואחד מכם גולה לסמטדיה 
1 ג 311 ומז 53 ] ") ראו (במחצית השניה של המאה ה 2 ) מילוי 
תנאי זה (שהש״ר ב׳? פסיק׳ דר״כ מ״ז—מ״ח! פסיק״ר ט״ו). 
אמנם, "על דעתיה דרב בשעה שישראל זוכין רובן [בא״י 
ומיעוטן בבבל, ובשעה שאין ישראל זוכין רובן) בבבל 
ומיעוטן בא״י" (ב״ר דחי, צ״ח). 

ריבוי הגרים (ע״ע) בקיסרות הרומית הוסיף טעם ומובן 
לפזורות. בראשית המאה ה 3 עוד דרשו האמוראים ר׳ יוחנן 
ור׳ אלעזר, ש״לא הגלה הקב״ה את ישראל לבין האומות 


אלא כדי שיתווספו עליהם גרים... כלום אדם זורע סאה אלא 
להכניס כמה כורין" (פסח , פ״ז, ע״ב). בעיני דרשנים בעלי 
הלך־רוח דומה נמשלה האומה ל״צלוחית של פוליסוף, שיאה 
לה הטילסול כדי שיהא ריחה נודף* ואברהם שגייר גרים 
היה הראשון שנאמר לו, סימן לבנים: "טלטל עצמך בעולם 
ושמך מחגדל בעולמי" (שהש״ר א׳, ד׳). הערכה ז( של 
התפוצה דומה להרגשותיהם של פילון ויוסף בן מתתיהו? 
ייתכן שאין האמוראים שוגים אלא השקפות שרווחו זמן רב 
לפניהם, כאשר תנועת הגיור היתר. בכל תקפה. עם התבססו¬ 
תה של הנצרות במלכות דומי ועם התמעטות הגיור נוסף 
מובן בטחוני־חברתי לפיזורה של האומה. כשהתפאר מין 
נוצרי "אנו מעלינן מינייכו"(אנו טובים מכם), שכן "כשניתן 
לכם דשות על אדום להכריתה לא שיירתם בתוכה אלא 
מעוברת בלבד״, ו״אנן — איתינכו גבן כמה שני ולא קא 
עבדינן לכו מידי" (ואתם אצלנו כמה שנים ואין אנו עושים 
לכם כלום) — השיב לו ר׳ אושעיא, שלא רחמיהם של שליטי- 
הג׳ הם המקיימים את הגולים, אלא הסיטואציה המדינית- 
חישובית של הג׳ היא המונעת את ההשמדה: "דלא ידעיתון 
היכי תעבדון, תכלינן כולהו—ליתגייהו גבייכו" (שאין אתם 
יודעים איך תעשו, תכלו את כולם — אינם אצלכם), "והרי 
הדברים בטלים בלא כלום". הפיזור מציל מהשמדה טוטאלית, 
ומכאן ש״צדקה עשה הקב״ה בישראל שפיזרן לבין האו¬ 
מות" (פסח׳ פ״ז, ע״ב? ובשינדים — סדר אליהו רבא י׳ 
[י״א]). כחסד לעמו הגולה עושה ה׳ שלא תהיה מלכות אחת 
מושלת בכיפה: "חילק... את עולמו לשני גויים, לשתי 
ממלכות... כדי לשמור את ישראל"(שם כ׳). בהבטחה הקדו¬ 
מה לאבות-האוסה, שבניהם יהיו "כעפר הארץ", מצאו חכמים 
ביטוי סמלי למחשבתם על הג׳: "מה עפר הארץ מסוף 
העולם ועד סופו, כך בניך יהיו מפוזרים מסוף העולם ועד 
סופו... מה עפר הארץ עשד דייש, כך בניך עשויים דייש 
למלכות... מה עפר הארץ מבלה את כלי מתכות והוא קיים 
לעולם, כך ישראל קיימים ואומות־העולם בטלים" (ב״ר מ׳, 
ט״ז). 

בהמשך לבעיות שעמדו לפני יחזקאל ובמטבעות לשובו 
ורוחו דנים גם תז״ל בשאלה של עבודת־ה׳ בג׳. המציאות 
ללא קרבנות וללא בית־מקדש עשויה היתה לערער את 
יסודות הדת. נמצאו שטענו, שמבחינה דתית משולה האומה 
בג׳ לעבד שנמכר, ואין חוקי בית אדוניו הקודם חלים עליו: 
״אף אנו כשהיינו בעירו ובביתו ובהיכלו עבדנוהו ? עכשיו 
שגלינו לבין אומות-העולם — נעשה כמעשיהם" (סדר 
אליהו רבא, כ״ס? ספרא בחקתי, ח'). הד פחדו של בעל 
ספר ברוך א׳ נשמע במאמר חז״ל, הרואה מסימני הג׳ 
"שניטלה דעת מהן? דבר אחר... שיחו חסרים מתלמוד- 
תורה״(מכילתא, מס׳דבחודש [האראוויטץ—רבין, ע׳ 204 ]). 
אולם אלה היו זעזועים ראשונים. האומה גברה עליהם 
והרגיעה עצמה בכוח תורת חכמיה. המצוות הפכו ערך 
בג׳ והתורה נלמדה, ולא חסרה הדעת. ומשבא האורגא¬ 
ניזם הלאומי לחפש אמצעי מגן וקיום לחייו הנבדלים 
בעדה בין זרים, התבוננו הנבונים, שאבד לאומה בג' 
כל סימן של ייחוד חברתי־לאומי, "וכי מה נשתייר 
להם... כל מתנות טובות שניתנו להם ניטלו מהם? 
ואילולי סם ר־ תורה שנשתייר להם לא היו 
משונים מאומות־ ה עולם" (ספרא בחוקותי, ח , ). 
זהו העוגן והחומה לעמידה בג׳ ולשמירת הייחוד, וגם הוא 



821 


גלות (גולח) 


822 


בבר בסתמל ביעוד של "עסד-הארץ": "מה עפר הארץ אינו 
מתברך אלא במים, אף בניו אין מתברכין אלא בזכות תודה 
שמשולה במים" (ב״ר שם, עי׳ לעיל), אף הבורא תמה על 
החזקת המעמד הדתי־הלאומי בג׳ הארוכה: "בני, חמיה אני, 
היאך המתנתם לי כל השנים הללו ז — וישראל אומרים... 
אילולי ס״ת שכתבת לנו כבר היו או״ה מאבדין אותנו ממד" 
(פסיקתא דרב כהנא ד׳). התורה היא הכתובה שניתנה לאשה 
הנאמנה. 

המאבק החברתי והפסיכי של האומה ושל כל יחיד לעמוד 
בפני פיתויי הטמיעה שבג׳ שימש במחשבתם של חז״ל גם 
כנותן מעם לצרות וליסורים שבעטיה. מחכמת החיים בג׳ 
הבינו, כי "אילו מצאו מנוח לא היו חוזרים" 
(ב״ר נח, ל״ג). מתוך העמקה ופירוש של רעיונות האמורים 
ע״י יחזקאל, ראו את הצרות החברתיות והיסורים הפיסיים 
שבג׳ כאמצעים להוציא מלבם של הרוצים לעזוב את התו¬ 
רה : "על כרחכם, שלא בטובתכם ממליך אני מלכותי עליכם... 
לצד התשובה הן הדברים—שמיד הם מכניעים לבן בתשובה" 
(ספרא בחוקותי, ה׳). וביתר הדיפות נאמד, אולי מתוך 
צרות ורדיפות שהחריפו: "כשמשובדין עצמותיכם ומנוקרין 
עיניכם ודם פיכם בא לארץ, אתם ממליכים מלכותו עליכם" 
(סדר אליהו רבא, כ״ט [ל״א]). חיסורים מצדם מוסיפים שכד 
ומובן מיוחדים לשמירת התורה ולימודה: "אחרונים עדיפיי— 
אף על גב דאיכא שעבוד־מלכיות קא עסקי בתורה" (יומא 
ט׳, ע״ב). 

הלבטים הרוחביים להסברה ולהצדקה דתית של הג׳ החרי¬ 
פו משעה שנאלצה היהדות, מן המאה ה 4 ואילך, להתפלמס 
עם הנצרות, שהציגה את ג׳-ישראל כעדות וכמופת שהבחירה 
האלהית ניטלה מישראל וניתנה לכנסיה ולמאמיניה. בימה 
פולמוסית זו נשמעה הרבה בדברי הפייטנים ובמדרשים מאד 
חדים על הג׳ (ע״ע אפולוגטיקה). 

משנתמשכה הג׳, גברו החששות בתוך הלב פנימה, כש¬ 
ראו שגובר בג׳ שעבוד "במסים". ובגלגליות... נתיירא 
יעקב... יכול לעולם?" האומה מצאה את נחמתה באמו¬ 
נתה בייעודים המשיחיים הקשורים בחיסולה של הג׳ ובקיבוץ 
כל פזוריה — "מבבל... מגליא ומאספמיה וחברותיה" (פס׳ 
דר״כ ד'). כשגבר היאוש עד כדי ביטוי השאלה: "עבד 
שרבו ממציא לו רעות וצרות — תקנה יש לו?", הוגדר 
כסם לרפיון־רוח זה שהצרות הן־הן הסימן של הבחירה 
הישראלית האמיתית (חג׳ ה׳, ע״א). 

המחשבה על הג׳ וציורי הרגשות עליה, הכלולים במשנה, 
במדרשים ובתלמוד, יש בהם מכל הגילויים של ציבור הנאבק 
בצרתו ומוצא לעצמו דדך רעיונית להשלים עם סבלה ולצ¬ 
פות לפי דרכו לקצה. במחשבה זו נידונו מהותה של התופעה 
כולה, טעם הפיזור בעמים, המהות הדתית, החברתית והלאו¬ 
מית של אומה שאין לה שיור רק התורה הזאת, וכן ניתן בה 
ביטזי למאבק עם הדת שיצאה למצוא בעצם מצב הג׳ סמוכין 
לתביעתה להעברת היהדות מהעולם ולזכותה היא לרשת 
את מקומה. 

3 ) בעולם ימי-הביניים: ביה״ב נוצר מצב 
חדש של הג׳, בין במציאותה ובין בתיאורה. העצמה והחרי¬ 
פות של האירועים והתמורות, הכוח והלהט של הוויכוח 
המתמיד עם הגויים שמסביב והנפתולים שבלבו פנימה של 
היהודי בשאלת הג/ שנראתה כמרכז ההכרעה בענייני 
אמונה וגורל-עולם, שינו את פני הג׳ ואת הדמות ששיווה 


לד. היהודי במחשבתו. הסובלים בג׳ "אדום" ו״ישמעאל" שינו 
במידה רבה את תכנם של הסמלים שבאו להם בירושה 
מימות המקרא, המשנה והתלמוד. כל חמורה בגורלם, במצבם 
המשפטי ובוויכוחם המתמיד עם הנצרות והאיסלאם הצריכה 
את התאמת המערכת הרוחנית לדרישות החדשות. 

במאות ה 5 — 6 נתגבשה שיטתה של הנצרות ככנסיה 
המתיימרת לשלוט בכיפה ן שיטה זו השאירה ליהודים קיום 
כאומה וכדת המושפלות תמיד בהתאם למושגים שנוסחו 
בעוד הנצרות זוכרת את מחצבתה כמינות יהודית. הנצרות 
עתידה היתה גם לפרש לעצמה את קיומם של היהודים בג׳ 
הארוכה לא רק כקיום העדות לאמיתת תורתו של ישו, כי 
אם גם כקללה שנתקלל "היהודי הנצחי, הנודד" לחיות חיי- 
קין לעולם. 

לאחר שנהרסו מלכדות הגרמנים האריאנים במאה הד, 

היו גם הנצרות המזרחית, נוסח ביזאנטיון, וגם המערבית, 
נוסח רומי, זהות ביחסן אל היהודים. במערב התגבשה בין 
עמי הגרמנים גם תפיסה נוצרית עממית של היחס ליהודים, 
שראתה בהם — ככופרים היחידים שהיו בגלוי בין הנוצ¬ 
רים — בני־השטן פשוטו כמשמעו. תפיסה זו ינקה מציון 
היהודים כ״רוצחי־אלוה". לאחר מסעי־הצלב הוסיפה גם פר¬ 
נסתם מהלוואות בריבית לציוד דמותם כרשעים ומוצצי־דם 
מטבעם. 

בימי תסיסה חברתית ודתית ברחבי המדינות או ברחו¬ 
בות הערים הנוצריות, היתד, ידה של הגישה העממית על 
העליונה בלבות ההמונים, והיהודים היו חשים בג׳ של טבח 
ושמד׳ והיו עומדים לפני הניסיון של טבילה מאונם או של 
קדוש־השם (ע״ע). בשנים כתיקונן היתר, הגישה הכנסייתית 
הרשמית שלטת בדרכי המלכויות ובחוקיהן: היא מצאה את 
ביטויה בתקנות מגבילות את חיי היחיד והחברה היהודיים 
ואת פרנסות היהודים, בהטפות ויבוחיות פוגעות של הכמ¬ 
רים והנזירים, ובשיטות משפטיות־חברתיות של המלכות 
הנוצרית־גרמנית, כגון "עבדות-המלך"(ע״ע). אמנם, חישובי 
תועלת כלכלית ומגמות של השלטת סדר בטחוני סייעו 
לקיום היהודי וריככו את היחס אליו. היהודים היו "עבדים" 
רק בקאטגוריות של חשיבה משפטית וחברתית מסויימת, אך 
עפ״ר לא היו "מכודבין" למקומותיהם ולא חשו בעבדות־ 
הגוף. הנצרות היתה נאבקת עם עצמה בשאלת עלילות הדם 
והלחם הקדוש — פעם מסכמת להן, ופעם מבטלתן במאמר 
ראשיה, כפי שגברו רגשות האיבה או נחלשו. אבל בדרך־כלל 
היו היחידים וההמונות של עמי-אירופה — ״אדום״ — משפי¬ 
לים תדיר את היהודי, ונטו לפגוע תמיד בגופו וברכושו. 

באיסלאם — ״ישמעאל״ — לא היו הפגיעות הגופניות 
והפרעות העיקר בתופעות־הג , . האונס הדתי היה נחלתם של 
קנאים מעטים, כגון ״המייחדים״ במאה ה 12 במגרב ובספרד, 
אך ההשפלה והפגיעה החברתית היו מתוק המדינה והחברה 
של האיסלאם והיו מורגשות ביותר בארצות אלו, שבהן לא 
האפילה עליהן אימת־המוות. — היו הבדלים במצב הג׳ ובהר¬ 
גשתו בין דור לדור, בין שכבה חברתית אחת (כגון זו של 
החצרנים בספרד) לבין שכבה אחרת (כגון זו של תלמידי- 
חכמים עניים שתורתם אומנותם), בין תפיסת הסבל המוחש 
ליחיד מבשרו לבין הערכת הג׳ כסבל כללי * היהודים עצמם 
הכירו שאפשרויות השונות להערכת מצבם, אם השווהו לשל 
האצילים או לזה של המשועבדים. אין לשכוח, שבטחון 
החיים והרכוש בכלל היה מעורער במקומות ובזמנים שונים 



823 


גלות (גולח) 


824 


של יה״ב. — בתהום האיסלאם היה הבדל ניכר בין ארץ־ססר 
ותחום־מאבק עם הנצרות — כספרד, שבה ניכרים רישומי 
שתי השיסות של הג׳ ועקבות המאבק בין הדתות, — ובץ 
ארצות מוסלמיות טהורות, כן היה שוני בין ממלכה שיעית 
לסונית, בץ ימי יציבות מדינית לימי מהומות. בארצות 
הנצרות ניכר אותו ההבדל בין ספרד לבין שאר ארצות 
מעדב־אירופה וביניהן לבין אירופה המזרחית. 

אך עם כל ההבדלים האלה קיימת היתד. תמונה יסודית 
של הג/ שלא ניטשטשה ע״י שינויים מקריים, מקומיים או 
זמניים. ביסודה היתה הג׳ של היהודים ביה״ב בכל מקום 
ובכל שעה מצב מדיני וחברתי, שהזרות, ההשפלה והשעבוד 
הם סימניו המהותיים גם בעיני הגויים וגם בעיני היהודים ? 
סכנת־נפשות ואפשרות הגירוש ליוו תמיד את חיי הר. מצב 
זה הוא המעורר את המחשבות והציורים שעלו בדעת בני 
האומה העלובה על פני תבל כולה על הג׳ ומובנה. 

אולם הג׳ היתה מעוררת את המחשבה גם מבחינת היותה 
דרך־יסורים המרוממת את הרוח הדתית, כמירוק־עוונות 
בעולם הזה והכנה לגאולה. מכוח המחשבה של יה״ב בכללה 
ומתיז־ המורשת הרוחנית הגדולה של עם־ישראל קמו בקרב 
היהודים הוגי־דעות, אשר מיצו מצד אחד את תכונות הסבל 
של הג׳ ויחד עם זה ביטאו על יסודן רגשות גאון, גדולה 
ועידוד באזני בני-עמם ולנוכח הגויים. 

דעתם של היהודים ביה״ב על הג , נודעת בעקיפין ממידת 
ההיענות של בני הדורות השונים למשיחי־השקר? ויש 
בתנועות משיחיות אלו גם ביטוי ישיר, אף אם תמים ביותר, 
לרצון לביטול הג׳. 

מנהגי האבל על ירושלים וסמלי זכר־החורבן, נכונותם 
של יהודים — יחידים או קבוצות — לחזור ולעלות לא״י, 
תמיכתם של בבי הג׳ בעולים. הקריאה לתמיכה ולעליה שהיתר. 
נשמעת מן הארץ ומשליחיה — הם ביטויים לתחושת־הנכר 
בג׳. האגדות על מלכויות עשרת־השבטים הן ביקורת בלבוש 
אוטו׳סיה אגדית על העדר מלכות ושלטון וביטוי הערגה 
להם. 

יחד עם הביסויים העממיים האלה, שבהם ארוגים ג׳ 
וגאולה, פיתחו יחידי־טגולה במישרין ובעקיפין, בשיטות 
רעיוניות שלמות ובדברים מפורשים, את דעתם על הג/ 
יסוריה ומובנה. 

במאה ה 7 , עם עליית האיסלאם, נדמה היה ליהודים, 
שיש במעשי התולדה האנושית בימיהם מעין נקם ושילם 
לשונאיהם של ישראל ומדרכי ההשגחה להקל את עול־הג׳ 
נצחונם של הערבים על הנוצרים נתפרש, ש״אדום... התחיל 
להכריעם ולהצר להם... מיד העבירה הקב״ה מלפניו... שאיו 
הקב״ה מביא מלכותיישמעאל אלא כדי להושיעכם מזאת 
הרשעה"(נסתרות דרשב״י). בארצות האיסלאם, שבהן רבתה 
התסיסה הדתית והרוחנית, נדונה אף הג׳ מתוך ערנות 
נפשית זו. במאה ה 8 מאשר ענן (ע״ע) את נוהגם של 
"פרושין שרבו" באבלות על ציון, ואוסר לאכול בשר ולשתות 
יין, כל עוד אין מקום להביא אליו מעשר שני (ם׳ המצוות 
לענן). אבלות יתרה זו לא נבעה מרצון גאולה מידי. ואינה 
אלא שיווי גון חמור לחיי הג׳. 

במאה ה 10 , לאחר שנכשלו תנועות משיחיות רבות, רבו 
הלכי־רוח ראציונאליסטיים וספקניים בקרב הציבור, ונעשו 
נסיונות לבנות יהדות שאינה מצפה לגאולה. נמצאו "אנשים 
שנקראים יהודים, חושבים כי אלה... הנחמות היו כלם בבית 


שני ועבדו, ולא נשאר מהם דבר״! והם תמכו את יתדות 
השקפתם על הג׳ הנצחית בפירושי כתובים("אמונות ודעות" 
לרס״ג, מאמר ח׳). אף קרקסאני (ע״ע) הקראי מעיד, 
ש״בין הקראים שבחוראסאן ובג׳יבאל יש כאלה, האומרים, 
שהמשיח המובטח כבר בא ועבר, ושבית־המקדש הוא זה 
שנבנה ע״י זרובבל ולא ייבנה עוד אחר״(, 395 , ¥11 
1930 ), ויש אשר אמרו בצפותם לגאולה כדברים ששמע 
קראי ירושלמי את "הנבלים אשר ביש׳ מדברים זה לזה: 
אין עלינו לבוא לירושלם עד שיקבצנו כאשר השליכנו" 
( 1921/22 , 283 ,מ 5 x א,^);הם שללו את מאמץ העליה 
לציון כל עוד לא אירע הנם. 

רוב העם לא הסכים להלכי־רוה אלה. ברבות הימים 
נעלמה מתודעתם של היהודים במלכות־האיסלאם הרגשת 
הרוותה שהיתה בהדוף האיסלאם את הנצרות. ביתר שאת 
הודגשו ההשפלות המתמידות! ובימי אי־השקט, כשהתפוררה 
החליפות העבאסית, גברה תחושת הצרה. כשטען הוי הבלכי 
(ע״ע) שה' אינו טוב, "כי מולד ישמעאל שעבוד ישראל 
הכפיל", לא מצא רס״ג תשובה לו אלא זו, שבהעדר ישמעאל 
"ביד אחר היה אותם מפיל" (וכוח נגד וווי). ג׳־האיסלאם 
נראתה איומה ליושבים בה. רס״ג ביטא אח הרגשת הנאמ¬ 
נים, "כי משך עלינו השעבוד וארך עלינו עול־המלכיות, 
והננו בכל יום הולכים ודלים, מעטים ברבות הזמנים" 
(תפלה לעת צרה, סדור רס״ג, ע׳ ע״ז—ע״ח, ור׳ שם ש״ב— 
שנ״א). 

מתוך תפיסה זו של חומרת הג׳ נוסחו דעות הנותנות 
טעם שיטתי לג׳ שהיא זמנית בלבד, ופותחו השקפות על 
מובן יסוריה והדרכים לביטולה. 

"אבלי-ציוך הקראיים נתכנסו לירושלים ותיו מסתגפים 
ומתחננים בד. לקץ הג׳. הם ענו למצפים לגס מחוך ישיבה 
בג׳, ש״זה דבר המכעיסים ואוילים י... הלא בתבונתנו נדע, 
כי על הנקצפים לבוא אל שער הקוצף להתחנן לו... ואף כי 
ציוה ה׳ לאנשי גלות לבוא אל ירושלם ולעמוד בתוכה תמיד 
לפניו באבל*(£()[, שם), כרוזיהם מלאים את תחושת הג׳, 
ושירתם מבטאת את הכאב על מצב "אמנו העניה", ש״נשאנו 
עינינו לראותה ולא הכרנוה מרע-מראיתה" (קובץ הוצ׳ שוקן 
לדברי ספרות, תש״א, 141 — 142 )? ומפולמוסם ניתנה עוד 
תוספת־חריפות לבעיית הג׳: חם הפכו את צרתה וארכה 
לנימוק בוויכוח נגד הרבנות ("."היום בגלותנו עבדים לה׳ 
כמצות אנשים מלומדה ולא כתורת ה׳... על כן... לא יושי¬ 
ענו" 1 ^ 10 , שם]). הקראות היא הדרך לגאולה, הרבבות 
מאריכה את הג׳. 

נוכח ההשלמה עם הג׳ מצד אחד וכנגד האשמת הרבנות 
בהארכתה מצד שני קם רב סעדיה גאון(ע״ע) ופיתח שיטה 
משלו להסברת חג׳. יש קץ לג׳ — כי יש לה כעונש זמני 
מובן פנימי עצמי. הג׳ באה על אומתנו "קצתה לעונש 
וקצתה לנסיוד (אמונות ודעות, שם), ויש בבסיון גם מערד 
הזיקוק: "לצרוף סיגנו." ולהתם את טומאותנו... הגליתנו 
ובגוים זריתנו, ובשאון מי־המלכויות צוללבו, וכהיתוך כסף 
בתוך כור באשם... נתכנו" (סדור רס״ג, שם). ובשל שלושת 
המובנים הללו "אבחנו סובלים ומיחלים" (אמונות ודעות, 
שם). לפי תפיסה זו יש עדך ושכר להארכה ולהכבדה שבג׳: 
ככל שתגבר אש חיסורים כן תתמלא סאת העונש הראויה. 
כן ינוסה יותר הראוי לנסיון באומה, וכן תזוקק האופה 
מפסולתה. הסבלנות של האומה אינה באה מן ההגיון, כי 



825 


גלות (גולח) 


826 


אם מנסיובה ההיסטורי ומאמובתה הדתית, ולא תוכל להיות 
בלב מי ש״לא נוסה כאשר נוסינו, ולא האמין כאשר האמננו" 
(שם, שם). לישראל הנמק ביסודי הג׳ עונה רס״ג מתוך 
קונפרונטאציה של צדקת־זז׳ הוודאית למאמין ושל כוחו הנו¬ 
דע במבע עם חומרת הג׳ המוכרת בהווה: "לא ייתכן שנעלה 
על לבנו, שאיננו יודע מה שאנחנו בו ולא שאינו נפרע 
לבו, ולא שאיננו מרחם... ולא שמאסנו ועזבנו" (שם, שם). 
רס״ג אף פירש את מובן הג׳ לסי טיב האנשים הסובלים בה. 
יש, אמנם, חוזרים בתשובה, הראויים לקץ מיד, אך בג׳ 
"יהיה קצתנו ענושי וקצתנו מנוסי".", וזוהי דרך ההסברה 
הדתית הנכונה ל״כל רעה שתבא בכלל... ברעב... חרב... 
ודבר" (שם, שם), ואין הג׳ שונה מבחינה זו משאר הפור¬ 
ענויות הטבעיות וההיסטוריות, שאינן מבחינות בין צדיק 
לרשע. 

מהמאה ה 10 ידועים לנו דברים מקוטעים על משמעות 
הג׳ משל הוגה־דעות מעמיק אלמוני—^^ 11104. X ־ 1 
1937/38 , 435 ואילך). הג׳ היא סימן לבחירת האומה, והיא 
מתנה שניתנה לישראל * רק ישראל "הם המה המנופצים בכל 
העמים... וגם המה המקובצים מכל העמיס"! ליעקב ניתנה 
ברכה אחת בהדגשה שהיא "לך ולא לאחיך... ולא לזרע 
אחיך":... "ברכת אברהם הנתונה ליעקב ולזרעו" היא 
ב ר כ ת ה ג׳, המעידה בסבלה על הבחירה והמזכה בירושה 
הסופית, "להודיענו, כי הזרע הגר, המשעבד, המעונה הוא 
הזרע המובחר, הרצוי, היורש את הארץ". חכם זה סבור, 
ש״לא מפני רוע-מעלליהם הדיחם מעל אדמתם, ולא מכובד 
עונותיהם זרם במזרה בשערי-הארץ", "ואף לא אל חינם 
הפיצם על פני כל הארץ". אין הג׳ עונש על העבר אלא 
יעוד ואמצעי להשגת תכלית בעתיד. במידה שאפשר לעמוד 
על דעתו מקטעי דבריו, הרי נתפרשה בהם גם מטרת ההפצה 
בעמים: ישראל בג׳ עושים את מלאכת הכהן בעולם, המכפר 
על העמים ומדריך אותם בעול הימורים שהוא טוען על 
גבו ובטענות שהוא משמיען תמיד באזני העמים. בטוח הוא 
המחבר האלמוני ש״כאשר בא והאמן הניסה כן יבא ויאמן 
הקיבוץ ולא יאחר". 

בסוף המאה ה 10 גברו, כנראה, התקו 1 ת לגאולה קולבה 
בזמן "שהוא לקץ הימים שנים אלף לגלותינו" (לקח-טוב 
לאסתר, ספרי דאגדתא [באבער] מ״ד). אך כשנפתחה המאה 
ה 11 לא זו בלבד שדחקה הישועה, אלא גם לקו המאורות 
שהיו קודם: הישיבות בבבל הלכו ודללו, האיסלאם לא 
זו בלבד שלא בטל, אלא שנתווספה לו עצמת התורכים 
הפרימימיוויים! המציאות המדינית היתה של עולם עוין 
של איסלאם ונצרות, המאורגן במדינות מפוררות. בעולם 
זה לא היה ברור מה טוב ליהודים מבחינה מדינית כללית, 
ונשתמרה תפלה לשלום במלכויות ובצדה הבקשה ש״יהי רצון 
מלפניך שתהי תגרה בין מלכות למלכות״ (גנזי שכטר, 1 ו, 
158 — 159 ). מעולם זה העלה רב האי גאון (ע״ע) את תיאור 
העם ש״כמוהו כאסקופה תחתונה, כל עובר ידושנה" (בדודי־ 
הברמן, מבחר השירה העברית, נ״ט). גם הלכה למעשה תבע 
הגאון את האבלות המתמדת על החורבן ודרש שאפילו 
בשמחות "יעלה על דעתו חורבן בית המקדש, ויכניס עצבות 
ללבו, ולא ישמח״ (גנזי קדם, ה׳, 59 ). מתחושה זו במצב 
הג׳ באו הטענות נגד ה׳, שהעם הוא "גבר כאיוב... נשכח... 
בדין, ולא נזכר ברחמים,... המלך מאסני... ראני נטבח ונאכל, 
ולא גער באוכלי" (ברודי־הברמן, שם). 


החל מהמאה ה 10 יש בידינו עדויות מרובות לתחושת 
הג׳ של יהודים באירופה הנוצרית. מדרומה של איטליה, 
מאחור שהיה שדה-קרב בין הנצרות והאיסלאם, עולות 
במאה ה 9 הקריאה לה׳ — "כלה שעיר וחותנו" (שפטיה בן 
אמתי: ת. שירמן, מבחר השירה העברית באיטליה, ע' א׳), 
התלונה על אורך הג׳ ועל הנצרות ש״נמה לעורר נקמה" 
על שמירת התורה ע״י היהודים, והזכרת זכות האומה: 
"אהבתיך אהבה כלולה, כמה שנים בגולה בכל ענוי ותאלה" 
(שם, שם). באשכנז תיאר ר׳ שמעון "הגדול"(ע״ע) את הג׳ 
ותחושתה במאה ה 10 . ליד הסבל הכלכלי הוא מדגיש בעיקר 
את הסכנה הרוחנית בטענות הנוצרים, שהג׳ ראןה היא 
לחטא הצליבה ועובש עליה, ולכן אין קץ לג׳ אלא בהמרה 
(פיוטי ר׳ שמעון הגדול, מהד׳ הברמן, מ׳—מ״א). המציאות 
חמורה לא רק בסכנות רוחניות שבחובה: היהודים נהרגים 
למען ה׳, והשונאים מעלילים "עלילות ברשע, בלי עדו 
ופשע" (שם, שם), אף ר׳ גרשם (ע״ע) מאור־הגולה חש 
במפנה המאות ה 10 — 11 ב״עיל-ברזל" של הג׳ ובמגמתו 
המיסיונרית: "שונא דוחק... עלך לפרוק." עצב נבזה אלוה 
לקבל" (ברודי־הברמן, מבחר השירה העברית, ס״ט—ע״א). 

מצב הג׳ החמיר אחדי מסע־הצלב הראשון ( 1096 ). אז 
תמו אלף שנה לחורבן בית שני ולג׳, ונוסף תוקף לטענתם 
של הנוצרים, שג׳ של 1,000 שנה ומעלה ודאי שהיא ראיה 
לעזיבת האומה ע״י ה/ השחיטות ביהודי אשכנז וקידוש 
השם של החסידים הרבים שבהם העלו את אימת־המוות 
שבג/ הרקונקיסטה בספרד העבירה יהודים רבים מיד האיס¬ 
לאם תחת יד הנצרות. אוירת מסעי-הצלב הגבירה את נטיית 
הדתות להתגאות בנצחונות צבאיים והחמירה בזה את מצב 
היהדות מבחינה נפשית. חוסר הבטחון בדרכים ובמקומות־ 
המושב ועליית הערים והעירוניים הנוצריים דחקו את היהו¬ 
דים בארצות־אשכנז מן המסחר אל ההלוואה בריבית, מה 
שהוסיף טעם חברתי־כלכלי לשנאת ההמונים את היהודים. 
רש״י ראה בעיניו את המעבר הזה לרעה. הוא הכיר, שהנו¬ 
צרים שונאים את ישראל, מפני שאין הוא "רודף אחר שקר 
שלהם לתפוס טעותם" (לתה׳ סט, ה)! הוא חש בהכבדת 
"עול מלכות שעיר" ובהשפלת ישראל בעיני הגויים, האו¬ 
מרים : "ראו מה תאדם חשוך משאר בני־אדם" ולועגים גם 
לאבלם של היהודים (לישע׳ נב, יד! לתה׳ סט, יא! לשם 
פח, ט). רש״י לא שכח את שורש הרע— שהעם "גולה." 
מארץ־ישראל" (לישע׳ נג, ח). בפלאסטיות יתרה עולה מפי¬ 
רושיו (ביהוד לישע׳ נג) תחושת־הצרות המיוחדת לג׳ של 
דור גזרות-תתנ״ו. את האמור על "עבד-ה׳" הוא מפרש 
במונחי הרעה אשד מצאה את עמו באשכנז: "מסר את עצמו 
להקבר בכל אשר יגזרו עליו הריגה וקבורת חמורים במעי 
הכלבים". לדעת הרשעים נתרצה ליקבר ולא יכפור באלהים 
חיים... ולדעת המושל מסר עצמו בכל מיני מות שגזר". 
יש טעם דתי מיוחד לקבלת יסורים אלה בדרך של קידוש- 
השם — קרבן־אשם הוא, אשר רש״י מקרבו אל השכל של 
בבי דורו במושג משפטי הלקוח מעדכאותיחם: "נפשו ניתנת 
וגמסרת לקדושתי להשיבה לי אשם על כל אשר מעל... 
כופר שנותן אדם למי שחטא לו, אמינד״א (= 16 >מ:> 301 ) 
בלע״ז". אעפ״כ אין רש״י יכול להשלים עם שלוות הגויים 
הרשעים, שהיא מרפה את ידי יראי־ה׳ מעבודתו ומן התקווה 
בו (לתה׳ סט, ז! לשם פח, יא). בדבר יסודי הצדיקים בג׳ 
הולך רש״י בשיטתו של רס־׳ג, ש״מסשע עמי" בא ה״גגע" 



827 


גלות (גולה) 


828 


הזה גם לצדיקים: הם מנוסים בג׳ ולא ענושים בה כרוב 
העם. 

בוויכוח המתמיד עם הנצרות מכיר רש״י, שהסיבה לד־־ 
דיסת־היהודים האכזרית בג׳ היא הקנאה שהגויים מקנאים 
בישראל על הבחירה האלהית, שהיא — למרות הכל — 
היתה ונשארה מגת־חלקו: "אם לא בשאתני תחילה לא היתה 
חרפתי רבה כל כך׳(לתה׳ קב, יא), ורק "הבל המדד המחש* 
בות על כחר־המלוכה שביד הנצרות, כי נלקח לתמיד 
מישראל (לשם צד, ם). זוהי הנוסחה שנקבעה בסי יהודים. 

במאה ה 12 העלה ר׳ אליעזר מבלגנצי (ע״ע) שבצרפת 
בפירושיו את הרגשת חסידי האומה שבג׳ אדום: ג׳ זו באה 
לשם צידון• (לזכר׳ א, ח). דברי הנוצרים כנגד היהודים 
נוצלו ע״י פרשן זה, כמעט כלשונם וכרוחם, כדי למצוא 
טעם לסבל בג׳ הנוצרית, אשר בה "לא אתן לכם לב לשרת 
עץ ואבן, שתהיו לעם אחד עמהם ולא ירעו לכם; אלא 
אקשהלבכמכנגד אמונתם". וישנאו אחכם, ותהיו 
ביניהם נכשלים בחרב ובלהבה ובשבי ובבזה" (ליחז׳ כ, 
לב—לג). בתפיסת הג׳ של חכם זה יש עדות לגון המלחמתי 
ששיוו בדעתם לקרבנם בג׳: הג׳ באדום שלאחר תתנ״ו היא 
זידת־מלחמה, היהודים משתוקקים למות "במלחמה", אד גם 
סבלם בחיים בג׳ זו הוא חירוף הנפש במערכותיה. חזון 
העצמות היבשות נתפרש אצלו על בית-ישראל שמתו בגלו¬ 
תם: "."שהרי אומרים בגלותם: אוי לגו שנמות ברעה". 
שקיוינו כל ימינו לראות במלחמה ונהרגנו על 
יחוד שמו", הבטחת תחיית־המתים לבני חג׳ "זו נחמה 
גדולה היא לכל המתים ביחוד שמו, ואפילו לא ייהרגו, הואיל 
וכל ימיהם סבלו חרפות וקלון ומוכים ונהלמים על שאינן 
מאמינים בתרופתם ובכך מתו" (לשם לז, ט—סו; ור׳ ספר 
חסידים, סי׳ רס״ג, תתשל״ד). 

תחושת־הג׳ של בעלי־התוססות בוטאה במאמרים המפוז¬ 
רים בכל הספרות שיצאה מבית-מדרשם. כמסיחים לסי תומם 
הם מגלים יותר מטפח מהגותם המתמדת בג׳. ר׳ חיים מפא¬ 
רים רואה את ישיבתם של היהודים בכל מקום בג׳ כעראית 
וכחסרת משמעות הלכתית של "ביתך"(תום׳ ע״ז, כ״א, ע״א, 
ד״ה "אף..."). תלמידו של ר׳ תם, ר׳ אליעזר ממיץ, מדגיש 
את מארת הג׳ מבחינה רוחנית ותולה אותה בהעדר עצמאות 
מדינית: "...אנחנו דעתנו מבולבלת, שאנחנו בשביה בלא 
מלך וארץ, ובני־אדם שאינם מיושבים אין להם לב ודעת" 
(ס׳ יראים השלם. ס׳ ל״א). ד משה מקוצי מייחס לג׳ מש¬ 
מעות של מתן דוגמה ומופת של חיי־מוסר לכל באי־עולם, 
ויש בדבריו מעין חחיאה של רעיון מגמת הגיור שבג׳: 
״״. ועתה כי האריך הג׳ יותר מדי, יש לישראל להבדל 
מהבלי-העולם ולאחוז בחותמו של הקב״ה, שהוא אמת, ולא 
לשקר לא לישראל ולא לגרים ולא להטעותם בשום ענין, 
ולקדש עצמם אף במותר להם... וכשיבוא הקב״ה להושיעם, 
יאסרו הגרים: בדין עשה, כי הם אנשי־אמח ותורתם אמת 
בפיהם. אבל אם יתנהגו עם הגויים ברמאות יאמרו: ראו, 
מה עשה הקב״ה שבחר לחלקו גנבים ורמאים. ועוד כתוב: 
חרעתיה לי בארץ... כך זורע הקב״ה ישראל בארצות כדי 
שיתווספו עליהם גרים, וכל זמן שהם מתנהגים ברמאות 
מי ידבק בהם..." (סמ״ג, עשין ע״ד). בדבריו על הגיור אין 
לו לר׳ משה חבר בין חכמי דורו, ואף דברים מעין דבריו 
על הקשר שבין חומרת הג׳ ובין התנהגות היהודים כלפי 
הסביבה הנכרית מתחילים להשמיע חכמי-ספרד רק כ 200 


שנה אח״כ. בדרך־כלל נראית הג׳ בעיני בעלי־התוספות 
כמכלול קשיים חמריים הגוברים והולכים (קיד׳ מא, ע״א, 
ד״ה ״אסור״,״); אי-היציבות והעדר הבטחון בענייני כלכלה 
מטילים את צלם על הקיום בג׳. — במערכת המחשבה של 
חסידי אשכנז נתפסות הצרות המתחדשות כעונש "בשביל 
חילול־השם שבץ הגויים" (ס׳ חסידים, ס׳ קס״ו, תתר״א), 
על מיעוט מעשי-צדקד" ביסול-תורה, ובשל שבועת-שקר 
למלכות על המסים (שם, כ״ג, רל״א); הם מזהירים שלא 
להשען על הכוח הפיסי (שם, קג״ו, קס״ו—קס״ז, ר׳—ר״א), 
אולם מעל לכול שלטת בתחושת-הג׳ של החסידים תופעת 
קידוש־השם, החודרת לכל רעיונותיהם על החיים. מדברי 
הוויכוחים עם הנוצרים במאות ד, 12 — 13 עולה אימת הג׳ 
שבכל יום באשכנז (למשל: סי׳ ויכוחי לתה׳ סט, £1,111 *! 
1881 , 36 ; נו׳יבאו׳אר. פי׳ הנה ישכיל עבדי, סי׳ י״ח). יש 
בתיאורים אלה הבחנה ריאליסטית במצב המשפטי, בפגיעות 
של המון ושל שרים. היתה גם הבנה לפגימה הנפשית־ 
השכלית הכרוכה במציאות הגלותית: בעל "חק התורה" 
(ש. אסף, מקורות לתולדות החינוך, א׳, י״א) פוסק, שאין 
להטיל בג׳ על מלמד יותר ם 10 תלמידים, אע״פ שהתלמוד 
מונה 25 תלמידים למורה אחד: אז היתר, לישראל "נפש 
החפשית", ואילו בג׳ "נפש אשר משועבדת היא שסלה 
וחלשה ויבשה ואינה יכולה לקבל שכל ומדע על שהיא 
משועבדת לאדונים קשים ועזי־פנים... טרודה בהתמד עבודות 
קשות, ומסילין עליה אימה ופחד" (חק ו׳). זוהי הג׳, כפי 
שנראתה בימיה הקשים ביותר תחת הנצרות בצרפת ובגר¬ 
מניה (תיאור דומה של הג׳ שם אבלארדום בסי היהודי 
["ציון" ר, קנ״ב—קנ״ג]). 

יהדות־ספרד היתה בזמן מסעי-הצלב על הספר בין כוחות 
הנצרות והאיסלאם, ריאה מרחיק את הרעה'המוצאת את 
אחיה, שומעת על גבורתם בקידוש־השם, דגה עם עצמה 
על מעמדה של דת בעולם, שבו המלחמה הקדושה היא סימן 
הכבוד הדתי. ומחשבת את חשבון עולמה של חג׳ מתוך 
הרגשת האסון שפגע בנפשם בלי שיפגע בגופם. 

ד אברהם בר היא הנשיא (ע״ע) מצדיק בם׳ "מגלח 
המגלה" את חישוב הקץ שלו בצורך לעשות "כל דבר אשר... 
מחזיק טובה לישראל בגלות הזה". הוא רואה את ההיסטוריה 
מקופלת בבריאה; לפיכך אף "הג׳ הקשה הזה שאגו עומדים 
בו היום גזירת־המלך היתה מששת ימי בראשית", ועוינות 
האומה שגרמו לה במישרין אף הם צפויים היו באותה גזירה 
קדומה. תפיסה פךדסטיגאטירית־אסטריליגית זי׳ שסמוכים 
לה בדברי בעלי־האגדה, מיציאה את שרשי הג׳ מתחום 
מושגי העונש ומקילה על הוויכוח בעניינה עם הנוצרים, 

ביטוי עז ללבטים של חיפוש אחרי טעם הג׳ ומובנה ניתן 
ע״י ר׳ יהודה הלוי בשירתו ובהגותו. "הכוזרי" נכתב "להגנת 
הדת המושפלת". כחוט השני עוברת בו הידיעה, שהעולם 
הנוצרי והמוסלמי "מגנה אותנו בדלות ומסכנות" (א׳, סי׳ 
קי״ג); הגויים סוברים, שאין לפגות ליהודים, כי אין ערן■ 
לדתם ולדעתם לפי "מה שהוא נראה משפלותם ומיעוטם, 
ושהכל מואסים אותם" (שם. סי׳ ד׳). ויש יסוד אוביקטיווי 
במידת־מה לדעתם זו, שהרי אף את היהודי.יעבירו בלבולי... 
המחשב על לבו, אורו־הגלות ופיזור האומה... ־ והדלות 
והמיעוט" (שם ג׳, סי׳ י״א). ר׳ יהודה הלוי מאשר, שהאומה 
הפסידה בג׳ נכסים תרבותיים שהיו לה בארצה: המוסיקה 
היהודית -ירדה עם חשיבותה, כאשר ירדתם אתם עם 



829 


גלות (גולה) 


830 


חשיבותכם", והשפה העברית ירדה למסה מדרגת הערבית, 
משום ש״סצא אותה מה שמצא נושאיה — נתדלדלה בדלו־ 
תם וצדה במיעוטם" (שם, ב׳, סי׳ ס״ה, ס״ה). 

כנגד הצוררים הטוענים שיש להסיק מן ההשפלה היהו¬ 
דית בג׳ ש״מעלתם בעולם הבא כמעלתם בעולם הזה היום" 
(שם, א׳, סי׳ קי״ב), מעמיד ריה״ל את שיטתו על בחירתה 
הגזעית של האומה הישראלית (ע״ע יהודה הלוי). ישראל 
סובל מכאובים בשל חטאי האומות הנחותות מטבען ממנו, 
״ישראל באומות כלב באיברים״, ומחלותיו — השפלתו — 
אות הן למרכזיותו בהיסטוריה האנושית ולאצילות שבטבעו 
(שם, ב׳, כ״ט—מ״ד). שילובה של התורה על בחירת הגזע 
עם ההסברה הנטוראליסטית של בחירת הארץ מסייעת לו 
לריה״ל לבטל את ג 1 ן הירידה שבג׳: הניתוק מאדמת־הגידול 
הנבחרת מסביר את הירידה. יחד עם זאת מבליט ריה״ל 
את העיד הנודע בכל הדתות המונותיאיסטיות למאדטידיום 
ולהשפלה למען הדת: האומה היהודית רשאית להתגאות 
בענותה בג/ אמנם, מיעוט האומה בלבד מקבל את עול הג׳ 
מרצון ומאהבה, ואילו אצל הרוב הענות היא בהכרח, ודבר 
זה מסביר את אורך הג׳, שכן "אילו היה רבנו מקבל כניעה 
לאלהים ובעבור תורתו" היתה הגאולה באה במהרה (שם 
שם, קי״ד). אעפ״כ, זכות גדולה היא לכל יהודי הסובל בג׳, 
.,שהוא נושא עול הגלות בין הכרח ורצוף, "כי אילו 
היה רוצה היה חבר לנוגש אותו במלה שיאמר בלי טורח" 
(שם, א׳, קי״ב—קט״ו). ואם היהודים הפשוטים זה כוחם 
בוותרם על אפשרות השוויון, עאכו״ב ״בחשובים ממנו״, — 
הכוונה, כנראה, לחצרנים שהיו יכולים באותה קבלה 
קלה של דת-הזרים להגיע לכך ש״תרום ידם על מעבידיהם" 
(שם, ד/ כ״ג). הבחנה זו בין שכבות האומה והפיתוי השונה 
לגבי כל אחת וגודל השכר המגיע לשכבה מן השכבות, 
ראיה הן שריה״ל מתאר כאן את תחושת דורו. ריה״ל לא 
ויתר על האמונה האופטימית בנצחון סופי מתוך המציאות 
של הג/ הוא מעמיק את המשל העתיק, שהאומה בג׳ משולה 
ל״גרגיר־הזרע אשר יפול בארץ״: למתבונן בהוויה החיצו¬ 
נית של הזרע זריעתו היא איבודו ! אך למבין וליודע בהיר, 
שהזריעה "היא אשר תשנה הארץ והמים אל טבעה, ותעתיקם 
מדרגה אחר מדרגה עד שתדק היסודות ותשיבם 
אל דמות עצמה" (שם, ד׳, כ״ג). ריה״ל לא נמנע גם 
מלהודות, שהרצון של קבלת עול הג׳ אינו הסכמה פאסיווית 
בלבד: הגאולה מתמהמהת גם משום שיש בין היהודים 
ה״רוצים בגלות ובעבודה — שלא ייפרדו ממשכנותיהם 
וענייניהם", ואצלם אין התפילות על שיבה לציץ וההש־ 
תחוויה מול ירושלים אלא "כצפצוף הזרזיר", "הונף או 
מנהג מבלי כוונה" (שם, ב׳, כ״ג—כ״ד). 

עצם קיומה של האומה המפוזרת והחולה בבחינת "גוף 
בלא ראש... עצמות מפוזרות."" בג׳ ארוכה זו סימן הוא כש¬ 
לעצמו ש״המחזיק אותנו... בפיזור והגלות — אל חי"." 
(שם, ב׳, ל״ב—ל״ג). חג׳ נמשכת, ו״אנחנו בצרה והעולם 
במנוחה, והצרות המוצאות אותנו סיבה לתקנת תורתנו ובר 
הבר ממנו ויציאת הסיגים מתוכנו" (שם, שם, מ״ד). נמצאת 
הג׳ לא עובש בלבד, אלא גם מכשיר לברירה ולטיהור ע״י 
המבחנים הקשים שבה. מתוך חדירה למעמקי הנפש היהו¬ 
דית בג׳ ודימוי כוח ההרס הרוחני שבתופעת הג' — הבין 
ריה״ל ופירש, שהצורות האסתטיות, המתחייבות מכיבוד 
השבת והמועדים, הן־הן שהצילו את האדם היהודי מניוון 


בנפש ובדמות: "השבתות והמועדים מהגדול שבסיבות 
בהשאיר תארכם והדרכם... ולולא הם לא היה אחד מכם 
לובש בגד נקי ולא היה לכם קיבוץ לזכרון תורתכם מפגי 
שפלות נפשכם בהתמדת הגלות עליכם" (שם, 
ג׳, י׳). 

ריה״ל מציע ליהודים מערכת שלמה של נחמות במצב 
הג׳: סבלה ממרק עוונות, וקבלת דינה של הג׳ מביאה 
לדבקות בעניין האלהי ז את המיואש מ״גודל מה שבכחדנו 
מגוי ונשכח זכרנו" הוא מפנה ליציאת־פצרים, ולמזועזע 
ממיעוט מספרה של האומה בג׳ הוא משיב, שאין הקיום 
הלאומי תלוי בכמות (שם, ג/ י״א). בראיה ראליסטית 
ביותר של תחושת הג׳ מבטיח הוא למקבל בשלמות את 
הניחומים את שלוות־הנפש הנחוצה כדי להתקיים קיום 
אנושי בג/ כי "מי... שסובל הגלות מתקצף, כמעט שהוא 
מפסיד עולמו ואחריתו" (שם, שם, י״ב), 

במחצית השניה של המאה ה 12 חדר היאוש גם ללב 
בני הג׳ שבארץ-האיסלאם. ב 1160 לערך, פנה ר׳ מימון 
(ע״ע) הדיין, בשעה שהיה בעצמו גולה ממקומו מאימת 
"המיחדים" המוסלמיים, ובתב את "אגרת הנחמה" הערבית. 
דבריו נועדו "לנפשות הגלמודות בבדידות הג/.. ללבבות 
העגומים שאוכל אותם הפחד העצום מפני האומות", "העגו¬ 
מות על ריחוק היעודים... שלא כיאות לבחירה". הג' נראתה 
לו כמצב שבו "אנו נקלעים... מנוצחים לבין אויבינו ומת¬ 
חדשים עלינו מאורעות, ואין לנו לא מלך שינהיג אותנו... 
ולא צבא שנתגונן בו... ואפילו לא יכולת לדבר״! וזהו ה״רע 
שבמצבים", וביחוד קשת הוא, משום שמול ההשפלה ותיאוש 
היהודיים עומדים "עוצם כבוד הגויס ואודך ימיהם ורוב 
מספרם ומה שהם אומרים ומה שהם מקווים." מפרטי הרעות 
שבג׳ הוא מתעכב על מיעוט המספר, קיצור הימים וקשיי 
הפרנסה ("אנחנו פורחים באויר, מכל צד אין לנו שום קיום 
ולא עמידה"). ביהוד הוא מדגיש את מצב האימה המתמידה 
ואת מורא-החיים שבהעדר־הבטחון. 

לעידודן של הנפשות שבמצוקד, זו מעצב ד׳ מימון שיטה 
של הגות שירית על טעמה של הג׳. התורה היא מעין חבל- 
הצלה הנזרק לטובע בים הג/ "יכל מי שידו אוחזת בו יש 
לו תקוה", "וע״י האחיזה מוסיף הלב... בטחון". אריכות 
הזמן של הג׳ היא רק לפי מידת האדם שימיו קצרים, ואילו 
ביומו בן האלף של ה׳ זמנה "מעט... והיא ארוכה לגו ולך 
היא קצרה". מן הציור האיום של נחשולי־הים ורפיון האדם 
הנלכד בהם מעלה הוא תמונה של נחמה, ש״יש... שבעוד 
שהזרם הורם חומות וגורף סלעים נשאר הדבר הרופף עומד. 
כך הגלות." הקב״ה מציל את האומה הרפה...". 

בנו, הרמב״ם, חשב, שהמצב בג׳ בימיו הוא חלק מנסיון 
מתמיד בהיסטוריה להעביר את עם־ישראל על דתו. מז 
שניסו באלימות ויש שניסו בשכנוע < הנצרות חידשה רק 
בזה "שהרכיבה עניינה משני העניינים יחד, ר״ל, התגבורת 
והטענות... וראתה שזח יותר חזק למחות זכר האומה והתו¬ 
דה" (אגרת תימן), והאיסלאם קיבל ממנה שיטה מקובצת זי. 
מצבו של ישראל בג׳ אדום וישמעאל מוגדר כ״תמידות 
השמדות ותגבורת ידי שו׳נאינו וחולשת אומתנו" (שם). 
הרמב״ם ראה לפניו בעיקר אח ג׳-ישמעאל ולא הכיר את 
חומרת המצב שבאדום ; הוא חשב, ששיטת ההשפלה ע״י 
חוקים ופגיעות חברתיות ומילוליות וצרת השתיקה מאונם 
בעת התגרות המוסלמים הן הדברים הקשים ביותר שקרו 



831 


גלומ (גולח) 


832 


ליהודים בג׳: .ולא עמד בלל על ישראל אומה יותר מרעה" 
מישמעאל (שם). אך הרמב״ם סומך על ההבטחה שניתנה 
לישראל, שלא יחדל "מהיות אומה חשובה" (שם). הגאר 
לה תבוא, "בשיחשבו האומות שזאת האומה לא יהיה לה 
מלכות לעולם... ולא תשועה מאשר הם בו... אז יפר השם 
מהשבותיהם"(שם). מציור ההשפלה הוא מעלה, בדרך אביו 
ובהתאם לדרשת חז״ל, תמונה של עידוד ״על צד המשל: 
שהעפר בסוף יעלה על דורכו וישאר אחריו" (שם). כשה- 
רמב״ם מטיל את האחריות ל״אבדן מלכותנו חורבן היכלנו" 
על "אבותינו... שלא נתעסקו בלמידת מלחמה ולא בכיבוש 
ארצות", בהאמינם בהבל של הגזרה הקדומה במערכות- 
הכוכבים (מתשובתו לחכמי מרסיליה), אץ ההסבר הריאלי־ 
המדיני בעיניו אלא תיאור עונש טבעי הבא משקיעה בחטא 
מן החטאים. הג׳ היא גם אצלו עונש שיש לו מובן של מבחן 
נפשי וברירה רוחנית וגזעית וטעם של קרבן. כבן של דור 
שנתנסה בשמדות וראה מקרוב את האונס הדתי ונמלט 
ממנו, תפס את ד,ג׳ ככור הבא לטהר ולנסות, "עד שלא 
יהזיק בדת... רק החסידים יראי־השם מזרע יעקב... הטהור 
והנקי" (אגרת תימן). הג' ויסוריה "וכל מה שיארע להם 
הוא כקרבן כליל על גבי המזבח" (שם) ו והדברים אמורים 
בפירוט אקטואלי של הקרבן הנדרש מבני־דורו. 

את תחושת־הג' של החיים בהצי־האי הפירנאי בימי 
הרקונקיסטה, בהתחלפות המצבים והקוניונקטורות המדיניים 
ללא תמורה בגורלו של היהודי, ביטא ר׳ דוד קמחי (ע״ע) 
במשל החיות הנלכדות ביער ב״עגולה" שהקיפה האריה 
בזנבו, "כן אנחנו בגלות בתוך העגולה, לא נוכל לצאת 
ממנה שלא נהיה ביד הטורפים: כי אם נצא מרשות היש¬ 
מעאלים נבוא ברשות הערלים... ואנחנו אוספים ידינו ורגלינו 
ופוחדים בפניהם" (פי׳ הרד״ק לתה׳ כב, יז—יה). אף הוא 
זקף לזכותה של האומה את שעמדה בנסיון של פיתויי הנו¬ 
צרים המציעים שוויון ורווחה תמורת המרה (לישע׳ בו, יג), 
ואפילו לא הרהרה על אפשרות של בגידה: "בכל הצרות 
שיש לנו אם חשבנו בלבנו כי הגויים... אינם מאמינים 
באלהינו והם שלווים ושקטים ואנחנו שמאמינים בו בצרה— 
נשכחנו מלבנו... אלהים יודע תעלומות־לב, אח עלה שום 
הרהור בלבנו לכפור באמונתו בעבור זה" (לתה׳ מד, בא). 

במחצית המאה ה 13 , תקופת התעצמותה של המחשבה 
המיסטית בישראל והתגברותה על המחשבה הראצלנאליס־ 
טית, שיווה הרמב״ן משמעות דתית תהומית ונוקבת ביותר 
לג׳, ומחשבתו עתידה היתה להשפיע השפעה עצומה ביהדות 
בדורות מאותרים יותר. הרמב״ן רואה את הג׳ כמשבר, 
כביכול, באלהות עצמה. הוא מפרש את מאמרי חז״ל על 
הקשר המיוחד לה׳ שיש ליושבים בא״י כרמז לאבחנה בין 
"השם הנכבד ית׳ אלהי האלהים בחוצה לארץ" ובין "אלהי 
ארץ־ישראל שהיא נחלת ה׳" (פי׳ לויק' יה, כה): יש 
תוקף "נוסף", כביכול, לה׳ בנחלתו יתר על זה שיש לו 
בשאר עולמו, וחג׳ היא ניתוק הקשר עם "ההאצלה" המיוחדת 
הזאת של האלהות. משבר זה באלהות גורר משבר דתי, "כי 
עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה׳" (שם). חלק מעונש 
הג' הוא הפסד המצוות שהן עבודת אדוני הנחלה. תפיסת 
הג׳ של הרמב״ן היא חלק של תורתו על מהות האלהות 
ויחסה לעמה. א״י והמקדש הארצי ומאורע הג׳ בעולם השפל 
נעשים סמלים למציאות ולאירועים בעולם העליון (שם, שם 
וכן דב׳ ד, כח, ושם יא, יה). יש בתורות אלו ממגמתו של ר׳ 


יהודה הלוי, אך בהקף ובעומק שהלז לא שיערם. לא הקשר 
עם סגולת הנבואה בלבד אלא הדת כולה נפגמה במהותה 
ע״י הג׳. 

צד שני של גישתו זו של הרמב״ן היא הנחתו — שבה 
הוא מוסיף מנסיונו ההיסטורי על דברי הספרא(בחקתי י׳ ה׳) 
ורש״י(לויק׳ כו, לב) — ששממת-הארץ "היא בשורה טובה 
מבשרת בכל הגליות, שאין ארצנו מקבלת אדבינו... זו 
ראיה גדולה והבטחה לנו" (לויק׳ בו, טז). נהלת-ה׳ אינה 
קולטת זרים, ואם בותק הקשר השלם בינינו ובין ה/ הרי 
לא הוקם קשר של "אדוני הנחלה" עם שום עם אחר! אין 
הנהלה מעובדת ואין אדוניה נעבד מבחינתו האלהית האחת 
עד שלא ישובו בניו לארצו. 

ההכרה המעמיקה של הרמב״ן באסון הג׳ מבחינה דתית 
לא האפילה על הערכתו הריאליסטית של המצב בג׳ של 
המאה ה 13 . הוא מכיר באפשרויות הקיום הפיסי והרוחני 
של בני האומה שנותרו ושל קיום חלק מהקשר לה׳ "אלהי 
האלהים" ולחלק ממצוותיו. "...נשארנו מועטים בכל גוי וגוי... 
אבל בכללנו רבים אנחנו, שבח לאל״ (לדב' ד, כז! ובשינוי־ 
לשון: "ספר הגאולה", ד׳). הרמב״ן ממעט גם בראיית 
הרעה הכלכלית שבג׳, בוודאי בהשפעת המצב של היהודים 
בארצו בימיו, ולדעתו לא נאמרו "המארה והמהומה והמג- 
ערת" וקללת "העץ ופרי האדמה" אלא כענשים בזמן הישיבה 
בארץ (לדב' כח, מב) * גם "והיו חייך תלואים לך מנגד" לא 
נאמר על הג׳ בארצות הנוצרים, אלא "הנכון שהוא רמז 
לדורות ההם שהיו בזמן חורבן הבית השני, כי היו מתנכלים 
להם להאבידם לגמרי" (לשם, שם), ואילו בימיו מפרש הוא 
קללה זו במובן "פחדותנו בגלות ביד העמים הגוזרים עלינו 
גזירות תמיד" בלא מגמת השמדה טוטאלית. בדומה לר , 
בחיי הדיין("חובות הלבבות", שער הבחינה, ה׳) לפניו בימי 
הטובה בשלטון האיסלאם, אומר גם הרמב״ן, ש״אחרי היותנו 
בגלות בארצות אויבינו לא נתקלקלו מעשי ידינו... אבל 
אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא או בטוב 
מהם..." (לדב׳ כח, מב), 

הבחנות מעין אלו מסייעות לו לרמב״ן למצוא בג׳ צורת־ 
קיום חלקית, הנותנת אף להשיג שלמות ביחס לוד 
ולמצוותיו שנותרו לאומה. מתוך תסיסה זי מוצא הרמב״ן 
תשובה מקורית לטענת הנוצרים על אורך הגלות כהוכחה 
לצדקת אמונתם. הרמב״ן מכיר שתי טענות, שבהן ייתכן 
לכאורה לנמק את הארכת חג׳ לנצח: "אם נסכים בלבנו, 
שפשעינו וחטאת אבותינו איבדו ממנו בל הנחמות״ — מעין 
הטענה הנוצרית המובהקת "וכן אם נאמר שרצה האלהים 
לענותנו בעולם הזה לרצון או לתועלת", ואעפ״כ "בל זה 
לא יזיק בעיקר התורה" (ם׳ הגאולה). בדומה לריה״ל הוא 
מדגיש את הזכות שבסבל למען עבודת אלהים בג/ ובגאווה 
רוחנית ודתית הוא מטיח בפני המלך הנוצרי: "כשאני 
עובד את בוראי ברשותך בג׳ ובעינוי ושעבוד וחרפת 
העמים... שכרי מדובה* אני עושה עולה לאלהים 
מגופי" (ויכוח הרמב״ן). משמעותה של הגאולה העתידה 
היא השגת קרבה יתירה אל האלהים וקידוש־השם לעיני 
העמים ("ס' הגאולה"). 

בשיטתו זו של הרמב״ן יש משום מזיגה של תפיסה 
ראליסטית של המציאות, שהיתה נוחה למדי בימיו, עם התחו¬ 
שה המיסטית של פגימת היחס לאלהות ועבודתה ע״י הג/ 
תחושה זו נשארה החפיסה היסודית של הקבלה (ע״ע), 



833 


גלות (גולה) 


834 


שראתה את הגאולה כצורך של "תיקון" העולם שנפגם בג/ 

ר׳ מנחם המאידי (ע״ע) בדור שאחרי הרמב״ן אמר, 
שקשה היא הג׳ מן המות, "כי במות יש צד חופש, שאינם 
מרגישים בצרות"! הוא חש ביהוד את הפגיעה בכבוד 
וברגשות (פירושו לתה׳: כ, לה, מד, סט, ם). הוא סוען נגד 
מוצרים מבחינה מוסרית על שהם רודפים את היהודים 
למרות שהיהודים מתפללים בשלומה של מלכות, ו״תפלתנו 
זכה ובנאמנות, ולא כמחשבתם? מי יתן ותפלתנו 
עליהם תשובבחיקנר׳ (שם, ל״ה). איחולים עצמיים 
אלה בפירוש עבדי מעידים על גון חדש של תחושת הג׳: 
מרירות על הסבל בה מתוך הרגשת הלויאליות שבלב למל¬ 
כות הנוצרים. 

גזרות קנ״א ( 1391 ) בספרד זיעזעו את מוסדות הקיום 
הפיסי הנוח של היהודים בארץ זו ופתחו תקופה הדשה של 
גילויים הרסניים לישובי הג/ השאלה הנוקבת: "מה זאת 
עשה אלהים לנו בכל דור ודור להכחידנו" הוצגה בכל חרי¬ 
פותה ע״י בן הדוד ההוא, ד׳ שלמה אבן לחמיש-אלעמי 
(״אגרת מוסר״). הוא מוצא את התשובה בביקורת עצמית: 
כי "ראיתי וידעתי כי אנחנו חפרנו הגומץ אשר בו נפלנו". 
הביקורת כוללת גם את היחס לגויים: היהודים הלשינו 
בפניהם ו״עם היותנו עבדים נכנעים להם החלנו בם״! היה 
חילול-השם ע״י מעשי-רמאות של יהודים, "עד אשר מאסונו 
והחזיקונו כגנבים ורמאים, מנאפים... וכל המלאכה נמבזה... 
מכנים מלאנת-יהודים" (שם, ע׳ מ״ו—מ״ז). במסכת בי^רתו 
כלולות גם הטענות המפורסמות נגד החצרנים, העשירים 
והמשכילים שבין היהודים. השואה בג' נגרמה לדעתו בשל 
חטאי היהודים כלפי בני-עמם וכלפי הנוצרים. 

בסמוך לגירוש־ספרד נצטרפו יחד הביטחון המיסטי בכד 
הה של כנסת־ישראל הקשורה בבוראה, תחושת הג׳ המח¬ 
מירה והולכת וההשקפה המיסטית שהעיקר הוא בתיקון 
קוסמי, עד שר׳ יהודה חייט יכול היה לשאול: "כנסת־ישראל 
מה הפרש יש לה בהיותה בג׳ ובהיותה בת-חורין בזמן 
החול ו״ (הרביץ כ״ד, 204 , תשט״ו)! ור׳ יוסף קאשטייל 
ענהו, שמהות הרעה שבג' לגבי האומה היא בכך, שלמרות 
היות השפעתה המיסטית קיימת היא משולה למלכה ש״היא 
בבית אויב המלך ובצרתה", שאע״פ שהיא שולטת ומפר¬ 
נסה... "ראתה גוים באו מקדשה, והפנימיים נעשו חיצוניים 
והחיצוניים פנימיים, לפיכך התעוותו אנשי־החיל' (שם). 

הזעזוע של גירוש-ספרד ב 1492 , האונס בפורטוגאל 
ב 1497 , והגירושים והנדודים שתכפו אחריהם, הפיצו מחדש 
אור־זוועות על פני הג/ לאורח של להבת־אימים זו נתנו 
המקובלים את דעתם על הג׳ ועל קצה. דברי הרמב״ן על 
העולם והאלהות הנפגמים ע״י הג׳ נעשו אקטואליים וחרי¬ 
פים יותר בדעתם של בני הדורות שלאחר הגירוש. הג׳ 
העמדה ע״י המקובלים כאימת הקוסמוס השבור מתוכו, 
כזוועת עולם שבו נאבקים אור וחושך, טומאה וטהרה, ויש¬ 
ראל עם־האור נתון ביד בני-חושך, שהם בני־אדום, השנואים 
במערכת סמלים זו שנאת משנה. ניחן מובן דינאמי, מיסטי- 
אוניוורסאלי, למאמציהם של יודעי־ח״ן לתקן במעשיהם, 
בידיעתם ובמגמתם את העולם, "להעלות את הניצוצות" 
ולהביא את קץ הג/ 

המקובלים הרחיבו והשלימו את המגמה ההיסטוריוס־פית- 
הקוסמולוגית הנפתחת במדרשי־התנאים, במחשבתו של 
ריה״ל ובחכמת־הנסתד של הרמב״ן. תחושת חג׳ המחודשת 


וכוחה של הקבלה שלאחר הגירוש אינן ניתנות להפרדה. 
מכוח תחושה זו היתה הקבלה לתורה לרבים, מכוח הקבלה 
נתחדשה תחושת־הג׳ עד לנסיון האריר של תיקון־עולם 
וביטול הג׳ במלכות התורה והתשובה שבעדת צפת במאה 
ה 16 , ועד למרד הגדול של משיחיות, תשובה ושמחה, שהת¬ 
פרץ בתנועת שבתי צבי (ע״ע). 

הגבה על אסון הגירוש, שיש בה מהמשך השיטה המדר- 
שית־ההלכית המתונה יותר, הנותנת ביטוי חשוך יותר של 
תחושת־הג׳, נמצאת בדבריהם של כמה חכמים מהדורות 
הקרובים לש 1 אה. 

ר׳ יוסף יעבץ מגולי ספרד חש שהסיטואציה החריפה 
של מ׳ בימיו נותנת תוקף ויכוחי לנוצרים, הרגשתו היא 
של אדם, "שקמו עליו עדי־שקר... ואינויכוללהכחיש 
העדים והוא חוזר ובוכה... אנו היודעים שאתנו האמת 
ואין לנו פה להשיב״ (פירושו לתה׳ מב, ה׳)! הנכר מרבה 
חרפה. "כי שאר הגויים מחרסים אותנו בעבור שאנחנו דרים 
ביניהם״ (שם, מד). הטעמים שהוא נותן ליסורין — "כי 
יהיה לו ית , פתחון־פה להעלותנו על כל האומות ביום- 
הדין, כי סבלנו גלותו והורגנו כל היום על קדושת שמו 
בסבר פנים יפות״, ו״כי יתבררו זכי־הלבב״(שם צד, טו) — 
אינם אלא חזרה על דברי קדמונים. 

מעין הסבר היסטורי להופעות השליליות שבג׳ ולגילויי 
הקיום שבה ניתן ע״י ר׳ יצחק עראמה (ע״ע). את הצרות 
והגזירות הוא תולה בישיבה "בעריהם ובמושבותם" (עקדת 
יצחק, דב׳, שער צ״ח). "עבדות המלך" נראית לו במקורה 
תוצאה של המצב שהיהודים הגיעו "לתכלית הביזוי והמי- 
אום", אך תוצאתה טובה היא לישראל, כי היא גרמה "שלא." 
יוקבע עליהם העבדות העולמי" אלא שישארו ביד מלכי 
האדמה... שהיהודים בכל ארצות נפוצותם הם סגולת המל¬ 
כים והשרים אדוני הארצות, ברוך ה׳ אשר נתן כזאת בלבם" 
(שם, שם). בעבדות־למחצה וחסות-למחצה ניתן לעם להחזיק 
מעמד בג/ 

ר׳ יצחק עראמה קובע בתמונת חג׳ שלו גם את פרשת 
האנוסים: "נמצאו בגלות הזה כמה אלפים ורבבות מיש¬ 
ראל... שהמירו דתם לסיבת הגזרות." ...ואע״פ שנתערבו 
בגויים... לגמרי, לא ימצאו... מנות לכף־רגלם! כי הם יחרפו 
ויבזו אותם תמיד ויחשבו עליהם... עלילות... ותמיד הם 
חשובים בעיניהם למתיהדים" (שם, שם). חווי־חייהם של 
האנוסים ג׳ הוא לכל מוראיה. 

שאלת אורך הגלות, הארת הפנים לעולם הנוצרי והצ¬ 
לחתו. שנשאלה כבר בדורות הקודמים, העיקה ביתר שאת 
על דור הגירוש (שם, ויק׳, שער ם׳ ושער ע׳), ור׳ יצחק 
משתדל להשיב כמה תשובות לדור. תולדות-ישראל עד לג׳ 
זו "היה עניינו אצלנו רק כאירוסין... אשר נתעוררו בהם 
כמד, בילבולים"! הנישואין עוד לא היו. לפיכך אין מקום 
לדבר על גירושין כשלא נכרתה הברית האמיתית, ו״בזה 
יסתם פיהם של מערערים עלינו ועל חורבן־ארצנו" (שם, 
שמות, שער נ׳). יתר על כן: הרי גם לשיטתם של 
הנוצרים השהה ה׳ את מתו־החורח במעמד הר־סיני 
אלפי שנים לאחר הבריאה, ולא בא ישו לעולם לגאול את 
הנשמות מן החטא הקדמון אלא זמן רב לאחר מעמד זח. ה׳ 
מאריך את הקץ גם בדברים הנוגעים לתשועת הנפשות! 
ו״איך יטענו על עם־ה , המחכה — בעבור הגוף או קצת 
הממון — בעודו על האדמה כאחד מהם" (שם, דב/ שער 



835 


גלות (גולה) 


836 


ס״ה). להתעצמות הצרות נודע גם סעם של מירוק הערנות 
וביטול יצר-הרע מן הלב (שם, בר׳, שער י״ד). לכן טובים 
"שטף התלאות ו... משברי... הצרות... אשר הם קשים 
ממבול", כי הם יבטלו את יצר-הרע מלב היהודים (שם׳ 
בראשית. נח, שער י״ד). 

ר׳ יצחק אברבנאל (ע״ע) מתאר בצורה פלאסטית את 
הניגוד בין גורל העמים הטוב ובין הרעה המוצאת את 
ישראל בג' (הקדמה ל״מעייגי הישועה"). הוא מבחין בין 
הגורם של שנאת הבתרים — צליבת ישו, ובין הגורם של 
שנאת הישמעאלים — על "שלא באו להורות בפינות דתם" 
(סי׳ "הנה ישכיל עבדי"), בציור־הג , שלו נכללת גם העו¬ 
בדה, ש״הגולים... לא יהיו עובדי־הא דמה... אבל יתעסקו 
במעט מהמשא־ומתן בסחורות"."("ישועות משיחו", עיון ב/ 
א')׳ אד הוא מונה דבר זה לשבה, כי היה סבור שקניית 
שדה בתו״ל ממעטת את הכיסופין לגאולה (שם, עיון א', 
א׳). 

"שלוש זכויות גדולות... לישראל בגלות"(פירושו ל״הנה 
ישכיל עבדי"): א. היסורין מביאים לתשובה; ב. הגאוה 
ושביעת־הרצון של ישראל "במה שהיה יודע מתורת האל- 
הות״ו ג. הוא לא רק עמד בנסיון אלא גם נשא את דגל 
האמונה ברמה ובגלוי, ולא עזב את מערבות הוויכוח, ש״עם 
היותו בגלות בין האדבים לא היה שומר לפיו מחסום בענין 
הדת, ולא היה מודד. לדבריהם כדי להחניפם". הזכות השלי¬ 
שית נראית יפה על רקע תופעת האנוסים, שהשתיקו קולם; 
ויש בדבריו הטעמת זכותם של אלה שהפקירו בית ונכסים 
ויצאו בגאון לגולה למען היות יהודים בגלוי. אפילו בימי 
הרעה ההם לא פסה לגמרי התפיסה האופטימית המיסיונ¬ 
רית של הג׳. אברבנאל מאמין שבכוחו הרוחני עוד יצלח 
ביד העם חפצו "בהכנסת האומות תחת כנפי-השבינה... 
בידיעתו וחכמתו... יסירם מאמונותיהם הכוזבות" (שם). 
במגמה מיסיונרית זו יש גם משום ביבוש-היצר; ישראל הוא 
הגומל טזבה למדעים לו והמלמד את מעניו, ז״לא יחדול 
מזה בעבור מה שהרעו האומות להם בגלות" (שם). 

בדבריהם של חכמים אלה נשתמרו הכוח והמקוריות 
של אנשים המתבוננים אל תוך עם דווה אך שלם ובריא 
ברוחו, של חכמים השואבים ממעיינות המסורת והרואים את 
העבר באור ההווה ואת ההווה לאור העבר. ואילו בדבריו 
של ר׳ שלמה ן׳ וירגא (ע״ע), שכתב כ 30 שנה לאחר הגי¬ 
רוש׳ מבוטאות מגמות הביקורת של ר' שלמה אבן לחמיש 
ושיטות־ההסברה של חכמי־האומה מימי־קדם מתוך הלך־רוח 
של אדם שאבדה לו המסגרת החברתית שאליה יטה את חוד 
התוכחה ולא יסמוך את משענת ההסברה. לדבריו יש גון 
תאורטי ערטילאי, הם נמסרים בסיגנון של סיפורים תלושים 
ממציאות קונקרטית, גישתו אדוקה ומסרתית ביותר, אבל 
ניכרות בה השפעות זרות — השוואת הדתות והלו־רוח 
ראציונאליסטי. נימוקו הצדדי של הרמב״ם, שהיהודים נכ¬ 
שלו משום שלא למדו מלחמה בסמכם על האסטרולוגיה, 
משתנה בטי ד וירגא להנמקה רצופה, ש״היהודים בתחילה, 
כאשר נשאו חן בעיני האל, היה לוהם מלחמותם... ולכן לא 
למדו... מלחמה... וכאשר חטאו... כלי מלחמה לא היו יודעים, 
ורצון האל לא היה עמם... והיו נופלים כצאן בלי רועה" 
(״שבט יהודה״). המצב בג' גרם ליהודים לאבד את חכמתם; 
הוא מודה ב״גלות שב ל נ י, אשר הוא משועבד לגלותו 
וצויד פרנסתו והמסים וחוקי־המליכה■ ואיד ישאר פנוי 


לחכמה ז" (שם). מתוך ניתוח המציאות בצירוף משאלות־ 
לב העלה ן׳ וירגא, שההמון הנוצרי הוא השונא את היהודים׳ 
ואילו "כלל המלכים... והשרים והיודעים וכל נכבדי-ארץ 
אוהבים היו אותם"; אף האפיפיור .אוהב-היהודים", כי הוא 
מרשה להם לשבת בארצו ולסחור בה. אך ר׳ שלמה יודע, 
כי לגבי היהודים רב כוחו של זעם־ההמון, "ואם המלד 
יבטיחבו והעם יקומו איך נוכל לבטוח ?״ (שם). 

הלק גדול מהגותו הקדיש לשאלה: "מה השנאה הגדולה 
הזאת שהנוצרים שונאים ליהודים ד׳ הוא משיב עליה בצי¬ 
רוף של גורמים דתיים ונאטוראליסטיים: מצד אחד — קנאת 
הדת המכשירה לאמונה בעלילות; מצד שני תאנת השוד 
והתופעה הטבעית שכל ציבור "מבקש לשאוב חברו ולהפכו 
לעצמותו", ואף האומות עושות כך לגבי ישראל המתעקש, 
שאינו רוצה להטמע בגויים. יש דבריו גם מהדי הגאווה 
העקשנית שבץ הגולים, זו האומרת ל״רבון־העולמים: הרבה 
אתה עושה שאעזוב דתי... על כרחם של יושבי-שמים יהודי 
אני... ואהיה" (שם). במובן זד, הוא נותן על השאלה התאו* 
לוגית הגדולה: "מה חדי האף הגדול הזה ז לא עשה כן לכל 
גוי ?״ — את התשובה האדירה של הנביא: "רק אתכם ידעתי 
מכל משפחות האדמה, על כן אפקד עליכם את כל-עונתיכם" 
(עמום ג, ב). אבל יחד עם זה נמשכת הג׳ בטבע מפני שנאת 
הדת ומחמת "קנאת־נשים, קנאודממון" והאשמת הכלל 
היהודי על חטאי יחידים ש״אמרו להשתרר על הגויים תו־ 
שבי־הארץ". כשהוסרה החסות האלהית המיוחדת מעל היהו¬ 
דים, נשארו לא רק בורים בענייבי-מלחמה, אלא גם חוקי 
ההברה והמדינה הטבעיים החלו לפעול לרעתם. 

שיטה גדולה עשויה יציקה אחת בעניין הג' בנה ר׳ יהודה 
ליווא מפראג(ע״ע) בראשית המאה ה 17 . יש בה הן מרישומי 
הסיטואציה שלאחר גירוש ספרד ומן השלווה היחסית של הג , 
בארצו ובדורו, הן מיסודות הקבלה, והן מדרכו של בעל 
ההלכה והדרש הרבני הרגיל במאות ה 16 — 17 . עיקר שיטתו 
בא לידי ביטוי בספרו ״נצח ישראל״, ומקצתה — ב״גור 
אריה" ו״אור חדש". מהר״ל מעמיד את הג׳ המוחשית בימיו 
על הפיזור והפירוד, מאחר שהוא מחלק את ליל־הג׳ לשלוש 
״אשמורות״: הראשונה של עבדות קשה, השניה של גזירות 
מיתה ושמד, ואילו השלישית — זו שהוא חי בה ושגראית 
לו האחרונה לפני עלות-השחר — עיקרה הגירושים התכו¬ 
פים, בפחד הפיסי שישראל מפתדים מפני האומות ובחוסר 
היזמה הפיסית אצלם ראה תכונה בלתי-טבעית, שבאה "כיון 
שהש״י הסגירם איך יבקשו לעשות גבורה ולהיות נעזרים 
זה מזה... וזה פשוט נכון באץ ספק". כן הכאיבו לו במיוחד 
אותות־הקלון, שהוטלו על היהודים במקום פאר־המצוות 
הראוי להם. 

אף הוא סבור, כר׳ שלמה ן׳ דרגה, שטוב להם לישראל 
חוק המלך מיזמת האזרחים הנוצריים, כי שאיפת המלכות 
למשטר של סדר נטבעה בה מה׳ הרוצה בשמירת ישראל, 
ואילו האזרח המתפרע רוצה לבלוע את החלשים והשנואים 
באין מוראה של מלכות עליו. 

את המהות הדתית־הרוחנית־החברתית של הג׳ העמיד 
המהר״ל על מושגים, המפתיעים בקרבתם לתורות הלאו¬ 
מיות האורגאניסמיח באירופה של המאה ה 19 . "הג׳ הוא 
שינוי ויציאה מן הסדר: שהש״י סידר בל אומה במקומה 
הראוי לה... כי מקומם הראוי להם לפי סדר המציאות 
להיותם בארץ־ישראל ברשות עצמם... כמו הל דבר ודבר מן 



837 


גלות (גולה) 


838 


הנמצאים הטבעיים אינם מחולקים לשנים... ומאשר האומה 
הישראלית אוי? ה אחת׳ בלתי מחולקת ומופרדת יותר מכל 
האומות... הפיזור להם אינו טבעי... ועוד, כי לפי סדר 
המציאות אין ראוי שתהיה אומה משעבדת באחרת... כי 
הש״י ברא כל אומה ואומה לעצמה... ישראל אינם ראוים 
לסי סדר המציאות שיהיו תחת ממשלת אחרים". הג׳ היא 
מכמה בחינות אנומליה בסדר הטבעי, שהוא מוכרח להתמיד 
בקיומו ושכל ססיה ממנו אינה יכולה להיות אלא עראית 
וזמנית. 

צירוף זה של מושגים טבעיים, השגחה אלהית מחוקקת 
ושיקול-דעת נבון הוא המבטיח את הגאולה מעצם אי־ 
טבעיותה של הג/ שכן "כל הדברים אשר הם יוצאים ממקום 
הטבעי אין להם עמידה במקום הבלתי־טבעי להם... כי אם 
היו נשארים... היה הבלתי־טבעי געשה טבעי, ודבר זה בלתי* 
אפשר... ולכך מן הגלות נוכל לעמוד על הגאולה". 

ברם, בינתיים נמשכת הג , מרצוןיה׳ המיוחד (כי "הדבר 
אשר הוא... יוצא מגדר המציאות צריך שמירה וחיזוק ביותר 
שיעמוד"), וממנו באה גם מניעת ההתבוללות בתוך הג׳. 
כל עוד קיימת אגומאליה זו יש לה חוקיות משלה, ויש לה 
שרשים ליניקה מסדרי־הבריאה: שלטון אדום בעולם הולם 
את מצבו הפגום של העולם הזה. יש ניגוד רוחבי מהותי, 
ולו גם בלתי־מודע בכל תהומיותו, בין אדום ויעקב: "כמו 
מים ואש שאע״ג שאין דעת ורצון בהם הם מתנגדים מצד 
עצמם" כן יעקב ועשו",.. הם יסודות המבטלים בכוחם 
האחד את מציאותו של השני. המאבק בין שניהם הוא על 
מכלול היקום, כי "כל אחד ואחד רוצה שיהיה לו בלל- 
המציאות שהוא עולם הזה... והבא, וידחה המתנגד לו". 
לעת־עתה במאבק זה "עשו הגיע לחלקו מן המריבר* עולם 
שיש בו גנאי וחרפה... ואליו הוא קרוב ז ויעקב רחוק ממנו, 
מצד שהוא מסולק מן הטינופת, ויצא אחרונה״ < "אי־אפשר 
שיהיו שני העולמות ליעקב ועשו ביחד, כי א״כ היו שני 
הסכים בנושא אחד". אין לשאול לאריכות תג/ שהיא תימשך 
כל עוד תיאות המלכות הרביעית למהות העולם הזה, 
"ולא יהיה ירידתם רק ע״י מלך המשיח, אשר... מדריגתו 
מן עולם העליון". אף הפיזור המאכסימאלי של ישראל בג׳ 
יש לו סיבה ומשמעות קוסמיות: "כי... הם עיקר העולם... 
ולכך נתפזרו בכל העולם, שכך... ראוי לאומה שהיא כל 
העולם". בגאווה הוא רואה את הג׳ כהתפשטות במרחב, שבו 
התפוצות מצפות לבוא עת־שלמותו של העולם והם יהיו 
השליטים בו. 

מול סירודה הפיסי במציאות הגשמית יש באומה דבר 
רוחני המלכדת. רחל אם־האומה, הקבורה על אם־הדרך, היא 
הסמל של הערובה הזאת האימאגנטית באומה. כשבני־האומה 
מגבירים את הליכוד ומתייהדים עם בוראם — הם מוציאים, 
כביכול, את הגאולה מן הכוח אל הפועל לאותה שעה 
ובאותו מקום: "כאשר יתקבץ העם אל הש״י כסו בתפלת 
הצבור... זה... כמו יציאה מן הפיזור... בחשב פדיון מבין 
האומות". במעשים טובים, כתפלה, תורה וגמ״ח, הם מתלכ¬ 
דים לציבור, "וזהו יציאה מן רשות האומות והתעלות 
מתוכם אל ה׳". הגברת האחדות היא ביטול הג׳, והמחלוקת 
היא הגברת הב/ 

השכינה היא בג/ כי בלעדי שיתופה היו האומות מאב¬ 
דות את ישראל; אולם אין השכיבה משיעבדת בשעבוד 
ישראל. על השאלה: אם "... שכינתו ית׳ עם ישראל... בג/ 


מדוע רוב ימי-עולם ישראל הם בצרה ובג׳ בעולם הזה ?״ — 
משיב גם סהר״ל את תשובתו של עמוס הנביא: "ישראל 
הם יותר רחוקים מן החטא משאר אומה... ולפיכך החטא 
אצלם יותר נחשב יציאה מן הראוי... לכך הם נענשים" 
ביסודי הג׳ ובמניעת הנאה מן העולם הזה — יסודין שיש 
בהם משום כפרת עוונות. "אין חלק ישראל עולם הזה", 
וטוב להם להיות מורחקים מהנאתו. אעם״כ אין אף מהר״ל 
יכול להשלים עם צרות הג׳, וביחוד עם הרגשת חילוליהשם 
ע״י ההשפלה בג/ והוא קורא לשמים: "מה לגו בעולמך 
להתחלל שם קדשיך ע״י בניך... הוציאנו מידי זרים". 

תחושת-הג׳ בג׳־פולין, שנראתה קלה באופן יחסי במאות 
ה 16 — 17 , משתקפת בפירושיו של ר׳ שמואל בן אליעזר 
אידלש (ע״ע) לאגדות התלמוד. הוא הכיר טובה לתורכים 
על המקלט שמצאו המגורשים בארצם וראה את "מלכי- 
ישמעאל" כ״מלכי־חסד" ("חידושי-אגדות", ב״ב ע״ד, ע״ב). 
לעומתם היה בשבילו סמלה של אדום התנין, "שהוא נתש 
הקדמוני שנקרא כן ע״ש אכזריותו עם ישראל" (שם, שם), 
כי "עשו וזרעו... הריעו עלינו בכל הדורות יותר מכל שאר 
האומות..." (שם, מג׳ י״א, ע״א). הנוצרים מתכוונים לשים 
ברדיפתם מכשול רוחני בדרכו של עם־ישראל אל השלמות 
(שם, בכור׳, ח/ ע״א). המהרש״א התנחם במציאות המדינית 
של ההתחרות בין "ב׳ מתנות ואמונות עד ביאת גואלנו 
בב״י, והם: מלכות הרשעה ומלכות־ישמעאל", והוא ציפה 
לבצחונה של מלכות־ישמעאל שתפסוק את ראשו של התנין 
(שם, שם). 

המהרש״א קיבל את השקפתו של בעל "שבט יהודה" על 
ההבדל ביחס ליהודים בין השכבות השונות: "ודאי בעיני 
המלך והשרים לא יהיו שפלים ונבזים גם בגלות, אלא בעיני 
כלל העם והמון גוים" (שם, תעב׳ כ׳, ע״א). מצד שני, 
שנאת העם מצילה את היהודים ממיבוים כפקידים ל״אוט־ 
נויות מבוזים מאד" (שם, שם). בדעה זו נתבטאה תחושתם 
של יהודי־פולין, המקורבים לאצילים ונעשים שלא בטובתם 
משמשיהם, והם מרגישים את שנאת ההמון אליהם. המהרש״א 
חש, שאין לסמוך ביותר על השלטון העצמי שבג/ כי "גם 
הנשיאים שיש להם קרן וממשלה קצת בגלות דומה לקרן- 
הצבי ואין בו כוח אלא ליופי" (שם, ר״ה, כ״ב, ע״ב). 

עניין מיוחד יש בוויכוחו של המהרש״א עם הנוצרים 
בדבר החורבן, ביטול המקדש וגילוי־השכינה בו ואריכות 
הגלות כעדויות לנטילת רוח־הקודש מישראל. המהרש״א 
משיב, כי העדר הגשמה באלהות שולל כל איתור של 
ההשראה האלהיתז "כי אין עולם מקומו אבל הוא מקומו 
של עולם, ואין לו גדר במקום, כי הוא אינו גשם; ובכל 
מקום שכינתו שרויה כמו במציעתו של עולם" (שם, בכור׳ 
שם). מהותה של האלהות מחייב קשר אתה בכל מקום, ואין 
בכך סתירה לדברי חז״ל על קדושת א״י. השכינה שרויה 
על מאמיניה בכל מקום* א״י היא, אמנם, מקום הקיום 
השלם של המצוות, אבל גם בג' ״אנו עושים מלאכתנו — 
דהיינו שאנו לומדים כל התורה... אך... א״א עלינו לשאת 
עול המצוות כולם ביחד. שיש מהם שתלויים בארץ ובמק¬ 
דש". עד בוא הגואל האומה משולה לכורת קבים ולאוספם 
לאגודה אחת, ע״י הלימוד הבא במקום העשיה; המשיח 
יאפשר להניף את כל האגודה בשלמותה "במקום הנקבע 
לנו... בארץ ובמקדש" (שם, ערכ' י׳, ע״ב). 

ר׳ אפרים איש לונצ׳יץ (ע״ע) חש את הגלות כבעיה 



839 


גלות (גולה) 


840 


חברתית, כחלק מבעיית הצדק בעולם. הוא סיכם את הרגשת 
המצב של הג׳ בפולין, ש״בגלות... הזה קטון יעקב." כי 
אין להם נחלת שדה וכדם, אין מלך ואין שד... 
וסיבת ההכנעה להביאנו בכור-הנסיון, כדי שנשים כל 
מחסנו בשם ה׳" (עוללות אפרים, ב/ עט׳ ל״ה, מאמר רמ״ג). 
מול טענות הגויים הנסמכות על הג/ הוא מעמיד את שאלת 
הצדק החברתי בישראל ובעמים לפי מושגי כל הדתות: הוא 
עושה מעין קונפרונטאציה כפולה, של עשירי ישראל עם 
מצב האומה ושל אומות העולם עם חלוקת הטובה הגשמית 
בתוכן, ומתוך השוואה זו "רוממות הניצוח על שפתי תמיד 
להשיב לאומות המביאים ראיה על דתם מהצלחתם... לסתור 
דעתם ולהרס פינתם: שהרי בכל דור... עינינו הרואות 
שמסר הקב״ה כל טוב ההצלחות הזמניות לשאינן ראויים, 
והוא מעצתו ית׳ העמוקה והנפלאה — כדי שלא יתפאר 
הגרזן על החוצב ושלא יאמרו האומות ידינו רמה! שהרי 
גם המה מודים שנמצא בהם רשעים שאינן ראויים לשום 
הצלחה, ועם כל זאת הם רואיך בתיהם מלאים כל טוב, וכפי 
רוע דרכם אינם כדאי שישפע הקב״ה עליהם מטובו", אלא 
שנכסי העולם הזה בשר סרוח ולחם מעופש המה המושלכים 
לכלבי־העולם (שם, א׳,עמ׳ ג׳, מאמר ה׳—ר). לפנינו ניסוח 
חברתי אקטואלי של שיטת המהר״ל על הזרות של מהותו 
של ישראל למהותו של העולם הפגום. 

ר׳ אפרים גם באבק עם הרגשת רווחה רוחבית שהיתח 
לבני דורו וסביבתו, כי שמע את העם מסתמך על לימוד 
התורה, "סדר הדיגין וסדר הצדקה" שבידו ותמה שכל זד. 
אינו מקרב את הגאולה. המוכיח משתדל לשכנע את בני- 
דורו, שבהכרח ״אין תוכנו כברנו״! עליהם לזכור את ההצלה 
מן הרעות שבג/ ואין לשכוח "כי גם במקומות שחושבים 
שבהכשלם יעזרו עזר מעט ויש להם קצת הנחה ושלווה, 
שם תמיד האומות חושבים עלינו בנכליהם" ("שפתי דעת", 
ההקדמה, ב׳}. הוא מזהיר את "העוורים במחנה העברים" 
שלא יסמכו על שלוותם ויזכרו גלויות שחרבו. 

משנתבססה יהדות איטליה בהרכבה המחודש בתוך הערים־ 
המדינות שלאחר תקופת הרנסאנס, היה צורך להסביר את 
הג׳ לעירונים, שלבם נטה לשיקולים ראציונאליסטיים ולחי- 
שובים מסחריים. ב 1638 כתב ר׳ שמחה לוצאטו (ע״ע) 
מאמר, שבו הוא מגסה להפיץ על הג , את האור הנוח ביותר 
לעיניהם של השליטים בוויניציאה תוך ניצול הלכי-רוח 
הומאניסטיים ושיקולים מרקאנטיליסטיים. הוא מדגיש את 
הצרות שעברו על האומה, כדי לציין אח "סבלנותה לשאת 
יסורים אלה בהתמדה", ובלשץ שיש בה מהדי הפירוש 
היהודי ל״הנה ישכיל עבדי" וברוח הערצת העת העתיקה של 
הרנסאנס ממליץ הוא, ש" מן הדין... שהשריד של העם 
העתיק לא יהיה נתעב, אע״פ שהושחת תארו מחמת התל¬ 
אות... בגלותו הארוכה! שכן הכל יודעים, כי... בימי עברו 
המזהיר קיבל... מידי האומן... העליון את משטר מדינתו 
ואת תורת חייו". הוא גאה גם על כך, שישראל הוא השריד 
החמרי האחרון של עמי העת העתיקה, כי "האומה היהודית 
לא חלו בה חליפות", ובטוח הוא ש״האל... שמר עליה... 
למטרות הנגלות לפניו". לפי מגמתו האפולוגטית מטעים 
היא את התועלת שתצמח למדינה מן היהודים "להאדיר 
קרנו של האוצר הציבורי". עיקר תרומתם היא במסחר, וחג׳ 
עושה את היהודים לסוחרים זרים כדאיים ביותר לעיר: אין 
להם מולדת שאליה ירצו להעביר את רווחיהם! אין הם 


יכולים לקנות נכסי דלא־ניידי, וגם "אין הם רוצים לכבול 
את רכושם במקום אחד, משום שהם... נתונים לתמורות... 
וכל מקום שהם באים לגור... זקוקים הם לתעודות של רשות 
וחסד מטעם הנסיכים", והמעבר קשה להם מהמשך הישיבה 
במקום שכבר קנו להם בו שביתה והגנה. הג׳ גם הכשירתם 
להיות אורחים רצויים לשלטון קפדני וריכוזי: "היהודים 
בכל הממשלות... לעולם יראים הם וצייתגים ונכנעים". 
התפוצה גורמת בהכרח, שאפיים של היהודים מושפע מהחב¬ 
רה שבמקומות פיזורם, אך יש קווי־אופי שווים לכל היהודים 
בשיתוף גורלם בג , : "השעבוד והפיזור מוציאים מלבם... אח 
הגאווה" וגורמים להעדר כל מגמה מיסיונרית ביהדות שבג/ 
הכנעתם של היהודים והעדר רוח מיסיונרית ביהדות שבג , 
יש בהם כדי לבטל את חששות החברה הנוצרית מפני היהו¬ 
דים. לאחר שהרגיע את הגויים חוזר לוצאטו לשבח את 
נאמנותם האיתנה של היהודים לתורתם, את אומץ־לבם 
הנפלא לסבול ואת העדרן של עבדות של אכזריות ורשע 
ביניהם: "פשעיהם יש בהם כמעט תמיד יותר מן השפל 
והמאוס״. — מסכת אפולוגטית זו, שנועדה לתקיפים בעלי 
חישוב מדיני קר ונטיה מסחרית-חשבונית, יש בה ביטוי 
של ביקורת עצמית מתוך התבטלות לפני הקיום של הגויים, 
דברים הרבה, שנאסרו לפנים כשהם משובצים במסגרת 
יהודית של תפיסת הג/ הוצאו כאן לרשות נכרית והוארו 
באור האכזרי והקר של החשבון הראליסטי. 

במאה ה 17 סנה גם ר , מנשה בן ישראל (ע״ע) אל 
הגויים — אל אנשי הכיתות הפרוטסטאנטיות שבאנגליה, 
שהיו מלאים להט דתי נוסף על חישוביהם הכלכליים. ר׳ 
מנשה ביטא לא רק אח רצון הקיום, כי אם גם את מגמת 
ההתפשטות של הג , היהודית נוכח תופעת ההתרחבות של 
העולם המוכר וגילוי אפקים טריטוריאליים וחברתיים חדשים 
בתוכו. הרבה מנימוקיו לקוחים מדברי לוצאטו, אך בפי ר , 
מנשה נעשה צלילם דתי יותר ופחות נכנע. הוא אינו נרתע 
מלומר לגויים בלשונם, כדרך המתווכחים הראשונים ביה״ב, 
שהצרות של "עבד־ה , " באו על עם־ה , ושהנוצרים לארצר 
תיחם "הרגו אותם לא בעד הרשע, שלא עשוהו, כי אם בשל 
העושר שהיה להם״ ( 29 .: 1,560 שגז 15 0£ ש<ן 110 ש 11 יל). אף 
בגירושים רואה הוא את מגמת האכספאנטיה שבג , , כי 
כששליט אחד מגרש אותם מקבלם השני באדיבות ובמתן 
״אלף זכויות״ (שם, 5601.33 ). לא זו בלבד שהמסחר מאפשר 
להם לחיות בעושר ונכסים, ועי״כ "ישאו חן בעיני אדוניהם", 
אלא הוא גם גורם ש״יוזמנו ע״י אחרים לבוא ולשכון 
בארצותיהם" ("הצהרה בפני האומה האנגלית"), כי "לכל 
מקום שיגיעו שם יחל המסחר לפרוח". הנחתו המרכזית של 
ר , מנשה בעניין המשך הג׳ והתגברותה היא, שכל עוד שלא 
תקויים נבואתו של דניאל והגולים לא יפוזרו עד קצה- 
העולם לא תבא הגאולה. 

ההרגשה שיש מקום ליהודים להתפשטות במרחב ולעליה 
בחברה, המגמה האפולוגטית בפניה אל עולם הגויים ותחו¬ 
שת התמורה הכללית גברו והלכו עם התמורות בחברה 
ובדעות של אירופה של המאה ה 18 . בעת החדשה נשתנה 
אפיו של הדיון על הג , מתוך נסיונות חברתיים שנעשו ע״י 
יהודים וגויים לביטול הג , . החל מן המאה ה 18 העברו 
המושגים והבירור בעניין חג , לדרכים חדשות של ביטוי, 
הן בתנועות מאורגנות, שרצו לעצב את דמותה של היהדות, 
והן ע״י הוגי־דעות בודדים (ע״ע אמנציפציה! רפורמה! 



841 


גלות(גולח)—גלזגו 


842 


השפלה; סוציאליזם יהודי! חסידות! חבת־ציון! ציונות; 
אגדת ישראל! מ. מנדלסזון! ש. ר. חירש; ל. פינסקר; אחד־ 
העם! ש. דובנוב! ם. י. בדגוייון < י. ח. ברנד! י. קלצקין! 
א. ד. גורדו!! א. י. קוק! ם. רוזבצויג). תסיסת הג׳ של תנועות 
ושל אישים אלה אינה ניתנת להפרדה מעצם מהותם ושיטו¬ 
תיהם, ויש לדון בה בכלל הדיון עליהם! אף אלה שמחשבתם 
הלכה בדרכי־קדורים מייחסים בעת החדשה את דעותיהם 
למתחדש ע״י התנועות האלו. עד המחצית השניה של המאה 
ה 19 היה נראה, כאילו גוברות במציאות ובמחשבה המגפות 
של ביטול הג׳ מתור התקרבות לעמים, או של קיום מכובד 
בתוכה מתוך מציאת מובן לה—אם כעונש עליון ואם כתעודה 
דתית נעלה! ואילו מן המחצית השניה של המאה ה 19 
החריפה המציאות של הג׳ בעולמה של הלאמיות (ע״ע) 
העולה בהרגשת העמים, וגברה המגמה בין היהודים לתאר 
את הווייתה במונחים של זעם ויאוש, שאם גם נטבעו 
במטבעות־לשון מודרניות, הרי תכבו היה המושג העתיק של 
הג׳ של הדורות הקודמים ביהדות! ורבו המאמצים לקיים 
את האומה בייחודה וברציפותה ההיסטורית במסיבות המת¬ 
חדשות ומתחלפות. 

כיום ( 1955 ) חזרו שתי התפיסות היסודיות של העת 
החדשה על הג׳ להיאבק ביתריכוח: יש מצביעים על 
השואה באירופה ועל האכזריות של המשמידים והאדישות 
של רוב בני־העמים בעולם למראה, כפי שנתגלו בשנים 
1939 — 1945 ! על שנאת-ישראל שלא נעלמה מן האומות גם 
לאחר הזוועה של היטלר! על הטמיעה העצומה של יהודים 
במקומות המגע החברתי החפשי; על תקומת מדינת־ישראל 
בארצו ועל הקשיים שבקיום האחדות והקשרים בין עם 
בארצו לבין מיעוטים בנכר. תופעות אלו מתפרשות כאותות 
של הניוון והסכנה הכרוכים בקיום הג , וכדאיות חותכות 
להכרח של חיסולה. ויש מצביעים על החירות המדינית 
והשוויון החברתי שניתנו לפי החוק ליחידים מישראל בכל 
ארצות־תבל, ועל הרשות לפעולה תרבותית וחברתית הניתנת 
לאירגונים יהודיים ברוב מדינות-העולם! על ההשגים האיר־ 
גוניים, הרוחניים, הספרותיים והפיל אנטרופיים של העדות 


שאר הדתות הסונותאיסטיות בשאלה זו, הגאווה הרוחנית 
וההרגשה הדתית, יצרו מדור לדור דפוסים חדשים של הסברת 
הג׳ שאיפשרו לאדם מישראל לשאת את סבלו בלי לאבד 
אח דמותו האנושית ובלי להתיאש סאלהיו וסן הצדק. מן 
הצרה של הג׳ גושעה רוחו של יעקב, כי תתושת-הב׳ היא 
אחד הגורמים העיקריים לרגישות המיוחדת לשאלות הצדק 
האלהי והחברתי של רוב בני־אומחנו. "מצד מציאות מה", 
כלשונו של הסהר״ל, נעשתה אומתנו שונה משאר אומות- 
העולם ע״י הניסיון ההיסטורי ביסורים ובהשפלה ובתלישות 
דורות על דורות, ע״י התגובה הערה והגאה שהגיבו מתוך 
נסיונם זה. 

י. ם. בוססו, מפתת התלמוד, ג', ע׳ .ארץ־ישראל׳, .ארבע 
מלכויות", חי״ץ* י. קופסן, גולה ונכר, א׳—ד׳, תרצ״ג! 

י. בער, התנועה המשיחית בספרד בתקופת הגירוש (.ציון", 

ה׳, ס״א), תרצ״ג! הנ״ל, ארץ־ישראל וגלות בעיני הדורות 
של יפי־הבינים (שם, ר, קמ״ט), תרצ״ד! ב. רוטגשטדייד, 
המחשבה היהודית בעת החדשה, א/ 189 — 215 , תש״ה! 

ג, שלום, רעיון הגאולה בקבלה, חש-ו! אנציקלופדיה פק- 
דאית, ב׳, ע׳ .גלות״, תשי״ד.; 1904 .,/ 10 ,^ 5 ג 1 ^ב 1 * 0 פס? 
, 21111 ) 0 ,מגס .? .[ ;' 1926 ,*) 22224 ?125221x1 ״־>?>״/ ,ת־ 0$ א . 0 
12 ז 2021 !!? 14 1114112 ( 112 €9£4 ז? * 0 ן 2 ! 4 ן ,ומ־[ 0 ו 1 ־$ . 6 ; 1936 
. 1941 ,דסב״עגז׳■• ,״־ 11 *£״) 

ה ה. ב־ש, 

גלןג 1 (ז*ו 028£0 ), עיר־תעשיה ונמל חשוב במחוז לברק 
במערבה של סקוטלנד! הגדולה בערי־סקוטלנד 
והשניה בגדלה אחרי לונדון בבריטניה הגדולה: 1,080,000 
תושבים ( 1953 ). העיר יושבה על נהר קליד, קרוב לשפכו 
הרחב אל התעלה הצפונית שבין בריטניה הגדולה ואיר¬ 
לנד. ג׳ היא מהגדולים שבנמלי-בריטניה! סיתקניו, רצי¬ 
פיו ומזתיו נמשכים לאורך 20 ק״מ! המספנות מכסות שטח 
של 150 הקטאר, וג׳ היתד, במאה ה 19 ועד מלחטת־העולם 11 
המרכז הגדול ביותר בעולם לבגיין־אניות. העיר היא גם 
מרכז מסחרי ומרכז לתעשיות כבדות וקלות שתות: בתי- 
יציקה לברזל ופלדה, מפעלי טכסטיל ועיגח־־עורות, בתי־ 
חרושת לקטרים, מפעלים לייצור כיסיקאלים, צבעים, נייר, 
סבון, טבק וחמרי־םז 1 ן; תעשיית הברזל והפלדה מעסיקה 
כ 150x100 פועלים. 


שבתפוצות; על הכוח המדיני והחמרי הנוסף 
למדינת-ישראל ע״י תמיכת יהודי־ה תפוצות! 
על הדוגמה של ימי בית שני אצלנו, ועל 
הצלחת הגרמנים בעת החדשה ללכד את 
תפוצותיהם מסביב למדינתם. הללו סבר 
דים — בדומה ליהודים בימי פילון ופלא• 
ודוס, בימי הגאונים ובמאה ה 19 , — שיש 
טעם, זבות־קיום ותועלת לאומית בקיומן 
של התפוצות כפי האפשרויות החבדות בהן 
בהיותן מתפשטות על חבל כולה. במציאות 
נוטים רבים ממחייבי הג , להעריך את 
המדינה כצורה טובה יותר של קיום יהודי. 
והם אוהדים את מפעל "קיבדך־הגלויות" 
שהוחל בו. מצד שני מכיר הדוב בין שוללי 
חג׳• שאין כיום בא 1 פק אפשרות של חיסול 
התפוצות. 

תחושת חג , היתה אחד הכוחות המת¬ 
מידים והספרים במחשבת היהודים. היא 
ביטאה את רצונם להגאל ולד,שמר כעם גם 
בימים הקשים ביותר, הוויכוח בינם לבין 





843 


גלזגו -י גלזר, אדוארד 


844 


מקומה הגאוגדאפי של העיר בלב חלקה המערבי של 
השפלה הסקוטית הפוריה ובנקודת־הצסלבותן הטבעית של 
דרכים הכשיר אותה ליישוב מימי־קדם: חפירות אדכאולו- 
גיות גילו ישוב רצוף כמעט החל בתקופת־האבן. ג׳ התפתחה 
לאיטה ביה״ב, בעיקר כמרכז כנסייתי, עד המאה ה 18 
(כ 20,000 תושבים ב 1750 ). גידולה המהיר כנמל בא עם 
התפתחות המסחר עם אמריקה הצפונית, ביהוד אחרי המ¬ 
צאת ספינת־הקיטור ( 77,000 תושבים ב 1801 , 395,000 — 
ב 1,1861 מיליון — ב 1920 ). הקליד הועמק והורחב ונהפך 
עורק־שיט לספינות-אוקיינוס מכל הגדלים. מכדות־הפהם 
ועפרות־הברזל של לאנארקשיר נתנו דחיפה לפיתוחן של 
התעשיה הכבדה והתעשיה'הכימית, 

בעיר' רבעי־מסחר ורבעי־מגורים הדורים, גם שיכוני- 
פועלים חדישים נרחבים, שהוקמו בדור האחרון, אולם בצדם 
עוד שרדו בה שכונות־עוני מן המאה ה 19 , שהן מן הגרועות 
שבבריטניה. מבנייניה העתיקים של ג׳ — קאתדראלה מן 
המאה ה 12 . ממוסדותיה ובנייניה החדישים — מוזיאונים 
לאמנות ועתיקות, האוניברסיטה (נוסדה 1450 ), בי״ם גבוה 
לטכניקה, בניין העידיה, ספריה ציבורית ענקית* כן ניטע 
בתוך העיר פארק נרחב. — ג , הופצצה וגיזוקה קשה בימי 

סלחמת־העולם 11 ( 1941 ) ע״י חיל־האויר הנאצי. 

,■ ¥0 י 0 ? ./י\ ; 1938 , 44 ) 1 ^ 10 ? 1114 > 51 <)! 114 : . 0 , 1200111 ^ 

,ץ) €1 0/14 ))$ ) 7/1 ■ 0 ; 1938 ,.ס / 0 ן:* , ? ) 711 

. 19415 

א. פס. 

יהודים בג׳ נזכרים בפעם הראשונה ב 1817 , וב 1823 
הוקם בה בית־פנסת. ב 1831 היו בעיר 47 יהודים בלבד. קצב 
הגידול של מספר היהודים בג׳ היה איטי ביותר עד סוף 
המאה ה 19 . עם גל ההגירה הגדולה מרוסיה אחרי 1881 נמשכו 
לג׳ מתיישבים יהודיים רבים. היום נאמד הישוב היהודי 
בג׳ ב 13400 נפש והוא הרביעי בגדלו בין ישובי היהודים 
בבריטניה הגדולה (אחרי לונדון, מנצ׳סטר ולידז). המת¬ 
יישבים הראשונים עסקו בעיקר בחייטות, אך בינתיים נתרחב 
הבסיס הכלכלי של הקהילה קיימים בג׳ מוסדות־הקהילה 
ומוסדות-הצדקה הרגילים וכ 15 בתי־כנסת. 

. 1950 , 1812-95 .׳ ס ,>>•>/ . 0 ) 0 01111114 )ו/"! ..א 

;לזונזב, א^סנדר קונםטנטיגזביץ׳ - יץ 3 גר,ז.>! 

08 ״ — ( 1865 , פטרבורג — 1936 , פאריס), 

מוסיקאי וקומפוזיטור רוסי. למד מוסיקה מפי באלאקירב 
ורימסקי־קורסאקוב, אנשי האסכולה המוסיקאית הלאומית- 
הפולקלוריסטית, אולם אח״כ הושפע גם מן האסכולה ה״מח־ 
מערבת" ומצ׳יקובסקי. ב 1900 נתמנה למורה בקונםרוואטורלן 
של פטרבורג, ומ 1906 עד 1928 היה מנהלו. היתה לו השפעה 
ניכרת על סטראווינסקי הצעיר, על חאצ׳אטוריאן ועל שוס־ 
סאקוביץ׳. ב 1928 עזב ג׳ את רוסיה ונשתקע בפאריס, 
ושם מת. 

ג׳ לא נמשך לאופרה אלא עסק במוסיקה לכלים, והיה לו 
חוש מפותח למבנים צורתיים, להארמוניות ברחבות ולתיכ- 
נון-מוטיווים, ובגללו זכה לכינוי "בראמס הרוסי". אולם ג׳ 
חסר היה את הדחף הנפשי העז, המציין את בראמם, ואף את 
הגון המקומי האפייני למוסיקאים הרוסיים הלאומיים, וכן לא 
הדר לרוחה של הלשון המוסיקאלית של המאה ה 20 * עד סוף 
ימיו ייצגו יצירותיו בעיקר אח המוסיקה המסרתית של שלהי 
המאה ה 19 .—רוב יצירותיו המוצלחות ביותר שייכות לתקופת 


נעוריו: שתי הסימפוניות הרא¬ 
שונות, הדביעיה הראשונה לכלי- 
מיתר ושתי פתיחות,על נושאים 
יווניים", שאת כולן חיבר בגיל 
שבין 16 לסב ושעוררו התלהבות. 
אחר־כך ערך סיבובי־קונצרטים 
בארצות־אירופה, שהקנו לו במ¬ 
הרה שם בינלאומי, אולם להת¬ 
חלות מזהירות אלו לא היה 
המשך של ממש* מיצירותיו 
המאוחרות זכו להצלחה רבה רק 
מעטות, כגון הפואמה הסימפונית ,סטנקה ראזיך, הבאלט 
"רימונדה"" הסימפוניה הששית, שני קונצ׳רטות לפסנתר 
וקונצ׳רטו לצ׳לו, וביסוד הקונצ׳רטו לכינור ולתזמורת. ג׳ 
חיבר 8 סימפוניות, 7 רביעיות לכלי־מיתר, חמישיה, קונצ׳רטו 
לסאכסופון, חליל וכלי-מיתר, ורביעיה לסאכסופונים, סונא- 
טות וקטעי-סולו לפסנתר, ועוד. 

. 8 £ ; 1921-1922 , 10 — 1 .י 1 .£ . 4 , 5168 ״€£ . 8 
,^ז^* 1 ^'ד^ 1 זק^־י>) 3 ק x3 ז 14 ח 0 , 17 ,( 1716608 . 11 ) 866 (|) 3 :> 4 
." 1 ; 1939 ,. 14 ) 31 11414 11114411111 מ 0 , 1 ז]גו 31 ז< 1 \< . 0 ; 1924 

. 1947 ,.ק .£ ׳ פ 0 ק 0 ,^ 6 < 4 

א. ג.־ק. 

?לןגקיךכן (ם 116 :>ז״ 1 וו 1156 > 0 ), עיר־תעשיה בגרמניה המע¬ 
רבית׳ במחוז הדור. 318,000 תושבים ( 1950 ). יושבת 
על נהר אמשר, ותעלות המקשרות אותה לרור ולרינום עשוה 
נמל-פגים'גדול, שמחזורו הגיע ב 1952 ל 4 * 5 מיליון מון 
סחורות, בעיקר עפרות־ברזל, פחם, שמנים מינראליים, תבואה 
ועצי־בניין למכרות. בתחום העירוני עצמו ובסביבות העיר 
מרוכזים מכרות־פחם, שעליהם מושתתת תעשייתה הכבדה 
של ג׳ ז בתי-יציקה, מפעלים למוצרי־פלדה וחוטי-ברזל, 
לייצור נפט סינתטי ומוצרי־פחם כימיים אחרים, מכונות, 
כבלים ואביזרי־חשמל * ג׳ היא גם מרכז תעשיית הזכוכית 
הגרמנית. 

באמצע הסאה ה 19 עדיין היתה ג׳ עיירה קטנה. הת¬ 
פתחותה המהירה לעיר־תעשיה אדירח חלה בתקופה שבין 
1870 ומלחמת־העולם 1 . במלחמת־העולם ח סבלה ג׳ הרם 
רב ע״י הפצצות מן האדר. כשליש ממפעליה החרשתייס 
וכמחצית בתי־סגוריה נחרבו. בשנים שאחרי המלחמה זכי 
העיר ומפעליה התעשייניים הגדולים לשיקום מהיר. 

גלןר, אדואךד — ■! 01386 4 ־ 1131 (>£ — ( 1855 , דויטש-רוסט 
[פוהמיה] — 1908 , מינכן), אסטרונום וגאוגראף 
אוסטרי־יהודי, אחד מגדולי חוקרי עירב הדרומית. בן־עניים* 
למד בגימנסיה בפראג, כשהוא מפרנס את עצמו כמורה 
בביתו של גנראל אוסטרי. באוניברסיטה למד מאתמאטיקה 
וגאודסיה וקיבל ב 1877 משרה במצפה־הכוכבים בווינה* שם 
התחיל להתכונן למסעותיו במזרח ואף למד ערבית. ב 1880 
הלך ג׳ לתוניס כמורדדבית אצל הקונסול הכללי הצרפתי 
והיה עד־ראיה לכיבוש הארץ בידי הצרפתים. ב 1882 נסע 
למצרים בדרכו לערב, אולם נאלץ להתעכב שם וגעשה 
עי״ב עד לכיבוש הארץ בידי הבריטים. יצא למצרים העילית, 
כדי להשתתף בחקירת ליקוי-החמה שחל שם באותה שנה. 
משם הגיע לצנעא שבתימן, אולם נאלץ לחבות כשנה עד 
שהורשה להכנס לפניס-הארץ. תוך כדי כך הצליח ללמוד 
את הדיאלקט התימני עד כדי יכולת לדבר בו כאחד 



א. 1 * נ 5 אזונ 1 נ 


845 


גלזר, אתארד—גלטיח 


846 


מילידי־הארץ, ועסק בתצפיות אסטרונומיות, שאיפשרו לו 
לקבוע הראשון את מקאזה הגאוגראפי המדוייק של צנעא. 

ג׳ ביצע בס״ה ארבעה מסעות לתימן: 1885,1883 — 1886 . 
1897 — 1898 , 1899 . הוא היה צריך לממן אותם בעצמו ע״י 
מכירת הכתובות וכה״י שמצא שם. בין עחריו היה ר׳ חיים 
חבשוש, שבבר היה מדריכו של יוסף הלוי (ע״ע)! מטעמי 
בטחון העלים את יהדותו, עד שלא האמינו עוזריו היהודים 
שהוא יהודי. בס״ה הביא ג׳ לאירופה כ 1,800 כתובות, ביניהן 
לראשונה קתבאניות. למקומות שאליהם לא יכול היה להגיע 
בשל סכגת־הנסשות הכרוכה בכד, שלח ג׳ תימנים שלימד 
אותם את מלאכת עשיית תבליטי* 

ג׳ היה מסור לממשלת תורכיה, שאיפשרה לו את מם* 
עותיו, ושאף לסייע בידה לקיים את שלטונה על ערב. הוא 
שהציע את בנייח מסילודתג׳אז, ואחרי הקונגרס הצלני 
הראשון הציע התיישבות יהודית בתימן, מה שלדעתו היה 
רצוי ביותר לממשלת תורכיה. הרצל כתב נגדו את מאמרו 
" 2101115111115 " ב 0 ג 1 ל £6 ג 1 * ■ 61 ם 11 ז 36 מיום 4.1.1898 , 

רוב החומר המעובד ע״י ג׳ עדיין לא ראה אור. עזבונו 
נמצא באקאדמיה הווינאית וממנו יצא דק כדר אחד: "המסע 
למאריב" ( 15313 \ 113011 £6156 4 01356x5 ז 3 ט £4 ), 1913 . 
החשובים במחקריו שנתפרסמו בחייו הם:■ 161 > 5101226 

005011101110 1^X3316115 ¥011 4611 311651611 261(611 315 211111 

164 ז 11 מ 33 ט 4 ג 36160 ק 0 ז? (קווי תולדות ערב מימי־קדם עד 
לנביא מוחמד), ו—וו, 1889 — 1890 ! מ! ז 116 ! 36551 \ 1 6 !ם 
4 ״ט מ 3516 ^< (החבשים בערב ובאפריקה), 1895 ז 
2x15 ]׳^ .¥ 0101111311103 . 4 11301 60 ) 150311£ ו 1 21¥61 (שתי 
כתובות על פריצת הסכר במאריב), 1857 < 4.5114 .ט )מ 11 ? 
£61036 31351503611 (פונט וממלכות דדום־ערב), 1899 . 

ש, ד. גויסיין. סי חיה א. נ'ז(קובץ "שבות תימן"), חש״ד. 
;( 1909 ,. 1.11 .ט . 065011 . 1 > 0 ן .< 1 ז! 1 ג|) . 0 .£ ,ז£} 1 >נ 1£4 ז 110 ]:> 1 _ 1 . 5 
; 1909 מיז < 1404 ) 44 ^ 1 ו 4 ו 11 ) 4 זס£ !'. 0 .£ . 0 

. 1941 ,( 0011610 .( 1 . 5 . 68 ) וזסוסס/'" <זו ז 1 ?׳זא< 7 , 5110511 ( 1121 

ם. פ. 

ןל!ר, ןר״ 1 יטע [יוליזס] ( 1885-1831 ). משפטן אוסטרי, 
יהודי סומר. עיקד פעולתו המדעית היה בחקירת 
המשפט הפלילי. מ 1860 היה פרופסור באוניברסיטת וינה, 
ב 1871 ־ 1879 — סיניסטר־המשפטים, ואח״ב תובע כללי בבית־ 
המשפט העליון. ג׳ היה מהבד קובץ־החוקים של השיפוט 
הפלילי האוסטרי ( 1873 ). 

גלם יה ("!!").?ס!), שמן של שתי דמדות במיתולוגיה 
היוונית. 

1 ) לפי אגדה סיצילית, היתה ג , היפה והלבנה 00 .?״ 7 = 
חלב) בתם של נרוס ושל אחת מאלות־הים, ואף מושבה היה 
בים. הקיקלופם פוליפמום חשק בה, אך היא דחתה אותו 
ונמשכה אחדי אקים, בנם של האל פן ושל אחת הנימפות. 
פעם הפתיע פוליפמוס את זוג המאוהבים על שפת־הים והרג 
את אקים. ג׳ השיבה אותו למוצא אמו, בהפכה אותו לנחל 
של מים זכים, הנקרא מאז על שמו. מעשה ג׳ זה מסופר ע״י 
תאוקריטוס (ע״ע) וע״י אווידיוס (ע״ע $ 11,750 מ. 316131x1 ). 

2 ) לפי אגדה כדתית, היתח ג׳ אשתו של למפרוס, אזרח 
סיסטום. וילדה לו בת. מאחר שבתקופת הריונה תבע ממנה 
בעלה ללדת בן ואיים עליה שלא יחיה בת, העלימה ג׳ 
מבעלה אח מין הילודה וגידלה אותה'כנער. כשלא יבלה 


עוד להעלים את האמת, באותה האלה לסו לבקשת ג׳ והפכה 
את הנערה לנעד. אגדה זו נמסרה ע״י אנטונינום ליבראלים 
( 17 1105 סם 3 בו 1 ז 0 ) 5 מ 3 ז 7 ). 



סזלי&טוס וגאלאטיה. סרסהו ב״ביודליוויה* 
על הר־פאלאטינום גרוטא 
(על כתפו של פוליםםוס״*רום> 


נלטיה ( 0313113 ), מדינה, ואח״כ פרובינציה רומית, במר¬ 
כזה של אסיה הקטנה (ע״ע) העתיקה. היא כללה 
את החלק התיכון של נהר־האליס ואת החלק העילי של נהר- 
סאנגאריוס. באיזור אגגי־נהרות אלה הארץ היא אדמת־ 
מישור סוריה; חבל־הארץ הצפוני הוא הררי ומיוער, הדרומי 
רמה חשופה יבשה ומלחה, אך טובה למרעה. 

ג׳ היתד, תחילה הלק של פריגיד, (ע״ע). ב 278 לפטר,״ 0 
בעקבות פלישת הבלטים (ע״ע * וע״ע גליה) לבאלקאן, עברו 
שנים משבטיהם — הטקטוסאגים והטוליטמובויים — בהנ¬ 
הגת ברגים לאסיה הקטנה, שירתו זמן־מה בצבאות מלכי 
ביתיניה ופונטיס והתיישבו, כנראה בהסכמתם ובעזרתם, 



רנאלי ו!נוםם פפל־שיש טסרבאטח 
(זזסיזיאח העאפיטוליני ברומא) 



847 


גלמיה 


848 



ראש נא 5 אםי 

ספס? " גאיאםי חורג את אשתו ואת עצמו" (פםי-ןודוביזי), 

העת? לוטי סז תאורינינאל שבפרנאטח (וזסחיאון ה 5 אוםי שן 
חטי־די 1 קןטיאנום ברוטא) 

במרכז חצי־האי, ממערב להאליס, בערך ב 265 . איזור הת־ 
יישבותם נקרא מכאן ואילך ג׳ ע״ש הקלטים או הגאלים 1 
הערים הראשיות בו היו אנקירה, גורדיון ופסינוס. לאחר- 
זמן נצטרף להם שבט קלטי שלישי — הטרוקמים 
שנתיישב ממזרח להאליס, מסביב לעיר טויום. מדינת הגא- 
לאסים היתה מדינת־ספר בין ביתיניד" פונטוס ופרגאמלן 
מצפונה ומערבה ובין מלכות הסלוקיים מדרומה ומזרחה. 
עד למאה ה 2 נתקיים בה האופי הקלטי של האירגון המדיני. 
כל אהד משלושת השבטים היה מחולק לארבע עדות, ולכל 
עדה היה שליט משלה! המוסד היחידי המשותף לשלושת 
השבטים היתה כנסת בת 300 זקנים, שנועדה בחורשת- 
אילנות קדושה לשם שיפוט בדיני־נפשות. הגאלאטים הת¬ 
רחקו מחיי עיר, הוסיפו לנהוג חיי פשיטות וגזל, בעיקר נגד 
ערי מערב אסיה הקטנה, ובשעת-סכנה בחרו להם מפלט 
במצודות בראשי*הרים לפי הנוסח הקלטי. הכובשים נשארו 
מיעוט, והאיכרים הילידים הוסיפו לעבד את אדמותיהם 
בכפופים לאצילות הקלטית. רבים סהגאלאטים נדדו מארצם 
להיות חיילים שכירים למלכים ההלניסטיים. 

הגאלאטים נצטרפו לאנטיוכום 111 במלחמתו נגד רומא 
ונחלו יחד עמו מפלה ניצתת בקרב־מאגנסיה ב 190 . מאז ירדה 
קרנם, והם נעשו תחילה כלי־שדת בידי רומא נגד פרגאמון, 
ואחר־כך באו במרותו של מתרדת (ע״ע) מלך פ 1 נט 1 ם. עם 
כיבושי פו׳מפיוס ב 63 לפסה״ג נעשתה ג׳ מדינה קלינטית 
של רומא, וב 25 לפסה״נ הפכה לפרובינציה. גבולותיה הור¬ 
חבו בהדרגה ע״י צירופם של השטחים שמסביבה, ובימי 
אספסינוס (ע״ע) הקיפה את כל אסיה הקטנה המזרחית, ובה 
חנו 2 לגיונות. טרינום (ע״ע) החזיר את הפרובינציה לגבולו¬ 
תיה של מדינת ג , שבעבר. 

במאה ה 1 לםה״נ גברו בין הקלטים תהליכי ההתייוונות 


והמיזוג עם הילידים ! השלטון הרומאי הגביר את התפתחות 
הערים ע״י ייסוד מושבות חייליכדרומאיים משוחררים וע״י 
סלילת כבישים. לשבטי ג׳ הקלטיים ניתן אירגון חדש בצורת 
3 קהיליות בעלות חוקה יוונית רגילה, מאוחדות ע״י פולחן 
משותף של רומא ואוגוסטוס. במאה ה 2 כבד עבר הדגש 
מחיי־השבט לחיי־העיר בכל 3 האיזורים, וכן נמשך תהליך 
ההתייוונות, אם כי הלשון הקלטית הוסיפה להיות שגורה 
בפי האיכרים עד המאה ה 5 חשיבותה של ג' בתור ארץ- 
העבר גדלה עם הפיכת ביזאנטיון לבירת המזרח בראשית 
המאה ה 4 . עיקר עשרה של הארץ בא מגידול צאן ובקר* 
גם לתוצרת האריג והלבוש של ג׳ יצא שם בקיסרות הרו¬ 
מאית. הנצרות הקדימה לחדור לג ׳ , ובמאה ה 4 כבר היתה 
הדת השלטת בפרובינציה זו. 

;* 1907 , 7 013100 > ! 35131150/101 010 /% . 4 €050/110/110 , 31101111 ) 8 .? 

, 011 110:1 ■ן? £0171011 £3510011 40 * / 0 €11105 ,ממס! . 14 . 13 

? 5100 !// £003011110 0114 / 500/8 < £) 20 ז^ס) 5 ס 11 .!/) ; 1937 ,/י! . 1 ) 0 

, 13510 .) .( 1 ; 1941 ,. ןזן > 5 578 , 1 , 0014 ^ 1 0) 1/11 £10110x15110 
. 1950 453 , 1 ,■! 14100 4513 מ 1 111510 £01x33 

ש. אפ. 

היהודים. על המגע הראשון בין יהודים וגאלאטים 
מסופר בם׳ החשמונאים ב׳ (ח/ ט״ז ואילך). במלחמתו של 
אנטיוכוס ווו במו׳לון פחת מדי ב 200 לפסודג היו השכירים 
היהודיים בצבאו של המלך הגורם המכריע לנצחונו בקרב- 
אפוליגיאטיס על צבא מתנגדו, שהיה מורכב בעיקרו משכי¬ 
רים גאלאטיים (עי׳ פוליביוס, 53 — 54 ). אגטיוכוס, שבטה 
בנאמנותם של היהודים, ישב ב 216 אלפיים משפחות יהודיות 
מארם־נהריים במושבות צבאיות במחוזות פריגיה ולידיה, 
שהיו נתונים בסכנת מרידות, והקציב להם שדות וכרמים 
לפרנסתם (יוספוס, קדמ׳ ווא, 147 ואילך). מכאן נתפשטו 
היהודים אף על פני ג׳, וקרוב לוודאי שבאו אליה גם ממחו¬ 
זות אחרים שהיו, יהד עם ג , , כפופים למרותם של מלכי אסיה 
הקטנה. פילון (המלאכות לגיוס, 36 ) מעיד על מציאותם של 
יהודים בפונטום, שחלק ממנה השתייך לג/ פאולום עבר 
בערי ג׳ במסעיו השני והשלישי ( 50 — 56 ) והטיף לתורתו 
בבתי־כנסיות (מעשי־השליחים ט״ז, ו׳* שם י״ח, כ״ג). הוא 
נפגש בג׳ לא רק ביהודים, אלא אף בהמון גרים־למחצה — 
"יראי-ד"׳. אל הנוצרים שמבין היהודים והמתייהדים הללו 
מכוונת ה״איגרת אל הגאלאטים", שנשלחה בערך ב 56 
מאפסוס. 

י על מציאות היהודים בג׳ במאה ה 1 לסה״ג מעידים צו 
מטעם אוגוסטום לטובת היהודים שבאנקירה (קדט׳ ו/מ, 6 , 
2 — 5 ) ודר׳ח ששלח אגריפס לקיסר קאליגולה (פילון, המל¬ 
אכות לגיוס 33 ). על מציאות יהודים ובתי־כנסיות בג׳ במאה 
ה 2 מעיר אוזביום ( 16 ,¥ . £001 .ז 5 נ^)• נשתמרו כתובות¬ 

*.* * 5 

קברים מג', שבהן נזכרים — בצד שמות יווניים — שמות 
עבריים, כגון ^""־ £1 ( = יעקב), ג> 6 ח £09 '(=אםתר) וכד׳ 
( 77 ^,!££). 

קרוב לוודאי, ש״גליא" שבה ביקר ר׳ עקיבא (ד״ה כ״ו, 
ע״א) אינה אלא ג', ואפשר שגם התנא מנחם (או נחום) איש 
גליא (תום׳ עיר׳ י״א, ח , * כתוב , ס׳, ע״א * ב״ר מ״ט, ח , ) 
והאמורא ר׳ ירדן דמן גליא (ב״ר נ״א, ט׳) היו בני ג׳ * 
האחרון אף מכונה ר׳ יודן מקפודקיה (ב״ר כ״ח), שהיא 
שכנתה הקרובה של ג/ בסינופי, שנחשבה על ערי ג , מימי 
אדריינום, ישב עקילס הגר. 

על מצבם המשפטי והכלכלי של היהודים בג׳ הרומית אין 


849 


גלטיה — גליאר, רינגולד מוריצויץ׳ 


850 


בידינו תעודות ישירות, אך מסתבר שלא היה שונה מן הידוע 
לבו על מצבם בחלקי אסיה הקטנה (ע״ע) הסמוכים לה. 

,. 1 א ; 1890 , 117107 ^ 1 4118 (ס .■ 017 * 0 . £1141 ,ץג 5 דתג 8 .}) .'*י 
; 1895-1897 , 1-11 , 1/1 ^ץ 17 /£ /ס 1 * 771 ) 10 ! 1 > 8 17111 > 1 * 1 ) 01 * 1 ( 1 
.! ; 1908 , 1 * 1 * 771 ) 7 * 0111111 . 11 11 * 7 ^ 7 * 1 * 0 7 * 0 ,חתבתזח!!זז 5 . 11 
; 1914 ,.{> 5 > 5 193 , 1 , 8077111171 * 17 <) 771 *'! 111711 > 1 ( 111 [ 1 * 0 ,זז) 5 ב 1 ן 
. 1952 , 11 ,. 7111 [ 71107111771 ) 71 * 1/11 7111 ) 007 , 57 ־ 1 ? . 8 .ן 

ק. ח. ב. 

ג׳לטינה, חלבון חסר צבע, טעם וריח, שהוא מתקבל על-ידי 
הידרוליזה מן הקולגן שבעצמות, עורות, סחוס 
או נפלי־בשר של בעלי־חיים. להכנתו מעבדים את החומר 
הגלמי—אחרי שטיפתו במים — תחילה בסיד ואח״כ בחומצה. 
בחימום ממושך באדי־סים עובר הקולאגן לג׳ נוזלית, שהיא 
נקרשת בקור וניתנת לפיצול לעלים דקים שקופים. 

הג׳ תופחת במים קדים, ניתכת בחימום ונמסה במים 
חמים. תמיסתה — אפילו בריכוז שאינו מגיע ליותר מ 1% — 
נקרשת בקידוד. בטמפראטורה שלמעלה מ • 70 מאבדת תמי¬ 
סת הג׳ את כושר־ההקרשה מחמת פירוק הידרוליטי חלקי. 

חג׳ מתעכלת ע״י מיצי הקיבה והלבלב, וערכה הקאלורי 
הוא 346 קאלוריות ל 100 ג/ היא יכולה לשמש מקור־חנקן, 
ואעפ״כ אין ערכה התזונתי רב, מאחר שהיא חלבון לא- 
מושלם, העשוי בעיקר שיירי גליצין וליזין וחסר כמה חומצות 
אמיניות (ע״ע) חשובות, כגון טירוזין, ציסטאין וטריפטו־ 
פאן. — משתמשים בג׳ במשק־הבית ובתעשיית-מזונוח 
להכנת גלידות וממתקים וכר, להצללת יינות, בירה וחומץ, 
בתעשיית־טכסטיל, בצילום ובטכניקת־הרפרודוקציה, להכנת 
קרקעי־מזון בעבודה מיקרוביולוגיה, וכן ברפואה לתחפשות, 
תרמילי־תרופות, להשתקת דמם ולריפוי פצעים בושט ובקי¬ 
בה, — השימוש בג׳ כתומר־עיבוי בריבות, קרישים ושימורי- 
סירות נאסר ברוב הארצות. — מטעמי כשרות אסור השימוש 
בג׳ בכל המזונות, מחמת חשש למוצאה מבהמה טמאה או 
מבשר לא־כשר. 

ג להשמין, יעכןב (נו׳ 1896 , לובלין), משורר, מבקר ומספר 
יידי. למד בחדר ובבית־המדרש ואח״כ אצל מורים 
פרטיים. ב 1914 היגר לאה״ב ולמד משפטים בניו־יורק. סיפורו 
הראשון נדפס ב 1914 ושיריו מתפרסמים מ 1919 . בשנות ה 20 
היה מראשי הזרם האינטרוספקטיווי "אינזיכיזם". נחשב 
כאחד מגדולי המשוררים המודרניים ואמגי־הלשון ביידית 
והמובהק שבמבקרי השירה בספרות לשון זו. 

שירתו של ג' היא שירה מודרנית במקצב חפשי. ג׳ הוא 
וירטואוז של חידושי־לשון נועזים. בתקופתו הראשונה הפריז 
בשעשועי־לשון גרוטסקיים, אולם אחר־כך היו יצירת המלה 
וההעמקה ברמזי־לשון למכשיר עיקרי בסיגנונו המקורי, 
שהוא מלא פיקחות ואירוניה, שופע ניב עממי מסוגנן 
ו״מזג-אויר יהודי". 

ג' הרחיב את תחומי הליריקה על נושאים "פרוזאיים" 

של החיים, המדיניות והספרות וביטל את ההגבלות שב״מילון 
הפיוטי״. — את המעבר מן השירה העירונית־האוניוורסאלית 
לתכנים יהודיים מסמל שירו "ליל מנוחה, העולם הגדול" 
( 1938 ), המביע אכזבה מן הציוויליזאציה המערבית ופניה 
לחיפוש הערכים האנושיים בהוויה היהודית. בסדרות שיריו 
על ר' נחמן סברסלב הביע בעיות של האדם המודרני ומוטי- 
ווים ליריים כלל-אנושיים בלבוש היהודי ביותר. הספר 
"יהודים קורנים" מוקדש לשואה הגדולה, תוך קישור גסיסת 
העם עם גסיסת האלהים, שהוא סמל המהות היהודית ההיס¬ 
טורית ("בלי יהודים לא יהיה אלהים יהודי"). בשירי א״י 


הוא מבליט את ההמשכיות היהודית. ההעמקה והניתוח 
האינטלקטואלי, המציינים את שיריו, עושים אותם לעתים 
מעין מסות. ביקרתו של ג' על השירה היידיח, על משוררי* 
העולם ועל בעיות יהודיות בספרות מצטיינת בשנינות לשו¬ 
נית ובניתוח מעמיק על דרך הביקורת האמריקנית החדישד" 
ספריו: ״יעקב גלאטשטייך ( 1921 ) 1 "פרייע פערזף 
( 1926 )< "קרעדאס" ( 1929 )< ״די פורים־גווארדיע״ ( 1931 ): 
״יידישטייטשף ( 1937 )< ״ווען יאש איז געפארן״ ( 1938 ) 1 
״עמיל און קארל״( 1940 )< ״ווען יאש איז געקומען״( 1940 ) 1 
״געדענקלידער״ ( 1943 ) 1 ״יאסל לאקש פון כעלם״ ( 1944 ) 1 
״שטראלגדיקע יידו״ ( 1946 )< ״אין תוך גענומעך ( 1947 ). 

י. ראפאפארט, יעקב גלאטשטיינס דיכטערישער וועג("טינם 
און סעדער״, ב׳), 1949 . 

ב. ה. 

ג׳לי, ג׳מ 3 טי?זטה — 111 ש 0 גז 5 םז 8 ג 1 מ 1 ב 01 — ( 1498 , 

פירנצה — 1563 , שם), סופר ומוראליסט איטלקי, 

לסי אומנותו היה אורג־גרביים, אולם בנעוריו למד לאטינית 
וכל ימיו התעניין בספרות. השתתף בייסוד ה״אקאדמיה 
הפלורנטינית״ השניה ובה הרצה משנת 1553 עד מותו על 
כתבי דאנמה ופטרארקה. בהוגי ההומאניסטיים התפרסם 
ע״י תרגומיו מלאטינית, אך ביחוד ע״י שני דיאלוגים בעלי 
אופי מוסרי־סילוסופי: 1 ) 1301:1:3.10 0 ז 5 ע! 0 11 > 01 :> 1 זקס 1 
(״הרהוריו של ג׳וסטו עושה־החביות״, 1548 ), עשר שיחות 
בין בעל־מלאכה תמים ונשמתו: נאסרו ב 1562 ע״י הכנסיה! 
2 ) 6 ^ 01 ("קירקי", 1549 ), ויכוח בין אודיסום ועשרת 
חבריו, שהפכה אותם קירקי הקוסמת לחיות והם שמחים 
בחלקם. בשני דיאלוגים אלה רצה ג׳ להמחיש בצורה אלגו¬ 
רית את הניגוד בין היצרים ובין השכל ולהוכיח שמחובתו 
של האדם להשתלט על תאוותיו ולקבל אח מרות השכל. 
הדיאלוגים זכו למעמד קלאסי בספרות האיטלקית ותורגמו 
בזמנם לכמה שפות. — כל כתביו: חוצ' א. סאנזי, 1952 . 

ש 

14 , 11111 תגזג! ״א ; 1898 ,. 0 8 0 41 * 7 * 1 { 0 , 1 מנ( £0 ס 

. 1917 \ 011010 <{ 1 * 4 1 € 

1 לי$ר, ך^גזלד מזךי 3 ףץ׳ - .ק - (נו׳ 1875 , 
קיוב), קומפוזיטור רוסי. ג׳ למד בקונסרוואטוריון 
של מוסקווה ומוריו היו איפוליטוב־איוואנוב וטאנייב. תחי¬ 
לה היה ממשיך במסורת האסכולה הלאומית והעממית 
הרוסית של מוסורגסקי וחבריו < ואח״כ הושפעה יצירתו גם 
מן האימפרסיוניסטים הצרפתיים (דכיסי, ראול). מ 1914 עד 
1920 היה'ג׳ מנהל הקונסרוואטוריון של קיוב ומ 1920 עד 
1941 פרופסור בקונסרוואטוריון של מוסקווה. ביצירתו בו¬ 
לטים היסודות העסמיים־ההיסטוריים וחדי ההווי של עמי 
ברית־המועצות. את השיא של תקופת יצירתו הראשונה, 
ה״אפית״, השיג בסימפוניה השלישית ( 1909/11 ), המתארת 
אח עלילות הגיבור הרוסי האגדי איליה מורומץ. שירות 
סימפוניות ובאלטים סימפוניים שלו מוקדשים למוטיווים 
קוזאקיים ועממיים אתרים < ריקוד־המלחים מן הבאלט "הפרג 
האדום״( 1927 ) נתחבב על הקהל ביותר והפך ריקוד : עם ממש. 
לפי הזמנת השלטונות הסובייטיים חיבר ג׳ מוסיקה לפסטי־ 
וואלים ממלכתיים ולצבא האדום ואופרות על נושאים לאומיים 
ומהפכניים. מוסיקה שחיבר ל״אודיפיוס״ של סופוקלס ( 1921 ) 
ול״ליסיסטראטה״ של אריסטופאנס( 1923 ) ובאלט־מימודרמה 
"קלאופאטרה" מעידים על זיקתו לתרבות הקלאסית, ושירה 
סימפונית (״חיקוי ליחזקאל״, 1919 ) — גם על קירבתו 
לתנ״ך. — ג , חיבר גם יצירות רבות'של מוסיקה קאמרית. 



85 ] 


?52 


גליגוס, רזמולו—נדיח 


גליגום, רזמולו — 05 ^ 03110 1501111110 —׳ (נו , 1884 ׳ 
קאראקאס), סופר ומדינאי ונזואלאני, אחד המספ¬ 
רים הגדולים של אמריקה הדרומית. תחילה עסק בענייני 
חינוך, את״כ הגיע לפעילות פוליטית ונבחר ב 1947 לנשיאה 
של ונזואלה כנציג התנועה הדמוקראטית, אך נדחה ב 1948 
מכהונתו ע״י מהפכה צבאית. — ספרו החשוב ביותר הוא 
3 ז 3 < 8£1-1 0053 ( 1929 ), שתורגם ללשונות רבות ואף הוסרט, 
ושבו תיאר בשלל־צבעים את נוף ארצו ואת טיפוסי יושביה, 
והשתדל לגלם את האופי הלאומי בדמותה של הגבורה. — 
סיפוריו האחרים מתארים בין השאר את יערות־הקאוצ׳וק, את 
חיי "החוף הפראי" ואת החיים באיזורי־הנפט של ארצו. כתב 
גם סיפורים שנועדו מלכתחילה בשביל הקולנוע. 

1 |ליךה, תכשיר למזון או לקינוח, תערובת מוקצפת־קפואה 
של חלב וסוכר עם חמרים נותני־טעם ומייצבים. 

עיקרה של הג׳ — חלב רזה או שמן בצורותיו השונות (חלב 
ניגר, מרוכז או אבקת־חלב), שלפעמים מוסיפים לו שמנת 
בשיעורים שונים. הטיפול בבחישה ותוספת ההמרים המייצ¬ 
בים גורמים לעיבוי גוף הג׳ ומשווים לה מבנה נוקשה ויחד 
עם זה בועי. כחומר מייצב משמשת ברוב ארצות חדל 
הג׳לטינה (ע״ע), אך בישראל משתמשים מטעמי כשרות 
עפ״ר בגומי-טרגנט, סלחי החומצה האלגינית (מאצות־ים), 
קמזדחרובים, עמילן, וכד׳] לג" משובחות מוסיפים גם ביצים. 
למתן טעם ולתיבול משתמשים בתמציות ממקורות טבעיים, 
כגון מיצי־פירות (תות־שדה, פטל, לימון, ועוד), וכן שוקו־ 
לאד, אגוזים וקפה, או בתמרים מלאכותיים, כגון ונילין. 

לשם הכנת ג' ממיסים בחלב (עם שמנת או בלעדיה) 
סוכר, את נותני־הטעם ואת המייצבים ומפסטרים את התערר 
בת במשך חצי־שעד, ב ״ 68 . מקפיאים אותה בתהליך מהיר 
ע״י קירור נמרץ תוך בחישה והקצפה מתמדת, המחדירה 
כמות גדולה של בועות־אויר לתוכה ומנפחת ומרככת אותה 
ועושה אותה אכילה אפילו כשהיא קרה מאד. כשמחזיקים 
אותה במצב זה בקור כמה שעות, היא מתקשה ונעשית כשרה 
למאכל. — לצרכי הכנה ביתית נוחה משתמשים באבקות־ג׳, 
המכילות את כל המרכיבים הדרושים בצורה מיובשת והדד 
רשות רק תוספת מים או חלב, בחישה והקפאה. — ג׳־קרח 
מכילה מים במקום חלב, ועיקרה — תמציות ומיצי־פירות.— 
ג׳ בצורת מלבנים, עם ציפד־שוקולד או בלעדיו, מכינים ע״י 
העברת העיסה הקפואה־למחצה לדפוסים מחולקים ע״י מחי¬ 
צות לתאים מתאימים, שבהם מושלם תהליך ההקפאה. 

ההרכב הממוצע של הג״ הטיפוסיות הוא: 80% חלב או 
תוצרת־חלב, 15% סוכר, 4.5% חמרים נותני־טעם, 0.5% 
חומר מייצב. הערך התזונתי של הג׳ הטובה הוא ניכר: ערכה 
הקאלורי עולה על זה של החלב, והיא מכילה את רוב 
הפרוטאין והסידן ואת כל הוויטאמין שבחלב. לג" מאיכות 
מעולה מוסיפים 14% — 10 שומךחלב ומגדילים בה את כלל 
החומר המוצק עד 38% — 36 . ג״ טיפוסיות מכילות: 


קאלוריות 

( 8 1/100 * 0 ) 

% 

סוג חג׳ 

סוכר 

שומן 

חלבון 

סיס 

89 

18.5 

0.8 

0.9 

78.7 

תות־שדד, . . . 

97 

18.7 

1.4 

1.8 

77.3 

ואגיל .... 

103 

19.9 

1.4 

2.0 

75.9 

שוקולד(עם ביצים) 

205 

17.5 

13.0 

3.9 

62.8 

עם שומן־זזלב . 


בייצור התעשייתי של ג׳ הוחל ב 1786 . בזמן האחרון 
גדלה הצריכה מאד, והג׳ נעשתה ענף חשוב במשק-החלב 
תעשיית־הג׳ באה״ב צרכה בשנים האחרונות כ 3 — 4 מיליארד 
ליטר חלב בממוצע השנתי, והצריכה השנתית של ג׳ הגיעה 
שם ל 20 — 25 ליטר לנפש. בגלל קליטת כמויות גדולות של 
חלב בחדשי־העודף, נקראת חעשייח־הג׳ "גלגל-האיזון" של 
משק־החלב. 

יע. 0 . 

גליה ( 031113 ), בתקופה העתיקה שם הארץ המשתרעת 
בין האלפים בדרום־מערב, הים התיכון והפירנאים 
בדרום, האוקיינוס האטלאנטי במערב והרינוס בצפון וצפוד 
מזרח, ז. א. בעיקר צרפת, עם בלגיה וחלקים מהולאנד ומערב־ 
גרמניה. מבחינת הרומאים היתה זאת "ג׳ שמעבר לאלפים" 
( 3 נ 11 ק 831 ט 3 ע.ס), להבדיל ס״ג׳ שמעבר זה של האלפים" 
( 3 מ 1 ק 0.01531 ) היא איטליה עילית, שיושבה במאות ד, 5 — 4 
לפסה״נ ע״י שבטים גאליים, עד שנכבשה במאה ה 2 
ע״י הרומאים ואוחדה במאה ה 1 עם איטליה (ע״ע רומא, 
היסטוריה). 

השם "גלים", שמקורו קלטי(ע״ע) ומשמעותו אינה ברורה, 
מופיע באיטליה לראשונה במאה ה 4 לפסה״נ, תחילה יוחס 
השם לעם הקלטי כולו, ואילו בתקופת הקיסרות יוחד לתושבי 
הארץ שבין הרינוס והאלפים ובין הפירנאים בלבד. 

פרהיסטוריה (ע״ע אירופה, עס׳ 133 — 142 ). עדות 
ראשונה לאדם בג , משמשים כלי־צור גסים מטיפוס טרום־של 
(כגון בס״ט אקל [ 116111 ^. 81 ]); בשלב מאוחר יותר של 
אקלים חם נמצאים סכשירי־גרעין בשטחי אדמות־הסהף 
הפליסטוקניות בצפון־הארץ (שוב בס״ט אקל! תרבות קלק־ 
טונית) ובדרומה (מיק 1 ק). תחנת אב־טיפוס למכשירי־הנחז 
של תקופה ז 1 היא של ( 01161168 ). חרבות כלי־הנתז המוס־ 
טרית, שהתפתחה בתקופת הקרחון הרביעי, השתרעה מעמק 
הסין עד לבלגיה, אלזאנ 4 היורה ושאראגט! בתרבות זו 
קשורים שרידי האדם הנאנדרתלי (ע״ע). מן התקופה 
הפאלאוליתית העליונה נשתמרו מערוח־מגורים עם ציורי- 
חיות בפירנאים, ברמה הדרומית־מזרחית וביורה! תרבויות 
התקופה ההיא מתגלמות במכשירי־הלהב האוריניאקיים, 
הסולוטראיים והמאגדאלניים, שבהם קשורים מימצאים של 
שרידים' אנושיים מטיפוסי קרו־מאניון, קום־קפל וגרימלדי. 
התרבות המסוליתית מיוצגת בג׳ ע״י המיקרוליתים 'של 
תחנות אזיל( 211 ^), טרדנואה ( 611018 !€ז 73 ) וקמפין(-מ 031 
6 ת 1 8 ק )'בדרום־מערבד" בצפונה ובצפון־מזרחה' של הארץ. 

המהפכה הנאוליתית, אשר הביאה התיישבות קבועה, 
חדרה לג׳ בעיקר מבחוץ וחילקה את הארץ לשלושה איזורי- 
ישוב: המישור הצפוני, הדרום וברטן. סימניהן של תרבויות 
אלו הם קברות בעלי מסדרון, קברות בעלי דפנות עשויות 
לוחות־אבן, קברות בעלי ״יציאה מחופה״ (-״סס 311668 ״ 
" 168 ז 6 ע) ומערות־קבורה מתחת לאדמה. מן המימצאים האר¬ 
כאולוגיים מתקופה זו — גרזגי-אבן מלוטשים, גביעים בצורת 
פעמה, ובשלב מאוחר — חפצי־נחושת. מ 1 צא תרבות־חדרום 
הוא בחצי־האי חאיברי * והוא הדין במרכז הברטוני, המצטיין 
בבניה מגאליתית מפותחת ודבת־רושם, שסימניה שדרות־ 
מצבות, גלגלי-אבנים(*!!^"!ס"), עמודי־אבן (מונוליתים), 
וכן נמצאו כאן סוגי־כדים רבים. בדרום־מזרח הארץ נמצאו 
שרידי ישובי־בלונסאות מהתקופה הנאוליתיח המאוחרת. 




853 


גליה 


854 


גליה 


הרומית 


00 ! 00 : מזי 

0 

קילוממר | 



1 . כיבו?) רוסאי יפני חיסר: 2 . כינו׳חי קיסר; 8 . כיבו׳עים אחרי חיסון 
4 . נ׳ נארבונגסים; 0 . ״׳ 6 לזע ד,:אליות"; 8 . ■עתי הגרמניות 


בתקופה שבין 2500 ו 1900 לפסה״ג זזת־ 
פשט על פגי ג׳ השימוש בברונזה. ניתן 
להבחין בין 3 איזורים של תרבות־הברונזה: 
1 ) בקעת־הרינוס, שבה היו נוהגים לקבור 
את המתים בגלי־אדמה 2 ) אי- 

זיר מערבי׳ עשיר ביותר בכלי־ברונזה 
שהובאו מספרד לאורך החוף! 3 ) איזור 
דרום־מזרחי׳ שקלט השפעות משוויץ ומזד 
פון־איסליה ושבו היתר, נהוגה קבורת 
גוויות בסכופף. 

בתקופח־הגרינזה המאותרת ( 900-1300 
לססה״ג) חלה בג׳ המרכזית והמזרחית 
תמורה פתאומית בסיגנון כלי־החרם ובצד 
רת קבורת־המחיםז במקום הקבורה בגלי־ 
אדמה באה שרפת הגופות והטמנת האפר 
בבדי־קבורה. תמורה זו מבטאה פלישת עם 
של נושאי־חרבות, שבאו מן האלפים והת¬ 
מזגו עם התושבים הקדמונים) מזיגה זו הד 
לידה, כנראה, את העם הקלטי. בין 900 
ל 500 לפסה״נ שולטת בג׳ תרבות־האלשטאט 
המושתתת על השימוש בברזל, ובה ניכרות 
השפעות התרבויות הים־תיכ 1 גיות. במאה 
ה 5 גברו השפעות אלו מצד המושבות 
היווניות שנוסדו על חופה הדרומי של צרפת, התרבות המקו¬ 
מית עוברת לשלב לה-טין(סס^ד 1 ^ 1 ), המצטיין ביבוא רב של 
חפצים יווניים, בהנהגת המטבע (במאה ה 3 ) ובפיתוח אמנות 
קלטית עצמאית. באותה תקופה פרצו הגאלים מג׳ לאיטליה 
(ר׳ לעיל) וערכו את מסעותיהם לבאלקאן ולאסיה הקטנה 
(ע״ע גלטיה ! ר׳ שם טיפוסי גאלים). 

היסטוריה. הגאלים לא פיתחו כתב ולא השאירו 
אחריהם ספרות כתובה בלשונם. ידיעותינו עליהם באות לנו 



נמח גאלי (סיסיאים ארראולמיים חל־יר חסאי!) 


סן הסופרים היווניים והרומיים. לפי עדות מקורות אלה היה 
העם ה ל י ג ו ר י (ע״ע) השכבה העתיקה ביותר של אוכלו¬ 
סיית ג׳! הוא נדחק ע״י הקלטים אל הסיגה הדרומית-מזרחיח 
של הארץ. הקטיוס (ע״ע) בראשית המאה ה 5 לפסה״ג כבר 
מצא את סביבת המושבה היוונית מאסיליה (היא מארסי) 
מיושבת קלטים. התיאור העיקרי של ג , ועממיר, ניתן לנו 
ע״י יוליום קיסר (ע״ע). הוא הבחין בג׳ שלוש קבוצות- 
עממים: 1 ) האקוויטאנים בדרום־מערב, שהיו קרובים לקלטו־ 
איברים שבספרד ן 2 ) הקלטים או הגאלים במובן המצומצם 
במרכז! 3 ) הבלגים בצפון, שהיו קרובים לסוטוגים (ע״ע). 
הגאלים לא הקימו מעולם אירגון מדיני מלוכד, אלא נשארו 
מפולגים למסגרות שבטיות מרובות, שביניהן שררו יחסי 
התחרות ואיבד, הדדיים. האירגון השבטי הפנימי היה אריסטד 
קראטי מובהק! השלטון היה בידי האצולה בעלת הקרקע. 
האצילים ישבו בטירות מבוצרות על ראשי הגבעות, האיכרים 
החפשים והתלויים כאצילים — בכפרים וחצרות. הג׳ עסקו 
בחקלאות ובניצול אוצרות־האדמה. לתכשיטים, מכשירים, 
בשק ובלי־רכב ממוצא גאלי יצא שם בארצות הים־התיכון. 
הגאלים היו ידועים כלוחמים אמיצים, אולם מחוסרי משמעת 
וכושר אירגון במלחמה. האצילים היו יוצאים לקרב כרוכבי־ 
רכב בראש אנשי־לווייתם, שהיו מזויינים בחרבות ארוכות, 
רמחים, מגינים וכובעים מעוטרי־קרניים. ריבוי הפרשים 
בצבאות הגאלים מעיד על גידול־סוסים מפותח. הגאלים 
מתוארים כבהירי־עור ובהירי-שער, בדומה לטוטונים. את 
שערם היו מגדלים פרע — מכאן כינוי הארץ בפי הרומאים: 
טבוח <*> .ס. במלבושם היו הגאלים לובשי המכנסיים הארוכים 
נבדלים מן האיטליקים לובשי-התוגה, ומכאן הכינוי . 0 
טבכסטל. בדת האלילית של הגאלים דייה מקום נכבד לפולחן- 
המתים ולאמונה בארץ־המתים שבאחד "האיים המערביים". 
ענייני הדת, השירה והמסורת התרבותית היו בידי כת הכמרים 
הדרואידים (ע״ע), שהיו בעלי השפעה מדינית וחברתית 





855 


גליה 


856 


רבה. המגע בין הרומאים ובין הגאלים הטראנסאלפיים וזחל 
אחרי המלחמה הסונית השניה עם הקמת השלטון הרומאי 
בחצי־האי האיברי, מתח־ שאיפת הרומאים להבטיח לעצמם 
מעבד בטוח מאיטליה לספרד לאורך החוף. במאה ד,נ לפסה״נ 
היו הארורנים והאלוברוגים העמים הגאליים התקיפים ביותר 
בג׳ המרכזית והדרומית. הם לחצו על מאסיליה, בעלת- 
בריחה של רומא וגרמו להתערבות הרומאים במלחמה שביני¬ 
הם. ב 121 כבשה רומא את רצועת החוף הדרומי של ג׳ מן 
האלפים עד הפירנאים והפכה אותה לפרובינציה ג׳ הנאד- 
בונית (מכאן השם מזםט^סז?). משם התפשטה ההשפעה 
המדינית והתרבותית הרומאית בין עמי ב׳ המרכזית, והאדו־ 
אים — מן החשובים שבהם — הוכרו כ״ידידי העם הרומאי'. 
במחצית הראשונה של המאה ה 1 לפסה״ג פלשו הסואבים 
הטוטוניים מעבר הרינוס לג׳ והתחילו ללחה על העמים 
הגאליים שבמזרח הארץ. ב 58 נתמנה יוליום קיטר למושל 
הפרובינציה הגאלית, ומשם החל בכיבושה של הארץ כולד- 
הוא השכיל לנצל את הניגודים בין העמים הגאליים לבין 
עצמם וביניהם ובין הפולשים הטוטוגיים והצליח להכניע 
ולשעבד אותם אחד־אחד. דק במאוחר, ב 52 , כשכבר נמצא 
רוב הארץ בשלטון הצבאי הרומאי, התעוררו הגאלים להת¬ 
נגדות מאוחדת בהנהגתו של הארוורני ורקינגטוריכס. רק 
אחרי קרבות קשים ביותר הצליח קיסר עם 10 לגיונות 
לשבור את המרידה הכללית, שלה הצטרפו אף האדואים, 
לסגור את ורקינגטוריגס וחילו בעיר אלסיח ולכבשה אחרי 
מצור ממושד. 

ב 27 לפסה״ג החל אוגוסטוס באידגון שטח-כיבוש זה. את 
ג׳ הנארפונית מסר לשלטת הסנאט, ושאר הארץ חולקח 
לשלוש נציבויות קיסריות: אקודסאניד,—ובירתה בורדיגלה 
(= בורדו)! לוגדוננסיס (המרכז) — ובירתה לוגדונום (- 
ליון)! בלגיקה. שני'המחוזות של גרמניה (ע״ע) היו איזורי־ 
ספר בעלי ישוב גאלי־טוטוני מעורב ולא נכללו בתחום ג/ 
הכללתה של ג׳ בעולם המשטר והציוויליזאציה הרומיים 
בוצעה בהצלחה ובמהירות. ההכרה הלאומית והתרבות העצ¬ 
מית של הגאלים לא היו מפותחות ביותר, ומשום כך קיבלו 
את הרומאניזאציה תחילה מאונם ואח״כ מרצון! תנועות־ 
מדד שחוללו מנהיגים בודדים ב 21 וב 69 לא עוררו הד רב. 
רומא עשתה הרבה לפיתוחה הכלכלי והתרבותי של ג׳. הרו¬ 
מאים הפסיקו את המלחמות בין העממים השונים והשליטו 



<א?י םטי? נידון (ם 0 <ר ברונזה טז הטאוז ה 8 יםסה״נ) 



לוחם נאלי (טיטי!) ולוחם רוסי (ס׳&טאו) 

תבליט טיטי יזליוס קיסר או אונוסטום (לוכד, פאריס) 


שלום פנימי ובטחון בכל רחבי המדינה. הם כיסו את ג׳ 
ברשת של כבישים מצויינים, שרבים מהם נשארו בשימוש 
עד היום, פיתחו את הישובים העירוניים הקיימים ואף יסדו 
ערים חדשות רבות. השלטון הרומאי פייס את האצולה 
הגאלית ע״י שיתופה בשלטון המקומי! האצילים שמרו על 
אחוזותיהם ועל מרותם על האיכרים הכסופים להם, ומשורו־ 
תיהם הורכבו מועצות־הערים, אשר נעשו מרכזי 60 תחומי- 
השבטים כבר ב 40 לסה״נ הוענקה זכות-אזרחות 

רומית לאלוברוגים שבפרובינציה הנארבונית, וקלאודיוס 
קיסר הכנים אצילים גאליים לסנאט הרומאי. לכל בגי־ג׳ 
נפתח פתח לרכישת זכויות־אזרח ע״י שירות בצבא־רומא. 

הייצוב האדמיניסטראמיוד והמשקי התבטא בעיקר בצמי¬ 
חתו ושיבלולן של הערים, שאחדות מהן — טולוסה (טולוז), 
נמוסום (נים [מבו״א:]), בורדיגאלה, אוגוסטודונום (אוטן 
לוטטיה פאריסלרום (=־ פאריס), אוגוסטה טרו־ 

רורום (טריר) י— לבשו את צורת הערים היווניות־רומיות 
הגדולות, על בנייניהן הציבוריים ושוקיהן! לוגדונום היתה 
לעיר הגדולה ולמרכז המסחרי הגדול ביותר במערב האימ¬ 
פריה. — רומא קיבלה עליה את הגנת ג׳ בפני הבארבארים 
הטוטוניים. במחחות־הספר שעל גדוודהרינוס חנה מבחר 
הצבא הרומאי — 6 לגיונות —, ומסביב למחנות־הקבע שלו 
התפתחו ערים חשובות: ארגנמוראטזם (־= שסראסבורג), 
קולוניה אגריפינח (= ?!לן)'ואחרות. 

ג׳ הרומית זכתה ל 200 שגה של פריחה כלכלית. הגאלים 
גילו חריצות רכה בשימוש במכשירי הציוויליזאציה הרומית 
בניצול אוצרות־הטבע של ארצם. גידול-הגסן הונהג בעמק- 
הדינום במאה ה 2 ! תוצרת חקלאית גאלית יוצאה לאיטליה, 
וכן נמצא ברחבי הקיסרות שוק נרחב לסחר הצמר, לחבליה 
ולמפרשיה של ג׳! מכרותיה הסיקו ברזל, כסף, עופרת. במאות 
ה 1 — 3 נפוצו מוצרי הקדרות הגאלית האפייגיח — כלי־חרם 
מצופים זיגוג אדום — עד למזרח התיכון. החקלאות נשארה 
היסוד העיקרי בכלכלתה של ג׳• היא התבססה בעיקר על 
אחוזות גדולות או בינוניות, שעובדו ע׳י׳י אריסים ועבדים! 
אולם חיו גם שטחים נרחבים של אחוזות קטנות, שהתרכזו 



857 


גליה 


858 


מסביב לבתי״מקדש כפריים, או בנסרים באיזור־ההרים. 
אוכלוסיית ג' במאה ה 2 נאמדת ב 5 — 7 מיליון. 

שיגשוגה הכלכלי של ג׳ בא בד־בבד עם התפתחות התר¬ 
בות והאמנות, שאפיין געשה רומי־לאטיני. על יד מעיד 
סיגנון־הבניה של קשתות־הנצחון, של התיאטראות ויצירות־ 
הפיסול, ביחוד בערים 
שבדרום. רק בצסון, ובעי־ 
קד בחבל־הרינוס, עדיין 
ניחן להרגיש בהשפעה 
קלטית. הלשון הלאטינית 
נקלטה על־ידי האצילים ממנע ׳פ? !דקיגגטזד־גס 

והעירונים המשכילים 

פבר במאה ה 1 , ועד המאה ה 4 נעשתה גם שסת־הדיבור של 
ההמון, עד כדי השכחת הלשון הקלטית. כבר במאה ה 1 יצאו 
מבין הגאלים סופדים לאטיניים ופקידים רומאיים גבוהים 
(גאלום, אגריקולה, פומפיוס טרוגוס}. במאות ה 5-4 תרמה ג׳ 
תרומה מכרעת לספרות הלאטינית (אוסוניוס, סידוניוס אפו־ 
לינאריס, סלוויאנוס, פולינום סגולה), וביחוד לאמנות הדיבור 
והנאום ברומא (ע״ע פנגיריקה). 

הפריחה הגאלו־רומאית נפגעה קשה במאה ה 3 כתוצאה 
מהתערערות יציבות השלטון בפנים ומן הלחץ הגובר והולד 
של הבארבארים מבזזוץ. ב 215 הותקפה הארץ קשה על־ידי 
האלמנים(ע״ע),וב 253 נפרץ קו־הרינום ע״י הפרנקים (ע״ע) 
בצפון והאלמאנים בדרום (ע״ע גלינוס). בתקופת המהומות 
של , 30 הטיראנים" אף הקימו פיסטומוס וסטריקוס בג׳ קיס¬ 
רות בלחי תלויה, ורק אורלינום (ע״ע) החזיר אותה למרות 
השלטון המרכזי ברומא. פשיטות ופלישות של שבטים ועמים 
שמעבר לרינום חזרו ונשנו עד סוף המאה ה 3 ז הן הכניסו 
להרכב האוכלוסיה יסודות טוטוניים, עירערו את הבטחון 
וגרמו נזק רב לישובים ולכלכלה. בעלי-האחוזות, שקודם לכן 
היו פעילים בחיי־הערים, התחילו להסתגר באחוזותיהם; 
בעלים חדשים כבשו את הקרקעות שניטשו בזמן המלחמות; 



נאלרייז יאסםיתיאטרח רוסאי בנים למוזויא) 


המעמד הבינוני, הן בין בעלי-האחוזות והן בין העירוניים, הת־ 
רושש וכמעט נעלם. לשם קיום החקלאות נאלץ השלטון לרתק 
את האריסים לקרקע ולכפות עליהם מעמד הקרוב לעבדות. 
ס 280 ואילך התחוללו ברחבי ג׳ מרידות של כנופיות של 
איכרים מרוששים ומדוכאים — הבאגאודים (ש 13 >נ 831 ב 8 ) — 
שחזרו ונשנו במשך עשרות שנים. דילדול האובלוסיה הכריח 
את הקיסרים ליישב בארבארים רבים בארץ כחקלאים, וגם 
להשתמש בהם כחיל־עזר להגנה מפני הבארבארים שמחוץ 
לגבולות. ב 353 שוב אירעה פלישה גדולה של האלמאגים 1 
אך הם הוכרעו ע״י יוליאנוס ב 357 וע״י גראטיאנוס ב 378 . 
אולם ב 406 נתערער 
לחלוטין קו־ההגנה 
שעל הרינוס, וכל 
צפונה ומזרחה של ג׳ 
הוצפו עמים טוטד 
ניים—פראנקים, ואני 
דאלים, אלאנים, אל־ 
מאנים, בורגונדים; 
באותה שעה אף פלשו 
מאיטליה הצפונית 
לדרומה ומערבה של 
ג , הוויזיגותים. השל¬ 
טון הקיסרי נאלץ לק¬ 
בל את הבארבארים 
כ״בעלי־ברית" בתחו¬ 
מי הקיסרות, אך תחומי־התיישבותם היו בפועל ממלכות 
עצמאיות כמעט. הנציג הבולט האחרון של השלטון הרומאי 
בג׳ היה אאסיום (ע״ע), שהצליח — בבריח עם הוויזיגו־ 
תים — להדוף את הפלישה ההונית ב 451 . אולם אחדי הרצחו 
ב 454 התמוטט השלטון הרומאי בג׳ לחלוטין. אמנם, המבצר 
האחרון של המשטר הגאלררומאי — תחום שלטונו של 
סיאגריום באגן־הסין — החזיק מעמד במה שנים אפילו אחדי 
חיסול הקיסרות ברומא עצמה. אולם ב 486 הוכרע סיאגריום 
ע״י כלוז־ובך מלך הפראנקים, שניצח ב 496 גם את האלמא- 
נים והדף את הודזיגותים אל מעבר לפירנאים. כך קמה על 
חרבות ג׳ הרומאית ממלבת־הפראנקים. 

אולם התרבות הגאלו־רומאית לא הושמדה ע״י כיבוש זה. 
הנצרות, שהגיעה לג׳ כבר במאה ה 2 והתפשטה בה במאות 
ה 3 — 4 — בעיקר ע״י סרטינוס (ע״ע) מטור, מייסד הנזירות 
הגאלית —, נתקבלה על-ידי הפראנקים בצורתה הרומאית־ 
הקאתולית. הלשון הלאטינית החזיקה מעמד, ואף נתקבלה 
כשפה ספרותית ע״י חבארבארים, שהיו חסרים כתב משלהם • 
וכן נשתמר המשפט הרומאי בצידם של החוקים השבטיים 
הטוטוניים. האומה הצרפתית, שקמה ממיזוגם של הכובשים 
הפראנקים עם האוכלוסיה הגאלו־רומאית, מדברת בלשון 
שהיא בתה של הלאטינית, ובה יסודות קלטיים וטוטוגיים 
מועטים מאד. 

יהודים נזכרים בג׳ לראשונה בקשר לגירושיהם של בני 
הורדוס שליטי יהודה והגליל — של ארכלאוס (ע״ע) לוינה 
(= וין) ב 6 לסה״ג ושל הורדוס אנטיפס ללוגדונזם ב 39 . 
לפי המסורת, הגיעו גולים יהודים לבורדיגאלה, ללוגדונום 
ולארלאטה (=ארל) מיד אחרי חורבן הבית השני. יש עדויות 
ארכאולוגיות לנוכחותם של יהודים באוויניון ובבון לפני 
המאה ה 4 ועדויות ספרותיות לקיומן של קהילות יהודיות 




אנרטי נא?י־דומאי 



859 


גליה—גלילים 


860 


" בפואטיה לפני 366 , בקלן לפני 321 ובסץ לפני 350 .—"גליא 
הנזכרת בתלמוד אינה, כנראה, אלא גלטיה (ע״ע). 

€01(101 10:0({><101011 1 < 01 <ז X0101)1, )01, 1889 , 1888 , 1 זמ - 
1907; 0. ! 1905-26 , 111 /י-] 10 ) 4 ) 11111011 , 1 ) 1113 ״ ; £. 

£5 4 1 ) 011 ( 1 1 ) $) 0 ) 110 ,!() 11 ) 011 ( 1 1 ) 4 .וז?$ )) 11 ," 116 )ת 3 ז- 1 ק ( 

10 0 101x010(, 1— , 110 ) 01 •£ .£ .א . 111 , 1907-1925 ,א 
6010 ז 0 .{ ;* 1911 , 0 ) 0 11 ) 1 <ן:ה €0 !'?ס ! , 

• 40X0(1 4'01(/1(010£)( £0110 )) )) 1 ) 1111 ).) ,) 0 {( 1 ז 11110 /) 1 ק ■ 
(0x101)1(, 1-1 11 /<{ £10 ס 11 ־ ,) 03 . 

מ. רו. 

גלי(, אל 3 ר — 5 ־ 12 ־ 01 זזשל 1 ^ — ( 1881 — 1953 ), צייר 
צרפתי. תחילה השתייך לאסכולה האימפרסיו¬ 
ניסטית, אולם במהרה נמשך אחרי הקוביזם (ע״ע). אחרי 
שהשתחרר מן ההשפעה החזקה של הפוסס-סזאניזם, שהיתה 
ניכרת בו עד 1911 , נעשה מבנה הקומפוזיציות שלו קוביסטי 
מובהק, וגיוונם עמום יותר. בתקופה מאוחרת יותר שוב 
נעשו צבעיו מבהיקים. לסוף הגיע ג׳ בקומפוזיציות רחבות- 
השמחים עד לגבול האמנות המופשטת. 

נושאי תמונותיו אינם שונים משל שאר הציירים הקוביס־ 
טיים — דמויות, עפ״י רוב במצב מנוחה, דיוקנות, מראות־ 
רחצה ודוממים. הוא צייר גם כמה תמונות־קיר על נושאים 
דתיים, וכן אילוסטראציות לספרים. ג׳ היה התאורטיקן של 
הקוביזם; בין השאר כתב מחקר אסתטי: -תס־ ־ת" מ־׳\ 
־טן> 1 ז 135 ק ־־ח־;־* ("לקראת הכרה פלאסטית"), ויחד עם 
הצייר מצינגר את הספר: 1 ת־ 1 ) 1 ־־ 0 '. 1 ־ 1 > 1 ז 40 \ 1 ־ ־ ¥1 
״־;^■!ו!־ (״חייו ומותו של המערב הנוצרי״). — תמונותיו 
מצויות בכל המוזיאונים החשובים לאמנות החדישה; "דיוקן 
של אשה" משלו נמצא בבית־הנכאת הלאומי "בצלאל" 
בירושלים. 

,( 1950 .£:>() £ת 21 ג 8 ג 1 \) . 0 04 ,/י€־נ 0 01 

. 1950 . ** 0 ס***?!? ?(! ,שמז^סמז £זט £1111 <ן 13 

נלי׳ים, תנודות מי״הים, וביחוד תנועה של שטח־פניהם, 
המתבטאת בתנודות מחזוריות. הגורם היוצר העיקרי 
של ג" בשטת־המגע של המים עם האטמוספרה הוא הרוח, 
וגה״י הנגרמים על־ידיו הם גלי־רוחב; בפנים קיימים גלי־ 
אורך — כגלי־קול וכתוצאה מזעזועי קרקע־הים (ע״ע גלים). 
העברת האנרגיה מן הרוח (כלחץ וכעומם משיק) אל המים 
היא מסובכת מאד ואינה ניתנת לניסוח מאתמאטי מושלם. 
חוקי הקשר שבין הרש ובין גה״י הם לסי־שעה אמפיריים 
בלבד. 

התפתחות גה״י תלדה בעיקר ב 3 גורמים: 1 ) מהירות־ 



861 


נלי־־ים 


862 



ציור 2 הצטיידות נלי־חיס בחול של שפת־וזים 


הרות; 2 ) שטת־ההתפתחות, ז. א. שטת־ח־ם שמעליו נושבת 
הרוח במהירות מסויימת ובכיוון אחיד; 3 ) משך נשיבת־ 
הרוח. בסבלה 1 נתונים הגבהים המאכסימאליים של בדדי. 
המקבילים לעצמות־רוח שונות (גובה־הגל הוא הערך הכפול 
של משדעת־הגל, ז. א. רחקו של טיא הר־הגל מהנקודה 
הנמוכה של עמקו). 


טבלה 1 


גובה מאבסימאלי 3 

(מ , ) 

מהירות־הרוח ז! 
(מ׳/שניה) 

0.8 

4 

1.4 

6 

2.4 

8 

3.5 

10 

4.7 

12 

6.0 

14 

7.5 

16 

9.1 

18 

10.9 

20 


גתוני־דשבלה מסתכמים בקירוב בנוסחה: • 0.03217 = 3 
ג״י מתפתחים מתוך סילסולים קטנים על פני־הים מחמת 
פעולתה החוזרת של הרוח על אותו הגל. לכן הים בקרבת 
החוף תמיד חלק. אם הרות נושבת מצד היבשה. חוסר שטח־ 
התפתחות הוא גם הסיבה לאי־מציאותם של ג" גבוהים מאד 
בתוך ימים קטנים, אפילו בסערות החזקות והממושכות 
ביותר. 

הגובה המאכסימאלי(""ח) של התרוממות גרדי תלוי 
באורך שטח־ההתפתחות (ז! בכיוון נשיבת־התח, לפי 
הנוסחה: 

= "־*מ ( 1 ) 

כש־ן נמדד בק״מ, והוא גדול מ 20 ק״ם וקטן מססד ק״מ! 
,^ 3 הוא הגובה במטרים. גם בסערות חזקות ביותר גובה- 
חג״ מוגבל ) המאכסימום מושג תמיד — אמנם במקרה זה 
לא לסי נוסחה ( 1 ) — על אורך שטח־התפתחות, שאינו עולה 
על 1.800 ק״מ. 







863 


גלי־ים 


864 


הידיעות על גבהי־הג" שנמסרו ע״י עוברי־ימים בחלק 
האחרון של המאה ה 18 וברבע הראשון של המאה ה 19 , 
ביהוד ביחס לאוקיינוס הדרומי המסוער, היו מוגזמות מאד. 
רק ב 1848 השתמשו בפעם הראשונה בשיטה בטוחה לאמדן 
גובה־הג" בלב הים. גבהם של רוב הג" בכל חלקי־העולם 
אינו עולה על 4 מ׳! ג״ שגבהיהם עולים על 8 מ׳ נדירים! 
רק בשיתוף תנאי־יצירה טובים ביותר של כל הגורמים מושג 
גובה גדול מזה. ידועים מקרים ספורים שבהם התרוממו הג" 
עד 15 מ׳: ג״ של 20 — 23 מ׳ נמדדו פעם אחת באוקיינוס 
האטלאנטי, וג׳ של 37 מ׳ נמדד פעם אחת באוקיינוס השקט 
הצפוני. 

מראדדהים לעתים קרובות טרוף כל כך, עד שקשה להת¬ 
אים אותו לתמונה הסדירה והחוזרת של ג" במובן הפיסיקאלי. 
אעם״כ מצויים גם מצבים שבהם נראית הצורה הסדירה של 
ג״ באופן בולם (ציורים 1 , 2 ). טישטוש הצורה המסודרת 
נגרם תמיד ע״י צירופן יחד של כמה מערכות של ג״ — לפע¬ 
מים בכיווגי-התקדמות שונים והתאבכות (ע״ע) המער¬ 
כות זו בזו יוצרת תמונה מורכבת מאד. רק אחרי הפרדה בין 
המרכיבים השונים אפשר להכיר באופי הגלי של מצב־הים. 
נוסף על הנוסחה הכללית של כל תנועה גלית; 

ג 

■ן ־־ * ( 2 ) 

חלה על גה״י גם החוקיות הנובעת מן ההידרומכאניקד.: 

\ 23111 / 

( ( 3 ) 

(\ = אורך־הג׳, * =־ מהירות־ההתפשטות, 1 ־ = זמן־המחזור, 
!נ-עומק־הים, 8 =תאוצת־הכובד של הארץ). במים עמוקים 
(^■ גדול) ניתן ( 3 ) לניסוח: 


ובמים רדודים — 

11 ? - יס ( 311 ) 

הנוסחות ( 3 ), (־ 3 ) ו(ל 3 ) מוגבלות למקרים של גבהי-ג" 
קטנים! בג" גבוהים טעונות נוסחות אלו תיקונים, המעידים 
על כך שהסחירות תלויה במידת-מה גם בגובה־הג", 
טבלה 2 מקיפה ערכים בטווח המצוי של גה״י: 


סבלה 2 


(שניות) 

(מ׳) 

(מ׳/שניה) 

5 

39 

7.8 

6 

57 

9.4 

7 

77 

10.9 

8 

100 

12.5 

9 

127 

14.1 

10 

157 

15.7 

11 

190 

17.2 

12 

226 

18.8 

13 

265 

20.3 

14 

307 

21.9 


חלות המהירות באורך-הג׳ גורמת להופעת מהירות* 
חבורה מ( 3 ) נופק: 

( 4 ) 

המשמעות הפיסיקאלית של ( 4 ) היא, שג", המתפשטים 
מאיזור מופרע דרך מים שקטים עד למרחק ם, מגיעים שמה 
בזמן — = 1 , אולם בדרך־כלל גבהיהם נמוכים מכדי שאפשר 


להרגיש בהם ז רק בזמן מגיעה באופן כמעט־פתאומי 

^ ז\ 

חזית של ג", ששמרו כמעט על גבהם המקורי. ג" החודרים 
מאיזור־התהוותם אל איזור אחר נקראים גלי־התנשאות 
( 11 ^ 5 ). — לגבי רוב הג" קיים (בקירוב גס) ג 

ס!־? ( 5 ) 

צורת־הג" היא קרובה לעקום־הטרוכואיד (מסלול של 
נקודה קבועה בעיגול המתגלגל לאורך קו ישר * ע״ע גלגול, 

קוי־), שהוא מצדו קרוב לעקום־הסינום, אם גובה־הג׳ קטן 
0 , , 1 
(ציור 3 ). היחס ^ שהוא שיפוע-הג/ אינו יכול לעבור ך -, 

אחרת בעשה הג׳ בלתי־יציב ונשבר ז לכן מוגבלת גם האפ- 



ציור 3 טרוכואיר 


שרות של גידול גובה־הג" בדרך התלכדות (ע״י התאבכות). 

מסלולי חלקיקי־המים במים עמוקים ובג׳ שגבהו קטן 
הם (בקירוב רב) מעגלים, שראדיוסם בעומק ־ הוא: 

מ 

ג = ז ( 6 ) 

הם נעים על הקף מעגל זה במהירות: 

1 * 2 

־< ( 7 ) 

הנוסחות ( 6 ) ו( 7 ) מצביעות על הפחתה מהירה של התנועה 



ציור 4 . רחוזווח גל-סיפ ע״י תנווווז סענליות 

























































865 


גלי־ים — גליל 


866 



ציור 8 . ניי־יס נקירבת החוזי 


#1 

^ 1 ר 



ן-ז״-ו 


ציור 7 רני (ציור י 8 ל הצייר היאזאני ח 1 קוםאי) 

הגלית בעומק. סערות המתהוללות על-פני המים אינן מור¬ 
גשות בצוללת הנמצאת בעומק של 30 נד. — ציור 4 מתאר 
את בניית צורת־הג" מתנודות חלקיקים. במים רדודים נעשים 
המסלולים לאליפסות, ועל קרקעית־הים 
הם הופכים לקווים ישרים. ככל שגובה־הג' 

גדל, סוטים מסלולי־החלקיקים יותר מכל¬ 
לים אלה, והמסלולים נעשים לעקומים 
שאינם נסגרים באופן ברור! החלקיקים 
אינם חוזרים אחרי תקופת־המחזור למקום־ 

מוצאם, אלא הם ניתקים כל פעם קצת 
בכיוון התקדמות הג׳(ציור 5 ). זוהי העברת־ 

מסה על פני הים במהירות 


ג" בודדים: רעידות־אדמה בקרקעית- 
הים יכולות לגרום לג׳ בודד ענקי, שמת¬ 
פשט על מרחקים עצומים לפני אפיסת 
האנרגיה שבו. מהירות ההתפשטות המחו¬ 
שבת של ג׳ בודד, שהיא (גי+ 1 י) 6 ^ן= 0 
הושגה בהרבה מקרים בפועל. מסלולי־ 

החלקיקים הם קשתות ארוכות. ידועים 
סקרים שבהם הגיע ג׳ בודד לגובה של 35 
ס/ ג" כאלה עלולים לגרום לשטפונות 
עצומים. 

;" 1932 771105 3 סהץ 1 ) 00 ^ץ^ ,( £3011 

- £1 ח£ 0£ 5 קזס 0 ) !)־ 6031 05100 ־ £1 

1/10 / 0 ץ , 167 ז 5747717 £ ג (׳< 1 מ־ 1 \ג 5 .ס 5 ז 11€£ 

, 941 [ , 05 * 61 ^ 0501116107 /ס !{■ 7/1007 

, 500 [>ת 010 [>£ .*ל 1 >תג ׳*ו 10 ש 31£ .£ . 44 

1 ) 651 075 ^ 8706 306 65 05 י 1¥61 1 ) 171 ^ 1 

. 14 [> 30 ק 0 ז 11 ז€^־ 5 , 11 1 ־ 1 , 1947 

, 1947 , 510011 1 > 1 ? 6 506 ,/> ¥171 \ 

14 ־ ¥01 ^ 10 < 6005 '׳מ 000671 

. 14 . 0 11 ; 1949 ,( 343-572 , 51 , 801 

05 ע 6 ז \\ , ת 11131 מ 13 € 1 ו 4 . 44 .ס 1 > 0 ב £115551 

. 1952 , 10$ ) 71 1 ) 671 

ג. שס. 

גג יל (ז 18 >״ 11 ץ 0 ), משטח גאומטרי, הנוצר 
ע״י תנועת ישר (קריוצר ,) 

במרחב לאורך עקום סגור מישורי (קר 
מדריךצ 1 > ללא שינוי כיוונו. המשטח האינ¬ 
סופי המתואר ע״י הישר נקרא מעטפת, 

התחום המוגבל ע״י הקו־המדריך במישור— 

בסיס. מישור מקביל לבסיס נחתך ע״י 
המעטפת בעקום החופף את הקו־המדריך, 

והשטח המוגבל על־ידו שווה לשטח־הבסיס. 

המישור המקביל חותך מד״ג׳ האינסופי 
תחום מוגבל, הכלוא בינו, בין הבסיס ובין 
המעטפת: את הג׳ הסופי(ציוד 1 ). כשהקר 
המדריך הוא מעגל, מתקבל ג׳ מ ע גל י ז כשהיוצר ניצב 
לשטח-הבסיס, מתקבל ג' ישר. 

ג׳ מעגלי ישר (ציור 2 ) נקרא ג׳ סתם במובן מצומצם. 
הוא נוצר גם בסיבוב מלבן סביב אחת מצלעותיו כציר. 



ציור 5 . 


•(־ס־■ 




( 8 ) 


עם היכנס הג״ למים רדודים מאד (עומק קטן מזע 3 ) 
מתחיל הג׳ לשנות את צורתו: גבה(, ולכן גם שיפועו, 
גדלים עד שהג׳ נעשה בלתי-יציב ונשבר (ציור 6 ). שבירת־ 
הג׳ על־יד החופים — שנקראת דבי(£־!ג 51 ) — יכולה להוות 
מכשול רציני לספנות המקומית ולמנוע את השימוש בנמלים 
עמוקים. ציור 7 מראה דכי, שבו נעשה הג׳ בעל הגובה הרב 
בלתי־סימטרי עד כדי כך, שהצד הקדמי הוא כמעט זקוף 
ומי ראש-הג׳ מתגלגלים לתוך המים התחתונים. 


ציור 2 . 

פניו מורכבים מהמעטפת ומשני עיגולי הבסיסים. אם נפרוש 
את מעטפת־הג׳ על מישור, נקבל מלבן שגבה( הוא גובה־הג׳ 
ורחבו כהקף מעגל־הבסיס. אם ! 1 , ז ו 14 הם הגובה, מחוג־ 
הבסיס ושטח־המעטפת בהתאמה, נמצא: 

217111 = 14 . 

שטח־בסיסו של הג׳ הוא זי*!. 

אם נסמן ב? את פני הג׳ ובזז את נפחו, נקבל: 

(ז + 11 ) *ז 2 ~ ד, נ ז 2 (־ ג!ודז 2 = ? 

111 ;* ז— 14 









867 


גליל — גלילאי, גלילאו 


868 


ארכימדס (ע״ע) מצא, שבג׳ שווה־צלעות (ז. א. ג׳ 
שגבהו שווה לקוטר־בסיסו:■* 2 — ! 1 ) שווה שטח־הפנים של 
הכדור החסום בו לשטח םני-המעםםת, וגפח־הכדור שווה 
לשני־שלישים מנפח־הג׳ז ארכימדס׳דאה בזה את השיא 
שבתגליותיו הגאומטריות. 

ג. ל. 

גליל, ע״ע $־ץץ^ר#ל, 

גליצאי, 3 לילא 1 ־ — 0311161 0311160 — ( 1564 , פיזה - 
1642 , פירנצה), פיסיקו איטלקי, ממעצבי דמותו של 
המדע המודרני ואבי הפיסיקה החדשה. נולד כבן למשפחה 
פלורנטינית אצילה שירדה מנכסיה. אביו היה מאתמאטיקן 
ומוסיקאי. ג׳ למד במנזר ולומבר 1 זה וט 1581 בפא קולטה 
הרפואית של האוניברסיטה בסיזה. 'מחוסר אמצעים הוכרח 
להפסיק את לימודיו ב 1585 , אולם כמה מהמצאותיו ופירסומיו 
הפיסיקאליים כבר הוציאו לו מוניטין בחוגים המדעיים, 
וב 1588 נתמנה כמרצה למאתמאטיקה בפיזה. השגותיו על 
תורת אריסטו בעקבות ניסויים בגופים נופלים עירערו את 
עמדתו באוניברסיטה, והוא עבר ב 1591 לפירנצה, ומשם 
לפאדובה, ושם נתמנה לפרופסור למאתמאטיקה. במשרה זו 
החזיק מ 1592 עד 1610 , ובשנים אלו נתפרסם בכל רחבי 
אירופה, ומכל הארצות נהרו לשמוע את הרצאותיו. בפאדובה 
המציא ג׳ את התרמומטד הראשון, התחיל להורות את תורת 
קו&דניקוס, ובנה את הטלסקופ שבעזרתו הגיע אל תגליות 
אסטרונומיות גדולות ביותר. ב 1610 הוזמו לפירנצה כפילו¬ 
סוף ומאתמאטיקן בחצר הדוכס הגדול של טוסקאנה, ובמשרה 
זו כיהן עד 1633 . בשנים אלו התחיל סיכסוך בינו ובין הכנסיה 
בגלל הרצאותיו ופירסומיו הקופרניקניים, וסיכסוך זה הלך 
והחמיר והגיע לשיאו במשפט אינקוויזיציוני ברומא באביב 
1633 , בסוף 1633 חזר ג׳ לפירנצה וחי כמנודה, אך בלא 
הפרעות נוספות מצד האינקוויזיציה, באחוזתו בארצ׳טרי. 
ב 1637 נתעוור, אולם המשיך בעבודתו המדעית כמעט עד 
יום־מותו. — ספריו העיקריים של ג'הם: 1100111$ ^ 16161151 ^ 81 
(״שליח הכוכבים״), ויניציאה, 1610 , אשר בו מפרט ג , את 
תגליותיו האסטרונומיות! 1113551011 1116 > 1 3 ־!ק 50 131080 ( 1 
10 >ת 0 ת! 161 > 6011 ) 515 ("שיחה על שתי שיטות־העולם הגדו¬ 
לות"), 1632 , המעמידה את תורת קופרניקוס מול ההשקפה 
המיושנת של תלמי ן - 6013 ) 012 01500(51 6 <11010051x3210116 
- 0160113 3113 1 ) 306065 5616026 6 ) 01101 1116 > 3 00 ) 1010 110116 
ב 6 ! 0 ("שיחות והוכחות מאתמאטיות בדבר שני ענפי־מדע 
הדנים במכאניקה״), לידן, 1638 , המסכם את מחקריו בפיסיקה, 
ובפרט בחוקי־הנפילה. 

תרומותיו המכריעות של ג' למדעים הפיסיים הן: תגליו¬ 
תיו האסטרונומיות * מלחמתו למען תורת קופרניקוס; הנחת 
היסוד למכאניקד, הקלאסית. ג׳ היה חסיד ותיק של ההשקפה 
ההליוצנטרית מנעוריו, כפי שמוכח ממכתבו לקפלר מ 1537 . 
ב 1603 נודע לו על הטלסקופים הראשונים שנבנו בהולאנד 
ע״י מלטשי-משקפיים, והוא ניגש מיד לבניית טלסקום לפי 
אותם העקרונות, כלומר: משקפת בעלת עדשת־עצם קמורה 
ועדשת־עין קעורה. ידיעותיו באופטיקה עמדו לו בשיכלול 
הטלסקופ הזה, שאת כושר־הגדלתו העלה מסי 3 עד פי 32 , 
ובמשך תקופה קצרה בנה מאות דוגמתו ע״ם הזמנות רכל 
קצווי־אירופה. כבר בחדשים הראשונים לשימושו במלסקום 
שלו, ב 1610 , עשה ג׳ את תגליותיו האסטרונומיות, שנתנו 



נאלילאז נא 5 י 5 אי 


ביסוס לתורה הקופרניקנית, הוא גילה ארבעה סמלווי צדק — 
המלווים הראשונים שנתגלו כאחד מכוכבי־הלכת זולת הארץ. 
צדק עם ירתיו הופיעו כמין מודל נפלא למערכת השמש 
וכוכבי־הלכת לפי קופרניקום. יחד עם זה הוכחה — בניגוד 
לדעת אריסטו — מציאותם של גרמי־שמים שאינם מקיפים 
אח "מרכדהעולם" המדומה שבכדור־הארץ. תצפיותיו של ג׳ 
בכוכב־הלכת נוגה העלו, כי הדיסקוס שלו מראה חילופי- 
צורה מחזוריים, בהתאם למצבו ביחס לשרש, בדומה לחילופי- 
הצורה החדשיים של הלבנה. זו היתה אסמכתא נוספת להש¬ 
ערה בדבר מקומה המרכזי של השמש במערכת כוכבי־הלכת. 
בשמש עצמה גילה ג׳(באופן בלתי תלוי מפאבריציוס לפניו 
בהולאנד) את כתמי־השפש, הבחין בצורתם ובתנועתם, ומתוך 
נדידתם לרוחב הדיסקוס ממערב למזרח והופעתם מחדש 
בשולי הדיסקוס המערביים לאחר שבועיים בערך הסיק על 
סיבוב השמש סביב צירה בזמן שהוא קצת פחות מחודש- 
ימים — מעין עדות־הקש לתורתו של קופרניקום על סיבובה 
היומי של הארץ סביב צירה. ג׳ אף הבחין בטבפות־שבתאי, 
אלא שכושר־ההגדלה המצומצם של הטלסקופ שלו מנע ממנו 
את הכרתן כטבעות, והן נראו לו כעין בליטות משני צריו 
של דיסקוס כוכב-הלבת. 

תגליותיו האסטרונומיות חיזקו את דעתו של ג׳ בדבר 
נכונותה של תורודקופרניקום, והוא התחיל להשמיע את 
דעתו בעניין זה הן בכתב והן בעל־פד" מה שהביא לידי 
פולמוס כפול בינו ובין הכנסיה: ההתקפה על תמונת־העולם 
ופילוסופיית־הטבע של אריסטו עלולה היתה להתפרש כסטיה 
דתית, מאחר שמשנתו של אריסטו שובצה בתוך ממכת 
התאולוגיה הסכולאסטית; והניגוד שבין קופרניקום ובין 
המשמעות המילולית של פסוקים בכתבי־הקודש עלול היה 
להתפרש ככפירה בעיקר. גורם נוסף להחרפת המצב היה 
סיגנונו השנון והעוקץ של ג׳ וסירובו לרסן את לשונו בעניין 
שנראה לו כבעל חשיבות עקרונית. ג׳ נשאר כל ימיו קאתולי 



869 


נלילאי, גלילאו 


870 


אדוק! הוא היה משוכנע, בי לא תתכן סתירה בין האמת 
שבכתבי־הקודש והאמת המדעית, והמאבק העקשני שניהל 
במשך 23 שנים לא היה מאבק נגד הבנסיה אלא בעיקרו 
מאבק להכרת התורה ההליוצנטרית ע״י הבנסיה. בחיבוריו 
ובמכתביו הפולמוסיים גילה ג׳ כשרון מפליא במיזוג ארגומג־ 
טאציה מדעית ופיל פול דרשני. פסוקים כגון "שמש בגבעון 
דום" (יה , י, יב) וכיו״ב, שחסידי ההשקפות הנושנות הביאו 
מהם ראיה מפתבי־הקודש לתנועתה של השמש, נתפרשו ע״י 
ג׳ ע״ם הכלל של "דיברה תורה כלשון בני־אדם". ג׳ קבע 
"עקחדהתאסה" בין האמת של חוקי־הטבע והאמת שבכתבי- 
הקודש: אלה ואלה דברי אלוהים חייט, והם מבטאים אותו 
דבר בצורות שונות. כתבי־הקודש נערכו לצרכי בני־אדם 
וכו׳ת־תפיסתם המוגבל, ולפיכך לא תמיד פשוטו של הכתוב 
הוא כמשמעו. לעומת זאת אין הטבע מתחשב עם הבנתו של 
בן־האדם, אלא הוא מביא לביטוי את האמת כמו שהיא. משום 
כך תוכלנה תגליות מדעי־הטבע לשמש לעיתים כמדריך 
בפירושו הנכון של הכתוב. ג , מדגים את רעיונותיו הלכה 
למעשה בתהלים י״ט (בתרגום הוולגאטה): שתי יצירותיו 
הנעלות של הבורא בתחום החומר והרוח — השמש והתו¬ 
רה — מועמדות כאן זו מול זו; בהדגשת שלמות התודה 
במלים ״תורת ה׳ תמימה״(בתרגום הלאטיני — "חסרת כת¬ 
מים" [ 111313 :> 3 ודזוח 1 )) רואה ג' רמז לכתמי־השמש הפוגמים 
את שלמותה, ב״משיבת נפש״ ( 115 3111x1135 מז 6 \מ 00 ) — 
רמז לעמדתה המרכזית של השמש המובילה סביבה את 
כוכבי־הלכת בנפש הסובבת סביב התורה, וכר. משמעותו 
ההיסטורית העצומה של מאבקו של ג , היא, כי בו הוחל 
בהעמדת המדע ברשות עצמו כתהום אוטונומי של המחשבה 
ובשיחרורו מתלות בסמכויות מקודשות ובעקרונות מסרתיים 
ומקובלים. 

ב 1611 ביקר ג׳ ברומא והציג אח הטלסקופ שלו ואת 
תגליותיו בגן הקווירינאל. הוא נתקבל בכבוד רב, זכה לתשו¬ 
אות רבות, והצלחתו היתה מלאה. בבל מקום נתעוררו ויכוחים 
ערים בחברה המשפילה ובחוגי אגשי־המדע על תודת קופד־ 
:יקום ועל הבעיות הדתיות שנראו כרוכות בה. שיחות ודיו¬ 
נים כאלה התנהלו גם בחצר הדוכס הגדול בפירנצה, וג׳ 
השתתף בהם באופן פעיל ב 1613 — 1614 . פעילותו של ג׳ 
הסעירה את הרוחות והביאה לידי תגובות חריפות בחוגי 
הכנסיה, שגברו על יחסי־האהדה של המתונים שבחוגים אלה. 
כבר ב 1614 נדרשו דרשות בכנסיות־פירנצה נגד תורת קופר- 
ניקום ו״הכופרים בעיקר" התומכים בה. ב 1615 הובאו מכ¬ 
תביו של ג׳ לידיעת האינקוויזיציה, והוא הוזמן לחקירה 
לרומא ושהה שם מדצמבר 1615 עד מארם 1616 . ב 24 בפב¬ 
רואר 1616 פירסמו מלומדי האינקוויזיציה את מסקנתם, 
המכריזה הן על הרעיון ההליוצנטרי והן על הנחת סיבוב 
הארץ סביב צירה כעל מופרכים מבחינה פילוסופית, והמגנה 
את הראשון ככפירה ואת האחרונה — כאמונה תפלה. ע״פ צו 
האפיפיור פאולוס ו\ הוזהר ג' ע״י האינקוויזיציה מפני הוראת 
תודת־קופדניקוס או הגנה עליה. ג' הבטיח לקיים את דרישת 
הכנסיה. מסקנת הוואטיקאן פורסמה ב 5 במארס 1616 , וספרו 
של קופרניקוס, שלא עמדו עליו עוררים במשך 70 שגד" 
נרשם ברשימת הספרים האסורים, "עד אשר יתוקן". 

החיכוכים עם חוגי הכנסיה נתחדשו ב 1623 לרגל מחלוקת 
מדעית בין ג׳ ובין האסטרונום הישועי גראסי בדבר מהותם 
הפיסית של השביסים. יש משום אירוניה היסטורית בעובדה, 


שכאן צידד ג , בדעתו המוטעית של אריסטו, שראה בשביטים 
תופעה אטמוספרית, בעוד שגראסי הדגיש את דמיונם לכו- 
כבי־הלכח ואת ריחוקם המופלג מן הארץ (בדומה לטיכו 
ברחה [ע״ע] לפניו). ע״י התקפתו החריפה על גראסי גרם ג׳ 
לחידוש המתיחות נגדו. כדי להפיג מתיחות זו, ביקר ג , 
ב 1624 שוב ברומא, שבה עלה ידידו אורבאן ח 1 ע לאפיפיו־ 
רות. האפיפיור התפעל משיעור־קומתו המדעי של ג׳ וכשרונו 
המזהיר בהרצאת השקפותיו, אולם מבחינה עניינית לא שוכנע 
על-ידיו, וכינה את ההשערה בדבר תנועת־הארץ כ״פזיזה"; 
הוא נמנע מלכנות אותה בשם "כופרת", אך גם סירב לבטל 
את מסקנת הוואטיקאן מ 1616 . ג׳ חזר לפירנצה חדור אשליה 
בהצלחת מאבקו. הוא המשיך בפעילותו ההסברתית וסיכם 
אותה ב״שיחה על שתי שיטות־העולם הגדולות״, ובניגוד 
להתחייבותו מ 1616 פירסם את הספר הזה ב 1632 , הספר 
עורר הד עצום בכל אירופה. תגובת הכנסיה לא איחרה לבוא, 
דג׳ הוזמן באוקטובר 1632 ע״י האינקוויזיציה לרומא. אחרי 
נסיונות לא־מוצלחים להמנע מביקור זה, נאלץ סו״ס לנסוע 
שמה והגיע לרומא ערב יום־הולדתו ד, 69 . במשך חדשים 
אחדים הוחזק במעצר־בית בארמון האינקוויזיציה ונחקר 
ארוכות בדבר השקפותיו. ב 22 ביוני 1633 התקיימה בפומבי 
"חזרתו בתשובה", אשר האינקוויזיציה כפתה עליו ואשר בה 
נאלץ להתכחש לאמונתו בשיטה הקופרניקנית. אגדה היסטו¬ 
רית רווחת מאד מספרת, שאחרי מסירת הודעתו זו בקול רם 
הוסיף בלחש: 4 ׳\ 10 יתז 51 ■שקקש ("ואעפ״כ היא [הארץ] 
מתנועעת"). אגדה זו מופיעה לראשונה בספר 
$€ז 131 = 1111 ("פלוגתות ספרותיות") של האב איריי 
1x31111 ) ב 1761 . ג׳ נידון למאסר ולאמירת תפילות־תשובה 
לעיתים מזומנות. ביולי 1633 הותר לו לצאת מרומא, ועד 
סוף השנה התגורר בבית ידידו הארכיהגמון מסיינה. בדצמ¬ 
בר חזר לפירנצה, ועד יום מותו גר בבדידות ובפיקוח האינק¬ 
וויזיציה באחוזתו באו־צ׳טרי. איסור כתביו של קופרניקום 
על־ידי הכנסיה לא בוטל אלא ב 1835 . אולם מג׳ לא נשללה 
האפשרות להמשיך במחקריו ובעיוניו, ובשנות הסגרו כתב 
את ספרו העיקרי "שיחות על שגי ענפי־מדע חדשים"׳. כתב- 
היד נמסר לאחד מידידיו שהעביר אותו להולאגד, ושם נדפס 
עוד בחיי המחבר בהוצאת אלזוויר! ההקדמה לספר נושאת 
את התאריך 6 במארס 1638 . 

שני חיבוריו היסודיים של ג׳ נכתבו בצורת ויכוחים בין 
3 אגשים: סלוויאטי — המייצג את המחבר! סאגרזל — איש 
שדעתו פתוחה לקליטת ההשקפות החדשות! סימפליצ׳ו — 
ששמו מעיד על תמימותו ושדבק בהשקפות האסכולאסטיות 
המיושנות. בשיחה "על שתי שיטות־העולם" מסכם ג׳ את 
כל הנימוקים לזכות ההשקפה ההליוצנטרית וההנחה בדבר 
תנועתה הכפולה של הארץ. הוא דן בשתי הטענות המדעיות 
שהושמעו נגד קופרניקום. את העדר הפאראלאכסה של 
כוכבי־השבת הוא מסביר במרחקם העצום, שמחמתו הפארא- 
לאכסה קטנה מן הגודל הניתן למדידה (הפאראלאכסה הרא¬ 
שונה לא נמדדה בפועל אלא ב 1838 [ע״ע אסטרונומיה, עט׳ 
792 ]). בהסברת ההעדר של סטיה מערבית בקו הנפילה של 
אבן הנופלת ממגדל גבוה על פני הארץ המסתובבת מזרחה, 
מפתח ג׳ בבהירות רבה אח עקרון־ההחמדה: האבן הנופלת 
מראש המגדל משתתפת בתנועת המגדל מזרחה. לא כל נימו¬ 
קיו של ג׳ הם נכונים! למשל: הנחתו שהגאות והשפל(ע״ע) 
הם תוצאה מתנועתה הכפולה של הארץ וביטול השערתו 



87 ! 


גלילאי, גלילאו—גלינום, פובליוס ליקיניוס אגנ&יוס 


872 


הנכונה של קפלר — שבה כבר הקדימו פוסידוניוס — שתו־ 
פעה ז 1 נגרמת על־ידי משיכת הירח. מוזר גם הדבר, שאין 
בספר זכר כלשהו לחוקי־קפלר, שכבר פורסמו ב 1609 ו 1619 
ובוודאי היו ידועים לג/ כל הספר נכתב בסיגנון מרחק ואינו 
נמנע מעקיצות מרובות נגד אנשי האסכולה הישנה. 

ה״שיחות על שני ענסי־המדע החדשים" הן אהת היצירות 
הקלאסיות הגדולות של הספרות המדעית, המפליאה בסיג־ 
גונה החי והמבריק, בבהירות ההרצאה ובשפע רעיונותיה 
ועמקם. בספר זה נפתחת תקופת הפיסיקה החדשה, ובו הונחו 
היסודות לשיטה המדעית של ימינו, שהושלמו בשני הדורות 
שאחרי ג׳ ע״י הויגנס, הוק, בויל, ואחרון־אחרון — ניוטון. 
הספר מחולק לששה פרקים, וכל פרק הוא יום של ויכוח בין 
שלושת הרעים. "הימים" השלישי והרביעי מכילים את חוקי 
הנפילה והזריקה, וכאן בולט ביותר חידושו של ג׳ לעומת 
כל מה שקדם לו. השילוב של אינדוקציה בדדוקציה, ד,אפייני 
למחקר המדעי החדיש, מופיע כאן בצורתו המושלמת. ע״י 
ניתוח מפורט של מושג המהירות ומושג התאוצה ועקרון 
החיבור הווקטורי של התנועות מבסס ג׳ את חוקי הקינמא־ 
טיקה, ששימשו אח״כ יסוד לדינאמיקה של ניוטון. כנקודת־ 
מוצא לכל השיקולים משמשים ניסויים — כגון הניסויים 
המפורסמים בגופים הנופלים לאורך המישור המשופע, אשר 
פרטיהם מתוארים בקפדנות, הן מבחינת צורת המכשירים 
וסידורם והן מבחינת ביצוע המדידות. 

ג׳ הכיר, כי תכונה סגולית של תופעה מסויימת, כגון 
תאוצתו של גוף נופל, עלולה להיות בעלת משמעות רבה 
לגבי תחום רחב ביותר של תופעות פיסיות, וכי לימודו ש׳ל 
פרט ניסויי, הנראה לכאורה מצומצם, יש בו לפעמים כדי 
להיות נקודח־מוצא למשנה מדעית שלמה הפותחת אפקים 
חדשים. ג׳ עדייו משתמש בפיתוחים מאתמאטיים אלמנטא¬ 
ריים, ובפרט בצורת הפרופורציות הכבדה במקצת,'אך יש 
למצוא בו גם רמזים ראשונים לשימוש בגדלים אינפיניט־ 
סימאליים. החידוש המהפכני שבחישוביו אלה, ביחוד בפיתוח 
נוסחות הנפילה בפרט ונוסחות התנועה המואצת בכלל, הוא 
בגאומסריזאציה של הזמן. ג׳ מכנים את הזמן כקואורדינאטה 
ומתאר תקופות־זמן כקטעים על גבי קו ישר, בדומה לתיאורם 
של קטעי־דרך או וקטורי־מהירויות. הטיפול הגאומטרי בזמן, 
ההשוואה הפורמאלית של זמנים לאדכים, החישוב בגדלי־זמן 
כבגדלים מספריים אחרים (למשל: העלאתם של זמנים 
לחזקה שניה וכר) — היו הצעדים המכריעים בתיאור המאה־ 
מאטי של הטבע, בתיאורו שלי תופעות פיסיות, ובפרט מכא¬ 
ניות, כפונקציה של הזמן; במיוחד הוכשרה ע״י כך הקרקע 
למשוואות־התנועה של ניוטון. עם תסיסת־זמן חדשה זו ועם 
גישתו הניסויית צעד ג׳ צעד מכריע קדימה מעבר לגבול 
ההשגים של הפיסיקה של התקופה העתיקה. חשיבות רבה 
נודעת למחקריו של ג' על תנועת הזריקה(יום ד׳ ב״שיחות"). 
כאן הוא מכנים את עקרון פירוק הווקטורים והרכבתם, אגב 
ניתוח הזריקה כסכום של תנועת־התמדה ותנועת־נפילה 
בהשפעת הכובד. בשיקוליו אלה נכללת קביעתו של חוק- 
ההתמדה, שנוסח אח״כ ע״י ניוטון בצורה מפורשת כראשון 
לחוקי־התנועה שלו. ג׳ מתאר ניסויים המוכיחים את השפעתו 
המעכבת של ר,אויר על תנועות הזריקה והנפילה ומערער 
את יסוד התפיסה האריססוטלית של הסביבה כגורם להתמדת 
התנועה. ג׳ מדגיש את הכוח המעכב של האויר ואת הצורך 
בביטול השפעתו לשם הכרת חוקיות התנועה בטהרתה. בזה 


: נקבע אחד מעקרונות־היסוד של המדעים הניסויים החדישים 
עקרון בידודה של תופעה מסויימת מתוך כלל התופעות 
שהיא שזורה בהן ושסילוקן הוא הכרחי ללימוד "המקרה 
האידיאלי". מגמתו של ג׳ ללמוד את חוקיותה של תופעה 
תוך כדי שינוי תנאי הניסוי הביאתהו לגילוי חוקי המטוטלת, 
אשר תנודתה אינה אלא נפילה לאורך קשת של מעגל. 
הוא קבע, כי זמן־התנודה נמצא ביחס ישר לשורש מאורך־ 
המטוטלת וכי אין הוא תלוי במשרעת ולא במשקל הגוף 
התלוי בקצה חוט־ד,מטוטלת; מכאן הסיק ג׳ את אי-תלותה 
של הנפילה במשקל הגוף, במקרה שהשפעות החיכוך (במי¬ 
שור משופע) והתנגדות האויד (בנפילה חפשית) מסולקות 

במידת האפשר. 

כל "השיחות" מלאות וגדושות רעיונות פיסיקאליים 
ומאתמאטיים מבריקים, אשר ברבים מהם, ביחוד ב״יום א׳", 
מקדים ג׳ בהרבה את התפתחות המדע בדורות שלאחריו. 
ג׳ מברר את ההבדל שבין דמיון גאומטרי ודמיון מכאני: 
שני גופים פיסיקאליים הבנויים מאותו החומר ובאותן הפרו¬ 
פורציות של חלקיהם והשונים בגדלם בלבד, שונים גם 
בתכונותיהם המכאניות. עם הכרה זו מניח ג׳ את היסודות 
לתורת החוזק של הגופים, בדיון על מהירות־הקול ומהירות- 
הא 1 ר מתוארים בפעם הראשונה עקרונותיו של ניסוי למדידת 
מהירות־האור על גבי הארץ ע״י שליחת אות אופטי הלוך 
ושוב לאורך דרך מסויימת. ג׳ עוסק בשאלות האקוסטיקה 
המוסיקאלית ומטפל בתופעת התהודה וההארמוניה המוסי¬ 
קאלית, וכן הוא מנתח אח הבעיה הפיסיולוגית של דרגת 
הקונסונאנציה והדיסונאנציה של תערובות צלילים. אחת 
הבעיות המאתמאטיות שג׳ דן בהן היא הבעיה המודרנית 
של השוואתן של קבוצות אין־סופיות, וכבר הוא מראה, כי 
לגבי קבוצות אלו אין תוקף למשפט, שהחלק קטן מן השלם. 
?3701 מהדודה מדעית חדישה ושלמה של כתבי ג׳: . 0-1 ־ 

1161 £10£ נ־ 1 , 1131100310 061210110 ) . 0.0 ! 4 ) 7 ) 1 !£— ( 1719 — 1803 ), משורר גרמני. 
בצעירותו השתייך ג׳ לחוג המשוררים בהאלה, שחיברו 
שירי יין ואהבה בסיגנון אנקראונטי. אח״ב היה כומר בהאל־ 
ברשטאט והקדיש את כל הכנסותיו לעזרת כשרונות צעירים * 
לפיכך נודע בחוגים הספרותיים בשם "אבא ג׳" משיריו של 
ג׳ זכו לפירסום רב "שירי-מלחמה פרוסיים של גראנאדיר 
אחד* (מימי מלחמת שבע השנים), שלסינג חיבר להם 
הקדמה ז הם היו הגילוי הראשון להתעוררות רגש פאטריוטי 
פרוסי. בשיר פדגוגי "האלאדאט או הספר האדום" מביע 
ג׳ את דעותיו על המצוות שבין אדם למקום ובין אדם 

לחברו. 

?. 0010111$) גלעום, פובליום ליקיניום א^טיום 
031110005 031105 §£), קיסר רומא ( 260 — 268 לסה״נ) ז 
בנו של הקיסר ולרמוס (ע״ע). כל פעולתו המדינית היתה 
מאבק בלתי״פוסק נגד סכנות ההתמוטטות הפנימית והחיצונית 




873 


גלינוס, פוהליום ליקינום אגנטיוס — גלינסקי, נסיך סיבאיל לבוביץ׳ 


874 


שארבו לאימפריה. מ 254 עד 260 לחם נגד פלישות הגרמנים 
לגאליה, ושקד על ביצורה של הפרובינציה. ב 260 נפל אביו 
בשבי הפרתים (ע״ע), וג׳ נטל את השלטון לידיו, אך הועמד 
בפני הופעתם של קיסרים־סתחריס בבל רחבי האימפריה 
("שנת שלושים הטיראנים"). הוא הצליח להכות את מאקרי־ 
נוס, שהתנשא לקיסר במזרח, וכן דיכא את המרידות בפא־ 
גוניה ובמצרים, אך נאלץ להשלים עם שלטונם של אוד־ 
נאתום וזג וביה (ע״ע) בתדמור ועם "הקיסרות הגאלית" 
שהקים פוססומוס במערב. אחדי 
הדיפת פלישה גרמנית לדאקיה, 
עסק ג' ב 267-263 בתיקונים פני¬ 
מיים באימפריה. הוא ביסל אה 
זכויות־היתר של מעמד־הסנאטו־ 
רים לגבי כהונות צבאיות ומי¬ 
נה לתפקידי מושלי־פרובינציות 
אגשים ממעמד־הפרשים. איר־ 
גונו הצבאי — הקמת פוזדפרשים 
מרכזי נע, שאינו מרותק לגבו¬ 
לות—היה צעד חשוב בהתאמת 
הצבא הרומאי לתנאי הלחימה 
החדשים. ג׳ נמנע מרדיפת הנצרות׳ אך יחד עם זאת ניסה 
לטפח את הפילוסופיה הנאו־אפלטונית ככוח מחיה את הדת 
האלילית ! גם באמנות מורגשת בזמנו שיבה לערכים הקלא¬ 
סיים. — ב 268 יצא ג׳ למזרח להגנת אסיה הקטנה דוון מפני 
חגותים (ע״ע). הוא ניצח אותם בקרב על-יד נאיסוס, אך 
נאלז לחזור לאיטליה מחמת בגידתו של המצביא אוראולוס! 
שם נפל קרבן לקשר מפקדיו. 

ג׳ תואר ע״י הסופרים הרומאים כקיסר חלוש ופרוץ 1 אך 
תיאור זה מבטא במידה רבה את איבת המעמד הסגאטורי. 
את ויתוריו כלפי המזרח והמערב יש לראות בנבונים במסיבות 
חולשתה של האימפריה מחמת המגפה הגדולה ולחץ הבאר־ 
בארים; באותה שעה קשה הבטיח ג׳ את קיומה של האימפריה. 

; 6 נ 01 ,( 1939 ) 1 מ , 711110711 7718110 , 116141 

• 38-337 ! 8 .0 1707/8 311 * #01 10 ( 1 }ס 1 ( 107 > 771 , 3:1:61 ? . 84 זז 

. 111 . 011 .( 1935 ) 111 

ש. אס. 

נלי$י, ז׳זןף םים 1 ן — 01 ^ 03111 5101011 11 ק 056 ן — 
( 1849 — 1916 ), מצביא צרפתי. כקצין וכגנראל 
השתתף במסעות צבאיים באפריקה, מאדאגאסקאר והודו־ 
סין וסייע להרחבתו ולביסוסו של שלטונה הקולוניאלי של 
צרפת. מפאת גילו עמד ב 1914 לעזוב את השירות, אולם 
כשפרצה המלחמה נתמנה מפקד פאריס והכין את הגנתה. 
בימי המשבר של ספטמבר 1914 , כשצבאות גרמניה התקרבו 
לפאריס, שיכנע את המפקד העליון ז׳ופר (ע״ע) להסכים 
לתכנית( להתקפת־נגד תיד נסיגה 1 הוא השכיל לנצל את 
ניתוק הקשר בין המפקדה העליונה הגרמנית, שישבה 
הרחק מהחזית, ובין החילות שהתקרבו לפאריס ביותר, וב־ 
התקפת־פתע על האגף הימני הנחשף של הגרמנים אילץ 
אותם להסוג, ובזאת הכריע בקרב־מרן( 6.9 — 9.9 ) — הכרעה 
ששימשה נקודת־מיפנה בתולדות מלחמת־העולם 1 . במסגרת 
מיבצע זה הוסע בחיפזון חלק מחיל־המצב של פאריס לחזית 
ב 2.000 מוניות, שהוחרמו מנהגי הבירה — ההופעה הרא¬ 
שונה של חיל ממונע בתולדות־הפלחמה. בין ההיסטוריונים 
של המלחמה עדיין מתנהל ויכוח, אם יש לייחס את גצחוך 


מארן לזכותו של ג׳ או של ז׳ופר. ב 1915 נתמנה ג׳ שר־ 
המלחמה בממשלתו של בריאן, אולם התפטר ב 1916 מטע¬ 
מים פוליטיים וגם מפאת מחלתו. ב 1921 , 5 שנים לאחר 
מותו, הוענק לו תואר מארשאל. — ג' סירסם ספרים רבים 
על פעילותו הקולוניאלית. 

"? ; 1915 , 0711 ? ׳>/> ,. 0 4$4 $€ז 1 ' 710 ך}^ 

׳סס//*// 4 ., 1 .!^ . 8 , 1921 ,€ 

, 1934 ,׳״׳ 0 / 0 

גללני, פןדיננדו — 0311301 666103060 ? — ( 1728 . 

קיטי [ 01160 ] — 1787 , נאפולי), דיפלומאט וכל¬ 
כלן איטלקי. ג׳ נתחנך לכהונה בנאפולי וברומא. עוד בצעי¬ 
רותו תירגם את "הקונטרס על הכסף" של לוק והוסיף לו 
הערות מפורטות! את אלה הרחיב והוציא ב 1750 בצורת 
ספר בפני עצמו( 66113:000613 סזגסבזד), שבגללו נתפרסם 
שסו. ספר זה יוצא מגדר מושגי זמנו בחריפות הניתוח 
של יחסי־הגומלין בין היסודות השונים הקובעים את הערך: 
מצד אחד סבר ג/ שהערך נקבע ע״י כסות העבודה המוש¬ 
קעת בייצור חמיצרך, בהתחשב בערכם של אסצעי־המחיה \ 
מצד שני טען, שהערך מושפע על־ידי המחסור, כלומר ע״י 
היחס בין ההצע והביקוש, וכן ע״י התועלת, כלומר ע״י 
כשרו של המיצרך לספק את צרכי־האדם. בהדגשת השיבות 
הביקוש לגבי קביעת הערך הקדים ג׳ בהרבה את תורות 
הערך הסוביקטיוויות, שלא נתגבשו אלא למעלה מ 100 שנד, 
לאחר זמנו בכתביהם של גוסן (ע״ע), ג׳וונז (ע״ע) ואנשי 
האסכולה האוסטרית• ב 1759 נתמנה ג׳ למזכיר השגרירות 
הנאפוליטאנית בפאריס. בזמן שירותו במשרה זו, שנמשך 
10 שנים, היה ג' מקורב לאנציקלופדיסטים ונעשה לאישיות 
רצויה ומקובלת בסאלונים של צמרת החברה הפאריסאית, 
שבהם יצאו לו מוניטין בחריפותו ושנינוחו. ב? 176 הוסר 
ממשרתו בשל מעות דיפלומאטית שנפלה מצדו. — ספרו 
* 1110 66$ 6010016660 10 ■! 80 013102068 ("שיחות על המסחר 
בתבואה״, 1770 ) הוא תרומה חשובה לתורת המסחר הבינ¬ 
לאומי! ג׳ מופיע בו כמצדד במכסים מצומצמים. הוא התנגד 
בתוקף לדעות הפיסיוקרטים (ע״ע) ולהגחתם האכסיומאטית 
בדבר ראשונות החקלאות, בטענו שאיו חוקים מוחלטים 
בנמצא ושיש להסתכל בתופעות חברתיות כלכליות מנקודת 
ראות יחסית, הכל לפי תנאי המקום והזמן. 

ג׳ כתב אף מחזות, מאמרים בלשניים ומחקרים ארכי¬ 
אולוגיים. ערך רב יש לתליסת־מכתביו עם ידידיו בפאריס. 

€07701(107183x00 <10 0 , 1818, 1881*; £. 8. 11311, 70101181 
©/ 770113100, 1907; 0, .4:138, 11 70x11070 10000171100 81 
7 . 0 . (?011063, XX1), 1924, ). *0851. 7/10 8 / 71,7 0 . 

7737100 , 1930, £. 03320111, 7. 0 ., 1938; 19 > , £1031141 ״ . 

311 773110x310^0x0771 ($6)11*,612. 218611:. £. \3 ו $01 ]: 1 ,*ו 65 | 1 סז {[ 

11. 8:308:116, 1, 1945). 

ש. רי. 

<;לי?םקי,;סיד סיכאיל לבזביץ׳ - . 1 [ 1 ג , 6115131 ! 

!ווסזסאאהז — (מת 1534 ), מדינאי וסצביא ליטאי־ 

רוסי. ג׳ היה ממשפחת־נסיכים ממוצא טאטארי, שד,יתד, בעלת 
שררה באוקראינה שבשלטון ליטא. 12 שגה עשח במערב־ 
אירופה, בשירותם של הקורפירסט אלברכם מטאפטוניה ושל 
הקיסר מכטימילין 1 (ע״ע), ושם עבר לקאתוליות. מ 1499 
היה ג׳ יועצו הראשי של אלכסנדר, נסיך־ליטא ומלך־פולין. 
ב 1506 נחל נצחון חשוב על הטאטארים בקרב-קלצק. בכוח 
קשריו, עשרו וסיקחותו, היה ג׳ למנהיג האצולה הרוסית־ 




875 


גליכסקי, מיכאיל דכוביץ׳ — גליסיד, 


876 


המערבית שבליטא ותיכנן תכנית של קריעת בילורוסיה 
ואוקראינה מעל ליטא בברית עם מוסקווה עם מות המלך 
חשוך־הבנים. כשפלשו צבאות ס 01 קווה לבילודוסיח, עבר ג׳ 
ב 1508 לצדם ועזר להם בכיבוש סמולנסק. אולם תכנית־ 
המרידה שלו נכשלה, והוא נאלץ להימלט למויסקווה. גם שם 
היה לאחד מראשי הבו׳יארים, אולם ב 1514 החל לנהל מר׳ מ 
ם 1 די עם זיגמונט 1 מלך פולין, יורשו של אלכסנדר. ג׳ נאסר 
והואשם בבגידה, והוצאתו להורג נמנעה רק ע״י התערבותו 
של הקיסר מאכסימיליאן. ג׳ חזר לדת הפראח׳טלאווית, והודות 
להשתדלותה של בת־אחיו ילנה, אשת ואסילי 111 הנסיך 
הגדול של מוסקווח, אף הוחזר על כנו. ב 1530 פיקד ג׳ על 
חיל פרשי מוסקווה במלחמתה עם קאזאן. לאתר מותו של 
ואסילי ווו ב 1533 נאשם ג׳ ע״י ילנה, ששלטה במוסקווה 
בימי ילדותו של בנה איוואן 1¥ , בנסיון לקשור קשר חדש, 
נאסר ומת בסוהר. 

נלינקה, סיכאיל איונזביץ׳ — גאמז״/יז .מ — 

( 1804 — 1857 ), קומפוזיטור רוסי, מייסד האסכולה 
הדוסית הלאומית במוסיקה. בן למשפתת־אצילים! ילדותו 
עברה עליו בכפר, והמגע עם 
המוסיקה העממית שם השפיע 
על כל דרך־חייו. ב 1817 נכנם 
למוסד חינוכי לאצילים בססד־ 
בורג, הצטיין בלימוד שפות 
ורכש לו השכלה רחבה, ויחד 
עם זה לסד נגינת כינור ופסנתר 
ותאוריה מוסיקאלית. יצירתו 
המוסיקאלית החלה ב 1825 . 

בריאותו היתד, רופפת במשך 
כל חייו, ומתוך־בך נאלץ לשהות 
שבים רבות בארצות המערב 
והדרום בעלות האקלים הנוח. מ 1830 עד 1834 חי באיטליה, 
ושם בא במגע אישי עם גדולי האופרה האיטלקית של אותם 
הימים, בליני ח־וניצטי. אך השפעה מכרעת יותר קיבל מן 
התאורטיקן הגרמני זיגפדיד דן (מ^ם), שממנו למד זמן 
קצר בברלין. דן הכיר בכשרונו המיוחד של ג׳ ועודדו לכתיבת 
מוסיקה לאומית, אחרי שובו לרוסיה, בא ג׳ במגע עם קבוצת 
סופרים לאומיים (ביניהם פושקין וגוגול), והם המריצו אותו 
ליצור את האופרה הרוסית הלאומית. ב 1836 הוצגה האופרה 
.החיים למען הצאר"(או "איוואן סוסאנין״),שבה אמנם ניכרת 
עדיין הזיקה לאופרה השיגרתית וביחוד ל״אופרה הגדולה" 
הצרפתית, אך העלילה (מלחמת ריסיה־סוליז) והגון המוסי¬ 
קאלי שלה הם רוסיים־לאומיים. אופרה זו בתקבלה כמעשה־ 
בראשית בהתלהבות עצומה. האופרה השניה של ג/ "רוסלאן 
ולודמילה״ ( 1842 ), — אע״ם שעלתה על האופרה הקודמת 
מבחינת סגולותיה המוסיקאליות ועצמאות סיגנונה — נת¬ 
קבלה על דעת הקהל פחות משום שהתרחקה ביותר מהסיגנון 
המקובל. הקומפוזיטור המאוכזב סנה שוב לחדל. בפאריס 
נפגש עם ברליוז, שהתייחס אליו בהערכה רבה והציג את 
יצירותיו ז השפעתו של ברליוז ניכרת במעולה שביצירות 
התזמרתיות של ג׳, .קומארינסקאיה״ מ 1845 עד 1847 עשה 
במאדויד זבסודליה, והמגע עם המוסיקה הספרדית גרם 
לכתיבת הפתיחות ״לילה במאדריד״ ו ״ ג^ 6 ח 3£0 ז 4 014 (". 
18473 חזר ג , לרוסיה והתיישב בכפר קרוב לסטרבורג, אך 


מדי פעם כשעם המשיר לבקר בחדל. הוא פת בשעת ביקוד 
אצל מורהו לשעבר דן בברלין. 

ג׳ כתב גם מוסיקה קאמרית, אשר בה מעורבים יסודות 
קלאסיים ורוסאנטיים כאחד. שתי האופרות שלו חיות עד 
היום כיצירות מקוריות ורעננות, שפילסו דרך חדשה והניחו 
יסוד לאסכולה לאומית גדולה ופורחת. ח. שם. 

גליסןז׳ פרנסים — ״ 011550 *!:)נו!־־! 7 ! — ( 1597 — 1677 ), 
רופא אנגלי. תחילה היה מרצה ליוונית; אחר־כך 
פנה לרפואה בהשפעת תורתו של הדך (ע״ע). ס 1636 היה 
פרופסור בקימבדיג׳ן ב 1640 נשתקע' בקולצ׳סטר ועבד שם 
כרופא! אחרי 1648 עבר ללונדון דשם ישב עד מותו. הוא 
היה אחד מחבורת אנשי־המדע והפילוסופים, שייסדו את 
ה״חברד, המלכותית". 

ג׳ פעל כאנאסוים, פיסיולוג ורופא פנימי. הוא תיאר 
לראשונה את הרככת (ע״ע) והכיר את הגריות והכוויציות 
כתכונוודהיסו־ר של הסיב השרירי! בתגלית יזו הקדים את הלר 
(ע״ע). תיאוריו הקליניים של מחלות שונות היו מדוייקים 
ושלמים בתכלית ז על תיאור הרכבת שניתן על-ידיו לא נוסף 
מאומה עד המאה ה 20 . "קופסיתו של ג׳", העוטפת את הכבד, 
והתחבושת הכירורגית "עניבת־ג׳", המשמשת ליישור החו¬ 
ליות העליונות של עמוד־זזשדרה, נקראות על שסו. כל כתביו 
הרפואיים יצאו לאור בלידן, 1691 — 1711 .— ג׳ כתב גם חיבו¬ 
רים פילוסופיים, שיש בהם מעין הקדמות לחורת־המונאדות 
של ליבניץ (ע״ע). 

ז>^ 7 ז ב 011€5101 *נ . 9 ; 1880 , 0 ,ח 0 נז 43 לן 
־>ית 50 ,מ״יסז 8 -ת 8 110 תג- 1 ; 1932 , 001 ^$ 

. 1946 ) 1% } 1 ז 7 ! 1 ז €27 מו 

גליסיה (ג!: 03111 ), איזור היסטורי בספרד, התופס את 
הפינה הצפונית-מערבית של חצי־האי האיברי 
ומחולק היום ל 4 המחחות קויוניה, פונטודרה, לוג 1 ואורנסה! 
כ 29 אלף קמ״ר, כ 2.6 מיליון תושבים ( 1950 ). ג׳ גובלת 
בצפון במפרץ־ביסקאיה, במערב באוקיינוס האטלאנטי ובד¬ 
רום בפורטוגאל. רמות מבותרות וטודי־הרים נמשכים בקווים 
ניצבים אל חופי האוקיינוס האטלאנטי ומשווים לשפתו את 
צורת חוף "ריאס׳/ שלארכו חודרים מפרצים ארוכים לתוך 
היבשת. המפרצים מוגנים מסערות־החורף ע״י שוניות סלעיות 
ואיים קטנים, ומשום כך הם מסוגלים לשמש מקומות־מעגן 
מצדינים. ג׳ מנוקזת ע״י נהר מיניו ( 0 מ! 4 ג) וע״י נהרות 
קצרים אחרים. בחופי ג׳ נמצאות הנקודה המערבית ביותר 
(כף־םיגיסטר) והנקודה הצפונית ביותר (ראש-אסטקה) של 
ספרד. ג/ ובעיקר איזור־החוף, מיושבת בצפיפות, אקלימה 
נוח, ובמות-המשקעים בה היא הגדולה והיציבה ביותר בכל 
ספרד. ג׳ עשירה ביערות ובשדות-מרעה. תוצרתה החקלאית: 
תירם, שיפון, חפוח־אדמה, ירקות, סירות! בעמקי־הבהרות 
המוגנים נטועים כרמי־גסן. גידול בקר וצאן רווח באיזור. 
בהתאם למצבה הגאוגראפי ולצורת חופיה נתפתח בג׳ הדיג. 
היא הראשונה בין איזורי־ססרד לייצור ויצוא של דגים 
(סארדינים). התעשיות זעירות ומבוססות על חמרי־גלם 
מהחקלאות והדיג. התחבורה בפנים האיזור ההררי וממנו אל 
שאר חלקי-ספרד היא קשה, ולפיכך שמרה ג׳ במידה רבה 
על יחודה הרגיונאלי ההיסטורי. החושבים — המכונים 
גאלייגום — משתמשים בניב שהוא קרוב יותר לפורטוגיזית 
מאשר לקאסטיליאנית! ביה״ב נתפתח ללשון ספרותית בפני 
עצמה, שזכתח לחחיה במאה ה 19 . 




877 


גליסיה — גליפולי 


878 



חמאתדראיזז בסאנטיאלו ז־ח < 11 מ 16 םטלי! מא?יםיח) 


המרכזים העירוניים העיקריים בג׳ הם 
הנמלים ויגו, לה קודוניה והבסיס הימי אל 
פרול! בפנים־הארץ: סנטיאגו דה קומפו־ 
סקלה, מקום מקודש ומרכז עליה לרגל. 

ה י ם ט ו ר י ה. ג׳ היתר. ידועה בתקופה־ 
העתיקה בשם קלקיה ( 13 ^ 0211 ), על־שם 
הקלטים־הקאלקים שישבו בה במאה ה 6 
לפסה״נ. הרומאים הכירוה תחילה כמקור 
לבדיל. היא היתד, אחד האיזורים האחרו¬ 
נים בספרד להכבש ע״י הרומאים (בימי 
אוגוסטום). בימי פלישות הטוטונים במאה 
ה 5 לסה״נ נתיישבו בג׳ הסובים, ואתר-כך 
היה האיזור כפוף לשלטון הדזיגותים 
(ע״ע). ג׳ היתה מן האיזורים המעטים 
בספרד שלא בכבשו ע״י הערבים במאה 
ה 8 ומן הראשונים שבהם קמו שלטונות 
נוצריים עצמאיים. מלכוח־ג׳ היתד, לפעמים 
מאוחדת עם שכנתה אסמוריה ולפעמים מתחרה בה, עד 
שבתחילת המאה ה 11 התמזגו שתיהן עם לאון ואה״ב — עם 
קאסטיליה. בסאות ד, 9 — 10 היתה ג׳ קרבן לפלישות חוזרות 
ונשבות של הנורמאנים. חילותיו של אלמנצור כבשו את ג' 
ב 997 ! אולם הערבים חזרו ופינות לאחר מות מנהיגם. במאה 
ה 10 "נתגלה" בקומפוסטלה שבג׳ קברו של השליח יעקב 
הקדוש (סאנטיאגו), שנעשה המקום המקודש ביותר בספרד 
הנוצרית ואחד המרכזים החשובים של הצליינות ביה״ב. 
בתקופת הפילוגים וד,איחודים המתחלפים של הממלכות הנו¬ 
צריות בספרד הצפונית במאות ה 11 — 13 היתד, ג׳ מלכות 
עצמאית מ 1063 עד 1072 ושוב בתחילת המאה ד, 12 , בימי 
הסיכסוך בין אורקה (ע״ע) מלכת קאסטיליה-לאון ובין ארא- 
גון! אך לסוף נשארה ג׳ חלק ממלכות קאסטיליה־לאון. עם 
פלישת צבאות נאפוליון לספרד ב 1808 נעשתה ג׳ אחד 
ממרכזי תנועת ההתנגדות העממית לשלטון הצרפתים. 

׳ ¥11131 , 1919 ,. 0 * 4 111520713 13 3 1 * 1019 * 3713 <}£ י 135 ־ 131 \ 

7713 * 1 ( 701 <} /£ י 0 ס$נ 11 ¥ , 1923 ,. 0 * 4 10713 * 111 , 01116 ? 

; 1947 ,. 0 10 11152.5147 5 * £234 .? ; 1930 ,. 0 * 4 0 * 01221 <} 

. 1948 * 2500-1945 . 0 * 4 !זססס^סק 14 י 53 ת 13 מ 1 ^ 31112 . 1 

0 . 

גליפזלי (תורכ׳ גליבולו) — 0111 נ 06111 , 011 ק 02111 — 
1 ) חצי־אי ארוך תר בתורכיה האירופית, בין הדרדנלים 
(ע״ע) ומפרץ־סארום! הגדה הצפובית־מערבית של הדארדא־ 
נלים. חצי־אי זד, שולט על הכניסה מן הים האגאי אל המיצר 
המוביל לקושטא ולים השחור, ומכאן חשיבותו האסטרטגית. 
מבחינה כלכלית הוא בעל עדך מועט. הישובים העיקריים — 
גליפולי ואג׳אבאד ( 31 ג £0€21 ). 

2 )עיר־נמל בחוף הדרומי־מזרחי של חצי-האי ג׳, במעבר 
מן הדארדאנלים לים־מארמארה! 16,500 תושבים ( 1952 ). 
מרכז מסחרי לסביבתה החקלאית. מבצר חזק החולש על 
המיצרים. בעיר שרידי בניינים רומאיים וביזאגטיים. 

היסטוריה. חצי־האי ג׳ נקרא בתקופה העתיקה "כר־ 
סונס של תראקיה". העיד ג׳ היא קאליפוליס 
"עיר־היופי"), המתוארת כמרכז לחקלאות ולמסחר. עיר זו 
וערים אחרות בחצי־האי נוסדו במושבות יווניות ע״י מהגרים 
איאוליים ויוניים במאות ה 7 ~ 6 . האיזור נמצא רוב הזמן 
בתחום ההגמוניה האתונאית, עד שנכבש ב 338 ע״י פילי־ 
פוס 11 מוקדון. בתקופת הדיאדוכים שלט בכרסונס ליסימא־ 
כוס, ואחריו שלטו בה הסלוקיים, התלמיים, האגטיגוניים, 

זו - 


פרגאמון! ב 133 סופחה למאקדוניה הרומאית. עם עליית 
קושטא לבירת רומא המזרחית גדלה חשיבותה של ג׳ כמגינה 
על מבואות הבירה מדרום. יוסטיניאנוס קיסר ביצר את העיר. 
ב 1190 עבר כאן צבא הצלבנים של פדידריך בארבארוסה את 
הים בדרכו לאסיה הקטנה. בשעת הקמת הקיסרות הלאטינית 
בקושטא ב 1204 נמסרה ג׳ לשלטונם של הוויניציאנים, מ 1304 
עד 1311 היתד, כבושה בידי "הפלוגה הגדולה" של הקאטא- 
לאנים. ב 1354 נכבשה ג' בידי סולימאן, בנו של השולטאן 
אורחאן, כנקודודהאחיזה הראשונה של התורכים ביבשת 
אירופה. ב 1366 הוחזרה זמנית לשלטונה של ביזאנטיון, אולם 
ב 1376 נפלה סופית בידי התורכים. ב 1391 הקים בה השולטאן 
באיאזיד 1 מבצר והפך אותה לבסיס חשוב להגנת הדארדא־ 
נלים,—ב 9 באוגוסט 1912 נחרב חלק מן העיר ברעידת־אדסה. 
אחרי מלחמת־הבאלקאנים 1912 — 1913 עזב חלק מן התושבים 
היווניים את העיר. — במלחמת־העולם 1 היה חצי־־האי ג׳ 
איזור של קרבות עזים ביותר (פברואר 1915 —יאנואר 1916 ) 
בין כוחות ההגנה התורכיים־גרמניים ובין צבא־משלוח ברי" 
טי־או׳סטראלי־ניוזילנדי, שנחת בקצה הדרומי ובחוף הצפוגי־ 
מערבי של חצי־האי כדי לכבשו ולפתוח את הדרך לקושטא 
לצי בעלות־הברית! במסגרת הצבא הבריטי לחם גדוד נהגי־ 
הפרדות היהודי (ע״ע גדודים עבריים). במשך הקרבות 
נחרבה העיר ג׳ באוקטובר 1915 בהפצצה ע״י הצי הצרפתי. 
אולם למרות מאמציהם הנואשים של בעלי־הברית נבלמה 
התקדמותם, ולסוף נאלצו לפנות את רצועות־החוף שכבשו 
בחצי־האי. — בעקבות תילופי־ד,אוכלוסין בין יוון ותורכיה 
ב 1923 פונו מג , כל התושבים היווניים, ובמקומם באו בשנים 
שאת״כ מתיישבים תורכיים. — מספר האוכלוסין בג' במאה 
ה 18 נאמד בססס, 100 (תורכים, יוונים, ארמנים, יהודים). 
בתחילת המאה ה 20 היה מספרם כ 30,000 . בעקבות רעידת־ 
האדמה ב 1912 ומלחמות־הבאלקאנים ירד המספר ב 1917 
ל 5,500 , אולם חזר והגיע ב 1920 ל 8,000 וב 1940 — ל 12,000 . 

וע״ע דרדנלים. 

, 3 ^* 101 ; 1853 ,^ 30 ^ 7 50 * 75071 * 011 * 0 , 2 * 1 נ\ן 1 מ 5 . 3 . 4 ^ 

, 1905 , 226 , 196 , 1 , 5 * 1011 * 8 71 * 11 * 0577137115 . 4 * 50111€112 * 0 

* 111730 ' * 4 * 5 ^ 75071 * 011 13 213715 71 $ * 711 * £211 5 * 1 ,*־ 011031 ? 

, 11 ^ 116 ^ ; 1911 ,( 38 , 361165-1.611165 61 .ז $6 ת 1.1 ) 463 . 46111 א) 

-* 3 ז 3 1 . 0 ; 1913 , 11 ־ 1 , 1/3712 * 1 414 ** 7 * 00771771 * £1 * 11152017 

7 * 14 13 43715 7101$ *£ ** 7 * 0771771 * * 1 5157 5 * 11 * 7 * 011 * 8 , 131111 

* 211 32 ,^ 06 - 611 ׳\\ 01 ו 51 . 11 * 1 * [ , 1929 ,* 14017 

. 1948 , 15$1071 )\ ,־נ 363 .¥\ .£ . 0 ; 1940 , 5273125 

ק. ח. ב. 



879 


גליטולי — גליפהא, חיים בן אברהם 


880 


יהודים בג/ ידיעה ברורה ראשונה על יהודים בג׳ יש 
בידינו מ 1170 , כשמצא בנימין מטודלה בעיר פ 200 יהודים, 
ואח״כ מימי הקיסר מיכאל ¥111 פאלאולומס ב 1261 . מצב 
היהודים הוטב לאחר שעברה ג׳ ב 1354 לידי התורכים, ומספרם 
גדל אחרי כיבוש קושסא ב 1453 . על יהודים רוסאניוטים אלה 
נתוספו אחרי 1492 — 1497 מגורשי ספרד ופורטוגאל. באותה 
תקופה ישב בג׳ ר׳ דניאל בר חנניה, שהעתיק את פירוש 
המקרא של ר׳ לוי בן גרשם (ע״ע). 18 מרבני ג׳ נתייחסו 
למשפחת אבן חביב הפורטוגיזית! המפורסם שבהם היה ר׳ 
יעקב אבן חביב (ע״ע). גולי ספרד-פורטוגאל הקימו קהילה 
לעצמם, אולם היה ועד משותף לכל העדה לעניינים המשות¬ 
פים, ובעיקר לעניינים הכספיים. ב 1576 פרץ סיכסוד בין 
הרומאניוטים והספרדים על חלוקת המם, שיושב בידי החכם 
ר׳ ישראל אסאיול. בסוף המאה ר. 16 ובמחצית הראשונה של 
המאה ה 17 היו בין רבני ג׳ ר׳ יוסף ששון, גיסו של ר׳ יוסף 
מסראני (ע״ע), רבה הראשי (חכם־באשי) של קושטא, ר׳ 
מאיר די בוטו! ובנו ר , אברהם, ואחריו ר׳ נתן גומה וד׳ ישי 
אלמולי. גיסו של ר׳ מאיר די בוטון. באותם הימים היה מצבם 
הכלכלי של יהודי ג , טוב בדרך־כלל. בימי התנועה השבתאית 
היתה ג׳ מרכז לפעילות, שכן היתד. סמוכה לטירת אבידוס, 
היא "מגדל־עוז* שבו ישב שבתי־צבי, שהשפיע מכלאו על 
בנייהקהילח. המחלוקות אחרי המרתו היו בין גורמי הירידה 
של קהילת-ג׳ החל בסוף הסאה ה 17 , שנמשכה אף במאה 
ח 18 , אולם במאה ה 19 חל שינוי לטובה עם הפיכת העיר 
למרכז מסחרי! היהודים היו סוחרים, בעלי־מלאכה ופקידים 
(מהם רבים בשירות המדינה, בעיקר כמתורגמגים, בגלל 
ידיעותיהם בשפות). ב 1853 היה היהודי הספרדי חאג׳י חסדאי 
וארון, שידע כמה לשונות, סוכן קונסולארי בג׳ לכמה מדינות 
זרות. במאה ה 19 שימשו ברבנות בג׳ כמה מבני משפחת 
אבן חביב, וכן ר׳ אהרן אלפנדארי ור׳ חיים בן אברהם פרץ 
מקושטא, בעל "זכרנו לטובה". 

ב 1905 פתחה חברת כל-ישראל־חברים בג׳ בי״ם לבנים 
ובי״ם לבנות, שבהם למדו כ 350 ילדים וילדות. מספר היהו¬ 
דים בג׳ לפני הרעש של 1912 היה כ 2,500 . ברעש נהרס 
הרובע היהודי בעיר, אך קרבנות־אדם לא היו בין היהודים. 
בימי מלחמזת־הבאלקאן ( 1912 — 1923 ) נהרו לג' פליטים, 
וביניהם גם יהודים! "ועד ההצלה"" שנוסד אז, העניק עזרה 
לפליטים וגם לחיילים יהודים, יוצאי סוריה ועיראק. משנת 
1933 כפופה קהילת ג׳ מבחינה דחית־מינהלית למרותה של 
רבנות העיר צ׳אנאקקלעה. מחמת ההגירה לארצות אמריקה 
ולקושטא הלך ופחת מספר יהודי ג׳, וביה״ס של ה״אליאנס" 
נסגר. עם קום מדינת־ישראל עלו אליה גם יהודים פג/ מספר 
היהודים בג׳ היה ב 1948 כ 400 ב 1951 — כ 200 . המשפחות 
המועטות שנשארו בג׳ חיות ברובן על המסחר, והן מחזיקות 
בית־ספר וביודכנסת אחד. 

ד. קונפורמי, קורא הדורות, 1846 ! ש. א. רוזאנס, דברי ימי 
ישראל בתוגרמה א׳ ( 2 ). ב/ ג/ 1930 * ילקוט המזרח התיכון, 
שנה ב , . 7 ־ 4 19 ־ 20 , 1904-11950 ״ 1 • 11 *' 1 16 > . 81111 

11 , 81111 ) 8604-801 ; 1904 , 10 40 ) , 60 ש)ו!־וג 10 קץ 31 >, מיוו׳ ? 65015 או ׳ו 6 > 68 -שן, 
?ס״״י-׳ץ = חטוב — חסוב־שן), סוג של מאובנים 
אמריקניים ענקיים מסדרת הדלשניים (ע״ע), דמויי הארס* 


דילו (ע״ע). הג" נחשבים כענף־התפתחות, שהוא מקביל 
לדינו׳סאורים המשוריינים של חקרטיקון המאוחר. סינים אח¬ 
דים של הג׳ הגיעו לאורך של 4 מ׳(כולל הזנב) ולגובה של 
1.5 מ/ גופם מכיסה שריון בצורת כיפה (מעין הצב), עשוי 
חטיבה אחת, שהיא בנויה מלוחות גרמיות רב־צלעוניות 
מחוברות יתד, שאינן מתנועעות! בזה שתה שריודהג׳ מזה 



נליסטורח שיחזור המלד וחשריו! 


של הארמאדילו, שטבעיתיו מסוגלות להתנועע. בעמוד־ 
השדרה מחוברות החוליות ביניהן לחטיבות קשיחות: יחידה 
ראשונה — חוליות־הצוואר, פרט לראשונה < שניה — רוב 
חוליוודהחזה; השלישית מורכבת מחוליית־החזה האחרונה, 
חוליות־המתניים וחוליות־העצה, והיא מחוברת לחלק האחורי 
של השריון. הזנב מכוסה שורת טבעות גרמיות, ולפעמים 
בולטים בקצהו קוצים קרניים. הגולגולת קצרה, הראש מכוסה 
שריח גרמי, שהפנים והלסתות שוקעות בעמקו. בכל לסת 
יש רק 8 טוחנות מהוקצעות יפה (מכאן שם בע״ח אלה), 
מכוסות בכותרת עבה. הגפיים קצרות ועבות! לרוב חג" 
4 אצבעות בגפיים הקדמיות ו 5 באחוריות, בסיבים אחדים 
3 אצבעות בגפיים הקדמיות ו 4 באחוריות. אצבעות הרגליים 
הקדמיות מצויירות בצפרניים חזקות, קצרות ועבות, ששימשו 
לחפירה! ברגליים האחוריות הצפרניים רחבות ודומות לפר¬ 
סות, הג" ניזונו משרשים ופקעוודצמחים. 

הג" הופיעו בסוף האיאוקן, וראשוניהם היו קטנים ושמרו 
על כמה תכונות סרימיטיוויות של הארמאדילו — גולגולת 
ארוכה, שיניים בעלות כותרת נמוכה, סידור הלוחות בשריון 
הקדמי בשורות־רוחב וכר. בררום־אמריקה, באיזורי הפאמפה 
של אדגבטינר. ואורוגוואי, מצויים מהם בשכבות־המיוקן שפע 
של מאובנים. הג" הטיפוסיים הגדולים הופיעו בפליוקן; 
הם נדדו לצפון־אמריקה, ומין אחד אפילו הגיע עד טבסאס. 
בפליסטוקן היו הג" נפוצים מאד מפלורידה עד ארגנטינה! 
מאז נעלמו עקבותיהם. 

0 . ט. 

נלי$טי?ןה, ע״ע גליף. 

נלי$©א, חיים ןן אם־הס [בן] (בערך 1310 , מונסון 
[ארגון] — 1380 , סמסלונה [נווארה]), מחכמי ישר¬ 
אל בספרד. שימש רב באואסקה ואח״ב בפמפלונח. מכתביו 
ידועים: א) "עמק רפאים", פירוש על מסכת שמחות, שהכיל 
תיאור של המגפה השחורה ושל הרדיפות שבאו בעקבותיה 
בקאטאלוניד. ובפרובאנס בשנים 1347 — 1350 . קטעים מתיאור 
זה הובאו ע״י ר׳ יוסף הכהן הרופא (ע״ע) בספריו "עמק 
הבכא" ו״דברי־הימים למלכי צרפת"! ב) "אגרת הגאולה", 
נזכרת ע״י ר׳ יוסף אלבו בספר ה״עיקרים" (ד/ מ״ב)! ג) פי¬ 
רוש ל״סדר עבודה" (מעמד ליום הבפורים) לר׳ יוסף בן יצחק 




881 


גלימפא, חיים בן אברהם — גליציח 


882 


אבן אביתור (ע״ע). קטעים ממנו הובאו ב״קובץ מעשי ידי 
גאונים קדמונים״ (ברלין 1856 , חלק שני, ע׳ 120 — 122 ), כן 
מצויה בידינו איגרתו של ר , יצחק בן ששת (ע״ע) לג׳ 
(ריב״ש, שצ״ד), שממנה אנו למדים על דעותיו של ג׳ בהלכה. 

מקומו של ג׳ ביהדות הספרדית של זמנו נקבעת ע״י ההעזה 
המרובה שהראה הן במחשבה והן בהלכה. לסי עדותו של ד״י 
אלבו(שם) טען ג/ שכל נבואות־הגאולה של ישעיהו מוסבות 
על הבית השני ושחזרנו של דניאל בפרק ז׳ מוסב על תקופת־ 
החשמונאים. ניכר, שג׳ נתכוון בחיבורו לבטל את האמונה 
בביאת־המשיח או עכ״ם להכחיש שיש לאמונה זו יסוד בתנ״ך. 
כן הראה ג׳ נטיה בולטת ביותר להקל בענייני הלכה. הוא 
טען, כי בזמן הזה איז צורן* להעלים היתרים מחשש שמא 
יכשלוי עמי־הארץ מתוך כך בדברים אסורים, "כי כולם חכמים 
כולם נבונים כולם יודעים את התורה ובקיאים בדקדוקי 
מצוות ומלאים תורה כרימון" (דיב״ש, שם). מתוך פסקיו 
של ג׳ ראויה לתשומת לב הוראתו — בניגוד לדעת כל הפו¬ 
סקים שלפניו שאין כל איסור להסתרק בשבת, היתר 
שלביסוסו נזקק ג׳ לתיקון שרירותי של הטכסט התלמודי, 
וזה החריף ביותר את ההתנגדות אליו. 

חיים סיכל, אור החיים, 1891,390 ! צ. גרץ, דברי י&י ישראל, 

ד׳, 311-309 , 1916 ! א. ד. ווייס, דור דור ודורשיו, ה׳, 

152-151 , תרס״ד. 

יע. ל. 

3 לי^יה׳ איזור גאוגראפי־מדיני מצפון להרי־הקארפאטים, 
המקיף את מורדות־ההרים ואת אגני הדניסטר 
העילי והוויסלה העילית! יותר מ 1,000 שנה איזור־ספר בין 
תחומי־הישוב הפולני במערב והרוסי (רותני, אוקראיני) 
במזרח! יחידה אדמיניסטראטיווית־מדינית במסגרת אוסט־ 
ריה־הונגאריה עד התפוררותה במלחמת־העולם 1 . — השם 
ג׳ בא סן הנסיכות האליץ׳, שהתקיימה בה ביה״ב. 

ב 981 כבש ולאדימיר הגדול מקייב את השטח רייסין 
( 3 חס׳\\- 02€1 ^! 11 , .!סץ? 801133 ק 16 ־י) מידי הפולנים. במאה 
ה 11 נכבשה רייסין ע״י פולין, אולם ב 1087 הוחזרה שוב 
לנסיכים רוחניים, שגסיכויותיהם לובדו בראשית המאה ה 13 
לחטיבה מדינית אחת ע״י רומאן נסיך ולאדימיר־האליץ׳. בנו 
דניאיל הוכתר למלך של האליד־ולאדימיר או וולודומיר 
(מכאן השם השני לודומריה, שהיה נהוג בימי השלטון 
האוסטרי). ב 1340 — אחרי מות האחרון מביתיהנסיכות 
הרותנית — עברה ג , המזרחית עם לבוב לידי מלכי־פולין, 
וב 1370 — לידי לאיוש הגדול מלך הונגאריה. ע״י נישואי 
בתו יאדוויגה עם יאגיאלו נסיר־ליטה ומלך־פולין הוחזר כל 
השטח לפולין ונשאר בידיה עד 1772 . 

ג׳ ממערב לנהר סאן היתה תחום־ישוב סולני־קאתולי! בג׳ 
המזרחית היה עיקר האוכלוסיה רותני־פדאווסלאווי, ועליו 
שכבה עירונית ושלטת פולנית. בכל רחבי ג׳ קם ישוב יהודי 
גדול, ובערים הגדולות — מיעוט גרמני ניכר. בלחץ השלטון 
הפולני נכסה במאה ה 16 על המוני הרותנים המשועבדים 
האיחוד (אוניה) עם הכנסיה הקאתולית ע״י הקמת הכנסיה 
היוונית־קאתולית. 

בחלוקודפולץ הראשונה ב 1772 רכשה אוסטריה את רובה 
של ג׳ המזרחית וחלק מן המערבית. במחוז הוקמה אדמיני¬ 
סטראציה שהותאמה לסדרי יתר מדינות אוסטריה. ב 82 ד 1 
העניק הקיסר יוזף 11 לג׳ תחוקה מעמדית עם סים שהתקיים 
עד 1803 . במסגרת מדיניות־התיקונים של הקיסר חוסלו 


בגליציה מנזרים רבים והוקטן מספר הכמרים והכנסיות, 
תוקן מצב האיכרים ובוטל שיעבוד־גופם. ב 1784 נוסדה 
בלבוב אוניברסיטה, ובכל הארץ הוקמו בתי־ספר יסודיים 
ותיכוניים. תיקונים אלה הונהגו למרות התנגדותם הנמרצת 
של האצילים בעלי־האחחוח- ב 1786 צורפה בוקובינה במחוז 
מיוחד לג/ בחלוקת־פולין השלישית הורחב תחום השלטון 
האוסטרי צפונה וצפונה-מערבה. השטחים החדשים קיבלו את 
השם ג׳ מערבית. ב 1803 אוחדו שתי הגליציות ליחידה אד- 
מיניסטראטיווית, שבראשה העמד נציב! היא מנתה כ 4,9 
מיליון תושבים — 3.6 מיליון במזרח ו 13 מיליון במערב. 

בימי מלחמות־נאפוליון נקרעו לובלין וסאנדומיד מתחום- 
השלטון האוסטרי וסופחו לדוכסות־הגדולה וארשה, ורוסיה 
קיבלה את מחוז טארנופול. בקונגרס-וינד. קיבלה אוסטריה 
בחזרה את טארנופול וסביבתה, וכל ג׳ אורגנה כ״ממלכת ג׳ 
ולודומריה" במסגרת האימפריה! רק קרקא הוכרזה כרפוב¬ 
ליקה עצמאית וניטראלית. 

ביפי פראנץ 11 שוב כונס הסים, והנציב הקיסרי השתדל 
לפעול בהתאם לדרישות האצולה. בימי המרד בפולין הרוסית 
ב 1830 — 1831 קמה גם בג׳ תנועה לאומית־פולבית, שדוכאה 
ע״י השלטון. משטרו של מטתיך העיק על בל האוכלוסיה. 
ב 1846 התרחשה במחוז טרנוב התפרצות איכרים ושחיטת 
אצילים. בעקבות המאורעות האלה סופחה קרקא לג׳ 
האוסטרית. 

הודות לפעולתה של קבוצת מדינאים ועסקנים פולנים 
הגיעה ג׳ לפני 1848 בשטח הכלכלי להתקדמות ניכרת, וכן 
פרחה בה הספרות הפולנית. גם בקרב הרותנים קמה אינטלי¬ 
גנציה, שהתחילה לטפח את חשפה האוקראינית ואת התרבות 
העממית. אך הניגודים הפוליטיים־לאומיים בין המתנים 
והפולנים טרם התבלטו בתקופה זו. 

בימי מהפכת 1848 הוקמה בג , מועצה לאומית, שבח 
התנגשו לראשונה שאיפותיהם של הפולני,ם והרותנים. ג׳ 
השתתפה בבחירות לפארלאמנט הראשון בווינה. הפולני 
פראנצ׳ישק םמול?ןה נבחר לסגן־נשיא הפארלאסנט ומילא 
תפקיד חשוב במהלך העניינים המדיניים באוסטריה. לנציב 
ג׳ נתמנה הפולני ואצלאב מיכאל זאלסקי, שעשה למען הכ¬ 
נסת השפה הפולנית כשפת־הוראה בבתי־הססר מכל הסוגים 
ולהכנסת פקידים פולנים למנגנון המינהלי. עם נצחוך 
הראקציר, בווינה דוכאה תנועת־החופש גם בג/ 

הרוזן אגנור גולוחובסקי(ע״ע) שאף — בנציב-ג׳ וכשר־ 
הפנים האוסטרי — לייצוב המצב במדינה ע״י פיתוח מתוכנן 
של המשק הארצי וביסוס המוסדות הארציים על יסודות 
אוטונומיים בהנהלת הפולנים. הוא ביצע את הפולוניזאציה 
של החינוך ושל האדמיניסטראציה, וכנגד זה חיסל את המו¬ 
עצה הרותנית, שתמכה בממשלה המרכזית בווינה במדיניותה 
נגד חיזוק מעמד הפולנים בג/ בשנים 1848 — 1870 חל מפנה 
גדול בהתפתחות הכלכלית של ג/ בוטל שיעבוד האיכרים, 
געשו שיפורים בחקלאות ופותחה התעשיה! ביהוד התפתחה 
תעשיית-הנפט בדרוהוביץ/ בוריסלאוו, סכודניצה. 

ב 1860 הוקם סים מיוחד בג/ שחבריו היו בחלקם ממונים 
ובחלקם נבחרים ע״ם שיטת־בחירות שהבטיחה רוב לבעלי- 
האחוזות ולעירונים האמידים, ז. א. לפולנים. הסים יחד עם 
גולוחובסקי עשו את ג׳ למדינה פולנית במסגרת המונארכיה. 
הפולנים מג׳ נעשו מעמודי־התווך של אוסטריה! ציריהם 
בסארלאמנט בווינה תמכו בממשלו/ שבין חבריה היו תמיד 



883 


גליציה 


884 


פולנים. הוקם מיניסטדיון מיוחד לענייני ג/ שבראשו עמד 
שר פולני. 

בג' עצמה התלקח והחריף הסיכסוך הפולני-אוקראיני. 
בקרב הדותנים התגברה התנועה הלאומית, שאחד מפלגיה 
שאף לאוטונומיה רותנית במסגרת אוסטריה, והשני — לאיחוד 
עם רוסיה. נתפתחו ספרות ועיתונות רוחנית, והאוקראינים 
החלו להתחרות בפולנים על עמדות בכלכלה ובתרבות בג׳ 
המזרחית. הניגוד הפולני־אוקראיני, שהיה ניגוד לאומי, דתי 
וסוציאלי כאחד, היה אחת מבעיות־היסוד של המדיניות 
הפנימית בתקופה האחרונה של קיומה של אוסטריה־הונ־ 
גאריה, היהודים לא הוכרו כאומה בפני עצמה ונסקדו בדרך־ 
כלל בפולנים או בגרמנים. 

בימי סלחמת־העולם 1 נדונה שאלת הענקת אוטונומיה 
שלמה לג׳ במסגרת המונארכיה בקשר לתכנית הקמת פולין 
עצמאית. האוקראינים הציעו הצעות נגדיות ודרשו את הפ¬ 
רדת ג׳ המזרחית. עם התמוטטות המונארכיה בנובמבר 1918 
הכריזו האוקראינים על ג׳ המזרחית כרפובליקה האוקראינית 
המערבית. ג׳ המערבית נצטרפה לפולין המחודשת. פרצה 
מלחמה פולנית־אוקראינית, שנגמרה ב 1919 בכיבוש כל ג׳ 
ע״י הפולנים, שלא קיימו את הבטחתם להעניק לאוקראינים 
מידה מסויימת של שלטון עצמי. 

בחלוקת-פולין לפי חוזה היטלר-סטאלין בסתיו 1939 נש¬ 
ארה ג׳ המערבית עד הנהר סאן בתחום השלטון הגרמני, וג , 
המזרחית סופחה לאוקראינה הסובייטית. קרחלוקה זה נשאר 
(בשינויים קלים) קו־הגבול בין ס. ם. ם. ד. ובין פולין אחרי 
1945 , ובין שני חלקי המדינה בוצעו חילופי-אוכלוסין של 
פולנים כנגד אוקראינים. 

סטאטיסטיקה. הרכב האוכלוסיה בג׳ היה לסי המפקדים 


ס״ה 

שונים 

יהודים 

יור־קאת' 

הממשלתיים: 
שנה קאתולים 

4.632,866 

34,148 

448,973 

2,077,112 

2,072,633 

1857 

5,958,907 

43,974 

575,918 

2,315,782 

2,509,105 

1869 

6,018,907 

46,926 

686,596 

2,578.408 

2,706,977 

1880 

6,607,816 

48,361 

768,845 

2,790894 

2,999,716 

1890 

7,315,939 

50,004 

811,183 

3,108,972 

3,345,780 

1900 

8,025,675 

42,598 

871.895 

3,379,613 

3.731,569 

1910 


האוקראינים ("יווגים־קאתולים") טענו שהסטאטיסטיקות 
סולפו לטובת הפולנים ("קאתולים"). 

ב 1910 היו מועסקים מכלל 4,504,000 מפרנסים: בחק¬ 
לאות 3,545,000 איש( 79% ), בתעשיה 305,000 ( 6.8% ), במס¬ 
חר ובתחבורה 289,000 ( 6.4% ), בשירות ציבורי ובמקצועות 
חפשיים 365,000 ( 8.1% ). חלוקת המקצועות לפי הלאומיות 
היתה כדלקמן: 


שאר מקצועות 

מסחר 

תעשיה 

חקלאות 


59.5% 

28.8% 

58.3% 

41.1% 

סולנים 

11.8% 

10.2% 

14.7% 

52.3% 

אוקראינים 

26.9% 

60.5% 

25.8% 

1.3% 

יהודים 

1.6% 

נ. ם. ג. 

0.4% 

1.1% 

0.3% 

גרמנים 


היהודים. בשעת סיפוח ג׳ לאוסטריה היו בה 224,981 
יהודים(כ 9.6% מן האוכלוסיה),שישבו ב 187 ערים, 93 עיירות 
ו 5,467 כפרים ואחוזות. קיבוץ גדול זה של יהודים היה בעל 
דמות מקצועית־חברתית מסויימת, שנתגבשה במלכות־פולין: 
בכפרים — חוכרי אחוזות־האצילים וסוחרים בתוצרתן; בע¬ 
רים — מיעוטם סיחרים-סיטונים ורובם קמעו׳גים ורוכלים, 
וכן מספר ניכר של בעלי־מלאכה. היהודים היו רגילים בשיטת 
ההנהלה העצמית המקומית והאיזורית של הקהילה והוועדים. 


ב״תקנון־היהח־ים" מ 776 ג הניחו השלטונות להנהלה היהו¬ 
דית העצמית להתקיים. הוקמה הנהלה עליונה של היהודים, 
בת 12 חברים, ובראשה רב־המדינה. מימים מיוחדים שהוטלו 
על היהודים היו: מם חסות וסבילה — 4 גולדן למשפחה; מס 
הרכוש והתעסוקה — כנ״ל! מם נישואין — לפי מצב הרכוש 
של הזוג (מ 4 עד 300 דוקאטים). היהודים הקבצנים גורשו 
מתחומי ג׳. 

הקיסר יחף 11 (בתקנוגים מ 1785 — 1789 ) נהג ביהודי ג׳ 

לסי קווי מדיניותו הכללית, שנועדה לשנות בדרך "חינוכית" 
את אפיה ומעמדה המיוחדים של העדה היהודית בג׳ ולזרז 
את תהליד התבוללותה. השלטון העצמי וכוחו של בית-הדין 
הרבני בוטלו, והוחל בגירוש היהודים מהכפרים, באיסור 
פרנסות שונות שהיו קשורות במסחר, ברוכלות ובחכירה, וכן 
בעידוד ההליכה לעבודת־האדמה. קרוב לשליש מהאוכלוסיה 
היהודית בתקפחו פדבסותיו על ידי צווים אלד" על היהודים 
הוטלה חובת גיוס לצבא, והם חוייבו בקבלת שמות משפחה 
גרמניים. נוסדו בתי-ספר ממשלתיים ליהודים והונהגה חובת 
הלימוד בהם. הוטל מס מיוחד על הבשר הכשר, וב 1800 — ע״ס 
עצתו של הרץ הומברג (ע״ע) — גם על נרות שבת וחג. מס 
זה הטיל על האוכלוסיה היהודית הנאמנה עול כבד בכסף 
ובסבל נפשי עד 1848 . חוכריו של מס זה — ה״לעכט פאב־ 
טעו״ — נודעו לשמצה בעם. המם מהבשר הכשר הכניס 
לאוצר בממוצע 500,000 — 700,000 גולדן, ומס הנרות כ 350,000 
גולדן לשנה. 

בראש רשת־החינוד הממשלתית ליהודים הועמד כמפקח 
ראשי ב 1787 הרץ הומברג. האוכלוסיה היהודית החרדית 
התנגדה התנגדות חריפה לבתי־ספר אלה והשתמשה בכל 
האמצעים כדי למנוע את ילדיהם מלבקר בהם. ב 1806 חוסלו 
כל בתי־הססר ליהודים בעטיו של רקונקורדאט עם האפיפיור, 
שהחזיר את הפיקוח על כל רשת-החינוך לידי הכמורה. 
תכנית יישובם של יהודים על קרקע ממשלתית, שבביצועה 
הוחל ב 1786 , נכשלה גם היא, וב 1822 נפקדו בכל ג׳ רק 836 
חקלאים יהודים. מבחינה חיובית יש לציין את השוואת זכויו¬ 
תיהם של הרופאים היהודיים לנוצריים ( 1782 ) ומתן דשות 
ליהודים ללמוד בבתי־ספר תיכוניים וגבוהים. 

בשנות 1820 — 1827 היה מספר הגברים באוכלוסיה היהו¬ 
דית בג' כ 115,000 , מהם ב 50,000 בגיל העבודה. בחקלאות 
היו עסוקים 724 ! במסחר ותחבורה — 13,340 עצמאיים 
ו 32,600 עוזרים, עגלונים, מלצרים ומשרתים; במלאכה 
ותעשיה — 7,200 עצמאיים, 3,800 שוליות; במקצועות חס־ 
שיים ואחרים — 1,200 . בס״ה עבדו 28,524 גברים < נמצא, 
שפחות מ 60% מבעלי בושר־עבודה היו בין המפרנסים! יותר 
מ 40% היו "אנשי-אויר" 

בשעה שהשלטונות האוסטרים עשו בסוף המאה ה 18 
ובראשית המאה ה 19 לנישול כלכלי ולפירוד לאומי, דתי 
וחברתי של היהודים, התקיימה ברחוב־היהודים בג' פעילות 
רוחנית וחברתית תוססת. לימוד־התורה נמשך בג׳ כמתכונתו 
ביהדות־סולין, וג׳ זכתה להעמיד עד סוף המאה ה 19 גדולי־ 
תורה ופוסקים רבים, כגת: ר׳ יוסף שאול הלוי נתגזון(ע׳יע) 
מלבוב, ר׳ יעקב אורנשטיין (ע״ע) מלבוב, ר׳ שלמה קלוגר 
(ע״ע) מברודי, ר׳ אריה לייב הכהן (ע״ע) בעל "קצות 
החושן" מסטרי, ר׳ שלום מרדכי שבדרון (ע״ע) מבז׳זין, ר׳ 
יוסף אנגל, 'ועוד. הם הפיצו תורה וחעמידו תלמידים, פסקו 
הלכה בתשובותיהם והורו את העם לסי דרכי הרבנות 



885 


גליגיה 


886 


הפולנית. מסביבם התלכדו "המתנגדים" שבג/ ואף חסידי־ג׳ 
כיבדו את תורתם ועס״ר קיבלו את מרותם. אך לא בכל 
נשמרו בג׳ דפוסי החיים הישנים. וינוח ם 1 ער ומאבק מר 
היה נטוש בין השקפות ודעות שונות וארחי־חיים שונים: 
תחילה מלחמה הריסה ביו מתנגדים וחסידים, אח״כ — בין 
החסידים והמשכילים. 

אחרי ההתנגדות הנמרצת שבה נתקלה החסידות בג/ 
גברה השפעתה מראשית המאה ה 19 , עד שהגיעה לשלטון 
בשכבות הרחבות של העם, למרות התנגדותם של הרבנים 
הגדולים (פרט למעטים יוצאים מן הכלל, כגון ר׳ חיים 
מצאנז). החסידות בג׳ היתה ביהוד נחלתו של הקהילות 
הקטנות, שרבניהן נאלצו מחמת דחקם הכלכלי ומפני רדיפות 
החסידים לכוף את ראשם בפני ה״צדיקים". תצרות ה״צדי- 
קים" בעיירות הקטנות שבג׳ היו לדיגאסטיות ממלכתיות, 
שמחיצה הוקמה ביביהן לבין העולם החיצוני והמונים מלאי 
להט של אמונת "צדיקים' דבקו בהן. המרכזים הגדולים של 
החסידות הגליצאית שנוסדו במאה ה 19 היו בית בלז. שנוסד 
ע״י ר׳ שלום רוקח ב 1816 , בית צאנז (נוי־סנדק), שנוסד 
ע״י י' חיים הלבדשטם ב 1830 , וחצרותיהם של בגי ר׳ ישראל 
פרידמן, ביחוד בסדגורה ( 1855 בערד) ובצ׳ורסקוב ( 1860 ). 
המאבק שביו החסידים והמתנגדים שעמד בתקפו בראשית 
המאה ה 19 הסתיים עם ליכודם במלחמה נגד ההשכלה. גם 
הקטטות ביו הכיתות והחצרות השונות שבחסידות ג , נש¬ 
תתקו עם פרח ההשכלה ומלחמת התרדים לשמירת הדת. 
בשנות ה 70 התחילה חסידות בלז גם להתערב בענייני פולי¬ 
טיקה. — אף משכילי־ג׳ ישבו בתור עמם, ורבים מהם היו 
יודעי-תורה, אבל הם ראו במעשי הממשלה טובה לבני-דתם 
ותמכו בהם ובמגמותיהם. לפעמים עד כדי הלשנה "לשם• 
שמים". בשנות ה 30 וה 40 של המאה ה 19 גדל מספר המש¬ 
כילים בערים הגדולות וכוחם — כאנשי ההון והמקצועות 
החפשיים — גדל. התל מאבק מלא מרירית ומעשים קשים 
על השלטון בקהילות. בלבוב קיבלו ראשי־הקהל ב 1838 רב 
רפורמי (אברהם כהן), שקנאים הרעילוהו ב 1848 . 

הדור השני במשכילי־ג/ ב 1848 — 1867 , פעל בגלוי למען 
התבוללות בהרבות הגרמנית. בשנות ה 60 וה 70 של המאה 
ה 19 גברה בקרב המשכילים האורינטאציה התרבותית הפו¬ 
לנית, ואף החרדים הקיצונים נעשו שותפים למגמה של 
הישענות על הפולנים בתכסיסיהם המדיניים. 

הפארלאמגט האוסטרי של 1848 , אשר עם ציריו נמנו גם 
3 יהודים מג/ ביטל את מיסי היהודים. בחוקת מארם 1849 
ניתן ליהודים שוויון־זכויות, אולם בסוף 1851 ביטלה הממ¬ 
שלה את החוקה וחזרה וצימצמה כמה מזכויות־האזרח לגבי 
היהודים. אחר המהפכה העדיפה הממשלה את האורתודוכסים, 
שנחשבו נאמנים למונארכיה, על המשכילים. אולם למרות 
התקשרות האורתודוכסיה עם המשטר הראקציוני נמשך 
תהליך ההשכלה. מספד התלמידים היהודים בבודם התיכו¬ 
ניים (ב 1856 — 301 , ב 1867 — 703 ), וגם באוניברסיטות, 
הלך ורב! הוקמה גם דשת בתי־ספד יהודיים מיוחדים. 
ב 1859 — 1860 בוטלו רוב ההגבלות, וכן ניתנה ליהודים זכות־ 
בהירה לסים הגאליצאי, שלו נשתייכו ב 1861 — 1873 4 צירים 
יהודים. ב 1867 בחר חסים ביהודי כציר לפארלאמנט בווינה. 
החוקה האוסטרית מ 1867 העניקה גם ליהודי־ג׳ שיווי־זכויות 
מלא. 

באותה תקופה חל שיפור במצב הכלכלי של יהודי ג/ 


עשיריהם לקחו חלק בבנקאות, בסחר היצוא והיבוא, בהת¬ 
פתחות התעשיה ובניצול מעיינוח־הנסט. אבל לגבי הפוני- 
העם העניים היה השיפור רק מועט. החל ם 1867 התרבו 
בעלי־אחוזות יהודים! יהודים הועסקו בפקידות הממשלתית 
ובשירות השיפוטי (ב 1897 58% מכלל הפקידים והשופטים). 
הנסיון למשוך יהודים להתיישבות חקלאית נתקל בהתנגדותם 
העזה של רוב היהודים ונדון לכשלון, בראשית המאה ה 20 
היתה ניכרת עליה במספר היהודים בעלי אחוזות ותוכריהן, 
כי סוחרים ותעשיינים יהודים החלו להשקיע מרווחיהם 
בקניית אחוזות או חכירתן! כן גדל מספד היהודים בפקידות 
שבחקלאות. בין השאר נוסדו גם בית־ספר חקלאי והווה 
חקלאית ליהודים. 

ב 1874 היו ליהודים נציגים ב 261 מועצות עירוניות, וב 45 
עיריות היה ליהודים רוב מכריע! ב 10 ערים נבחרו יהודים 
לראשיהן. ב 71 מועצות מחוזיות ישבו 98 נציגים יהודים. 
בסים הגליצאי היו 5 צירים יהודים (מכלל 155 ). 

מ 1867 ואילף התנגשו בציבוריות היהודית בג׳ הכיוון של 
התבוללות בפולנים (אירגון "אגודת־אחים" של ה״פולנים בני 
דת משה") והקו הישן של התבוללות גרמנית (אגודת "שומר־ 
ישראל"). בבחירות לפארלאטנס ב 1873 כרתו חברי "שומר־ 
ישראל" בג׳ המזרחית ברית עם הרותנים נגד הפולנים 
והעבירו בבחירות 4 צירים יהודים! הציר היהודי שנבחד 
בקרקא הצטרף לסיעה הפולנית. 

החרדים התארגנו באגודת "םחזיקי־הדת", שבראשה עמדו 
הרב מקרקא ר׳ שמעון שרייבר (בנו של "חתם סופר") והרבי 
מ 3 לז. בבחירות לפארלאמנט ב 1879 הצטרפה האורתודוכסיה 
לפולנים, והרב שדייבר, הציר היהודי היחידי שנבחר בקולו- 
מיה בבחירות ישירות, הצטרף לסיעה הפולנית. 

י במאה ד, 19 היתד, ג׳ אחד המרכזים של פעילות ספרו¬ 
תית ערה בעברית, שהקיפה תחומים רבים: היצירה הפילו¬ 
סופית של ר׳ נחמן קרובמל (ע״ע), כתבי הפולמוס והסאטירה 
נגד החסידות ו״מורדי־האור" של יוסף פדל (ע״ע) ויצחק 
ארטר (ע״ע), מחקריהם של רש״ל הכהן רפסורט (ע״ע) 
ושל שלמה באבר בחכמת־ישראל, הרומאנים החברתיים של 
ר. א. ברודס (ע״ע), ם. ד. ברנדשטטר (ע״ע), ד. י. זילברבוש 
ועוד. השפעתה של ספרות זו היתה ניכרת גם מעבר לגבולות- 
ג׳ ומחוץ לאסקה החברתי והמחשבתי. על ברכיה גדלו וחונכו 
מגדולי היוצרים בספרות העברית החדשה, כגון ש"י עגנון 
וא. צ. גרינברג. 

בג׳ יצאו לאור ירחונים ושבועונים בשפה העברית: 
"מבשר", "נשר", "מגד־ירחים", "אוצר־חכמה", "החלוץ" של 
י. ה. שור, "ישרון" של ד״ר יוסף קובאק, "העברי" של ברוך 
ויעקב ודבר. בין 1860 ו 1880 נראו גילויים ראשונים של חוגי 
משכילים לאומיים־יהודיים, שהושפעו הרבה מן "חשתר" 
של פרץ סמולגסקין (ע״ע). ב 1875 נוסדה בפשמישל האגודה 
הראשונה ליישוב ארץ-ישראל. בשנות ה 80 גברו בקרב היהו¬ 
דים בג׳ התנועה הלאומית ומגמת "חיבת־ציון". להתפשטותה 
סייעה עליית הנחשול האנטישמי בין הפולנים. ב 1884 הפסיק 
בטאון "אגודת-אחים" את הופעתו וקבע במאמר-הפרידה, 
שליהודי־ג׳ נשארה הברירה "להגר לארץ־ישראל או להת¬ 
נצר¬. בלבוב ובערי־השדה נוסדו האגודות הציוניות הראשו¬ 
נות. אגודת הסטודנטים הציונים בלבוב "ציוך הוציאה לאור 
את העיתון הציוני הראשון בשפה הפולנית "^ 0 ( 52 ׳( 2 ת? " 
(״עתיד״, 1892 ). 



ד 88 


נליזניח—גליצין או גליקוקול 


888 


אעפ״כ המשיכו המתבוללים לשלום בקהילות, ובעזרת 
הפולנים העבירו ע״י טר 1 ר אכזרי בבחירות לפארלאמנט עד 
1907 את מועמדיהם, שהצטרפו לקלוב הפולני ותמכו בכל 
תביעות הפולנים, גם כשהיו בניגוד לאינטרסים של היהודים. 

על הססאסיססיקה הדמוגראפית של הישוב היהודי בג׳ 

ר׳ לעיל, עט׳ 883 , החלוקה המקצועית של יהודי ג׳ משתקפת 
בסטאסיססיקה ממשלתית מראשית המאה ה 20 : 


% 

נפשות 

מקצוע 

10.7 

93,471 

חקלאות ומשק־היערות . . 

24.6 

214.184 

תעשיה ומלאכה . . . . 

53.5 

462,004 

מסחר, מזיגה ותחבורה , , 

11.4 

102.145 

מקצועות חפשיים, שירות 
צינורי, צבא. 


ב 1893 הכריז כינוס קאתולי בקרקא חרם כלכלי על 
היהודים, והחל מ 1900 התחילו הפולנים והאוקראינים לדחוק 
את היהודים מסתר התוצרת החקלאית ע״י הקמת רשת ענפה 
של קואופראטיווים חקלאיים וע״י תעמולה בין האיכרים שלא 
למכור ליהודים ולא לקנות מהם. גם אירגוני בעלי־האחוזות 
אירגנו חברות מכירה וקניה משלהם. כ 1910 הוצא מידי 
היהודים סדור־המשקאות! 15,000 משפחות נושלו מפרנסתן, 

החרם והנישול הכלכלי דילדלו את המתי היהודים בג , 
והזקיקום לעזרת אחיהם בחו״ל. ב 1908 נמנו 689 קופות־ 
מלווה קואופראטיודיות, רובן מיסודן של קרנות בחו״ל. בין 
1881 ו 1910 היגרו 236,000 יהודים מגבולות ג׳. 

המצב הכלכלי הירוד הניע גם את התנועה הציונית, 
שגדלה והתרחבה בימי הרצל, להיזקק לצרכי־השעה המקו¬ 
מיים. ב 1906 קבעה ועידה ציונית בקרקא תכנית לעבודת- 
ההווה, ובפעם הראשונה הופיעה רשימה ציונית בבחירות 
לסארלאמנט (גברודי). בבחירות הכלליות ב 1907 נבחרו 3 
צירים ציוניים, שיחד עם הציר הציוני מבוקובינה היו "הקלוב 
היהודי״ הראשון בפארלאסנט האוסטרי. בבחירות 1911 נכ¬ 
שלה רשימת הציונים בגלל הטרור של השלטונות המקומיים 
(בדו־והוביץ׳ נהרגו 20 יהודים), שתמכו בהתנגדות הפולנים 
להתארגנות היהודים כגוף פוליטי עצמאי. 

בסוף המאה ה 19 ובראשית ה 20 התארגנה גם תנועת־ 
פועלים יהודית בג׳. ראשיתה הי תה באגודות ליד ה. 8 .?.? 
הפולנית! אח״כ קמה גם תנועת־פועלים ציונית, שהכינוס 
הראשון של אגודותיה התקיים ב 1903 בקרקא, ובכינוסה 
השני ב 1904 נוסדה מפלגת ״פועלי־ציוף בג׳. מ 8.6 . ס. פרשו 
מספר אגודות יהודיות ויסדו ב 1906 את המפלגה הסוציאלי 
דמוקראטית היהודית (. 8 .? . 2 ). ם. £ ם. מצדה הקימה 
"סקציה היהודית", שהתקיימה שבים אחדות והתפוררה לפני 
1914 ! מקצת חבריה הצטרפו ל. 8 .? . 2 . 

בתקופה שט 1857 עד 1890 עלה אחוז־היהודים בכלל- 
האוכלוסין של ג , ס 9.6% ל 11.7% . מ 1890 ואילך ניכרת ירידה 
באחוז־היהודים, שהועמד לפני מלחמת־העולם 1 על 10.9% . 
בפרוץ מלחמת־העולם 1 נמלטו רבבות יהודים להונגאריד" 
בוהמיה ווינה. בימי הכיבוש הרוסי סבלו היהודים שנשארו 
במקומות מגוריהם סבל רב. אחרי התמוטטות המונארכיה 
ההאבסבורגית בנובמבר 1918 בפגעו היהודים במלחמת פו־ 
לין־אוקראינה. השלטונות המרכזיים של הרפובליקה האוק¬ 
ראינית המערבית (ג׳ המזרחית) היו מוכנים לתת ליהודים 
אוטונומיה לאומית! אך הפקידות והצבא דיכאו את היהודים 
וקיפחו אותם בכל דרכייהפרנסה. ב 22 — 23 בנובמבר 1918 


ערכו הפולנים, אחרי כיבוש לבוב, פרעות שבהן נהרגו 72 
יהודים ונפצעו 443 . בקיץ 1919 כבשו צבאות־פולין את כל ג/ 
המגפות המיוחדות שטופחו ביהדות־ג׳ נתנו את אותותיהן 
גם כשהתמזגה עם יהדות פולין בתקופה שבין שתי מלחמות־ 
העולם. הזרמים הגדולים של המוני חסידיה, של תנועתה 
הציונית, של משכיליה הרבים בעלי השכלה סולנית וגרמנית 
ובעלי מסורת של שיתוף פעולה עם הפולנים, — חיו גורמים 
מעצבים ביחסי פנים וחוץ של יהדוח־פולין בשנים 1919 — 
1939 . 

א. ברוד, יוסף השני ויהודי גליציה (״השלח״, 1910 ) 1 פ. 
בלבן, יהודי פולין ומלחמת העולם, ("התקופה", י״די—ט״ו)! 

ש. אנסקי, דער יודישער חורבן פון פוילען, גאליציע אוז 
בוקאווינע, 1922-1921 < ג. באדר, מדינה וחכמיה, 1934 ! 
הנ״ל, סיינע זכרונות, 11953 ר. מאחלר, דעך קאמף צווישן 
חשכלה איז חסידות אח גאליציע אין דער ערשטער העלסט 
פון 19 ־טן יאהרהונדערט, 1942 ! נ. ם. גלבר, קורות היהודים 
כפולין מראשית חלוקתה ועד סלהמת העולם השנית ("בית 
ישראל בפולץ״, א׳), תש״ח 1 י. סענענבוים, גאליציע מיין 
אלטע חיים, 1952 . ) 8 ) 11411 ; ) 47 7 ) 06 8 ) % 1 ! 7 )(\ ,? 80875 ,! 

8(1101%(71171$ 4(7 011(77(1(811(8(71 1407107(87(, 1801; >4. 
51(1£5|•, 00711(117171$ 4'*- $(1(1x11(8(71 1'(7]011$141 7 ) 4 $ת 4 ו - 
1111 ) 1(11 / 114(11, 1833; >4. 1 ( 11711111 ) 11/1 ) 71 )!ס ,£ז 5 י 551 | 475 ו ( 
471]%1011111$111!(7011*7 171 0011X1(71 (^10)31898 ,( 71 ,.(׳ , ]. 
811251(, \)'(>!7 ()!( 1 /** 40 ץ% %1 ץ! 41 >ק ) 1 ץ X11411 1111117)111 ) 1(^0 

111 10111(11 1772 - 17 7 8 713 7*7X7011 701114711(1110 *$0 ) 1%1 ' 40%1 ץ 

0011 ,■מ׳ייבז 8 .[ . 1 ( , 1903 ,!!) 1 ( 00 ׳* X1(71 1111( (1 371 011(7- 
7(1(8 11.3171, ]910, 5. 07(12111:1(1, !401(1 ץ* 1111 ) 11111 40 ץ 01 ן - 
607*118}(! <* ׳* 46111 ץ, 7 ) 1 ) 1 ) 0 , 130311 * 8 . 34 ; 1910 ,!/) 0011 ׳ 
0011 (/ ד .[ ; 1910 , 1868 — 1772 ך)!(!* 01 ( 073 .!ק %2 <*ו 1 ו *- 

11511630111, 2)1401*11%:( 1 !) 41 * 0 ו*ן ) 043117 ) $01 /! 771 )( 706 ק , 

1918; 1. 8 41 >$ ) 01 ,■ןןקקו 0 ס x 11 ( 11 ( ]04(711(1101 1 11 % 4(71 ] 0 ) 1 - 

7(7! 12 ךך - 811111$ ) 0 ) 1 ) 8 7 ) 8 ) 11 ־ 101111 { 11 [ 80 ) 7711 /* 1 10 1848 

(145115 )11(11800(: 3400315)15110, 1918); ?4 34 051851•, 5*{:(( 

40 811107!! %8 111 7 * 461 ץ x703 !?4 192 , 1 ) 1 ( 011/1 ( 73 ( 7 ()! 04 ק 1 ח ; 

1(1 , 14111 211/(1 ] 08781 * 714 ( 71 ( 7 %, 1924; 8. ! 01 , 111131111 * 715 י ( 

$011X11(8(11 ]114(0 17)1 1)01%%?]( 1177% 187( 01(1(88(7((811£11/>$ 

771 4(77 ] 087 ( 7 % 1848 - 1868 , 1929. 

נ. מ. נ. 

{ליצין או ^יקזקזל ( 011 :> 0 ט׳< 81 <£ם €1 ץ[ 8 ), הפשוטה 

שבתומצות אמיניות (ע״ע): חומצת־חומץ אמיבית, 

0000 . , 00 . 0,0 . גבישים חסרי-צבע ובעלי טעם מתוק 

(מכאן השם), נמסים הרבה במים ומעט בכוהל! ניתכים 

ב ״ 232 . ככל החומצות חאמיביות, קיים הג׳ בתמיסתו המימית 

בצורת יון אנדרוגיני 

(־) ( + ) 

ססס ., 0,0.00 

והוא מסיק מלחים גם עם חומצות וגם עם בסיסים. — ג׳ הוא 
אחד ממוצרי ההידרוליזה של רוב הפרוטאינים (ע״ע) 
מעולם־הצומת ומעולם־החי כאחד! הוא מצוי בשיעורים 
גדולים ביחוד בג׳לטינה (ע״ע! כ 25% ) ובפיברואין־המשי 
(כ 43% ). אין הוא מן החומצות האמיניות ההכרחיות (א 0 נ־ 
ציאליות) לאדם ולרוב בעה״ח, פרט לעופות (ע״ע אמיניות, 
המצות, עם , 973 ). בחלוף־חחמרים (ע״ע) משמש הג׳ גורם 
לגליקוגבזה, כאב־חומר לגליקוגן (ע״ע) ולסוכר. הוא מגביר 
את חילוף־החמרים על־ידי פעולה ס&ציפית־דינאסית נמרצת. 
חג׳ כלול במבנה מולקולת הגלוטתיון (ע״ע)! הוא מופיע 
בהפרשות הגוף: בשתן של אוכלי־עשב, ובמידה מצומצמת 
גם בשתן האדם — קשור לחומצה בנזואית בצורת החומצה 
ההיפורית (חומצת־הסוסים), 0000 ., 014.03 .סס., 0,3 ; 
במרה — קשור לחומצות המרה (ע״ע). 

תולדות של חג/ שהם חמרי־כבע חשובים, הם: 1 ) התר¬ 
כובת המתילית סארקוזין, 0003 ., 03.00 ., 00 . שהיא 



889 


גליצין או גליקוקול —גליצנשטץ, חנוך העניך 


890 


מצויה בתמצית־הבשר! 2 ) התרכובת הטרי-סתילית נטאין, 
שבה מיוצבת צורת היון האנדרוגיני, 

ו*) (+) 

000 ., 00 . א ,(, 00 ) ; 

היא מצויה בסלק־הסורר ומצטברת במולאסה בתהליך ייצור- 
הסוכר! 3 ) החשוב שבכולם—הקרא טין (ע״ע), שהפוט־ 
פאט שלו הוא אחד הפוססגניס, הפעילים במכאניזם הכימי 
של התכווצות השריר (ע״ע), ושהאנהידריד שלו, הקראטינין, 
מופיע בשתן,—הג׳ מנוצל בגוף החי בסעתזה שלי הפורעים 
(למשל חומצת־השתן) ושל ההמין שבחומר־הצבע של הדם. — 
ברפואה משתמשים בג׳ כחומר דיאורטי וכמגביר טונוס־ 
השרירים, וכן הוא משמש כמפתח בצלום (ע״ע). 

0 . 

סנוןד העניך (פול׳ הבריק, איטל׳ אנריקו) 

— ם 1 ש) 5 מ 0110€ ( 100 ז £11 )— ( 1870 , טורק 
[פולין]— 1942 , ניו־יורק), פסל וגראפיקן יהודי. בנערותו 
קיבל חינוך מסרתי ולמד בישיבה! עוד בבית־הוריו התחיל 
לעסוק בחיטוב בעץ. ב 1887 נסע ללודז׳ על מנת ללמוד 
באקאדמיה לאמנות, ושם עשה אבני־שאח מגראפיט. אח״כ 
למד באקאדמיה של מינכן, זכה בפרס־רומא, התיישב ברומא 
ב 1897 ושהה שם עד 1911 . הוא הציג בתערוכות באיטליה, 
בפאריס (ב 1906 עפ״י הזמנת רודן) ובגרמניה וזכה לאותות־ 
הצטיינות ותארי־כבוד. ב 1911 — 1912 שימש מורה באקא־ 
דמיה של וארשה! אח״כ חזר לאיטליה. ב 1926 בא להשתקע 
בניו־יורק, ושם המשיך בעבודתו. גם באמריקה הוצגו יצי¬ 
רותיו בתערוכות רבות. כשנקט השלטת הפאשיסטי באיטליה 
קו אנטישמי בעקבות היטלר, החזיר ג׳ למלך איטליה את 
אוחות־ההצטיינות שהוענקו לו. ג׳ נספה בתאונת־דרכים. 

ג׳ השתמש בטכניקות שונות ובחמרים שונים, בעיקר 
בעץ, בברונזה ובטראקוסה. החשובה שביצירותיו הראשונות 
היתה פסל ״המשיח״. אחר-כך עד לפרוץ מלחמת־העולם 1 

־ ׳ .י' 7 " 




ח נליצנשטיז: רטיפיוז 9 ) 0 * 1 ) 


בקירוב, יצר בעיקר דמויות־נשים — רובן בעלות תוכן 
סמלי —, וכן דמויות-גברים — ראליסטיות, מיתולוגיות 
ונוצריות! בשעתו זכה לפירסום רב פסל של סנל איטלקי 
צעיר, הנקרא "סטורנלו". ג , הירבה לעסוק בפיסול דיוקנות, 
כגון דיוקנות עצמו, אשתו ובנו ודיוקנות של אנשי-שם מבני 
דורו: של הצייר שמואל הירשנברג, המשורר ד׳אנונציו ובתו, 
פאדרווסקי, לורד באלפור, סר אלפרד מונד, ויטוריו אמנו־ 
אלה ווו מלך איטליה, האפיפיור פיוס וא, סוסוליני, הינדג- 
בורג. על אלה יש להוסיף מספר רב של רישומים ותחריטים־ 
יבשים. 

ג׳ היה מן המצויינים שבאמנים היהודים בגי מזרח־אירופה, 
שהלכו ביצירתם בדרך אמנות־המערב. רישומו של הנאטו־ 
ראליזם הפוזיטיוויסטי של יטי־נעוריו בפולין היהודית ניכר 
אף ביצירותיו האנספרסיוניסטיות המאוחרות. סיגגוגו הת¬ 
פתח מפיםול־ההווי' של שלהי המאה ה 19 , אולם ג׳ הוסיף 
חיים לשטחן החיצוני של דמויותיו ברוח האימפרסיוניזם 
נוסח רוךן. מצד אחד נתחזקה באיטליה נטייתו למונומנסא־ 
ליות, שהיתה ניכרת כבר ב״משיח". לאחר מכן נעשתה 
יצירתו מכוונת יותר לדרישות החומר, ויחד עם זה אכספרס־ 
יוניסטי יותר. צורות הפנים והגופים נחלכדו לגושים מעוקבים 
גדולים. אחד הקווים האפייניים ליצירות של תקופתו המאו¬ 
תרת הוא המתח הדראמאטי שבין ההתרגשות הניכרת בפרטים 
והשלווה היחסית של הדמות בכללה. המאורעות של מלחמת- 
העולם 11 באו לידי ביטוי לא רק בצורת יצירותיו, אלא גם 
במבחר נושאיהן, כגון ב״הגנת המולדת״ ( 1940/42 ) 
וב״ מעמקים״ ( 1942 ). 


ח• נליממסיז: ע? פתח החסתוי סויור סריו) 





891 


גלחננעמין, מנוד חענייך—גליק, גלסון 


892 


יצירוודפיסול וגראפיקה של ג׳■ מצויות במוזיאונים 
באירופה (ברמן. קראקא), באה״ב, וגם בישראל. כאן רוכזו 
ב״מוזיאון ע״ש ג׳", שנוסד ב 1952 בצפת ושבנו עמנואל 
רומנו הוא מנהלו. 

,.££ 543 . 11 051 ) •( 2010/1110 011 . 01 .// , 50110011 5 

,. 01 ; 1926 , 1010 01251300, £. 07. 0 10 1x0 .ז? ;( 1917/18 
ג׳ (חוברת ; 1948 ,( 0155011 מג?) 2 :״. 12£ ק) 01 -ו 111  83 . 

ג׳ מיתר בטכניקה ב 3 שיטות: ( 1 ) ההידרוליזה (סיבון) 

של שמנים וחלבים טבעיים בתעשיות הסבון (ע״ע) והנרות. 
התפיסות המשתיירות בתהליכי הסיבון האלקאלי אחרי הר¬ 


חקת הסבץ מכילות 8% — 5 ג , והן מעורבות במלחים ושיירי- 
סבון. בדרך ההפרדה והריכוז מתקבלת תמיסה מרוכזת של 
ג׳ גלמי (טכני, מסחרי), המכילה כ 85% ג׳. לצרכים פאר־ 
סאצוטיים, קוסמטיים ואחדים מזככים את החומר הגלמי 
בפחם ומרכזים'אותו בדרך הזיקוק בלחץ מופחת, עד שמת¬ 
קבל מוצר נקי עד כדי 99.9% ג/ כיוצא בו נושר ג׳ כמוצר- 
לוואי בשיעורים כאלה בייצור נרות (ע״ע) של סטארין ע״י 
סיבון שומן באדי־מים מחוממים. — ( 2 ) התסיסה הכהלית 
של סוכר בנוכחות סולפיט. — ( 3 ) הסינתזה מפרופילן 
(אלילו), ־ 00 - 00 = , 00 . שהוא מוצר-לוואי של פיצוח 
הנפט(ע״ע). לשם כך הופכים את האלילן לטריכלור־פרופאן, 
00,01-0001-00,01 , שע״י הידרוליזה במים או באל- 
קאלי הוא נד״פך לג׳. — ע״י נטילת מים מג׳ באמצעות קא- 
טאליזאטור חומצי נוצר אקרולאין (ע״ע). 

שימושי הג׳, גם כמות שהוא וגם בתרכבותיו, הם מרו¬ 
בים. כהווייתו הוא משמש בקוסמטיקה, למשל, לייצור סבון 
של ג׳, משחות־עור וכד׳. בתעשיית מזונות ומשקאות חרי¬ 
פים (ליקרים) הוא משמש כממתיק או כמשמר. מרובים גם 
שימושיו הטכניים במיתקנים מכאניים כנוזל שאינו נוח 
לקפוא ולהתאדות. אבל רובו משמש לייצור אסטרים של 
חומצות לא-אורגאניות ואורגאניות: אצסינים — שהם אס- 
טרים של ג׳ וחומצת־חומץ ( 11 ) ומשמשים כממוססים של 

, 0 . 0000 -, 00 

1 

, 00.0.0000 

1 

, 0.0000 , 03 
טרי* 21 ץ 
. 11 

צבענים ושרפים שונים; בלורהידרינים (ע״ע); וביחוד לני- 
סרויגליצרין (ע״ע דינמיט). חג׳ משמש גלם חשוב לייצור 
שרפים סינתטיים מסדימים; וכן חשוב שימושו בייצור 
צלולוזה אצטאטית (ע״ע פלסטיים, המרים). 

היצור השנתי של ג׳ בשנים האחרונות הגיע באה״ב 
בלבד ל 120,000 טון. מחירו בשוק העולמי הוא כ 400 — 500 
דולאר לטון. 

ם. ה. ב, 

גלייק, נלסזן (נו׳ 1900 , סינסינאטי [אה״ב]), ארכאולוג 
יהודי. למד בביה״ס לרבנים רפורמיים בעיר-מולדתו 
והוסמך לרב ב 1923 ; ב 1923 — 1926 המשיך אח לימודיו 
בגרמניה. ב 1928 — 1929 היה תלמיד־מחקו בביה״ס האמריקני 
לחקר המזרח בירושלים, ב 1929 — 1931 — מדריד ב 
0011282 170100 , מ 1932 —פרופסור,ומ 1947 —ראש מוסד זה. 
מ 1949 הוא נשיא ה״מכון לדת ישראל״ ( 105111012 1511 ׳*:>( 
ח 0 !%>£ 0£ ) בסינסינאטי. בו בזמן שימש ג׳ זמנים קצובים 
פרופסור ומנהל בבתי־הספר האמריקניים לחקירת המזרח 
בבגדאד ובירושלים ( 1932 — 1936,1933 — 1943,1940 — 1947 ). 
מ 1943 עד 1947 היה מנהל חפירות מטעם ביה״ם הבגדאדי. 
בא״י ביצע ג׳ את הסק 3 הארכאולוגי השלם של עבר־הירדן 
המזרחי, מאילת ועד לירמוך. הוא ביקר באלפי חרבות, 
רשם שמות, צייר תכניות, ליקט חרסים וקבע את תקופת 
ההתיישבות בכל מקום. ע״י מחקריו הוכרו התמורות ההת¬ 
יישבותיות בעבר־הירדן בצורת גלים של יישוב, שפשט 



893 


גליי,, נלסון— גליקוגן 


894 


בספר־המדבר בתנאים מדיניים נוחים (התקופה הישראלית, 
הנבטית, המאה ה 19 ) ונסוג בזמנים של ירידה מדינית* עד 
כה זוהו שלושה גלים כאלה. ג׳ ביצע גם חפירות בעציון־גבר 
(תל חליפה) על שפת מסרץ־אילת, וגילה שם בית־היתוד 
מימי שלמה. ב 1952 — 1953 החל ג׳ בסקר מקביל בנגב. 

כתביו כוללים: , 310511110 ? תז £35£0 ח 1 5 מ 3110 ז 10 ק\£ 

X^X, XX¥— —^^ןע X ,/י 1—1¥ (1\*50£ X^\', X 
, 1 * 43 ־ 01 ( 1110 )ס 5146 ז 0 ו 1 ז 0 7116 ; 54 — 1934 ,(^^^¥ XX 
.(עברית: הירדן, תש״ו) 1946 , 1 ז 43 ז 0 ן ז 0 *י £1 7110 ; 1940 

בליקד אי ;לייקי ( 1 * 0311101 , 0211103 ), משפחה יהודית 
באיטליה הצפונית, כנראה ממוצא צרפתי, שהעמידה 
רבנים וחכמים במאות ה 16 — 18 * מבניה נמצאו בעיקר בסב- 
טובה, מ 1 ךנה, סיינה. — מלאכי (אנג׳לס ג/ רופא ורבה 
של קהילת צ׳רי( 1 * 0 ) במדינת האפיפיור, היה מנהיגה של 
קהילה זו ב 1565 , כאשר ביקשה להתארגן לעליה לטבריה 
בחסותו של דון יוסף נשיא. — שמואל ג׳, רב ומקובל, 
הוציא לאור ליקוטים מ״פרדס רימונים" של ר׳ משה קורדו־ 
בירו בשם ״עסיס רימונים״ (ויניציאה 1601 )* הוא היה 
ממוריו של הרמ״ע מפאנו. — אפרי 0 בןיוסףג/ מתל¬ 
מידיו של ר׳ ישמעאל כהן, חכם תורני במותה במחצית 
השניה של המאה ה 18 . — ר׳ אלישע ג׳ (ע״ע) מצפת 
היה, כנראה, אף הוא בן המשפחה הזאת. 

ח. ניפי־מ. גירובדי, תולדות גדולי ישראל, 2 , 201 , 252 , 

339 , 1853 ! ב. רות, בית נשיא, 189-184 , תשי״ג! -■! 40 * .א 
1836 , 256 , 14 * 1101 }>^ 442 \ 71 , 1 ־ 21 * 

;ליקז, אי;ליקי, אברהם;;"ל ןןןזנ;יד״(ספונציליז'), 

חכם ומחבר יהודי איטלקי במאות ה 16 — 17 . 

ג׳ שהה בפרארה, בוויגיציאד, ובסאסואולו ושימש, כנראה, 
מורה פרטי במשפחות יהודיות עשירות. ג׳ היה בעל ידיעות 
מרובות גם בלימודי־חול ואף בספרות הנוצרית * מבחינה זו 
ראוי הוא לציון בצדם של ר׳ עזריה מן הארמים (ע״ע) 
ואברהם בן דוד משער אריה (ע״ע). בעיקר נתפרסם ג׳ בשל 
חיבורו ״לקח טוב״ (נדפס לראשונה בוויניציאה ב 1595 
בקירוב), שהופיע במהדורות רבות ואף בתרגומים שונים: 
ללאטיניח ( 1679 , 1687 , 1691 , 1704 * תורגם בין השאר גם 
ע״י בוכסטורף, אך תרגום זה לא נדפס), ליידית (לראשונה 
ב 1675 ,'תרגום חדש חפשי ביותר ב 1884 ), ולגרמנית ( 1694 , 
1759 ). "לקח טוב" הוא ספר לימוד והדרכה לחיים דתיים, 
שנועד מעיקרו לבני־הנעורים, כתוב בצורת דו־שידו בין רב 
לתלמיד ומתכוון "להעמיד כללי התורה עבודה וגמילות חס¬ 

דים ודרך ארץ-על כללים קטני הכמות ורבי האיכות". 

כיסודות ראשיים של החיים הדתיים מציין ג׳ את "האמונה", 
"חבטחוך ו״האחבה״* האמונה והבטחון נתפסים אצלו — 
בדומה לדרך הנצחת — כ״מתנה הנחיל אלהים בנפשותינו"* 
האהבה כוללת את אהבת־ה׳ ואהבת־הבריות. הוא דן בחטא 
ובתשובה וקובע שבעה "גופי עבירות ראשיים' ובגגדם שבע 
מעלות עיקריות. בסידורו ובתכנו הושפע חיבור זה מן 
הקטכיזמים (ע״ע) הנוצריים בדורו, ביהוד מחיבוריו של 
קאניזיום. במיון עיקרי־האמונה הולר ג׳ בעקבות הרמב״ם, 
שמחיבוריו הוא גם מרבה להעתיק, אך ללא הבנה. דבריי 
על אהבת הבריות מובאים בפרוטרוט ע״י ר׳ ישעיהו הורוויץ 
בן־דודו(של״ד״ שער האותיות, ע׳ ״בריות״). — ג׳ חיבר גם 
מעין אנציקלופדיה למדעים בארבעה חלקים בשם "בית יער 


לבנון", שרק פרקים אחדים ממנו נתפרסמו בדפוס, ורובו 
עדיין מונח בכ״י. — יתר כתבי ג׳ הם דיונים בפילוסופיה 
דתית, איצסגנינות, ענייני המסורת הדתית ודינים, וכן פירו¬ 
שים על ספרי אסטרונומים קדמונים. 

מן החוקרים החדשים היו שזיהו את ג׳ עם המומר קאמילו 
יגל, שנתמנה ב 1611 לצנזור מטעם שלטונות האינקוויזיציה. 
זיהוי זה הובח כמוסעה, מאחד שחיבורים שחיבר ג׳ גם לאחר 
1617 מעידים, שעדיין היה נאמן ליהדות. 

, 4 קז- 4 ^ 0 ^זט ו 4 ו<*ו 1 ו 34 ־י 7£ / , 11111 * 41 ( . 5 

. 1931 , 70-71 . 11 ע ,[ .£ , 0 *ט 0355 . 0 , 1892 

0 . 

נליקז, י׳ אלי׳פע בר׳ ;?ריאל׳ מחכמי־צפת במחציתה 
השניה של המאה ה 16 , תלמודי ומקובל. תלמידו 
של ר׳ יוסף קארו (ע״ע) וחבר ביח־דינו, ולאחר פטירתו 
של ר״י קארו חבר בית־דינו של ר' משה מטראני. שמו של 
,־׳ חתום— פעם יחד עם שאר גדולי-צפת—על כמה תשובות 
(ב״אבקת רובל" לר״י קארו ועוד). אחרי פטירתו של ר״י 
קארו החרים ג׳—בהתאם להוראות שהניח רבו אחריו— את 
הספר "מאור עינים" לר׳ עזריה מן האדומים. קובץ־ תשובותיו 
של ג׳ אבד, אולם אחדות מהן מובאות בספר "כנסת הגדולה" 
ובשו״ת ״בעי חיי״ לר׳ חיים בנבנשתי, — ג׳ חיבר פירושים 
על כל המגילות בדיד הדרוש והקבלה. מחם נדפסו הפירושים 
על קוהלת (ויביציאח, של״ח), אסתר (ו׳יניציאה, שמ״ג) ושיר 
השירים (ויניציאזז, שכדז). 

בסוף ימיו היה ג׳ ראש־ישיבה בצפת ומת שם סמור לשנת 
שמ״ג ( 1583 ). 

י. ל. צונץ, כרם חמד, 5 , 1841,141 * חיים מיכל, אור החיים, 

223 , 1891 . 

נ׳ליקז, ג׳ון ריווחת, רזזן ג׳ - 11 * 01 ( 

.( 1 ־ £31 , 3 ק 802 ) 0 $001101 *^ , 0111000 ( — ( 1859 — 

1935 ), אדמיראל בריטי, שירת מנעוריו בצי הבריטי. במל־ 
חמת־העולם 1 נתמנה מפקד ה״צי הגדול", שפעל מהבסים 
שבסקאפה נגד הגרמנים. ב 31 במאי 1916 ניהל את קרב 
יוטלנד (ע״ע) נגד הצי הגרמני המלא, עם תום הקרב הצליחו 
הגרמנים, אחרי אבידות גדולות לשני הצדדים, להתחמק 
לבסיסיהם, רבים האשימו את ג׳, שבגלל זהירות מופרזת 
מנע את השמדתו של הצי הגרמני. היום מחייבים בדרך־כלל 
את תכסיטיו, שבהם השיג במלואה את משימתו העיקרית — 
כליאת הצי הגרמני בנמליו. מ 1916 עד סוף המלחמה היה ג׳ 
לורד ימי ראשון(=מםקד עליון של הצי) ואירגן את ההגנה 
נגד הסכנה שנשקפה לדרכי־התחבורה הימיות של בריטניה 
מצד הצוללות הגרמניות. אחרי המלחמה הועלה לדרגת רוזן 
( 1 * £2 ), והפארלאמנט העניק לו פרם של 50,000 לי״ש. מ 1920 
עד 1924 שימש מושל כללי (נציב) בניו־זילנד. הוא חיבר 
ספרים על תולדות המאבק הימי במלחמת־העולם. 

,־**עז 14 ז 0 ׳א 40 * ( 0 ?*ס***// 1 ןן,* 98 י, •* 4 ־ 7 . 01 ג 0811 ! 0111 ז? 0 .ז 

1936 ,/ /•<־£ ,א / ( 0 73/0 40 ־ 7 . 000 * 8 . 5 .מ ■א ; 1926 

;ליקדגן (מס^ססץ^), פוליסכריד ממוצא אגימאלי, המשמש 
צורת־איחסון לפחמימות (ע״ע) וחומרימלאי לצרכי 
הגוף, בדומה לעמילן (ע״ע) ברקמה הצמחית. הג׳ — 
□(*ס״ס״ס) — י בנוי שיירי גלוקוזה (ע״ע), הקשורים זה 
לזה בקשרי 14 ־״ (קשרי מלטוזה [ע״ע]) בשרשרות של 
12 — 25 חוליות* השרשרות מצורפות יחד (ע״י קשרי־ 14 ) 



895 


גליקמן 


896 


למולקולות־ענק מסועפות, שמשקלן המולקולארי ד.וא מסדר־ 
הגודל של 1 מיליון. בתכנית־המבבד, ובהרבה תכונות כימיות 
דומה הג׳ לעמילופקטין של העמילן, אולם הוא נבדל ממנו 
בתכונותיו הפיסיקאליות. הג׳ הוא אבקה אמורפית, הנמסה 
במים בתמיסה קולואידית בלי יצירת דבק ומצטבעת ביוד 
בצבע חום־סגול < סיבובה האופטי: ״ 216 =־ ס ["]; על־ידי 
חומצות היא ניתנת להידרוליזה שלמה לגלוקוזה. 

קלוד ברנר (ע״ע) ניחש ב 1855 את דבר מציאותו של 
חומר בכם־, המשמש מקור לסוכר, ובד 185 גילה את הג/ 
הג׳ מצוי בכבד בשיעורים שונים, עד 10% * בשרירים ובלב 
עד 1% ! בכמויות ניכרות בשליה וברקמות אחרות. הכבד 
מייצר ואוגד ג׳ סחמרי־מזון המובאים לו עם הדם — בעיקר 
מן הסוכר, אולם גם מחמרי-פירוק של הסוכר, כגון חומצת־ 
החלב והחומצה הפירובית, וכן מגליצין (ע״ע) ומחומצות 
אמיניות (ע״ע) אחרות! בשרירים מיוצר הג׳ מסוכר־הדם. 
אחסנת סוכר בצורת ג׳ בכבד ובשרידים (= גליקוגנזה) מת¬ 
רחשת במצבים של הזנה סובה ומנוחת־הגוף, ואילו בצום 
ובשעת עבודה — כשהגוף צילד את הסוכר שבדמו — פחת 
זה מתמלא מפירוק הג׳ (-גליקוגנוליזה) לסוכר והזרמת 
הסוכר אל הדם: 

גום. ענורה 

גליקוגן — ־ -י_בו סוכר 

הזנד. סנוחה 

(גבד. שרירים) (דם) 


בשתי דרכים כימיות קשורים הג׳■ והסוכר זה בזה: 

1 ) בתאי הכבד והשרירים פועל האנזים (ע״ע) פוספורילאזה, 
ההופך ג׳ בסיוע חומצה זרחנית לאססר הפוספאטי של הגלו־ 
קוזה, אסטר־קורי(ע״ע תסיסה* גליקוליזה)! תהליך זה הוא 
הפיך. 2 ) האנזים עמילאזה מבצע הידרוליזה לא־הפיכה של 
הפוליסאכאריד לדו־סאכאריד מלטוזה (ע״ע סכר). הסינתזה 
של ג , מאסטר־קורי ניתנת לביצוע גם מחוץ לגוף החי בסיוע 
הפוספורילאזה. 


וסוססורילאזה) 

, 0.80,8 ! 00511 ך־ -י , 0 ־ 8,1 ״ + ס (, 0 ״ 0,3 ) 


ס,!!□ + 


(פוספאפאזה) 




(עמילאזה) 


( י 0 ?, 8 " +) ,ס״זז, 00 י־ ומא , עאזה) 1 < 0 ״מ״ל ) 2 


תהליכי הגליקוגנזה והגליקוגנוליזה בגוף החי מוכוונים 
ומוסדרים ע״י' גורמים הורמונאליים (ע״ע הורמונים), שהם 
הקובעים את שיווי־המשקל ואת האיזון בין שני התהליכים 
בהתאם למצב ההזנה והפעולה של הגוף. האינסולין (ע״ע) 
הוא המפעיל את צבירת הג׳ בכבד ובשרידים מן הסוכר 
שבדם, האדרנלין (ע״ע) ~ את סירוק הג׳ לסוכר! בהסדר 
משתתפים 'גם הורמוני ההיסופיזה (ע״ע) וקליפת יתרת־ 
הכליה (ע״ע). הפרעת הסדר זה כרוכה בליקויים קשים 
בחילוף־החמרים! עיכוב הגליקוגבזר או מניעתה מחמת מחסור 
באינסולין או העדרו הם היסודות של מחלת הסברת (ע״ע). 

י. ל. 


גליקזזיךים (" 1 > 1 * 0 :>ץ £1 ), בכימיה וביוכימיה — קבוצה 
גדולה של המרי-טבע ושל חסרים סינתטיים, הנית¬ 
נים להידרוליזה לסכר (ע״ע) וללא־סוכר (אגליקון [ע״ע]). 
הקשר בין שני המרכיבים הוא מעין קשר אתרי(ע״ע אתרים) 


או — ביתד דיוק — אצטאלי (ע״ע אלדהידים, עט׳ 429 ): 
קשר הנוצר על-ידי נטילת מולקולת־מים מן ההידרוכסיל 
הגליקוזידי (, 0 של אלח׳זה או , 0 של קסוזה) של הסופר 
ומהידרוכסיל של האגליקון! לשון אחרת: ג׳ הוא סופר שבו 
הומר ההידרוכסיל הגליקוזידי בראדיקאל נהלי, פנולי וכד/ 
השייר הסוכרי שבג" הוא עס״ר גלוקוזה'(ע״ע) ולפעמים 
גלקטוזה (ע״ע), לפעמים ראמנוזה או סוכר־ךסאוכסי אחר, 
כסילוזה או ריבוזה מן הפבסוזות, חומצה אודיונית (ע״ע). 
ולעתים קרובות — דיסאכאריד בנד משחי הכסוזיח או 
מהכסוזה ופנטוזה! בהתאם לכך מבחינים בין גלוקוזידים 
( 1 ), גאלאקטוזידים, ראמנוזידים, גנטיוביוזידים, וכף, האגלי- 
קוו יכול להשתייך כמעט לכל קבוצה של תרכבות כימיות, 
מן המתאנול הפשוט ( 11 ) עד סטרול או אלקאלואיז־ מסובך. 
במשמעות רחבה יותר אף כל הסוכרים המורכבים, מן 
הדיסאכארידים עד הפוליסאכארידים, יכולים להחשב כג״ — 
בסופרים שבהם הוחלף ההידרוכסיל הגליקוזידי בשייר־סוכר 
שני ( 111 ). 

ג" נפוצים ביותר בעולם הצומח, וכמה מאות מהם כבר 
בודדו מצמחים שונים > מהם בעלי תפוצה נרחבה ומהם המוג¬ 
בלים באופן ספציפי לסוגים, למינים, ואפילו לזנים מסויימים. 
בין האגליקונים של הג" מצויים חמרי־צבע וחמדי־ריח, וכן 


3-0-0-11 

1 

03 ־ 3-0 

1 

0 30-0-3 

3-0-03 

- 3-0 

1 

03,03 

ס־גלוקוזיר 

. 1 

, 03.0.03 — 

1 

0303 

1 

0303 ס 

1 

0303 

1 

03 — 

1 

03,03 
^תיל-הכסחיד 

. 11 


03 .מ + , 0 ״ 0,3 ? 


- 1 

0-0-3 -מ 

! 

03 3-0 
1 

0 30-0-3 

1 

3-0-03 

1 

- 3-0 

1 

03,03 

3 |־גלוקחיד 


—03.0—0,3, ,0, 

1 

0303 

1 

0303 ס 

1 

0303 

1 

03 — 

1 

08,03 

דיכאכאריד 
פ 2 הכפוזווו 

111 


מ 0 - ס״זז״ס 

+ .ז\ 1 

80-11 


ז 8 


3-(!:- 


8-0 0.^0 | 

\0.0-0 3 0 

1 

8-0-0 4.0 

1 

3-0-— 

1 

03,0.^0 

ע 



897 


גליקוגן—גליקוליזה 


898 


המרים בעלי פעילות פארמאקו׳לוגית עזה, מהם חמרי־רעל 
ומהם סמי-מרפא חשובים. המשמעות הביולוגית של יצירת 
הג" בצמחים אינה ברורה, מאחר שלרובם אין כל פונקציה 
בחיי הצמח. ייתכן שיצירתם היא תהליך של אחסנה של 
המרים עזי־פעולה בצורת תרכבות לא־מזיקות, בדומה ליצירת 
"החומצות הגלוקורוניות המצומדות' (ע״ע אורוניות, חפ¬ 
צות) בבבל של בע״ח לשם דמוכסיקאציה של חמרי־רעל. 

רוב הג" מסיסים במים. הקשר הגליקוזידי הוא בדרך־כלל 
יציב כלפי בסיסים, אך ניתן לפירוק הידרוליטי ( 1¥ ) בסיוע 
יוני־מימן (= חומצות). חשיבות מיוחדת נודעת לפעילותם 
של אנזימים (ע״ע) ספציפיים מפרקי הקשר הגליקוזידי — 
הגליקוזידזו׳ח. בהתאם לאנומריה של הסופרים עצמם, 
קיימות שתי שורות סטראואיזומריות של ג״ — * ו 0 ( 1 ). 
כל זע" הטבעיים של הגלוקוזה ורוב הג" האחרים משתייכים 
לשורת־?. רוב ה?־גלוקוזידים מתפרקים בהשפעת ה?־גלוקו־ 
זידאזה שבאמולסין (ע״ע), ואין הם נפגעים ע״י ה״־גאקו־ 
זידאזה. מאחר שהפעולה הקאטאליטית של האנזימים ההידרו־ 
ליטיים היא הפיכה ומביאה לידי מצב של שיווי־משקל, ניתן 
לבצע באמצעות אנזימים אלה גם סינתזה של ג" מן הסוכר 
והאגליקון הפהלי או הפנולי(אם האחרון מסים במים במידה 
מספקת). הסינתזה הכימית של ג" פשוטים נעשית על־ידי 
הפעלה ישירה של הכוהל או הפגול על הסופר בנוכחות 
חומצה מרוכזת! ובמקרים מסובכים יותר משמשת לסינתזה 
האצטו־ברום־גלוקוזה (¥), שבה ניתן — בסיוע כסף חמצני 
או ״קארבונאטי — להחליף את ההאלוגן בשייר הכהלי או 
הפנולי ולהרחיק אח״כ את האצמילים ע״י סיבון בסיסי. 

עם הג' הטבעיים נמנים, למשל: אמיגדלין (ע״ע)< חמרי־ 
הצבע של הפרחים, האנתוכסנתינים והאנתוציאנינים (ע״ע), 
חומר־האב של האליזרין' (ע״ע), החומצה הרובריתרית! 
הומר־האב של האינדיגו(ע״ע), האינדיקן(ע״ע אינדוכסיל); 
חמרי הדיגיטליס (ע״ע) והסטרופנתין' (ע״ע); האמודינים 
(ע״ע אנתרכינון); הארבוטין (ע״ע) והפלוריצין (ע״ע)ן 
הסאליצין והגולתרין מקבוצת הסליציל (ע״ע){ גליקוזידי 
שמן החרדל (ע״ע); הספונינים (ע״ע); קונוולתלין ויאלאפין, 
שהאגליקונים שלהם הם סמי־שילשול נמרצים; חמרי־הבורסי, 
הטנינים (ע״ע); הנוקלאוזידים שבנוקלאוטידים(ע״ע) ובחוט- 
צות הנוקלאיות (ע״ע); ורבים אחרים. 

.? . 8 - 8 ת 0 ז 1151 זת 14 .£ .£ ; 1931 3 ,. 0 016 ,תןנא ח ¥2 ., 1 .{ .ן 
- ££120 . 1 , .( 11 ) 811 ) . 0 ,מ 1£10 . 0 ; 1931 ,. 0 ? 7/1 , 6 ת 0 זזי 1 ז 1 ז^ 
:))מ^י/ס . 11311 ) 011 . 13 ; 1932 ,( 807-1239 , 111/2 , 5£ ץ 21 ח 2£112 
.* 1943 , 1572-1575 , 11 ,ץ*, 11 *^ 0 

י. ל. 

^ליקדל ( 01 :>ץ 1 §), בכימיה אורגאנית — שם כללי לכל 
כהל (ע״ע) דו־הידרוכסילי. התרכובת החשובה 
ביותר בקבוצה זו היא הפשוטה שבה — אתאן־דיאול או 
אתילן־ג , ( 1 ), המכונה ג׳ סתם: נוזל דומה לגליצרין (ע״ע), 
חסרי צבע וריח, מתוק (מכאן שמו), סמיך, מתערבב במים; 
קופא ב * 13 - ורותח ב • 197 . הג' מופק בקנה־מידה תעשייתי 
סאתילן (ע״ע). הוא הוכן לראשונה ע״י וירץ ב 1857 , אולם 
רק מ 1930 ואילך נעשה בעל חשיבות טכנית ההולכת ורבה. 
התפוקה השנתית העולמית של ג׳ נאמדת עכשיו ב 350 — 400 
אלף טון, מזה יותר מ */ 1 מיליון טון באה״ב. — הב , משמש: 
1 ) ממם אורגאני; 2 ) תוספת לא־נדיסה למי־הקונדנסאסורים 
במכוניות, מטוסים וכר לשם מניעת קפיאתם בקור; 3 ) נוזל־ 


קירור ושמן־סיכה למסבים כדוריים במנועים; 4 ) חומד־גלם 
להכנת שרפים סינתטיים והמרים פלאסטיים. השימוש בג׳ 
כתחליף לגליצרין בתעשיית־המזונות הוא פסול משום מידה 
מסויימת של ארסיות שישנה בג , . — אתרים של ג', למשל 
דיופסן, הם ממסים אורגאניים מכניים חשובים. — ג׳־דיני־ 
טראט( 11 ) הוא חומ׳ך־נפץ, הדומה בתכונותיו לניטרוגליצרין. 

חמרי־חימצון של הג׳ הם: 1 ) הדואלדהיד גליאוכסאל 
( 111 ) — גאז ירוק, ההופך ע״י פולימריזאציה לחומר אמורפי 
לבן מעוט־המסיסות; משמש לחיזוק אריגים בתעשיית־ 
הטכסטיל. 2 ) חומצה גליקולית ( 1¥ ) — מצויה במיצי קנה־ 
הסוכר וענבי־בוסר; היא מופקת בדרך סינחטית מפורמאל־ 
ךהיד, פחמן חד־חסצני ומים: 

, 840 ) 0 י- ס,מ + 00 + 8.0110 , 

ומשמשת בבורסקאות ובדפוס על בדים* ע״י חיזור ניתן 




ג , . 

להפיק ממנה 

08,08 

ן 

8-0 = 0 

08, 0.140, 

08,08 

1 

0008 

8-0 = 0 

08 2 .0.140, 

ן 

08,08 

17. 

111. 

11. 

1. 


י. ל. 

גליקזליזה (* 1781 ס 6 1 7 0 ), אחד מתהליכי ־ היסוד בחילוף¬ 
" החמרים של התאים החיים. במובנה המילולי הג׳ 

היא — פירוק הסוכר, אולם הוראת המונח הזה בביוכימיה 
צומצמה לתהליך פירוק הסוכר לחומצת־ה^ב, החל בעיקר 
ברקמות בעלי־החוליות, אולם קיים גם בתאים אחרים - 
בחידקים, בחסרי־חוליות ואף בצמחים. 

תהליך הג׳ ניתן לניסוח הכללי הבא: 

0008 . 0808 ., 08 2 *-, 0 ״ 0,8 

חוסגח־וולב סוכר 

אין חמצן־האויר משתתף בתהליך זה, הדוסה לתהליכי־ 
התסיסה השוגים בחידקים, בשמרים ובמיקרואורגאניזמים 
אתרים, שכונו ע״י ןס^ר (ע״ע) "החיים בלי אויר". 
בכל התהליכים הללו מפיק התא חלק מהאנרגיה הכימית 
הטמונה בסוכר בלי שרפתו בעזרת החמצן. פירוק אןאוירובי 
זה מפיק רק 36,000 קלוריות לגרם־מולקולה של סוכר 
מתוך 686,000 הקלוריות המשתחררות בשעת השריפה 
הגמורה לדו־תחמוצת הפחמן ולמים. 

תהליך דומה לג׳ כבר היה ידוע מזמן: החמצת החלב, 
שבה מתפרק סוכר-החלב לחומצת־החלב. פאסטר הוכיח 
ב 1857 , כי גורמי ההחמצה הם חידקים הגדלים בתוך החלב, 
וכי פירוק הסוכר לחומצת־החלב הוא אחד מתהליכי-התיים 
של חידקים אלה. 

חשיבות מיוחדת נודעת לג׳ בשרירים, שבפעילותם 
המכאנית משולב התהליך הכימי של יצירת חומצת־החלב. 
?לצ׳ר והופקיןז (ע״ע) הראו ב 1907 , כי חומצה זו נוצרת 
בשעת התכווצות־השרירים: הצטברותה גדולה במיוחד 
כאשר השריר חסר אספקת־חמצן, ועם חידוש אספקתו 
הולכת ופוחתת כמות החומצה בשריר. מיארהוף (ע״ע) 
הוכיח, כי מקורה של חומצת־החלב הוא הגליקו^ן (ע״ע) 
של השריר, וכי בתנאים אנאוירוביים שווה כמות החומצה 
הנוצרת לכמות הגליקוגן הנעלמת. היל <ע״ע) ומיארהוף 
גילו במחקריהם בשריר המבודד ובעבודתו, כי קיים יחם 



899 


גליקרליזד! 


900 


ישר בין כמות העבודה שנעשתה בתנאים אנאוירוביים 
ובין כמות חומצת־החלב שנוצרה. הם הגיחו, כי האנרגיה 
המושקעת בעבודת ההתכווצות מקורה בפירוק האנאוירובי 
של הגליקוגן לחומצת־החלב, כלומר בג/ וכי כתקופת 
המנוחה מאפשר החמצן את סילוק הומצת־החלב שהצ־ 
מברה — עיי שריפתה הגמורה ל, 00 ומים וע-י ךסינוןזה 
לגליקוגן; עם סילוק חומצת־החלב מוכן השריר להתכוו¬ 
צויות נוספות. 

בתאוריה זו נתחייב שינוי מכריע בעקבות תגליתו 
של לוןדסגיד ( 1 > 1 ״ 18 8 > 0 ני, 1 ) ב 1929 , בי השריר מסוגל 
להמשיך בעבודה גם אחרי הפסקה מוחלטת של התהליך 
הגליקוליטי עיי הרעלה בחומצה מונוי־יו׳ד־אצטית ( 1 ): 
בזה הוכח, כי ליצירתה של חומצת־החלב אין קשר ישיר 
להתכווצות־השריר. באותו זמן נמצא, כי התכווצות־ השריר 
מלווה בפירוקו של חומר אחר המצוי בשרירים — הפיס־ 
פאןן שהוא קךאטין־פוספאט ( 11 ) בבעלי־חוליות 
וארגיניךםו 0 םאם ( 111 ) בחסרי־חוליות. חומר זה מתפרק 
בשעת ההתכווצות לחומצה זרחנית ולקךאטין (או לאר־ 
גינין [ע־ע]>, ופירוק הקשר האמורי הזה הוא הוא המספק 
את האנרגיה לעבודת ־השריר. תפקידו של פירוק הסוכר — 
ובכללו הג׳ — אינו אלא אספקת האנרגיה לחידוש בניינו 
של הפוספאןן: לשון אחרת: מקומה של הג׳ בתהליך 
הביולוגי הוא בהחזרת השריר למצבו המקורי והכשרתו 
להתכווצויות נוספות. 

08,1.0003 . 1 

88 

11 

, 0 נ ס?- 80 -ס- 8 -, 3 ס . 11 

1 

0003 ., 03 


31. 0000-08-03,-03,-03,-33-0 ?0,3, 

1 11 

88, 83 

עבודה מרובה הושקעה במחקר המנגנון של הג׳ ובאופן 
העברת האנרגיה המשתחררת בשעת הג׳ לבניין הפוספאגן 
כבר ב 1925 הכין סיארהוף תמציות של שריר, חסתת תאים, 
אשר הכילו את כל מערכת אנזימי הג/ מערכת האנזימים 
של הג׳ דומה כמעט בכל למערכת אנזימי התסיסה הכתלית 
(ע״ע) שבודדו מתמציות השמרים, ואין הבדל בין שתי 
מערכות אלו אלא בשלבים הסופיים של הפירוק בלבד. 
שתי המערכות דורשות לשם פעילותן גם מרכיבים קולו- 
אידיים הנהרסים בחום וגם מרכיבים בלתי־קולואידיים 
היציבים כלפי חום; האחרונים הם שווים בשתי המערכות. 
המרכיבים הקולואידיים הם חמרים חלבוניים — אפוי״אנזימים, 
שאינם פועלים אלא באמצעות המרכיבים הבלתי־קוילו־ 
אידיים—הקו־אנזימים, שהם: הקוי־ךהידרו^נאזה(ע -ע חמצון: 
נשימה), האךנוזין-קוריפוסםאס (ע״ע אדנוזין), ויויני מאג־ 
נןיוים, אשלגן וסוספאט. בשעת הג׳ מצטברות בתמציות 
השריר אותן התרכבות הזרחניות שנמצאו גם בשעת 
התסיסה הכהלית. המחקרים בשדה הג׳ והתסיסה הכהלית 
הפכו מחקר אחד, וידיעות שנקנו מהמחקר בתהליך אחד 
קידמו את הידיעות גם בתהליך השני. מחקריהם של אוילר 
ןרןם, נוי^רג, אמץדן. מיארהוף, קורי ואחרים בשנות 


ה 30 והס* הביאו לידי הניסוח הבא של תהליכי־הביניים 
של הג׳ 

ן!כמהשל מהלך־הגליקולייה בשרירים 

יליקינן 
ו!) 


גליקיזה- 1 - פוספאס 0 }ססר־קורי> 

י-) 11 

<ליקוזה- 6 -פו 0 פאס ואסנור-רוינ״וין) 
<>) 11 


(נ) 


■ גלזקווה 



ניזוין ׳!רטרח-הראקז״ות 

־*נ *(חונזגו 1 ־חלנ) 2 -•— 0 ,״ • ( 8 ופפ* 0 ) 3 * י-(, 0 ״* 0 ) 

'!לי* = זןדנווין־םריפלסנאום 

= אדנחין־ז־יטוספאש 

א?ם = דיטוססו־אירידין־ניקלאוטיד לקרךזזיררוננאזת) 

מא?ם = קו־דהידרוגנאזר, מוחזרת 

בשרירים הגליקוגן הוא נקודת־המוצא של שרשרת־ 
הךאקציות של חג , . בראקציה ( 1 ). המופעלת עיי האנזים 
פוספורילאזה, אין הפויליסאכאריד מתפרק לסוכר על־ידי 
הידרוליזה אלא מתפרק עיי פוספאט פירוק ישיר לתרכו¬ 
בת זרחנית של הסוכר, ורק התרכובות הזרחניות — ולא 
הסוכר החפשי — מותקפות עיי האנזימים הממשיכים בפי¬ 
רוק. במוח, בכליות ובכבד מפורק סוכר ולא גליקוגן, אולם 
כאן נדרש אנזים מיוחד — הבסוקינאזה — לשם חיבור 
הגלוקוזה עם פוספט (לאקציה [ 3 ]); מקוד הפוספט הוא 
ב ?׳ 201 . 

ראקציה ( 2 ) מופעלת עיי פוםפו־גלוקו־מוטאזה. 

( 4 ) , . פוספו־הכםו-איזוןראזה. 

( 5 ) ״ . פוספו-הכסוקינאזה. 

( 6 ) " , אלהלאזה, ובה מתפרקת 

התרכובת בת 6 פחמנים לשתי מולקולות בנות 3 פחמנים. 

ראקציה ( 7 ) מופעלת עיי איזומראזה. 

( 8 ) , כנראה, אינה דורשת אנזים. 

( 9 ) מופעלת עיי קריוזה־סויספאט־דהידרון- 
גאזה, והיא הראקציה הראשונה בשרשרת שבה חל חימצון 
של התרכובת. חימצון זה נעשה ע-י מסירת מיסנים לקו- 
דהידר^באזה ( 8 ? 3 ). מימנים אלה נמסרים בשלב מאו¬ 
חר יותר (ראקציה [ 14 ]} לחומצה הסירובית: נמצא שהקו- 
אנזים משמש כאן מתווך פין שתי מערכות אנזימאטיות 
ומעביר מימן מאחת לשניה. 



901 


גליקוליזה — גליקניזם 


902 


ראקציה ( 10 ) מופעלת ע-י קראן 6 *פוסםורילאזה; היא 
מעבירה מולקולה של פוספאט מן התרכובת אל אךנלזיך 
דיפוספאם, ומתקבלת מולקולה של אךנוזין־קריפוספאט. 
באן מתחדש הקשר הפוספאטי רב־האנרגיה על חשבון 
האנרגיה הכימית של הסוכר המתפרק. במאזן מתקבלות 2 
מולקולות של אדנוזין־טריפוספאט לכל מולקולה של גלו¬ 
קוזה (הנותנת 2 מולקולות של תולדות־קריוזות), 
ראקציה ( 11 ) מופעלת ע״י פוספו־גלי^רו־מוטאזה. 

( 12 ) , " אנולאזה. 

( 13 ) " " טראנס־פוספודילאזה בדומה 

לראקציה( 10 ), וגם כאן מתחדשות 2 מולקולות של 5 ךנוזיך 
טריפוספאט. 

ראקציה ( 14 ) מופעלת ע״י לאקםו־ךהידרו$נאזה; בה 
נקלטים המימנים שנמסרו לקו־אנזים בראקציה ( 9 ), ומת¬ 
קבלת התוצרת הסופית, חומצת-החלב. שלב זה הוא מיוחד 
לשרשרת ־הדאקציות של הג׳ והוא המבדיל בינה לבין 
התסיסה הכהלית. 

מחמת ריבוי שלבי־הביניים והכנסת החומצה הזרהנית 
לתוך התרכובת געשית הג׳ תהליך מודרג, שבו כל השלבים 
הם הפיכים ואין אף אחד מהם משחרר כפות גדולה של 
אנרגיה בבת־אחת. רובה הגדול של האנרגיה מתגלגלת 
לאנרגיית הקשר הסוספאטי שבאךבוזין־קריפוספאט. בשריר 
נמצאת תרכובת זו בשיווי־משקל עם הקךאטין־פוספאט: 

אדנוזין־דיפוספאט 

אדנוזין־טריפוספאט+קראטין £ + 

קךאמין־פוספאט 

מנגנוךהג׳ הוא דוגמה קלאסית לשרשרת של ראקציות 
כימיות בתא, והיא שימשה מודל ומדריך לבירורן של 
ראקציות אחרות מסוג זה. 

כ. שם. 

גלי־קיףוי, א&ליטה — 1 :תג 01 ־ 111 ג 0 3 } 11 שבת^ — (נ ף 
1889 במילאגו), זמרת איטלקית, מן המפורסמות 
שבזמרות־הקולוראטורה בדור האחרון. תחילה נתחנכה 
לפסנתרגית והצטיינה בביצועה האמגותי. את הזמרה למדה 
מעצמה, וב 1909 הופיעה לראשונה על במת האופרה. מכאן 
ואילך ערכה סיבובים בארצות אירופה, אמריקה הדרומית 
והצפונית ונשתקעה ב 1921 בניריורק. היא זכתה לתהילה 
במילוי תפקידי־קולוראטורה ואף תפקידים ליריים, ביהוד 
רוזינה, מימי, ג׳וליט, ויולטה, דינורה, אלוירה ולאקמה. ב 1910 
נישאה ג׳ למארק זה קורצ׳י דה סימרי'וב 1921 למלוח, הומר 

סמיואלס. 

2 ' .* 

2 לירןל האמיל [״מרת ג׳ מהאמילן"] ( 1645 , האמבוירג — 
1724 , מץ), עקרת-בית יהודית, שנתפרסמה לדורות 
בספר־זכרונוחיה. ג' נולדה בהאמבורג למשפחה מיוחסת. 
בת 14 נישאה לחיים האמיל (ז.א. תושב העיר ה א מיל 
[ 1-131116111 ]), ולאחר 30 שנה של חיי־נישואים מאושרים מת 
עליה בעלה. האלמנה המטופלת ב 12 ילדים עסקה במסחר, 
והצליחה לגדל את ילדיה ולהשיאם. אחרי שיצאו לרשות 
עצמם, נתכוונה לעלות לא״י, אולם ב 00 ד 1 נישאה שנית 
לבאנקאי העשיר ופרנס קהילת־מץ 0 ךף לד. שנים מעטות 
אח׳׳כ איבד סרף לד את הונו במסיבות טראגיות, 171231 
נתאלמנה ג׳ בשניה. 

ג׳ החלה לרשום את זכרונוחיה ב 1691 , "מרוב דאגות 
וצרות ומכאובי-לב", בלילות של נדודי־שינה אחרי מות 


בעלה הראשון; היא הגיעה בסיפורה עד 1719 . הזכרונות. 
שמתתלקים ל 7 ספרים, נועדו לקריאה ולהדרכה למשפחתה. 
עירנותה הרוחנית של ג׳, מגעה עם המשפחות העשירות 
והמיוחסות שבדורה ובארצה, פעילותה במסחר, ורישומי 
המאורעות הציבוריים ששמרה בסיפורר" עושים את הזב- 
רונות למצבת־זכרון יחידה במינה ולאספקלריה בלתי- 
אמצעית ואינטימית של חיי הסרט והכלל היהודי בגרמניה 
בדורות האחרונים שלפני תקופת־ההשכלה. ישיבתה של 
המחברת בהאמבורג, האמלן ומץ הרחיבה את אופק תיאוריה 
מעבר לתחומי קהילה בודדת: בהם שמורים אף הדים לגזירות 
ת״ת ות״ט בפולין ולהתעוררות המשיחית בימי שבתי צבי, 
שאירעו מחוץ לגרמניה. ציורי החיים של המשפחה היהודית 
קיבלו בזכרונותיה את צביון הרגישות של אשה מסורה 
לבעלה ואם האוהבת את בניה. פעילותם הכלכלית של 
היהודים, וביחוד המסחר, מתוארים בזכרונותיה מנסיונה 
בימים שהשתתפה בעסקי־בעלה ובימי אלמנותה, כשניהלה 
בעצמה את עסקי הבית. מקום מיוחד בועד בזכרונוחיה של 
ג׳ לפרקי־מוסר, הדנים במצוות שבין אדם לחברו ובין אדם 
למקום, שהשתדלה להנחיל בדרך זו לצאצאיה. בהדרכה 
מוסרית זו משתקפים בנאמנות האידיאלים המוסריים המקו¬ 
בלים בזמנה ומידת התגשמותם בחיים הראליים. הפאת 1 ס 
היוצא מקרב לבה והכשרון התיאורי המובהק מעלים אח 
זכרונותיה מכרוניקה משפחתית יבשה ליצירה בעלת רמה 
ספרותית, המעידה על החוש האמנותי המפותח של המחברת. 

את זכרונותיה כתבה ג׳ ב״עברי־טייטש". השפעת ספרי- 
המוסר העממיים ניכרת לא רק במובאות ענייניות ובמשלים 
רבים, אלא גם בסיגנובה הספרותי. המחקר הפילולוגי של 
יידית מוצא בזכרונות אלה מקור עשיר גם לרבדים של סיג־ 
נון ספרותי וגם לרבדים של השפה המדוברת. 

הזכרונות של ג׳ נשמרו במשפחתה מדור לדוד, בסוף 
המאה ה 19 היו ידועים שני העתקים בכתב־יד: באוסף־ 
מרצבאכד ובידיים פרטיות בסראנקפודט. הזכרונות נדפסו 
במקורם בצירוף מבוא, הערות ומפתח על-ידי דוד קאופמן 
ב 1896 , בעיקר על סמך כ״י מרצבאכר. מהוצאתו נעשו התר¬ 
גומים הגרמניים: המלא של ב. סאפנהים( 1910 ) והמקוצר של 

א. פילכנפלד ( 1913 ). א. ז. רבינוביץ תירגם את הזכרונות 

־־ *,׳ ^ 

לעברית (תרפ״ט). 

ההקדמות להוצאות הזכרונות; מ. עריק, די געשיכסע פון 

דער יידישער ליטעראטור, 394 ־ 407 , 1928 ; 

-ס 1111 >)) 41 ^) 1 * 120 11 ^ 17101 ^ 4 ^ " 10 ) 

, 20-69 ,ט[)ב 11 א 11£51 נ^\ ־ £111 * 1150£ זט 0 ££0 

.( 1901 

ח. שמ. 

גליקניןם (גליה ־= צרפת), כיוון ותנועה בקרב הכנסיה 
הקאתולית בצרפת להגנה על חירותה וזכויותיה 
העצמיות של הכנסיה הצרפתית כלפי האפיפיור. הג׳ ינק 
משני מקורות: 1 ) המאבק בין המלוכה והכנסיה בימי המלך 
פיליפ ץו היסה, שסופו היה שהאפיפיורים עברו החל מ 1309 
תהת לחץ מלו־צרסת לאוויניון. 2 ) תנועת הקונצילים במאה 
ה 15 , ששאפה לצמצם את כוח האפיפיור ולהבליט את סמכותן 
של האסיפות הכלליות של הכנסיה. בצרפת השתקפה מגמה 
זו של הקונצילים של קונסטאנץ ובאזל בהכרזתה של אסיפת 
ההגמונים והכמורה בבורז׳ ב 1438 . 

הג׳ התגבש במאה ה 16 , כשחלק גדול של הכמורה הצר¬ 
פתית ברת ברית עם האינטרסים של המלכות. ב 1549 הוציא 
המשפטן פיר פיתו(ט 0 \ 1 ז 1 ? *זז:*!?) חיבוד מוקדש למלך — 



903 


גליהגיזם — גלית, לשון 


904 


031150304 4 * £815 ־ 1 14 > ! 6 ת 4 נ 1 !£ £45 (,חירויות הכנסיוז הנר־ 
פתית") — שבו קבע: שאין האפיפיורים רשאים לצחית לגבי 
צרפת שום דבר בעניינים חילוניים, ושאף בעניינים הקשו־ 
רים בדת כוחם מוגבל בצרפת ע״י החלטות האססוח הבנסיי־ 
תיויב מלבד זר, טען חג׳, שההגפונים קיבלו את סמכותם 
במישרין מישו, והם השופטים בענייני אמונה באינסטאנציה 
הראשונה, ואין על האפיפיור לנהוג שיפוט במישרין בתוך 
המחתות הכנסייתיים ז שאין דנים את ההגמונים אלא חבריהם 
ההגמונים. 

בשעת הפיכסוד בין חמלו לואי עוג והאפיפיור ב 1682 
נתפרסם "גילוי־דעת של הכמורה הצרפתית", שנתחבר ע׳י 
כוטיאה (ע״ע) והיה לתעודה העיקרית של הג/ הוא כולל 4 
סעיפים: א) לאפיפיור נמסרה על־סי אלהים הסמכות בענייני 
הדח בלבד ולא בעניינים החילוניים! את האפיפיורים מוס¬ 
מכים להסיר שליטים ומלכים! ב) אפילו בענייני הדת צומצם 
כוחו של האפיפיור ע״י האסיפות הננסיתיות הכלליות 
ג) סמכותו מצומצמת גם ע״י חוקי־הכנסיה, וביחוד על-ידי 
חירויות הכנסיה הצרפתית! ד) כוחן של החלטות האפיפיור 
בענייני האמונה יפות רק לאחר הסכמת הכנסיה. המלך הפך 
גילוי־דעת זה לחוק-המדינה! האפיפיור אלכסנדר וחע פסל 
אותו ב 1690 . אעפ״י שהמלך חזר בו ב 1693 והתפייס עם 
האפיפיור. לא ביטל את הרישום של גילוי־דעת זה בין 
תעודות הפארלאמנט. — לג , היו מהלכים רבים בכמורה הצר¬ 
פתית במאה ה 18 , ומצרפת אף השפיע על תנועות ספארא־ 
טיסטיות בארצות אחרות! השפעתו ניכרת בנסיונות הרפור¬ 
מות של הקיסר יוזף 11 (ע״ע) באוסטריה• המהפכה הצרפתית 
ניצלה את הג׳ כדי לצמצם את השפעת האפיפיור. בימי 
נאפוליון דגלו בג׳ ההגמונים והכמורד״ דבקונקורדאט ם 1801 
ניתנה לו מעין הכרה רשמית. אולם במאה ה 19 נשתנה הלך־ 
הרוח בקאתוליות הצרפתית, בעיקר בעקבות פעולותיהם של 
למנה (ע״ע), הישועים וז׳וזף דה מטר (ע״ע). כשנתכנם 
ב 1869 הקונציל הוואטיקאני לא נמצאו לג' אלא חסידים 
מעטים בלבד. החלטתו של הקונציל, שבענייני אמונה ומוסר 
אין האפיפיור טועה לעולם ושהוא בעל סמכות שיפוטית 
מלאה על כל הבגסיה, דחתה לחלוטין את הסעיפים ב׳ וד ׳ 
של "גילוי־הדעת" מ 1682 , החלטת הקונציל היתד, מכה 
ניצחת לג׳! אעם״כ שמרו חוגים מסויימים בקאתוליציזם 
הצרפתי עד היום על נימה גאליקאנית, ביחוד אלה המאחדים 
אמונה קאתולית עם לאומניות צרפתית קיצונית. — בימינו 
משתדלות הדמוקראטיות העממיות, שהשתלטו על איזורים 
קאתוליים, להסדיר את יחסיהן עם הכנסיה הקאתולית על 
סמך העקרון הגאליקאני שאין לאפיפיור סמכות אלא בעניי¬ 
נים הקשורים באמתה בלבד. 

-) 11 ) 8 •מיו 1 ) $110111112 ) 11 )) 11 ) 111 > 51:111 •א ; 1933 , 111/1111 ) 2 ) 0 1 ) 8 111 ) 111 ) 111 11 ) 11 ) 0111 * 111 >-!! 

1 * 1 ,וג 011 /) ס ; 1937 , 10/1111 ■ 13 11 . 0 >)/* ) 112 >!ה 1 / ) 01 

. 1933 ,( 33 5 ^ £401 . 11154 .|ישא) )! 1:1111 ) 777 ) 171 ■) . 0 811 >) 011£11 

ד. 6 . 

;^לינןסזן, משה יוסף ( 1578 , הולינקה שליד סובלקי 
[רוסיה] — 1939 , תל־אביב), פובליציסטן ועסקן 
ציוני. התחנך בישיבות גרודנו ולומז׳ח ובבי״ס תיכון 


בפראנקפורט ע״מ ולמד פילוסופיה באוניברסיטאות הרבווג 
(כאן היה מתלמידי הרמן כהן) וברן. במערב־אירופה התחילה 
פעילותו הציונית בין הסטודנטים ובעיתונות היהודית. הש¬ 
תתף כציר בקונגרס הציוני הששי( 1903 ) ובקונגרסים רבים 
שאחריו. הצטרף ל״ציוני־ציון" ולחם בטריטוריאליזם. 
מתרס״ח עד תרע״ד שימש כמזכיר ועד חובבי־ציון באודסה. 
בתר״ע החל לפרסם מאמרים בעברית (ב״העולם" ואח״כ גם 
ב״השלווד), ומיד כבש לו מקום נכבד בפובליציסטיקה העב¬ 
רית. במלחמת־העולם הראשונה טייר בשליחות הוועד לעזרת 
הפליטים את מקומות הפורענות הסמוכים לחזית ואסף חומר 
על הנעשה. אחרי מהפכת־פברואר ב 1917 ערך ג׳ את העיתון 
היומי "העם", שיצא במ(סקווה והיה העיתון העברי היחידי 
ברוסיה באותה שעה. אחרי השתלטות הבולשוויקים יצא ב׳ 
בהזדמנות הראשונה שניתנה לכד (בסתיו תר״פ) דרך אוידסה 
לא״י. מתרפ״ג עד תרצ״ח היה עורך "הארץ". הוא העלה את 
העיתון לרמה גבוהה ועשה אוחו לבמה של חופש המחשבה 
והדיבור ולכלי־הביטוי של הציונות הפר 1 גרסיווית, של רעיון 
הסולידריות הלאומית, השותפות בעבודה והאחריות, ההערכה 
והטיפוח של ערכי-התרבות היהודיים. — ג׳ עסק גם בעבודה 
ססרוו׳דודמדעית, כתב מונוגראפיות על אחד-העם (תדפ״ז) 
ועל הדמב״ם (חרצ״ה); תירגם את "תולדות הפילוסופיה 
החדשה" של וינדלבנד, את ה" מבוא לפילוסופיה החדשה" 
של ק. פישר, וערך את תרגומו העברי של "חכמי יוון" לת. 
גו׳מפרץ. — בפעולתו הציבורית שימש ג׳ יו״ר התאחדות 
הציונים הכלליים בא״י, חבר הוועד הפועל הציוני הגדול, 
חבר ועד הלשון מתרצ״ח וחבר ועד הפועל של האוניברסי¬ 
טה. — על שמו נקרא ״כפר-גליקסוד בשומרת. — מכתביו 
המקובצים יצאו בסוף חייו שני כרכים: "עם חלופי משמ¬ 
רות" י "אישים בציונות" ו״אישים במדע ובספרות" יצאי 
אחרי מותו(ת״ש—תש״א), 

״העולם״, תרצ״ח, גל׳ כ״ב! ״הארץ״, גל׳ 5805 , פ״ס באב 
תרצ״ח! פ. גליקסון, בדרך הקוצים של העחוגאי, שם, גל׳ 
6022 , י״ד ם יון תרצ״ם • י. וולססברג, לדמותו של הד״ר ג׳, 
העולם, תרצ״ט, גל׳ ל״ה! ד. שמעונוביץ, איש הרצת הטוב, 
״הארץ״, גל׳ 6319 , ז׳ סיון ת״ש, ש. ה. ברגסן, עם וברו של 
ם, ג׳, שם, גל׳ 7250 , כ״ט סיוו תש״ב. 

ב. ש. 

גל:ת, ע״ע זץד< פלשתים. 

גלית ( 034150 ), לע 1 ן, במשמעותה המקורית והרחבה — 
הלשון הקלטית(ע״ע) הגוידלית( 14110 ) 005 ), שהיתה 
מדוברת לפנים באירלנד, בסקוטלנד ובאי מן. עם מעבר 
הגוידלית הקדומה לג , המשותפת (במאות ה 5 וה 6 ) חלו בה 
שינויים חשובים — "ריפוי" העיצורים! קיצור התנועות 
הארוכות בהברה בלתי-מוטעמת! ביטול הברות סופיות! 
שינויים בתנועות בלתי-מוטעמות! מעתק טן> ל 0 ; צימצומים 
בקבוצות-עיצורים מטויימות והארכת התנועות הקצרות 
שלפניהן! ביטול תנועות בתיך ההברות. באותה תקופה נכנסו 
לג׳ כמה מלים לאטיניות־בריטיות. ג' קדומה זו היתה תחילה 
לשוגה של אירלנד! משם הובאה במאה ה 5 ע״י מתיישבים 
או פולשים איריים ("סקוטים") לחוף המערבי של סקוטלנד, 
ובעקבות כיבושים, שנעשו בדרכי־מלחמה או בדרכי־שלום, 
נתפשטו הלשון והתרבות הג׳ על פני מרבית שטחה של הארץ. 
אחדותן הלשונית של שתי הארצות התמידה עד למאה ה 113 
לאחר מכן נתגלו הבדלים ניכרים בין המזרח ובין המערב, 
שהלכו וגדלו, עד שנתפצלה הג׳ המשותפת לג׳־סקומית, 



905 


גלית, ל^ןץ 


906 


ג׳־אידית ומנכסית של היום. במשמעות מצומצמת משמש 
היום השם ג׳ סתם לציין הסקוטית. 

1 ) ג׳־ ס קו טית. כמו בג׳־אירית כן גם בג׳־סקוטית 
חל טעם־החוזק בהברה הראשונה של המלה" אלא שבניגוד 
לאירית נתקצרו בה כל התנועות הארוכות בהברות בלתי־ 
מוטעמות. מספד יחסיודהשם ( 038115 ) נצטמצם, וסיום הריבוי 
1 ! 3 - געשה כללי. רוב צורות־הנטיה של הפועל נתבטלו ולא 
נתקיימו אלא בדרך הציווי והעתיד־התלוי (סוביובקטיוו)! 
צורת העתיד הובלעה בצורת ההווה, וצורת התנאי בצורת 
העבר־הבלתי־מושלם (אימפרפקט). בניגוד לאירית החדשה 
נשתמרו בג׳־סקוטית כמה תכונות פו׳נטיות קדומות, למשל: 
מלים בנות שתי הברות, שחל בהן טעם מלא, לא גתכווצו 
אך לעומת זה מצויים בד, חידושים חשובים, ביהוד אבדן 
קוליותם של 8 , 1 > ,ל והתפתחות התטמיים במקום העיצורים 
השפתיים" השיניים והחיכיים בראשי המלים בהשפעת ההגאים 
הסופיים של המלים הקודמות. מבחינה לכסיקאלית מצויות 
בג׳־סקוטית מלים רבות שאינן ידועות י באירית, או מלים 
שנתיישנו או נתבטלו בזו האחרונה, וכן נשתמרו בה כמה 
הוראות־מלים קדומות. כן נפנסו לג׳־סקוטית יסודות לשו¬ 
ניים רבים מנורדית, בריטונית (ע״ע) ואנגלית. 

שטח תפוצתה של הג׳־הסקוטית הלד ונצטמצם במידה 
ניכרת במשך הדורות. גבולה הדרומי נסוג צפונה־מעדבה! 
והיום הוא יוצא מחצי-האי קיגטיר בדרום־מערב, חוצה את 
המחוזות ארגיל ופרת המערבית ומגיע לאינוורנם, אולם 
בצפון־מזרח, בקיתנס, שוב אין מדברים ג', רובם של דוברי־ 
ג׳ היום יושבים בצפוךמערב הארץ, וכן באיים המערביים. 
מספרם של דוברי־ג׳ בסקוטלנד מוסיף להצטמצם גם במאה 
זו: ב 1901 היה מספרם 239,000 , ב 1931 — 136,000 (מהם 
6,229 שלא דיברו שפה אחרת). בעקבות התיישבותם של 
מהגרים מסקוטלנד באלסטר, הושפע גם הניב האירי של 
אותו מחוז מן הג׳־הסקוטית השפעה מרובה. מלבד זה עדיין 
שגורה שפה זו בפי הזקנים צאצאי המהגרים הסקוטיים בגובה 
סקוטיה ובאי ק ים ברט 1 ן שבקאנאדה. 

השימוש בג׳ המשותפת בספרות התמיד בסקוטלנד עד 
למאה ה 18 ! אולם כבר במאה ה 17 הפכה לשה זו, בסקוטלנד 
כבאירלנד, ללשון מלאכותית וארכאית, שהיתר, מרותקת 
משפת דיבורם היומיומית של בני־העם. בשתי הארצות 
שימשה למשוררים־האמנים (הבארדים) בשירי־התהילה לפט־ 
רוגיהם, הערוכים בצורות מטריות מסובכות! כן היתה זו 
לשון הפרוזה "המשכילית". לאחר שנתפרדה האחדות התר¬ 
בותית והחברתית בין אירלנד וסקוטלנד, באו — במקום 
הלשון המשותפת המסרתית של הספרות הקדומה המקוב¬ 
לת — השפות העממיות של אירלנד וסקוטלנד, ובעקבות כך 
קמה ספרות חדשה. 

המקורות הספרותיים הראשונים בסקוטלנד הם רשימות 
מועטות על הענקת קרקעות ותרגומי צ׳ארטרים, הכלולות! 
בספר־אוואנגליון שנכתב במאה ה 9 (; 060 0£ ; 8001 ). שירים 
שנתחברו ע״י הבארדים בשפה ד,ג' המשותפת נשתמרו לרוב 
בכ״י. מאמצע המאה ה 17 עד אמצע המאה ד, 19 נכתבו שירים 
רבים בשפה העממית. בסוף המאה ה 17 ובמשך כל המאה 
ה 18 חידשו משוררים כפריים — כגון מרי מק-לאוד ( 1317 ׳<< 
1 ־ £60 וג׳ון מק-דוגלד (איאו לום״ — 1,001 1310 ) — 
ברובם חסרי־השכלה, את השימוש בשפה העממית כאמצעי- 
ביטוי ספרותי. המאורעות הכרוכים במרד היעקובים ב 1745 
סיפקו למשוררים חומר חדש. בשנים האחרונות ניכרת ד,נסיה 


להתרחק מהדפוסים המקובלים והשחוקים כלשהו! כך, למשל, 
מצדה בשירי כמה משודרים סקוטיים צעירים השפעתם של 
אודן ואליוט. 

י החיבור הפרוזאי הראשון שנדפס בסקוטלנד הוא תרגום 
ספר-התפילוח של קאלווין, שנעשה בידי ג׳ון קארסול 
( 1567 ), אלא שתרגום זה כתוב בג׳ המשותפת־ד,קלאסית. 
תרגום ס׳ התהילים של רוברט קרק( 101516 ), שנדפס ב 1684 , 
כתוב אף הוא באותה השפה, אעפ״י שנראות בו פה ושם 
תופעות של הלשון העממית. במאה ה 18 ביתרגמו מאנגלית 
ספרים דתיים לרוב, ואילו במאה ה 19 נתחברו ספרים עממיים 
רבים על נושאים היסטוריים ועל חיי ההרריים. 

הספרות-שבעל־פד, היתד, נפוצה מזמן קדום באיזורים 
שבהם נשתמרה הלשון הג׳! ועם הופעת ספרו של ג׳. ם. 
קספבל ״סיפורי־עם של הרי־המערב" ( 0£ 1316$ 1130 \קס? 
1131161$ * £118 ב 1862 , הוחל באיסוף שיטתי של 

החומר (סיפורים, שירים, זמרים ופתגמים). 

;£ 1832 ,/ 016, 4 /'! 0770177771X2 0. 010110x07 ק 1 ^ . 81 -א 

- £7111 . 0 1/10 / 0 / 0101107107 7 . 1 / 717010/1101 477 , 81361310 . 4 , 

: 1 * 1  1/7170 

). ]161(1, 8111101/10077 570170 €01/1071, 1832, "8/70 00071 01 £11- 
71101-0'1 800 \ (03, £. 0. 0018810-810 .ן X1), 1937, 
03(0(00, £ - £60 - 133111 ) 13 ,? .£ . 68 ) 00/11000 770 ו 74 ! 177 ס 

00401770 0077771770 , 031011611361 . 4 , ; 1892-1895 , 1-11 ,(ץ 1 מח , 

5 1,015., 1900-1954; 84 8136)630, 7/10 £71077711*70 0/ 1/70 
8 172/7/7*7741 , 1904; 0. 001(10, £0 11110711/7*10 / <10/1/(170 4'- 
£ 001*0 (£6\'06 <16 5 013 .- 1 ; 1904 ,( 1/111 , 6 *! 3 > 1 ) 510 ,£ 1656 [)םץ ,. 
81660, 0*0 10/1011710/7-2001110170 £7107011*7 (£01(0106 ז 16 ) ׳ - 
860*3(1, 1, 50010 110 /ק 702771 // 7 , 84361630 .ס , 1909 ,( 1 , 1 צ - 
071401100, 1915; 6.. 036(01611361-58 0110 * 07 , 500 ) 3 ׳ 48 .[ .׳ 
500;( ז׳א 6 ) 840 ,ץ 0.846£3 1080 , 517701004, 1934 / 717 ) 5 (ס ,( 
1412/1171714 70101 , 1940 

2 ) ג׳-אירית או ארס ( 56 ־!£). האירית הקדומה 
(תחילת המאה ה 8 — המאה ה 10 ). בין המאה ה 8 וסוף המאה 
ה 9 חלו בג׳ שינדים פונולוגיים ומורפולוגיים נוספים. הלשון 
שנתפתחה משינויים אלה היתד, עשירה בצורוודנסיה ובצו¬ 
רות מורכבות. באירית הקדומה חל טעם־החוזק המלא בהברה 
הראשונה של המלה (חוץ מבכמה פעלים מורכבים). תכונה 
שהיתר, משותפת לשפה זו ולשפות קלטיות־בריטיות אחרות 
(כגת הולשית) היא המוטאציה, ז. א. שינויים שונים בהגה 
הראשון של הפלד" שנגרמו מעיקרם ע״י ההגה האחרון 
שבמלה הקודמת. באידית היו שלושה מינים דיקדוקיים, 
חמישה יחסי־שם ושני סוגים של בטיית-השם. דרך־המזזווה 
(האינדיקאטיוו) בללה 5 זמנינו דרך-התלד (הסוביונק־ 
טיוו)'— 2 זמנים. להבעת הזמנים והדרכים השונים שימשו 
5 גזעי-פועל שונים. — האירית הבינונית (סוף המאה 
ה 10 — המאה ה 13 ) פשוטה במבנה הרבה יותר! בה נתבטל 
המין הדיקדוקי הסתמי (הנומרום)" ופחתו צורות הנטיד, של 
שמות־העצם! צורות הפועל הנפרדות נתרבו, וכן גדל מספר 
הפעלים הנגזרים משמות־פעולה. — באירית החדשה 
(החל בסוף המאה ד, 13 ) גברו הנטיות, שהיו מצדות בתקופה 
הקודמת. כן נכנסו לאירית כמד, מלים זרות: לאטיניות 
(בעיקר בביטויים דתיים), נודדיות, צרפתיות, ובתקופה מאו¬ 
חדת יותר — אף אנגליות. — תכונות השפה הג׳ המשותפת 
.17 נשתמרו בפרוזה המשכילית עד למאה ה 
במאות ה 13 וה 14 התחילה הלשון להתפלג לביבים איזו־ 
ריים, ובמאה ה 16 נתגבשו שתי קבוצות ניבים: דרומית 



907 


גלית, לשון—גלם 


908 


וצפונית, שהגבול ביניהן הוא בערך הקו העובר מדבלין 

לגולף. 

מלבד השמות הנזהרים בגאוגראפיה של פטולמיוס, אין 
עדות לספרות כתובה בג׳־אירית לפני סוף המאה ה 4 ! מאז 
ועד המאה ה 7 נכתבו כתובות רבות בכתב אוום (,רחג^ס 
מע־^ס), שאותיותיו מורכבות מקווים סדורים בצורות שונות, 
על לוחות עץ ואבן* מאלה לא נשתמרו אלא למעלה 
מ 300 — רובן מן המאות ה 5 וה 6 — בעיקר בדרום-מערב 
הארץ. בתקופה מאוחרת יותר בא במקום הכתב הזה, שלא 
היה נוח לכתיבה, האלפבית הלאטיני. צורות־לשון קדומות 
נשתמרו גם בטכסטים של המאות ה 7 וה 8 . — על התפתחות 
.232—230 הספרות הג׳־אירית ע״ע אירלנד, ע׳ 
!16 הלשון היתה נפוצה ברחבי אירלנד עד למאה ה 
האנגלית היתה מצומצמת בערים אחדות ובתחום שמסביב 
לדבלין. רדיפות האירים במאות ה 16 וה 17 פגעו כמשוררים 
העממיים (הבארדים), וכתביהם הושמדו, מה שגרם לירידת 
הלשון והספרות האירית. הירידה במספר דוברי-ארם חלה 
בעיקר במאה השנים האחרונות. לפי האומדן דיברו בה 
בתחילת המאה ה 19 כ 2 מיליון נפש (מתוך אוכלוסיה כללית 
של למעלה מ 4 מיליון). ב 1851 מנו דוברי-אירית 2 /* 1 מיליון 
שהיו כ 23% של האוכלוסיה הכללית)* ב 1891 ירד מס¬ ) 
,238,000 700 , ב 1911 — ל 580,000 , ב 1936 — ל X100 פרם ל 
ב 1946 — ל 193,000 . מספר הדוברים ארם בלבד לא עלה 

.13,000 ב 1926 על 

התנועה להחייאת הג׳ קמה ב 1876 עם ייסוד "החברה 
לשמירת הלשה האירית". תנועה זו היתה משולבת בתנועה 
הלאומית המתעוררת והגיעה לשיאה ב״ליגה הג׳", שנוסדה 
1910 ב 1893 . ב 1893 נלמדה הלשון רק ב 50 בתי־ספר, וב 
נלמדה ב 1,821 בתי-ספר. ב 1897 נערך פסטיוואל גלי־לאומי. 
מ 1905 ואילו נוסדו קולג׳ים גליים, וב 1910 הפך לימוד השפה 
ללימח־-הובה בקולג׳ האוניברסיטאי בדבלין. מאז הקמת 
הרפובליקה האירית ב 1922 נקבע לג' מקום נכבד בתכנית־ 
הלימודים בכל בתי־הספר הנתמכים ע״י הממשלה, ובחוקת 
1937 הוכר בה כבשפה הרשמית. 
33 על־אף התמיכה הרשמית, שזכתה לה הג , האירית ב 
השנים האחרונות, ועל־אף תחיה ספרותית מצומצמת, לא 
נכנסה לשון זו לשימוש כללי אלא בטכסים רשמיים מסויימים 
ובאותם האיזורים, שבה היתה מדוברת עוד קודם לכן. מעמדה 
של האירית מוסיף להתערער בשל הגידה וקשיים כלכליים, 
וכן בהשפעת הלשון האנגלית (שהיא שפת הראדיו, הקולנוע 
והעיתונים). לפי האומדן האחרון משתמשים בלשון זו כרגיל 
.3,000 — 35.000 אנשים, ובה בלבד 

1- 0. 241155-14. £641, £48 א .? 1 ;* 1871 , 0/1,48 181,48 מ 1 ״ . 
£11*41*, £>,4 ,448844 717[/8:13 . 45-1 * 5101 ; 1899 , 841 />מ - 
411411, 7754/8//48/ 7 > 8/84 4 /מ £44 ו . 
011>881¥41 [ , 1906 , £41 ? 1 ז 0 ( 1 / 0 8/441 ;״ ■ 

7441 0/ 7044 00. />0 - 1 // 41 / , 0.11114411 . 5 .£ ; 1922 ,/ 4£8 מ 
17/417.1  41 ״ 40 י/ , 04514111 * 5 - 1 . 64 ; 1934 ,( 111 ■ 11 ח 40 ס 1 \ /ס 84 !מ 
41 041441^1101, 1/71931 , 11 , 1 ,׳( 7/444 7/4 / 4/84,1781 , 84/44 ? ״ , 
1938, £ 7. 5. 6(341115141, 7104?!// 7 ״ £4/1,484 "*)!" 0 ) 1 ?> 44 /״ 
/"/1/7041/4 - 4/71 / 74 ! , 17 ,,׳/ 7 .; 7784 , 1 ז 54 ו 4 ח;עו 1 ' 1 * 11 : 1945 ,מ 
8 ,( 1946 , 111511 01/1 / 1 > ! 0131111113 14 . £081 ) ״ 7/464 ״ . 
6'011!1 , 1951 ,/ 14141 />< 7 ן״,^ 48 ?/- 6 /', 74 17 ״ 8 // 0,8744 741/4 ,׳ 
. 1951 ,.£ 0044141100 . 5011 * 301 ( 14 א 

א. ל. ס. 


{לס, בדיה, ובפרט אדם, שנוצרה שלא בדרך הטבע אלא 
בכוח פעולה מאגית, ע״י שמות קדושים. הרעיון 
שאפשר ליצור בריות בדרך זו נסח במאגיה של עמים רבים, 
ובפרט ידועים פסלים וצלמים שהקדמונים התפארו בהכנסת 
כוח־הדיבור בהם. אצל היוונים והערבים קשורות פעולות 
אלו לפעמים בדעות אסטרולוגיות על האפשרות של "הורדת 
הרוחניות של הכוכבים" אל הנבראים התחתונים (ע״ע 
אצטגנינות). התפתחות רעיון הג׳ ביהדות רחוקה מתחום 
האסטרולוגיה * היא קשורה בפירוש מאגי של "ספר יצירה" 
(ע״ע) ובהשקפות על כוחם היוצר של הדיבור ושל האותיות. 

המלה ג׳ נמצאת רק פעם אתת במקרא (תה׳ קלט, טז), 
ומשם נבע שימוש־הלשון התלמודי — דבר בלתי־מעובד 
ובלתי-מתוקן, וכן הפילוסופי — חומר בלי צורה. אדם הרא¬ 
שון נקרא ג' (גוף בלי נפש) באגדת על י״ב שעותיו הרא¬ 
שונות (סנה׳ לח, ע״ב)! אולם כבר במצבו זה מיוחסת לו 
ראיית כל הדורות (ב״ר כ״ד, ב׳), כאילו היה בג' כוח נעלם 
של השגה או ראיה, הקשור ביסוד־האדמה שממנו נלקח. 
עניין הג׳ באגדות יה״ב מוצאו באגדה התלמודית (הנד,' 
סה, ע״ב): רבא ברא אדם (גבר] ושלחו לרב זירא. דיבר 
עמו ולא השיב תשובה. אמר: מן החברים אתה ? שוב לעפרך. 
וכן מסופר, ששני אמוראים עסקו כל ערב-שבת בספר יצירה 
(נ״א: בהלכות יצירה) ובראו להם עגל ואכלוהו. אגדות אלו 
באות להוכיח, ש״אילו רצו הצדיקים, היו בוראים עולם"; 
הן קשורות, כנראה, באמונה בבוחן היוצר של אותיות השם־ 
המפורש ושל אותיות התורה בכלל (בר׳ נת, ע״א; מדר׳ 
תה , ג׳). חלוקות הדעות בשאלה אם "ספר יצירה" או "הלכות 
יצירה" שבכאן הוא הספר הנקרא בשני שמות אלו והנמצא 
בידינו. עיקר תכנו של ספר זה הוא עיוני, אבל קירבתו 
להשקפה המאגית על דבר בריאה בכוח האותיות היא בולטת, 
ומה שנאמר בגוף הספר על פעולת האל בשעת הבריאה 
הועבר בסוף הספר ברמז לאברהם עצמו. צירופי האותיות, 
גילגוליהן ותמורותיהן מהווים ידיעה מסתורית על פנימיות 
מעשה בראשית. "ם׳ יצירה" נתפרש ביה״ב בחוגים מסויימים 
בצרפת ובגרמניה כמורה־דרך לשימוש מאגי. אגדות מאוח־ 
רו׳ת בכיוון זה נמצאו לראשונה בסוף פירוש "ם׳ יצירה" לר׳ 
יהודה בן ברזילי (תחילת המאה ה 12 ). אגדות התלמוד 
נתבארו שם באופן חדש: בסיום הלימוד המעמיק של סודות 
"ם׳ יצירה" על בניין העולם קנו החכמים (או גם אברחם 
אבינו) את הכוח לברוא יצורים; אבל תכלית בריאה כזו היא 
סמלית והסתכלוחית בלבד, וכאשר רצו החכמים לאכול את 
העגל, שנוצר מכוח "צפייתם" בספר, שכחו כל לימודם. 
מאגדות מאוחרות אלו נתפתח אצל חסידי אשכנז במאות 
ה 12 — 13 עניין יצירת הג׳ כטכס מסתורי, הבא, כנראה, לסמל 
את מדרגת השגתם בסיום לימודיהם. בחוג זה נמצא לרא¬ 
שונה גם המונח ג׳ במשמעות קבועה כמורה על בדיה כזו. 

בכל המקורות הקדומים אין זכר לכל תועלת מעשית 
שג׳ כזה משמש לה. לדעת בעלי־הסוד עצמם לא היחה 
ליצירתו משמעות ראלית אלא סמלית בלבד; ז. א.: היא 
היתה חודה אקסטאטית, הבאה בעקבות טכס חגיגי. העו¬ 
סקים ב״פעולת־היצירה" לוקחים עפר מקרקע בתולה ועושים 
ממנו ג׳ (לפי מקוד אחד: קוברים ג׳ זה בקרקע), הולכים 
סביב הג׳ "כמו במחול" ומגלגלים את האלסא־ביתות וצירופי 
שם־המפורש ע״פ הודאות מדוייקות (שכמה מהן נשתמרו). 
מתור מלאכת-צירוף זו קם הג׳ לחיים, וכשהולכים בכיוון 



909 


גלם — גמה או גציץ־הערסרת 


910 


הפוך ואומרים אותם צירופי-אותיות בסדר הפוך, מתבטלת 
החיות שבג/ וחוא שוקע או נופל תחתיו. לפי אגדות אחרות 
כתבו את מלת "אמת" ("חותמו של חקב״ה" [שבת נח׳ 
ע״א! הנח׳ סד, ע״ב 1 ) על מצחו, ובמחיקת האל״ף נשאר 
"מת" יש אגדות על יצירת ג׳ כזה ע״י ירמיהו הנביא ובך 
סירא "בנו" ועל תלמידי ר׳ ישמעאל, גיבור ספרוודההיכלות. 
ההוראות הטכניות על דרך אמירת הצירופים וכל הכרוך 
בטכס מוכיחות, שיצירת הג׳ קשורה כאן בחוויות נפשיות 
אקסטאטיות (סוף פי׳ "ס׳ יצירה" לר׳ אלעזר מוורמס! ם' 
״עמק המלך״ [ 1648 ] ב״שער שעשועי המלך"! פי' "סי׳ יצי¬ 
רה" המיוחם לרס״ג). באגדות על הג' של בן־סירא יש גם 
הקבלה לאגדות על הצלמים של עבודה זרה והחיאתם על־ידי 
שם: הג׳ מביע אזהרה עליה ודורש את המתת עצמו. בכסה 
מקורות נאמר, שאין לג׳ נפש משכלת, ועל כן אין לו כוח־ 
הדיבור < אבל מצויות גם דעות הסוכות המיחסות לו כוח זה. 
דעות בעלי־הקבלה על טבע יצירת הג׳ שונות. קורדובירו 
סבר, שיש באדם כוח למשוך לג׳ "חיות" בלבד, אבל לא נפש, 
רוח או נשמה ממש. 

באגדה העממית, שקישטה את דמויות גיבורי התנועה 
של "חסידי אשכנז" בעטרת פלאים, הפך הג׳ לבדיה ראלית, 
המשרתת את בעליה וממלאה תפקידים שמטילים עליה. 
אגדות כאלו התחילו להתהלך בין יהודי גרמניה במאה ה 15 
והתפשטו הרבה, ובמאה ה 17 היו שם "בפי כולם" (לדברי 
יוסף שלמה דילמדיגו). בהתפתחות אגדת הג' המאוחרת 
בולטות 3 נקודות: א) היא מתקשרת באגדות קדומות יותר 
על החיאת מתים ע״י שימת שם־המפורש בפיהם או על 
זרועם והמתתם ע״י הרחקת הקלף המכיל את השם! אגדות 
כאלו נפוצו באיטליה מן המאה ה 10 ואילך (ב״מגילת אחי־ 
מעץ"). ב) היא מתקשרת ברעיונות של חוגים לא־יהודיים 
על יצירת אדם אלכימי (ה״ה 1 מונקולוס" של פרצלסוס 
[ע״ע]). ג) הג׳, שהוא משרתו של יוצרו, מפתח כוחות־טבע 
מסוכנים < הוא גדל והולך מיום ליום, וכדי שלא יגבר בכוחו 
על כל בני־הבית יש להחזירו לעפרו ע״י הוצאת השם או 
מחיקת האל״ף ממצחו. כאן מצטרף לעניין הג' המ 1 טיוו החדש 
של כוח־היסודות הבלתי־מרוסן, המתעורר ביצירה כזו ועלול 
להביא לידי הרס וחורבן, אגדות ממין זה התהלכו ראשונה 
על ר׳ אליהו, רב בחלם (נפטר 1583 ). ה״חכם צבי" ובגו 
ר׳ יעקב אמדין, שהיו מצאצאיו, דנו בשו״ת שלהם בשאלה, 
אם מותר לצרף גולם כזה למנין (ואסרו). הגאון מווילנא 
סיפר לתלמידו ר׳ חיים מוולודין, שבימי ילדותו נימה גם הוא 
לברוא ג , , אך ראה "תמונה" שגרמה לו לחדול ממלאכה ז(. 

הצורה האחרונה והמפורסמת ביותר של האגדה העממית 
קשורה במהר״ל (ע״ע יהודה ליווא בן בצלאל) מפראג. אין 
לאגדה זו כל אחיזה היסטורית בחיי המהר״ל או בדורות 
הקרובים לזמנו, היא הועברה מר׳ אליהו מהלם אל המהר״ל 
רק בזמן מאוחר מאד, כנראה במחצית השניה של המאה 
ה 18 . כאגדה מקומית של פראג היא קשורה בביהכ״ג אלט* 
נוישול ובמתן טעם למנחגי־תפילה מיוחדים של ק״ק פראג. 
לסי אגדות אלו יצר חסהר״ל את הג' כדי להשתמש בכוח* 
עבודתו, אולם נאלץ להחזירו לעפרו כשהתחיל הג׳ להש¬ 
תולל ולסכן את שלום הבריות. 

האגדות על הג/ בעיקר בצורתן המאוחרת, שימשו נושא 
ספרותי חביב. תחילה בספרות הגרמנית — של יהודים 
ולא-יהודים — במאה ה 19 , ואח״ב בספרות העברית והיידית 
המודרנית. לתחום היצירות הנלטריסטיות שייך גם הספר 


״נפלאות המהר״ל עם הגולם״ ( 1909 ), שנתפרסם ע״י יהודה 
רוזנברג ככ״י קדום, אך לא חובר לאמיתו של דבר אלא אחרי 
משפטי עלילת־הדם של שנות ה 90 של המאה ד, 19 . הקשר בין 
הגולם והמלחמה בעליל ת-הדם הוא כולו חידוש ספרותי 
מודרני. בספרות זו נדונו שאלות, שלא תפסו מקום באגדות 
העממיות (אהבת הג׳ לאשה), או הועלו ביאורים סמליים 
של מהות הג׳ (האדם הגלמי הבלתי־נגאלז עם־ישראל! 
מעמד־הפועלים השואף לשיחרורו). ביחוד נתפרסמו הרומאן 
האוקולטיסטי של גוסטאו מירינק 001401 ! 04 ( 1915 ) 
והדראמה של ליידק ״הגולם״ ( 1921 ). 

-ז> 7 ) * 03 , 1 ) 101 ־ 1 . 1 . 11 ; 1920 , 1 ) 8100 06 

*#ק* . 0 * 01 , 1 מ $011£01 ס 8 . 8 ; 1927 ,. 0 1 *£ 

, 501101001 , 0 ; 1934 מ* 

. 1954 ,( 22 06 ג 61 , ו 11 גן־ 5 ס 8111 ז£) . 0 012 

9 ל מז תן׳ זדע וילז. 

גל[, אגטוא[ — 1 > 0311311 111:01114 ^ — ( 1646 — 1715 ), 

מזרחן ואוסף*עתיקות צרפתי, הראשון שהביא את 
ספר "אלף לילה ולילה" (ע״ע) לידיעת הציבור המערבי. 
ג' נתייתם בהיותו ילד, הלך לפאריס ולמד שם בגימנסיה 
ובאוניברסיטה, כשהוא מפרנס את עצמו. אח״כ נעשה למזכיר 
השגריר הצרפתי בתורכיה וליווה אותו לקושטא. שם למד 
יוונית מודרנית וכינס אוסף יקר של מטבעות יווניות שהביאן 
לפאריס. ב 1679 נשלח ע״י קולבר שנית למזרח כדי לרכוש 
כתבי-יד ערביים ועתיקות. ב 1709 נתמנה לפרופסור ב:>§ז 11 ס 0 
1131144 14 >. מ 1704 ואילך פירסם בשנימ-עשר כרכים (האח¬ 
רונים הופיעו אחרי מותו) אח התרגום האירופי הראשון של 
״אלף לילה ולילה״, המכיל גם סיפורים — מהם מן הפופו¬ 
לאריים היום ביותר (כגון עלי באבא ו 40 השודדים, עלאדין 
ומנור ת-הקסם) —, שאינם נמצאים בכתבי־היד שבידינו או 
בדפוסים המזרחיים! מסתבר, שג' קיבלם מפי מספרי־סיפורים 
בעל-פה. הוא חיבר עוד: צ 101 ט-מסנ 143,1 נ! 3 נ 1 ן) 131 מ 4 ז 31-0143 ? 
£עו 3 ז 1411 ־! 0 143 > 41 013x111145 ("אמרות, חידודים וסיתגמים 
של בני״המזדח״), 1694 ! 111 > 111 > 41 4 ם 1 ^ 1 ז 10 04 

6 ) 03 (״ראשיתו ותולדותיו של הקפה״), 11699 וכן יומך 
נסיעות בתורכיה, שפורסם ב 1881 . כמה חיבורים נוספים 
משלו נשארו בכתובים ונמצאים בספריה הלאומית בפאריס. 

נלנה או ^ציץ״ה?ןו 5 ךו 1 ( £31403 , 8141813112 ), עופרת 
גפריתית מינראלית, הבצר השכיח ביותר של 
העופרת (ע״ע). עיקרה 5 נ 1 ? (עד 86% עופרת), עס״ר 
בתערובת עם כמויות קטנות ( 1% — 0.1 ) של כסף סולסידי 
ועם עקבות 54 , 011,30 , 35 ,< 51 . הג , מתגבשת במערכה 
הקובית ומופיעה לפעמים בגבישים גדולים, אך על־פי דוב 
באגרגאטים גרגריים או רסיסיים שהם בעלי פצילות קובית 
מושלמת. צבעה אסור עם ברק מתכתי גבוה! קשיותה 23 
ומשקלה הסגולי 7,5 . 

הג׳ ידועה מימי־קדם, ושמה כבר נזכר ע״י פליניום. 
במרבציה הטבעיים היא מופיעה — עס״ר יחד עם ספלריט 
( 5115 ; ע״ע אבץ) — בצורת עורקים אפי-תרמאליים או 
באופן מטאסומתי. הג' היא המקור העיקרי להפקת העופרת. 
המרבצים הראויים לניצול מכילים 12% — 2 עופרת. המרב־ 
צים הגדולים ביותר נמצאים באה״ב, קאנאדד" או׳סטראליה, 
מכסיקו! כמויות קטנות יותר — בברית־המועצות, גרמניה, 
בורמה, יוג 1 םלאוויה, פרו, איטליה, ספרד, ארגנטינה. הג' היא 
גם המקור העיקרי להפקת כסף (ע״ע), ומרוב מרבציה מום? 



911 


גלנה או :ציץ־העוסדת—כלנוס 


912 


גם אבץ (מן הספאלריט). התפוקה העולמית השנתית של 
עופרת מתור ג׳ היא כ 1.4 מיליון טון. 

גלנויל, ךנולף דה ( 111 עח 013 ^ * 830111 ), משפטן ומדי¬ 
נאי בריטי במאה ה 12 . במלכותו של הנרי 11 היה 
ג׳ שריף של יורקשיד, ואח״ב היה עוזרו הראשי של המלך 
בשלטון, לחם אח מלחמותיו בסקוטים וביצע, ואולי אף יזם, 
כמה מהתיקונים שהנהיג המלך במערכות המינהל המשפטי. 
בסוף ימיו נלווה למלך ריצ׳רד 1 במסע־הצלב השלישי ומת 
בעת המצור על עכו ב 1190 . 

ג׳ נחשב עם מניחי-היסוד של "המשפט המקובל' (-םזס 0 
׳" 3 ״ 1 תסות) הבריטי(ע״ע בריטניה, משפט).המסורת מייחסת 
לו את הספר ש 113 §מ\ 1 !ת^שז 1111111 115 ) 11 :זש 1 ו 5 ת 1:0 $ו 1 נ 10£11 ש 0 

("על חוקיה ומנהגיה של מלכות־אנגליה"), אשר נכתב בין 
השנים 1181 ו 1190 ! אך יש אומרים, כי הספר נכתב 
בהשפעתו על־ידי אחיינו ומזכירו יוברט וולטר (!■!שלס 1 ־ 1 
״ ז ¥31 \), שהיה אחר-כך ארכיהגמון 7 של קנטרברי. עכ״פ 
אין ספק, שהיה לג , יד בחיבור זה, שהוא הספר העתיק 
ביותר על המשפט האנגלי המקובל, ודורות הרבה של מש¬ 
פטנים התחנכו עליו. הספר נכתב בצורת פירושים על כתבי־ 
הדין המלכותיים (*ז:!•!•׳* 31 ׳( 0 ז) השונים, אשר שימשו ימוד 
לתביעות שהובאו לפני בית-המשפס של המלך. הספר מחולק 
ל 14 חלקים, וניכרת בו השפעתם של שלושה יסודות משפ¬ 
טיים שונים: (א) הכללים שהיו נוהגים בבית-המשפט של 
המלך ! (ב) העקרונות של המשפט הרומאי, כפי שהותאמו 
למערכת המשפט האנגלי! (ג) מקורות המשפט שבמנהג. 
שימוש נרחב נעשה באנגליה בספרו של ג/ וכמקור היסטורי 
רב ערכו עד היום. הספר נדפס לראשתה ב 1554 , ותרגום 
אנגלי הופיע לראשונה ב 1812 ! מהדורה מדעית חדישה 
הופיעה ב 1932 . 

- 146 , 11 ,׳״״ 1 ג 11 !ןמ£ / 0 ,צ 1 זז #0 ו 110145 . 5 .■אי 

. 1909 , 432-434 , 161-164 , 150 

^נ 1 ם — ? 0 ׳ץףג 0 י 1 , 11$ מש 031 — ( 129 — 200 ז לסה״ג), גדול 
הרופאים של העולם העתיק אחרי היסו׳קרטס(ע״ע). 

ג׳ נולד בפרגמון (ע״ע) בבנו של המהנדס ניקון, איש 
מלומד במאתמאטיקה, מדעי־הטבע ופילוסופיה. אביו קרא 
לו בשם ג/ שהוא המונח המציין את הים השקט, חסר 
הגלים (השוד: נח, זה ינחמנו ממעשנו ומעצבת ידינו [בר׳ 
ה, כט]); במקורות לאטיניים מאוחרים הוא נקרא קלודיוס ג׳ 
(.ס 11115 ) 01311 ) — תוספת־שם שמקורה, כנראה, 'בשגיאה: 
בהחלפת משמעותן של האותיות . 01 (= 5 טמו 0131-1581 , הנאור, 
המפורסם) בקיצורו של השם קלודיום. — ג׳ קיבל את תחילת 
השכלתו בפילוסופיה ובמדעי־הטבע מפי אביו! אחר־כר 
למד רפואה בעיר־מולדתו, שהיתה אז המרכז השני (אחרי 
אלכסנדריה) למדע בעולם ההלניסטי, והמשיך את לימודיו 
בסמירנה(באנאטומיה), בקורינתוס ובאלכסנדריה! הוא ביקר 
גם בסוריה ובא״י. הוא מספר, שבאלכסנדריה נזדמן לו 
שלד-אדם, שעל פיו יכול היה להרחיב את ידיעותיו בתורת- 
העצמות. עם שובו לפרגאמון ב 157 נתמנה לרופא בבית- 
הספר לגלאדיאטו׳רים וקנה לו נסיון בשדה הכירורגיה, וכן 
בדיאטטיקה והיגיינה כללית, ואף במקצוע של רפואת־ 
הספורט. יחד עם זה התחיל בכתיבת חיבורים פילוסופיים. 
ב 162 עבד לרומא, שהיתר, מלאה רופאים זרים, רובם יוונים 
אסיאתיים, מאחר שהרומאים עצמם לא עסקו ברפואה. ג' 
נקלע לתוך חבורת הרומאים היומיים, שהיו מפולגים ומסוב־ 


סכים, הן משום מחלוקת האסכולות — האמפירית, הדוגמא- 
טית, המתודית —, והן משום התחרות אישית חריפה. בידיעו¬ 
תיו התאורטיות הרחבות, בהבנתו הפסיכולוגית לנפש החולה 
ובטיפולים מוצלחים בכמה אישים חשובים רכש לו ג׳ ברומא 
פירסום רב וזכה לשם "עושדדנפלאות" ( 0165 ״ 0 ^ 00050 מ). 
הוא נתבקש ע״י החוגים הגבוהים ברומא לערוך הרצאות 
באנאטומיה ופיסיולוגיה, והוא הדגים את ההרצאות בניסויים 
בבעלי־חיים, הקונסול בואתוס שלח סטנוגראפים להרצאות 
אלו, ורשימותיהם נצטרפו לחיבורים אחדים באנאטומיה. 
ב 166 — כשפירסומו של ג׳ היה ברום פסגתו — עזב את 
רומא וחזר לפרגאמון: לפי דבריו — משום קנאת הרופאים 
האחרים! לסי סברת היסטוריונים אחדים נמלט מפני מגפה 
שפרצה אז בעיר. ב 169 קרא אוחו מארקום אורליוס קיסר 
חזרה לרומא ומינה אותו לרופא־התצר. הוא נשאר ברומא 
עד סוף ימיו והמשיך בכהונתו כרופא חצר־המלכות גם 
אחרי מות מארקום אורליוס. תקופת־חייו האחרונה היתה 
מלאה עבודה קדחתנית: טיפול בחולים, חיבורים רפואיים, 
עבודות ספרותיות אחרות, כתבי*םולמום, הרצאות. שנת מותו 
איננה ידועה אל נכון ( 199 עד 201 ). 

פעילותו המדעית של ג׳ היא רחבה, עמוקה ומגוונת 
ביותר. הוא חיבר יותר מ 400 חיבורים: במאתמאטיקה, דיק־ 
דוק, פילוסו׳פיה, וביחוד ברפואה. ג , השאיר אחריו רשימה 
של כתביו! לפיכך אפשר להבחין בין הכתבים השייכים לו 
בפועל ובין כתבים שאינם משלו ושיוחסו לו בזדון או בשגגה 
ביד,״ב, ביחוד בשטח האסטרולוגיה. 175 מספריו שייכים 
לתחום הפילוסופיה, 76 דנים בדיקדוק, למעלה מ 110 הם 
כתבים רפואיים, שחלק מהם נשמר בתרגומים ערביים בלבד 
וחלק רק בצורה מקוטעת. כתביו הרפואיים של ג׳ מהווים 
כמחצית מכל המורשה הספרותית של הרפואה היוונית, אבל 
הכמות העצומה של יצירתו הספרותית אינה מסבירה כשהיא 
לעצמה את השפעתו של ג׳ על הדורות שאחריו. השפעה זו 
מתבארת מעמדתו כמסכמו של המדע העתיק, כמחבר שבו 
משתלבות הידיעות המקיפות בשיטתיות גאונית, בהגיון 
פילוסופי ובסידור מושלם של החומר שנצטבר במשך שש 
מאות השנה המפרידות בינו וביו היפוקראסם. ג׳ היה מחונן 
במידה רבה בסגולות־הרופא: כיוון ניסויי ואנאליטי ברפואה, 
כשרון התצפית והביקורת, אולם ביותר קסמה לאנשי יה״ב 
הפילוסופיה שלאורה ראה והסביר ג' את הביולוגיה והרפואה: 
דרך חשיבה טלאולוגית, המנסה להסביר כי כל איבר בגוף' 
האדם מותאם'על-ידי הבורא לתפקיד מסויים. אידיאולוגיה 
נפסדת זו, המשמשת מכשול למחקר המדעי הטהור, סיפקה 
לרופאים שבאו אחרי ג׳ שיטח שלמה להבנת פעולתם ברוחה 
של השקפת־העולם ששלטה בתקופתם. תורת ג׳ נתקדשה 
כמעט קדושה דתית. 

השפעתו העצומה של ג׳ כפוסק אחרון ברפואה להלכה 
ולמעשה נמשכה עד המאה ה 16 הן במזרח והן במערב (ע״י 
תרגומי כתביו מיוונית לערבית וללאסינית). הוא שלט בתחום 
הרפואה באותה המידה במו אריסטו בפילוסופיה- רק בימי 
הרנסאנס קמו מערערים על תורתו, ביחוד עם התחדשות 
האנטומיה (ע״ע). החקירה ההיסטורית החדישה הבליטה 
בביקורת חריפה את הצדדים השליליים שבג׳ — את שגיאו¬ 
תיו׳ את התנהגותו הלא־הוגנת בפולמוס, את התרברבותו, 
וביחוד את העובדה שההוקרה המופרזת שנודעה לו ביח״ב 
עיכבה את מהלך החקירה העצמית במשך של 1,500 שנה. 
אעס״ב אין לזלזל בגדולתו המדעית של ג׳, ויש להבדיל 



913 


גלנרס 


914 


במשנתו בין מדעו המתאר ובין הפילוסופיה של מדעו, 
האחרונה נמצאת בספרו "על תועלת החלקים בגוף־האדם", 
הרואה את מבנה־הגוף באספקלריה של הסיבות התכליתיות: 
1 ) הטבע אינו עושה שום דבר לריק* 2 ) אפשר לקבוע 
מלכתחילה, לשם מה משמשים כל החלקים בגופו של בעל־ 
חיים, ואפשר להוכיח כי שום 
הלק לא יכול היה להיות 
בנוי אחרת מכסי שהוא נב¬ 
נה ! 3 ) קיים קשר הכרחי בין 
התפקיד והמבנה של האיב¬ 
רים) 4 ) המבנה משקף את 
חכמת הטבע או הבורא, — 
כל ממצא אנאטומי נבדק 
ומתואר על-ידי ג׳ מבחינת 
התועלת לתיסקודו של איבר 
פלוני או אלמוני, לפעמים על 
סמך הסברים לא-מציאותייס. 

כיסוד לשיטתו הרפואית 
של ג׳ שימש היפוקראסס, 
כיסוד לצורת הרצאתו והס¬ 
ברתו — אריםט 1 . ג׳ לא היה 
שייך אף לאחת מן האסכו¬ 
לות היריבות. עם האסכולה 
האמפירית הוא מכבד את 
הנסיון, ומן האסכולה המתו¬ 
דית הוא לוקח את הביסוס 
העיוני. עם כל הכבוד להי־ 
פוקדאטס אין הזא מסתפק 
בתורותיו אלא מוסיף עליהן, 
ואף חולק עליו בעיקרים. 
בניגוד להיפוקראטס, אין 
הוא רואה את מהות המחלה 
כדיסקראסיה בלבד (כסתי¬ 
רת ההארסוניה הכללית של 
הגוף), בי אם גם בתהליך 
מקומי, כשינוי באיברים 
מסויימיס — דבר המקרב 
את ג' לפאתולוגיה החדישה. 
אין ג׳ סומך על ה״כוח 
המרפא של הטבע" בלבד, 
אלא מדריך את הרופא לפעי¬ 
לות לשם הדברת התופעות 
החולניות. את התורות ההי־ 
פוקראטיות על ארבע הליחות 
ותכונותיהן ועל הפגומה הרחיב ג׳ ונתן להן סיסטמאטיזאציה. 

לסי תורתו של ג/ הפנומה (=הדוח) — שהיא יסויד* 
החיים — נפרדת לשלוש ״נפשות״: 1 ) הנפש הטבעית 
(זגל״״סמן) . 0 .)^:!.), יסוד התהליכים הוגטאטיוויים, מרוכזת 
בכבד; 2 ) הנפש החיונית ('יסא״סט? .״> מקננת בלב ומת¬ 
גלה בדופק! 3 ) הנפש הנפשית .״) מושבה במוח, 

מרכז ההדגש והתנועה. החיים הטבעיים, החיוניים והנפשיים 
נבדלים בתפקידיהם ונשמעים לשלטון הנשמת תורה זו כו¬ 
ללת נתונים אנאטומיים ופיסיולוגיים גם יחד, ברוחו של ג׳ 
אשר לא אהב את האנאטומיה הטהורה, באמרו כי בעל־חיים 
אינו סכום של חלקים, כי אס יחידה אחת. 


מתוך הנחת הפנומה ביסוד ביולוגי וממיקומה האנאטומי 
בכבד, בלב ובמוח בתור שלושת המרכזים שבגוף מצטיירת 
השיטה הפיסיולוגית של ג׳ כדלקמן: המזון העובר את 
מערכת־העיכול נספג בתור "כילוס" מן המעיים, נאסף 
על־ידי ורידי־הסלסיליה לתוך וריד־השער ומגיע לכבד. 

הכבד הופך את הכילוס לדם 
ורידי ומקנה לו את הרוח 
הטבעית. ספוג רוח טבעית 
מן הכבד עם החומר המזין 
שמקורו מן המזון, נכנם הדם 
למחזור ע״י הווריד הנבוב 
העובר לאורך הגוף, והוורי¬ 
דים מוסרים את הרוח הטב¬ 
עית ואת המזון לכל חלקי- 
הגוף, מן הווריד הנבוב נכנס 
הדם לחדר הימני של הלב. 

סם נשאר רוב הדם, המכיל 
את המותרות שהובאו מן 
האיברים והמובלים אח״ב 
על-ידי עורק הריאה לריאה 
לשם פליטתם לאויר החיצון! 

כך מזדכך הדם. אבל חלק 
קטן מן הדם הוורידי, שנכנס 
לחדר היפני של הלב, מסתנן 
דרך נקבוביות במחיצה שבין 
שני החדרים לתוך החדר 
השמאלי. שם נפגש הדם 
הוורידי באדר הבא מן 
הריאה דרך וריד־הריאה, 

ועי״כ נהפכת הרוח הטבעית 
לרוח החיונית, העוברת דרך 
העורקים לכל חלקי־הגוף. 

הדם הנושא את הרוח החיו¬ 
נית עולה למוח דרך עורקי- 
הצוואר. עורקים גדולים אלה 
מתפצלים לעורקים דקיקים 
המצטרפים יחד ל״רשת- 
הפלאים". כאן מתעלה הדם 
לדרגה שלישית, הרוח הנפ¬ 
שית, שהיא חודרת לחדד 
הרביעי של המוח ומתפשטת 
משם דרך העצבים לכל הגוף, 

ובעיקר לשרירים. 

השגיאות החמורות ביותר 
מבחינה אנאטומית שבשיטה זו הן: הכבד כמוצא הוורידים — 
טעות שעליה עדיין חוזר וזליום (ע״ע) במאה ה 116 הנקבו¬ 
ביות במחיצת־הלב — המופיעות נם בציור של לאונרדו דה 
וינצ׳י (ע״ע), ושהאמונה במציאותן לא בטלה אלא עם גילוי 
מחזור־הדם ז רשת־הפלאים המוחית, שאינה במציאות באדם 
(כאשר הכיר לראשונה וזאליום) ושג׳ לא ראה אותה אלא 
בביתוחיו בעגל. המקור העיקרי לשגיאותיו של ג׳ באנאטו־ 
מיה היה שנמנע מלעסוק בפתיחת גופות־אדם והסתמך על 
ניתוחים בבע״ח (בכללם קופים), שמהם תקיש — לפעמים 
לפעמים שלא בצדק — על האדם. 

באנאסומיה השלים ג׳ את פיתוח תורת־העצמותו הוא 




915 


נלנוס 


916 


קבע את הממסר הנכון של חוליות עמוד־השדרה ותיאר את 
עצמות-הגולגולת וקווי־התחברותן, בתורת־השרירים תיאר 
ג׳ שרירים רבים לראשונה ונתן להם שמות, אשר רבים מהם 
נשארו בשימוש עד היום. — ג׳ נעשה אחד מאבות הפיסיו¬ 
לוגיה הניסויית ע״י ניסוייו בבהמות חיות! הוא ערך את 
ניסוייו בפומבי לפני קהל־סאזיניו ונתן בספריו תיאורים 
מדוייקים של ניתוחיו. ג׳ היה הראשון שהוכיח, כי העורקים 
מובילים דם ולא אדר. הוא ניחש מציאות מעבר בין הוד 
פצלויות העורקים והוורידים ("הם מעבירים אלד. לאלה את 
הדם ואת הרוחות ע״י מעבר דק מאד שאינו נראה לעיר) 
וטבע בשבילו את המונח אנסטומוזה > משום כך ראה הרוי 
(ע״ע) בג׳ את חלוץ ההכרה במחזור־הדם, לפחות במה שנוגע 
למחזור הקטן. עיקר תגליותיו של ג׳ בפיסיולוגיה שייכות 
למערכח-העצבים! הוא הבחין ביועצבי־תנועה ועצבי־תחושה 
והוכיח את איתור מרכזי התנועה והחישה בגוף־המות עצמו, 
ולא בקרום־המוח, כפי שסבר אריסטו! הוא חקר את תוצאות 
כריתת חוט־השדרה במקומותיו השונים לאורך ולרוחב, כריתה 
שלמה וכריתה חד־צדדית. 

בכירורגיה עסק ג' רק בצעירותו, אבל הוא מזכיר את 
הטכניקה החשובה של קשירת כלי-הדם למניעת דמם, ואף 
דן בפרטים טכניים: הוא ממליץ על שימוש בחוטי פשתן 
קלטי הנמכרים בחנות מסויימת ברחוב מסדים ברומא. 
במיילדות לא עסק הרבה, ואף גרס את הדעה המשוב־ 
שת, כי דחם־האשה מכיל שני חללים — הימני לעובר־זכר 
והשמאלי לעופר־נקבה. ג׳ הירבה לחדש ברפואה הסיסטמא־ 
טית. תורת־התרופות שלו אינה מקורית, אבל מכילה חומר 
עצום. על שמו נקראים ברפואה התכשירים המופקים מעולם־ 
הצמחים "תכשירים גאלניים". 

כתבי ג׳ לא הגיעו בבת־אחת לידיעת העולם הרפואי המער¬ 
בי. דווקא החשובים שבהם לא תורגמו ללאטינית אלא בתקופה 
מאוחדת. הספר הגדול והחשוב ביותר, "על תועלת חלקי 
גוף האדם״, תורגם רק בתחילת המאה ה 14 (ע״י ניקולאוס 
מרג׳ו, 1322 ) 1 עם כל ליקדיו מסמנת הופעת החיבור הזה בתר¬ 
גומו הלאטיני את התחלת הרפואה המדעית החדשה במערב. 

הוצאה ראשונה של כתבי ג׳ בלאטינית הופיעה ב 1490 
בורניציאה, הוצאה ראשונה של הכתבים במקורם היווני — 
אף היא בוויניציאה ב 1525 . ההוצאה השלמה (ביוונית ובתר¬ 
גום לאטיני) החשובה ביותר היא זו של קין ( 0 ו!ס> 1 ) ב 22 
כרכים, 1821 — 1833 . תרגום צרפתי של הכתבים האנאטומיים 
והפיסיולוגיים ניתן ע״י דאראנבר ( 2 ז£( 1 מ €1 זב 0 ), 1854 — 
1856 . בהוצאה ביקרתית חדישה הוחל ב 1914 ע״י האקאדמיה 
הפרוסית למדעים (באוסף בתטזססשבז^ תז 11 ז 0 :> 1 [>זזח 115 ^ 001 ), 
אך היא לא הושלמה עד היום. 

) 011011120 ״ 1 ; 1821 ,(הקדמה לחוצאת קין) ס.ן 

?! 01. <10x0! <101 3110/101^117140 )< 7 מ,£ .ן) 08 מ 01 ז 8 -ז 0 י< 40 < . 11 ־ 1 ־ ; ?. 

011(1011, 010 30 ^ 4 מ 70041 040 ) 001 :^ 0 ) 0.01 0114 040 /.:מ 0 ז 3 מ ( 

0.. 1919; >4 \10}( 1011 ( 50/111 004/0 :.,, 11114 004/0 01101 י 1 סו 1 ז־ 
0:1 (80 6.130 0 : 1928 ,(ז 1 ך\ 0£ י . 97155 . 8 .) 41 ז? 8 .ז - 
01001, 0, 1930; ?. | 0016, 4 141110!$ 0 / 000 י 8 ./ 4 ־יעק 1 מ 
41x110111$, 42 ?£, 1944; 0(1. 510£0 011140 !'-! 4 . , 3610 ?) . 0 -־ו 
50101100 $1040111 ס! . XXX ־*״)<£ 14 , 1 . 7 \ ; 1946 ..}) ]ז/י 
ת 0 )) $2 . 0 ; 1949 , 471310711$ 1 ' 0 מס 40101 ! 501110 ,!!)זס׳יי , 

0. 0( ¥0120111011, 1953; 08. 51080(, 400101111031 סס .ס 
?1000411101 (61161. 01 (110 3^01100010 1415(0(1031 8£1 * 810 ס 
811)501101, ?40 7), 10 (60 (1(055- 

. יה. י 


ג׳ והעולם הערבי. בתקופת כיבוש מצרים וסוריה 
בידי הערבים כבר נעשו כתבי ג׳ מעין כתבים קלאסיים, 
ותורותיו נתפרשו כתורות הוגה שיטתי. כתביו שימשו חלק 
של מערכת הלימודים הגבוהים בכנסיות הנוצריות היוונית 
והסורית. במאה ה 9 ניתרגמו כמעט כל כתביו לערבית, והוא 
נתקבל בעולם האיסלאמי לא רק כסמכות עליונה ברפואה, 
אלא אף כהוגה־דעות. אנשי יה״ב הושפעו מהשקפתו של 
ג׳. שיש לבסס את המחקר הרפואי ואת דרכי־הריפוי על 
הנחות ושיקולים פילוסופיים. ספרו הגדול בתורת המופת 
המדעי־הגיוני(? 801 |״ 108 ־ 0 = ״על המופת״, לאט׳ 06 

:) 11 סט 3 ז 51 ת 10 ח 46 ערב׳ ^ \ג_*) 0 ) היה ידוע לערבים הרבה 
יותר משהוא ידוע לנו, והיום נעשים נסיוגות לשחזר את 
תכנו וצורתו המקוריים על־פי טכסטים ערביים שנתגלו בזמן 
האחרון. אולם ג׳ שאף גם לקביעת אודח־חייו והתנהגותו 
המוסרית של הרופא על־פי עקרונות פילוסופיים, ורבים 
מחיבוריו נכתבו לשם מטרה חינוכית זו. מסתבר, שרופאים 
מוסלמים גדולים, בגו? אלראזי ואבן סיגא, הושפעו סדוגמתו 
של ג׳ בנסיונם לשלב רפואה ומחקר פילוסופי בדרו־חייהם. 

מספר עצום של חיבוריו הגדולים והקטנים של ג' היו 
ידועים לערבים כמעט בשלמותם. הנין אבן אסחאק (ע״ע) 
מעיד, שיותר מ 100 מכתבי ג׳ תורגמו לערבית ולסורית על- 
ידיו וע״י תלמידיו וחבריו לעבודה — וזאת בתקופה שרק 
חיבורים בודדים של ג׳ היו ידועים למערב במקורם או 
בתרגום לאטיגי, 

מספר רב מחיבוריו של ג׳ בפילוסופיה וברפואה לא נודעו 
לנו אלא ממקורות ערביים, כגון: הספרים 9 (חלק ב׳) — 15 
מהאנאטומיה! קונטרס הילוד בן שבעת החדשים< תורת- 
המידות (בתקציר)! הקונטרס על הבסיון הרפואי! פארא- 
פראזה על "טימאיוס" לאפלטון, התמצית השלמה היחידה 
של הדיאלוג, שהגיעה אלינו מן התקופה העתיקה. גם חקירת 
תרגומי חיבוריו הידועים לנו במקורם יש בה משום עניין רב 
ותועלת רבה לביסוס הטכסט היווני המקורי, וכן לצרכי 
עריכת מילון משווה של מונחי-רפואה. 

ג׳ היה בין הראשונים בסופרי התקופה העתיקה, שהיו 
מסוגלים למידת־מד. של אובייקטיוויות בגישתם הביקרתיח 
לאמונה היהודית ולדת הנוצרית החדשה. עדויות לכך לא 
נשתמרו אף הן ברובן אלא במסורת הערבית, אולם אין ספק 
שהן עדויות-אמת, המשקפות את דעתו השקולה של ג׳. הוא 
מוצא פגם בעובדה — שלפי דברי פאולוס עצמו נראתה תמיד 
בעיני היוונים כאיוולת, — כי היהדות והנצרות סמוכות על 
האמונה ועל אמת שנתגלתה להן מסי הגבורה ושאינה נזקקת 
לא למופת מדעי ולא לשיטה משוכללת של תאולוגיה טבעית. 
לעומת זה הכיר ג׳ בערכו של המיתום הנוצרי לקביעת 
התנהגותם המופתית של חסידי הדת החדשה. 

ס ; 1906 ג . 0 $€5 ) 07711 ) 21713 ״ 71 ^ 814 , 51111011 

, 3 ^ 070 , 74 . 7 ^ ■ 7 ) 1117 ,?)* 1$% 1 * 11147101 ,־ 355€1 ז 51 §ז 8£ 

, 0 ,? 11 :> 1 > 1 * 5£ , 1925 

071 ,. 0 ,־! 412€ ^\ 11 , 1931 , 71 ) #0711 1€71 {) $%21711$ ) 771 4 7 ) 017 

40701 ! ז ״ 0 מס / 0 )# י. 1 ) 1 , 1944 ,)) 71 ) 71 ) 7 ^ 41(01 8x )?\ 

הס 0 ,.!ע , 1949 ,( 011 ^ .* 31141 > , 01458 ©ו! , !) ץ^^ 11110$0 ? 

- €0771 :. 6 . 11 -$נוג־ז£ .<£ ; 1949 , $118115 01111 1 ) 071 $ע!)[ 

) 14 ן) 71$7 ) 021 ?! . 5 ; 1951 , 0111$ ) 13 ? 1 ) 717710 1111771 ) 71 )<} 

,( €£5 ח 0 ס 5 .ה־מזת 1 .*ז 8 תס 0 70 ט 1 > 6$ * 0 ^) 0 ?!) 

. 1953 

י. ול. 

ג׳ בספרות העברית. כבר ר׳ יהודה הלוי ב״כוזרי" 
מזכיר את ג׳ כמה פעמים (ד׳, ל״א; ה׳, ח׳! ובחתימת הספר)* 
בין השאר הוא מזכיר את ם׳ "תועלת האיברים", שנתגלה 



917 


גלנוס — גלנטי 


918 


לאירופה הנוצרית רק במאה ד, 14 . בספר "סדר הקבלה" 
להראב״ד (ע״ע אבן דאוד), שעומד בפתח ההיסטוריוגראפיה 
העברית ( 1161 ), נזכר ג׳ — בהתאם למציאות ההיסטורית — 
כבן־דורו של ר׳ יהודה הנשיא. מלבדו ומלבד היפוקראטס אין 
שום רופאים אחרים נזכרים ב״סדר הקבלה", ומכאן ראיה 
לחשיבות המיוחדת שייחס כותב־ההיסטוריה הקדום לג׳. על 
ההתעניינות הרבה בג׳ מעידות גם האגדות והבדותות על ג׳ 
הנמצאות — על־יד ידיעות נכונות — בספרות העברית של 
יה״ב, למשל: שג׳ היה מזרע־ישראל (בפירוש עתיק על ס׳ 
יצירה, מועתק ע״י יעקב בן נסים). חכמי יה״ב היהודים עסקו 
הרבה בג׳ ולפעמים מתחו עליו ביקורת על אריכות־לשונו 
(פירוש ם , יצירה הנ״ל; "המבקש" לפאלקירה). אולם בין 
הרופאים היהודים של יה״ב זכה ג׳ לכבוד גדול. הרסב״ם אסף 
את דבריו "בספרי הקיצורים בהיותי מביא בו דברי גאלינוס 
בלשונו" (הקדמתו ל״פרקי משה"); ואילו על "פרקי משה" 
עצמם הוא אומר: "לקטתים מדבריו שהביא על דרך החיבו¬ 
רים ומדבריו שחיבר בפירושו כשפירש דברי אפוקרט". יחד 
עם זה היה הרמב״ם אחד מן המעטים בין רופאי־יה״ב שהעזו 
לחלוק על ג׳ בכמה פרטים רפואיים ולעמוד על שגיאותיו 
("פרקי משה", ם׳ כ״ה), וכן עירער על דבריו על קדמות־העו־ 
לם ועל משה רבנו. גם עמנואל הרומי מקנא את קנאת משה 
רבנו וקובע את מקומו של ג׳ בגיהינום: "שם גליאנום ראש 
הרופאים, על אשר שלח יד לשונו לדבר במשה אדון הנבי¬ 
אים" עמדה דומה כלפי ג׳ נוקם ר׳ ידעיה הפניני (ע״ע) 
בכתב־ההתנצלות אשר שלח לרשב״א. אבל למרות הביקורת 
הנמתחת על ג׳ בענייני אמונות ודעות ע״י כמה מן המחברים 
היהודים של יה״ב, שולטת תורת ג׳ בכל הספרות הרפואית 
היהודית של תקופה זו עד כדי כך, שידיעת־מה במשנתו 
הרפואית של ג׳ היא תנאי הכרחי להבנת ספרות זו. המחברים 
היהודים בעיקרם לא שאבו את תורות ג׳ מן המקור היווני, 
כי אם מן התרגום הערבי של הנין אבן אסתאק (ע״ע). 
התרגומים של חיבורי ג׳ לעברית תוארו ע״י שטינשנידד; 

1 ) פירוש מלאכה קטנה לפי חונין, תירגמו ר׳ שמואל 
אבן תיבון ב 1199 י אותו הספר תורגם מן התרגום הלאטיני 
של גררדום מקרמונה ע״י הלל בן שמואל (סוף המאה ה 13 ) 
בשם ספר הטיגני. 2 ) ספר החלאים והמקרים (= סימפטו¬ 
מים), מתרגומו של חונין, ע״י זרחיה כן שאלתיאל מרומא 
(סוף המאה ה 13 ). 3 ) על התרופות המורכבות(קאטאגני),גם 
הוא ע״י זרחיה. 4 ) ספר בחראן (על המשברים = קריסים), 
ע״י בוניראק שלמה מברצלונה (המאה ה 14 ). 5 ) על הקזה, 
ע״י קלונימום בן קלונימום מארל ( 1308 ); תרגום שני ע״י 
אלמוני: ספר ההקזה של גידים. 6 ) בחקנא ובקולנג, גם הוא 
ע״י קלונימום בן קלונימום ( 1308 ); מתרגום עברי זה תורגם 
החיבור אח״כ ללאטינית. 7 ) ספר בהנהגת הנער הנכפה(אפי¬ 
לפסיה), ע״י אלמוני. 8 ) רוע מזג מתחלף, כנראה ע״י דוד בן 
אברהם קאשלארי מנרבונר ומונפליר ( 1280 — 1337 ). 9 ) ספר 
הקצורים לאלכסנדריים, קובץ של 16 חיבורים קטנים של ג׳, 
התרגום מיוחס לקלונימום בן קלונימוס, אך בכתבים אח¬ 
דים נזכר שם המתרגם שמשון בן שלמה; התרגום הושלם 
ב 1322 . — לעברית תורגמו גם כמה מן הספרים המיוחסים לג׳. 
0:6 ,זש 18 ז 501111 ח 51£1 . 84 , 5111116. 1884 016 ,מםגבנסנובא ח 
, 650-657 , . 1161011661 ( 51 161 > ( £61 < 41 > 1612 ' 61 ?! 11 6 (ן 6 (/ 16 < 60  1 ( 548111101 , 101 ! •ז£/י 81£ . 81 - ] 1131:11 :) 5 • 1 . 1893 
5 )ז\ 1 )ס . 61111 ) עו<ס?ן 0 (?/ 1 ס 0 1 >ח 0 /((/( 1110501 ) 8 011 

ד. מרגלית, על גלינוס ; 1939 ,( 1 ,זו , 0311-0 01 .׳יומט 
וגלגולו העברי: גמליאל (״הרפואה״, מ״ג, 201 ), 1952 . 

יה. ל. 


^לנס'׳ משפחה יהודית מסועפת, שמוצאה מספרד ושבניה 
ידועים מן המאה ה 15 ואילך באיטליה, תורכיה, 

סוריה וא״י. אחדים מבג יה בלטו במאות ה 16 והד! בא״י 
כרבנים ובמחברים: 

1 . ר׳ אברהם ב״ר מרדכי ג׳, מחכמי־הקבלה בצפת 
במהציתה השניה של המאה ה 16 ; אחיו של ■( 3 ), וכנראה 
למד תורה מפיו; תלמידו המובהק של ר׳ משד, קורדוכידו 
(ע״ע) בקבלה. ג׳ היה ידוע כמופלג בחסידות ובענווה וזכה 
לכינוי "הקדוש". ספריו הם: א) ירח יקר, פירוש לזוהר (מצוי 
בכ״י עד שמות, ס׳ תרומה ק״מ, ב׳)! קיצור ממנו בשם "זהרי 
חמד," נעשה ע״י ר״א אזולאי ונדפס (ויניציאה תט״ו, פיוסר־ 
קוב תדמ״א). ב) קינח סתרים, פירוש על מגילת איכה בדרך 
הקבלה (נדפס ע״י ר , יצחק גרשון בתוך הספר "קול בוכים", 
ויניציאה שמ״ט). ג) זכות אבות, פירוש קבלי למסכת אבות 
(בתוך הספר בית אבות, בילגורי תרע״א). ד) מנהגי חסידות, 
נתפרסם ע״י ש. שכטר, 1908 . — חיד״א מוסר מסי השמועה, 
שג' בנה את חצר מירון, שבה ציון קברו של רשב״י ובנו 
ר׳ אלעזר. 

ג. שלום, כתבי יד בקבלה, 102 — 104 , 1930 ! . 5 

, 297 — 294 . 275 — 209.273 — 208 , 11 ,״״׳־>/>״/ ( 7 < 161 ^ 5/0 ,"ו 

. 188 — 187 , 01 ו 81111 < 1 < %01 10 ו/(/ £18 ס 11  

ד. ת. 

גל^טי, אברהם (נו׳ 1873 , בודרום [אנאטוליה]), מלומד 
ומדינאי תורכי־יהודי. תחילה שימש כמורה ומפקח 
בבתי־ספר יהודיים ותורכיים ברודוס ובאיזמיר, אח״כ יצא 
למצרים וערך שם בשנות 1905 — 1908 את העיתון הספאניולי 
"לה בארה״ ( 31-3 ^ £3 ) והשתתף בעיתונים וכתבי־עת ער¬ 
ביים, צרפתיים ותורכיים. הוא לחם בעדיצותו של עבד אל־ 
חמיד 11 ולמען הסתגלותה של היהדות התורכית למולדתה, 
תוך שמירה על זכויות עמו. בין השאר ניהל תעמולה נמרצת 
לשימוש בשפה התורכית ע״י היהודים! הוא עצמו כתב כמה 
מחקרים בתורכית, וביניהם גם אחדים העוסקים בתולדות־ 
היהודים. אחרי מהפכת התורכים הצעירים חזר ג׳ לקושטא 
ונתמנה שם ב 1914 לפרופסור לשפות שמלת, ואת״כ לתולדות 
המזרח הקדמון, באוניברסיטה. ג , היה ציר באס*־. הלאומית 
התורכית הראשונה אחרי מלחמת־העולם 1 , וכן בביודהנב־ 
הרים שנתכנס בשנת 1943 . פעולתו המדעית העיקרית היא 
בחקירת תולדות־ד,יהודים בתורכיה. מחיבוריו: 11 קס 05 ן חסם 
עברית [ע״י אלמליח,) 1926 , 3 ־!ץ£ תש £5111 ; 1913 , 3551 א 
1510108 ש 1 ש 0££1 1:5 םשמ 111 ש 0 ס ! ("מזרח ומערב", ב/ תרפ״ה 
"תעודות רשמיות תור*) ש 111 ף־ו 711 ר ש 1 ז 1£5 ט[ 5 ש 1 !תבתזששחסש 
-טש 10 > *! 31 ש 0119 א ! 1953 — 1931 ,(כלת בדבר יהודי־תורכיה" 
"תעודות חדשות על שבתאי) 1 ׳\ש 5 131 שנ!ג 531 ז 511 15 תשות 
״תולדות) ש 31011 ת^' 3 1£5 ג 1 | 5 ש!) שז ££15101 19351 ,(צבי" 
111 ( 151301 '!) 111115 0110 ) £115 ; 1948 — 1937 ,(יהודי אנאטוליה" 
. 1941 ,("תולדות יהודי קושטא") 

א. אלמאליח. הפרופסור אברהם גלאנטי, תשי״ד ועם בינליד־ 
גראסיד, שלמד!). 

;לן־קללהי אקסלי — 13 ש! 31 .} 1 -חש 0311 ! 1:501 ^ 1 — ( 1865 — 
1931 ), צייר וגראפיקן סיני, מ 1884 עד 1889 למד 
בפאריס. ג׳ הוא ההשוב בנציגי הציור הפיני הלאומי. דרכו 
באמנות מוליכה מן הנאטוראליזם אל אימפרסיוניזם נאמן 
לטבע. דמויות־האדם שבתמונותיו, השאובות מן הספרות 
הסינית העממית והמסוגננות בקווים רחבים, מזכירות לעתים 
קרובות את יצירותיו של הודלר (ע״ע). ג׳ צייר: דלקנות, 
תמונות־הווי, סרסקות, תחריטי אבן ועץ, רישומים לאריגים 
ועוד. 

1 * 0 ,תטתס^ס 0 ; 04 <* נ , ) 1 . 0 

. 194 $ * 4 * 


גלסיום ( 06135108 ), שמם של שני אפיפיורים. ( 1 ) ג׳ ז, 
אפיפיור ב 492 — 496 , כיועצו של קודמו פליכס 111 , 

ואחר־כך כאפיפיור, היה ממארגניה ומבססיה של הכגסיה 
הרומיח־קאתולית. ג׳ דגל בזכותה של הכנסיה הרומית להיות 
הפוסקת והקובעת בכל העניינים הנוגעים לזלגמאטיקה הנו¬ 
צרית תלחם נגד כיתות הסלגיאנים, הנסטוריאנים והמונו־ 
פיסיטים(ע״ע). ג׳ שינה גם את חג־העדרים האלילי (-•!שקסם 
03113 ) לחגה של מרים הקדושה ( 3 ־ 101 ^ 030 ).— לג׳ מייחסים 
את התזנ 1 ח 13513 ש 0 11 ז 111 ־ 131 חש 11 ז 3 זש 53 — מעין תקנון על 
תפילות־הכנסיד, שיש לאמרן בכל ימות־השנה, ואת "ההצהרה 
הגלסיאניח" (מז 1 !ת 13513 ש 0 !תסזש-נששם), שבה נקבעו הספ¬ 
רים של הבריח הישנה והחדשה השייכים לקאנון של הכנסיד, 
הנוצרית ובה נרשמו ספרים האסורים בקריאה למאמין. באותה 
ההצהרה מנוסחות גם ההשקפה על ריבונותה של הכגסיה 
הרומית על שאר הכנסיות, וכן התורה המדינית של שתי 
הרשויות הנפרדות, החילונית והדתית: לפי תורה זו האפי¬ 
פיור כפוף למלך בעניינים חילוניים והמלך כפוף לאפיפיור 
בעגייני־ 1 ח, ושתי הרשויות מקבלות את סמכותן ישר מן 
האל, שקבע לכל אחת שטזדסעולה ססויים ונבדל מחברתה 
בהנהלת ענייני העולם הזה — חורה שהיתר, רבת־השפעד, 
ביה״ב. 

- 0811 ? * 168 * 1 ; 1055-1244 .ס ,ז\מג_ 1 , 11 !*] *! 811 
, 2 ) 006501111 תס׳י .£ ; 1886 , 1 ,( 105110 ( 0110 .. 1 !ס) 11111111 
48 1 * ¥115101 ; 1912 , 38 . 140 ,יען ,ח 1£8 !ו 1 ו/: 11 ו 5 * 1118 !) 0 /:ג< 7 

מ. ה. בן־שמאי, ספר־האדם ; 1945 , 304-305 ,\ 1 , £ 21158 ׳*! 
והמדינה, ב׳, 427-416 , תש־׳ט. 

( 2 ) ג׳ 11 (ג׳ובני גאטבו), אפיפיור ב 1118 —גורש מרומא 
מיד אחרי שנבחר לאפיפיור, בשל המהומות שעוררה נגדו 
משפחת פראנגיפאני, ששלמה בעיר בתמיכתו של הקיסר 
היגריד ע, ג׳ נמלט לצרפת ומת 11193 בקליני. 

י. ב. ם. 

;לפגזם, איי־ ( 08 § 3 ק 0314 ), קבוצת איים וולקאניים באו¬ 
קיינוס השקט, השייכת לאקח־ור (ע״ע). הם נמצאים 
כ 1,100 ק״מ מערבית לחוף־אקוואדור, וקדו־,משווה חוצה את 
קבוצת־האיים. הקבוצה מורכבת מאי גדול אחד — אלבמרל 
(^■ 0131 ^ 11 ^) —,כתריסר איים בינוניים ומאות איים קטנים, 
הם מתרוממים עד לגובה של 1,700 מ/ השטח הכללי כ 7,600 



א גאל;-קא 55 ה • גחסח יוקאהינן זםחיאוו טורהח 



921 


גלסגוס, איי•—גלל,#ווזה 


922 


קמ״ר! כ 1.300 חושבים ( 1950 ). האיים הזעירים אינם אלא 
ראשי הרי־געש נבזיים, המתבלטים על פני שמח המים! 
בכמה מן האיים הגדולים יותר נמצאים 2 — 6 לועוח וולקא* 
ניים. רק באחדים מהם הורגשה פעילות וולקאגית בדורות 
האחרונים. מחמת זרם־פרו הקר, העובר בקידבתם, אקלימם 
של האיים הוא ממוזג ונוטה ליובש. החוסים עניים בצמחיה, 
ורק צברים ושיחים קוצניים מפסים אותם. במורדות ההרים, 
המקבלים גשמים מרובים יותר, התפתחה צמחית של אחוים 
ושל יער טרופי. 

איי-ג׳ נתגלו ב 1535 ע״י הספן הספרדי תומאס דה ברלג־ 

גר, שמצא אותם לא־מיושבים. במאות ה 17 — 18 שימשו משכן 
ובסיס לשודדי־הים הבוקנירים (ע״ע), ומכאן השמות האנג¬ 
ליים של רוב האיים. ב 1832 סופחה קבוצודהאיים לאקוואדוד, 
שגיסתה ליישבה, אולם מחמת חוסר מים ואדמה פודיה לא 
נתרחב הישוב. הערך הכלכלי של האיים הוא מועט! יצואם 
כולל קפה, עורות, גפרית. 

איי־ג׳ קבעו פרק לעצמם בתולדות־הביולוגיה משום 
האופי המיוהד של עולם־החי שבהם, שהוא לא רק שונה 
מזה של היבשת המרוחקת אלא אף מיוחד לכל אי ואי. 
באיי־ג׳ נמצאים צבי־יבשה ענקיים (שעל שמם הספרדי 
נקראים האיים), מינים אחרים של צבים, לטאות ענקיות, 
אריות־ים, כ 30 מינים של עופות־מים ועופות־יבשה אנדמיים, 
מיני חרקים אנדמיים. ייחודה של הפאונה של איי־ג' הונר 
על-ידי דרויו(ע״ע), שביקר אותם במסעו ב־ז^ג&פ, ומהכרה 
זו החל עיסוקו בבעיית מוצא־המינים. 

. 0 ; 1839 . 800810 10 !) * 01 . 1 ) 0 

. 1933 .. 0 / 0 ץ? 00010 , 6 < 1 <״ 01 • 1 ש ; 1924 . 4 * £1 *' 0114 ?) 0.1 

ם. 

גלץ ( 1 ) 0313 , 031312 ). עיר ברומניה הדרומית־מזרחית 
על הדנובה התחתית, בקירבת הגבול הסובייטי. 

81,000 תושבים ( 1948 )! לפני מלחמח־העולם 11 היו בה 
כ 110,000 תושבים. העיר יושבת על הגדה השמאלית של 
הנהר, והיא נמל פנימי ונמל־דיג חשוב והבסיס העיקרי של 
צי־הדנובה הרומני. מיתקני־הנמל רבים ומשוכללים, והם 
כוללים רציפים, מזחים, ממגורות־תבואה ומחסני־קירור. העיר 
משמשת מרכז לשיווק של עצי־יער וחיטה במורד־הדנובה 
דרך הים השחור. בדור האתית נתפתחה בה גם תעשיה קלה, 
הכוללת מפעלי טכסטיל, נעליים, כלי־בית, כימיקאלים ומכו¬ 
נות, וכן בתי־זיקוק לנפט. 

ג/ שהיתה מעיקרה כסר־דייגים, נזכרת בסוף המאה ה 15 
כעיר־שדה. במאה ה 17 היו בה כ 15,000 תושבים בני עמים 
שונים, והיא התחילה להתפתח כמרכז מסחרי. פ 1775 ואילך 
נברה בה השפעת אוסטריה ונתיישבו בה רבים מיוצאי גליציה 
רבוקובינה. ב 1836 הפד אותה סיהאי סטורזה נסיך מולדאוויה 
לנמל חפשי ודאג לפיתוחה. ב 1873 'היו 60% מסחר־החוץ 
של תמניה מרוכזים בג/ אולם אחדי סיפוח ד 1 בדוג׳זז לרו¬ 
מניה ב 1878 והתפתחותה של קונסטאנצה ירדה חשיבותה של 
ג/ במלחמת־העולם 11 , כשבסוגו הגרמנים מג , מפני הרוסים 
בקיץ 1944 , העלו באש את הרובע המסחרי ואת מיתקני־ 
הנמל. 

לעלייתה הכלכלית והמסחרית של ג׳ תרמו הרבה בעלי־ 
מלאכה וסוחרים יהודים. קהילה יהודית בג׳ כבר היתד. 
קיימת ב 1740 . למתיישבים היהודים שהגיעו אליה מפולין 
והונגאריה ניתן מעמד של ־נתינים זרים", בעקבותיה של 


עלילת־דם ב 1796 נערכו פרעות־דמים ביהודי-ג׳ז עד 1810 
ירד מספרם ל 12 בתי־אב. ב 1846 הענקה לקהילה היהודית 
הזכות לגבות מן הסוחרים היהודים מס בשיעור 00 /י׳ 1 מערד 
פחזור־הסחורות שלהם. ב 1859 שוב אירעו פרעות בג/ שבהן 
נשדדו בתים ונהרגו יהודים רבים. ב 1867 טבעו בדנובה ליד 
ג׳ אחדים מאלפי היהודים משוללי האזרחות מטעם הממשלה 
הרומנית, שגורשו מהארץ ז המאורע עורר סערת-מחאות 
באירופד- ב 1893 גורשו האופים היהודים מג/ לאחר שסירבו 
להפר את שביתת בני־אומנותם וחבריהם למפלגה. ב 1894 
היה מספר היהודים בג׳ 14,500 , ב 1910 — 14,000 ( 22% 
מכלל־האו׳כלוסיה), ב 1930 — 20,000 ( 19.7% מכלל־ד,אוכלו- 
סיזז), בשנת 1942 — 13,000 . 

לפני מלחמת־העולם 11 היו בג׳ בית־כנסת גדול אחד, 

23 בתי־כנסיות קטנים, גימנסיה, 2 בתי־ספר יסודיים לבנות 
וביחיססר למלאכה, חברות־צדקה, בית יתומי-מלחמזז. כן היו 
שם אגודה תרבותיודדתית ע״ש הדמב״ם, אגודה ציונית 
ע״ש תאח־ור הרצל, אירגודהנוער "צעירי ציון", אגודת 
״תרבות״ < בעיר היתה תנועה ציתית ערה. יהודי־ג׳ נרדפו 
קשה ע״י המשטר האנטישמי־פרו־נאצי בתקופת מלחמת־ 
העולם 11 . היש אין בג/ כנראה, יותר מ 6,000 יהודים. 

£010*4*4(0(** 151001110 4x11 0010(1. 1004( 17. 

.{ 103 — 101$ , 1-11 ..* 1011 141141 ) 01 * 0011 0 * 01 ) 15 ן £8 ז 10 

ק. ח. ב. 

גלכןטזןה ( £31301080 ), אחד הסכרים (ע״ע) הפשוטים׳ 
הכסוזד, (, 0 , : 0,3 , 1 ), סטךא 1 איז(מר של הגלו־ 

קווה (ע״ע). חג׳ מתגבשת מתסיסתה עם מולקולה אחת 
טי־גבש, ניתכת ב ״ 164 < מסיסותה במים כ 60% (ב ״ 20 ) < 
פחות מתוקה סגלוקוזח. הסיבוב האופטי (עם מוטארוטאצית 
[ע״ע אשטית, פעילות]).־ סס * 145 +-+* 81 ++-< 0 >• 54 +. 

חג׳ החפשית אינה מצרה בטבע, אולם היא נפוצה מאד 
בתרכבותיה הסאכארידיות והגליקוזידיות. הג' היא אחת 
מאבגי־הבניין של ספר־החלב (ע״ע), של הטריסאכאריד רא־ 
פינוזה ושל הטטראסאכאריד סטאכלזה ושל הרבה גליקו- 
זירים (ע״ע) צמחיים! מג׳ בלבד בנויש פוליסאכארידים 
שוגים (גאלאקטאנים), וכן היא משתתפת בבניין כמה פולי־ 
סאכארידים מעורבים. בדרך־כלל מופיעה הג׳ בטבע רק 
בצורת־ם שלה < יוצא מכלל זה הוא האגר־אגר (ע״ע), שבו 
השרשרות הפוליסאכארידיות של שיירי ס־ג׳ (המאוסטרים 
בחומצה גפריתנית) מסתיימות בחוליה שהיא שייר של ש-ג/ 
עניין מיוחד יש במציאותה של זע׳ בהרכבות סוהריווד 
שומניות — צרברוזידים — ברקמת בעה״ח, בטחול וברק¬ 
מת העצבים (ע״ע) — במעטה המיאליני של סיבי העצביה 
ההקסיים וביחוד במוח (מכאן שמם [ממ 111 זנ 61 ־ €0 = מוח]). 
הצרברוזידים הם הרכבות גליקוזידיות של 1 ׳ עם הבסיס 
האורגאני ספינגוזין ועם חומצות־שומן < שיעורם במוח מגיע 
עד 2% . בהפרעות מסרימות של חילוף־החמרים (מחלת־ 
גושה [• 03111:110 ]) שיעור הצרבדוזידים בגוף גדל, והם מצ¬ 
טברים בטחול. 

ע״י חימצון נמרץ בחומצה חנקנית הופכת הג׳ לחומצה־ 
הריר (חומצה מוצית, 11 ), שהיא — שלא כחומצות הדר 
קארבוכסיללת האנאלוגיות של שאר כל הסוכרים — מעוטת 
המסיסות במים. — בין השמרים מתסיסי הסוכרים יש מינים 
שאינם תוקפים את הג/ אולם אורגאניזמי בעד,"ח והאדם 
מנצלים אותה כחומר-מזון. בלוטת־החלב ביונקים מייצרת 



923 


גלקטוזה—גלרט, כריסטץ פירפטגוט 


924 


את הג/ כנראה, מסוכר־הדם שהוא גלוקוזה, וסוכר־החלב 
הנקלט כמזון חוזר ונהפך באורגאניזם לגלוקוזה בדם. 


0 - 0-00 

1 

0 - 0-00 
1 0 
00 - 0-0 

1 

00 - 0-0 

! 

0-0 - 

1 

00,00 

ס ס-גאלאקטוזה 
. 1 


0 ססס 

1 

0 - 0-00 

1 

0-0 00 

1 

00 - 0-0 

1 

0 - 0-00 

1 

0000 


11 . 


ב 1352 מרדו בהם בני־ג׳ ונצטרפו לברית השוויצית, וע״י 
נצחונם בקרב־נפלס ( 3£015 א) ב 1388 השיגו אח אי-תלותם 
בבית־האבסבורגיוב 1395 —ע״י תשלום פיצויים כספיים—גם 
את אי־תלותם במנזר זקינגן. ב 1528 עבר רוב האוכלוסיה 
לרפורמאציה של צווינגלי! למיעוט הקאתולי הובטחו זכויות 
מינהל עצמי, ומעמד מיוחד זה נתקיים עד 1814 . בתחילת 
המאה ה 18 הונהגה בקאנסון תעשיית הכותנה, המעסיקה 
עד היום חלק גדול של האוכלוסים 

החוקה הקיימת בג׳ ביתנה ב 1887 . קאנטון קטן זה שמר 
על צורת הדמוקראטיה הישירה ואינו מכיר מוסד מחוקק 
נבחר. סמכות החקיקה נמצאת בידי אספת כל קהל־האזרחים 
המתכנסים אחת לשנה בכיכר־השוק של 
בירת הקאנטון, מצביעים על חוקים ובוחרים את ממשלתם. 


גלרום (* 0131:11 ), קאנטון במרכז המזרחי 
של ש!יץ (ע״ע), 676 קמ״ר, 37,700 
תושבים ( 1950 ), דוברי גרמנית, 68% פרי־ 
טסטאנטים. הקאנטון נמצא בעמק מוקף 
הדים משלושה צדדים ופתוח רק לצד צפון! 
דרכו זורם נהר לינת( 10111 ?). שיאי ההרים, 
העוטרים את העמק ומתרוממים עד לגו׳בה 
של 3,600 מ/ מכוסים קרחונים. בהתאם 
לאופי ההררי של הקאנטון, אין החקלאות 
בו מפותחת, והיא מצטמצמת בגידול־בקר 
בשטחי־חמרעה שבמורדות־ההרים. הכל¬ 
כלה מתרכזת בתעשיות של כותנה, משי, 
צמר ובירה. 

בירת הקאנטון, ג לד ו ס׳ יושבת על 
הלינת לרגלי ההר פורדרגלרניש ( 2,330 
מ׳)! 6,000 תושבים. בעיר כנסיה גיתית, 
בנייני ממשלה ומוזיאון. 

היסטוריה. תחומה של ג׳ היה בתקופה 
העתיקה מיושב רטו־רומנים והשתייך לפרו¬ 
בינציה הרומאית רטיה. במאה ה 6 הת¬ 
יישבו שם האלמנים וקיבלו את הנצרות. 
עד המאה ה 13 היה העמק כפוף למרותו 
של מנזר־זקינגן. מ 1288 גיהלו ההאבס־ 
בורגים את השיפוט והאדמיניסטראציה. 


אססח קהל־האורחים ( 01€ ח 1 סוז 1 ^נ>םג^ 1 ) בנרארום כרהע — הר־&ורדרנלארניע 



0. 1 ^03 1 ) 1101116 ?^ 06 י זשש x1161 0., 1898—1903; 

0136x6741 ./ 4 146 ? 141 ) 1 ,־טזס , ! . 0 , 1912 — 1903 , 061611161116 ׳ - 
16 * 03x1161 0, 1936; ^1. | 1 >)? ■ 067 , 5 זטק £1 ג.> 1 ־( 1111 ט x107* <3., 
1939; £. £. $177 031 י זט 11111 ל 1 .ן x1111(1x^1771 3x 11 1(766116 / מ 
0., 1945; 0. 0 0146 016 ,■ 1 טנ 1 סט x66 03x11 ^67x67x116, 1952. 

011111 ? 151:1311 ־ x11 [€§ 0 גלרט, כריסטין פיךכטנזט — ״ 
: 1 ־ 1101 ־ 0 — ( 1715 , איניכן, סאכסוניה — 1769 , ליפציג), 

משורר גרמני. מ 1751 היה פרופסור לתורת־השיר ולרטוריקה 
באוניברסיטה של ליפציג, ובין תלמידיו היה גתה! ג , היה 
מושרש ברעיונות המוסריים של תקופודההשכלה; הדתיות 
שלו, שהיה בה משום צירוף של פיטיזם עם שכלתנות, באד, 
לידי ביטוי גם בקומדיה הזסזצס^י 8013011 ש 1 ס ("האחיות 
?3150111 !! הצלייניות"), 1745 . סיפוריו ומשליו(- 12311 ? !!מ 
1748 , 1110800 ), בחרוזים, היו אהובים על כל שכבות האוב־ 


גלכןטיזן, גלה — 0313011011 0313 — (נר 1879 ), שמו 
הספרותי של גריגורה פישקולסקו, תאולוג אורתו¬ 
דוכסי וסופר רומני, מחסידי אוה״ע. חיבר נובלות וסיפורים 
על מוטיווים מוסריים; סגנון הפרוזה שלו מזכיר את לשון 
המקרא. ב 1927 תירגם לרומנית את התנ״ך ואת הברית החד¬ 
שה מעברית ומיוונית; ב 1934 פירסם את שיר השירים 
בתרגום חדש. ג׳ היה קשור בקשרי ידידות עם רבנים ומש¬ 
כילים יהודים והירצה הרצאות על נושאים היסטוריים וספ¬ 
רותיים באגודות-תרב־ת יהודיות ובתי־כנסיות. שנים רבות 
השתתף בכה״ע הציוד ״ 03 ־ 1161 ת 13 \ 1 " ("הגאולה"), שבו 
פירסם מאמרים על מוסדות, חגים ומנהגים עבריים וכן 
סיפורים על נושאים דתייס-מוסריים. על 
יחסו החיובי ליהודים שמר אף בימי המש¬ 
טר הפאשיסטי של שנות 1940 — 1944 . 



925 


גלרט, כרישטין סירכטגוט — גמא 


926 


לוסיה הגרמנית ! הם קלים, מבדחים וםשדסים בצורתם. הוא 
היה המשורר הגרמני היחיד שפרידריך הגדול החשיבו. 
הרומאן שלו .ס ס 0 ׳\ ת 3£1 ־נ 0 שו{ש £11$ שעע 11 ש 5 ש!ס ("הרוזנת 
השודית פון ג.") הוא סיפור־המשפחה הראשון בשפה הגר¬ 
מנית. כמה משיריו הדתיים (-ש!״ 1 £>ח 11 מש£> 0 ש 11 ש 15111 ש 0 
1757 ,זש 1 >) שימשו טכסטים לשירים של בטהובן. ג׳ בא 
בחילוף־מכתבים עם אנשים רבים, ומכתבים אלה יש בהם 
חשיבות גדולה להכרת המצב הרוחני בזמנו. — כל כתביו 
הושיעו אחרי מותו ב 10 כרכים ( 1769 — 1774 )! הוצאות 
חדשות של כתבים נבחרים יצאו ב 1890 ו 1910 , מכתביו — 
ב 1921 . 

<ז 1 /־/;*)/•,'*! ! 03 ,׳( 43 ) .א ; 1917 , 0 .£ ז 01 , 1 ־ 114 ^ .£ 

. 1938 .־/ 7/1 ) ,ו 1 נ>גז^ס ; 1928 04 

^ריום׳ דוס ולויזס 9 ן 9 ימ:נוס — *""־!בס *""ס 

$( 3^11(1$ 1\13x11111301 ^—קיסר רומאי ( 305 — 311 ). 

יליד סארדיקה (היא סוסיה) שבתראקיה היה בצעירותו רועה 
ואחר־כך חייל. ב 293 לסה״ג נתמנה "קיסר", ד׳א סגן של 
דיוקלטינום (ע״ע), יחד עם מינויו של קונרטאנטיוס כסגנו 
("קיסר") של מאכסימיאנוס! ג׳ נשא את בתו של דיוקל־ 
טיאנום, ואלריה וקיבל את השלטון על איליריה וצפון 
אסיה הקטנה. כשרונו היה בעיקר צבאי! הוא הדף את 
התקפות הגרמנים על קו־הדנובה והיכה את נארסס מלך 
פרם, שפלש לתחומי האימפריה במזרח, וההזיר לשלטת 
דלמא את אדם־נהריים ואת ארמניה ( 298 ). ב 305 , כשהתפטר 
דילקלטיאנוס מכהונתו, עלה ג׳ להיות -אוגוסטוס" במזרח, 
ובו בזמן בא קלנסטאנטיום במקום מאכסימיאנום במערב! 
ג׳ הצליח להשיג את מינוים של מועמדיו לתפקידי "קיסרים", 
אולם ב 306 אחרי מות קונסטאנטיום הועלה בנו קלנסטנטינוס 
(ע״ע) לקיסר־המעדב על־ידי הצבא שבבריטניה, וג׳ נאלץ 
להכיר בו. מכאן ואילך היה ג׳ מסובך במאבק הפוליטי 
והצבאי עם הטוענים לכסא הקיסרות! הוא מת ב 311 מבלי 
שהצליח להביא לידי הכרעה במאבק על השלטון. — ג , היה 
אדב מובהק של הנצרות, והשפעתו על דילקלמיאגום היתה 
מן הגורמים לחידוש הרדיפות על הנוצרים, שג׳ המשיך בהן 
במזרח גם לאחר שהופסקו במערב ב 306 . אולם זמן מועט 
לפני מותו נאלץ לתת את הסכמתו לצו־הסלבלנות, שהוצא 
ב 311 בשמו ובשם שותפיו לשלטון, קונסטאנטינום וליקי- 
ניוס. — הסופרים הנוצרים מרבים לספר בגנותו. 

גמא ( 115 זשקץ 0 ), סוג של צמחים ממשפחת 
הגמאיים (ע״ע)! כ 400 מינים, הגדלים 
בעיקר בבתי-גידול לחים באיזורים חמים ותת- 
טרופיים. המין ג׳־הפפירוס ( 11$ זץק 3 <ן. 0 ) 
חשוב מבחינה היסטורית כמקור הראשון לחומר 
מעין הנייר בתקופה העתיקה (ע״ע פפירוס). 
צמח זה נפוץ מאד בביצות ובגדוידנהרות של 
אפריקה ד,טר 01 ית. בא״י תוסס הוא שטח של 
אלפי דונאמים בביצת־החולה! הוא מצוי גם 
בסיציליה המזרחית. יש סבורים, שכל הגידו¬ 
לים שמחוץ לאפריקה הטרופית הם גידולים 
מלאכותיים, שהובאו ע״י האדם. ג׳-הפאסירום 
הוא עשב דב*שנתי גבוה (עד 4 — 5 מ׳), בעל 
קנה עבה וירוק, המסתיים בתפרחת דסויית־ 
סוכך. הפרחים ערוכים שבליוח־שבללת, ובל 


אחת מכילה מספר קשקשים (חפים) שבחיקם יושב פרח. כל 
פרח עשוי 3 אכקנים ועלי אחד בעל 3 עמודי־עלי, הפדיחה 
חלה בעיקר בקיץ, וד,האבקה נעשית ע״י הרוח. הפרי הוא 
גרגר זעיר. ג׳־חפאפירום דורש לקיומו הצפה של מים במשך 
חדשים אחדים. גידולו מהיר, ומחוך קנה־שורש אחד צומחים 



נומא־הסהעים ( 135 ) 01110 ־ 0.1 ) 

1 . *וראה כללי: 2 . עלי בעל עסוד־עלי ארור יעלו׳* עלעות; 
3 . ׳*יבלית 


עשרות קנים במשך שנה אחת. שרשיו מגיעים לאורך של 
40 — 60 ס״ס. קניו מכילים רקמת־איורור רחבה מאד, המעבירה 
חמצן מהחלקים שמעל לפני האדמה לחלקים השקועים במים 
או בביצה. בביצת־החולח היו הערבים משתמשים בקניו 
לתעשיית מחצלאות, סלים וחבלים! שימוש זה ידוע לבו 
גם מן הקדמונים, בזמן האחרון מנסים לנצל את הצמח 
לתעשייח־נייר. 

חג , התרבותי ($נ 1 נ £01 ״״ש) 0.31 ) מגודל בברכות ובשפות 
מקוואות־מים בשל תפרחתו חיפה. ג׳־ ה פ ק ע י ם (-ס•! .ס 
111011115 ) גדל כעשב רע במים בשדות־השלחין! הוא אחד 




927 


גמא—ג׳מבולוניח או ג׳ומי דה בולוניה 


928 


הצמחים הטרדניים ביותר בארצות הטרופיות והתת־סרופיות, 
גם בא״י: עדיין לא נמצאו אמצעים יעילים להדברתו. 

פ, ז. 

גנאיים ( 36636 ז*ןץ€), משפחת צמחים חד־פסיגיים מסדרת 
הגמאניים. עשבים חד- או רב-שנתיים, בעלי גבעו¬ 
לים אטומים!' העלים דמויי־סרגל ערוכים לרוב בשלושה 
טורים ז הפרחים ירוקים, זעירים וערוכים בסוככים מרכבים 
או בקרקפות* הפרחים אגדרוגיניים או חד־מיגיים < מספר 
האבקנים עפ״ר 3 . עטיף־הפרח מגוון מאד ועשוי בצורת 
קשקשים או זיפים. הפרי גרגיר בעל זרע אחד, וקליפת הזרע 
אינה מעורה בקליפת הפרי? העובר קטן וצמוד לבסיס האנדו־ 
ספרם• הג׳ דומים במראם החיצוני לדגניים (ע״ע), אולם 
קרובים יותר לשושניים (ע״ע). 

משפחת הג׳ גדולה: היא מונה כ 70 סוגים וקרוב ל 3,200 
מינים, שהם נפוצים בכל העולם, ובעיקר באיזורים הממוזגים־ 
חמים של שני חצאי-הכדור. הג׳ גדלים לרוב בבתי־גידול 
לחים (ביצות, גדות־נחלים) ותופסים מקום חשוב בצומח של 
הקנה והסוף. מחלקים אותם ל 3 תת־משפחות: 1 ) אגמוניים, 
2 ) 3 ) כריכיים! מבחינת המבנה התפ¬ 

רחת הראשונה היא הפרימיטיווית והאחרונה המפותחת 
ביותר, — מבחינה כלכלית אין לג׳ ערך רב. 

עם הסוגים החשובים ביותר של ד,ג׳ נמנים: הגמא (ע״ע), 
האגמון(ע״ע), הכריו (ע״ע). 

ג׳סאל אלדין אלאבגאני, מסמר א?ן צפךר-^ג ונג<> 
— ( 1839 , אסעךאבאד [אפגאניסטאן] — 

1897 , קושטא), ממגיחי הים 1 ד לתנועות-השיחרור בארצות 
האיסלאם ומחולל רעיון הפאנאיסלאמיות. נתחנך בבאבול 
ובפרס* בהודו רכש לו השכלה אירופית וידיעת האנגליות 
אחרי עליה־לרגל למכה חזר לאפגאניסטאן ונעשה ראש- 
הממשלה של מחמד אעזם. עם עליית שיר עלי לכסא־המלוכה, 
עזב ( 1869 ) ג׳ את הארץ ועבר דרך מצרים לקושטא ( 1870 ) 1 
שם הרצה על דעותיו במסגדים הגדולים. לאחר שגורש 
מתורכיה, חזר לקאהיר והלהיב את הדור הצעיר למלחמה 
בעריצות ובשלטון הזרים! השפעתו ניכרת במרידת עראבי 
פאשא ב 1881 . ג׳ עצמו גירש ממצרים כבר ב 1879 וחי חיי 
גולה בהודו, ומ 1882 בפאריס, שם הוציא לאור את השבועון 
האנטי־בריטי "אלערוה אלותקא" ("הקשר האמיץ"), שעורר 
רושם רב בעולם האיסלאם. מאמריו בעיתונות הצרפתית 
וויכוחו עם ארנסט רנן(ע״ע) על כשרו של האיסלאם לסגל 
לעצמו את המדע המודרני עשו אותו לדובר האיסלאם בפני 
הממשלות והחברה באירופה. מפארים הלו לרוסיה ובילה שם 
4 שנים במיסקווה ובפטרבורג עד שחזר 1889 לפאריס. משם 
הוזמן ע״י השאה לפרס* אולם דעותיו המהפכניות הביאו 
לידי גירושו מן הארץ ( 1891 ). מלונדון התחיל בתעמולה 
נמרצת נגד מסירת זכיונות בכלכלה הפרסית לידי הברי¬ 
טים — מצד אחד, ונגד העריצות של הממשלה הפרסית — 
מצד שני. אחד מתלמידיו רצח את השאה ב 1896 , והשפעתו 
של ג' הביאה לידי המהפכה הפרסית ב 1906 — 1909 . ב 1892 
הוזמן שנית לקושטא ע״י עבד אלחמיד 11 * שם ישב עד 
מותו, ושם יצאה השראתו על תנועת התורכים הצעירים, 

פעולתו הפוליטית והחינוכית באה לידי ביטוי נמרץ 
בספרו "אל רד עלא אלדהרייד ("סתירת דברי המאטריא- 
ליסטים״ — נכתב פרסית* תורגם לערבית 1885 , לצרפתית 


1942 ), בחיבורו ההיסטורי "כתאב תתמת אלביאן סי תאריה׳ 
אלאסגאן" ("ספר השלמת ההסברה בתולדות האפגאנים", 
1901 ), במאמריו ובנאומיו הרבים, ואולי עוד יותר באישיותו. 
תכניתו היתה לדחות את ההשפעה האירופית בכל הדרכים, 
אפילו תוך שימוש ברצח הפוליטי, לעורר את הכרתם הלאו¬ 
מית והדתית של המוסלמים ע״י הרחבת החינוך, טישסוש 
הניגודים בין הסונים והשיעים והסתגלות האיסלאם, הדת 
הנבונה ביותר, למסיבות הזמן, ולנצל את ההתעוררות לשם 
איחוד מדיני של ארצות האיסלאם תחת ח׳ליפה אחד. רעיו¬ 
נות אלה הם שמשכו אל ג׳ את לב עבד אלחמיד. — תלמידיו 
של ג׳ מחמד עבדה ומחמד רשיד רדא המשיכו במפעלו 
עד היום. 

, 5 חז 43 \,. 0.0 ; 1910 ,ו< 10 ו>ו 01 י%?£ 11011 ■ 0 !\ 4 הס מיס/// 
■הס? , 1311 ) 7; 1 !'0 1^3x1 ו 19 ,מזן 1111 הו //>ין־>< 7 7011 ) 3/0 

־■*? ,. 14 ; 1952 ,(ד\ XX ,זז 1111 ט 0 1£ גח 1513 ) ס?ן 0 <£ זזמזס/!, 
. 1953 , 1 ) 111 !£ הו !?!!?ס? 4 ה 0 ו 1 ה? 1 ה 0 ו 1 
י. פ. ל.-ם. ם, 

ג׳סאל פאיטא, אחמד - ^ ^ 060131 נ>־י״ז 1 * 
3 * 3 ? — ( 1872 ׳ קושסא — 1922 , טיפליס), מצביא 
ומדינאי תורכי. למד באקאדמיד, הצבאית בקושטא, שירת 
בתורכיה האירופית והצטרף לתנועת "אחדות וקידמה", 
שחוללה את מהפכת 1908 — 1909 . נתמנה למושל סקוטארי 
ואח״כ למושל כללי של אדנה ושל בגדאד. במלחסת־הבאלקאן 
הראשונה ( 1912 ) השתתף כמפקד־דיוויזיה. אחרי ההפיכה 
שחוללה מפלגת ״אחדות וקידמה״ ביאנואר 1913 , קיבל עליו 
את התפקיד של מושל צבאי בקושסא ודיכא כל אופוזיציה 
פוליטית ביד חזקה. יחד עם טלעת כי (ע״ע) ואבוד פאשא 
(ע״ע) היה פן השלישיה ששלטה למעשה שלטון דיקטאטורי 
במשך שש השנים האחרונות של קיום האימפריה העותמא- 
נית. זמן מה שימש מפקד הגייס הראשון ומיניסטר העבודות 
הציבוריות* בראשית 1914 קיבל את תיק הצי בממשלה. 
אחרי כניסת תורכיה למלחמת־העולם ז נתמנה למפקד הגיים 
הרביעי בסוריה. מסעו הנחפו נגד תעלת־סואץ בראשית 1915 
נסתיים בכשלון חרוץ. כשלוש שנים שלט בסוריה ובא״י 
כמושל עצמאי כמעט * מפקדתו היתה למשך תקופה מסויימת 
בירושלים. באוכלוסיה הבלתי־תורכית — יהודים וערב־ם, 
שחשד בהם בבגידה ובאירגון תנועות־מחתרת לאומיות — 
נהג באכזריות רבה * רבים הוצאו להורג, נכלאו או הוגלו. עם 
זאת גיסה ג', בעזרת מומחים אירופיים, לשפר את התחבורה 
ע״י בניית רכבות וסלילת כבישים, להרחיב את רשת החינוך 
ולבצע כמה מפעלים חקלאיים ואחרים (וע״ע ארץ־ישראל, 
היסטוריה). בעקבות מפלות התורכים בא״י החזר ג׳ לקושטא 
(סוף 1917 ). אחרי מפלת תורכיה ברח לאירופה. ב 1920 יצא 
בראש משלחת תורכית לאפגאניסטאן לשם אירגון הצבא 
האפגאני. בקאבול רכש השפעה גדולה, אך ב 1922 נאלץ 
לעזוב את הארץ. זמן קצר עשה בפאריס ובברלין * משם נסע 
לרוסיה ונרצח בטיפלים ע״י אלמוני. 

-{_!(>; ,ה 0 הז 11 ! $10 112 ו\ז 4 ו 7 ס / 0 ןזסזסמזז/ג ,* 3511 ? !ס . 71 

.וו 1 ז 0 <()!ס£ ־>ל׳' /?> ,טג 11 זתז;*ז 40 < . 11 ; 1922 , 9 ' 79 

31111 ? ; 920 [" 7 )' 0111 [ /!״>? , 1 ־ 10 )ח 50 תסע חבווז 1 _ 1 ; 1919 
. 1938 , 1021 >ה 11 ץ? 2 ,ץג 1 ^ 1 > 10 א 

א. הד 

;׳מבזלזנןה — 3 ח 010 £ < 11 ״ 3 ; 0 אונ׳ובני דה בולוניה 

13 *^ 8010 13 > 101 * 01093 — ( 1529 , דואה 1 פלאב- 
דריה[ — 1608 , פירנצה), פסל פלאסי־איטלקי. למד תחילה 



929 


ג׳מבולוניח או ג׳וכני דה בולוניה—גמבטה, לאון 


930 


מאמני מולדתו! ב 1554 נסע לרומא! מ 1556 היה בפירנצה 
ובמ 15 נכנס לשירותם של הדוכסים לביודמדיצ׳י והמשיך 
בתפקיד זה עד מותו, אך פעל גם עפ״י הזמנות מטעם 
חצרות־נסיכים איטלקיות אחרות, שהיו קופצות על יצירו¬ 
תיו ! הקיסר רודולף 11 העלה אותו ב 1588 למעמד אציל. 

ג׳ עבד בברונזה ובשיש. בשנות־חייו המאוחרות נעזר 
בעבודתו ע״י תלמידים רבים, שהיו לעתים קרובות המשלי¬ 
מים את עבודותיו, ומכל מקום היתה יציקת הברונזה נעשית 
כמעט תמיד על ידיהם. ג׳ יצר פסלים מרובים, גדולים, 

וביחוד — בהתאם ל¬ 
טעם דורו — זעירים! 

הם מתארים בעיקר 
דמויות מן המיתולו¬ 
גיה וההיסטוריה הע¬ 
תיקה ורק מעט דמויות 
נוצריות ומראות־הווי. 

המפורסמת שבעבודו¬ 
תיו אלו היא מר־ 

קוריוס שליח־האלים 
(ברונזה), 1564 או 
1567 . 

יצירתו של ג׳ היא 
בבחינת מעבר בין 
אמנות־הרנסאנס ואמ¬ 
נות הבארוק. ככל בגי־ 

דורו היה אף הוא 
מושפע ממיכל־אנג׳־ 

לו! בכמה מפסליו, 

בעיקר בפסלי־הברוג־ 

זה הזעירים, נעשית 
אמנותו מאניריסטית. 

היסוד הרנסאנסי בי¬ 
צירתו בא לידי ביטוי 
ברושם הסטאטי שעו¬ 
שות דמויותיו, עם כל התנועה שבאבריהן(אפילו סרקוריוס 
הפורח), ובליכוד הקומפוזיציה שבקבוצות הפסלים היסוד 
הבארוקי ניכר בתנועות הנרגשות שבדמויותיו ובהבעתן 
התיאמראלית. — ג׳ הפלאמי נסתגל במהרה לרוח אמנותה 
של ארץ-מגוריו! הרעיון להפוך סלע בגני־מדיצ׳י בפראטו־ 
לינו, המתנוסס מעל לברכה בגובה של 32 מ׳, לפסל*אפנינום" 
או *יופיטר פלוביוס׳/ אפייני הוא לרוח האיטלקית של המאה 
ה 16 . אולם מצדים ביצירתו אף קווים ראליסטיים, בעיקר 
בפסליו הזעירים, שהם אפייניים לאמנות של ארץ מולדתו. 

, 311-12.1 ? .? ; 1901/2 ,. 8 ./ ) 1 > 11 ז״׳ז , 13 ] 1 [>זב|* 6 ס 

,ר> 0 ס 8 .׳ 33 , 1906 ,. 8 ) 11 ./ ,;* 0013 06 .? ; 1903 ,. 0 . 11 
,!/))ססיו&סו)!}! 1/00 ' 1 ) 811/111 15 ב 11 )^£> 1/11 ! 7 ) 100 110/1 . 8 . 7 > 
, 2 ־ 1 * 1 תז 3 ז 3 > #י ; 1921 ,( 10■, 1X7X11 ז 5 ח״ 14 11011 1 לתט) 1 ) 

. 1936 ,. 8 . 0 

0 . ש. 

; 2$ טה, לאזן — 113 * 33011 > מ 0 ^ 1 — ( 1838 , קאור 
[״ 03110 ], דרום־צרפת — 1882 , פאריס), מדינאי 
צרפתי. בן לחנווני יליד ג׳ניבה האיטלקית ולאם צרפתיה 
(לדעה על מוצא יהודי של המשפחה אין הוכחות). בילדותו 
איבד את עינו הימנית, ומחלה קשה מוטטה את בריאותו לכל 
ימי חייו! אולם במרצו התגבר על מכשולים אלה. הוא למד 



{את גאטבטח 

משפטים בפאריס ונעשה שם בשנת 1859 עורך־דין. נתקרב 
למנהיגי האופוזיציה הליבראלית, ביניהם לאדולף כרמיה 
(ע״ע), ונתפרסם ע״י הופעותיו כסניגור על נאשמים מטעמים 
פוליטיים. במאי 1869 נבחר כציר לאסיפה המחוקקת, ושם 
התקיף את המשטר הקיסרי שנוא־נפשו ופעל למען איחודו 
של השמאל הרפופליקאני. כאשר נידונה ב 1870 שאלת 
המלחמה עם פרוסיה היד. ג׳ בין המזהירים מפני צעדים 
נחפזים, אולם משהוכרזד, המלחמה הצביע בעד אישור 
התקציב ופעל במסירות וקנאות למען הניצחון. אחרי מפלת 
סדאן היה זה ג׳ אשר הכריז על הקמת הרפובליקה, ובממשלת 
ההגנה הלאומית נתמנה למיניסטר לענייגי-פנים. ב 7 באוק¬ 
טובר 1870 עזב ג׳ בכדור־מעופף את פאריס המוקפת גרמנים, 
הצטרף לוועדה הממשלתית שישבה בטור ונטל לידיו גם 
את תיק-המלחמה. ג׳, הצעיר בחברי הממשלה הזמנית, נעשה 
מושלה־בפועל של צרפת! יריביו הפוליטיים האשימוהו 
אדדכ — ללא הצדקה — בממשל דיקטאטורי. ג , עשה מאמץ 
אדיר להגנתה ולהצלתה של המולדת השרוייה בסכנה. הוא 
הפיח בעם אכול־היאוש תקווה חדשה ורצון להלחם, הכרח 
על גיוס כללי וביצע אותו, אירגן גייסות חדשים מדרום, 
מצפון וממערב לפאריס, ציידם ושלח אותם לבוא לעזרת 
הבירה הנצורה, על מנת לפרוץ את ההסגר הגרמני תוך 
פעולה מתואמת עם חיל-המצב אשר בעיר. מאמצים אלה 
נסתיימו בכשלון, אולם מאבק-הגבורה שניהל ג׳ הציל את 
כבודה ואת גאוותה של צרפת. ג׳ התנגד למו״ם עם ביסמארק 
בדבר כניעה ושביתת־גשק, ומשלא הצליח בזאת — התפטר 
סן הממשלה. כציר לאסיפה הלאומית בבורדו התנגד למסירת 
אלזאס ולורן לגרמניה וכאות־מחאה התפטר מן הפארלאמנט 
ויצא לספרד. כשחזר אחרי חדשים מספר נבחר שנית לאסיפה 
הלאומית ולחם בה ומחוצה לה למען ביסוס הרפובליקה, 
והחוקה הרפופליקאנית נתקבלה ב 1875 בעיקר הודות לפעו¬ 
לתו. אח״כ המשיך ג׳ במאמציו לאיחוד כל מפלגות השמאל 
כדי להבטיח לארץ משטר דמוקראטי וכדי לסכל את תכניו¬ 
תיהם של המוגארכיסטים והקלדיקאלים להפיכת המשטר! 


$ו׳־״־׳ ^וד-ד־׳■ ־ • ן ־י״־״ץ 



נ׳אמבוותיה: טרקוריום 
פס 5 ־בדונזה בארטורנארניח בפירנצה 
( 1584 או 1667 ) 



931 


גמכמוז, לאון — גמגום 


932 


את האויב הראשי ראה ברןלריקאליזם. לזכותו יש לזקוף 
את הכשלת נסיון הראקציה להחזיר את המלוכה על כנה 
בשנת 1877 . 

אחרי שהתפטר מאק־מאון מן הנשיאות ( 1879 ), סירב ג׳ 
להיות מועמד לתפקיד זה, ותמך יחד עם כל המחנה חרפוב־ 
ליקאני בגרף (ע״ע)ז ג' עצמו נבחר לנשיא בית־הנבחרים 
ויו״ר ועדת־הכספים. במדיניות־הפנים לחם ג׳ על חינוך־ 
חובה חילוני וחפשי. במדיניות־החוץ היתד, מגמתו ההכנה 
וההכשרה הזהירה והמאופקת של צרפת לחידוש ההתמודדות 
עם גרמניה ("לחשוב על כך תדיר, ולא לדבר על כך 
כלל״). — על אף ההערצה שהעריצוהו ההמונים קמו לו 
מתנגדים אף בחוגי מקורביו! מהם שהתרעמו עליו על שזנח 
את אורה־חייו העממי־הפשטני ונגרר אחרי חיי־מותרות! 
מהם שהאשימוהו באופורטוניזם פוליטי, מהם שראו בו דיק־ 
טאטור־בכוח או מי שמושך בחוטי השלטון מאחורי הקלעים. 
כאשר התייצב לבסוף בראש הממשלה (בנובמבר 1881 ) לא 
הצליח להתגבר על התנגדות זו ונאלץ להתפטר אחרי פחות 
מרבע־שנה (ביאנואר 1882 ). זמן מועט אח״כ נספה בתאונה, 
והוא אז בן 44 שנים בלבד. לוויתו, שנערכה מטעם המדינה, 
הפכה להפגנת הערצה ואבל מצד העם הצרפתי. 

ג׳ היה אישיות שופעת מרץ ומחוננת בתבונה מדינית 
בלתי־רגילה. עם היותו בעל מזג לוהט ידע את סוד כיבוש־ 
היצר, וד,"אופורטוניזם" שלו היה ביטוי לכשרונו לוותר בעת 
הצורך בעניינים שאינם עקרוניים, — חייו האישיים בעשור 
האחרון שלהם הושפעו השפעה מכרעת מקשרי הידידות 
והאהבה בינו ובין לאוני לאון ( 011 ^ 1 ^״ 1x0 ), בתו של 
קצין־צבא גבוה ומכובד. הם לא נישאו כדת וכדין, כי ג׳ סירב 
לערוך טכס דתי, ואילו הצעירה האדוקה בקאתוליות סירבה 
להכיר בטכס אזרחי. מצב זה גרם לג׳ קשיים רציניים בחייו 
הציבוריים, אך הוא נמשך עד מותו. 

; 1880-1885 , 1405 ^ #01111 075 ^ #10130 01 0075 0156 :. 0 .״ 1 

- 1886 , 11 ־ 1 , 1)0#001104, €1701410170$, 3007015, #700101x011084 
, 1877 , 3778008 501110 . 14 . 0 .* 1 , 2 ) 001 * 430 מ ¥0 . 0 ; 1891 
13,005 405 01 10 ס 50 ,. 0 , 51 ) 11045 ^ 1 ; 1884 ,. 0 .* 1 , 110034:11 .ן 
- ץ #5 ס %70#111 ס 1 < 1 ,. 0 .* 1 , 010 ־נסל 1.3 . 10 ; 1885 , 1405 ^ #01111 
.? , 1907 , 0 30 000117 0 * 1 ,־ 1,3111 . 2 ; 1898 , 140 ^ 1 ^ 011010 
¥0148301108 1110 083 0 ,!)זגממסצ 11 ; 1919 , €1 ח 0$0113 ( 1 

10 ( 1 083 0 י ץז 611 ״" 1 .? ן ; 1921 , 110 ? 1 * £0#1 711173 1110 /ס 
8 סס 1 ס 0# (¥ 0815 * 1 ,ח 50 קת 01 ב!ז . 1 ל .[ ; 1936 , 0800 ( 00 110110801 
. 1954 , 0 ז ¥78#1 500083 1110 083 

של. ה. 

^ביה ( 13 נ 1 רתב 0 ). 1 ) נהר באפריקה המערבית. מקורו 
ברמת פוטה גאלון שבגינאה הצרפתית! זורם 
תחילה צפונה־מזרחה, אח״כ צפונה־מערבה ומערבה לארכה 
של ג׳ הבריטית ומשתפך אל האוקיינוס האטלאנטי. ארכו 
כ 1,600 ק״מ! חלקו התחתי הוא כעין משפך ארוך וצר, 
שרחבו מגיע ל 30 ק״מ והוא ראוי לשיט של ספינות־ים עד 
200 ק״מ! ספינות־נהר עולות בו כ 400 ק״מ. 

2 ) מושבה בריטית על שני גדות נהר־ג׳! כ 10,600 קמ״ר, 
כססס, 280 תושבים ( 1952 ). ג' משתרעת בצורת טריז בסנגאל 
הצרפתית — פס שארכו כ 400 ק״מ ורחבו אינו עולה על 20 
ק״מ משני עברי הנהר. האקלים טרופי ולא־נוח לבריאות. 
רק ליד החוף האקלים נוח בעונה היבשה (דצמבר־מאי), אך 
קשה יותר בעונה הגשומה (יוני־אוקטובר)! במעלה־הנהר חם 
הרבה יותר מאשר בחוף! המשקעים השנתיים מ 750 עד 
1,300 מ״מ. 


הכלכלה מושתתת בעיקר על גידול אגוזי־אדמה, שחם 
מהווים כ 80% מן היצוא! יתר סחורות־היצוא — זרעי דקל־ 
השמן, עורות, דונג־דבורים. תבואות־המזון המקומיות הן 
דוחן, אורז ותירס. השלטונות מטפחים גידול אגוזי״האדמה, 
שלשמו באים מדי שנה בשנה בעונת העבודה רבבות פועלים 
מן השטחים הצרפתיים והפורסוגיזיים הסמוכים, וכן נתיישבו 
בג׳ אלפי אריסים וחוכרים משם. סחר־החוץ ( 1952 ): יבוא 
3.9 מיליון לי״ש! יצוא 4.2 מיליון לי״ש. — התושבים הם 
כושים סודאניים משבטי מאנדינגו, פולה וג׳ולוף! רובם 
מוסלמים ומיעוטם עובדי־אלילים. הישוב האירופי מונה כ 300 
איש, בעיקר פקידים ומנהלי־עבודה. עיר־הבירה היא באת־ 
הדסט (:ו 3 ־ 1 ט 11 זב 8 ); כ 27,000 תושבים. 

חופה של ג , ושפד־הנהר נתגלו ע״י הפורטוגיזים ב 1455 . 
ב 1588 הקימו האנגלים בשפך־הנהר תחנת־מסחר. באתהרסט 
נוסדה ב 1816 . איזור החוף היה מושבה בריטית מ 1843 , איזור 
מעלה־הנהד — ארץ־חסות, שגבולותיה כלפי תחום־השלסון 
הצרפתי נקבעו ב 1902 . מ 1946 אוחדו שני השטחים בידיהם 
של מושל אחד ואדמיניסטראציה אחת. 

?ז %#0 }¥ 4 ,ץגז 3 > , 14 . [ ; 1934 4 ־מ 0 ■ 0 , 185 ז 11 מ 1 > 14 ■א 

. 1952 ,. 0 161 , 010 נ 501111 ׳ 1.135 ; 1940 ״ 0 ) 16 ( 0 

הפרעת־דיבור, שבח הדובר נעצר ונעכב בשטף־ 

דיבורו בביטוף של הברות מסויימות, או חוזר 
על־כרחו כמה פעמים על הברה אחת! מן השכיחות והידועות 
ביותר בהפרעות־הדיבור.—מספר המגמגמים בארצות שונות 
נאמד ב 2% — 1 . ליקוי זה נסח בעיקר במין הזכר: היחס בין 
זכרים לנקבות במבוגרים הוא כ 4 ל 1 , בין ילדים — כ 8 — 10 
ל 1 . ב 85% מן המגמגמים מתפתח הליקוי בתקופת הילדות, 
לפני גיל 8 . — לא כל הפרעה בשטף־הדיבור היא ג/ כ 80% 
הילדים בגיל של 3 — 5 מגלים סימנים של חזרה על הברות 
ושל הפסקות וקצב פגום בדיבור, ואיו זה מביא להתפתחות 
של ג׳ ממש. חלקו של הגורם התורשתי בהתפתחות הג , עדיין 
שנוי במחלוקת! לפי נתונים סטאטיסטיים נמצאו ל 33% 
מבין הילדים המגמגמים בני־משפחה שלקו באותה הפרעה. 

את הדעות בדבר מהות הג׳ והסיבות להתפתחותו אפשר 
לגבש בשלוש מגמות עיקריות: 

1 ) הג׳ נגרם ע״י סיבה אורגאנית — אי־קביעת הצד 
השולט במוח (ע״ע אססיה). לפי דעה זו מתפתח הג׳ ברוב 
המקרים באיטרים, אשר כפו עליהם את השימוש ביד־ימין, 
או בבני־אדם שלא הצליחו לקבוע לעצמם עדיפות של צד 
אחד. יש סבורים, כי הג׳ נגרם ע״י אי־סדירות באותו חלק 
של מערכת־העצבים המרכזית שהוא המזרים את האימפולסים 
העצביים אל שרירי איברי־הדיבור. 

2 ) הג׳ כפםיכ 1 נורוזה, המתפתחת בילדים בעלי נטיח 
לרגשנות יתרה ואי־יציבות נפשית. מצדדי התורה "הנפשית" 
רואים אח הג׳ כתופעת־פחד, המביאה לידי תגובה של יתר־ 
מתח חששנית, מתוך צפןה לדיבור מופרע ומאמץ להימנע 
מתוצאותיו הבלתי־רצדווס מסתבר, שכל דיבור בראשיתו 
איננו שוטף, ושגם בילד הנורמאלי בגיל של 2 — 6 מופיעים 
על בל 1,000 מלים בממוצע כ 45 מקרים של חזרות, של 
היסוסים והפסקות בדיבור. הג , עלול להיקבע בילד כנוהג 
נלמד מחמת התגובות המזיקות של הסביבה. תשומח־לבו של 
הילד מופנית אל אי־השטף שבדיבורו כאל תופעה בלתי רצויה 
ופגומה בעיני הוריו, חבריו למשחק וכר, ועי״ב מושרות דאגה 
ומועקה בנפשו לאורך־ימים. הקפדה מצד ההורים לשלמות 



933 


גמגום—ג 2 ח, ומקו דה 


934 


ביצועו המילולי של חילד יכולה להקיף גם שטחים אחרים 
בהתנהגותו. בדרך זו אפשר להסביר כהשפעה מזיקה לדיבורו 
גם את תקיפות ההורים להחלפת השימוש בחו משמאל לימין׳ 
אע״ם ששינוי זה כשלעצמו אין בו משום גרימה לג/ 

3 ) בזמן האחרון גוברת תפיסת הג׳ כהפרעה פסיכו׳־ 
סוהטית, שהיא מותנית בהשפעת־גומלין של הנפש והגוף. 
דרך ההפעלה האוטומאטית של המנגנון המסובך של איברי* 
הדיבור איננה סגולה הנרכשת מלידה, אלא היא תהליך 
ממושך של התמחות הפלת השליט במוח והסתגלות מותנית 
של הילד לצלילי־דיבור שהוא קולט דדך השמיעה, במצבים 
שמקנים להם משמעות של מושגים ברורים. בדרך זו הולכת 
ומתפתחת בצד השליט של המוח אוטומטיזציה של התחו¬ 
שות והתנועות הקשורות למושגים, והיא התופעה המכרעת 
בהתפתחות הדיבור. כבכל תגובה מותנית, עלולים שינויים 
בתנאי־הביצוע לשבש את הפעולה התקינה של מערכת־ 
העצבים המרכזית. הג׳ היא הפרה של שיווי־המשקל התיפקודי 
בדיבור — עיכוב ההשתרשות של ההסתגלות המותנית הנור¬ 
מאלית בילד, או שיבוש ההרגלים המותנים שכבר נקבעו 
במבוגר. 

ניסויים חדישים בשעת ניתוחים במוח־האדם. הוכיחו, כי 
גירוי חזק באיזורים מסויימים של קליפודהמוח יכול להביא 
לידי תופעות־ג׳ בצורת חזרה, אי־שטף, או הפסקה בדיבור. 
יתכן, איפוא, כי מצבי־פחד הקשורים בדיבור והפועלים על 
המוח עלולים במשך הזמן להביא לידי הסתגלות מותנית 
פאתולוגית, המתבטאת בגירוי מעכב חזק בשעת ביצוע 
הדיבור. 

ריבוי ההשקפות במהות הג׳ הוליד שיטות רבות ומנוג¬ 
דות לריפויו. רק ביחס לטיפול בילד המגמגם בשלב ההת¬ 
חלתי של הליקוי קיימת אחדות־דעות: הטיפול דורש הסברה 
וחינוך להורים, למורים ולסביבה! איו הילד צריך להיחשב 
כמגמגם רק משום שדיבורו הססני או רצוף חזדות, ואסור 
לסביבתו להטביע בו חותם מפורש של מגמגם, כל עוד אין 
הוא עצמו מראה סימנים של מתיחות וחרדה לדיבורו. יש 
לחפש את הסיבות המונעות את התפתחות תהליך ההסתגלות 
המותנית הנורמאלית לדיבור ולסלקן, למשל ע״י סיוע לילד 
הסובל מאי־התאמה ביו הצורך להבעה עצמית ובין דלות 
אוצרו המילולי, ע״י הרחבת אפקיו הרותנים של הילד 
ושימוש בחומר מילולי עשיר ומותאם לצרכיו. דק כשהג׳ 
נהפך לתופעת־קבע, מלווה ריבוי התכווצויות המפסיקות את 
שטף־הדיבור ושימוש בתחבולות לשם הסחת-הדעת וההת¬ 
גברות על העווית, כגון תנועות־לואי בגפיים, מיצמוץ בעינים, 
הפרעות בקצב־ד,נשימה וכר, — יש לפנות בהקדם לעזרתו 
הריפוייח של מומחה. 

יש סבורים, כי הממרה הראשונה בשלב זה היא הפחתת 
המתיחות כמגמגם: אין לכפות עליו את ההימנעות מג׳ אלא 
להקל עליו את הג , ! יש לחנכו שיגמגם כאוות־גפשו, אך 
בקצב איטי יותר. כשאין הוא נתון בבהלה מתמדת להימנ¬ 
עות מג׳, פוחתת מתיחותו הנפשית ונפתחות אפשרויות 
לטיפול פסיכותדפוטי. — מתוך הכרת הזהות של תהליכי 
הלעיסה והדיבור, שבשניהם מופעלים אותם האיברים עצמם, 
יש המשתמשים ב״שיטת־הלעיסה": מלמדים את המגמגם 
״ללעוס את דיבורו״ < במידה שהוא מתרגל לזהות את האכי¬ 
לה והדיבור בתופעות דומות, הולכים ופוחתים המתיחות 
והפחד בפני הדיבור. 


לפי סברה אחרת, יש לכוון את שיטת־הריפד להקניית 
הדיבור השוטף ע׳י-י דיבוי בדוגמות של שטף־דיבור נורמאלי. 
ככל שמצליח המגמגם להתמיד בהמרת הדיבור המופרע בדי¬ 
בור שוטף ותקין, בטחונו הולך ורב וההפרעה הרגשנית 
הכרוכה בביצוע הדיבור הולכת ונחלשת. לפי שיסת־ריפוי 
זו מבטלים תחילה את ההסתגלות המותנית לפתד־הדיבור, 
ואח״ב מביאים להסתגלות מותנית חדשח לדיבור שוטף. אף 
כי האילוף בדרך זו הוא מכאני בעיקרו, הרי עם שיסור 
בביצוע־הדיבור הולך הבטחון העצמי וגובר וחולפות כל 
תופעות-הלואי המפריעות (וע״ע אפסיה; דבור). 

56/1001-6/11:14 64 ?ק 10714160 /- 6666 ק 5 , 0110500 ! .זגי x671, 1948; 

£. ?,015011615, ${>666/1 {£ ?0/06 00666611011, 1948; £118600 

?. 44111111 , 511411671712, 5,8 0 ) 111 ' ,*,״,/:״ X1(! 071/1 ?/1670]7161 , 

1950; 8. 00:[10' 117146 ,ז 0 ה x1107*47712 510116x1712, 1953; 

15. 231101110, 11716 77121/1046 46 7X01167716711 46 10 11 {7{711677116 

.( 1954 , 337-346 , 4 140 , 216 ו 1 ק:> 0 מ£) 

א. *. 

נמה, נס§ר דה ( 71440 — 1510 ?), נוסע יהודי, יליד פוזנאן 
(פולניה); שמו המקורי אינו ידוע. הגיע במסעיו 
לירושלים ולאלכסנדריה, נלקח בשבי ונמכר כעבד להודו; 
שם השתחרר ונכנס לשירותו של מושל גואה. כשהגיע ומקו 
דה גמה (ע״ע) לאי אנג׳דיוה, נתקבל בברכה ובידידות ע״י 
אירופי זה ארוך־הזקן, הפורטוגיזים שבוהו בערמה ואילצוהו 
להתנצר, וכינוהו בשם שבו נתפרסם; עתה היה ג׳ לנווט 
מורה־הדדך של השייטת במימי-הודו. לאחר-מכן הובא 
לפודטוגאל, וליווה את קבדל (ע״ע) במסעו למזרח ב 1500 ; 
קאבראל קיבל הוראות להישמע בכל לעצתו של ג׳. בחזרתו 
נפגש ג׳ ליד כף־ורדה באמריגו וספוצ׳י (ע״ע), שביקש גם 
הוא את עצתו, ג׳ חזר להודו ב 1502 — 1505 , ולאחרונה הש¬ 
תתף במשלחת הפורטוגיזית שיצאה נגד קאליקוט ב 1510 , 
וייתכן מאד שבמסע זה מצא את מותו. 

,£ת 11 ׳ 1 ש 5 ץג 1£ , 1790 .(£ * 4 י 00€5 * 4 .( 1 

ע/ ■ 7 ׳£/ל>/ , 10/7x130 ־ 1 . 16 ; 1894 , 100 .ק € 
. 1927 , 22 .ק 111 ) 501 

נמה, !סקו* חז — 3 ת! 03 33 00 * 3 ^ — (אמצע המאה ה 15 , 
סינס [פורטוגאל] — 1524 , קוצ׳ין [הודו]). יורד־ים 
פורטוגיזי, מגלה דרד־הים מאירופה להודו. על ימי־נעוריו 
אין לנו ידיעות ברורות, אולם מסתבר שלקח חלק במלחמות 
פורטוגאל באפריקה, ושהמלך ז׳ואניו 11 נתן בו אימון ושלח 
אותו בכמה שליחויות חשובות. המלך מגואל הפקיד בידו צי 
על מנת לגלות את הדרך להודו. ב 7 ביולי 1497 הפליג ג׳ 
מליסבון עם 160 איש ב 4 אניות; אחת מהן היתד, טעונה, 
בין השאר, נשק, תחמושת, צרכי-מזון, תכשיטים, זהב, משי, 
תבלין וסמי־רפואה. ג׳ נסע לאורך החוף המערבי של אפ¬ 
ריקה, בדרך שהלכו בה קודמיו שלא הגיעו למטרתם. לאחר 
שהיה קצרה במפרץ סאנטה אלנה (שלשם הגיע ב 8 בנו¬ 
במבר) המשיך ג׳ בדרכו דרומה, הקיף ב 22 בנובמבר את כף 
התקווה הטובה וב 25 בדצמבר הגיע לחוף נאמאל (שנקרא 
כך ע״ש חג־המולד), מעבר לגבול הקיצוני של תגליותיו של 
ברטולומה דיאז (ע״ע); אח״ב המשיך ג׳ בדרכו צפונה, גילה 
את שפד הזאמבזי, עבר על פגי זאנזיבאר ומומבאסה, וב 15 
באפריל הגיע למליבדי. משם יצא ב 27 בו, חצה את חאוק־ 
ייגוס ההודי המערבי בסיוע ספן ערבי, וב 20 במאי 1498 — 
כ 11 חדשים אחרי הפלגתו מאירופה — הגיע לקאליקוט שעל 
חוף מאלאבאר בהודו, שחיתה אחד המרכזים החשובים למסחר 



935 


גמה, ומקו דד! — גמיסטוס פלתון/ גאורגיום 


936 



וסה 1 דה נטת 


בתבלין. הסוחרים הערביים היושבים בעיר ראו בפורטוגיזים 
מתחרים מסוכנים והסיתו אח הראג׳ח נגדם. ג׳ הצליח להת¬ 
גבר על תככיהם והפליג ב 29 באוגוסט 1498 לאירופה. אויביו 
רדפו אחריו פעמיים, אולם נהדפו. לאחר תלאות רבות הגיע 
ב 20 במארס 1499 שוב לכף התקווה הטובה. על־יד כף־ 
ורדה נתפרד הצי מסיבות שאינן ידועות לבר* מכל מקום 
הגיע עוזרו של ג/ ניקולאס ק 1 אלו, הראשון לליסבון(ביולי). 
ואילו ג׳ עצמו לא בא לשם אלא בספטמבר. המלך מנואל 
קיבל אותו בכבוד גדול והקציב 1000 ) 30 ראלים לשנה לו 
וליורשיו, העלה אוחו ל״אדמיראל של ים־הויו", והעניק לו 
תואר־אצילות חכות לסתור על השבון־עצמו. קברל (ע״ע), 
שיצא בעקבות ג' ופנה עפ״י הוראותיו דרומה־מערבה, גילה 
את בראזיל. ג׳ עצמו יצא ב 10 בפברואר 1502 למסע־כיבוש 
להודו בראש 20 אניות ולמעלה מ 1,000 שכירים. בדרכו ייסד 
מושבות פורטוגיזיות במוזאמביקה ובסופאלה על התוף המז¬ 
רחי של אפריקה! הוא הפציץ את קילויה, שמלכה פגע 
בקאבראל, והטיל עליו מס. כן העלה באש אניה שהובילה 
עולי־רגל ערבים למכה והמית את נוסעיה! בזה התחיל 
המאבק בין הערבים והפורטוגיזים על השלטץ באוקיינוס 
ההודי. ב 2 בנובמבר הביע ג׳ לקאליקוט. הוא דחה את הצעתו 
של המושל לבוא במו״מ אתו, הפציץ את העיר ועשה בתו¬ 
שביה מעשי-אכזריות. בגלל מורת־הרוח שעוררו מעשים 
אלה בליסבון, או בגלל תככי יריביו בחצר-המלך, לא נתמנה 
ב' למשנה־המלך בהודו, אלא בקרא ב 1505 לחזור לפורטוגאל. 
שם ישב, עזוב ונרדף, כ 20 שנה. אולם ב 1524 נתמנה מטעם 
המלך ז׳ואניו ווו למשנה־הסלך בהודו. הוא החל בפעולה 
נמרצת להסדרת המינהל באימפריה הקולוניאלית במזרח 
הרחוק, אולם מת כעבור זמן מועט. עצמותיו, שנטמנו תחילה 
בקוצ׳ין, הועברו ב 1539 לפורטוגאל ולאתר כמה טילטולים 
נקברו ב 1854 בכנסיית ג׳רונימום דה בלם בליסבון — מול 
קברו של _קמואנם (ע״ע), שיצא בעקבותיו של ג׳ ושפיאר 


את מסעו באפוס הלאומי של פורטוגאל.— ג׳ הניח את היסוד 
לאימפריה הקולוניאלית של פורמוגאל במזרח. מסעיו גילו 
לבני־אירופה את צורח תופי-אפריקה ויצרו מגע ישיר בין 
המערב ובין המזרח הרתוק. 

מבניו של ג , נתמנה האחד — פראבסיסקו — ל״אדמיראל 
של ים־הודו", והשני — אסטבאן — היה מושלה של הודו 
מ 1540 עד 1542 . 

-*א .£ ; 1869 ,. 0 . 4 .ע / 0 1 )^ 0 ץס¥ ))■ 7111 ) 711 ,׳\ 16 ת 3 ) 5 .}ל 
־ 9314 ) . 0 . 4 .¥ )ס ) 0£ ץ ¥0 11 ) 71 ) 1/1 { 0 1101 ) 011 ! 4 , 6051610 \ 
■ 701 . 1 ) 11 0 4 ¥ , 0011 ־! 1 ־>וח 1 וזט 11 .? , 1898 ,( 99 . 806 זץנז 1 
) 0 1 ,:> 1£ וא . 8 ; 1898 , 11 ) 0111111/1 001/1 1 ^)/ 0 )) 5 . 4 110£ \ 0 ) 4 

, 0 4 .¥ 11 ) 1 * 41 11 ) 01111141 1/1 ) 11 11 )/ 11 ))$ ,/> 110% ,)/)) 7,014 
, 0 ) 1 ) 11 ^ ¥141 0 ) . 0 . 4 .¥ , %0 , 13 .א 40 13 1898, 0. 71X6 
,. 0 . 4 .¥ 111711114 -) 111 ! 0 ) • 13 , 03013 18 ) 761165 .}ל .ם ; 1898 
, 11 ) 01111141 11 ) 110 ■ 1 ) 0 ■.ס . 4 ¥ , 6 ) 1150111 ? .זז ; 1902 

,. 0 4 .¥ ) 4 ) 104 ) ) 11 !>! 10 ) 1 !', 1 , 1 ) 41081 ? .£ ;* 1926 

!י! 1110/1 ) 1041 0 ) 11 )/ 11 * 1 )/ 8 11 ) 4 ) 411 ) ) 11 )א , 110111 .ד . 0 , 1930 

1939 , 0.1 4 .¥ 

ט. 

גט'׳ ע״ע קאוצ׳וק; צמנ. 

?טילות־חסדם, ע-ע ?ן־^ה. 

נ׳מי;יד, פךנ^׳סקז — 11 זג 1 מ 1 ות 06 00500 מ 13 ? — ( 1687 , 
לוקה — 1762 , דבלין), כנר, קומפוזיטור וסופר 
בתורח־הסוסיקה. בין מוריו'היו קורלי (ע״ע), ואולי גם 
סקרלטי (ע״ע). תחילה היה מנגן ומנצח בתזמורות בעיר־ 
מולדתו ובנאפולי, מ 1714 ואילך ישב עפ״ר בלונדון, אולם 
בילה גם במה שנים בךבלין ובפאריס. חיבורו )ס 116 ־ 1 ׳ 
¥10110 1116 §מ 1 ׳ 125 ? (״אמנות הנגינה בכינור״, 1740 ) הוא 
הספר הראשון שנתפרסם על שיטח הנגינה בכינור בכלל. — 
חיבר גם "כללים לנגינה בחליל הגרמני, בצ׳לו ובצ׳מבאלו" 
וספר על "אמנות הליווי". כקומפוזיטור נופל ג , ' מיי׳רלי 
בשגב היצירה, אך מצטיין ברוח חדישה יותר. בעיקר חיבר 
קומפוזיציות לכינור, אולם כתב בם סונאטות לצ׳לו, שלי¬ 
שיות, קטעים לצ׳מבאלו, ועוד. 

ג?ויםטום פלתזן, גאץ־ניום — לאט׳ -* 06011 *! 811 ־ 0601 
161110 ? י״ז — ( 1355 ז, קושסא— 1450 ז, מיסטראם 
[פלופונסום]), פילוסוף ביזאנטי. התחנך, כנראה, אצל מורה 
יהודי (אלישע ז), שהכניס אותו לעולמם של הקבלה ושל 
נאו־אפלטוניזם אמנטיסטי. ב 1415 בערך ניסה ג׳ לייסד תנועה 
דתית מהפכנית^ שכוונתה היתה להקים מעין רפובליקה 
אפלטונית חדשה, שבה לא יהיו הבדלים דתיים, ושאת עקרו¬ 
נותיה תשאב מן הרוחניות של התקופה הקלאסית על־ידי 
רסטוראציה סמלית של המיתולוגיה היוונית. בשל דעות אלד" 
שהיו עירבוב של נאו־אפלסוניזם, של תורות אמנטיסטיות 
ושל הפנתאיזם שלי הסטואה (ע״ע), נכנס ג׳ במחלוקת עם 
הכנסיה! בפקודתה נשרף חיבורו העיקרי, ששרידיו נתפרסמו 
רק במאה ה 19 . ב 1439 בא ג׳ לפירנצה עם המשלחת היוונית, 
שדנה עם נציגי האפיפיור על דבר איחוד חכנסיד. היוונית 
עם הכבסיה הרומית. ג׳ התקשר עם חוג ההומאביססים 
הפלורנטיניים, ובהשפעתו נוסדה ה״אקאדמיה האפלטונית" 

זז - 

בפירנצה חיבר ג' את הספר "במה נבדלת הפילוסופיה של 
אפלטון מזו של אדיסטו" (נדפס ב 1532 ), שהיה מן הגורמים 
להתפשטותן של התורות חנאו־אפלטוניות ושל ה״נבואות 
הכלדיות״ (=שיטות מאגיות־מיסטיות) במערב ונתן דחיפה 
לביקורת העקרונית ולפולמוס החריף של הוגי־הדעות 
של חהומאניזם נגד האסכולאסטיקה חאריסטוטלית, רישומי 



937 


גמיסמוס פלתון, גאורגיום—ג׳מיקח 


938 


דעותיו של ג׳ על קיום מסורת דתית־פילוסופית עתיקה אחידה 
מנביאי־המזרח, גדולי הוגי־הדעות ואנשי־החוק הקלאסיים 
עד ימיו, הערכת היוונים הקדמונים כ״ערבים לאמיתות 
אוניודסאליות" וראיית האל והעולם כדבר אחד שכולו רוח¬ 
ניות וממנו נובעים כל העצמים — ניכרים ביצירותיהם של 
מרסיליום פיצינום (ע״ע) ושל סיקו דלה מירנדולה (ע״ע), 
ובתקופה מאוחרת יותר — בפילוסופיית־הטבע של ג׳ורדנו 

ברונו (ע״ע). 

?. 511111106 , 0. 17 * 701077 * 11 ) 5 14 * 71 .? .ס X07150111:71 805170- 

/>€7 !'.? ,ז 10 ץג״ד .^י .( ; 1874 ,ה £0 < 7 וו X10157*1 17111 > 811110 )ס 
477X0(1*, 1927*; 8. 51141 1x1 81010011*710 

41:1 81*101017*17*110 171 1(74171, 1936. 

י. ב. ם. 

גימינןה (^ 31 התג(; אינדיאנית־אראוואקית 1 — 

"אי־המעיינות"), אי בהודו המערבית (ע״ע), אחד 
מאיי האנטילים (ע״ע) הגדולים! מושבה בריטית. 11,520 
קמ״ר, 1472,500 תושבים (אומדן 1952 ). האי נמצא בים 
הקאריבי, דרומית לקיבה ומערבית להאיטי< קרהרוחב 
הצפוני * 18 וקווי־האורך המערביים * 77 ו ״ 78 חוצים אותו. 

פני ג׳ הרריים הם. שרשרת־הרים עוברת ממזרת האי עד 
מערבו, וחלקה הגבוה ביותר בקצה-האי המזרחי — "ההרים 
הכחולים״ ( 11101101310$ שב! 81 ) — מתנשא עד לשיא של 
2,240 מ׳. השרשרת המרכזית מוקפת רמה שבודה ומבותרת 
ע״י נהרות רבים, שמפרקים אותה לגוף רבגוני של גבעות 
וגבנונים, שולי הרמה יורדים במתלולים ומציקים אל רצועת 
שפלת-החוף הצרה. נופה של ג/ על הרריו, רמותיו, עמקיו, 
מערותיו ומעיינותיו, מפורסם בימיו. מאוח הנהרות, הנחלים 
והפלגים היורדים מההרים אל הים, ברובם אינם ראויים 
לשיט וגורמים לשטפונות בזמן גאותם, אולם הם חשובים 
כמספקים כוח-חשמל. פעילות געשית בכמה מקומות גורמת 
לנביעת מעיינות חמים ומעיעות־מרפא. 

מבחינה גאולוגית ג׳ היא חלק של קשת־האנטילים 
השבורה. יסודו של האי בנוי סלעי־משקע של פצלות, 
קונגלומראטים, רובדי גיר שישי וטיפים וסלעים וולקאניים 
מן הקרטיקון, שנתקמטו קימוט חזק וחריף בשלישון. על גבי 
יסוד זה מונחות באי־התאמה שכבות גיר מן האיאוקן והאולי- 
גוקן, ועליהן גיר, חוואר וקונגלומראטים מתקופות* מאוחרות 
יותר. סלעים מאגמתיים, שחדרו לתוך סלעי־המשקע בזמן 
הקימוט, הם המקור למרבצי־הבצר המצויים 
בכמויות לא-גדולות באי(נחושת, מאנגאן, 
ברזל, ואף זהב). 

אקלימה של ג׳ הוא טרופי־מחון. ליד 
החופים הטמפראטורה גבוהה והאויד רטוב, 
אבל בחבלים ההרריים האקלים נוח ומעוט 
תנודות. הטמפראטורה השנתית הממוצעת 
הקיצית היא כ * 27 , החרפית—כ * 24 . כמות 
המשקעים השנתית בשפלת־החוף, השוכנת 
בצל הגשם, היא 750 — 1,000 מ״מ; במקו¬ 
מות גבוהים יותר ופתוחים לדוחוודהים— 
עד כדי 3,000 מ״מ. ג' נמצאת בתחום הפא־ 
סאט הצפוני־מזרחי, והיא נפגעת לפעמים 
קשה ע״י הריקינים. 

חלק ניכר של ג׳ עדיין מכוסה יערות 
טרופיים, שבהם גדלים דקליים, שחלביים 



וצברים, וכן עצים המספקים עצה־בניין ועצה צבעוני משובח. 
אולם רוב השטח מיושב ישוב צפוף, נתון לעיבוד חקלאי 
אינטנסיווי ומכוסה מטעים טרופיים. ענפי-המשק העיקריים 
של ג׳ הם גידול קנה־הסוכר וגידול באנאנות 1 הקפה של ג׳ 
הוא מן המין המשובח שבעולם! תוצרות חשובות אחרות הן: 
קאקאו, אגוזי-קוקום, פירות-הדר, טאבאק. סחר־חוץ ( 1952 ) : 
יבוא — 35.3 מיליון לי״ש (קמח, אורז, טפסטילים, מכונות, 
מכוניות, דלק, נייר וכר), בעיקר מבריטניה ומאד,״ב! יצוא: 
18.0 מיליון לי״ש (סוכר, באנאנות, רום, סיגאריות וכר), 
בעיקר לבריטניה ולקאנאדד*—בזכות נופה ואקלימה נעשתה 
ג׳ מרכז־תיירות והתפתח בה ענף המלונאות. 

מאוכלוסייתה של ג׳ רק כ 2% הם לבנים אירופיים, כ 18% 
״צבעוניים״, ז. א. בני-תעדובת, כ 77% כושים וכ 3% הודים 
וסינים, הצבעונים והשחורים הגיעו לשיווי־זכויות מלא הן 
מבחינה פוליטית והן מבחינה כלכלית, והם מצויים בכל 
המקצועות והתפקידים החברתיים. רובו הגדול של הישוב 
הוא חקלאי ומורכב מאיכרים זעירים ופועלים חקלאיים. לחץ 
האוכלוסיה, שאינו מוצא לו מוצא בתיעוש המועט של האי, 
גורם לתנועת הגירה, המכוונת בעיקר לבריטניה. — מערבות 
המשפט והחינוך• מסודרות לפי המתכונת הבריטית; כל הישוב 
דובר אנגלית. 

ג׳ היא מושבה בריטית, שכבר הגיעה לרמה גבוהה של 
שלטון עצמי. בצדו של המושל קיימים בית-נבחרים — על 
בסים של בחירות כלליות —, מועצה מחוקקת וממשלה, 
שראשה מתמנה על-ידי המושל בהסכמת בית־הנבחרים. 



טלוז בנווי ההדרי ׳ 58 טרכזה ׳ 58 נ׳אמאיקה 







939 


ג׳מיקה — גמישות 


940 



16 רט אנט 1 ני 1 על חיפה הצפוני־סזרחי של נ׳אסאיקח 


האיגודים המקצועיים ומפלגת־העבודה הם הכוחות המכרי¬ 
עים בחיים הפוליטיים ובבית־הנבחרים בג/ 

מבחינה מינהלית מסונפות לג׳ קבוצות אחדות של איים 
קטנים שברשות בריטניה: איי־קימן(סברתץגס) בים הקא* 
ריבי, 140 קמ״ר, כ 8,000 תושבים ז איי טרק (!!!!!ז׳) וקיקום 
( 05 ^ 03 ), מדרום לאיי-בהימה, 430 קמ״ר, כ 7,000 תושבים. 

עיר־הבירה, הכרך הגדול היחיד ונמלה של ג׳ היא 
ק י נ ג ז ט ו ן (ע״ע). שאר הישובים העירוניים הם מעוטי- 
חשיבות! הגדול שבהם הוא ספניש טאון ( 11 ^ 0 * 1 ׳ 1511 מגק 3 ), 
כ 13 אלף תושבים. 

ס. 

היסטוריה. קולומבוס גילה את ג' במסעו השני כ 1494 ! 

הוא מצא אותו מיושב אינדיאנים משבט אראוואק. מושל 
ספרדי נתמנה ב 1509 . הספרדים קראו לאי סאנט־יאגו! הבירה 
ויליה דה לה וגה(היום ספניש טאון) נוסדה 15231 . הכובשים 
הספרדים השמידו את הישוב האראוואקי והביאו לאי עבדים 
כושים מאפריקה. אולם בדרך־כלל הזניח השלטון הספרדי 
אח האי, שקרקעותיו חולקו בין 8 משפחות־אצילים ספרדיות, 
והישוב כולו — הלבן והשחור — לא מנה באמצע המאה 
ה 17 אלא כ 3,000 נפשות. ב 1655 — 1658 נכבשה ג׳ על־ידי 
האנגלים. תחילה געשה האי בסים של הבוקנירים (ע״ע), 
אולם בחוזודמאדריד ב 1670 הוכרה בעלות בריטניה על ג/ 
והיא חזרה ואושרה בחהה־אוטרכט ב 1713 . נסיוגותיהם של 
הספרדים והצרפתים במאה ה 18 עד ימי נאפוללן לחזור 
ולהוציא את האי מידי האנגלים נכשלו. האנגלים עשו את ג׳ 
איזור־מטעים ומרכז לסחר־העבדים לכל אמריקה התיכונה. 
בכוח־העבודה של הכושים נעשתה ג׳ אחד הספקים הראשיים 
של סוכר, קאקאו, אינדיגו וכד לשוקי-העולם. לעשרם ופארם 
של בעלי־המטעים של ג׳ יצא שם בעולם. בראשית המאה 
ה 19 היו בג׳ כ 300,000 עבדים כושים. סחר-העבדים נאסר 
ב 1807 . ב 1831 פרץ מרד־עבדים, שדוכא ע״י השלטון. אולם 
ב 1833 בוטלה העבדות, ודבר זה — יחד עם ההזלה העצומה 
של מחיר הסוכר בעקבות ביטול מכס-המגן על מוצרי- 
המושבות באנגליה ב 1846 — עירער את יסודות המשק של 
האי ורושש את בעלי־המטעים הלבנים. המשבר הכלכלי, 
הדלות וחוסר־העבוז־ה גרמו ב 1865 למרד של הכושים, 
שדיכוי( האכזרי עודר סערה בדעת־הקהל באנגליה. מכאן 
ואילך חל שיפור במצבה של ג׳ ע״י שינוי במדיניות משרד־ 


""י? המושבות וע״י פעולתם של מושלים נאו¬ 
רים, שביצעו תיקונים במינהל, בחינוך 
ובשירותים הציבוריים, הנהיגו את גידול 
הבאנאנות וסייעו לכניסת פועלים מהגרים 
מהודו. 

מ 1684 הולך ומתרחב השלטון העצמי 
בג/ והחוקה החדשה שנכנסה לתקפה 
ב 1953 מקרבת את המושבה למעמד של 
דומיניון — שהוא היום המגמה המוצהרת 
של המדיניות הבריטית לגבי ג/ 

\ 0 ס 11 נ 11 !ק ; 1901 ,( 569 , 111 צ 1011 ) 710 
, 1909 , ¥111 צ , 1901 ,צ 1 , 1897 , 1895 , 111 , 1894 , 11 

00074 ) 1 71 , 336 ! 3 ״\/ . 61 .?..^! , 1925 ,צ 1 צצ , 1915 , 111 צצ 

. 1941 ,.( 171 01111 ( 1/10 / 0 

ב. ר. 

נמיכות (ץז 101 ן 5 ג 61 , מיוד ׳ח 8 צנוםג$ [=נהוג, הניע]), 
במשמעות מילולית — תכונתו של חומר להיכנע 
לכוחות הפועלים עליו: גרימת שינויים בתומר מבחינת 
הנפח והצורה בהשפעות כוחות אלה. במשמעות מדעית מורה 


941 


גמישות 


942 


המונח ג׳ גם על כוח מחזיר: גם תמרים פלסטיים (ע״ע) 
נתונים לשינויי־צורה בפעולת כוחות, אך אין בהם הכושר 
לחזור לצורתם המקורית אחרי הפסקת פעולת הכוח — ולכן 
אין הם "גמישים". השימוש הראשון במונח ג׳ במובנו 
המדעי נמצא בתיאור שנתן בויל (ע״ע) לניסוייו על הת¬ 
נהגותה של כמות־אויר בלחץ ( 1660 ): "באויד שאנו חיים 
בו קיים כוח קפיצי או א ל א ס ט י", באותה שבה ערך הוק 
(ע״ע) ניסויים בהתארכות של קפיצי-ברזל, וב 1676 פירסם 
את הכלל הנקרא על שמו — שההתאדכות היחסית של קפיץ 
פרופורציונית לכוח הפועל עליו. שתי דוגמות אלו מתארות 
שני סוגי ג/ שהם שונים לגמרי זה מזה מבחינת המבנה 
הפנימי של החומר שהוא הגורם לג׳. בויל חשב שמקור הג׳ 
של אויר הוא בכוחות הפועלים בין חלקיקי־האויר — בדומה 
לקפיצים הנתונים ללחץ שהם שואפים להרחיק את החל¬ 
קיקים זה מזה. לאמיתו של דבר אין מקור הג׳ של גז(ע״ע) 
אלא באנרגיה הקינטית של החלקיקים, ולחץ־הגאז הוא התו¬ 
צאה מן המכות שחלקיקים מתנועעים אלה מכים על קירות 
הכלי המגביל את תנועתם: ג , זו היא ג׳ קינטית. מקוד 
הג׳ של קסיץ־ברזל — ושל הרבה גופים מוצקים אחרים — 
הוא בכוחות משיכה ודחיה הדדיים הפועלים בין חלקיקי־ 
היסוד של החומר (מולקולות, אטומים, יונים). כרגיל נמצאים 
כוחות אלה בשיווי-משקל. ולכן הגון► הוא בעל צפיפות 
וצורה מסויימים! כוחות אלה מתנגדים לפעולתם של כוחות 
חיצוניים העלולים לגרום שינוי בצפיפות ובצורה. על־ידי 
גרימת שינויים כאלה מבצעים הכוחות החיצוניים עבודה, 
שהיא נשמרת באנרגיה פוטנציאלית. עם סילוקם של הכוחות 
אנרגיה פוטנציאלית זו מופקת חזרה* לכן אפשר לקרוא 
לג׳ ממין זה ג' פוטנציאלית. 

אולם יש גם חמרים מוצקים שגמישותם היא מסוג הג׳ 
הקינטית, כגון צמג (ע״ע) וחמרים צמיגיים אחרים. חמרים 
אלה מורכבים ממולקולות חוטיות ארוכות מאד, היוצרות 
רשת מרחבית, שצורתה המסתברת ביותר היא זו של פקעת 
סבוכה. כשהיא נמתחת, היא מתארכת ומקבלת צורה של חוט 
מתוח, שהיא צורה ודאית פחות* מבחינת התרמודינמיקה 
(ע״ע) נמצא כי האנטרופיה (ע״ע) פוחתת. לתהליך זה מת¬ 
נגדת ג׳ החומר! מקור ההתנגדות הוא בתנועה התרמית של 
חלקיקי־היסוד של החומר — משום כך הג׳ כאן היא מהסוג 
הקינטי. יש הבדל עצום בין ג׳ זו ובין גמישותו של חוט- 
פלדה מבחינת מידת ההתארכות האפשרית. חוט־פלדה בעל 
חתך־רוחב של 1 מ״מי מתארך בפעולת כוח־מתיחה של 
1 ק״ג ב 0.005% מארכו ההתחלתי! כשההעמסה מגדילה את 
ההתאדכות למעלה מ 0.12% פוסקת היא מלהיות אלאסטית 
בלבד ומכריע בה חלקה הפלאסטי. כנגד זה מסוגלים חמרים 
צמיגיים להתארך התארכות אלאסטית בשיעור של כמה 
מאות אחוז. 

גוף הבנוי בצורת רשת מרחבית, העשויה חלקיקי־חומד 
בעל ג׳ פוטנציאלית, עלול בכל זאת לעמוד בדפורמאציות 
(=שינויי־צורר.) אלאסטיות גדולות, אם הוא רב־נקבובי. 
רפורמאציה החוזרת לאחר הפסקת פעולת הכוחות הגורמים 
לה — והיא משום כך רפורמאציה גמישית — נקראת עיוות. 
עיוות כתוצאה מג׳ קינטית עלול להיות גדול מאד. בגוף בעל 
מבנה נקבובי יכול לחול עיוות גדול בשלמותו, ואילו עיוות 
החלקים המרכיבים אותו נשאר קטן. משום כך יש להבדיל 
בין עיוות־מקרו ובין עיוות־מיקרו. בקפיץ־פלדה רגיל (כגון 


במאזגי־קפיץ) תיתכן התארכות אלאססית של כמה מאות 
אחוז — זהו עיוות־מקרו! אעפ״כ אין עיווח־סיקרו של חלקיו 
אלא קטן ביותר כי אין הוא אלא העיוות הגמיש של הפלדה. 

בשעת מתיחת קפיץ מסתובב כל חלקיק של הקפיץ במידה 
קטנה סביב ארכו! ד,התארכות הכללית הגדולה היא התוצאה 
מסכום כל הסיבובים של כל חלקיקי־הקפיץ. במגרר־שחקים 
בגובה של עשר קומות מורגשות בשעת סערה בקומות העל¬ 
יונות תנודות רחביות גדולות למדי — ואילו העיוות של 
חלקי שלד־הפלדה של הבניין קטן מאד ואין כל סכנה נשקפת 
לשלמות הבניין. עיוות־מאקרו כשלעצמו אינו מעיד על סוג- 
הג׳ של החומר! למשל: "כיטומן מנופח" הוא חומר בעל ג , 
גדולד" ועד היום לא הוברר לאיזה סוג שייכת גמישותו. 

כמודל של גוף בעל מבנה נקבובי יכול לשמש הספוג, 
שעיוות־מקרו שלו גדול מאד, כאשר מעמיסים משקל על 
ספוג יבש — הוא מתכווץ מיד. כאשר חוזרים על העמסה 
זו בספוג רווי־מים — צורתו הסופית היא, אמנם, כזו של 
הספוג היבש, אך הרפורמאציה אינה מיידית והספוג אינו 
מגיע לצורתו הסופית אלא אחרי סחיטת כל המים מנקבו- 
ביותיו. עיוות מן הסוג הראשון מגדיר את הג׳ המיידית 
או האקוסטית (שהיא קרויה כך על שום שהיא נעשית 
במהירות מסדר־הגודל של מהירות־הקול)! הספוג הרווי הוא 
בעל ג' מפגרת. אם לאחר הסרת ההעמסה החומר חוזר 
לחלוטין למצבו הקודם — נקראת הג׳ מושלמת. ג׳ מסגרת 
אף היא יכולה להיות מושלמת. ג׳ של סלדה היא מיידית, 
של ביטומן מנופח — מפגרת. 

גוף מעונת בעל ג׳ פוטנציאלית שומר על האנרגיה 
הפוטנציאלית שרכש, והיא מוחזרת כשהוא חוזר לצורתו 
ההתחלתית! אולם שימור האנרגיה אינו מוחלט מחמת הפ¬ 
סדים הנובעים מהתנודות התרמיות של חלקיקי־הגוף. תגודה 
גדולה עלולה לגרום להפסקת הקשר האלאסטי בין מספר 
חלקיקים, והגוף מפסיד אנרגיה פוטנציאלית הנהפכת לחום! 
לפיכך אין הוא חוזר למצבו הקודם, ונשארת דסורמאציה 
מתמדת. תופעה זו קרויה הרפיה( 613x31100 •!) של האלאס־ 
טיות. במשך הזמן מתווספות הדפורמאציות המתמידות זו 
על זו עד שנוצר מצב נזילות. מכסול (ע״ע) תיאר בצורה זו 
את צמיגות הנוזלים. 

מ י ד ת - ח ג׳ היא היחס בין הכוח החיצוני ובין השינוי 
היחסי, בנפח או בצורה, הנגרם ע״י כוח זה! יחם מספרי זה 
נקרא מקדם־הג׳. לפי צורת הגוף ופעולת הכוחות יש 
להבחין בין מינים שונים של מקדמים כאלה. 

חוט מחומר בעל ג׳ פוטנציאלית, התלוי בקצהו האחד, 
מתארך התארכות מסויימת כשהוא נושא משקל בקצהו השני. 
אם בלא העמסה ארכו הוא נ ושטח־חתכו 4 , ואם ההעמסה 
היא ?, נמצא שיעור־התארכות 41 , שהוא 



( 1 ו 41 נמדדים בס״ם, 4 — בס״מ 2 , י! — בק״ג). 

היחס -ך הוא ה ה ת א ר כ ו ת ה י ח ס י ת, והוא מציין את 
העיוות! ג * מציין את העיוות הארכי (לונגיטודינאלי). 
היחס הוא ה כ ו ח ה ם ג ו ל י! הוא חיובי כשהוא מסמן 
מתיחה ושלילי כשהוא מסמן לחץ. נמצא: 



947 


נמל 


948 



רנל־הנמל 

1 , עצסות נ 1 *־הרנל; 2 .— 3 . עצטווז 
האצבעות ופרסוחיהז; 4 . כרית: 
6 . סוליה 


בשעת הרביצה. מזונותיו של הג׳ הם צמחי-המדבר, כגון 
שיחי השיטה הקוצנית ודומיהם ששפתיו העבות וחכו* הקשה 
מאפשרים לו ללעוס אותם. צווארו הארוך מאפשר לו להגיע 

לעלים וענפים צעירים גבו¬ 
הים. בדרך־כלל מוצא לו ג׳ 

את מזונותיו בעצמו, ורק 
בשעת עבודה מאומצת יש 
צורך להוסיף לו מזון מן 
המוכן. הג׳ מסוגל להתקיים 
זמן ניכר בלא מזון ואף בלא 
מים, הודות לכשרו לאגור 
בגופו בצורה מרוכזת את 
עדפי המזון המגיעים אליו 
בעונת השפע: הוא הופכם 
לשומן המצטבר בדבשת, 

ובעיתות הרעב והצמא הוא 
מנצלו לשבירת רעבונו, וע״י חימצונו—גם לרודית צמאונוז 
בתנאים אלה הדבשת הולכת ופוחתת. 

קיימים גזעים מרובים של הג/ מהם גזעים אצילים, מהי¬ 
רים בריצתם, המשמשים בעיקר לרכיבה, ומהם גזעים של 
בהמות משא ועבודה, המסוגלות לשאת עד 250 ק״ג משא 
ולעבור עמו עד 100 ק״מ ליום, — הג׳ הוא רכושו העיקרי 
של תושב המדבר והערבה ואמצעי־המחיה העיקרי של 
שבטים נוודים באיזורים אלה. רק הוא מאפשר להם מסעות 
והובלה בשטחים חרבים ושוממים אלה, וממנו האדם מקבל 
שם את רוב צרכיו: שער לטוויית תבלים ולאריגת לבד 
לאהלים ובגדים ז עור לאוכפים ויריעוח־אהלים! בשר, שומן, 
חלב ותוצרות־חלב! אפילו גלליו ד,מיובשים משמשים כחומר- 
דלק, שהמדבר והערבה עניים בו. הג׳ תוסס מקום מרכזי 
בחייו ובמחשבתו של בן־חמדבר. בערבית מצויים עשרות 
שמות נרדפים לג/ וחשיבות עצומה נודעת לו בשירה 
הערבית ובפולקלור הבדוי. מספר חג" השייכים לשבט קובע 
את חשיבותו ודרגת־עשרו. גם הבדד העובר להתיישבות־ 
למחצה או להתיישבות ממש מוסיף להשתמש בג׳ בעבודות 
חקלאיות, כגון חריש, דיש, הנעת־משאבות, ובעבודות בניין, 
כגון העברת אבנים, שקי סיד ומלט וכר. 

עד לתקופה האחרונה היה חג׳ אמצעי־תעבורה עיקרי 
באיזורים מדבריים ("ספינת־המדבר" של הערבים). דרכי־ 
המסחר במזרח התיכון היו דרכי שיירוודג", שלצדכן הותקנו 
מקומות־חניה צמודים לבורות־מים או למעיינות. דרכים 
ותחנות אלו התקיימו במשך אלפי שנים, ולארכם נמצאו עד 


לזמן האחרון שורות של שלדי-ג , , שנמשכו לפעמים קילו¬ 
מטרים. 

ייחומו של הג׳ חל בסוף החורף. בעונה זו הזכר נעשה 
תוקפני ומסוכן אפילו לבעליו ונהגיו שהוא רגיל בהם. הוא 
נושך, יורק ובועט * שלפוחיות ריריות מלאות אויר, הנמצאות 
משני צדדי הפד" נשלפות מן הפה אגב השמעת חירחור עז. 
הנאוןה (=נקבת הג׳) הרה 12 — 14 חדשים וממליטד, אחת 
לשנתיים ולד אחד (בכר), שהיא מגיקה אותו שנה. הג׳ חי 
חיים חברותיים בעדרים גדולים ז הצעירים נשארים בעדרים 
עד גיל 2 — 3 , כשהם נעשים ראויים לעבודה! ההתבגרות 
המינית חלה בגיל 5 — 6 . חג׳ מאריך ימים עד 40 — 50 שנה. 

2 ) הג׳ הדו־דבשתי נמצא בערבות ובמדבריות של 




׳ 6 < ירח נט?ים דו־דב׳פח״ם 

סחאובליסס השחור של ׳פ 5 םנאםר הי*? ,, *' סיר א׳*ור 


נטל דרדנשתי 

מזרח אסיה התיכונה. מקצתו עוד קיים כחיית־בר, אולם 
ברובו בויית גם הוא. עיקר ההבדל בינו ובין( 1 ) הוא בדבשת 
הכפולה, שבין שני גבגוניה מפריד אוכף טבעי. הג׳ הדו- 
דבשתי כבד וגם יותר במבנזדגופו מן חג׳ חחד-דבשתי. צבעו 
כהה יותר, עס״ר חום־אפור! השער המכסה כל גופו ארוך 
וצפוף יותר. בדרך־כלל הוא מותאם לתנאי הקור ותנודות- 
הטמפראטורה של האקלים היבשתי הקיצוני של איזור־ 
תפוצתו, כשם ש( 1 ) מותאם לתנאי החום של מקומו. — 
באיראן ותורכסטאן מצויים שני מיני חג׳ זה בצד זה, והם 
ניתנים להכלאה ולהקמת צאצאים בני־תערובת. 

לסי אומדן גס בראשית שנות ה 50 מגיע מספר הג" 
המבוייתים בעולם ל 9 — 10 מיליון גולגלות. מהם כ 5 מיליון 
באפריקה הצפונית, ביתוד בסודאן ובסומאלי, כ 2 מיליון בערב 
ובארצות הסהרון הפורה, כמיליון בפאקיסטאן והודו, כמיליון 
בתורכיסטאן ובמונגוליח של ברית־המועצות ושל סין. וכר. 

הג׳ כבר היה ידוע למצרים מתחילת התקופה 
השושלתית, והעדויות הספרותיות והציוריות עליו 
ועל שימושו כבהמח־בית מתרבות ביותר מן המאה 
ה 14 לפסה״ג ואילך. ההודים של תקופת הרגוז־ה 
עדיין לא הכירו אותו. בארם־נהריים נמצא ציור 
חג׳ תחילה בתבליטים אשוריים מן המאה ה 9 . 

בתנ״ך נזכר הג׳ לראשונה בין הבהמות שקיבל 
אברהם מפרעה (בר׳ יב, טז). עניין זד, היה זמן 
רב אנאכרוניזם בעיני הארכאולוגים וההיסטוריו¬ 
נים, שהניחו שלא היה ד,ג׳ מצוי במצרים לפני 
המאה ד, 14 , עד שנמצאו בזמן האחרת הוכחות 
למציאותו שם בתקופה קדומה הרבה יותר. בעולם 
היווני היה הג׳ ידוע בימי ארכילוכוס (המאה ה 7 ). 




949 


גמל— גמליאל, דבן 


950 


הרומאים ראו את דיג׳ בפעם הראשונה כבהמת־קרב בצבאו של 
אנטיוכום 111 בקרב־מאגנסיה( 190 לפסה״נ). על השימוש בג׳ 
לצרבי־צבא מסופר לראשונה ע״י הר(דו׳טוס בקשר למלחמה 
בין בורש מלן־ פרם וקרויסוס מלד לידיה ( 546 לפסה״נ), 
ואח״ב במסעו של גסרכסס ליוון ( 481 לפסה״ג). גם בימינו 
עדיין נמצאו פלוגות' של רוכבי־ג" בצבא הבריטי שפעל 
במזרח התיכון ובצבא הצרפתי באפריקה הצפתית בוח 
משטרתי רכוב על ג" קיים בכסה ממדינות־ערב. גם בצה״ל 
הורכבה יחידה של רוכבי־ג". 

אע״ם שהג , הוא מעלה־גרה ומבחינת מבנה שלד־הרגל 
אף שוסע־פרסה מובהק, הוא מוגדר בתורה כבהמה סמאה 
(דק׳ יא, ד! דב׳ יד, ז) מתוך התחשבות במראה החיצוני 
של הרגל, שהיא עטופה כריות ואינה מראה סימני פרסה 
כלפי חוץ. 

הג׳ הוא אחת החיות שהשתלשלותן הפילוגנטית (ע״ע 
התפתחות) הובהרה בפלאונמולוגיה (ע״ע) ע״י שורה רציפה 
של מאומים מן האוליגוקן — ואולי אפילו מן האיאויןן — 
עד הפליטטוקן. ראשיתה של שורה ז 1 בע!ק 10 ץזס 1 ? מן 
האיאוקן העליון, שגדלו כגודל כלב ואין בו אלא מעט מסימני 
הגמלים. הבם״דג^זסזלסס? מן האו׳ליגוקן גדול ככבש, בעל 
צוואר וגפיים מארכים מטיפוס גמלי ודאי, אלא שמערכת שיניו 
עדיין שלמד- אחרי כמה דרגות־ביניים נוספות במיוקן,שבהן 
נמשך הגידול ומתחילה הפחתה במספר השיניים החותכות 
העליונות, מופיעים בפליו׳יןן ה 3030161115 ־ 31 ? וה 11£ ק 10 ץ 1€£31 \, 
שגדלם כג׳ שלנו ובהם נעלמה בשתי הלסתות השן הטוחנת 
הקטנה השניה ) ב 5 ״קס 101 זז 03 מן הפליסטוקן נעלמו הטוחנות 
הקטנות השגיית בשתי הלסתית והטוחנת הקטנה השלישית 
בלסת התחתונה. רוב מאובנים אלה של אבות הג׳ נמצאו 



התפחחות חנולנולח והטוחנות בנמליים 

סלפטה לסעיה־ 115 •; 1-01/10 ק סז האיאוקו: מזנ 1 .-מנ{ז 0 ־זנ 1 * 0 ? 10 
זזאולינוקו; !□:־תוגסגזג? סו ה*ליו< 11 ; הנטל 


באמריקה הצפונית, אע״פ שהיום אין הג׳ מצד שם, ואין 
קבוצת הגמליים מיוצגת ביבשת אמריקה אלא ע״י הליאמות 
בלבד. 

א. שן־.-י. ל, 

נמלא׳ עיר עתיקה בגולן התחתון, מול טריכאי ; נקראה כך 
משום שישבה על הר שצורתו דמתה לדבשת־גמל. 

המשנה (ערב׳ ט׳, ר) מייחסת את ביצוריה לימות יהושע בן 
נון. ג׳ נכבשה ע״י אלכסנדר ינאי, והיא נשארה מאוכלסת 
יהודים גם לאחר שיצאה מתחת השלטון היהודי (מלח׳ א׳, 
ד, ח׳! קדמ' י״ג, ט״ו, ג׳). יוסף בן מתתיהו ביצר אותה 
בשעת המדד, ומחמת חוזק מצבה וביצוריה עמדה במצור 
ממושך בשנת 67 ולא נכבשה אלא אחדי קרבות קשים 
ביותר ן אספסיינוס הוציא את רוב תושביה להורג (מלח , ד׳, 
א׳). — השם נשתמר בכפר הערבי ג׳מלה, על נהר א־רקד, 
18 ק״מ מזרחית לים־כינרת! החקרה של ג' היתה בתל אל. 
אהדיב הסמוך. 

גמליאל, ךבן (ר״ג), שמם ותארם של ששה נשיאים בא״י 
משושלת הלל (ע״ע). 

1 ) ר" ג הזקן, נכדו של הלל. חי במחצית הראשונה 
של המאה הראשונה, ובתור־נשיא הסנהדרין עמד בקשרי* 
מכתבים הדוקים לא רק עם יהודי ארץ־ישראל אלא גם עם 
יהודי התפוצות. בתלמוד נשתמרו שלוש איגרות במקורן, 
שהכתיב ר״ג ליוחנן הסופר בשבתו בחברת זקנים "על גב 
מעלות בהר־הביוד. באיגרות אלה פנה "לאחינו בני הגליל 
העליון ולבני הגליל התחתון", "לאחינו בני דרום העליון 
ולבני הדרום התחתון" ו״לאחינו בני הגלות שבבבל ולבני 
הגלות שבמדי ולשאר כל הגלויות של ישראל" (תוספ׳ סגה׳ 
ב׳, ד; יר׳ שם א׳, ב׳> בכלי שם י״א, ע״ב); תכנן של 
האיגרות — תזכורות על זמני הפרשת־מעשרות והודעה על 
עיבור־השנה. 

בסבו הלל תיקן גם ר״ג תקנות הרבה; המשנה נוהגת 
לתאר את המצב שמלפני התקנה, כדי להבליט את ערכה. 
ד״ג התיר לעדים. שבאו ממרחקים בשבת להעיד עדות־ 
החודש, "שיהיו מהלכין אלפים אמה לכל רוח", והרחיב תקנה 
זו על מי שמותר לו לצאת מתחום־עירו ולחלל את השבת, 
כגון הבא להציל מן הדליקה, מן המפולת וכר (משנ ׳ ר״ה 
ב׳, ה׳). 

חשיבות מיוחדת נודעת להתר שהתיר ר״ג להשיא אשה 
על פי ע ד א ח ד המעיד על מות בעלה (משג׳ יב׳, ט״ז, ז׳). 
לכמה מתקנותיו נוסף הנימוק — מפני תיקון העולם"(משג׳ 
גיטין ד׳, ב׳). נשמרו סיפורים המעידים על קשריו של ר״ג 
עם בית־המלכות—כנראה עם אגריפס 1 (פסח׳ פ״ח ע״ב).— 
מתלמידיו של ד״ג ידועים בשמותיהם: שמעון איש המצפה, 
יועזר איש הבירה, נחמיה איש בית צלי, שמעון בן ג ודע 
(פאה ב׳. ר; ערלה ב׳, י״ב; יבמ׳ ט״ז, ז׳; חוסם׳ ע״ז, ד׳, ט׳). 
לפי "מעשי־השליחים (כ״ב, ג׳) היה גם פאולום תלמידו 
של ר״ג, ולפי אותו מקור התייחס ר״ג בסובלנות כלפי 
הנוצרים הראשונים. מבניו של ר״ג ידוע שמעון, שמילא 
את מקום אביו, ובת אחת שהשיאה ר״ג לשמעון בן נתנאל 
הכהן (תוסס׳ ע״ז, ג׳, י׳). — את יחסם לר״ג ביטאו חז״ל 
באמרם: "משמת רבן גמליאל הזקן במל כבוד התורה" (סוטה 
מ״ט, ע״א). 

א. ה. ווייס, דור דור ודורשיו, א׳, 118 , תרש״ד. 



951 


גמליאל, רכן 


952 


2 ) ר״ג השני, הממנה גם ר״ג דיבגה? נכדו של ( 1 ). 
קיבל את הנשיאות אחרי ריב״ז, ב 10 שנים אחרי החורבן. 
ראה את תפקיד חייו בביצורו של המרכז החדש ביבנד 
ובליכודו ואיחודו של העם מסביב לסמכות דתית־תורנית. 
שתהיה מסוגלת למלא את מקום המקדש והסנהדרין שבלשכת 
הגזית. לשם כך פעל במרץ להרמת קרנה של הנשיאות 
ולקביעתה של הלכה פסוקה אחידה. מסתבר, שהדברים על 
בת־קול "שיצאה ביבנה* וקבעה הלכהכבית־ד״לל(יד , בר , א׳, 
ד! שם יב׳ א , . ג'ן בבלי עיר׳ י״ג, ע״ב) מכוונים לפעולתו 
של ר״ג. הוא עצמו הטעים, שמאבקו ותקיפותו לא היו מכו¬ 
ונים להגדלת כבודו וכבוד ביתו אלא להצלת אחדותן ואחי¬ 
דותו של האומה ושל התורה(ב״מ נ״ט, ע״ב)< בחייו הפרטיים 
וביחסיו האישיים היה עניו ונוח לבריות ונוהג חיבה וכבוד 
בתלמידיו, מקורביו, ואפילו עבדו, ובסובלנות בנכרים 
(ספרי דב׳ ל״ת! תוספ׳ כלא/ ג׳! שם מו״ק ב/ ט״ו 
שם ב״ק ט״ו, ל׳! משנ׳ בר׳ ב׳, ז׳; סוב׳ ב/ א׳ ? יד , ב״ק ח' 
י'? בבלי קיד׳ ל״ב, ע*ב? נזיר כ״ט, ע״ב< סנה׳ ק״ד, ע*ב)! 
בדינים ואיסורים יש שהיה מקל על אחרים ומחמיר על עצמו 
(משנ׳ ברכ׳ ב/ ר? יר׳ שם א/ ב׳). אעם״כ עוררו תקיפותו 
בנשיא ומאמציו לריבוי כוחו של המרכז החדש התנגדות 
חזקה של חכמים מזקני־דורו וגרמו למאבק קשה. ר*ג לא 
נמנע מלנדות אף את גיסו ר׳ אליעזר בן הורקנ 01 (ע״ע? 
ב״מ נ*ט, ע״ב). תוצאות חמורות ביותר היו לסיכסוכו עם 
ר' יהושע בן חנניה (ע״ע) בעניין קידוש־החודש (ע״עלוח). 
ר״ג ראה בעניין זה מבחן לסמכות ביח־דעו ונתכוון להכריח 
את ר׳ יהושע להפגין ^בל עם ועדה שהוא מקבל על עצמו 
את פרות הנשיא: "גוזרני עליך שתבוא אלי במקלך ובמעותיך 
ביוה״ב שתל להיות בחשבונו*. לפי עצת חבריו, ר׳ עקיבא 
-ר , דוסא בן הרכינם, נכנע ר׳ יהושע, וכשבא לפני ר״ג עמד 
זד״ נשקו על ראשו ואמר לו: ״בוא בשלום רבי ותלמידי — 
רבי בחכמה, ותלמידי שקבלת את דברי* (משג׳ ר״ה, ב׳, 
י״א—י״ב). אולם ההתנגשויות בין ר״ג ובין די לא פסקו 
במעשה זה, ותקיפותו של ר״ג נראתה לרוב החכמים כפגיעה 
בכבודו של ר״י והביאה להתקוממות נגד נשיאותו, שנסתיימה 
בהעברתו מן הנשיאות ובמינויו של ר׳ אלעזר בן עזריה 
במקומו (ברב׳ כ״ז, ע״ב — כ״זז, ע*א). טוהר אפיו של ר״ג 
הוכח, כשלא מנע עצמו מבית־המדרש ומעיסוק בקביעת 
הלכה גם בהנהלתו של הנשיא החדש? לסוף אף פייס ר״ג 
את ר״י, והחכמים נתפשרו עם ר״ג "מפני כבוד בית־אביו* 
והחזירוהו לנשיאות: לפי הירושלמי (בר׳ ד/ א׳) — כנשיא 
יחיד, עם ר׳ אלעזר בן עזריה כסגנו (אב־בית־דיו)? לפי 
הבבלי (שם שם) — נשאר ר׳ אלעזר בן עזריה שותפו של 
ר״ג בנשיאות. 

ר״ג היה מוכר כאחד מגדולי החכמים בדורו, הן על־ידי 
חבריו והן ע״י תלמידיו המרובים ואפילו ע״י מתנגדיו. מספר 
מאמריו בהלכה המובאים במשנה ובבריתות רב מאד, מהן 
מסורות מאביו ומזקנו. פעולתו, עם זו של חבריו ותלמידיו 
ביבנה, הגיחה את היסוד למשנה. בשמו של ר״ג קשורות 
תקנות חשובות ביותר בדת ובפולחן, שבאו להסדיר את 
המציאות החדשה שלאחר חורבן הבית עם המגמה להעתיק 
מנהגים ומצוות כ״זכר למקדש*. רב חלקו של ר״ג בתיקון 
סדר ליל־פסח לאחר החורבן (פס׳ י׳, ה׳), בקביעת הנוסח 
הסופי של "שמוגזד־עשרה", בהטלת חובת-התסילה על היחיד 
ובהכרעח הכף לזכות הנוהג של שלוש תפילות ליום. ניכר, 


שר״ג היה קרוב גם לחרבות ולהשכלה הכלליות של ימיו. 
הוא התיר ללמוד יוונית (תוספ' סוטה ט״ו, ח׳)! בנו ד 
שמעון מעיד, שבבית אביו היו "ילדים' רבים לומדים חכמה 
יוונית(סוטה ם״ט,ע*ב). דבר זה נראה תמוד, בעיני החכמים, 
והוא הוסבר אח״כ כקשור בפעולתו המדינית של הנשיא 
ובצורך בקיום מגע עם המלכות. ר״ג לא נמנע מלרתוץ 
במרחץ של אפרודיטי בטבריה, מאחר שהפסל לא היה בעיניו 
אלא עניין של נוי •(משג׳ ע״ז ג/ ד׳). בנו ר׳ חנינא אף העיד, 
שבבית־אביו נהגו לחתום בחותמות שהיו עליהם צורות 
בולטות (יר׳ ע״ז ג׳, א׳). ר״ג הכיר, כנראה, גם את יסודות 
המדע היותי? מסופר עליו, שלצרבי חקירת עדי־החודש 
השתמש בציורים אסטרונומיים (משב׳ ד״ה ב/ ד), וכן 
שהכין שפופרת למדידת מרחקים (עיר׳ מ״ג, ע*ב). 

ר״ג היה לא רק ראש ההוראה בישראל אלא אף המנהיג 
הלאומי־המדיני המוכר. מסתבר, שגם השלטון הרומאי הכיר 
בו כנציג היהודים, עכ״פ ידוע על נסיעות שערך — לבדו או 
בלוויית חכמים אחרים — אל "הגמון* (הנציב ז) בסוריה 
לשם קבלת "רשות* (עד׳ ד, ז׳? סבה׳ י״א, ע״ב), וכן לרומא 
לצרכי שתדלנות (יד׳ סנה׳ ז׳, י״ט! דב״ר ב׳, ט״ו). במגעו 
עם הגרים הופיע ר״ג גם כדוברה של היהדות במלחמתה 
הרעיונית בעולם האלילות והמינות (משג׳ ע״ז ג/ ד? שם 
שם ד׳, ז׳? ב׳ ב״ק ל״ח, ע״א; ב״ר כ׳, ר? שמ״ר ל׳, ו׳). 
בשמו של ר״ג קשורה גם התקנת ברכת־המינים ב״שמובה־ 
עשרה", שמגמתה היתה הרחקת הנוצרים מכלל־ישראל(ברב׳ 
כ״ח, ע״ב? מג׳ י״ז, ע״ב). 

שנח מותו של ר״ג אינה ידועה ? מסתבר, שלא ראה את 
המרד הגדול בימי טריינום. — האגדה קישטה הן את חייו 
והן את מותו של הנשיא הגדול, המסורת מייחסת לו אח 
התקנה הגדולה — שנועדה לטובת העניים — של ביטול 
טכסי הקבורה המפוארים והיקרים ושל הנהגת קבורת מתים 
בכלי־פשתן פשוטים? בהתאם לרצונו, הוחל בנוהג זה בו 
בעצמו(מו״ק כ״ז, ע״ב ? כתוב׳ ח׳, ע״ב). חכמי־ישראל עשו 
לו אבל כבד (תוספ׳ שבת ז׳, ח׳, י״ח! בבלי ע״ז י״א, ע״א ? 
מו״ק כ״ז, ע״א ? במקורות אחדים כתוב בטעות "ר״ג הזקן* 
במקום "ר״ג דיבנה"). 

א. ה. וייס, דור דור ודודשיו, ב׳, 71 , תרפ״ד! י. א. דלוי, 
דורות הראשונים, חלק א/ כרד ה/ 21 , 1918 ! ז. בכר, אגדות 
התנאים, 54 , חרחו? ג. אלון, תולדות היהודים באיי בתקופת 
המשנה והתלמוד, 115 , תשי-ב? א. אורבד, בחינות, ד׳, 66 , 
תשי׳ג. 

3 ) ר״ג השלישי או ר״ג ב ר בי, בנו של ר׳ יהודה 
הנשיא (ע״ע), באמצע המאה ה 3 . הוא נתמנה לנשיאות 
בהתאם לצוואת אביו, שהורה לו לנהוג נשיאותו בתקיפות 
(כת׳ ק״ג? ע״ב)? באותה צוואה נתמנה אחיו ר , שמעון 
כ״חכם*. — בדבריו של ר״ג, המובאים במשנה אבות (ב׳, 
ב׳), באות לידי ביטר שלילה של ההשקפה הקיצונית של 
פרישה מענייני ומולם, הערכה חיובית של "דרך־ארץ* 
ו״מלאכה* ואזהרה לעוסקים בצרכי־ציבור לפעול לשם־שמים 
ולא להנאתם ולכבודם. הוא מיעץ לנהוג בזהירות ובחשדנות 
כלפי"הרשות*(השלטוןהרומאי),אף כשהיא נראית מסברת־ 
פנים ? ניכר, שעצה זו היא פרי נסיונו האישי. — על ר״ג 
ובית־דינו נמסר, שנמנו ואסרו את שחיטתם של השומרונים 
(חולין ה׳, ב׳, עפ״י רש״י). — מאמריו של ר״ג בהלכה אינם 
מרובים, אבל גדולי האמוראים של הדור הראשון — שמואל, 



954 


953 גמליאל, רכן 

ר׳ הושעיה, ר׳ חניגא ור׳ יהושע בן לוי — קיבלו ממנו 
והחשיבו את הוראותיו. 

בחפירות בית־שערים נתגלו ב 1954 , בין השאר, שני 
כוכים מקושטים, סמוכים זה לזה, הנושאים את הכתובות 
(עברית ויוונית) "רבי גמליאל" ו״רבי שמעוך. סבורים שאלה 
הם קברי הנשיא ואחיו. 

א. היימן, תולדות תנאים ואמוראים, א׳, 318 , 1910 ! א. ה. 
ויים, דור דור ודורשיו, ג ׳ , 42 , תרס״ד! י. א. הלוי, דורות 
הראשונים, חלק ג/ 19 , 1923 . 

4 ) ר"ג הרביעי (המחצית השניה של המאה ה 3 ). 

בן ר׳ יהודה נשיאה! 5 ) ר״ג החמישי(המחצית השניה 
של המאה ה 4 ), בן הלל השני — על שני הנשיאים האלה יש 
ידיעות מעטות בלבד. 

6 ) ר"ג חששי, אחרון הנשיאים. נשתמרה פקודה 
מטעם הקיסרים הונוריוס ותאוזלסיוס מ 415 , השוללת ממנו 
את עמדת הנשיא ואת תארי־הכבוד, שניתנו מטעם השלטון 
לנשיאים! עונש זה הוטל עליו על שבנה בתי*כנםת בלא 
רשות והגן על יהודים נגד הנוצרים. עם מותו ב 426 בטלה 
הנשיאות לחלוטין. — מתוך רמז שבכתבי הסופר הרפואי 
מארצלום (המאה ה 5 ) מסתבר, שר״ג זה היה רופא. 
וע״ע נשיאות, נשיאים. 

ס. 

נמלי[, לא 1 פ 1 לד — 1 ז 1611 זו 0 0101 ון 0 * 1 —( 1788 , גטינגן— 
1853 , הידלברג), כימאי וםיםי 1 ל 1 ג גרמני. בן למשפחת 
חוקרי־טבע! שימש כפרופסור לכימיה ולרפואה בהידלברג 
בשנים 1814 — 1851 . פירסם הרבה מחקרים חשובים בכימיה 
ובפיסיולוגיה. בין השאר גילה את המלח האדום של הדם 
(אשלגן פריציאני, ע״ע ציאן) והורה שיטה כימית להבחנת 
מציאותו של צבע־המרה בשתן ובנסיוב־הדם (בחיגת־ג׳, 
ע״ע מרה). יותר מכל נתפרסם ע״י הוצאת "אוצר הכימיה 

הלא־אורגאנית״ ( 0160110 3001-831115011611 ־ 1161 11 :) 11 נ 1 ג>ג! 113 ), 

שיצא תחילה ב 3 כרכים ב 1817/19 חכה למהדורות רבות, 
מורחבות ומושלמות, גם אחרי מותו. העריכה וההוצאה של 
ספר זה בהוצאות מושלמות ומתוקנות מפרק לפרק נעשו 
מפעל מדעי־ספרותי עצום, שמטפל בו מוסד מיוחד מטעם 
החברה הכימית הגרמנית! ההוצאה האחרונה (השמינית) 
היא משנות 1926 — 1943 . 

גמלן ( 8311101311 ), תזמורת בארצות אסיה הדרומית־מזדחית, 
ביחוד באיי יאווה ובאלי. — לפי תפקידיהם מת¬ 
חלקים כלי הד לשתי קבוצות: א. כלים נושאי המלודיה, 
שהם: גאמבאנג— כםילום 1 ןו גנדר, סארון ודמונג— ממאלו־ 
פונים עשויים מארד! אנקלונג — מערכת של צינורות־באם־ 
בוק מארבים שונים! בונאנג — מערכת של גונגים מונחים! 
רבאב — כינור, עפ״ר בעל שני מיתרים! צ׳למפונג — כלי* 
מיתרים לפריטה באצבעות! סולינג— חליל. ב. כלים נושאי 
תפקידים ריתמיים: גונגים בודדים (שלא כגונגים של הבו־ 
נאנג), הבאים להדגיש את סיומי הקטעים השונים שבמלו־ 
דיה < קנדאנג — חופים, וקצ׳ר — מצילתים, המדריכים את 
המלודיה עם שינוי המהירות. — לפי כיוונם נחלקים כלי הג׳ 
זוגות־זוגות, בהתאם לשתי צורות הפנטאטוניקה, המקובלות 
במוסיקה של ארצות אסיה הדרומית־המזרחית. 

הנגינה בג׳ היא הטולפונית: כל המשתתפים עוקבים 
אחרי קו מלודי יסודי, אולם כל אחד מהם משנה אותו מבחי* 


-גמל־־שלמה 

נה ריתמית ומלודית בהתאם לכשרו ולאפשרויות הניתנות 
בכלי שהוא מנגן בו. 

הג׳ נהוג מזה מאות בשנים בחצרות הנסיכים! לפעמים 
מצויות תזמורות רבות בחצר אחת. תזמורות־ג׳ מצולת אף 
בשכונות עירוניות וכמעט בכל הכפרים, הן מללת הצגות־ 
צללים, ובעיקר דראמות ריקודיות, וכן מופיעות הן בפני 
עצמן בהזדמנויות חגיגיות. הבניינים(עפ״ר בתי־קפה), שבהם 
מתכנסים חברי הד לם־יום לחזרותיהם, משמשים מרכזים 



בלי חנם 5 ן 

1 . בזנאנג; 2 . נאטבאנג: 3 . סיליננ: 4 . דבאב; 8 . נלבבים י 6 ווני 6 ; 

6 ^נדאנג; 7 . נאנגסת (פין כסילופוו); 8 , סאר 1 ז; 9 . רמ!מ: 

9 ^גוגג (גוג: בודד): 10 גגרד; 11 . .שךר 

לחיים התרבותיים־המוסיקאליים של תושבי השכונה או 
הכפר. כל שנה נערכות תחרדות בין תזמורות שונות. — בגי 
יאווה ובאלי רואים בג׳ לא רק מוסד ציבורי, אלא מעין גוף 
חי, ולפיכך מייחדים הם לכל תזמורת שם משלה (כגון 
"המנחם", "הנותן שלוות־בפש" או "המפתה לחיוך"), הבא 
תמיד בתוספת תואר "האדון" או "הגברת". 

144,6-70,16 16 /- 7 ,. 13 ; 1946 מ; 1 * 11011 4 . , 66 נ 1 ? 16 ^ . 0 
3744/46 ,: 11051 ) 1 .ן ;( 1949 ,ץ 1 ז 6 ]ז 13 ו 0 41151031 <) 8011 מ 4 ־. 3741/4 

. 1949 , 1-11 , 7414,44 וזז 

ד.. שט. 

נסל'^לנ 1 ה משפחת חרקים מסדרת החגבניים 

(ע״ע). מיניה חיים בכל העולם, פרט לאיזורים 
הקרים. רוב המינים — טורפים, שמבנה־גופם מותאם לאורח 
חייזזם. סימנם המובהק — הרגליים הקדמלת, שהן רגלי־טרף: 
קולית הזרועה שתי שורות מקבילות של קוצים, ושוק 
המסתיימת בקוץ והעשויה לד,תכופף! יחד הן יוצרות מעין 
מלקחיים המהדקים אה הטרף. הראש של הד קטן, מסוגל 
לנוע לצדדים ונושא שגי מחושים ארוכים, זוג עיניים מור* 
בבות גדולות ו 3 עיניים פשוטות, מסודרות כעין הסגול 









956 


955 


גמל־*לםח—ג׳מגח 


■ י י י ״ . ״—■—■ — .— 


־, יי ■ י 


1 '■״' ■ 
ף 1 ץ 

״ ?׳־■'־. ■י■\ 

1 1 י ץ *ו 

■׳ . 1 \ 

׳ \ _ 

; ,׳; ׳׳! 

^.״י 3 ;■■ 

'א יי 

י ־^ ' , '־ יי"■' 
5 4 ')י י 

־ ׳| -ר 

, ן !# 

\)! ז |• י. 

־? 

ו גן|.,; 

׳ 1 - 

; (א 
/; 4 

,■ ( ~<י 

■ ' 1 

■ ■ 

" . ♦ 

■ /•? * 

י. 1 < 

• א. * 

.)< ;׳. - :• • 

> 

:/ ׳־. - י 

$ $ 


י < 

יי - • •׳־׳•**־ 




נקבת נם 5 ־שלםח 
כשעת הסית ב'צ י ח 


החזה הקדמי ארוך וחפשי ודומה לצוואר* הראש הקטן, 
הצוואר הארוך והרגליים הארוכות משחית לו דמות כעין 
הגמל — ומכאן שמו העממי בעברית. 

ג׳ אינו מיטיב לעוף. כשהוא אורב לטרפו הוא נראה יושב 
במנוחה, כשרק ראשו מתנועע ורגלי־הטרף שלו זקופות — 
כעין ידיו של אדם הפרושות בתפילה. עמידה זו עוררה 
תשומת־לב, ובפולקלור של עמים רבים ניתנו לה פירושים 
שובים. היוונים הקדמונים ייחמו לג* כוחות מיוחדים וחשבום 
לקדושים ולמגידי־עתידות: מכאן השם ! 011 ^ 
נביא, חוזה). על אמונות דומות מעידים השמות בלשונות 
האירופיות החדישות: אנג׳ 10411118 8 ת 1 ץ 3 זק, גרמ׳ - 5 ש 1 ז 00 
צרם , 01121011$6 ז 13010 ^ 1 או 101 ם- 1£ ז?, רום׳ 



נדוודהג׳טנה ע?-יר אנוח 


סיגי נט 5 י־׳צ 5 דה 

א נ' הטוסוחז ( 303 ,וז*ז 53 יץ 131 ק 0 זזס), נורנאו; נ איריס נע?ח־תםי 5 ר { 013101-13 11-15 ) ; 
ג, ס!*״[ 1115 ץ*חס 0 . זזורל: ד. נ 1 * קדמית סוסת־ה׳קד ( 51501313 ) ג 5 נ!קחז£): 

1 ירד, 2 . קו?ית, 8 . שוק, 4 . פיסה 

ה 0 מ 0 ח 60 . המוסלמים מאמינים, שהחרק מתפלל כשפניו 
מופנים למפה. 

לאמיתו של דבר ג׳ הוא טורף מסוכן, המתנפל על כל 
יצור קטן בעל גוף רך (זבובים, חגבים וכר). המינים הגדו¬ 
לים שבאמריקה הדרומית תוקפים אפילו צפרדעים קטנות, 

לטאות וציפרים. הם אינם נמנעים מלטרוף גם את בני־מינם: 

נקבות את הזכרים וזחלים את אחיהם. סכנתם מרובה ביותר 
מחמת תכונת ההסוואה המפותחת שלהם. צורתם וצבעם של 
סיני ג״ טרופיים דומים להפליא לעצמים שבסביבתם — 

לפרחים, לעלים ולגבעולים. במין האפריקני ־ 113110 ) 1110111111 
1101110 ובמין ההודי 165 ) 101 !י§מ 0 § 18 ז 1 ׳<§ח 00 נמצאות הת־ 

רחבויות דמויות־עלים בחזה הקדמי וברגליים. 

ג" מטילים את ביציהם על ענפים, קירות וכר בצורה 
פקעת רירית, האפיינית לכל מין ומין. מן הביצים שבפקעוח 
יוצאים לאחר חודש ולדות הדומים בכל להוריהם, אלא שהם 
חסרי-כנפיים ועוברים בגילגולם 3 — 12 נשלים. מחזור חיי 
ג׳ נמשך כשנה. 

בא״י מצויים כ 15 מינים. מהם: ג׳ הירוק (-ס־! 1 ) 110 ק 5 
1111115 ■! 0130115 ), המצוי על עצים ושיחים! סוסת־השד ("נם£ 

£3501313 53 טק), שזחליה חומים ובוגריה ירוקים! ג׳ המשובץ 
( 1103 ) 060 ! 518 ק 0 ־ו 113 קש 81 ), ירוק־לבן — השניים האחרונים 
מצויים על צמחים נמוכים ועשבים! ג׳ 

המדברי( 3 ־ 301 ( 11113 קב 1 מז 0 ־ £1 ), אשר קשה 
מאד להבחין בו על רקע אדמה צחיחה. 

א. שו. 


ג׳מנה (בתיתג!!), נהר בהודו הצפתית־ 
מרכזית, גדול היובלים של הגנגס 
(ע״ע). מקורו בהימאלאיה, בגובה של 3,600 
מ׳ מעל פגי־הים, בקירבח הגבול שבין הודו 
הצפונית־מערבית ובין טיבט, לא רחוק 
ממקורותיהם של הגאנגס והאינדוס (ע״ע). 
הוא פורץ מן ההימאלאיה דרומה וזורם 
אח״ב במישור הצפוני של הודו דרומה־ 
מזרחה ומזרחה, בכיוון המקביל לזה של 
הגאנגס ובריחוק של 50 — 100 ק״מ ממנו, 
עובר על פני דלהי ואגדה ומשתפך אל 
הגאנגס על-יד אללדיבד, חלק גדול ממימיו 





957 


ג׳מנה—גן, גננות 


958 


מוצאים ע״י תעלו׳ת־ג׳ המזרחית והמערבית ותעלח־אגרד. 
להשקאת שטחים נרחבים באומר פראדש ובפאנג׳אב. ארכ 1 
של הג׳ כ 1,400 ק״מ ושמח אגנו' כ 300,000 קמ״ר. — חג׳ הוא 
הוא נהר קדוש להינדואים! ביהוד מקודש מקום מפגשו עם 
הגאנגס, שאליו עולים לרגל המוני צליינים. 

גמר, ע״ןי קימרים. 
ןםךא, זדע תלמוד. 

$׳ #9 ךפור (ז 11 ק[£י>ו 51 יח 13 ), עיר במדינת ביחד שבהודו ז 
כ 248,000 תושבים ( 1951 ). ג׳ היא המרכז הגדול 
ביותר לתעשיית ברזל ופלדה בהודו, ובמזרח בכללו. עורקי־י 
הברזל, הנמצאים כ 70 ק״מ מדרום לעיר, הם בעלי איכות 
גבוהה ומכילים 60% המאטיט טהור! כ 320 ק״מ מצפון לעיר 
נמצאים מכרות־פחם. מן התעשיות הקלות בג , מפותחת ביותר 
תעשיית מכונות ומכשירים חקלאיים. החעשיה מעסיקה מספר 
גדול של פועלים הבאים מאיזור עמק־הגאנגס. — עד 1907 
היתה ג׳ כפר קטן* המקום התחיל להתפתח עם הקסת 
הבניינים והכבשנים למפעלי הברזל והפלדה של חברת תאתה. 
הברזל הוסק לראשונה ב 1911 , והתפוקה השנתית מגיעה 
היום ליותר מ 2 מיליון טון ברזל-יציקה ומיליון טון פלדה. 

גן, ג$נית. גן הוא שטח מוגבל, וכרגיל גדור, לגידול 
צמחים — להבדיל מן שדה, המהווה שטח פתוח 
ורחב-ידיים. המונח העברי ״גן״ כשלעצמו פירושו — מוגן * 
בשפות אחרות (כגון: לאט׳ 8 נ 1 ד 1101 , אנג , מציין 

השם ג׳ שטח־אדמה המוקף גדר או חומה. — הטיפול בצמח 
בג׳ אינטנסיווי יותר ודורש מסירות, מרץ וריכוז גדול יותר 
של עובדים מאשר השדה. הג׳ מתלווה למשכנות האדם 
כג׳־ירק. ג׳-נוי או ג׳ עצי־סרי. ג׳־ינוי קטן נקרא גינה! ג׳־נוי 
גדול, שבו מצויים בעיקר עצי־סרק ושיחים, מדשאות, ולפ¬ 
עמים מקומות־שעשועיס, ידוע בשם פארק. 

הג׳ הכפרי מצטיין בפשטות צורתו, ברעננות הצבעים 
של פרחיו ובריחות צמחי־הבוישם המגודלים בו לצרכי המט¬ 
בח והבית. הג' העירוני מחייב טיפול מקצועי ואמנותי 
ע״י גננים, כלומר מומחים לטיפול בצמחי־ג׳. בגידול צמחי- 
ג׳ לשם הספקת תוצרת לשוק קשה לקבוע תחומים בין הג/ 
השדה והמטע. ג׳-ירק גדול ופתוח, אשר בו מטפלים בכלים 
חקלאיים, ראוי להקרא שדה של תפוחי-אדמה, של כרוב, 
של בצל, של עגבניות וכד׳ * ג׳ עצי־פרי — תפוחים, זיתים, 
או חרובים — הנטוע לשם פרנסה, נקרא גם כרם או מטע. לג׳ 
עצי־פרי מושקה קוראים פרדס. צורות מיוחדות של ג׳ הם 
גני-סלעים, שבהם מגדלים עשבים פורחים רב־שנתיים ושי¬ 
חים, וגני־בשרניים, שבהם מגדלים צברים, חלבלובים בשר¬ 
ניים, סטאפליות, קליניה וכדי, בגי איזורים ומקומות יבשים־ 
למחצה. ג׳ מפורסם מן הטיפוס השני נמצא במונאקו. כמו 
כן מצויים ג" לצרכי-מדע, כגון ג" בוטניים (ע״ע), גניי 
איקלום, שבהם בוחנים את התאמתם של צמחי־איזורים זרים 
לתנאי־הארץ, ביניהם — ג" קולוניאליים לבחינת צמחי 
ארצות חמות (כגון הג׳ המפורסם של פאלרמו), וגני בתי־ 
ספר. לסי בעלות הג׳ מבחינים בין ג׳ פרטי ובין ג׳ ציבורי. 
גני-אספקה מקיפים כרגיל את הערים הגדולות! כמרכן זקר 
קות הערים לשטחים ירוקים בפנים לשמירה על בריאות 


התושבים ולהנאתם בעונה החמה. לג" המשמשים לאספקה 
עצמית של תושבי-עיר בקרבת השטח הבנוי קוראים געות 
שדבר. 

הגננות (גנ ׳ ) היא התעסקות בצמחי־ג׳ והטיפול בהם 
ואחד משלושת הענפים של גידול־הצסחים בכלל, שהם: 
יעוד, חקלאות וגג׳, בארצות דלות־האוכלוסיה של האיזורים 
הלחים מכריע עפ״ר היעור, בארצות המאוכלסות בצפיפות 
בינונית מכריעה החקלאות, ובתנאי צפיפות גדולה — הגג׳. 



נז רומאי סגיור־סיר בבית רומייים ודטום נ 8 יט 6 יי) 


עם ארצות מן הסוג האחרון נמנות הולאנד, פלגיה, "אנגליה 
החדשה" שבמזרח אה״ב, האוארמות (מחוזות של ג") בספרד 
ובארצות אחרות באגן הים־תיכוני. אף בישראל מביאים 
הצטופפות האוכלוסיה ופיתוח אוצרות־המים בהכרח לידי 
התפתחות חשובה מאד של הגג׳ על כל סעיפיה, שהם גידול 
פירות, ירקות, פרחים, זרעים, שתילים (שתלנות) ופטריות־ 
מאכל, הטעונים כל אחד דיון לחוד. 

הגג׳ במובנו המצומצם של המושג היא גידול צמחים 
לשם הנאה אסתטית, קורת־רוח והבראה — גנ׳־נוי או גג׳ 

שש 

אמנותית. שטח־הפעולה של מקצוע זה הוא בעיקר בסביבת 
מיבנים, כגון בניינים ציבוריים, ארמונות, בתי-תפילה, וכן 
על־יד בתי־מגורים פרסיים וגם בתוכם (בגז 1 זטראות, על 
אצטבאות או על אדני־חלונות) — בארגזים ובעציצים! יש 
גם ג" יפים על גגות־בתים. צמתים רגישים לקור מגודלים 
בארצות קרות בבתי־צמיחה בעלי גגות־זכוכית או בארגזי 
עץ, בטון או זכוכית המכוסים שמשות. ממיתקנים אלה, 
שבהם נשמרים הצמחים בחורף, הם סיצאים החוצה עם פרוס 
העונה החמה לשם קישוט הג׳ בצמחי איזורים חמים יותר. 
גם הטיפול בפארקים, בכיכרות ופסי-הירק בשדרות, ברחובות 
ובבתי־קברות הוא מתפקידי גג׳־הנוי. עבודה הגבן־האמן 
נחשבת בימינו לחלק חיוני של תיכנון הערים והשכונות. 

בגג׳ האמנותית קיימות שתי מגמות ראשיות, שהן מנוג¬ 
דות זו לזו: המגמה הגאומטרית־ארכיטקטונית וגנ׳-הנוף 
החסשית רהבלתי-פורסאלית. מאחר שהג׳״אינו אלא קטע מן 



559 


נן, מנות 


960 



הנוף הטבעי, ניתנת לאדם הברירה: להחליף את הנתון 
הטבעי ביצירה מלאכותית, שאינה דומה לנוף הטבעי של 
הסביבה אלא מותאמת לקודהם ולצורותיהם של בניינים 
השולטים בשטח, או לערוך את תכנית הג׳ מתוד התאמה 
לצומח הטבעי ולצודותיו הבלתי־מוגדדות. הגג׳ האמנותית 
נתפתחה מזמנים קדומים בשבי הכיוונים הללו* הכיוון האר¬ 
כיטקטוני משגשג ביהוד באיזורי הים התיכון ואסיה הקיד־ 
מית, שהם איזורים יבשים־למתצה, והכיוון החפשי — באר¬ 
צות גשומות, הנוחות לגידול עצים ושיחים משטיחי־עלים 
רעננים ומדשאות, ביהוד בסין, ביאפאן וארצות אירופה שמ¬ 
צפון להרי האלפים והפירנאים. משטר מדיני-כלכלי עשיר 
וחזק, המתכנן ומארגן את פעולות החברה ושולט בשוק- 
העבודה, נוח למפעלי הגב׳ הארכיטקטונית, המצריכה הוצ¬ 
אות רבות וקבועות לשם שמידה על היציר המלאכותי* 
ואילו שלטון עממי, הדוגל בעקרון של חסכוניות ציבורית, 


ומשטר כלכלי של " 0 -* £31 - 1315$62 " (חופש- 
הפעולה} נוהים לקידום הסיגנוןהחפשי בגג/ 

תולדות הגב׳ ואמצעיה. הג" 

המצריים הקדומים היו, כנראה, חצרות 
מרובעות, ובהן שורות ישרות של עצים, 

כגון דקלים, בתי-הנשים של המלכים היו 
מוקפים גני עצים ופרחים. הסיגבון הגאו־ 

סטרי שלם בהם, ואמצעי הקישוט היו סר 
כות-גפנים, ברכות־מים, ערוגות־פרחים. 

גני אשור הצטיינו בשימוש במדרגים 
(טראסות), ומשום כך נראה שטה־הנוי 
כתלוי על מורדות-הרים, כבגן המלכה האג¬ 
דתית שמירמית, שנחשב לאחד משבעת 
פלאי העולם הקדום. אך היו למלכי-אשור 
אף פארקים נרחבים לגידול חיות ולצןד. — 

הפרסים היו ארגים בהתקנת עי-נוי 
(פרדוס בפרסית פירושו — שטח מוקף 
חומה, ומכאן "פרדס" בעברית), שניטעו 
בסיגנון גאוממרי, כג" הפרסיים בא״י בימי¬ 
נו. גם בפרס היו מצויים פארקים לציד, — 

בג׳ היווני ניכרת השפעתם של עמי 
אסיה הקידמית. ידועים גני־איצטדיות, חור¬ 
שות קדושות שהקיפו את המקדשים וגני• 

הפילוסופים. ביוון שלט הסיגנון הארכיטק¬ 
טוני בגנ ׳ , בהתאם להתפתחות האדריכלות 
הנהדרת בערי-הארץ. בג" הפרטיים הותקנו 
חצרות פנימיות בצורת מלבן המוקף שד¬ 
רות של עמודי-עץ (פריםטיל, 07 .<נגמ> 01 ?מ); 

אדמת החצרות היתה בחלקה מרוצפת 
לוחות־אבן, בתוך החצרות ניטעו עצים 
ונשתלו צמחים זרים בכלי-חרם. צורת-ג , 

דומה היתה מקובלת גם בדרום-איטליה 
(פומפץ), — גני הרומאים היו מקר 
שטים פסלים, ברכות, מזרקות-מים ומערות. 

קיסרי־רומא העלו אח הגג׳ לדרגת אמנות 
של חיי־מותרות. בגניהם גדלו עצי־פרי 
ופדחי־נוי, בעיקר ורדים. ג" עם ברכות־ 

דגים ניטעו אף על גגות. גני-נוי נרח¬ 
בים הותקנו לאורך נהרות, ביחוד בהרים, 

שמהם אפשר היה להשקיף על עמקים, מישור וים. בג" נבנו 
טראסות ומיבנים אחרים משיש, וניצלו מעיינות למפלי-מים. 
חסיגנון הארכיטקטוני שלט גם בג" של הערבים ויתר 
העמים המוסלמים, שהושפעו מן הפרסים ומן האמנות ההל¬ 
ניסטית. גני־חצרות פנימיים בארמונות ובמסגדים היו אפיי- 
גיים גם לאדריכלות הערבית * הם הגיעו לתכלית השלמות 
ב 05 ט 3 ק (חצרות) של ספרד הדרומית (כגון 109 10 > סמג? 
05 [ח 1 ת 3 א [חצר עצי-החושחש] בקורדובה, ארמונות אל־ 
חמרא [ע״ע] וחנראליפה על*יד גדאנאדה) תוך שימוש 

ע זי 

באמות-מים וממטרות. הערבים השתמשו במדרכות־צל (-ז 6 ק 
8013 ), הסבוכות במטפסים ובעצים, כגון אגוז, בדוש, תפוח- 
זהב, רימון, הדם וורד. סיגנון זה שולט גם בחלקה של הודו 
שהושפע מתרבות האיסלאם (כגון בג , של האג׳■ מסל על־יד 
אגרה [ע״ע])* ברכות־מים וערוגות־פרחים מסובלות בגג׳ 
בהודו בכל מקום. 




נז סיני: ער ססבל פני אורחיו בננו 
(!ייור של צ־יו־יינג, 25 ש 1 > 



£ 



נו־ריססורים בט^טטסי (אי־שיקוהו) 

אמד ם׳*ל!מת מגנים הסםורססים ע? יאסון 



נו בשיננה הרנסאנש• וילד! נאנזברזוז 
:־.׳•.־ 

(גסס ה*רנ) ליד פירנצה* 





£ 



967 


גן, גננות — גנאלוגיה 


968 



.נז־דיכנסיז" בר&ידנז 


במאה ה 20 התפתה סיגנוך־ג" בין־לאוסי, המצטיין בשאי¬ 
פתו לפשטות־הקווים ולתכליתיות. היום מעדיפים את הטיפול 
הפורמאלי בשביל ג" שבסביבות הבתים ואת הסיגנון החס- 
שי בשביל הסביבה הרחוקה והפארק הציבורי, המכיל מגרשי 
ספורט ומשתק, מסעדות, פינות-בופש שקטות, אגמים, ברכות- 
רחצה ומקומות-שעשועים לילדים, כלובים לחיות! וכן מת¬ 
קינים בהם או על־ידם מקומות-חניה למכוניות. לטעמים 
מצדים בג" של ימינו גם בתי־נכות למוצגי טבע או אמנות, 
כבג" המלכותיים של קיו על-יד לונדון או בודניציד* 

הגג׳ בא״י. בתקופת השלטון התורכי הצטמצמה הגב׳ 
האמנותית בארץ בחצרות המסגדים ומקומות דתיים אחרים, 
שבהן הרבו בנטיעת עצי תמר וברוש. בגני הערביים בעדים 
צימצמו את השטח המושקה ע״י לוחות־אבן וגידלו צמחים 
ריחניים, כגון ורדים, הפלוסריה המחודדת דסמין. גני הנר 
צרים במנזרים ויתר מוסדותיהם ערוכים בסייגנץ ארצות- 
מוצאם איטליה וצרפת, ובהם מגדלים עצי־צל ופרחים. הישוב 
היהודי הישן היה מחוסר כל מסורת של גג/ אד גם העולים 
החדשים, שבאו במגמה של חיי כפר ויצירה חקלאית, לא 
התפנו לנטיעת ג" יפים. גם בתל־אביב ובשכונות היהודיות 
של ערים אחרות, כגון הדר־הכרמל בחיפה, לא מצאו גננים־ 
ארדיכלים הבנה בציבור. מידה ססויימת של תרבות־הגנ׳ 
הורגשה באם־המושבות פתח-תקוה, במושבות הגרמנים 
בחיפה, ירושלים ושרו׳גה, וכן אצל בודדים בירושלים, בעיקר 
נוצרים (ערבים דוונים) ואנשי הפקידות האנגלית הגבוהה. 
כעין נאות־מדבר בארץ היו הגנים המפוארים של הכת 
הבהאית בעכו ובחיפה. "הנדיב הידוע" העריך כראוי את 
חשיבות הגג׳ לגבי פיתוח הארץ ושלח אליה מדריכים צר¬ 
פתיים למקצוע זה, שמהם למדו כמה צעירים יהודים. 

שינוי לטובה חל מ 1920 ואילך, עם נטיעה של ג" בזכרון־ 
יעקב, של שדרות-רוטשילד בתל-אביב, של גני בית־ההבראה 
באתה והג׳ הציבורי בבית־הכרם על־יד ירושלים* כמו כן 
ניטעו ג" פרטיים בתלפיות. ארגוני גננים יהודיים קיימים 
בירושלים ובמקומות אחרים מ 1930 ואילך. עם העליה 
מסערב־אירופה בשנות ה 30 חל מיפנה חשוב במראה תל- 
אביב, שחלקיה החדשים החלו להתקשט בג" יפים מסביב 
לבניינים המודרניים * נוספו שדרות והוקמו פארקים ציבו 
דיים. רמת־גן נהפכה לעיתג" מובהקת, מרובת פארקים צי¬ 
בוריים. ג" ציבוריים רבים קמו גם בעיר חיפה ועל הר־ 
הכרמל. גם בקיבוצים ניכרת, החל בסוף שנות ה 30 , המגמה 
לקישוט הישובים, החצרות בקיבתים רבים הפכו לפארקים 


יפים: קריית-ענבים, שער-העמקים, רמת־יוחנן, אפיקים, 
דגניה א׳, גבע. גם מוסדות, כבתי־ספר חדישים ובתי־חולים, 
מוקפים היום ג" יפים, המותקנים בסיגגון גאה ובתיכנון 
אמגותי, המחפש את דרכו בין הסיגנון הפורמאלי והחפשי. 
ממשלת־ישראל מקיימת מדור לשתלנות וגג׳ וחוות־הדגסה 
בעמק־חפר. ב 1943 הוקמו אירגון־הגגנים, המוציא ירחה 
מקצועי, ואגודת הארדיכלים־הגננים. בפתח־תקוה נוסד בי״ס 
לגג׳ ושתלנות. יחם הציבור לבעיית הגג׳ נשתנה לחלוטין, 
והוא דורש היום את חג׳ היפה למרגוע ולהנאה. 

ה. או. 

3 ן׳ ע״ע 3 גטיכןה. 

$׳ן(.^),שם כולל לרוחות ושדים באיסלאם (יחיד: ג׳ןי): 

יתכן שהשם נגזר מלאט' 001113 §. בתקופה שלפני 
האיסלאם נחשבו הג׳ לשוכני-מדבר, המטרידים את האדם 
והמסוגלים להשתלט עליו כדיך דיבוק ע״י לחישת דברים 
באזנו, ואז נעשה אדם כזה "מג׳נון" (= משוגע), הקוראן 
ודת־יהאיסלאם בכלל מקבלים את מציאות הג׳ כעובדה שאין 
עוררין עליה: לפי הקוראן נבראו הג׳ מאש ללא עשן, בניגוד 
לאדם שנוצר מחומר ובניגוד למלאכים שנוצרו מאור. 
נבואות מוחמד מכוונות גם אל חג׳* גם הם יכולים לזכות 
בגן־עדו או לרשת גיהנום. ההלכה האיסלאמית דנה ביחסים 
בין חג׳ ובין בני-אדם, בעיקר מבחינת הנישואין והרכוש. 
הספרות הערבית מלאה סיפורים על ג׳(למשל ב״אלף לילה 
ולילה"). באגרות האחים הנאמנים (ע״ע אח׳ואן אלצפא) 
מובא סיפור גדול על משפט בין בעלי־החיים והאדם לפני 
מלך חג , * סיפור זה תורגם ביה״ב לעברית בשם "אגרת 
בעלי־חיים״ ויצא כמה פעמים בדפוס. — עוד היום תופסים 
הג׳ מקום נרחב בפולקלור של החברה האיסלאמית, ובעיקר 
במעשה־הכשפים. 

י. י. גולדציהר, הרצאות על האיסלאם, תשי״א!.! 

71 ) 11 ( £101 , 16 * £2 ,£ ;" 1897 , 11 ( 111111 ) 13 ) 11 11 ) 1 /) 11 <) 070 ) 11 ) 8 
) £10£1 , 6 ** 0011 .£ , 11 ( 11111 }^£ 1011 ( £10 ) 111 / 0 11 ( 0141101 0113 
- 1420 . 8 . 0 ; 1908 , 11073 311 ) 1 ון 111 ( 3 ' 1 3001 1£1011 !) 7 1 ) 
; 1909 , 1 ( 11101 171 ){ 14 0713 ) 1111113 11£10111 ) 8 71 16 , 1 ) 1111 * 10 > 

־ז 10 א) 1 ) 8 111 7 ) 3 ) 141113 1 ( 11 )< 1£10111 () 1071 ( 001 , 01102211 .' 1 
- 11 ) 7 , 011/111111 ), 0 ,* £101116 .? ; 1928 ,( 21 . ¥01 , 1 ) 8601:111 

) 11 ) 11 ( 3701 , 111211 ** £1 .£ ; 1928 , 07011 ) 1 1 ( 17 1 ) £71£ 11 1 )( 

. 1950 ,( 1 ) 1 <}?£) 3 111 11 ) 071111£ ' 111 /) 1 )< 71 ) 111 ) 0 

מאח, יונה אןן, ע״ע אבן מאח, יזנה. 

עאלזנ:ה (יור ?סיי&ץ* לאט' 5 ט 1 ז 6 § = בית-אב, משפחה), 
מדע החוקר את מוצאם, תולדותיהם וקירבתם של 
משפחות, בתי־אב ושושלות* וכן גם שם נרדף לתולדות 
משפחה בודדת. לפי תכנה ושיטותיה הג , היא מדע*עזר 
להיסטוריה* אולם תוצאותיה משמשות גם בביולוגיה, 
בסוציולוגיה, בפוליטיקה ובמשפט, הג׳ העיונית עוסקת 
בתופעות כלליות, בבעיות עקרוניות ובהכרת כללי-הת- 
פתחות * חג׳ ה מ ע ש י ת עוסקת בתולדותיהן של משפחות 
בודדות. 

היום יש המגדירים אח הג׳ כ" תורת הקשרים שבין 
בני-אדם, המ׳ושתתים על מוצא משותף". במאה 
ה 18 הגדירה אותה האסכולה הישגה של הגגאלוגים כ״מדע 
על מוצאן, תולדותיהן וגודלו של המשפחות,' שהן מכובדות 
במדינה ומשפיעות השפעה ניכרת על החברה האנושית וה¬ 
אזרחית". משתי הגדרות קיצוניות אלו ניכר, מה בין המובן 


ממראות הגנים הממלכתיים 
בקיו על־יד לונדון 


הפאגודה 

(משרידי ״השלב המזרחי״, 1761 ) 


ביה־התמרים 
(הוקם 1844 — 1848 עפ״י תבניתו 
של ד. ברטוך) 




(ברשותן האדיבה של מערבת ־ ¥0111 1 ) £0 וחברת . 1 . 0 . 1 ) 


האנציקלופדיה העברית 






969 


גנאלוגיח 


970 


המצומצם של הג׳ בתקופות הקודמות, שלא עסקה אלא בשכ¬ 
בות העליונות של החברה ובמשפחות "רמות־היחס" מתוך 
מגמה להחניף לשליטים, ובין הג׳ החדישה, שהיא מדע 
העוסק ללא פניות בקשרים המבוססים על יחוס־משפחה, 
באיסוף עובדות מוכחות ובנסיונות לפרשן. לפנים לא היה 
לג׳ שום עניין במוצא כשהוא לעצמו, אלא במוצא אציל 
דווקא. ראשיתה של הג׳ בעמים רבים בתעודות תולדה של 
משפחות אלים, מלכים, גיבורים, כהנים ואבוודהאומה. אולם 
גם בג" העתיקות ניכרת השאיפה להסביר את מקורן של 
קבוצות שונות, את חלוקת השושלות ואת ההרכב הרב־גוני 
של האוכלוסיה או אפילו של האנושות כולה. עם הג" העתי¬ 
קות נמנות אלו שבתורה ובדה״י! מתואמות להן הג" של 
הבריח החדשה (כגון זו של יוסף, המקשרת את ישו עם 
בית-דוד), ג" משולבות באגדות על האלים והגיבורים היוו¬ 
ניים והצפון־גרמניים. ביה״ב שימשה הג׳ למטרות משפטיות- 
מעשיות, כגון בדיקת הזכויות של האיש החפשי או בדיקת 
כשרותם של מועמדים למנזרים או של אבירים לתחרויות. 
מהרנסאנס ואילך מתחילה ההתעסקות המדעית בג׳, שלא 
הביאה תחילה אלא תוצאות מזוייפות מחמת חוסר ביקורת 
לגבי המקורות ומחמת חנופה או התרברבות. אחת הדוגמות 
המובהקות לזיוף ג׳ הוא "אילן־היחס של דוכסי לותרינגיה 
וברי״ ( 1580 ) של פראנסואה דה רו־זיר (- 110 10 > 1$015 ז 3 :ו? 
05 ^ 51 ), שבו נגזרו תולדות בית גיז(ע״ע) מקארולום הגדול. 
חיבור זה נועד לשמש בסיס לתביעתם של דוכסי בית-גיז 
לכסא־המלוכה! לפיכך נאסר המחבר והספר הוחרם. חג׳ 
פרחה במאה ה 17 בצרפת (שיפלה [ן ££10 ״ 0 ], ךישן [-עם 
110 * 0110 ]), בגרמניה (אימהו׳ף [) 11 x 1110 ], שפנר [ז 0 מ 0 ק$] נ 
ריטךסהאוזן [ 115£11 ג 11 *ז 0 ״ש]) ובאנגליה (ז־גדיל [- 00 8 
10 * 1 )']). ב 1674 פירסם פיר דה גיבור ( 5 זגוסכ 11 ע 0 10 > 0 זז 0 נ?) 
חיבור גנאלוגי גדול: "היסטוריה גנאלוגית של בית־המלוכה 
של צרפת, של שריה, קציני הכתר ובית־המלך ואציליה 
הוותיקים של הממלכה", ספר זה זכה לשלוש מהדורות עד 
1733 ואף למהדורה חדישה ב 1873 . בראשית המאה ה 18 פור¬ 
סמו ה״טבלות הגנאלוגיות״ של י 1 ה. היבגר ( 1011.1311111100 ), 
הלכסיקון הגנאלוגי־היסטורי של האצולה של פר. גפס 
.!?) והאספים הגנאלוגיים הגדולים של גאסרר 

(זסזספזגס). 

במאה ה 18 אף היתר, זע׳ למקצוע אקאדמי ונלמדה באו־ 
ברסיטות. למרות הליקרים שבגישתם פעלו הגנאלוגים של 
התקופה ההיא רבות, הן בשטח העיוני והן במציאת חומר 
עצום, באיסופו ובעיבודו. אעפ״ב דבק בג' של הימים ההם 
אבק של גיחוך, והוגיידעות בילןרתיים — כגון ח׳לסר ואנשי- 
האנציקלופדיה — הירבו ללגלג עליה. המהפכה הצרפתית 
הביאה לידי התנגדות גלויה לג׳. היא פסקה מלהיות אחד 
המקצועות הרשמיים באוניברסיטות! שוב לא ראו בה 
משום מדע, הטילו ספק במסקנותיה, זילזלו בשיטות־ד,עבודה 
שלה, ואף דנו אותה לשכחה. זילזול וביטול זה במאה ה 19 
באו לידי ביטר בולט ביותר בעובדה, שב״דברי ימי העולם" 
של אונלוז (ע״ע) — חיבור רפרזנטאסיווי של המדע ההיס¬ 
טורי של דורו — אין למצוא אף טבלה גנאלוגית אחת להב¬ 
הרת העניינים. 

תמורה יסודית במצב זה חלה ב 1898 , כשפירסם אוטו׳־ 
קאר לורנץ את "ספר לימוד הג׳ המדעית הכללית", העוסק 
ב״לוחות־יוחסין וטבלות-אבות ובערכם לגבי ההיסטוריה, 


הסוציולוגיה ומדעי-הטבע". לורנץ מחזיר את הג׳ בראיות 
חותכות לבסיס מדעי ומטפל בפרוטרוט בשיטותיה! יחד עם 
זה תוחם הוא את חוג־פעולתה החדש וקובע אח הקשרים 
שבינה ובין בעיותיהם ומשימותיהם של ההיסטוריה, החברה, 
המדינה, המשפט, ובעיקר של מדעי־הטבע. 

מקורות ה ג׳ זהים ברובם עם מקורות המחקר ההיס¬ 
טורי הכללי, אולם על המחקר הגנאלוגי מוטל במקרים רבים 
לחפש גם אחרי מקורות אחרים, החשובים לגבי משימותיו 
המיוחדות. המסורת שבעל־פד, נחשבת לפקור נאמן 
לגבי שלושה דורות של תולדות־המשפחות, שהרי אף תושבי 
הערים, נטולי־ד,מסורת, יודעים את שמותיהם ואת תאריכי־ 
חייהם של אבות־אבותיהם ויכולים להציל מפי דודיהם ודו־ 
דותיהם נתונים על אבוודאבות-אבותיהם. בקרב הכפריים 
והאצילים, ואף עירוניים שיש להם ענין בהיסטוריה, מצויות 
ידיעות גנאלוגיות גם על דודות קדומים יותר. ל מ ק ו ר ו ת¬ 
ש ב ת ע ו ד ו ת נחשבים כל החפצים, שיש בהם כתובות המ¬ 
עידות על עובדות גנאלוגיות. גביע שהוגש במתנה, ובו חקר 
קים שמות הנותנים והמקבלים עם ציון תאריכים — כגון 
"ליום הולדתו(הולדתה) השבעים" או "ליום חתונתם החמי¬ 
שים" — נעשים, שלא מדעת נותני־המתנד" מקור־שבתעודה, 
שיש בו משום הוכחה נאמנה ליחסי־ד,משפחה ולתאריכי 
הלידה והחתונה של מקבלי־המתנה. מקור חשוב עוד יותר 
הוא מסבע-זכרון שבו חקוקה, מלבד הכתובת המתאימה, אף 
דמות-דיוקנו של חתדהיובל עם ציון משלח-ידו ומעמדו 
בחברה. מקום מיוחד קובעות לעצמם מצבות־הקברים, שב־ 
כתובותיהן נזכרים שמות המתים, לעתים קרובות אף 
מוצאם, ועפ״ר אף תאדיכי־חייהם. כתובות כאלה היו מצויות 
בכל דור החל בעת הקדומה ונימנו תמיד עם המקורות 
החשובים ביותר של המחקר הגנאלוגי. את התאריכים 
הנזכרים בהם יש לחשוב לאמיתיים ברוב המקרים! לעומת 
זה יש לנהוג מידה רבה של ביקורת כלפי דברי השבח המופ¬ 
רזים מצד בני-המשפחד" ולא לקבלם אלא אם כן מתאשרים 
הם מצד אחר, שאינו נוגע בדבר. 

המקורות-שבכתב הן התעודות הכתובות. בעיקר 
נודע ערך רב לתעודות הלידה, הנישואין והמיתה, שנכתבו 
מטעם משרדי־הממשלה או שלטונות אחרים. עריכת תעודות 
כאלו הפכה לחובה בכל הארצות הקאתוליות לאחר הכנסיה 
הטרידנטינית, והן הונהגו כעבור זמן מועט אף בארצות 
פרוטםטאנטילת. בקהילות היהודיות שבאירופה לא הוחל בה 
אלא במאה ד, 18 , בעקבות דרישה מטעם המדינה < לפני כן 
צוינו בספרי המוהלים לידות בנים זכרים בלבד, בעוד שלי- 
דות הבנות לא הועלו על הכתב. 

יותר מתעודות הלידה והמיתה חשובות תעודות־הנישואין, 
שבהן צויינו — אם נערכו כדין — מלבד שמותיהם, מקום־ 
מושבם, משלח־ידם וגילם של הבאים בברית הנישואין, אף 
שמות הוריהם. 

מלבד תעודות שנערכו במיוחד לשם קביעת תאריכים 
ויחסים משפחתיים מצויות אף תעודות, המזכירות עובדות 
גנאלוגיות שלא מדעת ודרך-.־;גב, כגון ספרי-מקנה, המציינים 
לפעמים את מורישיו של המוכר לשם קביעת זכות־הבעלות, 
תעודות של מינוי אפיטרופסים למיניהם ושל משפטי־ירושה, 
תעודות של שלטונות־המינהל, פירוטי־מפקדים ורשימות 
תושבים ואנשי מקצועות שונים! אף תעודות על הקדשי־ 
משפחות מכילות, רובן ככולן, חומר גגאלוגי לדוג' י 



975 


ננאדוביה 


976 


ל ו ח 2 


סרוסט בלין 


יהודה לי 3 א'פנהיי 3 ר 

ס בםרגהסלדט **׳*ם 1646 

1 

ס בסרנקסורט ע נ ״ם 1655 


שטעון יולז* אופנהייפר בר אופנהייפר 

ז במת קמו רם זןנ״ם 1165 


אהרן אופנהיימד 

שמואל אלפבהייסד 

. < 1 זג זקח־ 

ן 

• בויגוז 1108 

ן 

1 

הרץ אופנהייפר 

] 

ו 

יוסף גוגנהיימר ׳■־־׳ פרוסס אופנהיימר 

,י¬¬ 

\ 

יהודה בר(אופנהייפו) 

ו 

אברהם גוגנזזייטר 

• כסרנהשורט אחיו־ 1764 

ן 

• בהמבורג 1768 

ן 

1 

הרץ בד 

ו 

ר׳ משה סנדלסזון ~ הרופס גוגנהייפד 

ש ד 

מ׳ בסרנהסורט מ"ג אדדר 
ן 


1 

יעקב הרץ בר 

אברהם מגדלסון 

ור ככרלין 
ן 

( 

1 

ג׳אקו׳סו מיאובו 

פלינם פגדלסודנרתולדי 

(יעקב סאיר בר) 

* לייסגע 1647 

• סריס 1664 



יוח הסיסגים ודןקיגורים: 
׳-י׳- — נימאים 
• — נםטר(ז 7 > 

זז׳ — זז' _ 


הוא קבוע ואינו משתנה, אלא אם כן מתמעט מספרם שוב 
בעקבות נישואים בין קרובים. מיעוט מספר האבות הולד 
וגדל במשך הדורות, עד שהמספר האסטרונומי, המחושב 
להלכה, מצטמצם למעשה למספר שהוא מתאים למציאות. 
ככל שהבעל והאשה מוצאם ממשפחות שונות, כן מצטמצם 
מיעוס־האבות 1 כנגד זה גדלה המידה של מיעוט־האבות או 
שיוויון־האבות, כשהבעל והאשה שייכים לשכבת־חברה בל¬ 
עדית אחת, או שנמנים הם עם בני כפר אחד, בני עסק קטן 
אחד בין הרים או עם קטן אחד — שהם קבוצות שבמסגרתן 
שכיחים נישואי־קרובים. 

בקרב היהודים חל מיעוט־האבות כבר בדורות הקרובים, 
שהרי מותרים להם הנישואים בין דודנים ובין דוד לבת־אחיו 
(או לבת־אחותו). כשנושא אדם את בת־אחיו או את בת־ 
אחותו, הל שינוי במעדכת־האבות, המתקרא הסט־האבות 
לגבי בניהם זהים הסבים מצד האב 
עם הורי-הסבים מצד האם, וכן זהים הורי־הסבים מצד האב 
עם הורי־הורי־הסבים מצד האם, וכיו״ב על זה הדרך. במקרה 
הראשון "מוסטים" זוגות־האבות בדור השלישי והרביעי, 
במקרה השני — בדור הרביעי והחמישי (כשהנבדק עצמו 
עולה במניין הדורות). 

עצמת־התורשה וקווי עצמת־התורשה. מציאותו 
של אב אהד או של זחדאבות אחד במקומות שוגים שבלוח- 
האבות יש בה משום יתרון גדול, אם המדובר הוא באנשים 
בעלי נתונים רוחניים וגופניים מעולים, העשויים לעבור 
לצאצאיהם במידה מוגברת ובעצמה גדולה הרבה יותר. 
תופעה זו, שנעלמה עד כאן מעיני כל החוקרים, נתגלתה 
בדור האחרון בידי אוטו פורסם דה באטאליר" שקבע בשבילה 


את מונח עצמת־התורשה () 3 :י 1€11$1 ת 1 < 1 ז£). הוא אף 
קבע בלוח־האבות סקומות-עדיפות וקווי-עדיפות לגבי התו¬ 
רשה׳ ולאלה קרא בשם קוויעצמת־התורשה (- .£ ; 1913 ,. 9 > 41 ) 14115 \ 70  44:1 ת 16 > ז 
£ 14111 !£ , £1114:4 .£ ; 1919 , 70441111101071151141 % ,}מ 1€ ז 6¥ ם ( 

4'00 7(0114 4( <7., 1923; 0. 5 14114 ■ 50/11 ) 704077111 ) 7 ,ז 1 ( 0 ק 
51(>41/411114 ) 414 ( 7041 , 1148 ( 156411 •ע . 97 ,£ ; 1933 . 1 ) 1101 ! 101 /) 1 ק (, 
1933; 141., 7/1 110(41(11( <3., 1940, 141., 51{7{4(0- 44 . }■ 0414414(71 ■ 
1071( 5041 £, 1943; 141., 51014144!40/(/41 2111 0(14/14(51( 4 (070- 
{>0)1(11(41 51001(1), 1, 11, 1953, £. 0. 8161500, 75(({41 01441 - 
((!!07 {!!101171%. 1936, £. \3 1 ) 741101 ( 51074 ) 01 . 541041 נ 13111 ז 51 ג ז 
9/4 .£ , 1939 , 1 ){ 4110 )< 44/17 ) 16 ,04 ; 1936 , 1 !) 4/1071 ) 1/17 .מ - 
01:60, 705(11(0110(11 107 {0474411(01071(500%, 1941; <5 86 
(8341601141, 70441111( (1 0., 1943; £. £. £668, \!\4)1 1 ס 
14(711>1))17)£ 441((11071, 1947, £. ! 111141% ) 1 ) £4111 ) 01 , 100146 .£ ■י 
/!. 0. 0041 11. 49- 511 6111 51111( 11. 30. )51, 1950. 

. ם. י. ד 

|^בה ( 7 מ*ת 13 ), במשפט הפלילי — הוצאת חס? מרשות 
בעליו בלא הסכמתו. סעיף 263 לפקודת החוק 
הפלילי בא״י( 1936 ) קובע: "אדם נחשב לגונב, כשהוא לוקח 
ונוטל עמו במרמה, ובלי תביעת זכות בתום־לב, ובלא הסכמת 
הבעלים, דבר שאפשר לגנבו, כשהוא מתכוון בשעת הלקיחה 
לשלול את הדבר עולמית מאת הבעלים" 
הגדרה זו של העבירה הועתקה ע״י המחוקק המאנדאטורי 
מלה במלה מחוק הג" האנגלי ( 1916 ), שבו הוגדרה עבירה 
זו לראשונה בחוק החקוק. אך מן המוסכמות היא, שהגדרת 
העבידה ב 1916 לא היה בה משום חידוש, כי המחוקק רק 
קיבץ באותה שנה אה סרטי-העבירה כפי שנתגבשו במשפט 
המקובל, היינו בהלכה הפסוקה של השופטים האנגליים, אשר 
לפיה נהגו כבר זמן רב, ורשם אותם בספר־החוקים, כבר 
במאה ה 13 הוגדרה העבירה על־ידי הנרי דה בו־קטוו כך: 
"טיפול במרמה בחפץ של הזולת, ללא הסכמתו,' ובכותה 
לגנבו״. הגדרה זו נשאלה מהמשפט הרומי(,/י 1.1 * 111 .:!*ט( 
3 . 2.1 .^!ם ; 1 ), שבו נמנתה המרמה עם יסודות 
העבירה. למעשה לא התכווץ המחוקק כאן למרמה במובנה 
המקובל של המלה (מעשה־תרמית), אלא לאי־יושר סתם. 
משום כך פרט זה בהגדרה הניתנת בחוק הפלילי הא״י מיותר 
לגמרי, שכן אם נטל אדם חפץ "בלי תביעת זכות בתוכדלב 
ובלא הסכמת הבעלים", מן הנמנע שפעל ביושר. 
היסודות העיקריים של העבירה במדינת־ישראל הם 
היום — כמו במשפט המקובל האנגלי — שלושה: (א) לקיחת 
החפץ, (ב) נטילתו ממקום הימצאו, (ג) העדר הסכמת הבע¬ 
לים. לקיחת החפץ פירושה — תפיסתו, והיא מוגמרת כששם 
אדם את ידו על חפצו של הזולת. נטילה — פירושה העברת 
החפץ ממקום הימצאו למקום אחר, ועמה הושלמה הג/ אפילו 
היה המקום שאליו הועבר החפץ בתוך רשות־הבעלים. התנאי 
של ביצוע המעשה בלא הסכמת הבעלים מתייחם לשני 
הפרטים הקודמים גם יחד: לפיכך, אם הפקיד אדם חפץ בידי 
משרתו, והלה מכרו כחפצו הוא, בלא הסכמת בעליו, אינו 
אשם בג/ כיוץ שהתפיסה היתה ברשות. החוק בא להגן על 
האיש המחזיק בחפצו, ומשוויתד מרצונו על ההחזקה ומסר 


את רכושו לאחר, שוב אינו זקוק להגנה ע״י האיסור שבדיני 
המשפט הפלילי. פירוש מצמצם זה פתח פרצה לאי־ןשרם של 
משרתים, אשר — אם מעלו באמון מעבידיהם והסתלקו עם 
חפצים שנמסרו להם במהלך עבודתם — לא נמצאו עוברים 
כל עבירה. המשפט המקובל סתם פרצה זו על־ידי חלוקת 
ההחזקה לשתיים: ה״החזקה המשפטית", היא זכות השליטה 
בחפץ או הכוח לנהוג בו על־ידי מתן הודאות לאחדים! 
וה״החזקה בפועל", היא השליטה הממשית. כתוצאה מחלוקה 
ז 1 נשללה ההחזקה מהמשרת ונשארה בידי המעביד, הגם 
שהחפץ גופו היה תתת ידו של הראשון. קונסטרוקציה זו, 
שלפיה נשארה ההחזקה בידי המעביד, איפשרה למשפט 
הפלילי להגן על המעביד: דין המשרת, אשר נטל או נשא 
עמו חפץ מחפצי מעבידו שהופקד בידו, היה לדין גנב, שכן 
לא דק נטל את החפץ בלא הסכמת בעליו — אלא גם "לקח" 
(תפס) אותו למן הרגע שבו חדל לנהוג בו בעובד למען 
מעבידו, מאחר ששלל ממעבידו את האפשרות לנהוג בחפץ 
באמצעותו, אך קונסטרוקציה זו לא הועילה במקדה שהחפץ 
לא נמסר למשרת ע״י מעבידו, אלא ניתן בידו ע״י אדם אחר, 
על מנת שיעבירו לידי מעבידו: אם מעל המשרת באימון 
שניתן בו וגזל את החפץ, לא עבר עבירה, שכן לא "לקח" 
אותו, כי לא הוציא אוחו מחזקתו של אחר. אולם ב 1799 
חוקק הפארלאמנט האנגלי חוק שיצר עבירה חדשה, ושמה 
004 מז 02210 נ 11 זז 0 (כנראה מהשורש הצרפתי • 3111101 * 1 , להח¬ 
ריב), הקובע עונש ל״פקיד ולמשרה המועל ( 22103 * 0011 ) 
במרמה בחפץ שנמסר לו בשביל אדוניו". מקרה אחר, שבו 
אדם שנטל חפץ ומעל באימון, גמלם מעונש, הוא המקרה של 
מועל בפקדון: מאחר שהשומר קיבל לידו את ההחזקה בחפץ, 
בהסכמת הבעלים, אפילו גזל אותו לאחר מכן, לא היה אשם 
בג/ האבחנה בין ג׳ מזה, שבה מוציא העבריין חפץ מהחזקתו 
של אחר ונוטל אוחו לידו, לבין מעילה מזה, שבה הגיע 
החפץ תחילה לידי חעבריין באורח חוקי והעבירה בוצעה 
על-ידי נטילתו שלא כחוק, קיימת גם בשיטות־משפט קונסי־ 
ננטאליוח ( 01011313111 לעומת ^חט§ 501113 ־ו 16 מ/ 1 בגרמניה, 
01 ׳\ לעומת 0001001 ־ 4301001 בצרפת). 

החוק הפלילי הא״י חזר לעקרת המשפט הרומי, שבו 
נחשב כל "טיפול במרמה" לג/ ואין הבדל בדבר, אם החפץ 
הגנוב הגיע לידי הגנב ברשות בעליו, או אם הוצא מהחזקתו 
בעל כרחו. סעיף 263 לפקודה הנ״ל קובע, כי שומר סקדון 
של חפץ, "השולח בו יד במרמה לשימוש עצמו או לשימוש 
כל אדם אחר שאינו בעל החפץ", אשם בג/ אע״ם שנתקיים 
בו רק היסוד השני של העבירה, היינו, הנטילה, ולא נתקיים 
בו היסוד הראשון, הלקיתה מן ההחזקה של בעליו. סעיף 
274 לאותה פקודה מחמיר בענשו של פקיד־הציבור הגונב 
דבר שבא "לרשותו (להחזקתו) של העבריין בעקב משרתו 
ושוויו עולה על המשים לירות", למרות מה שגם במקרה 
זה קנה לו תחילה את החזקה בו בדרך חוקית. 

מכוח ההגדרה הזאת שבחוק נחשבת ללקיחה, לעניין דין 
הג/ גם רכישת החזקה באחת מארבע דרכים אלה: א. ע״י 
תחבולת־ערמה — כשאדם משיג את החזקה בהסכמת 
הבעלים, אך בדרכים בלתי־כשרות! הלכה פסוקה זו נוצרה 
ב 1779 . ב. ע״י איום. ג. ע״י טעות־הבעלים — 
כשהלוקח יודע שרכש את החזקה מתוך טעות זו. ד. ע״י 
מציאה — אם האמין המוצא, בשעת המציאה, שאפשר 
לגלות את בעל־החפץ! לא האמין — אינו נחשב לגנב, שכן 


987 


ג׳גגיז(או ג׳גגיז או צ׳ינגיז) חאן—מגס 


988 


זנב 1 ת-סוסים לבנים. צבאו היד! מאורגן אירגון מסרתי 
ומחולק לאלפים, למאות ולעשרות. את שומרי־ראשו יבחר 
מביו האצילים המונגולים שהיו משענתו העיקרית. ג׳ לא 
ידע מימיו קרוא וכתוב 
ואף לא שמע שום 
שפה חוץ משפת־מד 
לדתו! אעפ״ב היה לא 
רק מצביא גאוני אלא 
אף מנהיג מדיני ומ¬ 
חוקק. דיני המונגולים 
נקבצו עפ״י פקודתו 
לספר חוקים — ה״יא- 
סאק"—,שהקנה לעם- 
הנוודים אירגון חבר¬ 
תי איתן, ועל־פיו נה¬ 
גו בכל חומר־הדין. 

בין 1211 ו 1216 
כבש ג׳ את סין הצפר 
נית, שחלקה המער¬ 
בי — שהיה מכונה אז סי־היה — היה שייך לטאנגוטים, ואילו 
מאנצ׳וריה והנפות הצפוניות־מזרחיות של סין היו נתונות 
לשלטונה של שושלת־קין. תחילה התקיף ג׳ את ארץ הטאג- 
גוטים ואת בירתם נינג־סיה על הנהר הצהוב, ומושל הארץ 
ראה לקבל את מרותו. אח״ב פלשו צבאותיו של ג׳ בשלושה 
ראשים לממלכת קין, האגף הימני, בפיקודם של ג׳וגי, צ׳אטא' 
גי ואוג 1 טי(ע״ע) בגי ג/ התקדם לעבר הונאן; האגף השמאלי, 
בפיקודם של אחי ג׳, — לעבר ליאארסי 1 ואילו ג׳ עצמו עם 
בנו הצעיר טולי התקדמו במרכז בכיוון דרומי-מזרחי עד 
הגיעם לקצה חצי־האי שאן־טמג. במשך שלוש שנים הושם 
כל האיזור שבין חומת־סין החיצונית והפנימית. לאתר מכן 
התחילו יחידות של צבא־קין, בעיקר מחיל המהנדסים והספ¬ 
רים, להצטרף לג׳ז מהם למד את מלאכת המצור ואת כיבוש 
הערים הבצורות ב 1215 נכנעה לו פקינג (אז ינקיגג), וצב¬ 
אותיו פשטו על פני כל האיזור שמצפון לנהר הצהוב. לאחר 
שהפקיד מושל צבאי על השלמת הכיבוש, חזר ג , למונגו¬ 
ליה ב 1216 . 

באותה שבה התמרדו נגדו השבטים הנוודים בצפודמערב, 
שכרתו ברית עם השליטים בערבות קירגיזיה! במסע-מלחמה 
נמרץ השמיד ג׳ את המרקיטים כמעט כליל, וב 1218 כבש 
את כאשגאר, יארקאנד וחיטאן בשפלת מאדים שבתורכסטאן 
המזרחית. ע״י כך בא תחום שלטונו במגע במלכות חוואריזם 
של מוחמד שאה. תחילה ניסה ג׳ לקשור קשרי-מסתר ידידו¬ 
תיים עם מושל זה, אולם ב 1218 הותקפה באוטראד שיירת- 
סוחרים מונגוליים שנשלחה מטעם ג , ובל אנשיה נרצחו. 
סירובו של מוחמר שאה לפצות את ג׳ על מעשה זה הביא 
לידי מלחמה. הפלישה לממלכת חוואריזם התחילה ב 1219 . 
צבאות המונגולים בצפת בפיקודו של צ׳אטאגאי פשטו על 
פני האיזור שמעבר לאמו־דריה* ב 1220 נכבשו והותרבוכליל 
הערים הגדולות בוכארה וסמרקנד. ג׳ ואנשיו הנוודים היי 
חסרי הבנה לגבי הציודליזאציה העירונית והתועלת שיש 
להפיק ממנה לשלטונם* בכיבוש הערים לא ראו אלא 
הזדמנות לשוד, שהיה עפ״ד מלווה טבח כללי באוכלוסיה. 
כלח נכבשה ב 1222 וכל תושביה נפלו בחרב. בינתיים הנ¬ 
חילו ג׳ וטולי תבוסה ניצחת למוחמד שאה עצמו, שנסלט 


לאי בים הכספי ומת שם. טולי עשה שמוח בחוואסאן! סרו 
ונישאפור נכבשו וכל תושביהן נשחטו. הראת נכנעה לכו¬ 
בשים, ובזכות זו נמלטו תושביה מן ההשמדה באותה שעה, 
ב 1221 היו חוואריזם, חוראסאן ואפגאניסטאן כולן בידי 
המונגולים. במסע־בזק, שהוא מן המופלאים בתולדות המל¬ 
חמות, התקדם צבא-פרשים מונגולי בפיקודם של צ׳בה וסא- 
בוטאי, שרי־צבאותיו של ג/ דרך המחוזות המערביים של 
מלכות־חוואדמם, הקיף את הים הכספי מדרום, הגיע ב 1222 
לקאווקאז, ניצח אח הגא 1 רגים ושאר שבטי־חקאווקאז, עבר 
את ההרים ופלש לרוסיה הדרומית, הבסיכים הרוסים שיצאו 
נגדם נחלו מפלה גמורה בקרב על נהד־קאלקה ב 1223 . אולם 
בעמדם על סף אירופה חזרו המונגולים עמוסי שלל מורחה, 
באותו זמן רדף ג' בדדום־מזרח אחרי ג׳לאל אלךין, בנו 
ויורשו של מוחמר שאה, וניגח אותו על גדות־האיבדום * 
ג׳לאל אלדין הצליח להימלט לדלהי, אולם המונגולים ערכו 
פשיטות הרסניות בפאנג׳אב. בשובו דרך אפגאניסטאן ובלו- 
צ׳יסטאן החריב ג׳ כליל את הדאת, שהיתר, המרכז המסחרי 
והתרבותי הגדול ביותד בחלק זה של העולם, וטבח את 
תושביה. ב 1225 חזר ג , למונגוליה והחל במסע־מלחמה 
חדש נגד שרידי הטאנגוטים במערב־סין, ובמסע זה מת 
ב 1227 . בשעת מותו השתרע תחום כיבושיו מימי סין עד 
הדניפר. 

ש ן 

, 1,30115 .מ ; 1877 ./ / 0 ? 11100 ( 7 10 ( 7 ,ג 813 ט 0 ס . 8 . 8 

011071 ) 71/71 , 83705014 .^ 1 ; 1927 ,!ז 10 \ 011 (ס ,.) 0 .1 

,ז 5 ס 8 ז 17 בב 411 ג 0 \ .¥ . 8 ; 1928 ,* 1 1711/0x011 ס])< 107 \ 160 10 401071 
; 1939 ,.) 1 ./ ,־ו־* 11 ג 1¥ . 0 . 0 ; 1930 ,.) 01-1 / 0 0 ( 11 760 
. 1941 , £01 1/011 ( 170 ^ 1 ( 27 ( 1 , 07011551:1 . 8 

ס. ק. ד. 

ג;נם ( 8 ־ 8 מ 03 ; סאנסקדט : גאנגה — "נהר"}, הנהד הגדול 
של שפלת צפוךהודו ופאקיסטאן המזרחית. מקורר 
חיו נמצאים במכסי ההימאלאיה בקרבת הגבול הצפון־מזרחי 
של הודו עם טיבט, בגובה של 3,400 מ׳ מעל פגי־הים. מזרחה 
להארדוואר י 31 * 1 >ז 93 ) הוא נכנם לשפלת צפון־הודו וממ¬ 
שיך בהילוכו בכיוון דרומי-מזרחי. על-יד אלהאבאד הוא 
מקבל את יובלו הראשי, הג׳מנה (ע״ע). משם ואילו זורם 
ד,ג׳ מזרחה ומקבל את היובלים גמטי (טמ!גו 0 ), ג 1 גךה 
( 3 ז§ 00 ) דסז׳ן ( 3011 ). בקרבת הגבעות ראג׳פסל (-[ 113 
0131131 ) הוא פונה דרומה, נכנס לשפלודבנגאל, ובמרחק של 
300 ק״מ משפכו למםרץ-בנגאל הוא מתחיל להסתעף למספר 
עצום של זרועות ויוצר יחד עם הברהמאפוטרה (ע״ע) — 
את הדלתה הגדולה ביותר בעולם, ששטחה כ 75,000 קמ״ר! 
התשובה שבזמעות הדלתה היא ההוגלי( 1100811 ). כל מהלב( 
של הג׳ ממקורו עד ראשית הדלתה, וכן החלק המערבי 
של הדלתה, נמצאים בתחום הודו! החלק המזרחי של 
הדלתה נמצא בתחום פאקיסטאן. ממדי הג׳ עצומים הם: 
ארכו 00 ^ 2 ק״מ! גליל-מימיו כ 1,100,000 קמ״ר ז רחבו של 
אפיקו בחלקו האמצעי כ!/ 1 ק״מ בעתה היבשה ו 2 — 3 ק״מ 
בעונת הגאות, בקירבת שפכו — כ 30 ק״מ! משיכת המים 
הממוצעת ב 700 ,ד ממ״ע לשניה 1 עומק־מימיו הממוצע בעונה 
היבשה כ 10 מ׳. פי הג׳ עכורים וצהובים מחמת האדמה 
שהם גורפים עמם! אחרי השפכם לים עדיין ביכר זרמם עד 
למרחק של 100 ק״מ. 

לפנים היה הג׳ עורק-תחבורה חשוב ועברו בו ספינות 
גדולות למדי. מ 1860 ואילך נתמעט השים במימיו מחמת 





989 


גננס—גנגסמריזם 


990 



!ולימים על הנאגגם 


השרטונים המרובים שהתהוו בתוך אפיקו ובגלל קווי 
מסילות-בדזל שנבנו לאורך עמקו. חשיבות יתרה נודעת 
לג׳ כמקור השקאה מלאכותית. מדי שנה בשנה בחודש מאי 
הוא עולה על גדותיו ומציף במימיו חלק ניכר מעמקו. בזמן 
גאותו הגדולה ביותר בחדשי אוגוסט—ספטמבר דומה כל 
איזור השפך לאגם דחב־ידיים, שמתוכו מבצבצים עצים 
ובתים בלבד. שתי תעלות הקשורות לג/ תעלת-ג׳ העילית 
ותעלת־ג , התחתית, מספקות מי־השקאה לכל האיזור שבין 
הג׳ ובין הג׳אמנה, המכונה ד 1 אב (לבסס), מהארדוואר עד 
אלהאבאד, והן — יחד עם שני הנהרות הגדולים — עשוהו 
איזור של צמחיה סובטרופית עשירה ושל חקלאות אינטנסיי 
ווית, המגדלת אורז, קנה־סוכר, חיטה, שעורר" דוחן, אינדיגו 
וכר. עליידי כך הפכה שפלת־הג׳ לאיזור המאוכלס וצפוף* 
היישוב ביותר שבהודו ובפאקיסטאן. על גדוודהג׳ שוכנות 
הערים הגדולות: קונפיר, אלהאבאד, בנארם, פאטנה, מוב* 
גיר * על ההוגלי יושבת כלבתה. 

ההינדואיזם מקדש אח מימי הג , קדושה יתרה ומייחס להם 
סגולה מיוחדת לכפרת עוונות, לריפוי חולים ולזיכוי בגאולה 
אחרי המוות. המוני צליינים מתאספים על גדות הנהר 
הקדוש, שופכים את מי הג׳ על חלקי גופם, שותים מהם, 
מובלים בנהר ונשארים עומדים בתוכו שקועים בתפלה 
שעות שלמות. רוב הערים שעל גדות חג׳ נחשבות כמקומות 
קדושים, ביניהם נודעת קדזשה יתדה לבנרם (ע״ע). נוהגים 
גם לשרוף את גורת המתים על־יד גדות הג׳< את האפר 
זורים על פני המים, כדי שהגלים הקדושים יובילוהו לחיי* 
נצה. 

א. 0 . ג. 


£^ם$ךיןם ׳ התאגדות אנשים לקבוצות או לכנופיות 
לשם ביצוע מעשי פשע בדרך האלמות 
או האיום באלמות, במגמה להשיג רווחים כספיים < לשון 
אחרת — הפשע והאלמות כמקצוע מאורגן. תופעה זו נתגלתה 
בדור האחרון בעיקר בכרכים הגדולים של אודב, והיא כרד 
כה בחוסר גורסים מייצבים בתברות־גבולין או בחולשת 
האירגון הסוציאלי או הפוליטי. 

נהוג לחלק את הכנופיות לשני סוגים: בנופיית-צעירים 
וכנופיית פושעים מבוגרים. המניע הנפשי המכריע לגבי חבר־ 
הכנופיה הצעיר, יותר מהשאיפה לבצע־כסף, הוא השאיפה 
להשתייך ל״חברוד ולהשתתף עם חבריו בהוויה הדשה, בעי¬ 
קר אם יש בה משום מתה שבהחרגשות. כנופיות-הצעירים, 
שיסודן ב״קבוצות־משחק", עוסקות כרגיל בביצוע עבירות 
קלות ובמעשי התגרות ותוקפנות לשמם. ההתאגדות לכנופיה 
בעלת מעשים וחוויות משותפות באה כתחליף לפונקציות 
הסוציאליות של המשפחה, בית־הספר והדת, שפסקו להיות 
גורמים מסדירים בהיי־החברד. של הצעירים. הכנופיות מור¬ 
כבות בעיקר מנערים ז הבבות הפורצות את גדר התברר, 
התקינה נוטות יותר למעשי-פשע אינדיווידואליים. כנופיות 
ר,נערים מגיבים לעתים קרובות באיבה גלויה על "הפרעות" 
מצד הבחורות, ורואים בהן סכנה למבצעיהם המשותפים, 
שאינם טובלים הסחת־דעת ע״י רומאנטיקה מסוג אחר. איר־ 
גוני הפושעים הצעירים מודרכים ונתמכים לעתים ע״י אנשי 
כנופיות־המבוגרים ומנוצלים על־יז־יהם למטרותיהם, 

התארגנות כנופיות של פושעים מבוגרים חלה במיוחד 
במרכזים התעשייתיים הגדולים, בקרב מהגרים שלא נקלטו 
בחברה החדשה < היסודות המאחדים אותם הם תלישותם 
התרבותית ואי-יציבותם ההמרית. התנגשותם בסביבה יוצרת 
ביניהם סולידאריות של איבה נגד החברה החוקית? מתור 
אחדות זו צומח אירגון פנימי מושלם של הכנופיה: החל 
במנהיג שולט בכיפה, דרך החוג הפנימי הנבחר עד להמון 
החברים ולגרורות ומשתסי־הפעולה. בכנופיות אלו משתת¬ 
פות לעתים קרובות גם נשים כחברות פעילות. קיימים שלבים 
שונים של אירגון: הכנופיה המקרית, שהרכבה בלתי־הומוגני 
ומתחלף? איגוד יציב ואחיד יותר! אירגון קבוע בצורת 
"מועדון*. כנופיה כזאת מקיימת משמעת פנימית ע״י עבשים 
וגינה — מזה. ועידוד וציון לטובה — מזה, והיא אינה נרתעת 
מטרור פנימי ? רצח אנשי-כנופיות ע״י חבריהם בגלל בגי¬ 
דה — או התנהגות הנערכת כבגידה — היא תופעה שכיחה. 
הכנופיה יוצרת חיי־רוה משלה: שפתה, שיריה, כינויי- 
חבריה והווי מועדוניה מצטרפים עם מנהגיה וכללי-מוסר 
פנימיים לתרבות יחידה במינה. ביצירת שפה מיוחדת לכנו¬ 
פיות פועלים גורמים שונים: הנטיה להבלים בדרך זו את 
סולידאריות הקבוצה — תופעה שהיא מצדה אף באיגודים 
אחרים ? השאיפה ליצור אמצעי־הבנה שיהא נסתר מן הסבי¬ 
בה. משום כך — ואף בגלל הרכב הכנופיות מבני ארצות 
ומחוזות שונים — נקלטים בשפה זו יסודות זרים במידה 
ניכרת: מלים צועניות וטאטאריות — בשפת־הכנופיות 
ברוסיה? מלים עבריות-יידיות, איטלקיות וספרדיות בלהג 
הגנגסטרים באה״ב. 

סיכון שלום ההברה ע״י הג׳ באד,"ב החמיר ביותר ברא¬ 
שית המאה ה 20 , כשנתגלו סימנים של טישטוש התחומים 
של הפעילות הפושעת הרגילה של הכנופיות ובין גילדי 
שחיתות ציבורית במציאות הפוליטית, המינהליח והכלכלית. 




995 


גגדחי, מוהנדס קרכמ׳נד 


996 



נאנדהי בעבודתו בכימור 


שבראשה־ עמד ג/ נעשתה יחד עם זה לתנועת טיהור עצמי 
של העם מנגעים חברתיים, כגון עישון־אופיום, אלכהליזם, 
זנות וכר. ביהוד השתדל ג , ליצור אחדות לאומית כללית 
ולהסיר את המחיצות בין העדות- ותחילה אף הצליח להביא 
את המוסלמים לידי שיחוף־פעולה עם ההינדואים. ג׳ ניהל 
סו״מ עם המשנה־לסלר- היהודי לורד רדינג (ע״ע) ז שני 
האישים העריצו זה את זה, אך לא יכלו למצוא שפה משותפת 
בשאלה הפוליטית. בסוף 1921 מסר הקונגרס לג׳ את "הסמ¬ 
כות המבצעת היחידה״: ג׳ — שכבר זכה לכינוי "מאהאטמה" 
(שניתן לו לראשונה, כנראה, ע״י טגור [ע״ע]) — נעשה 
למנהיג המוכר של האומה. בלחץ דעת־הקהל החליט ג׳ — 
למרות היסוסיו — לעבור מן ההטפה וההסברה אל המעשה 
והכריז על התחלת אי־הציות בפועל במחוז קטן בקרבת 
בומבי. גם במקרה זה נפרץ מיד ריסון האי־אלימות, ובמהו־ 
מות שפרצו נרצחו באופן אכזרי ביותר 22 שוטרים. ג׳ הפסיק 
מיד — בעצם שיא ההתעוררות הלאומית — את המיבצע, 
הטיל על עצמו צום של 5 ימים והכריז שעדיין אין האומה 
ראויה לשיחרורה. כשלא שקטו הרוחות בארץ, נאסר ג׳ 
והובא למשפט כאחראי למעשי־האלימות. הוא נידון ל 6 שנות 
מאסר, אך שוחרר כעבור 22 חדשים. בימי ישיבתו במאסר 
הוסיף לפעול כמורה ומחנך ע״י איגרות ומאמרים. בסוף 1924 , 
כשראה בהתפרדות החבילה בין ההינדואים והמוסלמים, צם 
ג׳ במשך 21 יום, כדי להשפיע על הצדדים המסוכסכים 
ולהביאם לידי אחדות. אחרי שיחרורו מן המאסר התרחק ג׳ 
כמה שבים מפעולה פוליטית וריכז את מאמציו בנסיון 
לתיקון פגמים חמורים במציאות החברתית ההודית, ביתוד 
לביטול איסור המגע בין ה״מנודים"(=חסרי הקאסטה} ובין 
בני־הקאסטות ולהכללת מיליוני המנודים במסגרת החיים 
החברתיים. עם התחדשות כוחה של תנועת־העצמאות בסוף 
שנות ה 20 שוב עמד ג׳ בראשה. הוא הודיע למשנודלמלך 
לורד ארווין על מגמתו לשבור את שלטת החוק הבריטי 
בהודו על־ידי הפרה גלויה, אך לא-אלימה, של זכיורהמלח 
הממשלתי(מכירת המלח היתה מונופול ממשלתי, ואסור היה 
לאסוף מלח על שפת-הים). במארס 1930 יצא ג׳ בראש המון 
גדול של תלמידיו וחסידיו אל שפת־הים בקרבת בומבי. 
הם החלו שם באיסוף מלח בלי לשעות להמוני השוטרים 


הסזויינים אשר הסתערו עליהם באלותיהם. ג׳ עצמו נאסר, 
והמוני מתנדבים המשיכו ללכת גל אתרי גל לקראת השוטרים 
ולתת את גוום למכים ללא כל התנגדות, והמחזה נמשך יום 
אתרי יום! מאות אנשים נפצעו קשה, אלפים נאסרו, אך 
בסופו של דבר נאלץ המשנה־למלך לוותר. ג׳ שוחרר ממאסרו, 
ב 1931 השתתף ג׳ כנציגו היחיד של הקונגרס בוועידת 
השולחן העגול בלונדון, שנועדה למצוא פתרון לבעיית 
השלטה העצמי של הודו, אך נסתיימה ללא תוצאות. ב 1932 
שוב נאסר ג׳ לזמן־מה. ב 1933 הכריז על צום "עד מוות" 
כתגובה על כוונת הממשלה הבריטית להנהיג בבחירות קלפי 
מיוחדת לבני ה״כיתות הנדבאות", ז. א. לסנודים ואסורים־ 
במגע! הוא לא רצה שהמנודים ישמשו כלי לשבירת האחדות 
ההודית. הלחץ המוסרי של צעדו זה הביא אחרי צום של 
6 ימים לידי השגת הסכם בין בני הקאסטות והמנודים. באותה 
שנה קבע ג׳ את מרכז תנועתו בסוגרם על-יד ורדה. כשהנהיג 
השלטון הבריטי ב 1935 שיטת־מינהל חדשה בהודו, שהיה בה 
משום הקמת מוסדות נבחרים והענקת מידה רבה של שלטון 
עצמי למחוזות, דחה ג׳ את התיקונים הללו כבלתי־מספיקים, 
אך לא התנגד להשתתפות הקונגרס בבהירות ולהרכבת 
ממשלות ע״י חברי־הקונגרס במחוזות שבהם ניצח הקונגרס 
בבחירות, אולם כשלא יכלו מסשלות־הקונגרס להגשים את 
כל תכניותיהן, הניע אותן ג׳ להתפטר ולהפסיק את שיתוף־ 
■תפעולה עם השלטון המרכזי הבריטי. עם פרוץ מלחמת־ 
העולם 11 שלל ג , את זכותו של השלטון הבריטי לשלב את 
הודו שלא מדעתה במלחמה זו. למרות שאט־נפשו מן הפא־ 
שיזם והנאציזם לא ראה במלחמה זו את מלחמתה של הודו 
וסירב לתת לה את ידו. בעצם ימי המשבר המכריע במלחמה, 
בקיץ 1942 , כשיאפאנים עמדו אתרי כיבוש בורמה בשערי 
הודו המזרחיים ורומל לחץ על המזרח הקרוב מן המערב, 
כינס ג׳ את הוועד הפועל של הקונגרס לקבלת החלטה על 
העמדת דרישה אולטימאטיווית לבריטים להסתלק מהודו 
לאלתר ועל פתיחת מיבצע של אי־ציות אזרחי בכל רתבי 
הארץ. ג׳ והקונגרס דתו את הצעות־הפשרה שהובאו מטעם 
הממשלה הבריטית ע״י סר סטפויד קריפס, שבהן נדרשה 
הודו לסייע בידי המאמץ המלחמתי של בריטניה להגנת 
הארץ מפני היאפאנים, תמורת התחייבות בריסניה למתן 
עצמאות להודו אחרי המלחמה, השלטון הגיב במאסר ג׳ 
וכל ראשי תנועת הקונגרס. מאסרם הביא לידי התפרצויות 
המונים במקומות אחדים, שדוכאו ע״י הצבא והמשטרה. אולם 
לא התרחשה תנועת אי־שיתוף ואי־ציות כללית, וכשני מיליון 
הודים שירתו כמתנדבים וכשכירים בצבא הבריטי. בבית- 
הסוהר צם ג׳■ 3 שבועות כמחאה על הצהרת הממשלה, 
שהטילה עליו את האחריות למעשי־האלימות שבוצעו בשם 
תנועת הקונגרס ולהצטרפותם של אחדים ממנהיגי התנועה 
ליאסאנים. ב 1944 , עם המפנה שתל במהלך המלחמה וחיסול 
הסכנה שנשקפה להודו, שוחרר ג' מן המאסר. 

השנים שאחרי המלחמה הנחילו לג׳ את גצחון מפעל־חייו 
רחד עם זה גרמו לו אכזבה ומפה־נפש עמוקים ביותר. למרוח 
בל מאמציו אירע קרע מוחלט בין הקונגרס ובין המוסלמים, 
ועד מהרה נתברר שהשגת עצמאות מלאה מידית לא היתד. 
אפשרית אלא במחיר חלוקת הארץ לשתי מדינות, שסכנת 
התחרות ואיבה הדדיות ארבה להן: הודו הינדואית ופאקי* 
סטאן מוסלמית. עם התקרבות החלוקה גבר המתת הביך 
עדתי ופרצו מהומות בקנה־מידה גדול. ג׳ הקדיש את כל 


997 


גנדחי, מדחגדס גןרכוצ׳;ד 


998 


כוחותיו למלחמה בעד מניעת הפילוג ולמאמץ נואש לשפך 
את גילויי השנאה ההדדית ולקיום שלום ואחדות ; אולם הוא 
לא נסוג מדרישת העצמאות לאלתר, שהביאה בהכרח לידי 
החלוקה. ב 1946 חי ג׳ 4 חדשים בבנגאל המזרחית, במחוז 
שרובו מוסלמי, במאמץ לקרב את הלבבות. לסוף קיבל הקונ¬ 
גרס את הצעת החלוקה נגד דעתו של ג׳. הצהרת העצמאות 
( 15 באוגוסט 1947 ) וביצוע החלוקה הביאו לידי התפרצויות 
פראיות של שנאה בין־עדתית במחוזות המעורבים, שלבשו 
צורה של מלחמת-אזרחים! מאוח אלפים נהרגו, ומיליונים 
נעקרו ממקומותיהם ונעשו גולים ופליטי* בעצם יום הכרזת 
העצמאות פתח ג׳ בצום בכלפתה והביא אחדי 3 ימים את 
ההינדואים, המוסלמים והנוצרים שבעיר זו להישבע לפניו 
לחדול מלהילחם אלה באלה. כשלא שככו המהומות בכל 
הארץ, בא ג׳ בן ד, 79 ביאנואר 1948 לדלהי, פנה בקריאה 
אל "מצפון הכלל" והודיע על החלטתו לצום "עד מוות". 
צום זה בפסק אחרי 5 ימים, כשנציגי כל העדות נתחייבו 
חגיגית לקיים שלום ביניהם. ימים אחדים אחרי הפסקת 
הצום, ב 30 ביאבואר 1948 , נורה ונהרג ג׳ בשעת תפילה 
בציבור בדלהי על-ידי חבר אירגון קנאים הינדואיים, שראו 
בפעולת הפיוס של ג׳ מעשה בגידה לאומית. 

מאהאטמה ג׳ היה מהפכן שמרני, שלא שאף לחדש ערבים 
אלא להחזיר לישנה את עטרתם של ערכים מסרתיים, שנת- 
נוונו או שובשו בידי חסידיהם ז את מגמות־התיקובים החדי¬ 
שות הכבים למסגרתה של השקפת־עולם ותורת-מידוח הודית 
עתיקה. הוא היה אידיאליסט מעשי, שהעריך את תורתו רק 
במידה שהיא ניתנת להגשמה ועומדת במבחן הנסיון. בל 
חייו היו מעין "נפתולים עם האמת". מעולם לא הדגיש את 
הפירוש העיוני או הניתוח המחשבתי, אלא דווקא אח החודר, 
הרוחנית של האדם, שהיא אחת ואינה ניתנת לחלוקה. הוא 
זיהה את האמת ואת האלהים, והאמונה באמת היתה בעיניו 
האמונה באלהים. הוא היה ממעיט להג 1 ת ולדבר באלהים 
במושגים ובמונחים תאולוגיים ובבוסחות של שיטה דתית 
מסדימת. בהתאם למסורת ההודית האמין בריבוי של הת¬ 
גלמויות של האלוהות (קרישנה וכר) ובריבוי של צורות 
התגלותה, ומן האיש המאמין דרש שהאלהים יתגלה בו 
אפילו במעשהו הקטן כיותר ובעיצוב דרך-חייו ואפיו. בנסיו- 
נות של שורה בלתי-נפסקת של נביאים, קדושים וחכמים 
בכל העמים, הארצות והדתות ראה עדות להתגלות זו. מן 
ההינדואיזם האורתודוכסי קיבל את אמונת הגילגול ומנום- 
חותיו לאורח־חיים — את הנטיה לסגפנות, את הערצת הפרה 
ואת האמונה ב״ואדנה" — חלוקה טבעית של החברה על 
בסים של הבדלי תפקיד, תעסוקה או עבודה, חלוקה שמשטר 
הקאסטות נראה לו כצורתה המנוונת והמסולפת. 

שתי המידות העיקריות שדרש ג׳ מן האדם היו: אמיתות 
(סאטיה) ואי-אלימות (אהימסה). הוא העיד על עצמו, שלא 
הפר מעולם — עד כמה שהוא יודע — הבטחה שבתן, הן 
בחייו הציבוריים והן בחייו הפרטיים, ללא התחשבות בתו¬ 
צאות של העמידה בדיבורו. כנגד זה הודה בקשיים שבמאבקו 
למען עקרון האי־אלימות, ביהוד לגבי בעלי־חיים. הוא הכיר 
שאץ חברה חקלאית יכולה לסרב להרוג, ואילו בלי חקלאות 
אין חברה. "מתור אימה וחרדה לקח חלק בעוול הנעשה לבעלי- 
חיים"! הוא האמין, "שנחשים ונמרים הם תשובת אלהים על 
מחשבותיהם הארסיות של בבי־אדם", ושאילו היה לב בני- 
אדם מלא אהבה היו אף החיות הטורפות משלימות עמם. 


מדיניותו של ג , נקבעה תמיד על־ידי אמונתו הדתית 
באחדותו הרוחנית של האדם וע״י השקפתו שאין להפריד 
בין חודיתו הדתית של האדם לבין שאר שטחי חייו הרוחביים, 
ושצריך "לחיות" את הדת בכל שטחי־החיים• האדם הדתי 
באמת הוא האדם שאמונותיו ודעותיו משתקסות באורח־ 
חייו בקל שבפרטים החמריים כבכוללות שבאמיתות הי-וח 
ניח. נוסף על מידות האמיתות והאי-אלימות בדרשות מן 
האדם גם מידות-יסוד אחרות: צניעות• הסתפקות במועט 
("אילו היה כל אדם מסתפק במה שהכרחי לו ממש, לא היה 
עוני קיים בעולם")• גבורה ("דרכו של אלהים היא לגיבו¬ 
רים ולא למוגי־לב")! עיסוק מתמיד בעבודת־כפיים (ביחוד 
במודה). את המידות הללו, שנחשבו בדברי ימי-עברה של 
ה 1 דו למידות הפרט, הפך ג׳ למידות חברתיות, שרק הן 
יכולות לשמש יס 1 ד לחיי-ציבור בריאים מוצרים. משום כד 
אי-אפשר להפריד בחייו של ג׳ בין הצדיק ובין המדינאי, בין 
מתקדהפוסר ובין לוחם־החירו* בין איש־העם ובין גאון־ 
ההשראה. אחדים מבין חסידיו הנאמנים, שהיו אנשי המעשה 
הפוליטי חדים לתחושה הדתית, כגון נהרו (ע״ע), נבוכו — 
ולפעמים אף רגזו — לנוכח פנייתו המתמדת של ג׳ אל 
הדת < אולם מאחר שהוא היטיב מאתרים להבין לנפשם של 
המוני האיכרים ההודים, הלכו אחריו ללא רתיעה גם בשעה 
שעמדו להכרעה עקרונות מדיניים וכלכליים יסודיים, שג׳ 
טיפל בהם לא לגופם אלא *בחינה דתית־מוסרית. 

במדיניותו המעשית פתח ג׳ תמיד בטיפול בבעיות קטנות 
לערד וניצל אח״כ את הצלחתו לגבי בעיות גדולות הרבה 
יותר. כד התפתחה תנועת אי-השיתוף ללא אלימות, שהנחילה 
להודו את חירותה, מתוך הצלחת ההתנגדות הסבילה שאירגן 
בדרום־אפריקה. עקרוך־היסוד שבכל פעולותיו, הן הפרטיות 
והן הציבוריות, היה שלא המטרה בלבד אלא אף האמצעים 
המשמשים להשגתה צריכים להיות טהורים מבחינה מוסרית. 
המטרה הנכספת חייבת להיות טובת־הכלל הגדולה ביותר 
ולא רק טובת הרבים. הדגשתו היתרה את חשיבות הטודה 
נבעה סתור ההכרה, שמדיניות האימפריה הבריטית גרמה 
להרס התעשיה הביתית בכפרי־הודו, וזה הביא שוב לידי 
חוסר־עבודה בעונה השקטה בחקלאות, וכתוצאה מזה — 
לאזלת־יד ויאוש. חשדו העמוק לגבי הציוויליזאציה המכאנית 
נבע מראיית החתעקרות הרוחנית והכלכלית של האיבר 
ההודי בדורות האחרונים. תנועת ה״סודשי" (=תוצרת- 
הארץ) לא היתה אמצעי כלכלי בלבד המבוץ נגד נטייתה 
של בריטניה לנצל את השוק ההודי < ג׳ ייחס לה גם משמעות 
מוסרית: עצמאות כלכלית אמיתית איבה אפשרית אלא אם 
היא מבוססת על ויתור מרצון < דברים רבים שתושבי־הודו 
היו חפצים בהם אינם נמצאים בהודו, לכן מחוייבים הם 
לוותר עליהם. ביטוי לשאיפה לעצמאות כלכלית של הידו 
וסמל לחיים פשוטים וטהורים נעשה ה״קהדר״ — האריג 
מתוצרת־בית, שבו התעטפו ג׳ ומיליוני חסידיו, עניים כעשי¬ 
רי* משבילים עירוניים בהמוני איכרים שלא ידעו קרוא 
וכתוב. — אולם לעקרון ה״סוואדשי' שיווה ג' אף משמעות 
דתית ממש: הוא חייב את האדם להיות נאמן לדת שבה 
ולתוכה בולד. בעיני ג׳ כל הדתות מצד עצמן שוות־ערר, 
מאחר שכולן מתכוונות לדבר אחד ומכבות את אלהים רק 
בשמות שובים, לכל דת חסרונותיה, אבל חסרונות אלה יש 
לתקן מבפנים ואין להמיר דת בדת. לפיכך אף פסל ג׳ את 
הפעילות המיסיונרית של הנצרות, ויעץ למיסיונרים לעשות